Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
סדאם חוסיין	סדאם חוסיין עבד אל-מג'יד א-תיכּריתי (בערבית: صدام حسين عبد المجيد التكريتي, תעתיק מדויק: צדאם חסין עבד אלמג'יד אלתכּריתי; 28 באפריל 1937 – 30 בדצמבר 2006), היה נשיא עיראק החל משנת 1979 ועד לכיבוש בירת עיראק, בגדאד, על ידי ארצות הברית במלחמת עיראק ב-9 באפריל 2003. חוסיין היה איש מפלגת הבעת' והיווה דמות מרכזית בהפיכת 1968 בעיראק, אשר הובילה את מפלגתו לשלטון עוצמתי ארוך שנים. ממשלו של סדאם הוביל בין השאר, למלחמת איראן–עיראק בין השנים 1980–1988 וכן למלחמת המפרץ בשנת 1991. כהונתו כנשיא עיראק התאפיינה בשלטון סמכותי וכוחני אשר דיכא זכויות אדם, דיכא ומנע זכויות מקבוצות אתניות ומגזרים דתיים אשר נחשבו למאיימים על השלטון וכן מכאלה אשר דרשו אוטונומיה או עצמאות, בעוד הוא עצמו חי חיי פאר והדר בארמונות שונים אשר בנה מכספי המדינה ברחבי עיראק. חוסיין דגל בפאן-ערביות חילונית ובסוציאליזם. ברבות ממדינות ערב נחשב חוסיין לגיבור בשל יחסו השלילי לארצות הברית ולישראל. בקרב מדינות המערב ובקהילה הבינלאומית חשו אליו איבה ואי-אמון, בעקבות פעולותיו במלחמת המפרץ. בשנת 2003, במהלך מלחמת עיראק, הודח חוסיין מנשיאות עיראק על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה והועמד לדין על ביצוע פשעים נגד האנושות בפני בית הדין העיראקי המיוחד שהוקם על ידי ממשלת הביניים העיראקית. בנובמבר 2006 נגזר עליו מוות בתלייה, וגזר הדין בוצע ב-30 בדצמבר 2006 על ידי תליין שיעי, בנוכחות מספר עדים מהממשל העיראקי ואיש דת מוסלמי. ילדותו ותחילת דרכו סדאם חוסיין נולד ב-28 באפריל 1937 בכפר אל-עוג'ה שליד העיר תיכרית, בצפון עיראק. אמו של סדאם ניסתה לשים קץ לחייה עוד בהיותו ברחמה, לאחר שאיבדה את בעלה בתחילת הריונה ואת בנה הגדול בחודש השמיני, בכך שניסתה לקפוץ מתחת לגלגלי אוטובוס נוסע בבגדאד. בני משפחה יהודית המיודדת עם משפחתה מנעו ממנה זאת בכך ששלפו אותה מן הכביש וליוו אותה לבית חולים. לאחר מכן ניסתה האם להפיל את הילד שברחמה, לעתיד סדאם חוסיין, בכך שהכתה בבטנה כנגד מפתן דלת בית החולים באומרה "הילד שברחמי הרג קודם את אביו ולאחר מכן את אחיו, אני נושאת ברחמי את השטן", דקה 5:45. בילדותו, טולטל סדאם בין בית אמו, שנישאה מחדש לגבר שהרבה להתעלל בו, לבין דודו ח'ייראללה טלפאח. ח'ייראללה המהפכן חינך את אחיינו על ברכי הלאומנות. כבר בילדותו העריץ סדאם את אדולף היטלר, ובתקופת גלותו במצרים ומאסרו בעיראק בשנות ה-60 (בשל ניסיונות התנקשות בנשיאים קאסם ועארף, בהתאמה) קרא על דמותו של יוסיף סטלין והעיד כי התרשם והושפע משיטות ההרתעה שאימץ בתקופת שלטונוCon Couglin, https://www.amazon.com/Saddam-King-Terror-Coughlin/dp/0060505419, עמ' 47-49. בשנת 1955 נכשל בבחינות לאקדמיה הצבאית ושנה לאחר מכן, בשנת 1956, כבר הצטרף למפלגת הבעת' הסוציאליסטית העיראקית. במפלגת הבעת' בין השנים 1963–1968 חיזק חוסיין את מעמדו בתוך מפלגת הבעת' בהיותו אחראי על מנגנוני הביטחון של המפלגה. לאחר הפיכת הבעת' השנייה בשנת 1968 בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות השבעים מונה סדאם לתפקיד סגן יו"ר מועצת הפיקוד המהפכנית של עיראק, השני בחשיבותו רק לנשיא. אף על פי ששימש רק כסגן, השפעתו של סדאם על מדיניות החוץ והפנים בתקופת נשיאותו של בן דודו בכר הייתה ניכרת. החלטות הרות גורל כגון היחס לכורדים והשתתפות עיראק במלחמת יום הכיפורים, הוכתבו על ידי סדאם. סדאם גם התנהל כראש המדינה הרשמי לעיתים קרובות, הוא היה המדינאי העיראקי שביקר בברית המועצות כדי להדק את היחסים עימה, והוא היה החותם מטעם עיראק על הסכם אלג'יר עם איראן במרץ 1975. בתפקיד זה בנה לעצמו סדאם מוניטין של פוליטיקאי פרוגרסיבי ואפקטיבי. לאחר עליית הבעת'ים לשלטון ב-1968 התמקד סדאם בהשגת יציבות באומה העיראקית שסבלה קשות מקרעים עמוקים בין קבוצות שונות. הקרעים נוצרו על רקע קבוצות אתנית, דתיות כלכליות וחברתיות שונות זו מזו הקיימות במדינה כגון: סונים לעומת שיעים, ערבים לעומת כורדים, אוכלוסיית השבטים מול העירוניים, נוודים לעומת איכרים ועוד. המאמץ לקיים שלטון יציב בעיראק היה הגורם המכרזי שדחף את סדאם לפעול לדיכוי מסיבי של הקבוצות הרבות במדינה. וליצירת מנגנון ביטחון חזק למנוע הפיכות במדינה. בנוסף הרחיב סדאם את בסיס התמיכה שלו בין החלקים המגוונים של החברה העיראקית על ידי טיפוח המודרניזציה הכלכלית העיראקית וקידום תוכניות הרווחה והפיתוח של המדינה, כך שבתוך שנים ספורות העניקה עיראק שירותים חברתיים חסרי תקדים בקרב מדינות המזרח התיכון. סדאם הקים את "הקמפיין הלאומי לחיסול הבערות" וניהל את "המערכה הלאומית לחיסול הבערות" ואת הקמפיין של "חינוך חינם חובה בעיראק" אשר בחסותו העניקה המדינה השכלה חופשית אוניברסלית עד לרמת ההשכלה הגבוהה ביותר לכל האזרחים, בשנים שלאחר תחילת התוכנית מאות אלפים למדו לקרוא. כמו כן בזמן כהונתו בממשלה הקימה עיראק את אחת ממערכות הבריאות הציבוריות המודרניות ביותר במזרח התיכון, ניתנה זכות אשפוז חינם לכולם, עיראק זכתה על כך בפרס מטעם ארגון החינוך והתרבות של האו"ם (אונסק"ו). בנוסף תמכה הממשלה במשפחות של חיילים וניתנה סובסידיות לחקלאים. בעזרת הגדלת הכנסות הנפט, גיוון סדאם את הכלכלה העיראקית המבוססת על נפט. סדאם ביצע קמפיין תשתיות ארצי, שעשה התקדמות רבה בבניית כבישים, בקידום מכרות ופיתוח תעשיות אחרות. הקמפיין עזר לתעשיות האנרגיה של עיראק. לפני שנות השבעים, כשני שלישים מתושבי עיראק אשר חיו באזורים הכפריים היו איכרים. מספר זה קטן במהירות במהלך שנת 1970. העלייה בהכנסות הנפט הניבה הצלחות לסדאם מבחינה פוליטית. ב-1972 חתם סדאם על ברית ידידות ושיתוף פעולה עם ברית המועצות. לדברי ההיסטוריון צ'ארלס ר.ה. טריפ, "נראה כי כל אויב של משטר בגדאד הוא בעל ברית פוטנציאלי של ארצות הברית". בתגובה, מימנה ארצות הברית בחשאיות את המורדים הכורדים בהנהגתו של מוסטפא בארזאני. סדאם התמקד בטיפוח נאמנות לבעת'ים באזורים הכפריים. לאחר הלאמת נכסים של תעשיית הנפט שהיו בבעלות זרה, פיקח סדאם על מודרניזציה של אזורי הכפר והפצת קרקעות לחקלאים איכרים. הבעת'ים הקימו קואופרטיבים חקלאיים והממשלה הכפילה גם את הוצאות הפיתוח החקלאי בשנים 1974–1975. תוכניות הרווחה של סדאם היו חלק משילוב של טקטיקות "מקל וגזר" להגברת התמיכה בסדאם. בשנת 1975 הוא קידם מסעות השיערוב של הבעת' בצפון עיראק. הפיכתו לאיש החזק בעיראק 250px\|ממוזער\|שמאל\|סדאם חוסיין, 1979 ב-1976 עלה סדאם לתפקיד גנרל בכוחות המזוינים העיראקיים, והפך במהרה לאיש החזק בממשלה. כאשר אל-בכר החולה לא היה מסוגל לבצע את תפקידיו, קיבל סדאם תפקיד בולט יותר ויותר והפך לדמות המזוהה עם עיראק, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. עד מהרה הפך לאדריכל מדיניות החוץ של עיראק וייצג את האומה בכל המצבים הדיפלומטיים. הוא היה המנהיג בפועל של עיראק כמה שנים לפני שהוא עלה לשלטון באופן רשמי ב-1979. הוא החל לאט לאט לבסס את כוחו בממשלה העיראקית ובמפלגת הבעת'. היחסים עם חברי מפלגה אחרים טופחו בקפידה, וסדאם צבר תמיכה חזקה בתוך מפלגתו. ב-1979 החל אל-בכר לעשות הסכמים עם סוריה כחלק מתהליך שיוביל לאיחוד בין שתי המדינות. לפי ההסכם נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, יהפוך לסגן מנהיג באיחוד, דבר שיחליש את מעמדו של סדאם, מה שהניע את סדאם לחשוף את ההסכם. סדאם פעל להבטחת אחיזתו בכוח. הוא הכריח את אל בכר להתפטר ב-16 ביולי 1979 ומונה לנשיא עיראק. נשיא עיראק טיהור מפלגת הבעת' מיד עם מינויו, ערך סדאם כינוס של ראשי מפלגת הבעת' ב-22 ביולי 1979. במהלך האספה, שהורה לצלם, טען סדאם כי מצא חברים "לא נאמנים" בתוך מפלגת הבעת' והורה לקרוא את שמותיהם של 68 קושרים לכאורה. חברים אלה הוגדרו כ"לא נאמנים", הוצאו מהחדר בזה אחר זה ונלקחו למעצר. לאחר קריאת הרשימה, בירך סדאם את אלה שעדיין ישבו בחדר על נאמנותם בעבר ובעתיד. 68 האנשים שנעצרו בפגישה הועמדו לדין ונמצאו אשמים בבגידה. חברים רבים במפלגה הוצאו להורג. ב-1 באוגוסט 1979 הוצאו להורג מאות חברי מפלגת הבעת' הבכירים ביותר. מדיניות חוץ 250px\|ממוזער\|שמאל\|חוסיין (שני מימין) עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (שני משמאל) בפסגה הערבית בבגדאד. נובמבר 1978 היחסים של עיראק עם העולם הערבי עברו שינויים רבים. היחסים בין עיראק ומצרים הגיעו לשפל ב-1977, בעקבות ביקורת קשה של עיראק על יוזמת השלום של הנשיא המצרי אנואר סאדאת עם ישראל. ב-1978 אירחה בגדאד פסגה של הליגה הערבית, שגינתה את מצרים. אולם, התמיכה האדירה של מצרים בעיראק במלחמה עם איראן הביאה להתחממות היחסים, ואף להקמה מחדש של שגרירויות דיפלומטיות הדדיות. מאז 1983 קראה עיראק לשיקום "תפקידה הטבעי" של מצרים בקרב מדינות ערב. סדאם ביקר רק בשתי מדינות מערביות. הביקור הראשון התקיים בדצמבר 1974, כאשר דיקטטור ספרד, פרנסיסקו פרנקו, הזמין אותו למדריד והוא ביקר בגראנדה, קורדובה וטולדו. בספטמבר 1975 הוא נפגש עם ראש הממשלה הצרפתי ז'אק שיראק בפריז. כמה מנהיגים עיראקיים וסוחר לבנוני טענו כי סדאם מימן את מפלגתו של שיראק. צרפת הייתה שותפת הסחר הגדולה ביותר של עיראק במהלך כל שנות שלטונו של סדאם. מסמכים שנתפסו מראים כיצד פקידים ואנשי עסקים צרפתיים המקורבים לשיראק, כולל צ'ארלס פסקואה, שר הפנים שלו לשעבר, נהנו באופן אישי מהעסקאות עם סדאם. מלחמת איראן–עיראק בתחילת דרכם הייתה זהות אינטרסים בין סדאם ורוחאללה ח'ומייני. ח'ומייני, שגורש מאיראן ב-1964, התגורר בעיראק, בעיר הקדושה השיעית נג'ף. שם הוא התעסק בשיעים העיראקיים ופיתח התנהלות דתית ופוליטית חזקה בכל העולם נגד הממשלה האיראנית, שהייתה שנואה גם על סדאם. עם זאת, מאז שנות השבעים של המאה העשרים, ח'ומייני החל לדחוק בשיעים שם להפיל את סדאם. בלחץ השאה, שהסכים להתקרבות בין עיראק לאיראן ב-1975, הסכים סדאם לגרש את ח'ומיני בשנת 1978 לצרפת. לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, השפעת האסלאם השיעי המהפכני גדלה באזור. סדאם חשש שהרעיונות האסלאמיים הרדיקליים – העוינים את שלטונו החילוני, מתפשטים במהירות בתוך ארצו בקרב רוב האוכלוסייה השיעית. לאחר שח'ומייני עלה לשלטון, התגלעה מחלוקת קשה בין עיראק להנהגה האיראנית החדשה על הריבונות בנתיב שאט אל-ערבי. סדאם טען בפומבי כי האינטרס של שתי המדינות לשמור על יחסי שלום, אך שגריר איראן באו"ם צלאח עומר אל עלי גילה בפגישה פרטית, כי בכוונתו של סדאם לפלוש ולכבוש חלק גדול של איראן בתוך חודשים אחדים. עיראק אכן פלשה לאיראן, בתחילה תקפה את נמל התעופה מהראבאד בטהראן ולאחר מכן נכנסה קרקעית לח'וזסתאן שבאיראן, בעלת מיעוט ערבי ניכר, ב-22 בספטמבר 1980 והכריזה עליה כעל פרובינציה חדשה של עיראק. בתמיכתן של מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה, ובמימון רב של מדינות ערב במפרץ הפרסי, הפך סדאם חוסיין ל"מגן העולם הערבי" נגד איראן המהפכנית. היוצאת מן הכלל הייתה ברית המועצות, שבסופו של דבר סירבה לספק כל סיוע לעיראק על בסיס נייטרליות בסכסוך, אם כי בזיכרונותיו טען מיכאיל גורבצ'וב כי ליאוניד ברז'נייב סירב לסייע לסדאם בשל כעס על יחסו של סדאם לקומוניסטים העיראקים. כתוצאה מכך, רבים ראו בעיראק "סוכן של העולם המתורבת". ההתעלמות הבוטה של החוק הבינלאומי והפרות של גבולות בינלאומיים לא זכתה להתייחסות. במקום זאת קיבלה עיראק תמיכה כלכלית וצבאית מבעלות בריתה, אשר התעלמו מהשימוש של סדאם בלחימה כימית נגד הכורדים והאיראנים ומאמצי עיראק לפתח נשק גרעיני. בימים הראשונים למלחמה הייתה לחימה קרקעית כבדה סביב הנמלים האסטרטגיים, כאשר עיראק פתחה בהתקפה על ח'וזסטן. לאחר כמה הישגים ראשוניים, כוחותיה של עיראק החלו לספוג הפסדים. ב-1982, עיראק הייתה במגננה וחיפשה דרכים לסיים את המלחמה. עיראק מצאה את עצמה במהרה באחת ממלחמות ההתשה הארוכות וההרסניות ביותר של המאה העשרים. במהלך המלחמה השתמשה עיראק בנשק כימי נגד כוחות איראניים שנלחמו בחזית הדרומית וכנגד כורדים שניסו לפתוח חזית צפונית בעיראק בעזרת איראן. נשק כימי זה פותח על ידי עיראק מחומרים וטכנולוגיה שסופקו בעיקר על ידי חברות מערביות גרמניות וכן באמצעות טכנולוגיה אמריקאית, אשר הגיעה לעיראק עקב החלטת הנשיא רונלד רייגן לבטל את הגבלות הייצוא לעיראק. ארצות הברית סיפקה לעיראק גם "תמונות לוויין המציגות פריסות איראניות". בהכרזה אמריקאית לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם עיראק, המדינה הוסרה מרשימת המדינות התומכות בטרור. לכאורה, זה היה בגלל השיפור בהתנהגות המשטר, אם כי סגן שר ההגנה האמריקני לשעבר נואל קוך אמר מאוחר יותר: "לאף אחד לא היו ספקות בנוגע למעורבות המתמשכת בטרור... הסיבה האמיתית הייתה לסייע לעיראק להצליח במלחמה נגד איראן". יותר מ-90% מייבוא הנשק של עיראק בין השנים 1980 עד 1988 הגיע מברית המועצות, צרפת וסין. סדאם חתר לתמיכת ממשלות ערביות בעיראק מבחינה כספית במהלך המלחמה, בייחוד לאחר קריסת חברת הנפט של עיראק. עיראק השיגה בהצלחה סיוע צבאי וכספי, כמו גם תמיכה דיפלומטית, מברית-המועצות, סין, צרפת וארצות-הברית, שחששו יחדיו מהסיכויים להתרחבות השפעתה המהפכנית של איראן באזור. האיראנים, שדרשו מהקהילה הבינלאומית להכריח את עיראק לשלם פיצויי מלחמה לאיראן, סירבו להצעות להפסקת אש. למרות מספר קריאות להפסקת האש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, נמשכה הלחימה עד 20 באוגוסט 1988. ב-16 במרץ 1988 הותקפה העיירה הכורדית חלבג'ה בתערובת של גז חרדל וגז עצבים. במתקפה נהרגו כ-5,000 אזרחים. התקיפה אירעה במסגרת מבצע אל-אנפאל, שנועדה להשיב את השליטה המרכזית על האוכלוסייה הכורדית בעיקר באזורים של צפון עיראק ולהביס את כוחות המורדים הכורדים. ארצות הברית טענה כי סדאם הורה על התקיפה על מנת להטיל אימה על האוכלוסייה הכורדית בצפון עיראק, אך משטרו של סדאם טען באותה עת שאיראן היא האחראית לתקיפה. המלחמה בת שמונה השנים הסתיימה במבוי סתום. היו בה מאות אלפי נפגעים עם הערכות של עד מיליון הרוגים. אף אחד מהצדדים לא השיג את מבוקשו, והגבולות נותרו כמעט ללא שינוי. אזור ח'וזסתאן ובצרה (הדגש העיקרי של המלחמה והמקור העיקרי של כלכלותיהם של הצדדים הלוחמים), נהרסו כמעט לחלוטין והגבול מלפני 1979 נותר על מקומו, ואילו איראן הצליחה להשיג ניצחונות קטנים בגבולותיה באזור הכורדי הצפוני. כלכלת עיראק, שהייתה בעבר במצב טוב, הגיעה לסף קריסה, לאחר שסדאם לווה עשרות מיליארדים של דולרים ממדינות ערב. מלחמת המפרץ הראשונה מתחים עם כווית 250px\|ממוזער\|שמאל\|השגרירה האמריקאית בעיראק אפריל גלספי נפגשת עם סדאם חוסיין. 25 ביולי 1990 סופה של המלחמה עם איראן שימשה להעמקת המתיחות בין עיראק לבין שכנתה העשירה כווית. סדאם דחק בכוויתים לוותר על החוב העיראקי שנצבר במלחמה, כ-30 מיליארד דולר, אך היא סירבה. סדאם דחף את המדינות המייצאות נפט כדי להעלות את מחירי הנפט על ידי קיצוץ בייצור – אבל כווית סירבה. בנוסף לסירוב הבקשה, הובילה כווית את האופוזיציה באופ"ק לקיצוצים שסדאם ביקש. כווית הייתה שומרת על מחירי הנפט נמוכים, כאשר עיראק צריכה למכור שמן יקר מהבארות שלה כדי לשלם את החוב העצום. סדאם תמיד טען כי כווית הייתה היסטורית חלק בלתי נפרד מעיראק, וכי כווית קמה רק באמצעות תמרונים של האימפריאליזם הבריטי. היקף עתודות הנפט של כווית גם הגביר את המתחים באזור. עתודות הנפט של כווית (עם אוכלוסייה של 2 מיליון לצד אוכלוסיית עיראק בעלת 25 מיליון התושבים) היו בערך שוות לאלו של עיראק. יחדיו, עיראק וכווית ישבו על גבי כ-20% מעתודות הנפט הידועות בעולם. סדאם התלונן בפני מחלקת המדינה האמריקנית כי כווית קדחה בבארות נפט בגבול שלה עם עיראק, והורה לשלוח חיילים לגבול עיראק כווית. כאשר היחסים בין עיראק לכווית הידרדרו במהירות, קיבל חוסיין מידע סותר על פוטנציאל התגובה האמריקאית לניסיון הפלישה. וושינגטון נקטה צעדים כדי לשפר את היחסים עם עיראק במשך כעשור. ממשל רייגן העניק לעיראק כ-4 מיליארד דולר זיכויים חקלאיים כדי לחזק אותה נגד איראן. עיראק של סדאם הפכה לבעלת הסיוע השלישי הכי גדול מארצות הברית. בתגובה לביקורת המערבית באפריל 1990 הוא איים להרוס מחצית מישראל בנשק כימי אם היא תפעל נגד עיראק. במאי 1990 הוא מתח ביקורת על תמיכתה של ארצות הברית בישראל, כי "ארצות הברית אינה יכולה לקיים מדיניות כזו תוך כדי הידברות ידידותית לערבים". ביולי 1990 הוא איים על כוח נגד כווית ועל איחוד האמירויות הערביות ואמר: "המדיניות של כמה שליטים ערביים היא אמריקאית... הם מקבלים השראה מאמריקה כדי לערער את האינטרסים והביטחון הערביים". בתגובה לאיומים אלו, ארצות הברית שלחה מטוסים אוויריים ואוניות לחימה למפרץ הפרסי. שגרירת ארצות הברית בעיראק אפריל גלספי נפגשה עם סדאם בישיבת חירום ב-25 ביולי 1990, שבה תקף את המדיניות האמריקנית ביחס לכווית ולאיחוד האמירויות. מאוחר יותר, עיראק וכווית נפגשו בניסון לקיים הסכם משא ומתן סופית, שנכשל. לאחר מכן שלח סדאם את כוחותיו לכווית. עם התגברות המתחים בין וושינגטון לסדאם, חיזקה ברית המועצות, תחת מיכאיל גורבצ'וב, את קשריה הצבאיים עם המנהיג העיראקי, והעניקה לו יועצים צבאיים, נשק וסיוע. המלחמה ב-2 באוגוסט 1990 פלש סדאם לכווית, בתחילה תבע סיוע ל"מהפכנים בכווית", ובכך עורר משבר בינלאומי. ב-4 באוגוסט הוכרז על הקמתה של הרפובליקה של כווית, מדינת חסות שבה מונתה ממשלת בובות פרו-עיראקית, אך היעדר מוחלט של לגיטימציה ותמיכה בה הובילה להודעה ב-8 באוגוסט על "מיזוג" של שתי המדינות. ב-28 באוגוסט כווית הפכה רשמית למחוז ה-19 של עיראק. רק שנתיים לאחר שביתת הנשק של עיראק ואיראן ב-1988. לאחר שהסיר את האיום של הפונדמנטליזם האיראני הוא "השתלט על כווית והתעמת עם שכניו במפרץ בשם הלאומיות הערבית והאסלאם". בפברואר 1991, הצליחה קואליציית האומות המאוחדות בהנהגת ארצות הברית להסיג את כוחותיה של עיראק מכווית לאחר חצי שנה. נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב הגיב בזהירות זה כמה ימים. מצד אחד, כווית הייתה אויב ארסי של ישראל ואף הייתה ביחסים ידידותיים עם הסובייטים. עם זאת, בכירי המדיניות של וושינגטון, יחד עם מומחים מהמזרח התיכון, מבקרי הצבא והחברות שהשקיעו בכבדות באזור, היו מודאגים מאוד מהיציבות באזור זה. הפלישה עוררה מיד חששות שמחירי הנפט בעולם ישתנו, ולכן השליטה בכלכלת העולם, עמדה על כף המאזניים. בריטניה הרוויחה מאוד ממיליארדי דולרים מהשקעות כוויתיות ופיקדונות בבנקים. שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לברית המועצות אפשר את קבלת החלטת מועצת הביטחון של האו"ם לתת לעיראק תאריך יעד לעזוב את כווית ולאשר את השימוש בכוח אם סדאם לא עמד בלוח הזמנים. בכירים בארצות הברית חששו מתגמול עיראקי נגד סעודיה העשירה בנפט, אשר היא מאז שנות ה-40 בעלת ברית קרובה של ארצות הברית, ובעקבות התנגדותה של ערב הסעודית לפלישה העיראקית לכווית. לפיכך, ארצות הברית וקבוצת בעלות הברית, כולל שלל מדינות כמו מצרים, סוריה ויוגוסלביה, פרסו כמות אדירה של חיילים לאורך הגבול הסעודי עם כווית ועיראק כדי להקיף את הצבא העיראקי, הגדול ביותר במזרח התיכון. קציניו של סדאם בזזו את כווית, והורידו אפילו את השיש מארמונותיה של כווית כדי להעביר אותו לארמונו של סדאם. לאחר המלחמה 250px\|ממוזער\|שמאל\|סדאם חוסיין, 1996 חילוקי הדעות האתניים והדתיים של עיראק, יחד עם אכזריות הסכסוך שהולידה, הניחו את היסודות למרידות שלאחר המלחמה. בעקבות הלחימה, האיום החברתי והאתני בקרב המוסלמים השיעים, הכורדים והיחידות הצבאיות הפורשות איימו על יציבותו של ממשל סדאם. ההתקוממויות פרצו בצפון הכורדי ובשיעה בדרום ובמרכז עיראק, אך דוכאו ללא רחם. ארצות הברית, שדחקה בעיראק להתקומם נגד סדאם, לא עשתה דבר כדי לסייע למרד. האיראנים, למרות ההתקוממות השיעית הנרחבת, לא היו מעוניינים לעורר מלחמה נוספת, ואילו טורקיה התנגדה לכל סיכוי לעצמאות כורדים, והסעודים ושאר מדינות ערב השמרניות חששו מפני המהפכה השיעית של איראן. סדאם, לאחר ששרד את המשבר המיידי בעקבות התבוסה, המשיך את שלטונו בעיראק, אם כי המדינה מעולם לא התאוששה כלכלית או צבאית ממלחמת המפרץ. סדאם אמר באופן שגרתי כי הישרדותו כ"הוכחה לכך שעיראק אכן ניצחה במלחמה נגד ארצות הברית". מסר זה הביא לסדאם הרבה מאוד פופולריות במגזרים רבים בעולם הערבי. יחסים בינלאומיים וסנקציות נגד עיראק סנקציות האו"ם שהוטלו על עיראק בעת פלישת כווית לא הוסרו, וחסמו את יצוא הנפט העיראקי. בסוף שנות ה-90, האו"ם שקל להפיג את הסנקציות שהוטלו בגלל הקשיים שסבלו מהם תושבי עיראק. ישנם מחקרים סותרים לגבי מספר האנשים שמתו בדרום ובמרכז עיראק בשנות הסנקציות. ב-9 בדצמבר 1996 קיבלה ממשלת סדאם את תוכנית הנפט תמורת מזון שהציע האו"ם לראשונה ב-1992. היחסים בין ארצות הברית לעיראק נותרו מתוחים לאחר מלחמת המפרץ. ארצות הברית פתחה במתקפת טילים לעבר מפקדת המודיעין של עיראק בבגדאד ב-26 ביוני 1993, בהציגה עדות להפרות עיראקיות חוזרות ונשנות של אזורים אסורים לטיסה שהוטלו לאחר מלחמת המפרץ ולפשיטות לכווית. פקידים אמריקאים המשיכו להאשים את סדאם בהפרת תנאי הפסקת האש במלחמת המפרץ, על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית ושאר כלי נשק אסורים, והפרת הסנקציות שהוטלו על ידי האו"ם. כמו כן, במהלך שנות התשעים, הנשיא ביל קלינטון שמר על הסנקציות והורה על תקיפות אוויריות בעיראק, בתקווה שסדאם יודח על ידי אויביו הפוליטיים בעיראק. האשמות המערביות על התנגדות עיראק לגישה של האו"ם לנשק חשוד היו אמתלה למשברים בין השנים 1997 עד 1998, שהגיעו לשיאם בתקיפות טילים אמריקאיות ובריטיות על עיראק, ב-16–19 בדצמבר 1998. קצין ה-CIA לשעבר, רוברט בר, אמר כי קלינטון "ניסה להתנקש בחייו של סדאם" ב-1995, בעיצומו של "מאמץ בן עשור לעידוד הפיכה צבאית בעיראק". ב-2002 התקבלה החלטה של האיחוד האירופי, אשר קבעה כי לא חל כל שיפור במשבר זכויות האדם בעיראק. ההצהרה גינתה את ממשלתו של הנשיא סדאם חוסיין על "הפרת זכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי באופן שיטתי, נפוץ וחמור ביותר". ההחלטה דרשה מעיראק לשים קץ ל"הוצאות להורג מסודרות ושרירותיות". הפלישה לעיראק ונפילתו 250px\|ממוזער\|שמאל\|הפסל של סדאם חוסיין מופל לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק רבים מחברי הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד ארצות הברית, המשיכו לראות בסדאם עריץ לוחמני, שמהווה איום על יציבות האזור. לאחר פיגועי 11 בספטמבר, החל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לומר לארצות הברית כי עיראק מתכוננת לבצע פיגועים נגדה. בנאום שנשא בפני הקונגרס, בינואר 2002, דיבר הנשיא ג'ורג' בוש הבן על "ציר הרשע", המורכב מאיראן, קוריאה הצפונית ועיראק. יתר על כן, בוש הודיע כי הוא עלול לפעול להפלת ממשלת עיראק, בשל איום הנשק להשמדה המונית שלה. בוש הצהיר כי "המשטר העיראקי זמם לפתח אנתרקס וגז עצבים ונשק גרעיני כבר למעלה מעשור... עיראק ממשיכה להתהדר בעוינותה כלפי אמריקה ולתמוך בטרור". לאחר קבלת החלטה 1441 של מועצת הביטחון של האו"ם, שדרשה מעיראק "שיתוף פעולה מיידי, בלתי מותנה ופעיל" עם בדיקות האו"ם האם יש לעיראק נשק להשמדה המונית, סאדאם איפשר למשלחת הבדיקה של האו"ם בראשות הנס בליקס לחזור לעיראק. במהלך הבדיקות המחודשות שהחלו בנובמבר 2002, לא מצא בליקס שום מלאי של נשק להשמדה המונית וציין את שיתוף הפעולה העיראקי לטובה. ב-20 במרץ 2003, פלשה ארצות הברית לעיראק. הצבא העיראקי התמוטט תוך שלושה שבועות. בתחילת אפריל כבשו הכוחות האמריקנים את עיראק וניכר היה כי סדאם איבד את השליטה בעיראק. לכידתו ומעצרו 250px\|ממוזער\|סדאם חוסיין נתפס על ידי כוח אמריקאי, 13 בדצמבר 2003 במהלך השבועות הראשונים שלאחר נפילת בגדאד מקום הימצאו של סדאם היה מוטל בספק. סדאם הצטרף לרשימת המבוקשים האמריקאית. ב-13 בדצמבר 2003, במבצע "שחר אדום", נתפס סדאם חוסיין על ידי כוחות אמריקאים לאחר שנמצא במחבוא באדמה ליד חווה בעיר תיכרית. בעקבות תפיסתו, הועבר סדאם לבסיס ארצות הברית ליד תיכרית, ולאחר מכן הועבר לבסיס האמריקאי ליד בגדאד. ב-14 בדצמבר ארצות הברית אישרה כי סדאם אכן נתפס. ארצות הברית הציגה סרטוני וידאו של סדאם במעצר. סדאם נראה עם זקן מלא ושיער ארוך יותר מהופעתו המוכרת. הוא תואר על ידי פקידים אמריקנים כבעל בריאות טובה. ארצות הברית דיווחה על כוונתה להעמיד את סדאם לדין, אך טענה כי פרטי משפט זה טרם נקבעו. עיראקים ואמריקנים שדיברו עם סדאם לאחר לכידתו דיווחו בדרך כלל כי הוא נשאר בטוח בעצמו, ומתאר את עצמו כ"מנהיג מוצק". במהלך תקופה זו סדאם נחקר על ידי סוכן ה-FBI ג'ורג' פירו. משפטו והוצאתו להורג 250px\|ממוזער\|סדאם חוסיין זמן קצר לאחר מעצרו ב-30 ביוני 2004, סדאם חוסיין, שהוחזק על ידי כוחות ארצות הברית בבסיס ארצות הברית "מחנה קרופר", יחד עם 11 אנשים נוספים מממשלו, נמסר לממשלת עיראק הזמנית על מנת להעמידו לדין על פשעים נגד האנושות ועל עבירות אחרות. כעבור כמה שבועות הואשם סדאם על ידי בית הדין המיוחד העיראקי בפשעים שבוצעו נגד תושבי דוג'ייל ב-1982, לאחר ניסיון התנקשות כושל נגדו. האשמות ספציפיות כללו רצח של 148 אנשים, עינויים של נשים וילדים ומעצר בלתי חוקי של 399 אחרים. בין האתגרים הרבים של התביעה היו: סדאם ועורכי-דינו מתנגדים לסמכותו של בית-המשפט וממשיכים לטעון כי הוא עדיין נשיא עיראק. החלפתו של השופט הראשי, באמצע המשפט. ב-5 בנובמבר 2006, סדאם חוסיין נמצא אשם בפשעים נגד האנושות ונידון למוות בתלייה. אחיו למחצה של סדאם, בארזאן א-תיכּריתי ועוואד חאמד אל-בנדר, ראש בית המשפט המהפכני בעיראק ב-1982, הורשעו בעבירות דומות. על פסק הדין וגזר הדין הוגש ערעור, אך הוא נדחה על ידי בית המשפט העליון לערעורים של עיראק. בבוקרו של 30 בדצמבר 2006, הוצא חוסיין להורג בתלייה, והוא בן 69 במותו. מצלמות טלוויזיה תיעדו את ההכנות שקדמו לתלייתו ואף הופץ סרטון תלייתו שצולם על ידי אחד העדים, וכן פורסמה תמונתו לאחר ביצוע גזר הדין. תגובות סותרות הובעו בעיראק וברחבי העולם. בעיראק עצמה יצאו אלפי שיעים וכורדים לרחובות בקריאות שמחה על מותו של מי שכונה "הקצב מבגדאד". לעומתם, בקרב בני העדה הסונית בעיראק ובעולם הערבי התאבלו רבים על מותו של המנהיג. גם בעולם התפצלו התגובות. בעוד רבים בעולם המערבי, כגון בארצות הברית ובאוסטרליה, בירכו על מותו וקראו לכך "ניצחון לעם העיראקי", היו מדינות רבות שגינו את ההוצאה להורג, ביניהן הממלכה המאוחדת, רוסיה, איטליה, שווייץ, ספרד, אוסטריה, הונגריה, הולנד ואוקראינה. דימוי פוליטי ותרבותי 250px\|ממוזער\|שמאל\|תעמולה להילול סדאם חוסיין לאחר מלחמת איראן–עיראק. 1988 לסדאם היו אלפי דיוקנאות, פוסטרים, פסלים וציורי קיר שהוקמו לכבודו בכל רחבי עיראק. פניו נראו על צדי בנייני משרדים, בתי ספר, שדות תעופה וחנויות, וכן על המטבע העיראקי. בדיוקנאות נראה סדאם בבגדים שונים, מה שמביא לידי ביטוי את מאמציו לפנות אל חלקים שונים בחברה העיראקית: הוא הופיע בתלבושות של הבדואים, הבגדים המסורתיים של האיכר העיראקי (שהוא לבש בעיקר בילדותו), ואפילו בגדים כורדים (על אף היותו כורדפוב), אבל גם הופיע בחליפות מערביות שהכינו חייטיו, אשר משדרות דמות של מנהיג עירוני ומודרני. לפעמים הוא היה מתואר גם כמוסלמי אדוק, עוטה כיסוי ראש וחלוק. קישורים חיצוניים אלי אשד, "סדאם חוסיין - הקצב מבגדד", באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 17 במרץ 2007 ירון פרידמן, בתו של סדאם חוסיין: אבי הציל את העולם הערבי והדף את אירן, באתר News1 מחלקה ראשונה , 19 בפברואר 2021 שתי מלחמות ושתי פלישות, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 11 בנובמבר 2021 הערות שוליים קטגוריה:בעת' קטגוריה:פוליטיקאים עיראקים קטגוריה:מלחמת עיראק קטגוריה:נשיאי עיראק קטגוריה:ראשי ממשלת עיראק קטגוריה:שליטי ארצות שהוצאו להורג קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בעיראק קטגוריה:משפחת חוסיין קטגוריה:אנטי-אמריקאים קטגוריה:אנטי-איראנים קטגוריה:אנטי-ציונים קטגוריה:ראשי מדינות שהורשעו בפשעי מלחמה קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה קטגוריה:ילידי 1937 קטגוריה:עיראקים שנפטרו ב-2006	2024-10-20T08:54:06
טרור	ממוזער\|376x376px\|קריסת מגדלי התאומים בניו יורק בעת פיגועי 11 בספטמבר 2001, מתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה ממוזער\|בית הרוס בקיבוץ בארי לאחר מתקפת הפתע על ישראל, מתקפת הטרור הגדולה ביותר שידעה מדינת ישראל טרור הוא טקטיקה של מאבק אלים, המופנה כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות. בין השאר, טקטיקת הטרור מושתתת על הפעלת לחץ על ממשלים ועמים על ידי זריעת פחד, תוך חתירה לשינוי מדיניות ואף להפלת משטרים. החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע להגדרה המדויקת של המושג טרור. כך למשל, ישנה מחלוקת האם לתאר מעשי אלימות מסוימים מצד מדינות כמעשה "טרור מדינתי". מעשה הפוגע באזרחים בניגוד לדיני המלחמה מוגדר לרוב כפעולת טרור. פיגועי 11 בספטמבר, בהם נרצחו קרוב ל־3,000 בני אדם, נחשבים לפעולת הטרור הגדולה ב. הגדרת המושג בשיח פוליטי שמאל\|ממוזער\|220px\|מכונית תופת היא אמצעי נפוץ לביצוע פיגועי טרור. בתמונה מכונית תופת בעיראק המורכבת מכמה פגזי ארטילריה שמוסווים בחלק האחורי של הטנדר. לעיתים מוסיפים לחומר הנפץ מכלי דלק ובלוני גז כדי להגביר את האפקט אטימולוגיה והתפתחות ההגדרה המקור למילה הוא הפועל הלטיני terrere, שמשמעותו להפחיד, להטיל אימה, להבהיל.Charlton T. Lewis and Charles Short (1879), , Oxford: Clarendon Press, ערך terrĕo מלטינית התגלגלה בימי הביניים למילה הצרפתית terreur, במשמעות של רגש אלים או מעשה הפחדה. המושג "טרור" קיבל מעמד מיוחד בעת המהפכה הצרפתית, על מנת לתאר את פעולותיהם של רובספייר ושותפיו – העלאה המונית לגרדום של מתנגדי שלטונם. תקופה זאת כונתה שלטון הטרור (בצרפתית: Régime de la Terreur). מאוחר יותר הפך המושג "שלטון טרור" לתיאור נפוץ לפעולות אלימות של שלטון נגד אזרחים שמתנגדים פוליטית לשלטון. במובן זה מקובל לדבר, למשל, על שלטון הטרור של סטלין בברית המועצות ושל מאו דזה־דונג בסין. בעוד המונח "שלטון טרור" עשוי לשמש עדיין במשמעות זאת, המונח "טרור" לבדו אינו מתייחס למשטרי דיכוי או ל"טיהורים" המכוונים נגד יריבים פוליטיים. עם זאת, עוד קודם לכן שימש המונח "טרור" את מתנגדי משטר הצאר ברוסיה של לפני המהפכה, כולל בפי יהודים שנקטו בפעולות מובהקות של טרור, באופן אישי או כחלק מתנועות שדגלו ב"טרור אישי", כמו מפלגת ס"ר (סוציאליסטים-רבולוציוניסטים), שנבדלה מרסדר"פ (הסוציאל-דמוקרטים ברוסיה) בדיוק בסוגיה זו: בעוד הס"ד סברו שאת המהפכה יש לקדם בשילוב של צעדים בשדה הכלכלה, ההסברה והפוליטיקה, הס"ר סברו שיש לקדמה באמצעות פגיעה ישירה בראשי המערכת (ומכאן למשמעות הצירוף "טרור אישי"). המונח "טרור" (באנגלית: Terrorism) משמש בשיח הציבורי רק לתיאור פעולות של לוחמה זעירה נגד אזרחים (כפי שפורט בהגדרה לעיל). מונח זה נכנס לשימוש החל משנות ה־70 של המאה ה־20 עקב גל פעולות טרור שכוונו נגד מטרות אזרחיות בישראל, באירופה ובטיסות בין-לאומיות. מריבוי המשמעויות והקונוטציות הקשורות במושג זה, אין אלא לאמץ את הכלל שהציע חוקר המלחמות הפילוסוף הגרמני, איש המאה ה-19, קרל פון-קלאוזביץ, לפיו "המלחמה איננה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". מנקודת המבט הזו, השאלה שיש לשאול בבואנו לדון במוסריותו של אקט הטרור, היא איזו מדיניות הוא משרת, והאם לצד כלי הטרור, מציגים אלו העושים בו שימוש כלים אחרים, כמו דיפלומטיה, נכונות לפשרה וכדומה. חשיבות ההגדרה טרור הוא מונח עמום ועצם הגדרתו היא מעשה פוליטי שיש לו השלכות על הלגיטימציה של הפעולה, על מעמדה המשפטי ועל היכולת להתמודד עם התופעה. כיום, נעשה במילה טרור שימוש לא מובחן, ונדמה שהיא משמשת מילה נרדפת לכל מקרה של רוע. באופן כללי, המונח "טרור" נוגע ל"שימוש שיטתי ומכוון או איום להשתמש באלימות כדי להשיג מטרות פוליטיות", אולם הגדרה פשוטה זאת אינה מכילה היבטים בעייתיים של התופעה (למשל, כלפי מי הפעולה מכוונת), והיא כללית מכדי להבחין בין מעשי טרור לצורות אחרות של אלימות פוליטית, כמו מהפכה, מרד ומלחמת גרילה. מצד אחד נראה שאין קושי לזהות מהו מעשה טרור, שכן "מה שנראה כמו מעשה טרור, פוגע ומאיים כמו טרור הוא טרור". מצד אחר יש אי־הסכמה בין מדינות וארגונים בין-לאומיים בנוגע לשאלה מה נכלל תחת הכותרת טרור ומה לא נחשב פעולת טרור, אלא סוג אחר של אלימות פוליטית. לעיתים מעשים דומים נקראים בשמות שונים בהתאם לצדדים הפועלים. פעולות שמכונות בצד אחד פעולות טרור מוגדרות בצד האחר מאבק לגיטימי לשחרור לאומי, ומי שנחשב טרוריסט בצד אחד מועלה על נס כלוחם חופש בצד השני. הגדרה זאת חשובה לא רק לצרכים פוליטיים ולשיח הציבורי אלא גם מבחינה משפטית: הגדרה משפטית של טרור על פי החוק הבין־לאומי עשויה לאפשר להילחם במגוון ערוצים המסייעים לטרור להתעצם על ידי שיתוף פעולה בין־לאומי וליצור תשתית לעיגון מערכת חוקית נורמטיבית שתגדיר את המותר והאסור, הלגיטימי והלא לגיטימי בכל מאבק פוליטי. הטרור מאיים באופן גלוי וסמוי על הדמוקרטיה. האיום הגלוי נובע מהעובדה שפעולות טרור מערערות את יכולתן של המדינות ושל הארגונים הבין-לאומיים לספק ביטחון בסיסי לאזרחים, שהיא אבן יסוד בלגיטימיות של המשטר. הטרור גם פוגע פגיעה ישירה בזכויות אדם: בזכות לחיים ולקניין. אולם האיום הסמוי של הטרור על הדמוקרטיה הוא המסוכן יותר. המאבק בטרור מציב לפני המדינות אתגרים שמעמידים במבחן את מידת הדמוקרטיות של המדינה ואת יכולתה לדאוג לביטחון אזרחיה ולשלומם מבלי לפגוע בחפים מפשע בדרך של מעצרי שווא, הגבלות לא מחויבות במציאות של חופש התנועה וההתארגנות ואף פגיעה בחייהם של אנשים. אירועי 11 בספטמבר לא רק מסמלים נקודת מפנה בעניין הטרור, אלא הם גם תמרור אזהרה בנוגע ליכולתה של דמוקרטיה נאורה להתמודד במסגרת המשטר הדמוקרטי עם איום הטרור. המאבק בטרור מטשטש את גבולות החוק ועלול לעודד שימוש לא מבוקר בכוחה של המדינה. לכן יש הטוענים שחשוב להגדיר את הטרור ולהבחינו מעברות אחרות, בין השאר כדי שגורמים (למשל, מדינות תומכות טרור) לא יוכלו להסתתר מאחורי הגדרה מעורפלת של טרור לשם הכשרת מעשיהן. ההגדרה המקובלת פעולת טרור, כפי שמשתמע מהמובן המקורי של המילה – פחד, חרדה, אימה – נועדה לזרוע אימה ופחד בקרב הציבור המותקף ולגרום לו לדמורליזציה ובלבול, ולשיבוש שגרת החיים. לעיתים מבוצעת גם כפעולת נקמה במעגל דמים של אלימות. חלק ניכר מנשק הטרור הוא הפרסום הרב שפעילותו מקבלת בציבור, באמצעות התקשורת האלקטרונית והמודפסת. בטרור נעשית פגיעה "בבטן הרכה" של המדינה (האזרחים), במטרה לגרום למדינה להיכנע לדרישות מפעילי הטרור. ביסוד הטרור ישנו גם ערעור של בסיס הלגיטימיות של הממשלה המכהנת, בכך שהיא איננה מסוגלת להבטיח את שלום אזרחיה ולשמור על הסדר הציבורי. הפילוסוף היהודי צרפתי רמון ארון הגדיר את הטרור כאקט אלים שבו המימד הפסיכולוגי גדול מהמימד הפיזי. מקובל להגדיר "פעולות טרור" כאלה שבהן יש ניסיון מכוון לרצח של אזרחים, בשביל להשיג מטרות פוליטיות: לאומית, דתית, אידאולוגית, חברתית. גם פעולות אלימות אחרות כמו חטיפות אזרחים והחזקתם כבני ערובה, תוך איום לרוצחם, יוגדרו כטרור. יש המגדירים פעולות המכוונות נגד המערכת הכלכלית-פיננסית של מדינה כטרור מזן חדש – טרור כלכלי. פעולות הפחדה גרידא – אם הן אינן אלימות – אינן נחשבות לטרור, וכך גם פעולות של ונדליזם קל (בניגוד לפעולות חבלה), המיועדות לפגיעה קלה ברכוש בלבד ולא בבני אדם. יש הכוללים גם איומים ברצח אזרחים ופגיעה ברכוש אזרחים כדי להשיג מטרות פוליטיות כפעולות טרור. על פי פרופ' אהוד שפרינצק הגדרת הטרור היא "הפעלת אלימות חריפה, נגד אזרחים שאינם לוחמים, כאקט סימבולי וככלי להעברת מסר מפחיד לציבור רחב". ד"ר בועז גנור מגדיר את הטרור "כשימוש מכוון או איום להשתמש באלימות, נגד אזרחים או מטרות אזרחיות, במטרה להשיג מטרות פוליטיות, כגון החלפת שלטון או שינוי מדיניות", עם זאת, הוא מציין, שבהקשר של הסכמה מחקרית רחבה בעולם האקדמי, כי אין הגדרה מוסכמת כזו, וכי "רוב החוקרים נוטים להאמין שלעולם לא ניתן להסכים על הגדרה אובייקטיבית ומקובלת בין-לאומית של טרור". גם פרופ' ברוס הופמן מגדיר את הטרור "כאלימות או איום באלימות במטרה להשיג שינוי פוליטי עמוק". בחוק המאבק בטרור (2016) נקבע כי מקרים של תקיפה אלימה יכולים להיחשב כמעשי טרור אם מתקיימים בהם מספר תנאים: הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי; הם נעשו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית אחרת של מדינה זרה, או ארגון ציבורי בין-לאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה; במעשה שנעשה או במעשה שאיימו בעשייתו, היה אחד מאלה, או סיכון ממשי לאחד מאלה: (א) פגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו; (ב) פגיעה חמורה בבטיחות הציבור או בבריאותו; (ג) פגיעה חמורה ברכוש, שבנסיבות שבהן בוצעה יש אפשרות ממשית שתגרום לפגיעה חמורה כאמור בפסקאות משנה (א) או (ב) ושנעשתה במטרה לגרום לפגיעה כאמור; (ד) פגיעה חמורה בקודשי דת; לעניין זה, "קודשי דת" – מקום פולחן או קבורה ותשמישי קדושה; (ה) פגיעה חמורה בתשתיות, במערכות או בשירותים חיוניים, או שיבוש חמור שלהם, או פגיעה חמורה בכלכלת המדינה או בסביבה. טרור מדינתי בשיח ביקורתי על אופיין ותכליתן של פעולות צבאיות שמבצעות מדינות, או של פעולות לצורך דיכוי פוליטי, משמשת לעיתים גם ההגדרה "טרור מדינתי". הגדרה זאת של פעולות שעשויות להיחשב פעולות טרור שמבצעות מדינות חופפת בחלק מהמקרים את ההגדרות של פשע מלחמה, פשע נגד האנושות או הפרת זכויות האדם. בנוסף, מדינה יכולה להיות מעורבת בטרור, אם היא מפעילה, מעודדת או מממנת ארגוני טרור או סוכנים חשאיים המבצעים פעולות טרור מטעמה. פעולות שנטען לגביהן כי הן פעולות טרור מדינתי מתחלקות בדרך כלל לשני סוגים עיקריים: פעולות של ממשלות נגד אזרחיהן (מחנות הריכוז והגולאג של סטלין, משטר פינושה בצ'ילה), אף כי נכללו בעבר בהגדרת הטרור, מוגדרות היום ברוב מדינות המערב כ"הפרות של זכויות האדם", או אף כפשעים נגד האנושות, אך מוצאות מהגדרת הטרור. החולקים על שיוך זה סוברים כי הוא מעוות את משמעותו ההיסטורית של המושג, וכן מעניק למשטרים אפלים לגיטימציה, בכך שהוא מוציא אותם מהגדרת ארגוני טרור. לטענתם, מדובר באינטרס של הממסד המדינתי להוציא את המדינות מחוץ למעגל הגורמים המבצעים טרור. פעולות של ממשלות נגד אזרחי מדינות אחרות. אלה עשויות לכלול פעולות הננקטות במהלך מלחמה (הטלת הפצצה הגרעינית על הירושימה ועל נגסאקי, הפצצת תל אביב בטילי סקאד במלחמת המפרץ), אם כי מקובל יותר להשתמש בהגדרה של פשעי מלחמה (אם חרגו מכללי המלחמה המקובלים). כמו כן נחשבות לטרור מדינתי פעולות דומות המבוצעות ללא הכרזת מלחמה (למשל הפיגוע שביצעו סוכנים לובים בטיסת פאן אם 103 מעל לוקרבי). ההבדל בין טרור לגרילה הקריטריונים להבחנה בין גרילה לטרור שנויים במחלוקת. יש חוקרים המבחינים בין גרילה לטרור על בסיס המיקום – טרור בעיר בעוד גרילה בסְפָר. ישנם חוקרים המבחינים בין גרילה וטרור על בסיס העיתוי, כאשר הטרור הוא שלב מקדים לגרילה. עם זאת, ההבחנה הרווחת בין פעולות גרילה לבין פעולות טרור היא על בסיס בחירת המטרה, כאשר גרילה כמכוונת כלפי מטרות צבאיות וממסדיות ואילו טרור מכוון כלפי מטרות אזרחיות. בין הדוגמאות ללוחמת גרילה שאינה טרור ניתן לראות את הפרטיזנים שפעלו נגד הצבאות הנאצים ובעלי בריתם, ואת לוחמי הווייטקונג שפעלו נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. ארגוני טרור מנסים מדי פעם להידמות לארגוני גרילה, בכך שהם מבצעים פעולות נגד צבא האויב, אך עיקר פעילותם מכוונת נגד מטרות אזרחיות. במקרים רבים, הממשלות נגדן פועלים הארגונים אינן מכירות בהבדל זה בין "טרור" ו"גרילה" ומגדירות פעולות אלימות המבוצעות נגדן כ"טרור", גם אם הן מכוונות נגד חיילים ולא אזרחים. מדינת ישראל, למשל, מגדירה כ"פיגוע טרור" כל פעולה חמושה המבוצעת נגדה בידי ארגונים פלסטינים או לבנוניים, בלי להתחשב בזהות הנפגעים הישראלים (אזרחים או חיילים). באופן דומה הגדירו שלטונות המנדט הבריטי כ"טרוריסטים" כמה מחברי המחתרות היהודיות אצ"ל ולח"י, שפגעו בחיילים בריטים, וגם הנאצים הגדירו את הפרטיזנים כולם כטרוריסטים, גם כאשר פעולתם הייתה מכוונת, רובה ככולה, נגד חיילים גרמנים. בשל האמור לעיל נוטים חברי הארגונים – שאינם מגדירים את עצמם לעולם כ"טרוריסטים" – לטעון כי המילה "טרוריסט" אינה אלא כינוי גנאי שבו משתמשות ממשלות לתיאור ארגונים חמושים שאינם ממשלות. הגדרת הטרור במשפט הבין־לאומי ניסיונות לקבוע הגדרה לטרור החלו בשנות ה־30 של המאה ה־20. בתקופה זאת נעשה ניסיון לגבש אמנה בין־לאומית שתחייב את המדינות החברות בה להילחם בגלוי בטרור ולהעניש את מבצעיהן של פעולות טרור. המאמץ לא נשא פרי ואמנה זאת לא נכנסה לתוקף. מרבית ההגדרות כנגד טרור עוסקות בשאלת החוסר בזכות לגיטימית לשימוש בכוח כנגד אזרחים. ארגוני הטרור חולקים על הגדרה זאת וקובעים שפעילותם לגיטימית ומבוצעת כלפי מטרות צבאיות ומקובלת מתוקף דיני הלחימה. לכן מגדירים עצמם "ארגון גרילה" או "לוחמי חופש". פרופסור בועז גנור, מגדיר טרור "כשימוש מכוון או איום להשתמש באלימות, נגד אזרחים או מטרות אזרחיות, במטרה להשיג מטרות פוליטיות". ההגדרה המקובלת לטרור במשפט הישראלי, מצומצמת יותר ומקורה ב. הגדרה זאת דומה במהותה להגדרה בדין האנגלי, אולם היא חלה רק על איסור מימון ולכן אינה בעלת תחולה גורפת. הדין הצרפתי מגדיר טרור כמעשי הפחדה המכוונים כלפי אוכלוסייה ומטרתם להפריע לסדר הציבורי. הדין הטורקי מגדיר טרור כמעשה שנעשה על ידי אדם אחד או יותר השייכים לארגון במטרה לשנות את מאפייניה של הרפובליקה כמפורט בחוקה באמצעות לחץ, כוח ואלימות, הפחדה, דיכוי או איום. לשימוש בהגדרה בין־לאומית מוסכמת קיימות השלכות על מעמדה המשפטי ועל היכולת וההשפעה של הקהילה הבין־לאומית להתמודד עם התופעה. היתרונות באמנה בין לאומית כנגד הטרור הם התגייסות בין־לאומית בהתמודדות מול מדינות תומכות טרור, הסגרת טרוריסטים, מיגור יכולתם של ארגוני טרור להעביר כספים, גיוס פעילים חדשים ועוד. התשתית שתעוגן תיצור מסגרת נורמטיבית שמלבד להיותה משרתת צרכים פוליטיים וחשובים לשיח הציבורי, תגדיר את המותר והאסור, הלגיטימי והלא לגיטימי במאבקים פוליטיים. החיסרון הבולט בהיעדרה של הגדרה כנגד הטרור הוא החלטות שרירותיות של מקבלי החלטות ומנהיגים פוליטיים על הגדרתם של ארגונים כארגוני טרור. חסרונות נוספים הם חוקים מדינתיים ואזוריים שונים כנגד ארגוני טרור ושימוש בטרור. על אף היעדר הסכם רשמי בין המדינות על הגדרה בין-לאומית כוללת של הטרור, קיים קונצנזוס ביחס למספר אך לא לכל מרכיבי הגדרת הטרור. המספר של אמנות בין-לאומיות שאומצו במידה מסוימת עם הטרור הוא אינדיקציה ברורה להסכם המשותף שעליו ניתן לראות את הפעילויות שיוגדרו כטרור ולפיכך אסורות על פי המכשירים המשפטיים הרלוונטיים. בחודש פברואר 2011, הטריבונל המיוחד בלבנון קבע פה אחד כי כלל מנהגי התפתח במשפט הבין־לאומי ביחס לטרור בעת שלום וזוהו שלושה מרכיבים מרכזיים להגדרת הטרור כפשע בין-לאומי. אין הגדרה אחת כוללת לטרור שמקבלת הסכמה כלל עולמית ולפיה מונחה המשפט הבין־לאומי. אולם, החל משנות ה־70 של המאה הקודמת, החלו בכתיבתן של 13 אמנות בין־לאומיות האוסרות על גילויי טרור מסוימים. בכך נראה כי הקהילה הבין־לאומית אימצה גישה סקטוריאלית לזיהוי עבירות שנראות כמתקשרות לפעילות טרור ובפיתוח הסכמים, בדמות אמנות, שיטפלו בקטגוריות מסוימות בלבד. העיקרון העומד מאחורי הגישה הסקטוריאלית הוא ההימנעות מהגדרת הטרור, שכן נדרשת הגדרה רק עם העונש על העבירות הרלוונטיות הותנה בקיומה של כוונה "טרוריסטית" ספציפית. בצד אמנות "גלובליות" אלה קיימות גם אמנות אזוריות נגד טרור, שנוסחו בחסותם של ארגונים אזוריים, כגון הליגה הערבית, מועצת אירופה וועידת המדינות האסלאמיות. החיסרון הבולט בהיעדרה של הגדרה כנגד הטרור הוא החלטות שרירותיות של מקבלי החלטות ומנהיגים פוליטיים על הגדרתם של ארגונים כארגוני טרור. חסרונות נוספים הם חוקים מדינתיים ואזוריים שונים כנגד ארגוני טרור ושימוש בטרור. הצעות לאמנות מקיפות במהלך השנים הועלו מספר הצעות לאמנות מקיפות בנושא טרור: טיוטת האמנה למניעת וענישה של טרור, 1937: אמנה זאת לא נכנסה לתוקף. סעיף 1.1 הגדיר מעשי טרור כמעשים פליליים מכוונים נגד מדינה ומכוונים ליצור מצב של טרור במוחם של אנשים מסוימים או קבוצת אנשים או בקרב הציבור הרחב. סעיף 2 כלל מעשי טרור באם הם היו מכוונים נגד מדינה אחרת ואם הם מהווים פעולות טרור לפי סעיף 1. מאז שנת 2000 האספה הכללית של האו"ם מנהלת משא ומתן על אמנה מקיפה בנושא הטרור הבין־לאומית הצעת האו"ם המקיפה על הטרור הבין לאומי שטרם נסתיימה: ההגדרה של פשע הטרור אשר נמצאת על שולחן המשא ומתן מאז 2002 היא כדלקמן: הגדרת הטרור בהחלטות של האו"ם החלטות העצרת הכללית של האו"ם הצהרת האו"ם משנת 1996 תוספת להצהרה משנת 1994 בדבר צעדים לחיסול הטרור הבין־לאומי שסופחה להחלטת העצרת הכללית של האו"ם 51/210, תיארה את פעולות הטרור בתנאים הבאים: מעשים פליליים שכוונו או מחושבים על מנת לעורר מצב של טרור בציבור הרחב, קבוצת אנשים או אנשים מסוימים למטרות פוליטיות, אינם ניתנים להצדקה בשום מצב, יהיו שיקולים של פוליטיקה, פילוסופיה, אידאולוגיה, גזע, רקע אתני, דתי או כל דבר אחר שניתן להצדיקו כדי להצדיק אותם. מועצת הביטחון של האו"ם בשנת 2004 התקבלה החלטה 1566 של מועצת הביטחון של האו"ם שגינתה את פעולות הטרור כמעשים פליליים לרבות נגד אזרחים, שבוצעו מתוך כוונה לגרום למוות או לנזק גופני חמור או לקיחת בני ערובה, במטרה לעורר מצב של טרור בציבור הרחב או בקבוצת אנשים או אנשים מסוימים, להפחיד אוכלוסייה או לכפות על ממשלה או על ארגון בין־לאומי לעשות או להימנע מכל פעולה המהוות עבירות בהיקפן ובהגדרתן באמנות הבין־לאומיות ובפרוטוקולים הנוגעים לטרור, אינן מוצדקות יהיו הנסיבות אשר יהיו, על ידי שיקולים פוליטיים, פילוסופיים, אידאולוגיים, גזעיים, על רקע אתני או דומים אחרים. הפאנל בדבר איומים, אתגרים ושינויים והמזכיר הכללי בשנת 2004, פאנל ברמה גבוהה על איומים, אתגרים ושינויים, המורכב ממומחים עצמאיים, וכונס על ידי המזכיר הכללי של האומות המאוחדות (The High-Level Panel on Threats Challenges and Change and the Secretary General), קרא למדינות לשים בצד את ההבדלים ביניהן ולאמץ בטקסט של הצעה לאמנה מקיפה בנושא הטרור הבין-לאומי, "תיאור הטרור" הבא: כל פעולה, בנוסף לפעולות שכבר נקבעו על ידי האמנות הקיימות על היבטי טרור, אמנת ז'נבה והחלטת מועצת הביטחון 1566 (2004), שמטרתה לגרום למוות או לנזק גופני חמור לאזרחים או לא לוחמים, כאשר המטרה של מעשה כזה, על־פי טבעו או הקשרו, הוא להפחיד אוכלוסייה, או לכפות על ממשלה או ארגון בין־לאומי לעשות או להימנע מכל פעולה. בשנה שלאחר מכן אישר המזכיר הכללי של האו"ם, קופי אנאן, את ההגדרה של "פאנל ברמה גבוהה" לטרור וביקש מהמדינות לשים בצד את חילוקי הדעות ביניהן ולאמץ הגדרה זאת במסגרת אמנת הטרור המקיף המוצעת לפני סוף אותה שנה. ההצעה להכללת ההגדרה הזאת לטרור לאמנה הכללית נדחתה. מדינות אחדות של האומות המאוחדות טענו כי הגדרה כמו זאת המוצעת על ידי הפאנל העליון לאיומים, אתגרים ושינויים, שאושרה על ידי המזכיר הכללי, חסרה את הדרישות הנדרשות כדי להשתלב במשפט הפלילי. קרלוס דיאז־פאניאגואה, שתיאם את המשא ומתן של האמנה הכוללת המוצעת בנושא הטרור הבין-לאומי, קבע כי הגדרה כוללת של הטרור שייכלל באמנת החוק הפלילי חייבת להיות "מדויקת מבחינה משפטית, ודאית ובעלת תווית הוגנת של ההתנהגות הפלילית – כל אלה נובעים מחובתה הבסיסית של זכויות האדם לקיים הליך הוגן". האיחוד האירופי האיחוד האירופי מגדיר את הטרור למטרות משפטיות או רשמיות בסעיף 1 להחלטת המסגרת למאבק בטרור (2002) דבר זה קובע כי עבירות טרוריסטיות הן עבירות פליליות מסוימות המפורטות ברשימה המורכבת בעיקר מעבירות חמורות נגד אנשים ורכוש; ארגון נאט"ו מילון המונחים של נאט"ו AAP-06 מגדיר טרור כ"שימוש בלתי חוקי או איום בכוח או באלימות נגד יחידים או רכוש בניסיון לכפות או להפחיד ממשלות או חברות להשגת מטרות פוליטיות, דתיות או אידאולוגיות". מבין המדינות שהיו פעילות בתחום החתירה להגדרת הטרור מצויות מדינות הידועות בתמיכתן המובהקת בטרור – סוריה ולוב. באוגוסט 1987 כונסה ועידה של הליגה הערבית בדמשק במטרה לנסח הגדרה למושג טרור לשם הגשתה למושב העצרת הכללית של האו"ם. במושב הפתיחה של המפגש אמר שר החוץ הסורי בנאומו כי "הקמת הוועדה היא נקודת מפנה חיונית בהגנת האומה הערבית מפני ההסתערויות המרושעות האימפריאליסטיות-ציוניות". באוקטובר של אותה שנה, שגריר לוב הציע באופן רשמי שהאו"ם ייזום כינוס של ועידה בין־לאומית שתשקוד על הגדרתו מחדש של המונח טרור. יוזמות אלה, כך לפי פרופ' בועז גנור, מלמדות על החשיבות הרבה שמדינות תומכות טרור מייחסות להגדרת המושג וכן על הניסיון להגיע להגדרה שתאפשר להן להסיר מעצמן אחריות ישירה ולחמוק מעונש. לשיטת המתנגדים להגדרה הטרור, המערכת הבין־לאומית וגורמי הביטחון יכולים להסתדר ללא הגדרה מכיוון שהטרוריסטים מבצעים למעשה פשעים פליליים רגילים, האסורים לפי קודקס החוקים הרגיל. מגמה זאת גורסת כי ניתן להתמודד עם תופעת הטרור באמצעות חקיקה בין־לאומית שתאסור פעולות ספציפיות וניתן להתחמק מהמימד הפוליטי של ההגדרה. מנגד, התומכים בצורך בהגדרה גורסים כי בלא הגדרה מוסכמת לטרור לא ניתן לקיים מאבק בין־לאומי אפקטיבי – שיתוף הפעולה בתחומים שבהם הטרור נוגע דורשים הסכמה לגבי מהו טרור, למשל, "ייבוש" מקורות כספיים של ארגוני הטרור, מניעת גיוס פעילים חדשים, מעצר והסגרת טרוריסטים בין מדינות, התמודדות מול מדינות וקהילות תומכות טרור וכו'. לפי פרופ' גנור, כל עוד אין הגדרה רשמית לטרור, יכולים ראשי מדינות העולם להתאסף ולהצהיר כי הם מתנגדים לטרור, אך הצהרה זאת תהיה חסרת משמעות מעשית שכן ללא הגדרה אחידה של מהו טרור, יכולות מדינות כמו סוריה, לוב ואיראן לטעון כי הן אינן תומכות בטרור אלא ב"שחרור לאומי" של עמים מדוכאים. הטריבונל של לבנון, 2009 התכנס במרץ 2009, ע"ר אירועים כנגד פוליטיקאים ואנשי רוח בלבנון. נתן התייחסות להגדרת הטרור במשפט הבין לאומי וקבע כי על פי המשפט הבין לאומי המנהגי, פעולה תיחשב לפעולת טרור כאשר תענה על שלושה קריטריונים: ביצוע או איום בביצוע פשע פלילי כמו רצח, חטיפת אזרחים, הצתה וכו'. כוונה ברורה להשליט פחד על האוכלוסייה, כזה אשר עשוי לגרום לממשלה או לגורם בין לאומי לפעול. כאשר הפעולה מערבת אלמנט חוצה גבולות. מובן כי עקרונות אלה זוהו על ידי בית הדין לאחר שזה פנה לאמנות שנחקקו בין המדינות. בית הדין הרחיב את פרשנות המשפט המקומי המדינתי והוסיף לה את המימד השלישי – ההשפעה על מדינות נוספות. עצם העובדה כי בית הדין נוטל על עצמו הגדרת טרור בין לאומית, מגבירה את הצורך כי הגדרה זאת תוסדר בחקיקה ומאותתת למדינות העולם כי הגיעה העת לקבוע הגדרה מקובלת ולנסחה תחת אמנה. ביקורת ישראלית על החוסר באמנה בין-לאומית המגדירה טרור לא אחת נשמעה ביקורת ישראלית על חוסר הפעילות של הקהילה הבין-לאומית לנקוט עמדה ברורה כנגד הטרור והשלכותיו. ביקורת זאת נשמעת גם מצידו של גנור בספרו. ביקורת נוספת נשמעה מצידו של בנימין נתניהו בספרו "הטרור, כיצד יוכל המערב לנצח". לטענתו, לא זאת בלבד שהאמנות לא החלישו את פעילות הטרור אלא אף חיזקו והעצימו אותו. ארגוני הטרור זכו להשגת יעדים פוליטיים ותמיכה מצידן של מדינות המספקות חסות וכלי נשק. נתניהו שם דגש בספרו על חשיבותה של אמנה בין-לאומית אחת, בעלת הגדרה אחת למעשי טרור, אשר תחייב את כלל המדינות לחתום עליה ותהיה בבחינת Pacta sunt servanda (הסכמים יש לקיים). אמנה זאת תחזק את רוחן של מדינות קטנות יותר לצאת באופן רשמי כנגד הטרור ובאופן ממשי תתמרץ מדינות לפעול כנגד הטרור. בנוסף, מציע את האפשרות להקמת ארגון בין־לאומי שיפעל כנגד הטרור ולו ארבעה תפקידים עיקריים: איסוף מודיעין הגנה על מתקנים ונתיבי הובלה פעולות צבאיות במקרי חירום פעולה מדינית נגד מדינות שיוזמות ומטפחות טרור. ברי כי ביקורת מצד אישיות פוליטית תשפיע על האופן שבו הוא יתייחס לאירועים בעתיד. הגדרת טרור במשפט הישראלי ב, "מעשה טרור" מוגדר כמעשה המהווה עבירה שנעשה מתוך מניע מדיני או אידאולוגי, וכולל פגיעה חמורה באדם, בציבור, בתשתיות או בקודשי דת. ההגדרה החוקית אינה כוללת את דרישת קהל היעד שבהגדרת גנור – "נגד אזרחים או מטרות אזרחיות", ואינה מכילה את מטרת הפעולה שבהגדרת גנור – "במטרה להשיג מטרות פוליטיות". לפי הפסיקה, פ"ד נועם פדרמן נ' ממשלת ישראל, המבחן להגדרת ארגון כארגון טרור זה מבחן "הוודאות הקרובה". יש הגדרה נוספת לטרור בחוק ישראלי, ב: ההגדרה מכילה את מטרת פעולה, אך לא כוללת את קהל היעד – לא מבחינה בין אזרחים לחיילים. ההגדרה מוסיפה על הגדרתו של גנור – כולל עבירות רכוש, ולא רק אלימות או איום באלימות. פעולות טרור בדרך כלל אינן ממוקדות, כלומר אינן מכוונות כלפי אדם מסוים, אלא כלפי אוכלוסייה שלמה, כך שהטרוריסט לרוב אינו מייחס חשיבות לזהות קורבנותיו. אשר על כן, רצח של אדם מסוים, גם אם הוא מבוצע בידי ארגוני טרור או בשיטות טרור, נחשב על ידי מרבית החוקרים כרצח פוליטי ולא כפעולת טרור. כך, למשל, רציחותיהם של ג'ון פיצג'רלד קנדי, יצחק רבין, רחבעם זאבי ולואיס קאררו בלאנקו אינן מעשה טרור (אם כי בשני המקרים האחרונים היו המבצעים חברים בארגון טרור). בצה"ל מקובל לעיתים לכנות אירועי טרור בשם "פח"ע", ראשי תיבות של "פעילות חבלנית עוינת". מניעים להפעלת טרור סכסוך לאומי או אתני: במסגרת סכסוך על קרקעות ושליטה בין לאומים או בין קבוצות אתניות. בקטגוריה זאת נכלל הטרור הבסקי בספרד, הטרור הצ'צ'ני ברוסיה, הטרור הכורדי בטורקיה, המורדים הטמילים בסרי לנקה והטרור הפלסטיני בישראל. מאבק על שלטון וניסיון לשינוי שיטת ממשל: רצון להפיל את השלטון ולהחליפו בצורת שלטון אחרת. בקטגוריה זאת נכלל הטרור של באדר מינהוף בגרמניה, 17 בנובמבר ביוון וארגון השמאל הקומוניסטי קיצוני הבריגדות האדומות באיטליה, שנהג לפגוע באנשי עסקים, פוליטיקאים וראשי המשק האיטלקי, ושהתפרסם על רקע חטיפתו ורציחתו של ראש ממשלת איטליה לשעבר אלדו מורו ב־1978. ניתן גם להוסיף לקטגוריה זאת את פיצוץ בניין הממשל באוקלהומה סיטי שבארצות הברית בידי טימותי מקווי. טרור מסיבות אלה כמעט שאינו קיים במדינות המערב, אלא רק במדינות המזרח כדוגמת נפאל, שם מבוצעות פעולות טרור על ידי המורדים המאואיסטים, שרוצים להחיל שלטון קומוניסטי במדינה הדיקטטורית. וכן של האחים המוסלמים שניסו לתפוס את השלטון במספר ממדינות ערב בדרך אלימה, ולהפוך את המדינות לאסלאמיות אדוקות. בין היתר נזקפים לחובתם של האחים ולפלגים שיצאו מהם, פיצוץ אוטובוסים של תיירים מערביים במצרים, רצח אנואר סאדאת וניסיון ההתנקשות בחוסני מובארכ באדיס אבבה, במטרה למוטט את המשטר. סכסוך על רקע אידאולוגיה דתית: סכסוך שנובע בשל התנגשות של דתות שונות, או אידאולוגיה ששואפת להשליט דת מסוימת על פני האחרות. בקטגוריה זאת נכלל הטרור הפונדמנטליסטי הגלובלי של אל־קאעידה, שמכוון נגד העולם הנוצרי והיהודי ובני בריתם בעולם המוסלמי, והמדינה האיסלאמית שנלחמת ברוב הדתות האחרות שאינן סונה קיצונית. ניתן גם לציין את חלק מארגוני הטרור שנלחמים כנגד ישראל כגון חזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי החורתים על דגלם לנהל מלחמת קודש איסלמית ("ג'יהאד") נגד היהודים בישראל. קצירת רווחים פוליטיים: מדינות מסוימות המכונות על ידי אחרות "מדינות טרור", עושות שימוש בכלי זה על מנת לקצור רווחים פוליטיים מעבר לכוחן היחסי בקהילה הבין-לאומית. איראן של עלי חמינאי, סוריה של חפאז ובשאר אסד, ולוב של מועמר קדאפי נחשבות למדינות טרור, הבוחשות בעסקים אלה ברחבי העולם, ובמיוחד במזרח התיכון. טיבוע ספינת גרינפיס על ידי לוחמי קומנדו ימי צרפתים היא פשע שבוצע על ידי צרפת נגד אזרחים חפים מפשע, אך אינו הופך את צרפת למדינת טרור, משום שיעדו נבחר בקפדנות. ההפרדה בין המניעים אינה הפרדה מוחלטת, ובמקרים רבים ניתן למצוא ארגונים המפעילים טרור מיותר ממניע אחד. שורשיו של הטרור שמאל\|ממוזער\|300px\|מפת אזורי הטרור בשנת 2008 שמאל\|ממוזער\|300px\|מפת אזורי הטרור בשנת 2010 דיכוי קבוצות רבות בעולם חשות שהן רוצות לגרום לשינוי, אולם עם זאת, הן מרגישות שאין להן יכולת לבצע את השינוי בדרכים אחרות (כמו שכנוע, הסברה, הפעלת לחץ כלכלי, וכו') היות שדרכים אלה חסומות בפניהן. במשטרים דמוקרטיים המקפידים על זכויות אדם ועל חופש הדיבור ועל חופש התארגנות, יש לאזרחים תקווה לשנות את פני הדברים בדרכים לא אלימות. תחת משטרים אחרים, כגון משטר צבאי, פעמים רבות תקווה כזאת קלושה יותר, וגדל הפיתוי להשתמש בטרור או אלימות נגד הצד השני. רוב ארגוני הטרור באים מקבוצות החיות תחת משטר מדכא, או לפחות מתוך קבוצה המאמינה בכך שהיא חיה בחברה מדכאת. עם זאת כאשר המשטר מספיק נחוש הוא יכול לדכא את פעילות הטרור כפי שירדן עשתה בספטמבר השחור. נגד טענה זאת שדיכוי מעורר טרור, ניתן לטעון כי יש קבוצות מדוכאות, שלא בוחרות בדרך של טרור. למשל הטיבטים שנכבשו באופן ברוטלי על ידי סין, ההינדים, שחיו תחת משטרים מדכאים של מוסלמים ובריטים, והיהודים שהיו לעיתים קרובות קבוצות מדוכאות ומושפלות באוכלוסיות שחיו בקרבן, שהעדיפו להצהיר על נאמנות למשטר הקיים, ולא פנו אל דרך הטרור, גם כאשר סבלו מרדיפות קשות ופוגרומים. גם השחורים באמריקה שדוכאו רבות באופנים קשים ביותר, בדרך כלל לא פנו אל פעילות טרור. טענה נוספת היא כי דווקא במשטרים טוטליטריים שהטילו טרור על אזרחיהם ודיכאו אותם, כמו ברית המועצות של סטלין, גרמניה של היטלר, עיראק של סדאם חוסיין וקוריאה הצפונית של ימינו, לא צמחו ארגוני טרור. נגד זאת ניתן לטעון שטרור המופעל נגד אזרחים (לפי ההגדרה המופיעה בערך) אינו הגיוני ביותר תחת משטר אשר בנוי בצורה היררכית, ושבו חיי אדם אינם חשובים ביותר. במשטרים אלה, התארגנויות לשם השגת שינוי אלים פועלות בדרך כלל נגד מטרות צבאיות, בניסיון להחליש את המשטר, או בניסיון לבצע התנקשות בחיי המנהיג, שמותו עשוי לשנות את המשטר במדינה. במדינות אלה בדרך כלל מופעלת משטרה חשאית רבת כוח שמטילה פחד ו"טרור" בעצמה על האוכלוסייה. גם במשטרים נוספים שאינם משטרי טרור אך הם מדכאים את תושביהם, ולא נותנים להם זכות להשתתף במשחק הפוליטי, כמו רוב מדינות ערב, קובה וסין, בדרך כלל לא צומחים ארגוני טרור נגד השלטון, דבר שפותח פתח להניח כי דווקא משטר חופשי, פתוח וליברלי עלול להזמין טרור מבית, ואילו משטר מדכא דווקא גורם להתנגדות שמולו להרכין ראש. עוני ונחשלות ישנם הטוענים שעוני מהווה קרקע נוחה לצמיחת טרור. על פי סברתם, הטרור קשור לעוני היות שלאדם עני יש סיכוי גדול יותר למות, ובחברות רבות חייו של עני חשובים פחות מחייו של איש עשיר. בנוסף, בחברות עניות רבות, חיי האדם אינם נחשבים ערך מרכזי, או שחיי אדם נחשבים פחות מאשר בחברות מערביות מודרניות. לאדם עשיר יש הרבה להפסיד אם ייחשד בתמיכה בטרור (שכן ניתן להחרים את רכושו), ואילו לאדם עני אין הרבה מה להפסיד בהקשר זה, ויש רווח פוטנציאלי אפשרי (אם הטרור ישא פרי, ייתכן שמעמדו הכלכלי ישתפר). בנוסף, עניים רבים בחברות מדכאות מרגישים כי העוני שלהם מתקיים הודות לסדר הפוליטי הקיים, ולכן הם מתנגדים לסדר זה. שוב ניתן לראות שמספר האנשים התומכים בטרור או חברים בארגוני טרור באים מחברות עניות (שבדרך כלל יש קורלציה בינן לחברות החיות תחת דיכוי), או מחברות בהן יש אי שוויון גדול (כאשר הטרור מופנה אל תוך אותה חברה). בעקבות טענות אלה ישנן קריאות בארצות הברית להגדיל את סיוע החוץ כדרך להילחם בטרור. לעומת זאת, ישנם הטוענים שלא ניתן למצוא קשר בין עוני לטרור. אוסאמה בן לאדן וקרלוס התן באו ממשפחות עשירות מאוד. תמים בן חמד אאל ת'אני שהוא מהאנשים העשירים בעולם, תומך כלכלית בארגוני טרור. לטענתם, לאדם עני אין זמן, כוחות ומשאבים לפעילות פוליטית או אידאולוגית שכן כל מרצו או לפחות רובו הגדול מוקדש למלחמת הקיום. כאשר האדם נאבק על הצרכים הבסיסיים של החיים, קשה לו "להרים את הראש" ולארגן או להשתתף בפעילויות נוספות, שדורשים חשק, מרץ ומוטיבציה. כאשר בוחנים ארגוני טרור רבים, ניתן להבחין שלא תמיד הם צמחו מתוך עוני ומסכנות, ולעיתים רבות נתמכו בידי מנהיגים בעלי משאבים או מנגנונים משומנים של מדינות חסות שחימשו והנחו אותם, שכן ניהול וארגון פעולות טרור דורש ידע, ציוד ומשאבים רבים שעולים ממון רב. דוגמאות בולטות לכך הם מנהיגי אל־קאעידה ופריצת האינתיפאדה השנייה בתקופת פריחה כלכלית אצל הפלסטינים. אולם התמיכה העממית בארגונים אלה, כמו מקור גיוס מתנדבים, או גיוס תמיכה בצורות אחרות (כמו הסתרה, הברחת חומרים, תעמולה וכו') מבוצעת לעיתים קרובות על ידי אנשים שבאו מחברות עניות, או שהם פועלים בשמם של אנשים מרקע עני, גם אם ההנהגה הפוליטית או הפעילים המרכזיים אינם בהכרח מרקע עני. אדרבה, באופן כללי נפוץ יותר שאנשים מרקע אמיד או מקרב המעמד הבינוני באותה חברה הם אלה המהווים את עמוד השדרה של התארגנויות פוליטיות, ונראה שארגוני טרור אינם יוצאים מהכלל במובן זה. סדרת מחקרים נערכו על הקשר בין עוני לטרור בהקשר הפלסטיני. קרוגר ומלקובה מצאו בשנת 2002 שאין קשר בין ביצוע פיגועי טרור למצב כלכלי. לפי ממצאיהם, גם תמיכה ציבורית בטרור ביהודה ושומרון ורצועת עזה איננה מושפעת ממצב כלכלי. גם פיאז'ה מצא בשנת 2006 שלפי ניתוח מאגר נתונים עולה שבניגוד לדעה הרווחת, לא ניתן לקבוע קשר מובהק בין אף מדד של עוני ומצב כלכלי ירוד לטרור. את מורכבות הדברים ביטא נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש באומרו: ייאוש והיעדר תקווה רבים מאמינים כי ייאוש הוא אחד הגורמים לבחירה בטרור. כל עוד יש תקווה לחיים נורמליים, כפי שהם מוגדרים באותה חברה, הבחירה בטרור כדרך חיים, או התמיכה בטרור מתוך אמונה שהוא יגרום לשיפור החיים, אינה דבר הגיוני כל כך. מצד שני, אם שוררת אמונה חזקה שאין תקווה לגבי העתיד, לא לקבוצה המדוכאת, ולא לגבי כל אחד מחבריה; או שיש אמונה כי ממילא הסיכוי למוות בגיל צעיר הוא גדול, ואילו בדרך האלימות יש סיכוי לשיפור העתיד, אזי הגיוני יותר לתמוך בטרור או להצטרף לפעילות טרור. כדוגמה לטיעון זה, אחד הטיעונים של חלק מהפלסטינים לכך שהם עצמם חברים בארגון טרור, הוא שממילא סביר שהם ימותו בגיל צעיר, בגלל פעילות צה"ל. ולכן, הם טוענים, עדיף כבר למות תוך מאבק, תוך שהם הורגים כמה שיותר אנשים שהם תופסים כאויב, ועל ידי כך לנסות לגרום לשינוי. יש הרואים בטיעון זה טיעון דמגוגי, שכן פלסטיני שאינו מתעמת עם כוחות צה"ל, יכול להגיע לגיל שיבה, ומבחינה סטטיסטית הסיכוי הרבה יותר גדול שימות ממחלה ולא מירי של חיילי צה"ל. בנוסף ניתן להצביע על כך כי רמת הטרור נגד ישראל עלתה מאוד דווקא לאחר הסכמי אוסלו (בארבעת השנים שלאחר הסכמי אוסלו, 1993–1996 היו יותר הרוגים מאשר בשנים שקדמו להם) עם פתיחת אופק מדיני ותקווה לפלסטינים. קפיצת מדרגה נוספת בטרור, הייתה בשנת 2000 שבה פרצה האינתיפאדה השנייה, והיא החלה דווקא מתוך חופש תנועה, צמיחה כלכלית שהואצה, ורמת חיים הגבוהה ביותר שהפלסטינים הצליחו להגיע אליה אי פעם. ולכן ניתן לטעון כי לעיתים הטרור יכול לנבוע לא בגלל ייאוש והיעדר תקוה לחיים אלא מתוך מצב של התעצמות צבאית ותחושת ביטחון גדולה, שניתן להתעמת עם האויב ולגרום לו לנזקים קשים, מבלי להיפגע יתר על המידה. אמונה בשימוש בכוח לעיתים נראה כי עצם האמונה והתקווה שניתן לשנות את צורת השלטון בכוח היא גורם בטרור. במדינות חזקות מאוד אף שהן מדכאות ומביאות על תושביהן עוני ונחשלות, בדרך כלל לא יתעורר טרור, כי לתושבים אין תקווה לבצע שינוי, והמחיר שישלמו יהיה גבוה מדי. לעומת זאת במדינות שלא מדכאות ואף דמוקרטיות עלול להתעורר טרור, כאשר אנשי הטרור מספיק חדורי אמונה ומאמינים שיש להם מספיק עוצמה וכוח לגרום לשינוי פוליטי. ארגוני טרור קומוניסטים שרכבו על הגל הסוציאליסטי, כמו סיעת הצבא האדום בגרמניה, הבריגדות האדומות באיטליה, הצבא האדום היפני, והנתיב הזוהר בפרו, ניסו לשנות בכוח את צורת המשטר לשיטה קומוניסטית, משום שהייתה להם סיבה מספיק טובה להאמין כי הם יכולים להצליח בכך. ארגוני טרור אסלאמיסטיים שרוכבים על הגל הזה, חשים כי יש להם שעת כושר, וישנה אפשרות לשנות את המשטרים בכוח. לעיתים הצלחה בזירה אחת מעודדת ומהווה מקור השראה לפעילות בזירה אחרת. ישנם גורמים הטוענים כי פריצת האינתיפאדה השנייה ארבעה חודשים לאחר הנסיגה החד צדדית של ישראל מלבנון לא הייתה מקרית, וכי ערפאת שאב עידוד מנסיגת ישראל ושאף לגרום לנסיגה חד צדדית מיש"ע באותו האופן שחזבאללה עשה. לדברי בכירים בחמאס, גם ההתעמתות של הארגון עם פת"ח בעזה, לא הייתה מקרית במועד בה התקיימה, חודשים ספורים לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, בה חזבאללה נתפס כמי שעמד בהצלחה נגד ישראל. אמונה קיצונית אמונה קיצונית בצדקת הדרך יכולה להיות מנוע חזק בדחף לטרור. במיוחד הדבר נכון אם אמונה זאת משולבת בחזון שונה מהותית מהמצב החברתי הקיים. היות שיש פער תפיסתי גדול בין הקבוצה לבין החברה או השלטון בו היא חיה, הגיוני שיתקיים דיכוי או רדיפה מצד השלטון או החברה בה חיה הקבוצה (ראו סעיף), ומניעתה מקידום רעיונותיה בדרכים לא אלימות. דבר זה כאמור מגביר את הסיכוי לפניה לטרור. במיוחד, גדול הפיתוי לקיים טרור במצבים בהם נראה שדרכים אחרות אינן יעילות, או שיש פער תקשורתי בין הצדדים. גורם נוסף המחזק את הנטייה לשימוש בטרור הוא כאשר הצורך בשינוי נתפס על ידי הקבוצה כצורך דחוף, שיש להשיגו במהרה, וש"אין זמן" להשיגו בדרכים שלוות יותר. כבר בתקופת בית שני היו קבוצות קיצוניים בעם היהודי שנקראו סיקריים שהרשו לעצמם לרצוח את מתנגדיהם בדרך לעצמאות יהודית. קבוצות טרור באירופה כדוגמת הבריגדות האדומות ניזונו מהחזון הקומוניסטי וניסו להגשימו. ארגון כמו הצבא האדום היפני שאף להחליף את המשטר היפני. לעיתים האמונה אינה חייבת להיות דתית אלא יכולה להיות לאומית גזענית כמו אירוע הטרור שבוצע באוקלהומה סיטי או קומוניסטית כשל ארגון הטרור בקולומביה או הנתיב הזוהר בפרו. ועם זאת קשה להגיד מהי אידאולוגיה קיצונית. מנקודת המבט של תרבויות שונות, נקודות מבט אחרות הן קיצוניות ומוזרות. נראה שהלגיטימיות של שימוש באלימות באותה השקפת עולם, היא זאת שמקדמת אלימות, יותר מאשר המרחק בינה לבין השקפת העולם לה היא מתנגדת, ראו פסקה הבאה. מטרה המקדשת את האמצעים שמאל\|ממוזער\|250px\|חזית הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי, ארצות הברית, לאחר הפיגוע שגבה חייהם של 168 בני אדם. בקרב קבוצות רבות, רווחת הדעה כי עבור השגת מטרה צודקת, כדאי להפעיל אמצעים קיצוניים. האמירה "המטרה מקדשת את האמצעים" מיוחסת למשנתו של מקיאוולי והיא רווחת למדי בתרבות המערבית, גם אם האמצעים אינם בהכרח אלימות והרג. חברות רבות לא מהססות להפעיל אמצעים אלימים, או איומים באלימות כדי לנסות להשיג את מטרתן הפוליטית, וקבוצות הבוחרות בטרור אינן יוצאות מהכלל, אף שקיים קו תוחם ברור בין אלה שאינם נוקטים בטרור לאלה שנוקטים בו. כנגד זאת, ניתן להתבונן בחברות המאמינות כי הדרך היא חלק מהמטרה, וכי בחירה באמצעים פסולים תגרום לכך שגם אם תושג המטרה כביכול, היא תתגלה ככלי ריק, ולא כחזון אליו שאפו להגיע התומכים בדרך. בתרבות ההינדית, אמונה זאת רווחת, ואכן, גם תחת המשטרים המדכאים של המוסלמים ושל הבריטים, המגמה הכללית הייתה של התנגדות לא אלימה. תמיכה עממית ממוזער\|250px\|הפגנת תמיכה בחמאס ברמאללה. חמאס הוא תנועה אסלאמיסטית-סונית פונדמנטליסטית פלסטינית, המוגדרת על ידי מדינות רבות כארגון טרור. לחמאס תמיכה עממית רחבה בקרב הפלסטינים הודות לשירותי הרווחה והחינוך שהוא מעניק, ופעולות התעמולה וההסתה שהוא מנהל. רוב ארגוני הטרור צריכים חסות של קהילה לצורך גיוס אנשים ותרומות לביסוס והרחבת הפעילות. באין אפשרות להיטמע בקהילה המקומית ולהסתייע בעזרתה, המשטר השולט ידביר את הארגונים ויחשוף את אנשיהם. התמיכה הממשית והמורלית שמעניקות אוכלוסיות מקומיות כמו בפעילות ה־IRA והצ'צ'נים, אפשרו קיומם של ארגונים אלה. לעומת זאת ישנם ארגוני טרור כמו בחבל הבסקים וקבוצות איטלקיות, גרמניות ויפניות שלא זכו לתמיכת אוכלוסייה מקומית. ואולם היעדר תמיכה כזאת מקשה מאוד על הפעילות של ארגון הטרור, ומחייב בדרך כלל גרעין קטן של מתנדבים נחושים, בעלי קשר מועט עם החברה מסביב, שיש להם מקורות מימון משל עצמם, היות שהתארגנויות גדולות יותר ופחות סגורות, יחשפו במהרה. יש גם מקרים של טרור בין-לאומי, לדוגמה, בפיגועי 11 בספטמבר, או בפיגוע בלוקרבי, לא זכו הטרוריסטים בתמיכת האוכלוסייה המקומית. אולם אז האוכלוסייה המקומית אינה במדינה בה בוצע הטרור, אלא במדינה בה מתבצעת רוב עבודת הארגון, הגיוס וההכשרה. הטרוריסטים של ארגוני אל־קאעידה, לדוגמה, מקבלים תמיכה רחבה למדי במדינות איסלאמיות מהן מגויסים מתנדבי ותומכי הארגונים, גם אם הם פועלים בסופו של דבר במדינה אחרת. בנוסף יש ארגוני טרור השולטים בשטחים, למשל חמאס בעזה, הטליבאן באפגניסטן ודאעש בסוריה ועיראק חסות של מדינה עוינת יחסית לסיבות האחרות, זהו למעשה יותר גורם מסייע מאשר סיבה עמוקה לקיומו של טרור, ועם זאת זהו גורם חשוב במעלה שכן אילולי ההכוונה, האימונים, הסיוע, ההגנה, ההצטיידות, התמיכה המורלית והדרבון של מדינות, רבים מארגוני הטרור היו נותרים בגדר של כנופיות חמושות, בעלי יכולות פעולה מוגבלת, נגד המנגנונים המקצועיים של משטרים המתמחים במיגור אלימות ופעילות חתרנית. רבים מארגוני הטרור נתמכו ודורבנו בידי מדיניות עוינות והיוו יד ארוכה ולא רשמית של מדינה אחרת. מטריית ההגנה והחסות של מדינות שכללו תמיכה המורלית, מימון, חימוש ואימון אפשרו לארגוני טרור להתקיים. ניתן לציין לדוגמה את השימוש שעשו צפון וייטנאם וברית המועצות בווייטקונג בדרום וייטנאם, תמיכתה של לוב בארגון ה־IRA, סוריה במחתרת הכורדית נגד טורקיה, מדינות ערב באש"ף נגד ישראל, השימוש שעושות איראן וסוריה בחזבאללה ובג'יהאד האסלאמי הפלסטיני נגד ישראל והסיוע של ונצואלה בראשות צ'אבס במחתרת ה־FARC הקולומביאנית. שיטות לביצוע פעולות טרור ממוזער\|250px\|אוטובוס ישראלי הרוס אחרי פיגוע התאבדות שביצע מחבל פלסטיני ב־5 במרץ 2003 בחיפה. שמאל\|ממוזער\|250px\|הדמיה של מטען צינור, שהיה בשימוש נפוץ בקרב טרוריסטים שמאל\|ממוזער\|250px\|מעטפת אנתרקס שנשלחה לסנטור האמריקני, המהווה סוג של נשק ביולוגי פעולת טרור יכולה להיות פעולה מן המארב, בה המבצע מיידה אבנים, משליך בקבוקי תבערה או יורה מהמארב ונמלט מיד (סוג זה של פעולה נפוץ ביהודה ושומרון), או פעולה גלויה בנשק קר או חם, בה למפגע ברור שייתפס או יהרג תוך כדי פעולתו או סמוך לה. סוגים שונים של פעולות טרור שהופעלו בעולם כוללים: פיגוע ישיר: פעולה בה מתבצע שימוש בנשק קר, ירי מנשק קל, זריקת בקבוק תבערה, השלכת רימון יד או דריסה באמצעות כלי רכב. הפגזת אזרחים: ירי של פגזים, פצצות מרגמה, רקטות או טילים על אוכלוסייה אזרחית או מבנים. הפת"ח והחזבאללה בדרום לבנון עשו שימוש ברקטות רוסיות בינוניות (נקראו בטעות "קטיושות"), ומעזה נעשה שימוש דומה ברקטות קסאם וגראד נגד גוש קטיף ונגד שדרות, אשקלון, באר שבע, אשדוד ויישובי עוטף עזה. הטמנת מטעני חבלה וחומרי לוחמה: הטמנת חומרי נפץ וחומרי לוחמה ביולוגיים באביזרים שונים: מלכוד של אביזרים שונים בחומרי נפץ, ממעטפת נפץ ומקרר תופת ועד למכונית תופת ולמשאיות תופת. הטמנת מטעני חבלה במקומות הומי אדם. שליחת מעטפות שמזוהמות בחיידקים כמו שליחת מעטפות שבהן חיידקי אנתרקס. נעשה גם שימוש בהטמנת מזוודת נפץ במטוסים ופיצוצם באוויר.דוגמאות בולטת לשימוש בשיטה זאת, הן פיצוץ מטוס פאן אם, שבו נהרגו 270 איש – בשנת 1988 מעל לוקרבי שבסקוטלנד בידי לוב. ופיצוץ מכונית תופת ב־18 ביולי 1994 סמוך למרכז התרבות של הקהילה היהודית בבואנוס איירס, פיגוע שבו נרצחו 86 אנשים. מטען צד: הטמנה של חומר נפץ בצורות שונות בשבילים, דרכים ובכבישים, ופיצוצם באמצעים חוטיים או אלחוטיים בזמן שכלי רכב או בני אדם עוברים במקום. בשיטה זאת נעשה שימוש נרחב על ידי חזבאללה בדרום לבנון, על ידי החמושים בעיראק אחרי כיבוש עיראק ב־2003 והיא משמשת לעיתים קרובות גם ברצועת עזה וביהודה ושומרון אף נגד טנקים. יירוט אמצעי הסע: השמדת כלי תחבורה ציבורית כאשר נוסעיהם עליהם, באמצעות כלי ירייה (כגון מקלעים, רקטות נ"ט או טילים). לדוגמה: באינתיפאדה השנייה ירו ארגוני הטרור רקטות RPG על אוטובוסים ישראלים שהובילו ילדים לבית הספר ואילו במומבסה, קניה ירתה חוליה של אל־קאעידה שני טילי קרקע-אוויר שהחטיאו את מטוס ארקיע. פיגוע מיקוח וחטיפה – חטיפת אזרחים לצורכי מיקוח – שיטה זאת מיושמת בעיקר כדי לשחרר אנשים כלואים. ארגוני הטרור בקולומביה התפרסמו לאחרונה כאשר עשו שימוש באמצעי זה. ב־4 בספטמבר 2004 הסתיים לאחר שלושה ימי התבצרות פיגוע מיקוח של המחתרת הצ'צ'נית בבית ספר בבסלאן שברוסיה במותם של למעלה מ־325 בני ערובה, זהו פיגוע המיקוח רב הנפגעים שידע העולם. כשנתיים לפני כן, באוקטובר 2002 השתלטו כ־50 טרוריסטים צ'צ'נים על התיאטרון במוסקבה כשבו כ־700 אזרחים, לאחר ארבעה ימים התבצעה פעולת חילוץ שבה הוזרם גז רעיל שגרם למותם של 67 בני ערובה ו־34 טרוריסטים. בשני המקרים לא הצליחו הצ'צ'נים להשיג את מטרתם ולשחרר את חבריהם מהכלא. חטיפת אמצעי הסע (כמו מטוס, אוניה או אוטובוס) ושביית האזרחים שעליו: במהלך שנות ה־70 של המאה ה־20 היה שימוש נרחב בשיטה זאת, כאמצעי לסחיטת ממשלות כדי שישחררו את חבריהם של החוטפים מבתי הכלא, או כדי להעלות דרישות פוליטיות.אחת מחטיפות המטוסים המפורסמות ביותר הייתה חטיפת מטוס הנוסעים של אייר פראנס לאוגנדה, שנוסעיו שוחררו בעקבות מבצע אנטבה. כמו כן, זכורה חטיפת האונייה אקילה לאורו. פיגוע התאבדות: בדרך כלל פיגוע ההתאבדות נעשה בידי מחבל שחוגר חגורת נפץ ומגיע למקום הומה אדם, שם הוא מפוצץ את עצמו. בגרסתו המורחבת כולל הפיגוע גם נהיגת כלי רכב (בדרך כלל ממולכד או עמוס בחומר נפץ) וריסוקו על מטרה אזרחית. פיגוע ההתאבדות הגדול ביותר בהיסטוריה, היה פיגועי 11 בספטמבר בו נחטפו בארצות הברית ארבעה מטוסים, ורוסקו על סמלים לאומיים אמריקנים (מגדלי התאומים והפנטגון), פיגוע שנהרגו בו כשלשת אלפי אנשים. בארצות הברית לאחר פיגועי התאומים עלה החשש כי עלול להתבצע פיגוע התאבדות באמצעות אונייה עמוסה באלפי טונות של חומר נפץ בעיר נמל, דבר שעלול לגרום לנזק כשל פצצת אטום טקטית. פיגוע התאבדות בו המחבל מפוצץ את עצמו בלב אוכלוסייה אזרחית הפך לאמצעי הטרור הקטלני ביותר באינתיפאדה השנייה והיה אחד המאפיינים של עימות זה ביו ישראל לפלסטינים. פיגועי נב"ק: פיגועים המשתמשים בנשק בלתי קונבנציונלי דוגמת נשק כימי (כגון גז) או נשק ביולוגי (חיידקים, מחלות, הרעלת מקורות שתייה), אחד מהפיגועים הבולטים ביותר בתחום זה היה הפיגוע ברכבת התחתית של טוקיו. מימון הטרור בניגוד לדימוי הרווח, הקמת ארגון טרור וביצוע פיגועים באופן שיטתי דורשים מימון רב. המימן לטרור מגיע ממספר מקומות: מימון בידי מדינה תומכת טרור (כגון איראן או הרשות הפלסטינית). פשע כגון סחר בסמים, סחר באמצעי לחימה, סחר בבני אדם, ספסרות ופרוטקשן. עמותות וקרנות "צדקה" שמתחזות לארגונים הומניטריים אך מעבירות את הכספים שנתרמו לארגוני הטרור, אפיק זה רווח במיוחד בקרב ארגוני טרור אסלאמיים שמגייסים כספים באמצעות עמותות דתיות שפועלות במסגדים. זליגה מסיוע הומניטרי. סחר במטבעות קריפטו. העברת כספים בין חלפני כספים כאמצעי להלבנת הון. ארגונים המבצעים פעילויות טרור שמאל\|ממוזער\|200px\|הבריגדות האדומות, ארגון טרור איטלקי, הצליח לחטוף ולרצוח את אלדו מורו, הפוליטיקאי האיטלקי הבכיר שיועד לכהן כראש ממשלה בפעם השישית. ארגוני טרור, שהם הצורה הנפוצה ביותר ליזום טרור ולביצועו – ארגונים אלה יכולים להיות מאורגנים היטב, בעלי שטח פעולה ספציפי (טריטוריה), מטרות מוגדרות, היררכיה ברורה, מדים, המנון, מבנה וכול מה שמאפיין צבא מודרני (המחתרת האירית, למשל). יכולים להיות גם אגד מעורבב ומפוזר של אנשים שרק לשם אינטרס משותף חברו יחד. קבוצות אלה אינן מאורגנות, חסרות טריטוריה מוגדרת, מדים, שיטת פעולה, חוקים ומנהיג ברור (אל־קאעידה, למשל). טרור ספורדי ("זאב בודד"), בידי יחידים שאינם חברים בארגון טרור – דוגמה לכך הוא טבח מערת המכפלה, שבו נרצחו 29 מתפללים ערבים, אותו עשה דוקטור ברוך גולדשטיין ב־25 בפברואר 1994. דוגמה נוספת היא טד קזינסקי, היונבומבר, שפעל בארצות הברית במשך 18 שנה. עם זאת, בארצות הברית נחשבות פעולות אלימות ספורדיות ובלתי מתוכננות של אזרחים בודדים נגד אזרחים מקבוצה אתנית אחרת כפשע שנאה (Hate Crime) ולא כטרור. מדינות, המבצעות פעולות טרור באמצעות גופי המודיעין שלהן, מה שעשוי להיחשב כ"טרור מדינתי", או באמצעות ארגוני טרור שהן תומכות בהם, מממנות ומגבות אותם – דוגמה לכך היא התמיכה של איראן וסוריה בחזבאללה בלבנון, וכדוגמת התמיכה של סוריה במחתרת הכורדית בטורקיה. פעולות אלה מבוצעות לעיתים על ידי המדינות באופן סמוי, ומבלי שיודו במעורבותן בכך. העסק הביש הוא דוגמה לניסיון של ישראל להפעיל טרור כזה באופן שישרת את האינטרסים שלה בערעור היחסים בין מדינות המערב ומצרים. יש שפעולות אלה גלויות יותר, כך הצהירה מצרים בגלוי כי היא מפעילה את הפדאיון נגד ישראל בשנים 1955–1956 ואילו סוריה תמכה במוצהר בפעולות הפתח בשנים 1966–1967 (התמיכות הנ"ל תרמו תרומה משמעותית להתדרדרות למלחמת סיני ולמלחמת ששת הימים בהתאמה). לארגוני הטרור השונים יש בדרך כלל קשרים מסועפים בינם לבין עצמם, ולעיתים הם עוסקים בעסקים בלתי־חוקיים נוספים, כגון סחר בסמים והברחות למיניהן, כדי לממן את פעולתם. לחלק מארגוני הטרור (למשל חמאס והמחתרת האירית) יש גם זרוע פוליטית "לגיטימית", המשתתפת בפעולות הסברה, חינוך ורווחה ואף נוטלת חלק במערכת הפוליטית. מלחמה בטרור ממוזער\|250px\|הימ"מ, היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור של ישראל. בתמונה: לוחמי ימ"מ בדיגום מבצעי מלא, עם רובי M4A1 קרבין, מגן טקטי וכלב משטרה, באימון פריצה והשתלטות. שמאל\|ממוזער\|250px\|קציני יחידה מיוחדת במשטרה המלכותית במלזיה, בפעילות אנטי טרוריסטית ממוזער\|250px\|לוחמי צה"ל בשכם בזמן מבצע חומת מגן 2002. מבצע חומת מגן הוא דוגמה למבצע צבאי התקפי נגד הטרור שנחל הצלחה גדולה. ממוזער\|250px\|סיכול ממוקד באמצעות מסוק קרב מדגם AH-64 אפאצ'י של חיל האוויר הישראלי המשגר טיל הלפייר לעבר חוליית משגרי רקטות פלסטינית ברצועת עזה במהלך ההסלמה בדרום (נובמבר 2018). שיגור זה הרג מחבל בארגון גדודי נאסר סלאח א-דין. אחד האתגרים של מדינות העולם במאה ה־21 הוא הלוחמה בטרור. ממשלות הקימו ארגונים ייעודיים ללוחמה בטרור או מרכזי תיאום למאבק בארגוני טרור. בארצות הברית הוקם המשרד לביטחון המולדת שמאגד גופי ביטחון; ברוסיה ניטלו תפקידי חקירת פשיעה חמורה מידי שירות הביטחון הפדרלי והועברו לוועדת החקירות, על מנת למקד את הארגון במאבק בפעילויות טרור וחתרנות (במסגרת זאת מנהל שירות הביטחון הוא גם יושב ראש ועדת התיאום למלחמה בטרור); המטה ללוחמה בטרור בישראל הפך לאגף ללוחמה בטרור ולביטחון פנים ועורף של המטה לביטחון לאומי. היסטוריה לצד כישלונות של מדינות בעימותי טרור וגרילה כמו בעימות של ארצות הברית עם ארגון הווייטקונג בשנת 1968 שעל אף שספג אבדות כבדות המשיך להתקיים, לפעול ולגרום בסופו של דבר לארצות הברית לסגת מדרום וייטנאם ב־1975, מלחמת העצמאות של אלג'יריה שבה ארגוני גרילה הצליחו לבסוף במחיר כבד ביותר להסיג את צרפת מאלג'יריה ולהשיג עצמאות ב־1962, לאחר 8 שנות לחימה ממושכות ועיקשות, עמידת החזבאללה והחמאס מול ישראל, ופעילות ארגוני טרור אסלאמיים בסוריה, עיראק ואפריקה, יש דוגמאות לא מעטות של ניצחונות של מדינות למול ארגוני טרור. הבולטות שבהן הן, הכנעת מחתרת המאו מאו הקנייתית על ידי בריטניה בסוף שנות ה־60 של המאה ה־20. ההתמודדות של ירדן בניסיון ההפיכה של אש"ף במאורעות ספטמבר השחור בספטמבר 1970, ודיכויים וגירושם של אנשי אש"ף ללבנון. מחיצת המחתרת הצ'צ'נית בידי רוסיה במה שכונה מלחמת צ'צ'ניה השנייה בשנת 2002, פירוק מנשק של הצבא האירי הרפובליקני באירלנד הצפונית ביולי 2005, והכנעתם המוחלטת של נמרי השחרור של טאמיל אילם במאי 2009, בידי כוחות הצבא של סרי לנקה. הכנעת ארגון אט"א בספרד ב-20 באוקטובר 2011 לאחר הודעת הארגון כי חדל באופן סופי משימוש באלימות. ופירוקו הרשמי ב-3 במאי 2018. הכנעת מחתרת PKK על ידי טורקיה ב־2013. גם ישראל רשמה הישגים בלחימה מול הטרור, כאשר דיכאה את הטרור מרצועת עזה ב־1970, את סילוק אש"ף מלבנון במלחמת לבנון הראשונה, ואת גל הטרור מאיו"ש בזמן האינתיפאדה השנייה באמצעות מבצע חומת מגן, אחרי מאבק ממושך. בעקבות פיגוע התאומים יצאה ארצות הברית (ובעלות בריתה) ללוחמה בין-לאומית בטרור, ובין היתר הפילה את משטר הטליבאן באפגניסטן ואת משטרו של סאדם חוסיין בעיראק. בסוף העשור הראשון של המאה ה־21 קיימים עימותים קשים בין כוחות הקואליציה שגיבשה ארצות הברית לבין כוחות גרילה וטרור הפועלים בעיקר באפגניסטן, פקיסטן ועיראק. חזית אסלאמית עיקרית נוספת פועלת במזרח התיכון באמצעות חזבאללה וחמאס המכוונים את עיקר מאמציהן כנגד מדינת ישראל. ישנם מומחים הסוברים כי לחימה של צבאות קונבנציונליים בטרור איננה אפקטיבית וכמעט שאי אפשר לנצח את הטרור, בשל השיטות שהוא פועל, נחישותו הבלתי נדלית, ונכונותו להקרבה עד מוות, ומצד שני בשל חוסר יכולות מצד מדינות דמוקרטיות לשלם בנפגעים בשל דעת קהל רגישה, וחוסר נכונות לשלם ב"מחיר מוסרי" גבוה מדי. לעומתם ישנם מומחים הסוברים כי הדבר אפשרי. לדעתו של יעקב עמידרור לחימה קונבנציונלית בצירוף של פעולות אזרחיות כמו מודיעין וחסימת מקורות מימון יכולה לנצח את הטרור. לטענתו מקור התפיסה כי צבא קונבנציונלי איננו מסוגל למגר טרור נעוץ בדיסאינפורמציה שהפיצה במערב ברית המועצות, כחלק מהניסיון שלה להשלטת הקומוניזם בעולם. כדוגמה לניצחון על הטרור, הוא מביא את דיכוי הטרור הערבי על ידי הבריטים בשנת 1936, דיכוי הטרור בעזה בשנת 1970, ואף דיכוי הטרור ביהודה ושומרון לאחר מרץ 2002, בעקבות מבצע חומת מגן, טרור שירד מרמה של מאות הרוגים בשנה ל־11 בלבד. לעומת ניצחון מוחלט כפי שהיה במלחמת העולם השנייה מצד בנות הברית על יפן וגרמניה, הוא מדבר על "ניצחון מינימלי" שבו המוטיבציה של הטרור והניסיונות ימשיכו להתקיים, אבל יחסמו על ידי המערכות הצבאיות, באופן שהאזרחים יוכלו לתפקד בשגרת חייהם הרגילה. שיטות הלחימה בטרור כוללת מאבק במספר מישורים: פגיעה במימון: בניגוד למיתוס מקובל ארגוני טרור נזקקים למימון רב לצורך פעולותיהם, לרכישת כלי נשק, חומרי חבלה, כלי רכב, מימון פעילים, רכישת מקומות מחבוא, שינוע אנשים ממקום למקום ועוד. על ידי מעקב בין־לאומי על העברות כספים ארגוני חוק לאומיים ובין-לאומיים מחרימים כספים המיועדים לטרור וסוגרים ארגונים המשמשים להלבנת והעברת כספים לטרור (כגון בנקים, חברות קש וקרנות "צדקה"). ניתוק ארגון טרור מתומכיו: ארגוני טרור מתבססים על מאגר אזרחים גדול שנותן להם מחסה ותמיכה. על ידי צעדים מדיניים, צבאיים וכלכליים, אפשר להבאיש את ריחו של הארגון בקהל שמהווה לו בסיס פעולה. מודיעין: סוכנויות ביון של מדינות רבות פעילות בניסיון לאתר וגם לחדור לארגוני טרור, כדי לחשוף אותם מבפנים. לעיתים נתפסים אנשי מפתח שמוסרים מידע על פעילות הארגון ועוזרים למפותו. סוכנויות מודיעין של מדינות רבות משתפות פעולה בענייני טרור. בנוסף, מידע מודיעיני משמש לסיכול פיגועים. מעצרים: מעצר פעילים – החל מהדרג המפקד, עבור בדרג הלוגיסטי וכלה בדרגי השטח (המחבלים היוצאים לפגע) – הכרחי על מנת למנוע פעולות טרור ולפגוע בתשתית ארגוני הטרור. חלק גדול מהמעצרים נעשה בעקבות מודיעין מוצלח. פעולות צבאיות ישירות: דרך נפוצה להילחם בטרור היא באמצעות פעולות צבאיות ישירות, מתפיסת אנשי הטרור ועד לפגיעה פיזית בהם (כגון בסיכול ממוקד), וכן הריסת תשתיות ורכוש של ארגוני טרור ופעיליהם (כגון הריסת בתי מחבלים). הפעולות הצבאיות כוללות החל ממבצעים נקודתיים לתפיסת או חיסול איש טרור, דרך מבצעים רחבי היקף הכוללים כניסה קרקעית למעוזי הטרור, ועד למערכות גדולות ומלחמות של ממש. יחידות מיוחדות ללוחמה בטרור: הפעלה של יחידות מיוחדות של משטרה, ז'נדרמריה וצבא המצוידות בנשק ואמצעים מיוחדים, וזוכות להכשרה גבוהה ואימונים ייעודיים של לוט"ר ולש"ב, ללוחמה בטרור. יחידות אלה כוללות יחידות השתלטות/התערבות שתפקידן להגיב לאירועי טרור ובפרט לפיגועי מיקוח וחטיפה (למשל: הימ"מ של ישראל) ויחידות שתפקידן לתקוף את ארגוני הטרור בשטחם שלהם וליירט פעילי טרור (למשל: מסתערבים). ראו גם לקריאה נוספת בנימין נתניהו (עורך), הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח, הוצאת הד ארצי, 1987. בנימין נתניהו, מלחמה בטרור, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004. גדי אשד "המאבק בטרור בזירת המימון" משפט ועסקים כרך יג (2010). אלן דרשוביץ, האם הטרור ינצח?, הוצאת דיונון, 2003. בועז גנור, מבוך הלוחמה בטרור – כלים לקבלת החלטות, הוצאת מפעלות המרכז הבינתחומי הרצליה, 2003. שלמה עוגן גולדמן, טרור, בין מיתוסים למציאות, הוצאת רסלינג, 2019 לואיז ריצ'רדסון, What Terrorists Want: Understanding the Enemy, Containing the Threat (2006) קישורים חיצוניים יובל נח הררי, טרור מהו? מימי־הביניים ועד למאה העשרים ואחת, זמנים 108, סתיו 2009 ד"ר בועז גנור, הצורך בהגדרת תופעת הטרור, באתר מט"ח מרכז המידע למודיעין וטרור של המרכז למורשת המודיעין, ובו מידע נרחב על הטרור האיסלמי המכון הבין-לאומי למדיניות נגד טרור – אתר המכון מאמרים בנושא טרור, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח עבודות ומחקרים על טרור, באתר קרן ענבר Terrorism and Islamic Fundamentalism: Background - Archive 1988-2003, באתר משרד החוץ יורם שוויצר, טרור ולוחמה בעצימות נמוכה - המכון למחקרי ביטחון לאומי (inss) סייבר־טרור המלחמה בטרור באינטרנט – פרופ' מרטין גולומביק, 13 במרץ 2008, באתר הערוץ האקדמי, מיסודה של אוניברסיטת חיפה סייבר טרור – ד"ר אמיר גילת מארח את ד"ר יניב לויתן, 26 בנובמבר 2009, באתר הערוץ האקדמי, מיסודה של אוניברסיטת חיפה הערות שוליים * קטגוריה:טקטיקה צבאית	2024-10-02T13:57:58
טריטון		2023-03-05T13:02:57
תזמור	תִּזְמוּר הוא חלוקת התפקידים המוזיקליים ביצירה מוזיקלית מולחנת לכלי נגינה ולקולות. לדוגמה, בחירת כלי שינגן את הלחן, את ההרמוניה וכדומה. התזמור יכול להתבצע על ידי המלחין, וכך קורה לעיתים קרובות, אך הוא אינו נחשב חלק מפעולת ההלחנה. תזמור הוא חלק מעיבוד מוזיקלי. התזמור הוא חלק בלתי נפרד מכל יצירה, ומהווה מרכיב חשוב ולעיתים שווה ערך למרכיבים הבסיסיים האחרים שבמוזיקה, כקצב, מנגינה והרמוניה. תזמור הוא מלאכה מורכבת, משום שלכל כלי נגינה וקול מגבלות משלו, כגון מנעד צלילים ייחודי, גוון ייחודי, מנעד עוצמה ייחודי, ויכולת שונה למשוך צלילים לאורך זמן ולעבור בין צלילים שונים. בנוסף, שילובים שונים של כלים יוצרים אפקטים מגוונים ומורכבים, חלקם בלתי צפויים, ועליהם להיות שילובים מוצלחים אשר ישרתו את המוזיקה בצורה המיטבית. תזמור מקצועי מתחשב גם בחלל בו תבוצע המוזיקה, כיוון שתזמורים שונים נשמעים ומתפקדים באופן שונה בחללים שונים. התזמור קובע בין השאר אילו כלים שונים ייקחו חלק בהרמוניה, דבר המשפיע על אופייה. בתקופות מוזיקליות שונות היה נהוג לתזמר באופן שונה, בהתאם למסגרות בהן בוצעו היצירות. גם חשיבות התזמור השתנתה לאורך הזמן. ניתן לדמות את התזמור לבחירת הצבעים, העפרונות ו/או המברשות שישמשו בהפיכת רישום לציור. תזמור בהיסטוריה של המוזיקה ליצירותיו של ברליוז לתזמורת יש גוון עשיר במיוחד בזכות ניצולו את היכולת והייחוד של כל כלי. מלחינים מאוחרים יותר שהמשיכו את דרכו היו ריכרד שטראוס וניקולאי רימסקי-קורסקוב ששיכללו את שיטתו וניצלו את היקף יכולותיו של כל כלי וכלי עד תום. את השיטה הזאת ניתן לשמוע בפתיחה "קרנבל רומאי" של ברליוז וביצירתו של רימסקי-קורסקוב "שחרזאדה". המלחין אנטון ברוקנר נקט בשיטה שונה לתזמור - לכל קבוצה של כלים (סקציה) היה נותן תפקיד וכך לתזמורתו היה גוון דומה לעוגב עשיר בצלילים (שכן עוגב יכול לדמות צלילי כלים אחרים). הסימפוניות של ברוקנר הן בעלות אופי דומה. לקראת המאה ה-20 מלחינים החלו לנצל יותר את ה"קצוות" של מנעדי הכלים על מנת לקבל צבעים שקודם לכן לא הושגו. לדוגמה שבסון ינגן מנגינה במנעד ש-50 שנה קודם לא היו 'מעיזים' לתת לו, אלא היו כותבים את אותה מנגינה לאבוב אשר צלילו יחסית דומה לבסון במנעדו הגבוה. דוגמה לשימוש בקצה המנעד ניתן לשמוע ב'פולחן האביב' של איגור סטרווינסקי כבר ממש בהתחלה. מלחינים מסוימים, כגון סטרווינסקי, אהבו לקחת את הכלי ה"נמוך" ולהשתמש בו בקצהו הגבוה. מלחינים אחרים אהבו דווקא לעשות את ההפך. למשל, דביסי לקח את החליל ה"גבוה" וכתב עבורו מנגינות בקצה התחתון של המנעד שלו. שימוש בקצה המנעד כמעט תמיד יהיה במסגרת פסג' סולו. לאורך השנים עם התפחות התזמור גם התפתחו כלי הנגינה כדי לאפשר למלחינים מנעד רחב אף יותר של אפשרויות צליליות. לדוגמה: קרן אנגלית, קלרינט בס, פיקולו, קונטרה בסון, סקסופון, ועוד רבים. התוספת הרחבה ביותר לעולם כלי הנגינה התזמורתיים היה בסקציית כלי ההקשה שכיום מורכבת מעשרות רבות של כלים. תזמור אימפרסיוניסטי דביסי וראוול שמו דגש על התכונות התחושתיות של כל כלי והתוצאה לא הייתה העושר הצלילי של ברליוז, אלא גוון שקוף ורוטט של צלילים שכוון בעיקר להשאיר תחושה של התיאור המוזיקלי (מכאן ההקשר האימפרסיוניסטי). אחת הדוגמאות לתזמור שכזה הוא התזמור שביצע ראוול ליצירה תמונות בתערוכה מאת מודסט מוסורגסקי. ראו גם מונחים בתאוריית המוזיקה קישורים חיצוניים קטגוריה:טכניקות מוזיקליות	2023-07-19T03:50:21
F	F (אף) היא האות השישית באלפבית הלטיני, נהגית כפ"א רפויה, כלומר עיצור שפתי-שיני, חוכך, אטום (/IPA: /f). האטרוסקים היו אלה שהמציאו את הדיגרף הזה; F עצמה סימלה את /w/ בשפה האטרוסקית כמו ביוונית (שם האות F, אשר נקראה דיגמא ביוונית, נעלמה בעקבות היעלמותה של ההברה /w/ מהשפה). מקורה של F הוא באות השמית וו (wâw) אשר גם ייצגה /w/ ובמקור ייצגה כנראה וו או אלה. ייצוגים נוספים של האות F שמאל\|ממוזער\|100px\|דגל הקוד הבינלאומי של האות F. באלפבית פונטי מיוצגת האות על ידי המילה "פוקסטרוט" (Foxtrot). ב-ASCII מיוצגת האות על ידי 70 (F) ו-102 (f). בקוד מורס מיוצגת האות על ידי שתי נקודות, קו ונקודה: ··-· בכתב ברייל: 60px התפתחות האות F פרוטו שמיפיניקייווניאטרוסקי Wאטרוסקי Fלטיני Fוו פרוטו שמיתוו פיניקיתדיגמא יווניתW אטרוסקיתF אטרוסקיתF לטינית משמעויות של האות בהקשרים מסוימים, F יכולה לסמל: במכשור אופטי כגון מצלמה וטלסקופ מסמל את היחס בין קוטר העדשה הראשית לאורך המוקד. בביוכימיה, F הוא הסמל של פנילאלנין. בלוחות שנה, F הוא לרוב קיצור באנגלית ליום שישי (Friday) או לחודש פברואר. בכימיה, F הוא הסמל של פלואור. בחינוך (לרוב בארצות הברית), F מסמל ציון נכשל. בקודי לוחות רישוי בינלאומיים, F מסמלת את צרפת (France). במתמטיקה, F מסמלת ספרה שמשמעותה חמש-עשרה בבסיס הקסדצימלי ובשיטות ספירה לפי בסיסים אחרים, עם בסיס גדול או שווה ל-16. במערכת היחידות הבינלאומית F הוא הסמל של פאראד, אשר היא יחידה נגזרת של SI לקיבולת חשמלית. F, סימון לפמטו, קידומת סטנדרטית אשר מציינת 10-15. במוזיקה, F הוא התו פה. בפיזיקה: במכניקה F מציינת כוח. בתרמודינמיקה F מציינת אנרגיה חופשית של הלמהולץ. f מציינת תדירות. לעיתים f מציינת את כוח החיכוך. בנוסחת לוטשי העדשות, f מציינת את אורך המוקד של העדשה. בטמפרטורה, ‎°F‎ הן מעלות פרנהייט קישורים חיצוניים קטגוריה:אלפבית לטיני	2024-04-24T18:16:35
K	K (קיי או קָה) היא האות האחת עשרה באלפבית הלטיני. מקורה באות היוונית קפא, אשר מקבילה לאות השמית כ"ף, בהתייחס לצליל האות הראשונה במילה כף וסימנה של האות בכתב (אשר ייצג כף יד), וכיום מייצגת ברוב השפות שעושות בה שימוש את העיצור הוילוני האטום - /k/. ייצוגים אלטרנטיביים שמאל\|ממוזער\|100px\|דגל הקוד הבינלאומי של האות K. באלפבית פונטי מיוצגת האות על ידי המילה קילו (Kilo). בקוד מורס מיוצגת האות על ידי קו נקודה קו: - · - בקוד ASCII מיוצגת האות על ידי 75 (K) ו-107 (k). בכתב ברייל: 60px התפתחות האות K פרוטו שמיפיניקיאטרוסקי64px\|יווני קלאסילטיניכף יד פרוטו שמיתכף פיניקיתK אטרוסקיתקפא יווניתK לטינית משמעויות של האות בהקשרים מסוימים, K יכולה לסמל: במתמטיקה K לרוב מסמל מספר שלם כלשהו. בפיזיקה: K מיצג טמפרטורה בקלווין. K מייצג את קבוע קולון. K מיצג את קבוע בולצמן. k מסמל את הקבוע בחוק הוק. k מסמן קינטיות. בכימיה: K מסמלת את היסוד אשלגן (בהתבסס על שמו הלטיני: kalium) K מסמלת את קבוע שיווי המשקל. k מייצגת את קבוע מהירות התגובה. בחשבונאות ובכלכלה, K מסמלת את המספר 1000. בביוכימיה, K מייצגת את חומצת האמינו ליזין. בשחמט, K מייצג את כלי המלך. במסחר, K מוקפת בעיגול מסמלת מוצר כשר. במדעי המחשב: K הוא קידומת בינארית שמשמעה 210 = 1,024 K הוא קיצור למונח קילובייט (יותר מקובל הייצוג KB) K מתייחס ל-שפת תכנות K. בכלכלה, K מייצגת הון. בהנדסה, K מייצגת את היחדה קיפ (1k = אלף ליבראות כוח). במוזיקה, K מייצג את המספור הקטלוגי של מוצרט (רשימת קכל). בתכשיטנות, K מייצג לעיתים את היחידה קרט. בקוד לוחיות הרישוי הבינלאומי, K מייצגת את קמבודיה. בספרנות, K על פי שיטת ספריית הקונגרס משמש לייצוג ספרי חוק. ויטמין K הוא ויטמין הנדרש לקרישת הדם. בחפיסת קלפי משחק, K מסמל את קלף המלך. בשיטה המטרית: k מייצג את הקידומת 103 = 1,000. במלחמת העולם השנייה, K שימשה לסמן מטוסי אימון של צי יפן הקיסרית. קישורים חיצוניים קטגוריה:אלפבית לטיני קטגוריה:1000 (מספר)	2024-06-02T08:23:02
מוסיקה	redirect מוזיקה	2015-11-22T17:54:01
תיזמור	REDIRECTתזמור	2003-10-06T22:41:46
מלחמת יום הכיפורים	250px\|ממוזער\|הרמטכ"ל דוד אלעזר בהתייעצות בפיקוד הצפון, ב-10 באוקטובר 1973, בתכנון הפריצה לסוריה. מימין לשמאל: רס"ן גדי זוהר שליש הרמטכ"ל, יקותיאל אדם סגן מפקד פיקוד הצפון, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא, רחבעם זאבי עוזר הרמטכ"ל, אלוף מרדכי הוד יועץ אוויר לפיקוד צפון (יושב עם שפם), יצחק חופי מפקד פיקוד הצפון, רס"ן יוסי פרי רל"ש אלוף פיקוד צפון (עומד מאחורי האלוף), 10 באוקטובר 1973 מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; מלחמת 73'; מלחמת יום הדין; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر – חַרְבּ אֻכְּתוֹבַּר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים י' בתשרי ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק ומירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד כ"ח בתשרי ה'תשל"ד, 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בסיני, ועד מאי 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן בתום מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, אף שהרוב המכריע של הנפגעים בחזית הסורית היה במקביל למערכה בדרום. פתיחת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את המודיעין של צה"ל בראשות האלוף אלי זעירא, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב־1967, פיתח את "הקונספציה", ולא צפה את מועד פתיחתה, את עוצמת המתקפה, את מהלכי הפתיחה ואת מאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, לאחר ההתאוששות מההלם הראשוני, ועל אף ספיגת אבדות כבדות, הצליח צה"ל להדוף את הכוחות הסורים אל עומק סוריה, לצלוח את תעלת סואץ בדרום ולכתר את הארמייה השלישית. מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית דינמית ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד צבא מצרים. המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית, שאף חימשה אותה ברכבת אווירית. המלחמה הייתה למוקד מתח בין-גושי. ככל שהתארכה המלחמה והכף נטתה לטובת ישראל, עד כדי איום סובייטי מוחשי להתערבות צבאית. למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות: בזירה הפנים-ישראלית - היא הביאה להקמת ועדת אגרנט ולהדחתם של הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אלי זעירא, ולמשבר פוליטי חריף בשל הרוחות הסוערות בחברה הישראלית, שגרם להתפטרות ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, פחות משנה לאחר המלחמה; ולצד משבר כלכלי שבא לאחריה, נתפסת המלחמה כגורם מרכזי שהוביל למהפך הפוליטי ב-1977. בתחום המדיני, המלחמה הובילה להסכמי הפרדת כוחות ברמת הגולן שנשארו על מכונם שנים רבות. בדרום נסתיימה המלחמה בהסכם הפרדת כוחות שכלל נסיגה ישראלית מתעלת סואץ, בהמשך להסכם הביניים שכלל נסיגה נוספת ולבסוף להסכם השלום בין ישראל למצרים. הרקע לפרוץ המלחמה ישראל, מצרים וסוריה לאחר מלחמת ששת הימים שררה בישראל תחושת ביטחון לאור הפגנת כוחו ויכולתו של צבא ההגנה לישראל. ממשלת ישראל החמש עשרה בראשות גולדה מאיר סברה שלא כדאי לוותר על שטחים שנכבשו במהלך מלחמה זו. ביטוי לעמדה זו נמצא באמירותיו של שר הביטחון משה דיין: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'". כישלון הצבא המצרי במלחמת ההתשה והתוצאות הטקטיות הטובות בחלק גדול מפעולות חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, הגבירו את תחושת הביטחון בהנהגה הצבאית והמדינית של ישראל, וזו באה לידי ביטוי, בין היתר, במשפט שאמרה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר ימים ספורים לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר". לעומת זאת, התבוסה ואובדן השטח פגעו קשות בכבוד מנהיגי ארצות ערב השכנות, שלא הסכימו לקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל. הניסיונות לשחיקת הצבא והכלכלה הישראליים באמצעות מלחמת ההתשה והניסיונות המדיניים לקבל שטחים אלו, שלא צלחו, הביאו את מנהיגי מדינות ערב למסקנה כי יש לכבוש מחדש שטחים אלו במהלך של מלחמה כוללת. בספטמבר 1970 מת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ובמקומו התמנה אנואר סאדאת, שנתפס בישראל כמנהיג אפרורי וחסר עוצמה, דבר שהגביר את תחושת הביטחון בישראל. בשנים 1971–1972 ניסה סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקני, שיחות והסדרי ביניים שיובילו למסירת סיני לריבונות מצרית, אולם ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר חשדה כי כוונת מצרים איננה למהלך של שלום אמת, לאור פעולותיה המלחמתיות וההתקפיות נגד ישראל בעבר. לפיכך, החליטה הממשלה לדחות את המשא ומתן ולהמשיך להחזיק בסיני. לפי דעה אחרת, סאדאת הוא שלא השיב להצעה אמריקאית להסדר ביניים שבסופו ישראל תסכים לריבונות מצרית על כל סיני עם נוכחות זמנית ביטחונית ישראלית במספר אתרים בסיני. סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, הצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה, ופעל להתעצמות צבא מצרים. הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט") או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל. מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר תיאר כך את מטרת המלחמה בעיני סאדאת אשר יזם אותה: "איש לא הבין בתחילה שסאדאת לא כיוון לניצחון, אלא לשינוי בשיווי המשקל במשא ומתן שרצה לפתוח בו. הוא העריך שהלם המלחמה יאפשר לשני הצדדים, ישראל ומצרים כאחת, להראות גמישות שלא הייתה אפשרית כל עוד ישראל ראתה את עצמה עליונה מבחינה צבאית, בעוד מצרים הייתה משותקת בביזוי לאומי". מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה מוצהרת משותפת לכיבושים נרחבים, אך מנהיג מצרים, כאמור, החזיק בינו לבין עצמו ביעד אסטרטגי מפוכח וזהיר הרבה יותר. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפיסה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, יש לרכז את עיקר המאמץ בהיאחזות והתבצרות מזרחית לתעלת סואץ ברצועה שרוחבה יהיה עד כ-10 ק"מ בה הכוחות המצרים ייהנו ממטרית ההגנה האווירית שממערב לתעלת סואץ, עם גיחות טקטיות למצרי ההרים. תוכנית זו הוסתרה גם מבעלות בריתה של מצרים, ברית המועצות וסוריה, שהופתעו לראות בעיצומה של המלחמה שמצרים איננה פועלת לפי התוכניות המקוריות ואיננה חותרת לעומק סיני, כפי שעשתה סוריה בגולן. הפתעה נוספת נכונה לסובייטים בסיום המלחמה, כאשר פנה סאדאת לארצות הברית כדי להשיג את יעדיו באמצעות מהלכים מדיניים. מדינות-ערב נוספות הכישלון הצבאי הערבי במלחמת ששת הימים זעזע את העולם הערבי כולו, בעיקר לנוכח הציפיות ערב המלחמה להשמדתה של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ההתשה, במסגרת ההכנות של מצרים וסוריה למלחמה, קיימו מדינאים ואנשי צבא מצרים וסורים סדרה של מפגשים עם עמיתיהם במדינות ערב וביקשו מהם סיוע כאשר תפרוץ מלחמה בינן לבין ישראל. חלק גדול ממדינות ערב נענו לבקשת הסיוע והתחייב להעמיד לרשות מצרים או סוריה חילות משלוח מסוגים שונים ובגדלים שונים. חלק מהמדינות אף התחייבו להשתתף בעלות הכספית של המלחמה העתידית בישראל. בין המדינות שהתחייבו לשלוח כוחות צבאיים בעת מלחמה כנגד ישראל היו עיראק, לוב, אלג'יריה, מרוקו, סודאן, תוניסיה וכווית. במקרים אחדים, מדינות ערב גם ביצעו עסקאות רכש אמצעי לחימה תוך התייעצות עם עמיתיהן המצרים והסורים באשר לנשק הדרוש לאותה מלחמה עתידית בישראל. בשונה מהנכונות הרבה שהפגינו מדינות ערב לעמוד לצד סוריה ומצרים, נקט חוסיין, מלך ירדן, עמדה הפוכה. חוסיין, שלמדינתו הגבול היבשתי הארוך ביותר עם ישראל, סבר כי לצבאות ערב יחד אין סיכוי לגבור על צה"ל וכי מלחמה יזומה עלולה להמיט על המדינות הערביות הלוחמות אסון. בהזדמנויות שונות הביע חוסיין התנגדות נחרצת לסייע למצרים וסוריה באמצעות פתיחות חזית שלישית. עקב הלחץ הכבד שהפעילו עליו נשיא סוריה חאפז אל-אסד ונשיא מצרים סאדאת, שלח חוסיין את חיל המשלוח הירדני בסדר גודל דיוויזיוני. כוח זה השתלב בקרבות השריון שהתנהלו בשטח סוריה נגד כוחות צה"ל וסייע בעצירת תנופת ההתקדמות של צה"ל מזרחה לעומק סוריה. המעצמות ישראל, מצרים וסוריה נסמכו במידה רבה מאוד על המעצמות בנות בריתן. מלבד הסתמכותן של סוריה ומצרים על הסיוע של מדינות ערב, הסתמכו על תמיכת ברית המועצות, שהייתה אחת משתי מעצמות העל שפעלה להרחבת ההשפעה הסובייטית בתקופת שלטונו של ליאוניד ברז'נייב. בשנים שבין המלחמות הייתה ברית המועצות ספקית הנשק הכמעט בלעדית של מדינות ערב, זאת בשל נכונותה למכור כמויות גדולות של נשק, בשל המחיר הנמוך יחסית של האמל"ח הסובייטי בהשוואה לחלופות המקבילות במערב ובשל תנאי האשראי המיוחדים שהעניקה לבנות בריתה. ברית המועצות ניאותה להעניק לבנות בריתה גם סיוע בהדרכה בשימוש באמל"ח מתקדם ובדוקטרינה סובייטית לניהול מלחמה, בייעוץ שוטף ואף הוכיחה כי היא נכונה לשילוח של חיל משלוח במידת הצורך שיתערב לטובת בנות בריתן. ישראל נסמכה על צרפת כבת ברית, כספקית נשק עיקרית, וכשותפה לפרויקטים טכנולוגיים רבים עד שנת 1967. האמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל ערב מלחמת ששת הימים סיים יחסים אלה. החל מסוף 1967 ועד למלחמת יום הכיפורים החלה ישראל לרקום יחסים מתהדקים והולכים עם ארצות הברית שבה כיהנו לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון כנשיאים. עיקר האמל"ח שנרכש בתקופה זו היה אמריקאי. כן התפתחו שיתופי פעולה בין המדינות, הן במחקר ופיתוח והן בתחום המודיעין הצבאי. בתקופה זו גם הפגינה ארצות הברית נוכחות צבאית באזור דרום-מזרח הים התיכון באמצעות הצי השישי של ארצות הברית שהחזיק דרך קבע אוניות מלחמה בים התיכון. כמו הסובייטים, גם האמריקאים שעדיין לחמו בווייטנאם, לא היו מעוניינים בהסלמה נוספת של יחסיהם עם ברית המועצות. בנוסף לכך, ערב המלחמה הייתה לתקופת הדטאנט בין מעצמות העל ובשל כך שאפו לפעול בערוצים דיפלומטיים ככל שניתן. צבאות ופיקודם סדרי הכוחות ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים לקראת אמצע 1973 ישראל מצרים סוריהחיילים 350,000 (כולל מילואים) 650,000 270,000טנקים 2,100 2,200 1,650תותחים 800 2,200 1,250 מטוסי קרב 430 627 354סוללות טק"א 10 146 34 צה"ל ופיקודו מפקדי צה"ל במלחמת יום הכיפורים תפקיד שם הערות ראש המטה הכללי דוד אלעזר (דדו) סגן הרמטכ"ל ישראל טל עוזר הרמטכ"ל רחבעם זאבי מונה במהלך המלחמה עוזר הרמטכ"ל אהרן יריב מונה במהלך המלחמה מפקד חזית הדרום חיים בר-לב מונה במהלך המלחמה מפקד מרחב שלמה ישעיהו גביש מונה במהלך המלחמה אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי אלוף פיקוד המרכז יונה אפרת אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן מפקד חיל האוויר בני פלד מפקד חיל הים בנימין תלם ראש אגף המודיעין אלי זעירא ראש אגף כוח אדם הרצל שפיר ראש אגף אפסנאות נחמיה קין מפקד גייסות השריון ומפקד אוגדה 162 (עוצבת הפלדה) בסיני אברהם אדן קצין חי"ר וצנחנים ראשי עמנואל שקד קצין הנדסה ראשי יצחק בן דב קצין תותחנים ראשי נתן שרוני קצין שריון ראשי מרדכי ציפורי מונה במהלך המלחמה קצין חימוש ראשי אלעזר ברק קצין קשר ראשי שלמה ענבר קצין רפואה ראשי משה קורדובה קצין הספקה ראשי יוחנן גור ראש הגנה אזרחית אורי רום מפקד אוגדה 36 (עוצבת הבזלת) ברמת הגולן רפאל איתן מפקד אוגדה 210 ברמת הגולן דן לנר מפקד אוגדה 146 (עוצבת המפץ) ברמת הגולן משה (מוסה) פלד מפקד אוגדה 252 (עוצבת הכוחות המשוריינים בסיני) בסיני אברהם מנדלר נהרג במלחמה מפקד אוגדה 252 בסיני קלמן מגן מונה במהלך המלחמה, במקומו של אברהם מנדלרמפקד אוגדה כוח נמר 'כוח ששוןששון יצחקימונה במהלך המלחמה, במקומו של קלמן מגן מפקד אוגדה 143 בסיני אריאל שרון מפקד אוגדה 440 בסיני וראש מחלקת ההדרכה מנחם (מנדי) מרון סגן מפקד אוגדה 36 ברמת הגולן מנחם אבירם סגן מפקד אוגדה 146 ברמת הגולן אברהם רותם סגן מפקד אוגדה 210 ברמת הגולן משה בר כוכבא סגן מפקד אוגדה 252 בסיני ברוך הראל (פינקו) סגן מפקד אוגדה 143 בסיני יעקב (ג'קי) אבן סגן מפקד אוגדה 162 בסיני דב תמרי סגן מפקד אוגדה בסיני שמואל אלבק מפקד חטיבה 7 אביגדור בן-גל מפקד חטיבה 188 יצחק בן-שהם נהרג במלחמה מפקד חטיבת גולני אמיר דרורי מפקד חטיבה 679 אורי אור מפקד חטיבה 179 רן שריג מפקד חטיבה 4 (קרייתי) יעקב הדר מפקד חטיבה 9 מוטקה בן-פורת מפקד חטיבה 205 יוסי פלד מפקד חטיבה 670 גדעון גורדון מפקד חטיבה 80/226 חטיבת צנחנים במילואים חיים נדל מפקד חטיבה 401 דן שומרון מפקד חטיבה 14 אמנון רשף מפקד חטיבה 875 (חטיבה 8) אריה בירו מפקד חטיבה 164 אברהם ברעם מפקד חטיבה 274 יואל גונן מפקד חטיבה 600 טוביה רביב מפקד חטיבה 217 נתן ניר מפקד חטיבה 500 אריה קרן מפקד חטיבה 11 אהרן פלד מפקד חטיבה 35 עוזי יאירי מפקד חטיבה 55/247 צנחנים במילואים דני מט מפקד חטיבה 460 גבי עמיר מפקד חטיבה 204 צבי רם מפקד חטיבה 421 חיים ארז מפקד חטיבה מרחבית בצפון סיני 275 פנחס נוי מפקד חטיבה מרחבית רמת הגולן 820 צבי בר שמאל\|ממוזער\|260px\|דוד אלעזר, רמטכ"ל צה"ל עיקר כוחו של צה"ל הורכב מחיילי המילואים. במלחמה עצמה אורגנו כוחות צה"ל בשש אוגדות שריון. שלוש מהן (143, 162, 252) הוצבו בחצי האי סיני ושלוש (36, 210, 146) הוצבו ברמת הגולן. בנוסף הוצבו מסגרות עצמאיות קטנות יותר חטיבתיות ואחרות שהוצבו בחזיתות משניות. ערב פרוץ המלחמה נהנה חיל האוויר מנתח גדול מאוד של תקציב הביטחון שעמד על כ-50% מכלל התקציב. שירתו בו כ-17,000 חיילים בסדיר ובמילואים והיו לו 391 מטוסי קרב, מהם 109 מטוסי פנטום, 181 מטוסי סקייהוק, 76 מטוסי מיראז' 3 ונשר ו-25 מטוסי סער (סופר מיסטר משודרג). סוללות MIM-23 הוק היו נשק הנ"מ העיקרי. שמאל\|ממוזער\|250px\|טנקים ישראליים במבואות אסמאעיליה, 1973 תורת לוחמת השריון בצה"ל התאפיינה בתנועה רבה, ירי מדויק מתוך עמדות מוסתרות ומבוצרות באופן טבעי על ידי קפלי קרקע ומכשולים טבעיים אחרים. מפקד הטנק צפה פעמים רבות מחוץ לצריח כדי להיטיב לראות את שדה הקרב. כתוצאה מכך מפקדי טנקים רבים נפגעו מירי קלעים וצלפים ערבים. לצה"ל גם לא הייתה תורת לחימה להתגוננות בפני טילי נ"ט, דבר שגרם לאבדות מרובות מטילי הסאגר. בנוסף לכך, לא שולבו כמעט כוחות רגלים לכוחות השריון וגם כמות הארטילריה שסופחה אליהם הייתה קטנה ביותר. צה"ל הסתמך על חיל האוויר למשימות הפצצה כארטילריה מעופפת. חיל השריון צויד בעיקר בטנקים מדגמי שוט ומגח: 825 טנקי שוט קל, 217 טנקי שוט מטאור, 586 טנקי מגח. השוט הוצב בעיקר בחזית הצפונית בשל עבירותו המתאימה לפני שטח הרריים. עם זאת דגמי הבנזין של טנקים אלו סבלו מתקלות רבות, ובהרבה מקרים נתקעו לפני הגיעם לשדה הקרב. בחזית הדרום הוצבו בעיקר טנקים מסוג מגח. טנקי שרמן משופרים בעלי קנה 105 מ"מ התואם לתקן של צה"ל, הופיעו אף הם בשדה הקרב עם בוא המילואים. החיל כלל גם 140 טנקי שלל מדגמי T-54 וT-55 משודרגים. חיל הרגלים סבל מנחיתות בציוד ובכלי נשק. חיילי החי"ר של צה"ל היו מצוידים ברובה FN FAL מרובה התקלות ובתת-מקלע עוזי קצר הטווח. בהמשך המלחמה, קיבלה ישראל מארצות הברית כמות גדולה של רובי סער מדגם M16A1 אך אלה נכנסו לשירות רק לקראת סוף המלחמה. נשק הנ"ט הצה"לי העיקרי היה הבזוקה האמריקאית המיושנת. אמצעי ראיית הלילה של החי"ר הישראלי היו מועטים ומיושנים, הקרנף והשפנפן שהיו מכשירים נחותים, לעומת האמצעים שהיו בידי הסורים והמצרים. חיל הים התחמש בספינות טילים ואמצעי לוחמה אלקטרונית. הללו הוכיחו את עצמם כאשר החיל השיג עליונות בזירה הימית וגרם נזק כבד לציי סוריה ומצרים. חיל ההנדסה התכונן לאפשרות של צליחת תעלת סואץ והכשיר מבעוד מועד כוחות, אמצעים ותורת לחימה לצליחה. אמצעי הגישור המתוכנן העיקרי היה גשר הגלילים שפיתחו דוד לסקוב וישראל טל שקיומו נחשב עד אז לסוד צבאי, אך נרכשו גם דוברות ז'ילואה (תמסח) ודוברות יוניפלוט, והללו שימשו להעברת כוחות יבשה מעבר לתעלה, עד שנפרש גשר הגלילים שהגיע באיחור. למרות השלל הרב שנתפס במבצע קדש ומלחמת ששת הימים, חיל ההנדסה המשיך להסתמך על מערך של כלי צמ"ה מגויסים מהאזרחות, רובם לא ממוגנים. כלי הצמ"ה הכבד ביותר בשירות החיל היה דחפור D9G. חיל התותחנים הישראלי סבל מנחיתות מספרית כנגד הארטילריה המצרית והסורית. מעט סוללות הארטילריה, שישבו ברמת הגולן, ובקו בר-לב שבתעלה לא השתוו לכמות קני הארטילריה של האויב. לפיכך בדומה לשאר מלחמות ישראל משימתו העיקרית הייתה סיוע ארטילרי ישיר לכוחות החי"ר והשריון המתמרנים הצה"ליים בעוד שאת תקיפת "מטרות האיכות" קיבל בעיקר חיל האוויר. במהלך המלחמה השתמש לראשונה החיל בתותח המתנייע M-109 בקליבר 155 מ"מ. בנוסף הפעיל החיל את תותח ה-175 מ"מ M-107, אשר בסוף המלחמה הפגיז את דמשק ואת התותח המתנייע 155 מ"מ L-33. הארטילריה הישראלית לקחה חלק פעיל לאורך כלל המלחמה בשתי החזיתות. צבאות ערב ממוזער\|טיל סאגר – טיל נגד טנקים מונחה תיל. תורת ההפעלה והשימוש הנרחב בו גרמו לאבדות קשות בקרב כוחות השריון של ישראל המצרים והסורים היו מודעים לנחיתותם בלוחמת שריון ולכן הגדילו מאוד את יכולות הנ"ט של חילות הרגלים שלהם. אמצעי לחימה של חיל הרגלים הסורי והמצרי כללו מלבד רובי סער מדגם AK-47 ולהביורים גם כמות גדולה מאוד של טילי נ"ט מדגם סאגר ורקטות נ"ט מדגם RPG-7. טילי נ"ט אלה היו יעילים בהשמדת טנקים ישראלים שתקפו ללא סיוע חיל רגלים. השימוש הנרחב בנשק זה פגע ביכולת צה"ל לממש את תורת הלחימה שהתבססה על תמרון משוריין. חילות הים הערביים, השתמשו בטילים נגד ספינות מתקדמים מדגם סטיקס. טווח הירי של הטילים האלה היה כפול מהטילים מדגם גבריאל שבהם השתמשו ספינות חיל הים הישראלי. אף על פי כן, אמצעים טכנולוגיים שמהם נהנה חיל הים הישראלי הצליחו לשבש את טיסתם של טילי הסטיקס ואלה לא הטביעו אפילו ספינה ישראלית אחת. חילות האוויר של סוריה ומצרים סבלו מנחיתות ביחס לחיל האוויר הישראלי. בשל כך הקימו מערך נ"מ צפוף ומפותח מאוד שכלל סוללות טילי קרקע אוויר, טילי כתף נגד מטוסים ותותחי נ"מ ניידים. מרבית הסוללות היו מדגם SA-2 הנייח, ו-SA-3 שהוא בעל ניידות מוגבלת. בנוסף השתמשו הכוחות הערבים (בעיקר הסורים) גם בסוללות נ"מ לטווח קצר מדגם SA-6 שהיו מוצבות על גבי רק"ם נייד. חיל הרגלים השתמש בטיל כתף מדגם 9K32 סטרלה-2 וכוחות שריון נהנו מהגנתן של סוללות תותחי נ"מ ניידות על גבי רכב קרבי משוריין מדגם ZSU-23-4 "שילקה" שהפילו כלי טיס ישראלים רבים. השימוש הנרחב והמגוון במערכות נ"מ בעלות מעטפת ביצועים רחבה הצליח לצמצם את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי, בעיקר במשימות סיוע לכוחות הקרקע והביא לאבדות משמעותיות לצה"ל. למצרים הייתה חטיבת טילי סקאד, באיוש של צוותים סובייטים, שהופעלה ביום האחרון ללחימה כנגד מספר מטרות ישראליות. צבא מצרים ופיקודו שמאל\|ממוזער\|200px\|נשיא מצרים, אנואר סאדאת מפקדי צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים תפקיד שם הערות שר המלחמה ומפקד הצבא אחמד איסמעיל עלי הרמטכ"ל סעד א-שאזלי ראש אגף המבצעים עבד אל-ע'ני אל-גמאסי מפקד ההגנה האווירית מוחמד עלי פהמי מפקד חיל האוויר חוסני מובארכ מפקד חיל הים פואד אבו זיכרי ראש מנהלת המודיעין הצבאי המצרי פואד נאסר מפקד חיל ההנדסה המצרי כמאל חסן עלי מפקד חיל התותחנים המצרי עבד אל חלים אבו ע'זאלה מפקד הארטילריה המצרית מוחמד מוחי א-דין אל מחי מפקד חיל החימוש והארגון המצרי עומר גוהר דובר הצבא המצרי עז אל-דין מוח'תאר מפקד הארמייה השנייה סעד מאמון ראש מטה הארמייה השנייה עבדל אלמונעם חליל החליף במהלך המלחמה את מאמון כמפקד הארמייה השנייה מפקד הארמייה השלישית עבד אלמונעם ואסל מפקד דיוויזיה 18 (חי"ר) בגזרת קנטרה עבדל ראב אל-נבי חאפז מפקד דיוויזיה 2 (חי"ר) בגזרת אסמאעיליה חסן אבו סעדה מפקד דיוויזיה 16 (חי"ר) בגזרת דוורסואר פואד עזיז ע'אלי מפקד דיוויזיה 7 (חי"ר) בגזרת דרום האגם המר הגדול ומעבר הגידי אחמד בדאווי מפקד דיוויזיה 19 (חי"ר) בגזרת העיר סואץ ומעבר המיתלה יוסף עפיפי מוחמד מפקד דיוויזיה 21 (משוריינת) בגזרת הארמייה השנייה ליווא (אלוף) עוראבי מפקד דיוויזיה 4 (משוריינת) בגזרת הארמייה השלישית עמיד (תת-אלוף) קאביל ערב מלחמת יום הכיפורים התבסס צבא מצרים על נשק ותורת לחימה סובייטיים, שהותאמה לצרכים המצריים. לקראת תכנון מלחמה בהיקף נרחב מול צה"ל היה על הצבא המצרי למצוא מענה לעליונות של חיל האוויר, וליתרון הטקטי של חיל השריון בקרב תנועה. כמו כן נדרש תכנון מוקפד להתמודדות מול ביצורי קו בר-לב ותעלת סואץ שהייתה מכשול טבעי רחב וקשה למעבר רק"ם. המטה המצרי בחן פתרונות שונים לבעיות אלה. במענה לעליונות האווירית הישראלית, בחר צבא מצרים להשקיע בהקמת מערך טילי קרקע-אוויר מהצפופים בעולם. לצד מערך הטילים שולבו תותחי נ"מ וטילי כתף שיחד יצרו מעטפת ירוט רחבה. לצד מערך הנ"מ הושקע גם בשיקום חיל האוויר המצרי שהובס במלחמת ההתשה אך בהיקפים נמוכים יותר. זאת בשל הקושי בגיוס טייסים מצרים איכותיים בכמות מספקת ובשל היענות חלקית של הסובייטים לספק למצרים מטוסים חדישים. בתחום לוחמת השריון, בחר המטה המצרי להתמקד באמצעי נ"ט המופעלים על ידי עוצבות ח"יר מסוג סאגר ומטולי RPG-7. נשק נ"ט נרכש בכמויות גדולות וסופק לחי"ר המסתער מעבר לתקן המקובל בתו"ל הסובייטי. לצד כלי נשק שסופקו לחיל הרגלים, הוגדל הסד"כ של כוחות השריון המצרים וכן נרכשו טנקים מתקדמים באותו זמן מדגם T-62. באשר לחציית תעלת סואץ והתגברות על הביצורים תכננו המצרים לפרוץ בנקודות רבות לאורך התעלה שאינן נשלטות על ידי המוצבים ובכך תכננו להימנע מתקיפתם הישירה. המטה המצרי רכש גשרים מודולריים מתוצרת סובייטית שהיו נוחים להרכבה ומהירים לתיקונים שנדרשו לנוכח עליונותו של חיל האוויר הישראלי. לצורך פריצת מכשול סוללות העפר בצד הישראלי של התעלה נרכשו משאבות מים רבות עוצמה שנועדו לגרוף את העפר הרב אל מימי התעלה בלחץ המים שיומטרו על הסוללות. צבא סוריה ופיקודו מפקדי הכוחות המזוינים של סוריה במלחמת יום הכיפורים תפקיד שם הערות שר ההגנה ומפקד הצבא מוסטפא טלאס הרמטכ"ל יוסוף שאקור ראש אגף המבצעים עבד אל-רזאק אל-דרדרי מפקד חיל האוויר וההגנה האווירית נאג'י ג'מיל מפקד חיל הים פאדל חוסיין ראש המודיעין הצבאי חיכמת שיהאבי מפקד דיוויזיה 7 (חי"ר) עומר אל-אברש נהרג בקרב עמק הבכא מפקד דיוויזיה 5 (חי"ר) עלי אסלאן מפקד דיוויזיה 9 (חי"ר) חסן עלי טורקמאני מפקד דיוויזיה 1 (משוריינת) תופיק ג'האני חילות משלוח משפרצה המלחמה, החלו מדינות ערב לארגן כוחות צבאיים ולהעבירם למצרים ולסוריה. חלק מהכוחות נע על גבי מובילי טנקים, משאיות וכלי רכב אחרים. חלק אחר הוטס למדינות היעד. חילות המשלוח זרמו לחזיתות בהדרגה ושינו את יחסי הכוחות לרעת צה"ל (גם לפני הגעת חילות המשלוח היה יתרון כמותי ברור לצבאות מצרים וסוריה). אל חזית רמת הגולן הגיעו חילות משלוח רעננים בכמויות גדולות מאוד (הרבה יותר מסד"כ של שלוש אוגדות) החל מ-13 באוקטובר בעיקר כוחות עיראקיים וירדניים והופנו לאזור "המובלעת". בחזית סיני, הקימו חילות המשלוח קו הגנה עורפי ממערב לתעלה. זירת המלחמה ממוזער\|300px\|מפה של חזית הדרום שמאל\|ממוזער\|300px\|מפה של חזית הצפון מלחמת יום הכיפורים התנהלה בשתי זירות יבשתיות עיקריות: הצפונית ברמת הגולן, והדרומית בחצי האי סיני. מלבדם, התנהלה לוחמה נרחבת בים ובאוויר. זירת הדרום בזירת הדרום בחצי האי סיני ניצבו כוחות צה"ל על קו המים של תעלת סואץ – תעלת מים באורך של כ-160 ק"מ, ברוחב של 180 עד 220 מטר ובעומק 16 עד 20 מטר – שמנעה מעבר ישיר ונוח בין הגדות. לאורך חזית התעלה ישראל הקימה החל משנת 1968 את קו בר-לב שהיה מערך של ביצורים המורכב משתי שורות של מוצבים – "מעוזים" על קו המים ו"תעוזים" בעומק המערך. ערב המלחמה קו בר-לב היה מאויש בחלקו: 14 מעוזים מתוך 30 היו מאוישים, ובהם כ-500 חיילים ישראליים. לאורך תעלת סואץ הקימה ישראל סוללות עפר גבוהות עד לגובה של 25 מטר שנערמו בזווית של 45 עד 60 מעלות שמנעו מעבר כלי רכב. מהנדסים ישראלים העריכו שיידרש למצרים זמן רב לפרוץ פתחים בסוללות אלה, זמן שהיה מספיק להזעקת התגבורת מעומק המערך. בנוסף ישראל הקימה מערכת להזרמת נפט והבערתו שנועד למנוע צליחה מצרית. בזמן המלחמה, המערכת לא הייתה מבצעית. תוואי השטח בחזית הדרום התאפיין בנוף מישורי, ובו מעט מכשולים טבעיים בקרבת קו העימות. בעומקו של חצי האי סיני היו דרכים מעטות. זירת הצפון זירת הצפון התאפיינה ברכסי הרים גבוהים, קשים למעבר ומכשולים טבעיים שהקשו על תנועה של כלי רכב ממונעים, בכלל זה כלי רכב משוריינים מחוץ לדרכים הסלולות, מכשולים אלה היטיבו עם הצד המגן. לאורך הקו הסגול בנתה ישראל ביצורים רבים, בעיקר תעלות נגד טנקים שלאורכה נזרעו שדות מוקשים צפופים. כמו כן בנתה ישראל כמות גדולה של עמדות תצפית ומספר מוצבים. בניגוד לחזית הדרומית, בחזית הצפונית לא היה עומק אסטרטגי משמעותי. הזירה הימית הזירה העיקרית הימית הייתה זירת הים התיכון, שבה הוצבו מרבית כלי השיט של הצדדים. הזירה המשנית הייתה זירת הים האדום. בזירת הים האדום לא היו לצה"ל כלי שיט כבדים והמצרים נהנו מעדיפות במספר כלי השיט ובאיכותם. מבין זרועות צה"ל היה חיל הים המוכן ביותר למלחמה. בשנים שבין המלחמות היה החיל בתנופת שינוי: המשחתות והטרפדות המיושנות הוצאו מן השירות, ובמקומן נקלטו ספינות טילים חדישות, נושאות טילים נגד ספינות מסוג גבריאל ומערכות לוחמה אלקטרונית שהיו מן המובילות בעולם באותה תקופה, וכן קלט החיל ספינות דבור חדישות. גם שייטת 13 הוכיחה מחדש את יכולתה כבר במהלך מלחמת ההתשה. טילי P-15 טרמיט (כינוי נאט"ו: סטיקס) שבהם היו מצוידות ספינות האויב בזירת האמל"ח הימי היו בעלי טווח של 40 קילומטרים, כפליים מטווח טילי הגבריאל. כנגד מערכת נשק זו פיתח חיל הים תורת לחימה, שכללה את גילוי ספינות האויב, הטעיית הטילים באמצעי לוחמה אלקטרונית, וסגירת הטווח עד לטווח היעיל של טילי הגבריאל. מספן מודיעין של חיל הים העריך נכונה את כוונות המצרים, בניגוד להערכה הכללית של אמ"ן, וחיל הים היה למעשה החיל היחיד בצה"ל שהיה מצויד, ערוך ומוכן למלחמה, ושעמד בהצלחה בכל משימותיו, עם מספר מועט מאוד של נפגעים. הזירה המזרחית שמאל\|ממוזער\|200px\|גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל בזמן המלחמה הזירה המזרחית הייתה תחת אחריותו של פיקוד המרכז. מצד אחד, הגבול הירדני היה הארוך ביותר של ישראל עם מדינה אויבת, אך מצד שני, חוסיין מלך ירדן התנגד בגלוי ליציאה למלחמה נגד ישראל, ובניגוד לצבאות מצרים וסוריה לא נצפתה תכונה התקפית ערב המלחמה בזירה זו. לכן, כוחות צה"ל בזירה זו היו קטנים ביחס לכוחות צה"ל בחזיתות הצפונית והדרומית. הכוח הקרקעי העיקרי שהוצב בזירה זו היה אוגדה 146. תוכניות המלחמה תוכנית המלחמה המצרית מבצע בדר (בערבית عملية بدر) הוא המבצע שתכנן צבא מצרים לפתיחת מלחמת יום הכיפורים בזירת הדרום. מטרת המלחמה הייתה שבירת הקיפאון על ידי צליחת תעלת סואץ, בניית ראשי גשר והיערכות להגנה במערכי הגנה רצופים מוגני נ"מ ומתוגברים בנשק נ"ט לשבירת התקפות הנגד של צה"ל ודחיקתו מזרחה. התוכנית המצרית הצליחה והשיגה את מטרותיה. אולם, בהמשך הלחימה הצליח צה"ל לבצע הבקעה של המערך המצרי וכוחותיו צלחו את תעלת סואץ מערבה וכיתרו חלק מהכוחות המצרים שנמצאו ממזרח לתעלת סואץ. תוכנית המלחמה הסורית 300px\|ממוזער\|שמאל\|תוכנית המלחמה הסורית, כפי שהגיעה לידי אמ"ן מהמוסד ב-27 באפריל 1973 תוכנית ההתקפה הסורית הייתה לכבוש את רמת הגולן בתוך 24 שעות (כדי להקדים את בוא כוחות המילואים של ישראל), להשמיד את כוחות צה"ל שבה ולהתייצב בקווי הגנה לאורך נהר הירדן או במורדות רמת הגולן. על פי תוכנית זו נועדו שלוש דיוויזיות הרגלים הסוריות שהיו פרושות לאורך הקו הסגול להבקיע אותו כל אחת בגזרתה: הדיוויזיה ה-7 – בגזרה הצפונית (פתחת קוניטרה) הדיוויזיה ה-9 – בגזרה המרכזית (רכס חזקה במרכז גזרתה פיצל אותה לשתיים – פתחת קוניטרה בצפון ופתחת כודנה בדרום) הדיוויזיה ה-5 – בגזרה הדרומית הדיוויזיה המשוריינת ה-1 נועדה להצטרף ככוח עתודה להתקפה בגזרה בה תסתמן הצלחה, ולסייע בהשלמת ההבקעה אם כוחות הדרג הראשון לא יצליחו בה. כוחות נ"ט סורים, שצורפו ליחידות הדרג הראשון, נועדו לסייע להם לפגוע בשריון הישראלי וליצור מתחמי הגנה בתוך השטח שייכבש. כוחות קומנדו סורים מונחתים נועדו לפגוע – יחד עם מטוסים וארטילריה סוריים – במפקדות ומתקני מודיעין ישראלים. היעד הבולט שלהם היה מוצב החרמון הישראלי, שמשימת כיבושו הוטלה על גדוד הצנחנים הסורי ה-82. לפי התוכנית המקורית הוטל על כוחות הקומנדו גם לבודד את שדה הקרב ברמה על ידי השתלטות על שלושה מגשרי הירדן – גשר בנות יעקב, גשר הפקק וגשר אריק. חלק זה בתוכנית הסורית בוטל זמן קצר לפני המלחמה, בעיקר בשל הצורך לתאם את ההתקפה הסורית עם זו של מצרים. בשל כך צומצמה גם משימת כוחות הקרקע הסורים, שנועדו לחבור אל כוחות הקומנדו לאורך הירדן. עתה הסתפקה התוכנית בכך שכוחות אלו יתפסו את קו המצוקים במעלות הגולן וייצבו שם קווי הגנה נגד כוחות התיגבור של צה"ל. תוכנית המגננה הישראלית פקודת סלע הייתה התוכנית הצה"לית למעבר מהגנה להתקפה במלחמת יום הכיפורים. אף שפקודת סלע הוגדרה באופן עקרוני כתוכנית הגנה, הרי שבפועל התכנון העיקרי במסגרת התוכנית כלל שלב בלימה קצר על ידי הכוח הסדיר בסיוע חיל האוויר על קו הגבול, ומעבר מהיר להתקפת נגד כוללת בסיוע כוחות המילואים. התוכנית התעלמה מהעובדה שלאחר מלחמת ששת הימים צה"ל יכול היה להרשות לעצמו קרב הגנה קלאסי שבו הכוחות המגינים נסוגים לעמדות נוחות שיאפשרו להם להשמיד את הכוח התוקף. בניגוד לכך, הפקודה הורתה לעצור את האויב על קו הגבול, אף על פי שהקו היה תחת אש ארטילרית ונ"ט כבדה, ותחת אש נ"מ כבדה שמנעה סיוע יעיל של חיל האוויר. על פי הפקודה חיל האוויר יזדקק לשתי יממות להשמדת מערך הגנת הנ"מ של מצרים וסוריה כדי שיוכל להפנות את כוחו להשמדת ריכוזי הכוח של האויב. ההפתעה וכשלים מודיעיניים בישראל ממוזער\|שמאל\|250px\|סיכום מסמך ההערכה שהוציאה מחלקת המחקר ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים ממוזער\|שמאל\|250px\|לקט מודיעין מיוחד שהוציאה מחלקת המחקר על בסיס ההתרעה שהתקבלה מאשרף מרואן. הלקט הופץ לצרכנים ב-6 באוקטובר 1973, בשעה 07:30. "הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה". משפט זה, שמופיע במסמך הערכה של מחלקת המחקר של אגף המודיעין (אמ"ן) מיום 5 באוקטובר 1973, יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת. מבחינת תושבי ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל. חרף כל זאת, ההפתעה לא הייתה מוחלטת: ידיעות מודיעיניות וסימנים רבים בשטח העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לידיעות ולסימנים אלה (ראו: מבצע ניצוץ (1973)), באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר. הכישלון של אמ"ן טמון בהנחת יסוד, שכונתה מאוחר יותר "הקונספציה", שהיו בה מספר מרכיבים עיקריים: מצרים רואה במלחמה דרך יחידה להחזרת השטחים שאיבדה במלחמת ששת הימים, והיא תצא למלחמה כזו רק אם תוכל להגיע בה להישג ממשי, זאת מכיוון שמשא ומתן עם ישראל הוביל מאז 67' למבוי סתום. סוריה לא תצא למלחמה בישראל לבדה, אלא רק בתיאום עם מצרים, בשל חולשתה הצבאית. מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה מענה לעליונות האווירית של ישראל. הנחות אלה היו נכונות והתאימו לתוכנית המלחמה המצרית. אך לפי הוראת סאדאת, תוכנית המלחמה המצרית לכיבוש סיני הוחלפה בשנת 1973 לתוכנית מוגבלת של כיבוש אזור תעלת סואץ, תוך הסתמכות על ההגנה האווירית המצרית לנטרול מקומי של העליונות האווירית הישראלית. כמו כן קיבלו המצרים מהרוסים חטיבה של טילי סקאד B שיכלה לפגוע בעומק ישראל ובכך היוותה מענה לחשש מפני התקפות עומק של ישראל במצרים. תוכניות המלחמה המעודכנות של המצרים והסורים הגיעו מ"המוסד" לידי הרמות הגבוהות ולאמ"ן חודשים לפני המלחמה, אך אלופי הפיקודים למשל, לא ידעו על תוכניות אלה. ועדת אגרנט מתחה ביקורת על אמ"ן על שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה: "אילו היה אמ"ן רואה אל נכון את ריכוזי הכוחות של האויב, שלא היו דוגמתם, על רקע תוכניות האויב שהיו בידינו, ומחדיר תודעה זו אצל הפיקוד העליון, אפשר היה להתכונן כראוי לקראת הבאות." בעקבות קונספציה זו התעלם אמ"ן מכל הסימנים המעידים על הכנות מצרים והסורים לצאת למלחמה, תוך שהוא מוצא פרשנות מקלה לכל ההתרעות. למשל, אמ"ן התעלם מיכולתו של צבא מצרים להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר בשמי מצרים באמצעות טילי נ"מ, וטען שבגיזרה המצרית עומד להתרחש רק תרגיל צליחה, "תחריר 41", שכמוהו היו רבים בעבר. בגזרה הסורית כבר שררה כוננות גבוהה עוד מ-13 בספטמבר, כאשר 12 מטוסי מיג סוריים הופלו על ידי כוחות צה"ל. לאחר קבלה מוחלטת של מסקנות אלו, לא ניתן ערך רב מצד ראשי אמ"ן לסימנים חד-משמעיים שהעידו כי פני הערבים למלחמה. סיבה נוספת שגרמה להתעלמות מהסימנים המקדימים, היא התרעת המלחמה שלא התממשה במאי 1973, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה הופעלה כוננות כחול לבן במשך ארבעה חודשים, עד שבוטלה חודשיים קודם לפרוץ המלחמה, בסופו של דבר התברר כי המצרים רצו לתקוף במאי אך הסורים התנגדו בעיקר מכיוון שחסרו את הטנקים החדישים מסוג T-62 וטילי הנ"מ מסוג SA-6. כשלים מודיעיניים חשובים נוספים: הטעיית הצבא והממשלה כי האמצעים המיוחדים – אמצעי האזנה למוקדי השלטון המצרי – הופעלו כביכול, אף על פי שלא הופעלו (הופעלו לבדיקה בלבד לכמה שעות ונסגרו). אמצעים אלה נתנו מידע בזמן אמת על תוכן התקשורת המצרית, וכבר הופעלו בהצלחה בעבר (למשל בהוכחה כי הכוננות הערבית של מאי 1973 הייתה תרגיל ולא מלחמה). הצבא והממשלה סמכו על "האמצעים המיוחדים" שייתנו התרעה של 48 שעות למלחמה. הרמטכ"ל דוד אלעזר שאל לפני המלחמה מספר פעמים את ראש אמ"ן אלי זעירא האם האמצעים הופעלו ונענה בחיוב, אף על פי שהם לא הופעלו. אולם, במבט לאחור ייתכן שגם אמצעים אלה לא היו מספקים התרעה על המלחמה כיוון שהמצרים הסתירו אפילו מחייליהם את העובדה שמדובר במלחמה ולא בתרגיל עד שש שעות לפני פריצתה. ביום ו' בשעה 17:00, כ־21 שעות לפני פרוץ המלחמה, פוענחה ידיעה שהוכיחה כי פינוי המשפחות הסובייטיות מסוריה ומצרים נעשה עקב הודעה רשמית שמצרים וסוריה מסרו לברית המועצות ולפיה כוונתם לפתוח במלחמה עם ישראל (פענוח מברק שנשלח משגרירות עיראק במוסקבה לממשלת עיראק בבגדד). בכירים באמ"ן ביקשו מהאלוף אלי זעירא אישור להפצת הידיעה ולגיוס מילואים, אך בשעה 23:00 זעירא אסר על הפצת הלקט המודיעיני. הרמטכ"ל דוד אלעזר שמע על כך רק אחרי המלחמה, ואמר אז כי לו היה יודע, היה דורש מייד גיוס מילואים ופורס את הצבא למלחמה מיידית. יש המונים בין כשלי המודיעין ניתוח שגוי של מטרות המלחמה המצריות. לפני המלחמה ובמהלכה מקבלי ההחלטות בישראל היו סבורים שהמצרים מתכוונים לפלוש לעומק סיני, ואולי אף לחדור אל תוך ישראל. ככל הנראה, הערכה זו לא הייתה נכונה, והמצרים מעולם לא התכוונו להגיע אל מעבר למטריית סוללות הנ"מ שנמצאו ממערב לתעלה. כבר בראשית אפריל 1973 קיבל המוסד ידיעות, לפיהן מצרים וסוריה מתכוונות לפרוץ במלחמה נגד ישראל. בניגוד להערכת הכוונות של אמ"ן, אגף המבצעים סבר שסוריה ומצרים מתכננות מתקפה, והתנגד לגישת "הסבירות הנמוכה". ראשי אג"ם, ישראל טל ועוזרו לתכנון אברהם טמיר, התנגדו לעמדת הרמטכ"ל דוד אלעזר בדיון שהתקיים ב-30 בספטמבר 1973, ודרשו לגייס אוגדות ולהעלותן לרמת הגולן. גם ראש מחלקת המודיעין בחיל הים, רמי לונץ, וקצין קשר ואלקטרוניקה ראשי, שלמה ענבר, העריכו שצפויה מלחמה, ותרמו להיערכות חילותיהם. ההערכות השגויות אומצו על ידי הדרג המדיני בראשות שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר. המלך חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זיד א-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קדר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון שאמר שהדברים ידועים והרגיע אותה. בתום פגישה של זמיר עם סוכן "המוסד" אשרף מרואן שהתקיימה בלונדון בליל יום הכיפורים, העביר זמיר התרעה טלפונית על המלחמה העומדת להיפתח באותו יום, ובהמשך אותו לילה שלח מברק מפורט על תוכנית המלחמה של מצרים וסוריה, ובסופו הצעה של מרואן, שאליה הצטרף זמיר, "לסכל את הפתיחה במלחמה על ידי פרסום ידיעות על כך ברדיו ובעיתונות, אשר יוכיחו למצרים, כולל הפיקוד הצבאי כי הישראלים מכירים את התוכנית ומוכנים לה". כשלים מבצעיים בצה"ל כשלים עד לקבלת הידיעה על מלחמה לצד הכישלון המודיעיני התאפיין צה"ל בשורה של כשלים מבצעיים שהקשו מאוד על התגובה בעת פרוץ הקרבות: יחידות מחסני החירום היו ברמה נמוכה ולא היו כשירות לספק את הציוד הצבאי כשהוא מוכן ללחימה ובמהירות הנדרשת. צבא היבשה, ובמיוחד בחזית המצרית, לא התאמן מספיק בתרחישים של קרב בלימה ממושך שמשתמש בעומק האסטרטגי של סיני. מערך המעוזים (קו בר-לב) היה מנוון בחלקו, ותוכנן לעמוד בהתקפות ארטילריות ופשיטות קומנדו. לא הוחלט מה ייעשה בהם במצב של מלחמה כוללת. חיל השריון לא הטמיע תרגולות להתמודדות עם טילי נ"ט אף על פי שהיה ידוע שמצרים והסורים הצטיידו בהם. בעקבות מלחמת ששת הימים הוחלט על צמצום סד"כ חיל הרגלים ועל השקעה נמוכה בו וכן על אי השקעה בחיל התותחנים, במקביל להגדלת חיל השריון והצטיידות בטנקים חדשים. הדבר הקשה על התמודדות עם יחידות הנ"ט של האויב. חיל האוויר הניח שיינתנו לו 48 שעות להשמדת מערך הנ"מ של האויב, אולם, בפועל נאלץ להיכנס ללחימה ללא הכנה כזו וממילא לא יכול היה לפעול באופן יעיל באזורי הלחימה שהיו מכוסים באש נ"מ צפופה. אמצעי הצליחה העיקרי של צה"ל תוכנן להיות גשר הגלילים, שהפעלתו התבססה על ההנחה שצה"ל יושב על קו התעלה. אולם בעקבות הצליחה המצרית היה צורך לגרור את הגשר תחת אש אל התעלה, והתוצאה הייתה שהצליחה בוצעה בשלבים הראשונים באמצעים אחרים. גם לאחר שהתקבלה ידיעה חד-משמעית על פתיחת מלחמה היא לא הועברה לכוחות בשטח, אלא ניתנה התרעה על "חידוש האש" וכדומה. פיקוד דרום לא הכיר ולא הפנים את תוכנית המלחמה המצרית (שנפלה בידי המודיעין הישראלי) שכללה צליחה בחזית רחבה בעומק מוגבל של עד 10 ק"מ. כשלים לאחר קבלת הידיעה על מלחמה גם לאחר קבלת הידיעה מסוכן המוסד על מלחמה אירעו שורה של כשלים עד לפרוץ האש: הסוכן הודיע על מלחמה לפנות ערב והדבר פורש (לא ברור על ידי מי) שהמלחמה תחל בשעה 18:00. בעקבות זאת ניתנה פקודה להיערך לקראת ערב ופרוץ האש בשעה 14:00 היה בגדר הפתעה נוספת. הרמטכ"ל קיבל אישור לגיוס שתי אוגדות אולם הדבר בוצע באיחור של ארבע שעות לאחר קבלת האישור. ראש אמ"ן זעירא המשיך לטעון שלא תפרוץ מלחמה ויש חשש שתנועות של צה"ל יגרמו לפריצת מלחמה, ולכן הצבא הסדיר לא קודם לעמדותיו לפני פרוץ האש. חיילי הצבא הסדיר לא קיבלו הודעה על מלחמה ולא ניתנה פקודה להפסיק את צום יום הכיפורים ולאכול (בניגוד למצרים שקיבלו הוראה לאכול למרות צום הרמדאן). בפיקוד צפון לא ניתנו פקודות להיערך למלחמה, ולכן שני הגדודים של חטיבה 188 נפרסו לאורך כל הקו לקראת יום קרב, וחטיבה 7 שהגיעה לתגבור, הייתה מרוכזת בצפון הרמה. רק בהמשך חולקה הגזרה בין שתי החטיבות. בפיקוד דרום לא ניתנו פקודות להיערך למלחמה ולא הופעלה תוכנית שובך יונים. הטנקים של חטיבה 14 לא הוצבו על עמדות בשפת התעלה ונאלצו לכבוש את העמדות מהמצרים לאחר פרוץ האש. שתי חטיבות השריון הנוספות לא החלו בתנועה לתעלה לפני פרוץ האש. כמו כן, הקו הראשון של התעלה (המעוזים) אויש בידי חיילי מילואים של החטיבה הירושלמית, שהיו ברמת כשירות נמוכה, בתוספת תלמידי הסדר שהגיעו לכבוד יום הכיפורים – אלה לא פונו מהקו ולא הוחלפו בחיילים סדירים בניגוד לפקודות; חלקם נהרגו וחלקם נפלו בשבי, וחלק מחיילי המעוזים אף נסוגו על דעת עצמם – כנגד הפקודות להמתין לכוחות התגבור, מתוך תפיסה שאין מנוס אם ברצונם לשרוד או לא ליפול בשבי לאור התוצאות בשטח. חיל האוויר התכונן להתקפה מקדימה (שלא אושרה) על בסיסי חיל האוויר המצרי במקום על מערך הנ"מ. עם פרוץ האש זינק כל חיל האוויר לצורך הגנה על שמי הארץ אף על פי שלא היה איום משמעותי. השתלשלות המלחמה ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, הכריעה ראש הממשלה גולדה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר (ששינה דעתו והשתכנע שתפרוץ מלחמה לאחר התרעה חמה ממקור המוסד), ובניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה על שדות התעופה המצריים, מתוך הנחה שהצבא הסדיר מסוגל לבלום את האויב ומחשש שכך תימנע הגעת עזרה בין-לאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה, וקיבל אישור על כך מגולדה. אך לבסוף, המלחמה פרצה בעת דיוני הממשלה על מכה מקדימה, למשמע אזעקות. ביום שבת, 6 באוקטובר, יום הכיפורים, בשעה 13:55, פתחו הכוחות המצריים והסוריים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון. מהלך התקיפה הראשון כלל הפגזה ארטילרית כבדה לאורך כל החזית, ותקיפה אווירית רבת עוצמה בהיקף של כ-750 גיחות, מהן כ-450 נגד מטרות בסיני ובצפון, במטרה לפגוע בשדות תעופה ובמרכזי שליטה ובקרה של צה"ל. למרות מספר הגיחות הרב, הנזק שהן הסבו היה קטן יחסית. מייד לאחר מכן תקף הצבא הסורי את כוחות צה"ל לאורך כל החזית ברמת הגולן, אותה הצליח לחדור בגזרה הדרומית, אולם גם חדירה זו נבלמה סופית בצהרי 7 באוקטובר. הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ והקים מספר ראשי גשר מצידה המזרחי, הרחיבם והקים מערכים מוגנים על מנת להדוף את התקפות הנגד הצפויות של צה"ל. מ-7 ועד 9 באוקטובר הדף צה"ל את ניסיונות הצבא הסורי להעמיק את חדירתו לרמת הגולן, תוך הדיפתו לאחור. ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הצבא הסורי מכל שטחי רמת הגולן עד לקו הסגול. מ-9 באוקטובר עד ל-12 באוקטובר לחצו האמריקאים על הפסקת אש בקווי החזית הקיימים. ישראל סירבה וארצות הברית סיפקה לישראל נשק ותחמושת בהיקף מוגבל. עד 12 באוקטובר, התקשה צה"ל להתמודד עם הדיפת המצרים. אף על פי שהסורים כבר נדחקו אל מעבר לקו הסגול אחז הצבא המצרי בגדה המזרחית של תעלת סואץ ועדיין הסב אבדות גדולות לצה"ל בציוד ובנפש. הרמטכ"ל ראה צורך חיוני בהפסקת אש מהירה, מכיוון שמפקד חיל האוויר בני פלד הטעה ביודעין שחיל האוויר מתקרב לקו האדום מבחינת כמות המטוסים. גולדה קיבלה אז את ההמלצה לחתור להפסקת אש, במצב צבאי של יתרון מצרי, והודיעה על כך לקיסינג'ר. לפי פרופסור ויליאם קוואנדט , עוזרו של קיסינג'ר בזמן המלחמה, קיסינג'ר לחץ על מאיר להסכים להפסקת אש מיידית כבר ב־12 באוקטובר, לאחר שישה ימי לחימה, והבטיח שמרגע הפסקת האש הנשק יסופק מיידית. מאיר הסכימה, אך סאדאת דחה את ההצעה. בתגובה, וכדי שהצלחות ישראליות יביאו את סאדאת להסכים להפסקת אש, הורה נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון לפי המלצת קיסינג'ר על הפעלת רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל במסגרת מבצע ניקל גראס. הרכבת האווירית נועדה גם כדי להבהיר לסובייטים ולעולם כולו כי אספקת נשק סובייטי לערבים לא תשפיע על תוצאות המלחמה. ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה לתוך שטח סוריה, ותוך יומיים הגיע למרחק 35 ק"מ (טווח תותחים) מנמל התעופה הבין-לאומי של דמשק. ההתקדמות המהירה של צה"ל והאבדות הכבדות של הצבא הסורי הובילו את הצמרת הסורית לחשש מנפילת דמשק. במצב זה, פנו הסורים בתחינה נואשת למצרים שזו תבצע התקפה רבתית על מנת להקל את הלחץ הצבאי הישראלי על סוריה. המצרים נענו לבקשות הסוריות (שלוו גם בלחץ סובייטי) ופתחו בהתקפה רבתי על כוחות צה"ל בשעות הבוקר של 14 באוקטובר. עד שעות הצהריים של אותו יום נהדפה ההתקפה תוך אבדות מצריות כבדות, שדיללו משמעותית את הסד"כ המצרי בחזית. בנוסף, יציאת הכוחות המצרים מטווח סוללות הנ"מ אפשרה לראשונה לחיל האוויר הישראלי מרחב פעולה רחב בחזית סיני. תפנית זו, שנמשכה לשלושת הימים העוקבים במה שכונה קרב החווה הסינית, אפשרה לצה"ל להניע מבצע צליחה לגדה המערבית של תעלת סואץ, שנועד לאגף את הכוחות המצריים ולנתק אותם ממקורות האספקה, מה שהסתיים בכיתור הארמייה השלישית של מצרים. השינוי החד לרעת המצרים שחל מ-17 אוקטובר, התפרש במוסקבה כאסון, והסובייטים הפעילו לחץ כבד על האמריקאים לנסיגת ישראל. הלחץ הגיע לשיאו ב-24 באוקטובר במסר חריף מברז'נייב לנשיא ארצות הברית, יחד עם הכרזת כוננות סובייטית ותגבור של הפריסה הגרעינית הסובייטית בים התיכון. בתגובה הוציאו האמריקאים פקודת התרעה ליחידות שלהם. האמריקאים רצו שבסיום הלחימה יהיו לשני הצדדים הישגים מספיקים ולכן רמז קיסינג'ר לישראל להמשיך בהתקדמות צבאית למרות הפסקת האש. אחר כך עצר את ישראל מלהשמיד את הארמייה המצרית השלישית הנצורה. זאת בצל איום סובייטי להתערבות קונבנציונלית של ברית ורשה, וגרעינית באמצעות שתי חטיבות טילי סקאד גרעיניים באזור הדלתא של הנילוס, דבר שגרם לכוננות גרעינית בישראל, ולהעמדת הצבא האמריקני בכוננות שכללה כוננות גרעינית, שגרמה להסרת האיום הסובייטי. הפסקת האש נכנסה בשתי החזיתות לתוקף ב-24 באוקטובר. בסוף המלחמה בדרום התבסס צה"ל ממערב לתעלת סואץ, החזית המצרית נפרצה, מערך ההגנה האווירית המצרי נפרץ, וכוחות צה"ל היו מרוחקים 101 ק"מ בלבד מקהיר. ארצות הברית הפעילה לחץ כבד מאוד על ישראל לפתוח את המצור על הארמייה הנצורה ולא להכניעה. בצפון אחז צה"ל בשטח שכבש מידי הסורים. הצבא הסורי בסיוע חיל המשלוח העיראקי פתח במלחמת התשה שנמשכה שבועות לאחר סיום הקרבות. את 19 ימי הלחימה נהוג לחלק לשלושה שלבים: שלב הבלימה של ההתקפה הערבית (6 עד 10 באוקטובר), השלב השני (11–14 באוקטובר) שבו הצליח צה"ל לפרוץ את קווי הסורים תוך כדי גיבוש כוחותיו בחצי האי סיני, והשלב השלישי (15–24 באוקטובר) שבו הובקעה החזית המצרית וכותרה הארמייה השלישית המצרית. חזית הדרום שמאל\|ממוזער\|250px\|צליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית ממוזער\|טקסט=חיילים בסיני, לצד משאית קוקה קולה שנלקחה לצורך המלחמה\|חיילים בסיני, לצד משאית קוקה קולה שנלקחה לצורך המלחמה שמאל\|ממוזער\|250px\|חלק מגשר הגלילים ששימש לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים – במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל (2010) ממוזער\|250px\|טנק של צה"ל חוצה את תעלת סואץ על גשר שהקים חיל ההנדסה בחזית הדרום התייצבו מול תעלת סואץ שתי ארמיות שכללו כ-1,700 טנקים וכ-2,000 קני ארטילריה. בצליחת התעלה השתתפו חמש דיוויזיות חי"ר מצריות, שהתבססו לאורך גדתה המזרחית, ברצועה שרוחבה בין 3 ל-4 ק"מ. בעזרת תותחי מים מוססו הפורצים מקטעים בסוללת העפר שבגדה הישראלית של התעלה. ההתקפה בוצעה תחת מעטה ההפתעה ולכן לא נתקלו הכוחות התוקפים בהתנגדות ממשית מצד צה"ל. מול הכוחות המצריים עמדה אוגדת סיני עם 7 סוללות ארטילריה, כאשר רק חטיבת טנקים אחת (חטיבה 14) שחנתה בקו התעוזים ו-457 לוחמים ב-20 מעוזים נמצאים בחזית. 200 טנקים נוספים של אוגדה 252 היו בסיני, אך הם היו רחוקים מכדי מתן מענה מהיר. תוכנית ההגנה שובך יונים שהייתה אמורה להזניק את חטיבת השריון להגנת המעוזים שונתה על פי הוראת אלוף הפיקוד ולא הופעלה בזמן כדי למנוע הסלמה, ובפועל רק טנק אחד הצליח להגיע למעוז (מעוז בודפשט) תוך כדי הצליחה ולהגן עליו. מערכת אור יקרות שהייתה אמורה להבעיר בנזין בתעלה התגלתה כבלתי פעילה. המצרים גם ניידו במסוקים ובסירות מספר גדודי קומנדו לעומק סיני כדי לשבש את התגבורות, אך פעולת הקומנדו המוסקת המצרית נחלה כישלון חרוץ. ב-7 באוקטובר כיממה לאחר תחילת המלחמה, החלו להגיע כוחות המילואים והוטלו למערכה בשלוש אוגדות ישראליות: אוגדתו של אברהם אדן הוצבה בגזרה הצפונית, אוגדתו של אריאל שרון במרכז ואוגדת סיני הסדירה של אברהם מנדלר בגזרה הדרומית. שלוש האוגדות הצליחו לייצב קו בלימה לאורך ציר החת"ם כ-10 ק"מ מזרחית לתעלה. ב-8 באוקטובר החלה מתקפת נגד מדורגת של שתי האוגדות, תחילה בצפון ולאחר מכן במרכז. מתקפה זו נכשלה, ואוגדה 162 ספגה אבדות כבדות. ראש הממשלה, גולדה מאיר, מנעה ממשה דיין לשאת דברים לאומה ולהציג את המצב לאשורו. עד 9 באוקטובר התמוטט קו בר-לב למעט מעוז בודפשט (שנשאר בידי ישראל עד סוף המלחמה) ומוצב המזח (אנשי מוצב המזח נכנעו ב-13 באוקטובר 1973). ב-10 באוקטובר קיבל הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, את הפיקוד על החזית, בשל כישלונותיו של אלוף פיקוד דרום שמואל גונן (במקור גורודיש), שהפך לסגנו. כוחות שריון משתי דיוויזיות מצריות צלחו את התעלה. ב-14 באוקטובר, בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל המצרי ובשל לחץ מצד סוריה, פתחו המצרים במתקפה לאורך החזית, במגמה להבקיע לעומק סיני. למעשה הכוחות המצריים עברו למתקפה ניידת, מה שאילץ אותם להשאיר מאחור את מרבית כוחות ההגנה האווירית. מהלך זה חשף אותם לפגיעות מן האוויר לאור עליונותו של חיל האוויר הישראלי בסיני. ואכן, הכוחות הקרקעיים של צה"ל, בסיוע נרחב של חיל האוויר, בלמו מתקפה זו בקרב ואדי מבעוק ובקרב השריון של 14 באוקטובר. המצרים איבדו במהלך זה 200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לצה"ל. תבוסה זו של המצרים נתנה אור ירוק לפתיחת צה"ל במבצע לצליחת תעלת סואץ. ב-15 באוקטובר, עם ערב, החל מבצע אבירי לב של צה"ל לצליחת תעלת סואץ. גדוד סיור 87 מאוגדת שרון איתר במהלך מתקפת הנגד של 8 באוקטובר את קו התפר שבין הארמייה ה-2 לבין האגם המר, וכך נוצר מצב שאיפשר להגיע אל התעלה מבלי לנהל קרב הבקעה. משימת הצליחה הוטלה על אוגדת שרון ועל כוחות ההנדסה של פיקוד הדרום, שביססו ראש גשר באמצעות העברת כוחות צנחנים בסירות גומי וטנקים מחטיבה 421 ב"תמסחים" צפונית לאגם המר הגדול. במקביל התנהל קרב עקוב מדם על פתיחת ציר התנועה הראשי אל אזור הצליחה בסמוך לחווה הסינית. כאשר האיר הבוקר של יום 16 באוקטובר הציר לא נפתח ובצד המערבי של התעלה היו שני גדודים ישראליים בלבד. הרמטכ"ל שחשש מכיתור הכוח הצולח והשמדתו, דרש להחזיר את הכוחות חזרה לצד המזרחי, ואילו שרון דרש להמשיך את הצליחה. שר הביטחון דיין החליט על פשרה: לא להעביר כוחות נוספים עד להנחת גשר קבוע על התעלה. בלילה נשלח גדוד 890 לפתוח את הציר בחווה הסינית, הגדוד ספג אבדות כבדות אולם הצליח לפתוח את הציר וגשר הדוברות הונח על התעלה. בסופו של דבר חצו שתי אוגדות את התעלה (לכיוון מצרים) אוגדת אדן ואוגדת סיני, בעוד אוגדת שרון מתקדמת צפונה בשתי גדות התעלה כדי להרחיק המצרים מהגשר. האוגדות השתלטו על שטח של 1,600 קילומטרים מרובעים בגדה המערבית של תעלת סואץ. ב-22 באוקטובר ניתק צה"ל את כביש קהיר–סואץ, והארמייה המצרית השלישית, שנמצאה ממזרח לתעלת סואץ, כותרה בכיתור כפול על ידי שתיים מן האוגדות ונותרה ללא מקורות אספקה. לאחר שהתברר עומק החדירה של צה"ל למצרים הדיח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, את הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי. חזית הצפון שמאל\|ממוזער\|250px\|שליט סוריה חאפז אל-אסד ושר ההגנה מוסטפא טלאס בחזית הצפונית בגולן ממוזער\|250px\|מלחמת יום כיפור – קרב עמק הבכא ממוזער\|250px\|טנק סורי נבלם בכניסה למוצב 116 של צה"ל, דרום רמת הגולן. בחזית הצפון תקפו שלוש דיוויזיות סוריות של חיל רגלים ממוכן ברמת הגולן (שכללו כ-800 טנקים) ו-1,200 קני ארטילריה, לכל אורך הגבול הסורי-ישראלי. למולם הוצבו שתי חטיבות שריון (חטיבה 188 שהייתה פרושה במוצבים לאורך הגבול וחטיבה 7 שהוחזקה כעתודה), שני גדודי חי"ר במוצבים תחת פיקודה של חטיבת הקו/חטמ"ר 820 שמקום מושבה היה בנפח, ו-44 קני ארטילריה. בניגוד למצרים שהתמקדו בכיבוש כל מוצבי החזית, הסורים דילגו על המוצבים ופנו לעומק השטח. מוצב החרמון הישראלי, ששימש מוצב תצפית חשוב של המודיעין וחיל האוויר, נפל בידי כוח קומנדו סורי אשר הונחת מארבעה מסוקים ומרביתו הגיע ברגל מהחרמון הסורי. בעוד בחלק הצפוני של רמת הגולן נבלמו הסורים, בגזרה הדרומית והמרכזית של הרמה הצליחו החטיבות הסוריות לחצות את הקו הסגול וקו ההגנה הישראלי נפרץ. בבוקר 7 באוקטובר ניתנה ההוראה להכין את גשרי הירדן לפיצוץ. הסורים הטילו למערכה דיוויזיה משוריינת נוספת באזור כודנא, וחדרו בחלק המרכזי עד למרכז הגולן, לאזור חושניה ונפח (קרב חושניה). בחלק הדרומי התקדמו הסורים אל מעברי הירדן, והגיעו עד לאזור אל-על. כוח אחר הגיע לאזור גמלא, מרחק 7 ק"מ מים כנרת, ושם נבלמו בידי מטוסי סקיהוק ישראלים. בעוד אוגדה 36 בפיקוד רפאל איתן בולמת את הסורים בגזרה הצפונית, במרכז הגזרה נלחמה אוגדה 210 בפיקוד האלוף במילואים דן לנר. לעת ערב נבלמו הסורים. האמריקאים לחצו על חוסיין מלך ירדן לא להשתתף במלחמה, ובהחלטה מכריעה הוחלט להשאיר את הגבול עם ירדן כמעט ללא הגנה, ולהעלות באותו יום את אוגדה 146 בפיקוד משה פלד לרמת הגולן. חיל האוויר נכשל בתקיפת סוללות טילי הקרקע-אוויר במבצע דוגמן-5. ב-8 באוקטובר החלה מתקפת הנגד הישראלית בדרום רמת הגולן. שתי אוגדות המילואים הישראליות תקפו באופן מתואם את הכוחות הסורים והחלו לדחוק אותם לאחור. ב-9 באוקטובר בלמה אוגדת איתן מתקפת שריון גדולה (קרב עמק הבכא). ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הסורים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שהסורים איבדו כ-900 טנקים. צה"ל איבד גם הוא מאות טנקים, אולם מרביתם תוקנו והוחזרו לשירות עוד במהלך הלחימה. ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה מזרחה אל מעבר לגבול הסורי. אוגדה 36 ואוגדה 210 פנו לכיוון דמשק והצליחו לכבוש שטח של כ-400 קמ"ר. ב-12 באוקטובר הצטרפו ללחימה כוחות מחיל המשלוח העיראקי אשר הכריחו את צה"ל לעצור את המתקפה. שדות תעופה בפרברי דמשק הופגזו בידי תותחי צה"ל וחיל האוויר. צה"ל התייצב במובלעת שכבש מידי הסורים, תוך לחימה בכוחות סורים, עיראקים וירדנים. בקרב קשה ורב נפגעים, שנערך ב-21–22 באוקטובר ונמשך 12 שעות, כבש כוח של חטיבת גולני את מוצב החרמון. שני גדודים מוקטנים מחטיבת צנחני המילואים 317 הוטסו ביום לחרמון הסורי וכבשו אותו בליל 21–22 בחודש. התקפות ארגוני מחבלים פלסטיניים בגבול לבנון לאחר פרוץ המלחמה פתחו ארגוני מחבלים פלסטיניים מדרום לבנון בהתקפות על יישובי הגבול הישראליים. כל ניסיונות החדירה לישראל סוכלו, ובעימותים הללו נהרגו 23 מחבלים ו-4 נתפסו. עיקר הפעילות החבלנית התמקדה בירי טילי קטיושות וטילי נ"ט לעבר יישובי הגבול הישראליים. בתקריות אלו נפצעו מספר אזרחים, רובם קל, ונגרם נזק לרכוש. ב-10 באוקטובר, לאחר שפלסטינים ירו כ-40 רקטות על יישובים ישראליים, ביקשו הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד פיקוד הצפון, יצחק חופי, לשלוח כוח צה"לי שיפעל להרחיק את המחבלים מהכפרים הלבנוניים, אך הבקשה נדחתה על ידי שר הביטחון משה דיין. פעילות המחבלים נמשכה גם לאחר סוף המלחמה. בסיכום שפורסם ב-22 באוקטובר נמנו הרוג ישראלי אחד ו-16 פצועים בהפגזות מחבלים על 42 יישובים במהלך המלחמה. הזירה הימית שמאל\|ממוזער\|250px\|סטי"ל מסוג סער 4 מבין זרועות צה"ל היה חיל הים המוכן ביותר למלחמה. לנוכח נחיתותו המספרית של חיל הים בשתי הזירות הימיות (הים התיכון וים סוף), נקט יוזמה התקפית לאורך כל ימי המלחמה. חיל הים יצא בהרכבים של כלי שיט התקפיים למבצעים יזומים בסמיכות לחופים ולנמלים של סוריה ומצרים וניהל קרבות בעיקר בשעות הלילה כשהוא מפעיל כוח אש גדול תוך ניצול תורת לחימה שמשלבת שימוש בלוחמה אלקטרונית וטילי ים-ים. כבר בלילה הראשון למלחמה, יזם חיל הים קרב סטי"לים בסמוך לחופי סוריה, שהיה קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה, ובו הושמדו מספר ספינות סוריות ללא אבדות לישראל. ב-8 באוקטובר, יזם קרב טילים דומה בסמוך לחופי מצרים – גם בקרב זה טיבע חיל הים שלוש סטי"לים מצריות ובכך ביסס שליטה ישראלית בים התיכון. מכאן ועד סוף המלחמה הסתגרו ספינות הקרב הסוריות והמצריות בנמליהן. כוחות מהקומנדו הימי תקפו בנמל פורט סעיד בהצלחה מועטה. חיל הים המצרי הטיל הסגר ימי על התעבורה הימית לישראל דרך ים סוף באמצעות חסימת מצרי באב אל-מנדב המרוחקים כ-2,200 ק"מ מאילת, זירה שבה לא היו לחיל הים כלים מתאימים להתמודד עם האיום, והצליח לעצור את אספקת הנפט לישראל מאיראן. ואולם, הניסיון המצרי להטיל הסגר ימי גם בים התיכון נכשל. שאיבת הנפט לישראל ממפרץ סואץ הופסקה בתחילת המלחמה. לאחר הפסקת האש חודשה השאיבה אך המכלית הראשונה שיצאה מאילת עלתה בדרום מפרץ סואץ על מוקשים ימיים וטבעה. חיל הים התארגן במהירות, ותנועת המכליות חודשה בניתוב דרך מעבר מזרחי. סקר שנעשה במנהל הדלק של ישראל לאחר המלחמה, מלמד שמדינת ישראל אף מכרה נפט ל"צדדים שלישיים" שסבלו מאמברגו הנפט הערבי. במהלך המלחמה תקף חיל הים מטרות ביבשה באמצעות תותחי הספינות שלו ופגע בגשרים ובמתקנים אסטרטגיים בעיקר בסוריה. הזירה האווירית ממוזער\|שמאל\|250px\|F-4 פנטום ("קורנס") ישראלי, מהמטוסים העיקריים של חיל האוויר במלחמה שמאל\|ממוזער\|250px\|רכב שיגור נייד של טילי נ"מ SA-6 ממוזער\|250px\|מיראז' 3 ישראלי שהופל הזירה האווירית התאפיינה בשליטה של חיל האוויר בקרבות אוויר ומנגד, מערכי נ"מ צפופים של סוריה ומצרים גרמו לאבדות קשות לכלי הטיס של צה"ל במחצית הראשונה של המלחמה, והקטינו את יכולתו לסייע לכוחות הקרקע. מטוסי סקייהוק ישראליים עזרו לבלום את הצבא הסורי בדרום רמת הגולן מלחצות את הירדן. מטוסים ישראלים הפילו מסוקי קומנדו סוריים ומצריים, ואף הצליחו לפגוע בגשרים מצריים על התעלה (ששוקמו במהירות במהלך הלילה). במהלך הקרבות הופלו כ-380 מטוסים של מצרים וסוריה מול 102 מטוסים שאבדו לישראל. למדינות ערב אבדו מטוסים נוספים: מטוסים של מדינות ערביות נוספות שהופלו, מטוסים שנפגעו בתקיפות ישראליות מן האוויר ובאש ידידותית. רק בודדים מהמטוסים הישראליים הופלו בקרבות אוויר, והשאר הופלו באש נ"מ. חיל האוויר תקף בעומק סוריה ומצרים מטרות של שדות תעופה צבאיים ומטרות אסטרטגיות של מאגרי דלק (בסוריה) ומתקני תקשורת ומודיעין (מצרים). כתוצאה מתקיפות אלו נאלץ חיל האוויר המצרי להשקיע את הרוב המכריע של גיחותיו (88%) בהגנת שמי מדינתו. לציודם של הצדדים הייתה השפעה משמעותית על תוצאות הלחימה. חיל האוויר היה מצויד במטוסים מן הקו הראשון מתוצרת ארצות הברית כדוגמת הF-4 פנטום והA-4 סקייהוק וגם החזיק טייסות החמושות במטוסי מיראז' 3 ונשר. יכולותיהם של מטוסים אלו, ובעיקר של הפנטום, מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי במלחמה, עלו משמעותית על יכולותיהם של מטוסי חילות האוויר הערביים, שהיו חמושים במטוסים מסדרת המיג, שהמתקדם שבהם היה המיג-21. התערבות המעצמות עמדות המעצמות לפני המלחמה הדטאנט, מערכת היחסים בין ארצות הברית ומדינות המערב לבין ברית המועצות והגוש הקומוניסטי, התאפיין בבקרה הדדית של המעצמות, שמטרתה למנוע הפיכת סכסוכים אזוריים לעימותים כלל-עולמיים בין המעצמות, העלולים לכלול עירוב נשק גרעיני. במסגרת יצירת מערכת יחסים זו, התקיימו שתי ועידות פסגה, במוסקבה ובסן קלמנטה (קליפורניה), אשר בהן הדגישו ארצות הברית וברית המועצות את נכונותן למנוע מלחמה גרעינית כלל עולמית, למנוע משברים אזוריים ולקדם את תהליך השלום במזרח התיכון. מצד ארצות הברית היה רצון, אשר קודם על ידי מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, לדחוק את ברית המועצות החוצה מהמזרח התיכון, בעיקר ממצרים, ובכך להיות המתווכת היחידה, או העיקרית, בין ישראל למדינות ערב. רצון זה הוצא לפועל באמצעות שיחות מאחורי הקלעים בין קיסינג'ר לנציגים מצרים, וכן באמצעות שכנוע הסובייטים לדבוק בהצהרות הדטאנט הנוגעות למזרח התיכון, מתוך כוונה שהערבים יחשבו שברית המועצות מבכרת את הדטאנט על פני אספקת נשק להם. לעומת זאת, ברית המועצות הייתה מעוניינת במעמד שקול לזה של ארצות הברית במעורבות במזרח התיכון ובכינון הסדר בין ישראל למדינות ערב. אך עם זאת, תמיכתה בדטאנט גרמה לצמצום אספקת הנשק למצרים ולסוריה בשנים 1971–1972. לאחר גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972, חידשה ברית המועצות את אספקת הנשק שלה למצרים ולסוריה באופן נמרץ. התערבות המעצמות במהלך המלחמה להתערבותן של המעצמות במהלך המלחמה היו מספר רבדים, חלקם התבצעו בגלוי וחלקם מאחורי הקלעים. התערבויות אלה היו פועל יוצא של האינטרסים של כל אחת מהמעצמות. המישור הבולט ביותר של התערבות המעצמות היה אספקת הנשק והציוד של כל אחת מהן לצדדים המקומיים המעורבים בסכסוך. כאמור, ברית המועצות חידשה את אספקת הנשק למצרים ולסוריה לאחר גירוש היועצים הסובייטיים. עם פתיחת המלחמה נמשכה אספקת הנשק הסובייטית, וב-9 באוקטובר החלו הסובייטים בהפעלת רכבת אווירית וימית נרחבת למצרים ולסוריה. לצורך המבצע הקצו הסובייטים 225 מטוסים שביצעו 945 גיחות ישירות מברית המועצות או מבנות ברית ורשה למצרים ולסוריה. לצורך כך יחידות צבאיות שלמות מברית ורשה פורקו מציודן. בנוסף נשלחו אוניות מנמל אודסה לנמל לטקיה בסוריה ומנמל ספליט ביוגוסלביה לנמל אלכסנדריה במצרים. במהלך המלחמה ולאחריה נשלחו 1,200 טנקים, 300 מטוסי מיג 21, 600 טילי קרקע אוויר, תחמושת וציוד צבאי רב, בסך כולל של כ-15,000 טון. ב-12 באוקטובר יעצו הסובייטים למצרים ולסורים להסכים להפסקת אש, אך אלה לא הסכימו ובכך חייבו את המשך המאמץ הסובייטי למנוע התמוטטות ערבית. ארצות הברית, מן הצד השני, סיפקה נשק לישראל במסגרת רכבת אווירית משלה, אשר כונתה מבצע ניקל גראס. רכבת אווירית זו החלה מבחינת המטוסים האמריקנים ב-14 באוקטובר, וטיסה ראשונה של ציוד צבאי נחתה בארץ במטוס אל-על ב-11 באוקטובר. לרכבת האווירית קדמו מספר אירועים: אובדן רחב היקף של מטוסים וטנקים ישראליים, התניה מצד ארצות הברית לקבלת הפסקת אש, חכירת מטוסים אמריקאיים לאחר שהתברר כי מספרם של מטוסי אל על אינו מספיק, ולבסוף סירוב מצד המצרים לקבל הפסקת אש. בסך הכל כללה הרכבת האווירית 728 טיסות, מהן 167 בוצעו על ידי מטוסי אל-על. את 561 הטיסות שלו (על פי גרסה אחרת 568), ביצע חיל האוויר האמריקני באמצעות מטוסי גלקסי, ומטוסי C-141 סטארליפטר . המשימה הסתיימה ב-14 בנובמבר, וסך הכל הוטסו לארץ מעל ל-22 אלף טון של ציוד, ביניהם עשרות מטוסים (חלקם טסו עצמאית לארץ מבסיסים של חיל הים האמריקני), עשרות בודדות של טנקים ומנועי טנקים (בעיקר ברכבת הימית), מסוקים (שמצבם הטכני היה רעוע והם נכנסו לשימוש הרבה אחרי תום המלחמה), מטוסי תובלה 'הרקולס (שאיפשרו הקמת טייסת 131), חלקי חילוף, תחמושת, ואמצעי שיבוש למטוסים. במשלוחים נכללו גם פריטים שטרם סופקו לישראל, כגון טילי אויר-קרקע 'פינגווין' וטילי נ"ט מסוג טאו ולאו. צורכי תדלוק חייבו חלק מהטיסות לעבור דרך פורטוגל. לרכבת האווירית הייתה חשיבות בעיקר בתחום חידוש המלאי של החימוש. עם זאת, יש גוזמה בטיעון של הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, שצוטט כמי שאמר לקראת סוף המלחמה: "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארצות הברית, את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן", שכן רק ביום ה-10 למלחמה (15 באוקטובר) הגיעו טיסות במספר משמעותי, ו-440 מתוך 728 הטיסות (60%) נחתו בארץ אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף ב-24 באוקטובר. בהינתן העובדה שרוב המטען הגיע במטוסי חיל האוויר האמריקני הכבדים יותר, הרי שאחוז הסיוע שהגיע אחרי תום הקרבות היה גדול בהרבה מ-60%. מכאן, שבניגוד למקובל לחשוב, לרכבת האווירית לא הייתה השפעה מכרעת על הקרבות ותוצאותיהן, אך הייתה לה בטווח המיידי חשיבות מדינית, פסיכולוגית והצהרתית, ומאוחר יותר שינו חלק מפריטי הציוד שהגיעו ברכבת האווירית – בעיקר רובי ה-M16 – את אופן הצטיידותו של צה"ל.עמרי אדומי, השיקולים והאילוצים בארגון הרכבת האווירית האמריקאית במלחמת יום הכיפורים, עמ' 488–492 בנוסף לתמיכה הצבאית של המעצמות, המעצמות גם תמכו במדינות חסותן בכל הנוגע להפסקת אש. כל צד ייצג את דרישות מדינות חסותו למועד הפסקת האש ולתנאים להשגתה, כאשר אלה באו לידי ביטוי בתקשורת בין המעצמות, בעיקר בשיחות בין קיסינג'ר לאנטולי דוברינין, שגריר ברית המועצות בארצות הברית. עם זאת, מכיוון שלאמריקאים ולסובייטים הייתה מטרה משותפת של שמירה על הדטאנט, היו שני הצדדים בתקשורת מתמדת על מנת להביא ללחץ על הצדדים להפסקת אש. מהלכי המלחמה ניתבו את אופי השיחות בין קיסינג'ר לדוברינין כך שהמעצמות הפעילו לחץ על כל צד במלחמה כאשר ידו הייתה על העליונה. בתחילת המלחמה היה למצרים ולסורים יתרון ברור, והמעצמות שאפו לכפות הפסקת אש על מצרים. מכיוון שגם לברית המועצות וגם לארצות הברית היה קשר עם מצרים, שתיהן לחצו עליה להפסקת אש, אך ללא הועיל. לאחר שהתהפכו היוצרות ולישראל היה יתרון ברור, הופעל לחץ אמריקאי על ישראל להפסקת אש. השיחות בין האמריקאים לסובייטים הגיעו לשיא בביקורו של קיסינג'ר במוסקבה ב-21–22 באוקטובר, שם התקבל נוסח הפסקת האש, שלימים הפך להחלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ספרו של קיסינג'ר, "משבר, ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם", מביא את תמלילי השיחות בינו לבין אישים שונים במהלך המלחמה. בעוד שהאמריקאים והסובייטים שיתפו פעולה בשמירה על הדטאנט, הפוטנציאל של התחממות המלחמה הקרה היה עדיין קיים. בפועל הדבר בא לידי ביטוי כאשר לאחר התפוררות הפסקת האש, איימו הסובייטים שיפעלו באורח חד-צדדי נגד ישראל, ואף העמידו את הדיוויזיות המוטסות שלהם בכוננות גבוהה ותגברו את הצי בים התיכון ל-85 ספינות. בתגובה העלו האמריקאים את דרגת הכוננות של כוחותיהם, הן הקונבנציונליים והן הגרעיניים. לפי בנימין מילר, התקיים אז דפוס החוזר על עצמו בעימותים בין-מעצמתיים קודמים, שנועד דווקא למנוע את ההידרדרות לעימות אלים בין המעצמות ולהפסיק את המלחמות האזוריות, כדוגמת מלחמת יום הכיפורים. הדפוס כולל קודים של פעולות המורים על אופן השימוש בכוח צבאי: רק המעצמה שהאינטרסים האזוריים שלה נפגעים יכולה לאיים בשימוש בכוח צבאי. אם היא נוקטת צעד כזה, המעצמה שכנגד צריכה להרתיע מפני שימוש בכוח צבאי ובה בעת עליה להפעיל לחץ על מדינת חסותה לשמר את הסטטוס-קוו. אבדות בחמשת ימי הלחימה הראשונים, שבהם ניכרה השפעת ההפתעה וצה"ל ניהל קרבות בלימה מרים, ספג צה"ל כמחצית מכלל אבדותיו בלוחמים, במטוסים ובטנקים. בחמשת הימים הראשונים של המלחמה נהרגו בממוצע כ־190 איש ביום, לאחר מכן האבדות ירדו בממוצע לכ-91 ביום. רוב השבויים הישראליים נשבו בחמשת ימי המלחמה הראשונים (כ-220). לצה"ל היו בתחילה גם מאות נעדרים. 16 מתוכם לא נמצאו והם בגדר חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. מרבית ההרוגים בצד הישראלי נפלו בחזית הדרומית, מעל 1,500 במספר, כשהיתר נפלו בחזית הצפון. רוב הפצועים בצד הישראלי היו מאש ארטילרית (32%) ומטילי נ"ט (27%), ורק מיעוטם מפגיעות נשק קל (13%). מתוך 294 השבויים הישראלים רובם נפלו בחזית המצרית (230) ומיעוטם בחזית הסורית (62) והלבנונית (2). עד תום הלחימה נגרמו אבדות קשות לכל הצדדים. טבלת אבדות הצדדים הטבלה מסכמת את אבדות הצדדים מפרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973 ועד להפסקת האש השנייה ב-25 לאותו חודש. יש המוסיפים גם את הרוגי צה"ל של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית שהתרחשה מסיום המלחמה ועד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, שנחתם ב-31 במאי 1974, כך שבסה"כ היו לישראל 2,689 הרוגים. מדינההרוגיםפצועיםשבוייםמטוסיםמסוקיםטנקיםתותחיםנגמ"שיםסוללות טק"אספינות2,6897,2512941025800251001015,60025,0008,273240421,00030045034114,00010,000386138131,10025040097 או יותר300חסר מידע1325013020חסר מידע0020606חסר מידע0חסר מידעחסר מידעחסר מידע001760חסר מידעחסר מידעחסר מידע18חסר מידע000סה"כ מדינות ערב19,937למעלה מ-35,0008,700370552,2505708504318סה"כ22,159למעלה מ-42,2518,994472603,0505959504418 למרות התוצאות המעורבות (ראו בהמשך) במצרים התחושה הציבורית הייתה של ניצחון במלחמה. בישראל, עם זאת, הייתה תחושת כישלון קשה. גם בבתים שבהם לא איבדו בן או אב, שירי נכאים נשמעו ממכשירי הרדיו עוד זמן רב לאחר המלחמה. דומה היה שהמחיר הכבד ששילם צבא מצרים לא נתן את אותותיו אצל השלטון המצרי ובחברה המצרית, ואילו בחוצות ישראל פרץ שבר גדול בציבור הישראלי וחוסר אמון כלפי מקבלי ההחלטות במדינה, בשל המוות הרב של החיילים שנגרם משגיאותיהם של המדינאים והמצביאים, בעיקר במהלך הימים הראשונים של המלחמה. אחד ההסברים לתחושת הכישלון בחברה הישראלית הוא שבשנים שלפני המלחמה, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, ההנהגה המדינית ואזרחי ישראל חשו כי צה"ל הוא צבא בלתי מנוצח. המלחמה הבאה, אם ישראל הייתה נכנסת אליה, הייתה אמורה להיות "היום השביעי" של מלחמת ששת הימים – כלומר, גם קובעי המדיניות בישראל וגם הציבור הישראלי ומובילי דעת הקהל, חשבו כי הערבים נחותים מבחינה צבאית מישראל במובנים רבים וכי כל מלחמה שישראל תצא אליה תסתיים בניצחון מוחץ על מדינות ערב. מלחמת יום הכיפורים הייתה מבחן עליון למחשבה זאת, המלחמה נסתיימה אומנם בניצחון שהתבטא בהתקדמות צה"ל עד כדי כ-35 קילומטרים מדמשק כלומר בטווח הארטילריה של צה"ל, ובסיני בפגיעה קשה מאוד במערך הנ"מ המצרי, והתקדמות עד כדי 99 קילומטרים מקהיר, אך האימה של ההפתעה ושל ההרוגים הרבים לא הרפתה מדעת הקהל בארץ וזו הבינה כי במלחמה כל צד סופג את אבדותיו, ואלו עלולות להיות גדולות ומרות. הישגים וכשלונות של הצדדים במלחמה שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\|רמטכ"ל צבא הגנה לישראל דוד אלעזר (עומד מימין וידיו על השולחן) בפגישת התייעצות צבאית במפקדת פיקוד הצפון, במהלך מלחמת יום הכיפורים, 10 באוקטובר 1973. יושב באמצע התמונה ומצביע על המפה אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, ולצידו יושב האלוף מרדכי הוד. עוד בתמונה: האלוף רחבעם זאבי, יועץ מיוחד לרמטכ"ל (עומד מעל הוד), האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן (עומד בין זאבי לאלעזר) ותת-אלוף יקותיאל אדם, סגן אלוף פיקוד צפון (עומד בימין התמונה, חבוש כומתה). בחזית הצפונית, הכוחות הסוריים הצליחו להבקיע את קו ההגנה הישראלי ולכבוש נתחים משמעותיים ברמת הגולן. ישראל החזירה לעצמה את השטחים שנכבשו על ידי הצבא הסורי בתחילת המלחמה, וכבשה שטחים בגולן הסורי – "המובלעת הסורית", הארטילריה הישראלית הפגיזה את מבואות דמשק, תוך שבמהלך המלחמה פגע חיל האוויר במטרות כלכליות ואסטרטגיות רבות בעומק סוריה. אולם למרות התייצבות ההגנה הישראלית הסורים, בסיוע חיל המשלוח העיראקי, הצליחו לייצב קו הגנה חזק, קיבלו ציוד צבאי רב מברית המועצות, והרשו לעצמם לפתוח במלחמת התשה ממושכת. בחזית המצרית, שאלת הניצחון שנויה במחלוקת, אף על פי שכוחות צה"ל פרצו את קו החזית המצרי, הטילו מצור על הארמייה השלישית, פגעו פגיעה קשה במערך ההגנה האווירית המצרי, והגיעו למרחק של כ-101 ק"מ מקהיר, הרי הצבא המצרי בכל זאת הצליח לאחוז בשטחים שכבש מישראל ממזרח לתעלת סואץ תוך הדיפת המתקפות הישראליות וגרימת אבדות כבדות לצה"ל. חלק מהמחלוקת נובע מהשאלה: מה היו יעדיה של מצרים במלחמה? אם יעדיה היו מדיניים – לשנות את הסטטוס קוו הקיים מסיום מלחמת ההתשה, לערער את ביטחון ישראל בכוח ההרתעה שלה, ולגרום לה להבין שלא משתלם להחזיק את סיני (כפי שמתבטא בהוראה האסטרטגית של סאדאת לשר הגנה אחמד אסמאעיל עלי מ-1 באוקטובר 1973 [לא הוכחו כנכונים מעולם] וכן בנאומו של סאדאת לאחר המלחמה) הרי שלמעשה יעדים אלו הושגו. אם יעדיה היו אזוריים – להחזיק שטח גדול בסיני בעזרת כוח צבאי רלוונטי הרי הם נכשלו (שכן מבחינה צבאית ארמייה מכותרת שנותקה מקו האספקה עוצמתה הצבאית קטנה יחסית). אם יעדיה של מצרים היו צבאיים – תפיסת השטח עד המעברים והתבססות בו (כמו שהתבטא בתוכנית מבצע בדר, נאומו של סאדאת לפני המלחמה ודוחות צבאיים המראים שהמטרה הייתה השתלטות על סיני) הרי שהם נכשלו. אם יעדיה של מצרים היו כלכליים – היא השיגה את כל מטרותיה. פתיחת תעלת סואץ כחלק מהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים. בשיח בישראל אודות שאלה זו מיוחס משקל רב למספר חללי צה"ל, ולא מיוחס משקל כלשהו לחללים בצבאות מצרים וסוריה, אף שהיה גדול פי תשעה. בין הטוענים לניצחון ישראלי נמנים מאיר פעיל, משה ארנס, ישראל טל, חיים הרצוג ואייל זיסר. בין הטוענים להפסד ישראלי נמנים יעקב חסדאי ועמוס ידלין. עמנואל ולד ואבי קובר טוענים שהמלחמה הסתיימה בתיקו. ניצחון מצרי יש היסטוריונים הטוענים כי המצרים ניצחו ניצחון אסטרטגי ושינו את מאזן הכוחות באזור. זאת בשל העובדה שהמלחמה הסתיימה כאשר יש כוחות צבא מצריים משמעותיים בתוך סיני, וכן בשל דברי סאדאת על כך שמטרתו מלכתחילה לא הייתה לפלוש לישראל או להביס את צה"ל, אלא להביא לשינוי המצב האסטרטגי והמדיני על ידי הצבת כף רגל מצרית בעבר המזרחי של התעלה. לאור זאת, ניתן לומר שהסכם השלום בין ישראל למצרים השלים את המהלך שהחל במלחמת יום הכיפורים (לאור דבריו של קרל פון קלאוזביץ כי תפקידה של המלחמה הוא להיות "המשכה של המדיניות באמצעים אחרים"), וכי סאדאת הגשים את יעדיו. ניצחון ישראלי יש ההיסטוריונים שטוענים שמכיוון שהמלחמה הסתיימה בעליונות צבאית ישראלית – הרי שישראל היא המנצחת במלחמה. היסטוריונים אלה מנמקים את העליונות הישראלית בבלימת המצרים באזור התעלה, בפלישה ישראלית אל ממערב לה, כאשר אין כוח מצרי משמעותי בין צה"ל לבין קהיר, בכיתור הארמייה השלישית, אשר היוותה כשליש מהצבא המצרי, בהשגת עליונות ימית בים תיכון ובים סוף, בהדחתו של הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי, תוך כדי המלחמה, מהאיום הסובייטי לשלוח צבא, מהבקשה המצרית לארצות הברית להתערב לטובתם, ובעיקר בגלל בקשת הפסקת אש על ידי הצבא המצרי, שמצבו היה בכי רע – גם מבחינת הישגים ארוכי טווח ישנם הטוענים לניצחון ישראלי. למשל, אל"ם במיל בני מיכלסון טוען שבעקבות המלחמה הבינו המצרים כי גם בתנאי הפתיחה המוצלחים ביותר, אין באפשרותם להשמיד את ישראל, ובעקבות זאת הסכימו למשא ומתן ישיר עם ישראל, דבר שלדבריו לא הסכימו לו קודם לכן. כן מציין מיכלסון ששום מדינה ערבית לא ניסתה מאז במשך 40 השנים האחרונות לצאת למתקפה סדורה נגד ישראל. הסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם בעקבות המלחמה, הביא לכך שלמשך עשרות שנים, גם לאחר חילופי המשטר במצרים, חדלה מצרים להוות איום צבאי על ישראל. על פי ד"ר דן שיאון, סא"ל במיל', חוקר מלחמת יום כיפור, הצבא האמריקני ראה במלחמת יום כיפור בשתי החזיתות ניצחון ישראלי הירואי, ויצר על בסיס לקחיה דוקטרינה צבאית (Active defense) וכלי נשק (חמשת הגדולים) שבאמצעותם ברית נאט"ו תוכל להתמודד עם ברית ורשה, הגדולה ממנה באופן ניכר במסגרת המלחמה הקרה. צעדים מדיניים לאחר תום הלחימה שמאל\|ממוזער\|250px\| 24 באוקטובר. האו"ם מארגן בסיני מפגש בין רב-אלוף חיים בר-לב לבין גנרל מצרי שמאל\|ממוזער\|250px\|עמדת האו"ם בקילומטר ה-101 מקהיר, על כביש קהיר-סואץ לאחר ההכרזה על הפסקת האש התגבר משבר אנרגיה עולמי שהחל עוד לפני המלחמה, בעקבות החלטתן של מדינות ערב להשתמש בנשק הנפט כדי לכפות את רצונן על יתר מדינות העולם ודרכן על ישראל כדי להחלישה מבחינה בין-לאומית. בחודש מרץ 1974, כחלק מהמהלכים המדיניים שניהלה ארצות הברית, הודיעה סעודיה על הפסקת חרם הנפט. אלוף (מיל') אהרן יריב, עמד בראש צוות המשא ומתן מצד ישראל, והוא נפגש עם גנרל אל-גאמסי בקילומטר ה-101, פגישות שלאחריהן הושגה הפסקת האש עם מצרים. ב-11 בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שכלל חילופי שבויים ואספקת מזון ותרופות לחיילי הארמייה השלישית. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. לישראל הוחזרו 233 שבויים, מהם תשעה טייסים שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. למצרים הוחזרו כ-8,300 שבויים. ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה, בראשות השופט שמעון אגרנט, לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים ("ועדת אגרנט"). ב-21 בדצמבר נפתחה בז'נבה ועידת שלום בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, ובעקבותיה נחתמו ההסכמים: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים (ב-18 בינואר 1974) בקילומטר ה-101 שעיקרו בהסרת הסגר הימי שקיימה מצרים בים סוף, בפתיחת תעלת סואץ לשיט, ובנסיגה ישראלית מתעלת סואץ, עד למרחק של 20 קילומטרים מזרחית לה כאשר ממזרח לתעלה קיימות שלוש רצועות: הראשונה רצועת דילול מצרית, השנייה רצועת חיץ תחת פיקוח כוח חירום של האו"ם והשלישית רצועת דילול ישראלית. והסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (ב-31 במאי 1974) שבו ישראל הסכימה לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה, ומשטחים בהיקף של כ-60 קמ"ר בצדו הישראלי של "הקו הסגול" באזור קוניטרה לקו הפרדה ישראלי ומולו במרחק של עשרות מטרים עד כמה קילומטרים קו הפרדה סורי שבתווך אזור חיץ מפורז הנתון למנהל אזרחי סורי ולשליטה צבאית של מפקחי אונדו"ף. ההסכם לווה בתקריות ירי רבות (יותר מאלף), שהסורים יזמו בכל עת שהדיונים נקלעו למשבר. ההיסטוריון ד"ר מאיר פעיל מציין כי תנאי ההסכמים שהיו גרועים לישראל, והציבו את כוחות צה"ל במצב שהיה גרוע מערב המלחמה, הושגו בשל לחץ אמריקני על ישראל, שנבע מכך שמצרים הסכימה ל"חידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים בין מצרים וארצות הברית, התקרבות מצרים אל תחום האינטרסים המערבי, תוך התרחקות מתחום ההשפעה הסובייטי" ובעקבותיה גם סוריה "הפכה את ארצות הברית לשושבין הראשי לתהליך פינוי צה"ל". ב-1 באפריל 1974 בדו"ח ביניים הטילה ועדת אגרנט אחריות כבדה על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר, על ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא ועל אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"). נקבע כי הם אחראים למחדלים שבהכנת הצבא למלחמה, ולכשלים המבצעיים והמודיעיניים שאירעו עד לפרוץ המלחמה, ואשר גרמו לתוצאותיה הקשות. הוועדה לא קבעה כל קביעות אישיות לגבי הדרג המדיני, ראש הממשלה גולדה מאיר, ושר הביטחון, משה דיין. תוצאות דו"ח הביניים מבחינה פרסונלית היו כי דוד אלעזר התפטר מתפקידו, וזעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל. בבחירות שתוכננו ל-30 באוקטובר ונידחו עקב המלחמה ל-31 בדצמבר, תחת הסיסמה "בכל זאת מערך", זכה שוב המערך וקיבלת תמיכתם של כמעט 40% מבעלי זכות הבחירה (51 מנדטים). גולדה מאיר, ומשה דיין, הוסיפו לכהן גם ממשלה החדשה. מחאה ציבורית גוברת – שהדמות הבולטת בה הייתה מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט בזמן המלחמה – והזעזוע שנגרם בעקבות פרסום חלקי של מסקנות ועדת אגרנט ב-1 באפריל, הביאו להתפטרותה של מאיר מראשות הממשלה ב-11 באפריל 1974. מפלגת העבודה קיימה בחירות פנימיות לקביעת מחליפה של גולדה, ויצחק רבין נבחר ברוב קטן, מה שחייב אותו לכלול את יריבו המר, שמעון פרס, בממשלתו בתפקיד שר הביטחון. צעדים צבאים בתום המלחמה הימים שלאחר המלחמה התאפיינו בגידול מאסיבי ומהיר ביותר של צה"ל אמנם נתוני סד"כ צה"ל חסויים וקיימים פערים בין הערכות השונות אולם לפי פרסומים זרים ואקדמיים מדובר בעליה חדה וחסרת תקדים קיימת הערכה כי מערך המילואים גדל באותה תקופה מבחינת היקף כוח האדם בכ־81%, והגידול במספר משרתי הקבע הוערך ב־72% מבחינת מספר העוצבות הלוחמות ון קרפלד טוען שמספר העוצבות הלוחמות יותר מהכפיל את עצמו בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. במספרים כוח צה"ל במצבת כוח האדם הסדיר גדל מ־75,000 ל־180,000 ומ־225,000 ל־370,000 במצבת כוח האדם במילואים. מספר האוגדות המשוריינות גדל במהלך שנות ה־70 כמעט פי ארבע – מ־3 ל־11. אבל מרבית הגידול נעשה בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, וספציפית – במהלך שנת 1974, שבה גדלה מצבת כוח האדם הלוחם בכ־25% בתוך פחות משנה הגורם המרכזי לגידול המאסיבי הזה בכוח צה"ל הוא כנראה הלגיטימציה שניתנה לממשלה להפנות משאבים עצומים לצבא עקב האיום הקיומי שהרגישו תושבי ישראל כיון שמאורעות מלחמת יום הכיפורים ערערו את תפיסת היתרון האיכותי הישראלי שעומדת בבסיס תפיסת הביטחון של ישראל בנוסף חלחלה התובנה שיחס הכוחות בין ישראל לצבאות ערב הורע מאוד ממלחמת ששת הימים מ-1:1.6 במלחמת ששת הימים ל-1:3.1 במלחמת יום הכיפורים סיבה נוספת לגידול המאסיבי בכוח צה"ל היא שיקום הלגיטימציה החברתית של הצבא שהתערערה בעקבות המלחמה ועצם הגידול בכוח האדם ובכלים חדשים שידרו מסר של השתנות ושל השתכללות מה שתרם ללגיטימציה החברתית של צה"ל אינדיקטורים להתפתחות צבא היבשה 1973–1982 +19731982השינויהשינוי באחוזיםכלל היבשה32349416952%קבע1625956%חובה62741219%מילואים24739514860%אוגדות71710143% הגדלת מספר הכלים מספרית וטכנולוגית לאחר המלחמה הגדיל צה"ל משמעותית את מספר הכלים המשוריינים שיש ברשותו והצטייד בכלי נשק חדשים שנקנו מהאמריקאים כמו מסוק הקוברה שנרכש ב-1975 כחלק מלקחי יום הכיפורים כדי לעזור בקרבות טנקים גדולים כמו קרב עמק הבכא בנוסף ב-1976 נקנו גם מטוסי ה־F-15 איגל שהוסיפו גם הם לכוחו של צה"ל בנוסף קנה צה"ל נגמ"שים מדגם 113-M ("זלדה") מארצות הברית בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. נגמ"שים אלה החליפו את הזחל"מים הישנים ששימשו את יחידות החי"ר ונרכשו ככלי תובלה קרבית הן בעבור יחידות קיימות והן בעבור יחידות חדשות במסגרת הכמעט הכפלה של מספר האוגדות המשוריינות בצה"ל. סה"כ נרכשו מעל ל-8000 נגמ"שים יותר מפי שתיים ממספר הזחל"מים שהיו לצה"ל במהלך המלחמה למרות מספר הכלים האדיר הנגמ"שים הוכחו כלא יעילים ופגיעים במיוחד לאש נ"ט לדוגמה במלחמת לבנון הראשונה רק 5 שנים לאחר מלחמת יום כיפור כל האוגדות שנעו עם הנגמ"שים נתקעו ולא הצליחו להתקדם באופן אפקטיבי עקב השטח ההררי של דרום לבנון ורק מח"ט הצנחנים, אל"ם יורם יאיר החליט לנוע צפונה ברגל לאחר הנחיתה מן הים באזור האוואלי, והחטיבה אכן עברה את הדרך משם לביירות, תוך כדי לחימה, ביעילות גבוהה בהרבה מזו של רוב יחידות צה"ל האחרות בנוסף הוכח במלחמה שהנגמ"שים אינם ממוגנים ואינם אפקטיבים אבל היה מאוחר מדי גם בעימותים האחרים כדוגמת מבצע צוק איתן ומלחמת ישראל חמאס היו אסונות רבים עם הנגמ"שים הישנים שגרמו להרוגים רבים כגון אסון הנגמ"ש ב-2014. בשנת 1974 הגיע תקציב הביטחון לשיא של כמעט שליש מהתמ"ג והיה גבוה מאוד גם בשנים שלאחר מכן השקעת כסף כה רב בתקציב הביטחון והתחמשות לא זהירה שנוצרה מתוך פאניקה גרמה למשבר הכלכלי החמור בשנות ה-80 ולאינפלציה. תוצאות המלחמה ומורשתה ממוזער\|209x209 פיקסלים\|אות מלחמת יום הכיפורים של צה"ל שמאל\|ממוזער\|250px\|לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, ישראל איבדה שטח במזרח תעלת סואץ (באדום) אך כבשה שטחים במערב תעלת סואץ וברמת הגולן (בירוק) ישראל: בזירה הפנימית, פגעה המלחמה במורל של הציבור הישראלי, שבטח בעוצמת צה"ל לאחר אופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים והופתע מעוצמת הלחימה של מדינות ערב, מכשלים בפעולת צה"ל וחיל האוויר, וממספר הנפגעים הרב. הביטוי "זהו יום הכיפורים של..." נטבע בשיח הקולקטיבי כדוגמה למחדל שנגרם בעקבות שאננות. בעקבות זאת הוקמה ועדת אגרנט לבחינת המלחמה, ובפרט המחדל המודיעיני ("הקונספציה") שלא צפה את המתקפה. המלחמה הייתה גורם מרכזי למשבר הכלכלי שפרץ בשנים העוקבות, וכן הביאה לזעזועים במערכת הפוליטית, שהכשירו את המהפך במאי 1977 ועליית הליכוד, ובהמשך, את הסכם השלום עם מצרים (כאשר קדם לו הסכם הביניים ב-1975). מנגד, הדגישו רבים אחרים לחיוב את העובדה שלמרות מתקפת הפתע, הצליחה לבסוף ישראל בתושיה רבה להדוף את צבאות ערב, ולשמור על ההישגים הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים ועל כושר ההרתעה מול אויביה. לישראל היו 2,569 הרוגים. עקב העלות הגבוהה של המלחמה ושל ההצטיידות הצבאית הגדולה שלאחריה, נזקי החרם הערבי ועליית מחירי הנפט הוגדל החוב החיצוני והפנימי, וזה היה אחד הגורמים למשבר הכלכלי ותקופת ההיפר-אינפלציה שהחלו בשנת 1978. בזירה החיצונית הודקו הקשרים (וגם התלות) עם ארצות הברית. וישראל החלה לקבל סיוע צבאי, כלכלי ודיפלומטי מארצות הברית, מצד שני החרם הערבי והסובייטי ואמברגו הנפט גרמו להתמוטטות מעמד ישראל בזירה הבין-לאומית: עשרות מדינות (במיוחד באפריקה) ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל, ועצרת האו"ם הכריזה על הציונות כגזענות. מצרים: המצרים ראו בתקיפה ובהפתעת ישראל, החזרה של הכבוד הערבי, לאחר התבוסה הקשה במלחמת ששת הימים. הסכמי הביניים, שהביאו להרחקת צה"ל מתעלת סואץ, שליטה מלאה על התעלה ופתיחתה למעבר כלי שיט, פורשו כהמשך ההישג. המלחמה הכשירה את דעת הקהל המקומית לפתיחת אופק מדיני להסכם שלום, במטרה להחזיר את כל סיני לשליטה מצרית, לאחר שהתבהר כי הסיכוי להחזירו במלחמה אינו גבוה. סוריה: הסורים ראו כהישג את העובדה שהצליחו להבקיע את קו המוצבים הישראלי ברמת הגולן ולהגיע למרחק של שבעה קילומטרים מהכנרת. עם זאת, מבחינה טקטית המלחמה נסתיימה בכישלון סורי מוחלט, שכן לאחר המתקפה הראשונית, נדחקו כוחותיה מרמת הגולן וצה"ל אף הגיע לטווח תותחים מדמשק. בעקבות נפילתו בשבי של קצין הבינה הרשתית עמוס לוינברג, שכונה "הקב"ר המזמר", והיה בעל זיכרון פנומנלי וידע נרחב ביותר על חיל המודיעין בפרט והצבא בכלל, קיבלו הסורים הבנה מקיפה וכוללת של חיל המודיעין הישראלי לפרטי פרטים, וידע על דרכי הפעולה של סיירת מטכ"ל. ברית המועצות: ברית המועצות עמדה מאחורי בנות בריתה באופן מוחלט. היא פעלה, אם בהוראות ובעידוד מדינות חסותה ומדינות ערב לשלוח תגבורות לסוריה ומצרים. יתרה מכך, אף שלחה בעצמה רכבת אווירית מסיבית ולאחר מכן אף העבירה ציוד דרך הים. ברית המועצות לא הסתפקה בהעברת ציוד, אלא גם איימה להתערב בעצמה בסכסוך. חרף השקעתה הרבה מצאה את עצמה נבגדת בידי מצרים, והחלה לאבד את אחיזתה במזרח התיכון. ארצות הברית: חיזקה מאוד את הדומיננטיות שלה במזרח התיכון, דבר שתרם להרגעת העימות בין ישראל לשכנותיה. בהסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 מצרים עברה לגמרי לתחום ההשפעה האמריקני (במקום ברית המועצות) וחומשה בנשק אמריקני. לישראל התברר כי לולא התמיכה הצבאית והגיבוי המדיני של ארצות הברית, מצבה היה עלול להיות קשה, דבר שהביא להידוק הקשרים ולהגברת התלות של ישראל בארצות הברית. מבחינה בין-לאומית, מעורבות ארצות הברית הביאה לסיום הקונפליקט באזור תעלת סואץ, שהפכה לזירת קרבות מאז 1967, ולפתיחתה מחדש לשיט בין-לאומי. המלחמה בתרבות ובאמנות בתרבות הישראלית מלחמת יום הכיפורים הצטיירה בתרבות הישראלית הצעירה כנקודת מפנה לטוב ולרע. ספרים רבים יצאו לאחר המערכה על תולדותיה וממשיכים לצאת עד היום הזה. תולדותיה של המלחמה לא זכו להוצאה רשמית, לא של ממשלת ישראל ולא של סוריה ומצרים, בשל כך דברים רבים שהתרחשו בעשרים הימים שלה מהווים סלע מחלוקת בין חוקרים רבים. עם זאת המלחמה לא הונצחה בצורות רבות בקולנוע ומעטות הדוגמאות המשקפות את מהלכה. הפרק בסדרה תקומה, שנקרא "רעידת אדמה", הוא אולי העדות המצולמת הטובה ביותר, כאשר אליו מצטרפים עוד כמה סרטים כמו – הסרט כיפור של עמוס גיתאי, או סרט הטלוויזיה שתיקת הצופרים העוסק בכישלון המודיעיני באמ"ן בימים שלפני המלחמה והופק על פי ספרו של פרופ' אורי בר-יוסף "הצופה שנרדם". בנוסף קיימים ספרים המוסיפים נופך אישי ורגשי יותר למאורעות כמו הספר (והסרט) "תיאום כוונות" של הרב חיים סבתו המתאר את חוויותיו כחייל שריון מישיבת הסדר במלחמה. דיון נרחב בסוגיית זיכרון המלחמה (והיעדרו) מופיע בספרו של גדעון אביטל-אפשטיין, "1973 – הקרב על הזיכרון". כמו כן היו מספר סרטים ישראלים שעסקו בימים האחרונים לפני המלחמה והסתיימו עם פריצתה: שלושה ואחת (שצולם חודשים בודדים לאחר סיום המלחמה), צומת וולקן, הלומים, ושתיקת הצופרים. בשנת 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, הופקה ושודרה לראשונה בערוץ הראשון ובערוץ 8 הסדרה "לא תשקוט הארץ". בסדרה ארבעה פרקים המתעדים לראשונה לעומק ובהרחבה, עם חשיפות וגילויים את מלחמת יום הכיפורים; את מעגלי המודיעין, המדיניות, הקרבות והלוחמים. ההפתעה, המחדל, הקריסה והאימה, בין שתיים בצהריים של יום הכיפורים לצליחת התעלה והכרעת המלחמה. הקרע והמחלוקת לגבי תפקידו של הסוכן מרואן אשרף, דילמת הכניעה הישראלית ותחושת חורבן הבית בקרב בהנהגה הבכירה, הקלטות נדירות של הפיקוד העליון, שיחות סודיות בבית הלבן ובחדר הישיבות של גולדה. את הסדרה הפיק הבמאי עמית גורן, בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה. ביימו: עמית גורן, לוי זיני ואידו סלע; תחזיר תסריט וראיונות אמיר אורן, מיכה פרידמן ודר' גדעון אביטל-אפשטיין שהיה היועץ ההיסטורי של הסדרה. עורכי התחקיר זכו בפרס שניתן ב-2014 על ידי פורום היוצרים הדוקומנטריים. בשנת 2013 הופקה ושודרה בערוץ השני הסדרה "1973-יומני מלחמה" שהייתה חלק מפרויקט יום הכיפורים של הזכיינית קשת ובה שני פרקים. הסדרה מציגה את סיפורה של מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט צבאית אך גם מנקודת מבט מדינית, מנקודת מבט ישראלית אך גם מזו של המצרים והסורים. הסדרה נפתחת ביום מותו של נאצר ועלייתו של סאדאת לשלטון ומסתיימת ביום חזרתו של סאדאת מביקורו בישראל ונאומו בכנסת. בימוי: אריק ברנשטיין ווינסטנט דה-קוונטט, תסריט: אילן זיו ואריק ברנשטיין. בשנת 2019 הופקה סדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" על ידי תאגיד השידור הישראלי במה שנחשב לאחת מהפקות הטלוויזיה הגדולות בישראל המשחזרות את אירועי מלחמת יום הכיפורים בכיכובם של ליאור אשכנזי ואביב אלוש בבימויו של ירון זילברמן. בשנת 2023, במלואת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, יצאו לאקרנים בישראל שני סרטים ישראליים העוסקים במלחמה. הסרט "גולדה", המתאר את תפקודה של ראש הממשלה גולדה מאיר בימי המלחמה, והסרט "המזח", העוסק בקורותיהם של חיילי מוצב המזח בזמן המלחמה ועד לכניעתם לידי המצרים. בתרבות המצרית מספר סרטים מצריים יצאו לאור בעקבות המלחמה. בחלקם מתואר תהליך של השפלה שהחל במלחמת ששת הימים, מאבק בזמן מלחמת ההתשה ותהליך גאולה במלחמת יום הכיפורים. ב-1974 יצא למסכים סרטו של הבמאי חוסמאדין מוסטפא, "הכדור עדיין בכיסי" ובו הגיבור, המגולם על ידי מחמוד יאסין, הוא חייל השב לכפרו לאחר מלחמת ששת הימים וזוכה ליחס משפיל ומזלזל. הוא מוצא מפלט לתסכולו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים ושב מן המלחמה בראש מורם. סרט נוסף שיצא לאור ב-1974 הוא סרטו של הבמאי מוחמד ראדי, "ילדי הדממה". גם סרט זה עוסק בחייל השב מובס ממלחמת ששת הימים, נלחם בסדרת התקלויות במלחמת ההתשה ומלחמת 1973 מצוירת גם כאן כגאולת החייל המצרי. תיאור הצליחה המצרית בשני הסרטים הוא דומה ונראה ששניהם התבססו על סרטון דוקומנטרי שצולם לאחר הפסקת האש עם ישראל ושחזר את הצליחה. סרט מאוחר יותר הנוגע בנושא הוא סרטו של הבמאי ראמי אמאם מ-2002, "נסיך האפלה", ובו מככב אבי הבמאי, עאדל אמאם, המגלם טייס חיל האוויר המצרי ששב עטור ניצחון מהמלחמה אך מתעוור בהמשך, דבר שאינו מונע ממנו לצאת למאבק למען ילדים עוורים ולהילחם בטרוריסטים. הסרט מבוסס בחופשיות על סיפור הסרט האמריקאי "ניחוח אישה". מחוץ למזרח התיכון למלחמה הייתה השפעה תרבותית גם מחוץ לגבולותיו של המזרח התיכון. הזמר לאונרד כהן, שביקר בישראל והופיע בפני חיילים בחזית בשנת 1973 הוציא את האלבום New Skin for the Old Ceremony שהושפע מחוויותיו בחזית. הצלם האיטלקי רומנו קאניוני תיעד את הלוחמים תוך כדי המלחמה, ופרסם את תמונתו של יהונתן אברך, קצין וסגן מפקד גדוד בצנחנים, שכונה "העיניים של המלחמה". התמונה הופיעה בעיתון היומי האיטלקי "קוריירה דלה סרה", ובהמשך במגזינים האמריקנים "ניוזוויק" ו"לייף". ראו גם אירועי מלחמת יום הכיפורים ישראל במלחמת יום הכיפורים חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים חיל ההנדסה במלחמת יום הכיפורים חיל הרפואה במלחמת יום הכיפורים עיטורים וציונים לשבח במלחמת יום הכיפורים הבחירות לכנסת השמינית ועדת אגרנט המרכז למלחמת יום הכיפורים לקריאה נוספת דני שלום, "מטוסים בערפל הקרב – חיל האוויר במלחמת יום כיפור 1973" – כרך א', כרך ב', באוויר – פרסומי תעופה וחלל, פברואר 2022, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים. חיים הרצוג, הימים הנוראים – פרשנות על מלחמת יום הכיפורים, הוצאת ויידנפלד את ניקולסון, 1973 אלחנן אורן, 'תולדות מלחמת יום הכיפורים, המחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2013. דוד ארבל ואורי נאמן, שיגיון ללא כיפורים: ההפתעה שלא הייתה והאסטרטגיה שכשלה, הוצאת ידיעות אחרונות אריה חשביה, מלחמת יום הכיפורים – תיאור וניתוח מהלכי הקרב והרקע המדיני של הגדולה במערכות ישראל, זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור, תל אביב, תשל"ד, 1974. זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר – מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1974 יאיר קוטלר, ההלם, הוצאת שוקן, 1974 חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים, 1975 יעקב חסדאי, אמת בצל המלחמה, הוצאת זמורה, 1976 שלמה נקדימון, סבירות נמוכה: סיפור הדראמה שקדמה למלחמת יום-הכיפורים ומה שאירע בעקבותיה, תשמ"ב צבי לניר, ההפתעה הבסיסית: מודיעין במשבר, הקיבוץ המאוחד 1983. נתנאל לורך, מלחמת יום הכיפורים: 6–24 באוקטובר 1973, ירושלים: מרכז ההסברה – שירות הפרסומים, 1984. יואל בן-פורת, נעילה – סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, הוצאת עידנים, 1991 אורי מילשטיין, פרוץ המלחמה – מלחמת יום הכיפורים, המערך המוצנח, קו-הדם, תשנ"ב אורי מילשטיין, קריסה ולקחה הוצאת שרידות, 1993 חיים אופז ויעקב בר-סימן-טוב (עורכים), מלחמת יום הכיפורים – מבט מחדש, – מבחר הרצאות מיום עיון לציון 25 שנה למלחמת יום הכיפורים שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים יוני נוקד, לגעת בעצב החי, תל אביב: הוצאת מערכות, משרד הביטחון-הוצאה לאור, 2000 – תיאור האדם במלחמה, והתמודדות עם הכאב והשכול של הפצועים ובני משפחות שכולות אורית שחם-גובר, איפה היית בשישה באוקטובר ?, הקיבוץ המאוחד, 2001 אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001 אורי בר-יוסף, התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים, הוצאת דביר, 2023. שלום וסרטייל ואביחיל פלד, בין גזרי ים סוף. מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של תלמיד ישיבת הסדר, עלים – הוצאה לאור, 2020 ; יצא לאור גם באנגלית תחת השם the Yom kippur that never ended, הוצאת mosaica press בשיתוף הוצאת פלדהיים, 2023; וכן בצרפתית תחת השם Un kippour inacheve, הוצאת "lichma", פריז, 2023 חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, כרך ב – יומן המלחמה, מהדורה מורחבת ומוערת, תל אביב: הוצאת דביר, 2002 חגי גולן ושאול שי, "מלחמה היום" – חקרי מלחמת יום הכיפורים, עורכים חגי גולן ושאול שי, הוצאת מערכות, 2003 דני אשר, לשבור את הקונספציה, תל אביב: מערכות הוצאה לאור של משרד הביטחון, 2003 איתן הבר, זאב שיף ודני אשר (עורך משנה), לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן, 2003. הנרי קיסינג'ר – משבר, ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם, הוצאת שלם, 2004. תיקי וידס, קולות שתמיד איתי, מעריב-הד ארצי, 2004. דפנה לביא, הלומת קרב, הקיבוץ המאוחד, 2008 דני אשר (עורך), הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, תל אביב: הוצאת מערכות, 2008. שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר – החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2008 עמירם אזוב, צליחה, הוצאת דביר, 2011 בועז ונטיק, זכי שלום, מלחמת יום הכיפורים: המלחמה שהיה אפשר למנוע: כיצד הוכשלו המאמצים להגיע להסדר מדיני לפני מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: רסלינג, 2012 יגאל קיפניס, 1973: הדרך למלחמה, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 2012 דני אשר, המעגל הקרוב, צבאות ערב בעידן המלחמות בין מדינות, האוניברסיטה המשודרת, מודן, בן שמן, 2013. גדעון אביטל-אפשטיין, 1973 – הקרב על הזיכרון, הוצאת שוקן, 2013. גדעון אביטל-אפשטיין (עורך), יום פקודה: מלחמת יום הכיפורים – להביט לאמת בעיניים, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2023. איתן הבר, דני אשר וזאב שיף, מלחמה, הוצאת ידיעות אחרונות וזב"ם, 2013. אמנון לורד, הדור האבוד – סיפורה של מלחמת יום הכיפורים, ידיעות ספרים, 2013. בני מיכלסון, אפי מלצר (עורכים), מלחמת יום הכיפורים – קתדרת מפקדים וחוקרים, הוצאת אפי מלצר, 2013 שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים – קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מערכות / מודן, 2013 משה גבעתי, הישרדות בספטמבר – לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג–2013, עמ' 161–229. פרופ' יורם דינשטיין, סא"ל מיל' אברהם זהר (עורכים), ארבעים שנה אחרי – מבט לאחור של חוקרים על כשלים והישגים במלחמת יום הכיפורים, הוצאת המכון לחקר מלחמות ישראל, 2014 משה גבעתי, המערכה בחרמון – הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת מודן, תשע"ה–2015 אבירם ברקאי, מעשה שלא היה: קונספירציית מלחמת יום הכיפורים, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017 אורי בר-יוסף, מתקפת פתע: מנהיגות ומודיעין במבחן העליון, כנרת זמורה דביר, 2019 ישראל טל, יאיר טל, ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים, ידיעות ספרים, 2019 עמירם אזוב, הכרעה, הוצאת דביר, 2020 הרצל שפיר, מלחמת יום הכיפורים : מבט שונה: האירועים שקדמו והובילו למלחמה, מהלך המלחמה, תוצאותיה והשלכותיה, 1967–1977. מודן הוצאה לאור 2020 יואב גלבר, רהב – דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2021 פסח מלובני, "מלחמת השחרור" של אוקטובר 1973 בחזית הסורית, הוצאת המכון לחקר מלחמות ישראל, 2021 אודי מנור, יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1949–1980, דביר 2016, פרק 8: "מלחמת יום הדיין" מאמרים שמעון גולן, "מלחמת יום הכיפורים", בתוך: צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השלישי – תשכ"ח–תשל"ח, יד בן צבי, 2008 שמעון גולן, "מלחמת יום הכיפורים: הוויכוח על צליחת התעלה ב־12 באוקטובר 1973", בתוך: יהודית רייפן־רונן ואברהם זהר (עורכים), יחסי מדינה-צבא בישראל 1948–1974 – יום עיון, ספרא וסייפא, 2002 שמעון גולן, "מלחמת יום הכיפורים – מטרות המלחמה", בתוך: חגי גולן ושאול שי (עורכים), "מלחמה היום" – חקרי מלחמת יום הכיפורים, הוצאת מערכות, אוקטובר 2003 שמעון גולן, "היחסים בין הדרג הצבאי לדרג המדיני בישראל במלחמת יום הכיפורים", נעמה שפי (עורכת), זמנים – רבעון להיסטוריה, גיליון 84, סתיו 2003, בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב וכנרת זמורה־ביתן דביר – מוציאים לאור בע"מ שמעון גולן, "מטרות המלחמה: קביעתן טרם המלחמה וקביעת מטרות ביניים במהלכה", בתוך: חגי גולן ושאול שי (עורכים), "מלחמה היום" – חקרי מלחמת יום הכיפורים, מערכות, ההוצאה לאור של משרד הביטחון וצה"ל – המחלקה להיסטוריה, 2003 שמעון גולן, "12 באוקטובר 1973 – עמדות הצבא והדרג המדיני לגבי הפסקת האש וצליחת תעלת סואץ", מערכות, חוברת 327, דצמבר 1992 קישורים חיצוניים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים – יסודות, גיליון 5, 2023 האתר הרשמי למלחמת יום הכיפורים, באתר ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ארכיון מלחמת יום הכיפורים באתר ארכיון המדינה מלחמת יום הכיפורים – כל העדויות והסיפורים, באתר פז"ם מבית mako מחלקת היסטוריה – ספרים, מחקרים, וחומרים על מלחמת יום הכיפורים, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים מחדלי מלחמת יום כיפור: מחדלי מלחמת יום הכיפורים וכשליה, מחלקה ראשונה חגי מן, מודיעין פיקוד הצפון בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, אתר מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה שמעון גולן, "תיעוד בעל־פה כמקור מחקרי למלחמת יום הכיפורים", מכון גולדה מאיר מסמכים היסטוריים סודות יום הכיפורים, פרוטוקולים מלאים של הדיונים שהתקיימו בלשכת ראש הממשלה והותרו לפרסום ב-4 באוקטובר 2010 אטלס – מלחמת יום הכיפורים, אגמ – מהד – היסטוריה, מאי 1983, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים סיפורים אישיים רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת יום הכיפורים, באתר הגבורה דור כיפור – סיפור מקומי, תיעוד לוחמי מלחמת יום הכיפורים, עדויות אישיות וזכרונות, ארכיון קהילתי סיפורו של אבי יפה סמל קשר במעוז פורקן בתעלת סואץ שהקליט את קולות המלחמה, באתר "טל-כרם" – הטלוויזיה הקהילתית בית הכרם ירושלים מאמרים מלחמת יום הכיפורים באתר המחלקה להיסטוריה, אתר צה"ל ההיסטוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים, מתוך אתר המחלקה להיסטוריה סקירת מלחמת יום הכיפורים, מתוך אתר המחלקה להיסטוריה הדוברות הצבאית במלחמת יום הכיפורים, מתוך אתר המחלקה להיסטוריה. השיחות החשאיות בין ירושלים למוסקבה לפניי מלחמת יום הכיפורים, מתוך אתר המחלקה להיסטוריה שלמה גזית, תעודה: סיור עם שר הביטחון בחזית סיני – 21 באוקטובר 1973, יסודות שמעון גולן, "צבא כמכשיר במדיניות חוץ: מצרים במלחמת יום הכיפורים", מערכות, חוברת 338, אוקטובר–נובמבר 1994, עמודים 16–27 שמעון גולן, "המכה האווירית המקדימה במלחמת יום הכיפורים", מערכות, חוברת 373, נובמבר 2000 שמעון גולן, "בצל ההפתעה – הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים", מערכות, 403–404, דצמבר 2005, עמודים 88–97 פרוטוקול מלא של דיון סודי שהתקיים בלשכת ראש הממשלה ב-7 באוקטובר 1973 בשעה 14:50, ושהותר לפרסום ב-4 באוקטובר 2010 רוני אמיר, תורת הביטחון היא הסיבה לכישלון ההתרעה ב-1973, מערכות 449, יוני 2013 בעז וונטיק וזכי שלום, כישלון המודיעין האמריקני בדרך אל מלחמת יום הכיפורים, עיונים 22, 2012, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 122–151 אורי בר-יוסף, ההיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים: דיון מחודש במחדל הצבאי והמדיני, עיונים 23, 2013, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 1–33 נדב מולצ'דסקי, הקונספציה ביד הלשון: ועדת אגרנט והפיכתה של קונספציית מודיעין לקונספציית זיכרון, עיונים 23, 2013, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 34–64 שמעון גולן, "הסקאד שהרתיע את ישראל", מערכות 457, אוקטובר 2014, 56–61 יגאל קיפניס, המפנה בחקר הנסיבות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, עיונים 26, 2016, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 41–80 חגי צורף, ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים – תשובה ליגאל קיפניס, עיונים 28, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 7–43 יגאל קיפניס, מתודיקה של אפולוגטיקה: תשובה למאמרו של חגי צורף 'ממשלת גולדה מאיר לפני מלחמת יום הכיפורים', עיונים 29, 2018, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 239–246 יאיר רויטמן, התקפה או הונאה? התעלומה ההיסטורית סביב כוונותיה הצבאיות של מצרים כלפי ישראל באביב 1973, הוצאת מערכות 485–486, נובמבר 2019 זכי שלום, ממשלת יצחק רבין הראשונה וקידום תהליך השלום – הסכם הביניים עם מצרים, עיונים 28, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 44–83 יאיר רויטמן, הטעיה או הונאה מבט מל"מ, גיליון 87 אוקטובר 2020, עמ' 13–16 כתב העת בין הקטבים של מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית: תא"ל שלומי בינדר, מצביאותו של האלוף יצחק חופי בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים גיליון 33 אוגוסט 2021 אפרים לפיד ורון גביאן, הדוברות הצבאית במלחמת יום הכיפורים, יסודות (כתב עת), 05.07.2023 הסכתים מלחמה משלו – חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 22 בדצמבר 2021 רהב – דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 20 באוקטובר 2021 האם אפשר היה אחרת?, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 31 באוקטובר 2020 הרעה מהצפון - מלחמת יום הכיפורים בצפון מנקודת המבט הסורית והסובייטית, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 12 בפברואר 2022 סרטונים פלג לוי, הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, סמינר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, רמת אפעל. 2 בדצמבר 1999. אל"ם מיל' ד"ר שמעון גולן על קבלת ההחלטות לפני מלחמת יום הכיפורים באתר מ.ת.ג, יוטיוב, 30.9.2022 סא"ל מיל. אברהם זהר – המכון לחקר מלחמות ישראל, , 9.3.2021 (החל מדקה 9:00) "מלחמה באוקטובר", מיני-סדרה תעודית בהפקת רשת השידור הקטרית אלג'זירה: "301 פדויים: סיפורם של הפדויים שחזרו מהשבי במצרים ובסוריה": סרט תיעודי בשני חלקים, ששודר בכאן 11: אנגלית מסמכים אמריקנים שסיווגם הוסר על המלחמה מכתבים מהחזית, המלחמה והאירועים שבאו בעקבותיה מנקודת מבטו של חייל מילואים. סרט מתוך אתר ארכיון שפילברג ביאורים הערות שוליים * יום הכיפורים יום הכיפורים יום הכיפורים יום הכיפורים קטגוריה:1973 בישראל קטגוריה:גבול ישראל–מצרים קטגוריה:1973 בסוריה קטגוריה:1973 במצרים	2024-10-18T11:23:43
בחירות	ממוזער\|הצבעה בבחירות לכנסת השמונה עשרה שמאל\|ממוזער\|250px\|הצבעה בקלפי בבחירות 2007 בצרפת שמאל\|ממוזער\|250px\|פתקי הצבעה בישראל (הכנסת ה-18) 250px\|ממוזער\|שמאל\|עמדות הצבעה אלקטרוניות בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה הישראלית, יולי 2017 בחירות הן תהליך חברתי בו חברי ציבור מסוים מכריעים בנקודת זמן מוגדרת על חלוקת כוח חברתית בין מספר מועמדים אשר יכולים להיות אנשים בודדים או קבוצות מאורגנות. תוצאת הבחירות היא חלוקה של תארים ותפקידים בין המועמדים על בסיס רצונות ציבור הבוחרים. שיטות לקיום בחירות ישנן שיטות רבות לקיים בחירות. כל שיטה כוללת חישוב מתמטי זה או אחר של התוצאות, המבטא את רצונו המשוקלל של הציבור. יחידת החישוב עליה מתבססים היא לרוב הקול (הזכות של אדם יחיד להשתתף בבחירות). הבחירות במדינות שונות ולמוסדות שונים נבדלות מכמה היבטים עיקריים, הכרוכים זה בזה: בחירות אזוריות מול בחירות ארציות – בבחירות אזוריות נחלקת המדינה למספר מחוזות בחירה, שכל אחד מהם שולח את נציגיו, אחד או יותר, על פי הצבעתם של התושבים במחוז. בבחירות ארציות, המדינה כולה מהווה מחוז בחירה יחיד. במרבית מדינות העולם נערכות בחירות אזוריות או בחירות בשיטה מעורבת, שבה נבחרים חלק מן הנציגים בהתמודדות ארצית וחלק במחוזות בחירה. ישראל והולנד הן הדמוקרטיות היחידות שיש בהן בחירות ארציות-יחסיות. בחירות יחסיות מול בחירות רובניות (או רוביות) – הבחנה זו תקפה לבחירות למוסדות שיש בהם מספר נציגים, כגון פרלמנטים. בשיטה היחסית המטרה היא שהיחס המספרי בין נציגי המפלגות יהיה דומה ככל האפשר ליחס בין מספר תומכיהן. בשיטה הרובנית מבטאות תוצאות הבחירות את בחירתו של הרוב בלבד, בלי התחשבות בשיעורי התמיכה היחסיים של המפסידים. בבחירות למוסד מייצג השיטה הרובנית משתלבת בשיטה האזורית, כך שבכל אזור נערכות בחירות בשיטה רובנית, ורק בחירתו של הרוב באה לידי ביטוי בקביעת הנציג. שיטות של בחירות רובניות נבדלות ברוב הדרוש כדי להיבחר. במערכות מסוימות מנצח המועמד שהשיג את המספר הגדול ביותר של קולות בסיבוב בחירות אחד, ובאחרות נדרש רוב מיוחס כלשהו, ונערכים מספר סיבובי בחירות להשגתו, תוך ניפוי מועמדים מסיבוב לסיבוב. בחירות אישיות מול בחירות מפלגתיות – בבחירות מפלגתיות מצביעים הבוחרים עבור רשימה מפלגתית שנקבעה מראש, ואילו בבחירות אישיות הם מצביעים עבור מועמד מסוים באופן אישי. לרוב, גם בבחירות אישיות יתמודדו רוב המועמדים מטעם מפלגה כלשהי. בשיטת הבחירות האישיות נהוגות בחירות ביניים במקרה שנציג נבחר מאבד את מקומו במהלך הקדנציה, ואילו בבחירות על-פי רשימות הוא מוחלף בבא אחריו. לכל שיטה עשויים להיות כלי בחירה רבים, הקובעים את מכלול הדקויות בתהליך. לשיטות הבחירה השונות השפעה רבה על המערכת הפוליטית. בפרט, בחירות יחסיות מאפשרות ייצוג טוב יותר של מכלול הדעות בציבור, אך גורמות לעיתים קרובות לאי-יציבות פוליטית, ואילו לבחירות רובניות תוצאה הפוכה – רמת היציגות המתקבלת נמוכה אך המערכת הפוליטית יציבה יותר. הבחירות כסמן דמוקרטי בחירות, כאשר הן חופשיות, שוות והוגנות, הן סממן הכרחי של דמוקרטיה, שכן קיים בהן ביטוי למרבית הערכים הדמוקרטים. הבחירות מממשות הלכה למעשה את עקרון "שלטון העם" שעומד בבסיס המשטר הדמוקרטי, כאשר העם בוחר לשלטון את נציגיו שפועלים מכוחו ומייצגים אותו. מתבצעת "הגבלת השלטון", באמצעות האפשרות שיש לאזרחים לבצע חילופי שלטון. עם זאת, לא כל משטר שמתקיים בו תהליך בחירות הוא דמוקרטיה. בחירות במדינה מודרנית שמאל\|ממוזער\|250px\|אחיות ששירתו בבית חולים שדה בצרפת מחיל המשלוח הקנדי במלחמת העולם הראשונה מצביעות לבחירות הכלליות במדינה זו ב-1917 הבחירות המפורסמות ביותר הן הבחירות המודרניות למוסדות המרכזיים במדינה, שהם פרלמנט, נשיא, או ראשות ממשלה (לרוב בבחירות נקבעים רק אחד או שניים ממוסדות אלו). למעשה, הגדרת האזרחות בתקופה המודרנית נקבעת על פי זכות הבחירה. בחירות מודרניות נחשבות בתקופה המודרנית ליסוד חיוני של כל מדינה דמוקרטית. מבחינה טכנית, השיטה הנפוצה היא קיום יום בחירות במדינה, אחת למספר שנים קבוע (בדרך כלל בין 3 ל-5), מלבד מקרים מיוחדים. האזרחים מחולקים לקבוצות גאוגרפיות קטנות לצורך ההצבעה וכל קבוצה מצביעה בקלפי שבאזורה. לקלפי משמעות טכנית בלבד ולא משמעות אלקטורלית. לבחירות בדמוקרטיות המודרניות מספר מאפיינים: בחירות כלליות – לכלל האזרחים הבוגרים במדינה זכות לבחור ולהיבחר למוסדות הנבחרים במדינה, וציבור זה הוא רוב מוחלט במדינה. בחירות חופשיות – כל אזרח רשאי להצביע על פי בחירתו מבין כל המועמדים. כחלק מרעיון זה, ההצבעה היא חשאית. כל אזרח רשאי, בהתאם למגבלות טכניות מסוימות, להיות מועמד לבחירות. מועמדות זו לעיתים מוגבלת עקרונית על מנת להגן על ההסכם הדמוקרטי או על מנת לשמור על עקרונות מכוננים אחרים של המדינה (לדוגמה, בישראל ניתן לפסול מפלגה אם יש לה מצע גזעני או שהיא כופרת בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית). מפלגות ומתמודדים רשאים לפעול בחופשיות כדי לשכנע את הבוחרים להצביע עבורם, במגבלות מסוימות. בחירות שוויוניות – לכל אזרח קול אחד בלבד, השווה לכל קול אחר. זהו המצב הנפוץ, אך לא היחיד. בבחירות לפרלמנט הבריטי התקיימו "מחוזות האוניברסיטה" מאז ימי המלך ג'יימס הראשון, הסדר שהביא לכך שבוגרי האוניברסיטאות בבריטניה היו בעלי קול כפול. הם בחרו בנציג האוניברסיטה לפרלמנט, ובנוסף לכך בחרו בנציג המחוז שבו גרו. ההסדר בוטל בשנת 1948. בחירות הוגנות – ספירת הקולות ויתר ההיבטים הטכניים של ההצבעה (כגון ניהול פנקס הבוחרים והפיקוח על ההצבעה) מתבצעים באופן נייטרלי; חל איסור אפקטיבי על שימוש בגופי השלטון לשם קידומה של מפלגה מסוימת. בחירות תקופתיות (מחזוריות) – הבחירות חוזרות במרווחי זמן ידועים וסדירים הקבועים בחוק. בדרך כלל נערכים מאמצים שיאפשרו לכל אזרח בעל זכות בחירה לממש את זכותו, גם אם הוא מרותק למיטה, משרת בצבא או בשירות המדינה מחוץ לגבולות ארצו ובחלק מהמדינות גם אם הוא נמצא בכלא. במסגרת מאמצים אלו מקובל שיום הבחירות הוא יום שבתון במשק. ישנן מדינות שמעניקות לעובד יום חופש בדיעבד עבור יום הבחירות בכפוף להצגת אישור מצוות הקלפי שהעובד אכן הצביע. תמריץ שלילי מקובל במדינה מודרנית הוא הטלת קנסות על אזרחים שלא הצביעו. מערכת הבחירות שמאל\|ממוזער\|250px\|תליית כרזות ברחוב במילאנו במהלך מערכת בחירות באיטליה ממוזער\|255x255 פיקסלים\|חברי ועדת קלפי בבחירות 2009 תקופת זמן מסוימת לפני יום הבחירות, מתקיימת מערכת בחירות (הנקראת גם 'מרוץ'). במערכת הבחירות מתקיימת פעילות פוליטית נמרצת שמטרתה (מבחינת כל מועמד) השגת יתרון יחסי בתוצאות הבחירות, ועיקרה מאבק פרסומי (תשדירי בחירות בטלוויזיה וברדיו, שלטי חוצות, חלוקת עלוני פרסום וכדומה) רחב ואינטנסיבי על עיצוב דעת הקהל. המונח 'מרוץ' אינו סתמי, ולרוב מקבלת מערכת הבחירות מאפיינים של התמודדות מאסיבית קצרת-טווח, בה מנוצלים רוב משאבי המתמודדים, כלכליים ופוליטיים, מלווה בהתעוררות המודעות הציבורית למתרחש בפוליטיקה של המדינה בתקופת הזמן הסמוכה לה. מקובל להאמין כי התנהגות מוסדות השלטון בתקופת בחירות מגויסת לטובת המערכה על ידי גורמים שונים. אמונה מקובלת אחרת היא שהמועמדים נוהגים לתאר את עצמם באופן שאינו תואם את התנהגותם לאחר הבחירות. מסע בחירות באינטרנט בשנים האחרונות אנו עדים לשימוש מוגבר באינטרנט על ידי פוליטיקאים במסע הבחירות שלהם. הדוגמה הבולטת של שימוש כזה היא מסע הבחירות של נשיא ארה״ב ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית בשנת 2008. אובמה ביצע שימוש נרחב ומקורי באינטרנט, בדגש על הרשתות החברתיות ואתרי העלאת התוכן החינמים על מנת להגיע אל קהל בוחרים נרחב ביותר ובעלות נמוכה. השימוש ברשתות החברתיות נועד ליצור הזדהות של קהל הבוחרים עם מסריו של המועמד לנשיאות ארצות הברית ועל ידי כך רתימתם למערכת הבחירות. היתרון הנוסף שמצא ברק אובמה בשימוש באינטרנט הוא העלויות הנמוכות יחסית לפרסום במדיה הקיימת (טלוויזיה, עיתונים). לשם המחשה הסרטון הרשמי של מערכת הבחירות באתר יוטיוב נצפה במשך 14.5 מיליון שעות כאשר עלות של פרסום דומה בטלוויזיה היה עולה כ-47 מיליון דולר. אובמה פרסם 41 סרטונים באתר YouTube במהלך מערכת הבחירות. בנוסף פתח אובמה שם משתמש ברשת החברתית פייסבוק, הוא דאג שדף זה יהיה יתעדכן כל הזמן בפעילותיו השונות כך שהקוראים ייכנסו כל הזמן לדף זה מתוך סקרנות לעקוב אחר פעילותו. מצע הבחירות מצע הבחירות הוא הצהרת כוונות מצד המועמדים, שבה הם מפרטים את השקפת עולמם, וכן את הדברים שברצונם לבצע אם ייבחרו לתפקיד. במצע הבחירות יש הצעות ודרכים טובות ביותר לדעת המפלגה לניהול יעיל וטוב של הארגון או המדינה. ראו גם בחירות אזוריות הבחירות לכנסת הבחירות לרשויות המקומיות בישראל בחירות בשיטה הרובנית מערכת דו-מפלגתית משטר חד-מפלגתי כלכלת בחירות סורטיציה בחירות בזק תקופת בחירות הצבעה ריבועית הכרעת הרוב קישורים חיצוניים כתבות ומאמרים על בחירות, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית דוד נחמיאס ושי דוד, שיטות בחירה: ניתוח חלופות והמלצות לרפורמה בישראל, בתוך משפט ועסקים יד, 511 (2012) נגה פורת, יום הבוחר, בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים, 12 במרץ 2015 הערות שוליים *	2023-12-05T14:13:20
מלחמת ההתשה	מלחמת ההתשה (בערבית: حرب الاستنزاف, חַרְבּ אֶל־אִסְתִנְזַאף) הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה ב-11 ביוני 1967 ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970, מועד שבו הסכימו הצדדים על הפסקת אש שנכנסה לתוקף למחרת. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, והיא הסתיימה בהתשה של שני הצדדים. המלחמה נמשכה למעלה משלוש שנים לאורך החזית המצרית, הירדנית והסורית. עיקר הלחימה היה בחזית תעלת סואץ שבה צבא מצרים וצה"ל ניהלו מלחמת התשה זה כנגד זה. הצבא המצרי ביצע הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ. בנוסף, נעשה ניסיון מצד המצרים להוביל באו"ם החלטה שתאלץ את ישראל לסגת מסיני. ישראל ניסתה לשמר את הישגיה במלחמת ששת הימים, ופעלה במלחמת ההתשה למניעת הישג קרקעי מצרי. מלחמת ההתשה החלה בעצימות נמוכה לאורך קו התעלה זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים. העימות הסלים לעצימות גבוהה החל במרץ 1969. בחזית המצרית, המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה מצרית על עמדות צה"ל לאורך התעלה, ופשיטות קומנדו מצריות. בתגובה הפעיל צה"ל את חיל האוויר שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה ובשלב מאוחר יותר עבר לתקיפת מטרות רבות בעומק מצרים. בנוסף, יזמה ישראל פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות לשטח מצרים. תקיפות אלו, שאיתן לא יכלו המצרים להתמודד, גרמו להתערבות סובייטית ישירה במלחמה. המלחמה הובילה לעליית המעורבות הסובייטית במצרים, ובסופו של דבר להתבססות של חיל האוויר הסובייטי להגנת ערי מצרים שהובילה לקרב אווירי ישיר בין ישראל לברית המועצות. בנוסף חימשה ברית המועצות את מצרים בסוללות ארטילריה להגנה אווירית, ששינו את המאזן האסטרטגי והשפיעו משמעותית על מלחמת יום הכיפורים. בסופו של דבר, המלחמה נגמרה בתיקו אסטרטגי. אף צד לא הצליח להדביר את הכוחות של היריב. לצד מלחמה זו התנהלה גם מלחמת ההתשה בבקעת הירדן ומלחמת ההתשה בחזית הסורית. בסיומה של המלחמה, מצרים, בסיועה המסיבי של ברית המועצות, הצליחה לנטרל חלק מהעליונות האווירית הישראלית באזור העימות מעל תעלת סואץ, הודות לקידום מערכי הנ"מ המתקדמים אל עבר התעלה. לפיתוח ולהצבה של מערך הנ"מ המצרי ברדיוס שמכסה מספר קילומטרים לתוך הגדה המזרחית של התעלה, היו השלכות מהותיות על המערכה האווירית במלחמת יום הכיפורים. תוצאות מלחמת ששת הימים בתום מלחמת ששת הימים השתנו יחסי הכוחות בסכסוך הישראלי-ערבי בצורה מהותית. ישראל ריבעה את שטחה וניצחה במערכה רב חזיתית תוך השמדת הנתח העיקרי של צבאות אויביה מצרים, סוריה וירדן והשגת עומק אסטרטגי, בעיקר בחזית המצרית, הודות לכיבוש חצי האי סיני והתבססות צבאית על הגזרה המזרחית של תעלת סואץ. בחודשים שאחרי המלחמה התחוללו כמה שינויים חשובים בזירה הגאו-פוליטית. ישראל סיפחה את מזרח ירושלים, מנהיגי מדינות ערב התכנסו בוועידת ח'רטום וקבעו כי אין בכוונתם להכיר בישראל, לערוך איתה משא ומתן, לחתום איתה על הסכם שלום או לנטוש את מאבקם של הפלסטינים. זמן קצר אחר כך התקבלה החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו ולשלום בר קיימא במזרח התיכון.שילה הטיס רולף, לוי אשכול (שקולניק) (1895–1969), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", בית ההוצאה הירושלמי והוצאת כתר, ירושלים, 1998 כל צד פירש את ההחלטה בהתאם לאינטרסים שלו. ישראל רצתה להיכנס למשא ומתן לשלום, והייתה מוכנה לוותר על מרבית השטחים שכבשה במהלך המלחמה בתמורה לשלום. לעומתה, מדינות ערב סירבו להסדר שלום של קבע, ובראש ובראשונה לדרישת ישראל למשא ומתן ישיר. הן טענו כי על ישראל לקיים את הנסיגה מהשטחים לפני כל משא ומתן. מטעם האו"ם הוקם גוף מתווך בראשות הדיפלומט גונאר יארינג. בעזרת התיווך שלו הצליחו הצדדים להגיע להסדר חילופי שבויים מהיר, אך לא התקדמו למשא ומתן. ממשלת ישראל קיימה מגעים חשאיים עם חוסיין, מלך ירדן. עם זאת, הוא סירב לקדם את ערוץ הקשר החשאי בין ירדן לישראל עקב תלות במצרים, שהתנגדה מכל וכל למשא ומתן. סיבה נוספת להתנגדותו הייתה התבססותם של ארגוני טרור פלסטינים בתוך ירדן, שהוציאו משטחה פעולות חבלה וטרור לעבר ישראל. ארגונים אלה היו הגורמים שהתניעו את מלחמת ההתשה בבקעת הירדן. מלחמת ששת הימים הסתיימה בתבוסה מצרית מוחצת. בסיומה החזיקו כוחות צה"ל בגדה המזרחית של תעלת סואץ. אנואר סאדאת, סגנו של נשיא מצרים, כתב באוטוביוגרפיה שלו: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-28 בספטמבר 1970 מת האיש, אלא ב-5 ביוני 1967, שעה אחת בדיוק לאחר שפרצה המלחמה". תחילה התפטר נאצר מנשיאות מצרים. עם זאת, לאחר שההמונים יצאו לרחובות וקראו לו לחזור בו, וכמוהם גם הנהגת ברית המועצות שהפצירה בו להישאר בתפקיד, הוא אכן חזר בו. עקב התנגדות למשא ומתן המדיני החליט נאצר שיש לפעול נגד ישראל בדרך צבאית אך מדודה, תוך כדי מערכה ארוכה שבה ינוצלו נקודות החוזקה של מצרים ומדינות ערב, כגון סיבולת להתמודדות ארוכה במצב של לחימת התשה. בתוך כך יחשפו חולשותיה של ישראל. ניסיונו להוביל למלחמת התשה כוללת גם בחזית הירדנית והסורית לא התממשה, ומלבד ארגוני הטרור הפלסטינים, כגון הפת"ח, לא הייתה היענות ממשית לקריאתו. מצרים דרשה, כתנאי מקדים לכל משא ומתן, את נסיגת ישראל חזרה לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים, ודרישה התחלתית זאת תקעה מקלות בגלגלים של כל ניסיון לקדם את המשא ומתן המדיני. בסיכומו של דבר, נשיא מצרים היה נחוש להשיב את חצי האי סיני בכוח צבאי, ועד שצבאו ישתקם ויוכל לאתגר משמעותית את האחיזה הישראלית בצידה השני של התעלה הוא נקט גישה של מלחמת התשה כדי לשחוק את עוצמתה של ישראל. הצדדים הלוחמים ישראל מלחמת ששת הימים התחוללה בזמן שבו ישראל הייתה נתונה בסכנה קיומית. בסיומה היא השיגה, לראשונה, עומק אסטרטגי. בתמיכה אמריקאית של ממשל ג'ונסון, היא קיבלה צידוד בינלאומי בעמדתה שלא תתקיים שום נסיגה מהשטחים שנכבשו ללא הסדר של שלום קבע. תורת הביטחון הישראלית, שהתבססה על גישת ההבקעה לפי המוטו "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", נחלה ניצחון אדיר במלחמה. הניצחון במלחמה גם העביר לידי ישראל את שדות הנפט של סיני, ואת אתרי התיירות הגדולים בגדה המערבית. הוא אף הוביל לתחילתו של גל עלייה חדש, מה שהוסיף ותרם לסיום המיתון ולגאות הכלכלית בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. לאחר הניצחון שלטה מדינת ישראל בכל שטחי ארץ ישראל השלמה. מכאן והלאה לא היו עוד לישראל שאיפות אפשריות להתפשטות מדינית. עובדה זו העלתה תהיות באשר ליעדים הקרקעיים במלחמה הבאה, כמו גם באשר לעדכון תורת הביטחון. עד לאותה הנקודה התבססה תורת הביטחון על הצורך בקרב הבקעה מהיר שמטיל את הכף לטובת ישראל ומערער את המאזן האופרטיבי של אויביה. כעת, כשלישראל לא נותרו שאיפות התפשטות וגבולה הדרומי מבוסס על גבול טבעי (תעלת סואץ), קשה להתאים את גישת ההבקעה למצב החדש בשטח. נוכח הקיפאון במשא ומתן המדיני לאחר המלחמה, ההערכה באמ"ן הייתה שתוך זמן מה מדינות ערב יסלימו מחדש את העימות, ויש להתכונן למלחמה הבאה. מלחמה זו תיערך בתנאי גבולות הביטחון החדשים שנוצרו כתוצאה מהניצחון במלחמת ששת הימים. לפיכך, בסיומה של המלחמה השקיעה ממשלת ישראל תקציבים נוספים בביטחון. משוואת סדר העדיפויות בהקצאת משאבים בין החילות, לפיה חיל האוויר במקום הראשון, חיל השריון במקום השני, ושאר החילות אחריהם, נשמרה. משום כך, גדל תקציבו של חיל האוויר והגיע לכדי מחצית מסך התקציב של הצבא. כדי לענות על הדרישות החדשות של המצב בשטח, התוכנית הרב שנתית (תר"ש) 'מכבי' בוטלה והוחלפה בתר"ש 'גושן', שנועדה לתכנון החימוש, הקצאת המשאבים וההתנהלות הכללית של הצבא בחמש השנים מ-1970 ועד 1974. בנוסף לכך, החליטה הממשלה להאריך את שירות החובה למתגייסים לצה"ל, משנתיים וחצי לשלוש שנים, כדי להיענות לצורכי הביטחון החדשים. הצבת הכוחות בגבולות המדינה הוגדלה משמעותית מכפי שהייתה טרם המלחמה. צה"ל גם החל להעביר בסיסים ולבנות בסיסים חדשים במרחבים הגדולים של חצי האי סיני. אחרי מלחמת ששת הימים קו הגבול היבשתי הצטמצם ל-650 ק"מ והגבול הימי התארך ל-1,000 ק"מ. במקביל, כדי לשמור על העדיפות הטכנולוגית, ישראל הוסיפה להשקיע ברכש צבאי מואץ. חיל האוויר קלט מטוסי קרב דאגלס A-4 סקייהוק ומקדונל דאגלס F-4 פנטום מתוצרת אמריקאית, ותוך מספר שנים הפך הפנטום למטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר, על חשבון המיראז' 3. התלות ברכש צבאי מצרפת נחתכה לגמרי כתוצאה מהאמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, אך ב-1969, נשיא צרפת החדש ז'ורז' פומפידו, אישר את קיומה של עסקת רכש מיראז'ים שנחתמה מבעוד מועד אך עוכבה כתוצאה מהאמברגו, וצוות ישראלי השתלט על ספינות שרבורג, שהעברתן לישראל גם כן נעצרה כתוצאה מהאמברגו, והשיטו אותם מהמספנות בצרפת לישראל. חיל הים עבר מהפך במסגרתו הכלי העיקרי שלו התחלף מהמשחתת לספינת הטילים. עבור חיל השריון נרכשו טנקי M48 פטון נוספים והושבחו הקיימים, וגם נעשה ניסיון רכישה של טנקי צנטוריון שנכשל כאשר בריטניה נסוגה מהצעתה לעסקה בלחץ מדינות ערב. במקביל החל הפיתוח של טנק מערכה תוצרת כחול לבן, שבסופו של דבר הבשיל לכדי טנק המרכבה. צה"ל גם השתמש בכלי נשק שנלקחו שלל מידי המצרים במלחמה, כגון טנקים מדגם T-54. בתוך צה"ל נערכו מספר שינויים ארגוניים לאחר המלחמה, בין היתר הקמת האוגדה הסדירה הראשונה, היא אוגדת סיני. הייתה זאת הפעם הראשונה בתולדות צה"ל שהוקמה אוגדה מרחבית סדירה, כאשר עד אז נעשה שימוש והפעלה רק של אוגדות משימתיות בעתות מלחמה (במבצע קדש ובששת הימים). בפועל האוגדה, שמפקדת ישבה בבסיס רפידים, הייתה בסד"כ חסר, של שתי חטיבות. הועלו הצעות להקים את מפקדת חילות השדה, אך הן לא התקבלו באותה העת. מבחינת ההנהגה, בפברואר 1969 נפטר ראש ממשלת ישראל לוי אשכול והוחלף בגולדה מאיר. לכל אורך מלחמת ההתשה כיהן משה דיין בתור שר הביטחון. הרמטכ"ל יצחק רבין סיים את תפקידו בראשית 1968 ובהמשך התמנה לשגריר בארצות הברית. הוא הוחלף בתפקידו ברא"ל חיים בר-לב. אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש כיהן בתפקיד עד דצמבר 1969, אז הוחלף בידי אריאל שרון. מרדכי הוד המשיך בתפקידו כמפקד חיל האוויר לכל אורך מלחמת ההתשה ואברהם אדן כיהן כמפקד גייסות השריון החל במרץ 1969. במהלך המלחמה הוחלף שלמה אראל באברהם בוצר בתפקיד מפקד חיל הים. מלחמת ההתשה נערכה בחזית התעלה, הרחק מהעורף הישראלי, וללא גיוס מילואים חריג, ולכן לא הייתה לה השפעה ישירה על העורף, שבו נמשכו החיים כסדרם. עם זאת, קורבנותיה השפיעו על מורל הציבור בישראל. הזדהות יוצאת דופן של העורף עם הלוחמים הייתה ביוזמתו של שר הביטחון משה דיין: התנדבותם של קציני מילואים מבוגרים, הפטורים משירות צבאי, ללחימה של חודשים אחדים בחזית התעלה, תוך שהם מעניקים מניסיונם ומבגרותם ללוחמים הצעירים. מתנדבים אלה כונו "נמרים". מפקדי צה"ל במלחמת ההתשה תפקיד שם ראש המטה הכללי יצחק רבין, חיים בר-לב ראש אג"ם עזר ויצמן ראש אגף המודיעין אהרן יריב ראש אגף אפסנאות עמוס חורב מפקד חיל האוויר מרדכי הוד מפקד חיל הים שלמה אראל, אברהם בוצר אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, מרדכי גור אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, רחבעם זאבי אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, אריאל שרון קצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר) רפאל איתן קצין הנדסה ראשי ירחמיאל דורי קצין תותחנים ראשי ברוך ברוכין קצין חימוש ראשי חיים דומי קצין קשר ראשי משה גדרון קצין רפואה ראשי ראובן אלדר מפקד הכוחות המשוריינים בסיני אברהם אדן, שלמה להט מפקד חטיבת גולני יקותיאל אדם מפקד חטיבת הצנחנים חיים נדל מפקד חטיבה 7 יעקב אבן מפקד חטיבה 188 משה בר כוכבאמפקד חטיבה 401 ששון יצחקי מצרים הצבא המצרי נחל תבוסה חריפה במלחמת ששת הימים. שני שלישים מחיל האוויר שלו הושמדו וצבא היבשה התפורר. מתוך עשרים חטיבות נותרו בין שבע לתשע מתפקדות בלבד. יתר על כן, עיקר הארטילריה שלה נחרבה. בתוך מצרים עצמה ההמונים המשיכו לגבות ולתמוך בנאצר, אך מעמדו מבחינת הצבא נחלש, ועל כן הוא ביצע טיהור פוליטי והדיח עשרות רבות של קצינים. נאצר הדיח את מפקדו העליון של צבאו, עבד אל-חכים עאמר, שבהמשך גם התאבד, ובמקומו מינה את הרמטכ"ל מוחמד פאוזי לשר המלחמה ואת מי שהיה מפקד החזית הירדנית במלחמת ששת הימים, עבד אל-מונעם ריאד, לרמטכ"ל הצבא המצרי. אחמד איסמאעיל עלי נעשה למפקד חזית תעלת סואץ של הצבא המצרי. מפקד חיל האוויר, מוחמד סידקי מחמוד, הודח והועמד לדין על כישלונו המחפיר במלחמה. מי שהיה האחראי הישיר על הטיהור היה שר המלחמה החדש פאוזי. בנאום שנשא נאצר בנובמבר 1967, הודה שהצבא איבד בערך שמונים אחוז מציודו וכמעט את כל מטוסיו. נאצר עצמו סבל מבריאות רופפת, ודרך נאומים חוצבי להבות הוא שלהב את ההמונים לתמוך בו בהמשך המאבק צבאי נגד ישראלי, מה שתרם לו בייצוב שלטונו. ההנהגה הצבאית החדשה שמה דגש בגיוס על חיילים וקצינים בעלי השכלה שיוכלו להפעיל מערכות נשק מתקדמות. כדי לשקם את הצבא המצרי הועמקה משמעותית השותפות בין מצרים לברית המועצות. זמן קצר אחרי המלחמה ביקרו במצרים יו"ר נשיאות הסובייט העליון ניקולאי פודגורני ורמטכ"ל הכוחות המזוינים של ברית המועצות מרשל מאטוויי זכארוב. צי הים התיכון של הצי הסובייטי קיבל היתר לעגון בחופי מצרים, ונאצר רצה להסדיר חוזה הגנה ביחד עם ברית המועצות. ההנהגה הסובייטית החליטה לספק במהרה תחמושת, אימונים והדרכות לצבא המצרי, וכבר באוקטובר 1967, ארבעה חודשים אחרי המלחמה, מספר הטנקים המצרים הגיע לשני שלישים מהכמות שלו לפני המלחמה, ומלאי המטוסים היה שמונים אחוז מגודלו לפני המלחמה. ארצות הברית עקבה בדאגה אחר שיתוף הפעולה המתהדק בין ברית המועצות למצרים. ההנהגה הסובייטית רצתה להכין את מצרים לקראת עימות מחודש עם ישראל, אך היא עצמה רצתה להימנע מעימות חדש במזרח התיכון, והיועצים הסובייטים ניסו בעקביות למנוע הסלמה של העימות לכדי סבב לוחמה חדש. על אף חילוקי דעות שהתגלו מפעם לפעם, שיתוף הפעולה בין הקצונה המצרית ליועצים הסובייטים היה דיסקרטי ומוצלח.Mohamed Abdel Ghani el-Gamasy, The October War, Cairo, 1993, p. 96 האבדות של חיל האוויר המצרי הושלמו במלואן על ידי הסובייטים עוד בסוף שנת 1967. בישיבת הממשלה המצרית בפברואר 1968 סקר שר המלחמה פאוזי את מצב הצבא ואמר שהסיוע הסובייטי הביא להשלמת 70% מהאבדות של כוחות היבשה. פאוזי גם ציין שהסיוע הרב ניתן למצרים ללא כל תמורה. ברית המועצות סיפקה למצרים ארסנל של מטוסי מיג-21, אך החשש בישראל ובארצות הברית, שתספק למצרים גם מטוסי מיג-23 חדישים, התבדה. למעשה, ברית המועצות הסכימה למכור למצרים מטוסי מיג-23 רק בצל מלחמת יום הכיפורים, ואלו נכנסו לשירות הצבא המצרי רק לאחר תום המלחמה. בלי המיג-23, למצרים לא היה מטוס קרב שיכול היה לבצע מתקפות עומק בלב ישראל, מעל שמי ירושלים או תל אביב. הנשק העיקרי שברית המועצות סיפקה למצרים, ששינה את המאזן האסטרטגי, היה בתחום ההגנה האווירית: מערכות טילי קרקע-אוויר מסוג סוללות נגד מטוסים מדגמי SA-2, ו-SA-3, שפגעו משמעותית בעליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי, והובילו לירידה בחופש הפעולה שלו ויכולת התמיכה בכוחות על הקרקע. ביולי 1968, ביקר נאצר במוסקבה וחתם סכם רכש צבאי שכלל 150 מטוסי קרב מדגמי מיג-21 וסוחוי Su-7, מאות טנקים מדגם T-55 כמו גם נגמ"שים, תותחים ניידים, אמצעי גישור (לקראת פעולה עתידית לחציית התעלה מזרחה) וטילי לונה (פרוג). כעבור שנה משלחת מצרית נוספת ביקרה במוסקבה כדי לקדם הסכם רכש נוסף. כתוצאה מכך ברית המועצות העמיקה את החדירה האזורית שלה, לא רק במצרים אלא גם בבעלת בריתה סוריה. המידע המודיעיני לגבי פעילות הרוסים שהיה בידי ישראל היה מצומצם יחסית, וראש אמ"ן אהרן יריב אמר בהקשר: "אנחנו יודעים מעט מאוד, וכל מערבי יודע מעט מאוד, על מה שנעשה בגוש הסובייטי ומה שנעשה בצמרת הרוסית. אנחנו לא יודעים מי הגופים אשר קובעים בעניין זה או אחר ומה הגורמים אשר משפיעים עליהם." ועדיין, ההערכה של אמ"ן, נוכח הידיעות שכן היו בהישג יד, הייתה שברית המועצות פועלת לקרר את מצרים ומדינות ערב בכלל, ומנסה למנוע הידרדרות למלחמה כוללת. סיבה אפשרית אחת הייתה שעימות מסוג זה יעמיק גם את המעורבות האמריקאית באזור, דרך הגברת התמיכה בישראל, ובמקרה של מלחמה בה הטכנולוגיה הישראלית מתוצרת אמריקאית תגבר על התוצרת הסובייטית, הדבר יפגע אנושות בשוק הרכש הצבאי של ברית המועצות. לפיכך, ההערכה בישראל הייתה שברית המועצות לא תתערב ישירות במצב של לחימה למעט במצבי קיצון. ארצות הברית אכן העמיקה את תמיכתה בישראל נוכח החדירה הסובייטית, וממשל ניקסון אישר מענק שנתי מורחב לישראל מתוך התקציב הפדרלי. ההסלמה בתקריות האש טיבוע אח"י אילת וההסלמה מיד לאחר סיום המלחמה החלה מצרים לשקם את כוחה הצבאי, וכאמור תוך מספר חודשים היא חידשה את המלאים שאיבדה כתוצאה מהמלחמה. ישראל מצידה השתלטה על כל חצי האי סיני להוציא את הביצות הנמצאות צפון-מזרחית לקנטרה, המחברות אותה לפורט פואד. משרד החוץ הישראלי גם הבהיר שאין בכוונת ישראל לכבוש את פורט פואד, היושבת על פתחה של תעלת סואץ. רוב האיים במפרץ סואץ וים סוף נותרו בידי מצרים. מצרים החלה ליזום תקריות אש, כאשר בראשונה שבהן, ב-1 ביולי, חדר כוח מצרי אל הגדה המזרחית של התעלה. נוכח תקריות האש בתעלה, האו"ם קידם את הצבתם של משקיפים משני צידי התעלה. למשקיפים לא הייתה יכולת למנוע את ההסלמה של תקריות האש, אך ראש המשקיפים בישראל, אוד בול מחיל האוויר המלכותי הנורווגי, שמר על שיתוף פעולה מוצלח עם ההנהגה הישראלית. מצרים טענה שהיא יוזמת את תקריות האש משום שישראל חודרת לתעלה עצמה, וקהיר תבעה בעלות על כל התעלה.Gamasy, The October War, p. 99 לעומתה, ישראל טענה שהגבול הימי עובר באמצע התעלה. עיקר תקריות האש התרכזו בגזרה המרכזית והדרומית של התעלה, בעוד התקיים שקט יחסי בגזרה הצפונית שלה. אמ"ן העריך שהדבר נבע משהות ספינות רוסיות בפורט סעיד, שצמצמו את חופש הפעולה של ישראל ומצרים. בתגובה לתקריות הראשונות בחודש יולי, פיקוד דרום החל לבנות ביצורים פשוטים לאורך התעלה, והוחלט להקים את חטיבה 401 שתוצב בסיני. נערכו גם חדירות אוויריות של חיל האוויר המצרי מעל שטחי סיני. ימין\|ממוזער\|283x283px\|המשחתת אח"י אילת (ק-40) שטובעה בידי ספינות טילים מצריות במימי הים התיכון, ארבעה חודשים לאחר תום מלחמת ששת הימים. הבולטת בתקריות האש המוקדמות הייתה טיבוע אח"י אילת, ב-21 באוקטובר 1967. ב-11 ביולי, בקרב ימי, הטביעה המשחתת, ששטה בעומק הים התיכון, שתי טרפדות מצריות שנעו לעברה. הצי המצרי עקב אחר פעילות המשחתת, והחליט להטביע אותה כאשר הייתה קרובה לפורט סעיד. המשחתת נפגעה פעמיים: בפגיעה הראשונה החלה בקרת נזקים, ובפגיעה השנייה הורה המפקד על נטישה. 47 אנשי צוות נהרגו. בציבור בישראל התייחסו לאירוע בתור "מחדל". הרמטכ"ל רבין הגדיר את הטיבוע כ"דפיקה הכי גדולה שצה"ל חטף מאז המלחמה". בעקבות האירוע חיל הים השלים את ההמרה שלו והעביר את מרכז הכובד המבצעי ממשחתות לספינות טילים. שלושה ימים לאחר הטיבוע, נפתחה תקרית אש חדשה על גדות התעלה, וצה"ל ניצל אותה כדי להפציץ את המרכז התעשייתי של סואץ. במבצע אבוקה, הושמדו כליל בתי הזיקוק בעיר, בנזק שהוערך במאה מיליון דולר. במבצע המח"ט שמואל גונן טיווח את התותחנים במבצע מהאוויר, על מסוק סיקורסקי S-58 שהטיס אליעזר כהן. כתוצאה מההפצצה של צה"ל, מצרים החלה לפנות את תושבי סואץ ובהדרגה פינתה גם את יושבי ערי הגדה המערבית האחרות של התעלה.Saïd K. Aburish, Nasser: The Last Arab, Thomas Dunne Books, 2004, p. 297 כתוצאה מכך מצרים נצרה את האש למספר חודשים. הניסיונות של מזכיר האו"ם, או תאנט, להגדיל את סמכויות המשקיפים ולוודא את הישמרותה של הפסקת האש, עלו בתוהו. מטרתה של מצרים במלחמת ההתשה הייתה להפעיל לחץ על ישראל, על-מנת שתיסוג משטחי סיני שנכבשו במלחמת ששת הימים, או לפחות תיסוג מקו התעלה כך שתתאפשר פתיחתה לשיט. שליט מצרים נאצר הודה שאין ביכולתו לכבוש מחדש את סיני מידי ישראל, אך הוא יכול התיש אותה ולשבור את רוחה, כך טען, דרך לוחמת שחיקה. מטרתה של ישראל הייתה לסכל את מטרתה של מצרים, כלומר להמשיך ולעמוד בגבולות שנקבעו ולהבהיר למצרים שבכוח לא תוכל להשיג דבר. תחילה פעלה ישראל בדרך של מגננה – מציאת פתרונות לעמידה בהתקפות בקו התעלה במינימום נפגעים. תחילתה של המלחמה, וחלק ניכר מכל מהלכה, היה בהתקפות ארטילריה ופשיטות קומנדו מצריות על מוצבי צה"ל שלגדות תעלת סואץ. במהלך המלחמה הלכה וגברה המעורבות של ברית המועצות במצרים, תחילה באספקה נרחבת של נשק וציוד, ולאחר מכן שיגור יועצים צבאיים, טכנאים ואף לוחמים. במקביל לאירועים על גדת התעלה, צה"ל פעל גם למיגור קיני הטרור ששרצו ברצועת עזה, ובראשם תאי פת"ח שנתמכו בידי מדינות ערב.ממוזער\|חיל צה"ל על רקע תוצאות הבערת מתקני הזיקוק בסואץ, דצמבר 1967לאחר כמעט שנה של שקט יחסי בגזרה, בראשית קיץ 1968 חודשו תקריות האש בידי מצרים. ב-8 בספטמבר 1968 פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית לאורך התעלה, ובה נהרגו עשרה חיילי צה"ל. לאורך הקיץ חלו תמורות, עליות וירידות במינון ההפצצות ותקריות האש, ובאוקטובר החלה הסלמה משמעותית. בתגובה להסלמה התכנסה ממשלת ישראל, בראשות לוי אשכול, ונקטה שינוי מדיניות. עד לנקודה זו הסכימה הממשלה לשיבה לגבול הבינלאומי שהתקיים טרם המלחמה בתמורה לשלום, אך כעת קבעה החלטת הממשלה: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם א-שייח' תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל והסדרי ביטחון חיוניים אחרים." ב-26 באוקטובר פתחו המצרים בהפגזה נוספת שלוותה בפשיטות קומנדו, והסבו לצה"ל חמישה עשר הרוגים. בתגובה ערך צה"ל, ב-31 באוקטובר, את "מבצע הלם", שבו פשטו כוחות צנחנים, מוטסים במסוקי "סופר פרלון", על שלושה יעדים בעומק מצרים (כ-350 קילומטר).יואב גלבר, חני זיו, בני קשת: מאה שנות מאבק ; חמישים שנות צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998, עמ' 267 הכוחות חיבלו בתשתיות אזרחיות, בין היתר בנגע חמאדי, על גדות נהר הנילוס, בלב מצרים. החבלות כללו תחנת שנאים, סכר וגשר מעל הנילוס. פשיטה זו, שפגעה באספקת החשמל לכל מצרים, הביאה לרגיעה בחזית התעלה. לפי הרמטכ"ל בר-לב, המהלך "נתן מכה לתודעתם" של המצרים. הקמת קו בר-לב נוכח ההפגזות וההסלמה חלה הערכת מצב מחודשת במטה הכללי של צה"ל לגבי תפיסת ההגנה של מערב סיני. חצי האי סיני העניק לישראל לראשונה עומק אסטרטגי, אך כעת הייתה שאלה באשר לדרך שבה יש לנצל אותו. סגן מפקד גייסות השריון, אברהם אדן, טען שיש למנוע מהמצרים כל הישג, ולו זמני, בגדה המזרחית של התעלה, שכן במקרה והוא יחפוף להפסקת אש, יגרם נזק לדימוי ההרתעתי של ישראל. במטה הכללי היה חשד תמידי שההפגזות הן מהלך מקדים לקראת ניסיון אפשרי של צליחה מצרית בהיקף גדול לעבר התעלה המזרחית. מצרים הציבה במקביל סוללות טילים חדשות, ונשק הנ"מ שלה העניק לארטילריה שלה יתרון על גבי חיל האוויר הישראלי, והקטין את מרחב התמרון של האחרון. לפיכך, טען אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש, יש להכין מערך שבו ניתן יהיה להגן על סיני גם ללא תמיכה אווירית לכוחות על הקרקע. הוכנה תוכנית 'סלע', עם שתי תרחישים אפשריים (האחד במצב שיש בו התרעה והשני בלעדיו), לפריסת כוחות בסיני במקרה של פרוץ מלחמה. ההערכה של אמ"ן הייתה שעד מרץ 1969 הצבא המצרי יהיה מסוגל לפתוח בצליחה רבתי שמטרתה כיבוש מערב חצי האי סיני. על רקע זה החליט המטה הכללי של צה"ל, לאחר סיור על קו התעלה, להקים קו מעוזים (תוכנית 'מעוז'), ולנהל גישה אופרטיבית של הגנה קשיחה, לפיה אין לאפשר למצרים להשיג גרגר חול מהגדה המזרחית של התעלה אף לא לזמן קצר. לקו המעוזים היו שתי מטרות, כפי מתאר אותן האלוף ישראל טל: "הוויכוח על שיטת ההגנה בסיני היה כפול: ערכו של מערך המעוזים לאורך תעלת סואץ כקו הגנה סטאטי על התעלה במסגרת מלחמת התשה, וערכו ההגנתי במקרה של מתקפה מצרית כוללת לכיבוש סיני. אחרי מלחמת יום הכיפורים נשמעה הטענה שקו המעוזים לא נועד מלכתחילה להגן על התעלה במסגרת מלחמה בקנה מידה מלא, אלא רק במסגרת מלחמת התשה, ולא היא." המהלך שלל מצה"ל את הניידות המבצעית שלו, והיו לו שני מתנגדים בולטים מתוך המטה הכללי: האלופים ישראל טל ואריאל שרון. טל ביקר את גישת קו המעוזים על שני טעמים עיקריים. ראשית המעוזים מגבילים את הניידות של הכוחות, ושוללים למעשה מצה"ל את היתרון באחזקת שטח שמהווה עומק אסטרטגי. שנית, טען טל, אין בכוחות הסדירים שיהיו מוצבים קבע בקו המעוזים כדי לבלום מתקפה מצרית רבתי, והוא המליץ בהקשר זה להעביר את חטיבה 7 לגזרת תעלת סואץ. יתרה מכך, העובדה שקו המעוזים מרתק בדרך קבע נתח מהותי מהצבא הסדיר בצה"ל, פוגעת ביכולת שלו להתכונן לקראת תרחיש המלחמה הבאה. ההתנגדות של טל לא התקבלה, והבנייה של קו המעוזים יצאה פועל. בהמשך סירב לקבל את פיקוד דרום בנימוק התפקיד ידרוש ממנו לממש גישה צבאית שהוא עצמו מתנגד לה.ממוזער\|מטוס איליושין Il-28 בתקיפה על עמדות ישראליות, 1967. ממוזער\|אל"ם משה פלד, סגן מפקד אוגדה 252, מתדרך את הנשיא זלמן שזר בסיור בסיני. מאחורי הנשיא - מפקד פיקוד הדרום, אלוף ישעיהו גביש, 9 במרץ 1969. קו בר-לב, על שם הרמטכ"ל, יצא לדרך, ובמסגרתו נבנו כ-30 מוצבים מבוצרים, עמידים בפני התקפות ארטילריה. בקו שני, "ציר החת"ם" ממזרח לקו התעלה, נבנו עוד כעשרה מוצבים. במקביל נבנה גם מערך ביצורים בשארם א-שייח', לקראת האפשרות שכוחות מצרים מהים יבצעו מתקפת פתע לכיבוש העיר. בהפצצות שנערכו בסתיו 1968, התגלו בבהירות הכשלים של המוצבים הקיימים, ואלו החדשים במסגרת קו בר-לב, נבנו תוך עמידות רבה בפני הארטילריה המצרית. בנוסף להקמת מערכי הביצורים, חיל ההנדסה פעל לשיפור התנאים הלוגיסטיים בזירת סיני, תוך סלילת כביש אילת–שארם א-שייח', כביש בלוזה–טסה–מעברי הגידי והמיתלה–ראס סודר, כמו גם כבישי גישה נוספים לאורכו ולרוחבו של חצי האי. מות רמטכ"ל מצרים כתוצאה מהפעולה הישראלית בנגע חמאדי, התגלה להנהגה המצרית שהעורף שלה חשוף בצורה חמורה בפני פעילות ישראלית עוינת. על כן החליטה קהיר להעביר משאבים לחיזוק העורף ובינתיים הפחיתה את סך הפעילות נגד ישראל בגזרת התעלה. לעיתים נצפו מישראל גם קצינים מצרים בצידה השני של התעלה שהורו לחייליהם לנצור את האש ולהימנע מתקריות לוחמה, וגישה זאת הייתה הכלל באותם חודשים. ישראל ניצלה פרק זמן זה, שנמשך מספר חודשים, כדי לשקול ולאמץ את שיטת ההגנה הנוקשה עבור סיני ולהתחיל בבנייתו של קו בר-לב. אך מצרים לא הפסיקה לגמרי את הפעילות העוינת שלה מול ישראל, והמשיכה בעיקר בפעולות גרילה וצליפה. מאות עובדים, בעיקר חקלאים, עמלו מדי יום בחיץ החקלאי משני צדי התעלה. הצלפים המצרים תקפו את החקלאים והחיילים הישראלים והטילו מוקשים בעוד ישראל מצידה נמנעה מלהשיב באותו מטבע כדי להימנע מפגיעה באזרחים המצרים שעבדו לפרנסתם מצידה השני של התעלה.זאב שיף, 'למה צולפים המצרים?', הארץ, 9 במרץ 1969, עמ' 9 הטלת המוקשים נעשתה בחדירות של חיילים מצרים לגדה המזרחית של התעלה שבאו מפורט סעיד, בין אם דרך סירות או דרך הביצות בצפון הגזרה. סך ההיתקלויות גדלו משמעותית בפברואר 1969 וישראל התמודדה יותר ויותר מול לוחמה זעירה. ראש אג"ם עזר ויצמן העריך שהצליפות והמיקושים נועדו לפגוע במאמץ בניית קו המעוזים הישראלי. במטה הכללי הוחלט שיש ליזום פעולה צבאית רועשת, שהמטרה המקורית שלה הייתה להרתיע את מצרים ובמקביל גם לפגוע במערך סוללות הנ"מ שמצרים הציבה בגדה המערבית של התעלה. הציפייה הייתה שהתגובה הישראלית תוביל לשקט בגזרה למספר שבועות ובמהלכן יושלם קו המעוזים. בבוקר שבת, 8 במרץ, חדרה רביעיית מיג-21 מעל שטחי סיני ובאחר הצהריים החלה הארטילריה המצרית להפגיז לעבר הגדה המזרחית. לפי הגנרל מוחמד עבד אל-ע'ני אל-גמאסי, הפעולה המצרית נועדה להרוס את קו המעוזים הישראלי. בתגובה צה"ל השתמש בכוח האש הארטילרי שלו והבעיר באש תחנות כוח, מוצבים לאורך הגזרה, מתקני נפט בסואץ, בתי זיקוק, בסיסי צבא מצרים וגם סוללת טילים מצרית. ביום השני לקרב, בצל האש הארטילרית, ביקרה הקצונה המצרית הבכירה בקו החזית, והרמטכ"ל, עבד אל-מונעם ריאד, נהרג מאש צה"ל. לאחר מכן נצרה מצרים את האש והלחימה נעצרה.פסח מלובני, 'הארטילריה המצרית במלחמת ההתשה', תמיד תותחן, ספטמבר 2021, עמ' 52–56 את מקומו של ריאד כרמטכ"ל החליף מפקד פיקוד סואץ, הגנרל אחמד איסמאעיל עלי, וכעבור מספר ימים החלה התגברות משמעותית בתקריות האש שמצרים יזמה. כתוצאה ממותו של ריאד החליטה ההנהגה המצרית להחמיר את המאבק ולמסד את תקריות האש על בסיס יום-יומי. יש הנוהגים להתייחס לנקודה הזאת, בה הפך העימות לרציף, כנקודת הפתיחה של מלחמת ההתשה. אחרים מייחסים את ראשית הלחימה ליולי 1967, וכוללים בה את כל התקופה בה נערך העימות בעצימות נמוכה. ב-12 במרץ הודיעה מצרים רשמית על ביטולה של הפסקת האש, ובנאום שנשא ב-30 במרץ קרא נאצר: "אם בעבר דרשנו מחיילינו דין-וחשבון כאשר ירו על האויב כי לא היינו מוכנים עדיין להסתבכות, הרי עתה אנו דורשים מהם דין-וחשבון אם הם מבחינים באויב ואינם יורים בו." המונים השתתפו בהלווייתו של הגנרל ריאד, ויום מותו הוכרז כמועד רשמי במצרים: "יום השהיד". דובר ממשלת מצרים, חסן אל-זיאת, הצהיר כי למצרים ישנה הזכות למנוע את הקמת הביצורים הישראליים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, ולהגן על עצמה מפני האיום שמציבות העמדות הללו.Aburish, Nasser: The Last Arab, p. 298 בהמשך טען נאצר, שהפסקת האש בין יוני 1967 למרץ 1969 התקיימה לשם שיקום הצבא המצרי, במסגרת תוכנית ארבעת השלבים שלו לניצחון בסכסוך הישראלי-ערבי: (1) "שלב העמידה האיתנה" - שיקום הצבא המצרי והיערכות לאורך התעלה, (2) "שלב ההגנה הפעילה" - התארגנות ערבית, בתמיכת ברית המועצות, ללוחמת תקריות אש על כל גבולותיה של ישראל ולהרתעת ישראל, (3) "שלב חיסול תוצאות התוקפנות" - ניהולה של מלחמת התשה ארוכה שבהדרגה תשלול מישראל את הישגיה הטריטוריאליים ממלחמת ששת הימים, (4) "שלב הניצחון הסופי" - הכרעת ישראל והקמת מדינה פלסטינית על מקומה. ב-23 ביוני נאם גמאל עבד אל-נאצר ואמר: "איני יכול לכבוש את סיני אבל אני יכול להתיש את ישראל ולשבור את רוחה."גלבר, זיו, בני קשת, עמ' 268 הלחימה לאחר קריסת הפסקת האש אירועי אביב וקיץ 1969 ממוזער\|טקסט=תרגיל צה"ל בתעלת סואץ, 1969\|תרגיל צה"ל בירי ארטילרי, תעלת סואץ, 1969 (אוסף דן הדני).\|229x229 פיקסלים ההכרה של המטה הכללי של צה"ל, כמו גם של הדרג המדיני הישראלי, בכך שמדובר ביותר מסדרת תקריות אש ולמעשה במלחמה נייחת, חלחלה בתהליך הדרגתי. כאשר התברר גודל המאמץ המצרי, היה קיים חשש תמידי שצבא מצרים יחפש פרצה ובה יחליט לפתוח במתקפה כוללת ובצליחה של התעלה. לצד זאת, הדעה הכללית, כפי שביטא אותה שר הביטחון משה דיין, הייתה שאין פני מצרים למלחמה כוללת נכון לאותה העת. כמו כן היה גם קיים חשש מצידה של ישראל וארצות הברית מפני האפשרות של התערבות סובייטית בעימות במקרה והכף תיטה נגד מצרים. נאצר מצידו יצא בנאומים בפני קהלי המונים, ואמר שמצרים נמצאת במלחמה נגד ישראל, שמטרתה למנוע מהאחרונה להפוך את גבול הפסקת האש לגבול של קבע, דבר שמצרים ראתה בקו בר-לב את מימושו. למעשה, ההנהגה המצרית הייתה מודעת למגבלותיה, ולא עמדה לפתוח במתקפה כוללת לצליחת התעלה בשום נקודה בשנים 1969–1971. בתחילתה התקיימה מלחמת ההתשה כמלחמה בין כוחות היבשה בלבד, שבה היה למצרים יתרון בולט בכמות הארטילריה שעמדה לרשותה. בצה"ל הוחלט להחזיק במעוזים בכל מחיר, ועל חיל ההנדסה הישראלי הוטל להקים מהר ככל האפשר ביצורים שיחזיקו מעמד מול ההפגזה הכבדה של המצרים. תחת הפגזה כבדה, החל חיל ההנדסה לחזק את קו בר-לב. חלק נכבד מעבודות הביצורים נעשה תחת אש כבדה, כאשר מפעילי הצמ"ה והדחפורים הרימו סוללות עפר, חפרו שוחות ותעלות נ"ט. במקביל, אנשי מחלקת הביצורים של החיל בנו עמדות מחופרות (בונקרים) והניחו מעליהם שכפ"צ (שכבות פיצוץ) שהיו מורכבים מפסי רכבת מברזל שהוצמדו בחזקה למשטח אחד (אלתור שהתברר כהצלחה ביצורית). הודות לעבודתם המאומצת של אנשי חיל ההנדסה, הצליחו המעוזים להחזיק מעמד בהפגזות הכבדות, אך המצרים הצליחו לגרום לנפגעים בצירי התנועה בין המעוזים (בחודשים יוני-יולי נהרגו 75 חיילי צה"ל). מצרים נקטה בטקטיקה של מטחי אש, צליפות, הרעשה מתמשכת, שחיקת הכוחות הישראלים, ביצוע מארבים ופשיטות צליחה שמטרתם הייתה להעלות את מספר האבדות בקרב הישראלים ולפגוע בחוסן ובמורל של מדינת ישראל.ממוזער\|טקסט=בנימין בן אליעזר מדבר אל חיילי סיירת שקד, 1969\|סא"ל בנימין בן אליעזר מדבר אל חיילי סיירת שקד, שלה היה חלק מרכזי בפעולות הפשיטה, 1969.\|ימין\|257x257 פיקסליםצה"ל לא היה מורגל או מוכן ללוחמה סטטית בעצימות גבוהה. במיוחד הטרידה את הפיקוד עוצמת האש המצרית, כגון שיטת הטפטוף הספורדי של מטחי ארטילריה, שנועדה להסב אבדות בנפש לצד הישראלי ולהדיר שינה מעיני החיילים הישראלים. ההנהגה המצרית, לפי העולה מעדויותיהם של אנשים כגון הגנרל גמאסי או דובר העיתון 'אל-אהראם' מוחמד חסנין הייכל (איש סודו ושופרו הפומבי של נאצר), יחסה חשיבות רבה לקוצר הנשימה של הציבור הישראלי, וניסתה לפגוע בלכידות החברתית ובעמידה של החברה הישראלית דרך מלחמת התשה ארוכה. קהיר התייחסה לעורף האזרחי כאל נקודת התורפה של ישראל. נוכח ההפגזות המצריות, ישראל הכניסה לקו החזית גם טנקים, שכוח האש שלהם כוון בעיקר לעבר מטרות תשתית. ההפגזה המתמשכת גם הקשתה על צה"ל בהעברת אספקה בסיסית לכוחות הנמצאים בקו המעוזים, ועוררה קשיים לוגיסטיים. במסגרת ההפגזות באזור מוצב טמפו של צה"ל, נפצע באפריל מפקד חטיבה 14 קלמן מגן. לאחר מספר תקריות הגבול בקו המעוזים לאורך תעלת סואץ, חידש צה"ל את הפשיטות כנגד מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים. ב-29 באפריל 1969 נערך מבצע בוסתן 22 במהלכו המריא מסוק סופר פרלון ובו כוח מסיירת צנחנים מא-טור שבסיני. הכוח הונחת סמוך לעיר לוקסור שבמצרים, כ-300 ק"מ מגבול ישראל, הניח מטעני חבלה בשישה עמודי מתח גבוה שהובילו חשמל מסכר אסואן לעמק הנילוס ולקהיר וכן חיבל באנטנת קשר. לאחר שהכוח הצמיד את חומר הנפץ לעמודים כמתוכנן, נשלח מסוק אחר לפנותו. תוצאות המבצע היו הריסת ששת עמודי המתח הגבוה, שיבושים בזרימת החשמל באזור הדלתא של הנילוס והרס של אנטנת הקשר. ב־11 במאי 1969 מבצע בולמוס 3, צלחו צוותים של סיירת מטכ"ל ושייטת 13 את התעלה, צליחה שקטה, ללא מנועים. עם הגיעם לחוף הכינו מארב מוצלח על הכביש, הסתערו על רכב מצרי, פגעו בו, הרגו שני חיילים מצרים ושבו לגדה המזרחית. שני לילות לאחר מכן ב-13 במאי 1969 יצאו הכוחות למבצע בולמוס 4, פשיטה נוספת לגדה המערבית של תעלת סואץ. המצרים גילו את כוחות היחידה בעת החציה ופתחו באש חזקה. סג"ם נהרג ובנימין נתניהו כמעט טבע. ב-17 ביוני 1969 ביצעו שלא במתכוון מטוסי מיראז' 3 שהיו במשימת צילום מעל קהיר בום על-קולי וגרמו לנזק למבנים ולניפוץ שמשות באזורי המגורים. לאחר התקרית יזמה ישראל הרעשות דומות שגרמו נזק רב למבנים ברובעי היוקרה של קהיר במטרה להגביר את הלחץ על מצרים. ב-1 ביולי 1969 נערך מבצע בוסתן 25א – פשיטה של שלושה כוחות צנחנים של צה"ל, מוטסים במסוקי סופר פרלון, על נקודות משמר מצריות בכביש ראס זעפרנה שבמצרים. ההנהגה המצרית נהגה להפחית, בפרסומיה הרשמיים, מהנזק שנעשה לתשתיות שלה בפשיטות הישראליות, כדי לשמור על יוקרתה בעיני העם המצרי.נדל, המעז מנצח, עמ' 96–99, גלבר, התשה, עמ' 390–393 מצרים השיבה באותו המטבע, דרך פשיטות לגדה המזרחית של התעלה, ובליל 7-8 ביולי פשט כוח מצרי על מעוז צה"ל מול העיר אסמאעיליה בחיפוי הרעשה ארטילרית. החיילים במעוז, כלקח מפעמים קודמות, התחלקו כך ששני צופים נשארו בחוץ גם במהלך ההפגזות, וכך איתרו במהרה את הכוח המצרי. את הפשיטות ביצעו יחידות העילית של צה"ל: סיירת מטכ"ל, שייטת 13, סיירת חרוב וסיירת שקד. לעומת זאת, הצבא המצרי, אמנם התמיד בשימוש ביחידות הקומנדו המובחרות שלו בפשיטות הראשונות לגדה המזרחית, אך במהלך המלחמה שינה גישה ורוב הפשיטות שביצעה מצרים לגדה המזרחית של התעלה נעשו בידי יחידות חי"ר. בלילה שבין 10 ל-11 ביולי 1969 פשטו המצרים על חניון טנקים במוצב המזח, הרגו 8 חיילים, פצעו 9 וחטפו חייל אחד, שמת בשבי. הפעולה לוותה בהפגזה שגבתה מחיר כבד נוסף.Gamasy, The Obcober War, p. 109 מהדיונים במטה הכללי עולה שבפיקוד צה"ל הייתה הנחה שגויה לפיה מצרים גם כן מוציאה לפועל מבצעי פשיטות רק בעזרת יחידות עילית. כך למשל עוזר ראש אג"ם תא"ל יצחק חופי שיבח את הביצוע של הפשיטה המצרית, אך טען שהיא אינה משקפת את המצב בצבא המצרי כולו, ופשיטות מסוגה הן נחלתן של יחידות הקומנדו המצרי בלבד. עיקר הפעילות הצה"לית ההתקפית באותה העת נועדה לשם נקיטת היוזמה, שיתוק, במידת האפשר, של האש המצרית, והקלה על הגדה המזרחית של התעלה כדי לאפשר את ההשלמה של קו המוצבים ואת תיקונם של המעוזים שנפגעו במסגרת הלוחמה. גיוס הנמרים נוצר עקב מצוקה של המפקדים הצעירים בצבא הסדיר. ככל שמלחמת ההתשה נמשכה וצברה תאוצה גברה המצוקה. הקשיים היו בעיקר אצל מפקדים צעירים שפיקדו על המעוזים והתקשו להתמודד עם המלחמה המתישה. בעקבות כך הועלתה על ידי מפקדים בכירים בשטח הצעה בפני הרמטכ"ל ושר הביטחון, להביא למעוזים אזרחים, קצינים מדרגות סגן עד סא"ל עם ניסיון קרבי אשר שרתו בסיירות, בחרמ"ש, בגולני ובצנחנים כדי לסייע בפיקוד על המעוזים, ולתת עידוד ללוחמים ולאפשר למפקדים מהמערך הסדיר לצאת לחופשות. כניסת חיל האוויר למעגל הלחימה ממוזער\|טקסט=התקהלות בעקבות מטח קטיושות שפגע באילת במהלך המלחמה, 1969\|התקהלות בעקבות מטח קטיושות שפגע באילת במהלך המלחמה, 1969 הלחימה של מלחמת התשה הייתה א-סימטרית. ראשית, התמודדה למעשה אוגדה סדירה אחת של צה"ל מול כל הצבא המצרי. נוסף על כך, ישראל לראשונה נאלצה לפעול במלחמה נייחת, שאינה מוכרעת בדרך של תמרון קרקעי אלא בעוצמת אש. עיקר עוצמת האש של מצרים הייתה בארטילריה שלה, בעוד עבור ישראל, עיקר עוצמת האש נמצאת בחיל האוויר, שהיה פגיע מפני נשק הנ"מ המצרי החדש, שתופעל בידי זרוע ההגנה האווירית של הצבא המצרי. בקיץ 1969, החליט הדרג המדיני-ביטחוני על הכנסת חיל האוויר לתוך הקרבות. לפי הרמטכ"ל בר-לב, לכניסת חיל האוויר למערכה היו שלוש מטרות: לפגוע בתשתית הצבאית המצרית ולהוכיח להנהגה המצרית שאין ביכולתה לפתוח במלחמה כוללת, להביא את מצרים לשוב להפסקת אש חדשה ולסייע לכוחות על הקרקע. האישור לפעולה התקפית של חיל האוויר ניתן מידי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת רק לאחר מספר חודשים של היסוסים, שנבעו בעיקרם מחשש של חברי הכנסת שהכנסת חיל האוויר למערכה עלולה להוביל להתערבות סובייטית ישירה או לדרדר את העימות למלחמה כוללת. מטרת-העל הישראלית הייתה לקחת את היוזמה וללחוץ על מצרים לשוב להפסקת האש. הכנסת חיל האוויר לעימות כן חיזקה את עמידתה של ישראל והגדילה משמעותית את מספר האבדות בצד המצרי, אך לא הצליחה לשבור את רוח הקרב של הצבא המצרי או להוביל את ההנהגה בקהיר להסיק ששיבה להפסקת האש היא האופציה הטובה ביותר עבורה. זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים קלט החיל את מטוסי הסקייהוק, וב-1969 החל לקלוט גם את מטוסי הפנטום הראשונים. בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969 נערכה הפשיטה על האי גרין, שבמסגרתה פשטו כוחות של שייטת 13 ושל סיירת מטכ"ל על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ, דרומית לפתח התעלה, ולאחר לחימה קשה שלטו בו במשך כשעה וחיבלו במבנים שבו. על הפעולה פיקדו מפקד הסיירת מנחם דיגלי ומפקד השייטת זאב אלמוג. עיכוב בהגעת כוחות הסיירת אפשרה לכוחות המצרים על האי להתארגן מחדש ולהשיב אש לכוחות התוקפים. האי היה בסיס צבאי מצרי, וסוללות הנ"מ שלו זינבו בחיל האוויר ופגעו בחופש הפעולה שלו. מפקד החיל, מרדכי הוד, הגדיר את האי "עצם בגרון" של חיל האוויר. צה"ל איבד שישה לוחמים, והכוחות המצרים ספגו בין 60 ל-70 הרוגים.גלבר, זיו, בני קשת, עמ' 269 לצד האבדות של צה"ל, לפעולה נוצרה הילה הרואית בישראל, והרמטכ"ל בר-לב אף טען שיש ללמד אותה בכל בית ספר ללוחמת קומנדו. הפשיטה על האי גרין פגעה במורל המצרי, וסימנה את מעבר היוזמה במלחמה לידי ישראל. במהלך יולי 1969 יזם חיל האוויר הישראלי סדרה של קרבות אוויר באזורים שאינם מוגני טילים מצפון למפרץ סואץ באמצעות פטרול של מטוסי מיראז' מעל אדמת מצרים שפיתו הזנקת מיגים וזאת במטרה לשחוק את חיל האוויר המצרי. אורגנה שיטה, לפיה זוג מטוסים ישראלים חודר למרחב האווירי של מצרים עילית ומפתה את המצרים להעלות לאוויר מטוסי קרב כדי ליירט אותם. במקרה והפיתוי מוצלח, זוג מטוסים ישראלים נוסף, שהמתין לאות לפעולה, חותר למגע ומפיל את מטוסי היירוט המצרים. בקרבות אלה שכונו קרבות טקסס ואריזונה הופלו כ-20 מטוסים מצריים. בקרבות אוויר אלה נקבעה שליטתו של חיל האוויר הישראלי בתחום האווירי בעומק של 30 ק"מ ממערב לתעלה. נוכח פעילות סוללות הנ"מ של מצרים, שסופקו לידיה מברית המועצות, חיל האוויר עמד בפני סכנה משמעותית, והיה עליו להגביל את תחום הפעילות שלו.שמשון עופר, 'חיל האוויר תקף והשמיד ביצורים וסוללות טילים ותותחים בצפון התעלה', דבר, 21 ביולי 1969 רק באזור שבין קנטרה למבואות פורט סעיד יכול היה חיל האוויר לפעול חופשי מסכנת טילי הנ"מ. חיל האוויר פיתח שיטות חדשות להתמודדות מול סוללות הנ"מ, ובמטה הכללי ההתלבטות הרבה באשר להפעלת החיל נסובה בין היתר סביב שאלת החשיפה של השיטות החדשות הללו. לבסוף התקבלה ההחלטה להוציא לפועל את מבצע בוקסר, שנמשך עשרה ימים רצופים עד 28 ביולי וכלל תקיפה מסיבית של חיל האוויר הישראלי על יעדים לאורך התעלה, בהם סוללות טילי קרקע- אוויר, סוללות תותחי נ"מ, מתקני מכ"ם, סוללות ארטילריה, מוצבים וטנקים. כ-300 חיילים מצרים נהרגו בתקיפה זו, שבה החלה מעורבותו ההולכת וגוברת של מערך התקיפה של חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, עד להפיכתו לגורם העיקרי הנושא בעול הלחימה. תקיפות אלה הביאו לצמצום ניכר במספר הנפגעים בכוחות היבשה של צה"ל. הפגיעה למערך האווירי המצרי הייתה כה כבדה שהוא לא הגיב כאשר חיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות לאורך קו האש בגדה המערבית של התעלה. בסיום המבצע הישראלי הגיעה תגובת מצרים, כאשר מטוסי מיג-17 וסוחוי-7, בגיבוי מיג-21, תקפו סוללות טילי MIM-23 הוק ישראליות בגדה המזרחית של התעלה. בתגובה עלה חיל האוויר הישראלי להפצצה נוספת, במהלכה הופצצה גם תעלת המים המתוקים שסיפקה מים למוצבים המצרים בגדה המערבית, אף שלא הייתה בבנק המטרות שיועדו לחיל האוויר. כתוצאה מכך היה על מצרים, כמו ישראל, לספק מים במכליות תובלה לכוחות שהיו בחזית. בהמשך הפכו תקיפות חיל האוויר למדודות ובררניות יותר, שכן כל מבצע דרש הקצאת משאבים גדולה ביחס לנדרש מחיל האוויר בחזיתות השונות, הירדנית והסורית. נכון לאוקטובר 1969, המערכה על האש נוצחה בידי ישראל, שהשמידה את עיקר הכוח הארטילרי המצרי בגדה המערבית של התעלה. ממוזער\|מפת הקרב של מבצע רביב - פשיטת צה"ל במלחמה על חוף מפרץ סואץ, 8 בספטמבר 1969. נכון לאוגוסט, הפעילות של חיל האוויר הפכה לדבר שבשגרה, ולא הצליחה לשנות מהותית את המאזן האסטרטגי ולהביא את מצרים לשוב להפסקת האש. בישראל היה חשש מפני תגובה רוסית, נוכח העובדה שחיל האוויר וההגנה האווירית המצרית אומנה ותודרכה בידי מומחים סובייטים. בין היתר נקלטה ידיעה שספינת מלחמה סובייטית ששהתה בפורט סעיד קיבלה אישור להשיב באש על כוחות צה"ל בנסיבות מקלות. עדיין נשמרה הנחת עבודה בדרג המדיני-ביטחוני לפיה אין מוסקבה מעוניינת בהתערבות בלחימה. ב-8 בספטמבר 1969 הרחיב צה"ל את הלחימה לגזרת מפרץ סואץ – נערך מבצע רביב, שתחילתו בהטבעת שתי ספינות טורפדו מצריות במפרץ סואץ על ידי כוח של קומנדו ימי, והמשכו פשיטה משוריינת ישראלית במערב המפרץ, שבה ספגו המצרים כמאה הרוגים. הכוח המשוריין נע שישים קילומטרים והשמיד כל כוח שעמד בדרכו לפני שפונה חזרה על ידי נחתות של חיל הים. במהלך הפשיטה השמיד הכוח את המכ"ם במוצב הצבא המצרי בראס זעפרנה, ותפס את אויביו המצרים בהלם והפתעה מוחלטת. הכוח הישראלי גם ניתק את קו הטלפון לאורך החוף, ופיקוד החזית המטה הכללי המצרים ידעו על ההתרחשות רק מספר שעות לאחר שכוחות צה"ל כבר התפנו ושבו לשטח ישראל. הודות לתצלום והסרטה של המבצע בידי הכוח, הוא זכה לתהודה ופרסום בינלאומי.לאחר שבפשיטה קודמת לא היה לצה"ל תיעוד של האירועים, אמר הרמטכ"ל בר-לב בישיבת ועדת החוץ והביטחון: "מפקד הפעולה ישמח מאוד אחר כך לראות עצמו בטלוויזיה, אבל כשהוא יוצא לקרב, הרי במקום איש טלוויזיה הוא רוצה מישהו עם קלשניקוב, אם אפשר." לצד זאת, הרמטכ"ל לקח על עצמו לוודא שבפעולה של מבצע רביב יצוות הכתב הצבאי של עיתון 'מעריב' אלי לנדאו לכוח. גלבר, התשה, עמ' 396 מספר חודשים מאוחר יותר, הרמטכ"ל בר-לב הגדיר בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את מטרות המלחמה: "קודם כל, להחזיק את מערך הנ"מ [המצרי] סגור. שנית, להביא למיתון בירי באזורים בהם פותחים המצרים באש. שלישית, באזור המפרץ להמשיך ללחוץ ולהכות, במגמה להפוך את ההתשה לדו-סטרית." בתום המבצע שיבח בר-לב את הביצוע, אך לצד זאת הדגיש שמצעים מסוג "רביב" לא יכריעו את המערכה, וכי מדובר במערכה שאין בה הכרעה אלא צבירת נקודות. הכישלון המצרי נוכח הפעולה הצה"לית הרתיח את נאצר, והוא מצידו הדיח את מפקד הצי המצרי, והדיח גם את הרמטכ"ל אחמד איסמאעיל עלי, שכיהן בתפקיד רק חצי שנה, ומינה במקומו את מפקד זרוע המודיעין הצבאי, מוחמד אחמד סאדק.Gamasy, The October War, p. 112 בבוקר ובצהרי 11 בספטמבר פתח חיל האוויר המצרי בגיחת תקיפה על מעוזים ישראלים, בתגובה למבצע רביב. התפתחו קרבות אוויר והופלו שבעה או שמונה מטוסי קרב מצרים. עיקר הפגיעות של צה"ל נגרמו בעקבות הנחיתות לעומת הארטילריה המצרית, וחיל האוויר הצליח, ברובו, לחפות על חיסרון זה. באוקטובר הוציא לפועל צה"ל פשיטות נוספות על הגדה המערבית של התעלה, במסגרתן היו משימות שונות, מחבלה בקווי טלפון, התקנת מכשירי האזנה, ירי רקטי על תשתיות ועוד. ב-22 בינואר 1970 נערך "מבצע רודוס", שבמסגרתו כבש כוח צנחנים ישראלי, שהונחת ממסוקים, את האי שדואן שבמפרץ סואץ, מדרום לשרם א-שייח', תוך גרימת אבדות כבדות למצרים. מטוסי תקיפה ישראלים הטביעו שתי טרפדות ואוניית עזר מצרית. הפשיטה נמשכה יותר משלושים שעות, ובסיומה חזרו הכוחות הפושטים לישראל. במהלך המבצע הסתבכו הכוחות בשדה מוקשים לא מוכר. אף על פי כן, הוכתרה הפעולה בהצלחה רבה. כעבור יומיים הגיעה לאילת נחתת ובה ציוד ששימש את הלוחמים. בעת פריקת הציוד התפוצצה משאית תחמושת שירדה מהנחתת. באסון משאית התחמושת נהרגו 24 בני אדם ועשרות נפצעו.ימין\|ממוזער\|234x234px\|מבצע רודוס - פשיטת כוחות חטיבת הצנחנים על האי שדואן במפרץ סואץ, 22 בינואר 1970. הפצצות העומק והשלכותיהן מבצעי פריחה הראשון שהציע לפתוח בהפצצות עומק של חיל האוויר בלב מצרים כדי לשנות את משוואת מלחמת ההתשה היה ראש אג"ם, האלוף עזר ויצמן, בישיבת מטכ"ל בספטמבר 1969.גלבר, זיו, בני קשת, עמ' 273 לאורך חודש דצמבר כתש חיל האוויר הישראלי את הקו הקדמי של הכוחות המצרים, אלא שהדבר לא השפיע על גרף האבדות של צה"ל או על הפעילות היום-יומית של הצבא המצרי. כתוצאה מכך, ישראל הסיקה שעליה להסלים את המערכה כדי לעורר שינוי בעמדה המצרית. בתחילת החודש הציג צה"ל תוכנית להפצצת מטרות עומק בתוך מצרים, במטרה להוציא אותה משיווי משקל אסטרטגי, ובאמצע החודש ביקש סגן ראש הממשלה יגאל אלון לפרט את אפשרויות התקיפה של קהיר ואלכסנדריה בפני שרי הממשלה. לאחר שהפיקוד הצבאי הציג בפני הממשלה את התוכנית למבצע "פריחה", תקיפה רבתי של מטרות עומק במצרים, כולל בערים הגדולות ולכל אורך עמק הנילוס, דעת השרים הייתה חלוקה. השרים אלון ועזר ויצמן תמכו נמרצות בפעולה, וכמוהם רוב שרי הממשלה. השרים אבא אבן, פנחס ספיר, חיים משה שפירא וישראל ברזילי הסתייגו, וכמוהם גם דיין, שחשש מהתערבות סובייטית. ראש הממשלה, גולדה מאיר, לא השתכנעה בעד הפצצות העומק אלא כאשר קיבלה הערכה מצידו של השגריר בוושינגטון, יצחק רבין, שארצות הברית תראה באור טוב את הפעילות הישראלית, שכן משמעותה תהיה נקיטת יוזמה שמיועדת לקרב הפסקת אש חדשה. יתרה מכך, רבין גם ביקר בארץ ולקח חלק בשיחות הדרג המדיני-ביטחוני באשר לאפשרות להסלים את העימות ולפתוח בהפצצות עומק. במהלך הדיונים הוא השמיע תמיכה חד משמעית בהוצאה לפועל של תוכנית "פריחה". בדיעבד נטען, בידי חלק מהשרים, שאחת ממטרות ההפצצות הייתה פגיעה ביוקרתו וביציבות משטרו של נאצר. ב-1 בינואר אושרו הפצצות העומק הראשונות בידי הממשלה. כצעד מקדים נערכה ב-25 בדצמבר תקיפה גדולה של חיל האוויר הישראלי, שבמהלכה הושמדו שתים עשרה סוללות של טילי קרקע-אוויר ששימשו להגנה על אזור קהיר, ולמחרת, ב-26 בדצמבר 1969, נערך מבצע תרנגול 53, שבו נגנב המכ"ם המצרי החדש P-12, שהיה ממוקם ק"מ אחד מראס-ערב אשר לחוף מפרץ סואץ. ב-7 בינואר 1970 החלה ישראל בסדרת "מבצעי פריחה" – הפצצות של חיל האוויר הישראלי על מחנות צבא בעומק מצרים. המטרות שנבחרו לא היו בעלות חשיבות גדולה, ולהפצצתן הייתה בעיקר מטרה מוראלית. ההפצצה האחרונה בסדרה זו נערכה ב-13 באפריל 1970. ההפצצות בוצעו על ידי צוותים של זוג או רביעיית פנטומים, שכושר נשיאת החימוש שלהם היה גדול פי שמונה מזה של המיג-17. עיקר ההפצצות נעשו בדלתא של מצרים, שם נמצא ריכוז האוכלוסין העיקרי שלה, וישראל נמנעה מלתקוף את ערי הנמל בהן חנו כוחות של צי ברית מועצות, אלכסנדריה בראשן, כדי להימנע מעימות עם מוסקבה. לאחר שתי ההפצצות הראשונות, אישרה הממשלה את המשך הפעילות לפי עצת הרמטכ"ל בר-לב, בקצב של שתי הפצצות עומק בשבוע, לצד פשיטות ומבצעים מיוחדים. רבין העריך, שכדי לשמור על התמיכה האמריקאית הקיימת בישראל, לפיה ישנה בוושינגטון הסכמה שבשתיקה להפצצות העומק, על האחרונה להימנע מכיבוש שטח מצרי, פגיעה באזרחים או פגיעה מהותית בתפקוד של הצבא המצרי. ראש אמ"ן אהרון יריב הדגיש, נוכח הפצצות העומק, את חשיבות הפגיעה במורל הציבורי במצרים. בשונה מגזרת התעלה, הנמצאת בפריפריה האזרחית של מצרים, קהיר לא יכלה להכחיש את ההפצצות ואת הפגיעות של ישראל כאשר הן נעשו מעל ראשם של מיליוני תושבי עמק הנילוס. כמו כן, אמ"ן העריך, הערכה שגויה כפי שהתברר מאוחר יותר, שברת המועצות לא תשלח יחידות מצבאה להגנתה של מצרים. לפי ראש הממשלה מאיר, מטרות הפצצות העומק היו להלן: צמצום הפגיעות בקו התעלה, הקלת הלחץ על הכוחות בתעלה, ערעור הביטחון האזרחי במצרים ושיבוש תוכניותיה למלחמה כוללת. מאיר הייתה ספקנית באשר לאפשרות שההפצצות יובילו להפסקת אש מחודשת, ולצד זאת דחתה את הטענות לפיהן מטרת הפעולה היא להפיל את משטר נאצר: "לא אנו בחרנו בו ואין זה מתפקידנו להפיל אותו. ייפול - ייפול, אבל אין זו כוונתנו." חיל האוויר המצרי עלה לאוויר כדי ליירט את המטוסים הישראלים, ונערכו קרבות אוויר רבים מעל ערי מצרים. במרץ החליטה הממשלה לצמצם את הפצצות חיל האוויר. כמו כן, כדי להימנע מתקלות שעלולות לעורר תקריות דיפלומטיות, כגון פגיעה במרכז אזרחי, הוחלט להינע מהפצצות ברדיוס של עשרים קילומטר מקהיר. מצרים ניסתה להשיב באותו מטבע, ובאפריל ביצעה תקיפות עומק לתוך סיני, אך מטוסיה לא יכלו להפציץ בטווח מעבר לאל-עריש.דני שלום, רוח רפאים מעל קהיר: חיל האוויר הישראלי במלחמת ההתשה (1970–1967), ראשון לציון, 2007, עמ' 736–740ממוזער\|247x247 פיקסלים\|מטוס הקרב מקדונל דאגלס F-4 פנטום מטיל פצצות. רדיוס התקיפה הגדול שלו אפשר לו להוביל את הפצצות העומק בלב מצרים. התערבות ישירה של ברית המועצות בלחימה ההנהגה המצרית רצתה להשיב לישראל באותו מטבע ולבצע תקיפות עומק בתוך ישראל, אך לא הייתה לה את היכולת האופרטיבית להביא את הדבר לידי ביצוע ובעלות בריתה, כגון עיראק, היו שקועות עד צוואר בקשיים פנימיים ולא נחלצו לעזרתה. על כן החליט נאצר, בצעד נואש, לפנות לברית המועצות כדי שזאת תתערב ישירות במלחמת ההתשה תוך הצבת הכוחות המזוינים שלה על אדמת מצרים. ב-22 בינואר הוא יצא לפגישה חשאית במוסקבה, נועד עם שליט ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב והפציר בו לתמוך במצרים דרך התערבות ישירה.Gamasy, The October War, p. 116–117 היה זה מקרה תקדימי, שכן מעולם קודם לכן לא התערבה ברית המועצות ישירות במאבקה של מדינה לא-קומוניסטית, ולדבר הייתה חשיבות רבה במסגרת המלחמה הקרה, וכך גם התייחסו אליה בהתאם בהנהגה האמריקאית. נאצר הפך את בקשתו לאולטימטום, כאשר הבהיר לברז'נייב שבמידה ולא יענה בחיוב יאלץ להתפטר ועל מקומו יקום במצרים נשיא שיפזול לעבר המערב. בתום שלושה ימי דיונים אישר ברז'נייב את בקשתו של נאצר, והורה לשלוח למצרים דיוויזיה של סוללות SA-3 שתוך חודש תיפרס להגנת העורף ואזור עמק הנילוס. בנוסף, הודיע ברז'נייב, שתוך חודש יפרסו במצרים שלוש בריגדות אוויר, בהן 95 מטוסי מיג-21 משופרים, שמטרתם תהיה הגנת העורף המצרי והם יפעלו לפי הוראות הפיקוד המצרי. ברית המועצות גם מכרה למצרים 50 מטוסי סוחוי-7 ומערכות מכ"ם חדישות. למבצע הסובייטי ניתן שם הקוד מבצע קווקז. בפברואר 1970 התרחבה המעורבות הישירה של ברית המועצות לצד מצרים, והתווספו לכוח שברז'נייב הבטיח גם ארבעה מטוסי סיור מדגם מיג-25, שהוצבו על אדמת מצרים והשתתפו באופן פעיל בלחימה. הכוחות הסובייטיים הוצבו בעומק מצרים, באזורי קהיר, אלכסנדריה וסכר אסואן, והביאו להפסקת ההפצצות הישראליות בעומק מצרים. רק ב-13 במרץ נצפתה לראשונה בידי ישראל וארצות הברית שיירת כלי רכב נושאים סוללות SA-3. הרכבת האווירית הסובייטית למצרים גדלה, עם 66 גיחות בינואר, 32 בפברואר ו-120 במרץ (כולל רק גיחות שאותרו וזוהו בידי אמ"ן). כתוצאה מההתערבות הישירה של ברית המועצות חלו מהמורות בזירה הדיפלומטית, וארצות הברית החלה מהססת להיענות לבקשות הסיוע ואספקת הנשק של ישראל, כתוצאה משלל סיבות, החל בחשד שישראל מנסה דווקא להפיל את שלטון נאצר דרך הפצצות העומק וכלה בחשש מכך שהעמקת ההתערבות הסובייטית תוביל לעימות צבאי ישיר בין ישראל לברית המועצות שיחייב את אמריקה להתערב ויגרום להסלמה במלחמה הקרה. ימין\|ממוזער\|מטוס הקרב מיקויאן מיג-21 בשירות חיל האוויר המצרי. באפריל 1970 החלו טייסים רוסים לבצע גיחות מבצעיות מעל שמי מצרים, ומגע ראשון ביניהם לבין חיל האוויר הישראלי נוצר בגיחת צילום ישראלית. הטייסות הסובייטיות נעו בנתיב אווירי מצומצם מעל שמי קהיר, והיו להם הוראות ליירט מטוסים ישראלים שחדרו את הנתיב. ב-18 באפריל, במהלך גיחה מבצעית של חיל האוויר, נדמה היה שמטוסים רוסים נעים ליירוט המטוסים הישראלים, אך לא נוצר מגע. במטה הכללי פקפקו בכוונות המעשיות של ברית המועצות, ולא הצליחו לקלוט תדרים או הוכחות מודיעיניות כלשהן לגבי הוראות סובייטיות ליירוט המטוסים הישראלים. על תקרית הכמעט-מגע בין המטוסים ב-18 באפריל, אמר הרמטכ"ל בר-לב שזו היא: "סנונית אחת [ש]עוד לא מבשרת את האביב." ישראל, בתיאום עם ארצות הברית, פרסמה ברבים את המעורבות הסובייטית הישירה. במקביל, ברית המועצות הפעילה מערכות הגנה אווירית רבות בעורף המצרי, כדי לשתק את חיל האוויר הישראלי בגזרה. כתוצאה מהפעלת המערכות ומהתבססות הטייסות וכלל חיל המשלוח הסובייטי, החליטה ישראל, בהסכמה גדולה בקרב הדרג המדיני-ביטחוני, לעצור את מבצעי הפצצות העומק ולהימנע מהמשכן בניסיון למנוע התנגשות צבאית ישירה עם מעצמת-על. כתוצאה מכך הוגבלה פעילותו של חיל האוויר לגזרת התעלה. "אופנסיבת האביב" המצרית עם הגיבוי הסובייטי בעורף, החלו המצרים לקדם את מערך טילי הנ"מ מזרחה, לכיוון התעלה, תוך שהם מצמצמים את השליטה הישראלית במרחב האווירי. חיל האוויר השקיע מאמץ רב בעצירת התקדמותם של טילי הנ"מ, ובהפצצותיו נהרגו 4,000 פועלים שעסקו בהקמת עמדות הטילים. לזרוע ההגנה האווירית של מצרים, שהייתה המענה המעשי היחיד שלה לחיל האוויר הישראלי, הייתה חשיבות מכרעת על מהלך האירועים, ונאצר אף טען, בשיחה עם שליט לוב מועמר קדאפי, שבלעדיה מלחמה נגד ישראל תהיה בחזקת "התאבדות". על כן החלה מצרים לקדם, בצורה איטית והדרגתית אם כי מוצלחת, את מערך ההגנה האווירית שלה. כדי לוודא שחיל האוויר הישראלי לא יהיה מסוגל לנטרל את המערך, מצרים בנתה אותו בצורה דחוסה ומרוכזת, שהקשתה על הפעולה הישראלית בתגובה. מערך ההגנה האווירית נפרס על גבי שני צירים, האחד קהיר–איסמעיליה והשני קהיר–סואץ. ישראל הגבירה את הפעילות המבצעית, את החדירות, הפשיטות וגיחות התקיפה, כמו גם את התקיפות נגד תשתיות מצריות, כולן בחזית התעלה, ודרך כך האטה את ההתפרסות המבצעית של מערך ההגנה האווירית המצרי, אך במקביל הסתכנה יותר ויותר בהתעמתות ישירה מול טייסות חיל המשלוח הסובייטי. פריסת המערך לעבר התעלה עלתה במחיר דמים כבד עבור מצרים.Abdel Magid Farid, Nasser: The Final Years, Ithaca Press, 1997, p. 176 בחודשים מאי ויוני החליט המטה הכללי לתגבר את הכוחות בגזרה הצפונית של התעלה, ולהגביר את הפעילות בה. ב-16 במאי 1970 ביצע חיל האוויר הישראלי את מבצע קשת אווירי שבו הופצץ נמל ראס בנאס והוטבעה משחתת מצרית מדגם סקורי. ב-30 במאי 1970 הופלו שני מטוסי F-4 פנטום ישראלים באמצעות טילי קרקע-אוויר, ולאחר מכן הופלו מטוסים נוספים. ב-30 במאי 1970 חדרה יחידת קומנדו מצרית לצד הישראלי של התעלה, המארב המצרי פתח באש לעבר טנק ישראלי ולעבר נגמ"ש והשמיד אותם. לאחר מכן פתחו כוחות מצריים בהרעשה ארטילרית במטרה לעכב הגעת תגבורת ישראלית ולאפשר לחיילי הקומנדו לסגת חזרה לשטח מצרים. לקראת ערב נתקל כוח שפינה נפגעים של צה"ל מהמארב הראשון במארב נוסף, שגם בו נפגעו חיילי צה"ל. בחדירה המצרית נהרגו 18 חיילי צה"ל ושלושה נשבו. בתגובה הפציץ חיל האוויר במשך שלושה ימים ובמאות גיחות מטרות מצריות רבות בגזרה הצפונית והמרכזית של תעלת סואץ, ניתק את פורט סעיד מתעבורה יבשתית ופגע קשה בכוחות קרקעיים שבגזרה. ב-11 ביוני ערך צה"ל את מבצע ויקטוריה: כוח מסיירת שקד ובו 134 לוחמים בפיקוד דני רהב וולף, בסיוע כוחות חיל אוויר, הנדסה, תותחנים ושריון, צלח את התעלה באזור בוצי וטיהר קטע של כשלושה קילומטרים לאורכה. לצליחה קדמה פעולת ריכוך אווירית. במהלך הפעולה עלה בידי הכוח לפוצץ כמה בונקרים ותותחים מצריים. תשעה עשר חיילים מצריים נהרגו. לצה"ל היו שלושה הרוגים. מבצע ויקטוריה ומבצע סרג'נט שקדם לו בוצעו בידי סיירת שקד וקיבלו אישור על אף הסתייגויות של הרמטכ"ל, והיו פורצי דרך. אלוף הפיקוד שרון העניק גיבוי ליחידה ולמבצעיה. ככלל, שרון רצה להגדיל את פעילות הפשיטות לגדה המערבית כדי לבסס את היוזמה בידי ישראל. בין השיטות שהיו בשימוש במבצע היה היצמדות לכוח האויב כדי למנוע ממנו לנצל את כוח האש הארטילרי שלו מחשש לפגיעה בחייליו שלו. על המודל המוקטן של מבצע ויקטוריה התבססה שלש שנים מאוחר יותר הצליחה רבתי של צה"ל את תעלת סואץ במסגרת מבצע אבירי לב במלחמת יום הכיפורים.סרן (מיל') גל פרל פינקל (חוקר במרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית), ה"פיראטים" של סיני - הספר "סיירת שקד" תיאר את היחידה ככזו שהגתה ויישמה אסטרטגיה יעילה שצה"ל סירב לאמץ. הספר מרתק לקריאה, ושקד רשמה פרקים מרשימים במורשת הקרב של צה"ל. אך טענת המחברים שמפעילות יחידה מובחרת אחת ניתן לגבש אסטרטגיה מוגזמת. אתר על הכוונת. ישראל התקשתה לשנות את המאזן האופרטיבי של מצרים בגזרת התעלה, על אף הפצצות חיל האוויר. נוכח ההתנגדות המצרית במבצע ויקטוריה, עלו תהיות באשר להשפעה ולנחיצות של הפצצות חיל האוויר בגזרה. שר הביטחון דיין אמר בהקשר זה: "מה שחיל האוויר עושה עולה לנו בערך מיליון לירות ליום." לצד ביקורת זאת, נכון לקיץ 1970, הנהגת הדרג המדיני-ביטחוני העריכה שחיל האוויר הצליח לנטרל את מערך ההגנה האווירית ולשתק את הארטילריה המצרית בגזרת התעלה. סוללות ארטילריה מצריות על גדת התעלה היו בעלות פגזים עם מרעומים במעטפת פלדה שיכלו לחדור ואחר כך להתפוצץ, ובכך פיצחו את המעוזים של קו בר-לב.אל"ם (במיל') בני מיכלסון, מלחמת ההתשה של שני הצדדים, יד לשריון – גיליון 54, ינואר 2019, עמ' 42–46 במקביל נערכו גם מבצעי פשיטות בגזרת מפרץ סואץ, דרומית לתעלה. הרמטכ"ל בר-לב טען כי הפעולות נועדו לשם הפניית כוחות מצרים מגזרת התעלה דרומה למפרץ. ימין\|ממוזער\|256x256 פיקסלים\|טילי קרקע-אוויר S-125 נייבה (SA-3) מתוצרת סובייטית. זרוע ההגנה האווירית הייתה המענה של מצרים לעליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי. ההנהגה הישראלית העריכה שברית המועצות פועלת לקדם את הכוחות המצרים עד לתעלה ולשתק את חיל האוויר הישראלי בגזרה שלה לפני שתקודם יוזמה אמריקאית להשבת הפסקת האש. במקביל תעמיק מצרים את הפעילות שלה בגזרה, תוך כדי הגדלת סך הכוחות המעורבים וכמות הפשיטות לגדה המזרחית. פיקוד צה"ל דן באפשרות לקיים מתקפת מנע שתחרב את מערך ההגנה האווירית המצרית החדש, אך האפשרות נשללה נוכח השיקולים המדיניים, מחשש להסלמת העימות עם ברית המועצות, ומפקד חיל האוויר הוד הבהיר שפעולה נרחבת להשמדת מערך ההגנה האווירית המצרית, שהוא צפוף ומשוכלל בהרבה מקודמו, תהיה במחיר כבד. ישראל פעלה להגביר את היקף הפעילות שלה נוכח השינוי בעמדת האמריקאים, שהיססו לספק עבורה את הרכש הצבאי החדש וניסו ללחוץ עליה להיענות להפסקת אש מחודשת. ב-23 ביולי 1970 נענתה מצרים בחיוב להצעת ארצות הברית להפסיק את האש, אך בפועל המשיכה בהפגזותיה. ב-18 ביולי ביצע חיל האוויר את מבצע אתגר - פעולה חריפה נגד מערך ההגנה האווירית המצרית, בשילוב מערכות לוחמה אלקטרונית חדישות, שנרכשו מארצות הברית ונועדו להתגבר על מערכת הנ"מ הרוסית-מצרית. כתוצאה מהפעולה נעצרה התקדמות מערך ההגנה האווירית המצרי לעשרה ימים.גלבר, זיו, בני קשת, עמ' 274 כאקורד סיום ללחימה נערכו ב-30 ביולי 1970 מבצע "רימון 20" – קרב אוויר באזור התעלה שבו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסי קרב שטייסיהם רוסים וב-3 באוגוסט 1970 מבצע "שיער 265" לתקיפת סוללות טילים מצריות וסובייטיות. קרב האוויר במבצע "רימון 20" היה מקרה תקדימי של עימות ישיר בין ישראל למעצמה (להוציא את תקרית האוויר הישראלית-בריטית). בחודש שקדם לו התעורר בישראל חשש ממשי כי העליונות האווירית של חיל האוויר תאבד אל מול הכוחות הרוסיים במצרים. בממשלת ישראל התגבשה התובנה כי מדיניות ההבלגה וההתרחקות מאזורי הפעילות של חיל המשלוח הסובייטי התפרשה כחולשה והביאה להתגרות הולכת וגוברת מצדם, וכי על ישראל לנקוט פעולה שתבהיר לסובייטים את מחירה הגבוה של ההסלמה. גדלה גם ההבנה שבשלב זה או אחר יתקיים עימות אווירי ישיר בין החילות, ועל כן עדיף שיתקיים בתנאי יוזמה ישראלית. לנוכח ההתנהגות הבוטחת של הרוסים הוחלט לתכנן קרב אווירי יזום שבו הרוסים יתפתו לרדוף אחר מטוסי חיל האוויר שיחדרו לשטח מצרים ושם יופלו על ידי מטוסים אחרים שיירטו אותם בתכנון מוקפד, ובכך לנצל את יתרונם היחסי של טייסי חיל האוויר הישראלי על מקביליהם הסובייטים. המבצע אושר ב-25 ביולי. קרב האוויר עצמו היה גדול במיוחד, עם 14 מטוסים ישראליים ו-24 מטוסים מצריים-סובייטים. מיד לאחר המפלה הסובייטית ב"רימון 20" הגיע מפקד חיל האוויר הסובייטי, מרשל פאבל קוטאחוב, למצרים, כדי להעריך בקרת נזקים וללמוד את המצב מקרוב.אל"ם (בדימוס) פסח מלובני, יובל למבצע "רימון 20" - הניצחון האווירי על טייסים סובייטיים במצרים, מבט מל"מ – גיליון 87, תשרי תשפ"א, אוקטובר 2020, עמ' 29–32 שלטונות ברית המועצות הבינו כי לעימות ישיר עם ישראל עשוי להיות מחיר שיתבטא לא רק באובדן ציוד וחיי אדם, אלא גם באובדן יוקרה בקרב בעלות בריתם (השמחה לאיד של הטייסים המצרים, שעד אז קיבלו יחס מזלזל ממקביליהם הסובייטים, לא נעלמה מעיניהם), והעובדה שישראל נמנעה מלחשוף בפומבי את מפלתם לא מבטיחה התנהגות מרוסנת מצד ישראל להבא. כן עלה בקרב השלטונות הסובייטים חשש כי המשך ההסלמה עלול לסבך אותם בעימות ישיר עם ארצות הברית, ממנו ביקשו להימנע בכל מחיר. בזירה הימית בראשית העימות, לפני קריסת הפסקת האש, טביעת הצוללת דקר הובילה לחשדות מפני האפשרות שבוצע טיבוע בזדון בידי הצבא המצרי, אך מאוחר יותר התברר שאין שחר לטענות אלו. היוזמה המצרית התבטאה בפגיעה בכלי שיט בנמל אילת באמצעות צוללני קומנדו ימי שהגיעו מעקבה. במערב אפריקה נפגעה דוברת קידוח שהייתה בדרכה למפרץ סואץ. פעולות חיל הים הישראלי כללו פשיטות על מוצבי חוף שנערכו בשיתוף לוחמי שייטת 13: מבצע בולמוס 3, מבצע בולמוס 4, מבצע בולמוס 5 (הראשון שבו עסקו לוחמי השייטת בלחימה יבשתית) והפשיטה על האי גרין. פעולת הנחיתה המשוריינת במפרץ סואץ - מבצע רביב, תחילתו במבצע אסקורט - הטבעת שתי ספינות טורפדו מצריות במפרץ סואץ על ידי כוח של שייטת 13. יחידה 707 השתתפה במבצע רביב, ומאוחר יותר גם במבצע סרג'נט ובמבצע ויקטוריה, שנערכו בשיתוף עם סיירת שקד. השיט לישראל וממנה לא נפגע. לאחר ניסיון הפגיעה במכלית 'קורל-סי' קיבלו מכליות הדלק בים האדום אבטחה צמודה. התקופה מאופיינת בצמיחה גדולה של חיל הים הישראלי בבניין כוח ספינות סער, הצוללות מסדרת T, סירות קומנדו ימי, ספינות סיור (דבורים ויתושים). חיל הים הישראלי שיפר את התארגנותו המבצעית והוקמו בסיסי שליטה חדשים בחופי סיני, הים התיכון וים המלח. הוקמו מתקני תחזוקה בחיפה אשדוד ואילת, בסיס ההדרכה הצטייד במתקני אימון ממוחשבים ומפקדת החיל הועברה לבסיס הקריה בתל אביב. הפעילות העיקרית בזירה הימית הייתה הפקת נפט במערב חצי האי סיני ומפרץ סואץ והובלתו לאילת. מחצית מתצרוכת הנפט של ישראל סופקה בדרך זו. הזירה הדיפלומטית והשבת הפסקת האש בתום מלחמת ששת הימים העניקה ארצות הברית גיבוי לישראל, שהתבטא בין היתר בהחלטה 242 ובפרשנותה, לפיה אל לישראל לסגת מן השטחים שכבשה בלא הסכם שלום של קבע עם שכנותיה הערביות. ממשל ג'ונסון רצה להתניע את התהליך המדיני במזרח התיכון ולשם כך תמך בהקמתה של שליחות גונאר יארינג, שגריר שוודיה בברית המועצות, שנועדה לתווך בסכסוך מטעם האו"ם. כאמור העמדה העקרונית של מדינות ערב, מצרים בהנהגתן, הייתה שעל ישראל ראשית כל לסגת מהשטחים ורק מאוחר יותר להתחיל בתהליך המדיני ובמשא ומתן לשלום. במקביל, שינויים גאו-פוליטיים הובילו לחיזוק יחסי ארצות הברית–ישראל והתלות הישראלית ברכש צבאי מארצות הברית הפך למוחלט כתוצאה מהאמברגו הצרפתי. החל מ-1969, ארצות הברית הפכה להיות ספקית הנשק הבלעדית לישראל, שבמקביל החלה לפתח תעשיית ייצור נשק עצמאית כדי להפחית את התלות. ברית המועצות מצידה הגדילה את הגיבוי שהעניקה למדינות ערב, מצרים וסוריה בראשן. נוכח עלייה על שרטון וחוסר התקדמות של שליחות יארינג, החליטו המעצמות להתדיין ישירות ביניהן במסגרת דיוני ארבע המעצמות (של ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת) ודיוני שתי המעצמות (של ברית המועצות וארצות הברית). ממוזער\|253x253 פיקסלים\|מימין לשמאל: הנרי קיסינג'ר, הנשיא ריצ'רד ניקסון ורה"מ גולדה מאיר. ארצות הברית ניסתה לאזן בין התמיכה שלה בישראל ליחסיה עם העולם הערבי. לאורך כל מלחמת ההתשה היו ליחסי ארצות הברית–ישראל משקל מרכזי, והסכמות ואי-הסכמות ביניהם היו בעלות חשיבות רבה על מהלכי הלחימה, בדומה להשפעה ולחשיבות הרבה שהיו ליחסי ברית המועצות–מצרים במהלך המלחמה. בינואר 1969 החליף ממשל ניקסון את ממשל ג'ונסון, ונקט במדיניות של ריאלפוליטיק ודטאנט כדי להפחית את המתיחות בין המעצמות במסגרת המלחמה הקרה. היה חשש בהנהגה האמריקאית, שהסלמה מחודשת בחזית המזרח תיכונית תפגע במהלך הדטאנט, הסלמה שהתממשה עם נפילת הפסקת האש במרץ 1969. בתוך הממשל החדש, הדעות והגישות היו חלוקות באשר לסכסוך הישראלי-ערבי. מחלקת המדינה ומחלקת ההגנה דגלו בגישה שקראה ללחוץ על ישראל להגיע לוויתורים בעמדתה ולהפעיל עליה לחצים דרך דחיית אספקת הנשק עבורה. במקביל הם חששו מפני ההשפעות שתהיה לצידוד בישראל על יחסיה של אמריקה עם העולם הערבי, ובנוסף גם ניסו לפתוח צינור קשר דיפלומטי עם מצרים, לאחר שנים של נתק. לעומתם, הנשיא, ובעיקר היועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, שאחז בהשפעה רבה על התנהלות הממשל, נקט עמדה פרו-ישראלית חד משמעית. בישראל, גולדה מאיר סירבה להתפשרות בדרישה הישראלית, לפיה נסיגה טריטוריאלית תבוא אך ורק עם הסכם שלום, וסירבה להסתמך על ערבויות ביטחוניות מטעם ארצות הברית. נוכח חוסר ההתקדמות בזירה המדינית, החליטה ארצות הברית לעשות צעד משל עצמה ולקדם יוזמה בתיווכה, שהיא מעניקה לה גיבוי וצידוד. ב-9 בדצמבר 1969 הציג מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, את יוזמת השלום שלו למזרח התיכון. תוכנית רוג'רס (הראשונה) התבססה על החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, ונגעה לפתרון הנושאים הבאים: ביטחון, נסיגה משטחים, הפליטים וירושלים. לפי התוכנית תיסוג ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים, ויובטח חופש השיט לכלי שיט ישראלים בתעלת סואץ. מעמדן של רצועת עזה ושארם א-שייח' יקבע במשא ומתן בין המדינות, וירושלים תישאר מאוחדת, אך תנוהל על ידי נציגי שלוש העדות הדתיות. הצעה זו נדחתה הן על ידי מצרים, שראתה בה ויתור גדול מדי לטובת ישראל, והן על ידי ישראל, שלא מצאה בה ערובות לביטחונה, קריאה למשא ומתן ישיר, או הבטחה לריבונות ישראלית בירושלים. עיקר ההתדיינות המדינית שיזמו האמריקאים נעשתה בינם לבין הסובייטים, וההנהגה בישראל חשה כי קולה אינו נשמע בצורה ראויה וברורה. שר הביטחון דיין אמר בהקשר זה: "אינני חושב שהאמריקאים הם המומחים הגדולים ביותר לנעשה במזרח התיכון, ולפעמים אני חושב שהם המומחים הקטנים ביותר." בראשיתה של מלחמת ההתשה, כך עולה מדיווחיו של השגריר רבין, האמריקאים התרשמו לטובה מהביצועים של ישראל, וראו בעין טובה את ההצלחה הישראלית, מתוצרת התעשיות האמריקאיות, בעימות מול הצבא המצרי, שכליו סופקו בידי התעשייה הסובייטית. כל עוד נמשכה הלחימה, ארצות הברית החלה לחשוש מהאפשרות של התערבות סובייטית שתדרדר את המלחמה הקרה ותהרוס את מדיניות הדטאנט. כאשר החלו הפצצות העומק, הממשל האמריקאי המליץ לישראל להימנע מתקיפות בסביבת קהיר ומרכזי אוכלוסין, כדי להימנע מפגיעה חמורה באזרחים. בראשית 1970, ברקע הפצצות העומק, שלח ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, איגרת חריפה לנשיא ניקסון, ובתוכה האשים את ישראל בהצתה מחודשת של מלחמה נגד מדינות ערב ופגיעה באזרחים ובתשתיות בעזרת גיבוי אמריקאי. ניקסון מצידו השיב שמצרים היא שפתחה בלחימה ומוטטה את הפסקת האש, וקרא, באיגרת התגובה לקוסיגין, לנאצר לשוב להפסקת האש שתכלול את סיום פעילות המחבלים בגזרה הירדנית. ימין\|ממוזער\|259x259 פיקסלים\|פגיעה בדטאנט: מלחמת ההתשה הובילה לעליית מתיחות מחודשת ביחסי ארצות הברית–ברית המועצות. בתמונה: שליט ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב. בתום אותו החודש הבהיר דיין שישראל מעוניינת בשיבה להפסקת האש. האמריקאים ניסו לדון עם נאצר בעניין, אך בשיחות סגורות הלה התוודה שהוא מתנגד להפסקת אש בהווה או בעתיד, מחשש שכל עוד הפסקת האש תימשך, אזי תתחזק ההבנה שגבול הפסקת האש הוא הגבול הבינלאומי החדש. במקביל, מחלקת המדינה ומחלקת ההגנה בוושינגטון ניסו ללחוץ על הבית הלבן לעכב את ההיענות לבקשות הסיוע ורכש הנשק לישראל, במטרה ללחוץ עליה להפסיק לגמרי את הפצצות העומק או להתפשר על דרישותיה ולקדם הפסקת אש. מחלקת המדינה הזהירה שהיענות לבקשת הסיוע הישראלית תוביל להידרדרות משמעותית ביחסיה של ארצות הברית עם מדינות ערב המתונות והפרו-מערביות, כגון ירדן ומדינות המפרץ. מבחינת האמריקאים היה הכרח בשמירה על המשטרים הפרו-מערביים בעולם הערבי, ולכן ארצות הברית התייחסה בחומרה לפעילות צבאית ישראלית מול ירדן ולבנון אך התירה, תוך הסכמה שבשתיקה, לוחמה מול מצרים וסוריה. באביב 1970 החל משבר בעמדת הממשלות בין ירושלים לוושינגטון, כאשר ארצות הברית ניסתה לקדם הפסקת אש ישראלית חד-צדדית ובלתי-מוכרזת, וניסתה ללחוץ על ישראל לצדד בה דרך הקפאת רכש להק מטוסים. ברית המועצות צידדה במהלך של הפסקת אש בלתי-מוכרזת, אך מצרים סירבה לקבלו, וכתוצאה מכך ניסתה ארצות הברית ללחוץ על ישראל לבצע מהלך חד-צדדי. בתוך הממשל היו הדעות חלוקות, בעיקר בין מזכיר ההגנה מלווין ליירד ליועץ לביטחון לאומי קיסינג'ר. בסופו של יום, בחודש יוני, הסכימו בכירי הממשל על תוכנית רוג'רס השנייה, שנועדה לחדש את התהליך המדיני דרך שליחות יארינג כאשר השלב הראשון שלה הוא הסכמת הצדדים להפסקת אש מחודשת. ממשלת ישראל דחתה את ההצעה ב-21 ביוני, אולם הממשלה המצרית הודיעה שהיא מסכימה לדון ביוזמה. בעקבות ההסכמה המצרית החל נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר להסכים להצעה. הוא הבטיח שארצות הברית תערוב לריבונותה, שלמותה וביטחונה של מדינת ישראל ותשמור על מאזן החימוש באזור, והבהיר למאיר כי הדרישה היא לנסיגה ישראלית לגבולות בטוחים ומוסכמים ולא לגבולות הקו הירוק ושלא תיכפה על ישראל נסיגה לפני שיחתם הסכם שלום חוזי מחייב. כמו כן סוגיית הפליטים תטופל באופן שלא יפגע בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בעקבות ההבטחות וההבהרות האמריקאיות הסכימה גם ממשלת ישראל ב-31 ביולי לדון בתוכנית באופן עקרוני, אולם בשל כך פרשה גח"ל מממשלת הליכוד הלאומי. הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים שסיים את מלחמת ההתשה נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט. דקות לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, הופצצו מספר יעדים במצרים ובתוכם גשר פירדאן. משבר הטילים ממוזער\|נשיא מצרים אנואר סאדאת, עלה לשלטון בעקבות מותו בחטף של נאצר. סעיף 3 בהסכם הפסקת האש קבע: "שני הצדדים יימנעו מלשנות את הסטטוס קוו הצבאי בתוך האזורים המשתרעים 50 קילומטר מזרחה ומערבה לקו הפסקת האש. אף צד לא יכניס או יקים מתקנים צבאיים חדשים כלשהם באזורים אלה". סעיף זה הופר על ידי מצרים מיד ביום כניסתו לתוקף (ראו גיחות צילום אמריקאיות בסיני 1970), בצורת קידום סוללות טילי קרקע-אוויר לקרבת התעלה, באופן כזה שמערך ההגנה האווירית המצרית, שבמשך חודשים התקדם בהדרגה מזרחה, היה כעת עם רדיוס של עשרה קילומטרים מזרחית לתעלה, לתוך שטח ישראל בחצי האי סיני. מאוחר יותר התברר, שקידום המערך היה המניע העיקרי של ההנהגה המצרית בהחלטתה לתמוך בהפסקת האש. ישראל הרשמית רתחה על האירוע, אך על פי עדותו של יצחק רבין, שהיה אז שגריר ישראל בארצות הברית, "נספח צה"ל בארצות הברית, אלי זעירא, קיבל מברק מגורם בכיר מאוד במערכת הביטחון של ישראל [בו] נצטווה להודיע לאמריקנים, כי ישראל מתנגדת לצילום מצב הפתיחה במועד הקבוע להפסקת-האש [...ו]שישראל תיירט את המטוסים האמריקניים אם ינסו לבצע את צילומיהם".יצחק רבין, פנקס שירות - כרך א', תל אביב 1979, עמ' 300 ארצות הברית בכל זאת ביצעה גיחות צילום אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף, ולאחר שגילתה את ההפרה המצרית, ובמטרה לשמור על הפסקת האש החליטה להימנע מלשתף את ישראל בתמונות שצולמו, ניסתה ללחוץ על ממשלת ישראל שלא לייחס חשיבות רבה להפרה, והבטיחה לה סיוע צבאי רלוונטי בדמות טילי שרייק מתבייתי מכ"ם, ותותחי 175 מ"מ ארוכי טווח, באמצעותם ניתן היה לפגוע מרחוק בסוללות הטק"א. ישראל הקפיאה את שיתוף הפעולה שלה בשליחות יארינג עד להשבת המערך המצרי אחורנית. האמריקאים מצידם חששו שבתום שלושת החודשים שהוקצו לה, הפסקת האש לא תחודש ומלחמת ההתשה תשוב בסבב מחודש. כתוצאה מחשש זה נותרה הכוננות הצבאית גבוהה בשני הצבאות. אלא שדווקא אז, באמצע משבר הטילים, ב-28 בספטמבר 1970, נפטר נאצר, ומחליפו החדש, אנואר סאדאת, נדרש להתרכז בביסוס שלטונו ובבעיות פנים, והחליט להמשיך את הפסקת האש על אף הקיפאון בתהליך המדיני. סאדאת גם החל במדיניות של התקרבות ביחסי ארצות הברית–מצרים. כתוצאה מכך, מערך ההגנה האווירית של מצרים נותר במקומו הודות להפרת ההקפאה, אך הפסקת האש לא נשברה, ובתום שלושת חודשיה הראשונים, שבסופם הוארכה, המטה הכללי של צה"ל הוריד את הכוננות מפני חידוש הלחימה. גם לישראל וגם למצרים היו כעת אינטרסים שהובילו אותם לתמוך בהארכת הפסקת האש. צעד זה, של הפרת ההקפאה באופן בוטה, נתן למצרים ביטחון ביכולתם לחצות את תעלת סואץ מבלי שיופרעו על ידי חיל האוויר הישראלי, ואפשר להם להתקדם בתכנון מלחמת יום הכיפורים. בינואר 1971, בלחץ ארצות הברית, חידשה ישראל את השתתפותה במאמצי התהליך המדיני שקידם יארינג, אלא שהשליחות לא הצליחה להוביל לפריצת דרך מדינית, והשיחות התנהלו בעצלתיים. בשנים הבאות ניהלה מצרים משא ומתן עקיף, תוך ניסיון להביא את ישראל להיענות לתכתיב אמריקאי, ובמקביל סירבה פעם אחר פעם להגיע למשא ומתן ישיר עם ישראל. יוזמה ישראלית לקדם הסכם ביניים, כדי להוריד את המתיחות, הסתבכה בפערי שאיפות ובאינספור תמרונים דיפלומטים של המתווכים מטעם מחלקת המדינה, וכשלה גם היא. בזיכרונותיו, טען הגנרל מוחמד עבד אל-ע'ני אל-גמאסי שנוכח הקיפאון במישור הדיפלומטי, "מבוי סתום" כלשונו, הפך הפתרון הצבאי לפתרון היחיד שמצרים יכלה לקבל.Gamasy, The October War, p. 169–173 כזאת הייתה גם עמדת סאדאת, שתמרוניו הדיפלומטים בין ברית המועצות לארצות הברית לא הצליחו להביא לכפיית הסדר של המעצמות על ישראל. באוקטובר 1972, לאחר שהחליט לגרש ממצרים את הקצונה הסובייטית וחיל המשלוח, הורה סאדאת לצבאו להתחיל להתכונן למלחמה יזומה. הרחקת המעורבות הסובייטית נועדה לסמל את עצמאות הפעולה של מצרים במישור המדיני, להבטיח שמצרים היא שתנהל את המלחמה, ושניצחון במלחמה יהיה ניצחון שלה, לא של ברית המועצות, שישיב לה את היוקרה והמעמד שאבד במפלת ששת הימים. בינואר 1973 הצטרפה גם סוריה ליוזמת המלחמה של מצרים, דרך מגעים חשאיים. ב-6 באוקטובר 1973 פתחו השתיים ביוזמה הצבאית בדמות מלחמת יום הכיפורים. הקרבות בחזיתות הירדנית והסורית ממוזער\|טקסט=חיילי צהל במרדף אחר אנשי פת"ח בבקעת הירדן\|חיילי צהל במרדף אחר אנשי פת"ח בבקעת הירדן. בתקופת מלחמת ההתשה מול מצרים התרחשה בגבול ירדן מלחמה בפני עצמה, שהתאפיינה בהפגזות מתמשכות וקבועות על יישובים אזרחיים: הקיבוצים והמושבים במועצה אזורית בקעת בית שאן, במועצה אזורית עמק הירדן ובבית שאן. גם בגזרה הסורית נערכו תקריות בודדות של עימותים בין צה"ל לצבא הסורי לאורך הקו הסגול החדש שנוצר לאחר ששת הימים, אלא שהגזרה הסורית הייתה השקטה בין גזרות מלחמת ההתשה. אותם יישובים נדרשו לחיות במשך כל תקופת המלחמה בהאפלה (כיבוי מוחלט של התאורה בתוך הבתים וברחבי היישובים) במשך כל שעות החשכה, על מנת להימנע מפגיעות ההפגזה הירדנית. ישראל ביצעה פשיטות לעבר הגדה המזרחית של הירדן כדי לפגוע במרכזי הפעילות של המחבלים. עיקר הלוחמה בגבול הירדני הייתה ארטילרית, וההפגזות מהצד הירדני נענו בהפגזות מקבילות מהצד הישראלי על יישובים במדינת ירדן הסמוכים לגבול, ועל עמדות צבא. עם זאת ביצעו יחידות צה"ל פשיטות כנגד בסיסי המחבלים והצבא הירדני, ובהן הפשיטה על מוצב החרוט. הפעולה הגדולה ביותר, "מבצע רותם" - היא פעולת כראמה (כללה שימוש בכוח אוגדתי בן שלוש חטיבות) - הובילה להסתבכות ולעימות ישיר מול הצבא הירדני, ולאחריה הפחית צה"ל את עומק החדירה לירדן בפשיטות ואת תדירות הפשיטות. למלחמת ההתשה לאורך הגבול עם ירדן היה אחראי בעיקר הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בתמיכה ירדנית פסיבית. לוחמה זו לאורך גבולה המזרחי של ישראל נפסקה לאחר אירועי "ספטמבר השחור" בספטמבר 1970, כאשר ארגוני הטרור, שבנו לעצמם "מדינה בתוך מדינה", החלו לפעול לקראת השתלטות על ירדן (כולל הקמת ממשל עצמאי במחנות פליטים, התעלמות ועימותים עם גורמי אכיפה ירדנים, חטיפת חיילים ירדנים וניסיונות התנקשות של ארגוני טרור רדיקלים בהנהגה הירדנית), ובתגובה פתח חוסיין, מלך ירדן במלחמת חורמה נגדם. בתום הלחימה, שבה הבהירה ישראל לארצות הברית שתתמוך צבאית בצבא הירדני במאבקו נגד ארגוני הטרור והצבא הסורי שנכנס למערכה כדי לתמוך במחבלים, יצא המלך חוסיין כאשר ידו על העליונה. מצרים פעלה בניסיון לגשר בין המלך לארגוני הטרור, אך מותו בחטף של מנהיגה, נאצר, טרף את הקלפים. לאחר מות נאצר היה למלך חוסיין חופש פעולה גדול יותר, הוא מינה את נאמנו, וספי א-תל, לראש ממשלת ירדן, והחל בגירוש ארגוני הטרור הפלסטינים מארצו. העימות בחזית הסורית היה המוגבל והמתון מבין חזיתות העימות במלחמת ההתשה, אך במסגרתו, מלבד התכתשויות צבאיות לאורך הקו הסגול, המשטר הסורי גם מימן ודרבן פעילות חבלנית של ארגוני טרור פלסטינים מהפתחלנד בדרום לבנון. במסגרת העימות בין ישראל לסוריה וארגוני המחבלים הפלסטינים שישבו בחבל הפתחלנד אשר בדרום לבנון בוצעו פשיטות, פיגועים ועימותים חזיתיים נגד כוחות צה"ל. הצבא הסורי התכתש מול כוחות צה"ל בקו הסגול אשר ברמת הגולן וישראל בנתה מערך הגנה לאורכו של הגבול החדש. בפברואר 1969 חדר מיג 21 סורי לרמת הגולן, והופל בידי צה"ל. מיג נוסף הופל בסוף מאי וביולי אותה שנה חדרו מספר מטוסים סורים לרמת הגולן, ובקרבות האוויר של 8 ביולי 1969 הפילו מטוסי צה"ל שבעה מיגים. קרב אווירי נוסף, בו הופלו 3 מיגים סוריים התרחש בדצמבר 1969 בשמי דמשק. שני הצדדים הגבילו את עצמם לפעולות מצומצמות שהפכו את כוח האש למשתנה המרכזי במערכה ונמנעו מהסלמה חמורה. במהלך העימות כיהן האלוף מרדכי גור כאלוף פיקוד הצפון. חטיבה 188 בפיקודו של אל"ם משה בר כוכבא הוקמה והפכה למערך ההגנה הקדמי של הזירה לצד חטיבת אלכסנדרוני. ביוני 1970 נקטה ישראל את היוזמה והתחוללה הסלמה בחזית בדמות: מבצעי שפט, מלחמת שלושת הימים ומבצע קיתון 10, שבעקבותיה פחתה היוזמה של הצבא הסורי כמעט לחלוטין. התוקפנות הסורית בגזרת רמת הגולן נעצרה לשנתיים הבאות. בעקבות היוזמה ההתקפית הישראלית, כמו גם העימות בין סוריה לירדן, הוגבל העימות ועצימותו הופחתה בספטמבר 1970. תוצאותיה של מלחמת ההתשה ממוזער\|200x200 פיקסלים\|אות מלחמת ההתשה שהוענק לחיילי צה"ל ששירתו בעת התרחשותה שמאל\|ממוזער\|200px\|מדליה על השתתפות במלחמת ההתשה שהוענקה לחיילים סובייטים. בשבעה-עשר חודשי הלחימה של מלחמת ההתשה בחזית הדרום נהרגו 367 ישראלים ו-999 נפצעו (968 הרוגים ו-3,730 פצועים בכל החזיתות סה"כ). המצרים ספגו אלפי הרוגים, ערי התעלה ובתי הזיקוק בעיר סואץ הוחרבו, ומאות אלפי פליטים זרמו לקהיר. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל: את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, והמלחמה הסתיימה בהתשה קשה של מצרים. חילות האוויר הערביים איבדו 111 ממטוסיו בקרבות אוויר ועוד כמה מאש נ"מ. לחיל האוויר הישראלי אבדו חמישה עשר מטוסים מתוכם רק ארבעה בקרבות אוויר. בתקופת המלחמה המשק הישראלי המשיך לצמוח בקצב מואץ לעומת זאת, במצרים למלחמה הייתה השפעה מרסנת על המשק: צומצמו השירותים שמספקת המדינה, צומצמה פעילות הממשלה והוגבל היבוא כדי לאפשר את מימון ההוצאות הצבאיות שהגיעו לכ־43% מכלל הוצאות הממשלה. אף שהלחימה התנהלה הרחק מהעורף הישראלי ("תל אביב מוארת, והתעלה בוערת", כתב על כך המשורר חיים גורי), השפיעו קורבנותיה, בחזית התעלה ובחזיתות האחרות, על מורל הציבור בישראל. את הגישה האנטי-מלחמתית שהתפתחה שיקפו במיוחד שני מאורעות: "מכתב השמיניסטים" שנשלח לראש הממשלה, גולדה מאיר, ב-28 באפריל 1970, ובו הסתייגו חותמיו מכיבוש השטחים, ממלחמת ההתשה ומהימנעות הממשלה מנקיטת צעדים שיובילו לסיום הלחימה; הרביו הסאטירי "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין, שהועלה בתיאטרון הקאמרי, וכלל מערכונים שבהם ביקורת חריפה על המלחמה ועל הממשלה. בעקבות לחץ ציבורי החליטה הנהלת התיאטרון להוריד את ההצגה ב-19 במאי 1970. לאורכה של מלחמת ההתשה כיהנה בישראל ממשלת אחדות לאומית בראשותה של גולדה מאיר. התנגדותם של שרי גח"ל להסכם הפסקת האש שהביא לסיום הלחימה הביאה לפרישתם מהממשלה ב-6 באוגוסט 1970. אירועים אלו, והשינויים שהם סימלו, שהושפעו מההתשה שעברה על העורף האזרחי בישראל, פגעו בקונצנזוס הציבורי. סדקים אלו בקונצנזוס נבלמו, זמנית, כתוצאה מהשבתה של הפסקת האש ותום מלחמת ההתשה. בתום המלחמה רצתה ישראל לקדם את הפסקת האש מחשש לעלייה בגרף הנפגעים נוכח אובדן העליונות האווירית, ואף על פי כן ההתייחסות הציבורית הכללית למלחמה הייתה כאל ניצחון. מלחמת ההתשה כן שינתה בתודעה הציבורית את הגישה וההתייחסות למלחמת ששת הימים, והובילה לירידת האופוריה ששררה בעקבות אותה המלחמה. במהלך מלחמת ההתשה נדרש צה"ל, שלא כמנהגו, להגביל עצמו לגישת מגננה קשיחה, שלא הייתה תחום ההתמקצעות שלו קודם לכן. אף על פי כן, הוא פעל לנקוט יוזמה דרך פשיטות והפצצות עומק שנועדו לרסן את מדינות ערב, מצרים בראשן, וארגוני הטרור. כתוצאה ממצב זה של נקיטת יוזמה, על פניו הצליחה ההרתעה הצבאית של ישראל להישמר לכל אורך מלחמת ההתשה ולא להישחק, בהתאם לתורת הביטחון שלה. הוכחה ברורה לכך טענו המצדדים היא שבשום נקודה בלוחמה משתי גדות התעלה לא ארגנה מצרים את כוחותיה לקראת צליחה רבתי ופתיחה במלחמה ניידת חדשה. בנוסף, במהלך המלחמה ישראל התמודדה ישירות מול מעצמה, וברית המועצות הייתה נחושה לצדד בעמדת מדינות ערב. לעומתה, ארצות הברית נקטה גישה הססנית, מחשש לפגיעה ביחסיה עם מדינות ערב ומעימות ישיר מול ברית המועצות, הססנות שהובילה למתח ביחסיה עם ישראל. מאידך טוענים המקטלגים, מצרים לא הייתה מורתעת: היא מראש נקטה גישה של לוחמת שחיקה נגד ישראל בזמן שהיא מפתחת את צבאה לקראת המערכה הגדולה הבאה. מצרים היא שיזמה את הלחימה, וכל הפעולות היזומות של ישראל היו למעשה תגובות להסלמה שמצרים החלה בה. כפי שתיאר זאת תא"ל בדימוס וחוקר תורת הלחימה דב תמרי, מצרים לא הייתה מורתעת מפני ישראל בשום חלק ממלחמת ההתשה או אחריה, ובסופה של המלחמה מצבה האופרטיבי של מצרים התחזק, בייחוד מבחינת יכולת ארטילרית שפגעה בחופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי. המלחמה הייתה מבחן לגישת ההגנה הקשיחה, שבאה לידי ביטוי דרך הפעילות המבצעית וקו בר-לב, שלו היו, לפי הרמטכ"ל בר-לב, שלוש מטרות: דחיית המלחמה הבאה דרך הבהרה למצרים שאינה מוכנה לה; שכנוע מצרים שמוטב לה לשמור על הפסקת האש; להקל על הכוחות המחזיקים בגדה המזרחית של התעלה. מפקד גייסות השריון ולימים סגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, סיכם מלחמה זו: חוקרים רבים ואנשי צבא ממלחמת יום הכיפורים, מהאלוף ישראל טל ועד פרופסור יואב גלבר, מצביעים על אירועי מלחמת ההתשה כמשתנה שפגע בתהליך הפקת הלקחים של צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר ששת הימים, הצבא נדרש, כתוצאה ממלחמת ההתשה, להיות במצב תמידי של כוננות מפני הסלמה, והתקשה לבצע הפקת לקחים, הערכת מצב, הכנות ותכנון לקראת אופייה של המלחמה הבאה. בחיל האוויר לדוגמה, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים לא העריכו נכונה את החשיבות של מערך ההגנה האווירית, ובשעת המבחן הנ"מ המצרי בלם את התמיכה האווירית לכוחות צה"ל על הקרקע. חיל האוויר כן החל לתכנן גישות לוחמה ואמצעים חדשים שנועדו להתגבר ולנצח את מערכי הנ"מ של האויב, אך מאמצים אלו נשאו פרי ובאו לידי ביטוי רק במלחמת לבנון הראשונה (ראו מבצע ערצב 19). יתרה מכך, הפיקוד העליון בצה"ל התקשה להבחין בשינויים בגישה של אויביו ולהתכונן אליהם לקראת המלחמה הבאה. דוגמה טובה לכך היא שכתוצאה ממבצע מוקד, תוכניות המלחמה של חיל האוויר התרכזו בפגיעה בשדות התעופה של מדינות האויב, או כלשונו של ישראל טל: "הכוח האווירי היה היחיד מכלל מרכיבי צה"ל שהתכונן, מבחינות מסוימות, למלחמה הקודמת ולא למלחמה הבאה." מבחינת כוחות הקרקע, הרי שמלחמת ההתשה קיבעה בדרג הפיקודי העליון של צה"ל את הנחת העבודה לפיה בשעה שמצרים תחליט לפתוח במלחמה דרך צליחה רבתי, אפילו אם לישראל תהיה התרעה קצרה בלבד, הרי שהכוחות הסדירים יספיקו לבלום את מהלך הצליחה עד לגיוס כוחות המילואים ולפתיחה במתקפת נגד. הנחת עבודה זאת, שכונתה "הסדיר יבלום", הסתמכה במידה רבה על קו המעוזים על שם בר-לב, ועל גישת ההגנה הקשיחה שפגעה בניידות הכוחות ולא אפשרה לחילות צה"ל על הקרקע לנצל את יתרונם בתמרון בשדה הקרב. במבחן האמת גם גישה זאת נכשלה, קו המעוזים קרס בתחילת מלחמת יום הכיפורים ועימו גם הגישה לפיה "הסדיר יבלום". באמצע המלחמה, כתוצאה מכישלון מתקפת הנגד של 8 באוקטובר, הוחלט לשנות גישה אופרטיבית ולנקוט במערך הגנה ניידת, שהובילה לקרב השריון ב-14 באוקטובר שפתח את הדרך של צה"ל לצליחת התעלה במבצע אבירי לב. הנחות היסוד השגויות שהתפתחו בפיקוד העליון של צה"ל, שכישלונם הוא שהוביל במידה רבה ל"מחדל" של יום הכיפורים, נבעו מאירועי מלחמת ההתשה ופותחו בתגובה אליה. לצד זאת, החוקר שמואל גורדון (אל"ם במיל') עמד על המהפך שהביאה המעורבות הסובייטית: תחומה של המלחמה ואות המערכה ממוזער\|חיילי צה"ל בחצי האי סיני, מלחמת ההתשה, 1969 (אוסף דן הדני). בשנת 2003 קבעה ועדת השרים לטקסים וסמלים את מועד תחילת המלחמה וסיומה. עד להחלטה זו הייתה הסכמה מלאה על יום סיומה של מלחמת ההתשה, אך היו דעות שונות על מועד תחילתה. אי-ההסכמה החלה כבר במהלך המלחמה. היו בישראל כאלה שראו את תחילתה ב-8 במרץ 1969, שבו החלו חילופי אש ארטילרית לכל אורך תעלת סואץ. אולם, כבר זמן קצר אחרי סיום המלחמה פרסם משרד הביטחון אלבום צילומים שנקרא '1000 הימים' ומנה את תחילת המלחמה כבר בתקריות האש הראשונות שאחרי סיום מלחמת ששת הימים. תפיסה זו הייתה מקובלת על חלק מהחוקרים הישראלים שעסקו במלחמה. כך, לדוגמה, טענו ש"מלחמת ההתשה החלה ביום שהסתיימה מלחמת ששת הימים". היו שהקדימו את תחילת המלחמה לאוגוסט 1968. במצרים שלטת הטענה כי המלחמה החלה עם סיום מלחמת ששת הימים ועל כן מכנים אותה "מלחמת אלף הימים". יש אף גורמים הכוללים את מלחמת ששת הימים במלחמה ורואים בה את תחילתה של מלחמת ההתשה. יש גורמים מצריים הרואים את תחילתה של מלחמת ההתשה ב-8 בספטמבר 1968. גם מבחינת היקפה הגאוגרפי של מלחמה זו היו דעות שונות: יש המצמצמים אותה למלחמה בין ישראל למצרים, ויש הכוללים בה את כל הפעילות המלחמתית של ישראל באותה תקופה, גם בגבולותיה עם לבנון, סוריה וירדן. ועדת הסמלים לטקסים וסמלים קבעה שהמלחמה כללה את כל הפעילות המלחמתית של ישראל באותה תקופה בכל הגבולות ואף העניקה בגינה את אות מלחמת ההתשה. לאורך שנים רבות לא זכתה מלחמת ההתשה להכרה רשמית בישראל, ולוחמיה עוטרו באות השירות המבצעי על שירותם במהלך הקרבות. רק בשנת 2003, באיחור של 32 שנים, הוענק אות מלחמת ההתשה לחיילים שהשתתפו בה. בהחלטת ממשלת ישראל מינואר 2003 נקבע כי אות מלחמת ההתשה יינתן למי ששירת בצה"ל לפחות 30 יום בתקופה שמ-11 ביוני 1967 עד 8 באוגוסט 1970. ראו גם לוחמת שחיקה לקריאה נוספת מרדכי נאור, המלחמה לאחר המלחמה, תל אביב: הוצאת קצין חינוך ראשי ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור. זאב שיף, מלחמה ללא גבול, הוצאת שקמונה, 1970. זאב שיף, כנפיים מעל סואץ, שקמונה, חיפה, 1970. האנציקלופדיה של צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1983. דן שיפטן, התשה - האסטרטגיה המדינית של מצרים הנאצרית בעקבות מלחמת 1967, מערכות, 1989. אליעזר (צ'יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול, ספרית מעריב, 1990. גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, 1992. משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד-1994, עמ' 368–395. מוסטפא כבהא, חרב אל-אסתנזאף: מלחמת ההתשה בראי המקורות המצריים, יד טבנקין, מכון ישראל גלילי לחקר מדיניות ההתיישבות, הביטחון והחוץ; אוניברסיטת תל אביב, 1995. כרמית גיא, בר-לב ביוגרפיה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1998 דני אשר, לשבור את הקונספציה, מערכות, 2003. דימה אדמסקי, מבצע קווקז: ההתערבות הסובייטית וההפתעה הישראלית במלחמת ההתשה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006. חיים נדל, בין שתי המלחמות, הוצאת מערכות, 2006. זאב אלמוג, עטלפים בים האדום: פעולות הקומנדו הימי במלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, הוצאת משרד הביטחון, 2007. שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר – החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2008, עמ' 57–118. יואל פיקסלר, תרנגול 53, הוצאה פרטית, 2009. אברהם זהר, לוחמי קו האש והמים, המכון לחקר מלחמות ישראל, 2012 זאב דרורי, אש בקווים - מלחמת ההתשה בחזית המזרחית 1970-1967, הוצאת מערכות-מודן, 2012. חיים נדל, המעז מנצח, הוצאת מודן, 2015. משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 93–129, 257. משה גבעתי, מבקיע חומות - סיפור חייו ופועלו של תא"ל דוד לסקוב, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, ה'תשע"ה-2015, עמ' 157–160, 178, 285. חיים נדל, המעז מנצח, הוצאת מודן, 2015. נעם נחמן טפר, יומו האחרון של מוסה - השבת השחורה, צנחני גדוד 202 (הוצאה עצמית), 2022. יואב גלבר, התשה - המלחמה שנשכחה, דביר, 2017. שמעון גולן, המלחמה להפסקת ההתשה - קבלת ההחלטות ברמה האסטרטגית במלחמת ההתשה בחזית המצרית, משרד הביטחון, 2018. יוסי עוזרד, ירח מעל סואץ, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2019. בוריס דולין, חומת סואץ - סיפורה של המלחמה הסודית בין מדינת ישראל לברית המועצות, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2020 פסח מלובני, הארטילריה המצרית במלחמת ההתשה, תמיד תותחן, ספטמבר 2021, עמ' 52–56 ערן אלדר, מלחמת העמקים, התשה, צבא ואזרחים בחזית הצפון-מזרחית 1970-1967, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2022 דב תמרי, חיים במלחמה: זו שאף פעם לא נגמרת, הוצאת ידיעות ספרים, 2024 Lawrence L. Whetten, The Canal War: Four-Power Conflict in the Middle East (Studies in Communism, Revisionism, and Revolution), MIT Press, 1974 Saad Shazly, The Crossing of the Suez, American Mideast Research, 1980 Mohamed Abdel Ghani el-Gamasy, The October War: Memoirs of Field Marshal El-Gamasy of Egypt, Amer Univ in Cairo, 1993 Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness, 1948–1991, University of Nebraska Press, 2004 קישורים חיצוניים מלחמת ההתשה באתר צה"ל מלחמת ההתשה, באתר צה"ל פנחס יורמן, מלחמת ההתשה 1969-1970, מרכז ההסברה; שירות הפרסומים, תשמ"ח (1988). שמעון גולן, מלחמת ההתשה בחזית המצרית - הסלמות והסלמות-נגד, אתר המחלקה להיסטוריה של צה"ל מלחמת ההתשה, באתר הכנסת רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת ההתשה, באתר "הגבורה" אתר העמותה להנצחת מורשת מלחמת ההתשה שמעון גולן, מלחמת ההתשה בחזית מצרים – הסלמות והסלמות נגד, יסודות – כתב־העת של המחלקה להיסטוריה בצה"ל, גיליון 1, 2019 מלחמת ההתשה, באתר פז"ם מבית mako 45 שנה לסיום מלחמת ההתשה, פורסם בשני חלקים בבלוג של ארכיון המדינה, 9 באוגוסט 2015: "מפסיקים לירות ומתחילים לדבר" - 45 שנים לקבלת תוכנית רוג'רס ולסיום מלחמת ההתשה - חלק א' "מפסיקים לירות ומתחילים לדבר" - 45 שנים לקבלת תוכנית רוג'רס ולסיום מלחמת ההתשה - חלק ב' יהודה בריל, גדוד 79 מחטיבה 401 במלחמת ההתשה, 2017, באתר יד לשריון אפרים לפיד, המודיעין הישראלי במלחמת ההתשה בכנס העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית אוקטובר 2019. אהרון לברן, מלחמת ההתשה מזווית ראייה אחרת, שונה מתדמיתה כ"נשכחת", מבט מל"מ, גיליון 86 עמ' 38–41, אפריל 2020. 50 שנה למלחמת ההתשה - המלחמה שהושכחה גיליון 84, עמ' 4–28, אוגוסט 2019. מלחמה ושלום 1970-1977, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 4 בינואר 2022 הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה התשה התשה קטגוריה:1967 בישראל קטגוריה:1968 בישראל קטגוריה:1969 בישראל קטגוריה:1970 בישראל קטגוריה:1967 במצרים קטגוריה:1968 במצרים קטגוריה:1969 במצרים קטגוריה:1970 במצרים	2024-10-06T13:47:19
היסטוריה של הדמוקרטיה	היסטוריה של הדמוקרטיה היא תהליך ההתהוות של הדמוקרטיה, כמושג וככלי חברתי ומדיני. במהלך ההיסטוריה בעת העתיקה התפתחו נטיות דמוקרטיות בחברות מסוימות. דוגמה לכך אפשר לראות בדמוקרטיה באתונה העתיקה במאות ה-6–4 לפנה"ס. עם זאת הדמוקרטיה במובנה המודרני, נוצרה לראשונה שנים רבות לאחר מכן, עם הקמתה של ארצות הברית בשנת 1776. הדמוקרטיה בעולם העתיק יוון העתיקה שמאל\|ממוזער\|200px\|שרידי האקרופוליס באתונה הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנה שאחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הזכרים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרנית משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה, כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה, (שכללה כ-3000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה. רומא העתיקה ברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 509–49 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. אף על פי שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה, בנוסף לכך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, אף על פי שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד. הדמוקרטיה בעולם המודרני על פי סמואל הנטינגטון, ניתן להסתכל על התפשטותה והתפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית כמספר גלים של דמוקרטיזציה. כל גל מתחיל בעלייה הדרגתית בדמוקרטיזציה העולמית שמגיעה לשיא מסוים, שאחריו נסיגה מסוימת של המגמה. הגל הראשון של הדמוקרטיה, על פי הנטינגטון, החל משנת 1828 ונמשך עד שנת 1926. גל זה היה איטי לעומת אלו שיבואו אחריו ובמהלכו היו תהליכים מתמשכים של הרחבת זכות הבחירה, שהחלה להיכנס לתוקף בכמה מדינות. בראשיתה זכות הבחירה הייתה רלוונטית רק למיעוט קטן של גברים בעלי מעמד. במהלך הגל הראשון נמתח בהדרגה הרף המאפשר זכות בחירה עד שבסוף הגל הראשון במספר מדינות כבר הייתה זכות בחירה לכלל האזרחים. הגל השני החל אחרי מלחמת העולם השנייה וניצחון של בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות. הגל השלישי החל בשנות ה-70 בדרום אירופה, המשיך לאמריקה הדרומית וחלק ממדינות אסיה ואפריקה, והגיע לשיאו בדמוקרטיזציה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר בגוש הסובייטי. לאחר כל אחד משני הגלים הראשונים היה גל-נגדי ובו חלק מהמדינות שהפכו לדמוקרטיות בגל הקודם חזרו למשטר דיקטטורי. בדרך כלל חזרה זו ממשטר דמוקרטי לדיקטטורי מתבצעת באחת משני אופנים - או הפיכה צבאית בה הודחו מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, או שינוי משטר שבוצע על ידי מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי והשתמשו בכוח השלטון שבידם כדי לשנות את המשטר לדיקטטורי, בדרך כלל תחת הכרזה על מצב חירום או על צורך צבאי לאומי. בכל אחד משני הגל-הנגדיים שהיו במאה ה-20 הייתה צורת שלטון חדשנית שקראה תיגר על הדמוקרטיה. בסוף הגל הראשון היה זה הפשיזם, ובסוף הגל השני היה זה מודל של סמכותנות ביורוקרטית שהושפע מהקומוניזם. תהליכים שסייעו לדמוקרטיזציה שמאל\|ממוזער\|200px\|מלחמת העצמאות של ארצות הברית שפרצה בשנת 1775, בישרה את הדמוקרטיה במובנה המודרני שמאל\|ממוזער\|200px\|המהפכה הצרפתית, המסומלת יותר מכל בהשתלטות על הבסטיליה ביולי 1789, בישרה על ניצני הדמוקרטיה באירופה. ציורו של ז'אן-פייר הואל. תופעת הדמוקרטיזציה המודרנית החלה באירופה, על רקע הסלידה מהשלטון המלוכני והמהפכה התעשייתית כמה עשרות שנים לאחר המהפכה הצרפתית, הדמוקרטיה החליפה את שלטון האצולה. כמה תהליכים סייעו לתהליך זה: היווצרות המדינות הגדולות (כמו צרפת, הממלכה המאוחדת וכו') כצורת הסידור החברתית, ואיתן ערי-ענק. תהליך העיור, שהתחיל עוד בימי הביניים. בעקבות הלחץ על המעמד השלישי (הבורגנות והאיכרים) מצד האליטה האריסטוקרטית, הבשילו התנאים למהפכה הדמוקרטית. שיטת הכלכלה הקפיטליסטית, שדרשה היווצרות שוק חופשי, בו הפרטים נתונים למרות קטנה והולכת של האצולה. בנוסף לכך, הביאה השיטה הקפיטליסטית ליצירת מעמדות חדשים ורחבים (מעמד הבורגנות ומעמד הפועלים) בעלי דרישה לזכויות ולנטילת חלק בעיצוב פעיל של החברה. התעשרות החברה הביאה לכך שהייתה קיימת אפשרות טכנית של הפרט להיות שותף פעיל בעיצוב המדינה, שכן צומצם הצורך בייצור מוצרים בסיסיים (מזון, מגורים וכדומה). הולדת המדע וההשכלה יצרו את היכולת של מעגל הולך וגדל של פרטים להכיל באופן מסוים את המתרחש בחברה, ולהיות מודע לאפשרויות השינוי בה. התפתחויות טכנולוגיות מסוימות איפשרו את התנאים הדרושים לדמוקרטיזציה. הטכנולוגיה העיקרית בתחום זה היא פיתוח אמצעי התקשורת (ובעיקר הדפוס, שאיפשר את התרחבות ההשכלה וכן את האפשרות הטכנית של הפרט להבין את המתרחש במדינה). היווצרות תורות פילוסופיות המושפעות ומכוננות את החשיבה הדמוקרטית, כגון ההומניזם. פילוסופים רבים קיעקעו את הבסיס המוסרי עליו נשענה האצולה האירופאית. יצירה ומיסוד של מבנים דמוקרטיים, בהם תנועות חברתיות רחבות (ומפלגות המקושרות אליהם) ומוסדות מרכזיים דמוקרטיים (בעיקר פרלמנט נבחר). המסורת שיצר בית הנבחרים הבריטי, שהחל מהמאה ה-17 גדל כוחו בהדרגה אל מול כוחם של המלכים. נקודות ציון מוקדמות בדמוקרטיזציה המודרנית לדמוקרטיזציה המודרנית כמה נקודות ציון היסטוריות מקובלות, בהן: קבלת המגנה כרטה באנגליה (1215): כתב זכויות שהעניק בעל כורחו ג'ון, מלך אנגליה, לברוניו ב-15 ביוני 1215, בעקבות איומם לצאת במרד גלוי נגדו אם לא ימלא את דרישתם. מסמך זה הגביל את סמכויות הכתר ונחשב לראשית המשפט החוקתי האנגלי. מרגע שמלך חותם על חוזה מול נתיניו הם הופכים מנתינים לאזרחים. מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1651): סדרה של עימותים מזוינים בממלכת אנגליה, בין תומכי הפרלמנט לתומכי המלוכה, שפרצו בעקבות מחלוקות הנוגעות לסמכות המלך אל מול סמכויות הפרלמנט. בסיומה של המלחמה נערף ראשו של המלך והפרלמנט האנגלי הוא זה ששלט בממלכה למשך כמה שנים. אף על פי שהמלכים האנגלים של המשך המאה ה-17 ניסו לחזק את כוחם אל מול כוחו של הפרלמנט, החל תהליך הדרגתי של חיזוק בית הנבחרים, במהלכו, בין השאר, התגבש באנגליה מוסד ראש הממשלה בתחילת המאה ה-18, והחל מעבר הדרגתי של ניהול המדינה בפועל מהמלך אל ראש הממשלה. ייסוד ארצות הברית (1775–1783): מלחמה שהתרחשה בין השנים 1775–1783, אשר במהלכה מרדו המתיישבים בארצות הברית כנגד השלטון הבריטי, וכתוצאה מכך הוקם המשטר הדמוקרטי הראשון בעידן המודרני. המהפכה הצרפתית (1789–1799): מהפכה בצרפת, אשר במהלכה עבר השלטון המלוכני במדינה, שהיה מושתת עד אז על מונרכיה אבסולוטית ופיאודלית שהעניקה זכויות יתר למעמדות האצולה והכמורה, לידי גופים נבחרים. אלה הקימו רפובליקה, שאמורה הייתה להתבסס על זכויות האדם, שותפות ושוויון. גל הדמוקרטיזציה הראשון - הרחבת זכות הבחירה במאה ה-19 הזכות לבחור ולהיבחר לא הוענקה לכלל האוכלוסייה אלא לקבוצות קטנות ביותר של בעלי רכוש או בעלי השכלה, אך לקראת סופה של המאה ה-19 הלך וגדל מספר הרשאים לבחור. גם בארצות הברית, בה כבר מתחילתה זכות הבחירה הייתה חלק מתפיסת עולמה, בפועל ניתנה זכות הבחירה רק למספר קטן יחסית של גברים לבנים. בשנת 1828 תחת שלטון אנדרו ג'קסון הורחבה זכות הבחירה לציבור רחב של גברים לבנים, מהלך שיצר עניין באירופה. הממלכה המאוחדת החלה להרחיב ולהגדיל את זכות הבחירה לגברים על ידי החוקים שחוקקה בשנים 1832 ו-1884. בשנת 1871 העניקה צרפת זכות בחירה לכל הגברים. הענקת זכות הבחירה לקבוצות נוספות מלבד בעלי ההשכלה והרכוש נוספה בהדרגתיות לעוד ארצות באירופה, ביניהן בלגיה, שווייץ, ספרד, הולנד, ואוסטריה. תהליכים אלו החלו להעיד על התבססות הדמוקרטיה המסמלת את הקדמה. התבססות הדמוקרטיה לא חלה באופן שווה בכל המדינות. היה שוני ב"גיל הבחירה" בין מדינה למדינה: גיל הבחירה הנמוך ביותר היה בממלכה המאוחדת וצרפת – 21 שנים לפחות להצבעה בבחירות. ביתר המדינות גיל הבוחרים המינימלי היה גבוה יחסית: 30 – באיטליה, ו-25 בגרמניה. היו מדינות שהחילו קריטריונים שונים לזכות הבחירה בהן: בהונגריה, למשל, הוענקה זכות הבחירה לפי גיל, רכוש וגובה תשלומי המיסים, ולכן רק כ-5% מן האוכלוסייה יכלה להשתתף בבחירות. לעומת זאת היו מדינות שאיפשרו מאוחר להשתתף בבחירות, למשל ברוסיה תופעה זו החלה רק בראשית המאה ה-20. בתהליך זה, שעיקרו יצירת מסורת דמוקרטית, נוצרו מערכות דמוקרטיות רבות במדינות אירופה ואמריקה החשובות. תהליך זה הוא רב-שלבי, וכולל העמקת המסורת הדמוקרטית בקרב תושבי המדינות והצטרפות מדורגת של ציבורים חדשים למעגל האזרחים (שהביטוי הפורמלי שלו הוא בזכות ההצבעה בבחירות). דוגמאות למעגלי אזרחים חדשים הם שיתוף חלקים שונים של הבורגנות בבחירות, שוויון הזכויות לגזעים לא-אירופאים (יהודים, שחורים, צוענים וכדומה), הענקת זכות הבחירה לנשים וכו'. בכל מדינה נעשה תהליך הדמוקרטיזציה באופן שונה. בצרפת, לדוגמה, התהליך כלל מהפכות אלימות רבות. בממלכה המאוחדת הדמוקרטיזציה נעשתה בתהליך ארוך ואיטי. ובגרמניה הועבר מוקד הכוח לפרלמנט הנבחר בלחץ מלחמה (1918) ופעם נוספת על ידי כיבוש זר (1945). תהליך הדמוקרטיזציה המערבי (אירופה, ארצות הברית) התפשט לרוב מדינות העולם במידה זו או אחרת, בעיקר בזכות שליטתן של האימפריות האירופיות ביבשות אחרות. בזמן השליטה חילחלו תפיסות ומבנים דמוקרטיים לחלק קטן מהחברות ברחבי העולם, ועם קיפולם ירשו את שלטון האימפריות מוסדות עם סממנים דמוקרטיים חלקיים. עד לשנת 1926 הביאה הדמוקרטיזציה בשיאה להיווסדות של 29 דמוקרטיות. שמאל\|ממוזער\|200px\|מדינות לאורך ההיסטוריה החל משנת 1973 ועד שנת 2013. על-פי מדד דו"ח חירות בעולם בין שתי מלחמות העולם לאחר מלחמת העולם הראשונה, התקופה הייתה בבחינת ניצחון זמני לדמוקרטיה באירופה, וכך ברחבי היבשת החלו לצמוח משטרים דמוקרטיים, אולם רבים מהם לא האריכו ימים. כשהחל השפל הגדול, הפגיעה הכלכלית הייתה קשה ביותר במדינות הדמוקרטיות החדשות שנולדו לאחר מלחמת העולם הראשונה. על רקע המשבר, גורמים קיצוניים התחזקו וגלי הפגנות כנגד הממשלה שטפו את המדינה, השיטה הדמוקרטית שעדיין הייתה זרה לרוב האזרחים ולא נטמעה לחלוטין בתודעה, הביאה למחשבה ולעיתים אף לדרישה להחלפת המשטר, ממשלות הוחלפו תדיר ובחלק מהמקרים אף כמה פעמים באותה השנה. בריטניה וצרפת הצליחו לעמוד בהתקפות אלה, על ידי הקמת ממשלה רב מפלגתית ואימוץ רעיונות כלכליים, עליהם לא חלמו בטרם המשבר. לעומתן, בגרמניה (החל משנת 1933), איטליה ורוסיה פעלה מערכת שלטונית ששלטה על האזרחים בריכוזיות ואף באלימות. בגרמניה, בה הכה המשבר הכלכלי בצורה הקשה ביותר, איבדה רפובליקת ויימאר את אמון התושבים שהעלו את המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בראשותו של אדולף היטלר לשלטון, לא עבר זמן רב והנאצים תפסו את מושכות השלטון במדינה וחיסלו בברוטליות כל ניסיון התנגדות לשלטונם הדיקטטורי. עם תום השפל הגדול מצאה את עצמה יבשת אירופה עם שלושה משטרים פאשיסטיים במדינות מרכזיות ביבשת: איטליה (1922), גרמניה (1933) וספרד (לאחר מלחמת אזרחים שהסתיימה בשנת 1939). הפשיזם היה צורת שלטון חדשנית שנבדלה ממודלים קודמים על ידי התבססות על ההמון, האידאולוגיה שהתלוותה אליו, ההתארגנות שלו באופן מפלגתי והניסיונות שלו לחדור ולשלוט ברוב המרחב החברתי. הצלחות מוקדמות של מדינות פשיסטיות היוו השראה לתנועות פשיסטיות ברחבי העולם שביקשו להביא מודל זה למדינות נוספות. תקופה זו התאפיינה בהפיכות צבאיות שהפילו מערכות דמוקרטיות צעירות במדינות מזרח אירופה, יוון, פורטוגל, ארגנטינה ויפן. נסיגת הדמוקרטיזציה בתקופה זו צמצמה את מספר הדמוקרטיות בעולם עד לשפל יחסי של 12 דמוקרטיות בשנת 1942. גל הדמוקרטיזציה השני - לאחר מלחמת העולם השנייה בסוף מלחמת העולם השנייה, ניצחו בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות וכן ברית המועצות הקומוניסטית. הניצחון, שסימן את תחילתה של המלחמה הקרה, עורר שתי מגמות מקבילות של דמוקרטיזציה מצד אחד, ומפלגות קומוניסטיות מצד שני. מגמות אלו התנגשו במקרים רבים ועוררו מאבקים מזוינים בין מפלגות שונות, ויצרו מלחמות אזרחים ואף מספר התנגשויות בינלאומיות. בתקופה זו אזורים שהיו בהשפעה סובייטית, ובראשן מזרח אירופה, לא חוו השפעה ממשית של דמוקרטיזציה, אולם למרות מאבקי הכוח בין הגושים הגיעה בתקופה זו הדמוקרטיזציה לשיאה בשנת 1962, עם 36 מדינות בעלות משטר דמוקרטי. בתקופה זו המעצמות המערביות עדיין שלטו והשפיעו על אזורים נרחבים מהעולם, וכן נהנו מעוצמה רכה שחיזקו את יכולתן להשפיע על מדינות נוספות, ויכולות אלו סייעו בידן לחזק את הדמוקרטיה העולמית. בחלק מהמדינות הדמוקרטיה הייתה חדשה ושברירית, אולם במספר מדינות כמו גרמניה ויפן שכבר כוננו סוג של משטר דמוקרטי בגל הראשון, הדמוקרטיה בניסיון השני הייתה יציבה יותר. ביפן של תקופת טאישו כונן בשנת 1920 משטר דמוקרטי באופן רשמי, אך בפועל לא היה בדמוקרטיה זו שום דבר של ממש. רק בזמן הכיבוש של בנות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, נוצרה במדינה דמוקרטיה של ממש. בתקופה זו אימצה יפן חוקה בעלת אופי דמוקרטי. בשנת 1946 התקיימו במדינה בחירות דמוקרטיות לראשונה. בתקופה זו ישנו מתאם יחסי בין סוג דת הרווח במדינה לבין הדמוקרטיזציה, כאשר מרבית המדינות בעלות האוכלוסייה הפרוטסטנטית הפכו בשלב זה לדמוקרטיות. תקופת הביניים בתחילת שנות ה-60 התהפכה פעם נוספת המגמה העולמית והחל גל נגדי של הפיכות דיקטטוריות במשטרים דמוקרטים, עד לשפל של 30 מדינות דמוקרטיות בשנת 1975. הפעם ה"מתחרה" מול הדמוקרטיה היה מודל חדשני של סמכותנות ביורוקרטית, שצמח בהשפעות קומוניסטיות. כמו בסוף הגל הקודם, מודל זה נבדל מהמודלים הקודמים במספר מאפיינים, ובראשם האופי הממוסד של השלטון, חזקת שלטון למשך זמן בלתי מוגדר, ומדיניות כלכלית ייחודית. המדינות שהובילו מודל שלטוני זה היו ארגנטינה וברזיל, ותנועות במדינות שונות בעולם שאפו לאמץ את המודל הזה על פני הדמוקרטיה. בגל ההפוך השני אירעו הפיכות צבאיות באינדונזיה, פקיסטן, יוון, ניגריה, טורקיה, ומדינות רבות באמריקה הלטינית. במקביל, מספר שליטים שנבחרו באופן דמוקרטי שינו של מאפייני המשטר תחת ידם למאפיינים דיקטטורים, ובתקופה זו זה קרה בקוריאה הדרומית, הודו והפיליפינים. באורוגוואי הדמוקרטיה נפלה בגלל שילוב של שתי הנסיבות. גל הדמוקרטיזציה השלישי - סוף המלחמה הקרה כמה גורמים הביאו להיווצרותו של הגל השלישי של הדמוקרטיזציה: חדירתם וקבלתם של ערכים דמוקרטיים וליברליים בקרב תושבי מדינות רבות גרמו להגברת הדה-לגיטימציה של משטרים סמכותניים. דה-לגיטימציה זו אילצה את המשטרים להשקיע משאבים כספיים וצבאיים בהשארת שלטונם, והובילה חלק מממשלים כאלו לכישלונות כלכליים. הצמיחה הכלכלית הגלובלית חסרת התקדים של שנות השישים, אשר העלתה את רמת החיים, הגדילה את החינוך והרחיבה מאוד את מעמד הביניים העירוני במדינות רבות. למדינות עם כלכלה חזקה יחסית ואוכלוסייה משכילה קל ומעשי יותר להשלים מעבר לדמוקרטיה. בשנים 1963–1965 שינתה הכנסייה הקתולית את עמדתה מרצון לשמר את הסטטוס-קוו, להתנגדות לדיקטטורה. שינויים במדיניות החוץ של מדינות באירופה, ארצות הברית וברית המועצות. הצלחתם של מספר מאפיינים במודלים דמוקרטיים שסייעו למדינות חדשות לאמץ אותן. הגל השלישי של הדמוקרטיזציה החל בשנות ה-70 של המאה ה-20 בדרום אירופה, והתפשט למדינות אמריקה הדרומית - שהפכו כולן לדמוקרטיות למעט קובה - ולמדינות נוספות באסיה ואפריקה. גל הדמוקרטיזציה הגיע לשיאו עם נפילת הגוש הקומוניסטי ושינוי משטריהן של רבות ממדינות מזרח ומרכז אירופה בתחילת שנות ה-90. עם נפילת הגוש, וכישלונות שונים - בעיקר כלכליים - של המשטרים שניסו למצב עצמם כאלטרנטיבה לדמוקרטיה, נחלשה הלגיטימציה של האידאולוגיות המרקסיסטית-לניניסטית ואחרות לטעון לעדיפות על הדמוקרטיה. זמן מה לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, הדמוקרטיה הליברלית הייתה האפשרות הלגיטימית היחידה למשטר עבור מדינות רבות. בסך הכול בעיצומו של הגל, בין 1974 לבין 1990, הפכו למעלה מ-30 מדינות לדמוקרטיות. בגל זה רבות מהמדינות שעברו דמוקרטיזציה היו מדינות בעלות אוכלוסייה קתולית, מגמה שבלטה באמריקה הדרומית ואסיה, אולם לא התרחשה במדינות האפריקאיות בהן אוכלוסייה נוצרית גדולה. ארצות הברית, על רקע שינוי במדיניות החוץ שלה במלחמה הקרה, נתנה רוח גבית לגל זה והשפיעה רבות על התחזקותו. ישנן הערכות שארצות הברית ניצלה בגל זה את מרבית פוטנציאל ההשפעה שהייתה לה, כאשר מרבית האזורים בהם לארצות הברית יש השפעה חזקה כבר הפכו בגל זה לדמוקרטיות. ראשית המאה ה-21 בסוף המאה ה-20 העלה הנטינגטון מספר תרחישים שעלולים לגרום לירידתו של הגל השלישי, על פי ניתוח של ההתרחשויות בעבר. הוא ציין שהמדינות הדמוקרטיות ישגשגו במשטר זה כל עוד הן תשכלנה לספק לתושביהן רווחה, צדק, ביטחון, שגשוג ותחושת הוגנות. אם יתקשו לספק זאת, למשל, בעת משבר כלכלי עולמי בסדר הגודל של השפל הגדול - ייתכן שחלקן יחוו הפיכה. המדינות הרגישות לכך יותר הן הדמוקרטיות הצעירות יותר - בדמוקרטיות הוותיקות נוטים להטיל את אשמת הכשלונות על המנהיג ולקרוא להחליף אותו ולא את סוג המשטר. הנטינגטון ציין שככל שהזיכרונות סביב הכשלונות שנחוו בעבר תחת דיקטטורה הולכים ומטשטשים, התגובה הציבורית לכשלונות תחת משטר דמוקרטי עלולה להיות חריפה יותר ולעומתית יותר. בנוסף, עלייתה של מעצמת-על דיקטטורית עלול לתת לגיטימציה לשליטים נוספים לחתור להגברת כוחם על חשבון הדמוקרטיה, במיוחד אם יהיה, למשל, עימות צבאי בין מעצמה דיקטטורית למעצמה דמוקרטית, וידה של הדיקטטורית תהייה על העליונה. איום נוסף אל מול הדמוקרטיה יהיה עלייתו של מודל משטר חדשני שייתפס ככזה שמתאים לכוח התקופה (כמו שקרה עם הפשיזם בשנות ה-20 ועם הסמכותנות הביורוקרטית של שנות ה-60). הראייה ההיסטורית הקלאסית של הנטינגטון על הגלים של הדמוקרטיה נכתבו במבט לאחור על המאה ה-19 וה-20. במבט לאחור, ברור שבסוף המאה ה-20 הייתה הדמוקרטיה בעלייה, אולם התמונה פחות ברורה בזמן הווה וייתכן שרק בעתיד נוכל להעריך טוב יותר את התקופה בה אנו חיים. הדעות חלוקות לגבי המגמות שלאחר עליית הגל השלישי - האם אנחנו בתחילתו של הגל השלישי הארוך שעוד ממשיך, או אולי בסופו של גל שלישי קצר שבסופו גל-נגדי שיבטל חלק מהישגי הדמוקרטיה, כמו שקרה בשני הגלים הראשונים. הדעות חלוקות לגבי האפשרות שיהיה גל רביעי והאם הוא כבר החל במובן מסוים. גורמים שונים, ביניהם Freedom House , מסמנים את הרפובליקה העממית של סין של העשור השני של המאה כמדינה המנסה להפוך למובילה העולמית של מודל טוטליטרי עדכני אשר יתאים למאה ה-21 ויתפשט למדינות נוספות באמצעות תנועות אנטי-דמוקרטיות, אולם מוקדם עדיין לקבוע את ההשלכות ההיסטוריות של תהליכים בני-זמננו. במאה ה-21 גורמים שונים החלו לערוך מדידות בינלאומיות קבועות של מצב הדמוקרטיה העולמית. החל משנת 2006 החלה קבוצת האקונומיסט, הקשורה למגזין האקונומיסט, לפרסם את מדד הדמוקרטיה העולמי, שמתעדכן עם השנים. על פי המדד, בין השנים 2006 ו-2019 הדמוקרטיה העולמית, בממוצע, ירדה במעט. בממוצע, על פי מדד האקונומיסט, הדמוקרטיה באמריקה הצפונית, מערב אירופה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה נמצאת בירידה קלה, באסיה ואוסטרלאסיה ובאפריקה שמדרום לסהרה נמצאת בעליה קלה, ובמזרח התיכון וצפון אפריקה כמעט ואין שינוי. נכון לשנת 2019 נמצאות בעולם, על פי המדד, 75 דמוקרטיות (מתוכן 22 דמוקרטיות מלאות ו-53 דמוקרטיות פגומות) ועוד 38 משטרי כלאיים. בשני העשורים הראשונים של המאה זוהו מספר מגמות שונות. בשנת 2003 פלשו הכוחות המזוינים של ארצות הברית לעיראק ולאפגניסטן, הפילו בהם את המשטרים הדיקטטוריים, ופתחו בניסיונות לקיום רפורמות דמוקרטיות, אך אלו לא זכו להצלחה ארוכת טווח, בניגוד לחלק מהצלחות הגל הראשון והשני של הדמוקרטיה שהסתייעו בכיבוש. במקביל, רפורמות דמוקרטיות יציבות יותר נעשו במדינות רבות ברחבי יבשת אסיה, למשל במיאנמר, נפאל ובבהוטן. במזרח התיכון התחולל גל מחאות מאסיבי, אשר לווה בקריאות לתהליכי דמוקרטיזציה, שהתפרץ בשיא בשנים 2010–2011 וחזר במידה פחותה בשנים 2018–2019. חלק ממחאות אלו הובילו למאבקים פנימיים אשר פגעו בעקיפין בזכויות הפרט במדינות, ובמקרים מסוימים ובראשן תוניסיה ומרוקו, הן הובילו להתחזקות של אלמנטים דמוקרטיים במדיניות. התפרצות מגפת הקורונה הייתה מאורע דרמטי שהשפיע על מצב הדמוקרטיה של מדינות שונות. על פי מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, שנת 2020 הייתה השנה הגרועה ביותר לדמוקרטיה העולמית מאז תחילת המדד בשנת 2008. בתקופה זו נבלמו מגמות דמוקרטיזציה במספר מדינות שהראו שיפור לאורך העשורים האחרונים, דוגמת מיאנמר, תוניסיה ודרום אפריקה, בהן בוצעו הפיכות, מאסרים ומגבלות על פעילי אופוזיציה והגברת פעילות של משטרה חשאית שכפופה לשלטון מרכזי. מגמה נוספת שצברה תאוצה בעקבות מהפכת האינטרנט היא התעוררותן של תנועות עולמיות למען הדמוקרטיה. חלקן קוראות לדמוקרטיה ישירה או דינמית. מין הצד השני הפכו נפוצות יותר בעולם מודלים של דמוקרטיות חלולות או דמוקרטיות לא ליברליות, בהן מודל שטחי יותר של דמוקרטיה, שאף על פי שהן מקיימות חלק מהמבנים המוסדיים המקובלים בדמוקרטיות, תאורטיקנים שונים סוברים שהלכה למעשה הן אינן דמוקרטיות כלל. זכויות האישה שמאל\|ממוזער\|200px\|צעדה למען זכות בחירה לנשים, ניו יורק, 1912 הזכות להשתתף בחיים הפוליטיים – לבחור או להיבחר – לא הוענקה לנשים מחצית הראשונה של המאה ה-19. נשים מן המעמד הבינוני והגבוה שהו בביתן וטיפלו בילדים ובמשק הבית, ובכל הקשור לכלכלתן היו תלויות בגברים. הגבר היה ראש המשפחה והאפוטרופוס על ילדיו ואשתו. לנשים לא הייתה הזכות לרשת, ורכוש המשפחה נחשב לרכושו של הבעל, גם אם היה רכוש שהאישה הביאה עם נישואיה. בעקבות תהליך התיעוש (שהחל במהפכה התעשייתית) נשים רבות בנות המעמד הנמוך שימשו כפועלות בתעשיית הצמר והכותנה, ועיסוקם הנפוץ ביותר היה עבודה כמשרתות. עד מהרה החלו הנשים בנות המעמד הבורגני (הבינוני) לעבוד כפקידות, זבניות, מורות ואף טלפניות. בממלכה המאוחדת, גרמניה וצרפת נשים החלו גם ללמוד באוניברסיטאות המיוחדות להן. הפער בין מעמדן הפוליטי הירוד של הנשים לבין מעורבותן הכלכלית והשכלתן הביא לתחילת מאבק למען שינוי עמדתן במהרה. תחילה הן דרשו זכויות פוליטיות שוות לשל הגברים, ולאחר מכן אף דרשו זכות בעלות על הרכוש המשפחתי. כשניצחו במאבקן, שונה החוק: בממלכה המאוחדת (בשנת 1870), בגרמניה (בשנת 1900) ואף בצרפת (בשנת 1907). נשים גם הורשו על פי חוק להיות בעלות רכוש, אך עם זאת עדיין לא ניתנה להן הזכות להיבחר ולבחור. הנשים החלו להיאבק בזכות הבחירה (סופרג') והן כונו בשם "סופרז'יטיות". ראו גם דמוקרטיה זכויות האדם אתונה העתיקה המדינה (דיאלוג אפלטוני) הערות שוליים קטגוריה:דמוקרטיה קטגוריה:היסטוריה קטגוריה:היסטוריה פוליטית	2024-08-21T18:32:58
פיאודליזם	המונח פיאודליזם או המשטר הפיאודלי משמש בשני מובנים שונים: במובן הרחב הוא מציין שיטה חברתית-פוליטית-דתית, שהתבססה באירופה במהלך ימי הביניים. במובן הצר, הפיאודליזם מציין מערך של קשרי תלות וחסות אישיים בקרב אליטה השולטת באירופה המערבית. מקור המונח פיאודום – מענק קרקע שנתנו אדונים לנאמניהם (לווסאלים שלהם). המונח "פיאודליזם" נטבע בדיעבד, בהכרזת האספה המכוננת הלאומית מ-11 באוגוסט 1789 בהכרזה כי "הרסנו לחלוטין את השיטה הפיאודלית". המונח פיאודליזם מתייחס למערכת החברתית-כלכלית שהתפתחה במערב אירופה במאה ה-10 בשטחים שהיו תחת שלטון השושלת הקרולינגית, כלומר צרפת, גרמניה, איטליה וארצות השפלה, וכן באנגליה שהושפעה מהן ובספרד. המונח הוחל גם על מערכות חברתיות-פוליטיות דומות במקומות אחרים, בהם מצרים העתיקה, רוסיה, הודו, ואתיופיה. בחלק מהמקומות ההקבלה רחוקה ומאולצת ואילו בחלקם, כמו ביפן ובאתיופיה, הדמיון רב מאוד. מקורות הפיאודליזם בקיסרות הרומית כבר היו יחסי תלות הדדית בין פטרון לבין קליינט, עם שקיעת האימפריה הרומית והחלשות השלטון המרכזי, הקימו הסנאטורים שלטון עצמאי בנחלותיהם (בעיקר בנחלות הרחוקות). הם היו השופטים של העבדים, שופטים של האנשים החופשיים בדרגים הנמוכים, אחראים על השיטור והיו בעלי שליטה על אלו שעיבדו את אדמתם, בין אם היו אלו עבדים ובין אם היו אלו אנשים חופשיים. במהלך המאות החמישית והשישית התמזגה האריסטוקרטיה הגאלו-רומית עם האריסטוקרטיה הפרנקית. עקב השירות הצבאי המשותף בצבא הרומי, הייתה למשפחות האריסטוקרטיה השונות תרבות משותפת עוד קודם למיזוג ביניהן. ב-486, אחרי קרב סואסון, כבש כלוביס הראשון את ממלכת סיאגריוס, כיבוש זה השלים את השתלטות הפרנקים על גאליה בלגיקה. לא הייתה יותר טריטוריה גאלו-רומית עצמאית ועובדה זו הייתה זרז למיזוג בין האריסטוקרטיות השונות. האריסטוקרטיה (הממוזגת, אבל בעיקר הגאלו-רומית) שלחה נציגים הן לשירות הציבורי והן לשירות הדתי. כלומר היו פקידי ממשל בכירים ונושאי תפקידים במדרג הכנסייתי. לפי מקורות בני אותה תקופה, הייתה ירידה באיכות הקרקע שנבעה מניצול יתר שלה בלי טיוב מתאים וכן מעזיבת איכרים את אדמותיהם בשל נטל המס. חלק מהאדמות שהופסק עיבודן הפכו לשדות מרעה. בשטחים שמצפון לאיטליה התרחש שינוי באופיים של אלו שעיבדו את הקרקעות. במקום עבדים (שהתייקרו) באו איכרים, איכרים אלו באו במעמד של קולוני, כלומר היו קשורים לווילה מסוימת והיו חייבים במס תוצרת לבעל הווילה וכן בימי עבודה לטובת נחלותיו, בתמורה היו פטורים מעול מיסים ועבודות (אנגריה וליטורגיה). מעמד של קולונוס עבר בירושה, וכך בן של קולונוס נאלץ גם הוא להפוך לחקלאי שמעבד את השדות המשפחתיים. העבדים והאיכרים בני החורין היו נישאים בינם לבין עצמם ותוך דור-שניים נוצר טשטוש בין מעמד העבדים (שהשופט היחיד שלהם הוא בעל האחוזה) לבין מעמד בני החורין הזכאים להגיע למערכת המשפט של בני החורין. עבדים שקיבלו נחלות קטנות (בתוך הווילות) עיבדו אותן בחריצות רבה יותר מאשר כשהיו עבדים והרחיבו את שטחי העיבוד ליערות שבוראו ולשטחים שלא עובדו עד אז. בנוסף לצמיתים שחיו במנסוס בתחומי האחוזה, היו גם איכרים חופשיים (Liber homo או Potentes) שגרו בכפרים ונחלות מחוץ לאחוזות. התפתחות היחסים הפיאודו-וסאליים במהלך ימי הביניים, אחרי התפוררות האימפריה הרומית, ובהמשך לתהליך נדידת השבטים הגרמאניים והשתלטותם על חלקים גדולים מאירופה המערבית, התפתחה מערכת יחסי תלות וחסות בין אנשים חזקים לבין בני-לווייתם. להתפוררות השלטון המרכזי והצורך בביטחון אישי היו מספר סיבות, אחת החשובות בהן הייתה המלחמות בין בני השושלת המרובינגית שגרמו לכך שלא היה שלטון מרכזי שהיה יכול לקיים סדר ציבורי ולהבטיח את ביטחונם של התושבים. הרצון בביטחון גרם לאנשים לבקש חסות אצל מי שהיה יכול לספק הגנה. בתמורה העניק מבקש החסות שירות או מוצרים. מבקש החסות שמר על מעמדו כאדם חופשי, אולם היה Ingenui in obsequio (אדם חופשי במערכת תלות). השליטים הקרולינגים ניסו להבטיח את נאמנות גדולי הממלכה אליהם בעזרת הפיכתם לווסאלים שלהם והענקת פיאודה (ריבוי של פיאודום) לווסאלים; כך הפכו יחסים וסאליים למרכיב מרכזי בשיטה הפוליטית במערב אירופה והטביעו עליה את חותמם. אחת הסיבות להיווצרות דגם זה של שלטון, ונכונות השליטים לוותר על חלק מכוחם לטובת הווסאלים היה הבידוד היחסי של חלקים שונים של הממלכה. בידוד שנבע מכך שאירופה של אותה תקופה הייתה מיוערת ביערות-עד שהקשו על התחבורה, התקשורת והשליטה המרכזית. הווסאל ששלט על נחלה קטנה, שלט על שטח בר-שליטה ובעל דרכים פנימיות. את נאמנותו נתן למלך מרוחק שלעיתים היה צריך לנסוע ימים ארוכים על מנת להגיע לחצרו. קרל הגדול כבש מרחבים גדולים, מטיפי הנצרות הגיעו לשטחים אלו והפיצו את הנצרות אבל לא היו בשטחים החדשים תשתיות שלטוניות, לא מנגנון גביית מיסים ולא הייתה תקשורת סבירה בינם לבין אאכן, מושב המלך. לכן החליט קרל לתת כבנפיקיום לאריסטוקרטיה הגבוהה ולאצילים נאמנים חלקות מתוך ממלכתו וזאת תמורת הבטחת נאמנות. קרל העניק לאציליו "הונור" (מלטינית: Honoris) במשמעותו המקורית – משרה גבוהה, משרה שצמודה אליה נחלת אדמה שעליה יוכל האציל להפעיל את סמכותו. נכסי דלא-ניידי שהיו צמודים למשרה נקראו רס-דה-קומיטטו (Res de comitatu) או בקיצור קומיטטוס (Comitatus) או מיניסטריום (Ministerium). בהדרגה התחזקו הווסאלים לעומת האדונים שנזקקו לעזרתם. קשה היה לקחת פיאודום מידי וסאל שהפר את חובותיו, הן משום שהפיאודום הזה לא היה פיסת רכוש נייד אלא לרוב אחוזה אגררית, והן משום שהווסאלים חיזקו זה את זה נגד תביעות אדוניהם. הם הלכו והמעיטו את חובות השירות הצבאי שהוטלו עליהם למספר ימי שירות מוגבל בשנה, ואילצו את האדונים ברוב אזורי אירופה להתחייב להפקיד בידי היורש את הפיאודום שהוענק לאביו; כך הונהגה ירושה בפועל של הפיאודה. היסוד הרכושי והחומרי במערכת היחסים הפיאודו-וסאלית הלך והתחזק על חשבון הזיקה האישית שבין אדון לאדם הנאמן לו. אנשים הפכו לווסאלים של אחרים כדי לקבל פיאודה, ולרבים מן הווסאלים היו אדונים רבים. במקום פירמידה מסודרת של יחסי נאמנות אישיים התפתח סבך של יחסי נאמנות סותרים שהלכו ונחלשו. היו וסאלים שהיו חזקים מאדוניהם, וגם בכירים שהפכו פורמלית לווסאלים של פחותים מהם כדי לקבל פיאודה. השאלה באיזו מידה שימשה המערכת הפיאודו-וסאלית לביסוס שלטון מרכזי וייצובו ובאילו דרכים החלישה אותו נתונה במחלוקת במחקר. בהדרגה עברו יחסי החסות והתלות שבין אדונים ווסאלים גיבוש וקיבלו לבוש משפטי. בסכסוכים שבין אדונים לווסאלים שלהם אמורים היו אדונים לקבל הכרעות בצוותא עם הווסאלים שלהם, שנחשבו לשווים אליהם מבחינת הסטטוס שלהם. מתוך הכרעות אלה ניסחו משפטנים למן המאה השתים-עשרה את המשפט הפיאודלי. הטקסים, הסמלים והמשפט הפיאודלי שרדו והאריכו ימים גם כאשר נדחקה השיטה הפיאודו-וסאלית ממעמדה המרכזי נוכח עלייתם של צבאות שכירים, משק כספים עירוני ומדינות ריכוזיות יותר. מאפייני הפיאודליזם ככינוי לשיטה חברתית שלמה, מציין הפיאודליזם סוג אחד של חברת איכרים (חברה שרוב חבריה הם איכרים, אך אלה כפופים בדרכים שונות לאליטה מצומצמת החיה מפרי עמלם), שהתפתח באירופה במהלך המאות הראשונות לספירה. רוב החברות האגרריות בעולם היו חברות איכרים. איכרי אירופה היו ברובם המכריע אריסים, שחיו באחוזות, וחלקם היו נתונים לשעבוד מחמיר יותר ונחשבו לצמיתים. פיאודליזם במובן המצומצם מציין את מערכת יחסי החסות הייחודית, שהתפתחה בקרב האליטה המערב-אירופית, אשר הפכה במהלך ימי הביניים בהדרגה לאצולה יציבה ומובחנת; כדי למנוע בלבול עם פיאודליזם ככינוי לשיטה חברתית שלמה, משתמשים היסטוריונים במונח מערכת היחסים הפיאודו-וסאלית. יחסי האדון והווסאל היו סוג של יחסי פטרון-קליינט אישיים, המבוססים על הדדיות: כוחו של האדון היה מותנה בנאמנותם ובתמיכתם של הווסאלים שלו, ואילו מעמדם של הווסאלים היה כרוך במידה רבה בעוצמתו של אדונם. פוליטיקה של רגשות בתקופה הפיאודלית להבעת רגשות הייתה חשיבות רבה בפוליטיקה של התקופה הפיאודלית. תקשורת בחיים הציבוריים בימי הביניים הייתה גדושה במעשים והתנהגויות הפגנתיים. אנשים השתמשו בסימנים וסמלים על פי חוקים נוקשים, בדרכים רבות, על מנת להביע את מעמדם, דרגתם ויחסם אחד כלפי השני. לפעולות אלה, שנראו לעיתים כטקסים או אף הופעות של ממש היו מטרה של שידור מסר ברור. ידידות הופגנה בארוחות משותפות, עוינות באמצעות קללות ואף השלכת טינופת. המלך למשל הפגין את נכונותו לצאת למלחמה באמצעות זעם, או את רכותו באמצעות דמעות בכי. גינונים רבים מתקופה זו עשויים להיראות כרגשנות יתר, אך שירתו מטרה חשובה, כאמור, של העברת מסרים ברורים בין בעלי התפקידים והדרגות הקשורים אחד לשני. כך למשל, קורבן מתאבל או כועס הזקוק לעזרה מאדונו בהשגת נקמה ייגש אליו בעצב, בבכי וביראת כבוד מתוך ניסיון לגרום לאדון לכעוס. המטרות הרגשיות והפוליטיות הטמונות במחוות כאלה נועדו לעורר בשומע רחמים כלפי הקורבן ולגרום לכעס כלפי תוקפיו. בנוסף, הן נועדו לעורר את כבודו של האדון ולעיתים לגרום לו בושה על מנת שיפנה את כעסו כלפי אויבי הקורבן. על אף שאנשים בוכים לא בהכרח הרגישו צער כפי שאנו מכירים אותו היום, הצגתו של עצב נחשבה כמעשה פוליטי וכחלק מתהליך של הבעת דרישה פוליטית. דוגמה לכך ניתן לראות בכרוניקה מאת סוגריוס (1080–1151), אב מנזר סן דני מ-1122 ועד מותו, על חייו של לואי השישי, מלך צרפת בין השנים 1108–1137: ניתן לראות כי נזירים וראשי כנסיות משליכים את עצמם בבכי לרגליו של המלך בבקשת עזרה מפני אציל ששודד את אדמתם. לא רק זאת, אלא הם גם מנסים לבייש את המלך בשני אופנים; ראשית, הם מזכירים את נדיבותם של המלכים הקודמים שנתנו אדמות אלו לכנסיות. בכך הם רומזים שהוא פחות מן המלכים הקודמים שכן הוא אינו מגן על אדמות אלו. שנית, הם רומזים כי הוא אינו מבצע את תפקידו כנציג אלוהים, כיוון שאינו מגן על האדמות השייכות לאלוהים. המניע מאחורי הבעת הרגשות והניסיון לעורר רגש של חרפה או כעס באדם אחר, כרוך במושג הכבוד שהיה בעל חשיבות רבה בקרב אנשי התקופה. בקרב אנשי קבוצת הכבוד, במקרה זה האצילים, הכבוד היה הבסיס לתביעות לגיטימיות במסגרת הקבוצה, והחברים בקבוצת הכבוד דאגו כל הזמן לבסס את כבודם ולשמור עליו. כל פרט בקבוצה היה תלוי באופן שבו העריכו אותו עמיתיו. למוניטין בעייתי הייתה משמעות פוליטית, מי שלא עמד על זכויותיו עלול היה למצוא את עצמו מחוץ למשחק, כלומר מחוץ לקבוצת הכבוד והמשחק הפוליטי. מכיוון שחרפה שהומטה על הווסאל עשויה הייתה לדבוק גם באדונו, העדיף הווסאל להדגיש את החרפה הכרוכה בהימנעות מהתגייסות של האדון על פני פנייה לחסדיו. לכן כאמור, הניסיון לעורר כעס או בושה באדון. כך למשל, פנה הנרי השני מלך אנגליה לאציליו, על פי הכרוניקה של ג'ורדן פנטום, בניסיון לגייס אותם נגד בנו: ניתן לראות כי לשימוש ברגשות ולפנייה אל הרגש היו חשיבות רבה בפוליטיקה של התקופה הפיאודלית. הפנייה הייתה בעיקרה מתוך ניסיון לעורר רגשות של כבוד וחרפה אצל שומעיה, ולגרום לפעולה. זאת בשל החשיבות הגדולה שנתנו בני התקופה לכבוד, ובשל הרצון להימנע מהחרפה שעלולה להיות מוטלת עליהם. חובות האדון והווסאל שמאל\|ממוזער\|250px\|נתינים כורעים לרגליו של אלפונסו מלך ארגון. איור מימי הביניים הממחיש את הבדלי המעמדות בפיאודליזם יחסים פיאודו-וסאליים מבוססים על חובות הדדיות, מתנות ומענקים. הווסאל התחייב להיות נאמן לאדונו, לא להתייצב נגדו, להגיש לו עזרה (צבאית למשל) ועצה (להשתתף בקבלת החלטות ולסייע לו בשיפוט). לצמד חובות אלה קראו Consilium et auxilium. בנוסף לכך ציפו מווסאלים להגיש לאדוניהם מתנות וסיוע מיוחד בשעת הצורך (פדיון משבי, חיתון הבת וכן הלאה). כוחו הפוליטי של אדון התבסס על יכולתו לגייס סיוע צבאי ופוליטי מן הווסאלים שלו הסמוכים לשולחן אדוניהם שהחזיקו אותם בחצרם. שיטה זו נדחקה לטובת הפקדת מתנה בידיו של הווסאל, לרוב נחלה קרקעית המניבה הכנסות או משרה שלה צמודות הכנסות כאלה. מענק מותנה זה נקרא בשם פיאודום. הפיאודום לא היה רכושו של הווסאל אלא מענק, שאותו 'החזיק' מטעמו של האדון, כל עוד מילא את חובותיו כלפיו; כמענק אישי היה צריך גם לחזור לרשות האדון עם מותו של הווסאל או כאשר זה הפר את חובותיו כלפי האדון. טקסים וסמלים: הומאז' ואינוסטיטורה אדם הפך לווסאל של אדם אחר במהלך טקס ההומגיום (או הומאז' בלטינית: Homagium), שבמהלכו כרע הווסאל ברך בפני אדונו, הניח את ידיו בין ידי אדונו ונשבע לו את שבועת האמונים; בצד מרכיב זה של כפיפות הודגשה גם הקרבה שבין האדון לווסאל בחתימת הטקס בנשיקה. בנפרד מטקס זה נערך טקס נוסף, האינווסטיטורה (Investitura) שבו הפקיד האדון מענק משמעותי בידיו של הווסאל. המעניק נתן לרוב בידי המקבל חפץ כלשהו (רגב אדמה, שטר, חרב), שסימל את הנכסים המופקדים בידיו. הפיאודליזם והאחוזה (סניוריה) על פי רוב העניקו אדונים כפיאודום לווסאלים שלהם נחלות מניבות הכנסות, אחוזות המאוכלסות באיכרים אריסים. מכאן הקשר בין מערכת היחסים שבין אדונים ווסאלים במסגרת האליטה לבין מערכת היחסים שבין כלל האדונים לבין האיכרים (המערכת הסניוריאלית או המנוריאלית). האחוזה תפקדה כמערכת כלכלית עצמאית בכך שהיא ייצרה לעצמה את רוב צרכיה. כמו כן, נוצרה באחוזה מערכת חברתית מסודרת וברורה שלכל אחד יש בה זכויות וחובות מוגדרים. הכנסייה במערכת הפיאודלית הכנסייה נתנה חסות לאיכרים שיעבדו את האדמות והקרקע שלה. מאמינים רבים מסרו לכנסיות ולמנזרים אדמה וקרקעות בתמורה לגאולת נשמותיהם, כך הרחיבה הכנסייה את שטחה והשיגה קרקעות ועושר רב. לאט לאט השתלבה הכנסייה במערכת הפאודלית. אנשי הכנסייה הפכו לוואסאלים ואפילו לסניורים, והיו לה צמיתים שעיבדו את אדמותיה בתמורה לחסות. האחוזה הפיאודלית ממוזער\|שמאל\|תרשים המציג את התפקידים באחוזה הפיאודלית לפי מעמדם האחוזה הפאודלית פעלה כיחידה עצמאית שסיפקה לעצמה את רוב צרכיה. בטירה חיו האדון ובני משפחתו עם האבירים. האבירים נלקחו בגיל צעיר לגור ולהתחנך בטירה של האדון. הם טיפלו בסוסים, בכלי הציד ובכלי הנשק. במלחמות שימשו כנושאי כליו של האדון. האדון היה יוצא עם האבירים לצוד. האבירים נהגו לערוך משחקים ותחרויות בהם ניסו להפיל זה את זה. הצמיתים ממוזער\|שמאל\|150px\|טירת בודיאם מתנשאת מעל חפיר מלא מים הצמיתים היו משועבדים לאדון לנצח. הצמיתים קיבלו מהאדון קרקע לעבד. הצמיתים שילמו מס לאדון מחלק ניכר מיבוליהם. באביב ובקיץ שיפצו את הטירה. האדון שפט אותם והם קיבלו ממנו הגנה. ראו גם צבאות התקופה הפיאודלית אריסטוקרטיה תוארי אצולה דו-קרב סניור פייף חלוקה מעמדית נאו-פיאודליזם לקריאה נוספת מארק בלוך, החברה הפיאודלית, בתרגום אורה גרינגרד, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 1988 מארק בלוך, "הפיאודליזם האירופי", מתוך: האנציקלופדיה למדעי החברה (1960), בתרגום גדי אלגזי פרנסואה ל' גאנסהוף, פיאודליזם, בתרגום אהרן אמיר, זמורה ביתן מוציאים לאור, תל אביב, 1985 Donald Crummey, "Abyssinian Feudalism", Past & Present 89, 1980, pp. 115-138 קישורים חיצוניים רותי בן ישי, התפתחות החברה והמדינה הפיאודלית, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה" הערות שוליים * קטגוריה:ימי הביניים קטגוריה:ריבוד ואי שוויון	2024-08-17T18:14:07
ספר יחזקאל	ספר יְחֶזְקֵאל, הנקרא על שם מחברו, הנביא יחזקאל בן-בוזי, הוא השלישי בין ספרי נביאים אחרונים (אחרי ישעיה וירמיה ולפני תרי עשר). הנביא יחזקאל התנבא לפני חורבן הבית הראשון (586 לפני הספירה) ובעיקר לאחריו, בגלות בבל. בספר יחזקאל נכתבו חזיונות שראה בנבואה. בדרך כלל קיימים שלושה חלקים לכל חיזיון: חיזיון פותח, המשך וחיזיון משלים. שני הראשונים דומים בסגנון הכתיבה שלהם ומיוחסים ליחזקאל, בעוד שהחלק השלישי נוטה להיות שונה ולפיכך מיוחס על ידי חלק מחוקרי המקרא לתוספות המאוחרות יותר לספר. בנוסף, בספר קיימות מספר דוגמאות לעריכת הכתוב (בעיקר מבחינת סדר החזיונות), אם כי לא ברור אם יחזקאל עצמו ערך את הכתוב או כותבים מאוחרים יותר. תוכן הספר : יחזקאל פותח בציון הזמן ("ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחודש... היא השנה החמישית לגלות המלך יהויכין") ומתאר בפירוט יצורים מופלאים שנגלו לפניו אשר נושאים פריט המכונה "אופנים", ובמסורת חז"ל מזוהה כמרכבתו של האל (אף כי המילה מרכבה אינה מופיעה במפורש). מ עד באות בזו אחר זו נבואות חורבן לירושלים ולמקדש: פרקים – : יחזקאל ממונה לנביא על בני ישראל ומוזהר מפניהם: "שולח אני אותך אל-בני ישראל אל-גוים המורדים אשר מרדו-בי... כי בית מרי המה... ואתה בן-אדם... אל תהי-מרי כבית המרי". אזהרה זו חוזרת על עצמה בהמשך. הוא מצטווה לאכול מגילה מלאה בקינות - מעשה סמלי קיצוני, ראשון מבין רבים - ומציית. כנביאים אחרים, מוזהר יחזקאל מראש כי העם ידחה את דבריו - ואף על פי כן עליו להתנבא. יחזקאל אינו מדבר אל יהודי הגולה, ואלוהים מסביר לו את אחריותו לעם כנביא - כמו צופה העומד על חומה שצריך להזהיר את תושבי העיר מהאויב שמגיע. פרקים -: יחזקאל עושה מגוון פעולות סמליות כדי להמחיש לעם את המצור שיבוא על תושבי ירושלים, הרעב והגלות שתבוא לאחר חורבן העיר. פרקים -: המשך נבואות להרי ישראל על החורבן והגלות שיבואו בשל חטא העבודה הזרה שנפוץ בעם ישראל. פרקים - : בזמן שיחזקאל יושב עם זקני יהודה בביתו, הוא נלקח בחזונו לירושלים ושם הוא רואה את תועבות העבודה הזרה ברחבי המקדש. לאחר שמסתיים סיורו, יחזקאל רואה את אלוהים פונה למלאך המכונה "האיש לבוש הבדים" ומבקש ממנו לסמן תו על מצח האנשים הצדיקים בעיר כדי שלא ייפגעו בזמן החורבן. לאחר מכן יחזקאל מתאר שוב את מרכבתו של האל וכיצד היא עוזבת את המקדש ועוזבת את העיר - ביטוי לנטישת אלוהים את העיר לקראת חורבנה. : יחזקאל מצווה להתלבש ולהתנהג כמו אדם גולה כדי להראות מה עתיד להתרחש ביהודה. כמו כן הוא מבהיר שהנבואה תתממש בקרוב מאוד ולא מדובר בנבואה לעתיד הרחוק. : נבואת פורענות לנביאי ונביאות השקר. : תוכחה לעובדי העבודה הזרה והבהרה כי זכות הצדיקים המעטים לא תועיל לציבור שבתוכו הם גרים. : משל קצר על עץ גפן לא פורה ויבש מאש שאחזה בו והנמשל הוא העיר ירושלים שתהיה שממה לאחר חורבנה. : משל האסופית - ה' דורש מיחזקאל להמשיל לעם את חטאם - העם דומה לאישה שננטשה בעת לידתה וגבר שעבר על ידה כשגדלה אספה לתוך ביתו וטיפח אותה לאישה כלילת מעלות. נקודת המפנה במשל היא כשהאישה זונה מעל בעלה עם גברים רבים אחרים. הנמשל הוא כמובן שעם ישראל מתנהג בכפיות טובה כלפי ה' ועובד אלילים רבים. כמו כן מובאת השוואה בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל וסדום והבהרה שממלכת יהודה גרועה יותר בחטאיה. לבסוף נבואת נחמה קצרה על כך שלאחר החורבן אלוהים יכרות ברית נוספת עם העם. מדובר באחת מהנבואות הקשות והבוטות ביותר בתנ"ך כולו. : משל הנשר והגפן הסורחת והנמשל - היחסים הפוליטיים של נבוכדנצר השני מלך בבל וצדקיהו מלך יהודה. : תורת הגמול על פי יחזקאל. : משל הלביאה וגוריה כקינה על מלכיה האחרונים של ממלכת יהודה. : נאום על חטאיהם של ישראל מאז היווצרותם בארץ מצרים ועד עתה. : נבואת חורבן, שרפה והרג למקדש ולעם. לאחר מכן באה נבואת חורבן כפולה ליהודה ולעמון. : פירוט חטאי ירושלים. : משל על שתי האחיות הזונות "אהלה" ו"אהליבה" שמסמלות בהתאמה את ממלכות ישראל ויהודה. נבואה זו מצטרפת למשל שב ברמת הבוטות הקשה שבה. : ה' מספר ליחזקאל על המצור בירושלים שהחל בעשרה בטבת. לאחר מכן מובא סיפור מותה של אשת יחזקאל. מכאן ואילך באות נבואות קשות לגויים שפגעו בעם ישראל ולאחר מכן נבואות שונות על אחרית טובה לישראל: : נבואת חורבן לבני עמון, מואב, אדום ופלשתים. פרקים - : נבואות חורבן לצור וגם לצידון. פרקים - : נבואות חורבן למצרים. : חזרה על נבואת הצופה, נבואה נוספת על תורת הגמול וביאת הפליט לבבל לספר על החורבן. : נבואת הרועים - תוכחה למנהיגים על שלא שמרו על העם. : נבואת זעם על אדום. : פריחת הארץ כשתבוא הגאולה וגאולת עם ישראל כדי ששמו של ה' לא יהא מחולל בגויים. : חזון העצמות היבשות ונבואת שני העצים המסמלים את ממלכות יהודה ואפרים. פרקים -: מלחמת גוג ומגוג. פרקים - : בית המקדש השלישי. פרקים -: נחלות הכוהנים והנשיא. קורבנות השבת, ראשי חודשים, פסח וסוכות. פרקים -: הנחל היוצא מירושלים לכיוון ים המלח, גבולות ארץ ישראל העתידית וחלוקתה מחדש לנחלות לישראל. הרחבה על נבואות מרכזיות ביחזקאל נבואת הגאולה על הרי ישראל () הפרק מתקשר לשתי נבואות קודמות של יחזקאל. ב, במסגרת נבואות החורבן, יחזקאל מתנבא על חורבן הרי ישראל, שמלאו בעבודה זרה. ב, במסגרת נבואות הגאולה, יחזקאל מנבא את חורבן הרי שעיר, המייצגים את אדום, שרצתה לספח את ארץ ישראל. בפרק הזה חוזה יחזקאל את תקומת הרי ישראל, המסמלים את ארץ ישראל. מצבם הקשה של ההרים מעיד גם על מצב עם ישראל. הארץ החרבה היא כמראה למצבו של העם. הארץ, השוממה מיושביה מעם ישראל, צריכה להכין את עצמה לקבלת עמה בחזרה. בנבואה מתואר לא רק מצב החורבן, אלא גם הלעג והשמחה לאיד של הגויים כלפי ישראל על חורבנם. הנבואה מחולקת לשלושה חלקים. היא מתחילה בפנייה אל הרי ישראל בעקבות יחס הגויים אליהם. הנביא מדגיש את הסיבות לעונשם של האומות (). בחלק השני קיימת הבטחה להרי ישראל לראות בשיבת ישראל וגאולתם. הנביא מתאר גם את מאפייני הגאולה, שפע חקלאי, הגנה על בני ישראל, בנייה מחדש של הערים ההרוסות ועתיד חיובי לארץ (). הנבואה מסתיימת בהבטחה להרי ישראל שחרפתם מכאן ואילך לא תישמע, ייפסק הדיבור הרע על הארץ ויתוקן חטא המרגלים (). חזון העצמות היבשות () הפרק מכיל חזון אשר נגלה לנביא, כעין חלום המתואר באופן מציאותי-נטורליסטי. בחזון רואה עצמו הנביא כניצב בבקעה מלאה בעצמות אדם יבשות. הוא מצווה לשאת נבואה. לנגד עיניו מתחברות העצמות לדמויות אדם, לאחר מכן עולות על העצמות רקמות של גידים, בשר ועור. לאחר מכן מגלה מלאך אלוהים לנביא שאלו הם בני ישראל בגלות ומצווה על הנביא לשאת נבואה נוספת כדי להפיח בדמויות רוח, להחיותן ולהעלותן לארץ ישראל. חזון העצים () במסגרת חיזיון זה יחזקאל מצטווה לקחת שתי חתיכות עץ, לכתוב עליהן "לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו" ו"לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו" ולחברן יחד, כדי לסמל את שובם של גולי יהודה ועשרת השבטים לארץ ואת איחודם לממלכה אחת לתמיד. כמו כן החיזיון מדבר על: בניית בית המקדש מחדש, כשהפעם הוא לא ייחרב. המלכת מלך מזרע בית דוד על העם, שיהיה מאוחד לנצח. הכרה של הגויים בכוחו של אלוהים לנצח. הפסקת חטאי העם לנצח. נבואה זו של יחזקאל נחשבת לנבואת אחרית הימים, כיוון שעדיין לא התקיימה (10 השבטים נעלמו, בית המקדש אמנם נבנה אך נחרב שוב). חזון גוג ומגוג (, ) הנביא מתאר כי במלחמה זו צפוי לקום צבא גדול המורכב מאומות רבות, כאשר בראשו עומד גוג מלך המגוג, שילחם בעם ישראל. מלחמה זו תהיה קשה ומסוכנת מאוד, אך בסופה אלוהים יכניע באותות ובמופתים את גוג ואת צבאו וכך יידע כל העולם ויכיר במציאותו, וגם עם ישראל יאמינו בו ולא יעזבוהו עוד. חזון המקדש העתידי והעבודה בו ( - ) ממוזער\|400px\| מתחם המקדש העתידי ביְחֶזְקֵאל מ-מ"ו. הצפון בימין התמונה. בסוף ספר יחזקאל (פרקים מ-מ"ו), מתואר בפירוט כל מבנה בית המקדש בירושלים, הקמתו והעבודה בו. מכיוון שהמקדש שנבנה על ידי העולים בשיבת ציון לאחר מכן ("בית המקדש השני") לא נבנה במתכונתו (אלא כמו הבית הראשון), הרי שמתכונתו נותרה לגאולה השלמה המקוּוה, יחד עם התגשמות שאר חזונות הנביאים. בעיה קשה שנתקלו בה כל הניגשים להבין כיצד אמור להיראות בית המקדש השלישי לפי יחזקאל, היא חוסר היכולת לפרש כהלכה את הפסוקים בספר העוסקים בו, בשל מינוחים טכניים שאינם מוכרים לנו, וכן בשל תיאורים עמומים של כמה וכמה מחלקיו. אמנם, גם התיאורים של בית המקדש הראשון (בספר מלכים) ושל בית המקדש השני (במסכת מידות) עוררו מחלוקות פרשניות לא מעטות, אך פחותות מבחינה עקרונית. לפי הכתוב בכל אופן, מתחם המקדש יכלול חצר חיצונית (500x500 אַמּוֹת, כל אמה באורך של כ-52 ס"מ) מוגבהת (7 מדרגות) מוקפת חומה (עובי וגובה 6 אַמּוֹת), שהכניסה אליה דרך 3 שערים זהים ממזרח, צפון ודרום, כל אחד עם 3 תאים ואולם. במרכזה חצר פנימית מוגבהת (8 מדרגות) ובמרכזה מזבח גדול (11 אַמּוֹת) הניצב אל מול המקדש (100x50 אַמּוֹת) המוגבה (10 מדרגות). מאחורי המקדש נמצאים תחומי הגִּזְרָה והבִּנְיָן. סמוך לבִּנְיָן נמצאות לשכות לכוהנים - האחת לאכילת הקורבנות ולהחלפת הבגדים, והשנייה לבישול קורבנות הקודש. הלשכות הללו נמצאות כנראה (לפי השערת מנחם הרן) בתחום מגודר אבל עם מבואות, המקיף את החצר הפנימית ברוחב השערים הפנימיים. לאורך החומה החיצונית פרושה רִצְפָה ברוחב השערים (50 אַמּוֹת), ועליה בנויות 30 לְשָׁכוֹת. בארבע פינות המתחם נמצאים בתי המְבַשְּׁלִים (40x30 אַמּוֹת) (מתחמים בלתי מקורים בהם הלויים בישלו את קורבנות העם). ממוזער\|250px\| השער הצפוני הפנימי במקדש העתידי המתואר ביְחֶזְקֵאל מ שמאל\|ממוזער\|250px\|השַׁעַר בתל גֶּזֶר. גם כאן, כמו בשערים של יְחֶזְקֵאל עולים במדרגות אל מסדרון שבו 3 תאים בכל צד. כך גם בשערים מימי שלמה של תל מגידו ושל תל חצור שבגליל. לששת השערים שבמתחם (3 שערים המובילים לחצר החיצונית ו-3 אל הפנימית) יש תוכנית דומה: בשערים החיצוניים, אחרי 7 מדרגות, מגיעים לשורה של 3 תאים מימין ו-3 תאים משמאל (כל תא 6x6 אַמּוֹת), ובסופם אולם רחב (8x20 אַמּוֹת). התאים מופרדים זה מזה בקירות - "אֵילִם" - מקושטים בתְּמָרִים. בקירות החדרים מותקנים חַלֹּנוֹת "אטומים". גודל כל שער הוא סה"כ 50x25 אַמּוֹת. השערים הפנימיים דומים לחיצוניים, מלבד מספר המדרגות העולות אליהם, שהוא 8 (ולא 7) והן מובילות קודם לאולם ומשם לשורת התאים (ולא ההפך כבשערים החיצוניים). השַׁעַר הצפוני הפנימי (ראו איור) הוא מיוחד בכך שיש בו לִשְׁכָּה אחת או שתיים (ששימשו להדחת הקורבנות), 4 שֻׁלְחָנוֹת מגָזִית (לָעוֹלָה), ומבחוץ עוד 4 שולחנות פשוטים יותר (לשחיטת הזָּבַח) כל השולחנות עם בסיס בגודל 1.5x1.5 אַמּוֹת ובגובה אַמָּה, כשהחלק העליון בולט בטֹפַח (כ-7 ס"מ) מסביב. מעמדו של ספר יחזקאל התלמוד מספר (חגיגה יג, שבת יג) שחז"ל ביקשו לגנוז את הספר, 1)מפני שהדברים העמוקים שנכתבו בו עשויים לגרום לנזק ללומדם ללא הכנה 2)מפני דברים מהספר שנראו כסותרים את דברי התורה, כגון: "כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים", ובפרק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ", ובתורה לא מוזכר שמקריבים קרבן בז' בניסן. ועוד. עד שישב על המדוכה חנניה בן חזקיה, אחד התנאים, ויישב את כל הסתירות. חיבורו של ספר יחזקאל עדויות פנימיות בספר הספר מציג נבואות שנישאו על ידי יחזקאל בן בוזי בגלות בבל, בסביבות העיר תל אביב אשר על נהר כבר. הנבואות נישאות מפיו בעל פה בפני קהל הגולים הבאים לביתו (למשל:), ובמקרה אחד מתוארת העלאת נבואה על הכתב (). לפי העדויות הפנימיות בספר, הנבואות נישאו במשך 22 שנים, בין שנת 593 לשנת 573 לפנה"ס, ומסודרות בסדר "כרונולוגי" לפי התאריכים, המתייחסים לגלות יהויכין כנקודת מוצא. במשך תקופת פעילות נבואית זו מעיד הספר על "תקופת אלם" בה לא נשא נבואות בציבור עד שהתבשר על חורבן ירושלים (). אולם, גם במהלך תקופת האלם מוצגות בספר נבואות. במסורת היהודית התלמוד הבבלי מביא ברייתא המייחסת את כתיבת ספר יחזקאל לאנשי כנסת הגדולה. רש"י מפרש ברייתא זו בכך שאף על פי שיחזקאל הוא שנשא את הנבואות האמורות בספר, אנשי כנסת הגדולה הם שהעלו את הנבואות על הכתב "מפני שלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ וכתבום אלו לאחר שבאו לארץ". במחקר החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 נפוצות במחקר הביקורתי שתי עמדות מרכזיות המבקשות לתאר את תהליך חיבורו של ספר יחזקאל: עמדת צימרלי , חוקר מקרא שווייצרי, ביסס את עמדתו על גישות המחקר "חקר הסוגים הספרותיים" ו"תולדות המסורות". צימרלי מניח שלושה שלבים חשובים ביצירת הספר: מסירת הנבואות בנאומים שבעל-פה על ידי הנביא, העלאת הנבואות על הכתב בידי הנביא עצמו, עריכות, הוספות, חזרות ופרשנויות רבות ומאוחרות יותר על ידי תלמידיו. עריכות אלה יוצאות מתוך הטקסט עצמו, ואותן מגדיר צימרלי כ-"כתיבה מתמשכת". אלו הרחבות של הנבואות המקוריות שנועדו לעדכן אותן, לפרש אותן ולהתאימן לימי פעילותם של ממשיכיו. צימרלי מסכים עם כך שהנבואות המקוריות נמסרו ונכתבו במהלך המאה ה-6 לפנה"ס, אולם השלב השלישי התקיים בין ימיו של הנביא ועד למאה החמישית לפנה"ס. עמדת גרינברג בתגובה לעמדת צימרלי, פיתח משה גרינברג, חוקר מקרא ישראלי, גישה כוליית (הוליסטית) לניתוח הליך יצירתו של ספר יחזקאל. לפי שיטתו, סידורן הכרונולוגי, לשונן ומסריהן של הנבואות השונות בספר מותירים את הרושם כי יד אחת עומדת מאחורי כתיבת וסידור רוב הספר. העובדה כי נבואות יחזקאל מנוסחות כולן בגוף ראשון מקרבת את ההנחה כי הנבואות נכתבו בסמוך לאמירתן, על ידי יחזקאל עצמו או תלמידיו. מעורבותם של תלמידיו בכתיבת הספר יכולה להסביר תופעות של כפל גרסות והבדלים רבים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים. סידור הנבואות על פי העיקרון הכרונולוגי, משמע לפי סדר מסירתן, ייחודי לספר יחזקאל. עם זאת, הנבואות סודרו בנוסף גם לפי עיקרון תוכני-תאולוגי המשותף לכלל ספרי הנביאים, והוא: קובץ של נבואות חורבן, קובץ נבואות על הגויים וקובץ נבואות גאולה. סידור זה מעיד על שלב עריכה נוספת, והוא שלב העריכה הכוללת של ספרי הנביאים. תוכן הנבואות ולשונן מראים כי הן נכתבו לפני הצהרת כורש ושיבת ציון (538 לפנה"ס). עורכי הספר, גם אם מאוחרים יותר, לא שינו את נוסחי הנבואות עצמן. מילים ייחודיות לספר יחזקאל חשמל (, ו) וחשמלה () הראל () לא ייתכן ( ו) בכל הספר מופיע השם "יחזקאל" פעמיים בלבד. בכל שאר המקרים, פונה אליו אלוהים בתואר "בן אדם". לקריאה נוספת רימון כשר, יחזקאל, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 2004 תלמוד בבלי, בבא בתרא , שבת , חגיגה יחזקאל: הנביא שהיה בן אדם, הוצאת מגיד-קורן, ירושלים תשפ"א, אמנון בזק קישורים חיצוניים ספר יחזקאל באתר על-התורה ספר יחזקאל באתר 929 - תנ"ך ביחד דניאל שרשבסקי, משפט וחצי על הפרק, מבט קצר על פרקי יחזקאל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פתרון חדש לחידת ספר יחזקאל, אתר דעת הערות שוליים יחזקאל יחזקאל קטגוריה:יחזקאל קטגוריה:ספרי המאה ה-6 לפנה"ס	2024-08-19T10:55:57
יחזקאל	ממוזער\|יחזקאל בציור קיר מהמאה ה-3 שנמצא בבית הכנסת בדורה אירופוס\|282x282 פיקסלים יְחֶזְקֵאל בן בּוּזִי הכהן (או יחזקאל הנביא) היה נביא בסוף תקופת בית ראשון ולאחר חורבן בית ראשון שהיה פעיל בבבל. רקע ממוזער\|איקונין של הנביא יחזקאל יחזקאל נקרא "בן-בוזי הכהן". הפירוש המקובל הוא שהיה בנו של כהן בשם בוזי, אשר יש מקורות מדרשיים המייחסים אותו לירמיהו. דעה אחרת אומרת שיחזקאל היה צאצא למשפחת אלעזר בנו השלישי של אהרון הכהן, לעומת ירמיהו שהיה צאצא ממשפחת איתמר הכהן בנו הרביעי של אהרון. יחזקאל גלה בגלות יהויכין שנקראת גם גלות החרש והמסגר על ידי בבל. הוא התגורר ליד נהר כבר שבבבל, שם ניבא ליושבי גלות בבל. לדבריו הוא החל להתנבא חמש שנים לאחר גלות יהויכין, דהיינו בשנת 593 לפנה"ס. הנבואה המאוחרת ביותר שלו מתוארכת לשנת 571 לפנה"ס, כ-15 שנה לאחר חורבן בית ראשון. מהאמור עולה שיחזקאל ניבא כנראה במשך כ-25 שנה. אשת יחזקאל מוזכרת בנבואתו (להלן) אך לא מצוין שמה. על פי המסורת קבור יחזקאל בכפר אל-כפל שבעיראק. אופי נבואתו ממוזער\|250px\|הנביאים יחזקאל וחבקוק, איקונין שצויר בסדנתו של אנדרי רובליוב בערך ב-1420. מוצג בלאוורת השילוש-סרגייב. נבואתו של הנביא יחזקאל מאופיינת במראות מרשימים וגדולים. המפורסם והראשון שבהם הוא "מעשה מרכבה" שמתאר על דרך הסוד את התגלות ה' בעולם ודרך הנהגתו. חזון ידוע אחר הוא חזון העצמות היבשות, המתאר את גאולת עם ישראל על דרך תחיית המתים. נבואה מרכזית נוספת בדברי יחזקאל היא הנבואה בפרקים שבסוף ספרו שמדברת על בניית בית המקדש (שעל פי חז"ל היא מוסבת על בית המקדש השלישי) שבה מתוארים מידות המקדש, קורבנות מיוחדים שיוקרבו בו והשראת השכינה שבו. בנוסף, מיד לאחר מכן - מתוארת חלוקה מחודשת של הארץ לשבטים לעתיד לבוא, שלא כמו החלוקה שהייתה בימי יהושע, כאשר בנוסף על החלוקה לשבטים יש גם שטח מוקצה ל"נשיא" שכולל את ירושלים. אזכור נוסף למראות הנבואה של יחזקאל ניתן למצוא על דרך השלילה, כאשר המדרש מתאר את קריעת ים סוף: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל"מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בשלח, מסכתא דשירה פרשה ג. . יש הבדל בתוכן נבואותיו לפני חורבן בית המקדש ולאחריו. עד לחורבן - יחזקאל הטיף לפני יהודי הגולה על חטאיהם. הוא טען שחטאיהם הביאו לגלות ולשעבוד, והזהיר מפני חורבן שלם ושיעבוד קשה יותר אם לא יחזרו בתשובה. כמו ירמיהו, שניבא באותה תקופה בארץ־ישראל, טען יחזקאל שמקדש ה' לא יספק להם הגנה אוטומטית, ושנביאי השקר מעוררים תקוות שווא ומטעים אותם, ושאין לתכנן תחבולות מדיניות כנגד בבל. לאחר החורבן - חדל יחזקאל מנבואות התוכחה והפורענות, ונבואותיו הן נבואות נחמה. הוא מנבא על נקמת ה' בגויים אשר הרעו לישראל. לאחר סדרת נבואות זעם על הגויים הוא עובר לנבא נבואות נחמה לישראל על שיבת הגולים לארץ ישראל, על בניין הארץ ובניין המקדש, ועל עתידו המזהיר של העם המתחדש בארצו. נבואתו של יחזקאל גדושה בחזיונות ובמראות, והוא מדגיש הרבה שמה מפעיל אותו הם "יד ה'" ו"רוח ה'". יחזקאל, שהיה גם כהן, כולל בנבואותיו גם מסורות כוהניות מפורטות ומדוקדקות, ובהן תיאורים ארוכים של בית המקדש העתיד להבנות. ניתן לראות קשר לשוני-סגנוני ואף קשר תוכני בין יחזקאל לספר ויקרא, ושאלת הקשר בין שניהם נדונה במחקררימון כשר, מקרא לישראל: יחזקאל, כרך א', תל אביב, עם עובד, 2004, עמ' 56-67.. בהרבה מנבואותיו, יחזקאל פותח בקריאה של ה' אליו בכינוי "בן אדם". הפרשנים מתחבטים במשמעות של התואר הזה. רש"י בפירושו השני מביא, שזה היה "בשביל שלא תהא דעתו רחבה עליו מתוך שהיה גס לבו במראה המרכבה ובמלאכת עליונים", וכך גם מביא הרד"ק בפירושו הראשון, אך בפירושו השני הוא מביא שהכינוי הזה הוא על דרך החיוב: "לפי שראה פני אדם במרכבה - הודיעו כי ישר וטוב הוא בעיניו והוא בן אדם, לא בן אריה ולא בן שור ולא בן נשר". האברבנאל מביא את הפירוש של הרד"ק ומבארו על דרך משל. אדם מסמל השכלה, אריה מסמל גבורה, שור מסמל ממון ונשר מסמל כבוד, ובכך ה' רצה לרמוז ליחזקאל שבח שלא היה מתהלל בגבורה או עושר או כבוד אלא בידיעת האלוהים וכמו שאמר ירמיהו: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה'"ירמיהו ט, כב-כג. נבואות יחזקאל שינוי תפיסת הגמול לאחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות יהודה לבבל חשו הגולים עצב רב. תחושה זו לא נבעה רק מהגלות ועזיבת מולדתם, אלא מהתחושה שה' מאס בהם בגלל חטאי אבותיהם. בשל כעס ה' אין הם יכולים לחזור למולדתם ביהודה. כך, נוצר בעם היושב בבבל משבר ערכים: מדוע שינסו לחזור בתשובה אם ה' זוכר את חטאי אבותיהם ובגללם הם אלו שנענשים? יחזקאל מציע תפיסת גמול חדשה והיא גמול אישי - כל אדם יישפט על פי מעשיו ולא על פי מעשי אבותיו, לטוב ולרע. השינוי בתפיסה זו מוצג בספר יחזקאל לאורך כל פרק י"ח, לדוגמה: אומנם דברים דומים מופיעים גם אצל ירמיהו שקדם ליחזקאל באומרו: מקדש יחזקאל הנביא יחזקאל הוא הנביא היחיד המקדיש פרקים רבים על בניית בית המקדש לעתיד לבוא. מבנה מקדש יחזקאל איננו שונה בהרבה מבית המקדש השני שנבנה על ידי העולים מבבל ומפרס באישור כורש ואשר שופץ על ידי הורדוס כמאה שנה לפני חורבנו, אולם ההבדל העיקרי בין תיאור המקדש על פי יחזקאל לבין תיאור המקדש במסכת מידות הוא העזרות וכן הסימטריה הריבועית שלו. על פי נבואת יחזקאל עתידה עזרת ישראל (היא עזרת כהנים ובה נבנה המזבח) העתידית להיות ריבועית ובגודל של 100 על 100 אמות. עזרת הנשים (או העזרה השנייה), לשם יוכלו כל הטהורים להיכנס, תהיה בגודל של 500 על 500 אמות (על פי הסבר הגאון מווילנה), ואילו הר הבית של יחזקאל יגדל לגודל של 3,000 אמה על 3,000 אמה, כלומר ישתרע משער יפו של היום במערב ועד לראש הר הזיתים במזרח. בדרום יתחיל הר הבית המקודש מתחתית עיר דוד של היום ועד למוזיאון רוקפלר של היום. כמו כן בנבואת יחזקאל ישנו פירוט רב של שערי המקדש והמבנה האדריכלי שלהם, פירוט שאיננו כתוב בספר מלכים ולא במסכת מידות. ארץ ישראל מיד אחרי פרקי המקדש בנבואת יחזקאל, פונה יחזקאל לתאר את ארץ ישראל המקדשית. ארץ ישראל של יחזקאל מתחילה בצפון הרחוק, מן הור ההר שליד מפרץ אלכסנדרטה של היום, מערבה, דרך חתלון, לבוא צדדה, כולל את הערים חמת, ברותה, סבריים עד חצר עינן שבפינה הצפון מערבית של הארץ המובטחת. במזרח כולל יחזקאל בגבולות הארץ את מחוזות חורן, דמשק וגלעד, עד הגבול הדרומי שם מוזכרים המקומות תמר ומי מריבת קדש. מתוך שישה עשר מקומות או נקודות גבול, אפשר לזהות בוודאות רק שני מקומות הידועים היום: דמשק וחמת. על פי החוקרים י.מ. גרינץ, חיים בר-דרומא, פרופסור הרב דניאל מיכלסון ופרופסור יהודה גרינפלד, גבולות יחזקאל חופפים את ארץ כנען המקראית מאנטיוכיה בצפון ואת כל סוריה, עד הפרת ועד דלתת הנילוס והם תיאור נוסף של גבולות פרשת מסעי המובאים בספר במדבר. ארץ ישראל העתידית של נבואת יחזקאל תחולק לשלוש עשרה רצועות לרוחב הארץ כאשר רוחב כל רצועה מצפון לדרום תהיה עשרים וחמשה אלף קנים שהם כ-75 ק"מ. הרצועה הכוללת את ירושלים והמקדש תהיה נחלת הנשיא בשיתוף כוהני המקדש. אורכה של ארץ ישראל מצפון לדרום על פי יחזקאל יהיה כ-975 ק"מ. מות אשת יחזקאל דמותה של אשת יחזקאל מופיעה בנבואת הנביא מסמלת את מצבו של עם ישראל לאחר החורבן. דבריו אמורים לגרום לטלטלה ולזעזוע. ה' מודיע לנביא על מותה הקרב של אשתו ואכן אשת יחזקאל מתה בערב. למחרת בבוקר נהג יחזקאל כאשר צווה על ידי ה' ולא נהג מנהגי אבלות. ההודעה על מותה של אשת יחזקאל משמשת כרמז מטרים להתנהגותו מעוררת הפליאה של הנביא לאחר מות אשתו, כאשר אינו נוהג מנהגי אבלות: התנהגות זו רומזת על מצבו של עם ישראל לאחר החורבן. שליחותו הנבואית של יחזקאל, דורשת ממנו לוותר על תשוקותיו האישיות. השליחות תובעת ממנו התנהגות מנוגדת לרגשותיו האישיים, הושע לדוגמה, צווה לשאת את גומר בת דבליים, אשת זנונים ולהוליד ממנה ילדים. מעשה זה של כיבוש היצר, הוא סימבולי ומביע את אמונתו המוחלטת בה'. מעשים סימבוליים אלו מועברים אל הקהל. חז"ל מזהים את ה'פאר' מהציווי 'פארך חבוש אליך' עם התפילין ולומדים מכאן שדווקא יחזקאל היה צריך להיות עם תפילין באבלותו, אבל לאבל רגיל לפני קבורת המת אסור לחבוש תפילין. פסוק י"ז פותח בקריאה ליחזקאל להימנע מביטויי אבל על מות אשתו. הנאמר לאחר מכן מבהיר את מנהגי האבל שנהגו בתקופה הזו בישראל: הכתוב מציין כי אין להתנהג כמתאבל על המת, לא לכסות את הראש, לא לכסות שפםהמנהג בימהם היה לכסות את השפם לאות אבלות, כמו "עַל-שָׂפָם, יַעְטֶה" (), לפי החזקוני (שם) הם עשו את זה להפסיק ריח רע היוצא מפיו שלא להזיק את הבריות, מפני שלאבל אסור לנקות עצמו. ואיסור לאכול מלחמם של האחרים. מאיסורים אלו עולה כי אלו היו מנהגי האבלות באותה תקופה. ראו גם יחזקאל (שיר) הכהנים בני צדוק גבולי יחזקאל בית המקדש השלישי נבואת הלבנה אהלה ואהליבה פלטיהו בן בניהו לקריאה נוספת רימון כשר, יחזקאל, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 2004. לאה מזור, "מסע נחל הפלאים מן המקדש אל הים (יחזקאל מז, א-יב) : סילוק התוהו ובריאה חדשה", בתוך: רחל אליאור (עורכת), גן בעדן מקדם, ירושלים תש"ע (2010), עמ' 81–104. אמנון בזק, יחזקאל: הנביא שהיה בן אדם, הוצאת מגיד-קורן, ירושלים תשפ"א קישורים חיצוניים חזון העצמות היבשות, מאת רימון כשר, בתוך מאגר המידע של אתר מקראנט - שיר על הנביא, בו מוזכרים אירועים בולטים. הערות שוליים * קטגוריה:נביאים בתנ"ך קטגוריה:כהנים בתנ"ך קטגוריה:אישים הקשורים לבית המקדש קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל	2024-09-23T03:52:29
חנקן	חַנְקָן (באנגלית: Nitrogen) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי N ומספרו האטומי 7. מולקולת החנקן מורכבת משני אטומי חנקן הקשורים ביניהם בקשר קוולנטי משולש (N≡N) ומסומלת N2. תפקידו החשוב בהרכבם של חלבונים הופך אותו לאחד ממספר יסודות החשובים בעבור החיים. תכונות החנקן הוא יסוד שכיח יחסית, גז חסר טעם, ריח וצבע בטמפרטורת החדר, המהווה כ-78 אחוזים מאטמוספירת כדור הארץ. לחנקן ישנה האלקטרושליליות הרביעית בעצמתה בטבלה המחזורית - 3.0 (לפלואור הגבוהה ביותר, ואחריו חמצן וכלור). חנקן גזי דו-אטומי (N2) הוא גז אדיש מבחינה כימית. היסטוריה החנקן זוהה על ידי המדען הסקוטי דניאל רתרפורד בסקוטלנד בשנת 1772. מרכיב מהאוויר שלא ניתן להבעיר בו אש היה ידוע במאה ה-18 לכימאים. החנקן נחקר על ידי קרל וילהלם שלה, הנרי קוונדיש וג'וזף פריסטלי שהתייחסו אליו כאל "אוויר שרוף". תרכובות חנקן היו ידועות בימי הביניים. אלכימאים הכירו את החומצה החנקתית בתור Aqua Fortis ותערובת חומצה חנקתית (HNO3) וחומצת מימן כלורי (HCl) נקראו Aqua Regia (או מי מלך) שהתפרסמה בזכות יכולתה להמיס זהב. צורה בטבע חנקן הוא הגז הנפוץ ביותר באטמוספירת כדור-הארץ (78.082% מהנפח, 75.3% מהמשקל באוויר יבש), הוא המקור היחיד לתעשייה לחנקן נוזלי, שמעובה מהאוויר. בחלל התגלו מגוון תרכובות חנקן. הוא נוצר בתהליכי היתוך גרעיני בכוכבים. מהווה חלק גדול מפסולת בעלי חיים, בדרך-כלל בצורת שתנן, חומצת שתן ותוצרים אחרים של אורגניזמים שונים. N2 קיים באטמוספירת טיטאן (אחד מירחי שבתאי) והתגלה בחלל הבין-כוכבי על ידי David Knauth ושותפיו בעזרת טלסקופ על-סגול. אמצעי זהירות דשנים וזבל כימי המכילים חנקן הם מקור חמור לזיהום נהרות ומקווי מים. תרכובות שמכילות קבוצת ציאנו (CN) רעילות ביותר ויכולות לגרום למוות בכמויות קטנות אצל יונקים. שימושים שמאל\|ממוזער\|100px\|מכל לאחסון חנקן נוזלי משמש בחומצות אמיניות כמרכיב ליצירת קשרים פפטידיים בין החומצות, ובכך ממלא תפקיד חשוב ביותר ביצירת החלבון. משמש רכיב עיקרי במגוון תרכובות חשובות, ביניהן אמוניה וציאניד (חומצה ציאנית). בעת ייצור נוזלים נפיצים ממולא חלל האוויר בחדר הייצור בחנקן, עקב אדישותו מבחינה כימית. כנוזל, משמש לקירור עקב טמפרטורת רתיחתו הנמוכה ומפיקים אותו על ידי זיקוק ודחיסה מאוויר. בשימוש רפואי משמש להסרת יבלות - מדובר בחנקן בטמפרטורה הנמוכה מ-200°- צלזיוס. יכולתו להקפיא תאים חיים באה לידי ביטוי ברפואה בכך שהקפאת היבלת מקפיאה גם את התאים בה, ומסייעת להורדתה. חנקן זה מכונה "אש קרה". מלחי חומצה חנקתית הם תרכובות חשובות. לדוגמה, אשלגן חנקתי (KNO3) המשמש חומר גלם לייצור אבק שרפה ודשן מצוין. תרכובות חנקן אורגניות כגון ניטרוגליצרין ו־TNT משמשות כחומר נפץ. חומצה חנקתית משמשת כחומר מחמצן לדלק טילים. הידרזין (N2H4) ונגזרותיו משמשות לעיתים כדלק טילים. גז הצחוק (N2O) משמש בטיפולי שיניים וטיפולים רפואיים אחרים כגז ערפול חלקי. ציאנוגנים כגון ציאנוגן ברומיד. חנקן בשילוב עם חמצן משמש כחומר משפר בערה למנועי בעירה פנימית במכוניות מרוץ ובאופנועים, ובכך משפר את ביצועיהם לטווח קצר. (NOS- Nitros Oxygen System) כגז אינרטי במגוון תעשיות: מיסוך תהליכים רגישים בתעשייה הכימית והפטרוכימית, מילוי אריזות להארכת חיי מדף בתעשיית המזון, גז מגן לחיתוך מתכות, בתהליכי יצור שבבים או רכיבים אלקטרוניים אחרים, וכן למילוי צמיגים, מכשירי ניווט בתעופה ועוד. איזוטופים סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית 10N7 3 10.04165(43) [MeV (16)2.3] s 10-24×(140)200 (2-) 11N 4 11.02609(5) [MeV (75-52+)1.58] s 10-24×(210)590 1/2+ 11mNKeV (60)740 s 10-22×(80)6.90 1/2- 12N 5 12.0186132(11) ms (16)11.000 1+ 13N 6 13.00573861(29) min (4)9.965 1/2- 14N 7 14.0030740048(6) יציב 1+ 0.99636(20) 0.99579-0.99654 15N 8 15.0001088982(7) יציב 1/2- 0.00364(20) 0.00346-0.00421 16N 9 16.0061017(28) s (2)7.13 2- 17N 10 17.008450(16) s (4)4.173 1/2- 18N 11 18.014079(20) ms (9)622 1- 19N 12 19.017029(18) ms (8)271 (1/2)- 20N 13 20.02337(6) ms (7)130 21N 14 21.02711(10) ms (6)87 1/2-# 22N 15 22.03439(21) ms (14)13.9 23N 16 23.04122(32)# [ms (12-15+)14.1] ms (24)14.5 1/2-# 24N 17 24.05104(43)# ns 52> 25N 18 25.06066(54)# ns 260> 1/2-# תפקיד ביולוגי שמאל\|ממוזער\|250px\|מחזור החנקן חנקן הוא רכיב חיוני לכל בעלי החיים, נמצא בבסיסים חנקניים המרכיבים את ה-DNA ו-RNA ובחומצות האמיניות שמהן מורכבים חלבונים. חנקן יכול גם לשמש כמקור אנרגיה לחיידקים אנארוביים, למשל בתהליך האנמוקס. תפקיד החנקן בצמח דומה לזה שבבעלי החיים. מחסור בחנקן הוא גורם שכיח לכלורוזה, תופעה בה נפגע ייצור הכלורופיל, העלה מצהיב, מת ונושר. בנוסף, עלולים להצטבר על הצמח פיגמנטים סגולים, הצמח מפסיק לגדול וישנם עלים מעטים בלבד. כמו כן ייתכן מצב של עודף חנקן המתבטא בצימוח מוגבר, דילול שורשים ועלים כהים עקב עודף כלורופיל. בחקלאות ובגננות מוכרות שיטות דישון טבעיות דוגמת שתילת צמחים המלקטים חנקן מהאדמה בסמוך לשורשיהם ("קשירת חנקן") דוגמת קטניות ובפרט תלתן הצומח בר. ראו גם קיבוע חנקן ימי קישורים חיצוניים WebElements.com – Nitrogen EnvironmentalChemistry.com – Nitrogen It's Elemental – Nitrogen Schenectady County Community College – Nitrogen Nitrogen N2 Properties, Uses, Applications * קטגוריה:אל-מתכות קטגוריה:גזים קטגוריה:מולקולות דו-אטומיות קטגוריה:נוזל קירור	2024-07-27T16:44:30
מלחמת ששת הימים	מלחמת ששת הימים נערכה מבוקר יום 5 ביוני עד 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר – ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות כגון עיראק, לבנון, ערב הסעודית ועוד. המלחמה הסתיימה בניצחון מובהק של ישראל. המלחמה פרצה לאחר תקופת ההמתנה המתוחה, שהחלה עם חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. במהלך תקופת ההמתנה נעשו כמה ניסיונות להימנע ממלחמה. בתום ההמתנה, פתחה ישראל במלחמה במבצע מוקד שבו הושמד חיל האוויר המצרי, וישראל זכתה ביתרון ראשוני אדיר. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, את רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה. השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית, הכלכלה האזורית, הגאופוליטיקה ומהלך המלחמה הקרה היו מרחיקות לכת וממושכות. הרקע למלחמה מצרים ושותפותיה הערביות עשו צעדים רבים שאיימו על הביטחון והכלכלה של ישראל. הן גירשו את כוח החירום של האומות המאוחדות מסיני, חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי, הכפיפו לפיקוד צבאי מצרי את צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים. מצרים הזרימה יחידות צבא רבות לחצי האי סיני, וריכוז הצבא המצרי בחצי האי סיני יצר איום, שאילץ את ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה, תוך פגיעה קשה בפעילות המשקית. כניסת כוחות עיראקיים לירדן, בדרכם לגדה המערבית, יצרה איום לחלוקת שטחה של ישראל לשניים על ידי תקיפת "מותניה הצרות" – רצועת החוף באזור נתניה שחיברה את צפונה עם דרומה. המצב הפנימי במדינות ערב שמאל\|ממוזער\|250px\|הפגנה של המוני עם מצרים המתנגדים לפרישת הנשיא נאצר מכהונתו מלחמת סיני הסתיימה בתבוסה של הכוחות המצריים, אך ברית המועצות וארצות הברית הפעילו לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הסכים, בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לפנות את חצי האי סיני ורצועת עזה בתהליך שהסתיים במרץ 1957, אך הודיע שסגירה של מצרי טיראן לשיט ישראלי תהווה עילה למלחמה. ארצות הברית התחייבה לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במצרי טיראן. כוח חירום בינלאומי של האו"ם הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל ובשארם א-שייח' וכתוצאה מכך נשאר נתיב השיט במפרץ אילת פתוח לשיט הישראלי. בשנות ה-60 חלה התדרדרות ביחסי ישראל עם שכנותיה הערביות. בינואר 1964 התכנסה ועידת הפסגה הערבית הראשונה והתקבלו בה שלוש החלטות חשובות: הטיית מקורות נהר הירדן. הקמת מפקדה ערבית משותפת, שתעצים את כוחן הצבאי של מדינות ערב. הקמת הארגון לשחרור פלסטין, אש"ף. ב-1965 החל אש"ף, בתמיכה סורית, לבצע פעולות חבלה וטרור נגד ישראל. בספטמבר 1962 הודח מוחמד אל-בדר, המלך הטרי של צפון תימן בהפיכה צבאית יזומה על ידי מהפכנים, שראו את הדגם שלהם במהפכת הקצינים החופשיים המצרית, והחלה מלחמת האזרחים של צפון תימן בין תומכי המלך, שזכו לעזרת ערב הסעודית, ירדן ובריטניה ובין תומכי ההפיכה. מצרים תמכה במהפכנים ושלחה יחידות מצבאה לסייע להם. הימצאות חלק מהצבא המצרי בתימן הרחוקה חיזק בישראל את הביטחון שמצרים לא עומדת לצאת למלחמה נגדה, למרות הנאומים המתלהמים של מנהיגיה. כדי שהכוחות המצריים (כמעט שליש מהצבא המצרי) יישארו רתוקים בתימן, גם ישראל סייעה למלוכנים בהצנחת אספקה (מבצע רוטב). מהלכים מוקדמים ב-23 בפברואר 1966 תפס את השלטון בסוריה פלג של קצינים סורים צעירים בעלי מדיניות אנטי מערבית בראשותו של סלאח ג'דיד, וכונן את משטר הנאו-בעת׳. המשטר החדש פנה לכיוון ברית המועצות וחיפש תמיכה וסיוע במצרים. ח׳אלד בקדש, המנהיג הגולה של המפלגה הקומוניסטית הסורית, שב לארצו, ולממשלה צורף, על בסיס אישי, שר קומוניסטי. המשטר החדש הזדהה עם הפלג הסיני בעולם הקומוניסטי ושאף להיות "קובה של המזרח התיכון". מצרים, שבזיכרון מנהיגיה עדיין היה טרי פירוק רע"ם, לא נחפזה להושיט סיוע לסוריה. יתר על כן, סוריה ומצרים היו חלוקות בגישתן לדרך ההתמודדות מול ישראל. מצרים טענה שצריך לבנות כוח ערבי מאוחד, להגיע לעליונות צבאית מול ישראל, למצוא חלון הזדמנויות מדיני ואז לתקוף אותה ולהשמיד אותה, אך אין לפתוח במלחמה לפני שהתקיימו התנאים אלו. נאצר עצמו אמר: "מי שרוצה מלחמה חייב להכין ולהתכונן, אחרת הוא בוגד במולדתו ובעמו". הסורים גרסו שצריך לנהל מלחמת גרילה ממושכת שתביא להתמוטטות ישראל, דוגמת מלחמת אלג'יריה, ולשם כך תמכו באש"ף. שר החוץ הסורי, אבראהים מאח'וס, הכריז: "אנו מאמינים במלחמת השחרור העממית. זה הפתרון היחיד. מלחמות השחרור של אלג'יריה ווייטנאם מהוות דוגמאות טובות ביותר". בין ישראל ובין סוריה, תחת הממשל החדש, היו שלושה מוקדי מתיחות: הסכסוך על הטיית מקורות הירדן, הסכסוך על הקרקעות של האזור המפורז, והתמיכה הסורית בפעולות חבלה נגד ישראל. סביב מוקדים אלה עלתה המתיחות בהתמדה, תוך סכנה של הידרדרות למלחמה. המעורבות הסובייטית ברית המועצות, במסגרת המלחמה הקרה, שאפה להקים כוח ימי צבאי בים התיכון שיאזן את הצי האמריקאי ששהה בו. לתחזוקו של כוח כזה נזקקה ברית המועצות לנמלים מארחים ולבסיסי לוגיסטיקה ביבשה. המדינות הקומוניסטיות השוכנות לחופי הים התיכון, יוגוסלביה ואלבניה, לא הביעו נכונות לכך. לכן בחיפושיה אחר נמלים מארחים, הגיעה ברית המועצות למצרים ולסוריה, שהסכימו לכך וקיבלו בתמורה תמיכה מדינית וסיוע צבאי וכלכלי. קובעי המדיניות בברית המועצות הגיעו כנראה למסקנה שמתיחות גוברת בין ישראל ובין ארצות ערב תשרת את האינטרסים שלהם – ארצות ערב יזדקקו לנשק הסובייטי ולתמיכתה בזירה הבינלאומית ומתיחות זו תערער את המשטרים הערבים הפרו-מערביים. ברית המועצות תמכה במשטר הסורי החדש (האגף השמאלי של מפלגת הבע'ת הסורית), שתפס את השלטון ב-23 בפברואר 1966, ויצאה במתקפת תעמולה נגד ישראל. ב-2 במאי 1966 נחתם בין ברית המועצות ובין סוריה הסכם צבאי, והדבר פורסם ברבים. בתגובה פרסמה ישראל, ב-19 במאי, ידיעות על אספקת מטוסים וטנקים אמריקאיים לצה"ל. ב-3 במאי 1967 העבירה ברית המועצות דיווח כוזב לקע"מ על הערכות כוחות ישראליים בעוצמה של 14 חטיבות על גבול סוריה בכוונה לתקוף ב-17 במאי. השגריר הסובייטי בישראל סירב להזמנה לסייר בגליל העליון ולהיווכח שלא היו דברים מעולם. הדיווח עורר אצל נאצר חשש שמתקפה שכזו עלולה לפגום במעמדו באזור ולסחוף אותו למלחמה שלא הוא יקבע את עיתויה, או לחלופין השתלב בתוכניותיו התוקפניות והוא הזדרז לנצל את ההזדמנות אף על פי שקציניו עדכנו אותו שאין ממש בדיווח ואפילו סוריה לא העמידה את כוחותיה בכוננות. נאצר ריכז כוחות צבא בסיני. ברית המועצות חיזקה את יחסיה גם עם מצרים – באמצע מאי הגיעה למצרים משלחת סובייטית רמת דרג בראשות ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין. בהודעת הסיכום תמכה ברית המועצות ב"מאבקן של מדינות ערב נגד התככים התוקפניים של האימפריאליזם המערבי ובהשבת הזכויות החוקיות לערביי פלסטין". להשלמת התמונה, ב-22 במאי התייעץ נאצר עם השגריר הסובייטי לפני הכרזתו על חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי ולשיט אל ישראל, וב-25 במאי סגן שר החוץ הסובייטי מסר לשגריר הישראלי גינוי חריף בתואנה שישראל מרכזת כוחות מול סוריה ומחרחרת מלחמה. לאחר שירדן חתמה על הברית עם מצרים, הנמיכה ברית המועצות את הטונים וניסתה להרגיע את המצב, אך ללא הועיל בשלב זה. הממד הגרעיני הממד הגרעיני של מלחמת ששת הימים צף במאמר שפרסם הפרשן הצבאי יוסי מלמן. המאמר חושף כי הגילויים שיוחסו לתת-אלוף יצחק יעקב ובגינם הועמד למשפט באשמת עבירות של מסירת ידיעה סודית ללא סמכות ובכוונה לפגוע בביטחון המדינה, נגעו להיערכות בישראל, בתקופת הכוננות שקדמה למלחמה, להפעלת נשק גרעיני או הפעלתו כמוצא אחרון אם ישראל תיקלע לעמדת הפסד וסכנת השמדה בעימות הצפוי – מבצע שמשון. מלמן הסתמך על פרסומים זרים וספרים על הנושא, ולדבריו מתברר כי על רקע החששות לגורל המדינה בתקופת הכוננות נתקבלה ההחלטה לערוך הכנות ולהעמיד לכשירות מבצעית את פצצת הגרעין שהצליחה ישראל לפתח עד אז. ממד גרעיני אחר למלחמה נחשף בשתי גיחות צילום בגובה רב מעל הכור הגרעיני בדימונה ב-17 וב-25 במאי, שהגרסה הישראלית מייחסת את ביצוען למטוסי מיג 21 של חיל האוויר המצרי ואילו החוקרים איזבלה גינור וגדעון רמז מייחסים למטוסי מיג 25 של חיל האוויר הסובייטי. הגיחות עוררו חרדה עמוקה בצמרת הישראלית ו"קריטיות להבנת צה"ל והדרג המדיני את כוונות מצרים". תקריות צבאיות והכרזות שמאל\|ממוזער\|180px\|יצחק רבין, רמטכ"ל צה"ל בתקופת מלחמת ששת הימים (תמונה זו, מ-1957, לקוחה מעת היותו מפקד פיקוד הצפון) ב-14 ביולי 1966 השמיד חיל האוויר הישראלי את הציוד ההנדסי הסורי שפעל להטיית מקורות הירדן, ובקרב אוויר הופל מטוס מיג 21 סורי. ב-15 באוגוסט נתקעה ספינת משמר ישראלית על שרטון בחוף המזרחי של הכנרת, שהיה בריבונות ישראלית, אך הגבול עם סוריה עבר במרחק 10 מטרים מקו המים והסורים חצו אותו תכופות. בקרב לחילוץ הספינה הופלו שני מטוסים סוריים. המתיחות הביטחונית הייתה זרז לניסיון הפיכה צבאי כושל של הגנרל הסורי ח'אטום בספטמבר 1966. בנאום לראש השנה התבטא הרמטכ"ל, יצחק רבין, בנושא המתיחות עם סוריה ואמר: "הבעיה עם סוריה היא במהותה התנגשות עם המשטר". נאום זה, ממנו השתמע שישראל רוצה לשנות את המשטר בסוריה, עורר תגובות קשות בעולם הערבי, בברית המועצות ואפילו בישראל, וראש הממשלה נזף ברמטכ"ל. בתגובה הודיעה סוריה על חידוש המאמץ להטיית מקורות הירדן ועל הגברת הסיוע לאש"ף. בעקבות המתיחות הגוברת בין ישראל ובין סוריה, נאלצה מצרים לנקוט צעדים שיביעו תמיכה בסוריה. עבד אל-מוחסן כאמל מורתגי, מפקד כוחות היבשה של מצרים, הודיע שמצרים תגיב בחריפות על כל תוקפנות ישראלית נגד סוריה, ובעקבות דבריו יצאה משלחת צבאית מצרית לסוריה. בעקבות זאת צורפו לממשלה הסורית כמה שרים פרו-נאצריסטים. ב-4 בנובמבר נחתם הסכם הגנה בין מצרים ובין סוריה. הסכם זה קבע שבעת מלחמה יקבל הרמטכ"ל המצרי את הפיקוד על צבאות שתי המדינות. במקביל לאירועים אלה, ברית המועצות הזהירה ושבה והזהירה את ישראל מפגיעה בסוריה. בישראל גברו החששות בעקבות ההסכם הזה והיא הודיעה, ב-6 בנובמבר 1966, על הארכת שירות החובה בצה"ל בארבעה חודשים, לשנתיים וחצי. במאמריו של מוחמד חסנין הייכל ב"אל אהראם", ששימשו כביטאון של השלטון המצרי, הובהר שמצרים לא תבוא לעזרת סוריה בתקריות גבול מוגבלות, אלא רק במלחמה הכוללת. פעולת סמוע ממוזער\|שמאל\|חוסיין, מלך ירדן (משמאל), תמונה משנת 1960 פעולת מיקוש בדרום הר חברון, בנובמבר 1966, בסמוך לקו הירוק, גרמה למותם של שלושה חיילים ישראלים ופציעתם של שישה נוספים. בתגובה יצאה ישראל לפעולת תגמול, שחרגה מעבר לתכנון המקורי ובמהלכה היו נפגעים רבים, מרביתם חיילים ירדניים. בעקבות פעולה זו החלו מהומות נגד חוסיין, מלך ירדן בכל הגדה המערבית וישראל ספגה את גינויה של ארצות הברית על כך שהכתה בגורם הלא נכון (הגורמים בממשל האמריקאי רמזו שארצות הברית 'תבין', אם ישראל תתקוף בפעם הבאה את סוריה). הידרדרות למלחמה ועידות הרמטכ"לים בדצמבר 1966 התכנסה בדמשק מועצת הרמטכ"לים הערבים. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, שהגיע בראש משלחת ארצו, פעל להידוק שיתוף הפעולה הצבאי ולצמצום התמיכה באש"ף. המשך התיאומים נערך בכינוס נוסף של מועצת הרמטכ"לים בדמשק ב-8 במרץ 1967. המארב האווירי בתגובה לתקיפות חקלאים ישראלים שעיבדו את הקרקעות הסמוכות לאזורים המפורזים על ידי צבא סוריה, ב-7 באפריל תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי מוצבים סוריים וסוללות תותחים בדרום רמת הגולן. בעקבות זאת הוזנקו לאוויר מטוסי קרב סורים, והתפתח קרב אווירי בין מטוסים סורים וישראלים, במהלכו הופלו שישה מטוסים סורים, חלקם מעל דמשק. היום היה יום חגיגות מפלגת השלטון הסורית, הבעת', ועל פי הרמטכ"ל יצחק רבין, הפלת המטוסים נועדה להשפיל את השלטון הסורי, להעביר לו מסר שימנע ממנו להתגרות בישראל ואולי אף להפיל את המשטר. משה דיין טען שהפעולה הוכיחה שסוריה לא מסוגלת להגן על שמי דמשק ויוקרתה הלאומית נפגעה קשה. סוריה תבעה ממצרים את קיום הסכם ההגנה ודרשה שיתוף פעולה ממדינות ערב בתגובה חריפה נגד ישראל. ב-10 באפריל הגיעה לדמשק משלחת מצרית בראשות מפקד חיל האוויר המצרי וב-18 באפריל הגיעה משלחת נוספת בראשות ראש ממשלת מצרים, מחמד סלימאן. הצדדים סיכמו על עריכת מצעד צבאי לרגל יום יציאת הכוחות הצרפתים מסוריה ועל הידוק שיתוף הפעולה למען שחרור פלסטין. בעקבות תביעת סוריה וההתרעות הסובייטיות על ריכוזי כוח ישראלים בגבול סוריה, התחיל הצבא המצרי להכניס את כוחותיו לחצי האי סיני. הידיעות על ריכוזי הכוח הישראלים הוכחשו על ידי ישראל ועל ידי כוחות האו"ם באזור, אך מצרים, שתחילה לא האמינה לידיעות אלה, הבינה בעקבות ההתרעות הסובייטיות החוזרות ונשנות שיש הזמנה סובייטית לפתוח במהלכים צבאיים נגד ישראל, הזמנה המבטיחה גיבוי של ברית המועצות. התקוטטות בין מנהיגי מדינות ערב שמאל\|ממוזער\|180px\|גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים בתקופת מלחמת ששת הימים כדי לשקם את מעמדו לאחר פעולת סמוע, כינס המלך חוסיין, יחד עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ועידה כלל ערבית. במהרה הפכה הוועידה לזירת הפניית אצבעות מאשימות בין ארצות ערב לבין עצמן: מצרים וסוריה האשימו את ירדן על ש"הפקירה את הפלסטינים" בכך שסירבה להציב חיילים עיראקים או סעודיים בשטחה, לפי התוכנית של המפקדה הכל ערבית. ירדן האשימה את מצרים כי היא "מתחבאת מאחורי הסינר של כוחות האו"ם בסיני" וסוריה הואשמה כי היא "מוכנה להילחם עד החייל המצרי האחרון". האשמות אלו יצרו מבוכה רבה בקרב השלטון במצרים, שניסה להצניע את העובדה שכוח או"ם יושב בשטחו, כמו גם מבוכה רבה לנשיא סוריה, נור אל-דין אל-אתאסי, שנהג להתפאר בכך שסוריה לא מפסיקה לתקוף את ישראל. כדי למזער את הנזקים בדעת הקהל הערבית, סוריה הגבירה את ההפגזות הארטילריות על יישובי הגליל ואת העימותים על השטחים המפורזים. ישראל, בעיקר בלחצו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, הפגיזה והפציצה מטרות ברמת הגולן והפילה מספר מיגים סוריים בקרבות אוויר. אחת הסיבות לתקיפות הסוריות הייתה כניסה של טרקטורים ישראלים לשטחים מפורזים מתוך ניסיון לתפוס חזקה עליהם על ידי עיבודם, דבר שהיה מנוגד לאינטרס הסורי. המלך חוסיין, שחיפש "להשוות את התוצאה" עם מנהיגי סוריה ומצרים, החל ללעוג באמצעות הרדיו הרשמי של ממלכתו למנהיגים אלו: "חלק מהמטוסים הסוריים נפלו בשטח ירדן ומתברר כי היו חמושים בטילי דמה מעץ", לעג לכישלון של הצבא הסורי. הוא לעג למצרים על כך שלא התערבה והתחבאה מאחורי כוחות האו"ם. ב-21 במאי התפוצצה ברמת׳א שבירדן מכונית תופת ששלחו הסורים, ובפיצוץ נהרגו 16 אנשים ונפצעו 28. הירדנים הגיבו בניתוק יחסים מלא עם סוריה. האווירה בישראל ערב המלחמה ב-15 במאי, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה", והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה. תקופת ההמתנה לוותה בחרדה ציבורית גדולה וגיוס מילואים נרחב. נעשו ניסיונות אחדים למנוע את המלחמה על ידי פעילות דיפלומטית ענפה, אך הם לא נשאו פרי. בין השאר הודיעה ארצות הברית שתנסה לארגן את פריצת המצור על נמל אילת על ידי שיירת ספינות של מדינות ימיות שונות, אך במגעים של האמריקאים עם המדינות המועמדות למשלוח ספינות, רק הממלכה המאוחדת והולנד הסכימו להשתתף, לכן ארצות הברית זנחה את הרעיון ונתנה לישראל הסכמה שבשתיקה לפעול כראות עיניה. המתינות של ההנהגה המדינית, הניסיון להימנע מעימות, גיוס המילואים ותדמיתו ההססנית של אשכול בעקבות נאומו ב-28 במאי גרמו לתחושות קשות בציבור וביקורת מצד הפיקוד בצה"ל. להרגעת הרוחות ב-1 ביוני הורחבה הממשלה ונוצרה ממשלת אחדות לאומית שמנתה 111 חברי כנסת תוך צירוף סיעות רפ"י וגח"ל ומשה דיין קיבל את תיק הביטחון. מפקדי צה"ל במלחמת ששת הימים ממוזער\|400px\|המטה הכללי של צה"ל בתום מלחמת ששת הימים, יחד עם נשיא המדינה, זלמן שזר. בצילום, עומדים משמאל לימין: סגן-אלוף אריה רז, האלוף חיים הרצוג, האלוף אלעד פלד, האלוף ישעיהו גביש, האלוף ישראל טל, האלוף דוד אלעזר, האלוף עזר ויצמן, האלוף שמואל איל, נשיא המדינה זלמן שזר, האלוף רחבעם זאבי, הרמטכ"ל רב-אלוף יצחק רבין, האלוף מתתיהו פלד, האלוף שלמה אראל, האלוף אריק שרון, יעקב חפץ והאלוף הרב שלמה גורן. יושבים מימין לשמאל: האלוף עוזי נרקיס, האלוף מרדכי הוד, האלוף משה גורן, האלוף אהרן יריב, האלוף אברהם יפה, האלוף חיים בר-לב, האלוף יעקב פרי והאלוף עמוס חורב. מפקדי צה"ל במלחמת ששת הימים תפקיד דרגה שם ראש המטה הכללי רא"ל יצחק רבין סגן הרמטכ"ל אלוף חיים בר-לב ראש אג"ם אלוף עזר ויצמן ראש אגף המודיעין אלוף אהרן יריב ראש אגף אפסנאות אלוף מתי פלד מפקד חיל האוויר אלוף מרדכי הוד מפקד חיל הים אלוף שלמה אראל עוזר ראש אג"ם אלוף רחבעם זאבי אלוף פיקוד הצפון אלוף דוד אלעזר ראש מטה פיקוד הצפון אל"ם דן לנר אלוף פיקוד המרכז אלוף עוזי נרקיס ראש מטה פיקוד המרכז אל"ם ברוך בר-לב אלוף פיקוד הדרום אלוף ישעיהו גביש ראש מטה פיקוד הדרום אל"ם אריה שחר קצין צנחנים ראשי אל"ם אהרן דוידי קצין הנדסה ראשי אל"ם אלחנן קליין קצין תותחנים ראשי אל"ם ישראל בן אמיתי קצין חימוש ראשי אל"ם חיים דומי קצין קשר ראשי אל"ם משה גדרון קצין רפואה ראשי אל"ם אליהו גילון ראש הגנה אזרחית אל"ם שמואל גודרהרב הצבאי הראשי אלוף שלמה גורן מפקד אוגדה 36 בפיקוד הצפון אלוף אלעד פלד ראש מטה אוגדה 36 בפיקוד הצפון אל"ם משה פלד מפקד אוגדה 31 בפיקוד הדרום אלוף אברהם יפה מפקד אוגדה 38 בפיקוד הדרום אלוף אריאל שרון מפקד אוגדה 84 בפיקוד הדרום אלוף ישראל טל מפקד חטיבת גולני אל"ם יונה אפרת מפקד חטיבה 2 אל"ם יהודה גביש מפקד חטיבה 3 אל"ם עמנואל שקד מפקד חטיבה 4 אל"ם משה יטבת מפקד חטיבה 5 אל"ם זאב שחם מפקד חטיבה 7 אל"ם שמואל גונן מפקד חטיבה 8 אל"ם אברהם מנדלר מפקד חטיבה 9 אל"ם אהרון אבנון מפקד חטיבה 10 אל"ם אורי בן ארי מפקד חטיבה 11 סא"ל יהודה רשף מפקד חטיבה 14 אל"ם מרדכי ציפורי מפקד חטיבה 37 אל"ם אורי רום מפקד חטיבה 45 סא"ל משה בר כוכבא מפקד חטיבת ירושלים אל"ם אליעזר אמיתי מפקד חטיבה 55 אל"ם מרדכי גור מפקד חטיבה 60 אל"ם מנחם אבירם מפקד חטיבת צנחנים 80 סא"ל דני מט מפקד חטיבה 99 אל"ם יקותיאל אדם מפקד חטיבה 200 אל"ם יששכר שדמי מפקד חטיבה 520 אל"ם אלחנן סלע מפקד חטיבת הצנחנים אל"ם רפאל איתן האווירה בארצות ערב לפני פרוץ המלחמה שמאל\|ממוזער\|250px\|נשיא מצרים נאצר, והרמטכ"ל עבד אל עאמר (מימין) עם טייסים מצריים בבסיס חיל האוויר המצרי באבו צוויר שממערב לתעלה, 22 במאי 1967, כשבועיים לפני פרוץ המלחמה בסדרת מאמרים שפרסם מוחמד חסנין הייכל ב"אל אהראם", החשוב בעיתוני העולם הערבי באותה תקופה, נטע חסנין את הרעיון שהתנסות הצבא המצרי בלחימה בתימן משביחה את עוצמתו ומצמיחה דור קצינים טוב יותר, קצינים בעלי יכולת הנהגה קרבית. מאמרים אלה יצרו את הרושם שהצבא המצרי כבר מוכן להתמודדות עם הצבא הישראלי ואפילו ההנהגה המצרית הלכה שולל אחרי רושם זה. לצד מאמרי "אל אהראם", תחנת הרדיו הפופולרית "סאות אל ערב", ובעיקר מנהלה והקריין הראשי שלה, אחמד סעיד, שהיה מקורב לגמאל עבד אל נאצר ותומך נלהב של הנאצריזם, ניהלו מסע הסתה נגד ישראל, מסע נלהב יותר ויותר ככל שצעדי מצרים עברו ללא תגובה תקיפה של ישראל. אחמד סעיד נקט בלשון עממית מתלהמת בסגנון הסיסמה "את הגברים נזרוק לים ואת הנשים ניקח לנו" והתחרה עם אחמד שוקיירי בתוקפנות ובבוטות יחסם לישראל. אחמד שוקיירי, יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין, אמר, בתשובה לשאלה מה יהיה גורל הישראלים לאחר ניצחון ערבי, בצורה גלויה ביותר: "אלה שישרדו יישארו בפלסטין. אני מעריך שאף אחד מהם לא ישרוד". ההיערכות למלחמה במצרים ערב המלחמה היו למצרים בחצי האי סיני וברצועת עזה חמש דיוויזיות חיל רגלים ושתי דיוויזיות משוריינות. ב־14 במאי 1967 הכריז נאצר על גיוס כללי לצבא מצרים. ההיערכות למלחמה בירדן ערב המלחמה היו לירדנים בגדה המערבית שבע חטיבות חיל רגלים – שלוש בשומרון, שתיים באזור ירושלים, אחת בהר חברון ואחת ביריחו. שני גדודי קומנדו מצריים הגיעו בטיסה לרבת עמון. כוח אווירי עיראקי הוצב בסמוך לגבול הירדני וחטיבת חיל רגלים עיראקית הייתה בתהליך כניסה לירדן. ההיערכות למלחמה בסוריה הצבא הסורי סבל ממחסור חמור בקצינים, שנבע מהטיהורים שנערכו בכל פעם שהשתנה השלטון, במסגרתם סולקו מהצבא הקצינים המזוהים עם השליטים הקודמים. חוסר היציבות השלטונית בסוריה גרם לכך שעיקר כוחו של הצבא הסורי וחלק מיחידותיו המובחרות הופנו כלפי פנים, והוצבו באזור דמשק כדי לשמור על השלטון. הצבא הסורי היה ערוך למגננה. ב-24 במאי טסו ראש ממשלת סוריה והרמטכ"ל הסורי לתיאום תוכניות למצרים. בפגישה עם הבכירים המצרים הוסכם שבמקרה של מתקפה ישראלית נגד מצרים, סוריה תתקוף מגבולה ויופעל חיל האוויר הסורי. ההחלטות נוסחו בקווים כלליים, אולם לא נקבעו תוכניות מבצעיות ספציפיות. הסכמות אלו הן שאפשרו לסורים להימנע מהצטרפות מלאה למלחמה בימים הראשונים. בחזית רמת הגולן הוצבו כוחות בסדר גודל של ארבע חטיבות חיל רגלים ושלוש חטיבות משוריינות (כ-250 טנקים). למרות המתיחות הגואה הסורים לא שינו את היערכותם לפני המלחמה ורק לאחר פרוץ הקרבות הופעלו מפקדות החירום. מפקדת החזית בפיקוד הרמטכ"ל הסורי אחמד סוידאני התמקמה בקוניטרה. ההיערכות למלחמה בעיראק הממשל העיראקי לפני מלחמת ששת הימים היה ממשל חלש שעמד בפני בעיות כלכליות ומרד כורדי בצפון עיראק. האידאולוגיה המתלהמת של המשטר חייבה אותו להצטרף למאבק בישראל וכך גם הפגנות המוניות של העם העיראקי, אך הקשיים הכלכליים והקושי בטיפול במרד הכורדי, חייבו את המשטר לשמור את משאביו ואת כוחותיו לצרכיו הפנימיים. עיראק נקטה דרך ביניים, המשיכה בתעמולה מתלהמת, אך הקציבה מעט כוחות למלחמה בישראל. שליט עיראק, עבד א-רחמן עארף התבטא באותם הימים: "קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה. זוהי ההזדמנות שלנו למחות את החרפה שהייתה בתוכנו מאז 1948. יעדנו ברור: למחוק את ישראל מעל פני המפה. ניפגש, בעזרת האל, בתל אביב ובחיפה". גדוד חיל רגלים ובו בנו של השליט הוטס למצרים, כדי לחזק את הצבא המצרי. עיראק הציעה למצרים טייסת של מטוסי קרב מסוג מיג 21, אך המצרים סירבו בנמקם שמדובר בכוח קטן מדי. הם הציעו לעיראקים להפעיל את המטוסים נגד ישראל מכיוון מזרח ולהשתלב בחזית המזרחית. בגלל העוינות בין המשטר הסורי והמשטר העיראקי, סוריה דחתה בתחילה הצעות סיוע עיראקיות, אך לבסוף הסכימה לקבל חטיבה ממוכנת מתוגברת בגדוד טנקים ובגדוד חיילי קומנדו. רק גדוד הטנקים הגיע במועדו ויתר הכוח התעכב בדרך. סוכם בין סוריה ובין עיראק ששתי טייסות הוקר הנטר עיראקית יחזקו את החזית הסורית משדה תעופה עיראקי. קצינים עיראקים ממפקדת הדיוויזיה העיראקית השלישית שותפו במוצב הקדמי של המפקדה הערבית המאוחדת, שהקים ברבת עמון, ב-1 ביוני, הגנרל המצרי עבד אל-מונעים ריאד. ב-2 ביוני הורתה המפקדה על הכנסתו לירדן של כוח עיראקי בסדר גודל של דיוויזיה מוגברת שכלל שתי חטיבות חיל רגלים, חטיבה ממוכנת, חטיבת שריון וגדוד הקומנדו 421 של צבא השחרור הפלסטיני. היציאה למלחמה ממוזער\|250px\|שמאל\|בחזית התמונה, מימין לשמאל: האלוף ישעיהו גביש, האלוף ישראל טל, השר יגאל אלון, ראש הממשלה לוי אשכול, בסיור בנגב, 25 במאי 1967 תוכנית אסד במצרים אישרה המנהיגות תוכנית מתקפה על ישראל במטרה לכבוש את אילת ולתקוף מטרות אסטרטגיות נוספות בנגב. התוכנית, שכונתה בשם הקוד אסד (אריה בערבית), נודעה למודיעין הישראלי. ב-25 במאי נשלח לשר החוץ הישראלי, אבא אבן, ששהה באותה שעה בארצות הברית, מברק מוצפן בו הודיעו לו שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ב-27 במאי. אבא אבן העביר את תוכן המברק לממשל האמריקאי והנשיא לינדון ג'ונסון, למחרת, יצר קשר עם שלטונות ברית המועצות והתריע בפניהם שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ביום המחרת. שגריר ברית המועצות בקהיר בא אל נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, בשעה 3 לפנות בוקר ומסר לו את ההתנגדות הסובייטית התקיפה לפתיחת מלחמה ביוזמה מצרית. בעקבות השיחה ביטל נאצר את המתקפה המתוכננת. החלטת ממשלת ישראל שמאל\|ממוזער\|120px\|ועדת השרים לענייני ביטחון, פרוטוקול ישיבת בוקר 04-06-1967 שמאל\|ממוזער\|120px\|ועדת השרים לענייני ביטחון, פרוטוקול ישיבת ערב 04-06-1967 הדרג הצבאי בישראל תבע יציאה מהירה למלחמה והדרג המדיני נקט בעמדה מתונה יותר. ב-2 ביוני התכנסה ועדת השרים המורחבת לענייני ביטחון לפגישה עם פורום המטכ"ל, ובהזדמנות זו באו לידי ביטוי העמדות השונות. ישיבה זו זכתה לכינוי "מרד הגנרלים", בשל הביקורת מהדרג הצבאי (בראשות האלופים אריק שרון ומתי פלד) על הממשלה והאשמתה בהססנות, עקב הימנעותה (באותו שלב) מיציאה למכה מקדימה. בסיום ההתכנסות דחה ראש הממשלה, לוי אשכול, את דרישת הרמטכ"ל, יצחק רבין, לכינוס מיידי של הממשלה וקבלת החלטה של יציאה למלחמה – אשכול הודיע שהממשלה תתכנס במועד הקבוע הרגיל, ביום ראשון, 4 ביוני. ביום שישי בצהריים כינס ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, התייעצות שבה לקחו חלק שר הביטחון, משה דיין, שר החוץ, אבא אבן, יגאל אלון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג והרמטכ"ל יצחק רבין. בהתייעצות תמכו אשכול, דיין, אלון ורבין ביציאה מיידית למלחמה ואבן, שנחשב למתון, לא התנגד לכך. הוחלט שבכל מקרה המתקפה לא תתחיל לפני 5 ביוני (הטעם לכך מובא בתת-פרק על "מבצע ההונאה" בחזית המצרית). בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. במסיבת עיתונאים שערך ב-3 ביוני אמר בין היתר: "מאוחר מכדי להגיב בשטח הצבאי על חסימת מצרי טיראן ומוקדם מכדי שנוכל להסיק מסקנות לגבי הדרך הדיפלומטית של טיפול בעניין זה". צה"ל שחרר כמה אלפי חיילי מילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה, כל זאת במטרה להגביר את אלמנט ההפתעה, ולהוריד את ציפיית מדינות ערב למתקפה ישראלית. ב-4 ביוני התכנסה הממשלה לישיבתה הרגילה והחליטה: . כל שרי הממשלה תמכו בהחלטה, חוץ משני שרי מפ"ם שנמנעו. למחרת פתח צה"ל במתקפה בחזית המצרית. מהלך המלחמה המערכה האווירית השמדת חיל האוויר המצרי שמאל\|ממוזער\|250px\|גודל הצלחת חיל האוויר מתבטא בכותרות העיתונים המלחמה נפתחה ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 7:45 בבוקר, במהלומה אווירית מקיפה. בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ-185 מטוסי חיל האוויר הישראלי, בפיקודו של מרדכי הוד, בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, ולאחר מכן בסוריה, בירדן ובעיראק, במבצע שנקרא "מבצע מוקד" (מערך מטוסי הקרב של חיל האוויר מנה כ-203 מטוסים, שישה מהם מקורקעים, ו-12 מטוסים בלבד נשארו בכוננות יירוט על הקרקע, להגנת שמי המדינה בשעת המבצע). תקיפות אלה היוו הפתעה ולמעשה הכריעו את המלחמה מראשיתה בהשמידם את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב. חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית, על 11 שדות תעופה מצריים מתוך 14, מאחר שהמתכננים קבעו שמספר מטוסי הקרב אינו מספיק כדי לשתק את שדות התעופה המצריים כולם במטס הראשון. הוחלט לתקוף בתחילה את 11 השדות בהם חנו מטוסי קרב ומפציצים שהיוו סיכון ישיר על העורף בישראל ועל כוחות צה"ל שעמדו להיכנס לחצי האי סיני. שדות התעופה הנותרים הותקפו במטס השני והאחרים הותקפו פעמים אחדות באותו יום. חיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, טען ב-1997, כי לנשיא עבד אל-נאצר הייתה התרעה מוקדמת על המתקפה האווירית הישראלית, אך שר ההגנה עאמר, שפיקד על הצבא, התעלם ממנה. שמאל\|ממוזער\|250px\|מטוסים מצריים שהושמדו על הקרקע לאחר 2 גלי התקיפה הראשונים, בעקבות מתקפות של ירדן וסוריה על ישראל, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח לישראל והונחתה מכה קשה לשדות התעופה של חיל האוויר הסורי וחיל האוויר הירדני. לאחר שנתקבלו ידיעות על כוונות של מפציצים עיראקיים לתקוף את ישראל הופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר H3. בניגוד למתקפה היבשתית, שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית על כל זירות הלחימה במשך כל ימי הלחימה. ביום הראשון של המלחמה השמיד חיל האוויר הישראלי 71 מטוסי קרב-הפצצה (69 מצריים ו-2 סוריים), 264 מטוסי קרב (185 מצריים, 50 סוריים, 20 ירדניים ו-9 עיראקיים) ועוד 39 מטוסי תובלה ומסוקים (32 מצריים ו-7 ירדניים). 185 המטוסים התוקפים במטס הראשון המריאו מבסיסי חיל האוויר בדממת אלחוט, אחד התנאים להשגת ההפתעה שתרמה להצלחת מבצע "מוקד", וטסו אל מטרותיהם בגובה נמוך ביותר, מתחת לגובה הגילוי של תחנות המכ"ם, לכן לא נתגלו למערך הבקרה המצרי. במטס הראשון יצאו כל מטוסי הקרב לתקיפת מסלולים ומטוסים בשדות התעופה במצרים. במטס הראשון הותקפו 11 שדות תעופה ערביים: אל עריש, אל-סיר, ביר גפגפה, ביר תמדה, כברית, פאיד, אבו סואר, אינשאס, קהיר-בינלאומי, קהיר-מערב ובני-סוויף וכך נטרלו על הקרקע מטוסים רבים ופגעו במסלולים, מהם היו יכולים להמריא מטוסים אחרים. חלק ממטוסי הקרב הישראלים, שיצאו למשימתם בגל הראשון, היו חמושים בפצצות פיצוח מסלולים – פצצות המצוידות במצנח קטן שנפתח כשהפצצה מוטלת, מאט את מהירותה, גורם לפצצה להפנות את מסלולה לכוון אנכי ואז ניצתת רקטה בזנב הפצצה, שמאיצה את מהירותה והופכת אותה למעשה לטיל הננעץ במסלול. הן נועדו להתמודד עם הידיעה שמערך המודיעין של חיל האוויר השיג, כי חלק ממסלולי המראה במצרים בנויים בטון. בניסויים מוקדמים שערך חיל האוויר נמצא כי הפצצות הרגילות שהיו עשויות מתכת ומלאות חומר נפץ, שהיו יעילות נגד מסלולי אספלט, לא גרמו נזק למשטחי בטון, או אף דילגו מן המשטח הקשה או התפרקו בזמן הפגיעה. הפצצות שפותחו בעקבות ממצאי מערך המודיעין, שכונו בעולם "הנשק הסודי של צה"ל", הוטלו מגובה נמוך ויצרו מכתשים במסלולי הבטון. באופן יוצא מן הכלל, חיל האוויר הישראלי לא פגע במסלולי שדה התעופה של אל עריש, כדי שניתן יהיה לנצל אותם, לאחר שכוחות הקרקע הישראליים יכבשו אותו. בדרכם חזרה מן התקיפה חזרו מטוסים ממטרות מרוחקות בטיסה בגובה רב, כדי לחסוך בדלק, כך תוכננו הנתיבים. חיסכון בדלק בטיסה בגובה רב היה תנאי לביצוע המשימה בטווחים רחוקים. בחיל האוויר הישראלי היו בטוחים שלאחר התקיפות לא יהיו מטוסי אויב באוויר ולא יסכנו את המטוסים השבים לבסיסיהם. שמאל\|ממוזער\|250px\|קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מצרי שהושמד בסיני כחצי שעה לאחר יציאת הגל הראשון, יצאו חלק ממטוסי האימון הישראלים מסוג CM.170 פוגה מגיסטר שהוכשרו לשאת פצצות ומקלעים, כדי לתקוף את תחנות המכ"ם וסוללות תותחים באזור קדמת סיני ולאפשר בכך את שובם הביתה של מטוסי ההפצצה, בלא להתגלות על ידי תחנות המכ"ם. מטוסי הפוגה המשיכו ותקפו סוללות תותחים וריכוזי צבא מצרי בקדמת סיני, עם כניסתם של כוחות הקרקע של צה"ל לסיני לקראת 08:00 בבוקר. חלק מהמטוסים המצריים שלא נפגעו בתקיפת בסיסיהם במטס הראשון הצליחו להמריא ולהימלט לשדות תעופה אחרים, לכן, הגל השני של מטוסי הפצצה ישראלים יצא לתקוף מטרות שלא נחרבו לגמרי, עוד שישה שדות תעופה: מנצורה, בילביס, חילוואן, מינייה, ע'רדקה ולוקסור. המטוסים התוקפים טסו הפעם בגובה רב, ללא חשש התגלות, לאחר שמערכת הבקרה המצרית שותקה. במהלך ההפצצות התנהלו קרבות אוויר עם מטוסים מצרים שהצליחו להמריא לפני שנפגעו שדות התעופה. במרבית המקרים הופלו המטוסים המצרים. במהלך המטס הראשון נפגעו מטוסים ישראלים. באחד המקרים, טייס המיראז' נפגע בקרב עם מיג 21 וצנח באזור הדלתה של הנילוס, שם רצחו אותו כפריים. חלק משדות התעופה המצריים הופצצו פעם נוספת וחלק מהפצצות צוידו במרעומי השהיה, כדי שיתפוצצו בשעות הלילה וימנעו שימוש במסלולים בשעות החושך. מעורבות סוריה וירדן במערכה האווירית החל מהשעה 11:40, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, החל הצבא הירדני להפגיז את שדות התעופה הישראלים שהיו בטווח תותחיו. תחילה הופגז שדה התעופה רמת דוד ובהמשך הופגזו גם שדה התעופה במחנה סירקין, נמל התעופה הבינלאומי בלוד ושדה התעופה עקרון. בשדה התעופה של עקרון נפגע מההפגזה זנבו של מטוס תובלה מסוג DC-3 דקוטה. במקביל להתפשטות ההפגזות גם המטוסים הירדניים יצאו להתקפה. שני מטוסי הנטר תקפו את נתניה ומטוסי הנטר אחרים תקפו את שדה התעופה סירקין, העלו באש מטוס תובלה מסוג נורד וכמה חיילים נפגעו. ההנטרים שתקפו בסירקין נפגשו בדרכם חזרה במיראז'ים שהפילו אותם. בשעה 11:50 יצאו 12 מטוסי מיג סוריים לתקיפת מטרות בישראל. ניסיון לפגוע במפקדה צבאית הסתיים בפגיעה בכפר החורש הסמוך. המטוסים הסורים ניסו לפגוע גם במנחת מגידו, באשד-כינרות, בדגניה א' ובסכר על הירדן, אולם בקרבות אוויר ובאש נ"מ הופלו חלק מהם וההתקפה נהדפה. פחות ממחצית השעה אחרי התקיפות הסוריות והירדניות יצאו מטוסי חיל האוויר הישראלי להפצצת שדות התעופה מהם יצאו ההתקפות. במהלך 288 גיחות ישראליות הופצצו שדות התעופה של סוריה, ירדן וגם שדה התעופה H-3 שבעיראק. בתקיפות אלה לא היה למטוסי חיל האוויר הישראלי את יתרון ההפתעה, לכן נערכו קרבות אוויר והופעלה נגדם אש נ"מ כבדה. מספר מטוסים ישראלים נפגעו בקרבות אוויר ועל ידי אש מהקרקע וחלק מהטייסים נטשו את מטוסיהם. אחד הטייסים נרצח על ידי המון סורי ואחרים נלקחו בשבי. מטוס אוראגן ישראלי, שמערכת הקשר שלו נפגעה במפגש עם חוטי חשמל שנכרכו סביב גוף המטוס, נפגע בדרכו חזרה, לאחר שסטה מנתיבו, על ידי טיל קרקע-אוויר ישראלי מסוג הוק, שהוצב בהגנה על הקריה למחקר גרעיני - נגב בדימונה וטייסו יורם הרפז נהרג. הפעילות המלחמתית של חיל האוויר העיראקי חיל האוויר העיראקי הקצה למשימת המלחמה בישראל, במסגרת חיל המשלוח העיראקי, טייסת של מטוסי הוקר הנטר, טייסת של מטוסי מיג 21 ומטוסי הפצצה מסוג טופולב 16. מטוסי הקרב העיראקיים פעלו משדה התעופה H-3, הקרוב לגבול הירדני, והמפציצים פעלו מתוך עומק הטריטוריה העיראקית. ב-5 ביוני, בשעה 14:30, תקף מבנה של מטוסי הנטר את מושב נהלל. למחרת בבוקר תקף מבנה של מטוסי הנטר את חטיבת ברק ופצע חמישה חיילים. למחרת, הפציץ מטוס טופולב 16 את העיר נתניה והרג אזרחית אחת. בדרכו חזרה הפציץ את מבואות עפולה, אך פצצותיו לא התפוצצו (שני חיילים ישראלים נהרגו כשניסו לנטרל אותן), והמשיך לאזור רמת דוד, שם נפגע מאש נ"מ והתרסק מעל מחנה עמוס. פיצוצו גרם למותם של 14 חיילים ישראלים ופציעתם של שמונה נוספים (ראו פירוט בערך תקיפת מטוס טופולב עיראקי בישראל). בתגובה לפעילות חיל האוויר העיראקי תקף חיל האוויר הישראלי את שדה התעופה H-3 שלוש פעמים, שבמהלכן בוצעו 11 גיחות של מטוסי ווטור ו-8 גיחות של מטוסי מיראז' 3. במהלך התקיפות הושמדו על הקרקע 8 מטוסי מיג 21, 10 מטוסי הנטר ומטוס תובלה אחד. בפעילות הזאת איבד חיל האוויר הישראלי שני מטוסי ווטור ומיראז' אחד. סוריה ומצרים ביקשו, במהלך המלחמה, סיוע אווירי עיראקי, אך עיראק סירבה להקצות מטוסים נוספים והסתפקה בהגנה על שמי עיראק. החזית המצרית צבא מצרים היה הכוח הגדול ביותר שעמד מול צה"ל, כוח שהיה בתהליך של מעבר מיבשת אפריקה אל חצי האי סיני. יחידות מצריות החלו לצאת מתימן, כדי להצטרף לכוח שהלך והתעצם בסיני. תהליך ההתעצמות המצרי לווה בתהליך של כריתת בריתות צבאיות עם יתר מדינות ערב המקיפות את ישראל, כדי לא לאפשר לכל הצבא הישראלי להתרכז בהתמודדות עם מצרים. המתקפה הישראלית יצאה לדרך במטרה לשבור את טבעת החנק המתהדקת, לפני שהברית הצבאית הכלל ערבית תגיע לדרגת כוננות ותיאום גבוהה יותר. שמאל\|ממוזער\|250px\|התקדמות כוחות צה"ל בסיני שמאל\|ממוזער\|250px\|חיילי צה"ל בסיני מבצע ההונאה בימים שקדמו לפתיחת המלחמה ערך צה"ל, באמצעות אוגדת ההונאה של פיקוד הדרום, אוגדת ההטעיה 49, תנועות צבא שנועדו לשכנע את מצרים שהמתקפה הישראלית תרוכז בציר הדרומי. בנוסף לתנועות צבא ביום לכיוון האמור והשבת כלי הרכב בלילה, הופעלו גם סוכנים כפולים לשכנוע מצרים בכך שהמתקפה צפויה בציר הדרומי. מצרים השתכנעה ויחידות מצריות רבות קיבלו הוראה לשינוי היערכות ומיקום, כדי להתכונן למתקפה בציר הדרומי. בעקבות מבצע ההטעיה החלו המצרים, החל ב-28 במאי, בתגבור הציר הדרומי מנח'ל לכונתילה, ושל השטח שבין כונתילה לקוסיימה. תנועות הצבא המצרי גרמו לאי סדר לוגיסטי וחוסר מוכנות, שלהערכת צה"ל אמור היה להגיע לשיאו ב-5 ביוני. מסיבות אלה ביקש הרמטכ"ל שהחלטת הממשלה על היציאה למלחמה לא תקבע יציאה מוקדמת מ-5 ביוני והממשלה אכן ציוותה כך. המתקפה ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 8:15 הושמע בקשר האות "סדין אדום" והכוחות היבשתיים של צה"ל פתחו בהתקפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. ההתקפה נעה בשלוש אוגדות, שהיוו שלוש זרועות תקיפה עיקריות, ונוספו עליהן שתי חטיבות שפעלו בצורה עצמאית. חטיבה עצמאית נוספת שהייתה אמורה לפעול בציר החוף הועברה לפיקוד מרכז לאחר שהתברר כי אין בה צורך. הכוח היבשתי התוקף, בפיקודו של אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, מנה 11 חטיבות וכלל כ-600 טנקים. זרוע ההתקפה העיקרית הייתה זו של אוגדת הפלדה בפיקוד האלוף ישראל טל, שפרצה בציר החוף של צפון סיני, וכעבור ארבע יממות הגיעו כוחותיה אל תעלת סואץ בקנטרה ומול אסמאעיליה. אוגדת האלוף אריאל שרון פרצה בגיזרת אבו עגילה וניהלה קרב מכריע באום-כתף, וכוחותיה התקדמו והגיעו כעבור ארבע יממות אל אזור נח'ל. במהלך יומיים, כבשה את רצועת עזה חטיבה עצמאית מתוגברת, וחטיבה ממוכנת עצמאית פעלה במטרה להטעות את המצרים בתנועות והתקפות מבוימות בנגב הדרומי, בסביבת כונתילה. התנועה השיגה את מטרתה. בימים 7 ו-8 ביוני בסיוע כוח מבית הספר לצניחה, השתלטו כוחות חיל הים הישראלי בחופי דרום סיני על שארם א-שייח', ראס נצרני, א-טור, אבו רודס וראס סודר. פקודת הנסיגה הכללית שנתן המטכ"ל המצרי ב-6 ביוני הפכה את המלחמה לקרב התקדמות. צה"ל התקדם במהירות לעבר מעבר המיתלה על מנת לחסום את הכוחות המצריים הנסוגים. החזית הירדנית שמאל\|ממוזער\|150px\|תצלום הצנחנים בכותל המערבי שמאל\|ממוזער\|250px\|הלחימה בחזית הירדנית שמאל\|ממוזער\|250px\|זחל"ם הפיקוד של מוטה גור, עמו פרץ לעיר העתיקה, במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל במהלך תקופת ההמתנה ישראל התאמצה להעביר למלך ירדן את המסר, שאינה רוצה מלחמה עמו ואין בכוונתה ליזום התקפה על שטח הממלכה (ובכלל זה ירושלים המזרחית והגדה המערבית). לאותה מטרה התקיימו מספר פגישות חשאיות בין המלך חוסיין ובין מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יעקב הרצוג, במטרה למנוע אי-הבנה שתביא להתלקחות הגבול. עם זאת, בבוקר היום הראשון למלחמה, הועברו למטכ"ל הירדני הודעות מהמטכ"ל המצרי כאילו כוחות מצרים נוחלים הצלחה בחזית סיני, ומעודדים את הצבא הירדני (שהיה תחת פיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד) בהתאם להסכם ההגנה שנחתם בין מצרים ובין ירדן לפתוח במתקפה ולקחת חלק ב"חלוקת השלל". ייתכן שהפיקוד העליון המצרי אכן לא ידע על המצב העגום של צבאו, אך ייתכן שהודעות אלו נמסרו למלך כדי שיפתח במתקפה שתרתק כוחות ישראליים לחזית הירדנית, ותפחית מהלחץ שבו היו נתונים הכוחות המצריים בסיני. בשעה 9:40 פתחו הירדנים באש נשק קל לעבר עמדות הקו העירוני והר הצופים בירושלים. בשעה 10:00 בערך התחילו הירדנים בהרעשת תותחים ומרגמות לכל אורך החזית, כולל תל אביב, בסיס חיל האוויר רמת דוד וירושלים המערבית. ההפגזות הירדניות בירושלים ביומיים הראשונים ללחימה גרמו למותם של 15 אזרחים ופציעתם של כ-500 אחרים. בהפגזה בירושלים נפגעו בית הנשיא, משכן הכנסת וגן החיות התנ"כי. מטוסים ירדנים תקפו את מפעל "אלבר" בכפר סבא ובהפצצה נהרגו ארבעה מעובדי המפעל. מול הכוחות הירדנים ניצבו כוחות צה"ל מדוללים, בעת שעיקר צה"ל נערך מול המצרים בסיני. תחת פיקודו של אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס היו חמש חטיבות, שבמהלך שלושת הימים הראשונים למלחמה תקפו את הכוחות הירדניים מכיוון ירושלים, לטרון וקלקיליה, וכמו כן פיקוד הצפון תקף מכיוון עמק יזרעאל. הקרבות היו מהירים ובחלקם, בעיקר בקרב על ירושלים, היו קשים ביותר ולוו בנפגעים רבים. חטיבת הראל תקפה מפרוזדור ירושלים לכיוון הכניסה מצפון לירושלים, וכבשה את גבעת הרדאר וההרים הסמוכים לה, הגיעה לתל אל פול וכבשה את גבעת המבתר, וכך ניתקה את ירושלים המזרחית מצפון. חטיבת ירושלים, שהחלה את הלחימה בירושלים בקו העירוני ובהר הצופים, כבשה את ארמון הנציב, צור באהר, אבו תור ואת הרובע היהודי בעיר העתיקה. חטיבה 55, המורכבת מצנחנים במילואים, כבשה את גבעת התחמושת, מוזיאון רוקפלר, אוגוסטה ויקטוריה, הר הזיתים, ולבסוף את הכותל המערבי והר הבית. חטיבת קרייתי שפעלה כחטיבה מרחבית באזור השפלה כבשה את לטרון, והתקדמה עד כביש ירושלים-רמאללה. חטיבת גבעתי כבשה את קלקיליה וטולכרם. כוחות קטנים יותר כבשו את אזור אידנא בהר חברון. לחיל האוויר היה חלק חשוב מאוד בקרבות, בכך שמנע מספר פעמים, בשלבים קריטיים בלחימה, הגעת תגבורות שריון ירדניות לעזרת כוחות הלגיון באזור ירושלים. פיקוד צפון כבש את צפון השומרון במהלך אוגדתי של אוגדה 36, בין 5 ל-7 ביוני. בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על שטחי המפתח ביהודה ושומרון כולל ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים נסוגו כולם אל ממזרח לנהר הירדן. יום הלחימה הרביעי הוקדש להשתלטות על יתר שטחי יהודה ושומרון, כמעט ללא התנגדות. כ"ח באייר, התאריך העברי בו נכבשה ירושלים המזרחית והר הבית, מצוין בישראל כיום חג לאומי, הנקרא "יום ירושלים". החזית הסורית שמאל\|ממוזער\|250px\|הלחימה בחזית הסורית שמאל\|ממוזער\|250px\|ילדי קיבוץ דן במקלט בצהרי 5 ביוני, היום הראשון למלחמה, הפציצו מטוסים סוריים מטרות צבאיות ואזרחיות בצפון ישראל. בתגובה תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי שדות תעופה בסוריה. בבוקר 6 ביוני החלה הפגזה סורית כבדה על אצבע הגליל ולאחריה פתחו הסורים בהתקפה קרקעית על מוצב אשמורה (ממזרח לחולתה) ועל קיבוץ דן ותל דן. שתי ההתקפות נהדפו. בארבעת ימי הלחימה הראשונים המשיכו שני הצדדים בהרעשות ארטילריות וחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות ברמת הגולן. עם התקדמות צה"ל בשתי החזיתות האחרות הופנו כוחות לגזרת רמת הגולן. למרות זאת, התנגד דיין לפתיחת חזית מול הסורים. בבוקר יום שישי, 9 ביוני, שינה דיין את דעתו והורה ישירות לאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר להתחיל בכיבוש הרמה. החל משעות הבוקר ביום זה תקף חיל האוויר הישראלי את רמת הגולן במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. גזרת ההבקעה תוכננה לצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית. בשעות הצהריים של 9 ביוני החלה ההבקעה בשני מאמצים עיקריים: חטיבה 8 פרצה ראשונה מגבעת האם והייתה אמורה לכבוש את זעורה ועין פית. הגדוד המוביל של החטיבה טעה בניווט והגיע אל קלע, תוך שהוא כובש אותו לבסוף תוך אבדות כבדות. שאר החטיבה כבשה כמתוכנן את מתחם זעורה. במקביל, תקפה חטיבה 1 (גולני) את מערך המוצבים הצמוד לגבול. גדוד 12 תקף את מוצב תל פאחר ונקלע לקרב קשה, אך עד הערב הצליח לכבוש את המוצב. גדוד 51 של החטיבה כבש את תל עזזיאת. במקביל החלו מספר מאמצים משניים שנועדו להסוות את גזרת הפריצה העיקרית. חטיבה 3 כבשה את דרדרה ותל הלאל במרכז הרמה, גדוד מחטיבה 80 כבש את הכפר דרבשיה מדרום לגונן, וטנקים מחטיבה 37 עלו מגונן לכיוון רוויה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. שמאל\|ממוזער\|250px\|מטוס סיור קל של חיל האוויר מעל הכוחות הישראליים ברמת הגולן בשל החשש מהפסקת אש בעקבות החלטה 235 של מועצת הביטחון של האו"ם הוחלט על התקדמות מהירה של הכוחות אל עבר קו מסעדה-קוניטרה-בוטמיה. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות השריון והחי"ר שכבר היו על הרמה מזרחה במהירות תחת סיוע אווירי. בשלב זה כבר נטש הצבא הסורי את עמדותיו והיה בנסיגה. במקביל התקדמה אוגדה 36 בדרום הרמה. כוחות מחטיבה 80 הונחתו על ידי מסוקים באזור צומת בוטמיה ותפסו אותה תוך התנגדות מעטה. עד שעות הערב הצליחו כוחות צה"ל להיערך על קו מסעדה-קוניטרה-בוטמיה. ב-12 ביוני, יומיים לאחר סיום הקרבות, הונחת כוח מחטיבה 1 על ידי מסוקים באחת מפסגות החרמון וכבש אותה ללא קרב. לצה"ל היו 141 הרוגים ו-436 פצועים בחזית זו. ההערכות הן כי לסורים היו כ-450 הרוגים ו-2,000 עד 2,500 פצועים. מעורבותן של מדינות ערביות נוספות יחידות צבא עיראקיות השתתפו בלחימה בכל החזיתות – המצרית, הירדנית והסורית. לבנון הצטרפה באופן רשמי למלחמה ב-8 ביוני, אך לא הוציאה לפועל פעולות מלחמתיות, פרט לגיחה של מטוס האנטר שהתקרב לגבול הישראלי והופל על ידי מטוס מיראז' ישראלי. ערב הסעודית העבירה, במהלך המלחמה, לתחומי ירדן, חיל משלוח בן 3,000 חיילים. חיילים אלה, שהגיעו לדרום ירדן, הוצבו באזור רבת עמון ולא הספיקו לקחת חלק במלחמה עם ישראל. במהלך המלחמה כבשה ישראל כמה איים סעודים, קטנים ולא מיושבים, בפתח מצרי טיראן. האיים הושבו לשליטה סעודית כעבור עשר שנים. במרוקו המלך חסן השני, בשל האווירה הציבורית, החליט לשגר כוחות מצבא מרוקו לחזית המצרית. בצעד הפגנתי, כראש המטה הכללי של כוחות הצבא המלכותי, הוא ערך מסדר ראווה לרגל שיגור שלושה גדודים להצלת צבאו של נאצר בסיני. לדברי ההיסטוריון יגאל בן-נון שחקר את היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו, המלך חסן השני שלח כוחות סיוע רק למראית עין. באופן פומבי התייצב המלך לצד נאצר ומדינות ערב, ומתחת לפני השטח היו לו יחסים חשאיים והערכה למדינת ישראל. כוח של כמה מאות חיילים יצא בדרך יבשתית והגיע ללוב. הם חנו במדבר הלובי עד סיום המלחמה ולא לקחו חלק בשום פעילות צבאית. כוח צבאי נוסף יצא ממרוקו ברכבת והגיע עד אלג'יריה, אבל שם התברר למפקדיו שהמלחמה נגמרה ושאין טעם להמשיך במסע, ולכן הם החליטו לשוב למרוקו. המערכה הימית בפרוץ מלחמת ששת הימים חיל הים הישראלי היה בתקופת מעבר לקראת החלפת כלי שיט מיושנים בספינות טילים חדישות, שנבנו עבורו בצרפת (ספינות שרבורג). למרות נחיתות כמותית מול ציי מדינות ערב, שלחמו נגד ישראל, חיל הים הישראלי סיפק הגנה לחופי ישראל והצליח להרתיע את הציים הערבים מיציאה לים הפתוח וסיכון התעבורה הימית לישראל. בליל היום הראשון למלחמה, בין 5 ל-6 ביוני, פשטו לוחמי קומנדו ימי, שהובאו בצוללת הישראלית אח"י תנין, על נמל אלכסנדריה בפעולת אלכסנדריה, אך לא גרמו לנזק. הלוחמים לא הצליחו לשוב לצוללת ונפלו בשבי. לוחמי קומנדו ימי נוספים פשטו על נמל פורט סעיד בפעולת פורט סעיד, אך לא מצאו בו ספינות, וניסיון לפשוט על הנמלים הסורים לא צלח. חיל הים הישראלי היה גורם מרכזי בתפיסת שארם א-שייח', ללא התנגדות, ופתיחת מצרי טיראן לשייט ישראלי. החיל היה מעורב גם בתקרית ליברטי. חסימת תעלת סואץ עם פרוץ המלחמה חסמו המצרים את פתחי תעלת סואץ על ידי הטבעת כלי שיט במבואות, ובכך חסמו אותה לשיט. בתוך התעלה נלכדו 14 ספינות שהיו במעבר. לאחר הגעת חיילי צה"ל לחופי תעלת סואץ והפיכתה לגבול בין הטריטוריות שבידי ישראל ובין מצרים, החליטה מצרים לא לחדש את התנועה בתעלה. תקרית ליברטי שמאל\|ממוזער\|250px\|הליברטי לאחר ההתקפה (תצלום: הצי השישי) ב-8 ביוני 1967, ביומה הרביעי של מלחמת ששת הימים, תקף צה"ל את ספינת הביון USS Liberty של צי ארצות הברית. בהתקפה נהרגו 34 מלחים אמריקאים ו-171 נפצעו. מדינת ישראל טוענת כי מקורה של התקרית בשגגה. לדברי ישראל, ארצות הברית הבהירה לה שלא היו ספינות אמריקאיות באזור. כתוצאה מסדרת התפוצצויות באזור אל עריש העריכו בצה"ל שמשחתת מצרית מפגיזה את החוף והורו לחיל הים לטפל בה. הנתונים הראשונים איששו את הזיהוי כמשחתת. מאוחר יותר במהלך התקרית נחשבה "ליברטי" לספינת ביון מצרית שהעבירה מידע לערבים או לספינה המצרית אל-קסר (ספינה שגודלה רבע מ"ליברטי"). לאחר חקירות שניהלו ישראל והאמריקאים, פיצתה ישראל את ארצות הברית בסכום של כ-13 מיליון דולרים. נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון קיבל את טענת ישראל, וזו הייתה עמדתה הרשמית של ממשלת ארצות הברית. עם זאת, ניירות פנימיים שנחשפו בבית הלבן מראים שרבים מיועציו ושריו של ג'ונסון, בהם ראש ה-CIA, ריצ'רד הלמס, ומזכיר המדינה, דין ראסק, האמינו ש"ליברטי" הותקפה בזדון. גם חלק מהניצולים טענו כי ההתקפה הייתה מכוונת וכי ישראל ידעה שמדובר בספינה אמריקאית. סיום המלחמה וסיכומה שמאל\|ממוזער\|250px\|קוניטרה בתום המלחמה, 1967 ישראל: ישראל כבשה מידי סוריה את רמת הגולן וחלק מרכס החרמון, כבשה מידי ירדן את שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה וכבשה מידי מצרים את חצי האי סיני, מצרי טיראן ורצועת עזה. לצה"ל היו כ-3,400 נפגעים, מתוכם כ-780 הרוגים, כ-2,590 פצועים ו-15 חיילים שנפלו בשבי. סוריה: בתום המלחמה כבש צה"ל מידי הסורים את מרבית רמת הגולן וברכס החרמון השתלט על שטחים עד רום של 2,200 מטר מעל פני הים. על פי מקורות סוריים 115,000 מתושבי רמת הגולן, שנמלטו יחד עם הצבא הסורי, הפכו לפליטים. במספר זה נכללים 17,000 תושבי העיר קוניטרה, שנעזבה ונהרסה. ב-1991 טען שר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שחיים בסוריה חצי מיליון פליטים מרמת הגולן (הנמלטים ממנה וצאצאיהם, שנולדו לאחר מכן). שר ההגנה הסורי, מוסטפא טלאס מסר שלסוריה היו במלחמה הזאת 714 הרוגים ו-1,254 פצועים. מקורות ישראלים העריכו שלסוריה היו כאלף הרוגים והודיעו על כך שתפסו 361 שבויים סורים. מצרים: מידי המצרים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בשנית על ידי ישראל לאחר שהושבו במלואם. לצבא מצרים היו בין 10,000 ל-15,000 הרוגים. ויש המשערים כי אבדות המצרים היו רבות הרבה יותר בין 40,000 ל-50,000. ערב הסעודית: ישראל כבשה את האיים טיראן וסנפיר מידי הסעודים בעת שהם החכירו את האיים למצרים. ירדן: מידי ממלכת ירדן נכבשו יהודה ושומרון כולל מזרח ירושלים (ובתוכו העיר העתיקה). צבא ירדן איבד כ-6,000 חיילים, אך ההערכה היא שרובם הגדול פשט מדיו ונטמע באוכלוסייה בתום הקרבות. מספר ההרוגים היה ככל הנראה רבע מאלה או פחות מכך. לפי משרד החוץ כ-780 חללים וכ-3,000 פצועים. לבנון הופל מטוס הנטר לבנוני אחד. חילופי השבויים במהלך המלחמה נפלו בשבי מדינות ערב 15 מחיילי צה"ל: 11 במצרים, 1 בסוריה, 2 בעיראק ו-1 בלבנון. בנוסף להם, ישראל תבעה וקיבלה, במסגרת הדיונים לחילופי שבויים, גם את שחרורם של חייל וקצין מהקומנדו הימי שנלכדו בחודש יולי 1967 וחברי רשת העסק הביש שהיו כלואים במצרים. לידי ישראל הועברו גם גופותיהם של ישראלים שהיו בידי ארצות ערב, אך לא גופתו של המרגל אלי כהן, שהסורים סירבו לוותר עליה. במסגרת חילופי השבויים שחררה ישראל 4,338 אנשי צבא מצרים ו-899 אזרחים מצרים, 533 אנשי צבא ירדנים ו-366 אזרחים ירדנים, 367 אנשי צבא סורים ו-205 אזרחים סורים. חילופי השבויים התחילו מיד עם סיום המלחמה והסתיימו ב-23 בינואר 1968. שם המלחמה, אותות וציונים לשבח ממוזער\|150x150 פיקסלים\|אות מלחמת ששת הימים של צה"ל בישיבה של ממשלת ישראל, שנערכה ב-26 באוגוסט 1967, נקבע ששם המלחמה יהיה מלחמת ששת הימים והמשתתפים במלחמה, מהצד הישראלי, יקבלו את אות מלחמת ששת הימים של צה"ל. במדינות ערב שם המלחמה נקבע למלחמת יוני, על מנת לא להזכיר את עוצמת התבוסה (בשישה ימים בלבד). המלחמה נקראת בסוריה ובמצרים גם: نكسة حزيران. "נכסה" פירושה "תבוסה" או "מפלה". בין מתנגדי ישראל יש גם הקוראים למלחמה בשמות מלחמת המזרח התיכון או מלחמת 1967, מאותן סיבות. ב-30 באוקטובר 1967 פרסם המטכ"ל הישראלי שמותיהם של אנשי הצבא שצוינו לשבח על פעולות גבורה יוצאות דופן במהלך מלחמת ששת הימים. פורסמו 51 שמות, 21 מתוכם צוינו לשבח לאחר מותם. השפעות המלחמה ותוצאותיה על ישראל ועל שכנותיה שמאל\|ממוזער\|250px\|שינויים טריטוריאליים עקב המלחמה ממוזער\|אחת מוותיקות היישוב תל קציר מחזיקה ציור סורי שנלקח שלל מהמחנה הנטוש בתאופיק בסיום המלחמה. ניתן להבחין שהציור קיבל השראה מהנוף שהיה פרוס לרגלי הכפר (עמק הירדן) בעת ההפצצות שמאל\|ממוזער\|250px\|מעבר על גשר אלנבי 10 ימים אחרי סיום המלחמה כבר ב-6 ביוני מועצת הביטחון של האומות המאוחדות קיבלה החלטה הקוראת להפסקת אש. ב-19 ביוני 1967, תשעה ימים לאחר סיום המלחמה, החליטה ממשלת ישראל על נכונותה להחזיר את רוב השטח שנכבש ממצרים וסוריה תמורת הסכם שלום. הצעה זו הועברה לאמריקאים אך כעבור כמה ימים התקבלה התשובה כי סוריה ומצרים דוחות את ההצעה. בתום מלחמת ששת הימים, הביע ממשל הנשיא ג'ונסון את עמדתו כי חזרה מיָדית של ישראל למצב ששרר ב־4 ביוני 1967 בטרם פרוץ המלחמה, לא תהווה מרשם לשלום אלא לחידוש מעשי האיבה. מזכיר ההגנה האמריקני, רוברט מקנמארה, פנה לגנרל ארל ווילר, ראש מטה הכוחות המשולבים, בשאלה מהו "השטח המינימלי" שישראל תהיה אולי זכאית להותיר בידיה כדי לאפשר הגנה יעילה יותר. ווילר הגיב בתזכיר מה‐29 ביוני 1967 לפיו: "מנקודת מבט צבאית מקצועית גרידא, ישראל חייבת להשאיר בידה חלק מהשטחים הערביים הכבושים על מנת לספק גבולות בני הגנה מבחינה צבאית". ב-1 ביולי, כשלושה שבועות מסיום המלחמה, הפרה מצרים את הפסקת האש בירי לעבר כוחות ישראלים ובצליחת התעלה על ידי כוח מצרי קטן. בכך החלה באופן לא רשמי "המלחמה שאחרי המלחמה", אשר לימים נודעה בשם "מלחמת ההתשה". ההפרה הראשונה של הפסקת האש בחזית הסורית התרחשה ביוזמה סורית כשלושה שבועות מאוחר יותר, ב-26 ביולי 1967. בסוף אוגוסט התכנסה בח'רטום ועידה של ארצות ערב ("ועידת חרטום") ובהחלטותיה, שפורסמו ב-1 בספטמבר 1967, נקבע שארצות ערב לא ינהלו משא ומתן עם ישראל, לא יכירו בה ולא יכרתו אתה שלום. בוועידה זו, שהוחרמה על ידי סוריה, התקבלה גם החלטה על פיה אפשר לנסות להשיג את השבת השטחים שנכבשו על ידי ישראל בדרכים מדיניות והיו ארצות בעולם שראו בכך התרככות בעמדה הערבית, פתח שדרכו, לאחר מלחמת יום הכיפורים, התחילו את המשא ומתן לשלום. באוקטובר 1967 החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון של ממשלת ישראל לסמן במפות את גבולות מדינת ישראל בקווי הפסקת האש של מלחמת ששת הימים: שטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן תחת אלו של הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות – הקו הירוק. המלחמה שינתה את מעמדה הביטחוני של ישראל והוכיחה למדינות ערב את עוצמתו של צה"ל. ההנהגה המצרית הבינה שבעתיד הנראה לעין אין סיכוי להביס את ישראל ולבטל את קיומה במלחמה כוללת ותחת זאת יש לנקוט באסטרטגיה של התשה באמצעות לחימה מתמדת, שתלך ותגבר ככל שישוקם הצבא המצרי. ברבות השנים, המלחמה שינתה את מצבה של ישראל במישור המדיני. בעקבות השליטה הצבאית באזורים בהם חיו ערבים, דמותה של ישראל בעיני חלק ממדינות העולם התהפכה, ממדינה קטנה הנאבקת על קיומה מול המדינות הסובבות אותה, שגדולות ממנה ועוינות אותה, לדמות מדינה השולטת בחיי התושבים שכבשה. עובדה זו הביאה להידרדרות במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל ותדמיתה בדעת הקהל העולמית. המלחמה הביאה גם לשינויים אידאולוגיים בקרב מגזרים שונים בחברה הישראלית. בקרב רבים בציבור הדתי-לאומי התפתחה תפיסה לפיה ההישגים במלחמה הם פרי של תהליכים משיחיים וגברה התמיכה ברעיון "ארץ ישראל השלמה". המלחמה הביאה לתחילתו של ויכוח פוליטי מר בין השמאל והימין בנוגע לעתידם של השטחים המוחזקים: יהודה ושומרון, חבל עזה, רמת הגולן וסיני. הוויכוח בנוגע לשאלת "שטחים תמורת שלום" עומד במרכז הזירה הפוליטית במשך עשרות שנים. בקרב ערביי ישראל התחזקה הזיקה לערביי השטחים, וכתוצאה מכך, התחזקה גם זהותם הפלסטינית של הערבים אזרחי ישראל. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ב-14 ביוני, כתב נציב אונר"א, ד"ר לורנס מיצ'למור, למיכאל קומיי, היועץ הפוליטי של שר החוץ הישראלי, מכתב בזו הלשון, שחזר על שיחה בין השניים: "על פי בקשת ממשלת ישראל, אונר"א תמשיך בסיוע לפליטים הפלסטינים, בשיתוף פעולה מלא של רשויות ישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה. ממשלת ישראל תקל על משימתה של אונר"א כמיטב יכולתה, בלא לגרוע מתקנות או הסדרים שייתכן שיידרשו משיקולי ביטחון צבאי." במכתב התגובה שלו כתב קומיי: "אני מסכים שמכתבך ותשובה זו מהווים הסכם זמני בין אונר"א לממשלת ישראל, שיישאר בתוקף עד להחלפתו או לביטולו." חלופת מכתבים זו שימשה מאז כבסיס היחסים בין ישראל לאונר"א. המלחמה הביאה לשינויים במזרח התיכון. עוצמת התבוסה של צבאות ערב בהתמודדות עם ישראל והפער העצום בין הציפיות שטופחו על ידי אמצעי התקשורת הערביים והמציאות שלאחר המלחמה, גרמו לזעזוע קשה בחברה הערבית ובעיקר בארצות שהיו מעורבות ישירות במלחמה. החברה הערבית התקשתה להתמודד עם התוצאות, לכן נקטה בטקטיקות דוגמת האשמת ארצות הברית והממלכה המאוחדת בקונספירציה עם ישראל וסיוע לה בתקיפת ארצות ערב. בסוריה, בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים ואובדן השליטה על רמת הגולן, התחדד המאבק בצמרת הסורית בין הפלג היותר קיצוני, בהנהגתו של סלאח ג'דיד ובין הפלג היותר פרגמטיסטי בהנהגתו של חאפז אסד. שני הפלגים ניסו להטיל זה על זה את האשמה בתבוסה, ולבסוף ניצח הפלג של חאפז אסד. בעקבות עלייתו לשלטון של אסד הורחקו מהצמרת ג'דיד ואנשיו וגם רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, סוידאני. חלק מאישים אלה הושמו בכלא לשנים רבות וחלקם מתו בכלא או שוחררו רק לקראת מותם. לקריאה נוספת המחלקה להיסטוריה (צה"ל), מלחמות צה"ל, מלחמת ששת הימים, אתר צה"ל אביעזר גולן, שישה ימי תהילה – מלחמת 1967, הוצאת דקל, 1967 שמעון גולן, מלחמה בשלוש חזיתות – קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת ששת הימים, תל אביב: מערכות, 2007 דוד דיין, מחרמון עד סואץ – קורות מלחמת ששת הימים, הוצאת מסדה, 1967 ראנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, מלחמת ששת הימים, מאנגלית: אריה חשביה, הוצאת מסדה, 1967 שבתי טבת, חשופים בצריח, הוצאת שוקן, 1968 מרדכי בר-און (עורך), שישה ימים – צבא הגנה לישראל (האלבום הרשמי של צה"ל), הוצאת משרד הביטחון, 1968 מיכאל בר-זוהר, החודש הארוך ביותר, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1968 משה א' גלבוע, שש שנים שישה ימים, הוצאת עם עובד, 1969 ארנון למפרום וחגי צורף (עורכים), לוי אשכול ראש הממשלה השלישי: מבחר תעודות מפרקי חייו (1969-1895), הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, עורכת ימימה רוזנטל, ירושלים, ארכיון המדינה, תשס"ב שלמה נקדימון, לקראת שעת האפס (סיפור של תקופת ההמתנה), הוצאת רמדור, 1968 משה נתן, המלחמה על ירושלים, הוצאת אותפז, 1968 ריצ'רד צ'סנוף, רוברט ליטל ואדוארד קליין, אילו נוצחה ישראל, הוצאת ספרית מעריב, 1969 גד ברזילי, מחלוקת וקונצנזוס בישראל, הוצאת ספרית פועלים, 1992 אשר ססר, שישה ימים – שלושים שנה: מבט חדש על מלחמת ששת הימים, מרכז יצחק רבין והוצאת עם עובד, תל אביב, 1999 ביקורת על דברי ססר: מתתיהו מייזל, המלחמה העלומה, זמנים 71, קיץ 2000, עמ' 103–107 יהודה ואלך, לא על מגש של כסף, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון, 2000, עמ' 84–93 מתתיהו מייזל, המערכה על הגולן: יוני 1967, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2001 ביקורת על דבריו של מייזל: מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון, הוצאת דביר, 2002 ביקורת על דברי אורן: יוסף ברנע, אכן, שישה ימים מלאים, עתון 77, גיליון 302, 2005, עמ' 10–11. בני מיכלסון ואפי מלצר, מלחמת ששת הימים, "קתדרה מפקדים וחוקרים", הוצאת אפי מלצר 2004. עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה!: צה"ל וממשלת ישראל בדרך למלחמת ששת הימים 1963–1967, הוצאת מערכות, תל אביב, 2004 ביקורת על דברי גלוסקא: תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, הוצאת כתר, 2005 אריה נאור, "הדחת לוי אשכול מכהונת שר הביטחון ותוצאות מלחמת ששת הימים: אנטומיה של כמיהה למושיע", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010 משה גבעתי, הישרדות בספטמבר – לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 40–52 חגי גולן ושאול שי (עורכים), נחשונים – 40 שנה למלחמת ששת הימים, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2007. מיכאל בר זוהר, החודש הארוך ביותר – 50 שנה למלחמת ששת הימים, ידיעות ספרים, 2017 אברהם אילון ואחרים, סופת אש במדבר – המערכה בזירה המצרית במלחמת ששת הימים, מודן הוצאה לאור, 2017. אברהם אילון ואחרים, לכבוש את ההר – המערכה בזירה הירדנית במלחמת ששת הימים, מודן הוצאה לאור, 2017. אברהם אילון ואחרים, להסיר את האיום – המערכה בזירה הסורית במלחמת ששת הימים, מודן הוצאה לאור, 2017. אברהם אילון ואחרים, משברי ים – הזירה הימית במלחמת ששת הימים, מודן הוצאה לאור, 2017. גדעון אביטל-אפשטיין, 67' ירושלים, מלחמה, הוצאת מטר, 2017. אברהם זוהר, פסח מלובני, מלחמת ששת הימים – 50 שנה אחרי – דעת חוקרים על המלחמה, הוצאת המכון לחקר מלחמות ישראל, 2018 אפרים לפיד, לוחמי הסתר - המודיעין הישראלי מבט מבפנים, ידיעות ספרים, 2017 יצחק בריק, בריק – לוחם ללא פשרות, ספרי ניב, 2022, עמודים 83–102 חגי בן ארצי, מגילת ששת הימים, ספריית בית אל, 2014 יהודה כהן, שישה ימים ומצלמה, 2021 מאמרים חיים אבני, האומנם מפנה? מלחמת ששת הימים והציבור היהודי המאורגן בארגנטינה, יהדות זמננו 12-11, 1998, עמ' 263–300 מרדכי אלטשולר, דעת הקהל והתגובה היהודית בברית-המועצות למלחמת ששת הימים (תיעוד חדש), יהדות זמננו 12-11, 1998, עמ' 241–262 יגיל לוי, יואב פלד, השבר שלא היה: הסוציולוגיה הישראלית בראי מלחמת ששת הימים, תיאוריה וביקורת 3, 1993, עמ' 115–128 עמיחי לוי, אליעזר ויצטום, מישל גרנק, משה קוטלר, תגובות קרב במלחמות ישראל, 1973-1948 חלק ד': מלחמת ששת הימים, 1967, שיחות 4 (3), 1990, עמ' 217–221 מירון מדזיני, הסברת החוץ במלחמת ששת הימים, קשר 36, 2007, עמ' 145–155 רוזה פרלה רייכר, מלחמת ששת הימים באספקלריה של העיתונות היהודית המפלגתית באורוגוואי, יהדות זמננו 9, תשנ"ה, עמ' 227–239 פסח מלובני, על הכוונת: הכור הגרעיני בדימונה, באתר IsraelDefense, 23 במאי 2014 פסח מלובני, הקרב האוויר שהיה - וזה שלא היה, מבט מל"מ 79, ספטמבר 2017, עמ' 22–24 קישורים חיצוניים מלחמת ששת הימים באתר צה"ל מלחמת ששת הימים בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון פרוטוקולים של דיוני המטכ"ל, אפריל עד אוגוסט 1967, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון יומן המלחמה במוצב הפיקוד העליון, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון 290px\|ממוזער\|שמאל\|קריקטורה מאת רענן לוריא, שפורסמה לראשונה במגזין LIFE, 1968: הנשיא המצרי גמאל עבד אל נאצר ספג את מפלת חייו מידי ישראל במלחמת ששת הימים, אף על פי שצויד וחומש היטב על ידי ברית המועצות לפני כן. מרבית ציוד זה "הוחזר" לו על ידי הרוסים תוך זמן קצר לאחר מכן. צה"ל בששת הימים – פרויקט מיוחד של דובר צה"ל לשחזור כל קרבות מלחמת ששת הימים בטוויטר הדיון בממשלת ישראל לקביעת תוכנית שלום עם מצרים וסוריה, 19-18 ביוני 1967, באתר ארכיון המדינה , נעמוש - הרמה הסורית, בלוג לחקר כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים שישה ימים, 50 שנה, הספרייה הלאומית מלחמת ששת הימים, באתר צה"ל החדש, 2017 מאמרים , מתוך: צבי צמרת, חנה יבלונקה (עורכים), העשור השני תשי"ח-תשכ"ח (עידן 21), הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2000, עמ' 379–400 אוריאל י' דרייפוס, כוויות צה"ל במלחמת ששת הימים , הרפואה 138 (9), 2000, עמ' 737–741 עינת לחובר, נשים במלחמת ששת הימים: נקודת מבט תקשורתית, ישראל 13, 2008, עמ' 31–60. חנה ברונפלד-שטיין, שישה ימים, 45 דקות ותצלום אחד של חיילת, ישראל 13, 2008, עמ' 135–159 אלון קונפינו, לכתוב, לא רק לזכור, את ההיסטוריה של 67', ישראל 13, 2008, עמ' 297–312 אסתר יוגב, אייל נווה, ללמוד מלחמה שעדיין לא הסתיימה, פנים 39, 2007, עמ' 58–67 גדעון עפרת, 1967: הייתה אמנות?, פנים 39, 2007, עמ' 76–82 יוחאי סלע, תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים, באתר e-mago, 6 ביוני 2006 (ריאיון עם יצחק רבין בעשור למלחמה) משה בר-כוכבא, אהרן יריב ורחבעם זאבי, עשרים שנה למלחמת ששת הימים, "דפי אלעזר" מס' 10, יום עיון, אפריל 1987 אמיר גולדשטיין, '"מלחמת הפדות והישע" – מנחם בגין במלחמת ששת הימים ולידתו המחודשת של הימין בישראל', קתדרה 163 (אפריל 2017), עמ' 131–162. מדיה שידורי תעמולה של קול הרע"ם מקהיר בימי מלחמת ששת הימים (התחלה 1:06) אריאל שרון מפקד אוגדה מספר על משימותיו במלחמת ששת הימים, בערוץ יוטיוב של ארכיון המדינה יצחק רבין בנאום לסיכום מלחמת ששת הימים טייסי חיל האוויר מספרים על פעילות החיל במלחמת ששת הימים. בין הדוברים: מוטי הוד, עזר ויצמן, אביהו בן-נון, אהרן ("ילו") שביט, יעקב טרנר מלחמת ששת הימים, 12 ביוני 1967, 8:49 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי לוי אשכול בסיור בצה"ל ערב מלחמת ששת הימים. בין המשתתפים בסיור: יצחק רבין, יגאל אלון, צבי דינשטיין, חיים בר-לב, ישראל טל, ישעיהו גביש איריס ברלצקי, פרופ' יהודה לפידות בראיון על מנחם בגין - על תפקידו של בגין בממשלת אשכול בעת מלחמת ששת הימים, בערוץ היוטיוב של מרכז מורשת מנחם בגין, 3 באוגוסט 2000 הכנות בעורף למלחמת ששת הימים, יומני כרמל, יוני 1967 60 ימים של טלטלה, סרט תיעודי בהפקת תאגיד השידור הישראלי מוטי גולני, הזירה הצבאית \| בנין הכוח \| המפקדים \| המהלכים הצבאיים \| היום שאחרי הניצחון \| האוניברסיטה המשודרת, גלי צה"ל, מאי 2017 עמי גלוסקא, הזירה המדינית \| מרגיעה להסלמה חלק א \| חלק ב \| ממשבר למלחמה חלק א \| חלק ב \| האוניברסיטה המשודרת, גלי צה"ל, מאי 2017 עודד בן עמי, יומן מלחמה \| תקופת ההמתנה \| היום הראשון \| היום השני \| היום השלישי \| היום הרביעי \| היום החמישי \| היום השישי \| גלי צה"ל, יוני 2017 "סדין אדום" \| פרק 1 - המלחמה שלא רצינו בה \| פרק 2 - והארץ שינתה פניה \| פרק 3 - היום השביעי \| סדרה תיעודית של החינוכית, 2017 מלחמת ששת הימים - הזווית האחרת, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 17 ביוני 2019 הערות שוליים * ששת הימים ששת הימים ששת הימים ששת הימים ששת הימים ששת הימים ששת הימים ששת הימים ששת הימים קטגוריה:יחסי ירדן–ישראל קטגוריה:יחסי ישראל–לבנון קטגוריה:1967 בישראל קטגוריה:1967 בסוריה קטגוריה:מלחמות ששמן נובע ממשכן קטגוריה:גבול ישראל–מצרים קטגוריה:1967 במצרים קטגוריה:1967 בירדן	2024-10-18T11:24:14
מלחמת לבנון הראשונה	שמאל\|ממוזער\|250px\|יאסר ערפאת בביירות מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובראשי תיבות: מבצע של"ג) הייתה מלחמה בין ישראל לסוריה וארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון וביצעו פיגועים בישראל ובמדינות נוספות. המלחמה התרחשה ברובה בשטח לבנון. "מבצע שלום הגליל", שנודע לימים כ"מלחמת לבנון הראשונה", נערך בין 6 ביוני 1982 (ט"ו בסיון תשמ"ב) ל-29 בספטמבר 1982 (י"ב בתשרי תשמ"ג). במהלך הלחימה הפעיל צה"ל שבע אוגדות בלבנון, ושתי אוגדות ברמת הגולן מול סוריה. המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 655 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מבצע שלום הגליל. המלחמה, יעדיה, מהלכיה, מחירה ותוצאותיה לוו בביקורת פנימית קשה. לחיילים ששירתו בתקופה זו הוענק אות מערכת שלום הגליל. ציר זמן על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים: שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל): 4–5 ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב. 6–11 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סוריים ופלסטיניים עד להפסקת אש. 12 ביוני 1982 - סוף אוגוסט 1982: זחילה ולחימה של צה"ל על כביש ביירות-דמשק, כיתור ולחימה בביירות, עד ליציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים, כולל מנהיגיהם, וסוריים מביירות. 29 בספטמבר 1982: יציאת צה"ל מביירות וסיום מבצע שלום הגליל באופן רשמי. שהיית כוחות צה"ל בלבנון: אוקטובר 1982 - ספטמבר 1983: שהיית ישראל בלבנון עד הנסיגה מהרי השוף. ספטמבר 1983 - יוני 1985: שהיית ישראל בלבנון על קו האוואלי. יוני 1985 - מאי 2000: שהיית ישראל ברצועת הביטחון ולחימה בתקופה זו, עד לנסיגה חד-צדדית של ישראל אל הגבול הבין-לאומי ב-24 במאי 2000. בתקופה זו נערכה המערכה ברצועת הביטחון. הרקע למלחמה מאבקים פנימיים בדרום לבנון לאחר אירועי ספטמבר השחור ב-1970, התבססו ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצעו התקפות ופיגועי טרור בגבול הצפוני של ישראל. אותם ארגונים גם נטלו חלק במלחמת האזרחים בלבנון, שפרצה בשנת 1975. סוריה, שכלכלתה נזקקה לגישה חופשית לבנקים ולנמל בביירות, פלשה ללבנון כדי לעצור את הלחימה. הכוחות הסורים פעלו תחילה בעיקר נגד הפלסטינים, שנחשבו לאיום הראשי על יציבות המשטר הלבנוני, אבל בהמשך, כדי לבסס את אחיזתם בשטח שכבשו, פנו הכוחות הסורים נגד האוכלוסייה הנוצרית. הרכב האוכלוסייה בדרום לבנון בזמן מלחמת שלום הגליל היה: כ-520 אלף מוסלמים שיעים (כולל תושבי צור וצידון), כ-200 אלף נוצרים, כ-110 אלף מוסלמים סונים, כ-80 אלף פלסטינים שחיו במחנות הפליטים, וכ-55 אלף דרוזים. מבצע ליטני וסבבי הלחימה בשנת 1978, בעקבות פיגוע רב-נפגעים שביצעו מחבלים פלסטינים שהגיעו מלבנון דרך הים, כבשו כוחות צה"ל את דרום לבנון במבצע ליטני. בעקבות המבצע הוסכם על פריסת כוחות יוניפי"ל שיחצצו בין ארגוני הטרור לבין גבול ישראל, וכוחות צה"ל הוסגו מלבנון. ארגוני הטרור הגיבו בהצטיידות בקטיושות ותותחי 130 מ"מ, בהם השתמשו לירי על אזרחים ישראליים. בקיץ 1981 ניהלו צה"ל ואש"ף סבב לחימה, כאשר במשך עשרה ימים נורו כ-1,230 רקטות ופגזים מלבנון לתוך ישראל, וצה"ל הגיב בהפצצות והפגזות שלא הצליחו לעצור את הירי. בנוסף, במבצע צלצל פשט כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם יורם יאיר, בליל 19 - 20 ביולי על בסיס מחבלים בלבנון בה נהרגו חמישה מחבלים. שלושה ימים מאוחר יותר, בליל 23 - 24 ביולי, כוח משייטת 13 בפיקוד סא"ל ידידיה יערי שהיה ערוך במארב השמיד רכב מחבלים ובאש תותחי סטי"ל הושמד רכב נוסף. השליח האמריקני פיליפ חביב הצליח להביא להפסקת אש בין ישראל ואש"ף ב-24 ביולי 1981. עוד קודם לכן החל צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, ובתמיכת ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, בתכנון מבצע צבאי נרחב יותר לחיסול ארגוני הטרור בלבנון. הסכם הפסקת-האש שניסח פיליפ חביב היה מעורפל: הפלסטינים החליטו לעקוף את הסכם הפסקת האש על ידי כך שלא תקפו מגבול ישראל-לבנון וטענו שמותר להם להמשיך לתקוף את ישראל בכל דרך אחרת וכך המשיכו בלחימה, השליח האמריקני חביב פירש את ההסכם כאומר שאסור לפלסטינים לבצע שום פעולה נגד ישראל שמקורה בלבנון ואילו ישראל טענה שכיוון שהבסיסים הראשיים של הארגונים הפלסטינים מצויים כולם בלבנון, פירוש ההסכם הוא הפסקת-אש כוללת בין ישראל לבין הפלסטינים, שכן אחרת הפלסטינים יכולים להמשיך לתקוף את ישראל ואילו היא אינה יכולה להגיב. במשך הפסקת האש נהרגו 27 ישראלים בפיגועים פלסטיניים ונפצעו 270.https://www.alexandroni.co.il/he/79/ הלקח המרכזי של צה"ל מעשרת ימי חילופי האש בקיץ 1981 היה שלא ניתן לעצור ירי ארטילרי מלבנון לתוך ישראל באמצעות מטוסים ותותחים בלבד. המחשבה בצה"ל הייתה שנדרש מהלך יבשתי שלכל הפחות ייכבש השטח שממנו מתבצע הירי. תוכנית לשינוי במבנה המשטר בלבנון החל מ-1980 הפעילה ישראל ארגון טרור סודי בלבנון - החזית לשחרור לבנון מזרים. מטרתו הייתה לפגוע באנשי ארגון אש"ף ובמיוחד בצמרתו. הארגון הוקם בהוראת שר הביטחון אריאל שרון, והרמטכ"ל רפאל איתן, והופעל על ידי מפקד פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, שמינה את מאיר דגן למוביל הפעילות. הארגון הוציא לפועל עשרות פיגועי טרור ורצח מאות לבנונים קיום הארגון ופעילותו נחשפו רק לאחר כ-35 שנה, בספר שפרסם העיתונאי רונן ברגמן בשנת 2018. ב-5 באוגוסט 1981 מונה אריאל שרון, להיות שר הביטחון בממשלת בגין. ראש אגף התכנון, אהוד ברק, הציע במסמך פנימי, ליזום פעולות באופן שיגרום לקריסת הפסקת האש, שתוביל למלחמה בה ישראל תשיג "שינוי בר קיימא במבנה המשטר בלבנון" והשלטת הגמוניה נוצרית, תוך קיבוע עליונות ישראלית מול הסורים. מסמך זה בא לידי ביטוי בתוכנית אורנים. בכיר "המוסד" נחיק נבות כתב על מתווה המלחמה כפי שתואר בידי שר הביטחון, אריאל שרון, בפגישה בארמונה של בלבנון ב-12 בינואר 1982 (זה היה ביקורו "הרשמי" הראשון של שרון בלבנון בתפקיד שר הביטחון, ונבות התלווה אליו כנציג "המוסד"): שרון הורה לבן גל ולדגן להכפיל את מאמציהם במטרה לפגוע בצמרת אש"ף במסגרת פעילות החזית לשחרור לבנון מזרים עד אוקטובר 1981 נמנו 308 הרוגים בפיגועי הארגון. לפי רונן ברגמן, שרון קיווה שפעולות אלה יעוררו את ערפאת לתקוף את ישראל, שתוכל להגיב בפלישה ללבנון, אולם אש"ף לא הגיב כמצופה. הארגון המשיך לפעול גם לאחר פרוץ המלחמה, בין השאר בפיצוץ מכוניות תופת, ופעילותו הוסתרה מרוב הממשלה והצבא. פרוץ המלחמה ב-3 באפריל 1982 נרצח בפריז עובד שגרירות ישראל יעקב ברסימן טוב על ידי מחבלת שירתה בראשו. באפריל 1982 ושוב במאי 1982 הגיבה ישראל לפיגועים נגדה בהפצצת מחנות ומחסנים של הכוחות הפלסטינים בלבנון. בכל פעם הגיבו הפלסטינים בירי עשרות רקטות לצפון ישראל. ישראל איימה להגיב במבצעים צבאיים מורחבים וכוחות של צה"ל קודמו לגבול, אבל בכל פעם החליטה ממשלת ישראל שלא לפעול והכוחות הוסגו. ב-3 ביוני 1982 התנקשו מחבלים פלסטינים מארגונו של אבו נידאל (שאינו חלק מאש"ף) בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, ופצעו אותו אנושות. הוא שרד את הפציעה, אך נותר משותק ומרותק לבית החולים לשארית חייו. ב-4 ביוני הגיבה ישראל להתנקשות בהפצצה של תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון. אש"ף הגיב בהפגזה כבדה של כ-500 רקטות ופגזי תותחים על יישובי צפון ישראל. ישראל הגיבה להפגזות הללו בהפצצת מטרות נוספות של אש"ף ואש"ף הגיב בירי נוסף. ישראלי אחד נהרג ו-11 נפצעו. בצהרי 5 ביוני הורתה ממשלת ישראל לצה"ל להיערך לאפשרות של מבצע קרקעי נרחב בלבנון והחל גיוס של כוחות מילואים. בבוקר 6 ביוני 1982 הוחלט סופית שיש לצאת למבצע שכונה מבצע "שלום הגליל'. הצבא הסורי בלבנון לאחר פלישתם ללבנון, הכינו הסורים את השטח להגנה לפי כללי הדוקטרינה הסובייטית, תוך התאמתה לתנאים בלבנון. הכוח הסורי נערך בהתאם לשני אתגרים עיקריים: ראשית, הגנה על שטחי המפתח בלבנון תוך הפרדת הנוצרים מאש"ף, ואבטחת השליטה הסורית (בעיקר על ביירות ועל הכביש לדמשק); שנית, היערכות לאפשרות שצה"ל יתקוף דרך הבקאע לכיוון סוריה ודמשק. הכוח נערך בהתאם למבנה הגאוגרפי של לבנון. רצועת ההגנה העיקרית של הסורים כללה את דאמור, הר הלבנון, ג'בל ערבה ומורדות החרמון. רצועת ההגנה השנייה כללה את העיר ביירות ואת זחלה, רייק, ג'דידת יבוס, דיר אל עשייר. בחזית רצועת ההגנה העיקרית נפרסה רצועת האבטחה בשטח שבין כוחות יוניפי"ל ומובלעת חדאד בדרום, לבין קו דנייבה - סחמר - עיישיה - בית א־דין - דיר אל־קמר - דאמור, תוך ניצול השטחים ההרריים של מורדות החרמון, ג'בל ביר א־דהר ומורדות הר הלבנון, להשהיית הכוח התוקף ולהתשתו. משום שביירות היא העיר הגדולה והחשובה שבערי לבנון ובה מרוכזים כל מוסדות השלטון, החזיקו בה הסורים כוח גדול יחסית. כוח זה היה חלק מרצועת ההגנה הראשונה. בביירות היו לסורים 4 מסגרות חטיבתיות ועוד יחידת קומנדו. המערך שלהם כלל: חטיבת חי"ר 85, שתי חטיבות צש"ף (חטיבות חסרות המאוישות בפלסטינים, ואגד שריון של צש"ף שכלל יותר מ־50 טנקים T-55/54. בנוסף, בהר הלבנון נערכה חטיבה ממוכנת 62, שכללה גם טנקים ובין 4 ל־6 גדודי קומנדו; בבקעת הלבנון נערכה חטיבת שריון 51, שכללה טנקי T62 עם כוח חי"ר ממוכן ובין 3 ל-4 גדודי קומנדו; בהר מול הלבנון נערכה חטיבת שריון 91 מדיוויזיה 1, שכללה טנקי T62 ולה גם כוח חי"ר ממוכן ו־2 אגדי קומנדו. לפני המלחמה, כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים, הצבא הסורי נערך בלבנון עם מערך מעובה של סוללות נ"מ שכללו טילי קרקע-אוויר מדגמי SA-2, SA-3, SA-6 ו-SA-8 לצד תותחי ZSU-23-4 שילקה שנועדו להגן על הסוללות מפני יעפי תקיפה נמוכים. מהלך מבצע שלום הגליל שמאל\|ממוזער\|250px\|דגל ישראל מתנוסס על מבצר הבופור, 1995 שמאל\|ממוזער\|250px\|משרדי אש"ף בצידון, 1982 ממוזער\|209x209 פיקסלים\|אות מערכת שלום הגליל שהוענק לחיילי צה"ל ששירתו בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982 6 ביוני 1982 ב-6 ביוני נכנסו כוחות צה"ל ללבנון והתקדמו צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגזרה המזרחית, ובקעת הלבנון. בציר החוף שבגזרה המערבית לחמו שתי אוגדות: עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל יצחק מרדכי ואוגדה 96 בפיקוד תא"ל עמוס ירון. אוגדה 96 כללה כוחות שריון מחטיבה 454 בפיקוד חגי רגב ואת חטיבת הצנחנים הסדירה בפיקוד אל"ם יורם יאיר. במסגרת הלחימה הונחתה אוגדה 96 מכיוון הים צפונית לנהר האוואלי, דבר שגרם לניתוק הקשר של מפקדות אש"ף בביירות עם המחבלים שנמצאו דרומית לנהר, ואפשר לכוחות צה"ל מעוצבת הגליל, שהגיעו מדרום, לסגור על אלפי המחבלים בצור ובצידון, ולטהר את השטח בלחימה עיקשת, בית אחר בית. חטיבת הצנחנים החלה את מלחמתה בנחיתה מהים בחוף האוואלי שמצפון לצידון. את ראש החוף תפסו לוחמי שייטת 13 בפיקוד ידידיה יערי, כוח ראש החוף בפיקוד הסמח"ט אריק מורן שכלל את פלוגת החה"ן של הצנחנים (פלחה"ן 35) בפיקוד יחיאל גוזל ופלוגת בני המשקים של גדוד 50 בפיקוד שאול אריאלי. כוח ראש החוף של פלחה"ן הצנחנים לחם במחבלים שהגיעו למקום ושבה חלק מהם. הכוח הרחיב את שליטתו לכיוון דרום ומזרח על ידי הפלחה"ן ולכיוון צפון על ידי פלוגת בני המשקים, על מנת לאפשר לכוחות חטיבת הצנחנים לנחות בבטחה עם הנחתות. החטיבה מיהרה צפונה לכוון דאמור, כשמובילה אותה פלוגת בני המשקים. מדאמור בחר אל"ם יורם יאיר להוביל את חטיבתו בציר ההררי לאורך הרי השוף. יאיר לחם בראש הצנחנים הסדירים, במסע קרבות קשה ומפרך, שכלל קרבות בעיירות דאמור ועינאב ובכפרים מתא, שמלאן, קבר שמון וסיל. אף על פי שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, הרי שבמבחן התוצאה החלטתו של יאיר השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לביירות, וחבר לכוחות הנוצרים בציר ביירות-דמשק. בראש החטיבה פעל גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפיקוד סא"ל דורון אלמוג, ובמקביל לו כוח מאולתר בפיקודו של מיכה תמיר, שכלל את פלוגתו של ניר ברקת מגדוד 890 ואת פלוגתו של שאול אריאלי מגדוד 50. אלמוג אמר על המלחמה "במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל שבעים קילומטר, לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב.". בסופו של היום הראשון צה"ל הצליח להגיע בגזרה המערבית עד לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מקו הגבול הבינלאומי. לאחר מכן המשיך צה"ל את ההתקדמות המהירה תוך כדי ניסיון לשמור, עד כמה שניתן, על מספר נמוך של הרוגים, שרבים מהם נגרמו על ידי צה"ל מאש כוחותינו. בתקרית אחת זיהה מטוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית, ועקב כך נהרגו כ-26 חיילים ועוד עשרות נפצעו. במהלך אותו יום כבשו כוחות אוגדה 252 את אזור הפתחלנד בגזרה המזרחית, עד לקו חצביא-שבעא-כאוכבא, שם הצטוו לעצור, כדי לא להיכנס ללחימה עם הסורים. בליל 6 ביוני נערך הקרב על הבופור. במהלך ההגעה ליעד נפצע מפקד הכוח משה קפלינסקי, ובקרב עצמו נהרגו 6 מלוחמי חטיבת גולני בהם מפקד הכוח שהחליף את קפלינסקי - רס"ן גוני הרניק. 7–11 ביוני 1982 למחרת, ב-7 ביוני, לאחר כיבוש הבופור בידי חטיבת גולני, התקדמה חטיבה 769, יחד עם כוח בפיקוד סמח"ט גולני גבי אשכנזי, לכיוון העיר נבטיה ועם ערב נכבשה העיר. ב-8 ביוני הגיעו כוחות אוגדה 36 לפאתי צידון וחברו לחטיבה 211 שהגיעה מכיוון דרום בציר החוף, ולכוחות אוגדה 96 שהונחתו מהים בשפך האוואלי. ב-8 ביוני הגיע כוח צה"ל למבואות דאמור, כאשר באותו הזמן נאלצו כוחות צה"ל מעוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל יצחק מרדכי, להתמודד עם אלפי לוחמי גרילה של אש"ף, שהתחפרו והתבצרו באזורים הצפופים והמאוכלסים של מחנות הפליטים בצור ובצידון, ובעיקר במחנה עין אל-חילווה בצידון. במחנה זה נאלצו לוחמי צה"ל (כוחות חי"ר מחטיבה 165 וחטיבה 939, בסיוע כוח טנקים מצומצם מחטיבה 847) להילחם קרבות קשים בלוחמה בשטח בנוי מול כוחות גרילה עקשנים, אשר הסתתרו במחנה הפליטים מאחורי אזרחים וסירבו להיכנע. מפקדי המחבלים החזיקו את האזרחים בכוח, והשתמשו בהם כמגן אנושי. על כך אמר תא"ל יצחק מרדכי: "עשינו מאמצים רבים להוציא את האזרחים מתוך מחנה הפליטים, אבל מפקדי המחבלים לא איפשרו את הפינוי". ב-8 ביוני נערך גם הקרב הראשון של צה"ל נגד צבא סוריה, בעיירה ג'זין שבשיפולים הדרומיים של ג'בל ברוך. חטיבת השריון 460 כבשה את העיירה, ולמחרת השתלטה על הכפרים הסמוכים חונה ועין א-תינה, מהלך שאיפשר העברת כוחות רבים צפונה, אל עבר כביש ביירות-דמשק. באותו יום החל קרב עין זחלתא, שבמהלכו לחמו כוחות עוצבת הפלדה, ובהם חטיבה 500 מתוגברת בגדוד 9263, וכן גדוד 601, גדוד 932, ועוצבת גולן, נגד כוחות שריון וקומנדו סוריים. הקרב נמשך יומיים ובסיומו כבשו כוחות צה"ל את המרחב. ב-9 ביוני, נפתח מבצע ערצב-19, אשר ערך חיל האוויר הישראלי במטרה להשמיד את מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים בבקעת הלבנון. במהלך המבצע התרחש קרב האוויר הגדול ביותר בעידן הסילון, בו השתתפו כ-150 מטוסי קרב, ובמהלכו הופלו 23 מטוסים של חיל האוויר הסורי ולא הופל אף מטוס ישראלי. במהלך כל ימי הלחימה הפילה ישראל 82 מטוסים סוריים ואיבדה 2 מטוסים, שניהם מפגיעות של טילי נ"מ. המבצע הדגיש את עליונותה האווירית המוחלטת של ישראל אל מול חיל האוויר הסורי. על פי בכירים בחיל האוויר הישראלי המבצע נחשב לאחד מהמבצעים החשובים שלו, והוא אף עיצב באופן משמעותי את דמותו. בהמשך התקיימו מספר קרבות שריון אשר לא הושגה הכרעה ברורה לטובת אחד הצדדים, ובמהלכם ישראל הייתה הראשונה בהיסטוריה שעשתה שימוש במסוקי קרב נגד טנקים. ב-9 ביוני 1982 לחמה סיירת מטכ"ל בקרב על גבעה מיוערת, בקצה הצפוני של רכס שאראת כריסטופני, נגד כוח רגלי ורכוב מהקומנדו הסורי, הכווינה עליו ירי ארטילרי שכלל פצצות מצרר והשמידה אותו. ב-9 ביוני החל הקרב על כפר סיל, שנמשך 4 ימים, ובסיומו כבשו כוחות צה"ל את העיירה. ב-10 ביוני, ביום החמישי ללחימה, נהרגו בכפר דוחא שליד העיירה דאמור, סגן הרמטכ"ל, האלוף יקותיאל אדם ואל"ם חיים סלע. ביום זה נהרגו מעל שבעים חיילים, רבים מהם ליד דאמור, ולפחות תשעה נהרגו מטילים שנורו אל נגמשים ממסוקי קרב סוריים באזור ג'בל ברוך. באותו יום, בסביבות השעה 12:55 הופצצו כוחות של חטיבה 943 מאוגדה 90 ב"אמבטיית ביאנור" (ואדי חפופה) בגזרה המזרחית בשוגג על ידי חיל האוויר הישראלי. בהפצצה נהרגו 24 חיילים, נפצעו 92 חיילים ועוד 32 קיבלו "הלם קרב". כמו כן נפגעו כלים רבים: כלי לחימה ומשאיות שהובילו תחמושת, מים ומזון לכוחות הלוחמים. גדוד 573 מחטיבה 943 שהה באותה עת בוואדי חפופה מצפון ל"אמבטית ביאנור" (למעט פלוגת המפקדה שלו שנפגעה בהפצצה). הגדוד היה אמור להמשיך צפון מערבה כדי לכבוש את הכפר מג'דל בלחיס. אולם בסביבות השעה 14:00 קיבל המג"ד סא"ל עלי ברוק ממפקד הגיס האלוף אביגדור בן-גל פקודה חדשה: לפנות מזרחה, דרך ג'בל ערבה, עד לכפר א-רפיד ולתקוף את הכוחות הסורים הנסוגים צפונה בציר "מיכה". הגדוד הגיע לכפר א-רפיד בסביבות השעה 15:00. במשך שעות, עד רדת החשכה, תקף הגדוד את הכוחות הסוריים מחטיבה 91 והשמיד עשרות כלים: טנקים, נגמ"שים ומסוק "גאזל". אף חייל מכוחות גדוד 573 לא נהרג או נפצע, וגם לא הושמד אפילו כלי לחימה ישראלי אחד. ב-11 ביוני, ביום השישי ללחימה, לאחר קרב בין סיירת צנחנים לכוחות קומנדו סורים שנמשך כ-4 שעות בסמוך לכפר עינאב, התקבלה החלטה לכבוש את הכפר. במהלך הקרב נהרג מפקד צוות סגן אלון לוין, ההרוג הראשון של הסיירת במלחמה. הכפר נכבש ביום למחרת. בליל אותו יום התחולל בגזרה המזרחית קרב סולטאן יעקוב, אשר במהלכו נכנס גדוד 362 מחטיבה 399 לצומת מדרום לכפר סולטאן יעקוב וגילה שהוא מכותר בתוך מתחם סורי גדול. הכוח חולץ בקושי בסיוע ארטילרי כבד בלא שהצליח לכבוש את אזור הצומת. ניהול הקרב נחשב לאחד הכשלונות הגדולים של צה"ל במבצע שלום הגליל. הקרב זכור בעיקר בשל ההרוגים, הפצועים והשבויים הרבים שהיו בו לצה"ל, ושני חיילי המילואים הנעדרים עד עצם היום הזה: יהודה כץ וצבי פלדמן. באפריל 2019 הושבה לישראל גופתו של הנעדר מהקרב זכריה באומל. חטיבה 645 ניהלה קרב קשה מאוד מול הכוח הסורי כל אותו הלילה. בבוקר, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, השתתפו כוחות מחטיבה 409 במארב לשריון סורי, והשמידו 11 טנקי T-72, עשרות כלי רק"ם ו-4 מסוקי גאזל. באותו היום, בשעה 12:00 בצהריים, נכנסה הפסקת האש לתוקפה, אולם בצידון, במחנה הפליטים עין אל-חילווה, בכביש ביירות-דמשק ובביירות לא הופסקה הלחימה. 12 ביוני – 22 ביולי ממוזער\|250x250 פיקסלים\|חייל צה"ל צופה בהפצצה אווירית על ביירות ב-12 ביוני, על אף הפסקת האש, התקדמו הצנחנים וכבשו את העיירה שמלאן בלחימה קשה אל מול כוחות קומנדו ושריון סוריים. ב-13 ביוני בצהריים חברו כוחות הצנחנים לכוחות הנוצריים בבסבא, ובכך ניתקו את המחבלים במערב ביירות. ב־15 ביוני החלו כוחות צה"ל לנוע שמונה קילומטרים צפונית לביירות, לכיוון אזור ג'מהור, במאמץ להרחיב את שליטתם על כביש-ביירות דמשק, מזרחה. על אף החבירה לנוצרים וניתוק מערב ביירות, הפרוזדור הצר באזור כפר שימא היה נתון להטרדות סוריות שישבו בשטח הגבוה בעאליי. בשל כך ב-21 ביוני החלה אוגדה 162 להתקדם לעבר בחמדון ועאליי. האוגדה צלחה את נהר הדאמור והחלה לטפס על השלוחה הצפונית המוליכה לבחמדון. עקב היעדר אישור מהדרג המדיני למתקפה, האוגדה התנהלה בזחילות תוך קרבות קשים מול אויב נחוש ובשטח טופוגרפי נחות. בנוסף עקב היעדר אישור לפתח מאמצים מקבילים, התרכזה כל הארטילריה הסורית נגד כוחות האוגדה. הלחימה התנהלה בחלקה הראשון כנגד מארבי נ"ט וטנקים סוריים מרחוק, לאחר מכן משעלתה האוגדה על הרכס, מרואייסאת נעמן ועד כביש ביירות דמשק התנהלו קרבות קשים, בעיקר במסולעת מעל מנצוריה ובשקיף מטלון. ב-25 ביוני, עקב התקדמות אוגדה 96 מביירות לכיוון מזרח, והתקדמות אוגדה 162 שתוגברה בחטיבת גולני לכביש ביירות-דמשק מדרום, החלו הסורים להימלט מזרחה, במטרה להימלט מכיתור על ידי כוחות צה"ל. כביש ביירות-דמשק, מביירות ועד רואייסאת צופר, היה בשליטת כוחות צה"ל. מעתה, במשך כחודש וחצי, צה"ל בסיוע ארטילרי מסיבי (כולל ירי בכינון ישיר) ותקיפות מהאוויר, הידק את המצור על ביירות והפעיל לחץ כבד על המחבלים על מנת להביא לכניעתם. חיל הים הטיל מצור ימי על העיר על מנת למנוע הספקת נשק וציוד למחבלים. 22 ביולי – 23 באוגוסט ב-22 ביולי התנהל בגזרה המזרחית מבצע טרף - יום קרב כנגד הסורים והמחבלים. לאחר שמתחילת יולי ניהלו הסורים והמחבלים פעילות מוגברת נגד צה"ל, הוחלט לערוך נגדם פעולת עונשין, על ידי כוחות במסגרת גיס 479 בפיקוד אלוף משה בר כוכבא. במהלך המבצע כוחות צה"ל, שכללו יחידות שריון, ארטילריה, חי"ר, נ"ט, וכן יחידות נ"מ שפעלו בכינון ישיר, השמידו 70 טנקים, 23 נגמ"שים, וכן תומ"תים, תותחי נ"מ, משאיות, טרקטורים ועמדות לחימה, וגרמו לאבדות קשות בנפש. לכוחות צה"ל היו 2 הרוגים, 5 פצועים, ו-3 טנקים שנפגעו. בעקבות המבצע ריסנו הסורים את המחבלים, והשתדלו לשמור על השקט בגזרה. ב-1 באוגוסט, על מנת להגביר את הלחץ על המחבלים, החל צה"ל להתקדם לעבר שטחים בנויים בדרום מערב ביירות. בראשית אוגוסט צה"ל גייס שוב את חטיבה 939 ואת חטיבה 165. החטיבות הונחתו בליל ירח מלא על ידי נחתות חיל הים מצפון לג'וניה, והצטרפו לכוחות צה"ל בביירות. ביום ט"ו באב, 4 באוגוסט, נקלעה פלוגה ג' מגדוד 12 של חטיבת גולני לקרב מול כוח קומנדו סורי ומחבלים סמוך למחנה הפליטים בורג' אל-ברג'נה. בקרב נהרגו 9 לוחמי צה"ל. באותו יום נהרגו 10 לוחמי צנחנים בקרבות בביירות. באותו יום נהרג תובל גבירצמן, שהיה מפקד פלוגה בחטיבה 188 של חיל השריון. זכה בצל"ש אלוף פיקוד הצפון לאחר מותו, על גילוי אומץ לב, מסירות נפש וכושר מנהיגות. במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה, נמל התעופה של ביירות נהרס, נהרגו כ-368 חיילי צה"ל ויותר מ-1,000 מחבלי אש"ף, בנוסף לכ-6,000 מחבלים שנעצרו. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982, במהלכו התפנו מביירות תוך 12 ימים, 14,398 לוחמים פלסטיניים וסוריים, וכן 664 נשים וילדים. מתוכם, 8,144 עזבו את ביירות דרך הים, ו-6,254 חיילים סוריים ואנשי חטיבות "צבא השחרור הפלסטיני" של אש"ף עזבו לסוריה דרך כביש ביירות-דמשק. מטה אש"ף עבר לתוניסיה, שם הסדירה ארצות הברית לארגון מקלט טרם הפינוי. 23 באוגוסט – 29 בספטמבר ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות, לנשיא לבנון. ישראל ראתה בכך סימן לפריצת דרך מדינית ושר הביטחון אריאל שרון אף הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל. לאחר הרצח של בשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982 תפס אחיו, אמין ג'ומאייל את השלטון. יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982, החל צה"ל להיכנס למערב ביירות, תוך שאוגדה 96 תוקפת מדרום, ואוגדה 91 ממזרח - מכיוון הנמל מערבה. צה"ל אישר לכוחות הפלנגות הנוצריות להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות הפכה במהרה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו אנשי הפלנגות, במשך יומיים, מאות מתושבי המחנה. הטבח עורר סערה ציבורית בינלאומית, וקומם מדינות רבות נגד ישראל. בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל ממערב ביירות ב-30 בספטמבר 1982. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון ואדריכל מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר למשה ארנס. לאחר נסיגת צה"ל ממערב ביירות הסתיימה למעשה הלחימה האקטיבית, וב-29 בספטמבר 1982 הסתיים מבצע שלום הגליל באופן רשמי. חילות צה"ל במלחמה מפקדי צה"ל במבצע שלום הגליל מפקדי צה"ל במבצע שלום הגליל תפקיד שם ראש המטה הכללי רפאל איתן סגן הרמטכ"ל משה לוי עוזר הרמטכ"ל יקותיאל אדם עוזר הרמטכ"ל דן שומרון ראש אגף המודיעין יהושע שגיא ראש אגף התכנון וסגן מפקד גיס אהוד ברק מפקד חיל האוויר דוד עברי מפקד חיל הים זאב אלמוג אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי אלוף פיקוד המרכז אורי אור אלוף פיקוד הדרום חיים ארז מפקד גייסות השריון ומפקד גיס משה בר כוכבא ראש אגף כוח אדם משה נתיב ראש אגף אפסנאות יוחנן גור ראש מחלקת ההדרכה וסגן מפקד פיקוד צפון אורי שמחונימפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה וראש מטה גיס עמרם מצנעמפקד המכללה לביטחון לאומי יעקב אבןנשיא בית הדין הצבאי לערעורים חיים נדלמפקד גיס 446 אביגדור בן-גלראש מטה פיקוד צפון עמוס כץעוזר ראש אגף המבצעים גיורא פורמן מפקד עוצבת הגליל יצחק מרדכי מפקד אוגדה 162 מנחם עינן מפקד אוגדה 252 עמנואל סקל מפקד כוח משימתי יוסי פלד מפקד אוגדה 880 יום-טוב תמיר מפקד אוגדה 96 עמוס ירון מפקד אוגדה 36 אביגדור קהלני מפקד כוח משימתי דן ורדימפקד אוגדה 90 גיורא לבקצין תותחנים ראשי ומפקד הסיוע הארטילרי בגיס אריה מזרחי מפקד חטיבת גולני ארוין לביאמפקד חטיבת חש"ן 7 איתן קינן מפקד חטיבת צנחנים 35 יורם יאירמפקד חטיבת חש"ן 188 מאיר דגן מפקד חטיבת חש"ן 211 אלי גבעמפקד חטיבת חש"ן 500 דורון רוביןמפקד חטיבת חש"ן 460 חגי כהןמפקד חטיבת צנחנים 623 נחמיה תמרימפקד חטיבת צנחנים 939 יאיר עוגןמפקד חטיבת צנחנים 551 עוזי בן יצחקמפקד חטיבת צנחנים 646 דובי הלמןמפקד חטיבת נ"ט 406 גדעון עבאסמפקד חטיבה 609 חגי לוי מפקד חטיבת חי"ר בה"ד 1 שמואל ארד מפקד חטיבת חי"ר ביסלמ"ח עמוס קוצרמפקד חטיבת חי"ר 165 צבי פולגמפקד חטיבת חש"ן 401 עוזי לבצורמפקד חטיבת חש"ן 14 דוד שובלמפקד חטיבת חש"ן 514 יורם אלדרמפקד חטיבת חש"ן 847 עוזי קרןמפקד חטיבת חש"ן 454 חגי רגבמפקד חטיבת חש"ן 399 מיקי שחרמפקד חטיבת חש"ן 943 נחמן ריבקיןמפקד חטיבת חש"ן 645 אמציה אטלסמפקד חטיבת חש"ן 767 חיים כץמפקד חטיבת חש"ן 656 חגי גולןמפקד אגד 454 אגד ארטילרי באוגדה 90 אהוד בכרמפקד אגד 209 אגד ארטילרי באוגדה 252 דורון קדמיאלמפקד אגד 449 אגד ארטילרי באוגדה 880 פרנקו גונןמפקד אגד 219 אגד ארטילרי פיקוד הצפון אמנון אופק פעילות חיל האוויר שמאל\|ממוזער\|250px\|האצטדיון בביירות ששימש מצבור תחמושת לאש"ף לאחר שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי שמאל\|ממוזער\|250px\|מטוס נוסעים של מידל איסט איירליינס (MEA) שחנה בנמל התעופה ביירות בינלאומי והושמד במלחמה חיל האוויר הישראלי התכונן היטב לאיום הטילים במגוון אמצעים כמו שיפור המודיעין והחימוש. בערבו של יום הלחימה הראשון, (ט"ו בסיון) עוד ב-5 ביוני נכנס כח אווירי ללבנון במטרה להכין את התקיפה היבשתית ולחסל עמדות טילים ונשק נגד מטוסים. מסוק קוברה אחד הופל ושני טייסיו נהרגו . ביום השלישי ללחימה נשלחה רביעיית מסוקי דיפנדר לתקוף שתי תחנות מכ"ם סוריות מסוג P-15 בעיירת החוף דאמור. מכ"מים אלו היו מסוגלים להתריע בפני תקיפת אזור הבקעה. אחרי תקיפת המסוקים הוזנקו לאזור גם מטוסי סקייהוק שהשלימו את השמדת תחנות המכ"ם. תמונת הקרב של חיל האוויר הסורי נפגעה קשות. ביום הרביעי של המלחמה, ב-9 ביוני, חיל האוויר יצא במבצע ערצב 19 והשמיד את רוב סוללות טילי הקרקע אוויר של הסורים בבקעת הלבנון. בנוסף חיל האוויר הסורי, שפעל בתו"ל רוסי, סבל מנחיתות משמעותית ואיבד 23 מטוסי מיג כבר בימים הראשונים. המבצע נחשב הצלחה מזהירה של חיל האוויר. מבצע ערצב 19 העניק לישראל עליונות אווירית מוחלטת בשמי לבנון ולחיל האוויר הישראלי נפתח פתח לסייע באופן חופשי לכוחות הקרקע. היבטים אלו אפשרו חופש פעולה משמעותי לחיל האוויר הישראלי ושליטה אווירית בשמי לבנון. דבר זה אפשר תנאים נוחים לחיל היבשה ולחיל הים בהשוואה למלחמת יום כיפור. בשבועות שאחרי כן הסתפק חיל האוויר במשימות של סיוע קרוב ולא יזם מבצעים גדולים נגד כוחות סוריים. כך, לא הושמדו כוחות קרקעיים גדולים של הסורים במהלך נסיגתם מלבנון לסוריה. ההחלטה על כך התקבלה בדרג הממשלתי שלא היה מעוניין בעימות מלא עם סוריה. סדר כוחות צבא היבשה שמאל\|ממוזער\|250px\|נגמ"ש M-113 צה"לי בדרום לבנון, יוני 1982 שמאל\|ממוזער\|250px\|נסיעה דרומה לכיוון הבופור, 1982 במהלך הלחימה בלבנון הופעלו על ידי צה"ל שבע אוגדות סדירות ומילואים. חלקן פעלו מתחילת המלחמה, וחלקן הוכנסו ללחימה עם גיוסן בשלב מאוחר יותר. שלוש אוגדות פעלו בגזרה המערבית (91, 96 ו־36), אוגדה אחת בגזרה המרכזית (162) ושלוש בגזרה המזרחית (252, 90 ו־880). במהלך הלחימה הקים גיס 446 שני כוחות משימתיים שפעלו במערב הגזרה המזרחית: הראשון בפיקוד תא"ל דני ורדי ("כוח ורדי") והשני בפיקוד תא"ל יוסי פלד ("כוח יוסי"). שתי אוגדות נוספות (49 ו־131) ומפקדת גיס 479 שימשו ככח עתודה ברמת הגולן לתרחיש שבו תתרחב הלחימה בצבא הסורי לגזרה זו. סדר הכוחות הכולל בלחימה בלבנון כלל כ־1,400 טנקים ולצידם מאות כלי ארטילריה. בעתודה ברמת הגולן הוצבו כ־600 טנקים, בסך הכל הוצבו בצפון כ־2,000 טנקים. הזירה הימית תגובות למלחמה בישראל ממוזער\|קריקטורה של פרץ ויינריך שבה נראים שמיר ושרון עם הכיתוב "צברנו די קלפים למיקוח" בהצבעה בכנסת על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש (שאף הגישה בהפגנתיות הצעת אי אמון בממשלה). נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות". בתגובה גונתה חד"ש ונשמעו קריאות, בהן מפי עורך "ידיעות אחרונות", להעמיד את ח"כיה לדין באשמת בגידה. בהצבעה נעדרו מהמליאה ח"כים מהשמאל, בהם שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך הצביעה בעד. בעיתונים בעיקר התפרסמו כתבות אופטימיות. בטור המערכת של "ידיעות אחרונות" ביום הראשון ללחימה, תחת הכותרת "שקט, יורים" כתב עמירם ניר: "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט". המקרה המפורסם ביותר של שיתוף פעולה בין התקשורת לממשלה היה בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, בהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נהרגו בעת הלחימה. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעות האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו". המלחמה זכתה לפופולריות רבה בציבור בתחילת דרכה, וזיכתה את הממשלה ואת הליכוד בתמיכה גבוהה מאוד בסקרים. בראשית אוגוסט העניקו הסקרים לליכוד בין 57–61 מנדטים. בציונות הדתית עלו פרשנויות לפיהן לבנון היא חלק מארץ ישראל השלמה, ורבנים מרכזיים כישראל אריאל ודב ליאור הגדירו את המלחמה כמלחמת מצווה וקראו לספח את לבנון ולהקים בה התנחלויות. הרב הראשי האשכנזי שלמה גורן השווה את המלחמה לכיבוש הארץ על ידי יהושוע ולמלחמה בעמלק, וגם הרבי מלובביץ' כינה את לבנון "הגדה הצפונית" והתנגד ליציאה ממנה. ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וכי ממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה. הוויכוח על מטרת המלחמה המלחמה החלה כמבצע צבאי מוגבל בשם "מבצע שלום הגליל", בדומה למבצעים מוגבלים שהיו לפניו, לפי תוכנית צבאית שכונתה "תוכנית אורנים". מטרות המבצע השתנו במהלכו, ומהוות עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל, ואף להאשמות בתוך מפלגת הליכוד. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות, על-מנת לפגוע קשות באש"ף שהיה מוגן עד הקו הזה בכ-3 רצועות הגנה של הכוחות הסוריים במדינה, שכן אחרת הארגון ישתקם וייתחמש ברקטות בעלות טווח גדול יותר. תחום זה הוסכם על גם על דעתה של מפלגת העבודה שהייתה באותה עת באופוזיציה בכנסת. אולם הפקודה לא ירדה לדרגי השטח, וצה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה, מטרה שהושגה בהצלחה בסופו של דבר, לאחר המצור על ביירות. ההתייחסות למלחמה כאל מבצע ניכרת גם בשמו של החוק למימון מבצע שלום הגליל, התשמ"ב-1982, שאושר בכנסת ב-28 ביולי 1982, בתקנות העוסקות במתן אות מערכה למשתתפים במבצע, שפורסמו ב-6 בפברואר 1983, הוא נקרא "מערכת שלום הגליל". עם התמשכות המבצע והתרחבותו הוא נתקבע בשיח הציבורי כ"מלחמת לבנון". לדברי הפרשן הצבאי רון בן ישי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לו עוד זמן רב לפני תחילת המלחמה על ידי אריאל שרון ורפאל איתן, היו נרחבות מאשר טווח 40 ק"מ שצוין בהחלטת הממשלה על יציאה למבצע, וכללו סילוק אש"ף מלבנון כולה, בתקווה שצעד זה יחסל את תקוותם של הפלסטינים לשוב לשטחי יהודה ושומרון, ויבסס את אחיזת ישראל בשטחים אלה. מטרה נוספת הייתה השבת השלטון בלבנון לפלנגות הנוצריות בראשות באשיר ג'ומייל, שבעקבותיו תחתום לבנון על הסכם שלום עם ישראל. בן ישי טען שמטרות אלה הוסתרו ממנחם בגין ומהממשלה. טענה דומה, לפיה שרון הטעה את בגין והממשלה כולה בדבר יעדי המלחמה, הועלתה גם על ידי העיתונאי עוזי בנזימן. שרון הגיש תביעת דיבה כנגד בנזימן ועיתון "הארץ" (שבו פורסמה טענתו של בנזימן). התביעה נדחתה תוך שנקבע בבית המשפט המחוזי, בין השאר, שהוכח ששרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין. בערעור, בית המשפט העליון נמנע מלהתייחס לנכונות הקביעה, אך הותיר את פסק הדין על כנו. לפי מסמך פנימי שאותו חיבר אהוד ברק, מי שהיה אז ראש אג"ת, וסגנו של מפקד הגיס הצפוני, המלחמה תוכננה מראש כשרשרת מתגלגלת שתוביל לתוצאה של השלטת משטר נוצרי בלבנון, תוך הבהרת עליונותה של ישראל על סוריה. באותו מסמך מציין ברק כי יש להסתיר מטרות אלו מפני הדרג המדיני - "בדרכים עקיפות ניתן אולי להשפיע על היווצרות שרשרת שתוליד עילה לפעולה נגד המחבלים. העניין כולו נכבד ביותר ומחייב שיקול דעת מקיף ברמה המדינית. יתרה מזאת, לאור הבעייתיות של דיון בהפעלת כוח מאסיבית לשינוי מצב מדיני, ייתכן שגם בדרג המדיני יש קושי לדון בו במפורש ותוך זיהוי ברור של המטרות, ומובן מאליו שעם הדרג הצבאי לא כדאי לדון בכלל בעניין במונחי 'כוונת מכוון', אלא רק במונחי 'תוכנית מגירה' המכילה גם תשובות לאפשרויות מתפתחות". על פי אהוד ברק, . בראיון למעריב, אמר ברק כי: למעשה במהלך המלחמה נתן ראש הממשלה הנחיה חריגה, לפיה שר הביטחון יצטרך את אישורו על הפעלת חיל האוויר. סרבנות במלחמה מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה חלחלה הסרבנות המצפונית לדרגים גבוהים כמו במקרה של אל"ם אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע, אך הסכים להשתתף כחלק מהכוח הלוחם, והודח. האלוף עמרם מצנע התפטר מתפקידו כראש מטה גיס במחאה על פלישת צה"ל לביירות וכאקט של אי אמון בשר הביטחון אריאל שרון, אך בהמשך חזר בו. עם תחילת המלחמה הוקמה תנועת הסרבנות "יש גבול", על ידי חיילי מילואים שסירבו לשרת בשטח לבנון. פריסת צה"ל בתקופה שלאחר סיום מבצע שלום הגליל אוקטובר 1982 - יוני 1985 החל מאוקטובר 1982 צה"ל ביסס ופרס את כוחותיו במוצבים שנבנו לאורך הקו שנוצר לאחר סיום הלחימה במבצע שלום הגליל. בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוואלי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות ו-22 מוצבים. שלב הנסיגה השני נמשך כארבעה שבועות ובמהלכו הושלמה הנסיגה מאזור אגם קרעון ומהגזרה המזרחית בלבנון. בסיום השלב הזה נערך צה"ל באזור העיירה חאצביא. בסוף 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל באופן חד-צדדי, בגזרה המערבית בלבנון (שלב הנסיגה השלישי). שהיית צה"ל בלבנון חשפה אותו להתקפות של מורדים שיעים, ששיאן היה ב-4 בנובמבר 1983, בפעולת ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור, שגרמה למותם של 60 איש, מתוכם 28 ישראלים. המגמה הישראלית להינתקות הדרגתית מדרום לבנון קיבלה מאז הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 ממד נוסף - כלכלי. המשבר הכלכלי החמור בישראל ומגמתה של הממשלה לקצץ סכומים ניכרים מתקציב הביטחון חיזקו את טענות התומכים בנסיגה לגבולות רצועת הביטחון. שמאל\|ממוזער\|פינוי הגזרה המערבית באזור צור, כחלק מנסיגת צה"ל מלבנון אל רצועת הביטחון בינואר 1985 הביאו ראש ממשלת האחדות, שמעון פרס, ושר הביטחון, יצחק רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש של מספר קילומטרים בדרום לבנון, שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב קולות. הנסיגה ההדרגתית הסתיימה רשמית ביוני 1985, קרוב לשלוש שנים לאחר שוך הקרבות, וסיום המלחמה באופן רשמי. קשרי ישראל ואוכלוסיית דרום לבנון יחידת הקישור ללבנון עודדה גם תיירות לבנונית-ישראלית - כ-180,000 לבנונים ביקרו בישראל מאז יוני 1982 ועד מרץ 1984. צה"ל אף הקים קייטנות בישראל לילדי דרום לבנון ועודד ביקורים מאורגנים לאנשי מקצוע להתמחות בנושאים שונים. היקף היצוא הישראלי ללבנון הגיע בשנת 1984 לשלושה מיליוני דולר לחודש, ודרך ישראל הועברו מוצרים של סוחרים לבנוניים המיובאים מחוצה לה בסכום של שישה מיליוני דולרים. היחידה הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל, הכניסה לישראל התקיימה דרך ארבעת מעברי הגדר הטובה, בראש הנקרה, בבירנית, במעבר תורמוס ובשער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי. המאבק באש"ף לאחר הגירוש לתוניסיה לאחר הגירוש של אנשי אש"ף לתוניסיה התחיל השלב של הלחימה הסמויה, אחד המבצעים הידועים היה מבצע דרך נץ שנערך באפריל 1985, ובו פוצצו לוחמי שייטת 13 את אוניית אש"ף "מון לייט" שעגנה בנמל ענאבה, אלג'יריה, על מנת למנוע פיגוע מתוכנן בבסיס הקריה בתל אביב. הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) בתקופה שלאחר נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון הארגונים השיעים אמל וחזבאללה נלחמו בכוחות צה"ל וצד"ל (שבראשות אנטואן לאחד) בדרום לבנון, בתמיכת סוריה ואיראן. הלחימה המשיכה עד לנסיגה החד-צדדית של ישראל לגבול הבינלאומי במאי 2000, שמיד אחריה קרס צד"ל ורוב מפקדיו ברחו לישראל. תוצאות המלחמה ממוזער\|245x245 פיקסלים\|פינוי פצועים במלחמת לבנון הראשונה. שמאל\|ממוזער\|250px\|הוצאת שבויים מבית החולים של צידון, אוטובוס של אגד גויס להובלת השבויים, 1982 תוצאותיה המיידיות של המלחמה: גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס, הרס התשתיות שלו בדרום לבנון ותפיסת נשק רב על ידי צה"ל. החלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, אך מולם הקמת הארגון השיעי חזבאללה בלבנון, שמטרתו התנגדות אלימה לכיבוש הישראלי ותמיכתו בידי סוריה ואיראן. שנתיים לאחר יציאת הפלסטינים מביירות, היו מרוכזים בביירות כ-2,500 פלסטינים מכל פלגי אש"ף וברחבי לבנון עוד כ-5,500. הקמת צד"ל - צבא דרום לבנון - שסייע לצה"ל. פגיעה קשה בעוצמת הצבא הסורי, צמצום יכולתו האווירית בעקבות עימותים אוויריים שבהם הייתה ידו על התחתונה. פגיעה בכלכלה הסורית הגברת ההרתעה הצבאית של צה"ל כלפי לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב (המלחמה היחידה בה כבשה ישראל בירה של מדינה ערבית). תחילת שבירת הקונצנזוס והאמון לגבי המטרות והמניעים של מפקדי הצבא בחלק מהציבור הישראלי. לאחר נסיגת צה"ל מלבנון לרצועת הביטחון, הייתה עליה ניכרת בנכונות של קצינים לחתום לשירות קבע. תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה: בתחום המדיני, ממשלות רבות בעולם המערבי גינו את כניסת צה"ל לביירות ואת הימצאות הצבא הישראלי בלבנון והדבר פגע במעמדה המדיני של ישראל, שהיה במגמת שיפור לאחר הסכם השלום עם מצרים. מומנטום השלום עם מצרים נפגע והיחסים הוגדרו כ"שלום קר". השהייה הארוכה והקשה בלבנון, חשפה את הצד הפגיע של צה"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו ושכונו "הבוץ הלבנוני". עימותים שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם גבו קורבנות רבים. בטווח הארוך יותר הביאה המלחמה לשחרורם של אלפי עצירים ואסירים ביטחוניים בעסקאות לחילופי שבויים. השפעה על תהליך השלום, נסיגת אש"ף מלבנון הייתה אחד הגורמים לנכונותו של יאסר ערפאת להגיע לוועידת מדריד שהובילה להסכמי אוסלו, אולם מצד שני נסיגת צה"ל לגבולות רצועת הביטחון הובילה להתעצמותו של חזבאללה שהביאה לנסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000 ללא הסכם. חזרתם של אנשי אש"ף ללבנון מבצע של"ג יצר מציאות חדשה בדרום לבנון. הפלסטינים שהקימו שם מאחז טריטוריאלי עצמאי הוצאו מהתמונה, ואת החלל הריק מלאו השיעים ובראשם ארגון "אמל" שהגיע לשיא כוחו בפברואר 1984, שעה שהשתלט על מערב ביירות והפך לכוח הלבנוני העולה. מאז התחיל הגלגל להתהפך בתהליך הדרגתי ואיטי ו"אמל" במקום לצבור תנופה החל לאבד גובה. שתי סיבות גרמו להידרדרות במצבו של ארגון "אמל" הראשונה התחזקות ארגון חזבאללה והשנייה חזרתם של אנשי ערפאת ללבנון. עקב ניתוק הקשר עם חוסיין, מלך ירדן, וחיסול מרבית הבסיסים שלהם בממלכה הירדנית והסילוק מתוניס. כמו כן, דרום לבנון הייתה שטח המחיה היחיד, שאפשר מאבק מזוין נגד ישראל. היו שני שלבים לחזרה הפלסטינית ללבנון: תקיעת יתד במחנות הפליטים במערב ביירות, צידון וצור. מהלך זה התחיל בשנת 1985. יציאה ממחנות הפליטים על מנת ליצור אזורי שליטה מסביבם. המוקד של שלב זה היה בעיקרו סביב העיר צידון שם החלו הפלסטינים להשתלט על נקודות טופוגרפיות חיוניות ושולטות. באוקטובר 1986 חזרו רוב אנשי אש"ף שגורשו ממערב ביירות לאחר המצור הגדול של צה"ל במלחמת שלום הגליל, לבירת לבנון ולערים הדרומיות צידון וצור, אולם באותה שנה היו אנשי ערפאת עסוקים במלחמה באנשי תנועת "אמל" השיעית. באפריל 1986 חיסלה אמ"ל קולונל באש"ף שכיהן כמפקד אש"ף בדרום לבנון וזאת על מנת למנוע את התבססות הפלסטינים באזור צור וצידון. בשנת 1988 לאחר שערפאת הכריז בז'נבה על התנערותו מטרור, הורה המנהיג הפלסטיני לאנשיו לא לפעול מלבנון. ארגונים אחרים כמו "החזית הדמוקרטית", "החזית העממית" וארגונו של אבו נידאל לא שעו להוראתו של ערפאת. נפגעי צה"ל בשנות הלחימה שמאל\|ממוזער\|250px\|פתיחת ציר בכביש היורד משקיף אל חרדון לראס ביאדה. באופק רואים את הלשון של צור (1986) שמאל\|ממוזער\|250px\|מוצב שקיף אל חרדון, במוצב שהו כוחות צה"ל וצד"ל (1986) ממוזער\|319x319 פיקסלים\|שישה מתוך שמונת לוחמי הנח"ל שנשבו במלחמת לבנון הראשונה שמאל\|ממוזער\|250px\|סיור על שפת המצוק הדרומי של נהר הליטני באזור הכפר דיר סיריין (1987) שמאל\|ממוזער\|250px\|פתיחת ציר של צה"ל בלבנון ליד מוצב עיישיה (1993) שמאל\|ממוזער\|250px\|פתיחת ציר ממוצב גלגלית ברצועת הביטחון לארץ, השכונה ברקע היא שכונת נרקיס במטולה (1999) שמאל\|ממוזער\|250px\|טנק ותומ"ת ברחבת הרק"מ של מוצב חיל התותחנים שרייפה בדרום לבנון (1998) שמאל\|ממוזער\|250px\|מבט דרום מערבה ממוצב כרכום בגזרה המערבית של רצועת הביטחון בלבנון (1998) שמאל\|ממוזער\|250px\|מוצב צה"ל על מצודת הבופור בדרום לבנון (1993) בשנים 1982–2000 נהרגו 1,216 חיילי צה"ל, מתוכם 654 חיילים במבצע שלום הגליל ועוד 562 חיילים נהרגו במלחמה ברצועת הביטחון, עד הנסיגה לרצועת הביטחון נפצעו 3,750 חיילים. אין תיעוד מדויק של מספר חיילי צה"ל שנפצעו בלחימה רצועת הביטחון. לוחמים רבים אובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. בתקופה זו אובחנו חיילים הסובלים מ"הלם קרב" כסובלים מ"תסמונת וייטנאם". כמו כן אין נתון רשמי על מספר חיילי צד"ל שנהרגו ונפצעו בתקופה זו. הערכה היא שנהרגו בתקופה זו כ-660 חיילי צד"ל כ-250 נפצעו, כמו כן נהרגו כ-200 אזרחים דרום לבנונים. בממוצע איבד צבא לבנון כ-55 חיילים בשנה וצה"ל איבד כ-25 חיילים בשנה. על פי הערכות, מן הצד הערבי נהרגו כ-18,000 איש במלחמה, בהם כ-10,000 חיילים סורים וחמושים פלסטינים. מאבק הכיתוב על מצבות החללים באוקטובר 1985 פנתה קבוצה של הורים שכולים לשר הביטחון יצחק רבין, בבקשה למחוק ממצבות בניהם שנהרגו בלבנון את השורה שבה נכתב "במבצע שלום הגליל", לדעת ההורים בלבנון הייתה מלחמה ולא "מבצע שלום". בנובמבר 1985 השיב רבין שאינו סבור שכעת יש מקום להביא לממשלה החלטה של הממשלה הקודמת אולם ישנה אופציה לדון על כך בעתיד. שבויי ונעדרי צה"ל ב־6 ביוני 1982, ביומו הראשון של מבצע שלום הגליל, נפל בשבי אפי טלבי שחולץ לאחר 10 ימים בהם נע עם 200 מחבלים מצור לצידון. ב-4 בספטמבר 1982 נשבו שמונה חיילי נח"ל ששהו באזור בחמדון שבלבנון, על ידי מחבלים שנתקלו בהם באקראי. שישה מהשבויים שוחררו ב-23 בנובמבר 1983 בעסקת חילופי שבויים שבה שחררה ישראל 4,700 עצורים ביטחוניים ממחנה אנסאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל. ב-28 ביוני 1984, שוחררו שישה שבויים (שלושה חיילים ושלושה אזרחים) שנותרו בידי סוריה, וכן הוחזרו גופותיהם של חמישה חיילים שהוחזקו בידי הסורים. לסוריה הוחזרו 291 חיילים, 13 אזרחים ו-74 גופות חיילים סוריים. במאי 1985 נערכה עסקה נוספת, "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל (שני השבויים הנותרים מבין שמונת חיילי הנח"ל, יחד עם שבוי מקרב סולטאן יעקוב). גופתו של חייל צה"ל, זכריה באומל, אשר נהרג בקרב סולטאן יעקוב, הושבה לישראל בשנת 2019. שני חיילי צה"ל נוספים, נעדרים עד היום: יהודה כץ וצבי פלדמן. שבויי ונעדרי צד"ל ב-2 ביוני 1985 מחלקה שלמה של חיילים שיעים מצבא דרום לבנון נפלה בשבי אנשי אמל, המחלקה איישה את מוצב צד"ל ליד הכפר מג'דל סלום בגזרה המרכזית ברצועת הביטחון. מהתחקיר התברר שאנשי אמל הגיעו למוצב באמבולנס מקומי ולאחר ההשתלטות העלו לתוכו, ולרכב נוסף את כל 24 אנשי צד"ל. שבויים ונעדרים לאחר הנסיגה לרצועת הביטחון רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. נחשב כנעדר ממאי 1988, לאחר שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון. נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000 מאז נסיגת צה"ל ב-1985 והיערכותו ברצועת הביטחון הייתה מדיניות ישראל שילוב של מהלכי הרתעה נגד מחבלי החזבאללה וניסיונותיו לפגוע במוצבי צה"ל בדרום לבנון, וחתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור. צה"ל פעל לשיתוף פעולה עם צד"ל באזור הביטחון וצמצם את הכוחות במוצבים בגזרה. פעילות צה"ל הפכה בעיקר להגנתית: החזקת המוצבים, סיורים ומארבים לבלימת חדירות. ננקטו גם פעולות של פשיטות, הפעלת חיל האוויר ופגיעה במנהיגי החזבאללה. רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהייה בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, וצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996. מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהייה ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה בלבנון. אותות מערכה אות מערכת שלום הגליל הוענק ללוחמים במבצע שלום הגליל בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982, שאר הלוחמים שלחמו עד נסיגת צה"ל בשנת 2000 קיבלו את אות השירות המבצעי. בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק לבדוק מחדש את בקשת הפורום "רצועת הביטחון מלחמה ללא שם" להענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון". בנובמבר 2020 הרמטכ"ל כוכבי אימץ את המלצת הוועדה שמינה, וקבע כי התקופה שבין 30 בספטמבר 1982 ל-24 במאי 2000 תיחשב באופן רשמי למערכה, שתיקרא "המערכה ברצועת הביטחון בלבנון", ולמשתתפים בה הוענק אות המערכה ברצועת הביטחון. אמצעי לחימה אמצעי הלחימה של צה"ל במלחמה רובה הסער של חיילי צה"ל במלחמה היה הגליל הישראלי. במלחמה זו השתמש צה"ל לראשונה בטנק מרכבה סימן 1. בעקבות לקחי המלחמה פותח מרכבה סימן 2 ושודרגו טנקי המרכבה סימן 1. טנקי המגח דוגמו בחליפת מיגון ריאקטיבי (שנקראה "בלייזר") שהתגלתה כמענה יעיל כנגד רקטות נ"ט וטילי נ"ט. אמצעי מפתיע נגד חוליות הנ"ט והצלפים על הגגות היה ה-M-163 "חובט" (שבשנות ה-90 הוחלף במערכת מחבט)-תפקידו המקורי היה לשמש כמערכת נ"מ, אך בצה"ל נעשה שימוש נוסף בתותח ה-M61 וולקן מהיר-הירי שלו כדי לרסס אזורים בהם היה חשד לחוליות נ"ט וצלפים וכן לטיהור גגות באמצעות כינון גבוה של התותח. הנגמ"שים שצה"ל השתמש בהם במלחמה זו היו דגמיו השונים של ה-M113. בעקבות השהייה ברצועת הביטחון בסוף המלחמה החל צה"ל לפתח נגמ"שים כבדים המבוססים על תובות טנקים, כגון הנגמשו"ט והאכזרית, על מנת לספק לחיילים מיגון הולם כנגד איומי נ"ט ומטעני צד. חיל ההנדסה הקרבית השתמש בדחפורי די-9 לא ממוגנים על מנת לפרוץ דרכים לכוחות החי"ר והשריון. בעקבות לחימה זו, בה מצאו מפעילי הדחפורים את עצמם בחזית, החל צה"ל למגן את כלי הצמ"ה שלו, ומיגון ל-D9L פותח והותקן על הכלים ב-1986. במלחמה זו השתמשו הכוחות בצפע שריון על מנת לטהר רחוב ממולכד בביירות. נגמ"שי ההנדסה היו M113 וזחל"דים. בעקבות המלחמה והשהייה ברצועת הביטחון, החל צה"ל לפתח נגמ"ש הנדסה כבד - הנגמשו"ט שבהמשך שודרג לנגמחו"ן ושימש כאב-טיפוס לפומ"ה. חיל התותחנים השתמש במלחמה בתותחים מתנייעים מדגם M-109 "רוכב" בקליבר 155 מ"מ, M-107 "רומח" ו-M-110 "קרדום" (שהופעלו ככינון ישיר נגד מבנים). בנוסף, ירה צה"ל כמה עשרות טילי קרקע-קרקע נגד מטרות קורנות - כחלילית וקרס - שהשמידו סוללות נ"מ ומכ"מים בגזרה הדרומית. זה היה השימוש המבצעי הראשון והאחרון בטילים אלה. לצד הארטילריה הקנית הפעיל חיל התותחנים ארטילריה רקטית: מטל"ר 290 מ"מ ("חביב") ומאוחר יותר גדוד מטל"ר 122 מ"מ, שהתבסס על נשק שלל שנלקח במלחמה, השתתף במצור על ביירות ולאחר מכן פורק. חיל האוויר הישראלי הפעיל במלחמה מטוסי F-16 פייטינג פלקון ומטוסי F-15 שהוכחו כעדיפים על פני המטוסים הסובייטים וכן מטוסי F-4 פנטום ומטוסי כפיר וכן מטוסי A-4 סקייהוק. לצד מטוסי הקרב הופעלו מזל"טים, ששימשו בעיקר להשגת מודיעין צבאי (ובפרט השגת מידע לקראת מבצע ערצב 19). בלחימה זו הופעלו לראשונה מסוקי קרב מדגמי AH-1 קוברה ו-MD 500 דיפנדר לתקיפת מטרות שריון של האויב. חיל הים הישראלי הפעיל ספינות טילים מדגם סער 4 להשגת עליונות ימית ותקיפת מטרות חוף, ובמהלך מבצע נחיתת סער אמפיבית גדול הנחיתו שלוש נחתות ("בת-שבע" ושתי נחתות ששים מטרים) מאות כלי רכב משוריינים ואלפי חיילים מחטיבת הצנחנים בשפך נהר האוואלי שמצפון לעיר צידון בלבנון. אמצעי לחימה של צבא סוריה מטוסי הקרב של חיל האוויר הסורי כללו את המיג-21 ומיג-23, רובם מהדגם מיג-23MS, גרסת ייצוא משונמכת של המיג-23 הסובייטי שהייתה פגיעה ללוחמה אלקטרונית. מטוסי המיג הוכחו כנחותים לעומת מטוסי הקרב המערביים, דבר שהתבטא בקרבות האוויר הגדולים בין 6 ביוני ל-11 ביוני, בהם איבד חיל האוויר הסורי למעלה מ-80 מטוסים ולא הצליח להפיל אפילו מטוס אחד של חיל האוויר הישראלי. כנגד שריון הפעיל חיל האוויר מסוקי אירוספסיאל גאזל (החמושים בטילי הוט) ומי-24 חמושים ומסוקי מי-8 שהנחיתו חוליות נ"ט וכוחות מיוחדים. צבא היבשה הסורי כלל טנקים ישנים יחסית מדגמי T-55, אך התבסס בעיקר על כ-300 טנקי T-62 וטנקים חדישים מדגם T-72. בעוד שטנקי T-55 ו-T-62 הוכחו כנחותים מול חיל השריון הישראלי, ה-T-72 התגלה כיריב ראוי למרכבה סימן 1. ה-T-72 השמיד מספר כלי רק"ם ישראליים, אך מנגד נפגע והושמד על ידי טנקי מרכבה וטיל נ"ט TOW-2A שירו חוליות נ"ט ומסוקי קרב. חיל הרגלים הסורי היה חמוש בנשק סובייטי: רובי AK-47, רקטות נ"ט RPG-7 ו-RPG-18 וטיל נ"ט מדגמי "סאגר" אך גם בטיל הנ"ט "מילאן" הצרפתי שהיה אחד הטובים בזמנו. לחיל הרגלים היו 80 נגמ"שים מדגמי BMP-1 ו-BTR-152. הארטילריה הסורית כללה 300 תותחים מדגמי תותח D-30, תותחי 130 מ"מ, משגרי רקטות (מטל"רים) ומרגמות 120 מ"מ ו-160 מ"מ. אמצעי לחימה של צבא דרום לבנון אמצעי הלחימה של צבא דרום לבנון כללו תערובת של אמצעי לחימה סובייטיים וערביים לצד אמצעי לחימה מערביים, ובפרט אמצעי לחימה מיושנים של צה"ל שרובם יצאו משירות סדיר. אמצעי הלחימה כללו הן נשק קל והן נשק כבד, לרבות רכב קרבי משוריין, טנקים וארטילריה. כך למשל ניתן היה למצוא רובי AK-47 רוסי לצד FN FAL בלגי והגליל והעוזי הישראליים. הטנקים כללו בעיקר טנקי טירן (השבחות ישראליות לטנקים הסובייטים) אך גם מספר טנקי סופר שרמן M50 שהושבחו על ידי התעשייה הצבאית. אמצעי לחימה של אש"ף אש"ף היה מצויד בארטילריה רקטית: רקטות 130 מ"מ, רקטות 152 מ"מ, קטיושות וגראדים - שנורו מ-100 מטל"רים רב-קניים. בנוסף היה אש"ף מצויד ב-250 תותחים. כנגד כלי טיס החזיק אש"ף ב-200 תותחי נ"מ, כולל מספר כלי ZSU-23-4. למרות היותו מיליציה לא-סדירה הפעיל אש"ף גם כ-60 טנקים: T-34, T-54 ו-T-55, שרובם שימשו כעמדה מבוצרת נייחת. בנוסף לטנקים היו ברשות אש"ף טילי נ"ט, תול"רים נ"ט ותותחי נ"ט. לצד נק"ל רוסי כגון ה-AK-47 וה-RPG-7, גם רובי סער מערביים כגון ה-FN FAL וה-M16 הגיעו לשורותיו. הקהילה היהודית בלבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה רוב יהודי לבנון עלו לישראל עוד בשנות ה-70, אולם נותרו בלבנון מספר משפחות של אנשי עסקים שרובן התגוררו בביירות. בשנות ה-80 רוב בני הקהילה היהודית בלבנון היו יוצאי סוריה ועיראק ומיעוטם ילידי לבנון. ב-15 באוגוסט 1984 נחטף סאלים ג'אמוס, המזכיר הכללי של הקהילה היהודית הלבנונית. שלושה חמושים הוציאו אותו ממכוניתו סמוך לבית הכנסת ומרכז הקהילה, ששכן ברובע ואדי אבו ג'מיל (חארת' אל יאהוד) במערב ביירות, ומאז לא ראה אותו איש. הוא הוכר כמת רק כעשר שנים מאוחר יותר. בחודש יולי 1985 נמצאה גופתו של איש העסקים היהודי ראול מזרחי, שנחטף עשרה ימים לפני כן בביירות. בנובמבר 1985 הודיע חזבאללה כי בידיו ארבעה יהודים לבנונים חטופים, שהוא מוכן לשחרר תמורת 300 מחבלים שבידי צה"ל. שמות היהודים היו יצחק ששון - בן 65, נשיא קהילת יהודי לבנון, אלי סרור - בן 68, חיים חאללה כהן - בן 39 ויצחק טראב. הארבעה נחטפו בביירות בחודש מרץ 1985. לפחות שני יהודים נוספים נחטפו בביירות באותה תקופה, ד"ר אלי חאלק וקלמנט דנה. חלק מגופותיהם של החטופים התגלו, וההנחה היא כי גם היתר נרצחו. משבר הטילים עם סוריה ב-1986 במאי 1986 עלתה רמת המתיחות בין ישראל וסוריה עד חשש להתפרצות מלחמה. הסורים החלו לייצב קו ביצורים שחפף פחות או יותר את הקו שבו היו ערוכים הכוחות הסורים לפני מלחמת לבנון. הקו היה מרוחק כ-10 ק"מ בלבד מגבולה הצפוני של רצועת הביטחון. למהלכים הסורים היו 2 יעדים מרכזיים: בתחום המדיני: להפגין כי סוריה היא בעלת הבית היחידה בלבנון, וללחוץ על ישראל לסגת מרצועת הביטחון. בתחום הצבאי: ליצור תנאים טובים יותר עבור הצבא הסורי, אם לצורכי ההגנה ואם לצורכי ההתקפה. במאי 1986 עמדה ברית המועצות לספק טילי SS-21 ו-SS-23 לסוריה, ההודעה על ביצוע העסקה הגבירה את המתיחות באזור. ראו גם הזירה הימית במלחמת שלום הגליל :קטגוריה:מלחמת לבנון הראשונה בתרבות הישראלית :קטגוריה:סרטי מלחמת לבנון הראשונה מלחמת לבנון הראשונה בתרבות הפופולרית ב-1986 יצא הסרט "שתי אצבעות מצידון", בבימויו של אלי כהן, המתרחש על רקע מלחמת לבנון הראשונה. ב-1990 יצא הסרט הקצר "אפטר", בבימויו של איתן פוקס, המתרחש גם הוא על רקע מלחמת לבנון הראשונה. ב-2008 יצא סרט האנימציה "ואלס עם באשיר", בו תיאר הבמאי ארי פולמן זכרונות שלו ושל אחרים ממלחמת לבנון הראשונה וטבח סברה ושתילה. לקריאה נוספת יחידות חי"ר חטיבתיות במבצע "שלום הגליל" - זאב אלרון \ מחלקת היסטוריה רוביק רוזנטל (עורך), לבנון: המלחמה האחרת, תל אביב: ספריית פועלים, 1983 גיורא רוזן (עורך), מלחמת לבנון - בין מחאה להסכמה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983 זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, תל אביב: הוצאת שוקן, 1984 רוביק רוזנטל, משפחת הבופור, הוצאת ספרית פועלים, 1989 משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד-1994, עמ' 437–454 עירית גל ואילנה המרמן, מביירות לג'נין, תל אביב: עם עובד, 2002 מיכאל (מייק) אלדר, שייטת 11 - הקרב על הצל"ש, תל אביב: ספריית מעריב, 1996 יורם יאיר (ייה), "אתי מלבנון", תל אביב: הוצאת מערכות, 1990 מרדכי צפורי ואריה קרישק, "בקו ישר", תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1997 גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, תל אביב: ספרית פועלים, 1992 דניאל סובלמן, כללי משחק חדשים: ישראל וחזבאללה לאחר הנסיגה מדרום לבנון, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת תל אביב, 2003 שמעון שיפר, כדור של"ג, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1984 יהודית כפרי (עורכת),חציית גבול, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים 1983 משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, תל אביב: הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005 רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכול, 2009 מוסטפא טלאס, הפלישה הישראלית ללבנון, הוצאת משרד הביטחון עזי קורן, גבעות דאמור שם, הוצאת גוונים, 2011 אריה נאור וארנון למפרום (עורכים), מנחם בגין ראש הממשלה השישי, מבחר תעודות מפרקי חייו (1992-1913), ירושלים: ארכיון המדינה, תשע"ד, עמ' 523–634. לעיון בספר: https://catalog.archives.gov.il/chapter/menachem-begin-memorial-book/ "מלחמת "שלום הגליל"", בתוך: יחיעם וייץ, צבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי – תשל"ח–תשמ"ח, יד בן צבי, 2016 שמעון גולן, של"ג בלבנון: קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת "שלום הגליל", מודן, משרד הביטחון – ההוצאה לאור וצה"ל — המחלקה להיסטוריה, 2018 שמעון גולן, "מלחמת 'שלום הגליל'", בתוך: יחיעם וייץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי – תשל"ח–תשמ"ח, יד בן צבי, 2016 שמעון גולן, מבירות לאזור הביטחון - קבלת ההחלטות בפיקוד העליון מהיציאה מבירות עד לנסיגה לאזור הביטחון (ספטמבר 1982 - מאי 1985), בן שמן: מודן, צה"ל - המחלקה להיסטוריה, 2019 יגאל קיפניס, 1982, לבנון, הדרך למלחמה, הוצאת דביר, 2022 דן מגן, פלישה - לבנון, קיץ 1982, ידיעות ספרים, 2023 דני אשר [הגזרה המערבית יוני 1982] המחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2022 קישורים חיצוניים מלחמת שלום הגליל - הסקירה המלאה - אתר מחלקת היסטוריה ממלחמה לביטחון שוטף במלחמה, אתר המחלקה להיסטוריה ההתבוססות הסורית בלבנון עד מלחמת שלום הגליל, אתר המחלקה להיסטוריה המעורבות הסורית בלבנון כשיקול במדיניות ישראל במלחמת שלום הגליל, אתר המחלקה להיסטוריה השפעותיה של מלחמת שלום הגליל על דמותה של לבנון - אייל זיסר \ אתר מחלקת היסטוריה מבצע שלום הגליל באתר צה"ל ספר מלחמת שלום הגליל, עורך ראשי - ד"ר מאור לוי, הוצאת משרד הביטחון, 2022 מלחמת לבנון הראשונה, באתר צה"ל פקודות מבצע "אורנים" באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון מלחמת לבנון, באתר פז"ם מבית mako ד"ר מאיר פעיל, מלחמות ישראל: מלחמת לבנון, אתר מט"ח רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת שלום הגליל, באתר הגבורה (פורסם ב"ידיעות אחרונות", 16.07.1982) מלחמת שלום הגליל ו"האיום הנעלם", הרצאתו של אל"ם (מיל') ד"ר שאול שי, לשעבר ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל, בערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה, על השיעים בלבנון דורון אלמוג, הפעלת היחידות החטיבתיות במלחמת של"ג, מערכות 413, יולי 2007, עמ' 26–31 ראובן אבי-רן, הנחיתה בחוף האוואלי במלחמת "שלום הגליל" מזווית הראייה של המחבלים, מערכות 302-303, אפריל 1986, עמ' 25–29. תמונות וקולות מהמלחמה שהותרו לפרסום, באתר "קשת" רצועת הביטחון, הענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון" גדוד 573 מלחמת של"ג ארבעים שנה הערות שוליים * לבנון קטגוריה:מלחמות לבנון קטגוריה:1982 בישראל קטגוריה:1983 בישראל קטגוריה:1984 בישראל קטגוריה:1985 בישראל קטגוריה:אריאל שרון לבנון קטגוריה:מלחמת האזרחים בלבנון קטגוריה:1982 בלבנון	2024-10-02T07:50:33
אירועי מלחמת יום הכיפורים	מלחמת יום הכיפורים נמשכה 19 יום, מ-6 באוקטובר 1973 ועד 24 באוקטובר. את 19 ימי הלחימה ניתן לחלק לשלושה שלבים: שלב ראשון, בימים 6–10 באוקטובר: בחזית הדרום - מתקפה כוללת של הצבא המצרי על קו בר-לב ונקודות אסטרטגיות בחצי האי סיני. לאחר כיבוש קו בר-לב על ידי המצרים, יצא צה"ל למתקפת נגד שנכשלה. בחזית הצפון - מתקפה כללית של הצבא הסורי על רמת הגולן שבה נכבשו שטחים נרחבים בגולן ונכבש מוצב החרמון. צה"ל עסק בבלימת האויב. שלב שני, בימים 11–14 באוקטובר: בחזית הדרום - התארגנות מחודשת של הכוחות הלוחמים וניסיון מתקפה מצרי שנבלם על ידי צה"ל. בחזית הצפון - הבקעת קווי הסורים על ידי צה"ל והתחלת התקדמותו לכיוון דמשק. שלב שלישי, בימים 15–24 באוקטובר: בחזית הדרום - לאחר קרבות עזים באזור החווה הסינית, צלח צה"ל את תעלת סואץ, כבש שטח נרחב ממערב לתעלת סואץ, וכיתר את הארמייה השלישית. בחזית הצפון - כוחות צה"ל ייצבו קו חדש בשטח סוריה, וכבשו את מוצב החרמון. להלן פירוט האירועים במהלך ימי הלחימה בכל אחת מהחזיתות: חזית הדרום (מצרים), חזית הצפון (סוריה) והחזית המדינית והבינלאומית. חזית הדרום ממוזער\|300px\|הערכות צה"ל וצבא מצרים בפתיחת מלחמת יום הכיפורים ממוזער\|296x296 פיקסלים\|הנפת דגל מצרים במוצב קו בר לב 6 באוקטובר, יום הכיפורים, יום שבת קרוב לשעה 14:00, פתחו כוחות מצריים וסוריים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בסיני וברמת הגולן. בדרום, פתחו המצרים בהרעשה ארטילרית כבדה לאורך כל תעלת סואץ שבחסותה מתבצעת צליחות של יחידות קומנדו מצרי ראשונות את תעלת סואץ. 5 דיוויזיות חי"ר מצריות צלחו את תעלת סואץ באמצעות סירות גומי, ונאחזו לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. הצולחים פרצו את סוללת העפר שבגדה הישראלית של התעלה, ולא נתקלו בהתנגדות ממשית. מול המצרים ניצבה אוגדת סיני (אוגדה 252), בפיקודו של האלוף אלברט מנדלר. חטיבה 14, בפיקודו של אל"ם (לימים אלוף) אמנון רשף, הייתה מוצבת בקו הקדמי של תעלת סואץ - קו בר-לב - מאזור האי "אל בלח" ועד "רס מעלב" בדרום, בגזרה שאורכה כ-200 ק"מ. המצרים הקימו גשרים על התעלה, והעבירו במשך הלילה לסיני כוחות שריון של הארמייה השנייה, שפעלה בגזרה הצפונית. הם הפעילו כוחות קומנדו בסיני ובמפרץ שלמה. כוחות הרגלים והשריון הישראליים הופעלו על ידי מפקדיהם בצורה בלתי מתואמת, תוך שכוחות נשלחים מול כוחות עדיפים, ונפגעים שוב ושוב על ידי טילי נ"ט מסוג סאגר ומארבים של קומנדו מצרי. חיל האוויר המצרי מבצע מתקפה רחבת היקף על שדות התעופה הישראלים בסיני, בסיסי פיקוד, סוללות טילי הוק ומטרות איכות נוספות. ההתקפות פוגעות בחלק מהיעדים ובהם שדה התעופה רפידים שהושבת, סוללת טילי הוק שהושמדה ועוד. חיל האוויר הישראלי מזניק בתגובה מטוסי ירוט רבים להגנת שמי המדינה אך בדרך כלל לא נוצרו מפגשים אוויריים. בקרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים נלחמו שני מטוסי F-4 פנטום ב-28 מיגים מצריים והפילו שבעה מהם. מסוקי סער מצריים מנחיתים כוחות קומנדו בעורף סיני במטרה לשבש הגעת תגבורת מילואים לחזית. חלק גדול מהמסוקים מופל על ידי חיל האוויר על הלוחמים שבהם. חיל האוויר הישראלי ביצע בנוסף גיחות תקיפה לאורך קו תעלת סואץ בניסיון לסייע לכוחות הקרקע ולפגוע במאמץ הצליחה המצרי, וספג אבדות כתוצאה מירי כבד של נ"מ ושל טילי קרקע-אוויר. מפציצים מדגם טופולב Tu-16 שיגרו מספר טילי אוויר קרקע "קלט" לעבר, תל אביב, יחידת בקרה אווירית 528, בסיס השליטה והמודיעין אום חשיבה, מחנה טסה, ומפקדת חיל הים בשארם א-שייח'. טיל הקלט שפגע ביב"א 528 גרם להרוגים ונזק כבד, שאר הטילים יורטו על ידי מטוסי חיל האוויר וכוחות הנ"מ לרבות הטיל ששוגר לתל אביב שהופל על ידי רס"ן איתן כרמי במיראז' 3. סטי"ל מצרי מדגם אוסה מוטבע בקרב פורט סעיד על ידי מטוס פנטום של אליעזר פריגת. ממוזער\|293x293 פיקסלים\|נגמ"ש BTR-50, מיחידה 88 - דב לבן, הייתה בבוקר המלחמה תחת פיקוד חטיבה 274. בפרוץ המלחמה נשלחה ביחד עם גדוד 225 מחטיבה 274 לאזור שארם א-שייח' ומשם עברה לא-טור עד 15 באוקטובר, לאחר מכן הצטרפה לחטיבה 14 ושירתה ב-2 צידי התעלה 7 באוקטובר, י"א בתשרי, יום א' ממוזער\|295x295 פיקסלים\|ביצורי קו בר לב כוחות שריון של הארמייה השלישית, שפעלה בגזרה הדרומית, עברו לסיני. בסך הכול עברו לסיני כמאה אלף חיילים מצרים וכ-400 טנקים. בתום היום היו למצרים 13 גשרים על תעלת סואץ. כוחות הרגלים המצריים בסיני עסקו בכיתור המעוזים, בהתחפרות ובמיקוש. כוחות חי"ר מצריים המצוידים בטילי נ"ט מסוג סאגר גרמו אבדות כבדות לשריון הישראלי, שלא היה ערוך ללחימה מסוג זה. הכוחות הסדירים של צה"ל, שעסקו לבדם בבלימת האויב, איבדו עד סוף יום זה כשני שלישים מכוחם. חיל האוויר הישראלי תקף את הגשרים המצריים על תעלת סואץ, תוך שיכולתו מוגבלת על ידי מערך טילי קרקע-אוויר שקידמו המצרים לחזית התעלה עם סיום מלחמת ההתשה. המאמץ הרב שנאלץ חיל האוויר להשקיע בסיוע לכוחות הקרקע בצפון ובדרום מנע ממנו להפעיל את תורת הלחימה שפיתח לחיסול מערכי הטילים. לפנות בוקר נערך קרב מרסא תלמאת, בין שתי ספינות דבור של חיל הים הישראלי לבין כוחות חיל הים המצרי במרסא תלמאת שבגזרה המרכזית של מפרץ סואץ, ובו הושמדו מספר כלי שיט מצריים ונפגע הכוח הישראלי. אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף אברהם אדן (אוגדה 162) הגיעה לגזרה הצפונית, ואוגדת מילואים בפיקודו של האלוף אריאל שרון (אוגדה 143) הגיעה לגזרה המרכזית. אוגדת סיני התמקדה בגזרה הדרומית. חיל האוויר הישראלי תקף שדות תעופה במצרים, והחל בתקיפת מערך הנ"מ המצרי במבצע תגר אך הפסיקו עוד בתחילתו עקב הצורך הדחוף בסיוע בחזית הסורית. ניתנה על ידי צה"ל הוראת פינוי למעוזי קו בר-לב והנחיה לנסות לחמוק מזרחה. אך המעוזים כבר היו מוקפים בכוחות מצריים שהיקשו על ביצוע ההוראה. עובדה זו לא הייתה ברורה לגמרי לפיקוד הדרום ולמפקדים הבכירים, ועל כן הושקע מאמץ רב בניסיונות לסייע למעוזים. כך נקראה חטיבת שריון 14 הסדירה לסייע למעוזים, דבר שעלה בקורבנות רבים. רוב הטנקים וכלי הרכב האחרים של החטיבה נפגעו על ידי טילי סאגר. שני מעוזים נכנעו. המצרים נפרסו ונאחזו בעמדות לאורך הגדה המזרחית של התעלה, ברצועה שרוחבה 3–4 ק"מ, ולא ניסו להמשיך ולהתקדם מזרחה. המצרים חסמו את מצרי באב אל מנדב בדרום ים סוף. בפגישה שהתקיימה בחמ"ל פיקוד הדרום באום חשיבה, אישר הרמטכ"ל, דוד אלעזר, את תוכניות מתקפת הנגד שנועדה ליום המחר, ואמר למפקדי האוגדות: "אני מבקש שתזכרו ששתי האוגדות שלכם הן כל מה שיש בין המצרים לבין תל אביב". 8 באוקטובר, י"ב בתשרי, יום ב' מעוז ישראלי שלישי נכנע בסיני. המצרים המשיכו להעביר כוחות לגדה המזרחית על-גבי הגשרים שהוקמו לאורך תעלת סואץ. צה"ל יצא למתקפת נגד: אוגדת אדן נכנסה לקרב עם הארמייה השנייה ונהדפה. שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום, שלא ידע על כישלון זה, שלח את אוגדת שרון דרומה למתקפה על הארמייה השלישית, ונאלץ להחזירה עם גבור הלחץ המצרי. בעקבות כישלון המתקפה הרחיבו המצרים את אחיזתם והגיעו במקומות מסוימים לציר החת"ם המצוי 8–10 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ. כישלון מתקפת הנגד והוויכוח מי נושא באחריות לכך היה תחילתו של ויכוח באמצעי התקשורת הישראלית בין המפקדים הבכירים בחזית הדרום שזכה לכינוי "מלחמת הגנרלים". "נשבור להם את העצמות", מבטיח הרמטכ"ל הישראלי במסיבת עיתונאים בתל אביב. חיל הים הישראלי טיבע שלוש ספינות טילים מצריות בקרב דמיט-בלטים. ממוזער\|300x300 פיקסלים\|תותח מתנייע M-50 בזמן ירי בסיני 9 באוקטובר, י"ג בתשרי, יום ג' לנוכח כישלון מתקפת הנגד הישראלית והמצב הקשה בחזית הסורית, מחליט הרמטכ"ל על ריכוז מאמץ ברמת הגולן. הרמטכ"ל מורה על הפסקת היוזמה ההתקפית בחזית סיני ועל שיפור עמדות לאחור אל ציר החת"ם ומגננה מתוך עמדות כדי להתמודד עם יתרון הכמותי הגדול של המצרים בטנקים. למרות החלטה זו, תוקפים כוחות אוגדה 143 את מתחמי "חמוטל" ו"מכשיר" בסיני והתקפתם נהדפת על ידי המצרים. שני מעוזים ישראלים נוספים נכנעו. הסתיים פינויים של אחד-עשר מעוזים. אזור דרום סיני ("מרחב שלמה") הופרד מפיקוד הדרום והפך לפיקוד עצמאי, בפיקודו של האלוף ישעיהו גביש. המצרים שניסו להתקדם דרומה נעצרו מדרום לעיון מוסה. צה"ל נערך לבלימה ב"ציר החת"ם", כעשרה ק"מ ממזרח לתעלה. ממוזער\|298x298 פיקסלים\|פינוי פצוע במסוק יסעור במהלך הלחימה בחזית הדרומית 10 באוקטובר, י"ד בתשרי, יום ד' רא"ל חיים בר-לב התמנה למפקד חזית הדרום, בעקבות תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, בימי הלחימה הראשונים. על האלוף גונן אמרה "ועדת אגרנט": "לא עמד כראוי במילוי תפקידו והוא נושא בחלק ניכר של האחריות למצב המסוכן שבו נתפסו כוחותינו". ממוזער\|304x304 פיקסלים\|המלחמה בגזרה הצפונית בסיני 11 באוקטובר, ט"ו בתשרי, יום ה' התחיל השלב השני ללחימה בחזית הדרום, שלב שבו עסק צה"ל במגננה למניעת התקדמות המצרים, ובהיערכות לשלב הבא, שלב התקיפה. לפנות בוקר חיל הים הישראלי טיבע ספינת טילים מצרית מדגם קומאר בים סוף. חיל האוויר הפציץ את גשר בנהא בעומק הדלתא המצרית ובכך ניתק כבלי תקשורת מאובטחים למטרות מודיעין. בהפצצה הופלו שני מטוסי פנטום ישאליים. מבצע פונטיאק - בו הובילו מסוקי יסעור כוח בן 22 לוחמים בפיקוד סא"ל עמוס ירון, ובהם תותחנים מצוידים בשני תותחי M-102 ואנשי מילואים מסיירת מטכ"ל שאבטחו את התותחנים, לג'בל עתקה במצרים. כוח זה טיווח וירה 90 פגזים על מפקדות הארמייה השלישית וצומת חיוני באזור הק"מ ה-101 על ציר קהיר-סואץ והסב להם נזקים ואבדות בטרם התפנה ללא נפגעים. 12 באוקטובר, ט"ז בתשרי, יום ו' המצרים העבירו מזרחה כוחות שריון ונ"מ כהיערכות למתקפה כללית של הארמייה השנייה והארמייה השלישית. מעוז "המזח", מול פורט תאופיק, נכנע. ממוזער\|303x303 פיקסלים\|אפרים חמיאל, קצין דת במילואים בחטיבה 274, מתפלל תפילת שחרית בסיני על רקע תנועת טנקים 13 באוקטובר, י"ז בתשרי, יום שבת האלוף אלברט מנדלר, מפקד אוגדת סיני (252), נהרג מפגיעה ישירה בנגמ"ש הפיקוד שלו שנע על ציר הגידי, ככל הנראה עקב כך שברשות המצרים היו מפות הקוד "סיריוס". את הפיקוד על האוגדה קיבל האלוף קלמן מגן. סיירת מטכ"ל מבצעת את מבצע "זנבר". הסיירת, בפיקוד גיורא זורע, מוטסת בעזרת שלושה מסוקי יסעור מרפידים לעומק כביש סואץ-קהיר עם ג'יפים שעליהם תול"רים ופוגעים בשדה תעופה כותמיה.. מטוסי הוקר הנטר תוקפים יחידת ארטילריה הכפופה לאוגדת שרון משמידים מצבור תחמושת של תותחי 175 מ"מ ופוגעים ב-48 חיילים ישראלים. מספר מטוסי האנטר מופלים. 14 באוקטובר, י"ח בתשרי, יום א' המצרים פתחו במתקפה לאורך החזית, במגמה להבקיע לעומק סיני. הכוחות המצריים פרצו בחמישה מקומות, הדרומי בהם בוואדי מבעוק. כוחות קרקעיים של צה"ל, בסיוע נרחב של חיל האוויר, בלמו מתקפה זו. המצרים איבדו במהלך זה כ-200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לצה"ל. תבוסה זו של המצרים שכנעה את הממשלה לאפשר לצה"ל לצלוח את התעלה ולפתוח במתקפה בצידה המערבי של התעלה. על שלב זה בלחימה אמר חיים בר-לב, "המצרים חזרו לעצמם ואנחנו חזרנו לעצמנו". חיל האוויר פגע בשלושה שדות תעופה גדולים במצרים תוך ניהול קרבות אוויר קשים. חיל הים טיבע כ-19 ספינות וסירות מצריות בראס-ע'ריב בים סוף. 15 באוקטובר, י"ט בתשרי, יום ב' ממוזער\|311x311 פיקסלים\|טנקים ישראלים בסיני התחיל השלב השלישי ללחימה בחזית הדרום, שלב שבו עבר צה"ל למתקפה שבסופה צלח את תעלת סואץ והשתלט על שטחים שממערב לתעלה. עם ערב התחיל מבצע אבירי לב של צה"ל לצליחת תעלת סואץ. משימת הצליחה הוטלה על אוגדת שרון וכוחות ההנדסה של פיקוד הדרום. בלילה שבין ה-15 ל-16 בחודש צלחו כוחות צנחנים בסירות גומי בפיקודו של המח"ט דני מט את התעלה באזור התפר שבין הארמייה השנייה לשלישית, מצפון לאגם המר, ותפסו ראש גשר ממערב לתעלה. התחיל קרב החווה הסינית באזור האגם המר הגדול על גדת תעלת סואץ. 16 באוקטובר, כ' בתשרי, יום ג' לאחר שגשר הדוברות וגשר הגלילים נתקעו בדרך, דוברות "תמסח" של צה"ל הגיעו לאזור הצליחה והעבירו גדוד טנקים (21 טנקים) לצד המערבי של התעלה. גדוד טנקים ונגמ"שים של צה"ל, שחצו את התעלה, יצאו לפשיטה על בסיסי טילים מצריים. הכוח הישראלי השמיד שלושה בסיסי טילי נ"מ, מצבורי כלי רכב, נגמ"שים וטנקים. לאחר הפגיעה בבסיסי הנ"מ המצריים, החל חיל האוויר הישראלי לפגוע במטרות עומק במצרים ושיבש את צירי האספקה שלהם. 17 באוקטובר, כ"א בתשרי, יום ד' בלילה שבין ה-16 ל-17 בחודש חדרה חוליה ישראלית של הקומנדו הימי לנמל פורט סעיד ופגעה בספינות אחדות. חיל ההנדסה הישראלי הקים גשר ראשון על התעלה, "גשר הדוברות", שהורכב מדוברות מצופים "יוניפלוט". ב 18:30 בערב החלו לעבור כוחות שריון על גבי הגשר. טורי שריון של הכוח הישראלי המשיכו להתקדם בגדה המערבית של התעלה והשמידו בדרכם בסיסי טילים וסוללות ארטילריה. גדוד 890 של חטיבת הצנחנים ספג אבדות כבדות בקרב בחווה הסינית. בצהריים יצא כוח צנחנים לטיהור שטח שמצפון לראש הגשר בגדה המערבית, נתקל בהתנגדות מצרית עזה באזור כפר סרפאום ונסוג לאחר שספג אבדות כבדות. לקראת ערב נודע למצרים דבר צליחת התעלה על ידי צה"ל, והחלו להפנות כוחות לראש הגשר לבלימתה. כוחות מאוגדת מגן ומאוגדת סיני השמידו חטיבה מצרית שנעה לאורך האגם המר. ממוזער\|304x304px\|טנק של צה"ל חוצה את תעלת סואץ על דוברת תמסח 18 באוקטובר, כ"ב בתשרי, יום ה' בלילה שבין ה-17 ל-18 באוקטובר החלה אוגדת אדן לחצות את התעלה, והתקדמה תוך שהיא משמידה סוללות טילים. חטיבה 421 נעה לכיוון צפון מערב והרחיבה את ראש הגשר עד לעומק של 9 ק"מ תוך שהיא משמידה בסיס טילי קרקע אוויר ומעל 40 טנקים מצריים ללא אבדות לצה"ל. כוחות אוגדת שרון כבשו את החווה הסינית. חיל האוויר המצרי מבצע מאמץ מרוכז לתקיפת ראש הגשר הישראלי. מופעלים 20 מטוסי תקיפה ומסוקי מי-8 שמטילים חביות נפל"ם. בקרבות אוויר מופלים 14 מטוסים ושבעה מסוקים. במסגרת מבצע מפצח 22, תקף חיל האוויר הישראלי את מערכי הטילים נגד מטוסים של צבא מצרים באזור קנטרה-אסמאעיליה. בתקיפה הושמדו שש סוללות טילים מצריות, מול אובדן של שישה מטוסי קרב ישראלים מדגם פנטום וסקייהוק. שמאל\|ממוזער\|310x310px\|צליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית 19 באוקטובר, כ"ג בתשרי, יום ו' בשעה 10:00 לערך צולחת חטיבה 14 את התעלה מערבה, נעה צפונה וכובשת את מתחם אורחה ובכך מרחיבה את האחיזה מצפון לראש הגשר. כוחות צה"ל מצליחים להרחיב את האחיזה גם בדרום ובמערב. חיל ההנדסה הישראלי וכוחות שריון פורסים את גשר הגלילים על פני התעלה. חיל הים הישראלי הפגיז דרכים, מתקנים ומחנות צבאיים בדלתא של הנילוס. ממוזער\|261x261 פיקסלים\|הצבת גשר הדוברות של צה"ל על פני תעלת סואץ 20 באוקטובר, כ"ד בתשרי, יום שבת החלה ההתקדמות מראש הגשר. אוגדת שרון התקדמה צפונה בשתי גדות התעלה, ועד ה-22 בחודש הגיעה למבואות אסמאעיליה. אוגדת אדן התקדמה דרומה, ובעקבותיה, ממערב לה, התקדמה אוגדת סיני לכיוון העיר סואץ ונמל עדביה. השריון הישראלי התחיל לכתר את הארמייה המצרית השלישית, שהתמקמה והתחפרה ממזרח לתעלת סואץ בימי המלחמה הראשונים. 21 באוקטובר, כ"ה בתשרי, יום א' צה"ל הרחיב את ראשי הגשר במערב התעלה וחדר כ-15 ק"מ בעומק מצרים. 22 באוקטובר, כ"ו בתשרי, יום ב' בלילה שבין ה-21 ל-22 באוקטובר פעלה חוליה של הקומנדו הימי בנמל ע'רדקה וטיבעה סטי"ל מצרי מדגם קומאר. כוחות צה"ל ניתקו את הקשר היבשתי בין אסמאעיליה לסואץ. כוחות צה"ל התקדמו על כביש סואץ-קהיר, והגיעו לקילומטר ה-101 מקהיר. מתקפת טילי הסקאד - שיגור מטח של שלושה טילי סקאד מצריים אל עבר ראש הגשר הישראלי באזור הצליחה. ב-18:52 נכנסה לתוקף הפסקת האש הראשונה, שלא נשמרה.שמאל\|ממוזער\|250px\|חייל צה"ל על הכביש לאסמאעיליה. 23 באוקטובר, כ"ז בתשרי, יום ג' הפסקת האש לא נשמרה על ידי שני הצדדים - הושלם כיתור הארמייה השלישית של מצרים, שכוחותיה נמצאו בסיני. ממוזער\|250px\|שמאל\|אל"ם זאב אלמוג (מימין), מפקד זירת ים סוף וסא"ל עוזי לבצור (במרכז), מג"ד 195, לוקחים בשבי את המז"ר המצרי (משמאל) בנמל עדביה 24 באוקטובר, כ"ח בתשרי, יום ד' כוחות שריון של צה"ל כבשו את נמל עדבייה בחוף המערבי של מפרץ סואץ. ספינות דבור של חיל הים תפסו את הנמל. אוגדת אדן ניסתה לכבוש את העיר סואץ, אך נתקלה בהתנגדות עזה וספגה אבדות כבדות. הפסקת אש בחזית הדרום. צה"ל התבסס באדמת מצרים ("אפריקה", בלשון החיילים), וכוחותיו היו מרוחקים 100 ק"מ בלבד מקהיר. הארמייה השלישית כותרה, וחייליה היו נתונים בסכנת גוויעה בצמא וברעב. חזית הצפון שמאל\|ממוזער\|300px\|מפה של חזית הצפון 6 באוקטובר, יום הכיפורים, שבת בשעה 13:55, במקביל למהלך המצרי, פתח הצבא הסורי במתקפה רחבה: 3 דיוויזיות חיל רגלים ממוכן תקפו ברמת הגולן, לכל אורך הגבול הסורי-ישראלי, ואליהן הצטרפו שתי דיוויזיות משוריינות. במקביל בוצעה התקפה רחבה של 132 מטוסי קרב סוריים של מטרות איכות צבאיות בצפון מדינת ישראל. מוצב החרמון הישראלי, ששימש מוצב תצפית חשוב של המודיעין וחיל האוויר, נפל בשעה 16:00 בידי כוח צנחנים וקומנדו סורי, שהוטס למקום במסוקים. הסורים השתלטו רק על המפלס העליון של המוצב ופיזרו עשן בעזרת מכונת עשן באולם המרכזי. בשאר המוצב עדיין נמצאו חיילים. בשעה 21:00 הצליח לצאת מהמוצב כח של 17 חיילים, בהם מפקד המוצב, ועשרה מהם הגיעו בשלום לאזור בשליטת צה"ל. ב-12 באוקטובר חדרו הסורים אל חדרי המוצב הפנימיים ותפסו את כל מי שהסתתר שם. בהגנה על רמת הגולן עסקה אוגדה 36 - אוגדה סדירה בפיקודו של תא"ל רפאל איתן. עם תחילת הלחימה הגזרה התחלקה בין חטיבה 7 בצפון וחטיבה 188 בדרום. עקב ההנחה שעיקר המאמץ הסורי יתרכז בצפון רוכזו שם שלושה גדודי שריון ובדרום שני גדודים. בצפון הגולן לא הצליחו הסורים להבקיע את קווי ההגנה של צה"ל. בדרום הצליחו הסורים להבקיע את המערך הישראלי - היישובים בדרום הגולן פונו מיושביהם. ניתנה הוראה לפנות ארבעה מוצבים. שלושה פונו והרביעי כותר על ידי כחות סוריים. אל אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, הצטרף מפקד חיל האוויר לשעבר, מרדכי הוד, שתיפקד כמפקד הסיוע האווירי בפיקוד הצפון. קרבות שריון כבדים ברמת הגולן - באחמדיה ובקוניטרה וצומת רפיד. ממוזער\|305x305 פיקסלים\|הפגזות במלחמת יום הכיפורים 7 באוקטובר, י"א בתשרי, יום א' בקרב לטקיה תקף חיל הים הישראלי את הצי הסורי וטיבע חמש ספינות סוריות. חיל השריון הישראלי יחד עם חיל האוויר הישראלי, עיכבו את התקדמות הסורים בגזרה הצפונית של רמת הגולן. הסורים פרצו אל עבר חושניה במרכז רמת הגולן. כוח סורי (חטיבה משוריינת, חוד דיוויזיית החי"ר 9) נע מכודנה (שם הבקיעו הסורים את מערך ההגנה הישראלי) מערבה ופונה צפונה מתוך כוונה לאגף את חטיבה 7 באזור קוניטרה. "כוח טייגר", כוח של חטיבה 7 בגודל פלוגה מוקטנת (7 טנקים) בפיקודו של סרן מאיר זמיר, חיכה במארב והצליח לפגוע בכ- 60 כלים סוריים. החטיבה הסורית נבלמה והכוח הסורי נסוג. חיל האוויר הישראלי נכשל בתקיפת מערך טילי הנ"מ הסורי במבצע דוגמן. חטיבה 188 ("ברק"), בפיקודו של אל"ם יצחק בן-שהם, שנשאה בעול הבלימה העיקרי בדרום הגולן, איבדה חלק ניכר מכוחה. חטיבה 7, בפיקודו של אל"ם אביגדור בן-גל, שנשאה בעול הבלימה העיקרי בצפון הגולן, שילמה אף היא מחיר כבד. לכוחות השריון הסוריים נגרמו אבדות כבדות ביותר. כוחות מילואים החלו להגיע לרמת הגולן. המלחמה נערכה בשתי גזרות: הצפונית באחריות אוגדת איתן, והדרומית באחריות אוגדת מילואים בפיקודו של האלוף דן לנר. דיוויזיית השריון הראשונה הסורית התקדמה מחושניה צפונה במקביל ל"כביש הנפט" עד נפח. מפקדת אוגדת איתן נאלצה לנטוש את מחנה נפח. בנפח התפתח קרב בין קבוצת טנקים ("כח צביקה", חלקים מחטיבת המילואים 179 וכן חלקים מחטיבה 188) בפיקוד מח"ט 188 יצחק בן-שהם לבין הכוחות הסורים, בהמשך הצטרפו אליהם כוחות מחטיבה 679 של אורי אור. במהלך הקרב נהרג בן-שהם. בדרום התקדמו הסורים אל מעברי הירדן, והגיעו עד קצביה ומושב נוב, מרחק 7 ק"מ מהכנרת. במאמץ רב, ובסיוע מסיבי של חיל האוויר הישראלי, הצליחו הכוחות הישראליים, עד הערב, לבלום את התקדמות הסורים. אוגדה נוספת, בפיקודו של תא"ל משה פלד, שהייתה עתודה מטכ"לית, הופנתה לחזית הצפון, בהתאם להערכה שמצב צה"ל שם קשה יותר. בשעות הערב מגיע רב-אלוף בר-לב למוצב הפיקוד כדי לעזור להכין את התוכנית למתקפת הנגד למחרת בבוקר. ממוזער\|289x289 פיקסלים\|ניסיון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים. 8 באוקטובר, י"ב בתשרי, יום ב' ברמת הגולן עבר צה"ל למתקפת נגד. אוגדת פלד תקפה מדרום, אוגדת לנר תקפה במרכז, ובצפון נמשכה הבלימה. כוח של גולני מנסה לכבוש את מוצב החרמון מהסורים אך נסוג לאחר שספג אבדות. הסורים שיגרו טילי קרקע-קרקע טקטיים מדגם פרוג לעבר מטרות בצפון הארץ. ממוזער\|329x329 פיקסלים\|הקרב על עמק הבכא 9 באוקטובר, י"ג בתשרי, יום ג' נמשכת הדיפת הצבא הסורי במרכז ודרום רמת הגולן. קרב עמק הבכא - הסורים ערכו מאמץ גדול להבקעה בגזרת קוניטרה, אך נכשלו. חלק ניכר מהכוח הסורי הושמד בקרבות שריון. חיל האוויר הישראלי החל בתקיפת מטרות תשתית בסוריה: תחנות כוח, בתי זיקוק, מאגרי דלק, שדות תעופה ועוד. שבעה מטוסי F-4 פנטום של חיל האוויר הישראלי תקפו את בניין המטכ"ל הסורי ואת מפקדת חיל האוויר הסורי בדמשק. התקיפה המדויקת, שבוצעה בלבה של דמשק, הייתה פעולת גמול על פגיעת טילי פרוג-7 סוריים במגדל העמק ובבסיס חיל-האוויר ברמת דוד. המטכ"ל הסורי מוקם במרכזו של אזור צפוף בנ"מ, מוגן בטילי קרקע-אוויר, והמבצע המורכב נערך במזג-אוויר סוער. חיל הים הישראלי תקף מתקני דלק בסוריה. כוח מסיירת מטכ"ל, בפיקוד יוני נתניהו, אשר שימש כפלוגת סיור מובחרת באוגדה 36, שהייתה בפיקודו של רפול, הוקפץ למחנה נפח בעקבות הודעה על חדירת מסוקים המנחיתים לוחמי קומנדו סורים בקרבת הבסיס. במהלך הקרב בין סיירת מטכ"ל לבין הקומנדו הסורי נהרגו כארבעים לוחמים סורים ושני לוחמים מכוח הסיירת. 10 באוקטובר, י"ד בתשרי, יום ד' חיל האוויר הישראלי תקף שדות תעופה בסוריה. בין היתר מופצץ שדה התעופה חלב ומאלץ מטוסי תובלה סובייטיים שנשלחו כחלק מהרכבת האווירית לשוב על עקבותיהם. חיל האוויר תקף את תחנות הכוח הגדולות "קאנטינה" ו"אוקלהומה" צפונית לדמשק ואת תחנת הכוח של חומס שסיפקו כשלושת רבעי מתצרוכת החשמל בסוריה ומביא לשיבושים קשים במשק החשמל שנמשכו מספר חודשים לאחר המלחמה. כוחות צה"ל הצליחו להסיג את הכוחות הסוריים מעבר לקו הסגול. הסורים נהדפים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שאיבדו כ-900 טנקים. צה"ל נערך לקרב הבקעה לעבר דמשק. 11 באוקטובר, ט"ו בתשרי, יום ה' התחיל השלב השני בחזית הצפון, שבו עבר צה"ל למתקפה. אוגדת איתן הבקיעה את דרכה אל מעבר ל"קו הסגול" (קו הגבול לפני המלחמה) והתקדמה אל מזרעת בית-ג'ן. אוגדת לנר הבקיעה גם כן אל מעבר לקו הסגול אך ספגה אבדות כבדות. שבעה סטיל"ים של חיל הים הישראלי הפגיזו שני נמלי ים סוריים (נמל לטקיה ונמל מינת אל-ביידה), הבעירו חוות מכלי דלק בבניאס ופגעו בספינות טילים סוריות. 12 באוקטובר, ט"ז בתשרי, יום ו' לפנות בוקר, כוח של סיירת צנחנים, בפיקוד שאול מופז, ביצע את מבצע כותונת פשיטה לעומק סוריה, סמוך למשולש הגבולות עם ירדן ועיראק והפצצת גשר שעליו נעו כוחות משלוח מעיראק לחזית הסורית. אוגדת איתן ואוגדת לנר המשיכו בדרכן לעבר דמשק. בין השעות 06:00 ועד 09:10 חיל האוויר הסורי מבצע למעלה ממאה גיחות תקיפה של הכוח הישראלי במובלעת במאמץ מרוכז. התקיפות מצליחות להאט את התקדמות הכיבוש של אוגדה 36 ואוגדה 210 הישראליות. בקרבות אוויר ובאש נ"מ מופלים תשעה מטוסים סוריים. חיל המשלוח העיראקי שהגיע לחזית רמת הגולן יום קודם לכן, פתח במתקפה בעוצמה של שתי חטיבות על כוחות צה"ל שהחזיקו במובלעת, הקרב נמשך עד בוקר המחרת ועצר את התקדמותה של אוגדת לנר. תותחי צה"ל הפגיזו לפנות בוקר את שדה התעופה אל-מאזה שבפרברי דמשק. ממוזער\|309x309 פיקסלים\|מטוס מיראז' 5 של חיל האוויר הישראלי טס מעל רמת הגולן ממוזער\|319x319 פיקסלים\|ירי חיל התותחנים של צה"ל ברמת הגולן 13 באוקטובר, י"ז בתשרי, יום שבת כוח של סיירת צנחנים, בפיקוד שאול מופז, יוצא למבצע דוידקה פשיטה לעומק סוריה, למבצע הריסת גשר באזור קטייפה בעומק של כ-350 קילומטר מגבול ישראל במטרה לשבש את תנועת אמצעי לחימה שנעה עליו בציר חומס-דמשק. זאת בעקבות הצלחת מבצע כותונת הדומה שנערך בלילה הקודם. המבצע לא מצליח והכוחות מפונים תחת אש אך ללא נפגעים. בשעות הבוקר הפציץ חיל האוויר הישראלי את שדה התעופה אל מאזה בדמשק. מטוס ישראלי אחד הופל, טייסיו נטשו וחולצו בשלום. חיל האוויר הסורי ממשיך במאמץ המרוכז לבלימת הכוח הישראלי במובלעת שהחל ביום ה-12 באוקטובר ומבצע מעל מאה גיחות. בחלק מהגיחות מותקפים בטעות כוחות סוריים ועיראקיים. בקרבות אוויר מופלים 11 מטוסים סוריים. אוגדת לנר טמנה מארב לכוח העיראקי והכתה אותו בעוצמה רבה. בליל ה-13–14 כבש גדוד 567 מחטיבת צנחנים 317 בפיקודו של סא"ל אלישע שלם את תל א-שמס. ירדן שלחה חטיבת שריון לרמת הגולן. ממוזער\|316x316 פיקסלים\|ירי חיל התותחנים בקרב עמק הבכא 14 באוקטובר, י"ח בתשרי, יום א' לפנות בוקר תותחי צה"ל מפגיזים בשנית את שדה התעופה אל מאזה. חיל האוויר הפציץ שדה תעופה מערבית לדמשק. 15 באוקטובר, י"ט בתשרי, יום ב' חיל האוויר מפציץ מכלי דלק בטרטוס. 16 באוקטובר, כ בתשרי, יום ג' עם שחר מבוצעת תקיפה משולבת של כוחות סוריים, ירדניים ועיראקיים על כוחות צה"ל במובלעת שנכבשה על ידו. חיל משלוח עיראקי מדרום מזרח, חטיבת שריון 40 ירדנית מדרום וכוח שריון סורי מצפון. ההתקפה נהדפה על ידי צה"ל. 18 באוקטובר, כ"ב בתשרי, יום ה' הסורים המשיכו בהפגזות מקומיות ובניסיונות תקיפה מן האוויר. 19 באוקטובר כ"ג- בתשרי, יום ו' לפנות בוקר כובש כוח צנחנים את כפר אום בוטנה. במהלך היום מנסים הסורים לכבוש מחדש את הכפר ללא הצלחה. הכוחות העיראקים והירדנים תוקפים את כוחות צה"ל בדרום המובלעת. 21 באוקטובר, כ"ה בתשרי, יום א' כוח צנחנים במילואים מונחת בחרמון הסורי וכובש את המוצבים הסוריים. בקרב קשה ורב נפגעים, שנמשך 12 שעות, כובש כוח של חטיבת גולני את מוצב החרמון, "העיניים של המדינה", שנפל בידי הסורים בשעות הראשונות למלחמה. 22 באוקטובר, כ"ו בתשרי, יום ב' הפסקת אש בחזית הסורית. 23 באוקטובר, כ"ז בתשרי, יום ג' הפסקת האש הופרה - הסורים הפגיזו את כוחות צה"ל ברמת הגולן וישובים בעמק החולה. חיל האוויר הישראלי פגע בבתי הזיקוק שבחומס ומאגרי דלק בחן עייש שבצפון סוריה. 24 באוקטובר, כ"ח בתשרי, יום ד' הפסקת אש. הזירה המדינית 6 באוקטובר, יום הכיפורים, שבת לפנות בוקר נמסרת לדרג המדיני והצבאי ידיעה ממקור מודיעיני איכותי כי מלחמה כוללת תפרוץ במתואם בחזית סוריה ובחזית מצרים בשעה 18:00. משיקולים מדיניים בשל חשש מפגיעה בנכונות של ארצות הברית לסייע לישראל במלחמה, ביטלה ראש הממשלה, גולדה מאיר מתקפת מנע שעמד חיל האוויר הישראלי להנחית בצהריים על שדות התעופה בסוריה. ראש הממשלה, גולדה מאיר, מודיעה לאומה על פרוץ המלחמה. דבריה באו לחזק את רוח העם, אך מרחקם מהאמת התברר במהרה. בין השאר אמרה: "צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבדות רציניות... אנו לא הופתענו. שירותי המודיעין ידעו כי צבאות מצרים וסוריה נערכים להתקפה משולבת". 8 באוקטובר, י"ב בתשרי, יום ב' שר הביטחון, משה דיין, מתחיל לדבר, בפורום "ועדת העורכים" ובפורומים נוספים, על "חורבן הבית השלישי". ראש הממשלה, גולדה מאיר, מונעת ממנו לשאת דברים לאומה ברוח זו. 9 באוקטובר, י"ג בתשרי, יום ג' 10 באוקטובר, י"ד בתשרי, יום ד' המעצמות הגדולות הציעו הפסקת אש, אך כל המדינות הלוחמות דחו הצעה זו. ברית המועצות החלה להעביר לסוריה ולמצרים ציוד מלחמתי ברכבת אווירית וימית. 12 באוקטובר, ט"ז בתשרי, יום ו' לנוכח האבדות הכבדות של צה"ל, כפי שדווחו על ידי הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ועל ידי מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, מודיעה ישראל למזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, על הסכמתה להפסקת אש. נשיא מצרים, סאדאת, דחה הצעה זו. לאחר סירובו של סאדאת להפסקת אש ותחילתה של הרכבת האווירית הסובייטית, מורה נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, על הפעלת רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל. 14 באוקטובר, י"ח בתשרי, יום א' שמאל\|ממוזער\|250px\|טנק מסוג M60 פטון נפרק ממטוס C-5 גלקסי במהלך מבצע ניקל גראס מטוס "גלקסי" אמריקני ראשון נוחת בלוד, ובו אמצעי לחימה לישראל. הרכבת האווירית פעלה במשך כחודש, והובילה מדי יום כאלף טון של אמצעי לחימה. 16 באוקטובר, כ' בתשרי, יום ג' ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין, מגיע למצרים, כדי לשדל את סאדאת להסכים להפסקת אש. 19 באוקטובר, כ"ג בתשרי, יום ו' בעקבות התקדמות צה"ל מעבר לתעלה מחליטה ברית המועצות למנוע תבוסה מצרית. מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג'ר, הוזמן למוסקבה, ושם הוסכם, לאחר שני ימי משא-ומתן, לכפות הפסקת אש. במקביל הטילה ההנהגה הסובייטית על הצבא האדום הוראה לתקוף את ישראל במידה ולא תיעתר. הצבא האדום מכין נתיבי טיסה למפציצים אשר היו אמורים להמריא מאוקראינה. 22 באוקטובר, כ"ו בתשרי, יום ב' החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם הורתה על הפסקת אש תוך 12 שעות מרגע קבלת ההחלטה, כלומר בשעה 17:52. הפסקת האש לא התממשה, משום שהכוחות הלוחמים המשיכו לירות זה על זה. 23 באוקטובר, כ"ז בתשרי, יום ג' סוריה נענתה להפסקת האש. החלטה 339 של מועצת הביטחון של האו"ם הורתה על הפסקת אש מיידית, הצבת משקיפי או"ם בקווים, וחזרה לעמדות שהחזיקו הצדדים בעת הפסקת האש הקודמת. 24 באוקטובר, כ"ח בתשרי, יום ד' מצרים וישראל הסכימו להפסיק את האש בשעה 7:00, ללא חזרה לעמדות קודמות. 25 באוקטובר, כ"ט בתשרי, יום ה' החלה הפסקת האש בין ישראל למצרים. ברית המועצות איימה בהתערבות בלחימה, ובתגובה הוכרזה כוננות בצבא ארצות הברית. לקריאה נוספת ראו מלחמת יום הכיפורים. הערות שוליים קטגוריה:מלחמת יום הכיפורים	2024-02-26T16:08:59
הסטוריה של ארץ ישראל	REDIRECT היסטוריה_של_ארץ_ישראל	2015-09-26T11:02:30
מקצועות	הפניה :קטגוריה: מקצועות	2006-11-25T08:43:21
פאק צ'ונג-הי	פַּאק צ'וֹנְג-הִי (בכתב הנגול: 박정희; בהנג'ה: 朴正熙; נהגה כ"פַּאק צַ'אנְג-חְאִי", IPA: [pak.ʨʌŋ.xɰi]; 14 בנובמבר 1917 – 26 באוקטובר 1979) היה מדינאי, דיקטטור ומצביא דרום קוריאני שכיהן כנשיאהּ השלישי של קוריאה הדרומית והנהיג אותה משנת 1961 ועד ההתנקשות בו ב-1979. צ'ונג-הי פאק נולד ב-14 בנובמבר או ב-30 בספטמבר 1917 במחוז קיונגסאנג בקוריאה (זאת הייתה כבושה באותה העת על ידי יפן), לא הרחק מהעיר טגו. בשנת 1937 עבר למנצ'וקוו (בזמנו, מדינת-חסות יפנית במנצ'וריה), שם נרשם לאקדמיה הצבאית היפנית. הוא עבר לאקדמיה הצבאית שבטוקיו והיה בוגר מחזור 1944. יריביו הפוליטיים לא שכחו לו את הפרק היפני בתולדותיו. עם תום הכיבוש היפני בקוריאה בסיום מלחמת העולם השנייה, מצא דרכו לאקדמיה הצבאית של ארצות הברית בקוריאה הדרומית, שהקימו האמריקנים זמן קצר קודם לכן. במלחמת קוריאה, נלחם בשורות הצבא הדרום קוריאני. ב-16 במאי 1961 עמד בראש הפיכה צבאית בקוריאה הדרומית. להפיכה, שנחלה הצלחה, היו שותפים כמה מבכירי הצבא. בלחץ ממשל קנדי האמריקני, הושב השלטון האזרחי על כנו. עם עריכת בחירות ב-15 באוקטובר 1963 גבר פאק ברוב קטן על יריבו, נציג המפלגה הדמוקרטית ונשיאה הקודם של קוריאה הדרומית, יון פו-סאן. הגם שנוהגים לייחס לפאק תפקיד מכריע בהתפתחות הכלכלה הדרום-קוריאנית, הרי שנטייתו הידועה לשמצה לריכוז סמכויות השלטון בידיו זיכתה אותו בביקורת רבה בארצו שלו ובמדינות המערב גם יחד. ב-1964, הביא לנרמול היחסים הדיפלומטיים עם יפן. היה זה צעד מאוד לא פופולרי, שגרם לסערה בציבור. בתגובה, הכריז על מצב חירום במדינה והשיב על כנו את המשטר הצבאי בה. אף כי מוסדות הדמוקרטיה לא בוטלו, הועצמה עד מאוד סמכות הנשיא בחוקתה החדשה של הדמוקרטיה הדרום-קוריאנית, פרי יצירתו, "חוקת יושין" (1972). ב-15 באוגוסט 1974 נכשלה התנקשות של סוכני קוריאה הצפונית בפאק, שבמהלכה נהרגה אשתו. ב-26 באוקטובר 1979 נרצח פאק צ'ונג-הי, בשעת ארוחת הערב, בידי קים צ'ה-גיו, ראש סוכנות הביון המרכזית של קוריאה הדרומית. ב-2012 נבחרה בתו של פאק, פאק גון-הייה, לנשיאת קוריאה הדרומית. ביוגרפיה שנים ראשונות פאק נולד בשנת 1917 למשפחת חקלאים ענייה. בצעירותו היה פאק ילד שאפתן ונלהב וחיפש את הדרך להשגת השפעה על אף היותו קוריאני במהלך הכיבוש היפני בחצי האי הקוריאני, ומכאן "נחות" ליפנים הכובשים. פאק למד במכללת מורים ועבד זמן קצר כמורה לדקדוק בבית הספר היסודי של מונגינג, עיירה קטנה במחוז קינגסאנג-פוקדו לפני שהחליט להמשיך בקריירה צבאית. בשנת 1931 התרחשה הפלישה היפנית למנצ'וריה, במסגרתה נכבשה מנצ'וריה (צפון-מזרח סין) מידי קצינים שאפתנים בשורות הצבא הקיסרי היפני ובהמשך השטחים הכבושים הפכו למדינת חסות יפנית בשם מנצ'וקוו. עם הקמתה של מנצ'וקוו, פאק עבר אל מדינת החסות ונרשם שם למבחני קבלה לאקדמיה צבאית. פאק עבר את מבחן הכניסה עבור האקדמיה הצבאית המנצ'ורית בניסיונו הראשון. כישרונותיו כקצין הוכרו במהירות והוא היה אחד הקוריאנים המעטים שהורשו ללמוד ולהתאמן באקדמיה הצבאית הקיסרית היפנית ליד טוקיו. עם הכשרתו בשנת 1944 והפיכתו לצוער הוצב בתור מפקד רגימנט חיל רגלים בצבא קוואנטונג (הזרוע הצבאית של יפן במנצ'וריה) ושירת בתפקיד זה עד לכניעת האימפריה היפנית בשנת 1945, בסופה של מלחמת העולם השנייה. לאורך תקופת שירותו בצבא הקיסרי היפני פאק לא השתתף באירועים צבאיים משמעותיים אך פעל מספר פעמים להפלת מרידות של קוריאנים אנטי-יפנים בדרום מנצ'וקוו. על פועלו במנצ'וקוו ניתן לו אישית שעון זהב מידי קאנגדה, קיסר מנצ'וקוו. ממוזער\|פאק בהיותו חייל בצבא הקיסרות היפנית. עם כניעת האימפריה היפנית, חצי האי הקוריאני חולק בין אזורי כיבוש על גבי קו רוחב 38 צפון בין ארצות הברית בדרום וברית המועצות בצפון. כשפאק שוחרר מהצבא היפני המובס, הוא חזר לכפר הולדתו ובילה שנה שקטה בה עבד בחקלאות למחייתו. הודות לרקע שלו בצבא היפני ניתן היה לצפות בידי קרוביו את הצטרפותו של פאק לצבא הדרום קוריאני המאורגן (שהיה אז עדיין תחת השפעה אמריקאית), וכך גם רבים מבני דורו שהיו בעלי רקע צבאי דומה. כשנכנס לאקדמיה הצבאית הקוריאנית בספטמבר 1946, הוא חזר לקריירה הצבאית שהחל קודם לכן. בצבא הקוריאני עם סיום לימודיו בדצמבר אותה שנה הוא הועלה לדרגת קפטן. חוקת קוריאה הדרומית אומצה ב-17 ביולי 1948, מה שהפך אותה לאומה עצמאית קפיטליסטית פרו-מערבית המופרדת מקוריאה הצפונית שהייתה בשליטה קומוניסטית. פאק הודח מתפקידו הצבאי בשנת 1948, עקב האשמות ששיתף פעולה עם פעילים קומוניסטים. קצינים הממונים עליו התחננו בפני ממשלת לי סינג-מן לחוס על חייו של פאק על בסיס הפוטנציאל הרב שלו כקצין צבאי. הסכסוך האידאולוגי בין צפון ודרום קוריאה הגיע לנקודת הצתה כאשר צפון קוריאה פלשה לדרום ביוני 1950 ובכך החלה את מלחמת קוריאה. עם תחילת המלחמה פאק נקרא לשוב לצבא הדרום במהרה. הקריירה של פארק התאפיינה בעלייה מתמדת בשורות הצבא החדש שהתרחב במהירות - במיוחד במהלך מלחמת קוריאה. פארק הוכיח הן את הפוטנציאל שלו והן את נאמנותו במהלך שירותו בכוחות המזוינים של הרפובליקה של קוריאה לאורך מלחמת קוריאה. לאחר תחילת המלחמה הוחזר כקצין שירות פעיל בצבא דרום קוריאה ועלה בהדרגה בשורותיו. עד לסיום המלחמה זכה למוניטין של אחד הקצינים הצעירים המבטיחים ביותר בצבא. בשנת 1953, השנה האחרונה למלחמת קוריאה, פאק התקדם לדרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתא"ל); הוא היה בן 36, גיל צעיר יחסית אפילו לצבא הקוריאני החדש. בתור מפקד בחיל תותחנים, פאק השתתף בקורס המתקדם של בית הספר לאמנות ארטילריה של צבא ארצות הברית בפורט סיל, אוקלהומה. פאק חזר לקוריאה הדרומית וקיבל תפקיד כמפקד בית הספר לארטילריה של צבא הרפובליקה של קוריאה. מתפקיד זה הועבר לפקד על דיביזיית החי"ר החמישית בדרגת גנרל, תפקיד אשר מילא עד שנת 1957, כאשר הועבר ללמוד במכללת הפיקוד והמטכ"ל של הצבא הדרום קוריאני. מאוחר יותר הוא מונה לסגן מפקד הארמייה השנייה הדרום קוריאנית. לאורך כלל הקריירה הצבאית שלו נודע פאק בהיעדרו הכמעט מוחלט מהתפקידים החברתיים בהם השתתפו מרבית הקצינים הבכירים. תפקידים אשר כללו התערבות ממושכת בפוליטיקה המדינית ביחד עם עמיתיהם האמריקאים ויועצי הצבא האמריקאים במדינה. אף על פי שרבים מגנרלי צבא קוריאה הצעירים נהנו באופן בולט מעמדותיהם החברתיות שזה עתה זכו להם בעקבות מלחמת קוריאה, פאק היה יוצא מן הכלל. עלייה לכוח רקע הרפובליקה הדרום קוריאנית הראשונה, שהוקמה באוגוסט 1948, אימצה מערכת ממשל נשיאותית, ולאחר מכן נבחר לי סינג-מן לנשיא הראשון שלה. דרום קוריאה אימצה גם חוק ביטחון לאומי, שלמעשה אסר על קיומן של קבוצות פוליטיות שהתנגדו לממשל או הביעו תמיכה בקוריאה הצפונית. לי נבחר מחדש באוגוסט 1952 בזמן שהמדינה הייתה במלחמה. עוד לפני פרוץ מלחמת קוריאה היה סכסוך חמור בין לי לבין האספה הלאומית הנשלטת על ידי האופוזיציה. הסכסוך כלל הצעת חוק לתיקון חוקתי שהאופוזיציה הציגה בניסיון להדיח את לי על ידי החלפת המערכת הנשיאותית במערכת קבינט פרלמנטרית בראשות האספה הלאומית של קוריאה הדרומית. הצעת החוק נפלה, אך המחלוקת נמשכה בפוסאן, הבירה הזמנית בזמן המלחמה, שם התכנסה האספה הלאומית. כמו רבים מהקצינים הצעירים האחרים בצבא הדרום קוריאני בשנות החמישים המאוחרות, פאק חש במידה מסוימת של תסכול מהשלטון האזרחי. בעיניהם של קצינים אלו, לי סינג-מן, ששלט בפוליטיקה בדרום קוריאה עד 1960, היה אוטוקרט מזדקן שממשלתו המושחתת לא עשתה אף לא מעט כדי להעלות את רמת החיים או לשפר את כלכלת דרום קוריאה, מה שהביא למרידות. בשלב הקריטי ביותר, כשעצם הישרדותו של משטר לי היה מונח על כף המאזניים, ההחלטה הפוליטית של המטה הכללי הצבאי להישאר "נייטרלי" במצב הייתה ללא ספק אחד הכוחות המכריעים ביותר ששכנעו את לי להתפטר מתפקידו. צ'אנג מיון, שהפך לראש ממשלה בשנת 1960 לאחר שהתקוממות בהנהגת סטודנטים צעירים הביאה להדחתו הרשמית של לי, התקשה לשלוט בכוחות שהעלו אותו לשלטון ולהסדיר את סמכויות הממשל בעת המשבר. אי שקט וחוסר יציבות שלטוני שרר בהתפטרותו של לי ומצבה הכלכלי של הדרום קוריאה לא השתפר. הנשיא החדש שהחליף את לי, יון פו-סאן, התקשה גם הוא לנהל את המדינה ובתגובה להתנגדות למשטר האוטוקרטי של לי שינה את המשטר במדינה לפרלמנטרי, מה שהפך את מוסד הנשיאות לטקסי בלבד. מתוסכלים מהמצב השורר בדרום קוריאה, פאק יצר קשרים עם קצינים צבאיים אחרים כדי להקים חונטה צבאית, שכונתה "וועדת המהפכה הצבאית", והחל לתכנן הפיכה צבאית. הרפובליקה השנייה, שאימצה מערכת קבינט פרלמנטרית, נמשכה תשעה חודשים בלבד. ממשלת צ'אנג עשתה מאמצים ליזום רפורמות כלכליות וחברתיות. עם זאת, היא לא הצליחה להתמודד עם המצב הלא יציב שנוצר בעקבות השינוי הפוליטי האלים שהדיח את לי. עם נפילת יציבות המשטר האוטוקרטי שהנהיג לי, החלו מאבקים בין הפלגים במפלגה השלטת שעד כה דוכאו והפלגנות פוליטית ממושכת רק החמירה את מצבה של היציבות השלטונית. עם מקור הסמכות האולטימטיבי שהוקנה כעת בלשכת ראש הממשלה, כל הפלגים, שמרניים ומתונים, עסקו בתמרון מתמיד של גופים ופלגים פוליטיים כדי ליצור רוב בבית המחוקקים. לפני שצ'אנג הספיק להשיק תוכנית מלאה של רפורמה כלכלית, הנהגת המפלגה הדמוקרטית השלטת הייתה חסרת סמכות בפועל ממריבות הפלגים בשורותיה. הפיכה צבאית ב-16 במאי 1961 תפס הצבא את השלטון בסיאול הבירה באמצעות הפיכה מאורגת בקפידה בידי פאק ותומכיו. עם לקיחת השלטון הצבא הוביל שלב חדש של פוליטיקה קוריאנית לאחר הליברציה הקצרה שלפיהם הוכיחה כי היא חסרת כל יכולת. החונטה הצבאית, בראשות גנרל פאק צ'ונג-הי שהפך כעת לנשיא החדש, השתלטה על הארגונים הממשלתיים, משרדים ניהוליים ועסקים המקושרים לממשל, פיזרה את האספה הלאומית והטילה איסור מוחלט על כל סוגי הפעילויות הפוליטיות. הוטל חוק חירום של מצב מלחמה מדיני, והמועצה העליונה לשיקום לאומי (SCNR) בראשות פאק לקחה את מושכות הממשלה והחלה להנהיג סדרה של רפורמות. בנובמבר 1961, פגישה של פאק וממשלתו החדשה עם נשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי בוושינגטון די. סי. קבעה את הלגיטימציה של הממשל החדש של פאק בעיני הממשלה האמריקאית והסדירה את יחסי ארצות הברית–קוריאה הדרומית שלאחר המהפכות בקוריאה. לאחר הסדר הממשל והסדר המדיני, בנובמבר 1962 פרסם ה-SCNR הצעת חוק שעברה במהירות לתיקון החוקה. לפי התיקון החוקתי נקבע שנשיא המדינה מחזיק ברוב סמכויות הממשל לכדי מצב שיחשב במדינות רבות כדיקטטור בעוד הפרלמנט הלאומי נחלש קשות. הצעת החוק אושרה על ידי משאל עם לאומי חודש לאחר מכן. התוכנית הראשונית הייתה להסדיר את יציבות השלטון בקוריאה ולאחר מכן לסיים את הממשל הצבאי בבחירות דמוקרטיות שיתרחשו במהלך שנת 1963. בפברואר שנת 1963 הודיע פאק כי לא ייקח חלק בממשלה האזרחית שתוקם בהמשך השנה אם מנהיגים פוליטיים אזרחיים יבחרו לקיים הצעת ייצוב פוליטית שתשיב ממשל פרלמנטרי. עם זאת, כתוצאה מסערה מרה בחונטה השלטת וממצב כאוטי שנוצר בעקבות התפשטות המפלגות הפוליטיות הקטנות, עד מהרה שינה פאק את דעתו והציע להאריך את השלטון הצבאי בארבע שנים. ההצעה נתקלה בהתנגדות נמרצת של מנהיגים פוליטיים אזרחיים, אך כ-160 מפקדים צבאיים, רובם גנרלים, תמכו בהרחבת תקופת המשטר הצבאי בטענה כי זו הדרך היחידה לשמור על היציבות במדינה. באפריל, פאק, בלחץ מקומי ובינלאומי ניכר (במיוחד מארצות הברית של משטרו של לינדון ג'ונסון התנגד לדיקטטורה צבאית בקוריאה), הודיע על תוכנית לקיום בחירות לקראת סוף השנה. פאק נבחר בתור מועמד לנשיאות המפלגה הרפובליקנית הדמוקרטית (DRP) שזה עתה הוקמה בסוף מאי. הבחירות לנשיאות הרפובליקה השלישית התקיימו ב-15 באוקטובר 1963. פאק ניצח בהפרש קטן את מועמד האופוזיציה, יון פו-סון, נשיא המדינה לשעבר אשר כאשר התאפשר לו לשוב לפעילות פוליטית עם תחילת מערכת הבחירות, הפך למוביל גוש האופוזיציה האנטי-צבאי והמועמד לנשיאות של מפלגת השלטון האזרחי. במאי 1967 פאק נבחר לכהונתו השנייה, וה-DRP זכה ברוב גדול באספה הלאומית. חברי המפלגה האופוזיציונית החדשה (NDP), שראשם היה יון שהובס פעמיים, טענו להונאה וסירבו במשך זמן מה לתפוס את מושבם באספה הלאומית. נשיא קוריאה הדרומית מדיניות חוץ שמאל\|ממוזער\|245x245 פיקסלים\|פאק בשנת 1957, בדרגת בריגדיר גנרל זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון, פאק הסדיר הסכם שהסדיר יחסי יפן–קוריאה הדרומית. לפי ההסכם, יפן העבירה 300 מיליון דולר פיצויים על תקופת הכיבוש היפני בחצי האי, עוד הלוואה בסך 200 מיליון דולר ועוד הלוואה בסך 300 מיליון דולר לשיפור איכות החיים האזרחית בקוריאה הדרומית. יחסים שווים בין קוריאה הדרומית וארצות הברית סובסדו בשנת 1966 לפי "הסכם סטטוס הכוחות". פאק נודע בגרמנופיליה אך בכל זאת סבסד קשרים כלכליים עם גרמניה המערבית למען האחרונה תתמוך בקשיים הכלכליים של קוריאה הדרומית עם אוכלוסייתה הגדלה במהירות. בתקופת שלטונו של פאק יחסי הממלכה המאוחדת–קוריאה הדרומית היו מתוחים שכן פאק נאם מספר פעמים נגד הממלכה המאוחדת אשר לפיו תמכה בסיפוח היפני של קוריאה בכך שחתמה בשנת 1902 על הברית האנגלו-יפנית. פאק הוסיף וזעם על הממלכה המאוחדת עקב אי מעורבותה במלחמת וייטנאם שבה הייתה קוריאה הדרומית מצידה מעורבת קשות. מלבד ארצות הברית, קוריאה הדרומית הייתה המדינה ששלחה את מספר החיילים הגבוהה ביותר לתמוך בדרום וייטנאם במהלך מאבקה נגד צפון וייטנאם והוייטקונג. אותם לוחמים קוריאנים בווייטנאם אחראים ל-80 אירועי טבח וכתוצאה מכך 8,000 עד 9,000 הרוגים אזרחיים. בעוד שהטבח בידי כוחות ארצות הברית במיי לאי זכה לסיקור נרחב, זיכרון הטבח בדרום קוריאה התאדה ברובו, ולא הוזכר על ידי ארגוני התקשורת כמעט הכלל. ראשית, ממשלת דרום קוריאה הכחישה את ההרג עוד בתחילתו. מנהיגים צבאיים מעורבים רמזו כי הדיווחים על ההרג היה מזימה קומוניסטית. משרד ההגנה של דרום קוריאה טען שטבחים סיסטמיים ומאורגנים שכאלה מעולם לא התרחשו. שירות הביון הלאומי תחת משטרו של פאק דחה את הבקשות לפרסם את חקירתם בשנת 1969 בנושא הטבח. כמה נשיאים ליברלים לאחר שלטונו של פאק, יצאו בהצהרות התנצלות, אך הם מעולם לא הזכירו ישירות את מעשי הטבח ולא הודו בהריגה. שנית, הפוליטיקה הפנימית מנעה מהנושא להיכנס לסדר היום הממשלתי. ממשלתו של פאק הטילה תקנות מחמירות על חופש הביטוי, שעזרו לצבא לכסות את הדיווחים על אירועי הטבח. כל מי שיצא בהצהרה נגד הפעילות הדרום קוריאנית בווייטנאם היה עלול להיעצר ולעבור עינויים. בשנות השישים היו קשרים חזקים ביחסי ישראל–קוריאה הדרומית שכללו תמיכה ישראלית בנוגע לכלכלה והצבא. בהמשך היחסים נפגעו עם המשברים הכלכליים בשוק הנפט שהביאו את ממשלו של פאק לבוא בידיים פתוחות אל מדינות המפרץ העשירות בנפט. בתגובה נסגרה השגרירות הישראלית בסיאול ואף על פי שפאק ביקש משר הביטחון הישראלי, משה דיין, לשקול בשנית את סגירתה, השגרירות נותרה סגורה להמשך שלטונו של פאק. קוריאה הדרומית ואיראן (דאז המדינה האימפריאלית של איראן) כוננו יחסים דיפלומטים רשמיים בשנת 1962 ונפתחו שגרירויות בשנת 1967. קוריאה הצפונית בשנת 1953 החלה הפסקת אש ממושכת במלחמת קוריאה, הפסקת אש שנמשכת עד היום. תחת ממשל פאק צ'ונג-הי בדרום וממשל קים איל-סונג בצפון החלו לראשונה שיחות בין הצדדים להגיע להסדר מיוחל. לי הו-ראק, מנהל סוכנות הביון המרכזית בסיאול, ביקר בבירת קוריאה הצפונית פיונגיאנג בין ה-2 ל-5 במאי 1972, וקיים שיחות עם קים יאנג-ג'ו ממחלקת הארגון וההדרכה של פיונגיאנג; סגן ראש הממשלה הצפון קוריאנית, פאק סונג-צ'ול, הפועל מטעם המנהיג העליון של קוריאה הצפונית, ביקר בסיאול בין 29 במאי ל-1 ביוני 1972, לקיום שיחות נוספות עם לי הו-ראק. מתוך רצון משותף להשיג את איחוד קוריאה מוקדם ככל האפשר, שני הצדדים עסקו בחילופי דעות גלויים ופתוחים במהלך שיחות אלה וביצעו התקדמות רבה לקידום הבנה הדדית. במאמץ להסיר את אי ההבנות ואת חוסר האמון, למתן את המתח המוגבר שנוצר בין הדרום לצפון כתוצאה מהתקופה הארוכה של החלוקה ויתרה מכך, כדי לזרז את האיחוד, שני הצדדים הגיעו להסכמה מלאה בנושא הנקודות הבאות. שני הצדדים הסכימו על העקרונות הבאים כבסיס להשגת איחוד: ראשית, האיחוד יושג באופן עצמאי, ללא תלות בסמכויות זרות וללא כל הפרעות זרות. שנית, איחוד יושג באמצעים שלווים, מבלי לנקוט בשימוש כוח אחד נגד השני. שלישית, יש לחפש תחילה אחדות לאומית גדולה כעם אחד, שמתעלה על הבדלים רעיוניים, אידאולוגיות ומערכות מדיניות. על מנת להקל על המתחים ולטפח אווירה של אמון הדדי בין דרום הארץ וצפון הארץ, שני הצדדים הסכימו לא להשמיץ או לפגוע זה את זה, ולא לבצע פרובוקציות צבאיות אם בקנה מידה גדול או קטן, ולנקוט באמצעים חיוביים כדי למנוע אירועים צבאיים בשוגג. על מנת להשיב קשרים לאומיים מנותקים, לקדם הבנה הדדית ולזרז איחוד עצמאי בשלום, הסכימו שני הצדדים לבצע חילופים רבים בתחומים שונים (מידע, כלכלה וכו). שני הצדדים הסכימו לשתף פעולה באופן פעיל בחיפוש אחר ההצלחה המוקדמת של שיחות השלום דרך הצלב האדום צפון/דרום קוריאה, המתקיימות בימים אלה בתמיכה נלהבת של כלל אנשי קוריאה. על מנת למנוע התפרצות של אירועים צבאיים בלתי צפויים והתמודדות צבאית ישירה, לכל מקרה אפשרי של בעיות המתעוררות בין הדרום לצפון, שני הצדדים הסכימו להתקין קו טלפון ישיר בין סיאול לפיונגיאנג. על מנת ליישם את הפרטים הנ"ל, לפתור בעיות שונות הקיימות בין הדרום והצפון, וליישב את בעיית החלוקה על בסיס העקרונות המוסכמים עבור איחוד, שני הצדדים הסכימו להקים ולהפעיל תיאום דרום-צפון בראשות יושבי ראש הוועדה משותפת לי הו-ראק מהבדרום וקים יאנג-ג'ו מהצפון. בשכנוע מוטב כי פריטי ההסכם הנ"ל תואמים את השאיפות המשותפות של כל העם הקוריאני, שכולם דואגים לאיחוד מוקדם, שני הצדדים מתחייבים בזאת בחגיגיות בפני העם הקוריאני כולו להביע נאמנות לפריטים המוסכמים האלהThe July 4 South-North Joint Communiqué, made by the UN. רפורמות בכלכלה ממוזער\|"מגדל קלפים" לפאק במהלך מצעד צבאי. דרום קוריאה העתיקה את ההצלחה הכלכלית של יפן, אם כי דחף הצמיחה שלה החל יותר מעשור לאחר זה של יפן. במהלך מלחמת קוריאה, הכלכלה החקלאית הענייה כבר הייתה הרוסה לחלוטין והתשתיות נפגעו קשות. דרום קוריאה נאלצה לסמוך על סיוע מזון מארצות הברית לצורך הישרדות. ההכנסה הממוצעת לנפש בקוריאה הדרומית הייתה 89 דולר בלבד בשנת 1961, מקום 101 מתוך 125 המדינות שנבדקו באותה שנה על ידי הבנק העולמי; קוריאה הדרומית דורגה באותה השנה ליד מדינות כמו טוגו ואוגנדה. בסוף שנת 1965 דרום קוריאה הייתה ענייה יותר מהודו, עם תוצר לנפש של 106 דולר בלבד לעומת 121 דולר עבור הודו. בתחילת שנות השישים דרום קוריאה הייתה מדינה ענייה טיפוסית עם משאבי טבע ירודים, ייצור נמוך ושוק מקומי קטן. בתחילת העשור המשיכה קוריאה הדרומית עם תוכניות פיתוח כלכליות די איטיות שהיו במקומן עוד קודם לעלייתו של פאק. בתחילה, פריטי הייצוא העיקריים של המדינה היו בעיקר מוצרים תעשייתיים קלים המיוצרים במפעלים קטנים, או חומרי גלם. תפוקה זו סייעה בהשגת תוכנית פיתוח כלכלי אגרסיבית שהוצאה לפועל במהלך השנים 1962–1966, שמטרתה לפתח את הכלכלה על ידי הרחבת החקלאות, האנרגיה, פיתוח תעשיות בסיסיות (מלט, נפט, ברזל, פלדה), שיפור התשתיות עומדות והגברת הייצוא. בנוסף, התוכנית העלתה את מעמדם ההשפעה של המדע והטכנולוגיה בכלכלתה, שתי תעשיות עליהן בנתה המדינה את המוניטין העולמי שלה בהמשך. בשנות השבעים השקיעה המדינה במתקנים כימיים כבדים והניחה את הבסיס לייצוא מוצרים תעשייתיים כבדים. הסיוע הכלכלי בקוריאה הדרומית החל לרדת משנות ה-60, ולכן המדינה נדרשה להחל במהרה בפיתוח עצמאי. הסכמים חדשים הסדירו סיוע כספי מצד ה-ICA (מנהל שיתוף הפעולה הבינלאומי), תוך שהוא מספק תעשיות כרייה וייצור אספקה, חומרי גלם ומתקני תחבורה. מתקופה זו, קוריאה הדרומית החלה לייצא מוצרי תעשייה קלה, כגון בגדים ונעליים. כמו כן, קרן הפיצויים מהאמנת הנורמליזציה ביחסים עם יפן, כספים ותשתיות ברחבי העולם תרמו לקידום התעשייה. קוריאה הדרומית התמקדה בהרחבת תעשיות אנרגיה חשמלית ופחם, הגדלת התפוקה החקלאית, קידום נטרול יתרות התשלום וקידום הטכנולוגיות על ידי התוכנית חמש השנים (1962–1966). ממשל פאק צ'ונג-הי התמקד בתעשייה כימית, פלדה והתעשייה המכנית. בתקופה זו נפח הכלכלה הדרום קוריאנית הוכפל והתמ"ג לנפש של דרום קוריאה עלה על צפון קוריאה בשנת 1969 בעוד הממוצע המדיני הוציא אותה מהדרג הבינלאומי של מדינה ענייה ומדינת עולם שלישי. באופן אירוני, צמיחתה של כלכלת קוריאה הייתה בשיאה בתקופת הדיקטטורה של פאק צ'ונג-הי. הוא השקיע בתעשייה כבדה עתירת עבודה, כמו פלדה, בניית ספינות וייצור מכוניות, בזכות דור הבייבי-בום (ילידי שנות ה-50 וה-60). בשנות השבעים של המאה העשרים נשלחו פועלים צעירים רבים למזרח התיכון לבניית תשתיות בחו"ל, כדי להרוויח משקיעים. עם זאת, חוסר היציבות הפוליטית ומשבר הנפט בסוף שנות השבעים גרמו לכלכלת קוריאה הדרומית כמעט להתרסק. הנשיא פאק צ'ונג-הי הרגיע את הכלכלה בכך שניהל תוכנית שיקום אוקטובר והשקיע בבניית ספינות וייצור מכוניות בזכות כוחו הפוליטי המוחלט, פעולה שחיפתה על המשבר בשוק הנפט. אזרחי דרום קוריאה החלו להרוויח יותר כסף וחסכון מאחר שמאזן התשלומים השתפר. בשנת 1973, דרום קוריאה הפכה עצמאית לגמרי בכל הנוגע לייצור מזון לאזרחיה, ולכן יכלה לנהל משא ומתן עם קוריאה הצפונית על ידי הצעת אוכל לאזרחיה של האחרונה. היקף המסחר של קוריאה הדרומית דורג במקום ה-19 בעולם בשנת 1976 והתוצר לנפש עלה על 1,000 דולר בשנת 1977. בסוף שנות השבעים החלה דרום קוריאה לבנות את תת-מחוז חדש מתוך הבירה סיאול. הנדל"ן והמחירים עלו בצורה דרסטית בתקופה זו. משטר דיקטטורי במהלך כהונתו השנייה התמודד הנשיא פאק עם החוק שהגביל את שירות הנשיא לשתי קדנציות רצופות של ארבע שנים. על רקע מהומה פוליטית נרחבת שנוצרה על ידי הפגנות פוליטיקאים וסטודנטים באופוזיציה, חברי ה-DRP המחוקקים העבירו תיקון חוקתי שהפך את הנשיא לזכאי לשלוש קדנציות רצופות בנות ארבע שנים כל אחת. התיקון אושר על ידי משאל עם לאומי באוקטובר 1969. בבחירות לנשיאות שהתקיימו באפריל 1971 ניצח פאק בהפרש קטן יותר מהבחירות הקודמות ורוב התמיכה באופוזיציה נראתה באזורים עירוניים גדולים. האופוזיציה בבחירות קיבלה 89 מושבים באספה הלאומית לעומת 113 מושבים שזכו בה ה-DRP השולט. בדצמבר 1971, זמן קצר לאחר כניסתו לקדנציה שלישית לנשיאות, הכריז פאק על מצב חירום לאומי, וכעבור 10 חודשים (אוקטובר 1972) הוא השעה את החוקה ופיזר את הרשות המחוקקת. החוקה החדשה, שאפשרה את בחירתו מחדש של הנשיא למספר בלתי מוגבל של כהונות של שש שנים, הוכרזה בדצמבר, והשיקה את הרפובליקה הרביעית. החוקה החדשה הייתה פרי יצירתו של פאק עצמו ונודעה בתור "חוקת יושין". החוקה החדשה שינתה את מערכת הבחירות כפי שנראה בבחירות הכלליות הבאות בשנת 1973. ב-27 בפברואר 1973 התקיימו בחירות כלליות לבחירתם של רק 146 נציגים לאספה הלאומית מכלל 219 המושבים. מפלגת השלטון זכתה ב-73 מושבים, כאשר האופוזיציה העיקרית, "המפלגה הדמוקרטית החדשה" זכתה ב-52 מושבים ומפלגת האיחוד הדמוקרטית המינורית קיבלה שני מושבים בלבד. העצמאים זכו ב-19 מושבים. את 73 המושבים הנותרים פאק עצמו בחר. מאפיין נוסף בחוקת יושין היה בכך שהיא אפשרה לנשיא לנקוט בצעדים יוצאי דופן בזמן "משבר לאומי". לפיכך, ב-8 בינואר 1974 הוציא פאק צו חירום נשיאותי מס' 1, שהוציא מחוץ לחוק את כל הפעילויות או ההצהרות המתנגדות לחוקת יושין עצמה, וכן כל דיווחים בעיתונות על פעילויות אלה. צו חירום מס' 2 מאוחר יותר אפשר לרשויות לקחת את כל המפרים את צו מס' 1 ללא צווי מעצר ולתת להם עונשי מאסר של עד 15 שנים. באותה שנה הוציא פרק עוד סדרת צווים: צו החירום הנשיאותי מס' 3, גם הוא בינואר 1974, קיצץ או פטר באופן דרסטי את צורך שילום המיסים עבור בעלי הכנסה נמוכה. באפריל הוצא צו מס' 4 לפיו הוצא מחוץ לחוק ארגון פוליטי בשם הפדרציה הלאומית של צעירים וסטודנטים דמוקרטיים, שדעתו של פאק, תכננה להפיל את הממשלה. מבין הסטודנטים הרבים שמחו באותה העת נגד משטרו האוטוקרטי של פאק היה מון ג'יאה-אין, ששנים רבות אחר כך הפך לנשיא קוריאה הדרומית בעצמו. +הבחירות לנשיאות קוריאה בתקופת נשיאותו של פאק צ'ונג-הישנת הבחירות19631967197119721978הנשיא הנבחר מפלגה מספר מצביעים אחוז מצביעיםפאק צ'ונג-הי DRP 4,702,640 46.6%פאק צ'ונג-הי DRP 5,688,666 51.4%פאק צ'ונג-הי DRP 6,342,828 53.2%פאק צ'ונג-הי DRP 9,960,601 99.92%פאק צ'ונג-הי DRP 13,319,076 99.88%המועמד השני מפלגה מספר מצביעים אחוז מצביעיםיון פו-סאן שלטון הציבור 4,546,614 45.1%יון פו-סאן הדמוקרטים החדשים 4,526,541 40.9%קים דה-ג'ונג הדמוקרטים החדשים 5,395,900 45.3%אין (פאק היה המועמד היחיד)אין (פאק היה המועמד היחיד) NTK\|שמאל\|ממוזער\|פאק (משמאל) עם וילי ברנדט בגרמניה המערבית. שנת 1964. פיתוח גרעיני פאק החל את הפיתוח הגרעיני מחשש שארצות הברית תבודד עצמה בסופו של דבר מהמצב הפוליטי במזרח אסיה, תיסוג מיחסיה עם קוריאה הדרומית (כפי שקרה שנה קודם לכן בדרום וייטנאם) ותאפשר השתלטות קומוניסטית כמו שאירע במלחמת האזרחים הסינית. היסטוריונים מייחסים את פועלו של פאק צ'ונג-הי להגנה מדינית שתהיה תלויה כמה שפחות בארצות הברית עקב אירועים מדיניים כמו הנטישה האמריקאית של דרום וייטנאם. בשנת 1968 התרחש משבר בין קוריאה הדרומית והצפונית כאשר צוללת קומנדו בחזקת הצי של קוריאה הדרומית נתפסה בידי הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית ואנשיה הפכו שבויים של קוריאה הצפונית. לאורך המשבר הממשל האמריקאי כמעט ולא הגיב נגד קוריאה הצפונית, מה שהעלה את חששותיו של פאק. אירועים אלו החלו לייצר את הרושם שארצות הברית חלשה בהתמודדות עם התוקפנות הצפון קוריאנית. האירוע השני שפגע בביטחון פאק בארצות הברית הייתה פרסום הדוקטרינה של ניקסון בשנת 1969; ההכרה האמריקאית בסין העממית כממשלה הלגיטימית של סין ללא התייעצות מוקדמת עם משטר צ'יאנג קאי שק בטאיוואן, משטר דרום קוריאה או כל בעלת ברית אחרת של ארצות הברית באזור הותירה את פאק לתהות אם האמריקאים יפתחו בהמשך גם דיאלוג עם קוריאה הצפונית מאחורי גב הדרום. ההתקפה הצפון קוריאנית על מטוס הריגול EC-121 האמריקני במרחב האווירי הבינלאומי התרחשה על רקע מגמות אלה, והובילה את הנשיא האמריקאי ניקסון להכין את הצבא האמריקאי לתקיפת צפון קוריאה בתגובה מסיבית, כולל התקפה גרעינית. אך בסופו של דבר הוא לא נקט פעולה צבאית ממשית, מה שהוסיף לחששותיו של פאק. הגורם השלישי לחשדותיו של פאק היה הנסיגה החד צדדית של דיוויזיית החי"ר השביעית האמריקאית מהגבול בין הקוריאות בשנת 1971, והדיונים המתמשכים בוושינגטון והלחץ הפוליטי של הקונגרס לנסיגה נוספת של עוד כוחות. שיקול נוסף היה גילוי מנהרות הסתננות מצפון קוריאה אל מתחת לקו הפסקת האש בשנים 1974–1975. פאק היה עד גם לרצח אשתו בידי מתנקש התומך בצפון קוריאה בשנת 1974. אפילו כשסייגון, בירת דרום וייטנאם נפלה באפריל 1975, פוליטיקאים ועיתונאים אמריקאים הגבירו את ביקורתם על משטרו של פאק לאחר תיקונו החוקתי והקמת "חוקת יושין" ב-1972. תחושת הנטישה שלו על ידי ארצות הברית בזמן פגיעות מוגברת והתקפות פוליטיות וצבאיות מצד צפון קוריאה בשילוב עם בידודו מהחברה האזרחית האמריקאית הובילו את פאק לחפש דרכים להיות עצמאי יותר ויותר מפני הצבא האמריקני. עד 1975 הוקמה תוכנית נשק גרעיני ייעודית, עם שלושה צוותים מדעיים שעבדו על תכנון טילים וראשי נפץ גרעיניים וכימיים. התוכנית נוהלה על ידי סגן הנשיא הבכיר של הסוכנות לפיתוח ביטחון (ADD), ונקבע לשם "פרויקט 890". הנשיא פאק אישר את מרכיב תכנון הנשק הגרעיני בדצמבר 1974, אם כי פיזיקאי בודד שהיה טכנאי חומרי נפץ עבד על תכנון נשק גרעיני מאז שנת 1972 ב-ADD, כחלק ממשרד הביטחון. ADD גייסה מדענים דרום קוריאנים מחו"ל ובאמצע 1975 היו לה שלוש קבוצות משנה שעבדו על ראשי נפץ, ייצור חומרי נפץ וקודי מחשב. מאמצי העיצוב של ראשי הקרב כללו כחמישים מדענים וטכנאים, והקבוצה סבלה מריבים פנימיים ומחוסר יכולת טכנית וככל הנראה ההתקדמות הייתה איטית. צוות ראש הנפץ הכימי היה קטן יותר, אך באמצע 1976 מנה צוות פיתוח הטילים יותר מ-250 איש שכיסו במקצועותיהם דלקים, מכניקה, אלקטרוניקה, בדיקות, הערכה ותמיכה במחשבים. "התמקדות זו במערכות טילים", שה-CIA תיארה כאובססיבית, "מרמזת על אינטרס לרכוש מספר מכשירים גרעיניים" אם כי סוג הנשק לא היה ברור ל-CIA (ביקוע גרעיני, היתוך גרעיני, פצצת נייטרון וכו). על פי דו"ח של ה-CIA, בסוף 1974, אישר פאק צ'ונג-הי תוכנית לפיתוח טכנולוגיית נשק גרעיני במטרה לפתח אפשרות גרעינית ארוכת טווח. לאחר שהצהיר פומבית ביוני 1975 על שימוש בנשק גרעיני נגד קוריאה הצפונית, שר ההגנה האמריקני ג'יימס שלזינגר נפגש עם הנשיא פאק ב-27 באוגוסט 1975. שני האישים הסכימו שלמרות כל מה שנאמר בפומבי על נשק גרעיני לחיזוק המורל, סיאול הייתה חשופה למעשה לנשק גרעיני מחוץ ותוכנית הגרעין שלה הייתה רק בתחילת הפיתוח. בינואר 1976, כדי למנוע חיכוכים ביחסים עם ארצות הברית, פאק סיים את המשא ומתן עם צרפת להשגת צנטריפוגות, ובדצמבר 1976, בלחץ אמריקאי שכלל עיצומים קשים, הוא השעה את כל תוכנית הנשק הגרעיני (הדבר היה ידוע באותה תקופה ותועד על ידי חוקרים רבים). מה שפחות ידוע הוא שפעילות התפשטות גרעינית זו נמשכה גם לאחר 1976. פאק עצר את התוכנית הגרעינית בין לבין הודות להתרשמותו מהנחישות של ארצות הברית להגיב בצורה מאסיבית לכל אפשרות של פלישה מצד קוריאה הצפונית כאשר ב-18 באוגוסט 1976, לאחר כל פעילויות האיבה הועמדו כוחות ארצות הברית וקוריאה הדרומית בכוננות גבוהה, ארמדה של אוניות מלחמה נשלחה מחופי ארצות הברית וקוריאה הדרומית אל עבר חופי קוריאה הצפונית, מפציצים מסוג B-52 סטרטופורטרס נשלחו מדי יום מעל גבולות צפון קוריאה כדי להירשם במכ"מים של הצפון קוריאנים ולהכניס אותם לפאניקה, והמפקד המקומי של ארצות הברית, הגנרל ריצ'רד סטילוול, הוסמך לירות על צריפים צבאיים צפון קוריאניים מצפון לקו הפסקת האש. מפגן כוח עצום זה, שמטרתו הייתה "להכניס" את הצפון קוריאנים להסדר על פי הנרי קיסינג'ר, חרג מהמדיניות שציפה אליה פאק. קוריאה הצפונית לא הגיבה מחשש לפלישה מלאה, "מעולם לא ראיתי את צפון קוריאה כל כך מפוחדת", הגיב קיסינג'ר ב-26 באוגוסט 1976. השפעה של אירוע זה, בשילוב עם האיום האמריקני לנתק את התמיכה בתוכנית הגרעינית של דרום קוריאה שהועברה ישירות על ידי צבא ארצות הברית. פאק סיים את פרויקט 890 בדצמבר אותה שנה. לאחר "חיפוש מדוקדק של כל המידע הזמין", ה-CIA קבע כי ביוני 1978 לגבי התוכנית הגרעינית הדרומית קוריאנית כי: אין שום עדות לכך שבימים אלה מתבצעת כל עבודת תכנון נשק גרעיני. אין שום הוכחה לכך שהדרום קוריאנים מנסים לרכוש יכולת העשרת אורניום. אין עדות לפעילות שוטפת כלשהי הקשורה לרכישת יכולת גרעינית. אין עדות לאגירת חומר לביקוע גרעיני. אין עדות לעבודה על ייצור נשק להשמדה המונית. ההתנקשות ממוזער\|פגישת חלק ממנהיגי SEATO במנילה, פאק שלישי משמאל. בשעות הערב המוקדמות של 26 באוקטובר 1979, פאק צ'ונג-הי התיישב לארוחת ערב בבית הכחול (המעון הנשיאותי בסיאול). הנושא שעל ליבו היה התפרצות תסיסה אזרחית לאחר גירושו של מנהיג האופוזיציה קים יאנג-סם מהאסיפה הלאומית מפני שהמשיך לבקר את מדיניות הדיכוי של פארק. בחירת חבריו לארוחת הערב שיקפה את דאגותיו, מנהל סוכנות הביון הקוריאני, קים ג'ה-קיו, שומר הראש הראשי צ'ה ג'י-צ'ול, שהפך למשפיע יותר ויותר על הפוליטיקה המדינית עם הזמן והמזכיר הראשי של הבית הכחול. כולם היו קצינים צבאיים והשתתפו בהפיכה הצבאית שהכניסה את פאק לשלטון 18 שנה קודם לכן. מאבק כוח בין צ'ה וקים על ההשפעה של כל אחד מהם על הנשיא העלה את חמתו של קים, שיצא מהחדר ושב עם אקדח מוסתר בשרוולו. בנקודה מסוימת בשיח שלאחר הארוחה, קים הרים נשקו וכיוון אותו אל עבר צ'ה וגינה את האחרון בפני פאק. קים אז ירה לכתפו של צ'ה ולחזהו של פאק שנפל במקום ומת. קים ברח ובהמשך נתפס בידי הרשויות הקוריאניות. בחקירה שעל מותו של פאק טען קים כי פעל לשימור הדמוקרטיה הקוריאנית ושפועלו היה למען האומה. ראש החקירה, צ'ון דו-הוואן, קבע לבסוף כי קים פעל מתוך כעס ולמען שימור כוחו האישי. פאק נקבר בהלוויה צבאית בבית העלמין הלאומי בסיאול. מורשת במותו של פאק, ראש הממשלה דאז, צ'וי קיו-הה החליף אותו והמדינה התדרדרה למשבר פוליטי חמור. מרידות סטודנטים הגיעו לשיאן במהלך מרד גוואנגז'ו. בדצמבר 1979 הצבא שם סוף לחוסר היציבות הממשלתית וצ'ון דו-הוואן, ביחד עם מספר מפקדים צבאיים נוספים ארגנו הפיכה צבאית שהסדירה מחדש את המשטר הדרום קוריאני. ממשלתו של צ'ון החלה להתקדם לעבר דמוקרטיזציה. בשנת 1981 חוקת יושין בוטלה ובתוך מספר שנים הפכה קוריאה הדרומית למדינה דמוקרטית עם בחירות חופשיות. המדיניות הכלכלית המוצלחת של פאק המשיכה לפעול וממשיכה נכון לשנת 2020, היא האדירה את כלכלתה של קוריאה הדרומית פי עשרות מזאת של קוריאה הצפונית, הפכה את המדינה למרכז פיתוח טכנולוגי בינלאומי ועוד. ישנן שתי אידאולוגיות לאומיות עיקריות שהשפיעו על שלטונו של פאק שהיה אדם בודהיסטי מסור. ראשית הם תורתם של הלאומנים הקוריאנים בתחילת המאה התשע עשרה, הבולטת ביותר סין צ'אה-הו וצ'ו נם-סון. פילוסופיות אלה העניקו לפאק את היסודות לבסס את משטרו האוטוקרטי. באופן ספציפי, התייחסותם של תורות אלו למיתוס היצירה לפיהם העם הקוריאני זכאי לארץ משגשגת והומוגנית. היה גם מרכיב אחד בעיקרי המיניג'וק שלהם (מיניג'וק בתרגום חופשי זה "עם הקוריאני"). זוהי פילוסופיה אתנו-לאומית המרמזת על כך שכל הקוריאנים וארצות מקורם מקורבים בדם. שנית, פאק לקח את התורות הללו וערבב אותן עם אידאולוגיה דרוויניסטית, נאו-קונפוציאנית ותורת הבושידו, קוד התנהגות עתיק יומין של הסמוראים ביפן. תורות אלו אוחדו תחת פאק לאמונה של עם קוריאני הומוגני הנשמע בציות מוחלט למנהיגו אשר יביא אותו לשיא של שגשוג והצלחה בתחומים חברתיים וביטחוניים כאחד. דרגות ועיטורים דרגות דרגהמקביל בצה"לתאריך קבלההערותלא ממוסגר\|66x66 פיקסליםתת-לויטננט בצבא מנצ'וקווסגן-משנה23 בדצמבר 1944ניתנה לאחר סיום הלימודים באקדמיה הצבאית הקיסריתלא ממוסגר\|66x66 פיקסליםלויטננט בצבא מנצ'וקווסגן1 ביולי 1945לא ממוסגר\|46x46 פיקסליםתת לויטננט בצבא ההגנה של ג'וסוןסגן-משנה14 בדצמבר 1946ניתנה עם סיום הלימודים באקדמיה הצבאית הדרום קוריאניתלא ממוסגר\|46x46 פיקסליםקפטן בצבא ההגנה של ג'וסוןסרן27 בספטמבר 1947לא ממוסגר\|46x46 פיקסליםמייג'ור בצבא ההגנה של ג'וסוןרב-סרן1 באוגוסט 1948לא ממוסגר\|46x46 פיקסליםלוטננט קולונל בצבא קוריאה הדרומיתסגן אלוף15 בספטמבר 1950צבא ההגנה של ג'וסון אורגן מחדש לצבא קוריאה הדרומיתלא ממוסגר\|46x46 פיקסליםקולונל בצבא קוריאה הדרומיתאלוף-משנה15 באפריל 1951לא ממוסגר\|46x46 פיקסליםבריגדיר גנרל בצבא קוריאה הדרומיתתת-אלוף25 בנובמבר 1953ניתנה על השירות במהלך מלחמת קוריאהלא ממוסגר\|46x46 פיקסליםמייג'ור גנרל בצבא קוריאה הדרומיתאלוף1 במרץ 1958לא ממוסגר\|46x46 פיקסליםלוטננט גנרל בצבא קוריאה הדרומיתרב-אלוף11 באוגוסט 1961לא ממוסגר\|46x46 פיקסליםהמפקד העליון של צבא קוריאה הדרומיתרב-אלוף1 בנובמבר 1961ניתנה עם ההפיכה הצבאית ולקיחת השלטון עיטורים המסדר הגדול של מוגונגווה צו הכבוד עבור הקרן הלאומית מסדר השירות הדיפלומטי מסדר הכבוד של השירות מסדר הכבוד של הביטחון הלאומי מסדר הכבוד הצבאי מסדר הכבוד האזרחי מסדר המשחרר סן מרטין מסדר הכבוד של אוסטריה מסדר קונדור האנדים המסדר המלכותי של קמבודיה מסדר הכבוד של צ'ילה עיטור הכבוד של גרמניה המערבית כוכב הרפובליקה של אינדונזיה מסדר הכבוד של איטליה מסדר כתר הארץ מסדר נשר האצטקים מסדר אריה ארצות השפלה מסדר אולב הקדוש מסדרו של מנואל אמדור גררו מסדר השמש של פרו מסדר סיקטונה מסדר המגדל והחרב מסדר הכבוד האזרחי המסדר המלכותי של הסרפים מסדר העננים המועילים מסדר הראג'מיטראבהורן מסדר בית צ'אקרי לקריאה נוספת קוריאה: היסטוריה ופוליטיקה, אלון לבקוביץ, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באסיה קטגוריה:נשיאי קוריאה הדרומית קטגוריה:שליטי ארצות קטגוריה:מעוטרי אות לגיון ההצטיינות קטגוריה:מנהיגים שנרצחו קטגוריה:ילידי 1917 קטגוריה:נפטרים ב-1979 קטגוריה:דרום קוריאנים שנפטרו במאה ה-20	2024-05-11T09:03:50
יסודות כימיים	טבלה זו מציגה את רשימת היסודות הכימיים, הערוכה לפי מספר אטומי, בסדר עולה. בתחתית העמוד ישנן הערות, המבארות את משמעותן של הכותרות בטבלה. כברירת מחדל היסודות מסודרים לפי המספר האטומי שלהם. ניתן לשנות את התצוגה כך שתסודר לפי כל טור שהוא, על ידי לחיצה על הסמל בתיבה שבראש הטור. מס' סמל כימי שם סיווג כימי פאזה טמפ' התכה (קלווין) טמפ' רתיחה (קלווין) מסה אטומית אלקטרונים שנת גילוי 1 H מימן (הידרוגן) אל-מתכת גז 14.025 20.268 1.00794 1 1776 2 He הליום גז אציל גז 0.95 4.22 4.002602 2 1868 3 Li ליתיום (אבנן) מתכת אלקלית מוצק 453.69 1,615 6.941 2,1 1817 4 Be בריליום (גלוצינום) מתכת אלקלית עפרורית מוצק 1,551.15 3,243.15 9.01218 2,2 1798 5 B בורון (בור) מתכת למחצה מוצק 2,349 4,200 10.811 2,3 1824? 6 C פחמן (קרבון) אל-מתכת מוצק 3,773 5,100 12.0107 2,4 עתיק 7 N חנקן (ניטרוגן, אזוט) אל-מתכת גז 63.14 77.35 14.0067 2,5 1772 8 O חמצן (אוקסיגן) אל-מתכת גז 50.35 90.18 15.9994 2,6 1771 9 F פלואור הלוגן גז 53.53 85.03 18.9984 2,7 1886? 10 Ne נאון גז אציל גז 24.56 27.07 20.1797 2,8 1898 11 Na נתרן (סודיום, נטריום) מתכת אלקלית מוצק 370.87 1,156 22.989770 2,8,1 1807? 12 Mg מגנזיום מתכת אלקלית עפרורית מוצק 923 1,363 24.305 2,8,2 1808? 13 Al אלומיניום (חמרן) מתכת מעבר עמידה מוצק 933.47 2,792 26.981538 2,8,3 1827 14 Si צורן (סיליקון) מתכת למחצה מוצק 1,687 3,173 28.0855 2,8,4 1787 15 P זרחן (פוספור) אל-מתכת מוצק 317.3 550 30.973761 2,8,5 1669 16 S גופרית (סולפור) אל-מתכת מוצק 388.36 717.87 32.065 2,8,6 עתיק 17 Cl כלור הלוגן גז 171.6 239.11 35.4 2,8,7 1774 18 Ar ארגון גז אציל גז 83.8 87.3 39.948 2,8,8 1894 19 K אשלגן (פוטאסיום, קליום) מתכת אלקלית מוצק 336.53 1,032 39.0983 2,8,8,1 1807 20 Ca סידן (קלציום) מתכת אלקלית עפרורית מוצק 1,115 1,757 40.078 2,8,8,2 1808 21 Sc סקנדיום מתכת מעבר מוצק 1,814 3,103 44.955910 2,8,9,2 1879 22 Ti טיטניום מתכת מעבר מוצק 1,941 3,560 47.867 2,8,10,2 1791 23 V ונדיום מתכת מעבר מוצק 2,175 3,682 50.9415 2,8,11,2 1801 24 Cr כרום מתכת מעבר מוצק 2,130 2,945 51.9961 2,8,13,1 ? 25 Mn מנגן מתכת מעבר מוצק 1,517 2,235 54.938049 2,8,13,2 1774 26 Fe ברזל (פרום) מתכת מעבר מוצק 1,808 3,023 55.845 2,8,14,2 עתיק 27 Co קובלט מתכת מעבר מוצק 1,768 3,200 58.933200 2,8,15,2 1735 28 Ni ניקל מתכת מעבר מוצק 1,728 3,186 58.6934 2,8,16,2 עתיק 29 Cu נחושת מתכת מעבר מוצק 1,357.6 2,840 63.536 2,8,18,1 עתיק 30 Zn אבץ (זינקום) מתכת מעבר מוצק 692.68 1,180 65.409 2,8,18,2 עתיק 31 Ga גליום מתכת מעבר עמידה מוצק 302.91 2,477 69.723 2,8,18,3 1875 32 Ge גרמניום מתכת למחצה מוצק 1,211.4 3,093 72.64 2,8,18,4 1886 33 As ארסן (זרניך) מתכת למחצה מוצק 1,090 887 74.92160 2,8,18,5 ? 34 Se סלניום אל-מתכת מוצק 494 957.8 78.96 2,8,18,6 1817 35 Br ברום הלוגן נוזל 265.8 332 79.904 2,8,18,7 1826 36 Kr קריפטון (מחבואן) גז אציל גז 115.79 119.93 83.798 2,8,18,8 1898 37 Rb רובידיום מתכת אלקלית מוצק 312.46 961 85.4678 2,8,18,8,1 1861 38 Sr סטרונציום מתכת אלקלית עפרורית מוצק 1,050 1,655 87.62 2,8,18,8,2 1798 39 Y איטריום מתכת מעבר מוצק 1,799 3,609 88.90585 2,8,18,9,2 1928 40 Zr זירקוניום מתכת מעבר מוצק 2,128 4,682 91.224 2,8,18,10,2 1789 41 Nb ניוביום (קולומביום) מתכת מעבר מוצק 2,750 5,017 92.90638 2,8,18,12,1 1801 42 Mo מוליבדן מתכת מעבר מוצק 2,896 4,912 95.94 2,8,18,13,1 1778 43 Tc טכנציום (מזוריום) מתכת מעבר מוצק 2,477 4,538 (98) 2,8,18,14,1 1937? 44 Ru רותניום מתכת מעבר מוצק 2,607 4,423 101.07 2,8,18,15,1 1844 45 Rh רודיום מתכת מעבר מוצק 2,237 3,968 102.90550 2,8,18,16,1 1803 46 Pd פלדיום מתכת מעבר מוצק 1,828.05 3,236 106.42 2,8,18,18,0 1803 47 Ag כסף (ארגנטום) מתכת מעבר מוצק 1,234.93 2,435 107.8682 2,8,18,18,1 עתיק 48 Cd קדמיום מתכת מעבר מוצק 594.22 1,040 112.411 2,8,18,18,2 1817 49 In אינדיום מתכת מעבר עמידה מוצק 429.75 2,345 114.818 2,8,18,18,3 1863 50 Sn בדיל (סטנום) מתכת מעבר עמידה מוצק 505.08 2,875 118.710 2,8,18,18,4 עתיק 51 Sb אנטימון (פוך, סטיביום) מתכת למחצה מוצק 903.78 1,860 121.760 2,8,18,18,5 ? 52 Te טלור מתכת למחצה מוצק 722.66 1,261 127.60 2,8,18,18,6 1782 53 I יוד הלוגן מוצק 386.85 457.4 126.90447 2,8,18,18,7 1811 54 Xe קסנון גז אציל גז 161.4 165.1 131.293 2,8,18,18,8 1898 55 Cs צזיום מתכת אלקלית מוצק 301.59 944 132.90545 2,8,18,18,8,1 1860 56 Ba בריום מתכת אלקלית עפרורית מוצק 1,000 2,143 137.327 2,8,18,18,8,2 1774? 57 La לנתן לנתניד מוצק 1,193 3,730 138.9055 2,8,18,18,9,2 1839 58 Ce צריום לנתניד מוצק 1,071 3,699 140.116 2,8,18,19,9,2 1803 59 Pr פרסאודימיום לנתניד מוצק 1,204 3,793 140.90765(2) 2,8,18,21,8,2 1885? 60 Nd נאודימיום לנתניד מוצק 1,297 3,373 144.24(3) 2,8,18,22,8,2 1885 61 Pm פרומתיום (איליניום) לנתניד מוצק 1,373 3,273 145 2,8,18,23,8,2 1945 62 Sm סמריום לנתניד מוצק 1,345 2,076 150.36(3) 2,8,18,24,8,2 1853 63 Eu אירופיום לנתניד מוצק 1,099 1,800 151.964(1) 2,8,18,25,8,2 1901? 64 Gd גדוליניום לנתניד מוצק 1,585 3,523 157.25(3) 2,8,18,25,9,2 1880? 65 Tb טרביום לנתניד מוצק 1,629 3,503 158.92534(2) 2,8,18,27,8,2 1843 66 Dy דיספרוסיום לנתניד מוצק 1,680 2,840 162.500(1) 2,8,18,28,8,2 1886 67 Ho הולמיום לנתניד מוצק 1,747 2,968 164.9034 2,8,18,29,8,2 1878 68 Er ארביום לנתניד מוצק 1,802 3,140 167.26 2,8,18,30,8,2 1843 69 Tm תוליום לנתניד מוצק 1,818 2,223 168.9342 2,8,18,31,8,2 1879 70 Yb איטרביום לנתניד מוצק 1,092 1,469 173.04 2,8,18,32,8,2 1878 71 Lu לוטציום (קסיופיום) מתכת מעבר מוצק 1,925 3,675 174.967 2,8,18,32,9,2 1907 72 Hf הפניום מתכת מעבר מוצק 2,506 4,876 178.49 2,8,18,32,10,2 1923 73 Ta טנטלום מתכת מעבר מוצק 3,290 5,731 180.9479 2,8,18,32,11,2 1802 74 W טונגסטן (וולפרם) מתכת מעבר מוצק 3,695 5,828 183.84 2,8,18,32,12,2 1781? 75 Re רניום מתכת מעבר מוצק 3,459 5,869 186.207 2,8,18,32,13,2 1925 76 Os אוסמיום מתכת מעבר מוצק 3,306 5,285 190.23 2,8,18,32,14,2 1803 77 Ir אירידיום מתכת מעבר מוצק 2,739 4,701 192.217 2,8,18,32,15,2 1803 78 Pt פלטינה מתכת מעבר מוצק 2,041.4 4,098 195.078 2,8,18,32,17,1 ? 79 Au זהב (אורום) מתכת מעבר מוצק 1,337.33 3,129 196.96655 2,8,18,32,18,1 עתיק 80 Hg כספית (הידרוגירום, מרקורי) מתכת מעבר נוזל 234.32 629.88 200.59 2,8,18,32,18,2 עתיק 81 Tl תליום מתכת מעבר עמידה מוצק 577 1,746 204.3833 2,8,18,32,18,3 1861 82 Pb עופרת (אבר, פלומבום) מתכת מעבר עמידה מוצק 600.61 2,022 207.2 2,8,18,32,18,4 עתיק 83 Bi ביסמוט מתכת מעבר עמידה מוצק 544.4 1,837 208.98038 2,8,18,32,18,5 1753? 84 Po פולוניום מתכת למחצה מוצק 527 1,235 209? 2,8,18,32,18,6 1898 85 At אסטטין (אלבמין) הלוגן מוצק 575 ? [210] 2,8,18,32,18,7 1940? 86 Rn רדון (ניטון) גז אציל גז 202 211.3 [222] 2,8,18,32,18,8 1900 87 Fr פרנציום (וירגינום) מתכת אלקלית מוצק 300 950 (223) 2,8,18,32,18,8,1 1939 88 Ra רדיום (אורית) מתכת אלקלית עפרורית מוצק 973 2,010 (226.0254) 2,8,18,32,18,8,2 1898 89 Ac אקטיניום אקטיניד מוצק 1,323 3,473 (227) 2,8,18,32,18,9,2 1899 90 Th תוריום אקטיניד מוצק 2,028 5,061 232.0381 2,8,18,32,18,10,2 1828 91 Pa פרוטאקטיניום אקטיניד מוצק 2,113 4,300 231.03588(2) 2,8,18,32,20,9,2 1913 92 U אורניום אקטיניד מוצק 1,405 4,091 238.0289 2,8,18,32,22,8,2 1789 93 Np נפטוניום אקטיניד מוצק ? ? 237.0482 2,8,18,32,23,8,21940 94 Pu פלוטוניום אקטיניד מוצק ? ? 244.06 2,8,18,32,24,8,2 1941 95 Am אמריציום אקטיניד מוצק ? ? 243.06 2,8,18,32,25,8,2 1944 96 Cm קיריום אקטיניד מוצק ? ? 247.07 2,8,18,32,25,9,2 1944 97 Bk ברקליום אקטיניד מוצק ? ? 247 2,8,18,32,27,8,2 1949 98 Cf קליפורניום אקטיניד מוצק ? ? 251 2,8,18,32,28,8,2 1950 99 Es איינשטייניום אקטיניד מוצק ? ? 252 2,8,18,32,29,8,2 1952 100 Fm פרמיום אקטיניד מוצק ? ? 257 2,8,18,32,30,8,2 1952 101 Md מנדלביום אקטיניד מוצק ? ? 258 2,8,18,32,31,8,2 1955 102 No נובליום אקטיניד מוצק ? ? 259 2,8,18,32,32,8,2 1958 103 Lr לורנציום מתכת מעבר מוצק ? ? 260 2,8,18,32,32,9,2 1961 104 Rf רתרפורדיום מתכת מעבר מוצק ? ? 261 2,8,18,32,32,10,2 1964 105 Db דובניום (האניום) מתכת מעבר מוצק ? ? 262 2,8,18,32,32,11,2 1967 106 Sg סיבורגיום מתכת מעבר מוצק ? ? 263 2,8,18,32,32,12,2 1974 107 Bh בוהריום מתכת מעבר מוצק ? ? 262 2,8,18,32,32,13,2 1976 108 Hs האסיום מתכת מעבר מוצק ? ? 265 2,8,18,32,32,14,2 1984 109 Mt מייטנריום מתכת מעבר מוצק ? ? 266 2,8,18,32,32,15,2 1982 110 Ds דרמשטטיום מתכת מעבר מוצק ? ? 269 2,8,18,32,32,16,2 1994 111 Rg רנטגניום מתכת מעבר מוצק ? ? 272 2,8,18,32,32,18,1 1994 112 Cn קופרניקיום מתכת מעבר נוזל ? ? 285 2,8,18,32,32,18,2 1996 113 Nh ניהוניום מתכת מעבר עמידה מוצק ? ? 285 2,8,18,32,32,18,3 2004 114 Fl פלרוביום מתכת מעבר עמידה מוצק ? ? 289 2,8,18,32,32,18,4 1999 115 Mc מוסקוביום מתכת מעבר עמידה מוצק ? ? 288 2,8,18,32,32,18,5 2004 116 Lv ליברמוריום מתכת מעבר עמידה מוצק ? ? 292 2,8,18,32,32,18,6 1999 117 Ts טנסין הלוגן? מוצק? ? ? 295 2,8,18,32,32,18,7 2010 118 Og אוגאנסון גז אציל? גז? ? ? 294 2,8,18,32,32,18,8 2006 יסודות משוערים היסוד הבא בתור, שטרם יוצר הוא: אונונניום. ראו גם הטבלה המחזורית קישורים חיצוניים טבלת היסודות בגוגל שיטס הערות שוליים ** קטגוריה:רשימות	2023-09-28T20:13:53
חזבאללה	חִזְבְּאַללַּה (בערבית: حزب الله – "אנשי האל" או "מפלגת האל", בתעתיק מדויק: חזב אללה) היא מיליציית גרילה וטרור ומפלגת ימין אסלאמיסטית-שיעית בלבנון. המפלגה הפרלמנטרית שהוקמה על ידי חזבאללה היא הנציגה הבולטת של בני העדה השיעית בלבנון, יחד עם מפלגת "אמל", הנחשבת למתונה יותר. הארגון נוקט בפעולות גרילה וטרור נגד מטרות ישראליות, אמריקאיות, סוריות, פנים-לבנוניות ואף בין-לאומיות. הארגון, או הזרוע הצבאית שלו, מוגדר כארגון טרור על ידי מדינות וישויות מדיניות רבות, בהן אוסטרליה, ניו זילנד, ארצות הברית, האיחוד האירופי, גרמניה, הממלכה המאוחדת, אוסטריה, ליטא, סרביה, אסטוניה, הולנד, סלובניה, ישראל, מדינות המפרץ, רוב מדינות הליגה הערבית, קולומביה, ארגנטינה, פרגוואי, הונדורס וקנדה. אנשי הארגון עצמו וגורמים אסלאמיים אחרים נוהגים לכנותו "אל-מוקַאוַמַה" (בערבית: المقاومة – "ההתנגדות"). חזבאללה הוקם כמיליציה ב־1982 (באופן רשמי ב־1984). קיימות עדויות רבות לכך שאיראן בנתה, מימנה וציידה את חזבאללה, ולכך שפעולות הטרור של הארגון נעשות בשיתוף פעולה מלא עם המשטר האיראני ובהוראתו. בנוסף, איראן עזרה לחזבאללה להקים מנגנון פוליטי שמטרתו להפוך את לבנון למדינה שיעית פונדמנטליסטית. מיום הקמתו רואה הארגון במדינת ישראל אויב ועוסק בפעילות עוינת נגדה. בהודעות רשמיות של הארגון לא מכונה ישראל בשמה אלא "פלסטין הכבושה" או "האויב הציוני". הארגון תובע מישראל להשיב את חוות שבעא, את שבעת הכפרים ואת צפון הכפר עג'ר לריבונות לבנונית. במהלך מלחמת האזרחים בסוריה השתתף חזבאללה באופן פעיל לצד המשטר הסורי, ואיבד מאות מלוחמיו. חזבאללה מחזיק בתפיסת הפעלה ייחודית, ורואה עצמו הן כארגון צבאי והן כארגון גרילה, בו-זמנית. מזכ"ל הארגון משנת 1992 עד 2024 היה סייד חסן נסראללה, עד לחיסולו על ידי ישראל. ב-29 בספטמבר 2024 הודיעה מועצת השורא של חזבאללה שבחרה בהאשם ספי א-דין למזכ"ל הארגון, כמחליפו של נסראללה. האשם ספי א-דין עצמו היה יעד לתקיפה ישראלית ב-3 באוקטובר. היסטוריה ייסוד שמאל\|ממוזער\|250px\|אספה המונית של תומכי חזבאללה בבירות ב-10 בדצמבר 2006 צעדים של איראן להקמתה בלבנון של תנועה שיעית חדשה, שתהווה אלטרנטיבה לתנועת "אמל", החלו בשנת 1981. ב-21 ביוני 1982 פרשה קבוצה דתית שיעית מאמל והקימה בראשות חוסיין מוסאווי את תנועת "אמל האסלאמי". הרקע לפילוג היה סירוב הקבוצה להשתלב בוועדת ההצלה הלאומית שבראשות הנשיא אליאס סרכיס. בספטמבר 1984, במלאת שנתיים לטבח בסברה ושתילה, הוקם חזבאללה בשמו זה והצליח להעביר אליו צעירים רבים מאמל, הן בשל התלהבותו והן בשל השכר הגבוה יותר שקיבלו לוחמיו. חזבאללה הוקם בעקבות רצונם של השלטונות האיראניים בכוח שיעי חלופי לתנועת אמל, ששינתה את דרכיה ולא שימשה עוד שופר למנהיגות האיראנית. לכן, פנו השלטונות האיראנים לשייח' סייד מוחמד חוסיין פדלאללה אשר היה איש דת מוכר ובעל השפעה בקרב העדה השיעית בלבנון. השלטונות האיראנים שלחו, לצורך הקמת התנועה, 1,500 אנשי משמרות המהפכה האיראניים, שעזרו לפדלאללה ולתומכיו להקים את הארגון בעיר בעלבכ. פדלאללה מצידו לא שייך עצמו באופן מופגן לארגון, מפני שפחד מפילוג בעדה ורצה לשמור את קולות תומכיו משני הצדדים – זה של חזבאללה וזה של אמל. אחד מהיוזמים המרכזיים היה שגריר איראן בדמשק, עלי אכבר מוחתשמיפור מקור שמו של הארגון, שתרגומו המילולי הוא "עדת האל" (ובערבית מודרנית גם "מפלגת האל") בקוראן, סורת אל-מאאידה (פרשת השולחן), פסוק נ"ו: – "וַאֲשֶר יִתְחַבֵּר אֶל אֱלֹהִים וְאֶל שְׁלִיחוֹ וְאֶל הַמַאֲמִינִים אֵלֶּה הֵם מִפְלַגַּת אֱלֹהִים וְהֵם יִגְבָּרוּ". הסיפא של הפסוק מופיע על סמל הארגון (ראו תמונה בצד שמאל של עמוד זה). המזכיר הכללי (תוארו של העומד בראש הארגון) הראשון היה סובחי אל-טופיילי, מקורבו של האיתוללה ח'ומייני. בשנת 1991, בשל התנגדות טופיילי להשתתפות בבחירות בלבנון, הוא סולק מהנהגת הארגון והוחלף בעבאס מוסאווי. להקמת הארגון סייעו לוחמי משמרות המהפכה האיראניים בהובלת חוסיין דהקאן, שעברו דרך סוריה לאזור הבקאע. לאחר הרג מוסאווי בלבנון ב־16 בפברואר 1992 על ידי מסוקי חיל האוויר הישראלי מונה לראשות התנועה השייח חסן נסראללה. בתקופתו של נסראללה הקצינה התנועה את עמדותיה הדתיות והלאומניות, בעיקר משום עידודם של חברי "משמרות המהפכה", ונעשתה ארגון טרור לכל דבר, המתכנן פיגועים נגד מרכזי יהדות בתפוצות ונגד תושבי ישראל. בהשראה איראנית ובהשגחה סורית היה חזבאללה לאחד מאויביה המרים של ישראל, ואף שכלפי חוץ הצהיר הארגון שמטרתו היא סילוק הכובש מאדמת לבנון ברוח הג'יהאד, נאבקים לוחמיו מתוך אמונה כי יוכלו למנוע את קיומה של ישראל, "הישות הציונית" בלשונם. סקירה היסטורית ראשיתו של חזבאללה בארגוני טרור שיעיים שפעלו בלבנון תחת שמות רבים, בהם: "הארגון להגנת המשוחררים", "המאבק לחופש", "הג'יהאד האסלאמי" ו"המדוכאים עלי אדמות". ארגונים אלו ביצעו פעולות טרור נגד זרים, שכללו חטיפות ורציחות של עיתונאים ודיפלומטים זרים, פיצוץ השגרירות האמריקנית, הריגת אנשי המארינס האמריקנים, אסון צור השני נגד ישראל, ואף טרור בין-לאומי ובו חטיפת מטוסים, בהם חטיפת טיסה 847 של TWA. בין השנים 1988–1991 החל שלב המיסוד וההתבססות בלבנון בעיקר בלחימה וניצחון נגד ארגון אמל השיעי, עד לחתימת "הסכם דמשק השני", שבו הובררה עליונותו של חזבאללה על אמל. שנות השמונים לאחר כניסת ישראל ללבנון ביוני 1982, שלחה איראן, דרך סוריה, כמה מאות קציני משמרות המהפכה לאזור הבקאע שבמזרח לבנון, כדי לארגן תנועות מהפכה שמטרתן לבצע ג'יהאד נגד הכוחות הישראליים ולהקים רפובליקה אסלאמית בלבנון. כוחות אלו שכנעו את סייד מוחמד חוסיין פדלאללה, איש דת שיעי ידוע בלבנון, לעמוד בראש ההתארגנות החדשה. במהלך כל שנות קיומו קיבל הארגון סיוע חומרי, ארגוני ודתי-אידאולוגי מאיראן. הארגון החדש היווה מטרייה לקבוצה המורכבת מקצינים מיליטנטיים פרו־איראניים וחייליהם. במהלך שנות ה-80 עלי-רזא עסגרי היה בראש הקשר בין משמרות המהפכה לבין חזבאללה. מרבית ההתקפות נגד חיילי צה"ל בלבנון בין השנים 1982–1984 בוצעו על ידי ארגון בשם "הארגון המהפכני לצדק" וארגון "המדוכאים עלי אדמות" (כינוי לעדה השיעית כולה). בשנת 1985, הודיע חזבאללה ("מפלגת האל") באופן רשמי על קיומו במכתב לעיתונות הלבנונית. הארגון קם במטרה מוצהרת להילחם נגד הנוכחות הישראלית בלבנון. בשנת 1984 אנשי הארגון חטפו את ויליאם פרנסיס באקלי, ראש תחנת סוכנות הביון המרכזית והוא הוצא להורג. לאחר נסיגת ישראל בשנת 1985 ממרבית השטח הכבוש בלבנון והקמת רצועת הביטחון בדרום המדינה, הפך חזבאללה לאויב העיקרי של צה"ל וצד"ל בלבנון. הארגון החל להפעיל את נשק הקטיושות נגד יישובי צפון ישראל. באותן שנים הארגון ביצע התקפות ישירות על מוצבי צד"ל שהיה אז לא מאומן כיאות והצליח במספר רב של פעמים לכובשם, לשדוד את ציודם הצבאי ולטבוח בכל חיילי המוצבים שנכנעו. בעקבות כך צה"ל אימן יותר וצייד יותר את צד"ל במקביל לפריסה רחבה יותר של כוחותיו הוא על מנת לגבות אותו. חזבאללה המשיך בניסיונות הטקטיקה הזאת אך שורה של כישלונות עקובים מדם ובראשם ההסתערות על מוצב שומריה (37 הרוגים) ב-1987, וכן המתקפה של צה"ל על המוצב שלו במיידון ב-1988 במסגרת מבצע חוק וסדר (30 הרוגים) גרמו לו להפסיק לנסות להסתער בצורה חזיתית על מוצבים, כמו גם להחזיק מוצבים מוצהרים משלו, ולעבור ללוחמת גרילה. בשנת 1987 הצליחו כוחות חזבאללה בפיקודו של חסן נסראללה להרחיק את כוחות אמל ממספר אזורים בפרוורי ביירות, אולם סוריה התערבה וכפתה על הצדדים הפסקת אש. בינואר 1987 היה עימות אלים בין סוריה לחזבאללה בביירות, לאחר שהארגון חטף 14 חיילים סורים ואילו הסורים שפעלו במערב ביירות הרגו 23 אנשי חזבאללה. תוצאת עימות זה הייתה שימת קץ למעשי החטיפות של חזבאללה והפניית חזבאללה לעימות עם ישראל. בשנת 1989 התחדשה הלחימה בין חזבאללה לאמל. באביב 1990 הקים חזבאללה צבא סדיר שבראשו עמד נסראללה. שנות התשעים שמאל\|ממוזער\|350px\|מפת לבנון; אזורי השליטה של החזבאללה מסומנים בכחול שנות התשעים מאופיינות במאבק נגד ישראל ובכיבוש של דרום לבנון מידי צה"ל. לאחר התבססות השלטון המרכזי בלבנון בחסות סורית, ולאחר פירוק המיליציות העדתיות מנשקן, ובשל שאיפתו ללגיטימיות בין-לאומית, הפסיק חזבאללה את פעילותו בתוך לבנון ומחוץ לה, ותיעל את עצמו להמשך המלחמה בישראל, בעיקר בתחומי לבנון אך גם בפגיעה במוסדות ישראלים ברחבי העולם, בעיקר כפיגועי נקמה. בשנת 1992 החל חזבאללה בפעילות פוליטית בלבנון, ונציגיו נבחרו לפרלמנט הלבנוני. במהלך שנות התשעים גרם חזבאללה לשני עימותים גדולים עם ישראל: מבצע דין וחשבון מ־25 עד 31 ביולי 1993, יצא אל הפועל לאחר שורת התקפות של חזבאללה נגד צה"ל ויישובי הצפון, נמשך שבעה ימים, וגרם לגל של מאות אלפי פליטים לבנונים. בסופו של המבצע הגיעו הצדדים הלוחמים להפסקת אש ולהסכם הבנות בין ישראל ללבנון. מבצע ענבי זעם בין 11 ל־27 באפריל 1996, יצא אל הפועל לאחר שחזבאללה הפר את הסכם ההבנות של ישראל איתו בסוף מבצע דין וחשבון ותקף ברקטות את יישובי הצפון. במהלך מבצע זה תקפה ישראל בתותחים ובמטוסים את לבנון והטילה עליה מצור ימי, ואילו חזבאללה הגיב בעיקר בירי של מאות רבות של רקטות (777 במספר). המבצע הופסק לאחר שהופעל לחץ בין-לאומי בשל פגז שגרם לכמאה הרוגים בכפר קאנא, וישראל, לבנון וסוריה הגיעו להסכם שכונה "הבנות ענבי זעם". עיקרו של ההסכם היה אי-פגיעה באזרחים ובתשתית משני צידי הגבול, מה שאפשר לחזבאללה להמשיך לתקוף את כוחות צה"ל מבלי להפר את ההסכם. המאבק נגד ישראל כוון לנוכחות צה"ל ברצועת הביטחון והתמקד במטעני צד, תקיפות ראווה של מוצבים וניסיונות להתנקש בבכירים בצה"ל, במטרה לגרום לישראל לסגת מדרום לבנון. חזבאללה ניסה גם להחדיר לישראל את המחבלים חוסיין מקדאד, סטיבן סמירק הגרמני, ג'יהאד שומאן, פאוזי איוב ואיאד ח'אלד אשואח לאיסוף מידע וביצוע פיגועים.אור פיאלקוב, שימוש בזרים על ידי ארגון חזבאללה לביצוע משימות איסוף מידע או לביצוע פיגועי טרור, מבט מל"מ 87, המרכז למורשת המודיעין, אוקטובר 2020, עמ' 25–27 מחוץ לישראל בעזרת שלוחותיו מחוץ ללבנון ובסיוע משמרות המהפכה האיראניים, ביצע חזבאללה פיגועים ביעדים יהודיים אזרחיים מחוץ לישראל כנקמה על פעולותיה של ישראל בדרום לבנון. בין פעולות הטרור הידועות, הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, ב־17 במרץ 1992 שהתרחש לאחר שצה"ל הרג בדרום לבנון את מזכ"ל חזבאללה, עבאס מוסאווי. פיצוץ מרכז הקהילה היהודית בבואנוס איירס בארגנטינה ב־18 ביולי 1994 וניסיון נפל לפוצץ את שגרירות ישראל בממלכה המאוחדת שמונה ימים לאחר מכן (ב-26 ביולי) אירעו לאחר התקפה ישראלית על מחנה אימונים של חזבאללה וחטיפתו של מוסטפא דיראני. לאחר נסיגת צה"ל לגבול הבין-לאומי לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000 נטל חזבאללה את השליטה באזור זה. אנשיו התפרסו בשטח, הקימו מוצבים, ופרסו בסיוען של איראן וסוריה, אלפי רקטות בדרום לבנון המאיימות על צפון ישראל. מצב זה יצר מאזן אימה שנמשך עד מחצית 2006, ושיתק את ישראל מלפעול בצורה נחרצת כלפי התגרויותיו של החזבאללה. אזור הר דב היווה בתקופה זו את זירת הלחימה העיקרית בין חזבאללה לישראל. במורדותיו של ההר מצוי האזור המכונה "חוות שבעא". אזור זה נכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, ואולם, בעת נסיגת צה"ל לגבול הבין-לאומי, טענה ישראל כי אזור זה נכבש מידי סוריה ולכן הוא אינו רלוונטי כלל לנסיגה מרצועת הביטחון, אלא למשא ומתן עתידי עם סוריה. האו"ם קיבל באופן רשמי את עמדתה של ישראל וקבע כי היא השלימה את נסיגתה מלבנון. חזבאללה לא קיבל עמדה זו, והמשיך לראות בחוות שבעא שטח לבנוני כבוש, שנגדו רשאי הארגון לפעול. שמאל\|ממוזער\|300px\|מוצב חזבאללה שהוקם מטרים ספורים מגדר הגבול, בקרבת היישוב הישראלי דובב. הדגל השחור מונף מכיוון שהתמונה צולמה בימי העשוראא. במסגרת כללי משחק אלה, ביצעו לוחמי חזבאללה התקפות טילי נ"ט מפעם לפעם, בעיקר באזור חוות שבעא. בין פעולותיהם החמורות בתקופה זו: חטיפתם, ב־7 באוקטובר 2000, של שלושת חיילי צה"ל: עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד, באזור הר דב; וחטיפת אלחנן טננבוים כשבוע אחר כך. טננבוים, וגופותיהם של שלושת החיילים, שכנראה נהרגו במהלך החטיפה, הוחזרו ב-29 בינואר 2004 לאחר משא ומתן ממושך, בתמורה לשחרור מאות אסירים, רובם פלסטינים, על ידי ישראל. בנובמבר 2005 יצא לפועל מבצע חטיפה שסוכל עקב הצבת מארב של צה"ל. פעמים רבות פתחו לוחמי החזבאללה בירי נ"מ קני, בתגובה לטיסות סיור של מטוסי חיל האוויר הישראלי בשמי דרום לבנון. לא פעם טענת הפרת הריבונות היוותה כיסוי לשימוש בתותחי הנ"מ לירי ארטילרי שפגע ביישובים בישראל. פעמים אחדות פתחו לוחמי חזבאללה באש לעבר חיילי צה"ל וגרמו להרוגים. כמו כן, הטמינו אנשי חזבאללה זירות מטענים לאורך הגבול עם ישראל ולעיתים אף בתוך שטח ישראל, במטרה לערער את הביטחון בגבול ישראל. עוד לפני האינתיפאדה השנייה החל חזבאללה לסייע לארגוני הטרור הפלסטיניים באמצעות אספקת אמצעי לחימה והחדרת מומחי טרור. חזבאללה פעיל בעיקר בקרב חוליות תנזים וגדודי חללי אל-אקצא ביהודה ושומרון, חוליות שאף גייסו נשים וילדים לביצוע פיגועי התאבדות. חלק מפעולות אלו סוכלו על ידי צה"ל. שמו של חזבאללה נקשר בעבר גם לביצוע פיגועים מחוץ לישראל. ראש הזרוע הצבאית שלו עימאד מורנייה וכך גם סגנו, טלאל חמיה, נחשדו כמתכנני פיגועים שהארגון היה קשור אליהם גם מחוץ לשטחה של ישראל (ביניהם הפיגוע בבואנוס איירס). מורנייה היה (עד להריגתו ב־12 בפברואר 2008) ברשימת 26 הטרוריסטים המבוקשים ביותר על ידי ממשלת ארצות הברית, ביחד עם ראשי אל-קאעידה. פרס של חמישה מיליון דולר הובטח למי שימסור מידע שיוביל לתפיסתו ולהעמדתו לדין. מלחמת לבנון השנייה שמאל\|ממוזער\|250px\|אחת ההפתעות הגדולות של המלחמה היו הבונקרים המוסווים שנבנו על ידי החזבאללה בשטחים פתוחים וכונו בצה"ל "שמורות טבע". בתמונה: כוחות הנדסה חושפים בונקר של החזבאללה סמוך לגבול. ממוזער\|פוסטרים שנתלו לאחר מלחמת לבנון השנייה, 2006 ב־12 ביולי 2006 חטף חזבאללה שני חיילי צה"ל והרג עוד שמונה בהתגלגלות האירועים. צה"ל הגיב בהפצצת מטרות חזבאללה ותשתית בלבנון. חזבאללה החל בהפגזה כבדה ומדורגת של רקטות ארטילריות מסוגים שונים על יישובי הצפון והצליח להגיע עד חיפה, נצרת, טבריה, ואף סביבות עפולה וחדרה. במהלך 33 ימי לחימה, הארגון שיגר לעבר צפון מדינת ישראל כ-3,970 רקטות, כאשר הוא משתק את צפון ישראל וזורע הרס רב, בעיקר בקריית שמונה, נהריה, מעלות-תרשיחא וביערות הצפון, שעלו באש. צה"ל תקף בעיקר את אזור ביירות (במיוחד רובע העוני השיעי הדאחייה), דרום לבנון והבקאע באמצעות אלפי הפצצות ממטוסים, ממסוקים ומסטי"לים, והפגיז את דרום לבנון באמצעות תומ"תים בכמאה וחמישים אלף פגזי ארטילריה, פעילות שגרמה לכמיליון פליטים לבנונים עד סוף המלחמה ולכאלף הרוגים. במסגרת כ-11,000 גיחות, צה"ל פגע קשות בתשתיות לאומיות כגון גשרים, תחנות כוח, מאגרי דלק ונמל התעופה של ביירות, כדי שיהוו מנוף ללחץ על חזבאללה מצד אוכלוסיית לבנון. בשלב מתקדם של הלחימה, צה"ל הכניס כוחות קרקעיים לדרום לבנון, שניהלו קרבות קשים עם לוחמי חזבאללה בכפרים שונים. צה"ל הצליח לפגוע בתשתיות חזבאללה שונות, בהן מפקדות רבות, לפגוע ברקטות לטווח הרחוק, להרוס את קו הביצורים הקרוב לגבול, להרוג כ-700 אנשי חזבאללה, בהם מספר מפקדי שטח, לפצוע כאלף נוספים, ולתפוס נשק רב. חזבאללה הרג 121 חיילים ו-44 אזרחים ישראלים, השבית את צפון מדינת ישראל וגרם לכ-300,000 פליטים, פגע בסטי"ל, במסוק תובלה מדגם יסעור ובכ-50 טנקי מרכבה ונגמ"שים. עד להפסקת האש, שאותה ביקשה לבנון, בתמיכת חזבאללה, הארגון גילה יכולת עמידה ולא נשבר. צה"ל לא הצליח להפסיק את ירי הרקטות, לשחרר את החיילים החטופים, לפרק את חזבאללה מנשקו, לשבור את מערך הפיקוד והשליטה שלו, ואף לא לגרום לו לעלות צפונית לנהר הליטני. עם זאת, מנהיגיו היו במחתרת כל זמן הלחימה, ואחריה צבא לבנון התפרס באזורים שהיו סגורים בפניו: דרום לבנון, ורובע הדאחייה בביירות בעוד חזבאללה קיבל על עצמו להצניע את נשקו, ויוניפי"ל, כוח רב-לאומי חמוש שמונה 15,000 חיילים, נפרס ביחד עם צבא לבנון כדי לכפות אמברגו נשק על חזבאללה. בעוד שדעת הקהל העולמית בהשפעת התקשורת התייצבה ברובה נגד פעולות ישראל, נוצרה לראשונה קואליציה בין מדינות ערב המתונות ובין מדינות מפתח באירופה וארצות הברית, שיצאו נגד חזבאללה ופטרוניו, והתקבלו החלטות בפורומים בין-לאומיים שונים לרבות האו"ם שלמעשה מגנות את חזבאללה, כובלות את ידיו ומצמצמות את מרחב פעילותו. בלבנון מצד אחד חלק מהשיעים חיזקו את תמיכתם בארגון, אך גורמים אחרים, כמו הנוצרים והדרוזים בעיקר, הביעו התנגדות גלויה לחזבאללה ולסוריה. ביקורת נגד הארגון נשמעה גם ברשתות תקשורת ערביות, ונראה שחלה היחלשות מסוימת במעמדו בלבנון בעקבות העימות, נסיבות שגרמו לנסראללה להתפתל, להצטדק ולהתחשבן עם גורמים לבנוניים ברשתות הטלוויזיה הערביות. בתום העימות הכריז הארגון על ג'יהאד של בנייה, במטרה לשקם את ההרס ואת מעמדו הציבורי. בעקבות העימות התברר כי לחזבאללה יש יכולות מבצעיות נרחבות, מוטיבציה ויכולת שרידות גבוהות, כלי נשק מגוונים ומתקדמים ובהם טילים מהמתקדמים בעולם, ומערכת של ביצורים איתנים, וכי הוא חורג מההגדרה של ארגון טרור או מיליציה צבאית, ולמעשה הוא מהווה כוח צבאי של ממש, הזוכה לתמיכה מאסיבית מאיראן וסוריה. ממחקר שנערך ב־2008 בעבור צבא ארצות הברית, עולה כי חזבאללה לחם בצורה יעילה יותר מכל צבאות ערב עמם התמודדה ישראל. בשיח התקשורתי בישראל היו קולות שטענו לניצחון של החזבאללה במלחמה. עם זאת, לאחר המלחמה נרתע הארגון מתקיפת גבולה הצפוני של ישראל, כפי שנהג לעשות בשש השנים שלאחר הנסיגה מלבנון וגם לאחר ההתנקשות בעימאד מורנייה חזבאללה העדיף להפנות את מרצו כלפי לבנון עצמה. המהומות ב-2008 והסכם קטר לאחר כשנה של עימותים בין חזבאללה לכוחות התומכים בממשל, ב-27 בינואר 2008 פרצו מהומות בשכונת הדאחייה. צבא לבנון שנערך מראש פתח באש והרג שבעה אנשים בהם חמושי חזבאללה ואמל. באירוע נפצעו 29 איש. ראש הממשלה הכריז על יום אבל לאומי. ב-7 במאי 2008 פתח חזבאללה במהומות דמים, שנהרגו בהן לפחות 81 איש ונפצעו 250. העילה הייתה איסור הממשלה על רשת תקשורת פרטית שפרס חזבאללה ברחבי המדינה בתמיכה איראנית, שמקושרת לסוריה ואיראן, ופיטורי הגנרל ופיק שקייר, איש חזבאללה, שתחת חסותו הוברחו חומרי לחימה לחזבאללה, מתפקיד אחראי האבטחה בנמל התעופה של ביירות. במהומות אלו, שהתחילו כהפגנות תמימות והשבתה של נמל התעופה, פעלו כוחות חזבאללה, חמושים בטילים, במקלעים ובנק"ל, בביירות ובערים נוספות כמו טריפולי, והשתלטו על חלקים נרחבים מהם. הכוחות הטילו סגר על נמל התעופה והנמל הימי, שרפו אולפנים של מערכות תקשורת המזוהים עם הממשלה כמו מערכת העיתון אל-מוסתקבל, וצרו על מבני ציבור ובהם מבנה הממשלה ובתים של אישים אנטי סוריים. בניגוד למהומות שהיו בתחילת השנה, הפעם צבא לבנון נצר את נשקו ועמד מנגד, ולא פעל נגד חזבאללה. פואד סניורה, שהתבצר במעונו תחת משמר של כוחות צבא, התבטא בחריפות נגד חזבאללה. אישים המזוהים עם החזית הפרו-מערבית דיברו על הפיכה צבאית, ועל הפרת הבטחה של חזבאללה שלא להפנות את נשקו כלפי פנים. חזבאללה הצליח, באמצעות נשקו, לפרק את הפלגים היריבים (כדוגמת הדרוזים) מנשקם, ומנהיג הדרוזים, וליד ג'ונבלאט, שיצא בעבר בהצהרות לוחמניות כלפי חזבאללה וסוריה, לאחר תקיפות שנעשו כלפי הר הדרוזים בהן נהרגו מאות מאנשי החזבאללה שני הצדדים הגיעו להודנה (מרבית הדרוזים לא היו חמושים). ב-14 במאי נכנעה הממשלה לתכתיבי החזבאללה, וביטלה את החלטותיה על הוצאת רשת התקשורת הפרטית מחוץ לחוק ועל פיטורי אחראי האבטחה בנמל התעופה של ביירות. ב-21 במאי 2008 נחתם הסכם בקטר בין הממשלה לחזבאללה, שבו בין היתר סוכם כי שליש מהשרים בממשלת אחדות לאומית יהיו אנשי חזבאללה, דבר שיכול להקנות להם זכות וטו. שיטת הבחירות שונתה, והיא תבטיח ייצוג רב יותר לשיעים. הסכם זה סיים את המתיחות הגדולה של השנה וחצי שלפניו, וחיזק את מעמד הארגון בגוף השלטוני ובלבנון. לצד ההישג של חזבאללה נוצרה כלפיו התנגדות רבה בעולם הסוני. פובליציסטים ערבים שמשקפים דעות שלטוניות כינו את חזבאללה "מפלגת שנאת אחים" (פתנה), "האויב האמיתי", ו"מפלגה בריונית שלקחה את לבנון בשבי", ופקפקו לראשונה ב"התנגדות" לישראל (מוקַאוַּמַה) שנחשבה למושג מקודש שלא נוגעים בו. הבחירות ב-2009 בבחירות לפרלמנט הלבנוני שהתקיימו בתחילת יוני 2009 גוש תומכי חזבאללה זכו ב-57 מושבים לעומת מחנה 14 במרץ – הגוש האנטי סורי שזכו ב-71 מושבים. אנשי החזבאללה המופתעים קיבלו את הפסדם בשקט, אך איימו לבל יעז השלטון לפרק אותם מנשקם. התעצמות צבאית ארגון חזבאללה המשיך להתעצם בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה, והכפיל ושילש את כמות הרקטות והטילים. ב-2010 הוערך בישראל כי כמות הרקטות והטילים מגיעה לכ-45 אלף. באפריל 2010 הכריז שר הביטחון אהוד ברק בארצות הברית כי סוריה העבירה טילי סקאד לחזבאללה, ובכך הפרה את האיזון באזור. הפרה זו גרמה למתיחות בין ישראל לשכנותיה הצפוניות. רוברט גייטס, שר ההגנה האמריקני, גיבה את עמדת ישראל ואמר כי לחזבאללה יש יותר טילים מלרוב ממשלות העולם. ב־2024 הוערך שלארגון כ-40,000–50,000 לוחמים, 140,000 רקטות בטווח המכסה את כל שטח ישראל, מאות כטב"מים, טילי חוף־ים יאחונט, אלפי טילי נ"ט ומערכות נ"מ SA-22. התחזקות פוליטית בחלוף חמש שנים מתום מלחמת לבנון השנייה, התחזק חזבאללה גם מבחינה פוליטית. הוא הצליח להפיל את ממשלתו של סעד חרירי, והיווה חלק בלתי נפרד מממשלת נג'יב מיקאתי אשר נשלטת על ידי "מחנה 8 במרץ" של החזבאללה, המונה 18 מתוך 30 השרים בממשלה זו. ד"ר עמרי ניר, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, הנחשב למומחה בנושא לבנון, קובע כי "חזבאללה הוא הממשלה ולכן במצב מלחמה, לישראל יהיה הרבה יותר קל ליצור אפקט הרתעתי בהרס של תחנות כוח, כבישים, שדות תעופה אזרחיים וכולי". חזבאללה הצליח גם לחדור עמוק יותר לצבא לבנון וליתר כוחות הביטחון במדינה. הוא הצליח לחדור גם למערכות השלטון השונות ולהפוך לגוף ממסדי. הוא מתקרב להשתלטות מלאה על לבנון ולמימוש החזון של שליטת השיעים בממסד. כתוצאה מכך, המדיניות הלבנונית הרשמית הפכה לזהה כמעט למדיניות של חזבאללה. עם זאת, חזבאללה גם בתושבים בדרום לבנון שמסרבים לאפשר לאנשיו להחדיר ולהסתיר נשק ותחמושת בכפריהם. פרופ' קייס פירו, מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, מציין כי בניגוד לעבר, אנשי המחנה של חרירי "לא מוכנים לקבל את התעצמותו הצבאית של חזבאללה שכן הם יודעים שהוא יפנה לעברם את הנשק, כפי שאירע ב-2008". ניסיונות נקמה בעקבות ההתנקשות בעימאד מורנייה בפברואר 2008, ראשי הארגון הצהירו כי ינקמו בישראל שנחשדה על ידם בכך. פורסם כי מספר פיגועים בשליחות החזבאללה סוכלו. בשנת 2008 נעצרו שני שליחי חזבאללה על ניסיון לפגוע בשגרירות ישראל בבאקו. באפריל 2009 נחשף במצרים תא טרור של החזבאללה שמנה 49 בני אדם. על פי המצרים, ביקשו אנשי התא לבצע פיגועים בסיני, ובאזור תעלת סואץ. בדצמבר 2009 כוחות הביטחון הטורקיים חשפו תא טרור של החזבאללה שביקש לפגוע בישראלים. ובתחילת ינואר 2012 נעצר בתאילנד פעיל חזבאללה בחשד לביצוע פיגוע. ב-24 בינואר 2012 סוכל פיגוע נוסף באזרבייג'ן בשליחי חב"ד. כוחות הביטחון של אזרבייג'ן עצרו 3 מחבלים שאומנו, מומנו וצוידו על ידי איראן. על פי הרשויות הבולגריות, עקבות מבצעי הפיגוע באוטובוס בנמל התעופה בורגס, שבו קיפחו את חייהם שישה אנשים, הובילו לחזבאללה. על פי ישראל, מדובר בשיתוף פעולה בין איראן לחזבאללה. תמיכה בבשאר אל-אסד בהתקוממות בסוריה איראן היא תומכת עיקרית בחזבאללה במובנים שונים וסוריה היא העורף הלוגיסטי העיקרי של חזבאללה ובעלת ברית חשובה של איראן (בין היתר, בשל גישה לים התיכון), ועל כן לחזבאללה יש אינטרס לשמר את המשטר הקיים בסוריה ומסיבה זו החל להתערב במלחמת האזרחים בסוריה. בזמן מלחמת האזרחים בסוריה נשלחו אלפי לוחמי חזבאללה לסייע לנשיא סוריה, בשאר אל-אסד. חזבאללה שמר על קשר הדוק עם המשטר הסורי, ייעץ לבכיריו, החזיק בבסיסים ובמחסני נשק בשטח סוריה, ואף השתתף בפועל בלחימה לצד חייליו של אסד. במחצית הראשונה של שנת 2013 התנהלו מספר קרבות בחומס ובקוסייר בהם השתתפו לוחמי חזבאללה בגלוי, ואף ספגו אבדות כבדות (כמאתיים הרוגים), בהם מספר בכירים מהארגון, ובראשם: עלי שביב, ראש אגף המבצעים בארגון (מחליפו של עימאד מורנייה). המורדים תקפו בתגובה את רובע הדאחייה בביירות בשתי רקטות, ואף איימו על חזבאללה שאם לא ייסוג מסוריה, הם יתקפו אותו בלבנון. ביוני 2013 היו מספר עימותים בין תומכי סוריה לתומכי חזבאללה בלבנון. העימות הגדול שבהם התרחש בצידון. מיליציה סונית בהנהגתו של השייח' אחמד אל-אסיר תקפה את חיילי צבא לבנון ובעימות שהתפתח נהרגו עשרות אנשים משני הצדדים. המורדים גם תקפו את חזבאללה ומפעיליו בשרשרת של פיגועי תופת. בין יולי 2013 לינואר 2014 התרחשו חמישה פיגועי טרור שגבו קורבנות בנפש, ארבעה באזור הדאחייה ואחד נגד שגרירות איראן בביירות, שבו נהרגו 25 בני אדם, בהם נספח התרבות של שגרירות איראן. כמו כן, נורה למוות בכיר חזבאללה, חסאן א-לקיס. בעקבות ההתרחשויות הללו הוציא חזבאללה את בכיריו מאזור הדאחייה. בספטמבר 2013, כשארצות הברית התכוננה לתקוף את משטרו של בשאר אל-אסד ואת חזבאללה שסייע לו, עקב השימוש בנשק כימי (ובסוף לא תקפה) – יוסוף אל-קרדאווי, בכיר פוסקי האסלאם הסוני, תמך בהם ואמר: . במהלך מלחמת האזרחים בסוריה בוצעו מספר תקיפות אוויריות שיוחסו לישראל נגד משלוחי נשק מסוריה שיועדו לחזבאללה ונגד בכירים בארגון ששהו בסוריה, בהן תקיפת שיירת הנשק הסורית במחוז ריף דמשק בינואר 2013, תקיפות משלוחי הנשק האיראניים לחזבאללה בדמשק במאי אותה שנה, תקיפת שיירת הנשק הסורית לחזבאללה בבעלבכ בפברואר 2014, ותקיפה אווירית בגבול ישראל-סוריה בינואר 2015 שבה נהרגו הגנרל האיראני עלי אללה דאדי וג'יהאד מורנייה, בנו של עימאד מורנייה. בתגובה לתקיפה האחרונה ירה חזבאללה טילי נ"ט על שיירת כלי רכב של צה"ל סמוך לכפר ע'ג'ר. מהירי נהרגו שני חיילים מחטיבת גבעתי ו-7 נפצעו. בנאום שנשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, הוא התייחס בהרחבה לתקיפה הישראלית ולתגובת חזבאללה. במהלך הלחימה בסוריה איבד שם חזבאללה מאות רבות מלוחמיו (לפי ההערכות: בין 1,000 ל-3,000 הרוגים וכ-7,000–8,000 פצועים). ב-13 במאי 2016 מוסטפא בדר א-דין, מפקד הזרוע הצבאית של חזבאללה אשר לפי משרד האוצר האמריקאי היה אחראי על פעילות חזבאללה בסוריה, נהרג בפיצוץ במתקן של חזבאללה באזור דמשק. בשנת 2016 הקים קאסם סולימאני את חטיבת האימאם חוסיין, כדי לסייע לאסד נגד דאעש והמורדים בסוריה. מנהרות לחימה לעבר ישראל בעשור השני של המאה ה-21 חפר חזבאללה מנהרות אחדות שחדרו מלבנון לשטח ישראל, מתחת לגבול הצפון. ב־4 בדצמבר 2018 החל צה"ל במבצע מגן צפוני לנטרול מנהרות אלה. המבצע כולו נערך בתחומי ישראל, כדי שלא לתת לחזבאללה עילה לתגובה. כעבור מספר חודשים הסתיים המבצע כאשר כל המנהרות נוטרלו בידי לוחמי חיל ההנדסה הקרבית. לטענת חוקרים, גם לאחר שהושמדו אותן מנהרות לחימה, עדיין קיימת לחזבאללה מנהרות בתוך לבנון באורך של עשרות קילומטרים שכוללות מנהרות מרכזיות שמאפשרות מעבר כלי רכב. ממוזער\|הגעה של דלק שנרכש מאיראן לחזבאללה "פרויקט דיוק הטילים" בין השנים 2013 ל-2015, ובחסות מלחמת האזרחים בסוריה, החלה איראן להעביר לסוריה טילים מדויקים. על פי דיווחים זרים, חלק מההעברות הללו סוכלו על ידי תקיפות של חיל האוויר הישראלי. בעקבות הכישלונות שנחלו איראן וחזבאללה, החליטה איראן בשנת 2016 על שינוי בדפוסי הפעולה – במקום העברה של טילים שלמים, הסבה של רקטות קיימות לטילים מדויקים על אדמת לבנון. ההסבה כוללת בין היתר התקנת מערכות ניהוג והנחיה שהובאו מאיראן, ורקטות שהובאו מהמכון למחקרים מדעיים "מרכז סרס" בסוריה. הפרויקט נחשף על ידי דובר צה"ל באוגוסט 2019. במסגרת החשיפה צוין גם כי ראש הפרויקט מטעם חזבאללה הוא פואד שוכר. פורסמו גם שמות של גורמים מעורבים נוספים. מחאות נגד חזבאללה לאחר שבשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 חיזק הארגון את השפעתו על המתרחש בלבנון, הפך בסוף העשור השני של המאה להיות במוקד מחאותיהם של תושבים ברגעי משבר. במחאות שהחלו בשנת 2019 מספר פעמים תקפו פעילי חזבאללה את המפגינים, ובין הצדדים התלקחו עימותים אלימים. בשנת 2020 במספר הפגנות, על רקע מגפת הקורונה והפיצוץ בנמל ביירות, הואשם ארגון חזבאללה במחדלים על ידי חלק מקבוצות המפגינים, ונשמעו דרישות שונות מהארגון, ביניהן קריאות לשנות מהיסוד את המערכת הפוליטית הנוכחית בה שולטים בפועל נציגים מטעם החזבאללה, קריאות לארגון להתפרק מנשקו, קריאות נאצה נגד חסן נסראללה, והצגת מיצגים הקוראים להרג ראשי הארגון. בעת ביקורו בביירות של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לאחר הפיצוץ בנמל, קראו אליו ההמונים שישחרר אותם משלטון החזבאללה. מלחמת חרבות ברזל במהלך מלחמת חרבות ברזל בשנים 2023–2024 השתתף חזבאללה באופן פעיל במלחמה נגד ישראל. במטרה להתיש את ישראל, ולמנוע ממנה להכריע את חמאס, פתח הארגון מול ישראל בחזית צפונית במלחמת התשה בה הוא תוקף את ישראל באזור הגליל והגולן באלפי רקטות, טילי נ"ט וכטב"מים וגרם לעשרות הרוגים ופצועים ולנזקים רבים ברכוש. בתחילת המלחמה צה"ל פינה מבתיהם בצפון כ־60 אלף אזרחים, בשל החשש מפלישה המונית של כוחות חזבאללה, ובשל הירי לעבר ישובי הצפון הם לא חזרו לבתיהם. מנגד הסב צה"ל נזק כבד לכפרים השיעים בדרום לבנון, השמיד מחסני תחמושת והוביל לבריחת כמאה אלף תושבים. הפגזות של חיל האוויר גרמו לחזבאללה וארגונים נוספים למאות הרוגים, בהם בכירים רבים. סדרת פיצוצים באמצעי התקשורת של הארגון פגעה באלפי פעילים. לאחריה, החל מבצע חיצי הצפון בו חיל האוויר הישראלי מפגיז תשתיות רבות והורג פעילים. התנקשויות בבכירים במהלך המלחמה רבים מראשי חזבאללה נהרגו מאש צה"ל. בין השאר נהרגו הבכירים ויסאם טוויל מפקד כוח רדואן, סמי טאלב עבדאללה מפקד יחידת "נאסר", אבו נעמה נאסר, מפקד יחידת "עזיז", פואד שוכר, רמטכ"ל חזבאללה ואבראהים עקיל, ראש מערך המבצעים ומפקד כוח רדואן בפועל. ב-27 בספטמבר לפנות ערב תקף צה"ל את המפקדה המרכזית של חזבאללה ברובע הדאחייה בביירות. המפקדה מוקמה מתחת לבתי מגורים, שנהרסו בתקיפה. במתקפה נהרג המזכיר הכללי של חזבאללה חסן נסראללה לצד בכירים נוספים בצמרת הארגון, ביניהם מפקד החזית הדרומית עלי כרכי. ב-30 בספטמבר צה"ל התחיל בתמרון קרקעי בדרום לבנון עם המטרה להשמיד את היכולות של חזבאללה באזור, ב־10 ימים הראשונים צה"ל השמיד את רוב הכפרים של חזבאללה שנמצאים צמוד לגבול. אמצעי לחימה שמאל\|ממוזער\|250px\|רקטות נ"ט של חזבאללה שנתפסו במלחמת לבנון השנייה. בתמונה ניתן לראות רקטות RPG-7 בעל רש"ק חלול דו-שלבי (טאנדם). חזבאללה מצויד בנשק מגוון מסוגים שונים. מכיוון שהוא ארגון ממודר וחשאי, קשה לדעת במה הוא בדיוק מצויד; אולם ניכר כי מגיעים אליו כלי נשק ממקורות שונים, בעיקר מחבר המדינות, מאיראן ומסוריה. משלוחי הנשק הגדולים מגיעים לחזבאללה מאיראן, דרך סוריה ודרך טורקיה. במסגרת ההצטיידות שלו בולטת העובדה שהוא עושה שימוש רב בטילים וברקטות בהיבטים רבים של הלחימה החל מהתחום הטקטי וכלה בתחום האסטרטגי. ציודו של חזבאללה חורג מציוד של ארגון טרור, ולמעשה הוא מצויד כמו זרוע צבאית של מדינה ריבונית. נשק קל בידי חזבאללה מגוון אמצעי לחימה קלים, לרבות רובי קלצ'ניקוב, מקלעים מסוגים שונים ורובי צלפים, וכן רימוני יד, חומר נפץ תקני ומטעני חבלה מתוחכמים. לצד אלו, בידי הארגון גם אמצעי תצפית ומעקב שונים: משקפות, מצלמות וידאו במעגל סגור, ציוד תרמי לראיית לילה, ומכשירי האזנה משוכללים. פעילי הארגון מפעילים גם מרגמות בקטרים שונים. טילים ורקטות ממה שידוע, החזבאללה מחזיק ברקטות קטיושה-122, פג'ר ופג'ר-5 הכוללות טווח ירי של 75 ק"מ. בנוסף לכך, הוא מחזיק ברקטות זלזאל שהן בעלות טווח ירי של 160–250 ק"מ. עם זאת, על פי דיווחים שונים, החזבאללה מחזיק גם בטילי נ"ט, כשרובם ביצור רוסי: סאגר, 9M111 פאגוט, 9M113 קונקורס, ו-9M133 קורנט; ביצור איראני: רעד, טאוסאן, טופאן; או ביצור אירופאי: מילאן. חזבאללה מחזיק גם ברקטות מסוג פאדי - פאדי 1 ופאדי 2. על פי הערכות שונות נמצאים בידי חזבאללה 140,000–190,000 רקטות וטילים, מתוצרת רוסיה, סוריה ואיראן, ובעת מלחמה יוכל לירות לעבר ישראל 1,200 טילים ורקטות בממוצע מדי יום. ישנן הערכות שונות לגבי היקף ארסנל הרקטות והטילים של החזבאללה אך ההערכה המדויקת והאמינה ביותר היא שלחזבאללה יש כ-40,000 רקטות מסוג "גראד" שמשמשים לטווח קצר של 15–20 ק"מ, כ-5,000 רקטות מסוג זלזאל, פאג'ר 3 ו-5, חייבר או ראאד 2 ו-3 שמשמשים לטווחים בינוני – עד 200 ק"מ, וכ-5,000 רקטות וטילים מסוג זלזאל או פאתח 110 (M600) לטווחים ארוכים-ארוכים מאוד – 200–300 ק"מ. הם גם קיבלו מסוריה מספר מצומצם של טילי סקאד C ו-D בעלי טווח של 700 ק"מ. כמה מאות מטילי הפאתח 110, הנושאים כחצי טון של חומר נפץ, מצוידים במנגנוני ניווט מדויקים מבוססי GPS והם בעלי פוטנציאל דיוק והרס ניכר. אמצעי קוטר (במ"מ) ראש קרב (בק"ג) טווח (בק"מ) ארץ מקור הערות סוג 63 107 1.3 8.5 סין העממיתבורכאןלא ידוע100–50010 רקטה עתירת משקל פלק 1 240 50 9–10 פלק 2 303 120 11 גראד (קטיושה) 122 21 40 במלחמת לבנון השנייה, שיגר חזבאללה יותר משלושת אלפים קטיושות לעבר ישראל BM-27 אוראגן 220 100 40 פג'ר 3 240 45 43 טילים אלו נורו על ידי הארגון במלחמת לבנון השנייה פג'ר 5 333 90 75 M-302 302 175 100 תוצרת מרכז סרס נאזעאת 356 לא ידוע 100–130 טילים וותיקים ממלחמת איראן–עיראק זלזאל 1 לא ידוע 600 125–160 זלזאל 2 610 600 200–250 פאתח 110 610 500–650 250 M-600 610 500–650 250 טיל מתוצרת מרכז סרס הסוריסקאד D880500700נכון ל-2015 ברשותם כ-10 טילים קאדר 1 620 500 190 לא ידוע, כנראה איראן שוגר לראשונה ב-25 בספטמבר 2024 לעבר גוש דן ויורט. נשק נגד טנקים אמצעי סוג כמות ארץ מקור הערות RPG-7 רקטה נגד טנקים לא ידוע כולל גרסאות תוצרת איראן RPG-29 רקטה נגד טנקים לא ידוע RPG-30 רקטה נגד טנקים לא ידוע הימצאות הנשק בידי הארגון שנויה במחלוקת סאעקה טיל נגד טנקים לא ידוע גרסה איראנית ל-M47 Dragon האמריקני 9M14 מליוטקה טיל נגד טנקים 500 ומעלה רעד טיל נגד טנקים לא ידוע גרסה איראנית ל-9M14 מליוטקה הסובייטי 9M111 פאגוט טיל נגד טנקים 50 ומעלה 9M113 קונקורס טיל נגד טנקים 50 ומעלה 9M133 קורנטטיל נגד טנקיםלא ידוע טאוסאן טיל נגד טנקים לא ידוע גרסה איראנית ל-9M113 קונקורס הסובייטי 9K115-2 מטיס-M טיל נגד טנקים 50 ומעלה BGM-71 טאו טיל נגד טנקים 10 ומעלה סופק מארצות הברית לאיראן בימי השאה, ומשם לאחר המהפכה האיראנית לידי חזבאללה טופאן טיל נגד טנקים לא ידוע גרסה איראנית ל-BGM-71 טאו האמריקני מילאן טיל נגד טנקים לא ידוע M40 תותח ללא רתע נגד טנקים לא ידוע אלמאסטיל נגד טנקים לא ידוע מבוסס על הנדסה לאחור של טיל ספייק ישראלי, קיימים 3 דגמים: אלמאס 1 עם טווח של 4 ק"מ, אלמאס 2 עם טווח של 8 ק"מ, ואלמאס 3 עם טווח של 16 ק"מ. נשק נגד כלי שיט אמצעי סוג כמות ארץ מקור הערות יאחונט טיל נגד ספינות 12 ומעלה C-701 טיל נגד ספינות לא ידוע סין העממית, C-704 NASRטיל חוף – יםלא ידועבאתר דו"צ C-802 טיל נגד ספינות לא ידוע סין העממית, הופעלה במלחמת לבנון השנייה נגד ספינת הטילים אח"י חנית. ייתכן שמדובר בנור האיראני.GHADERטיל חוף – יםלא ידועטיל מדויק, בעל טווח של כ-200 ק"מ, נושא עד 50 ק"ג חומר נפץ נשק נגד כלי טיס אמצעי סוג כמות ארץ מקור הערות AZP S-60 תותח אוטומטי נגד מטוסים 2 או יותר ZSU-23-4 תותח אוטומטי נגד מטוסים מתנייע לא ידוע SA-7 טיל כתף נגד מטוסים כמאה הופעל במלחמת לבנון השנייה נגד מסוקי ומטוסי חיל האוויר הישראלי SA-14 טיל כתף נגד מטוסים עשרות SA-16 טיל כתף נגד מטוסים לא ידוע SA-18 טיל כתף נגד מטוסים לא ידוע FIM-92 סטינגר טיל כתף נגד מטוסים לא ידוע הגיע לידי הארגון מאפגניסטן QW-1 טיל כתף נגד מטוסים עשרות סין העממית Misagh-1 טיל כתף נגד מטוסים לא ידוע גרסה איראנית של QW-1 הסינית Misagh-2 טיל כתף נגד מטוסים לא ידוע גרסה איראנית משופרת של QW-1 הסינית SA-8 טיל קרקע-אוויר לא ידוע SA-17 טיל קרקע-אוויר לא ידוע SA-22 טיל קרקע-אוויר \ תותחים בודדות סאיאד 2 טיל קרקע-אוויר לא ידוע הימצאות הנשק בידי הארגון שנויה במחלוקתלא ידועטיל קרקע-אווירלא ידועלא ידועטיל קרקע-אוויר לטווח של 50 יותר מק"מ על ארבע מטרות במקביל כלי רכב אמצעי סוג כמות ארץ מקור הערות T-55/54 טנק מערכה עשרות שלל מאמצעי הלחימה של צבא דרום לבנון T-62 טנק מערכה לא ידוע מופעל במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה T-72 טנק מערכה עשרות מופעל במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה BMP-1 נגמ"ש לחימה זחלי לא ידוע מופעל במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה M-113 נגמ"ש זחלי 3 או יותר סיבת הגעת הנגמ"ש לידי הארגון לא ידועה BTR-50 נגמ"ש זחלי לא ידוע שלל מאמצעי הלחימה של צבא דרום לבנון BTR-152 נגמ"ש גלגלי לא ידוע שלל מאמצעי הלחימה של צבא דרום לבנון BRDM-2 נגמ"ש גלגלי לא ידוע שלל מאמצעי הלחימה של צבא דרום לבנון 2S1 Gvozdika תותח מתנייע 3 או יותר מופעל במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה סאפיר רכב שטח עשרות מופעל במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה כלי טיס בלתי מאוישים אמצעי סוג כמות ארץ מקור הערות מוהאג'ר 4 כלי טיס בלתי מאויש 8 אבאביל 2 כטב"ם 12 ומעלה אבאביל 3 כטב"ם לא ידוע שני כטב"מים מסוג זה הופלו על ידי ישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה.שאהד 129כטב"םלא ידוע ב-6 באוקטובר 2012, חיל האוויר הישראלי הפיל כטב"ם בדרום הארץ, לאו דווקא שאהד 129, מעל דימונה. מוערך כי הכטב"מ שייך לחזבאללה. יאסיר כטב"ם לא ידוע נשק אמצעיסוגכמותארץ מקורהערותSKSרובה צלפים חצי-אוטומטילא ידוערובה צלפים דרגונוברובה צלפים חצי-אוטומטילא ידועאוסיריס T-5000רובה צלפים בריחילא ידוע תפיסת הפעלה ותו"ל טקטי חזבאללה רואה את עצמו כצבא סדיר וכארגון גרילה בו זמנית, או כפי שניסח זאת נסראללה: "זוהי אסכולת לחימה חדשה שאין דומה לה, כזו הנמצאת בין צבא סדיר למלחמת גרילה". כוונתו לכך שהארגון משלב יכולות פיקוד ושליטה, תקשורת, מערכי אש, ולוגיסטיקה בקנה מידה המאפיינים צבא סדיר ועם זאת מדובר בארגון דל חתימה שהחדירות המודיעינית אליו קשה בדומה לארגוני גרילה. פעילות במסגרות קטנות טקטיקה מרכזית שמשמשת את הארגון היא פעילות של כוח קטן ואיכותי. חזבאללה זיהה את חוסר יכולתו לפעול במסגרות גדולות ולכן הוא פועל במסגרת חוליות או לכל היותר מחלקות קטנות מאומנות ומצוידות היטב במתכונת קומנדו, גם בהטמנת מטעני חבלה ובפיגועים איכותיים. דפוס פעילות קבוע בהפעלת החוליות הוא שימוש רב בטילי נ"ט, התנהלות שצה"ל התקשה לתת מענה טוב נגדה בעימות ב-2006, בו נורו כאלף טילי נ"ט, רובם מתוצרת רוסית, נגד כוחות חי"ר, שריון והנדסה קרבית של צה"ל. חטיפות החטיפות היו חלק מסממניו של הארגון ומהטקטיקה שלו, שכן לפני חטיפת חיילי צה"ל חטפו אנשיו עשרות אזרחים מערביים שהוחזקו כבני ערובה, במטרה להפיק רווחים שונים מהחטיפות. המקרים המפורסמים ביותר היו: חטיפתו של טרי וייט, כומר בריטי, ושליח הכנסייה האנגליקנית שיצא במטרה לשחרר אזרחים מערביים שהוחזקו כבני ערובה, נלכד בעצמו והוחזק בשבי החזבאללה במשך חמש שנים כבול בשלשלאות בצינוק תת-קרקעי קטן. חטיפתו של טרי אנדרסון, עיתונאי אמריקני שנחטף ב-16 במרץ 1985 ושוחרר ב־4 בדצמבר 1991, לאחר כשש שנים וחצי. וחטיפתו של הקולונל האמריקני ויליאם באקלי, ראש נציגות ה-CIA בלבנון, שנרצח על ידי חוטפיו. את שיטת החטיפות הפעיל הארגון כמה פעמים נגד ישראל, ואף שנכשל מספר פעמים כמו באירוע בכפר ע'ג'ר, הצליח פעמיים להפתיע באמצעות פעולה התקפית ממוקדת וחטף חיילי צה"ל שסיירו על גדר המערכת, לאחר שהתקיף אותם במטען צד או באש טילים במארב מתוכנן היטב, כאשר הוא מפעיל ברקע הרעשה של כל הגזרה, כדי להסוות את הפעילות. במקרה של חטיפת שלושת חיילי צה"ל באוקטובר 2000 נראה כי התקפת חוליית חזבאללה על כוח צה"ל הביאה למותם של החיילים או לפציעתם באורח אנוש, כך שלמעשה אנשי חזבאללה חטפו את גופותיהם או שהחיילים היו מחוסרי הכרה בעת החטיפה ומתו זמן קצר לאחריה. גופות החיילים הובאו לקבורה בישראל בעסקה שבה שוחרר גם אלחנן טננבאום שנחטף בעת ששהה מחוץ לישראל. כמו כן במקרה של חטיפתם של אנשי המילואים ביולי 2006 התגלה שהשניים נהרגו ככל הנראה כבר בזמן ההתקפה והגופות נלקחו ללבנון. בעקבות עסקה עם החזבאללה ביולי 2008 הוחזרו גופותיהם של השניים והובאו לקבורה בישראל. היטמעות באוכלוסייה אזרחית אוהדת הארגון עושה שימוש רב באוכלוסייה אזרחית שהצליח לרכוש את ליבה באמצעות פעילות צדקה וחינוך "וולונטרית" (דעוה) ותוך איומי הפחדה. לא רק שהוא פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית לביצוע פעילות התקפית, ונסוג מהזירה חזרה אל תוך האוכלוסייה האזרחית, בטרם יוכל האויב להגיב. פעיליו קובעים את מגוריהם בין אזרחים, מאחסנים נשק במרתפי בתים אזרחיים, ואף ממקמים בונקרים תת-קרקעיים בתוך שכונות מגורים, כפי שנעשה בשכונת דאחייה בביירות בידי בכירי הארגון, מתוך כוונה להניא את האויב מלתקוף אותם, בשל החשש מפגיעה באזרחים. למעשה, חזבאללה משתמש באזרחים כמגן אנושי, דבר האסור על פי החוק הבין-לאומי. בעת מלחמת לבנון השנייה, חזבאללה הרבה להתערב באוכלוסייה אזרחית מקומית ועקב כך נפגעו אזרחים רבים. בנוסף, אנשי הארגון איימו על אוכלוסייה אזרחית לבל יעזו לעזוב את ביתם כפי שנצטוו על ידי צה"ל. חזבאללה ביצע ירי רקטות לעבר ישראל מחצרות בתיהם של אזרחים ואף ממסגדים. לטענת ישראל, נעשה שימוש במסגדים גם לאחסון נשק וכמחסה ללוחמים, וכאשר חיל האוויר הישראלי פגע במקומות אלו, הוא הואשם בפגיעה בקודשי האסלאם. בעקבות הפגיעה בארבעת משקיפי האו"ם מכוח יוניפי"ל באזור אל-ח'יאם בידי ישראל במסגרת אותה מלחמה, התברר כי לוחמי חזבאללה השתמשו במשקיפים כמגן חי וירו באופן מכוון מקרבתם. פעילות נגד אוכלוסייה אזרחית חזבאללה זיהה את הבטן הרכה של ישראל כאוכלוסייה האזרחית, והקים ארסנל של נשק רב של רקטות וטילים לא מדויקים, המיועדים לתקוף ריכוזי אוכלוסייה ולהוות מאזן אימה שיהפוך את אזרחי ישראל לבני ערובה בידיו. בין השנים 2000 ל-2003, הצליח הארגון לבצע 33 פעולות צבאיות נקודתיות בגבול עם ישראל נגד חיילים ואזרחים בשל עילות שונות – פעולות שגרמו למותם של 5 חיילים ו-6 אזרחים ולפציעתם של עשרות. כמו כן, בוצעו ארבעה ניסיונות חטיפה, ששניים מהם הצליחו (שלושה חיילים בהר דב ואזרח ישראלי מחוץ לישראל). ישראל לא הגיבה נגד כל הפעולות הללו, בשל החשש שהארגון יפעל נגד האוכלוסייה האזרחית. לאחר חטיפת החיילים ב-2006, כשנכנסה ישראל לעימות עם חזבאללה, הארגון מימש את איומיו ותקף את עורף ישראל באלפי רקטות במטרה לגרום לאבדות, לזרוע פחד באוכלוסייה ולהביא להפסקת הפעילות הצבאית של ישראל נגדו, ואכן הצליח לפגוע בפעילות האזרחית בצפונה של מדינת ישראל. עיתון הארץ ציטט על פי דו"ח הארגון הבין-לאומי "Human Rights Watch" כי "הדו"ח עצמו קובע כי דפוס הפעולה של חזבאללה היה "ירי חסר אבחנה, ולעיתים מכוון, נגד אזרחים". הארגון מציין כי הרקטות שירה חזבאללה פגעו בשלושה בתי חולים בנהריה, צפת ומזרע. לגבי בית החולים בנהריה מצטט הדו"ח עדויות, ולפיהן הירי כוון אל בית חולים באופן ספציפי, שכן הוא נמצא באזור מבודד יחסית ועשרות רקטות פגעו בסביבתו לפני הפגיעה הישירה בו. ניסיון להימנע מעימותים ישירים אף שלעיתים ביצע פעילות התקפית נגד מוצבים, פעילות שלרוב נכשל בה ועניינה היה מורלי בעיקרו, הטקטיקה המרכזית של הארגון הייתה להתמודד באופן עקיף עם צה"ל בפיצוץ מרחוק של מטעני צד ומטעני קלע בצירי התנועה. בשל פעילות זו, בשלב מסוים הוכנסו והוצאו חיילי צה"ל מאזורים מסוימים בלבנון בדרך האוויר באמצעות מסוקי תובלה. אף שהארגון דוגל בהתאבדות לשם פגיעה באויב, לרוב אינו פועל בשיטה זו אלא אם כן השיטה יעילה, כפי שפעל נגד השגרירות האמריקנית וחיל הנחתים האמריקני, ובאמצעות פיצוץ מכוניות ואף משאיות תופת שבהן נוהגים מחבלים מתאבדים, פעילות שהביאה את האמריקנים והצרפתים להסיג את כוחותיהם מלבנון בתקופת מלחמת האזרחים. לאחר נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 החל הארגון להתמסד ובנה קווי מוצבים מבוצרים היטב בסמוך לגבול ישראל, אך אלו היו המטרות הראשונות של צה"ל בתחילת מלחמת לבנון השנייה והם הופצצו על ידי חיל האוויר כבר ביום השני למלחמה. מאז המלחמה, הארגון לא שיקם את המוצבים ולא בנה אתרים צבאיים חדשים כדי שלא יהוו מטרות ברורות לצה"ל. יחד איתם נבנו מחסני נשק בתוך בתים פרטיים של האוכלוסייה המקומית, והארגון אף מציע לכל בית תשלום על האחסון הזה. גם במלחמת לבנון השנייה המשיך הארגון להפעיל את טקטיקת העימות העקיף, בירי מרחוק של טילי נ"ט, צלפים והפעלת מטעני צד. אף שהיו גם עימותים חזיתיים, רובם היו בשל יוזמת צה"ל, שתקף מפקדות ובונקרים. לוחמה פסיכולוגית שמאל\|ממוזער\|250px\|לארגון מספר אתרי אינטרנט ביניהם אתר בעברית שבאמצעותו הוא מנסה להשפיע על דעת הקהל הישראלית. האתר לוקה בבעיות תרגום וניכר כי תורגם באמצעות תוכנת תרגום. שרתי האתר ממוקמים באיראן. טקטיקה נוספת ומרכזית שהארגון עושה בה שימוש רב היא לוחמה פסיכולוגית – באמצעות אמצעי התקשורת שלו: רשת הטלוויזיה אל-מנאר, תחנת הרדיו רדיו נור, כתבי העת "אל-אנתקאד" הפוליטי ו"בקית אללה" הדתי, ובאמצעות שורה של אתרי אינטרנט. הארגון שוקד על בניית תדמית של ארגון בלתי מנוצח, שכביכול הצליח לגבור על ישראל בלבנון; הוא צילם פיגועים והתקפות על חיילי צה"ל ותקיפות ראווה של מוצבים ושידר אותם באל-מנאר. במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית הִרְבה מנהיג חזבאללה, חסן נסראללה, להשתלח בישראל, ללעוג לה ולאיים על אזרחיה בשימוש בכלי נשק שונים, ואף הרבה לגדף את ישראל וארצות הברית בכינויים שונים. במסגרת לוחמה זו קיים הארגון ביום ירושלים מצעדים, שבהם דרכו אנשי הארגון על דגלי ארצות הברית וישראל. רשת הטלוויזיה "אל-מנאר" אף שידרה ב-2003 סדרה סורית אנטישמית בשם "הפזורה" (א-שתאת), גרסה ויזואלית של עלילות הדם, שבה נראות, בין היתר, סצנות של יהודים המבצעים רצח ריטואלי. בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, כאשר החזבאללה שיגר מספר רקטות פג'ר 5 משופר לאזור עפולה, הוא כינה אותן "ח'ייבר 1" כדי לרמוז על ההקשר ההיסטורי לקרב ח'ייבר, שבו מוחמד השמיד והכניע את יהודי ח'ייבר. פעולה זו, שלא נגרם בה כל נזק ממשי אך היה לה הד תקשורתי ותעמולתי מסוים בתקשורת הישראלית, מדגימה יפה את דפוס הפעולה של הארגון. לחזבאללה נוכחות מקוונת משנות ה-90 של המאה הקודמת. בשנת 1996 הקים החזבאללה פורומים שכללו שאלות ותשובות של הארגון. בעזרת פלטפורמה זו הארגון הסביר לקהל על פעילותו וביצע הסברה דתית ואידאולוגית. בעקבות אותם פורומים, שנחלו הצלחה רבה בקרב הציבור, קמו מספר אתרים נוספים לשם הסברה. פורומים אלו הציגו מידע ששירת את מטרותיו של ארגון חזבאללה. פרסומים שהציגו את הארגון באור שלילי ולא עלו בקנה אחד עם מטרותיו של הארגון (הסברה וגיוס) הוסרו מהאתרים לצמיתות. בשנת 2006 בעת מלחמת לבנון השנייה הארגון החל להפעיל ולחזק את אתרי האינטרנט והגביר את נוכחותו ברשת. נכון ל-2021 לארגון יש לפחות חמישים אתרים, הרשמי והמוכר בהם הוא "אל-מוקאוומה אל-אסלאמיה – לובנאן" (ההתנגדות האסלאמית לבנון). לצד אל-מוקאוומה ישנם מספר אתרים בולטים נוספים, אתר ההסברה הקרבית ואתרי מוסדות חברתיים: מוסד שהיד, מוסד הפצועים, ג'יהאד הבינוי ונוספים. הפעילות המקוונת של הארגון מאפשרת לו להגביר את התמיכה הבין-לאומית בו ולרכוש קהל רחב. התמיכה מתבטאת בהבעת דעה ובעשיית פעילות פיזית במקומות רבים (הפגנות, פיגועים ועוד). אתרי האינטרנט הם ארכיון נגיש מאוד לתוֹכְני טרור כמו נאומי בכירים, פעולות הארגון, מצע אידאולוגי, ופעילות סוציאלית בלבנון. ככלל, פעילות הארגון ברשתות החברתיות מאפשרת שיח יזום מצד הארגון תוך פנייה ישירה לקהל. בנוסף, פועל הארגון ברשת האפלה. על פי ד"ר גיא בכור, השימוש של חזבאללה בטקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית אינו דבר שבמקרה, אלא דבר שחזבאללה שואב במישרין מהשיעה. הוא טוען כי השיעים שהיו מיעוט נרדף ומדוכא בתוך ים סוני במשך כאלף שנים, אימצו באמצעות מלומדי הפיקה שלהם, טקטיקות שונות כדי לשרוד פיזית. בין הטקטיקות העיקריות: תקייה – (מילולית: העמדת פנים), שהיא העמדת פנים והצגתך אחרת ממה שהינך באמת. התקיה היא התנהלות חזבאללה בלבנון, כאשר האינטרסים שלו משקפים אינטרסים איראנים ותפיסה שיעית, אבל הוא מעמיד פנים שהוא פטריוט לבנוני, שכל כוונתו היא בעצם להגן על לבנון מפני ישראל באמצעות "ההתנגדות". גם כלפי ישראל נעשה שימוש בטקטיקה זו, היות שארסנל הנשק העצום (שחזבאללה סירב להתפרק ממנו) קיים כביכול למטרת התגוננות בלבד, אבל יש לו יעדים אחרים, הן כלפי לבנון והן כלפי ישראל. תנפיה (מילולית: הכחשה) – הפניית כוחו של האויב נגד עצמו. טקטיקה שהופעלה כאשר החזבאללה השתמש במלחמת לבנון השנייה באוכלוסייה שיעית אזרחית כמגן אנושי ללוחמיו, בניסיון לפגוע בתדמיתה של ישראל בעולם, כאשר לעיתים נדירות וכתוצאה ישירה מטקטיקה זו של הארגון, נהרגו אזרחים לבנונים במהלך תקיפות מטרות של הארגון על ידי צה"ל. ח'ודֶה (מילולית: תחבולה) – תצוגת עוצמה בלתי הפיכה שנועדה לכך, שהאויב ישפוט את מצבו כבלתי ריאלי, ויתייאש מראש מן הניצחון. טקטיקת הח'ודֶה הופעלה פעמים רבות כלפי ישראל, הן כאשר נסראללה דיבר על ארגונו (שעמוד השדרה שלו מונה בסה"כ מספר אלפים של לוחמים שרובם עברו הכשרה צבאית נחותה יחסית לצבאות מערביים כדוגמת ישראל) כעל הצבא החזק במזרח התיכון, הן כאשר תיאר שלכאורה בכל עימות קרקעי עם ישראל ידו הייתה על העליונה, הן כאשר הצהיר על "ניצחון אלוהי" בזמן שלבנון נכתשה בידי ישראל והוא ייחל להפסקת אש, והן בחגיגות שמונה שנים לנסיגת צה"ל מלבנון עת "בישר" נסראללה חגיגית בעקבות אחמדינז'אד כי היעלמותה של ישראל קרובה. כִּתְמַ֫אן (מילולית: הסתרה) – שהיא חתירה מתמדת להגשמת אמונות, דעות ומעשים תוך כדי התכחשות להם. לדוגמה, ההתנהלות האיראנית הנוכחית בנושא הגרעין, והטענות בדבר "אנרגיה אזרחית גרעינית" היא כתמאן. חזבאללה שואף להפוך את לבנון למדינה איסלמית שיעית אך בפועל מתכחש לכך, ומדבר על חיים בצוותא. ד"ר בכור מציין כי בישראל נפלו לעיתים לתוך מלכודות תודעתיות ופסיכולוגיות אלו, בעיקר בעקבות העובדה כי מסריו הרבים של חסן נסראללה שודרו בטלוויזיה הישראלית. החלק המשלים את הלוחמה הפסיכולוגית של הארגון כולל הימנעות משידור והסתרה של כל דבר שיש בו משום רמז לחוסר הצלחה של כוחות חזבאללה, או להצלחה של כוחות האויב, במי מאמצעי התקשורת של הארגון. אימונים והכשרה אימונים בסיסיים ללוחמי הארגון נערכים בבקאע, במהלך קורס של 45 ימים בהם לומדים מיומנויות לחימה בסיסיות, שימוש בנשק, חבלה, קשר ועוד. לאיראן נשלחים מפקדים בארגון לאימונים מתקדמים ובתחומי התמקצעות שונים. על פי הידוע אלפי פעילי חזבאללה (כ-3,000) עברו הכשרה ואימונים צבאיים באיראן, שכללו: לוחמת גרילה, שיגור רקטות, ירי נגד מטוסים, הפעלת טילים נגד טנקים, הפעלת מזל"טים ודאונים, בניית מטעני צד בצורת קלע, שיט בסירות מהירות ולוחמה ימית. כמו כן, עברו כמה עשרות פעילי חזבאללה קורס טיס באיראן. בלבנון נמצאים כמה מאות מדריכים ממשמרות המהפכה האיראניים, שנטמעו באוכלוסייה ונשאו נשים מקומיות. אידאולוגיה ארגון החזבאללה הוקם על ידי משמרות המהפכה האיראניים ועוצב במקור בדמות אידאולוגיית המהפכה האיראנית ועיקרון שלטון חכם ההלכה. מקדם חזון של חברה אסלאמית קונסרבטיבית, מבוססת על עקרונות השריעה, הדוגלת בשלטון דתי מוחלט. מאז הקמתו הוא רואה כמטרה עיקרית את הסרת ישראל מהמפה ומתנגד לכל פשרה עם ישראל. להלכה הארגון מתנגד רק למדינת ישראל ולציונות, אולם בפועל הוא אימץ אידאולוגיה אנטישמית ופועל נגד יהודים גם כשאינם קשורים לישראל. הנהגה שמאל\|ממוזער\|250px\|מבנה ארגוני מוערך של חזבאללה שמאל\|ממוזער\|250px\|פיגוע התאבדות של חזבאללה באמצעות משאית תופת בבסיס חיל הנחתים האמריקני בביירות ב־23 באוקטובר 1983, גרם למותם של 241 חיילים, ויצר ענן עשן שנראה למרחק רב. מועצת השורא הנקראת גם "המועצה העליונה של חזבאללה" ובראשה עמד המזכיר הכללי (מזכ"ל) חסן נסראללה עד למותו. המזכיר הכללי משמש כמנהיג הארגון. תחת המועצה כפופות חמש מועצות ייעודיות שאחראיות על התשתיות והפעילות הצבאיות והאזרחיות של הארגון. +המועצהתפקידמועצת הג'יהאדהמטה הכללי של הזרוע הצבאית של הארגוןמועצת העבודה הפרלמנטריתאחראית על פעילות חברי הפרלמנט מטעם חזבאללה בפרלמנט הלבנוניהמועצה המבצעתאמונה על הפעילות האזרחית והחינוכית של הארגוןהמועצה השיפוטיתמפעילה את בתי הדין השיעים עבור אנשי הארגון ומשפחותיהם.המועצה הפוליטית מדיניתמספקת ייעוץ פוליטי ומדיני למועצת השורא ואחראית על הקשר עם הגופים הפוליטיים. הזרוע הצבאית עוצמה חזבאללה לא חושף נתונים על כוחות הזרוע הצבאית. המרכז לחקר המפרץ שבסיסו בדובאי העריך בשנת 2006 כי הזרוע המזוינת של חזבאללה כוללת 1,000 אנשי חזבאללה במשרה מלאה, בנוסף ל-6,000–10,000 מתנדבים. עם זאת, חזבאללה התחזקה מאז. על פי סוכנות הידיעות פארס האיראנית, כיום יש לזרוע 65,000 לוחמים. באוקטובר 2023, ניקולס בלנפורד, מומחה לחזבאללה, העריך שבזרוע הצבאית משתתפים כ-60,000 לוחמים. בנוסף, בלנפורד שיער כי מאגר הטילים והרקטות עלה מ-14,000 בשנת 2006 ל-150,000 בשנת 2023. לעיתים קרובות החזבאללה מתואר כעוצמתי יותר מבחינה צבאית מאשר צבא לבנון. איש הצבא הישראלי גוי צור כינה את החזבאללה "קבוצת הגרילה הגדולה בעולם". ביוני 2024, יונתן שנצר ודוד דאוד, 2 כתבים מארגון הקרן להגנה על דמוקרטיות (FDD) , שיערו כי לחזבאללה ארסנל של 200,000 רקטות וטילים, צי של כטב"מים וכ-1,500 נשקים מונחים. מועצת הג'יהאד בראשות ההיררכיה של הארגון עומדת "מועצת הג'יהאד". המועצה היא המפקדה העליונה בחזבאללה, בראשה עומד מזכ"ל חזבאללה ואליו כפוף ראש הזרוע הצבאית. מועצת הג'יהאד אחראית על הפעלת הכוח המבצעי של יחידות חזבאללה השונות, קביעת המדיניות הצבאית של בשגרה ובחירום. יחידות מרחביות פריסת היחידות המרחביות של חזבאללה מתחלקת לחמישה אזורים שונים מדרום לצפון: יחידת נאסר – אמונה על אזור הגזרה המזרחית של דרום לבנון מקו הליטני ועד הגבול עם ישראל. מ-2016 ועד למלחמת חרבות ברזל פיקד עליה טאלב סאמי עבדאללה. יחידת עזיז – אמונה על אזור הגזרה המערבית של דרום לבנון מקו הליטני ועד הגבול עם ישראל. מ-2016 ועד למלחמת חרבות ברזל פיקד עליה אבו נעמה נאסר. יחידת באדר – אמונה על האזור הדרומי החל מצפון נהר הליטני ועד העיר צידון. מפקד על היחידה אבו עלי רידא. יחידת ביירות – אמונה על רובע הדאחייה ואזור ביירות. יחידת חיידר – אמונה על האזור הגאוגרפי של בעלבכ, אל-הרמל, הבקאע של לבנון וגבול סוריה הדרום-מזרחי. יחידות נוספות נוסף ליחידות המרחביות פועלות תומכות לחימה נוספות בארגון: יחידת הטילאות – אחראית על פיתוח תעשיית הטילים של הארגון ודיוקם. יחידת הארטילריה – מפעילה משגרים ומרגמות. היחידה האווירית – אמונה על הפעלת כלי טיס בלתי מאויש. על יחידה זו פיקד מוחמד חוסיין סרור עד שנהרג ב-26 בספטמבר 2024 במסגרת מבצע חיצי הצפון. היחידה הימית – אמונה על הפעלת טילי יאחונט, וצוותי קומנדו ימי. יחידת "כוח רדואן" – יחידת העילית של חזבאללה. תיק הגולן – פועלת במערב סוריה, במטרה לפתוח חזית נוספת מול ישראל. יחידות מטה בנוסף פועלות יחידות מטה, בהן: זרוע התקשורת – יחידת ההסברה, הלוחמה הפסיכולוגית, והתעמולה. יחידת הסייבר – אמונה על הלוחמה האלקטרונית. יחידת המבצעים – אמונה על תיאום תוכניות מבצעיות למלחמה והפעלת המפקדה של מועצת הג'יהאד. היחידה הלוגיסטית – אחראי למתן מענה לוגיסטי לכלל היחידות. יחידת המחקר והפיתוח – אחראית על המחקר ופיתוח הצבאי של הארגון. היחידה הרפואית – אחראית על מתן שירותים רפואיים לאנשי הארגון. היחידה הפיננסית – אמונה על ניהול התקציב הצבאי של הארגון. היחידה ההנדסית – מתמחה בכל הקשור להנדסה צבאית. מנגנוני מודיעין וביטחון: "יחידה 900" – המשטרה החשאית של הארגון, אחראית על סיכול ריגול המתבצע נגד חזבאללה בפרט ונגד לבנון בכלל, ומעקב אחר גורמים העלולים להפריע לפעילות חזבאללה. "יחידה 910" – יחידת מודיעין החוץ של הארגון, שתפקידה לקיים הרתעה מול מדינות המערב וישראל באמצעות ביצוע פיגועים, פעולות ריגול ומבצעים חשאיים נגד יעדים ישראליים ומערביים מסביב לעולם ומעורבת בפעילות פשיעה הכוללת סחר בסמים והברחות. מקים היחידה ומפקדה הראשי היה עימאד מורנייה, ומפקדה הנוכחי הוא טלאל חמיה. היחידה מורכבת מחוליות קטנות של פעילים, ברובם ממוצא לבנוני-שיעי. "יחידה 3800" – אחראית על סיוע מקצועי ואימון צבאי לחות'ים בתימן ולמליציות השיעיות בסוריה ובעיראק. "יחידה 4400" – אחראית על העברת אמצעי לחימה ותחמושת מאיראן וסוריה ללבנון, בשיתוף עם יחידה 190 של כוח קודס. "יחידה 1600" (יחידת "אל-האדי")– אחראית בין היתר על ייצור חומרים שונים שמשמשים לטילים, רקטות ולפיתוח אמל"ח וייצור וייצוא סם הקפטגון. "יחידה 121" – אחראית על ביצוע ההתנקשויות תחת הנחייתו הישירה של מזכ"ל הארגון. "יחידה 1800" – אחראית לגיוס, מימון והפעלת חוליות פיגועים במדינות הנושקות לישראל. בראשות ח'ליל יוסף חרב. יחידה זו הייתה אחראית להחדרת המחבלים הפלסטינים בגבול הצפון ליד קיבוץ מצובה במרץ 2002, בפיגוע מצובה שבו נהרגו חמישה אזרחים ישראלים וקצין צה"ל ולהפעלתו של הפלסטיני הישראלי-לשעבר קייס עובייד, שאחראי לחטיפתו של אלחנן טננבוים. יחידה זו הפעילה רשת טרור במצרים, שהייתה אמורה לבצע פיגועים נגד ישראליים בדהב, טאבה ונואיבה. הזרוע האזרחית המועצה המבצעת המועצה המבצעית משמשת כזרוע האזרחית של הארגון. המועצה אחראית על הפעלת ארגון הבריאות האסלאמי, אגודות הספורט, מוסדות חינוך, צדקה ורווחה, ובהם הקמת בתי ספר ומדרשות, תפעול בתי חולים, ושירותים סוציאליים שונים. מוסד השהיד – אחראי על תמיכה במשפחות שהידים מוסד הפצועים – אחראי על תמיכה בפצועי הארגון, שנכון ל-2019 מספרם מוערך בכ-9,000 ג'יהאד הבנייה – עוסק במיזמי שיקום ובנייה, ובסיוע נרחב לחקלאים. ארגון הבריאות האסלאמי מרכז את הפעילות האזרחית, הרפואית של חזבאללה. תחומי האחריות של ארגון תחומה במתן שירותים רפואיים מסובסדים, הפעלת בתי חולים ומרפאות בריכוזי האוכלוסייה השיעית בלבנון. ארגוני הספורט מפעילה את ארגוני הספורט של חזבאללה, משמשת כתנועת חינוך ספורטיבית לבני נוער שיעיים המכינה את הנוער לפעילות והשתלבות בזרוע הצבאית של הארגון. בין פעילויות הספורט ניתן למנות: אמנויות לחימה, ריצה, וגלישה בחבל. צופי האימאם אל-מהדי תנועת הצופים של חזבאללה, משמשת כתנועת הנוער של הארגון. התנועה פועלת להטמעת האידאולוגיה של חזבאללה. לאחר גיל 16 חניכים רבים מצטרפים היישר לפעילות הצבאית של חזבאללה. מפקדי היחידות מאתרים את החניכים הבולטים, "מסמנים" אותם ומגייסים אותם ליחידות הצבאיות השונות של חזבאללה. אנשי מפתח שםתפקידלא ממוסגר\|90 פיקסליםמוחמד רזא פלאח זאדה קצין איראני בכיר במשמרות המהפכה האסלאמית, "ממונה" על ארגון הטרור חזבאללה וב-11 באוקטובר 2024 מונה רשמית למזכ"ל הארגוןלא ממוסגר\|99x99 פיקסליםנעים קאסםסגן המזכיר הכללי (מנהיג חזבאללה בפועל)לא ממוסגר\|84x84 פיקסליםהאשם ספי א-דין (נהרג במתקפת צה"ל) ראש המועצה המבצעת, היה יורשו הפוטנציאלי של נסראללהלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםחסן נסראללה (נהרג במבצע סדר חדש)המזכיר הכללי של חזבאללה לשעברלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםזהות לא ידועהראש "מועצת הג'יהאד"לא ממוסגר\|82x82 פיקסליםמוחמד רעדיו"ר סיעת חזבאללה בפרלמנט הלבנונילא ממוסגר\|82x82 פיקסליםמוחמד יזבכראש "המועצה השיפוטית"לא ממוסגר\|82x82 פיקסליםנביל קאווק (נהרג)סגן ראש "מועצת הג'יהאד" של חזבאללהלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםופיק ספאראש מנגנון ביטחון המרכזי ומפקד היחידה לקישור ותיאוםלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםטלאל חמיהקצין המודיעין הראשי של חזבאללה ואחראי על פיגועי החוץ של הארגון; מפקד יחידה 910לא ממוסגר\|82x82 פיקסליםפואד שוכר (נהרג)מפקד פרויקט דיוק הטילים של חזבאללה, כונה על ידי צה"ל "רמטכ"ל חזבאללה".נהרג בתקיפה ישראליתלא ממוסגר\|82x82 פיקסלים לא ממוסגר\|82x82 פיקסליםאבראהים עקיל (נהרג) אבו עלי רידא (החליף את עקיל)מפקד המבצעים הצבאיים של חזבאללה (רמטכ"ל חזבאללה); בכיר במועצת הג'יהאד ב-29 בספטמבר 2024 הכחיש ארגון חזבאללה כי נהרגלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםעלי כרכי (נהרג במבצע סדר חדש)בכיר במועצת הג'יהאד ומפקד החזית הדרומית של חזבאללהלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםמוחמד אלכוות'ראנינציג חזבאללה ואיראן בעיראקלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםמוחמד חיידר (אבו עלי חיידר)ראש שלוחת חזבאללה בסוריהלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםמוסטפא מורנייהראש היחידה להעברת אישים מסוריה ללבנון; בנו של עימאד מורנייהלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםעלי רידא עבאסראש כוח רדואן, היה סגנו של עקיל והחליף אותו לאחר שנהרגלא ממוסגר\|115x115 פיקסליםעלי מוסא דקדוק (אבו חסיין סאג'ד)מפקד ההתארגנות הצבאית של חזבאללה ברמת הגולן הסורית ("תיק הגולן")לא ממוסגר\|82x82 פיקסליםעלי דעמושראש יחידת קשרי החוץ של חזבאללהלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםחוסיין אל-ח'ליליועצו הפוליטי של מזכ"ל הארגוןלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםאבראהים קובייסי (נהרג)ראש מערך הטיליםלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםעבאס אבראהים שרף אלדין (נהרג)סגן ראש מערך הטיליםימין\|ממוזער\|110x110 פיקסליםמוחמד חוסיין סרור (אבו סאלח) - (נהרג)ראש המערך האווירילא ממוסגר\|82x82 פיקסליםחסן ח'ליל יאסין (נהרג)עמד בראש המחלקה בחזבאללה שמופקדת על הפללת מטרות צבאיות ואזרחיותלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםסמיר תופיק דיב (נהרג)יועצו של נאסארללהלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםעבד אלאמיר מחמד סבליני (נהרג)מפקד אחראי על בניין הכוחלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםעלי נאא'ף איוב (נהרג)אחראי על ניהול האשלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםמוחמד ג'עפר קסיר (נהרג)מפקד יחידת 4400, גם היה המפקד הבכיר ביותר של חזבאללה בסוריהלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםמוחמד רשיד סכאפי. (נהרג)ראש מערך הקשר של חזבאללהלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםעבדאללה ספי א-דיןאחראי על המשרד המרכזי של חזבאללה בטהרןטקסט=מוחמד_אבו_נעמה\|ממוזער\|100x100 פיקסלים אבו נעמה נאסר (נהרג)מפקד יחידת עזיזלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםהייתם עלי טבטבאימפקד כוח רדואןלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםאיברהים אמין א-סיידראש המועצה הפוליטית מועמד להיות מזכ"ל הארגוןלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםח'ליל יוסף חרבבכיר מאוד בארגוןלא ממוסגר\|82x82 פיקסליםסייד אחמד"דמות צבאית בכירה", תחת פיקודו של נסראללה. אחמד נחשב גם לאחראי על "בניין הכוח" של חזבאללה - לרבות פיתוח מערכות הקשר, לוגיסטיקה וחימוש.לא ממוסגר\|82x82 פיקסליםסהיל חוסיין חוסייני (נהרג)ראש מערך המטה\ אחראי גם על היחידה העוסקת בייצור טילים מדויקים מימון היקף ההכנסות של חזבאללה נאמד בשנת 2013 בכ-800 מיליון עד מיליארד דולר לשנה, אך בעקבות החרפת העיצומים נגד איראן נקלע הארגון החל משנת 2019 למשבר כלכלי ותקציבו קוצץ בעשרות אחוזים. מקורות המימון שלו הם: איראן – מקור המימון העיקרי (70% עד 90%) באמצעות גופים ממשלתיים: משמרות המהפכה ומשרד החוץ, וקרנות צדקה חצי-ממשלתיות. יש האומדים את היקף הכספים שהועברו מאיראן לחזבאללה בשנים 1982–2012 בכשלושים מיליארד דולר. פעילות פלילית בלבנון וברחבי העולם, המבוצעת על ידי פעילי חזבאללה, בעיקר בתחום הסחר בסמים וזיוף כספים. גיוס כספים בלבנון וברחבי העולם באמצעות קרנות צדקה וקהילות שיעיות. היקף התרומות נאמד במיליונים בודדים. המוקדים העיקריים הם בחוף השנהב וב"משולש הגבולות" באמריקה הלטינית, המשמשים גם כנקודת מעבר לכוח-אדם ולאספקה וכן לאימון. פעילות עסקית לגיטימית, כגון עסקי נדל"ן, סחר בנפט, ובעלות על עסקים קטנים. תקצוב מממשלת לבנון, באמצעות "סיעת הנאמנות להתנגדות" – נציגת חזבאללה בפרלמנט הלבנוני, למימון פרויקטים בקרב ריכוזי האוכלוסייה השיעית השייכים לארגון. ארגון חזבאללה משתמש בין היתר בחברות לבנוניות לשם הלבנת פעולותיו ברחבי העולם. בין החברות העיקריות חברת "בַּיְת אל-מַאל" וחברת "יוסר". ב-7 בספטמבר 2006 הקפיא משרד האוצר האמריקני את נכסיהן בארצות הברית והטיל חרם כלכלי על חברות אלו. בנובמבר 2014 פרסם המגזין פורבס-ישראל מחקר מקיף שעל פיו מייצר ארגון חזבאללה כחצי מיליארד דולר בממוצע מדי שנה מפעילותו הכלכלית ומדורג במקום הרביעי מבין ארגוני הטרור בעולם מבחינת הכנסות שנתיות. על פי התחקיר מעבירה איראן לחזבאללה כ-250 מיליון דולר, כ-50% מסך הכנסות הארגון. הפעילות הקרימינלית של הארגון הכוללת בין השאר הלבנות הון, זיוף שטרות וניירות ערך, סחר בנשק, גניבת מכוניות, הברחות ובעיקר ייצור וסחר סמים, מזרימה לחזבאללה עוד מאות מיליוני דולרים מדי שנה. בדצמבר 2017 עדכן פורבס-ישראל את רשימת ארגוני הטרור העשירים בעולם. מהתחקיר המעודכן עולה כי נכון לסוף שנת 2017 ארגון חזבאללה הוא ארגון הטרור העשיר ביותר, עם היקף הכנסות שנתי של כ-1.1 מיליארד דולר. על פי התחקיר המקיף איראן מימנה קרוב ל-75% ממקורות ההכנסה של חזבאללה (שעמדו אז על כ-800 מיליון דולר בשנה). עוד מאות מיליוני דולרים נוספים זורמים לקופת הארגון מפעילות פלילית – בעיקר סחר בסמים. פשיעה בדומה להתנהלות מפלגות לבנוניות אחרות בעבר, חלק מאנשי חזבאללה עוסקים בענפי פשיעה שונים, המכניסים להם כסף קל. עם זאת, חלק ממקורות המימון של חזבאללה כארגון מגיע מסחר בסמים. לבנון ידועה כמדינת סמים, וחזבאללה, לטענת גורמי ביון מערביים, שולט בתחום זה: אנשיו המגיעים מקרב חמולות שיעיות עוסקים בגידול, יבוא חומרי גלם, ייצור והפצת סמים. עשרות מעבדות קיימות בפרט באזור העיירה בעלבכ, הנחשבת לבירת הסמים של לבנון. על פי הטענות האמריקניות והישראליות, באזור הבקאע מגדלים סמים בשטח של כ-50 אלף דונם, שמפיקים בין 250 ל-300 טון. על פי הערכות של גורמי שלטון ישראליים, מדי שנה מוברחים דרך הגבול הלבנוני כעשרה טון של חשיש לישראל, תחת עיניהם הפקוחות של אנשי חזבאללה. סמים מוברחים מלבנון לישראל גם דרך גבולה עם ירדן. לטענת חוקרים ישראליים כדוגמת ד"ר בועז גנור, לחזבאללה יש עניין אסטרטגי להציף את מדינת ישראל בסמים. בנוסף התפרסמו ידיעות רבות על רשתות סחר בסמים שהפעיל הארגון בדרום אמריקה. תחום פשיעה נוסף הוא זיוף כספים והפצתם (במיוחד דולרים), באמצעות ידע איראני. העיירה בריתאל שבשליטת חזבאללה נחשבת למרכז הזיוף הלבנוני, ובה כ-15 בתי דפוס המתמחים בזיופים. בתחום זה ניכרת זיקה ברורה בין איראן לחזבאללה. בתחילת שנות ה-90 הועברו מאיראן מכונות משוכללות לזיוף כסף לחזבאללה, שהפיקו זיופים באיכות גבוהה ביותר (Super Dollar). בעקבות לחץ אמריקני על סוריה, הוצאו מכונות אלו במחצית שנות התשעים. עם זאת, המשיכה הדפסתם של זיופים איכותיים פחות. הארגון ממנף את היכולות הטכניות של הזיוף לתחום המבצעי, לצורך זיוף תיעוד הכולל בין היתר זיוף דרכונים. ההכרה כארגון טרור ממוזער\|מדינות המכירות בחזבאללה כארגון טרור חזבאללה הוכרז כארגון טרור על ידי ארצות הברית, ישראל, הממלכה המאוחדת, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, הונדורס, הולנד, ארגנטינה, קולומביה, פרגוואי מדינות המפרץ, גרמניה, אוסטריה, ליטא, לטביה, סרביה, קוסובו, אסטוניה, סלובניה, אזרבייג'ן, גואטמלה, אוסטרליה, צ'כיה, האיחוד האירופי והליגה הערבית. משרד החוץ של ארצות הברית מציין שחזבאללה אחראי למותם של יותר מ-300 אזרחים אמריקאים, יותר מ-200 מהם היו נחתים אמריקנים בלבנון. על עימאד מורנייה, שבין השאר, תכנן את הפיגועים ב-1983 נגד הנחתים, הוצא צו מעצר בין-לאומי עם פרס של חמישה מיליון דולר למי שיביא מידע עליו. גורמים רשמיים בקנדה ובהם השר לביטחון הציבור, סטוקוול דיי, אף השוו בינו לבין גרמניה הנאצית. בתחילה ארגון הביון הארגנטינאי, הגדירו כ"ארגון בעל מאפיינים של ארגון טרור", בעקבות הפיגועים בבואנוס איירס בארגנטינה, והתובע הכללי של המדינה הוציא צו מעצר בין-לאומי נגד אחד מבכיריו. ב-17 ביולי 2019 הכריזה ארגנטינה על חזבאללה כארגון טרור לאחר אישור תקנה שכל ארגון שביצע פעולת טרור על אדמתה, יוכרז כארגון טרור. לעומתם המדינות רוסיה, סוריה, קובה, קוריאה הצפונית, אלג'יריה, עיראק ואיראן אינן מחשיבות את חזבאללה כארגון טרור. ב-4 בינואר 2005 החליט בית משפט בדיסלדורף שבגרמניה לאשר את גירושו של פעיל חזבאללה מהמדינה. בית המשפט קבע כי הארגון מוביל את המאבק בישראל "תוך זלזול ברוטלי בחיי אדם". התקשורת המערבית בדרך כלל מתארת את חזבאללה כ"קבוצה מיליטנטית" הקשורה ל"טרוריזם". מקורות אחרים, בעיקר במדינות ערביות במזרח התיכון, אינם רואים בחזבאללה ארגון טרור. חזבאללה הכחיש קשר לפעולות טרור מסוימות, בהן פיגועי 11 בספטמבר ורציחת ניק ברג, אך תמך בחמאס באופן פעיל. חמאס נחשב על ידי מדינות רבות לארגון טרוריסטי, ועל כן תמיכה בו היא הפרה של החלטת מועצת הביטחון 1373, לפי אותן מדינות. חזבאללה טוען שחמאס אינו ארגון טרוריסטי אלא ארגון התנגדות ל"כיבוש הישראלי", אף על פי שארצות הברית, הממלכה המאוחדת, קנדה, אוסטרליה והאיחוד האירופי הגדירו כולן את חמאס כארגון טרוריסטי. מנהיגי חזבאללה טוענים גם שחזבאללה מעולם לא ביצע פעולות טרור, והצדיקו את פעולותיו האלימות כצעדים הגנתיים מפני פעולות ישראליות. מדיניות "הגנתית" זו אינה מתיישבת עם מעורבותו של חזבאללה, כפי שנטען, בפיצוץ מטרות יהודיות וישראליות אזרחיות בארגנטינה למשל, בהן נהרגו 124 בני אדם. ב-2005 החלו מדינות שונות באירופה לאסור את שידור ערוץ אל-מנאר של חזבאללה באירופה, בשל ההסתה האנטישמית שהוא משדר. כמו כן, בחודש מרץ 2005 הכריז האיחוד האירופי שחזבאללה הוא ארגון טרור, אך ההחלטה הייתה הצהרתית בלבד ולא חייבה נקיטת פעולות נגד חזבאללה או כספיו באירופה. בעקבות מלחמת לבנון השנייה טענה ישראל כי חל כרסום במעמדו של חזבאללה בעולם הערבי, שכן נשמעו קולות בכירים בסעודיה ובמצרים שטענו כי חזבאללה הוא למעשה ארגון טרור ולא תנועת התנגדות לגיטימית. מטיפים סונים קראו לו בעיוות שמו "המפלגה האלילה", וטענו שהוא איננו משרת את האל אלא את רצון איראן להשתלט על העולם הערבי. עם זאת, רבים בעולם הערבי ראו בחזבאללה כארגון היחיד שהצליח לשרוד התקפה רצינית של ישראל. עליית קרנו של הארגון בלבנון הובילה למשבר ממשלתי, שבמסגרתו פרשו השרים השיעיים (ותומכי מישל עאון) מהממשלה, לאחר שדרישתם לקבלת שליש מכיסאות השרים לא נענתה. ברבע הראשון של שנת 2009, בעקבות תפיסת רשת ריגול וטרור של חזבאללה במצרים, שמנתה 49 חברים ואיימה להפיל את המשטר במצרים, הוחמרו היחסים בין מצרים לבין חזבאללה ואיראן, ומצרים החלה לפעול להפסקת שידורי אל-מנאר בלוויין שלה. ב-2011 הוציא בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) צווי מעצר נגד ארבעה טרוריסטים של חזבאללה, בהם המפקד הבכיר מוסטפא בדר א-דין, גיסו ויורשו של עימאד מורנייה, באשמת תכנון וביצוע רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי. באוגוסט 2012 הכריזה ארצות הברית על הטלת סנקציות כלכליות והקפאת נכסי ארגון חזבאללה. הדבר נעשה בשל תמיכתו של הארגון הלבנוני במשטרו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד, וסיועו לדיכוי העם הסורי במהלך מלחמת האזרחים שהתחוללה במדינה. ב-22 ביולי 2013 הסכימו מדינות האיחוד האירופי להכיר בזרוע הצבאית של ארגון חזבאללה ארגון טרור, והוסיפו את הזרוע הצבאית לרשימת ארגוני הטרור. כתוצאה מכך על הארגון מופעלות סנקציות כגון הקפאת נכסים שמחזיק הארגון בתחומי 28 המדינות החברות באיחוד האירופי. הארגון באמצעות ערוץ התקשורת שלו אל-מנאר הגיב באומרו כי "ישראל הכפיפה את האיחוד האירופי לרצונה לאחר מאמצים כבירים". ישראל, מצידה, מחתה על הניסיון להפריד בין הזרוע הצבאית לבין הזרוע הפוליטית של הארגון (מחנה 8 במרץ), אך האיחוד האירופי לא רצה לפגוע בקשרים המדיניים עם לבנון, שמפלגה זאת הייתה חלק מממשלתה. ב-2 במרץ 2016 הכריזה מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, הכוללת את ערב הסעודית, קטר, כווית, איחוד האמירויות הערביות, בחריין ועומאן, על חזבאללה כארגון טרור. כשבוע לאחר מכן עשתה כן גם הליגה הערבית. בפברואר 2019 הוציאה הממלכה המאוחדת גם את הזרוע המדינית של חזבאללה מחוץ לחוק וקבעה שחזבאללה על כל זרועותיו הוא ארגון טרור. ב־18 ביולי 2019, לרגל 25 שנים לפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, שבוצע לכאורה על ידי חזבאללה ואיראן, הקפיאה ארגנטינה נכסים של אנשי הארגון והכריזה עליו בפועל כעל ארגון טרור. ב-19 באוגוסט 2019 הכריזה פרגוואי על חזבאללה כארגון טרור. בינואר 2020 הצטרפו הונדורס וקולומביה למדינות המגדירות את חזבאללה כארגון טרור. באפריל 2020 הצטרפה גם גרמניה למדינות המכירות את חזבאללה כארגון טרור. במאי 2020 הכירה אוסטריה בארגון על כל שלוחותיו כארגון טרור. באוגוסט 2020 הכירה ליטא בארגון על כל שלוחותיו כארגון טרור. ב-13 בספטמבר 2020 הכירו סרביה וקוסובו בחזבאללה כארגון טרור (כחלק מהסכם סרביה–קוסובו). ב-22 באוקטובר 2020 הכריזה גם ממשלת אסטוניה על חזבאללה, על כל זרועותיו, כארגון טרור. ב-23 באוקטובר 2020 הכירה גואטמלה בחזבאללה כארגון טרור. ב-24 באוקטובר 2020, כחלק מהסכם ישראל–סודאן, נודע שממשלת סודאן תגדיר את חזבאללה כארגון טרור. עם זאת, לא היה אזכור לנושא בהצהרות הרשמיות מטעם שתי המדינות. ב-28 באוקטובר 2020 הכירה צ'כיה בחזבאללה כארגון טרור. ב-1 בדצמבר 2020 הכירה סלובניה בחזבאללה כארגון טרור. בפברואר 2021 הכיר מחוז ליגוריה שבאיטליה בחזבאללה כארגון טרור וזאת כחלק מהצעה שאנשי המחוז יגישו לממשלה האיטלקית להכרה לאומית בארגון כארגון טרור. בנובמבר 2021 הכירה אוסטרליה בחזבאללה על כל זרועותיו כארגון טרור. פעולות טרור ופעולות צבאיות בולטות חזבאללה ביצע מגוון פעולות טרור בלבנון, בישראל ובעולם, הבולטות בהן: אסון צור הראשון ב-11 בנובמבר 1982, בפיגוע קרס בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור שגרם ל-91 הרוגים, מתוכם 34 שוטרי משמר הגבול, 33 חיילי צה"ל, תשעה אנשי שב"כ ו-15 עצירים לבנוניים. שני פיגועי התאבדות בשגרירות האמריקנית בביירות: ב־18 באפריל 1983: (63 הרוגים), ובספטמבר 1984 (20 הרוגים). פיגוע התאבדות כפול באמצעות משאיות תופת ב־23 באוקטובר 1983: במטה הנחתים האמריקאיים בביירות, שהביא למותם של 241 איש, ובמחנה כוחות הצנחנים הצרפתיים בביירות, שהביא למותם של 58 איש. אסון צור השני ב־4 בנובמבר 1983: פיגוע התאבדות באמצעות מכונית תופת במפקדת צה"ל בצור, שגרם ל-60 הרוגים, מתוכם 28 ישראלים. חטיפת טיסה 847 של TWA ב־14 ביוני 1985 והחזקת עשרות נוסעים כבני ערובה במשך שבועיים. אחד הנוסעים, שזוהה כקצין מהצי האמריקאי, נרצח על ידי המחבלים. פיגוע התאבדות נגד שיירה של צה"ל סמוך לשער פטמה שליד מטולה ב־19 באוקטובר 1988. 8 חיילי צה"ל נהרגו. פיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה ב־17 במרץ 1992, שהביא למותם של 29 איש, מתוכם 4 ישראלים. פיגוע תופת בבניין מרכז הקהילה היהודית בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה ב־18 ביולי 1994, שהביא למותם של 86 איש. ירי רקטות גראד ו"קטיושות" על יישובי הצפון, בייחוד על קריית שמונה ועל נהריה. לאורך שנות התשעים של המאה העשרים קיים חזבאללה לחימה בכוחות צה"ל בדרום לבנון (בעיקר על ידי הנחת מטעני חבלה וירי ארטילרי), תוך הימנעות מקרבות ישירים מול כוחות ישראליים. לאחר שבישראל הגיעו למסקנה כי הישארות בדרום לבנון מסכנת לשווא את ביטחון חיילי צה"ל, וכי ניתן לפקח על הנעשה בלבנון ולהגן על גבולה הצפוני של ישראל גם ללא הימצאות פיזית בתוכה, הוחלט להחזיר את צה"ל לגבול הבין-לאומי ב־24 במאי 2000. חטיפת 3 חיילי צה"ל בהר דב ב־7 באוקטובר 2000. פיגוע ירי סמוך לקיבוץ מצובה ב־12 במרץ 2002 בו נרצחו 6 ישראלים. חזבאללה מכחיש קשר לפיגוע, וישנן טענות שהוא נעשה על ידי אנשי הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. מימון והכוונת פיגועי טרור משטחי יהודה, שומרון ועזה. רצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר, ב־14 בפברואר 2005, באמצעות מכונית תופת, אף על פי שארגון טרור סורי לקח את האחריות על הפיגוע. חטיפת שני חיילי צה"ל והריגת שמונה סמוך לזרעית ב־12 ביולי 2006. פעולה זו הביאה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. מלחמת לבנון השנייה – לחימה מול צה"ל בלבנון, כולל ירי רקטי תלול מסלול על אוכלוסייה אזרחית בצפון מדינת ישראל. ירי רקטות ארטילריות מסיבי על יישובי צפון ישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה (יולי–אוגוסט 2006), שהביא למותם של 44 אזרחים ולכ-2,000 פצועים. לחימה במלחמת האזרחים בסוריה לצד כוחותיו של בשאר אל-אסד. בלחימה זו נהרגו כ-1,700 מלוחמי חזבאללה. הפיגוע באוטובוס בנמל התעופה בורגס ב־18 ביולי 2012: פיגוע התאבדות בבולגריה בו נרצחו 7 אזרחים, בהם 5 ישראלים, שנעשה בשיתוף פעולה של חזבאללה עם משמרות המהפכה האסלאמית של איראן. מספר שבועות לפני הפיגוע נעצר פעיל חזבאללה בקפריסין כאשר ניסה להכין תשתית לפיגוע נגד יעדים ישראליים באי. לטענת סעודיה, הארגון היה אחראי על שיגור טיל בורכאן 2 מתימן לעבר ריאד. הטיל יורט על ידי פטריוט. הארגון השתתף במלחמת חרבות ברזל ולחם מול צה"ל. כתוצאה מתקיפות וירי רקטות וטילים על ידי חזבאללה לעבר ישראל נהרגו חיילים ו- אזרחים. ראו גם מלחמת לבנון הראשונה מלחמת לבנון השנייה אסון השייטת רצועת הביטחון סכסוך ישראל-חזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה אל-מנאר יחסי החוץ של חזבאללה ירוק ללא גבולות החזית הלבנונית במלחמת חרבות ברזל Special Force תיק הגולן טבעת האש האיראנית לקריאה נוספת שמעון שפירא – חזבאללה בין איראן ללבנון, מרכז משה דיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000 (מהדורה מעודכנת: 2006) רונן ברגמן – נקודת האל-חזור: המודיעין הישראלי מול איראן וחזבאללה, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2007 דניאל סובלמן, כללי משחק חדשים: ישראל וחזבאללה לאחר הנסיגה מדרום לבנון, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת תל אביב, 2003 מרטין קרמר – פדלאללה: המצפן של חזבאללה, הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אונ' ת"א, 1998 שאול שי – ציר הרשע: איראן, חזבאללה והטרור הפלסטיני, הוצאת מפעלות המרכז הבינתחומי, הרצליה, 2003 אור פיאלקוב, שימוש בזרים על ידי ארגון חזבאללה לביצוע משימות איסוף מידע או לביצוע פיגועי טרור, מב"ט מלמ 87, המרכז למורשת המודיעין, אוקטובר 2020, עמ' 25–27 עבד אלקאדר כנאענה, חזבאללה והגמוניית המקאוומה, הוצאת מאגנס, 2021. Matthew Levitt, Hezbollah: The Global Footprint of Lebanon's Party of God, Georgetown University Press, 2013 קישורים חיצוניים תא"ל (מיל') ד"ר שמעון שפירא, הולדתה של תנועת חזבאללה, מרכז המידע למודיעין ולטרור במרכז למורשת המודיעין, 19 בינואר 2023 יעל פרייס-שמשי, חזבאללה, אתר מט"ח, 2006 יפתח שפיר, חזבאללה כצבא, מכון למחקרי ביטחון לאומי, 2017 פעילות חזבאללה מול ערביי ישראל, אתר השב"כ, 13 בספטמבר 2014 אלי אשד, שלושים שנות החזבאללה, ניתוח עברו של הארגון ועתידו האפשרי, אתר מגזין יקום תרבות, 23 באוגוסט 2012 , כתב עת בין הקטבים, 2021 סקירת מכון המחקר האמריקני Council on Foreign Relations על חזבאללה, שנתיים לאחר מלחמת לבנון, 13 באוגוסט 2008 איתי ברון, "מנשק חכם" ל"צבא חכם": ההשלכות התפיסתיות של הכניסה האיראנית ל"מועדון הדיוק", בין הקטבים, גיליון 39, מרץ 2023. אורנה מזרחי, יורם שוייצר, ישראל תידרש לשנות את משוואת ההרתעה מול חזבאללה, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), 27 באפריל 2023 ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:ציר ההתנגדות קטגוריה:ארגוני טרור שיעיים קטגוריה:ארגונים אנטישמיים קטגוריה:יחסי ישראל–לבנון קטגוריה:לבנון: מפלגות קטגוריה:מלחמת האזרחים בסוריה: ארגונים קטגוריה:מפלגות אסלאמיות קטגוריה:צבאות לא סדירים קטגוריה:מפלגות אנטי-ציוניות	2024-10-17T06:46:04
אוסאמה בן לאדן	אוּסַאמָה בִּן מוּחמד בִּן עווד בִּן לָאדֵן (בערבית: أسامة بن محمد بن عوض بن لادن, תעתיק מדויק: אסאמה בן מחמד בן עוץ' בן לאדן; 10 במרץ 1957, ריאד, ערב הסעודית – 2 במאי 2011, אבוטאבאד, פקיסטן) היה טרוריסט סעודי סוני שהקים והנהיג את ארגון הטרור האסלאמיסטי אל-קאעידה, והאחראי לסדרת פיגועי טרור ברחבי העולם בהם נרצחו אלפי בני אדם, ובהם פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית. מאז 1999 היה בראש רשימת עשרת הנמלטים המבוקשים ביותר על ידי ה-FBI, ונחשב לטרוריסט המסוכן והמבוקש בעולם; עד להריגתו ב-2011 במבצע חנית נפטון של יחידת הקומנדו האמריקאית אריות הים. קורות חייו שנותיו הראשונות אוסאמה בן לאדן נולד בריאד למשפחה ערבית עשירה, בעלת קונצרן בנייה ענק "קבוצת בן לאדן". אביו, מוחמד בן לאדן, הגיע בילדותו מאזור חצרמוות שבתימן לג'דה שבסעודיה. אמו חמידה, אותה הכיר אביו בשנת 1956 במהלך נסיעת עסקים לסוריה, הייתה ממשפחה עלאווית מעיר החוף הסורית לטקיה. חמידה הייתה הרעייה העשירית של אביו, שנישא לעשרים ושתיים נשים בסך הכל (לארבע במקביל כל פעם) מהן נולדו לו למעלה מחמישים ילדים. הוריו התגרשו זמן קצר לאחר לידתו ואוסאמה היה ילדם המשותף היחיד. אוסאמה גדל בבית אמו שנישאה בשנית לאחד מעובדי אביו, ונולדו לה ארבעה ילדים מנישואים אלה. כאשר אוסאמה היה בן 13 נהרג אביו בתאונת מסוק, והוא זכה בירושה של 80 מיליון דולר. אוסאמה גדל בג'דה, שם למד בבית ספר יוקרתי, חילוני יחסית למקובל בסעודיה, שבו למדו זרים רבים. באותה תקופה הגיעו לסעודיה פעילי ארגון האסלאם הסוני הקיצוני, "האחים המוסלמים", שנמלטו ממצרים וסוריה, וחלקם עבדו בתור מורים. בהשפעת מוריו אלה, התעניין ועסק רבות בנושאים הקשורים לדת האסלאם הסוני. הוא הושפע במיוחד מדעותיו של מורהו הרוחני עבדאללה עזאם, שהפך גם לשותפו לדרך, והיה טרוריסט פלסטיני ומוסלמי סוני קיצוני, שדגל גם באסלאמיזם. ב-1974 נשא לאשה את בת דודתו מצד אמו. ב-1976 החל ללמוד באוניברסיטת המלך עבדול עזיז שבג'דה מנהל עסקים וכלכלה (יש דיווחים על תחומי לימוד שונים כדוגמת הנדסה אזרחית). פעילותו באפגניסטן, הקמת אל-קאעידה ופריסת רשת הטרור העולמי שמאל\|ממוזער\|200px\|ההרס בעקבות הפיגוע בשגרירות בניירובי ב-1979 התחוללו מספר מאורעות שהשפיעו על עמדותיו של בן לאדן. מאורע אחד הוא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, שעוררה התנגדות אפגנית רבה בתמיכתם של מוסלמים מרחבי העולם שראו במאבק חלק מהג'יהאד נגד הכופרים. הם נהנו גם מתמיכת ארצות הברית, שראתה בפלישה הפרת האיזון במלחמה הקרה. המאורע השני היה השתלטות קיצונים מוסלמים על מסגד אל-חראם במכה תוך חטיפת בני ערובה רבים ודרישה להחמרה בהקפדה על חוקי הדת, שגררה תגובה חריפה מצד השלטונות הסעודים. בן לאדן רצה להתגייס לעזרת הלוחמים באפגניסטן וראה בחומרה את פעולות הממשלה בסעודיה. ב-1981 הגיע לעיר פשאוור שבפקיסטן, והתיישב בה באופן קבוע ב-1986. הוא סייע לכוחות אפגניים בלחימה נגד ברית המועצות ונאמניה בעיקר על ידי גיוס כספים לשיקום פליטים, וסלילת כבישים ומקלטים למורדים. ידוע כי ב-1987 השתתף בקרב ליד העיר ג'אג'י וכנראה בקרב בג'לאלאבאד (כנגד הממשלה שהסובייטים השאירו לאחר נסיגתם), אך אין מידע ודאי על קרבות אחרים. באותה תקופה התקרב מאוד למורהו הרוחני עבדאללה עזאם ולרופא המצרי איימן א-זוואהירי, עמם הקים את ארגון הטרור אל-קאעידה (שפירושו בין היתר "בסיס"). ייחודו של אל-קאעידה לעומת ארגוני טרור אחרים היה בכך שנוסד מתוך ראייה מערכתית של מאבק עולמי. לצד הסיוע ללחימה באפגניסטן הוא נועד לביצוע פעולות ראווה של טרור בהיקף רחב כדי לעורר תסיסה, לגייס המונים ולגרום לשינוי רב עצמה בעולם המוסלמי. לאחר נסיגת הסובייטים חזר בן לאדן לסעודיה ונאבק נגד השלטון המלוכני הסעודי ונגד המעורבות האמריקנית בסעודיה, ובפרט שהייתם באזור של הכוחות האמריקאים שהגיעו עקב מלחמת המפרץ. לאחר מלחמת המפרץ גורש בן לאדן מסעודיה וברח לסודאן. שם בחסות המשטר האסלאמי בראשות עומר אל-בשיר שהושפע מאיש האחים המוסלמים חסן א-תראבי, ובעזרת ההון שירש, טיפח את אל-קאעידה, שנועד כעת בעיקר לביצוע פעולות טרור רחבות היקף נגד ארצות הברית ובעלות בריתה. הארגון ריכז את יוצאי מלחמת אפגניסטן. לאחר לחץ אמריקני (בעקבות פעילות מודיעינית ישראלית על מחנות האימונים למחבלים בסודאן) גירשה סודאן בשנת 1996 את בן לאדן. הוא עבר לאפגניסטן, שם ביסס את ארגונו תחת משטר הטליבאן. ארצות הברית רואה בו אחראי (בחלק מהמקרים הייתה גם נטילת אחריות מצדו) לפיגוע במגדלי התאומים בפברואר 1993, להריגתם של 19 חיילים אמריקאים בערב הסעודית ב-1996, לפיצוץ בשגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה ב-1998 ולפיגועי 11 בספטמבר 2001. אידאולוגיה וביקורת על המערב מטרתו העיקרית של בן לאדן הייתה להשפיע על דעותיהם של מאות מיליוני מוסלמים, ולגייס רבים ככל האפשר לשורות אל-קאעידה, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף באמצעות תמיכה ודעת קהל אוהדת. לצורך כך עשה בן לאדן שימוש רב במושגים בעלי משמעות היסטורית ורגשית חזקה ביותר עבור מוסלמים, כגון "צלבנים" ו"ג'יהאד" וקידם את האסלאמיזם. הוא הטיף לפעולות טרור ולאלימות בשל צורך ברור ומיידי להגן על קודשי האסלאם, תוך הצגת המוסלמים כקורבנות של מדינות המערב. חלק מפעולות הטרור והאלימות שביצע היו לשם הוכחה שניתן להכריע את אויבי האסלאם, שלכאורה חזקים וחסינים מפגיעה, כגון ארצות הברית, רוסיה וישראל. פיגועי הטרור, להשקפתו, מוכיחים את פגיעותן וחולשתן של מדינות המערב, שנובעות מחוסר אמונתן באסלאם. בנוסף לתכלית הפסיכולוגית העומדת בבסיס דרך האלימות והטרור, הציב בן לאדן מטרה יסודית נוספת: "טיהור" הערים הקדושות מכה ואל-מדינה, "הנמצאות תחת כיבוש אמריקני", וכן "טיהור" אדמת הקודש של אל-אקצא, ה"כבושה על ידי ישראל". חלק עיקרי מפעילותו האידאולוגית הוקדש להסתה לשנאה בין־דתית, בין המאמינים באסלאם לבין כל המאמינים בדתות אחרות או חסרי אמונה דתית (כולם נחשבים ל"כופרים" על פי האסלאם). דוגמה להסתה נגד היהודים ניתן למצוא בנאומו במאי, 2002, אשר הופץ באמצעי התקשורת, בו אמר: "המלחמה היא בינינו לבין היהודים. כל מדינה שהולכת בדרכם של היהודים צריכה להאשים רק את עצמה". כך תפסו ישראל, היהודים, והסכסוך הישראלי-ערבי חלק נכבד בהסתה של בן לאדן, אולם לא הפכו ליעדים מרכזיים לפעולות הטרור של אל-קאעידה. כרבים אחרים ממתנגדי המערב, נהג בן לאדן להשתמש בביקורתם העצמית של אנשי המערב על החברה המערבית, במסגרת התקפותיו המילוליות נגד המערב. כך, למשל, בנאום שנשא ב-19 בינואר 2006 הזכיר את הספר המדינה הנוכלת: מדריך למעצמה היחידה בעולם מאת ויליאם בלום, שיצא לאור בשנת 2000 ואשר מותח ביקורת על מדיניות החוץ של ארצות הברית בזמן המלחמה הקרה ולאחריה. מאמצי המערב ללכידתו המאמצים ללכוד את בן לאדן החלו עוד לפני פיגועי 11 בספטמבר, בימי הנשיא ביל קלינטון, בעקבות הפיגוע בשגרירויות ארצות הברית במזרח אפריקה. קלינטון הורה לכוחותיו לעוצרו ואישר שימוש בנשק קטלני אם הדבר לא יתאפשר. ב-20 באוגוסט 1998, במסגרת "מבצע השגה אינסופית" ("Operation Infinite Reach"), עליו פיקד גנרל הנחתים אנתוני זיני, שיגר הצי האמריקני, כפעולת תגמול לפיצוץ שגרירויות ארצות הברית בקניה וטנזניה על ידי אל-קאעידה ב-7 באוגוסט אותה שנה, 75 טילי שיוט נגד מחנות של אל-קאעידה באפגניסטן, בין היתר במטרה להרוג את בן לאדן. בנוסף ביצעו ספינות הצי האמריקני אשר בים הערבי ירי של טילי שיוט כנגד מפעל החשוד שהוא מייצר נשק כימי בסודאן. במהלך התקיפות נהרגו כשלושים מחבלים בסודאן ובאפגניסטן, אולם בן לאדן עזב את המחנות מספר שעות קודם לכן. לאחר פיגועי 11 בספטמבר נקב הנשיא ג'ורג' בוש בשמו של אוסאמה בן לאדן כחשוד העיקרי והודיע לעם האמריקאי להתכונן למלחמה. ב-7 באוקטובר 2001 פתחה ארצות הברית במלחמת אפגניסטן, שמטרתה הפלת המשטר האסלאמי הקיצוני של שלטון הטליבאן וחיסול בסיסי הטרור שם (בעיקר של אל-קאעידה). כוחות צבא ארצות הברית ניהלו מצוד רחב היקף אחר בן לאדן. במהלך המצוד נהרגו או נעצרו רבים מפעילי הטרור של אל-קאעידה, ובהם בני משפחתו של בן לאדן. מדי פעם הגיעו אותות חיים מבן לאדן, בצורת קלטות וידאו או אודיו, שהופצו בעיקר לרשת החדשות אל-ג'זירה או הועלו ישירות לאינטרנט, ובהן קרא להמשך המלחמה בארצות הברית ובבעלות בריתה, ככה היה כאשר בן לאדן פרסם קלטת וידאו בה לעג לנשיא ארצות הברית בוש הבן, על אף מטרתו ההפוכה הדבר עזר לבוש הבן להיבחר ונחשב כ"הפתעת אוקטובר" בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004. האמריקנים הציבו על ראשו פרס כספי גדול, בתחילה של 25 מיליון דולר וב-2007 הוכרז על הגדלת הפרס לסכום של 50 מיליון דולר. למרות סכומי הכסף הגבוהים שהוכרזו על ראשו, דומה היה כי בן לאדן הצליח להיעלם מעל פני האדמה מבלי להותיר כל זכר. המבצע לחיסולו והשלכותיו ממוזער\|250px\|נשיא ארצות הברית ברק אובמה מדווח על מותו של בן לאדן בן לאדן נהרג ב־2 במאי 2011, במהלך מבצע התנקשות בחייו, שנקרא "מבצע חנית נפטון". במבצע זה, פשטו לוחמי כוחות המבצעים המיוחדים של ארצות הברית, "צוות 6 של אריות הים", על מתחם פרטי מבוצר שבו הסתתר בן לאדן, לא רחוק מהאקדמיה הצבאית לקצינים של פקיסטן בעיר אבוטאבאד, 50 ק"מ צפונית לאיסלאמאבאד, בירת פקיסטן. זהות גופתו של בן לאדן אושרה הן על ידי הלוחמים בשטח, והן באמצעות בדיקת DNA. הכוחות האמריקאיים הודיעו כי גופתו נטמנה בים, כחלק ממכלול שיקולים, שאחד מהם היה למנוע הפיכת מקום קבורתו למוקד עלייה לרגל. זמן קצר לאחר מותו נטען, כי סגנו של בן לאדן, איימן א-זוואהירי, הוכרז כמחליפו בראש ארגון הטרור אל-קאעידה. משפחתו בן לאדן היה נשוי לארבע או חמש נשים וידוע על עשרים ילדים שנולדו לו. חלק מילדיו היו מעורבים בפעילות טרור. אשתו הראשונה נג'ווה גאנם ובנם עומר פרסמו ספר אוטוביוגרפי על החיים בצילו. אחת מנשותיו, שיהאם, ברחה ממנו עם ארבעת ילדיהם, לאחר שנשא אישה חמישית שהייתה בת 17. שיהאם סיפרה כי "המטרות הבאות שלו היו גבעת הקפיטול, מגדל אייפל בפריז, והביג בן בלונדון". בנוגע לאישיותו אמרה כי "הוא באמת היה מפלצת, אבל מצבו המנטלי הידרדר קשות בשל מחלת הסוכרת הקשה שלו. הוא ביקש כי בנו הגדול עבדאללה, או אדם אחר, יהרגו אותו אם ייתפס, ויתעדו זאת, כדי שמאמיניו יוכלו לצפות בקלטת מותו, שתספק השראה להמשך הטרור". קולה בוף, שהייתה איתו בין 1996 ל-1998, עת תכנן וביצע את הפיגועים בקניה ובטנזניה, סיפרה כי החזיק בה בניגוד לרצונה, הכה אותה, אנס אותה, וכלא אותה במשך עשרה חודשים במלון במרוקו. כמו כן, טענה שהייתה לו שפחת מין אחרת, שכלא בחדר במלון בפקיסטן, לסיפוק צרכיו המיניים. בוף אף כתבה ספר על קורותיה עם בן לאדן, בשם "יומנה של נערה אבודה", בו תיארה את התעללויותיו בה ואת צרכיו המיניים יוצאי הדופן. לקריאה נוספת Steve Cole, Young Osama. New Yorker, 2005 לורנס רייט, המגדלים הגבוהים: 11 בספטמבר, אלקאעידה וכישלון המודיעין האמריקני, כנרת זמורה-ביתן, 2006 בנימין בן סימון, תובנות על אל-קאעידה, חממה ספרותית, 2011. יורם שוייצר, אל-קאעידה וטרור המתאבדים - החזון והמעש, צבא ואסטרטגיה, כרך 2, גיליון 2, אוקטובר 2010. מרק בודן, בן לאדן - החיסול, אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, 2012. קישורים חיצוניים אוסאמה בן לאדן - הטרוריסט המסוכן והמבוקש ביותר בעולם באתר הכנסת המבוקש הבכיר ביותר, אתר ה-FBI מבוקש, אתר האינטרפול nrg, המבוקש מספר 1: מי היה אוסאמה בן לאדן? חיים איסרוביץ', 2 במאי 2011 המקום בו הסתתר בן לאדן בגוגל מפות , פורסם במקור ראשון יונתן גונן, קיל בין: הכירו את משפחת בן לאדן המורחבת, נענע10, 4 במאי 2011 יונתן גונן, חי, צומח, דומם: קונספירציות סביב חיסול בן לאדן, נענע10, 11 במאי 2011 הערות שוליים * קטגוריה:פיגועי 11 בספטמבר: אישים קטגוריה:ראשי ארגוני טרור אסלאמי קטגוריה:מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות): אישים קטגוריה:סעודים שהופיעו ברשימת טיים 100 קטגוריה:טרוריסטים מוסלמים קטגוריה:הטרוריסטים המבוקשים ביותר על ידי ה-FBI קטגוריה:אישים שמקום קבורתם לא נודע קטגוריה:ילידי 1957 קטגוריה:סעודים שנפטרו ב-2011	2024-10-19T14:47:28
אוסאמה בן-לאדן	REDIRECT אוסאמה בן לאדן	2004-03-12T03:23:19
מגדלי התאומים	ממוזער\|250px\|מגדלי התאומים על רקע העיר ניו יורק מגדלי התאומים (באנגלית: Twin Towers) היו צמד גורדי שחקים בני 110 קומות במרכז הסחר העולמי בעיר ניו יורק, שקרסו כתוצאה מפיגועי 11 בספטמבר 2001. המגדלים התנשאו לגובה של 417 מטר (הצפוני, בעל האנטנה הגדולה בראשו) ו-415 מטר (הדרומי). "מגדל מספר 1", שבנייתו הסתיימה ב-1972, היה בשעתו המגדל הגבוה בעולם, ועבר בכ-30 מטר את בניין אמפייר סטייט, המגדל שהיה הגבוה ביותר עד אז. בשנת 1974 עבר השיא למגדל ויליס בשיקגו שגובהו 442 מטר. כל אחד מצמד הבניינים נבנה על שטח של כ-4,000 מטר רבוע, ובסך הכול היו בכל בניין 350,000 מ"ר בנויים מתוך למעלה ממיליון מ"ר במרכז הסחר העולמי כולו. גגו של המגדל הדרומי שימש עמדת תצפית למבקרים, ובתוך הבניין היו עמדות תצפית בקומה העליונה ובקומה 107. מנקודות תצפית אלו ניתן היה לראות בימים בהירים עד למרחק של 80 קילומטר. בקומות 106–107 במגדל הצפוני הייתה מסעדה שנקראה "חלונות לעולם" ("Windows on the World"), שנפתחה ב-1976. את המגדלים תכנן האדריכל האמריקאי מינורו יאמאסקי (Minoru Yamasaki), שרצה להביע בתכנונם מחווה לגותיקה. התכנון האדריכלי בא להזכיר שני מגדְלי פעמונים של קתדרלה, כמו גם הקווים האנכיים המודגשים וסיומת המבנה המזכירה את הקשתות של סיומת הקתדרלה. מגדלי התאומים היו מסמליה הבולטים של העיר ניו יורק, וככאלה סימלו גם את עוצמתה הכלכלית של ארצות הברית. במגדלים שכנו חברות רב-לאומיות רבות. המגדלים כמטרה לפעולות טרור עקב היותם הסמל הבולט של עוצמתה הכלכלית של ארצות הברית, המגדלים היוו מטרה נוחה לביצוע פעולות טרור על ידי מחבלים שחרתו על דגלם את המלחמה בארצות הברית. פיגוע משאית התופת ב-1993 המגדלים שימשו מטרה למתקפת טרור לראשונה ב-26 בפברואר 1993. פיגוע זה תוכנן על ידי מחבל מוסלמי בשם רמזי יוסוף מארגון "אל קאעידה", ובוצע על ידי משאית תופת שהוחנתה בחניון התת-קרקעי של הבניין על מנת למוטט אותו. בפיגוע נרצחו שישה אנשים, 1,042 נפצעו ונגרם נזק כבד לחניון, אך המטרה לא הושגה. פיגועי 11 בספטמבר והתמוטטות המגדלים ב-11 בספטמבר 2001 קרסו שני המגדלים לאחר שזוג מטוסים רוסקו לתוכם כחלק מפעולת הטרוריסטים האסלאמיסטים מקבוצת אל-קאעידה, בהנהגתו של אוסאמה בן לאדן. המטוסים, שהיו עמוסים בכמות גדולה של דלק, פגעו בכל אחד משני המגדלים וגרמו לדליקה שהחלישה את שלד הפלדה של המבנה - דבר שגרם בסופו של דבר לקריסתו ולכתישתו לאבק מאחר שלא הצליח לעמוד במשקל הבניין. שלד המגדלים אמנם תוכנן לספוג פגיעה של כלי טיס כגון אלה מתוצרת חברת בואינג, אלא שאיש לא הביא בחשבון שמטוסי נוסעים גדולים ועמוסים בכל כך הרבה דלק יפגעו בהם. לאחר קריסת שני המגדלים, העריך המבטח את שווים ב-4.55 מיליארד דולר אמריקני, וסכום זה שולם לסילברסטיין נכסים, שחכרה את הבניין ביולי 2001. מאוחר יותר ויתרה החברה על חלקה בשטח ובניית מרכז הסחר העולמי החדש נעשתה על ידי רשות הנמלים של ניו יורק וניו ג'רזי יחד עם חברות נוספות. מרכז הסחר העולמי "מגדל החירות" הוא בניין שנחנך בשנת 2014 במנהטן תחתית בניו יורק על חורבות מגדלי התאומים. גובהו 1,776 רגל (541.3 מטר), כשנת העצמאות של ארצות הברית. מגדל החירות הוא הבניין הגבוה בניו יורק במקומו של בניין אמפייר סטייט, והגבוה בארצות הברית במקום מגדל ויליס. ראו גם פיגועי 11 בספטמבר לקריאה נוספת ז'אן בודריאר, רוח הטרור, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2004 קישורים חיצוניים * קטגוריה:פיגועי 11 בספטמבר התאומים התאומים קטגוריה:אסונות קריסת מבנה קטגוריה:מנהטן תחתית	2024-09-08T11:47:42
הפנטגון	ממוזער\|השוואת גודל הפנטגון ביחס לאוניות גדולות ומבנים מפורסמים: הפֶּנטָגוֹן (אנגלית: The Pentagon, מיוונית: πεντα (פֶּנטָה) - חמש, γων (גוֹן) - זווית, כלומר מחומש) הוא בניין ההנהלה הראשית והמטה של מחלקת ההגנה של ארצות הברית. הבניין מסמל את כוחה הצבאי של ארצות הברית, והמילה "פנטגון" משמשת כמטונימיה למשרד ההגנה ולעומדים בראשו. בניין הפנטגון נמצא במחוז ארלינגטון, וירג'יניה, לגדת נהר הפוטומאק, שמעברו השני נמצאת עיר הבירה, וושינגטון די. סי. טקס תחילת הבנייה התקיים ב-11 בספטמבר 1941, וב-15 בינואר 1943 נחנך הבניין. הפנטגון הוא בניין המשרדים הגדול ביותר בעולם. שטחו הפנימי הכולל עולה על 600,000 מטרים רבועים, מתוכם תופסים משרדים כ-344,000 מטרים רבועים. בבניין מועסקים כ-23,000 אנשי צבא ואזרחים, ועוד כ-3,000 אנשי שירותים שאינם אנשי משרד ההגנה. לבניין צורה של מחומש ומכאן שמו, ויש בו חמש קומות מעל הקרקע ועוד שתיים מתחתיה. בכל קומה ישנם חמישה מסדרונות, ואורכם הכולל של כל המסדרונות בבניין הוא 28.2 קילומטרים. באמצע הפנטגון ישנה חצר פנימית ששטחה 5 אקר, כ-20 דונם, והיא מכונה בהלצה גראונד זירו, "נקודת האפס", מתוך ההנחה שהבניין יהווה מטרה עיקרית במהלך מלחמה גרעינית. ב-11 בספטמבר 2001, שישים שנה בדיוק לאחר טקס תחילת הבנייה של הפנטגון, נחטפה טיסה 77 של אמריקן איירליינס וחוטפיה הטיסו את המטוס אל תוך בניין הפנטגון. כל נוסעי המטוס, 59 במספר, נהרגו בהתרסקות, ועמם נספו גם 125 בני אדם שהיו בבניין באותה עת. בהתרסקות נהרגו גם חמשת החוטפים. זו הייתה ההתקפה הראשונה על בנייני הממשל בוושינגטון די. סי. מאז מלחמת 1812, אז נשרפה העיר על ידי הצבא הבריטי. הפנטגון מופיע במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים של ארצות הברית והבניין הוא נקודת ציון היסטורית לאומית. היסטוריה רקע לפני בניית הפנטגון שכנה מחלקת ההגנה (שאז נקראה מחלקת המלחמה של ארצות הברית) בבניין זמני שנקרא בניין החימוש, שהוקם במהלך מלחמת העולם הראשונה לאורך שדרת החוקה על המול. מחלקת המלחמה, שהייתה סוכנות אזרחית שהוקמה כדי לנהל את צבא ארצות הברית, שכנה בבניין זה ובבניינים נוספים לאורך המול, בתוך העיר וושינגטון די. סי. וכן במרילנד ובוירג'יניה. בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 הוקם בניין משרדים חדש עבור מחלקת המלחמה אך עם השלמתו התברר שהבניין אינו מספק מענה למשרד המלחמה, ובסופו של דבר עברה אל המבנה מחלקת המדינה, והבניין נקרא בניין הארי טרומן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה התרחבה מאוד מחלקת המלחמה, כהיערכות למצב שבו ארצות הברית תיגרר אליה. מזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, סבר שהמצב שבו משרדי המחלקה מפוזרים ברחבי העיר ובשכנותה, וחלקם נמצאים בצפיפות רבה בבניין החימוש, אינו מתקבל על הדעת. הצורך בבניין הועלה על ידי סטימסון אל הנשיא, פרנקלין דלאנו רוזוולט במאי 1941, וב-17 ביולי ביקש הקונגרס הצעות למבנה. נציגי מחלקת המלחמה עמדו על כך שיינתן פתרון מקיף לבעיית המקום של המחלקה ולא בניית מבנים זמניים נוספים. תכנון פקידי הממשל הסכימו על מיקום המבנה, שנקרא תחילה "בניין משרדים מס' 1"; המיקום הנבחר היה במחוז ארלינגטון, מעבר לנהר הפוטומאק, בווירג'יניה. הדרישות מן המבנה היו שבמבנה יהיו ארבע קומות ולא יותר, ושייעשה שימוש מינימלי בפלדה. דרישה נוספת הייתה שהרצפה בקומות השונות תוכל לעמוד במעמס של 732 ק"ג למטר רבוע (1,000 קילו-פסקל), וזאת כדי לאפשר את הסבת הבניין למתקן לאחסון תיעוד ותיקים לאחר המלחמה. משמעות הדרישות הייתה שהמבנה המתוכנן יתפרש על שטח רחב במקום שיהיה בעל קומות רבות. הוצעו מספר אתרים להקמת המבנה, והנשיא הכריע לבסוף על מיקום שלא יסתיר את העיר וושינגטון מבית הקברות הלאומי ארלינגטון. המיקום שנבחר היה על שדה תעופה שיצא משימוש, ובשל ממדיו היו המתכננים יכולים לתכנן את המבנה כמחומש מושלם. הקונגרס אישר את המימון למבנה משרדים חדש עבור מחלקת המלחמה בארלינגטון ב-28 ביולי, מבנה שייתן מענה למחלקה כולה תחת קורת גג אחת. הנשיא רוזוולט אישר את המיקום ב-2 בספטמבר. בנוסף לשטח שדה התעופה נרכשו עוד 287 אקר (1.16 קמ"ר, כ-1,160 דונם), שנרכשו תמורת 2.2 מיליון דולר (כ-30 מיליון דולר בערכי 2019). בנוסף לשטח שדה התעופה פונתה ממקומה שכונה שכללה כ-150 בתים, ומבנים מסחריים נוספים. בנייה ב-11 בספטמבר 1941 הושלמו החוזים עם קבלני הבניין, ובאותו יום נערך, כאמור, טקס תחילת הבנייה. עלות הבנייה, כפי שבאה לידי ביטוי בחוזים שנחתמו, הייתה 31,000,000 דולר (423 מיליון דולר בערכי 2019). הקבלן העיקרי שנבחר לבצע את הבנייה היה ג'ון מקשיין, שכונה"האיש שבנה את וושינגטון": הוא היה אחראי, בין השאר, על בניית אנדרטת ג'פרסון, מרכז ג'ון פ. קנדי לאמנות הבמה, הרחבת ספריית הקונגרס, ונמל התעופה וושינגטון נשיונל, כולם בעיר הבירה. הוא היה אחראי גם לשיפוץ הבית הלבן בשנים 1949–1950. בנוסף למקשיין עסקו בפרויקט גם שתי חברות בנייה נוספות מווירג'יניה. במהלך הבנייה נעשה שימוש מינימלי בפלדה בשל הצורך המלחמתי הדוחק במתכת, ובמקום זאת נבנה הפנטגון מבטון מזוין. לצורך הבנייה נחפרו 680 אלף טון של חול וחצץ מנהר הפוטומק הסמוך; החפירה יצרה לגונה בצידו של הבניין הסמוך לנהר. כדי לצמצם את השימוש בפלדה הועדף השימוש בכבש על פני מעליות. פני הבניין צופו באבן גיר מאינדיאנה. תנאי הקרקע באזור - מישור ההצפה של נהר הפוטומק - הציבו אתגר לבונים, שעליו התגברו על ידי עמודי בטון שהוחדרו לקרקע כדי לייצב עליהם את המבנה. גובה הקרקע באזור הבנייה נע בין 3 ל-12 מטרים מעל פני הים, ועליו התגברו על ידי בניית קירות תמך. מלאכת התכנון האדריכלי והמבני התנהלה במקביל לבנייתו בפועל, והשרטוטים הראשונים היו מוכנים בתחילת אוקטובר 1941. רוב עבודת התכנון הושלמה עד 1 ביוני 1942. בחלק מהזמן התקדמה בניית הפנטגון מהר יותר מתכנונו, ונעשה שימוש בחומרים שונים מאלה שהוגדרו בתכנון. הלחץ להאיץ את התכנון והבנייה גבר עוד יותר לאחר ההתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. בריגדיר גנרל (לימים גנרל) ברהון סומרוול, שהיה מפקד מחלקת הבנייה בגיס הלוגיסטיקה של צבא ארצות הברית והיה האחראי על בניית הפנטגון, תבע מהקבלנים שעד 1 באפריל 1943 יהיו 93,000 מטרים רבועים (מיליון רגל רבוע) מהבניין מוכנים לאכלוס. הבניין נבנה אגף אחר אגף, וכל אחד מהם אוכלס מיד, במקביל לבניית האגפים הבאים. ב-15 בינואר 1943 הושלמה הבנייה, לאחר כ-16 חודשי עבודה. עלות הבנייה הייתה 83 מיליון דולר (כ-1.13 מיליארד דולר בערכי 2019). גובהו של הבניין הוא בערך 22 מטרים, ואורכה של כל אחת מחמש צלעותיו היא 281 מטרים. הפנטגון נבנה על פי כללי ההפרדה הגזעית שהיו נהוגים אז במדינת וירג'יניה. על פי כללים אלה נבנו חדרי אוכל וחדרי שירותים נפרדים ללבנים ולשחורים. חדרי השירותים נבנו זה בצד זה, וחדרי האוכל לשחורים היו בקומת המרתף. עם זאת, הנשיא רוזוולט ביקר בבניין לפני טקס הפתיחה והורה על הסרת השלטים "לבנים בלבד", והפנטגון היה הבניין היחיד בווירג'יניה שבו לא נאכפו כללי ההפרדה הגזעית (שנותרו בתוקף עד 1965). חדרי השירותים הנפרדים נותרו כשהיו, אך השימוש בהם הוא כללי, ללא הפרדה. שיפוץ ממוזער\|בניין הפנטגון במהלך הקמתו, 1942. צילום מצפון מערב ממוזער\|צילום אווירי של הפנטגון, 26 בספטמבר 2003. בקדמת התמונה חזית הכניסה לפנטגון מכיוון נהר הפוטומק. בין השנים 1998–2011 עבר הפנטגון שיפוץ כללי, שנועד להביאו לסטנדרטים מודרניים, לשפר את הביטחון ולהגביר את היעילות. השיפוץ נעשה טריז אחר טריז, החל מטריז מס' 1. בעת שיפוץ הטריז הועברו עובדיו למשרדים זמניים בתוך וסביב המבנה. לצורך שיפוץ כל טריז נדרשו מבנים זמניים בשטח כולל של 93,000 מטרים רבועים, והיה צורך בהקמת מערכות תקשורת בין מבנים אלה לבין משרדי הפנטגון בחלקים שבהם לא היה שיפוץ. במהלך העבודה פונו מן הבניין חומרים מסוכנים ובעיקר אזבסט, שחלק נרחב מהבניין היה עשוי ממנו. כל החלונות במבנה הוחלפו ונאטמו והותקנו מערכות חימום, מיזוג אוויר ואוורור חדשות. מרחבי העבודה הוחזרו למתכונת של "מרחב פתוח" (Open Space, או Open Plan), שבמהלך השנים בין הבנייה לשיפוץ עברו שינויים מקומיים רבים. גם הריהוט בבניין עבר האחדה וסטנדרטיזציה. בבניין הותקנו מעליות חדשות, דרגנועים המקשרים בין כל הקומות וצוהר בתקרת הבניין. תשתית התקשורת שהייתה במבנה התאימה לשנות הקמתו, באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20; באותן שנים היה מכשיר טלפון אחד לכל שלושה עובדים. עם השנים, וכניסתן של מערכות תקשורת מתקדמות, החל במכשירי פקס, מחשבים אישיים, מערכות לשיחת ועידה, מערכות טלפוניה דיגיטלית ומערכות תקשורת נתונים, הפכה התשתית ללא יעילה והגיעה לקצה גבול יכולתה להכיל מערכות חדשות. בחלק מהמשרדים התקינו יחידות שונות מערכות משלהן. בשל כך התמקד השיפוץ בטיפול מעמיק בתשתיות התקשורת, כולל הנחת כבלי תקשורת באורך 2,700 קילומטרים ויותר מ-100,000 נקודות קצה לקול, נתונים ווידאו. מספר חדרי השרתים צומצם מ-70 ל-16. בתחום התחבורתי שונתה הגישה מהמטרו אל הבניין; עד השיפוץ הייתה הכניסה מהרכבת התחתית ישירות דרך מעבר תת-קרקעי. במהלך השיפוץ הורחקה תחבורת כלי הרכב כדי להגדיל את הביטחון ונבנו תחנות מטרו ואוטובוס חדשות במיקומים מותאמים לכך. גם מערכת הכבישים סביב המבנה שופרה ושונתה. נבנה מרכז ספורט חדש בחלק הצפוני של הבניין גדול ב-50% מהמרכז הישן ומותאם ל-8,000 משתמשים ביום, לעומת 2,000 משתמשים במרכז הישן. מרכז הספורט הישן הפך לספרייה חדשה עבור הצבא ולששה עשר חדרי ישיבות. במרתף של טריז 4 נבנה מרכז חדש עבור צי ארצות הברית. המרתף הורחב ליצירת מרחב בגודל 2,800 מטרים רבועים עבור משרדים, חדרי ישיבות ומרכזי אימון, וכן מרחבי סיוע הכוללים חדרי ציוד, חדרי שרתים וחשמל, שירותים, ועוד. בצמוד לפנטגון נבנה מתקן מסירה מרוחק (Remote Delivery Facility, RDF), שנועד לטפל במשלוח ובקבלת דואר ומשלוחים עבור הפנטגון. המרכז מרוחק מהמבנה כדי לשפר את הביטחון הפיזי ולאפשר מיון וסינון של החומר המגיע לבניין מדי יום. חלק מן השיפוץ כלל גם את שיקום הבניין לאחר מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר (ראו להלן). פרויקט השיקום כונה "פרויקט פניקס" ובמסגרתו נבנו מחדש טבעות C, D ו-E שנהרסו בהתרסקות טיסה 77 של אמריקן איירליינס אל תוך הבניין. המטוס פגע בין טריזים 1 ו-2, וגרם נזק בעיקר לטריז 1. ליד נקודת ההתרסקות נבנתה אנדרטת זיכרון לחללי הפיגוע. תיאור כללי ממוזער\|מבט אווירי על הפנטגון, 26 בספטמבר 2003. בחלקה הקדמי של התמונה, מימין למטה, מגרש החנייה הדרומי וחזית הכניסה הדרומית. מעבר לבניין נראית הלגונה שנוצרה עם כריית חול לבניית הבניין, ובאופק נראית העיר וושינגטון כאמור, הפנטגון משתרע על שטח של 116,000 מטרים רבועים (28.7 אקר, 116 דונם), ועוד חצר מרכזית ששטחה 21,000 מטרים רבועים (5.1 אקר, 21 דונם). אורך כל אחת מצלעות הבניין הוא 280 מטרים, וגובהו 24 מטרים. למבנה חמש חזיתות כניסה, הנקראות (מצפון, בכיוון השעון) כניסת המול, כניסת הנהר, הרחבה (Concourse) או תחנת המטרו, החנייה הדרומית ומנחת המסוקים. כניסת המול, בחזית הצפונית, בנויה כפורטיקו, ולפניה רחבה באורך 180 מטרים המיועדת לטקסים. גם בכניסת הנהר ישנו פורטיקו ברוחב של שישה מטרים. כניסה זו פונה אל הלגונה ואל וושינגטון, וממנה ישנה ירידה מדורגת אל הלגונה. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 היה בלגונה מזח ששימש מעבורת, שהעבירה אנשים בין הפנטגון לבסיס חיל האוויר בולינג, בעברו השני של הנהר. הכניסה העיקרית לאורחים היא מהצלע הדרום-מזרחית, ושם נמצאת גם תחנת המטרו ותחנת האוטובוס. בתוך הבניין, בקומה השנייה בצידו הדרום-מזרחי, ישנה רחבה ובה מיני קניון. מגרש החנייה הדרומי גובל בחזית הדרום מערבית, וצידו המערבי של הפנטגון פונה אל שדרות וושינגטון. חמש הטבעות הקונצנטריות של הפנטגון מסומנות מ-A עד E, מן הטבעת הפנימית החוצה. המשרדים בטבעת E הם היחידים שיש להם נוף החוצה, והם בדרך כלל משרדיהם של בעלי תפקידים בכירים. מכל אחד מקודקודיו של המחומש הפנימי יוצאים שני מסדרונות, הניצבים לטבעות ועוברים בכולן. מסדרון מס' 1 מגיע אל הקצה הדרומי של הרחבה, ובסך הכל ישנם 10 מסדרונות. המשרדים בכל טבעת ממוספרים בסדר עולה בכיוון השעון, ומספרם מורכב משני חלקים: מספרו של המסדרון הקרוב (מ-1 עד 10) ומספר החדר, כך שמספרי החדרים מתחילים ב-100 ומסתיימים ב-1099. מספר החדר כולל גם את הקומה - 1 עד 5 מעל הקרקע, M עבור הקומה הראשונה שמתחת לקרקע (Mezzanine, קומת ביניים) ו-B עבור קומת המרתף (Basement), וכן את האות של הטבעת שבה נמצא המשרד, כאמור מ-A ל-E. חדר 2B315 יהיה אם כן בקומה 2, טבעת B, וסמוך למסדרון 3. מבנה הפנטגון כולל, כאמור, חדרי אוכל, מתקני כושר גופני, חדרי תפילה ומדיטציה. בבניין ישנן כמה תצוגות היסטוריות, במיוחד בטבעות A ו-E. חלוקה נוספת של הפנטגון היא לטריזים: המבנה מחולק לחמישה כאלה. כל טריז מתחיל באמצע מחזיתות המבנה, וממשיך עד לאמצע החזית הבאה. טריז 1 מתחיל מאמצע החזית הדרום-מערבית, והמספור ממשיך לחזית המערבית, הצפונית וכן הלאה. ב-1968 נפתח בפנטגון "אולם הגיבורים", המוקדש ל-3,460 מקבלי מדליית הכבוד, העיטור הצבאי הגבוה ביותר של ארצות הברית. שלוש הגרסאות של המדליה - של חיל האוויר, הצבא והשירותים הימיים (הצי, חיל הנחתים ומשמר החופים) - מוצגות, לצד שמות מקבלי המדליה. אולם הגיבורים משמש גם לטקסים שונים, כמו טקסי קידום בדרגה, פרישה, ועוד. סביב הבניין ישנם 16 מגרשי חנייה, ובסך הכל יש במגרשים אלו 8,770 מקומות חנייה. אירועים הפגנות ומחאות ממוזער\|הפגנת מחאה נגד מלחמת וייטנאם, "המצעד על הפנטגון", 21 באוקטובר 1967. מפגינים מול חיילים שנפרשו סביב המבנה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 היה בניין הפנטגון מוקד להפגנות נגד מלחמת וייטנאם. ב-15 בפברואר 1967 הפגינו 2,500 בני אדם, ביוזמת תנועת הנשים שביתת הנשים למען השלום, מחוץ למשרדו של מזכיר ההגנה של ארצות הברית, רוברט מקנמארה, במחאה על המלחמה. במאי 1967 התקיימה שביתת שבת של 20 איש מול משרדו של ראש המטות המשולבים. השביתה נמשכה ארבעה ימים, עד למעצר המפגינים. אחת התקריות הידועות יותר התרחשה ב-21 באוקטובר 1967, כאשר כ-35,000 מפגינים התאספו להפגנה מול מחלקת ההגנה, במה שנקרא "המצעד על הפנטגון". סביב הפנטגון נפרשו 2,500 חיילים חמושים, כדי למנוע את כניסת המפגינים למתחם. אחת התמונות המפורסמות מהפגנה זו היא תמונתו של מפגין נועץ פרחי ציפורן בקני הרובים של החיילים. המצעד הסתיים בניסיון "לגרש את השדים" מן הבניין. ב-19 במאי 1972 הניחה מחתרת מזג האוויר פצצה בחדר שירותים של הנשים בקומה הרביעית. הפצצה הייתה מה שהוגדר "פעולת תגמול" על החלטת ממשל ניקסון להפעיל את מבצע ליינבקר 2, הפצצת האנוי בשלביה הסופיים של מלחמת וייטנאם. ב-17 במרץ 2007 התקיימה ליד הפנטגון הפגנה נגד מלחמת עיראק. ההערכות לגבי מספר המשתתפים בהפגנה נעות בין 4,000 ל-15,000 בני אדם, שצעדו מאנדרטת לינקולן עד למגרש החנייה הצפוני של הבניין. פיגועי 11 בספטמבר 2001 ממוזער\|צילום אווירי של הפנטגון, 14 בספטמבר 2001, שלושה ימים לאחר הפיגוע ממוזער\|פארק הזיכרון, מחוץ לפנטגון בדיוק 60 שנה לאחר טקס תחילת הבנייה של הפנטגון, ב-11 בספטמבר 2001, השתלטו חמישה מחבלים מארגון אל-קאעידה על מטוס בואינג 757 בטיסה 77 של אמריקן איירליינס, שהיה בדרכו מנמל התעופה הבינלאומי וושינגטון דאלס לנמל התעופה הבינלאומי לוס אנג'לס. החוטפים ריסקו את המטוס אל תוך צידו המערבי של הפנטגון בשעה 9:37, זמן מקומי. התקפה זו הייתה חלק מסדרת פיגועים שהתרחשו באותו יום. בהתרסקות נהרגו 64 נוסעי המטוס (כולל חמשת החוטפים) ועוד 125 מעובדי הפנטגון. 106 בני אדם נפצעו. עוצמת הפגיעה בבניין גרמה לפגיעה קשה בטבעת החיצונית, טבעת E, וזו קרסה בחלקה. למרות העוצמה הרבה, מספר הנפגעים היה קטן בהרבה ממה שעלול היה להיות: המטוס החטוף פגע בדיוק בטריז שהיה בשיפוצים באותה תקופה, וחלק גדול מהמשרדים לא היה מאוכלס. באזור שנפגע היו 800 עובדים באותה עת, לעומת 4,500 בני אדם שהיו אמורים להיות בו לו היה האגף בפעילות מלאה. עובדה נוספת שמנעה מספר גדול בהרבה של נפגעים קשורה גם היא בעבודות שיפוץ שנעשו בבניין, עבודות שהחלו דווקא בחזית שנפגעה: כלקח מהפיגוע באוקלהומה סיטי ב-1995 חוזק המבנה ברשת של עמודים וקורות מפלדה כדי שיעמוד בהדף של פיצוץ. מערכת החיזוקים נבנתה כך שתהווה רשת תמיכה בכל חמש הקומות, והדבר מנע את התמוטטות הבניין במשך 30 דקות. פרק הזמן הזה איפשר למאות מהעובדים להיחלץ בשלום מהמבנה הפגוע. שיפורים נוספים שהותקנו בדיוק באותו חלק מהמבנה שנפגע היו התקנת מערכת מתזים לכיבוי שריפות, חלונות עמידים להדף - בעובי 2 אינץ' (כ-5 סנטימטרים) ובמשקל כ-1,135 קילוגרם - שנותרו שלמים לאחר ההתפוצצות, וכן דלתות אש שנפתחו אוטומטית ופתחי מילוט חדשים שאיפשרו יציאה מהירה מהמבנה. שיקום הבניין מנזקי ההתפוצצות כונה "פרויקט פניקס", וביצועו הוטל על הקבלנים שעסקו בשיפוץ הכללי של הבניין שהתנהל באותם ימים. היעד שנקבע היה חזרה למשרדים שנפגעו עד 11 בספטמבר 2002. עם השלמת שיפוץ המקטע שנפגע נבנתה בנקודת הפגיעה מצבת זיכרון קטנה וקפלה. ביום השנה החמישי לפיגוע הודלקו 184 אלומות אור מהחצר המרכזית של הפנטגון, לזכר כל אחד מהחללים. בכל יום שנה נתלה דגל ארצות הברית בנקודת הפגיעה, וחזית הבניין שאליה התרסק המטוס מוארת בלילה בכל יום שנה בכחול. מחוץ לפנטגון מונצחים החללים בפארק, שבו 184 ספסלים, אחד עבור כל קרבן. הספסלים מוצבים לאורך נתיב הפגיעה של המטוס בבניין ולפי גילאי הקרבנות, מ-3 עד 71. הפארק נפתח לציבור ב-11 בספטמבר 2008. סוכנות ההגנה כוח הפנטגון ב-3 במאי 2002 הוקמה סוכנות ההגנה כוח הפנטגון (Pentagon Force Protection Agency, PFPA), סוכנות פדרלית שמטרתה הגנה על הפנטגון. הסוכנות היא חלק ממחלקת ההגנה ומשימתה הגנה על עובדי הבניין ואורחיו ועל התשתית הפיזית. הסוכנות מופקדת גם על הגנת מבנים נוספים בבירה. כוח האדם של הסוכנות כולל קציני אכיפת חוק (משטרת הפנטגון), חוקרים פליליים וסוכני שירותי הגנה. כמו כן משרתים בסוכנות סוכני ניהול איומים, חבלנים לטיפול בחומר נפץ פלסטי וחומרי לחימה לא קונבנציונליים וכוח הגנה מפני טרור ואיומים פיזיים. ראו גם מרכז הפיקוד הצבאי הלאומי בניין משרד ההגנה של רוסיה בניין המטה הכללי (מוסקבה) בניין המטה הכללי (סנקט פטרבורג) מחנה רבין (הקריה) קישורים חיצוניים אתר הפנטגון לסיורי אורחים Claudette Roulo, 10 Things You Probably Didn’t Know About the Pentagon, באתר מחלקת ההגנה נחמן גרשונוביץ, הפנטגון - כל העובדות באתר "notes" קטגוריה:וושינגטון די. סי.: מבנים קטגוריה:מחלקת ההגנה של ארצות הברית	2024-09-21T07:00:54
דבר (מחלה)	דֶּבֶר היא מחלה מידבקת הנגרמת על יד חיידק ופוגעת במכרסמים ובאדם. למחלת הדבר שלוש צורות ולהן סימפטומים שונים. בתנאים מסוימים הדבר עלול להתפרץ כמגפה המונית עם שיעור תמותה גבוה. הפצת המחלה המחלה נגרמת על ידי חיידק מקבוצת החיידקים הארגמניים בשם Yersinia Pestis (חיידק גראם שלילי, פליאומורפי, אירובי פקולטטיבי, תוך תאי) שנתגלה ב-1894 על ידי הצרפתי אלכסנדר ירסין (Alexandre Emile Jean Yersin), ובנפרד, באופן בלתי תלוי גם על ידי היפני קיטסאטו שיבסבורו (Kitasato Shibasaburō). החיידק מתקיים בטבע בחולדות-בית, בנברני בר וכן במכרסמים אחרים. הדבר מועבר ממכרסם אחד לשני, וממכרסמים לבני אדם, דרך עקיצת פרעושים. עובדה זו נתגלתה על ידי מסאנורי אוגאטה ב-1897 והוכחה על ידי הצרפתי פ.ל. סימון (Simond) שנה לאחר מכן, אף שתושבים בסין ידעו זה מכבר על הקשר הזה, כשהבחינו בתמותה רבה של חולדות – לפני התפרצות מגפת דבר בין בני אדם. ב-2023 נמצאה עדות קדומה ביותר למחלה, העדות נמצאה בבריטניה בשרידי אדם בן 4,000 שנים. שמאל\|ממוזער\|250px\|החיידק Yersinia pestis בהגדלה של פי 20.000, הגורם לכל סוגי מחלות הדבר התפרצותה של מגפת הדבר דורשת מעורבותם של שלושה "נשאים", בעלי חיים המעבירים את החיידק מאחד למשנהו – ולאדם: מכרסמי בר חולדות בית פרעושים מכרסמי הבר הם המאגר הטבעי של חיידק הדבר, והוא מסוגל להתקיים בהם מבלי לעורר בהם מחלה כלל, או שהוא גורם להם למחלה קלה בלבד (sylvatic plague), אשר מחסנת אותם כנגד החיידק הממשיך לשכון בקרבם. מכרסמי בר מתערבבים לעיתים עם אוכלוסיות של חולדות המצויות במשכנות האדם ומעבירים אליהם את מחלת הדבר. חולדות הבית אינן מחוסנות ואצלן פורצת המחלה במלוא חריפותה. הפרעושים העוקצים את היונקים כדי להיזון מדמם הם נושאי המחלה ממכרסמי הבר לחולדות – ומהן אל האדם, לאחר שהם עוקצים גם אותו. באירופה מעביר את המחלה "פרעוש החולדה" (Nosopsyllus fasciatus), ובאסיה "פרעוש הדבר" (Xenopsylla cheopis). החיידקים מתפתחים יפה בטמפרטורה של 20 מעלות צלזיוס, ולפיכך מגיעות המגפות לשיאן בארצות טרופיות, כמו הודו, בחודשי החורף ואילו בארצות קרות באירופה הדבר מתפשט בחודשי הקיץ. פרעושים נדבקים בחיידקי הדבר כשהם עוקצים את המכרסמים ומוצצים כמחצית מ"מ מעוקב מדמם, כמות שיש בה ריכוז מספיק של חיידקי דבר להיווצרות המחלה. באדם חולה אין בכמות כזו ריכוז מספיק של חיידקים כדי לעורר מחלה, לכן אין הפרעוש יכול להעביר את המחלה מאדם לאדם. החיידקים הנבלעים על ידי הפרעוש מגיעים עם הדם לקיבתו ונעצרים על ידי זיפי שסתום הקיבה (proventriculus). החיידקים מתרבים בקיבתו עד שהם ממלאים את כל חללה, מתפשטים ממנה אל תוך הקיבה הפנימית וממנה אל הוושט, ועלולים לגרום לסתימת דרכי העיכול. פרעוש שכזה מכונה "פרעוש חסום" (blocked flea). כשפרעוש כזה מנסה למצוץ דם, הדם מגיע לקיבתו הסתומה בחיידקים, הוא לא יכול לזרום ומוחזר לנעקץ – אך הפעם עם חיידקים. בשעת הנשיכה אף נדחפים החיידקים שבוושט ובקיבה הקדמית לתוך הפצע שנגרם על ידי חלקי הפה של הפרעוש. בדרך כלל מעדיפים הפרעושים דם חולדות על פני בעלי חיים אחרים. אולם, כשהחולדות מתות בהמוניהן מן הדבר, עוזבים הפרעושים בעל כורחם את פגרי המאכסנים ונטפלים ליונקים אחרים, ביניהם האדם – המאכסן הזמין ביותר בקרבת חולדות הבית. "הפרעושים החסומים" רעבים כל הזמן ולכן מרבים בניסיונות עקיצה ומגבירים מאוד את תפוצת המחלה. סימני המחלה ומניעתה שלוש צורות המחלה שלהן החיידק גורם הן: דבר ריאתי (Pneumonic plague); דבר הדם (Septicemic plague); דבר הבלוטות או דבר המפשעה (Bubonic plague). לאחר כניסתו למערכת הדם, יש שהחיידק מתיישב בקשרי הלימפה (Lymph nodes), ובהם הקשרים באזור המפשעה (bubones – ומכאן שם אחת מצורות המחלה) וגורם בהם לדלקות וכאבים חזקים מאוד. קשרי הלימפה מאדימים ומתנפחים. אם הוא מתיישב בריאות – גורם החיידק לדלקת ריאות ומופץ מהן באמצעות דרכי הנשימה, וזו למעשה דרך ההדבקה לאחר שהמגפה פורצת. תקופת הדגירה 2 עד 6 ימים. הסימנים הראשונים הם צמרמורות, חום וכאבי ראש. בהמשך גורם החיידק להקאות בלתי פוסקות עם דם ולזיהום מערכת הדם. אז מתחיל דימום תת-עורי שגורם לכתמים אדומים, שמאוחר יותר הופכים לשחורים שמופיעים על פני העור – ומכאן השם המוות השחור. בהיעדר טיפול, נע שיעור התמותה של חולי דבר קשרי הלימפה בין 60% ל-90%. כשמתפתחת כבר דלקת ריאות, שיעור התמותה הוא 100%. סוגי הדבר מטופלים היטב באנטיביוטיקה, אף שעקב מוטציה מתגלים זני חיידקים העמידים לרוב סוגי האנטיביוטיקה, ולאחרונה אותר במדגסקר זן של חיידק הדבר שעמיד בפני כל סוגי האנטיביוטיקה הידועים. כדי למנוע את התפרצות המחלה יש להטיל הסגר באוניות ובנמלים על מטען העלול להכיל חולדות נגועות. במקומות החשודים שמתקיים בהם נגע הדבר יש לבצע ריסוס כנגד חרקים, על מנת להשמיד את הפרעושים. קיים חיסון חלקי כנגד דבר באמצעות תרכיב, ובמקרה של חשד להתפרצות יש להשתמש בו וכן לעשות שימוש בטיפול מונע בתרופות. ראו גם מגפות הדבר בהיסטוריה רשף (אל הקשור בדֶבֶר) לקריאה נוספת ברברה טוכמן, ראי רחוק. הספר עוסק במאורעות ההיסטוריים של אירופה במאה ה-14 ובו תופס המוות השחור מקום מרכזי. Shrewsbury, J. F. D. A History of Bubonic Plague in the British Isles. Cambridge University Press, 2005. סיפורת העוסקת בדבר ג'רלדין ברוקס, שנת הפלאות – רומן היסטורי המבוסס על המקרה בכפר אים קוני ויליס, ספר יום הדין – מדע בדיוני; היסטוריונים באוניברסיטת אוקספורד משגרים חוקרת באמצעות מכונת זמן אל שנת 1320; עקב טעות, היא משוגרת 28 שנה קדימה, אל שנת 1348, השנה שבה פרץ הדבר באוקספורד וסביבותיה פול דוהרטי, "קיסר המגפה" – פנטסיה; מרקו פולו מתמודד עם כוחות השאול במאמץ למנוע את התפשטות הדבר לסין ולאירופה, ערב לידתה של המגפה השחורה קן פולט, "עולם ללא קץ" – רומן העוסק בתקופת ימי הביניים באנגליה (1327–1350) בנימין גלאי, "דברי ימי גמיני" – רומן על אבירים יהודיים וגורל יהודי בימי הדבר באירופה סינקלר לואיס, "ארוסמית" – רומן על רופא אמריקני ביארנה רויטר, "השקרן מאומבריה" – רומן המתרחש באיטליה של ימי הביניים על רקע המגפה השחורה אלבר קאמי, הדבר – רומן המספר על אוראן, עיר מסחר סתמית באלג׳יר בה פורצת מגפת הדבר וקוטלת בייסורים רבים המונים מתושביה, תחילה העניים בפרוורים אך לאט לאט המגפה משמידה זקנים כצעירים, עניים כעשירים, ואיננה חסה על איש קישורים חיצוניים "תיאור המחלה" באתר ה-CDC "דבר" מתוך האנציקלופדיה הרפואית הלכתית, באתר מכון שלזינגר תמרה טראובמן, הושלם פיענוח הגנום של החיידק הגורם למחלת הדבר, באתר הידען ארנון למפרום ולואיז פישר (עורכים), התפרצות מגפת הדבר ביפו ב-1922, באתר ארכיון המדינה הערות שוליים * קטגוריה:מחלות חיידקיות שמקורן בבעלי חיים קטגוריה:מגפות קטגוריה:נשק ביולוגי קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר	2024-08-25T22:33:09
בריכת חמצון	הפניה טיהור שפכים#בריכות חמצון	2008-07-19T18:35:35
גמבוזיה מצויה	גמבוזיה מצויה (שם מדעי: Gambusia affinis, בקיצור: G. affinis), הוא מין של דג טורף, השייך לסוג גמבוזיה, שמוצאו מדרום ארצות הברית וצפון מקסיקו, ואשר ניזון מאצות, צמחים, חסרי חוליות שונים דוגמת חרקי מים ואף דגים קטנים אחרים. הוא משמש כמשמיד זחלים יעיל מאוד של יתושים בכלל ומהסוג אנופלס, המעביר את טפילי המלריה בפרט, ומכונה גם דג יתוש (Mosquitofish). למעשה למטרה זו בדיוק הביא האדם את הגמבוזיה המצויה לחלקי עולם שונים וכך בשנת 1926 הובא הדג גם לישראל על ידי פרופסור ישראל קליגלר באישור הבריטים, אשר השתמשו בו כאחד מאמצעי הלוחמה הביולוגית ביתושי האנופלס. כיום, תפוצתו בארץ היא רבה והוא מאכלס את רוב מערכות המים המתוקים של ישראל – כולל הכנרת, למעט מערכת עינות צוקים, הנמצאת בנווה מדבר בצפון מערב ים המלח, ומקווי מים ונחלים בהם זורמים מים רק בעונה הגשומה. בישראל יש מיני דגים מקומיים, דוגמת אמנון מצוי, שעשויים למלא את תפקידו האקולוגי של הגמבוזיה (אף שלא בהתאמה מלאה). מינים אלו נוטלים חלק במאמצים למגר את אוכלוסיית היתושים מפיצי המחלות באמצעות הדברה ביולוגית שמקורה מקומי. כיום לדג זה תפוצה כמעט כלל עולמית, והוא נחשב למין פולש במקומות רבים. תיאור אצל הגמבוזיה המצויה מתבלטת דו צורתיות זוויגית. הזכר (5 ס"מ) תמיד קטן יותר מן הנקבה ויש לו איבר הזדווגות שקרוי גונופודיום (Gonopodium), שהתפתח מסנפיר השת וקרניו הקדמיות חזקות יותר והן משמשות מכשיר להעברת תאי הזרע לנקבה בשעת ההזדווגות. לצורך כך לזכר שרירים מיוחדים המאפשרים את כיפופו של הגונופודיום הצידה ולפנים. הנקבה (7 ס"מ) גדולה יותר וכרסה המנופחת על פי רוב, מרוב הביצים שבתוכה, מזדקרת לעין. בעונת הרבייה אפשר להבחין אצלה ברקמה שחורה של קרום צפק פנים הבטן, הנשקפת דרך דפנות הגוף. כתם כהה זה מכונה כתם ההיריון. לאחר שחיית חיזור מיוחדת, שבמהלכה רודף הזכר אחר הנקבה, מתבצעת ההפריה. הזכר מתקרב אל הנקבה מן הצד ותוך תנועת כיפוף של הגונופדיום, הוא נוגע בפתח המין הנקבי ומעביר לתוך צינור הביצים שלה את תאי הזרע. הביצים מופרות בהפריה פנימית בתוך גוף הנקבה אשר משריצה 60-50 דגיגים חיים (בניגוד לשאר דגי ישראל המטילים ביצים). מסתבר שההשרצת ולדות חיים, המסוגלים מיד עם היוולדם לצוד בעצמם את טרפם וכן עמידותם בתנאי קיום קשים, סייעו בידם להתחרות בדגים מקומיים ולהעמיד אוכלוסיות גדולות. יעילותה של הגמבוזיה המצויה בטיהור מקווי מים מזחלי היתושים המקננים בהם נובעת מן הגורמים הבאים: כושר הרבייה של G.affinis גבוה מאוד. הבשלת הביצים נמשכת כחודש ימים בהתאם לתנאים הסביבתיים כמו טמפרטורה והמצאות מזון. בכל השרצה מושרצים עד כמה עשרות דגיגים אשר, בתנאים אידיאליים, מגיעים לבגרות מינית תוך חודשיים. לגמבוזיה עונת רבייה ארוכה הנמשכת לאורך כל חודשי האביב והקיץ. כמו כן, תאי הזרע נשמרים בצינור הביצים של הנקבה במשך תקופה של כחצי שנה ולאחר שהנקבה מתמלאת שוב בביצים, תאי הזרע האלה מפרים גם אותן והנקבה מסוגלת להשריץ פעמיים או יותר ללא כל הפריה נוספת. השלבים הרגישים ביותר לזיהום מים בחיי הדג הם הביצים והדגיגים הבוקעים מהן. אצל הגמבוזיה, העוברים מתפתחים בגוף הנקבה ומושרצים למים כשהם כבר חסונים ועצמאיים. דגי G.affinis הם טורפים המוצאים את מזונם בשטח הפנים של המים בניגוד לדגים טורפים אחרים הניזונים מדגים קטנים יותר בגוף המים או נוברים בקרקעית בחפשם אחר מזון. המורפולוגיה המיוחדת של ראשם השטוח והלסתות עם מפתח הפה העילי מאפשרת להם ללקט זחלים מפני המים תוך כדי שחייה כשגופם במצב מאוזן. גופם הצר מאפשר להם להגיע אל תוך סבך צמחייה צפופה ואל שולי הבריכות בהם המים רדודים מאוד ואלו הם בדיוק המקומות בהם מתרכזים זחלי היתושים. כל פרט של G.affinis מסוגל לבלוע כמות גדולה מאוד של זחלי יתושים (למעלה מ-200) במשך יממה אחת. דגי G.affinis ידועים כדגים שמסתגלים בקלות לבתי גידול שונים ולתנאי סביבה משתנים, הם סובלים רמת מליחות של עד 2% וחיים בטווח טמפרטורות רחב למדי. כמו כן הם יכולים לשרוד במים בעלי עומס אורגני מסוים ובעקת חמצן ואף מגלים עמידות במידה מסוימת כלפי מספר קוטלי חרקים. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1854 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי שארל פרדריק ז'ראר קטגוריה:גמבוזיים קטגוריה:מיני בעלי חיים פולשים בישראל קטגוריה:ארץ ישראל: דגים קטגוריה:ארצות הברית: דגים קטגוריה:דגים אאוריהלינים	2023-04-20T19:05:05
אולימפוס	אולימפוס (ביוונית: Όλυμπος) הוא ההר הגבוה ביוון, גובהו 2,917 מטרים. הוא נמצא במחוז תסליה. במיתולוגיה היוונית האולימפוס הוא מקום משכנם של האלים האולימפיים. צמחייה ובעלי חיים ההר מצטיין בצמחייה עשירה, וגדלים בו כמה מינים ייחודיים שאינם מופיעים באף מקום אחר. מקננים עליו עופות רבים, בין המינים הדורסים: איית צרעים, פרס, עוזנייה שחורה, חיוויאי, עיט גמדי, עיט זהוב ובז צוקים. במיתולוגיה היוונית במיתולוגיה היוונית האולימפוס הוא מקום משכנם של שנים-עשר האלים האולימפיים: זאוס, הרה, פוסידון, דמטר, אתנה, אפרודיטה, ארס, דיוניסוס, אפולו, ארטמיס, הפייסטוס והרמס. האדס אל המוות לא שוכן באולימפוס אלא בשאול. וכן פוסידון, השוכן במעמקי הים למעט ביקורים מפעם לפעם באולימפוס. האלים היושבים בהר מתוארים במיתוסים כשהם שותים נקטר ואוכלים אמברוסיה, המעניקים להם חיי נצח. פירוש השם אולימפוס ביוונית הוא "הזורח". למרות קיומו במציאות, מצטייר האולימפוס באיליאדה של הומרוס כמקום נסתר ומסתורי, שמיקומו משתנה. פעם הוא נישא מעל כל הרי העולם, ופעם משתלשלים ממנו היבשה והים, אך הוא אינו הר ואינו שמיים. אף שזאוס הוא מלך האלים והשליט העליון של האולימפוס, אין ההר בבעלותו. משכן זה של האלים אינו שייך לא לים, לא לארץ המתים, לא לשמים, ובעצם אינו חלק מן העולם הפיזי. בתרבות הפופולרית בסדרת הספרים "פרסי ג'קסון והאולימפיים" מוזכר שאין מושב האלים שוכן בקביעות על הר האולימפוס, אלא במקום שבו מתרכזת התרבות העולמית. בימינו אנו, לכאורה, ב"בניין האמפייר סטייט". טיפוס על ההר במשך שנים רבות, בשל שילוב של אמונה דתית ואמונות טפלות, לא העזו אנשים לטפס על ההר. רק ב-2 באוגוסט 1913 הגיעו מטפסי ההרים הראשונים לפסגת המיטיקס, הפסגה הגבוהה של ההר. מאז שנות ה-80 מטפסים אל ההר כ-10,000 איש בשנה, חלקם עד למיטיקס (Mytikas), הפסגה הגבוהה ברכס, במסלול האורך בין יומיים לשלושה, ואחרים עוצרים באחת הפסגות שבדרך. רוב המטפסים מתארגנים ולנים לפני הטיפוס על ההר בעיירה ליטוחורו (Λιτόχωρο), שלמרגלות ההר, או באתרי הקמפינג, הווילות והמלונות, שלאורך החופים הסמוכים לה ממזרח. את הטרק הרגלי לרוב מתחילים בגובה 1,100 מטר מעל פני הים, בעיקר מחניון פריאוניה (Prionia). הרי אולימפוס אחרים קיימים 18 הרים נוספים ברחבי העולם הנקראים בשם אולימפוס: ביוון; בקפריסין; באסיה הקטנה; בניו זילנד; במדינות טנסי, וושינגטון ויוטה שבארצות הברית; ובארץ ויקטוריה שבאנטארקטיקה. כמו כן הר על מאדים נקרא בשם זה. האולימפוס שעל המאדים הוא ההר הגבוה ביותר הידוע במערכת השמש. קישורים חיצוניים קטגוריה:אירופה: הרים קטגוריה:יוון: הרים קטגוריה:מקומות במיתולוגיה היוונית קטגוריה:יוון: שמורות ביוספריות קטגוריה:הרים מקודשים קטגוריה:הפסגות הגבוהות במדינתן	2024-07-09T13:13:01
אלי מקביל	אלי מקביל (באנגלית: Ally McBeal) היא סדרת טלוויזיה אמריקאית מסוגת דרמה קומית, שנוצרה על ידי דייוויד אי קלי. הסדרה זכתה לפופולריות ולאורך חמש שנות שידורה זכתה בפרס אמי (בשנת 1999), פרס גילדת שחקני המסך, ופעמיים בפרס גלובוס הזהב (בשנים 1998 ו-1999). בסדרה מככבת קליסטה פלוקהארט בתפקיד הראשי כעורכת דין צעירה ורווקה, העובדת במשרד עורכי דין בדיוני בשם "קייג' אנד פיש" בבוסטון. הסדרה מתארת התרחשויות דרמטיות והומוריסטיות בחיי האהבה והעבודה שלה, כמו גם של דמויות שונות במשרדה. הסדרה שודרה במשך כחמש עונות בארצות הברית ברשת Fox, בין השנים 1997 ל-2002. בישראל הסדרה שודרה בערוץ 2, על ידי הזכיינית קשת. בשנת 2005 שודרה הסדרה בערוץ 3 בכבלים. שחקנים ודמויות + השחקנים הראשייםשם השחקן שם הדמות עונות1 2 3 4 5 קליסטה פלוקהארט אלי מקביל ראשי גרג גרמן ריצ'רד פיש ראשי ג'יין קרקובסקי איליין וסל ראשי וונדה שפרד בתפקיד עצמה ראשי דיאן קנון ג'ניפר "וויפר" קון אורח פיטר מאק'ניקול ג'ון קייג' ראשי ליסה ניקול קרסון רנה ראדיק ראשי אורח גיל בלוז בילי אלן תומאס ראשי אורח קורטני תורן-סמית ג'ורג'יה תומאס ראשי אורח פורשיה דה רוסי נל פורטר ראשי לוסי לו לינג וו ראשי ג'יימס לה גרוס מארק אלברט אורח רוברט דאוני ג'וניור לארי פול ראשי רג'ינה הול קורטה ליפ אורח ג'וליאנה ניקולסון ג'ני שאו ראשי ג'יימס מרסדן גלן פוי ראשי ג'וש הופקינס ריימונד מילבורי ראשי ג'ון מייקל היגינס סטיבן מילטר ראשי היידן פנטייר מאדי הארינגטון ראשי ג'ון בון ג'ובי ויקטור מוריסון ראשי קישורים חיצוניים "להתאהב בה מחדש: אחרי שבע שנים, "אלי מקביל" תצא בדי.וי.די", nrg, 5.10.09 קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:דרמות קומיות אמריקאיות קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: קומדיה קטגוריה:זוכי אמי בפריים טיים: תוכניות: ליהוק לקומדיה קטגוריה:זוכי פרס גילדת שחקני המסך - סדרות קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: סדרות קטגוריה:זוכי פרס מסך הזהב: סדרות רכש קטגוריה:זוכי פרס פיבודי קטגוריה:סדרות טלוויזיה אמריקאיות שעלו לשידור בשנות ה-1990 קטגוריה:סדרות משפטיות אמריקאיות קטגוריה:עורכי דין בדיוניים קטגוריה:פוקס: תוכניות וסדרות קטגוריה:תוכניות טלוויזיה שמתרחשות בבוסטון	2024-09-08T12:41:23
התקווה	"הַתִּקְוָה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד הקמתה הייתה המנון התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מהשיר "תִּקְוָתֵנוּ" של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878. מקור הלחן במנגינה רומנית עממית, והוא הותאם למילות התקווה על ידי שמואל כהן. השיר, שהתקבל כהמנון לאומי ביישוב ובתנועה הציונית משלהי המאה ה־19, נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה, אך עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, ב־10 בנובמבר 2004. המילים שמאל\|ממוזער\|287px\|הבית הראשון והפזמון של השיר "תקוותנו" בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר ועם חתימתו, תרס"ח (1908), נשמר באוספי הספרייה הלאומית "התקווה" הוא גרסה קצרה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ" - והוא כולל חלק משני הבתים הראשונים מתוך תשעת בתיו של השיר. את השיר החל לחבר המשורר נפתלי הרץ אימבר בשנת 1878, בעת שהתארח בעיר יאש שברומניה אצל משכיל יהודי מקומי. את שאר הבתים כתב במהלך השנים עד לפרסום השיר המלא בקונטרס "ברקאי" בשנת 1886. השיר נכתב בהברה אשכנזית, השונה מההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (המבוססת על ההגייה הספרדית). הדבר ניכר במשקל שלו. הלחן תואם למשקל השיר באופן חלקי בלבד. השורה הפותחת את הפזמון החוזר של התקווה: "עוד לא אבדה תקותנו" היא מענה לפסוק בחזון העצמות היבשות בדברי הנביא יחזקאל: דוד יודילוביץ איש ראשון לציון סיפר בזיכרונותיו, כי הוא וחבריו הכירו את אימבר בשעה שחיבר את השיר. יחד עם חבריו, איש ביל"ו ישראל בלקינד ומרדכי לובמן חביב, הגיה יודילוביץ הן את סגנון השיר והן את תוכנו, ואימבר אישר זאת. התיקונים כללו שינוי נוסח הפזמון החוזר: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה", הוחלפו במילים: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם". רבים ראו במשפט "הַתִּקְוָה שְׁנוֹת אַלְפַּיִם" שיבוש לשוני, והועלו הצעות שונות לתקנו. בראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל המלחין חנינא קרצ'בסקי עיבד את התקווה למקהלה, והוסיף את המילה "בַּת" למשפט.משפר את התאמת המנגינה למילים כאשר המילה "התקוה" נהגת במילרע במשך זמן רב הושרו שתי הגרסאות עם המילה "בת" וללא, אבל עם השנים הפכה הגרסה "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם" לגרסה השלטת, וזאת הגרסה שעוגנה בחקיקה בשנת 2004. תחבירית, שני בתי ההמנון הם משפט יחיד, כשהבית הראשון הוא פסוקית התנאי של המשפט הכולל ושתי השורות האחרונות של הבית השני הן פסוקית הלוואי של הנושא ("תקוותנו"), במבנה הבא (התוכן קוצר לשם בהירות הדגמת המבנה): "כל עוד הנפש הומייה והעין צופייה, לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי". פסוקית התנאי תיאור זמןנשואנושאפסוקית הלוואיתמורהכָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,עוֹד לֹאאָבְדָהתִּקְוָתֵנוּ,הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. הלחן ניסיון ההלחנה הראשון של השיר היה של איש ביל"ו ישראל בלקינד במושבה ראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. איגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו. בשנת ה'תרמ"ז (1886) היה שמואל כהן פועל חקלאי בראשון לציון, עולה מבסרביה (בימינו רפובליקת מולדובה). הוא קיבל מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" של אימבר, עם הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שהודפסה בירושלים, ומצא עניין מיוחד בשיר "תקוותנו". שתי שורות בבית התשיעי דיברו אל ליבו: "רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי / גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין כנראה ל"תקוותנו" לחן של פזמון עממי מולדובני שהכיר מילדותו בעיירה אונגני, או מהכשרתו החקלאית לקראת עלייתו מבסרביה. הלחן, בגרסה במקור בשם "עגלת השוורים" ("Carul cu boi", או בקיצור: "אויס צ'יא"), היה נפוץ ברומניה כ"לחן ישן נושן". אותו הלחן בדיוק שימש גם לשירי־עם רומנים נוספים כמו "שיר של חודש מאי" הידוע גם כ"החורשות התעוררו" (ברומנית: "Luncile s-au deşteptat"), המהלל על תחיית הטבע באביב. הלחן, הנלמד בבתי ספר ברומניה ובמולדובה, פורסם לראשונה על ידי טימוטיי פופוביץ', מוזיקולוג רומני מטרנסילבניה. אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת המלחין הבוהמי בדז'יך סמטנה מצטט נעימה דומה במקצת, הקיימת אולי בפולקלור של ארצו. היו שסברו כי סמטנה שאב אף הוא השראה מאותו זמר עממי שהגיע למרחב הצ'כי. בצ'כיה, בדומה לארצות דוברות גרמנית, קיים שיר ילדים, אך בסולם מז'ורי, דומה במקצת בצליליו הראשונים ל"ולטבה" ו"התקווה" ושמו "Kočka leze dírou" ("החתול מטפס דרך החור"). מקורו העממי וה"זר" של הלחן להמנון הלאומי הביא מוזיקולוגים אחדים, בהם אברהם צבי אידלסון, אליהו הכהן, ובעקבותיהם אסתרית בלצן לחפש מקור יהודי או עתיק ללחן. אידלסון טוען שהלחן לשיר תפילה בשם "ברכת הטל" שחיבר רבי יצחק בר ששת בספרד במאה הארבע עשרה הוא מקור קדום ללחן, ובלצן מתארת מהלך אפשרי לכאורה להגעת הלחן ליצירות מופת מוזיקליים ולשירי עם אירופיים בנדידת כלייזמרים שהפיצו את המנגינה מספרד לרחבי אירופה. הלחן, בעיקר חציו הראשון, אכן מופיע ביצירות רבות, ביניהן בשיר האיטלקי "פוג'י, פוג'י, אמורו מיו". באיטליה התוודע אליו המלחין וולפגנג אמדאוס מוצארט בילדותו, ולימים הפיץ אותו בווינה כאשר שילב קטע ממנו בוריאציה השמינית שחיבר לשיר ילדים צרפתי פופולרי. וריאציה קרובה ללחן במלואו מופיעה ביצירתו של המלחין הצ'כי סמטנה. לאחר צאת חיבורה של בלצן והתקבלותו על ידי משרד החינוך פרסם המוזיקולוג אדווין סרוסי מאמר שבו הציג עדויות ממקור ראשון של בני הדור לגבי מקור הלחן של התקווה והפריך את הניסיונות לטעון שמקור הלחן הוא יהודי או עתיק. המקור ממנו חובר הלחן המזרח אירופי העממי לתקווה הוא שיר העם הרומני. לדברי סרוסי סביר להניח שהלחן לשיר "ברכת הטל" הספרדי חובר אליו בקהילות ספרד שגלו בגירוש ספרד לאיטליה, ואין עדות לזמרת השיר בלחן הזה במאה הארבע עשרה. התזמורים המקובלים המושמעים והמוקלטים הם אלו שעשו המנצח האיטלקי ברנרדינו מולינארי ושל פאול בן-חיים. שמאל\|ממוזער\|250px\|מילות "התקווה" היו המילים האחרונות שהשמיעו רבים מעולי הגרדום. חדר הגרדום במוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים התקבלותו ביישוב, בתנועה הציונית ובמדינת ישראל המושבה רחובות, שחסרה המנון משלה, אימצה את "תקוותנו" אל חיקה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בארץ. איש העלייה הראשונה החלוץ והיזם משה דוד שוב ממייסדי ראש פינה, בעל הקול הערב, הביא אותו לראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך יצא "תקוותנו" לאור מחדש בחוץ לארץ, בשנת 1895 בשם "געגועים", בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". באותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון" שליקט מנשה מאירוביץ. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים. בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די ולט" פרס של 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הלחין המלחין היהודי־רוסי דוד נובקובסקי מאודסה את השיר. לפני אותו קונגרס הציע אימבר את "תִּקְוָתֵינוּ" להרצל, אך נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרו בתי "התקווה" בשירה אדירה, במידה רבה בגלל צירוף המילים "עין לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת עם "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. כך כבש השיר "תִּקְוָתֵינוּ", ששמו שונה ל"התקווה", את מקומו כהמנון הלאומי. "מהקונגרס השמיני (1907) צוין (בפרוטוקול) ש"התקווה" הושרה בסיום". גם בסיום הקונגרסים הבאים הושרה התקווה. החל מן הקונגרס השמונה־עשר בשנת 1933 נקבעה "התקווה" באופן רשמי כהמנון הלאומי של התנועה הציונית ועל כן שרו אותו בעמידה. עם זאת, בקרב תנועת העבודה עדיין נמשך הפולמוס של "התקווה" או "תחזקנה" והיו שהעדיפו שלא להשתתף בשירת התקווה כדי לתת בכורה לתחזקנה. בפתיחת טקס הכרזת העצמאות ב־14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את "התקווה", ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית את ההמנון. בניגוד לדגל ולסמל המנורה של מדינת ישראל, שנקבעו בחוק הדגל והסמל כבר בשנת 1949, נוסח "התקווה" והיותו ההמנון הלאומי נזכרו בחקיקה רק החל משנת 1996 ורק כבדרך אגב – בין ההוראות הקובעות את סדרי ישיבת הפתיחה של הכנסת. בסעיף 1(ד) ובתוספת השנייה לחוק הכנסת. ב־10 בנובמבר 2004 קבעה הכנסת את "התקווה" כהמנון הלאומי, בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה. בשנת 2018 נקבע מעמדה של "התקווה" כהמנון הלאומי גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. 250px\|ממוזער\|שמאל\|מכתבו של בן-גוריון בנושא הלחן שנוגן בחידון התנ"ך בשנת 1958 (לצפייה בקובץ בבירור, לצורך קריאה, הקש על התמונה) אף על פי שנקבע לחן קבוע להמנון, במהלך חידון התנ"ך בשנת 1958, נוגנה "התקווה" בלחן שונה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אשר נכח בטקס, ביקש ביום המחרת ממנכ"ל משרדו להעביר נזיפה בנושא לאחראים על כך. בדבריו ציין בן-גוריון כי ההמנון . חוקים וכללים בהשמעתו השמעת ההמנון נהוגה בסיומם של טקסים, ממלכתיים ואחרים, בפתיחת אירועים ספורטיביים ובאירועים נוספים בעלי אופי המוני, ציבורי וממלכתי. בעבר, סיים הערוץ הראשון את שידוריו כל לילה בהשמעת ההמנון. בעת השמעת ההמנון נהוג לחלוק כבוד בקימה. לפי פקודת מטכ"ל העוסקת בשירת ההמנון הלאומי בטקסים צבאיים, על חייל לבוש מדים לעמוד דום בעת השמעת ההמנון, ואם נמצאים החיילים מחוץ למבנה, עליהם לחבוש כומתה, וכן לשיר את ההמנון. חיילים חמושים במסדר ידגלו את נשקם וקצינים ונגדים יצדיעו. בפקודה הנחיות נוספות באשר להשמעת ההמנון במסגרת צבאית. הצעות חילופיות והתנגדויות ניסיונות לקבוע המנון לאומי החלו כבר בשנות ה־80 של המאה ה־19. בשנת 1886 הכריזה אגודת בני ציון, בה היו חברים, בין השאר, הרב יעקב מזא"ה ומנחם אוסישקין, על תחרות לקביעת שיר עם. השירים בתחרות נדרשו להיות בעברית ונשלחו אליו 26 שירים, אשר מתוכם ארבעה עלו לשלב הגמר. בתחרות זכה מנחם מנדל דוליצקי עם השיר "על הררי ציון" שהתפרסם בהמליץ בדצמבר 1886 במהלך התחרות. בשנת 1895 פנה בנימין זאב הרצל אל קרל גולדמארק ואיגנץ בריל בבקשה שיכתבו עבורו המנון יהודי, אולם הוא לא נענה. בעקבות זאת, הוא הכריז באפריל 1897 על תחרות להמנון, אולם אף לא אחד מ־45 השירים שהוגשו נבחר. בחוגים שונים הובעה התנגדות למעמד "התקווה" כהמנון הלאומי. יש המתנגדים לה כהמנון מפני ששמירה על המנון המדבר על כמיהת העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי בחברה הישראלית. על טענות אלו כתב פרופ' שלמה אבינרי: . פעילי רשת העלו טענה נוספת בנוגע למילה "יהודי" היא שהיא נאמרת בלשון זכר, ובכך אין השיר מבטא נשים. בנוסף לכך, הועלו טענות בדבר הנרטיב האשכנזי של השיר, המנומקות בציטוט המילים "ולפאתי מזרח קדימה – עין לציון צופיה", בעוד במבט מעיראק, מאיראן או מתימן ציון כלל אינה נמצאת במזרח. בנוסף לכך, מנגינת היסוד של השיר נוצרה באירופה. כך שבמובנים אלו, אין השיר מבטא את יהודי המזרח. לדעת אחרים, התקווה אינה מתאימה כהמנון מכיוון שהיא מתעלמת מהעובדה שהעם היהודי כבר קיבל עצמאות והוא חופשי בארצו. דעת המתנגדים לשינוי היא שאין להחליף את ההמנון לאחר כל תמורה מדינית או פוליטית, ודווקא תקופת הכמיהה לעצמאות היא הראויה להנצחה, ולכן במקום לשנות את רוח "התקווה" כך שתתאים למציאות, יש לקרב את המציאות לרוח "התקווה". הן לפני הקמת המדינה והן אחריה הועלו הצעות לשנות את ההמנון הלאומי, אך אף אחת מהן לא התקבלה. ההצעות כללו מגוון שירים: ברכת עם של חיים נחמן ביאליק, "התקווה החדשה" של י"ד קמזון, "המנון עברי" של דוד צמח, ו"משמר הירדן" של נפתלי הרץ אימבר. בשנת 1947 הציעו אישים דתיים לשנות את ההמנון למזמור קכ"ו בתהילים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". אישים דתיים אחרים הציעו את "שיר האמונה" שחיבר הרב קוק בשנות ה־20 של המאה ה־20 בעקבות השיר "תקוותנו" של אימבר וללחן שלו. השיר משמש היום כהמנון של תנועת הנוער "אריאל". בחלק השני של הבית הראשון כתב הרב קוק – בדומה לבית החוזר בשיר "תקוותנו" של אימבר. לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הועלתה הצעה להפוך את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", להמנון הלאומי במקום "התקווה", אך ההצעה נדחתה. הנושא הועלה לדיון בכנסת על ידי אורי אבנרי. הצעה נוספת להחלפת ההמנון היא השיר "אני מאמין" (או "שחקי שחקי" בשמו המקובל יותר) מאת שאול טשרניחובסקי. הצעה זו נומקה על ידי חבר הכנסת מוחמד ברכה בטענה שמסריו של השיר הם אוניברסליים, ושגם לאזרחי המדינה הלא־יהודים יהיה יותר קל להתחבר אל מילותיו. שיר זה מדבר על האמונה באדם כאדם, ללא קשר למוצאו ומי שהוא, אמונה במאבקיו וביכולותיו. ייצוגיו בתרבות העברית והישראלית 250px\|ממוזער\|הצנחנים שרים את ההמנון ליד הכותל המערבי בהר הבית. השלישי משמאל בכובע מצחיה מפקד פיקוד המרכז האלוף עוזי נרקיס. במרכז השישי משמאל סגן דידי מנוסי והשמאלי ביותר הוא רפאל אמיר. יוני 1967, מלחמת ששת הימים פזמון השיר ללכת שבי אחרייך (אהוד מנור, נורית הירש) משנת 1974 נפתח בציטוט מוזיקלי קצר מ"התקווה" (עוד לא אבדה תקוותנו = ללכת שבי אחרייך). בין השנים 1983 ועד 2006 התנגן ההמנון בתום שידורי הערוץ הראשון. ב־1998 ריטה שרה את ההמנון במסגרת המופע המרכזי לציון חמישים שנה למדינת ישראל "פעמוני היובל". ב־1999, מפלגת עלה ירוק השתמשה במנגינת התקווה בעיבוד למוזיקת טראנס במסגרת תעמולת הבחירות לכנסת ששודרה בטלוויזיה לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה. ב־2001 שילב ברי סחרוף קטע ממנגינת התקווה בתוך השיר שביצע והלחין "ריבונו של עולם" מתוך האלבום "האחר". ב־2002 חודש "התקווה" על ידי להקת הרוק הישראלית פונץ' במסגרת האלבום "דנה ראתה עב"מ", כשהם משתמשים בלחן שונה. ב־2003 הקליטו טיפקס ושרית חדד גרסה להמנון באלבום האוסף של טיפקס "כל הלהיטים". ב־2006 הופיעה גרסת רוק להמנון בסרט "מישהו לרוץ איתו". במהלך נגינת השיר, הופיע כותב הספר שעובד לסרט, דויד גרוסמן, כניצב. ב־2008 הקליט עמיר בניון את מילות "התקווה" במנגינה של הניגון החסידי "אלי אתה ואודך" המיוחס לאדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי, כשברקע קטעי רדיו הנוגעים למציאות הישראלית. השיר נשלח בליווי מכתב אישי, לשרי הממשלה. ב־2009 במסגרת התעמולה לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, השתמשה מפלגת קדימה בראשות ציפי לבני בקטע מעובד מתוך ההמנון, תוך שימת דגש על המילה "קדימה". ב־2009 שילב דניאל זמיר קטע ממנגינת התקווה בתוך יצירה מאלבומו "אחד". לקראת הבחירות ב-2015, בוצע השיר על ידי פלאשמוב ברכבת הקלה בירושלים. ב־2018 הוציאה להקת הפולק החסידית-אמריקאית "זושא" את השיר בלחן ובעיבוד חדש. ב־2019 בהופעה של להקת המטאל "דיסטרבד" בלייב פארק שבראשון לציון, ביצע הסולן דייוויד דריימן, יהודי ציוני, את ההמנון אל מול קהל של כ-10,000 מעריצים. ב־2020 במיוחד ליום העצמאות עופר ניסים הוציא לאור גרסה אלקטרונית בשילוב של ברברה סטרייסנד וריטה להמנון. ב־2021 הוציא עומר אדם בשיתוף פעולה עם נועה קירל גרסת היפ-הופ להמנון, אך הביקורת לביצוע הייתה בעיקר שלילית. ב-2021 הוציא רביד פלוטניק (נצ'י נצ') את השיר קוקוריקו (אל תדליקו אותי) שבתוכו שילב קטע מההמנון וחלק מהמילים הוחלפו. הרגשות המובעים בתקווה ההמנון התקווה נשמע בכל טקס ובכל אירוע מדיני חשוב בישראל, ומציג את המדינה בעדיפות ראשונה, ומציג אלפיים שנות גלות שבסופם הושגה המטרה – מדינה יהודית בארץ ישראל. בשיר מובעת תחושת שייכות לעם, למדינה לשפה ולגורל אחד. ההמנון התקווה מבטא את הרצון והכמיהה היהודית למדינת לאום עצמאית. הרצון והכמיהה שעליהם התבססו התנועות הציוניות שהובילו להקמת מדינת ישראל. יחס ערביי ישראל להמנון בקרב המיעוטים בישראל, ובייחוד בקרב ערביי ישראל, ישנה התנגדות לשירת ההמנון. זאת, משום המילים "נפש יהודי הומיה" אינן מייצגות אותם. מחנכים ותלמידים ערביים לא שרים את ההמנון ולעיתים גם אינם עומדים בעת השמעתו. בשנת 2009 הביעה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל התנגדות להפצת "ערכת המנון" בבתי הספר הערביים. לעומת זאת, בקרב הדרוזים במדינת ישראל, התקבל ההמנון ורובם נוהג לשיר אותו. בשנת 2007 מונה ראלב מג'אדלה לתפקיד שר המדע, התרבות והספורט ובכך הפך לשר הערבי הראשון במדינת ישראל. סירובו לשיר את ההמנון עורר סערה פוליטית. גם השופט הערבי הראשון בבית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, סירב לשיר את התקווה בטקסים רשמיים, מטעמים אידאולוגיים. ג'ובראן אף תקף את חוק הלאום המעגן את ההמנון, וקרא למדינה לשנות את ההמנון הלאומי כך שגם אזרחי ישראל הערבים יוכלו לשיר אותו. בשנת 2019 התבטא מטאנס שחאדה, יושב ראש בל"ד, נגד ההמנון והוסיף כי הוא איננו מייצג את ערביי ישראל. לאורך השנים סירבו שחקני כדורגל ערבים לשיר את ההמנון במשחקים. גם קפטן הנבחרת הצ'רקסי, ביברס נאתכו, סירב לשיר את ההמנון. בשנת 2011 הגיש חבר הכנסת מיכאל בן ארי הצעת חוק לפיה כל שחקן בנבחרת ישראל יחויב לשיר את ההמנון הלאומי ולחתום על הצהרת נאמנות למדינה, הצעה אשר התקבלה בזעם בקרב השחקנים הערביים. ראו גם דגל ישראל סמל ישראל לקריאה נוספת מזכרונות שמואל כהן, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ב, פרק ס: התפשטות שיר "התקוה" בימי ייסוד רחובות, תר"ן–תרנ"א (1890–1891), עמ' 671–674. מנשה רבינא, התקווה: מקורו של ההמנון, תולדותיו ותכונותיו בהשוואה להמנונים של אומות אחרות, על סמך מחקרים, מאמרים, מכתבים ותעודות, תל אביב: תשכ"ט (1968) יעקב קבקוב, בעל התקווה, לוד: מכון הברמן למחקר ספרות, תשנ"א־1991 יוסף אהרון פרנקל, עוד לא אבדה תקוותנו (על ההמנון הלאומי "התקווה"), האומה, 128, תשנ"ז־1997, עמ' 408–412 צביה בן־יוסף גינור, "היש תקווה ל'התקווה'? על דיוקנם של המנונים לאומיים", אלפיים, 29, תשס"ו־2005, עמ' 16–151 אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו", אריאל, 186, תשס"ט־2009, עמ' 100–104 דוד חיניץ, נפש יהודי הומיה, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 2 עמוד 11, 2008 קישורים חיצוניים עוד לא אבדה תקוותנו, נאמן למקור, הספרייה הלאומית זאב גלילי, עוד לא אבדה תקוותנו" "התקווה": משיר להמנון, באתר של גלילי "היגיון בשיגעון", 11 במאי 2008 איתי מרינברג, ההיסטוריה של ההמנון הלאומי "התקווה", באתר הפיוט והתפילה רחל קולנדר, גלגולו של המנון - על תהליך חיבור המילים והלחן של "התקווה", באתר הפיוט והתפילה פסוקי תנ"ך שעליהם מבוססת שירת התקווה , באתר "היו ימים" שלושה דברים שלא ידעתם על התקווה באתר החינוך של הספרייה הלאומית התקווה – כתבות ומאמרים בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית לחן, נוסחים וביצועים של "התקווה" התקוה, באתר פרויקט בן־יהודה דוד זסלוף, התקווה מנוגנת בשופר, יוטיוב התקוה בגרסה התוניסאית בג'רבא שנת 1930 התקוה הגרסה הוואקלית החסידית מנשה לוסטיג, הגרסה החסידית 2 הערות שוליים ישראל קטגוריה:ישראל: סמלים לאומיים קטגוריה:שירים בעברית קטגוריה:ציונות בתרבות קטגוריה:המנונים עבריים קטגוריה:שירים על תקווה	2024-10-08T02:02:35
הקוטב הצפוני	250px\|שמאל\|ממוזער\|האזור הארקטי ובמרכזו הקוטב הצפוני הקוטב הצפוני של כדור הארץ הוא הנקודה המתמטית על חצי הכדור הצפוני, שדרכה עובר הציר הדמיוני שסביבו סובב כדור הארץ. בנקודה זו נפגשים כל קווי האורך. האזור הגאוגרפי שבו מצוי הקוטב הצפוני מכונה האזור הארקטי. הגדרה אסטרונומית ההגדרה האסטרונומית של קוטב צפוני של כוכב לכת או אובייקט אחר במערכת השמש כנקודת הציר של סיבוב אותו כוכב לכת. אין זה משנה לצורך הגדרה זו כיוון הסיבוב (כיוון נוגד השעון שהוא הכיוון המקובל, או סיבוב בכיוון השעון). הגדרה אחרת, מקפידה יותר, מגדירה את הקוטב הצפוני כנקודה שסביבה סובב האובייקט נגד כיוון השעון. למספר גופים במערכת השמש - כגון היפריון, ירחו של שבתאי והאסטרואיד 4179 טוטאטיס - אין קוטב צפוני, שכן כיוון תנועתם אינו סדיר בשל השפעת כוחות הכבידה של ירחים וכוכבי לכת סמוכים. יש מקרים שבהם בשל תנועתו הסינכרונית של האובייקט, ייתכנו ארבעה קטבים נוספים: קרוב, מרוחק, מוביל ועוקב. בירח איו של צדק, בשל תנועתו הסינכרונית המושפעת מכבידת צדק, ישנה נקודה על פני הירח הפונה תמידית לכיוון הכוכב הלכת - זהו הקוטב הקרוב. הקוטב הנגדי לו - הרחוק באופן תמידי מצדק נקרא הקוטב הרחוק (נקודת הנאדיר). קוטב נוסף מצוי בקצה המרוחק של הירח בכיוון תנועתו (המשתנה בפנייתה לכיוון הכוכב ולכיוון התנועה) - זהו הקוטב המוביל, והנקודה הנגדית לו תהיה הקוטב העוקב. כך ניתן לחלק את איו לארבעה חצאים - מוביל בכיוון התנועה ועוקב בכיוון התנועה, וכן מחצית הפונה לצדק ומחצית הרחוקה ממנו. בקצה כל אחת מהן יהיה קוטב, והקטבים מתחלפים ביניהם. הקוטב הצפוני של כדור הארץ למעשה, לכדור הארץ מספר "קטבים צפוניים": הקוטב הגאוגרפי הצפוני הוא הקוטב בהגדרתו הנפוצה ביותר, ואליו הכוונה כאשר אומרים "קוטב" סתם. הוא נמצא בנקודה הצפונית ביותר בכדור הארץ כפי שמכתיב סיבוב כדור הארץ סביב צירו. הקוטב הגאוגרפי הצפוני נמצא בקו הרוחב 90 מעלות צפון, ובו נפגשים כל קווי האורך. הקוטב המגנטי הצפוני הוא הנקודה הקרובה ביותר לקוטב הגאוגרפי הצפוני שבה השדה המגנטי בגובה פני הקרקע אנכי לפני כדור הארץ. הסטייה שלו מהקוטב הגאוגרפי היא זניחה ברוב המקומות על פני כדור הארץ והולכת וגדלה ככל שעולים צפונה ומתרחקים מהקו המחבר בין הקוטב האמיתי למגנטי. (לצופה הנמצא בין שני קטבים אלו סטיית המצפן המגנטי תגיע עד 180 מעלות) הקוטב הגאומגנטי הצפוני הוא הנקודה הקרובה ביותר לקוטב הגאוגרפי הצפוני, שבה הציר של הדיפול המגנטי (ציר הדו-קוטביות) של כדור הארץ - "חותך" את פני כדור הארץ. הקוטב הימי הצפוני הוא הנקודה המרוחקת ביותר מכל קו חוף בים הארקטי. הקוטב הגאוגרפי הצפוני הקוטב הגאוגרפי הצפוני, הלא הוא הצפון האמיתי, היא נקודת ציר הסיבוב הצפונית של כדור הארץ - קו הרוחב 90° צפון. מנקודה זו, כל צד שאליו פונים הוא דרום. הקוטב ממוקם באוקיינוס הקרח הצפוני, קרקעית הים בנקודה זו נמצאת בעומק של 4,232 מטרים. בשל תזוזתו של כדור הארץ נקודה זו אינה קבועה, ולכן מוגדרת נקודה שאינה חופפת במדויק את הנקודה על פני כדור הארץ כנקודה לצורך ציור המפות. השטח היבשתי הקרוב ביותר לקוטב הצפוני נמצא בצפון גרינלנד, לחופי ים לינקולן, בקואורדינטות 83.38° צפון 34.0° מערב במרחק של כ - 710 ק"מ. קנדה מגדירה את השטחים שבריבונותה עד הקוטב הצפוני - אולם קביעה זו שנויה במחלוקת שכן יש 770 ק"מ של שטחי מים בין היבשה לקוטב הצפוני. שאר מדינות העולם מקבלות את הקביעה שהקוטב הצפוני מצוי במים בינלאומיים. חקר הקוטב שמאל\|ממוזער\|250px\|הצוללת סקייט (SSN-578) על פני הקרח בקוטב הצפוני, 1959 ממוזער\|שמאל\|150px\|תנועת הקוטב המגנטי הצפוני בשנים 1831–2001 על רקע צפון קנדה מסע הגילוי הראשון שנערך לקוטב הצפוני היה מסעו של רוברט אדווין פירי, מתיו הנסון (שחור שמוצאו מארצות הברית), וארבעה אינואיטים בשם: אוטה, סיגלו, אגינגווי ואאוקואה, ב-6 באפריל 1909. פירי האמין שהגיע לקוטב הצפוני אולם בדיקות שנערכו בשנת 1996 הראו כי פירי החמיץ את הקוטב הצפוני ב-40 ק"מ. משלחת מדעית רוסית בראשות גאורגי סדוב ניסתה להגיע לקוטב בשנים 1913–1914 אך נכשלה. ההגעה הראשונה בפועל לקוטב בטיסה הייתה בשנת 1926 על ידי החוקר הנורווגי רואלד אמונדסן והמממן האמריקאי שלו לינקולן אלזוורת' אשר הגיעו אל הקוטב באמצעות טיסה מסבאלברד לאלסקה. ב-3 במאי 1952, נחתו ג'וסף פלטצ'ר וויליאם בנדיקט מחיל האוויר של ארצות הברית בקוטב הצפוני הגאוגרפי. ב-3 באוגוסט 1958 עברה הצוללת האמריקאית נאוטילוס מתחת לקרח את הקוטב הצפוני. ב-17 במרץ 1959 עלתה הצוללת האמריקנית סקייט (SSN-578) לפני השטח והייתה כלי השיט הראשון שהגיע בפועל לקוטב הצפוני. ב-19 באפריל 1968 הגיעה לקוטב באופנועי שלג משלחת של חובבים מארצות הברית בראשות ראלף פלאיסטד, ההישג אושר על ידי חה"א של ארצות הברית. בעקבות הספקות לגבי הישגו של פירי, זאת נחשבת ההגעה הראשונה לקוטב על פני השטח. הקוטב הצפוני בפולקלור על פי המסורת הפופולרית הנפוצה בעולם הנוצרי, הדמות הבדיונית סנטה קלאוס מתגוררת בקוטב הצפוני יחד עם עוזריו הגמדים. הקוטב המגנטי הצפוני הקוטב המגנטי הצפוני הוא הנקודה הקרובה ביותר לקוטב הגאוגרפי הצפוני, שבה השדה המגנטי בגובה פני הקרקע אנכי לפני כדור הארץ. מצפן טיפוסי שיכול לנוע אך ורק במישור המאוזן - למעשה לא יפעל, ולכן יצביע על כיוון אקראי. נקודה זו הוצעה לראשונה על ידי סר ויליאם גילברט חצרן של אליזבת הראשונה מלכת אנגליה בשנת 1600. מסע הגילוי הראשון לקוטב זה היה מסעו של ג'יימס קלארק רוס ב-1 ביוני 1831. ניסיון להגיע לקוטב ולמצא מעבר בין האוקיינוסים שיצא בשנת 1845 הסתיים באסון מותם של אנשי הצוות, והסברה הייתה שמדובר במזון קלוקל. אך מסע מחקר בשנת 2014 מצא שרידים ממסע זה וקבע שהם מתו מהרעלת עופרת שבה נחתמו קופסאות השימורים, ושיבשה את תגובותיהם. רואלד אמונדסן סבר שהגיע לקוטב של העת ההיא, אך למעשה רק קרב אליו בשנת 1903. הקוטב המגנטי הצפוני נע לאורך השנים בכיוון צפון-צפון-מערב. בשנת 2005 נמצא הקוטב המגנטי הצפוני ב-83.2° צפון 118.3° מערב, ובשנת 2010 הוא צפוי להימצא ב-85.2° צפון 133.2° מערב. במהלך המאה ה-20 נע הקוטב המגנטי הצפוני מעל 1,100 ק"מ, ומהירות תנועתו עלתה מ-9 ק"מ לשנה בשנת 1970 ל-41 ק"מ לשנה בשנת 2001. בקצב הנוכחי יגיע הקוטב המגנטי לסיביר תוך כ-50 שנה. הקוטב הגאומגנטי הצפוני הקוטב הגאומגנטי הצפוני הוא הנקודה הקרובה ביותר לקוטב הגאוגרפי הצפוני, בה הציר של הדיפול המגנטי (ציר הדו-קוטביות) של כדור הארץ - "חותך" את פני כדור הארץ. זווית השדה המגנטי איננה ‎90° בדיוק כי הדו-קוטביות בשדה המגנטי של כדור הארץ איננה "מושלמת" וקיימת חוסר סימטריות. אם כדור הארץ היה מגנט דו-קוטבי מושלם - הקטבים המגנטיים היו חופפים את הקטבים הגאומגנטיים. מבחינה פיזיקלית, הקוטב המגנטי/הגאומגנטי הצפוני של כדור הארץ - הוא למעשה קוטב מגנטי דרומי, ולהפך. הקוטב הצפוני של כל מגנט נמשך לקוטב הדרומי של מגנטים אחרים, כך גם הקוטב הצפוני של מגנט מרחף (כמו, למשל, במצפן) יצביע לכיוון הקוטב הגאומגנטי הצפוני (שהוא כאמור מגנט דרומי). המיקום המדויק של הקטבים המגנטיים והגאומגנטיים - הן בצפון והן בדרום - משתנה באופן הדרגתי. בשנת 2005 נמצא הקוטב הגאומגנטי הצפוני ב-79.8° צפון 71.8° מערב, ובשנת 2010 הוא צפוי להימצא ב-80.0° צפון 72.0° מערב. הקוטב הימי הצפוני קוטב זה מוגדר כנקודה המרוחקת ביותר מכל קו חוף באוקיינוס הצפוני ונמצא במיקום '84°03 צפון, '174°51 מערב. הראשון שהגיע לנקודה זו היה סר יוברט וילקינס שהגיע אליה בטיסה בשנת 1927. בעלות טריטוריאלית על הקוטב הצפוני עד שנת 1999 נחשב הקוטב הצפוני כשטח בינלאומי. בשנת 2001 הודיעה רוסיה כי האזור בו נמצא הקוטב שייך לה. מספר מדינות הלכו בעקבותיה - נורווגיה, קנדה, ארצות הברית ודנמרק, אשר שטח האדמה שבשליטתה - גרינלנד הוא הקרוב ביותר לקוטב. לטענות אלה יש חשיבות לצורך ניצול המשאבים הטבעיים (נפט וגז טבעי) שבאזור וניצול מעברי תחבורתי חדשים. על רקע ההתחממות הגלובלית, והיחלשות מעטה הקרח, שמובילים להקלה על הנגישות לאזור - רמת התביעות רק עלתה. בשנת 2013, שלחה סין לקוטב את שוברת הקרח היחידה שלה כדי להפגין ריבונות, מעשה שהגביר את המתיחות מול רוסיה. ראו גם קוטב הקוטב הדרומי השדה המגנטי של כדור הארץ זמן באנטארקטיקה קישורים חיצוניים מחלוקות אודות הקוטב הערות שוליים קטגוריה:גאוגרפיה קוטב צפוני קטגוריה:האזור הארקטי	2024-06-11T12:36:19
ששת הימים		2017-08-02T18:22:00
ממשל	מִמְשָׁל הוא תחום החיים בו נעשות ההחלטות הרשמיות והכוללות של חברה או מדינה. הממשל מכיל את המוסדות המרכזיים של החברה, האחראים על עיצובה הכולל, ואינם מייצגים תחום חלקי בה. מקובל להבחין בין דרגי שלטון שונים; פדרלי, שלטון מרכזי, שלטון אזורי, ושלטון מקומי. תפקידיו העיקריים של הממשל לממשל שני תפקידים עיקריים: קביעת החוק המוגדר לכל החברה בה פועל הממשל, וממסד נורמה מסוימת בה. קבלת החלטות זמניות המתמודדות עם מציאות פנימית או חיצונית שנוצרה. קריטריונים עיקריים למיון ממשלים הממשל לובש צורות רבות, והוא מושפע הן ממבנה החברה בה הוא מתקיים והן מהתרבות הקיימת בחברה. ניתן למיין ממשל על פי קריטריונים שונים: היקף וסיווג החברה לה הוא שייך (החל בהנהלת בית ספר וכלה במוסדות השלטון): הממשל בנוי בצורה שונה לכל מעגל השתייכות. כאן יש להבדיל בין ממשל של תת-חברה (לדוגמה, עירייה או ראשי הצבא), המהווה חלק מממשל רחב יותר המוגדר עבור כלל החברה, לבין ממשל עצמאי, הממוין על פי גודל החברה לגביו הוא חל. התחום עליו מופקד הממשל: לרוב אין הממשל קובע את כל התנהלות החיים בחברה, אלא רק תחומים חלקיים בה. כמעט אין תחום בו הממשל אינו מעורב כלל, אך בתחומים מסוימים מידת ההשפעה שלו קטנה ביחס לגורמים אחרים שאינם ממשל. לדוגמה: במקום בו יש עיתונות עצמאית, תחום תקשורת ההמונים נתון בידי בעלי העיתונים, ולא בידי הממשל, אף על פי שהוא עשוי לקבוע חוקים שונים המגבילים את העיתונים. דוגמה אחרת היא תהליך ההפרטה, בו מאבד הממשל תחומים שונים של עיצוב החברה (בריאות, חינוך, וכדומה) לידי בעלות פרטית. צורת הממשל: האופן בו נקבעות ההחלטות השלטוניות, הגורמים המשפיעים על הממשל וההיקף של הממשל בתוך החברה הם מרכיבים מכריעים של צורת הממשל. שיטות ממשל מיון ממשל על פי קריטריון פורמלי של ראש המדינה יחלק את המדינה לשני סוגים: מונרכיה ורפובליקה. מעבר לחלוקה זו ניתן לסווג את המדינות לפי קריטריונים ממשיים: ממד כמותי (איזה חלק מהעם משפיע על ניהול המדינה): מונרכיה, אוליגרכיה, או דמוקרטיה מידת התערבות השלטון בחיי התושבים: ליברליזם או טוטליטריזם בנוסף, ניתן לאפיין את המדינה כדיקטטורה, כפשיזם או כמשטר אוטוריטרי שיטת הממשל בכל מדינה כוללת מספר מאפיינים, וניתן לסווג אותה לפי כל אחד מהקריטריונים הנ"ל. להלן רשימה של שיטות ממשל שונות שהתקיימו במדינות שונות עם מיון בסיסי. אנרכיזם לסוגיו: אנרכו-קומוניזם, אנרכו-סינדיקליזם, אנרכו-פרימיטיביזם, אנרכו-פמיניזם, אנרכיזם אינדיבידואליסטי אוטוקרטיה: מלוכה אבסולוטית אבסולוטיזם נאור דיקטטורה (לא חייבת להיות אוטוקרטית) בירוקרטיה טוטליטריזם: נאציזם פשיזם קומוניזם טיראניה (עריצות) מונרכיה: מונרכיה אבסולוטית מונרכיה חוקתית אוליגרכיה: אריסטוקרטיה דמוקרטיה: דמוקרטיה ישירה דמוקרטיה ייצוגית: דמוקרטיה פרלמנטרית דמוקרטיה נשיאותית רפובליקה: רפובליקה פרלמנטרית רפובליקה נשיאותית דיארכיה בשנת 2009, כ-89 ממדינות העולם הוגדרו כדמוקרטיות ליברליות (ביניהן מדינת ישראל), 54 מדינות היו דמוקרטיות לא ליברליות (אין הגנה חוקתית על זכויות הפרט, בין השאר, דוגמה: רוסיה), ואילו 49 מדינות - המונות כ-37% מאוכלוסיית העולם - הוגדרו כמדינות אוטוריטריות/דיקטטוריות. ראו גם תאוריית הפרסה שלטון נבחר מדע המדינה משטר ארגוני קישורים חיצוניים המכון למנהיגות וממשל The Rules for Rulers - סרטון הסבר על שיטות ממשל שונות ועמדות הכוח בהן *	2023-12-27T20:00:37
הכנסיה הקתולית	הפניה הכנסייה הקתולית	2010-11-01T10:38:09
קו בר-לב	שמאל\|ממוזער\|250px\|קו בר-לב בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים שמאל\|ממוזער\|250px\|תצלום לוויין של תעלת סואץ, שלאורכה (בצדה המזרחי) נבנו המעוזים שמאל\|ממוזער\|250px\|מעוז בודפשט שהיה ממוקם בצפון קו בר לב שמאל\|ממוזער\|250px\|תצלום תעלה במעוז שמאל\|ממוזער\|250px\|ביצורים בקו בר-לב, 26 באוקטובר 1970 "קו בר-לב" (נקרא גם קו המעוזים) היה מערך מבוצר, שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מדצמבר 1968, לשם הגנה על חיילי צה"ל המשקיפים על הגבול שבין ישראל למצרים לאורך התעלה. הקו נקרא בפי התקשורת על שמו של הרמטכ"ל באותה עת, חיים בר-לב, ומאז התקבע שמו בפי הציבור. המוצבים שלאורכו נקראו "מעוזים", והמוצבים העורפיים שנמצאו כ-10 ק"מ מזרחה נקראו "תעוזים". במלחמת יום הכיפורים התמוטט הקו הראשון של המערך - כאשר כל המוצבים הסמוכים לתעלה, למעט מוצב בודפשט, נכבשו. רקע מיד אחרי כיבוש סיני במלחמת ששת הימים, הציב צה"ל חטיבת שריון מתוגברת לאורך תעלת סואץ. ממשלת ישראל ניסתה לקדם תהליך שלום עם מצרים, אך הצהרתו של נאצר בוועידת חרטום שמה קץ לגישושים אלה. המצרים שאפו להחזיר את הכבוד האבוד במלחמה וכבר ב-1 ביולי 1967 (כשלושה שבועות בלבד אחרי סיום מלחמת ששת הימים) החלו בהתקפות על מוצבי וחיילי צה"ל (התקפות שהתפתחו למלחמת ההתשה), כולל הפעלת צלפים, פשיטות חיילי קומנדו וירי ארטילרי (מטנקים, מתותחים וממרגמות). בהמשך גדל כוח זה וערב מלחמת יום הכיפורים הוצבו בסיני דרך קבע 18,000 חיילים ישראלים. כאמצעי התגוננות הקימו יחידות שונות ביצורים מאולתרים ללא תכנון מרכזי (שקי חול, גדרות תיל, סוללות עפר, תעלות, בונקרים, קירות מגן וכדומה). משהתברר שהיוזמות המקומיות אינן מספיקות, בדצמבר 1968 החלה הקמת קו הגנה אחיד לאורך כל התעלה. תפיסת ההגנה כשהתברר שההתקפות אינן פוסקות הוחלט על הקמת קו ביצורים לאורך כל 160 הק"מ של התעלה, קו שמטרתו מיגון לכוחות צה"ל המקיימים נוכחות קבע על קו המים. במטה הכללי היו שתי גישות הגנתיות - הגישה המשולבת שמייצגיה העיקריים היו בר לב, ישעיהו גביש ואברהם אדן והגישה הניידת שמייצגיה היו ישראל טל ואריאל שרון. תומכי הגישה המשולבת טענו שיש להחזיק נוכחות קבועה בקו המים וכדי להחזיק נוכחות זו יש להקים מוצבים מבוצרים היטב שיעמדו בכל הפגזה מצרית. ה-'מעוזים' הללו יכללו בונקרים עמידים ותעלות לחימה ותעלות הקשר. בנוסף למיגון, המעוזים יספקו תנאי מחיה נוחים. המעוזים יוקפו בסוללות עפר גבוהות, המשמשות כמגן מפני צלפים וירי נק"ל וכן חוסמות את קו הראייה, כך שאי אפשר לראות את הנעשה בתוכם מהצד המצרי. בין המעוזים, שייבנו במרווחים גדולים זה מזה, ינועו סיורים שיוודאו שהמצרים לא צלחו את התעלה ומקימים מאחז בצד הישראלי. במידת הצורך יוזעקו כוחות שריון שיחנו בעומק לסייע בהדיפת הכוח המצרי. תומכי הגישה הניידת דגלו בהחזקת הכוחות כולם במרחק מהתעלה כדי שלא יהיו חשופים לאש ארטילרית מצרית. בכל יום ייצאו סיורים משוריינים מהמחנות העורפיים הללו וינוע לאורך התעלה או יתפסו עמדות שולטות כדי לאתר ולהדוף חזרה ניסיונות מצריים לצלוח ולהקים מאחז בצד הישראלי. בר לב הכריע בעד קו קבוע על גדות התעלה, קו שהוקם בשנת 1968 משום שהעריך שבשיטה הניידת יתקשה צה"ל לאתר ולהדוף כוחות מצריים בזמן. תפיסת ההגנה של מערך ההגנה הזה נועדה לשמש הן בלחימה השוטפת לאורך התעלה במלחמת ההתשה והן אל מול פלישה מצרית כוללת. המעוזים יהוו בעיקר עמדות תצפית ממוגנות היטב המסוגלות גם להגן על עצמן מפני ניסיונות מצריים לכבוש אותן, ועל-פי הדיווחים מתצפיות אלה יופעלו הכוחות המשוריינים. מבנה הקו קו בר לב כלל שני קווי מוצבים. הקו הראשון הורכב מ-32 מוצבים קטנים מבוצרים, המכונים "מעוזים". חיל המצב בכל מעוז מנה בדרך כלל בין 20 ל-40 חיילים. בזמן מלחמה, המוצבים היו אמורים לקבל תגבורת של חי"ר ושריון. מוצבים אלה היו עמידים בפני הרעשה ארטילרית והתפרסו לאורך קו חזית של כ-160 ק"מ. מערך הגנה זה תוכנן בידי אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, ומפקד הכוחות המשוריינים בסיני (עוצבת סיני), האלוף אברהם אדן. מערך הביצורים נבנה על ידי חיל ההנדסה (עם חברות בנייה אזרחיות כגון "יובל גד") ותוחזק על ידו גם תחת ההפגזות הכבדות של מלחמת ההתשה, אותן הצליח לשרוד תוך שהוא מספק מחסה ראוי לחיילים. האזור הצפוני של התעלה הוא אדמת ביצה ובלתי עביר לרכב כבד. ביוזמת האלוף שרון, אלוף פיקוד הדרום אחרי גביש, הוקם קו מוצבים נוסף, כ-10 קילומטרים מזרחית מהתעלה (על ציר האורך המרכזי שכונה "דרך החת"ם"), שיועד לכוחות שריון ותותחנים - על פי גישת ישראל טל. 12 המוצבים בקו זה זכו לשם "תעוזים". במהלך מלחמת יום הכיפורים, בסביבות קו זה עצרו המצרים את התקדמותם, לאחר שקיבלו הוראה לעצור, כיוון שרצו לבסס ראשי גשר והעדיפו, בשלב הראשון, להעביר כמה שיותר טנקים אל סיני ולהימנע מלחימה בכוחות שריון גדולים שחשבו שנמצאים בעומק השטח. לאחר המלחמה, טען ראש המודיעין המצרי, שאילו ידע שאין כל כוחות רציניים בעומק, "היה ממשיך עד תל אביב". אולם טענה זו היא בעייתית כיוון שידוע כי המצרים לא היו מתרחקים מסוללות הנ"מ שלהם, מפני שאז היו נחשפים לאש חיל האוויר הישראלי. קו בר לב היה רק נדבך אחד בהגנת תעלת סואץ. לבד מהמוצבים הנייחים הוצבה דרך קבע חטיבת שריון ישראלית שהייתה אמורה לתגבר את המעוזים עם פריצת מלחמה. תוכנית זו המכונה "פקודת שובך יונים" הניחה בבסיס תכנונה שתהיה התרעה מודיעינית מספקת שתאפשר תגבור המעוזים בחיילים נוספים וקידום השריון לעבר התעלה. בנוסף לכך, תוכנית שובך יונים התבססה על שלושה קווים: קו המעוזים הצמוד לתעלה המוחזק על ידי כוחות חי"ר מחוזקים במחלקות טנקים, קו שני במרחק של כחמישה עד עשרה ק"מ המוחזק על ידי חטיבת טנקים וכן עוד קו עורפי (רפידים - ביר תמדה) המוחזק על ידי חטיבה נוספת. בפועל, במלחמת יום כיפור לא הופעלה תוכנית שובך יונים, עקב זמן ההתרעה הקצר והבלבול הרב ששרר בפיקוד העליון. אריאל שרון, שמונה ב-1969 כאלוף פיקוד הדרום, מתח ביקורת על שיטת ההגנה הסטאטית שאפיינה את "קו בר-לב", והציע לאמץ את שיטת ההגנה הניידת של ישראל טל. בהוראתו נזנחו מרבית המעוזים ונותרו 16 מעוזים פעילים. על פי גישתו של שרון בשעת מלחמה אין למעוזים כל תרומה, וצריך לפנותם עם פרוץ המלחמה. בהתאם לכך צוידו המעוזים בזחל"מים בכדי שיהיה אפשר לבצע פינוי מהיר של הלוחמים. עם זאת, פעל שרון להמשך ביצורו של הקו, על-מנת שיספק הגנה סבירה לחיילי צה"ל במלחמת ההתשה. למעשה, נוצר מצב שבו ההגנה בחזית הדרום הייתה פשרת ביניים, "שעטנז", בין הגישה הניידת לגישה הנייחת, כך שקו ההגנה לא מילא את תפקידו המלא על פי אף אחת מן הגישות. בנוסף לכך, סדר הכוחות שנמצא בפועל בקו המעוזים הקדמי ובקווים האחוריים לא תאם את הפקודה. עובדות אלו ואחרות תרמו לכך שההגנה בחזית הדרום התמוטטה. לצד שתי התפיסות ההגנתיות הנוגדות באשר לבניית קו ההגנה בתעלה (הגישה הנייחת של בר לב, ישעיהו גביש ואברהם אדן והגישה הניידת של ישראל טל ואריאל שרון), הייתה קיימת גם תפיסת הגנה שלישית של שמואל גונן (גורודיש), שיושמה בפועל כשילוב של שתי הגישות הראשונות. גונן התמנה ב-15 ביולי 1973 לאלוף פיקוד הדרום וקידם רעיון חדש אותו הוא הגה עוד קודם לכן: ליצור לאורך התעלה סוללות שמתחילות בתעלה וממשיכות מזרחה, כ-5–6 ק"מ לתוך עומק סיני בצד הישראלי, בצורת משולשים שכונו "סנפירים". לפי תפיסה זו, טנקים יתפסו את קודקודי ה-W וכל כוח אויב שייכנס אל תוך המשולשים שה-W יוצרת ייכנס למעין שטח הריגה שבו הטנקים של צה"ל, המוצבים בעמדות מוגנות על הסוללות, ישמידו אותו. לטענת העיתונאי רוני דניאל, כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים ב־1973, קו בר לב המקורי למעשה לא היה קיים כבר כלל בשטח, משום שמתוך 32 המעוזים נותרו 16 מאוישים, הגדרת איכות הכוח במעוזים רודדה, כמות הטנקים והתותחים שהיו בקו התעוזים האחורי צומצמה למינימום, ולבסוף - כולם היו עסוקים ביצירת אותן סוללות W שהאלוף גונן הורה לבנות להגנת התעלה. לטענתו, ההגנה על רמת הגולן נשענה על אותו היגיון מבצעי של קו מוצבים קדמי על קו הגבול וכוחות גיבוי מאחור. מכל המוצבים, רק מוצב החרמון נפל ומוצבים אחרים החזיקו מעמד אף שלא היו רלוונטיים לבלימת הצבא הסורי, כך שלדעת דניאל נפילת קו בר-לב לא מלמדת בהכרח על תפיסה שגויה, כיוון שכאמור – הקו המקורי כפי שתוכנן למעשה לא היה קיים עוד בשטח. שמות המעוזים והתעוזים בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים חולקו המעוזים למעוזים מאוישים ומעוזים מדוללים: מעוז מאויש - מעוז שאויש באופן קבוע בכ-15 לוחמים ובכ-10 אנשי שירותים. מעוז מדולל - מעוז שאויש רק בשעות היום על ידי ארבעה לוחמים לצורך תצפית וקיום נוכחות ובערב שבו למעוז המאויש שממנו יצאו. להלן שמות המעוזים והתעוזים כפי שכונו במפת סיריוס בתקופת מלחמת יום הכיפורים: מעוזים (מוצבים) גזרה צפונית גזרה מרכזית גזרה דרומיתמעוז בודפשט (לחוף הים התיכון) אורקל (מתחם שכלל שלושה מעוזים: א'- מאויש, ב' - מדולל, ג' - מאויש). לחצנית דרורה כתובה מילנו (מתחם שכלל ארבעה מעוזים: א', ב', ג', ו-ד'. מהם ב' מאויש והאחרים מדוללים) מפרקתחיזיון (מתחם שכלל שני מעוזים: א'- מדולל, ב' - מאויש) פורקן (מתחם שכלל שני מעוזים: א'- מאויש, ב' - מדולל) נוח (מדולל) (כונה מוצב "הלשון" - ליד אגם תמסח) מצמד (מתחם שכלל שני מעוזים: א'- מאויש, ב' - מדולל) לקקן (מאויש חלקית)בוצר ליטוף (מתחם שכלל שני מעוזים: א'- מאויש, ב' - מדולל) מפצח (מתחם שכלל שלושה מעוזים: א'- מדולל, ב' - מדולל, ג' - מאויש) ניסן (הכפר) מסרק (מוצב המזח) אגרופית (לחופי מפרץ סואץ) חלבון (בראס סודר) <div align="center">תעוזים (מוצבים עורפיים)<div> גזרה צפונית גזרה מרכזית גזרה דרומיתטרקלין (סמוך לרומני) יורם מרתף מרורהברגה נוזל טלוויזיהמצווה נוצה צידר כישלון הקו במלחמת יום הכיפורים שמאל\|ממוזער\|250px\|חיילים מצריים פורצים את מכשול סוללת העפר בעזרת זרנוקי מים ממוזער\|250px\|כניעת מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים בדעת הקהל הישראלית לפני מלחמת יום הכיפורים נחשב קו המעוזים לקו לא חדיר, שאפשר היה לבטוח שיעמוד בהתקפות המצרים. ביטוי לכך ניתן למצוא בשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז" שבו נכתב בין היתר, "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח...מבצר עיקש וקישח... בקרב אין קץ ינצח". במלחמת יום הכיפורים לא היווה "קו בר-לב", שרק שישה עשר ממוצביו היו מאוישים, מכשול בפני החיילים המצרים שצלחו את התעלה. המצרים בחרו לצלוח בשטחים שבין המעוזים בחסות הרעשה ארטילרית והבטיחו לעצמם חצייה שלא הופרעה מצד הכוחות הישראליים שבקו. מיד עם הצליחה הציבו המצרים מארבי נ"ט של כוחות חי"ר בעורף המוצבים הישראלים וכיתרו אותם. המוצבים הפכו לנטל על צה"ל, שנאלץ להטיל מול מערכי הנ"ט והנ"מ כוחות קרקע ואוויר לחילוץ החיילים המכותרים והגנה עליהם במוצבים. אבדות רבות נגרמו לצה"ל בניסיונות חילוץ אלה. בסופו של דבר נכנעו חמישה מהמעוזים לכוחות התוקפים ולוחמיהם נפלו בשבי, ובאחד-עשר מן המעוזים הצליחו הלוחמים לנטוש את המעוז ולהיחלץ לאחור. רק מעוז בודפשט שעל שפת הים התיכון נותר בשליטה ישראלית לכל אורך המלחמה ולא ננטש. אחת הסיבות לכך היא שמוצב זה היה בנוי על לשון חוף מוקפת ביצות, מה שהקשה על המצרים את ההגעה אליו, לעומת הגישה מהצד הישראלי שהייתה מוסדרת. בשל כך יכלו טנקים ישראלים להגיע למעוז ולסייע לו, בניגוד לכל שאר המעוזים שכותרו מכל צידיהם. ערב המלחמה שרתו בקו המעוזים 505 חיילים. מתוכם 126 נהרגו במלחמה (או נעדרים), 162 נפלו בשבי, 135 נחלצו, ו-65 החזיקו מעמד במעוז 'בודפשט'. לאחר המלחמה ניטש ויכוח האם כישלונו של "קו בר-לב" נבע מחוסר התאמה בסיסית שלו למשימת ההגנה מפני פלישה מצרית, או שהכישלון נבע מן ההפתעה בפרוץ המלחמה, אשר גרמה להיערכות לקויה של צה"ל בתעלה ולאי-יישום תורת הלחימה שגובשה. בזיכרון הציבורי נותר "קו בר-לב" כאחד מסמלי המחדל של מלחמת יום הכיפורים. לטענת חלק מהמומחים תפיסה זו שגויה, מאחר שהקו לא היה אמור לעצור את פריצת המצרים; מעוזי קו בר לב, לטענתם, היו למעשה רק עמדות תצפית מנגד, האלוף טל כותב בספרו שהמעוזים הוקמו לשם הגנה ממש על הגבול: בספרו של אלוף (מיל') אמנון רשף "לא נחדל! - חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים", ייוחד פרק שלם, בן כ-60 עמודים, למחקר בנושא 'הגנת סיני'. בסיום הפרק מדגיש רשף את טענתו, כי מתעשרי קו בר לב עלות הקמת קו בר לב מוערכת בכשני מיליארד לירות בערכי 1968. בגלל הדחיפות בהקמת הקו נמסרו עבודות ללא מכרזים וללא בקרה כספית וביצועית מספקת. היו מבין הקבלנים כאלו שכנראה ניצלו עובדה זו ל"ניפוח חשבונות" ורמאויות, וגם מבין הקבלנים שביצעו עבודתם נאמנה היו כאלו שמראש, בגלל הסיכון והדחיפות, תמחרו את העבודה בסכומים גבוהים. אותם קבלנים, ובייחוד אלו שהתהדרו בעושרם, זכו לכינוי "מתעשרי קו בר לב". אחד מהקבלנים הללו היה יצחק תשובה, שצבר את הונו הראשוני בפרויקט זה, ולאחר ביסוסו הכלכלי החל בבניית מאות יחידות דיור בנתניה. קו בר לב לאחר פינוי חצי האי סיני לאחר חתימת הסכם השלום ופינוי חצי האי סיני מנוכחות ישראלית, שאפה מצרים לשמר את האתרים שבהם נתחוללו קרבות ההבקעה המצרית לסיני אולם בשל הצורך להרחיב את תעלת סואץ נהרסו המוצבים הישראלים ועמם מכשול סוללת העפר. המעוז היחיד ששימרו המצרים הוא מעוז לקקן שנמצא בסמוך לאגם המר הגדול ולאזור הצליחה הישראלית. המעוז שנקרא על ידי המצרים "תל אל סאלאם" שופץ, תעלותיו שוחזרו ובחצרו הוצבו טנקים שהופעלו על ידי צה"ל. בשנת 1982 נוסדה עיר בסמוך לקהיר בשם אל-עובור (הצליחה) על שם צליחת תעלת סואץ בקו בר לב. לקריאה נוספת אברהם אדן, על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979 זאב איתן, "שובך יונים" תכנון וביצוע במבחן האש, מערכות 276-7, (אוקטובר-נובמבר 1980), עמ' 38–46. עופר רגב והדס רגב ירקוני, מעוז צור גדוד 68 וקרב המעוזים הוצאת פורת 2010 Simon Dunstan, Israeli fortifications of the October war, Osprey Publishing, 2008 עמנואל סקל, "הסדיר יבלום? החמצת ההכרעה בקרב המגננה במערב סיני במלחמת יום הכיפורים", "הוצאת מעריב", 2011, עמודים 21–86. אמנון רשף, לא נחדל! - חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים (מהדורה מורחבת), הוצאת דביר, 2013. קישורים חיצוניים קו בר לב – מעוזים ותעוזים במלחמת יום הכיפורים, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים פגישת ראש מהד עם מפקדי מעוזים, נפילת מעוז חזיון, נפילת מעוז המזח, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים תיק מעוזים - תחקיר לחימה המעוזים, ארכיון צה"ל, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים סיכום כנס מפקדי המעוזים שנערך ברפידים ב-7 מרץ 1974, ארכיון צה"ל, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים מעוזים - דוח מסכם פעולות במרחב פיקוד הדרום, ארכיון צהל, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים תוכנית מעוז בפיקוד דרום, 1968, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים דיון אופרטיבי ב-חמל – תוכנית מעוז (המשך הדיון מיום 19 דצמבר 1968) מזכירות הפיקוד העליון לשכת הרמטכל, 26.12.68, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים טבלאות פעילות במעוזים – כתב יד, ארכיון צהל, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים קולות מן התופת - חלק א, באתר תאגיד השידור הציבורי קולות מן התופת - חלק ב, באתר תאגיד השידור הציבורי הערות שוליים * קטגוריה:צה"ל: היסטוריה קטגוריה:מערכות ביצורים קטגוריה:מלחמת ההתשה קטגוריה:החזית המצרית במלחמת יום הכיפורים קטגוריה:סיני קטגוריה:חיים בר-לב	2024-08-01T00:38:55
אנטישמיות נוצרית	אנטישמיות נוצרית היא שנאת ישראל, שמקורה בנצרות, וקיימת בקרב נוצרים כלפי היהדות והעם היהודי. ברובן המוחלט, מקורות האנטישמיות בהמצאות שמקורן בעלילות שהועללו נגד היהודים. עלילות שנועדו להסיט את תשומת לב ההמון מבעיתיות הנצרות, בעיותיו הכלכליות, בעיות ההנהגה ולהשאיר את הנוצרי תחת הנהגת הנצרות והכנסייה ולהרחיקו מהיהודים ודת היהדות. זאת תוך ביטול והשלכת הטיעונים היהודים לשלילת הנצרות, אל היהודים עצמם. תוך הצגתם כנבזים וכשליחי השטן עצמו המנסה את המאמין הנוצרי. עוינות זו התפתחה כבר בשנותיה הראשונות של הנצרות והתחזקה לאורך מאות השנים שבאו לאחר מכן, והייתה לה השפעה חזקה גם על האנטישמיות המודרנית ועודנה בעלת השפעה באנטישמיות החדשה. האנטישמיות הנוצרית, שיוחסה לגורמים רבים, מתייחסת להבדלים התאולוגיים מבחינה דתית ולתחרות שבין הכנסייה לבתי הכנסת. לרוב מקובל לפרש את הסיבות לאנטישמיות הנוצרית כנובעת מאי-הבנת האמונות והמנהגים היהודים ותגובה בלתי רציונליות למחשבה כי קיימת עוינות יהודית כלפי הנוצרים. עמדות אלו התחזקו בקרב הנוצרים דרך הטפה, אמונות והוראות פופולרית נוצריות שנמשכו במשך אלפיים שנה, המכילות בוז כמו גם חוקים שנועדו להשפיל ולהכפיש יהודים. הרעיונות האנטישמים שהנצרות הניחה, כביכול כמקור אמין, היו לאבן פינה לרעיונות אנטישמים מאוחרים יותר שצצו, התבססו, התפתחו והתווספו לאלו שבאו לפניהם, ובעצם הזינו והעצימו אחד את השני בסינרגיה. האנטישמיות המודרנית לרוב מתוארת כשנאה גזעית נגד יהודים, לאור תאוריות גזעניות שהחלו לצוץ במהלך המאה ה-18, ואילו האנטי-יהדות תוארה כעוינות לדת היהודית. עם זאת במהלך המאה ה-12, האנטישמיות הגזעית מוזגה ביעילות לאנטישמיות הדתית בנצרות המערבית. כשחוקרים רבים טוענים כי לאנטישמיות הנוצרית, בייחוד הפרוטסטנטית, היה תפקיד מרכזי באנטישמיות של תקופת גרמניה הנאצית, מלחמת העולם השנייה והשואה, כשהאחרונים לא היו יכולים להתממש ללא הקודם. לא ניתן לקבוע כי כל או אפילו רוב, פעולתם של אינדיבידואלים, מנהיגים או אפילו אנשי דת מונעים מהדת כגורם בלעדי. מקובל להניח כי הפעולות מונעות מגורמים שונים כשלחלקם השפעה גדולה יותר ולאחרים השפעה פחותה יותר, כשלרוב לגורם הפוליטי יש את התפקיד המכריע. עם זאת, אין להכחיש כי לאנטישמיות הנוצרית היה חלק מרכזי בפיתוח עלילות נגד יהודים. עלילות שגם אם הוכחו והוכרזו כעלילות, גם אם בפי האפיפיור והוותיקן, עודם תופסים חלק מהותי באנטישמיות החדשה, אנטישמיות המוסלמית ובאנטישמיות במדינות ערב . התקופה ההלניסטית והרומית מרים טיילור טוענת כי ישנן שתי השערות בנוגע למקור האנטי-יהודי שבנצרות. הראשונה היא ההשערה המסורתית הגורסות כי מקור האנטי-יהדות של אבות הכנסייה המוקדמים "עברה בירושה מהמסורת הנוצרית של פרשנות המקרא". ההשערה השנייה גורסת כי האנטי-יהדות הנוצרית המוקדמת עברה בירושה מהעולם הפגאני. כפי שטען גולדמן כי שורשיה של האנטישמיות הנוצרית נטועים במקורות מצריים שהתפשטו על ידי "האפוס היווני של הדעות הקדומות המצריות העתיקות". דת הייתה חלק עיקרי מהממשל האזרחי ברומא העתיקה. כך שכשחלק מהקיסרים הכריזו עצמם על אלים, ודרשו להיות נערצים בהתאם, הדבר היווה בעיה ליהודים לאור איסור עבודה זרה. אדוארד פלאנרי טוען כי סירובם של היהודים לקבל את הסטנדרטים הדתיים והחברתיים היווניים סימנו אותם לרעה. הקטאיוס איש אבדרה כתב כי משה ב"זיכרון גלות עמו, הנהיג עבורם דרך מיזנתרופית ועוינת לחיים". מנתון טען כי היהודים היו מצורעים מצריים שלמדו על ידי משה "איך לא להעריץ את האלים." אותו מוטיב הופיע בכתביהם של טקיטוס, אפיון, אפולוניוס מולון, פוסידוניוס, ליסימכוס וכאירמון מאלכסנדריה. אגאתרכידס כתב על "השיטות המגוחכות" של היהודים ועל "האבסורד שבחוקיהם", ועל איך הצליח תלמי הראשון לכבוש את ירושלים בשנת 301 לפנה"ס, כי תושביה שמרו את השבת ולא יצאו להגן על העיר. פלאנרי מאפיין את האנטישמיות בימי הקדם כבעלת מהות תרבותית, בעלת מאפיינים של שנאת זרים לאומיים, דבר ששיחק תפקיד בהגדרות הפוליטיות. הקטאיוס איש אבדרה, צוטט על ידי יוסף בן מתתיהו בנגד אפיון, כותב על ימיו של אלכסנדר, כי היהודים: "לא עלה הדבר להעביר אותם על אמונתם, אף כי שמעו אזניהם דברי חרפה וגדופים מפי שכניהם והנכרים הבאים אל ארצם, ולא פעם ולא שתים המירו מלכי פרס ואחשדרפניהם כבודם בקלון. כי מבלי לעמוד על נפשם הם נושאים כל ייסורים ומיתות נוראות – יותר מכל באי עולם - ואינם מכחשים בחוקי אבותיהם." החל מהמאה השלישית לפנה"ס, ממלכת יהודה הייתה נתונה לשליטת יורשיו של אלכסנדר מוקדון, כשגם המרד בראשות המכבים במאה השנייה לפנה"ס לא הוביל לתום ההשפעה ההלניסטית באזור. יורשיו של אלכסנדר יצרו באזור מושבות של דוברי יוונית שהמכבים מעולם לא הצליחו לפרק. לכן לא היה ניתן להתעלם מתרבות זרה זו, שלעיתים קרובות הייתה גם עוינת. לרוב מפגשים בין רבנים לחכמים הלניסטים הסתיימו כשהאחרונים עזבו מופתעים מתשובותיהם ההרסניות שהציעו הרבנים לטענות הפילוסופים. ניתן למצוא ביטוי בספרות היוונית-רומית, לדעות הקדומות שרווחו בקרב תושבי המרחב ההלניסטי והרומי כלפי היהודים. כבר בשנים הראשונות של המאה הראשונה לספירה, התחילו עלילות הדם נגד היהודים, כאשר הסופר המצרי-יווני אפיון מאלכסנדריה כתב על הידוע לו על היהודים דרך החכמים המצרים. בין היתר האשים את היהודים בכך שאין להם תרבות וחוקים אמיתיים, שהם בדלנים ופרימיטיביים וכי הם נוהגים להרוג מדי שנה יווני למטרת פולחן. כתביו לא נשתמרו, אך טענותיו נשתמרו דרך הספר נגד אפיון של יוסף בן מתתיהו, שהשיב להן. האשמותיו וטיעוניו המשיכו שנים רבות אחריו, כאשר גם האימפריה הרומית הנוצרית אימצה אותן למטרותיה. ישנן דוגמאות מרובות לכך שאנטיוכוס הרביעי, חילל את בית המקדש היהודי בירושלים ואסר על קיום פרקטיקות דתיות יהודיות באזור. כמו ברית מילה, שמירת השבת ולימוד מספרי דת יהודים. מספר היסטוריונים טוענים כי טיבריוס סילק את היהודים מרומא וניסה לדכא את כל הדתות הזרות באזור. בשנת 95 טיטוס פלביוס קלמנס הוצא להורג על כך "שחי חיים יהודיים" ו"נסחף לחיי היהדות". לאחר המלחמות היהודיות-רומיות (66-135), אדריאנוס שינה את שם מחוז יהודה לסוריה פלשתינה ואת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, בניסיון למחוק את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לאזור. בנוסף, לאחר שנת 70, היהודים והגרים היהודיים החדשים הורשו לקיים את דתם רק בתנאי שישלמו את המס היהודי. בשנת 135 נאסרה הכניסה על יהודים לירושלים, פרט ליום תשעה באב. האימפריה הרומית אימצה לבסוף את הנצרות כדת המדינה עם צו סלוניקי בשנת 380. מיהו העם הנבחר שמאל\|ממוזער\|250px\|"היהודי הנצחי" מאת שמואל הירשנברג, 1900 מבחינה דתית, עצם "הבחירה האלוהית" היה לנושא מהות וליבה ביחסי היהדות-נצרות וכסיבה לאנטישמיות, עוד מימי ההלניסטים. המאבק העיקרי היה על מיהו "ישראל האמיתי"; הנצרות טוענת שהיא יורשת את ההבטחה והבחירה האלוהיות, והיהודים שלא התנצרו איבדו את מעמדם כחלק מן העם הנבחר. בסופו של דבר הביא הדבר את הנוצרים להאשמה דמונולוגית של היהודים כעושי דברו של השטן, מרעילי בארות – התגלמות הרשע בעולם. הנוצרים נתקלו בבעיה במאבק ביהדות בשל כך שהתנ"ך התקבל כאמת וכבסיס הנצרות ולכן לא הייתה ניתן, מבחינה אמונית, לביקורת והפרכה באופן מושכל או שיפוטי, בשונה מהביבליה עבור היהודים. לאור זאת הביקורות הנוצריות כלפי היהדות לרוב גלשו לפסים אישיים או לביקורת על התורה שבעל-פה שלא נכללה בקנוניזציה של הביבליה הנוצרית. בכל מקרה, יש הרבה ספקולציות לגבי הציון הזה. מרים טיילור טוענת כי האנטי-יהדות הנוצרית תאולוגית "נובעת ממאמצי הכנסייה לפתור את הסתירות הגלומות באימוץ ובדחייה הבו-זמניים של האלמנטים השונים מהמסורת היהודית.". התנ"ך היה נחוץ בנצרות על-מנת להצדיק את הברית-החדשה ולבסס אותה כשווה לה. בקביעת הביבליה הנוצרית, במאה ה-4 לספירה, מעמדה של הברית החדשה הועלה ונקבע כשווה להברית הישנה, ולא מעליה. בנוסף לכך שעל-פי המסורת ההשתנות הציבה את ישו במעמד שווה, אך שוב לא עולה, על משה ואליהו שעמם הוא נראה מדבר. דבר שלפי האמונה הנוצרית אישר את מעמדו כבן האלוהים, כפי שאושר בבת קול שנשמעה במהלך האירוע. לאחר שהנצרות התפשטה באימפריה הרומית ובאירופה נתקלו הנוצרים החדשים בבעיה תאולוגית קשה; הכיצד דת הנצרות, שהתקבלה בקרבם, תוך התבססות על התנ"ך ואמיתותו, נדחתה על ידי היהודים "עמו הנבחר של האל" המכירים היטב את התנ"ך, ויותר מכך הכיצד יכלו היהודים לדחות את המשיח שלהם. בעיה תאולוגית חמורה זו, בנוסף למעמד השווה בלבד שקיבלה הנצרות ביחס ליהדות, יצרה בעיה קיומית עבור הנצרות. במצב זה על-מנת להוכיח את נכונותה על-פני היהדות, אותה היא מתיימרת להחליף ולעדכן, הנצרות גיבשה את תאולוגיית החילופין. לפיה הוכחת נכונות הנצרות ניתנת מעצם סטטוס קיומם ומעמדם של היהדות והיהודים, ולאו דווקא הנוצרים ופועלם. מעמד וסטטוס שעליו להתקיים תחת אחת מהגרסאות הבאות; להיכחד דרך התנצרות - דבר שיעיד על כך שגם היהודים קיבלו עליהם את הנצרות וזו האמת. "דוקטרינת העד" - להיות מושפלים ונרדפים בגלות תמידית, בכל מקום לא משנה לאן ילכו. תוך שימור כתבי התנ"ך והאמונה היהודית, דבר שיעיד ויוכיח את בסיס האמת של הנצרות, ואת זאת שהיהודים בחרו בדרך הלא נכונה ולכן הם נענשים על ידי האל. להיות שטניים ורעים - דבר שיסמל את עצם השטניות שביהדות וביהודים ובכך יוכיח שהם לא יכולים להיות העם הנבחר והמועדף על האל. לאורך ההיסטוריה מנהיגים וראשי דת נוצריים עשו כל שביכולתם על-מנת להוכיח או להביא לכך שהיהודים יראו בעיני הנוצרים בדרכם האלו, לעיתים דרך יצירת הבמה ולעיתים אף דרך עלילות שקר ועלילות דם. לפי תאולוגיית החילופין, גלות היהודים וסבלם הנמשך, הם ההוכחה ההיסטורית המתמדת לבחירת הנוצרים ולעונש שהעניק האל ליהודים על אי-הכרתם בישו כמשיח. כשלמעשה תאוריה זו והשלכותיה היו לנבואה הנוצרית היחידה. לאור סירובם של היהודים להכיר בישו כאל וכמשיח, האל בעצם העביר את בחירתו מהיהודים לכנסייה שהיא כעת ישראל האמיתי - "ישראל שברוח". לפי רעיון זה הכנסייה הופכת למען כל ברכות התנ"ך והיהודים יועדו לשאת בכל הקללות המקראיות של הגלות, חוסר-הצלחה לאומית ושעבוד עד קץ הימים, או קבלתם את "האמונה הנכונה". ראשית הנצרות שמאל\|ממוזער\|350px\|יהודים (חבושים בכובע היהודים ומושלכים לסיר שכתוב עליו "יהודים") מעונים בגיהנום על ידי שדים, עונש על כפירתם בישו. איור מסביבות 1180. הנצרות החלה את דרכה ככת משיחית ביהדות של המאה הראשונה לספירה, אולם התפתחה לדת עצמאית, בעיקר עקב השפעתו של פאולוס, אחד מהשליחים – תלמידיו של ישו. הנצרות והיהדות הפכו לדתות מתחרות, והדבר ניכר היטב בדמותו של פאולוס עצמו, שהיה יהודי פרושי שעסק על-פי עדותו ברדיפת הנוצרים, אך בסופו של דבר התנצר. ואז האימפריה הרומית הפכה את הדת לדת מדינה. החל בשנת 1879 השתמש העיתונאי הגרמני וילהלם מאר במינוח כמטבע לשון שגורה ומכאן יוחסה לו בטעות טביעת המונח. תפיסתו של מאר מיקדה את תשומת הלב בזן חדש של שנאה אידאולוגית כלפי היהודים, שנאה שמניעיה אינם דתיים אלא גזעניים חילוניים. במהלך המאה ה-20 התקבל המונח בשפה העברית ובשפות אחרות במשמעות של עוינות או שנאה ליהודים הכולל את כל צורות האיבה כלפי יהודים במהלך ההיסטוריה. ישנם הוגי דעות הטוענים כי המונח אנטישמיות הוא מטעה וכי יש לקרוא לשנאת היהודים "יודופוביה". לאחר התהוות הנצרות נוצר סוג נוסף של שנאת ישראל שמקורו ביריבות דתית. הקבוצה הדתית החדשה והקטנה שהייתה בעמדה יריבה ליהדות ונדחתה על ידיה, הפגינה שנאה כלפי הדת שדחתה אותה וניסתה לעשות לה דמוניזציה כבר בכתבי הקודש שלה. בבשורה על-פי יוחנן, (פרק ח', פסוק 44) היהודים מתוארים כבני השטן על שסירבו לקבל את ישו. בוויכוח המתואר שם בין ישו ליהודיים, שמסרבים לקבלו, הוא טוען כי השטן הוא אביהם, והם חפצים בתאוותו שהיא רצח ושקר. בכל ארבע הבשורות של הברית החדשה הממסד היהודי של אותה תקופה מתואר כמי שנטל חלק מסוים בהריגת ישו, אם בחריצת דינו, אם במסירתו לפונטיוס פילטוס, אם בקטרוג והסתה כנגדו, לבל יחון אותו העם, ואף בהוספה ללגלג עליו כאשר כבר נצלב. בבשורה על פי מתי אף מסופר כי פילטוס רחץ את ידיו לאות כי הוא נקי ממות ישו, והעם קיבל אחריות על הריגתו במילים "דמו עלינו ועל בנינו". שילוב דברים אלו בכתבי הקודש היה בסיס חשוב לשנאת יהודים. בימי הביניים, כחלק ממשטר הגילדות, היו רוב העיסוקים סגורים בפני יהודים וחלק נכבד מהם נאלץ לעסוק בהלוואה בריבית לפרנסתם, שכן עיסוק זה היה אסור על נוצרים. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי מרירות ואיבה נגדם. ההלוואה בריבית הצטיירה כעושק, הן משום שנטילת הריבית אסורה מבחינה דתית (על פי הכנסייה הנוצרית), (על פי ההלכה היהודית אסורה ההלוואה בריבית ליהודים בלבד) והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל המתפרנס על חשבון אחרים. הנוצרים רחשו שנאה דתית ליהודים וזאת מפני שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם ובטקסיהם כדי להסית את העם הפשוט והבוּר נגד היהודים. היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד את עלילות הדם, דהיינו האשמה של יהודים ברצח נוצרים על לא עוול בכפם. היהודים גרסו שהם חפים מפשע, אך ההמון הבור ושטוף האמונות הטפלות, שהורגל בשנאה, שפך זעמו על היהודים, בהאמינו שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר). האנטישמיות ושנאת הזרים באירופה במשך מאות שנים התבטאו בגירוש, אפליה, השפלות (חיוב באות קלון), כליאה בגטאות, נידוי חברתי ופוגרומים (פרעות), בהם היהודים היו מוכים, נשדדים ונרצחים בהמוניהם. היהודים הגיבו בפחד לפרעות, לא ידעו כיצד להתנגד ולא השיבו מלחמה. לעיתים השתדלו אצל השליט, שיסיר את רוע הגזירה או שיגונן עליהם, או חיברו תפילה כמו "אב הרחמים" שנתקנה לאחר מסע הצלב הראשון. לשנאה היו כמה מקורות תומכים: סטריאוטיפים (אב-טיפוס) – דימוי שלילי, שטופח על ידי הכנסייה הנוצרית: יש להשפיל את היהודי הבזוי, הרע והמסוכן, כל עוד הוא אינו מוכן להתנצר. דעות קדומות: הנטייה לייחס תכונות לאדם, בעיקר בגלל השתייכותו לקבוצה כלשהי. שימוש בדעות קדומות – שימוש בהכללה המעוותת את המציאות. דעות קדומות נלמדות, באמצעות חינוך או באמצעי תקשורת כגון ספרים, עיתונים וסרטוני תעמולה. הן עוברות מדור לדור, נשמרות וקשה לשנותן. עלילות דם: הדעות הקדומות מעוררות עלילות דם, על רקע דתי: שונאי ישראל טענו כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים, הנרצחים על ידם, לצורכי פולחן – אפיית מצות. היהודים הואשמו גם בהרעלת בארות והפצת מגפות. תוקפה של הדת היהודית הועמד על ידי האל רק כהקדמה לבוא המשיח, ישו, ולגלגול לדת המושלמת הנצרות, שהיא כביכול גלגולה של היהדות. שנים מאוחר יותר, בשנת 313 לספירה הפכה הנצרות לדת מותרת באימפריה הרומית. זמן-מה קודם לכן נחלשו הקהילות היהודיות שהיו כפופות לאימפריה הרומית, בפרט אלה שישבו בארץ ישראל, עקב מרידות בלתי-מוצלחות בשלטון הרומי (המרד הגדול, מרד בר כוכבא). בשנת 380 תאודוסיוס הראשון הכריז על הפיכת הנצרות מדת נסבלת לדת רשמית באימפריה הרומית, וב-392 הנצרות הפכה לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין. הענקת מעמד רשמי ובכיר לנצרות, החליש עוד יותר את הקהילות היהודיות באימפריה. עם הזמן, לאור דבקות היהודים בדתם, התפתח והתחזק רעיון תאולוגיית החילופין. עם הפיכת הכנסייה לדת הרשמית ברומא על ידי הקיסר קונסטנטינוס רעיון "הדחייה האלוהית" שימש צידוק לצמצום שיטתי בתנאים המגנים על היהודים תחת האימפריה הרומית. כאשר נמנעו מן היהודים זכויות מהן נהנו שנים רבות, והוטלו עליהם הגבלות ואפליות רבות, כדי להמעיט את השפעתם ולהשפילם. הכנסייה בראשיתה לא ראתה בעין יפה במיוחד את ההתנגדות היהודית למיסיון הנוצרי וכן את התייהדותם של עובדי האלילים הרומיים, שכן הנצרות נדרשה לעוקבים רבים על-מנת להבטיח את קיומה. חוקרים מודרניים טוענים כי ייתכן והיהדות הייתה לדת מיסיונרית במאות הראשונות לספירה, ולכן ייתכן והתחרתה מול הנוצרים על נאמנותם הדתית של הגויים. לאור זאת ייתכן וגורם התחרות היווה מניע לאנטי-יהדות הנוצרית, תוך העללת עלילות נגד היהודים. שכן רוב הנוצרים הראשונים לא היו בקיאים בתורה ולא ידעו עברית ולכן לא היה ביכולתם לספק הגנה מספקת על עמדתם, אלא בצורה זו. עם עלייתו לשלטון של קונסטנטינוס, האחרון הדחיק את המיסיונריות היהודיות ואסר על היהודים למול את עבדיהם. הוא אף התקין חוק שדן יהודים שסקלו כופרים למוות, למוות בשיפוד יתד. החל מהמאה החמישית הפסיקה הכנסייה להשתמש בדיונים הפומביים למטרות אפולוגיות לאור כך שהן הוכחו כעקרות, ולרוב משמשות לחיזוק האמונה היהודית. יוחנן כריסוסטומוס העביר ביקורות נוקבות נגד הנוצרים שבילו זמן במחצית, בחברת, בבתי-הכנסת ובחגים של הדת היריבה, היהדות, והתנגד לכך באופן נחרץ. זאת בדומה לאיזידורוס מסביליה, וננטיוס פורטונטוס, , סולפיקיוס סוורוס, פאולוס אורוסיוס, פרודנטיוס , הילריוס מפואטייה, אנסטסיוס סינאיטה, קוסמס אינדיקופלאוסטס, תאודורטוס , תאודור ממופסואסטיה , דיודורוס התרסי ואפיפניוס מסלמיס. נראה כי המדיניות היהודית למיסיון וגיור ליהדות, שהיה נפוץ בעולם ההלניסטי, נפסקה עם תום המלחמות היהודיות-רומיות וגיבוש ערכי היהדות בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש. לאחר שהמיר קונסטנטינוס לנצרות ולאחר ועידת ניקיאה שלח האחרון מכתב תמיכה בהפרדת סעודת חג הפסחא מהפסח היהודי, וצוטט אומר: הקיסר הרומי קונסטנטינוס אף הנהיג מספר חוקים הנוגעים ליהודים: נאסרו עליהם להיות בעלים של עבדים נוצרים או למול את עבדיהם. המרת נוצרים ליהדות הוצאה מחוץ לחוק. השירות הדתי הוסדר ממלכתית, הקהילות הוגבלו, ויהודים הורשו להיכנס לירושלים רק בתשעה באב, יום השנה לחורבן בית המקדש. במאה החמישית אפליית היהודים החמירה, קודקס תאודוסיאנוס אסר על יהודים מלשרת בשירות הציבורי, הצבאי והמשפטי. היקף בתי המשפט היהודיים הוגבל, בתי כנסת נהרסו על ידי נוצרים או הוסבו לכנסיות, ושיפוץ בתי-כנסת הותר רק במקרה של סכנת קריסה. אבות הכנסייה מצדם נדרשו להסביר את קיומם של היהודים והיהדות גם בעידן שבו ניצחון הנצרות הוכח כביכול. אוגוסטינוס ואבות הכנסייה באותה העת פיתחו את "דוקטרינת העדות", שהייתה הדוקטרינה הרשמית של הכנסייה, שעל-פיה גלותם של היהודים ופיזורם ברחבי האימפריה הרומית היא אות אזהרה מתמיד לנוצרים שלא להתכחש לישו, לפיה האל מקיים את היהודים במצבם המושפל כעדות חיה לניצחון הנצרות. לשיטתו היהודים רשאים לחיות בארצות הנוצריות, אך מעמדם נחות בהכרח לעומת מעמדם של הנוצרים (ראו: "עיר האלוהים" ספר 18, פרק 46). על-פי דוקטרינה זו, שהייתה קו מנחה ביחס הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית ליהודים, עתידים היהודים להתנצר ולקבל את מרותו של ישו לכשישוב לארץ בשנית. בכך ייעודם של היהודים הוא שיעידו ברבות הימים על אמיתות הנצרות בהתנצרותם בביאתו החוזרת של המשיח. רעיון זה מיתן את פעילויות האיבה והצדיק את ההגנה על היהודים. החל משנת 325, אך בעיקר החל מ-1229, נאסר על נוצרים לעיין לבדם בביבליה, ובמיוחד לתרגם אותה לשפת המקום בעצמם. ישנם הטוענים כי הסיבה הייתה להסתיר את יסודותיה היהודיים של הנצרות ואת "מסירותו לכל החיים של ישו, ליהדות ולמנהגים היהודים." כשבשיטה זו כפרה הכנסייה ברצונו ודבריו של ישו, ביצירת הנצרות והכנסייה כפי שהן קיימות כיום. כל זאת תוך הסתרת זהותם היהודית של ראשוני הנוצרים ואלו שהכירו ודבקו בדרכו של ישו כמו יעקב הצדיק ופטרוס; שהמשיכו לשמור על זהותם, מנהגם ודרכם היהודית, כפי שהורה רבם ישו. כשהסממן הנוצרי היחיד שהבדיל בינם ליתר היהודים היה האמונה שישו משיח כיתר המשיחים לפניו – לא אל, ושעלה לשמים כצדיקים לפניו, ועתיד לחזור בעתיד הקרוב ולהגשים את נבואות אחרית הימים כפי שאוזכר בתנ"ך. כשמאוחר יותר פאולוס, השליח לגויים, מיוזמתו קרע את הנצרות מהיהדות וממשנתו של ישו לתלמידיו ויצר דת אחרת; ולמרות זאת המשיכו גוים, מומרים חדשים לנצרות, להיכנס ולהתפלל בבתי הכנסת היהודים. עדות לכך ניתן למצוא בדרשותיהם של יוחנן כריסוסטומוס, פטריארך אנטיוכיה ופטריארך קונסטנטינופול הביזנטים (386-387 לספירה) שגינו את התערותם של הגויים שהומרו לנצרות בחברה ובתרבות היהודית; ולאור זאת החלו בתהליך הפרידה מהיהדות, תוך זירוז התהליך בהאשמת היהודים ב"רצח ישו" ו"עלילות הדם". מאחר שלא היה ניתן לספר את סיפורו של ישו ללא היהדות, בגרסאות הערוכות של הביבליה נערכו, נוספו והושמטו חלקים על מנת לנצר את ישו וסיפורו. החל מהמאה ה-4, כשהפכה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית החלו התקפות נוצריות על בתי-כנסת יהודים. בתקופה זו דוכאו היהודים ונישואי תערובת בין יהודים לנוצרים נאסרו לפי הוראות סינוד אלווירה. מועצת אנטיוכיה (341) אסרה על נוצרים מלחגוג את חג הפסח עם היהודים ומועצת לאונדיקא אסרה על נוצרים את שמירת השבת היהודית. רצח האל וקללת הדם בסיפור המשפט לפני פונטיוס פילאטוס בביבליה מתוארים היהודים ובראשם אנשי הסנהדרין מגיעים לישו ולוקחים אותו למשפט, באשמת הנהגת מרד. תחילה מקיימים לו משפט פרטי, בו מואשם ישו בהתחזות למשיח וטיעון כי הוא בן האלוהים ומכאן אלוהים, בו דינו נחרץ כאשם. לאחר מכן מעבירים אותו הכוהנים הגדולים והסנהדרין, שהם מהצדוקים ומהפרושים, למשפט בפני פילאטוס. כאשר הכוהנים הגדולים, הסנהדרין והזקנים הם אלו המשמיעים את ההאשמות נגד ישו. במשפט פילטוס כשופט שואל את ישו "האתה מלך היהודים?", וישו עונה; "אתה אמרת". לאחר מכן לפי יוחנן ישו משתתק למול האשמות היהודים במשפט, כי הוא מסית ומדיח את העם שלא לשלם מס לקיסר וכי הוא מלך היהודים. אז אומר פילאטוס לישו "אלי לא תדבר? האינך יודע שיש לאל ידי לצלוב אותך?" ועל כך השיב ישו, "אין לך רשות עלי, כי אם זו שניתנה לך מלמעלה. ועל כן עוונם של אלו שהסגירוני בידך גדול מעוונך." על פי לוקאס ויוחנן יצא פילאטוס מספר פעמים אל ראשי הכהנים שנקהלו מחוץ לחצר המשפט ואמר כי לא מצא כל עוון בישו, אולם אלו דרשו כי יצלוב את ישו. אז על פי מתי, הופיעה בפני פילאטוס אשתו ואסרה עליו לגרום לישו כל רע וזאת בעקבות חלום שחלמה. לבסוף מתואר פילאטוס כלא עומד בלחץ ההמונים, וכשהוא מסגיר את ישו לצליבה הוא רוחץ את ידיו אל מול העם, ואמר כי הוא נקי מדמו של ישו. אז ענו לו היהודים, כי דמו של ישו "עלינו ועל בנינו"; וכך קולל העם היהודי כביכול על רצח ישו לדורות. פרדריק שוייצר ומרווין פרי בספרם "אנטישמיות: מיתוסים ושנאה מעת העתיקה ועד ימינו" טוענים כי מחברי הבשורות ביקשו להטיל את האחריות על צליבתו של ישו ומותו על היהודים, ולא על הקיסר הרומי או פונטיוס פילטוס. כתוצאה מכך, נוצרים במשך מאות שנים התייחסו ליהודים כ"רוצחי ישו". חורבן בית המקדש השני נתפס כעונש ופסק דין אלוהי ליהודים על רציחתו של ישו, והיהודים נתפסו כ"אנשים שלעד נידונו לסבול גלות והשפלה". לדברי ההיסטוריון אדוארד ה. פלאנרי, הבשורה על-פי יוחנן בפרט מכילה פסוקים רבים המתייחסים ליהודים באופן מזלזל. יצר נקמנות ובוגדנות היהודים הואשמו על ידי היסטוריונים נוצריים בהצלחת הכיבוש הסאסאני של ישראל וירושלים, הודות למרידות והשיתוף פעולה שביצעו עם הפרסים בתקופת מרד היהודים נגד הרקליוס. בנוסף הואשמו היהודים ברדיפת נוצרים, הריסת ושריפת כנסיות, ואפשור גנבת הצלב עליו נצלב ישו על ידי הסאסאנים. ברכת המינים לעיתים קרובות קודמה כתמיכה לטענה כי היהודים רדפו והיו אחראים לרדיפת הנוצרים בראשית הנצרות ובתקופת האימפריה הרומית. מאוחר יותר הואשמו היהודים גם בהצלחת הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, כשבראשית תקופה זו היהודים שוב התמרדו נגד האימפריה הביזנטית המדכאת. על רקע חוקים מפלים ומעיקים שהחילה האימפריה הביזנטית נגד היהודים במהלך המאות ה-4–7, כמו: איסור לשאת במשרות ציבוריות, מיסים מיוחדים, חוקים נגד התפילות היומיות היהודיות ועוד. לאור תקופות אלו גובשו והוגדרו היהודים כאויבי הצלב והנצרות הרומית, דבר שהיה לו השפעה מכרעת ביחסי היהדות-נצרות והתפשטות האנטישמיות בעולם הנוצרי, והשפיע רבות, מאוחר יותר, בימי הביניים. כשבימי הביניים המאוחרים שוב הואשמו היהודים בשיתוף פעולה עם המוסלמים. דת אלימה וגסה בישופים מהעידן הקדום של הכנסייה, כמו אמברוזיוס הגדירו את היהודים כתת-עם של אלו המיועדים לגיהנום. תלמידו אוגוסטינוס טען שהיהודים צריכים להישאר בחיים ולסבול כתזכורת מתמדת לרצח האל ישו על-ידם, כשהצורך שבלאהוב אותם היא רק על-מנת לגיירם לנצרות. לעיתים הוא אף זיהה את כל היהודים עם יהודה איש קריות. אבות כנסייה אחרים, כמו יוחנן כריסוסטומוס הלכו עוד יותר רחוק בגינוי היהודים; אפרים הסורי כתב במאה ה-4 פולמוס נגד היהודים, הכולל ההאשמה החוזרת ונשנית שהשטן שוכן ביניהם כשותף. כתבים אלה התייחסו ליהודים כאויבי הנצרות וכשטן, ליהדות כדת, כוזבת, שטנית, אלימה וגסה; ולנצרות כדת אדוקה, אמיתית, טובה אוהבת ורודפת שלום. כיוחנן כריסוסטומוס, מטרתו של אפרים הסורי הייתה להניא את הנוצרים מלחזור ליהדות על ידי הדגשת מה שראה כרשעותם של היהודים ודתם. כריסוסטומוס סבר, כיתר הכמרים בני זמנו, כי חטאיהם של היהודים הם קהילתיים ואינסופיים, כשהיהודים בני-זמנו הם הייצוג הקולקטיבי לכל הפשעים לכאורה שבוצעו על ידי כל היהודים שהתקיימו עד אז. כולם זכאים למחילה, ללא קשר לדתם, הפנה את הלחי השנייה, מלבד היהודים שאין להם אפשרות להימחל לאור חטאם ברצח ישו, כאשר כל חטאותיהם רק נערמים ומצטברים זה על זה, זאת עד שיתנצרו. בנוסף יש התעלמות מוחלטת מיהדותם של דמויות שנתפסו כחיוביות לפי המסורת הנוצרית, כמו ישו, מרים, יוחנן המטביל, פאולוס ועוד. זאת תוך הדגשת יהדותם של דמויות שנתפסו כשליליות בביביליה. מיניות והאישה היהודייה עד המאה הרביעית לספירה תיאור היהודים והמתייהדים כתאבי בשרים וסוטי מין הפך למוטיב בטקסטים ובתרבות הנוצרית המוקדמת. היהודי לרוב תואר כסוטה מין המנצל ואונס נשים נוצריות, לעומת הנוצרים המוסריים מינית. כמו כן תואר היהודי כמנצל את מיניות בנותיו לשם קידום מטרותיו (לדוגמה וכביכול: אסתר, ח'דיג'ה, היהודי ממלטה ועוד). היהודייה נתפסה כמופקרת ובעלת חופש מיני לעומת הנוצריות הצדיקות והטובות (לדוגמה וכביכול: מרים המגדלית, הסוחר מוונציה ועוד). ימי הביניים שמאל\|ממוזער\|250px\|פסלי אקלזיה וסינגוגה מקתדרלת נוטרדאם. מימין סינגוגה: כתרה נפל והיא אוחזת עיוורת ומכוסת עיניים במוט ההנהגה ובלוחות הברית השבורים. משמאל אקלזיה: מוארת ועטורה בכתר המלכות אוחזת בידה האחת בצלב ובידה השנייה גביע יין שמאל\|ממוזער\|150px\|חזירת יהודים בקתדרלה של רגנסבורג בתקופת ימי הביניים כל קטע שהופיע בכתבים היהודיים שהיה יכול להתפרש כנוגד את דוקטרינת הנצרות וההתגלמות נצטוו על ידי הכנסייה והרשויות האזרחיות להסרה והטקסטים היהודים עצמם נשרפו כמקור לחילול הקודש. במספר מקרים בהלך ימי הביניים יהודים הורו להתייצב להתדיינות מול אנשי דת נוצרים. במקרים אלו אם יהודים היו מעלים טיעונים עדינים מדי, על מנת להימנע מסכנת רדיפה או מוות, היו האחרונים עשויים להידחף להמרה מיידית לנצרות; ואם נהגו בטיעונים חריפים מדי, היו עלולים להיענש על חוסר כבוד ל"אמונה האמיתית". למרות הכל הופיעו הפרכות יהודיות של הנצרות בימי הביניים, במדינות הנוצריות הטיעונים היו יותר מעודנים; בארצות האסלאם היה ניתן לכתוב בצורה חופשית על הנצרות. ליהודים באירופה לרוב לא ניתן מעמד חוקתי, דבר ששם אותם כנתונים לגחמות חד-צדדיות של השליטים. לרוב תוך אילוץ לתשלום שוחד על-מנת שיגנו עליהם, כשהדבר לא התאפשר לרוב היו נתונים לרדיפות מצד ההמונים. האנטישמיות הסלימה בתרבות נוצרית אירופאית הפופולרית מתחילה במאה ה-13 ועלילות דם ששגשגו בתקופה זו הפנו את תשומת הלב הפופולרית והובילו למקרים רבים של רדיפות יהודים. בתקופה זו בולטים במיוחד היו אירועי המאה ה-14 בספרד. בסוף המאה ה-14 החלו להתגבש בספרד הנוצרית חוקים שמטרתם הייתה לנצר את כל תושבי ספרד, היהודים כמוסלמים. החוקים אלו הובילו לאפליה ורדיפת לא-נוצרים וזאת במטרה לעודד את התנצרותם. בשלב מסוים הממשל הספרדי חייב ניצור בכפייה, השיא הגיע בגירוש ספרד בו גורשו אלו שלא הסכימו להתנצר. גם לאחר שהתנצרו היו האנוסים כפופים לחשד והטרדות מתמידים מצד הממשל; נאסר עליהם כל קיום מגע עם יהודים, מעמדם היה נחות לזה של הנוצרים ה"מקוריים", הם לא קיבלו שוויון משפטי, הם הפכו למטרה לפוגרומים מזדמנים בזמני מתח חברתי, ויותר מכל היו נתונים תחת מעקב והטרדות מצד האינקוויזיציה הספרדית והאינקוויזיציה הפורטוגזית. בימי הביניים דימויים אנטישמיים כמו היהודי הנודד, חזירת יהודים והיהדות המושפלת חזרו על עצמם באמנות ובאדריכלות נוצריות. רבות מרדיפת היהודים מקורן היו באי הסובלנות הדתית הנוצרית של ימי הביניים כלפי דתות ועמים לא אירופיים, ובכללם המוסלמים והצוענים. ובאו לידי ביטוי בפוגרומים והגליות. רדיפות אלו באו לידי ביטוי בכמה תהליכים עיקריים: האשמת העם היהודי בצליבתו של ישו, עקב בגידתו של יהודה איש קריות, לאשמה זו יש סימוכין בברית החדשה. הגדרת היהדות כ-Extra deum (מלטינית: "מחוץ לאלוהים", כפירה) פרעות ביהודים, שהידועות בהן התרחשו בזמן מסעי הצלב. פרעות אלו כונו עם הזמן פוגרומים, והן התאפיינו בהמון איכרים נוצרים שפשט לתוך ריכוזי יישוב יהודיים, וגרם נזק רב. יצירת תודעה אנטישמית על ידי פרסום מידע כוזב בכלים שונים. מידע זה, המקעקע את דימוי היהודי בעיני העולם, קרוי "עלילת דם". עלילת דם מפורסמת היא הטענה כי המצות הנאכלות בפסח מוכנות מדם של ילדי נוצרים שחוטים. פעולות האינקוויזיציה, ששיאן בגירוש היהודים מספרד, כללו ניסיון נרחב לחסל את הדת היהודית ולהמירה בנצרות. איסור על יהודים לעבוד במקצועות שונים מלבד הלוואת כספים ורוכלות, כשגם אלו נאסרו לעיתים. איסור על יהודים להיות בעלי אדמות. היו כפופים למיסים מפלים בכניסה לערים או למחוזות. נכפה עליהם להישבע את שבועת היהודים. יצירת גטאות - אזורי מגורים מתוחמים - בהם חיו היהודים, עם מגע מועט ביותר עם החוץ. היהודים היו מוגבלים לגטאות עד שנת 1870. בית הכנסת של השטן וילדי השטן שמאל\|ממוזער\|250px\|השילוש הטמא/השטני: האנטיכריסט, ילדי השטן (היהודים) ובבל הגדולה. מעל סימונינו (סימון) אונפרדורבן. חריטה מהמאה ה-18, פרנקפורט. על פי דברי ישו בברית החדשה, היהודים שאינם מאמינים בו הם "ילדי השטן" או "בית כנסת של השטן": החוקרים טוענים כי הביבליה נכתבה בחלקה על ידי יהודים, ייתכן בשפה הארמית או בעברית, כשהטקסטים העתיקים ביותר שנשתמרו הם ביוונית. לאור הניסיון שהחל בסוף ימי הביניים להנגיש ולהעמיד את טקסט הביבליה לכלל המאמינים, הטקסט תורגם לשפות השונות ובגרסאות שונות שלאו דווקא נשארו נאמנים למקור, אלא תורגמו לפי אינטרסים או פירושים שרווחו באותה העת. גרסאות התרגום האירופאיות שונות באופן משמעותי מאלו המזרחיות תורגמו יותר בנאמנות למקור (לפי הכתבים העתיקים ביותר של הביביליה שנמצאו), ובתוך כך גם שונות משמעותית מגרסאות התרגום בעברית, ערבית ופרסית במספר מילים ובפירושי התוכן. בין היתר, המילה כנסייה או נוצרי/נצרות לא מופיעות ולו פעם אחת (אלא רק נצר וצלב) וכן לא "בית הכנסת של השטן" אלא "כנסת השטן"; עם זאת המילה יהודי/יהדות מופיעות 202 כשבגרסות האירופאיות הן מופיעות רק 82 פעמים. דייוויד שטרן טוען כי יוחנן התייחס בזמנו ב"כנסת השטן" לגויים, בעיקר רומאים, שבאותה התקופה התחזו ליהודים וניסו להסיט את היהודים והיהודים-נוצרים מדתם, בעורמת ניכוס הנצרות-יהודית ופירושה. רעיון בית הכנסת של השטן תפס תאוצה רחבה בימי הביניים ואף הובא לידי ביטוי באומנות, כשלקטעים לעיל היה חלק משמעותי ביחסי היהדות נצרות לאורך ההיסטוריה. היהודים בתקופת ימי הביניים הושוו לשטן, תוארו כבעלי קרניים ונתפסו כמכשפים וקוסמים, המומחים באמנויות השחורות של תורת הנסתר. בנוסף תוארו היהודים כבעלי ריח גופרית המקושר לשטן. אם יהודים לא הריחו כגופרית, הנוצרים טענו שנעשה שימוש בדם נוצרים על מנת להיפטר ממנו. בהמשך לכך, נוצרים בימי ביניים האמינו שהיהודים הם אנשים חולניים וחלשים, בעלי מחלות דם שיכולות להתרפא רק באמצעות עירוי דם נוצרי. לפיכך, יהודים מחפשים באופן תמידי אחר דם נוצרי למטרות פולחן או הזדמנויות לנישואי תערובת עם נוצרים טהורים, זאת תוך זיהום השושלות הנוצריות. לקטעים אלו היה חלק גדול בתפיסה הדיכוטומית של הנצרות בין הטוב לרע; שהדרך היחידה להיגאל היא על ידי ישו ואמונה בו; מי שמאמין שהוא יכול להגיע לגאולה בלי האמונה בישו הוא רע ומתנשא; שהיהודים שאינם מאמינים בישו והמערערים את אמונת המאמין הנוצרי בישו, הם בעצם בית הכנסת של השטן; שיש לחשוד באלו הקוראים לעצמם יהודים ולא מקבלים את דבריו של ישו, שכן הם בית הכנסת של השטן ואינם באמת יהודים. לאור חזון יוחנן 10:6 אף נעשה עידוד יתר למשימת המרת היהודים לנצרות, ומכאן הובטח הקונפליקט וההתנגשות התמידית בין ניסיון הנוצרים להמיר את היהודים לדבקותם הדתית של היהודים בדתם - שהבטיחה התנצרות יהודים או העמדת תפיסתם על ידי הנוצרים כ"בית הכנסת של השטן" תוך קידום דעות קדומות מומצאות ועלילות על היהודים. מעכבי גאולה לאור ההתייחסויות ליהודים כביכול בברית החדשה, נעשו פעולות ועידוד יתר בקרב הכנסייה לעידוד נוצרים לפעול להמרת יהודים לנצרות. עם זאת חוסר יכולתם של הנוצרים להצדיק את הנצרות, בשילוב אמונת היהודים בצדקת היהדות, קוממו את הנוצרים שהאמינו כי ביאתו השנייה של ישו מותנית בקבלת כלל היהודים את הנצרות. לפיכך, לאור תפיסת היהודים כחוסמי הגאולה, לאורך הדורות הושקעו מאמצים אדירים לגרום ליהודים לראות, ברצון או בכח, את כביכול האור של הנצרות וזאת כביכול לטובתם - כשהמוני הנוצרים כוונו לפעול להמרת יהודים ורדיפתם מתוך תפיסת הפעולה כבעלת עליונות מוסרית. בין אם דרך עצירת ורדיפת עושי דברו של השטן, ילדי השטן- שהם כביכול היהודים; או בהצדקת הפעולות הלא-מוסריות, רדיפת ורצח היהודים, כמכוונות למטרה סופית מוסרית, והיא הבאת הגאולה. כחלק ממעשים אלו אף הותקנה בשנת 1570 התפילה למען היהודים ביום שישי הטוב, ל"perfidis Judaeis" (שיכול להתפרש כ"בוגדניים" בנוסף ל"לא מאמינים"), שבכוונה מפנים את מבטם מהאמת. כתפילה מיוחדת ביום שישי הטוב, כחלק מהליטורגיה של הכנסייה הקתולית. על יהודים נאסר בשלב מסוים לצאת מהבתים, לפתוח חלון או דלת ביום שישי הטוב. היהודי הנודד שמאל\|ממוזער\|150px\|היהודי הנודד, 1901 בימי הביניים התעוררה אגדת היהודי הנודד; שהייתה והתקבלה כמטפורה ליהודים. ברוב גרסאות האגדה, היהודי הנודד היה סנדלר בשם אחשוורוש. אחשוורוש סירב לאפשר לישו לנוח על כסאו בדרכו לצליבה ולכן ישו הענישו בקללה, שלעולם לא ימות או ימצא מנוחה אלא ינדוד סובל בעולם עד לחזרתו של ישו ביום הדין הסופי. בדרך כלל, המצב הארור הזה מתפרש לאמור שאחשוורוש יכפר על חטאיו בנדידה ממושכת עד שבסופו של דבר ישו יגאל אותו באחרית הימים. הנדודים המתמידים של היהודי מוגברים לאור פחדו מגילוי זהותו האמיתית על ידי הנוצרים, דבר שגורם לו לעבור ממקום למקום ללא הרף ולחוסר יציבות או שגשוג. מפני שישו מתואר בדרך כלל כאוהב וסולח; יצחק-אדרשים מציע הסבר אלטרנטיבי והוא שהיהודי הנודד אינו מייצג חוטא בודד, אלא את כוחות ההתנגדות לישו. סוג של דמות על-אנושית שיש להביס. היהודי הנודד מתואר מרגיש לרוב אשמה גדולה על חטאו, אשמה שהופכת לבלתי נסבלת. לכן, מתוך השתתקות לברוח מעונשו, מנסה לעיתים קרובות להתאבד, אך אינו מצליח משום שהוא לא יכול למות עד לחזרתו של ישו: אם היהודי מנסה להטביע את עצמו, המים מתרחקים ממנו; אם הוא מנסה לקפוץ לתוך הר געש, הר הגעש ירק אותו בחיים. בקרב, איש לא יכול לפגוע בו, וכך הופכים חייו לממושכים ומלאי אומללות. הופעתו של היהודי הנודד לרוב נתפסת כמבשרת רעות, פרעות ואסונות, וכך זכה לאהדה גדולה בקרב המדינות האירופאיות שנהגו לגרש ולשדוד את הקהילות היהודיות שלהם. יצר נקמנות ועניין בהשמדת הנצרות לאורך השנים הוחדר לאוכלוסייה הנוצרית הרעיון כי קיימת איבה יהודית לנצרות, שהתמקדה בטענה כי היהודים שונאים את הנצרות ומנסים להרוס אותה. על היהודים ושקריהם, היא דוגמה הבולטת ביותר לטענה זו. הטענה ממשמיכה עד לימינו, בטענות כי היהודים "שונאים את הנצרות" ו"משתמשים בפורנוגרפיה ככלי חתרן נגדנו". במהלך ימי הביניים ובמיוחד בתקופת המוות השחור הואשמו היהודים, שפחות נפגעו ממחלת אבעבועות שחורות לאור השמירה המסורתית על ההיגיינה והקבורה ביהדות, בהרעלת בארות והפצת מחלות. אף על פי שהאפיפיור קלמנס השישי הוציא בולה אפיפיורית שסתרה את הטיעון כי היהודים היו מעורבים בהפצת המחלה, ההמונים נוצריים שהחזיקו באמונות תפלות האמינו שהמכה הייתה עבודת השטן דרך ילדיו, היהודים. בתקופה זו מכים על חטא נוצרים שכונו מלקים, שהאמינו שהמגפה היא עונש על חטאיהם, החלו לעבור מעיר לעיר תוך הפצת מסר ההכאה על החטא והסתת העם נגד הנבלים האמתיים, היהודים מרעילי הבארות. בתקופה זו קהילות יהודיות רבות, במיוחד בגרמניה, נכחדו. לאורך ימי הביניים ניסו רבים להציג את היהדות כדת שקרית ולא נכונה. כשלרוב דובר על נוצרים ואנשי כמורה שכלל לא היו בקיאים בתנ"ך היהודי או בשפה העברית (שכן ישנם הבדלים מרחיקי לכת בין פשט שפת התנ"ך במקור לעומת התרגומים השונים); היהודים עצמם אינם מכירים בטקסטים שלהם. לכן לשם הסבר סיבת דחייתם של היהודים את ישו, למרות היכרותם עם התנ"ך, נדרשו הנוצרים לפרש את סיבת דחיית היהודים את הנצרות. הסיבה שהעניקו הנוצרים לדבר היה כי היהודים עצמם אינם יודעים לפרש את הספרים שלהם, לאור השפעת ועיוות פירושי הרבנים: פרשני המקרא, התורה שבעל-פה, התלמוד והקבלה, שעיוותו את שיקול דעתו של המאמין היהודי - ולכן אין ברירה אלא לעזור ליהודים בכח או תקיפות להבין את האמת, מתוקף המוסר. בין הטיעונים לשקר היהדות (גם דרך האלימות שכביכול נמצאת בה); בתנ"ך רשום שלמנורה שישה קנים, ועם זאת המנורות שהיהודים יוצרים ומציירים הם עם שבעה או תשעה קנים (כהגדרה: העמוד האמצעי אינו נחשב ונספר כקנה אלא כעמוד. בנוסף, מנורת ששת הקנים מסמלת את מנורת בית המקדש ומנורת שמונת הקנים מסמלת את חנוכה ונס פך השמן). התנגשות והתנגדות נוצרית זו לרעיון ששת הקנים מגיעה מהסתירה שקיימת בחזון יוחנן 3:1 בתיאור ישו כמתהלך בין שבעת הקנים המוזהבים. היהודים כביכול נוטים לאלימות בחג הפסח ופורים וזאת על מנת לזלזל ולנקום בשליטים המדכאים. הדת היהודית מתירה לאנוס תינוקות בנות פחות מ-3 (פירוש לא נכון לכל הפחות, אונס אסור בתכלית האיסור "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה." (דברים פרק כ"ב, פסוקים 24-25.) מדובר על מקרה ספציפי, שאם קרה, התינוקת עדין נחשבת לבתולה (בהתאם לתקופה: על מנת שהדבר לא יפגע בעתידה - זיווג עתידי)). הדת היהודית אכזרית והתירה לקיחת שבוית מלחמה לאישה רק לאחר השפלתה: גזיזת שיערה, ציפורניה וגיורה (ביהדות לקיחת שבויים נחשב כאקט לא אתי- "הסובלים מהמוות הם השורדים לא המתים". לכן כדי לוודא שהאיש שרוצה לקחת את שבוית המלחמה לאשתו באמת אוהב אותה וידאג ויאהב אותה לגם לאחר שישא אותה; מאחר שהיא עברה טראומה חמורה ואין לה איש והיא הולכת לחיות בקרב אלו שייתכן והרגו את כל משפחתה; מורידים ממנה את כל סממני היופי כדי לוודא שהוא אכן אוהב אותה ורוצה בה בשל עצמה ולא בשל יופייה). הדת היהודית מתירה להרוג: בעשרת הדיברות שבתנ"ך מופיע "לא תרצח" ואילו בגרסת הברית הישנה מופיע "לא תהרוג": סיפורי תנ"ך ואף הביבליה בנצרות לרוב הוצגו על ידי הכמורה שלא בהקשרם, ומכאן נוצר הרושם, דרך הסיפורים, שביהדות אם מישהו חוטא, מקובל שהעם מעניש אותו ללא משפט, גם עונש מוות וסקילה (לא כך הדבר: כל מקרה היה מגיע לבית דין אצל הסנהדרין שהיו ממוקמים בכל עיר, כשפסיקה לגזר דין מוות גם היה מאוד נדיר). הדת היהודית גזענית ולא מתירה שתית יין שנמזג בידי לא יהודי (ב-306 לספירה הכנסייה אסרה על אכילה משותפת של נוצרים עם יהודים, מקרי שדידה, נסך לעבודה זרה, ומניעת התבוללות). הדת היהודית גזענית ולא מתירה סעודה משותפת בין יהודיים ללא-יהודים (ב-306 לספירה הכנסייה אסרה על אכילה משותפת של נוצרים עם יהודים, וכן על-מנת למנוע מקרה של עבירה על דיני הכשרות). הדת היהודית גזענית ואקסקלוסיבית ליהודים בלבד, לא-יהודים אינם יכולים להמיר ליהדות (איסור שהחילה הכנסייה על היהודים להמיר נוצריים, וכן על רבנים לסרב 3 פעמים לפני שמסכימים להמיר לא-יהודי ליהדות על-מנת לוודא שכוונותיו ורצונו להמיר ליהדות אמיתיים ומוחלטים). הדת היהודית מתירה לשקר ולהגן על פורעי חוק יהודים - היהדות אוסרת על הסגרת פושעים יהודיים לרשויות החוק (לאורך ההיסטוריה בתי-הדין הנוצרים שנחשבו לעריצים הפלו את היהודים באופן שיטתי, לא התייחסו אליהם כשווים או כאזרחים, כשלרוב פסק-הדין כלל המרה לנצרות או מוות. לאור הסכנה לחייו ורכושו של היהודי גזרו הפוסקים שאין חובה ואף יש איסור למסור מידע על פורע החוק היהודי). היהדות אינה אמונה או דת אלא סט חוקים וטיעונים. מעניין לציין כי חלקים מהטיעונים נגד היהדות יכולים לחול גם על הנצרות. בנוסף לכך שהנצרות עצמה, בתקופות מסוימות, הגבילה את היהודים בעניינים אלו בעצמה. לפי הליגה נגד השמצה רעיונות אלו ממשיכים עד לימינו כשלרוב נעשים "ציטוטים שלא בהקשרם" מהתלמוד והקבלה על מנת לבסס כי קיימת סלידה יהודית נגד הנצרות. כמו טיעונים לכך שהיהדות והיהודים לא רואים בנוצרים כבני אדם, אלא כחיות. הם מוסיפים כי "זה לא אומר שיהודים מבחינה היסטורית לא נשאו איבה כלפי ישו והשליחים או לנצרות בכללותה, לאורך מערכת היחסים בת אלפיים שנה זו. היהדות והנצרות, נפגמו על ידי הפולמוס האנטי-יהודי והרדיפות הנוצריות של יהודים. כמה רבנים גינו בחריפות את הכנסייה, ובמקומות מסוימים יהודים פיתחו ספרות עממית שהשפילה את הנצרות. אך הפולמוס האנטישמי העכשווי אינו מעוניין בלמידה או דיווח על ההתפתחות ההיסטורית של יחסי היהודים-נוצרים. אלא מטרתו להסית לשנאה נגד היהדות והיהודים על ידי הצגתם כקנאים ושונאים." יהודי תלמודי ועיוורון ואטימות יהודית בעת העתיקה ובתחילת ימי הביניים פירשו את סיבת דחייתם של היהודים את הנצרות וישו כמקושרת לקללה אלוהית לעיוורון ועונש נצחי של היהודים על רצח ישו. לאורך ימי הביניים ניסו להסביר את סיבת דחיית היהודים את הנצרות כקשורה לחוסר בקיאות היהודים בטקסטים שלהם עצמם. שכן לתפיסתם כל המעיין בתנ"ך ובפרט בפרקים נב-נג בספר ישעיהו לא יכול לפספס את אמיתות הנצרות ונבואת ישו. ההסבר כלל תפיסה לפיה השפעת ועיוות פירושי הרבנים: פרשני המקרא, התורה שבעל-פה, התלמוד והקבלה, עיוותו את שיקול דעתו של המאמין היהודי - ולכן אין ברירה אלא לעזור ליהודים בכח או תקיפות להבין את האמת, מתוקף המוסר. עם הזמן, לאור כישלון המיסיון לנצר יהודים דרך ההכרה ליהודים את הגרסאות הנוצריות, החלו אנשי דת לפרש באופן אפל יותר את סיבת דבקותם של היהודים ביהדות ולראות ביהודים כדוחים בזדון את הנצרות, וזאת כביכול למרות הבנתם את אמיתות הנצרות הברורה לכל. סיבה אחת שניתנה הייתה שהיהודים רוצים בכוונה להתבדל, על מנת לשלוט בעולם. סיבה שנייה שניתנה הייתה שהיהודים דוחים בזדון את הנצרות על מנת לערער את אמונת הנוצרים. סיבה השלישית הייתה שהרבנים מעוניינים בכח ובהנהגה ולכן מעוורים את יתר קהילותיהם בפירושים רבניים ותלמודיים שאינם קשורים לתנ"ך. לאור זאת נתפסו היהודים כאילו: אינם שמים לב לרמזים בברית הישנה המעידים על כך שהיהדות והברית הישנה אינם אלא בלבד מבשרי הנצרות וישו; או שהם מודעים לכך, שכן זו כביכול האמת והיא ברורה לכל הקורא מהברית הישנה, וממשיכים להכחיש את נכונות הנצרות מתוך כוונות זדון ומטרה להרע בערעור אמונתם של הנוצרים. ומכאן היהודים הם בעצם שליחי השטן שבא לבחון את אמונת הנוצרי. כשאמונת הנוצרי בישו היא הדבר החשוב ביותר נצרות. בתקופה זו המושג יהודי תלמודי או יהודי רבני החל להיות מושג שמיש בפי אנטישמים רבים, על מנת להסביר את הסיבה לחוסר נכונותם של היהודים לקבל את ישו והנצרות, לפי איך שהם רואים אותו כברור ונכון מהתנ"ך. בנוסף הוגדר כמושג שנועד להמציא ולהעליל על קיומה של קבוצה יהודית קנאית ונבדלת, המבקשת לפגוע בנצרות. בתקופה זו התלמוד והקבלה הפכו למשוקצים, ולמילות מפתח בתקיפת היהדות והיהודים. עלילות דם 150px\|ממוזער\|סאגת עינוייו של סימון אונפרדורבן; איור מתוך כרוניקת נירנברג (אינקונבולום), 1493 הירונימוס הגדיר את הטקסים היהודים כ"מזיקים וקטלניים לנוצרים", זאת בהשראת טענותיו של אפיון. לעיתים קרובות היהודים הואשמו בשתית דמם של ילדים נוצרים, במטרה ללעוג כביכול על אלו השולטים בהם. נקודות הזמן שבחרו להעליל עלילות אלו על היהודים היו פסח ופורים. לרוב הנוצרים באותה התקופה האמינו וטענו כי הנצרות מבטאת בסמליות עדינה ומוסרית את הדברים שהיהודית עושה ומצווה עליהם - היהדות אכזרית ואלימה ואילו הנצרות טובה והומנית. ומכאן היהודים מקריבים בפסח קורבן אדם, כקרבן האדם של ישו בנצרות, וממשיכים בכך עד היום. שכן לאור זאת שהיהודים אינם מכירים בקורבנו הסופי של ישו ולוודאי נדרשים לקורבן אדם טהור, כפי שכביכול היה בתקופה שקדמה לנצרות; הנוצרי הטהור שנגאל על ידי ישו מהווה קורבן מתאים. דרך עלילות אלו הרחיקו אנשי הכנסייה את הנוצרים מהיהודים ומרעיונות התאולוגיה היהודית. תוך החדרת דעות קדומות לשם הבטחת חוסנו של המאמין הנוצרי, בהתבסס על שקרים, מול הטיעונים התאולוגים היהודים. עלילות אלו גם ביססו ביתר שאת את הנצרות, שכן ההוכחה לאמיתות הנצרות היא שאפילו היהודים מכירים בטוהר הנצרות; שכן בחגם הם נדרשים לקורבן טהור לצורך פולחנם, והנה הם בוחרים בנוצרי טהור שנגאל על ידי ישו. בנוסף חיזקו הנוצרים דרך עלילות אלו את ההומניות של הנצרות שרק מבטאת בסמליות את קורבן הפסח, הכביכול מכפר; קורבנו של ישו, בחג הפסחא ובמיסה שמסמל את הקורבן שהקריב ישו במותו על-מנת לטהר את בני האדם מחטאיהם. זאת בלי הכרה בכך שהיהדות אינה מתירה רצח ושתית דם או בני-אדם, שנמנים בין המאכלים הלא כשרים בנוסף לכן שחל איסור על הקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש. יש גם מקורות למיתוס דימוי הגבר היהודי כאישה מימי הביניים שלפיו הוטל על היהודים עונש בשל שפיכת דמו של ישו בעת הצליבה וכי בכל חודש מדמם הגבר היהודי מאיבר המין שלו, וכדי לנסות לרצות את האל על הריגת ישו מנסים היהודים להקריב לו דם של ילדים נוצרים "תמימים וטהורים" אותם חטפו ורצחו כדי להסיר מעצמם את העונש. בפורים נושא רצח הילדים הנוצרים על ידי היהודים סבב סביב הטיעון שפורים מסמל את העמידה של היהודים נגד מדכאיהם ונקמתם בהם. שכן כביכול במגילת אסתר היהודים במקום להפוך לקורבן ולהיטבח קמו וטבחו במקום, ולכן בכל פורים היהודים כביכול רוצחים נוצרים. באופן אירוני דווקא בפורים שאמור לסמל את השתלבותם של היהודים בעמים בהם הם חיים דרך שליחת משלוח מנות והשתתפות במנהגי המקום - פסטיבלים. זאת בלי הכרה בכך ששוב היהדות אינה מתירה רצח, ובנוסף לכך שהיהודים בסיפור המגילה בפרס לא הרגו אנשים ללא הבחנה, אלא את הזוממים (המן ומשפחתו) ואת אלו שהעידו על כך שהם עומדים להרוג יהודים ביום המיועד. בנוסף לכך שגם רבים מהיהודים נהרגו בלחימות וכן נטבחו טרם תחילת הלחימות. חילול המארח - שחזור רצח ישו ודקירת לחם הקודש 200px\|ממוזער\|יהודים דוקרים את לחם הקודש והאחרון מדמם יהודים לאורך ההיסטוריה הואשמו בחילול לחם הקודש, בו נעשה שימוש בזמן המיסה, ובכך בזלזול ושחזור רצח ישו. המעשה נחשב לחילול קודש חמור בנצרות ועונשו נידוי, שכן זהו גופו של ישו; "גוף, דם, נשמה ואלוהות". לרוב תואר הלחם כמדמם דם לאחר דקירה על ידי היהודים. קנונית השתלטות על העולם ממוזער\|150px\|היהודי אוחז בעולם הכתב העברי נע מימין לשמאל, וכאן מתבטאת כביכול שאיפתם של היהודים להשתלט על העולם מהמזרח למערב. בתקופת מסעות הצלב בימי הביניים עלה סוג חדש של גישה אנטי-יהודית. בשנת 1096 התבצע טבח ביהודי עמק נהר הריין בידי צלבנים. המנטליות העממית יחד על הכמורה הנבערת הולידו תאולוגיה חדשה לפיה היהודי הוא בעל בריתו של השטן ומטרתו להשמיד את עולם הנצרות. תאולוגיה גסה זו חיזקה את רעיון עלילות הדם והפוגרומים. שיתוף פעולה עם המוסלמים עד 1120 לספירה בערך ועד להוצאת הבולה האפיפיורית "בעניין היהודים" הוותיקן העמיד, ראה והזכיר את היהודים באותה הנשימה עם המוסלמים. היהודים גם הואשמו בשיתוף פעולה עם המוסלמים, כמו בצרות הנוצרים עם המוסלמים; הועלו טיעונים על כך שהיהודים עמדו מאחורי מלחמות האסלאם ותקיפותיהם את המדינות הנוצריות. כשייעודן להשמיד את הנוצרים והנצרות, כלומר את כוחות האור, ולנקום בנוצרים על שעשו ליהודים. הרעיון היה כי בתקופה זו התקיים מקרה אסתר המחודש. כפי שאסתר השתמשה כביכול באחשוורוש ובפרס על-מנת לאפשר ליהודים לנקום בקמים עליהם, כך ח'דיג'ה אשתו הראשונה של מוחמד, שכביכול הייתה יהודיה, השתמשה במוחמד ובמוסלמים. אף על פי שדובר במאות שנים שלאחר מותו של מוחמד, בנוסף לכך שהוא החל בכיבושים רק לאחר מותה של ח'דיג'ה. בנוסף, הכמורה הלהיטה את רעיון הקשר והנאמנות היהודי-אסלאמי בהצגתה את מקרה היהודים תושבי ירושלים שנלחמו שכם אחד עם שכניהם המוסלמים נגד הנוצרים בלהגן על העיר במהלך מסעות הצלב הראשונים. מאוחר יותר הואשמו היהודים גם בשיתוף פעולה עם המוסלמים נגד הנוצרים, כדוגמת מקרה בהלת המצורעים. כמו גם הצגת גולי ספרד שהשתלבו בחברה ובצבא המוסלמי, ואף נלחמו נגד הנוצרים בשיתוף עם המוסלמים כשודדי ים. חזונות אפוקליפטיים שמאל\|ממוזער\|150px\|ישו המלך ביום הדין, על תקרת הבפטיסטריום של פירנצה, מעשה ידי קופו די מרקוולדו ממוזער\|150px\|היהודי רוצה לבלוע את העולם לפי המסורת הנוצרית יום הדין יגיע כאשר היהודים ישובו לארצם, אז יופיע האנטיכריסט, שיהיה מבני ישראל. עד תחילת המאה ה-20 רוב הנוצרים האירופאים (בעיקר הקתולים) האמינו כי האנטיכריסט יהיה יהודי שיוביל את היהודים, במלחמתם נגד הנוצרים, אז תתחיל מלחמה גדולה באירופה שבה רוב היהודים ימותו - ומכאן כל היהודים רעים כי הם בעצם יצדדו באנטיכריסט. בסוף המלחמה, ישו יקום לתחייה, יקים את בית המקדש השלישי, ישפוט את העולם כשהטובים יעלו לגן עדן והרעים יישארו בעולם הזה. לאורך השנים היו סברות שונות בנוגע למתי יתקיים יום הדין כאשר רבים מהנוצרים ניסו לדחות את הקץ והאמינו כי ימיהם הן ימי מלחמת גוג ומגוג, כדוגמת: המרד הגדול, מסעי הצלב, מלחמת העולם השנייה. לפי חזון דניאל דווקא היהודים יהיו בצד של המשיח, כאשר העמים האירופאים לא יכנסו ויתערבו במלחמת יום הדין ועל כן ייענשו בסופו של דבר. כמו כן יום הדין לא יביא לקץ העולם אלא לשלום ואחווה בין כל העמים, כאשר התרבויות והדתות השונות ישמרו ויחיו בהרמוניה אחת עם השנייה. חזון דניאל גם מציין כי בעת הזו כל עמי העולם יכבדו ויבקשו את הנהגת היהודים כאשר בית המקדש השלישי יהפוך למרכז דת ומשפט עולמי. רעיון זה שמובנה בדת הנוצרית כחלק מהברית הישנה, יצר אנטגוניזם נוצרי כלפי היהודים שכביכול חושבים שהם עתידים לשלוט בהם ובעולם, כחלק מייעודם כ"עם הנבחר" והביא לשנאה גבוה של הנוצרים כלפי היהודים. שתי הנבואות האפוקליפטיות העיקריות הן חזון דניאל ביהדות וחזון יוחנן בנצרות. שתיהן נכתבו בעתות שפל ליהודים ולנוצרים. רבים מהחוקרים טוענים כי מטרת הנבואות האפוקליפטיות היא לשמש כמקור לעידוד ותקווה לעתיד לבוא וכי אינן באות לנבא את העתיד לבוא (יש גם הגורסים כי הם נכתבו בהשראת הדת והרעיונות הזורואסטרים מממלכת פרס העתיקה שהשפיעו על היהדות והנצרות באותה התקופה). תאולוגים וחלק מהפרשנים טוענים כי מטרת רעיון יום הדין וביאת המשיח הוא פסיכולוגי - על מנת שאנשים יצפו למשפט בכל עת ובכך יתנהגו באופן הטוב ביותר שביכולתם, וזאת מתוך חשש למשפט אלוהי. חמדנות יהודית שמאל\|ממוזער\|250px\|דימוי היהודי עם שק כסף ביד. העיר העתיקה של ורשה, פולין, 2006. בימי הביניים המוקדמים רבים היו היהודים שעבדו כסוחרים; מקצוע שנתפס על ידי הנוצרים (בהשפעה רומית) כמקצוע בזוי, לאור הצורך שבנדידה מתמדת וחוסר השתקעות. עם המעבר הגדול לערים, התגבשו גילדות מקצועיות של סוחרים נוצריים, אליהן לא יכלו היהודים להצטרף וזאת לאור החובה שבלהישבע את שבועת הנוצרים לצורך ההצטרפות. כתוצאה מכך היהודים נדחקו ממקצועות המסחר וכן מהעבודות היצרניות לשדה מחיה יחיד והוא הלוואה בריבית. הלוואות אלו יצרו יחסי מלווה לווה, שהפכו את היחס ההיררכי הרצוי בין היהודי והנוצרי והזינו את שנאת ההמון והבורגנות נגד היהודים, כמו הזינו את השנאה החברתית והדתית. תחושות אלו התחזקו במהלך המאה ה-12 בה הכנסייה יצאה נגד נגע ההלוואה בריבית תוך שילוב אלמנטים כלכליים ודתיים, ופגיעה בפרנסת היהודים. במאה ה-13 התחילה הכנסייה להדגיש את "דוקטרינת השעבוד הנצחי" של היהודים ודרשה מהמלכים והשליטים לאסור על היהודים לעסוק בהלוואה בריבית ולבודד אותם מהנתינים הנוצרים. זאת כחלק ממאבק הכוחות בין הכנסייה לשלטון החילוני הנפרד, הכנסייה זכתה להצלחה מעל למצופה. העיסוק הכפוי של היהודים במקצועות החלפנות והמסחר הביא להאשמת היהודים באי-עיסוק מכוון במקצועות יצרניים, תוך העדפה לחיות ולנצל את הנוצרים. העת החדשה עם עליית השלטון האבסולוטי ועידן הנאורות המשיכה הכנסייה למנוע את מגע בין נוצרים ליהודים. בתקופה זו הכנסייה המשיכה להדגיש את הבידול והשוני הדתי והתרבותי שבין היהודים לנוצרים, אף על פי שהגישה המדינית הייתה כי מעמד אזרחי ושוויון זכויות לא צריכים להיות תלויים בהשתייכות דתית. בעקבות עבודה המבוססת על ארכיון הוותיקן, ההיסטוריון דוד קרצר, טען בספרו האפיפיורים נגד היהודים כי לאורך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הכנסייה דבקה בהבחנה בין "אנטישמיות טובה" ו- "אנטישמיות רעה". כאשר הסוג "הרע" טיפח את שנאת היהודים בשל מוצאם וגזעם, דבר שנחשב בלתי-נוצרי; וסוג "הטוב" שהיה ביקורת קונספירטיבית כלפי היהודים, שלכאורה תכננו לשלוט בעיתונים, בבנקים, ובמוסדות אחרים וזאת על-מנת להתעשר וכדומה. בישופים קתולים רבים כתבו מאמרים המבקרים את יהודים מטעמים אלו, וכאשר הואשמו בקידום שנאת יהודים, הם היו מזכירים לאנשים שהם גינו את הסוג "הרע" של האנטישמיות. מרטין לותר והפרוטסטנטיות לפי מרטין לותר "איזה נזק יכול להביא אדם אם יספר שקר טוב וחזק, למען הטוב והכנסייה הנוצרית... שקר שימושי, שקר מועיל, שקרים שכאלו לא יהיו נגד אלוהים; הוא יקבל אותם." גישתו של לותר כלפי היהודים השתנתה במהלך חייו. בשלב מוקדם בקריירה שלו, עד לשנת 1536, הביע חשש לגורל יהודי אירופה והיה נלהב מאפשרות המרתם לנצרות, באמצעות רפורמות דתיות שינגישו את המידע לכל ויכירו במוצאו היהודי של ישו. בהמשך דרכו ובספרו "על היהודים ושקריהם", לותר גינה את היהודים וקרא לרדיפתם, גירושם ואף להשמדתם; זאת בשם המוסר וכביכול על מנת להציל את נפשם, תוך ציון כי "אנו אשמים שאיננו טובחים אותם". עוד כתב לותר כי היהודים הם: "אנשים זונים ולא אנשי האלוהים", היהודים מלאים ב"צואתו של השטן... שהם מתפלשים בו כחזירים", בית הכנסת היה ל"כלה טמאה, כן, פרוצה חסרת תקנה וזונה רעה...". עוד לותר כינה את הנביא ירמיהו ככופר ואת ההיסטוריה היהודית כ"מוכלת בכפירה הרבה", את התפילה היהודית קטרג כ"חילול קודש" ושקר. את היהודים כעיוורים רוחניים וכ"בוודאי אחוזים בידי שדים", ושיבח את הלוגוס ישו על שטאטא את הכפירה היהודית וממשיך לעשות זאת. לותר בספרו "על היהודים ושקריהם" קרא למספר צעדים נגד היהודים: החרבת ושריפת בתי-הכנסת ובתי-הספר, תוך הרחקת הציבור הנוצרי מהם. למנוע מיהודים להתגורר בסמוך לנוצרים. להשמיד את ספרי התפילה והדת היהודים. לאסור על רבנים להטיף ולשאת דרשות. לבטל כל הגנה משפטית על יהודים- ולא לאפשר הגנה בדרכים ליהודים. איסור על הלוואה בריבית. החרמת כסף וזהב היהודים, שיוחזר עד שיווכח שהאחרונים באמת המירו לנצרות. גיוס כל יהודי צעיר, שכונו כ"תולעים רעילים ומרעילים", לעבודות כפייה ולתת להם להרוויח את לחמם בזיעת אפם. קיום גירוש תמידי של יהודים. הריסת בתי היהודים. איסור על כל ביטוי של טוב או חמלה ליהודים. מספר חודשים מאוחר יותר פרסם לותר את הספר Vom Schem Hamphoras בו השווה את היהודים לשטן וטען כי היהודים כבר אינם העם הנבחר, אבל "אנשיו של השטן", וכתב: "כאן בויטנברג, בכנסייה הקהילתית שלנו, קיימת חזירה שנחצבה באבן ומתחתיה שוכב חזיר צעיר ויהודים שמוצצים; מאחורי החזירה עומד רב, שמרים לחזירה את רגל ימין, המורם מאחורי החזירה, מתכופף ומתבונן במאמץ רב בתלמוד שמתחת לחזירה, כאילו הוא מעוניין לקרוא ולראות משהו מאוד קשה או יוצא מהכלל; אין ספק שהם צברו את החוסר ידיעה (Shem Hamphoras) מהמקום הזה." בשנת 1546, מספר חודשים לפני מותו, הטיף לותר את הדרשה אזהרה נגד היהודים. בדרשה זו מביע לותר את דאגתו מפני כך שהדם היהודי יפסיק להיות מדולל וטמא. הוא טען כי היהודים כולם מחללים ומקללים את שמו של ישו, אלוהי הנוצרים; ולכן אין לנוצרים לאפשר זאת, כי אז הם שותפים בחטא. לותר מבטא את הצורך להמיר את היהודים לנצרות ואחרת היהודים מגזימים ויש לגרשם. שכן היהודים הם אויבי הציבור הנוצרי, ואינם חדלים מלחלל את ישו, תוך כינוי מריה הבתולה כזונה, ישו כממזר, ולנוצרים "עגלי ארוחה"; וכי אילו ניתנה ליהודים האפשרות היו הורגים את כל הנוצרים בשמחה. עוד טען לותר כי יהודים הורגים לעיתים קרובות נוצרים רבים - במיוחד רופאים יהודים, ובמקרים בהם יוצא ורופא יהודי עוזר לרפא - השטן עוזר לסיים את המלאכה. הוא קורא להתרחק מהיהודים בטענה כי ליהודים יש דרכים להרעיל כך שהרעל ישפיע רק אחרי שעה, חודש, שנה, עשר או עשרים שנה מאוחר יותר. לכן יש להתרחק מהיהודים, כפי שמתרחקים ממחללי קודש נתעבים. לותר מצווה להתפלל למען היהודים ולהראות להם אהבה נוצרית על מנת שיתנצרו; ויהודי שלא יתנצר לאור זאת, הוא לוודאי יהודי זדוני שלא יפסיק לחלל את ישו ולרוקן אמונית נוצרים ואם יוכל יהרוג נוצרים. לותר מסכם כי אין לסבול או לקיים חברות מול יהודים עקשנים, המשמיצים ומחללים את ישו, שכן בחברתם הדבר מביא להרהורים אמוניים, שהוא החטא הגדול ביותר בנצרות. שכן אמונת הנוצרי בישו היא הדבר החשוב ביותר למאמין הנוצרי ובלעדיו הנוצרי אינו נכנס לגן עדן. לכן, למען ישו, מצווה לותר לברוח מקשיים אמוניים שמעמידים היהודים, כמו שבורחים מהשטן ומחטא, או כל חוסר מזל אחר שמייסר; שכן כל עוד העולם עומד, ישו הוא המגן היחיד של הנוצרי מפני הגיהנום, במשפט בפני האב. לותר מבקש מאנשי הכנסייה שלא לערב עצמם בחטאיהם של אחרים ולקבל את היהודים רק אם יתנצרו ואז יסלחו; ואם לא אין לאפשר להם להתקיים בחברה הנוצרית. היסטוריונים שונים טוענים כי כתביו של לותר תרמו רבות להתפתחות האנטישמיות בגרמניה, ואף סיפקו בסיס אידיאלי להתקפות המפלגה הנאצית על היהודים, תוך סיפוק גורם מקל על אימוץ האידאולוגיה הנאצית בחברה הנוצרית. שחצנות, הסתרת מידע ושקרים יהודיים עד לרפורמה שהחילה ועידת טרנטו (1563-1545) ביחס להשכלתם של הכמרים; בעקבות התפשטות הפרוטסטנטיות ברחבי אירופה שכללה יצירת מערכת הכשרת כמרים מובנית במטרה להעלות את רמתם האינטלקטואלית והמוסרית; רמת השכלתם הדתית של הכמרים עד אז לא הייתה כה טובה. כך לרוב הכמורה לא יכלה לעמוד, לענות ולדרוש לציבור ובמקום הסיתו את הקהל נגד היהודים. הטיעונים המרכזיים היו שהיהודים יודעים יותר מהכמרים והכנסייה על יסודות האמונה (שכן התאולוגיה הנוצרית מסתמכת על התאולוגיה היהדות ובנויה עליה מבחינה תאולוגית) ואלו אינם מוכנים לחלוק מידע זה ולכן אין להאשים את הכמרים והכנסייה בחוסר הכשרתם, אלא את היהודים שאינם מוכנים לחלוק את המידע. בנוסף על-מנת שהנוצרים מחפשי התשובות שינסו אצל היהודים לא יתחברו ליהדות וימירו מהנצרות, טענו הכמרים שהיהודים שחצנים ושאין לסמוך עליהם שכן היהודים משקרים, זוהי דרכם והיא מותרת מתוקף דתם. כהוכחה הסתמכו על תפילת כל נדרי והכפרות שאומרים היהודים ביום כיפור שכביכול מתירה את הנדרים שננדרו במהלך השנה, וכביכול מכפרת על כל החטאים שהאדם עשה (כשלמעשה כל נדרי וכפרות מכפרים רק על עבירות שבין אדם למקום, ולא בין אדם לחברו ומהווים רק עניין סמלי של כפרה. כשבנצרות הקתולית קיים שטר מחילה והוידוי שלמעשה מכפר על הכל. ובנצרות הפרוטסטנטית כלל אין צורך בבקשת כפרה שכן מעצם ההכרה והאמונה בישו כל החטאים נסלחים). רעיון יום כיפור, כפרות והחזרה בתשובה עוררו אנטגוניזם ושנאה כלפי היהודים מסיבה נוספת והיא שלפי הנצרות אין מחילה וגאולה ללא ההכרה בישו ובנצרות. לכן הרעיון שהיהודים מאמינים שבדרכים אלו העוונות, ובכללם עוון רצח ישו ודחייתו נסלחים הייתה בלתי מתקבלת ויותר מכך בלתי נסבלת על ידי הנוצרים ששמעו על מסורות אלו. שכן לפי תאולוגית החילופין לעד נידונו היהודים לשאת בעוונם ולחיות תחת משקל חטאם. בשיטות אלו ועוד מנעו הכמרים כל אפשרות לשיח כנה בין הנוצרים ליהודים ובעצם יצרו חוסר אמון כמו מצב בו הנוצרים סלדו מהיהודים על כך שלא חלקו עמם את חוכמתם ובקיאותם בדת, וכן סלדו מהיהודים כשדיברו ושיתפו מידע מתוך מחשבה שבדיבורם, הכביכול חכם, הם מתנשאים ומשתחצנים. בנוסף לכך שהם לא האמינו למילה שיצאה מפי היהודים שכן האחרונים כביכול מערימים ומסתירים את האמת בשקריהם. שכן, כביכול, בלתי אפשרי שיהודי יאמר את האמת, שכן היהודי קנאי לתורתו ולא רוצה לחלוק אותה על-מנת שרק הוא ילך בדרך האמת ולא אחרים, ויזכה לשכר גבוהה יותר דרך קיומן בעולם הבא. יש להדגיש כי רוב, אם לא כל, הרעיונות האנטי-יהודים נבנו סביב הטיעונים היהודים האפשריים שיכולים לעלות בשיח הדתי תאולוגי שבין הנצרות ליהדות. במצב שכזה, במקרה בו ייווצר שיח בין דתי, הנוצרי יסיק בראשו, תוך כדי השיח, מסקנות לשלילת טיעוני היהודים, באמצעות ההכפשות והטיעונים השקריים ששמע של היהודים דרך הכמורה. כמו האמונה שאם היהודים אמורים אחרת ממה ששמע זה לוודאי שקר, ולא יעלה על דעתו לשאול או להציג את הדברים בפני היהודי. הנצרות רואה ביהדות כדת שבטלה מן העולם וכראשי הכנסייה הראשונים כמניחי אבני היסוד של הכנסייה תחת הפירושים הנכונים "היחידים" של התנ"ך. לכן לא ברור למה הרעיונות והפירושים היהודים נתפסים כמוסתרים ומוחבאים בכוונת זדון, אם בין כה וכו הם נתפסים כלא רלוונטיים ולא נכונים. קריפטו יהודים לאור התפשטות סיפורי האנוסים, אנשים שהוכרחו להמיר לנצרות בבעל כורחם, נטען כי היהודים משקרים ומתחזים לנוצרים על-מנת לקדם את ענייניהם בתרבות ובדת הנוצרית. לאחר שמשימתם נשלמת הם חוזרים לחיק היהדות, כשהדבר המאפשר להם דרך תפילת כל נדרי. בתרבות הבידור במהלך ימי הביניים והעת החדשה חדרה האנטישמיות לליבה של התרבות האירופאית, בין אם באומנות, בספרות או בשירה. "הסוחר מוונציה" של שייקספיר, נחשב לאחת מהקומדיות רומנטיות הגדולות של כל זמנים. באומנות היהודי הנודד, חזירת יהודים והיהדות המושפלת זכו לתפוס מקום נרחב. בספרות יצירות שהפכו לקלאסיקות כמו יצירותיהם של האחים גרים ושייקספיר העלו עלילות דם וסטיגמטו את היהודים כחמדנים ועקשנים המעוניינים לענות את הנוצרים. בספרות על היהודים ושקריהם של מרטין לותר. היהדות - המגולה של יוהאן אנדריאס אייזנמנגר סיפורי קנטרברי סיפורה של אם המנזר היהודי הנודד הסוחר מוונציה של ויליאם שייקספיר - בסיפור זה הנבל שיילוק, מלווה בריבית יהודי, מנסה לקחת מהלווה הנוצרי ליטרת דם ולהרגו, על זאת שלא הצליח להחזיר לו את ההלוואה בזמן. זאת בין היתר לאור מרירותו על כך שביתו עזבה וברחה מהבית עם נוצרי צעיר. בסופו של המחזה, לאחר ששיילוק מואשם בבית הדין, שהוא זימן, בניסיון רצח של אזרח איטלקי, כופים עליו התנצרות ולועגים לו ברחובות לאחר שביתו בורחת עם נוצרי. היהודי בקוצים של האחים גרים אוליבר טוויסט של צ'ארלס דיקנס רשימות מבית המוות של פיודור דוסטויבסקי מסע אל קצה הלילה של לואי פרדינאן סלין קאנטו 28 של עזרא פאונד עידן הנאורות ארתור הרצברג טוען כי "האנטישמיות המודרנית, החילונית, התגבשה לא כתגובה להשכלה ולמהפכה, אלא בתוך ההשכלה והמהפכה עצמן". בעידן הנאורות, החל מהמאה השמונה עשרה, ההתקפה העיקרית על היהדות כבר לא הגיעו בעיקר מהכנסייה. התוקפים החדשים היו הפילוסופים והאינטליגנציה, מימין ומשמאל, שהאשימו את היהדות בהיותו מקור כל מה שלא-אהבו בנצרות. בתקופה זו היהודים בוקרו על בדלנותם, קנאותם ודבקותם הדתית. עמנואל קאנט, החשוב בהוגי הדעות בעידן הנאורות, אף ביקש מהיהודים להתנצר וללמוד את האוונגליון כדי להביא ל"המתת החסד של היהדות". במאה העוקבת ההתקפות העיקריות נגד היהדות נעשו על ידי גזענים שקראו ליהדות דת נחותה של גזע נחות ועל ידי מספר מהפכנים סוציאליסטים שטענו כי היהדות היא מקור מטפח לקפיטליזם. שארל פורייה טען כי היהודים הם אומת רמאים וגזלנים; קרל מרקס טען כי הם חמדנים ונצלנים; ופייר ז'וזף פרודון, טען כי "היהודי הוא אויבו של המין האנושי, ויש לשלוח אותו חזרה לאסיה או להשמיד אותו". במאה העשרים שואה והכחשת שואה אחת הטענות המועלות נגד הכנסייה הקתולית היא שלא השמיעה קולה באופן פומבי נגד השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה. האפיפיור פיוס השנים עשר נמנע מלגנות את גרמניה הנאצית בעת המלחמה, למרות בקשות חוזרות מצד מנהיגי מדינות המערב ומנהיגים יהודים שונים. במקום, חתר לאחד את המערב עם גרמניה הנאצית, למאבק משותף נגד ברית המועצות הקומוניסטית והאתאיסטית. מספר כנסיות ומנזרים פעלו באופן אינדיבידואלי וחשאי בהענקת מסתור ליהודים והיו גם אחרים ששיתפו פעולה עם הנאצים ואף עודדו את ההמונים בשנאתם. במחצית השנייה של המאה העשרים, לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, היה נראה כי ההתקפות נגד היהדות דעכו. הרעיון כי יש מידת צדק בכל אחד מהדתות והפילוסופיות החילוניות בקרב מאמיניו זכה לקבלה רחבה. אולם אז עלה רעיון הכחשת השואה שזכה לתפוצה רחבה, לא רק בקרב הנאו-נאצים המבקשים להראות את קודמיהם באור חיובי יותר, אלא גם בקרב אקדמאים, המציגים את הרעיון הגזמת השואה לצורך הצגת עמדה אובייקטיבית כביכול, ומציגים כתבי הכחשת שואה ביבליוגרפיה ובהערות שוליים. עדויות מסוימות אחרונות מעידות על כך שמכחיש השואה הראשון היה אלכסנדר רטקליף הסקוטי. שהיה מנהיג הליגה הפרוטסטנטית הסקוטית ואחר כך הבריטית, שנבחר בשנת 1933 כחבר מועצת העיר גלאזגו כשקידם קמפיין אנטי-קתולי. במהלך שירותו פרסם במגזין וואנגורד בין השנים 1945–1946 כי השואה היא המצאה יהודית. ההצהרה הסתמכה על חוברת קודמת שהוציא בשם "האמת על היהודים", שם הוא טען כי בריטניה זקוקה לאדם כהיטלר לאור השליטה היהודית על הממשל הבריטי, וכי סרטי השואה אינם אלא הפקה שזויפה בבתי קולנוע יהודים. ניסיונות פיוס התפיסה שאין ישועה מלבד דרך הנצרות הייתה ליבת הכנסייה הנוצרית עד 1965, עת בה הוחלט בועידת הוותיקן השנייה על יחס יותר סובלני כלפי הדתות האחרות. השיא היה ב-1986, כאשר האפיפיור יוחנן פאולוס השני הכריז מעל במת בית הכנסת היהודי ברומא: "אתם האח הבכור". מאז עמדתה הרשמית של הכנסייה הקתולית היא שהיהודים זכו לגאולה על שפיכת דמו של ישו, דרך הכרזתם בפני פונטיוס פילאטוס כי דמו של ישו יהיה עליהם ועל בניהם (הבשורה על-פי מתי; 27:25). זאת גם ללא האמונה בישו, שכן דמו של ישו יכול רק לכפר ולא לפגוע. בשנת 2000 כחלק ממערך הפיוס בין היהדות לנצרות קבוצה של יותר מ-170 מלומדים ומנהיגים יהודים פרסמו הצהרה הקוראת ליהודים "לוותר על הפחד וחוסר האמון כלפי הנצרות ולהכיר במאמצי כנסייה, בעשורים שחלפו מאז השואה, לתיקון הוראת הנצרות נגד היהדות." קבוצה זו הצהירה במסמך שהוציאה תחת הכותרת "דברו אמת" כי השואה לא הייתה תוצאה מוזמנת מהנצרות. בעקבות הדברים נעשו מאמצים באוניברסיטאות השונות, ובכלל זה באוניברסיטת נוטרדאם, לצמצם את החשיבה האנטי-יהודית בקרב הסטודנטים לתאולוגיה הנוצריות. תוך קידום שבירת דעות קדומות בשני הצדדים. שרידי אנטישמיות נוצרית קלאסית לפי מנפרד גרסטנפלד שרידים רבים מהאנטישמיות הנוצרית הקלאסית נותרו, כשמתווספים אליה אלמנטים חדשים, ואלו באים לידי ביטוי בעיתונאות, באיורים ובמדיה העכשווית באירופה. אירופאים רבים עודם מאמינים כי היהודים אשמים ברצח ישו וכי הם משתמשים בדם נוצרים בפסח. תוך המשך קיום מסורת "שריפת היהודי" לטקס חג הפסחא. רעיון ההיהודים כבית הכנסת של השטן הוביל לפיתוח תאוריות שונות לגבי כך שהיהודים המודרניים אינם באמת יהודים - אלא האדומים, עם בעל קונוטציה שלילית בתנ"ך שמקושר באויב שיש להילחם בו באחרית הימים, או הכוזרים, גם כן עם בעל קונוטציות תנ"כיות שליליות. היו אף כאלו שהאמינו שהגרמנים בתקופת מלחמת העולם השנייה היו למעשה היהודים האמתיים והיהודים שנרצחו היו למעשה יהודים מתחזים. כיום עודם קיימים זרמים שונים בנצרות שעדין מחזיקות באמונות והתפיסות העתיקות על היהודים והיהדות מתוך התנגדותם לעמדות הוותיקן. תוך אמונה בתפיסות האנטישמיות המסורתיות ותפיסתם כאמת או אי הבנת רקעם. זאת לרוב תוך חוסר בקיאות בנצרות עצמה, כמו במיוחד ביהדות, העברית ובתנ"ך היהודי. כשרובם אינם מודעים לכך שתפיסות אלו אנטישמיות, לא נכונות, אינן מבוססות על האמת, וכוונו מטעמים פוליטיים. מדינת ישראל האנטישמיות החדשה האנטישמיות החדשה מציגה את ישראל כמדינה שלילית מיסודה, לעומת כל האחרים, ולכן אין לה זכות קיום. לעומת האנטישמיות המסורתית שביקשה למנוע מהיהודים חיי חברה ככל האחרים, האנטישמיות החדשה מבקשת למנוע מהעם היהודי לחיות כחבר שווה בחבר העמים. פר אולמארק טען כי האנטי-ציונים מקבלים את זכותם של עמים אחרים להגנה ומימוש רגשות לאומיים, אך כי הם שוללים את אותה הזכות מהעם היהודי. לפיכך, הם אינם שופטים את ישראל באותם הערכים המשמשים לשיפוט מדינות אחרות וזה נחשב כאנטישמיות. העוינות הנוצרית המסורתית ליהודים הומרה בהדרגה להתנגדות הממסדים הנוצרים ללאומיות היהודית בארץ-ישראל. לאחר הקמתה של מדינת ישראל תאולוגיית החילופין הפכה לבלתי-רלוונטית ויצרה ואקום תאולוגי עמוק בנצרות, שכן היהודי יועד לעד להשפלה ואילו הנה יש להם מדינה. הפרוטסטנטים העניקו לדבר פרשנות דתית והיא התקרבות ימי חזרתו של ישו; הקתולים דחו רעיון זה. הוותיקן, ה-WCC וה-NECC, מסיבות פוליטיות-פרגמטיות (להגנה על אתרי המורשת הנוצרים. שעתיד רובן, לפי הצהרות בינלאומיות מסוימות, לעבור לידי הריבונות הפלסטינית.) העניקו למדינת ישראל "יחס עוין ומנוכר כבר מראשיתה". ביוני 1967, במסמך שיועד ל-NECC, פרסמו "קבוצת תאולוגים מזרח-תיכוניים" מסמך לשלילת האנטישמיות. בתוכנו טענו כי סיבת שלילת נוצריי המזרח את היהדות והיהודים היא אי הבחנתם בין העם היהודי למדינת ישראל ובין היהדות לציונות. ואילו הגורם המרכזי לטעותה של נצרות המערב בתמיכתה הבלתי-מסויגת במדינת ישראל היא רגשות האשם כלפי היהודים. הפתרון לבעיה שהציעו היה "להביא לידי הפרדה מושגית ומעשית בין היהדות לציונות בתודעה הנוצרית המזרחית והמערבית." כלומר יש להגדיר את היהדות כנטול כל סממן לאומי או זיקה לארץ ישראל, זאת תוך הדגשת החובה שבמאבק בציונות. מאוחר יותר התפיסה הרווחת בקרב הקתולים הייתה כי מדינת ישראל היא דבר חולף שכנראה נוצר באופן זמני לאור האנטישמיות, וכשהאנטישמיות תיעלם כך גם יקרה עם הדחף הלאומי היהודי. בנוסף נתפסה זהותה היהודית של ישראל כבעיית המזרח התיכון, ומכשתיעלם הזהות היהודית של מדינת ישראל תיווצר מציאות צודקת באזור. שימוש בשואה למטרות רווח פוליטי דרך מניפולציה והשפעה על דעת הקהל ממסדי הכנסייה נמנעים באופן עקבי וגלוי מלהתערב בענייני ריבונות מדינתית ובפרט בוויכוחים לאומיים, כשהסכסוך הישראלי-פלסטיני יוצא מכלל זה. בשנת 1983 בוועדת ה-WCC בוונקובר הוחלט והתבקש מנוצריי המערב להכיר בכך שרגשות האשם שיש להם כלפי היהודים עשויים להשפיע על עמדתם בנושא הסכסוך במזרח התיכון ואף להוביל לתמיכה בלתי-מסויגת במדינת ישראל. החלטה זו, מעבר לכך שגרמה לאפקט פסיכולוגי הפוך, שחררה נוצרים מערביים רבים מ"האשם" וההתגוננות ואפשרה חלופה נוחה להיעלמות "תאולוגיית החילופין" ותחושת העליונות על היהודים, שעם היעלמותם היה להם קשה להשלים: "נמצאה כעת דרך חדשה המשחררת מכובד הזיכרון ההיסטורי ובה בעת משפילה את היהודי: השפלת מדינת-היהודים. האי-צדק שנעשה לפלסטינים בידי היהודים מאפשר ולמעשה מחייב, את הנוצרי להשתחרר מעול יחסו המיוחד ליהודים ובו בזמן מציב את הנוצרי, תומך הפלסטינים והצדק, בעמדת יתרון מוסרי." כשלפי עמדה זו אין באמת צורך אמיתי בוויתור על "תאולוגיית החילופין", לאור כך שהעמדה הרשמית שהתקבלה על ידי הכנסייה היא התעלמות מוחלטת מנסיבות המצב אליו נקלעה ישראל. שכן היהודים עודם מוכיחים את נחיתותם המוסרית על פני הנוצרים, וזאת למרות ובהקבלה למה שאירע על ידי הנוצרים במלחמת העולם השנייה. שכן מה שהיהודים עשו ועושים לפלסטינים חמור בהרבה; ואף מייצג ובכך מעביר את כלל פשעי הקולוניאליזם' אל מדינת היהודים, דבר שמוכיח את היות היהודים דימונים ורעים. שימוש בסמלי האנטישמיות הנוצרית הקלאסית החל משנת 2010 החלו ארגונים הפועלים בשטחי הרשות הפלסטינית להשתמש בתעמולה המעוררת רגשות הדתיים נגד ישראל, תוך עידוד וקריאה להחרמתה. משנת 2013 ארגונים נוצריים הפועלים בשטחי הרשות הפלסטינית, החלו להשתמש ביתר שאת בתעמולה דתית אנטישמית נגד ישראל, תוך טיעון כי ישו היה פלסטיני שחי בפלסטין. ד"וח קרן עמוס הבריטית (Amos Trust) הפועל בתחומי הרשות הפלסטינית בנוגע לפעולותיה בבית לחם כתב: . בכריכת הקטלוג לשנת 2013 אף מתואר ישו מנסה לעבור את חומת הביטחון באמצעות חבל. בשנת 2014 לכבוד חג המולד התחפשו מפגינים פלסטינים לסנטה קלאוס ויצאו להפגין ולתקוף חיילי צה"ל תוך צילום תמונות תגובות החיילים והפצתם כתקיפת חיילי צה"ל את סנטה קלאוס. באותה שנה Kairos Palestine הפיצו איגרת מיוחדת ובה נכתב: (הבשורה ע"פ לוקאס, 18,4). הכנסייה הפרסביטראנית באותה השנה פרסמה באותה השנה החלו לדמות את מדינת ישראל לשלטון הכיבוש הרומי, שדיכא את היהודים בימיו של ישו; ואת היהודים אז לפלסטינים היום. הכנסייה המתודיסטית המאוחדת פרסמה: קרן Holy Land Trust היא מבין הקרנות המארגנות את הכנס השנתי 'ישו במחסום' בבית-לחם המעביר תכנים אנטישמים החל מ-2010. בין התכנים העיקריים המועברים בכנס הם נושאי גזע ומוצא הישראלים החיים כיום בישראל, כשמקורותיהם האמיתיים אינם יהודים אלא אירופאים, כוזרים. כפי שטען מיטרי ראהב, כומר מבית-לחם: ויקטור בטרסה ראש העיר הנוצרי של בית-לחם גם טען כי הפלסטינים כישו הנצלב בשנית במהלך השנים האחרונות גורמים שונים החלו להשתמש בתעמולה דתית נוצרית על מנת להסיט את דעת הקהל האירופאי והנוצרי נגד ישראל, ובתוך כך להפוך את הפלסטינים שרובם מוסלמים לסמל ישו שהיהודים צולבים והורגים בשנית. בשנת 2002, במהלך המצור של צה"ל על כנסיית המולד בבית לחם, הפיץ עיתון לה סטמפה איור בו טנק ישראלי מכוון על ישו התינוק, ששואל: "לוודאי, שהם לא מעוניינים להרוג אותי שוב?". העיתון Het Nieuwsblad הציג את אחמד יאסין, מנהיג חמאס, לאחר חיסולו על ידי ישראל, צלוב על כיסא גלגלים תחת הכיתוב: "ישראל הורגת מנהיג רוחני". על אותו נושא, בpro-Pasok daily, Eleftherotypia הוצג איור בו אישה שואלת גבר: "מדוע הממשלה היהודית הורגת מנהיג דתי?" האיש עונה: "הם מתאמנים לקראת חג הפסחא." רשימת חוקים מפלים מטעם הכנסייה לא כל החוקים הופעלו בבת אחת ובאותו המקום, אלא התרחשו בנקודות זמן ואזורים גאוגרפיים שונים בהיסטוריה (לרוב בעקבות בעיות פנימיות ובזמנים של שפל כלכלי). ב-306 לספירה, הכנסייה אסרה על אכילה משותפת של נוצרים עם יהודים. ב-309 לספירה, הכנסייה אסרה על נישואים בין נשים קתוליות ליהודים, אלא אם כן התנצרו לקתוליות תחילה. נאסר על לקיחת פילגשות קתוליות. נאסר על הענקת ברכה לשדות של קתולים. ב-589 לספירה, בקתולי איבריה, המועצה השלישית של טולדו הורתה להטביל בכח ילדים שנולדו כתוצאה מהנישואין בין היהודים וקתולים. בשנת 681 לספירה, הכנסייה שרפה בפומבי ספרי התלמוד וספרים יהודים אחרים. בשנת 1215 לספירה, לאור החלטת ועידת לטראנו הרביעית, הכנסייה הורתה ליהודים לענוד טלאי מיוחד, בצבעי אדום ולבן, על בגדיהם. בשנת 1215 לספירה, לאור החלטת משפט פריז, הוחלט כי יש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים. בשנת 1267 לספירה, הכנסייה קבעה שחובה על היהודים לחיות בחלקים מיועדים ליהודים בלבד או גטאות (השימוש הראשון במילה "גטו" נעשה לראשונה בוונציה, איטליה, בסביבות 1516 לספירה). ביבליוגרפיה אבי בקר, מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה, ידיעות ספרים, תשע"ד, 2013. יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד: יהדות סופית ואינסופית, הוצאת שלם, ירושלים, התשס“ו, 2005. Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer. Anti-Semitism: myth and hate from antiquity to the present. Palgrave Macmillan, 2002 Perry, Marvin, and Frederick M. Schweitzer, eds. Antisemitic myths: a historical and contemporary anthology. Indiana University Press, 2008. Laqueur, Walter. The changing face of anti-Semitism: From ancient times to the present day. Oxford University Press, 2006. Brown, Michael L. Our Hands Are Stained with Blood: The Tragic Story of the "Church" and the Jewish People. Shippensburg, PA: Destiny Image Publishers, 1992 Kertzer, David I. The popes against the Jews: The Vatican's role in the rise of modern anti-Semitism. Vintage, 2007. and Dan Haruv. "Shmuel Etinger and the Jews of Soviet Union(2000): 179-184. and Yfaat Weiss. "Mixed Marriages,'Mischling'and'Rassen-Schande'(racial disgrace)—Borderline Cases in National Socialist Germany (2000). Joshua. The devil and the Jews. New Haven: Yale University Press, 1943. ראו גם מדד האנטישמיות בעולם אנטישמיות מוסלמית אנטישמיות בכנסייה הפרסביטריאנית בחירת עם ישראל פוגרום עלילת דם הערות שוליים קטגוריה:נצרות ודתות אחרות קטגוריה:מעשים אנטישמיים קטגוריה:אנטישמיות קטגוריה:הורחב ערך בשתפ עם ויקימדיה ללא תבנית	2024-07-14T03:45:37
היסטוריה של הנצרות	הדת הנוצרית נוסדה בארץ ישראל בראשית הספירה הנוצרית, והתבססה על דמותו של ישו ועל הבשורות של תלמידיו. במהלך ארבע המאות הראשונות לספירה, ובמיוחד אחרי הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה ה-4 לספירה, הפכה הנצרות לדת הדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. נצרות קדומה (30-325) ישו ודורו ישו הוא הדמות עליה נסובה הנצרות; ייסוד הדת מיוחס לו, והוא נחשב בה למשיח ולבן האלוהים. סיפור חייו הקאנוני של ישו, כפי שהוא מוכר בקרב המאמינים, מתבסס בעיקר על ארבע הבשורות בברית החדשה: הוא נולד בערך בשנת 0 (התאריך המקובל ביותר הוא 4 לפנה"ס) בבית לחם שביהודה, נצר לבית דוד. אמו הבתולה מרים הרתה אותו טרם ידעה איש, לאחר שמלאך בישר לה כי הנוצר ברחמה הוא המשיח, והוא היה לנגר. בבגרותו סבב ישו בגליל, נטבל על ידי המתנבא יוחנן המטביל – הברית החדשה מרבה להדגיש כי יוחנן הכיר בעליונותו, מה שמרמז על קשר ביניהם – חולל נסים, גייס תלמידים והכריז כי מלכות השמים קרובה לבוא וכי על בני האדם לשוב מחטאתם ולאהוב איש את רעהו. לבסוף עלה לירושלים, שם נבגד על ידי יהודה איש קריות והוסגר לסנהדרין, שמסרתו לידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. הוא נצלב באשמה שמרד והכריז על עצמו כ"מלך היהודים". שלושה ימים לאחר מותו וקבורתו, קם ישו לתחייה, סבב זמן-מה על הארץ, נגלה לתלמידיו והורה להם להפיץ את תורתו בארבע כנפות הארץ. אז עלה השמימה, לשבת לימין האלוהים, משם הוא עתיד לשוב בקץ הימים ולשפוט את החיים והמתים. אף כי הקונצנזוס באקדמיה הוא כי ישו אכן התקיים בפועל, דמותו שמעבר לאמונה הדתית לוטה בערפל. מחוץ לספרי הבשורה, מעטות העדויות לגביו: טקיטוס ויוספוס, שכתבו כדור לאחר הצליבה, מזכירים אותו בקיצור רב. הבשורות הועלו על הכתב עוד לאחר מכן, ומשקפות את אמונותיהן של הכיתות הנוצריות הקדומות שמחבריהן ייצגו; יש ביניהן סתירות רבות. הניתוח הטקסטואלי המדוקדק שנערך לדברים המיוחסים בכתוב מגלה נקודות משותפות, שאפיינו כנראה את סגנון דיבורו של האדם ההיסטורי ומאפשרים לאבחן מה אכן נאמר על ידו בסבירות גבוהה (אחד התבחינים המובהקים לכך הוא משפטים שמשמעותם סתומה ביוונית בה כתבו הסופרים, אך מתבהרת כשהם מתורגמים חזרה לארמית בה דיבר). ישו נטה כנראה להגיד "אמן" בתחילת דבריו ולהשתמש בטענות מונגדות, כשהדגש על השנייה שבהן, ולהשתמש במשלים פשוטים וקולעים, סגנון רטורי ייחודי שאיננו מוכר מזמנו. אמרות קיצוניות לגבי ההכרח בפרישות ובהכנה לגאולה, עד כדי זלזול מופגן בהליכות העולם הזה ובערכים כמו משפחה או הצורך להתפרנס, הטרידו את ממשיכי דרכו עוד בדור הראשון, וסביר להניח שאינן תוספות מאוחרות. ישו פעל והגה על רקע האמונה שנפוצה בקרב היהודים בזמנו, כי סבלות הכיבוש הרומי השטני בעיניהם יסתיימו תוך זמן קצר בעידן משיחי, שיהיה כרוך בתהפוכות אדירות ובהתערבות אלוהית. רבות מהסוגיות שהטרידו את הנוצרים הראשונים עולות בדברי ישו בבשורות: מחד הוא מתואר כמי ששמר את מצוות התורה והורה לציית לסופרים ולפרושים, ובמקומות אחרים הוא מחלל את השבת, מזלזל במסורות כמו נטילת ידיים וכשרות, ומקלל את הפרושים; הוא מכנה את הגויים כלבים ומצהיר כי נשלח אך אל בני ישראל, אך מקבל בהיסוס גויים המבקשים את עזרתו. בשנת 30 לערך עבר ישו מן העולם, ותלמידיו המועטים נדרשו עתה להוכיח ליתר העולם כי מורם שנצלב הוא המושיע. האופן בו בחרו להתמודד עם הסתירה הטמונה במשיח שנצלב והובס, רעיון שנראה מופרך במסורת היהודית, היה גיבוש תורה חריגה ומקורית אף ביחס ליתר מתנבאי קץ הימים היהודים של זמנם. הם פנו אל קטעים כמו "אִישׁ מַכְאֹבוֹת" בישעיה נ"ג, וטענו כי המשיח נועד מלכתחילה להיות מבוזה ומושפל ולסבול בעבור חטאי האנושות, וכי ישו ידע כי נגזר עליו למות ולקום שוב מן הקבר כדי למלא את שליחותו. היסודות שהנצו בקרב חוג התלמידים עקב אילוץ הנסיבות – העברת המעשה המשיחי מן העולם הזה אל הבא, הרעיון של ניצחון על המוות, הקביעה כי הגאולה כבר מתרחשת, וזיהוי החולשה והנחיתות כתכונות נאצלות המסמנות חסד אלוהי – צפנו בתוכם פוטנציאל הגותי-מוסרי שעתיד היה להניע מהפכה דתית. שליחים וכיתות הברית החדשה נוקבת במספר הקאנוני של שנים-עשר השליחים כבכירים בתלמידי ישו. עשרות אחרים מוזכרים בתוכה כפועלים לצדם. הטקסטים הנוצריים הקדומים ביותר, איגרות פאולוס (שנתחברו לפני הבשורות, בערך בין השנים 50 ל-65) מזכירים דמויות רבות שכאלו. בראשונה מביניהן, האיגרת אל הגלטים, מזכיר פאולוס את "יַעֲקֹב וְכֵיפָא וְיוֹחָנָן" כמנהיגי מאמיני ישו בירושלים, אליהם בא לקבל הסמכה. התיאור המסורתי של מנהיגי התנועה בדור שלאחר הצליבה מצוי בספר מעשי השליחים, אך הוא נתחבר רק סביב שנת 100. מתוך בחינה של התפתחות נוסח הברית החדשה וקובצי כתבים נוצריים אחרים, החוקרים מאתרים מספר מגמות בנצרות המוקדמת, שאמונותיהן מוזגו והואחדו מאוחר יותר כשהתנועה נעשתה הומוגנית וריכוזית. הראשונה היא הנצרות היהודית: מדובר באנשי הכנסייה בירושלים וקבוצות אחרות ביהודה, שדקדקו בקיום מצוות התורה, נטו לראות את ישו כמגשים ציפייה יהודית בראש ובראשונה, ושעמדו על כך שגויים שביקשו להצטרף אליהם יתגיירו. הספרים הבולטים ביותר המייצגים את השקפתם הם הבשורה על פי מתי והאיגרת אל העברים; האישיות המזוהה עמם ביותר היא יעקב אחי ישו. מנגד, ניצבה הנצרות הגויית, כלומר אלו (יהודים בעצמם בתחילה) שפנו להפיץ את האמונה בקרב כל העמים, דחו את הדרישה ממצטרפים גויים להתגייר, ונטו להמעיט בחשיבות המצוות ולהדגיש את היות ישו גואל אוניברסלי. הדמות המזוהה ביותר עמם היא פאולוס, שאגרותיו (הן האותנטיות והן המיוחסות בלבד) וספרים כמו הבשורה על פי לוקאס מייצגים את השקפתם. לפי הכתוב במעשי השליחים, שאול התרסי, כפי שנקרא בתחילה, היה פרושי קנאי שרדף את מאמיני ישו בשליחות הכהן הגדול. לפי הכתוב היה מעורב אף בסקילת סטפנוס, גבאי הצדקה של מאמיני ישו בירושלים, הנחשב במסורת הנוצרית לקדוש המעונה הראשון; הרעיון של מוות כזה הפך ליסוד מרכזי בדת חסרת מעמד ונרדפת. לאחר שישו נגלה אליו על אם הדרך לדמשק, שינה שאול את שמו לפאולוס בעל הצלצול היווני, ונתמנה לשליח מכח החזון שחווה והסכמת יתר השליחים. הוא יצא למסעות בערב ובאגן הים התיכון המזרחי כדי להפיץ את הבשורה, והטיף לגויים, לאחר שהתאכזב מהיענותם המועטה של היהודים. מאחר שלשון אגרותיו מניחה היכרות מסוימת עם המסורת היהודית, נראה שקהל היעד שלו היה "יראי האלוהים", גויים שנמשכו אליה ואף הסתפחו לבתי-הכנסת במקומותיהם, מבלי לעבור גיור. המתח בין הנצרות הגויית ליהודית מוזכר תדיר אף בברית החדשה. פטרוס, שהיה כנראה הדמות הבכירה ביותר בתנועה (הכתוב מספר שישו מינה אותו למנהיג עוד כשחי על הארץ), ניצב בין המחנות: פאולוס טוען באיגרת כי הוא ופטרוס חילקו ביניהם את "השליחות אל הנימולים" ואת "השליחות את הגויים". פטרוס נזדמן לאנטיוכיה, שם אכל יחד עם מאמינים גויים בניגוד לחוקי הכשרות, אך התרחק מחברתם כשהגיעו "אֲנָשִׁים מֵאֵת יַעֲקֹב" שדרשו להקפיד על כך, ופאולוס נזף בו בחומרה. בעת שהנהגת התנועה ישבה בירושלים, טרם המרד הגדול, הצד היהודי היה דומיננטי, ופאולוס הקדיש את עיקר כתביו למתקפות בוטות על שליחים שיצאו אל הכנסיות שייסד בקרב הגויים ודרשו מאנשיהן למול ולשמור מצוות. ככל שהאמונה בישו פשטה בקרב הגויים אך נדחקה מבינות יתר היהודים, כך גברה יד תלמידי פאולוס. בברית החדשה, העימות ארוך-השנים ממוצה בתיאור מועצה בהשתתפות פטרוס, פאולוס ויעקב, בה הוחלט שלא לחייב גויים לשמור את התורה, ובתיאור התקבלותו של שר המאה הרומי קורנליוס על ידי פטרוס, לאחר שהשליח חווה התגלות של רוח הקודש שהורתה לו לאכול חיות שאינן כשרות. פאולוס, שכתביו הם הענפים והמעמיקים מבין אלו שנשתמרו בקאנון הנוצרי, הותיר מורשת אינטלקטואלית שהטביעה חותמה על התאולוגיה הנוצרית. השליח לא הכיר את ישו בחייו על האדמה, וייחס לו משמעות אך ורק בתור גואל שקם לתחייה. המושיע האלוהי נוכח בינות מאמיניו באמצעות רוחו השורה עליהם, והם יכולים להתדבק בו. תכליתה של דבקות זו היא השלמה עם האלוהים: ישו הוא הקורבן המכפר על חטאו של אדם הראשון, שהיה כה נורא עד שיצר פער בלתי ניתן לגישור בין האנושות לבוראה (מוטיבים אלו התפתחו במסורת הכנסייה המערבית למושג החטא הקדמון). רק ישו לבדו מאפשר לאדם המאמין בו ל"היצדק" בפני האל, לא מעשי התורה היהודית, המתוארת על ידי פאולוס כעול נורא ומצמית, והברית בין האל לישראל במעמד הר סיני שנייה להבטחותיו לאברהם, החלות על כל עמי תבל. פאולוס אף הוציא כל עוקץ אקטואלי מדבריו של ישו: האחווה, ההתנזרות וקץ הסדר הקיים עברו אל נפש הנוצרי פנימה או אל מלכות השמים הנצחית. בעולם הזה, דרש פאולוס כפיפות לרשויות, למוסדות ולהבדלי המעמדות החברתיים: "שִׁמְעוּ בָּנִים אֶל־הוֹרֵיכֶם... שִׁמְעוּ עֲבָדִים אֶל־אֲדֹנֵיכֶם". כל הד לדרישות הפוליטיות עלי אדמות של המורדים הקנאים, שהדהדו בדברי ישו, ניטל הצדה. אף כי השליח הכיר בסדר העולם הרומי, האימפריה ראתה בכת החדשה ונעדרת המסורת איום על אותו הסדר. בנוסף לרדיפות מצד היהודים, רדיפות מצד רשויות הקיסרות החלו כמעט מיד ונמשכו חליפות בדורות הבאים. פאולוס עצמו הוצא להורג ברומי לאחר שהורשע בהסתה ומרדנות. פטרוס, שלא היה אזרח רומאי, נצלב הפוך במקביל. מלבד הנוצרים היהודים והפאולינים, כיתה שלישית שהתקיימה בקרב מאמיני ישו בדורות הראשונים היא הנצרות היוחננית. השקפתה מתבטאת בכתבים המיוחסים ליוחנן בברית החדשה. קהילה זו פעלה בראשיתה בסביבה יהודית, אך עברה נידוי וחרם (סילוק מבתי-הכנסת הוא נושא שכיח בספרות היוחננית) בשלב מסוים. בתגובה, היא פיתחה אמונה קנאית בכך שהיא השריד האמיתי האחרון של עם ישראל שיזכה לגאולה, וכל יתר היהודים היו בני השטן – ראייה דומה מצויה גם במגילות ים המלח. היוחנניים האמינו אף בכך שישו היה אלוהי מאז ומתמיד, וכי הרכיב האלוהי שהתגלם בתוכו התקיים מטרם הבריאה; בעוד שיתר הבשורות פותחות בלידתו של ישו, הבשורה על-פי יוחנן לא מציינת אותה כלל אלא פותחת ב"בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר וְהַדָּבָר הָיָה אֵת הָאֱלֹהִים וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר". אותו דבר אלוהי התגשם בישו. היוחנניים לא היו הראשונים להאמין באלוהיותו של הצלוב: קטעים ארכאיים בכתבי פאולוס, בהם נראה שהוא מצטט עיקרי אמונה שהיו מקובלים בסביבתו, מעידים כי בתחילה סברו שישו אומץ בידי האל ונעשה לבנו עם תחייתו (רומים א' ג': "אֲשֶׁר הוּכַן לְבֶן־הָאֱלֹהִים בִּגְבוּרָה לְפִי רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה בִּתְחִיָּתוֹ מִבֵּין הַמֵּתִים"); לאחר מכן הוקדמה ההאלהה לטבילת ישו בידי יוחנן (וַיֵּרֶד עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּדְמוּת גּוּף כְּיוֹנָה וַיְהִי־קוֹל מִן־הַשָּׁמַיִם לֵאמֹר בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ בגרסאות העתיקות של לוקאס ג' כ"ב). התאולוגיה היוחננית אודות "הַדָּבָר" סימנה את הפנייה הלאה מן הרעיון שישו היה אדם שנעשה אלוהי, והפכה אותו לאחד עם האלוהים, מהלך שהיה עתיד להוסיף ולהתפתח במאות הבאות. התגבשות הכנסייה הנצרות המוקדמת התאפיינה במורים כריזמטיים נודדים, שנעו ונדו בין קהילות מאמינים בערים הגדולות של האימפריה, שנעדרו היררכיה מסודרת או הכרה רשמית מצד השלטונות, והתנהלו בסתר בתוך משקי בית. עימותים אישיים בין השליחים, והבדלים ניכרים במסר הדתי שלהם, היו חזיון נפרץ כפי שאפשר לראות עוד בכתבי פאולוס. בארץ ישראל, הגבול בין חברי התנועה החדשה ליתר היהודים היה מטושטש; בעולם היווני-רומי, תלונות על השתתפות בטקסים האליליים היום-יומיים ובמרקם החיים של יתר התושבים נפוצות אף הן. בראשית המאה השנייה, הדפוסים החלו להתייצב ולעבור השגרה. הביטחון הנלהב בשיבתו המיידית של ישו, שהיה נפוץ בדור-שניים הראשונים, הצטנן ופינה את מקומו לאמונה מיושבת יותר, שהרחיקה את האפוקליפסה אל העתיד הלא-נודע: בקץ הבשורה על-פי יוחנן טרח המחבר להדגיש כי בניגוד למסופר, לא הבטיח ישו "שֶׁהַתַּלְמִיד הַהוּא לֹא יָמוּת" בטרם יחזור. באותה מידה, הפרקטיקות ומנגנוני ההנהגה של התנועה החדשה הלכו והתמסדו. טקסי הטבילה והאוכריסטיה, המהווים את הליבה הטקסית של הנצרות, נזכרים יותר ויותר; באותה עת נתחברו כבר הבשורות וחלקים אחרים בברית החדשה, והחלו להחליף בהדרגה את הדרשות הספונטניות; ונזכרים בעלי-תפקידים מקומיים כמו בישוף (אפיסקופוס), דיאקון ועוד. יחד עמם יש עדויות ברורות להיררכיה מתגבשת: בישופים כמו קלמנס הראשון ואיגנטיוס מאנטיוכיה תבעו לעצמם סמכות על הנוצרים במקומות מושבם, הטיפו מוסר לכלל המאמינים ונהנו מעוצמה הולכת וגוברת. אישים אלו נחשבים בדיעבד לראשונים מבין אבות הכנסייה, דהיינו מנהיגים דתיים בדור שלאחר השליחים, שעיצבו את הנצרות, התפלמסו עם יריביהם וקבעו מה הייתה האמונה הישרה (אורתודוקסיה) ומה לא. אף שהדת החדשה גונתה על ידי סופרים רומאים כאמונה תפלה של עבדים ונשים, המנעד החברתי של המאמינים בישו היה מגוון ביותר, וכלל את כל קבוצות החברה למעט האריסטוקרטיה. באגף היהודי, כתבים כמו "דיאלוג עם טריפון היהודי" של אב הכנסייה יוסטינוס מרטיר (שחובר בערך ב-160) מצביע על חידוד הזהות העצמאית: יוסטינוס התפלמס בתקיפות עם בן-שיחו היהודי, גינה את שמירת התורה כהבל אנכרוניסטי, ותבע את התואר ישראל האמיתי. ריבויים של המאמינים הגויים שקיבלו את דברי פאולוס, היעלמות המרכז הראשון בירושלים בעת חורבן העיר על ידי הרומאים, ותביעתו של בר-כוכבא לראות בו משיח – כולם לחצו את הנצרות היהודית הישנה לעמדה של מיעוט נחלש. עימות קשה לא פחות נערך בקוטב הפאוליני-גויי של הכנסייה. ב-140 לערך פעל ברומי התאולוג הנוצרי מרקיון, שהושפע עמוקות מהפילוסופיה היוונית של זמנו. בדמיון מה לזרמים הגנוסטיים שפרחו אז, דחה מרקיון את הברית הישנה כולה כהשחתה יהודית ותיאר את האל המופיע בה כדמיורג נחות. האל האמיתי, הנשגב, שיגר את בנו ישו כדי להושיע את בני-האדם מהכלא הגשמי שברא האל היהודי, וסמכותו של ישו נבעה כולה מההתגלות החדשה הזאת, לא מנבואות עתיקות. מרקיון ביקש, בין היתר, לסלק את הברית הישנה כולה מתוך כתבי הקודש, שהרי לא ייתכן שהברבריות והשבטיות המאפיינות אותה מתיישרות עם המוסר הנוצרי הפונה לכל בני האדם. הוא דחה אף את רוב הכתבים הנוצריים, וביקש להותיר קאנון שהורכב מאגרות פאולוס ומהבשורה על פי לוקאס. לבסוף נבלם ונודה מן הכנסייה ב-144. לפולמוס מרקיון הייתה השפעה מתמשכת: הוויכוח על מה ראוי להיקרא בכנסיות הביא להכרה ועיסוק בצורך להגדיר קאנון של כתבי הקודש. במהלך המאבק במרקיון, ובאחרים שנטו לגנוסטיות, התבלט אירנאיוס, בישוף העיר ליון, שעסק באופן שיטתי בקטלוג ובהפרכה של מושג אחר שתפס את מקומו בנצרות, כפירה. אירנאיוס קבע כי הכנסייה האמיתית הייתה גוף אחיד ומאוחד מאז ימי ישו, ושכל הכיתות הכופרות שהוא ויתר האבות נלחמו בהן היו סטיות שמקורן בשמעון הקוסם שאך העמיד פני נוצרי. הבישוף מליון תבע סמכות להגדיר אורתודוקסיה בהתייחס לשלושה תבחינים – הסתמכות על כתבי הקודש, נאמנות למסורת הכנסייה, וציות לבישופים שיכלו להוכיח שהייתה להם שלשלת סמיכה רציפה עד השליחים. בסיס משולש זה משמש רבות מהכנסיות עד ימינו. הדת החדשה נכנסה אל המאה השלישית עם זהות ברורה הרבה יותר: כותבים נוצרים החלו להשתמש במונח "גזע שלישי" (tertium genus), לא יהודים ולא גויים, להגדרה עצמית. התנצרות האימפריה הרומית כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200–250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250, תחת שלטונו של דקיוס התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה. ב-24 בפברואר 303 אימץ דיוקלטיאנוס מדיניות של רדיפת הנוצרים כשהוציא את הראשון מבין מספר צוים הולכים ומחמירים כנגדם. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג. גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313. הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים למניין הכנסייה האלכסנדרית במאה הרביעית והחמישית. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני. ב-13 במאי 311, אחרי התנצרותה של הקיסרית אלכסנדרה (בהשפעת גאורגיוס הקדוש), הוציא הקיסר המזרחי, גלריוס, בעיר ניקומדיה (איזמיט של היום) שהייתה בירת האימפריה הרומית המזרחית, שטר מחילה (אינדולגנציה), בו הובטחה סובלנות דתית כלפי הנוצרים. אם כי התייחס אל הנצרות כאל איוולת שניתן למחול עליה, ולא כאל דת שוות־מעמד. בשנת 313 הוציאו שני הקיסרים, הקיסר המערבי קונסטנטינוס והקיסר המזרחי ליקיניוס, בעת שהותם במילאנו את האדיקט של מילאנו, מסמך בו נקבע כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אוסר על רדיפות על רקע דת. שנה זו, 313 שנים לאחר הולדת ישו, נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית, ששלטה שלטון ללא מצרים באירופה במהלך אלף שנים הבאות, בתקופת ימי הביניים. ב-380 הכריז תיאודוסיוס הראשון על הפיכת הנצרות מדת מותרת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית. בשנת 393 הכריז תאודוסיוס על הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית והחל תהליך ארוך של איסור על פולחן פגני וסגירת מקדשים עד המאה ה-5. הכמורה קיבלה מעמד היררכי ובראשה עומד האפיפיור - ראש הכנסייה. בתחילת ימי הביניים הייתה הכמורה כפופה במידה רבה לאצולה, ובחלק גדול מהמקרים מונו אנשי הדת על ידי האצילים. עם הזמן צברה הכנסייה עושר וכוח, וכחלק מתהליך זה קיבלה עצמאות מהשלטון החילוני עד שהפכה את היוצרות ורכשה לעצמה יכולת השפעה רבה ואף שליטה על האצולה. על מנת להעמיק את שליטתה, הקימה הכנסייה הקתולית את המיסיון הנוצרי: תנועה שמטרתה העיקרית להחדיר את הדת הנוצרית בקרב עמים לא-נוצריים, אשר פעולתה הביאה במהלך ההיסטוריה להפצת הנצרות ברחבי העולם. הנסטוריאניזם והאימפריה הסאסאנית בתחילת המאה ה-5 בבית ספר לדת באדסה שהיה אחד המוסדות התאולוגיים המשמעותיים באזור בתקופה זו, לימדו נקודת מבט ישועית ייחודית, שעיקרה הדגשת הבידול בין טבעו האלוהי לטבעו האנושי של ישו. תוצאה מסוימת של פרספקטיבה זו הייתה כי לא ניתן לכנות את מרי "יולדת האלוהים" (תאוטוקוס), אלא "יולדת ישו המשיח". מי שהיה ידוע בתקופה זו בייצוג נקודת מבט זו היה פטריארך קונסטנטינופול נסטוריוס, והוא החזיק בדעת מיעוט מול הדעה הרווחת של הכנסייה בעת ההיא. הקיסר הרומי תיאודוסיוס השני כינס את ועידת אפסוס, מתוך כוונה ליישב את הסוגיה. הוועידה דחתה את דעתו של נסטוריוס. כנסיות רבות שצידדו בנקודת המבט של הנסטוריאנים התנתקו מהכנסייה הרומית וגרמו לפילוג גדול. הכנסיות הנסטוריאניות נרדפו וחסידים רבים ברחו לאימפריה הסאסאנית שבה התקבלו. האימפריה הסאסאנית הייתה רשמית זורואסטרית ושמרה בדבקות קפדנית על אמונה זו, בין השאר, כדי להבדיל את עצמה מהדת של האימפריה הרומית (בתחילה הדת הרומית הפגאנית ולאחר מכן הנצרות). בהדרגה, הנצרות הפכה נסבלת באימפריה הססאנית וככל שהאימפריה הרומית הגלתה יותר ויותר את מי שהגדירה ככופרים במאות ה-4 וה-6, גדלה הקהילה הנוצרית הסאסאנית במהירות. בסוף המאה ה-5 הכנסייה הפרסית הייתה מבוססת היטב והייתה עצמאית מהכנסייה הרומית. כנסייה זו התפתחה למה שמכונה היום ככנסיית המזרח. הנזורה הנזורה הנוצרית היא סוג של סגפנות לפיה אדם פונה להסתגרות עצמית ופרישות מהעולם, לצד התמסרות לעבודת האל. על הנזיר לנדוד לבדו או להצטרף לקהילה מאורגנת היטב. רעיון הנזורה אינו רעיון נוצרי מקורי אלא התפתח בהדרגה תוך שילוב מסורות של חיי פרישות, שיתוף וצניעות שהיו נהוגים אצל כתות במזרח התיכון, למשל אצל האיסיים והתרפויטים. יוחנן המטביל נחשב לנזיר ארכיטיפי, וכן הנזורה קיבלה השראה מהמסופר במעשי השליחים. בין הנזירים זרמים שונים. ישנם נזירים מתבודדים החיים בניתוק מהחברה, ואילו הקוינוביוניסטים חיים בקהילות, בדרך כלל בקוינוביון, תחת שלטון (או קוד התנהגות) של אב המנזר. במקור, כל הנזירים הנוצרים היו מתבודדים, והתחקו אחר הדוגמה של אנטוניוס הגדול. עם זאת, הצורך בצורה כלשהי של הדרכה רוחנית מאורגנת הוביל את פכומיוס בשנת 318 לארגן את חסידיו הרבים שלו בארגון שעתיד היה להיות המנזר הראשון. עד מהרה הוקמו מוסדות דומים ברחבי המדבר המצרי וכן באזורים רבים נוספים בחצי המזרחי של האימפריה הרומית. נשים נמשכו במיוחד לתנועה. דמויות מרכזיות בהתפתחות הנזורה היו בסיליוס הגדול במזרח, ובנדיקטוס מנורסיה במערב, שיצר את תקנון בנדיקטוס המפורסם, שנכתב ב-540 לערך, והפך לקו המנחה הנפוץ ביותר בכל ימי הביניים, ולנקודת המוצא עבור הכללים במנזרים השונים. הנצרות בימי הביניים עם שקיעתה של האימפריה הרומית, השטחים המזרחיים של האימפריה המשיכו לכונן שלטון רומי אימפריאלי המכונה כיום האימפריה הביזנטית. אפילו בשטחים המערביים, שם הלכה ודעכה השליטה הפוליטית האימפריאלית, נמשכה התרבות הרומית במובהק זמן רב לאחר מכן; ולכן ההיסטוריונים מעדיפים היום לדבר על "טרנספורמציה של העולם הרומי" ולא על "נפילת האימפריה הרומית". הופעת ימי הביניים המוקדמים הייתה תהליך הדרגתי ולעיתים קרובות מקומי. במערב - אזורים כפריים הפכו למרכזי כוח, בעוד אזורים עירוניים איבדו את עוצמתם. עם הפלישות המוסלמיות של המאה השביעית החלו זרמי הנצרות המערבית (הלטינית) והמזרחית (היוונית) ללבוש צורות ייחודיות. בעוד שבמזרח הכנסייה שמרה על מבנה ואופי בסגנון שמרני שהאט את התפתחותה של הדת, הבישופים של רומא במערב (כלומר, האפיפיורים) נאלצו להסתגל מהר יותר ובגמישות לנסיבות המשתנות בצורה קיצונית. הדבר בא לידי ביטוי בכך שכאשר הבישופים של המזרח שמרו על נאמנות ברורה לקיסר הרומי המזרחי, נאלץ הבישוף של רומא, תוך שמירה על נאמנות רשמית לקיסר המזרחי, לנהל את המערכת הדתית תוך משא ומתן רגיש עם "שליטי הברברים" של הפרובינציות המערביות לשעבר. על אף שמספרם הגדול של הנוצרים היה במזרח, ההתפתחויות במערב הכינו את הבמה להתפתחויות מרכזיות בעולם הנוצרי במאות שבאו לאחר מכן. האפיפיורות של ימי הביניים המוקדמים לאחר שחצי האי האיטלקי נפל למלחמה ולסערה בגלל השבטים הברבריים, נאבק הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון ממעוזו שבמזרח באצולה הגותית בניסיון להחזיר את השליטה האימפריאלית באיטליה לידי הקיסרות. ניסיונות הקיסרות היו מוצלחים במידת מה, ומושל מטעם הקיסר אמנם מונה עבור איטליה, אך ההשפעה הקיסרית הייתה מוגבלת. כשהלומברדים פלשו לחצי האי, שעדיין לא היה מספיק יציב פוליטית, רומא מצאה את עצמה במצב בו עליה לדאוג לעצמה. כישלונו של המזרח לשלוח סיוע הביא את האפיפיורים עצמם להאכיל את העיר עם תבואה מאחוזת האפיפיור, לשאת ולתת עם בני ברית פוטנציאלים, לשלם דמי הגנה לשר הצבא הלומברדי, וכשזה לא הועיל, לשכור חיילים כדי להגן על העיר. בסופו של דבר האפיפיורים פנו לגורמים אחרים לתמיכה, במיוחד לפרנקים. המאה ה-6 הייתה הרסנית לעיר רומא, כאשר לאורך המאה העיר נבזזה מספר פעמים והגורם השולט בעיר התחלף בין המלכים האוסטרוגותים והאימפריה הביזנטית, אך בשנת 598 חוותה העיר נקודת מפנה כאשר נחתם הסכם שלום שהכיר באפיפיור כ"פטריארך של רומא" ובכך הקנה לעיר מעמד מוגן ועצמאי. בשנים שלאחר מכן, עם העברת שטחים לשליטה ישירה של האפיפיורים, הפכה רומא לבירת מדינת האפיפיור. שלטון האפיפיורים קיבע את מעמדה של רומא כמרכז הנצרות וכמוקד כוח פוליטי למשך רוב ימי הביניים. במהלך ימי הביניים ישויות מדיניות שונות כמו האימפריה הרומית הקדושה ראו עצמן כפופות למרות האפיפיור במידה רבה. התבססות הנצרות באירופה ככל שגבולותיה הפוליטיים של האימפריה הרומית פחתו ואז התמוטטו במערב, התפשטה הנצרות מעבר לגבולותיה הישנים של האימפריה ואל אדמות שמעולם לא היו תחת שליטתה של רומא. אחד מהגורמים המרכזיים להתפשטות הנצרות באירופה והתבססותה, היה המיסיונרים. באזורים שהיום נקראים ויילס ואירלנד, התפתחה החל מהמאה החמישית תרבות ייחודית סביב הים האירי. באזור זה התפשטה הנצרות מבריטניה הרומית לאירלנד, בסיוע משמעותי של הפעילות המיסיונרית של פטריק הקדוש, שלווה בכוהנים מיסיונריים, בדרך כלל ממוצא בריטי או אירי, שהוסמכו על ידו ועל ידי יורשים. פטריק נלכד לעבדות באירלנד, ולאחר בריחתו והסמכתו כבישוף, הוא חזר אל האי בו שועבד כדי שיוכל להביא להם את הבשורה של הנצרות. עד מהרה, מיסיונרים איריים כגון קולומבה וקולומבנוס הפיצו את גלגולה הזה של הנצרות, עם מאפייניה האיריים הייחודיים, לסקוטלנד ולחלקים נוספים של אירופה. תכונה ייחודית לדוגמה של נצרות זו, הייתה שיטת החרטה הפרטית, שהחליפה את פרקטיקת השיפוט הקודמת כטקס פומבי. פטריק הקדוש וממשיכיו הפכו את הכנסייה האירית לחלק בלתי נפרד מהכנסייה הנוצרית באירופה, שמרכזה ברומא, ובתוך כמאה שנים 'הדבירה' הנצרות את שאר הדתות הקדומות שהיו באזור זה. בדרום בריטניה, שהייתה פרובינציה רומית עד סוף המאה ה-4, ננטשה ב-407 על ידי הלגיונות האימפריאליים, וכפועל יוצא גם על ידי האליטה הרומית שבאה בעקבותיהם. זמן מה לאחר מכן, מאות שבטים 'ברבריים' פשטו על חלקים אלו של האי הבריטי, בזזו אותם, והתיישבו באדמותיהם. שבטים אלה נקראים "האנגלו-סקסים", מאבותיהם התרבותיים של האנגלים. הם היו פגאניים לחלוטין, ומעולם לא היו חלק מן האימפריה הרומית, אבל עדיין חוו השפעה נוצרית מן העמים הסובבים אותם. הם הומרו על ידי המיסיון של אוגוסטינוס הקדוש שנשלח על ידי האפיפיור גרגוריוס הגדול. מאוחר יותר, תחת הארכיבישוף תיאודור, נהנו האנגלו-סקסים מתור זהב תרבותי. זמן מה לאחר התבססות הנצרות בבריטניה, מיסיונרים אנגליים חשובים כמו בוניפציוס הקדוש ורבים אחרים החלו בתהליך המרה ושכנוע לקרוביהם הסקסוניים בגרמניה. ברוב האזורים של צרפת המודרנית (גאליה בעת ההיא) התושבים הגאלו-רומיים הנוצרים נכבשו על ידי פרנקים גרמאנים בתחילת המאה ה-5. השבטים הרבים במרכז היבשת היו מפולגים וזרמים שונים מביניהם נרדפו, מה שהחל להשתנות כשהמלך הפרנקי, כלוביס הראשון, המיר את דתו מעבודת אלילים לנצרות קתולית הרומית בשנת 496, מהלך שגם חיזק אותו מבחינה פוליטית. קלוביס עמד על כך שאחיו האצילים ילכו בעקבותיו, מה שהוא טען שיחזק את ממלכתו החדשה. הוא היה למלך הגרמאני הקתולי הראשון. לאחר כלוביס התנצרו שאר הפרנקים, ומכיוון שהם יכלו להתפלל יחד עם שכניהם הם מצאו הכרה מצד האוכלוסייה הגאלו-רומית בקלות יותר מאשר הוויזיגותים, הוונדלים או הבורגונדים, שהאמינו בנצרות אריאנית. כך שושלתו של כלוביס, המרובינגים, בנו את מה שתהיה הממלכה התורשתית המוצלחת והיציבה ביותר במערב אירופה. בחלק מאזורי הולנד של היום, שבעת ההיא היה מכונה פריזיה הייתה פעילות מיסיונרית משמעותית בשנת 698, כאשר וויליברורד, נזיר הבנדיקטיני מנורת'מבריה, הוזמן על ידי האפיפיור סרגיוס הראשון לכהן כבישוף של פריזיה. וויליברורד הקים כנסייה באוטרכט, אך חלק ניכר מעבודתו של וויליברורד נמחקה כאשר רדבד מלך הפריזאים הפגאני הרס מרכזים נוצריים רבים בין 716 ל-719. ב-717 נשלח המיסיונר הבריטי בוניפציוס הקדוש לסייע לוויליברורד להקים מחדש כנסיות בפריזיה ולהמשיך להטיף ברחבי האדמות הפגאניות של גרמניה. בוניפציוס נהרג על ידי עובדי האלילים ב-754. הקיסרות בימי הביניים הכתרתו האפיפיורית של קרל הגדול לקיסר בשנת 800 כוננה מסורת עבור המלכים הבאים. הייתה זו תוצאה של הסיוע שהעניק קרל לאפיפיור כנגד מרד תושבי רומא, אירוע שיצר את התפיסה שמגן הכנסייה הוא הרייך, העתיד להפוך לאימפריה הרומית הקדושה. לואי החסיד (או בשם שהיה שניתן לו בזמן שלטונו Hludovicus בנוסף לשם Chlodovicus) ירש את קרל הגדול בגיל 35 ושלט 26 שנה. הוא המשיך את השימוש בתואר הקיסרי-הרומאי והמלוכני-הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד היה שליט שותף עם בנו, לותאר הראשון. ירושת לואי התחלקה בין שלושה מבניו, לותאר, לודוויג וקרל. אחרי מאבקים הגיעו להסכם חלוקת האימפריה, חוזה ורדן, שהותיר ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך חילק את הטריטוריות עליהן שלטו כל אחד מהמלכים. נחלות המזרח בידי לודוויג הגרמני, נחלות המרכז בידי לותאר הראשון והמערב בידי קרל הקירח. בהסכם מירזן סופחו מדינות חדשות אל שלוש המדינות החזקות, פרנקיה המזרחית, פרנקיה המערבית וממלכת איטליה. הכתר הקיסרי נשאר באיטליה ועבר בידי מספר קיסרים עד הגעתו לברנגאר הראשון בשנת 916. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול"). רוב הכותבים רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה, שהפכה לישות פוליטית הנשלטת באופן מסורתי על ידי קיסר שמוכתר על ידי האפיפיור, מה שיצר ברית טבעית בין האפיפיורות לבין הרייך הראשון. עד 1508, נהוג היה כי מלך הגרמנים הנבחר עולה לרומא, שם הוכתר לקיסר על ידי האפיפיור. פעמים רבות שלב זה ארך שנים אחדות, במיוחד כאשר המלך היה טרוד בעיסוקים אחרים, לרבות סכסוכים צבאיים ופוליטיים במדינתו. עיכובים נוספים עשויים היו לנבוע ממתיחות בין המלך לאפיפיור עצמו. מאבק האינווסטיטורה מאבק האינווסטיטורה (מילולית: מסירת המשרה), היה מאבק בין האפיפיור לבין קיסר האימפריה הרומית הקדושה. המאבק הגיע לשיאו בזמן מלכותו של הקיסר היינריך הרביעי בין גרגוריוס השביעי. עיקר המחלוקת הייתה על הסמכות למנות בישופים. היינריך הרביעי נדרש על ידי הכס הקדוש להפסיק למנות בישופים ולהותיר מינוי זה לכנסייה. הבישופים צידדו בקיסר. האפיפיור החרים את הייניריך הרביעי וקרא להפרת שבועת האמונים של הנסיכים הבוחרים לקיסר. היינריך נאלץ לוותר והגיע אל טירת קנוסה, שם זכה להסרת החרם. המאבק לא תם והחרם חזר אחרי כשלוש שנים. היינריך הרביעי כבש את רומא בשנת 1084. והובס על ידי הנורמנים מסיציליה שתמכו בכס הקדוש. בקונקורדט וורמס ויתר הקיסר על מינוי בישופים. פילוג הכנסייה הנוצרית הפילוג המשמעותי ביותר בנצרות המכונה "סכיזמה" (פיצול ביוונית) אירע במאה ה-11 עם היפרדות הכנסייה הרומית-קתולית שמרכזה בקריית הוותיקן שברומא מן הכנסייה הביזנטית-אורתודוקסית שמרכזה בקונסטנטינופול (ביזנטיון, כיום איסטנבול). שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטריניות תאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגאוגרפיות. עם המעבר של השליט הרומי והאוטוריטות הפוליטיות מרומא לקונסטנטינופול, נוצר פילוג במזג הדתי של האימפריה. בגלל מנהגו של השליט ליטול סמכות בנושאים דתיים וחילונים גם יחד, בסופו של דבר, נוצר פיצול בין הבישופים - אלה שהלכו בעקבות האפיפיור מרומא ואלה שהלכו בעקבות השליט שבקונסטנטינופול. מסעי הצלב מסעי הצלב היו סדרת מסעות צבאיים בין המאה ה-11 והמאה ה-13 שיזמו האפיפיורים הנוצריים. הם החלו כניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות. המשתתפים במסעות אלה נקראו בשם צלבנים. אחרי שהקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון ביקש עזרה להגנת ממלכתו כנגד הטורקים הסלג'וקים, האפיפיור אורבאנוס השני קרא לכל הנוצרים להצטרף למלחמה כנגד הטורקים, שתחשב להם ככפרה על חטאיהם. צבאות הצלבנים צעדו לעבר ירושלים, במה שנחשב למסע הצלב הראשון, ובזזו ערים אחדות בדרכם. ב-1099 נכבשה ירושלים, והאוכלוסייה היהודית והמוסלמית נטבחה. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמו מספר מדינות צלבניות, ובראשן ממלכת ירושלים. מסעי הצלב הראשונים שחררו גל חסר תקדים של אלימות שבאה לידי ביטוי בטבח של יהודים בכל אירופה, ואלימות כלפי הנוצרים הפורשים האורתודוקסים במזרח. בעקבות מסעי הצלב קמו מספר מסדרים צבאיים של אבירים-נזירים, ששמו לעצמם מטרה להגן על הצלבנים בארץ הקודש ועל העולים לרגל למקומות הקדושים. הרפורמציה - הפילוג בין הקתולים לפרוטסטנטים הפילוג המשמעותי הבא התרחש במערב אירופה במאה ה-16, במה שמכונה "הרפורמציה". תנועת הרפורמציה שהנהיג מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני גרמני, הביאה לכך שקהילות נוצריות בצפון אירופה ניתקו את קשריהן עם רומא, וגיבשו ממסדים דתיים משלהן. הכנסיות הללו מכונות עד היום "פרוטסטנטיות" (מהפועל הלטיני שפירושו "למחות, להתנגד"). הנצרות הפרוטסטנטית קמה בעיקר בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי. בנוסף נוצרו מספר מסדרים נוצרים בשנים אלה: במאה ה-13 נוסד מסדר הפרנסיסקנים על ידי הקדוש פרנסיס מאסיזי. במאה ה-16 נוסד מסדר הישועים במטרה להילחם ברפורמציה של מרטין לותר שהובילה לקום הכנסייה הפרוטסטנטית. הנצרות בעת החדשה בתקופת הרנסאנס באירופה, עם הופעת תנועות האתאיזם והליברליזם במאות ה-15–18 נחלש כוחה של הנצרות בהדרגה. אירעו עימותים רבים בין מוקדי הכוח הנוצריים לבין שליטי המדינות, שפחדו מעוצמת היתר שהייתה נתונה בידי הכנסייה הנוצרית. למרות תהליכי הכרסום במעמד הדומיננטי של הנצרות, עם תחילת העת החדשה התפשטה הנצרות אל מעבר לאירופה בזכות פעולתן של האימפריות האירופיות, ששלטו בחלקים נרחבים של העולם, הביאו להתיישבות נוצרים ביבשות אחרות ופתחו בפני המיסיון הנוצרי אוכלוסיות יעד חדשות. מתחילת המאה ה-18, חלה באירופה התעוררות בנצרות הפרוטסטנטית, ותנועה זו קרויה באופן כללי התנועה האוונגליסטית. הדגשים העיקריים של התנועה היו המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד הביבליה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתיה ו"ערכי המשפחה", חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, ונתינת תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים (כולל נשים) בפולחן. כיום מוקד התנועה האוונגליסטית נמצא בארצות הברית, והשפעתה על הפוליטיקה הפנימית במדינה היא רבה. לקריאה נוספת ז'ראר ואלֶה, הנצרות הקדומה - היסטוריה וספרות בתקופת כינונה, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005 (מהדורה אנגלית בגוגל ספרים) זאב רובין, התנצרותה של אירופה, סדרת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991 אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, סדרת אוניברסיטה משודרת, 1995 יהושע אפרון, ראשית הנצרות ואפוקליפטיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004 פאו פיגרס, הרוח והכלה, מבוא לתולדות הנצרות הקדומה, הוצאת אקדמון, 2013. עורכים שונים, The Cambridge History of Christianity. תשעה כרכים, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2006-2010. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:נצרות נצרות	2024-10-03T08:55:00
חמצן	חמצן (Oxygen) הוא יסוד כימי שסמלו הכימי O ומספרו האטומי הוא 8. מקור השם בא מההשערה המוקדמת כי החמצן הוא מרכיב הכרחי בחומצות. לאיזוטופ השכיח ביותר שלו, 16O, יש 8 נייטרונים וצורתו השכיחה בטבע היא מולקולת "חמצן" O2 ואוזון O3. המקור העיקרי לחמצן בכדור הארץ הוא תהליך הפוטוסינתזה כחלק ממחזור החמצן. החמצן משתחרר לאוויר ונספג במים ובאדמה אך חלקו נשאר באטמוספירה, ונצרך על ידי יצורים נושמים או תהליכים כימיים כמו חמצון-חיזור. תכונות טמפרטורת ההתכה של חמצן היא 218.79- מעלות צלזיוס וטמפרטורת הרתיחה שלו היא 182.96- מעלות צלזיוס. מסתו האטומית 15.9994 וסידור האלקטרונים שלו הוא 2,6. הערכיות של החמצן היא 2-. החמצן הוא יסוד אל-מתכתי המופיע בצורתו הטבעית כמולקולת O2, והוא גז בטמפרטורת החדר. שני אטומי החמצן שבמולקולה קשורים ביניהם בקשר קוולנטי כפול (O=O). האלוטרופ אוזון (O3) הוא גז רעיל, והאלוטרופ O4 הוא בעל צבע אדום כשהוא מוצק. O4 מתקבל בהפעלת לחץ של 20 ג'יגה-פסקל על O2. צורה זו של חמצן היא חומר מחמצן חזק יותר מאוזון או מחמצן אטמוספירי. החמצן חסר טעם, צבע או ריח בטמפרטורת החדר. שימושים חמצן הוא היסוד האלקטרושלילי ביותר אחרי פלואור, ולכן הוא משמש לעיתים קרובות כחומר מחמצן. חמצן נוזלי משמש כחומר מחמצן בטילים. החמצן משמש גם לתהליכים תעשייתיים שונים, בהם הוא משמש כדלק, כגון ריתוך, ייצור פלדה והפקת מתנול. היסטוריה החמצן הופק על ידי מיכאל סנדיבוג (Michał Sędziwój, Michael Sendivogius), כימאי ופילוסוף פולני, בשלהי המאה ה-16 באמצעות חימום של אשלגן חנקתי. סנדיבוג קרא לגז שהשתחרר "מזון החיים". מאוחר יותר הופק שוב החמצן באופן דומה על ידי הכימאי השוודי קרל וילהלם שלה בשנת 1773. במקביל, ייצר האנגלי ג'וזף פריסטלי חמצן כאשר ב-1 באוגוסט 1774 חימם תחמוצת כספית. פריסטלי פרסם את ממצאיו ב-1775 ושלה ב-1777, מה שמסביר את הנטייה הרווחת בספרי ההיסטוריה לייחס את גילוי החמצן לפריסטלי. גם שלה וגם פריסטלי לא זיהו את החמצן כיסוד כימי, כיוון שהחזיקו בתורת הפלוגיסטון ופירשו את ממצאיהם באמצעותה. פריסטלי פיתח שיטה לבדיקת "הטוהר היחסי" כלומר של כמות הפלוגיסטון של אוויר באמצעות תגובה עם הגז NO ומדידת נפח ה NO2 הנפלט. ב-1775 גילה פריסטלי כי ה"אוויר" הנפלט מחימום תחמוצת הכספית, מגיב עם יותר NO מאשר אוויר רגיל וקרא לו "אוויר נטול פלוגיסטון". מאוחר יותר גילה פריסטלי כי צמחים פולטים את אותו "אוויר נטול פלוגיסטון". אנטואן לבואזיה ערך ניסויים רבים בחמצן והראה כי זהו המרכיב באוויר המתרכב עם גפרית לקבלת חומצה גופרתית ועם זרחן בתגובה הנתנת חומצה זרחתית. לבואזיה היה הראשון לזהות את החמצן כיסוד. זיהוי זה והבנת תפקיד החמצן בבעירה, הביאה לסופה את תורת הפלוגיסטון ששלטה בכימיה של המאה ה-18. לבואזיה קרא תחילה ליסוד בשם "אוויר אוויר טוב לנשימה" ובשנת 1779 הציע לקרוא לו Principe oxygine כלומר "היסוד יוצר החומצות". עד סוף המאה ה-19 הבינו מדענים שניתן להנזיל אוויר ולבודד את מרכיביו על ידי דחיסה וקירור שלו. בעזרת שיטת ה אידה הכימאי והפיזיקאי השווייצרי גופרית דו-חמצנית נוזלית על מנת להנזיל פחמן דו-חמצני, שבתורו התאדה כדי לקרר מספיק גז חמצן כדי להנזיל אותו. הוא שלח מברק ב-22 בדצמבר 1877 לאקדמיה הצרפתית למדעים בפריז והכריז על גילוי . יומיים בלבד לאחר מכן, הכריז הפיזיקאי הצרפתי לואי פול קייטה על שיטה משלו להנזלת חמצן מולקולרי. רק כמה טיפות מהנוזל הופקו בכל מקרה ולא ניתן היה לבצע אנליזה משמעותית. חמצן הונזל במצב יציב לראשונה ב-29 במרץ 1883, על ידי מדענים פולנים מהאוניברסיטה היגלונית, ו. אטימולוגיה המילה חמצן חודשה על ידי יחיאל מיכל פינס מהשורש ח.מ.צ לפי המילה הלועזית oxygen שמקורה במונח שטבע לבואזיה principe oxigine: "יסוד יוצר־חומצות" (ביוונית ὀξύς (אוקסיס) - חומצה); אליעזר בן-יהודה הציע את המילה "אבחמץ" שלא נקלטה. איזוטופים ממוזער\|לקראת סוף חייו של כוכב ענק, נוצרים האיזוטופים (בקליפת ה-O), (בקליפת ה-H) ו- (בקליפת ה-He). לחמצן 3 איזוטופים יציבים טבעיים (^16O, ^17O ו-^18O), ובנוסף התגלו עוד 14 רדיו-איזוטופים מ-^12O ועד ^28O, אשר לכולם זמן מחצית החיים קצר. ^15O הוא הרדיו-איזוטופ של חמצן בעל זמן מחצית החיים הכי גדול - 122.24 שניות. סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חייםדרכי התפרקותתוצר דעיכה ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית 12O8 4 12.034405(20) [MeV (25)0.40] E-24 s(30)5802p (60%)^10C 0+p (40%)^11N 13O 5 13.024812(10) ms (5)8.58β+ (89.1%)^13N (3/2-)β+, p (10.9%)^12C 14O 6 14.00859625(12) s (18)70.598^14N 0+ 15O 7 15.0030656(5) s (16)122.24^15N 1/2- 16O 8 15.99491461956(16) יציב 0+ 0.99757(16) 0.99738-0.99776 17O 9 16.99913170(12) יציב 5/2+ 0.00038(1) 0.00037-0.00040 18O 10 17.9991610(7) יציב 0+ 0.00205(14) 0.00188-0.00222 19O 11 19.003580(3) s (9)26.464^19F 5/2+ 20O 12 20.0040767(12) s (5)13.51^20F 0+ 21O 13 21.008656(13) s (10)3.42^21F (1/2,3/2,5/2)+ 22O 14 22.00997(6) s (15)2.25β- (>78%)^22F 0+β+, n (<22%)^21F 23O 15 23.01569(13) ms (37)82β+, n (93%)^22F 1/2+#β- (7%)^23F 24O 16 24.02047(25) ms (5)65β+, n (58%)^23F 0+β- (42%)^24F 25O 17 25.02946(28)# ns 50>n^24O (3/2+)# 26O 18 26.03834(28)# ns 40>2n^24O 0+ 27O 19 27.04826(54)# ns 260> 3/2+# 28O 20 28.05781(64)# ns 100> 0+ צורה בטבע ותפקיד ביולוגי ממוזער\|מחזור החמצן בכדור הארץ חמצן הוא אחד היסודות הנפוצים בטבע ומהווה 21% מהאוויר על פני כדור-הארץ. לחמצן חשיבות מכרעת לקיום החיים בכדור-הארץ, מסיבות רבות שחלקן: החמצן הטהור משמש לנשימה התאית של היצורים האווירניים, המשתמשים בו כקולט האלקטרונים הסופי של התהליך. על כן, הוא הכרחי כדי להפיק אנרגיה לקיום החיים. החמצן מהווה חלק ממולקולת המים, מהפחמן הדו-חמצני (CO2), ועוד מאלפי תרכובות אורגניות ההכרחיות לקיום החיים. אחד מביטויי החמצן בטבע הוא הגז אוזון (O3), המסנן את המרכיב העל-סגול שבקרינת השמש. באגמים, בנחלים ובימים, החמצן נפוץ הרבה פחות בשל מסיסותו הנמוכה במים. כ-6 מ"ל של חמצן נמסים בכל ליטר מים, כלומר ריכוז החמצן במים קטן פי 30 מריכוזו באוויר. החמצן מגיע למים מהאוויר על ידי המסה, וכן כתוצר הפוטוסינתזה המתרחשת באצות ובצמחים הגדלים במים. תהליך ההתרכבות של חומר אורגני עם חמצן נקרא בעירה, וכתוצר שלו משתחרר פחמן דו-חמצני (ובבעירה בתנאים של מחסור בחמצן נוצר פחמן חד-חמצני). תהליך זה מאפשר המרת מזון לאנרגיה בתהליך הנקרא נשימה אווירנית (בניגוד לנשימה אל-אווירנית). ביצורים מורכבים המכילים מחזור דם, ישנם תאים מיוחדים שתפקידם לסייע בהעברת החמצן לכל חלקי הגוף, ונקראים תאי דם אדומים. יחד עם נחיצותו של החמצן לחיים המוכרים לנו, מולקולת החמצן (O2), שהיא דו-רדיקל, מהווה רעלן לתאים. בכל תא אווירני קיימים מנגנונים מיוחדים שנועדו להגן על התא מפני הנזק. כיום משערים חוקרים כי הגורם העיקרי להזדקנות הוא הרס הדרגתי של החומר הגנטי בתא על ידי רדיקלים כמו חמצן (וראו נוגדי חמצון). למרות הנזק הרב שצורוני חמצן ריאקטיבים עלולים לגרום, יש לרדיקלים אלו תפקיד בתאי הגוף, כגון, מנגנון פירוק חיידקים בתאים לימפוציטים או על ידי תאי הזרע במהלך ההפריה. תחמוצת היא תוצר תהליך התרכבות של חמצן עם חומר (לדוגמה: פחמן דו-חמצני, תחמוצת החנקן, תחמוצת הסידן וכדומה). תהליך זה בברזל נקרא קורוזיה (שיתוך), ונחשב לתהליך הפוגע בחוזקן של מתכות מעובדות. מבנה מולקולת החמצן ממוזער\|מולקולות חמצן למולקולות חמצן מבנה דו-אטומי, סדר הקשר 2 (קשר כפול). הקשרים בין אטומי החמצן לכל אחד מאטומי החמצן ארבעה אלקטרונים ברמה 2P. נוצר קשר סיגמה המאכלס 2 אלקטרונים. 2 קשרי פאי קושרים מאכלסים 4 אלקטרונים. שני אלקטרונים מאכלסים 2 קשרי פאי אנטי קושרים כשהספינים שלהם מקבילים. אכלוס זה של אורביטלי פאי אנטי-קושרים גורם לכך שסדר הקשר נמוך בחמצן מאשר בחנקן. בשל הימצאות שני אלקטרונים שאינם מזווגים ובספינים מקבילים בחמצן האטמוספירי פרה-מגנטי במצב היסוד (טריפלט מגנטי), נמשך חמצן נוזלי למגנט. מצבים מעוררים של מולקולת החמצן מולקולת חמצן עשויה להימצא במצב מעורר בו הספינים של האלקטרונים האנטי-קושרים הפוכים, כלומר במצב של סינגלט מגנטי שבו המולקולה דיא-מגנטית. ייתכנו שני מצבים כאלו: כאשר 2 האלקטרונים מאכלסים אותו אורביטל אנטי קושר (המעבר למצב מעורר זה על ידי בליעה ב-1268nm) או (מצב גבוה יותר באנרגיה) כששני האלקטרונים בשני אורביטלים אנטי-קושרים מסתדרים בספינים הפוכים (המעבר למצב מעורר זה על ידי בליעה ב-762nm). אמצעי זהירות חשיפה לריכוזי חמצן הגבוהים מריכוזו באוויר מסוכנת ויכולה לגרום לעיוורון, למשל בפגים המקבלים אותו בריכוז גבוה מדי באינקובטור. על אף שהחמצן עצמו אינו בוער, הוא מסייע ומאיץ בעירה קיימת, ותכונות אלו מחייבות נקיטת אמצעי בטיחות בשימוש בחמצן. נגזרות מסוימות של חמצן, כמו אוזון (O3), מי חמצן (H2O2), על-תחמוצות שונות ועוד, מהוות חומרים מסוכנים. נגזרות חמצן נוטות ליצור בגוף רדיקלים חופשיים, בעיקר בתהליכים מטבוליים. רדיקלים חופשיים יכולים לגרום לנזק לתאי הגוף ול-DNA, ובכך הם עלולים לגרום להאצת תהליך ההזדקנות, ואף לסרטן. ראו גם אוזון תחמוצת היפוקסיה אסון החמצן מחזור החמצן בגוף קישורים חיצוניים חמצן, בספרייה הווירטואלית של מט"ח חמצן ב-Webelements מידע על ג'וזף פריסטלי What If The World Lost Oxygen For 5 Seconds? - סרטון הסבר על מה שהיה קורה אם כל החמצן בעולם היה נעלם ל-5 שניות הערות שוליים * קטגוריה:אל-מתכות קטגוריה:מולקולות דו-אטומיות	2024-10-18T15:40:06
לבואזיה	redirectאנטואן לבואזיה	2003-10-16T05:07:44
החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם	החלטה 242 היא החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שנתקבלה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות לאחר מלחמת ששת הימים, ב־22 בנובמבר 1967. ההחלטה מצהירה כי היא מושתתת על עקרונות מגילת האו"ם המחייבים יצירת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון. עיקרי ההחלטה: מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון. סיום הלחימה וכיבוד והכרה בריבונותן ובעצמאותן של מדינות האזור. הבטחת חופש השיט בנתיבים בינלאומיים. השגת פתרון צודק לבעיית כלל הפליטים שנוצרו במזרח התיכון כתוצאה ממעשי העוינות של כל הצדדים בסכסוך. הבטחת שלמותן הטריטוריאלית ועצמאותן המדינית של כלל מדינות האזור (באמצעות הקמת שטחים מפורזים). בקשה ממזכ"ל האו"ם דאז או תאנט למנות נציג מיוחד במזרח התיכון שידאג שיתקיימו מגעים בין המדינות הנוגעות בדבר, במטרה לקדם הסכמה ולסייע להשגת הסכם שלום על בסיס החלטה זו. בנוסף הדו"ח דרש גם דיווח מהיר ככל האפשר על התקדמותו של הנציג המיוחד. החלטה זו אוזכרה גם בהחלטה 338 והחלטה 339 שנתקבלו באו"ם לאחר מלחמת יום הכיפורים. החלטה 242 יחד עם החלטה 338 מוזכרות במסמכי תהליך השלום במזרח התיכון כבסיס לתהליך. החלטה 242 מעוגנת בפרק השישי למגילת האומות המאוחדות, שעניינו "יישוב סכסוכים בדרכי שלום". בהחלטה אין אזכור לפרק השביעי למגילה המקנה למועצת הביטחון סמכות לאכוף החלטה מסוג זה מכוח "פעולה בנוגע לאיומים על השלום, הפרות של השלום ומעשי תוקפנות". ההחלטה מחייבת מפני ששני הצדדים בחרו לאמץ אותה – הן מדינת ישראל והן הרשות הפלסטינית אך לא חייבה את הצדדים לתוצאה מסוימת משום מהותה – הנחיות כלליות להסדר. ההחלטה התקבלה כמעט מיד על ידי מצרים וירדן. ישראל קיבלה את ההחלטה בדצמבר 1967. עיראק התנגדה לה, וסוריה קיבלה את ההחלטה רק לאחר עלייתו לשלטון של הנשיא חאפז אל-אסד. הרקע לקבלת ההחלטה בנובמבר 1967 ביקשה "הקהילה הערבית המאוחדת" (כפי שנקראה אז מצרים, למרות פרישתה של סוריה מהקע"מ ב-1961) לכנס בדחיפות את מועצת הביטחון של האו"ם על מנת לדון במצב השורר במזרח התיכון, לאור העובדה שישראל אינה רוצה להוציא את כוחותיה המזוינים מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. כתוצאה מדרישה זו כונסה המועצה ודנה במשבר בתאריכים: 9, 13, 15, 16, 20 ו-22 בנובמבר 1967. בתחילת הדיונים הוצגו למועצה שתי הצעות להחלטה: האחת הוגשה על ידי הודו, מאלי וניגריה, והשנייה הוגשה על ידי ארצות הברית. אולם, במהלך הדיונים גם בריטניה וברית המועצות הגישו הצעות משלהן. ההחלטה היחידה שהועמדה להצבעה היא ההצעה הבריטית, שהתקבלה פה אחד. המדינות הכלולות בהחלטה החלטה 242 לא מציינת במפורש מי הן המדינות אליהן היא פונה אלא משתמשת בניסוח "המדינות הנוגעות בדבר" ולכן ניתן להסיק כי ההחלטה פונה לישראל, שכנותיה ושאר המדינות במזרח התיכון שטוענות שהן במצב מלחמה עם ישראל. בנוסף קיימים חילוקי דעות בשאלה האם ההחלטה צריכה לחול גם על המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. ישראל התנגדה לכך, כיוון שההחלטה עוסקת רק בהסדרים בין מדינות ולפלסטינים אין מדינה. הפלסטינים מצדם, ובראשם אש"ף – סירבו בהתחלה לקבל את החלטה 242, בטענה שהיא איננה מכירה בפלסטינים כעם, ומתייחסת אליהם כאל בעיית פליטים בלבד, אולם עם הזמן עמדתם השתנתה והם תמכו בהחלטה. במסגרת הסכמי אוסלו אש"ף הכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל, ובין השאר קיבל במפורש את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. המחלוקת על היקף הנסיגה ניסוח ההחלטה בנוסח האנגלי נקראה ישראל לסגת מ"שטחים שכבשה", ללא ה"א הידיעה. דגש זה סוכם סופית בין נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ברית המועצות. בנוסח הצרפתי נכתב "השטחים" בה"א הידיעה, אך מאחר שהדיונים על החלטה 242 התקיימו באנגלית, על פי כללי הדיפלומטיה הבינלאומית זהו הנוסח התקף. מיד לאחר אישור ההחלטה, הביע ראש המשלחת הסובייטית, וסילי קוזנייצוב את הסתייגותו ממנה . ירושלים לא הוזכרה בהחלטה. שגריר ארצות הברית באו"ם באותה עת, ארתור גולדברג, הדגיש שההשמטה הייתה מכוונת כיוון שההחלטה אינה מתייחסת לירושלים. פרשנויות מאוחרות הסעיף העוסק בנסיגת הכוחות המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון, שנוי במחלוקת בין מדינות ערב והאיחוד האירופי לבין ישראל, בנוגע להיקף הנסיגה. לפי עמדת ישראל ההחלטה אינה קוראת לנסיגה מלאה של כל הכוחות הישראלים מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967 והיעדר ה"א הידיעה בגרסה האנגלית אינו מקרי, משום שהוכרה זכותה ל"גבולות בטוחים ומוכרים" – גבולות בני הגנה, שאינם חופפים לקווי הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. לעומת זאת, עמדתן של מדינות ערב היא, שעל ישראל לסגת מכלל השטחים שכבשה בשנת 1967 ולחזור לגבולות שביתת הנשק של 1949. עמדה זו מבוססת על דברי המבוא להחלטה, שם נכתב ש"אין לרכוש שטחים במלחמה", כמו גם על הגרסה הצרפתית של ההחלטה, בה נכתב שהנסיגה תהיה "מהשטחים שנכבשו", בה"א הידיעה. חיזוק משמעותי לטענה הישראלית הוא עמדתו של ממשל לינדון ג'ונסון, מיד בתום מלחמת ששת הימים. הממשל הביע את דעתו כי חזרה מיָדית של ישראל למצב ששרר ב־4 ביוני 1967 בטרם פרוץ המלחמה, לא תהווה מרשם לשלום אלא לחידוש מעשי האיבה. מזכיר ההגנה האמריקני, רוברט מקנמארה, פנה לגנרל ארל ווילר, ראש מטה הכוחות המשולבים, בשאלה מהו "השטח המינימלי" שישראל תהיה אולי זכאית להותיר בידיה כדי לאפשר הגנה יעילה יותר. ווילר הגיב בתזכיר מה‐29 ביוני 1967 לפיו: "מנקודת מבט צבאית מקצועית גרידא, ישראל חייבת להשאיר בידה חלק מהשטחים הערביים הכבושים על מנת לספק גבולות בני הגנה מבחינה צבאית". בספטמבר 1968 אמר ג'ונסון: "ברור שחזרה לקווי 4 ביוני 1967 לא תביא שלום, הגבולות חייבים להיות בטוחים ומוכרים". ג'ורג' בראון, שהיה שר החוץ הבריטי בעת קבלת ההחלטה, הסביר שהשמטת הה"א כוונה בפירוש לומר שישראל לא תיסוג מכל השטחים. עמדה זו הביעו גם מייקל סטיוארט מזכיר המדינה של בריטניה, ג'וזף סיסקו, עוזר מזכיר המדינה לענייני הארגונים הבינלאומיים ופרופסור יוג'ין רוסטוב תת-מזכיר המדינה של ארצות הברית. עדותו של המשפטן רוסטוב, שהיה חבר בוועדה המנסחת את ההחלטה תומכת בעמדת ישראל. גם נביל שעת', שר ברשות הפלסטינית, הודה בצדקת טענתה של ישראל, כי החלטה 242 אינה מחייבת נסיגה לגבולות 4 ביוני 1967. הוא מצהיר, "נקבל אך ורק גבולות של ה-4 ביוני 1967. אין אנו מוכנים לקבל מדינה ללא גבולות, או על בסיס הגבולות בהחלטת האו"ם 242, שאנו מאמינים כי איננה מתאימה עוד". שגריר ארצות הברית בישראל, דייוויד פרידמן הכריז בנאום שנשא בתחילת שנת 2020: בעיית הפליטים הסעיף בהחלטה 242 שעוסק בבעיית הפליטות במזרח התיכון אינו קובע מי הגורמים שיצרו את הבעיה ואינו מגדיר את זהות הפליטים או את סוג הפתרון. הנוסח מגדיר את הפתרון הרצוי כצודק, ותו לא. ערבים בעקבות מלחמת העצמאות נמלטו או גורשו רבים מערביי ארץ ישראל לארצות ערב השכנות. הם שוכנו במדינות ערב במחנות פליטים בעלי רמת תשתיות ושירותים נמוכה, וסבלו מעוני, הזנחה וצפיפות יתר. רוב מדינות ערב, למעט ירדן, לא אפשרו הגירה של הפליטים אל מחוץ למחנות או שיקום חייהם של הפליטים אלא החריפו את הבעיה, ועם השנים נולדו דורות נוספים של פליטים פלסטינים חסרי אזרחות. יהודים כתוצאה מהחלטות הוועד הערבי והמשטרים במדינות ערב כלפי אזרחים יהודים לפני ולאחר מלחמת העצמאות, כ-800,000 יהודים נאלצו לעזוב את מקום מולדתם בארצות ערב ללא רכושם כתוצאה מאיומים, סנקציות ורדיפה. חלק מהפליטים היהודים היגרו למדינות שאינן ערביות וחלק נקלטו בישראל כעולים. מועצת הביטחון המליצה להגיע ל"פתרון צודק לשאלת הפליטים", אך לא הגדירה מה ייחשב "צודק". בדומה לכך, דה גול נשיא צרפת קרא להבטיח "עתיד מכובד וצודק לפליטים והמיעוטים במזרח התיכון במסגרת האו"ם" במכתבו לדוד בן-גוריון ב-9 בינואר 1968. במאמר של רות לפידות היא טוענת שהחלטה 242 מדברת באופן כללי על "בעיית הפליטים'", ולכן אינה מוגבלת לבעיית הפליטים הפלסטינים אלא צריכה לכלול גם הכרה בשיח הפליטות של הפליטים היהודים ממדינות ערב ופיצוי על הרכוש שנגזל. ראו גם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם לקריאה נוספת הווארד גריף, החלטה 242 לא ישימה ביו"ש, בתוך: נתיב - כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות 12 (1999), עמ' 13–15. משה יגר, ראשיתו של שירות החוץ 1948–1967, הוצאת כרמל, 2021, עמ' 343–347. קישורים חיצוניים הערות שוליים 242 242 242 242 242 קטגוריה:הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני 242 קטגוריה:מלחמת ששת הימים 242	2024-10-11T21:30:14
החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם	החלטה 338 היא החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם בימי מלחמת יום הכיפורים, ב-22 באוקטובר 1973, בהתאם להצעה משותפת של ארצות הברית וברית המועצות. ההחלטה קראה להפסקת אש בתוך 12 שעות ולא יאוחר משעה 6:52 בערבו של אותו יום. אל ההחלטה הזו נוספו שני סעיפים: סעיף 2 קרא לכל הצדדים הנוגעים בדבר לפתוח מיד לאחר הפסקת האש בביצוע החלטה 242 של מועצת הביטחון על כל חלקיה. סעיף 3 קבע שבאופן מיידי, בד בבד עם הפסקת האש, יתחילו הצדדים הנוגעים בדבר לפעול במסגרת משא ומתן לכינון שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון וינהלו את שיחותיהם בחסות "נאותה" (אשר פורשה למעשה כחסות של ארצות הברית או ברית המועצות אך לא בחסות האו"ם). המשך הלחימה חרף החלטה זו הביא לכיתור הארמייה השלישית של מצרים ולהחלטה 339 שהביאה להפסקת אש במלחמה. קישורים חיצוניים הנוסח העברי של החלטה 338, באתר הכנסת. הנוסח האנגלי של החלטה 338, באתר האו"ם. 338 קטגוריה:מלחמת יום הכיפורים 338 338 338 338	2024-01-11T09:49:06
הכרזת העצמאות	ממוזער\|שמאל\|250px\|קהל חגיגי מתאסף ליד מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף), שבשדרות רוטשילד 16, בעת הכרזת העצמאות ממוזער\|שמאל\|250px\|הזמנה להכרזת העצמאות: המזמינים: פעם 'מועצת העם' ופעם 'מנהלת העם' הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס, שהתקיים בהתאם להחלטת מנהלת העם כשמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בתאריך עברי זה (או בסמוך לו, על מנת למנוע חילול שבת) את יום העצמאות. האירועים שקדמו להכרזה עמדת ארצות הברית ביחס להקמת מדינת ישראל בממשל נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, התקיים פולמוס נוקב, בשאלת התמיכה בהקמת מדינה יהודית. מצד אחד היה מחנה פרו-ציוני בראשות קלארק קליפורד (היועץ הפוליטי הבכיר של הנשיא) ודייוויד נילס , שתמכו בהקמת המדינה מסיבות תאולוגיות וצדק היסטורי ומתוך ראיה שמדינה יהודית, יציבה, דמוקרטית וליברלית, תשרת את האינטרסים של ארצות הברית והמערב במזרח התיכון. קליפורד כתב "הייתה לי אמונה בישראל עוד לפני שהוקמה, ידעתי שהיא מבוססת על אהבת החירות, שהיא הכוכב המנחה של העם היהודי עוד מימי משה רבנו. אני מאמין שיש לה עתיד מפואר לפניה, לא רק כאומה ריבונית אלא כהתגלמות האידיאלים הגדולים של הציוויליזציה שלנו". מצד שני היה מחנה גדול שהתנגד להקמת המדינה, בהובלת מנהל מחלקת האו"ם דין ראסק, צמרת משרד ההגנה בראשות ג'יימס פורסטל ומחלקת המדינה האמריקאית בראשות ג'ורג' מרשל. התנגדות זו נבעה מסיבות כלכליות ומדיניות הקשורות לאינטרסים של תעשיית הנפט האמריקאית, לקשרים עם העולם הערבי והמוסלמי וגם ממניעים אנטישמיים. בין המתנגדים להקמת המדינה היהודית לא היו רק בכירי משרד החוץ, אלא לא מעט אישי ציבור יהודים, כמו המוציאים לאור של העיתונים "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט". קליפורד מעיד שפורסטל אמר לו "למה החברים שלך בבית הלבן לא חושבים בהיגיון? יש 30 מיליון ערבים ו-600 אלף יהודים, הם יזרקו את היהודים לים התיכון". ריצ'רד הולברוק טען במחקרו ש"מתחת לפני השטח הייתה אנטישמיות של כמה מעצבי מדיניות – אם לא של כולם. העמדה של המתנגדים להכרה בישראל הייתה פשוטה – נפט, כסף והיסטוריה". אליהו אילת מעיד על דברים שאמר לו אחד מבכירי תעשיית הנפט האמריקאית: "...הציונים בתעמולתם למדינה יהודית בארץ ישראל, חותרים תחת מעמד חברות הנפט...הפועלות במזרח התיכון וביוקרתן בעיניי הערבים...החברות הבריטיות והאמריקניות מאוחדות בדעה שהציונות היא הסכנה הגדולה והרצינית ביותר לאינטרס שלהן בארצות ערב". ערב ההכרזה העמדה הרשמית של ארצות הברית הייתה נגד הקמת המדינה היהודית ובעד אימוץ של תוכנית נאמנות בין-לאומית זמנית על ארץ ישראל, שתדחה ואף תבטל את הסיכוי להקמת מדינה יהודית בעתיד. ג'ורג' מרשל – מזכיר המדינה האמריקאי, אף איים כי הוא יתפטר מתפקידו, אם טרומן יכיר בהקמת המדינה. מרשל כתב ביומנו: "אמרתי בצורה חדה וברורה, שאם הנשיא יפעל לפי העצה של מר קליפורד ואם היו נערכות בחירות, הייתי מצביע נגדו". אדי ג'ייקובסון, חברו לנשק ושותפו לעסקים של טרומן, סייע באחד משיאי המאבק המדיני, כאשר שיכנע את הנשיא להיפגש עם חיים ויצמן, דבר שסייע בהכרת ארצות הברית במדינה היהודית. הנשיא הארי טרומן התעלם מעמדת הממסד השלטוני כולו, שיצא כאמור חוצץ נגד הרעיון של הקמת מדינת ישראל. טרומן העניק לישראל הכרה דה-פקטו מיד עם היוולדה ב-14 במאי 1948. כינוס מנהלת העם הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל ידעה שעם סיום המנדט הבריטי יפלשו צבאות ערב הסדירים לארץ כדי למנוע את יישום תוכנית החלוקה של עצרת האו"ם. על אף הסיכון הרב שבהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל העצמאית והריבונית, ולמול אזהרתו של מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'ורג' מרשל, ועצות של מדינות שונות לדחות את ההכרזה, החליטה מנהלת העם, בישיבה שהחלה ב-12 במאי 1948 והסתיימה בשעה 1:45 לאחר חצות, להכריז על הקמת המדינה. לדעתם של היסטוריונים רבים, המסתמכים על ספרו של מזכיר הממשלה הזמנית, זאב שרף, ההחלטה להכריז על הקמת המדינה התקבלה בהצבעה צמודה ובעקבות לחצו של דוד בן-גוריון: בעד (6): דוד בן-גוריון (מפא"י), משה שרת (מפא"י), אהרן ציזלינג (מפ"ם), מרדכי בנטוב (מפ"ם), משה שפירא (הפועל המזרחי), פרץ ברנשטיין (הציונים הכלליים). נגד (4): אליעזר קפלן (מפא"י), דוד רמז (מפא"י), פנחס רוזן (עלייה חדשה), בכור-שלום שטרית (ספרדים ועדות המזרח). נעדרים (3): הרב יהודה ליב הכהן פישמן (המזרחי) ויצחק גרינבוים (הציונים הכלליים), שהיו מרותקים לירושלים במצור, והרב יצחק מאיר לוין (אגודת ישראל) ששהה בארצות הברית. חוקרים כדוגמת מרדכי נאור ויגאל עילם טוענים כי ההצבעה במנהלת העם לא הייתה על הכרזת המדינה אלא בנושא אחר – האם לקבוע מראש את גבולותיה. בן-גוריון התנגד לכלול בהכרזת העצמאות את גבולות המדינה ודעתו נתקבלה בהצבעה על חודו של קול, ברוב של חמישה נגד ארבעה. בחירת השם למדינה מגילת העצמאות קובעת כי שמה של המדינה הוא "ישראל". שם זה מופיע בתנ"ך למעלה מאלפיים פעמים, תחילה כאחד משמותיו של יעקב אבינו. שמה של המדינה נקבע סמוך להקמתה על-פי הצעתו של דוד בן-גוריון. בין השמות שנדחו ניתן למנות את "ציון", "ארץ ישראל", "יהודה" ו"עֵבֶר". השם מייצג את אופייה היהודי של המדינה, בלי ליצור בעיות קשות לזהותם של אזרחים לא-יהודים, ובלי להתחייב לאידאולוגיה או למציאות פוליטית מסוימת. השם "יהודה" נפסל כדי לשמר הבחנה בין "יהודי" שהוא בן לעם היהודי, לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית. כמו כן, השם "יהודה" הוא שמו של חבל ארץ בארץ ישראל שרובו לא היה בשלטון ישראלי עם הקמת המדינה. השם "ציון" נפסל כיוון שהוא מטשטש את ההבחנה בין "ציוני" – מי שדוגל בעקרונות התנועה הציונית – לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית, וגם על פי התנ"ך, "ציון" הוא שמה השני של העיר ירושלים. השם "ארץ ישראל" נפסל כדי לשמור על הבחנה בין שטח המדינה לבין האזור הגאוגרפי המכונה ארץ ישראל. אף על פי כן, גם בשם "ישראל" ישנה אפשרות של ערבוב מושגים; באשר "עם ישראל" הוא כינוי מקובל לעם היהודי בעברית וגם בכמה שפות אחרות. ישראל, על פי התנ"ך (), הוא שמו האחר של יעקב, ששנים עשר בניו הם אבות כל שבטי ישראל. השם ישראל מופיע על אסטלה מצרית מימי פרעה מרנפתח (1230 לפנה"ס בקירוב), ושם הוא מתייחס לעם כלשהו שישב בארץ כנען. השם "עֵבֶר" הוצע על פי ספר בראשית (), שם הוא מוזכר כשמו של אחד מצאצאיו של שם בן נח, וכיוון שממנו אפשר לגזור את התואר "עברי". כמו כן, השפה העברית מכונה לפעמים "שפת עֵבֶר". השם "עבר" נדחה מחשש שהוא אינו די ברור, וכיוון שהוא היה מזוהה במידה מסוימת עם תנועת הכנעניות, שהתנכרה לגולה ולזהות היהודיים לטובת יצירת זהות עברית מקומית. המונח "מדינה" הועדף על פני מונחים אחרים כגון "רפובליקה", כדי לדבוק במונח עברי וכדי להימנע ככל האפשר מהתחייבות לשיטה פוליטית מסוימת. כמו כן, השימוש במונח "מדינת ישראל" רומז לספרו של הרצל "מדינת היהודים", הנחשב במידה רבה לחיבור המבשר את הקמת מדינת ישראל. טקס ההכרזה ההכרזה התקיימה בישיבת מועצת העם באולם מוזיאון תל אביב, שבאותה עת שכן בבית דיזנגוף. תאריך פקיעת המנדט הבריטי היה בליל שבת בתאריך 15 במאי (ו' באייר), אך מתוך רצון להימנע מחילול שבת, הוחלט להקדים את הטקס ליום שישי 14 במאי (ה' באייר) בשעה 16:00, כמה שעות לפני כניסת השבת. מקום ההכרזה נשמר בסוד. למוזיאון הובאו רהיטים, דגלים ותמונת דיוקן של הרצל. ציורים ומוצגים שעמדו באולם המרכזי, הועברו לאולמות אחרים. במקום הציורים שהוסרו, נתלו תמונות בעלות משמעות סמלית, שביטאו את גורל העם היהודי, ובהן: ה"פרעות" של מינקובסקי, ה"גלות" של ש. הירשנברג ו"היהודי המחזיק בספר־תורה" של מארק שאגאל. בשעה 13:00 אישרה מועצת העם את נוסח ההכרזה, לאחר ששילבה בין החירויות שנקבעו בו גם את חופש הלשון. הנוסח הודפס ושוכפל. למרות סודיותו של המקום שנבחר, כאשר הגיע בן-גוריון למדרגות המוזיאון, חיכה לו ברחוב קהל רב, עיתונאים וצלמים. בן-גוריון ירד ממכוניתו והחזיר הצדעה לשוטר שעמד בכניסה. חברי מנהלת העם ישבו לאורך שולחן שעמד על במה קטנה. מול השולחן, ישבו חברי מועצת העם על כיסאות שסודרו בשורות ניצבות אליו, גם הם על במה מוגבהת. שניים מחברי מנהלת העם ועשרה מחברי מועצת העם נעדרו: רובם נותרו בירושלים הנצורה ומיעוטם היה בחוץ לארץ. מטוס "פייפר" שוגר לירושלים להביא את יצחק גרינבוים, אולם שב לתל אביב בשל קלקול במנוע. המוזמנים ישבו באולם בחצי גורן: רבנים, זקני היישוב, חברי הוועד הפועל הציוני, ראשי המפלגות, חברי מפקדת "ההגנה", ראשי עיריות, סופרים עורכי עיתונים ואמנים. האולם הואר על ידי מנורות נחושת תלויות מהתקרה. בשעה 16:00 הלם בן-גוריון בפטיש על השולחן, הנוכחים נעמדו והחלו בשירה ספונטנית של "התקווה". לאחר מכן קרא בן-גוריון את הכרזת העצמאות מתוך שני דפים מודפסים. ההכרזה שודרה ברדיו בכל רחבי הארץ. לאחר שהכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, קם הקהל על רגליו ופרץ במחיאות כפיים. טקס ההכרזה הוקלט במלואו, הוסרט בחלקו על ידי נתן אקסלרוד ואף הועבר בשידור חי על ידי "קול ישראל". מגילת העצמאות היא המסמך המכונן של מדינת ישראל. המגילה התוותה את אופייה של המדינה שהוקמה כמדינת היהודים שתקבץ את היהודים מהגלויות ותתייחס לכל תושביה בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין. בתום ההכרזה בירך הרב יהודה לייב פישמן מימון "שהחיינו וקיימנו" וגל שמחה פרץ באולם ובקרב הקהל שצבא על דלתותיו. בן-גוריון קרא את מנשר מועצת המדינה הזמנית, שכלל בין היתר צו שביטל את הספר הלבן. מאחר שהאמן שהופקד על כתיבת ההכרזה על המגילה, לא הספיק להשלים את המלאכה, חברי מועצת העם חתמו על פיסה של מגילת קלף שרק מאוחר יותר חוברה אליה מגילת העצמאות בשלמותה. בן-גוריון היה ראשון החותמים, ואחריו חברי המועצה בסדר אלפביתי. רווחים פנויים הושארו עבור חברי המועצה שנעדרו. אחרון החותמים היה משה שרת. על מגילת העצמאות חתמו האישים הבאים: {{טורים \|רוחב=16em \|תוכן=* דוד בן-גוריון דניאל אוסטר מרדכי בנטוב יצחק בן-צבי אליהו ברלין פרץ ברנשטיין זאב גולד מאיר גרבובסקי יצחק גרינבוים אברהם גרנובסקי זרח ורהפטיג הרצל רוזנבלום רחל כהן-כגן קלמן כהנא סעדיה כובשי יצחק מאיר לוין מאיר דוד לוינשטיין צבי לוריא גולדה מאיר נחום ניר-רפאלקס אהרן ציזלינג משה קול אליעזר קפלן אברהם קצנלסון פנחס רוזן דוד רמז ברל רפטור מרדכי שטנר בן-ציון שטרנברג בכור-שלום שיטרית חיים משה שפירא משה שרת צבי סגל יהודה ליב הכהן פישמן דוד צבי פנקס אליהו דובקין מאיר וילנר}} באולם שבקומה השנייה ישבה התזמורת הפילהרמונית הישראלית. המנצח קיבל הוראה לנגן את "התקווה" והצלילים נשמעו באולם המוזיאון מבעד לתקרה. 37 דקות לאחר שנכנס לאולם, שוב הכה בן-גוריון בפטיש על השולחן והפעם קרא: "קמה מדינת ישראל! תמה הישיבה הזאת". שמאל\|ממוזער\|250px\|בית דיזנגוף (2007), ובו אולם ההכרזה, כחלק ממוזיאון היכל העצמאות ממוזער\|שמאל\|250px\|אולם ההכרזה (2007). במקור, צבע הווילון מאחור והמפה על השולחן היה תכלת שמאל\|ממוזער\|250px\|הנציב העליון הבריטי אלן גורדון קנינגהם עוזב בסירה את ארץ ישראל, 14 במאי 1948 לאחר ההכרזה הועבר עותק מגילת העצמאות על ידי עוזרו של מזכיר הממשלה, שלמה קדר, לכספת בנק אפ"ק ברחוב הרצל בתל אביב. באותו מעמד, נקבעה מועצת העם בת 37 החברים ל"מועצת המדינה הזמנית", ומנהלת העם נקבעה כממשלה הזמנית. דוד בן-גוריון, שהיה אז יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית ויושב ראש מנהלת העם, נבחר לראש הממשלה הזמנית. אחת עשרה דקות לאחר תום המנדט, ב-15 במאי בשעה 00:11 שעון ישראל, 18:11 שעון וושינגטון, הכיר נשיא ארצות הברית הארי טרומן בישראל (הכרה דה פקטו); שלושה ימים לאחר מכן הכירה בה גם מעצמת-העל האחרת, ברית המועצות (הכרה דה יורה). למחרת ההכרזה פלשו צבאותיהן של חמש מדינות ערב לישראל, והחל השלב השני של מלחמת העצמאות. ראו גם הקלטת טקס הכרזת העצמאות מלחמת העצמאות מגילת העצמאות יום העצמאות לקריאה נוספת זאב שרף, שלושה ימים, תל אביב: עם עובד, 1959 פנחס יורמן, 32 דקות ראשונות, רמת גן: מסדה, 1978. (תיאור מעמד הכרזת המדינה) (ראה אור באותה שנה בתרגום לאנגלית) (נדפס שוב בקובץ "ההכרזה על הקמת מדינת ישראל" בעריכת יעל חבר, לצד המאמר "ההכרזה ויישומה" מאת עמנואל גוטמן, ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט – מרכז ההסברה – שירות הפרסומים, תשנ"ט 1999) מרדכי נאור, יום שישי הגדול – הדרמה המופלאה של הקמת המדינה, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובית העצמאות, 2014 אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, פרק ג – הכרזת העצמאות: ניצחון תפיסת הדמוקרטיה הבורגנית, עמ' 79–132 יורם שחר, כבוד, חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות''', מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2022. קישורים חיצוניים הקלטת ההכרזה ועותק ממגילת העצמאות, באתר הכנסת הסרט בא היום, הסוקר את הכרזת העצמאות, באתר יוטיוב, מתוך ארכיון שפילברג הכרזת המדינה (בצבע), באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים אבי וייסבלאי, מדינה ביום אחד, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 2010 הכרזת העצמאות בתערוכה "כחול על גבי לבן 2018", באתר ארכיון המדינה הפרסום הרשמי של הכרזת העצמאות, בעִתון רשמי מס' 1, באתר "נבו" הערות שוליים * ישראל קטגוריה:ישראל: היסטוריה קטגוריה:ציונות: היסטוריה קטגוריה:יום העצמאות קטגוריה:הסכסוך הישראלי-ערבי קטגוריה:1948 בישראל קטגוריה:1948 בפוליטיקה	2024-09-16T10:28:11
החלטת החלוקה	REDIRECT תוכנית החלוקה	2003-10-16T08:11:18
תוכנית החלוקה	תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בין-לאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר". הצעת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית לביצוע שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בין-לאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל. קבלת הצעת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל והנהגת הימין הישראלי. בסופו של דבר התכנית לא יושמה במלואה, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה". מקור התוכנית בראשית הייתה הצהרת בלפור (1917) שאושרה על ידי מנדט חבר הלאומים עבור ארץ ישראל (1922) כפי שנוסח בועידת סן רמו (1920), אמנת מונטווידאו (1933) שאשררה את משטר המנדטים והאו"ם שירש את חבר הלאומים ומחויבויותיו. סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, שנוסח בוועידת סן פרנסיסקו ב-1945 בהשפעתן של המשלחות הציוניות, מאשר את רצף התקפות של הזכויות הטריטוריאליות והאחרות שבכתב המנדט, הגירה, התיישבות צפופה, הנחת יסודות לבנייה מחדש של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל שממערב לירדן ואת תקפותם של הכלים הבין-לאומיים הכוללים זכויות אלו ב-1946. הרעיון לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית וערבית עלה בכתב לראשונה בהמלצות ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל כוועדת פיל (1937), וועדת וודהד (1938). עוד קודם לכן העלה את הרעיון ויקטור יעקובסון, הנציג הציוני הראשון לחבר הלאומים. מקור תוכנית החלוקה שאומצה על ידי האו"ם בהמלצתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשׂתינה (א"י) (UNSCOP – United Nations Special Committee on Palestine) שנתמנתה על ידי האו"ם במאי 1947. הוועדה הוקמה בעקבות החזרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת מחבר הלאומים אל האו"ם בפברואר 1947 ובקשתה לעצה "כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע" או לחלופין "כיצד לתקנו". בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית. באירופה התבררו ממדי השואה, וכמיליון ניצולי השואה המתינו במחנות העקורים ליישוב מחדש. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה. בזמן דיוני הוועדה, לאחר מאבק מר שזכה לפרסום עולמי בין הבריטים, שיישמו את ההגבלות על העלייה על פי תקנות הספר הלבן (1939), לאלפי הפליטים שעל סיפונה, גורשה מחופי הארץ האוניה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס"), בחזרה לגרמניה, אירוע שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט. בזירה הבין-לאומית, הממלכה המאוחדת נחלשה מאוד בעקבות המלחמה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית. הוועדה בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשהבירה ירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם ("קורפוס ספרטום"). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית. רוב הנציגים בוועדה תמכו בהצעה הראשונה. דו"ח הוועדה פורסם ב-31 באוגוסט 1947. היהודים קיבלו את הצעת החלוקה של אונסקו"פ. הערבים שללו הן את הצעת החלוקה והן את הצעת המדינה הדו-לאומית הפדרלית. פרטי התוכנית ממוזער\|322x322 פיקסלים\|מפת האזור שאמור היה להיות בשליטת האו"ם לפי התוכנית בתוכנית נקבע כי עם תום המנדט הבריטי יחולק שטח הארץ בין מדינה יהודית לבין מדינה ערבית. השפות הרשמיות של שתי המדינות תהיינה עברית וערבית בהתאמה, אך דבר זה לא ימנע את השימוש בשפה אחרת. ירושלים ובית לחם יוכרזו שטח בין-לאומי (קורפוס ספרטום) לתקופת ביניים של עשר שנים, ובסיומה ייערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר. בנוסף, כל מדינה תקיים בחירות לאספה מכוננת שייערכו על יסודות דמוקרטיים. האספה המכוננת של כל מדינה תיצור חוקה (קונסטיטוציה) דמוקרטית למדינתה, ותבחר ממשלה קבועה במקום מועצת הממשלה הזמנית, שהוקמה על ידי הוועדה. החוקה של כל מדינה תכלול, בין היתר, את ההוראות הבאות: יישוב כל הסכסוכים הבין-לאומיים הרלוונטיים למדינה, שמירה על חופש התנועה והביקור של כל התושבים והאזרחים של המדינה האחרת בארץ ישראל ובירושלים, למעט נימוקים של ביטחון לאומי, ופיקוח של כל מדינה על המגורים בתוך גבולותיה. חלוקת השטח תוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית ששטחה 27,009 קמ"ר למדינה יהודית שהיוותה בקירוב 55% משטחה של הארץ ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, את הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת, ולמדינה ערבית שהיוותה בקירוב 45% משטח הארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, "רצועת עזה מוגדלת" במישור החוף הדרומי מרפיח כולל את עזה ומג'דל עד איסדוד המתחברת לרצועה נוספת בנגב המערבי לאורך הגבול עם מצרים (היום אזור ניצנה), את חלקו המזרחי של הנגב, כולל באר שבע, ואת גב ההר ובקעת הירדן. העיר יפו הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית כמובלעת בתוך שטח המדינה היהודית. אזור הכולל את ירושלים ואת בית לחם ששטחו 187 קמ"ר בקירוב (פחות מ-1% משטח המנדט אך עם אוכלוסייה נרחבת) היה אמור להיות שטח נייטרלי ומפורז בחסות האו"ם. עם זאת, למושל ניתנה הסמכות להפעיל גם כוחות שיטור על מנת לשמור על הסדר הציבורי. בשטחה של המדינה היהודית עם 598,000 יהודים נותרה אוכלוסייה ערבית בערים המעורבות צפת, טבריה וחיפה, בעיירה בית שאן, ובמספר ניכר של כפרים ערביים. בסך הכול אוכלוסייה של 497,000 ערבים במדינה היהודית (המספר כולל אוכלוסייה של כ-70,000 נפש במובלעת יפו וכ-90,000 בדואים בנגב) מנגד, נותרו 10,000 יהודים במדינה הערבית (725,000 ערבים) על-פי הגבולות שהותוו בתוכנית, בפרט בנהריה ובגוש עציון, אולם הרוב המכריע של היישובים היהודיים שהיו קיימים אז, היו אמורים להיכלל בשטח המדינה היהודית. עקב ההימצאות של תושבים ערבים בשטח המדינה היהודית ולהפך, הציעה הוועדה שתושבים אלה יוכלו, לפי בחירתם, להיות אזרחים של מדינת הלאום שלהם, ולא של המדינה בה הם גרים או לחלופין "ליהנות מזכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות" במקום מושבם. הוועדה הביאה בחשבון כי המדינה היהודית תצטרך לקלוט בשטחה כמיליון פליטים יהודים מאירופה זמן קצר לאחר הקמתה. השטח שהוקצה למדינות החדשות היה מקוטע. תוכננו שני "צמתים" שיחברו בין רצועות השטח של המדינות, אחד בצפון הארץ ואחד בדרומה. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר אך כלל שטח של כ-9,600 קמ"ר (כ-35%) של הנגב הדרומי, אזור שהוא כמעט לא מיושב, צחיח ויורדים בו משקעים מעטים. המדינה היהודית נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. נהריה הייתה אמורה להיות בתחום המדינה הערבית, ותושביה התכוננו לארגן שלטון אוטונומי בתוך תחומי העיירה. המאבק על תמיכת המדינות בעלות זכות ההצבעה שורה של פעילים יהודים, חלקם נעדרי תפקיד רשמי אך בעלי השפעה על דרג מקבלי החלטות במדינות החברות בעצרת, גויסו על מנת להטות את אופן ההצבעה של אותן המדינות לטובת העניין הציוני. גם התקשורת האמריקנית, מחלקת המדינה של ארצות הברית, והנשיא טרומן היו נתונים תחת מכבש לחצים. חיים ויצמן תרץ זאת בפני טרומן כפעילות של "אנשים בלתי מוסמכים". על כך כתב טרומן בזיכרונותיו: "...לא זו בלבד שמסביב לאו"ם היו תנועות לחץ שלא נראו שם כמותן מעולם...דומני שמעולם לא ראיתי לחץ ותעמולה בשפע כזה מכוונים אל הבית הלבן...עקשנותם של אחדים מהמנהיגים היהודים הקיצוניים...הדאיגתני והרגיזתני...אחדים מהם אף הציעו שנלחץ על אומות ריבוניות"הארי טרומן, שנות מסה ותוחלת, זיכרונותיו של הארי ס. טרומן כרך ב', עיינות, תל אביב, תשט"ז, עמ' 163 פגישתו עם שגריר הרפובליקה הסינית לאומות המאוחדות הביאה להימנעותה של סין בהצבעה לאחר שקודם לכן התנגדה להקמת המדינה היהודית. החלטת עצרת האו"ם המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית, אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (תאריך שמצוין בישראל כ"כ"ט בנובמבר"). הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל עד ל-1 באוגוסט 1948, אולם הם החליטו להקדים, לסיים את המנדט בשעת חצות בלילה שבין 14 ל-15 במאי, ולהתפנות ממרבית שטח הארץ עד לשעה זו (בפועל הוחזקה מובלעת צבאית באזור חיפה עד סוף יוני 1948). בהחלטה 181 נקבעו גם סדרי הממשל הזמני עד כינונן של המדינות החדשות, וכן נקבע שהמדינות החדשות יכריזו על עצמאותן בחודש אוקטובר 1948. ההחלטה קבעה כי ירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. שטחים אלו הוכרזו כנייטרלים בשל אתרי הקודש הנמצאים בהם, ולפי ההצהרה יובטח חופש כניסה, גם לאזרחים של המדינה האחרת, ללא אפליה. בנוסף, הובטחה השמירה על המקומות הקדושים ולא תורשה שום פעולה שתפגע בהם. לתושבים תובטח שמירה על זכויות אנושיות וחירויות יסודיות – חופש המצפון הדת והפולחן, השפה, החינוך, הדיבור, העיתונות, האספה וההתאגדות. עוד קבעה ההחלטה כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות. ההתחייבות וכל הסכם הנובע ממנה תישאר בתקפה למשך עשר שנים; ותקפה יימשך אלא אם יודיע אחד הצדדים על סיומה מקץ שנתיים לאחר מסירת ההודעה. במשך תקופת העשור הראשונה לא תתוקן ההתחייבות או כל הסכם הנובע ממנה אלא על ידי הסכמת שני הצדדים ובאישורה של האספה הכללית של האו"ם. ממוזער\|405x405 פיקסלים\| thumb\|טופס ההצבעה על החלטת החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם בתיק א6 / 395 בארכיון המדינה\|שמאל\|350px ההחלטה פונה לתושבי א"י לעשות צעדים, כפי שימצאו לנכונים מצדם, להגשמת התוכנית. בנוסף, מבקשת את כל הממשלות ואת כל העמים להימנע מכל פעולה העלולה לפגוע או לעכב בעד הוצאתן לפועל של ההמלצות הללו. תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה: ההצעה נתקבלה ברוב של יותר משני שלישים (הרוב הדרוש להחלטה מסוג זה). האו"ם כלל אז 57 מדינות בלבד, כיוון שרוב מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה היו נתונות לשלטון אירופי, וקיבלו עצמאות רק מאוחר יותר. יפן וגרמניה היו עדיין נתונות לשלטון צבאי של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. גם יתר המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית וספרד ופורטוגל ששמרו על נייטרליות אף שהמשטר בהן היה לאומני אוטוריטארי, אשר נחשב קרוב למשטרים הפשיסטיים. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם הייתה להן זכות הצבעה באו"ם. התגובות לתוכנית החלוקה בריטניה, שנמנעה בהצבעה, הודיעה בתגובה להחלטה שהיא תפנה את כוחותיה עד 14 במאי 1948, ובמקביל הודיעה שלא תכפה את תוכנית החלוקה על הצדדים. תגובת היהודים רוב היהודים תמכו בתוכנית, ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. עם אישור התוכנית, יצאו יהודים בריקודים ומפגני שמחה בחוצות הערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל ובתפוצות. עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, כיום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי. תוכנית החלוקה זעזעה את אנשי נהריה והיישובים היהודיים בגליל המערבי, שיועדו להיות חלק ממדינה ערבית. הארגונים שכונו "הפורשים" - הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין והלח"י - דחו את תוכנית החלוקה. מנחם בגין שהיה מפקד האצ"ל אמר שזו "שואה לאומית היסטורית" והוסיף לאחר ההצבעה ש"אנחנו איננו שמחים...כי המולדת לא שוחררה. המולדת בותרה". בתגובת הלח"י נכתב כי הארגון . בתנועת אגודת ישראל התנגדו באופן גורף לתוכנית. עיקר ההתנגדות הייתה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית, אך גם עצם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה. אחד ממנהיגי אגודת ישראל שנספו בשואה, הרב מנחם זמבה, אף התבטא שארץ ישראל שחסר בה שעל אחד היא כמו ספר תורה שחסר בו אות אחת, שהוא פסול, וברוח זו אף הייתה החלטת מועצת גדולי התורה של התנועה. תגובת הערבים ההנהגה הערבית בארץ דחתה את התוכנית מכול וכול. ג'מאל אל-חוסייני ראש המשלחת הערבית בא"י לאו"ם הכריז . אחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל – באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם התוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. גם באותה העת התנגדו המנהיגים הערבים באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית. למחרת ההצבעה, ב-30 בנובמבר, הותקף אוטובוס 2094 של "אגד" ליד הכפר פג'ה בידי ערבים, וחמישה יהודים מנוסעיו נרצחו. אירוע זה נחשב בישראל לתחילת מלחמת העצמאות. יישום התוכנית האו"ם הקים לצורך הוצאתה לפועל של תוכנית החלוקה ועדה מיוחדת – "ועדת ארץ ישראל" (באנגלית: United Nations Palestine Comission, UNPC). יו"ר הוועדה היה קרל ליסיצקי מצ'כוסלובקיה ומזכיר הוועדה היה איש האו"ם האמריקאי ראלף באנץ'. הוועדה אמורה הייתה להגיע לארץ ישראל אולם הבריטים מנעו את הגעתה והיא פעלה מניו יורק. ההיסטוריון אלעד בן-דרור חשף שורה של רעיונות מקוריים אותם ניסתה הוועדה לקדם כדי לממש לפחות באופן חלקי את יישום תוכנית החלוקה. בן דרור חשף גם עבודת מטה של אנשי מזכירות האו"ם שמשלב מוקדם מאוד (עוד לפני 29 בנובמבר) העריכה כי מדינה ערבית לא תקום וכי על ועדת ארץ ישראל להתאמץ להבטיח את הקמת המדינה היהודית ושרידותה אל מול האלימות הערבית הצפויה. "ועדת ארץ ישראל" פורקה משפלשו מדינות ערב לתחומי ארץ ישראל והמדינה היהודית, האו"ם נוכח בכשלונו לפתור את בעיית ארץ ישראל, והשיק את יוזמת התיווך בין הצדדים בהובלתו של פולקה ברנדוט. החלטת החלוקה לא הופיעה בכתב הסמכות של ברנדוט אם כי לא בוטלה רשמית. תוכנית החלוקה לא יושמה במלואה, אם כי בעקבותיה הסתיימה השליטה הבריטית על ארץ ישראל והוקמה מדינת ישראל, שזכתה להכרה בין-לאומית נרחבת. הסיבות לאי-יישומה המלא מורכבות, אך גורמים מרכזיים היו דחייתה על ידי ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב (הליגה הערבית) שפתחו במלחמה כדי לסכל את יישומה, היעדר רצון מצד בריטניה או מעצמה אחרת לפעול (בכוח) ליישומה ונחרצות היישוב היהודי ומדינת ישראל בקרבות מלחמת העצמאות (החל מתוכנית ד') שלא להצמד לקווים שהתוותה התוכנית ולא לוותר על הישגיה הטריטוריאליים בשדה המערכה בשלביה המתקדמים ובהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. מדינות ערב ובמיוחד ממלכת עבר הירדן לא היו מעוניינות בהקמת מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל המערבית. כחלק מיישום תוכנית החלוקה הייתה גם תוכנית האו"ם להקים מיליציה יהודית חמושה שגם היא לא מומשה בשטח. עם הסלמת מלחמת העצמאות הוקפאה תוכנית האו"ם למעשה. ניסיונות להחיותה ולהכניס בה תיקונים לפני סיומו הרשמי של המנדט כשלו. ערב סיום המנדט הבריטי יזם דוד בן-גוריון הכרזה על הקמת מדינה יהודית, ויוזמתו התקבלה במנהלת העם של היישוב העברי. אישור יוזמת בן-גוריון בא לאחר מסע של משה שרת שבו ניסה לשכנע מנהיגים בעולם, בפרט את ראשי הממשל בארצות הברית, לתמוך בהכרזה על מדינה יהודית, בלא התחשבות בלוח הזמנים שנקבע בתוכנית החלוקה. שרת קיבל תשובות מעורפלות, אולם בן-גוריון הצליח לשכנע את מנהלת העם בחיוניות ההכרזה ללא קביעת הגבולות. שעות ספורות לפני תום המנדט הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזה על הקמת המדינה הוזכרה החלטת החלוקה של האו"ם כאישור מחודש להכרה הבין-לאומית בזכות המוסרית וההיסטורית של העם היהודי להקמת המדינה במולדתו ההיסטורית ארץ ישראל, זכות שהוכרה לראשונה על ידי המשפט הבין-לאומי הפומבי בהצהרת בלפור, מנדט חבר הלאומים וסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות. שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, הכירו במדינה מיד. לאחר תום מלחמת העצמאות התקבלו באו"ם החלטות שקראו ליישום חלקים מסוימים מתוכנית החלוקה, בפרט החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם העוסק בבנאום ירושלים, אולם גם ההחלטות האלה לא התממשו. ב־1950 הודיעה ירדן על סיפוח שטחי הגדה המערבית שנותרו בשליטתה בסיום המלחמה והיו מיועדים עבור המדינה הערבית. הצעד התקבל בהתנגדות מצד רוב מדינות העולם והליגה הערבית. מבחינה דמוגרפית חלו שינויים מפליגים בעקבות מלחמת העצמאות. בתום המלחמה היו בגבולות מדינת ישראל כ-150,000 ערבים, שלפני המלחמה היו כ-900,000 ערבים בשטח שבו קמה מדינת ישראל, מאות אלפי ערבים נוספים הפכו לפליטים בעיקר במדינת ירדן, ואילו בשטחי ארץ ישראל המנדטורית שהיו בשלטון ערבי לא נותרו כלל יהודים. בתום המלחמה נותרו בידי ישראל כ־78% משטחי המנדט. בוועידה באלג'יר ב-1988 הצהיר אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית, ובהצהרה מוזכרת החלטת החלוקה. משמעות משפטית תוכנית החלוקה אינה מחייבת כשלעצמה. זאת, הן כיוון שהיא החלטה של העצרת הכללית, שעל פי מגילת האו"ם אין בכוחה לקבל החלטות מחייבות, והן כיוון שההחלטה היא המלצה בלבד. נוכח דחיית התוכנית על ידי הערבים ופרוץ מלחמת העצמאות, מעולם לא היה לתוכנית החלוקה תוקף משפטי.רובי סיבל, "סוגיות משפטיות הכרוכות בשטחה וגבולותיה של מדינת ישראל" ברובי סיבל ויעל רונן (עורכים), המשפט הבין-לאומי (הוצאת נבו, מהדורה שלישית 2016) עמ' 783, 787. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מזכירה את החלטת החלוקה ומציינת ש"הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה". ההכרזה מכריזה גם על כוונתה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מוסדות האו"ם כדי להגשים את ההחלטה.תמר מגידו, "שטחה של מדינת ישראל וגבולותיה" ביעל רונן (עורכת), סיבל ורונן משפט בין-לאומי (נבו, מהדורה רביעית 2023), עמ' 779, 782. עם זאת, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, הכריזה ממשלת ישראל שבעוד שהיא מסתמכת על ההחלטה כגושפנקא בין-לאומית לזכות קיומה של מדינת ישראל, נוכח המלחמה שפרצה מיד למחרת ההחלטה, ישראל אינה מחויבת לגבולות המוצעים בהחלטה. עמדתה הייתה ש.ראו למשל, דברי נציג ישראל לוועדה הראשונה בעצרת הכללית של האו"ם, ישיבה 200, 15 בנובמבר 1948, Summary Records of Meetings 21 September–8 December 1948, UN Doc A/C.1/SR.142-236, 644.דברי נציג ישראל לוועדה הראשונה בעצרת הכללית של האו"ם, ישיבה 219, 1 csmncr 19498, Summary Records of Meetings 21 September–8 December 1948, UN Doc A/C.1/SR.142-236, 832. קישורים חיצוניים תוכנית החלוקה של האו"ם באתר ארכיון המדינה החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם, (בתרגום לעברית) באתר הכנסת נוסח החלטה 181, באתר משרד החוץ (באנגלית) מפת החלוקה המקורית, באתר האו"ם (בארכיון האינטרנט) מפת החלוקה המקורית – אזור ירושלים, באתר האו"ם (בארכיון האינטרנט) רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 – החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה, הוצאת מרכז מציל"ה כ"ט בנובמבר, באתר הכנסת המקורות וההתפתחות של בעיית ארץ ישראל 1917–1947 באנגלית מאתר האו"ם, באמצע המאמר טבלה עם נתוני אוכלוסייה בתוכנית החלוקה אביבה חלמיש, הקשר בין השואה להחלטת החלוקה: היה או לא היה?, באתר האוניברסיטה הפתוחה, נובמבר 2017 ההצבעה באו"ם, ארכיון הסרטונים של AP ההחלטה באום והתגובת בארץ, ארכיון הסרטונים של AP דויד מוצפי-האלר, המלאכה האימפריאלית של עקרון החלוקה, באתר הזמן הזה, מאי 2020 הערות שוליים קטגוריה:כ"ט בנובמבר קטגוריה:הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני קטגוריה:ישראל: גבולות קטגוריה:ציונות: היסטוריה קטגוריה:החלטות העצרת הכללית של האו"ם קטגוריה:עיצוב גבול הצפון קטגוריה:רצועת עזה: גבולות קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: המשפט הבין-לאומי קטגוריה:הכרזת העצמאות של מדינת ישראל	2024-09-10T16:08:16
מגילת העצמאות	מגילת העצמאות היא המסמך המכריז על הקמתה של מדינת ישראל. "מגילת העצמאות" הוא אומנם שמה המקובל, אך שמה הרשמי הוא "הכרזה על הקמת מדינת ישראל", ובשם זה פורסמה בעיתון הרשמי (ע"ר 14.5.48, עמ' 1). את המגילה הקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות שנערך בבית דיזנגוף (שדרות רוטשילד 16, תל אביב), בו שכן אז מוזיאון תל אביב הישן, ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, 8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. מגילת העצמאות כוללת חמישה חלקים: סקירה היסטורית של זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ושל הדרך שהובילה להכרזת המדינה. פרישת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי להקמת המדינה. הכרזה על הקמתה של מדינת ישראל. עקרונותיה של המדינה החדשה. פנייה אל גורמים שונים והצהרת כוונות. חתימות. העתק של המגילה מוצג כיום בכנסת, אך המגילה המקורית אינה מוצגת לציבור הרחב. המסמך המקורי עליו נכתבה המגילה שמור בכספת מיוחדת בארכיון המדינה בירושלים, כאשר רק למעטים יש גישה אליו. תוכן המגילה זכותו הלאומית של עם ישראל כמחצית ממגילת העצמאות מוקדשת להצגת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי לחידוש העצמאות היהודית בארץ ישראל ולהקמתה של מדינת ישראל. להלן העובדות ההיסטוריות מהעבר הרחוק והקרוב, שעמדו ביסוד המגילה לתפיסתם של יוצריה, ונסקרו בחלק זה של המגילה: ארץ-ישראל היא המקום בו קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית ובה קיים ממלכה עשירה בתרבות. על אדמת ארץ-ישראל גובש ונכתב "ספר הספרים הנצחי" (כלשון ההכרזה) – התנ"ך. לפיכך לעם היהודי קשר הדוק אל כברת ארץ זו. העם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע לאחר תקופת בית שני, בניגוד מוחלט לרצונו. גם לאחר הגליה זו והתפזרותו של העם היהודי בתפוצות השונות, לא שכח את שייכותו לארץ ישראל ולא חדל מלהתפלל ומלקוות לשוב אליה ולחדש בתוכה את חירותו המדינית, במשך אלפיים שנה. בדורות האחרונים התרחשה שיבה המונית של יהודים אל ארץ ישראל, בגלי עלייה שהתגברו מאז המאה ה-18 ועוד יותר משלהי המאה ה-19 מהעלייה הראשונה ואילך, במסגרתן באו לארץ עולים, חלוצים ומעפילים. הם הפריחו שממות ובנו כפרים וערים, והחיו את השפה העברית, יישוב גדל ומנהל את משקו ותרבותו. היישוב חידש למעשה את הקיום היהודי החברתי, התרבותי והלאומי בארץ-ישראל. ההתיישבות היהודית המחודשת הביאה את ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ, והיא שוחרת שלום. בניין הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל הוא עובדה קיימת, שאינה ניתנת לביטול. בשנת תרנ"ז (1897) התכנס הקונגרס הציוני בעקבות קריאתו של בנימין זאב הרצל, והכריז על זכותו של העם היהודי לתקומה לאומית מדינית בארץ ישראל. תוכנית בזל הציבה תוקף משפטי מודרני לזכות זו, וכן היוותה הצהרת כוונות. זכותו ההיסטורית של עם ישראל בארץ ישראל זכתה להכרה מצד ממשלת בריטניה בהצהרת בלפור מתאריך 2 בנובמבר 1917, ואושרה בכתב המנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי. השואה, בה נרצחו מיליונים מיהודי אירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר הארץ והעצמאות המדינית על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל. מגילת העצמאות קובעת כי על מדינה זו להיות פתוחה בפני כל יהודי ולהעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים. במלחמת העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות שוחרות השלום כנגד הנאצים, התגייסותו ומאמציו בתקופת המלחמה נזקפה לזכותו לקחת חלק בייסודה של ברית האומות המאוחדות. תוכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947, חייבה את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הכרה זו בזכות העם היהודי להקים את מדינתו, אינה ניתנת להפקעה. החלטת האו"ם אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא. זכותו של העם היהודי למדינה מוצגת בהכרזת העצמאות כזכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. קביעת ארץ ישראל כמקום בו זכאי העם היהודי לממש את זכותו זוכה להנמקה נרחבת, על ידי הדגשת הקשר ההדוק של העם לארץ ישראל לאורך הדורות. הכרזה על הקמת המדינה ממוזער\|שמאל\|270px\|ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שמאל\|ממוזער\|270px\|קהל בשדרות רוטשילד בעת הקראת המגילה החלק השני של מגילת העצמאות הוא ההכרזה "על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל." בחלק זה מוצגת תוכנית ביצועית: נקבע כי "החל מרגע סיום המנדט ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, תהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל". אין במגילה התייחסות למאפיינים אחרים של מדינה עצמאית, כמו הרשות השופטת או גבולות המדינה (פרט לכך שהיא בארץ ישראל). בן-גוריון התנגד להכרזה על גבולות המדינה וטען כי גם בהכרזת העצמאות של ארצות הברית לא נאמר דבר על גבולות. המגילה אינה מתייחסת לירושלים ואינה קובעת את בירתה של המדינה. הסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, בעובדה שבהחלטת החלוקה נקבע שירושלים תוכרז שטח בינלאומי (קורפוס ספרטום) לתקופת ביניים של עשר שנים, ובסיומה ייערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר. עקרונות המדינה החדשה עקרונות המדינה החדשה מצויים בחלק השלישי שלה. חלק זה מפרט את עקרונות היסוד שלאורם תפעל מדינת ישראל: מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות. מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה. מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. מדינת ישראל תבטיח חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות. מדינת ישראל תשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות. מדינת ישראל תהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 מדינת ישראל תפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה. עקרונות אלה מבססים את הגדרת אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בחלק הרביעי שיובא להלן (הצהרת כוונות) ישנה התחייבות מוגדרת וספציפית יותר ביחס לערביי ישראל. הצהרת כוונות בפני אומות העולם האומות המאוחדות, בבקשה למתן יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבלת מדינת ישראל לתוך משפחת העמים. הערבים תושבי מדינת ישראל, קריאה לשמירה על השלום וללקיחת חלק בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה ונציגות במוסדות השלטון. המדינות השכנות ועמיהן, בקריאה לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם היהודי העצמאי בארצו. העם היהודי בתפוצות, בקריאה לעלות למדינת ישראל, לתרום לבניינה ולעמוד לימינה תמיד. כתיבת המגילה הטיוטות הראשונות פנחס רוזן הטיל את ניסוח המגילה על מרדכי בעהם שהיה משפטן בכיר בתל אביב, ביום שישי, 23 באפריל 1948, שלושה שבועות לפני הכרזת העצמאות. הטיוטה של בעהם התמקדה בנרטיב היסטורי של זיקת העם היהודי לארץ ישראל, והמדינה החדשה הוגדרה בה "מדינה יהודית חפשית ועצמאית". בעהם, שהתקשה במשימה כבדת משקל זו, נועץ בחותנו וזה המליץ לו על שלום צבי דוידוביץ, רב קונסרבטיבי אמריקאי ודוקטור למדעי הרוח. את הטיוטה הראשונית כתבו בעהם ודוידוביץ' בהשראת הכרזת העצמאות של ארצות הברית והיא הייתה בעלת אוריינטציה דתית מובהקת בה אוזכר אלוהים מספר פעמים. בהמשך העביר רוזן את הטיוטה לידיו של עורך הדין צבי ברנזון, היועץ המשפטי של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. שהוסיף להגדרת המדינה את המילה "דמוקרטית". במקביל ברנזון התייחס לאופייה של המדינה; עליה חופשית ליהודים, ערכים "ברוח חזון נביאי ישראל", לצד הבטחת זכויות אדם לכלל תושבי המדינה. הכוונה בניסוח הזה הייתה להיענות לדרישת האו"ם כי הכרזת העצמאות תבטיח משטר דמוקרטי וזכויות אדם. הניסוח של ברנזון התבסס על נאומו של זלמן רובשוב (שז"ר) מספר חודשים קודם לכן, אך ברנזון השמיט את המונח "ארץ מוצא" מרשימת הדברים שאסור להפלות בגינן. הטיוטה של ברנזון הועברה לשכתוב בידי שלושה משפטנים: בעהם, אורי ידין וצבי עֵלי בֶּקֶר. בטיוטה שגיבשו "השלושה", הוסרה ההבטחה לשוויון כלפי ערביי ישראל ונמחקה כל התייחסות שיכולה להשתמע ממנה הכרה בגבולות תוכנית החלוקה ובמעמדה הייחודי של ירושלים. המשך הניסוח אחרי ההצגה למנהלת העם לאחר שהטיוטות הראשוניות הובאו למנהלת העם וספגו ביקורת חריפה, הוקמה ועדת חמישה בראשות משה שרת שניסחה טיוטה רביעית. ב-13 במאי לפנות ערב הוגשה הצעתה למנהלת העם. שרת עשה את רוב המלאכה, תוך התייעצות עם משפטנים מומחים. נוסח ההכרזה הושאל מכתב המנדט וממסמכים משפטיים רבים אחרים, וכל סעיף שלו התחיל במילים "הואיל ו...". בהצעה זו הוזכרה גם תוכנית החלוקה של האו"ם. מזכיר מנהלת העם כתב כי "בן-גוריון התנגד ל'הואיל' כי אינו עברי" וכן "התנגד למילים 'ישוב רב־איל', 'עוז וגבורה' וכיוצא באלה". כמו כן, התנגד להזכרה מפורשת של תוכנית החלוקה. בתום דיון בטיוטה של שרת הוטל על ועדה בת ארבעה לנסח ניסוח אחרון. חבריה היו: בן-גוריון, הרב פישמן, ציזלינג ושרת. בערב ישב בן-גוריון וערך מחדש את הנוסח. רוב השינויים שלו לא היו מהותיים, אולם הנוסח קיבל אופי שונה. הוא השמיט את המילה "הואיל", הסיר מליצות מיותרות, קיצר את הנוסח ברבע ומחק את ההתייחסות לחלוקת הארץ. כמו כן, הסיר את קריאתו של שרת לאומות המאוחדות לתת יד "להגנה" על מדינת ישראל ואת קריאתו ל"עולם הנאור", שיעמוד "לימין העם היהודי בהקמת מולדתו". בבוקר הזמין את שלושת חברי הוועדה האחרים והציג בפניהם את הנוסח. שרת לא הגיע, אך ציזלינג ופישמן הגיעו ואישרו את הנוסח, לאחר ויכוח על פסקה שנועדה לגשר בין דתיים וחילוניים. פישמן התעקש על אזכור אלוהי ישראל במגילה, והסכים לנוסח "מתוך ביטחון בצור ישראל וגואלו", אולם ציזלינג דרש להסיר את כל הקטע, מכיוון שהתנגד למונחים דתיים. לבסוף הסכימו על הנוסח המקורי של בן-גוריון, הביטוי "צור ישראל" בלבד. ביטוי זה נבחר בכוונה, מכיוון שצור ישראל מתפרש לשני פנים - כשם ה' וגם כחוזק ישראל. בן-גוריון טען שהוא זה שהכניס למגילת העצמאות את הביטוי "צור ישראל", אבל על פי מחקר של פרופ' יורם שחר ביטוי זה תורגם בידי בעהם מהביטוי "divine providence" ("השגחה"), המופיע באנגלית בהכרזת העצמאות של ארצות הברית. בן-גוריון הוסיף את הטיעון המשפטי לגבי הזכות ההיסטורית והטבעית של העם על ארצו. באופן זה התקבל הנוסח הסופי של מגילת העצמאות. הרב יהודה לייב פישמן מימון טען בתוקף שיש לכתוב את שם ה' במפורש, אך לאחר שבקשתו לא נענתה, הוסיף לפני חתימתו את המילים בעזרת ה'. ביום העצמאות 1965, אמר שרת כי בן-גוריון "נטל את ההגיוניות של המבנה" של הנוסח המקורי. מלאכת הקליגרפיה של מגילת העצמאות הוטלה על המעצב אוטה וליש. במעמד הכרזת העצמאות לא הקריא בן-גוריון מהמגילה, אלא מטיוטה שהודפסה במכונת כתיבה, כיוון שווליש הספיק לכתוב רק את חלקה התחתון של המגילה בשל המחלוקת עד הרגע האחרון על נוסח הכרזת העצמאות. מסיבה זו, המגילה עשויה משלושה ריבועי קלף תפורים, ולאחר הטקס היא נתפרה אל החלק בו חתמו חברי המועצה. השתנות היחס בין המאפיין של "יהודית" לבין המאפיין של "דמוקרטית" בין הטיוטות השונות כל הטיוטות של מגילת העצמאות, וגם הנוסח הסופי, כללו התייחסות להיותה של המדינה "מדינה יהודית" וכן התייחסות כל שהיא למאפיינים דמוקרטיים שיהיו במדינה. בטיוטה הראשונה וגם בטיוטה הסופית לא הוזכר במפורש המונח "דמוקרטיה", אף על פי שהוא נכלל בחלק מהטיוטות. למעשה קיימות ארבע אפשרויות עיקריות לאפיין את היחס בין האופי היהודי של המדינה לאופייה הדמוקרטי: היהדות עליונה על הדמוקרטיה (מדינה יהודית בעלת מאפיינים דמוקרטיים). הדמוקרטיה עליונה על היהדות (מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים). שוויון בין יהדות לדמוקרטיה (מדינה יהודית ודמוקרטית). דמוקרטיה הנובעת מן היהדות (מדינה יהודית־דמוקרטית). לפי ניתוח של דב אלבוים ועזרא ברום הנוסח הסופי של מגילת העצמאות מבוסס על תפיסה של "דמוקרטיה הנובעת מן היהדות", הטיוטה הראשונה של בעהם מבוססת על תפיסה כי "היהדות עליונה על הדמוקרטיה", הטיוטה של ברנזון מבוססת על תפיסה של "שוויון בין יהדות לדמוקרטיה" ואילו הטיוטה של שרת דגלה בקיומה של "מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים". החותמים על המגילה שלושים ושבעה החותמים על מגילת העצמאות היו חברי מועצת העם. 25 מהם חתמו על המגילה בטקס הכרזת המדינה, ו־11 מחברי המועצה, שלא יכלו להגיע מירושלים הנצורה לטקס, וכן נציג אגודת ישראל שהיה אז בארצות הברית, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר. שמאל\|ממוזער\|250px\|משה שרת חותם על מגילת העצמאות. צילום פרנק שרשל תמונות החותמים על המגילה: יש הטוענים ששמו של חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, נעדר מרשימת חותמי המגילה. ניתן להבחין בטור הראשון של החותמים כי המקום בין אליהו דובקין ומאיר וילנר, בו אמור היה ויצמן לחתום לפי סדר אלפביתי, נותר ריק. לתעלומה זו שני הסברים מתחרים. הסבר אחד מצביע על ראשון חותמי המגילה, דוד בן-גוריון, שחתימתו חורגת מהסדר האלפביתי. לפי גרסה זו מחה ויצמן על החריגה מסדר החתימה ולא הסכים לחתום. לשיטתו לא צריכה הייתה להיות חריגה שכזו, אך אם נעשתה, הרי שכנשיא המדינה שמו שלו צריך היה להיות בראש החותמים. גרסה שנייה טוענת שבן-גוריון, יריבו הפוליטי של ויצמן, מנע ממנו לחתום על המגילה, שחתימתה נעשתה בזמן בו שהה ויצמן בארצות הברית. בן-גוריון לא אפשר לו לחתום בנימוק שרק חברי מועצת העם חתמו עליה. מרדכי נאור ומיכאל לוין טוענים שוויצמן כלל לא היה אמור לחתום על המגילה, שכן מלבד העובדה שהוא לא היה חבר מועצת העם, הוא גם לא היה נשיא בשעת ההכרזה והרווח נותר בשביל החברים תושבי ירושלים הנצורה באותה עת. שאלת היעדר חתימתו של וויצמן שבה ועלתה לאורך השנים וגם דוד בן-גוריון התייחס לקיפוח זה. ואז, במסגרת חגיגות שנות העשרים למדינה, הוחלט על פרסום מינשר מיוחד מטעם נשיא המדינה על דעת הממשלה. מינשר זה (שניתן לו הכינוי "מגילת שז"ר) חובר והוקרא על ידי הנשיא זלמן שזר ברחובות, ביום 2.11.67. נקבע כי המינשר יוצג בגנזך המדינה יחד עם מגילת העצמאות. הנשיא העלה על נס את דמותו של וויצמן ואת פעולותיו למען התנועה הציונית. הוא הזכיר כי בעת הכרזת המדינה היה ויצמן נתון בעיצומה של היאבקות בניו יורק ובוושינגטון ועל כן נבצר ממנו להיות בארץ ישראל בעת הכרזת המדינה - אך עם ישראל זכר את תרומתו המיוחדת וב-17 בפברואר 1949 בחרה בו הכנסת לנשיא הראשון של מדינת ישראל. שז"ר הודיע כי על דעת ממשלת ישראל תופקד הכרזתו זו בגנזך המדינה בין מסמכי היסוד לתולדות הציונות ולהתחדשותה (תיק מגילת העצמאות א-11/7303, הודפס 18/2/2018, ארכיון המדינה) מעמדה המשפטי של מגילת העצמאות בדצמבר 1948 פסק בית המשפט הגבוה לצדק בבג"ץ 10/48 זיו נ' גוברניק (פ"ד א, 85), בו העותר טען נגד הפעלת חוק מנדטורי שהקנה לאדם שנכנס להתגורר בדירתו חזקה עליה. בין היתר אמר שמגילת העצמאות היא בגדר חוק, וציטט מתוכה "מדינת ישראל תהיה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל׳". השופטים משה זמורה, יצחק אולשן ושניאור זלמן חשין פסקו כי מגילת העצמאות היא מסמך המבטא את "חזון העם" ואת "האני מאמין" שלו, "אבל אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום או פקודות וחוקים שונים או ביטולם" של פקודות מנדטוריות או חוקים של מועצת המדינה הזמנית. בפסיקה מאוחרת יותר השתמש בית המשפט העליון בעקרונות הכרזת העצמאות לפרשנות החוק. דוגמה לכך היא פס"ד קול העם: בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה לפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון קול העם, שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים, ישראל רוקח, החליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי. השופט שמעון אגרנט קיבל את העתירה בהתבססו על הכרזת העצמאות, וכתב: פסיקה זו, המשתמשת במגילת העצמאות ככלי בפרשנות חוקים קיימים, אושרה לאחר מכן על ידי בית המשפט העליון בהמשך שוב. בפסיקה בבג"ץ חסון נגד כנסת ישראל ציינו השופטים: "במשך תקופה ארוכה נתפסה מגילת העצמאות, ציבורית ומשפטית, בעיקר כמסמך פורמלי לשם עמידה בדרישות החלטת עצרת האו"ם, וכמסמך היסטורי, בעל ערך סמלי. גם בתי המשפט לא ראו במגילת העצמאות מסמך בעל תוקף משפטי מחייב או כמקור לזכויות, אלא כמסמך בעל ערך פרשני המבטא את חזון העם ואת "האני מאמין" שלו." השופטים מנו מספר פסקי דין שניתנו בין 1949 ל-1971 המחזקים טענה זו. השינוי בתפיסת מעמדה של מגילת העצמאות כמסמך בעל נפקות משפטית החל עם חקיקת חוק היסוד כבוד האדם וחירותו (1992) וחוק יסוד: חופש העיסוק (1994). בחוקים אלו הוזכרה מגילת העצמאות כמסמך המשקף את הרוח הכללית של שמירה על זכויות האדם: . בהמשך במספר מאמרים ופסקי דין נתנו השופטים מעמד חוקי מחייב לזכויות האדם כפי שהן משתקפות ממגילת העצמאות. שינוי זה ביטא השופט דב לוין, בבג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר: נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק כתב: באוקטובר 2023 פסק שופט בג"ץ אלכס שטיין כי מגילת העצמאות היא הנורמה הבסיסית המסמיכה את הכנסת לחוקק חוקים, ואי לכך הכנסת אינה מוסמכת לחוקק חוקים שסותרים אותה. הוא כתב: פסיקתו ניתנה בנימוק לדחיית "חוק טבריה", שהוא תיקון שהוסיפה הכנסת לחוק הבחירות לרשויות המקומיות בישראל. התיקון נפסל על ידי בג"ץ שפסק שיש לדחות את אישורו אל לאחר הבחירות, מהטעם שזהו חוק פרסונלי שנועד לאפשר למקורבו של אריה דרעי להתמודד לראשות העיר טבריה. השופט שטיין נימק שחוק פרסונלי סותר את עיקרון השוויון שבמגילת העצמאות, ועל כן אינו חוקתי. נימוק זה תקף לחוקים רגילים ולחוקי יסוד. הודעות חברי מועצת המדינה הזמנית שמאל\|ממוזער\|150px בישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית, מסרו חברי המועצה "הודעות לנוסח הכרזת המדינה". צבי סגל (הצה"ר): מאיר דוד לוונשטין (אגודת ישראל): שמואל מיקוניס (קומוניסטים): צבי לוריא (מפ"ם): קלמן כהנא (פועלי אגו"י): דוד בן-גוריון, ראש הממשלה: השוואה להכרזת העצמאות של ארצות הברית ישנם הבדלים וגם נקודות דמיון בין שתי ההצהרות שנכתבו בתקופות שונות, בנסיבות היסטוריות שונות ועל רקע אידאולוגי שונה. מגילת העצמאות בדומה להכרזת העצמאות האמריקנית מצהירה על עצמאות מדינית. בשתיהן בדומה המגילה מתחילה באמיתות, נימוק והסבר של המצב ההיסטורי שמוביל למסקנה של הצהרת העצמאות. במרכז ההצהרה האמריקנית עומדים עקרונות הנאורות של חופש וזכות ההגדרה העצמית המוסר והתבונה, במגילת העצמאות הישראלית מודגשים יותר ההיסטוריה ארוכת השנים: ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל והגלייתו ממנה בעל כורחו, הצהרת בלפור, השואה ואף החלטת האו"ם. בניגוד להכרזת העצמאות האמריקנית, שפירושה מרד בשלטון הקיים, ולכן מונה רשימה ארוכה של עוולות מוסריות של מלך בריטניה והפרלמנט הבריטי כלפי המושבות, במגילת העצמאות הישראלית אין ביקורת מפורשת על בריטניה וממשלת המנדט הבריטי והיא מנוסחת באופן חיובי מכיוון שהיא מבוססת על החלטת האו"ם לאחר שהבריטים החליטו מרצונם לעזוב את הארץ. בניגוד להכרזת העצמאות האמריקנית שבה אלוהים משובץ פעמים רבות בתארים שונים (אלוהי הטבע, הבורא, השופט העליון, ההשגחה העליונה) כביטוי לאמונתם הדתית של המצהירים בתקופה בה הדת שלטה בכיפה, במגילת העצמאות הישראלית הוא מופיע בסופה פעם אחת בתואר "צור ישראל". בניגוד להכרזת העצמאות האמריקנית שבה מושם הדגש על עצמאות והתנתקות מדינית מ"הכתר הבריטי", במגילת העצמאות הישראלית לצד ההכרזה מושם דגש על אופייה של המדינה הצעירה וצורת פעילותה העתידית. ישנו דמיון מסוים בגוף ההצהרה של שתי המגילות: חלק הכרזת העצמאות של ארצות הברית מגילת העצמאות של ישראל אמיתות אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שהרי כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. נימוק הזכות הטבעית ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה... הרי זו זכותם, ואף חובתם, להתנער מממשל מעין זה ולהעמיד שומרים חדשים על ביטחונם לעתיד לבוא הכרזה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה. זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית צידוק עצמי בכל אחד משלבי דיכוי אלה ביקשנו את תיקון המעוות בלשון של רוח שפלה ביותר... כמו כן לא זלזלנו ביחסינו כלפי אחינו הבריטיים. הזהרנו אותם מפעם לפעם מפני הניסיונות של בית המחוקקים שלהם לפרוש עלינו שלטון בלתי מוצדק... חייבים אנו, אפוא, להשלים עם ההכרח, שגרם לנו להודיע על פרידתנו... במלחמת העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות גוף ההכרזה לפיכך, אנו נציגי ארצות הברית של אמריקה, נאספנו בקונגרס הכללי, ואנו פונים אל השופט העליון של כל באי עולם ומבקשים ממנו שיראה את צדקת כוונותינו, ומצהירים ומכריזים חגיגית בשמם, ועל דעת תושביהן הטובים של המושבות, כי מושבות אלה הן, ואף חייבות להיות על פי דין, מדינות חופשיות ועצמאיות... לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל. חתימה ולקיום הכרזה זו, תוך ביטחון איתן בחסותה של ההשגחה העליונה, אנו מתחייבים באורח הדדי, זה בפני זה, בחיינו, בנכסינו ובכבודנו. מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו ייצוגיה בתרבות הישראלית שמאל\|ממוזער\|150px\|גרסה חגיגית של המגילה, שהוכנה לכבוד יום העצמאות הארבעים של מדינת ישראל ממוזער\|קטע מתוך מגילת העצמאות מודפס על דגל ישראל, בעצרת תמיכה לעסקה עבור החזרת החטופים, אשר ציינה גם 11 חודשים לפרוץ מלחמת חרבות ברזל תוכן המגילה הושר כפזמון ללחן מאת אורי קריב במסגרת "פעמוני היובל" – המופע המרכזי בחגיגות שנת ה-50 למדינת ישראל, שנערך בירושלים ב-1998. נוסח המגילה מובא בעמוד האחרון של מהדורת מילון אבן שושן, בשישה כרכים, שראתה אור בשנת 2000. לרגל יום העצמאות תשע"ב, בשנת 2012, הודפסה בירושלים מגילת העצמאות הגדולה בעולם, בגובה 6 מטרים וברוחב 1.6 מטר. על המגילה חתמו אישי ציבור בראשם ראש עיריית ירושלים והיא נתלתה על בניין עיריית ירושלים. בשנת 2012 המועצה לשימור אתרים בשיתוף איש העסקים בועז דקל, יזמו טקס לשחזור חתימת מגילת העצמאות על ידי נכדים או ילדים, של כל 37 החותמים על מגילת העצמאות. הטקס נערך בהיכל העצמאות בתל אביב, המקום בו נחתמה בשנת 1948 מגילת העצמאות. בשנת 2014 החלה יצירה של תלמוד ישראלי - מסכת עצמאות על מגילת העצמאות בבינה בהובלתו של דב אלבוים. מטרת המיזם היא לעורר שיח ישראלי עמוק ומתחדש על החזון הראוי לעתידה של מדינת ישראל על בסיס הטקסט של מגילת העצמאות. ממוזער\|מפגינים חותמים על עותק מוגדל של מגילת העצמאות בהפגנה ברחוב קפלן במהלך המחאה נגד מהלכי החקיקה של ממשלת ישראל השלושים ושבע, הוזכרה מגילת העצמאות פעמים רבות על ידי המוחים, עותקיה הודפסו הופצו ונתלו בשלל מקומות - בין השאר על בניין עיריית תל אביב-יפו. בהפגנות רבות קראו נואמים כציפי לבני, אהוד ברק ואחרים להתייחס למגילה כאל בסיס לחוקה למדינת ישראל, עותקים ענקיים של המגילה נישאו בידי הקהל בתהלוכות מחאה, ונערכו אירועים המוניים בהם הוזמן הקהל לחתום על המגילה. ראו גם הכרזת העצמאות יום העצמאות לקריאה נוספת צבי ברנזון, מגילת העצמאות – חזון ומציאות, 1988 מרדכי נאור, יום שישי הגדול – הדרמה המופלאה של הקמת המדינה, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובית העצמאות, 2014 יורם שחר, כבוד חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות, באר שבע: מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, 2022 דב זיגלר, ניל רוגצ'בסקי, היא מדינת ישראל - כיצד נוצרה מגילת העצמאות?, הוצאת סלע מאיר, 2023 קישורים חיצוניים מגילת העצמאות, באתר הכנסת על מגילת העצמאות וחותמיה, ארכיון המדינה מגילת העצמאות בתערוכה "כחול על גבי לבן 2018 באתר ארכיון המדינה. יורם שחר, הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות – חקירת כתיבתה של מגילת העצמאות, עיוני משפט, גיליון כו (2) אורית קמיר, ל”מגילה” יש שתי פנים: סיפורן המוזר של “הכרזת המדינה הציונית” ו”הכרזת המדינה הדמוקרטית שימור וצילום מגילת העצמאות המקורית: ארכיון המדינה 2015 \| התוכנית "בין השמשות" בהגשת דב אלבוים - שיחה ד"ר תום שגב על מגילת העצמאות, בערוץ היוטיוב של כאן - תאגיד השידור הישראלי, 2018 מסמכים היסטוריים בן-גוריון קורא בקולו את מגילת העצמאות, גנזך המדינה (התחלה 05:14) הערות שוליים * * קטגוריה:ישראל: היסטוריה קטגוריה:מסמכים משפטיים היסטוריים עצמאות קטגוריה:יצירות משנת 1948	2024-10-09T10:15:52
אוסאמה בן לאדן (פירושונים)		2020-06-10T23:44:51
ארגון טרור	ארגון טרור הוא ארגון צבאי או מעין צבאי, שמבצע פעולות אלימות במטרה לזרוע טרור. למשל, ניסיון מכוון לרצח של אזרחים או חטיפת אזרחים והחזקתם כבני ערובה תוך איום לרוצחם, במטרה להטיל אימה ולזרוע בלבול, פחד ודמורליזציה בקרב אזרחים, ובכך להפעיל לחץ על שליטי המדינה בה הוא פועל, או לגרום למדינות אחרות להיענות לתביעותיו הפוליטיות: לאומיות, דתיות, אידאולוגיות, חברתיות. פעולות טרור בדרך כלל אינן ממוקדות, כלומר אינן מכוונות כלפי אדם מסוים, אלא כלפי אוכלוסייה שלמה, כך שהטרוריסט לרוב אינו מייחס חשיבות לזהות קורבנותיו ופוגע באופן אקראי. מבוא ארגונים שונים מוגדרים "ארגוני טרור" על ידי מדינות או גופים בינלאומיים כאשר הם נעדרים זכות לגיטימית להפעיל כוח, וכאשר כוחם מופנה בעיקר כנגד אזרחים. הגדרות אלו שנויות לעיתים קרובות במחלוקת, בעיקר בגלל אי הבהירות השוררת לעיתים קרובות סביב השאלה מיהו בעל הזכות הבלעדית והלגיטימית להפעיל אלימות ביחידת שטח, והאם פעולותיו של ארגון מסוים מכוונות בעיקר נגד האזרחים. טענה רווחת נוספת היא כי מידת התקפות של ההגדרה מעורערת כי המניעים להגדרת ארגונים מסוימים "ארגוני טרור" והימנעות מהגדרה כך של ארגונים דומים יסודה במניעים פוליטיים של הגופים המגדירים. לעיתים קרובות, הגדרת ארגון מסוים כ"טרוריסטי" מבוצעת על ידי בתי משפט במדינה או בארגון בינלאומי, שסמכותם יונקת מסמכות השלטון באותה מדינה — סמכות שיש המערערים עליה. כמעט כל הארגונים המוגדרים "ארגוני טרור" חולקים על קביעה זו ומגדירים את עצמם "לוחמי חופש" או "ארגון גרילה". הגדרה זו מבוססת בעיקר על דחיית הלגיטימיות של הפעלת האלימות על ידי המדינה האויבת — לעיתים קרובות בטענה כי הארגון אינו מכיר במדינה או בלגיטימיות של השלטון הקיים בה; ובדרך כלל גם על הטענה שכל או רוב אזרחי מדינת האויב הם חלק מהכוח הלוחם נגדו. דוגמה מוקדמת בולטת לחילוקי־הדעות ביחס להגדרת ארגונים כ"ארגוני טרור" הן מחתרות האצ"ל והלח"י שפעלו בשנים שלפני הקמת מדינת ישראל. ממשלת בריטניה ושלטונות המנדט הבריטי הגדירו את שני הארגונים כ"ארגוני טרור", אף כי ארגונים אלו פעלו כמעט באופן בלעדי נגד מטרות צבאיות, ולכן אינם עומדים בתנאים המקובלים לארגון טרור על־פי המשפט הבינלאומי או במדינת ישראל שהוקמה אחר־כך בחלק משטח המנדט. בעקבות רצח הרוזן ברנדוט הכריזה ממשלת ישראל על לח"י כארגון טרור. ישנן דוגמאות רבות בהן הגדרת ארגונים מסוימים כ"ארגוני טרור" מצויות במדינות בהן יש מלחמת אזרחים או עימות אזרחי בקנה מידה רחב, וקשה לקבוע באופן ברור כי גורם מסוים מחזיק בזכות בלעדית או לגיטימית להפעיל אלימות בתא שטח מסוים (לדוגמה, במקרה של עימות אזרחי בעקבות בחירות, שתוצאותיהן אינן מקובלות על חלק ניכר מתושבי המדינה). במקרים אחרים, כוחות הצבא ומוסדות השלטון אינם מזוהים באופן ברור ונדמים לאזרחים רגילים, מצב המקשה לקבוע אם הפעולה נגדם כוונה להטיל אימה באוכלוסייה האזרחית, או לפגוע במטרה צבאית. דוגמאות אחרות בהן קשה מאוד להגדיר ארגון כ"ארגון טרור" הן כאלו בהן נחתם הסכם בין מדינה לארגון מסוים (לדוגמה, בין בריטניה למחתרת האירית), ובעקבותיו משונה הגדרת הארגון; תדירות, מלווה ההסכם בהכרה בארגון או בנציגיו כשליטים ביחידת שטח, קשירת קשרים דיפלומטיים, וכדומה. לעיתים, הגדרתו של ארגון עשויה להשתנות לאורך זמן. כך, לדוגמה, המגעים בין נציגי מדינת ישראל לראש ארגון אש"ף, יאסר ערפאת הובילו ב-1995 לשינוי הגדרתו של אש"ף כ"ארגון טרור" והענקת לגיטימציה לשליטתו בחלק משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. סדרה ארוכה של פעולות נגד אזרחי מדינת ישראל הובילה בתחילת שנות ה-2000 לשינוי נוסף בהגדרתו של יאסר ערפאת, שהוצג פעם נוספת על ידי ממשלת ישראל כ"טרוריסט". הבעייתיות הכרוכה בהגדרת השליט הלגיטימי ביחידת שטח מסוימת הובילה את חלק מהגורמים המגדירים ארגוני טרור להתעלם משאלה זו, או לבסס את ההכרעה בה על קונצנזוס בינלאומי מסוים (הכרה בינלאומית רחבה), ולהתמקד בעיקר בתנאי השני: הפעולה המכוונת בעיקר נגד אזרחי מדינה מסוימת. סוגי ארגוני טרור חוליית טרור: קבוצה קטנה של מחבלים שמתאגדת אד הוק לביצוע פיגוע. תא טרור: קבוצה קטנה ולרוב ממודרת שבדרך כלל מופעלת על ידי ארגון טרור גדול יותר. כנופיית טרור: קבוצה של כמה עשרות חמושים שבנוסף לטרור עוסקת בפשע ואלימות. ארגון טרור: המונח מתייחס בדרך כלל לארגון טרור בגודל מלא, ולעיתים לכל סוג וגודל של התארגנות טרור. ארגוני טרור פעילים ארגוני טרור אסלאמיים – ארגון שיעי שבסיסו בלבנון ונתמך על ידי סוריה ואיראן (אלג'מאעה אלאסלאמיה) – פועל במצרים וקשור לחמאס אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה (לבנון) - שלוחה של תנועת האחים המוסלמים – ארגון פוליטי-צבאי מוסלמי ששולט באפגניסטן מ-2021 ושלט בה בין השנים 1995–2001 – ארגון שיעי-זיידי הפועל בתימן ונתמך על ידי איראן – ארגון טרור גלובלי הג'יהאד האסלאמי המצרי – פלג של האחים המוסלמים שהיה אחראי לרצח של אנואר סאדאת, נשיא מצרים – ארגון שהוקם בינואר 2009 ומהווה מיזוג של שלוחות אל-קאעידה בתימן ובערב הסעודית – פעיל באלג'יריה, מרוקו, לוב, מאוריטניה, מאלי, ניז'ר, ניגריה וצ'אד עצבת אל-אנצאר – ארגון לבנוני שקשור לאל-קאעידה אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה – ארגון המסונף לאל-קאעדה הפעיל בעיקר באינדונזיה – ארגון המסונף לאל-קאעדה הפעיל במזרח התיכון, בסוריה, מצרים ולבנון. – ארגון סומלי המסונף לאל-קאעידה ג'בהת פתח א-שאם – ארגון סוני, המהווה שלוחה של אל-קאעידה בסוריה אל קאעדה בבלאד אלשאם (אל קאעידה בסוריה הגדולה) – פעיל בסוריה (שיגר קטיושות לעבר קריית שמונה בשנת 2005 ופגע ביחידה ספרדית של יוניפי"ל בדרום לבנון) איחוד הג'יהאד האסלאמי – פעיל באוזבקיסטן, טג'יקיסטן, קירגיזסטן, טורקמניסטן, קזחסטן, אפגניסטן, פקיסטן ורוסיה (ידוע גם בשם דאעש, או ISIS באנגלית) – ארגון סוני פונדמנטליסטי הפועל בעיראק ובסוריה. בעבר היה מסונף לאל קאעידה והתפצל ממנה – (ג'מאעת אהל א-סונה ל-דעוה ואל-ג'יהאד) – ארגון סוני, מבני שבט האוסה הפועל בצפון-מזרח ניגריה, צפון קמרון וניז'ר – ארגון הפועל מחצי האי סיני, מאז החלה ההפיכה במצרים נגד שלטון חוסני מובארכ בפברואר 2011 , בפיליפינים – נוסד במטרה להקים מדינת הלכה אסלאמית. אנצאר א-שריעה (לוב) – ארגון הפועל בלוב אנצאר א-שריעה (תוניסיה) – ארגון הפועל בתוניסיה – ארגון הפועל באזוואד, צפון מאלי קונגרס עמי אישקריה ודגסטאן – ארגון קווקזי המבקש לייסד מדינת הלכה אסלאמית בתחומי צפון הקווקז IHH – ארגון טרור טורקי-אסלאמי התומך בארגוני טרור אחרים באזורי מלחמה תחת מעטה של סיוע הומניטרי באותם אזורים החזית הקווקזית – ארגון צ'צ'ני המאגד שורת ארגוני טרור אזוריים והמוביל את דגל המאבק באימפריאליזם הרוסי התנועה האסלאמית של מזרח טורקיסטן (ידועה גם בתור המפלגה האסלאמית של טורקיסטן או התנועה האסלאמית של טורקיסטן) – ארגון מוסלמי-סיני אשר נוסד בידי בני המיעוט האויוגרי. עיקר פעולתו של הארגון מתרכזת במחוז האוטונומי שינג'יאנג שבמערב סין – ארגון בלוצ'י-סוני הפועל בבלוצ'יסטן (מחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן באיראן ובמחוז הפקיסטני בלוצ'יסטן). ארגוני טרור פלסטיני גוב האריות הג'יהאד האסלאמי (גא"פ, PIJ) אש"ף ספטמבר השחור התנזים : הודיעו על פרידתם מתנועת הפת"ח בשנת 2007, במקביל להכרזתו של מחמוד עבאס על צו האוסר על מיליציות חמושות. (PFLP) (DFLP) , בראשות אחמד ג'יבריל: עזבה את אש"ף. (PLF) (PPSF) תנועת המוג'אהדין צבא האסלאם (עזה) – ארגון טרור עזתי קטן המסונף לאל-קאעידה – ארגון טרור ג'יהאדיסטי אסלאמיסטי פלסטיני סלפי שבסיסו ברצועת עזה. מסונף לאל-קאעידה חוליות איימן ג'ודה גדודי עבד אל-קאדר אל-חוסייני צבא אל-אספה אחרים הצבא האירי הרפובליקני (IRA), באירלנד והממלכה המאוחדת כוח המתנדבים מאלסטר (UVF), באירלנד – קבוצה פרוטסטנטית התומכת בהמשך השלטון הבריטי משמר השריעת של צ'צ'ניה בצפון הקווקז שברוסיה (PKK), בטורקיה וכורדיסטן העיראקית (ASALA), בטורקיה , הפועל נגד השלטון האיסלאמי באיראן (צבא הטהורים) בקשמיר, אפגניסטן הנתיב הזוהר (Sendero Luminoso), בפרו פוליסאריו, בסהרה המערבית סוואפו, בנמיביה אום שינריקיו, ביפן FARC בקולומביה 17 בנובמבר ביוון (החזית המהפכנית לשחרור העם) הפועל בטורקיה ארגוני טרור בעבר , חזית השחרור העממית שלחמה לשחרור אלג'יריה מידי הצרפתים בשנים 1954–1962. הבריגדות האדומות, באיטליה של שנות השבעים. ("באדר מיינהוף") בגרמניה של שנות השבעים. מאו מאו ארגון השחרור הקנייתי באיים הקנריים טיגריסי השחרור של טאמיל אילם, בסרי לנקה ודרום הודו (התפרק ב-2009 והוצא רשמית מרשימת ארגוני הטרור ב-2017). ספטמבר השחור – המחתרת הבסקית, בספרד הצבא האדום היפני בישראל ו במנדט הבריטי מצב חוקי רוב מדינות המערב חוקקו חוקים נגד ארגוני הטרור ונגד מימון וסיוע לאותם ארגונים. בחלק מהמדינות נחקקו חוקים המאפשרים גם להחרים כספים ורכוש של ארגוני טרור. בישראל משמש לכך חוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016. ארצות הברית מנהלת רשימה של ארגונים זרים המוכרזים על ידיה רשמית כ"ארגוני טרור" ואשר ניתן לנקוט נגדם הליכים כמפורט בחוקים למניעת טרור. ברשימה מופיעים כמעט כל הארגונים הפלסטיניים, אל-קאעדה, חזבאללה, תחנת הטלוויזיה אל-מנאר ואף ארגון כך בארצות הברית. ארצות הברית, באמצעות מחלקת המדינה האמריקנית, אף מנהלת רשימה של מדינות התומכות בארגוני טרור המכונה "מועדון השבע" וכולל את המדינות: איראן, סוריה, עיראק, לוב, סודאן, קוריאה הצפונית וקובה, מתוכן הגרעין הקשה שכונה "ציר הרשע", כלל את סוריה, איראן וקוריאה הצפונית. ראו גם טרור אקולוגי טרור ורשתות חברתיות לקריאה נוספת איתי זהוראי, "10 ארגוני הטרור העשירים בעולם", פורבס-ישראל וולטר לקר, "עידן של טרור", נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 78 קישורים חיצוניים הכרזות על ארגוני טרור והתאחדויות בלתי מותרות, באתר משרד הביטחון פרויקט טרור ודמוקרטיה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה הערות שוליים * קטגוריה:טרור	2024-10-01T07:21:28
שפה טבעית	שפה טבעית היא שפת הדיבור של בני האדם. זוהי שפה שיש לה דוברים ילידים. שפות טבעיות נבדלות מ"שפות מלאכותיות" כגון שפות מחשב, שפות לוגיות, תמרורים וכדומה, במספר מאפיינים, שיפורטו להלן. נכון לעשור השני של המאה ה־21, בעולם קיימות כ-6,151 שפות טבעיות, בהן שפות המונות מאות מיליוני דוברים, ושפות המונות כמה מאות או עשרות דוברים בלבד. מאפייני השפות הטבעיות אופן הפקה רובן המכריע של השפות הטבעיות משתמשות בצלילים המופקים בחלל הפה, הגרון והאף להעברת המסרים. שפות טבעיות המשתמשות למטרה זו בתנועת ידיים ובמחוות גוף נוצרו רק בקרב אוכלוסיות של אנשים כבדי שמיעה או אילמים. שפות מסוג זה מכונות שפות סימנים. יש חוקרים הסבורים ששפות סימנים היו נפוצות לפני שאיברי הדיבור האנושיים קיבלו את צורתם הנוכחית, אולם אין לכך ראיות חד־משמעיות. ההבדל בין שפה טבעית לתקשורת בין בעלי חיים שפה טבעית נחשבת לתופעה אנושית. עד היום, לא ידועים בעלי חיים המשתמשים בשפות טבעיות. לבעלי חיים צורות מגוונות של תקשורת אולם הן נבדלות משפות טבעיות (אנושיות) בכמה עקרונות בסיסיים. אחד העקרונות האלה הוא היכולת להשתמש בסימן אחד שכל תפקידו להצביע על סימן אחר. לדוגמה, במשפט: "דני אמר שהוא רוצה לאכול", המילה "הוא" מצביעה על המילה "דני" שמצביעה על ישות בעולם. המילה "הוא" כשלעצמה היא רק סימן שאינו מצביע כלל על ישות כלשהי בעולם. כאשר המילה "הוא" נכתבת במשפט היא מצביעה על מילה אחרת במשפט ומקבלת את משמעותה מאותה מילה במשפט שעליה היא מצביעה. חוקרים הצליחו במידת־מה ללמד שימפנזים ובונובו להשתמש בשפת סימנים או בחיקויים של שפות טבעיות שהושפעו מהאפשרות המוגבלת של שימפנזים ובונובו להפיק קולות, אולם שליטתם בשפה לא הייתה מלאה (ראו: ניסויים בלשניים בקופי אדם). כמו כן לא נצפה שימוש בשפה טבעית כלשהי בקרב קופי אדם בטבע. אפשר לסכם את תכונותיהן של השפות הטבעיות באופן הבא: שרירותיות – הקשר בין הסימן למסומן הוא מוסכם אבל שרירותי. דוגמה לכך היא האופן שבו שפות אנושיות שונות משתמשות ברצף צלילים שונה להצבעה על אותו אובייקט. שרירותיות יכולה להתקיים גם באמצעי תקשורת טבעיים אחרים. השפות הטבעיות כפופות לכללי תחביר רקורסיביים, כלומר כל משפט יכול לשמש בסיס ליצירת משפט חדש. תכונה זו מאפשרת יצירתיות, כלומר יצירה מתמדת של משפטים חדשים ובכל זאת בעלי משמעות ברורה. תכונה זו נחשבת ייחודית לשפות אנושיות. התחביר בשפות הטבעיות מאפשר קיום סימנים שאין להם משמעות משל עצמם, אלא הם מקבלים את משמעותם מתוך ההקשר (למשל מילים כגון: "כאן", "עכשיו" וכדומה), או מתוך הצבעה על סימן אחר (למשל: "האיש ביקש שיתנו לו לדבר"). תכונה זו נחשבת ייחודית לשפות אנושיות. רכישה – שפה טבעית ניתנת לרכישה על ידי ילדים באופן טבעי ובאמצעות חשיפה בלבד (כלומר, ללא הדרכה פורמלית). מנגד, היעדר חשיפה לשפה בגיל המתאים מונע רכישת שפה. תכונה זו מתקיימת גם באמצעי תקשורת טבעיים אחרים. היווצרות השפות הטבעיות שפות ותיקות רובן המכריע של השפות הטבעיות הקיימות היום הן גלגול כלשהו של שפות עתיקות המדוברות מזה דורות רבים. ההערכה היא שהשפות הראשונות הופיעו במהלך התקופה הפלאוליתית, לכל הפחות לפני כמה עשרות אלפי שנים. כתובות הן האמצעי המרכזי לניתוח התפתחות השפות לאורך השנים, וכיוון ששיטות הכתב הראשונות הומצאו לפני כ־5,000 שנים, אי אפשר למצוא עדויות מוצקות מתקופות קדומות יותר. אף על־פי כן יש שיטות לשחזור שפות קדומות גם בלי עדויות כתובות, מתוך השוואת שפות קרובות בין אם הן מודרניות או קדומות אך בעלות היסטוריה כתובה. הענף הבלשני שעוסק בפיתוח השיטות האלה, ובאופן כללי בחקר השתנות השפות והתפתחותן לאורך שנים, מכונה בלשנות היסטורית. תחום מחקר חדש יחסית, אבולוציה של השפה, מנסה בין היתר למצוא מה היו המאפיינים של השפות הראשונות ומדוע נוצרו, אולם המסקנות שהתגבשו בתחום זה עדיין אינן מקובלות על כל החוקרים. היווצרות שפות חדשות: שפות סימנים ושפות קריאוליות ידוע ששפות טבעיות נוצרות באופן ספונטני בקהילות של בני אדם. תהליך כזה נצפה כמה פעמים בבתי־ספר לחירשים, שבהם נוצרו קהילות של אנשים כבדי שמיעה, שלא שמעו שפה מימיהם, אך הצליחו תוך אינטראקציה ביניהם לפתח שפות סימנים טבעיות (התופעה בלטה במיוחד בקרב ילדים, ראו: שפת הסימנים של ניקרגואה). יש גם טענה ששפות קריאוליות הן שפות חדשות שהתפתחו באופן ספונטני בקהילות של אנשים דוברי שפות שונות, שנאלצו לתקשר ביניהם במעין שפת־ביניים חסרת דקדוק. הטענה היא ששפת הביניים (המכונה פידג'ין) התפתחה לשפה טבעית בפרט בקרב ילדים. טענה זו שנויה במחלוקת, כיוון שיש טענה נגדית שהפידג'ין הפך לשפה טבעית על ידי חיקוי הדקדוק של אחת השפות הדומיננטיות בקהילה. היכחדות של שפות מעריכים כי כיום קיימות כ־6,800 שפות ייחודיות. אולם, גורמים חברתיים, דמוגרפיים ופוליטיים תורמים להיעלמותן המהירה של שפות רבות, משום שחברות קטנות מתבוללות לתוך תרבויות עולמיות ובין-לאומיות. במהלך ההיסטוריה של האדם נכחדו שפות טבעיות רבות בתהליך שניכר גם כיום. כ־3,000 מן השפות הטבעיות הולכות ונכחדות, בעיקר עקב מעבר של דובריהן הילידיים לדיבור בשפות נפוצות יותר. עקב ההגמוניה הרב־תחומית של ארצות מסוימות, והתרחבות השימוש באמצעי תקשורת המוניים, משתלטת שפתן על קהילות רבות, שמאבדות את שפותיהן הייחודית לטובת השפה ההגמונית. תהליך זה גורם להכחדת שפותיהן ותרבויותיהן של קהילות המיעוטים. עם זאת, תועדה גם היווצרות של שפות חדשות, אם בהתפצלות של שפות קיימות לשפות נפרדות חדשות, או במגע בין קהילות לשוניות שהביא ליצירת שפה חדשה ששימשה בתחילה מעין "גשר" לשוני בין הקהילות. מיון השפות נהוג לחלק את השפות למשפחות ותת־משפחות שהן קבוצות של שפות הדומות בתכונותיהן. למשל, השפות עברית, ערבית וארמית נכללות במשפחת שפות אחת – משפחת השפות השמיות, שהיא הענף המזרחי של משפחת השפות האפרו־אסיאתיות. אחת התאוריות הבלשניות הנפוצות גורסת כי כל משפחת שפות נוצרה משפה אחת קדומה שהתפצלה במהלך הדורות לשפות אחדות. בעבר נהגו לכנות משפחות של שפות לפי המסורת המקראית המחלקת את עמי העולם לצאצאי בניו של נח – שם, חם ויפת. כשנתגלה קשר בין השפות השמיות לקבוצה של שפות המדוברות באפריקה, קראו להן ביחד "משפחת השפות השמיות־חמיות". כיום מקובל יותר לכנות משפחות של שפות על פי אזורים גאוגרפיים שבהם הן מדוברות בהווה או היו מדוברות בעבר, ולפיכך השם המקובל הוא: "השפות האפרו־אסיאתיות". משפחות אחרות הקרויות על שם אזורים גאוגרפיים הן: השפות ההודו־אירופיות, השפות הקווקזיות הצפון-מערביות, השפות האוּרליות, השפות הסינו־טיבטיות. רכישת שפה טבעית ילדים שנחשפים לשפה טבעית כלשהי, רוכשים אותה בלי צורך בהדרכה. ילדים מגיבים לשפת אמם בצורה מיוחדת כבר בגיל כמה שבועות. ילד בריא מגיע לשליטה טובה בשפת אמו עד גיל 3, ולשליטה מלאה עד גיל 6. רכישת שפה בלא הדרכה אפשרית עד תחילת גיל ההתבגרות. לא ידוע על מקרה שבו מתבגר או מבוגר רכשו שפה חדשה, כפי שילד רוכש שפה, כלומר בלי כל הוראה או הדרכה. ילד יכול לרכוש יותר משפה טבעית אחת עד תחילת גיל ההתבגרות, אם הוא נחשף לכמה שפות. שפות מתוכננות והתפתחותן לשפות טבעיות שפות מתוכננות הן חיקויים מלאכותיים של שפות טבעיות, שיצרו אותם לצורך תקשורת בינלאומית, לצרכים אמנותיים או לצורכי מחקר בלשני. אחת הדוגמאות לשפות כאלה היא שפת האספרנטו שמיוחדת בכך שבמשך הזמן קהילות קטנות בעולם אימצו אותה וילדים רכשו אותה באופן טבעי, ולפיכך ניתן להחשיב אותה כיום לשפה טבעית. השפות הנפוצות ביותר השפות הנפוצות ביותר הן: מנדרינית, 900 מיליון דוברים כשפת אם ו־1.35 מיליארד דוברים אנגלית, הערכה בין 450 מיליון דוברי שפת אם ו־1.8 מיליארד דוברים. ערבית, 420 מיליון דוברים הינדית, 250 מיליון דוברים. ספרדית, 352 מיליון דוברים. רוסית, 204 מיליון דוברים. בנגלית, 187 מיליון דוברים. מלאית, 180 מיליון דוברים. פורטוגזית, 175 מיליון דוברים. אינדונזית, 145 מיליון דוברים. גרמנית, 128 מיליון דוברים. צרפתית, 128 מיליון דוברים. יפנית, 126 מיליון דוברים. ראו גם שפת אם רכישת שפה ניסויים בלשניים בקופי אדם היפותזת ספיר-וורף שפה בסכנת הכחדה משלב שעשועי לשון אמרת כנף פתגם ניב (ביטוי) לשון סגי נהור קישורים חיצוניים אתר אתנולוג על שפות העולם 9 דרכים ללמוד שפה לבד, מהר ובזול - באתר נענע 10. הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בלשנות קטגוריה:פילוסופיה של הלשון	2024-03-11T12:35:39
אגיר	במיתולוגיה הנורדית, אגיר (בנורדית עתיקה: Ægir) הוא ענק ים החי באוקיינוס. במיתולוגיה למרות שהוא מפורסם בנדיבותו כלפי האלים, חששו ממנו בני האדם. הוא משבר ספינות ולוקח את משאותיהן ומלחיהן לארמונו שבתחתית הים. יורדי הים הקריבו לו קורבנות כדי לפייסו ולהימלט מזעמו, במיוחד אסירים לפני היציאה לשיט. אשתו, אלת הים ראן, ילדה את תשע עלמות הגלים, שלבשו גלימות וצעיפים בצבע לבן. שני משרתיו הנאמנים היו אלדיר ופימאפינג. השני נהרג על ידי האל לוקי בעת משתה שנערך בארמונו של אגיר שבתחתית הים ליד האי הלר. אגיר היה ידוע באירוח הבזבזני שהיה נוהג לכבוד האלים האחרים. בתרבות המודרנית אגיר היה נושא למגוון יצירות אמנות. אלה כוללים את ציורו של נילס בלומר בנותיהם של נאקן ואגיר (1850), תבליט המזרקה של יוהאן פיטר מולין (נפטר 1874), ואגיר של אמיל דואפלר (1901). לאגיר מתייחסים במגוון דרכים אחרות בתרבות הפופולרית המודרנית. לדוגמה, לשוטו טודורוקי מהאנימה היפנית "בוקו נו גיבור האקדמיה" יש מהלך שכותרתו "אגיר הקפוא הגדול". הוא גם שמו של קורבטה נורווגית שיוצרה ב-1967 (אגיר), ספינת הגנה על החוף בצי הגרמני הקיסרי, ושל כוכב לכת אקסופלנט, אפסילון ארידאני ב.. בספר ספינת המתים מאת ריק ריירדן, החבורה נלכדת על ידי בנותיו של אגיר ונלקחת לארמון, שם, לאחר קרב, הם מצליחים להימלט בעזרתו של ניירד. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אלים נורדיים קטגוריה:אלי ים ונהר	2024-09-01T00:43:50
אסיר (מיתולוגיה)	ממוזער\|שמאל\|300px\|אלי האסיר בציור "מותו של בלדר", מ-1817, מאת Christoffer Wilhelm Eckersberg האֵסיר (בנורדית עתיקה: Æsir, ביחיד ás; כתיב חלופי בעברית: אייסיר) הם האלים העיקריים של הפנתאון במיתולוגיה הנורדית. באסיר כלולות רוב הדמויות העיקריות במיתולוגיה זו, כגון אודין, פריג, תור, בלדר וטיר. במקביל לאסיר, קיים שבט שני של אלים, הוא הוואניר. הדמויות הבולטות בוואניר הן האל ניורד וילדיו פריה ופרייר. לאחר המלחמה בין האסיר לוואניר הצטרפו הללו לאסיר בתור בני ערובה. מבחינת אופיים, הוואניר קשורים בעיקר לעיבוד ולטיפוח, ואילו האסיר לכוח ולמלחמה. האסיר נשארו צעירים לנצח בגלל תפוחיו של אודין, אם כי יכלו להיהרג באופן לא טבעי. על פי הנבואה, כמעט כולם צפויים למות בראגנארוק. במיתולוגיה הנורדית בו-בזמן שבתרבויות אחרות ישנן משפחות "מבוגרות" ו"צעירות" של אלים, כמו טיטאנים ואלים אולימפיים ביוון העתיקה, האסיר והוואניר הם בני אותו הזמן. שני שבטי האלים נלחמו, חתמו על הסכמים והחליפו שבויים. יש יסוד להשערה כי האינטראקציות המתוארות בין האסיר לוואניר משקפות את סוג האינטראקציות שהיו נפוצות בין שבטים נורדיים באותה תקופה. לפי תאוריה נוספת, הקרב המיתולוגי בין האסיר לוואניר משקף קונפליקט דתי בין הערכים העתיקים של הוואניר (שעסקו בעיקר בפריון ובשלום יחסי) לבין הערכים הלוחמניים היותר מאוחרים של האסיר. ייתכן גם שהמאבק רומז לקונפליקט שבין הרומאים לסבינים. התאולוג מירצ'ה אליאדה טוען ששני הקונפליקטים הם בעצם גרסאות שונות של המיתוס ההודו-אירופי, שבו מתואר קונפליקט ושילוב בין אלי השמיים והשליטה לבין אלי האדמה והפריון. קישורים חיצוניים קטגוריה:אלים נורדיים קטגוריה:פגאניזם גרמאני	2023-08-30T13:51:21
בלדר	במיתולוגיה הנורדית, בלדר (בנורדית עתיקה: Baldr) הוא אל, אחד מהאסיר ואחד מבניהם של אודין ופריג, אשר סיפור מותו והלווייתו משמעותי. בלדר מופיע באדה הפואטית, שליקטה במאה ה-13 מקורות יותר מוקדמים, באדה הפרוזאית, שנכתבה במאה ה-13 על ידי סנורי סטורלוסון, ובצורה אוהמריסטית בגסטה דנורום של ההיסטוריון הדני סקסו גרמטיקוס. באדה הפרוזאית בלדר מתואר כיפה תואר, בהיר, וחכם מאוד. סיפור מותו של בלדר מפורט יחסית באדה הפרוזאית, שבה מסופר שהאל לוקי ישטה באל הוד'ר העיוור ויגרום לו לירות בבלדר חץ שיהרוג אותו, וכי מותו הוא אסון עצום בשביל האסיר. האדה הפואטית והאדה הפרוזאית כותבות שאודין ורינד יולידו את ואלי בשביל להרוג את הוד'ר. בתיאורים של אירועי רגנרוק, האדה הפואטית מספרת כי בלדר יקום לתחייה לאחר הרגרנרוק, ביחד עם הוד'ר. מקורות ממוזער\|שמאל\|300px\|אלי האסיר בציור "מותו של בלדר", מ-1817, מאת Christoffer Wilhelm Eckersberg 250px\|ממוזער\|בלדר וננה, איור משנת 1882 אדה פרוזאית בחלק "ההטעיה של גילבי" (Gylfaginning) של האדה הפרוזאית ישנו תיאור של בלדר: "בנו השני של אודין הוא בלדר, ועליו אומרים כולם דברים טובים. הוא הטוב ביותר, וכולם מהללים אותו. פניו בהירות כל כך שקרני אור יוצאות ממנו. יש צמח לבן מאוד שצבעו כצבע מצחו של בלדר, וצמח זה הוא הלבן ביותר בצמחים. מכך אתה יכול לשפוט את יופי שיערו וגופו. הוא הצנוע ביותר, החכם ביותר, והרהוט ביותר מכל האסיר, ואף אחד לא יכול לשנות את פסיקותיו. הוא שוכן במקום בגן עדן בשם בריידאבליק, ולשם דבר מלוכלך לא יכנס." מעבר לתיאור זה, רוב מה שמסופר על בלדר הוא סיפור מותו והלוויותו, שמתואר כטרגדיה גדולה שתוביל בסופו של דבר לרגנרוק. באדה הפרוזאית מותו של בלדר מתואר כך: לבלדר פעם החלו להופיע חלומות שהצביעו על כך שחייו בסכנה. כשבלדר סיפר זאת לאֶסיר, הם החליטו על התאספות, þing , והחליטו שהם יבקשו שבלדר יהיה בטוח מכל הסכנות האפשריות. בעקבות זאת, פריג קיבלה שבועות בעניין זה, מהאש ומן המים, וכמו כן מהברזל ומכל מיני המתכות, מהאבנים, מהארץ, מהעצים, מהמחלות, מהחיות, מהציפורים, מהרעלים, ומן הנחשים. לאחר שפריג קיבלה הבטחות אלו, האלים שעשעו עצמם עם זה שבלדר כעת היה בלתי פגיע. לא משנה מה הם עשו לו, לא נגרם לו נזק. לוקי גילה זאת ולא היה מרוצה ממה שקרה, אז הוא התחזה לאישה והלך אל פריג בפנסאליר, מקום משכנה. שם, פריג שאלה את המבקרת מה האסיר עשו בהתאספות. האישה אמרה שהאסיר ירו על בלדר אך לא נגרם לו נזק. פריג הסבירה כי כלי נשק ועץ לא יפגעו בבלדר, משום שהיא קיבלה שבועות מכולם. האישה שאלה את פריג אם כל הדברים נשבעו שלא לפגוע בבלדר, ופריג ענתה לה שיש יוצא דופן אחד, נבט של עץ ממערב לוולהאל. ושמו דבקון. הדבקון נראה לה צעיר מדי בשביל שתבקש שבועה ממנו. לוקי נעלם. לוקי הגיע להתאספות של האסיר כשבידו הדבקון, ושיטה באל העיוור הוד'ר, שירה בחץ שבראשו הדבקון. החץ עבר הישר דרך בלדר והרג אותו, מה שזעזע את האסיר. מרוב שהיו מזועזעים והלומים, האלים תחילה יכלו רק לבכות מצערם. זו הייתה הצרה הנוראית ביותר שקרתה אי פעם לבני אדם או לאלים. פריג קמה ושאלה בהכרזה "מי כאן מבין האסיר שרוצה לזכות בכל אהבתי מוכן לרכב אל הל ולבקש ממנה לפדות את בלדר בתמורה לכופר". הרמולד, (Hermóðr), אח של בלדר, הסכים לבקשתה של פריג והגיע להל. בו זמנית, לבלדר ערכו הלוויה מפוארת שאליה הגיעו ישויות רבות, כשהחשובים ביותר מביניהן היו אודין ופריג, הוריו. גופתו של בלדר הועלתה על הספינה רינגהורן, שהייתה הגדולה מכל הספינות. בזמן ההלוויה, נאנה, אשתו של בלדר, מתה מרוב צער. גופתה הועלתה לספינה, למדורה ביחד עם בלדר. הרמוד מצא את בלדר ונאנה בהל. הרמוד השיג הסכם על החזרה של בלדר ונאנה, ביחד עם הרמוד, בתנאי שכל החפצים והאלים יתאבלו על מות בלדר. הרמוד חזר לאסיר ומספר להם על מה שקרה. למרות הכל, ההסכם בסוף לא התממש בגלל סירובה של ענקית בשם ת'וק (Þökk "תודה") להתאבל על מות בלדר. המקור באדה הפרוזאית מוסיף כי משוער שת'וק הייתה לוקי במסווה. אדה פואטית לא כמו באדה הפרוזאית, באדה הפואטית למותו של בלדר התייחסויות קצרות, והסיפור לא מפורט. בלדר מוזכר בשירים "חזון הנביאה" (Völuspá), ב"התנצחות של לוקי" (Lokasenna), והוא הנושא של השיר "חלומות בלדר" (Baldrs Draumar). בחזון הנביאה, נביאה אל-מתה מעניקה לאל אודין ידע. בארבעה בתים בשיר, היא מזכירה את בלדר. בראשון היא מספרת לאודין שהיא ראתה את גורלו של בלדר, ומזכירה דבקון: בשני הבתים הבאים, הנביאה אומרת שהוד'ר רצח את בלדר, מזכירה את הולדת אחיו של בלדר (ואלי) לנקום את מותו, ומדברת על יגון פריג, אמו של בלדר. הנביאה גם מפרטת שואלי הרג את הוד'ר כשהיה בן לילה אחד, ושהוא לא שטף את ידיו או סרק את ראשו לפני שהרג אותו: בבית מאוחר יותר בשיר, הנביאה מנבאת כי לאחר רגנרוק בלדר והוד'ר יקומו לתחייה: בשיר "ההתנצחות של לוקי" האלים מחליפים העלבות עם האל לוקי. אמו של בלדר, פריג, מזכירה את בלדר. היא אומרת ללוקי שאם בלדר היה לצידה באותו רגע, לוקי היה נהרג. לוקי משיב לה שהוא הסיבה שבלדר לא לצידה: פריג: לוקי: השיר "חלומות בלדר" פותח בכך שהוא מספר על כך שהאלים פעם התאספו ודנו למה לבלדר היו חלומות רעים: אודין רוכב להל (עולם המתים) על גבי סלייפניר, סוסו. אודין מגיע לנביאה מתה ומעיר אותה ממותה בעזרת קסמים. הנביאה שואלת את אודין מי הוא, והוא עונה לה ששמו וגטאם (Vegtam "נודד"). אודין שואל את הנביאה ארבע שאלות והיא עונה לו בעל כורחה על השלוש הראשונות, ובכל פעם אומרת שהיא לא תדבר יותר. בשאלה הרביעית היא מבינה שוגטאם הוא אודין במסווה ולא עונה לו. אודין משיב שהיא לא נביאה, אלא שהיא האם של שלושה יוטנאר. הנביאה אומרת לו לרכב בחזרה הביתה גאה, כי הוא האדם האחרון שהיא תדבר איתו עד שלוקי ישתחרר משרשראותיו. בשאלתו הראשונה, אודין שואל את הנביאה בשביל מי הספספלים עטורים בטבעות מבריקות והרצפות מצופות זהב. הנביאה עונה לו שעבור בלדר בהיכל מתבשל תמד: בשאלתו השנייה, אודין שואל את הנביאה מי יהיה רוצחו של בלדר, והיא משיבה לו שהוד'ר יהיה: בשאלתו השלישית, אודין שואל את הנביאה מי ינקום את מותו של בלדר. הנביאה עונה לו שרינד תלד את ואלי, שיהיה בן לילה אחד כשינקום, ושלא יסרק את ראשו או ישטוף את ידיו לפני כן: בשאלתו הרביעית, אודין שואל את הנביאה מי יהיו הנשים אשר יבכו על מות בלדר, ושאלה זו לא נענית. גסטה דנורום בסוף המאה ה-12 תיעד ההיסטוריון הדני סקסו גרמטיקוס סיפור "היסטורי" על בלדר (ששמו עובר לטיניזציה בסיפור והופך לבאלדרוס Balderus). לפי גרמטיקוס, באלדרוס והוד'רוס שניהם ביקשו את ידה של נסיכה בשם נאנה, בתו של גובאר, מלך נורווגיה. באלדרוס היה אל למחצה ולכן פלדה מצויה לא יכלה לפצוע את גופו הקדוש. שני היריבים נלחמו בקרב אדיר. אף על פי שאודין, ת'ור, ואלים אחרים נלחמו בשביל באלדרוס, הוא הפסיד ונס, והוד'רוס נישא לנאנה. למרות זאת, באלדרוס אזר אומץ ושוב נלחם בהוד'רוס. הפעם ביצועיו היו אף יותר גרועים מקודם, והוד'רוס הרג אותו באמצעות חרב, ובאלדרוס נקבר בהלוויה מלכותית. קישורים חיצוניים תרגום לאנגלית של ההטעיה של גילבי, מן האדה הפרוזאית, באתר ויקיטקסט באנגלית ביאורים הערות שוליים קטגוריה:אלים נורדיים קטגוריה:מיתולוגיה נורדית קטגוריה:פגאניזם גרמאני	2023-08-03T17:17:13
בלמונג	ממוזער\|180px\|זיגפריד (היינריך גודהוס) מחשל מחדש את נותונג, תמונה מהאופרה זיגפריד מאת ריכרד וגנר באפוס שירת הניבלונגים, בלמונג (Balmung) היא חרבו הקסומה של זיגפריד, הגיבור המיתולוגי שהרג את הדרקון פאפנר. במיתולוגיה הנורדית נקראת החרב בשם גראם. ביצירתו של ואגנר, טבעת הניבלונג, נקראת החרב נותונג (Nothung). החרב חושלה על ידי הנפח המיתולוגי וילנד (Wieland der Schmied). על פי הסיפור בטבעת הניבלונג, האל ווטאן, מחופש לנווד זקן, נעץ אותה בעץ בביקורו אצל זיגלינדה, בתו, הנשואה לצייד הונדינג, אותו אינה אוהבת, והבטיח לה כי מושיעה יהיה זה שישלוף את החרב מן העץ. זיגמונד, אחיה התאום, הוא זה ששולף את החרב. לאחר שעמד לנצח בדו-קרב את הונדינג, נותצה החרב על ידי ווטאן, בניסיונו למנוע מזיגמונד ניצחון על הונדינג. זיגמונד נהרג. לאחר מותו נולד בנו זיגפריד, אך אימו מתה בלידתו. הוא נמסר למשמורת יחד עם שרידי החרב למימה, ניבלונג שהוא אחיו של אלבריך, ניבלונג המנסה להשתלט על טבעת קסמים. מימה מנסה לחשל לזיגפריד חרב חדשה, אך לאחר שזיגפריד מנתץ כל חרב שחישל עבורו מימה, עובר ביער האל ווטאן מחופש לנווד זקן. הוא פוגש את מימה, ושואל אותו שלוש שאלות. על שתי השאלות הראשונות מימה עונה בקלות. השאלה השלישית היא: מי יוכל לחשל בחזרה את החרב "בלמונג", חרבו של זיגמונד שנותצה על ידי ווטאן עצמו. מימה אינו יודע את התשובה, שהיא: "זה אשר לא יידע פחד מהו". ווטאן נפרד ממימה ומודיע לו כי הוא עתיד לאבד את ראשו לזה שיחשל את החרב. מחשש פן ייהרג על ידו, מנסה מימה ללמד את זיגפריד פחד מהו ומספר לו על הדרקון פאפנר, שהוא למעשה ענק ששולט על טבעת הקסמים. זיגפריד, השש לקרב נגד הדרקון, מחשל בעצמו את "בלמונג" המנותצת. במערת הדרקון מחכה אלבריך לרגע בו יוכל לקבל את הטבעת לידיו. ווטאן מבשר לאלבריך על בואו של הגיבור שיחסל את הדרקון. הניבלונג מזהיר את הדרקון בתקווה לקבל את הטבעת במתנה, אך לשווא. זיגפריד מגיע למערה, ולאחר מאבק קצר הוא נועץ את חרבו בלב הדרקון. הערות שוליים קטגוריה:מיתולוגיה נורדית קטגוריה:חרבות בדיוניות	2024-07-07T15:47:27
מיתולוגיה סקנדינבית	הפניה מיתולוגיה נורדית	2023-12-26T20:06:51
הבל	בתורה, הֶבֶל היה הבן השני של אדם וחוה, אשר נרצח על ידי אחיו הבכור קין. סיפור הרצח מופיע בתנ"ך, ב. במקרא מסופר שהבל היה רועה צאן ואילו קין היה עובד אדמה. כאשר הביאו הבל וקין קורבנות לאלוהים, הביא הבל ממבחר צאנו, בעוד שקין הביא מפרי האדמה. אלוהים שעה אל קורבנו של הבל ולא אל קורבנו של קין, דבר שעורר סערה אצל קין. לאחר מכן מתואר שקין הרג את הבל. ישנן מחלוקות רבות מדוע רצח קין את הבל, מופיע בסיפור קין והבל. רצח הבל – הרצח והמוות הראשונים המופיעים בתנ"ך. דמותו ישנה מחלוקת האם הבל היה דמות חיובית או שלילית. יש הטוענים כי הבל היה דמות חיובית. שמו מבטא התבטלות אל מול הקב"ה, והבנה שהוא האחראי לכל בעולם. אל מול השם קין שמבטא קניין ומייצר תחושה שקין הרגיש עליונות ושותפות לא ראויה עם ה'. יחד עם זאת, ממבנה הפסוקים עולה כי קין היה עדיף על הבל רק בהיותו בכור, ואילו הבל היה בעל מידות טובות יותר- מה שעולה גם מהיותו רועה צאן, שזוהי עבודה רצויה יותר לפני ה' מעבודת האדמה. לעומתם, יש הרואים את שמו של קין, מלשון קניין ושותפות עם הקב"ה באור חיובי. אמו של קין שמחה באפשרות שניתנה לה לשותפות מסוימת עם הקב"ה והתפעלה מהבריאה, וכך גם בנה קין שבחר בעבודת אדמה מתוך הבנה שזה ייעודו ותפקידו בבריאה. ולעומתו, מדגישים ששמו של הבל, כמו בשפה העברית, מבטא ריקנות וחוסר משמעות, וכך הייתה גם דמותו. בנוסף, מדגישים כי הבל מוצג בפסוקים כמשני לקין, מה שמראה שקין היה במעמד גבוה ממנו. בנוסף, יש המדגישים כי השם הבל מיצג חוסר משמעות שמביעה היעדר הישגים מרשימים או מידות נעלות, לעומת השם קין שמדגיש את ההישג. יש שיסבירו כי גם היוזמה להביא קורבן הייתה של קין, הבל רק הצטרף אליו. מה שמראה שקין היה חזק יותר מבחינה דתית, וכן יותר רציני, יותר יצירתי ויותר עצמאי מבין השניים. הבל במדרש שמו שמו של הבל מוזכר במדרש כשם שיש בו צניעות אך גם ריקנות שהובילה אותו לבחירת עבודת הצאן על פני עבודת האדמה. שם חיצוני לאשתו הוא בלבירא או חומקמה,או דבורה. גילו במדרש רבה מובא חילוק לגבי תאריך בריאת העולם, בניסן או בתשרי, בניסיון לקבוע את גילו של הבל. לשיטת רבי אליעזר, חי הבל מן החג ועד החנוכה. לשיטת רבי יהושע, חי הבל מן הפסח ועד העצרת. בין כך ובין כך, הכל מודים (כולם מסכימים) שלא חי הבל יותר מחמישים יום. הבאת הקורבן ישנם מדרשים שונים בנוגע למתי איך ואיפה התרחש הקורבן והעימות, ביניהם: כל אחד מהאחים אהב את העבודה שבה עבד (הבל רועה צאן, וקין חקלאי) והם סיפקו אחד לשני את מה שהיו צריכים, בליל יום טוב של פסח אמר להם אביהם שביום זה עתידין בני ישראל להקריב קורבנות פסחים, ולכן הקריבו גם אתם.פדר"א כ"א. הבל רעה את צאנו וקין רדף אחריו עד שתפס אותו. הם נאבקו זה בזה והבל שהיה חזק מקין, הצליח לרתק אותו לארץ. קין השתמש במניפולציה כדי לעורר את רחמי הבל עליו ולהסיח את דעתו, אז קם קין ורצח את הבל.מדרש תנאים בראשית ט. ישנה מחלוקת באיזה כלי הרג קין את הבל לפי רשב"ג קין הרג את הבל בקנה, ולפי חכמים באבן, לפי הזוהר קין נשכו כנחש בשיניו, ויש שאומרים שקין הסתכל היכן שחט אביו את הפר (מהצוואר) ומשם הרגו.בראשית רבה כב, ח. הקרבת הקרבנות בידי הבל אשר הביא מבכורות צאנו לאל, נתפרשה במסורת הנוצרית כמתן האוכריסטיה. מהות החיים היא סמל לקורבן הדם של הנרצח הבל. סיפור לידתו בתלמוד מובא שקין והבל נולדו כל אחד עם אחות תאומה, ודרשו כן מיותר המילים 'את' בפסוק: ', הבל ואחותו, קין ואחותו". לפי בראשית רבה נולדה עם קין תאומה אחת ועם הבל שתי תאומות. רבי יצחק אברבנאל מביא בשם "ספרי האומות" ששמה של תאומת קין היא קלמנה ושם תאומת הבל היא בלבירה: לפי ספר היובלים לא היו להם תאומות. גלריה ראו גם סיפורם של קין והבל קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך קטגוריה:אישים בפרשת בראשית	2024-10-15T16:48:05
אביגיל	אֲבִיגַיִל, דמות מקראית, הייתה אשתו של נבל הכרמלי, ולאחר מותו, אשתו של דוד המלך. אטימולוגיה של השם לפי משה צבי סגל, פירוש השם אביגיל הוא אבי הגִיל או השמחה. מה שמרמז על שמחת האב לפירוש אחר, משמעות המילה גיל בשמה היא גאולה. דעה אחרת קושרת את שמה לשם השומרי אבּיגל (abigall) בהוראת כוהנת שעיסוקה בפולחנות טקסי קבורה. מושאל לאכדית בהגיית: אבּיגלֻ (abigallu) בהוראת-כוהנת. הסיפור במקרא על פי המסופר בספר שמואל א (), אביגיל הייתה נשואה לנבל הכרמלי, שהתגורר במעון, בדרום הר חברון, בספר המדבר. לפי המסופר, מיהרה אביגיל לקראת דוד שצעד עם ארבע מאות חמושים במטרה להרוג את נבל ובני ביתו, והצליחה לשכנע אותו שלא להרוג את נבל, לאחר שזה סירב לבקשת נערי דוד וגם הביע זלזול כלפי דוד. לפני שיצאה לדרכה, לקחה אביגיל שי עבור דוד, כפיצוי על מה שביקש מנבל ולא קיבל, וכמנחה שנועדה לשכנע את דוד שלא לפגוע בנבל ובני ביתו. כשהגיעה אביגיל אל דוד היא פעלה בחוכמה ושכנעה את דוד שהריגת נבל והזכרים במשפחתו עתידה להזיק ולהיות למכשול. כשחזרה לביתה, גילתה אביגיל שנבל בעלה עסוק במשתה גדול והוא שיכור עד מאוד. בבוקר, לאחר שהתפכח, סיפרה אביגיל לנבל את אשר קרה, וכששמע זאת, מת ליבו בקרבו והוא היה לאבן (על פי פירושים שונים: לקה בצער ובחרדה משתקת, או אולי אף נתקף בשיתוק פיזי). כעבור כעשרה ימים מת. לאחר מותו של נבל, שלח אליה דוד את נעריו וביקש ממנה להינשא לו. אביגיל הסכימה ונישאה לדוד. ברבות הימים, ילדה אביגיל לדוד בן אחד בשם כלאב (כך על פי ספר שמואל. בספר דברי הימים שמו של בן אביגיל: דניאל, בתרגום השבעים: דלויה). אפיון דמותה על פי המקרא המקרא מדגיש כי אביגיל אישה "טובת שכל ויפת מראה", כלומר חכמה מאוד ויפת תואר. שתי תכונות אלו יהיו לה לעזר כאשר תעמוד לפני דוד, כדי לשכך את כעסו. על נבל נאמר , כלומר בן משפחת כָּלֵב או אולי רמיזה לאופיו ולהתנהגותו ככלב. גם אביגיל תיארה את נבל כ"" והוסיפה " ". נבל מתואר בהנגדה לאביגיל אשתו: . לתיאורה של אביגיל אין אח ורע במקרא זולת תיאורו של דוד לפני שהוצג בפני שאול כשיא השלמות: . הזיקה לדוד המתוארת בפסוקים אלו תורמת לעיצוב דמותה החיובית של אביגיל. אביגיל משמשת כדמות תומכת לדוד, כמעין אם העוזרת ותומכת בדעותיו. בתיאור התנהגותה של אביגיל מהדהד סיפור התנהגותו של יעקב, כאשר הוא חוזר לכנען מחרן, לפגוש בעשו אחיו. שניהם חוששים מהאויב, שנמצא מולם ושניהם מכינים מנחות מבעוד מועד. 250px\|ממוזער\|שמאל\|אביגיל מטפלת בנבל. ציור משנת 1380 נאום אביגיל נאומה של אביגיל בנוי משני חלקים: חלק ראשון, מכוון כלפי ההווה (): אביגיל מסכימה עם דוד שנבל עשה מעשה נבלה. חלק שני, מכוון כלפי העתיד (): אביגיל מבקשת מדוד שיימנע משפיכות דמים, לטובתו האישית, שכן שפיכות הדמים עלולה להזיק לדוד בהמשך. המקרא מתאר את פגישת דוד ואביגיל באריכות יתרה, ובמיוחד את נאומה בפני דוד. בראותה את דוד, ממהרת אביגיל בכל פעולותיה. השורש מ־ה־ר הוא שורש מנחה בפרק. בנוסף לזריזות, מאפיין את אביגיל גם הכבוד שהיא רוחשת לדוד: היא יודעת להחניף ולהפגין התנהגות כנועה, והיא מרבה להשתחוות לפני דוד. אביגיל פותחת את נאומה בקבלת אחריות עוון בעלה, על עצמה. בכפל מילים היא משמיעה את דבריה לדוד: ומבקשת כי דוד לא ישים לב לנבל ואף מגנה את בעלה. היא דורשת את שמו של בעלה לגנאי ובכך נופלת האשמה על נבל, שכן אין ערך לדבריו של אדם שפל שכזה. בכך שאביגיל מגיעה בעצמה לדוד, ואומרת כאשתו דברים בגנות בעלה, יש כדי לפעול לריכוכו ולפיוסו של דוד. בנוסף, באמצעים רטוריים משכנעת אביגיל את דוד להימנע משפיכות דמים. היא מכנה אותו 'אדוני' ארבע עשרה פעם, ואת עצמה 'אמתך' או 'שפחתך' שש פעמים. אביגיל מציינת כי היא לא נכחה במפגש בין עבדי דוד לנבל. היא מברכת מצד אחד את דוד, שה' מנע ממנו שפיכות דמים ומצד שני היא מאחלת לו, שסופם של כל אויביו יהיה כסופו של נבל. בנאומה היא מפנה את תשומת לבו של דוד לאויבים אחרים כמו שאול אשר רודף אחריו. אביגיל משכנעת את דוד להימנע משפיכות דמים, מאחר שה' הועיד אותו למלוכה. אביגיל מסיימת את דבריה במסר של איסור שפיכות דמים, הפתרון לטעמה הוא במשפט האל. ה' הוא שיציל את דוד ויפגע באויביו בכך אף ייתכן שהיא רומזת לניצחונו של דוד על גוליית, באמצעות הקלע. גם המילה "צרור" מהדהדת את הניצחון על גולית שכן צרור פירושו גם אבן ובכך מזכירה את חלוק האבן שפגע במצחו של גולית.(מקרא לישראל, שמואל א הפירוש על פרק כה). דוד מודה לאביגיל על שמנעה ממנו שפיכות דמים. נאומה הארוך של אביגיל מצביע על חוכמת הנשים שהייתה בה, בכך שהוא מכוון בדיוק כלפי הגורמים המשפיעים על דוד. למשל, היא אמרה בנאומה: . פוקה היא סיוט או טראומה ובמכשול לב הכוונה היא לצער שהרגיש לאחר שהרג אנשים במהלך חייו. אביגיל ידעה שהמלחמות גורמות לדוד צער, עצב וסיוטים, בייחוד כשמדובר בבני עמו. לכן השתמשה בכך בנאומה כדי לחזק את טיעונה נגד הרג נבל ומשפחתו ולמנוע מלחמות נקם. בנוסף אביגיל מחזקת את דוד ואומרת לו: , . כלומר המלחמות שאתה נלחם בהן, הן למען הייעוד האלוהי שלך, אתה נועדת להיות משיח ה'. בסוף הנאום של אביגיל פונה אליה דוד ואומר לה: בפסוק זה, שבו מברך דוד שלוש פעמים ניתן ביטוי לכך שדוד שמח. הוא שמח על כך שנמנע מלפגוע בנבל, ומכך למדים שהוא אינו איש דמים. 250px\|ממוזער\|שמאל\|דוד ואביגיל. ציור מעשה ידי חואן אנטוניו די-פריאס משנת 1667. דמותה של אביגיל על פי חז"ל שמאל\|ממוזער\|250px\|בניין "קבר האמהות" בטבריה בו טמונה, על פי המסורת, אביגיל לצד זלפה, יוכבד, בלהה, צפורה ואלישבע על פי חז"ל, הייתה אביגיל אחת משבע נביאות שקמו לישראל. התלמוד הבבלי מספר שאביגיל נטלה דם נידה והראתה לדוד וביקשה שיפסוק לה הלכה אם דם טמא או טהור הוא. "אמר לה: וכי מראין דם בלילה?" והרי קשה להבחין בין הגוונים המותרים והאסורים! אמרה לו: "וכי דנין דיני נפשות בלילה?" כך רמזה לו להמתין מההחלטה להרוג את נבל ובני ביתו. אמר לה: נבל בעלך "מורד במלכות הוא" ולא חלות עליו המגבלות של הדין בלילה. אמרה לו: "עדיין שאול קיים" והוא המלך, ואילו אתה טרם יצא שמך כמלך בעולם. אמר לה: "ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני היום הזה מבוא בדמים". התלמוד הבבלי מונה את אביגיל בין "ארבע נשים יפהפיות שהיו בעולם", ומסופר שהיא חשפה את שוקה ודוד המלך התאווה לה: . באופן דומה נאמר ב כי כאשר עמדה אביגיל מול דוד ונעריו, "הוקרו כולם" (מלשון קרי). השימוש במוטיב מיני זה סייע, לפי המדרש, לאביגיל לעצור את תוכניתו של דוד, והדיון ביניהם מוצג במדרש כדיון בעל אופי משפטי הנוגע לסדרי הדין במשפטו של נבל ובהתקבלות מטבעותיו של שליט חדש כמבחן הלכתי לקביעת מעמדו ההלכתי של המלך. לפי המדרש, הייתה אביגיל טובה לדוד יותר מכל הקורבנות שבעולם, שכן אילו היה פוגע בנבל, לא היה מתכפר לו העוון גם אילו היה מקריב כל הקורבנות בעולם – והיא באה אליו ומילטה אותו מהמעשה (מלכתחילה). את דבריה סיימה במילים "והיטיב ה' לאדוני וזכרת את אמתך", אותם רואים חז"ל כרמז לבקשה לשאתה לאישה בעתיד. לקריאה נוספת אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו- שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2002.עמ' 179–220. חיה שרגא בן איון, נשות דוד: מיכל, אביגיל, בית שבע, מכון מופת וידיעות אחרונות, תל אביב 2005. חננאל מאק, ותאמר בליבה - נשים מהמקרא בצומתי חיים, תל אביב, ידיעות אחרונות, עמ' 185–202. יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1995, עמ' 75–85. יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן לא כך כתוב בתנ"ך, ידיעות אחרונות, 2006, פרק כט: מה אירע בפגישתם של דוד ואביגיל?, עמ' 230–236. רחל רייך, ויאכלו וישתו, תל אביב: סטימצקי, 2013, עמ' 231–235. שמעון בר-אפרת, מקרא לישראל שמואל ב, ירושלים, מאגנס, 1996. רביב, רבקה, "המפגש בין דוד לאביגיל במדרש כמפתח להבנת דרכי הפרשנות של חז"ל", אורשת ד (תשע"ג), עמ' 99–111 גלעד ששון, "הסיפור המקראי המורחב על אביגיל המונעת מדוד לבוא בדמים", מחקרי ירושלים בספרות עברית, כו (תשע"ג), עמ' 21–40. אמנון ז'קונט, אביגיל, תל אביב, כתר, 2014. שושי הרץ, שמ"א כ"ה, אתר מקראנט - מאמרים דידקטיים, 2012. עמוס חכם, "לדמותה של אביגיל", אתר "התנך – הרצוג" יהודה אליצור, חכמות נשים בנתה ביתה: מקומה של האישה בחברה המקראית, משפחות בית ישראל (הכינוס למחשבת היהדות שנה י"ח), תשל"ו. קישורים חיצוניים אביגיל באתר הספרייה הווירטואלית של מטח גלי דינור, תבונתן הגורלית של הנשים: חווה ואביגיל, באתר מקראנט. גלי דינור, תבונתה הגורלית של אביגיל (שמ"א כה), בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך שושנה ויג, השתקפויות נשים מקראיות בשיר "כתמר את", באתר משרד החינוך abigal, בפרויקט המילון הבבלי, (אבגל) הערות שוליים קטגוריה:שבע נביאות קטגוריה:נשות דוד קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל	2024-10-01T06:39:05
אביגור (שד)	שמאל\|ממוזער\|250px\|אביגור אביגור במיתולוגיה הנוצרית המוקדמת הוא אחד השדים הראשיים בגיהנום, בעל התואר הדוכס הגדול של הגיהנום. תחת פיקודו משרתים כ-60 לגיונות שדים. הוא מגלה הנסתרות ויודע את גורל המלחמות ומוכן למכור את מרכולתו תמורת נשמתו של הקונה. הוא מתואר כרוכב על סוס מכונף. קישורים חיצוניים קטגוריה:שדים בנצרות	2024-05-02T14:02:10
אברקדברה	אַבְּרָקָדַבְּרָה (או אברא כדברא) היא מילת קסם. לפי מאמיני תורת הנסתר אם היא כתובה על קמע, ביכולתה לשחרר את נושא הקמע ממחלות. יכולת זו של המילה הופיעה בספר De Medicina Praecepta, שאותו כתב רופאו של הקיסר הרומי קרקלה, קווינטוס סרנוס. ממוזער\|צלב קמיע עשוי כסף מהמאה ה-6-7, ועליו אותיות כישוף בדומה לאברקדברה מקור המילה אין ידיעה ודאית על מקור המילה ועל פירושה. קיים מספר רב של השערות בנושא: בלוח שנמצא באוגרית מצוי שם העצם : hbrk (אברכ), ייתכן שפרושה מכשף. משמעות הביטוי בארמית "אברא כדברא" – שיברא כדבריי – כלומר ציווי להפוך מילים למציאות. בכך יש אזכור למעשה בריאת העולם שגם הוא נעשה באמצעות "עשרה מאמרות" (לדוגמה: ביום הראשון נאמר "יְהִי-אוֹר"). טענה נוספת היא כי מקור המילה בשמו של האל היווני אברקסס, שנקרא גם אברסקס, והתגלגל למילה אברקדברה. במילה מצויות ארבע האותיות הראשונות באלפבית הלטיני A-Bra-Ca-Dabra. ייתכן שזהו שם של שד נושן שהיה שד המחלות. גרסה אחרת למקור הביטוי טוענת כי "אברה" הוא שיבוש של "הברכה" (בלשון סגי נהור: "הקללה"), ודברה היא המילה הארמית למחלת הדבר. לפי גרסה אחרת, מדובר בדקלום לחש או ברכה, והמשמעות המילולית של הביטוי היא "אברך (אבר) את הבורא (קדברה)". גרסה נוספת למקור המילה מתרגם אותה מארמית "אברהם שדיבר". הגרסה הזו נשענת על דברי חז"ל האומרים שאברהם לימד לבניו מן הפלגשים דרכים כיצד לבצע כשפים, ושלחם למזרח הרחוק. פירוש ארמי/עברי אחר מפרש את המילה כאזכור לשילוש הקדוש: אברא - סילוף של אב ובר (בן) קדברה - ראשי תיבות "קדוש ברוך הוא" (האב, הבן ורוח הקודש הנוצרים). בלטינית, HABRA CADABRA משמעותו "תהיה כאן גופה". בעבר הביטוי היה שמיש במעשי כישוף שבחלקם ניסו מכשפים להרוג זה את זה, ולא במופעי קוסמות כמובן. על פי עמרם קהתי, מקור המילה הוא עברי, ומשמעותה ארבע-אחד-ארבע. אם נסדר את האותיות הלועזיות ונקרא אותן מימין לשמאל ABRA-CAD-ABRA, פונטית, המילה תקרא ארבע-אחד-ארבע (CAD הוא חד, אחד). סכום המילים 4+1+4=9, "תשעה" או האות "ט" מסמלים את הרוע, כוחות החושך וממלכת השדים בספרות הקבלה. המילה "תשעה" כוללת רק ארבע אותיות לכן, אין אפשרות לכתוב את הפירמידה ההפוכה לתשעה ימים. זאת הסיבה שיצרו את ה"תשעה" על ידי "ארבע"+"אחד"+"ארבע. כלומר, המילה "ארבעאחדארבע" שהיא מילה בת 11 אותיות, מאפשרת יצירת הפירמידה ההפוכה, המחסלת את השד (או המחלה) בעזרת הפחתת אות ראשונה מימין, עבור כל יום מתשעת הימים, שבהם עונד החולה את הקמע. את המילה "אחד" כתבו במקור בסדר שונה כ"דאח" כדי "לבלבל את השד" ולצורכי כישוף שונים, כפי שהיה מקובל ביצירת קמעות בזמן הקדום. הסבר זה מצליח במקום שכל ההסברים האחרים נמנעו מלהסביר מדוע החולה צריך לענוד את הקמע במשך תשעה ימים. לפי הסבר זה הקמע צריך להראות כך: א ר ב ע א ח ד א ר ב ע ר ב ע א ח ד א ר ב ע ב ע א ח ד א ר ב ע ע א ח ד א ר ב ע א ח ד א ר ב ע ח ד א ר ב ע ד א ר ב ע א ר ב ע ר ב ע ב ע ע על פי סרנוס, שהשתמש בכישוף כדי לטפל בחום, יש לכתוב את המילה ABRACADABRA אחת־עשרה פעמים על פיסת נייר, כשכל אות נעלמת כל פעם: ABRACADABRA ABRACADABR ABRACADAB ABRACADA ABRACAD ABRACA ABRAC ABRA ABR AB A את הנייר היה צריך לקשור עם חוט עור מחיה סביב צווארו של החולה עם פשתן. ביום התשיעי, עמד החולה כשגבו לנהר הזורם מזרחה, והשליך אחורנית את הבד. כשמוססו המים את המילים, החום היה נעלם. הפופולריות של השיטה עלתה בימי הביניים, והיו אף שניסו להשתמש בה כדי לרפא את המגפה השחורה. באופן דומה בעברית: א ב ר א ק ד ב ר א א ב ר א ק ד ב ר א ב ר א ק ד ב א ב ר א ק ד א ב ר א ק א ב ר א א ב ר א ב א קמע בעל צורה דומה מכיל את שמו של שברירי, השד הגורם לעיוורון, כך: ש ב ר י ר י ב ר י ר י ר י ר י י ר י ר י י כיום המילה משמשת להטוטנים וקוסמים מאחזי עיניים בדומה לביטוי "הוקוס פוקוס" על מנת להכריז על מעשה "הקסם" כביכול. השיר "אברא קדברא" לקראת פסטיבל שירי הילדים של 1972 התבקש המפיק אברהם דשא (פשנל) לשלוח הרכב חדש והקים את שלישיית שוקולד מנטה מסטיק בה היו חברות ירדנה ארזי, רותי הולצמן ותמי עזריה. השיר "אברא קדברא" בביצוע השלישייה החדשה שכתבו לאה לופנפלד ומשה וילנסקי, הגיע למקום השני בפסטיבל ובעקבות הצלחתו הוחלט להמשיך בפעילות ההרכב שזכה להצלחה גדולה מאד בשנות השבעים. השיר מספר על ילד שפותר לעצמו את כל הבעיות על ידי השימוש במילת הקסם. בהמשך זכה השיר לביצועים נוספים, בין המבצעים: אלי גורנשטיין ב"טלאפלא", חני נחמיאס ב"שירים קטנים 8", יעל בר זוהר בקלטת "רדיו גן" ודפנה דקל ב"מותק של פסטיבל". עוד בתרבות בספרי הארי פוטר נעשה שימוש במלת הקסם "אבדה קדברה" (במקור: Avada Kedavra, אשר לדברי רולינג היא הגרסה הארמית המקורית) כקללה שהורגת את מי שהיא פוגעת בו. זוהי אחת משלוש "הקללות שאין עליהן מחילה", ושימוש בה נגד אדם אחר דינו מאסר עולם בכלא הקוסמים, אזקבאן. לא ניתן להתגונן מפני הקללה הזו, והיחיד שנותר בחיים לאחר שהוטלה עליו הוא הארי פוטר עצמו. בזיכיון המדיה "פוקימון" קיים יצור פוקימון בשם "Abra", המתפתח אל "Kadabra", ולבסוף אל "Alakazam". במשחק "קסם התות" לשליט של ארץ הקסמים קוראים הקוסם אברא. השיר Abracadabra של להקת Steve Miller Band song מ-1981, ובעקבותיו סימפול של הזמר אמינם מ-2024. ראו גם הוקוס פוקוס קישורים חיצוניים ABRACADABRA, באתר World Wide Words עמרם קהתי, ABRACADABRA לדף השיר בספרייה הלאומית אברא קדברא, מקהלה עליזה 1978. הערות שוליים קטגוריה:מאגיה קטגוריה:מילים קטגוריה:שירים שהולחנו על ידי משה וילנסקי קטגוריה:שירי פסטיבל שירי הילדים	2024-07-02T15:31:43
מיתולוגיה נורדית	המיתולוגיה הנורדית (גם: המיתולוגיה הוויקינגית או המיתולוגיה הסקנדינבית) היא שם כולל למיתוסים הקדם-נוצריים של עמי סקנדינביה בתקופה שבה דיברו נורדית עתיקה. המיתולוגיה הנורדית היא ענף של המיתולוגיה הגרמאנית הרחבה יותר, והענף המתועד ביותר בה. עדיין, המקורות הנורדים הם חסרים, ולעיתים קרובות מציגים תמונה חלקית ביותר של המיתולוגיה או סותרים זה את זה. המקורות הנורדים מאזכרים אלים רבים וישויות מסוגים שונים. הקשרים בין הישויות השונות מורכבים ומשתנים, ולרוב לאלים אין דמות ברורה וחד משמעית. היקום הנורדי מורכב מתשעה עולמות כלשהם שביניהם מקשר עץ מרכזי בשם יגדראסיל. בנוסף, עצמים רבים מואנשים כישויות שונות בעולם המיתולוגי הנורדי. המקורות הנורדיים מציגים נרטיבים מפורטים של בריאת היקום וקיצו המנובא, ראגנארוק. מקורות שמאל\|ממוזער\|200px\|האלים במלחמת הדברים של לוקי, לורנץ פרליך, 1895רוב המיתולוגיה הנורדית הועברה בעל פה וחלקים רבים ממנה אבדו. חלקים מסוימים הועלו על הכתב על ידי נוצרים, שהם עיקר המקורות אשר חוקרים מסתמכים עליהם. המיתולוגיה הנורדית, בסופו של דבר, נכתבה על ידי נוצרים, רובם איסלנדים. בעקבות כך, הידע על סיפורים מיתולוגיים הוא חלקי ביותר, ולעיתים ישנן סתירות בין המקורות השונים, כשהסיבה לכך לא תמיד ברורה. האדה הפרוזאית (נקראת גם האדה הצעירה, וכתובה בפרוזה) נכתבה בראשית המאה ה-13 על ידי סנורי סטורלוסון, פוליטיקאי ומשורר איסלנדי נוצרי. המטרה של סטורלוסון בכתיבת האדה הפרוזאית הייתה שהיא תהווה מדריך לכתיבת שירה סקאלדית. באדה זו ישנה התייחסות למספר כתבים אשר כנראה לא השתמרו. באופן כללי, האדה הפרוזאית היא מקור שניוני, וסטורלוסון לעיתים קרובות מספר סיפורים בצורה אוהמריסטית, שלא שומרת על רוחם הדתית המקורית. האדה הפואטית (נקראת גם האדה המבוגרת, וכתובה בצורת שירה) היא לקט איסלנדי מהמאה ה-13 של שירים מוקדמים יותר. למרות שכתב היד של האדה הפואטית נכתב מאות שנים לאחר התנצרות איסלנד, השירים הכתובים בה מתוארכים לתקופה שלפני התנצרות איסלנד בשנת 1000 (או כמה שנים לאחר מכן), ובאופן כללי הם השתמרו בצורתם ובתוכנם. לכן, האדה הפואטית, בניגוד לאדה הפרוזאית, היא באופן כללי מקור ראשוני. ישנם מקורות טקסטואליים נוספים, מרכזיים פחות, אשר מספקים מידע בצורה כלשהי למחקר המודרני על המיתולוגיה הנורדית. היימסקרינגלה, חיבור היסטורי רחב יריעה שנכתב גם הוא במאה ה-13 על ידי סנורי סטורלוסון, וגסטה דנורום, (מילולית "מעשה הדנים") שנכתב בלטינית על ידי המלומד הדני סקסו גרמטיקוס בתחילת המאה ה-13, הם מקורות המציגים סיפורים אוהמריסטיים. הסאגות יכולות להיות מקור מידע עבור המיתולוגיה הנורדית. בנוסף, ראיות ארכאולוגיות, שמות מקומות, ואבני רונות מספקים גם הם מידע מוגבל אודות המיתולוגיה הנורדית. בעזרת מיתולוגיה השוואתית ובלשנות היסטורית חוקרים מנסים לקבל הבנה של הרעיון הכללי של מיתולוגיה גרמאנית. היקום הנורדי 150px\|ממוזער\|עץ העולם יגדראסיל באיור מכתב יד משנת 1680 היקום הנורדי מתואר כעץ ענק הקרוי יגדראסיל (Yggdrasil), שעל צמרותיו, בין ענפיו וליד שורשיו נמצאים העולמות השונים. מוזכרים תשעה עולמות, אך אין פירוט לגביהם, וניתן רק לשער אילו מקומות השתייכו לקטגוריה זו. רשימה אפשרית של תשעת העולמות: אלפהיים (Alfheim) - ארץ האלפים. אסגארד (Asgard) - מתחם האזיר, משכנם של האלים. ואנאהיים (Vanaheim) - ארץ הואניר. מידגארד (Midgard) - מתחם בני האדם. סוורטאלפהיים (Svartalfheim) או נידאבליר (Nidavellir) - ארץ האלפים השחורים או הגמדים, בהתאמה. יוטונהיים (Jötunheim) - ארץ הענקים. מוספלהיים (Muspelheim) - ארץ של אש. ניפלהיים (Niflheim) - ארץ הקרחונים (ארץ הקור). הלהיים (Helheim) - ארץ המתים, ממלכתה של האלה הל. מקומות חשובים אחרים: ולהאלה (בנורדית עתיקה Valhöll) - היכל זהוב באסגארד אליו מגיעים הלוחמים הטובים ביותר לאחר מותם על מנת להתאמן ולשכון במשך כל הימים עד הגעתו של רגנארוק. הבאר של מימיר - הבאר נקראת על שמו של הענק מימיר (mimir). אודין בחיפושו המתמיד אחר חוכמה וידע, הסכים לתת את עינו (ולכן מאז הוא בעל עין אחת) תמורת שתייה ממי הבאר. מימיה הם מקור החוכמה, והיא נמצאת ביוטונהיים ליד אחד השורשים של יגדראסיל. הבאר של אורד - באר הקשורה לנורנות. הבאר נמצאת ליד אחד השורשים של יגדראסיל. ביפרוסט - גשר קשת בוערת, המחבר בין מידגארד לאסגארד. ראגנארוק סופו של היקום הנורדי ויצירתו של עולם חדש וטוב יותר הוא אירוע מוכר וצפוי הנקרא ראגנרוק. כל האירועים שיקדימו את הראגנרוק, יתרחשו במהלכו ויגיעו אחריו ידועים לאלים ולבני האדם מנבואה. על פי הנבואה, לאחר כמה חורפים ארוכים וקשים במיוחד יתאספו צבאות הענקים למלחמה נגד האלים. אסונות טבע נוראיים יתרחשו לפני הקרב, השמש והירח ייעלמו, ונחש ים מפלצתי ירעיל את האדמה. במהלך הקרב ימותו אלים רבים, בהם אודין ות'ור ולבסוף, ענק האש סורט (Surtr) יצית את כל העולם. כל האנושות, למעט זוג אחד, תיהרג. זוג השורדים, אשר התחבאו בעץ העולם יגדראסיל, יאכלסו את העולם החדש בו לא יהיו מחסור וצער. ישויות אלים ממוזער\|שמאל\|300px\|אודין משליך את חניתו במלחמת האסיר-ואניר, איור מאת לורנץ פרליך ממוזער\|שמאל\|300px\|אלי האסיר בציור "מותו של בלדר", מ-1817, מאת Christoffer Wilhelm Eckersberg האלים מתחלקים לשתי קבוצות, אלי אסיר ואלי ואניר. ההבחנה בין אסיר וואניר היא בעייתית שכן שתי הקבוצות ניהלו את מלחמת האסיר-ואניר, מלחמה ארוכה שאחריה כרתו הסכם שלום ושלטו ביחד. חלק מהאלים שייכים לשתי הקבוצות. מקום מושבו של אסיר הוא אסגארד, ושל ואניר ואנאהיים. משום שלעיתים קרובות ואניר מיוחס לפריון, הוצע שמלחמת אסיר-ואניר היא הבעה של פלישה של "כתות מלחמתיות" לאזורים שהיו מיושבים על ידי "כתות פריון" גרמאניות מקומיות. רשימת אלים מרכזיים: אודין (Óðinn) - האל הבכיר. הוא חכם וסקרן, בעל ידע בקסמים ובשירה, ואיש מלחמה. בראגנארוק הוא נבלע על ידי פנריר ומת. פריג (Frigg) - אשתו של אודין. שורדת לאחר ראגנארוק. אול (Ullr) - אל שקשור לתהילה ולקשתות. ת'ור (Þórr) - האל החזק ביותר ומגן האלים והאנושות מפני הענקים. נשקו, הפטיש מְיוֹלְניר, הוא אחד מהחפצים המפורסמים במיתולוגיה, וסמלו נענד לעיתים קרובות על הצוואר. בראגנארוק הוא נלחם בנחש יורמנגרד ושניהם מתים. קשור לרעם, לברק, לסופות, לעצי אלון, לכוח ולפוריות. פריי (Freyr) - אל שקשור לפריון ולחקלאות. אחותו התאומה היא פריה. מת בראגנארוק מכיוון שוויתר על החרב שלו בתמורה לענקית שאהב. לוקי (Loki) - דמות התכסיסן במיתולוגיה. הוא נענש על שהוביל למותו של בלדר. כבול עד ראגנארוק שבו ישוחרר ובו יילחם נגד האלים. פריה (Freyja) - אלה הקשורה לאהבה, פריון וסייד'. שורדת לאחר הראגנארוק. היימדאל (Heimdallr) - המשגיח של אסגארד. בלדר (Baldr) - נרצח, יקום לתחייה ברגנרוק. סיפור מותו והלווייתו משמעותי. ניורד - אל הים והרוח, אביהם של פריה ופריי. טיר (Týr) - נחשב למודל האומץ וההקרבה. קשור למלחמה ולניצחון. הקריב את ידו על מנת לאפשר לאלים לעקוד את הזאב הענק פנריר. קבסיר (Kvasir) - דמות נבונה שנבראה מהרוק של האלים בסיום מלחמת האסיר-ואניר. ברגי (Bragi) - אל הספרות. וידאר (Víðarr) - אל הנקמה. אידון (Iðunn) - האלה שמחזיקה בתפוחי העלומים המבטיחים נעורי נצח; אשתו של ברגי. סקאד'י (Skaði) - אלה ענקית שקשורה לצייד, לגלישה, לחורף ולהרים. הל (Hel) - שולטת על עולם המתים, בתו של לוקי. סול (Sól) - האנשת השמש. מאני (Máni) - האנשת הירח. ענקים שמאל\|ממוזער\|300px\|ענקים חוטפים את האלה פריה הענקים במיתולוגיה הנורדית, הידועים גם כיוטנאר (רבים של יוטון), הם יצורים מורכבים. ככלל הם מתוארים כבעלי מראה נורא - בעלי טלפיים, ניבים וצורה מעוותת, לפעמים עשויים אש ולפעמים כפור. חלקם בעלי מספר ראשים וכולם בעלי ממדים מפחידים. אולם כאשר המקורות מתייחסים ספציפית לענק מסוים, לעיתים קרובות הוא מקבל תכונות הפוכות. על אף שמם בעברית, הגדרת הענקים איננה ברורה, הם לא בהכרח גדולים מאוד, ותיאורם יכול לנוע בין יצורים יפים מאוד כשהם מתוארים באופן יחיד לבין גרוטסקיים בצורה מחרידה כשם מתוארים בצורה כללית. חלק מהאלים, כגון סקאד'י וגארד'ר מתוארים כענקים בעצמם ועוד ישנם אלים שיש עליהם עדויות רבות כגון אודין שמתוארים כצאצאים של ענקים. על הענקים יש עדויות במגוון רחב של מקורות נורדיים שונים. הענקים העתיקים מתוארים כבעלי ידע נשגב. האל אודין מתייעץ עם הענק מימיר במקרים חשובים והענק אוטגארד-לוקי (Utgard-Loki) מתואר כקוסם אשר מצליח לתעתע באל ת'ור. ענקים חשובים: יימיר (Ymir) - הענק הראשון, מגופתו נוצרו היקום הנורדי, שאר הענקים והאלים. מימיר - הענק החכם. סורט (Surtr) - ענק אש, שליט מוספלהיים, ישרוף את העולם בזמן הראגנארוק. ת'יאצי - הענק שחטף את אידוּן יחד עם סלסלת תפוחי הנעורים. אגיר (Ægir) - האנשת הים, מופיע ברשימת ענקים. בסיפורים רבים אגיר מארח את האלים בהיכלו. כאמור, מספר רב מהאסיר ומהואניר מתוארים בו זמנית גם כענקים. נורנות הנורנות טוות את גורל היצורים החיים, חייו של כל אדם הוא חוט אשר נשזר לתוך אריג החיים. שלוש הנורנות, המתוארות כנשים זקנות, הן אורד , ורדנדי וסקולד , ניתן לתרגם את השמות בפשטות כ"זה אשר קרה", "זה אשר קורה" ו"זה אשר יקרה" בהתאמה. הנורנות שולטות גם בגורל האלים. ולקיריות הוולקיריות (מילולית: "בוחרות המתים") הן ישויות נשיות ואנושיות הקשורות לאחד מאלים, ענקים, גמדים או אלפים, אשר משרתות את האל אודין. מטרתן היא לבחור את הלוחמים האמיצים ביותר משדה הקרב שמתו ולהובילם אל היכל ולהאלה. ולקיריות חשובות: ברינהילד הילד סיגרדריפה סיגרון סבאבה ת'רוד - בתו של האל ת'ור. גמדים במיתולוגיה הנורדית ישנם אזכורים רבים לגמדים. לרוב הגמדים המוזכרים הם דמויות משניות, ולעיתים קרובות לא ידוע דבר על גמדים אשר מופיעים במקורות הנורדיים מלבד שמותיהם. לגמדים תפקידים שונים בתוך הסיפורים במקורות, שהם לרוב משניים. לפי חלק מהמקורות, הגמדים הם כורים ונפחים מיומנים ולעיתים הם מתוארים כמתוחכמים. בסיפורים רבים הגמדים מספקים טובין לאלים, ולעיתים מתוארים סכסוכים בינם לבין האלים. מאזכורים שונים של גמדים משתמע שתפשו את הגמדים כחיים בהרים או בתוך האדמה. באדה הפואטית ובאדה הפרוזאית מופיעים שמותיהם של מעל מאה גמדים. לפי האדה הפרוזאית, ארבעה גמדים בשם צפון, דרום, מזרח ומערב מחזיקים את השמיים, והם מופיעים בסיפורים שונים ביחד עם אלים. ב"הטעיה של גילבי" מתוך האדה הפרוזאית מסופר שבמקור הגמדים היו רימות אשר חיו בבשרו של הענק הבראשיתי יימיר, ושבהחלטת האלים ניתנה להם צורה דמוית אדם. במקורות מאוחרים הגמדים מתוארים כנמוכים יותר מבני אדם, חסונים ושעירים יותר ולרוב בעלי זקן מלא. הגמדים הנורדים לא מתוארים כנמוכי קומה עד המאה ה-13 (בתקופה זו כל העמים הסקנדינביים כבר התנצרו). לאורך השנים הגמדים הנורדיים השתנו רבות. ההבדלים בין הגמדים הנורדים לבין הגמדים המאוחרים יותר הם גדולים. השפעות חיצוניות, כגון פריחת הנצרות בחברה הנורדית, כנראה השפיעו רבות על השינויים הללו. ניסה הוא דמות פופולרית לתקופת חג מולד. ישויות אחרות ממוזער\|220px\|יימיר יונק מעטיני אודומבלה כאשר היא מלקקת את הקרח ומגלה את בורי. איור מאת ניקולאי אבילגארד, 1790 סקול והאטי (Sköll, Hati) - צמד הזאבים אשר רודפים אחרי השמש (סול) והירח (מאני) וגורמים להם לנוע בשמים. פנריר (Fenrir) - זאב עצום (וארג) שנעקד על ידי האלים. בזמן הראגנארוק פנריר ישתחרר מכבליו ויטרוף את אודין. יורמנגנד (Jörmungandr) - הנחש השוחה במעמקי האוקיינוס אשר מקיף את העולם, הנחש כה גדול עד שנאלץ לנשוך את זנבו. נידהוג (Níðhöggr) - המפלצת אשר אוכלת את שורשי עץ החיים, לעיתים מתואר כדרקון. סלייפניר (Sleipnir) - סוסו של אודין, בעל 8 רגליים. צאצאו של האל לוקי אשר פיתה סוס כדי לעזור לאלים בזמן בניית החומות של אסגארד. אודומבלה - הפרה הבראשיתית אשר הזינה את יימיר בראשית העולם. רטטוסק - סנאי אשר מעביר מסרים מעליבים בין הדרקון השוכן תחת יגדרסיל לבין הנשר השוכן מעליו, מתואר כבר קול קטלני לשומעיו וחיי נצח בלתי נקטעים. האגין ומונין (Huginn, Muninn ) - צמד עורבים שחורים, האגין (בנורדית עתיקה: "מחשבה") ומונין (בנורדית עתיקה: "זיכרון"), שמתעופפים ברחבי מידגארד ואוספים מידע עבור אודין. המיתולוגיה הנורדית בתרבות המודרנית שמות ימי השבוע שמות חלק מימי השבוע בשפות גרמאניות באים משמות אלים: יום שלישי - Tuesday - טיר. יום רביעי - Wednesday - אודין (ווטאן) יום חמישי - Thursday - ת'ור יום שישי - Friday - פריה ופריג ספרות בולטים במיוחד ספרי הפנטזיה של ג'.ר.ר. טולקין והספרים הרבים אשר באו בעקבותיהם שהושפעו מהמיתולוגיה הנורדית. גזע האלפים, אשר נהיה אחד מהנפוצים ביותר בספרי הפנטזיה נוצר בהשראת תיאורי האלפים של המיתולוגיה הנורדית. כמו כן שמו של העולם שיצר טולקין, "הארץ התיכונה", מרמז לשם "מידגארד", עולם בני האדם. שמות דמויות רבות בסיפוריו של טולקין, כגון גנדלף, שאולים ישירות מטקסטים מהמיתולוגיה הנורדית. ניתן אף למצוא שימוש ישיר יותר בדמויות מיתולוגיות, כגון בספר "אלים אמריקאיים" של ניל גיימן, סדרת ספרי הקומיקס של מארוול ו"מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד" של ריק ריירדן. בסדרת ספרי הילדים "הארי פוטר" של ג'יי קיי רולינג מתואר אדם זאב נורא הקרוי פנריר גרייבק, על שם דמות הזאב המיתולוגית. בקומיקס של מארוול קיימות דמויות נורדיות רבות, בהם: ת'ור, לוקי, אודין, פריה, היימדאל, הלה, פנריר, ענקי הקרח של יוטונהיים, הוולקירות, ועוד. בנוסף ישנם קונספטים ומיקומים אחרים מהמיתולוגיה אשר קיימים בקומיקס, ביניהם ביפרוסט, מיולניר, רגנרוק, מידגארד, אסגארד, יוטונהיים, ניפלהיים, ועוד. רבים מהדמויות, הקונפסטים, והמיקומים מוצגים גם בסרטים של מארוול, דוגמת אלו שביקום הקולנועי של מארוול ועוד. מוזיקה יצירותיו של ריכרד ואגנר "טבעת הניבלונג" ("Der Ring des Nibelungen") ו-"דהרת הוולקירות" מבוססת על המיתולוגיה הנורדית. להקות רבות כתבו על ובהשראת המיתולוגיה הנורדית, במיוחד להקות בז'אנרי המטאל והרוק הכבד. משחקים גזעים רבים ממשחקי מבוכים ודרקונים מבוססים על יצורים מהמיתולוגיה הנורדית (כגון אלפים וגמדים). משחקי וידאו כדוגמת מקס פיין, God of war ו-Assassin's Creed Valhalla מביאים מספר דמויות ומקומות הנושאים שמות מהמיתולוגיה הנורדית או מתייחסים אל המיתולוגיה בצורה יותר ישירה. טלוויזיה וקולנוע בסדרת הטלוויזיה "ויקינגים" המגוללת את עלילותיו של הוויקינג רגנאר לודברוק מוזכרים אלים רבים כגון אודין, ת'ור ופריה, והמיתולוגיה הנורדית משחקת בה תפקיד חשוב. הסרט תור משנת 2011 והמשכיו, תור: העולם האפל (2013), תור: ראגנארוק (2017) ותור: אהבה ורעם (2022), יחד עם סדרת הטלוויזיה לוקי משנת 2021, הביאו אלמנטים רבים מהמיתולוגיה הנורדית אל זיכיון היקום הקולנועי של מארוול הפופולרי. סדרת הטלוויזיה הנורווגית "ראגנארוק" (Ragnarök) מאת התסריטאי והבמאי הדני אדם פרייס, שעלתה לשירות הזרמת המדיה "נטפליקס" ב-31 בינואר 2020 מציגה גרסה מודרנית של קרבות האלים והענקים על רקע משבר האקלים וזיהום הסביבה. הסדרה מציגה את האלים והענקים הנורדיים כדמויות כמו-אנושיות הנטמעות בקרב בני האדם. לקריאה נוספת יעקב שריג, המיתולוגיה הסקנדינבית, הוצאת מפה רוי ויליס, המיתולוגיה של עמי העולם, הד ארצי הוצאה לאור, עמ' 190–205 ג'ון לינדו, Norse Mythology: A Guide to Gods, Heroes, Rituals, and Beliefs, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2002 אנתוני פולקס (תרגום), Edda, אוורימאן פייפרבקס, 1995 ג'קסן קרופורד, The Poetic Edda: Stories of the Norse Gods and Heroes, חברת הוצאות האקט, 2015 גבריאל טורוויל פיטר, Myth and Religion of the North: The Religion of Ancient Scandinavia, הוצאת גרינווד, 1964 הנרי אדמס בלוס, The Poetic Edda, הקרן האמריקאית-סקנדינבית, 1923 קישורים חיצוניים שירת הצפון-מבחר האדה האיסלנדית, מן האדה האיסלנדית - תרגום שאול טשרניחובסקי בפרויקט בן יהודה האדה הפואטית, תרגום לאנגלית האדה הפרוזאית, תרגום לאנגלית ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:מיתולוגיות של עמים קטגוריה:פגאניזם גרמאני	2024-08-20T13:09:09
חידה	חידה היא בעיה המוצגת לשם שעשוע וכאתגר חשיבה. מאפיינים לעיתים החידה היא בתבנית קבועה (תשבץ, למשל), ולעיתים היא בלתי שגרתית ודורשת פתרון בלתי שגרתי. לא תמיד הגבול בין חידה לבעיה חד וברור. חידה נראית לעיתים בלתי שגרתית רק עקב ניסוחה המיוחד או משום שהיא מתבססת על ידע שחסר לנשאל. החידה "בקבוק בלי פקק עולה 20 אגורות יותר מהפקק, ושניהם יחד (הבקבוק והפקק) עולים 22 אגורות - מה מחיר הבקבוק?" היא בעיה אלגברית קלה בשני נעלמים, וחידה מאתגרת עבור ילדים. סוגים ממוזער\|שמאל\|"חידת ה-15" הפתורה ממוזער\|250px\|שמאל\|רבוס שמאל\|ממוזער\|300px\|מבוך ניתן לחלק חידות לקטגוריות, כגון: שאלות טריוויה: חידות המעמידות במבחן את אוצר ידיעותיו של הנשאל. חידות מסוג זה זכו לפופולריות במסגרת שעשועוני טלוויזיה. חידות מתמטיות: חידות שפתרונן מצריך יכולת מתמטית ושימוש בכלים מתמטיים, אך יש בהן מרכיב, בניסוח או בדרך הפתרון, ההופך אותן מבעיה מתמטית רגילה לחידה. חידות לוגיות: חידות המאתגרות את כושר החשיבה ואת זריזות החשיבה של הפותר. דוגמה: בתחרות ריצה אתה חולף על-פני הרץ שבמקום השני, לאיזה מקום הגעת? פתרון: אם ענית "המקום הראשון", החידה הצליחה להטעות אותך, מפני שלאחר שחלפת על-פני הרץ שבמקום השני, אתה נמצא במקום השני. חידות לשוניות: חידות המעמידות במבחן את יכולתו הלשונית של הפותר. דוגמה (מספרו של עדו זינגר, "הפוך על הפוך"): למשפט "נתנו תואר לאברהם, מהר בא לראותו נתן" אין הרבה טעם, אבל יש לו תכונה מאוד מיוחדת. מהי? פתרון: המשפט הוא פלינדרום, כלומר - ניתן לקריאה בה במידה מימין לשמאל ומשמאל לימין. סיפור חידה: חידות שניתן לפענח לפי פרטים הרבים הנתונים בסיפור. שחמט בעיות שחמט: החידה מציגה מצב מסוים בסיומו של משחק שחמט, ויש לבצע משימה מסוימת (בדרך כלל הנחתת מט.) חידות שחמט: חידות המתבססות על לוח השחמט וכליו, אך אינן עוסקות במצבי משחק סטנדרטיים. דוגמה לחידת שחמט: חידת שמונה המלכות. חידות מכניות: חידה שבה יש לפתור בעיה מכנית, כגון פירוק של חפץ מסוים או סידורו באופן מיוחד. החידה המפורסמת ביותר מסוג זה היא "הקוביה ההונגרית". לפרסום רב זכתה גם "חידת ה-15". פאזל: חידה מכנית, שבה יש להרכיב חפץ שלם (דו-ממדי או תלת-ממדי) מחלקיו. כתב סתרים: חידה שבה מוצג טקסט מוצפן, אותו יש לפענח ולגלות את הכתוב. חידת כפל לשון: חידה שפתרונה הוא מילה או מספר מילים, והגדרתה היא משפט (לרוב סתום), שמרמז על הפתרון בדרך של משחק מילים כלשהו. דוגמה קלה מאוד היא: "שני שוורים מעופפים" התשובה היא פרפר. שור = פר, שני שוורים = פר+פר, מעופפים מרמז על פרפר. חידות כאלו מהוות את ההגדרות בתשבצי היגיון. רבוס: חידה בה צריך לגלות מילה, או ביטוי המורכב ממספר מילים שמתוארים בציורים ובאותיות בודדות. מבוך: חידה הבנויה ממעברים מתפצלים ויש למצוא בה את הנתיב מנקודה אחת לנקודה אחרת. תשבץ: סוג חידה פופולרי במיוחד, שבו יש לשבץ מילים בתוך תבנית בהתאם להגדרותיהן. תשבץ היגיון: תשבץ שבו ההגדרות הן חידות לשוניות. תשחץ: תשבץ שההגדרות כתובות בתוכו וכיוון המילים ניתן בעזרת חץ. תשבץ מספרים: תשבץ עם מספרים במקום מילים. תשבצי מספרים: תשבצים שבהם נתונים מספרים כלשהם וצריך על פי כללים מסוימים לשבץ מספרים אחרים. דוגמאות: סודוקו, קאקורו, סוס"ק, חידאתו, גשרים וצוללות. סוג מקובל נוסף הם תשבצים שבהם צריך לחשוף תמונה לפי מספרים וכללים מסוימים, לדוגמה: שחור ופתור וקשור ופתור. אינטואיציה לעיתים מתאפיינת החידה בפתרון שמנוגד לאינטואיציה. דוגמה: לפתרון בעיית הילודה בסין, תוך התחשבות ברצונן של המשפחות בבן, הוטלה ההגבלה הבאה: כל אישה רשאית ללדת עד שייוולד לה בן, ולאחר מכן אסור לה ללדת. בהנחה שהסיכוי ללדת בן שווה לסיכוי ללדת בת, כיצד ישפיע כלל זה על האיזון הדמוגרפי בסין? תשובה: ההגבלה לא תשנה את היחס בין האוכלוסיות. בלידה הראשונה שלהן, מחצית הנשים ילדו בן ומחציתן ילדו בת, כך שהאיזון הדמוגרפי נשמר. הנשים שילדו בן לא ילדו יותר, אך הנשים שילדו בת ילדו שוב, ובלידתן השנייה מחצית הנשים ילדו בן ומחציתן ילדו בת, כך שהאיזון הדמוגרפי נשמר. כך גם בכל הלידות הבאות: מחצית הנשים ילדו בן ומחציתן ילדו בת, כך שהאיזון הדמוגרפי נשמר. היסטוריה העיסוק בחידות החל לפני אלפי שנים. דוגמה אחת לחידה עתיקת יומין שזוכה לפופולריות עד ימינו אלה היא הטנגרם. חידות מופיעות גם במיתוסים עתיקים. אחת המפורסמות שבהן היא החידה שהציג הספינקס לאדיפוס: "מי הולך בבוקר על ארבע רגליים, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?" פתרונו של אדיפוס: האדם, שבשחר ימיו זוחל על ארבע, בשיא אונו הולך על שתיים, ובערוב ימיו נעזר במקל הליכה. בתנ"ך מופיעה מלכת שבא, שבאה לנסות את שלמה המלך בחידות. התנ"ך אינו מספר לנו את חידותיה, אך המדרשים משלימים את החסר. שמשון חד לבחורים המרעים חידה: . התשובה לחידה היא האריה אותו המית שמשון ואחר רדה מגוויתו דבש לאחר שעדת דבורים הקימה בה את כוורתה. זו אינה חידה שגרתית, משום שעסקה בפרט ביוגרפי של שמשון, שלנשאלים לא הייתה ידיעה עליו, ולכן פתרו את החידה באמצעות הפעלת לחץ על אשתו של שמשון, שתיאר זאת: . סוגת החידות הייתה אהודה במיוחד בספרות איסלנדית וכן ספרות אנגלית עתיקה בימי-הביניים. מידע רב שאנו יודעים על המיתולוגיה הנורדית נובעת מסיפורי חידות בנורדית עתיקה. בישראל חידות מתפרסמות, בין השאר, במוספי סוף השבוע של יומונים. לדוגמה: מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" שמשתתפיו מפרסמים את חידותיהם שם במשך עשרות שנים: תשבץ, שאותו חיבר הלל הרשושנים, ולאחר פטירתו ממשיך בכך בנו, שילה הרשושנים. חידת "אותיות ומספרים" שאותה חיבר יוסי הרשושנים במשך יותר מ-40 שנה, ולאחר פטירתו ממשיך בכך בנו, גלעד הרשושנים. חידת "הציור השבועי לילד", של ג'קי. תשבץ תרתי משמע של נדיב אבידן. לאחר פטירתו ממשיך בכך דקל בנו, המשמר את פורמט התשבץ של אבידן. בשנות השישים והשבעים היה פופולרי בישראל החידון, שהוא מופע בפני קהל או תוכנית רדיו, שבו מוצגות חידות לשומעים, הנדרשים להפגין את שנינותם וזריזות מחשבתם. שדרן הרדיו שמואל רוזן הוביל תחום זה, והמשיך בכך עד מותו, בסוף מרץ 2015. תקופה מסוימת פעל בתחום במקביל שבח וייס, מי שלימים היה ליושב ראש הכנסת. גם דן חמיצר התפרסם בחידות המורכבות שלו ששודרו בתוכנית "הכל דיבורים" עם רזי ברקאי. ישנן גם תוכניות טלוויזיה העוסקות בחידונים. אחת מתוכניות החידונים הפופולריים של סוף שנות ה-50 זה חידון התנ"ך שמשודר מדי יום עצמאות עד היום. בשנות השבעים הייתה תוכנית "123 בול" בה היו מתחרים צוותים של שלושה ילדים בנושאי ספורט, ידיעת הארץ ומתמטיקה. בזמנה הייתה פופולרית התוכנית "אלגרו", שהייתה חידון מוזיקלי, שהנחה אותה יצחק שמעוני, שגם הנחה מאוחר יותר את חידון הידע "מקבילית המוחות". בשנים האחרונות זכה ז'אנר החידונים בטלוויזיה בישראל לפופולריות עם תוכניות כמו "מלך הטריוויה", "מי רוצה להיות מיליונר", "הכספת", "החוליה החלשה", "1 נגד 100". ספרי חידות בעברית אמיל פוירשטין, יגעת ומצאת הוצאת א. זלקוביץ, 1976. משה ד. כספי, מי חושב? הוצאת מסדה, 1978. בן-ציון ארז, לתפוס ראש, הוצאת תמר, 1983. מהדורה מורחבת יצאה בשנת 1975. עמי בירנבוים, מספר חזק, הוצאת תמר, 1996. דייוויד וולס, ספר החידות הגדול, הוצאת מי-אן, 1998. יורי צ'רניאק ורוברט רוז, התרנגולת ממינסק, הוצאת אחיאסף, 1999. כפיר כהן, אוסף החידות הגדול, הוצאת רקפת, 2001. עדו זינגר, הפוך על הפוך, הוצאת מלוא, 2000. רומה פלק, אתגרים לתאים האפורים, הוצאת ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, 2004. ריימונד סמוליאן, מה שמו של ספר זה?, הוצאת כנרת, 2006. עדי ואבי גבעון, כףלשון, הוצאת עופרים, 2004. איוון מוסקוביץ', הספר הגדול של משחקי המחשבה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2014. ספרי חידות לילדים ידועים בעיקר ספרי החידות של שלמה אבס ובנו מיכאל אבס, בין הידועים שבהם: שלמה אבס, חידות לילדים שאוהבים אתגרים, הוצאת עגור. שלמה אבס, ספר החידות ושעשועים, הוצאת עגור. שלמה אבס, סֵפֶר הַחִידוֹת הָעוֹלָמִי, הוצאת עגור. מיכאל אבס, אולימפיאדת החידות, הוצאת עגור. מיכאל אבס, מסביב לעולם בשמונים חידות, הוצאת עגור. ראו גם אוסף חידות חידת היגיון חידת שקילה קישורים חיצוניים על חידות ופתרונן, באתר של ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך חידות - מאגר מאות חידות בעברית ופתרונן הערות שוליים *	2024-02-19T21:33:04
חברה (סוציולוגיה)	ממוזער\|שמאל\|טקסט=ציור המתאר התאספות של אנשים בתקופת האבן, שבה כל אדם מייצג מלאכה שונה\|תקופת האבן, התאגדות בני אדם ליצירת כלים ומלאכה משותפת בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, חברה היא קבוצת בני אדם המאוגדת על ידי פעילות משותפת אחת לכל הפחות. בעולם (ובהיסטוריה האנושית) קיימות חברות רבות, הממויינות באופנים שונים. למעשה, כל צורת ארגון אנושית (לאום, יישוב, מקום בילוי וכו') יוצרת מפגש על בסיס כלשהו בין בני אדם, ולכן יוצרת חברה מסוימת. סוגים של חברות קיימים שני סוגים של חברה הנבדלים אחד מהשני בצורה ניכרת: חברה משנית – חברה המקיימת מפגשים שעוסקים בתחום חלקי מתוך הקיום האנושי (כגון קבוצת ספורט או מפעל). חברה כללית – חברה המקיימת מפגשים שעוסקים בכל תחומי החיים השונים (כמו מדינה, יישוב או קהילה). יסודות החברה בחברה רלוונטית, שבה הרוב המוחלט של בני האדם מקיים יחסים חברתיים כלשהם עם בני אדם אחרים, מלבד אנשים בודדים החיים בפרישות מוחלטת כל חייהם, מבוססים היחסים החברתיים על הגורמים הבאים: לאדם צרכים שונים שעליו לספק, לצורך סיפוקם הוא זקוק לשיתוף פעולה של בני אדם אחרים. צרכים אלו יכולים להיות צרכים ראשוניים (כמו – מזון, מים, מחסה, יחסי מין וכדומה) או צרכים מורכבים יותר (כמו – הצורך בפיתוח האינטליגנציה, הצורך באשליה ודמיון, הצורך בהגשמה עצמית, וגם צרכים שהם לעצם החברה – הצורך בחברת האדם, הצורך בחיבור רגשי, הצורך בהכרה חברתית, וכו'). לאדם מערכת של יכולות המסוגלת לספק את צורכיהם של אנשים אחרים. היכולת להפיק מזון מן הטבע, היכולת ליצור כלים, היכולת להעביר מידע, היכולת לספק חברה אנושית והיכולת לחיבור רגשי לזולת הם דוגמאות ליכולות מסוג זה. בני אדם מסוגלים לתקשר ביניהם בצורות שונות, על מנת להגיב באופן יעיל יותר שמתבטא בהתנהגותם ובמחשבותיהם למצבם של שאר בני האדם. רוחניותו, תודעתו, הבנתו וערכיו של האדם מושפעים באופן משמעותי מהחברה בה הוא חי במשך חייו. לאדם יש יכולת מלאה להשפיע על פני החברה במובנים רבים. על פי תורת האבולוציה, לאדם צורך אבולוציוני בהמשך קיום הגנים שלו ובקידום הישרדותה של החברה שסביבו מפני שהיא מכילה באופן חלקי את המטען הגנטי שלו עצמו, זאת בנוסף לצורך בהישרדותו האישית שממשיכה להתקיים הודות לשיתוף הפעולה החברתי. על פי יסודות אלו קיימת תלות הדדית חזקה ביותר בין האדם והחברה בה הוא חי. תלות זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים ושונים שיש להם חלק בחייו של האדם. התחומים העיקריים הם: כלכלה, תעשייה, אמנות, ממשל, משפט, שפה, השכלה, דת, רפואה ומידע. האדם והחברה מלבד ההשפעה ההדדית של האדם והחברה, בכל חברה מתקיימת סינרגיה שמתבטאת על ידי קיומה של ישות חברתית, הניתנת להתייחסות מובחנת מלבד ההתייחסות לכל אחד מהפרטים שלה. החברה במובנה זה היא התלכדות של המגמות הקיימות בה עם הגורמים השונים המרכיבים אותה. לכל חברה יש היסטוריה, מבנה, החלטות משותפות וכדומה. על-פי השקפות מסוימות, המושג "חברה" קודם, מבחינה לוגית ואמפירית, למושג "פרט". פירוש הדבר הוא שהאדם הפרטי ותודעתו, אינם אלא נגזרת של מצבים-חברתיים שיוצרים בנסיבות מסוימות גם את התודעה שאנו מכנים "פרטית" או "אינדוידואלית". על פי גישה זו, ההיסטוריה האנושית היא היסטוריה חברתית כלומר, שמעולם לא התקיים מצב טרום-חברתי (כפי שהציעו הוגי המאה ה-18, במושג "המצב הטבעי"), וכי אין כל משמעות לדון בבני-אדם מחוץ להקשר החברתי. במובן אחר, זו השקפה הרואה בחברה ישות רחבה בעלת הגיון-היסטורי משלה שחורג מעבר לפעולותיהם, רצונותיהם ותודעתם של האנשים שמרכיבים אותה – החברה היא יותר מסך-כל מרכיביה (גישה המאפיינת, למשל, חלק מן ההשקפות הסוציאליסטיות, אולם לא רק). חלק מהגדרות החברה הם גבולותיה: החברים שבתוכה – אילו חברים נמצאים בה ואילו לא. המאפיינים שלה – קרקע, שפה, רכוש החברה וכו'. גבולות אלו לעיתים קרובות אינם מוחלטים ומכילים תחום אפור. התהליך המשלים את הסינרגיה החברתית הוא התפלגות חברתית – שהיא אופייה של חברה המתפתחת על ידי תהליכים, מתחים וחברות-משנה רבים ומגוונים שמתרחשים בה. במקרים רבים, תהליכים אלו מרובדים: הם פועלים במישורי התייחסות שונים המשולבים זה בזה – תהליכים כלכליים, תרבותיים ולשוניים שעשויים להתקיים במישורי התייחסות שונים אך שזורים אלו באלו במכלול של השפעות הדדיות. ההתפלגות החברתית יוצרת בכל חברה חלוקת כוח מסוימת בין חלקיה השונים (פרטים ותת-חברות) ומביאה לעיצוב פוטנציאלי של פני החברה. כוח זה נקרא הכוח החברתי והוא לעולם אינו מחולק באופן שווה בין כל הפרטים בחברה, אופן חלוקתו נקבע על פי שני הקריטריונים הבאים: חלוקה של הכוח בין מנהיגים למונהגים. חלוקה זו קיימת בכל תחומי החיים (לדוגמה, גם האמן וגם קהלו אחראים על קיום האמנות, אך האמן מנהיג את הקהל המונהג, והוא בעל הכוח בתחום זה). חלוקה זו לרוב אינה מוחלטת, ומתקיימת ברמות שונות בחברה. לרוב המנהיגים השונים בחברה אינם שווים זה לזה במידת הכוח החברתי שלהם, וכן רוב הפרטים מכילים מידות מסוימות של הנהגה וגם כפיפות להנהגה. חלוקה של הכוח החברתי לתחומי חיים שונים, וחלוקה מסוימת של בעלי הכוח בין תחומי החיים השונים (לדוגמה: יצירת הבדלה בין כוהנים, המנהיגים את הכוח הדתי; פועלים, המנהיגים את הכוח היצרני; מורים, המנהיגים את ההשפעה על הדור הצעיר וכו'). חשיבות המוסר והאתיקה בחברה לשמירה על החוק, למודעות של הפרט למוסר ואתיקה, כמו כן, פיתוח המוסר ואימוץ של קודים אתים מוסריים אישים (כמו למשל האיסור לשקר, לרכל או לגנוב) חשיבות עליונה בהתקיימות של חברה אנושית תקינה והרצון להשתייך אליה. חברה לא יכולה לתפקד כראוי כאשר חבריה בעלי רמה מוסרית ואתית נמוכה או לא שומרים על החוק (כמו למשל חברה שחבריה נוהגים לשקר אחד לשני, חברה שחבריה נוהגים לרכל ולדבר לשון הרע אחד על השני, חברה שחבריה נוהגים לרמות אחד את השני או לגנוב אחד מהשני). חברה שחבריה יהיו יותר מוסריים ואתיים, בעלי מודעות למוסר ואתיקה, תהיה חברה איכותית וטובה יותר. חוקיות תחום הממשל: הממשל הוא ציר עיקרי של הנהגה שקיים כמעט בכל חברה אנושית, הוא נחשב לתחום חיים בעל כוח רב שמתקיים בזכות עצמו ועליון על שאר תחומי החיים. תחום זה אינו מנהיג באופן מוחלט את החברה, אלא אחראי על תחומים חלקיים בה. חברה טוטליטרית: חברה טוטאליטרית היא חברה בה הכוח החברתי כולו מרוכז בידי הממשל וכל תחומי החיים כפופים לו באופן מוחלט. חברה אנארכית: חברה אנארכית היא חברה בה אין כלל ממשל, והכוח החברתי מפוזר בין תחומי החיים השונים. בניגוד לחברה טוטאליטארית. לכל חברה יש חוקיות מסוימת על-פיה היא מתקיימת. חוקיות זו, מושפעת מהטבע הסובב אותה, הכלים החומריים והרוחניים הנמצאים ברשותה, הערכים וההתנהגות של בני האדם הפרטים המרכיבים אותה וההיסטוריה שלה. חוקיות זו, המתארת את מכלול ההתרחשויות הקבועות בחברה, מחולקת לשני גורמים: מבנה החברה – מבנה החברה מתאר את המוסדות וצורות הארגון הקיימות בחברה, וחלוקת הכוח החברתי ביניהם. תרבות – התרבות מתארת את מכלול המסורות, האמונות, אופני החשיבה, צורת התקשורת והמדע. ההפרדה בין גורמים אלו אינה מוחלטת, והם שזורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. התרבות והמבנה החברתי הם גורמים הייחודיים לכל חברה אנושית בפני עצמה ומגדירים את התנהלות החיים בה, כמו כן, הם עשויים להשתנות ובכך הם חופפים להשתנות החברה. יציבות חברתית אחד הביטויים הבולטים ביותר של חברה הוא קיומם של כללים המקבעים את החוקיות החברתית. כללים אלו מתקיימים לאורך זמן, ומספקים לחברה את היכולת לשמר דפוסי התנהלות קבועים יחסית ולהיות חברה יציבה. הכללים בכל חברה תלויים בשימורם על ידי רוב הפרטים בחברה. חלק גדול מכללים אלו נוצר בעקבות חריגה מהם, המתקיימת באופן חלקי בכל חברה. אך למנהיגים בחברה יש את האפשרות לשנות או לשמר את הכללים על פי רצונם האישי. הכללים מחולקים לשני סוגים: חוקים – החוקים מהווים את הפן הרשמי והמוחלט של כללי החברה. החוקים יכולים להיות מסוגים שונים ונוגעים בתחומי חיים שונים (חוקי ממשל, חוקי דת, חוקים אקדמאיים, חוקי מסחר וכו'). בדרך כלל רוב החוקים (ובייחוד הכללים שבהם הנוגעים לכלל החברה) נקבעים ומוחזקים על ידי הממשל, אך ישנם חוקים רבים הנקבעים על ידי ארגונים אחרים (כלכליים, דתיים וכו'), והם לעיתים משמעותיים יותר מחוקי הממשל. נורמות – הנורמות מהוות את הפן הלא רשמי של כללי החברה. הנורמות מורכבות מתהליכים רבים (בהם אופנה, מסורת, אינטרסים). הנורמות מושפעות באופן ישיר מגורמים רבים ביותר (בניגוד לחוקים המושפעים באופן עקיף), קשות להגדרה מדויקת, יחסיות (כלומר – נתפסות באופן שונה בכל תת-חברה) ונוגעות בכל תחומי החיים. בניגוד ליציבות החברתית, קיימים בכל חברה תהליכי שינוי במידות שונות. שינויים אלו מובחנים על פי מדדים שונים כגון חשיבותם, מהירותם וסיבת התרחשותם, ומושפעים לרוב מאופן הפילוג ומהמורכבות הרבה של בחברה. שינויים אלו עשויים לקרות בהשפעה של בני האדם מתוך החברה או לא בהשפעתם. כמו כן הם עשויים להיעשות בהתאם למאמץ חברתי משותף שנועד להביאם, שינויים אלה הם מכוונים, או שהם עשויים להיגרם עקב פעולות של בני אדם שמטרתן אינה לבצע את השינויים שהתרחשו, שינויים אלה הם לא מכוונים. על-פי ההשקפה הסוציאליסטית, היציבות אינה אלא מראית-עין, והחוקיות ההיסטורית של תהליכי העיצוב החברתי, מצויים דווקא בקונפליקט בין-מעמדי, המתבסס על, ונובע מחוסר-שוויון. על-פי ניסוח קיצוני של השקפה זו, הקונפליקט והמאבק הגלוי והסמוי, אימננטיים לחברה, ולמעשה, הם מגדיריה היסודיים ביותר – מקום שאין בו קונפליקט, אין בו היסטוריה, ולכן כלל לא ברור אם ניתן להגדירו כ"חברה". השתייכות חברתית תהליך החיברות: חיברות היא התהליך שבו אדם יחיד מסתגל למבנה ולתרבות של החברה אליה הוא משתייך. תהליך זה המתרחש בתקופת המעבר לחברה חדשה או בהתאמה הממושכת לחברה הנוכחית אליה משתייך האדם. השתייכות חברתית: השתייכות חברתית היא הפן החברתי בחייו של אדם שהוא חלק בלתי נפרד מהגדרתו. ההשתייכות החברתית מורכבת מחלקים מודעים ובלתי מודעים. תפיסה חברתית האדם עסוק בניסיון לגבש רושם מדויק על האנשים בסביבתו בהקשרים רבים ושונים. התהליכים שדרכם האדם מנסה להבין את הזולת יוצרים את התפיסה החברתית שלו. התפיסה החברתית יכולה להיות מושפעת מהטיות קוגניטיביות שונות. חקר בנושא החברה סוציולוגיה היא תחום המחקר העוסק בחברה. קבוצת מדעים העוסקים בחקר תחומי החברה האנושית, נקראת מדעי החברה. ראו גם מונחים בסוציולוגיה קשרים בין-אישיים חברה סגורה קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה	2024-04-23T13:45:05
מיתולוגיה מצרית	שמאל\|ממוזער\|250px\|חלק מספר המתים המצרי מהמאה ה-14 לפני הספירה מיתולוגיה מצרית היא אסופת הסיפורים הדתיים של מצרים העתיקה בתקופה הטרום-מונותאיסטית. הסיפורים נוצרו במהלך תקופה ארוכה של כשלושת אלפים שנים, לכן הם כוללים פרטים סותרים, מסרים כפולים ומערכת סבוכה למדי של אמונות ומנהגים. כמו רוב מיתוסי העולם, גם הסיפורים המצריים מגוללים את קורותיהם של אלים ויצורים על-טבעיים שונים. ייחודה של המיתולוגיה המצרית המיתולוגיה המצרית שונה ממיתולוגיות אחרות בשתי נקודות עיקריות שהן: האלים המצריים נחשבו אספקטים של כוח אלוהי אחד (נטר), כלומר המיתולוגיה משקפת תרבות המשלבת מונותאיזם ופוליתאיזם. האלים הוצגו באמנות המצרית במגוון דרכים: כאנתרופורמורפיים (בדמות אדם), בדמות חיות, בשילוב של אדם וחיה גם יחד, בצורה של סימבול (סמל או סימן מוסכם) ועוד. התרבות המצרית העתיקה התרכזה סביב המוות והמתים. למצרים היו מנהגי לוויה, חניטה וקבורה מפוארים וייחודיים. במיתולוגיה המצרית ניתן למצוא כמה אלים הקשורים למוות, לקברים, לחניטה, ולעולם המתים. מיתוס בריאת העולם שמאל\|ממוזער\|250px\|איור קיר בקברו של פרעה תחותמס הרביעי בעמק המלכים, המתאר את פרעה מתוודע לאלים, בהם, אוסיריס ואנוביס לפי מיתוס בריאת העולם כפי שהוא מופיע במיתולוגיה המצרית, בראשית היה נוּ, תהום המים החשוכה ששררה לפני היווצרות הזמן. מתוך החושך יצר האל אתוּם את עצמו בעזרת שימוש במחשבותיו ובכוח רצונו הטהור. הוא לא היה גבר ולא אישה, אלא גבעה בשם בנבן, והייתה לו עין מיוחדת הרואה הכול והיכולה לשוטט בכל רחבי היקום. בגרסה אחרת הופיע האל אתום על הגבעה, ובגרסאות אחרות של המיתוס הפציע האל מתוך פרח החבצלת שבראש הגבעה. לאחר בריאתו חש אתום בודד. הוא חבר אל הצל שלו כדי לברוא ילד וילדה מרוק ומהזרע שלו. הילד והילדה שנולדו היו שוּ ותֶּפְנוּת. (בגרסאות מאוחרות של פרשת הבריאה, האל הראשון שברא את עצמו היה דווקא רע אל השמש. האל אתום-רע היה מיזוג פולחני של שניהם). שו הפך לאל האוויר ותפנות הייתה לאלת הערפל והלחות. אביהם הטיל עליהם להפוך את הכאוס והחושך לעקרונות, חוקים, סדר ויציבות. שו ותפנות הפרידו בין האור ובין החושך. הסדר שהם יצרו קיבל צורת נוצה קלילה וטהורה, שהפכה לאלת הסדר מאע'ת. שו ותפנות יצרו גם אלים נוספים: גב אל האדמה ונות אלת השמים. בתחילה נועדו גב ונות להיות מחוברים זה לזה, אך בשם מעת' – הסדר והצדק בעולם – הם נאלצו להיפרד כדי למלא את תפקידם ואת ייעודם. כדי להפריד ביניהם דחף שו, אל האוויר, את נות מעלה אל השמים. שם היא נשארה מתוחה מעל גב אחיה ובן זוגה. נות בראה את הגשם וגב ברא צמחים. מדי לילה, לפני הזריחה ילדה נות את אל השמש רע. כאשר עלה היום, עקבה אם השמים נות אחר השמש במסלולה עד שרע מת בתוך פיה בשקיעה. באופן דומה, נות גם בולעת את הכוכבים בבוקר ויולדת אותם שוב בערב. לבסוף בראו שו ותפנות את האלים המלכותיים המצריים, שנולדו תחת עץ השיטה: איזיס מלכת החיים והפריון, חתחור אלת היופי האהבה והמוזיקה, אוסיריס שליט המתים, סת אל הרשע, תחות אל החוכמה, ונפתיס אלת הנהר. איזיס ואוסיריס הולידו את הורוס (אם כי השם הורוס מתייחס גם לאל אחר, עתיק יותר מששת האלים המלכותיים). מיתוס בריאת האדם לפי מיתוס בריאת האדם המופיע במיתולוגיה המצרית, יצאו שו ותפנות לטיול ואיבדו את דרכם. אביהם אתום שדאג להם, שלח את עינו רואת-הכל כדי לחפש אחריהם. כששבו הביתה, התרגש אתום והחל לבכות משמחה. דמעותיו שטפטפו על האדמה, הפכו לאדם הראשון. על פי המיתולוגיה המצרית בריאת האדם תורמת למאעת', הסדר שנקבע לעולם. רשימת אלי מצרים המצרים האמינו בכ-2,000 אלים, לא כולם בעלי אותה חשיבות, וחלקם מקומיים. החשובים בהם מפורטים להלן. רוב השמות המקובלים כיום לאלים המצריים הם הגרסאות היווניות לשמות המצריים המקוריים, שניתנו בתקופה התלמית, כאיסיס, אוסיריס, נפטיס, וכן למלכים המצריים, למשל, אמנופיס, תותמוסיס וכדומה. סדר אלפביתי אונוריס – אל צייד ולוחם. תפקידו היה להילחם באויבי מצרים ובמיוחד באויבי רע. אוסיריס – (שמו היווני, המצרי היה אוסר) אל המתים והשאול, בפניו נשפטו המתים אשר באו בשערי השאול. איסיס – אלת הקסם והרפואה, אחותו ואשתו של אוסיריס. "האלה האם", בעלת תפקיד מרכזי בהעברת השלטון ליורשו החוקי, בנה, הורוס. איוסאסת – הצורה הנקבית של אתום. מכונה גם "סבת כל האלים". אַכֵּר – אל אופק השמים. אָמון ואָמונת – אלים בני-זוג שסימנו את הנסתר באי הסדר לפני הבריאה. אמון היה אל העיר תבאי, לאחר מכן התמזג עם רע והפך לראש האלים "אמון-רע". פן נוסף באישיותו הוא הקשר לפוריות, "אמון-כא-מותף". אמות – מפלצת שתפקידה לאכול את נשמות המתים שנגזר עליהם גזר דין מוות. אנוביס – אל החניטה והקברים, מגן המתים ואחראי על טקס "שקילת הלב" שבו נקבע אם הנשמה תזכה לחיים אחרי המוות. אם הנשמה תזכה ביותר מעשים טובים היא תזכה לעלות לעולם הבא. אם היא לא תצליח, עמת הטורף יטרוף את אותה. אנטי – אל בז שנסגד בעיקר באזור מצרים התיכונה. ספן שהוביל בסירתו מספר אלים גדולים כגון איסיס. במהלך השנים עבר אנטי מאזור העיר העתיקה בדרי לפטרון העיר אנטיופוליס ונוסף לו התואר "נמתי" – "הנוסע". אפיס – אל בדמות פר שנחשב למגשר בין בני האדם לאלים וכהתגלמותו של פתח. מרכז פולחנו הוא בממפיס. אפפ (אפופיס) – אל נחש עצום ממדים שאורב לספינתו של רע. יצור הכאוס אויבו הוותיק של רע (אל השמש) ומנסה להרוס את העולם. נועד לבלוע את השמש. אתום – האל הראשון הבורא. בהמשך התמזג עם רע והפך לאל השמש "אתום-רע". אתון – גלגל החמה. בשלב מסוים היה אל יחיד. בָּאבָּי – אל בבון אלים. קשור גם למיניות בעולם המתים. בת – אלה קדומה בדמות פרה שהוחלפה באלה חתחור. מופיעה על פלטת נערמר המפורסמת. בוכיס – אל פר חי שנסגד בסביבות העיר תביי. ברבות השנים השתנתה דמותו מהתגלמות של אל המלחמה מונתו לאחד מהצדדים של אפיס. בס – האל הגמד. מגן הבית ומגרש השדים והרוחות הרעות. בסתת – תחילה הייתה עם ראש לביאה והגנה על מצרים התחתונה ועל פרעה. עם הזמן האלה סח'מת החליפה אותה בתפקידה. בעקבות כך הוחלפה דמותה לאשה בעלת ראש חתול, הפכה לעדינה והגנה על הבית ועל נשים הרות. אחרי פרישתו של רע, בסתת נלחמה מיליוני שנים באפופיס. גב – אל האדמה ובעל נות. הה – אל האינסוף. חבר באוגדואד- שמיניית אלי הרמופוליס הקדומים (הכוללת גם את האלים: נו ונאונת, אמון ואמונת, קו וקאוקת ולבסוף הה והאוהת). מצויר לרוב בצבע כחול וכשהוא מחזיק ענפי דקל בכל יד. הורוס – (שמו היווני, המצרי הוא חור) אל המלחמה, בדמות בז. הוא היה בנם של איסיס ואוסיריס ויורש העצר. הוא הצליח להביס את סת ולהשיב לעצמו את השלטון. הקא – אל הקסם. בתור מפעילו של ה"קה" הוא נחשב לבנם של אתום וחנום לסירוגין. וואדג'ת – אלה בצורת נחש קוברה. מרכז פולחנה שכן בעיר בוטו והיא הייתה אלת הפפירוסים, הפרעונים והנחשים וייצגה את מצרים התחתונה. ח'ונסו – אל הירח. בעיר נוא אמון היו לח'ונסו מספר דמויות שונות שתושבי העיר סגדו להן. בין היתר "חונסו-בנוא-אמון-נֶפֶר-חֶתֶפ" ו"חונסו-עושה-התוכניות-בנוא-אמון" (בתרגום לעברית). יכולותיו היו גם ריפוי, חריצת גורלות, ייעוץ ופיקוח. יכול להחזיר את הזמן לאחור. ח'נום – אל בורא. יצר את בני האדם בעזרת אובניים מהבוץ של הנילוס. חעפי – אל הצפת הנילוס שתרמה לגדילת היבול. הוא מסמל פריון ויכולת הזנה. ח'רטי – אחד מאלי העולם התחתון המצרי – יארו. בעל ראש ראם. ח'אריסט – אל השתן. בעל עין אחת במרכז המצח. ח'פרי – אחת מההתגלמויות של אל השמש. תואר כחרפושית (חיפושית). חֶקֶת – אלת הלידה בדמות צפרדע או בעלת ראש צפרדע. מסמלת חיים ופוריות. חתחור – אלת היופי, האהבה והמוזיקה. תוארה לעיתים כפרה או בעלת קרני פרה. חתמחית – אלת הדגים. מרכז פולחנה נמצא במנדיס (במצרית נקראת גם דג'דת). שימשה גם כאלת החיים וההגנה. כֵּכּוּ וכֵכּוּת – אלים בני-זוג שסימלו את האפלה באי הסדר לפני הבריאה. לככו היה ראש צפרדע ולככות ראש נחש. מאהס – אל המלחמה וההגנה בעל ראש האריה. בנה של בסתת. מאע'ת – אלת האמת, הסדר והצדק. לפי "ספר המתים", במשפט הנשמות, לבו וחטאיו של כל אדם נשקל במאזניים כנגד נוצת מאעת – נוצת האמת אשר הייתה שורפת כל איש אם הוא היה משקר כשהוא אחז בה. מאפדת – האלה המגינה מפני נחשים ועקרבים. מתוארת לרוב כחיה ממשפחת החתוליים או הנמייתיים. מארוק – אל הלחם. מוֹנְת – אל מלחמה בעל ראש בז. דמותו קשורה לשמש. מות – אלה אם. רעייתו של אמון ואמו של ח'ונסו. מח'ת וורת – אלת השמים. מתוארת כפרה עם גלגל החמה בין קרניה. פירוש שמה הוא "הגאות הגדולה". מין – אל הפריון. מֶסְחֵ'נֶת – אלת הילודה. מרתסגר – אלה בעלת ראש קוברה. אלת בוני הקברים והמגינה על הקברים המלכותיים ובפרט על הנקרופוליס של תבאי. נחשבת לאלה מסוכנת ומלאת רחמים לסירוגין. נון ונונת – ייצג את המים הקמאים שמתוכם הגיח הבורא, ובמקומות אחרים ביחד עם בת זוגו את התהום שקדם לבריאה. נות – אלת השמים ואשת גב. נח'בת – אלה-נשר שייצגה את מצרים העליונה. נית – אלת מלחמה ובריאה. נפר – אל התבואה. בנה של רננת. נפרתם – אל שמייצג את הלוטוס – גיחתו של אל השמש מתוך המים הקמאים. נפתיס – מגנה על המתים. אשתו של סת ואלת הנילוס. סָאתִיס – שומרת גבולה הדרומי של מצרים. קשורה גם להצפת הנילוס. אשתו של ח'נום. סבכ – אל הנהר. מזיעתו נוצרים נהרות העולם. מתואר בדרך כלל כגבר בעל ראש תנין. סוֹכָּר – אל בית הקברות של העיר ממפיס. קשור לקבורה ולתחיית המתים. פטרון האומנים, במיוחד בקשור לחפצי קבורה. סח'מת – אלת מלחמה עם ראש לביאה, מסמלת את זעמו של פרעה. על פי האמונה היא גם הודפת מחלות וכוהניה עזרו בטיפול בחולים. בתו של רע, אשתו של פתח ואמו של נפרתם. סרקת – אלה הנושאת על ראשה עקרב. היא הייתה אחת מהאלים שהגנו על המת, היו לה יכולות ריפוי מעקיצות ומהכשות. סת – אל הכאוס, הסערה, המדבר, הארצות הזרות והמהומה. לאישיותו פנים חיוביים ושליליים – מצד אחד, הוא המגן של רע, מצד שני אויביהם של אוסיריס ושל הורוס. ענת – אלת המלחמה והפריון של המזרח התיכון העתיק אשר שולבה במיתולוגיה המצרית. תפקידה היה להגן על המלך בקרב. בתו של רע ואשתו של סת. עשתרת – אלה ממקור סורי-כנעני. הושאלה למיתולוגיה המצרית בהקשר של סוסים ומרכבות. כמו ענת, בתו של רע ואשתו של סת. פאחת – אלת מלחמה בדמות לביאה. מרכז פולחנה נמצא באזור בני חסן. הפרעונית חתשפסות בנתה לה מקדש תת-קרקעי גדול סמוך למיניה. פתח אל הבריאה של העיר ממפיס. פטרון האומנים. ציפור הבֵּנוּ – ציפור אנפה, התגלמות אל השמש. מקבילה במידה זו או אחרת לעוף החול במיתולוגיה היוונית. קטש – אלת מיניות שמקורה בסוריה ובכנען שחדרה למיתולוגיה המצרית בתקופת הממלכה החדשה. לרוב מצוירת כשהיא עירומה רוכבת על גב אריה או נמר ובידה פרח הלוטוס. רֵנֵנֶת – אלת חקלאות בדמות קוברה, מינקת ומגינת המלך. רע – אל השמש, מלך האלים, פרש מהעולם. שָאִי – אל הגורל. שו – אל האוויר. הפריד בן גב ונות. שֶסְמוּ – אל הגתות, אחראי על ייצור שמנים. דמותו דמות אדם, או דמות אדם עם ראש אריה. תאורת – אלת ההיריון, הגנה על הנשים בשעת הלידה. היא בעלת ראש וגוף של היפופוטם, זנב של תנין, גפיים של לביאה ושדי אישה. תחות – (שמו היווני, המצרי היה דג'חוטי) אל החוכמה והדעת, מייסד בית החיים וממציא הכתב. תפנות – אלת לחות, רטיבות וטל. הוצגה בדמות אישה או בדמות אישה עם ראש לביאה. קבוצות אלים זוגות תפקידים הפוכים אך קשורים זה לזה שהם חלק מאחדות גדולה יותר - רע, שהוא דינמי ומייצר אור, ואוסיריס, שהוא סטטי ועטוף בחושך, מתמזגים לאל יחיד בכל לילה. תפקידים דומים - איסיס ואחותה נפתיס בהגנה ובתמיכה באוסיריס. שלשות שליטים בממלכה החדשה המאוחרת קידמו קבוצה חשובה במיוחד של שלושה אלים שהיו מעל כולם: אמון, רע ופתח. שלישיית תבאן אוסיריס, איסיס והורוס - היוו את המשפחה המובהקת של אב, אם וילד. פתח, סח'מת וילדם נפרטם. רביעיות קבוצות של ארבע אלוהויות מצביעות על שלמות: אמון, רע, פתח וסת. אניאדות תשעה, המכפלה של שלוש ושלוש, מייצגת ריבוי, ולכן המצרים קראו לכמה קבוצות גדולות "אניאדות", או קבוצות של תשעה, גם אם היו להן יותר מתשעה פרטים. האניאדה הבולטת ביותר הייתה האניאדה של הליופוליס, משפחה מורחבת של אלוהויות צאצאי אתום, המאגדת בתוכה אלים חשובים רבים. לקריאה נוספת שלומית ישראלי, המיתולוגיה המצרית, תל אביב: הוצאת מפה, 2005. קישורים חיצוניים *	2024-09-21T08:56:17
אבידוס (מצרים)	250px\|ממוזער\|שמאל\|חזית מקדש סתי באבידוס שמאל\|ממוזער\|250px\|מיקום אבידוס (כיתוב צהוב) אֶבּידוֹס (בערבית: أبيدوس; ביוונית: Αβυδος; בקופטית: Ebot) היא אחת הערים העתיקות ביותר במצרים העליונה, הנמצאת כ-11 קילומטרים מהנילוס. אבידוס הייתה בירתו של הנום השמיני במצרים. השם המצרי לנום ולבירתו היה אבדג'ו (3bdw, ראה כתב הירוגליפי משמאל), "גבעת הסמל", בה ראשו הקדוש של אוסיריס השתמר. היוונים קראו למקום אבידוס, כשמה של העיר היוונית הקרויה באותו השם. שמה הערבי המודרני של העיר הוא אל-ערבה אל מדפונה (בערבית: العربة المدفونة). בעיר העתיקה באבידוס שכנו מקדשים עתיקים רבים, ביניהם גם הנקרופוליס המלכותי, בו נקברו המלכים הקדמונים. קברים אלו הפכו לאתרי קבורה מפורסמים, ובזמנים מאוחרים יותר המקום הפך לאתר קבורה מבוקש, מה שגרם לגדילת חשיבותה של העיר, ולהפיכתה למרכז פולחן. כיום, אבידוס ידועה בעיקר בזכות מקדש הזיכרון לפרעה סתי הראשון, בה נמצאת הקדשה שנקראת רשימת המלכים מאבידוס, רשימה כרונולוגית המראה כרטושים של רבים ממלכי השושלת הפרעונית, מהראשון שבהם, נערמר/מנס, עד לרעמסס הראשון, אביו של סתי. המקדש הגדול האמיתי והעיר העתיקה קבורים ברובם תחת העיר החדשה, מצפון למקדשו של סתי. בחפירות ארכאולוגיות באבידוס נמצאה לראשונה משפחת כלים ייחודית מתקופת השושלת הראשונה שנתנה למשפחה את שמה והנקראים כלי אבידוס. ממוזער\|חריטות יווניות ופיניקיות במקדש סת באבידוס על קירות מקדש אוסיריס נמצאו כתובות פיניקיות רבות , חרוטות ומשוחות בצבע. חלקם היו תיירים מערי פיניקיה, כפי שמעיד מוצאם. טבליות אבידוס טבליות שנהב קטנות ובהן סימנים צרובים המתוארכים לשנת 3320 לפני הספירה, שלוש מאות שנה לפני הופעת השושלת המצרית הראשונה, הנחשבים לשלב הקדום של התפתחות הכתב טרם התבססות הממלכות. הטבליות מבטאות בעיקר שמות של מקומות, אתרים ואנשים פרטיים. הרישום הזה אינו מחקה את השפה המדוברת ואינו מנסה לבטא משפטים בנויים אלא מתרכז בביטוי מילים בודדות בשיטת הרבוס. ראו גם הירוגליף המסוק מאבידוס קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:מצרים העתיקה: ערים קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו קטגוריה:ערים קדושות קטגוריה:אבידוס	2023-04-02T07:27:40
אדה (ספר)	ממוזער\|שמאל\|250px\|כריכת כתב יד איסלנדי מן המאה ה-18 של האדה הפרוזאית, הספרייה הלאומית של איסלנד. על הכריכה דמויות וחיות מהמיתולוגיה. למעלה, אבי האלים אודין והעורבים המשרתים אותו (הוּגין ומוּנין). בשורה השנייה נמצא מיולניר, פטישו של האל תור. את השורה שלישית תופסים האל היימדאל והפרה אוֹדְהוּמְבְלַה המופיעה בסיפור בריאת העולם. בשורה האחרונה נמצא סְלֵייפְניר, סוסו של אודין וצאצאו של לוקי, ההיכל ולהאלה והזאב פֵנְריר. אֶדָה (איסלנדית: Edda), במקור שמו של ספר אשר כתב סנורי סטורלוסון במאה ה-13. לאחר מכן, התחיל השם להתייחס גם לאוסף שירים העוסק במיתולוגיה נורדית. ספרו המקורי של סנורי ידוע כעת בשם "האדה הפרוזאית" או "האדה הצעירה" ואילו אוסף הפואמות נקרא "האדה הפואטית" או "האדה המבוגרת". אטימולוגיה פירוש המילה "אדה" הוא לא לגמרי ברור, ויש כמה תאוריות. יש החושבים שפירושה "שירה" (מלשון "óðr" בנורווגית עתיקה), יש הטוענים שפירושה "אמונה" (השוואו "קרדו") ויש הקושרים את הפירוש למילה בנורווגית עתיקה שפירושה "סבתא רבתא". האדה הפרוזאית האדה הפרוזאית היא מדריך למשוררים אותו כתב סנורי סטורלוסון בסביבות 1220, עד היום נשתמרו שבעה כתבי יד. המדריך מכיל סיפורים ומידע רב אודות המיתולוגיה הנורדית, זאת כדי לספק חומרי גלם עבור קוראי הספר. היכרות עם סיפורי המיתולוגיה והקשרים בין הדמויות השונות חיונית כדי לאפשר למשוררים להבין מטפורות ותחליפי שמות ציוריים וכן כדי לשלבם בשיריהם. בנוסף, מסביר הספר על כתיבת השירה ומתאר את דקויות האליטרציה. שתי השפעות משמעויות של הסופר על החומר המקורי ניכרות בספר. ראשית, סנורי היה נוצרי ועטף את כל הסיפורים בסיפור מסגרת המסביר כי גיבורי המיתולוגיה היו למעשה אנשים רגילים אשר מעשיהם גרמו להופעת כתות לאחר מותם. חרף אמונתו, התייחס סנורי בכבוד למסורות האליליות של עמו והאלים לא מוצגים באור שלילי. עם זאת, ישנם הבדלים מול מקורות אחרים הנובעים ככל הנראה מהשקפת עולמו הנוצרית. שנית, ניסה סנורי להכניס סדר ואחידות למגוון הסיפורים ולהכניס אותם להקשר סיפורי אחד. לשם כך נאלץ ככל הנראה לשנות חלקים מסוימים שכן הסיפורים נכתבו על ידי אנשים שונים ולא היו מתואמים ביניהם. האדה השירית האדה השירית היא שם לאוסף של שירים (או "שירות") נורדיות עתיקים. יחד עם ספרו של סנורי, מהווה האדה הפרוזאית את המקור החשוב ביותר למיתולוגיה הנורדית ולאגדות הגרמאניות. החלק הראשון של האדה עוסק בעולם המיתולוגי, מיצירתו ועד האירועים אשר יביאו להשמדתו, וכן בדמויות מפתח כגון אודין, לוקי ותור. חלקו השני של האוסף מספר על גיבורים כגון סיגוּרְד קוטל הדרקונים והולקיריה בְרינְהילְד. רוב השירים נמצא בכתב היד הנקרא "Codex Regius" - "כתב היד של המלך". כתב היד נכתב במאה ה-13 וזכה להתייחסות רק בשנת 1643, כאשר הגיע לידיו של בְרינְיוֹלְפוּר סְוֵינְסוֹן, הבישוף של סְקַלְהוֹלְט. בשלב זה, עבודתו של סנורי כבר הייתה מוכרת היטב וחוקרים שיערו כי יש אדה נוספת - מבוגרת יותר - ממנה שאב וציטט סנורי כדי ליצור את ספרו - האדה הצעירה. בְרינְיוֹלְפוּר ייחס את כתיבת הספר ל"סֵיימוּנְדור המלומד", כומר מפורסם מהמאה ה-12. חוקרים בני זמננו שוללים ייחוס זה ואולם השם "האדה של סֵיימוּנְדור" עדיין קיים. שמו הלטיני של Codex Regius נובע מכך שבְרינְיוֹלְפוּר העניק אותו במתנה למלך דני. קישורים חיצוניים האדה האיסלנדית - תרגום שאול שטרניכובסקי מאיסלנדית לעבברית שירת הצפון-מבחר האדה האיסלנדית - בעברית האדה הפרוזאית - תרגום לאנגלית של ארתור ברודור. האדה השירית - תרגום לאנגלית של הנרי בלואוס. המאמר Ten Scandinavian and North English Etymologies של אנטולי ליברמן - כולל בין השאר הסבר על האטימולוגיה של השם אדה. קטגוריה:אפוסים קטגוריה:מיתולוגיה נורדית קטגוריה:ספרות ימי הביניים	2024-03-21T22:03:52
משחק וידאו	ממוזער\|קונסולת ה-Wii עם שלט גיימקיוב ממוזער\|250x250 פיקסלים\|קהל צופה בתחרות משחקי וידאו - ספורט אלקטרוני (eSports) 250px\|ממוזער\|מרכז גיימינג בקניון ארנה הרצליה משחק וידאו הוא משחק המיושם על-גבי מכשיר אלקטרוני בעל צג. המכשירים הנפוצים ביותר לצורך זה הם הטלפונים החכמים, המחשב האישי או קונסולות המשחקים. משחק הווידאו משלים בכך את הפלטפורמות המסורתיות של משחקים, כגון לוח עץ, קוביות, קלפים, וכדומה. בתחילת המאה ה־21, התפתח ענף משחקי המחשב וישנם משחקים היוצרים עבור השחקנים עולמות וירטואליים רחבי יריעה, החל מעולמות דו-ממדיים לעולמות תלת-ממדיים שמציעים מגוון אפשרויות, דרכים וסוגים של משחקים, שהמשותף להם הוא מטרה מסוימת שעל השחקן לבצע על מנת שיוכל לנצח או להתקדם במשחק. אדם שמרבה לשחק במשחקי מחשב מכונה לעיתים "גיימר", בהשאלה מהמילה האנגלית Game (משחק). היסטוריה ניסויים בוסריים לשלב ציוד אלקטרוני וצג למשחקים נעשו בשנות ה-40 וה-50. משחקי הווידאו החלו בשנות ה-60, בעקבות המצאת השבב והכנסתו ליצור סדרתי, על גבי מחשבי ענק מרכזיים (מיינפריימים). מחשבים אלה היו נחלתם של המוסדות ולא של הפרט, ועשור חלף עד שמגמת מזעור הטכנולוגיות והוזלתן הבשילה את הקרקע למשחק הווידאו המסחרי. העשור המסחרי הראשון של משחקי הווידאו, ראה את עליית קרנן של מכונות הארקייד, והולדתם של קונסולת המשחקים והמחשב האישי. עד שלהי שנות ה-70 התקדמות הטכנולוגיה הראתה ניצנים ליצירה של פלטפורמות ייעודיות למשחקי וידאו. הנפוצה בהן הייתה של חברת אטארי. אטארי אפשרה משחקים בעלי זיכרון וגרפיקה מוגבלים יחסית. חדירת המחשב האישי לשימוש רחב בעולם המערבי עודד פיתוח משחקי וידאו על גבי המחשב האישי. המחשב איפשר ביצועים גבוהים יותר, גרפיקה מהירה יותר, זיכרון גדול יותר. ככל שהשתכללו המחשבים השתכללו גם משחקי הווידאו: מומשו טכנולוגיות של תלת־ממד, והוכנסו לשימוש אביזרי חומרה חיצוניים כגון ג'ויסטיק, ואחרים. האינטרנט הביא לפריחתם של משחקי הרשת, לעיתים מרובי משתתפים, בהם אנשים יכולים "להפגש" וירטואלית עם אנשים מכל העולם ולשחק איתם. במקביל, המשיכו מספר יצרניות לפתח פלטפורמות ייחודיות למשחקי וידאו, כגון פלייסטיישן, Xbox, קונסולות נינטנדו ואחרים. משחקי וידאו רבים חדרו לפלטפורמות פשוטות יותר כגון מכשירי טלפון סלולרי ואפילו שעוני יד. מאפיינים וסוגות ממוזער\|ארקייד ("משחקייה") הצורה בה נוהגים לסווג את משחקי הווידאו לפי סוגות לרוב מתמקדת בסגנון המשחק. בידור אינטראקטיבי – בין אם למחשב האישי, למכונות הארקייד או לקונסולות המשחק, מטרת מרבית משחקי הווידאו היא בידור אינטראקטיבי. עם זאת, משחקים רבים נכתבים גם שלמטרות אחרות. המטרה אותה מבקשים יוצרי המשחק להשיג, תתבטא לרוב בקהל היעד של המשחק, בזמן המשחק הממוצע וכן בסגנון ותוכן המשחק. בידור-חינוכי (Edutainment) – בו השחקן צריך ליישם ידע מסוים או מיומנויות מסוימות באופן חזרתי כדי להתקדם במשחק. לפי דניס גואילאום וג'ובלוט פיירה, משחקים אלה פחות אינטראקטיביים, ולעיתים קרובות נכשלים בהעברת מידע לא טריוויאלי, וההתקדמות בהם ליניארית. חינוכי (Educational) – במשחקים אלו השחקן מתקדם על ידי שימוש במיומנויות קוגניטיביות כגון אסטרטגיה, תכנון ופתרון בעיות. משחקי פעולה משחק המתמקד בקרבות מסוגים שונים, הדורשים תגובות מהירות מהשחקן ומיומנות רבה מצדו. משחקי פעולה מכונים לעיתים משחקי ירי או משחקי לחימה, תלוי באופי הספציפי של המשחק. משחק פעולה יכול להכיל עלילה מפורטת, דיאלוגים עם דמויות ואף אלמנטים מסוגות אחרות, כל עוד המשחקיות שלו מתבססת על שליטה ומיומנות של השחקן עצמו בקרבות השונים. סוגת משחקי הפעולה התפתחה עם התקדמות גרפית של משחקי המחשב, מאוחר יחסית לסוגות אחרות (משחקי הרפתקה, ספורט ותפקידים ותיקים ממנה פי כמה). לרוב, משחק הפעולה מסתמך על תצוגה גרפית מפורטת על מנת לאפשר לשחקן להיטמע בעולם המשחק ולהגיב בצורה אינסטינקטיבית להתקפות מולו, במקום להגיב בצורה מחושבת ושקולה יותר (כנהוג למשל במשחקי אסטרטגיה או תפקידים). משחקים אלו יכולים לכלול קרבות נשק קר או ירי, ואף אמנויות לחימה. יש משמעות מוגבלת, אם בכלל, לדמות המייצגת את השחקן בעולם המשחק, כך שבניגוד למשחקי תפקידים, שחקן מהיר וזריז יצליח לעבור שלבים ששחקן איטי המשתמש באותה דמות לא יצלח. משחקי פעולה לרוב מתחלקים לשלבים. כל שלב יכול להיות נדבך בסיפור עלילה, אך גם יכול להיות קרב בודד בטורניר קרבות-עד-המוות. מיומנות השחקן מאפשרת לו לעבור שלבים. לרוב כל שלב מציג אתגרים ואויבים קשים יותר מהשלב הקודם, על מנת לשמור על השחקן בערנות מרבית ולהעלות את הרמה הפיזית הנדרשת ממנו. משחקי פעולה נחלקים לתתי-סוגות רבים. הבולטים מביניהם הם משחקי יריות (shooters), אשר בדרך כלל בעלי אופי עלילתי ומשחקי מכות המבוססים לרוב על אמנויות לחימה ואינם עלילתיים. נרחיב כאן על משחקי היריות, היות שהם מרכיבים את מרבית משחקי הפעולה המודרניים על המחשב האישי. נהוג לחלק את משחקי הירי לשתי תתי-קטגוריות, על פי נקודת המבט בה משקיף השחקן על הנעשה: גוף ראשון וגוף שלישי. משחקי ירי בגוף ראשון (FPS – First Person Shooter) הם משחקים בהם מתבונן השחקן על העולם מעיניה של הדמות אותה הוא משחק. המטרות במשחקים אלה מגוונות, אך כוללות לרוב ירי תחמושת מרובה וחיסול אויבים רבים ככל האפשר. דוגמאות למשחקי ירי בגוף ראשון: Crysis, Half-Life, Far Cry, Call Of Duty, America's Army, Doom. משחקי ירי בגוף שלישי (TPS – Third Person Shooter) הם משחקי פעולה בהם אין השחקן מתבונן מעיניה של דמותו אלא נראה כאילו הוא משקיף עליה מאחור ומלמעלה. הבדל זה בהשקפתו של השחקן מאפשר לשחקן ראייה רחבה יותר של סביבתו ומאפשר לו להגיב על התקפות המגיעות ממספר כיוונים שונים ונותן לשחקן ביצוע משימות מגוונות בהתאם לסיווג המשחק. דוגמאות למשחקי ירי בגוף שלישי: GTA 3, Splinter Cell, מקס פיין ומעלה, פורטנייט. האויבים הנטבחים במשחקי הפעולה הפכו בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים לנושא תקשורתי רגיש, ולעיתים משחקים שתיארו עולם כמו-מציאותי, כגון היטמן או Grand Theft Auto נאלצו לספוג ביקורת על כך שהציגו פלח מהציבור כאויב שיש להורגו. כך למשל שלב בהיטמן 2 שהתרחש במקדש סיקי ספג ביקורת קשה על כך שאילץ את השחקנים להרוג את המתפללים במקום. כתגובה טבעית לביקורת זו, הסוגה התרחקה מאויבים בני ימינו ורבו משחקי הפעולה ששמו כאויבים מפלצות דמיוניות, נאצים ממלחמת העולם השנייה וזומבים, שדומה שמקובל על הכול שיש להרגם. בין המשחקים שמתארים את האויבים האחרונים נמנות סדרת המשחקים Resident Evil, Left 4 Dead ו-Dead Rising. משחק לחימה משחק הפעולה המסורתי הוא משחק הלחימה. משחק זה מבוסס על שליטה בדמות אחת, שנלחמת בדמויות אחרות, לרוב בקרבות של אחד על אחד ובמסגרת טורניר. לרוב יש לכל דמות מאפיינים משלה ותנועות מיוחדות משלה. תכופות מכונה גם "משחק מכות". דוגמאות: סופר סמאש ברוס, Street Fighter 2, מורטל קומבט, גולדן אקס. משחקי ירי בגוף ראשון אלו משחקי פעולה בהם ה"מצלמה" קבועה בנקודת המבט של הדמות אותה השחקן משחק, ועיקרם הוא בזריזות ידיים ואינסטינקטים מהירים. לרוב אלו משחקים אלימים, והשחקן אינו יכול להשלים את משימתו ללא הרג משמעותי של אויבים. בדרך הכלל השחקן חמוש במגוון רובים ועליו להרוג את אויביו, לאסוף תחמושת ולבצע משימות (מציאת מפתחות וכו). משחקים אלו ידועים גם בשמות "FPS", משחקי פעולה ועוד. משחקי ירי בגוף ראשון נפוצים מאוד הן כמשחקי רשת לשחקנים רבים והן כמשחקים עלילתיים (אף שלא לעיתים קרובות מדובר בעלילה מושקעת) לשחקן יחיד ובדרך כלל מגיעים כחבילה אחת שכוללת את שניהם. דוגמאות: Wolfenstein 3D, Doom, Quake, Unreal Tournament, Half Life, Medal of Honor, halo. משחקי פלטפורמות המרכיב הקנוני למשחקי הפלטפורמות, הוא דמות נשלטת שעל השחקן לכוון בקפיצה בין פלטפורמות ומעל למכשולים. אלו משחקים מפרספקטיבת משחק גוף שלישי קבועה, בהם לרוב משקיף השחקן לעולם ממבט צד. רק אורך וגובה (ללא עומק, side-scrollers) או מאחורי הכתפיים של הדמות בעולם תלת־ממדי (ומשחקים אלו קרויים פשוט משחקי פלטפורמה תלת־ממדים) אף שמשחקים אלו כוללים אויבים ולחימה בהם, הצלחת השחקן תלויה יותר בתזמון וזריזות ופחות ברפלקסים ושליטה במערכת הקרב והמכשולים כוללים גם תהומות ומלכודות מסוגים שונים שם הז'אנר בא לו מכך שהמשחקים הראשונים מסוג זה התבססו על קפיצה בין פלטפורמות. דוגמאות: האחים סופר מריו, Prince of Persia, Commander Keen, סוניק, SkyRoads, ג'אז הארנב. משחקי אסטרטגיה משחק בו על פי רוב השחקן נוטל על עצמו תפקיד של מצביא, ומפקד על כוחות בזירה נתונה על מנת להשלים משימות. השחקן נדרש לנהל משאבים בצורה יעילה, לפקד על קבוצת לוחמים או על צבא המורכב מיחידות שונות ולתכנן מבצעי תקיפה על מנת לנצח את היריב. במשחקי אסטרטגיה רבים יכול השחקן לבחור לשלוט באחד מתוך מספר צבאות בעלי יתרונות וחסרונות שונים שיוצרים איזון פנימי, על מנת לאפשר לשחקן לשחק לסירוגין את שני הצדדים באותו קרב, ללא צד בעל חולשה יתירה. פרט למשחקי ההצבאה שצוינו לעיל, סוגת האסטרטגיה כוללת את תת-הסוגה "משחקי ניהול", בהם אחראי השחקן על בניית ותחזוק עסק או רשות ציבורית, כגון גן חיות, פארק שעשועים או קניון. במשחקי ניהול אין בדרך כלל שליטה ישירה ביחידות, ולא מתנהל בהם מאבק אלים. הם מתמקדים בכלכלה, ומציבים אתגרים ומשימות מבוססות רווחים, דעת קהל, תפעול מתקנים וכו'. על פי החלוקה המקובלת בימינו, משחקים בסוגת האסטרטגיה נחלקים לשני תת-סוגים: אסטרטגיה לפי-תור, כאשר כל שחקן יכול לבצע בתורו כמות מוגבלת או בלתי מוגבלת של פעולות (להורות על פיתוח יחידה חדשה, למשל). בסופן, על השחקן להעביר את התור ליריב וחוזר חלילה. אסטרטגיה בזמן-אמת (RTS – Real Time Strategy), בהם נדרש השחקן לפעול ברצף, ובו-זמנית עם שחקנים אחרים. משחקים אלה מתאפיינים במשחקיות קצבית יותר, בה השחקן שולח פקודות ומבקר את ביצוען בעת ובעונה אחת. כמעט כל משחקי האסטרטגיה מכילים מערכה לשחקן יחיד, בה עליו למלא בכוחות עצמו שורה של משימות. משחקים רבים גם כוללים מערכה מרובת משתתפים, בה השחקן מתמודד מול שחקנים אחרים, המתקשרים אלו עם אלו דרך רשת מקומית או האינטרנט. עם זאת, בניגוד למשחקי תפקידים מרובי משתתפים, משחקי אסטרטגיה לרוב מגבילים את כמות השחקנים המשתתפים ל-2 עד 8 שחקנים, כאשר כל אחד שולט במשאבים וצבא משל עצמו ואלו מתמודדים על אותה זירה. דוגמאות למשחקי אסטרטגיה מפורסמים: Starcraft, spore, והסדרות Warcraft, Civilization ו-Command and Conquer, Dune, Impossible Creatures ומיינקראפט. משחקי סימולציה משחק המדמה שליטה בכלי טיס או כלי רכב ייחודי או חיים שלמים כגון הסימס, ספינות חלל, צוללות וכדומה. משחקים אלו התפתחו על המחשב לא בשל הממשקים המדויקים, אלא בשל יכולת חישוב חזקה יותר של המחשב האישי ותצוגה מדויקת יותר, ובשיאם יכלו להציג נכונה את מחווני השליטה של כלי הטיס בכל תנועה ותנועה של השחקן. סוגת המשחקים הזו ירדה מגדולתה, והייתה פופולרית בעיקר בשנות ה-90, יחד עם משחקי ההרפתקה. משחקי סימולציה יכולים להיות דומים למשחקי נהיגה, אך לרוב יכללו אלמנטים מתוחכמים יותר כגון מנגנון שדרוג כלי הטיס, מסחר פורה, קטעי קישור מלווי דיאלוגים, ומשימות מורכבות (ליווי, הגנה, תקיפה וכו').הסוגה מכילה מגוון רחב מאוד של משחקים, מסימולטורים של מטוסי מטען אזרחיים מדגם בואינג ועד חלליות קרב של מלחמת הכוכבים. על פי רוב, נהוג לשחק במשחקים אלו בממשקי קונסולה כגון ג'ויסטיק ייחודי. דוגמאות למשחקים מפורסמים בסוגה זו הם דיסנט, X-Wing vs Tie Fighter ו-Wing Commander. משחקי ספורט משחקים אלו מבוססים על הדמיה של משחקי ספורט (אמיתיים או מומצאים) במחשב. לרוב הדגש הוא על זריזות ידיים, אולם חלק מהמשחקים מציעים אפשרויות "אסטרטגיות" של ניהול הקבוצה או הספורטאים. דוגמאות: FIFA (כדורגל), Championship Manager (משחק ניהול ספורט, משלב אסטרטגיה וספורט). משחקי הרפתקה משחק בו השחקן, בין אם תוך גילום דמות ושליטה בה ובין אם ישירות, נתקל בחידות שעליו לפתור על מנת להתקדם במשחק ובעלילה. משחקים אלה לרוב דורשים יכולת הסקת מסקנות וחשיבה. ככלל סוגתי, רוב משחקי ההרפתקה הכילו עלילה ספרותית באופייה, כולל דיאלוגים עם דמויות אחרות, סיפור רקע מקיף, ובניית מסתורין בדומה לספרים בלשיים. ישנם משחקי הרפתקה שלא כוללים עלילה מתמשכת או דמויות, אך אלו היו יוצאים מן הכלל. סוגה זו החלה מהרפתקאות טקסט בשנות השבעים, צברה פופולריות לאורך השנים והייתה מאוד פופולרית בתחילת שנות ה-90. החל מ-1997 הסוגה הצטמצמה, ובעשור האחרון קצב פיתוח משחקי ההרפתקה ירד למשחקים ספורים מדי שנה. דוגמה למשחקים מסוג זה היא סדרות משחקי ה"קווסט" של חברת סיירה. במשחקים אלה על השחקן לדבר עם דמויות, לאסוף חפצים ולפתור חידות תוך כדי שהוא חוקר את העולם הדמיוני שבו מתנהלת ההרפתקה. במשחקי הרפתקאות אין בדרך כלל קרבות אינטנסיביים והדגש הוא על מחשבה ולא על זריזות ידיים. משחקי חידה אלו משחקים שמבוססים על שימוש בדמיון, ההגיון והאינטואציה של השחקן לפתרון בעיות. לרוב הבעיות מוצגות בצורה ישירה, ולא כחלק ממשחק רחב יותר. דוגמאות: TIM (המכונה המופלאה), Sherlock, נמלולים, world of goo, פורטל. משחקי תפקידים משחק בו מגלם השחקן דמות כלשהי בתוך עולם מוגדר, ומבצע דרכה את האינטראקציה שלו עם אלמנטים אחרים. משחק תפקידים יכול (וסביר) שיכיל אלמנטים מסוגות אחרות, כגון קרבות פעולה או פתרון חידות, אך תמיד הדמות תשמש תווך: אם השחקן מגלם דמות איטית, תגובותיו המהירות על ממשק המחשב יתורגמו לתגובות מסורבלות של דמותו, ולא יקנו לו יתרון על שחקן איטי יותר המבצע אותה פעולה. השחקן, אם כך, חווה את עולם המשחק דרך דמותו בלבד. בהתאם, ברובם המוחץ של משחקי התפקידים השחקן יכול לשפר את דמותו ההתחלתית בדרכים שונות, להקנות לה יכולות חדשות, לשפר מיומנויות, לרכוש חפצי עזר ולסחור על מנת לצבור הון ולהתקדם במשחק. משחקי תפקידים ממוחשבים נוצרו כהרחבה של משחקי תפקידים בנייר ועט שנוצרו בסוף שנות השבעים, בראש ובראשונה משחקי מבוכים ודרקונים, אך גם עולמות מערכה ושיטות משחק נוספות. אף על פי שבמשך השנים התרחקו משחקי התפקידים הממוחשבים ממשחקיות הדומה לזו של משחקי נייר ועט, עד היום ניתן למצוא משחקים המבוססים על עולמות מערכה הקיימים גם בספרים, או עדכונים לשיטות משחק ישנות, כגון מבוכים ודרקונים בגרסה 3 ו- 3.5. משחקי תפקידים קלאסיים לרוב הציגו מסע של חבורת דמויות, כאשר אחת מהן מגולמת על ידי השחקן, והאחרות נשלטות על ידי המחשב ומגיבות לפקודות, או שיחות, עם דמותו של השחקן. מאמצע שנות התשעים משחקי תפקידים ממוחשבים רבים החלו לכלול אלמנט ריבוי משתתפים, בו רוב או כל בני החבורה נשלטו על ידי שחקנים חיים, ושיחקו יחדיו רצף של משימות שהוכתב על ידי שחקן נבחר מביניהם. שחקן זה, בהתאם למסורת מבוכים ודרקונים, נקרא לרוב שליט המבוך. משחקים אלו היו בתחילה טקסטואליים ונפרדים לחלוטין ממשחקי מערכת-היחיד הגרפיים, אך בהמשך שולבו שתי השיטות, ובהדרגה נוצרה נורמה לפיה רובם המוחלט של משחקי התפקידים כוללים מערכה לשחקן יחיד ומערכה מרובת משתתפים. משחקי תפקידים ממוחשבים מפורסמים כוללים את סדרות final fantasy, זינו, fallout, כרונו טריגר ורבים אחרים. היבטים חברתיים ממוזער\|קונסולה ניידת של משחקי וידאו הפולמוס סביב משחקי הווידאו כנגד משחקי המחשב והווידאו נמתחה ביקורת רבה: משחקי וידאו מרבים לעסוק באלימות, פעולה או מלחמות ונטען שהם מעודדים אלימות. מחקרים רבים תומכים בטענה זו, אך עם זאת, ישנם מחקרים לא מעטים שסותרים טענה זו. משחקי ילדים קלאסיים רבים מבוססים על יציאה לחצר, אינטראקציה עם ילדים אחרים ופיתוח הכושר הגופני (ריצה, תופסת, משחקי כדור וכו), זאת לעומת משחקי מחשב בהם השחקן לא מפתח את כושרו הגופני אלא רק קואורדינציה עין ויד. מחקר שביצע תצפית אחר הפעילות המוחית של גיימרים (באינטרנט), הסיקו החוקרים כי תשוקה ממושכת למשחק משפיעה על אותם אזורים במוח באותה הצורה כמו התמכרות לסמים או התעללות. ההשפעה הייתה ירידה ביכולת החשיבה היצירתית, התכנון וקליטת מידע מהחושים. בילוי זמן מופרז על משחק מחשב יכול להיות קטלני, ואף גרם במקרים נדירים למוות, כגון במקרה ב - 2005 בו Seungseob Lee מת לאחר ששיחק כמעט 50 שעות באינטרנט קפה. טיעון נפוץ אחר שגם נתמך על ידי מחקרים מסוימים הוא שגיימרים משתמשים במשחקי וידאו כדי לברוח מדאגות יום-יומיות. לפעמים משתמשים בטיעון זה כהוכחה לכך שעצם זה שמשחקי וידאו מציבים מטרות עבור השחקן (או שהוא מציב לעצמו - לדוגמה, זה יכול להיות "speedrunning"(לשחק במשחק רק כדי לסיים חלק מסוים ממנו או את כולו כמה שיותר מהר) - זה סוג של בריחה מהצבת מטרות הרלוונטיות ל "חיים האמיתיים". סטטיסטית, נשים מוצגות במשחקי וידאו כנחותות מהדמויות הגבריות, הן מוצגות בדרך של החפצה והיפר-סקסואליות. קיים קשר בין מידת החשיפה של גברים לדמויות נשיות שכאלה לבין עמדות סקסיסטיות כלפי נשים במציאות. מנגד, התומכים במשחקי המחשב טוענים: מדובר במשחקים המפתחים את יכולותיו הקוגניטיביות של הילד כגון חשיבה ותכנון, תיאום עין ויד, שליטה בפרטים קטנים וטיפול במערכות מסובכות. דוגמאות לכך הן משחקי אסטרטגיה כמו "ציוויליזציה" ו"סימסיטי" וכן משחקי סימולטרי טיסה שהוכיחו יעילות באיתור מועמדים לקורסי טייס צבאיים. מחקר שבוצע באוניברסיטת אוקספורד מצא מתאם בין בילוי זמן פנאי במשחקי וידאו דיווח על עלייה במידת הרווחה הנפשית. אפשר להתקין לומדות חינוכיות רבות. מדובר במשחקים בטוחים - בלא סיכון של פציעה, אלימות, חטיפת מכות או סכנה לחרם חברתי. במשחקי רשת, משחקים מרובי משתתפים, ומשחקי תפקידים, הילד כן מפתח אינטראקציה חברתית כחלק מהמשחק וגם כתוצאה ממנו. מעבר לכך, משחקים אלו עשויים לאפשר לילד להביע את עצמו בפני אחרים בצורה שהוא לא מרגיש בנוח להביע את עצמו באמצעותה ב "חיים האמיתיים", עקב מאפיינים מסוימים בזהות שלו. המחקרים המתיימרים להוכיח קשר בין משחקי וידאו אלימים להתנהגות אלימה אינם מוכיחים דבר, מכיוון שלא היה מחקר עם מדד שמדד אלימות באופן ישיר. התמכרות נוצרת בעקבות האישיות של המתמכר ולא בעקבות גירוי מהמשחק/ים אליו/הם הוא מתמכר. משחקי וידאו לא רק מפתחים חשיבה, אלא גם אפקטיביים ומהנים יותר משיטת ההוראה, כפי שהוכח בקשר למקצועות המתמטיקה והמדע. המוטיבציה של שחקנים מסוימים מגיעה מרצון לפתח מיומנויות קוגניטיביות כמו אסטרטגיה ופתרון בעיות. במשחקים יש פרסים אוטומטיים על הישגים שמדרבנים את השחקנים. במשחקים השחקן יכול לבחור ברמת הקושי המתאימה לו. כל התקדמות במשחק מחייבת למידה מסוימת. חקיקה ורגולציה במקרים שונים נדרשים משחקי וידאו לקבל אישור לפני שיווקם לציבור הרחב. תופעה זו משמעותית יותר בסביבות סגורות יחסית, דוגמת חנות היישומים App Store או רשת האינטרנט הפנימית של סין. בשנת 2021 הפכה סין למדינה חלוצית בקביעת כללים לאומיים למניעת שימוש מוגזם במשחקי וידאו, כאשר קבע השלטון הגבלה של זמן משחקי הווידאו של קטינים בחלק מימות השבוע. במקביל, הוקם גורם מטעם הממשלה שמטרתו ביקורת על משחקי מחשב לוודא שאינם מעודדים התמכרות, והופעל לחץ ממשלתי על חברות הטכנולוגיה המקומיות להפעיל טכנולוגיות שמונעות מקטינים לשחק במשחקי וידאו בין השעות 22:00 ו-8:00. היבטים פסיכולוגיים מחקרים רבים הראו כי יש למשחקי וידאו השפעה רבה על מיומנויות רבות הרלוונטיות לפסיכולוגיה קוגניטיבית ולהליכי למידה, הכוללים: קבלת פידבק מהמשחק המקבל על למידה מטעויות תפיסה חזותית היגיון חשיבה יצירתית פתרון בעיות תקשורת בלתי-מילולית המעודדת שיתוף פעולה, ריכוז ודיבור בצורה שונה למידת נושאים הרלוונטיים למבנה הטכני או הפנימי של המשחק (לדוגמה, כאשר השחקן מעוניין להתאים את המשחק (modify) כרצונו, הוא נדרש לשם כך ללמוד קצת על המבנה הטכני של המשחק) זמן תגובה ורפלקסים אסטרטגיות למידה היבטים תרבותיים מוזיאונים בתחילת המאה ה-21 החלו להיפתח ברחבי העולם מוזיאונים המוקדשים למשחקי וידאו ומשחקי מחשב כגון מוזיאון מכונות משחקי הארקייד הסובייטיים במוסקבה, או כגון מוזיאון משחקי המחשב שנפתח בשנת 2011 בברלין. משחקי הווידאו כאומנות משחקי וידאו הם מוקד לדיון תרבותי בעולמות האמנות, התקשורת וביקורת התרבות; פיתוח משחקים רבים נעשה על ידי צוות שלם, כך שמלבד אנשי התכנות ומדעי המחשב שאחראים על החלקים הטכניים ביצירת המשחק, מעורבים גם בעלי מקצועות מתחומי העיצוב והאמנות. תפיסת משחקי הווידאו כאמנות מתמקדת ביכולתם של המשחקים להציג עלילה מורכבת, ויזואליות מרשימה או פסקול ייחודי; מכיוון שמשחקי הווידאו מאפשרים חוויה רב חושית ואינטראקטיבית – מתאפשר לצופה להיות שותף פעיל ביצירה. ראו גם הקטגוריה משחקי וידאו לפי שנה משחק וידאו לשחקן יחיד משחק מחשב סייבר-פסיכולוגיה קישורים חיצוניים מוזיאון מכונות משחקי ארקייד במוסקבה מוזיאון משחקי המחשב בברלין דפני בבלייה: המוח שלכם על משחקי וידאו – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית The Skinner Box - How Games Condition People to Play More – סרטון הסבר של Extra Credits התמכרות למשחקי מחשב, באתר אקו-ויקי הערות שוליים * קטגוריה:מונחים בתוכנה קטגוריה:מדיה דיגיטלית la:Ludus computatralis	2024-09-26T15:09:09
בעירה	שמאל\|ממוזער\|230px\|בבעירה מהירה משתחררת אנרגיה רבה בצורת חום ואור, תופעה הידועה כאש שמאל\|ממוזער\|230px\|שריפת יערות ממחישה את יכולת ההתפשטות המהירה של אש שמאל\|ממוזער\|230px\|שריפת יערות בעִירה היא תהליך כימי בו חומר (יסוד או תרכובת) מגיב עם חומר מחמצן, ובמהלכו משתחררת אנרגיה. החומר עמו מגיב המחמצן מכונה דלק. כל אחד מהאטומים בדלק יוצר תרכובת נפרדת עם החומר המחמצן. הבעירה הידועה ביותר היא זו שבה החומר המחמצן הוא חמצן (O2). כל התרכובות האורגניות מסוגלות לבעור בנוכחות חמצן. כאמור, כל אחד מאטומי התרכובת האורגנית יוצר תרכובת עם חמצן: אטומי הפחמן יוצרים פחמן דו-חמצני (CO2) או חד-חמצני (CO), ואילו אטומי המימן יוצרים מים (H2O). לדוגמה, ניסוחה של תגובת הבעירה המלאה של פרופאן, מרכיב עיקרי בגז בישול, הוא: כשתהליך הבעירה מתרחש במהירות, משתחררת אנרגיה בצורת חום ואור; השילוב של השניים מוכר לנו כאש, ותהליך בעירה זה מכונה שרפה. הפחמן הדו-חמצני והמים (בצורת אדים) מופיעים כגזים, אשר נפלטים בעת שרפה. הפחמן שלא הספיק להתרכב עם החמצן נותר בצורת פחם. תהליך הבעירה הוא בהכרח תהליך אקסותרמי – תהליך המשחרר יותר אנרגיה מן האנרגיה המושקעת בהפעלתו. למרות זאת, לעיתים קרובות יש להשקיע אנרגיה התחלתית (המכונה אנרגיית שפעול) לשם התנעת התהליך. רוב הדלקים המוכרים לנו דורשים חימום מהיר לשם התחלת תהליך הבעירה. הצתת דלק, לדוגמה באמצעות מצת, גפרור או ניצוץ חשמלי (במנוע המכונית), מספקת את אנרגיית השפעול הדרושה לבעירה. לאחר שתהליך הבעירה החל, מזין התהליך את עצמו: האנרגיה הרבה המשתחררת גורמת למולקולות נוספות לבעור, עד שחומר הדלק, או החומר המחמצן, כַלים. תהליך הבעירה אינו חייב לצרוך חמצן מן האוויר: החמצן יכול להיצרך ממקורות שונים, ואפילו מתוך המולקולה האורגנית עצמה העוברת תהליך בעירה, אם "כדאי" מבחינה אנרגטית לפרק את הקשרים הכימיים שבהם היה קשור החמצן קודם לכן. את ההסבר לתהליך הבעירה גילה הכימאי הצרפתי אנטואן לבואזיה. במאה ה-18 האמינו אנשי המדע כי כשחומר בוער הוא פולט נוזל בלתי-נראה המכונה פלוגיסטון; לבואזיה הוכיח בניסוייו כי בעירה אינה אלא התרכבות של החומר הבוער עם החמצן שבאוויר. שיטות רבות להפקת אנרגיה באופן מלאכותי מתבססות על בעירה של חומרים אורגניים שונים – החל בשריפת עץ באח לצורך חימום וכלה בשריפת דלק להנעת כלי רכב. בעירה מלאה ובעירה חלקית בבעירה מלאה, החומר הבוער מגיב עם חמצן ליצירת מספר מוגבל של תחמוצות יציבות. עבור פחמימן (תרכובת של פחמן ומימן), לדוגמה, תוצרי בעירה מלאה יהיו פחמן דו-חמצני ומים. אלה הן התחמוצות היציבות של אטומי הפחמן והמימן. התוצרים לאו דווקא יהיו בעלי מספר החמצון הגבוה ביותר האפשרי, כלומר לאו דווקא יהיו בעלי היחס הגבוה ביותר בין אטומי חמצן לאטומי החומר הבוער. זאת עקב האנרגיה הגבוהה הדרושה ליצירת חלק מהחומרים. לדוגמה, אם כי החנקן שבאוויר עשוי להגיב עם חמצן ליצירת תחמוצות חנקן (חנקן חמצני וחנקן דו-חמצני), דרושה לכך טמפרטורה גבוהה כדי לספק את האנרגיה הדרושה לפירוק מולקולות החנקן, לפני שיוכלו להגיב עם חמצן. בעירה חלקית תתרחש כאשר אין מספיק חמצן בתגובה כדי לחמצן באופן מלא את המגיבים, או כאשר הטמפרטורה נמוכה מדי. במקרה כזה מתקבלים מגוון תוצרים מחומצנים חלקית, כמו פחמן חד-חמצני עבור בעירה של פחמימן. בחומר זה היחס בין פחמן לחמצן הוא 1:1, במקום 1:2 (שני אטומי חמצן לכל אטום פחמן) עבור פחמן דו-חמצני. ניסוחה של תגובת בעירה חלקית כזו עבור פרופאן שהוזכר קודם הוא: בתנאים קיצוניים יותר של מחסור בחמצן, או בטמפרטורות נמוכות מדי, מתקבלת אש מפחמת – כלומר אש היוצרת חלקיקי פיח שחור, במקרה של פרופאן ניסוח בעירה חלקית כזו הוא: בעירה ביולוגית אין הכרח כי בעירה תתרחש במהירות. תהליך בעירה ביולוגי מתרחש ביצורים חיים רבים (כל היצורים האווירניים, ובהם האדם), והוא קרוי נשימה תאית. בתהליך זה מתרכב המזון שאנו צורכים (ובו גלוקוז, חומצות שומן ועוד) עם חמצן (שמקורו באוויר). האנרגיה אינה משתחררת בצורת אש, כמובן, אלא מנוצלת בתא לבניית מולקולות עתירות אנרגיה (בעיקר ATP), אשר מאוחר יותר מנוצלות להתנעת תהליכים ביולוגיים הדורשים אנרגיה. גם בנשימה התאית מודגם העיקרון של התרכבות כל אחד אטומי הדלק עם חמצן: אטומי הפחמן שבמזון מתרכבים עם חמצן ויוצרים פחמן דו-חמצני. תגובה זו מתרחשת כצעד מקדים למעגל קרבס ובמעגל קרבס עצמו. הפחמן הדו-חמצני נפלט (בבעלי חיים מפותחים) מהתא אל מחזור הדם, משם הוא מגיע אל הריאות ונפלט החוצה אל האוויר בתהליך הנשימה. אטומי המימן שבמזון מתרכבים עם חמצן ויוצרים מים. תגובה זו מתרחשת בסיומו של הזרחון החמצוני, השלב האחרון בנשימה התאית. ראו גם שרפה קישורים חיצוניים אל תשרפו עצים, באתר "מדע גדול, בקטנה", 10 במאי 2020 תגובת בעירה וסוגים נוספים של תגובות כימיות, שיעור אינטראקטיבי באתר לרגו. קטגוריה:אש קטגוריה:תגובות כימיות	2024-06-05T08:18:29
מספר אטומי	מספר אטומי הוא מספר הפרוטונים הנמצאים בגרעין של אטום מסוים. מספר זה קובע את היסוד הכימי של האטום. לכל יסוד יש מספר אטומי מסוים, שונה מזה של כל יסוד אחר. כאשר האטום נייטרלי חשמלית (אינו יון), אופיו הכימי, להבדיל מאופיו הפיזיקלי של האטום, נקבע על ידי מספר זה. לעומת זאת, אופיו הפיזיקלי של האטום נקבע גם על ידי האיזוטופ שלו. כל יסוד עשוי להתקיים כאיזוטופים שונים, שלכל אחד מהם מספר אטומי זהה אך מספר מסה שונה. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|350px\|גרף המתאר את ההפרש בין המשקל האטומי למספר האטומי של היסודות ממימן עד אורניום עם פיתוח הטבלה המחזורית של היסודות השתמשו הכימאים במספר האטומי לציון מקומו הסידורי של היסוד בטבלה. דמיטרי מנדלייב סידר בטבלה שלו את היסודות לפי דמיון בתכונות כימיות. בסדר זה רואים כמה אי-התאמות לסידורם לפי המשקל האטומי. כפי שניתן לראות בגרף משמאל, לדוגמה, משקלו האטומי של יוד () הוא מעט נמוך מזה של טלוריום (). זאת, על אף שהמספר האטומי של יוד גבוה ב-1 מזה של טלוריום (53 לעומת 52). אי ההתאמות הוסברו באופן מדעי במחקרו של הנרי מוזלי בשנת 1913, בו הוא גילה קשר ישיר בין אורך הגל של קרני X הנפלטים מיסוד המופגז בקרן אלקטרונים, לבין מקומו בטבלה המחזורית. בהמשך, במסגרת פיתוח פיזיקת החלקיקים, הבינו החוקרים שהמספר האטומי מתאים למטען החשמלי של גרעין האטום, אשר נובע אך ורק ממספר הפרוטונים שבו. מטען זה הוא הקובע את תכונותיהם הכימיות של יסודות, לא המשקל האטומי. ההבדל בין שני המספרים נובע מהימצאותם של נייטרונים בגרעין האטום. במקרה של היוד (53 פרוטונים) והטלוריום (52 פרוטונים), ההפרש בין מספר הפרוטונים קטן מההפרש בין מספר הנייטרונים בגרעין של טלוריום (76 באיזוטופ השכיח ביותר של טלוריום) לעומת היוד (74 באיזוטופ השכיח). לכן, המשקל האטומי של טלוריום גבוה יותר. סימון הסמל הכימי של יסוד קובע חד-חד-ערכית את מספרו האטומי. אולם, לעיתים, כאשר מבקשים לציין את המטען החשמלי של האטום (למשל, ברישום תגובה כימית), המספר האטומי נכתב גם הוא, משמאל ולמטה לסימן היסוד. מספר המסה של האיזוטופ מסומן משמאל ולמעלה. למשל, האיזוטופ פחמן-12 עשוי להיות מסומן . במשוואות, המספר האטומי מסומן לפעמים באות "Z". ראו גם מספר מסה (A) – מספר הנוקליאונים (פרוטונים ונייטרונים) בגרעין של אטום מסוים; קובע את האיזוטופ של האטום. יחידת מסה אטומית מאוחדת (u) – יחידת מידה קבועה של מסה, השווה מהמסה של אטום אחד של פחמן-12. מסה אטומית (ma) – מסה של אטום מסוים; משתנה עם שינוי האיזוטופ; ניתנת למדידה ביחידות u. משקל אטומי או מסה אטומית יחסית (Ar) – המסה הממוצעת של אטום אחד של יסוד מסוים, לאחר שקלול שכיחותם היחסית של האיזוטופים השונים של היסוד, שלכל אחד מהם מסה אטומית שונה. מסה מולקולרית (m) – מסה של מולקולה מסוימת; ניתנת למדידה ביחידות u. מסה מולרית (M) – מסה של כמות נתונה של חלקיקים מסוימים; נמדדת ביחידות g/mol. קישורים חיצוניים קטגוריה:גדלים פיזיקליים קטגוריה:תכונות כימיות קטגוריה:אטומים	2024-06-02T15:08:05
מולקולה	ממוזער\|תמונת מיקרוסקופ כוח אטומי של מולקולת 1,5,9-trioxo-13-azatriangulene, והמבנה הכימי שלה. ממוזער\|תמונת מיקרוסקופ מנהור סורק של מולקולת פנטצין (pentacene). 300px\|ממוזער\|מולקולות נפוצות (אמוניה, מים, פחמן דו-חמצני, חמצן וחנקן דו-חמצני) שמאל\|ממוזער\|250px\|ייצוג דו־ממדי של מולקולת אתנול שמאל\|ממוזער\|250px\|מולקולה של פורמלין בדגם כדור-מקל. הכדור השחור מייצג פחמן, האדום חמצן והלבנים מימן שמאל\|ממוזער\|250px\|ייצוג כדורי של מולקולת מימן כלורי במדעי הטבע, מוֹלֵקוּלָה (מלטינית: Molecula – מסה קטנה; בעברית גם פְּרֻדָּה) היא קבוצת אטומים, המחוברים ביניהם בקשר כימי חזק, כגון קשר קוולנטי. בדרך כלל למולקולה אין מטען חשמלי (סך המטענים החיוביים והשליליים מתאזן); במקרה של מולקולה טעונה, היא מכונה יון (או יון מולקולרי, כדי להבחין בינו לבין יון חד-אטומי). מולקולה עשויה להיות מורכבת ממספר אטומים זהים או שונים. למשל מולקולת חמצן (O2) המורכבת משני אטומים זהים, מולקולת סוכר המורכבת מעשרות אטומים שונים. מולקולה המורכבת מאטומים שונים היא יחידת בסיס (החלק הלא פריק הקטן ביותר) של תרכובת מולקולרית ומבנה המולקולה, הרכבה וכוחות המשיכה בין אטומיה ובין המולקולות קובעים את תכונות התרכובת. המולקולה ניתנת לתיאור על ידי נוסחה מולקולרית, המפרטת את מספר האטומים מכל סוג במולקולה. כך למשל, הנוסחה המולקולרית של מים היא H2O. ניתן לכתוב נוסחה מולקולרית באופן מצומצם, בה מציינים רק את מספר האטומים הכולל, ללא קשר למבנה, או באופן מפורט, בה מציינים אטומים לפי מיקומם במולקולה. כך לדוגמה, ניתן לתאר באופן מפורט את החומר אתנול בצורה CH3CH2OH, ודימתיל אתר CH3OCH3. בנוסח מצומצם, מתוארים שניהם על ידי הנוסחה C2H6O. התחום שעוסק בהבנת המבנה המרחבי של מולקולות קרוי סטריאוכימיה, ומולקולות שלא ניתן ליצור חפיפה בינן ובין תמונת המראה שלהן, על ידי פעולת סיבוב במרחב, קרויות מולקולות כיראליות. המונח "מולקולה" נטבע על ידי הכימאי אמדאו אבוגדרו. גודל כמעט כל המולקולות הבודדות קטנות מדי מכדי להיראות בעין בלתי מזוינת, אם כי ישנם מקרים חריגים של מקרומולקולות כמו פולימרים המאפשרים זאת, כולל ביופולימרים כמו DNA. גודלן של המולקולות הנפוצות בתרכובות אורגניות הוא בדרך כלל מספר אנגסטרומים בודדים עד עשרות. מולקולות בגודל זה אינן ניתנות לצפייה באמצעות מיקרוסקופ אופטי, המוגבל לרזולוציה של עד עשיריות מיקרון, אך ניתנות בדרך כלל למעקב באמצעות מיקרוסקופ כוח אטומי למשל. המולקולה בעלת הקוטר הקטן ביותר היא מולקולה דו-אטומית של מימן (H2) שקוטרה 0.74 אנגסטרום. קוטרה של מולקולת Mesoporous silica המופקת באופן מלאכותי מצורן דו-חמצני מגיע ל-1,000 אנגסטרום. מולקולות של סוג אטום אחד מולקולה חד אטומית בתאוריה הקינטית של הגזים מקובל להתייחס לכל חלקיק כאל מולקולה, גם כאשר מדובר באטום בלתי-קשור, למשל גז אציל. התייחסות זו ל"מולקולה חד-אטומית" אינה תואמת את ההגדרה המקובלת יותר, המופיעה בפתיחת הערך ואומרת שמולקולה היא מונח בכימיה שמתאר מספר אטומים הקשורים בקשר כימי. מולקולה דו-אטומית מולקולה דו-אטומית היא מולקולה בעלת שני אטומים בלבד, ששניהם אטומים של אותו יסוד. ראו גם מיון החלקיקים מספר אבוגדרו מבנה מולקולרי הטבלה המחזורית קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:כימיה קטגוריה:חלקיקים מרוכבים	2024-05-22T18:57:57
KnoppixKDE	REDIRECT Knoppix	2003-10-28T15:30:38
Knoppix	קנופיקס גנו/לינוקס (Knoppix GNU/Linux) היא הפצת גנו/לינוקס גרמנית מבוססת דביאן, אחת מהפצות ה־LiveCD המפורסמות ביותר. הפצת LiveCD (נקראת גם "הפצה חיה") פועלת ישירות מכונן התקליטורים ללא צורך בהתקנה. בתור שכזאת היא מצוינת עבור שימוש מזדמן, התרשמות מלינוקס ותיקון מערכת בעייתית אבל לא מומלצת לשימוש קבוע. ההפצה משתמשת במנהל החלונות KDE. ישנה הפצה מקבילה המשתמשת ב־GNOME ונקראת Gnoppix. החל בגרסה 4.0 ההפצה מגיעה בגודל של DVD ולכן יש בה פחות הגבלת מקום והיא מגיעה עם KDE ו־Gnome גם יחד. קזית היא הפצה של קנופיקס עם תמיכה ותרגום לעברית. קישורים חיצוניים דף הבית של פרויקט Knoppix GNU/Linux (באנגלית) אתר פרויקט קזית הפרקים אודות קנופיקס ו־LiveCD במדריך 'עוברים ללינוקס' באתר לינמגזין קטגוריה:הפצות של GNU/לינוקס	2023-07-28T10:55:39
מיתולוגיה פרסית	מקורה של המיתולוגיה הפרסית הקדומה באווסטה של זרתוסטרא, שתאריכה המשוער הוא בתחילת המאה ה-8 לפנה"ס (יש המעריכים אף למאה ה-10 וה-11 לפני"הס). דת זרתוסטרא הייתה הדת השלטת בפרס עד המאה השביעית לספירה, אז תפס האסלאם את מקומה. המיתולוגיה של זרתוסטרא מבוססת על תפיסה דואלית של היקום, כאילו הוא נתון באופן נצחי במלחמה בין הטוב לרע. בתקופת האסלאם ננטשה האלילות, אולם המיתוס העממי הפרסי לא קפא על שמריו. את התרומה הגדולה לו הרים המשורר פירדוסי, אשר שורר על גיבוריה האגדיים הקדומים של הארץ. סיפורי האווסטה אהורה מאזדה, אדון החוכמה, הוא האל הטוב הראשי בפנתיאון הפרסי. לצדו מצויים אלים שמעלתם פחותה ונוצרו בידי אהורה מאזדה עצמו. מול אהורה מאזדה ניצב אנגרה מאינו, רוח הרשע עם צבא השדים שלה, המהווה כוח נגד לאהורה מאזדה ואליו. תיאורי הבריאה באווסטה הם מפורטים. מרכזי הוא מקומה של האש, שחמישה סוגים ממנה נוצרו, כל אחד מהם בעל קדושה אחרת. בסיפורי אווסטה מסופר גם כיצד נוצרו החיות. אהורה מאזדה יצר שור מפלצתי, אך עד מהרה התברר כי אין ביצור הפרא כל תועלת. אחד האלים הכה אותו בחרב וממנו פרצו כל היצורים החיים. בני האדם היו האחרונים להיווצר. רוחו של האדם הראשון התקיימה אלפי שנים אולם גופו נוצק רק בשלב מאוחר יותר מזיעתו של אהורה מאזדה. לא תמיד שמרו בני האנוש על נאמנות לאל הטוב וחלקם ערקו לשורות יריבו אנגרה מאינו, אולם באחרית הימים יבוא המושיע אשר ינתץ כליל את ממלכתו של האל הרע. השליט יימה, הרועה הגדול, היה הראשון אליו נגלה אהורה מאזדה. הוא שלט אלף שנים בארץ. מדי שלוש מאות שנה גדל מספר האנשים עד כדי כך שהארץ לא יכולה הייתה יותר להכילם, אז ציווה עליה יימה להתרחב, והיא גדלה בשליש. לאחר מכן ידע האל שמבול של שלג גדולה עומדת לבוא על הארץ. הוא ציווה על יימה להכין תיבה ולתוכה להכניס את מיטב המין מכל חי, מכל פירות ומכל עץ. יימה רקע על הארץ והפכה לטיט. מהטיט נעשתה התיבה. בתיבה התנהלו חיי אושר במשך ימים רבים. סיפורם של רוסתם וסוהראב עלילות ספר המלכים (שאהנאמה) של פירדוסי מתחילות עוד בזמן שלפני המצאת דת זרתוסטרא. אחת האגדות המפורסמות בו היא האגדה על רוסתם וסוהראב. רוסתם, אשר נולד לאמו הנסיכה רודאבה בניתוח קיסרי שבוצע באמצעות משחת פלאים, גדל להיות לוחם גיבור. באחד הימים, בעת שהלך בעקבות סוסו שנגנב, הגיע רוסתם לממלכה קטנה ובה ערכו לכבודו סעודה מפוארת. בתו של מלך המקום התגנבה אל מיטתו בלילה והתוודתה לפניו שאנשיה גנבו את הסוס על מנת להוליד ממנו סייח, והיא עצמה חושקת ברוסתם על מנת ללדת ממנו ילד. רוסתם נעתר וביקש את ידה. אחר הנישואין בילה הזוג הצעיר רק את ליל הכלולות יחדיו. מיד אחריו שב רוסתם אל מלחמותיו. לפני שיצא הניח בידי אשתו קמע, והורה לה כי אם ייוולד להם בן, תקשור את הקמע על זרועו, ואם בת - תניחו על ראשה. כעבור תשעה חודשים נולד סוהראב. אמו, שלא רצתה שהאבא ייקח את הבן למלחמותיו, שלחה לו שליחים שבישרוהו כי נולדה לה בת. הבן גדל ודמה בכול לאביו. בגיל עשר אחזה בו התשוקה לרכוש לעצמו שם. גמלה בלבו ההחלטה לחבור למלך אפרסיאב אשר יצא להילחם ברוסתם, ובדרך זו להיפגש לבסוף עם אביו ולהצטרף אליו. ואכן, סוהראב נכנס אל שורותיו של אפרסיאב השועט קדימה ותהילתו התפשטה בכל מקום. לבסוף נפגשו מחנה אפרסיאב ומחנה רוסתם למלחמה. סוהראב תר אחרי אוהל אביו, אך אפרסיאב הערמומי הורה לספר לו שרוסתם עדיין לא הגיע. בינתיים קרא סוהראב לכל לוחם מאנשי רוסתם המעוניין לקרוא עליו תיגר להתייצב מולו. איש לא נאות, ורוסתם, מציג עצמו כמשרתו של רוסתם, נאלץ להציל את כבוד אנשיו ולהתעמת עם הצעיר. עלה בלבו החשד שזהו בנו, אך הוא ביטלו, שהרי ידע שנולדה לו בת. האב והבן נאבקו זה בזה, אך ללא הכרעה. אחרי לילה של מנוחה שבו היריבים לקרב נוסף. במהלכו נפל רוסתם וחרבו של סוהראב הייתה על צווארו, אולם אז נחלץ רוסתם בקוראו: "בפרס אנו כורתים את ראש היריב רק אחר נפילתו השנייה". ביום השלישי התחדש הקרב ויד רוסתם הייתה על העליונה, הוא תפס את פגיונו ונעצו בסוהראב. אז נאנח הילד ואמר:"באתי למצוא את אבי ומצאתי את מותי, אולם אתה, גם אם תתחבא כדג במעמקי האוקיינוס או ככוכב במרומי השמים - נקמת אבי תרדוף אותך". "מה שם אביך ?", "רוסתם". עלטה נפלה על רוסתם והוא צנח לקרקע. כאשר קם ביקש ראיה לאמיתות דברי הילד. "פתח את שריוני וראה כי קמע קשור על זרועי". יאוש אחז ברוסתם אשר ביקש לשים קץ לחייו, אך בנו הגוסס מנע זאת ממנו. "מוטב לי לקצץ את ידי ולשבת כל ימי באפלה קודרת" קרא האב ביאוש. קישורים חיצוניים * קטגוריה:איראן: תרבות	2023-11-17T07:28:17
Brainfuck	Brainfuck (בתרגום חופשי מאנגלית: "זיון מוח"), ובקיצור BF, היא שפת תכנות אזוטרית המורכבת משמונה פקודות בלבד, אך יחד עם זאת ממָמשת מכונת טיורינג אוניברסלית, ובנוסף, פונקציות קלט ופלט. את השפה פיתח אורבן מילר, בשנת 1993. השפה לא נועדה לשרת צורך מעשי כלשהו, אלא למטרת שעשוע והדגמה של מינימליזם. מטעמי נימוס, השפה מכונה גם **Brainf או Brainfck. המכונה שעליה פועלת שפת BF כוללת: זיכרון לאחסון התוכנית. זיכרון נפרד לאחסון הנתונים שעליהם פועלת התוכנית. זהו מערך של תאים, שגודל כל אחד מהם בית אחד והערך ההתחלתי של כל אחד מהם הוא 0. מצביע על התא הנוכחי בזיכרון הנתונים. בערכו ההתחלתי המצביע מצביע על התא הראשון בזיכרון הנתונים. מחרוזת קלט. מחרוזת פלט. הפקודות של BF הפקודה המשמעות < קדם את המצביע לתא הבא > החזר את המצביע תא אחד לאחור + הוסף 1 לתא הנוכחי - חסר 1 מהתא הנוכחי, קרא תו ממחרוזת הקלט והכנס את ערך ה-ASCII שלו לתוך התא הנוכחי . כתוב את ערך ה-ASCII של התא הנוכחי למחרוזת הפלט ] דלג קדימה לפקודה שאחרי ה-[ המתאים אם התא הנוכחי שווה ל-0 [ דלג אחורה לפקודה שאחרי ה-] המתאים אם התא הנוכחי שונה מ-0 כל תו אחר כל תו אחר, כולל רווחים ושורות חדשות, נחשב להערה, ופרשן או מהדר השפה מתעלם ממנו ניתן להוכיח ששפת תכנות זו יכולה לממש מכונת טיורינג אוניברסלית (בהנחה שיש מספר בלתי מוגבל של תאים או שאין הגבלה על גודל התא). אוצר הפקודות הדל של השפה, ופשטותן של הפקודות, עושים את התכנות באמצעותה למשימה מייגעת (עניין המסביר את שמה). דוגמה לתוכנית Hello world (כמובן, זו לא הדרך היחידה לייצר פלט זה): +++++ +++++ מאתחל את האוגר (תא מס' 0) ב 10 [ משתמש בלולאה כדי להוסיף לכל אחד מהתאים הבאים את הערכים 7/10/3/1 > +++++ ++ מוסיף 7 לתא מס' 1 > +++++ +++++ מוסיף 10 לתא מס' 2 > +++ מוסיף 3 לתא מס' 3 > + מוסיף 1 לתא מס' 4 <<<< - מחזיר את הרגיסטר לתא מס' 0 ] :לאחר 10 מעברים על הלולאה שבשורות 2–8 תאים 1–4 מכילים את הערכים הבאים תא מס' 1 מכיל 70 תא מס' 2 מכיל 100 תא מס' 3 מכיל 30 תא מס' 4 מכיל 10 > ++ . מדפיס 'H' מוסיף לתא 1 שמכיל 70 עוד 2 ומדפיס את קוד האסקי 72 שהוא האות > + . מדפיס 'e' המצביע מתקדם לתא 2 שמכיל 100 מוסיף לו 1 ומדפיס את קוד האסקי 101 שהוא האות +++++ ++ . מדפיס 'l' מוסיף 7 ומדפיס את קוד אסקי 108 . מדפיס 'l' קוד אסקי 108 +++ . מדפיס 'o' קוד אסקי 111 > ++ . עובר לתא 3 שמכיל 30 מוסיף לו 2 ומדפיס את קוד אסקי 32 ומדפיס רווח << +++++ +++++ +++++ . מדפיס 'W' > . מדפיס 'o' +++ . מדפיס 'r' ----- - . מדפיס 'l' ----- --- . מדפיס 'd' > + . מדפיס '!' > . יורד שורה כאמור, רווחים, שורות חדשות, וכל תו פרט לשמונת התווים המרכיבים את השפה נחשב להערה. את אותה תוכנית ניתן לרשום, בלי כל ההערות, כך: ++++++++++[>+++++++>++++++++++>+++>+<<<<-]>++.>+.+++++++..+++.>++.<<+++++++++++++++.>.+++.------.--------.>+.>. ניתן "לתרגם" בין שפת BF ובין חלק משפת C לפי הטבלה הבאה: Brainfuck שפת C שפת > ++ptr; < --ptr; + ++ptr; - --ptr; , ptr = getchar(); . putchar(ptr); [ while (*ptr) { ] } כמובן שתרגום זה איננו מלא, ולא ניתן ליצור כך תוכנית תקינה בשפת C. ראו גם JSFuck Ook, שפת תכנות פארודית לאורנגאוטנים המבוססת על BF. קישורים חיצוניים קטגוריה:שפות תכנות	2024-09-09T13:42:58
בית (מחשב)	כפולות של היחידה "בית" תחיליות במערכת היחידות הבין-לאומית שם סימון בינ"ל סימון עברי מכפלה קילו-בית KB ק"ב103 מגה-בית MB מ"ב106 ג'יגה-בית GB ג"ב109טרה-בית TB ט"ב1012פטה-ביתPBפ"ב1015אקסה-ביתEBא"ב1018זטה-ביתZBז"ב1021יוטה-ביתYBי"ב1024ברונטו-ביתBBב"ב1027 תחיליות בינאריות(IEC 60027-2) kibibyte KiB 210 mebibyte MiB 220 gibibyte GiB 230 tebibyte TiB 240pebibytePiB250 שמאל\|ממוזער\|250px\|כרטיס זיכרון בגודל 64 מגה-בית בַּיִת (באנגלית: byte – בַּיְיט; מיוצג באנגלית באות גדולה B) הוא יחידה של זיכרון מחשב, המורכבת בדרך כלל מ־8 סיביות. מעבר להגדרה השרירותית של בית בתור איגוד של מספר סיביות, ככלל (במחשבים מודרניים), הבית הוא היחידה הקטנה ביותר שניתן להתייחס אליה בחישובים אריתמטיים והוא הבסיס לכתובות גישה לזיכרון. לדוגמה, כדי לשנות את הסיבית ה־300 בזיכרון, המחשב יקרא את הבית מכתובת 38 בזיכרון, ישנה בו רק את הסיבית הרביעית (300 = 37×8 + 4) וישמור את הבית כולו חזרה לתוך הזיכרון. כדי לייעל את מהירות הגישה לזיכרון, נקראים (או נכתבים) בדרך כלל שניים, ארבעה או אף שמונה בתים ביחד (16, 32 ו־64 סיביות בהתאמה), אך הכתובת היא עדיין כתובת הבית הבודד. גם חישובים אריתמטיים מבוצעים בדרך כלל על מספרים המיוצגים על ידי כמה בתים, כיחידה אחת. גודל של 8 סיביות הוא נוח בין השאר משום שהוא מתאים לייצוג תו בודד ב־ASCII, ומיוצג כשתי ספרות הקסדצימליות. חצי בית (4 סיביות) קרוי ניבל. היסטוריית הבית בתחילת עידן המחשב (שנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20), יוצרו מחשבים בעלי מילה (Word) באורכים שונים. גודל מילה היה שונה ממחשב אחד למשנהו, 40 עד 75 סיביות בדרך כלל, וכתובות בזיכרון יוצגו ככתובת המילה. לייצוג מחרוזת היה נהוג אז לקבץ כמה תווים בתוך מילה אחת. תו יוצג אז באורך שש או שבע סיביות בדרך כלל. את המושג "בית" טבע ורנר בוכהולץ בשנת 1956, בעת תכנונו של מחשב Stretch של חברת IBM. ראשית נחשב הבית כמייצג תו בודד גם אם אורכו אינו שמונה סיביות. אך מאחר שלבסוף הוחלט כי במחשב זה אורכו יהיה שמונה סיביות הפך גודל זה לחלק בלתי נפרד מן ההגדרה של הבית. חיזוק נוסף להגדרה זו ניתן ב־1964 בה הוכרז אחד המחשבים המוצלחים ביותר בימים אלו, IBM System/360 שבו שוב יוצגו תווים באמצעות בתים באורך שמונה סיביות. במהלך שנות ה־70, עם התפתחות המיני־מחשבים, תפס הבית את מקומו כסטנדרט בתעשייה. הדור הבא של המחשבים, המיקרו־מחשבים, בראשיתם, היו בעלי רוחב אפיק נתונים של שמונה סיביות וכך תפסו הבית וכפולותיו (16 סיביות, 32 סיביות) את מקומם כגודל הסטנדרטי הכמעט בלעדי. כפולותיו של הבית מקובל לבטא נפחי זיכרון בכפולות של בתים: קילו-בית (kB), מגה-בית (MB), ג'יגה-בית (GB), טרה-בית (TB), פטה-בית (PB), אקסה-בית (EB), זטה-בית (ZB), יוטה-בית (YB) וכן הלאה. מונחים אלו משמשים למדידת גודלם של זיכרון המחשב ושל אמצעי אחסון כגון דיסק קשיח. השיטה הבינארית מכיוון שהמחשב משתמש בשיטת הספירה הבינארית, טבעי יותר להשתמש בחזקות של 2 (210 = 1024) מאשר בחזקות של 10. בתחילה נעשה שימוש בשיטת החזקות של 2 בלבד, שכן מושגים אלה שימשו בעיקר אנשי מקצוע, ומבחינה מתודולוגית שיטה זו נכונה יותר. אלא שברבות הזמן, עקב התגברות השימוש במחשבים אישיים, מושגים אלה נעשו נפוצים בציבור הרחב אשר רגיל היה להשתמש בשיטה העשרונית (במידות ומשקלים), דבר אשר גרם לבלבול רב - נפוץ השימוש בתחיליות העשרוניות (דוגמת "קילו") כשהכוונה היא לתחיליות הבינאריות (דוגמת "קיבי"). ישנה סברה שאת השימוש בשיטה העשרונית הנחילו יצרני הדיסקים הקשיחים שהעדיפו לנקוב במספרים גדולים יותר לתיאור מוצריהם. בדצמבר 1998, הנציבות הבין-לאומית לאלקטרוטכניקה יצרה את התחיליות הבינאריות (קיבי, מבי, גיבי...) כדי למנוע את דו-המשמעות של הקידומות העשרוניות. זאת ועוד, מערכת היחידות הבינלאומית מגבילה את השימוש של התחיליות העשרוניות לחזקות של 10 בלבדhttps://www.bipm.org/documents/20126/41483022/SI-Brochure-9.pdf/fcf090b2-04e6-88cc-1149-c3e029ad8232. לכן, על פי השיטה הבינארית: קיבי-בית (בשוגג: "קילו-בית") אחד שווה ל־1024 בתים (210). מבי-בית (בשוגג: "מגה-בית") אחד שווה ל־1024 קיבי-בתים (220, שהם 1,048,576 בתים). גיבי-בית (בשוגג: "ג'יגה-בית") אחד שווה ל־1024 מבי-בתים (230, שהם 1,073,741,824 בתים). טבי-בית (בשוגג: "טרה-בית") אחד שווה ל־1024 גיבי-בתים (240, שהם 1,099,511,627,776 בתים). פבי-בית (בשוגג: "פטה-בית") אחד שווה ל־1024 טבי-בתים (250, שהם 1,125,899,906,842,624 בתים). אקסבי-בית (בשוגג: "אקסה-בית") אחד שווה ל־1024 פבי-בתים (260, שהם 1,152,921,504,606,846,976 בתים). זבי-בית (בשוגג: "זטה-בית") אחד שווה ל־1024 אקסבי-בתים (270, שהם 1,180,591,620,717,411,303,424 בתים). יובי-בית (בשוגג: "יוטה-בית") אחד שווה ל־1024 זבי-בתים (280, שהם 1,208,925,819,614,629,174,706,176 בתים). ברונטו-בית אחד שווה ל-1024 יובי-בתים (290, שהם 1,237,940,039,285,380,274,899,124,224 בתים). ראו גם חומרה - מונחים קישורים חיצוניים קטגוריה:יחידות נתונים הערות שוליים קטגוריה:זיכרון מחשב	2024-10-11T09:28:09
זבובאים	ממוזער\|זבוב ממשפחת הבומביליים הזְבוּבָאִים (שם מדעי: Diptera) מהווים סדרה של חרקים מכונפים הכוללת את הזבובים והיתושים. בסדרה יש כ-120 משפחות ובהן יותר מ-100,000 מינים. תפוצת הזבובאים היא כלל-עולמית. בישראל מצויים מעל ל-3,000 מינים, הנכללים ב-85 משפחות. מאפיינים מחזור חייו של זבובאי, כמו אצל שאר בעלי גלגול מלא, מתחלק לארבעה שלבים: ביצה, זחל, גולם ובוגר. לבוגרים זוג כנפיים בודד הממוקם על החזה האמצעי. התכונה המבחינה את הזבובאים באופן מובהק משאר סדרות החרקים היא הימצאותו של זוג כנפיים אחד בלבד (בפרק החזה האמצעי) וזוג בוכניות שהתפתחו מהכנפיים האחוריות (בפרק החזה האחורי). רק לסדרה נוספת אחת – המניפאים – יש זוג כנפיים וזוג בוכניות, אך בניגוד לזבובאים, אצל המניפאים הבוכניות נמצאות בפרק השני של החזה, והכנפיים בפרק השלישי שלו. לזבובאים יש גפי פה דוקרים-מוצצים או לוקקים-מוצצים. יש להם מבנה עין מיוחד, המכונה "עין תשבץ", המסוגל לקלוט אותות חיצוניים במהירות ובכך לחמוק מסכנה אם יש צורך בכך. מינים רבים של זבובאים גורמים נזקים ישירים או עקיפים. מינים מסוימים (למשל שחמטנים, בהם שחמטן) עשויים להעביר מחלות שונות: מחלות מעיים, שיתוק ילדים, שחפת ומחלות עיניים. המזיקים העיקריים הם המינים מוצצי הדם, המעבירים מחלות (כגון מלריה). מקצת המינים שזחליהם צמחוניים פוגעים בגידולים חקלאיים. מינים אחרים, כגון זבוב הבית, מזהמים מזון. יש גם מינים שזחליהם חודרים לגוף האדם. אחד מסוגי הזבובאים המסוכנים ביותר הוא זבוב הצה צה, המעביר את מחלת השינה. בין בני הסדרה יש גם מינים מועילים, כגון מאביקים חשובים או אויבים של חרקים מזיקים. מיון טקסונומי תת-סדרת היתושים Nematocera Axymyiomorpha Bibionomorpha (ביביוניים, פטריתושיים, יתוציים ואחרים) Blephariceromorpha Culicomorpha (כולכיתיים, ישחוריים, יבחושיים, ימשושיים ואחרים) Psychodomorpha (יתושעשיים ואחרים) Ptychopteromorpha Tipulomorpha (טיפולתיים ואחרים) תת-סדרת הזבובים Brachycera Asilomorpha (טרפניים, זבוברשתיים, בומביליים, פיזוזיים ואחרים) Muscomorpha (רחפניים, קונופיתיים, פריזבוביים, פיופיליים, מנהרניים, בראולתיים, חלזבוביים, תסיסניתיים, זבובחופיים, שיבולניים, אנתומיתיים, זבוביים, בוהקניים, אסטריתיים, שחמטניים, טחבוביים, זריזבוביים, שרצגלמים ואחרים) Stratiomyomorpha Tabanomorpha (טבניים, רגיוניים, אסטרטיוניים ואחרים) Vermileonomorpha Xylophagomorpha קישורים חיצוניים אלבום זבובאים מישראל באתר החרקים של ישראל שמות למשפחות וסוגים של זבובים ויתושים, כפי שאושרו על ידי האקדמיה ללשון העברית, מרץ 2018 * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בטריאס תיכון קטגוריה:בעלי חיים שוכני בית	2024-08-17T18:12:13
יתושים	ממוזער\|ימשוש מהמין Chironomus plumosus ממוזער\|ריסוס של חומרי הדברה נגד יתושים בברזיל ארוכי-מחוש או יתושים (שם מדעי: Nematocera) היא תת-סדרה של זבובאים, המהווה קבוצה פאראפילטית. היתושים מאופיינים במבנה גוף מוארך, מחושים מחולקים לפרקים, וזחלים החיים בדרך כלל במים. הקבוצה המוכרת ביותר של יתושים היא משפחת הכולכיתיים (Culicidae), הכוללת טפילים מוצצי-דם של חולייתנים. טווח הטקסונים אליהם מתייחס השם העממי "יתוש" משתנה בין שפות שונות; באנגלית (המילה "Mosquito") ובשפות רבות אחרות, המונח מתייחס למשפחת הכולכיתיים בלבד. מיון טקסונומי היתושים נחלקים לשבע קבוצות (Infraorders): Axymyiomorpha Bibionomorpha (ביביוניים, פטריתושיים, יתוציים ואחרים) Blephariceromorpha Cecidomyiidae (יתוציים) Culicomorpha (כולכיתיים, ישחוריים, יבחושיים, ימשושיים ואחרים) Psychodomorpha (יתושעשיים ואחרים) Ptychopteromorpha Tipulomorpha (טיפולתיים ואחרים) משפחת הכולכיתיים משפחה זו כוללת כ-2,000 מינים, מתוכם מעל 45 בישראל. הזכרים ניזונים מצוף פרחים, אולם הנקבות זקוקות גם לדם מבעלי חיים אחרים כדי להשיג את החלבונים הדרושים ליצירת הביצים. לנקבות חוש ריח מפותח, הן רגישות בעיקר לפחמן דו-חמצני המתנדף בתהליך הנשימה, כמו גם לחומרים הנמצאים בזיעה כדוגמת חומצת חלב. יתושים מסוגלים לזהות חום, ובכך מוצאים בעלי חיים חמי-דם בקלות רבה ברגע שהם קרובים מספיק. הכולכיתיים מטילים את ביציהם במקום עם מים עומדים, ולכן האוכלוסייה משגשגת באזורים של ביצות, נהרות ובקרבת חופים. לגולם כושר תנועה החיוני כדי להגיע לפני המים לצורך נשימה. רוב מיני הכולכיתיים החיים מחוץ לאזור הטרופי מעבירים את החורף במים. בצורת הזחל, ניזונים רוב מיני הכולכיתיים ממיקרואורגניזמים הקיימים בבריכות המים העומדים. עקיצת היתוש נקבת היתוש עוקצת במטרה למצוץ דם. במהלך העקיצה היא מעבירה חומר מונע קרישת דם למקום העקיצה. העקיצה תוֹפַחת בדרך כלל לאחר מספר שעות, ויכולה לגרד במשך מספר ימים. הגירוד נגרם בעקבות החומר מונע הקרישה, שמגיב עם העור. עקיצות אלו יכולות להעביר גורמי מחלות כגון טפיל הפלסמודיום הגורם מלריה ווירוסים כגון וירוס הנילוס המערבי, ולכן רשויות באזורים רבים בעולם נוקטות צעדים כגון ייבוש ביצות כדי למזער את אוכלוסיית היתושים. מספר האנשים המתים בשנה בגלל מחלות המועברות על ידי היתוש מוערך בכשלושה מיליון, ולפיכך זהו בעל החיים שממית הכי הרבה בני אדם בעולם. נוגדי יתושים בין השיטות האפקטיביות להרחקת יתושים: התקנת רשתות בחלונות כדי למנוע את כניסתם של היתושים. הפעלת מאוורר – יתושים מתקשים לעוף ברוחות. חומרים פעילים בתכשירים המשמשים לדחיית יתושים: DEET – כימיקל פופולרי בתכשירים לדחיית חרקים. תמצית צמח נפית החתולים. נפטלקטון – כימיקל לקטוני. ציטרונלה – למשל בנרות המכילים את תמצית הצמח. תמצית אקליפטוס. אלתרין – אידוי הכימיקל נעשה לרוב בחימום טבליות המכילות אותו במכשיר חשמלי. בתחילת המאה ה-21 פותחו שיטות, אשר נכון לשנת 2019 עדיין נמצאות תחת ניסוי, לצמצום משמעותי של אוכלוסיות יתושים באמצעות שחרור לטבע של זחלי יתושים עקרים או ביצוע מניפולציות נוספות שיפגעו בפוריות יתושות ויובילו להטלת ביצים עקרות. היתוש ביהדות בגמרא היתוש הוא סמל לקטנותו של האדם (שהוא יציר האל כמו היתוש) והמחשה לחוסר הטעם שבגאווה האנושית: בספר התניא מובא המאמר 'יתוש קדמך' כהמחשה לריחוקו של האדם החוטא מאלוהים בהשוואה ליתוש ושאר בעלי חיים הטמאים... "שאינם משנים תפקידם ופקודתו ית'...": יתוש שימש ככלי להענשתו של טיטוס על גאוותו והתרסתו כלפי האל לאחר חורבן בית המקדש: ראו גם כולכיתיים זבוב החול קוטל יתושים לקריאה נוספת טימותי ויינגארד, היתוש: תולדות המלחמה האנושית בטורף הקטלני מכולם, תרגם יוסי מילוא, תכלת הוצאה לאור, 2024. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1805 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אנדרה מרי קונסטנט דומריל קטגוריה:זבובאים יתושים	2024-09-10T16:05:36
כולכיתיים	כולכיתיים (שם מדעי: Culicidae) או יתושיים היא משפחה של יתושים מוצצי דם בעלי תפוצה גלובלית. חרקים אלה נחשבים למזיקים לאדם ברובם עקב העברת מחלות שהנקבות גורמות תוך מציצת דם אנושי, אף שהם גם מאביקי צמחים שונים. היתושים הם מעופפים בעלי זוג כנפיים וגפי פה ארוכים, העוזרים להם למצוץ דם. את חייהם הם מתחילים במקווי מים מתוקים צפים והם מתגלמים בהמשך ומצמיחים כנפיים. חרקים אלה ידועים החל מהקרטיקון שלפני 99 או 95 מיליון שנה מזמננו, מהם ידועים הסוגים Priscoculex ו-Burmaculex, בהתאמה והם הכילו מבנה גפי פה דומה ליתושים המודרניים, מה שמרמז על תזונה דומה. תפוצת הכולכיתיים הכולכיתיים נפוצים כמעט בכל מקווה מים קיים בעולם ובכל מקום בו נמצא אדם, מהאזורים הארקטיים ועד האזורים הטרופיים, במים מתוקים, מליחים ומלוחים, בטווח שיעור חומציות רחב ובטמפרטורות שונות, במים בהם העומס האורגני גבוה וריכוז החמצן המומס נמוך. הכולכיתיים גם עוברים מחסומים מדבריים על ידי אכלוס של שלוליות עונתיות ונאות מדבר. רשימת הסוגים בישראל (רשימה חלקית) תת-משפחה Culicinae אדס Aedes כולכית Culex יתושן Culiseta יתושון Uranotaenia Mansonia תת-משפחה Anophelinae אנופלס Anopheles כולכיתיים בישראל בישראל נפוצים שישה סוגים של משפחת הכולכיתיים, ושלושה מהם עוקצים יונקים: כולכית, אנופלס ואדס. כולכית מצויה טרדנית וכולכית חד פסית הם הכולכיתיים הנפוצים ביותר בישראל, שניהם חודרים לבתי מגורים ועוקצים את האדם. שני יתושים אלה הם המעבירים העיקריים של נגיף קדחת מערב הנילוס, מחלה קלה יחסית, אך היא עלולה לגרום לאנצפליטיס. נגיף זה נחשב כנגיף של עופות, המועבר בתוך אוכלוסייתם על ידי יתושים ואקטופרזיטים אחרים הניזונים מדמם. הכולכית חד פסית הניזון בעיקר מדם עופות, עוקץ לאחר מכן את האדם ומעביר לו את הנגיף. התפשטותו של הנגיף בתוך אוכלוסיית האדם נגרמת בדרך כלל על ידי הכולכית מצויה טרדנית הניזונה מדם אדם. אויבים טבעיים לבני משפחת הכולכיתיים שלל אויבים בטבע הכוללים עופות, שפיריות ועטלפי חרקים העטים עליהם מן האוויר בעוד עכבישים צדים אותם בקוריהם. בעת מנוחה היתושים ניצודים גם בידי דו-חיים, כמה לטאות, דגים וחרקי מים שונים האורבים מהמים. באזורים מסוימים הוא נלכד גם על ידי צמחים טורפים. הכולכיתיים כמזיקים הכולכיתיים מהווים מזיקים קשים לאדם בעקיצותיהם וידועים כמפיצי מחלות קשות כמו מלריה, קדחת צהובה, קדחת מערב הנילוס, פילריה ודלקת קרום המוח. מספר חוקרים אף מגדירים את היתושים בתור "החיה הקטלנית ביותר בעולם" (אף שהם אינם מסוכנים בפועל אלא בעודם וקטורים של טפילים אחרים). המלחמה ביתושים מטרת המלחמה ביתושים היא למנוע עקיצות בני אדם על ידם. את מכלול הפעולות אותן נוקטים לשם השגת מטרה זו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: פעולות להגנה בפני עקיצות יתושים: פעולות אלה כוללות רישות בתי מגורים, שימוש בכילות, כיסוי חלקי גוף החשופים לעקיצות ושימוש בתכשירים הגורמים לדחיית יתושים. בנקיטת פעולות הגנה קיימת השלמה עם מציאותם של היתושים ופעולות כאלה מהוות למעשה לחימה פאסיבית. פעולות להדברת יתושים: מטרתן של פעולות כאלה היא להקטין במידת האפשר את אוכלוסיית היתושים ועל ידי כך להוריד את שיעור עקיצת בני אדם על ידי יתושים עד למינימום. פעולות אלה ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: פעולות למניעת דגירות יתושים. פעולות להדברת יתושים בעלי כנף. פעולות להדברת יתושים בדרגות התפתחותם במים. בתחילת המאה ה-21 פותחו שיטות, אשר נכון לשנת 2019 עדיין נמצאות תחת ניסוי, לצמצום משמעותי של אוכלוסיות יתושים באמצעות שחרור לטבע של זחלי יתושים עקרים או ביצוע מניפולציות נוספות שיפגעו בפוריות יתושות ויובילו להטלת ביצים עקרות. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1818 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן ויהלם מיגן	2024-07-20T04:05:34
כולכית	כולכית (שם מדעי: Culex) הוא סוג במשפחת הכולכיתיים. סוג זה כולל את שני מיני הכולכיתיים הנפוצים ביותר בישראל. מחזור ההתפתחות נקבת היתוש מטילה על פני מים עומדים, בעיקר במקומות רדודים ועשירים בצמחיית גדות, גוש ביצים דמוי רפסודה שחורה, המונה כ-200 ביצים. גוש זה, שגודלו 7–8 מ"מ, צף על פני המים הודות לשלפוחיות אוויר הקבועות משני צדדיו. נקבת כולכית חד פסית מעדיפה להטיל ביצים במים נקיים, כמי מעיינות ובריכות דגים, לשם הטלת ביציה. הכולכית המצויה הטרדנית חיה בסביבת מים עומדים ומרופשים ומבכרת לדגור באפלה, במים מזוהמים המלאים רקב. לפיכך, מטילה נקבת הכולכית המצויה הטרדנית ביצים במים עשירים בחומר אורגני, בעיקר במי שופכין. הביצים בוקעות תוך 2–3 ימים בטמפרטורה בין 24–28 מעלות צלזיוס. הזחלים המתפתחים במים, זקוקים לאוויר אטמוספירי, אותו הם קולטים דרך פתחי נשימה הנמצאים בקצה הטרכיאה - צינור נשימה מוארך, שבקצה בטנם ואותו הם מבליטים אל מחוץ לפני המים. הם ניזונים מן הרקבובית שבמים, אותה הם גורפים אל פיהם בעזרת מברשות נוציות שסביב פיהם. הזחלים עוברים 4 דרגות התפתחות עד הגיעם לדרגת הגולם. משך התפתחות הזחל בתנאים אופטימליים הוא 6–8 ימים. הגולם פעיל, אך אינו אוכל. הוא צולל מטה כשמנוחת המים מופרעת לפתע וחי במים 1–3 ימים נוספים עד שעובר לדרגת יתוש מכונף. מחיה שמאל\|ממוזער\|250px\|זחלים של כולכית. הזחלים המתפתחים במים, זקוקים לאוויר אטמוספירי, אותו הם קולטים דרך פתחי נשימה הנמצאים בקצה בטנם, אותה הם מבליטים אל מחוץ לפני המים. הם ניזונים מן הרקבובית שבמים, אותה הם גורפים אל פיהם בעזרת "מברשות נוציות" שסביב פיהם. היתוש הבוגר חי מחוץ למים. הזכר ניזון ממוהל צמחים כמו צוף פרחים והנקבה תרה אחר ארוחת דם הדרושה להתפתחות הביצים בגופה. לצורך זה, יש לה חדק ובו איברי קידוח היוצרים צינור יניקה. בשעת העקיצה מזריקה הנקבה לתוך דמו של הנעקץ נוזל המונע את קרישת דמו ומקל על יניקתו. הנקבה היא אוטוגנית ומסוגלת להטיל ביצים פוריות, גם מבלי להזדקק לארוחת דם, אך, אז מספר הביצים ברפסודה קטן יותר. ארוחת הדם דרושה רק כדי לספק חומרי מזון להבשלת הביצים, אבל משום שזחלי הכולכית המצויה הטרדנית מסוגלים לנצל את מזונם בצורה יעילה יותר יחסית למינים אחרים, הם פוטרים את הנקבה הבוגרת מן הצורך לאכול ארוחת דם לפני הטלת ביציה. הכולכית המצויה הטרדנית מסוגלת בתנאים אופטימליים להטיל כ-6 רפסודות ביצים בחודש ולהאריך ימים 3–4 חודשים לערך. תצפיות הראו שטווח מעופה יכול להגיע ל-22 ק"מ. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:כולכיתיים	2024-04-16T09:52:09
כולכית מצויה	כולכית מצויה (שם מדעי: Culex pipiens), או יתוש בית, הוא יתוש, מין בסוג כולכית. הכולכית המצויה היא היתוש הנפוץ ביותר, והיא נפוצה בכל היבשות למעט אנטארקטיקה. יתוש זה ניזון מחולייתנים בעלי דם חם, ובמיוחד מעופות, ויכול להיות וקטור למחלות שונות. הכולכית המצויה היא יתוש בינוני בממדיו ואורך הכנף שלה 3.5-4 מ"מ. שלבי החיים הכולכית היא חרק בעל גלגול מלא הכולל ארבע דרגות: ביצה, זחל, גולם ובוגר. שלושת השלבים הראשונים הם מימיים ונמשכים 5-14 ימים, תלוי במין ובטמפרטורת הסביבה. הנקבות חיות עד חודש (או יותר מכך בשבי), אך ברוב המקרים לא חיות למעלה משבוע-שבועיים בטבע. ביצה הנקבה מטילה ביצים בצורת רפסודות עד 300 ביצים בכל הטלה, הביצים צפות על פני המים. בתי גידול מתאימים להנחת ביצים הם גופים קטנים של מים עומדים: שלוליות, בריכות, תעלות וכו'. הביצה בוקעת תוך מספר ימים במזג אוויר חם. זחל זחלי הכולכית מותאמים לחיים במים. ראש הזחל מפותח היטב, בצדי הפה קבועות מברשות גדולות בעזרתן הוא גורף יצורים ומסנן את חלקיקי המזון. שלושת פרקי החזה מאוחים לחטיבה אחת. הבטן מוארכת ובקצה פתחי נשימה, בעזרתם הזחלים נושמים אוויר אטמוספירי. פתחי הנשימה של יתושי הכולכית נמצאים בקצה של צינור ארוך (סיפון), כך שבעת הנשימה הם תלויים במלוכסן מתחת לפני המים. גולם לגולם שתי חטיבות גוף ראש-חזה ובטן, מהחטיבה הראשונה יוצאות שתי חצוצרות נשימה באמצעותן נושם הגולם אוויר חופשי. הגולם חופשי ומסוגל לנוע ונמלט בשעת סכנה כמו הזחל כלפי מטה, אולם אינו ניזון. התפתחות הגולם נמשכת בעונת הקיץ 1-3 ימים. שלב המעבר מהגולם לבוגר מכונה שלב הגיחה, והוא מהווה את המעבר מחיים במים לחיים "על היבשה". בשלב זה היתושים פגיעים מאוד - עליהם להתרחק מהמים, למצוא מקום מנוחה קרוב (בדרך כלל צמחים הנמצאים בקרבת המים), ולחכות במצב מנוחה עד לפרישת הכנפיים ולהתקשותן המלאה. מחלות הכולכית מעבירה מחלות כמו קדחת הנילוס המערבי, וקדחת וירוס הזיקה. ראו גם כולכית כולכית מצויה טרדנית קישורים חיצוניים Culex pipiens, VIRGINIA MOSQUITO CONTROL ASSOCIATION קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:כולכיתיים קטגוריה:פרוקי רגליים קוסמופוליטיים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758	2023-01-04T03:49:44
כולכית מצויה טרדנית	כולכית מצויה טרדנית (שם מדעי: Culex pipiens molestus) היא תת-מין במין כולכית מצויה, והוא אחד היתושים הנפוצים בישראל. כל המין נחשב למעביר מחלות משמעותי. מאפיינים אורך הכולכית כ-15 מילימטר, התפתחותה היא בגלגול מלא, ומזונה הוא צוף צמחים ודם בעלי חוליות (נקבות). תת-מין זה ייחודי בכך שסביבת המחיה שלו באזורים ממוזגים היא תת-קרקעית: מערכות רכבת תחתית, מרתפים מוצפים, בורות שופכין ועוד. הוא התגלה לראשונה במצרים ב 1775. באנגלית ובמספר שפות אחרות הכולכית מכונה "יתוש הרכבת התחתית הלונדונית". בזמן הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה, הציבור, שנהג לישון בתחנות הרכבת התחתית בחפשו מקלט מפני ההפצצות, סבל מעקיצותיה. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:כולכיתיים קטגוריה:אירופה: חרקים	2023-05-22T10:44:34
יתוש	REDIRECT יתושים	2005-09-12T04:19:45
ניאון	נֵיאוֹן (באנגלית: Neon) הוא יסוד כימי מסדרת הגזים האציליים, שסמלו הכימי Ne ומספרו האטומי 10. תכונות הניאון הוא הגז האציל השני במשקלו, הוא חסר צבע וכמעט לא פעיל. ניאון יוצר ספקטרום פליטה בצבע כתום-אדמדם כאשר הוא מיונן. לניאון יכולת קירור גדולה פי 40 מהליום נוזלי ופי 3 ממימן נוזלי (ההשוואה מתבססת על נפח). ברוב המקרים קירור ניאון יותר זול מקירור הליום. שימושים בצבע האדמדם-כתום שהניאון פולט בנורות ניאון - נעשה שימוש רב בהכנת שלטי פרסומת.בשפה העברית, השם "נאון" משמש לעיתים גם בצורה גנרית לתיאור נורות חשמל פלואורסצנטיות כאשר בפועל, אדי כספית משמשים לייצור נורות אלה הפולטות אור בצבעים שונים בהתאם לציפוי הפלאורסצנטי שלהן. שימושים נוספים: אינדקטור למתח גבוה. משתמשים בניאון בשילוב עם הליום בלייזר מטיפוס לייזר-גז. נוזל קירור חסכוני. היסטוריה ב-1898, זוהה הניאון (מהמילה היוונית Neos שפירושה "חדש") על ידי ויליאם רמזי ומוריס טרברס (Morris Travers) בעיר לונדון שבאנגליה. ניאון התגלה כאשר רמזי צינן דגימת אוויר עד שהפך לנוזל, ואז חימם את הנוזל וכבש את הגזים כשהם רותחים. את גז הניאון מצאו שני הכימאים הבריטיים ויליאם רמזי ומוריס טראוורס, ביוני 1898. הם עשו זאת כאשר הם עדיין חגגו את גילוי גז הקריפטון במאי 1898, כאשר הם גילו עוד אחד - ניאון. רמזי האמין שהוא גילה דפוס של מיקום היסודות בטבלה המחזורית, וכאשר יש שיטה, יש מה לחפש. כאשר המדען יודע מה הוא מחפש יש לו סיכוי טוב יותר גם למצוא. החוקרים חיפשו גז כבד לא פעיל, בתערובת הקרה של גזים ונוזלים שנשארו במכונת ההקפאה לאחר שהוציאו מהאוויר הנוזלי את ההליום והארגון. הם מצאו קריפטון. מה שהם לא ידעו שהם קיבלו יחד עם ההליום והארגון גם נאון. לאחר שמצאו את היסוד הכבד הבא, ולאחר שראו דפוס במשקלים האטומיים, הם היו בטוחים שקיים גז חדש בין הליום וארגון. לכן הם פנו שוב למכונת האוויר הנוזלי שלהם, שיפרו את שיטת ההפרדה ומצאו גז חדש, כאשר העבירו דרך הגז זרם חשמלי הם גילו אור אדום בהיר שאנו מזהים היום עם שלטי הניאון. תרכובות הניאון יכול ליצור תרכובת עם פלואור במעבדה. לא בטוח כי הניאון יוצר תרכובות בטבע, אך כמה עדויות רומזות כי הדבר יכול להיות נכון. היונים נצפו במחקר עם ספקטרוגרף מסות. צורה בטבע הניאון נמצא לרוב בצורת גז אטומרי. הניאון נדיר באטמוספירת כדור הארץ והוא מהווה חלקיק אחד מתוך 65,000. שילוט ניאון נורת ניאון היא צינור מלא בגז האציל, אשר בשני קצותיו אלקטרודות. כאשר מושרה בין שתי האלקטרודות מתח גבוה מספיק, הגז מתחיל לזהור בצבע האופייני לו. המתח ההתחלתי הדרוש הוא גבוה יחסית, אך בזמן פעולתה, נורת ניאון צורכת כמות אנרגיה נמוכה, יחסית לנורת להט רגילה. כדי לייצר נורות ניאון, משתמשים בצינורות זכוכית בקטרים שונים ומעוצבים לצורות שונות. הצבע שמאפיין את הניאון עצמו הוא אדום-כתום. ניתן להשפיע על צבע הנורה וליצור גוונים שונים (ביניהם כחול, ירוק ולבן), על ידי שימוש בארגון ואדי כספית (שהפליטה הראשונית היא באולטרה סגול) במקום בניאון, יחד עם ציפויים פלאורסצנטים שפולטים אור בצבעים שונים. איזוטופים של ניאון סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית 16Ne10 6 16.025761(22) [KeV (37)122] 9E-21 s 0+ 17Ne 7 17.017672(29) ms (6)109.2 1/2- 18Ne 8 18.0057082(3) s (8)1.672 0+ 19Ne 9 19.0018802(3) s (5)17.296 1/2+ 20Ne 10 19.9924401754(19) יציב 0+ 0.9048(3) 0.8847-0.9051 21Ne 11 20.99384668(4) יציב 3/2+ 0.0027(1) 0.0027-0.0171 22Ne 12 21.991385114(19) יציב 0+ 0.0925(3) 0.0920-0.0996 23Ne 13 22.99446690(11) s (12)37.24 5/2+ 24Ne 14 23.9936108(4) min (2)3.38 0+ 25Ne 15 24.997737(28) ms (8)602 (3/2)+ 26Ne 16 26.000461(29) ms (1)197 0+ 27Ne 17 27.00759(12) ms (2)32 (3/2+)# 28Ne 18 28.01207(16) ms (22)18.3 0+ 29Ne 19 29.01939(29) ms (5)15.6 (3/2+)# 30Ne 20 30.02480(61) ms (2)5.8 0+ 31Ne 21 31.03311(97)# ms (8)3.4 7/2-# 32Ne 22 32.04002(86)# ms (9)3.5 0+ 33Ne 23 33.04938(86)# ns 260> 7/2-# 34Ne 24 34.05703(87)# [µs 1.5<] ms 1# 0+ קישורים חיצוניים ייצור שלטי ניאון בסדנת לבור ניאון, 1957, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים קטגוריה:גזים אצילים קטגוריה:נוזל קירור	2024-09-06T22:20:36
הדברת יתושים	ממוזער\|שמאל\|250px\|הדברת יתושים באמצעות התזת DDT, בשנת 1958 בארצות הברית, כאמצעי נגד המלריה ממוזער\|שמאל\|250px\|ריסוס מי הירדן בשמן להדברת יתושי מלריה, 1938 הדברת יתושים היא פעולה שנועדה להקטין במידת האפשר את אוכלוסיית היתושים ועל ידי כך להוריד את שיעור עקיצת בני אדם על ידיהם עד למינימום. פעולות אלה ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: פעולות למניעת דגירות יתושים פעולות להדברת יתושים בעלי כנף פעולות להדברת יתושים בדרגות התפתחותם במים פעולות למניעת דגירות יתושים השלבים למניעת דגירות יתושים הם איתור מקומות דגירה אפשריים וביצוע טיפול מונע בהם : במרתפים מוצפים יש לשאוב את המים הנקווים עם סיום עונת הגשמים. מכלי מים יש לאטום ודליפות ונזילות מהם יש לתקן. בבריכות הדגים יש להקפיד על ניקוי הצמחייה והעמקת חופי הבריכות עד עומק של 30 ס"מ. בורות מי שופכין שאינם בשימוש יש למלא בעפר ובורות בשימוש יש לכסות. בזרמי שופכין יש לטפל על ידי הכשרת מערכת תעלות נקיות מצמחייה. בבריכות חימצון יש לבער את צמחיית הגדות על ידי הפיכתה לבלתי מתאימה לדגירת יתושים. כל הפעולות הללו הן למעשה שינוי פיזי של הגומחה האקולוגית והפיכתה לבלתי מתאימה לדגירת יתושים על ידי שימוש בקוטלי עשבים או בעבודה מכנית–הנדסית. פעולות להדברת יתושים בעלי כנף אופן הלחימה ביתושים בעלי כנף נעשה בשיטה הכימית על ידי ריסוס אינסקטיצידים, אם כי הכולכית מצויה טרדנית מגלה בישראל התנגדות ניכרת לחלק מתרכובות אלה מקבוצת הפחמימנים הכלוריים. בחדרי מגורים מרבים להשתמש באירוסולים המכילים פירתרינים. אין בכוחן של פעולות אלה לחסל לחלוטין את נגע היתושים הבוגרים. פעולות להדברת יתושים בדרגות התפתחותם במים הטיפול בשיטות למניעת דגירות יתושים לא תמיד מביא לתוצאות משביעות רצון. לעיתים קיימים גם מקרים בהם לא מתאפשרת נקיטת השיטות למניעת דגירות מסיבה זו או אחרת. במקרים כאלה יש להדביר את זחלי היתושים במקומות הדגירה. שלוש השיטות העיקריות בשימוש הן: הדברה כימית באמצעות פיזור רעלים במים. מרססים את רצועת המים הקרובה לגדות בקוטלי חרקים כימיים, בעיקר בתרכובות אינסקטצידיים שארתיים מקבוצת הפחמימנים הכלוריים ומן הקבוצות המבוססות על זרחן אורגני ועל קרבמט. הדברה פיזית באמצעות פיזור של חומרים שמנוניים על פני המים תוך ניצול התכונות הביולוגיות של זחלי יתושים. יוצקים שמן למים, בצמוד לגדות עד למרחק של כ־1.5 מטר מהגדה. השמן, הקל מן המים, מכסה את פניהם וחוסם בפני הזחלים את האפשרות לנשום אוויר אטמוספירי. פיזור אחיד של השמן מותנה בטיפול מוקדם בצמחייה. טיפול זה אינו יעיל, ברוב המקרים, לגבי מי שופכין או שפכים תעשייתיים מכיוון שאלו מכילים חומרים מוצקים המקשים על פיזור אחיד של השמן. הדברה ביולוגית העושה שימוש באויבים טבעיים של זחלי יתושים: בעזרת טפילים של זחלי יתושים כגון חיידקים כגון BTI. בסיוע חסרי חוליות טורפים. על ידי צמחי מים טורפים כמו נאדיד המים המצוי. באמצעות מיני דגים הניזונים מזחלי יתושים. השיטה המקובלת בהדברת יתושי כולכית שהם הנפוצים בישראל היא זו העושה שימוש באויבים הטבעיים של הזחלים. אחד הידוע שבהם הוא דג ממין גמבוזיה מצויה. כמו כן, קיימת הדברה המשלבת מספר שיטות יחדיו, על ידי שימוש חלקי בכל אחת מהן ותוך ניצול הדדי של יתרונות שיטה אחת על חסרונותיה של שיטה אחרת. הדברת יתושים באמצעות פגיעה בפוריות יתושות בתחילת המאה ה-21 פותחו מספר שיטות הדברה אשר מהותן פגיעה ביכולתן של יתושים להתרבות. נכון לשנת 2019 שיטות אלו מוגדרות תחת ניסוי, ועדיין לא משווקות לציבור הרחב. בשלב זה לא ברור עדיין אם וכיצד יתאפשר בהמשך ליישם שיטות אלו בקנה מידה רחב, אולם ניסויים שבוצעו בסביבות מחיה מסוימות, למשל, בניסוי שבוצע בשני איים בסין, הדגימו יכולת השמדה כמעט מלאה של אוכלוסיית היתושים המקומית, לצד פגיעה ביכולת היתושים ששרדו להעביר מחלות באופן יעיל. הניסויים מתמקדים בשתי שיטות, או בשילוב של שתיהן יחד: הפצת זכרים עקרים - בשיטה זו מגדלים חוקרים כמות עצומה של יתושים במעבדה, וחושפים אותם לקרינת רנטגן גמא. במינון הנכון הקרינה מעקרת אותם מבלי לפגוע ביכולת של הזכרים להתחרות על הנקבות מול היתושים הקיימים בסביבת המחיה. כאשר הביצוע מצליח בצורה מדויקת - דבר קשה לביצוע, נכון לשנת 2019, נקבות רבות מזדווגות עם זכרים עקרים ומטילים ביצים עקרות, והאוכלוסייה תצטמצם. הדבקת יתושים בחיידק הפוגע בפוריות - מינים מסוימים של חיידקי וולבכיה קיימים באופן טבעי בסביבות מחיה של יתושים רבים, וגורמים לעקרות אצל חרקים. הפצת יתושים רבים הנגועים בחיידק פוגעת ביכולת הפוריות של אוכלוסיית יתושים שלמה. במקרים מסוימים היתוש יצליח להעמיד צאצאים, אולם ההדבקה בחיידק תפגע ביכולת שלו להפיץ נגיפים אשר מסכנים בני אדם. נכון לשנת 2019 שיטות אלו יושמו בהצלחה חלקית בלבד. ראו גם ההתמודדות עם יתושי האנופלס בישראל הדברת מזיקים קוטל יתושים קישורים חיצוניים הדברת יתושים ידידותית לטבע, אתר טבעBIZ, החברה להגנת הטבע תרגיל העוקץ הסיני ליתושים, על שיטות ההדברה בשנת 2019. מאת מכון דוידסון. הערות שוליים יתושים קטגוריה:מלריה	2023-09-22T08:09:24
הדברה ביולוגית	שמאל\|ממוזער\|250px\|פטריית הקורדיספס הפרזיטואידית ניזונה מחגב ועוזרת לווסת את אוכלוסייתו. שמאל\|ממוזער\|250px\|צרעה פרזיטואידית מטילה ביצה טפילה על כנימה. שמאל\|ממוזער\|250px\|טללית, שלכדה יתוש. הדברה ביולוגית היא התערבות יזומה של האדם במערכת אקולוגית שמטרתה להשיג שליטה על אוכלוסייתו של המזיק באמצעים אקולוגיים ובשיטות ביולוגיות. הצורך בהדברה ביולוגית עלה בשנים האחרונות עקב התגברות המודעות לצורך לצמצם את השפעת בני האדם בעיקר בחקלאות, שם נעשה שימוש נרחב בחומרי הדברה נגד מזיקים ומחלות, דבר אשר מביא לפגיעה באדם ובסביבה. דוגמאות להדברה ביולוגית במערכות אקולוגיות גדולות הן השימוש שנעשה בדגי גמבוזיה ובבצילוס ישראלי להדברת יתושים. בתחום החקלאות ניתן לציין את הפיזור של זכרים עקרים של זבוב הפירות הים-תיכוני וכן השימוש בחרקים טורפים. כמו כן ישנן דוגמאות נדירות יחסית של הדברה ביולוגית המכוונת נגד מחוללי מחלות בחקלאות, כגון חיידקים ופטריות. קיימות מספר שיטות של ההדברה, שבהן משתמשים בפרומונים מלאכותיים על מנת לבלבל את הזכרים של העשים למשל, כך יוצרים "מסך ריח" המונע מהם להגיע. הדברה ביולוגית בחקלאות שמאל\|ממוזער\|250px\|מושית השבע, מין במשפחת המושיתיים, היא דוגמה להדברה ביולוגית של חרקים על ידי שימוש באויבים טבעיים: משחררים את המושיות בשדות, והן אוכלות את הכנימות המזיקות לגידולים החקלאיים. שמאל\|ממוזער\|250px\|תנשמת מצויה, אשר מופצת בהרחבה בידי האדם כדי לעזור להתמודד עם מכת מכרסמים, אותם היא צדה. התחום המפותח והנלמד ביותר כיום של ההדברה הביולוגית הוא השימוש באויבים הטבעיים של מזיקים ממערכת פרוקי הרגליים (כגון חרקים ועכבישנים), אשר פוגעים בגידולי תרבות שונים, בדרך כלל גידולים חקלאיים. ככלל, נהוג לחלק את שיטות ההדברה הביולוגית של פרוקי-רגליים לשלוש: גורמי מחלה - חיידקים, נגיפים, פטריות ומחוללי מחלה אחרים אשר פוגעים באופן ספציפי במזיק. היתרון המובהק בשיטה זו הוא שהיא מאוד ספציפית למזיק ולרוב פוגעת בו במהירות ויעילות הדומה לחומרי הדברה כימיים. החסרון בשיטה שאינה "מגלגלת את עצמה" וכן שלאויב טבעי זה אין כושר חיפוש פעיל אחר הפונדקאי שלהם ולכן יעילותם נמוכה כשדרוש ויסות של אוכלוסייה נמוכה. דוגמה נפוצה מאוד לשימוש בכלי זה הוא החיידק Bacillus thuringiensis הפוגע במינים שונים של זחלי עשים. השימוש בתכשירי הדברה המבוססים על חיידק זה הפך לנפוץ מאוד הן בחקלאות האורגנית והן בקונבנציונלית. פרזיטואידים - ישנם חרקים המטילים את ביציהם בגוף הפונדקאי (מזיק). הזחל הבוקע ניזון ומתפתח על או בתוך גופו של הפונדקאי, ובכך מביא לקטילתו. הבוגר מעמיד דורות נוספים הממשיכים את התהליך. זהו גם יתרונו של מנגנון זה אשר בתנאים מתאימים ממשיך את ההדברה לאחר פיזור ראשוני של הטפיל ללא התערבות נוספת. יתרון נוסף הוא כושר חיפוש גבוה של הטפיל אחר הפונדקאי. ישנם טפילים רבים המשמשים בהדברה ביולוגית מסחרית. לדוגמה - הצרעה אפידיוס Aphidius colemani אשר מדבירה בהצלחה כנימות עלה בגידולים שונים. טורפים - שימוש בחרקים או בעלי חיים אחרים הניזונים מהמזיקים וזקוקים להם לשם השלמת מחזור חייהם. דוגמאות בולטות לכך הן האקריות הטורפות הניזונות מאקריות מזיקות ומחרקים מזיקים אחרים וכן חיפושיות ממשפחת המושיתיים אשר טורפות כנימות שונות. עטלפי חרקים נחשבים למדבירים ביולוגיים מצוינים של חרקים כגון עשים ויתושים, ולכן נעשה מאמץ בעשורים האחרונים לשמר את העטלפים ולהגדיל את אוכלוסיותיהם (למשל על ידי בניית בתי עטלפים ותיבות עטלפים). יש להבדיל בין הדברה ביולוגית טבעית שבה אוכלוסיית מזיקים נמצאת כמעט באופן קבוע תחת שליטה של מרקם שלם של אויבים טבעיים המצויים בשטח, לבין הדברה ביולוגית יזומה שבה האדם מנסה להשיב איזון שהופר במערכת אקולוגית מסוימת לרוב בשטח חקלאי. באופן מעשי השימוש באויבים טבעיים נחלק גם הוא לשלושה: ייבוא ואיקלום של אויבים טבעיים זרים, בדרך כלל מארץ המוצא של המזיק. שימור אויבים טבעיים באמצעות תמרון הסביבה כך שתפעל לטובתם. תיגבור אויבים טבעיים הקיימים בבית גידולם. דוגמה לתמרון הסביבה הוא שימוש בעץ כליל החורש להגנה על מטעי זיתים: לכליל החורש קיימת כנימה ייחודית בשם Cacopsylla pulchella המופיעה על קליפת הגזע באמצע האביב. פשפשים, ממשפחת האנתוקוריים, טורפים כנימה זו. בחודש יוני, כאשר פשפש כליל החורש נודד, טורפיו עוברים לעצי המטע וניזונים מהפשפשים הייחודיים להם. ניתן להשתמש בעץ התאנה באופן דומה. חסרונות שמאל\|ממוזער\|250px\|קרפדת הקנים, שהובאה לאוסטרליה על-מנת להילחם במזיקים מקומיים והפכה כעבור זמן מה למין פולש. להדברה הביולוגית יתרונות רבים על פני ההדברה הכימית, אולם אחד החסרונות הבולטים שלה הוא הסיכון שבעל-החיים שהובא אל האזור במטרה להילחם במזיקים ישגשג ויתרבה כך שייווצרו בעיות במערכת האקולוגית המקומית. סיכון זה פוחת במידה רבה כאשר משתמשים בבעלי חיים מקומיים כאמצעי הדברה ביולוגית, אולם במקרה שמדובר במין אקזוטי שאינו בן המקום, התוצאות עשויות להיות הרסניות. בעל החיים יכול להתרבות מאוד, לדחוק בעלי חיים מקומיים משטחי המחיה שלהם, להתחרות איתם על מקורות מזון ולהפוך למין פולש שפוגע במערכת האקולוגית המקומית. כך, לדוגמה, קרפדת הקנים שהובאה לאוסטרליה על-מנת להילחם במזיקים שחיו במטעי קני הסוכר המקומיים, התרבתה מאוד והפכה למזיק שפוגע במינים מקומיים רבים שלא הסתגלו להתמודד עם עורה הרעיל. אחד הפתרונות שנמצאים בשימוש הוא שימוש במדביר ביולוגי ספציפי שטווח הפונדקאים שלו מצומצם כגון צרעות טפיליות. כמו כן לפני הפיזור נבדקים פוטנציאליים בתנאי הסגר (non-target organisms). במקרה כזה ניתן לנסות להדביר את המין הפולש באמצעים כימיים (כגון ריסוס בחומרים רעילים), או להביא בעל-חיים נוסף, שיטרוף את המין הפולש - אולם בצעד כזה שוב יש את הסיכון שבעל החיים יהפוך למין פולש בפני עצמו. הדברה ביולוגית במערכות גדולות המשרד להגנת הסביבה, המפקח על הדברת החרקים, מכוון את הרשויות המבצעות את ההדברה לפעול בדרך ההדברה המשולבת ולהגיע ליעילות מרבית בהדברה תוך פגיעה מינימלית בבריאות הציבור, באיכות הסביבה ובערכי נוף וטבע ובמינימום הוצאות. מדיניות המשרד בנושא הלחימה במזיקים בכלל, דוגלת בשימוש באמצעים אקולוגיים על חשבון השימוש המקובל בחומרי הדברה כימיים, העלולים לגרום לנזק סביבתי ובריאותי. מלבד זאת, בשמורות טבע לא ניתן להשתמש בשיטה הנזכרת ולעיתים גם לא במקומות שהגישה אליהם אינה נוחה. על כן, כנגד הגישה של הדברה כימית עומדת שיטת ההדברה הביולוגית אשר ציבור גדול השוחר סביבה מצדד בה ורבים לה התומכים גם בקרב אנשי המקצוע. הדברות ביולוגיות בתרבות פרופ' יוסי לשם הוא צפר שהגה את רעיון גידול התנשמת ('הבומה') כמדביר ביולוגי למזיקים בחקלאות בהיותה עוף דורס הניזון מהמזיקים הללו. הרעיון נכנס לעלילה של פולישוק ולשם הופיע שם בתפקיד עצמו, והרצה על הרעיון. ראו גם הדברת מזיקים חקלאות פרומונים מושית השבע ('פרת משה רבנו') פרחש - פשפש האוריוס קישורים חיצוניים שימוש בתנשמות ובבזים כמדבירים ביולוגיים בחקלאות - כתב העת 'אקולוגיה וסביבה' פברואר 2013 חקלאות ידידותית יותר לסביבה - פרויקט יישומי של הדברה משולבת בעמק החולה כתב העת 'אקולוגיה וסביבה פברואר 2013 אלעד חיל, דייגו סרקוביץ' ויובל גוטליב, הדברה משולבת של זבובים במשקי בעלי–חיים, כתב העת 'אקולוגיה וסביבה' 1, פברואר 2013, עמ' 29–30 שמעון שטיינברג, שכירי חרב פרוקי רגליים, מטח סרטון אנימציה בנושא הדברה ביולוגית, YouTube שימוש בבזים להדברת מכרסמים, YouTube הדברה ביולוגית – הלכה למעשה, דניאלה כפרי. הערות שוליים קטגוריה:שמירת הסביבה ביולוגית קטגוריה:חקלאות בת קיימא קטגוריה:קרניבורים	2024-06-12T14:07:48
הדברה ביולוגית של חרקים	הפניה הדברה ביולוגית	2006-07-17T19:00:15
מיתולוגיה מסופוטמית	המיתולוגיה המסופוטָמית היא המיתולוגיה של מֶסוֹפּוֹטָמִיָה העתיקה (ביוונית עתיקה פירושה 'הארץ שבין הנהרות') - הממלכות באזור הנהרות פרת וחידקל והיוו את ערש התרבות האנושית. מיתולוגיה זו היא ביטוי של הדת המוסופתמית - הדת של השׁוּמֵרִים, והאַכַּדִים, ושל ממשיכי דרכם האַשּׁוּרִים והבַּבְלִים שחיו במסופטמיה. אמונות ומסורות אלה מהוות זרם מסורתי אחד. המסורת המסופותמית, שמקורה בעיקר בדת השומרית, שונתה במקצת על ידי האכדים - עם שמי שהיגר מהמערב בסוף האלף ה-4 לפנה"ס. הדת המסופוטמית הייתה המסגרת האינטלקטואלית היחידה שהייתה זמינה במרחב המסופותמי בתקופה זו, להסבר הכוחות השולטים בטבע וכן כמסגרת מוסרית להתנהלות נכונה בחיים. מסיבה זו הדת באה לידי ביטוי בכל ההיבטים של הציוויליזציה המסופוטמית העתיקה. היא הניבה את הצורות שבהן המוסדות החברתיים, הכלכליים, המשפטיים, הפוליטיים והצבאיים של אותה ציוויליזציה התקיימו והובנו, והיא סיפקה את הסמלים המרכזיים לשירה ולאמנות. היא גם השפיעה על עמים ותרבויות מחוץ למסופוטמיה, כמו העלמים במזרח, החתים והחורים בצפון, והארמים והעברים במערב. היסטוריה של המיתולוגיה המסופוטמית 250px\|ממוזער\|מסופוטמיה הקדומה הדת השומרית אכדית כללה אלים רבים ואילו הדת הבבלית אשורית אלים מעטים ומאוחדים. יחד הם יוצרים פנתאון של אלי כוחות טבע קדומים, אלי תרבות וציוויליזציה מאוחרים וקבוצת אלים עליונים. האל שעמד בראש הפנתיאון השומרי היה אנו, אל השמים. החל מתקופת הכיבוש האמורי של בבל על ידי חמורבי (ב 1792 לפנה"ס), ניצב האל מרדוך בראש פנתיאון האלים. האשורים קיבלו על עצמם את דת בבל ודיברו אותה שפה, אך הפרידו עצמם מן הבבלים מבחינה דתית על ידי הצבת האל אשור בראש הפנתאון. אשור סימל את המובחנות הדתית ואת עצמאותה הלאומית של אשור. הפנתאון המסופוטמי התפתח למעשה מצירוף אלוהויות ספציפיות של ערים נפרדות- עיר-מדינה. בכל עיר היה אל עליון ובחצרו מספר אלים משניים. בעיר בבל היה מרדוך אל עליון; בסִיפָּר ובלָרְסָה: ; באור: ננה או סין אל הירח; בארך ובדיר: אנו, אל השמים; בארידו: אאה או אנכי; בניפור: בל; בכּוּתָּה: נרגל אל המגפות; בנינוה ובאירבל: אישתר; וכן הלאה. כשהפכה בבל לעיר הבירה, הפך מרדוך לאל העליון של הממלכה כולה. לפני מרדוך היו אלים עליונים אחרים: אנכי ואנו. הבבלים היו אנימיסטים למחצה, שהאמינו שיש ניצוץ חיים קדוש בכוכבים ובגרמי השמיים האחרים. הם גם האמינו באינספור רוחות ושדים. האלים הקדמוניים ביותר של התרבות המסופוטמית היו בעלי מאפיינים אנימיסטיים. נינורתה, למשל, אל הרעם השומרי תואר כאריה מכונף ענק ששאגותיו נשמעות ברחבי הארץ בזמן הסופות. עם התפתחות החברה והתרבות, עברו האלים השומריים תהליך של אנתרופומורפיזציה ולבשו אט אט דמות בני אדם. הם נותקו בהדרגה מן הטבע והפכו ליותר מבוססי תרבות וציויליזציה. נינורתה, אל הרעם, הפך גם לאל מלחמה ולאל סערות אביב, המסייעות לפריון לאדמה. כלומר, התווספו לו תכונות של ציוויליזציה אנושית: מלחמה ועיבוד אדמה. סיפורי בריאה סיפור הבריאה השומרי "אנכי ונינחורסג", לאחר בריאת העולם חיה נינחורסג (אלת האדמה) עם בן זוגה אנכי, אל החוכמה והמים המתוקים, בדילמון, מעין גן-עדן במיתולוגיה השומרית. בתום הריון של תשעה ימים, ילדה נינחורסג לאנכי את בתם, האלה נינסאר ("גבירת הירק"). היא ברכה את בתה בכל ברכות הפוריות, ונינסאר גדלה לבגרות תוך תשעה ימים נוספים. בעת האביב עזבה נינחורסג את דילמון, כדי להפריח את הארץ כולה, ואנכי נותר בודד. בראותו את בתו נינסאר דימה שהיא נינחורסג ופיתה אותה. היא ילדה לו תוך תשעה ימים את האלה נינקורה ("גבירת הפרי" או "גבירת האחו"), שאף היא גדלה לבגרות תוך תשעה ימים. אנכי בבדידותו פיתה שוב את נכדתו/בתו נינקורה, שילדה לו את האלה ("אורגת" או "עכביש"). אנכי פיתה אף את אוטו, אך היא קראה לנינחורסג לעזרה. נינחורסג הסירה את זרעו של אנכי מרחמה של אוטו, וזרעה אותו באדמת דילמון, שם הוא הצמיח שמונה עצים גדולים, העצים הראשונים שהופיעו בעולם. אנכי אכל מפרי שמונת העצים, ונכנס להריון מזרעו שלו, בשמונה מאברי גופו. על כך קיללה נינחורסג את אנכי בקללת מוות, ועזבה את דילמון. מחוסר יכולת ללדת את הוולדות חלה אנכי עד שעמד על סף המוות, והאלים ובראשם אנליל שלחו שועל, חיה המקודשת לנינחורסג, למצוא אותה ולהביאה. לנוכח תחינות האלים היא התרצתה, ויילדה מאברי גופו של אנכי את שמונה אלות הרפואה, שכל אחת מהן נקראה על שם האיבר ממנו נולדה: אבו מן הלסת, נאנשי מן הגרון, נינטול מן המותן, נינסוטו מן השן, נינקאסי מן הפה, דאזימואה מן הצד, אנשגג מן הגפיים, ונינטי מן הצלע. השם האחרון הוא משחק מילים בשומרית, שכן טי פירושו "צלע" אך גם "חיים". ההיסטוריון והאשורולוג שמואל נח קרמר סבר שסיפור זה היה השראה לסיפור הבריאה המקראי ב, ונינטי הייתה ההשראה לדמות חוה המקראית, הנולדת מן הצלע ונקראת "אם כל חי". קווי דמיון נוספים בין שני הסיפורים הם גן העדן והאכילה מן הפרי האסור. פרשת הבריאה מאוחר יותר במיתולוגיה המסופוטמית הוא סיפור הבריאה הבבלי- אנומה אליש. מיתולוגיה זו מספרת כיצד נולדו האלים הקדמונים מהזיווג בין אלת מי התהום (תיהמת) ואל המים המתוקים (אפסו), כיצד נבחר מרדוך לאל הראשי, כיצד נלחם בתיהמת וגיבש את סדרי העולם שברא מגופה של תיהמת ומדוע נברא האדם. פרשת אנומה אליש מזכירה במקומות מסוימים את פרשת בראשית. מיתוסים של מבול במיתולוגיה המסופוטמית יש מספר גרסות מיתוס מבול, העתיק ביותר מבין מיתוסים רבים של מבול בתרבויות העולם. גרסאות אלו נמצאו בעיקר בתעודות ארכאולוגיות מן האלף השני לפנה"ס. גרסאות סיפור המבול בתעודות השונות במיתלוגיה המסופוטמית שונות זו מזו בשמו של גיבור המבול, ובמספר פרטים אחרים, אך יש ביניהן דמיון רב. בחלקים רבים שלה, גרסת אותנפישתים זהה לגרסת אתרחסיס כמעט מילה במילה, ולפחות במקום אחד היא אף משתמשת בשם "אתרחסיס" במקום "אותנפישתים" – קרוב לוודאי טעות סופר המעידה שגרסה זו הועתקה בשינויים מגרסת אתרחסיס. תכופות קשה לשפוט עד כמה הגרסאות דומות או שונות, משום שכולן כתובות על תעודות שהשתמרו חלקית בלבד, ולפיכך חלקים שלהן אינם ידועים. התעודות המפורסמות ביותר הן: שבר חלקי באכדית מתוך סיפור אתרחסיס, לפי הערכה מן המאה ה-18 לפנה"ס, שמור כיום במוזיאון הבריטי. 62 שורות מתוכו שרדו בשלמותן, ובשורות אחרות ניתן לפענח כמה מילים. שבר זה מכונה כיום "לוח התיבה" משום שהוא מרחיב על בניית כלי השיט. עותק חלקי של סיפור אתרחסיס הבבלי, כתוב באכדית על שלושה לוחות חרס, שלפי הקולופון שלו הועלה על הכתב על ידי הסופר איפיק-אייה בעיר השומרית סיפר בתקופת המלך האמורי-בבלי עמי-צדוקה, שמלך בשנים 1646-1626 לפנה"ס. הלוחות שמורים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון, ובמוזיאונים בז'נבה ובניו הייבן, וכוללים יחד 1245 שורות טקסט שכ-60% מתוכו שרד במצב שניתן לקריאה. שבר חלקי נוסף של סיפור אתרחסיס, ככל הנראה קדום בכמאה שנה מן העותק של איפיק-אייה, השמור כיום באוסף שויין בנורווגיה. הוא מכיל את אזהרת אאה ומסתיים מיד לפני ההוראות לבניית כלי השיט. סיפור המלך זיאוסודרה השומרי על לוח יחיד ומקוטע מתוך שלושה, כתוב בשומרית ומתוארך לפי סגנון הכתב למאה ה-17 לפנה"ס. התגלה באתר העיר השומרית ניפור ושמור כיום באוסף המוזיאון לארכאולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה. שבר נוסף בשומרית על הכוהן סודרה, קרוב לוודאי המלך זיאוסודרה, אף הוא שמור כיום באוסף שויין. לפחות גרסה אחת של רשימת המלכים השומרית מאשרת כי המלך האחרון לפני המבול בעיר שורופק היה זיאוסודרה בן אובר-תותו, ולפי הוראות שורופק נכדו. סיפור אותנפישתים מתוך הגרסה המושלמת ביותר של עלילות גילגמש, על לוחות חרס מספריית אשורבניפל מנינוה שבאשור מן המאה ה-7 לפנה"ס - כאלף שנים לאחר שבר "לוח תיבה". זהו העותק שהתפרסם מאוד כאשר פוענח בשנת 1872 על ידי האשורולוג הבריטי ג'ורג' סמית', וכיום הוא שמור במוזיאון הבריטי. הלוחות עצמם נכתבו כנראה בשלהי האלף השני לפנה"ס, והיצירה עצמה מוקדמת אף יותר, ככל הנראה מעובדת בעיקר מתוך גרסת אתרחסיס בשינויים שונים. למשל, הסיפור מסופר מפי אותנפישיתים בגוף ראשון, במקום בגוף שלישי על אתרחסיס. תרגום ליוונית של סיפור זיאוסודרה, על ידי הסופר הבבלי-הלניסטי ברוסוס בראשית המאה השלישית לפנה"ס. גיבורו נקרא זיסותרוס, שהוא הלניזציה של זיאוסודרה השומרי. התרגום שרד בגרסאות שונות במקצת במספר תעודות המצטטות את ברוסוס, אבל הוא עדיין שלם יותר מתעודות זיאוסודרה בשומרית. עלילת המבול של אתרחסיס נוגעת גם ליצירת האדם ולאחר מכן רצון של האלים לצמצם את האוכלוסייה בגלל התפוצצות אוכלוסין. אחרי 40 שנה של עבודה קשה האלים הזוטרים, שעבדו את הארץ שעליה מלך האל אנליל, התמרדו. במקום להעניש אותם, האל אנכי (אל המים והחוכמה) הציע פתרון ליצור את בני האדם שיעבדו במקום האלים. האלה ממי (Mami) מקבלת את המשימה, ומערבבת צלמיות חרס עם בשר ודם של האל גשטו ('אוזן' או 'חוכמה') שנרצח. במהלך 1200 שנה בני האדם התרבו ונוצרה התפוצצות אוכלוסין. בשל התפוצצות האוכלוסין והרעש, אנליל מצווה על מגפות. אנכי עוזר לאתרחסיס ואומר לו להביא מנחה לאל המגפה נַמְתָר ולא לעבוד את שאר האלים עד שתעבור המגפה, מה שאכן מעביר את הצרה. לאחר 1200 שנה נוספות, התהליך חוזר על עצמו, אנכי מצווה על רעב ובצורת ואנכי אומר לאתרחסיס איך להנצל מהצרה על ידי הגשת מנחה לאדד. לאחר עוד 1200 שנה, כאשר התהליך חוזר בפעם השלישית, אנליל מצווה בצורת קשה אף יותר, אך גם אז אנכי עזר לבני האדם והם ניצלו. לבסוף אנליל מצווה להביא מבול על העולם ומשביע את כל האלים לא להזהיר את בני-האדם ולא לעזור להם. אנכי לא יכול להזהיר את אתרחסיס, אף על פי שהוא רוצה לעשות זאת. כדי להתגבר על מכשול זה, מספר אנכי לקירות הסוכה את העתיד להתרחש. אתרחסיס מקשיב לנאמר ובונה תיבה. אחרי שבעה ימים תם המבול, ואתרחסיס יוצא מהתיבה ומקריב קורבן לאלים, שכבר היו רעבים וצמאים, כי אחרי שכל בני-האנוש מתו, אף אחד לא האכיל את האלים. כדי למנוע את הישנות המצב שהיה לפני המבול קובעים אנכי ונינתו שמעתה והלאה שליש מהנשים לא ילדו, ויהיו גם נזירות שייאסר עליהן ללדת. אלים אבגל תמוז – אל הפריון. אנליל – אל הרוח, האוויר והסער. נסרוך איננה – אלת האהבה, הפריון והמלחמה. אנכי – אל הנהרות והמים המתוקים. נינתינוגה – אלת הרפואה. נינקאסי – אלת הבירה. שלמן – אל אשורי, אולי התגלות חברותית של האל אשור. אלים בבליים אנו – אל השמים ומנהיג כל האלים באסיפות האלים. אנליל – אל הסופה והרעם, אל מלחמה אדיר כוח ועוצמה. (בתקופה הבבלית יוחסו כוחותיו ומעמדו למרדוך) נינטו – אלת האדמה (אמא אדמה), המצמיחה כל צומח ומחיה כל חי. אאה – אל הנהרות והמים המתוקים. מקבילו של אנכי תמוז – אל צמיחת התבואה הבבלי שעבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחייה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים. תיאמת – אלת הים וכוחות התהום שאנליל/מרדוך התגבר עליה, כדי להציל את האלים האחרים. גיבורים זיאוסודרה – גיבור סיפור המבול בגרסה השומרית, היא העתיקה ביותר שנמצאה. אותנפישתים – מקבילו האכדי של זיאוסודרה. גילגמש – אל למחצה ומלכה של ארך. אנכידו – גיבור בעל עוצמה הנברא במטרה להיאבק בגילגמש. לקריאה נוספת אורי גבאי ותמר וייס, המיתולוגיה הבבלית, הוצאת מפה, 2003. אביגדור ויקטור הורוויץ, לדיוקנו של האל המסופוטמי, מתוך הספר אלי קדם – הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2009 קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:פגניות קטגוריה:שומר	2024-08-19T10:58:44
עופות	ממוזער\|ליתוגרפיקה של ארכאופטריקס, שרבים מחוקרי העופות טוענים כי הוא העוף הראשון בהיסטוריה שניתן להגדירו ככזה. חי 150.8–148.5 מיליון שנה לפני זמננו עופות (שם מדעי: Aves) היא מחלקה של בעלי חיים במערכת המיתרניים. מחלקת העופות כוללת כ-10,670 מינים המפוזרים כיום על פני מרבית האזורים הגאוגרפים של כדור הארץ, והופכים אותה לאחת מהמחלקות המצליחות והמוכרות ביותר של המיתרניים. העופות מכוסים בנוצות, תכונה המייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים בני־ימינו, והגפיים הקדמיות שלהם הן כנפיים המאפשרות למרביתם לעופף באוויר. ואולם יש מיני עופות שהכנפיים שלהם מנוונות חלקית והם אינם מסוגלים לעופף. בגוף העופות בני ימינו חלו התאמות מקיפות לתעופה, כמו מקור קל במקום שיניים, עצמות חלולות לחסכון במשקל, ומערכת ייחודית של שקי אוויר וריאות לנשימה יעילה במיוחד. העופות הם הומיאותרמים (בעלי "דם חם"), מתרבים באמצעות הטלת ביצים (ראו תטולה), וההורים מטפלים בצאצאיהם. למרות האחידות הרבה במבנה הגוף הבסיסי שלהם, מיני עופות מפגינים מגוון צורות וגדלים, החל ב־5 סנטימטרים בקוליברי עד 275 סנטימטרים ביען ואף יותר במיני עופות נכחדים כמו המואה. רבים מהם מטילים את ביציהם בקן שבנו, וחלקם נודדים באורח קבע למרחקים גדולים מדי שנה. מינים רבים הם חברתיים, ומתקשרים ביניהם במגוון של מחוות וקריאות ייחודיות. ציפורי שיר ותוכאים לומדים שירים מורכבים מהוריהם, ולעיתים מסוגלים לחקות קולות אדם. העופות משכו מאז ומתמיד את לב האדם, ויש להם מקום מרכזי בתרבות ובאמנות. התחום הזואולוגי העוסק בחקר העופות נקרא אורניתולוגיה, וחובבי טבע רבים מקדישים מזמנם לתחביב הצפרות. מיני עופות מקבוצות כמו התרנגולאים והאווזאים בויתו על ידי האדם, ויש להם ערך כלכלי רב. כ־130 מיני עופות הוכחדו על ידי האדם, וכ־1,200 נוספים נמצאים כיום בסכנת הכחדה. המאובנים העתיקים ביותר של עופות קדומים מתוארכים לתור היורה, לפני כ־150 מיליון שנה, והם דומים מאוד למאובני דינוזאורים מתקופה זו. בתחום הביולוגיה כיום ישנה הסכמה נרחבת שהעופות התפתחו אבולוציונית מדינוזאורים מנוצים מתת־סדרת התרופודים, ומבחינה מדעית העופות בימינו הם למעשה קבוצה של דינוזאורים אשר שרדו את ההכחדה הגדולה של סוף הקרטיקון. מונחים ואטימולוגיה בעברית מודרנית, השם הזואולוגי למחלקה הוא מחלקת העופות. מכנים עוף כל אחד מבני מחלקה זו, וכך ככל הנראה היה מקובל גם בתקופת המקרא: בתורה מתואר גם יונק מעופף, העטלף, כעוף, וחרקים מעופפים כונו "שרץ העוף". בעגה עברית מודרנית עוף הוא גם מונח יומיומי למאכל מבשר תרנגול הבית. המונח ציפור בעברית הוא מונח מקובל לעוף מאז ימי המקרא, ונחלקות הדעות אם הוא מילה נרדפת לכל העופות או רק לחלקם, ולאילו מהם. לפי האקדמיה ללשון העברית השתרש המונח "ציפור" לעופות קטני משקל, בעוד עופות שאינם עפים הרבה מכונים "עופות". גם עופות בעלי מאפיינים ייחודיים כמו עופות דורסים או עופות מים בדרך־כלל אינם מכונים ציפורים. ד"ר אבי ארבל כותב בהקדמה לספר חיי הציפורים שהמונח "ציפור" מיועד לעופות מהסדרה הגדולה ציפורי שיר. שמה המדעי של המחלקה Aves נלקח מלטינית. זהו שורש לשוני נפוץ בשפות הודו־אירופיות, וככל הנראה התקיים כבר בפרוטו־הודו־אירופית. בשיטת המיון הקלדיסטית המודרנית, העופות כבר אינם נחשבים כמחלקה, אלא כענף של דינוזאורים תרופודים ששמו המדעי Avialae, מן המילים הלטיניות ל"עוף" (Avis) ול "כנף" (Ala). מאפיינים ממוזער\|250px\|היען הוא העוף הגדול ביותר בעולם וגם המהיר ביותר ביבשה המאפיין העיקרי של בני המחלקה כולה הן הנוצות אשר מכסות את גופם של העופות. מלבד זאת, אלה חולייתנים דו־רגליים ובעלי דם חם (חום הגוף הקבוע של מרבית העופות הוא 42 מעלות צלזיוס) שביכולתם להטיל ביצים בעלות קליפה קשה. לרוב גפיהם הקדמיות מותאמות לתעופה ונקראות כנפיים. העצמות חלולות כדי לא להכביד על משקלם. אף על פי שרוב העופות מתאפיינים ביכולתם לעוף, ישנם מינים שאינם עפים כלל. עופות אלו חיים בעיקר באיים מבודדים שלא היו נגישים לאדם וליונקים טורפים ומשום מחסור בסכנות התנוונו כנפיהם והם איבדו את כושר התעופה בהתפתחותם האבולוציונית. כיום מועדים מינים אלה להכחדה בעיקר בגלל ציד של חיות בית שהביא עמו האדם למקומות אלה. עופות כדודו וכמואה אף נכחדו מן העולם. מינים אחרים, כפינגווינים, לא יכולים לעוף ועושים שימוש בכנפיהם על מנת לשחות במים, וישנם מינים גדולים כיען שבשל כובד גופם לא יכלו עוד להתרומם מן הקרקע וכנפיהם התנוונו במשך הדורות. אצל רוב העופות קיימת דו צורתיות זוויגית, והיא מתבטאת בהידורו של הזכר לעומת הנקבה בנוצות, במבנה הגוף ואף בהתנהגות. הדבר משמש את העופות בעת תקופת הייחום - הזכר נאבק עם זכר אחר על זיווג עם הנקבה, תוך כדי שהוא מנסה להרשים את הנקבה ביופיו ולגרום לה לרצות בו - כאן להבדל בין המינים יש חשיבות רבה, הן במראה והן בהתנהגות. מטרת הזכרים בתהליך זה היא להזדווג עם הנקבה ולהטיל ביצים. יש כ־10,670 מינים ידועים של עופות ברחבי העולם, הגודל משתנה ונע בין 7 ס"מ אצל הקוליברי והצופית ו־2.5 מטרים אצל היען. מזון העופות מגוון ומשתנה בקבוצות השונות במחלקה. הם ניזונים מפירות, צוף פרחים, זרעים, חרקים, דגים, מכרסמים וכן מעופות אחרים. רוב העופות פעילים ביום, קבוצות אחדות פעילות בלילה ובשעות הדמדומים. רוב העופות עוברים מרחקים עצומים ואף יבשות בעונות הנדידה השונות לכל מין, ולעומתם ישנם עופות שכלל אינם זזים ממקום הולדתם וכאלה שברוב חייהם עפים מעל האוקיינוס ללא עצירה. עוד מאפיינים נפוצים אצל העופות הם מקור גרמי נטול שיניים, קיבה גדולה ושרירית, דגירה על ביצים, מטבוליזם גבוה ושלד קל אך חזק. עופות ימיים הם שם כללי לעופות אשר חיים בדרך כלל בסביבה מימית או בקרבתה. עופות דורסים הוא שם לקבוצת עופות שניזונים מבשר חולייתנים. אנטומיה ופיזיולוגיה יכולת התעופה כופה מגבלות רבות על האנטומיה והפיזיולוגיה של עופות, שכן היא מחייבת ממדים קטנים יחסית, שלד קל משקל אך חזק, שטח כנף גדול, תצורה אווירודינמית, יכולת למאמץ שרירי אדיר, יעילות מטבולית גבוהה, וחושים חדים - בעיקר חוש הראייה ושיווי המשקל. גודל העופות העופות הראשונים היו יצורים קטנים יחסית, הרבה יותר מהמעופפים של תקופת המזוזואיקון - פטרוזאורים. לאחר שהם נכחדו תפסו העופות את מקומם בשמיים ועל הארץ. החלו להופיע עופות גדולים וחסרי יכולת תעופה כמו הגסטורניס, הדרומורניסיים, הפורוסרקוסיים, עופות הפיל ממדגסקר ועופות המואה מניו זילנד, אך רוב העופות נותרו קטנים הרבה יותר ושרדו בעיקר כמעופפים בשעה שהיונקים תפסו את האדמות הפתוחות. העוף הגדול ביותר בעולם היום הוא היען שיכול להגיע לגובה 2.5 מטר ולמשקל של . העוף הגדול ביותר מעולם הוא הוורומבי ממדגסקר שהגיע לגובה 3 מטרים ולמשקל של . העופות המעופפים הגדולים ביותר הם שקנאי מסולסל, חובה גדולה ואלבטרוס נודד וגם פרטים של ברבורים שמשקלם יכול להגיע ל־ ומוטת כנפיהם מגיעה ל־ אצל האלבטרוס. בעבר היו עופות מעופפים גדולים יותר כמו הארגנטוויס והפלאגורניס שמוטת כנפיהם הגיעה ל־6.5–7 מטר. עם זאת, גם היום רוב העופות הם בעלי חיים קטנים וקלי משקל, כשהקטן ביותר קוליברי הדבורה בעל מוטת כנפיים של 3.25 ס"מ ולמשקל 1.6 עד 2 גרם בלבד. המבנה הקטן של מרביתם עוזר להם להמריא בקלות ולעוף במהירות. מבנה כבד יותר היה עושה אותם מסורבלים מאוד באוויר. עופות שמבלים יותר זמן על הקרקע כמו מיני עופות מים, חסידות או פסיוניים יכולים להגיע לגודל רב יחסית. להלן טבלה ובה רשומים אחד עשר העופות המודרניים הגדולים ביותר וממדיהם, מסודרים לפי משקל ממוצע: דירוג שם מדעי שם עברי משפחה אורך ממוצע משקל ממוצע משקל מרבי הערות 1 Struthio camelus יען מצוי יעניים 2.0–2.8 מטר 104 ק"ג 156 ק"ג העוף הכי גדול והכי מהיר (יבשתית) בעולם 2 Struthio molybdophanes יען סומלי יעניים 2 מטר 90 ק"ג 130 ק"ג הפך למין עצמאי ב־2014 3 Casuarius casuarius קזואר מצוי קזואריים 155 ס"מ 45 ק"ג 85 ק"ג העוף האסייתי והאוסטרלי הגדול ביותר והעוף הכי מסוכן בעולם 4 Casuarius unappendiculatus קזואר חד גדיל קזואריים 149 ס"מ 44 ק"ג 75 ק"ג מהעופות המסוכנים והתוקפניים ביותר 5 Dromaius novaehollandiae אמו אמואיים 153 ס"מ 33 ק"ג 70 ק"ג העוף המהיר באוסטרליה 6 Aptenodytes forsteri פינגווין קיסרי פינגוויניים 114 ס"מ (לגובה) 31.5 ק"ג 46 ק"ג גדול הפינגווינים והיצור היחיד שחי בחורף על אדמות אנטארקטיקה 7 Rhea americana ננדו מצוי ראיים 134 ס"מ 23 ק"ג 40 ק"ג העוף הגדול ביותר באמריקה 8 Meleagris gallopavo תרנגול הודו מצוי פסיוניים 124.9 ס"מ 13.5 ק"ג 40 ק"גיכול להגיע לגודל ניכר אצל זנים מבויתים 9 Casuarius bennetti קזואר בנט קזואריים 105 ס"מ 19.7 ק"ג 34 ק"ג הקטן במיני הקזואר 10 Rhea pennata ננדו הפונה ראיים 96 ס"מ 19.6 ק"ג 28.6 ק"ג מכונה גם "ננדו קטן" ו"ננדו דרווין" 11 Cygnus olor ברבור מצוי ברווזיים 130 ס"מ 11.87 ק"ג 23 ק"ג הגדול שבאווזים מעטה הנוצות שמאל\|250px\|ממוזער\|נוצות מתאר בכנף העוף: אברות היד (כחול), אברות האמה (ירוק), סוככות (סגול), הכנפית (לבן) שמאל\|250px\|ממוזער\|נשר הכף בתעופה הנוצות מייחדות את העופות מכל שאר בעלי החיים בני־ימינו, אם כי בעבר גם מיני דינוזאורים רבים היו עטויים בנוצות. הנוצות הן מבנים של העור שצמיחתן דומה בתחילה לצמיחת קשקשי זוחלים. הן מתפתחות רק מתאי אפידרמיס, וכאשר נוצה מסיימת את צמיחתה היא הופכת למבנה קרני "מת", כלומר חסר תאים חיים כלשהם. ניתן להבחין במספר טיפוסי נוצות בעופות: נוצות המתאר הן הטיפוסיות והשכיחות ביותר. הן מכסות את מרבית גוף העוף, מסייעות בבידוד תרמי שלו ומקנות לו צורה אווירודינמית. נוצת מתאר בנויה מציר מרכזי חזק וגמיש, ממנו מסתעפים סעיפים ראשוניים שאף הם מסתעפים לסעיפים משניים. הסעיפים המשניים מתחברים אחד לשני באמצעות קרסים מיקרוסקופיים, ובאופן כזה יוצרים משטח אחיד. כאשר משטח זה נפגע על ידי הפרעות חיצוניות כמו רוח או ענפים, הקרסים נפרמים, ולאחר מכן הם מסוגלים להתאחות מחדש בדומה לצמדן. עופות מקדישים זמן ניכר מדי יום לסירוק נוצותיהם ואיחויין. אברות התעופה הן תת־טיפוס של נוצות מתאר, הנמצא בכנפיים ובזנב של עופות מעופפים. 9 עד 11 (בכל צד) אברות יד צומחות מן האצבעות ומפרק כף היד של העוף. אלו הן לרוב אברות התעופה הארוכות ביותר, וצורתן אסימטרית מסביב לציר המרכזי, כאשר השפה הפונה קדימה ("שפת ההתקפה") צרה יותר. אברות האמה הן אברות תעופה הצומחות מאמת הזרוע, ומספרן משתנה יותר במינים שונים, בהתאם לאורכה של הכנף. מעל האברות יש מספר שורות של סוככות, המקנות לכנף את הפרופיל האווירודינמי שלה. ברוב מיני העופות המעופפים יש בזנב 10 או 12 אברות זנב המשמשות להיגוי ותמרון. בהתאם לצורתן ואורכן היחסי של האברות מתקבלות צורות שונות של זנב וכנפיים במיני עופות שונים. נוצות קישוט כמו ב"זנב" הטווס הן תת־טיפוס ייעודי של נוצות מתאר, המצטיינות בצבעיהן הבולטים, ותפקידן בתצוגות חיזור ותוקפנות חשוב מתפקידן האווירודינמי. לנוצות פלומה אין ציר מרכזי, והסעיפים שלהן חסרי קרסים. לכן הן חסרות צורה אך רכות ואווריריות, והן מכסות את גופם של אפרוחים וגוזלים. נוצות פלומה שכיחות פחות בעופות בוגרים אך ניתן למצוא אצלם נוצות דמויות פלומה, שהן מעין טיפוס ביניים בין נוצות פלומה ונוצות מתאר, ולרוב הן חבויות מתחת לנוצות המתאר. הן יעילות מאוד לצורך בידוד תרמי עקב האוויר שהן לוכדות. פוך מפלומת אווזים משמש למילוי כריות ושמיכות חורף. שמאל\|250px\|ממוזער\|נוצת זנב של טווס מראה ציר מרכזי עם סעיפים ותתי־סעיפים, נפרדים ומחוברים, צבעי פיגמנטים (צהוב ואדום) וצבעים פיזיקליים (כחול וברק סגול) זיפים בעופות גם הם גלגול של נוצות, בעלות ציר מרכזי ללא סעיפים. במיני עופות מסוימים הם משמשים כעין ריסים סביב העיניים או הנחיריים. נוצות שערה דומות לנוצות זיפים, פרט לכך שיש להן גדיל זעיר של סעיפים בקצה, והן לרוב משמשות כאברי חישה בדומה לשערות שפם אצל יונקים רבים. נוצות איבוק הן נוצות המתפוררות בהדרגה למעין אבקת "פודרה", והן משמשות במיני עופות מסוימים, בעיקר כאלה החסרים בלוטות שומן, לסיכוך מעטה הנוצות. כאיבר מת הנוצה מתבלה עם הזמן או אובדת לחלוטין, ויש צורך להחליפה. עופות מבוגרים מחליפים לרוב את כל נוצותיהם פעם בשנה לאחר עונת הרבייה, ובמינים רבים יש חילוף נוצות נוסף לפני עונת הקינון, שמתחלפות בו לרוב רק חלק מנוצות הגוף, אך לא האברות. חילוף הנוצות מתרחש בסדר קבוע בכל מין, בדרך־כלל בהדרגה כך שאינו פוגע יותר מדי ביכולת המעוף של העוף, אך בעופות מים רבים נושרות כל אברות התעופה בבת אחת, וכתוצאה מכך העוף אינו מסוגל לעופף במשך כמה שבועות. מעטה הנוצות החדש עשוי להיות בצבעים שונים משל קודמו, ולכן במיני עופות רבים מתקבל "לבוש קיץ" ו"לבוש חורף". צבעי הנוצות הן תוצאה של שני מנגנונים שונים: צבענים (פיגמנטים) הם חומרים כימיים בצבעים שונים, בעופות בעיקר סוגים שונים של מלנין הנותנים צבעי שחור, חום, צהוב דהה ולפעמים אדום, וקרוטנואידים שונים הנותנים צבעי אדום, כתום, צהוב, ולעיתים רחוקות יותר גם סגול, כחול וירוק. לעומת הצבענים, צבע פיזיקלי נובע משבירת אור כתוצאה ממבנה מיוחד דמוי מנסרה של סעיפי הנוצה, והוא נותן את מרבית צבעי הכחול, הירוק והסגול בעופות. הוא גם נותן לעיתים מעין ברק מתכתי בגווני ירוק, סגול ועל-סגול אשר משנה את צבעו בהתאם לזוויות האור והמבט. שלד ושרירים שמאל\|250px\|ממוזער\|תרשים שלד של יונה אף כי ניתן לזהות בשלד העופות את מרבית העצמות האופייניות לשלד אבותיהם הזוחלים, עצמות אלו עברו שינויים מקיפים בתצורה שלהן כהתאמות לתעופה. המבנה הכללי התקצר מן השלד המוארך של הזוחלים לשלד מכונס שרובו מרוכז סביב מרכז הכובד, ובכך מאפשר קלות, חוזק וכושר תמרון באוויר. העצמות דקות, ספוגיות וחלולות לחסכון במשקל, וחללי העצם מתחברים בחלקם לשקי האוויר של מערכת הנשימה. עצמות סמוכות לעיתים קרובות מאוחות יחד למבנה אחד קשיח וקל. בפירוט לעיל, המספרים המודגשים בסוגריים מציינים את חלקי השלד הממוספרים באיור משמאל. גולגולת העופות (1) היא בעלת מבנה קל ואוורירי. הלסתות מאוחות למקור קל וחסר שיניים, ושרירי הלעיסה קטנים מכיוון שטחינת המזון מתבצעת ברובה בקיבה. ארובות העיניים גדולות מאוד. עמוד השדרה הצווארי של העופות הוא בצורת האות S, גמיש ובמינים מסוימים ארוך מאוד, ובכך מפצה על אובדן חופש התנועה בשאר חלקי השלד המאוחה. כמו אצל הדינוזאורים, צוואר ארוך בעופות נוצר באמצעות ריבוי של חוליות הצוואר (2), עד 25 במספרן אצל הברבור למשל, ולא באמצעות הארכת גוף החוליות כמו אצל יונקים ארוכי צוואר. עצמות הבריח של העוף מימין ומשמאל (3) מאוחות זו לזו בבסיסן, ויוצרות את "עצם המזלג" (אנגלית: wishbone כלומר "עצם המשאלות", לטינית: furcula). בית החזה בעופות רחב, וקשיח הודות לצלעות המחוברות אחת לשכנתה בבליטות עצם בצורת קרסים (5). עצם החזה (6) מפותחת, ובעופות מעופפים היא נושאת "שדרית" או קרין - רכס אורכי מרכזי ענקי שבו נאחזים שרירי חזה גדולים במיוחד, המורידים את הכנף כלפי מטה ובכך נושאים במרבית מאמץ התעופה. משקל שרירי החזה לבדם עשוי להגיע ל־40% ממשקלו הכולל של העוף. שרירים אלו ("חזה עוף") מהווים גם חלק ניכר מן הבשר בעופות המגודלים למאכל אדם. בדומה לדינוזאורים תרופודים, העופות הולכים על שתי רגליהם האחוריות. עצם הירך (12) שלהם קצרה באופן שמפרק הברך (7) קרוב מאוד לגוף, ובדרך־כלל היא מופנה קדימה כך שהרגליים נמצאות מתחת למרכז הכובד. היא נעה מעט מאוד בעת ההליכה, ומתפקדת בעיקר כמשכך זעזועים בעת הנחיתה. עצם השוקית (11) דקיקה ומנוונת (זוהי העצם החדה ב"פולקע עוף"), וצמודה לעצם השוקה (10) המפותחת. חלק מעצם השוקה מאוחה אל עצמות מפרק כף הרגל ויוצר פרק ייחודי לעופות - השרשכף (8). בכל רגל אחורית יש לא יותר מארבע אצבעות (9), כשהבוהן פונה לאחור. בכמה קבוצות של עופות, כמו תוכאים ודורסי לילה, שתי אצבעות פונות לאחור ושתיים קדימה. בעופות המרבים לנוע בהליכה ובריצה נוטה הבוהן להתנוון ואף להיעלם כליל, וברגל היען נעלמה אצבע נוספת, כך שנותרו אצלו שתי אצבעות בלבד. מרבית חוליות הזנב התאחו בעופות למבנה אחד קצר וקשיח - הפיגוסטיל (16), ושאר אורכו של הזנב בעופות מורכב מנוצות בלבד. גם חוליות המותניים, העצה והאגן (13, 14) מאוחים יחד לחטיבה מוצקה אחת. בניגוד לאגן הזוחלים והיונקים, אגן העופות פתוח בתחתיתו ומסוגל להתרחב, כך שהוא מאפשר מעבר לביצים שנפחן במינים קטנים עשוי להגיע לעשרות אחוזים מנפח העוף עצמו. בגפיים הקדמיות שהפכו לכנפיים, עצם הזרוע (21), הגומד (22) והחישור (23) מפותחות וקלות לזיהוי, אך מרבית עצמות כף היד (24) התאחו או נעלמו כליל. מן הבוהן נותר רק פרק אחד (27), אליו מחוברות שלוש או ארבע נוצות המהוות את הכנפית - מעין כנף נפרדת קטנה המסוגלת לנוע ולשנות את זרימת האוויר מעל שאר הכנף. מלבדה ניתן להבחין בכף היד בשתי אצבעות נוספות מאוחות חלקית (25, 26). אצבעות הכנף עדיין מצוידות בטפרים שרידיים בעוברים ובגוזלים של מספר מיני עופות, וגוזלי ההואצין אף משתמשים בהם לטיפוס. טפרים כאלו נושרים עם ההתבגרות. מחזור דם, נשימה והשמעת קולות שמאל\|200px\|ממוזער\|תרשים הריאות ושקי האוויר בעוף כמו ביונקים, בעופות יש מחזור דם כפול - מחזור קטן לריאות ומחזור גדול לכל שאר חלקי הגוף - והלב הוא בעל הפרדה מושלמת בין דם עשיר בחמצן לדם עני בחמצן. זאת בניגוד ללב הזוחלים שבו המחיצה בין החדר הימני והשמאלי של הלב עדיין איננה מושלמת. ההפרדה המלאה מגדילה את יעילות אספקת החמצן לגוף בעופות בזמן המאמץ הכבד של המעוף. הלב בעוף זעיר כמו הקוליברי עשוי לפעום בקצב של עד 20 פעימות בשנייה אחת. אבי העורקים היוצא מן הלב עובר בכל העופות בצד ימין של הגוף, בניגוד ליונקים שבהם הוא עובר בצד שמאל של הגוף, ובניגוד לזוחלים שבהם הוא מתפצל גם לימין וגם לשמאל ומתאחד שוב. תכונה זו משמשת כראייה לכך שעופות ויונקים התפתחו שניהם מזוחלים באופן בלתי־תלוי, ואצל כל קבוצה התנוון צד אחר של המעבר הכפול המיותר. מערכת הנשימה של העופות ייחודית - היא כוללת תשעה שקי אוויר המפוזרים ברוב חלקי הגוף ומתחברים לריאות. במהלך מחזור הנשימה האוויר נשאף בתחילה בעיקר אל שקי האוויר האחוריים, ולאחר מכן עובר דרך הריאות אל שקי האוויר הקדמיים, ומשם ננשף החוצה. סידור זה מאפשר מעבר אוויר "חד סטרי" בריאות, בניגוד לבעלי חיים אחרים בעלי ריאות שאצלם אוויר נכנס ויוצא באותה דרך, ולכן חלק ממנו נשאר תמיד בריאות ואיננו מתחלף. נפח הריאות בעוף קטן משמעותית מזה שביונק באותו גודל גוף, אך הנפח הכולל של מערכת הנשימה ביחד עם שקי האוויר גדול פי שלושה ויותר. סידור זה לא רק מקל את משקלו של העוף, אלא גם מגביר את ניצולת החמצן באוויר, וישנם מיני ברווזים הנודדים דרך קבע מעל הרי ההימליה, בגבהים שבהם בני אדם ויונקים אחרים מתקשים לתפקד ללא אספקת חמצן מלאכותית. בעת התעופה, נשימת העוף מתוזמנת עם תנועות הכנפיים. בניגוד ליונקים, לעופות אין בית קול ומיתרי קול במעלה הגרון. איבר השמעת הקול אצל העופות הוא הסירינקס (syrinx), אזור בקנה הנשימה מיד לפני התפצלותו לסימפונות. באזור זה מספר טבעות סחוס של הקנה מתרחבות, וברווחים ביניהן מופיעים זוגות קרומים, מימין ושמאל, המונעים על ידי שרירים מיוחדים. למרבית העופות מספר זוגות שרירים, שמספרם גדול יותר במינים המצטיינים בהשמעת קולות כמו ציפורי שיר. מערכת העיכול ממוזער\|מקורים שונים של עופות ממינים שונים בהיעדר שיניים ושרירי לעיסה שיכבידו על הגולגולת, העיבוד הראשוני של המזון בעוף מתבצע בזפק, מעין שק אגירה הנפתח אל הוושט וקרוב יותר למרכז הכובד של הגוף. בעופות אוכלי זרעים כמו היונים, הזרעים שוהים שעות אחדות בזפק ומתרככים בו. מיני עופות רבים גם משתמשים בזפק על־מנת לשאת מזון אל הגוזלים בקן. לעופות שתי קיבות: הקדמית מכונה קיבת הבלוטות, והאחורית היא הקיבה השרירית או הקורקבן (gizzard), בה מתבצע עיקר העיכול המכני של המזון. יש מיני עופות הבולעים אבנים קטנות, המצטברות בקורקבן ומסייעות בטחינת המזון. אבנים כאלו (gastroliths - מילולית "אבני קיבה") נמצאו גם בבטנם של דינוזאורים מאובנים. כמו אצל יונקים וזוחלים, המעי של מיני עופות הניזונים ממזון מזין כמו בשר או פירות הוא קצר ורחב, ואילו זה של אוכלי זרעים הוא ארוך וצר. בעופות אוכלי עשב כמו אווזאים ויענים יש זוג תוספתנים בקצה המעי העשירים בחיידקים סימביונטים מפרקי תאית. מוח ואיברי חוש מוחם של העופות דומה בגודלו לזה של היונקים (יחסית לגודל הגוף) וגדול בהשוואה למוח הזוחלים. בדומה ליונקים הגידול העיקרי אצל העופות הוא במוח הגדול. אך בניגוד ליונקים, שם קליפת המוח מפותחת יותר, אצל העופות מפותחים בעיקר אזורים בפנים המוח הגדול - גרעיני הבסיס. מכיוון ששטח הפנים של קליפת המוח קטן, המוח בעופות חלק ולא "מקומט" כמו אצל יונקים רבים. חוש הראייה אצל העופות הוא המפותח ביותר בעולם החי. העיניים בדרך־כלל גדולות מאוד יחסית לגודל הראש, ולכן יכולת התנועה שלהן בתוך ארובות העיניים מוגבלת, ובמינים רבים אפסית. גמישות צוואר העוף מפצה על כך, ועופות מניעים הרבה את ראשם על מנת לשמור את מושא התעניינותם במרכז שדה הראייה שלהם. אצל מרבית מיני העופות העיניים נמצאות בעמדה צידית בגולגולת, ולכן שדות הראייה שלהן מקיפים 360 מעלות או קרוב לכך מסביב לראש, ויש מעט חפיפה בין שדות הראייה מימין ומשמאל. עופות כאלו לעיתים קרובות מטים את ראשם הצידה על־מנת להביט היטב, אך בדורסי לילה בייחוד שתי העיניים מכוונות קדימה כך ששדות הראייה שלהן חופפים ברובם. צפיפות גבוהה של פוטורצפטורים ברשתית מאפשרת לעיני העופות להשיג רזולוציה טובה במיוחד. צפיפות הפוטורצפטורים ברשתית דרור הבית היא כ־400 אלף למילימטר מרובע, פי שניים משל אדם, והצפיפות ברשתית עוף דורס, עקב החורף, היא כמיליון למילימטר מרובע. דורסים מסוגלים להבחין בעצמים מרוחקים וקטנים מאוד, ולכן הפכו לסמל של חדות ראייה ("עין נשר" בעברית או "עין נץ" באנגלית). גם התדירות שבה נצנוצים נפרדים מופיעים כאור ממושך יחיד גבוהה יותר במיני עופות מסוימים, כ־100 פעמים לשנייה לעומת 60 פעם לשנייה אצל האדם, ולכן עופות מסוגלים לעוף בין מכשולים כגון ענפי עצים אפילו במהירויות גבוהות, שבהן מכשולים אלו ייראו מטושטשים לעין האדם. עם זאת, יכולת זיהוי עצמים במוח העופות פחות טובה מזו שבמוח האדם, ולכן הם עשויים להפסיק להבחין באדם היושב זמן־מה ללא תנועה. שמאל\|250px\|ממוזער\|קרום מצמוץ אצל קיווית המסכה, בשלושה מצבי פתיחה ראיית צבעים מפותחת במיוחד במרבית מיני העופות, הודות לארבעה סוגי מדוכים ברשתית, אשר משתמשים בארבעה סוגי אופסינים (לעומת שלושה לכל היותר ביונקים) המתמחים בקליטת אורכי גל בתחום האדום, ירוק, כחול, ואף על־סגול. נמצא שבזים מסוגלים לראות באורך הגל העל־סגול את כתמי השתן של מכרסמים - טרפם המועדף - שהם בלתי נראים לעין אדם. גם דגמי צבע מסוימים המשמשים לתקשורת חזותית בין עופות, כגון במקור השחרור, הם בצבעי על־סגול ואינם נראים לעין אדם. יש גם מיני עופות המסוגלים להבחין בקיטוב של האור, וייתכן שאף לזהות את כיוון השדה המגנטי של כדור הארץ. יכולות אלו חשובות לצורך ניווט בעת הנדידה. עפעפי העופות אינם משמשים למצמוץ, לשם הגנה על העין ושמירת הלחות יש לעופות קרום מצמוץ (nictitating membrane) אנכי שקוף. אבולוציה שמאל\|250px\|ממוזער\|שלדי פטרוזאור (למעלה), עטלף (במרכז) ועוף (למטה) מראים שלוש דרכים שונות באבולוציה להתפתחות של הרגל הקדמית לכנף שמאל\|250px\|ממוזער\|שחזור אמנותי של אפידקסיפטריקס, דינוזאור מנוצה זעיר מתור היורה. במאובן שלו ניכרות אצבעות ארוכות שייתכן ושימשו לטיפוס, כסות פלומה על הגוף, וארבע נוצות קישוט ארוכות מאוד בזנב שמאל\|250px\|ממוזער\|המפורסם מבין מאובני ארכאופטריקס מציג אצבעות ידיים מצוידות בטפרים, זנב ארוך מורכב מחוליות, ונוצות תעופה מפותחות על הזרועות והזנב. העופות הם קבוצה אחת מתוך שלוש קבוצות חולייתנים שבהן התפתחה יכולת משוכללת של תעופה. שתי הקבוצות האחרות הם העטלפים והפטרוזאורים. שלוש הקבוצות אינן קרובות זו לזו - הן התפתחו בנפרד במהלך האבולוציה (אבולוציה מתכנסת), וכל אחת מהן מפגינה דרך אחרת להפוך את היד (הרגל הקדמית) לכנף. המשטח האווירודינמי בכנף העופות נוצר על ידי הנוצות, בניגוד לקרום עור המתוח בין האצבעות בעטלפים, או בין האצבע החמישית בלבד לגוף בפטרוזאורים. מעטה הנוצות פגיע פחות וקל יותר לחידוש מקרום עור. הוא גם קשיח יותר, כך שאינו מצריך אצבעות ארוכות מאוד ושבירות לפרישתו, ואינו דורש חיבור לרגליים האחוריות ולזנב, הנשארים חופשיים יותר לתנועה. יתרונות אלו הם קרוב לוודאי בין הסיבות לכך שהעופות הן הקבוצה המוצלחת והנפוצה מבין השלוש. המוצא הדינוזאורי מוצאם של העופות מזוחלים. תגלית זו נעשתה בשנת 1861, שנתיים בלבד לאחר פרסום מוצא המינים של צ'ארלס דרווין, כאשר נמצא המאובן הראשון של ארכאופטריקס. שלד הארכאופטריקס הוא שלד זוחל טיפוסי - יש לו שיניים, רגליים קדמיות בעלות אצבעות נפרדות מצוידות בטפרים, וזנב ארוך המורכב מחוליות רבות ובלתי־מאוחות. ואולם מספר מאובני ארכאופטריקס (עשרה נוספים התגלו מאז) מראים בבירור נוצות מפותחות על הזרועות והזנב. מאובנים אלו מתוארכים לתור היורה, לפני כ־150 מיליון שנה. עם זאת, במשך זמן רב לא הייתה הסכמה מאיזו קבוצה של זוחלים התפתחו העופות. תומאס הנרי האקסלי השווה את שלד הארכאופטריקס כבר בשנת 1868 לשלד הדינוזאור הקטן קומפסוגנתוס, והגיע למסקנה שהם דומים מאוד. על בסיס זה הוא שיער שהארכאופטריקס התפתח מן הדינוזאורים. אך השערה זו נדחתה באותו זמן על ידי פלאונטולוגים רבים, ובראשם ריצ'רד אוון, בעיקר משום שלא היו מוכרים אז דינוזאורים בעלי עצם בריח, אשר כן קיימת בארכאופטריקס ובעופות. בנוסף, ההשערה לא התאימה לתדמית המקובלת של הדינוזאורים באותם ימים כשוכני קרקע ענקיים ומסורבלים. לכן עד שנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה מקובלת השערה חלופית שהעופות התפתחו מזוחלים ארכוזאורים, אבותיהם של הדינוזאורים. ואולם בעשרות השנים האחרונות מתגלים עוד ועוד סוגים של דינוזאורים תרופודים קטנים, חלקם בעלי שלד המותאם לטיפוס על עצים, וחלקם עם עצמות בריח. יתר על כן, התגלו מאובנים רבים של דינוזאורים מנוצים, רובם קטני גוף אך ביניהם אף שני סוגים של טירנוזאוריים. כיום מקובלת הסברה שמרבית סוגי הטטנורים, בת הסדרה הגדולה ביותר של דינוזאורים תרופודים, היו מכוסים בנוצות, אשר שימשו אותם בעיקר לבידוד תרמי, ולעיתים גם לקישוט. בעקבות תגליות אלו יש כיום קונצנזוס מדעי שהעופות התפתחו מדינוזאורים, אף כי מיעוט זעיר של פלאונטולוגים עדיין דוגל בהשערת המוצא הארכוזאורי. מבחינה טקסונומית העופות יכולים להיחשב לתת־קבוצה של דינוזאורים תרופודים לכל דבר. ואמנם, כיום פלאונטולוגים מתייחסים לעיתים לדינוזאורים נכחדים במונח "דינוזאורים שאינם עופות" (non-avian dinosaurs). תנינים ודינוזאורים שייכים לקבוצת ארכוזאוריה. לכן, מבחינה אבולוציונית, התנינאים קרובים לעופות אף יותר מאשר לזוחלים אחרים דוגמת הצבים או הלטאות. התפתחות העופות הראשונים מרבית סוגי הדינוזאורים הידועים כיום בוודאות כבעלי כסות נוצות חיו בתור הקרטיקון, 145 עד 64 מיליון שנה לפני זמננו. פירוש הדבר שהם מאוחרים מארכאופטריקס, ולכן קרוב לוודאי אינם נמצאים ישירות על השושלת המפותלת המובילה מדינוזאורים קדומים לעופות בני ימינו. תחת זאת, נראה שהאבולוציה של דינוזאורים מנוצים הייתה מסועפת מאוד, ובענפים שונים שלהם הופיע ואבד כושר תעופה מספר פעמים במהלך היורה והקרטיקון. בתור הקרטיקון כבר חיו זה לצד זה דינוזאורים מנוצים שלא עפו, כגון ולוצירפטור; דינוזאורים מנוצים מעופפים אשר לא היו אבות קדמונים של העופות, כגון מיקרורפטור; עופות מעופפים לכל דבר אשר עדיין מפגינים תכונות "זוחליות" מסוימות, כגון קונפוציוסאורניס (בעל טפרים באצבעות הרגל הקדמית) ואיכתיאורניס (בעל שיניים); ועופות אשר איבדו את כושר התעופה באופן משני, כגון הספראורניס. עם זאת, ידועים כיום גם מספר סוגי דינוזאורים מנוצים שחיו כבר בתור היורה, כמה מהם מתוארכים לתקופתו של ארכאופטריקס או אף מוקדמים ממנו, כגון אנכיאורניס ואפידקסיפטריקס. עקב ריבוי זה של ענפים והסתעפותם קשה עדיין לפענח את ההשתלשלות המדויקת של העופות בני־ימינו מן הדינוזאורים המנוצים. ארכאופטריקס עדיין נחשב בדרך־כלל לעוף המוקדם ביותר הידוע לנו, אולם לאחרונה הוצע שנכון יותר לסווג אותו למשפחת הדרומאוזאוריים. אם השערה זו נכונה, סביר שהוא לא היה אביהם הקדמון העופות בני־ימינו, אלא השתייך לענף קרוב של דינוזאורים מנוצים שהתפתחה בו תעופה באופן בלתי־תלוי. על־פי השערה זו, מועמד טוב יותר לתואר העוף הראשון הוא ג'הולאורניס, אשר התפתח מאפידקסיפטריקס. התפתחות התעופה אופן התפתחות התעופה אצל הדינוזאורים הוא נושא שעודו מצוי במחקר אינטנסיבי. מרבית החוקרים בתחום דוגלים בהשערת "מן העצים למטה", לפיה התעופה התפתחה בדינוזאור מנוצה מטפס על עצים, אשר פרש את נוצות הזרוע שלו על־מנת לגלוש מן הענף אל הקרקע, או אל ענף נמוך יותר, בדומה לאופן שבו סנאים מעופפים, וגלשנאים משתמשים כיום בקרום העור המתוח בין גפיהם. השערה זו נראית סבירה יותר מן ההשערה המתחרה "מן הקרקע למעלה", משום שקל יותר לרכוש מספיק מהירות התחלתית ליצירת כוח עילוי באמצעות נפילה מענף גבוה מאשר באמצעות ריצה מהירה. בעבר, ביקורת מרכזית על השערת "מן העצים למטה" היה המחסור במיני דינוזאורים מטפסים. ואולם בשנים האחרונות התגלו סוגי דינוזאורים שגופם הקטן נראה כמתאים מאוד לטיפוס, כמו אפידקסיפטריקס ומיקרורפטור. עופות שאינם מעופפים לאורך כל תקופת קיומם של העופות הופיעו מדי פעם מינים וקבוצות שבהם נחלשה יכולת התעופה, לעיתים עד כדי התנוונות מוחלטת שלה. עופות בלתי־מעופפים החיים כיום אינם מייצגים שלבי ביניים בהופעת התעופה - כולם התפתחו מעופות שכבר היו בעלי יכולת תעופה בעבר אך איבדו אותה בשלב כלשהו. איבוד כזה הוא בדרך כלל תוצאה של הסתגלות לגומחות אקולוגיות שאין בהן יתרונות לתעופה: אצל היענאים התפתחה יכולת ריצה מהירה, וגופם גדל לממדים שבהם תעופה כבר איננה מעשית. מיני עופות שבודדו באיים קטנים לעיתים קרובות איבדו את יכולת התעופה שלהם משום שלא היו שם טורפים שסיכנו אותם, ולא היה צורך במעבר מרחקים ארוכים. דוגמאות טיפוסיות הם עוף המואה באיי ניו זילנד ועוף הדודו באי מאוריציוס. שניהם הוכחדו על ידי בני־אדם זמן קצר לאחר שהאחרונים התיישבו לראשונה באיים אלו. במספר קבוצות של עופות מים המתמחים בצלילה, כמו טבלנאים או הספראורניתיים, יש נטייה להחלשות ואף לאיבוד של יכולת התעופה. נטייה זו הגיעה לשיאה אצל הפינגווינים, שכנפיהם משמשות אותם כסנפירים לשחייה וצלילה. למעשה, גפיהם הקדמיות של הפינגווינים התגלגלו, במהלך האבולוציה של 400 מיליון השנים האחרונות, מסנפירים (אצל דגים) לרגליים (אצל דוחיים וזוחלים), מרגליים לכנפיים (בעופות) ולבסוף בחזרה לסנפירים. התפתחות העופות בני ימינו ממוזער\|230px\|פינגווין רצועת־הסנטר. הפינגווינים הם בין המפורסמים שבעופות הלא־מעופפים לאחר ההכחדה ההמונית האחרונה החל תהליך התפתחות מהיר אצל העופות. וחלה התמיינות לפי מקומות החיות שהיו דלים ביושביהם. העופות החלו מתרבים ומתפשטים על פני ימים ויבשות. אך בעקבות תקופת הקרח האחרונה נכחדו עשרות אלפי מינים של עופות וכיום נותרו פחות מרבבה. בשנת 2017 פורסם מחקר שהוכיח כי ההשערה של דרווין הקשורה להתפתחות מהירה של מינים ותת-מינים נכונה. המחקר הראה כי אכן עופות עברו לאורך האבולוציה התמיינות מהירה יחסית לאורגניזמים אחרים, ולכן יש להם גם קבוצה גדולה של תת-מינים. השתלשלות אבולוציונית: מיתרניים > בעלי גולגולת > בעלי חוליות > בעלי סנפירים בשרניים > בעלי ארבע רגליים > בעלי שפיר עוברי > זאורופסידה > זאוריה > ארכוזאוריה > דינוזאוריה > בעלי אגן דמוי לטאה > תרופודה > טטנורים > קלורוזאוריה > מנירפטורים > עופות. העופות של ימינו קרויים עופות בתראים, והם לא התפתחו מן העופות הקמאים, שנכחדו כולם. ידועות שתי קבוצות של העופות הבתראים: עופות בעלי שיניים, שנכחדו כולם, ועופות חסרי שיניים, שקיימים עד ימינו. מיון השתלשלות העופות עד ימינו: תת־מחלקת עופות קמאים (Archaeornithes) סדרת ארכאופטריקאים (Archaeopterygiformes) – ארכאופטריקס – ארכאורניס תת־מחלקת עופות בתראים (Neornithes) קבוצת עופות בעלי שיניים (Odontognathae) סדרת הספראורנאים (Hesperornithiformes) – הספראורניס סדרת איכתיאורנאים (Ichthyornithiformes) – איכתיאורניס קבוצת עופות חסרי שיניים (Neognata) על־סדרת עופות קדומים חסרי שיניים (Palaeognathae) – חסרי קרין אינפרא־מחלקת עופות מפותחים חסרי שיניים (Neognathae) – בעלי קרין רבייה שמאל\|250px\|ממוזער\|טווס מצוי - זנבו הארוך והכבד משמש לחיזור וכהוכחה לכשירותו הגנטית ממוזער\|250px\|ברכייה - הזכר צבעוני יותר (ראשו בוהק בירוק מתכתי) והנקבה אפרורית בנוצותיה אף על פי שלרוב העופות הזכרים אין אברי מין חיצוניים, יש לזכר זוג אשכים הגדלים פי כמה בעונת הרבייה על מנת לייצר תאי זרע. אצל הנקבה גדלות השחלות, אולם רק השמאלית מתפקדת. אצל זכרים במינים ללא איבר מין זכרי, נשמר הזרע בשופכה (בניגוד ליונקים, השופכה אצל העופות משמשת רק למטרת רבייה ולא להטלת שתן) עד לרגע ההזדווגות. הזכר מתקרב אל הנקבה ומצמיד את פתח השופכה שלו לשלה כדי לאפשר לזרע להיכנס. הנקבה לוחצת את איבר המין שלה החוצה ומטה את זנבה הצידה כדי להבטיח מגע הדוק. תהליך זה מהיר ולוקח לעיתים אף פחות משנייה אחת. הזרע נשמר בשופכת הנקבה במשך זמן בטווח של שבוע עד שנה, בהתאם למין העוף. ביצי הנקבה מתפתחות בשחלה, יוצאות מהשחלה לשופכה זו אחר זו, ומופרות על ידי הזרע עוד לפני שהן מוטלות על יד הנקבה. הביצים ימשיכו להתפתח בקן לאחר הטלתן. עופות בית רבים וכן עופות אחרים כיען הם בעלי איבר מין חיצוני המתגלה רק בתקופת הייחום. הפינגווינה הקיסרית מטילה ביצה אחת, ומספיקה לה הפריה חד-פעמית, ולעומת זאת ציפורי השיר זקוקות להפריות חוזרות בפרק זמן מסוים. גודל גופה של הציפור מגביל את גודל ביציה; גודל הביצים מגביל את כמות המזון שהן יכולות להכיל; החומרים המזינים בתוך הביצה מגבילים את תקופת הדגירה; ומשך הדגירה מגביל את בשלות האפרוחים בעת בקיעתם. האפרוחים הבוקעים בשלים יותר נחשבים לפחות אינטליגנטיים מאלו המתפתחים בהדרגה בקן בעזרת הוריהם. לדוגמה, גוזלי תוכים, עורבים ויונים - הנחשבים לעופות אינטליגנטיים במיוחד - בוקעים חסרי אונים וזקוקים להזנה ולטיפול ממושך על ידי הוריהם. קינון שמאל\|250px\|ממוזער\|לבנית השלג עם אפרוחיה אם נצייר בדמיוננו את הקן האידיאלי הן להורים והן לעובר המתפתח, נראה את קינם של ציפורי השיר המוסתר בשיחים, בין העצים או בעשב צפוף. אך מינים רבים בונים את קניהם במקומות "לא שגרתיים" כגומחות באדמה ובצמרות עצים. קינון באזור סבוך או מוסתר, על פי רוב מעל הקרקע, מספק הגנה מפני טורפים. מאותה סיבה יעדיפו מספר מינים את הקינון במערות, בחורי עצים ואף בקנים מעשי ידי אדם כשובכים ובבתי אדם. נקרים בונים את קניהם בעצמם על ידי ניקור גזעי עצים, עופות שונים, ביניהם דורסי לילה רבים, משתמשים בקיני נקרים נטושים. עופות רבים המקננים על האדמה, משתמשים באמצעי הגנה ייחודיים. השלדג בונה את קינו כמעט בסמוך למפלי מים כך שהוא מסכן את הבא לקינו. מינים מסוימים משתמשים במאורות נטושות של טורפים שהם אינם נמנים עם מזונם. עופות רבים בונים את קניהם על צוקים שהגישה אליהם כמעט בלתי אפשרית פרט לתעופה. עופות דורסים גדולים, מתקשים לעיתים בבניית קניהם במקום מוסתר, בשל גודלו המתבקש. לעיתים, אחר שנבנה קן בעמל רב, קורסים הענפים התומכים בו ועל העופות לבנות את הקן מחדש במקום אחר. עופות אחדים החוזרים למקום קינונם כל שנה, ממשיכים בבניית קינם על חורבות הקן הישן, ולבסוף כובד הקן המצטבר גדול כל כך עד שהוא קורס. דגירה כל העופות, בלי יוצא מן הכלל מטילים ביצים (מספר הביצים להטלה אחת נקרא תטולה) קבוצה של עופות מסוימים, שמיקומה באוסטרליה ובאיים שכנים לה, מטילה את ביציה בדומה לזוחלים, בתוך גומחות באדמה וזונחת אותם לחלוטין. הוולדות אחר בקיעתם מסוגלים לדאוג לעצמם ואף לעופף במהרה. כל שאר העופות דוגרים על ביציהם, במטרה להעביר את חום גופם, תהליך החיוני להתפתחות העובר. חלק הגוף שנמצא במגע עם הביצים, הוא על פי רוב נטול שיער וכלי דם רבים מתפתחים בו בעת תקופת הדגירה. עופות רבים כאווזים וברווזים למשל, אף מורטים את שיער חזם כך שרק עורם יבוא במגע עם הביצה, וחום גופם יהיה ישיר עליה. עופות רבים מחלקים את הדגירה בין שני המינים. אך ישנה חשיבות לניצוי העוף בתהליך הדגירה, על כן הנקבות שצבע נוצותיהן כהה יותר, דוגרות על הביצים יותר מהזכרים שניצוים צבעוני ובהיר יותר. אצל עופות גדולים חסרי תעופה, כיען ואמו, הזכרים דוגרים על הביצים כמעט לבדם, כאן בא לידי ביטוי משקלם הרב ומסת נוצותיהם. תקופת הדגירה משתנה ממין למין, בין 10 ל־30 ימים אצל עופות קטנים ובינוניים ועד ל־60–80 ימים אצל עופות גדולים. המשתנים הם גודל הביצה, גודל הוולד וטמפרטורת הגוף של ההורים. בעופות שוכני הקנים, שוולדותיהם מוכנים לתעופה עוד בבקיעתם, הדגירה ארוכה יותר. אצל עוזבי הקנים, הדגירה קצרה. חום הגוף לבדו, אינו מספיק לחימום הביצה כולה. על כן עופות רבים הופכים את הביצים כפעמיים ביום, חלקם עושים זאת עם מקורם וחלקם עם הרגליים, תהליך זה הנעשה במסירות, מחמם את הביצה מכל צדדיה. לאחר הטלת הביצים מספקים ההורים מזון והגנה בהתאם למינם. ישנם מינים העוזבים את הקן במהרה, הם אף מפתחים נוצות ראשוניות הנקראות פלומה, צאצאיהם של מינים אלו נקראים אפרוחים ונפוצים בקרב עופות הבית. מינים אשר תלותיים יותר בהוריהם, נשארים עיוורים וחסרי נוצות במשך זמן מה ונקראים גוזלים, הם לרוב נשארים בקן עד התפתחות מלאה של איברי התעופה. מיני עופות מסוימים משתפים עופות אחרים בגידול צאצאיהם, ודרך נפוצה לכך היא טפילות אצל הקוקייה. תהליך הבקיעה אינו נעשה בעזרת ההורים. לגוזל יש בקצה הלסת העליונה שן בקיעה איתה הוא מנקר חורים בקליפת הביצה, ופוער פתח גדול יותר כדי לצאת החוצה על ידי הזזת מקורו לכיוונים שונים. יש שני טיפוסי ולדות: טיפוס האפרוח שעוזב את הקן לאחר ימים אחדים מבקיעתו. לדוגמה: חופמים. טיפוס הגוזל שנשאר בקן עד היותו מוכן לתעופה. הוא תלוי לחלוטין בהוריו. לדוגמה: יונים, דורסי לילה, הסבכיים, הקיכליים, הירגזים ושאר ציפורי השיר. תזונה רוב העופות הם טורפים או אוכלי־כל. משום שרובם קטנים בגודלם הם בעיקר צדים פרוקי־רגליים וחולייתנים קטנים, כגון לטאות, צפרדעים ומכרסמים. צורת המקור מותאמת לתזונה של העופות. לעופות רבים ישנם כישורים לציד חרקים. בולטים מביניהם הסנוניות המהירות, השרקרקיים והכחליים עבי המקור ומינים של טפסי עצים, נקריים, זרזיריים, חטפיתיים, סיסיים, תחמסיים. חלקם כמו זרזיר הבקר משתפים פעולה עם חיות גדולות יותר כדי ללכוד חרקים הנמשכים אליהם. אחרים כמו ציפורי הנמלים מתלווים לנחיל נמלים ציידות. העופות שנחשבים לציידים הקטלניים ביותר הם העופות הדורסים: דורסי היום (כגון עיט, נץ, בז ושלך) ודורסי הלילה (כגון ינשוף, תנשמת ואוח). אלה צדים וניזונים יונקים קטנים ולעיתים גם בעלי חיים אחרים כגון לטאות ודגים. כיוון שדורסי הלילה מרבים לטרוף מכרסמים המזיקים לחקלאות הם מבוקשים כמדבירים ביולוגיים. הנשרים, הקונדוריים והעורבים הם אוכלי־נבלות ותורמים תרומה חשובה לניקיון בטבע מפגרי בעלי חיים והזיהומים שהם גורמים. העופות הימיים, כגון הפינגווינים, האלבטרוסים והשקנאים, ניזונים בעיקר מדגים. עופות מים מתוקים, כגון ברווזים משתכשכים מסננים את מזונם מהמים. הפלמינגו מסנן מזון בעזרת מקורו המוזר סרטנים מאגמים רדודים והחופמאים השונים מתמקדים בחסרי חוליות שוכני גדות. מיני עופות רבים הם אוכלי־כול לרבות יענים, עורבים, דרורים, שחפים, עגורים והטווס (אם כי מרבית מזונו מהצומח). לעומתם יש גם עופות שניזונים בעיקר מהצומח: עופות כמו הקוליבריים והצופיתיים ניזונים מצוף פרחים. התוכאים, הקלאוניים, הטרוגוניים והטוקניים ניזונים גם מפירות ואגוזים וההואצין הוא העוף היחיד שמסוגל לעכל עלים. עופות אחרים כמו מיני גבתוניים, עקעקים וצלוב המקור מלקטים זרעים. תעופה ממוזער\|250px\|להקת יונים בתעופה מראה שלבים שונים של טפיחת הכנף. היונה העליונה נמצאת באמצע שלב הורדת הכנף, שבו אברות היד יוצרות דחף קדימה בדומה ללהבי מדחף של מטוס מרבית מיני העופות בני ימינו הם בעלי יכולת תעופה. התעופה מאפשרת להם להימלט מטורפים, למצוא מזון ולהרחיב את בית הגידול והתפוצה הגאוגרפית שלהם, לכן היא הגורם העיקרי להצלחתה הגדולה של מחלקת העופות. העקרונות האווירודינמיים של תעופת העופות דומים לאלו של תעופת מטוסים. ההבדל העיקרי הוא שבמטוסים כוחות העילוי והדחף נוצרים בנפרד - הראשון על ידי כנף חסרת יכולת תנועה והשני על ידי מדחף או סילון אוויר - בעוד שבעופות שני הכוחות נוצרים על ידי כנף בעלת יכולת תנועה. העילוי נוצר בעיקר על חלק הזרוע של הכנף ואברות האמה, על פי עקרון ברנולי: זרימת אוויר על פני כנף עם פרופיל קמור כלפי מעלה גורם ללחץ גדול יותר על תחתית הכנף מאשר על חלקה העליון. לעומת זאת הדחף נוצר בעיקר על ידי פרק כף היד של הכנף, אף הוא לפי עקרון ברנולי אלא שהוא מופנה לאחור משום שאברות כף היד של הכנף מוטות בזווית. למעשה, אברות היד של העוף מתפקדות בדומה ללהבי מדחף של מטוס, פרט לכך שהן אינן מסתובבות על ציר מקביל לציר האורך, ולכן הן אינן מייצרות דחף כל הזמן, אלא רק בשלב טפיחת הכנף כלפי מטה. מסיבה זו שרירי החזה המורידים את הכנף הם אלו הנושאים במרבית מאמץ התעופה, והם השרירים הגדולים ביותר בגוף העוף, בעוד השרירים המעלים את הכנף פחות גדולים. שרירי החזה מתפקדים למעשה כמנוע של העוף. העופות מסוגלים גם לדאות כמעט ללא תנועות כנף, פרט לתנועות מזעריות לצורך שליטה ובקרה של זרימת האוויר על פני הכנף. דאייה זו דומה בעקרון לזו של דאון. בעת הדאייה העוף למעשה גולש בשיפוע קל כלפי מטה יחסית לאוויר שמסביבו, אך בדומה לדאון הוא עשוי לנצל משבי רוח וזרמי אוויר עולים על־מנת להתרומם ולצבור גובה יחסית לקרקע. הדאייה חסכונית באנרגיה הרבה יותר מתעופה פעילה בטפיחות כנף. ממוזער\|ימין\|הכחל ידוע כמעופף מעולה המבצע תרגילים אווירובטים מרהיבים בעת החיזור עופות גם מסוגלים לרפרף במקומם ללא תנועה יחסית לקרקע, בדומה למסוק. בין העופות המתמחים ברפרוף הם מיני הקוליברי, הפרפור העקוד והבז המצוי. הרפרוף מתבצע על ידי הטיית הגוף והכנפיים למצב אנכי יותר, כך שכוח הדחף מופנה למטה במקום לאחור ומבטל את משקל העוף. מצב דומה קיים בעת ההמראה של עופות רבים, אלא שהדחף במקרה זה אף חזק מן המשקל ומרים את העוף כלפי מעלה. לכן עופות רבים מסוגלים להמריא היישר ממקומם בדומה למסוק. ואולם עופות בעלי כושר תעופה חלש יותר כמו אגמייה מצויה, או מינים גדולים וכבדים כמו הברבור, נאלצים לצבור מהירות בהדרגה על ידי ריצה על הקרקע או על המים תוך טפיחות כנף, בדומה להמראה של מטוס ממסלול המראה. עופות גדולים אחרים משתדלים להמריא בקפיצה ממקום גבוה כמו שפת מצוק או ענפי עץ. כמו אצל מטוסים, עומס הכנף בעופות הוא שיקול מכריע ביכולת התעופה שלהם. אם נשווה שני עופות דומים בצורתם שלאחד מהם אורך גוף וכנף גדולים פי 2, שטח הכנף שלו יהיה גדול בחזקת 2 כלומר פי 4, אבל משקלו יהיה גדול בחזקת 3 כלומר פי 8, ולכן עומס הכנף שלו, כלומר המשקל ליחידת שטח נתונה של כנף, יהיה גדול פי 2. מכאן נובע שעומס הכנף גדל ביחס ישר לאורך הגוף, וכתוצאה מכך עופות גדולים זקוקים למאמץ רב מעופות קטנים על מנת להשיג אותם ביצועי תעופה. זוהי הסיבה שהעופות הגדולים ביותר נאלצים להסתמך בעיקר על דאייה חסכונית באנרגיה, בעוד עופות קטנים מאוד יכולים להרשות לעצמם להרבות בטפיחות כנף פעילות. זוהי גם הסיבה שאפילו העופות המעופפים הגדולים ביותר מוגבלים למשקל של עד 15 קילוגרם בלבד, משקלם המרבי של כמה מיני שקנאים וברבורים. עופות גדולים אף יותר יזדקקו למאמץ שרירי רב מאוד ובזבוז אנרגיה גדול רק על מנת להמריא. צורת הכנף והזנב במיני עופות מותאמת לאורח חייהם וסגנון התעופה שלהם. המעופפים הפעילים והמהירים ביותר - הסיסיים, בזים, ומינים מסוימים של חופמאים ועופות ים - הם בעלי כנף וזנב מחודדים, המפחיתים את הגרר ומאפשרים מהירות גדולה יותר. פרק כף היד שלהם עם אברות היד, המייצר בעיקר דחף קדימה, ארוך מפרקי הזרוע והאמה המייצרים עילוי. לעומתם עופות גדולים המרבים לדאות, כגון האלבטרוס והנשר, הם בעלי כנף צרה וארוכה מאוד על מנת להפחית ככל האפשר את מערבולות האוויר בקצה הכנף, הפוגמות בעילוי, ופרקי הזרוע והאמה שלהם ארוכים מפרק כף היד. עופות המצטיינים בכושר תמרון מעולה, כגון ציפורי שיר ונצים העפים במהירות בין ענפי עצים, הם בדרך־כלל בעלי כנף קצרה ומעוגלת, אשר מאפשרת גלגול מהיר סביב ציר האורך של הגוף, וזנב ארוך המשפר את ההיגוי. נדידה שמאל\|240px\|ממוזער\|אווזים נודדים בגרמניה בעלי חיים מקבוצות רבות ושונות יוצאים במחזור חייהם למסעות נדידה, אולם העופות, הודות ליכולת התעופה שלהם, הם בעלי החיים הניידים ביותר. מיני עופות רבים נודדים, עם התקרב החורף, מאתרי הקינון שלהם למעונות־חורף באזורים חמים יותר, ושבים, עם התקרב הקיץ, לאתרי הקינון שלהם. העופות נודדים בין אירופה ואפריקה, בין אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית ואף בין הקטבים. נתיבי הנדידה ומועדיה הם בדרך־כלל קבועים מאוד אצל כל מין נודד, ובזאת הבחינו כבר בתקופת המקרא: () היתרון העיקרי בנדידה הוא יכולת העוף הנודד לנצל את המספר הגדול של שעות אור ביממה בעונת הקיץ באזורים הצפוניים על מנת לגדל צאצאים רבים יותר, ועדיין להימנע מן האקלים הקר של עונת החורף והמחסור במזון המתלווה אליו. מצד שני הנדידה גובה מחיר בהוצאת אנרגיה מרובה ובסיכונים שונים. חשבון המאזן בין היתרונות והחסרונות עשוי להשתנות כתוצאה מגורמים שונים, ולכן ניתן למצוא לעיתים בתוך אותו המין גם אוכלוסיות נודדות וגם אוכלוסיות "יציבות" (כלומר שאינן נודדות). עופות נודדים רבים מתקבצים ללהקות גדולות בעונות הנדידה. לפני הנדידה גופם אוגר כמות גדולה של שומן, עד 50% ממשקל הגוף אצל הנודדים למרחקים הארוכים ביותר, המשמש להם כמקור אנרגיה עיקרי. מיני עופות נודדים קטני־גוף, כמו ציפורי שיר וחופמאים, עפים בדרך־כלל בטפיחות כנף פעילות, לעיתים קרובות בשעות הלילה על מנת לסייע להם לצנן את גופם בעת המאמץ הפיזי הכבד. הם בוחרים בנתיבי נדידה ישרים יחסית, וחלקם אף חוצים ימים ואוקיינוסים בתעופה רצופה ללא חניה. שיטה זו יקרה מדי מבחינה אנרגטית לעופות גדולים כמו השקנאי והחסידה, אשר בדרך־כלל דואים כמעט ללא תנועות כנף, תוך ניצול זרמי אוויר חם העולים ביום מעל עמקים על מנת לצבור גובה. לכן הם בדרך־כלל עורכים חניות בשעות הלילה ומתחילים לנדוד בבוקר, ונתיבי הנדידה שלהם מפותלים יותר, בהיותם מוכתבים על ידי הטופוגרפיה המקומית. עופות ים יכולים לנצל זרמי אוויר הנוצרים מעל הגלים, ולנחות מדי פעם על המים על־מנת לנוח ולצוד מזון, לכן הם הנודדים למרחקים הגדולים ביותר. המרחק הגדול ביותר של נדידה נמצא אצל שחפית הקוטב, הנודדת בסתיו לאזורי החוף של אנטארקטיקה ובאביב לאזור הארקטי, מרחק של עד 19 אלף קילומטרים לכל כיוון בקו ישר, אם כי בפועל מסלולם מפותל יותר ועובר דרך כ־40 אלף קילומטר לכל כיוון. עופות בארץ ישראל שמאל\|ממוזער\|240px\|הציפור הלאומית של ישראל - דוכיפת מצויה (דוכיפת אירופית) שמאל\|ממוזער\|240px\|תרנגולים בפתח של לול. האדם ביית מספר של עופות שהבולטים מביניהם הם התרנגולים. בארץ ישראל כ־550 מיני עופות, מגוון גדול מאוד יחסית לשטחה הקטן. הסיבה העיקרית לריבוי המינים הוא מיקומה הגאוגרפי של הארץ על מסלול הנדידה העיקרי של מיני עופות רבים אשר מקננים במערב אסיה או באירופה וחורפים במזרח התיכון או באפריקה. כמו כן ארץ ישראל נמצאת במקום המפגש של שלוש יבשות, וכוללת מספר אזורים ביוגאוגרפיים שונים המספקים מגוון של בתי גידול. מבחינת תפוצתם בארץ ניתן לחלק מינים אלו לחמש קבוצות: יציבים בארץ: עופות שאינם נודדים ונמצאים בארץ כל עונות השנה. ישנם כ־100 מינים כאלו, למשל יונת הסלע, דרור הבית, בולבול, שחרור, צופית, פשוש, שלדג לבן־החזה, סיקסק ונשר. מקייצים בארץ: עופות המקננים בארץ באביב ובקיץ, ונודדים בחורף לאזורים דרומיים יותר, בעיקר אפריקה. ישנם כ־70 מינים כאלו, למשל תור מצוי, סיס חומות, רחם וחיוויאי. חורפים בארץ: עופות המקננים בקיץ באזורים צפוניים, בעיקר באירופה ובמערב אסיה, ומבלים את החורף בארץ. ישנם כ־100 מינים כאלו, למשל נחליאלי לבן, אדום־החזה, זרזיר מצוי, ושחף אגמים. חולפים (עוברי אורח) בארץ: בעיקר מינים המקננים בקיץ באזורים צפוניים ומבלים את החורף באזורים דרומיים, אשר חולפים דרך הארץ בעונות הנדידה - דרומה בסתיו וצפונה באביב. ישנם כ־120 מינים כאלו, כגון חסידה לבנה, שקנאי, עיט ערבות וסבכי שחור־כיפה. מזדמנים בארץ: מינים שתחום תפוצתם הרגיל אינו כולל את הארץ, אך נצפו בה לעיתים נדירות, מהם שנצפו פעם אחת ויחידה. ישנם כ־160 מינים כאלו, למשל מגלן מצויץ צפוני, ועיט שחור. מינים רבים משתייכים ליותר מקבוצה אחת. למשל החסידה הלבנה מפורסמת כעוברת אורח נפוצה ביותר, אך החל משנות ה־60 של המאה ה־20 החלו אלפי חסידות להישאר בארץ במשך כל החורף, והחל משנות ה־70 זוגות ספורים גם מקייצים ומקננים בארץ. הנחליאלי הלבן נחשב למבשר הסתיו, אך הנחליאלים הראשונים המופיעים בסתיו אינם מן האוכלוסייה החורפת בארץ, אלא מן האוכלוסייה החולפת בדרכה לאפריקה. קולו של התור המצוי נחשב עוד בשיר השירים כמבשר האביב, אך התורים הראשונים באביב הם קרוב לוודאי מן האוכלוסייה החולפת בדרכה לאירופה ולא מן האוכלוסייה המקייצת. ראו גם: רשימת עופות בישראל העופות והאדם שמאל\|ממוזער\|240px\|האלקה הענקית נכחדה על ידי ציד אנושי עד שנת 1844 העופות הם מקור מזון חשוב לאדם. בעיקר נאכלים תרנגולות מבויתות וביציהן, אך גם בשרם של תרנגולי הודו, אווזים, ברווזים ופסיוני בר שניצודים בטבע. כמו כן מגדלים לאכילה יונים ויענים. האדם מגדל בביתו ציפורי מחמד לשם שעשוע והנאה מיופיין ומשירתן. כמו כן, עושה האדם עד ימינו שימוש בתכונות העופות לתועלתו: מגדל בזים לשם ציד בספורט הבזיירות, קורמורנים על מנת לדוג דגים, העברת דואר באמצעות יונים, גילוי גזים רעילים בעומק המכרות על ידי כנריות הרגישות להם. כמה מינים כמו דרורים ויוני סלע מלווים את האדם ותפוצתם התרחבה בהתאמה להתיישבותו בחבלי ארץ שונים. בנוצות נוהגים להשתמש לשם מילוי כרים ושמיכות. בדורות האחרונים נוצר תחביב שהולך ומתפתח סביב העופות והוא הצפרות. העופות גם מזיקים לאדם. הם ניזונים מן המדגה בברכות הדגים, מלקטים זרעים בשדות ונוגסים בפירות שהאדם מגדל. חלק מן העופות הם גם נשאי מחלות וכמה מינים הפכו למטרד כמו היונים בכיכרות הערים. מיון מדעי של עופות 220px\|ממוזער\|שחף עקוד-מקור שמאל\|220px\|ממוזער\|מגלן אמריקאי לבן שמאל\|ממוזער\|220px\|אדום־חזה שמאל\|220px\|ממוזער\|פינגווינים קיסריים ממוזער\|220px\|ארה כחולה־צהובה ממוזער\|220px\|עיטם לבן־ראש ממוזער\|שמאל\|220px\|בז חרישי בתעופה על־סדרה עופות קדומים חסרי שיניים (Palaeognathae) סדרה טינמאים (Tinamiformes) משפחה טינמיים (Tinamidae) סדרה דינורניטיים (Dinornithidae) - נכחדה סדרה יענאים (Struthioniformes) משפחה יעניים (Struthionidae) סדרה ננדאים (Rheiformes) משפחה ראיים (Rheidae) סדרה קיוואים (Apterygiformes) משפחה קיוויים (Apterygidae) סדרה אפיאורנים (Aepyornithiformes) - נכחדה סדרה קזואראים (Casuariiformes) משפחה קזואריים (Casuariidae) משפחה אמואיים (Dromaiidae) אינפרא־מחלקה עופות מפותחים חסרי שיניים (Neognathae) על-סדרה דמויי תרנגול (Galloanserae) סדרה אודונטופטריגים (Odontopterygiformes) - נכחדה סדרה גסטורניסאים (Gastornithiforms) - נכחדה סדרה אווזאים (Anseriformes) סדרה תרנגולאים (Galliformes) קבוצה נאואווס (Neoaves) קבוצה סטריסורס (Strisores) סדרה סיסאים (Apodiformes) סדרה קוליבראים (Trochiliformes) סדרה תחמסאים (Caprimulgiformes) קבוצה דמויי יונאים (Columbaves) סדרה קוקאים (Cuculiformes) סדרה טוראקואים (Musophagiformes) סדרה חובתאים (Otidiformes) קבוצה דמויי יונים (Columbimorphae) סדרה יונאים (Columbiformes) סדרה קטאים (Pterocliformes) סדרה מסיטאים (Mesitornithiformes) קבוצה אקוורליטורניטס (Aequorlitornithes) סדרה חופמאים (Columbiformes) קבוצה מירנדורניטס (Mirandornithes) סדרה טבלנאים (Podicipediformes) סדרה פלמינגואים (Phoenicopteriformes) קבוצה Ardeae קבוצה Eurypygimorphae סדרה פתונאים (Phaethontiformes) סדרה סופיות שמש (Eurypygiformes) קבוצה דמויי שקנאים (Aequornithes) סדרה צוללנאים (Gaviiformes) סדרה חסידאים (Ciconiiformes) סדרה שקנאים (Pelecaniformes) סדרה סולתאים (Suliformes) - ייתכן ששייכת לסדרת השקנאים קבוצה Austrodyptornithes סדרה פינגווינאים (Sphenisciformes) סדרה יסעוראים (Procellariiformes) קבוצה אינופינאווס (Inopinaves) סדרה הואצינאים (Opisthocomiformes) קבוצה טלוראווס (Telluraves) קבוצה אפרואווס (Afroaves) קבוצה Accipitrimorphae סדרה דורסי יום (Accipitriformes) סדרה קונדוראים (Cathartiformes) סדרה דורסי לילה (Strigiformes) קבוצה Coraciimorphae סדרה קוליוסאים (Coliiformes) קבוצה Cavitaves סדרה קורולאים (Leptosomiformes) - ייתכן ששייכת לכחלאים קבוצה Eucavitaves סדרה טרוגונאים (Trogoniformes) קבוצה דמויי כחלאים (Picocoraciae) סדרה קלאונאים (Bucerotiformes) סדרה דוכיפתאים (Upupiformes) קבוצה Picodynastornithes סדרה כחלאים (Coraciiformes) סדרה נקראים (Piciformes) קבוצה אוסטרלאווס (Australaves) סדרה קריאמאים (Cariamiformes) קבוצה Eufalconimorphae סדרה בזאים (Falconiformes) קבוצה Psittacopasserae סדרה תוכאים (Psittaciformes) סדרה ציפורי שיר (Passeriformes) ראו גם נדידת עופות רשימת עופות בישראל לקריאה נוספת עזי פז, החי והצומח של ארץ ישראל בעריכת עזריה אלון, כרך 6 - עופות, עמ' 14–32. משרד הביטחון – ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1986, אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 8.2: עופות ותעופה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1996. קישורים חיצוניים אתר הצפרות הישראלי רשימת כל מיני הציפורים בישראל במאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל ע"ש יהורז כשר זהו את הציפור - פרויקט טריוויה מיוחד אתר הכיתה האינטראקטיבית גלריה הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:מחלקות בעלי חיים	2024-10-11T16:16:38
נגיף	שמאל\|ממוזער\|250px\|נגיף הכשל החיסוני האנושי (HIV), הגורם למחלת האיידס, משתחרר מלימפוציט. צולם בעזרת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק נְגִיף (וִירוּס; מלטינית: Virus, "רעל") הוא גורם מידבק בגודל תת-מיקרוסקופי שתלוי במנגנוניו של תא חי ('מארח') כדי להתרבות. כל נגיף בנוי מצבר מולקולות ביולוגיות הכוללות חומר תורשתי (DNA חד-גדילי או דו-גדילי, או RNA) וחלבונים נלווים. כשלעצמו, הנגיף חסר כל תפקוד עצמאי מחוץ לגוף המאכסן, ופיזורו מתבצע באופן פסיבי ומתבסס על חוקים פיזיולוגיים של הטבע או תהליכים של הגוף (למשל, עיטוש); לאחר חדירת הנגיף לתא, הוא משדל את מערכות התא לשימושו ובעיקר משתלט על מנגנוני ההתרבות של התא לשם הפצת הנגיף. בשל עובדה זו, הנגיף אינו נחשב לחומר חי, עד כניסתו לתא חי. אולם הוויכוח על הגדרתם של נגיפים בזמן פעולתם בתוך התא עדיין נמשך במדע ובפילוסופיה. רוב המדענים אינם מגדירים את הנגיף כיצור חי הואיל והוא אינו תא, ויכולת ההתרבות שלו תלויה לחלוטין בתא המארח. התחום המדעי העוסק בחקר הנגיפים ובגופיפים דמויי-נגיפים נקרא וִירוֹלוֹגְיָה. הווירולוגיה חוקרת את מבנה הנגיפים, את סיווגם ואת האבולוציה שלהם, את דרך הדבקת התא וניצולו לצורך התרבותם, את המחלות שלהן הם גורמים, את השיטות לבודד אותם ולגדל אותם, ואת הפוטנציאל האפשרי שלהם במחקר ובריפוי מחלות. וירולוגיה נחשבת לדיסציפלינת משנה של מיקרוביולוגיה ושל פתולוגיה. אטימולוגיה המילה וירוס מקורה בלטינית: virus, ומשמעותה המקורית "רעל", ומאותו בסיס הודו-אירופי כמו במילים visa בסנסקריט, vīša באווסטית, או ἰός ביוונית (כולן במשמעות "רעל"). המילה העברית "נגיף" נגזרה בעברית החדשה מהמילים נֶגֶף ומַגֵּפָה, מהשורש נג"ף שמשמעותו מכה, מכשול. היסטוריה של המחקר שמאל\|ממוזער\|220px\|ברייניק במעבדתו ב-1921 ב-1884 פיתח המיקרוביולוג הצרפתי שארל שמברלן מסנן בעל נקבים זעירים ביותר, קטנים מגודלם של חיידקים. שמברלן יכול היה להעביר במסנן תמיסה הכוללת חיידקים, ובצורה זו להפרידם מן התמיסה. ב-1892 השתמש הביולוג הרוסי דימיטרי איבנובסקי במסנן זה כדי לחקור את מה שידוע כיום כנגיף מוזאיקת הטבק. בניסויים שערך הראה שתמצית שהופקה מעלי טבק הנגועים בנגיף יכולה להדביק צמחים גם לאחר שימוש במסנן. איבנובסקי שיער כי מקור ההדבקה הוא רעל שנוצר בידי חיידקים, אולם לא המשיך לפתח את הרעיון. באותה עת היה מקובל להאמין כי ניתן להפריד גורמים מדבקים בעזרת מסננים, ואז לגדלם במדיום גידול. ב-1899 חזר המיקרוביולוג ההולנדי מרטינוס ברייניק על הניסויים שערך איבנובסקי, והשתכנע כי הם מעידים על קיומו של גורם מדבק מסוג שטרם הוכר על ידי המדע. ברייניק הבין כי הגורם המדבק האמור מתרבה רק בתאים, ושיער כי מדובר בחומר נוזלי שאותו כינה contagium vivum fluidum ("מזהם חי נוזלי"). בהמשך, הופרכה השערתו של ברייניק בנוגע לנוזליותם של נגיפים על ידי ונדל מרדית' סטנלי. בשנת 1898 סיננו באופן דומה פרידריך לפלר ופול פרוש את הגורם למחלת הפה והטלפיים, שללו את האפשרות כי מדובר ברעל, וגילו שהגורם יכול להתרבות. בתחילת המאה ה-20 גילה הבקטריולוג הבריטי פרדריק טוורט את הנגיפים הפוגעים בחיידקים, הידועים היום כבקטריופאג'ים, והמיקרוביולוג הצרפתי-קנדי פליקס ד'ארל תיאר נגיפים, שהוספתם לתרביות חיידקים הגדלים באגר יוצרת אזורים של חיידקים מתים. ד'ארל אף פיתח שיטה לחישוב מספר הנגיפים בתמיסות שבהן השתמש במהלך ניסוייו. בסוף המאה ה-19 תוארו נגיפים על פי הזיהומים שגרמו, מידת היכולת לסננם, והצורך שלהם במארחים חיים. נגיפים גודלו באופן מלאכותי רק בתוך רקמות של צמחים ובעלי חיים. ב-1906 פיתח רוס גרנווייל הריסון שיטה לגידול רקמה בלימפה, שאפשרה ב-1913 לגדל נגיפי Vaccinia ברקמת קרנית של חזיר. ב-1928 גידלו ה. ב. מייטלנד ומ. ס. מייטלנד נגיפים בתרחיף שהופק מכליות תרנגולת (שיטה זו זכתה לשימוש נרחב בשנות החמישים, שבהן גידלו באמצעותה נגיפי פוליו בהיקף המוני, לצורך ייצור חיסונים). פריצת דרך נוספת נעשתה ב-1931 כאשר הפתולוג האמריקני ארנסט ויליאם גודפסטור גידל מספר נגיפים, בהם נגיפי שפעת, בביצי תרנגולת. ב-1949 גידלו ג'ון פרנקלין אנדרס, תומאס הקל וולר ופרדריק צ'פמן רובינס נגיף פוליו בתרבית תאים עובריים אנושיים, ולראשונה הצליחו לגדל נגיף ללא שימוש ברקמות שמקורן בחיות או בביצים. על גילוי זה זכו השלושה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ב-1954. הודות לגילוי זה פיתח הרופא היהודי יונה סאלק חיסון יעיל נגד פוליו. ב-1931, עם המצאת מיקרוסקופ האלקטרונים, צילמו החוקרים הגרמניים ארנסט רוסקה ומקס נול תמונות ראשונות של נגיפים. ב-1935, בחן ונדל סטנלי את נגיף מוזאיקת הטבק, ומצא כי הוא מורכב ברובו מחלבונים. זמן קצר לאחר מכן הצליחו להפריד בין החלקים החלבוניים של הנגיף לבין ה-RNA שלו. נגיף מוזאיקת הטבק היה הנגיף הראשון שמבנהו נחקר באמצעות קרינה (בתהליך המכונה קריסטליזציה) והוצג בפירוט. ב-1941 פותחו לראשונה צילומי מבנה של נגיף שהושגו על ידי קריסטלוגרפיה באמצעות קרני רנטגן. על סמך צילומים אלו גילתה ב-1955 רוזלינד פרנקלין את המבנה המלא של הנגיף. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 זוהו כמעט 2,000 מיני נגיפים הפוגעים בבעלי חיים, בצמחים ובחיידקים. ב-1957 התגלו, בין היתר, נגיף מחלת הריריות בבקר (BVD), ונגיפי Arterivirus. ב-1963 גילה ברוך שמואל בלומברג את הנגיף הגורם לדלקת כבד נגיפית מסוג B, והווארד מרטין טמין תיאר לראשונה את הרטרו וירוס. רוורס טרנסקריפטאז, האנזים שבאמצעותו הרטרו נגיפים מתעתקים RNA ל-DNA, תואר לראשונה ב-1970 על ידי שני חוקרים שכל אחד מהם עבד באופן עצמאי ובלתי תלוי, הווארד מרטין טמין ודייוויד בולטימור. הרטרווירוס הראשון שזוהה בבני אדם היה נגיף הHTLV-1, שאותר על ידי קבוצת חוקרים בראשותו של רוברט גאלו. ב-1983 בודד לראשונה נגיף ה-HIV על ידי קבוצת חוקרים בראשותו של לוק מונטנייה. אבולוציה נגיפים קיימים בכל מקום שבו קיימים יצורים חיים, והם כנראה התקיימו מאז הופעת התאים החיים, אם לא קודם לכן. מקורם של הנגיפים אינו ידוע מאחר שהם לא מותירים מאובנים, ולפיכך שיטות מולקולריות הן האמצעי העיקרי להבנת מקורם של הנגיפים. שיטות אלו נסמכות על זמינות של DNA או RNA נגיפי עתיק, ואולם מרבית הנגיפים ששומרו או אוחסנו במעבדות הם מתחילת המאה ה-20 או מאוחר יותר. ישנן שלוש תאוריות מרכזיות בנוגע למקורם של הנגיפים וייתכן שתאוריות שונות נכונות לגבי נגיפים שונים: תאוריית הנסיגה (Regressive theory): על פי תאוריה זו היו הנגיפים בעבר תאים קטנים שהיו טפילים לתאים גדולים. במהלך הזמן גנים שלא היו הכרחיים לטפילות אבדו. כך הפכו הטפילים החיידקיים האלו לטפילים מוחלטים, שהם הנגיפים. החיידקים בסוג ריקציה (Rickettsia) וכלמידיה (Chlamydia) הם תאים חיים שבדומה לנגיפים יכולים להתרבות רק בתוך תא חי. דוגמאות אלו תואמות לתאוריה זו, מאחר שתלותם בטפילות כנראה גרמה להם לאבד את הגנים שבעבר אפשרו להם להתקיים מחוץ לתא. תאוריה זו נקראת גם "תאוריית ההתנוונות" (degeneracy theory). תאוריה זו יכולה להסביר רק את מוצאם של נגיפי DNA דו-גדילי, זאת משום שבתאים חיים החומר התורשתי הוא DNA דו-גדילי. תאוריית המקור התאי (Cellular origin theory או vagrancy theory): חלק מהנגיפים התפתחו מחלקי DNA או RNA שנפרדו מאורגניזם גדול יותר. פיסות DNA אלו יכלו להגיע מפלסמידים – חלקים של DNA שיכולים לנוע בין תאים, או מטרנספוזונים – מולקולות DNA שמסוגלות לנוע באזורים שונים בתוך הגנום התאי. אלו מכונים לעיתים "גנים קופצים" והם דוגמה לאלמנטים גנטיים שיכולים לנוע בגנום ועשויים להיות המקור לחלק מהנגיפים. הטרנספוזונים התגלו על ידי ברברה מקלינטוק ב-1950. גם תאוריה זו יכולה להסביר רק את מוצאם של נגיפי DNA דו-גדילי. תאוריית האבולוציה ההדדית (Coevolution theory): נגיפים התפתחו ממולקולות מורכבות של חלבונים וחומצות אמינו באותו זמן שבו הופיעו לראשונה תאים חיים בכדור הארץ, או קודם לכן. לפי תאוריה זו הנגיפים נוצרים ספונטנית כל הזמן מן החומר החי, ובעבר הרחוק נגיפים פשוטים מאוד יכלו להיווצר מחומר דומם. לפי תאוריה זו, הנגיפים היו תלויים בחיים תאיים במשך מיליארדי שנים, או שהתקיימו עצמאית בסביבות מחיה דמויות תא שחדלו להתקיים על פני כדור הארץ כאשר האטמוספירה הפכה לחמצנית בעקבות הופעת תאים שמבצעים פוטוסינתזה. עד הזמן ההוא התקיימו מרבית התאים הבקטריאליים והארכאיים מנשימת גופרית בסביבות הרי געש תת-ימיים. תאוריה זו מסבירה את קיום כל סוגי הנגיפים. מתאוריה זו גם ניתן לפתח את הטיעון שהתאים התפתחו ממצבורי נגיפים בסביבות דמויות פנים תא, ושהנגיף הוא חוליה אבולוציונית בין הדומם לתא החי. תימוכין לרעיון האבולוציה של הנגיף מהדומם: וירואידים הם מקטעי RNA שלא מסווגים כנגיפים מכיוון שהם חסרי חלבון מעטפת, אך הם בעלי מספר מאפיינים משותפים לכמה נגיפים. וירואידים הם גורמי מחלה לצמחים. הם אינם מקודדים לחלבונים אולם מתקשרים עם התא המארח ומשתמשים במנגנונים שלו להתרבות. נגיף הפטיטיס D בבני אדם הוא בעל גנום RNA הדומה לווירואידים, אך כולל גם מעטפת חלבונית המופקת מנגיף הפטיטיס B והוא לא יכול ליצור אחת כזו בעצמו. לפיכך נגיף זה לא יכול להתרבות בעצמו ללא עזרת נגיף הפטיטיס B. נגיפים אלו, התלויים בהתפתחותם בנגיפים אחרים, נקראים "לוויינים", והם עשויים לייצג מתווכים אבולוציוניים בין וירואידים לנגיפים. פריונים הם מולקולות חלבון מדבקות שאין בהן DNA או RNA. הם גורמים לזיהום בכבשים הנקרא סקראפי ולספגת המוח (מחלת הפרה המשוגעת). בבני אדם אחראיים הפריונים למחלת קרויצפלד יקוב ולמחלת קורו. הם מתרבים הודות לכך שחלבונים מסוימים עשויים להתקיים בצורות שונות והפריון גורם לשינוי בצורה הרגילה של החלבון המארח לצורת פריון. בעקבות זה מתחילה שרשרת תגובות שבה פריונים הופכים חלבונים בריאים לפריונים נוספים, וגם אלו הופכים חלבונים נוספים לפריונים. אף על פי שהם שונים באופן ניכר מנגיפים ומווירואידים, גילוים הביא תמיכה מסוימת לתאוריה הגורסת כי ייתכן שנגיפים התפתחו ממולקולות המרבות את עצמן. רצפי DNA טפיליים – רצפים אלה נוצרו מגנים בעזרת מוטציה. הם אינם מייצרים חלבונים ואינם תורמים לייצור החי, אך הם מרבים את עצמם בתוך הגנום שלו כך שבתאי הייצור החי ישנה הצטברות של רצפים כאלה. באדם יש רצף טפילי שקרוי ALU. הוא נוצר במוטציה באחד מהאבות הקדמונים של האדם. מוטציה זו חצתה רצף בקרתי ב-DNA של האדם לשניים, וחצי מהרצף הזה הפך ל-ALU. בכל תא אנושי ישנם עותקים רבים של DNA טפילי זה. אנליזה ממוחשבת של רצפי DNA של נגיפים ומארחיהם מאפשרת הבנה טובה יותר של היחסים האבולוציוניים בין נגיפים שונים, ועשויה לסייע בזיהוי האבות הקדומים של הנגיפים המודרניים. נכון להיום אנליזות אלו לא סיפקו תשובה מהי התאוריה הנכונה מבין התאוריות שהוצעו. עם זאת נראה כי לא סביר שכל הנגיפים הידועים היום הם בעלי אב קדמון משותף, ונראה כי הנגיפים התפתחו מספר פעמים בעבר, על ידי מכניזם אחד או יותר. מבנה שמאל\|ממוזער\|350px\|סכמה כללית של הוויריון: 1. קפסיד (קופסית). 2. חומר תורשתי. 3. קפסומר. 4. נוקלאו-קפסיד. 5. ויריון. 6. מעטפת. 7. סוכרו-חלבונים של המעטפת ויריון הוא החלקיק הנגיפי המובחן כפי שמופיע כשהוא מחוץ לתא, הכולל את הגנום, הנוקלאוקפסיד, חלבונים נגיפיים שונים והמעטפת. לעומת זאת, כשהנגיף בפאזה הפעילה בתוך התא, רכיביו אינם מאוגדים יחדיו כוויריון. הוויריונים מופיעים במגוון צורות וגדלים. צורתם איננה אחידה, יש נגיפים מקלוניים, כדוריים, אליפטיים או בעלי פיאות. הוויריונים קטנים פי מאה מחיידקים, לרוב הם בקוטר של בין 10 ל-300 ננומטר (הנגיפים הגדולים ביותר שנמצאו עד כה הם Mimivirus ו-Mamavirus הגדולים אף מחיידקים רבים). תא איקריוטי יכול להיות גדול מהם פי 1,000 עד 100,000. חלק מנגיפי ה-Filoviridae הם בעלי אורך של עד 1,400 ננומטר, אולם קוטרם כ-80 ננומטר בלבד. בשל גודלם הזעיר, לא ניתן להבחין ברוב הנגיפים במיקרוסקופ אור, ולצורך צפייה בהם נעשה שימוש במיקרוסקופ אלקטרונים. החומר התורשתי של הנגיף עשוי להיות DNA חד-גדילי או דו-גדילי קווי או מעגלי, או RNA חד-גדילי או דו-גדילי קווי. החומר התורשתי עשוי ליצור מולקולה קווית (בדומה לכרומוזומים של אוקריוטיים) או מעגלית (בדומה לחומר התורשתי בחיידק). מלבד החומר התורשתי, עשוי הנגיף להכיל גם אנזימים חלבוניים בודדים. הנגיף עטוף במעטפת חלבונית הנקראת קפסיד (קופסית). ישנם נגיפים שבנוסף לקפסיד עטופים במעטפת שומנית של ליפידים. הקופסית מורכבת מתת יחידות חלבוניות זהות הנקראות קפסומרים וצורתה היא שאחראית לשוני בצורתם של נגיפים שונים. הקפסומרים מקודדים בגנום הנגיפי, ויוצרים בעצמם את מבנה הקפסיד, לרוב בנוכחות הגנום. נגיפים מורכבים עשויים להכיל בגנום שלהם גם חלבונים המסייעים בהרכבת הקפסיד. מחזור חיים שמאל\|ממוזער\|130px\|נגיף האבולה שמאל\|ממוזער\|250px\|מחזור שכפול אופייני של נגיף שמאל\|ממוזער\|250px\|צביעה פלואורוסצנטית של חלבון קושר ה-DNA, במשקל 72kDa, של הנגיף אדנוירוס 5 חושף שלל מוקדי שכפול (הנקודות הבהירות) של הנגיף בתוך גרעיני תאים מסוג W162 נגיף אינו יכול לנוע באופן עצמאי, הוא תלוי בתנועת המדיום כדי לנוע ממקום למקום, אם זהו אוויר או מחזור הדם. הוא בוקע החוצה מהתא המאחסן (תא פונדקאי), ובאופן מקרי עלול לפגוש קרום של תא חי אחר, להיספח אליו ולחדור לתוכו. הנגיפים אינם מתרבים באמצעות חלוקת תא, שכן אין הם תאים. במקום זאת הם משתמשים במטבוליזם ובמנגנונים של התא המארח כדי ליצור כמה העתקים של עצמם בתוך התא. מחזור החיים של הנגיפים שונה משמעותית בין מין למין, אולם ישנם שישה שלבים בסיסיים במהלך קיומו של הנגיף: היקשרות לתא – הנגיף יכול להסתפח לתא בעזרת הממברנה עצמה או בעזרת חלבון בממברנה המשמש לו כקולטן. חלק מהנגיפים עוברים שינוי שמפעילה עליהם סביבת המאחסן לקראת חדירתם. נגיף השפעת, לדוגמה, מוגן בליפידים כשהוא באוויר החורף הקר, וליפידים אלה נמסים בגרון של המאחסן וכך מתאפשרת חדירתו לתוך התאים של קנה הנשימה של המאחסן. במזג אוויר חם נמסים ליפידים אלה כבר באוויר והנגיף מאבד את הגנתו. היקשרות הנגיף לתא מתבצעת בדרך כלל באמצעות קשר כימי בין מולקולה הנמצאת על דופן הנגיף לבין מולקולה הנמצאת על קרום התא המארח. הקשר הספציפי בין דופן הנגיף לתא המארח קובע אילו תאים יוכלו לשמש כמארחים לנגיף. כך נגיף ה-HIV פוגע רק בתאי T אנושיים, וזאת כיוון שחלבון במעטפת שלו בשם gp120 נקשר לתאים באמצעות קולטן CD4 הנמצא על תאי T. חדירה לתא – לאחר ההיקשרות חייב הנגיף להעביר את המטען הגנטי שלו לתוך התא. יש נגיפים המסוגלים למזג את המעטפת שלהם עם מעטפת התא. נגיפים אחרים נבלעים אל תוך התא בתהליך הנקרא אנדוציטוזה, כאשר התא מתייחס לנגיף כאל מזון. במקרים מסוימים התא רואה בנגיף גורם פתוגני, ובכך שהתא תוקף אותו הוא גורם לשחרור החומר התורשתי של הנגיף מהקופסית ומאפשר לו לחדור בקלות לתוך התא. החדירה לתאי צמח שונה מהחדירה לתאים של בעלי חיים. לצמחים יש דופן תא קשה העשוי צלולוז, ונגיפים יכולים לחדור לתא רק בעקבות נזק הנגרם לדופן התא. נגיפים, כגון נגיף מוזאיקת הטבק, מסוגלים לעבור בין תא לתא דרך תעלות בתאים הנקראות פלסמודמות. בחיידקים, בדומה לצמחים, קיים דופן תא חזק וקשה שצריך להינזק כדי שנגיפים יחדרו אליהם. חלק מן הנגיפים פיתחו מנגנונים להזריק את הגנום שלהם אל התא החיידקי כשהקפסיד הוויראלי נותר מחוץ לתא. איבוד המעטפת החיצונית (Uncoating) – לאחר שהנגיף חודר לתא, מתפרק הקפסיד הוויראלי באמצעות אנזימים של הנגיף או אנזימים של התא המארח, ובעקבות זאת נחשף הגנום הנגיפי. שכפול והרכבת הנגיף – השכפול של הנגיף כולל סינתוז של ה-mRNA הנגיפי (למעט בנגיפי RNA), סינתוז של החלבונים הנגיפיים, הרכבת החלבונים הנגיפיים ושכפול הגנום. בצורה זו משוכפל המטען הגנטי של הנגיף פעמים רבות. לאחר הרכבתם של חלקיקי הנגיף, עוברים לעיתים החלבונים הנגיפיים שינויים לאחר תרגום. בנגיפים כדוגמת HIV שינויים אלו מתרחשים לאחר שהנגיף משתחרר מן התא. שחרור מהתא המאחסן – הנגיפים החדשים יוצאים מהתא, חלקם בתהליך האקסוציטוזה, חלקם מפרישים חומר הממוסס את קרום התא (ליזיס). נגיפים עטופים (Enveloped viruses), כדוגמת נגיף HIV, משתחררים לרוב מן התא בהנצה, תהליך שבו הנגיף נעטף במעטפת שמקורה בממברנת התא המארח. במקרים רבים גורם תהליך שכפול נגיפי כזה למחלות, חלקן קטלניות, אך לעיתים אין הוא גורם למחלה כלל, או גורם רק לזיהום מקומי קל. התפשטות הזיהום הנגיפי בגוף באמצעות מערכת הדם גורמת בדרך כלל לפגיעה קשה יותר. נגיפי DNA קיימים שני סוגי נגיפי DNA – בעלי DNA דו-גדילי ובעלי DNA חד-גדילי. זאת בניגוד לתאים החיים שבהם כל ה-DNA הוא דו-גדילי. במקרה של נגיף DNA חד-גדילי, הוא תמיד יהיה sense positive, כלומר, לגדיל יהיה mRNA בעל רצף זהה (ולא תמונת ראי). בנוסף, קיים נגיף DNA המכיל גם intermediate RNA (לדוגמה משפחת ה-Hepadnaviridae, שהיא קבוצת נגיפים הגורמים לדלקות של הכבד). שכפול הגנום של מרבית נגיפי ה-DNA מתרחש בגרעין התא המאחסן. על פני התא המאחסן יש חלבונים שונים שחלקם משמשים, בנוסף לתפקידם המקורי במחזור חיי התא, גם כקולטן מתאים לכניסת הנגיפים אל התא. אחרי היקשרות לקולטנים אלה, הנגיפים יכולים להיכנס אל התא באמצעות הסתפחות לממברנת התא או באנדוציטוזה. אחרי החדירה אל התא, נגיפים אלה או חלקים מהם חייבים לחדור באופן דומה את ממברנת הגרעין. נגיפי ה-DNA תלויים לחלוטין במנגנוני ייצור ה-DNA, ה-RNA והחלבונים של התא המארח. הגנום הוויראלי חייב לעבור את הממברנה של גרעין התא כדי להגיע למנגנון ייצור ה-DNA וה-RNA. נגיפי RNA קיימים שני סוגי נגיפי RNA – בעלי RNA דו-גדילי ובעלי RNA חד-גדילי. זאת בניגוד לתאים החיים שבהם כל ה-RNA הוא חד-גדילי. את נגיפי ה-RNA החד-גדיליים ניתן לחלק ל-sense חיובי ו-sense שלילי. נגיפי ה-RNA בנויים ברובם מחומצת גרעין מסוג RNA – שמוקפת מעטפת חלבונית בשם קפסיד עליה מצויים חלבונים המאפשרים היצמדות לקרום התא. הנגיף הוא היצור היחיד המוכר למדע שיכול להכיל RNA במקום DNA בתור חומר גנטי. התרבותם מתרחשת לרוב בציטופלזמה. נגיפי RNA ניתנים לסיווג לארבע קבוצות על פי צורת העתקתם. נגיפי RNA משתמשים באנזים RNA רפליקאז משלהם להעתקת הגנום שלהם. דוגמאות מוכרות של נגיפי RNA הם נגיפי השפעת, נגיפים בעלי גנום המורכב ממקטעי RNA חד-גדיליים שליליים. דוגמה ידועה נוספת היא נגיפים מתת-משפחת נגיפי הקורונה בעלי גנום RNA חד-גדילי חיובי הגורמים למחלת הסארס ולמחלת הקורונה, שמקורם בסין. המיוחד בנגיפי הקורונה הוא הרצף הארוך יחסית של כ-30 אלף נוקלאוטידים המרכיבים את חומצת הגרעין בשרשרת בודדת של RNA. ה-RNA עמיד פחות מה-DNA ולכן הוא פחות יעיל לשמירת חומר תורשתי בלא שינוי. אולם, הנגיפים מתרבים בכמות גדולה ובמהירות וכך הם מפצים על חיסרון זה. RNA יכול לעשות גם פעילות קטליטית כמו חלבון אולם הוא פחות יעיל מחלבונים בפעילות זו. ישנה השערה אבולוציונית שהייתה תקופה באבולוציה המוקדמת שבה כל פעילויות החיים נעשו על ידי ה-RNA. תקופה זו נקראת "עולם ה-RNA". על פי השערה זו, נגיפי ה-RNA הם שריד מתקופה זו ונגיפי הרטרו (ראו בסעיף הבא) הם שריד לשלב המעבר בין עולם ה-RNA ובין המצב המוכר לנו בביולוגיה. נגיפים משעתקים לאחור נגיפים משעתקים לאחור (Reverse transcribing viruses) מועתקים באמצעות שעתוק לאחור, תהליך יצירה של DNA על פי תבנית RNA. נגיפים אלו הם בעלי גנום RNA ומשתמשים ב-DNA כחומר ביניים בהעתקתם (כדוגמת רטרו-וירוסים), או נגיפים בעלי גנום DNA ומשתמשים בתוצר ביניים של RNA להעתקתם (כדוגמת נגיפי Hepadnaviridae). שני סוגים אלו הם בעלי אנזים רוורס טרנסקריפטאז. רטרו-וירוסים לרוב משתמשים ב-DNA הנוצר משעתוק לאחור של הגנום שלהם למיזוג אל הגנום של התא המארח. HIV, הנגיף הגורם למחלת האיידס, הוא אחד הנגיפים הידועים מקבוצה זו. בעוד שהשעתוק בגנטיקה מתרחש בדרך כלל מ-DNA ל-RNA, השעתוק לאחור מתעתק RNA ל-DNA. המונח "רטרו" בשם "רטרו וירוס" מתייחס לכך שהוא מפר את הדּוֹגְמָה המרכזית של הביולוגיה המולקולרית. היות שבתהליך השעתוק לאחור לא מתקיימת הגהה (תיקון שגיאות על ידי אנזימים), סוג זה של נגיפים עובר מוטציות לעיתים קרובות מאוד. דבר זה מאפשר לנגיף להגדיל את ההתנגדות לתרופות נוגדות נגיפים במהירות; זאת אחת הסיבות הראשיות שעדיין לא פותחה תרופה אפקטיבית ל-HIV. מיון מטרת מיון הנגיפים היא מתן שמות למגוון הנגיפים המוכרים למדע, וסיווגם לקבוצות על פי דמיון. ב-1962 אנדרה לווף, רוברט הורן ופאול טורנייר היו הראשונים שפיתחו שיטות למיון נגיפים, בהסתמך על מערכת לינאית היררכית. מערכת זו הסתמכה על מערכות, מחלקות, סדרות, משפחות, סוגים ומינים. הנגיפים סווגו על סמך מאפיינים משותפים (לא על פי מארחיהם), וסוג חומצות הגרעין המרכיבות את הגנומים שלהם. בהמשך הוקמה הוועדה הבינלאומית לטקסונומיה של נגיפים (International Committee on Taxonomy of Viruses; ICTV). מיון ICTV הוועדה הבינלאומית לטקסונומיה של נגיפים פיתחה את מערכת המיון הנוכחית וכתבה קווים מנחים אשר שמו דגש רב יותר על תכונות מסוימות של נגיפים כדי לשמור על אחידות בחלוקה למשפחות. מערכת כללית לסיווג נגיפים וטקסונומיה מאוחדת יוסדה החל מ־1966. במיון זה רמת המין היא הטקסון הנמוך ביותר במיון נגיפים. נכון להיום רק מקצת ממגוון הנגיפים הקיימים נחקרו, ובניתוח דוגמיות מבני אדם כ־20% מרצפי הנגיפים שנמצאו לא נצפו קודם לכן, ומדוגמיות מהסביבה, כגון ממי ים וממשקעים באוקיינוס, נמצא כי רובם הגדול של הרצפים חדשים לחלוטין. המבנה הטקסונומי הכללי הוא: סדרה (-virales) משפחה (-viridae) תת-משפחה (-virinae) סוג (-virus) מין (-virus) בטקסונומיה הנוכחית (2018) של ICTV מוגדרות 14 סדרות: Caudovirales, Herpesvirales, Ligamenvirales, Mononegavirales, Nidovirales, Ortervirales, Picornavirales, Bunyavirales, Tymovirales, Muvirales, Serpentovirales, Jingchuvirales, Goujianvirales, ו-Articulavirales, הכוללות 150 משפחות, 79 תת־משפחות, 1,019 סוגים, ו־5,560 מינים. מיון בולטימור הביולוג זוכה פרס נובל דייוויד בולטימור הגדיר את סיווג בולטימור. במיון מודרני של נגיפים נעשה שימוש במיון בולטימור בצירוף מיון ICTV. שמאל\|ממוזער\|250px\|מיון בולטימור מסתמך על מבנה הגנום והמנגנון לסינתוז RNA מיון בולטימור מתבסס על השוני ברכיבי הגנום, ועל ההבדלים בין המנגנונים המתווכים בין הגנום לייצור החלבונים. הגנום הנגיפי עשוי להיות חד-גדילי (ss) או דו-גדילי (ds), RNA או DNA, ועשוי להשתמש או לא להשתמש ברוורס טרנסקריפטאז (RT). כמו כן, נגיפי ssRNA עשויים להיות בעלי גנום RNA מובן (sense; +), או בעלי גנום חסר מובן (negative sense; -); נגיפי RNA שהגנום שלהם מתורגם ישירות לחלבונים, ללא שעתוק מתווך, הם הנגיפים בעלי הגנום המובן. לעומת זאת, נגיפי RNA שיצירת החלבונים שלהם דורשת שעתוק RNA מתווך, הם הנגיפים בעלי הגנום חסר המובן. על פי מיון זה ניתן לחלק את הנגיפים ל-7 קבוצות: I: נגיפי dsDNA (כגון Adenovirus, Herpesvirus, Poxvirus) II: נגיפי ssDNA (+)מובן DNA (כגון Parvovirus) III: נגיפי dsRNA (כגון Reovirus) IV: נגיפי (+)ssRNA (+)מובן RNA (כגון Picornavirus, Togavirus) V: נגיפי (-)ssRNA (-)מובן RNA (כגון Orthomyxovirus, Rhabdovirus) VI: נגיפי ssRNA-RT (+)מובן RNA עם DNA ביניים במחזור החיים (כגון Retrovirus) VII: נגיפי dsDNA-RT (כגון Hepadnavirus) כדוגמה למיון נגיפים, הנגיף varicella zoster האחראי לאבעבועות רוח שייך לסדרה Herpesvirales, למשפחה Herpesviridae, לתת המשפחה Alphaherpesvirinae, לסוג Varicellovirus. במיון בולטימור שייך הנגיף לקבוצה I מאחר שהוא בעל DNA דו-גדילי (dsDNA) והנגיף לא עושה שימוש ברוורס טרנסקריפטאז. מארחים הנגיפים היו ידועים עוד לפני המצאת המיקרוסקופ האלקטרוני אך מדענים חשבו אותם לרעלן שיוצרים החיידקים, ומכאן שמם. במאה ה-20 החלו להצטבר עדויות לכך שנגיפים אינם חלק מחיידקים אלא יכולים להתקיפם, להתרבות בתוכם ואף לגרום למות החיידק. נגיפים מהסוג התוקף חיידקים כונו בקטריופאג'ים. הנגיפים נטפלים ומזיקים לכל יצור חי. לאדם, לחיות, לצמחים, לפטריות, ליצורים איקריוטיים חד-תאיים ואף לחיידקים. יתרה מזאת, ישנם חיידקים ההופכים למחוללי מחלות בחיות ובצמחים רק כשהם בעצמם נתקפים בנגיף. יש נגיפים של צמחים כדוגמת נגיף מוזאיקת הטבק. ישנם גם נגיפים אנימליים, המוכרים יותר לאדם כמחוללי מחלות השפעת, אבעבועות רוח ועוד. כל נגיף שאינו מצוי בתא אנימלי צמחי או חיידקי, נחשב לחלקיק דומם חסר תכונות המוגדרות כחיים – יכולת התרבות, צריכת אנרגיה ויצירתה, תנועה, גדילה או תגובה. גם בעלי חיים סובלים ממחלות הנגרמות על ידי נגיפים, למשל מחלת הפה והטלפיים, כלבת, נגיף הכשל החיסוני החתולי ("איידס חתולים") ועוד. מחלות נגיפיות שמאל\|ממוזער\|150px נגיפים אחראים לרבות מן המחלות, בהן מחלות נפוצות כמו הצטננות, שפעת, אבעבועות רוח ושלבקת (הרפס). מחלות קשות שנגרמות על ידי נגיפים כוללות בין היתר את האבולה, כלבת, האיידס, שפעת העופות, SARS וקורונה. חלק מהמחלות הנגרמות על ידי נגיפים הן מחלות עונתיות. לדוגמה, בחורף נפוצים נגיפים של מערכת הנשימה כמו שפעת, RSV, נגיף הפארהאינפלואנזה ועוד. בקיץ, למשל, נפוצים נגיפי המעיים שעלולים לגרום לדלקת קרום המוח הנגיפית. נגיפים מסוימים כמו אדמת, שלבקת ונגיף הציטומגלו מסוכנים לעובר בשליש הראשון של ההריון ולכן מחסנים היום נשים כנגד אדמת. נגיף ההרפס (שלבקת) הוא הנגיף הראשון שבודד בתרביות רקמה, ההרפס נמצא בגוף בצורה לטנטית (רדומה) ומתפרץ אצל אנשים שונים בכל פעם מחדש, במיוחד אחרי מחלת חום כלשהי, חשיפה לשמש, וסת אצל נשים ומועקה נפשית. לזנים שונים של נגיפים יש מנגנונים שונים שגורמים למחלות באורגניזם המארח. ברמה התאית יכולים נגיפים לגרום להרס התא (Cell lysis), ובאורגניזמים רב-תאיים מוות של תאים רבים עשוי לפגוע בכל האורגניזם. נגיפים יכולים לפגוע בהומאוסטזיס ולגרום למחלה, אולם הם יכולים להתקיים באורגניזם גם מבלי לגרום נזק. דוגמה לכך היא נגיף ההרפס הגורם לשלפוחיות בעור, ויכול להיות רדום בגוף האדם בלי שיורגש. מצב רדום זה נקרא תקופת חביון (Latency). הנגיף עשוי להתפרץ מאוחר יותר ממצבו הרדום, כמו בשלבקת חוגרת. נגיפים מסוימים גורמים למחלות כרוניות, שבהן ממשיך הנגיף להתרבות בגוף למרות מנגנוני ההגנה של המארח. דוגמאות לכך הם הפטיטיס B והפטיטיס C. בני אדם הנדבקים כרונית בנגיף נקראים "נשאים", ובאוכלוסיות שבהן יש שיעור גדול של נשאים הנגיף נחשב אנדמי. הדבקה בין מינים גלישה – יש נגיפים שחיים ללא השפעה על חיות המאגר המאחסנות, וכאשר הם במקרה עוברים לאדם, הם מפתחים בו את המחלה. דוגמה למקרה כזה היא בהתפרצות האבולה שהייתה ב-2014, כאשר החולה הראשון היה ילד, שעל פי החשד ננשך על ידי עטלף בקרבת ביתו, ואז הועבר הנגיף אל הילד שפיתח את המחלה, והפיץ אותה הלאה דרך הוריו. דרך נוספת בה מתפתחת מחלה מנגיף היא כאשר חומר גנטי של זן הפוגע בבעלי חיים מתווסף לחומר גנטי של זן שמתאחסן באדם, והאחרון מפתח תכונה פתוגנית עקב כך. זואונוסיס (באנגלית Zoonosis) – במקרה שהנגיף הוא פתוגן גם עבור חיה (היינו החיה גם תפתח מחלה) וגם עבור האדם, ויכול לעבור ביניהם. אפידמיולוגיה אפידמיולוגיה ויראלית היא הענף המדעי החוקר העברה של נגיפים ובקרה על כך. העברה יכולה להיות אנכית, מאם אל בנה, או אופקית, שבה נגיף עובר מאדם אחד לאחר. דוגמה להעברה אנכית היא תינוקות שנולדים כשהם נושאים את נגיף ההפטיטיס B או את נגיף ה-HIV. דוגמה נדירה יותר היא נגיף וריצלה-זוסטר, שאף על פי שהוא אחראי לדלקות קלות יחסית, עלול להיות קטלני לעובר. העברה אופקית היא הצורה הנפוצה ביותר של התרבות של נגיפים באוכלוסייה. העברה אופקית עשויה להתרחש כתוצאה ממגע עם נוזלי גוף בעקבות פעילות מינית, כמו הפטיטיס B, הפטיטיס C ו-HIV; כתוצאה ממגע עם רוק דרך הפה, כגון נגיף אפשטיין בר או כתוצאה מצריכת מזון או מים מזוהמים כמו נורווירוס; כתוצאה משאיפת נגיפים כדוגמת נגיף האינפלואנזה; או כתוצאה מהדבקה על ידי וקטור כמו הדבקה מיתוש בקדחת דנגי. קצב ומהירות ההידבקות בנגיף תלוי במגוון גורמים ובהם בין היתר צפיפות האוכלוסייה, מספר הפרטים הרגישים (כאלו ללא חיסון לנגיף), טיב מערכת הבריאות ומזג האוויר. האפידמיולוגיה מנסה למנוע התפשטות של נגיפים באוכלוסייה כשמתפרצת מחלה ויראלית. אמצעי בקרה המתבססים על ידע אודות אופן התפשטות הנגיף ננקטים כדי למנוע את ההתפשטות. ישנה חשיבות להבנת המקור או מקורות ההתפרצות וזיהוי הנגיף האחראי, ומשזוהה הנגיף ניתן לעיתים לעצור את ההתפרצות באמצעות חיסון. כאשר חיסונים אינם זמינים תברואה וחיטוי יכולים לסייע במניעת התפשטות. לעיתים קרובות מופרדים חולים משאר הקהילה, ואלו אשר נחשפו לנגיף מוכנסים לבידוד. כדי לשלוט על ההתפרצות של מחלת הפה והטלפיים בבקר בבריטניה בשנת 2001 נשחטו אלפי פרטים של בקר. ברוב המחלות הויראליות באדם ובבעלי חיים ישנה תקופת דגירה שבמהלכה לא מופיעים סימנים או סימפטומים. לאחר תקופת הדגירה יש תקופה שבה הפרט הנגוע מידבק ויכול להעביר את המחלה לחיה או לאדם נוסף. הכרה של משכה של כל אחת מהתקופות חשובה לבקרה על ההתפרצות. מגפות שמאל\|ממוזער\|250px\|האפקט הציטופתי שמשרה הנגיף אדנווירוס 5 בעת הדבקת תאי W162. קבוצת תאים בלתי מודבקים (מסומנים בחץ אדום) נראים בתמונה השמאלית, כשהם מוארכים וצמודים היטב לצלחת ואילו תאים מודבקים, הנראים בתמונה הימנית נראים נפוחים, עגולים ופחות צמודים לצלחת. באמריקה אוכלוסיות של אינדיאנים הושמדו עקב מחלות מידבקות, ובפרט אבעבועות שחורות שהביאו עימם הכובשים האירופאים. לא ידוע מניין המתים כתוצאה ממחלות זרות לאחר בואו של קולומבוס, אולם ישנן הערכות על כך שכ-70% מאוכלוסיית האינדיאנים מתו ממחלות. הנזק שגרמו המחלות סייע בידיהם של האירופאים לגרש ולשלוט באוכלוסייה האינדיאנית. ב-1918 התפרצה מגפת השפעת הספרדית, שנגרמה כתוצאה מנגיף אינפלואנזה A קטלני וחמור במיוחד. המגפה הייתה יוצאת דופן בכך שגרמה למותם של מבוגרים צעירים ואנשים אחרים שהיו בריאים בדרך-כלל, וזאת בניגוד לשפעת רגילה שהמתים ממנה הם בעיקר תינוקות, קשישים וחולים כרוניים. המגפה, שהתרחשה במהלך כשנה מ-1918 ועד 1919, קטלה בין 50 ל-100 מיליון נפש ברחבי העולם, כשההערכה הגבוהה מדברת על כ-5% מאוכלוסיית העולם ב-1918. בשנת 2002 הופיעה מגפת הסארס שהחלה במחוז גואנגדונג בסין והתפשטה לכל העולם. בשנת 2017 זיהו מדענים סינים מווהאן את מקור נגיף הסארס במושבת עטלפים במחוז יונאן. בשנת 2019 הופיעה מגפת הקורונה כאשר וירוס COVID-19 (המכונה גם נגיף המק"ס) התגלה בווהאן שבסין והפך עד מהרה למגפה כלל עולמית. נגיף ה-HIV שככל הנראה התפתח במהלך המאה ה-20 באפריקה שמדרום לסהרה אחראי למגפת האיידס, שכיום חיים כ-38.6 מיליון נשאים שלה ברחבי העולם. להערכת סוכנות האו"ם למאבק באיידס וארגון הבריאות העולמי הפילה מגפת האיידס יותר מ-25 מיליון קורבנות מאז גילויה לראשונה ב-1981. בשנת 2007 היו כ-2.7 מיליון נדבקים חדשים במחלה, וכ-2 מיליונים מתו ממנה. מספר נגיפים קטלניים במיוחד שייכים למשפחת Filoviridae. זוהי משפחה של נגיפים הכוללת בתוכה את נגיף האבולה וכן את נגיף מרבורג. התפרצות של נגיף מרבורג באנגולה עוררה עניין עולמי באפריל 2005. סרטן נגיפים הם גורם ידוע לסרטן בבני אדם ובאורגניזמים אחרים. הסרטן עצמו אינו מידבק, אבל הימצאות הנגיף מגדילה את הסיכון לכך שתאים בגוף יהפכו לסרטניים. הנגיפים העיקריים הקשורים לסרטן בבני אדם הם נגיף הפפילומה האנושי, נגיפי הכבד הפטיטיס B והפטיטיס C, נגיף אפשטיין בר וכן נגיף לימפוטרופי של תאי T אנושיים (HTLV-1). נגיפי הפטיטיס עלולים לעורר זיהום וירלי כרוני הגורם לסרטן הכבד. פגיעה של נגיף לימפוטרופי של תאי T אנושיים עלולה לגרום לפגיעה במערכת העצבים (HTLV associated myelopathy / Tropical spastic paraparesis) וללוקמיה של תאי T בבוגרים מסוג ATLL. נגיפי פפילומה אנושיים הם גורם מוכר לסרטן בצוואר הרחם, בעור, בפי הטבעת ובפין. בין נגיפי ההרפס (Herpesviridae) נגיף ההרפס הקשור בקפוסי סרקומה (KSHV) אחראי לסרקומת קפוסי וללימפומה, ונגיף אפשטיין בר גורם ללימפומת בירקיט, לימפומת הודג'קין, פגם בפרוליפרציית לימפוציטים מסוג B, ולגידולים סרטניים בלוע האפי. המלחמה בנגיף הגוף נלחם ברוב הנגיפים באמצעות יצירת אינטרפרון (קבוצת חלבונים המופרשים ממערכת החיסון). כתוצאה ממלחמה זו, מבריאים לבד ללא כל טיפול מרוב המחלות שנגרמות על ידי נגיפים. קיימות מחלות ילדים רבות כמו אדמת המאופיינות בכך שלאחר שנדבקים בהן מתחסן הגוף ובדרך כלל אין נדבקים בהן בשנית משום שהגוף מפתח נוגדנים שמקנים חסינות. כיום מחסנים את התינוקות כנגד רוב מחלות הילדים הנגרמות מנגיפים כי בגיל מבוגר עלולות מחלות הילדים להיות חריפות הרבה יותר ועלולות לגרום לסיבוכים. כ-30 אחוזים מהילדים שנדבקים ממחלות ילדים נגיפיות אינם מראים כל סימני מחלה אבל הם מתחסנים. את התרכיבים מכינים מנגיף מוחלש או מנגיף מומת. במחקרים על תגובת התאים לנגיפים התגלתה תופעה מעניינת של "התאבדות" התא לפני שהושלם תהליך השכפול. בכך "מקריב" עצמו התא הנגוע ומונע את התפשטות הזיהום. מערכת החיסון נלחמת בנגיפים גם באמצעות לימפוציטים (תאי דם לבנים) מסוג B ו-T. תאי B נלחמים בזיהום באמצעות שחרור נוגדנים ואילו תאי T משחררים פרפורין (מולקולות שהורסות את התא הנגוע באמצעות הריסת מעטפת הליפידים של התא). נגיפים רבים רגישים לטמפרטורה גבוהה, ולעיתים קרובות נפגעת יכולת השכפול שלהם. לכן, במקרים רבים מגביר הגוף את חומו, בעזרת סוג של ציטוקינים, חלבונים המופרשים על ידי מערכת החיסון. ניתן להשמיד נגיפים רבים על ידי חימום לטמפרטורה של 60 מעלות, וכן על ידי חשיפתם לחומרים כמו פורמלין או כלור, לעומת זאת אנטיביוטיקה אינה משפיעה על נגיפים. כשהם מוקפאים הם בעלי יכולת כמעט בלתי מוגבלת להמשיך להתקיים עד להפשרתם. בפני מפתחי תרופות נגד נגיפים ניצב הקושי להשמיד את הנגיף בלי לפגוע בתא החי עצמו, בשל החיבור הסימביוטי בין הנגיף לבין מערכת ההתרבות של התא שיוצר מעין ישות חיה חדשה. ברוב המקרים חשיפה לזיהום נגיפי והחלמה ממנו יוצרות בגוף חיסון נגד אותו סוג נגיף. ישנם סוגי נגיפים (למשל נגיף ה-HIV) המשנים את תכונותיהם על ידי מוטציות רבות ומהירות, מולן אין החיסון הקיים מספק. שמאל\|ממוזער\|215px\|נגיף קורונה האחראי על מחלת הסארס. שימוש בנגיפים ברפואה, בתעשייה ובחקלאות בזכות יכולתו היעילה של הנגיף לגרום לתא המארח לייצר חלבונים בצורה סדרתית, עושה האדם שימוש בשיטות המחקות פעולה זו לצרכים במגוון תחומים בהם מחקר, רפואה, תעשייה וחקלאות. בביולוגיה של התא וביולוגיה מולקולרית נעשה שימוש בנגיפים ככלי פשוט לשינוי וחקירת פעילותם של תאים. השימוש בנגיפים תרם מידע חשוב בנושאי ביולוגיה של התא. כך נגיפים סייעו במחקר הגנטיקה ובהבנת המנגנונים הבסיסיים של גנטיקה מולקולרית בהם שכפול DNA, שעתוק, עיבוד RNA, תרגום ואימונולוגיה. גנטיקאים משתמשים בנגיפים כנשא (וקטור) כדי להוסיף לתא גנים, וכך לגרום לתא לייצר חומר זר, או לחקור את השפעת הוספת הגן לגנום. תחום שימוש בנגיפים לטיפול במחלות, וירותרפיה, מנצל את הספציפיות של נגיפים לפגיעה ב-DNA ובתאים מסוימים. בין היתר הנגיפים עוזרים בריפוי גני (gene therapy), שבו משתמשים בנגיפים כדי להחליף גנים פגומים בתקינים. כיוון מחקרי נוסף הוא במלחמה בגידולים סרטניים על ידי שימוש בווירוסים אונקוליטיים. וירוסים אונקוליטיים הם וירוסים התוקפים תאים ממאירים בצורה טובה, בעוד שפגיעתם בתאי הגוף התקינים קטנה יחסית או זניחה. ישנם וירוסים אונקוליטיים טבעיים, כגון וירוס הזיקה הפוגע בתאי עצב סרטניים ונמצא בשלבי אישור אחרונים לטיפול בחולי גליובלסטומה. באדם בוגר השפעת וירוס הזיקה על החולה היא זניחה, והצמצום בגודל הגידול הוא מבטיח. אולם, רוב הווירוסים האונקוליטיים המפותחים כיום עוברים שינויים גנטיים, כך שיהיו ספציפיים יותר לגידול, הרסניים יותר עבורו, ובטוחים יותר לחולה. הווירוס האונקוליטי המהונדס המוכר ביותר הוא וירוס ה-T-VEC , המשמש לטיפול בסרטן העור מסוג מלנומה. זהו הווירוס האונקוליטי הראשון שקיבל את אישור ה-FDA. וירוסים אחרים המשמשים את האנושות למעלה ממאה שנה הם הבקטריופאגים – וירוסים תוקפי חיידקים. במזרח אירופה נעשה שימוש בתרפיית פאג (שבה משתמשים בבקטריופאגים) כתחליף לאנטיביוטיקות, וכיוון מחקר זה צובר עניין עקב העמידות לאנטיביוטיקה שנרכשה על ידי חיידקים פתוגניים. גם בתחום הננוטכנולוגיה יש עניין בנגיפים. מנקודת המבט של חוקרי חומרים ניתן להתייחס לנגיפים כחלקיקים אורגניים. פני השטח שלהם כוללים כלים המיוחדים לחציית מחסומים שמעמיד בפניהם התא המארח. גודלם וצורתם של הנגיפים, כמו גם מספרן וטבען של הקבוצות הפונקציונליות על פניהם מוגדר בדיוק. ככאלו משמשים נגיפים רבות במדע החומרים כפיגומים לשינויים בפני השטח הנקשרים בצורה קוולנטית. יתרון של הנגיפים הוא בכך שניתן לתפור אותם באמצעות אבולוציה מוכוונת. בחקלאות עושים שימוש בנגיפים לצורך קטילת מזיקים. נגיפים עשויים לשמש את האדם גם כנשק ביולוגי. ראו גם נגיפים וחיידקים במערכת הנשימה נורו-וירוס תרופות נוגדות נגיפים אבולוציה של נגיפים לקריאה נוספת אלכסנדר כהן, מירי סורוז'ון, יואל קלמס וברכה קמחי, עולם הנגיפים, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1994-1995. קישורים חיצוניים על ההבדל בין וירוסים לחיידקים: , פברואר 2001 נגיף, בערוץ היוטיוב טופ גיק The deadly viruses that vanished without trace - מאתר ה-BBC הערות שוליים * קטגוריה:מיקרוביולוגיה קטגוריה:וירולוגיה	2024-08-17T21:53:21
אמזוניה	אמזוניה (Amazonia) הוא אגן האמזונאס (בשמו הלטיני). זהו אגן ההיקוות הגדול בעולם אשר תופס יותר משליש שטחה של אמריקה הדרומית, כ-7 מיליון קמ"ר. המדינות הכלולות בו הן: ברזיל (4,750,000 קמ"ר שהם 56% משטח המדינה), פרו, קולומביה, בוליביה, סורינאם, גיאנה, ונצואלה, אקוודור וכן גיאנה הצרפתית. אמזוניה הייתה מכוסה לפנים ים רדוד, כשהאוקיינוס הגיע עד למרגלות הרי האנדים. אט-אט נתמלא ים זה בכמויות עצומות של סחף שהובא אליו משך אלפי שנים על ידי הנהרות שזרמו מן ההרים, נוסף לכך התרוממה היבשה כולה, עד שאגן האמזונאס קיבל את צורתו הנוכחית והיה לשפלה אטלנטית, מן השפלות הגדולות בעולם. הנהרות העיקריים באמזוניה: אוקיאלי – 1960 ק"מ אורובמבה – 725 ק"מ ארגואייה – 2627 ק"מ אמזונאס - 6,448 ק"מ, ממקור הנהר עד השפך בני – 1005 ק"מ ז'ורואה - 2410 ק"מ ז'פורה – 2510 ק"מ טוקנטינס - 2,640 ק"מ טפז'וס - 820 ק"מ מדיירה - 3380 ק"מ מדרה דה דיוס – 1125 ק"מ ממורה – 1930 ק"מ מרניון – 1600 ק"מ פוטומיו - 1605 ק"מ פורוס – 3300 ק"מ ריו ברנקו – 560 ק"מ ריו נגרו – 2255 ק"מ שינגו – 2126 ק"מ בשנת 1999 הוקמה האגודה לשימור האמזונאס. בשנת 2000 הכריז אונסק"ו על השטח המוגן המצוי בלב אגן האמזונאס והקרוי Central Amazon Conservation Complex כאתר מורשת עולמית. ראו גם יער גשם טרופי נהר האמזונאס משמר האמזונאס קישורים חיצוניים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ברזיל: אתרי מורשת עולמית קטגוריה:אמריקה הדרומית: גאוגרפיה קטגוריה:אגני ניקוז קטגוריה:אזורים אקולוגיים	2024-01-20T07:07:47
אמזונאס	שמאל\|ממוזער\|250px\|ספינת תיירות בנהר האמזונאס נהר האמזונאס (בספרדית: Rio Amazonas, מילולית: "נהר האמזונות") הוא הנהר הגדול בעולם. שטח אגן הניקוז שלו כשבעה מיליון קילומטר רבוע והוא משתרע בתחומי תשע מדינות באמריקה הדרומית. הנהר הוא שני או ראשון באורכו (תלוי בהגדרה עליה מסתמכים), והוא הראשון בשפעת מימיו (פי חמישה מהנהר הבא אחריו). על פי אחת הגרסאות, שמו ניתן לו על ידי הנוסע הספרדי פרנסיסקו דה אורייאנה, ששט לאורכו בשנת 1541 ופגש אינדיאנים ארוכי שיער ונטולי שיער חזה, שלבשו חצאיות ודמו בעיניו לאמזונות, הנשים הלוחמות המתוארות במיתולוגיה היוונית. לפי גרסה אחרת, הכובשים הספרדים הבחינו בלוחמות בקרב הילידים המקומיים, שניסו להדוף אותם ועל כן קראו למקום "נהר האמזונאס". אולם נראה שהשם הוא שיבוש שמו המקורי של הנהר, "אמאזונו" שפירושו "המיית ענני מים". ב-2011, לאחר תהליך בחירה שנמשך ארבע שנים, נבחרו הנהר והיער שסביבו לאחד משבעת פלאי עולם הטבע. גאוגרפיה האמזונאס הוא אחד מהנהרות הגדולים והמרשימים ביותר בעולם. הנהר זורם בצפון אמריקה הדרומית סמוך לקו המשווה. ישנה מחלוקת בין גאוגרפים ביחס לאורכו, המוערך בין 6,259 ל-6,800 קילומטר, והוא נחשב כיום לנהר הארוך בעולם. הנהר השני באורכו הוא הנילוס, שאורכו 6,695 קילומטר ועד לראשית המאה ה-21 נחשב לנהר הארוך בעולם. אין מחלוקת כי בשפעת מימיו אין אף נהר במידתו של האמזונאס, ובו זורמים כחמישית מכלל מי הנהרות בעולם. ראשיתו בנחלים הניזונים ממי שלגים בהרי האנדים בפרו, מאות קילומטרים בלבד מחופי האוקיינוס השקט, משם חוצה אפיקו את רוחבה של ברזיל, ולבסוף נשפך אל האוקיינוס האטלנטי. גם יובליו של האמזונאס נמנים עם הגדולים בנהרות תבל ובהם: ריו נגרו, מדיירה, פורוס, טפז'וס, ז'פורה, ז'ורואה ושינגו. למעלה מ-1,100 יובלים ו-14 אלף יובלי משנה זורמים לנהר, מהם ארוכים מ-1,500 קילומטר. איי נהר רבים מצויים בו וביובליו. אגן האמזונאס, הקרוי גם אמזוניה, הוא הגדול בעולם ושטחו עצום, בן כשבעה מיליון קמ"ר, קרוב במידתו לשטחה של ארצות הברית ללא אלסקה. אגן האמזונאס תופס יותר משליש משטחה של אמריקה הדרומית. מרביתו מכוסה ביער גשם טרופי הגדול ביותר בעולם והאקלים השורר בו חם ולח. האמזונאס זורם בשטחן של ברזיל ופרו, אולם אגנו מנקז אזורים המצויים בשטחן של מדינות נוספות ובהן: בוליביה, אקוודור, קולומביה, ונצואלה, גיאנה, סורינאם, וגיאנה הצרפתית. חמישית מכמות המים המתוקים בעולם שזורמים לים, מקורה באמזונאס. ספיקת מימיו של הנהר היא כ-220 אלף קוב בשנייה. כמות עצומה זו אפשר שתמלא את הכנרת, אם הייתה ריקה ממים, בחמש וחצי שעות בלבד. בשעה אחת זורמת בנהר כמות מים רבה יותר מאשר זורמת בכל ימות השנה בירדן. מדי יום מזרים הנהר אל האוקיינוס סחף בכמות של 1.3 מיליון טון. שטף המים הגדול גורם לירידת המליחות באוקיינוס ומשנה את צבע מי הים עד מרחק של 320 ק"מ ממוצא שפכו של הנהר. תוואי הנהר אוניות יכולות לשוט בו כ-3,700 ק"מ וזאת משום רוחבו הרב, אפיקו העמוק ובשל עקומת השתפלותו הנמוכה. הנהר מתפתל בפשט שרוחבו עד 150 ק"מ וגדותיו ביצתיות לרוב. במקומות רבים מגיע רוחבו לעשרות ק"מ עד כי צופה בגדה אחת אינו יכול להבחין במראה הגדה האחרת. גם במרחק 3,000 ק"מ מן השפך, רוחבו עולה על קילומטר. בחודש יוני מזרימים היובלים היורדים מן האנדים כמויות מים עצומות לאפיק האמזונאס. הנהר עולה על גדותיו ומציף שטחים מישוריים ברוחב של מאות קילומטרים. פני המים עשויים לעלות בשמונה מטרים בעונת ההצפה. אחר מספר שבועות נסוגים המים לאפיק הקבוע בהדרגה. אפיק הנהר עמוק - כ-30–50 מטר ובקטע בן 1,450 הקילומטרים האחרונים לפני השפך עשוי עומקו להגיע לכדי 90 מטר. בהיכנסו לברזיל ליד טבטינגה, נמצאים מי הנהר בגובה 81 מטרים מעל פני הים. משם זורם הנהר בשיפוע של 21 מ"מ לק"מ. במרחק של 1,600 ק"מ מן השפך גובה הנהר הוא רק 30 מטר, זו גם הסיבה לאיטיות זרימתו ולקיבולת המים העצומה הזורמת באפיקו. כתוצאה מכך ניכרת השפעתם של מי הגאות על מפלס מי הנהר גם במרחק 750 ק"מ מן השפך. "גילוי" השפך והמקורות ממוזער\|250px\|מקור האמזונאס, כפי שאומת ב-2001, הוא בהר נבאדו מיסמי (Nevado Mismi) בשרשרת הרי האנדים, כ-700 קילומטר דרום מזרח ללימה, פרו האירופאי הראשון שגילה את שפך הנהר ואת כפרי הילידים ששכנו לידו היה ויסנטה יאנייס פינסון בתחילת המאה ה-16 והוא קרא לו "ים של מים מתוקים". האירופאי הראשון ששט בנהר היה פרנסיסקו דה אורייאנה במסע חיפוש אחר הארץ האגדית אל דוראדו במטרה למצוא זהב. רוחב הדלתה כ-270 ק"מ ויש בה איים רבים המצויים בין שתי זרועות ראשיות, התעלה הצפונית (Canal do Norte) והתעלה הדרומית (Canal do Sul). נתיב צר העוקף מדרום את האי מרז'ו יוצא אל מפרץ פארה. מקור המים הרחוק ביותר משפך האמזונאס נתגלה ב-1953 מפלג מים בשם הוארקו, אשר נובע בגובה 5,400 מטר מקרחון מיסואי שבפרו. הנחל מתמשך לנהר טורו ואחריו לנהר סנטיאגו ומשם ממשיך לנהר אפורימק, שאחר התמזגותו עם נהר אורובמבה יוצר את נהר אוקיאלי, אחד משני המקורות העיקריים של הנהר. אורכו של נתיב מים זה הוא 6,440 ק"מ דרך התעלה הצפונית ואילו דרך מפרץ פארה אורכו 6,750 ק"מ, אולם מפרץ פארה אינו יחידה הידרולוגית של האמזונאס אלא של נהר טוקנטינס, וכמו כן רק 10 אחוז בלבד ממי האמזונאס עוברים דרכו. בהשוואה לנילוס נמצא שנתיב מים זה ארוך ממנו: מקורו של הנילוס בנהר לובירונזה אשר בבורונדי, והוא אינו אלא הסתעפות של נהר קאגרה הזורם אל ימת ויקטוריה ויוצא ממנה כנילוס הלבן. לפני שאבד הנתיב המפותל של הנילוס מדרום לסכר אסואן (כתוצאה מהיווצרות ימת נאצר) היה אורכו 6,670 ק"מ. המקור העיקרי השני של האמזונאס הוא נהר מרניון המתחיל בהרי האנדים שבפרו, כ-140 ק"מ בלבד מן האוקיינוס השקט, אך עושה דרכו אלפי ק"מ מזרחה משם אל עבר האוקיינוס האטלנטי. נתיב המים משפך האמזונאס עד מקורות הנהר אוקיאלי ארוך יותר מן הנתיב העובר עד מקורות המרניון. אוקיאלי נשפך למרניון דרומית לאיקיטוס ועד היכנסו אל תחומי ברזיל ממשיך הנהר להיקרא מרניון. בברזיל הוא קרוי סולימואס (Rio Solimões), ורק לאחר שהריו נגרו נשפך אליו סמוך למנאוס, נקרא הנהר אמזונאס. בעלי חיים בנהר וסביבתו מגוון בעלי חיים באגן האמזונאס הוא עצום. אף על פי ששטחו מהווה רק כאחוז מכדור הארץ, מצויים בו כ-10% מכלל המינים הידועים בעולם. בנהר דגים ממשפחת האמנוניים, דגי גופי, דגי עלה, פיראניים ועוד חריתאים, צלופחים חשמליים, גרום לשונאים גדולים, שפמנונאים רבים (כמו הלוריקידיים או הקנדירו הטפיל), מיני טריגוני נהרות, כרישים שוריים השוחים משפכי הנהר לים, ואינספור דגי נוי. שפע הדגה באמזונאס מהווה מקור פרנסה עיקרי לתושבי האזור. בנוסף, מצויים בנהר דולפיני נהרות, טפירים ברזילאיים, לוטרות ענק, תחשים, תניני אורינוקו, קיימנים, צבים (כצב אראו ומטמטא) וטורפי-על כנחש האנקונדה והיגואר. על גדות הנהר מאות מיני עופות, מאות אלפי מיני חרקים, לטאות כמו טגו תניני, איגואנה ירוקה או הבסיליסק ומכרסמים גדולים כמו הפקה והקפיבארה - הגדולה שבמכרסמים. 230px290px250px230pxמינים שונים בנהר האמזונאס: פיראניות, קפיבארה מצויה, אנקונדה כהה וכפן ורוד התיישבות על אף שהאמזונאס זורם באזורים נידחים נרחבים, ישנם יישובים רבים המצויים סמוך לגדותיו. כמה מאות אלפי אינדיאנים גרים לאורך האמזונאס ויובליו, ועימם מתיישבים ברזילאים שהגיעו עת נפרצה הדרך ביער, משהוקם הטראנס אמזוניקה. הערים הגדולות הן: בלם בברזיל המצויה סמוך לשפך על גדת מפרץ פארה. סנטרם בברזיל במקום המפגש של נהר טפז'וס עם האמזונאס. מנאוס בברזיל שהוקמה על גדתו הצפונית של הריו נגרו, סמוך למקום מפגשו עם האמזונאס. איקיטוס בפרו שבה הנמל הרחוק ביותר לאוניות גדולות. מקאפה בברזיל על גדת התעלה הצפונית של שפך האמזונאס. ערים אלה שגשגו בתקופת הביקוש לגומי והתפתחו והתרחבו בשיעור ניכר ככל שמחיר הקאוצ'וק היה מניב רווחים, אולם עם העלייה בתפוקתו במקומות אחרים בעולם, הפך השוק הברזילאי למשני, וגדולתן של הערים צנחה באותה מהירות תלולה בה עלתה. עתה אין עוד ערים אלו מרכזי כלכלה מובילים, והן בעיקר משרתות את האוכלוסייה המתגוררת בהן ואת תושבי עיירות היער הרחוקות. בשל המרחקים העצומים בין היישובים במדינות ברזיל, אין מסוגלת תמיד העיר הגדולה במדינה כלשהי לשרת את כל תושבי אותה מדינה. מונצ'ה דוארדו במדינת פארה משרתת את לרנז'ל דו ז'ארי במדינת אמאפה, בעוד מקאפה היא העיר הגדולה במדינה זו. גלריה קישורים חיצוניים אמזונאס – מציאות אחרת הערות שוליים * * 1 קטגוריה:אמריקה הדרומית: גאוגרפיה קטגוריה:פרו: נהרות קטגוריה:קולומביה: נהרות קטגוריה:ברזיל: נהרות קטגוריה:בוליביה: נהרות קטגוריה:סורינאם: נהרות קטגוריה:גיאנה: נהרות קטגוריה:ונצואלה: נהרות קטגוריה:אקוודור: נהרות קטגוריה:גיאנה הצרפתית: נהרות קטגוריה:מדינת אמזונאס: גאוגרפיה קטגוריה:פארה: גאוגרפיה קטגוריה:אמאפה קטגוריה:נהרות אמריקה הדרומית הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי	2024-08-07T15:38:20
אמאזונאס	REDIRECT אמזונאס	2006-10-26T15:50:14
טרנס אמזוניקה	שמאל\|ממוזער\|350px\|מפת הדרך שמאל\|ממוזער\|150px\|סימון הדרך טרנס אמזוניקה (בפורטוגזית: Rodovia Transamazônica) היא דרך שנסללה על ידי ממשלת ברזיל במעבה יער האמזונאס, מן החוף האטלנטי עד לגבול הפרואני. אורכה של הדרך 4,380 ק"מ, והיא השלישית באורכה בברזיל. הדרך מסומנת כ-BR230. הדרך נחנכה ב־30 באוגוסט 1972, במטרה לחבר את מדינות פארה ואמזונאס, אותן היא חוצה, עם יתר ברזיל, וכן עם פרו ואקוודור. הקמת הדרך לוותה בקשיים לוגיסטיים, בשל מרחקם של חלקים רבים ממנה מנקודות יישוב. בתחילה תוכנן לסלול כביש לאורך 8,000 ק"מ, אך תוכנית זו ירדה מן הפרק. למעשה, בשל עלויות הסלילה, רק חלק קטן מן הדרך נסלל, ורובה דרך עפר. הדבר מקשה על הנסיעה בה, ובעונה הגשומה (בין אוקטובר למרץ) השימוש בה בלתי אפשרי. קישורים חיצוניים הדרך באתר משרד התחבורה הברזילאי קטגוריה:ברזיל: תחבורה קטגוריה:דרכים וכבישים קטגוריה:מדינת אמזונאס קטגוריה:פארה קטגוריה:טוקנטינס קטגוריה:מרניאו קטגוריה:פיאאוי קטגוריה:סיארה קטגוריה:פאראיבה	2021-11-24T15:55:56
יער האמזונאס	יער האמזונאס (בפורטוגזית: Floresta Amazonica) הוא יער הגשם הטרופי הגדול בעולם, אשר מצוי באזור הטרופי של אמריקה הדרומית. יער האמזונאס מכסה קרוב ל-7,769,994 קמ"ר (אף על פי שגבולותיו המדויקים שנויים במחלוקת), ומשתרע על פני תשע מדינות: ברזיל שבה כ-60% משטחו הכולל, קולומביה, פרו, ונצואלה, אקוודור, בוליביה, גיאנה, סורינאם, וגיאנה הצרפתית. היער קרוי על שם נהר האמזונאס הזורם בו ומגוון המינים בו הוא הגדול בעולם. בשנת 2011, לאחר תהליך בחירה שנמשך ארבע שנים, נבחר היער והנהר הזורם בו לאחד משבעת פלאי עולם הטבע. ביער מתגוררים שבטי אינדיאנים שונים המתקיימים מציד חיות, דגים וחרקים המשמשים להם כמזון, בונים לעצמם בקתות ומכינים את בגדיהם מצמחים, עורות ונוצות. מגוון המינים שמאל\|ממוזער\|240px\|צילום אוויר של יער האמזונאס שמאל\|ממוזער\|240px\|תפוצת יער האמזונאס שמאל\|ממוזער\|240px\|שורשי עצי מנגרובים ביער האמזונאס שמאל\|ממוזער\|240px\|התיישבות ילידית בלב יער האמזונאס במדינת אקרי, ברזיל האזור משמש בית לכ-2.5 מיליון מינים של חרקים, ולמעלה מ-400 מיני יונקים, ביניהם היגואר והפומה, בנוסף לכך יש בו 1,300 מינים של עופות, אחד מכל חמישה עופות בעולם חי ביער האמזונאס. 5,500 מינים של דגים, בנהר הזורם ביער. למעלה מ-1,000 מינים שונים של דו-חיים ו-400 מיני נחשים. גם הצמחייה בו עשירה במיוחד: מספר העצים המשוער ביער מגיע ל-400 מיליארד, והם מורכבים מ-16,000 מינים שונים. מגוון מיני הצמחים הוא מהגבוהים בעולם; מומחים מעריכים כי קמ"ר אחד יכול להכיל מעל 75,000 מיני עצים ו-150,000 מיני צמחייה גבוהה. קמ"ר אחד ביער האמזונאס יכול להכיל כ-90,000 טון של צמחייה חיה, ולכן היער מהווה את אוסף מיני הצמחים ובעלי החיים הגדול בעולם. הפלורה ביער האמזונאס הפלורה ביער האמזונאס גדולה מאוד וכוללת מיני צמחים רבים, ככל הנראה מעל 430 אלף מיני צמחים שונים בריכוז גבוה בהרבה מכל מקום אחר. ביניהם צמחי פירות מאכל רבים כמו אגוז ברזילאי, בלזה, עצי פיקוס, בוטן, שעונית, קאנה, אנונה, אננס ועוד ברומליים, וצמחים רבים מהמשפחות: סחלביים, פואתיים, אלתיים, עריים, לופיים, עצי דקל ועוד רבים. חלק מהצמחים הם מטפסים, אחרים צמחים טפילים החונקים את הצמח המארח וצמחים רבים נתלים כאפיפיטים. יש גם מספר צמחים טורפים באזור. צמחים שונים אלה תרים אחר אור השמש ועם תחרות רבה כל כך רוב העצים מגיעים לחופה ומייצרים עלים רבים לקליטת אור מרבית בעוד קרקע היער הופכת לשוממה ומתה. רק כאשר עץ גדול נופל ומת מתחילים זרעים רדודים להתעורר ולנוע במהירות מעלה. באזורים מוצפים ביער ישנם צמחי מים כמו ויקטוריה מלכותית שרוחבה עד 2 מטרים, נימפיאה או איכהורניה. סמוך לחופים ניתן למצוא גם עצים מנגרובים שונים. פאונת היער בדומה לצמחים הפאונה ביער כוללת מינים רבים שאינם מצויים באף מקום אחר. ביער מצויים יונקים גדולים מעטים והגדול שבהם הוא טפיר ברזילאי שמגיע למשקל 270 ק"ג, החי על הקרקע וניזון מצמחייה קרקעית ומפירות. יונקים נוספים החיים על הקרקע כוללים מיני פקאריים, איילי מזאמה, אגוטיים, פאקות וארמדיליים. הללו עלולים להיטרף בידי טורפי היער כמו היגואר, הפומה, האוצלוט, זאב היער ושועל קטן-אוזן. על העצים ישנם מינים המתמחים בטיפוס כמו דובי נמלים, עצלנאים, פרימטים שונים, מכרסמים כמו סנאיים, אוגריים, חולדות קוצניות וסמרניים, מיני ראקוניים, חוטמנים (בהם: חוטמן חום וחוטמן אדום) סמורים כמו הטאירה וכן אופוסומיים – הכיסאים היחידים ביבשת. כמו כן יש הרבה עטלפים שחלקם ציידים כמו עטלף הבולדוג או ערפד חקיין ואילו הערפדים האמיתיים ניזונים מדם שהם מוצצים. מבין הזוחלים והדו-חיים ישנו מגוון גדול של דמויי איגואנות, אילניתיים וקרפדיים, מיני חנקיים וצפעוני גומה קטלניים כמו גומצן אימתן. על הקרקע חיים טגואיים, דנדרובטיים, תולעניים וצב אדום רגליים. ישנם ביער גם הרבה חסרי חוליות כמו עכבישי טרנטולה עצומים וטורפים, עקרבים, מקלונאים, גמלי שלמה ונמלי גדוד הטורפות כל יצור העובר בדרכם. מבין העופות ישנו מגוון גדול היכול לעופף לצמרות וכולל מיני תוכאים, דמויי-טירן שונים, טנגריים, הוקיים, טוקניים, נקראים שונים וקוליבריים יונקי צוף. ביער ישנם עופות דורסים והגדול שבהם הוא ההרפיה שיכולה לטרוף עצלנים ודומים לה עיט גואני מצויץ ועיט נצי אורמטי. ביער ישנם גם קונדוריים, בזי יערות, קרקרים, עקב שחור, ינשופיים ועוד. יערות רבים מוצפים דרך קבע ובהם מצויים דגים שונים כמו אמנוניים, דגי עלה, שפמנונאים והפיראניה התוקפנית, טריגוני נהרות, צלופח חשמלי היכול לנשום אוויר וגרומי לשון כמו הארפאימה, תחש האמזונאס, והקפיבארה. ביער שוחים גם להקות של דולפין נהרות אמזוני ושל לוטרות ענק. מבין זוחלי המים ישנם הבסיליסק הרץ על המים, צבים כמו המטמטא, צב אראו הכבד וגם הנחש הגדול בעולם – האנקונדה – שהוא טורף-העל במים לצד הקיימנים ותנין האורינוקו. גלריה: אובדן היער לאמזונאס חשיבות סביבתית בקנה מידה עולמי, מכיוון שנוסף על היותו אזור מחייתם של מינים רבים מן החי והצומח, יערותיו אוגרים בתוכם כ-90 מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני ובעלי תפקידים שונים באקלים האזורי והעולמי. ארגונים בינלאומיים רבים ובהם הקרן לשימור חיות הבר (WWF), ארגונים של האו"ם וגרינפיס, זועקים מזה שנים כנגד כריתת היער. רישוי לכריתת עצים ביער האמזונאס דורש תוכנית ניהול יער בר-קיימא עם מחזור גידול של לפחות 25 שנה. מרבית בעלי היערות מכינים תוכנית ניהול בת-קיימא על פי תקינה בינלאומית בלתי תלויה. מרבית ההרס ביער נגרם משרפות שנועדו לפינוי שטחים חקלאיים. הציפייה לסלילת דרך סנטרם–קויבה הביאה לאזור עבריינים רבים שעוסקים בהשתלטות על קרקעות בשיטות של אלימות ורמייה מתוך ציפייה לעלייה בערך הקרקע עם סלילת הדרך. אלו רצחו מספר פעילים ובהם הנזירה הברזילאית דורותי סטאנג, בת 73, שהייתה מהפעילות הבולטות נגד כריתת יערות הגשם, וסייעה לאוכלוסייה המקומית לפתח חקלאות בת-קיימא ולהתנגד לגזלני הקרקע. סטאנג נרצחה בפברואר 2005. חברות שמספקות את הדרישה העולמית לעץ פרצו דרכים וכרתו עצים. לאחר מכן, היה זה קל ופשוט לאיכרים להגיע לאזורים שהיו קודם לכן מרוחקים ובלתי נגישים. שרפות ענק בוערות ביער האמזונאס חודשים רבים בכל שנה. את השריפות מציתים איכרים המנסים "לכבוש" שטחי עיבוד חדשים. האיכרים מציתים את שרידי היער והשרפות מתפשטות על פני אלפי קמ"ר ובוערות עד שהגשמים העונתיים מכבים את האש. בוקרים שורפים שטחים כדי להאיץ צמיחה של עשב טרי, וחוואים מכשירים שטחי ענק לגידול סויה לייצוא לאירופים החוששים מהסויה שמייצאת ארצות הברית, אשר עברה שינוי גנטי. כעבור עונות אחדות מתברר לחקלאים כי הקרקע ענייה והם נעים הלאה, מציתים חלקות נוספות וכך ממשיך ההרס של היער. בעצים שנשרפים לא נעשה כלל שימוש. אחת התמונות המפורסמות של יער האמזונס צולמה ממעבורת החלל קולומביה, בטיסה שהסתיימה בהתרסקות באטמוספירה ב-2003 – בתמונה מופיעה שרפה ביערות האמזונס, שסביבתה נקייה מעננים. מחקר שפורסם בשנת 2022 בכתב העת Nature הראה שבמשך 30 שנים של תצפית, נמצאו בלמעלה מ־75% משטחי היער ראיות לאובדן חוסן של היער. ז'איר בולסונארו, נשיא ברזיל בשנים 2019–2022, הנהיג מדיניות פעילה של בירוא יערות האמזונס והקצאת חלקים משטחי היער לחברות לשימושים חקלאיים. על פי חוקר הסביבה פאולו ארטקסו כ־20% מיערות האמזונס בוראו עד שנת 2022. בקמפיין הבחירות של ברזיל לשנת 2022 נושא שימור האמזונס היה חלק מהשיח הציבורי, וזכה המועמד לואיז אינסיו דה סילבה שהציג אג'נדה לשימור היער. עם כניסתו לתפקיד, החלה הממשלה במספר מהלכים לשימור חלקים מהיער שמתאימים לכך. שרפות 2019 שמאל\|ממוזער\|250px\|תמונה של שרפה ביער האמזונאס, 2019 ה-INPE, המרכז הלאומי הברזילאי לחקר החלל, פרסם כי היו לפחות 72,843 שרפות בין ה-1 בינואר ל-20 באוגוסט 2019, עלייה של 83% מהתקופה המקבילה אשתקד, והמספר הגבוה ביותר של שרפות מאז ש-INPE התחיל לאסוף נתונים ב-2013 על ידי ניטור לוויינים. תמונות של נאס"א הראו כי ניתן לראות את העשן מהחלל. ז'איר בולסונארו, נשיא ברזיל, אישר שימוש בצבא ברזיל לכיבוי השרפות לאחר לחץ בינלאומי. מאז שנכנס לתפקידו, בולסונארו קיצץ את תקציב הסוכנות הממשלתית להגנה על הסביבה והקשיח את הקריטריונים להטלת קנסות על גופים מזהמים. בתחילת אוגוסט, בולסונארו אף פיטר את ראש ה-INPE, מרסיו אסטריני, בטענה שהציג נתונים שקריים על היקף כריתת היערות באמזונאס. פעולות אלו אִפשרו לחקלאים להצית שרפות, במטרה ליצור לעצמם שטח עבודה חקלאי, הרבה ממנו נועד לגידול בקר, מה שהוביל לקריאות להנמיך את צריכת הבשר ולא לייבא בשר מברזיל. ברזיל מייצרת כ-20% מאספקת בשר הבקר העולמי. בתגובה, ארגון ה-ACA לשימור האמזונאס התחיל לאסוף תרומות במטרה לממן את האימון והציוד הדרוש לכיבוי שרפות. ראו גם גאוגרפיה ואקולוגיה יער גשם טרופי נהר האמזונאס אמזוניה קישורים חיצוניים נתונים על אובדן יערות האמזונאס, כפי שנאספו באמצעות נתוני לוויינים הערות שוליים קטגוריה:נהר האמזונאס קטגוריה:ברזיל: גאוגרפיה קטגוריה:האזור הנאוטרופי 1	2024-08-18T12:37:28
אגלא	הפניה מילת קסם	2007-09-12T10:08:00
מוזיקה מזרחית	מוזיקה מזרחית, או מוזיקה ים תיכונית, או הזֶמֶר המזרחי הישראלי, הם שמות לסוגה מוזיקלית בזמר העברי שנוצרה בישראל ומבוססת על המוזיקה המסורתית של יהודים בני עדות ספרד והמזרח כמו גם על מוזיקה ערבית קלאסית במדינות מוצאם ומדינות ערב השכנות, היכן ששגשגו מוזיקאים יהודים בעיקר בשל היותם מיעוט. זמר זה מושפע מהמוזיקה הערבית, היוונית, הגאורגית, הטורקית, ומהמוזיקה הארצישראלית שנוצרה משנות ה-30 ועד שנות ה-50. מקורה של המוזיקה המזרחית רקע יהודים מזרחיים שעלו מארצות ערב יצרו במהלך 50 השנים האחרונות סגנון מוזיקלי ישראלי ייחודי המשלב אלמנטים של מוזיקה ערבית, טורקית ויוונית. בשונה מהסגנון העברי החדש שצמח בישראל בראשית דרכה, הסגנון המזרחי הוא ספונטני יותר. לאחר מלחמת העולם השנייה עלו משפחות יהודיות רבות למדינת ישראל החדשה, שנוסדה ב-1948. העליות ממדינות ערב הביאו עימן מוזיקאים ונגנים שפעלו בתחום המוזיקה בארצות מוצאם, בניהם סאלח ודאוד אל-כוויתי, זמרים ומוזיקאים יהודים עיראקים שהיו ידועים במרחב הערבי בזמנם. מי שנחשב לאחד מחלוצי הזמר המזרחי בישראל, ג'ו עמר, עלה ממרוקו, היה חזן, מלחין, וזמר הלחין ושר בשפה העברית בעיקר בהתבסס על שירי הקודש של יהדות מרוקו. חלקם של המוזיקאים והזמרים השתלבו בתזמורת קול ישראל בערבית, ערוץ השידור העיקרי ובעצם היחידי ששידר מוזיקה ערבית במדינת ישראל. על רקע זה, התנועה של ה"מוזיקה מזרחית" התחילה בשנות החמישים עם אמנים תוצרת בית בשכונות עם ריכוז גבוה של יהודים ממדינות ערב שהיו מנגנים ושרים, בחתונות ובאירועים אחרים. מתוך קהילות אלו צמחו זמרים ונגנים אשר ביצעו בין השאר שירים בעברית, אבל בסגנון ערבי, ניגנו בכלים ערביים מסורתיים – העוד, הקאנון והדרבוקה. בשנות ה-60, הם הוסיפו לצליל גיטרה אקוסטית וחשמלית וכך הצליל שלהם הפך לאקלקטי יותר. זמרים קישטו בדרך כלל את שירתם בסלסולים, וההגשה הייתה לרוב בצליל באף או גרוני. האינטונציה הייתה בדרך כלל מערבית, לעומת זאת; לא נעשה שימוש בסולמות הרבע-טון האופייניים למוזיקה הערבית. בשנות ה-80 נעשה לראשונה שימוש בסינתיסייזרים ובכלים אלקטרוניים במוזיקה המזרחית. מילות השירים היו במקור טקסטים הלקוחים מהמקורות היהודים, מהספרות העברית הקלאסית, כולל שירים של משוררים עבריים מימי הביניים. מאוחר יותר הוסיפו טקסטים של משוררים ישראלים, והחלו לכתוב גם מילים מקוריות. דוגמה לכך הוא השיר "חנהלה התבלבלה", ששר יזהר כהן עם מילים מאת המשורר נתן אלתרמן, בלחן מסורתי. זמרים גם תרגמו את אהובי הילדות מערבית לעברית והוסיפו אלקטרוניקה וקצב מהיר יותר. שנות ה-70 ואילך שניים מהמוזיקאים המזרחיים הפופולריים הראשונים היו הזמר זוהר ארגוב והמלחין והזמר אביהו מדינה. ארגוב גדל בשירה בבית כנסת עם מוזיקה תימנית מאוד מוגדרת. הלהיט המזרחי המובהק שלו היה הפרח בגני, שזכה במקום ראשון בפסטיבל. זוהר ארגוב היה זמר בעל יכולת קולית מרשימה. שירים שביצע הפכו ללהיטים ידועים והוא נהנה מפופולריות רבה. לאחר התאבדותו בכלא הוא הפך לאייקון בישראל. על סיפור חייו נכתב המחזה "המלך", המתאר את נפילתו לשימוש בסמים ואת צרותיו עם החוק. אביהו מדינה הלחין להיטים פופולריים רבים עבור זוהר ארגוב. גם זמרות החלו למלא חלק נכבד במוזיקה המזרחית הפופולרית. אמנית פופולרית הייתה זהבה בן. הודות לקשריה עם מרוקו והמזרח התיכון היא החלה את הקריירה שלה בביצוע שיריה של הזמרת המצרית אום כולתום. המוזיקה הישראלית הים תיכונית הייתה פופולרית בקהילות יהודי המזרח, שהיוו אחוז נכבד מכלל האוכלוסייה הישראלית. עם הזמן הפופולריות המתמשכת של השירים המזרחיים הביאה למספרי השמעות רבות יותר בתחנות רדיו שונות, אולם התהליך היה הדרגתי. הממסד הרשמי הגביל בתחילה את מידת ההשמעות של המוזיקה המזרחית ברדיו משום שהיא לא נחשבה מספיק 'ישראלית אותנטית'. החוקר החברתי, סמי שלום שטרית, כתב "הממסד החינוכי והתרבותי עשה כל מאמץ להפריד בין הדור השני של עולי המזרח למוזיקה זו, על ידי סוציאליזציה אינטנסיבית בבתי ספר ובתקשורת. בשנות השמונים לאחר פרישה מכדורגל, הקים יוסי שטרוזמן (אביה של השדרנית שלמור שטרוזמן) את "מועדון הפלקה" בדרום תל אביב, שהיה הבמה המרכזית לזמר הים תיכוני בשנות ה-80 וה-90. במועדון הופיעו הזמרים עופר לוי, שרית חדד, אייל גולן וישי לוי, בזמנים שלא התירו להם הופעות באולמות או שידורים ברדיו. חדירתה של מוזיקה מזרחית למיינסטרים הישראלי הייתה תוצאה של לחץ של מלחינים ומפיקים מזרחיים כמו אביהו מדינה, הפופולריות הבלתי ניתנת להכחשה, של הסגנון, ואימוץ הדרגתי של אלמנטים של מוזיקה מזרחית על ידי אמנים ישראלים פופולריים. ירדנה ארזי, אחת הזמרות הפופולריות בישראל, הקליטה ב-1989 אלבום בשם "דמיון מזרחי", וכללה חומרים מקוריים וכמה שירים ישראלים קנוניים. קבלתה של מוזיקה מזרחית, במהלך שנות ה-90, מקבילה למאבק החברתי של ישראלים ממוצא ספרדי ומזרחי להשיג קבלה חברתית ותרבותית. "היום, המוזיקה המזרחית הפופולרית החלה למחוק את ההבדלים ממוזיקת הרוק, ואנחנו יכולים לראות לא מעט אמנים הופכים למיינסטרים. המעבר הזה לתרבות המיינסטרים כולל הטמעה תרבותית", כותב חוקר הספרות והמבקר מתי שמואלוף. קלטות השמע עובדה מקובלת כיום היא שהמצאת קלטת השמע על ידי תאגיד פיליפס ורשת הפצת הקלטות המסחרית בתחנת הרכבת בתל אביב השפיעה רבות על הפופולריות של המוזיקה הישראלית הים תיכונית. קלטות אפשרו לאוכלוסייה המזרחית ליצור ולהפיץ מוזיקה משלה בתוך הקהילות שלה. הם גם אפשרו יותר אינטגרציה מוזיקלית. אפשר לקבל את אום כולתום ושכנה שלה שהיא זמרת בהתהוות. קלטות שמע היו גורם דומיננטי בצמיחת המוזיקה הישראלית הים תיכונית בשנות ה-70. לאחר שהייתה מועדפת לראשונה באירועים פרטיים, כמו חתונות וימי הולדת, הקלטת חתונות הפכה למצרך מבוקש במעברות המזרחית ("מחנה המעבר"). הקלטות הללו הן שגרמו לאתנומוזיקולוגית איימי הורוביץ להתחיל לחקור את סגנון המוזיקה החדש והפורח הזה. לאחר שהחברים והשכנים של ראובני החלו להציע לקנות את הקלטות, הוא הבין שאולי תהיה לו הזדמנות מצוינת בידו. מאוחר יותר הוא ואחיו הפכו לאחת מחברות ההקלטות למוזיקה מזרחית הגדולות בישראל. שילוב עם סגנונות מוזיקה אחרים עם הזמן נוצרו מיזוגים של מוזיקה מזרחית עם סגנונות מוזיקליים אחרים, כולל רוק, פופ והיפ הופ. רוק ומטאל רוק מזרחי הוא מונח רחב המשלב בתוכו כמה סגנונות מוזיקליים שונים. הוא מוגדר על ידי שילוב של מוזיקת רוק עם כלים, יצירות וטכניקות שירה מזרח תיכוניות. ניתן להשוות את הסגנון עם רוק מתקדם, שכן סולמות ומקצב מזרח תיכוניים נוטים לשבור נורמות מערביות. כמה דוגמאות הן אורפנד לנד, כנסיית השכל, אלגיר והסולן אביב גדג', יוסי סאסי ודודו טסה. דוגמה בולטת נוספת היא פורטיסחרוף, צמד יצירתי המורכב מהאמנים רמי פורטיס וברי סחרוף. גם לפורטיס וגם לסחרוף יש רקע מזרחי וספרדי חלקי (טורקי ועיראקי). האלמנטים המזרחיים במוזיקה שלהם נעים בין עדינים מאוד למאוד ברורים לפעמים. השניים החלו את הפרויקט שלהם ב-1989 בעקבות התפרקות קבוצת הפוסט פאנק Minimal Compact. שתי הקבוצות מציגות כמה נושאים מזרח תיכוניים, כולל שיר אחד בערבית ג'יבריש, "סנדניה", מתוך תקליט הבכורה שלהם Foreign Affair. ניתן להגדיר את המיזוג בין מוזיקה מזרחית ומוזיקת מטאל כמטאל מזרחי. תת-ז'אנרים אחרים של רוק ממעטים לקטלג את ההשפעות המזרחיות שלהם. פופ באמצע שנות ה-90, לייבלים של פופ מזרחי כבר החלו להפוך מפעילות מחתרתית להפצת קלטות בתוך הקהילה המזרחית לתעשיית מוזיקה הרבה יותר פורמלית וסטנדרטית. מוזיקאים ומפיקים של אותה תקופה החלו לשלב יותר אלמנטים של רוק, טכנו, דאנס, יורופופ וריתם אנד בלוז, תוך שימת דגש חזק על השורשים היווניים, הטורקיים והערבים. לצד דוגמאות קודמות כמו עפרה חזה ואתניקס, אמנים מאוחרים יותר כמו זהבה בן, אייל גולן, שרית חדד ואחרים חוללו מהפכה בז'אנר והביאו אותו לקהלים הרבה יותר גדולים. כמה שירים מהתקופה הזו כבר הפכו ללהיטים במדינות שכנות, כולל יוון ומדינות ערב. הפופ המזרחי הפך למטרה ללעג ולעיתים קרובות התעלמות מתרבות הפופ המרכזית של ישראל באותה תקופה. למרות שמבחינה דמוגרפית הם אולי היו פופולריים באותה מידה, רוב תחנות הרדיו סירבו לנגן פופ מזרחי, והעדיפו פופ ורוק בהשפעות אמריקאיות ואירופיות. ההבחנה בין פופ מזרחי למיינסטרים הייתה ברורה. מכיוון שרבים מלהיטי פופ מזרחי עדיין היו הפקות בתקציב נמוך, מבקרי מיינסטרים ותקשורת התעלמו בעיקר מהז'אנר, כשהתירוץ היה של פופ מזרחי חסר עומק אמנותי. רוב השירים היו שירי אהבה פשוטים למדי, תרגומים של שירים יווניים/ים תיכוניים או שירי נושא יהודיים, עם כתיבת שירים לפי נוסחה מסוימת. זו הסיבה שהשוואות ל"תנועות נגד שהפכו למיינסטרים" גלובליות פחות מתאימות, כאשר מוזיקת היפ הופ ורגאיי היא חדשנית ביותר, כמו גם אוריינטציה פוליטית ומחאה. עם זאת, יש הסכמה רחבה שלשירים רבים של פופ מזרחי יש בהם הרבה יותר ממה שנראה בתחילה, אז אולי רבים מהם הובנו במידה מסוימת שלא כהלכה כי הקדימו את זמנם. היו גם מקרים רבים של השפעה הדדית של שתי התנועות בפופ הישראלי כבר ב-1985, כשכמה כותבי שירים אשכנזים ידועים התפעלו מהסאונד המזרחי. במהלך במהלך העשורים הראשונים של שנות ה-2000, הפופ המזרחי גדל והפך לצורה הבולטת של מוזיקת הפופ בישראל. ב-2019 הזמר עומר אדם הופיע בפארק הירקון בפני קהל של 50,000 בני אדם, הפרש של 1,000 אנשים בלבד לשבירת השיא של כוורת ב-2013 עם קהל של 51,000 בני אדם. ביקורת במהלך השנים ספגה המוזיקה המזרחית ביקורת מפי אנשי מקצוע ואנשי ציבור שונים, שהתמקדה בעיקר באיכותו וברמתו וגם נגד הניסיון להכליל הרבה סגנונות מוזיקליים תחת הכותרת האחת – "מוזיקה מזרחית". כמו שלא ניתן לטעון שיש ז'אנר אחד ויחיד שנקרא "מוזיקה מערבית", כך גם לגבי "מוזיקה מזרחית". במונחים הביקורתיים של התאוריה התרבותית, "ארגז הכלים המוזיקלי" הישראלי הוא כלי להבניית זהות לאומית וקהילתית, שתוכנו נמצא עדיין ב"משא ומתן". המאבק על תוכנו, לדעתה של חוקרת התרבות הפופולרית מירי טלמון, הוא חלק מתהליך ההבנייה של שדה המוזיקה בישראל, "לא פחות מתהליכים של כלכלה פוליטית ומאבק על בכורה מסחרית". בינואר 2002 התבטא יוסף לפיד במהלך ריאיון ברדיו, לאחר ששמע ברקע שיר מזרחי של עמיר בניון: "אנחנו כבשנו את טולכרם, או טולכרם כבשה אותנו?". במרץ 2011 יצא יהורם גאון נגד "הגל העכור" של המוזיקה המזרחית וכינה אותה "זבל שהשטן לא ברא" ו"בושה לאינטליגנציה". עם זאת, הוא ציין לשבח יוצרים מזרחיים כמו אביהו מדינה ושלמה בר. לאחר שדבריו עוררו סערה התנצל, אמר כי "זאת מוזיקה משופעת בפנינים, אך לא חסר בה חצץ" ו"לא התכוונתי, הרי אני בעצמי מזרחי". הזמרת אחינועם ניני יצאה נגד אמני המוזיקה המזרחית המתפשרים על חומר נמוך לטענתה מתוך אינטרסים מסחריים. בעקבות השמעת שיר מזרחי בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות תשע"ג, 2013, התבטא הרב בני פרל, ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן בתל אביב כנגד המוזיקה המזרחית וכינה אותה "שירי ערסים בני שני אקורדים". לדבריו, מוזיקת הפופ המזרחית אינה מייצגת את התרבות המזרחית. ראו גם שירה מזרחית זמר עברי מזרחים ספרדים לקריאה נוספת ענבל פרלסון, שמחה גדולה הלילה – מוזיקה יהודית-ערבית וזהות מזרחית, תל אביב: רסלינג, 2006. אדווין סרוסי ומוטי רגב, מוזיקה פופולרית ותרבות בישראל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2014. סימונה וסרמן, חדשנות מוזיקלית ומיסוד בשדה המוזיקה המזרחית האמנותית בישראל, בתוך: מוזיקה בישראל (2014), עורכים מ' וולפה, ג' כ"ץ וט' פרילינג, הוצ' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון. איימי הורוביץ, אין דבר כזה מוזיקה מזרחית, מסע אל ימיה הראשונים של המוזיקה שחוללה מהפכה תרבותית בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024 קישורים חיצוניים מתי שמואלוף, הרהורים על מוזיקה מזרחית דניאל שוייצר, המוזיקה המזרח-תיכונית שכובשת את הסצנה בישראל, מגזין המזרח הקרוב, 13 אפריל 2015 הערות שוליים * קטגוריה:מוזיקת עולם קטגוריה:מוזיקה ישראלית קטגוריה:סגנונות מוזיקליים קטגוריה:ספרדים ועדות המזרח בארץ ישראל	2024-10-13T10:10:45
אפוס	REDIRECT שירה אפית	2003-10-17T16:29:04
מוזיקה אקספרסיוניסטית	מוזיקה אקספרסיוניסטית היא מוזיקה שנכתבה על ידי המלחינים ארנולד שנברג, אלבן ברג ואנטון וברן. שלושת המלחינים כונו "האסכולה הווינאית השנייה". המוזיקה שיצרו נבעה מלב ליבו של הרעיון האקספרסיוניסטי באמנות של תחילת המאה העשרים. הרעיונות על האדם הרדוף, מלא הפחדים והטירוף הנובע מחיי העיר של תחילת המאה העשרים, מובעים ביצירותיהם במוזיקה חסרת מרכז טונאלי אשר נשמעת מתוחה ביותר ומלאת תזזית. שנברג כתב בתחילת דרכו מוזיקה פוסט רומנטית המזכירה את סגנונו של מורהו גוסטב מאהלר. דוגמה לכך ניתן לשמוע ביצירה "ליל זוך". מאוחר יותר ביטל שנברג את הטונאליות לחלוטין ויצר מוזיקה אטונאלית. הסיבה לביטול הטונאליות נבעה כנראה אצל שנברג משני מניעים: הראשון - הרצון הטבעי ליצור משהו חדשני על פני המוזיקה הרומנטית שמיצתה את עצמה ובהתייחסות להתפתחות השפה המוזיקלית מהטונאליות הפשוטה בקלאסיקה דרך הכרומטיקה הרומנטית ועד לביטול מרכז טונאלי לחלוטין. המניע השני יוצא מתפיסתו האסתטית האקספרסיוניסטית המביאה נושאים קשים באופן מוזיקלי הדורש משהו דיסוננטי ומחוספס. רעיונותיו של שנברג - המורה הפליגו בשנות העשרים של המאה ה-20 כאשר המציא את שיטת שנים-עשר הטונים, אשר דואגת מראש שלא יהיה צליל אחד חשוב מהאחרים ביצירה, על ידי סידור הצלילים בשורה או סדר כלשהו שאין בו תחושה טונאלית ומתוך כך תיווצר יצירה ללא מרכז טונאלי. המוזיקה האקספרסיוניסטית היוותה נקודת ציון משמעותית לכל מלחיני העולם, בדומה למה שעשתה המוזיקה של "טריסטן ואיזולדה" מאת ואגנר. שני תלמידיו של שנברג - ברג ווברן - המשיכו כל אחד בדרכו את רעיונות מורם. קטגוריה:מוזיקה קלאסית	2022-12-31T05:49:14
פיל אפריקני	פיל אפריקני (שם מדעי: Loxodonta) הוא סוג במשפחת הפיליים לצד הסוג פיל. מאפיינים הפילים האפריקניים הם בעלי החיים היבשתיים הגדולים ביותר, משקלם מגיע לכדי וגובהם הוא כ-. הם צורכים עד כמאתיים ליטרים מים ביום ומסוגלים לשתות יותר מ20 ליטר מים בלגימה אחת. הם ניזונים מכ-140 ק"ג צמחייה ליום. כיום קיימים שני מיני פיל אפריקני: פיל סוואנה אפריקני (Loxodonta africana) פיל יער אפריקני (Loxodonta cyclotis). עדר של פילים בטבע מונה כ-30 פרטים, רובם נקבות בנות המשפחה המורחבת. בראש העדר עומדת הפילה המבוגרת. הזכרים הבוגרים חיים בנפרד, בקבוצות קטנות או ביחידים. הפיל האפריקני הבוגר אינו מאוים על ידי הטורפים באפריקה. להקת אריות גדולה מסוגלת לטרוף פיל צעיר, אם כי לרוב הפיל הצעיר מוגן על ידי העדר. הפילים נוהגים לכסות את עצמם בבוץ צונן ואף בחול יבש בכדי להגן על עורם הרגיש מפני קרני השמש. ישנה אוכלוסייה מיוחדת של פילים בנמיביה ובמאלי החיה במדבר ולא בסוואנות או ביערות. מבנה הגוף אפרכסת האוזניים של הפילים האפריקניים גדולה משל הפילים האסייתים כהתאמה פיזיולוגית: הטמפרטורה הממוצעת באפריקה גבוהה מזו שבאסיה, ואפרכסות האזניים הגדולות מאפשרות איבוד חום יעיל יותר דרך כלי הדם המרובים הממוקמים בהן. רוחבן של אוזני הפיל האפריקני מגיע ל-120–125 ס"מ. גובהו של פיל אפריקני הוא , אך עשוי להגיע גם ל-. בקצה החדק ישנם אצל הפיל האפריקני שתי בליטות בשרניות זה מול זה כמעין אצבעות. לפילים שני חטים גדולים העשויים שנהב, חטים אלו היו ועדיין אחת הסיבות, לציד הפילים. משך חייו הממוצע של הפיל הוא כ-60–70 שנה. הפיל האפריקני בעבר בעבר היה נפוץ הפיל על פני כל אפריקה אך כיום הוא נפוץ בעיקר בשמורות טבע בדרום ומזרח אפריקה. בעבר היה קיים מין נוסף של פיל אפריקאי שהיה קטן יותר מהפיל האפריקאי וגם מהפיל האסייתי. פיל זה שימש בצבאו של חניבעל בתור פיל מלחמה. בשנת 1847 תועד הפיל האפריקני, שנחשב עד היום לפיל הכי גדול בהיסטוריה, גובהו היה ואורכו כמעט . לצורך השוואה, גובהו של פיל אסייתי גדול יגיע לכ-3.6 מטרים. רבייה הריון הפילות האפריקניות הוא הארוך בין חיות היבשה, 20–22 חודשים, ולרוב נולד גור יחיד במשקל של בין 90 ל-135 ק"ג. גורים אלה צורכים כ-12 ליטר חלב ביום ורק בגיל 5–6 הם נגמלים. האם מטפלת בגור הנולד, אולם את השמרטפות היא חולקת עם שאר פילות העדר. תקופה זו נמשכת מהגמילה ועד גיל 17 בערך ובה מתהווה מבנה העדר. בגיל 13 מתחילים הזכרים להיפרד מעדר האמהות. בהמשך יצטרפו לנקבות רק לשם רבייה. לזכרים שבהם יש התפרצויות זעם בתקופת המוסט שגורמים להם להיות מסוכנים לסביבתם. ההריון הוא רק בזמן הייחום, הפילה תזדווג כ-7 פעמים במהלך חייה. אינטליגנציה פילים אפריקאים נחשבים לחיה אינטליגנטית מאוד, ויש להם קליפת מוח גדולה ומפותלת מאוד שמספר הנוירונים בה דומה לזו של מוח האדם, תכונה שהם חולקים גם עם קופים ומספר מיני דולפינים. בזכות מאפייני קליפת המוח שלהם, פילים אפריקאים הם בין המינים האינטליגנטיים ביותר בעולם. מוחו של הפיל האפריקאי שוקל בממוצע מעט יותר מ־. מבנה מוחו המורכב של הפיל האפריקאי מצביע על אבולוציה מתכנסת. תפוצה במערב היבשת חיים הפילים ביערות, ולכן קשה יותר לפגוע בהם. עם זאת באזורים אלה נאמדים הפילים בעשרות ובמאות, ורק בשלוש מדינות יש יותר מאלף פילים. לעומת זאת בדרום אפריקה, נשמרת בשנים האחרונות אוכלוסייה במצב קבוע, ולפעמים היא אפילו גדלה. מספר הפילים בכל אפריקה נאמד היום (לפי אומדני הקרן העולמית לשימור חיות הבר) בין 470,000–690,000 פרטים. ציד הפיל האפריקני היה מטרה פופולרית לציד לשם ספורט, עוד מאז המאה ה-19 ובין חמשת הגדולים. מאז שציד לשם ספורט הוגדר כבלתי חוקי, ומאז הגדרת שמורות הטבע בכל רחבי אפריקה - כמות הציד ירדה משמעותית. אך בשנים האחרונות, הציד התגבר ביתר שאת למטרות סחר בלתי חוקי בחטים, שמבוצע בעיקר בידי ארגוני טרור במרכז אפריקה, ובראשם, צבא ההתנגדות של האל של ג'וזף קוני. החטים מועברים לנמלי היבשת כגון: דאר א-סלאם, קייפטאון ולאגוס, וממשיכים לשווקים בכל רחבי העולם. על פי האומדנים, בין השנים 2010–2012 ניצודו לא פחות מ-100,000 פילים, וכך לא נשאר אף פרט בסודאן. בטנזניה נשארו רק 40% מהפרטים, ובמוזמביק נשארו 52%. פיל מפורסם בשם סאטאו שחי בקניה היה ידוע בחטיו הענקיים שהפכו אותו למטרה פוטנציאלית לציד ובשל כך הוא זכה לשמירה צמודה. בסופו של דבר המאמצים לשומרו לא הצליחו והוא ניצוד בשנת 2014. גלריה קישורים חיצוניים פילים ננסיים, יש דבר כזה!, כתבה על פילי שמורת אדו בדרום אפריקה מתוך מגזין "עיתון חי" פילים אפריקאים מזהים הצבעה, מחקר התנהגותי. מתוך "הזנב הארוך" 11 באוקטובר 2013 הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1827 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ניקולס אילוורד ויגורס קטגוריה:פילים קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בפליוקן	2024-09-24T12:17:28

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.