title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
Panthera pardus | REDIRECT נמר | 2004-12-29T20:03:02 |
Meles | REDIRECTגירית מצויה | 2006-11-11T09:59:51 |
Tremarctos | הפניה דוב המשקפיים | 2019-08-07T03:43:48 |
Ursus americanus | REDIRECTדוב שחור אמריקני | 2004-12-29T20:13:00 |
Lama guanicoe | הפניה למה מצויה | 2008-07-23T14:25:30 |
קולימה (נהר) | קולימה (ברוסית: Колыма) הוא נהר בצפון מזרח סיביר שברוסיה, שאורכו 2,129 ק"מ. במשך כ-250 ימים הנהר קפוא ומפשיר רק מתחילת חודש יוני עד אוקטובר. אגן הנהר משתרע על פני מחוז מגדן, רפובליקת סאחה-יקוטיה והמחוז האוטונומי צ'וקוטקה.
על הנהר נבנתה תחנת כוח הידרואלקטרית בהספק של 900 מגוו"ט שמספקת את רוב צורכי החשמל באזור.
אסירים רבים נשלחו לאזור קולימה בתקופת הגולאג על ידי סטלין. האסיר הסופר וארלאם שאלאמוב תיאר חוויותיו בספר "סיפורי קולימה". האסירה אלינור ליפר תיארה את חיי הגולאג בספרה "11 שנה בבתי סוהר ובמחנות סובייטיים".
קישורים חיצוניים
קטגוריה:רוסיה: נהרות
קטגוריה:סאחה: גאוגרפיה | 2022-03-03T11:10:02 |
Procyon lotor | REDIRECTדביבון מצוי | 2004-12-29T20:16:26 |
Felis nigripes | REDIRECT חתול שחור-רגל | 2004-12-29T20:18:19 |
Odontoceti | REDIRECTלווייתני שיניים | 2004-12-29T20:22:33 |
Cetacea | REDIRECTלווייתנאים | 2004-12-29T20:22:55 |
Ziphiidae | REDIRECT לווייתני מקור | 2006-12-14T16:28:42 |
Felis bieti | REDIRECT חתול מדבר סיני | 2004-12-29T20:24:18 |
Crocidura | הפניה חדפיים | 2008-04-16T13:06:54 |
Lynx | הפניה לינקס (פירושונים) | 2013-09-13T10:32:15 |
Mesocricetus auratus | REDIRECTאוגר זהוב | 2004-12-29T20:27:31 |
Leopardus | REDIRECT נמרון | 2004-12-29T20:29:43 |
Puma concolor | הפניה פומה (סוג) | 2017-01-11T19:04:34 |
Capra aegagrus | REDIRECTעז הבר | 2004-12-29T20:33:40 |
Uncia uncia | REDIRECT נמר השלג | 2013-04-21T12:30:45 |
Oryx leucoryx | REDIRECTראם לבן | 2004-12-29T20:34:44 |
Smilodon fatalis | REDIRECT טיגריס שנחרבי | 2004-12-29T20:41:22 |
Herpestidae | REDIRECT נמייתיים | 2004-12-29T20:44:09 |
Herpestes ichneumon | REDIRECT נמייה מצויה | 2006-12-09T07:48:40 |
Dama dama | REDIRECTיחמור | 2004-12-29T20:48:27 |
Hyaenidae | REDIRECT צבועיים | 2004-12-29T20:50:28 |
Sus scrofa | REDIRECTחזיר בר | 2004-12-29T20:50:48 |
ואיאדוליד | שמאל|ממוזער|250px|שלט המקובע למדרכה בפארק בוואיאדוליד המציין את הקהילה היהודית שלה
ואיאדוליד (בספרדית: Valladolid) היא עיר תעשייתית במרכז ספרד המשמשת כבירת מחוז ואיאדוליד וכבירת הקהילה האוטונומית קסטיליה ולאון. לפי מפקד האוכלוסין משנת 2008 התגוררו בה 318,461 תושבים, ולפי הערכות, מתגוררים בסביבותיה עוד כ-80,000 תושבים.
מאז כיבושה מהמוּרים במאה העשירית ובמשך יותר מ-500 שנה שימשה ואיאדוליד כבירתו של בית המלוכה הקסטיליאני. מעמדה המרכזי נשלל ממנה כאשר פליפה השני מלך ספרד העביר את בירתו למדריד. היא חזרה לשמש בירה לזמן קצר בין השנים 1600 ל-1606.
קבוצת הכדורגל של ואיאדוליד היא ריאל ואיאדוליד המשחקת בליגה הספרדית.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|בניין העירייה והכיכר המרכזית של ואיאדוליד
שרידים של הקלטי-איברים (התמזגות של קלטים ואיברים (חצי האי האיברי)) וגם של מחנה רומי נחפרו סמוך לעיר. הגרעין שממנו התפתחה העיר ממוקם באזור שבו נמצאת כיום כיכר מיגל הקדוש.
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת ואיאדוליד הבלתי גמורה
במהלך שלטונם של המוּרים בספרד המלכים הנוצרים של העיר הזיזו את התושבים צפונה לאזורים מוגנים יותר. במאה ה-10 האזור נכבש מידי המורים, וואיאדוליד הייתה כפר קטן, עד שאלפונסו השישי, מלך לאון וקסטיליה, העניק אותה בשנת 1072 לרוזן פדרו אנסורס ואשתו הרוזנת כשהמשימה המוטלת על הזוג הייתה לאכלס ולהרחיב את גרעין היישוב החקלאי הזעיר שהיה קיים עד אז. במאות ה-12 ו-ה-13 ואיאדוליד גדלה במהירות הודות לזכויות היתר שניתנו בידי אלפונסו השמיני ואלפונסו העשירי, שניהם מלכי קסטיליה, ולאכלוס האזור מחדש לאחר הרקונקיסטה.
במאה ה-15 הייתה העיר מקום מושבו של בית המלוכה הקסטיליאני, והייתה לבירת ממלכת ספרד עד 1561, השנה בה העיר נהרסה בשריפה, ופליפה השני, מלך ספרד, יליד העיר, העביר את בירתו למדריד, והעיר ראתה תקופה של שפל. ב-1506 נפטר בעיר כריסטופר קולומבוס, והבית שבו נפטר כיום משמש כמוזיאון. המלך פליפה השלישי החזיר את בירתו לעיר ב-1601, אך ב-1606 העיר ניזוקה משיטפון והבירה הוחזרה למדריד, שם נותרה עד היום.
למרות הנזק שנגרם לעיר העתיקה ב-שנות ה־60 בעקבות הבום הכלכלי, העיר עדיין מתגאה בביטוייה האדריכליים. מונומנטים בעיר כוללים את הקתדרלה הבלתי גמורה של ואיאדוליד, את הכיכר המרכזית שתוכננה לפי הכיכר המרכזית במדריד, את מוזיאון הפיסול ואת כנסיית סנט פול ואת הבית היחידי ששרד של מיגל דה סרוואנטס.
מבני עניין
מבני דת חשובים
שמאל|ממוזער|250px|כנסיית סן פאבלו
הקתדרלה הבלתי גמורה, שנבנתה בהזמנת פליפה השני, מלך ספרד ועוצבה בידי האדריכל ג'ואן חררה במאה ה-16. הקתדרלה נותרה עד היום בלתי גמורה בגלל סיבות פיננסיות והאולם שלה לא נפתח לקהל עד שנת 1668. בשנת 1730 הושלמה בניית החזית.
כנסיית סן מיגל, כנסייה עתיקה של הישועים (כיום, כנסייה קהילתית) שנבנתה בסוף המאה ה-16.
החזית של הכנסייה הדומיניקנית סן פאבלו, המאופיינת בפסלים גותיים ודקורציה שנבנו סביב שנת 1500.
כנסיית אל סלוודור שחזיתה נבנתה בשנת 1550 ומגדל הלבנים שבה מתוארך למאה ה-17.
בכנסיית סנטה מריה לה אנטיגואה יש מגדל פירמידלי יוצא דופן מהמאה ה-12 ומקדש גותי מהמאה ה-14, בהשראת הקתדרלה של בורגוס.
המנזר של סנטה אנה, מבנה נאו-קלאסי המארח יצירות של פרנסיסקו דה גויה.
כנסיית יוחנן הקדוש מלטרן, בעלת חזית בארוקית משנת 1737.
מבנים נוספים
לבה של העיר העתיקה היא כיכר העיר מהמאה ה-16. בצלע אחת של הכיכר נמצא בית העירייה, הבנוי בסגנון אקלקטי המתוארך לתחילת המאה ה-20, ומעוטר במגדל שעון קטן. סמוך לארמון נמצא ארמון לוס פימנטל, מושבה של המועצה המחוזית. הארמון המלכותי (היכן שפליפה הרביעי, מלך ספרד ואן מאוסטריה, אימו של לואי ה-14 נולדו) הוא ארמון מהמאה ה-16 של המרקיזים של ולוורדה ושל הבנקאי פאביו נלי - בניין עם חותמת קלאסיציזם שנבנה בשנת 1576. המוזיאון של ואיאדוליד מאכלס רהיטים, פסלים, ציורים וחפצי קרמיקה מהתקופה הפרהיסטורית ועד ימינו. המוזיאון הלאומי לפיסול בוואיאדוליד שוכן באוניברסיטת גרגוריו הקדוש. זהו ביתם של גילופים צבעוניים שנעשו על ידי אמנים כמו אלונסו בראגוואט וגרגוריו פרננדז. האוניברסיטה, שחזיתה הבארוקית מעוטרת בסמלים אקדמיים שונים, ואוניברסיטת סנטה קרוז מהוות חלק מן הדוגמאות הראשונות לרנסאנס הספרדי.
בעיר נמצאים גם בתים שחיו בהם אנשים חשובים, והם כוללים את:
ביתו של מיגל דה סרוואנטס, הכותב של דון קישוט, שבו גר בשנים 1603–1606. בבית הזה השלים סרוואנטס את יצירת המופת שלו.
הבית שבו נפטר כריסטופר קולומבוס משמש כיום כמוזיאון.
הבית שבו נולד המשורר הספרדי חוסה סורייה.
דמוגרפיה
ערים תאומות
ערים אחיות
ראו גם
תקנות ואיאדוליד - תקנות יהודי ספרד שחוברו בעיר זו
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:קסטיליה ולאון: ערים
קטגוריה:קהילות אוטונומיות של ספרד: ערי בירה
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-11 | 2024-07-16T19:28:26 |
דיזלדורף | REDIRECT דיסלדורף | 2004-12-29T21:48:00 |
חקר ביצועים | חקר ביצועים היא גישה מדעית (שיטתית, אמפירית ושניתן לשחזר אותה) שעוסקת בחקר הביצועים של מערכות שפועלות בסביבה כלשהי.
הגישה מתבססת, בין היתר, על חוקי המתמטיקה, הפיזיקה ומדעי ההתנהגות. על מנת לבנות מודל הקרוב ביותר למציאות, שמסקנותיו הכמותיות יסייעו למקבלי החלטות (צבאיים או עסקיים) להבין טוב יותר את ההשלכות, טרם ביצוע שינויים.
ברוב המקרים, המודל ימצא את הדרך האופטימלית לניצול המשאבים תחת אילוצים. אך, בשאר המקרים, כאשר ישנן מספר מטרות ופתרונות, המודל יציג על בסיס כמותי את ההשלכות הצפויות בבחירה של כל מטרה או פתרון. ויסייע למתכנן לבחור את ההחלטה הטובה ביותר.
"מודל מוצלח" הוא מודל שהצליח לעזור למתכנן או למקבל ההחלטות להבחין בהשפעה של אותה ההחלטה.
משפחות מודלים בחקר ביצועים
מודל מתמטי: במודל זה ההנחה שכל המשתנים הרלוונטיים ניתנים לכימות. פונקציה מתמטית משמשת לתיאור התנהגות המערכת. הפתרון מבוצע על ידי מניפולציה מתמטית על הפונקציה.
מודל היוריסטי: כאשר המודל המתמטי מסובך מכדי למצוא פתרון מדויק או אופטימלי ניתן להשתמש במודל היוריסטי שמתבסס על חוק אמפירי או אינטואיטיבי ומאפשר למצוא פתרון "טוב". העיקרון הוא לחפש פתרון יותר טוב מהנוכחי עד שלא ניתן לשפר את הפתרון הנוכחי.
סימולציה: בסימולציה מבוצע ניסיון לחקות התנהגות מערכת לאורך זמן על ידי הגדרת מאורעות שמתרחשים בציר הזמן ודגימת ביצועי המערכת במאורעות אלו. סימולציה היא כמו ניסוי ולכן חשופה לטעויות שיכולות לקרות בכל ניסוי. חסרונה העיקרי של הסימולציה שאינה מספקת פתרון כללי.
ההיסטוריה של חקר ביצועים
במלחמת העולם השנייה הוטל על קבוצת אנשי מדע בבריטניה לבחון את הבעיות האסטרטגיות והטקטיות שכרוכות בהגנת המדינה, ולהגיע להחלטה על הדרך היעילה ביותר לנצל את המשאבים המוגבלים להגנה למשל: המכ"ם שפותח והשימוש במפציצים. מקובל לייחס לאירוע זה את תחילת הדרך של דיסציפלינת חקר ביצועים. השם לדיסציפלינה היא כתובת דואר כשהחדר בו עבד צוות המחקר היה ממוקם באגף מבצעים והדואר שנשלח אליהם היה חתום במבצעים/מחקר (Operation/Research) - בהמשך הלוכסן התבטל.
בעקבות התוצאות המעודדות של הקבוצה, אימצו גם האמריקאים את השיטה לניתוח בעיות לוגיסטיות וטקטיות כגון: פיזור מיטבי של מוקשים ימיים ובחירת פרופילי טיסה.
עם תום המלחמה, החלו בשימוש בחקר ביצועים בארגונים עסקיים. בשנת 1947 פרסם המתמטיקאי ג'ורג' דנציג מארצות הברית את שיטת הסימפלקס בתכנון ליניארי ומאז התפתחו מודלים ושיטות נוספות. התאוצה הגדולה ביישומי חקר ביצועים החלה במקביל להתפתחות עוצמת המחשבים.
חקר ביצועים בישראל
המושג תורגם לעברית על ידי עוזי עילם. שם זה אינו תרגום ישיר של השם המקובל (Operations Research, חקר מבצעים) או של השם שהיה מקובל בבריטניה (Operational Research, מחקר מבצעי).
האיגוד הישראלי לחקר ביצועים (איל"ב) נקרא בלעז ORSIS, ובראשו עומד, נכון ל-2023, פרופסור גד רבינוביץ מהמחלקה להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון.
מודלים נפוצים
מודלים דטרמינסטיים
תכנון ליניארי
תכנון ליניארי בשלמים
בעיית התובלה
תכנון דינמי
מודלים הסתברותיים (סטוכסטיים)
תורת המשחקים
ניהול פרויקטים
תורת המלאי
תורת התורים
תורת ההחלטות
שרשראות מרקוב
קורסי חקר ביצועים מהוים חלק ממסלול הלימודים לתארים בהנדסת תעשייה וניהול ומנהל עסקים.
קישורים חיצוניים
האיגוד הישראלי לחקר ביצועים
Methods of operations research by Morse & Kimball
הערות שוליים
*
קטגוריה:אופטימיזציה מתמטית
קטגוריה:הנדסת תעשייה | 2024-08-01T05:20:54 |
דיסלדורף | ממוזער|טמפרטורות בדיסלדורף בתקופות שונות של השנה
שמאל|ממוזער|250px|בתים "עקומים" בדיסלדורף, בתכנון האדריכל פרנק גרי
עשר קבוצות הזרים הגדולות ביותר ארץ מקור מספר תושבים ( 31 בדצמבר 2019) 12,707 10,388 9,316 7,799 7,329 5,820 4,856 4,541 4,477 4,430 סין 4,215 3,842 3,720
דִיסְלְדוֹרף (בגרמנית: Düsseldorf; מילולית: "הכפר על נהר דיסל") היא עיר הבירה של מדינת נורדריין-וסטפאליה שבגרמניה והעיר השנייה בגודלה במדינה זו, וכן העיר השביעית בגודלה בגרמניה. בתחומי העיר מתגוררים כ-620,523 תושבים (דצמבר 2020) ובמטרופולין שלה מתגוררים כ-1.5 מיליון תושבים. דיסלדורף, השוכנת לגדות נהר הריין, היא חלק מאזור ריין-רוהר (Rhein-Ruhr), האזור האורבני הגדול ביותר בגרמניה עם 11.3 מיליון תושבים. אזור זה כולל בין השאר את הערים בון וקלן ואת כל ערי חבל הרוהר.
תרבות ואדריכלות
חלקים גדולים מדיסלדורף הופצצו במלחמת העולם השנייה ונבנו לאחריה מחדש במהירות ובסגנון מודרני. בניגוד לבון, קלן ו-וופרטל הסמוכות, בהן שכונות רבות של בתים מפוארים מתחילת המאה ה-20 השתמרו בצורה נאה, הרי שבדיסלדורף קשה למצוא מבנים עתיקים מחוץ לעיר העתיקה, למעט מספר כנסיות. רחובותיה של דיסלדורף רחבים יחסית ובעלי צמחייה רבה; במספר רחובות עוברות תעלות מים מלאכותיות המקנות לעיר במקומות מסוימים חזות המזכירה את זו של אמסטרדם. אחד הרחובות האלגנטיים ביותר בדיסלדורף הוא Königsallee (קניגס-אלה, "שדרת המלכים"), המפורסם אף מחוץ לגבולות העיר והידוע בכינויו המקוצר "Kö". במרכז השדרה תעלת מים רחבה, אותה חוצים גשרים קטנים. ברחוב שוכנים בתי אופנה ומרכזי קניות יוקרתיים, וכן בנקים רבים.
העיר העתיקה (Altstadt) של דיסלדורף גובלת בנהר הריין במערבה. היא גדולה, משומרת ותוססת בהרבה מהערים העתיקות של קלן, בון וערי חבל הרוהר הסמוכות. בעיר העתיקה כנסיות רבות, סמטאות מעוקלות ומרוצפות אבן, חנויות ייחודיות, מוזיאונים ומסעדות רבות. העיר העתיקה ידועה בתור "הפאב הארוך ביותר בעולם" ("längste Theke der Welt"), כי בשטחה המצומצם (כחצי קילומטר מרובע) ישנם מעל 300 פאבים ומועדונים.
לאחד מרובעי העיר, בנרט (Benrath), חשיבות לשונית רבה: ברובע זה נמצאת תחילתו של קו דמיוני (Benrather Linie ), הממשיך מזרחה עד לברלין, והמחלק את הניבים הגרמניים לקבוצה צפונית (סקסונית תחתית, פריזית, הולנדית) ולקבוצה דרומית (בווארית, שוואבית, פרנקונית, קלש, אָלֵמָנית).
באוניברסיטת דיסלדורף לומדים כ-25,000 סטודנטים; ב-4 מכללות בעיר למדים כ-10,000 סטודנטים נוספים. בעיר 11 מוזיאונים.
כלכלה
דיסלדורף נחשבת מהערים החשובות ביותר בכלכלה הגרמנית. מיקומה המרכזי על נהר הריין התחתון הפך אותה למרכז מסחרי ובסיס תעשייתי חשוב. במשך שנים רבות היא הייתה מרכז תעשיית הברזל וכיום היא מרכז חשוב של תקשורת ופרסום. בעיר ממוקמים המטות של שתיים מארבע חברות הטלפון הסלולרי הגרמניות, וודאפון (Vodafone) ו-E-Plus, ורבים ממשרדי הפרסום הגדולים בגרמניה. בנוסף, בעיר מרכז ירידים המארח כנסים בינלאומיים רבים. העיר משמשת גם כאחד ממרכזי האופנה החשובים בגרמניה ובאירופה כולה, וחברות אופנה ומעצבים רבים בחרו בה את מושבם. רמת החיים בדיסלדורף היא מהגבוהות בגרמניה, ובולטת על רקע רמת החיים הנמוכה יחסית בערי חבל הרוהר הסמוך.
נמל התעופה הבינלאומי דיסלדורף הוא מהגדולים בגרמניה (גדול אף מזה של קלן הסמוכה) והוא משרת בטיסות בינלאומיות את כל חבל הרוהר ואזור ריין-רוהר. בנמל התעופה, השוכן בצפון העיר, סמוך לגבול עם דיסבורג, קיים מונורייל - מהיחידים בגרמניה - המסיע את המבקרים אל הטרמינל.
אוכלוסייה
בתחילת המאה ה-19 הייתה דיסלדורף עיר קטנה ובה כ-6,000 תושבים.
ב-1961 הגיעה אוכלוסיית העיר לשיאה, ומנתה 702,000 נפש, אך מאז פחת מספר התושבים בעיר. כ-17% מתושבי העיר אינם בעלי אזרחות גרמנית; כ-17% מהזרים הם טורקים. בדיסלדורף נמצאת קהילה יפנית בת כ-6,000 איש, הקהילה הגדולה בגרמניה.
יהדות דיסלדורף
בתחילת המאה ה-19 ישבו בעיר 570 יהודים. אחד מרבני העיר בתקופה ההיא היה הרב יהודה לייב שייאר. בשואה, גורשו רוב היהודים לגטו ריגה, ועל כך נודע מדו"ח מפורט שנכתב על ידי פאול סאליטר.
כיום נמצאת בעיר הקהילה היהודית השלישית בגודלה בגרמניה, כ-7,500 יהודים (כ-1.3% מאוכלוסיית העיר). רובה של הקהילה (כ-90%), כמו ביתר גרמניה, הם מהגרים ממדינות חבר העמים. בית הכנסת החדש בעיר נבנה ב-1958 וממוקם ברחוב ציטן (Zietenstrasse)). רבה הנוכחי של הקהילה הוא הרב לוין. לקהילה יש בית ספר יסודי, תיכון וגן ילדים.
ערים תאומות
להלן רשימת הערים התאומות של דיסלדורף, 7 במספר:
מרכז|ממוזער|550px|מבט על העיר בלילה
קישורים חיצוניים
האתר של אוניברסיטת דיסלדורף
האתר של הקהילה היהודית של דיסלדורף
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות גרמניה: ערי בירה
קטגוריה:נורדריין-וסטפאליה: ערים | 2024-08-26T05:40:00 |
שמואל רוזנטל | שמואל (שמוליק) רוזנטל (נולד ב-22 באפריל 1947) הוא כדורגלן עבר ישראלי, שחקן נבחרת ישראל בכדורגל בשנות השישים והשבעים והישראלי הראשון שזכה לחוזה מקצועני ושיחק בקבוצה אירופאית. רוזנטל שיחק בעיקר בעמדת הקשר השמאלי.
ביוגרפיה
רוזנטל נולד לשולמית, ילידת פולין, ולמרדכי, שנמנה עם סגל נבחרת ליטא בכדורגל שהשתתפה במכביה השנייה ב-1935. אביו נשאר בארץ ישראל לאחר הטורניר, ובסופו של דבר הצטרף להפועל פתח תקווה. רוזנטל החל לשחק כדורגל בהפועל פתח תקווה בגיל 10, ובסוף עונת 1963/1964 החל לשחק באופן קבוע בקבוצה הבוגרת.
קריירה כשחקן ומאמן
בעונות 1965/1966 ו-1966/1968 הציג יכולת גבוהה בליגה שזיכתה אותו בתואר כדורגלן העונה בישראל לעונות אלו.
בקיץ 1971, קיבל הצעה להתאמן עם קבוצת בורוסיה מנשנגלדבך מהבונדסליגה, בעת שהיה במחנה אימונים וסיבוב של משחקי אימון עם הפועל פתח תקווה באירופה. בנוסף בדק רוזנטל מספר הצעות לחותם על חוזה מקצועני עם קבוצה באירופה. על פי הכללים באותה עת, מעבר של שחקנים בין מדינות חייב תקופת הסגר של 12 חודשים, שבמסגרתה השחקן לא יוכל לקחת חלק פעיל בתחרויות. באוגוסט הודיע רשמית שהוא מבקש להיכנס לתקופת הסגר. בעקבות הכניסה להסגר תבעה אותו הפועל פתח תקווה על הפרת חוזה. בהמשך התאמן מדי פעם עם הקבוצה בתקופת ההסגר, אך לא שיחק.
במאי 1972 חתם באופן רשמי על חוזה עם בורוסיה מנשנגלדבך והצטרף לאימוני הקבוצה, ובכך היה לכדורגלן הישראלי הראשון שחתם על חוזה מקצועני עם קבוצה אירופאית בכירה. אמנם היו לפניו שחקנים ישראלים ששחקו בצורה מקצוענית ברחבי העולם, אך הם עשו זאת במדינות כמו דרום אפריקה ואוסטרליה שלא נחשבו כמובילות בכדורגל העולמי. באוגוסט 1972, שיחק לראשונה במדי הקבוצה. השחקן מרדכי שפיגלר גם הוחתם בקבוצה באותה עת, אך הקבוצה נאלצה לוותר עליו, לאחר שכבר החתימה שני שחקנים זרים, על פי המגבלות דאז.
הוא הצליח להתקבל לקבוצה בזכות קשריו של עמנואל שפר, מאמן נבחרת ישראל, עם המאמן הגרמני האנס וייסוויילר. מנשגלדבאך נחשבה באותה עת כאחת מקבוצות העילית של הכדורגל האירופאי, ובשורותיה שיחקו שחקנים מובילים בנבחרת מערב גרמניה, כגון ברטי פוגטס וגינטר נצר, שנחשב אז בעיני רבים כשחקן הטוב בעולם. רוזנטל שיחק בקבוצה עונה אחת (1972/1973) שבסיומה הגיעה הקבוצה למקום החמישי בליגה הגרמנית. תחילה זכה רוזנטל להצלחה, אך בהמשך העונה איבד את מקומו בהרכב הראשון. הוא היה שותף ב-13 משחקים וכבש שער אחד.
איתרע מזלו של רוזנטל, והוא חתם בקבוצה בדיוק באותה שנה בה התרחש טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. המוסד ביקש כי ישמרו על השחקן, וכתוצאה מכך התלוו לקבוצה שוטרים גרמנים לכל מקום. השחקנים במינשנגלאדבך, שמעולם לא היו רגילים להתנהגות כזאת, ראו בכך מטרד של ממש, מחו קשות על הליווי ובקשו מראשי המועדון לשחרר את השחקן הישראלי. בנוסף, היה חשש, כי אם ינסו לפגוע ברוזנטל, הדבר יעשה ללא הבחנה, וכתוצאה מכך שחקנים גרמנים יפגעו גם הם. בתחילת עונת 1973/1974 עוד שיחק רוזנטל בגרמניה, אך בהמשכה הוא חזר להפועל פתח תקווה, ושיחק שם שלוש שנים נוספות.
הפועל פתח תקווה ירדה לליגת המשנה בסיום עונת 1975/1976, ולאחר מכן עזב רוזנטל ושיחק במשך שנתיים בבית"ר תל אביב. השיג השיא שלו עם הקבוצה היה הופעה בגמר גביע המדינה בכדורגל ביוני 1977, בו הפסידה למכבי תל אביב.
באפריל 1978 חתם על חוזה בקבוצת "אוקלנד סטומפרס" מליגת ה-NASL האמריקנית, שם שיחק שתי עונות. בקיץ 1979 חזר לבית"ר תל אביב שם שיחק במשך שנתיים, אחר כך שנתיים בהפועל לוד, שם שיחק כבלם.
בעונת 1983/1984 שיחק כמאמן שחקן במכבי הרצליה מליגה א'. ביולי 1984 חתם על חוזה כמאמן בבית"ר רמלה, אך בתחילת עונת 1984–1985 התפטר ועבר לאמן את הפועל לוד. אותה אימן שנתיים, כולל ירידה ועליה מהליגה הארצית בסוף עונת 1985/1986. אחר כך פרש מכדורגל.
קריירה בנבחרות ישראל
רוזנטל היה הקפטן של נבחרת הנוער של ישראל, ובמאי 1965 זכה עמה בגביע אסיה. עם נבחרת הנוער זכה שוב בגביע ב-1966 ו-1967.
ביוני 1965 ערך את הופעת הבכורה שלו במדי נבחרת ישראל במשחק מול נבחרת בולגריה, במסגרת המשחקים המוקדמים לטורניר הגביע העולמי של 1966. אחר כך שיחק בנבחרת ישראל, בעת שזכתה במקום השלישי בגביע אסיה בכדורגל 1968, והוזמן פעמיים להיות חבר בנבחרת כוכבי אסיה. ב-1968 השתתף באולימפיאדת מקסיקו סיטי במדי נבחרת ישראל שסיימה במקום החמישי בטורניר. ב-1970 השתתף עם נבחרת ישראל בהעפלה לטורניר המונדיאל שנערך במקסיקו, ושיחק בהרכב הראשון בשלושת משחקי שלב הבתים מול נבחרת אורוגוואי, מול נבחרת שוודיה ומול נבחרת איטליה. ב-43 המשחקים שלו בנבחרת הוא שיחק בעיקר בתפקידים הגנתיים.
בינואר 1973 שיחק במשחק ידידות יחד עם מנשנגלאדבך, נגד נבחרת ישראל בבלומפילד. בנובמבר 1973 שיחק את משחקו האחרון במדי נבחרת ישראל, במשחק ידידות מול נבחרת ארצות הברית. בסך הכל ייצג רוזנטל את ישראל ב-43 משחקים בינארציים, וכבש בהם שני שערים.
לאחר הפרישה
לאחר הפרישה עבד רוזנטל כסוכן ביטוח, נקלע לחובות וב-1997 נעצר והורשע, לאחר שהודה בניסיון הברחה של 13 ק"ג קוקאין ממקסיקו לישראל. הוא נידון ל-13 שנים מאסר, אך השתחרר לאחר שריצה ארבע שנות מאסר.
לאחר מכן החל לעבוד בחברת החשמל. ב עבר להתגורר בערד ושימש, בין היתר, כמנהל המקצועי של קבוצת מכבי ערד תמר.
תארים אישיים
כדורגלן העונה בישראל (2) : 1965/1966, 1968/1969
קישורים חיצוניים
דף השחקן באתר מוזיאון הפועל פתח תקווה
הערות שוליים
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים
קטגוריה:קשרי כדורגל ישראלים
קטגוריה:כדורגלני נבחרת ישראל
קטגוריה:כדורגלני הפועל פתח תקווה
קטגוריה:כדורגלני בית"ר תל אביב
קטגוריה:כדורגלני הפועל לוד
קטגוריה:מאמני כדורגל ישראלים
קטגוריה:מאמני הפועל לוד
קטגוריה:כדורגלני בורוסיה מנשנגלדבך
קטגוריה:פתח תקווה: כדורגלנים
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים בגרמניה
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים בארצות הברית
קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1968
קטגוריה:כדורגלני מונדיאל 1970
קטגוריה:כדורגלנים אולימפיים ישראלים
קטגוריה:כדורגלנים באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)
קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)
קטגוריה:עובדי חברת החשמל
קטגוריה:מורשעים בעבירות סמים בישראל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-09-11T16:44:41 |
מנטיניאה | מנטיניאה (ביוונית עתיקה: Μαντίνεια) הייתה עיר יוונית במרכז הפלופונס, מתקופת יוון הקלאסית. העיר הייתה שדה מלחמה שבו נערכו שני קרבות היסטוריים מכריעים בין ספרטה לאויביה.
הקרב הראשון, בשנת 418 לפנה"ס, נערך בין הספרטנים לבין ארגוס, אתונה, ארקאדיה, ובנות בריתם, במהלך המלחמה הפלופונסית. הקרב הסתיים בניצחונה של ספרטה, ושבירת כוחה של ארגוס.
הקרב השני נערך בשנת 362 לפנה"ס בין ספרטה ובין תבאי ובנות בריתם. הכוחות התבאיים, בהנהגתו של אפמינונדס נחלו ניצחון, אך אפמינונדס נהרג בקרב, ועם מותו כוחה של תבאי נשבר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פולייס ביוון העתיקה
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו | 2021-11-24T18:59:30 |
אנאירובי | הפניה אורגניזם אל-אווירני | 2016-07-15T15:51:13 |
תועלתנות | תּוֹעַלְתָּנוּת (באנגלית: Utilitarianism - יוּטִילִיטַרְיָאנִיזְם) היא תורה פילוסופית, הנוגעת לתחום האתיקה וקובעת כי ערכה של פעולה נקבע על פי תרומתה לתועלת הכללית. בכך מהווה התועלתנות תורה הבוחנת את המעשים על פי תוצאתם, ולא על פי חשיבותם הערכית, וזאת בניגוד לתורות דאונטולוגיות המתייחסות לחשיבותם הערכית של המעשים כשלעצמם, ורואות טוב או רוע מוסרי במעשים מסוימים, בלי קשר לתוצאתם. על פי התועלתנות, התוצאה מצדיקה את האמצעים. אותה תועלת אותה יש להשיג - הוגדרה במספר דרכים על ידי הוגים שונים. ישנם הוגים כפיטר סינגר, המגדירים את ה"טוב" כהשגת המטרות.
כל מעשה נבחן, על פי התפיסה התועלתנית, באבן הבוחן הבודקת האם הוא "מביא את הטוב הרב ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים", אף כי בחינה מסוג זה כרוכה במספר בעיות מוסריות ואחרות. כך, למשל, אם פגיעה אנושה באדם אחד מביאה תועלת רבה לאחרים, הרי שכאבו נבלע, בחישוב הסופי, בעונג הנגרם לאנשים רבים יותר, ובכך מוצדקת הפגיעה בו.
העקרונות התועלתניים, שנוסחו לראשונה לכלל תורה אחידה על ידי ג'רמי בנת'ם בן המאה ה-19, זכו לתשומת לב ולפיתוח פילוסופי על ידי פילוסופים בולטים כג'ון סטיוארט מיל, אך גם לביקורת רבה מכיוונים שונים, הן מכיוון פילוסופים דאונטולוגים כג'ון רולס, והן מפילוסופים כקרל מרקס, פרידריך וילהלם ניטשה ומישל פוקו.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|150px|ג'רמי בנת'ם
את מקורותיה הפילוסופיים של הגישה התועלתנית ניתן למצוא כבר בכתבי ההוגים הקדמונים היוונים אריסטיפוס ואפיקורוס. ניתן למצוא את ניצני החשיבה התועלתנית בהגותם של פילוסופים אנגלים בני המאה ה-17 והמאה ה-18, כריצ'רד קמברלנד , ג'וזף פריסטלי, דייוויד יום ותומאס הובס, בהגותם של צ'זארה בקאריה וקלוד אדריאן הלווטיוס, והגותו של פרנסיס האצ'סון כוללת כבר את עיקרי התאוריה, ואת השימוש במשפט "הטוב הרב ביותר למספר הרב ביותר של אנשים", אך הגישה קיבלה את ניסוחה המוכר ואת ייחודה משיטות חשיבה אחרות על ידי ג'רמי בנת'ם. בספרו "מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה" (Introduction to the Principles of Morals and Legislation), שיצא לאור ב-1789, קובע בנת'ם כי:
על פי בנת'ם, כל מעשה נמדד לפי כמות העונג או הכאב שהוא יוצר, ומספר האנשים שעליהם הוא פועל את פעולתו. העונג (או הכאב) נמדד בכלים מדויקים ומדעיים על פי קריטריונים כעוצמתו, משכו, ודאותו או אי ודאותו, קרבתו או ריחוקו, היותו פורה (הסיכוי שיבואו אחריו תחושות מאותו סוג עצמו) והיותו טהור (הסיכוי שלא יבואו לאחריו תחושות מן הסוג השני). מעשה מביא תועלת אם הוא מביא למקסימום הטוב למספר הרב ביותר של אנשים.
שמאל|ממוזער|150px|ג'ון סטיוארט מיל
על תלמידיו המובהקים של בנת'ם נמנו הכלכלן דייוויד ריקארדו והפילוסוף ג'יימס מיל, אביו של ג'ון סטיוארט מיל. ג'ון סטיוארט מיל חונך על פי עקרונותיו של בנת'ם, ואף ערך ותמצת את עבודת אביו בעודו בגיל העשרה. מיל הוא שטבע את המונח "תועלתנות", שלטענתו מצא באחד מספרי ג'ון גיי.
מיל הצעיר עסק בתועלתנות בספרו הנודע "תועלתנות", בו טען שהנאות תרבותיות, אינטלקטואליות ורוחניות הן בעלות ערך רב יותר מהנאות הגוף, כיוון שאלו תהיינה מוערכות באופן גבוה יותר על ידי שופטים "בני סמך". שופטים אלו, על פי מיל, הם אלו שהתנסו הן בחוויות הרוח והן בחוויות הגוף. מיל, כבנת'ם, עוסק באושר כעקרון מנחה, ומנסח עיקרון אתי יחיד, "עקרון התועלת" (או "עקרון האושר הגדול ביותר"), שממנו נגזרים כל העקרונות האתיים התועלתניים.
בספרו הידוע "על החירות" מבסס מיל עקרונות ליברליים ודמוקרטיים כחופש הביטוי, בין היתר על בסיס תועלתני. כבר בפתיחת הספר הוא כותב:
עם זאת, התועלתנות של מיל ב"על החירות" שונה באופן מהותי מזו של בנת'ם, שכן מיל רואה בחירות היחיד משום ממלכה נפרדת, שאינה כפופה לעקרונות של תועלת הרבים. על פי מיל, העילה היחידה בה יכולים הרבים להתערב בענייניו הפרטיים של היחיד היא על מנת למנוע ממנו מלהזיק לאחרים. עיקרון זה, "עקרון הנזק", נחשב לעיקרון מנחה בחשיבה הליברלית והדמוקרטית. במקום בו ראה בנת'ם את היחיד ככפוף לתועלת הרבה יותר של הרבים, מנע מיל את הפגיעה ביחיד בשם תועלת הרבים, וצמצם את תחולת עקרון התועלת.
התועלתנות הקלאסית של בנת'ם ומיל השפיעה על פילוסופים רבים בהתפתחות המושג הרחב יותר של "תוצאתנות" (קונסקואנטיאליזם) (באנגלית: Consequentialism). כתוצאה מכך נוצרו צורות רבות לבחינת ה"טוב" אותו אמור לקדם המעשה התועלתני, ועל כן קיימות פילוסופיות רבות לצד התועלתנות, השייכות לאותו זרם מחשבתי. כך, למשל, פילוסופים מסוימים דוחים את חשיבות העונג או השמחה, וטוענים כי ערכים כידע או אוטונומיה הם הערכים שאותם יש לקדם.
עם הפילוסופים שעסקו בתועלתנות נמנים ויליאם גודווין, הנרי סידג'וויק והרברט ספנסר, ובהמשך ג'יימס רייצ'לס, ר. מ. הייר, פיטר סינגר וטורביורן טנסיו .
לודוויג פון מיזס השתמש בנימוקים תועלתניים לתמיכה באידאולוגיה הליברטריאנית, וכך גם הוגים סוציאליסטים, על אף ביקורתו המפורשת של מרקס על בנת'ם. אידאולוגיות וגישות נוספות הושפעו מהתועלתנות או נולדו ממנה, בהן אלטרואיזם אפקטיבי, ואידאולוגיות שונות שתומכות בזכויות בעלי חיים.
סוגי תועלתנות
תועלתנות של המעשה לעומת תועלתנות של הכלל
תועלתנות של המעשה היא ראיית עולם תועלתנית הטוענת כי המעשה הנכון הוא זה שמביא את כמות העונג הגדולה ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים. תועלתנות של הכלל, לעומתה, טוענת כי המעשה הנכון הוא זה שאם יפעלו לפיו באופן כללי, ייווצר עונג גדול יותר למספר גדול יותר של אנשים.
למעשה, על פי תועלתנות-מעשה, כאשר מוצגת בפנינו בחירה בין נתיבי פעולה אפשריים, עלינו לשקול קודם לכן את התוצאות האפשריות של כל פעולה, ולבחור בפעולה שאנו מאמינים שתניב את כמות העונג הגדולה ביותר. תועלתנות-כלל תבחר באותו המקרה בחיפוש אחר כלל אוניברסלי, שפעולה עקבית לפיו תניב את כמות העונג הגדולה ביותר. ההבחנה בין תועלתנות-כלל ותועלתנות-מעשה מבוססת, אם כן, על השוני באובייקט של הבחינה התועלתנית - מקרה פרטי או מרבית המקרים.
תועלתנות-כלל ספגה ביקורת בשל כך שאם ינהגו לפיה עלולים להיווצר כללים אוניברסליים שבמקרים מסוימים יקטינו את כמות העונג ולא יגדילו אותה. כך, לא להרוג אדם לעולם יכול להיחשב לכלל טוב, אך הוא יגרום לבעיה במקרים של הגנה עצמית. תועלתן של כלל יוכל לטעון שניתן לחשב לכל כלל את חריגיו, אך למעשה הדבר יביא להפיכת התועלתנות של כלל לתועלתנות של מעשה, והכללים יהיו חסרי משמעות. לכך ישיב תועלתן של כלל כי גם החוקים מסדירים התנהגות על פי כללים וחריגים, והם אינם חסרי משמעות, וכי ישנה הבחנה ברורה בין רצח לבין הריגה מוצדקת בשל הגנה עצמית.
אין לבלבל תועלתנות של כלל עם היוריסטיקה - ניסוחם של כללים האמורים להיות תקפים בכל הזדמנות. רבים מן התועלתנים של כלל יסכימו כי יש לנסח כללים היוריסטיים במקרה בו חישוב התוצאות המדויק הוא קשה, יקר או גוזל זמן. אך במקרים אחרים, אם ניתן לחשב את תוצאות הכלל באופן יחסית ברור וללא ספקות רבים, הרי ניתן להתעלם מהכללים ההיוריסטיים.
תועלתנות דו-שלבית
הפילוסוף ר. מ. הייר פיתח את תורת התועלתנות הדו-שלבית. לפי גישה זו יש להשתמש לרוב בחשיבה מוסרית "אינטואיטיבית" התואמת את התועלתנות של הכלל, ומביאה להשׂאת העונג. עם זאת, ישנם מצבים בהם יש להתייחס לחשיבה גבוהה יותר על מנת להחליט כיצד לפעול, וכאן יש לפעול על פי תועלתנות של המעשה. על פי הייר, לו היינו כולנו מלאכים, היינו פועלים תמיד על פי תועלתנות המעשה, כי היינו יכולים לחזות מראש את תוצאותיו של כל מעשה. אך אנו איננו מלאכים, ואנו נתונים לנְטַאי מסוגים שונים, ואיננו יכולים לחזות את תוצאות מעשינו, ולכן אנו זקוקים לקווי מתאר מוסריים, ולפעולה על פי תועלתנות הכלל. כאשר העקרונות המוסריים על פיהם אנו פועלים מתנגשים, עלינו לחשוב כמלאכים, ולדבוק בתועלתנות המעשה.
תועלתנות שלילית
רוב התורות התועלתניות עוסקות ביצירת הכמות הגדולה ביותר של טוב, למספר הגדול ביותר של אנשים. תועלתנות שלילית מנסה למנוע את הכמות הגדולה ביותר של הרע מהמספר הגדול ביותר של אנשים. תומכי ראייה זו טוענים כי המדובר בנוסחה יעילה יותר מבחינה אתית, שכן הרוע הגדול ביותר הוא בעל תוצאות רבות יותר מן הטוב הגדול ביותר.
תועלתנות של סכום ותועלתנות של ממוצע
תועלתנות של סכום מודדת את הפעולה על פי כמות התועלת הכללית שהיא מביאה לאוכלוסייה. על פי שיטה זו, פעולה המביאה עונג ברמה של "5" לעשרה אנשים עדיפה על פעולה המביאה עונג ברמה של "6" לשמונה אנשים מכיוון ש-50 (5*10) גדול מ-48 (6*8). הקושי בגישה זו הוא ביצירת פרדוקס, לפיו פעולה המביאה תועלת נמוכה לכמות גדולה מאוד של אנשים, עדיפה על פעולה המביאה תועלת גבוהה יותר לכמות קטנה יותר של אנשים. במצב זה ניתן להגיע לפעולות המביאות תועלת קטנה יותר ויותר למספר גדל והולך של אנשים, ולמעשה להעדיף פעולות חסרות משמעות והמוניות, על פעולות משמעותיות למספר מצומצם של אנשים.
תועלתנות של הממוצע מודדת את הפעולה על פי הממוצע של התועלת שהיא מביאה לאוכלוסייה, וכך היא נמנעת מן הפרדוקס האמור. עם זאת, היא פגיעה לטענה כי בסופו של דבר יועדפו הפעולות המביאות תועלת רבה מאוד למספר מועט של אנשים, וכך אנשים בעלי היכולת לנצל את משאביהם יהיו בעלי יתרון רב על אחרים.
תועלתנות בין-מינית
פיטר סינגר ופעילי זכויות בעלי החיים טוענים, כי בקביעת תועלתן של פעולות יש להתחשב לא רק בבני אדם, אלא בכל בעלי החיים המסוגלים להרגיש כאב או עונג. גרסה שונה מעט של טיעון זה טוענת כי גרימת סבל לחיות סופה לגרום סבל לבני אדם, ולכן גם אם אין מייחסים ערך לתחושות החיה עצמה, הרי שיש לקחת את סבלה בחשבון.
ביקורת התועלתנות
על אף שהתועלתנות זכתה לתומכים רבים ושימשה בסיס לתורות שונות בפילוסופיה של המוסר ובמדע המדינה, היא זכתה גם לביקורת אם ברעיונות הבסיס ואם בשיטה בה היא מיושמת.
ביקורת כללית
שמאל|ממוזער|150px|דניאל דנט
השוואת העונג - התועלתנות הקלאסית, מבית מדרשו של בנת'ם, מבוססת על השוואה כמעט מתמטית של עונג וכאב, לפי קריטריונים קבועים, כעוצמה, משך וכיוצא באלו. כנגד גישה זו נטען כי העונג או האושר של אנשים שונים אינו ניתן למדידה ולהשוואה, לא רק באופן מעשי אלא גם באופן עקרוני.
ניבוי התוצאות - נטען כי ניבוי התוצאות הנדרש על מנת להעריך מעשים בשיטה התועלתנית, הוא בלתי אפשרי. יותר מכך, נראה כי יש אירועים שהם מורכבים מכדי להעריכם בצורה תועלתנית. הפילוסוף דניאל דנט נותן כדוגמה את התקרית המפורסמת באי שלושת המיילים שבה כמעט והותך כור גרעיני. לדעת דנט גם לאחר 28 שנים, לא ניתן לדעת האם הרווח שהתקבל מהאירוע בידע ובמודעות לאסונות גרעיניים רב יותר מהנזק הישיר שנגרם לאנשים ולסביבה.
את הסכנה, בניסיון לנבא את תוצאות המעשים ולהעריכם מראש, חושף ג'ון סטיוארט מיל בספרו "על החירות". בספר הוא מביע חשש כי הטיעון התועלתני עשוי לשמש כלי בידי מתנגדי חופש הדיבור, להשתקת דעות מסוימות בסיווגן כ"בלתי מועילות", זאת בשעה שאיש אינו יודע ואינו יכול לדעת את התועלת שיש בדעה זו או אחרת:
חשיבות הכוונות - ביקורת התועלתנות מתייחסת גם לכך שאנשים מעריכים לא רק את תוצאות המעשה, אלא גם את כוונות העושה. מעשה שנועד להזיק, אך מביא תועלת בסופו של דבר, לא יישפט כאותו מעשה עצמו שנעשה מתוך כוונה להועיל. התועלתן הנרי סידג'וויק השיב לטיעון זה, בספרו "The Methods of Ethics" (1874) כי גם התועלתנים משתמשים במוסר כמדריך לפעולה, כיוון שלעולם לא ניתן לדעת מראש את תוצאות הפעולה.
ביקורת הנוגעת לזכויות האדם
כיוון שהתועלתנים שופטים את הפעולות על פי יכולתן להשׂיא תוצאות טובות, כל נזק שנגרם ליחיד מפעולה מסוימת, יכול להיות מוצדק על ידי רווח שנגרם לרבים כתוצאה ממנה. זאת גם אם הנזק שנגרם ליחיד הוא גדול, והרווח לרבים הוא זניח. כך, נראה כי התועלתנות מנוגדת לתפיסה שלפיה לכל אדם ישנן זכויות אדם שאינן ניתנות להפרה.
חישוב גודלה של התועלת אינו פשוט. על פי בנת'ם, לא די בכך שהטוב ישפיע על די אנשים, אלא שמידתו תהיה גדולה. התועלת בפעולה מסוימת נמדדת על פי הכמות הכוללת של טוב שהיא מייצרת, ולא על פי מספר האנשים שעליהם היא משפיעה. כך, למשל, אפילו אם אדם אחד נפגע ומאה אנשים מרוויחים מכך, הרי שייתכן שנזקו של האדם הוא כה גדול, והרווח לאחרים כה קטן, שהפעולה תיחשב כבלתי תועלתנית בסופו של דבר.
ראייה זו של התועלתנות, המתעלמת מהיחיד ומזכויותיו, ומכפיפה אותם לדעת הכלל, מנוגדת לתורות שונות במדע המדינה, ובמיוחד לליברליזם, הרואה בזכויות היחיד את הבסיס שעליו יש להשתית את החברה. ג'ון סטיוארט מיל, שהיה אף הוא תועלתן, יצר את "עקרון הנזק", שלפיו אין לפגוע בזכויות הפרט של היחיד, אלא במידה שיש בה כדי למנוע ממנו להזיק לאחרים. בכך "תיקן" את תורתו של בנת'ם, והתאים אותה לשיטות המייחסות חשיבות לזכויות הפרט.
תורתו של בנת'ם, המתייחסת אך לעונג ולכאב ואינה מתייחסת לזכויות אדם, הביאה לניסויים חברתיים באנגליה של המאה ה-19, שתוצאותיהם היו כישלון חברתי. בספרו של בנת'ם "Pauper Arrangements Improved", תיאר בנת'ם שיטה לשיפור מצב העוני, באמצעות עידוד העניים לעבודה יצרנית, ביצירת "בתי עניים" שמרכיב הכאב בשהייה בהם יגרום לעניים לרצות לעבוד, ולו גם בעבודות הגרועות ביותר. שיטה זו, משיושמה, הביאה לתוצאות חברתיות קשות.
מישל פוקו מבקר את בנת'ם ואת תורתו מנקודת ראות שונה. ביצירתו "לפקח ולהעניש", מתאר פוקו את החברה המודרנית כמעין פנאופטיקון. הפנאופטיקון הוא מבנה שהגה בנת'ם, ובעיקרו הוא מגדל המשקיף סביב אל מעגל של תאים שבהם מצויים אסירים, תלמידים, עובדים או חולים. האנשים שבתאים אינם רואים את המשקיף במגדל, אך נמצאים בתחושה שהם נצפים ללא הרף. על-פי פוקו, החברה המודרנית משולה לפנאופטיקון של בנת'ם. האדם בה נשקל ונמדד כל העת על ידי מעין "סוהר" בלתי נראה, המווסת את פעולתו של האדם על ידי מנגנון כפייה חברתי, היוצר מידות מדויקות של כאב ועונג, ושולט בבני האדם באמצעות רצונם להימנע מסבל.
ביקורת דאונטולוגית
ממוזער|עמנואל קאנט|216x216 פיקסלים
התועלתנות עומדת בניגוד לתורות מוסר דאונטולוגיות, כגון הצו הקטגורי של קאנט, שכן אלה מייחסות ערך מוסרי למעשים כשלעצמם ולא לתוצאותיהם. קאנט דחה את התועלתנות כמרחיבה באופן לא ראוי את עקרון הבחירה מאדם אחד לחברה בכללותה.
ג'ון רולס טוען כי התועלתנות מנסה להרחיב באופן שגוי את המודל של התנהגות רציונלית של אדם בודד לחברה שלמה, ובכך היא "אינה לוקחת ברצינות את ההבדלים בין יחידים". כתוצאה מכך, היא מצדיקה הקרבת חירותו של מיעוט למען תועלת הרוב. אף על פי שנקודת המוצא של רולס אינה תועלתנית, ניתן לראות ב"כלל המקסימין" הרחבה ראויה של המודל מהפרט לכלל. לפי כלל זה, כאשר נתונות מספר חלופות יש להעדיף את החלופה שתפעל לטובת אלה שמצבם הוא הגרוע ביותר בחברה באופן מקסימלי.
ביקורתו של מרקס
שמאל|ממוזער|150px|קרל מרקס
בספרו "הקפיטל" כינה קרל מרקס את בנת'ם "אותו ארכיקרתן, נקרן מפוכח, מלמלן בכבדות, ששימש אורים ותומים לשכל הבורגני ההמוני של המאה ה-19". וכתב עליו ועל התועלתנות:
מרקס מבקר את תורתו של בנת'ם משתי נקודות ראות. ראשית, הוא אומר שהתורה התועלתנית נכונה על פי הגדרתה, אך אינה אומרת דבר בעל משמעות. עבור מרקס, חקירה בעלת משמעות תצטרך לבדוק איזה סוג של דברים הם טובים עבור האנשים, על פי תפיסתו, הרואה את הניכור של האדם הפשוט במסגרת השיטה הקפיטליסטית. שנית, מרקס אומר שבנת'ם אינו מתייחס לאופי המשתנה של האדם, ומכאן האופי השונה של "הטוב". ביקורת זו חשובה במיוחד עבור מרקס, שהאמין כי טבע האדם הוא דינמי, והאמין בתהליך היסטורי דטרמיניסטי המבוסס על דיאלקטיקה, כך שתפיסה של טוב אחיד לכל בני האדם בכל עת ובכל מקום היא חד-צדדית ואינה ראויה.
מרקס טוען שהתועלתנות משמשת את הקפיטליסט ביצירת האשליה שוויתורו של העובד על הערך המוסף של עבודתו הוא מרצון. בשוק הקפיטליסטי, טוען מרקס, אין שוררים אלא "חירות, שוויון, קניין ובנת'אם", אך התוצאה הסופית היא כי המעביד יוצא כש"בת צחוק רבת חשיבות על פניו" ואילו העובד "משול לאדם שהוליך לשוק את עורו של עצמו, ועתה שוב אין הוא רואה לפניו ולא כלום בלתי אם פשיטת עורו".
ביקורתו של ניטשה
שמאל|ממוזער|150px|פרידריך וילהלם ניטשה
על פי ניטשה, "הרצון לעוצמה" הוא המניע העיקרי של "רוח ההיסטוריה". ניטשה ראה בתורות המנסות לבסס את מעשי האדם על בסיס שונה, משום "מוסר עבדים" ובתועלתנות ראה, כמו במוסר הנוצרי או היהודי, חישוב המחפש את ה"טוב" במקום שבו אינו יכול להימצא. וכך כתב ב"גנאלוגיה של המוסר":
ביקורתו של ברנרד ויליאמס
ברנרד ויליאמס, פילוסוף בן המאה ה-20, ידוע אף הוא בביקורתו על התועלתנות. אחד מטיעוניו המפורסמים של ויליאמס נגד התועלתנות מתמקד בג'ים, מדען העורך מחקר במדינה דרום-אמריקאית המונהגת על ידי דיקטטור אכזר. ג'ים מוצא עצמו בכיכר המרכזית של עיירה קטנה, ולנגד עיניו הוא רואה 20 מורדים כפותים. קצין-המשמר שלכד את המורדים אומר לו שאם ימית בעצמו אחד מהם, אזי השאר ישתחררו בזכות מעמדו של ג'ים כאורח, אך אם יסרב, יומתו כולם עד אחרון. על פי התועלתנות כפשוטה, על ג'ים להמית את אחד השבויים במטרה להציל את חיי שאר השבויים. בהתנגדו לכך, טען ויליאמס כי ישנה הבחנה מוסרית מכרעת בין המתת אדם במו ידיי, ובין מותו בידי אדם אחר עקב מעשי שלי. התועלתנות מחמיצה הבחנה חיונית זו, טען, ובכך גוזלת מאִתנו את עובדת היותנו פועֵל-מוסרי נפרד, ומכאן גם את אנושיותנו, בהופכה אותנו לכלים ריקים שדרכם מתרחשים האירועים, במקום לשמור על מעמדנו כסוכנים-מוסריים המקבלים-החלטות ביושרה. על החלטות מוסריות לשמר את יושרתנו ואת זהותנו הפסיכולוגית, כך טען.
הדוגל בתועלתנות ישיב שאין לבטלה בקלות כזאת. למשל, אמרטיה סן, הפילוסוף הכלכלי חתן פרס נובל לכלכלה, טען שהסוכנות-המוסרית (יכולתו של אדם לבצע שיפוטים מוסריים ולפעול בהתאם), ענייני היושרה ונקודות ההשקפה האישיות יכולים להתמזג לתוך תחשיב-הדברים הטלאולוגי; כלומר, ניתן להחשיבם כסיבות ותוצאות לכל דבר ועניין. בתגובה, הציג ויליאמס דוגמה לפיה, כדי לפתור את בעיות החניה בלונדון, ייאלץ התועלתן לבכר איומים בירי על כל מי שיחנה את רכבו באזורים אסורים. לו יירו בשל כך במספר אנשים, תיפסק החניה הבלתי-חוקית בהקדם; הירי יהיה מוצדק, כמובן, על פי תועלתנות מעשה פשוטה, בשל האושר שהיעדר בעיות החניה יסב למיליוני לונדונאים. על כל תאוריה המצדיקה מעשה שכזה, טען ויליאמס, להידחות כלאחר יד, בלא כל תלות במידת התקבלותה על הדעת של התחושה האינטואיטיבית, כי אנו אכן שופטים מעשים אך ורק על פי תוצאותיהם. איננו עושים כן, טען ויליאמס, ואל לנו לעשות כן.
אולם, סן ואחרים טענו שתועלתנות-כלל תבקש ליצור כלל שיפתור את בעיית החניה. אין זה סביר להניח שהכלל "המבצע עבירת חניה - ירׁה יירה", לטווח-הארוך ולאחר שקילת כל השלכותיו, ישׂיא תוצאות טובות. בעבור ויליאמס, מנגד, סוג כזה של טיעונים דווקא נמצא מחזק את טענתו. למעשה, טען, איננו צריכים לחשב האם איום בירי על אנשים בשל עבירות חניה ישׂיא תוצאות טובות. אנו כבר יודעים מראש שאיום בירי על אנשים בשל בעיות חניה הוא מעשה מגונה ופסול, ושכל מערכת שתתבע מאִתנו לבצע חישוב שכזה היא מערכת שעלינו לדחות משום שבהתעלמה מידיעה א-פריורית זו שלנו, היא איננה תופסת כראוי ואף מעוותת את שיקול דעתנו המוסרי.
ראו גם
מדע המוסר
לקריאה נוספת
פיטר סינגר, מוסר הלכה למעשה, ירושלים, הוצאת מאגנס, 2009.
קישורים חיצוניים
הפילוסופים התועלתנים - אוסף גדול של כתבים של הפילוסופים התועלתנים העיקריים, קלאסיים ובני זמננו
תועלתנות - גרסאות שונות של התורה התועלתנית מוסברות, מיושמות ומוערכות
מקורות תועלתניים - הגדרות מאמרים וקישורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אתיקה
קטגוריה:אידאולוגיות | 2023-12-27T18:54:56 |
רוח רפאים | שמאל|ממוזער|200px|אילוסטרציה של רוח רפאים
רוח רפאים היא הופעתו העל-טבעית של אדם מת. רוח רפאים נקראת גם בשם פנטום. רוח הרפאים מזוהה לרוב עם נשמה ונפש האדם, שנשארה על הארץ, במקום לעלות השמיימה לגן עדן או לרדת לשאול תחתיות. לתרבויות רבות יש סיפורים על רוחות רפאים, אך אמונתן משתנה רבות בכל הקשור למהותן ולעצם קיומן של הרוחות. לרוב מתוארות רוחות רפאים כבעלות גודל וצורת אדם, כמעט שקופות, אווריריות, מעורפלות ונטולות ממשות. לפעמים הן לא מתגלות באופן ממשי, אלא רק על ידי הזזה של חפצים, או הקמת רעש כלשהו, לכאורה נטול הסבר מדעי.
ישנן התייחסויות רבות לרוחות רפאים בפולקלור, בספרות ובקולנוע, אולם מבחינה מדעית כל הניסיונות להוכיח את קיומן במציאות עלו בתוהו.
רוח הרפאים בפולקלור
מוטיב חוזר בסיפורי רוחות הרפאים הוא קיום מטרה מסוימת שלא השיג המת ועליו להגשימה כדי שיוכל לעבור ל"עולם המתים" – ממד בו נמצאות הרוחות שהגשימו את ייעודן, או שלא "נכנסו" לגן עדן או לגיהנום. לרוחות אין צורה ולפעמים לובשות צורה של בני אדם, ביניהן יש רוחות טובות שעוזרות לבני האדם ויש שרוצות להתנקם בהם. כמעט בכל הפולקלורים אין לרוחות אפשרות לגעת בעצמים הקיימים במציאות הגשמית. בסיפורים אחרים הרוח מסוגלת לעבור דרך עצמים או לחלופין משתמשת בהם כדי להעביר מסר, לרוב על ידי הזזתם. הרוחות אינן חשות רעב, צמא או עייפות ונגזר עליהן לשהות זמן על פני הארץ, זמן זה משתנה בין תרבות לתרבות ויכול לנוע בין ימים בודדים ועד למספר רב של שנים. בתרבויות מסוימות רוחות הרפאים נותרות לנצח על פני האדמה ומסופר על סבלן שכן אינן יכולות לנוח לעולם.
על פי התרבות העתיקה, בין הסיבות הנפוצות ביותר להישארותה של רוח על פני האדמה ניתן למצוא סיבות משפחתיות כמו למשל עזרה לבן משפחה חי או סיבות חברתיות, בעיקר כמשלים שתפקידם ללמד את החיים כיצד לנהוג כדי שיוכלו לזכות בחיי נצח. לעיתים הרוחות מקבילות לאלים בתרבויות שונות והן מבצעות מעשי קונדס באנשים החיים כדי להשתעשע בהם.
רוח מפורסמת במיוחד בתרבות המערבית היא אביו של המלט שהורעל ובנו יצא למסע נקם.
בפונדקים ומסבאות ברחבי אירלנד, סקוטלנד ואנגליה, הבנויים בדרך כלל בבניינים בני מאות שנים, מסופרות אגדות על רוחות של לקוחות קבועים שלאחר מותם המשיכו להגיע יום יום לבר, להזמין את השתייה המועדפת עליהם ולהתל בבעלי המקום או בשאר הלקוחות. ישנן שמועות ואגדות אורבניות על רוחות הנוהגות לפקוד את הבר, להרעיש ולהפחיד את הלקוחות כדי לגרשם מהמקום. כמעט למחצית מכלל הברים באזורים אלו סיפורים העוסקים בהיסטוריה של המקום ובהם משולבת רוח רפאים אחת או יותר.
רוח הרפאים בדת
המקבילה הרוחנית יותר של רוח הרפאים שקיימת בדתות המונותאיסטיות היא גלגול נשמות, כפי שמתואר בקבלה למשל או אצל הדרוזים, שמאמינים כי נשמתו של המת מתגלגלת לאדם חי. באופן דומה מסופר בפולקולרים עממיים רבים (נפוץ יותר בכתות פגניות) על נשמות שנותרו כרוחות רפאים על הארץ ולאחר שתיקנו מעשיהן או סיימו משימה כלשהי שהיה על האדם החי להשלימה, מתגלגלות הלאה לגופו של אדם אחר. ביהדות רוח הרפאים היא דיבוק הנכנס באדם ויש לגרשו.
בתרבות ההודית, רוחות הרפאים הן למעשה הטלות אסטרליות (Astral Projection), מעין דמויות מראה של נפש האדם או "קליפות" העוטפות את התודעה האנושית, היוצאות מגוף האדם החי כאשר הוא ישן ומרחפות ברחבי הזמן והמרחב האינסופיים וביקומים מקבילים בחיפוש אחר מידע כלשהו או דרך להגשמת תשוקה בלתי ממומשת.
בדת היהודית
בתנ"ך מוזכרים רוחות הרפאים באיסור שואל האוב, הידעוני והדורש אל המתים:
בספר שמואל מסופר על שאול המשוחח עם רוחו של שמואל הנביא בעזרת בעלת האוב מעין דור הנותרת לאחר הריגת שאר בעלות האוב בארץ.
בספר דברי הימים העלאת אוב זו מוצגת כחטאו העיקרי של שאול, בגללה הומת בקרב.
בספרות הגאונים היו מי שפירשו את פרשת בעלת האוב כרמאות פשוטה:
וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה, וכלם נשתוו כי מעשה האוב - הבל ותוהו ודברי כזב והיתול.
יש מהם אומרים כי לא דיבר שמואל עם שאול חס ושלום, לא עלה שמואל מקברו ולא דיבר,
אבל (כלומר: אלא) האשה עשתה הכל ברמאות, כי מיד הכירה כי הוא שאול.
אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה, אמרה: "למה רמיתני ואתה שאול".
ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך.
וכאשר בא שאול לדרוש מאתה וראתה אותו - נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה, וכל ישראל היו בפחד גדול,
וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה'... שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה. - וזהו פירוש רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל.
ואמר:
אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא, כי אמת היה שהחייתה האשה את שמואל -
לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל.
אבל רב סעדיה ורב האיי הגאונים ז"ל אמרו: אמת הוא (דברו של רב שמואל בן חפני גאון), כי (אכן) רחוק הוא שתדע האשה העתידות, וכן שֶתְּחייה היא את המת בחכמת האוב,
אך הבורא יתברך החיה (באופן חד פעמי) את שמואל, כדי לספר לשאול את כל הקורות העתידות לבא עליו,
והיא האשה אשר לא ידעה בכל אלה נבהלה, כמו שנאמר "ותזעק בקול גדול".
מימי הביניים ועד התקופה המודרנית היה עיסוק של רבנים בנושא הדיבוק, כולל תשובה מפורסמת של הרב יהודה פתיה, על הסרת דיבוק מחסיד של שבתאי צבי.
בימינו ישנם רבנים המתייחסים ברצינות מלאה לרוחות רפאים ואף טוענים שהם מסוגלים לרפא ולהסיר רוחות רפאים באמצעים שונים. הרב יהודה הלוי עמיחי לעומתו פסק שאין רוחות רפאים בארץ ישראל. לעומתו, במאמר ארוך וממצה, מביא אתר הידברות את סיכום התפיסה הרציונלית ביהדות
רוח הרפאים בתרבות המודרנית
בתרבות המודרנית, בערך מהמאה ה-19 והלאה, הסיבות העיקריות להישארותה של רוח רפאים על פני הארץ הן פליליות כגון אדם שנרצח ויוצא לחפש נקמה או אדם שהתאבד בשל סיבה מסוימת והוא יוצא במסע כדי לתקן את העוול שנגרם לו ולחשוף את האשמים האמיתיים במותו.
בסיפורי ילדים עממיים מתוארות רוחות הרפאים כסדינים אמורפיים בעלי מתאר של ראש עגול וידיים הקשורות בשלשלאות ברזל. רוחות הרפאים בספרות הילדים העממית יכולות להיות ידידותיות ולבוא לעזרת האדם או לחלופין להיות דמויות רעות המזיקות לאדם ונהנות להפחיד אותו.
דוגמאות לרוחות רפאים בתרבות המודרנית, בתקשורת ההמונית ניתן למצוא בשפע. הבולטות שמביניהן הן קספר, רוח הרפאים הידידותית שעוזרת לבני האדם, הרוחות מסדרת ספרי הארי פוטר, רוחות רפאים שונות מסדרות מצוירות כגון: סקובי דו, אחי, זאת הרוח שלי!, דני פנטום וסדרות יומיות כגון על טבעי, באפי ציידת הערפדים ואנג'ל שבהן מסופר על יצורים אגדיים נוספים.
רוח הרפאים בקולנוע
הקולנוע עושה שימוש רב במוטיב רוח הרפאים כדי לקדם עלילה מסוימת. הרוחות בסרט עשויות לקדם על העלילה על ידי עזרה משמעותית לגיבור או לחלופין מקשות עליו. לעיתים הרוחות משמשות כדמויות המרכזיות בעלילה.
בקולנוע המודרני, רוח הרפאים יכולה להיות בלתי נראית וה"הוכחות" לקיומה הן תופעות על טבעיות בעליל הסותרות את חוקי הפיזיקה הפשוטים ביותר, כגון כוח המשיכה. בדרך כלל, החיות הן הראשונות שמרגישות ברוחות. בסרטים רבים הכלבים מתנהגים מוזר, מסרבים להיכנס לבית הרדוף, ולעיתים הם הראשונים שנרצחים. הרוח יכולה ללבוש צורה כשל אחד האדם אך היא תיראה רק לאחת הדמויות. בסרטים רבים, הגיבור מגלה את זהותה של רוח הרפאים כאשר דמותה האנושית אינה משתקפת במראה (בדומה לאגדות על ערפדים), או במקרה ההפוך-שאי אפשר לראות את הרוח אלא רק דרך מראה.
לרוב, דמות הרוח בסרטי קומדיה תהיה דמות חצופה ושנונה, ובסרטי מתח או דרמה הרוח תהיה דמות רעה שתפקידה לסכל את ניסיונות הגיבור הטוב מלהגיע אל מטרתו. בדרך כלל-הרוח אינה מדברת עם בני האדם.
רוח הרפאים כמוטיב מרכזי בסרט
דוגמה לסרט שבו הרוחות מופיעות כאחד המוטיבים המרכזיים הוא שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה שעלילתו מתרחשת בתחילת העת המודרנית וסובבת סביב דמותו של קפטן שצוותו בגד בו במטרה למצוא אוצר אבוד ומקולל, וכעת הם במסע נקם כדי להתיר את הקללה.
בסרט זה בא לידי ביטוי אלמנט אחר ברוחות הרפאים הקולנועיות ובספרות הילדים המוקדמת – רוחות רפאים הקשורות בפיראט ובספינות רפאים נטושות המפליגות בשבעת הימים, אוצרות אבודים והקללות המגנות עליהם.
באופן ספציפי, הסרט עוסק במאפיין חשוב מהפולקלור – רוח הרפאים אינה רעבה, צמאה או עייפה לעולם ועל כן נגזר עליה לשוטט בעולם לנצח, או עד להשלמת משימתה, ללא יכולת ליהנות או לשקוע בעצבות. רוח הרפאים עצמה רדופה על ידי כוח גדול ממנה, שאינו בשליטתה.
הדמויות בסרטים אלו מעוצבות על ידי שימוש בכלים ספרותיים וקולנועיים המקנים להן תכונות אנושיות למרות חוסר יכולתן להיות אנושיות ועל כן הן "תקועות" במצב ביניים בין המתים לחיים ומחפשות ייעוד. חיפוש הייעוד הוא המניע את עלילת הסרט ומאפיין את הדמויות.
רוח הרפאים כדמות מרכזית בסרט
דוגמאות לסרטים שבהם רוח הרפאים משמשת כדמות מרכזית בסרט:
רוח רפאים, המספר על בחור ובחורה מאוהבים, ולאחר הרצחו של הבחור הוא מסרב להרפות ומחפש דרכים ליצור עימה קשר.
ביטלג'וס, המספר על זוג נשוי אשר מתו בתאונה, ונאבקים לגרש משפחה אשר עברה לגור בביתם.
החוש השישי, העוסק ביחסים שבין פסיכיאטר לילד הטוען ליכולת לראות רוחות רפאים. עלילת הסרט מתמקדת בתקשורת עם הרוחות ובמאפיינים שונים שלהן, אשר חלקם שאובים מתוך הפולקלור.
סרט אחר שבו מוטיב רוחות בא לידי ביטוי כרעיון מרכזי בסרט הוא הסרט האחרים, המתמקד בשלושה קווי עלילה שונים המצטלבים זה בזה בנקודה המשותפת לשלושתם, והיא נוכחות רוחות הרפאים בבית ורדיפתו על ידיהן.
הסרט הצלצול עוסק ברוח רפאים מרושעת במיוחד, של ילדה המחפש נקמה בעולם החיים. רוחה של הילדה רוצחת בני האדם באמצעות צפייה בקלטת המלאה מסרים מעולם המתים, מרגעיה האחרונים של הילדה וממקום מגוריה. ובדומה לאחיו התאום הטינה שעוסק ברוחה של אישה הנוקמת בכל אדם הנכנס אל הבית שבו היא נרצחה.
הסרט "מכסחי השדים" (1984, במאי איוון רייטמן) הוא קומדיה בדיוניות על שדים התוקפים את ניו-יורק וחבורת אנשים המתארגנת לתפוס אותם, השדים בסרט הם דמויות מצוירות הדומות למפלצות, וכן עוד רוח בדמות אישה השולטת על כולם.
לזמן את הרוע (2013), בניגוד לכל הסרטים – הוא מבוסס על סיפור אמיתי, של הזוג אד ולוריין וורן שפעלו בשנות ה-60, והיו ידועים כמגרשי שדים ורוחות. בסרט, מסופר על האירוע הכי גרוע שהם התמודדו איתו בכל עבודתם. הסרט זכה להצלחה קופתית מסחררת, וגרף לא פחות מ-318 מיליון דולר (תקציב ההפקה שלו עמד על 20 מיליון). בעקבות ההצלחה – האחים וורנר שהפיקו את הסרט, הודיעו שהם יוציאו סרט המשך (בנוסף ל"אנאבל") ב-2016.
אנאבל – הוא סרט המשך לסרט "לזמן את הרוע", שמבחינה עלילתית קדם לו, ויצא לאקרנים ב-2014. הסרט "לזמן את הרוע" נפתח במקרה קצר שבו הזוג לוריין טיפלו בבובה רדופה, שאפילו אחרי טקס הגירוש של השדים, היא המשיכה לרדוף, ושמה "אנאבל". בסרט הזה – המקרה מתואר בפירוט, ואנאבל היא הדמות הראשית. הסרט מלווה בשידורי טלוויזיה מקוריים של סיקור רצח זוג אנשים בסן פרנסיסקו שבוצע בידי בתם ובן זוגה, חברי "כת האייל" שפעלו בהשראת צ'ארלס מנסון. גם הסרט הזה זכה להצלחה קופתית, ובאוגוסט 2017 יצא לו סרט המשך.
אנאבל 2 – סרט המשך לאנאבל הראשון, שכמו קודמו שקדם עלילתית ללזמן את הרוע, גם הוא קדם לו עלילתית. בסרט זה מסופר שהבובה אשר מהווה מוטיב מרכזי בשלושת הסרטים הייתה שייכת לילדה בשם אנאבל אשר נהרגה בתאונת דרכים. הוריה התחילו לקבל מסרים ממנה ונתנו את הסכמתם לכניסתה הקבועה לבובה על מנת לקבל אותה חזרה, אך במהרה התחוור להם שמדובר בדמות שטנית בתחפושת של בתם. בסרט היא רודפת את בני הזוג ולבסוף רוצחת אותם, והיא גם רודפת קבוצה של יתומות שהתארחו בבית הזוג. אחת מהבנות מקבלת בדיבוק את אנאבל, או הדמות השטנית שהתחפשה אליה, ומנסה לרצוח את קבוצתה אך נכשלת ובורחת מהם. בסוף הסרט היא מתגלת בבית יתומים, אשר לא ידע על עברה, והבית מציע אותה לאימוץ לזוג תמים. הזוג מגדל את הילדה שקוראת לעצמה אנאבל, ואחרי 12 שנה היא רוצחת אותם יחד עם בן זוגה, חבר ב"כת האייל" ובנקודה זאת, כשעלילות הסרט הראשון והשני מתאחדות, הסרט נגמר.
"שוטרים מעולם אחר" (2013) הוא סרט רוחות יוצא דופן. בעלילתו, ישנה "משטרה" ("מז"ל"=מחלקת זכרונם לברכה) מטעם אלוהים, שכל "שוטריה" הם שוטרים שמתו בעבר, ועכשיו הם רוחות הלובשות דמויות של אנשים אחרים (לשם הסוואה). מטרתם היא לתפוס את כל המתים שמתעקשים להישאר בעולם הזה אחרי מותם (שזה פשע).
רוח הרפאים וגברת מיור (1947, במאי: ג'וזף ל. מנקייביץ') – בבריטניה בתחילת המאה העשרים, גברת לוסי מיור, שהתאלמנה לא מזמן, עוברת לכפר וייטקליף שעל חוף הים למרות אי-הסכמתם של חמיה. היא שוכרת שם בית בשם Gull Cottage, למרות שהוא רדוף ידי רוח הרפאים של הבעלים לשעבר, שהתאבד.
המשותף לסרטים הללו הם המוטיבים החוזרים על עצמם בייצוג הרוחות כדמויות אדם המתעלות מעל המציאות הגשמית.
רוחות רפאים בספרות
ממוזער|250px|סיפורים על רוחות רפאים.
בספרות, במיוחד בספרות הפנטזיה נעשה שימוש ברפאים. בשר הטבעות מסופר על הנאזגול, שהם מעין רוחות רפאים הרכובים על סוסים שחורים. בטרילוגיית חומריו האפלים קיימים הרפאים שהם רוחות שקופות שנצמדים לבני אדם ומוצצים מהם את הנשמות שלהם והופכים אותם לזומביים.
סיפורי רוחות מפורסמים
בין הסיפורים הבולטים של רוחות רפאים מהמאה ה-20 הוא הסיפור שהגיע בעקבות הטבח שהתרחש באנשיו של איש המאפיה באגס מורן. הטבח התרחש בשנת 1929 עת ניסה יריבו של באגס מורן, המאפיונר אל קפונה, לחסלו. טבח זה כונה "טבח יום ולנטיין", ובמהלכו התפרצו אנשיו של קפונה לבניין בו התגודדו אנשיו של מורן וירו בהם עם תת-מקלעים, בעוד חלקם מנסים להימלט וחלקם הוצאו להורג ופניהם מופנות לאחד הקירות בבניין.
במשך שנים לאחר הטבח סופר שבמקום שבו התרחש, זועקות רוחותיהם של אנשיו של מורן לעזרה ונשמעים קולות הירי של הרוצחים.
אחד הסיפורים המפורסמים בארצות הברית הוא ממלחמת האזרחים האמריקנית, בו מסופר על חייל שגויס לשורות הדרום ומתוקף תפקידו פיטרל במבצר שבו הוצב, יום יום במשך שעות. בהמשך נפצע החייל אנושות מפגיעת כדור תותח ומת. על פי האגדה, רוחו של החייל ממשיכה לשמור על המבצר גם לאחר מותו.
בית המסתורין של וינצ'סטר
ישנם גם מקרים של אנשים שניסו "להילחם ברוחות" או לפחות להתגונן מהם.
הסיפור המפורסם ביותר הוא הסיפור של שרה וינצ'סטר. היא הייתה נשואה לוויליאם וירט וינצ'סטר, ממציא רובה צלפים וינצ'סטר. תוך שנים ספורות היא איבדה את בתה, אנה, את חותנה (אביו של ויליאם) ואת ויליאם. היא קראה ל"מומחה" לשדים ורוחות שקבע חד-משמעית שרוחות של אנשים שנרצחו בידי הנשק שבעלה המציא – רודפות אותה והיא תהיה הבאה בתור.
לכן, הוא המליץ לה "להתגונן" מהרוחות על ידי בניית בית ש"יבלבל" אותן. שרה לקחה את העניין ברצינות, והיא בנתה בית גדול שמאופיין בחוסר תכנון מוחלט (או, ליתר דיוק, "בעיות" בבניה שהיו מתוכננות היטב) שנועד "לבלבל" את רוחות הרפאים. דוגמאות: מדרגות שמובילות לתקרה, ודלת ארון שמובילות לקיר, המספר 13 שמופיע כמוטיב חוזר בכל הבית. שרה הקפידה לישון כל לילה בחדר אחר. היא תמיד אכלה לבד על שולחן גדול עם 13 מקומות ישיבה ו־13 צלחות וסכו"ם. אחרי כיובל שנים, בגיל 83, היא הלכה לישון ומתה בשנתה. גם את הצוואה שלה היא כתבה ב-13 עותקים וחתמה בכל אחד מהעותקים 13 פעמים.
ניסיונות להוכיח את קיומן של רוחות הרפאים
במחצית השנייה של המאה ה-20, מתחילת שנות ה-70 המוקדמות, נעשו ניסיונות פסאודו-מדעים להסברת תופעות מוזרות כגון תזוזת חפצים או קולות אנושיים בבתי קברות, בבנינים מימי הביניים וכן במקומות המקושרים לסיפורי רציחות מזוויעות.
במסגרת ניסיונות אלו הועלתה ההשערה כי הרוחות הן למעשה ישויות עשויות פלזמה קרה הרוטטות בתדרים של "עולם המתים", תדרים השונים מהתדרים של מציאות עולם החיים הגשמית וכאשר ישנה התנגשות בין שני העולמות או כאשר נפער קרע במרחב הזמן והחלל, הישויות הללו מסוגלות לעבור בין העולמות.
הבדיקות המדעיות כביכול כללו בדיקות של קרינה אלקטרומגנטית וריכוזי גזים וחומרים שונים במקומות שבהם נטען כי רוחות הרפאים נוהגות להופיע.
לעיתים נמצאה התאמה בין פעילות אלקטרומגנטית מוגברת לבין מקומות כאלו אך נתגלה כי הדבר נגרם בשל שדות חשמליים מוגברים המגיעים מקווי מתח קרובים, מכשירי חשמל בלתי תקינים או חשמל סטטי רב שהצטבר באזור מסיבות שונות.
בדיקות פסיכיאטריות ונוירולוגיות שונות הראו שישנם אנשים בעלי "נטייה לראות רוחות רפאים". אנשים אלה מושפעים בקלות משדות חשמליים או אלקטרומגנטיים שונים. כך, נרשמת עלייה בפעילות החשמלית במוחם והם הוזים תופעות על טבעיות. מבחינה פסיכיאטרית לאנשים אלה קיימת באופן כללי נטייה לחלום בהקיץ. מדענים הצליחו לייצר שדות דומים על אותם נבדקים בתנאי מעבדה והנבדקים טענו שחוו חוויות על טבעיות כגון ריחוף וכן הרגשת נוכחות נוספות הצופה בהם ונוגעת בהם. תוצאות דומות העלו מחקרים שנעשו על אנשים שטענו כי ראו חייזרים או נחטפו על ידם. סוציולוגית נטען כי הנטייה לראות רוחות רפאים או חייזרים היא תלוית תרבות.
במקרה של ציד המכשפות בסיילם (עיירה של כת דתית, שנקראה על שם שלם – היא ירושלים הקדומה), ההתנהגות ההזייתית של המואשמים בכישוף והקרובים אליהם תורגמה בידי שופטי העיירה כהשלטת רוחות על הנפגעים. בעקבות מחקר עדכני התברר שמדובר בתופעה חוזרת בכמה מקומות בעולם, שמקורה בהרעלת לחם, העשוי מקמח שזוהם בפטריית הארגוט הגדלה על חיטה הנרקבת בשדה, ואשר פוגעת במערכת העצבים, וגורמת לעיוותי גוף קשים והזיות.
הסבר אחר, פחות נפוץ, לקיומן של רוחות רפאים הוא הטענה שרוחות הרפאים הן למעשה חייזרים שבאים לבקר מעולמות רחוקים ולובשים צורה כשל בני אדם.
בספרות התלמודית ובעקבותיה בספרות הגאונים יש דיון אם אכן העלאה באוב היא אמיתית, או שמא זו רק פעולה פסיכולוגית נפשית, או רמאות.
כל הניסיונות להוכיח את קיומן של הרוחות עלו בתוהו (ישנן תמונות רבות של רוחות, אך רובן המוחלט התגלו כזיוף).
ראו גם
ויליאם ממלר – צלם רוחות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:על-טבעי
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:חיים לאחר המוות
קטגוריה:יצורים מיתולוגיים
קטגוריה:יצורים מהמיתולוגיה היהודית | 2024-08-27T13:37:56 |
טטריס | טטריס (מרוסית: Тетрис) הוא משחק וידאו שהגה ותכנת מהנדס המחשבים הרוסי אלכסיי פז'יטנוב, בזמן שעבד במרכז המחשוב של האקדמיה הסובייטית למדעים.
שם המשחק נגזר מאיחוי המספר ארבע ביוונית, "טטרה" יחד עם שמו של ענף הספורט האהוב על פז'יטנוב, טניס.
מהלך המשחק
במהלך המשחק על השחקן לכוון צורות המורכבות מקוביות בצבעים שונים אשר נופלות במהירות הולכת וגדלה מחלקו העליון של המסך. המטרה היא לסדרן בתחתית המסך במידת האפשר ללא רווחים ברצף של קוביות. כשהקוביות יוצרות שורה שלמה ללא רווח, השורה נעלמת, והקוביות שנערמו מעליה נופלות "קומה" אחת. כשהקוביות נערמות עד לקצהו העליון של המסך המשחק תם. שמו של המשחק נגזר מהמילה היוונית "טטרה", שפירושה "ארבע", משום שהצורות במשחק מורכבות מארבעה ריבועים. כל אחת מן הצורות הנופלות מטה במשחק הטטריס מהוות טטרומינו, כלומר צורות גאומטריות המורכבות מארבע קוביות בלבד.
350px
חלקי הטטריס השוניםסימונם: שורה עליונה (מימין לשמאל): I,J,L,O, שורה תחתונה (מימין לשמאל): S,T,Z.
היסטוריה
150px|ממוזער|קונסולת משחקים ניידת היכולה להציג רק חיקוי של משחק הטטריס המכונה "brick game"
כתיבת המשחק המקורי למיני-מחשב "אלקטרוניקה 60" הושלמה ב-6 ביוני 1984. המשחק נהיה פופולרי מאוד בקרב מתכנתים עם גישה למחשב "אלקטרוניקה 60" אך מחשב זה לא היה נפוץ. תחת לחץ להכין גרסה למחשב האישי של IBM פז'יטנוב ביקש מואדים גרסימוב להכין גרסה של טטריס למחשב IBM. כעבור שנה שווק המשחק במערב, שם הוא זכה להצלחה גדולה. עם השנים המשחק מצא את דרכו לכל פלטפורמת משחק אפשרית. השקת המשחק לקונסולת הגיים בוי, הפכה את המשחק לאחד מהפופולרים ביותר בכל הזמנים והיוותה את המפתח העיקרי להצלחת הקונסולה, ולהופעת מכשירי טטריס ייעודיים רבים שעוצבו בצורת הקונסולה. המשחק מכר 100 מיליון עותקים והוא משחק הווידאו השלישי הנמכר ביותר בכל הזמנים (לאחר GTA V ומיינקראפט).
שיווקו של המשחק במערב לוּוָה במאבקים משפטיים רבים, כשחברות רבות טוענות לזכויות יוצרים על המשחק. כיוון שפז'יטנוב עבד בעת המצאת המשחק עבור הממשל הסובייטי, הוא לא זכה לראות את מיליארדי הדולרים שהמשחק גרף עד שלבסוף הקים את "חברת הטטריס", שרכשה את הזכויות בהדרגה החל משנת 1996. ב-1991 עבר פז'יטנוב לגור בארצות הברית והקים חברה שנקראה על-שם המשחק. מ-1996 ועד 2005 עבד פז'יטנוב עבור מיקרוסופט.
מנגינת גרסת הגיים בוי של המשחק היא שיר עם רוסי בשם "קורובייניקי" (רוסית: Коробе́йники). השיר מספר על סיפור אהבה בין נערה צעירה לבין רוכל, ובתחילה פז'יטנוב התנגד להוספת השיר למשחק שכן הוא חשש שהמשחק יזוהה עם ברית המועצות. הוא נבחר כמנגינת רקע למשחק בגלל הקצב העולה והמתגבר שבו שמזכיר את העלייה במהירות נפילת הלבנים במשחק ככל שמתקדמים בו. שיר זה, זכה להרבה גרסאות כיסוי מאמנים שונים, בוצע על גבי במות בפני קהל מאזינים וכן קיבל מיקסים רבים.
גרסאות
מאז המצאת המשחק, פותחו לו מאות גרסאות שונות של משחקי מחשב. לצד הגרסה הראשונה, גרסת המחשב, פותחו גם משחק ארקייד משחקי קונסולות, משחקי מחשב ניידים, משחקים לטלפונים סלולריים, שעונים דיגיטליים ועוד. שיפורים ושינויים לרעיון הבסיסי פותחו גם כן: קוביות הנשמעות לחוקי הכבידה, החלפת הקוביות בדמויות אנושיות, טטריס תלת-ממדי ועוד.
אפקט טטריס
אפקט טטריס מתרחש כאשר אנשים מקדישים את מלוא תשומת לבם לפעילות מסוימת במשך זמן רב מאוד, עד שהיא חודרת למחשבות, לדימויים ולחלומות שלהם. מקור השם של תופעה זו הוא מטטריס, למרות שתופעה זו יכולה להתרחש גם בעקבות משחקי מחשב אחרים ובעקבות משחקים שאינם דיגיטליים.
אנשים ששיחקו טטריס במשך זמן ממושך יכולים למצוא את עצמם חושבים על דרכים שבהן ניתן להתאים בין צורות שונות בעולם האמיתי כמו קופסאות על מדף סופרמרקט ובניינים ברחוב, או הוזים יצירה של צורות אשר נופלות למקומן בפריסה בלתי נראית. במובן זה, השפעתו של משחק הטטריס היא צורה של הרגל. אותם אנשים יכולים לחלום גם על נפילת טטרומינואים בשלבי ההרדמות שלפני השינה או לראות תמונות של חלקים שנופלים בקצוות שדות הראייה שלהם או כשהם סוגרים את העיניים.
כמו כן, חוקרים מתחום הפסיכולוגיה גילו שאנשים המתגברים על טראומה, מחלימים מהר יותר כאשר הם משחקים בטטריס. עוד נמצא, כי המשחק עוזר גם לשחקנים עם עין עצלה, שכן הם צריכים למקד את ראייתם בבלוקים הנופלים במהרה.
ראו גם
פוליאומינו
אליפות העולם בטטריס קלאסי
קישורים חיצוניים
* 25 שנים אחרי, הטטריס עדיין משחק אותה, 4.6.2009, באתר קפטן אינטרנט, הארץ
מחקר חדש מאשש - טטריס מסייע לטיפול בעין עצלה באתר the post
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי מחשב
קטגוריה:משחקי גיים בוי
קטגוריה:משחקי ארקייד
קטגוריה:משחקי פלייסטיישן 2
קטגוריה:משחקי אקס בוקס
קטגוריה:משחקי וידאו משנת 1985
קטגוריה:ברית המועצות: המצאות
*
קטגוריה:משחקי וידאו שפותחו ברוסיה | 2024-06-04T05:40:44 |
תאטרון | REDIRECT תיאטרון | 2004-12-30T00:27:10 |
צניחה חופשית | שמאל|ממוזער|250px|צניחת Formation Skydive (FS) ברביעייה (4-Way)
שמאל|ממוזער|250px|
צניחת טנדם
שמאל|ממוזער|250px|
יציאה בשיטת IAD
שמאל|ממוזער|250px|
צניחה מסוג Freefly Headown
שמאל|ממוזער|250px|צניחה חופשית על רקע השרפה בכרמל.
צניחה חופשית היא ספורט אתגרי בה אדם קופץ ממטוס, נופל נפילה חופשית למשך זמן קצוב ואז פותח את המצנח ונוחת על הקרקע.
סקירה כללית
בדרך כלל הצנחנים עולים בעזרת מטוס לגובה של בין 6,000-15,000 רגל (2-5 קילומטרים). הם קופצים ומתחילים בנפילה חופשית עד הגיעם לגובה של כ-3,500 רגל (מעט יותר מ-1,000 מטרים) לבעלי רישיון צניחה A ו-B או 3,000 רגל לבעלי רישיונות צניחה מתקדמים (את הגובה יודעים הקופצים בעזרת מד גובה המוצמד ליד).
בגובה זה פותחים הקופצים את המצנח כדי להאט את מהירות הנפילה ולנחות בבטחה על הקרקע. מרגע שהמצנח נפרש, הצנחן יכול לשלוט בכיוון צניחתו בעזרת שני הגאים.
משיכה במיתר ההיגוי הימני או השמאלי תסובב את המצנח ימינה או שמאלה בהתאמה. בצורה זו, יכול הצנחן לכוון את עצמו לנחיתה במיקום מסוים ובטוח.
על מנת לקבל רישיון צניחה, חייב הצנחן המתלמד לצנוח לפחות 25 פעמים, ולהראות, בין היתר, יכולת לנחות בנקודה מסוימת ברדיוס קטן.
על מנת לנחות, על הצנחן למשוך בשני הבלמים יחד ואז המצנח שנטייתו הטבעית כלפי מטה, מתאזן ומגיע לטיסה אופקית מקבילה לקרקע.
למרות השם בעברית "מצנח", הציוד המשמש לצניחה חופשית ספורטיבית מורכב ממצנח אשר מבנהו ככנף.
צורה זו מאפשרת למצנח להתנהג כ"דאון" - צבירת מהירות יכולה לאפשר עילוי, עילוי ניתן להמיר למרחק, מרחק ניתן להמיר לצבירת מהירות וחוזר חלילה.
קיימות שתי גישות לנחיתה:
המסורתית, האטה הדרגתית ו"הזדקרות" שבסופה נוגעות רגלי הצנחן ברכות בקרקע.
המתקדמת, ידועה בשם swoop, צבירת מהירות משמעותית בקרבה לקרקע (800-300 רגל) על ידי איבוד גובה מהיר והגברת זרימת האוויר על פני הכנף, וברגע הנכון, המרת מהירות האוויר הגבוהה לעילוי וטיסה אופקית מהירה סנטימטרים ספורים מעל פני הקרקע. זוהי טכניקה מסוכנת אשר דורשת אימונים רבים ועקב מורכבותה (דהירה במהירות של כ-90-100 קמ"ש אנכית אל הקרקע ומעבר לטיסה אופקית כ-50 רגל מעל הקרקע) גובה מחיר כבד בחיי אדם ונחשבת היום לסיבת המוות המובילה בספורט.
בניגוד לרחיפה, מצנח צניחה חופשית בנוי כך שהוא טס במיטבו בעודו מאבד גובה והדרך היחידה לגרום לו לטפס היא על ידי הזדקרות (בניגוד לדאיה בה טסים בתוך תרמיקה העולה מעלה).
על מנת לפתוח את המצנח הראשי יש למשוך את ה-pilot chute (מצנחון) אשר נמצא בתחתית הרתמה המחוזקת לגב ומחזיקה את המצנח המקופל. ניתוק המצנח הרגיל ופתיחת המצנח הרזרבי נעשים בעזרת ידיות אשר נמצאות בקדמת החזה.
בטיחות
למרות שצניחה חופשית נתפסת כפעילות מסוכנת, מקרים חמורים של פציעות ומוות הם נדירים. בכל המצנחים בעולם המערבי קיים מצנח רזרבי אשר קופל על יד מומחה שאושר על ידי הפדרציה לצניחה חופשית. כמו כן, המצנחים מצוידים בחיישן גובה שפותח את המצנח הרזרבי במידה ולא נפתח המצנח הרגיל כשמגיעים לגובה 900 מטר.
בניגוד למה שנדמה, רוב התאונות דווקא נגרמות לצנחנים מנוסים ובעת הנחיתה. אותם צנחנים מבצעים נחיתות בעזרת מצנחים קטנים מאוד, ומוטל עליהם להגיע לדיוק רב במהירות גבוהה ברגע הנחיתה.
טכניקות לימוד
שמאל|ממוזער|250px|סימולטור מציאות מדומה
קיימות מספר טכניקות ללימוד צניחה.
שיטת הלימוד המקובלת מכונה Accelerated freefall (AFF).
החניך עובר סדרת צניחות המתקיימות בליווי מדריך או שניים (בהתאם להתקדמות) במהלך הנפילה החופשית, מגובה של 12,000 רגל. המדריך/ים מוודאים את ביצוע התרגולים, מצב הגוף ופתיחת המצנח.
טכניקה אחרת היא IAD. בשיטה זו קופץ הצנחן לבדו כבר בפעם הראשונה, אך מגובה נמוך. המצנחון אשר פותח את המצנח הראשי (pilotchute) כבר פתוח בעת הקפיצה, והתלמיד צריך רק למשוך ידית דמה על מנת להוכיח יכולת. בשלב הבא התלמיד כבר קופץ מגובה רב יותר וצריך לפתוח את המצנח בכוחות עצמו ישר ביציאתו מהמטוס. ההתקדמות בשיטה זו באה לידי ביטוי בעליה בגובה הצניחה בכל שלב, כלומר זמן נפילה ארוך יותר. בשלב האחרון עולים ל-12,000 רגל, ומתרגלים תרגילים שונים באוויר בעת 50 השניות של הנפילה החופשית. שיטת לימוד זו נזנחה ברוב המועדונים לטובת AFF בשל יתרונותיו בלימוד נפילה חופשית, אך היא עדיין נהוגה.
קבלת רישיון אמריקאי
קיימות מספר דרגות של רישיון מטעם אגודת המצנחים האמריקאית. על מנת לקבל רישיון מהאיגוד יש לעבור מספר מבחנים תאורטיים ומעשיים. בין היתר במבחנים המעשיים יש להדגים נחיתה ברדיוס מסוים מנקודת הנחיתה המוסכמת. יש להראות יכולת לשליטה באוויר, כמו תעופה קדימה, אחורה, האטת קצב הנפילה, הגברתו, היפוך, סיבוב, ועוד.
רישיון אמריקאי (USPA) מהווה רישיון מוכר ומקובל בכל העולם, אם כי במדינות שונות נדרשים הצנחנים לעיתים לרישיון מקומי.
קבלת רישיון ישראלי
רישיון צניחה חופשית ישראלי ניתן להוציא באחד מבתי הספר לצניחה חופשית הפועלים בישראל.
על מנת להוציא רישיון צניחה בינלאומי מטעם האיגוד הישראלי לצניחה חופשית, על הצנחן להשלים לפחות 25 צניחות חופשיות (כולל קורס הצניחה), וארבע קפיצות הדרכה נוספות. בנוסף עליו להוכיח בקיאות בחומר התאורטי.
עם השלמת החובות והגעה למספר המינימום, הצנחן המתלמד יכול לגשת למבחן מעשי ואם עבר את הבחינה והשלים את כל המטלות יוכל להוציא רישיון צניחה בינלאומי A מטעם האיגוד הישראלי.
לאחר 50 צניחות יכול הצנחן להשלים את המטלות הנדרשות להוצאת רישיון דרגה B.
לאחר 200 צניחות יכול הצנחן להשלים את המטלות הנדרשות להוצאת רישיון דרגה C.
לאחר 500 צניחות יכול הצנחן להשלים את המטלות הנדרשות להוצאת רישיון דרגה D.
בישראל פועלים כיום 3 מועדוני צניחה חופשית - פרדייב והצנחניה בצפון (לצנחניה סניף נוסף בים המלח - GO JUMP), וסקיי כיף בדרום.
סגנונות צניחה
צניחת בטן (Belly Flying) בצניחה זו הבטן מופנית לקרקע, זהו סגנון הצניחה הבסיסי ביותר משום שבתנוחה זו, כמעט תמיד ולמעט במקרי חירום, יפתח הצנחן את המצנח. כלומר, בשניות האחרונות של הנפילה החופשית עובר הצנחן למצב שכיבה על הבטן, שכן זהו המצב האידיאלי למשיכת הידית שפותחת את המצנח.
צניחת פריפליי (Free Flying) - צניחה במצגים שונים, על הגב, ברכיים, כפות רגלים ואפילו כשהראש כלפי מטה.
נחיתות מהירות (Swooping) - סגנון זה, אינו מתייחס לנפילה החופשית אלא לנחיתות עצמן המתבצעות במהירות גבוהה מאוד. סגנון זה מלווה בסיכון גבוה והוא מבוצע תוך שימוש במצנחים ייעודיים. הצנחנים צוברים מהירות אנכית גבוהה מאוד לקראת הנחיתה, אשר מומרת באופן כמעט מיידי למהירות אופקית. ישנם מועדונים בהם הוקמה לשם כך בריכת מים אליה מגיעים ה"סוופרים" לנחיתה ובשאיפה למשוך את רגליהם על המים למרחק גדול ככל האפשר.
קרו (CReW) -(עבודה יחסית עם חופות) - מטרת הצניחה בסגנון זה היא יצירת מבנים באמצעות המצנחים. מיד לאחר היציאה מהמטוס, פותחים הצנחנים את המצנחים ומתחברים אחד לשני באוויר ויוצרים צורות שונות.
שיא עולם
פליקס באומגרטנר קבע את שיא העולם לצניחה חופשית מגובה כאשר הוא קפץ ב-14 באוקטובר 2012 מגובה של כ-39 ק"מ. בנפילה זו הגיע למהירות מוערכת של 1,357.64 קמ"ש, או 1.25 מאך, והיה לראשון שעובר את מהירות הקול ללא עזרת רכב בנפילה שלו. שיא זה נשבר ב-2014 על ידי אלן יוסטס.
ראו גם
צניחה
קפיצת בסיס
מנהרת רוח אנכית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:צניחה
קטגוריה:ספורט אתגרי | 2023-05-06T20:35:57 |
פלמית | REDIRECT הולנדית | 2004-12-30T02:50:52 |
פלנדריה | פלנדריה (בהולנדית: ; בצרפתית: Flandre; בגרמנית: Flandern) היא אחד משלושת האזורים המרכיבים את בלגיה. פלנדריה משתרעת על פני חלקה הצפוני של בלגיה ומתגוררים בה בעיקר הפלמים, תושבי המדינה דוברי ההולנדית. בירת בלגיה בריסל שוכנת באזור בריסל, אזור נפרד מבחינה שלטונית, שמבחינה גאוגרפית מהווה מובלעת בתוך שטח פלנדריה. העיר בריסל משמשת גם כבירת אזור פלנדריה ובה נמצאים מוסדות השלטון שלו.
שטחה של פלנדריה הוא 13,522 קמ"ר, כ-44% משטח בלגיה כולה. בשנת 2003 חיו בפלנדריה כ-6 מיליון תושבים, כ-60% מכלל תושבי בלגיה.
היסטוריה
פלנדריה הייתה רוזנות שנוסדה בשנת 862. גבולותיה עברו שינויים רבים במשך מאות בשנים. בימי הביניים השתרעה רוזנות פלנדריה על חבל צפון פה דה קאלה (כיום בצרפת), הפרובינציות פלנדריה המערבית ופלנדריה המזרחית (כיום בבלגיה), ומחוז זֶלנד (כיום בדרום מערב הולנד). ב-1191 עבר חלקה המערבי לידי פיליפ אוגוסט מלך צרפת וחלקה המזרחי לרוזנות אינו (כיום מחוז אינו בדרום בלגיה). החל במאה ה-12 צמחו בפלנדריה קהילות שדרשו מן השליטים המקומיים מגילות זכויות של ערים חופשיות. ב-1300 מרדו הפלמים בפיליפ הרביעי מלך צרפת ששלח אבירים ואנשי חיל רגלים כדי לדכא את המרד. ב-11 ביולי 1302 נחלו הצרפתים מפלה מידי הפלמים בקרב דורבנות הזהב ליד העיר קורטרייק (כיום בבלגיה), אך ב-1305 הובסו הפלמים ופלנדריה נשארה תחת שלטון צרפת. ב-1384 מת רוזן פלנדריה, לואי דה מאל, ופלנדריה עברה לידיו של פיליפ השני דוכס בורגונדיה באמצעות קשרי נישואין.
בסוף ימי הביניים התייחס השם "פלנדריה" לשטח גדול בהרבה מהיום, וכלל חלקים נרחבים מצפון צרפת, ולוניה והולנד של ימינו.
בפלנדריה התפתחו ערי מסחר ותעשייה, והיא הפכה למרכז החשוב באירופה לייצור אריגים (מצמר שיובא בעיקר מאנגליה), וליצואנית העיקרית של אריגים לארצות אירופה ולארצות המזרח. כמו כן התפתח בה סחר בינלאומי נרחב בדרכי הים והיבשה. התפתחותה הכלכלית של פלנדריה נחלשה בעקבות מגפת "המוות השחור" (1348–1350) שצמצם את אוכלוסיית אירופה, ומלחמת מאה השנים בין צרפת לאנגליה (1338–1453).
ב-1477 נהרג שארל הראשון דוכס בורגונדיה בקרב על העיר נאנסי, בירת דוכסות לורן, ונחלותיו בפלנדריה ובכל ארצות השפלה עברו לשלטון חתנו מבית הבסבורג. ב-1556, התפטר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה והעביר את נחלותיו בפלנדריה לרשות בנו פליפה השני, מלך ספרד. ב-1581 הכריזו כל ארצות השפלה על עצמאותן, אך הפרובינציות הדרומיות (פלנדריה) נכבשו מחדש על ידי הדוכס מאלבה, שהיה מושל מטעמו של מלך ספרד בארצות השפלה. ב-1668 עברה פלנדריה לשלטון צרפת, אך ב-1713 נפלה תחת שלטון אוסטריה בהתאם להסכם אוטרכט. ב-1815 הפכה לחלק מהולנד, וב-1830 – לחלק מבלגיה.
ראו גם
ולוניה
מחוז בריסל
ארצות השפלה הדרומיות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בלגיה: אזורים
קטגוריה:אזורים בעלי שלטון עצמי | 2024-05-11T19:08:28 |
וורד | הפניה מיקרוסופט וורד | 2015-01-24T17:30:47 |
תצורת שרת לקוח | הפניה שרת–לקוח | 2019-09-24T11:08:13 |
החלילן מהמלין | שמאל|ממוזער|270px|ציור על זכוכית של החלילן מהמלין משנת 1592.
שמאל|ממוזער|170px|פסל מזרקה של החלילן מהמלין בלייפציג
שמאל|ממוזער|270px|פסל החלילן מהמלין בסמוך למבנה עיריית פתח תקווה
החלילן מהמלין (בגרמנית: Der Rattenfänger von Hameln, "לוכד העכברושים מהָמֶלְן") היא אגדת עם נפוצה, שגרסאות שלה ידועות כבר מימי הביניים ועלילתה מתרחשת בעיר המלין (Hameln; כיום בגרמניה) בעת מגפת העכברושים שפרצה בה בשנת 1284. הסיפור שוכתב שוב ושוב על ידי סופרים ומשוררים שונים לאורך ההיסטוריה, בהם האחים גרים ורוברט בראונינג. מוסר ההשכל של המשל הוא שהולכת שולל צפויה לעיתים לעונש אכזרי מאין כמותו.
עלילה
בעיר המלין פרצה מגפה של עכברושים. כאשר תושבי המלין נוכחו לדעת שכל מלחמתם במכרסמים הקטנים הייתה ללא הועיל וחסרת תוצאות, והייאוש וחוסר התקווה תפסו את מקום מאבקם, הגיע לעיר חלילן מסתורי ובפיו הצעה שאי אפשר לסרב לה: הוא הודיע שיגרש את כל העכברושים מהעיר תמורת תשלום. התושבים, שאפילו בכוחם המשותף לא עלה בידיהם לגרש ולו משפחת עכברושים אחת, לעגו לו פה אחד והתנהגו אליו כשוטה. כאשר שב בכל זאת על הבטחתו, התרצתה לבסוף מועצת העיר לאשר את ההסכם עם האורח הסהרורי בטיעון שאם יצליח מה טוב, ואם יכשל, אז דבר לא נשתנה וגורל עירם אבוד. יום אחרי כן נטל החלילן את חלילו והחל מנגן נעימה ברחובות העיר, והנה, להפתעת התושבים, החלו צצים מכל בית ופינת רחוב עכברושים לרוב ונמשכים באורח קסם אחר צלילי החליל. כשנאספו גדודים-גדודים של עכברושים, יצא החלילן את העיר ופנה אל נהר הווזר. בהגיעו אליו, נכנס אל תוך המים בעודו מחלל וכל העכברושים שנמשכו אחריו טבעו כולם בנהר. כך ניצלה המלין ממכת העכברושים ומועצת העיר הכריזה מיד על יום חג ונשף רב משתתפים.
בהגיע החלילן לבקש את שכרו, נדחה ברוגז על ידי התושבים, שאף דרשו לגרשו משם לאלתר. משנוכח זה שאת שכרו לא יקבל, וכי תושבי המלין הם לא רק נוכלים אלא גם כפויי טובה כלפי מעשיו, נטל החלילן את חלילו והחל מנגן נעימת קסם אחרת. והנה מכל הרחובות והבתים יצאו ילדים וילדות, וכמוכי כישוף נהו אחריו ללא כל יכולת התנגדות. משנאספו הילדים כולם, יצא החלילן את העיר ומשם המשיך אל תוך הר גדול, ומעת שנכנסו ילדי העיר אל ההר, לא נראה שוב אף אחד מהם. כך איבדה המלין את כל ילדיה משום מעשיהם הרעים של תושביה. על פי מספר גרסאות הם שמעו על כך מילד נכה, מכיוון שנע על קב, הוא לא הספיק להשיג את השאר כשהם נכנסו להר. כמו כן מצוין שלא נכנסו להר גם ילד עיוור (ששמע את המוזיקה, אך לא ידע לאן לפנות) וילד חרש.
מקור העלילה
האזכור הראשון של הסיפור היה כנראה על חלון זכוכית בכנסייה בהמלין בסביבות 1300. החלון תואר בכמה מקומות בין המאה ה-14 למאה ה-17 אבל הוא נהרס. החלון נחשב מבוסס על זיכרון של טרגדיה היסטורית בתולדות העיר. אבל למרות המחקר הנרחב, אין עדויות חד משמעיות לגבי אותו אירוע היסטורי. העכברושים נחשבים בדרך כלל כתוספת מאוחרת לסיפור, וישנן מספר תאוריות לגבי מהות האירוע, ביניהם טענה כי הילדים השתתפו במסע הצלב של הילדים.
לפי העדויות, במשך תקופה ארוכה היה בהמלין חוק שאסר על שירה ומוזיקה ברחוב מסוים בהמלין, כאות כבוד לקורבנות.
הנהר היחיד הקרוב להמלין הוא נהר וזר, ואם יש משהו בסיפור טביעת העכברושים הרי שזה בנהר זה.
האפילוג של שארל פרו
סופר הילדים הצרפתי, שארל פרו, חיבר סיום אופטימי לאגדה זו, לגרסתו, ילד אחד, בעל מום ברגלו, איחר ולא הספיק להיכנס לתוך ההר לפני שנסגר וכך נשאר ילד יחיד בעיר וכל ההורים אימצו אותו. הילד השתעמם ללא חברת ילדים נוספים והיה הולך אל ההר, שם נעלמו הילדים. יום אחד מצא שם בדשא חליל וכשניסה לנגן בו את הנעימה של החלילן הידוע, נפתח ההר והילדים יצאו ללא פגע; מאז הקפידו תושבי העיר לשלם את חובותיהם.
גרסה ארץ-ישראלית
ב-2 באוקטובר 1931 פורסם ב"מוסף לילדים" של העיתון "דבר" סיפורו של אליעזר שמאלי, "גֵרוש העכברים". הסיפור מבוסס על סיפור החלילן מהמלין, שהוסב לארץ ישראל: את המושבה "ירדניה" פקדה מכת עכברים, ולטיפול בבעיה הוזמן שייח' ערבי, שבאמצעות כדורי מזון פיתה את העכברים לעבור את הירדן על גשר צר שבנה למטרה זו. לאחר שעברו העכברים לגדה המזרחית, הרסו אנשי ירדניה את הגשר. "ולשיך ניתן שכרו ביד נדיבה: חמש תרנגולות ותרנגולים שבעה".
המשורר האנגלי רוברט בראונינג כתב פואמה על פי סיפור אגדה זו. פואמה זו תורגמה לעברית על ידי גילה אוריאל ופורסמה בספר פנינים משירת העולם שבעריכתה. גם בראונינג בשירו אימץ את הגרסה לפיה הילדים הופיעו בטרנסילבניה.
האגדה הטרנסילבנית
על פי אגדה של סקסונים טרנסילבנים מקורם בילדים, שהלכו אחרי החלילן מהמלין, נכנסו למערה ולאחר הליכה ממושכת מתחת לאדמה, יצאו באזור בראשוב, שם הקימו את היישוב הראשון.
ראו גם
החלילן מהמלין (קוריליאנו)
החלילן מהמלין (סרט, 1933) - סרט הנפשה משנת 1933
החלילן מהמלין (סרט, 1992) - סרט הנפשה משנת 1992
קישורים חיצוניים
"החלילן מהמלין הוא לא סתם אגדה"
יוטיוב, "פנטסיית החלילן מהמלין", הפרק האחרון, בביצוע התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, מנצח ג'יימס ג'אד, סולן מקסים רובצוב וחבורת ילדים-נגנים, אוקטובר 2015
״ילדי העכברים״ - סיפורו האמיתי של החלילן מהמלין ומסע הצלב של הילדים בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מעשיות ואגדות
קטגוריה:מעשיות האחים גרים
קטגוריה:עכברים בתרבות | 2024-06-01T01:49:09 |
ג'ווהרלל נהרו | שמאל|ממוזער|180px|נהרו על בול סובייטי.
גָ'וָוהַרְלָל נֶהְרוּ (בהינדי: जवाहरलाल नेहरू, ; 14 בנובמבר 1889 – 27 במאי 1964), המכונה גם פַּנדיט ("מלומד") נהרו, בשל היותו ממוצא משפחתי של "קשמירי פנדיט", היה מנהיגו של הפלג הסוציאליסטי המתון במפלגת הקונגרס הלאומי ההודי בעת מאבקה של הודו לעצמאות מהאימפריה הבריטית. לאחר מכן היה לראש הממשלה הראשון של הודו, וכיהן בתפקיד זה כ-17 שנה עד מותו.
במהלך כהונתו כראש ממשלה הנהיג את הודו במהלך מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה ומלחמת הודו–סין, אשרר את חוקת הודו, סבסד את מעמדה של הודו בקרב המדינות הבלתי-מזדהות והיה אחראי על היווצרות המערכת הפוליטית-מנהלית הקיימת בהודו היום, הכוללת את חלוקת המדינות והטריטוריות של הודו. בבחינת מדיניותו הכלכלית קידם כלכלה מעורבת כאשר המגזר הציבורי, הפועל בחסות ממשלתית, מתקיים לצד המגזר הפרטי. הוא קידם את השימוש בהינדי כלינגואה פרנקה עבור כל תושבי הודו ופעל לייצר תשתית מדינית חילונית במדינה שתנטוש את חלוקת הקאסטות ותאפשר הרמוניה דתית בין האמונות והדתות השונות בהודו. בתו, אינדירה גנדי, ונכדו, רג'יב גנדי, שניהם גם כן כיהנו כראשי ממשלות הודו.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות ותחילת דרכו
ממוזער|150px|נהרו בן ה-15.
ממוזער|237x237 פיקסלים|משפחת נהרו בהודו: ג'ווהרלל יושב מימין ואביו מוטילאל נהרו עומד.
נהרו נולד באללאהבאד למשפחת ברהמנים שמוצאם מקשמיר, ידועים בכישרון המנהלי, שהיגרו לדלהי בתחילת המאה ה-18. הוא היה בנו של מוטילאל נהרו, עורך דין נודע ומנהיג בכיר במפלגת הקונגרס של תנועת העצמאות ההודית, שהפך לאחד ממקורביו הבולטים של מהאטמה גנדי. ג'ווהרלל היה הבכור מבין ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. אחת מאחיותיו, ויג'איה לקשמי פנדיט, הייתה לימים לנשיאה ההודית הראשונה של העצרת הכללית של האומות המאוחדות.
עד גיל 16, נהרו התחנך בבית הוריו על ידי סדרה של אומנות ומדריכים אנגליים. נראה שרק אחד מאלה – תיאוסוף אירי-בלגי, פרדיננד ברוקס – עשה עליו רושם כלשהו. לנהרו היה גם מורה הודי מכובד שלימד אותו הינדי וסנסקריט. ב-1905 הפליג נהרו ללמוד בממלכה המאוחדת, ולמד שנתיים בבית הספר הארו. הקריירה האקדמית שלו לא הייתה יוצאת מן הכלל. מהארו הוא הלך לטריניטי קולג', אוניברסיטת קיימברידג', שם בילה שלוש שנים בהצטיינות והשלים תואר במדעי הטבע. כשעזב את קיימברידג', הוא הוסמך כעורך דין לאחר שנתיים של לימודים באינר טמפל אשר בבתי המשפט המלכותיים, לונדון, שם, לפי דבריו שלו, הוא עבר את הבחינות שלו "ללא תהילה ולא ביזיון". מטרת לימודיו בבריטניה היו על מנת לעסוק במשפטים לפני שהלך בעקבות אביו לפוליטיקה של תנועת העצמאות ההודית.
שבע השנים שבילה נהרו בממלכה המאוחדת הותירו עליו רושם שהשאיר אותו בחצי עולם מעורפל, כאשר מצא עצמו מבחינה תרבותית מזדהה חלקית עם הודו וחלקית עם בריטניה. כמה שנים מאוחר יותר הוא כתב, "הפכתי לתערובת מוזרה של מזרח ומערב, לא (מתאים לגמרי) בשום מקום ובמקביל גם בכל מקום." הוא חזר להודו בסיום לימודיו. שנותיו בבריטניה הותירו עליו רושם לכל חייו והשפיעו על התנהלותו ועל אישיותו גם שנים רבות מאוחר יותר. ארבע שנים לאחר שובו להודו, במרץ 1916, נישא נהרו לקמלה קאול, שהגיעה אף היא ממשפחה קשמירית שהתיישבה בדלהי. בתם היחידה, אינדירה פריינדישיני, נולדה ב-1917. אינדירה לימים, תחת השם אינדירה גנדי, כיהנה כראש ממשלת הודו (בשנים 1966–1977 ו-1980–1984) כמו אביה ובנוסף גם בנה, רג'יב גנדי, כיהן כראש ממשלת הודו (בשנים (1984–1989). שלושת ראשי ממשלות הודו ממשפחת נהרו כיהנו בתפקיד עד ליום מותם (אינדירה ורג'יב שניהם נרצחו במהלך כהונתם).
התבססות פוליטית
בשובו להודו, ניסה נהרו תחילה להשתקע כעורך דין. לעומת זאת, בניגוד לאביו, היה לו רק עניין מופרך במקצועו והוא לא התענג לא מעיסוק בעריכת דין ולא מעיסוקו בחברת עורכי דין. באותה תקופה אפשר היה לתאר אותו, כמו רבים מבני דורו, כלאומן המשתוקק לחופש ארצו, אבל, גם כן כמו רוב בני דורו, הוא לא גיבש רעיונות ריאליים כיצד ניתן להשיג עצמאות הודית נכון לאותה הנקודה.
האוטוביוגרפיה של נהרו חושפת את התעניינותו התוססת באירועים הפנימיים אשר בפוליטיקה ההודית במהלך התקופה שבה למד בממלכה המאוחדת. מכתביו לאביו באותה תקופה חושפים את העניין המשותף שלהם בכך שהודו תשיג עצמאות. בפועל, האב ובנו החלו להעריך דרכים כיצד ניתן להביא לעצמאות הודית רק לאחר שפגשו לראשונה במהאטמה גנדי. הפגישה בגנדי שהרשימה את האב והבן לבית נהרו היא שהשפיעה עליהם והביאה אותם לקדם רעיונות ריאליסטיים הנוגעים לדרך שיש להביא בה לעצמאות הודו. גנדי הנהיג עוד באותה העת את התנועה למאבק בלתי אלים. קודם לכן, נהרו ואביו נהגו לבוז לפוליטיקאים לאומנים הודים שפעילותם עמדה בגדר ניסיונות קידום חקיקות ארוכות ונאומים ארוכים בדבר המדיניות שפעלו לקדם. נהרו בנוסף גם התרשם משיטתו של גנדי להיאבק בשלטון הקולוניאלי הבריטי על הודו ללא פחד וללא שנאה כחלק משיטת המאבק הלא-אלים.
נהרו פגש את גנדי בפעם הראשונה ב-1916 במפגש השנתי של הקונגרס הלאומי ההודי (מפלגת הקונגרס) בלאקנוב. גנדי היה מבוגר ממנו ב-20 שנה. נראה שאף אחד מהם לא עשה רושם חזק בתחילה על השני. גנדי אינו מזכיר את נהרו באוטוביוגרפיה שכתב בזמן שהותו במאסר בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. ההשמטה מובנת, שכן תפקידו של נהרו בפוליטיקה ההודית היה משני עד שנבחר לנשיא מפלגת הקונגרס ב-1929, כאשר ניהל את המושב ההיסטורי בלאהור (כיום בפקיסטן) שהכריז על עצמאות מוחלטת כיעדה הפוליטי של הודו בכלל ושל המפלגה בפרט. עד אז מטרת המפלגה הייתה קבלת מידה של שלטון עצמי מידי הבריטים ולא עצמאות כוללת.
הקשר ההדוק של נהרו עם מפלגת הקונגרס החל משנת 1919 בסמוך לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה נרשם גל מוקדם של פעילות לאומנית מהפכנית אלימה ודיכוי ממשלתי בריטי שבה בעקבותיה, שהגיע לשיאו בטבח אמריטסר באפריל 1919, שבמהלכו חיילים מוסלמים בצבא הודו הבריטית רצחו תושבים סיקים בחבל פנג'אב; על פי דיווח רשמי, 379 בני אדם נהרגו (אם כי הערכות אחרות שונות טענו שהמספרים גבוהים בהרבה), ולפחות 1,200 נפצעו. הטבח התרחש כאשר מפקד המוצב הצבאי הבריטי המקומי הורה לחייליו לירות על קהל הודים לא חמושים שהתאספו נגד חוק החירום שאסר על התאספות קהל (חוק שהיה בתוקף מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה ונותר בתוקף גם בתקופה שלאחר סיומה של המלחמה).
כאשר, בסוף 1921, המנהיגים והמעורבים הבולטים של מפלגת הקונגרס הוצאו מחוץ לחוק בכמה מחוזות, נהרו נכנס לכלא בפעם הראשונה. במהלך 24 השנים הבאות הוא ריצה שמונה תקופות מעצר נוספות, האחרונה והארוכה ביותר הסתיימה ביוני 1945, לאחר מאסר של כמעט שלוש שנים בהוראת רשויות השלטון הבריטיות. בסך הכל, נהרו בילה יותר מתשע שנים במאסר בכלא. באופן אופייני, הוא תיאר את תנאי הכליאה שלו כ'הפסקות נורמליות בחיים של פעילות פוליטית חריגה'. נהרו איבד את אביו ואת אשתו אשר נפטרה משחפת בזמן שהיה כלוא.
חניכותו הפוליטית במפלגת הקונגרס נמשכה מ-1919 עד 1929. ב-1923 התמנה למזכיר הכללי של המפלגה למשך שנתיים, והוא מילא תפקיד זה בשנית ב-1927 למשך שנתיים נוספות. תחומי העניין והתפקידים שלו לקחו אותו למסעות על פני אזורים נרחבים של הודו, במיוחד במחוזות מולדתו המאוחדת (כיום מדינת אוטר פרדש), שם החשיפה הראשונה שלו לעוני וההשפלה של האיכרים השפיעה עמוקות על הרעיונות הבסיסיים שלו לפתרון הקשיים החיוניים שעמדו בפני החברה ההודית. אף על פי שהוא נטה במעורפל לתמיכה בסוציאליזם, עמדותיו הרדיקליות (כפי שנחשבו באותה העת) של נהרו בדבר עצמאות הודו לא התפתחו לכדי הזדהות עם אף אידאולוגיה מוגדרת. קו פרשת המים בחשיבתו הפוליטית והכלכלית היה סיורו באירופה וברית המועצות בשנים 1926–1927. התעניינותו של נהרו במרקסיזם ובדפוס החשיבה הסוציאליסטי שלו נבע מאותו סיור, אף על פי שזה לא הגדיל באופן ניכר את הידע שלו בתיאוריה ובפרקטיקה הקומוניסטית. השהות שלו לאחר מכן בכלא אפשרה לו ללמוד את המרקסיזם לעומק. נהרו התעניין ברעיונותיה של האידאולוגיה המרקסיסטית אך דחה את שיטותיה, במיוחד את העריצות הסובייטית והדיכוי הכפוי. נהרו מעולם לא קיבל על עצמו את כתביו של קרל מרקס כחד משמעיים. החשיבה הכלכלית של נהרו היא שהושפעה בעיקר מן האידאולוגיה המרקסיסטית, בתיאום עם תנאים הודיים. נהרו היה חילוני, וגינה את ההסתמכות על האסטרולוגיה בבחירת מועדים לפעולות שונות.
נהרו הוקסם מתוכנית החומש הסובייטית, אם כי הוא כתב לאחר ביקור בברית המועצות בשנות ה-20 כי "המחיר האנושי הוא בלתי נסבל". הוא הושפע רבות מה"כלכלה המעורבת" הפביאנית של הרולד לסקי בזמן שהותו באנגליה, ושאף כי הכלכלה ההודית תהיה קפיטליסטית, אך כאשר המדינה שולטת על "הרמות השולטות" של הכלכלה. בשנות ממשלתו חל גידול שנתי ממוצע של ארבעה אחוזים לפחות בתל"ג של הודו. המדיניות של נהרו, של התערבות והשקעות המדינה עוצבה בעידן טרום הגלובליזציה, שבו היה קשה להעביר טכנולוגיה וכספים מהעולם המפותח להודו.
המאבק לעצמאות הודו
התנועה הלאומית 1929–1939
ב-1929 העביר כאמור את ההחלטה היוצאת דופן כי מפלגת הקונגרס שואפת להביא לעצמאות הודית כוללת, במסגרת נאום הנקרא "הצהרת העצמאות": "אנו מאמינים שזכותו הבלתי ניתנת לערעור של העם ההודי, כמו של כל עם אחר, לקבל חופש וליהנות מפירות עמלתו וצרכי החיים, כדי שיהיו לו הזדמנויות מוחלטות לצמיחה. אנו גם מאמינים שאם ממשלה כלשהי מונעת מעם את הזכויות הללו ומדכאת אותו, לעם יש זכות נוספת לשנות את הממשלה או לבטל אותה. ממשלת בריטניה בהודו לא רק שללה מהעם ההודי את חירותו אלא התבססה על ניצול ההמונים, והרסה את הודו מבחינה כלכלית, פוליטית, תרבותית ורוחנית. אנו מאמינים, אפוא, שעל הודו לנתק את הקשר הבריטי ולהשיג את פורנה סוואראג' או עצמאות מוחלטת."
לאחר מושב לאהור של הקונגרס ב-1929, הופיע נהרו כמנהיג האינטלקטואלים והנוער במדינה. גנדי העלה אותו בצורה ממולחת לנשיאות מפלגת הקונגרס מעל לראשיהם של כמה מבכירי המפלגה, בתקווה שנהרו ימשוך את צעירי הודו – שבאותה תקופה רבים מהם נמשכו לאידאולוגיה סוציאליסטית קיצונית – לזרם המרכזי של תנועת הקונגרס. גנדי גם חישב נכון שעם תוספת אחריות, נהרו עצמו ייטה לשמור על דרך האמצע.
לאחר מות אביו ב-1931, התמנה נהרו לשורות המועצות הפנימיות של מפלגת הקונגרס והתקרב לגנדי. אף על פי שגנדי לא ייעד רשמית את נהרו ליורשו הפוליטי עד 1942, עיקר אוכלוסיית תומכיו ההודית כבר באמצע שנות ה-30 ראתה בנהרו את היורש הטבעי של גנדי. הסכם גנדי-אירווין ממרץ 1931, שנחתם בין גנדי לבין המשנה למלך הבריטי, לורד ארווין (לימים לורד הליפקס), סימן הפסקת אש במאבק בין תנועת הקונגרס לממשל הבריטי בדלהי. ההסכם הגיע בעקבות אחת מתנועות האי-ציות האזרחיות היעילות יותר של גנדי, שהושקה שנה קודם לכן כצעדת המלח, שבמהלכה נעצר נהרו.
התקוות שהסכם גנדי-ארווין יהווה הקדמה לתקופה רגועה יותר של יחסי התושבים ההודים עם הרשויות הבריטיות לא התממשה; פרימן תומאס, המרקיז מווילינגטון (שהחליף את ארווין כמשנה למלך ב-1931) כלא את גנדי בינואר 1932, זמן קצר לאחר שובו של גנדי מוועידת השולחן העגול השני בלונדון. גנדי הואשם בניסיון להקים תנועת אי-ציות אזרחית נוספת ונהרו גם כן נעצר ונידון לשנתיים מאסר. במקביל נוצר קרע פנימי בתנועת הקונגרס בין מחנה גנדי-נהרו לבין מחנהו של סובהאז צ'נדרה בוסה. בוסה התמנה לצד נהרו לנשיא הקונגרס ב-1929. יחד השניים ייצגו את סיעת המפלגה המיליטנטית יותר של מפלגת הקונגרס (בוסה) כנגד הסיעה הגנדית המתפשרת יותר (נהרו). למעשה, הקונגרס פעל רבות להתעלם מהבעיות והקרעים הפנימיים שבתוכו למען ייצג מפלגה אחת וחזקה שתפגין סמכות נגד העליונות הבריטית על הודו. הקרע בין בוסה לבין גנדי ונהרו העמיק עד לנקודה שבוסה החליט לפרוש מתנועת הקונגרס ולהקים סיעה מיליטנטית בעלת נאמנות אישית עבורו שפעלה לצד מדינות הציר (בחסות האימפריה היפנית) במהלכה של מלחמת העולם השנייה.
שלושת ועידות השולחן העגול בלונדון, שנערכו כדי לקדם את התקדמותה של הודו לממשל עצמי, הביאו בסופו של דבר לחוק ממשלת הודו משנת 1935, שהעניק למחוזות ההודיים מערכת של ממשל אוטונומי עממי. בסופו של דבר, היא סיפקה בסיס למערכת פדרלית המורכבת מהפרובינציות האוטונומיות ומדינות הנסיכויות של הודו. אף על פי שהפדרציה מעולם לא נוצרה, יושמה אוטונומיה פרובינציאלית שהייתה הרקע לחלוקה המנהלית של הודו העצמאית. במהלך אמצע שנות ה-30 נהרו היה מודאג מאוד מההתפתחויות באירופה, שנראה כי נסחפת לעבר מלחמת עולם נוספת. הוא בילה באירופה בתחילת 1936, וביקר את אשתו החולה, זמן קצר לפני שנפטרה בסנטוריום בלוזאן, שווייץ. גם באותה תקופה הוא הדגיש שבמקרה של מלחמה מקומה של הודו לצד המדינות הדמוקרטיות, אם כי הוא התעקש שהודו תוכל להילחם לצד בריטניה הגדולה וצרפת רק כמדינה חופשית.
מלחמת העולם השנייה
שמאל|ממוזער|250px|נהרו ומוהנדס קרמצ'נד גנדי, בומביי, 1942.כאשר הבחירות בעקבות הנהגת האוטונומיה המחוזית הביאו את מפלגת הקונגרס לשלטון ברוב המחוזות, נהרו עמד בפני דילמה. הליגה המוסלמית בהנהגתו של מוחמד עלי ג'ינה (שעתיד היה להיות אביה של פקיסטן) הצליחה להשיג תמיכה מועטה בלבד במחוזות בעלות אוכלוסייה מוסלמית רבה. הקונגרס, בעקבות הבחירות, דחה את תחינתו של ג'ינה להקמת ממשלות קואליציה של הקונגרס והליגה המוסלמית בכמה מהמחוזות, החלטה שבה תמך נהרו. ההתנגשות שלאחר מכן בין הקונגרס לליגה המוסלמית התקשה לכדי סכסוך בין הינדים למוסלמים שבסופו של דבר הוביל לחלוקת הודו וליצירת פקיסטן.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, המשנה למלך, ויקטור הופ, המרקיז השני מלינלית'גו, התחייב על הצטרפותה של הודו הבריטית למלחמה לצד שאר האימפריה הבריטית מבלי להתייעץ עם משרדי המחוזות האוטונומיים. ההנהגה העליונה של מפלגת הקונגרס הסירה את חבריה ממשרדי המחוזות כאות מחאה, אך פעולתו של הקונגרס הותירה את השדה הפוליטי פתוח למעשה עבור בחירתם של ג'ינה והליגה המוסלמית בקרב המחוזות בעלי רוב אוכלוסייה מוסלמי. השקפותיו של נהרו על המלחמה היו שונות מאלו של גנדי. בתחילה, גנדי האמין שכל תמיכה שניתנת לבריטים צריכה להינתן ללא תנאי וכי היא צריכה להיות בעלת אופי לא אלים. נהרו קבע כי לאי-אלימות אין מקום בהגנה מפני תוקפנות וכי על הודו לתמוך בבריטניה הגדולה במלחמה נגד הנאציזם אך עליה לעשות זאת רק כמדינה חופשית עצמאית.
באוקטובר 1940, גנדי, שנטש את עמדתו המקורית, החליט להשיק מסע אי-ציות אזרחי מצומצם שבו נבחרו חסידי עצמאות הודו להשתתף בזה אחר זה. נהרו, השני מבין אותם מנהיגים, נעצר ונידון לארבע שנות מאסר. לאחר שבילה קצת יותר משנה בכלא, הוא שוחרר, יחד עם אסירי קונגרס נוספים, שלושה ימים לפני המתקפה על פרל הארבור בהוואי. כאשר יצאו היפנים בפלישתם דרך בורמה (כיום מיאנמר) אל גבולות הודו הבריטית באביב 1942, ממשלת בריטניה, מול אותו איום צבאי חדש, החליטה להעביר סדרת החלטות להטבה ביחסים עם ההנהגה ההודית למען תמיכה אזרחית במסגרת המלחמה. ראש ממשלת הממלכה המאוחדת וינסטון צ'רצ'יל שלח לסר סטפורד קריפס, חבר בקבינט המלחמה הבריטי שהיה מקורב פוליטית לנהרו וגם הכיר את ג'ינה, הצעות ליישוב הבעיה החוקתית של הודו בדבר שלטון עצמאי. המשלחת של קריפס כשלה שכן גנדי סירב לקבל פחות מאשר עצמאות מוחלטת.
היוזמה במפלגת הקונגרס עברה אז לידי גנדי, שקרא לבריטים לעזוב את הודו במיידית; נהרו, אף על פי שלא שש להקשות על המאמץ של מפלגתו עבור המאמץ המלחמתי, העריך כי לא הייתה לו ברירה אלא להצטרף לגנדי. בעקבות תנועת "צאו מהודו" שהתקבלה על ידי מפלגת הקונגרס בבומביי (כיום מומבאי) ב-8 באוגוסט 1942, נעצרה ונכלאה כל ועדת העבודה של הקונגרס, כולל גנדי ונהרו. נהרו יצא מתוך מעצרו התשיעי והאחרון רק ב-15 ביוני 1945.
חלוקה ועצמאות 1945–1947
לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, נהרו שוחרר ושב להנהגת מפלגת הקונגרס. בבחירות המחוזיות שנערכו ב-1946 השיגה מפלגת הקונגרס רוב של 923 מושבים. לעומתה, הליגה המוסלמית השיגה 425 מושבים וסבסדה את מרכזי התמיכה בה במחוזות המוסלמים בפנג'אב, סינד ובנגל. בעקבות הבחירות הונהגה קואליציה וממשלה זמנית בת 15 חברים בין הקונגרס והליגה המוסלמית. בעוד המשנה למלך ארצ'יבלד וייוול מנחה את המהלכים הפוליטיים, נהרו התמנה למנהיג בפועל של הממשלה במסגרת תפקידו כסגן הנשיא של המועצה המבצעת. הבחירות נעשו כשלב מקדים בהעברת הסמכויות מידי הבריטים לידי ההודים. עוד ב-1945, הבחירות הכלליות בבריטניה הובילו לניצחון מפלגת הלייבור בראשות קלמנט אטלי, שהצהיר כי יקדם עצמאות הודית מיד עם בחירתו.
ניסיון אחרון של המשנה למלך, לורד וייוול, להפגיש את מפלגת הקונגרס והליגה המוסלמית להביא להסדר פוליטי נכשל. השאלה כבר לא הייתה האם הודו תהיה עצמאית אלא האם היא אמורה להיות מורכבת ממדינה עצמאית אחת או יותר. אנטגוניזם הינדי-מוסלמי, שהגיע לשיאו בסוף 1946 בעימותים שהובילו למותם של כ-7,000 בני אדם, הפך את חלוקת תת-היבשת לבלתי נמנעת. בעוד גנדי סירב לקבל את זה, נהרו הסכים באי רצון אך מתוך ריאליזם. על אף היות המפלגות יחדיו בתוך הקואליציה, שתיהן הסכימו כי יש להביא לחלוקת הודו על קווים דתיים בין הינדים ומוסלמים. בפברואר 1947 ראש הממשלה אטלי מינה את לואי מאונטבאטן להחליף את וייוול בפקיד המשנה למלך ולהיות האחראי על חלוקת הודו.
יריבו היחיד של נהרו לירושת גנדי בקונגרס היה סרדר ואלאבאי פאטל. הוא היה ליברלי בעמדותיו ונטה לעבר המרכז הפוליטי ביחס לנהרו, והיה פופולרי בקונגרס – תשע מתוך חמש עשרה מועצות מחוזיות הצביעו עבור פאטל בפעם היחידה שהוא התמודד כנגד נהרו – אך היה חלש ממנו בבחירה כלליות. גנדי עצמו העדיף את נהרו אף על פי שמבחינה אידאולוגית היה קרוב יותר לפאטל. ב-15 באוגוסט 1947, הודו ופקיסטן הופיעו כשתי מדינות עצמאיות נפרדות. נהרו הפך לראש הממשלה הראשון של הודו העצמאית. לתקופת ביניים, הודו ופקיסטן היו דומיניונים של האימפריה הבריטית טרם השיגו ריבונות כוללת ורשמית. הודו נפטרה ממעמד הדומיניון ב-1950 ופקיסטן ב-1952.
ראש ממשלה (1947–1964)
חוקה, אינטגרציה ורצח גנדי
נהרו הושבע לכהונת ראש הממשלה ב-15 באוגוסט 1947, עת הודו הוקמה ושירת בתפקיד זה במשך 17 שנים, עד מותו בשנת 1964. בנאום השבעתו העביר נאום לעם באנגלית ושמו "פגישה עם הגורל" שבהמשך צוטט פעמים רבות והוגדר כנאום מוצלח ביותר.
ב-30 בינואר 1948, הודו כולה הוכתה בתדהמה כאשר לאומן הינדי שהתנגד לחלוקת הודו רצח את גנדי. בעקבות הרצח העביר נהרו נאום לאומה ההודית שנחשב לימים לאחר מהנאומים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרטוריקה. "חברים ושותפים, האור נדף מחיינו, ויש חושך בכל מקום, ואני לא כל כך יודע מה להגיד לכם ואיך להגיד את זה. המנהיג האהוב שלנו, 'באפו' כפי שכינינו אותו, אבי האומה, אינו עוד. אולי אני טועה באומרי זאת; אף על פי כן, לא נראה אותו שוב, כפי שראינו אותו במשך שנים רבות, לא נרוץ אליו לבקש עצה ולא נבקש ממנו נחמה, וזו מכה איומה, לא רק עבורי אלא עבור מיליונים על מיליונים במדינה הזאת."
אם כי נהרו הביע חוסר אהדה לכוח מזוין, בזמן ממשלו שר הפנים, ואלאבאי פאטל השתמש בצבא הודו על מנת להשתלט על היידראבד בספטמבר 1948. היידראבד הייתה בעלת אוכלוסייה הינדואית אך הונהגה בידי ריבון מוסלמי, ניזאם אוסמאן עלי ח'אן, שניסה להביא לכך שהיידראבד בראשותו תישאר נבדלת מהודו ומפקיסטן בתור מדינה ריבונית בפני עצמה.
ממוזער|נהרו חותם על חוקת הודו.
ממוזער|נהרו ביחד עם נשיא ארצות הברית הארי טרומן ב-1949 (אחותו של נהרו, מאדאם פנדיט, יושבת ביניהם).
ממוזער|נהרו ונשיא אינדונזיה סוקרנו צופים בפסל של בודהה בבורובודור, אינדונזיה, 1950.
ממוזער|נהרו ביחד עם נכדו רג'יב גנדי (לימים ראש ממשלת הודו גם כן) על גב סוס.
ממוזער|נהרו עם גורי טיגריס בביתו, 1955.
ממוזער|נהרו מבקר פועלים בסכר היראקוד, אודישה (באותם ימים אוריסה), מערב בנגל.
בדצמבר 1946, ערב קבלת העצמאות ההודית, כונסה האספה המכוננת של הודו, שתפקידה העיקרי היה לגבש חוקה למדינה החדשה. האספה הטילה את המשימה על ועדת הניסוח, שבהימרו רמג'י אמבדקאר מונה לעמוד בראשה. אמבדקאר נחשב למי שהשפיע ביותר על עיצוב החוקה ועקרונותיה ולמנסחה המרכזי. מהלך כתיבתה של החוקה נמשך שלוש שנים. הוא החל בדצמבר 1946, שבעה חודשים לפני הפיכתה של הודו למדינה עצמאית, והסתיים רשמית ב-26 בינואר 1950, עם כניסתה של החוקה לתוקף. האספה המכוננת מנתה יותר מ-300 נציגים שפעלו במסגרת של 15 ועדות שונות, שבכל אחת נדונו סעיפים שונים של החוקה. ועדת הניסוח, ובראשה אמבדקאר, איחדה בין הסעיפים השונים, ולעיתים שינתה את הנוסחים שנוצרו במסגרת הוועדות.
מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה 1947–1949
לחבל ג'אמו וקשמיר חשיבות עליונה עבור הודו ועבור פקיסטן. בתוך החבל יושבים המקורות לנהרות הגדולים של פקיסטן, כגון האינדוס, המהווים את עורק החיים הראשי של המדינה. מנגד, קשמיר היא גם המקור לנהרות מרכזיים בהודו, כגון הבראהמאפוטרה. כמו כן, קשמיר מהווה בסיס אסטרטגי לכל כוח שעלול לפלוש אל מרכזי האוכלוסין של הודו, ערים כגון הבירה ניו דלהי חשופות למעשה מבחינה גאוגרפית וטופוגרפית מפני כל התקפה או צבא פולש העלול לתקוף לתוך הודו דרך קשמיר. עקב חשיבות אסטרטגית זאת של קשמיר, לא הודו ולא פקיסטן מוכנות לוותר על השליטה החיונית בחבל הארץ, שמהווה אבן יסוד בסכסוך הממושך ביניהן שפרע כבר במהלך קבלת העצמאות.
חלוקת הודו הוצעה ל סמך חלוקה דתית של מחוזות הודו הבריטית. קשמיר הייתה נסיכות בעלת רוב אוכלוסייה מוסלמי ושליט (מהראג'ה) הינדי, שרצה להימנע מאיחוד פוליטי עם המדינה המוסלמית החדשה. המהראג'ה, הארי סינג, ניסה תחילה לשמר עצמאות עבור נסיכות קשמיר, אך בעקבות התמרדות מוסלמים בנסיכות החליט לצדד בהודו. בעקבות המרידה במחוזות המערביים וההתערבות הפקיסטנית לטובת המורדים נדחק המהראג'ה אל הקיר. הוא הצליח לשכנע את השופט מאג'אן לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה של קשמיר. הוא שלח דרך המאג'אן מסר למנהיגים ההודים שהוא מעוניין להצטרף להודו, אך נזקק לזמן נוסף כדי ליישם רפורמות פוליטיות. נהרו, שרצה להשיג תמיכה נגד פקיסטן ולהבטיח את הצטרפותה של קשמיר להודו לפני שפקיסטן תפלוש, הבין שיש להביא לקדמת הבמה את מנהיג הוועידה הלאומית הפופולרי שייח' עבדאללה. שייח' עבדאללה, שנאסר לשלוש שנים באשמת התססה שוחרר מהמאסר ב-29 בספטמבר לבקשת נהרו.
קשמיר סופחה לתוך הודו, פקיסטן סירבה לקבל את הסיפוח וב-22 באוקטובר הכוחות המזוינים של פקיסטן פלשו לקשמיר ובכך החלה מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה. בתחילה השתתפו בלחימה כוחות רגליים של ג'אמו וקשמיר וכוחות מיליציה מהאזורים השבטיים המנוהלים פדרלית מפקיסטן (חבל וזיריסטן). בעקבות הצטרפות המדינה להודו ב-26 באוקטובר 1947, הובאו מהאוויר כוחות הודיים לסרינגאר, בירת המדינה. הקצינים הבריטים סירבו בתחילה לכניסת כוחות פקיסטניים לסכסוך, בשל הצטרפותה של המדינה להודו. ב-1948 הם לא עמדו עוד בהתנגדותם, וכוחות פקיסטניים הצטרפו למלחמה. החזית התגבשה בהדרגה לאורך מה שנודע כקו השליטה. הפסקת אש רשמית הוכרזה ב-23:59 בליל 31 בדצמבר 1948. תוצאות המלחמה לא היו חד משמעיות, כשבסיומה הצליחה הודו לשמור על שני שלישים מקשמיר ובפרט על עמק קשמיר, ג'אמו ולדאק.
מעל שנה של לוחמה ממושכת בין שתי המדינות הצעירות הגיעה לסיומה בהסדר הפסקת אש ב-1949 שלמעשה חצה את קשמיר לשניים וסימן את תחילת הסכסוך ארוך השנים בין הודו לפקיסטן. המלחמה העיבה את יחסי הודו–פקיסטן שמעולם לא השתקמו, ובעקבות הסכסוך על חבל קשמיר פרצו בהמשך סדרת מלחמות נוספות בין הודו לפקיסטן (האחרונה שבהן, מלחמת קרגיל, נערכה ב-1999). ב-1950 נחתם מזכר הבנות הדדי לפתרון משבר הפליטים בין הודו ופקיסטן שנחתם בידי נהרו וראש ממשלת פקיסטן ליקאת עלי ח'אן.
מדיניות חברתית
במהלך שנות הארבעים הודו הייתה קלחת של תסיסה חברתית. הבעיה עתיקת היומין של חלוקת הקסטות הרימה את ראשה ואיימה לקרוע את המרקם החברתי שהתפתח תחת הבריטים. מתחים דתיים היו גם בעיה מרכזית בהודו באותם ימים, כפי שהוכיחה עצם החלוקה של הודו. נהרו ירש מהבריטים מדינה שהייתה חסרת יציבות חברתית וכלכלית. הוא ירש תערובת של אנשים הדוברים עד 16 שפות שונות עם מעגלים תרבותיים שונים.
הצלחתו של נהרו כרפורמר חברתי זרחה בתקופה זו שלאחר קבלת העצמאות. הוא נקט בצעדים נחרצים כדי למגר את מערכת הקאסטות המתפשטת מחדש. נהרו נקט באמצעי תיקון ורפורמה חברתית על ידי שינוי החוקים המשפטיים ההודיים הקיימים. נחקקו הליכים משפטיים כדי להפוך את האפליה של המעמדות לבלתי חוקית וכוללת ענישה על פי חוק. החוקים שנחקקו נאכפו בקפדנות. נהרו היה אחד המדינאים ההודיים הבודדים באותה תקופה שהעריכו את החשיבות והצורך בהתפתחות אינטלקטואלית נרחבת של האוכלוסייה ההודית. הוא נחשף לאידיאלים חינוכיים אירופיים במהלך שהותו בבריטניה. נהרו גם ידע שהבריטים שמים דגש על חינוך ראוי של בני עמם לניהול האימפריה הקולוניאלית שלהם. הוא הבין את החשיבות של התפתחות אינטלקטואלית נכונה ובריאה לניהול המדינה ההודית המתהווה. נהרו רצה לשלב את הטוב משני העולמות, השילוב המנצח של מיומנות מדעית מערבית וחכמתה התרבותית והמסורתית של הציוויליזציה ההודית.
נהרו הבין שהדרך היחידה שבה הרפובליקה ההודית יכולה לבסס את נוכחותה בבמה העולמית היא באמצעות הכוח האינטלקטואלי של אזרחיה. הוא הדגיש את הוראת המדעים ותחומי היישום המעשיים שלה במסגרות החינוכיות החדשות. הוא הכיר את הצורך בלימוד מדעי מקצועי. דגש מיוחד הושם על פיתוח טכנולוגי. המכונים ההודיים המפורסמים לטכנולוגיה או נהגו והוקמו במהלך כהונתו בראשות הממשלה. הקמתם של מרכזי למידה כאלה תרמה בעקיפין גם להופעתה של הרפובליקה ההודית כיצרנית תרופות עולה בסוף שנות ה-80.
נהרו היה מודע היטב למצב הסוציו-אקונומי הירוד של המגזר הכפרי. הוא התמודד מטעם מחוז בחירה באוטר פרדש, המדינה הענייה והמאוכלסת ביותר בהודו. נהרו הכיר את הבעיות הרבות שעמן מתמודדת האוכלוסייה הכפרית. הסביבה הכפרית הייתה פאודלית באותה תקופה. האוריינות הייתה נמוכה והמתחים החברתיים היו קיימים מתחת לפני השטח החברתיים. נהרו יזם בנייה ותפעול של מספר רב בתי ספר מטעם הממשלה. בתי הספר סיפקו חינוך יסודי ותיכוני לאוכלוסייה הכפרית. החינוך היסודי מומן מטעמה של הממשלה וניתן ללא עלות.
בתי הספר הממשלתיים סיפקו גם ארוחות חינם לתלמידיו. תוכנית זו הייתה קלף המנצח של נהרו, שכן משפחות ללא אוכל בביתם שלחו את ילדיהם ללמוד בבתי ספר לעיתים אך ורק עקב סיפוק הארוחות. רוב האוכלוסייה הכפרית התקיימה מארוחה אחת ביום. כל בני המשפחה נדרשו לעבוד כדי לשמור על משק הבית. הילדים נרתמו גם כדי להרוויח עבור המשפחה. ברפובליקה ההודית התקיימה יציבות אוכלוסין בחלוקה בין המינים. כמעט מחצית מהאוכלוסייה הן נשים. נהרו קידם סדרת חקיקות כדי להבטיח זכות בחירה אוניברסלית מעשית לאוכלוסיית הנשים במדינה. החוקים נועדו להבטיח את החופש החברתי של נשים הודיות. הזכויות המשפטיות של נשים הוגדלו גם הן תחת תקופת ראשות ממשלתו של נהרוJIVANTA SCHÖTTLI, M.Sc., Strategy and Vision in Politics. Jawaharlal Nehru’s policy choices and the designing of political institutions, Ruprecht-Karls-Universität Heidelberg im Sommer Semester 2009..
בשנת 1957 הוא הגה את לוח השנה הלאומי של הודו, אך בפועל לוח זה לא הצליח להחליף את הלוח השנה הבינלאומי.
מדיניות כלכלית וחקלאית
נהרו, מיד לאחר מינויו לראש ממשלה ב-1947 השיק מספר רפורמות כלכליות. הוא היה מאמין נחרץ בשליטה של המדינה על המגזרים הכלכליים. האידיאלים הסוציאליסטיים שלו התבררו באופן שבו הציג חוקים לחלוקת קרקעות מחדש, על מנת לצמצם את הפער הכלכלי בהודו בין המעמדות של בעלי הקרקעות וחסרי הקרקעות. אחת הרפורמות הכלכליות המרכזיות של נהרו הייתה הצגת תוכנית חומש ב-1951. היא הוצגה כדי לקבוע את אופן ההוצאה והמענקים הממשלתיים במגזרי פיתוח חשובים כמו חקלאות, תעשייה וחינוך.
המדיניות הכלכלית של נהרו נחשבה לעיתים קרובות לסוציאליסטית במהותה. אין ספק שלסוציאליזם היה תפקיד חשוב מאוד בהרכב האידאולוגי שלו, אך עם זאת, חשוב גם לקחת בחשבון שנהרו עצמו הכחיש כל סוג של נטיות סוציאליסטיות גלויות במדיניות הכלכלית שננקטה על ידו. נהרו דגל בסוג של כלכלה מעורבת. כל סוג של דבקות אידאולוגית ללא עוררין בכל צורה של עיקרון כלכלי, הוא העריך, יזיק לצמיחתה של הודו. הוא רצה לקדם גישה מעשית במסגור הכלכלה ההודית, שתתאים בצורה הטובה ביותר לצורכי המדינה. מצד אחד, כמאמין מסור בדרכו של גנדי, הייתה לו אמונה חזקה בשיפור הכלכלה הכפרית. מצד שני, הייתה לו אמונה חזקה שפיתוח תעשייתי כבד תהיה הדרך הטובה ביותר לשרת את האינטרסים הכלכליים של הודו.
נהרו רצה ליצור איזון בין המגזר הכפרי והעירוני במדיניותו הכלכלית. הוא קבע כי אין סתירה בין השניים וכי שניהם יכולים ללכת יד ביד. נהרו התכוון לרתום ולנצל באופן מלא את משאבי הטבע של הודו לטובת בני ארצו. המגזר העיקרי שזיהה וקידם היה הידרואלקטריות, והוא בנה מספר סכרים כדי להשיג מטרה זו. הסכרים לא רק ירתמו אנרגיה, אלא גם יתמכו בהשקיה במידה רבה. נהרו ראה בסכרים את סמל הצמיחה הקולקטיבית של הודו, שכן הם היו הפלטפורמות שבהן הנדסת תעשייה וחקלאות נפגשו על פלטפורמה משותפת. נהרו גם שקל את האפשרות של צמיחה של אנרגיה גרעינית במהלך כהונתו כראש ממשלת הודו.
נהרו קידם משקיעים זרים בארצו אך עשה זאת בהסתייגות ובזהירות. האידיאלים הלאומיים שלו הובילו אותו להעריך שהודו צריכה לצמוח כלכלית באופן עצמאי לחלוטין. אף על פי שהוא לא דחה רשמית השקעות זרות במונחים ישירים, הוא הדגיש כי מגזרי ההשקעות הזרות יוסדרו, ותנאי ההשקעה וההעסקה יהיו בפיקוח קפדני על ידי חוקי הממשלה במקרה שיעלו אפשרויות להשקעה זרה. נהרו גם הדגיש כי המגזרים המרכזיים של הכלכלה תמיד יהיו בידי הממשלהM. L. Dantwala, Economic Ideology of Jawaharlal Nehru, THE ECONOMIC WEEKLY SPECIAL NUMBER JULY 1964, 1209-1212. התייחסות זאת פגשה ביקורת נרחבת לאחר שהובהר כי למעשה האטה את הצמיחה הכלכלית בעקבות הליברליזציה הכלכלית של הודו בידי ממשלתו של פ"ו נרסימהה ראו בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20.
המאפיין המובהק ביותר, ולעיתים קרובות נתון במחלוקת במדיניות הכלכלית של נהרו, היה הרמה של שליטה ממלכתית וריכוזית שהופעלה על המגזרים התעשייתיים והעסקיים של המדינה. נהרו כאמור הדגיש כי המדינה תשלוט כמעט בכל תחומי המפתח של כלכלת המדינה, בין אם באופן ריכוזי או על בסיס ממשלי המדינות והטריטוריות. נראה כי הדגש הסוציאליסטי שלו על שליטה במדינה ערער את הלחץ שלו על קידום מדיניות תעשייתית. אפילו החקלאים, יחד עם אנשי העסקים, מצאו את עצמם בקצה המקובל של מדיניות בקרת מדינה קפדנית ומיסוי גבוה. העוני והאבטלה היו נפוצים במידה רחבה לאורך כהונתו של נהרו שהתקשה למגר אותם.
גם המדיניות של נהרו כלפי הכלכלה הכפרית של הודו הייתה בעלת מהות משמעותית שהשפיעה גם שנים רבות לאחר פטירתו. נהרו ראה חשיבות רבה בפיתוח העצמי הכפרי של הודו. הוא ניסה להגביר את תעשיות הקוטג' של הודו. על בסיס קווי עמדותיו של גנדי, נהרו האמין שהתעשיות הכפריות והחקלאיות של הודו ממלאות תפקיד מרכזי במרקם הכלכלי של המדינה. אבל רוב תוכניות הפיתוח של תעשיית הקוטג' שלו נועדו כחלק מפיתוח הקהילה. הוא גם האמין שתעשיות בקנה מידה קטן הן פתרונות יעילים לבעיות התעסוקה המסיביות שנותרו נושא תמידי לדאגה לאורך כהונתו.
מדיניות חוץ
ממוזער|נהרו נואם בוועידת באנדונג בין ראשי מדינות אסיה ואפריקה הבלתי-מזדהות ב-1955 (עומד קיצוני משמאל: נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר).
הכריזמה האישית של נהרו פעלה גם בעולם כולו והביאה להגברת השפעתה של הודו בעולם. מדיניות החוץ שלו הייתה נייטרליות בין הגוש המזרחי למערבי. הוא טבע את המונח "אי הזדהות", והיה בין מקימי ארגון המדינות הבלתי-מזדהות. בתחילת המלחמה הקרה, ב-27 בנובמבר 1946, פנה נהרו לארצות הברית ולברית המועצות בבקשה להפסיק את הניסויים הגרעיניים ולהתחיל בפירוק הנשק הגרעיני, בקובעו כי פעולה כזו "תציל את האנושות מהאסון האולטימטיבי". בניסיון לפייס את סין, לא התנגד נהרו לכיבוש טיבט בידי סין, על אף שכיבוש זה הביא להיעלמותה של מדינה שחצצה בין סין להודו. ברית המועצות הייתה המעצמה היחידה שעזרה להודו באותו זמן בניסיונותיה לפתח יכולות עצמאיות בספירות רבות של התעשייה הכבדה, ההנדסה וטכנולוגיה מתקדמת. עובדה זו, יחד עם המדיניות הכלכלית של נהרו, הובילה לחשדנות מרובה במערב כלפי העמדה הנייטרלית של הודו.
מבחינה בינלאומית, כוכבו של נהרו היה במגמת עלייה עד אוקטובר 1956, כאשר יחסה של הודו למהפכה ההונגרית נגד ברית המועצות הביאה לביקורת מצד מדינות הגוש המערבי על מדיניות הבלתי-הזדהות הנייטרלית שלו. באומות המאוחדות, הודו הייתה המדינה הבלתי מזדהה היחידה שהצביעה בעד עמדת ברית המועצות בדבר הפלישה להונגריה, ולאחר מכן היה קשה לנהרו להביא לתמיכה מערבית על אף קריאותיו בדבר התנתקות מברית המועצות. בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, אנטי-קולוניאליזם היה אבן היסוד של מדיניות החוץ שלו. אולם התעניינותו בנושא דעכה לאחר שג'ואו אנלאי, ראש ממשלת סין ושר החוץ שלה, לקח מידיו את אור הזרקורים בוועידת באנדונג של מדינות אפריקה ואסיה שהתקיימה באינדונזיה ב-1955.
ב-1961 השתלטה הודו באופן צבאי וללא לחימה על גואה, שהייתה שייכת לפורטוגל (באותה התקופה בהנהגת הדיקטטור אנטוניו דה אוליביירה סלזאר) במסגרת האימפריה הקולוניאלית של האחרונה. בין 1947 ל-1961 הסכסוך הסלים את יחסי הודו–פורטוגל. הודו טענה בנוסף לריבונות על האיים דאמאן ודיו ודאדרה ונאגר הבלי. הסכסוך הקולוניאלי בין המדינות התרכז עם זאת על בסיס הריבונות בגואה. נהרו וממשלתו טענו כי גואה הייתה הודית לכל עניין ועניין וכי נוצרה באכזריות קולוניאלית בידי משטר פשיסטי וגזעני. סלזאר וממשלו טענו מצידם כי למרות מיקומה הגאוגרפי והיותה מושבה קולוניאלית, גואה הייתה למחוז בתוך פורטוגל ולחלק בלתי נפרד מהלאום הפורטוגזי. ב-1961 הסלים הסכסוך הדיפלומטי כאשר הודו פנתה לאמצעים צבאיים. ב-17 בדצמבר 30,000 חיילים הודים, בתמיכה אווירית וימית, פלשו לגואה הפורטוגזית ובתוך יומיים הובילו לכניעת המוצב הפורטוגזי בן 900 החיילים. במקביל לכך הודו סיפחה גם את דאמאן ודיו מידי פורטוגל. הסיפוח של גואה ושאר המושבות המשניות בידי הודו קיבל תמיכה מהקהילה הבינלאומית בכלל ומבריטניה בפרט.
מלחמת הודו–סין 1962
נכון לתחילת שנות השישים, גבול הודו-סין היה בצורתו שהוכתבה בידי הרשויות הקולוניאליות הבריטיות בימי הראג' הבריטי ביחס לטיבט (שהייתה מדינה עצמאית באותה העת). לפי תוואי הגבול חבלי הארץ אקסאי צ'ין וארונאצ'ל פרדש היושבים על הרי ההימאלאיה והם בעלי חשיבות אסטרטגית נכבדת, נכללו בתוך הודו. הרפובליקה העממית של סין בהנהגתו הרודנית והעריצית של יו"ר המפלגה הקומוניסטית מאו דזה-דונג סירבה להכיר בתוואי הגבול. שתי המדינות היו שותפות מסחריות חשובות, ולכן ב-1954 הוחלט להגיע להסדר של כיבוד הגבול הקיים והרחבת השותפות הכלכלית והמסחרית. ב-1960 הצבא הסיני דיכא התקוממות טיבטית שהשפיעה לרעה על קשריה הכלכליים של הודו באזור. בנוסף, המנהיג הרוחני הטיבטי, הדלאי לאמה טנזין גיאטסו קיבל מחסה מדיני בדרמסאלה, הודו, מהלך שגורמים בממשל הסיני ראו כפעולה חתרנית מצד ממשלת הודו.
נהרו מצידו תמך בדלאי לאמה וביקר את היד הקשה של המשטר הסיני נגד המתקוממים הטיבטים. שר החוץ וראש הממשלה הסיני ג'ואו אנלאי, קרא לקדם פעולה צבאית למען שתי מטרות: לספח לידי סין את אקסאי צ'ין וארונאצ'ל פרדש ולמנוע מהודו לתמוך בכל דרך שהיא בהתקוממויות עתידיות אפשריות בטיבט. לשם כך, סין החלה לבנות תשתיות צבאיות באזור הגבול המסוכסך ולתפעל מרגלים בשטחים השנויים במחלוקת. מתוך חשש להסלמה, נהרו וממשלתו קידמו את "מדיניות הפנייה קדימה" שנועדה להעצים את הנוכחות הצבאית ההודית באזור הגבול ולהרתיע את הממשלה הסינית בבייג'ינג שלא תנסה להביא להסלמה צבאית באזור. נהרו גם פנה למעצמות המערביות, בהן גרמניה המערבית, הממלכה המאוחדת וארצות הברית, בבקשה לחימוש ולנשק מתקדם. בקשתה לא נענתה עקב עמדתה של הודו ביחס למלחמה הקרה, שהייתה ידידותית כלפי ברית המועצות. בעקבות כך החליט נהרו לפנות לברית המועצות, שבעקבות הפיצול הסיני-סובייטי תמכה במימון ואספקה עבור הצבא ההודי.
באוקטובר 1962, לאחר סדרת התכתשויות צבאיות לאורך הגבול, 40,000 חיילי חי"ר של צבא השחרור העממי הסיני חצו את הגבול הבינלאומי לתוך אקסאי צ'ין ובכך פרצה מלחמת הודו–סין. מתוך חוסר ידע לגבי מוכנות הצבא ההודי והערכה כי לוחמת שחיקה תביא למפלתם, ראשי הצבא הסיני פעלו להביא להכרעה מהירה במלחמה. ברית המועצות וארצות הברית לא התערבו במלחמה כיוון שהיו סבוכות במשבר הטילים בקובה. לנוכח התקדמות ראשונית בחזית, אנלאי הציע הפסקת אש ומשא ומתן אך נהרו סירב. בעקבות כך המשיכה ההתקדמות הסינית לאזור לנוכח מיעוט הכוחות ההודים שהגנו על חלקה זאת של הגבול. בחודש למלחמה הגיעו הכוחות הסינים לקצה הטריטוריה שטענו לחזקתם והכריזו הפסקת אש על דעת עצמם. הכוחות ההודים חששו מפני השתלטות סינית על מקורות נהר בראהמאפוטרה החיוני. למלחמה היו מספר השלכות, היא קירבה לבבות ביחסי סין–פקיסטן ובמקביל הכריחה את נהרו ומממשלתו להכיר בצורך במודרניזציה נרחבת של הצבא ההודי. בעקבות המלחמה החלה הודו לפתח תוכנית גרעין עצמאית.
ערוב ימיו
ההפסד הכבד של הודו במלחמה עם סין גרם לירידת קרנו מבחינה ציבורית, והשפיע עליו רבות מבחינה פיזית ומנטלית גם יחד: הוא הרגיש נבגד על ידי הסינים, בהם תמך בפורומים רבים. כמו כן, ההפסד הביא לדרישה להדחתו מצד חוגים צבאיים. הפסדה של הודו במלחמה הביא לביקורת קשה על חוסר המוכנות הצבאית של הודו ועל האמון הרב מדי שנהרו נתן בסין, אף על פי שזו הביעה בצורה ברורה למדי את רצונה לכבוש גם את טיבט וגם חלקים בצפון הודו. הוא נפטר זמן קצר אחרי המלחמה, ב-1964, כשהוא אמנם הצליח להשיג הרבה, אך – על פי ציטוט מרוברט פרוסט שתמיד היה על שולחנו – תמיד הרגיש שיש עוד הרבה לעשות. מורשתו, שפעם נראתה מזהירה, היום נתונה לביקורת מחדש מצד מלומדים רבים, שמוצאים בה חסרונות רבים.
ג'ווהרלל נהרו נפטר באחר הצהריים של 27 במאי 1964, בגיל 74, בעקבות התקף לב. בריאותו של נהרו הייתה בירידה במשך זמן מה קודם מותו. הוא לקה בשבץ מוחי חמור בתחילת 1964. מ-23 עד 26 במאי, הוא נסע לדהראדון למנוחה קצרה, וחזר לאחר מכן למעונו הרשמי בניו דלהי. הוא התעורר מוקדם למחרת בבוקר ולאחר שהתלונן על כאבים בגב, לקה באירוע מוחי נוסף בשעה 6:25, נפל לחוסר הכרה ונפטר תוך זמן קצר מבלי לחזור להכרה לאחר שלקה גם בהתקף לב. בבוקר 28 במאי נערכה עבורו הלווייה ממלכתית ונציגים מטעם מדינות מרחבי העולם, כמו גם 1.5 מיליון תושבים הודים, חלקו לו כבוד אחרון.
יחסו לציונות ולישראל
ממוזער|נהרו ביחד עם אלברט איינשטיין באוניברסיטת פרינסטון, ניו ג'רזי, 1949.
בקיץ 1947 פנו מנהיגי התנועה הציונית אל אלברט איינשטיין, כדי שישכנע את נהרו לתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. איינשטיין כתב אליו מכתב ב-13 ביוני ונהרו ענה לו במכתב ב-11 ביולי. במכתבו רמז כי הודו תתנגד להקמת מדינה יהודית בשל סיבות של ריאל פוליטיק, בהתאם לאינטרסים שלה. ברקע תשובתו עמד המאבק של הודו ההינדואית במיעוט המוסלמי הגדול שבשטחה, שהתנגד כולו לציונות, וגם המלחמה הקרובה עם פקיסטן, שלקראתה זקוקה הייתה הודו לתמיכה בינלאומית, הכוללת גם את תמיכתן של מדינות ערביות ומוסלמיות. אולם לאחר מכן צירף להתנגדותו נימוק מוסרי: ב-27 בנובמבר שלח אליו חיים ויצמן מברק בניסיון אחרון לשכנעו, אולם ללא הצלחה: בהצבעה ב בכ"ט בנובמבר 1947, הצביעה הודו יחד עם המדינות המוסלמיות נגד תוכנית החלוקה.
עם הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948 סירבה הודו בכל תוקף להכיר בה. רק כעבור שנתיים של לחץ דיפלומטי הסכימה ממשלת הודו לתת את הכרתה הדיפלומטית למדינת ישראל, אך סירובה להחליף שגרירים ולפתוח נציגות זרה נותר בעינו בעקבות התנגדותם של שני שרים מוסלמים. ההכרה הרשמית הוכרזה ב-18 בספטמבר 1950. דוד בן-גוריון כתב ביומנו יום קודם לכן: "אם ההכרה תבוא הלילה – הרי זה בעיני ההכרה החשובה ביותר, אחרי זו של ארצות הברית וברית המועצות, וכמובן ידוע לא פחות חשובה מאלה. יש ביננו ובין הודו אפשריות של שיתוף פעולה שאינן ביחס לכל שאר המדינות. שיתוף מתוך זהות רוחנית במידה רבה." בשנת 1951 הסכימה הודו למינוי אחד מאזרחיה היהודים לקונסול כבוד של ישראל, ושנתיים מאוחר יותר הסכימה לפתיחת קונסוליה ישראלית במומבאי. על אף התפתחויות חיוביות אלו נותר יחסה של הודו לישראל שלילי בעיקר ואף התדרדר. ליחס שלילי זה מספר סיבות:
יחסו העוין של נהרו ומפלגתו אל הציונות ואחר כך למדינת ישראל, בשילוב אהדתו למדינות ערב.
חששה של הודו מפני הידרדרות ביחסים עם מדינות האסלאם אם תקיים קשרים עם ישראל. במיוחד חששו ראשי השלטון בהודו מפני התקררות היחסים עם מדינות המפרץ הפרסי בהן התגוררו ועבדו המוני פועלים הודים. לכך הצטרף הפחד מפני תגובתו של המיעוט המוסלמי בהודו המהווה כ-11% מהאוכלוסייה.
פער גושים: בעוד מדינת ישראל נטתה לגוש המערבי עוד מראשיתה, ומסוף שנות השישים הזדהתה במידה רבה איתו ועם ארצות הברית, הודו הייתה ממייסדות ארגון המדינות הבלתי-מזדהות ובעלת נטייה לגוש המזרחי וקשרים חמים עם ברית המועצות.
גישתה של הודו כלפי ישראל נותרה קרירה ואף עוינת בימי שלטונו של ג'ווהרלל נהרו, בימי שלטון בתו אינדירה גנדי ובימי יורשיה עד לשנות התשעים, סך הכול משך 44 שנה. אולם גם במהלך שנים אלו התקיים בין שתי המדינות קשר חשאי הדוק באמצעות המוסד, בשל האינטרס המשותף: המלחמה בטרור האסלאמי. ב-17 בספטמבר 1950, הודו הכירה רשמית במדינת ישראל. בעקבות הצהרת ההכרה, נהרו אמר: "אנו הכרנו (בישראל) עוד מזמן, משום שישראל היא עובדה. נמנענו (מלעשות זאת בפומביות) עקב רצוננו לא לפגוע ברגשות ידידינו במדינות ערב." בשנת 1953 הותר לישראל לפתוח קונסוליה בבומביי. עם זאת, ממשלת נהרו לא רצתה לקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל מכיוון שהיא הביעה תמיכה בעמדה הערבית בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והאמינה כי מתן אפשרות לישראל לפתוח שגרירות בניו דלהי יפגע ביחסיה עם העולם הערבי.
מתוך כתביו
מכתביו של נהרו לבתו, אינדירה גנדי מזמן תקופות מאסרו בשנות השלושים נערכו לספר הקרוי "הצצות בהיסטוריה עולמית". במאסרו בין השנים 5–1942 הוא כתב את "גילויה של הודו", היסטוריה של הודו עם פרשנותו; לאחר מכן, הוא כתב אוטוביוגרפיה שהייתה רב מכר ברשימת הניו יורק טיימס. כתביו של נהרו נושאים את חותם האינטלקטואליזם והרגישות שלו, וכן את המזג המדעי שלו.
נאומו המפורסם של נהרו, "פגישה עם הגורל", אותו נשא ערב העצמאות של הודו, הוא אחד הנאומים המכוננים של התרבות הפוליטית ההודית וכמוהו גם נאומו "האור נדף מחיינו" בעקבות רצח גנדי.
כתביו בתרגום עברי
אוטוביוגרפיה; מאנגלית: ח. גליקשטיין, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942.
מכתבים מבית-הכלא; המכתבים תורגמו מאנגלית בידי אלישבע, עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"ג.
מורשת
בתו היחידה אינדירה גנדי, הייתה לראש ממשלה לאחר שיורשו של נהרו, לאל בהדור שסטרי מת בינואר 1966. בריאיון למגזין אמריקני, אמר נהרו כי "המורשת שלי להודו היא, כך אני מקווה, 400 מיליון אנשים היכולים למשול בעצמם". יום הולדתו של נהרו, 14 בנובמבר, מצוין בהודו כיום הילד, כזיכרון לאהבתו לילדים. לנהרו היה תפקיד חשוב ביותר ביצירת מוסדות אזרחיים יציבים ופרוגרסיביים, עיתונות חופשית, מערכת שפיטה חזקה ובעלת אחריות סוציאלית, צבא הכפוף למערכות האזרחיות ושוויוניות בחברה. יש המשבחים את נהרו על כך שהציב את הבסיס לחינוך טכני, לתוכנית הגרעינית, לתוכנית החלל, למערכת הרכבות ההודית הנרחבת, לתעשיית התרופות והפלדה, ולתעשיות כבדות אחרות. מנגד טוענים כי הוא הציב מחסומים בפני יזמות פרטית באותם שטחים. חסידיו של נהרו טוענים כי הוא שאף להעמיק את המוסדות והרוח הדמוקרטית בהודו. מצד שני ניתן לבקר אותו על כך שהחזיק במשך 17 שנה בתפקיד ראש הממשלה, וגם אז רק מותו גדע את כהונתו, וכי הוא ניסה להחזיק בשלטון עד אשר בתו, אינדירה, הייתה מוכנה לרשת את מקומו.
ב-35 השנים שחלפו מ-1929, כשגנדי בחר בנהרו כנשיא מושב הקונגרס בלאהור, עד מותו, כראש ממשלה, ב-1964, נשאר נהרו – למרות ירידת קרנו עקב המלחמה הקצרה עם סין ב-1962 – דמות ההנהגה הראשית של עמו ואישיות מוערכת מאוד בהודו עצמה. גישתו החילונית לפוליטיקה עמדה למראית עין בניגוד לגישה הדתית והמסורתית של גנדי, שבמהלך חייו של זה האחרון הוסיפה לפוליטיקה ההודית השפעה דתית. ניגוד זה היה מטעה ושגוי למעשה, שכן, אף על פי שגנדי נראה בהווייתו שמרן דתי, הוא היה למעשה נון-קונפורמיסט חברתי שניסה לקדם הקלה במערכת המסורתית הנוקשה של ההינדואיזם. ההבדל האמיתי בין נהרו לגנדי לא היה ביחסיהם לדת אלא ביחסם לציוויליזציה. בעוד נהרו קידם מודרניזציה בזרועות פתוחות, גנדי השתרש בקריאות לשיבה לתהילה של הודו העתיקה ושימור מערכות חברתיות.
בין חשיבותו של נהרו בפרספקטיבה של ההיסטוריה ההודית היא העובדה שהוא ייבא והעניק ערכים ודרכי חשיבה מודרניים, אותם התאים לתנאים ההודיים. מלבד הדגש שלו על החילוניות ועל האחדות הבסיסית של הודו, למרות המגוון האתני והדתי שלה, נהרו היה עסוק בהובלת הודו לעידן המודרני של גילוי מדעי והתפתחות טכנולוגית. בנוסף, הוא עורר בעמו מודעות לנחיצות הדאגה החברתית לעניים ולמנודים ולכבוד לערכים דמוקרטיים. אחד ההישגים שבהם היה גאה במיוחד היה הרפורמה בקוד האזרחי ההינדי העתיק, שאפשרה סוף סוף לאלמנות ההינדיות ליהנות משוויון עם גברים בענייני ירושה והעברת רכוש.
לקריאה נוספת
ספרים:
Madhav Godbole, The God Who Failed: An Assessment of Jawaharlal Nehru's Leadership (2014), Rupa Publications India
Frank Moraes, Jawaharlal Nehru: A Biography (2007), Jaico Publishing House
Rudrangshu Mukherjee, Nehru and Bose: Parallel Lives (2015), Penguin Viking Press
Nayantara Sahgal, Jawaharlal Nehru: Civilizing a Savage World (2010), Penguin Viking Press
Shashi Tharoor, Nehru: The Invention Of India, (2003), Penguin Viking Press
מאמרים:
Margaret W. Fisher, India's Jawaharlal Nehru, Asian Survey, Vol. 7, No. 6 (1967), pp. 363-373, University of California Press
Zoë Keshap C. Sen, Jawaharlal Nehru, Civilisations, Vol. 14 (1964), pp. 25-39, Institut de Sociologie de l'Université de Bruxelles
B. R. Nanda, Nehru and the British, Modern Asian Studies, Vol. 30, No. 2 (1996), pp. 469-479, Cambridge University Press
Dorothy Norman, Nehru: The First Sixty Years, Science & Society, Vol. 30, No. 4 (1966), pp. 447-461, Guilford Press
Bhikhu Parekh, Nehru and the National Philosophy of India, Economic and Political Weekly, Vol. 26 (1991), pp. 35-48, Economic and Political Weekly
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלת הודו
קטגוריה:שרי החוץ של הודו
קטגוריה:שרי ההגנה של הודו
*
קטגוריה:משפחת נהרו-גנדי
קטגוריה:תנועת העצמאות ההודית
קטגוריה:משפטנים הודים
קטגוריה:בוגרי בית הספר הארו
קטגוריה:חברי הלוק סבהה מאוטר פרדש
קטגוריה:אוטר פרדש
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1889
קטגוריה:נפטרים ב-1964
קטגוריה:חברי האספה החוקתית של הודו
קטגוריה:מנהיגים שמתו במהלך כהונתם
קטגוריה:נשיאי הקונגרס הלאומי ההודי | 2024-10-05T04:11:31 |
האסכולה האוסטרית | האסכולה האוסטרית הוא כינוי לאסכולה בכלכלה. עקרונותיה המרכזיים של האסכולה האוסטרית הם העדפת גישה מונחת הגות ושימוש בהגיון (המכונה פרקסאולוגיה) על פני מחקר אמפירי ומתמטי ככלי להסבר תופעות כלכליות. על פי רוב האסכולה האוסטרית מאמצת את עקרונות הליברליזם הקלאסי ומתנגדת בתקיפות לתאוריה הקיינסיאנית ולסוציאליזם. כלכלנים בולטים באסכולה זו הם קרל מנגר, אויגן פון בהם-באוורק, לודוויג פון מיזס, פרידריך האייק, מארי רות'בארד וישראל קירזנר.
היסטוריה
אטימולוגיה
האסכולה קיבלה את שמה בזכות וויכוח שערכו חבריה בסוף המאה ה-19 כנגד האסכולה ההיסטורית הגרמנית בכלכלה. הוויכוח שזכה לתשומת לב רבה, כונה "Methodenstreit", העימות המתודולוגי. עמדתם של האוסטרים הגנה על מקומה של התאוריה בכלכלה. לשיטתם התאוריה נפרדת מלימוד או איסוף של נסיבות היסטוריות. לאחר שמנגר פרסם את ספרו בשנת 1883 בו חלק בחריפות על המתודולוגיה של האסכולה ההיסטורית, מנהיג האסכולה, גוסטב פון שמולר, טבע את המונח "האסכולה האוסטרית". הוא עשה זאת כניסיון לאפיין את אותה אסכולה כפרובינציאלית ומנוגדת. כינוי זה התקבל על ידי חברי הקבוצה, וכך הגדירו את עצמם.
כלכלנים בתקופה שלפני כינון האסכולה
יש הטוענים כי אפשר לראות ניצנים לעיקרי רעיונותיה של האסכולה האוסטרית כשיטת חשיבה כלכלית כבר במאה החמש עשרה, עם ההוגים הסכולסטים שבאו בעקבות תומאס מאקווינס, מאחר שאלו הבחינו בקיומו של "חוק כלכלי" - כוחות של סיבה ומסובב הפועלים כחוקים טבעיים אחרים - וניסו להסביר את אופן פעולתם. תרומה מוקדמת נוספת הייתה לכתבים הכלכליים של הוגים מאסכולת סלמנקה כמו חואן דה מריאנה.
את המסה הכללית הראשונה על כלכלה "מאמר על טבע המסחר" כתב רישאר קנטיון, בן למורשת הסכולסטית, בשנת 1730. קנטיון היה יליד אירלנד שהיגר לצרפת. הוא ראה בכלכלה תחום חקר נפרד, והסביר את התעצבות המחירים באמצעות "ניסוי חשיבה". הוא הבין את השוק כהליך יזמי ואימץ את התאוריה האוסטרית בנוגע ליצירת הכסף: שהוא חודר לכלכלה בהדרגה, תוך יצירת שיבוש מחירים אגב חדירתו.
בעקבות קנטיון בא אן רובר ז'ק טורגו (1727–1781), אריסטוקרט צרפתי ושר האוצר במשטר הישן בצרפת (לפני המהפכה הצרפתית). מאמרו "ערך וכסף" עמד על מקורות הכסף וטבע הבחירה הכלכלית כמשקפת דירוג סובייקטיבי של העדפות הפרט. טורגו ניסח את חוק ההחזר הפוחת וביקר את חוקי הריבית. בין השאר, פתר טורגו גם את פרדוקס היהלום והמים, שאדם סמית תהה על פתרונו. התרה סופית של הפרדוקס באה בעבודתו של קרל מנגר. טורגו העדיף גישה ליברלית קלאסית על פני מדיניות כלכלית, והמליץ על ביטול זכויות היתר המיוחדות לתעשיות בעלות קשרים ממשלתיים.
טורגו היה אביהם האינטלקטואלי של כמה וכמה כלכלנים צרפתיים במאה השמונה עשרה והתשע עשרה.
ז'אן-בטיסט סה (1767–1832) היה הכלכלן הראשון שהתעמק במתודה הכלכלית. הוא טען שכלכלה אינה קשורה בצבירת נתונים אלא בניסוח מילולי בהיר של עובדות כלליות, וההשלכות ההגיוניות שלהן. סה גילה את תאוריית היצרניות של תמחור משאבים, תפקיד ההון בחלוקת העבודה ואת "חוק סה": לא ייתכן מצב מתמשך של ייצור-יתר או צריכת-יתר בשוק חופשי אם מתירים התאמת מחירים. סה נמנה עם תומכיהן של מדיניות לסה-פר והמהפכה התעשייתית.
קלוד פרדריק בסטייה (1801–1850) היה כלכלן, מחוקק ותומך בשוק החופשי, שלתפישתו היה מכשיר המקדם הרמוניה בין בני אדם, כל עוד תפקידה של הממשלה מוגבל. בסטייה טען כי שירותים לא-חומריים כפופים גם הם לאותם כללים כלכליים כמו טובין חומריים.
דמויות מרכזיות באסכולה האוסטרית
קרל מנגר
תחילת האסכולה האוסטרית הייתה עם קרל מנגר (1840–1921) הווינאי. בספרו "עקרונות הכלכלה" משנת 1871 החיה מנגר את הגישה הצרפתית-סכולסטית לכלכלה, וניסח את בסיסה התאורטי.
מנגר התעמת עם האסכולה הבריטית של סוף המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה שהתבססה על תיאורית הערך של עלות אובייקטיבית ותפוקת עבודה. תאוריה ששימשה מאוחר יותר כבסיס לרעיונותיו של קרל מרקס. כמו לאון ואלרה השווייצרי וויליאם סטנלי ג'בונס הבריטי מנגר היה שותף למה שכונה ל"מהפכת הערך השולי". לשיטתו לערך הכלכלי יש בסיס סובייקטיבי ועל הנחה זו נשענת תאוריית התועלת השולית. נושא נוסף בו עסק הוא יצירת כסף בשוק חופשי, כאשר המוצר הניתן ביותר לשיווק נדרש לסחר תמורת טובין אחרים ולא לצריכה.
מנגר היה ליברל קלאסי ואינדיבידואליסט מתודולוגי, וראה בכלכלה מדע של בחירת הפרט, בניגוד לגישתה של האסכולה ההיסטורית הגרמנית שראתה בכלכלה הליך של צבירת נתונים בשירות המדינה.
ממוזער|100px|בוהם-באוורק
אויגן פון בהם-באוורק
מעריצו וממשיכו של מנגר היה אויגן פון בהם-באוורק (1851–1914), מרצה באוניברסיטת אינסברוק ומאוחר יותר גם שר האוצר בממלכה האוסטרו-הונגרית. בוהם-באוורק המשיך בפיתוח עבודתו של מנגר והחיל אותה על בעיות חדשות הקשורות בערך, במחיר, בהון ובריבית. עבודתו "היסטוריה וביקורת של תאוריות ריבית", שהופיעה בשנת 1884, עוקבת אחרי מה שהיא רואה כשגגות הרבות בהיסטוריה של החשיבה. גישתו מבקשת לתמוך ברעיון לפיו שיעור הריבית אינו תוצר מלאכותי אלא חלק מובנה בשוק המשקף את מה שהוא סבור שהיא עובדה אוניברסלית של מה שהוא כינה "העדפת זמן", דהיינו נטייה של אנשים להעדיף סיפוק צרכים במועד מוקדם יותר מאשר מאוחר יותר (את התאוריה הזו הרחיב פרנק פטר).
בוהם-באוורק ביקש להראות ב"תאוריה פוזיטיבית של ההון" כי השיעור הרגיל של הרווח העסקי הוא שיעור הריבית. לשיטתו - בעלי הון חוסכים כסף, משלמים לעובדים וממתינים עד למכירת המוצר הסופי כדי לזכות ברווחים. בנוסף טען כי ההון אינו הומגני אלא בעל מבנה מורכב ומגוון עם ממד זמן, ואמר כי כלכלה צומחת אינה רק תוצאה של השקעת הון רבה יותר אלא גם של הליכי ייצור מתארכים.
בוהם-באוורק היה בין הראשונים שמתחו ביקורת על רעיונותיו של מרקס, ובמיוחד עם תאוריית הניצול שלו ותורת ערך העבודה שביסודה. בוהם-באוורק טען כי הריבית אינה נובעת מניצול פועלים. עובדים יקבלו את כל מה שסייעו לייצר רק אם הייצור הוא מיידי. ואולם משום שמדובר בתהליך מקיף, על חלק מהתוצר שמרקס מייחס לעובדים להיות מוקדש למימון התהליך, כלומר, לעבור להון. טיעון זה מקובל עד היום על רבים מבין הכלכלנים, ועל פיו ריבית צריכה להיות משולמת בלי קשר לבעלות על ההון.
בשנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים של המאה התשע עשרה שימש בוהם-באוורק שלוש פעמים כשר האוצר במונרכיה ההבסבורגית, הוא הכתיב מדיניות של תקציבים מאוזנים, היצמדות לתקן הזהב, סחר חופשי ודחייה של סובסידיות לייצוא ופריבילגיות מונופול אחרות. מחקריו של בוהם-באוורק הפכו אותו לסמל האסכולה האוסטרית בעיני המרקסיסטים ובמקביל, סייעו בעיצוב דרך חשיבה והתייחסות אחידה של האסכולה לבעיות כלכליות.
לודוויג פון מיזס
ממוזער|100px|לודוויג פון מיזס
עבודתם של מנגר ובוהם-באוורק כוננה את היסודות ואבני הבניין העיקריות לאסכולה האוסטרית. לודוויג פון מיזס (1881–1973) היה זה שניגש לבניין התאוריה בפועל. בספרו "תאוריה של כסף ואשראי" משנת 1912 הרחיב מיזס את תיאורית התועלת השולית גם ביחס לכסף ופרט את "תאוריית הרגרסיה" שלו, שביקשה להראות כי כסף לא רק נוצר בשוק, אלא חייב תמיד להיווצר שם. על בסיס תאוריית שיעורי הריבית של קנוט וויקסל ותיאורית מבנה הייצור של בוהם-באוורק פרש מיזס מתווה של התאוריה האוסטרית ביחס למחזור העסקים וטען כי הגורם לו הוא הרחבה לא מבוקרת של אשראי בנקאי. ספרו של מיזס נחשב כספר לימוד תקני בנושאי כסף ובנקאות בעשורים שאחרי כתיבתו.
אחרי מלחמת העולם הראשונה פרסם מיזס מאמר הנחשב לפורץ דרך בשם "חישוב כלכלי במדינות סוציאליסטיות" בו טען כי ממשלה סוציאליסטית אינה מסוגלת לבצע את החישובים הכלכליים הנדרשים לארגון יעיל של כלכלה מורכבת, מה שגוזר מראש כישלון כלכלי של הסוציאליזם. מיזס המשיך ופיתח את התאוריה שלו בספרו "סוציאליזם" משנת 1922 בו טען כי בהיעדר רכוש פרטי או חליפין בטובין המבוססים על הון אין דרך לשימוש מיטבי במשאבים. התוצאה תהיה בהכרח "כאוס מתוכנן". תאוריה זו הייתה נתונה במחלוקת חריפה באותן שנים. כיום נוטים רוב הכלכלנים לקבל את תפישתו של מיזס או וריאציה מעט מרוככת שלה שהציע האייק.
טיעוניו של מיזס עוררו התנגדות, במיוחד החל מסוף שנות העשרים, עם עליית משטרי מדינת הרווחה ומשטרים סוציאליסטיים. מיזס נדחק לשוליים ולא הצליח אפילו לקבל משרת מרצה בתשלום משך רוב חייו, עובדה שייחס לעוינות כלפיו מצד האנטי-קפיטליסטים בממסד האקדמי. לצד ההסתייגות, הצליח מיזס לצבור לו גם מחנה אוהדים שנטשו את החשיבה הסוציאליסטית, ורובם השתתפו בסמינר הפרטי שלו (Privatseminar) באוניברסיטת וינה. בין המשתתפים נמנו האייק, וילהלם רפקה, פריץ מאכלופ, אוסקר מורגנשטרן, גוטפריד פון הארבלר, ריכארד פון שטריגל, פאול רוזנשטיין-רודן, קרל מנגר הבן ומבקרים חיצוניים כמו ליונל רובינס והווארד ס. אליס.
מיזס המשיך ופיתח בסוף שנות העשרים ובמהלך שנות השלושים תאוריה מקיפה של פעולה אנושית בשדה הכלכלי אותה כינה פרקסאולוגיה - הגיון הפעולה. נוסף על כך, השתתף מיזס (וכמוהו האייק) בוויכוח המרכזי של שנות השלושים על מחזור העסקים, הגורם שחולל את השפל הכלכלי הגדול והשיטות שיאפשרו להחלץ ממנו ולהימנע ממשברים תקופתיים.
מיזס המשיך להרצות באוניברסיטת ניו יורק עד שנה לפני מותו, בשנת 1973, וקנה לו תלמידים חדשים, וביניהם הנרי הזליט ומארי רות'בארד, שעבודתו הבולטת ביותר "אדם, כלכלה ומדינה" משנת 1963 המשיכה ופיתחה את רעיונותיו של מיזס ב"פעולה אנושית".
בשנותיו האחרונות ראה מיזס, בין השאר בהשפעת רותבארד, תחייה מחודשת מסוימת לרעיונותיו ורעיונות האסכולה האוסטרית. שנה אחרי מותו, בשנת 1974, כאשר פרידריך האייק קיבל את פרס נובל לכלכלה קיבלה האסכולה תשומת לב רבה יותר.
פרידריך האייק
האייק (1899–1992) היה דוקטורנט וחניכו של לודוויג פון מיזס, כאשר קרא את "סוציאליזם" של מיזס. "עבור כל הצעירים שקראו את הספר כאשר הופיע", נזכר האייק מאוחר יותר, "העולם השתנה". האייק, לצד רופקה, רובינס וברטיל אוהלין, נסוג מהרעיונות הסוציאליסטיים שבהם דבק קודם לכן ועבר לתמיכה ברעיונות השוק החופשי.
מחקריו הכלכליים העיקריים של האייק בשנות העשרים והשלושים עסקו במחזור העסקים. כמו מיזס, טען גם האייק כי הסיבה העיקרית ליצירת עליות בלתי סבירות ונפילות בעקבותיהן בכלכלה היא הזרמת אשראי לשוק, המחוללת "אות שגוי" ועיוות במבנה ההשקעה. החל מאמצע שנות השלושים, נדחו הסברים אלו, כמו הסברי האסכולה האוסטרית בכללה, מפני ההסברים הקיינסיאניים.
בשנת 1944 כתב האייק את הספר "הדרך לשעבוד", שטען כי לפתחה של בריטניה ניצבת סכנה חריפה הנובעת מכך שסוציאליסטים בריטיים רבים מנסים לקדם מדיניות של שליטה ממשלתית בחיי האנשים הדומה מאוד לזו שהטיפו לה בשנות העשרים בגרמניה. שליטה ממשלתית בחיים הכלכליים, טען, היא הדרך לשלטון טוטליטרי בכלל.
בתקופה זו חלה שקיעה משמעותית ביותר בכוחה של האסכולה האוסטרית, שאיבדה את בסיס האם הוינאי שלה וחבריה המובילים נפוצו ברחבי העולם. מיזס גיבש סביבו בארצות הברית חבורה נוספת של חוקרים והוגים, ונחשב לאחד מ"אבות" התנועה הליברטריאנית בארצות הברית.
האייק, באותן שנים, חדל מלעסוק בתאוריה כלכלית והתמקד בעיקר בפסיכולוגיה ופילוסופיה. עיקר התרומות במסורת האוסטרית באותה תקופה, שנים שפעילותו של מיזס כבר החלה דועכת בהן, היו של רותברד, קירזנר ולודוויג לאכמן. האייק עצמו נחשב לאחד הכלכלנים הליברטריאנים המובילים בעולם, אך האסכולה האוסטרית עצמה הפסיקה להתפתח וחשיבותה בעיני קהל הכלכלנים ירדה במידה ניכרת.
קבלת פרס נובל בשנת 1974 עוררה מחדש את העניין בהאייק והחייתה שוב את האסכולה האוסטרית, שהפכה לכוח חשוב יותר בעולם הכלכלה. האייק עצמו שאב חיים חדשים מן הפרס והחל מפרסם במרץ מחודש. ספרו האחרון, "התרמית הפטלית" יצא בשנת 1988, כאשר היה בן 89, וכלל ביקורת מעמיקה על משיכתם של אינטלקטואלים לסוציאליזם וניסיון להפרכה של בסיס אמונתם. האייק נפטר בשנת 1992 בפרייבורג שבגרמניה.
התאוריה האוסטרית
האסכולה האוסטרית, בניגוד לאסכולות אחרות המסתמכות על מודלים מתמטיים או גישה 'מדעית'-פוזיטיביסטית דבקה בשימוש בחשיבה ובהגיון מילולי ככלי המתודולוגי העיקרי.
על פי התפישה האוסטרית, כלכלה היא כלי המאפשר להבין איך אנשים משתפים פעולה ומתחרים ביניהם בשדה הפעולה הכלכלי, כשהיא רואה ביזמות כוח עיקרי בפיתוח הכללי, מקדשת את הקניין הפרטי כחיוני לשימוש יעיל במשאבים, ורואה בהתערבות ממשלתית בהליך השוק פעולה הרסנית, בכל מקום ובכל אופן בו היא קיימת.
האסכולה טוענת כי הבחירות הסובייקטיביות של פרטים - להלן ידע אישי, זמן, ציפייה וגורמים סובייקטיביים אחרים הם האחראיים לכל התופעות הכלכליות. האוסטריים מבקשים להבין את הכלכלה על ידי בחינת ההשלכות החברתיות של כל בחירה אינדיבידואלית מבין בפרטים במשק; גישה זו נקראת אינדיבידואליזם מתודולוגי. גישה זו שונה מאסכולות אחרות, שכן הן מתמקדות בקבוצות חברתיות (ולא יחידים), משתנים מצטברים ("אגרגטיביים") וניתוח שיווי משקל.
מחסור ובחירה
בליבה הרעיוני של התאוריה האוסטרית טמונים המושגים של מחסור ובחירה. על פי התאוריה אדם ניצב תמיד בפני מגוון רחב של בחירות, כשלכל מסלול פעולה שלו יש חלופות ועלויות. כל פעולה של הפרט מכוונת לשפר את מצבו, מנקודת מבטו, כשלכל פרט ישנה מערכת שונה של ערכים והעדפות, צרכים ורצונות וגם לוח זמנים שונה להשגת כל מטרה.
את הצרכים, הטעמים, הרצונות ולוחות הזמנים של אנשים שונים לא ניתן לחבר או לחסר מאלו של אחרים ולא ניתן לכמתם לעקומה בודדת שניתן לכנותה העדפת הצרכן, משום שערך כלכלי כפוף לאמות המידה הסובייקטיביות של הפרט.
בדומה לכך, לא ניתן לכמת את כל ההסדרים המורכבים הקיימים במשק לסך מצטבר אחד גדול שניתן למקמו במשוואה שתניב מידע בעל ערך. לדוגמה, הון צבור בידי פרטים הוא "הטרוגני", כלומר, בעל ערך משתנה בהתאם לשימושים הייעודיים שלו. הוא יכול לשמש ליצירת טובין למכירה מחר או בעוד עשר שנים. לוח הזמנים לשימוש בהון מגוון גם הוא. התחרות, לפי התפישה האוסטרית, היא תהליך הגילוי של דרכים חדשות ומשופרות לארגן משאבים. ההליך כמובן נגוע בשגיאות רבות, אך עובר הליך מתמיד של שיפור.
התנגדות למודלים מתמטיים פשטניים
התייחסות זו של האוסטרים לשוק שונה באופן מהותי מזו של אסכולת חשיבה אחרות. האסכולה האוסטרית תופשת את הזירה הכלכלית כהתרחשות דינמית, המחריבה ובוראת את עצמה מחדש באופן מתמיד, בלי נקודות ציון מוחלטות או חתירה לשיווי משקל, אלא כמערכת מורכבת של קביעות ערך יחסיות בין הפרטים המשתתפים במשחק הכלכלי. גישה זו מנוגדת באופן חריף למגמה הבולטת אצל כלכלנים המתייחסים לכלכלה דרך מודלים מתמטיים מפושטים שבהם ההתרחשות סטטית הרבה יותר, ההון הומוגני, התחרות היא בין מספר נכון של מוכרים וקונים, המחירים משקפים את עלויות הייצור, אין רווחים עודפים וההליך התחרותי מגיע לסוף סטטי מוגדר (שיווי משקל).
כלכלנים אינם סבורים כי המודלים המתמטיים אינם "מציאותיים" במובן זה שהם משקפים התרחשות ממשית כלשהי, אך למרות זאת הם משמשים כלכלנים באופן שיטתי כדרך לניתוח המציאות על מנת ליצור המלצות מדיניות. לדוגמה, גופים רגולטוריים כמו רשות ההגבלים העסקיים פועלים תחת ההנחה לפיה לבירוקרטים היושבים ברשות הרגולטורית יש ידיעה ברורה מהו המבנה הנכון של תעשייה, אילו מיזוגים ורכישות יזיקו לה, למי יש נתח שוק גדול או קטן מדי ומהו השוק הרלוונטי. בצורה זו, תטען התאוריה האוסטרית, נגרמים עיוותים חריפים יותר ולכן, טוען רותבארד, הממשלה היא האחראית ליצירת כל המונופולים האמיתיים.
"היומרה לידע"
"היומרה לידע," כלשונו של האייק, היא הרעיון השגוי והנפוץ בעיקר בתפישות הקיינסיאניות והסוציאליסטיות שלרשות הממשלה עומד הידע והכוח 'לייצר' צמיחה כלכלית באמצעות מניפולציה בעקומות הביקוש המצטבר דרך הוצאה ממשלתית מהירה יותר. הוצאה זו הנחשבת למגבירת ביקוש ולא למפחיתת היצע או מה שהוא מכנה "בריונות ממשלתית", לדוגמה.
לפי תפישת האסכולה האוסטרית המדריך העיקרי לחשיבה כלכלית הוא בחינה מעמיקה של מערכת המחירים, משום שזו מספקת לכל אדם את המידע החיוני הדרוש להבנת מידת המחסור היחסית במוצרים השונים. לדוגמה, אין לצרכן צורך לדעת כי מגפת הפה והטלפיים פגעה בפרות במדינתו. מחיר בשר הבקר והחלב המאמיר יספר לו על כך ויאותת לו מהי ההתנהגות המתאימה במצב זה.
על פי הגישה האוסטרית הדרך היחידה ליצירת מחירים היא שוק חופשי. מחירים לא ניתן לברוא באמצעות צו ממשלתי ולא ניתן לבססם על עלות הייצור. נוהל כזה יוצר עיוותים ואי יעילות. המחירים חייבים לצמוח מתוך הפעולות החופשיות (כלומר, הוולונטריות) של הפרטים בתוך סביבה משפטית המכבדת את זכויות הקניין הפרטי. לא ניתן ליצור הפרדה בין הקניין הפרטי ומנגנון המחירים, משום שהמנגנון תלוי בפעולה החופשית המבוססת על קניין פרטי והחירות לעשות בו שימוש.
פגיעה גולשת
האסכולה האוסטרית מתייחסת באופן מצמצם לאפשרות של פגיעה או תועלת גולשת (השפעה חיצונית - שלילית או חיובית). גלישה היא מצב שבו פעולה של שחקן אחד משיתה עלויות (פוגעת) או מניבה רווחים (מועילה) לשחקן אחר. לפי הגישה האוסטרית, פגיעה גולשת קיימת רק כאשר יש פגיעה פיזית ברכוש (לדוגמה, גנבה או שפיכת זבל ברשות הפרט), אך אינה יכולה להתייחס לפגיעה או תועלת הנובעת באופן טבעי וחישוב כזה של תועלות או נזקים גם אינו יכול להיות רלוונטי.
נקודה זו נוגעת בעיקר להתערבות ממשלתית או גביה ממשלתית המעוגנות בטענה כי אותר כשל שוק או שישנה תועלת לפרט מפעולה כלשהי של הממשלה. העיקרון לפי הגישה האוסטרית צריך להיות חופש הבחירה, וזה מופר בהתערבות או גביה ממשלתית.
ניבוי העתיד
אחד התפקידים העיקריים של כלכלנים לפי תפישת רבים מזרמי החשיבה בתחום, הוא אספקת מסד שיאפשר חיזוי כלכלי לעתיד. על פי התפישה האוסטרית, ניסיון כזה לחיזוי הוא סוג נוסף של "התיימרות לידע." העתיד אינו וודאי, בוודאי לא בעיקרו, ופעולתו של אדם בעולם לא וודאי שבו יש מחסור אינה ניתנת לחיזוי. היזמים והמחירים דרושים כדי להתגבר על אי-הוודאות, אם כי השגת מטרה זו לא תהיה שלמה בשום מקרה.
חיזוי העתיד, או לפחות הניסיון לעשות זאת, הוא עניין ליזמים, לא לכלכלנים. כמובן שניתן לצפות לתוצאות מסוימות בעקבות קווי מדיניות מסוימים, אבל התזמון והאופי הספציפי שילבשו התגובות לצעדים מסוימים אינם ניתנים לחיזוי מדויק.
הזרמת כספים ושפל כלכלי
האסכולה האוסטרית טענה כי מניפולציות באספקת הכסף בשוק, המבוצעות על ידי הפחתת שיעור הריבית מתחת ל"שערה הטבעי", או דרכי התערבות אחרות בפעולת השוק משבשים 'אתת' חיוני עבור יזמים ובעלי עסקים המשמש אותם לקביעת מחירים ולבחירת ערוצי השקעה. שיבוש זה ביכולת להתאמת הייצור להעדפות הבין-זמניות של צרכנים יגביר מאוד את הסיכוי לשפל כלכלי ולהארכת שפל כלכלי קיים.
לטענת הזליט ומאוחר יותר רותברד בספרו "השפל הגדול באמריקה", המשבר הכלכלי השפל הכלכלי בארצות הברית לא היה תוצר של היעדר השפעה ממשלתית על אספקת הכסף, אלא של פעולה ממשלתית נמרצת מדי, וכך גם ביחס לניו-דיל שביקש לאושש את המדינה מהשפל באמצעות הזרקת כספים, אך לטענתם כשל לחלוטין.
מחלוקת החישוב הכלכלי
חיבורו של מיזס משנת 1920, "חישוב כלכלי במדינות סוציאליסטיות" ואחריו ספרו "סוציאליזם" עוררו את מחלוקת החישוב הכלכלי, ויכוח חריף בשאלה האם אפשר ומהו תוקפו של חישוב כלכלי במדינה סוציאליסטית. הסוציאליזם זכה עד אז למבקרים רבים, אך אף אחד מהם לא בחן לעומק את האפשרות לבצע חישוב כלכלי בהיעדר מחירים חופשיים ורכוש פרטי.
מיזס טען כי חישוב כלכלי רציונלי צריך לעמוד במבחן רווח והפסד. אם חברה מרוויחה, הרי שהיא משתמשת במשאביה ביעילות. אם היא מפסידה, היא לא משתמשת בהם ביעילות. בחברה סוציאליסטית, אמצעי הייצור נמצאים בבעלות משותפת וכך אין אפשרות לרכוש או לקנות טובין המיוצרים באמצעות הון ולכן אין יכולת לתמחרם. במילים אחרות, ה'אתתים' החיוניים למחיר אינם קיימים ולגורם הפועל בתחום הכלכלי אין דרך לבחון אם החלטותיו נכונות וראויות או לא. הוא לא יכול לאמוד את עלויות ההזדמנות של החלטת ייצור מסוימת. מכאן נובע, טוען מיזס, כי קניין פרטי הוא עניין הכרחי כדי לקבל מחירים ועלות הדרושים לחישוב.
בנוסף לכך טען מיזס, כי היעדר אפשרות לבצע חישוב כלכלי בחברות סוציאליסטיות עשוי לגרום לתוצאות:
"בלי חישוב כלכלי, לא תיתכן כלכלה. לכן, במדינה סוציאליסטית שבה ביצוע חישוב כלכלי אינו אפשרי לא יכולה להיות כלכלה במובן המוכר לנו. בעניינים זוטים ומשניים ניתן יהיה לנהוג באופן רציונלי, אך באופן כללי לא ניתן יהיה לדבר עוד על ייצור רציונלי... היסטורית, רציונליות אנושית היא התפתחות של החיים הכלכליים. האם ניתן יהיה לשמר את הרציונליות כאשר יש נתק בינה לבינם?"
מיזס אינו טוען, כפי שייחסו לו לעיתים, כי קיום חברה סוציאליסטית אינו אפשרי כלל בהיעדר יכולת לחישוב כלכלי. אבל, חישוב כזה תלוי בקיומה של מערכת של שוק חופשי, שבה רכוש פרטי וחישוב כלכלי אכן מתקיימים. במילים אחרות, מערכת סוציאליסטית יכולה להתקיים רק באופן שהוא כינה "טפילי", כלומר - היא שואבת את המידע ההכרחי לחישוב ממערכות לא סוציאליסטיות סביבה.
טענותיו של מיזס עוררו מחלוקת רחבה באירופה ובאמריקה. אוסקר לנגה הסכים כי מחיר הוא מרכיב הכרחי בחישוב כלכלי, אך טען כי התכנון המרכזי יכול להפיק את המחירים על בסיס חישובים משלהם או לספק איתותי ייצור בעצמם. אחרים טענו כי שיטות של כלכלה מתמטית יוכלו להצליח במתן פתרון לבעיית החישוב במדינות סוציאליסטיות.
האייק ורובינס, שלא כמו מיזס, הסכימו כי הדבר אפשרי "בתאוריה" אך "בפועל" הוא בעייתי מאוד. לטענתם, במציאות כלכלית צרכים, משאבים וטכנולוגיה משתנים תמידית ובאופן שאינו ניתן לחיזוי, כך שכאשר המתכננים כבר מצליחים לקבל את המידע הדרוש לניסוח מערכת המשוואות המקיפה שלהם, מערכת המחירים כבר לא תהיה ישימה למצב הנוכחי שנתוניו כבר השתנו בינתיים.
ההבדל בין גישתם לזו של מיזס, היא שלשיטתו הבעיה כלל אינה קשורה למנגנונים של איסוף מידע, תיקשור או שימוש יעיל בידע. אלו חשובים, אך אינם רלוונטיים לחישוב שאינו יכול להתקיים כלל בהיעדר מחירי שוק. למעשה, טענתם של האייק ורובינס (ואחרים בעקבותיהם) מקבלת כנתון בסיסי או קיום של אלמנטים סוציאליסטיים בתוך מערכת שוק או קביעת מחירי שוק באמצעות אימוץ טפילי של מחירים כאלו בחברה חופשית על ידי החברה הסוציאליסטית.
ביקורת
ביקורת כללית
כלכלנים מהזרם המרכזי בכלכלה טענו כי האוסטרים מתנגדים יתר על המידה לשימוש במתמטיקה ובסטטיסטיקה בניתוחים כלכליים.
הכלכלן פול קרוגמן הצהיר כי מאחר שהאוסטרים אינם משתמשים ב"מודלים מפורשים", הם אינם מודעים לחורים אפשריים בחשיבה שלהם.
הכלכלן בנימין קליין מתח ביקורת על עבודתו המתודולוגית-כלכלית של הכלכלן האוסטרי ישראל קירזנר. בעודו משבח את קירזנר על הדגשת החסרונות במתודולוגיה המסורתית, טען קליין כי קירזנר אינו מספק חלופה בת-קיימא למתודולוגיה כלכלית.
הכלכלן טיילר קוון כתב כי תאוריית היזמות של קירזנר יכולה בסופו של דבר להצטמצם למודל חיפוש נאו-קלאסי רגיל, והיזמים לפי קירזנר יכולים להיות מתוארים במונחים של הזרם המרכזי. לכן, לדעתו, התאוריה של קירזנר לא נמצאת במסורת הסובייקטיביסטית של הפרקסאולוגיה האוסטרית.
הכלכלן ג'פרי זקס טוען כי בקרב המדינות המפותחות, בעלות שיעורי מיסוי גבוהים ושירותי רווחה חברתית גבוהים מדורגות גבוה יותר על פני מדדים של ביצועים כלכליים לעומת מדינות עם שיעורי מיסוי נמוכים והוצאות נמוכות על שירותים רווחה וחברה.
הוא מסיק כי האייק טעה, ורמות גבוהות של הוצאות ממשלתיות אינן פוגעות בכלכלה, ו"מדינת רווחה נדיבה אינה דרך לשעבוד, אלא להוגנות, לשוויון כלכלי ולתחרות בינלאומית". הכלכלן האוסטרי, סודהא שנוי, אמר בתגובה כי מדינות עם מגזרים ציבוריים גדולים צמחו לאט יותר.
הכלכלן בריאן קפלן ציין כי מיזס זכה לביקורת על תיאור הפרדיגמה הסוציאליסטית כבלתי אפשרית מבחינת התכנון, ולא כמשהו שיצטרך לתת מענה בדמות הקמת מוסדות שאינם שוקיים על מנת להתמודד עם חוסר היעילות שיתרחש.
מתודולוגיה
המבקרים טוענים בדרך כלל כי הכלכלה האוסטרית חסרה קפדנות מדעית והיא דוחה שיטות מדעיות ושימוש בנתונים אמפיריים במידול של התנהגויות כלכליות. יש כלכלנים המתארים את המתודולוגיה האוסטרית כא-פריורית או כלא-אמפירית.
הכלכלן מארק בלוג מתח ביקורת על הסתמכות היתר בנוגע לאינדיבידואליזם המתודולוגי, וטען שהוא יפסול את כל ההנחות המקרו-כלכליות שלא ניתן לצמצם אותן להנחות מיקרו-כלכליות, ומכאן לדחות כמעט את כל הידע והחומר שהצטבר במקרו-כלכלה.
הכלכלן תומאס מאייר הצהיר כי האוסטרים תומכים בדחייה של השיטה המדעית, הכוללת פיתוח תאוריות כוזבות מבחינה אמפירית. יתר על כן, תומכים רבים בשימוש במודלים של התנהגות השוק לצורך ניתוח ובדיקת התאוריה הכלכלית טוענים כי כלכלנים פיתחו ניסויים רבים המעלים מידע שימושי לגבי העדפות הפרט במשק.
למרות שהכלכלן לילנד יגר מגלה אהדה לכלכלה האוסטרית, הוא דוחה את רוב הרעיונות האהודים על אוסטרים, ובפרט: "הפרטים הספציפיים בתורה שלהם, כמו תאוריית מחזור העסקים, האולטרה-סובייקטיביות בתורת הערך ובמיוחד בתאוריה של שיעורי הריבית, ההתעקשות על סיבתיות חד-כיוונית ולא על תלות הדדית כללית, ועל חיבתם לעיסוק מתודולוגי, הם עומק חסר טעם ואקרובטיות מילולית".הכלכלן וזוכה פרס נובל פול סמואלסון כתב בשנת 1964 כי רוב הכלכלנים סבורים שמסקנות כלכליות שהגיעו על ידי דדוקציה הגיונית וטהורה הן מוגבלות וחלשות.
לדברי סמואלסון וקפלן, המתודולוגיה הדדוקטיבית של מיזס שאומצה על ידי מארי רות'בארד ובמידה פחותה גם על ידי תלמידו של מיזס, ישראל קירזנר, לא הספיקה כשלעצמה.
מחזור העסקים
המחקר הכלכלי המרכזי בנוגע לתאוריית מחזור העסקים האוסטרי מגלה כי הוא אינו מתיישב ועקבי עם ראיות אמפיריות. כלכלנים כמו גורדון טולוק, מילטון פרידמן ופול קרוגמן אמרו שהם רואים בתאוריה טעות. הכלכלן האוסטרי לודוויג לאכמן ציין כי התאוריה האוסטרית נדחתה כבר עוד בשנות השלושים של המאה ה-20:"ההבטחה של התאוריה האוסטרית לגבי מחזור המסחר, העשויה להסביר את חומרת השפל הגדול, היא שסיפקה את הרקע להופעתו המוצלחת של האייק בסצנה הלונדונית, הוכיחה עד מהרה כי היא שגויה. שלושה ענקים - קיינס, נייט וסראפה - פנו נגד האוסטרים האומללים, שבמשך העשור השחור נאלצו להילחם בשלוש חזיתות. מטבע הדברים זו הייתה משימה מעבר לכוחם."
התנגדויות תאורטיות
מספר כלכלנים טוענים כי תאוריית מחזור העסקים האוסטרית דורשת מהבנקאים והמשקיעים להציג סוג של אי-רציונליות, משום שהתאוריה טוענת שהמשקיעים יולכו שולל שוב ושוב (על ידי שיעורי ריבית נמוכים באופן זמני) אל תוך בחירת השקעות לא רווחיות.
מילטון פרידמן התנגד להשלכות המדיניות של התאוריה, וציין את הדברים הבאים בראיון בשנת 1998:"אני חושב שתאוריית מחזור העסקים האוסטרי עשתה לעולם הרבה נזק. אם תחזור אל שנות השלושים של המאה ה-20, שהיא נקודת מפתח, היו לך האוסטרים שיושבים בלונדון, האייק וליונל רובינס, ואומרים שאתה פשוט צריך לתת לתחתית לרדת מהעולם. אתה רק צריך לתת לזה לרפא את עצמו. אתה לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה. אתה רק תעשה את זה יותר גרוע. יש לך את רות'בארד שאומר שזה היה טעות גדולה לא לתת לכל המערכת הבנקאית להתמוטט. אני חושב שעל ידי עידוד כזה, סוג של מדיניות "לא לעשות כלום", הן בבריטניה והן בארצות הברית, היא אכן מזיקה."
התנגדויות אמפיריות
בשנת 1969, מילטון פרידמן בחן את ההיסטוריה של מחזורי העסקים בארצות הברית, והגיע למסקנה כי "ההסבר של האייק-מיזס למחזור העסקים סותר את הראיות, והוא, לדעתי, שקר". הוא ניתח את השימוש בנתונים חדשים יותר ב-1993, והגיע למסקנה זהה. בהתייחסו לדיון של פרידמן במחזור העסקים, טען הכלכלן האוסטרי רוג'ר גאריסון, כי הממצאים האמפיריים של פרידמן "תואמים במידה רבה להשקפות המוניטריסטיות והאוסטריות", וממשיכים לטעון כי המודל של פרידמן "מתאר את ביצועי המשק ברמה הגבוהה ביותר של צבירה, התאוריה האוסטרית מציעה תיאור תובנה של תהליך השוק שעלול לבסס את אותם אגרגטים".
כלכלנים הקשורים לאסכולה האוסטרית
הוגים מוקדמים
חואן דה מריאנה ואסכולת סלמנקה
רישאר קנטיון
אן רובר ז'ק טורגו
ז'אן-בטיסט סיי (ולואי סיי)
קלוד פרדריק בסטייה
האסכולה האוסטרית (ומקורבים)
קרל מנגר
פיליפ ויקסטיד
אויגן פון בהם-באוורק
פרידריך פון ויזר
פרנק פטר
לודוויג פון מיזס
ריכארד פון שטריגל
בנג'מין אנדרסון
הנרי הזליט
פרידריך האייק
וילהלם רפקה
ויליאם הארולד האט
גוטפריד פון הברלר אריק פוגלין
אלפרד שץ
קרל שלזינגר
פריץ מאכלופ
לודוויג לאכמן
ויליאם ט. סמרט
קרל מנגר הבן
פליקס קאופמן
ליונל רובינס
הווארד ס. אליס
ברטיל אוהלין
ישראל מאיר קירזנר
מורי רותבארד דון לבואיה
רוג'ר גריסון
הנס הרמן הופה
ולטר בלוק
ג'ין קלהן
פיטר בואטקה
סטיבן הורביץ
יורג גווידו הולסמן
ג'ורג' רייסמן
לוולין רוקוול
מרק תורנטון
ג'רלד אודריסקול
ארנסט ס. פסור תומאס דילורנצו
דייוויד גורדון
ג'וזף סלרנו
רלף רייקו
רודריק ט. לונג
ריצ'רד אבלינג
מריו ריצו
פסקל סלין
ז'ן פייר סנטי
ז'ק גרלו
הנרי לפאז'
חסוס ורטה דה סוטו
יוזף סימה
דמויות ציבוריות
ג'ים רוג'רס
רון פול
מארק פאבר
תומאס סואל
פיטר שיף
הוגים מקושרים
תומאס מלתוס
קרל מרקס
לאון ואלרה
ג'וזף שומפטר ויליאם סטנלי ג'בונס
קנוט וויקסל
אירווינג פישר
ג'ון מיינרד קיינס
אוסקר מורגנשטרן פאול רוזנשטיין-רודן
אוטו באואר
ג'ון היקס
אוסקר לנגה
אבא לרנר פיירו סראפה
פרנק נייט
מילטון פרידמן
ג'ורג' שטיגלר
פול סמואלסון
ראו גם
ליברליזם קלאסי
ליברטריאניזם
אנרכו-קפיטליזם
פרידריך האייק
לודוויג פון מיזס
מארי רות'בארד
קישורים חיצוניים
מכון מיזס הכולל אסופה נרחבת של חומרי מקור הקשורים לאסכולה האוסטרית
מרכז האייק
*
קטגוריה:תאוריות כלכליות
קטגוריה:קפיטליזם | 2024-07-23T21:53:51 |
רון ויזלי | רונלד "רון" ביליוס ויזלי (אנגלית: Ronald "Ron" Bilius Weasley; נולד ב-1 במרץ 1980) הוא דמות בדיונית בספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג, ואחת הדמויות הראשיות בסדרה. הופעתו הראשונה היא בספר הראשון, שם הוא מתואר כחברם הטוב ביותר של הארי פוטר והרמיוני גריינג'ר. רון הוא בן למשפחת ויזלי, משפחה מרובת ילדים המתגוררת בבית המכונה "המחילה" שנמצא מחוץ לעיירה הבדיונית אוטרי סנט קצ'פול. הוא לומד עם הארי ועם הרמיוני בבית גריפינדור שבבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. כיוון שהוא חברו הטוב ביותר של הארי הוא נוטל חלק כמעט בכל ההתרחשויות המרכזיות שבסדרה.
בסרטים הוא מגולם על ידי השחקן הבריטי רופרט גרינט.
יצירת הדמות
לפי רולינג דמותו של רון נוצרה "כבר ביום הראשון". לדבריה היא קיבלה את ההשראה לדמותו של רון מחבר טוב שלה בשם שון האריס (לו הקדישה את הספר השני בסדרה), אך אמרה כי היא "מעולם לא התכוונתי לתאר את שון באמצעות רון, אבל ברון כן יש משהו שדומה לשון". בדומה לקשר בין רולינג להאריס, כך גם רון נמצא לצידו של הארי פוטר כשזה זקוק לו. לדמותו של רון יש מאפיינים אחדים המתאימים לאופי של סיידקיק (Sidekick): הוא גורם לעיתים לאתנחתא קומית בעלילה, הוא נאמן לגיבור הראשי, ואין לו את מרבית הכישרונות שיש להארי, בעיקר בתחום יכולות הקסם.
חלק מתכונותיו של רון משמשות ניגוד להארי. בעוד שהארי הוא יתום ומחזיק ברשותו יותר כסף ממה שהוא זקוק לו, רון מגיע ממשפחה אוהבת אך ענייה; רוב רכושו הוא מיד שנייה. הארי מפורסם אך מעדיף להימנע מאור הזרקורים; רון, מנגד, מתואר לעיתים כמי שמקנא בהארי על פרסומו הרב. בנוסף, בניגוד לאחיו הוא לא שחקן קווידיץ' מצטיין, לא תלמיד מצטיין ולא הבת שלא נולדה למשפחתו מזה דורות רבים. כתוצאה מכל הנסיבות הללו רון מפגין חוסר ביטחון במקרים אחדים, ונסיונותיו להוכיח את עצמו הם אחד המניעים העיקריים לשינויים שעוברים עליו לאורך הסדרה.
בספרים
הספר הראשון
רון מופיע לראשונה בספר יחד עם משפחתו. הוא פוגש את הארי המחפש את הרציף להוגוורטס אקספרס, אך לא מזהה אותו. רון והארי חולקים את אותו התא ברכבת, ובכך מתחילה חברותם הטובה שנמשכת לאורך כל הסדרה. רון מביע את סקרנותו בנוגע לפרסומו הרב של הארי, שמנגד מתעניין מאוד בתולדותיו של רון כקוסם רגיל. בחלק זה של הספר הם פוגשים גם את נוויל לונגבוטום, הרמיוני גריינג'ר, וכן את דראקו מאלפוי וחבריו קראב וגויל. לאחר מכן מתמיין רון לבית גריפינדור בדומה לשאר בני משפחתו. רון והארי מסוכסכים עם הרמיוני בחלק הראשון של הספר, אך מתחברים עמה לאחר שהצילו אותה בשירותי הבנות, מפני טרול שחדר (למעשה, הוחדר בידי קווירל) לבית הספר בליל כל הקדושים. רון והארי לומדים את אותם המקצועות לאורך כל הסדרה, ובדרך כלל יש להם הישגים לימודיים דומים ובינוניים. הם חולקים הרבה הרפתקאות ביחד, ורון הוא האדם הראשון שהארי מספר לו על כך שראה את הוריו המתים בראי של ינפתא. כשרון מביט בראי הוא רואה את עצמו בתפקיד המדריך הראשי ובתפקיד קפטן קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, ובכך חושף כי משאלת לבו החזקה ביותר, המוצגת בראי, היא להיות בולט בהשוואה לאחיו.
רון ממלא תפקיד חשוב בניסיון להציל את אבן החכמים בסוף הספר. האסטרטגיה שבה נקט במהלך ההתמודדות מול לוח השחמט המכושף של המורה לשינויי צורה מינרווה מקגונגל מסייעת להארי ולהרמיוני להתקדם מעבר למכשול, בעוד הוא מוכן להקריב את הכלי שאותו הוא מגלם - הפרש - על מנת שהם יזכו בניצחון, ובסופו של דבר סופג מהמלכה היריבה מכה שגורמת לו להתעלף אבל מפנה את הדרך להארי לנצח במשחק. בסעודת סוף השנה מעניק אלבוס דמבלדור, מנהל הוגוורטס, חמישים נקודות עבור בית גריפינדור בגלל משחק השח שהוביל. הנקודות הללו סייעו לגריפינדור לזכות בגביע בתי התלמידים של הוגוורטס לראשונה מזה שבע שנים.
הספר השני
בקיץ שלאחר אירועי הספר הראשון מנסה רון ליצור קשר עם הארי, אך לא מצליח כיוון שגמדון הבית דובי סיכל זאת על מנת לגרום להארי לא לרצות לשוב להוגוורטס. רון מודאג מחוסר התגובה, ומחליט לצאת במכונית מעופפת ביחד עם אחיו פרד וג'ורג'. הם מביאים אותו לבית משפחת ויזלי ("המחילה"), ושם מרגיש הארי לראשונה שיש מישהו שאוהב אותו ודואג לו. בנקודה זו מתואר גם כיצד אחותו של רון, ג'יני, מתאהבת בהארי.
ביום תחילת הלימודים, רון והארי לא מצליחים להגיע לרציף של הרכבת להוגוורטס, ולפיכך הם מחליטים להטיס את המכונית שבה הגיעו לקינגס קרוס אל הוגוורטס. בסוף המסע שלהם המכונית קורסת, ובמהלך הניסיון להפעיל אותה מחדש שובר רון את שרביטו באופן חלקי. רון מקבל בעקבות כך "צרחן" המטיח בו נזיפות בקולה של אמו, והופך לדמות הראשונה בסדרה הסופגת עונש זה. במשך השנה שרביטו של רון גורם לנזקים אחרים, כגון פציעתו של המורה ללחשים פיליוס פליטיק וקללה הגורמת להקאת חשופיות, שאותה ניסה להטיל על דראקו מאלפוי וחזרה אליו בטעות.
בהמשך השנה נוטלים רון והארי שיקוי פולימיצי על מנת ללבוש את דמויותיהם של קראב וגויל מבית סלית'רין, על מנת שיוכלו לחקור את דראקו מאלפוי על סוגיית זהותו של זה שפתח את חדר הסודות ושחרר מתוכו מפלצת קטלנית. במהלך הניסיון לאתר את האדם הזה, המכונה "היורש של סלית'רין", רון שומע מהארי על כך שיש ברשותו יומן קסום שהיה שייך לתלמיד לשעבר בשם טום רידל. רון מספק את הרמז הראשון בדרך לפתרון התעלומה, ומספר להארי ולהרמיוני כי טום רידל קיבל בעבר פרס על "שירותים מיוחדים לבית הספר"; פרט שגילה במהלך עונש שבמסגרתו ניקה את המדליות של בית הספר.
בהמשך, לאחר שהרמיוני מותקפת על ידי המפלצת של סלית'רין ושוכבת מאובנת במרפאה, רון והארי הולכים באמצע הלילה לביתו של האגריד ושם הם מגלים שמשרד הקסמים לוקח את האגריד למעצר באזקבאן בשל חשד שהוא העומד מאחורי התקיפות בבית הספר. לפני שנלקח, רומז האגריד לשניים שעליהם לעקוב אחרי העכבישים. השניים אכן עושים זאת ועוקבים אחר העכבישים אל תוך היער האסור ומוצאים שם את הרעגוג, עכביש ענק וחבר ותיק של האגריד. השניים כמעט נטרפים למוות על ידי משפחתו הענפהשל הרעגוג השוכנת ביער, אך ניצלים לבסוף בזכות המכונית הקסומה של משפחת ויזלי. באמצעות שורת רמזים נוספים הם מגלים את הכניסה לחדר הסודות, ונכנסים לשם על מנת לחלץ את ג'יני החטופה. בשלב זה משתלט גילדרוי לוקהארט על שרביטו של רון ומנסה ליטול את הזיכרון מרון ומהארי, אך בשל שרביטו התקול של רון, הקסם נכשל, וקורסת תקרת המנהרה המובילה לחדר הסודות, ומפרידה בין רון ולוקהארט, לבין הארי, המחליט ללכת ולחלץ את ג'יני בזמן שרון חופר להם דרך מילוט, ומגלה שלוקהארט עצמו איבד את זיכרונו בגלל פעולתו התקולה של השרביט שלו. לאחר שהם יוצאים בחזרה מהמנהרה באמצעות סיועו של עוף החול "פוקס" הם זוכים כל אחד בפרס מיוחד על שירותים מיוחדים לבית הספר ובמאתיים נקודות לתחרות הבתים של הוגוורטס, המסייעים לבית גריפינדור לנצח גם השנה בגביע הבתים.
הספר השלישי והספר הרביעי
שמאל|ממוזער|250px|הפחד של רון מפני עכבישים (הסרט הרביעי)
רון נפגש עם הארי והרמיוני בקלחת הרותחת יום לפני תחילת הלימודים. ברכבת להוגוורטס הארי מספר לרון ולהרמיוני שסיריוס בלק רודף אחריו והשניים חוששים מאוד לשלומו של הארי. בשנת הלימודים הזו רון והארי נרשמים ביחד לשני מקצועות חדשים - טיפול בחיות פלא וגילוי עתידות.
לאורך הספר סקאברס, העכברוש של רון, מוטרד על ידי קרוקשנקס, החתול שהרמיוני רוכשת בתחילת הספר. המאבק בין שני החיות הללו הוא מקור קבוע למתיחות בין רון להרמיוני לאורך רוב הספר, ובשלב מסוים הם אף מפסיקים לדבר זה עם זו. כעסו של רון על הרמיוני מתגבר לאחר שהיא גורמת לכך שמטאטא המירוץ שהארי קיבל לחג המולד יוחרם על ידי פרופסור מינרווה מקגונגל. רון משלים עם הרמיוני לאחר שהארי מקבל את המטאטא בחזרה, אך מיד לאחר מכן פורצת ביניהם מריבה נוספת כיוון שנדמה כי קרוקשנקס טרף למוות את סקאברס העכברוש. לקראת השליש האחרון של הספר רון והארי הולכים לארוחה בבקתתו של שומר הקרקעות רובאוס האגריד, הנוזף בהם על כך שהם לא מעריכים מספיק את הרמיוני. בקטע המתאר את הארוחה מסופר כיצד רון נאלם דום אך בהתחלה אך מתעקש להגן על עמדתו שהרמיוני היא האשמה בכל מה שאירע כיוון שלא התייחסה ברצינות לניסיונות של החתול שלה לטרוף את סקאברס. היחסים ביניהם חוזרים לסדרם לאחר שהרמיוני פורקת את המתח הרב שבו הייתה שרויה בעקבות עומס הלימודים וההוצאה להורג שנגזרה על ההיפוגריף בקביק, שנשפט על תקיפתו של דראקו מאלפוי בתחילת שנת הלימודים. רון מבטיח לסייע להרמיוני ובכך הם משלימים.
ביום ההוצאה להורג של בקביק רון הולך ביחד עם הארי והרמיוני לבקתה של האגריד, ובמהלך שהותו שם הוא מופתע מאוד כשהרמיוני מגלה את סקאברס בחיים. הם נאלצים לעזוב את הבקתה עם הגעתם של אלבוס דמבלדור ואנשי משרד הקסמים, ובדרך אל טירת הוגוורטס סקאברס נושך את רון באצבעו ונמלט ממנו. הם נתקלים בכלב שחור גדול, הגורר את רון אל תוך מנהרה הנמצאת מתחת לעץ הקסום "הערבה המפליקה", המובילה אל "הצריף המצווח" שבעיירת הקוסמים הוגסמיד. כשהארי והרמיוני מגיעים בעקבותיו לצריף הוא מנסה להזהיר אותם כי הכלב הוא בעצם סיריוס בלק, סנדקו של הארי הנאשם ברצח של אנשים רבים לאחר מפלתו של וולדמורט. בפרקים שלאחר מכן מתואר כיצד נחשף טבעו האמיתי של סיריוס, שניסה להציל את חייו של הארי ומעולם לא בגד בהוריו, וכן זהותו האמיתית של סקאברס שהיה בעצם אוכל מוות בשם פיטר פטיגרו. רון מקבל את חשיפת זהותו של סקאברס כעלבון אישי, ומגיב בזעזוע כשפטיגרו מבקש ממנו להציל את חייו.
לאחר שהשלישייה חוזרת ביחד עם סיריוס בלק ורמוס לופין (שהצטרף אליהם בינתיים) מותקף רון על ידי פטיגרו, המצליח להימלט משוביו. רון מאבד את הכרתו, ולא נוטל חלק במסע בזמן של הארי והרמיוני שעשו זאת על מנת להציל את בלק (הנחשב בטעות למבוקש) וההיפוגריף בקביק. בפרק האחרון של הספר רון מקבל ינשוף במתנה מסיריוס, כפיצוי על כך שב"אשמת" סיריוס כבר אין לו עכברוש.
בספר הרביעי מוזמנים הארי והרמיוני לביתו של רון, על מנת להגיע משם אל גמר אליפות העולם בקווידיץ'. רון מרוצה לגלות כי בגמר ישחק ויקטור קרום הבולגרי, שהוא השחקן האהוד עליו. הוא מביע התרגשות רבה כאשר קרום, הלומד בבית הספר לקוסמים דורמשטרנג, מגיע להוגוורטס לקראת פתיחת טורניר הקוסמים המשולש הנערך בהוגוורטס לראשונה מזה מאות שנים. אולם, כאשר הארי נבחר באופן לא ידוע להשתתף בטורניר רון מתחיל לקנא בו, ובמשך זמן רב מסרב לדבר עמו כיוון שהוא מאמין כי הארי מעוניין בפרסום נוסף, ולדברי הרמיוני בגלל שפעם נוספת הוא נשאר מחוץ לאור הזרקורים אותו חולקים אחיו למשפחת ויזלי והארי. רון מתנצל בפני הארי לאחר המשימה הראשונה שבה הארי התמודד מול דרקונית בוגרת, כיוון שהבין כי הארי לא היה מעז ברצינות לנסות להתמודד על מקום בטורניר.
לקראת חג המולד מוכרז על קיומו של נשף מיוחד לכבוד הטורניר, ורון והארי נלחצים כיוון שאין להם בנות זוג לחלק של הריקודים. רון פונה להרמיוני בצורה חסרת טאקט, והיא דוחה אותו ומודיעה כי כבר הוזמנה לנשף עם מישהו אחר. ברגע האחרון מארגן לו הארי פגישה עם פדמה פאטיל מבית רייבנקלו, המסכימה ללכת עמו ועם הארי היוצא עם אחותה פרוואטי. רון מקנא כאשר הוא רואה כי הרמיוני מגיעה לנשף ביחד עם גיבורו קרום, ובשל כך פורצת ביניהם מריבה עזה תוך כדי הנשף ולאחריו, אז היא אומרת לו כי לו באמת רצה להזמין אותה לנשף היה עליו לעשות זאת כאופציה ראשונה ולא אחרונה. במקביל לקנאתו של רון בקרום הרמיוני מראה את קנאתה בפלר דלאקור (תלמידה ונציגת בית הספר בובאטון בטורניר), שרון מראה כלפיה סימני חיבה ברורים בגלל היותה ויליה חלקית.
במשימה השנייה של הטורניר נבחר רון להיות השבוי שהארי צריך לחלץ מתוך האגם של הוגוורטס, כיוון שהוא האדם שאליו הארי יתגעגע במידה הרבה ביותר. הארי מצליח לחלץ אותו, אך רון לועג לו על כך שלקח גם את אחותה של פלר דלאקור שנכשלה במשימה. הוא חוזר בו לאחר שאלבוס דמבלדור משבח את הארי בסיכום המשימה. לאחר המשימה הוא זוכה למעט פרסום כיוון שנמנה עם החטופים, ואף מגזים לעיתים כשתלמידים מעריצים מבקשים ממנו לספר כיצד הגיע לתחתית האגם.
רון והרמיוני ממשיכים לסייע להארי בהכנותיו למשימה השלישית והאחרונה בטורניר, כאשר תוך כדי ההכנות הם נאלצים להתמודד עם האירועים הלא ברורים הקשורים לעלייה בכוחו של וולדמורט. בסוף הספר מצליח רון להתגבר באופן חלקי על קנאתו בקרום, ומבקש ממנו חתימה לשביעות רצונה של הרמיוני.
הארי פוטר ומסדר עוף החול
בתחילת הספר החמישי ממונה רון לתפקיד המדריך של בית גריפינדור, דבר הגורם הפתעה רבה לסובבים אותו. אחיו פרסי נטש את המשפחה, אך שולח לרון מכתב איחולים שבו הוא מייעץ לו לקטוע את קשרי החברות שלו עם הארי ולהתקרב אל דולורס אמברידג', המורה החדשה והמרושעת להתגוננות מפני כוחות האופל. בתגובה הוא קורע את המכתב בכעס רב, ומביע את כעסו הרב על אחיו.
רון מביע את תמיכתו המפורשת בהארי כאשר עמיתיהם לכיתה טוענים כי הארי משקר בנוגע לשובו של לורד וולדמורט, ולעיתים משתמש בסמכותו כמדריך על מנת להשתיקם. רון והרמיוני מציגים חזית אחידה בתמיכתם בהארי, למרות שהם ממשיכים להתווכח. רון מגבה את הרמיוני כשהיא מציעה להארי ללמד תלמידים התגוננות מעשית מפני כוחות האופל, לאור סירובה העיקש של אמברידג' לעשות זאת, והופך לאחד המייסדים של הקבוצה הנקראת "צבא דמבלדור". הוא מצטרף גם לקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, אך חוסר הביטחון והעצבנות שלו גורמים לכך שהוא יפגין יכולת ירודה באימונים ובשני המשחקים הרשמיים הראשונים של העונה, עד כדי כך שתלמידי בית סלית'רין ממציאים שיר גנאי עליו ועל משפחתו. אולם, במהלך המשחק האחרון הוא חוזר לעשתונותיו ומפגין יכולת גבוהה המסייעת לגריפינדור לנצח בהפרש גבוה ולזכות בגביע הבתים בקווידיץ'.
לאורך כל השנה טוען רון כי סוורוס סנייפ מנסה לפגוע בהארי באמצעות שיעורים שבהם הוא אמור ללמדו כיצד להגן על התודעה שלו מפני וולדמורט, אך בסוף הספר מבהיר אלבוס דמבלדור את טבעם האמיתי של השיעורים שהארי לקח, ומצדיק את רון באופן חלקי בכך שסנייפ לא היה האדם המתאים למשימה.
בשיאה של העלילה הוא נלחם באוכלי המוות לצידם של הארי, הרמיוני, ג'יני, נוויל לונגבוטום ולונה לאבגוד. הוא נפצע במהלך הקרב בגלל שילוב של קללה מטבע לא ידוע ופגיעה של מוחות מכושפים המנסים לחנוק אותו, אך לקראת סוף הספר מחלים באופן מלא. בדרך חזרה מהוגוורטס הוא כועס כשהוא מגלה כי אחותו ג'יני יוצאת עם חברו לשכבה דין תומאס, ורמז כי הוא היה מעדיף שהיא תצא עם הארי.
הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם
שמאל|ממוזער|250px|הארי רוכן מעל רון לאחר שתיית הרעל במשרד של סלגהורן (הסרט השישי)
בספר השישי זוכה רון לתשומת לבה של לבנדר בראון, הלומדת גם כן בבית גריפינדור. הארי, המקבל את סרט הקפטן של קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, בוחר להתיר לרון לשוב לקבוצה בתפקיד השומר, במקום קורמק מקלאגן שעבודת הצוות שלו לקויה. לאחר שיעור השיקויים הראשון, עם המורה החדש הוראס סלגהורן, רון הוא היחיד שתומך בהארי המנסה לחקור את ספר השיקויים שנפל לידיו בטעות.
רון זועם לאחר שגילה את אחותו ג'יני מתנשקת עם חברם לשכבה דין תומאס, ולאחר שהוא מגלה כי ככל הנראה הרמיוני התנשקה עם ויקטור קרום בספר הרביעי הוא חוזר להפגין את יכולתו הרעה בקווידיץ', ומתחיל להתנהג בגסות להרמיוני. הארי מעמיד פנים כי הוא נתן לו לשתות שיקוי מזל לפני המשחק הראשון של העונה כדי לתקן את המצב, אך התוכנית משתבשת ורון מפסיק לדבר עם הרמיוני ומתחיל במערכת יחסים עם לבנדר בראון. הם ממשיכים במריבה שלהם גם לאחר חופשת חג המולד, אך בתקופה זו ניכר כי רון כבר לא מעוניין בהמשך מערכת היחסים עם לבנדר.
בספר זה יש התמקדות במערכת היחסים שבין רון להארי ולהרמיוני, כאשר המתח הרומנטי עם הרמיוני הוא אחד מקווי המשנה המרכזיים של עלילת הספר. יתר על כן, ישנה עדות לעומק החברות בין רון להארי כאשר זה מודיע לרון כי ביצועיו הירודים בקווידיץ' עלולים לגרום לסילוקו מהקבוצה, מבלי שאף אחד מהשניים ייקח זאת באופן אישי.
ב-1 במרץ, יום הולדתו, בולע רון בטעות שיקוי אהבה שהיה מיועד להארי. לאחר שהוא מקבל שיקוי נגד מפרופסור סלגהורן הוא שותה בטעות יין שיכר מורעל שהיה מיועד לאלבוס דמבלדור. הארי מציל את חייו באמצעות אבן בזואר, המשמשת חומר נגד לרעל. הרמיוני המבוהלת מגיעה למרפאה שבה מאושפז רון, ושוכחת את המריבה ביניהם. בזמן שהארי, הרמיוני, ג'יני והתאומים פרד וג'ורג' יושבים ליד מיטתו, הם שומעים אותו ממלמל את שמה של הרמיוני מתוך שינה. לאחר מכן רון מעמיד פנים שהוא ישן בכל פעם שלבנדר מגיעה לביקור. לאחר שחרורו הוא מתפייס עם הרמיוני, וזמן קצר לאחר מכן הוא נפרד מלבנדר. רולינג אמרה בראיון כי היא "ממש נהנתה לכתוב את העסק הזה של רון/לבנדר, והסיבה שזה היה מהנה הייתה שעד לנקודה זו רון היה קצת לא בוגר בהשוואה לשניים האחרים, והוא היה צריך להפוך את עצמו לראוי עבור הרמיוני... הוא היה צריך לגדול מבחינה רגשית ועכשיו הוא עשה צעד גדול קדימה".
רון לא תומך בתאוריה של הארי שדראקו מאלפוי הפך לאוכל מוות, אך משתכנע בסופו של דבר. לפני שהארי הולך עם דמבלדור לחפש את ההורקרוקס של וולדמורט הוא נותן לרון, הרמיוני וג'יני את יתרת שיקוי המזל שלו, אך הם לא מצליחים למנוע את חדירת אוכלי המוות והקרב פורץ למרגלות מגדל האסטרונומיה. סוורוס סנייפ הורג את דמבלדור במהלך הקרב, לאחר שמאלפוי לא היה מסוגל לעשות זאת. במהלך ההלוויה של דמבלדור רון מנחם את הרמיוני הבוכייה. הם מבטיחים לסייע להארי בהשלמת המשימה שדמבלדור הטיל עליו, גם אם משמעות הדבר היא עזיבת הוגוורטס.
הארי פוטר ואוצרות המוות
בתחילת הספר השביעי כועס רון על הארי לאחר שזה מנשק את ג'יני, ומספר כיצד היא הייתה עצובה לאחר שהארי נפרד ממנה בסוף הספר הקודם. על מנת להסיר את החשד שהוא נמצא עם הארי מחליט רון ביחד עם אביו ואחיו התאומים להלביש את הרול (סוג של מפלצת לא מזיקה) המשפחתי בפיג'מה ישנה שלו, ומשכן אותו בחדר שלו.
במהלך חתונתו של אחיו ביל עם פלר דלאקור הוא מזמין את הרמיוני לריקוד על מנת לגרום לוויקטור קרום לקנא, אך באמצע החתונה הם נמלטים עם הארי כיוון שאוכלי המוות השתלטו על משרד הקסמים והגיעו ל"מחילה" על מנת לחפש את הארי. בעקבות החשש לגורלה של משפחתו, רון מתוח בזמן שהם מסתתרים בבית משפחת בלק. כשהם מחליטים לפרוץ למשרד הקסמים, על מנת לחפש את אחד ההורקרוקסים אצל דולורס אמברידג', הוא משתמש בשיקוי פולימיצי על מנת ללבוש את צורתו של אחד מעובדי המשרד, ורק ברגע האחרון מצליח להימלט מהמשרד לאחר חשיפת חדירתם.
הארי מחליט כי מישהו חייב ללבוש את ההורקרוקס (התליון של סלזאר סלית'רין) בכל עת, בגלל החשש שמא הוא יאבד או ייגנב. רון מושפע מכך בצורה החזקה ביותר, ובסופו של דבר פורצת מריבה בינו לבין הארי והרמיוני, והוא מחליט לנטוש אותם וללכת להתחבא בבית של אחיו ביל. רון התחרט על מעשיו בסופו של דבר, אך במהלך ניסיונו לאתר את חבריו הוא נלכד על ידי חבורת פושעים, ורק לאחר שברח מהם הצליח לאתר את היער שבו התחבאו הארי והרמיוני. רון מציל את הארי שצלל לתוך אגם קפוא בניסיון לחלץ את חרבו של גודריק גריפינדור (שיכולה להשמיד את התליון), וחוזר לתוך האגם על מנת להוציא את החרב שיכולה להילקח רק בתנאי של גילוי אומץ לב. לאחר מכן הוא כמעט ומתפתה להאמין לדברי הלעג של שבריר נשמתו של וולדמורט השוכן בתוך התליון, על כך שהרמיוני אוהבת את הארי, אך לבסוף אוזר אומץ ומשמיד אותו עם החרב. על מנת לנחמו אומר לו הארי שהרמיוני היא כמו אחות עבורו.
רון וחבריו נלכדים על ידי חבורת פושעים, ומובאים לאחוזת מאלפוי. בלטריקס לסטריינג', אוכלת מוות ידועה וקרובת משפחה של המאלפויים, מענה את הרמיוני בקללת הכאב "קרושיאטוס" לצורך השגת מידע. רון מגיב בפאניקה, ומסרב להקשיב לבקשתו של הארי להירגע. הם ניצלים על ידי גמדון הבית דובי, אך הוא עצמו נהרג מסכין שבלטריקס לסטריינג' זרקה לכיוונו. הם מגיעים לביתו של ביל ויזלי, ולאחר שקברו את דובי מתחילים לתכנן ביחד עם הגובלין גריפהוק שנמלט עמם את הפריצה לכספת של משפחת לסטריינג' בבנק הקוסמים גרינגוטס. רון מנסה לשדל את הרמיוני לרמות את גריפהוק, אך היא מתנגדת פעם אחר פעם. בסופו של דבר הם מצליחים לפרוץ לגרינגוטס, לגנוב את ההורקרוקס שהוחבא שם, ולהימלט על גבו של דרקון.
בסופו של דבר מגיעה השלישייה להוגוורטס, כיוון שהארי ראה חיזיון במוחו של וולדמורט על כך ששם מוחבא אחד ההורקרוקסים. כיוון שאיבדו את חרב גריפינדור לגריפהוק, רון מציע להרמיוני לקחת ניבים של הבסיליסק מחדר הסודות, ואף מצליח לדבר בלחשננית (שפת הנחשים) על מנת לפתוח את החדר, שם משמידה הרמיוני את הגביע של הלגה הפלפאף אותו גנבו מגרינגוטס. רון חושש לגורלם של גמדוני הבית של הוגוורטס, וכשהרמיוני שומעת זו היא שומטת את הניבים ומנשקת אותו לראשונה בסדרה. רון נוטל חלק בקרב על הוגוורטס, חוזה במותו של אחיו פרד, ומצטרף לנוויל על מנת לגבור על אוכל המוות פנריר גרייבק.
19 שנים לאחר הקרב רון נשוי להרמיוני ויש להם שני ילדים - רוז, אותה הם מלווים לקראת שנת הלימודים הראשונה שלה בהוגוורטס, ובן צעיר בשם הוגו. רון עובד ביחד עם הארי כהילאי עבור משרד הקסמים, וביחד עם הרמיוני הם סייעו לטהר את משרד הקסמים מהשחיתות שפשתה בו קודם לכן. לפני שהחל לעבוד כהילאי הוא עבד ביחד עם ג'ורג' בחנות התעלולים שלו.
במחזה הארי פוטר והילד המקולל רון שב לעבוד בחנות התעלולים עם ג'ורג'.
מאפיינים
מראה חיצוני
רולינג מתארת את רון כ"גבוה, רזה וגמלוני, עם נמשים, כפות-ידיים וכפות-רגליים גדולות ואף ארוך". בדומה לשאר בני משפחתו גם לרון יש שיער ג'ינג'י, ועיניו כחולות. הוא אחד מהתלמידים הגבוהים בהוגוורטס, כולל חלק מאחיו הגדולים. למרות שבספרים מתוארים הנמשים שלו, לרופרט גרינט, המגלם את דמותו של רון בסרטים, אין נמשים.
אישיות
בראיון שנערך עמה תיארה רולינג את רון כאדם משעשע אך חסר רגישות ולא בוגר: "יש הרבה חוסר בגרות ברון, וזה המקום שממנו מגיע רוב ההומור". רולינג הסבירה על השינוי בדמותו של רון בספר האחרון כי "רון הוא הפחות בוגר מבין שלוש הדמויות הראשיות, אך בחלק השביעי הוא מתבגר. הוא מעולם לא היה עצמאי בצורה חזקה, אנשים רואים אותו בעיקר כחברו של הארי; אמו רצתה למעשה בת ובספר האחרון הוא נאלץ לבסוף להכיר בחולשותיו. לעומת זאת, רון עשה דברים אמיצים במהלך הסדרה: הוא הקריב את עצמו מספר פעמים, נתן חצי כריך לילד זר שהוא לא מכיר, ונתן לילד הזה אוכל ובית, למרות שאין לו הרבה לתת ולבזבז. זה בדיוק מה שהופך את רון לגבר".
יכולות קסם
רון קיבל את שרביטו הישן של אחיו צ'ארלי, ששערות חד קרן בוקעות מהקצה שלו. הוא עוטף את השרביט בסרט הדבקה מכושף לאחר שכמעט שבר אותו בתחילת הספר השני, אך השרביט מתפקד בצורה לא תקינה לאחר מכן. שרביטו החדש של רון, אותו הוא מקבל בתחילת הספר השלישי, עשוי מעץ ערבה, מכיל שערה של חד קרן כליבה קסומה, ואורכו הוא .
במקרים אחדים לאורך הסדרה הפגין רון סימנים של יכולת טקטית, כפי שניכר מיכולותיו במשחק שח-קוסמים, המתנהל כמו שח רגיל אך עם כלים בעלי יכולת תנועה. כישוריו של רון לא מוצגים בהרחבה, אך בדומה לאחדים מחברי צבא דמבלדור הוא שורד מפגש אלים עם אוכלי מוות בוגרים בסוף הספר החמישי, ובסוף הספר השישי נרמז כי הוא הפגין יכולת גבוהה בקרב מול אוכלי המוות בזכות שיקוי המזל פליקס פליציס. בספר השביעי מאבד רון את שרביטו, אך לוקח את זה של אוכל המוות פיטר פטיגרו. לאחר מכן הוא מתחיל להפגין יכולת יותר גבוהה וידע רב יותר, ביחד עם התבגרות פתאומית לאחר ריב קשה עם הארי. למשך תקופה קצרה הוא אף מוביל את חבריו בחיפוש אחר ההורקרוקסים, במקום הארי.
רולינג אמרה בעבר כי צורת קסם הפטרונוס (סוג של לחש מגן) של רון היא כלב ג'ק ראסל טרייר, והגדירה זאת כ"בחירה ממש סנטימנטלית" כיוון שגם לה יש כלב מסוג זה.
עץ המשפחה
בתרבות הפופולרית
ממוזער|391x391 פיקסלים|מרצ'נדייז של הארי פוטר המיועד למעריצים, קשיות שתייה שלו לצד חבריו רון ויזלי והרמיוני גריינג'ר ויריבו דראקו מאלפוי
דמותו של רון הופיעה פעמים אחדות בפרודיות על הארי פוטר. להלן דוגמאות אחדות:
סת' מאיירס גילם את דמותו של רון במערכון של סאטרדיי נייט לייב שבו גילמה לינדזי לוהן את דמותה של הרמיוני.
בתוכנית Big Impression show הציג אליסטייר מקגואן מערכות הנקרא "לואיס פוטר וביסקוויט החכמים", שבו שולבה דמותו של רון בחיקוי של אן רובינסון.
ארגון הצדקה הבריטי קומיק רליף, הנתמך בין השאר על ידי רולינג, הפיק בשנת 2003 פרודיה בשם "הארי פוטר וסיר הלילה הסודי של אזרבייג'ן", שבו גילמה ג'ניפר סונדרס את הדמויות של רון ושל רולינג.
בסדרת המערכונים "Harry Bladder" שבתוכנית האמריקנית "All That" מופיע רון בתור דמות בשם רה-רון (ReRon), המגולמת על ידי בריאן הירן.
בסרט הקומדיה האמריקאי יס מן, שהקרנתו החלה ב-2008, משתתף קארל (ג'ים קארי) במסיבה שהנושא שלה הוא הארי פוטר, והמארח נורמן (ריס דארבי) מחופש לרון.
קישורים חיצוניים
מידע בוויקי הארי פוטר
מידע בלקסיקון הארי פוטר
הערות שוליים
קטגוריה:דמויות מהארי פוטר
קטגוריה:קוסמים בדיוניים
קטגוריה:חברי צבא דמבלדור
קטגוריה:מסדר עוף החול | 2024-10-05T04:12:24 |
שמואל גונן | 250px|ממוזער|שמאל|מימין אל"ם שמואל גונן, מפקד חטיבה 7, לצד הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן ואל"ם רם רון משמאל, לפני מלחמת ששת הימים
ממוזער|שמאל|250px|חפ"ק פיקוד הדרום בבסיס אום חשיבה, מלחמת יום הכיפורים. במרכז מימין לשמאל: עומדים: האלוף רחבעם זאבי, רמ"ט פיקוד הדרום תא"ל אשר לוי, יושבים: אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש), הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר, עוזר הרמטכ"ל, האלוף עזר ויצמן
שמואל גונן (במקור: גורודיש, כך גם כונה בציבור) (14 בדצמבר 1930 - 30 בספטמבר 1991) היה קצין בצה"ל, ששימש מפקד חטיבת השריון 7 במלחמת ששת הימים ומפקד פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים. עוטר בעיטור העוז על לחימתו כמפקד פלוגה במלחמת סיני.
ביוגרפיה
גונן נולד בווילנה (כיום ליטא, אז פולין) ועלה לארץ ישראל בגיל 3. היה בן למשפחה חרדית בת שישה ילדים. אחד מאחיו הוא יואל גונן, שהיה בשלב מסוים פקודו של אחיו הגדול שמואל בחיל השריון. שמואל התחנך בישיבת עץ חיים, בישיבת מרכז הרב ובמוסדות תורניים נוספים בירושלים.
בגיל 13 הצטרף להגנה. במלחמת העצמאות השתתף כלוחם פלמ"ח בגדוד החמישי, גדוד "שער הגיא", במסגרת חטיבת הראל בקרבות על ירושלים. במהלך הקרבות נפצע 5 פעמים. לאחר מכן התקדם בשורות צה"ל בחיל השריון. שימש מפקד מחלקה בגדוד 82, מפקד פלוגת טירונים בגדוד ומפקד פלוגה ב' בגדוד, פלוגה מבצעית עמה לחם במבצע קדש ועוטר בעיטור העוז. גונן הופקד על קליטת טנקי הצנטוריון בצה"ל ופיקד על גדוד 82, הגדוד הראשון שבו שירתו טנקים אלו. שימש קצין אג"ם של גייסות השריון וסגן מפקד חטיבה 7. בשנת 1966 מונה גונן למפקד חטיבה 7 ופיקד עליה במלחמת ששת הימים בהבקעת מערכי המצרים בפתחת רפיח. גונן הוביל את החטיבה עד תעלת סואץ.
בתום קרבות מלחמת ששת הימים, התפרסם בזכות נאומו שכונה "אחי גיבורי התהילה", אותו נשא במסדר חטיבתי, ממנו זכור המשפט (ההשראה לנאום זה נלקחה מספרו של הווארד פאסט "אחי גיבורי התהילה"). גונן תואר בהרחבה בספרו של שבתי טבת, "חשופים בצריח", שיצא לאחר המלחמה ותיאר את לחימת גייסות השריון ובפרט את זו של חטיבה 7.
גונן פיקד על הכוח המשוריין בפעולת כראמה (מרץ 1968), בסיומה נותרו כלי רק"מ של צה"ל בשטח ירדן ושימשו כתעמולה לארגון פת"ח. בקיץ 1969 מונה למפקד אוגדת מילואים 36. במאי 1972 מונה לתפקיד ראש מחלקת ההדרכה (מה"ד) ולמפקד אוגדה 143. בשנים אלו נודע גורודיש (כפי שכונה) בצה"ל כמפקד קפדן וקשוח שהקפיד על קטנות וסטה מדרכו כדי לבער את אשר נראה בעיניו כרשלנות הפוגעת ברמתו של צה”ל.
ב-15 ביולי 1973 החליף את אריאל שרון והתמנה לאלוף פיקוד הדרום.
במלחמת יום הכיפורים
כאלוף פיקוד הדרום פיקד גונן על כוחות צה"ל בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, ונקלע לעימותים עזים עם מפקדי האוגדות שבפיקודו, אברהם אדן ואריאל שרון. ב-10 באוקטובר 1973 מונה חיים בר-לב לתפקיד "נציג הרמטכ"ל בחזית הדרום" ולמעשה היה מפקד חזית הדרום בפועל. ב-22 בנובמבר 1973 הועבר גונן לתפקיד מפקד פיקוד מרחב שלמה, שבתחילת המלחמה הופרד מפיקוד הדרום.
על תפקודו של האלוף גונן במלחמה אמרה ועדת אגרנט כי הוא "לא עמד כראוי במילוי תפקידו והוא נושא בחלק ניכר של האחריות למצב המסוכן שבו נתפסו כוחותינו". הוועדה הטילה על גורודיש את האחריות כי לאחר קבלת ההתרעה על המלחמה בבוקר יום הכיפורים, לא פרש כהלכה את הכוחות שעמדו לרשותו בחזית תעלת סואץ.
במסמך שהגיש גורודיש בכתב לוועדת אגרנט, אחרי שהעיד בפניה כמה פעמים, הסביר לוועדה מה היו העקרונות והתוכניות שהנחו אותו בניהול המלחמה בחזית הדרום. הוא מזכיר כי לא הייתה בידיו התראה של 48 שעות להתקפה של האויב - על פיה היו בנויות תוכניות צה"ל, וכי היו "גורמים שהקשו על השגת המטרות שהצגנו לפנינו בפיקוד דרום" כשהוא מתייחס ל"מלחמת הגנרלים", העימות הגלוי עם קודמו בתפקיד האלוף אריאל שרון. וגם חוסר קבלה של סמכותו ומילוי הוראותיו בידי האלוף אברהם אדן (ברן) שהיה בעבר מפקדו והפך להיות פקוד שלו לאחר כניסתו לתפקיד. לדבריו התנהגותו של שרון "פילגה את מטה הפיקוד" ו"הייתה לכך השפעה על רמת המשמעת". ויכוח מרכזי וחילופי האשמות התנהלו על מתקפת הנגד הכושלת של האוגדה ב-8 באוקטובר. גורודיש האשים את ברן ששיקר בדיווחיו ולא פעל על פי הפקודות. ברן האשים את גורודיש ששיבש את פקודת הרמטכ"ל ולא שלח סיוע כפי שהבטיח. כמו כן התלונן ברן כי גונן וראש המטה שלו, אורי בן ארי, התעלמו במשך כל הבוקר מדיווחיו על קשיים ומבקשותיו לסיוע אווירי ולסיוע מאוגדת שרון. בהמשך האשים גונן את שרון שסירב לפקודותיו ופעל על דעת עצמו ללא תיאום.
בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט הושעה גונן מתפקידו. ההשעיה בוטלה עם פרסום הדו"ח הסופי, אך הומלץ שלא ימלא תפקיד פיקודי על-עוצבתי, ובאפריל 1975 מונה לתפקיד במטכ"ל במסגרתו עסק בנושא ארגון כוחות היבשה בצה"ל. עם זאת, בעיני הציבור והתקשורת הוא היה אחראי לרבים ממחדלי המלחמה, ולכן פרש בשנת 1976 מצה"ל בתחושה קשה.
לאחר הפרישה מצה"ל
לאחר שניסיונו להקים מפעל אקדחים לא הצליח, פנה לעסקים שונים במדינות אפריקה, כולל סומליה והרפובליקה המרכז-אפריקאית. בין היתר עסק בסחר בנשק עם עמנואל שקד ושמואל פלאטו-שרון ובעיקר בכריית יהלומים בזכות זיכיון שהעניק לו השליט ז'אן-בדל בוקאסה.
בשנת 1987 ראיין אדם ברוך את גונן בג'ונגל של הרפובליקה המרכז-אפריקאית. על שיחות אלו, שהתפרסמו בידיעות אחרונות ובספרו של ברוך "מה נשמע בבית", התבסס המחזאי הלל מיטלפונקט במחזהו "גורודיש", שהוצג בתיאטרון הקאמרי. בשיחות אלו התייחס גורודיש להיתכנות תאוריית קשר לפיה הנהגת המדינה ומשה דיין בפרט, תכננו מלכתחילה לאפשר למצרים הישג צבאי מוגבל במלחמת יום הכיפורים שיוביל להסדר מדיני ולצמצום המעורבות הסובייטית במזרח התיכון. זעמו של גונן על דיין היה כה רב, עד כדי כך שבתקופה שלאחר המלחמה אמר כי היו ימים שבהם רצה לרצוח את דיין. בריאיון אמר: כמו כן, ברוך דן בהקלטות רשתות הקשר (שתוכנן פורסם ב-2003 במעריב ובידיעות אחרונות) ולכאורה עסקה שתאפשר את חזרת גורודיש לישראל וגניזת ההקלטות (עסקה שברוך כינה "עסקת האש והעצים"). על ועדת אגרנט ועל התפטרותו מהצבא, העיר גונן כי היו כמה חוות דעת שאפשרו לו לקבל תפקיד מפקד עוצבה אך הבטחות ברוח זו לא קוימו. במהלך השיחות העיר כי את המאבק בוועדת אגרנט הפסיק לאחר חיפוש שערך שירות הביטחון הכללי בביתו.
בשנת 2018, במלאת 45 שנה למלחמה, פורסם הפרוטוקול מישיבת המטכ"ל המכריעה, ביום שישי ה-5 באוקטובר 1973. לקראת סוף הדיון פנה גונן אל אלי זעירא וציין שבצד המצרי של תעלת סואץ הונח ציוד צליחה וביקש לגייס את מערך ההתראה. דבריו לא זכו להתייחסות כלשהי. באותה ישיבה עדיין טען זעירא כי "הסבירות למלחמה היא נמוכה ואפילו נמוכה מנמוכה".
גונן נפטר מהתקף לב בעת ששהה במילאנו שבאיטליה. נטמן בבית הקברות הצבאי קריית שאול. בלווייתו מרובת המשתתפים נישא ארונו בידי שישה אלופים.
בעיר בית שמש נקרא רחוב על שמו.
ראו גם
אירועי מלחמת יום הכיפורים
יואל גונן
לקריאה נוספת
נסים משעל, 70 לישראל, ידיעות ספרים, עמ' 233
גדי לופו, אני גורודיש, בין המילים, 2024
קישורים חיצוניים
הספד של רחבעם זאבי ביום השנה התשיעי לפטירתו של גונן
כתבה של מוטי קירשנבאום על אפריקה, בין השאר הוא מספר על שמואל גורודיש
הערות שוליים
קטגוריה:בוגרי ישיבת עץ חיים
קטגוריה:יוצאים בשאלה
קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח
קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת יום הכיפורים
קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת ששת הימים
קטגוריה:מעוטרי עיטור העוז במלחמת סיני
קטגוריה:מפקדי חטיבה 7
קטגוריה:מפקדי פיקוד הדרום
קטגוריה:אלופי צה"ל
קטגוריה:מפקדי מרחב שלמה
קטגוריה:מפקדי עוצבת געש
קטגוריה:מפקדי עוצבת עמוד האש
קטגוריה:סוחרי נשק ישראלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי קריית שאול
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1930
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1991
קטגוריה:מפקדי פלוגות במלחמת סיני
קטגוריה:חיילי חטיבת הראל במלחמת העצמאות
קטגוריה:חיילי חיל השריון במלחמת סיני
קטגוריה:מפקדי גדוד 82 | 2024-07-20T13:08:45 |
Crocuta crocuta | REDIRECT צבוע נקוד | 2004-12-30T12:02:11 |
Hyaena hyaena | REDIRECT צבוע מפוספס | 2004-12-30T12:03:16 |
Mephitidae | REDIRECT בואשיים | 2004-12-30T12:08:16 |
Mustelidae | REDIRECT סמורים | 2007-01-08T15:47:20 |
הילטון | הילטון (באנגלית: Hilton Worldwide Holdings Inc) היא רשת בתי מלון בינלאומית שמרכזה בארצות הברית, מהגדולות בעולם.
היסטוריה
הרשת נוסדה בשנת 1919 על ידי קונרד הילטון בסיסקו שבטקסס. בשנת 1925, מלון דאלאס הילטון הפך למלון הראשון שהשתמש בשם הילטון. בשנת 1927, הילטון התרחבה לוואקו, טקסס, שם פתחה את המלון הראשון שלה עם מיזוג אוויר בשטחים הציבוריים.
בשנת 1943, הילטון קיבל את הניהול של מלון רוזוולט ורכשה את מלון פלאזה, שניהם מלונות יוקרה וותיקים במרחק של פחות מקילומטר זה מזה בשכונת מידטאון מנהטן בניו יורק. עם רכישות אלו, הפכה הילטון לרשת בתי המלון שהייתה לה פעילות רציפה על פני ארצות הברית.
החברה התאגדה בשנת 1946 כתאגיד בשם "Hilton Hotels Corporation" ולאחר מכן מניותיה הונפקו למסחר בבורסת ניו יורק.
בשנת 1948 נוסדה "הילטון אינטרנשיונל" כחברה בת בבעלות מלאה, לנהל את מלונות הרשת מחוץ לצפון אמריקה, ממש לפני פתיחתו של מלון הילטון קאריבה בפוארטו ריקו ב-1949. הילטון רכשה את מלון וולדורף-אסטוריה בניו יורק באותה שנה.
בשנת 1953 פתחה הילטון את המלון הראשון שלה באירופה, מלון קסטלנה הילטון במדריד, ספרד.
בדצמבר 1964, ביצעה החברה ספין-אוף לפעילותה הבינלאומית ("הילטון אינטרנשיונל") לתוך חברה נפרדת שנרכשה ב-1967 על ידי Trans World Corp, חברת האם של חברת התעופה טראנס וורלד איירליינס.
בשנת 1987 רכש איל ההימורים היהודי-בריטי סיריל שטיין את "הילטון אינטרנשיונל" תמורת מיליארד דולר, באמצעות חברת "לדברוקס" שהייתה בבעלותו. בינואר 1997 חתמה "הילטון אינטרנשיונל" על הסכם לשיתוף פעולה עם "הילטון קורפ". "הילטון אינטרנשיונל" נמכרה חזרה ל"הילטון קורפ" ב-2005.
בסוף 1999 רכשה הילטון את רשת מלונות פרומוס, שהיו לה באותה עת 400 בתי מלון במותגים: Hampton Inns ,Embassy Suites ,Doubletree ורשת המוטלים Red lion.
ביולי 2007, קרן ההשקעות הפרטיות בלקסטון רכשה את רשת מלונות הילטון תמורת 26 מיליארד דולר. בדצמבר 2013 הנפיקה בלקסטון את הילטון
פעילות הרשת
בבעלות הרשת 2,700 מלונות ברחבי העולם והיא בקשרים עסקיים עם חברות תעופה וחברות השכרת רכב רבות. מטה החברה נמצא בלוס אנג'לס/בוורלי הילס שבקליפורניה. תפיסת העולם של הילטון היא שהתייר האמריקאי יזכה לאותה רמת נוחות וסטנדרט שירות אליהם הוא רגיל בארצות הברית, בכל מקום אליו הוא מגיע. כך זכו מלונות הילטון לתדמית של נוחות ושירות מעולה, בצד הסתגרות וניתוק מן המדינה בה הם פועלים.
אחד מהמלונות המפורסמים ביותר של הרשת הוא מלון וולדורף-אסטוריה, ניו יורק שהוא גם אחד מבתי המלון המפורסמים בעולם בשל היותו המלון היוקרתי ביותר בניו-יורק ומהיוקרתיים בעולם בזמנו. במשך השנים שכנו במלון מהאנשים החשובים בעולם כגון נשיאים, ראשי ממשלות, סלבריטאים וכדומה. עד היום הוא אחד מבתי המלון המועדפים והמפורסמים בניו יורק.
פעילות בישראל
שמאל|ממוזער|250px|מלון הילטון תל אביב
בשנת 1956 בחנה הרשת את האפשרות לחכור את מלון המלך דוד, אולם נסוגה בלחץ מצרי. בשנת 1960 בחנה החברה הקמת מלון על הר הכרמל בחיפה, אך הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת 1961 הושג הסכם להקמת מלון ראשון של הילטון בישראל, חרף איומי החרם הערבי. המדינה נתנה למלון הטבות חריגות שנומקו על ידי טדי קולק בכך שמדובר במשיכת "חברה בעלת מוניטין עולמי להקמת בית מלון בתל אביב שדרגתו יכולה לקדם בהרבה את זרם התיירות לארץ". אבן הפינה ל"מלון הילטון תל אביב" הונחה בספטמבר 1962 והוא נפתח בשנת 1965. במהלך הבנייה, בדצמבר 1963, קרס עגורן ושלושה עובדים נהרגו.
ב-31 בדצמבר 1974 נפתח המלון השני של רשת הילטון בישראל, "הילטון ירושלים". בשנת 1993 עבר המלון לבעלותה ולניהולה של קבוצת אפריקה ישראל, ושמו הוסב ל"קראון פלאזה" - מותג היוקרה של רשת מלונות הולידיי אין הבינלאומית. והחל מ-2017 הוא פועל תחת השם מלון ורט ירושלים. בשנת 1998 החל מלון מצודת דוד לפועל בשם "הילטון ירושלים", אך בשנת 2001 נתגלעו חילוקי דעות עסקיים ומשפטיים בין בעל המלון אלפרד אקירוב לבין רשת הילטון, והיא הוצאה מניהול המלון.
באוגוסט 1989, מלון אביה סונסטה, שנבנה על ידי איש העסקים אלי פפושדו בטאבה, עבר לניהול רשת הילטון, לאחר שהשטח עבר לשליטת מצרים. עם זאת רבים מעובדי המלון הישראלים (כולל המנכ"ל) המשיכו לעבוד בו.
בשנת 1997 נפתח מלון "הילטון באר שבע", אך לאחר שנתיים יצאה הרשת מניהול המלון.
בנובמבר 1999 נפתח מלון הילטון מלכת שבא באילת. במרץ 2014 נפתח מלון וולדורף אסטוריה ירושלים, המלון הראשון של מותג העל היוקרתי של הרשת, וולדורף-אסטוריה, בישראל.
בראשית נובמבר 2016 פורסם, כי החל מינואר 2017, תחדל הילטון מלהפעיל את מלון הילטון מלכת שבא באילת. הרקע להפסקת הפעלת המלון בידי הילטון, הוא ככל הנראה הוצאות שונות ודמי ניהול גבוהים מדי לדעת בעליו של המלון, אותם נדרש להוציא לבקשת הילטון, כחלק מהיותו של המלון מנוהל על ידה.
בספטמבר 2019 פורסם כי הילטון צפויה להקים שני מלונות על חוף לידו שבאשדוד, שימותגו "Hilton Curio" ו-"Hilton Garden Inn", ובנייתם צפויה להסתיים בשנת 2022.
ראו גם
מלון הילטון תל אביב
מלון וולדורף אסטוריה ירושלים
מלון וולדורף-אסטוריה, ניו יורק
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:רשתות בתי מלון
קטגוריה:חברות אמריקאיות
קטגוריה:תאגידים רב-לאומיים
קטגוריה:חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בניו יורק | 2024-07-05T11:32:38 |
Gulo gulo | REDIRECT גרגרן | 2004-12-30T12:16:36 |
Meles meles | REDIRECT גירית מצויה | 2006-11-11T10:00:19 |
Martes foina | REDIRECT דלק (בעל חיים) | 2007-09-20T01:54:45 |
גורודיש | REDIRECT שמואל גונן | 2004-12-30T12:46:02 |
Procyonidae | REDIRECT ראקוניים | 2004-12-30T12:47:30 |
פוליאנה | שמאל|ממוזער|250px
פוליאנה (אנגלית: Pollyanna) הוא ספר ילדים מאת הסופרת האמריקאית אלינור ה. פורטר, שיצא לאור בשנת 1913 והפך לאחד מספרי הקלאסיקה בספרות הילדים. סדרת המשך לפוליאנה נכתבה מאוחר יותר על ידי אליזבת בורטון. הספר תורגם לעברית פעמים אחדות.
הספר מספר את ספורה של הילדה הפיקחית פוליאנה שאומצה לאחר מות אביה על ידי דודתה האמידה, פולי הרינגטון. עם בואה של פוליאנה הופכת באורח פלא העיר המדכאת בה חיה דודתה למאושרת ונעימה בגלל השמחה שהביאה הילדה.
הצלחתו של הספר הביאה לכך שהמונח "Pollyanna" נכנס לשפה האנגלית כתיאור לאדם עליז ואופטימי (בעברית: עקרון פוליאנה); בהמשך הפך המונח במידה מסוימת (בניגוד לרוח הדברים הנושבת מן הספר) למונח מבזה המתאר אדם ילדותי ונאיבי שתמיד מצפה מאנשים לנהוג בהגינות, למרות קיומן של הוכחות סותרות. המוטיב המרכזי האמיתי של הספר הוא היכולת לשמור על רוח של נדיבות כלפי כולם והיכולת למצוא שמחה במה שיש, יהיה אשר יהיה.
פוליאנה הוא גם משחק לוח של האחים פרקר המבוסס על הספר, על הדמות, ועל מוטיב השמחה. המשחק יוצר ונמכר בין 1915 ל-1967 תחת גרסאות שונות שכוללות את הכותרים: "פוליאנה - משחק השמחה", "פוליאנה - משחק הבית הגדול", ו-"פוליאנה". מאוחר יותר החזיקה חברת מילטון ברדלי ברישיון למשחק.
פוליאנה היה ספר נמכר ביותר, ועדיין זמין במהדורות נוספות. הספר הפך את משחק השמחה לפופולרי ופוליאנה הייתה ידועה כ"ילדת השמחה". דווח שיש אוספים של דואר מעריצים שנשלח לאלינור ה. פורטר, הסופרת, על פוליאנה. המיקום של מכתבי המעריצים אינו ידוע כיום. בנוסף לספרים היה גם דיווח על מועדוני שמחה (Glad Club) שהיו פופולריים לתקופה מסוימת. עם זאת, ספק אם הם לא היו רק גימיק פרסומי. מועדוני השמחה מעוררים עניין בגלל כוונתם להפיץ את השימוש במשחק השמחה כשיטה לחיקוי במקרים של אובדן, אכזבה ומצוקה.
תיאור העלילה
פוליאנה היא בתו של כומר עני במערב ארצות הברית אשר נשלחת לביתה של דודתה במזרח לאחר מות הוריה, בהיותה כבת 11.
דודתה של פוליאנה, אחות אמה - העלמה פולי הרינגטון, היא אשה מבוגרת, בודדה, מרירה ונרגנת ובעלת הון רב אותו ירשה מהוריה. היא חיה בעירה הקטנה בלדינגסוויל במזרח ארצות הברית.
הדודה פולי, אשר התנגדה מאוד לנישואי אחותה עם הכומר הצעיר והעני והעדיפה שתינשא לאחד מתושביה האמידים של העיירה, מקבלת את פוליאנה בת אחותה בקרירות ומתייחסת אליה בקפדנות. היא מנסה לחנך את פוליאנה לציות למילת המפתח שלה 'חובה', אך נכשלת בכך פעמים רבות עקב אישיותה הצוהלת והשובבה של פוליאנה.
בניגוד לדודתה, הרי מילת המפתח של פוליאנה היא שמחה. את חייה מלווה משחק המכונה בפיה משחק השמחה. את ה"משחק" המציא אביה, אשר ניסה לעודד אותה ולרומם את רוחה בתנאי חייהם הקשים. כללי המשחק הם קלים ופשוטים ביותר בתאוריה, אך קשים לביצוע - בכל מצב, יהיה איזה שיהיה, רע או קשה, יש למצוא נקודה חיובית כלשהי בה ניתן לשמוח.
המשחק התחיל כאשר פוליאנה הקטנה רצתה בובה אך בחבילת הסיוע שקיבל הכומר מן הכנסייה היו רק זוג קביים קטנים אשר "אולי יהיו שימושיים". הילדה בכתה ואביה ניסה לשכנע אותה כי אף על פי שלא קיבלה בובה גם בקביים ניתן לשמוח שהרי "לא צריך אותם".
בהגיעה לבלדינגסוויל יוצרת פוליאנה קשרים ידידותיים ביותר עם אנשי המקום. היא מספרת לכל מי שרק מוכן לשמוע על המשחק ומנסה לגרום לו לשחק בו גם הוא. כך משתנים חייהם של רבים מן התושבים אשר בהשפעת פוליאנה מתחילים לשמוח גם הם במה שיש להם. רק האדם הקרוב ביותר אליה - הדודה פולי - אינה מודעת לקיומו של המשחק כיוון שאסרה עליה להזכיר את אביה והמשחק הרי הוא 'המשחק של אבא'.
בין ידידיה הרבים של פוליאנה ניתן למנות את ננסי - המשרתת בביתה של הדודה פולי, את ג'ון פנדלטון (פנדרגאסט בסרט) הערירי, אהובה לשעבר של אמה, את ג'ימי בין - הילד היתום שברח מבית היתומים כי "אין להם מקום בשבילי, ובכלל, אני לא חושב שצריכים אותי שם. אז הסתלקתי לי". גם גברת סנואו הנכה אשר מיררה את חייהם של כל הסובבים אותה משתנה לטובה בהשפעת פוליאנה וכן דוקטור צ'ילטון, רופא העיירה החביב, המבכה את אובדן אהבת נעוריו.
מספר חודשים לאחר בואה לעיירה נפצעת פוליאנה בתאונת מכונית (נפילה מהגג בסרט) אשר גורמת לה לשיתוק בפלג גופה התחתון. פוליאנה סבורה בתחילה כי רגלה שבורה וגם בזה מוצאת מקום לשמוח כי "רגליים שבורות נרפאות, ומחלה לכל החיים אי אפשר לרפא", כהגדרתה.
כשמגלה פוליאנה את האמת כי לעולם לא תוכל ללכת יותר, היא אומרת בבכי כי אינה מסוגלת יותר לשחק במשחק וכי אי אפשר למצוא משהו משמח במצב בו היא נתונה.
אנשי העיירה שהתרגלו לראות את פניה הצוהלים של פוליאנה שומעים על התאונה ומתחילים לפקוד את בית הרינגטון. הם מבקשים מהדודה פולי למסור לפוליאנה כי התחילו גם הם לשחק במשחק. הדבר מתמיה את הדודה פולי שעדיין אינה יודעת מהו המשחק. לאחר מספר הודעות כאלו היא פונה לננסי המשרתת ותובעת הסבר. ננסי מספרת לה על המשחק ומסבירה כי אנשי העיירה אשר שמעו שפוליאנה איבדה את היכולת לשחק את משחק השמחה מנסים כעת לשמח אותה באומרם כי גם הם התחילו לשחק במשחק כפי שביקשה מהם. וכך מצטרפת גם הדודה פולי לאלו המשחקים במשחק השמחה.
דוקטור צ'ילטון, אחד מרופאי העיירה, טוען כי אחד מידידיו עורך מחקר על מקרים כמו הפציעה של פוליאנה והוא סבור שהפתרון לסבלה של פוליאנה נמצא בהישג יד. אך הוא אינו יכול לבדוק את פוליאנה בעצמו כי העלמה פולי, אהובתו לשעבר, אשר נפרד ממנה לפני 25 שנה עקב מריבה שפרצה ביניהם - הודיעה כי לא יוכל להיכנס לביתה אלא אם תזמין אותו
ג'ימי בין, היתום, שאומץ על ידי מר פנדלטון בעידודה של פוליאנה, לוקח על עצמו את המשימה להגיד לדודה פולי את מה שאמר דוקטור צ'ילטון וכך מוזמן הרופא לביתה של הדודה, דבר שמביא לפיוס ביניהם. פוליאנה נשלחת לבית החולים שהקים ידידו של דוקטור צ'ילטון שם היא חוזרת להשתמש ברגליה, ושם גם נערכת חתונתם של הדודה פולי והדוקטור צ'ילטון.
לספר נכתב ספר המשך בשם פוליאנה וג'ימי, בו מתגלה דודתו של ג'ימי בין שחיפשה אותו במשך שנים רבות ומתוארת התבגרותה של פוליאנה ואהבתם של פוליאנה וג'ימי.
סרטים וטלוויזיה
שמאל|ממוזער|250px|ג'ין ווימן והיילי מילס בסרט פוליאנה 1960
סיפורה של פוליאנה הוסרט מספר פעמים. כשהבולטים ביניהם הם סרט אילם ב-1920 בכיכובה של מרי פיקפורד, ופוליאנה, סרט של דיסני מ-1960 בכיכובה של השחקנית הבריטית היילי מילס, לצידם של ג'יין ויימן וריצ'רד איגן. הסרט צולם במעון מקדונלד בשדירת מקדונלד שהייתה אז בעיר קטנה בסנטה רוזה, קליפורניה. הסרט, להבדיל מהספר, מסתיים באופן יחסית פתוח, כשפוליאנה ודודתה נוסעות ברכבת לבית־החולים על־מנת שפוליאנה תנותח ברגליה, וכל העיר מלווה אותן. משתמע שהניתוח כן יצלח מכך שד״ר צ'ילטון הביע את דאגתו שהשיקום תלוי במצב רוחה של פוליאנה, ששרתה אז בדיכאון, אך מיד לאחר מכן באו אנשי העיר לעודדה, והפיחו בה תקווה.
לספר נעשו גם כמה עיבודים טלוויזיוניים ואף סדרת אנימה מבית היוצר של ניפון אולפני אנימציה. האחרון שודר ב-2003 ב-ITV בכיכובה של ג'ורג'ינה טרי כפוליאנה ואמנדה בורטון כדודה פולי.
ב־2012 הופקה הצגה בתיאטרון הארצי לנוער "פוליאנה וג'ימי" על פי הספר "פוליאנה" בעיבוד של שירילי דשא ובבימוי של רענן ניסים פררה ומשה בן שושן.
תרגומים לעברית
ממוזער|כריכת התרגום של עטרה אופק מ-2014
אלינור ה' פורטר, פוליאנה: ספור; תרגמה אפרת כרמון, ירושלים: ש' זק, 1961.
וולט דיסני, לפי ספרה של פורטר, פוליאנה; עברית: שולמית לפיד, תל אביב: יבנה, תשל"ז.
אלינור ה. פורטר, פוליאנה; מאנגלית: יואב לביא, תל אביב: זמורה-ביתן (מרגנית), תשמ"ד 1983.
אלנור הודג'מן פורטר, פוליאנה; נוסח עברי: בינה אופק, תל אביב: עופרים, תשנ"ה 1995.
אלינור ה. פורטר, פוליאנה; תרגם ועיבד עמיחי הדרי, קריית גת: קוראים (ספרי מופת), תשס"ז 2006.
אלינור ה' פורטר, פוליאנה, תרגמה יעל אכמון, סדרת מרגנית, כנרת זמורה, 2014
אלינור ה' פורטר, פוליאנה, תרגמה עטרה אופק, הרפתקה: סופרים מתרגמים קלאסיקה, מודן ואוקיינוס, 2014
קישורים חיצוניים
"פוליאנה" גרסה חופשית לקריאה מקוונת
"פוליאנה" - משחק קופסה 1915
"פוליאנה" סיקור הסרט באתר UltimateDisney.com
מרית בן ישראל, פוליאנה ואני
.
.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:ספרים אמריקאיים
קטגוריה:ספרי 1913
קטגוריה:ספרי סדרת הרפתקה
קטגוריה:ספרים המתרחשים בארצות הברית | 2024-08-02T14:58:57 |
Ailurus fulgens | REDIRECT פנדה אדומה | 2018-05-23T10:58:43 |
טריאטלון | REDIRECT טריאתלון | 2005-07-12T13:36:35 |
Ursidae | REDIRECT דוביים | 2004-12-30T13:03:42 |
Ursus arctos | REDIRECT דוב חום | 2004-12-30T13:07:57 |
Ursus thibetanus | REDIRECT דוב שחור אסייתי | 2004-12-30T13:09:34 |
Ursus maritimus | REDIRECT דוב קוטב | 2007-11-19T16:28:39 |
Ursus spelaeus | REDIRECT דוב מערות | 2012-11-03T10:03:59 |
ריי צ'ארלס | ריי צ'ארלס רובינסון (באנגלית: Ray Charles Robinson; 23 בספטמבר 1930 – 10 ביוני 2004), הנודע מקצועית כריי צ'ארלס, היה זמר-יוצר ונגן אמריקאי עיוור. מהאמנים בעלי השם וההשפעה הגדולים ביותר בעולם מוזיקת הנשמה בארצות הברית. כונה לעיתים קרובות בידי קולגות ״הגאון״. החל להקליט לקראת סוף שנות ה-40 בסגנון המשלב ג'אז, גוספל, בלוז, R&B ופופ.
דורג במקום ה-2 ברשימת 100 הזמרים הגדולים בכל הזמנים של רולינג סטון.
ביוגרפיה
ריי צ'ארלס רובינסון נולד בשנת 1930 באולבני, ג׳ורג׳יה להוריו ארית׳ה (מכבסת) וביילי רובינסון (פועל). אמו של ריי התייתמה מאמה בצעירותה ואביה לא יכל לטפל בה אז ביילי (שלימים יהיה אביו של ריי) שהיה אז קולגה של אביה של ארית׳ה אימץ באופן לא רשמי את ארית׳ה לחיק משפחתו ונתן לה את שם משפחתו. בגיל 15 הרתה ארית׳ה לביילי וילדה את ריי. ביילי שהיה נשוי באותה התקופה נטש גם את ארית׳ה וגם את אשתו והתחתן בשלישית, כך שריי מעולם לא הכיר את אביו. לאחר נטישת האב עברו ריי ואמו לפלורידה. עוד לפני יום הולדתו הראשון של ריי נולד לו אח, ג׳ורג׳ שזהות אביו מעולם לא נחשפה. כאשר ריי היה בן 5 שיחקו הוא ואחיו בחוץ ואחיו ג׳ורג׳ נפל בשוגג לדלי הכביסה של אמו וטבע למוות בגיל 4 לנגד עיניו של ריי שהיה חסר אונים, באותה השנה החל ריי לאבד בהדרגה את ראייתו, ועד גיל 7 הוא התעוור לחלוטין ככל הנראה בשל גלאוקומה. בפלורידה הוא למד 8 שנים בבית הספר סנט אוגוסטין לחרשים ועיוורים, בו למד לראשונה לנגן על פסנתר. ריי עזב את בית הספר לאחר מות אמו ב-1945. לאחר מכן עבר לסיאטל, שם החל להתפרסם כמוזיקאי.
במהלך שנות ה-50 הצליח במצעדי ה"רית'ם אנ' בלוז" בארצות הברית עם להיטים רבים כמו
"Baby Let Me Hold Your Hand" "I Got a Woman" ו-"This Little Girl of Mine". לקראת סוף העשור ובתחילת שנות ה-60 דרך כוכבו גם בקרב קהל אוהבי הפופ עם השירים "What`d I Say" ו-"Hit the Road Jack". לקראת סוף שנות ה-60 גיוון את סגנונו והחל להקליט שירי רוק אנד רול אך לא זנח את הפופ. מאז הוציא עשרות תקליטים מגוונים ומצליחים, ובהם שירים שחיבר בעצמו וביצועים שלו לשירים של אחרים. ריי צ'ארלס המשיך להופיע גם בשנות ה-80 וה-90, עד למותו ב-2004.
ריי צ'ארלס תרם גם לתעשיית הקולנוע. להיטיו נשמעו בסרטי קולנוע כגון "ג'ורג'יה" והוא גם הופיע בסרטים אחדים. הוא הופיע בסרטים מסוגת הקומדיה, כשהוא משחק את עצמו. הבולט בסרטים אלה היה "האחים בלוז" (1980). בסרטים אלה מימש ריי צ'ארלס את אהבתו הגדולה לספר בדיחות על עיוורונו והוא נראה בהם כשהוא יורה באקדח, נוהג באוטובוס וכיוצא בזה. בשנת 2004 יצא הסרט הביוגרפי "ריי", בכיכובו של ג'יימי פוקס, שזכה בפרס אוסקר על גילומו של צ'ארלס.
צ'ארלס גם פעל למען המאבק בגזענות כשסרב להופיע באולם בג'ורג'יה שבו הייתה הפרדת גזעים, ולא הותר לצופים השחורים להיכנס לאולם עם אלו הלבנים. מספר שנים לאחר מכן הוקירה אותו מדינת ג'ורג'יה כשהפכה את השיר (שנכתב על ידי ביקס ביידרבק והוגי קרמייקל וזכה לתהילה בביצוע ריי צ'ארלס), "ג'ורג'יה בלבי" (Georgia on my mind) להמנונה הרשמי.
לצד הצלחותיו של ריי צ'ארלס הוא נודע גם בהסתבכויות שונות. הסתבכויות אלה כללו התמכרות לסמים ובגידות באשתו.
ביוני 2004 נפטר צ'ארלס בביתו שבבוורלי הילס, לוס אנג'לס, ממחלת כבד.
חיים אישיים
צ'ארלס היה נשוי פעמיים ונולדו לו 12 ילדים.
מאשתו הראשונה לא נולדו ילדים משותפים, מאשתו השנייה נולדו 3 בנים וכל השאר מנשים אחרות:
אוולין רובינסון (1949), ריי צ'ארלס רובינסון הבן (1955), דייוויד רובינסון (1958), צ'ארלס ויין הנדריקס (1959-2013), רוברט רובינסון (1960), רנה רובינסון (1961), שילה רובינסון (1963-2017), רת'נה באטלר (1966), אלכסנדרה ברת'רנד (1968), וינסנט קות'צוניאן (1977), רובין מופת' (1978) ו-ראיין קורי רובינסון דן-בוק (1987).
בשנת 2002, ערך צ'ארלס מפגש לכל ילדיו, מתוך 12 הגיעו 10 והוריש לכל ה-12 חצי מיליון דולר לכל אחת ואחד ביודעין שזמנו קרב.
דיסקוגרפיה
ריי צ'ארלס הוציא לאור 55 אלבומי סטודיו, 7 אלבומי הופעות חיות ו־127 סינגלים (חדשירים).
כמו כן יצאו במהלך השנים אלבומי אוספים רבים, לפני ואחרי מותו.
הדיסקוגרפיה (ללא אוספים וסינגלים):
בחברת אטלנטיק
Ray Charles (1957)
The Great Ray Charles (1957)
Yes Indeed! (1958)
Soul Brothers (with Milt Jackson) (1958)
Ray Charles at Newport (1959)
What'd I Say (1959)
The Genius of Ray Charles (1959)
The Original Ray Charles (1959)
The Fabulous Ray Charles (1959)
Ray Charles in Person (1960)
The Genius Sings the Blues (1961)
Soul Meeting (with Milt Jackson) (1961)
The Genius After Hours (1961)
ב־ABC
The Genius Hits the Road (1960)
Dedicated to You (1961)
Ray Charles and Betty Carter (1961)
Genius + Soul = Jazz (1961)
Ray Charles Greatest Hits (1962)
Modern Sounds in Country and Western Music (1962)
Modern Sounds in Country and Western Music Volume Two (1962)
Ingredients in a Recipe for Soul (1963)
Sweet & Sour Tears (1964)
Have a Smile with Me (1964)
Live in Concert (1965)
Together Again (1965)
Crying Time (1966)
Ray's Moods (1966)
Invites You to Listen (1967)
A Portrait of Ray (1968)
I'm All Yours Baby! (1968)
Doing His Thing (1969)
My Kind of Jazz (1970)
Love Country Style (1970)
Volcanic Action of My Soul (1971)
A Message From the People (1972)
Through the Eyes of Love (1972)
Jazz Number II (1972)
1973 – 2004
Come Live With Me (1974)
Renaissance (1975)
My Kind of Jazz Part 3 (1975)
Live in Japan (1975)
Porgy and Bess (with Cleo Laine) (1976)
True to Life (1977)
Love & Peace (1978)
Ain't It So (1979)
Brother Ray Is At It Again (1980)
Wish You Were Here Tonight (1983)
Do I Ever Cross Your Mind (1984)
Friendship (1984)
The Spirit of Christmas (1985)
From the Pages of My Mind (1986)
Just Between Us (1988)
Would You Believe (1990)
My World (1993)
Strong Love Affair (1996)
Berlin '62 (1996)
Thanks for Bringing Love Around Again (2002)
Genius Loves Company (2004)
Ray Charles Celebrates a Gospel Christmas With the Voices of Jubilation (2004)
Live at the Olympia, 2000 (2004)
אלבומים שיצאו לאחר מותו
Genius & Friends (2005)
Ray Sings, Basie Swings (2006)
Rare Genius: The Undiscovered Masters (2010)
ראו גם
ריי - סרט על חייו
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זמרים-יוצרים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:מוזיקאים עיוורים אמריקאים
קטגוריה:אמנים אמריקאים הידועים בשם במה
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:זוכי פרס המוזיקה העולמי: אגדת מוזיקה
קטגוריה:זמרי ג'אז אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:מלחינים אמריקאים במאה ה-20
קטגוריה:מלחינים אמריקאים במאה ה-21
קטגוריה:זמרי-יוצרי קאנטרי אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1930
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2004
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות | 2024-08-01T05:21:14 |
Tremarctos ornatus | הפניה דוב המשקפיים | 2019-08-07T03:43:58 |
הכבשה דולי | שמאל|ממוזער|300px|פוחלץ של הכבשה דולי
שמאל|ממוזער|300px|תוכנית השיבוט של הכבשה דולי
הכבשה דולי (5 ביולי 1996 – 14 בפברואר 2003) הייתה תוצר השיבוט הגנטי (שיבוט הוא תהליך מלאכותי לשכפול יצור חי) הראשון בעולם של יונק הנוצר מתא בוגר.
רקע
דולי שובטה בניסוי מדעי על ידי צוות מחקר בראשות איאן וילמוט במכון רוסלין למחקר בבעלי חיים (Roslin Institute) השייך לאוניברסיטת אדינבורו וממוקם בעיירה רוסלין שבסקוטלנד, ושם נשארה כל חייה. מטרתו המקורית של המחקר הייתה שיבוט תקין של בעלי-חיים מהונדסים גנטית לייצור חלבונים תרפויטיים, כגון אינסולין והורמון הגדילה בחלב שלהם. הכבשה דולי נוצרה מתא רקמה בוגר וממוין של עטין בטכניקת שיבוט בהעברת גרעין תא סומטי (Somatic Cell Nuclear Transfer) שבה מאחים תא ביצה שגרעינו הוסר עם תא סומטי.
הניסוי נערך בשנת 1996, וצלח רק לאחר מספר ניסיונות כושלים - מתוך 277 ביציות מופרות, רק 30 עברו חלוקה; מתוך אותן 30 ביציות רק תשע נקלטו באמהות פונדקאיות והובילו להריון; כל ההריונות נכשלו, מלבד אחד. ב-22 בפברואר 1997 פורסם הניסוי, ועורר ויכוחים אתיים רבים ברחבי העולם.
דולי המליטה שישה טלאים, אולם לא האריכה ימים ומתה בשנת 2003 בגיל שש, לאחר שהורדמה. דולי הומתה על מנת למנוע ייסורים נוספים ממחלת ריאות שבה חלתה. למחלה, שאופיינית לכבשים החיות בשבי, אין כל קשר להיותה תולדה של שיבוט. דלקת ריאות זו נוספה לדלקת מפרקים שממנה סבלה דולי. על אף טענות מוקדמות כי דולי סבלה מהזדקנות מואצת, נמצא כי הדבר לא נבע מעצם השיבוט. ב-9 באפריל 2003, הוצב פוחלצה של דולי במוזיאון המלכותי של סקוטלנד, באדינבורו.
הכבשה דולי היוותה פריצת דרך בעולם המדע בתחום השיבוט הגנטי. מאז שיבוט זה שובטו חיות נוספות, כגון חתול, פרה (2001), כלב (2005) וקוף (2018). שיבוטה של דולי חולל סערה ביואתית, כשרבים הביעו חששם מפני שיבוט קרוב של בני אדם. שיבוטה של דולי העלה את הנושא לסדר היום במקומות רבים, ובכמה מדינות, כולל ישראל, חוקקו חוקים נגד שיבוטים.
בריאיון לסיינטיפיק אמריקן בשנת 2008 התוודה וילמוט שזנח את השיבוט לטובת הפיכת תאים בוגרים לתאי גזע. "הגישה החדשה תאפשר לדברים להתקדם קצת יותר מהר".
בתרבות
אחד הפרקים של התכנית "שערורייה" נקרא "תיק דולי" ובו מסופר על ניסוי סודי של שיבוט אדם בשם גרשון לרר (נתי רביץ) בהשראת השיבוט של הכבשה דולי.
לקריאה נוספת
איאן וילמוט, קית' קמפבל וקולין טאדג', הבריאה השנייה, הוצאת מטר, 2001
ד"ר יונת אשחר, מחקר: שיבוטים לא מתים צעירים, באתר: מכון דוידסון, 2016
קישורים חיצוניים
דיווח על שיבוט הכבשה דולי בכתב העת המדעי Nature
על שיבוט באתר מכללת עמל
הערות שוליים
קטגוריה:גנטיקה
קטגוריה:יונקים מפורסמים
קטגוריה:1996 במדע
קטגוריה:כבשים בתרבות | 2023-12-07T07:56:38 |
פלופס | שמאל|ממוזער|270px|פלופס
פלופס (ביוונית: Πελοψ) הוא גיבור אגדי מן המיתולוגיה היוונית. אביהם של אטראוס ושל תיאסטס, בנו של טנטלוס מלך לידיה, אחי ניובה, נכדו של זאוס מלך האלים היוונים, ומאהבו של פוסידון.
ידוע במיוחד בשל ניצחונו במרוץ מרכבות נגד אוינומאוס, מלך אולימפיה, על ידה של ביתו, היפודאמיה. ניצחונו אפשר לו להתחתן עם הנסיכה היפודאמיה, שהייתה אחת הנשים היפות ביוון. פלופס, שהפך למלך, קרא לאזור על שמו - הפלופונסוס; כיום, החלק הדרומי של יוון.
דמותו
לפי האגדה, אביו, טנטלוס, חמד לצון וציווה להורגו, כדי לבשל את בשרו ולהגישו בסעודה שערך לאלים. האלים האולימפיים לא התפתו ונמנעו מן המנה שהוצעה להם, פרט לדמטר (או בגרסאות אחרות תטיס או כלב), שהייתה שרויה ביגון על אובדן בתה, והספיקה לאכול את כתפו לפני שהבחינה במקור הבשר.
האלים הענישו את טנטלוס בעונש איום, והחזירו לתחייה את פלופס. במקום כתפו שנאכלה, יצרו לו האלים כתף משנהב.
מאוחר יותר נשא לאישה את הנסיכה היפודאמיה. כדי לזכות בה היה צריך כל מחזר לנצח את אביה, המלך אוינומאוס, במרוץ סוסים, כאשר העונש על תבוסה הוא מוות. צעירים רבים מתו בצורה זו, בייחוד לאור העובדה שסוסיו של המלך היו מתנה מארס, אל המלחמה היווני. פלופס, שקיבל במתנה זוג סוסים מפוסידון, כמתנת תודה על כך ששימש כמאהבו באולימפוס, התחרה בו וניצח.
לפי גרסה אחרת, היפודאמיה, שהתאהבה בו, היא זו שעזרה לו לנצח, על ידי שיחוד הפרש שרכב בשם אביה, מירטילוס. הלה שלף את היתדות שחיזקו את גלגלי מרכבת המלך, ובכך אפשר לפלופס לנצח. יש גם גרסה הטוענת שפלופס שיחד את מירטילוס כשהבטיח לו מחצית הממלכה שיירש ואת הלילה הראשון עם היפודאמיה.
על פי האגדה, מרוצי הסוסים שהתקיימו באולימפיה, הם המקורות של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה.
לימים הרג פלופס את מירטילוס וזה קיללו בשעת מותו.
פלופס, לפי האגדה, כבש גם את חצי האי שלימים נקרא הפלופונסוס, ומכך נובע שמו של האזור (ביוונית פירוש השם "האי של פלופס").
האגדה על פלופס נשתמרה בצורתה הקדומה, וסופרי יוון המאוחרים לא אהבו את צורתה, שהייתה אכזרית בעיניהם, ואף התריסו נגדה.
אילן יוחסין
ראו גם
פליסתנס
קישורים חיצוניים
קטגוריה:גיבורים מהמיתולוגיה היוונית | 2024-08-01T05:21:24 |
Helarctos malayanus | REDIRECT דוב מלאי | 2004-12-30T14:40:25 |
Melursus ursinus | REDIRECT דוב שפתני | 2004-12-30T14:56:17 |
הפלופונס | REDIRECT פלופונסוס | 2006-02-16T11:24:47 |
פלופונסוס | פֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס (ביוונית: Πελοπόννησος, ביוונית מודרנית נהגה פֶּלוֹפּוֹנִִיסוֹס) הוא חצי אי גדול בדרום יוון. פירוש השם ביוונית הוא Pelopos nesos, כלומר "האי של פלופס" (גיבור מן המיתולוגיה היוונית). בהתאם לפירוש מכונה חצי האי לעיתים הפלופונסוס (מיודע - "האי של פלופס").
ב-1893 נפתחה תעלת קורינתוס אשר הפרידה את פלופונסוס באופן מלאכותי מהיבשת, להוציא גשר מעל התעלה. ב-2004 חובר חצי האי לצפון יוון גם על ידי בניית גשר ריו–אנטיריו.
בימי הביניים נקרא פלופונסוס מוראה.
העיר טריפולי היא בירת האזור המנהלי פלופונסוס, ואילו העיר פטרס היא העיר הגדולה בחצי האי פלופונסוס.
מחוז פלופונסוס המשתרע על מרבית שטחו של חצי האי פלופונסוס מהווה אחד ממחוזות יוון, ומכיל חמש יחידות אזוריות:
קורינתיה (או קורינתוס)
לאקוניה
מסניה
ארקאדיה
ארגוליס
שתי יחידות אזוריות נוספות, אכאיה ואליס, נמצאים גאוגרפית על פלופונסוס, אך שייכות למחוז מערב יוון מבחינה מנהלתית.
גאוגרפיה
250px|ממוזער|שמאל|מפרץ לימני
שטחו של פלופונסוס הוא 21,556 קמ"ר. חצי האי מופרד מהיבשה על ידי מפרץ קורינתוס, מפרץ פטרס והמפרץ הסרוני. על אף חופיו הארוכים אין בו מישורי חוף פרט לדלתות של הנהרות, חלק מהחוף הצפוני מערבי ומפרץ ארגוליס. צפונו ומערבו מכוסים על ידי גוש הרים, שגובהם הממוצע מעל אלף מטר. הפסגה הגבוהה ביותר היא פסגת פרופיטיס איליאס (2,407 מטר) על רכס טייגטוס. ההרים מבותרים על ידי אפיקי נהרות שזורמים לכל הכיוונים, מקשים על התחבורה, ובתקופה העתיקה שימשו כיסוד לחלוקה המדינית.
במזרחו של חצי האי, ישנה חלוקה ברורה יותר על ידי רכסי הרים מקבילים, שביניהם עמקים שממשיכים למפרצי ים. הגדול ביניהם הוא עמק נהר אורוטס הפורה. בינו לבין הים האגאי מפריד רכס ההר פרנון (1,835). מישור ארגוליס הוא שפלה שנמשכת בין מפרץ ארגוליס לתעלת קורנית, ושימש תמיד כדרך תחבורה ראשית.
מתוך פלופונסוס יוצאים ארבעה חצאי איים המופנים דרומה.
דמוגרפיה
בחצי האי פלופונסוס מתגוררים 1.1 מיליון איש נכון לשנת 2021. האוכלוסייה מפוזרת על פני שטח של 21,549 קמ"ר, מה שהופך את צפיפות האוכלוסין ל-51.1 איש לקמ"ר.
העיר הגדולה ביותר בפלופונסוס היא פטרס, עם אוכלוסייה של 171,263 איש. ערים גדולות נוספות כוללות את קורון (23,725), נאפפליו (14,203), וספרטה (13,085).
יהודים
קיים תיעוד לקשרים בין יהודה וספרטה במחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס והם חודשו בהמשך על ידי יונתן החשמונאי.
מכתבו של הקונסול הרומאי מ-142 לפנה"ס, שהעתקים ממנו נשלחו לספרטה וסיקיון שבפלופונסוס, מעיד על קיום יישובים יהודים במקומות אלה.
הכהן הגדול חוניו השלישי נמלט לספרטה מפני אנטיוכוס אפיפנס.
במאה ה-1, היו לפי עדותו של פילון האלכסנדרוני יהודים ברוב חלקי פלופונסוס. פאולוס מצא יהודים ובתי כנסת בעיר קורינתוס. אספסיאנוס שלח אלפי שבוים יהודים אל נירון קיסר לעבוד באיסתמוס הקורינתי. לאורך התקופה הרומאית והביזנטים הלכה וגדלה האוכלוסייה היהודית. תחת השלטון הטורקי המשיכו היהודים בשגשוגם, והיישוב גדל על ידי חלק מאנוסי ספרד שברחו לאזור. עם פלישת ונציה לפלופונסוס ב-1685 ברחו היהודים בבהלה מפטרס.
היוונים שבפלופונסוס, שמרדו לעיתים קרובות בטורקים, היו פוגעים בקהילות היהודיות, שנחשבו בעיניהם בעלי ברית של הטורקים. בפרוץ מרידת היוונים בפלופונסוס (1821) נטבחו שם 5,000 יהודים והנותרים נמלטו לקרקירה ולכלקיס. בתקופה הטורקית עסקו היהודים בעיקר ברוכלות ובפחחות וחיו בדלות.
במלחמת העולם השנייה היה פלופונסוס בשליטה איטלקית ומצב היהודים היה טוב יותר מאשר אחיהם באזורי השליטה הגרמנית, משום שהאיטלקים לא הפעילו את חוקי הגזע. לאחר כניעת איטליה וכיבוש כל יוון על ידי גרמניה הגיעה ההשמדה גם אליהם. לאחר שחרור יוון כמעט ולא נשארו יהודים ביוון כולה (מעריכים שכ-88% מהאוכלוסייה היהודית ביוון נכחדה) ובפלופונסוס בפרט.
קישורים חיצוניים
מיכאל יעקובסון: סקירה מצולמת בקברים ובשרידי העיר מיקנה, באתר 'חלון אחורי', 24 בספטמבר 2015
קטגוריה:יוון: חצאי איים | 2024-02-23T14:20:23 |
מקס וובר | REDIRECT מקס ובר | 2004-12-30T15:05:52 |
Ailuropoda melanoleuca | הפניה פנדה ענקית | 2018-05-23T09:50:30 |
מאקס ובר | REDIRECT מקס ובר | 2004-12-30T15:15:33 |
Viverridae | REDIRECT גחניים | 2004-12-30T15:17:14 |
דלקת ראות | REDIRECT דלקת ריאות | 2006-03-05T20:35:05 |
Pinnipedia | הפניה טורפים ימיים | 2016-09-08T18:13:43 |
Monachus | REDIRECT כלב ים נזירי | 2004-12-30T15:26:08 |
Monachus monachus | REDIRECT כלב ים נזירי מצוי | 2004-12-30T15:31:40 |
Proboscidea | הפניה פילאים | 2019-03-31T17:20:55 |
Elephantidae | הפניה פיליים | 2008-04-15T08:03:06 |
Loxodonta | הפניה פיל אפריקני | 2018-01-24T13:41:29 |
יונתן החשמונאי | REDIRECT יונתן הוופסי | 2006-07-28T02:37:19 |
Anopheles | REDIRECTאנופלס | 2004-12-30T16:43:45 |
הויגנס (גשושית) | הויגנס (Huygens) היא גשושית אירופית שנועדה לחקור את טיטאן, ירחו של כוכב הלכת שבתאי. קרויה על שם האסטרונום ההולנדי בן המאה ה-17, כריסטיאן הויגנס, שחקר את שבתאי וירחיו. פרויקט קאסיני-הויגנס הוא יוזמת סוכנות החלל האירופית.
המשימה
הויגנס הופרדה מגשושית האם שלה, קאסיני-הויגנס, ב-25 בדצמבר 2004 ונחתה על טיטאן, ירחו של שבתאי, ב-14 בינואר 2005. זהו העצם הרחוק ביותר שעליו נחת כלי שנשלח מכדור הארץ. מיד עם נחיתתה החלה הגשושית לשדר תמונות ממקומה. הצניחה עצמה ארכה למעלה משעתיים וגם במהלכה ביצעו מכשירי הגשושית צילומים ומדידות.
160px|ממוזער|ימין|אחד מצילומי השטח הראשונים של הויגנס, עם נחיתתה
מניתוח ראשוני של התמונות נראה שיש נוף המעיד על זרימת נוזלים - ערוצי נחלים בתוך צוקים גבוהים, ומישורים מוצפים. ההערכה היא שמדובר באגמי אתאן ופרופן, חומרים שעל כדור הארץ נמצאים במצב צבירה גזי, אך בטמפרטורה שאינה עולה על C180°-, השוררת בטיטאן, חומרים אלה מתנזלים.
הגשושית המשיכה לשדר במשך למעלה משעתיים לאחר נחיתתה, והייתה זו הפתעה לטובה משום שהמדענים תכננו כי תשרוד דקות אחדות בלבד. השידור הופסק למעשה כאשר אתר הנחיתה שקע מעבר לאופק עבור הגשושית קאסיני-הויגנס שהעבירה את שידוריה לכדור-הארץ. ההעברה הזו גם היא הייתה יוצאת דופן משום שבמשך כל הזמן בו שהתה הויגנס על טיטאן הפנתה קאסיני-הויגנס את האנטנה שלה לעבר טיטאן ורק לאחר שזו השתתקה, הפנתה קאסיני-הויגנס את האנטנה לעבר כדור-הארץ ושידרה את ההקלטות האצורות בתוך המחשב שלה. בינתיים, נאלצו המדענים, ביניהם קרולין פורקו, להיעזר ברדיו-טלסקופים על כדור-הארץ שהצליחו לקלוט את הגל הנושא של שידורי הויגנס לקאסיני-הויגנס, והצליחו להבין מכך שהמשימה מתבצעת. כל זאת בנוסף לעובדה שלגלי הרדיו אורכים שעה וחצי בערך להגיע משבתאי לכדור-הארץ, ולכן בעצם הגשושית פעלה באופן אוטונומי לפי תכנות מראש.
ניתוח תמונה
התמונה צולמה במהלך צניחת הגשושית. החלק השמאלי בתמונה, מראה גבול בין אזורים בהירים וכהים. הפסים הבהירים הנראים ליד הגבול יכולים להיות ערפל קרקעי של מתאן או אדי אתאן, מכיוון שהם לא נצפו באטמוספירה העליונה. ככל שהגשושית ירדה, היא נסחפה מעל מישור (במרכז התמונה) והתקדמה לעבר אתר הנחיתה באזור כהה (מימין). אזור כהה זה הוא קרוב לוודאי ערוץ ניקוז בו עשויים גם להיות כמויות כלשהן של חומר נוזלי. מתנועת הגשושית, מהירות הרוח הייתה בערך 6–7 מטרים לשנייה. התמונה צולמה מגובה של כקילומטר אחד בקנה מידה של כ-20 מטרים לפיקסל.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תוכנית החלל האירופית
קטגוריה:משימות לחקר מערכת השמש
קטגוריה:2005 במדע
קטגוריה:גשושיות אירופאיות
קטגוריה:שבתאי
it:Missione spaziale Cassini-Huygens#Huygens | 2023-06-23T23:48:18 |
מנחם בן | מנחם בן (31 באוקטובר 1948 – 13 במרץ 2020) היה מבקר ספרות, משורר ופובליציסט ישראלי.
חיבר 17 ספרים, בהם שישה ספרי שירה, שני ספרי ילדים, שישה ספרי ביקורת שירה ומבחרי שירה (כולל רב המכר "השירים הכי יפים בעברית"), ספר הגות בענייני אלוהים, וכן את רב המכר "פלונטר" ואת הספר התיעודי על התאבדות בתו, "הוי, כנרת שלנו". בן זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים פעמיים (בשנת 1989 וכן בשנת 2016) ובפרס ברנשטיין לביקורת ספרותית (1999).
ביוגרפיה
בן נולד בעיר דְזֶ'רְז'וֹנְיוּב (Dzierżoniów; לשעבר ריכבאך, Rychbach) בשלזיה התחתית שבדרום-מערב פולין בשם מנחם בראון. הוא עלה לישראל בשנת 1949, כשהיה בן ארבעה חודשים, וגדל ברמת גן ברחוב יהלום 100 (כתובת מגורים שהרבה להתגאות בה; שם הרחוב כיום הוא קריניצי). בימי לימודיו בבית הספר התיכון "אהל שם" הכיר את יורם ברונובסקי, לימים מבקר ספרות, מתרגם ועיתונאי, שהיה בשבילו דמות נערצת, אחת מ"ארבע האוניברסיטאות שלי", כפי שנהג בן להגדיר את מורי השירה הגדולים שלו (השלושה האחרים הם תנחום אבגר, נתן זך ודוד אבידן).
בגיל 12 החל לכתוב ב"מעריב לנוער", במדור שערך המשורר משה בן שאול, ובגיל 13 הפך לכתב נוער בשבועון זה. בצעירותו פרסם שירה, אך עיקר השפעתו היה כמבקר ספרות, תרבות ופוליטיקה. בין היתר כתב ביקורת ספרים בשבועון הספרותי "משא" - מוסף הספרות של העיתון "למרחב" בעריכת אהרן מגד ומאוחר יותר במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכת זיסי סתוי. בהמשך כתב בעמודים שבועיים ב"כל העיר" הירושלמי, ב"עיתון ת"א" וב"זמן ת"א", וכן בבלוג ב-nrg ובטורים שבועיים ב"וואלה". פרסם דברי ספרות, הגות ופוליטיקה ב"הארץ" (במוסף "תרבות וספרות" וכן בעמודי המאמרים) וב"מעריב". מ-2018 ועד למותו פרסם על בסיס שבועי מאמרים פוליטיים ב"מעריב", בימים מתחלפים, כחלק מנבחרת הכותבים של "מעריב" המודפס והדיגיטלי.
פקד חוגים של אנשי ספרות כשנקשר למשוררים יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר, יונה וולך ואחר כך נתן זך ובמיוחד דוד אבידן (וכונה בפיהם "הילד בראון" עקב גילו הצעיר).
משעה שהתחיל להתעניין בשירה בגיל 14, בהשפעת ברונובסקי, עסק, לדבריו, במשך שבע שנים בשירה בלבד. הוא השלים באופן חלקי את בחינות הבגרות. לאחר לימודיו התיכוניים, בגיל 18, שוחרר מחובת הגיוס לצה"ל על רקע "אי כשירות נפשית". מאוחר יותר, בגיל 24, ביקש להיבדק מחדש, העלה את הפרופיל הרפואי הצבאי לפרופיל קרבי, וחזר והתגייס לצה"ל לשלוש שנים מלאות, רוב הזמן כמדריך ביחידת נ"מ. באוניברסיטה למד שנה אחת בלבד.
בגיל 16 התפרסמו שיריו בכתב העת "עכשיו" שבעריכת גבריאל מוקד, וזה תיאר אותו במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" כ"ילד הפלא של השירה והביקורת העברית". ב-1967 יצא לאור תרגומו לפואמה "ארץ הישימון" מאת ת"ס אליוט, הנחשבת לאחת היצירות החשובות בשירה האנגלית המודרנית. מאוחר יותר נודע כי תרגום זה היה למעשה עיבוד לתרגומו הישן של המשורר נח שטרן. כמו כן הופיע באותה שנה בהוצאת "עקד" ספר שיריו הראשון, "אדרת הגפן", שעליו כתב בין השאר נסים קלדרון (ב"קול העם", עיתון מק"י) כי "קסם בלתי רגיל מהלך על 37 העמודים של אדרת הגפן", ואילו המבקר חיים נגיד הגדירו אז ב"מעריב" כ"גילוי החשוב ביותר של השנה בשירה". על פי גבריאל מוקד, הטקסטים המרכזיים בספר הועתקו ממסעי דוליטל הרופא. בין כתביו המוקדמים הקונטרס "צמה צנופה: כליל-סונטות" (הוצאת דגה, תש"ל), סדרת שירים חושניים שלא כל חלקיה עונים על תביעות הסונטה המסורתית.
בן העיד כי ב-18 ביולי 1969 תוך כדי טריפ LSD הייתה לו ביחד עם המשורר דוד אבידן חוויה הלוצינטורית של "אושר בלתי רגיל". כפי שהתוודה לא פעם, חוויה זו השפיעה עד כדי כך על חייו ויצירתו השירית, שהחשיב אותה כמעין "לידה מחדש". בהמשך נעזר בהשפעת סמים כאלה בכתיבה היוצרת.
באוקטובר 2019 לקה באירוע מוחי. הוא נפטר ב-13 במרץ 2020, כשהוא בן 71. הלווייתו נערכה באותו יום בברקן.
חיים אישיים
בן נישא פעמיים. מרעייתו הראשונה, יעל, נולדה הבת בשמת (יעל נישאה ליגאל ארנס, בנו של משה ארנס, והמשפחה היגרה לארצות הברית). מרעייתו השנייה, שלומית, נולדו לו חמישה ילדים. בשנת 2010 עבר להתגורר בהתנחלות נופים שבשומרון. בתו כינרת, הצעירה מבין ששת ילדיו, התאבדה ב-7 בנובמבר 2012, בגיל 19, בהיותה בשירות לאומי בירושלים. עליה נכתב הספר "הוי, כינרת שלנו" (סיפור התאבדותה והיומנים שכתבה בשבע השנים האחרונות לחייה) שחיברו מנחם בן ואשתו שלומית, ויצא לאור במאי 2014.
כתיבה ופרסום
לציבור הרחב יותר הוא נודע עם פרסום רומן המכתבים החושפני "פלונטר", ובו סיפור גירושיו מנישואיו הראשונים. הספר, שכולו מכתבים שכתב לגרושתו, כפי שנכתבו במהלך 11 ימים, טיפס באפריל 1979 לראש רשימת רבי המכר.
זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1989 ו-2016) ובפרס ברנשטיין לביקורת ספרותית (1999). הופיע בטלוויזיה בתוכנית התרבות "המעגל הקטן" ובתוכנית הסאטירה "המחשוף" של גיא מרוז ויוני להב. מ-1989 עד 2012 פרסם כמעט ברציפות מדורים שבועיים בכמה עיתונים: המדור השבועי "שירה" בעיתון "כל העיר" של רשת שוקן בירושלים (1989-1992); המדור השבועי "ספרות" ב"עיתון ת"א" של ידיעות אחרונות (1993–2000) והמדור השבועי "בן חורג" ב"זמן ת"א" של "מעריב" (2000-2005). בשנת 2005 החל לכתוב בהזמנת אמנון דנקנר בעיתון "מעריב" עצמו, טורים שבועיים העוסקים בביקורת תרבות וספרות, טור חודשי ובו סקירה של ספרים חדשים, ומעת לעת מאמרים בעמודי הדעות של העיתון. טורו האחרון כעיתונאי מן המניין ב"מעריב" התפרסם ב-4 בנובמבר 2012. עם זאת, במהלך 2013 פרסם כמה מאמרים וטורים כעיתונאי אורח במעריב המודפס ובאתר nrg. לקראת סוף 2013 פרסם כמה מאמרים בעמודי הדעות של "הארץ". בינואר 2014, עפי הזמנתו של ינון מגל, אז עורך וואלה, התחיל לפרסם טור חדש בוואלה, שהתפרסם פעמיים בשבוע: פעם במגזין סוף השבוע בענייני תרבות ופעם באמצע השבוע, בטורי הדעות. לקראת סוף דצמבר 2014, בתגובה לגל ידיעות על מקרי פדופיליה חמורים שהתגלו בישראל (בין השאר, מעשים שנעשו על ידי מאמן כדורגל בנערים וכן מעשים שנעשו בישיבות חרדיות וכו') פרסם בן בוואלה טור בשם "מול גל העבריינות ההומואית", ובו טען כי "שנים של הטפה הומוסקסואלית ותעמולה הומוסקסואלית (מן הסוג הנפוץ ב"הארץ") וטרור תרבותי הומוסקסואלי (מן הסוג שמפעיל בהתמדה גל אוחובסקי) הביאו למציאות שבה ההומוסקסואליות הולכת ומתפשטת באין מפריע". עוד טען כי אם החברה לא תציב מגבלות על התפשטות ההומוסקסואליות, שיעור ההומוסקסואלים בחברה עלול לעלות, ומציאות הומוסקסואלית עלולה להוביל לשינוי התודעה המינית ולהכחדת תשוקת הגברים לנשים. בתגובה הודיעה אגודת הלהט"ב כי תקיים הפגנת מחאה מול בית וואלה בתביעה לפטר את מנחם בן, ואכן עבודתו בוואלה הופסקה יום לאחר מועד ההפגנה המתוכנן, ופרסום טוריו הופסק. בהמשך הגיש בן בבית הדין לעבודה תביעה משפטית פרוצדורלית נגד וואלה (בה זכה), ובהמשך תביעה נגד אגודת הלהט"ב בבית משפט השלום, תביעה שנמחקה לאחר שנדחתה בקשתו של בן לפטור אותו מאגרת בית משפט על תביעה בסך מיליון ש"ח.
במרץ 2009 השתתף בעונת ה-VIP של תוכנית המציאות "האח הגדול" והגיע למקום השלישי בתוכנית הגמר, לאחר חודש ימים בבית האח. התבטאויותיו והשקפותיו של בן עוררו את רוגזם של רוב המשתתפים בתוכנית, והוא זכה לתשומת לב ציבורית רבה שכללה תגובות מעורבות. סרט טלוויזיה מיוחד בשם "מי אתה מנחם בן?" שהוקרן ב"שידורי קשת" נעשה עליו בעקבות השתתפותו ב"אח הגדול". במהלך העונה הבאה הרגילה של "האח הגדול" בשנת 2010, הגיש את התוכנית "שלום האח הגדול" ובה דן עם חברי פאנל ואורחים על המתרחש בתוכנית. בן המשיך להיות חבר פאנל גם בתוכנית "שלום האח הגדול" הבאה, כאשר זו שבה ללוות גם את העונה השלישית, בהנחיית גואל פינטו, והמשיך בתפקידו כאשר פורמט התוכנית הפך ל"דיבור ישיר" וליווה באופן דומה את המתרחש בעולם התקשורת, הבידור והאקטואליה. במקביל הופיע כחבר פאנל בתוכנית "בוא נדבר על זה", בערוץ 2, בהנחיית עמנואל רוזן, שעסקה בעיקרה בפולמוסים פוליטיים. ביוני 2011 הופסקה השתתפותו בשני הפאנלים ב"קשת", בעקבות התבטאויות הומופוביות חריפות, אך בשנת 2014 חזר לפאנל התוכנית "דיבור ישיר" לאחר שהתוכנית שבה מהפגרה אליה יצאה בשנת 2012.
מנחם בן הרצה במערכת החינוך לנוער במסגרת "סל תרבות" בהרצאה שכותרתה "אין שירה בלתי מובנת" ועם בתו אביגיל במפגש לילדים שנסב סביב ספרו לילדים "ספר הקוסמים", שהופיע בהוצאת כתר.
ביולי 2012 מונה על ידי מנהל הרדיו של קול ישראל למגיש נוסף בתוכנית הבוקר של רשת ב' יחד עם המגישה קרן נויבך. מינוי זה ספג להתנגדות בקרב גורמים שונים ולתמיכה מצד אחרים. שבוע לאחר מכן הודיע בן על פרישתו מהתוכנית.
במרץ 2013 ראה אור מבחר מקיף של השירה הישראלית שערך יחד עם דורון קורן: "השירים הכי יפים בעברית / מאה שנות שירה ישראלית" (הוצאת ידיעות ספרים). הספר נפתח בארבעה עשר שירים שבן מפרש (בין השאר שיר נדיר שכתב עמוס עוז) ולאחריו מופיעים עוד כשלוש מאות וחמישים שירים ללא פירוש, החל מן השירה הקדם-ישראלית (אד"ם הכהן, יל"ג, אימבר), "הראשונים" (ביאליק, טשרניחובסקי וכו') עבור בראשית השירה הישראלית (רחל, שלונסקי, אלתרמן וכו'), דרך עמיחי, זך, אבידן, דליה רביקוביץ, מאיר ויזלטיר, יונה וולך, ועד לצעירי הצעירים, משוררי המאה ה-21 (ואן נויין, חגית גרוסמן, יונתן ברג וכו') ולמשוררים המזמרים (נעמי שמר, שלמה ארצי, ברי סחרוף, אהוד בנאי, מיכה שטרית, אתי אנקרי וכו'). סך הכל 182 משוררים. בחודשים הראשונים לצאתו לאור הופיע הספר בחמש הדפסות, ונמכר ביותר מ-6,000 עותקים, מספר נדיר בתחום השירה.
בשנת 2014 השתתף בשנית בתוכנית המציאות האח הגדול בעונה השישית, כאשר נכנס בכניסת הדיירים השנייה באמצע העונה. לאחר 22 ימים הודח שביעי. לקראת הבחירות לכנסת העשרים הודיע על כוונתו להתמודדות בפריימריז במפלגת הבית היהודי, אך הדבר לא יצא אל הפועל והוא הצטרף למפלגת "כלכלה" והוצב במקום השני ברשימה. כעבור כמה ימים תבע מן הראשון ברשימה לפרוש, כדי שהוא יוצב במקום הראשון ויוליך את המפלגה לבחירות. משלא נענה, פרש והסיר את מועמדותו מרשימת "כלכלה" לכנסת.
עמדותיו
כמבקר ספרות בלט בן בהערצתו לשירתם של נתן אלתרמן ויונה וולך, שסבר כי הם נמנים עם גדולי משוררי העולם. הוא קרא להתפעלות נפשית בלתי אמצעית משירה, המעיט בחשיבותם של כלים לניתוח ספרותי והביע בוז לרוב מונחי הספרות האקדמיים (למשל, השימוש במושג "דובר", במקום "משורר"). בשנת 1993, לאחר שהתפרסמה ביקורתו על ספרו של יצחק לאור "עם, מאכל מלכים", בה ציין כי את הדברים הוא כותב רק על סמך קריאה של מספר עמודים מתוך הרומן, ניסה לאור לתקוף אותו גופנית.
במרוצת השנים, כשכתב במקומונים של "ידיעות אחרונות", ואחר כך בעיתון "מעריב", נהג לנצל את הבימה שניתנה לו גם כדי להביע עמדות נחרצות בנושאים שנויים במחלוקת שאינם ספרותיים גרידא, ובהם: גינוי הממסד הרפואי בכמה מאגפיו ומתן תרופות פסיכיאטריות על בסיס קבוע בפרט. כמו כן הביע עמדות הומופוביות. במקביל קרא להענקת אזרחות ישראלית לעובדים זרים בישראל, ולרפורמה מקיפה בלימודי התנ"ך – הימנעות משימוש במינוחים טכניים מסובכים לתיאור דרכו הספרותית של התנ"ך, ובמקומם לימוד הסיפור התנ"כי כפשוטו, תוך דגש על הקראה רהוטה, כדי להעביר את היופי הלשוני התנ"כי, שבן הגדיר כ"אלוהי". בספרו "מי צייר את הרקפת?" (סדרת יהדות כאן ועכשיו, ידיעות ספרים) שטח את אמונתו המוחלטת בבריאה על פי התנ"ך, וטען כי יופיו ושלמותו של הטבע שוללים את האפשרות שהדברים נוצרו מעצמם. מסיבה זו הוא הביע ביקורת על תקפות תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין, ונמנה עם מביעי ההתנגדויות לתורת האבולוציה החריפים בישראל. בן החזיק בדעה שאיכותו הספרותית של התנ"ך היא עדות לאלוהיותו, אך בו בזמן הביע איבה עזה ליהדות הרבנית ולעג לנוהגים על פי ספרות ההלכה האורתודוקסית.
כשהתפרסמו בעיתונות מאמריו על "המצאת האיידס" (כתבת שער במוסף "הארץ" שהתפרסמה ב-16 ביוני 2000), ותיאור האופן שבו טיפל בבנו (במהלך ההתקף הפסיכוטי הראשון של הבן) שאובחן כלוקה בסכיזופרניה מבלי לאשפזו ומבלי לתת לו תרופות, הם עוררו תשומת לב רבה וזעם מצד הממסד הרפואי. בין השאר התנגד בן בנחרצות למתן תרופות פסיכיאטריות מעבר לזמן ההתקף הפסיכוטי. באחת מביקורותיו שנכתבו לאחר קריאת "סיפור על אהבה וחושך", העלה את ההשערה כי אמו של עמוס עוז לא התאבדה, אלא מתה כתוצאה מתאונה של נטילת מנת יתר של כדורי הרגעה.
בריאיון לתוכנית "פנים אמיתיות" ששודרה בערוץ 10 ב-17 ביוני 2011, קרא בן לחקיקה שתוציא את ההומוסקסואליות העתידית מחוץ לחוק, תוך מתן היתר מתמשך להומוסקסואלים פעילים. דבריו עוררו מחאה שבעקבותיה בוטל הטור שלו בשבועון "רייטינג", והופסקה השתתפותו בתוכנית "דיבור ישיר" בערוץ 2. בעקבות השידור הוסיף בן להתבטא בנושא ובין היתר כינה את עצמו "הומופוב גאה", וקרא לאסור על מקומות בילוי להומואים, אך גם סייג את דבריו, והבהיר שהצעתו אינה מתייחסת למי שכבר היה הומוסקסואל בעת אישור החוק שהוא מציע. את הפרסומים אודות התבטאויותיו תיאר כ"דיבה איומה", והכחיש חלק מהדברים שיוחסו לו. ואכן במשדר הבא של "פנים אמיתיות" אישר אמנון לוי, כי בניגוד למה שאמר בפתח המשדר הקודם, מנחם בן אכן לא אמר מעולם שיש להכניס הומואים לכלא, וכי זו הייתה פרשנות לדבריו (כשקרא להוציא את ההמוסקסואליות העתידית מחוץ לחוק).
כמה וכמה כתבות טלוויזיה וסרטי טלוויזיה עסקו בו: בין השאר, כתבה של עמנואל רוזן באולפן שישי של יאיר לפיד (בימי האח הגדול); כתבה של מיכאל לב-טוב ב"יומן" הערוץ הראשון עם הופעת ספר שיריו "שירים חדשים" ב-1987; הסרט "מי אתה באמת מנחם בן?" ששודר בערוץ 2 כמה חודשים לאחר תום עונת "האח הגדול" ב-2009; כמו כן הופיע בסדרה "בילי בדרכים" של בילי מוסקונה-לרמן ב-1993.
ב-30 באפריל 2014 שודר בערוץ 2, ב"קשת", הסרט התיעודי "כינרת שלי - מנחם בן ואשתו שלומית מחפשים את האמת", על התאבדות בתם כינרת. במקביל הופיע בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן ספרם המשותף של שלומית ומנחם בן "הוי, כינרת שלנו" (הסיפור, היומנים, הצילומים), הכולל את סיפור התאבדותה ואת היומנים שכתבה בשבע השנים האחרונות לחייה. הפרסום עורר דיון ציבורי לגבי הלגיטימיות של הפרת פרטיותה של כינרת כנגד הצורך במתן משמעות לחייה ונחמה פורתא להוריה, באמצעות החשיפה של חומרי חיים צבעוניים של תהליכי התבגרות.
ספריו
אדרת הגפן, שירים, עקד, 1967
צמה צנופה, כליל סונטות, דגה, 1970
הים פלחים שקופים, שירים, עכשו, 1971
פלונטר, רומן, ארלית, 1979
שירים ואימוני שירה, הוצאת פרוזה / עיתונספרות, 1980
שירים חדשים, ירון גולן, 1986
ספר הקוסמים, כתר הוצאה לאור, 1988
אין שירה בלתי מובנת ומאמרים אחרים, ירון גולן, 1989
חגית בסירת הירח, סיפור בחרוזים לילדי הגן והכיתות הראשונות, ציירה מישל פרחי, ירון גולן, 1992
תיק שירה, אחרית דבר דורון קורן, ירון גולן, 1994
מי צייר את הרקפת?, ידיעות ספרים, 2008
השירים הכי יפים בעברית/ מאה שנות שירה ישראלית, עורך (יחד עם דורון קורן), "ידיעות ספרים" 2013
הוי, כינרת שלנו, הסיפור, היומנים, הצילומים. המחברים: שלומית ומנחם בן. הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, מאי 2014
חידוש השירים - איך הוכרזתי כילד הפלא של השירה עוד לפני שהייתי משורר בכלל, ואיך הפכתי למשורר במסעות הל.ס.ד, הוצאת המילים, 2015
אברהם שלונסקי - המלך המודח, מבוא ו־112 שירים מפורשים בעריכת מנחם בן, הוצאת המילים, 2016.
מסע אל שיאי השירה הישראלית: רשימות על משוררים, שירים ושורות, הוצאת המילים (בתמיכת קרן תל אביב לספרות וקרן אק"ום), 2018
עבריה : הצעה לשלומצדק, הוצאת המילים, 2023
לקריאה נוספת
יאיר מזור, מבוכה לכאורה, כי מאחוריה חבוי שכלול שירי, על שירת מנחם בן, אפיריון 58, 1999.
קישורים חיצוניים
הבלוג של מנחם בן באתר nrg
אלקנה שור, אני שבור צער: מנחם בן מבכה את אבדן בתו הצעירה, באתר nrg מעריב, 15 במרץ 2013
העברת טורו של בן לעמודים הפנימיים של מעריב, בעקבות אמירות שנויות במחלוקת.
על הרצאותיו בסל תרבות שטראוס
מאמרי מנחם בן באתר נתן אלתרמן
על יצירותיו וכתביו
, על ספרו של מנחם בן "משלמה המלך עד שלמה ארצי".
, על ספרו של מנחם בן "משלמה המלך עד שלמה ארצי".
פרופ' יוסף נוימן, תשובה למנחם בן, מאמר בשבח תורת האבולוציה.
- ביקורת על מאמרו של בן על הסכיזופרניה.
תקציר ספרו "מי צייר את הרקפת?" סיכום מישנתו הדתית, ותפיסתו את אלוהים.
ממאמריו ויצירותיו
- דוגמה לאחד הטורים השבועיים של מנחם בן
הערות שוליים
קטגוריה:מבקרי ספרות ישראלים
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית
קטגוריה:סגל מעריב
קטגוריה:מתחרי האח הגדול (ישראל)
קטגוריה:זוכי פרס ברנשטיין
קטגוריה:מבקרי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:ישראלים ילידי פולין
קטגוריה:עולים לאחר קום המדינה: 1948–1950
קטגוריה:בוגרי בית הספר אהל שם
קטגוריה:מתנחלים
קטגוריה:מועצה אזורית שומרון: אישים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1948
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2020 | 2024-08-26T09:10:47 |
קורינתוס | 2022-07-08T05:00:18 | |
קורינת | REDIRECT קורינתוס | 2004-12-30T17:56:33 |
תעלת האיסתמוס הקורינתית | REDIRECT תעלת קורינתוס | 2004-12-30T17:57:52 |
Equus zebra | REDIRECTזברת הרים | 2004-12-30T18:02:24 |
Stenodactylus sthenodactylus | REDIRECTישימונית מצויה | 2004-12-30T18:05:04 |
Culex pipiens | REDIRECTכולכית מצויה | 2004-12-30T18:07:07 |
Culex | REDIRECTכולכית | 2004-12-30T18:07:40 |
Strix aluco | REDIRECTלילית מצויה | 2004-12-30T18:09:52 |
Acipenser gueldenstaedtii | הפניה חדקן רוסי | 2009-06-01T14:13:17 |
מצר קורינתוס | שמאל|ממוזער|250px|מצר קורינתוס
מצר קורינתוס (ביוונית: Ισθμός της Κορίνθου, "האיסתמוס הקורינתי") הוא מצר יבשה המצוי ביוון התיכונה. המצר מחבר את חצי האי פלופונסוס שבדרומו עם חבל אטיקה שבצפונו ומפריד בין המפרץ הסרוני שבים האגאי לבין מפרץ קורינתוס, שמסתעף, דרך מפרץ פטרס, מהים היוני.
במהלך ההיסטוריה היה המצר חשוב מבחינה צבאית, כלכלית ותחבורתית. אורכו 125 קילומטר ורוחבו המזערי 6 קילומטרים בלבד. גובה הקרקע המקסימלי בו הוא 79 מטר מעל פני הים.
המצר קרוי על שם העיר קורינתוס, הנמצאת בצדו הדרום-מערבי וחולשת עליו. בשנת 1893 נפתחה תעלת קורינתוס החוצה את המצר, ומהווה ציר תחבורה ימי חשוב בין הים האגאי והים היוני.
היסטוריה
שמו הקדום של המצר הוא "האיסתמוס", שפירושו ביוונית "מעבר צר", והוא משמש מאז כמונח גאוגרפי כללי למצר יבשה.
בעבר עמד על האיסתמוס מקדש לפוסידון, ליד המפרץ הסרוני, והמצר היה מרכז הפולחן העיקרי לאל זה ביוון. בסביבת המקדש היו נערכים אחת לשנתיים משחקים לכבוד פוסידון, שהיו ידועים בשם "המשחקים האיסתמיים". כיוון שפעילות מלחמתית בזמן המשחקים הייתה אסורה, הם נקראו גם "שלום איסתמה" ו"ברית איסתמה".
יצירת החגים יוחסה על ידי תושבי קורינתוס לסיזיפוס, ועל ידי האתונאים לתיסוס. משנת 581 לפנה"ס נעשה חג האיסתמה למאורע כלל-יווני, שמשך למצר קורינתוס המונים מכל רחבי יוון.
כ-5,000 יהודים שבויי מלחמה מהגליל נשלחו לעבודות כפייה באיסתמוס בשנת 67 לספירה, על ידי אספסיאנוס.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יוון: גאוגרפיה
קורינתוס | 2023-02-07T20:33:21 |
רעידת האדמה והצונאמי באוקיינוס ההודי (2004) | שמאל|ממוזער|250px|הצונאמי בעקבות הרעש
רעידת האדמה והצונאמי באוקיינוס ההודי, שאירעו ב-26 בדצמבר 2004, הייתה רעידת האדמה השלישית בעוצמתה שנמדדה בעולם ואחת מהקטלניות ביותר בעת המודרנית. עוצמתה הגיעה לדרגה 9.1 בסולם מגניטודה לפי מומנט, והאנרגיה שלה שקולה לכ-10,000 פצצות אטום מהסוג שהוטל על הירושימה. רעידת האדמה התרחשה באוקיינוס ההודי בקרבת חופו הצפון מערבי של האי סומטרה שבאינדונזיה ועוררה גלי צונאמי אדירים. גלים אלו גבו, על פי ההערכות, את חייהם של מעל ל-280 אלף בני אדם, פצעו רבבות אחרים, וזרעו חורבן והרס בכפרים רבים ובערים רבות באזורים נרחבים שנמצאים לחופי האוקיינוס ההודי. למעלה ממיליון וחצי אנשים נותרו ללא קורת גג בעקבות האסון. יש הסבורים שמספר הנספים היה אף גדול מ-300 אלף.
על אף שגלי צונאמי מכים באופן מסורתי באזור טבעת האש, לא הייתה המוכנות לקראתם בחופי האוקיינוס ההודי גדולה, מה שהעלה את מספר הנספים. מצב זה הביא לכך שלמרות איתור לווייני של גלי הצונאמי על ידי ארצות הברית, לא ניתנה אזהרה למרבית המדינות שנפגעו (לגבי חלקן היא לא הייתה אפקטיבית בכל מקרה עקב הזמן הקצר עד לפגיעה). המדינה היחידה שבה נערכה התארגנות משמעותית הייתה קניה, ולכן מספר הנספים בה היה קטן יחסית לעומת סומליה שבה אין שלטון מרכזי ולכן לא נערכה מראש. על אף ריחוקה של סומליה, הנמצאת 4,500 ק"מ ממוקד הרעש, נספו בה למעלה ממאה אנשים.
את עיקר המחיר שילמה אינדונזיה, שבה קיפחו את חייהם למעלה מ-166,000 איש. אלפי הרוגים דווחו גם בסרי לנקה (חלקם בעקבות תאונת רכבת), הודו ותאילנד.
מדינות רבות בעולם הביעו הזדהות עם האסון הכבד, והבטיחו מיליארדי דולרים לסיוע. חגיגות חג המולד בוטלו במקומות רבים בעולם והכסף נתרם לשיקום נפגעי האסון. בין הנפגעות הייתה גם הדוגמנית פטרה נמצובה. לאחר החלמתה היא הקימה קרן צדקה לטובת שיקום הנפגעים.
גם מדינת ישראל שלחה סיוע, שכלל תרופות, משלחת רופאים וכן מומחים בזיהוי גופות מטעם זק"א ומשטרת ישראל.
מספר גאופיזיקאים אמריקנים טענו שלרעש אדמה זה היו השלכות כלליות נוספות, כמו יצירת תנודה קטנה של כדור הארץ בצירו, ותזוזת כמה איים באינדונזיה כמה עשרות מטרים אופקית או אנכית.
נסיבות היווצרות הצונאמי
גלי הצונאמי נוצרו כתוצאה מתנועה של שני לוחות טקטוניים בקליפת כדור הארץ זה לקראת זה באזור הפחתה. הלוח האירו-אסיאתי, שהלוח ההודי נכנס מתחתיו כבר עידן ארוך, והיה נתון בשל כך בלחץ כבד, זז כלפי מעלה ושחרר אנרגיה רבה עם פריקת הלחץ שנוצר ביניהם. תזוזה זו של הלוח העליון כלפי מעלה שחבטה במים, גרמה לגל סייסמי רב עוצמה במים, שהחל לנוע לכמה כיוונים. מאחר שרעידת האדמה אירעה באגן ימי הסגור משלושה עברים, מפרץ בנגל, הגל לא היה יכול להתפרס ולהיחלש אלא רק לנוע במהירות הולכת וגוברת אל עבר החופים, עד כדי 930 קמ"ש במקומות מסוימים. כמו כן עוצמת ההרס הוגברה בשל העובדה שקרקעית האוקיינוס ההודי שטוחה יחסית ולכן לא האטה את גלי הצונאמי, וכמו כן כמעט ואין באוקיינוס ההודי מדף יבשתי שיכול היה להקטין משמעותית את עוצמת גלי הצונאמי ואת ההרס שנגרם מהם.
כשהגל, שתנועתו כלפי מטה מקבילה לתנועתו כלפי מעלה, הגיע אל החוף, הכה חלקו התחתון בקרקעית ולכן קטנה מהירותו. המים מחלקו האחורי של הגל אגפו את הגל המתנפץ משני צדדיו, ויצרו קיר מים. קיר המים הכה ביבשה בעוצמה רבה, גרם הרס וחורבן, השליך אנשים ששהו על חוף הים תוך שניות למרחק של מאות מטרים מהחוף, ושב וחזר לים תוך שהוא סוחף עמו כל מה שנקרה בדרכו, מבנים, אדמה ואנשים.
ראו גם
רעידת האדמה באוקיינוס ההודי (2012)
טילי סמית'
קישורים חיצוניים
אסון הצונמי ב-ynet
עמודי השער של עיתונות העולם מדווחים על , באתר ניוזיאום
הערות שוליים
קטגוריה:רעידות אדמה ב-2004
האוקיינוס ההודי (2004)
קטגוריה:אסיה: אסונות טבע
קטגוריה:2004
קטגוריה:אסיה: שיטפונות
2004
קטגוריה:סרי לנקה: היסטוריה
קטגוריה:תאילנד: היסטוריה
קטגוריה:הודו: אסונות טבע
קטגוריה:דרום-מזרח אסיה: היסטוריה
האוקיינוס ההודי (2004)
קטגוריה:האוקיינוס ההודי: היסטוריה | 2024-06-14T23:08:44 |
תעלת קורינתוס | תעלת קורינתוס (Corinth Canal) היא תעלת מים ביוון, החוצה את מצר היבשה (איסתמוס) של קורינתוס, ומחברת את המפרץ הסרוני עם מפרץ קורינתוס. התעלה, שֶׁנִּכְרְתָה בין 1881 לבין 1893, מקצרת את המרחק מהים האדריאטי לפיראוס ב-320 קילומטר.
אורכה של התעלה כ-6.3 קילומטר, ורוחבה 21 מטר בקרקעיתה ו-25 מטר בקודקודה. עומק המים 8 מטר. גובה דפנותיה מגיע עד 80 מטר מעל פני הים.
מעל התעלה הוקמו שלושה גשרים, אחד למסילת רכבת ושניים לכביש ראשי ממרכז יוון לפלופונסוס. בשני קצוות התעלה הוקמו גשרים שוקעים המונחים על קרקעית התעלה ומורמים מעליה לצורך מעבר כלי רכב.
בשנות האלפיים עוברות בתעלה כ-11,000 אוניות בשנה בממוצע, בעיקר סירות קלות, יאכטות וספינות תיירים. המספר המועט יחסית של כלי שיט העוברים בתעלה נובע מכך שרוחבה אינו גדול דיו למעבר אוניות משא מודרניות.
היסטוריה
במאה ה-7 לפני הספירה נבנה דיולקוס (diolkos), דרך סלולה ומרוצפת אבנים, בין שני נמלי העיר קורינתוס, שאחד שכן על המפרץ הקורינתי, והשני על הים האגאי, ובכך איפשר העברה ביבשה של ספינות מלחמה מים לים.
תוכניות לבניית תעלה במיצר נעשו כבר במאה ה-6 לפני הספירה, אולם רק בימי נירון קיסר הוחל בחפירתה. יוסף בן מתתיהו מספר כי במהלך המרד הגדול, אספסיאנוס שלח 6,000 שבויי מלחמה יהודים מהגליל על מנת שישתתפו בעבודות הכרייה. בעקבות ההתקוממות של גאיוס יוליוס וינדקס נגד נירון, ב-68 לספירה הנוצרית, נפסקו העבודות. גלבה, הקיסר הרומאי החדש, זנח את העבודות, כנראה משום שנראו לו יקרות מדי.
רק בשנת 1881 התחדשו העבודות ביוזמת ראש ממשלת יוון הארילאוס טריקופיס, באותו תוואי שנקבע לחפירת התעלה בימי נירון.
גלריה
קישורים חיצוניים
אתר תעלת קורינתוס
מיכאל יעקובסון, סקירה על תעלת קורינתוס מלווה בתמונות, בבלוג "חלון אחורי", 6 בספטמבר 2015
קורינתוס
קטגוריה:יוון: גופי מים
קטגוריה:יוון: מבני תחבורה | 2024-03-26T19:38:30 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.