title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
הגדה המערבית | redirect יהודה ושומרון | 2008-04-27T13:27:16 |
צפון אמריקה | הפניה אמריקה הצפונית | 2023-12-26T22:09:48 |
קיבוץ אשבל | הפניה אשבל (קיבוץ) | 2006-10-13T11:06:26 |
ערב א-נעים | ערב א-נעים (בערבית: عرب النعيم, תעתיק מדויק: ערב אל נעים) הוא כפר בדואי בגליל התחתון השייך למועצה האזורית משגב. הכפר שוכן סמוך ליישובים אשחר ואשבל, צפונית לעיר סח'נין ודרומית לכרמיאל.
ערב א-נעים מונה כ-650 תושבים, וקיבל הכרה ממשלתית כיישוב בשנת 1999.
תשתיות
במשך שנים רבות נחשבו התנאים הפיזיים והכלכליים בכפר לירודים ביותר, וחסרו: חשמל, מים, תשתיות, ביוב, כבישים ועוד. בעשור הראשון של המאה ה-21 נבע הדבר בעיקר מכך שלכפר לא הייתה תוכנית מתאר מאושרת, ולכן לא ניתן היה לבנות תשתיות באופן חוקי.
בהתערבותו של השר פואד בן אליעזר, אשר ביקר במקום ולא שבע רצון מתנאי הקיום של תושביו, זכו גן הילדים שהוקם מתרומה ותחנת טיפת חלב המאולתרת בחיבור לחשמל, חיבור אשר מספק חשמל בעומסים נמוכים ואינו מאפשר אפילו חימום כראוי בחודשי החורף הקרים באזור.
ב-19 בינואר 2010 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה את תוכנית המתאר של היישוב, לאחר עיכובים רבים. בכך אושרה תוכנית הבנייה האחרונה של הכפרים הבדואים במשגב. תהליך זה כלל תיאום של גורמים רבים, בהם: מינהל מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים, קק"ל, משרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון.
חינוך ותרבות
ביישוב מעל 350 ילדים ובני נוער, עשרות מהם חרשים. תלמידי בית הספר היסודי בכפר לומדים בכמאנה ובסלאמה, בעוד תלמידי החינוך העל-יסודי נשלחים לבתי ספר בסח'נין, בהם רוב התלמידים אינם בדואים (דבר היוצר מקרים של ניתוק ותחושות נחיתות בקרב תלמידי הכפר). מאפיין תרבותי מעניין הוא שבכפר התפתחה שפת סימנים ייחודית שמשמשת את החרשים בכפר.
את הפעילות החינוכית ביישוב מפעיל רכז נוער מטעם המועצה. בשנים האחרונות מפעילים חברי קיבוץ אשבל בשותפות עם רכז הנוער מרכז למידה, מועדון חברתי לילדים ולנוער, קבוצות נשים וקבוצות מנהיגות, העוברות הכשרה בקיבוץ אשבל. כמו כן, קיימת פעילות של קידום נוער ביישוב.
קישורים חיצוניים
הכפר הבדואי שהצביע לנתניהו: "הוא הכיר בנו", 18 במרץ 2015
הערות שוליים
קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1999 | 2022-01-12T18:15:46 |
קארל ויירשטראס | קארל תאודור וילהלם וַיֶירְשְטְרַאס (בגרמנית: Karl Theodor Wilhelm Weierstraß; 31 באוקטובר 1815, אוסטנפלדה (Ostenfelde), מחוז וסטפאליה – 19 בפברואר 1897, ברלין) היה מתמטיקאי גרמני, המכונה "אבי האנליזה המודרנית".
ויירשטראס הוא האיש האחראי לניסוח הקפדני והיסודי של האנליזה המודרנית. פעל רבות כדי להבהיר את היסודות לנושאים הללו, ונודע בכך שהתעקש שכל הוכחה תהיה מבוססת על יסודות מוצקים. תוך שהוא מסתמך על עבודתו של אוגוסטן לואי קושי, הניח את התשתית המוצקה של החשבון האינפיניטסימלי, שעד תקופתו היו רעיונותיו בעייתיים בשל הבסיס הרעוע שלהם. ויירשטראס הנהיג את ההגדרות המודרניות של מושגים יסודיים כמו גבול ונגזרת, במונחי . כמה מהמשפטים החשובים באנליזה נקראים על שמו, דוגמת משפט בולצאנו-ויירשטראס ומבחן M של ויירשטראס להתכנסות טורי פונקציות.
ויירשטראס נחשב גם למרצה מצוין, ואחד מתלמידיו היה גאורג קנטור, שוויירשטראס היה תומך נלהב של רעיונותיו המהפכניים. תלמידים נוספים שלו היו פרדיננד גאורג פרובניוס, סופיה קובלבסקיה, ארתור מוריץ שנפליס, הרמן שוורץ ומתמטיקאים מפורסמים נוספים.
ביוגרפיה
ויירשטראוס נולד למשפחה קתולית שהתגוררה בכפר בפרובינציית וסטפאליה. הוא החל להתעניין במתמטיקה בעת שלמד בגימנסייה בפאדרבורן. לאחר סיום לימודי הגימנסיה הוא החל ללמוד משפטים, כלכלה ומימון באוניברסיטת בון, כדי שיוכל להמשיך בדרכו של אביו שהיה פקיד במגזר הציבורי. ויירשטראוס הזניח את לימודיו ובמקום זאת למד מתמטיקה באופן פרטי. הוא עזב את לימודיו באמצע ועבר ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת מינסטר, שם גילה עניין בין השאר בפונקציה אליפטית. במקביל הוא למד הוראה במינסטר והוסמך להוראה. החל משנת 1843 הוא לימד מתמטיקה, פיזיקה, בוטניקה וספורט בעיירות בפרוסיה המערבית. במקביל הוא פרסם מאמרים במתמטיקה שהביאו לו בשנת 1854 תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת קניגסברג. בשנת 1856 הוא החל ללמד בבית ספר טכני בברלין שהיה אחד המרכיבים באיחוד שיצר מאוחר יותר את האוניברסיטה הטכנית של ברלין. החל משנת 1864 כיהן כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטת ברלין. בשנת 1872 הדגים את "פונקציית ויירשטראס": פונקציה רציפה בקטע, שאין לה נגזרת באף נקודה בו. בשנת 1886 יצא ספרו: Abhandlungen aus der Funktionenlehre, המציג את פיתוחיו בתאוריה המודרנית (באותם ימים) של פונקציות. הספר התבסס על טיוטות של הרצאותיו שכתבו תלמידיו.
אותות והוקרה
ב-1895 החברה המלכותית הבריטית העניקה לו את מדליית קופלי.
מכתש על הירח נקרא על שמו.
ראו גם
– רשימת משפטים של ויירשטראס בתחומים שונים במתמטיקה
קישורים חיצוניים
רשימת מונחים על שם ויירשטראס בוויקיפדיה האנגלית
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתמטיקאים גרמנים
קטגוריה:זוכי מדליית קופלי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בון
קטגוריה:סגל אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים גרמנים
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1815
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1897 | 2024-08-01T01:37:17 |
מבצע שלום הגליל | REDIRECT מלחמת לבנון הראשונה | 2015-11-21T17:24:56 |
אם ורק אם | אם ורק אם (ראשי תיבות: אמ"ם, ) או "אימוּם" (בלשון חז"ל: תנאי כפול, וסימונו בלוגיקה פורמלית: , או ≡) בתחום הלוגיקה המתמטית הוא קַשָּׁר לוגי בין שתי טענות השקולות זו לזו במובן שכל אחת אמיתית כשהשנייה אמיתית, אך אם אחת אינה אמיתית גם השנייה שגויה. בניסוח של הלוגיקה הפורמלית זהו קשר של תנאי הכרחי ומספיק.
לדוגמה: תקנות התנועה קובעות שעל הַרַכֶּבֶת להתקדם ולעבור אם, ורק אם הרמזור ירוק:
אם הרמזור ירוק יש לעבור ולא לעצור.
יש לעבור רק כשהרמזור ירוק, ולא כשהוא אדום (או אינו פועל).
ומנגד:
אם הרמזור אינו ירוק – אין לעבור ויש לעצור.
רק כאשר הרמזור אינו ירוק – אין לעבור. אילו היה ירוק, ההוראה הייתה אחרת: שיש לעבור.
באופן פורמלי זוהי פעולה בינארית (כלומר פעולה המוגדרת על שני ערכים, או פונקציה בעלת שני ארגומנטים) על שני פסוקים לוגיים. טבלת האמת שלהלן מגדירה את תוצאות הפעולה בהינתן ערכי הארגומנטים. סימונה הוא ⇔ (יש המסמנים ↔ או ≡).
טבלת אמת:
שקר שקר אמת שקר אמת שקר אמת שקר שקר אמת אמת אמת
בכתיבת תנאים פורמליים במתמטיקה קשר זה מביע התניה הדדית מלאה, כך שאם תנאי אחד מתקיים, בהכרח גם השני מתקיים, ואם השני מתקיים כך גם הראשון, ובאותה המידה אם תנאי אחד אינו מתקיים, גם השני בהכרח אינו מתקיים, ואם התנאי השני אינו מתקיים כך גם הראשון אינו.
ובניסוח פורמלי: תנאי A הוא "הכרחי ומספיק" עבור תנאי B, כאשר יש ביניהם קשר של אם ורק אם (הכרחי כי אם A לא מתקיים הרי שגם B לא מתקיים; ומספיק כי אם A מתקיים הרי שגם B מתקיים).
לדוגמה: נפוליאון רצה להתקיף את יפו מהיבשה, כאשר אוניותיו ירעישו בתותחים מן הים. אך ההרעשה לא קרתה. במשפט רב החובל טען שיש לו עשרה תירוצים מדוע לא ירה. "ראשית, לא הייתה לנו תחמושת." אמר. מספיק! קרא נפוליאון.
(ד) הרעשת תותחים. תלויה בכך שיש: (א) תחמושת, (ב) טווח ירי, (ג) תותחן בריא.
תנאים הכרחיים: כדי שהאוניה תרעיש בתותחיה את יפו, צריך תחמושת, צריך טווח ירי, וצריך תותחן בריא. בלי אחד מאלה אין הרעשה.
אבל כל אחד לעצמו אינו מספיק. צריך את שלושלתם.
תנאים מספיקים: כדי שתתקיים הרעשת התותחים, מספיק שאחת משתי האוניות, (א) הסאן-מרי-לה-פן או (ב) לה-פו-א-גרה, תירה מתותחיה. אין צורך בשתיהן.
אם אחת האוניות תירה, תהיה זו הרעשת התותחים הדרושה. איך אין זה הכרחי שדווקא (א) תירה, או שדווקא (ב) תירה.
כל אחת מהן מספיקה. אך לא כל אחת מהן הכרחית.
תנאי הכרחי ומספיק: כשיש טווח ותחמושת, עדיין כדי שתהיה הרעשה צריך תותחן בריא. יש את א. פרנסואז (חולה בקדחת) ב. ז'ורז'-פייר (חולה בשחפת) ג. מריאן (מקיאה את הנשמה)
מספיק אחד מהם בריא – כדי שתהיה ההרעשה. למשל, אם ז'ורז' פייר בריא – יירו בתותח.
הכרחי אחד מהם בריא – אם לא יהיה תותחן בריא, וכל התותחנים חולים – לא יירו בתותח.
אמ"ם: תהיה הרעשה אך ורק אם יהיה תותחן בריא.
מאפיינים
הקשר 'אם ורק אם' הוא חלופי – קומוטטיבי, וקיבוצי – אסוציאטיבי.
חילופיות – קומוטטיביות: הטענה שקולה לטענה .
קיבוציות – אסוציאטיביות: אם ורק אם .
דרכי הוכחה
הוכחה בדרך אם-אז
בדרך ההוכחות המתמטיות ניתן להוכיח את הטענה "A אם ורק אם B", בעזרת צורת הוכחות אם-אז של שני המשפטים הבאים:
אם A אז B
אם B אז A
הוכחה בדרך או-וגם
שיטה נוספת להוכיח משפט מסוג זה היא להראות שהפסוק ((A וגם B) או (לא A וגם לא B)) מתקיים.
ובניסוח פורמלי:
.
מקום הכמת – מקור לשגיאה נפוצה
חוסר תשומת לב למקומם של הכמתים היא בין השגיאות הלוגיות השכיחות בעת הוכחה פורמלית. למשל, אם הטענה A תלויה במשתנה חופשי x, והטענה B אינה תלויה במשתנים, אז הטענה:
B מתקיים אם ורק אם לכל x מתקיים (A(x
שונה בתכלית מן הטענה:
לכל x, B מתקיים אם ורק אם (A(x.
אם B נכון, אז בשני המקרים לכל x גם (A(x נכון.
אך אם B אינו נכון, אזי הטענה הראשונה קובעת שקיים x כלשהו שעבורו (A(x אינו מתקיים אך שמא קיים x שעבורו A(x) אכן מתקיים, ואילו לפי הטענה השנייה (A(x אינו מתקיים לכל x שהוא.
דוגמאות נוספות
דוגמאות נוספות למשפטי "אם ורק אם" מתחומים מתמטיים שונים הם:
a גדול ממש מ־b אם ורק אם a לא שווה b וגם a לא קטן ממש מ־b.
אדם א' לחץ יד לאדם ב' אם ורק אם אדם ב' לחץ יד לאדם א', שהרי לחיצת ידיים היא פעולה הדדית: אי אפשר ללחוץ יד באופן חד־צדדי.
משולש הוא משולש ישר-זווית אם ורק אם סכום שטחי הריבועים שעל שתיים מצלעותיו שווה לשטח ריבוע שעל הצלע השלישית (משפט פיתגורס).
גרף בלתי־מכוון הוא עץ אם ורק אם הוא קשיר וחסר־מעגלים אם ורק אם הוא קשיר מינימלי (הסרת קשת כלשהי מהגרף תבטל את קשירותו) אם ורק אם הוא חסר־מעגלים מקסימלי (הוספה של קשת כלשהי לגרף תיצור מעגל). זוהי שרשרת של טענות.
תנאי הכרחי ומספיק – הרחבה
במקום להשתמש בביטוי "אם ורק אם", משתמשים לעיתים בביטוי שמשמעותו שקולה "תנאי הכרחי ומספיק". המשפט "a גדול ממש מ-b אם ורק אם a לא שווה b וגם a לא קטן ממש מ־b" שקול למשפט "תנאי הכרחי ומספיק לכך ש-a גדול ממש מ-b הוא ש-a לא שווה b וגם a לא קטן ממש מ־b". אם נפרק את שני הביטויים למרכיביהם הרי המילה "אם" שקולה ל"תנאי מספיק", והמילים "רק אם" שקולות ל"תנאי הכרחי".
דוגמה להצגה לא-מתמטית של תנאי הכרחי ומספיק מופיעה בדיון התלמודי בשמיטת קרקעות ושמיטת כספים, שבו נאמר:
המחצית הראשונה של המשפט מציגה תנאי מספיק לשמיטת כספים, והוא שמיטת קרקע. המחצית השנייה של המשפט קובעת שזהו גם תנאי הכרחי.
ראו גם
תנאי הכרחי
תנאי מספיק
קישורים חיצוניים
p <=> q באתר וולפרם אלפא.
הערות שוליים
קטגוריה:לוגיקה מתמטית
קטגוריה:מושגים במתמטיקה
קטגוריה:קשרים לוגיים | 2024-07-02T07:47:59 |
נפולאון בונפרטה | הפניה נפוליאון בונפרטה | 2009-03-15T20:02:30 |
נפוליון | הפניה נפוליאון בונפרטה | 2007-04-08T23:04:11 |
אינדקס סופות רעמים | אינדקס סופות רעמים הוא שיטה במטאורולוגיה להערכת ההסתברות להתפתחות סופות רעמים, כאשר קיימים תנאים המאפשרים התפתחות ענני גשם.
חישוב האינדקס מתבצע על ידי השוואת הפרשי הטמפרטורות בין מפלסי לחץ שונים - 850 מיליבר מול 500 מיליבר. הערך המתקבל מהווה הערכה גסה לגבי מפל הטמפרטורות הממוצע בין שני המפלסים הללו, ומכאן נגזרת יציבות שכבת האוויר ביניהם.
ערכים של 25 מעלות צלזיוס ומעלה בדרך כלל מתבטאים במפל הטמפרטורות גבוה יותר ממפל אדיאבטי לח (יציבות על תנאי), ולפיכך גוברת ההסתברות להתפתחות אנכית של עננים עד כדי דרגת קומולונימבוס, ולהיווצרותם של סופות רעמים.
במקרי שלג גבוליים, אינדקס סופות רעמים עשוי להיות גורם חשוב בקביעת רום השלג - בדרך כלל רום השלג נמצא כ-200-300 מטר מתחת לרום הקיפאון, אולם אי יציבות גבוהה המלווה בזרמים יורדים חזקים עשויה להכפיל טווח זה.
האינדקס לבדו אינו יכול לשמש כלי לחיזוי סופות רעמים. כמעט כל אירוע שרב מלווה באינדקס סופות רעמים גבוה (מעל 30), אך בהיעדר לחות מספקת, אין כל משמעות לדבר. יחד עם זאת, כאשר תנאי הלחות מתקיימים, האירוע המטאורולוגי עשוי להיות פעיל למדי, כמו למשל באפיק ים סוף פעיל.
ראו גם
מטאורולוגיה - מונחים
קטגוריה:מטאורולוגיה | 2023-05-12T07:28:49 |
נפוליאון | הפניה נפוליאון בונפרטה | 2007-04-08T23:05:44 |
משפט קנטור | שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|גאורג קנטור
משפט קנטור הוא משפט מתמטי בתורת הקבוצות, הקובע שהעוצמה של כל קבוצה קטנה מהעוצמה של קבוצת החזקה שלה. בפרט, לכל קבוצה, גם אם היא אינסופית, יש קבוצה גדולה ממנה (במובן מדויק שיוגדר בהמשך). מזה נובע כי אין אינסוף גדול ביותר, ולכן יש אינסוף גדלים אינסופיים השונים זה מזה.
את המשפט הוכיח אבי תורת הקבוצות, גאורג קנטור, בשנת 1891. טיעון האלכסון אותו המציא כדי להוכיח את המשפט ותוצאות דומות, מנצל את הסתירות שביסוד פרדוקס הספר ופרדוקס השקרן, ומשמש בתחומים רבים החורגים מתורת הקבוצות.
מושגים
קבוצה היא עצם יסודי במתמטיקה שניתן לתארו כאוסף כלשהו של איברים. לגבי כל איבר וכל קבוצה ייתכנו שתי אפשרויות: האיבר שייך לקבוצה או שאינו שייך לקבוצה.
פונקציות
שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|דוגמה לפונקציה חד-חד-ערכית ועל מקבוצה לקבוצה . קיומה של הפונקציה מעיד על כך שבשתי הקבוצות אותו מספר של איברים.
פונקציה מקבוצה לקבוצה מתאימה לכל איבר ב- איבר יחיד ב-. ייתכן שלכמה איברים ב- מותאם אותו איבר ב-, וייתכן שיש איברים של שאף איבר של אינו מותאם להם.
על פונקציה מ- ל- נאמר שהיא חד-חד-ערכית, אם לכל שני איברים שונים ב- מותאמים איברים שונים ב-. נאמר שהפונקציה היא על אם לכל איבר ב- יש איבר ב- שהותאם לו. פונקציה ששתי התכונות מתקיימות בה יחדיו נקראת חד-חד-ערכית ועל. פונקציה חד-חד-ערכית ועל מתאימה את שתי הקבוצות זו לזו, כך שלכל איבר באחת מן הקבוצות יש בן זוג יחיד בקבוצה השנייה.
השוואת גודלן של קבוצות
קיומה של פונקציה חד-חד-ערכית ועל מקבוצה סופית לקבוצה מראה שלשתי הקבוצות יש אותו מספר איברים, משום שלכל איבר מכל אחת מן הקבוצות יש בן זוג יחיד שהותאם לו מהקבוצה השנייה. אפשר לספור את איברי שתי הקבוצות יחד. קנטור הבין שניתן להשתמש ברעיון הזה כדי להשוות גם בקבוצות אינסופיות בגודלן. נניח כי הן קבוצות כלשהן (אולי אינסופיות). אם קיימת פונקציה חד-חד-ערכית ועל מ- ל- נאמר שהקבוצות האלה שקולות, ונסמן . השקילות בין הקבוצות מבטאת, על-פי קנטור, את הרעיון שיש להן אותו מספר של איברים. אם שתי קבוצות הן שקולות, מסמנים . על הסימן חושבים כאילו הוא מסמן את מספר האיברים בקבוצה , שיכול להיות אינסופי. זוהי העוצמה של .
מן המקרה של קבוצות סופיות ידוע לנו שהעוצמה של קבוצה אחת יכולה להיות גדולה מן העוצמה של קבוצה אחרת. למשל, בקבוצה עם ארבעה איברים יש יותר איברים מאשר בקבוצה עם איבר אחד. רעיון זה מתבטא בעובדה שקיימת פונקציה חד-חד-ערכית שאינה על מהקבוצה השנייה לראשונה. באופן כללי לכל שתי קבוצות נאמר כי , אם קיימת פונקציה חד-חד-ערכית (שאינה בהכרח על) מ- ל-. כלומר גדולה (או שווה) מ- אם אפשר להתאים לכל איבר ב- בן זוג יחיד ב-, גם אם נשארים איברים של שלא הותאם להם בן זוג. אם מתקיים וגם , אז נאמר כי . משפט קנטור-שרדר-ברנשטיין קובע שאם וגם , אז (המשפט הזה אינו מובן מאליו: הוא טוען שאם יש פונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-, ופונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-, אז יש גם פונקציה שהיא בו-זמנית חד-חד-ערכית ועל).
סימונים
קבוצה תקרא תת-קבוצה של , אם כל איבר של הוא גם איבר של . קבוצת כל התת-קבוצות של נקראת קבוצת החזקה של , אשר לה ניתן הסימון (אם כי לפעמים משתמשים גם בסימון ).
קבוצה מסמנים על פי רוב באות לטינית גדולה. אם רוצים לפרט את איברי הקבוצה כותבים אותם בתוך סוגריים מסולסלים, כשהם מופרדים בפסיקים. למשל היא קבוצה שאיבריה הם . דרך נוספת לציון קבוצה היא ציון תנאי שאיברי הקבוצה מקיימים. למשל היא קבוצת המספרים שבין 1 ל-3, ואילו היא קבוצת המספרים שהם ריבועים של המספרים הראשוניים.
אם הוא איבר של הקבוצה מסמנים זאת , ואם הוא אינו איבר של מסמנים זאת .
פונקציה מ- ל- מסמנים . את האיבר ב- שהפונקציה מתאימה לאיבר ב- מסמנים . למשל הפונקציה שמתאימה לכל מספר טבעי את העוקב שלו מוגדרת לפי החוק , אבל ישנן פונקציות מסובכות, שלא ניתן לכתוב להן חוקים מסוג זה.
אם תת-קבוצה של , כלומר כל איבר של הוא גם איבר של , מסמנים .
הקבוצה הריקה היא קבוצה שאין בה אף איבר והיא מסומנת כך . לכל קבוצה שהיא A מתקיים .
לפי הסימונים שהצגנו עתה, ניתן להגדיר את קבוצת החזקה של כך: .
נוסח המשפט
משפט קנטור. לכל קבוצה (סופית או אינסופית), מתקיים .
לבו של המשפט בטענה שהקבוצות ו- אינן שקולות זו לזו, אפילו כאשר אינסופית. הוא מראה שלא כל הקבוצות האינסופיות הן שוות עוצמה, ושלמעשה לכל קבוצה אינסופית ניתן למצוא קבוצה עם עוצמה גדולה יותר.
הוכחת המשפט
הוספה נאיבית של איברים לקבוצה אינסופית אינה משנה את העוצמה גם אם ניקח שתי קבוצות אינסופיות מעוצמה זהה, ונאחד אותן, עוצמת האיחוד תהיה שווה לעוצמה של כל אחת מהקבוצות בנפרד. אפילו עוצמתה של קבוצת המספרים הרציונלים (הכוללת את כל השברים) זהה לעוצמת קבוצת המספרים הטבעיים לבדם (להוכחה ראו כאן וכאן). עם זאת, טוען המשפט, קבוצת החזקה היא בעלת עוצמה גדולה יותר.
תהי קבוצה כלשהי. הפונקציה לכל היא פונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-, ולכן .
נותר אם כך להוכיח כי . נניח בשלילה כלומר כי , ונראה כי הדבר מוביל לסתירה.
אם , הרי שקיימת פונקציה חד-חד-ערכית ועל (למעשה אין צורך בהנחה שהפונקציה חד-חד-ערכית; ההוכחה מראה שאפילו פונקציה על בלבד אינה אפשרית). מתאימה לכל תת-קבוצה של , ומכסה באופן הזה את כל התת-קבוצות. לכן לכל ייתכנו שתי אפשרויות: או שהוא איבר של התת-קבוצה המתאימה לו, או שלא.
נגדיר קבוצה , המורכבת מכל אותם איברי שאינם איברי התת-קבוצה המתאימה להם. מכאן . לפי ההנחה קיים עבורו .
עתה נשאלת השאלה האם ? אם נניח אז איבר בקבוצה שהותאמה לו, ולכן . אם נניח אז אינו איבר בקבוצה שהותאמה לו, ולכן .
בשני המקרים הגענו לסתירה, ולכן ההנחה הראשית שלנו חייבת להיות שגויה. מכאן ולכן .
הסבר אינטואיטיבי
הפילוסוף והחידונאי ריימונד סמוליאן, בספרו "מה שמו של ספר זה?", מציג גרסה אינטואיטיבית להוכחה. הגרסה המופיעה כאן מבוססת על גרסה זו. כל קבוצה אפשרית של תושבים ביקום (שגודלו עשוי להיות אינסופי) יוצרת לה מועדון (התושבים הם איברי , והמועדונים הם איברי ). נניח שכל מועדון נקרא על שם אחד התושבים (זוהי ההנחה שקיימת פונקציה על בין הקבוצות). נקים את המועדון שחבריו הם כל התושבים שאינם חברים במועדון הקרוי על שמם. מועדון זה, ככל מועדון אחר, חייב להיקרא על שם אחד התושבים – למשל גראוצ'ו. אם גראוצ'ו חבר במועדון, הרי שהוא חבר במועדון הנקרא על שמו, בסתירה להגדרת המועדון; אבל אם הוא לא חבר במועדון, הרי שהוא מקיים את תנאי הקבלה היחיד למועדון, ונעשה בו חבר באופן אוטומטי. סתירה זו מעידה כי ההנחה שאפשר לקרוא כל מועדון על שם תושב, מוטעית. האינסוף של המועדונים גדול יותר מן האינסוף של התושבים.
נוסח שקול
לפונקציה (כלומר פונקציה שמתאימה לכל איבר ב- את המספר 0 או 1) קוראים פונקציה מציינת. מקובל לסמן את קבוצת כל הפונקציות מ- ל- בסימון . על כן קבוצת הפונקציות המציינות של קבוצה היא .
נשים לב כי . זאת משום שלכל פונקציה מציינת ניתן להתאים את התת-קבוצה של שהפונקציה המציינת מתאימה לאיבריה (ורק לאיבריה) את המספר 1, ולשאר האיברים היא מתאימה 0. לכן משפט קנטור קובע כי (למעשה זהו הנוסח של קנטור במקור).
מגדירים את פעולת החזקה בין עוצמות באופן הבא: . הגדרה זו מכלילה את ההגדרה הרגילה לחזקה בין מספרים טבעיים, ומתלכדת עימה כאשר היא מופעלת על טבעיים (ראו חזקה: קבוצות ועצמות). בהתאם להגדרה זו: .
על כן נוכל לנסח את משפט קנטור גם באופן הבא: לכל עוצמה מתקיים: .
מקרים פרטיים
קבוצות סופיות
אם היא קבוצה סופית בעלת איברים (), אז . תוצאה זו מתקבלת משיקול קומבינטורי פשוט: בהינתן תת-קבוצה שרירותית של , לגבי כל איבר ב- יש שתי אפשרויות: או שהוא איבר של התת-קבוצה או שהוא לא. מעקרון הכפל מקבלים שיש: אפשרויות לכל האיברים יחדיו, ולכן זהו מספר התת-קבוצות (כאמור בפרק הקודם, תוצאה זו נכונה אפילו לעוצמות אינסופיות).
לכן משפט קנטור לקבוצות סופיות קובע את האי-שוויון הידוע , לכל טבעי. אי-שוויון זה ניתן להוכחה בפשטות באינדוקציה, ולכן עיקר העניין במשפט קנטור הוא בהשלכותיו לגבי קבוצות אינסופיות.
קבוצת המספרים הטבעיים והאלכסון של קנטור
ישנו עניין מיוחד במשפט קנטור כאשר הוא מופעל על קבוצת המספרים הטבעיים, . הסימון לקבוצת המספרים הטבעיים הוא . קנטור בחר לסמן את העוצמה של , שהיא העוצמה האינסופית הקטנה ביותר, בסימון אָלֶף אֶפֶס: . משפט קנטור מראה כי , או באופן שקול: .
במקרה הזה ניתן להציג את הוכחת משפט קנטור באופן מוחשי יותר, שממנו גם ברור השם "לכסון". הוכחת המשפט נפתחת בהנחה שקיימת פונקציה חד חד ערכית ועל . ניתן להציג פונקציה שכזו כסדרה אינסופית של איברי , כך: . כאשר מוסכם ש- (למעשה זוהי ההגדרה הפורמלית של סדרה). כעת מגדירים את הקבוצה הבעייתית . לפי ההנחה קיים כך ש-, אך זה לא ייתכן, כי כזכור, נובע מכך שמתקיים בו זמנית ו-.
את הטיעון הנ"ל ניתן גם להציג כך: נציג כל שהוא איבר של כסדרה אינסופית של ספרות באופן הבא: הספרה ה- בסדרה (החל מ-0) תהיה 1 אם , ואילו אם היא תהיה 0. למשל הקבוצה תוצג בצורה: .
את הסדרה ניתן להציג כרשימה אינסופית של הייצוגים של כל אחד מאיברי הסדרה כסדרת ספרות. למשל את:
נציג בצורה:
כעת נשים לב כיצד נבנה . לפי ההגדרה, אם , אז הספרה ה- בייצוג של היא 1. ואילו אם אז הספרה ה- בייצוג של היא אפס. במילים אחרות, הספרה ה- של היא בדיוק ההפך מהספרה ה- של . במסגרת הדוגמה שלנו נוכל להמחיש זאת כך:
לא ייתכן כי קיים כך ש-, כי בהכרח נבדל מ- בספרה ה- בייצוג שלו.
טיעון האלכסון שהוצג זה עתה קרוי האלכסון של קנטור. הוא הוצג על ידי קנטור באותו מאמר בו הציג את משפט קנטור, וחשיבותו חורגת מהיותו מקרה פרטי של משפט קנטור. זאת משום שהסדרות של הספרות המייצגות כאן תת-קבוצות של , יכולות באותה מידה לייצג מספרים ממשיים בין 0 ל-1, שסדרת הספרות היא הכתיב הבינארי (אחרי הנקודה) שלהם (למשל מייצג את 0.1 שהוא חצי בכתיב בינארי). כאשר מציגים את האלכסון של קנטור כהוכחה לאי-שקילות קבוצת המספרים הטבעיים לקבוצת המספרים הממשיים (עובדה שיכולה להפתיע, שכן שקולה ל-, שהיא קבוצת המספרים הרציונליים) נהוג, לשם הנוחות, להשתמש בהצגה של המספרים בבסיס עשרוני (מבחינה היסטורית, קנטור הוכיח לראשונה את האי-שקילות של הטבעיים והממשיים 17 שנה קודם, בשיטה מוכרת פחות).
עוצמת המספרים הממשיים (השווה גם לעוצמת הממשיים שבין 0 ל-1 בלבד) קרויה עוצמת הרצף, ומקובל לסמנה . העובדה שהן את הממשיים והן את התת-קבוצות של ניתן לבטא כרצפי ספרות אינסופיים, מעידה כי ו- שקולות. לכן .
קבוצת כל הקבוצות
בתורת הקבוצות הנאיבית ניתן להגדיר את "קבוצת כל הקבוצות" שכל קבוצה שהיא היא איבר שלה (כולל היא עצמה). באמצעות משפט קנטור ניתן להראות שהגדרה זו מובילה לפרדוקסים. כדי לפתור את הפרדוקסים פותחה תורת הקבוצות האקסיומטית שבמסגרתה בלתי אפשרי להגדיר קבוצות בעייתיות כגון .
שני הפרדוקסים הידועים ביותר הם:
הפרדוקס של קנטור, שהתגלה על ידי קנטור עצמו מעט לאחר שפרסם את משפט קנטור. הפרדוקס נוצר מניסיון להפעיל את משפט קנטור על .הקבוצה היא קבוצה שכל איבריה הם קבוצות. בפרט היא תת-קבוצה של . לכן הפונקציה החד-חד-ערכית המוגדרת קיימת ומוגדרת היטב. מכאן ש-. מצד שני, לפי משפט קנטור מתקיים להפך .
הפרדוקס של ראסל, שהוצג על ידי המתמטיקאי ברטראנד ראסל בשנת 1901 ושואב השראה מהוכחת משפט קנטור. ואכן, ניתן לראות בפרדוקס של ראסל מקרה פרטי של הוכחת משפט קנטור לגבי הקבוצה . כאמור, הפונקציה היא פונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-. אולם מעקב אחרי שלבי הוכחת קנטור יוביל אותנו למסקנה שפונקציה שכזו לא תיתכן. נגדיר את . כעת נקבל שאם אז , ואילו אם אז .
מסקנות והשלכות
שימושים
מעבר לשימוש בתורת הקבוצות כתחום מחקר בפני עצמו, משפט קנטור משמש גם בתחומים אחרים של המתמטיקה. נביא דוגמה ממדעי המחשב ודוגמה מאנליזה מתמטית.
בעיות הכרעה
תורת החישוביות היא תחום יסודי במדעי המחשב החוקר את היכולות והמגבלות של כל המחשבים באשר הם. בעיית הכרעה היא שאלה, שבהינתן קלט כלשהו, יש לה תשובה של "כן" או "לא" (למשל האם מספר טבעי נתון הוא מספר זוגי). שאלה מרכזית בתורת החישוביות היא האם כל בעיית הכרעה ניתנת לפתרון על ידי תוכנית מחשב כלשהי. בהסתמך על משפט קנטור ניתן להראות שהתשובה שלילית.
כל קלט (סופי) אפשרי הנתון בשפה כלשהי ניתן לקודד (לייצג) כמספר טבעי. קידוד שכזה נקרא מספור גדל ומחשבים מודרניים מיישמים אותו על ידי קידוד בינארי. בהינתן קידוד שכזה, לכל בעיית הכרעה ניתן להגדיר את הקבוצה הכוללת את כל המספרים הטבעיים שמקודדים קלטים שלגביהם התשובה לבעיה היא "כן". ולהפך, לכל קבוצה של מספרים טבעיים ניתן להגדיר בעיית הכרעה שמשיבה "כן" על כל הקלטים המקודדים על ידי מספר טבעי שנמצא ב-. במילים אחרות, את קבוצת כל בעיות ההכרעה ניתן לזהות עם קבוצת כל התת-קבוצות של הטבעיים, .
מצד שני, כל תוכנית מחשב היא רצף סופי של סימנים של שפת תכנות. לכן כל תוכנית מחשב ניתן לקודד כמספר טבעי יחיד (ואכן בפועל כל תוכנית מחשב בשפה מסוימת מתרגמת לקידוד בינארי שונה בשפת מכונה). מכאן שקבוצת כל תוכניות המחשב שקולה ל-.
משפט קנטור קובע ש-, ולכן יש הרבה יותר בעיות הכרעה מאשר תוכניות מחשב. מכאן שישנן בעיות הכרעה (ולמעשה, כמעט כל בעיות ההכרעה) שאינן ניתנות לפתרון על ידי אף תוכנית מחשב. הדוגמה המוכרת ביותר לבעיית הכרעה שאין תוכנית הפותרת אותה היא בעיית העצירה. אלן טיורינג הוכיח זאת בשנת 1936 בשיטת האלכסון. דוגמאות רבות נוספות מגיעות ממשפט רייס.
טיעון דומה קובע שמרבית המספרים הממשיים אינם ניתנים לחישוב. זאת מכיוון שעוצמת החישובים האפשריים היא (שכן כל חישוב יכול להעשות על ידי תוכנית מחשב), ואילו לפי האלכסון של קנטור, עוצמה זו קטנה מעוצמת הממשיים.
פונקציות רציפות
פונקציה רציפה היא פונקציה ממשית (פונקציה מקבוצת המספרים הממשיים לעצמה) שיש לה את התכונה שככל שמתקרבים לנקודה (מספר ממשי) כלשהי , ערכי הפונקציה הולכים וקרבים ל-, שהוא ערך הפונקציה בנקודה (הגרף של פונקציות רציפות הוא קו רציף, ומכאן שמן). את קבוצת הפונקציות הרציפות מקובל לסמן , ואילו קבוצת הפונקציות הממשיות כולן היא . נראה כי , כלומר כמעט כל הפונקציות הממשיות אינן רציפות.
ראשית נמצא את . הערכים שפונקציה רציפה מקבלת בכל נקודה בישר הממשי נקבעים על ידי הערכים שהיא מקבלת בנקודות הרציונליות. זאת משום שהמספרים הרציונליים צפופים בישר, ולכן ניתן לקבל את הערך בכל נקודה אי-רציונלית כגבול של סדרת הערכים בנקודות רציונליות המתקרבת לנקודה (פורמלית: לכל ממשי, בהינתן סדרת רציונליים , מתקיים ). מכאן שיש פונקציה חד-חד-ערכית מ- לקבוצת הפונקציות מהרציונליים לממשיים , ולכן . קבוצת הרציונליים שקולה לקבוצת הטבעיים, ולכן בעזרת כללי אריתמטיקה של עוצמות (ומהזהות הנובעת מפונקציית הזיווג של קנטור) נקבל:
מצד שני, לכל מספר ממשי ניתן להתאים את הפונקציה הקבועה שהיא רציפה. מכאן ש-. ממשפט קנטור-שרדר-ברנשטיין נקבל .
נעבור ל-. קבוצה זו כוללת בין השאר כל פונקציה מציינת של . קבענו כבר כי עוצמת קבוצת הפונקציות המציינות של היא . לכן (למעשה מתקיים
,,).
לפי משפט קנטור , ולכן .
תוצאה זו תקפה, באותה מידה ומאותם שיקולים, לקבוצת הפונקציות שיש להן לכל היותר מספר בן מנייה של נקודות אי רציפות. שיקולי עוצמות הם גסים מידי מכדי להראות שרוב הפונקציות אינן רציפות באף נקודה. לשם כך דרושים כלים עדינים יותר מתחום הטופולוגיה.
מספרי ב'
ממשפט קנטור מגיעה המוטיבציה להגדרת סדרה של עוצמות הקרויה מספרי ב'. איברי הסדרה הם:
כלומר זוהי סדרת העוצמות:
משפט קנטור מבטיח כי כל העוצמות הללו שונות.
בהגדרה רקורסיבית, מספרי ב' מוגדרים:
מספרי ב' מוגדרים גם לאינדקסים סודרים, ולא רק טבעיים. לשם כך יש להוסיף להגדרה הרקורסיבית את המקרה של סודר גבולי:
למשל הוא העוצמה הקטנה ביותר שגדולה מכל העוצמות לכל טבעי.
בנוסף קנטור הגדיר את הסדרה (המוכללת) כסדרת כל העוצמות ( הוא העוצמה ה- בגודלה). קנטור שיער ש- (כלומר שאין עוצמה בין עוצמת הטבעיים לעוצמת הממשיים). ובאופן כללי יותר ש-. השערות אלו ידועות כהשערת הרצף והשערת הרצף המוכללת בהתאמה.
חרף מאמציו הרבים, קנטור מעולם לא הצליח להוכיח או להפריך את ההשערה עד יום מותו. התקדמות ראשונה בנושא הושגה על ידי קורט גדל שהוכיח בשנת 1937 כי השערת הרצף אינה סותרת את האקסיומות המקובלות של תורת הקבוצות. גורלה של ההשערה הוכרע סופית בשנת 1963 כאשר פול כהן הוכיח כי גם שלילתה של השערת הרצף אינה סותרת את האקסיומות של תורת הקבוצות. מכאן שהשערת הרצף היא טענה עצמאית (והיא הדוגמה המפורסמת ביותר לטענה שכזו), שאין אפשרות להוכיחה או להפריכה.
שיטת האלכסון
הוכחת משפט קנטור יחד עם טיעון האלכסון של קנטור שהוצג לצדה הולידו שיטה כללית להוכחת טענות המשמשת בתחומים רבים במתמטיקה. השיטה נקראת אלכסון, והיא משמשת בעיקר במדעי המחשב ובלוגיקה מתמטית.
הרעיון הכללי בשיטת האלכסון הוא לבנות אובייקט מתמטי קביל המתייחס לעצמו באופן עקיף. אופי ההתייחסות תלוי בטענה שאותה רוצים להוכיח. הוכחה כללית בשיטה זו בנויה כך: בהינתן אוסף של איברים ואוסף של אובייקטים מהצורה , לכל . נניח שכל אובייקט פועל בצורה כלשהי על איברי . נסמן את הפעולה של על כ- (ניתן לחשוב על כפונקציה של איברי ). מגדירים אובייקט שנקרא ה"אלכסון", כך שתוצאת הפעולה נקבעת על פי תוצאת הפעולה . אם קיים כך ש-, אז הכרח שהוא מתייחס לעצמו, שכן לפי ההגדרה, נקבע על פי , כלומר על פי עצמו.
השם "אלכסון" מקורו בהמחשה הוויזואלית של שיטת ההוכחה, כפי שהיא מודגמת בטיעון האלכסון של קנטור. הרעיון הוא לדמיין טבלה (אינסופית לרוב) שכל שורה בה מייצגת איבר וכל עמודה בה מייצגת אובייקט (באותו הסדר). בהצטלבות בין השורה של לעמודה של מופיע . אובייקט ה"אלכסון" נבנה על סמך התאים בטבלה שהם מהצורה , שמסודרים בקו אלכסוני לאורך ורוחב הטבלה.
להלן דוגמאות חשובות להוכחה בשיטת האלכסון:
הוכחת משפט קנטור היא מקרה כללי של הוכחה בשיטת האלכסון. נדגים זאת עם נוסח ההוכחה לפונקציות מציינות, שנוח יותר לשימוש במקרה הזה. האוסף הוא הקבוצה . מניחים בשלילה כי לכל פונקציה מציינת של ניתן להתאים איבר של . האובייקט הוא הפונקציה המציינת שהותאמה לאיבר . הפעולה היא פשוט הפעולה הרגילה של הפונקציה על האיבר . אובייקט האלכסון הוא פונקציה מציינת כך ש- מוגדר כהיפך מ- (0 אם הוא 1, ו-1 אם הוא 0). לפי ההנחה קיים כך ש-, ולכן . זוהי סתירה, ולכן ההנחה שגויה ומשפט קנטור נכון.
כאמור, אלן טיורינג הוכיח בלכסון כי בעיית העצירה אינה ניתנת להכרעה. כלומר לא קיימת תוכנית מחשב שבהינתן כל תוכנית מחשב וקלט אפשרי, תכריע האם התוכנית הנתונה תסיים את פועלה על הקלט הנתון, או שתכנס ללולאה אינסופית. במקרה הזה היא קבוצת כל תוכניות המחשב (בשפה כלשהי). נניח שקיימת תוכנית שבהינתן תוכנית וקלט מכריעה האם עוצרת על . הביטוי יהיה "כן" אם עוצרת על , ו"לא" אם נכנסת ללולאה אינסופית בהינתן . נגדיר תוכנית שבהינתן קלט , מריצה את כדי לגלות מהו (תוכנית יכולה לקבל כקלט את עצמה, שכן כל תוכנית היא בסך הכל רצף של סימנים בשפה) - אם הוא "לא" אז משיבה "כן", ואם הוא "לא", אז לא עוצרת. מכאן ש- הוא "כן" אם הוא "לא", והוא "לא" אם הוא "כן". כמסקנה נקבל ש- הוא ההפך מעצמו. סתירה זו מראה כי ההנחה שלנו כי קיימת תוכנית שמסוגלת להכריע את בעיית העצירה היא שגויה.
משפט האי-שלמות הראשון, שהוכח על ידי קורט גדל בשנת 1931, הוא משפט מרכזי בלוגיקה מתמטית. המשפט קובע שבכל תורה העונה לתנאים מסוימים, קיימות טענות עצמאיות שלא ניתנות להוכחה או להפרכה. השלב העיקרי בהוכחת גדל מתבצע בלכסון. במסגרת ההוכחה מתעניינים בכל התכונות שניתן לנסח בתורה הנוגעות למספרים טבעיים. את התכונה שמספרה הוא (מספור גדל מראה כיצד להצמיד לכל תכונה מספר משלה) נסמן . הביטוי הוא הטענה שהמספר מקיים את התכונה (הטענה עשויה להיות נכונה או שגויה). גדל הראה כיצד ניתן לבנות בשפה תכונה (זוהי ) שמתקיימת רק לאותם מספרים טבעיים שלגביהם לא קיימת הוכחה לטענה . כלומר הטענה נכונה אם ורק אם אין הוכחה לטענה . כעת נפרש את המשמעות של הטענה . לפי הבניה, זוהי טענה שנכונה אם ורק אם אין הוכחה ל-. כלומר זוהי טענה שאומרת "אני נכונה אם ורק אם אי אפשר להוכיח אותי".
משפט קנטור בתורת הקבוצות האקסיומטית ובתורות חלופיות
הפרדוקסים שנתגלו בגישתו של קנטור לתורת הקבוצות – גישה שלימים נקראה תורת הקבוצות הנאיבית – הביאו לפיתוחה של תורת הקבוצות האקסיומטית. התורה האקסיומטית מסתמכת על מערכת של אקסיומות בסיסיות ומוגדרות היטב, כדי למנוע את הופעתם של פרדוקסים. המערכת המקובלת היא מערכת האקסיומות של צרמלו-פרנקל (ZF). במערכת זו משפט קנטור תקף לגבי כל קבוצה. אקסיומת קבוצת החזקה מבטיחה את קיומה של קבוצת החזקה ואקסיומת ההחלפה מבטיחה את קיומה של הקבוצה הנדרשת בהוכחה. אקסיומת האינסוף קובעת את קיומה של קבוצה אינסופית, ולכן המסקנה ממשפט קנטור כי יש אינסוף עוצמות אינסופיות שונות, אף היא תקפה. הפרדוקסים אינם מופיעים ב-ZF, כי במערכת זו אוסף כל הקבוצות ואוספים דומים לו אינם קבוצות.
בגישות חלופיות לתורת הקבוצות משפט קנטור עשוי שלא להיות תקף. בתורות טיפוסים שונות להוכחת משפט קנטור אין משמעות, כי לא ניתן להשוות בין ל- שלהן טיפוסים שונים. כדי להתגבר על כך מגדירים קבוצה שיש לה טיפוס זהה ל-, ולגביה אכן מתקיים בהתאם למשפט קנטור. לאור העובדה שבתורת הטיפוסים קיימת קבוצת כל הקבוצות , נשאלת השאלה כיצד בתורה זו נמנעים הפרדוקסים של קנטור ושל ראסל. התשובה היא שבתורת הטיפוסים הפונקציה המוגדרת אינה קיימת. למעשה בתורה זו . בתורת הטיפוסים, כאשר מתקיים , הקבוצה נקראת "קבוצה קנטורית" ולגביה מתקיים משפט קנטור במובנו הרגיל.
אסכולת הקונסטרוקטיביזם בפילוסופיה של המתמטיקה לא מכירה בקיומם של אובייקטים שלא ניתן לבנות אותם במפורש ובאופן סופי. בפרט, חברי האסכולה אינם מכירים בקבוצות שאינן בנות מנייה ולכן משפט קנטור לא יכול להיות נכון. לשיטתם, הוכחת המשפט אינה תקפה משום שהיא נעשית בדרך השלילה, בעוד שהם אינם מכירים בכלל השלישי מן הנמנע.
ב-1922 הציג תוראלף סקולם את פרדוקס סקולם שעוסק בסתירה לכאורה בין משפט קנטור לבין קיום מודל בן מנייה של תורת הקבוצות האקסיומטית, כפי שנובע ממשפט לוונהיים-סקולם. סקולם הציג גם פתרון לפרדוקס, המראה שסתירה אינה קיימת באמת.
הכללות
משפט קניג, שהוכח על ידי המתמטיקאי ההונגרי דיולה קניג (נודע גם כיוליוס קניג; 1849-1913) הוא הכללה מרחיקת לכת של משפט קנטור. המשפט קובע שלכל קבוצה , אם לכל נתונות זוג עוצמות ו-, כך שמתקיים , אז:
אגף שמאל הוא סכום העוצמות , ואילו אגף ימין הוא מכפלת העוצמות . האי-שוויון טריוויאלי כאשר העוצמות והקבוצה סופיים, אבל כלל אינו ברור מאליו למקרים אינסופיים. אם למשל תוחלף המכפלה באגף ימין בסכום, עשוי להתקיים שוויון (מה שבוודאי לא נכון במקרה הסופי).
משפט קנטור מתקבל כמקרה פרטי של משפט קניג. אם לכל בוחרים ו-, אז ממשפט קניג נקבל:
משפט קניג מניח את אקסיומת הבחירה, ולמעשה שקול לה.
מגדירים את הקופינליות של עוצמה בתור העוצמה הקטנה ביותר שמקיימת את התנאי הבא: לכל קיימת עוצמה כך שמתקיים: . מסמנים את הקופינליות של בסימון . נשים לב שתמיד ניתן לבחור , ואז . לכן תמיד מתקיים .
ממשפט קניג נובע מיד ש- (בוחרים את ממשפט קניג להיות מהגדרת הקופינליות). מהזהות האחרונה נקבל שלכל קבוצה אינסופית מתקיים . ההוכחה נעשית בדרך השלילה:
נניח בשלילה . אז לפי הזהות האחרונה נקבל את הסתירה:
קיבלנו שלקבוצות אינסופיות מתקיים האי-שוויון החזק . זהו אי-שוויון חזק יותר מאשר משפט קנטור משום ש-, וייתכנו מקרים בהם .
תוצאות אנלוגיות למשפט קנטור מראות אי קיום איזומורפיזם בין מבנים מסוימים לבין מבנים המורכבים מתת-מבנים שלהם (למשל קבוצות סדורות). משפט קנטור מתקבל לעיתים כמקרה פרטי של משפטים כאלה, כאשר נבחר מבנה טריוויאלי, כך שאוסף התת-מבנים הוא קבוצת החזקה וכל פונקציה חד-חד-ערכית ועל היא איזומורפיזם.
היסטוריה
ראשיתה של תורת הקבוצות בתגליות של גאורג קנטור מראשית שנות השבעים של המאה ה-19, בעת שעסק במחקר בתחום האנליזה המתמטית. ב-1874 הוכיח קנטור לראשונה שישנה יותר מעוצמה אינסופית אחת בכך שהראה שאין פונקציה חד-חד-ערכית ועל בין קבוצת המספרים הממשיים לקבוצת המספרים הטבעיים. כיוון שחקר האינסוף לא נחשב עיסוק מתמטי באותם ימים, קנטור התייחס לתגליתו בעיקר כהוכחה לכך שמרבית המספרים הממשיים הם טרנסצנדנטיים (שכן המספרים האלגבריים הם בני מנייה). בשנים שלאחר מכן פרסם קנטור סדרת מאמרים שהרחיבה את התורה.
ב-1891 פרסם קנטור מאמר בגרמנית בשם "Über eine elementare Frage der Mannigfaltigkeitslehre" ("על שאלה אלמנטרית בתורת הקבוצות"). במאמר מופיע האלכסון של קנטור, ומיד לאחריו כתב קנטור:
בהמשך המאמר, פונה קנטור להוכחת המשפט. ההוכחה המקורית של קנטור זהה במהותה לנוסח המודרני של ההוכחה, אך היא נוסחה בצורה שונה במעט. במקור קנטור הראה שאין התאמה חד-חד-ערכית ועל בין לבין קבוצת הפונקציות המציינות של (כאמור, נוסח זה שקול לנוסח על קבוצת החזקה). קנטור טען שאילו הייתה התאמה כזו, הרי שהייתה קיימת פונקציה דו-מקומית , כך שלכל פונקציה מציינת שהותאם לה האיבר מתקיים: . כעת קנטור בונה פונקציה מציינת שמוגדרת כהיפך מ- (ניתן להגדיר כך: ). לפי ההנחה קיים כך ש-, ולכן מקבלים סתירה: .
לנוסח המודרני של ההוכחה אחראי ארנסט צרמלו. משפט קנטור והוכחתו מופיעים במאמר של צרמלו משנת 1908 שבו ייסד את תורת הקבוצות האקסיומטית. צרמלו הוא גם זה שקרא למשפט על שמו של קנטור.
ראו גם
תורת הקבוצות - מונחים
הפרדוקס של קנטור
לקריאה נוספת
Nikolai Konstantinovich Vereshchagin, Alexander Shen, Basic set theory, p. 24-30, American Mathematical Soc., 2002,
Robert Lawson Vaught, Set theory: an introduction, p. 53-54, Springer, 2001,
קישורים חיצוניים
Arindama Singh, Cantor's Little Theorem
הערות שוליים
קנטור
קנטור
קטגוריה:אינסוף
קטגוריה:הוכחות | 2024-08-01T01:37:27 |
תת-קבוצה | שמאל|ממוזער|250px|דיאגרמת ון של קבוצה עם תת־קבוצה המוכלת בה
בתורת הקבוצות, אומרים שקבוצה היא תת־קבוצה של קבוצה אם כל איבר של הקבוצה שייך גם לקבוצה . (בניסוח פורמלי: לכל מתקיים ).
את הקשר " מוכלת ב־" (או: חלקית ל־, או: תת־קבוצה של , או, מכילה את ) מסמנים כך: , והוא מכונה יחס ההכלה.
מאפיינים
הקבוצה הריקה היא קבוצה חלקית לכל קבוצה נתונה. זאת מכיוון שלא קיים בקבוצה הריקה איבר שלא נמצא בקבוצה הנתונה (הטענה נכונה באופן ריק כיוון שלקבוצה הריקה אין איברים כלל).
ליחס ההכלה המאפיינים הבאים:
"רפלקסיביות": כל קבוצה היא תת־קבוצה של עצמה (ובמילים שקולות: כל קבוצה מוכלת בעצמה, או: כל קבוצה היא חלקית לעצמה).
"טרנזיטיביות": אם הקבוצה היא תת־קבוצה של הקבוצה והקבוצה היא תת־קבוצה של הקבוצה , אזי הקבוצה היא גם תת־קבוצה של הקבוצה (בניסוח פורמלי: אם וגם אז ).
אם כן, יחס ההכלה הוא יחס סדר חלקי: הוא רפלקסיבי, אנטיסימטרי חלש וטרנזיטיבי. היחס אינו שלם: כי יש זוגות של קבוצות (כמו קבוצת הגברים וקבוצת הישראלים, או הקבוצה והקבוצה ) שאף אחת מהן אינה מכילה את רעותה.
יחסים נוספים
באמצעות יחס ההכלה ניתן להגדיר את יחס השוויון בין קבוצות; אומרים שהקבוצה שווה לקבוצה אם ורק אם הקבוצה מכילה את הקבוצה וגם הקבוצה מכילה את הקבוצה . (בכתיב פורמלי: ).
באמצעות יחס ההכלה ויחס השוויון ניתן להגדיר יחס נוסף; כאשר הקבוצה מכילה את הקבוצה אך אינה שווה לה (יש איבר בקבוצה שהוא אינו איבר בקבוצה , ובניסוח פורמלי וגם ), נאמר שהקבוצה מכילה ממש את הקבוצה , או במילים שקולות: הקבוצה היא חלקית ממש לקבוצה . יחס זה מסמנים . (בכתיב פורמלי: ).
הסימון עשוי להטעות: בעוד שכאן (ובמרבית הספרים והמאמרים המודרניים) מציינים ו־ הכלה ו"הכלה ממש" בהתאמה, יש ספרים שבהם משתמשים בסימונים ו־ לאותן מטרות, בהתאמה.
ראו גם
מונחים בתורת הקבוצות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הקבוצות
קטגוריה:יחסים מתמטיים
ro:Mulțime#Submulțimi | 2024-08-01T20:09:45 |
סימטריה | 200px|ממוזער|דוגמה לאיור של עץ סימטרי (משמאל) ועץ אסימטרי (מימין).
סִימֶטְרִיָּה (בכתיב מלא תקין: סימטרייה; מיוונית: συμμετρεῖν – למדוד ביחד)
בשפה היום-יומית מתארת תחושה של פרופורציה, יופי, הרמוניה ושיווי משקל, או מושג מתמטי מדויק, שמשתמשים בו במסגרת החוקים של מערכות פורמליות, כגון גאומטריה ופיזיקה לתאר בדרך כלל אובייקט שאינו משתנה תחת כמה טרנספורמציות. מכיוון שיש קשר בין שתי המשמעויות, הן נדונות יחד בערך זה. ההפך של סימטריה הוא אסימטריה.
במתמטיקה
ממוזער|200px|האדם הוויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י מהווה המחשה לסימטריה בגוף האדם.
בגאומטריה
הסימטריה הידועה ביותר היא סימטריה גאומטרית. לרוב, עצם גאומטרי נחשב סימטרי אם קיימת איזומטריה המשמרת אותו במקום. לדוגמה, למעגלים וכדורים יש מספר אינסופי של איזומטריות שיעבירו אותם לעצמם, למשל סיבוב סביב מרכזם. יש מספר סוגי סימטריה במישור, כל אחד מתקשר לסוג שונה של איזומטריה:
סימטריה סיבובית, שבה הצורה נשמרת תחת סיבוב סביב נקודה קבועה. בהרבה מאוד מקרים, אם חוזרים על הסיבוב הנ"ל מספר פעמים, מקבלים את העתקת הזהות. דוגמאות לסימטריות סיבוביות הן הדגל של האי מאן, צלב קרס ומגן דוד, להם סדרי סימטריה מסדר 6,4,3 בהתאמה.
סימטרית שיקוף, שבה ניתן להעביר ישר שמחלק את הצורה ל-2 חלקים שהן צורות מראה אחת של השנייה. דוגמאות לכך הן מצב הפתיחה של משחק שחמט, האדם הוויטרובי ומשולשים שווי-שוקיים.
סימטרית הזזה, שבה הגוף נשמר תחת הזזת המישור לכיוון כלשהו. סימטריות כאלו ניתן למצוא במבנים מחזוריים אינסופיים דוגמת סריגי בראבה או ריצוף מחזורי של שטח באריחים זהים.
סימטריית שיקוף
ממוזער|שמאל|200px| ציור של פרפר בעל סימטריית מראה.
שיקוף של מישור ביחס לישר הוא העתקה שמעבירה כל נקודה לנקודה הנמצאת במרחק שווה מהישר, כך שהקו המחבר ביניהן מאונך לישר (כלומר הישר הוא אנך אמצעי שלו). את הישר מכנים ציר הסימטריה. הנקודות שעל הישר עצמו נשארות במקומן. זוהי הפעולה המתקבלת כאשר מתבוננים במישור דרך מראה המוצבת על הישר הקבוע. לדוגמה, שיקוף ביחס למראה מאונכת יעביר את האות גימל לאות זין (בכתב יד), וישאיר ללא שינוי את האותיות שין או חית. שיקוף היא העתקה שומרת מרחקים.
השיקוף מתאפיין בכך שהוא העתקה שומרת מרחקים מסדר 2, כלומר, הפעלת השיקוף פעמיים, ביחס לאותו ישר, מחזירה את המרחב לקדמותו. בדומה לזה, הפעלה של שני שיקופים ביחס לישרים מקבילים מהווה הזזה בכיוון המאונך לישרים ובאורך הכפול מהמרחק ביניהם, ואילו הפעלה זו של שני שיקופים ביחס לישרים נחתכים הוא סביב סיבוב של המישור ביחס לנקודת החיתוך שלהם ובזווית כפולה מהזווית ביניהם. כל איזומטריה של המישור ניתנת להגדרה כהרכבה של עד שלושה שיקופים ובהזזה נוכל לקבל צורה.
בניגוד לסיבוב והזזה, השיקוף היא פעולה הופכת אוריינטציה, כלומר את כיוון העצמים. לדוגמה, אם נתון משולש שסדר קודקודיו הם ABC בכיוון השעון, אז הוא יעבור למשולש 'A'B'C שסדר קודקודיו נגד כיוון השעון.
בתורת החבורות
חבורות רבות הן תמורות על איברי קבוצה מסיימת, תחת התנאי שהפעולה משמרת מספר תכונות. דוגמאות לכך הן החבורה הדיהדרלית, חבורת איזומטריות וחבורת ההעתקות פרויקטיביות. עבור מבנה מתמטי, חבורת הסימטריות היא למעשה חבורת האוטומורפיזמים של המבנה.
באמנות החזותית
בפילוסופיה
בדיאלוג טימאוס משווה אפלטון את חמשת הפאונים האפלטוניים לארבעת היסודות וליקום. בהתאמה זו, היקום מתאים לתריסרון, שהוא הקרוב ביותר בצורתו לכדור, שהוא "המושלמת בין הצורות והדומה ביותר לעצמה". כל הפאונים האפלטוניים סימטריים, אבל הכדור נחשב בעיני אפלטון ליותר סימטרי מהם, משום שיש אינסוף דרכים להעתיק אותו אל עצמו.
סימטריה היא מושג מרכזי בענף הפילוסופי אסתטיקה.
אריסטו גרס כי "צורות היופי העיקריות הן סדר, סימטריה ומוגדרות, הבאים לידי ביטוי במיוחד במדעי המתמטיקה" (אריסטו, מטאפיזיקה).
בביולוגיה
שמאל|ממוזער|300px|דוגמה לשתי מולקולות כיראליות, אמנם שתי המולקולות הן תמונת ראי אחת של השנייה, אך תפקודן יכול להיות שונה לחלוטין.
למולקולות כיראליות, היינו סימטריות, יכול להיות תפקוד שונה לחלוטין במערכות ביולוגיות, לעיתים הגוף יודע לנצל רק צורת מראה אחת של מולקולה, לעומת השנייה.
בכימיה
פעולת סימטריה, המשאירה מולקולה ללא שינוי, כלומר, באוריינטציה זהה למקורית, נקראת פעולת זיהוי (המושג אוריינטציה זהה אינו זהה למושג אוריינטציה שקולה). כאשר מסובבים את ציר C2 פעם אחת, אז מתקבלת אוריינטציה שקולה, ורק הסיבוב השני ייתן אוריינטציה זהה. ציר C3 בסיבוב °120 סביב ציר יתן לנו אוריינטציה שקולה למקורית, כך גם סיבוב ב-°240, ורק הסיבוב השלישי סביב ציר המולקולה תוביל לזהות.
פעולת הזיהוי מסמנים ב-I. אי פעולה אף היא זהות: אם אין משנים את מצבה של מולקולה, הרי ברור שהוא נשאר כפי שהיה.
אפשר לסובב מולקולות במגמת השעון ונגד מגמת השעון. למשל, פעולות C3 במגמת השעון ונגד מגמת השעון נותנות אוריינטציות שקולות, אך לא זהות.
בפיזיקה
בפיזיקה המודרנית נעשה שימוש רב בסימטריות. כאשר קיימת סימטריה מסוימת למערכת פיזיקלית ניתן ללמוד מכך רבות על התכונות של אותה המערכת. הדוגמה החשובה ביותר לכך היא משפט נתר לפיו כל סימטריה גוררת חוק שימור בקואורדינאטה הצמודה. לדוגמה, סימטריה של חוקי הפיזיקה בזמן גוררת את חוק שימור האנרגיה.
הסימטריה המרחבית היא כלי מאוד חשוב בקריסטלוגרפיה, בה מטפלים לרוב בגבישים בעלי מבנה מחזורי (חתיכות גדולות של סריגי בראבה או סריג בראבה עם בסיס).
נושא הסימטריות התגלה כחשוב ביותר גם בפיזיקה של חלקיקים אלמנטריים, כאשר יובל נאמן ומארי גל-מאן גילו שאם מסדרים קבוצה מסוימת של חלקיקים לפי התכונות שלהם מקבלים מבנה של חבורה. יש קשר בין הסימטריות של חבורה זו למבנה המרחב-זמן. במסגרת תורת המיתרים נידון גם הנושא של סימטריית-על. יוג'ין ויגנר זכה בפרס נובל על "תרומתו לתאוריה של גרעין האטום והחלקיקים הבסיסיים ובייחוד התגלית והיישום של עקרונות הסימטריה הבסיסיים".
בגאולוגיה
הסימטריה בגאולוגיה קיימת בתחום הסטרוקטורלי (מבני) בכל הקשור למבנים כמו אנטיקלינה או סינקלינה. הם יכולים להיות בעלי מבנה סימטרי – שהמדרונות שלהם משני צידי הקמר או הקער הם סימטריים, או אסימטריים.
באדריכלות
ימין|ממוזער|200px|קשתות סימטריות במסגד הגדול של קירואן (جامع القيروان الأكبر), המכונה גם מסגד עוקבה בן נאפע, תוניסיה.
ממוזער|שמאל|200px|החזית המערבית של קתדרלת נוטרדאם דה ריימס, צרפת, המחוננת בסימטריית שיקוף ימין-שמאל בעיצובה הכולל (אך לא בפרטים הפיסוליים).
סימטריה לרוב נתפסת כדוגמה לאסתטיקה וליופי, ולכן בניינים, קומפוזיציות, פסלים וגנים לרוב נעשים בצורה סימטרית. באדריכלות של העת העתיקה וימי הביניים הייתה שאיפה לבנות מבנים סימטריים, כאשר הסימטריה העיקרית היא סימטריית שיקוף ימין-שמאל. יש חוקרים הטוענים שהסימטריה בכנסיות ימי הביניים הייתה רק מקורבת ובכוונה נשתלו בה פגמים קטנים כדי להעביר מסר שרק אלוהים מושלם.
חלופות
האמנות המודרנית דווקא אינה דוגלת תמיד בסימטריה. כך, למשל, לה קורבוזיה, מהאדריכלים הנודעים של המאה ה-20, טען כי "הסימטריה היא ההרמוניה של העניים", והעדיף את השימוש ביחס הזהב.
ראו גם
החבורה הסימטרית
סימטריה גלובאלית
סימטריה דו-צדדית
כיראליות
שבירת סימטריה ספונטנית
פלינדרום
לקריאה נוספת
איאן סטיוארט, מרטין גולוביצקי, סימטריה נוראה – האם אלוהים הוא גאומטריקן?, מאנגלית: עמנואל לוטם, זמורה ביתן, 2001
מריו ליביו, שפת הסימטריה – המשוואה שלא נמצא לה פתרון, הוצאת אריה ניר, 2006
מרכוס דו סוטוי, סימטריה, מסע אל מרחבי התבניות של הטבע, מאנגלית: אוריאל גבעון, ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 2010
צילה שפיצר-שמיר, מסע בעולמות מופשטים - מפגש אחר עם מתמטיקה מופשטת, הוצאת מאגנס, תשנ"ז
Giora Hon, and Bernard R. Goldstein, 2008. From Summetria to Symmetry: The Making of a Revolutionary Scientific Concept. Archimedes: New Studies in the History and Philosophy of Science and Technology, 20. Dordrecht: Springer
קישורים חיצוניים
הסבר על סימטריה – מתוך מילון המושגים בגאומטריה של משרד החינוך.
אבשלום אליצור, שמאל דוחה וימין מקרבת: סימטריה ושימור צורה בעולם החיים
ד"ר מאיר בוזגלו, סדרת הרצאות אודות סימטריה, ערוץ האוניברסיטה העברית ביוטיוב
סימטריה שיקופית וסיבובית, באתר לרגו (LerGO)
J.Rosen, Symmetry at the foundations of science, Computers & Mathematics with Applications, Volume 17, Issues 1–3, 1989, Pages 13–15
*
קטגוריה:מושגים במתמטיקה
קטגוריה:אמנות | 2024-10-12T19:28:25 |
דחפור | שמאל|ממוזער|300px|דחפור קטרפילר D10. בצד ימין של התמונה נמצאת ה"סכין" של הדחפור, זוהי כף כבדה לעבודות עפר. בצד שמאל של התמונה נמצא ה"רוטר" ("מעקר" בעברית) - קרס מתכת שנועד לעקור סלעים. הדחפור מתנייע באמצעות מזקו"ם (זחל).
ממוזער|300px|דחפור סיני ממודל ישן
הדַּחְפּוֹר, או בשמו הלועזי: בּוּלְדוֹזֶר (Bulldozer), הוא טרקטור זחלי שמצויד בכף קדמית ("סכין" או "להב" בעגה של מפעילי הצמ"ה) שמטרתה להזיז עפר ולדחוף אדמה. הדחפור מצויד לרוב גם במעקר אחורי ("רוטר") לעקירת סלעים ותיחוח קרקע טרשית. הדחפור משמש לעבודות עפר, חישוף, יישור קרקע, פריצת צירים, ניהול מטמנות, בנייה והריסה וניתן למצוא אותו במיזמי הנדסה אזרחית גדולים כגון מחצבות, מכרות, בניית תשתיות וסלילת כבישים, וכן בהנדסה צבאית וחקלאות.
בעברית למונח דחפור יש שתי משמעויות: הראשונה היא שם כללי לציוד מכני הנדסי (צמ"ה) כבד, והשנייה היא שם ספציפי לסוג מסוים של כלי צמ"ה: טרקטור בעל כף/להב דחפור. הכפילות הזאת קיימת גם בשפה האנגלית, ביחס למילה בולדוזר.
היסטוריה
ממוזער|250px|דחפור International TD9 במוזיאון חיל האוויר בחצרים
ממוזער|250px|דחפור קומטסו 65PX
ממוזער|250px|דחפור קטרפילר D9L בעל גלגל-הנע מוגבה
ממוזער|250px|דחפור קומטסו D575, הדחפור הגדול ביותר בעולם, נועד לשמש לעבודה במכרות פחם
ממוזער|250px|דחפור בינוני מדגם CAT D6T
הרעיון של הנעה באמצעות זחלים לטרקטורים בשביל להגדיל את הגרר ולהפחית את הלחץ על הקרקע (כדי למנוע שקיעה והתחפרות) מקורו באנגליה של 1770, אז המציא ריצ'רד אדג'וורת זחלים הדומים למזקו"ם המודרני. עם זאת, הרעיון של אדג' לא זכה למימוש עד לתחילת המאה ה-20 אז חברת Benjamin Holt האמריקאית ערכה ניסויים בהוספת זחל לטרקטורים ובסופו של דבר רכשה ב-1914 את הפטנט לזחל חוליות ("שרשרת") שהמציא דייוויד רוברטס, המהנדס הראשי של חברת R. Hornsby & Sons האנגלית ב-1904. טרקטורים זחליים שימשו בסיס לטנק המשוריין במלחמת העולם הראשונה.
הדחפור התפתח במקור מטרקטורים בחוות חקלאיות שהותקנו עליהם מחרשות ובשלב מסוים גם לוח מתכת בחזית בשביל לבצע עבודות עפר כגון חפירת תעלות, הקמת סוללות וכו'. בעבר עבודות כאלה בוצעו על ידי סוסי עבודה, שלוח מתכת נרתם בחזיתם.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 כלי רכב זחליים נהיו נפוצים, בייחוד הדגם קטרפילר 60. כדי לבצע עבודות עפר שונות כגון חפירת תעלות, בניית סוללות עפר ועוד, טרקטורים זחליים אלה צוידו בלוח מתכת גדול ועבה בחזיתם. לוח מתכת זה, שבהמשך נהפך למעין כף מעוגלת נקרא "סכין" בעגת מפעילי הצמ"ה ובאנגלית: Blade ("להב"). הסכין מקלפת שכבות עפר מהאדמה ודוחפת אותן קדימה כשהדחפור מתקדם.
הדחפור הראשון הומצא בארצות הברית בשנת 1923 על ידי ג'יימס קאמינגס (James Cummings) והשרטט ג'יי ארל מקלאוד (J. Earl McLeod) שתכננו דחפור על ידי הוספת כף ("סכין") לטרקטור. דגם העתק של דחפור זה מוצג כיום בפארק העירוני של מורוויל, קנזס, איפה שהשניים בנו את הדחפור הראשון. הם רשמו על הדחפור פטנט ב-18 בדצמבר 1923. הוספת הזחלים נעשתה לראשונה בתקופת מלחמת העולם הראשונה על ידי חברת Benjamin Holt שהתמזגה מאוחר יותר לחברת קטרפילר. ב-1925 פיתחה חברת LaPlant-Choate דחפור זחלי שהכף שלו מופעלת על ידי בוכנות הידראוליות.
מאוחר יותר התפשט השימוש בדחפור מהחקלאות גם לעבודות הנדסה אזרחית כגון סלילת כבישים, מכרות, מחצבות ופרויקטים גדולים. כתוצאה מכך, הדחפור הפך לגדול יותר, חזק יותר וכבד יותר. הדחפורים נהפכו לנפוצים באמצע שנות ה-30 של המאה ה-20.
בדגמים המוקדמים מפעיל ישב מעל מערכות הכלי, ללא ההגנה של תא מפעיל ("קבינה"). לוח המתכת (ה"סכין") קיבל מעין "בטן" של כף (בפרופיל זה נראה בערך כמו סהר) על מנת להגדיל את קיבולת הכף ואת יכולת דחיפת העפר שלה. הכף הבסיסית התפתחה למספר סוגי כפות המתאימות לסוגים שונים של עבודות, ביניהן כף כללית (U-blade) לדחיפת עפר למרחקים גדולים, כף ישרה להריסות ופרישת ערמות עפר, וכף בצורת מגרפה לעקירת צמחייה ושורשים. בהמשך פותחו כפות נוספות כגון כף כללית-למחצה (SU-blade). כפות אלה, שיוצרו הן באופן ביתי והן על ידי חברות צמ"ה, הופיעו ב-1929. בהתחלה יוצרו הטרקטורים והכפות על ידי חברת שונות (למשל, דחפורי קטרפילר צוידו בכפות תוצרת LeTourneau) אך בשנות ה-40 של המאה ה-20 החלו חברות הטרקטורים לייצרם ביחד עם הכפות. ב-1928 פותחה טכנולוגיה לשליטת בכף הדחפור באמצעות כבלים, גלגלות וכננות - דבר שהיווה פריצת דרך בהתפתחות הדחפור.
בשנות ה-40 של המאה ה-20 נוספו לכף זרועות הידראוליות שהקנו למפעיל הדחפור יכולת לשליטה מדויקת בכף (להרים/להוריד/להסיט-לצדדים). זרועות אלה הגבירו גם את הכוח שמפעילה הכף מעבר למשקל שלה, והפכו את הדחפורים לכלי ההנדסי המועדף במיזמים הנדסיים. בתקופה זו הפך המונח "בולדוזר" משם לכף הדחפור לשם הכלי על כל מערכותיו.
הדחפורים נטלו חלק חשוב במלחמת העולם השנייה, בייחוד עבור ארצות הברית. מלבד פריצה הנדסית והכשרת הקרקע ללחימה הם בנו תשתיות הנדסיות וצבאיות שהיו חיוניות למאמץ המלחמתי. האדמירל ויליאם הלסי אמר "ארבע המכונות שניצחו את המלחמה בדרום האוקיינוס השקט היו הצוללת, הראדאר, המטוס והבולדוזר".
במהלך השנים הדחפורים נהפכו לגדולים וחזקים יותר בתגובה לדרישות הולכות וגוברות לציוד מכני הנדסי המתאים למיזמי הנדסה אזרחית ועבודות עפר בקני מידה גדולים יותר. חברות צמ"ה ברחבי העולם כמו קטרפילר, קומטסו, פיאט-אליס, ג'ון דיר, אינטרנשיונל הרווסטר, קייס, ליבהר, טרקס ו-JCB החלו לייצר דחפורים וכלי צמ"ה שונים. בהמשך, רובן הפסיקו לייצר דחפורים והתמקדו בכלי צמ"ה קטנים יותר כגון מחפרים, שופלים ומחפרונים.
עם התפתחות הטכנולוגיה והנדסת המכונות חל שיפור ניכר במערכות הפנימיות של הדחפור (מנוע, שליטה ובקרה, קירור ועוד). שיפורים חשובים כוללים מנועים חזקים יותר; מערכות הינע אמינות יותר; זחלים טובים יותר; תאי מפעיל מוגבהים; תאי מפעיל סגורים עם מיגון כנגד התהפכות, רעש ואבק; כפות הנשלטות על ידי בוכנות הידראוליות במקום על ידי כבלים וכננות. הבוכנות ההידראוליות איפשרו שליטה מדויקת יותר בכפות ומאוחר יותר גם אוטומציה של השליטה בכף. בנוסף, בירכתי הדחפור נוספה האפשרות להתקנת מעקר אחורי ("רוטר") כדי לחדור קרקע קשה, לסדוק בולדרים (גושי סלע) ועוד.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 הציגה חברת קטרפילר תכנון הנקרא "High Drive" (שהופיעה לראשונה על דחפור קטרפילר די-10) ובו גלגל ההנע נמצא מעל שורת גלגלי המרכוב ומעניק לזחל צורה משולשית למדי. יתרונות התכנון הם בעיקר הנדסיים: היא מקטינה את הלחץ המופעל על המערכות, וכן תכנון זה מגביה את מערכת ההנעה מעל הקרקע ובכך מקטינים את פגיעותה למכות בגחון ותקיעה עקב בוץ, עפר וחצץ. חסרונות של תכנון זה הוא שהוא שוחק יותר מהר את הזחל מאחר שהזחל עובר 3 קיפולים בכל סיבוב במקום שניים בתכנון הרגיל. כיום, חברת קטרפילר היא היחידה המשתמשת בתכנון זה.
בשנת 2009 הציגה חברת קטרפילר לראשונה דחפור דיזל-חשמלי. הדחפור הוא CAT D7E (ה-E בשם הדגם הוא תחילת המילה "Electric") ובו מנוע הדיזל הגדול היחיד, הוחלף במערכת שכוללת דיזל-גנרטור המפעיל מנוע חשמלי המחובר למערכת ההינע שמניע לבדו את הדחפור (בדומה לאופן פעולתם של רוב קטרי הדיזל בעולם). בניגוד למכונית היברידית טורית, שבה יש מצבר ביניים הנטען על ידי גנרטור וממנו מוזן המנוע החשמלי, ב-CAT D7E, הגנרטור מספק את החשמל ישירות למנוע החשמלי, ללא צורך במצבר ביניים. בנוסף, ב-D7E מנוע הדיזל עובד ללא הפסקה כל עת שהדחפור פעיל, בניגוד למכונית היברידית טורית, שבה מנוע הבעירה הפנימית כבה חלק מזמן הנסיעה. למרות זאת, עקב פרסומו של הדחפור על ידי יבואן קטרפילר בישראל, זוקו שילובים, כהיברידי, וכן עקב הרגלה של החברה הישראלית לקרוא לכל כלי רכב עם שני מנועים מסוגים שונים (במיוחד אם אחד מהם הוא מנוע בעירה פנימית והשני הוא חשמלי) "היברידי". כלי התקשורת הישראלית כמו גם בתחום הציוד המכני ההנדסי בישראל, הכירו את הדחפור כהיברידי ולא כדיזל חשמלי, אף שהוא אינו מוכר ככזה בחו"ל. עם זאת, לטענת קטרפילר מנוע הדיזל חסכוני בדלק בשל גודלו וכן העובדה שהוא עובד במהירות סיבוב קבועה ומשפר את התפוקה בכ-10%. כמו כן, הדחפור כולל כ-60% פחות חלקים מדחפור D7 לא חשמלי, וקל יותר לתחזוקה. שינויים נוספים היו החלפת שתי הבוכנות המגביהות את הכף בבוכנה יחידה באמצע הכף, וכן חזרה לתצורת מזקו"ם של "Low Drive" בה גלגל ההינע נמצא בגובה גלגלי המרכוב.
עם השנים הדחפורים השתכללו וכיום הם כוללים גם מערכות מחשב אלקטרוניות הממטבות את פעילות הדחפור ומגדילות את יעילותו. מערכות אלה כוללות בקרת מערכות ומשוב מיידי, שליטה בהזרמת הדלק, פונקציות הפעלה ניתנות לתכנות, מפת מסלול עם ניווט לווייני וסורקי לייזר להתווית מסלול העבודה.
אטימולוגיה (מקור השם)
המילה "דחפור" בעברית היא הלחם של המילים "דחף" ו"חפר" שמתארות היטב את פעולתו של הדחפור: חופר ודוחף עפר.
באנגלית נקרא הדחפור "בולדוזר" (Bulldozer) שפירושו בתרגום חופשי הוא "מהמם במינון של פר". ב-1880 שימש המונח "bull-dose" כתיאור למנה כלשהי של תרופה או סם שהיא גדולה ויעילה מאוד, כזאת שיכלה אפילו להמם פר או שור. ביטוי זה הושאל גם לתחומים אחרים ובין השאר תיאר ענישה קשה ומרתיעה. ב-1886 המונח תיאר אקדח בעל קליבר גדול ואת האדם שנשא אותו. מאז התקשר הביטוי "בולדוזר" עם כוחניות, גודל, עוצמה והיכולת להזיז דברים. בחקלאות והנדסה משמש הביטוי "bulldozing" לתיאור פעולה בה מפעילים כוח גדול כדי לדחוף עצם או להזיז מכשול. באופן טבעי, שם הפעולה הנ"ל נדבק לכלי שפותח על מנת לבצע מטרה זו - הבולדוזר: הדחפור שמזיז ודוחף עצמים כבדים ומכשולים.
בישראל הכינוי "בולדוזר" נפוץ לאנשים שמומחים ב"להזיז דברים", תוך התגברות על מכשולים בירוקרטיים, ציבוריים (דעת קהל) ואפילו חוקיים.
מבנה והנדסה
הדחפור מורכב מ-3 מערכות עיקריות:
הטרקטור - השלדה ומרכב המכילים את המנוע, תא המפעיל, את הזחלים ואת הזרועות ההידראוליות המפעילות את הכלים השונים. זרועות אלו מאפשרות לממש מנופים מסוג שני ושלישי.
הכף ("הסכין") - זוהי כף פלדה גדולה וכבדה המותקנת בחזית הדחפור והיא כלי העבודה העיקרי שלו.
מעקר/קרס אחורי/מחרשה - זהו סכין או קרס המותקן בירכתי הדחפור ותפקידו לעבד את הקרקע, לרכך אותה ולעקור בולדרים.
הטרקטור
הטרקטור הוא המרכב המכיל את כל מערכות הכלי. בתוך הטרקטור אפשר למצוא את:
ממוזער|300px|מבנה הדחפור וחלקיו (מבוסס על דחפור ChTZ B10M-3 רוסי).
ממוזער|300px|צמד דחפורים בפעולה, מקימים סוללת עפר. בתמונה ניתן לראות את הכף מהחזית ומהצד וכן לראות את הקרס האחורי (בדחפור השמאלי).
מערכת ההנעה שכוללת מזקו"ם וממיר מומנט (פירוט בהמשך).
מנוע - לרוב מנוע דיזל המספק כוח לכל מערכות הדחפור - מזקו"ם, מיזוג אוויר, שליטה ובקרה, זרועות הידראוליות ועוד. מנועים מתקדמים מגיעים עם מערכות בקרה אלקטרוניות שנועדו להקטין את תצרוכת הדלק ולשפר את יעילות המנוע. בעקבות החמרת תקני הפליטה, שודרגו המנועים של כלי צמ"ה חדשים על מנת לעמוד בתקנים אלה ולהקטין את זיהום האוויר.
רדיאטור - אחראי על קירור מערכות הדחפור.
מפלט גזים - זוהי מעין ארובה המשמשת לפליטת הגזים שנוצרים בעת שריפת הדלק במנוע, בדומה לאגזוז של מכונית.
זרועות הידראוליות - הכף והקרס האחורי מופעלים על ידי בוכנות הידראוליות ש"מושכות" ודוחפות מוטות נעים בתוך צילינדרים מלאי נוזל. באמצעות הבוכנות אפשר להרים ולהוריד את הכף ולהטותה בכיוונים שונים. השימוש בבוכנות מאפשר הפעלת כוח רב, שכן הבוכנה ההידראולית מנצלת את חוק פסקל עבור נוזל ניוטוני (בדרך כלל שמן תעשייתי) בשביל להפיק כוח רב באמצעות כוח קטן. הכוח הקטן מיוצר על ידי שאיבת נוזלים החוצה ופנימה אל תוך הצילינדר (המנוע מספק את כוח השאיבה).
תא המפעיל - התא בו יושב המפעיל. בעבר תא המפעל היה פתוח, אך בעקבות תקני בטיחות מחמירים היום רוב הדחפורים באים עם תא סגור המצויד במערכת מיזוג אוויר, זכוכיות נגד רעש, מערכות שליטה ובקרה מתקדמות וכן גגון מיוחד שמונע מהתא להימחץ במקרה שהדחפור מתהפך (ROPS - Roll Over Protective Structure). כיום נעשה דגש על הגברת הנוחות בתא המפעיל והוא מצויד עם כיסא ארגונומי וידיות שניתן לשנות את מיקומן כדי להשיג נוחות מקסימלית.
מערכות שליטה ובקרה - דחפורים ישנים כללו רק ידיות השולטות בהנעת הכלי ובהפעלת הכפות. כיום, הדחפורים כוללים מערכות אלקטרוניות וממוחשבות מתקדמות המאפשרות תכנות מוקדם של רוטינות קבועות (למשל: רוטינת שפיכת עפר מהכף) וכן משוב מיידי שמוצג בתא המפעיל על מצבן של כל מערכות הכלי. הכף הקדמית של הדחפור מופעלת באמצעות ג'ויסטיק בודד הניתן לתכנות. הקרס האחורי מופעל באמצעות ידית המאפשרת את הרמתו/הנמכתו וכן את שינוי זווית החדירה.
מערכות היגוי - כיום נפוצים שתי שיטות היגוי, היגוי בהגה (כמו ברכב רגיל) והיגוי דיפרנציאלי (האחרון היא השיטה הנפוצה ביותר בדחפורים זחליים). היגוי הדחפור בשיטת ההיגוי הדיפרנציאלי נעשה באמצעות שתי ידיות. כאשר אתה מושך בידית השמאלית (ימנית) עד הסוף, סיבובי המנוע מפסיקים לעבור לזחל השמאלי (ימני) וכתוצאה מכך הדחפור מסתובב שמאלה (ימינה). צורת היגוי זו מאפשרת לדחפור לבצע סיבוב במקום ולכן מגדילה באופן ניכר את כושר התמרון שלו לעומת כלי רכב אופני רגיל. בנוסף, ישנה תיבת הילוכים ידנית ודוושות גז, ניוטרל ובלמים.
מכלי דלק, מכלי שמן ומכלי מים.
בכל הנוגע לדחפורים, בדרך כלל "גדול יותר זה טוב יותר", וככל שהדחפור כבד יותר כך גדל החיכוך שלו עם הקרקע ובהתאם כושר הדחיפה (כוח הגרר) שלו. מסיבה זו - ובגלל ממיר המומנט שמכפיל את כוח הגרר במהירויות נמוכות - דחפור עם מנוע של מפיק כוח גרר חזק יותר מאשר טנק עם מנוע של .
הכף
הכף, שנקראת בעגה של מפעילי הצמ"ה "סכין" ומכונה גם "להב" (Blade), היא כלי העבודה העיקרי של הדחפור. היא מותקנת בקדמת הכלי ותפקידה הוא לדחוף דברים, לגרוף קרקע ועפר, לערום ערמות ולעקור מכשולים. רוב הכפות מיוצרות כיציקת פלדה אחת וזאת על מנת להגדיל את העמידות שלהן ואורך חייהן.
ממוזער|200px|כף דחפור "סכין" על חלקיה
ממוזער|200px|כף דחפור - מבט מקדימה
הכף באה במספר צורות, הנפוצות שבהן הן:
כף ישרה ("S-Blade") - כף נמוכה וישרה, שאין בה בטן מעוקלת ולא סכיני-צד. היא משמשת בעיקר לדחיפת דברים ויישור-קרקע עדין.
כף כללית ("U-Blade") - כף גדולה, בעלת בטן מעוקלת עמוקה וכן יש לה סכיני-צד גדולים ההופכים את הכף למעין דלי ומגדילים את הקיבולת שלה. הכף הכללית טובה לעבודות עפר שונות וכן לעקירת מכשולים באמצעות סכיני-הצד.
כף כללית-למחצה ("SU-Blade") - שילוב בין הכף הישרה לכף הכללית. היא נמוכה יותר מהכף הכללית, פחות מעוקלת ובעלת סכיני-צד קטנים יותר.
כף סהר - כף בעלת בטן מעוגל כמעין סהר, ללא סכיני צד.
כף דחיפה - כף שיעודה העיקרי הוא דחיפת כלי צמ"ה אחרים.
כפות מסוימות אף מצוידות ב"סכיני-צד" ו"ציפורניים" הבולטות מתוך הכף ומטרתן לאפשר לדחפור לבצע חיתוך גס של דברים או להפעיל כוח ממוקד על אובייקט קטן (למשל, עקירת גזעי עצים או פתיחת דלת ממולכדת: הדחפור לוחץ עם קצה הסכין על הדלת והיא נתלשת. מטען החבלה שמתפוצץ על הכף לא גורם נזק לדחפור והמפעיל אפילו לא מרגיש אותו).
על כפות מודרניות מותקנת גם "רשת" סורגי פלדה עילית שנועדה להגן על הרדיאטור של הדחפור מפני אבנים ובולדרים שנכנסים בין הכף למכסה המנוע. הרשת מאריכה את זמן החיים של הדחפור ומקטינה את הצורך בתיקונים.
חלק מהכפות מחוזקות בלוח פלדה נוסף במרכז הכף, על מנת לשפר את יכולתו של הדחפור לדחוף ציוד מכני הנדסי אחר, בעיקר מגרדות.
ברוב הדחפורים הכפות הן פריקות, כך שאפשר להחליף כפות בעת הצורך. כמו כן, אפשר גם להתקין אמצעים ייעודיים במקומם. אמצעים כאלה כוללים מגוב לניקוי מוקשים, קומביין ומכשירים חקלאיים לעיבוד הקרקע.
הכף נשלטת באמצעות 4 זרועות הידראוליות בסיסיות המאפשרים לה לבצע את התנועות הבאות:
הורדת והרמת הכף.
הטיית הכף קדימה ואחורה.
הטיית הכף ימינה או שמאלה.
הטיית זווית הכף (Tilt Dozer).
באמצעות פעולות אלה יכול מפעיל הדחפור להשתמש בכף כדי לערום ערמות ולשפוך עפר, לפנות אדמה הצידה וכן לנעוץ את הכף בקרקע ולחפור בורות רדודים או תעלות.
כפות דחפור מותקנות לעיתים גם על כלים אחרים, כגון מפלסות, מפלסות שלג, מחפרים (כף דחפור קטנה הנקראת "backfill"), נגמ"שים ואף טנקים. טנק המצויד בכף דחפור (שבדרך כלל נמוכה וקטנה יותר מכף של דחפור כבד) נקרא טנק-דחפור.
מעקר (קרס אחורי)
ממוזער|250px|המעקר
בירכתי הדחפור אפשר להתקין מחרשה או מעקר ("רוטר", באנגלית Ripper) - קרס פלדה שיכול להינעץ בקרקע טרשית, באספלט ואף בקרחונים. תפקיד ה"רוטר" הוא לעקור גושי סלע חזקים במיוחד, לסדוק שכבות קרח קשות, לשבור ולפרור קרקע קשה בשביל עבודה עם ה"סכין" ולחרוש את הקרקע (גם למטרות חקלאות). בעזרת ה"רוטר" אפשר אף לסדוק קרקע בזלתית בשביל להפכה אחר כך לקרקע פורייה לחקלאות.
מפעילים מיומנים יכולים לאלתר מגוון שימושים לקרס הזה, החל מביקוע מטרות קשות וכלה בניצול כוח ההרמה שלו ככננת או מנוף קטן. בצה"ל לקרס יש שימוש נוסף: גרירת רכב קרבי משוריין באמצעות שלשלאות פלדה שמחוברות לרק"ם ולקרס של הדחפור.
המעקר מורכב ממוט כבד שבקצהו יש שן העשויה מפלדה בעלת קשיות גבוהה או ממתכת כבדה דוגמת טונגסטן, והיא זו שחודרת לקרקע. המעקר נשלט בידי 4 זרועות הידראוליות שמרימות ומנמיכות אותו ושולטות בזווית החדירה לקרקע, ומסוגלות לנעוץ אותו בקרקע בכוח רב.
במקום מעקר ניתן להתקין על הדחפור התקנים אחרים ביצולו האחורי:
מחרשה הדומה מאוד למעקר והיא בעצם התקן המכיל מספר מעקרים קטנים בשורה.
כננת (Winch), המשמשת בעיקר לגרירת וחילוץ כלי רכב
התקן לגרירת דברים אחרים
משקולת פסיבית
הנעה
ממוזער|250px|דחפור ישן. בתמונה אפשר לראות היטב את המזקו"ם ואת גלגל ההנע המצוי בצד שמאל של הזחל. כמו כן, ניתן לראות את המנוע ואת הצינורות ההידראולים שדרכם עובר נוזל לבוכנות שמפעילות את הזרועות ההידראוליות שמרימות את הכף.
רוב הדחפורים מתנייעים על ידי מזקו"ם (זחלים). יש לכך שתי סיבות עיקריות:
לזחל יש אחיזה טובה מאוד בקרקע, דבר המגדיל את כושר הדחיפה וכוח הגרר של הדחפור ומאפשר לו עבירות בתנאי קרקע קשים.
לזחל יש שטח פנים רחב, לכן המשקל העצום של הדחפור מתפזר על פני שטח פנים גדול והלחץ המופעל על הקרקע נמוך. דבר זה מונע מהדחפור לשקוע בקרקע רכה (כמו בוץ או חול). לצד הזחלים הרגילים יש זחלים רחבים במיוחד למניעת שקיעה בקרקע רכה כגון ביצות.
המזקו"ם מורכב משרשרת חוליות פלדה בעלות מיסבים (זחלים) שמשמש מצע שעליו מתגלגלים המרכובים (ה"גלגלים" של הדחפור). המזקו"ם מגולגל באמצעות גלגל ההינע (זר מניע) - זהו גלגל שיניים המחובר לתמסורת של המנוע שמסובב אותו ושיניו ננעצות בזחל וגוררות אותו איתן לסיבוב. רוב הדחפורים משתמשים בשיטה של היגוי דיפרנציאלי: המנוע מספק כוח בנפרד לכל זחל (ימני או שמאלי) ובאמצעות ידיות בתא המפעיל אפשר לקבוע את חלוקת הכוח לכל זחל. שיטה זו יעילה מאוד למקומות צפופים שכן היא מאפשרת לדחפור לבצע סיבוב במקום (פנייה ברדיוס אפס), דבר שיעה אופני איננו יכול לעשות.
כמו כן, הדחפור מצויד בממיר-מומנט שנועד להפוך את הספק המנוע לכוח גרר, דבר הגורם להגבלה על מהירות הדחפור (15 קמ"ש בערך) שכן במהירויות נמוכות ממיר-המומנט מכפיל את הכוח שמספק המנוע. הדחפורים כבדים לא רק בגלל המבנה שלהם, אלא גם מפני שהדחפור מנצל את משקלו הוא בשביל לדחוף דברים ולעקור מכשולים. ככל שאחיזת הקרקע של הדחפור טובה יותר, וככל שמשקלו גדול יותר, כך גדל כוח החיכוך שלו עם הקרקע וכתוצאה מכך גדלים כוחות הגרר שהוא מפעיל ואיתם כושר הדחיפה של הדחפור.
שימושים
ממוזער|שמאל|250px|דחפור זחלי מדגם קטרפילר D8T
בגלגולו הנוכחי הדחפור נועד לבצע עבודות הדורשות כוח רב, כגון:
עבודות עפר.
יישור קרקע (גס).
הזזת עפר.
הערמת סוללות עפר ואדמה.
מילוי בורות ותעלות.
חישוף שטח - ניקוי הריסות, בירוא צמחייה, עקירת עצים קטנים וחישוף צבאי.
הזזת עצמים כבדים כגון בולדרים (גושי סלע), ציוד כבד, רכבים תקועים ועוד.
גרירה וחילוץ של כלי רכב תקועים.
הריסת מבנים.
פריצת צירים, פילוס נתיבים והתגברות על מכשולים טבעיים או מלאכותיים.
שימושים אזרחיים
דחפורים ניתן לראות בעיקר באזורי מכרות ומחצבות, במקומות בהם מכינים תשתית לסלילת כבישים חדשים או הקמת שכונות חדשות, במזבלות גדולות, בהכשרת שטחים חקלאיים וכן בפרויקטים הנדסיים גדולים (מובילי מים, סכרים, חציבת מנהרות ובניית תשתיות).
ממוזער|300px|דחפור D10N עובד בשטח: הוא גורף עפר, דוחף אותו ולבסוף שופך אותה לערימה
ממוזער|דחפור מבוסס על טרקטור רוסי ДТ-75 משמש לפינוי שלג
ייעודו העיקרי של הדחפור הוא יישור שטח ועבודות עפר כגון הקמת סוללות, הזזת עפר, הערמת ערימות וכדומה. שלב יישור השטח הוא כמעט תמיד השלב הראשון בכל פרויקט בנייה או הנדסה אזרחית כלשהו. פני הקרקע בדרך כלל אינם מישוריים ולעיתים אף מלאים בסלעים ובולדרים (גושי סלע קשים). בשביל לעקור את הבולדרים הומצא המעקר (רוטר) - קרס המתכת הכבד בירכתי הדחפור. הדחפור נועץ את המעקר בבולדר ועוקר אותו תוך כדי נסיעה קדימה, או אם מדובר בבולדר גדול מידי הדחפור מפורר אותו למספר חלקים. אחרי שהבולדרים נעקרו מהשטח, מתחיל הדחפור ליצור משטח מישורי (בקירוב). הדחפור מיישר את הכף, נועץ אותה בקרקע ואז מתחיל לנסוע קדימה. תוך כדי שהוא נוסע קדימה, העפר שנמצא מעל גובה ה"ציפורניים" (החלק החד של קצה הכף) מתחיל להתגלגל אל תוך הכף ולנוע קדימה ביחד עם הדחפור. מאחוריו משאיר הדחפור קרקע די מישורית, אותה הוא מהדק באמצעות המשקל הכבד ולחץ הזחלים שלו. אחרי שהוא דחף ערימה גדולה של עפר (גודל הערימה תלוי בעוצמת הדגם וגודל הכף) הדחפור מרים את הכף לשפוך את העפר ואז נוסע אחורה, כאשר הכף צמודה ולוחצת על הקרקע, ובכך מיישרת את השטח שפינה הדחפור (פעולה זו ידועה בשם back-blading). הדחפור חוזר על התהליך מספר פעמים עד שמתקבלת קרקע מישורית ושטוחה. את הגימור העדין יותר מבצעים המגרדת, שטובה ליישור קרקע והזזת עפר בקנה מידה קטן, והמפלסת, שטובה ליישר את הקרקע בגימור עדין ביותר, שלב אחד לפני העברת מכבש על הקרקע.
בנוסף ליישור שטח משמש הדחפור גם להקמת סוללות עפר על ידי דחיפת עפר והערמתו בערמות. הכף הכללית גדולה ועמוקה ויש לה קיבולת עפר גבוהה, דבר המאפשר לדחפור לדחוף עפר רב ואז לשפכו באזור בו הוא רוצה להקים את סוללת העפר. הדחפור גם יכול לבנות רמפות וזאת באמצעות דחיפת עפר ושפיכה הדרגתית שלו בשיפוע. את הרמפה מיישר הדחפור באמצעות משקלו הרב ושיטוחה עם הזחלים ואחר כך עם תחתית הכף.
עוד משמש הדחפור באתר הבנייה לפיזור עודפי עפר ופיזור בשטחי מילוי, מילוי חוזר של בורות ותעלות וניקוי אתרי בנייה מפסולת.
מחוץ לאתר הבנייה משמש הדחפור לפריצת דרכים, אחזקת דרכי עפר, ניקוי קרקעית במחפורות של עפר מושאל, חישוף קרקע וניקוי אזורים מיוערים, ניהול אתרי פסולת, דחיפת מגרדות, גרירת מטענים וחילוץ ציוד מכני הנדסי.
שימוש צבאי
ממוזער|250px|דחפור לא-ממוגן של חיל הנחתים האמריקני מקים סוללת מגן סביב תותח בעת אימון.
ממוזער|250px|דחפור D7MCAP של צבא ארצות הברית. זהו דחפור צבאי בלתי-מאויש המשמש לניקוי שדות מוקשים.
ממוזער|250px|דחפור D9 משוריין מדגם D9R עם מיגון דור 4, בשירות חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל.
דחפורים הם ציוד הכרחי בחילות ההנדסה בצבאות העולם. הם משמשים לבניית ביצורים, עבודות עפר ופריצה הנדסית, לעיתים תחת אש. כדי להגן על המפעילים בדרך כלל ממגנים את הדחפורים האזרחיים בהם הם עובדים בשריון לכלי רכב. גישה אחרת היא להוסיף כף דחפור לטנקים או לנגמ"שי הנדסה תוך ניצול השריון של הרכב, אך התפשרות על ההספק והביצועים ההנדסיים. טנק שמדוגם בכף דחפור נקרא טנק-דחפור (טד"ח).
כבר במלחמת העולם השנייה נעשה שימוש בדחפורים משוריינים כאשר כוחות הברית פלשו לנורמנדי. הדחפורים, שהיו טרקטורים של קטרפילר, צופו בלוחות שריון עם חרכי ירי קטנים שהקנו ראות כמעט אפסית לנהג. דחפורים אלה עבדו תחת אש כבדה על מנת לפלס דרך לטנקים, לנקות את החוף ממכשולי נ"ט ולבנות רמפות וסוללות עפר שיאפשרו לטנקים לפרוץ ללב הביצורים הגרמניים ולתקוף אותם מאחורה. דחפורים פעלו גם בחזית האוקיינוס השקט בהכשרת שדות תעופה באיים והקמת בסיסים צבאיים וביצורים לכוחות ארצות הברית.
האמריקנים עשו שימוש בדחפורים כבדים כדי לפלס דרכים בג'ונגלים של וייטנאם, ובשנות ה-80 של המאה ה-20 פיתחו ביחד עם התעשייה הצבאית של ישראל גרסה ממוגנת של דחפור קטרפילר די-7 שנועדה בעיקר לפינוי שדות מוקשים, שכן הכלים הממוגנים סבלו מראות אפסית. דחפורי ה-D7 שימשו לפינויי מוקשים הן באזורי מלחמה והן באזורים בהם הושכן שלום לא מכבר. במהלך שנים אלה הצטייד חיל ההנדסה האמריקני בכמות רבה של דחפורי D7, רובם לא ממוגנים, והללו נועדו בעיקר למשימות בנייה ועבודות עפר. בגלל הסיכון שבעבודה זו, בשנות ה-90 של המאה ה-20 פיתחו בצבא ארצות הברית גרסה לא-מאוישת של הדחפור D7MCAP המשמשת לניקוי מוקשים ופריצה הנדסית. לקראת הפלישה לעיראק ב-2003 רכשו האמריקאים 12 דחפורי D9R ממוגנים מישראל, והללו הוכיחו את עצמם כיעילים ביותר.
במלחמות ישראל עשה צה"ל שימוש רב בדחפורים, רובם לא היו ממוגנים עקב מחסור בציוד ובתקציב. הדחפורים פרצו דרכים, סללו כבישים לכוחות צה"ל, חפרו תעלות נ"ט, הכשירו עמדות לטנקים הישראלים ופרצו סוללות עפר ותעלות נ"ט שהקים האויב. אחרי מלחמת יום הכיפורים שגרמה לאבדות קשות בחיל ההנדסה הוחלט למגן את הדחפורים. גם במלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה השנייה נטלו הדחפורים חלק רב בפעילות המבצעית.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעו לארץ דחפורים כבדים מדגם קטרפילר D9L שזכו למיגון חדיש תוצרת התעשייה הצבאית. המיגון כלל לוחות שריון על המערכות המכניות של הכלי ועל חלקים רבים בקבינה (תא המפעיל) אך מאחר שלחה"ן היה חשוב לא לפגוע בראות של המפעיל, לא כיסו לוחות השריון את כל השמשות, שהוחלפו בחלונות קטנים יותר העשויים מזכוכית בליסטית חסינת ירי. מיגון זה - על דורותיו השונים - הוכיח את עצמו כיעיל ביותר וזכה להצלחה רבה. באינתיפאדה השנייה, בנוסף לתפקידי ההנדסה הקרבית המסורתיים, שימשו דחפורי ה-D9 המשוריינים על מנת להרוס בתים של מחבלים פלסטינים ולבצע פעולות חישוף בשטחים שמהם בוצע ירי לעבר ישראלים. מדיניות זו עוררה מחלוקת קשה בעולם כאשר ארגוני זכויות אדם כינו אותה "עונש קולקטיבי" ו"הרס חסר פרופורציות" ואילו ישראל התעקשה שזה צעד הכרחי וחיוני במלחמה בטרור. דחפורי D9 היוו כלי מכריע במבצע חומת מגן, בייחוד בקרב במחנה הפליטים ג'נין, שם הם נטרלו מטעני חבלה והרסו בתי תופת. הדחפורים היוו מרכיב חיוני גם בפעילות הביטחון השוטף ברצועת עזה. כיום משרת בצה"ל הדגם D9R, כאשר רוב הכלים מדוגמים בתוספת מיגון כלוב נגד נשק נ"ט (בשירות יחידת הצמ"ה הקרביות) וכן קיימים דגמים בשלט רחוק, בשירות יהל"ם, המשמשים לחבלה וסילוק פצצות ופריצת צירים באזורים מסוכנים במיוחד.
מפרט טכני וביצועים
להלן מפרט טכני ונתונים על יכולותיו של דחפור אופייני. הנתונים עצמם מתייחסים לדחפור (בינוני-קטן) מדגם D65PX-18 של קומטסו ולדחפור (גדול) מדגם D9T של קטרפילר. נתונים אלה נכונים ל-1 במרץ 2018. המידע כאן נועד להעשרה בלבד והמחשת סדרי הגודל האופייניים לדחפורים. מאחר שהנתונים משתנים מעת לעת עקב שינויים שעורכים היצרנים בדגמים מומלץ לבדוק באתר היצרן את הנתונים העדכניים.
נתון דגם D65PX-15 (דחפור קטן) דגם CAT D9T (דחפור גדול) הספק נטו 220 כוחות סוס = 164 קילוואט 436 כוחות סוס = 325 קילוואט משקל מוכן לפעולה 20810 ק"ג = 45855 ליברות = כ-23 טון 48784 ק"ג = 107548 ליברות = כ-49 טון קיבולת הכף 3.7–5.9 מטר מעוקב 16.4 מטר מעוקב רוחב הכף 4.1 מטר 4.65 מטר גובה הכלי כ-3.2 מטר כ-4 מטר אורך הכלי (כולל ציוד) כ-5.2 מטר כ-8.5 מטר כושר דחיפה כ-20,500 ק"ג (20 טון) כ-71.6 טון נפח מנוע 8.85 ליטר 18.1 ליטר הספק הזרמה הידראולי מקסימלי 248 ליטר לדקה 384 ליטר לדקה מהירות מקסימלית 13.6 קמ"ש (רברס) 14.9 קמ"ש (רברס)
דגמים
דגמי חברת קטרפילר:
קטרפילר די-11 - הדגם הגדול ביותר של החברה
קטרפילר די-10
קטרפילר די-9 - ידוע בגרסה הצבאית שלו
קטרפילר די-8
קטרפילר די-7
קטרפילר די-6
קטרפילר די-5
קטרפילר די-4
קטרפילר די-3
דגמי חברת קומטסו:
קומטסו D575 - הדגם הגדול ביותר בייצור סדרתי
קומטסו D475
קומטסו D275 - דגם בעל גודל דומה לזה של ה-CAT D9
קומטסו D65 - דגם בעל גודל דומה לזה של ה-CAT D6
ה-ACCO סופר בולדוזר - הבולדוזר הגדול ביותר שיוצר אי פעם, קיים רק דגם אחד שלו באיטליה
מקורות
ש. זלינגר, א. שפירא, ציוד בניה - חלק ד': ציוד לעבודות עפר, הוצאת הטכניון
האדוק - Keith Haddock, Giant Earthmovers, Crestline, הוצאת MBI (ב גוגל ספרים)
קישורים חיצוניים
מילון חזותי של דחפור, מילון מרים-ובסטר
הדחפורים של Van Natta, אתר ובו סקירות על דגמים שונים של דחפורים
דחפור לילדים , אתר הכולל אנימציות ותמונות (מתאים במיוחד לילדים)
היסטוריה של טרקטורים ודחפורים
סרטי וידאו:
], יוטיוב
(דחפור דוחף מגרדת)
(דחפורי D9 עובדים בניהול מצבורי אשפה בחיריה)
(פריקת דחפור D9T ממוביל צמ"ה כבד)
(דחפור קטרפילר D7E דיזל-חשמלי בעבודה)
דייוויד ויילי, דחפור קטרפילר D11R בעבודה, פליקר
(קליפ על דחפור לילדים, אנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:ציוד מכני הנדסי
קטגוריה:כלי רכב
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-09-06T14:21:08 |
המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה | המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה התרחשה בשנים 1935–1936 עקב השאיפות האימפריאליסטיות של איטליה.
גורמים
איטליה פנתה לכיבוש אתיופיה ממספר סיבות.
מוסוליני שאף למחוק את "חרפת עדווה" (1896) במלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה, שבה הובסו האיטלקים בפני האתיופים ובעקבותיה נאלצו להכיר בעצמאותה של ממלכת אתיופיה.
אתיופיה עשירה באוצרות-טבע ושכנה בסמוך לשתי מושבות איטלקיות – סומלילנד האיטלקית (רוב סומליה של ימינו) ואריתריאה.
המושלים האיטלקים של אריתריאה וסומליה חששו מפני התחזקותה של אתיופיה תחת מפעל המודרניזציה של היילה סלאסי.
התפשטות טריטוריאלית הייתה מימוש האידאולוגיה הפשיסטית כחלק מחזון איטליה הגדולה והקמת האימפריה האיטלקית, כמו גם עצם המלחמה, שנחשבה כערך עליון.
מהלך המלחמה
תקרית גבול בדצמבר 1934 בין סיור אתיופי לאיטלקי שבה נהרגו כמה חיילים איטלקיים נתנה תירוץ לתביעות איטלקיות כלפי אתיופיה. אתיופיה פנתה לאיטליה על מנת לפתור את הסכסוך בהתאם לחוזה ביניהן, אך איטליה הגישה אולטימטום. אי לכך אתיופיה פנתה לחבר-הלאומים שבו הייתה חברה. בריטניה וצרפת ניסו לפייס את מוסוליני בכוחות עצמן. בריטניה אף הציעה בסודיות לתת שטח מאתיופיה לאיטליה ובכך לסיים את המשבר (הסכם לוואל-הור). הניסיונות נחלו כישלון.
צבאות איטליה החלו לפלוש לאתיופיה מצפון באוקטובר 1935, ללא התנגדות כבדה. בתגובה חבר-הלאומים הכריז על איטליה כעל תוקפן והטיל עליה סנקציות כלכליות אשר לא השפיעו על מוסוליני, בעיקר בגלל אי-ההסכמה בנוגע ליחס לאיטליה בין בריטניה וצרפת, אשר לא רצו לקרב את מוסוליני להיטלר ואי-התערבות ארצות הברית.
מוסוליני התחזק מהצלחתו והפלישה התרחבה לשתי חזיתות עד שב-5 במאי 1936 נמלט הקיסר האתיופי, היילה סלאסי, ואדיס אבבה נכבשה. מוסוליני הכריז על איחוד אתיופיה, סומלילנד האיטלקית ואריתריאה ל"מזרח אפריקה האיטלקית".
השלכות
מוסוליני נהנה מהערצה אדירה באיטליה והפשיזם האיטלקי הגיע לשיא. היה זה הישג בינלאומי לכוח הפשיסטי, אשר נתן עידוד למוסוליני להתערב במלחמת האזרחים בספרד ולעזור בהשתלטות הפשיסטים שם. איטליה פרשה מחבר הלאומים, והתקרבה לגרמניה (ציר רומא-ברלין, 1936).
הוכח מחדש כי חבר הלאומים אינו מסוגל להשכין שלום ולמנוע כיבושים, ובכך מעודדת תוקפנותן של מדינות. המערב נראה כמשותק מפני החשש שפעולותיו יחזקו את היטלר. המדינות הדמוקרטיות לא יכלו לגבש קו אחיד, והאשימו זו את זו במשבר.
ראו גם
אתיופיה הכבושה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:קצרמר אתיופיה
איטלקית-אתיופית, שנייה
אתיופית שנייה
קטגוריה:איטליה בתקופת הפשיזם
קטגוריה:אתיופיה: התקופה האיטלקית
קטגוריה:מתקפות פתע
קטגוריה:איטליה במאה ה-20
קטגוריה:יחסי איטליה–אתיופיה | 2024-10-02T09:04:27 |
מלחמת האזרחים בספרד | מלחמת האזרחים בספרד (בספרדית: Guerra Civil Española) התרחשה בין השנים 1936 ו-1939. המלחמה פרצה עקב מרד של קציני צבא נגד הממשלה הנבחרת של הרפובליקה הספרדית, שאליו הצטרפו שורה של קבוצות פוליטיות וחברתיות שזוהו עם הימין הפוליטי וכונו "הלאומנים". מולם עמדו "הרפובליקנים", ששמרו על נאמנות לרפובליקה ואיגדו את מרבית תומכי השמאל. המלחמה הייתה רוויית מאבקים אידאולוגיים, עוררה עניין רב ברחבי העולם ומעורבות בין-לאומית נרחבת, ולכן מתוארת לעיתים כחזרה גנרלית של המעצמות לקראת מלחמת העולם השנייה. המלחמה נתפסה בספרד עצמה וברחבי העולם כמלחמת מעמדות, מלחמה נגד פשיזם, מלחמה נגד קומוניזם, עימות בין דמוקרטיה לדיקטטורה, מלחמת דת ומאבק בין מהפכה לריאקציה. המלחמה הסתיימה לאחר מלחמה ארוכה ועקובה מדם בניצחון הלאומנים, ובהקמת המדינה הספרדית בראשותו של פרנסיסקו פרנקו.
אלימות פוליטית וחוסר יציבות שררו בספרד בשנות ה-30, באופן שבא לידי ביטוי בשביתות כלליות רבות, התנגשויות ברחובות, והתקוממויות כמו זו שאירעה באסטוריאס ב-1934. באביב 1936 הגיעה האלימות לשיאה, וביולי אותה השנה כשל ניסיונם של כמה בכירים בצבא המזוהים עם הימין לתפוס את השלטון בהפיכה צבאית. כתוצאה מכך פרצה מלחמת אזרחים. כוחות הצבא נחלקו בין שני הצדדים באופן שווה יחסית, אך רוב הכוחות המיומנים והקצונה הבכירה של הצבא הצטרפו למורדים. עד מהרה הפך העימות לסכסוך בין-לאומי, ובעוד הלאומנים זכו לסיוע נרחב בנשק ובמתנדבים מגרמניה הנאצית ומאיטליה הפשיסטית, קיבלו הרפובליקנים תמיכה מברית המועצות. צרפת, בריטניה ורוב מדינות אירופה הכריזו על נייטרליות. עשרות אלפי מתנדבים מכל רחבי העולם, נלהבים מהמאבק האידאולוגי בספרד, הגיעו אליה והצטרפו ללחימה. רובם לחמו לצד הרפובליקנים במסגרת הבריגדות הבין-לאומיות.
בתחילת המלחמה נכשלו הלאומנים בניסיונם להשתלט על הערים הגדולות מדריד וברצלונה, ואלו נשארו בידי הרפובליקנים. לעומת זאת, רבים בצפונה של ספרד ובמערבה הצטרפו ללאומנים, שביססו את שליטתם באזורים אלו. לאחר כמה קרבות גדולים סביב מדריד, הגיעה הלחימה באזור זה לקיפאון, והלאומנים פנו להתקדמות בגזרות אחרות. בתחילת 1937 הם כבשו את מערב אנדלוסיה בדרום ואת חופי מפרץ ביסקאיה בצפון. בקיץ פרצה מערכה גדולה באראגון, וכעבור כמה חודשים הצליחו הלאומנים להבקיע את הדרך מזרחה עד חופי הים התיכון, תוך שהם מבודדים את קטלוניה משאר הרפובליקה. בסוף 1938 פתחו הרפובליקנים במתקפה גדולה דרך הנהר אברו - הקרב הגדול במלחמה , התקפה שנכשלה. מאוחר יותר יצאו הלאומנים למתקפה אל תוך קטלוניה, שנפלה לידיהם בראשית 1939. לקראת אפריל באותה שנה, כשנתיים ושמונה חודשים לאחר פרוץ הלחימה, נכנעה מדריד ואחרוני הלוחמים הרפובליקנים, והמלחמה הסתיימה.
המלחמה הותירה את ספרד חבולה וחרבה. על פי ההערכה כחצי מיליון מתושביה נהרגו כתוצאה ממנה. כמאתיים אלף מתוכם, רובם רפובליקנים ומיעוטם לאומנים, מצאו את מותם בהוצאות להורג, באירועי טבח המוניים ובהפצצות של ערים אזרחיות כמו שאירע בגרניקה. המלחמה הטביעה רושם עז על עולם התרבות, ואכזריותה, כמו גם ההתנגשות האידאולוגית שעמדה בבסיסה, משכו אליה סופרים ואנשי אמנות רבים, כגון ג'ורג' אורוול וארנסט המינגוויי, ששהו בספרד במהלך המלחמה ויצרו בהשראתה. קץ הרפובליקה הספרדית ב-1939 היה גם תחילתה של המדינה הספרדית ושלטון הדיקטטורה של פרנסיסקו פרנקו. במלחמת העולם השנייה שמרה ספרד על נייטרליות ונשארה מחוץ למעגל הלחימה, לאחר שפרנקו העדיף להתמקד בביסוס שלטונו ובבנייה מחדש של ארצו. הוא שלט על ספרד באופן בלתי מעורער במשך כארבעים שנה עד 1975. עם מותו הפכה ספרד לדמוקרטיה. אז גם החל דיון על זיכרון המלחמה ומורשתה, שנמשך עד היום. מלחמת האזרחים עדיין משסעת את החברה הספרדית שטרם הכריעה באיזה אופן להנציח אותה, אלו המסרים שיש להפיק ממנה, וכיצד להתמודד עם השלכותיה.
רקע גאוגרפי
ספרד היא ארץ הררית ורכסי הרים חוצים אותה לאורכה ולרוחבה. שאר שטחה רצוף בגבעות רבות, במישורים ספורים ובעמקים שבהם זורמים נהרות רבים. פני השטח המורכבים של המדינה, המרובים במכשולים טבעיים, הקלו במלחמה על שני הצדדים בבואם לבסס קווי הגנה והקשו על הוצאה לפועל של מתקפות יעילות. כך למשל בתחילת המלחמה השכילו הרפובליקנים לבלום מתקפות לאומניות על מדריד באמצעות שליטה במעברי ההרים שברכס הסיירה דה גואדרמה שמצפון לעיר. דוגמה ידועה נוספת התרחשה לקראת סוף המלחמה, אז ביססו הרפובליקנים קו הגנה על קטלוניה לאורך גדות נהר האברו. בנוסף, היעדר מישורים רחבי ידיים בספרד הקשה על מתקפות שריון גדולות, ולכן טנקים במלחמה עסקו בעיקר בסיוע לכוחות הרגלים.
250px|ימין|ממוזער|מפה טופוגרפית של ספרד
מזג האוויר בספרד מגוון בהתאם לפני השטח המגוונים שלה. בעוד צפון המדינה המושפע מהאוקיינוס האטלנטי מאופיין באקלים ממוזג, דרום המדינה ומזרחה מאופיינים באקלים ים-תיכוני. כלל הארץ נהנית ממזג אוויר מתון יחסית, ולכן לחימה ערה התרחשה במשך כל עונות השנה. עם זאת, לנוכח החום הרב בשיא עונת הקיץ והקור והגשמים בשיא עונת החורף, לא פעם סבלו הכוחות בזמנים הללו מפגעי מזג האוויר ולכן הלחימה התמעטה.
האוכלוסייה בספרד מגוונת מבחינה אתנית, לשונית ותרבותית. לצד רוב האוכלוסייה דוברת הספרדית, בשולי הארץ מתקיימים זה מאות שנים קבוצות מיעוט השומרות על רמות שונות של התבדלות. במלחמה בלטו במיוחד דוברי הקטלאנית והבסקית, קבוצות מיעוט בעלות תודעה לאומית משמעותית ושאיפות פוליטיות מרחיקות לכת להגדרה עצמית. שאיפותיהם של מיעוטים אלו הביאו את מרביתם לתמוך ברפובליקנים, לנוכח סירובם של הלאומנים לשקול פשרה בנושא. לעומת זאת, מיעוטים אחרים בספרד, כמו הגליסיאנים, שהיו בעלי מגמות בדלניות מוגבלות יותר, לעיתים תמכו דווקא בלאומנים.
אף על פי שרוב מאורעות המלחמה התרחשו בשטחה היבשתי של ספרד בחצי האי האיברי, במלחמה גם לקחו חלק הנחלות השונות של ספרד מעבר לים, כמו האיים הבלאריים שבים התיכון והאיים הקנריים שבאוקיינוס האטלנטי. בשני הארכיפלגים הללו שהו בחודשים שלפני המלחמה כמה ממנהיגי הלאומנים, ועם פרוץ המרד הם לקחו את השליטה על שתי קבוצות האיים. תמונת מצב דומה אירעה גם במושבותיה של ספרד באפריקה: מרוקו הספרדית ושכנתה סהרה הספרדית, כמו גם גינאה הספרדית ששכנה הרחק דרומה משם. שלושת האזורים האלו עברו בחודשים הראשונים למלחמה לידי הלאומנים אשר שלטו בהם באופן בלתי מעורער עד לסוף העימות, ולכן לא אירעה בהם לחימה משמעותית (יוצא דופן היה האי מנורקה שבאיים הבלאריים שנשאר מעוז רפובליקני עד לשלהי המלחמה). הרפובליקנים, אשר נהנו בדרך כלל מעליונות בזירה הימית, ניסו באמצעות הצי שלהם לנתק את הקשר בין הנחלות הלאומניות שמעבר לים לבין מרכזם ביבשת. הלאומנים לעומת זאת, שלרוב נהנו מעליונות אווירית, התגברו על המאמץ הימי הרפובליקני בעיקר באמצעות שימוש במטוסי תובלה.
רקע היסטורי
כישלון המלוכה ונפילת הרפובליקה הראשונה
המאה ה-19 הייתה תקופה סוערת בספרד. היא החלה בהתפרקותה של האימפריה הספרדית חובקת העולם, לאחר שמרבית מדינות אמריקה הלטינית זכו בעצמאות. ספרד, עד לא מכבר אחת המדינות החזקות והבולטות באירופה, הפכה לצל חיוור של עברה. בעוד מדינות שונות בצפון היבשת החלו ליהנות מפירות המהפכה התעשייתית, ספרד נותרה מאחור כתוצאה מאוכלוסייה עירונית מצומצמת, השקעות מעטות בתעשייה ושפל כלכלי עקב אובדן מושבותיה באמריקה. הכלכלה הספרדית נחשבה לנחשלת, ורובה המכריע התבסס על חקלאות. מלבד התיעוש המוגבל, נבע הפיגור הכלכלי גם מכוחה הרב של הכנסייה, אשר הגבילה את הפעילות הכלכלית על ידי איסור לקיחת ריבית והטפה להסתפקות במועט. לא היה במדינה מעמד ביניים בורגני של ממש, והעוני היה נרחב. עיקר הכוח הכלכלי והפוליטי היה בידי שכבה צרה של בעלי קרקעות, אשר החזיקו בלטיפונדיות ובעמדות מפתח בממשלה. האיכרים היו מחוסרי כוח פוליטי ממשי ושמרו בדרך כלל על נאמנותם לאצולה, לכנסייה ולמלוכה.
275px|ממוזער|ימין|קרב בין הכוחות של המלכה איזבלה השנייה לנאמני קרלוס הטוען לכתר ב-1837 כחלק מהמלחמה הקרליסטית הראשונה. במאה ה-19 ידעה ספרד תהפוכות רבות: פלישה צרפתית, הפסד המושבות באמריקה הלטינית שזכו בעצמאות, הפיכות שלטוניות, מלחמות אזרחים, ניסיון כושל לדמוקרטיה, ותבוסה במלחמה עם האמריקנים.
באותה תקופה החל בספרד קרע פוליטי הולך ומעמיק, וחוסר ודאות באשר לדרך שבה עליה לצעוד. אלו ששאפו לרפורמות התעמתו לעיתים תכופות עם כוחות שמרניים שהתנגדו להן. לצד הרפורמיסטים פעלו בה גם כוחות עם שאיפות מרחיקות לכת הרבה יותר, ששאפו לספרד ליברלית, ואף לרפובליקה שבה יינטל הכוח מהמלוכה ומהכנסייה. ב-1812, לקראת סופן של המלחמות הנפולאוניות באירופה, החלה ספרד לצעוד לשינוי. באותה שנה אימץ הקורטס של קדיס, הפרלמנט הספרדי באותה עת, חוקה שהגבילה את סמכויותיו של המלך וקבעה כי ספרד תהיה מונרכיה חוקתית. כשנתיים בלבד לאחר מכן, בקיץ 1814, שב המלך פרננדו השביעי לכוחו, ביטל את החוקה, והשיב את המונרכיה האבסלוטית באופן שהביא לתסיסה פוליטית. בשנים הבאות הרבו כוחות מהפכניים ומפלגות פרוגרסיביות להתעמת עם הכנסייה והמלוכה. בנוסף, אירעו תככים וסכסוכים רבים במשפחת המלוכה על ירושת הכתר. הפיכות צבאיות היו גם הן לתופעה נפוצה, ובין השנים 1814–1874 פרצו במדינה 37 ניסיונות הפיכה.
ב-1833 עלתה המלכה איזבלה השנייה מבית בורבון למלוכה. בעשורים הבאים היא הייתה נתונה במאבק מתמיד עם אחיה הבכור קרלוס אשר טען להיותו המלך החוקי. המאבק ביניהם אף הידרדר לכמה מלחמות אזרחים עקובות מדם. ב-1868 הודחה המלכה איזבלה מכיסאה בהתקוממות עממית שכונתה המהפכה המהוללת, והחלו השנים שכונו שש השנים הדמוקרטיות. אמדאו הראשון מבית סבויה הוכתר למלך, אך נאלץ להתפטר מתפקידו כעבור ארבע שנים בלבד עקב הלחץ הפוליטי הגובר במדינה. עם פרישתו הוכרז על ביטול המלוכה והוקמה הרפובליקה הספרדית הראשונה, ששרדה זמן קצר, והתפרקה תוך כשנתיים עקב האנרכיה הגוברת. את אי הסדר ניצל המלך הגולה אלפונסו השנים עשר מבית בורבון, ששב לשלטון ברסטורציה הספרדית, ורבים קיוו שהמלוכה תצליח להשיב את המדינה למסלולה.
שיבת המלוכה לספרד לא הביאה את היציבות המיוחלת, והמדינה נאלצה להתמודד עם אופוזיציה חריפה מצד הקרליסטים, שצידדו בזכותו לכתר של קרלוס, דודו של המלך המכהן אלפונסו. מנגד קמו תנועות פוליטיות מהפכניות רבות אשר תבעו את מקומן בפוליטיקה הספרדית. מגוון רחב של ארגונים אנרכיסטים וסוציאליסטים הגבירו משנה לשנה את פעילותם נגד המלוכה, ותבעו רפורמה ואף מהפכה. לצידם פעלו ארגונים מתונים יותר ששאפו לרפובליקה ליברלית, ואף היו שהסתפקו במונרכיה חוקתית. בלטו במיוחד התנועות האנרכיסטיות הספרדיות, שמאבקן נגד השלטון הלך והחריף, והן זכו לפופולריות רבה בקרב מעמד הפועלים הספרדי, הרבה יותר מהאהדה שזכו לה במדינות אחרות באירופה. תנועות המחאה העממיות צמחו, בין השאר, על רקע מיאוס הולך וגובר מהשחיתות שרווחה במוסדות השלטון השונים. הקריאות לשינוי התגברו גם עקב התבוסה הקשה של ספרד במלחמה עם האמריקנים ב-1898, אשר פגעה ביוקרה ובמעמד של מוסדות הכוח המסורתיים במדינה.
275px|ממוזער|ימין|הפגנות במהלך השבוע הטראגי בברצלונה ב-1909. בעשורים שלפני מלחמת האזרחים ידעה ספרד קיטוב פוליטי וחברתי הולך ומעמיק, מלווה באי יציבות פוליטית.
בעשור הראשון של המאה ה-20 עברו חלקים שונים בספרד תהליך מואץ של תיעוש. במיוחד היו אלו קטלוניה וחבל הבסקים אשר הובילו את התהליך ועוטרו במרכזים תעשייתיים, עירוניים וצפופים עם מעמד פועלים הולך וגדל. הפועלים חשו ניכור מהשלטון אשר ראה בהם מקור לבעיות ולסכנות, ושכונות העוני באזורים המתועשים היוו כר פורה לפעילות מהפכנית אנרכיסטית או סוציאליסטית. המתח לא פעם התפרץ לידי עימותים אלימים אשר החלו לרוב כתוצאה משביתות כלליות שהכריזו מתנגדי השלטון, שמיהר לדכא את השובתים ביד ברזל. לדוגמה, השבוע הטראגי בקטלוניה ב-1909, שפרץ כתוצאה ממחאות אלימות נגד גיוס חיילי מילואים למלחמה במרוקו. במחאות לקחו חלק אנרכיסטים, סוציאליסטים ורפובליקנים שהתעמתו עם השלטון ברחובות ואף הציתו עשרות כנסיות קתוליות, אותן החשיבו כחלק מהשלטון המדכא. המתקפה על סמלים נוצריים הוסיפה לחרדה בקרב שמרנים בספרד אשר עבורם המאבק החל לשאת סממנים של מלחמת דת נגד מי שנתפס בתור אויב הנצרות. כמאה איש נהרגו במחאות.
במלחמת העולם הראשונה שמרה ספרד על נייטרליות. בתקופת המלחמה היא נהנתה מייצוא הולך וגדל ומהתרחבות התעשייה, ועל כן הפועלים ואיגודי העובדים הגבירו עוד את כוחם. מול הטינה הרבה של חלקים בציבור כלפי המלוכה והכנסייה, אחרים נרתעו ונאחזו בהלה מפני האפשרות שתפרוץ בספרד מהפכה קומוניסטית בהשראת מהפכת אוקטובר ברוסיה. הפחד ממהפכה וכישלון הממשלה בשמירת הסדר והיציבות, הביאו ב-1923 להפיכה צבאית ולהקמת דיקטטורה בחסות המלוכה. את ההפיכה הנהיג הגנרל מיגל פרימו דה ריברה הפופולרי, ורבים קיוו כי שלטון חזק ומבוסס יצליח להבטיח יציבות ולפתור את הבעיות הלאומיות שעל הפרק. אחת הבעיות הללו הייתה מלחמת הריף שהתנהלה במושבה הספרדית במרוקו לאורך רוב שנות ה-20. המרד של האוכלוסייה הילידית במושבה הגביר את המתחים הפנימיים בספרד עצמה, גבה אבדות רבות, והסתיים רק ב-1927 כשהספרדים הצליחו לדכא אותו. בין הכוחות שלקחו חלק בדיכוי המרד היה לגיון הזרים הספרדי בפיקודו של הקולונל הצעיר פרנסיסקו פרנקו, שעתיד למלא יחד עם לגיון הזרים תפקיד מפתח במלחמת האזרחים.
בראשית שנות שלטונו של מיגל פרימו דה ריברה נראה היה שהצליח במשימתו הראשונה: השבת החוק והסדר לרחובות. פרימו דה ריברה שאף לאחד את האומה ולהוביל מול הימין והשמאל קו מרכזי, תוך שמירה על איזון בין הקבוצות הפוליטיות והחברתיות השונות בספרד. מצד אחד הוא הקפיד לשמור על מעמד המלוכה, הכנסייה ובעלי הקרקעות, ולעמוד מול הקומוניסטים והאנרכיסטים, אך מנגד שיתף פעולה עם חלק מהסוציאליסטים ולא נמנע מלהוביל רפורמות סוציאליות שונות. בתוך כך הוא ייסד מנגנון בוררות בין מעסיקים למועסקים, העניק ביטוח בריאות מוגבל לפועלים, והוציא לפועל מספר פרויקטים גדולים של עבודות ציבוריות במטרה להילחם באבטלה. העבודות היו בזבזניות, לא יעילות, והביאו להעלאות מיסים. התמיכה בפרימו דה ריברה התמעטה בהדרגה, וב-1930, גם על רקע המשבר הכלכלי העולמי של 1929, התפטר דה ריברה.
הקמת הרפובליקה השנייה
250px|ממוזער|אלגוריה של הרפובליקה השנייה. אישה המייצגת את האומה הספרדית, לראשה מצנפת פריגית ובידה הימנית מאזניים המייצגים שוויון וצדק. ידה השמאלית אוחזת בדגל הלאומי ולצידה נראה אריה היספני. ברקע מופיעים סמלי המודרניות והקידמה: מטוס, ספינה, רכבת ופריטים המסמלים השכלה, תעשייה וחקלאות. תומכי הרפובליקה, שחרתו על דגלם מאבק בממסד הקתולי ובגורמי הכוח המסורתיים, עוררו מתח פוליטי קשה בספרד.
לאחר נפילת שלטונו של מיגל פרימו דה ריברה, ירדה התמיכה בחזרה לסדרי השלטון שהיו לפני 1923, היות שהמלוכה שכשלה בניהול ענייני המדינה נתפסה כחלשה. ניכר היה כי הציבור מאס במלוכה, המונים יצאו לרחובות והמלך אלפונסו השלושה עשר התפטר ויצא לגלות ב-14 באפריל 1931 במטרה למנוע עימות אלים. עוד באותו יום הוכרז על הקמת הרפובליקה השנייה. הרפובליקה נתפסה על ידי השמאל כמקור לתקווה, ומנגד כאיום על הקבוצות המזוהות עם הימין. לראשות הממשלה מונה הליברל המתון ניסטו אלקלה סאמורה, אשר הוביל קואליציה של סוציאליסטים, ליברלים ורפובליקנים. אף שכלל מרכיבי הקואליציה נמנו עם השמאל והמרכז הפוליטי, הם היו חלוקים בדעתם באשר לנתיב שבו על ספרד לצעוד. בעוד גורמים מתונים ראו בביטול המלוכה הישג מספיק, גורמים שמאליים יותר הטיפו לרפורמות מקיפות ואף למהפכה חברתית. על הכל העיב המצב הכלכלי הקשה של ספרד ברקע המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף לאתגרים הכלכליים עמדו בפני הממשלה שורה של בעיות לאומיות שדרשו פתרון, בהן הקיטוב הפוליטי והחברתי, הבדלנות המתגברת של הבסקים והקטלונים, ומערכת החינוך הקלוקלת.
הממשלה נתקלה באופוזיציה אפקטיבית מצד בעלי הקרקעות, הכנסייה, בכירי הצבא, התעשיינים, מלוכנים ששאפו להשיב את המלך אל כסאו, חלק מהאיכרים המסורתיים, וארגונים פשיסטים אשר צברו פופולריות בציבור. את הפלנחה, התנועה הפשיסטית העיקרית בספרד, הנהיג חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה. הפשיסטים בספרד שאבו השראה מהמשטר הפשיסטי באיטליה, ובציבור היו שהחלו לראות בהם כוח שיכול לבלום את הקומוניזם ולהביא להתחדשות לאומית. עם זאת ממשלת ספרד לא נתקלה רק בהתנגדות מימין. האנרכיסטים, שבתחילה שאפו לשתף פעולה עם הממשלה החדשה, לרוב התנגדו לה תוך דבקות בעקרונותיהם ששללו כל צורה של ממשלה מרכזית.
300px|ממוזער|ימין|כינוס של תומכי מפלגת CEDA הקתולית בסן סבסטיאן בראשות מנהיג המפלגה חיל-רובלס. מתנגדי השמאל בספרד התאגדו ברובם תחת מפלגת CEDA, אשר הצליחה לנצח בבחירות 1933, ובכך לבלום את הרפורמות של ממשלת השמאל.
בדצמבר 1931 נכנסה לתוקף חוקה חדשה. החוקה נחשבה למתקדמת ומרחיקת לכת, וכללה מאפיינים ליברליים, רפורמיסטיים וסוציאליסטיים. היא הגדירה את ספרד בתור "רפובליקה דמוקרטית של פועלים מכל המעמדות" וקבעה כי ל"מדינה הספרדית אין דת רשמית". בחוקה נכללו סעיפים רבים אשר נועדו לעקר את כוחה של הכנסייה ולהצר את צעדיה. החוקה הדגישה את הפרדת הדת מהמדינה, הלאימה את רכוש הכנסיות, העבירה את בתי הקברות לשיפוט אזרחי, ואסרה על הכנסייה לעסוק בחינוך. גורמים מסורתיים ושמרניים, ואף ליברלים כחוסה אורטגה אי גאסט שתמך למעשה בהפרדת הדת מהמדינה, התרעמו על מה שתיארו כדיכוי דרקוני של הכנסייה ופגיעה בחופש הדת. בנוסף, התהדרה החוקה בסעיפים פרוגרסיביים, כגון לגליזציה של גירושין וזכות בחירה לנשים. סאמורה גם התפטר מראשות הממשלה ומונה לנשיא הרפובליקה, תפקיד בו החזיק עד שנת 1936. תחתיו מונה לראשות הממשלה מנואל אסאניה, שבלהט רוחות השינוי הצהיר כי ספרד "הפסיקה להיות קתולית".
כל שנות קיומה של הרפובליקה, המשיכה ספרד לסבול מאלימות פוליטית אשר החריפה משנה לשנה. כחודש בלבד לאחר הקמת הרפובליקה, פרצו מהומות ברחבי המדינה. כנסיות רבות הועלו באש ואלימות נגד אנשי דת פרצה ברחבי הערים הגדולות בספרד. הממשלה, שסלדה מהממסד הקתולי וראתה בו גורם ריאקציונרי אנטי-רפובליקני, נמנעה מלפעול לבלימת הפורעים. קביעתו של ראש הממשלה אסאניה כי הוא מעדיף ש"כל הכנסיות בספרד יישרפו מאשר שרפובליקני אחד ייפגע", הביאו קתולים רבים להאמין כי הממשלה פועלת לדיכוי ורדיפת הנצרות בספרד.
עקב האלימות וצעדי הממשלה גברה התרעומת בצבא, ומחשש להפיכה צבאית נקטה הממשלה פעולות שונות כדי להצר את צעדיו. בתוך כך היא פיטרה או העבירה מתפקידם קצינים בכירים רבים שנחשדו בהתנגדות לרפובליקה, כולל את הגנרל פרנסיסקו פרנקו שעתיד למלא תפקיד מרכזי במלחמת האזרחים. באוגוסט 1932 הוביל הגנרל חוסה סנחורחו, מפקד המשמר האזרחי, ניסיון הפיכה כושל נגד הממשלה. בתגובה החריפה הממשלה עוד יותר את פעולותיה לריסון גורמים בצבא שנחשדו בחוסר נאמנות.
בעוד השמאל נשאר מפולג, החל הימין לאחד את שורותיו במטרה לשוב לשלטון. הימין עשה צעד חשוב לאחדות בראשית 1933, כשהוקמה מפלגת CEDA בראשות הפוליטיקאי השמרן חוסה מריה חיל-רובלס. המפלגה הפרו-קתולית איגדה גורמים מהימין ומהמרכז שהתנגדו לרפובליקה ובמקביל טיפחה מאפיינים פשיסטיים, אם כי לא באופן בוטה. בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר 1933 ספג השמאל מפלה ו-CEDA הפכה למפלגה הגדולה ביותר. במהפך הפוליטי עלה הימין לשלטון.
"השנתיים השחורות"
300px|ממוזער|טור מורדים שנפלו בשבי מובלים על ידי אנשי המשמר האזרחי לאחר דיכוי המרד באסטוריאס ב-1934. ככל שספרד התקרבה למועד פרוץ המלחמה, האלימות ברחבי המדינה התגברה. שביתות כלליות, התנקשויות פוליטיות, הפגנות סוערות, והוצאות להורג הפכו לעניין שבשגרה.
השנתיים הבאות בספרד כונו "השנתיים השחורות" (bienio negro). הרדיקלים, שכעת ישבו באופוזיציה, סירבו לקבל את תוצאות הבחירות, שאותן תיארו כ"הונאה". הם הפכו אגרסיביים יותר והחלו להטיף למהפכה. מנגד, השמרנים לא בחלו בצעדים לדכא את מתנגדיהם. אלימות פוליטית הפכה לעניין שבשגרה, ובאותן שנים נרצחו מאות בהתנקשויות פוליטיות. נוסף לכך אירעו בספרד למעלה ממאה שביתות כלליות, ונהרסו עשרות מבני דת קתוליים. למרות ההישג של CEDA בבחירות, לא נתן הנשיא השמאלי סאמורה לחיל רובלס, מנהיגה של CEDA, לכהן כראש ממשלה, ומינה לתפקיד את אלחנדרו לרו הפרגמטי שהקים ממשלת מרכז-ימין יחד עם CEDA. הממשלה החדשה החלה בצעדים לביטול הרפורמות של הממשלה הקודמת. היא עצרה רפורמות לחלוקה מחדש של הקרקעות, שיקמה את מעמדה של הכנסייה, וביטלה הגבלות שהוטלו על הצבא.
כאמור העימותים בין הממשלה לסוציאליסטים ולאנרכיסטים החריפו. במקביל ניצלו מנהיגי קטלוניה את חולשת הממשלה והכריזו על עצמאות. בתגובה השעתה הממשלה את האוטונומיה של החבל המורד ועצרה כמה ממנהיגיו. התקוממות נוספת אירעה באסטוריאס ב-1934, שם הכריזו סוציאליסטים ואנרכיסטים על שביתה כללית וכשלושים אלף פועלים השתלטו הלכה למעשה על המחוז. המורדים תקפו גם מוסדות דת ואף הוציאו להורג כמאה כמרים ושוטרים. תגובת הממשלה הייתה קשה. בחבל נפרסו אלפי חיילים בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, כולל חיילים מצבא אפריקה אשר נחשב לכוח החזק ביותר בצבא הספרדי. הצבא דיכא את המרד באכזריות, ובסיכומו של דבר נמנו כאלף אזרחים הרוגים ועשרות אלפי עצורים. האירוע הציב את פרנקו כגיבור לאומי בימין, בישר את מינויו לראש המטה הכללי שנה מאוחר יותר, והביא את הקיטוב במדינה לשיא חדש.
אסאניה והמנהיג הסוציאליסטי אינדאלסיו פרייטו החלו ב-1935 לפעול לאיחוד השמאל בספרד, מתוך הבנה כי לא יהיה ניתן להתמודד בהצלחה עם הממשלה השמרנית ללא איחוד פוליטי. בינואר 1936 הוקמה החזית העממית שאיחדה את מרבית מפלגות השמאל. כמה שבועות לאחר מכן, לאחר שקודם לכן נפלה ממשלת הימין, הלכה ספרד לבחירות כלליות. בבחירות זכו מפלגות השמאל ברוב המושבים בפרלמנט, ואסאניה הפך לראש הממשלה. עם זאת, הצלחת החזית העממית בבחירות לא תורגמה לממשלת שמאל יציבה, והסוציאליסטים סירבו להצטרף לממשלה שהייתה מתונה מדי לטעמם. בעוד אסאניה הרפובליקני רצה במדיניות של איחוד מחדש של החברה וקידום רפורמות סוציאליות, הסוציאליסטים בראשות פרנסיסקו לרגו קביירו תמכו בהעמקת הרפורמות, על אף הסכנה להמשך העימותים האלימים עם הימין. נוסף על כך, לא רק הסוציאליסטים אתגרו את הממשלה אלא גם האנרכיסטים, שכדרכם לא סיפקו לממשלה תמיכה אלא הגבירו את אי הסדר הציבורי, בין השאר על ידי שביתות חוזרות ונשנות. לפיכך ממשלת המיעוט החדשה הייתה חלשה, האלימות השתוללה ברחובות, ואיחוד מחדש של החברה נתפס כמשימה בלתי אפשרית. באפריל הדיח הפרלמנט את הנשיא המתון ניסטו אלקלה סאמורה, שאיבד את אמונם של השמאל והימין כאחד. אסאניה התמנה לנשיא, וסנטיאגו קסארס הרפובליקני החליף אותו כראש ממשלה. אך יותר מהשמאל המפולג, היה זה הימין שאיים על עתיד הרפובליקה. עקב כישלונו לשלוט ברפובליקה בדרכים דמוקרטיות, החליטו חלקים ממנו לפעול לפירוקה. מספר החברים בפלנחה גדל במהירות, ואנשי CEDA הגבירו את המגעים עם בכירים בצבא ודנו עימם במפורש על תוכניות להפיכה.
הצדדים הלוחמים
הרפובליקנים
210px|ממוזער|מנואל אסאניה היה נשיא ספרד כמעט לכל אורך שנות המלחמה, ולפניה כיהן כראש ממשלת הרפובליקה למשך תקופה.
210px|ממוזער|חואן נגרין היה ראש הממשלה במשך קרוב לשנתיים משנות המלחמה, עד לנפילת הרפובליקה.
"הרפובליקנים" (republicanos) הפך עד מהרה לכינויים של אלו שבמהלך שנות המלחמה תמכו בממשלה של הרפובליקה. הם עצמם לא פעם קראו לעצמם "הנאמנים" (leales) או פשוט "החזית העממית" (Frente Popular), ומתנגדיהם לעומת זאת העדיפו לכנות אותם "האדומים" (Rojos), כדרך לצייר אותם כמהפכנים קומוניסטים. הרפובליקנים כללו מנעד רחב של ארגונים לרבות ליברלים וסוציאל-דמוקרטים מתונים, סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים ואף בדלנים קטלונים ובסקים. במשותף הייתה לרובם התמיכה בהמשך קיומה של הרפובליקה (אם כי האנרכיסטים והבדלנים הביעו מכך הסתייגות), אך מעל הכל הייתה זאת ההתנגדות ללאומנים שאיחדה אותם. בעיני רוחם הלאומנים ייצגו שורה של גורמים ורעיונות שיש להילחם בהם: מלוכה, אצולה, כנסייה, צבא, קפיטליזם, ומעל הכל פשיזם. מרכזי התמיכה של הרפובליקנים היו הערים הגדולות, המרכזים התעשייתיים והאוכלוסייה החילונית של ספרד. בנוסף תמכו בהם איכרים חסרי קרקע מכמה אזורים, במיוחד מאסטוריאס, קטלוניה וחבל הבסקים. שני האזורים האחרונים תמכו ברפובליקנים גם עקב רצונם באוטונומיה רחבה יותר, רעיון שהלאומנים פסלו על הסף.
החזית העממית הייתה הארגון הפרו-רפובליקני הגדול בספרד, שהוביל את הממשלה הרפובליקנית המכהנת במהלך שנות המלחמה. מפלגות חשובות בחזית העממית היו האיחוד הרפובליקני והשמאל הרפובליקני, אשר ייצגו קו מתון יחסית שדגל בסוציאל-דמוקרטיה וליברליזם. מנהיגיהם, אישים כמו מנואל אסאניה, כיהנו בשורה של תפקידים בכירים בממשלות השמאל השונות בשנים שלפני פרוץ המלחמה. קיצוניים מהם היו המפלגה הסוציאליסטית הוותיקה ו-POUM הטרוצקיסטית, אשר לקחו חלק גם הן בחזית העממית, אך בדומה לאנרכיסטים דגלו במדיניות מהפכנית יותר.
מפלגת השמאל היחידה שעמד לנגד עיניה מצע פוליטי מגובש לניצחון במלחמה, והייתה מאוחדת ומאורגנת היטב, הייתה המפלגה הקומוניסטית הספרדית. הקומוניסטים תמכו באופן נלהב בביסוס ממשלה מרכזית חזקה בהשראה סובייטית ובארגון מחדש של הצבא, אך דרשו לדחות את השאיפות למהפכה לאחר המלחמה. בהנחייתו של סטלין הם התנגדו לתוכניות של האנרכיסטים וחלק מהסוציאליסטים למימוש מיידי של מהפכה פרולטרית, ובמקום זאת דבקו בקו פרגמטי של מיקוד כל המאמצים לניצחון וטענו כי צעדים מהפכניים עלולים לפגוע במאמץ המלחמתי. הקומוניסטים פחדו כי קולקטיביזציה מלאה של הכלכלה והקמה מיידית של מדינה קומוניסטית יפגעו בתמיכה ברפובליקה מצד דמוקרטים וליברלים בספרד ומחוצה לה. הקומוניסטים היו מרכיב חשוב בחזית העממית, אך גם מקור לפחד וסלידה מצד מפלגות שמאל אחרות אשר חששו מההשפעה הסטלניסטית הגוברת בספרד ומפעולותיהם של הקומוניסטים נגד מתנגדיהם בתוך השמאל.
האנרכיסטים בספרד, שאוגדו במסגרת ה-CNT הוותיק ו-FAI הקיצוני ממנו, היו לאחת התנועות הבולטות בשנות המלחמה. הם האמינו בביטול כל סמכות או ממשלה, ובשנים שטרם המלחמה התנגדו לא רק לכוחות השמרניים בספרד, אלא גם לאנשי השמאל. אי השתתפותם בבחירות 1933 נתפסה כאחת מהסיבות לתבוסת השמאל בשנה זאת, ותמיכתם בחזית העממית בבחירות 1936 הייתה לאחד הגורמים הבולטים שהביאו לניצחון החזית. נאמנים לעקרונותיהם, על אף תמיכתם בה הם לא הצטרפו לחזית העממית וגם לא לממשלה הרפובליקנית. במלחמה תמכו האנרכיסטים בהוצאה מיידית לפועל של מהפכה, עובדה אשר הביאה את הממשלה הרפובליקנית לראות בהם מקור לחוסר יציבות המסכן את הניצחון במלחמה. למרות זאת, הם היוו חלק חיוני במיליציות הפרו-רפובליקניות, בעיקר בחודשים הראשונים של המלחמה.
קבוצות אחרות שתמכו בחזית העממית היו בדלנים קטלונים ובסקים. אלו ייחלו במשך שנים לאוטונומיה כלשהי לחבלים הבדלניים שלהם אשר נבדלו משאר ספרד מבחינה תרבותית, אתנית ולשונית. חלקם תמכו באוטונומיה כחלק מפדרציה ספרדית, ואחרים תמכו בהיפרדות מוחלטת ובעצמאות מדינית. אף שרבים מהבדלנים הזדהו אידאולוגית עם מפלגות השמאל הספרדיות ואף השתייכו לשורותיהן, רבים אחרים סלדו מהמסרים המהפכניים שלהם. בעיקר בחבל הבסקים הייתה האוכלוסייה שמרנית ודתית ברובה, אך עבור רובם לא היה זה מכשול לשיתוף פעולה עם השמאל. עם זאת, מיעוטם כן ראה בקו האנטי-דתי של חלק מהשמאל סיבה לתמוך בלאומנים, וכך למשל עשו כשליש מהבסקים.
הלאומנים
210px|ממוזער|פרנסיסקו פרנקו. אף כי בתחילה לא הייתה מנהיגות ברורה ללאומנים, פרנקו הפך עד מהרה למנהיג הבלתי מעורער של מחנהו.
"הלאומנים" (Nacionales) הובילו את המרד ברפובליקה בשנות המלחמה. מתנגדיהם נהגו לכנות אותם במגוון שמות כגון "פשיסטים" (Franquistas) או "מורדים" (Bando sublevado). הלאומנים כללו שורה של סיעות, ביניהם אפשר למנות את תומכי המלוכה הקרליסטים והאלפוניסטים, חברי הפלנחה הפשיסטים, אנשי הממסד הקתולי, שמרנים מתונים ואף ליברלים אנטי-קומוניסטים. בדומה לרפובליקנים, יותר משהלאומנים ידעו מה הם רוצים, הם ידעו למי הם מתנגדים. עבור כולם הייתה ההתנגדות למהפכה ולקומוניזם ערך עליון. משותפת הייתה לכולם גם האהדה לנצרות הקתולית ולמה שהם תפסו כערכיה המסורתיים של ספרד, עליהם הרפובליקה לתפיסתם מאיימת. ניתן לקבוע כי רוב בכירי הצבא, אנשי הכמורה, בעלי הקרקעות ואנשי העסקים נמנו על תומכי הלאומנים. עיקר התמיכה מקרב הציבור הרחב בלאומנים באה מספרדים בעלי זיקה חזקה לדת, האוכלוסייה החקלאית בצפון המדינה (למעט חבלי הבסקים, קטלוניה ואסטוריאס), ואנשי מעמד הביניים באופן כללי.
מפלגת הימין העיקרית בספרד עוד בטרם מלחמת האזרחים הייתה CEDA, ובמשך כשלוש שנים היא אף לקחה חלק בממשלת הרפובליקה. המפלגה החזיקה במצע שמרני פרו-קתולי, אנטי-סוציאליסטי ואנטי-קומוניסטי. היא איחדה באופן רופף אוכלוסייה רחבה, דתית ברובה, שסלדה ממפלגות השמאל. עם הפסדה בבחירות 1936 נפגע מעמדה שלה ושל מנהיגה חיל רובלס. כתוצאה מתבוסתה, רבים מתומכיה מאסו בעשייה הפרלמנטרית שלה ופרשו למפלגות קיצוניות יותר שקראו למלחמת חורמה ברפובליקה.
כבר עם הקמתה של הרפובליקה ב-1931 היו שדבקו בדעתם החיובית על המלוכה וקראו לשיבתה ולביטול המשטר החדש. הסיעה המלוכנית העיקרית הייתה הקרליסטים, קבוצה פוליטית וותיקה מ-1831 שתמכה בעלייתו לשלטון של הנסיך סאווריו. לתפיסתם סאווריו, שהיה קרוב משפחתו של האינפנטה קרלוס, אבי התנועה הקרליסטית שלכאורה נושל מהמלוכה, היה המלך החוקי הספרדי בחסד האל. הקרליסטים קיוו כי לאחר המלחמה יוכלו להשיב את מלכם לכס השלטון, שעתיד להשיב לספרד את עברה המפואר. הם היוו למעשה קבוצה דתית קנאית, וראו בליברליזם, סוציאליזם וקומוניזם את האויבים המרכזיים של ערכיהם: "אל, מולדת, אצולה, מלך" (Dios, Patria, Fueros, Rey). הקרליסטים, אשר יזמו בעצמם שלוש מלחמות אזרחים כנגד המלוכה בספרד במאה ה-19, נמנו ב-1936 על התומכים הנלהבים של ההפיכה, והתגייסו בכמויות גדולות אל שורות הלאומנים. פלג מלוכני אחר שתמך בלאומנים היה האלפוניסטים, שקראו להשבתו לשלטון של אלפונסו השלושה עשר שהודח עם הקמת הרפובליקה ב-1931.
התנועה הפלנחיסטית (FE de las JONS) הייתה המפלגה היחידה בספרד שנשאה בגוון פשיסטי מובהק בשנות המלחמה. היא הוקמה ב-1934 כאיחוד שלה יחד עם מפלגה וותיקה יותר, המפלגה הלאומית-סינדיקליסטית (JONS). מנהיגה היה חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו הבכור של שליט ספרד בשנות ה-20, מיגל פרימו דה ריברה. בדומה לאביו, ביקש פרימו דה ריברה הבן לייסד בספרד משטר סמכותני שישיב את הסדר והיציבות ויבלום את הארגונים המהפכניים. עם זאת, בניגוד לשלטון השמרני של האב, התנועה הפלנחיסטית ביקשה לבסס משטר טוטליטרי ולהחיות מחדש את האימפריה הספרדית. אנשי הפלנחה ראו באיטליה הפשיסטית מודל לחיקוי והדגישו את התנגדותם הן לסוציאליזם או קומוניזם והן לקפיטליזם. במקום זאת הטיפו להקמת "מדינה לאומית-סינדיקליסטית". עד סמוך לפרוץ מלחמת האזרחים הייתה הפלנחה מפלגת שוליים בפוליטיקה הספרדית, בבחירות זכתה לשיעורי תמיכה זעומים ולא נהנתה מייצוג בפרלמנט. עם זאת, בלטה הפלנחה בעימותים אלימים שאנשיה יזמו עם מתנגדיהם הפוליטיים משמאל. לאחר הפסד הימין בבחירות 1936, עשרות אלפי חברים חדשים הצטרפו לשורותיה והיא הפכה לגורם חשוב בשלבים הראשונים למלחמה, בהם סיפקה תשתית ארגונית וכוח אדם חיוני למיליציות הלאומניות.
תחילה ללאומנים לא היה מתווה שלטוני ברור לספרד אך עד מהרה הסתמנו כמה מנהיגים בולטים: ראש המטה הכללי גיבור המלחמה פרנסיסקו פרנקו, הגנרל אמיליו מולה, הגנרל חוסה סנחורחו מוביל המרד מ-1932 וחוסה אנטוניו פרימו דה ריברה מנהיג הפלנחה. שלושת האחרונים נהרגו בשנה הראשונה למלחמה. מולה וסנחורחו מתו כתוצאה מהתרסקויות מטוסים ופרימו דה ריברה נתפס על ידי הרפובליקנים והוצא להורג. עוד לפני מותם של השניים, היה נראה כי דרכו של פרנקו להנהגה תהיה קלה עקב ההצלחות הצבאיות שקצר בשבועות הראשונים למלחמה ומעמדו כמפקד צבאי מוערך. לאחר מותם דרכו לתפקיד נסללה באופן סופי. בראשית 1937 הוא השתלט על תנועת הפלנחה אשר כאמור מנהיגה מת זה מכבר. באפריל אותה השנה הוא איחד את המפלגה יחד עם שאר מפלגות הימין והקים את הפלנחה המסורתית הלאומית-סינדיקליסטית (FET y de las JONS), המפלגה החוקית היחידה בספרד הלאומנית. פרנקו השכיל להצהיר כי המפלגה החדשה תהווה בית לכל תומכי הימין בספרד, וקבע כי היא תהיה "חזית לאומית רחבה" עם מקום לפלנחיסטים, מלוכנים, שמרנים, ליברלים ואפילו לדבריו גם לאנשי שמאל אנטי-קומוניסטים. הוא הדגיש כי לפני עיצוב המדינה העתידית יש למקד את כל המאמצים לניצחון נגד הרפובליקנים במלחמה. פרנקו הקדיש מעט ממאמציו לענייני פנים ואידאולוגיה, ומקובל לטעון כי הצלחתו נבעה מיכולתו לרצות את כלל התנועות בימין ולהוביל אותם למאבק משותף ברפובליקה.
סדרי הכוחות
כוחות היבשה
בצבא הספרדי טרם פרוץ המלחמה שירתו 8,500 קצינים ו-112,000 חיילים. החיילים היו מגויסי חובה, מאומנים באופן מוגבל וחסרי מוטיבציה באופן כללי. לצבא היו בעיקר יחידות חיל רגלים ופרשים, והוא סבל ממחסור באמצעי לחימה מודרניים כמו ארטילריה או רכבים משוריינים. לצד הצבא היו בנמצא כמה כוחות ביטחון נוספים שעמדו לרשות המדינה, שהגם שייעודם העיקרי היה ביטחון פנים, הם היו בעלי אופי צבאי למחצה. כאלו היו 34,000 חברי המשמר האזרחי (Guardia Civil) שבסיסו היה בכפרים, 18,000 חברי משמרות ההסתערות (Guardia de Asalto) שהוצבו בערים ו-16,000 אנשי הקאראבינרוס (Cuerpo de Carabineros) שתפקד כמשמר גבול. גוף צבאי אחרון היה צבא אפריקה אשר איגד את כלל כוחות הצבא במרוקו הספרדית, 24,000 חיילים במספר. היה זה למעשה הכוח הצבאי המיומן ביותר בספרד, והוא הורכב מלגיון הזרים הספרדי, יחידות עילית ספרדיות אחרות וכן יחידות צבא שהורכבו ממתנדבים מרוקאים תחת פיקוד קצינים ספרדים. צבא אפריקה הורכב ממגויסים שכירים מבחירה שהתגייסו לתקופות שירות ממושכות. הם זכו בניסיון קרבי עשיר בלחימה במרוקו כנגד האוכלוסייה הילידית וכן עקב השתתפותם בדיכוי המדמם של המרד באסטוריאס ב-1934.
עם תחילת המרד נחלקו כוחות הביטחון הספרדיים לשניים, כאשר חלק מצטרפים למרד ואחרים שומרים על נאמנותם לממשלה במדריד. בימים הראשונים למרד מעריכים שכ-40,000 חיילים ניצלו את האנרכיה ונטשו את הצבא. שאר הצבא התחלק כך שרוב החיילים הצטרפו לרפובליקנים אך רוב הקצינים צידדו בלאומנים. המחסור בקצינים ובמפקדים בכירים בשורות הרפובליקנים הציב עבורם אתגר גדול. בעוד אצל הלאומנים שירתו מפקדים מנוסים ומקצועיים, הרפובליקנים נאלצו למלא את שדרת הפיקוד שלהם באנשי צבא ללא ניסיון מספיק ולעיתים רבות מונו מפקדים לתפקידם כתוצאה מסיבות פוליטיות. עקב הצטרפות מפקדים בכירים רבים למרד נדרשו הרפובליקנים לאייש במהירות משרות פיקוד רבות, ולכן רבים מהמפקדים הרפובליקניים סבלו מקידום מהיר לעמדות בכירות. כך למשל מייג'ור ויסנטה רוחו שנחשב ליוצא דופן בכישוריו, קפץ בסולם הדרגות ומונה לפקד על כלל הצבא הרפובליקני כשהוא בן 42 בלבד. לעומת זאת בכירי הצבא הלאומני, אישים כמו פרנסיסקו פרנקו ואמיליו מולה, בדרך כלל התקדמו לאורך שנים, צברו ניסיון קרבי במלחמת הריף במרוקו, והיו שאף התגאו בלחימה במלחמת ארצות הברית–ספרד. הלאומנים זכו לא רק ברוב הקצונה הבכירה אלא בצבא אפריקה האיכותי, שהצטרף כולו למורדים והפך לכוח המוביל של צבאם. מנגד, רוב כוחות ביטחון הפנים הצטרפו לרפובליקנים. כאלו היו כשני שלישים מהמשרתים במשמרות ההסתערות והקאראבינרוס, שאנשיהם היו עירוניים בעיקרם. המשמר האזרחי הוותיק והמסורתי התחלק באופן שווה יחסית, וכמחציתו נשאר נאמן לרפובליקה. בסיכומו של דבר לשני הצדדים היה כוח של כ-75,000 איש, אך עד מהרה שני הצבאות התרחבו באופן ניכר. בימים הראשונים למלחמה עשרות אלפי חברי מיליציות נקראו לדגל ותגברו את הכוחות המקוריים של כל צד.
כבר ביום הראשון ללחימה, שורה של מיליציות שמאל גויסו והצטרפו לכוחות הממשלה. רוב המיליציות, שהתבססו על איגודי העובדים, היו חסרות סמכות פיקודית קבועה, נעדרו ניסיון צבאי ולא הנהיגו משמעת צבאית בשורותיהן. הדבר בא לידי ביטוי באופן קיצוני במיליציות האנרכיסטיות, שם באופן עקרוני לא הונהגה היררכיה פורמלית, לא הוענקו דרגות צבאיות והצדעה נחשבה למנהג מגונה. המיליציות סבלו לא רק מכוח אדם לא מיומן אלא גם ממחסור בציוד צבאי. אף על פי שנראה שרוח הלחימה במיליציות הייתה גבוהה והחיילים היו אחוזי התלהבות מהפכנית, ברוב ההתנגשויות עם צבא המורדים בתחילת המלחמה הם נחלו תבוסות אל מול היחידות הממושמעות והמקצועיות של הלאומנים. יוצאי דופן היו אנשי הרגימנט החמישי, מיליציה קומוניסטית שהוקמה במהירות עם פרוץ המלחמה. המיליציה נחשבה למאורגנת, ממושמעת ומיומנת. בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים גייסו עשרות אלפי חברי מיליציות שבאו מרקעים מגוונים. מיליציה חשובה הייתה זו של הפלנחה הפשיסטית. מיליציה זאת נחשבה לאלימה במיוחד, ממושמעת, מאורגנת היטב ונתונה להיררכיה נוקשה. אלפי חברי המיליציה הצטרפו בסופו של דבר לצבא הלאומני עם איחוד המפלגות הלאומניות על ידי פרנקו באפריל 1937. מיליציה חשובה אחרת היא ה-Requetés, שהייתה קבוצה קתולית אדוקה שהיוותה את הזרוע הצבאית של התנועה הקרליסטית המלוכנית. חבריה התבססו בעיקר בחבל נווארה, התאמנו במשך שנים במחתרת וראו את המלחמה כמסע צלב כנגד קומוניזם. המיליציה נחשבה לקשוחה, מיומנת ואחוזת להט דתי. היא שמרה על עצמאותה בתוך הצבא הלאומני עד לסוף המלחמה. מיליציות לאומניות נוספות הוקמו בדרך כלל על בסיס התאגדויות מקומיות מסורתיות באזורים שהתנגדו לרפובליקה.
250px|ממוזער|ימין|חיילים לאומניים צועדים בסן סבסטיאן ב-1936.
לאחר גיוס המיליציות הכריזו שני הצדדים על גיוס כללי בשטחם, הלאומנים עשו זאת כבר באוגוסט והרפובליקנים באוקטובר. כך בשנים הבאות גדלו שני הצבאות ומנו בראשית 1937 מאות אלפי חיילים, ולקראת סוף המלחמה עמדו על כמיליון איש כל אחד. מלבד הגדלת היקף הכוחות, עשו שני הצדדים מהלכים לארגון מחדש של צבאם כדי להעמידו למלחמה מול היריב. כחודשיים לאחר תחילת המלחמה התמנה הסוציאליסט פרנסיסקו לרגו קביירו לראשות הממשלה של הרפובליקה, והחל בעצת ברית המועצות ובהנחייתה בתהליך להקמת צבא עממי סדיר על בסיס יחידות הצבא הנאמנות והמיליציות. התוכנית זכתה להתנגדות מצד האנרכיסטים והטרוצקיסטים שחששו מההשפעה הסובייטית ההולכת וגוברת בספרד, והעדיפו לוחמת גרילה מהפכנית על פני לוחמה סדירה. הצבא העממי הוקם על בסיס מודל אחיד שזכה לשם "בריגדה משולבת" (Brigada Mixta), במסגרתו הוקמו מאות חטיבות שכללו כל אחת ארבעה גדודי ח"יר ויחידות נוספות לתמיכה בגדודים. שש בריגדות משולבות ראשונות הוקמו כבר באוקטובר 1936, כאשר ארבע מהן התבססו על הרגימנט החמישי. עד לסוף המלחמה הוקמו 225 בריגדות משולבות. כמה מהן, שזכו לכינוי "הבריגדות הבין-לאומיות", הורכבו מ-30,000 מתנדבים מעשרות מדינות שונות. ההתנדבות הבין-לאומית למלחמה בספרד לצד הרפובליקנים אורגנה על ידי הקומינטרן בהנחיה סובייטית. רוב הבריגדות של הצבא הרפובליקני סבלו לכל אורך שנות המלחמה ממחסור בכוח אדם וציוד, ורובן כללו 3,000 חיילים לכל היותר. הבריגדות היו כפופות באופן רופף לאוגדות, אשר מנו 2 עד 5 בריגדות כל אחת. האוגדות כללו יחידות ואמצעי לחימה שנועדו לתמוך בבריגדות, לרבות תותחי הוביצר, מרגמות, כוחות הנדסה, יחידות סיור, כלי רכב משוריינים, קשר, לוגיסטיקה ורפואה. בדרך כלל כל ארבע אוגדות הרכיבו קורפוס, וכמה קורפוסים אחדים היו נתונים לארמייה. במאי 1937 היו כבר ארבע ארמיות כאלו, כל אחת הייתה אחראית על אזור אחר בספרד ושם היא פרסה את כוחותיה. בדצמבר הוקמה ארמייה מתמרנת בפיקוד ישיר של ראש המטה הכללי. בארמייה המתמרנת היו כמה מהיחידות המיומנות ביותר של הצבא הרפובליקני, והיא נועדה להוביל מבצעים צבאיים התקפיים. על המחסור החריף של הרפובליקנים במפקדים מיומנים פיצו הסובייטים בשליחת אלפי יועצים צבאיים לספרד שלרוב שולבו במטה הבריגדות. לצד היועצים הסובייטים קומיסרים של המפלגה הקומוניסטית הספרדית שולבו אף הם בשדרת הפיקוד. להלכה תפקידם היה לעסוק בחינוך צבאי, שימור רוח הלחימה, ונאמנות הקצינים. הנ.ק.ו.ד. הפעיל אף הוא סוכנים ביחידות השונות.
בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים סיימו עד אמצע 1937 את רוב הארגון מחדש של צבאם. לפני כן היו רוב הכוחות מאורגנים בצורות המקוריות שלהם והצבא הלאומני היה למעשה אוסף של כוחות צבא ומיליציות ללא היררכיה ברורה. עם הגיוס הכללי בשטח הלאומני עלה הצורך בהקמת צבא כולל כדי לאפשר את ריכוז המאמץ להכרעת הרפובליקנים. עד מהרה כלל הכוחות הוכפפו לבריגדות, אלו לאוגדות ואלו לקורפוסים. בדומה לרפובליקנים הבריגדות הורכבו מארבעה גדודי חי"ר, ובאוגדה רוכזו לצד כמה בריגדות אחדות גם מגוון יחידות נוספות כמו ארטילריה, פרשים והנדסה. עם זאת, בעוד באופן עקרוני אצל הרפובליקנים יחידת הבסיס, העוצבה, הייתה הבריגדה, אצל הלאומנים הייתה זאת האוגדה. לכן הבריגדות היו עצמאיות פחות ועיקר המהלכים הצבאיים היו אוגדתיים. בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים חילקו בדרך כלל את צבאם בין ארבע ארמיות, כל אחת עם אחריות לאזור שונה במדינה. לקראת סוף המלחמה, מנה הצבא הלאומני 61 אוגדות חי"ר (840,000 חיילים), נוסף ל-15,000 פרשים, 19,000 אנשי ארטילריה, ו-119,000 חיילים ששירתו ביחידות אחרות.
אף על פי שהסובייטים שלחו יועצים לספרד (כמו גם טייסים), הם לא החזיקו בכוחות צבא לוחמים במדינה. צעדים דומים נקטה גם גרמניה, שאף על פי שהייתה לה כמות מוגבלת של לוחמים על הקרקע, עיקר פעילותם הייתה אימון של הכוחות הלאומנים. שונה משתיהן הייתה איטליה, שהחזיקה לכל אורך שנות המלחמה כוחות צבא גדולים שלחמו לצד הלאומנים על אדמת ספרד. חיל המשלוח האיטלקי (Corpo Truppe Volontarie) כלל ארבע אוגדות, בהן שירתו לכל אורך המלחמה 78,500 חיילים, מתוכם 12,000 נפלו בקרבות. החיילים האיטלקים, רובם חברי החולצות השחורות, נחשבו למקצועיים והגיעו לאחר שצברו ניסיון קרבי במלחמה עם אתיופיה מוקדם יותר ב-1936. הכוחות היו מצוידים בנשק מתקדם, כולל כלי רכב משוריינים, טנקים קלים, ארטילריה, ותותחים נגד מטוסים. כוח זר נוסף שנלחם בשדות הקרב לצד הלאומנים היה לגיון ויריאטוס (Viriatos Legion), כוח מתנדבים פורטוגזי. למעשה הלגיון פורק שבועות ספורים לאחר שהוקם עקב התנגדות בפורטוגל, אך בין 8,000 ל-12,000 פורטוגזים לחמו בספרד במשך המלחמה, תוך שהם משתלבים ביחידות הצבא ובמיליציות הקרליסטיות. מלבד סיוע בכוח אדם, תמכו המדינות השונות, ברית המועצות ברפובליקנים וגרמניה ואיטליה בלאומנים, באמצעות משלוחי נשק גדולים לכל אורך המלחמה.
בסיכומו של דבר נהנו הלאומנים מכמה יתרונות צבאיים בולטים: הכוח הצבאי שלהם היה איכותי ומיומן, שדרת הפיקוד שלהם הייתה מקצועית ומנוסה, הצבא שלהם היה מאוחד וללא מתחים פנימיים ניכרים, והם זכו לסיוע צבאי חיצוני נרחב ורצוף. מבחינת כמות כוח האדם לאורך רוב הלחימה היו שני הצדדים שווים יחסית.
חילות האוויר
כמו שאר חלקי הצבא, גם חיל האוויר הספרדי התפצל בין הלאומנים לרפובליקנים עם תחילת המלחמה. לרפובליקנים היו פי ארבעה כלי טיס מאשר ליריביהם, אך רוב הטייסים, בדומה לקציני הצבא, הצטרפו לכוחות המורדים. לכן נוצר מצב בו לצד הרפובליקני היה מחסור בטייסים ולצד הלאומני מחסור במטוסים. כדי להתגבר על בעיותיהם פנו שני הצדדים לסיוע חיצוני ממדינות זרות.
על הנחיתות המספרית של הלאומנים בכלי טיס, פיצו עד מהרה איטליה וגרמניה שנכנסו לתמונה. כבר בחודש הראשון למלחמה החלו שני המשטרים הפשיסטים לשלוח טייסים וכלי טיס כדי לתגבר את חיל האוויר הלאומני. תחילה הם שלחו בעיקר מטוסי תובלה לרבות יונקרס Ju 52 כדי לסייע ללאומנים להעביר את כוחותיהם ממרוקו הספרדית לספרד גופא. בהמשך היו אלו כמויות גדולות של מטוסים, ששיחקו תפקיד מכריע בשלב מוקדם זה של המלחמה. במיוחד הייתה יעילה התרומה של הגרמנים למאמץ המלחמתי של הלאומנים. הגרמנים הפעילו כלי טיס פרי התעשייה האווירית הגרמנית שנחשבו למתקדמים ביותר מסוגם. בלטו במיוחד המסרשמיט Bf 109 והיינקל He 111, שטיסות הבכורה שלהם נערכו כשנה בלבד בטרם פרוץ המלחמה. הצוותים שהפעילו אותם היו מקצועיים ומאומנים היטב, ועבורם ספרד הייתה מקום מתאים לרכוש בו ניסיון קרבי. מספר חודשים לאחר פרוץ המלחמה שתי המדינות מיסדו את חילות המשלוח שלהם. ביולי הקימה גרמניה את לגיון הקונדור (Legion Condor) שהתבסס בעיקר על הלופטוואפה, ובעקבותיה בדצמבר השיקה איטליה את לגיון האוויר האיטלקי (Aviazione Legionaria).
250px|ממוזער|ימין|יונקרס Ju 87 של לגיון קונדור בספרד. מפציץ הצלילה היה לנפוץ ביותר מסוגו בחיל האוויר, והוא לקח חלק משמעותי במלחמה.
בדומה ללאומנים גם הרפובליקנים פנו לעזרה מתומכיהם מעבר לים, לברית המועצות. במקביל לפניה לעזרה הם החלו להכשיר באופן חפוז מאות טייסים חדשים כדי להתמודד עם המחסור החריף בכוח אדם מיומן. לברית המועצות היה תפקיד חשוב במאמצי הרפובליקנים לגשר על פער זה. במסגרת זאת לאורך המלחמה הם הכשירו 800 טייסים ספרדים, ומאות מהם אף נשלחו ללימודי טיסה בברית המועצות. לצורך זה הקימו הסובייטים בית ספר לטיסה ייעודי בגנג'ה שבאזרבייג'ן, וכמאתיים חניכים ראשונים התחילו בו הכשרות ואימונים בפברואר 1937. לכל אורך שנות המלחמה הוכשרו במקום 413 טייסים ספרדים, ששבו לאחר לימודיהם למולדתם לקחת חלק בלחימה. לצד ההכשרה של טייסים ספרדים תרומתה העיקרית של ברית המועצות לרפובליקנים הייתה בשליחה של מאות טייסים וכלי טיס לספרד במהלך המלחמה. משלוח ראשון הגיע באוקטובר 1936, ובסוף נובמבר אותה השנה כבר פעלו כ-300 טייסים סובייטים בשמי ספרד. הגעתם של הטייסים הסובייטים היטתה מחדש את מאזן הכוחות האווירי לטובת הרפובליקנים, והביאה לאופטימיות רבה בקרבם. חיל האוויר הסובייטי שיחק תפקיד מכריע בקרבות סביב מדריד במרץ 1937, שם הגיע לשיא כוחו. אך בעוד הסובייטים שולחים עוד מטוסים וטייסים למלחמה, גרמניה ואיטליה הרחיבו גם הן את המעורבות שלהם בלחימה. כתוצאה מכך, במהלך 1937 איבדו הסובייטים את ההובלה באוויר תוך שהטייסים הסובייטים סובלים מאבדות רבות בקרבות עם הגרמנים והאיטלקים. בחודשים הבאים צמצמו הסובייטים את משלוחי הנשק לספרד, והצרו את המעורבות שלהם במערכה האווירית. מעתה ואילך הלאומנים בדרך כלל נהנו מעליונות אווירית.
חילות האוויר משני הצדדים לקחו לכל אורך שנות המלחמה חלק משמעותי בלחימה, בהיקף שטרם נראה עד אז בעימות צבאי. הם מילאו מגוון משימות בהן סיוע אווירי קרוב לכוחות היבשה, הפצצת נכסים של האויב, תובלה אווירית, ומעל הכל ניהלו קרבות אוויר יומיומיים כנגד מטוסי האויב. חידוש משמעותי בלוחמה האווירית בספרד היה הפצצות של אוכלוסייה אזרחית, שיטה בה נקטו הלאומנים באופן נרחב בשלבים שונים של הלחימה. במשך המלחמה הופצצו עשרות ערים שנשלטו על ידי הרפובליקנים, וכתוצאה מכך נגרם הרס רב ואלפי אזרחים נהרגו. ככלל, נועדו ההפצצות לפגוע ברוח הלחימה של הרפובליקנים. דוגמה קיצונית לכך הייתה הפצצת גרניקה שהפכה לאחד מסמלי המלחמה כולה.
חילות הים
עם פרוץ המלחמה עשו הצדדים מאמצים נרחבים להשתלטות מהירה על נמלי הים ובסיסי הצי הספרדי במטרה לרכוש שליטה על כלי השיט של המדינה. כבר בימים הראשונים הלאומנים תפסו שלושה בסיסים ימיים חשובים: פרול, קדיס ואלחסירס. הרפובליקנים נשארו עם שני בסיסי צי בלבד: קרטחנה ומאון שבאי מנורקה. אף על פי שלבסיסים של הרפובליקנים היו תשתיות מוגבלות בלבד לעומת אלו של הלאומנים, הם פיצו על כך בשליטתם בכל נמלי הים האזרחיים הגדולים של ספרד: ברצלונה, ולנסיה ובילבאו. בשל כך החזיקו הרפובליקנים גם בשני שלישים מצי הסוחר הספרדי. צי המלחמה הספרדי לא התחלק באופן שווה, ורוב כלי השיט נפלו לידי הרפובליקנים. שתי אוניות המערכה של הצי התחלקו בין הצדדים, אחת לכל צד. שתי הסיירות הכבדות היחידות של הצי, שהיו עדיין בבנייה בתחילת המלחמה אבל הוכיחו את נחיצותם בהמשכה, נפלו לידי הלאומנים. כלל המשחתות, 14 במספר, למעט אחת, נפלו לידי הרפובליקנים. בדומה לכך גם כל 12 הצוללות של הצי הוחזקו בידי הרפובליקנים.
למרות יתרונם הברור של הרפובליקנים בכמות ובאיכות כלי השיט, שורה של בעיות הרעו את מצבם. הגם שרוב החיילים ששירתו בחיל הים עמדו לימין הרפובליקה (13,000 לעומת 7,000 ששירתו בצי הלאומני), מרבית קציני הצי הצטרפו ללאומנים, בדומה לרוב קציני הצבא וטייסי חיל האוויר. קצינים אחרים שלא הצטרפו למרד סבלו מחשדות באשר למושא נאמנותם האמיתי ונחשדו בבגידה. התגובה של הרפובליקנים הייתה מעצרים והוצאות להורג של רבים מהם. מעריכים כי 230 מתוך 675 קציני הצי שהיו בשירות פעיל נהרגו במהלך החודשים הראשונים למלחמה. קצינים רבים אחרים הודחו. המחסור של הרפובליקנים בשורות הקצונה הבכירה היה חמור עוד יותר. מתוך 19 אדמירלים בצי הספרדי, שניים בלבד עמדו לשירות הרפובליקה. לעומת הרפובליקנים, הצי הלאומני שסבל ממחסור בכלים וכוח אדם היה מאורגן היטב, זכה בפיקוד איכותי ושמר על יוזמה לכל אורך שנות המלחמה. הרפובליקנים, שתפקודם נפגע עקב המחסור בפיקוד איכותי וארגון אפקטיבי, הצליחו לאורך המלחמה לשפר את ביצועיהם ואף לקצור כמה הצלחות מוגבלות. עם זאת, הם נכשלו בשאיפותיהם לבסס עליונות ימית.
עבור שני הצדדים השליטה בנמלי הים ובנתיבי הסחר בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי הייתה קריטית לשם הבטחת המשך שרידותם. ללא שליטה בים ידעו הצדדים כי יתקשו לקלוט נשק, מתנדבים ומשאבים חיוניים ממדינות ידידותיות. לכן, על אף יחסי הכוחות לרעת הלאומנים, הם שמרו לכל אורך שנות המלחמה על יוזמה. למעשה לאורך רוב שנות המלחמה לא נרשמו קרבות ימיים משמעותיים בין הצדדים, ואלו התמקדו בסיוע לקרבות ביבשה ובחסימת דרכי הסחר של היריב. בחודשים הראשונים למלחמה הצליח הצי הרפובליקני לקצור הישג חשוב. הוא השתלט על מצר גיברלטר ובכך ניתק את מרוקו הספרדית משאר האזור הלאומני. עם זאת, בספטמבר 1936 הצליח הצי הלאומני לרכז כוח ימי במיצרים ולהסיר את השליטה הרפובליקנית עליהם.
כאמור הצי הרפובליקני לא השכיל לנצל את יתרונו הכמותי במהלך המלחמה. מנגד, הגם שיחסי הכוחות בים תמיד היו לטובת הרפובליקנים, הלאומנים הצליחו לשפר אותם באמצעות בנייה של ספינות חדשות ורכישת כלי שיט ישנים מהאיטלקים. במהלך 1937 קיבל הצי הלאומני משלוח של ארבע משחתות ושתי צוללות מאיטליה. עם זאת, איכותם של כלי שיט אלו הייתה נמוכה ותרומתן לצי הלאומני נחשבה לשולית. במהלך כל שנות המלחמה הלאומנים השיקו 7 ספינות חדשות, מתוכן שתי סיירות כבדות, לעומת הרפובליקנים שבמהלך המלחמה השלימו את ייצורן של שתי משחתות בלבד. בנוסף להתרחבות הצי, הלאומנים זכו גם לסיוע הולך וגובר של ציים ידידותיים. לאורך רוב מהלך המלחמה למעלה ממחצית כלי השיט של הצי הגרמני פעלו בספרד בכל זמן נתון, כולל שתיים משלוש אוניות המערכה מסדרת דויטשלנד, 6 סיירות וארבע צוללות. בנוסף לפעילות הצי הגרמני, צוללות איטלקיות העניקו תמיכה סמויה חשובה ללאומנים כבר בשלבים הראשונים של המלחמה. תחילה נוכחות הצי האיטלקי והגרמני שימשה לפינוי אזרחיהם מספרד, אך בהמשך הם ביצעו מגוון משימות שנועדו לתמוך במאמצי הלאומנים, בעיקר מבחינה טכנית ולוגיסטית. הרפובליקנים זכו אף הם לתמיכה חיצונית שהעניקה להם ברית המועצות. עם זאת, התמיכה הסובייטית הימית הייתה מוגבלת והסתכמה בעיקר בשליחת יועצים וציוד צבאי.
הזירה הדיפלומטית
150px|ממוזער|לאון בלום, ראש ממשלת צרפת. אף כי בלום אהד את הרפובליקנים, הוא הוביל את ארצו עם בריטניה לקבוע עמדה נייטרלית במלחמה.
מלחמת האזרחים עוררה במדינות רבות באירופה חילוקי דעות באשר לעמדה שיש לנקוט ביחס למלחמה. כבר בשלב מוקדם גרמניה ואיטליה נעמדו לצד הלאומנים, וברית המועצות לצד הרפובליקנים. מדינות אלו תמכו בצדדים הלוחמים דיפלומטית וצבאית, תוך שהן שולחות לספרד אמצעי לחימה, ציוד אספקה ומתנדבים במטרה לקחת חלק בלחימה. במובן הזה מלחמת האזרחים דמתה יותר ויותר למלחמת פרוקסי בין כמה מהמעצמות הגדולות. לצד המעצמות, מדינות אחרות העניקו גם כן תמיכה מוגבלת למי מהצדדים, בעיקר דיפלומטית. כאלו היו פורטוגל וקריית הוותיקן שאהדו את הלאומנים, ומקסיקו שצידדה ברפובליקנים. רוב מדינות אירופה, בראש ובראשונה צרפת ובריטניה, הכריזו על נייטרליות ומדיניות של אי-התערבות.
כבר בימים הראשונים לפרוץ המלחמה, פנתה ממשלת החזית העממית הרפובליקנית לצרפת בבקשה למתן סיוע חוץ. שכנתה הצפונית של ספרד נשלטה באותה התקופה על ידי ממשלת החזית העממית בראשות לאון בלום. ספרד קיוותה שצרפת תיראה אותה כבת ברית טבעית, תוך דגש על שייכותן של שתי המדינות לשמאל הדמוקרטי האירופאי. התגובה הצרפתית הראשונית הייתה חיובית, וממשלת בלום החלה לשלוח לספרד כלי נשק קלים, כלי טיס אחדים וציוד חיוני.
במקביל למגעים של הרפובליקנים, הלאומנים פתחו ערוצי קשר מיידיים עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, שנעתרו במהירות לסייע להם. גרמניה ואיטליה, שתוך חודשים ספורים צפויות לחתום על ברית רשמית ביניהן, ראו בספרד שותפה פוטנציאלית בברית שלהם. הן ראו בצרפת אויב היסטורי, וסברו כי ספרד פשיסטית תעמיק את כיתורה של צרפת (גרמניה ואיטליה ממזרח, ספרד מדרום-מערב). כמו הלאומנים, כך גם גרמניה ואיטליה ראו את מלחמת האזרחים בספרד בראש ובראשונה כמאבק נגד קומוניזם. האידאולוגיה של המשטרים בגרמניה ובאיטליה הייתה אנטי-קומוניסטית מיסודה, ואדולף היטלר, שראה בברית המועצות אויב מסוכן, חשש שמא תקום בספרד ממשלה פרו-סובייטית. עבור גרמניה, שהייתה בעיצומו של תהליך חימוש מחדש, המלחמה הייתה הזדמנות לנסות את כלי הנשק והטקטיקות החדשות שפיתחו הוורמאכט והלופטוואפה. גרמניה, שלא השתתפה למעשה בעימות צבאי משמעותי מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, ראתה בספרד מקום מתאים בו אנשיה יוכלו לצבור ניסיון לקראת האפשרות שתפרוץ מלחמה כוללת. מניעיו של בניטו מוסוליני היו דומים, אך עבורו התערבות בספרד הייתה גם הזדמנות לרכוש בת ברית במערב הים התיכון, לצורך החלשת בריטניה וחיזוק מעמדה של איטליה באזור.
150px|ממוזער|ימין|בניטו מוסוליני, שליט איטליה הפשיסטית. מוסוליני ראה בפרנקו בן ברית טבעי, והעניק סיוע נרחב ללאומנים במהלך המלחמה.
לאחר שהתברר בצרפת כי גרמניה ואיטליה נעמדות לצד הלאומנים, התגבשה במהירות אופוזיציה בצרפת להתערבות במלחמה, תוך ששמרנים ומתונים קוראים לשמירה על נייטרליות. מיעוטם רחש חיבה ללאומנים בספרד, אחרים חששו מהקו הקומוניסטי של חלק מהרפובליקנים, אך מעל הכל מתנגדי ההתערבות הונעו מהחשש שהיא עלולה להצית עימות בין-לאומי ואף מלחמת עולם. הצרפתים אף חששו שאם יתערבו בה, המלחמה עלולה לחצות את הגבול לשטחם ולחולל מלחמת אזרחים גם בצרפת עצמה בין הימין לשמאל.
יותר מצרפת, הייתה זאת בריטניה בראשות סטנלי בולדווין שדבקה בנייטרליות וחששה כי התערבות תוביל למלחמה כוללת. אומנם מפלגת הלייבור תמכה בהתערבות לטובת הרפובליקנים, אך נוכח ישיבתה באופוזיציה תוך שהיא מהווה מיעוט בפרלמנט, לא הייתה לה השפעה של ממש. ראש הממשלה נוויל צ'מברלין שירש במאי 1937 את בולדווין בתפקיד, המשיך את הקו המדיני הבריטי הנייטרלי. צ'מברלין, שהיה בעיצומו של תהליך פיוס עם גרמניה, חשש כי נוכחות בריטית בספרד תקרב את היבשת למלחמה. בנוסף לכל חששו הבריטים כי משטר עוין בספרד יאיים על הריבונות הבריטית בגיברלטר ועל המעמד של בריטניה בים התיכון. בריטניה ראתה מלכתחילה את הלאומנים כצד החזק בעימות, ולכן הייתה מעוניינת ביחסים תקינים איתם. בנוסף, היא ראתה בשמאל הספרדי הסוציאליסטי סכנה לפעילות של חברות בריטיות בתעשיית המכרות בספרד, היות שהוא עשוי להלאים אותם, במיוחד אם המדינה תידרדר לקומוניזם. העמדה הבריטית הניעה את צרפת עוד יותר להימנע מתמיכה ברפובליקנים, היות שהצרפתים חששו מהובלה של מדיניות חוץ עצמאית. בריטניה אף איימה על צרפת כי אם זו תתערב בספרד ותגרור מלחמה עם גרמניה, הבריטים לא יעמדו לצד הצרפתים.
ארצות הברית הרחיקה לכת עוד יותר מהבריטים בהתעקשותה להימנע מהתערבות בספרד בכל מחיר. כמו אצל הבריטים, אף שבציבור האמריקני היו שחשו אהדה לממשלה הרפובליקנית – שאותה תפסו כדמוקרטיה תחת מתקפה – אחרים דווקא הדגישו את הצדדים הרדיקליים והקומוניסטיים של הרפובליקניים, ולכן צידדו בלאומנים. רבים מתומכי הלאומנים בארצות הברית היו אמריקנים קתולים שהיוו בסיס תמיכה חשוב עבור הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, אשר חשש לנכר את תומכיו הנאמנים באמצעות תמיכה ברפובליקנים בספרד. בארצות הברית כמו בבריטניה רבים חששו שהתערבות עלולה לדרדר את אירופה למלחמה כוללת. אך מעל הכל, התערבות אמריקנית לא עמדה על הפרק הודות למדיניות החוץ האמריקנית הבדלנית המסורתית, שסלדה מהתערבות בעימותים שנתפסו כפנים-אירופאים שהשפעתם על הביטחון הלאומי של ארצות הברית היא זניחה.
משצרפת ובריטניה החליטו כי לא ייקחו חלק במלחמה בספרד, הם החלו להוביל קריאה בין-לאומית לאי התערבות ולאמברגו כלפי שני הצדדים הלוחמים. המאמץ נשא פרי וכמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, נחתם בין כלל המעצמות הגדולות הסכם האי-התערבות (Non-Intervention Agreement) ביחס לספרד. ב-9 בספטמבר 1936, בהתאם להסכם, התכנסו בלונדון נציגי המעצמות לוועידת האי-התערבות (Non-Intervention Committee) שנועדה לדון במשותף בדרכים למנוע החרפה של מלחמת האזרחים. לימים שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ שהשתתף בוועידה, כתב בזיכרונותיו בסרקזם כי יש לשנות את שם וועידת האי-התערבות ל"וועידת ההתערבות", עקב פעילות חברותיה שעסקו בעיקר במאמצים להסתיר או להסביר את התערבותן בספרד. הסכם האי-התערבות היה לכישלון מהרגע הראשון; גרמניה, איטליה וברית המועצות לא היססו להפר אותו באופן בוטה לכל אורך המלחמה.
עמדתן הנייטרלית של צרפת ובריטניה דחפה את הרפובליקנים לזרועותיו של סטלין ועודדה אותו לתמוך בהם. הוא ראה במצב המדיני שנוצר הזדמנות להחצין את עמידתו כנגד היטלר, לעומת העמדה הפשרנית של בריטניה וצרפת שמסרבות לקחת צד ולהתעמת עם הפשיזם. מעבר לכך, ברית המעוצות סברה כי התערבות לטובת הרפובליקנים הייתה החלטה מחויבת המציאות נוכח ההתערבות הגרמנית-איטלקית למען הלאומנים, התערבות לה צריך היה להעמיד משקל נגד. לפני המלחמה יחסה של ברית המעוצות לרפובליקה הספרדית היה מסויג. הקומינטרן, בהנחיה סובייטית, קרא באופן רשמי להפלת הרפובליקה ולהקמת מדינה קומוניסטית תחתיה. עם זאת, לנוכח מה שראתה כסכנה בעלייתו של משטר פשיסטי נוסף באירופה, היא החליטה על השעיית קריאתה למהפכה קומוניסטית בספרד. סטלין חשש כי השפה המהפכנית של האנרכיסטים וחלק מהסוציאליסטים תרתיע את מעמד הביניים הספרדי ואת מדינות המערב מלתמוך ברפובליקנים. ברית המועצות גם ראתה בנוכחותה בספרד הזדמנות למאבק בגורמים אנטי-סטליניסטים, כגון טרוצקיטסים ואנרכיסטים, לצד בסיס לחיזוק המפלגה הקומוניסטית המקומית. שינוי במדיניות הסובייטית אירע לאחר שבספטמבר 1938 חתמו מעצמות המערב עם גרמניה על הסכם מינכן. סטלין חשש כי ההסכמות שבריטניה וצרפת הגיעו אליהם עם היטלר עשויות לבסס שיתוף פעולה ביניהם נגד ברית המועצות. לכן הוא מיהר לקדם הסכם אי-תקיפה עם גרמניה כדי לתמרן את היטלר לעימות עם המערב ולהרחיק את ארצו מהמלחמה. כתוצאה מכך סטלין החל לאבד עניין בספרד ולצמצם את התמיכה שהעניק לרפובליקנים, מתוך מטרה להימנע מעימות עם גרמניה ולהדק את שיתוף הפעולה איתה.
מהלך המלחמה
הפיכה ועימותים ראשונים
325px|ממוזער|ספרד ביולי 1936:
באביב 1936 הייתה הרפובליקה שקועה במשבר עמוק, וכמה מבכירי הצבא גמרו אומר להפיל את השלטון. הנשיא מנואל אסאניה וממשלתו הבינו כי פני הצבא להפיכה, ולכן הוציאו לפועל שורה של צעדים כדי להצר את צעדי הגנרלים החשודים בחוסר נאמנות. בתוך כך הורה הנשיא על הצבה מחדש של מספר בכירים בצבא, במטרה להרחיקם מנקודות מפתח חשובות. הגנרלים פרנסיסקו פרנקו ומנואל גודד ליופיס הועברו מספרד עצמה לאיים הקנריים ולאיים הבלאריים בהתאמה. הגנרל אמיליו מולה, מפקד צבא אפריקה, הועבר ממרוקו הספרדית לנווארה מתוך הנחה שכך יתקשו הקושרים לתפוס את השליטה על צבא אפריקה המיומן. בדיעבד, דווקא העברתו של מולה לספרד גופא הקלה על ההוצאה לפועל של המרד ואפשרה למולה להובילו בשלביו הראשונים.
עוד בטרם תכנון ההפיכה נפוצה האלימות בספרד, ובין פברואר ליולי נהרגו 250 איש בעימותים בין אנשי ימין לאנשי שמאל. שני הצדדים נאבקו על השליטה ברחובות, ומגוון רחב של מיליציות הופיעו בכל רחבי המדינה. שיאה של האלימות הפוליטית הגיע ב-12 ביולי, אז רצחו חברי מיליציה פלנחיסטים את לוטננט חוסה קסטיליו הסוציאליסט, קצין זוטר במשמרות ההסתערות. חבריו החליטו לנקום, וביום המחרת רצחו במדריד את חוסה קלבו סוטלו, בכיר המפלגה האלפוניסטית המלוכנית. הירצחו של פוליטיקאי על ידי רשויות החוק בספרד הכתה בהלם את המדינה. רבים בימין חששו כי הם יהיו הקורבנות הבאים לנוכח אוזלת ידה של הממשלה לשלוט על אנשיה. עבור קציני הצבא שהובילו את תכנון ההפיכה, היה הרצח העילה הסופית להתקומם, אף שכבר החליטו לעשות זאת לפני התקרית.
יום לפני רצח סוטלו, שכרו המורדים בלונדון מטוס תובלה קל של חברת דה הבילנד כדי להטיס את פרנקו למרוקו כדי שייקח את הפיקוד על צבא אפריקה. ב-14 ביולי נחת המטוס בלאס פאלמאס שבאיים הקנריים, והיה מוכן למשימתו. ב-17 ביולי פרצה ההפיכה ופרנקו תפס במהירות את הפיקוד על מרוקו הספרדית. ביום המחרת התרחבה ההפיכה לספרד עצמה, ושורה של יחידות צבא הכריזו על הצטרפותם למורדים. ב-19 ביולי, כשההפיכה בעיצומה, הציעו גורמים בממשלה לגנרל מולה פשרה שבמסגרתה תוקם ממשלת אחדות והוא ימונה לשר ההגנה, אך ניסיון זה לפתור את המשבר בדרכים לא אלימות היה מאוחר מדי והמרד כבר יצא לדרך.
250px|ממוזער|ימין|חיילים רפובליקניים ואנשי משמרות ההסתערות בעת העימות עם חיילי הצבא המתקוממים בברצלונה.
לנוכח ההתקוממות, דרשו איגודי העובדים מהממשלה ב-18 ביולי לחמש את המיליציות של השמאל, כדי להיאבק בצבא ולהגן על הרפובליקה. ראש הממשלה קסארס התנגד תחילה וקיווה כי ממשלתו תוכל להתמודד עם המשבר באמצעות משמרות ההסתערות וכוחות נאמנים אחרים. משהתבררה חומרת המצב, התרצתה לבסוף הממשלה והורתה לחמש את המיליציות של הסוציאליסטים והאנרכיסטים. בימים הבאים הצטרפו למרד שורה של חילות מצב של הצבא בערים השונות, תוך שהם נאלצים לגבור על התנגדות המיליציות. תקוותם של הקושרים להשתלט במהירות על המדינה נגוזה, ועימותים פרצו בכל רחבי ספרד. בראש ובראשונה קיוו המורדים להשתלט על מדריד וברצלונה, שתי הערים הגדולות.
בברצלונה תפס הגנרל גודד את השליטה על חיל המצב המקומי, שיצא מבסיסו במטרה לתפוס את העיר. אלפי חברי מיליציות חמושים יחד עם אנשי משמרות ההסתערות יצאו לקראת הצבא, וחילופי אש פרצו בין הצדדים. המורדים הובסו, הגנרל גודד נכנע ונפל בשבי, ומאוחר יותר אף הוצא להורג. המצב במדריד היה דומה, אך בה, עוד בטרם יצא חיל המצב מבסיסו, צבאו המונים על המתחם בו ישב. אלפי לוחמי מיליציה צרו על הבסיס ודרשו מ-2,000 החיילים שהיו בו למסור את נשקם. יחד עם אנשי משמרות ההסתערות תקפו המיליציות את המתחם בסיוע ארטילריה ומטוסי קרב. מאות נהרגו בעימותים, וב-20 ביולי נכנעו החיילים ומפקד הכוח הוצא להורג. בשאר המדינה פרצו עימותים דומים, ובסיכומו של דבר השיגו המורדים שליטה על קסטיליה הישנה, נווארה, גליסיה וחלקים ממערב אנדלוסיה. לעומת זאת רוב חבלי החוף הצפוני, כולל חבל הבסקים, אסטוריאס וקנטבריה העשירים במכרות, שמרו על נאמנותם לממשלה. כאמור, מדריד וברצלונה נשארו אף הן בידי הרפובליקנים, כמו גם רוב מזרח ספרד ודרומה. למרות זאת, היה ברור לכול כי גם במרחבים בהם הובסו המורדים, הייתה הממשלה משוללת כוח ממשי, והמיליציות היו אלו ששלטו ברחובות.
הקרבות על מדריד
325px|ממוזער|ספרד בספטמבר 1936:
משהובס חיל המצב בברצלונה, העיר הייתה בטוחה מהישג ידם של הלאומנים. לא כך היה המצב במדריד, שאומנם גם בה חיל המצב הובס, אך היא ישבה במיקום פגיע במרחק קצר משטחים שנפלו לידי המורדים. על כן, מייד לאחר תום הקרבות עם חיל המצב, אלפי לוחמי מיליציה יצאו להשתלט על דרכי הגישה אל העיר ועל השטחים שסבבו אותה. תחילה הם השתלטו על מעברי ההרים ברכס הסיירה דה גואדרמה החולש על מדריד מצפון וממערב. בהמשך הם גם השתלטו על הערים גוודלחרה ואלקלה דה אנארס ששלטו על הגישה לעיר מכיוון צפון-מזרח. הגנרל מולה, שהתאכזב מכישלון ההפיכה במדריד וראה בתפיסת העיר מטרה ראשונה במעלה, הורה לכוח בנווארה שהיה נתון למרותו לצאת דרומה לכבוש את העיר. הכוח נבלם על ידי מיליציות רפובליקניות. כוח לאומני אחר, שיצא מוואיאדוליד וניסה להתקדם אל העיר מצפון-מערב, נבלם אף הוא. ברם, הבינו הלאומנים כי כדי לכבוש את העיר ייאלצו לחכות להגעת כוח צבאי מדרום.
320px|ממוזער|ימין|התקדמות צבא אפריקה בחודשים הראשונים למלחמה: אפריקה מוטס לסביליה (יולי-ספטמבר 1936)14px כוח אחד נע מזרחה אל תוך אנדולוסיה (אוגוסט 1936)14px הכוח העיקרי נע צפונה אל בדחוס ומרידה (אוגוסט 1936)14px הכוח העיקרי ממשיך אל מדריד דרך טולדו (ספטמבר-אוקטובר 1936)
לנוכח כישלון המורדים לתפוס את השליטה ברוב הערים הגדולות, היה ברור לכול כי עיקר תקוותם יושבת כעת על כתפי חיילי צבא אפריקה בפיקודו של פרנקו. העליונות הימית של הרפובליקנים במצר גיברלטר מנעה את העברתם ממרוקו לספרד דרך הים, לכן המתינו הלאומנים להגעת מטוסי תובלה מגרמניה. ב-29 ביולי הגיעו כמה עשרות מטוסים כאלו, והחלו במבצע חסר תקדים להטסה של כלל הכוח לסביליה שנשלטה על ידי הלאומנים והייתה לראש הגשר של צבא אפריקה בספרד. ב-6 באוגוסט נחת פרנקו בסביליה גם הוא, ועד 15 בספטמבר כבר שהו 18,000 חיילים מצבא אפריקה בסביליה ובסביבתה. נחיתת צבא אפריקה ביבשת שינתה את מאזן הכוחות בספרד לטובת הלאומנים, שכעת עמד לרשותם כוח צבאי מיומן, מצויד וממושמע.
תוכניתו של פרנקו הייתה לשעוט במהירות למדריד דרך מערב ספרד, תוך שהוא מאחד את שטחי השליטה הדרומי והצפוני של הלאומנים. צבא אפריקה התחלק לשניים: כוח אחד נשאר בסביליה לבסס את שליטת הלאומנים באנדלוסיה, וכוח שני ובו 8,000 חיילים בפיקודו של הגנרל חואן יאגואה יצא מסביליה צפונה. פחות משבוע לאחר מכן, ב-10 באוגוסט, הכוח כבר היה במרידה, מרחק 170 קילומטר מסביליה. בדרך כבש הכוח בצורה אגרסיבית שורה של כפרים ועיירות שעמדו בדרכו, תוך שהוא נהנה מסיוע ארטילרי ואווירי קרוב. במרידה נרשם קרב משמעותי, אך העיר נפלה לידי הלאומנים תוך יממה. מזרחה משם, בבדחוס, התבצרו 6,000 לוחמי מיליציות רפובליקנים שהתקדמות כוחות צבא אפריקה ממזרח להם ניתקה את קווי האספקה שלהם. הם ישבו בתוך חומות העיר, וב-14 באוגוסט החל הקרב בינם לכוח של צבא אפריקה שהגיע למקום. ניסיונות ראשונים של הלאומנים להסתער על החומות נכשלו, אך בהמשך אותו יום נפלה העיר לידיהם. לאחר תום הקרב נטבחו באכזריות אלפים מתושבי בדחוס, ועל כן הגנרל יאגו, מפקד הלאומנים בעיר, נודע בתור "הקצב מבדחוס". באותו הזמן כוחות אחרים של צבא אפריקה יצאו מסביליה מזרחה וכבשו את המרחבים שסביב גרנדה.
250px|ממוזער|חיילים לאומנים בפשיטה על פרוור של מדריד. תקוותם של הלאומנים להשתלט על מדריד במהירות לא יצאה אל הפועל. את החודשים הראשונים למלחמה הם העבירו בכמה ניסיונות עקרים לכבוש אותה, ואת השנים הבאות הם העבירו בהטלת מצור עליה.
לאחר נפילת מרידה ובדחוס, פנו כוחות צבא אפריקה מאקסטרמדורה לצפון-מערב, לכיוון מדריד. ב-21 בספטמבר הגיעו הכוחות למרגלות הדרומיים של רכס סיירה דה גרדוס, והיו כבר כשישים קילומטר ממדריד. במקום לעלות ישירות להתקפה על עיר הבירה, החליט פרנקו להורות לכוחותיו לפנות 45 קילומטר מזרחה, אל טולדו. בעיר היה כוח לאומני נתון במצור מזה כחודש, לאחר שנכשל בתחילת ההפיכה בניסונו להשתלט עליה. הלאומנים, שמנו 1,200 חיילים, 100 חברי מיליציה פלנחיסטים ו-500 נשים וילדים חברי קהילה דתית מקומית, התבצרו במבצר אלקסר שבעיר. הם סבלו מהפגזות ארטילריות ומתקפות חוזרות ונשנות, והפכו לסמל של גבורה על עמידתם הנחושה. בתחילת המצור קיימו הרפובליקנים שיחת טלפון בין חוסה מוסקארדו, מפקד המבצר, לבנו. הם איימו על מוסקארדו שאם לא ייכנע בנו יהרג. מוסקארדו סירב להיכנע ובנו הוצא להורג מאוחר יותר באותו חודש. ב-27 בספטמבר, לאחר חמישה שבועות של מצור, הגיעו כוחותיו של פרנקו לטולדו וכבשו אותה. הניצחון בטולדו האדיר את שמו של פרנקו, ועבור הלאומנים היה במה שתפסו כשחרור המרכז הקתולי משמעות סמלית רבה. עם זאת, לעיכוב שטולדו הסבה למתקפה על מדריד הייתה חשיבות רבה, היות שהרפובליקנים בבירה זכו בזמן יקר-ערך לביצור עירם לקראת המתקפה הקרבה.
ב-29 בספטמבר, עטור הניצחון בטולדו, הוכרז פרנקו כראש המטה הכללי וראש המדינה, על אף מחאותיו של אמיליו מולה. פרנקו, שנודע מעתה כגנרליסימו וקאודיו, קבע את מקום מושב ממשלתו בבורגוס ואת מפקדת הצבא בסלמנקה. אל מול האחדות מאחורי פרנקו בימין, השמאל היה עדיין מצוי בפילוג. ברקע כישלון הממשלה בדיכוי המרד והתבוסות של הרפובליקנים בשדה הקרב, התפטר ראש הממשלה המתון חוסה חירל מתפקידו. במקומו התמנה לתפקיד הסוציאליסט פרנסיסקו לרגו קביירו, שהיה נחשב לרדיקלי וזכה לכינוי "לנין הספרדי". לרגו קביירו היה נחוש לאחד את מחנהו הפוליטי, וב-4 בספטמבר הקים ממשלה בשותפות רוב מפלגות השמאל, עם שישה שרים סוציאליסטים, ארבעה רפובליקנים, אחד קטלוני ואחד בסקי. תחילה נכשל לרגו קביירו בניסיונו להכניס גם את האנרכיסטים לממשלה, אך כחודשיים לאחר הקמתה הם נעתרו לבקשתו ובצעד חסר תקדים הצטרפו אליה. לראשונה הייתה לרפובליקנים ממשלה מאוחדת, שתוכל, כך קיוו, לייצב את הרפובליקה ולהוביל את המדינה לניצחון במלחמה.
250px|ימין|ממוזער|חיילים איטלקיים בקרב גוודלחרה. רוב החיילים הלאומנים שלחמו בקרב היו איטלקים, והתבוסה שלהם הסבה מבוכה רבה לשליט איטליה מוסוליני.
לאחר שטולדו נפלה לידי הלאומנים, הייתה הדרך מדרום אל מדריד פתוחה. פרנקו ניצל את ההזדמנות והורה לכוחותיו מצבא אפריקה לנוע צפונה. הגנרל מולה התגאה לקראת המתקפה על העיר כי סביב מדריד יש ללאומנים ארבעה גייסות, ו"גיס חמישי" נוסף בתוכה, המייצג את תומכיהם ואלו שלכאורה יצטרפו אליהם ברגע שכוחותיהם ייכנסו אליה. ב-29 באוקטובר החלו הלאומנים להפציץ מהאוויר את מדריד, מתוך תקווה שהדבר יזרז את נפילת העיר. הכוחות הלאומניים כבשו כפר אחר כפר בפאתי מדריד, וב-6 בנובמבר כבר 25,000 חיילים לאומניים היו בתחומה, אך התקדמותם הואטה עקב הפצצות אוויריות של טייסים סובייטים שהוזעקו להציל את העיר. לצד הגעת הטייסים, הזרימה הממשלה כוחות חי"ר רבים למדריד, ועיבתה את קווי ההגנה שלה. בין הכוחות שהגיעו היו ראשוני לוחמי הבריגדות הבין-לאומיות, שהשפעתם על מורל תושבי העיר הייתה בלתי מבוטלת.
250px|ממוזער|הקרבות על מדריד בתחילת המלחמה:קו החזית בנובמבר 193614px מתקפות הלאומנים מצפון לעיר (דצמבר 1936–ינואר 1937)14px המתקפה הלאומנית בחרמה (פברואר 1937)14px המתקפה הלאומנית בגוודלחרה (מרץ 1937)14px המתקפה הרפובליקנית בברונטה (יולי 1937)
ניסיון של הכוחות הלאומניים ב-9 בנובמבר לחדור למרכז העיר דרך כמה שכונות נכשל לאחר קרבות מדממים. ב-16 בנובמבר הצליחו הכוחות הלאומניים לחצות את נהר מנסנרס אל תוך מרכז העיר, והם ניהלו קרבות קשים בקריית האוניברסיטה. לאחר כשבוע של חילופי אש עזים הקרבות הגיעו לקיפאון, כאשר כל צד נחוש שלא לסגת. פרנקו הגיע למסקנה כי העיר איננה ניתנת לכיבוש ישיר בשלב זה של המלחמה, בהינתן הכוחות הרבים שרוכזו בה. בימים הבאים, ברקע התסכול הלאומני מהכישלון לכבוש את העיר, הוביל לגיון הקונדור הגרמני סדרה של הפצצות אוויריות על מטרות אזרחיות במדריד, שהייתה נתונה גם להפגזות ארטילריות. תנאי החיים בעיר היו קשים, ומעתה ועד סוף המלחמה הייתה מדריד נתונה במצור.
250px|ממוזער|ימין|התקדמות הלאומנים לעבר מאלגה:קו החזית בינואר 1937
לנוכח הכישלון לתקוף את העיר ישירות, פנו הלאומנים בחודשים הבאים לניסיונות לכבוש את המרחבים שממזרח למדריד, כדי להשלים את כיתורה ולהדק את המצור עליה. בדצמבר 1936 ובינואר 1937 יצאו הלאומנים למתקפה מצפון למדריד, הצליחו לכבוש כמה שטחים מוגבלים, ספגו אלפי הרוגים ולבסוף נבלמו. ב-6 בפברואר הם ניסו להתקדם גם לשטחים שמדרום לעיר, דרך עמק חרמה הממוקם כעשרים קילומטר דרומית למדריד. מטרת המתקפה הייתה להשתלט על הכביש שמקשר את מדריד מזרחה אל ולנסיה, שהיה עורק התחבורה העיקרי בין העיר לשאר האזור הרפובליקני. המתקפה יצאה לדרך ובסיוע ארטילרי כבד רשמו כוחות מצבא אפריקה כמה הצלחות ראשונות, אך נבלמו לבסוף על ידי כוח רפובליקני שהסתייע במטוסים ובטנקים מברית המועצות. הקרב בחרמה הסתיים ב-27 בפברואר, עם 15,000 הרוגים משני הצדדים.
כשבועיים לאחר מכן, ב-8 במרץ, יצאו הלאומנים למתקפה נוספת במטרה לבודד את מדריד, הפעם בגוודלחרה, כעשרים קילומטר ממזרח לעיר. 35,000 חיילים איטלקיים הוטלו למערכה, שהפעם הייתה בהובלה של איטליה ובהשתתפות כמעט בלעדית של חייליה. מצוידים ב-200 תותחים ו-80 טנקים ונתמכים על ידי 60 מטוסים, הם תקפו את הכוח הרפובליקני בגוודלחרה היושבת על הדרך למדריד. האיטלקים הצליחו לכבוש כמה כפרים בפאתי גוודלחרה, אך כושר העמידה של הרפובליקנים ומזג האוויר החורפי הקשו על יכולתם להתמיד בהתקדמותם. ב-23 במרץ הסתיים הקרב בתבוסה לאיטלקים ובאלפי הרוגים לשני הצדדים. התבוסה הסבה מבוכה לאיטליה ופגעה במעמדו של מוסוליני.
במקביל ללחימה בגזרת מדריד, בדרום, השלימו כוחות צבא אפריקה את כיבוש מערב אנדלוסיה. בפברואר יצאו הכוחות למתקפה נגד המעוז הרפבוליקני האחרון שם, עיר החוף החשובה מלאגה. 12,000 החיילים הרפובליקניים שהגנו על העיר סבלו ממחסור, ומלאגה הופצצה מהאוויר תוך שקו החוף שלה מופגז מהים על ידי ספינות של הצי הלאומני. העיר כותרה, וכוחות לאומניים תקפו את העיר משני כיוונים, ממזרח וממערב, וכוח שלישי שכלל 10,000 חיילים איטלקיים, תקף את מלאגה מצפון. לרפובליקנים לא היה סיכוי, וב-7 בפברואר העיר נפלה.
נפילת הצפון
325px|ממוזער|ספרד במרץ 1937:
לאור הקיפאון בגזרת מדריד וכישלון הכוחות של פרנקו להשיג שם התקדמות, היה אמיליו מולה, מפקד הלאומנים בצפון, נחוש להביא להישגים בגזרתו. עבורו הייתה זאת הזדמנות לשקם את מעמדו הציבורי אל מול הפופולריות הגואה של פרנקו, ולהעביר את חבלי החוף של מפרץ ביסקאיה לידי הלאומנים. האזור נחשב לפגיע עקב היותו מנותק משאר אזורי השליטה של הרפובליקנים, וחשיבותו הייתה ניכרת עקב המשאבים הרבים והתעשייה הענפה שבו. הלאומנים תכננו לתקוף עם כוחותיהם את חבל הבסקים ממזרח. הרפובליקנים היו ערוכים עם 30,000 חיילים בסקים ממושמעים, מספר זהה ל-30,000 החיילים הלאומניים שעמדו לתקוף אותם. עם זאת, נהנו הלאומנים מעליונות אווירית ומתמיכה של 150 מטוסים, רובם של לגיון הקונדור הגרמני. לרפובליקנים לעומת זאת לא היו באזור אמצעי הגנה אווירית של ממש.
ב-31 במרץ יצא הכוח למתקפה כשמטרתו היא בילבאו. הייתה זאת העיר הגדולה באזור זה של ספרד, והיא היוותה מרכז כלכלי משמעותי עם תעשיית פלדה מפותחת ומספנות חשובות. הלאומנים התקדמו בהתמדה מעיירה לעיירה ומכפר לכפר, כאשר הם מנצלים את הסיוע האווירי שלהם עד תום. בטרם היו הכוחות הלאומניים על הקרקע נכנסים לעיירה או כפר, היו המטוסים מפציצים בכבדות ומדכאים כל סיכוי להתנגדות. אחת מהעיירות באזור שנפלה קורבן להפצצות השיטתיות הייתה גרניקה שהפצצתה גרמה לזעזוע רב בעולם והפכה לאחד מסמלי המלחמה כולה. ב-26 באפריל הפציצו עשרות מטוסי יונקרס Ju 52 והיינקל He 111 את גרניקה, כאלף איש נהרגו ומרכז העיירה חרב כולו. כשלושה ימים לאחר מכן נכנסו הכוחות של מולה אל העיירה, וכעת היו כבר כעשרים קילומטר בלבד מבילבאו. בשלב הזה שלחה הממשלה במדריד מספר טייסות לאזור, אשר הצליחו להאט את התקדמות הלאומנים ולאתגר את העליונות האווירית שלהם. למרות נפילת העיירות והכפרים שממזרח לבילבאו, סמכו הרפובליקנים על "חגורת הברזל" (Cinturón de Hierro), קו ביצורים שהם הקימו סביב העיר. במאי כבר היו הכוחות הלאומניים ערוכים סביב קו ההגנה הזה, ובהלה אחזה בבילבאו. אלפי אזרחים נמלטו מהעיר מערבה, וילדים רבים פונו בספינות דרך הים אל מחוץ לספרד, לצרפת, בריטניה וברית המועצות. ב-3 ביוני נהרג הגנרל מולה בתאונה כשמטוסו התרסק, והגנרל פידל דאבילה ארונדו מונה להחליפו. ארונדו לא התמהמהה יתר על המידה, וב-12 ביוני יצאו הלאומנים בפיקודו למתקפה וחדרו את קו ההגנה של בילבאו. לאחר כשבוע נכנעה העיר.
465px|ימין|ממוזער|המערכה על הצפון:קו החזית במרץ 193714px נפילת בילבאו (19 ביוני 1937)14px נפילת סנטנדר (17 בספטמבר 1937)14px נפילת אסטוריאס (21 באוקטובר 1937)
עם החדשות על נפילת בילבאו ולנוכח החשש של הרפובליקנים לאבד את כל הצפון, הם החליטו להוציא לפעול מתקפה גדולה באזור מדריד. הם קיוו כי מתקפה כזאת תוכל להסיר את הלחץ על הצפון המותקף וגם על מדריד הנצורה. ב-6 ביולי יצאו הרפובליקנים למתקפה כשיעדם הוא הכוחות הלאומניים שישבו ממערב למדריד, באזור העיירה ברונטה. הרפובליקנים העמידו למערכה כוח גדול של 85,000 חיילים ו-130 טנקים בסיוע לא פחות מ-300 מטוסים. תחילה קצרו הרפובליקנים כמה הישגים, והצליחו לכבוש תוך לחימה קשה כמה שכונות וכפרים. על כן, הלאומנים עצרו את המתקפה שלהם בצפון ושיגרו בבהילות תגבורות לאזור מדריד. עד 18 ביולי הצליחו הלאומנים לבלום את המתקפה, ובאותו היום הם יצאו למתקפת נגד בסיוע אווירי של לגיון הקונדור. ב-25 ביולי, לאחר עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים, הקרב הסתיים. בדומה לקרבות של הלאומנים בגזרת מדריד בפברואר ומרץ, הרפובליקנים במחיר כבד כבשו שטחים מוגבלים בלבד, ונכשלו בניסיונם להשיג הכרעה ממשית שתשנה את המצב בגזרה.
לאחר בלימת הרפובליקנים בגזרת מדריד, חידשו באמצע אוגוסט הלאומנים את המערכה שלהם בצפון. כוחותיהם שמנו כבר 90,000 חיילים, כשרבע מהם איטלקים, החלו לצעוד מערבה אל תוך קנטבריה. לאחר נפילת בילבאו היו הכוחות הרפובליקנים שנותרו בצפון חלשים ומפוזרים. הלאומנים התקדמו במהירות וללא קושי רב, וב-26 באוגוסט נפלה בירת החבל סנטנדר ללא התנגדות. לאחר כמה ימים של הפוגה המשיכו הכוחות עוד מערבה, לאסטוריאס, המעוז הרפובליקני האחרון באזור. בחבל ההררי סבלו הלאומנים מהתנגדות וניהלו קרבות קשים נגד הכוחות המקומיים. באמצע אוקטובר, לאחר הפצצות כבדות של לגיון הקונדור תוך שהלאומנים מתקדמים בנחישות על הקרקע, נכנע אחרון הלוחמים הרפובליקניים באסטוריאס. האזור העשיר במכרות פחם, סמל מרד הפועלים מ-1934, נפל לידי הלאומנים. כמו בשאר חבלי החוף באזור, גם באסטוריאס רבים ניסו לברוח דרך הים. אלו שנשארו סבלו ממעשי תגמול של הלאומנים שנקמו בתושבים על עמידתם לצד הממשלה. משכל צפון ספרד נפל לידי הלאומנים, החל מאזן הכוחות במלחמה לנטות באופן ברור לכיוונם, לאחר שזכו בחבלי ארץ עשירים בתעשייה, משאבי טבע ואוכלוסייה.
המערכה על אראגון
325px|ממוזער|ספרד באוקטובר 1937:
כבר ב-24 באוגוסט 1937, כחודשיים לאחר נפילת בילבאו וכחודש לאחר המתקפה הרפובליקנית בברונטה שליד מדריד, יצאו הרפובליקנים למתקפה באראגון. מטרתם הייתה להקל את הלחץ על הרפובליקנים בצפון ולאיים ואף לכבוש את סרגוסה, מרכז חשוב של הלאומנים. בעיר הייתה תעשייה צבאית מפותחת ואוכלוסייה גדולה. הקרבות נמשכו שבועות רבים בעצימות משתנה, כשהתנגשות משמעותית אירעה בבלצ'יטה, כפר קטן ומבוצר הממוקם כארבעים קילומטר דרומית לסרגוסה. במחירים כבדים הצליחו הרפובליקנים לכבוש את הכפר, שנחרב בלחימה. בשבועות הבאים הצליחו הלאומנים לבלום את התקדמות הרפובליקנים, קו החזית התייצב ושני הצדדים התחפרו בעמדותיהם.
325px|ימין|ממוזער|המערכה על אראגון:קו החזית בדצמבר 1937קו החזית ביולי 193814px המתקפה הרפובליקנית על בלצ'יטה (אוגוסט–ספטמבר 1937)14px המתקפה הרפובליקנית על טרואל (דצמבר–פברואר 1938)14px הפלישה הלאומנית לאראגון (מרץ–אפריל 1938)14px התקדמות הלאומנים לוולנסיה (אפריל–יולי 1938)
כחודש לאחר נפילת אסטוריאס והשלמת הכיבוש הלאומני של הצפון, התחדשה הלחימה באראגון, שהפכה עד מהרה לזירת ההתגוששות המרכזית. ב-15 בדצמבר הרפובליקנים יצאו למתקפה גדולה, כשהפעם מטרתם היא טרואל, עיר בינונית שישבה על קו החזית והייתה מעוז לאומני מבודד יחסית. העיר נחשבה לפגיעה והרפובליקנים סברו כי במתקפת פתע מהירה יצלחו לתפוס בה את השליטה לפני שהלאומנים יספיקו לשלוח תגבורת. הרפובליקנים חששו באותה התקופה שעם נפילת הצפון יפנו הלאומנים למתקפה גדולה באזור מדריד או למתקפה לכיוון ולנסיה שתנסה לנתק את קטלוניה משאר הרפובליקה. הם קיוו כי לקיחת יוזמה ומתקפה על טרואל תערער את הלאומנים, תכניס אותם למגננה ותדחה את ההוצאה לפועל של מתקפותיהם המתוכננות. הרפובליקנים תקפו את העיר עם כוח של עשרות אלפי חיילים, 148 תותחים ועשרות טנקים. הם תקפו במספר מאמצים, כאשר חלק מכוחותיהם תוקפים את העיר ישירות וחלק תוקפים את עורפה כדי לכתר ולנתק אותה משאר השטח הלאומני. הרפובליקנים הפגיזו את העיר בכבדות, והחיילים לחמו מבית לבית. ב-7 בינואר 1938 נכנעו הלאומנים והעיר נפלה לידי הרפובליקנים.
250px|ממוזער|טנק T-26 רפובליקני בקרב על טרואל בדצמבר 1937. החימוש ואמצעי הלחימה הסובייטיים שיחקו תפקיד חשוב במאמץ הצבאי הרפובליקני במלחמת האזרחים.
פרנקו הורה לגנרל דאבילה, שסיים זה מכבר עטור ניצחונות את המערכה על הצפון, לצאת במהירות עם כוחותיו לטרואל כדי להשיב את העיר לידי הלאומנים. מזג האוויר היה מושלג, והקור היה עז תוך שהטמפרטורות בלילות ירדו לעשרים מעלות מתחת לאפס. לחיילים בשני הצדדים לא היה ציוד ולבוש חורף מתאימים, ולכן התקשו הלאומנים להגיב ולארגן מתקפת נגד במהירות. אך ב-17 בינואר, לאחר שמזג האוויר התבהר, החלה מתקפת הנגד. הלאומנים הטילו מצור על טרואל והפציצו את העיר מהאוויר בסיוע לגיון הקונדור הגרמני. הרפובליקנים ניסו ללא הצלחה להסיר את המצור על ידי מתקפות של כוחותיהם שבעיר ואלו שמחוצה לה. ב-22 בפברואר, לאחר כשישה שבועות של שליטה רפובליקנית, נפלה העיר ושבה לידי הלאומנים. טרואל הייתה בירת הפרובינציה היחידה שהצליחו הרפובליקנים לכבוש בכל שנות המלחמה, וגם כיבוש זה היה קצר ימים. פעם נוספת, כמו בקרבות השונים בגזרת מדריד ובקרב על סרגוסה, הצד התוקף קצר כמה הצלחות מוגבלות, נבלם, ספג התקפת נגד וסבל מאבדות רבות. בטרואל הגיעו הרפובליקנים עד קצה יכולותיהם, הם איבדו כוח וציוד רב והיו במצב קשה יותר מזה שהיו מצויים בו לפני הקרב.
הלאומנים ניצלו את תנופת הניצחון שלהם בטרואל, ובאביב יצאו למערכה גדולה במטרה לכבוש את אראגון ולהגיע עד לחופי הים התיכון באופן שיביא לניתוק קטלוניה משאר הרפובליקה. ב-9 במרץ פתחו הלאומנים במתקפות לכל אורך קו החזית, מהרי הפירנאים בצפון ועד טרואל בדרום. 160,000 חיילים לאומנים מצוידים היטב כבשו עיירה אחר עיירה תוך שהם נהנים מסיוע אווירי וארטילרי, כשמולם נעמדים 100,000 חיילים רפובליקנים הסובלים ממורל ירוד, מאבקים פנימיים ומחסור בציוד חיוני. עד מהרה קרסו קווי ההגנה של הרפובליקנים, והלאומנים פתחו בתמרון מהיר מזרחה. ב-10 במרץ נפלה בלצ'יטה ושבה לשלטון לאומני לאחר שבעה חודשים של שליטה רפובליקנית, וב-3 באפריל נפלה ליידה, אחת מהערים הגדולות בחבל. 14 באפריל, יום השנה השמיני להקמת הרפובליקה, היה יום קשה לתומכיה. באותו היום הגיעו הכוחות הלאומניים לחופי הים התיכון בקאסטיון ובכך השלימו את כיתור קטלוניה ופיצול השטח שנותר בידי הרפובליקנים לשניים. תוך ימים שלטו הלאומנים ב-64 ק"מ מחופי הים, והרפובליקנים תהו מה יוכל לחלץ אותם מהמצב האסטרטגי הקשה אליו נקלעו. הלאומנים לא התמהמהו, והחליטו להמשיך עם כוחותיהם דרומה לאורך החוף, לכיוון ולנסיה. הייתה זאת עיר הנמל השנייה בחשיבותה לרפובליקנים אחרי ברצלונה, שכעת כבר לא הייתה רלוונטית למדריד לאחר שקטלוניה כולה התנתקה מהרפובליקה. בין אפריל ליולי הצבא הלאומני התקדם באיטיות אך בהתמדה לכיוון ולנסיה. העיר וסביבתה היו מוגנות היטב, והלאומנים סבלו מאבדות רבות. רבים מהרפובליקנים החלו לאבד תקווה באשר ליכולתם לנצח, אך עבורם כניעה לפרנקו ולפשיסטים הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. הם גם ידעו כי אם ייפלו בשבי גורלם יהיה כגורל שאר הרפובליקנים שנפלו בשטחי הלאומנים: דיכוי, מאסר מתמשך ואף הוצאה להורג. ראש הממשלה חואן נגרין, שהבין את חומרת המצב, קיווה שאם הרפובליקנים יחזיקו מעמד כמה חודשים נוספים, היטלר יצית במוקדם או במאוחר מלחמה אירופאית גדולה, אליה מדינתו תצטרף וכך אולי תזכה בהגנה אקטיבית של בעלות הברית או ברית המועצות.
הקרב על האברו ונפילת קטלוניה
325px|ממוזער|ספרד ביולי 1938:
לאחר המערכה על אראגון, התייצב קו החזית המזרחי בין קטלוניה הרפובליקנית לאראגון הלאומנית לאורך נהר האברו רחב הידיים. בעוד רוב הצבא הלאומני עוצר על האברו ומרכז את מאמציו דרומה משם לכיוון ולנסיה, החליטו ברפובליקה לצאת למתקפה גדולה מקטלוניה לכיוון דרום. מטרת המתקפה הייתה להקל על הלחץ שהפעילו הלאומנים על ולנסיה, ולמנוע את נפילתה. הייתה זאת העיר השלישית בגודלה בספרד, אך חשוב מכך היא הייתה עיר נמל שחיוניותה גברה לאחר התנתקות קטלוניה משאר הרפובליקה שהפכה את עיר הנמל ברצלונה ללא רלוונטית עבור מדריד ורוב השטח הרפובליקני. ללא ולנסיה יתקשו הרפובליקנים לקבל סיוע חיצוני או לקיים מסחר משמעותי עם שאר העולם. מלבד מניעת נפלית ולנסיה, קיוו הרפובליקנים כי מתקפה מקטלוניה לעבר נהר האברו תוכל להוות התחלה של מערכה לחיבור מחדש של שטחי הרפובליקה.
בהוראתו של ראש הממשלה נגרין הגה ראש המטה הכללי ויסנטה רוחו את התוכנית. בחצות הלילה שבין 24 ביולי ל-25 ביולי, חיילים רפובליקנים החלו לחצות את נהר האברו מערבה במספר נקודות במקביל, תוך שהם נעזרים בסירות גומי. הם ביססו במהירות ראשי גשר על הגדה המערבית, והקימו גשרים צפים על הנהר. בסופו של דבר יחצו את האברו 80,000 חיילים רפובליקנים, אשר עתידים לקחת חלק בקרב הגדול ביותר במלחמת האזרחים כולה. הרפובליקנים התקדמו תחילה במהירות, כשהם נהנים מהצלחתם להפתיע את הלאומנים. הם התקדמו כמה קילומטרים תוך שהם כובשים כפרים וגוברים על כוחות לאומניים מבולבלים שלנוכח מתקפת הפתע נכנעו או נסוגו.
250px|ממוזער|ימין|חיילים רפובליקנים חוצים את נהר האברו בגשר צף. הקרב על האברו, הקרב הגדול ביותר במלחמה, היה הניסיון הרפובליקני האחרון במלחמה לצאת ליוזמה ולהתקפה.
על אף ההפתעה הלאומנים התעשתו במהירות. תוך שעות, בבוקר 25 ביולי, הורה פרנקו על שליחת כמה אוגדות חי"ר לצד כל חיל האוויר הלאומני אל נהר האברו. כיממה לאחר פרוץ הקרב, ב-26 ביולי, אחרי שהרפובליקנים הספיקו להתקדם כעשרה קילומטר בלחימה קשה, הם נבלמו. קו החזית התייצב וניסיונות הרפובליקנים להבקיע אותו כשלו. בשמונת הימים הבאים ניהלו הלאומנים קרב בלימה עקוב מדם כאשר הם מצליחים להגן על עמדותיהם ולמנוע התקדמות רפובליקנית נוספת. ב-3 באוגוסט, לאחר שהבינו כי לא יוכלו להמשיך את מתקפותיהם, עברו הרפבוליקנים להגנה והתחפרו בעמדותיהם. אף על פי שהרפובליקנים לא הצליחו להשיג את כל יעדיהם, הם התגאו בהצלחתם לעבור שוב להתקפה ולהצליח לכבוש שטח, וחשוב מכך לעצור את המתקפה הלאומנית על ולנסיה ולרתק את כוחותיו של פרנקו אל האברו. יותר מכל, ההצלחה הראשונית של המתקפה הנועזת הציתה רוחות של שמחה בקרב הרפובליקנים, וחשוב מכך, תקווה מחודשת שהניצחון במלחמה אפשרי.
אף על פי שרוב הגנרלים הלאומניים סברו כי יש לבסס את קו ההגנה מחדש ובמקביל לצאת למתקפה אל עומק קטלוניה דרך ליידה; פרנקו סירב לתת לרפובליקנים ליהנות מטעם הניצחון זמן רב, והורה על מעבר להתקפה וכיבוש מחדש של כלל השטח שממערב לאברו. הרפובליקנים לעומת זאת היו נחושים להחזיק את קו החזית אל מול מתקפת הנגד הלאומנית, ולא לסגת מהשטח שכבשו. בחודשים הבאים הרפובליקנים סבלו מהפצצות אוויריות והפגזות ארטילריות כבדות ללא הפסקה, לצד מתקפות חוזרות ונשנות של הלאומנים על עמדותיהם. חום הקיץ הכבד הסב קושי לשני הצדדים להתמיד בלחימה שהידרדרה במהירות למלחמת התשה. הלאומנים הצליחו באופן איטי להתקדם ולדחוק את אויביהם, ולבסוף, ב-16 בנובמבר, נסגו אחרוני החיילים הרפבוליקנים מהגדה המערבית של האברו. לקח ללאומנים יותר ממאה יום לכבוש מחדש את השטח שהרפובליקנים כבשו ביממה אחת. כמעט 100,000 איש נהרגו ונפצעו בקרב, משני הצדדים הלוחמים.
300px|ממוזער|הקרב על האברו ונפילת קטלוניה:קו החזית ביולי 193814px המתקפה הרפובליקנית על האברו (יולי–נובמבר 1938)14px הפלישה הלאומנית אל קטלוניה (דצמבר–פברואר 1939)
עם תום הקרב על האברו, תוך קריאה להוצאת כלל הכוחות הזרים מספרד, הכריז ראש הממשלה נגרין במשכן חבר הלאומים בז'נבה על פירוק הבריגדות הבין-לאומיות באופן חד צדדי. תקוותו שהצעד יגרור צעדים דומים מצד גרמניה ואיטליה, נכזבו. לצעד של נגרין הייתה בעיקר משמעות סמלית ודיפלומטית, היות שבאותה העת רוב המתנדבים כבר ממילא שבו לארצותיהם והבריגדות הבין-לאומיות שסבלו מאבדות רבות במלחמה הורכבו בעיקר מספרדים.
ב-23 בדצמבר חצו הלאומנים את נהר האברו מזרחה, ופלשו בכוחות גדולים אל קטלוניה. הם התקדמו בשלושה כוחות עיקריים, האחד לכיוון טרגונה שבדרום, השני לברצלונה, והשלישי לז'ירונה הצפונית. הכוחות הלאומניים נתקלו בהתנגדות מועטה ובחיילים שסבלו ממורל ירוד במיוחד. התבוסה הכואבת של הרפובליקנים בקרב על האברו החליפה במהירות תקווה בייאוש. ב-14 בינואר נכנס הגנרל חואן יאגואה בראש כוחותיו אל טרגונה. כשבועיים לאחר מכן נפלה גם ברצלונה, מעוז השמאל וההתנגדות לפשיזם. המונים נמלטו צפונה, אל צרפת, תוך שהם סובלים ממחסור במזון ומחורף קשה. בין הנמלטים היו גם נשיא הרפובליקה מנואל אסאניה, שהשתכן בצרפת והכריז על התפטרותו.
נפילת קטלוניה המיטה אווירת נכאים על הרפובליקנים, שעדיין החזיקו בשליש מספרד כולל מדריד הבירה, יחד עם צבא של חצי מיליון חיילים. עם זאת, היה ברור לכולם כי ניצחון במלחמה איננו אפשרי. ב-27 בפברואר בריטניה וצרפת סתמו את הגולל על האפשרות של סיוע חיצוני והכריזו על הכרה בממשלתו של פרנקו וייסוד יחסים דיפלומטיים עימה. למרות זאת, המשיך ראש הממשלה נגרין לקוות כי המלחמה תתרחב במהרה לעימות אירופאי גדול, ולכן התעקש כי יש להמשיך בלחימה. בניגוד אליו, בכירים הרפובליקני בצבא סברו כי המשך המלחמה חסר אחריות ובלתי הגיוני. חייליהם סבלו ממורל נמוך למדי, והם רצו להימנע ככל האפשר משליחתם למוות לשווא במאבק שהפך בעיניהם לחסר סיכוי. בנוסף תנאי החיים במדריד היו קשים, האוכלוסייה סבלה ממחסור במזון ורבים קיוו המלחמה תיגמר, לא משנה מה ההשלכות אשר יהיו. קולונל סחיסמונדו קאסדו החליט לנקוט פעולה. הוא ניצל את שהייתו של נגרין מחוץ למדריד וב-5 במרץ תפס את השלטון במה שהיה הלכה למעשה הפיכה צבאית. הרפובליקה נקלעה לבלבול וחוסר ודאות. כמה מפקדים קומוניסטים שהיו נאמנים לנגרין החליטו לצאת כנגד ההפיכה הצבאית ותקפו את הכוחות הנאמנים לקאסדו. כשבוע הצדדים נאבקו האחד בשני, עד שקאסדו גבר על מתנגדיו. במקביל נגרין המודח נמלט מהמדינה. תקוותו של קאסדו לנהל משא ומתן לכניעה בתנאים הולמים מול פרנקו, נכזבה. פרנקו דרש כניעה ללא תנאי וסירב לדון על כל מתווה אחר. לאחר שהניסיון להגיע לכניעה מוסכמת נכשל, ב-26 במרץ הורה פרנקו לכל כוחותיו לצאת למתקפה לכל רוחבה של ספרד לעבר מדריד. הכוחות הלאומניים נתקלו בהתנגדות מזערית, והכוחות הרפבוליקנים הניפו דגלים לבנים בזה אחר זה. יומיים לאחר מכן, מדריד נפלה. בימים הבאים גורל דומה פקד גם את ולנסיה ושאר ערי הרפובליקה. ב-1 באפריל הודיע פרנקו בנאום ברדיו על סוף המלחמה:
בין הקרבות
טרור לבן, טרור אדום
הסופר הבריטי ארתור קסטלר כתב ב-1937 כי "מלחמות אחרות מורכבות מרצף של קרבות. זו מורכבת מרצף של טרגדיות", וביטא את הזעזוע והתחושה של רבים כי במלחמת האזרחים בספרד היו סדרה של מעשי זוועה באופן יוצא דופן בהיקפם ובאכזריותם. למעשה כשליש מההרוגים במלחמת האזרחים לא נפלו בקרב או סיימו את חייהם כתוצאה מפעילות צבאית ישירה. הם מצאו את מותם במסגרת הוצאות להורג הן בשטח הרפובליקני והן בשטח הלאומני. לימים זכו פעולות הדיכוי של הלאומנים לכינוי "טרור לבן" (Terror Blanco) ואלו של הרפובליקנים כונו "טרור אדום" (Terror Rojo). גם לטרור האדום וגם לזה הלבן היו מאפיינים דומים. שניהם בוצעו כבר מהימים הראשונים למלחמה וכוונו כנגד כל מי שהשתייך לקבוצה היריבה, אהד אותה או נחשד שעשה דבר מה מהשניים. במיוחד בחודשים הראשונים למלחמה, להיות בצד "הלא נכון" של המפה היה עלול להוות גזר דין מוות, או לכל הפחות חיים תחת דיכוי ורדיפה. במצב הזה היו נתונים מאות אלפים מתומכי הרפובליקנים שהתגוררו באזורים הלאומניים, וכן להפך.
250px|ממוזער|שמאל|תמונה שפורסמה באוגוסט 1936 בעיתון הדיילי מייל הבריטי המציגה חברי מיליציה קומוניסטים היורים לעבר פסל ישו סמוך למדריד. במהלך המלחמה אנשי דת קתולים רבים נהרגו וכנסיות וסמלי דת הושחתו.
חלק גדול מהרצח היה כמעט אקראי, וקבוצות שונות משני הצדדים פתחו במסעות הרג כנגד אנשים שזוהו עם הצד השני. לעיתים כדי שאדם יהפוך לקרבן הספיק שיחשדו בו שהוא אוהד את הרעיונות של הצד השני או שהוא הצביע בבחירות לפני המלחמה למפלגות מהמחנה היריב. כך לדוגמה כחודש לאחר פרוץ המלחמה המשורר והמחזאי האוונגרדי פדריקו גארסיה לורקה נרצח בגרנדה על ידי חיילים לאומנים פלנחיסטים, אף על פי שלא היה לו חלק בשום פעילות פוליטית. גרוע יותר היה גורלם של אלו שכן עסקו בפוליטיקה. במהלך המלחמה נאסרו ונרצחו אינספור פוליטיקאים מימין ושמשמאל, חברי מפלגות משני הצדדים וחברי איגודים מקצועיים. מעבר להרג כתוצאה מנקמה ושנאה צרופה, הוא נבע לא פעם מרצון שני הצדדים "לטהר" את ספרד מרעיונות "שליליים" ומאלו האוחזים בהם. הן הרפובליקנים והן הלאומנים שאפו להכריע אחת ולתמיד את המאבק על דמותה של ספרד, ולצורך זה לדכא את היריב ולרדוף את האידאולוגיה שלו.
שני הצדדים הרבו להרוג בחברי המחנה השני, אך עבור שניהם היו קבוצות אותן סימנו כמטרות ראשונות ואליהם כיוונו את השנאה וההרג. כך לכל אורך המלחמה 6,800 אנשי דת קתולים נרדפו ונרצחו באזורים שונים שנשלטו על ידי הרפובליקנים, 1,000 מתוכם הוכרו לימים כקדושים מעונים על ידי הכס הקדוש. אף על פי שכמרים רבים אכן הצטרפו למאבק המלחמתי לצד הלאומנים, רובם לא לקחו חלק בפעילות פוליטית וכל חטאם היה אהדתם הכללית ללאומנים. על אף זאת, עבור רבים מהרפובליקנים נשא הממסד הקתולי באחריות למצבה העגום של ספרד, ומבחינתם אנשי הדת היוו מכשול בדרך לקידמה ומהפכה. ג'ורג' אורוול תיאר בספרו מחווה לקטלוניה איך כמרים נרצחו וכנסיות נשרפו ונבזזו כדבר שבשגרה. הוא סיפר כי:
250px|ממוזער|ימין|נשים מרימות את ידיהם בכניעה לחיילים לאומנים בעיירה ליד סביליה בקיץ 1936. במהלך המלחמה ערים, עיירות וכפרים רבים נפלו קורבן לאירועי טבח שביצעו כוחותיו של פרנקו.
הלאומנים הרבו לרדוף בונים חופשיים, תוך האשמתם כי הם לוקחים חלק במזימה כנגד האומה הספרדית. עם זאת, סביר להניח כי רוב מי שנחשדו או הואשמו בהיותם בונים חופשיים לא היו כאלו מעולם. הסופר והמשורר הספרדי מיגל דה אונאמונו שתחילה תמך בלאומנים, כתב ב-1936 על תקרית לה היה עד: "כמה אנשים נורו מפני שנחשדו שהם בונים חופשיים. אני לא יודע מזה בונה חופשי, ואני חושד שגם החיות האלו שירו בהם לא יודעים". בנוסף, ובמיוחד בצד הרפובליקני, לא פעם הטרור כוון לא אל הצד השני אלא דווקא פנימה, למען "טיהור" המחנה. כך למשל קומיסרים ואנשי נ.ק.ו.ד. קומוניסטים לא היססו להוציא להורג אנרכיסטים וטרוצקיסטים שלתפיסתם סיכנו את ניצחון הרפובליקנים במלחמה. כזה היה גורלו של אנדראו נין, מנהיג מפלגת POUM, שעונה ונרצח על ידי סטליניסטים. אך מעבר לרדיפת קבוצות מסוימות, שני הצדדים ראו בטרור אמצעי יעיל לשיטור, לשליטה באוכלוסייה ולדיכוי מתנגדיהם. דוגמה קיצונית הייתה פעילותו של קפטן מנואד דיאס קריאדו הלאומני, שהיה לתקופה קצרה אחראי על הסדר והביטחון בסביליה בתחילת מלחמת האזרחים. קריאדו החיל בעיר שלטון טרור במסגרתו כל מי שנחשד באהדה לרפובליקנים הוצא להורג באכזריות. במשך ארבעה חודשים בפקודתו של קריאדו הוצאו להורג 10,000 איש, באופן שאף עורר שאט נפש גם בקרב רבים מאנשי פרנקו.
לעיתים רבות ההרג לא נתפס רק כאמצעי לנקמה או שיטור, אלא גם ככזה הנובע משיקולים מלחמתיים גרידא. לכן לכל אורך המלחמה הרבו הלאומנים להפציץ מהאוויר ערים שנשלטו על ידי הרפובליקנים, במטרה לשחוק את מורל האזרחים ולפגוע ברצונם להמשיך להילחם. הפצצת גרניקה היא ללא ספק הידועה ביותר אך לחלוטין לא היחידה, והיא בוצעה כחלק מאסטרטגיה מכוונת של הלאומנים. שני הצדדים גם הוציאו להורג אסירים מחשש להתמרדות או בטענה כי שמירתם בחיים עלולה לסכן את המאמץ המלחמתי. כך למשל בנובמבר ובדצמבר 1936, בעוד הלאומנים מתקרבים למדריד, הרפובליקנים הוציאו להורג 2,000 אסירים פוליטיים לאומנים שנלקחו מבתי הסוהר בעיר. הטבח נעשה בין השאר על רקע ההצהרות של הלאומנים על הימצאותו של גיס חמישי בתוך מדריד התומך בהם, והפחד הרפובליקני כי האסירים עלולים להתמרד. אירוע אחר היה באוגוסט בבדחוס, שנפלה לידי הלאומנים בתחילת המלחמה, וכ-4,000 מתושביה נטבחו למוות. כשהגרנל חואן יאגואה, מפקד הלאומנים במקום, נשאל מדוע הורה לעשות זאת, הוא השיב שמאחר שלא היה יכול לקחת יחד עם צבאו המתקדם אל מדריד את "4,000 האדומים" וגם לא להשאירם בחיים כדי שלא יהפכו את בדחוס ל"עיר בירה אדומה", הוא נאלץ להורגם.
למרות הדמיון בין הטרור האדום לזה הלבן, ניתן להצביע גם על הבדלים חשובים. הגם שבשני הצדדים לרוב היה הטרור לא תוצאה של זעם בלתי נשלט אלא פרי מעשה מאורגן; הטרור הלבן היה באופן מובהק יותר מאורגן, מערכתי, מתואם ומרוכז, ולכן גם אפקטיבי יותר באימה שהצליח להמיט על הקבוצות אליהן הוא כוון. רוב פעילות הטרור האדום נעשתה בחצי השנה הראשונה למלחמה, תקופה בה הממשלה הרפובליקנית לא הצליחה לאכוף חוק וסדר בשטחי שלטונה, וכתוצאה מכך אפשרה את פעילותם של קבוצות רבות שהובילו את ההרג. למרות המיתון בהוצאות להורג, הדיכוי וההרג נמשכו עד לסוף המלחמה, אם כי באופן מרוכז ומבוקר יותר. לעומת זאת פעילות הטרור הלבן הגיעה לשיאה דווקא לאחר המלחמה, בשורה של צעדים דרקוניים שערך משטרו של פרנקו לביסוס שלטונו ולרדיפת מתנגדיו. אין בנמצא נתונים מדויקים של מספרי הקורבנות של הטרור במלחמת האזרחים. עם זאת נראה שבמסגרת הטרור 50,000 בני אדם נרצחו על ידי הרפובליקנים לעומת 150,000 שנרצחו על ידי הלאומנים, מחציתם לאחר המלחמה.
מהפכה חברתית
250px|ממוזער|לוחמות מיליציה אנרכיסטיות בברצלונה ביולי 1936. בראשית המלחמה לא שלטה הממשלה על ברצלונה והרחובות נשלטו על ידי המיליציות, שחבריהן היו מלאים בלהט מהפכני.
תופעה ייחודית שאירעה באזורים רבים בספרד במהלך המלחמה זכתה לכינוי "המהפכה הספרדית" (Revolución española), ועיקרה היה סדרה של שינויים תרבותיים וכלכליים שחוו חלק מהאזורים הרפובליקנים בראשית מלחמת האזרחים. קריאות למהפכה מצד אנרכיסטים, סוציאליסטים וקומוניסטים היו פופולריות בספרד כבר מראשית המאה ה-20, והקמת הרפובליקה הייתה עבור חלק מהם הזדמנות לשינויים חברתיים באמצעים לא מהפכניים. אחרים המשיכו בכל שנות קיומה של הרפובליקה להטיף למהפכה, באופן שבא לידי ביטוי באירועים כמו המרד באסטוריאס ב-1934. פרוץ מלחמת האזרחים ב-1936 היה האות עבור האנרכיסטים והסוציאליסטים לפתוח במהפכה בעורף האזרחי בעוד הלחימה מתנהלת בחזית. המהפכנים לא היו אחידים בדרישותיהם, אך מעל הכל הם דרשו הקמה של חברה שוויונית תוך נישול העשירים והכנסייה מנכסיהם ומאבק בשאר הגורמים שאותם תפסו כמדכאים את מעמד הפועלים. בסיכומו של דבר, דווקא ההפיכה הצבאית של שנת 1936 שנועדה למנוע מהפכה בספרד, הייתה זאת שיצרה את התנאים לפריצתה, גם אם בצורה מוגבלת.
התנאי המרכזי שאפשר את המהפכה החברתית היה חולשת הממשלה הרפובליקנית בחודשים הראשונים למלחמת האזרחים. הממשלה שלטה על אזור מדריד בלבד, וגם שם באופן מוגבל, וכתוצאה מכך מיליציות וקהילות מקומיות לקחו את השליטה על רוב השטח שלהלכה שמר על נאמנותו לממשלה. המיליציות שלטו לרוב באמצעות "ועדות אנטי-פשיסטיות" שהקימו בחבלי ארץ ובערים שונות ברחבי האזורים הרפובליקניים במדינה. הוועדות כללו נציגים של כלל המיליציות והמפלגות של השמאל, והיו לממשלה דה פקטו במקביל לממשלה במדריד שהמשיכה למשול דה יורה. עד מהרה הפכה קטלוניה למעוז המהפכה לאחר שה-CNT האנרכיסטי ו-POUM הטרוצקיסטית לקחו את השליטה בברצלונה לאחר שסיימו לדכא את ניסיון ההפיכה הצבאית בעיר ביולי 1936. בכל ספרד המהפכנים עודדו את העובדים במפעלים לקחת את השליטה על מקומות העבודה שלהם מידי המנהלים והבעלים, וכך אירע ב-70% מהמפעלים בברצלונה, 50% מאלו שבוולנסיה ו-30% מאלו שבמדריד. איגודי עובדים, קואופרטיבים, קומונות וקהילות אנרכיסטיות תפסו תפקיד חשוב בערים הגדולות, הדת דוכאה והפכה למרכיב שולי, שלל רעיונות פרוגרסיביים כמו פמיניזם הפכו למקובלים ו"סגנון פרולטרי" הפך לצו השעה. עם זאת, עיקר ההשפעה של המהפכה החברתית הייתה כלכלית ולא תרבותית, ומחוץ לערים הגדולות לרוב לא אירעו שינויים חברתיים רדיקליים ואורחות החיים נשארו ללא שינויים משמעותיים. ג'ורג' אורוול תיאר בספרו מחווה לקטלוניה את האווירה המהפכנית בברצלונה:
250px|ממוזער|לוסיה סאנצ'ס סאורניל ואמה גולדמן, שתי פעילות אנרכיסטיות ופמיניסטיות שלקחו חלק במהפכה הספרדית.
המהפכנים קידמו רפורמה אגררית בכל רחבי ספרד והפקיעו קרקעות חקלאיות רבות מבעליהם, אותן הם העבירו לידי האיכרים. הם תמכו בקולקטיביזציה של החקלאות ובאיגוד החוות החקלאיות בקואופרטיבים, לעיתים בכפייה ולעיתים באופן וולונטרי. עד אוגוסט 1938 הופקעו למעלה מחמישים מיליון דונם, שהיוו כ-35% מהקרקע הראויה לעיבוד באזור הרפובליקני. בשורה התחתונה, 316,777 איכרים זכו בקרקע משלהם ו-2,213 קואופרטיבים חקלאיים הוקמו. הצלחה גדולה לרפורמה האגררית הייתה במזרח אראגון, אזור שנכבש על ידי מיליציות אנרכיסטיות בשבועות הראשונים למלחמה ונשלט על ידי מועצת ההגנה האזורית של אראגון (Consejo Regional de Defensa de Aragón). ה-CNT היה הארגון הדומיננטי במזרח ארגאון, רוב הקרקעות באזור הופקעו ועברו קולקטיביזציה, ומאות קואופרטיבים הוקמו. ג'ורג' אורוול תיאר בספרו מחווה לקטלוניה את האווירה המהפכנית במקום:
המהפכנים נתקלו בקשיים שונים בניסיונם לבנות חברה חדשה. ראשית, הם התקשו להביא את המערכת הכלכלית החדשה שהקימו לידי יעילות כלכלית. בנוסף, קבוצות רבות סירבו להצטרף למהפכה. דוגמה לכך הייתה האוכלוסייה בחבל הבסקים הקתולי והשמרני, ששמרה על כפיפותה לממשלה במדריד וסלדה מהרעיונות המהפכניים שנגדו את ערכיהם. אך מעל הכל עמדו בהתנגדותם למהפכה הקומוניסטים, שבתמיכת ברית המועצות התנגדו לאנרכיסטים ולטרוצקיסטים. סטלין ואיתו רבים מבכירי הממשלה הרפובליקנית סברו כי מהפכה פרולטרית מסכנת את תמיכת מעמד הביניים הספרדי ומדינות המערב ברפובליקה. לדידם, תיקון חברתי יכול להיעשות רק לאחר שהניצחון במלחמה יושג, ולכן יש למקד את כלל המאמצים כדי להשיגו בהקדם. המאבק בין המהפכנים האנרכיסטים וחלק מהסוציאליסטים לבין הקומוניסטים והממשלה התפרץ בברצלונה במאי 1937. בקרבות רחוב בני שישה ימים, שזכו לכינוי ימי מאי, נהרגו מאות אנשים. לבסוף הצליחו כוחות צבא רפובליקניים לכבוש את העיר ולהעבירה לידי הממשלה, שאכפה חוק וסדר, פירקה רבים מהקואופרטיבים והביאה לסיום המהפכה.
משאבים ומימון
325px|ממוזער|שטחי השלטון של הלאומנים בתחילת המלחמה (יולי 1936)התקדמות הלאומנים עד ספטמבר 1936התקדמות הלאומנים עד אוקטובר 1936התקדמות הלאומנים עד נובמבר 1938התקדמות הלאומנים עד פברואר 1939התקדמות הלאומנים עד אפריל 1939משאבים ונקודות מפתח חשובות:17px מרכז תעשייתי17px אזור חקלאות עיקרי17px נמל מרכזי17px אזור מחצבים ומכרות
עם כישלון ההפיכה הצבאית ביולי 1936 ואי הצלחתם של הלאומנים להשתלט במהירות על המדינה, הבינו שני הצדדים כי לפניהם עומדת מלחמה ממושכת. על כן הם הקדישו את מרב מאמציהם כדי להשיג את האמצעים והמשאבים הדרושים לצורך הבטחת ניצחונם במלחמה. בראשית המלחמה היה מצבם הכלכלי של הרפובליקנים טוב בהרבה מזה של הלאומנים. בימים שלאחר ההפיכה כ-13 מיליון ספרדים עדיין היו מצויים באזורים ששמרו על נאמנותם לממשלה (לעומת 11 מיליון באלו של המורדים), אזורים שהיוו כשני שלישים משטחה של ספרד. לרשות הרפובליקנים גם עמדו המרכזים התעשייתיים הגדולים של המדינה בחבלי הבסקים, קטלוניה ואסטוריאס, עיר הבירה מדריד והבנק המרכזי, כמו גם רוב הערים הגדולות לצד שלושת נמלי המסחר החשובים של ברצלונה, ולנסיה ובילבאו.
הרפובליקנים לא הצליחו לתרגם את יתרונם הכלכלי להצלחה צבאית. הממשלה נדרשה לאמן ולצייד כנדרש צבא בן מאות אלפי חיילים ולערוך רכש נרחב של אמצעי לחימה, אך היא התקשתה להשיג את המימון הדרוש לכך. הקשיים הכלכליים של הרפובליקנים נבעו בין השאר ממנהל לא יעיל שהצלחתו לנצל את המשאבים שעמדו לרשותו הייתה מוגבלת. בנוסף, נאלצה הממשלה להתמודד עם מגוון תנועות מהפכניות ואנרכיסטיות, שבמשך תקופות שונות שלטו הלכה למעשה ברחובות ובכפרים. מסיבות אידאולוגיות חלק מהתנועות הללו פגעו במאמצי גביית המיסים של הממשלה, בהם ראו "מיסים קפיטליסטיים". המהפכה החברתית והצעדים לקולקטיביזציה שהחילו המהפכנים פגעו ביעילות הכלכלית והחלישו את כוחה של הממשלה. יתר על כן, קטלוניה וחבל הבסקים נהנו מאוטונומיה שבפועל הייתה רחבה למדי, והיא הקשתה גם כן על הממשלה המרכזית לגבות מיסים ביעילות ולרכז את כלכלת המדינה לצורך הניצחון במלחמה.
אומנם ללאומנים היה בסיס כלכלי ראשוני מצומצם מזה של הרפובליקנים, אך עמדו לזכותם כמה יתרונות חשובים שהם ניצלו ביעילות. באזורים שהיו נתונים למרותם כבר בתחילת המרד, היו מצויים רוב השטחים החקלאיים הפוריים בספרד החיוניים לייצור מזון. החקלאות באזור הלאומני והרפובליקני לא נבדלה רק בפוריות הקרקע ובהיקפה, אלא גם בסוג הגידולים בה. החקלאות באזורים בצפון מערב המדינה, שבהם שלטו הלאומנים, כללו שדות חיטה רבים ושטחי מרעה רחבי ידיים לבקר. לעומת זאת, במזרח הרפובליקני לאורך חופי הים התיכון היו בעיקר כמויות גדולות של מטעי גפנים והדרים. בעוד בערים שנשלטו על ידי הרפובליקנים מחסור במזון הייתה תופעה שכיחה והממשלה נאלצה לייבא מזון, הלאומנים נהנו מנגישות למקורות מזון שאפשרו להם להזין את אוכלוסייתם בקלות יתרה ואף לייצא מזון אל מחוץ למדינה בכמויות ניכרות. הלאומנים גם נהנו מתמיכתם של רוב היזמים, מנהלי החברות והתעשיינים במדינה, באופן אשר סייע להם לקיים משק כלכלי מתפקד. בנוסף, בניגוד לרפובליקנים, הלאומנים נהנו מממשלה ריכוזית ואפקטיבית שגבתה מיסים ביעילות, והם לא בחלו בדיכוי כל קבוצה שקראה תיגר על הסדר הציבורי, משמאל ומימין. ככל שהלחימה התקדמה יתרונם הכלכלי הראשוני של הרפובליקנים נשחק, ולנוכח היוזמה הצבאית שהפגינו הלאומנים והצלחתם להרחיב את שטחי שלטונם משנה לשנה, הם הצליחו להשתלט על עוד ועוד שטחים חיוניים, נקודות מפתח חשובות ומשאבים הכרחיים. לאחר נפילת הצפון בשלהי 1937, זכו הלאומנים בגישה למחצבים, לתעשייה ולנמלי הים של חבל הבסקים ואסטוריאס, ומאותה העת המאזן הכלכלי החל לנטות לטובתם.
בספרד לא הייתה תעשייה צבאית מפותחת, ושני הצדדים רכשו במדינות זרות את רוב אמצעי הלחימה וציוד האספקה הדרוש להם. נשק קנו הצדדים בעיקר מבנות בריתם מעבר לים – הלאומנים מגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, והרפובליקנים מברית המועצות. בהיעדר תעשיית נפט מפותחת, דלק אשר נצרך בכמויות גדולות בעת המלחמה הפך למוצר במחסור, אותו השיגו הצדדים ממקורות זרים גם כן. כמו את הנשק, הרפובליקנים את הדלק שלהם רכשו בעיקר מהסובייטים. עבור הלאומנים תאגידי אנרגיה פרטיים מארצות הברית ובריטניה היו ספקי הדלק העיקריים.
רכש אמצעי לחימה, תחמושת וציוד חיוני, כמו גם אחזקה שוטפת של צבאות גדולים דרשו כסף רב; לכן בשנות המלחמה רוב התקציב של הממשלות של הצדדים השונים הוקדש לצורכי המאמץ הצבאי, ולמעשה מקורות המימון של שתי הממשלות היו דומים למדי. הן הרפובליקנים והן הלאומנים העלו את שיעור המס, אך עקב התמעטות הפעילות הכלכלית רווחיהם ממיסים היו נמוכים מאלו שנהנתה מהם הממשלה הספרדית טרם פרוץ המלחמה. עם זאת, בעוד רווחי הממשלה הרפובליקנית משנה לשנה רק ירדו, הלאומנים דווקא הגדילו את רווחיהם ככל שהמלחמה התארכה, כתוצאה משליטתם על אוכלוסייה גדולה יותר ויותר ומיכולתם לגבות את המיסים ביעילות. הפקעת נכסים הייתה מקור מימון חשוב נוסף, ושני הצדדים הפקיעו רכוש בהיקפים נרחבים מאישים וקבוצות שזוהו עם הצד היריב. הפקעות הרכוש נעשו בשני הצדדים, והיו אף שטענו שדווקא הלאומנים הרחיקו לכת בהם יותר, ועל כן היו שקבעו כי זכות הקניין כובדה יותר דווקא בצד הרפובליקני. מקור המימון המשמעותי ביותר במלחמה היה יצירת כסף על ידי הבנקים המרכזיים של שני הצדדים. יצירת הכסף הביאה לפיחות בערך הפזטה הספרדית ולאינפלציה גבוהה, שנתנה את אותותיה בעיקר בצד הרפובליקני. על אף ההשלכות השליליות של יצירת הכסף, היא הייתה דרך יעילה לממשלה לצבור סכומי כסף גדולים במהירות.
במהלך המלחמה גייסו הלאומנים כספים רבים באמצעות הרחבת המסחר ושיתוף הפעולה הכלכלי שלהם עם גרמניה, בעיקר בתחום תעשיית המכרות במדינה. חברות גרמניות פעלו על אדמת ספרד לצורך ייעול כריית המינרלים, וספרד ייצאה לגרמניה בהיקפים נרחבים הן למטרות רווח והן כתשלום על הסיוע הגרמני למדינה. גרמניה הפכה לשותף הסחר העיקרי של הלאומנים, וכך למשל בין אוקטובר 1936 למאי 1937 ייצאה ספרד לגרמניה 621,445 טון עפרת ברזל ו-419,360 טון פיריט בשווי כולל של כתשעה מיליון רייכסמארק. מקור מימון חשוב הרבה יותר עבור הלאומנים היה גיוס הלוואות ממדינות זרות. איטליה וגרמניה ניאותו בנדיבות להלוות כספים רבים למשטרו של פרנקו, אותם החזירה ספרד רק בשנים שלאחר המלחמה. באמצעות ההלוואות יכלו הלאומנים לשלם לגרמניה ואיטליה עבור התמיכה הצבאית שהעניקו לה, וכן כדי לרכוש נשק ברחבי העולם. לעומת זאת הרפובליקנים התקשו בגיוס הלוואות, ועבורם מקור מימון חשוב היה מכירת רזרבות הזהב של המדינה. לבנק המרכזי של ספרד היו לפני המלחמה למעלה מ-600 טון זהב, אשר היוו את מאגרי הזהב הלאומיים הרביעיים בגודלם בעולם לאחר אלו של הפדרל ריזרב האמריקני, הבנק המרכזי של צרפת ובנק אנגליה הבריטי. כשליש מהזהב נמכר בתחילת המלחמה לבנק המרכזי הצרפתי בעבור כארבעה מיליארד פרנק. מאוחר יותר, עקב החשש מנפילת הזהב לידי הלאומנים, העבירה הממשלה את הזהב הנותר, כ-510 טון, לברית המועצות, שם הוא הופקד במוסקבה בכותלי גוסבנק, הבנק המרכזי הסובייטי. בשנים הבאות, בהדרגה הסובייטים מכרו את הזהב הספרדי בתמורה למאות מיליוני פרנקים, דולרים ורובלים. חלק מהכסף השאירו הסובייטים אצלם כגביית תשלום עבור התמיכה החומרית והצבאית שהעניקו לרפובליקנים. את היתר העבירו אל חשבונות בנק בפריז שהיו שייכים לממשלה הרפובליקנית, שבאמצעותם היא רכשה אמצעי לחימה וציוד חיוני.
תרבות ותעמולה במהלך המלחמה
165px|ממוזער|הסופר הבריטי ג'ורג' אורוול. בדומה לאנשי תרבות רבים בני תקופתו, נסע אורוול לספרד כדי לקחת חלק ולעמוד מקרוב על הנעשה במלחמה.
מלחמת האזרחים הביאה השראה ליצירה תרבותית ענפה ומגוונת, ומלכתחילה היה קשה להפריד בין האמנותי לפוליטי. כך למשל כשהצייר הספרדי פבלו פיקאסו צייר את ציורו הנודע "גרניקה" ב-1937, הוא ביטא ביצירתו בין השאר את הזעזוע מהפצצת העיר על ידי הלאומנים שאירעה מוקדם יותר באותה השנה. צייר ספרדי חשוב נוסף, ז'ואן מירו, צייר גם הוא כמה יצירות בולטות באותה השנה. פיקאסו ומירו הגיעו בסוף 1937 אל פריז, שם נערכה התערוכה העולמית, ובה הציגו את יצירותיהם כחלק ממסע פרסום למען הרפובליקה המשוועת לעזרה. הציירים קיוו באמצעות יצירתם להעלות את המודעות למלחמה בספרד ולהגביר את הסיוע הכספי והצבאי לרפובליקנים. בין היוצרים הספרדים שעסקו במלחמה עוד במהלכה היו גם הפסל חוליו גונזאלס והמשוררים ססאר ואייחו ומיגל ארננדס. אך מעבר לעיסוק התרבותי במלחמה בספרד עצמה, מלחמת האזרחים נתנה אותותיה בכל רחבי העולם המערבי. המלחמה זכתה לתהודה עולמית וסיקור תקשורתי נרחבים, והיא עוררה שיח ער לא רק בקרב מקבלי ההחלטות ואנשי הדיפלומטיה, אלא גם בקרב הציבור הרחב. אך מעל הכל, אינטלקטואלים, אנשי תרבות ועיתונאים היו אלו שחשו עניין במלחמה והיו נחושים לנקוט עמדה מוסרית לגביה. במיוחד בארצות הברית, בריטניה וצרפת, נעמדו רוב היוצרים לצד הרפובליקנים מתוך הזדהות עם מה שראו כמאבק בפשיזם. חלק גדול מהם אף נסע בהתלהבות לספרד כדי לעמוד על המתרחש מקרוב, להביע את תמיכתו ולתרום את חלקו.
העניין הרב שעוררה המלחמה הביא את שני הצדדים הלוחמים לנסות לגייס באמצעות תעמולה את דעת הקהל בספרד בפרט ובעולם הרחב בכלל. יוצרים ועיתונאים רבים יצאו לספרד, כאשר עבודתם משמשת את הצדדים למטרות שונות. הצלם האמריקני ממוצא יהודי רוברט קאפה שנודע בפעילותו העיתונאית, תיעד במשך שנים את מאורעות המלחמה, וכבר בתחילת הקרבות צילם את מותו של חייל לויאליסט, התמונה המפורסמת ביותר ממלחמת האזרחים. העיתונאי האמריקני ארנסט המינגוויי נודע עוד יותר בפעילותו בספרד, אליה הגיע באביב 1937. המינגוויי סיקר את המלחמה עבור כמה עיתונים בארצות הברית, תוך שהוא שם לו כמטרה להעלות את המודעות לנעשה במלחמה ולתרום למאבקם של הרפובליקנים. ביולי הוא הוציא לאור יחד עם ליליאן הלמן את "הארץ הספרדית" (The Spanish Earth), אחד מסרטי התעמולה הידועים ביותר שנוצרו במלחמה, בו הוא מעלה על נס את המאבק של הרפובליקנים בפשיזם. סרט זה לא היה לבד, ובתקופת המלחמה זנח הקולנוע הספרדי את העיסוק בסרטים בדיוניים והתפנה להפקת סרטים בעלי אופי תיעודי ותעמולתי. מאות סרטים כאלו הופקו באותן השנים, רובם באזור הרפובליקני, היות ששם הייתה מרוכזת רוב תעשיית הקולנוע הספרדית.
ההיסטוריון אריק הובסבאום טוען כי בין המחברים הבריטיים החשובים בתקופת המלחמה, 106 נעמדו לצד הרפובליקנים, 5 צידדו בלאומנים ו-16 נמנעו מלנקוט דעה. על כולם בלט ככל הנראה הסופר ג'ורג' אורוול, שעם פרוץ המלחמה בחר כמו רבים אחרים במערב ללכת לספרד, להתגייס לשורות הרפובליקנים ולסייע להם במלחמתם. ב-1938 פרסם אורוול את ספרו הנודע מחווה לקטלוניה, שם תיאר את חוויותיו משהותו בספרד. אורוול הציג בצורה אוהדת את הרפובליקנים כלוחמים נועזים הנאבקים בפשיזם המתפשט ביבשת, אך גם לא חסך בביקורת על ההשפעה ההולכת וגוברת בספרד של המפלגה הקומוניסטית וברית המועצות, אשר דיכאו ללא רחם את מתנגדיהם בחוגי השמאל. כמו אורוול, גם המשוררים הבריטיים סטיבן ספנדר וויסטן יו אודן והסופרים הצרפתיים ז'ורז' ברנאנוס ואנדרה מאלרו עסקו במלחמה, כתבו בהשראתה ובחלקם אף ביקרו בספרד במהלכה. עבורם הייתה המלחמה לחוויה מכוננת בחייהם וביצירותיהם. סופרים כמו אוולין וו, שאמר ללא היסוס "אם הייתי ספרדי הייתי נלחם למען הגרנל פרנקו", בלטו בדעתם התומכת בלאומנים אף שהיו במיעוט. לדידם, המלחמה בספרד לא הייתה מאבק בפשיזם אלא קרב נגד קומוניזם מסוכן שאותו יש לבלום.
במהלך המלחמה עצמה עשו כאמור הצדדים שימוש נרחב בתעמולה בספרד עצמה ומחוצה לה. הלאומנים נהגו לפרסם עלונים שתיארו את מאבקם ברפובליקה כמלחמת קודש, ואת הרפובליקנים כקומוניסטים ואתאיסטים, ואף כאוסף של "סובייטים-מאסונים-יהודים". כך למשל הופץ בארצות הברית מסמך שכתורתו "מכתב משותף של בישופים ספרדיים לבישופים מרחבי העולם", ובו תוארו הרפובליקנים כקומוניסטים אנטי-דתיים:
בדצמבר 1936 ביקר הפילוסוף הבריטי כריסטופר קאודוול בברצלונה וכתב כי "כמעט על כל בניין היו כרזות של המפלגות: כרזות נגד פשיזם, כרזות על ההגנה על מדריד, כרזות הקוראות להתגייס למיליציה... ואפילו כרזות לשחרור האישה ונגד מחלות מין". כרזות אכן נחשבו למרכיב הבולט ביותר של תעמולה שנעשה בו שימוש במלחמת האזרחים, ולמעשה הוא היה אמצעי תעמולה עיקרי של הרפובליקנים לגיוס האוכלוסייה. בדרך כלל הכרזות הופקו על ידי מפלגות השמאל השונות, אך לעיתים יצרו אותן משרדי הממשלה הרפובליקניים ואף אמנים חובבים. ברצלונה הייתה מוקד ראשי של עיצוב, הדפסה והפצת כרזות. בדרך כלל הכרזות עוצבו בסגנון ריאליסטי סוציאליסטי, בדומה לקו העיצוב הרשמי שהיה נהוג בברית המועצות, ונראה כי שאב השראה מכרזות דומות מהמהפכה הבולשביקית והצרפתית. הפצת הכרזות נעשתה ברובה בתחילת המלחמה בין השאר כי כל עוד המלחמה התארכה נקראו יותר ויותר אמנים להצטרף אל הלחימה בחזית.
הכרזות היו מגוונות וכל גורם שיצר אותם הדגיש את מסריו החשובים לתפיסתו. לעיתים כוונו הכרזות לכלל התושבים ולעיתים לאוכלוסיות ספציפיות, למשל פועלים, איכרים, בני נוער, נשים, ובני מיעוטים כמו קטלונים ובסקים. עם זאת, על אף המגוון ניתן לזהות בהן כמה מוטיבים בולטים: עידוד הגיוס למלחמה בחזית והעבודה בתעשייה בעורף; מסרים אידאולוגיים, בעיקר אנטי-פשיזם, אנרכיזם וסוציאליזם; קריקטורות נגד דמויות וקבוצות שזוהו עם הלאומנים כמו פרנקו, היטלר, העשירים והכנסייה; וקריאה לסולידריות ואחדות בין מפלגות השמאל. מוטיב מרכזי חשוב היה הצגת האויב כזר. הרפובליקנים הרבו להציג את עצמם כאלו המגנים על ספרד מפני פלישה חיצונית. הם הדגישו את תמיכת היטלר ומוסוליני בפרנקו, ואת נוכחות הצבא האיטלקי וחיל האוויר הגרמני בלחימה. מעל הכל הם נתנו ייצוג שלילי ל"מורים", חיילי צבא אפריקה המרוקאים שנודעו באכזריותם.
מבחר כרזות תעמולה מהמלחמה:
ניתוח טקטי ואסטרטגי
275px|ממוזער|תותח רפובליקני בקרב על האברו. לפני שתקפו הצדדים את קווי הגנה של האויב, הם בדרך כלל פתחו בריכוך ארטילרי על עמדותיו לפני הסתערות כוחות הרגלים.
מלחמת האזרחים בספרד, הייתה מלחמת אזרחים טיפוסית, בעלת מרכיבים המאפיינים מלחמות מסוג זה, כגון עימות פוליטי פנימי המחריף לכדי מלחמה, חלוקת המדינה לשני צדדים יריבים, וניצחון אחד הצדדים והקמת משטר בהתאם לעקרונות עליהם נלחם. מבחינות רבות הייתה זו גם מלחמה כוללת. שני הצדדים ניצלו את כל המשאבים שעמדו לרשותם, הקימו צבאות בני מיליון חיילים כל אחד, עירבו את האוכלוסייה האזרחית משני צידי הגבול במערכה ורובם לא ראו אפשרות לפשרה, אלא תפסו את המאבק ככזה שיסתיים רק בהכרעת הצד היריב. לכל אורכה היא גם הייתה מלחמה קונבנציונלית בעיקרה ולא מלחמה אסימטרית, היות שהיא נערכה בין שני צבאות סדירים. בחודשים הראשונים היא הייתה מלחמה בעצימות לא גבוהה למדי. לשני הצדדים הלוחמים לא היו יותר ממאה אלף לוחמים, ושימוש בנשק כבד כמו טנקים ומטוסים לא היה שכיח. מציאות זו התהפכה עד לאביב 1937, אז כבר הבינו כולם כי פניהם למלחמה ממושכת. במקביל, גם המעורבות הבין-לאומית במלחמה התרחבה: גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית וברית המועצות שלחו לספרד את מיטב אנשיהם וכלי נשקם. אף על פי שמקורו של הביטוי "גרילה" כתיאור לוחמה לא-סדירה הוא מספרד, לוחמת גרילה שיחקה תפקיד שולי במלחמת האזרחים. עם זאת, אצל הרפובליקנים דרך הגרילה נשקלה ואף נוסתה, לנוכח מצבו העדיף של הצבא הלאומני. רבים מהאנרכיסטים ראו בלוחמת גרילה מהפכנית דרך לחימה אידיאלית, אך הממשלה הרפובליקנית המרכזית התנגדה לכך במפורש, ובעצת ברית המועצות הובילה מאמצים להקמת צבא מאוחד וסדיר. עם זאת, ברית המועצות כן ראתה בלוחמת גרילה טקטיקה אשר יכולה להועיל ולהתבצע על ידי כוחות בשולי הצבא הסדיר, ולכן שלחה יועצים צבאיים להכשיר לוחמים רפובליקניים לצורך הקמת כוחות גרילה ייעודיים. הכוחות פעלו בעומק השטח הלאומני ועסקו בעיקר בפעולות חבלה כמו פיצוץ מסילות רכבת, אך היקפם והשפעתם היו זניחים.
אף כי נהוג לכרוך את מלחמת האזרחים בספרד במלחמת העולם השנייה שפרצה מייד לאחריה, מבחינות רבות היא דווקא דמתה יותר למלחמת העולם הראשונה. שני הצדדים, אך הרפובליקנים במיוחד, הרבו לבסס קווי הגנה ארוכים ומעובים, מתוך לימוד מניסיון מלחמת חפירות של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, שם קווי הגנה מבוצרים הצליחו לבלום מתקפות ביעילות במשך שנים ארוכות. באותה התקופה גם הקימו הצרפתים ברוב רושם את קו מאז'ינו המבוצר בגבולם עם גרמניה, ונראה כי גם לו הייתה השפעה על הנטייה בספרד לתעדף השקעה בביצור קו החזית. לרוב קווי ההגנה הוקמו לצד מכשולים טבעיים כמו הרים ונהרות, ולצידם נפרסו גדרות תיל, חומות, שדות מוקשים ומכשולי נ"ט, שתפקידם היה להאט את התקדמות האויב או להסיט את תנועתו לאזורים בהם הוא יהיה פגיע. עיקר קו ההגנה כלל שוחות שנחפרו וחופו בבולי עץ ושקי חול. עמדות מוגנות, לעיתים עשויות מבטון, היו פזורות לאורך התעלות וכללו מקלעים אשר לקחו חלק חשוב בבלימת מתקפות האויב. לא פעם נחפרו גם תעלות אחוריות אשר שימשו לרפואה, אספקה ולינה, ולפעמים נחפרו בהן גם מקלטים תת-קרקעיים. מאחורי התעלות האחוריות הוצבו בדרך כלל סוללות ארטילריות להתקפת עמדות האויב ולהגנה מפני מתקפות על קו החזית. רשתות, צמחייה וסלעים שימשו להסוואה. לרוב התקפות על קווי ההגנה המבוצרים החלו עם ריכוך ארטילרי ממושך על עמדות האויב, במטרה לרתק את כוחותיו ולהשמיד את המכשולים שהציב, כגון גדרות התיל. בהמשך פתחו כוחות הרגלים בהסתערות אל עמדות האויב, לעיתים בסיוע אווירי קרוב של חיל האוויר. באופן המזכיר כמה מהקרבות הגדולים בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה, במלחמת האזרחים בספרד היו דוגמאות רבות לקרבות בהם פתח אחד הצדדים בהתקפה אל עבר עמדות היריב והצליח להתקדם לא יותר מכמה קילומטרים אחדים, וזאת במחיר אלפי או עשרות אלפי הרוגים. זו הייתה התוצאה בעיקר במתקפות גדולות שיזמו הרפובליקנים, כמו שאירע במידות מסוימות בקרבות בברונטה (יולי 1937) בטרואל (דצמבר 1937–פברואר 1938) ובאברו (יולי–נובמבר 1938). לפיכך קל להבין מדוע המלחמה נתפסה לא פעם כמלחמת התשה.
ביצורים בספרד מתקופת המלחמה:
למרות המרכיבים הרבים במלחמת האזרחים המזכירים את מלחמת העולם הראשונה, היו במלחמת האזרחים גם חידושים רבים בשדה הקרב שהביאו רבים לטעון שהמלחמה הייתה לא פחות מאשר שדה ניסויים או חזרה גנרלית לקראת מלחמת העולם השנייה. אף על פי שכלי נשק מודרניים כמו טנקים ומטוסים הופיעו כבר בסוף מלחמת העולם הראשונה, הם מילאו בה תפקיד שולי, וכך גם בעימותים רבים שנערכו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מלחמת האזרחים בספרד הייתה העימות הראשון בו הכוח האווירי מילא תפקיד מכריע. בעיקר הצטיינו בשימוש בכוח האווירי הלאומנים והגרמנים שתמכו בהם באמצעות לגיון הקונדור. בשורה של קרבות, באופן המזכיר מרכיבים מלוחמת הבליצקריג הגרמנית, הוציאו לפועל הלאומנים כמה התקפות גדולות שהצליחו להבקיע ביעילות את קווי ההגנה של הרפובליקניים, תוך שימוש בתורות לחימה מודרניות כמו לוחמה משולבת ורב-זרועית. בהתקפות אלו התקדמו על הקרקע באופן מתואם כוחות הרגלים בסיוע כוחות שריון לא גדולים, כשהם מלווים בסיוע ארטילרי ואווירי נרחבים. כך אירע למשל בקרב מאלגה (פברואר 1937) ובהתקפות על הצפון (מרץ–אוקטובר 1937), אראגון (מרץ–אפריל 1938) וקטלוניה (דצמבר 1938–פברואר 1939). כל המערכות הללו התאפיינו בתמרון מהיר ורציף של הלאומנים ובכישלון הרפובליקנים לבלום ולבסס קווי הגנה חדשים, והם הסתיימו בכיבושים טריטוריאליים נרחבים. בגרמניה התרשמו מהצלחת הכוח האווירי בסיוע אווירי קרוב לכוחות, והייתה לכך השפעה על עיצוב תורת הבליצקריג הגרמנית ושימת הדגש על תפקיד חיל האוויר כמסייע ומשלים את המאמץ המתמרן, ולא כגורם נפרד המתמקד בהפצצת מטרות אסטרטגיות בעומק שטח האויב בלבד. עם זאת, המלחמה לא הדגישה רק את חיוניות ההפצצה הטקטית, אלא גם את יעילות זו האסטרטגית. חילות האוויר של גרמניה, איטליה וספרד הלאומנית הרבו בהפצצות ערים אזרחיות, לראשונה בהיקף כה רחב, מתוך מטרה לפגוע במורל של האוכלוסייה האזרחית. הפצצת גרניקה נודעה לשמצה, אך גם עשרות ערים נוספות חלקו גורל דומה. מדריד הייתה לעיר הבירה האירופאית הראשונה בהיסטוריה להיות מופצצת מהאוויר. גם הגרמנים וגם הסובייטים עסקו בהפקת לקחים מהעימות העקיף ביניהם בספרד לקראת מלחמת העולם השנייה.
ככלל ניתן לקבוע כי ניצחון הלאומנים במלחמה נעוץ ביתרונות הרבים שעמדו לזכותם אל מול החולשות שערערו את היכולת של הרפובליקנים לעמוד לאורך זמן. בין הגורמים המרכזיים שפגעו במאמץ הצבאי הרפובליקני אפשר למנות את חולשת הממשלה והמנהיגות הפוליטית, מאבקים פנימיים תדירים בין הפלגים השונים, הפיקוד הצבאי חסר הניסיון וחוסר התיאום בין גופי הביטחון השונים, מחסור בציוד צבאי בכמות ובאיכות הנדרשת, וכן בידוד בין-לאומי ומצב כלכלי קשה. החולשות הרבות של הרפובליקנים הקשו עליהם לנצל בהצלחה את היתרונות שכן עמדו לרשותם כמו בסיס תעשייתי וכלכלי רחב בתחילת המלחמה, מסירות אידאולוגית בקרב שורות הלוחמים, ועליונות ראשונית באוויר ובים. מול חולשות הרפובליקנים בלטו יתרונות הלאומנים, ביניהם ניתן לציין את הימצאותה של מנהיגות סמכותית חזקה ואחדות פוליטית, פיקוד צבאי איכותי ויחידות צבאיות מצוידות ומאומנות היטב, יוזמה צבאית ועליונות אווירית לאורך רוב המלחמה, וכן תמיכה בין-לאומית רציפה וקשרי מסחר ענפים. ניצול יעיל של יתרונות הלאומנים הביא לניצחונם למרות החולשות שהם סבלו מהם כמו מצב כלכלי ראשוני רעוע, היעדר מנהיגות ראשונית ברורה, והימצאותו של כשליש מצבאם בתחילת המלחמה (צבא אפריקה) מחוץ לאדמת ספרד.
תצלומי אוויר של הפצצות מהאוויר של ערים במלחמה:
לאחר המלחמה
דיקטטורה
מבחינת פרנקו תום המלחמה לא היה סוף העימות, אלא אבן דרך במאבק ל"טיהור" ספרד מה"מחלות האדומות" שלה. פיוס לאומי לא בא בחשבון, ולכן הטרור לא תם עם שוך הקרבות, אלא דווקא החריף. פרנקו ואנשיו היו נחושים להכריע אחת ולתמיד את המאבק על דמותה של ספרד המתקיים עוד מהמאה ה-19. מלבד מפלגת השלטון כל המפלגות הוצאו מחוץ לחוק, והלאומנים ביססו את ספרד כדיקטטורה סמכותנית, קתולית ושמרנית. אף על פי שהמלוכה לא הושבה (כפי שהקרליסטים והאלפוניסטים קיוו), מרכיבים רבים של ספרד המלוכנית של טרם הקמת הרפובליקה ב-1931 חזרו. הקרקעות הושבו לידי האצולה, הכנסייה זכתה למעמד עליון והייתה לבת הברית החשובה של השלטון, הצבא שב להיהנות מזכויות היתר הפוליטיות שלו והערכים העליונים היו סדר, מסורת ומשמעת. כל הסמכויות רוכזו במדריד הבירה, הושעתה האוטונומיה לקטלונים ולבסקים ש"בגדו" בספרד בעצם הצטרפותם לרפובליקנים, ושפותיהם דוכאו והוגבלו. במדינה הספרדית החדשה לא היה מקום לסוציאליסטים וליברלים ולמעשה לכל מי שסטה מהקו האידאולוגי של המשטר. לרפובליקנים ותומכיהם היה ברור כי לא יהיה להם או לתפיסותיהם מקום בספרד החדשה, ובפניהם עמדו כמה ברירות: לרדת למחתרת ולהסתיר את השתייכותם ודעותיהם, להימלט מספרד ולצאת לחיים בגלות, או לעמוד בפני ענישה ודיכוי תחת המשטר החדש.
מאות אלפים בחרו להימלט ולצאת לגלות. בחודשים האחרונים למלחמה מאות אלפים חצו את הגבול לצרפת ואחרים יצאו מהמדינה דרך הים. עשרות אלפים נשארו בספרד עד הרגע האחרון וניסו מייד לאחר סוף המלחמה להצטרף לאלו שכבר עזבו, אך רובם נכשלו. היה זה כבר מאוחר מדי היות שהגבולות נסגרו וספינות של הצי הלאומני סיירו לאורך החופים ומנעו הימלטות דרך הים. בסופו של דבר 400,000 ספרדים הפכו לפליטים בצרפת וחמקו מדיכוי תחת משטר פרנקו, אך במקום זאת חוו חיי פליטות קשים בגלות. תחילה הרשויות בצרפת לא ניאותו לספק לפליטים תרופות, מזון ואף מקומות לינה הולמים. לבסוף הם שוכנו במחנות פליטים מגודרים שבהם סבלו מתת-תזונה וממחלות. עשרות אלפים בחרו לשוב לספרד על אף הסכנה, או לעבור למקסיקו, שממשלתה הידידותית הסכימה לקלוט רבים מהם. כשנה לאחר הגעת הפליטים לצרפת, רדפו רוחות המלחמה את הפליטים גם לשם, לאחר שהצבא הגרמני פלש לצרפת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אלפים מהפליטים התגייסו לצבא וללגיון הזרים הצרפתי, כאשר הם רואים זאת כהמשך טבעי למאבק בפשיזם בספרד, כחלק מעימות גדול על עתידה של אירופה. מאותן הסיבות לאחר נפילת צרפת הצטרפו רבים לתנועת ההתנגדות הצרפתית כנגד הגרמנים. הסבל של הפליטים הוחרף תחת משטר וישי והשלטון הגרמני. הנאצים ראו בפליטים סוציאליסטים וקומוניסטים שמהווים סכנה לסדר הציבורי ועל כן אלפים מהם נשלחו למחנות עבודה וריכוז. כזה היה גורלו של ראש הממשלה לשעבר פרנסיסקו לרגו קביירו, שנעצר ונשלח עבודות כפייה במחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם שהה עד לסיום מלחמת העולם השנייה.
300px|ממוזער|פרנסיסקו פרנקו (מימין) והנסיך חואן קרלוס ב-1969. באותה השנה אישר הפרלמנט הספרדי את השבת המלוכה לספרד ואת מינויו של חואן קרלוס לסגנו של פרנקו לקראת הכתרתו למלך בעתיד. ב-1975, לאחת מותו של פרנקו, הפך חואן קרלוס למלך אך ויתר על סמכויותיו ותרם לאיחוד המדינה השסועה ולמעבר יציב שלה מדיקטטורה לדמוקרטיה.
20,000 רפובליקנים נורו למוות בשבועות הראשונים שלאחר סוף מלחמת האזרחים. ההוצאות להורג לא הסתיימו שם, אלא המשיכו לאורך שנים רבות. בתי דין צבאיים הוקמו בכל רחבי המדינה ושפטו ללא הליך הוגן המוני רפובליקנים בעוון "בגידה". על המוקד עמדו קציני צבא רפובליקנים, פוליטיקאים מהשמאל וראשי איגודים מקצועיים, אך גם אזרחים מהשורה. רבים מהם נידונו למאסרים ממושכים וכל מי שהורשע ב"פשע דם", כזה שלכאורה היה כרוך בהרג, נידון למוות. היו רבים שבחרו להתאבד. חלקם חשבו שגם כך הם עתידים להיות מוצאים להורג, ואחרים העדיפו בכל מקרה לבחור במוות ולא לחיות בארצם תחת דיכוי ולחזות בניצחונו של פרנקו. קבוצות אחרות בחרו בדרך של התנגדות בצורות שונות. אחת מהדרכים הללו הייתה הצטרפות לשורות ה"מאקיז" (Maquis), אוסף של קבוצות מחתרת קומוניסטיות ואנרכיסטיות שפעלו בשיטות גרילה כנגד המשטר של פרנקו עד לשנות החמישים והשישים.
לצד 50,000 רפובליקנים שהוצאו להורג, כמאתיים אלף איש נאסרו. בתי הסוהר עלו על גדותיהם ורבים מהאסורים הוחזקו במחנות מעצר בתנאי מחיה קשים. מ-1941, כשנתיים לאחר המלחמה, החלו להתבצע שחרורים המוניים כדי להקל על העומס בבתי הסוהר ולסייע לשיקום הכלכלי של המדינה. במקביל רבים מהאסורים הוחזקו במחנות עבודה והועסקו בעבודות כפייה שכללו בנייה מחדש של מקומות יישוב, סלילת כבישים, והקמת מסילות רכבת. לצד הרג ומאסר, הרפובליקנים גם היו נתונים לרדיפה כלכלית מתמשכת. כך למשל הממשלה החרימה רכוש רב של חברות ואישים רפובליקניים. בנוסף, ועדות מקצוע שהקימה המדינה אסרו על אנשים שזוהו עם השמאל לעסוק בעבודות שונות, בעיקר בחינוך, כביכול כדי שלא "ישפיעו לרעה" על האוכלוסייה הצעירה.
המלחמה השאירה חותם כבד על ספרד, בגוף ובנפש. מאות אלפי ספרדים נהרגו במלחמה, בסה"כ כשני אחוזים מתוך אוכלוסייה של 24 מיליון תושבים טרם פריצתה. מאות אלפים נוספים סבלו מפציעות ומליקויים גופניים קשים. חורבן והרס היו מחזה נפוץ בכל רחבי המדינה. עיירות, שכונות וכפרים שלמים היו לעיי חורבות. למרות הפצרותיו של אדולף היטלר (במיוחד בשיחות שנערכו בוועידת אנדאי), השכיל פרנקו לשמור על ארצו נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה, בין השאר כדי לרכז את מאמציו לשיקום הכלכלה שהייתה במצב בכי רע. העיבו על המצב הכלכלי שילומים שספרד התחייבה להעביר לגרמניה ואיטליה כדי לממן בדיעבד את מעורבותן במלחמה לטובת הלאומנים. שנות ה-40 זכורות בספרד כתקופה אומללה וקשה של עוני ומחסור. פרנקו פעל לקיום אוטרקיה שאומנם היטיבה עם התעשייה והחקלאות שהיו במצב קשה כתוצאה מהמלחמה, אך מנעה יבוא והביאה להעלאת מחירים. לצד מחירים מאמירים ומשכורות נמוכות לא היו במדינה איגודי עובדים עצמאיים או ביטוח לאומי. ספרד סבלה משוק שחור, פיחות מטבע וצמיחה כלכלית נמוכה.
הבידוד המדיני בו ספרד הייתה מצויה תם בשנות ה-50 ככל שהמלחמה הקרה החריפה. ברקע המאבק בין מעצמות העל, ספרד האנטי-קומוניסטית הפכה באופן טבעי למעוז מערבי פרו-אמריקני. למרות הסלידה של כמה מדינות דמוקרטיות באירופה מהרודנות של פרנקו, הסכנה האדומה והפחד מהקומוניזם, שהיו לאחד מהגורמים שתרמו לעלייתו לשלטון בספרד פנימה, היו גם לאחד מהגורמים שהביאו לשיקום מעמדו הדיפלומטי כלפי חוץ. ב-1953 נחתם חוזה מדריד שנתן תוקף לסוף הבידוד של ספרד, ובמסגרתו העבירה ארצות הברית בהוראת הנשיא דווייט אייזנהאואר סיוע כספי נדיב לספרד, בתמורה להסכמת פרנקו להצבת כוחות צבא אמריקניים על אדמת ארצו. היציאה מהבידוד הדיפלומטי הביאה גם ליציאה מהמיתון הכלכלי, ובשנים הבאות המשיכה ספרד להיפתח לעולם, ופרנקו החיל כלכלה קפיטליסטית במדינה. שנות ה-60 היו בסימן "הנס הספרדי" (El Milagro español), הצמיחה הייתה מהגבוהות בעולם, התוצר לנפש זינק מ-2,000 דולר למעל 8,000, והכלכלה הספרדית הייתה לאחת הגדולות באירופה. התעשייה והתיירות התפתחו במהירות ותנאי החיים השתפרו.
ב-1975, כ-40 שנה לאחר פרוץ המלחמה, נפטר פרנקו לאחר ארבעה עשורים של שלטון בלתי מעורער. להפתעת רבים ספרד עברה במהירות מדיקטטורה לדמוקרטיה. רבים טוענים כי המודרניזציה והשגשוג הכלכלי של שנות ה-60 וה-70 הניחו את הבסיס לשינוי המשטר. חואן קרלוס הראשון, נכדו של המלך אלפונסו השלושה עשר שהודח עם הקמת הרפובליקה ב-1931, עלה למלוכה אך הפעם במסגרת מונרכיה חוקתית. ב-1978 נכנסה לתוקף חוקה חדשה שעיגנה את ספרד כדמוקרטיה, המתבססת על המורשת המלוכנית לצד זו הרפובליקנית, אך ללא המסורות המהפכניות משמאל והפשיסטיות מימין שנתנו בה את הטון לאורך שנים כה רבות. האנרכיזם, הפשיזם והקומוניזם הפכו לתנועות שוליים או שנעלמו מהנוף הפוליטי. למדינה החדשה לא הייתה כנסייה ממוסדת, אך כן הובטח בה חופש דת. היא התחייבה לקידום חברה פלורליסטית, סובלנית, פדרלית ורב-לשונית. היא התנכרה ליסודות הלאומניים והמיליטריסטיים של הדיקטטורה, אך גם לא היוותה הקמה מחדש של הרפובליקה, אלא תוצר של הניסיון ההיסטורי העקוב מדם שחוותה ספרד במאה ה-20.
מורשת וזיכרון
350px|ממוזער|עמק הנופלים. אתר ההנצחה המונומנטלי שנבנה בהוראת פרנקו לזכר חללי המלחמה הפך לימים למוקד המאבק על מורשת המלחמה.
לאחר המלחמה היו השכול והסבל נחלת כלל הציבור בספרד, רפובליקנים ולאומנים כאחד. אך בשנות הדיקטטורה מזור של ממש היה רק עבור הלאומנים. קרוביהם המתים תוארו כקדושים מעונים שמתו למען ספרד, וותיקי הקרבות הוכרו כגיבורים ומשפחות התאבלו על קרוביהם בכאב מהול בגאווה. לעומת זאת, הרפובליקנים סבלו מהצגתם והצגת קרוביהם כאוסף של מורדים קנאים ש"בגדו" באומה הספרדית. הקו של משטר פרנקו תחזק באופן שוטף את התפיסה כי הרפובליקה הייתה "סטייה" מההיסטוריה והמסורת של ספרד, שהיא הייתה "חסרת אלוהים" וסופה שהייתה מידרדרת למדינה קומוניסטית אכזרית. תפיסתו של המשטר באה לידי ביטוי בהנצחה ובחינוך במדינה הספרדית, שם לא היה אפשר למצוא זכר לפשעים כגון הפצצת גרניקה (שתוארה כתרמית של הרפובליקנים כדי להשחיר את הלאומנים) או רצח פדריקו גארסיה לורקה. אירועים מעין אלו הודחקו וצנזורה הוטלה על עיסוק בהם. בשנות ה-60, כחלק מהיפתחות ספרד לעולם, הצנזורה במדינה צומצמה וגבולות השיח על המלחמה נפתחו במעט, אך עדיין הקו המרכזי של השלטון היה בלתי מעורער.
כחלק מניסיון לשלוט בזיכרון הקולקטיבי הספרדי, בכל רחבי ספרד נבנו אנדרטאות, כמו שער הניצחון במדריד, שפיארו את המאבק ההרואי של הלאומנים במלחמה. אתר ההנצחה הבולט מכולם היה עמק הנופלים: אנדרטה אדירת ממדים שהוקמה בלב יער ים-תיכוני ברכס הסיירה דה גואדרמה, כארבעים קילומטר צפונית מערבית למדריד בסמוך לאל אסקוריאל. המתחם המונומנטלי בעיצוב נאו-קלאסי כולל בזיליקה קתולית גדולה החצובה בסלע גרניט ומנזר בנדיקטיני. מעליהם מתנשא לגובה של 150 מטר צלב אבן, הגבוה מסוגו בעולם, הנראה ממרחקים. בניית עמק הנופלים החלה ב-1940 ובנייתו הושלמה בטקס רב רושם ב-1 באפריל 1959, עשרים שנה לאחר תום המלחמה. פרנקו קבע כי בניית האנדרטה היא "מעשה של כפרה לאומית" ופיוס, והנצחה נאותה ל"מסע הצלב המפואר". במקום נקברו 33,847 מחללי מלחמת האזרחים, לאומנים ורפובליקנים כאחד, והוקם בו מוזוליאום שם קברו את חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה הפשיסט, שהפך לקדוש מעונה בספרד שלאחר המלחמה. ב-1975 מת פרנקו, ספרד הפכה לדמוקרטיה והוא עצמו נקבר גם כן במקום.
עם המעבר המוצלח של ספרד מדיקטטורה לדמוקרטיה, הצדדים הפוליטיים בספרד החליטו כי מוטב יהיה לשים את משקעי העבר מאחור ולשאת את מבטם קדימה אל עתיד משותף. לימים כינו את ההסכמה הזאת "חוזה השכחה" (Pacto del olvido), שביטויו היה בכך שמימין אך במיוחד משמאל, הציבור ומנהיגיו ויתרו לכאורה על זכותם לקרוא לחקירת פשעי מלחמה שבוצעו בתקופת מלחמת האזרחים והדיקטטורה, לדרישה להעמדת האחראים לדין או להאשמת המחנה הפוליטי היריב באחריות לאירועים הקשים. מקובל היה בספרד כי עיסוק במלחמת האזרחים הוא בבחינת תיבת פנדורה שמוטב לא לפתוח אותה. הנושא לא נלמד באריכות בבתי הספר, והאוכלוסייה העדיפה להדחיק את הידיעה כי הוריהם והורי הוריהם בילו את מיטב שנותיהם בלחימה אכזרית האחד בשני. היסטוריונים הרבו לתאר את "השכחה הגדולה" (el gran olvido) שספרד בחרה בה במודע בתור "אמנזיה מוזרה".
275px|ממוזער|ימין|צוות ארכאולוגים חוקר קבר אחים מימי מלחמת האזרחים. משנות האלפיים העניין במלחמה גבר. רבים תבעו צדק לקורבנות ודרשו לקדם את המחקר והחינוך על התקופה.
בשנות האלפיים החל קשר השתיקה בספרד להתפורר. צעירים רבים החלו לגלות עניין מחדש במלחמה ורבים החלו לחקור את שעלה בגורל קרוביהם ולדרוש צדק עבור הקורבנות. ארכאולוגים, עיתונאים ואזרחים מהשורה החלו העלות את המודעות להתרחשויות ההיסטוריות ולאתר קברי אחים המוניים שהיו פזורים ברחבי המדינה, כעדות לאירועי טבח שרבים העדיפו לשכוח. העיסוק המחודש במלחמת האזרחים הפך עד מהרה לסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת. בשמאל היו שתבעו צדק מחודש לקורבנות והכרה בעוולות הדיקטטורה, ובימין היו שראו בהפרת "חוזה השתיקה" שימוש פוליטי בסוגיה היסטורית לשם השחרת מחנה פוליטי. ב-2007 העבירה ממשלת ספרד הסוציאליסטית את "חוק הזיכרון ההיסטורי" (Ley de Memoria Histórica) שנועד לשים סוף להשכחת והדחקת המלחמה מהזיכרון הקולקטיבי הספרדי. בדברי ההסבר לחוק נקבע כי "הגיע הזמן, שהדמוקרטיה הספרדית והדורות החיים כיום יכבדו ויכירו את אלו שסבלו באופן ישיר מעוולות... בתקופות כואבות בהיסטוריה שלנו". בהמשך מבואר כי מטרת החוק היא "לתרום לריפוי הפצעים שעדיין פתוחים בחברה הספרדית ולתת נחת לאזרחים שסבלו... מהשלכות מלחמת האזרחים והדיכוי של הדיקטטורה". החוק התקבל למורת רוחו של הימין, וקבע כי הממשלה תפעל לקידום המחקר והחינוך על תקופת המלחמה, ותפצה את אלו שהיו נתונים ל"אלימות ודיכוי על רקע פוליטי, דתי ואידאולוגי". עם העברת החוק ניתן תוקף חוקי ניתן לגינוי משטר פרנקו וההפיכה של שנת 1936 שהחלה את המלחמה.
בתוך כך, הפך עמק הנופלים למוקד המאבק על זיכרון והנצחת מלחמת האזרחים. בעוד תומכי פרנקו ואנשי ימין קיצוני ראו במקום אתר הנצחה הולם למנהיג ספרדי בולט והפכו אותו לאתר עלייה לרגל, אחרים ראו בעמק הנופלים עלבון לקורבנות המלחמה וסמל פשיסטי של משטר רודני שראוי להוקעה. העמק הפך לעימות בין ימין לשמאל, כאשר הימין דרש שמירה על הסטטוס קוו באתר כחלק מ"חוזה השכחה" ובשמאל רבים דרשו לערוך במקום שינויים, ואף היו שדרשו את הריסתו. ב-2018 החליטה ממשלת ספרד על שורה של צעדים במטרה להפוך את המקום לאתר הנצחה הולם לחללי המלחמה תוך הכרה בעוולות משטר פרנקו. ראש הממשלה פדרו סנצ'ס הסוציאליסט קבע כי "ספרד החדשה היא תוצר של מחילה, אבל אסור שהיא תהיה תוצר של שכחה", וכצעד ראשון הורה על הוצאת שרידי גופתו של פרנקו מעמק הנופלים. המהלך, אליו התנגדה משפחת פרנקו, היה שנוי במחלוקת ולפי סקרים שנעשו 43% מהספרדים תמכו בו לעומת 32.5% שהתנגדו אליו. ב-24 באוקטובר 2019 הוצאו שרידי גופתו מהמוזוליאום ונטמנו מחדש בבית קברות בצפון מדריד.
מלחמת האזרחים עודנה נחשבת לנושא נפיץ בספרד. כיום ישנו קונצנזוס בחברה הספרדית על גינוי פשעי משטרו הרודני של פרנקו והעוולות שביצע במהלך מלחמת האזרחים, והתנערות מדמותו. עם זאת, יש אשר דבקים בעמדתם כי יש לראות את פרנקו בפרט ואת הלאומנים בכלל גם באור חיובי. לתפיסתם היה להם תפקיד חיובי בבלימת הידרדרות המדינה לקומוניזם ובמלחמה כנגד דיכוי הכנסייה בספרד. לטענתם לפרנקו גם היה תפקיד חשוב בבנייה מחדש של המדינה לאחר המלחמה ובמודרניזציה הכלכלית שחוותה. הרפובליקנים ועמיתיהם מרחבי העולם חברי הבריגדות הבין-לאומיות נודעים היום על גבורתם ולחימתם ההרואית כנגד הלאומנים בספרד. עם זאת, רבים גם מכירים בצדדים השליליים של האלימות המהפכנית כנגד החוגים השמרניים בספרד ובכישלון הרפובליקה לבנות חברה דמוקרטית.
המלחמה בתרבות
המחבר והבמאי הפשיסט ארנסטו חימנז קביירו פרסם ב-1938 מניפסט, בו קבע כי לאחר ניצחון הלאומנים יש לוודא שכלל האוכלוסייה "תאמין במה שצריך להאמין ותרגיש במה שחייבים להרגיש". בדבריו אלו ביטא את ציפייתו כי הלאומנים לא יסתפק בניצחון צבאי אלא ינכסו לעצמם בכורה גם על עולם התרבות. תקוותו של קביירו לא נכזבה, וכשנה לאחר מכן, מייד עם עלייתו לשלטון של פרנקו, הוחלה צנזורה על התקשורת והאמנות. הצנזורים אסרו פרסום של יצירות אומנות שסטו מהקו האידאולוגי הנוקשה של המשטר, והרשויות עודדו יצירות המבטאות "פטריוטיות ומעלות על נס ערכים צבאיים" או עוסקות ב"עברה האימפריאלי של ספרד". מדיניות הדיכוי של הממשלה הובילה לשקיעה תרבותית לאחר שרבים מהיוצרים הגדולים של ספרד נאלצו לצאת לגלות או להגביל את עבודתם. אחרים אף מצאו את מותם, כמו פדריקו גארסיה לורקה שהוצא להורג כבר בתחילת המלחמה או מיגל ארננדס שמצאה את מותו בכלא שנים אחדות לאחריה.
לנוכח הצנזורה והאינדוקטרינציה של הממשלה, בתרבות הפופולרית של שנות ה-40 ושנות ה-50 הוצגה המלחמה כמאבק בין הלאומנים ה"טובים" וה"ספרדיים" לבין הרפובליקנים שתוארו כ"רעים" וכ"אנטי-ספרדיים". הממשלה עודדה הפקת סרטי קולנוע שתיארו בהרחבה את הטרור האדום והפשעים שביצעו הרפובליקנים, לצד האדרת הניצחון הלאומני במלחמה אשר הוצג כ"מסע צלב נגד קומוניזם ואתאיזם". דוגמה בולטת וראויה לציון היה סרט התעמולה הדידקטי "גזע" (Raza) אשר יצא לאקרנים ב-1941 והיה עמוס בתכנים לאומניים. הוא הופק בהנחייתו האישית של פרנקו על ידי הבמאי חוסה לואיס סאנס דה ארדיה, שנחשב ל"במאי המשטר". סרט ידוע נוסף שהפיק סאנס דה ארדיה היה "פרנקו, הִנֵּה הָאִיש" (Franco, ese hombre), שיצא ב-1964 לרגל 25 שנים לעלייתו של פרנקו לשלטון. הסרט הביוגרפי והתעמולתי סוקר בהרחבה את חייו של פרנקו המוצג כגיבור לאומי שהציל את ספרד מאבדון. כמו בקולנוע גם בתחום הציור היו יוצרים שפעלו בחסות המשטר, בין אם תמכו בו ובין אם הקפידו לא לסטות מהמגבלות שהטיל. כזה היה הצייר חוזה מריה סרט, שאייר ב-1940 ציורי קיר בארוקים במבצר אלקסר שבטולדו, המאדירים את הניצחון הלאומני בקרב שאירע במקום. הצייר הסוריאליסט סלבדור דאלי, שאף על פי שאהד את הלאומנים לא היה אדיש לזוועות מלחמת האזרחים, פרסם באותה השנה את ציורו "פני המלחמה" (La Cara de la Guerra) המתאר את ההרס והאימה שהיא חוללה.
בשנים שלאחר המלחמה לא היה לה ייצוג בולט בתחומי הספרות, השירה והתיאטרון. במקום עיסוק ישיר במלחמת האזרחים, העדיפו רבים מהסופרים, המשוררים והמחזאים לפנות לעיסוק בשאלות קיומיות, כאשר ייאוש ואכזריות משחקים תפקיד חשוב בעלילותיהם על רקע זוועות המלחמה. ספר אקזיסטנציאליסטי אופייני לתקופה היה "משפחתו של פסקואל דוארטה" (La familia de Pascual Duarte) של הסופר קמילו חוסה סלה. שנות ה-60 התאפיינו בהקלה מסוימת בצנזורה ובפתיחות תרבותית מוגבלת. האופטימיות שהחליפה את האווירה הקודרת של שנות ה-40 וה-50 בישרה שינוי בשירה ובספרות, תוך זניחת האקזיסטנציאליזם לטובת ריאליזם וביקורתיות. אומנם סופרים ומשוררים נמנעו בדרך כלל מביקורת פוליטית על המשטר או מהתייחסות ישירה למלחמת האזרחים, אך הם הרבו, לעיתים בהומור, להוקיע ביצירותיהם את העוולות החברתיות הנפוצות בספרד. באותן השנים הרבו ליצור ברוח התקופה אישים כמו המשורר חיימה חיל דה ביידמה והסופר קמילו חוסה סלה. מחוץ לספרד, כאשר הצנזורה לא מגבילה את חופש היצירה, המשיכו להישמע קולות אלטרנטיביים לנרטיב של המשטר של פרנקו. בין 1939 ל-1940 פורסמו מספר ספרים ידועים, כולם מנקודת מבט רפובליקנית תוך אהדה כלפיהם. כאלו היו הספרים "החומה" (Le Mur) של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר, "אפלה בצהריים" (Darkness at Noon) של הסופר הבריטי ארתור קסטלר ו"למי צלצלו הפעמונים" (For Whom the Bell Tolls) של המחבר האמריקני ארנסט המינגוויי. ספרו של המינגוויי גם זכה שלוש שנים מאוחר יותר לעיבוד קולנועי. באותו העשור פורסמו גם כמה ספרים מאוחרים יותר של ג'ורג' אורוול כמו "חוות החיות" ו-"1984", שאומנם לא עסקו ישירות במלחמת האזרחים כמו ספרו המוקדם יותר "מחווה לקטלוניה" מ-1937, אך הם כן הושפעו ממנה.
מותו של פרנקו והמעבר לדמוקרטיה בשנות ה-70 הביאו להסרת כבלי הצנזורה ולפריחה תרבותית. עם זאת, ברקע "חוזה השכחה" והתקווה לשים את העבר מאחור, בשנות ה-70 וה-80 רוב היוצרים העדיפו להימנע מעיסוק ישיר במאורעות המלחמה, אשר נתפסה כסוגיה נפיצה וכואבת. במקום זאת, הם העדיפו להוציא ספרים וסרטים המתמקדים בסיפורים אישיים מתקופת מלחמת האזרחים, כאשר המלחמה ממלאת בהם תפקיד של תפאורה בלבד. עם זאת, כאנטיתזה לשנות הדיקטטורה, הנרטיב בספרות ובקולנוע התהפך, ורוב הספרים והסרטים החדשים סופרו מנוקדת המבט של הרפובליקנים, אשר הוצגו בתור הצד החיובי לעומת הלאומנים שמילאו את תפקיד הנָבַל. אופייני לתקופה היה "החופשות הארוכות של 36'" (Las largas vacaciones del 36), סרט דרמה מ-1976 בבימויו של חיימה קמינו, העוקב אחר סיפורה של משפחה מברצלונה בראשית המלחמה.
בשנות ה-90 והאלפיים החלו להסתמן כיוונים חדשים ביצירה התרבותית בספרד. היוצרים החדשים, שהיו פחות קשורים באופן אישי לחוויות המלחמה כמו קודמיהם, נרתעו פחות מעימות ישיר עם עברה של ארצם, והרבו לדון במפורש בפשעי הלאומנים תוך התמקדות בקורבנות הרפובליקנים. סרט מוקדם וחלוצי מזן זה היה הסרט "קאודילו" (Caudillo) בבימויו של בזיליו מרטין פאטינו, אשר יצא לאקרנים כבר ב-1974. הסרט התיעודי והייחודי, כמעין תשובה לסרט האוהד את פרנקו של סאנס דה ארדיה שיצא עשר שנים קודם לכן, לא היסס לבקר את פשעי הרודן. דוגמה מאוחרת היה הספר "שלושה עשר הוורדים" (Trece Rosas Rojas) שיצא לאור ב-2004 וזכה לעיבוד קולנועי שלוש שנים לאחר מכן. הספר מתאר את סיפורן של שלוש עשרה צעירות אשר בתום המלחמה נאסרו, עונו והוצאו להורג על ידי הלאומנים. במקביל לעיסוק ישיר במלחמה ובפשעי פרנקו, החל להסתמן גם קו שונה, שכלל יחס "מאוזן" יותר למלחמה. ב-1995 יצא הסרט "על תמימות וחופש" (Land and Freedom) בבימויו של הבריטי קן לואץ', בהשראת "מחווה לקטלוניה" של ג'ורג' אורוול. בניגוד לנימה האידאיליסטית והרומנטית של סרטים פרו-רפובליקניים מוקדמים, הסרט אופיין בגישה ריאלית יותר ונתן ביטוי רחב לא רק ללחימה ההרואית של הבריגדות הבין-לאומיות בלאומנים, אלא גם למאבקים האלימים בין הפלגים הרפובליקניים. בספרות רבים שברו את הבלעדיות על נקודת המבט הרפובליקנית לטובת גישה רחבה יותר. יוצרים רבים סירבו לתאר את המלחמה כמאבק בין גיבורים רפובליקניים לנבלים לאומניים, אשר כבר לא נתפסו כ"אחר". דוגמה לזרם הזה אפשר לראות ב"חיילי סלמיס" (Soldados de Salamina), ספר מ-2001 של הסופר חווייר סרקס המגולל בין השאר את חייו של הסופר הפשיסט רפאל סנצ'ס מסס, אשר נאסר על ידי הרפובליקנים במלחמה והצליח להתחמק בעור שיניו מהוצאה להורג. בנוסף לכתיבה מנקודת מבט לאומנית, רבים גם החלו לכתוב על פשעי הטרור האדום ללא חשש להיתפס כפרו-לאומניים, תוך שאיפה לבחינה אובייקטיבית ולא חד צדדית כמו שנעשה בתקופת פרנקו.
לקריאה נוספת
אנטוני ביוור, מלחמת האזרחים בספרד 1936–1939, הוצאת יבנה, 2004
רענן ריין, הפשיזם לא יעבור: מלחמת האזרחים בספרד, הוצאת זמורה-ביתן, 2000
יצחק אביב, מהפכה ומהפכה שכנגד בספרד: הרפובליקה השנייה ומלחמת האזרחים (1931-1939), משרד הביטחון – ההוצאה לאור, האוניברסיטה המשודרת, 1991
ג'ורג' אורוול, מחווה לקטלוניה, הוצאת עם עובד, 2012
ארנסט המינגוויי, למי צלצלו הפעמונים, הוצאת ידיעות ספרים, 2006
שלמה בן-עמי, ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה, הוצאת עם עובד, 1977
רות לוין, הישרים היו איתה: ספרד 1939-1936, הוצאת אפקים, 1987
ויקטוריה היסלופ, "הריקוד של סוניה", תרגום: שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים 2008
Paul Preston, The Spanish Civil War: Reaction, Revolution and Revenge Paperback, W. W. Norton Company, 2007
Stanley G. Payne, The Spanish Civil War, Cambridge University Press, 2012
Hugh Thomas, The Spanish Civil War, Penguin Books, 2003
קישורים חיצוניים
מאמרים וסקירות
,
פרנסס לאנון, מלחמת האזרחים הספרדית 1936-1939, Osprey Publishing, שנת 2002
פרק שני: מלחמת האזרחים הספרדית 1936-9, LIMUN
חקר מקרה מלחמת האזרחים: מלחמת האזרחים הספרדית 39–1936, באתר LIMUN
4: מלחמת האזרחים הספרדית, באתר LIMUN
חוליאן קאסאנובה מלחמת האזרחים הספרדית, 80 שנה לאחר מכן, 18 ביולי 2016, באתר Eurozine
אנטוני ביוור, מלחמת האזרחים המאוד בין-לאומית של ספרד, BBC History Magazine, יולי 2006
מאגרי מידע
מלחמת האזרחים בספרד, מאות מאמרים על אישים, ארגונים ואירועים במלחמה, באתר Spartacus Educational
מלחמת האזרחים הספרדית: יומן אירועים, כרוניקה של אירועי המלחמה, באתר lacucaracha
מלחמת האזרחים בספרד מעיניי העבודה המאורגנת, אוסף של אוניברסיטת ווריק הכולל אלפי מסמכים של איגודים מקצועיים שנכתבו בתקופת המלחמה
אוניות מלחמה של מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939), סקירה של הנושא באתר kbismarck
כלי טיס של מלחמת האזרחים הספרדית , סקירה של הנושא באתר bioold.science
מגזינים ומלחמה: 1936 - 1939, אוסף של אוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין הכולל סקירה של מגזינים מתקופת המלחמה
צילום עיתונות במהלך מלחמת האזרחים הספרדית, סקירה על צלמי העיתונות במלחמה והשפעתה על התחום
תמונות וכרזות
כרזות וכרוזים ממלחמת האזרחים בספרד, באתר מכון לבון
כרזות מלחמת האזרחים הספרדית, אוסף של אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, באתר The Visual Front
מלחמת האזרחים בספרד, אוסף צילומיו של רוברט קאפה, באתר סוכנות מגנום
גלריית תמונות של מלחמת האזרחים בספרד, אוסף של מוזיאון המלחמה האימפריאלי, באתר Libcom.org
שמע
מלווין בראג, מלחמת האזרחים בספרד, באתר BBC Radio, 3 באפריל 2003
וידאו
ביאורים
הערות שוליים
*
אזרחים
ספרד
קטגוריה:הרפובליקה הספרדית השנייה
קטגוריה:ספרד: העת החדשה | 2024-09-23T13:44:39 |
מספרים ידידים | במתמטיקה, זוג מספרים הם ידידים אם כל אחד מהם שווה לסכום מחלקיו של האחר (כאשר בין המחלקים אין סופרים את המספר עצמו). מספרים כאלה נקראים גם ידידותיים, רֵעִים, עמיתים או נאהבים.
הזוג הקטן ביותר של מספרים ידידים הוא (220,284):
מחלקי המספר 220 הם 1, 2, 4, 5, 10, 11, 20, 22, 44, 55 ו-110, וסכומם הוא 284.
מחלקי המספר 284 הם 1, 2, 4, 71 ו-142, וסכומם הוא 220.
מספרים כאלה היו כבר ידועים לפיתגוראים, שייחסו להם סגולות מיסטיות.
קיימת נוסחה כללית שנותנת זוגות מספרים ידידים (אך לא את כל הזוגות). נוסחה זו נקראת נוסחת תאביט, על-שם המתמטיקאי הערבי ת'אבת אבן קורה. אם
הם שלושתם מספרים ראשוניים, כאשר טבעי, אז המספרים ו- הם ידידים זה לזה. נוסחה זו נותנת למשל את הזוגות (220,284), (17296,18416) ו-(9363584,9437056), אך לא את זוג המספרים (6232,6368).
מספרים ידידותיים ותכונותיהם נחקרו על ידי מתמטיקאים כגון פייר דה פרמה, רנה דקארט ולאונרד אוילר. הזוג השני בגודלו, (1184,1210), חמק משום מה מעיניהם של המתמטיקאים הדגולים, והתגלה ב-1866 על ידי נער איטלקי בן 16 בשם ניקולו פגניני. עד 1946 היו ידועים רק 390 מספרים ידידים, חיפוש באמצעות מחשבים הכפיל את קצב גילוי המספרים באלפים רבים, עד 2007 נתגלו 11,994,387 זוגות של מספרים ידידים, נכון לנובמבר 2023 ידועים 1,228,680,607 מספרים ידידים.
סביב המספרים הידידים קיימות כמה בעיות פתוחות:
האם ישנם אינסוף זוגות של מספרים ידידים?
ידועים זוגות מספרים ידידים ששניהם זוגיים, או ששניהם אי-זוגיים. האם ישנם זוגות שבהם האחד זוגי והאחר אי-זוגי?
בכל הזוגות שנתגלו עד כה, קיים לשני המספרים גורם משותף גדול מאחד. האם קיים זוג מספרים ידידים זרים?
מספר שהוא מספר ידיד לעצמו נקרא מספר משוכלל. מספרים ידידים הם מקרה פרטי של מספרים חברותיים.
מספרים ידידים בתרבות
בעבר הרחוק, מספרים ידידים היוו סמל לזוגיות ולרומנטיקה. כך, לדוגמה, אדם אשר ביקש להביע את אהבתו לאישה, היה מכין שני תליונים - האחד נושא את המספר 220 והשני את המספר 284 - ונותן אחד מהם לאהובתו.
בפירושו לתנ"ך, בעלי ברית אברם, מביא רבי אברהם אזולאי, סבו של החיד"א, הסבר של רב נחשון גאון למשמעות כמויות הבהמות שיעקב אבינו שלח כדורון לאחיו עשיו, על פי תורת המספרים הידידים הרב מנחם מנדל כשר מזכיר זאת בפירושו תורה שלמה על פרשת וישלח.
קישורים חיצוניים
מספרים ידידים/ טיפוסי מספרים בתורת המספרים באתר של המרכז לתכנון לימודים במכללת קיי, באר-שבע
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
ידידים
קטגוריה:שעשועי מתמטיקה
קטגוריה:בעיות פתוחות בתורת המספרים | 2024-03-09T17:13:37 |
ארקולוגיה | ממוזער|סקיי סיטי 1000 המתוכנן ביפן. ניתן לראות במבנה זה סוג של ארקולוגיה
ארקולוגיה (באנגלית: Arcology) הוא רעיון ריאליסטי בחלקו אך גם שייך למדע הבדיוני של מבנה על המאכלס בתוכו כמות גדולה מאוד של תושבים ובצפיפות בלתי רגילה. הרעיון המרכזי בארקולוגיה הוא בנייה של עיר ורטיקלית אשר טביעת הרגל האקולוגית שלה היא מצומצמת ביותר והיא מספקת סוג חדש של סביבה.
מקור המילה הוא הלחם בין שתי המילים: "ארכיטקטורה" ו"אקולוגיה". המונח הוטבע על ידי האדריכל פאולו סולרי (Paolo Soleri), שהגה רעיון זה ועסק בו בפירוט באחד מספריו.
הרעיון של הארקולוגיה מהווה דרך אלגנטית להשתמש באדמות באופן יעיל יותר, ובכך להעניק מקום מחיה ברמה גבוהה למספר רב של נפשות. כמו כן הוא מציע בנייה של שטחים ירוקים ואף חקלאיים הנבנים באופן מלאכותי במרומי הבניין. רעיון זה הועלה על ידי אנשים שונים כבר בתחילת המאה ה-20 כאשר הצפיפות העירונית הגיעה לשיאים בעקבות המהפכה התעשייתית. הרעיון של מבני-על ו"ערים ורטיקליות" נהגה על ידי סופרי מדע בדיוני שונים והושפע גם מרוחה של תנועת הפוטוריזם. רעיון דומה העלה האדריכל פרנק לויד רייט בשנת 1956 בשם The Illinois. בשנת 1970 החלה בניית עיר ניסיונית ארקוסנטי המבוסס על רעיונות ארקולוגיות.
ארקולוגיות רבות מתוארות בספרות המדע הבדיוני כצורת התיישבות הכרחית בעתיד המין האנושי. כיום ישנן כמה תוכניות, בעיקר ביפן ובסין, לבנייה של כמה מבני על. הם אינם מכונים "ארקולוגיה" אך הם מבוססים על עקרונות דומים מאוד.
ראו גם
חזון הערים המקורות על ידי כיפות גאודזיות של האדריכל בקמינסטר פולר.
בנייה ירוקה
המגדל הביוני
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אדריכלות תאורטית
קטגוריה:מבני-על
קטגוריה:התיישבות בת קיימא
קטגוריה:בנייה בת קיימא | 2023-05-26T14:46:06 |
נהר מיסיסיפי | redirect מיסיסיפי (נהר) | 2005-06-10T17:57:26 |
אוהיו | אוהיו (באנגלית: Ohio ) היא מדינה במזרח המערב התיכון של ארצות הברית. מצפון גובלת אוהיו בימת אירי ומדינת מישיגן, ממזרח היא גובלת במדינות פנסילבניה ווירג'יניה המערבית, מדרום היא גובלת בנהר האוהיו אשר מעבר לו מדינת קנטקי, וממערב היא גובלת במדינת אינדיאנה. רוב שטחה של אוהיו מישורי וכולל בעיקר שטחים חקלאיים, אך עם זאת, בדרום-מזרחה, אשר מעוצב על ידי הרי האפלצ'ים המשתרעים במזרח, אפשר למצוא גם שטחים מיוערים וגבעתיים.
קודם הקמת ארצות הברית שטחה של אוהיו היה בשלטון האימפריה הבריטית. האזור היה מאוכלס בדלילות רבה, ובשנת 1787, הוא הועבר לשלטון אמריקני במסגרת הטריטוריה הצפון-מערבית. בשנים הבאות שטחה של אוהיו ידע התיישבות של תושבים אמריקאים ממזרח, והאזור עבר פיתוח מסוים, כאשר בשנת 1803 הוקמה מדינת אוהיו באופן רשמי. לאחר מלחמת האזרחים, הפכה אוהיו למרכז תעשייתי גדול וחשוב, ובסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, קלטה אוהיו מאות אלפי מהגרים חדשים מאירופה.
נכון למפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2020 אוהיו היא המדינה השביעית בגודל אוכלוסייתה בארצות הברית, ונכון ל-2020 מתגוררים בה כ-11,799,448 תושבים. נכון למפקד שנערך ב-2010 רובם של התושבים, למעלה מ-80%, הם לבנים, כאשר המיעוט הגדול ביותר באוכלוסייה הם השחורים, המהווים כ-12.2% מהאוכלוסייה.
עיר הבירה של המדינה והעיר המאוכלסת ביותר בה היא העיר קולומבוס. ערים גדולות נוספות הן קליבלנד, סינסינטי ואקרון.
מקור השם
מקור השם אוהיו הוא משפת אירוקווי, שפה של מספר עמים אינדיאנים שאכלסו חלקים שונים בצפון מזרח ארצות הברית של ימינו. בשפה זו משמעות השם הוא "נהר גדול" או "נהר טוב", בהתייחס לנהר האוהיו שבגבולה הדרומי של המדינה.
היסטוריה
אוהיו, שגבולה הדרומי הוא נהר אוהיו וגבולה הצפוני סווג לייק אוהיו דים אין אוהיו הם הימות הגדולות הייתה תחילה בשליטתם של שבטים מקומיים.
בשנת 1763 העבירה צרפת את השטח לידי בריטניה מתוקף חוזה פריז, והוא נשאר בשליטתה עד למלחמת העצמאות האמריקאית.
בשנת 1763 יצאה בריטניה בהכרזת 1763 לפיה אסרה על מתיישבים אמריקאים להתיישב באזור אוהיו. לאחר המהפכה האמריקנית עבר האזור לשליטת ארצות הברית. תקנות צפון-מערב משנת 1787 הכריזו על האזור כחלק מן הטריטוריה הצפון-מערבית של ארצות הברית, וכן נאסרה העבדות באזור זה (על כן מכונה התקנה "תקנת החירות"). הטריטוריה כוללת את השטחים המהווים כיום את אוהיו, אילינוי, חלק ממישיגן ואינדיאנה. על פי התקנה, כל אזור בטריטוריה יהפוך למדינה כאשר מספר התושבים בו יגיע ל-60,000.
אף שמספר התושבים היה רק 45,000 הקונגרס החליט בדצמבר 1801 על צירוף המדינה לאיחוד בשל גידול האוכלוסין המהיר, וב-19 בפברואר 1803 הכריז הנשיא תומאס ג'פרסון על אוהיו כמדינה ה-17 של ארצות הברית. לפני ההכרזה הופחת שטח מסוים מהאזור והפך לטריטוריית אינדיאנה.
בשנת 1835 נלחמה מדינת אוהיו במדינת מישיגן בשל סכסוך גבולות על מחוז טולדו. מלחמה זו ידועה בשם מלחמת טולדו. המלחמה הסתיימה בשל התערבות הקונגרס והענקת השטח, לרבות העיר טולידו למדינת אוהיו.
גאוגרפיה
גבולה הצפון־מזרחי של מדינת אוהיו כולל את חוף ימת אירי, אשר מהווה את הימה היחידה מהימות הגדולות שלאוהיו יש נגיעה אליה. גודלה של ימת אירי הוא כגודלה של מדינת ישראל, 25,667 קילומטר רבוע. ובעוד חציו המזרחי של הגבול הצפוני כוללת את ימת אירי, חציו המערבי של גבול זה כולל גבול יבשתי עם מדינת מישיגן השוכנת מצפון. מדרום לימת אירי משתרעת לכיוון דרום שפלה מישורית רחבה. בעוד בחלקה המזרחי של המדינה, ליד הגבול עם מדינת פנסילבניה הגובלת עם אוהיו ממזרח, השפלה צרה ונמתחת דרומה מהחוף רק לאורך כ-35 קילומטר, ככל שנעים מערבה השפלה מתרחבת, כאשר החל מהשליש המערבי של המדינה היא כבר נמשכת הרחק דרומה, עד לקצה הדרומי של אוהיו. אזורים מישוריים אלו של המדינה כוללים כמעט את כל אוכלוסיית אוהיו לרבות הערים הגדולות. רובם ככולם של מישורים אלו מנוצלים לצרכים חקלאיים, וכוללים שדות לרוב. השפלה של אוהיו ממשיכה להתרחב מערבה מעבר לגבול המערבי של המדינה, הגבול עם מדינת אינדיאנה השוכנת ממערב לאוהיו.
מעבר לשפלה של אוהיו, בדרום־מזרח המדינה, לא הרחק מהגבול עם מדינת וירג'יניה המערבית, נשלט הנוף של המדינה על ידי הרצועה המערבית של רכס הרי האפלצ'ים, רצועת הפידמונט (Piedmont). רצועה זו כוללת אזור של גבעות והרים מתונים, כאשר הגובה הממוצע של האזור נע בין 200 עד 400 מטרים מעל פני הים. למרות תנאי השטח הלא-מישוריים של רצועת הפידמונט, הודות לקרקע הפורייה של המקום אפשר למצוא בו גם כן מרחבים חקלאיים. למרות זאת, כיאה להרי האפלצ'ים, רובו של אזור זה מכוסה ביערות לרוב. בהמשך לכיוון דרום, לאורך הקצה הדרומי של מדינת אוהיו, ומה שגם מסמן את גבולה של מדינה זו עם קנטקי, זורם ממערב למזרח נהר האוהיו האימתני. הנהר מנקז את המים של שני השלישים הדרומיים אוהיו, ובעוד זאת, השליש הצפוני של המדינה מתנקז צפונה אל ימת אירי, ומשם הוא נשפך לבסוף אל האוקיינוס האטלנטי. אוהיו גובלת בצפון במישיגן וימת אירי, במזרח בפנסילבניה ומערב וירג'יניה, בדרום בקנטקי (בעברו השני של נהר אוהיו) ובמערב באינדיאנה.
ממשל ופוליטיקה
שמאל|ממוזער|250px|קפיטול המדינה של אוהיו בקולומבוס
אוהיו היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: מבצעת - מושל מדינת אוהיו, מחוקקת - המורכבת משני בתים: בית הנבחרים של אוהיו והסנאט של אוהיו, ושופטת, בראשה עומד בית המשפט העליון של אוהיו. המדינה מאפשרת התערבות ישירה של האזרחים על ידי יוזמה אזרחית, משאל עם, Recall Election ואישור חוק. בירת המדינה הנוכחית היא קולומבוס.
הרשות המבצעת באוהיו מורכבת מהמושל, סגן המושל, התובע הראשי, מזכיר המדינה, שר האוצר, State Controller, State treasurer, Insurance Commissioner, ושר החינוך. כל בעלי התפקידים נבחרים בנפרד לתקופה של ארבע שנים, ויכולים להיבחר לשתי קדנציות בלבד. ייתכן מצב בו ברשות המבצעת יושבים נבחרים ממפלגות שונות. הבחירות לתפקידים מתקיימות באותו הזמן.
האספה הכללית של אוהיו מורכבת מסנאט ובו 33 סנאטורים הנבחרים לתקופה של ארבע שנים ו-99 חברי בית הנבחרים של אוהיו. בחירות מתקיימות מדי שנתיים, ומחצית מחברי הסנאט מועמדים לבחירה בכל מערכת בחירות. המפלגה הרפובליקנית מחזיקה ברוב בשני בתי המחוקקים.
בבית המשפט העליון של אוהיו שבעה שופטים, הממונים על ידי המושל ומאושרים על ידי בית המחוקקים. שיטת המשפט היא שיטת המשפט המקובל האנגלי, אך ישנה השפעה של המשפט האזרחי הספרדי.
אוהיו היא מדינה המערבת אזורים עירוניים ואזורים כפריים. כמו כן נמצאות במדינה אוכלוסיות של עובדי מפעלים (אנשי צווארון כחול) ואזורים מסחריים רבים (עובדי צווארון לבן). שילוב של גורמים אלה מביא בדרך כלל לאיזון בין דעות קונסרבטיביות ודעות ליברליות.
בשל היות המדינה כוח הצבעה בבחירות לנשיאות ארצות הברית של 18 אלקטורים, מהווה המדינה לשון מאזניים בכל מערכת בחירות ומוגדרת כמדינה מתנדנדת. כך היה בבחירות לנשיאות בארצות הברית בשנת 2004 בין ג'ורג' בוש הבן לג'ון קרי, כאשר שינוי בתוצאה של אוהיו היה מביא לזכייתו של קרי בנשיאות. מקרים נוספים בהם הייתה המדינה לשון מאזניים היה בבחירות 1948 בה זכה המועמד הדמוקרטי הארי ס. טרומן על פני המועמד הרפובליקני תומאס דיואי וכן בשנת 1976 בבחירות לנשיאות בהן זכה המועמד הדמוקרטי ג'ימי קרטר על פני המועמד ג'רלד פורד. במערכת הבחירות ב-2008 וכן ב-2012 זכה הנשיא ברק אובמה ברוב קולות המדינה, ואילו ב-2016 זכה הנשיא דונלד טראמפ בהפרש של כ-8%, כמו גם ב-2020 בהפרש של כ-8%, שנחשב הפרש גדול ביחס למדינות מתנדנדות אחרות, על אף כי דונלד טראמפ הפסיד סה"כ באלקטורים לג'ו ביידן.
בחירות 2020 היו הפעם הראשונה מזה 60 שנה שאוהיו לא הצביעה עבור המועמד המנצח, ולמעשה הייתה רחוקה יחסית מלעשות זו, מה שמסמל כי אוהיו נהפכת למדינה שנוטה יותר לרפובליקנים מאשר למדינה מתנדנדת ושקולה ביותר כפי שהייתה בעבר.
מבחינה דמוגרפית מהווה אוהיו מדגם של ארצות הברית, מסיבה זו מושקעים כספים רבים וזמן רב במדינת אוהיו במהלך הקמפיין שקודם לבחירות.
הסנאטורים המייצגים את אוהיו בסנאט הם: שרוד בראון מהמפלגה הדמוקרטית ורוב פורטמן מהמפלגה הרפובליקנית.
אוהיו מכונה "מדינת אם הנשיאים" בשל העובדה ששלחה שמונה תושבי אוהיו לבית הלבן - שבעה רפובליקנים ואחד השייך למפלגת הוויגים.
כלכלה
נכון לשנת 2022, התוצר המקומי הגולמי של אוהיו היה 638.91 מיליארד דולר אמריקאי. נתון זה מדרג את כלכלת אוהיו כשביעית בגודלה במדינות ארצות הברית. ההכנסה החציונית לנפש באותה שנה הייתה 67,520 דולר.
אוהיו היא יצרנית עיקרית של מכונות, גלגלים ומוצרי גומי, פלדה, מוצרי מזון וכלי עבודה, והיא מהווה אחת המדינות המתועשות ביותר בארצות הברית.
באוהיו הומצא המטוס על ידי האחים רייט בעיר דייטון.
אוהיו מהווה חלק מחגורת התירס וככזו מהווה החקלאות מרכיב עיקרי בכלכלת המדינה. הגידולים החקלאיים העיקריים הם: סויה, מוצרי חלב, תירס, עגבניות, חזירים, בקר, עופות פיטום וביצים.
בימת אירי ישנה תעשיית דייג קטנה.
דמוגרפיה
בעוד בשנת 1800 חיו בשטחה של אוהיו 45,365 תושבים בלבד, עד לסוף המחצית הראשונה של המאה ה-19 המספר הזה עבר כבר את רף השני מיליון. בשנים הבאות הנתון הזה המשיך לגדול בהתמדה, נתמך על ידי גלי ההגירה לאוהיו. מגמה זו נעצרה רק החל משנות ה-70 של המאה ה-20, אז התגוררו באוהיו כבר למעלה מעשרה מיליון תושבים, ומאז גידול האוכלוסייה היה מתון בלבד. היום מתגוררים במדינה 11,594,163 תושבים. בעוד בעבר רוב התושבים היו כפריים, כיום 77.9% מתגוררים בערים, נתון נמוך במעט מהממוצע האמריקני. רוב התושבים מתגוררים בשלוש המטרופולינים הגדולות - קולומבוס במרכז המדינה, סינסינטי בדרום מערבה וקליבלנד בצפון מזרחה. בשלוש מטרופולינים אלה מתגוררים כשני מיליון תושבים בכל אחד.
באוהיו רוב לבן גדול - 81.1% מהאוכלוסייה הם לבנים. רוב שאר התושבים הם שחורים (12.2%), ובנוסף יש גם ייצוג קטן להיספאנים (3.1%) ולאסייתים (1.7%). ל-26.5% מאוכלוסיית אוהיו ישנם שורשים גרמניים, ל-14.1% שורשים איריים, ל-9% שורשים אנגליים, ול-7.9% שורשים אמריקאיים, כלומר מוצאם נטוע עמוק במתיישבים המייסדים של ארצות הברית. בדומה למדינות אחרות סביב הימות הגדולות, גם באוהיו ישנו ריכוז גדול יחסית של אוכלוסייה ממוצא מזרח אירופאי, ו-8% מהתושבים הם ממוצא סלאבי. האוכלוסייה הלבנה והשחורה של אוהיו פזורה בכל רחבי המטרופולינים הגדולות - קולומבוס, קליבלנד, סינסינטי וטולידו. האזורים הכפריים מאוכלסים בעיקר על ידי לבנים, והאוכלוסייה ההיספאנית במדינה מרוכזת בעיקר בטולדו ובקולומבוס, כאשר בקולומבוס יש גם אוכלוסייה אסייתית גדולה. כמעט כל תושבי אוהיו דוברים אנגלית (93.3%). שפות מדוברות אחרות הן ספרדית, גרמנית, סינית, ערבית וצרפתית.
מבחינה דתית הרכב האוכלוסייה של אוהיו דומה לזה הכללי של ארצות הברית. מלבד 29% המשתייכים לנצרות הפרוטסטנטית האוונגליסטית, ישנם 24% פרוטסטנטים שאינם אוונגליסטים, ו-18% קתולים. שאר הקבוצות קטנות במיוחד: כאחוז אחד של מורמונים, וכך גם אותו הנתון באשר לשיעורם באוכלוסייה של היהודים, המוסלמים והבודהיסטים. 17% מהתושבים אינם משתייכים לאף דת.
קבוצות דתיות באוהיו נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 29% פרוטסטנטים אחרים 24% קתולים 18% מורמונים 1% נוצרים אחרים 1% דתות אחרות יהודים 1% מוסלמים 1% בודהיסטים 1% אחר 7% חסרי סיווג דתי 17% קבוצות גזעיות באוהיו לבנים לא-היספאנים 81.1% שחורים 12.2% היספאנים 3.1% אסייתים 1.7% אמריקאים ילידים 0.2% מעורב 2.1% קבוצות מוצא אתני באוהיו גרמנים 26.5% אירים 14.1% אנגלים 9% סלאבים 8% אמריקאים 7.9% איטלקים 6.4% צרפתים 2.5% סקוטים 1.9% הונגרים 1.7% הולנדים 1.6% שפות מדוברות באוהיו אנגלית 93.3% ספרדית 2.2% אחר 4.5%
הערים הגדולות
350px|ממוזער|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת אוהיו
הערים הגדולות באוהיו (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 קולומבוס 787,033 קולומבוס 2 קליבלנד 389,521 קליבלנד 3 סינסינטי 296,943 סיסנטי 4 טולדו 287,208 טולדו 5 אקרון 199,110 אקרון 6 דייטון 141,527 דייטון 7 פארמה 81,601 קליבלנד 8 קאנטון 73,007 קאנטון-מאסילון 9 ינגסטאון 66,982 ינגסטאון-וורן-בורדמן 10 לוריין 64,097 קליבלנד 11 המילטון 62,477 12 ספרינגפילד 60,608 ספרינגפילד 13 קטרינג 56,163 המטרופולינים הגדולות באוהיו (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 סינסינטי 2,149,449 דרום אוהיו 2 קליבלנד 2,063,598 צפון אוהיו 3 קולומבוס 1,994,536 מרכז אוהיו 4 דייטון 800,836 דרום אוהיו 5 אקרון 703,825 צפון אוהיו 6 טולידו 607,456 צפון אוהיו 7 ינגסטאון-וורן-בורדמן 553,263 צפון אוהיו 8 קאנטון-מאסילון 403,923 צפון אוהיו 9 ספרינגפילד 136,554 דרום אוהיו
יהדות אוהיו
ההתיישבות היהודית במדינת אוהיו החלה ב-1817, אז התיישבו בסינסינטי מספר יהודים ממוצא אנגלי. בשנת 1824 התארגנו היהודים בסינסינטי במסגרת "קהילת בני ישראל", קהילה דתית אורתודוקסית. בשנים הבאות היגרו לאוהיו יהודים רבים מגרמניה, כאשר רובם השתייכו למעשה ליהדות הרפורמית. מכל מקום, בשנת 1850 היו באוהיו כבר שש קהילות יהודיות: ארבע בסינסינטי ושתיים בקליבלנד.
כיום הקהילה היהודית באוהיו היא מהגדולות בארצות הברית, ומונה קרוב ל-150 אלף יהודים שהם כ-1.3% מכלל האוכלוסייה.
השכלה
אוניברסיטאות באוהיו דירוג שם האוניברסיטה כינוי סטודנטים מיקום תאריך הקמה 1 אוניברסיטת המדינה של אוהיו Ohio State, OSU 57,466 קולומבוס 1870 2 אוניברסיטת סינסינטי Cincinnati, UC 43,691 סינסינטי 1870 3 האוניברסיטה המדינתית קנט Kent State, KSU 28,998 קנט 1910 4 אוניברסיטת אוהיו Ohio, OHIO 28,786 את'נס (אתונה) 1804 5 אוניברסיטת אקרון Akron, UA 24,932 אקרון 1870 6 אוניברסיטת טולדו Toledo, UT 20,743 טולידו 1872 7 אוניברסיטת מיאמי Miami, MU 17,901 אוקספורד 1809 8 האוניברסיטה המדינתית קליבלנד Cleveland State, CSU 17,497 קליבלנד 1964 9 אוניברסיטת המדינה של באולינג גרין Bowling Green State, BGSU 16,958 באולינג גרין 1910 10 האוניברסיטה המדינתית ורייט Wright State, WSU 16,656 דייטון 1967 11 האוניברסיטה המדינתית ינגסטאון Youngstown State, YSU 13,352 ינגסטאון 1908 12 האוניברסיטה המדינתית שוני Shawnee State, SSU 4,341 פרות'סמוס 1986 13 האוניברסיטה המדינתית המרכזית Central State, CSU 2,068 וילברפורס 1887240px|ממוזער|אוניברסיטת המדינה של אוהיו
240px|ממוזער|אוניברסיטת סינסינטי
תחבורה
באוהיו רשת כבישים נרחבת.
כבישים החוצים את המדינה ממזרח למערב כוללים את אוהיו טרנפייק, דרך מהירה ארצות הברית 30 וכביש בינמדינתי 70 העובר דרך קולומבוס
כבישים החוצים את המדינה מדרום לצפון כוללים את כביש בינמדינתי 75 העובר דרך טולדו, כביש בינמדינתי 71 העובר דרך קליבלנד, וכביש בינמדינתי 77 העובר במערב המדינה.
סמלי המדינה
סמלי מדינת אוהיו דגל סמל מוטו כינוי דגל אוהיוFlag of Ohio סמל אוהיוSeal of Ohio מרכז|130px מרכז|100px "עם האל, הכל אפשרי""With God, all things are possible" "מדינת הערמון""Buckeye State" עץ פרח ציפור חיה ערמון קירחAesculus glabra ציפורן ארגמניTrillium grandiflorum קרדינל צפוניNorthern cardinal אייל פרדי לבן-זנבWhite-tailed deer מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px מרכז|100px
ראו גם
מחוזות אוהיו
קישורים חיצוניים
אתר התיירות הרשמי של המדינה
מדינת אוהיו, אתר מפקד האוכלוסין של ארצות הברית
מדינת אוהיו, אתר למטייל
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארצות הברית: מדינות
קטגוריה:אמריקה הצפונית: מושבות צרפתיות לשעבר | 2024-10-13T19:45:10 |
ברוקלין | ברוקלין (באנגלית: Brooklyn ) הוא הרובע המאוכלס ביותר מבין חמשת רובעי העיר ניו יורק.
בברוקלין מתגוררים כ-2.7 מיליון תושבים. אילו הייתה עומדת כעיר בפני עצמה, הייתה ברוקלין העיר הרביעית בגודלה בארצות הברית, רק לאחר שאר רובעי ניו יורק יחד, לוס אנג'לס ושיקגו. עד שנת 1898 עת אוחד הרובע עם העיר ניו יורק, הייתה ברוקלין עיר עצמאית. שטח רובע ברוקלין מהווה את "מחוז קינגס" (באנגלית: Kings County – מחוז המלכים) הקרוי על שם מלך אנגליה צ'ארלס השני.
שם העיר מגיע מהולנדית: "Breuckelen" על שם העיר ההולנדית ברוקלן. המוטו של הרובע הוא: "באחדות יש כוח" – תרגום של המוטו ההולנדי של הערים באזור: "Een Draght Mackt Maght". מוטו זה מופיע על חותם הרובע ועל דגלו.
החל מינואר 2022, נבחר אנטוניו ריינוסו לנשיא הרובע. הוא החליף בתפקידו את אריק אדמס שנבחר אז לראשות עיריית ניו יורק.
גאוגרפיה
רובע ברוקלין ממוקם בחלק המערבי ביותר של לונג איילנד, מדרום למחוז קווינס. הגבול בין המחוזות עובר לאורך ניוטאון קריק. רובע ברוקלין קרוב לסטטן איילנד ומחובר אליו בגשר וראזאנו נארוז.
לחופה המערבי של ברוקלין נמצאים איסט ריבר ומפרץ ניו יורק העליון. תעלת בטרמילק מפרידה בין הרובע לאי גברנרז. לחופה הדרומי נמצאים תעלת גוונוס המפרידה בין ברוקלין לסטטן איילנד, ובדרום-מזרח הרובע נמצא מפרץ ג'מייקה.
הנקודה הגבוהה ביותר בברוקלין נמצאת בפארק פרוספקט – 37 מטרים מעל פני הים.
שטח הרובע הוא 251 קמ"ר מתוכם 189.2 קמ"ר של שטחי יבשה, ו-68.1 קמ"ר שטחי מים (27.13%).
היסטוריה
קרחון ענק, שהתנתק מקרחוני גרינלנד כיסה את כל אזור ניו יורק במשך כ-20,000 שנה עד ההתחממות הגלובלית שסימנה את סוף עידן הקרח האחרון, לפני קצת יותר מ-11,500 שנים. משנחשפה האדמה שהוסתרה מתחת לקרחון התיישבו במקום אינדיאנים משבט בלתי ידוע, נטשו אותו למשך כמה אלפי שנים ולפני כ-3,000 שנים בערך שבו ואכלסו את האזור אנשי השבט האינדיאני Canarsee, חלק מהעם הלנאפי.
שש ערים הולנדיות
ההולנדים היו המתיישבים האירופיים הראשונים באזור. חברת הודו המערבית ההולנדית יסדה כאן שש ערים:
גריוסנד – יושבה בשנת 1645 בידי אנגלים אנאבפטיסטים, מחסידיה של לידי דבורה מודי, שקיבלו זיכיון מהחברה ההולנדית.
ברוקלין הייטס – יישוב שנקרא במקור בהולנדית: "ברוקלן" ("Breuckelen"), נוסד בשנת 1646.
פלטלנדס – יישוב שנקרא במקור בהולנדית: "ניו אמסרפורט" ("New Amersfoort") – נוסד בשנת 1647.
פלטבוש – יישוב שנקרא במקור בהולנדית: "מידווט" ("Midwout") – נוסד בשנת 1652.
ניו אוטרכט – "אוטרכט החדשה" – נקרא על שם העיר אוטרכט בהולנד, ונוסד בשנת 1657.
בושוויק – יישוב שנקרא במקור בהולנדית: "בושווייק" ("Boswijck") – נוסד בשנת 1661.
ברוקלין – עיר מאוחדת
לאחר הכיבוש האנגלי של הולנד החדשה בשנת 1664, הפך האזור לחלק מפרובינציית ניו יורק.
האנגלים איחדו את שש הערים לעיל למחוז אחד שנקרא "מחוז קינגס" בשנת 1683 – אחד משנים-עשר המחוזות המקוריים של מושבת ניו יורק.
המהפכה האמריקאית
ימין|ממוזער|250px|מפת הקרב על לונג איילנד שנערך במקום בו נמצאת היום ברוקלין
ב-27 באוגוסט 1776 נערך קרב לונג איילנד – אחד הקרבות הראשונים במהפכה האמריקנית. בעקבות ניצחון הבריטים בקרב זה נסוגו הכוחות האמריקנים, ונמל ניו יורק נשאר בשליטה בריטית. רק בעקבות הסכם פריז הפכה ניו יורק ממושבה בריטית למדינה ממדינות ארצות הברית.
המאה ה-19
ימין|ממוזער|250px|ברוקלין בסוף המאה ה-19, ליתוגרפיה מאת קורייר ואייבס
שמאל|ממוזער|250px|גשר ברוקלין בשנת 1890 – שבע שנים לאחר פתיחתו
במחצית הראשונה של המאה ה-19 התפתחו האזורים האורבניים לאורך חופי מחוז קינגס, אל מול חופי מנהטן שהחלו להיבנות באותה עת.
בשנת 1816 הפך הכפר של ברוקלין לעיר בשם זה, הממוקמת אל מול מנהטן התחתונה. בשנת 1827 נוסד הכפר ויליאמסבורג, שהפך לעיר בשנת 1840 ואוחד עם ברוקלין ב-1854.
העיר ברוקלין הפכה העיר השלישית בגודל אוכלוסייתה בארצות הברית במאה ה-19.
בסוף המאה ה-19 גדלה ברוקלין והתאחדה עם העיר ניו לוטס (ב-1886), עם פלטבוש, גרייבסנד וניו אוטרכט ב-1894 ועם העיר פלטלנדס ב-1896, ובכך כיסתה העיר את כל שטח מחוז קינגס.
בשנת 1898 הפכה ברוקלין לאחד מחמשת רובעי העיר ניו יורק.
מחוז קינגס נותר אחד ממחוזות מדינת ניו יורק.
שכונות ברוקלין
ממוזער|ימין|250px|מבט על מנהטן מתוך שכונת וילאמסבורג בברוקלין
חלק משכונותיה של ברוקלין הן שרידים לערים ההיסטוריות שעמדו במקום ואוחדו עם העיר ברוקלין. כיום תושבי השכונות שומרים על ציביון אתני של קהילותיהם. כך למשל שכונת בורו פארק מיושבת על ידי יהודים אורתודוקסים, שכונת בדפורד על ידי שחורים, שכונת בנסונהרסט, על ידי יוצאי איטליה ושכונת סנסט פארק על ידי סינים.
השכונות האתניות של ברוקלין התפתחו במחצית הראשונה של המאה ה-20, כאשר צאצאי המהגרים שהתגוררו בשכונות העוני של מנהטן שיפרו את רמת חייהם ועברו לברוקלין.
אזור דאונטאון ברוקלין (מרכז ברוקלין) הוא אחד מאזורי העסקים הראשיים של העיר ניו יורק (אחרי מידטאון מנהטן ומנהטן תחתית).
ממשל
מאז איחודה של ברוקלין עם העיר ניו יורק בשנת 1898, עיריית ניו יורק אחראית לנושאי החינוך, השיטור והלוחמה בפשע, הספריות, ביטחון הציבור, שירותי הנופש והפנאי, שירותי התברואה, שירותי הספקת המים ושירותי הרווחה ברובע.
בשנת 1898 נוצר התפקיד של נשיא הרובע על מנת לשמר חלק מהסמכויות של השלטון המקומי ברבעים השונים. לכל אחד מנשיאי רובעי ניו יורק היה קול אחד בוועדת התקציבים של עיריית ניו יורק. בשנת 1989 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי מצב זה מפר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית שכן לנשיא רובע ברוקלין (הרובע רב התושבים בניו יורק) אותו משקל בהחלטות כמו לנשיא רובע סטטן איילנד (הרובע עם מספר התושבים הנמוך ביותר). בעקבות החלטה זו, ניתנו סמכויות רבות יותר לנשיא הרובע בסוכנויות שונות של עיריית ניו יורק.
ב-100 השנים האחרונות נבחרו נשיא רובע מטעם המפלגה הדמוקרטית בלבד.
בשנת 2001 נבחר לתפקיד מרטי מקרוויץ, שנבחר בשנים 2001, 2005 ו-2009.
בשנת 2013 נבחר לתפקיד אריק אדמס, שנבחר שוב ב-2017. ב-2021 התמודד ונבחר לראשות עיריית ניו יורק.
בשנת 2021 נבחר לתפקיד אנטוניו ריינוסו.
+ תוצאות הבחירות לנשיאות ארצות הברית שנה המפלגה הרפובליקנית המפלגה הדמוקרטית201617.5% – 141,04479.5% – 640,553201216.9% – 124,55182.0% – 604,443200820.0% – 151,87279.4% – 603,525200424.3% – 167,14974.9% – 514,973200015.7% – 96,60580.6% – 497,468199615.1% – 81,40680.1% – 432,232199222.9% – 133,34470.7% – 411,183198832.6% – 230,06466.3% – 368,518198438.3% – 285,47761.3% – 328,379198038.4% – 200,30655.4% – 288,893197631.1% – 190,72868.3% – 419,382197249.0% – 373,90350.8% – 387,768196832.0% – 247,93663.1% – 489,174196425.0% – 229,29174.8% – 684,839196033.5% – 327,49766.2% – 646,582195645.2% – 460,45654.7% – 557,655
נכון לשנת 2017, 89% מהמצביעים הרשומים ברובע ברוקלין הם תומכי המפלגה הדמוקרטית, ובמשך 60 השנים האחרונות מועמדי המפלגה הדמוקרטית לתפקיד נשיא ארצות הברית זכו לרוב ברובע.
ברובע מצויים חמישה אזורי בחירה לקונגרס ארצות הברית.
ברובע ברוקלין, כמו ביתר רובעי ניו יורק, ישנו תובע מחוזי העומד בראש מערכת התביעה של הרובע. התובע נבחר על ידי תושבי הרובע בבחירות ישירות. מהשנים 1989–2013 כיהן בתפקיד מועמד המפלגה הדמוקרטית צ'ארלס ג'י היינס. ב-2013 נבחר לתפקיד קייט תומפסון וכיהן בתפקיד בין השנים 2014 ועד מותו ב-2016.
לאחר מותו של תומפסון מינה מושל ניו יורק, אנדרו קואומו את אריק גונזלס, יועצו הבכיר של תומפסון, לתפקיד התובע בפועל עד סוף תקופת הכהונה. בבחירות 2017 נבחר גונזלס לכהונה מלאה לתפקיד מבלי שהוצב נגדו מועמד מטעם המפלגה הרפובלקנית. הוא הלטיני הראשון המכהן בתפקיד.
+ השתייכות המצביעים הרשומים בברוקלין, לפי מפלגותמפלגה2005200420032002200120001999199819971996המפלגה הדמוקרטית69.769.270.070.170.670.370.770.870.871.0המפלגה הרפובליקנית10.110.110.110.110.210.510.911.111.311.5ללא הזדהות16.516.916.116.216.316.515.915.515.415.2מפלגות אחרות3.73.93.83.62.92.82.52.82.32.3
כלכלה
שמאל|ממוזער|250px|אזור דאונטאון ברוקלין הוא אזור העסקים השלישי בגודלו בעיר ניו יורק.
באזור דאונטאון ברוקלין נמצא אזור העסקים השלישי בגודלו בעיר ניו יורק. 44% מתושבי הרובע העובדים (410,000 עובדים) מועסקים בתחומי הרובע. היתרה – יותר ממחצית העובדים, מועסקים מחוץ לתחומי הרובע – בעיקר ברובע מנהטן.
בעבר מרבית העוסקים ברובע התפרנסו בתחומי התעשייה. מאז שנת 1975 חל גידול בתחום השירותים על חשבון התעשייה, וזאת בשל מגמת מעבר עסקים פיננסיים ממנהטן לרובע ברוקלין שהחלה בשנות ה-80 של המאה ה-20.
נכון לשנת 2004 215,000 מתושבי הרובע עסקו בתחום השירותים לעומת 27,500 בתחום התעשייה (בעיקר תעשיית הרהיטים, ייצור המזון וההלבשה).
חברת התרופות פייזר שנוסדה בברוקלין הפעילה ברובע מפעל ייצור, שהעסיק בשיאו אלפי עובדים ושנסגר בשנת 2008.
מספנות
בשנת 1801 הוקמו ברובע המספנות הראשונות. מספנות אלה יצרו ספינות עבור צי ארצות הברית, ובהם הספינות המונטור שהשתתפה במלחמת האזרחים, המיין שטובעה לחוף הוואנה, אירוע שהביא לפתיחת מלחמת ארצות הברית–ספרד, והמיזורי, עליה נחתם הסכם הכניעה של יפן בתום מלחמת העולם השנייה. בתקופת מלחמת העולם השנייה העסיקו מספנות צי ארצות הברית שהיו ממוקמות ברובע, למעלה מ-70,000 עובדים. מספנות אלה היו המעסיק הגדול ביותר ברובע.
כיום משמש אזור המספנות כאזור נופש והסעדה, ופועלות בו 230 חברות המעסיקים כ-4,000 עובדים, בעיקר חברות עיצוב רבות וכן אמנים רבים.
מרבית עובדי הרובע מועסקים בעסקים קטנים. נכון לשנת 2000, 91% מ-38,704 העסקים הפועלים ברובע, העסיקו פחות מ-20 עובדים.
נכון לחודש מרץ 2006, שיעור האבטלה ברובע עמד על 5.9%.
אוכלוסין
לפי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 2022 מתגוררים ברובע 2,736,073 תושבים. ברובע נמצאים 958,567 משקי בית ו-583,922 משפחות. צפיפות האוכלוסין היא 15,227 נפשות לקמ"ר.
מבט השוואתי2000ברוקליןכלל העיר ניו יורקמדינת ניו יורקאוכלוסייה2,465,3268,008,27818,976,457צפיפות אוכלוסין13,481.4 נפשות לקמ"ר 10,292 נפשות לקמ"ר 155.18 נפשות לקמ"רהכנסה חציונית (1999)$32,135$38,293$43,393הכנסה ממוצעת לנפש$16,775$22,402$23,389אחוז בעלי תואר אוניברסיטאי22%27%24%תושבים שלא נולדו ברובע38%36%20%אחוז לבנים41%45%67%אחוז שחורים36%27%16%אחוז היספנים (גם לבנים וגם שחורים)20%27%15%אחוז אסייתים8%10%6%
250px|ממוזער|ברובע ברוקלין מספר התושבים הגבוה ביותר מבין רובעי ניו יורק מאז שנות ה-20 של המאה ה-20. (מקרא: האוכלוסייה במיליונים. הברונקס, ברוקלין, מנהטן, קווינס, סטטן איילנד)
מוצא תושבי המחוז הם: איטלקים 9.41%, אירים 3.70%, גרמנים 1.81% ובריטים 1.19%.
נכון לשנת 2005, 18% מתושבי הרובע דיווחו כי הם מדברים ספרדית כשפה ראשונה, 5.95% דיווחו על רוסית, 4.19% על צרפתית או קריאולית, 3.92% על סינית, 2.10% על איטלקית, 3.1% על יידיש, 1.42% על פולנית, 1.13% על עברית, 1.09% על פונג'בית ו-0.68% על אורדו.
יהודי ברוקלין
בברוקלין מתגוררות אחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בעולם. מעריכים כי מתגוררים ברובע כ-560,000 יהודים (2011) כ-23% מאוכלוסיית הרובע, מרביתם בשכונות בורו פארק, ויליאמסבורג, פלטבוש, גרייבסנד וקראון הייטס.
תחילת הנוכחות היהודית בברוקלין הייתה בשנות השלושים של המאה ה-19. מרבית היהודים המתגוררים ברובע הם יהודים חסידים או חרדים, וכן מרכז חב"ד העולמי – 770, מרכזה של חסידות חב"ד נמצא בשכונת קראון הייטס שברובע.
כחלק מהקשר הקיים בין הקהילות החרדיות בישראל ובעולם, כרתו עיריית בני ברק שבישראל ועיריית ברוקלין ברית ערים תאומות. בבני ברק ניטע פארק ברוקלין לציון ידידות זו.
בברוקלין יש נוכחות משמעותית של יהודים יוצאי חלב.
תרבות
ממוזער|250px|מוזיאון ברוקלין נחשב לאחד ממוזיאוני האמנות המובילים בארצות הברית.
ממוזער|230px|גן הוורדים בגנים הבוטניים של ברוקלין.
אזכורים תרבותיים
ברוקלין אוזכרה ביצירות ספרותיות רבות. וולט ויטמן, מגדולי משוררי ארצות הברית, כתב את "חצייה במעבורת ברוקלין" (Crossing Brooklyn Ferry). המשוררת יוללי ספנס לימדה בברוקלין בין השנים 1927–1938 עת שכתבה את היצירות "Fool's Errand" ו-"Her", שהרובע היווה להן רקע. המשורר הארט קריין כתב את שירו "הגשר" (The Bridge), שגשר ברוקלין מהווה מוטיב וסמל מרכזי בו.
ספרה של בטי סמית' משנת 1943 "אילן גדל בברוקלין" והסרט שנעשה בעקבותיו (ונקרא באותו שם) הם מהידועות שביצירות האמנות שנכתבו על החיים בברוקלין. הרומן של ויליאם סטיירון "בחירתה של סופי" מתרחש בשכונת פלטבוש שברובע, וכך גם מחזהו של ארתור מילר משנת 1955 – "מבט מעל הגשר" וכן מחזהו של ניל סיימון משנת 1983 "יומן חוף ברייטון". התבגרות בברוקלין ושאיפה אל "העיר הגדולה", מנהטן, מתוארת בטרילוגיה האוטוביוגרפית של אלפרד קייזין.
ברוקלין ניצבת ברקע הסרטים "עישון" ו"מוציאים עשן", שתסריטם נכתב על פי סיפוריו של פול אוסטר.
הראפר נוטוריוס בי.איי.ג'י. גדל בברוקלין ונהג להזכיר את הרובע בשיריו ולייצג אותו בעולם הראפ. אהוד בנאי כתב את השיר "ברוקלין" המכיל, בין היתר את השורה: "אני לא מכאן – אבל לא ממש זר".
מוזיאונים ומוסדות תרבות
ברובע פועל מוזיאון ברוקלין אשר זכה לשם עולמי בתערוכותיו ובמוצגיו. המוזיאון נפתח בשנת 1897 ובו למעלה מ-1.5 מיליון מוצגים, בהם יצירות ייחודיות שהתגלו במצרים העתיקה. ברובע פועלת אקדמיית ברוקלין למוזיקה הפועלת במתחם ובו אולם אופרה ובו 2,109 מושבים, אודיטוריום ובו 874 מושבים וכן מספר בתי קולנוע.
האגודה ההיסטורית של ברוקלין אשר נוסדה בשנת 1863 משמשת מרכז חינוכי ללימוד ההיסטוריה של ברוקלין ומפעילה מוזיאון היסטורי וספרייה גדולה.
בדרומה של ברוקלין התפתח בראשית המאה ה-20 אתר הנופש והבילויים העיקרי של תושבי העיר ניו יורק. פארק השעשועים שהוקם בקוני איילנד בראשית המאה ה-20 וכן מסלול המרוצים גרייבסנד ומסלול המרוצים שיפסהד ביי היו אתרי הנופש של החברה הגבוהה של ניו יורק בשנים אלה. הקמת הרכבת התחתית של ניו יורק וקישורה של ברוקלין למערכת זו איפשרה גם למעמדות התחתונים של ניו יורק להגיע לאתרי הנופש, וקוני איילנד הפך לפארק השעשועים הגדול הראשון שפעל בארצות הברית. רכבת ההרים ציקלון (Cyclone rollercoaster) שנבנתה בשנת 1927 הייתה הראשונה מסוגה בארצות הברית, ונחשבת כיום לאתר היסטורי לאומי של ארצות הברית. גלגל הענק שנבנה בשנת 1920 הפך לאחד מסמלי קוני איילנד בפרט וברוקלין בכלל. בשנות ה-70 ירדה הפופולריות של פארק השעשועים, אולם בראשית המאה ה-21 החלה עלייה בפופולריותו.
אתר תיירות ידוע נוסף בברוקלין הוא בית העלמין גרין-ווד שהחל לפעול בשנת 1838. בית עלמין זה, ששטחו 1.9 קמ"ר, הוא אחד מבתי העלמין הידועים בארצות הברית, וקבורים בו המאפיונר אלברט אנסטסיה, האמן ז'ן מישל באסקיט, המלחין ליאונרד ברנשטיין, הפסנתרן לואי מורו גוטשאק, ממציא הטלגרף סמואל מורס, הכתב אדוארד מורו, מרתה בולוך רוזוולט, אמו של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט, מייסד חנות הצעצועים הנודעת פרדריק אוגוסט אוטו שוורץ והשחקן פרנק מורגן.
ברובע פועל מוזיאון התחבורה של ניו יורק המציג את התפתחות מערכת התחבורה של ניו יורק, ובעיקר את התפתחות הרכבת התחתית של ניו יורק. המוזיאון ממוקם בתוך תחנת רכבת תחתית שאינה בשימוש בברוקלין הייטס.
מוזיאון הילדים של ברוקלין הוא אחד ממוזיאוני הילדים הגדולים והידועים בעולם, והגנים הבוטניים של ברוקלין הם אחד מגנים הבוטנים הידועים בעולם. שטח הגנים כ-210,000 מ"ר והם כוללים גן ורדים ששטחו כ-4,000 מ"ר, גן יפני וגן ריחות לעוורים.
תקשורת
ברובע פועלים מספר עיתונים מקומיים ובהם הברוקלין איגל, הביי קורנטס, ברוקלין ויו והברוקלין פייפר.
כמו כן פועלים ברובע עיתונים אתניים רבים המיועדים לקבוצות אתניות, כגון העיתון הקתולי "הטבלט" (The Tablet), מהדורה באנגלית של העיתון האורתודוקסי היהודי "המודיע", ומספר עיתונים האיטיים.
ברובע פועלת תחנת טלוויזיה מקומית המשדרת תוכניות מקומיות המיועדות לתושבי הרובע. תחנה זו מופעלת על ידי קבוצת התקשורת NYC.
השכלה
בתי הספר הציבוריים של הרובע מנוהלים על ידי רשות ההשכלה של עיריית ניו יורק. כמו כן פועלים ברובע מספר רב של בתי ספר פרטיים המנוהלים על ידי ארגונים דתיים יהודיים, קתוליים, פרוטסנטיים ומוסלמים.
ברובע פועלת מכללת ברוקלין, שהייתה הראשונה שאיפשרה לימודים משותפים לגברים ולנשים בעיר ניו יורק, ונחשבת לאחת המכללות הטובות בארצות הברית. כמו כן פועלת ברובע מכללת מדגר אוורס (על שם מדגר אוורס) שנוסדה בשנת 1970. בית הספר למשפטים של ברוקלין נוסד בשנת 1901 ואפשר הרשמה של נשים ושל שחורים בשנת 1909. המרכז הרפואי SUNY שנוסד כמכללה הסמוכה לבית חולים בשנת 1860 היה בית הספר הרפואי הראשון בארצות הברית שנפתח כבית ספר הצמוד לבית חולים. ברובע פועלת גם האוניברסיטה הפרטית – אוניברסיטת לונג איילנד.
ספורט
250px|שמאל|ממוזער|פארק קיספן בקוני איילנד
בברוקלין פעלו והתגוררו דמויות רבות מעולם הספורט האמריקאי ובהם מייקל ג'ורדן, וינס לומברדי, ג'ו פאטרנו, מייק טייסון, ג'ו פפיטון וג'ו טורה. הידועה בקבוצות שפעלו בברוקלין הייתה הברוקלין דודג'רז ששיחקה בשדה אבטס. בשנת 1947 שיחק בקבוצה ג'קי רובינסון – השחור הראשון ששיחק בקבוצת בייסבול מהליגה העליונה של ארצות הברית. בשנת 1955 זכתה הקבוצה באליפות הליגה העליונה של ארצות הברית למול הניו יורק יאנקיז. שנתיים לאחר מכן עברה הקבוצה ללוס אנג'לס.
בשנת 2001 החלה לפעול ברובע קבוצת הברוקלין סייקלונז מהליגה התחתונה. הקבוצה משחקת בפארק קיספן שבקוני איילנד.
קבוצת NBA: בשנת 2012 החלה לפעול ברובע קבוצת הברוקלין נטס שעברה לרובע מניו-ג'רזי ומשחקת בברקליס סנטר.
קבוצת NHL: בשנת 2016 עברה קבוצת ה-NHL ניו יורק איילנדרס, שהתבססה לפני כן בחלק המזרחי של לונג איילנד שמחוץ לגבולות העירוניים של ניו יורק, לברוקלין, ועברה לשחק גם היא בברקליס סנטר.
אתרים בברוקלין
קישורים חיצוניים
הספרייה הציבורית של ברוקלין
סטטיסטיקות על ברוקלין
תרבות בברוקלין
פארק פורט גרין
מפת ברוקלין
יהודים ומוסלמים בברוקלין, מתוך הבלוג של עדי שרצר
הערות שוליים
*
קטגוריה:ניו יורק: רבעים
קטגוריה:מדינת ניו יורק: מחוזות
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1634
קטגוריה:לונג איילנד | 2024-10-17T14:31:30 |
אוטובוס | ממוזער|250px|אוטובוסים של חברת אגד בישראל שיצאו מהשירות.
אוטובוס הוא כלי רכב קרקעי ממונע המיועד להסעת עשרות נוסעים. האוטובוס מיועד לנסיעה על כבישים, מה שהופך אותו לדינמי ביחס לכלי תחבורה אחרים המיועדים להסעת המונים. מרבית האוטובוסים משמשים כחלק ממערך תחבורה ציבורית עירוני או בינעירוני או למטרות תיירות.
גיזרון
המילה אוֹטוֹבּוּס היא הלחם של שתי מילים:
אוֹטוֹמוֹבִּיל – שהיא אחת המילים הראשונות בשפות שונות ששימשו לתיאור רכב ממונע. מילה זו היא בעצמה הלחם, של התחילית היוונית "אוטו" (משמע "מכוחות עצמו") ו"מוֹבִּיל" (בלטינית: נע).
אוֹמְנִיבּוּס – שם למרכבת נוסעים גדולה ששימשה בצרפת במאה ה-19 ככלי תחבורה ציבורית. מילה זו מהווה בשפות רבות את המקור לשמו של האוטובוס, למשל באנגלית הקיצור bus. זוהי מילה לטינית שמשמעותה "בשביל כולם".
בפרסומים ישנם בעברית שימשה המילה "אומניבוס", לצד "אבטובוס", לתיאור האוטובוס המודרני.
אליעזר בן-יהודה השתמש במילה "ציבורית" עבור "אוטובוס", אולם המילה לא נקלטה בשפה.
היסטוריה
האוטובוסים הראשונים הופעלו על ידי מנוע קיטור באנגליה בשנות ה-30 של המאה ה-19 בין היתר, על מנת להפעיל שירותים אמינים על תנאי כביש שהיו מסוכנים מדי להובלה עם האומניבוסים, שהיו כרכרות רתומות לסוסים.
האוטובוס הראשון שהונע מכנית הופיע ברחובות לונדון ב-22 באפריל 1833. קרונות קיטור היו יותר בטוחים, יותר מהירים ויותר זולים מכרכרות רתומות לסוסים.
סוגים
הפורמטים כוללים אוטובוס חד-קומתי, אוטובוס דו-קומתי (שניהם בדרך כלל עם שלדה קשיחה) ואוטובוס מפרקי ששכיחותו משתנה ממדינה למדינה. אוטובוסים דו-מפרקיים בעלי קיבולת גבוהה מיוצרים גם הם, ונגררים הנושאים נוסעים או נגררים מאחורי אוטובוס קשיח (קרון אוטובוס) או נגררים כנגרר על ידי משאית (טיולית). למידיבוסים קטנים יותר יש קיבולת נמוכה יותר ואוטובוסים פתוחים משמשים בדרך כלל למטרות פנאי. בציים חדשים רבים, במיוחד במערכות תחבורה מקומיות, מתרחשת מעבר לאוטובוסים נמוכי רצפה, בעיקר לשם נגישות קלה יותר. אוטובוסים בינעירוניים מיועדים לנסיעות למרחקים ארוכים והן מצוידות בדרך כלל במושבים משוכבים בגב גבוה, חגורות בטיחות, שירותים ומערכות בידור אורקוליות, ויכולים לפעול במהירויות גבוהות יותר עם קיבולת גדולה יותר למטען.
שימושים
תחבורה ציבורית
שירותי אוטובוס במסגרת תחבורה ציבורית מתבססים בדרך כלל על הפעלה סדירה של אוטובוסים במסלול קבוע, בו הוא מוריד ומעלה נוסעים בתחנות אוטובוס, שפועל על פי לוח זמנים קבוע.
ישנם כמה סוגי אוטובוסים שיתן לסווג את השירותים לסוגי בסיס על בסיס אורך המסלול, תדירות, מטרת השימוש וסוג האוטובוס המשמש.
אוטובוס עירוני
ממוזער|250px|אוטובוס דו קומתי
הדרך הנפוצה ביותר לשימוש באוטובוס היא כשירות תחבורה ציבורית בתוך העיר - בתוך אזורים עירוניים, או אל הפרברים וממנה למרכזי הערים.
אוטובוסים עירוניים מאופיינים בדלתות רחבות ובמדרגות רחבות באוטובוסים מהמאה ה-20 ובחוסר מדרגות באוטובוסים מהמאה ה-21 כדי שנוסעים יירדו ויעלו מהר, הכיסאות בו דקים יותר ולכן הם פחות נוחים אך עמידים להשחתה ולתחלופת נוסעים גבוהה, הוא מותאם לנסיעה בעמידה עם עמודים, כפתורי לחיצה נוחים וידיות אחיזה, אין תא מטען, אך השימוש בו נוח לקשישים, בעלי מוגבלויות והורים עם עגלות תינוק. המנוע שלו מותאם לנסיעה במהירות איטית תוך כדי עצירות והאצות מרובות.
מערכת אוטובוסים מהירה (BRT) היא יישום של מגוון תשתיות ואמצעי שיווק לייצור שירותי אוטובוס תחבורה ציבורית המתקרבים למאפייני הפעולה והקיבולת של מערכות תחבורה מהירה.
תחבורה בינעירונית
טקסט=אוטובוס בין עירוני מבפנים|ממוזער|אוטובוס בין עירוני מבפנים
אוטובוסים ציבוריים המופעלים למרחקים ארוכים בין ערים עשויים לשמש כרשת תחבורה ציבורית ארצית עיקרית, או כשירות משלים לרשת רכבות.
רשתות אלה יכולות אף לפעול בינלאומית, בין מדינות שונות- כמו היורוליינס. שירותי האוטובוסים הבינעירוניים מכוונים בעיקר לקשר בין מרכזים עירוניים שונים, וככאלה הם מופעלים לרוב כשירותי אקספרס – כלומר נסיעה בכבישים מהירים תוך עצירה בתחנות ראשיות בלבד. חלק מהשירותים הבינעירוניים עשויים להיות מופעלים כשירותי יוקרה במפרט גבוה עם תאי שירותים, ומושבים הנהפכים למיטות - באופן זה הם מתחרים ברכבות, או מקשרים בין אזורים שאינם מחוברים לרכבת. שירותים בין עירוניים עשויים להסתיים לעיתים קרובות בתחנות אוטובוס מרכזיות ולא בתחנות רחוב.
שירותים בינעירוניים פועלים גם באזורים כפריים ומחברים בין נקודות יישוב ועניין לבין מרכזים עירוניים אזוריים או ארציים. שירותים מאספים כאלה יכולים להשתמש באוטובוסים איטיים יותר או באוטובוסים דו-תכליתיים.
תיירות
לאוטובוסים תפקיד מרכזי בתעשיית התיירות. אוטובוסים הפועלים בערים הגדולות, ובפארקים לאומיים ברחבי העולם מאפשרים לתיירים לצפות באטרקציות או בנוף המקומי. לרוב מדובר באוטובוסים פתוחים, אך יכולים להיות גם אוטובוסים רגילים.
טיולים מאורגנים מתבצעים גם באוטובוס, ובדרך כלל מאפשרים ירידה מהאוטובוס כדי לאפשר סיור באתרי עניין אלה עשויים להיות טיולי יום או טיולים ארוכים יותר הכוללים שהות בבית מלון. אוטובוסי טיולים נושאים לעיתים קרובות מורה דרך, אם כי הנהג או אזניות שמע עשויים לבצע גם פונקציה זו. מפעיל הטיולים עשוי להיות חברה-בת של חברה המפעילה אוטובוסים בשירות התחבורה הציבורית (כמו "אגד הסעים" (לשעבר אגד תיור) של אגד, או "יונייטד טורס" של דן) או דרך חברת הסעות פרטית.
הסעת תלמידים
ממוזער|אוטובוס תלמידים אמריקאי|טקסט=
במדינות מסוימות, במיוחד בצפון אמריקה, אוטובוסים המשמשים להובלת תלמידי בית ספר התפתחו לעיצוב ספציפי עם תכונות חובה מוגדרות. מדינות אחרות עשויות לחייב שימוש בחגורות בטיחות. לכל הפחות, מדינות רבות דורשות מאוטובוס שמוביל תלמידים להציג שלט, והן עשויות לאמץ גם גרסאות צהובות. הובלת תלמידים משתמשת לעיתים קרובות באוטובוסים ישנים יותר שנפלו משימוש בשירות, ומצוידים מחדש עם יותר מושבים או חגורות. הסעות תלמידים עשויות להיות מופעלות על ידי רשויות מקומיות או קבלנים פרטיים.
שימוש בנמלי תעופה
בנמלי תעופה מסוימים, במיוחד בטרמינלים שבהם מתקיימים טיסות של חברות לטיסות חסך, נמצאים שערים שבהם לא נמצא גשר עלייה למטוס אלא שערים שבהם אוטובוסים אוספים את הנוסעים ומסיעים אותם לרחבת החניה באותו נמל תעופה, והנוסעים עולים למטוס בעזרת מדרגות עלייה למטוס. חברות לטיסות חסך בדרך כלל בוחרות להשתמש באוטובוסים ומדרגות כדי להעלות נוסעים למטוס בשל המחיר הזול שלו ביחס לשימוש בגשר עלייה למטוס.
בנוסף לכך, ברוב נמלי התעופה הפעילים בעולם, קיים אוטובוס המעביר נוסעים בן טרמינלים. שימוש בשירות זה בנמלי תעופה הוא בדרך כלל ניתן לנוסעים ללא תשלום.
טכנולוגיה
שלדה
אוטובוסים בנויים לרוב משלדה עצמאית המשמשת כבסיס ומגוף תיבתי עליון המוצב על שלדת הבסיס ומהווה את תא הנוסעים. בדרך כלל בסיס הגלגלים של אוטובוס קטן ביחס לאורכו הכולל של הרכב. מאפיין זה יוצר נטיות היגוי אך מאפשר לאוטובוס רדיוס סיבוב קטן יותר, כנדרש בתנועה עירונית. כמו כן, הרחקת הגלגלים מקדמת האוטובוס מתאפשרת הצבת דלת כניסה לנוסעים שם.
מלבד אוטובוסים מוכנים נוהגים יצרני אוטובוסים למכור גם שלדות בסיס בלבד ולאפשר ללקוח לבנות את תא הנוסעים באופן עצמאי (כפי שמבוצע לעיתים בישראל). כיום מרבית האוטובוסים בעולם ובישראל הם בעלי שלדה של היצרנים המקוריים ומרכב המורכב במפעלים שונים בהתאם לדרישות השונות של הלקוחות השונים. מפעלי הרכבת שלדות ידועים באירופה: איריזר (ספרד), ואנהול (בלגיה), יונקיר (בלגיה), סנסנדגוי (ספרד), נאופלן (גרמניה), איאטס (צרפת). מפעלי הרכבת שלדות אוטובוסים בישראל: הארגז ומרכבים.
מנוע
מנועי האוטובוסים הם בדרך כלל מנועי דיזל בנפחים שבין 5,000 ל-12,000 סמ"ק, תצורת המנוע האופיינית היא 4 עד 6 צילינדרים בטור, והספקי המנוע נעים בין 200 ל-420 כוח סוס. ישנן מספר תצורות למיקום המנוע: קדמי, מרכזי ואחורי. באירופה ובישראל, שלדות בעלות מנוע אחורי הן הנפוצות ביותר, בעוד שבארצות הברית ובקנדה, מנוע האוטובוס נמצא במרכז האוטובוס או בחזית (האחרון נפוץ במיוחד באוטובוסי תלמידים אמריקאיים שחלקם בנויים על שלדות של משאיות).
ישנם מקומות בעולם, בהם חלק מקווי האוטובוס הם טרוליבוס – אוטובוס עם מנוע חשמלי, המקבל את המתח החשמלי מחוטים, הפרושים מעל מסלולו.
ישנם אוטובוסים חשמליים, הנטענים בעמדות טעינה חשמליות המותאמות לאוטובוסים ותחבורה ציבורית, לפני תחילת מסלולם.
בלמנוע (אגזוז ברקס)
מטרת הבלמנוע היא לסייע בהאטת האוטובוס בירידות ארוכות וממושכות ובכבישים צרים כדי שהנהג לא יצטרך לשחוק את בלמי האוטובוס יתר על המידה. בלם זה קיים בכל כלי הרכב הכבדים ופותח עקב תאונות רבות שהתרחשו כתוצאה משימוש יתר בבלמי הרכב הכבד בירידות ממושכות. הבלם בנוי בצורת ידית הצמודה להגה האוטובוס והנהג יכול להחליט על מידת הבלימה לה הוא נדרש במשיכת הידית. הידית גורמת להפעלת הבלם המאט את סיבובי המנוע וכתוצאה מכך את מהירות האוטובוס. כעזרה, יכול הנהג להשתמש בבלמי האוטובוס הרגילים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:כלי רכב
קטגוריה:תחבורה ציבורית
קטגוריה:תחבורה בת קיימא | 2024-08-31T17:57:05 |
הציונות הכללית | REDIRECTהציונים הכלליים | 2006-07-01T11:35:11 |
ציוני ציון | ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.
בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.
בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.
ראו גם
זרמים בציונות
ציונות
קישורים חיצוניים
מרדכי נאור, אוגנדה בראשון-לציון, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
משה לייב ליליינבלום, "אץ להעשיר לא ינקה", בפרויקט בן-יהודה
משה לייב ליליינבלום, מציון לאוגאנדה, בפרויקט בן-יהודה
ציוני ציון, באתר בית החינוך המשותף עמק החולה
*
קטגוריה:זרמים בראשית הציונות
קטגוריה:תנועות ביישוב | 2020-07-11T13:33:03 |
ציוד מכני הנדסי | ממוזער|450px|צילום פנורמי של כלי צמ"ה, בהם דחפור קטרפילר D9, מגוון מחפרים, שופלים ומחפרונים ליד מחצבת ברקת, ישראל.|טקסט=
ממוזער|250px|דחפור קטרפילר D10 בעבודה|טקסט=
ממוזער|שמאל|250px|מחפר עם יעה אחורי (excavator / hoe)
ממוזער|שמאל|251px|מחפרון מצוי (backhoe)
שמאל|ממוזער|250px|מכונת קידוח מים למחקר גאולוגי
ממוזער|250px|דחפור די-9 בשירות צה"ל - דחפור זחלי משוריין.
ציוד מכני הנדסי (בראשי תיבות: צמ"ה) הוא שם כולל לכלי רכב מיוחדים שנועדו לבצע עבודות הנדסה אזרחית (כגון בנייה, סלילת כבישים, עבודות עפר, הריסה, כרייה ועוד). כלי רכב אלה מצוידים בדרך כלל במנוע ובשלדה חזקים ובתוספות ייחודיות שנועדו לעזור להם לבצע את העבודה (כפות, מנופים, זרועות הידראוליות ועוד).
בדרך כלל, כלי הצמ"ה הם כבדים ואטיים. מאחר שהם אמורים לפעול בתנאי קרקע קשים, מערכות ההנעה שלהם מתוכננות לעבירות גבוהה (מזקו"ם או גלגלים רחבים). חלקם מובלים לזירות העבודה על ידי משאיות סמי-טריילר, מובילי צמ"ה כבד או אף רכבי הובלה.
מכונת החפירה הגדולה בעולם, באגר 288, נבנתה על ידי חברת קרופ בשנת 1978 ושוקלת 13,500 טונות.
סוגים של כלי צמ"ה
משפחת הצמ"ה כוללת (בין השאר) את הכלים הבאים:
טרקטור - Tractor
דחפור - Bulldozer
יעה אופני (שופל, מעמיס) - Wheel Loader
יעה זחלי (שופל, מעמיס) - Track Loader
מחפר - Excavator / Bagger
מעמיס דו-כפי/מחפרון - Backhoe Loader
מיני-מעמיס ("בובקאט") - Skid-Steer Loader
מפלסת - Grader
מגרדת - Scraper
מפזרת אספלט (פינישר) - Paver (vehicle)
מקרצפת - כלי להסרת שכבת אספלט פגומה
מכבש - Road roller or Compactor
מכונת קידוח/מקדח-בורות - Drilling Machine
מערבל בטון - Concrete Mixer
משאבת בטון - Concrete Pump
מסור בטון - Concrete Saw
מלגזה - Forklift
מנוף - Lever
עגורן - Crane
מעמיס טלסקופי - Telescopic Handler
כדור הריסה - Wrecking Ball
מחפר גלגל-יעים Bucket-Wheel Excavator
משאית עפר ובפרט משאית מחצבה ומשאית פירקית
מכולנוף - Reach stacker
קורסים והכשרות
כדי להפעיל בישראל כלי צמ"ה נדרש רישיון נהיגה מתאים מאגף הרישוי של משרד התחבורה. באגף הרישוי כלי הצמ"ה מוגדרים כ"מכונה ניידת" ויש הבחנה בין צמ"ה זחלי (דורש רישיון דרגה 1) לצמ"ה אופני (הדורש רישיון דרגה 1 ומעלה, תלוי במשקל הכלי. למשל רישיון הפעלת יעה אופני במשקל 15 טון דורש רישיון דרגה 3). הבחנה זו היא בין השאר מאחר שצמ"ה אופני יכול לעיתים גם לנסוע בכבישים רגילים. כדי לקבל את הרישיון יש לעבור הכשרת או קורס צמ"ה. המוסדות בישראל המציעים הכשרה כזאת כיום הם:
בית הספר להנדסה צבאית של צה"ל המציע מגוון קורסי צמ"ה העוסקים בתפעול, אחזקה וניהול של כלי צמ"ה. הקורסים ניתנים במסגרת צבאית ורק לחיילים, אך ההסמכות והרישיונות שהם מעניקים תקפים גם באזרחות ומוכרים על ידי משרד התחבורה ומשרד העבודה והרווחה.
כמו כן קיימות מסגרות אזרחיות ללימוד.
בארצות הברית קיימים מספר איגודים של מפעילי צמ"ה המציעים קורסים בהפעלת צמ"ה וכן קורסים בנושאי בטיחות בעבודה עם כלי צמ"ה.
יצרני ציוד מכני הנדסי
עשרת יצרני הצמ"ה הגדולים ביותר (נכון ל-2011) הם:
קטרפילר
קומטסו
וולוו ציוד בנייה
היטאצ'י
ליבהר
קבוצת SANY
זומילון
טרקס
דוסאן אינפרקור (לשעבר דאהו תעשיות כבדות)
דיר אנד קומפני (יצרנית ג'ון דיר)
עוד חברות ידועות הן JCB, ניו הולנד וקייס (כולל פיאט אליס), בובקאט, אטלס קופקו, ליוגונג, יונדאי ו-BelAZ.
גלריית תמונות
ראו גם
כלי רכב
כלי עבודה
חברות צמ"ה
קורס צמ"ה
קישורים חיצוניים
Mega Machines Channel, ערוץ יוטיוב המציג כלי צמ"ה בפעולה
סמדר קרמפף, עוברים כל מכשול - על הצמ"ה בצה"ל (כולל סרט וידאו), אתר זרוע היבשה
הערות שוליים
*
קטגוריה:הנדסה
קטגוריה:בנייה | 2024-08-05T07:53:22 |
הקרקס המעופף של מונטי פיית'ון | REDIRECT הקרקס המעופף של מונטי פייתון | 2005-06-06T18:23:30 |
נגמ"ש מרכבה | נגמ"ש מרכבה (נמ"ר) הוא נגמ"ש כבד המבוסס על תובת טנק ה"מרכבה" הישראלי, עליה מורכבות מערכות ייעודיות לפי הצורך. הנמ"ר שפותח ומיוצר על ידי מנהלת המרכבה והרק"ם (מנת"ק), תוכנן מלכתחילה ככלי רכב קרבי משוריין לחיל הרגלים וחיל ההנדסה הקרבית, שמצטיין בתכונות של מיגון ועבירות, והוא החלוץ במשפחה של כלי רק"ם כבדים, המתוכננים לשמש את חטיבות צה"ל בשדה הקרב המשולב. כלים אלה כוללים נגמ"ש, נמ"ר הנדסי, נמ"רבולנס, נמ"ר פיקוד ובעתיד גם נגמ"ש לחימה. כמו כן, הוא יכול לשמש ככלי מסייע ליחידות שריון בהובלת תחמושת ואספקה ביחד עם הטנקים. הנמ"ר נכנס לשירות בצבא ההגנה לישראל בסוף 2008 ובעקבות הצלחתו במבצע צוק איתן הוחלט להגביר את ההצטיידות בנמ"רים עם "מעיל רוח". לנמ"ר שני דורות: נמ"ר סימן 1 עם מנוע 1200 כ"ס ונמ"ר סימן 2 עם מנוע 1500 כ"ס.
היסטוריה
רקע
הצורך של צה"ל בנגמ"ש עם מיגון כבד התעורר כבר במהלך הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון בשנות ה-80 של המאה ה-20 — הנגמ"שים מדגם M-113, אשר שימשו באותה עת את כוחות החי"ר, היו בעלי שריון דק וחלש יחסית, שסיפק הגנה כנגד קליעי נשק קל ורסיסי פגזים, אך לא נתן מענה כנגד איומים מתקדמים יותר דוגמת טילי נ"ט או מטעני גחון.
הצורך המבצעי הדחוף הביא למספר פיתוחים המבוססים על הסבה של תובות טנקים מתיישנים לנגמ"שים כבדים. ההסבות כללו מספר שיפורים כמו החלפת מערכת ההנעה, המזקו"ם ושיפור המיגון. דוגמאות לפיתוחים כאלה הם אכזרית — המבוססת על טנקי T-54/55 ("טירן") שנלקחו שלל — ונגמשו"ט, נגמחו"ן, נקפדון, פומ"ה ודומיהם — המבוססים על טנקי צנטוריון ("שוט").
כלים אלה לא היו אידיאליים מבחינת המענה שסיפקו מכמה סיבות, ובהן:
הכלים לא תוכננו מלכתחילה לשמש כנגמ"שים, ולכן הכילו חלל קטן ללוחמי החי"ר (או שנדרש מאמץ רב בהסבתם לאפשר יכולת נשיאת לוחמים).
המנוע בכלים אלו נמצא מאחור — היכן שבדרך-כלל ממוקמת דלת-הכניסה לנגמ"ש — ופתחי הכניסה ממוקמים על גג התובה (פרט ל"אכזרית" ול"נקפומ"ה", להן פתחים אחורי וקדמי בהתאמה).
הכלים מוסבים מטנקים מתיישנים, ולכן קשה יותר ויותר לתחזקם.
תהליך הפרויקט
ממוזער|250px|אב-טיפוס של נמ"ר על בסיס תובת מרכבה סימן 1 מוצג בכנס LIC 2005
בשל הסיבות שהוזכרו לעיל, הוחלט במהלך שנות ה-90 לתכנן נגמ"ש לחימה ייעודי על-בסיס תובת טנק מרכבה סימן 1. גם בפרויקט זה דובר בתחילה על הסבת טנקים מתיישנים שיצאו משירות, אולם במקרה זה הטנק ענה על הצרכים מנגמ"ש לחימה: מנוע המרכבה ממוקם מלפנים, כך שבהתאמות מסוימות תוכל כיתת חי"ר שלמה להיכנס לתוכו וכן תוכנן פתח כניסה אחורי ממוגן.
בהובלת הגופים במשרד הביטחון האחראים על תיאום וניהול הפיתוח של טנקי המרכבה מראשית הפרויקט בסוף שנות ה-70, נבנו שני דגמי אבטיפוס: נמר"ה בתצורת רק"ם חילוץ, לשימוש החוליה הטכנית הפלוגתית (חט"פ), ונמ"ר בתצורת נגמ"ש/נגמ"ש לחימה. אבות הטיפוס התבססו על תובות של טנקי מרכבה סימן 1, מתוך כוונה לייצר נמ"רים בעיקר על בסיס הסבה של טנקים אלו, אשר עמדו בפני הוצאה משירות.
הפרויקט הוקפא על ידי הרמטכ"ל אהוד ברק מסיבות תקציביות, אולם בעקבות "אסון הנגמ"שים" ב-2004 ומלחמת לבנון השנייה ב-2006 הוחלט על בדיקה-מחדש של הפתרון לנגמ"ש הלחימה העתידי של כוחות החי"ר. נבדקו חלופות לנגמ"ש המרכבה, כמו הנגמ"ש האופני האמריקאי סטרייקר, אולם בשל המיגון העדיף בבירור של הנמ"ר וכן משיקולים כלכליים ולוגיסטיים (ייצור "כחול לבן" המבוסס על פס-הייצור של טנקי המרכבה), הוחלט בסופו של דבר כי נגמ"ש המרכבה הוא נגמ"ש הלחימה שבו יצטייד צה"ל. בשלב זה נקבע כי נגמ"ש המרכבה יתוכנן על-בסיס התובה של מרכבה סימן 4 (ולא מרכבה סימן 1, על-בסיסה נבנו אבות-הטיפוס) לצורך אחידות מבצעית ולוגיסטית, ולכן נקבע כי השם "נמר"ה" יציין את נגמ"שי המרכבה המבוססים על טנק מרכבה סימנים 1, 2 ו-3 (על כל גרסאותיהם), ו"נמ"ר" יציין את אלו המבוססים על טנק מרכבה סימן 4.
הצטיידות בישראל
בספטמבר 2007 במסגרת תוכנית ההצטיידות הרב-שנתית של צה"ל "תפן 2007", החליטו הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי ושר הביטחון אהוד ברק, במסגרת הצטיידות כוללת של מטוסי F-35 וספינות חדשות, על חיזוק של צבא היבשה באמצעות רכישתם של מאות נגמ"שי מרכבה. על פי עיתון הארץ צה"ל הזמין כ-130 נגמ"שי נמ"ר במחיר של כ-3 מיליון דולר לכלי, ותכנן להזמין עוד כ-800 במטרה להחליף את צי הנגמ"שים המתיישן שלו. בתחילה ביקש הרמטכ"ל אשכנזי להצטייד ב-600 כלים, אך לבסוף הוסכם לייצר 500 כלים.
במרץ 2008 נערך טקס חשיפת הנמ"ר, בו הוא הושק רשמית על ידי סגן הרמטכ"ל, האלוף דן הראל, בבסיס צה"ל מחנה דורי. באפריל 2008 אישר הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי את תוכנית ההצטיידות של לוחמי זרוע היבשה בנגמ"ש הנמ"ר, שצפוי היה להיכנס לשימוש מבצעי החל משנת 2009.
חודשים ספורים אחר כך החלה חטיבת גולני להצטייד בו. עוד לפני כן החל הנמ"ר בשורת ניסויים מבצעיים, ודווח על מספר תרגילים גדודיים וחטיבתיים בהם התאמנו לוחמי גבעתי וגולני בלחימה באמצעותו. השימוש המבצעי הראשון בנמ"ר התבצע ברצועת עזה בשעות האחרונות של מבצע עופרת יצוקה, בפיקודו של מפקד חטיבת גולני.
בפברואר 2010 הוחלט במערכת הביטחון כי חטיבת המילואים כרמלי, היא שתקלוט את ה"נמרים" לאחר שתושלם הסבת חטיבת גולני להפעלתם. בנוסף, הוחלט כי מערכת "חץ דורבן", המסוגלת להדוף איומים קינטיים (תחמושת טנקים), המאופיינים במהירות מעוף גבוהה ומהווים איום משמעותי לרק"ם, תותקן על גבי הנמ"רים בעוד כשנה, החלטה שבסוף לא יצאה לפועל.
בפברואר 2011 אושרה בוועדת שרים בראשות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, תוכנית משרד הביטחון להצטיידות בנגמ"שי נמר בעלות של 10 מיליארד ש"ח בעשור הנוכחי. ברק טען כי "החלטת ועדת השרים מהווה חיזוק נוסף לכך שהכוח היבשתי המשוריין קריטי כדי להתמודד עם עימותים עתידיים, ומהווה מכפיל כוח ליכולותיו של צה"ל בתחומי לוחמת היבשה". הגידול בתקציבי הרק"מ התאפשר גם הודות לשילוב כספי סיוע אמריקאי בתוכנית. לעומתם שר האוצר דאז יובל שטייניץ התנגד לפרויקט וסבר כי מדובר בתפיסה מיושנת וכי "בעידן של מערכות הגנה אלקטרוניות ומערכות השמדה אוטומטיות, ללכת אחורה לכיוון של שריון כבד נראה כטעות פטאלית". לתפיסתו היה שותף גם השר לעניינים אסטרטגיים דאז משה יעלון.
ביולי 2011 פורסם בבמחנה כי גדוד 51 של גולני החל גם הוא להצטייד בנמ"ר, לאחר שגדודים 12 ו-13 של גולני סיימו להצטייד בנגמ"ש.
בסוף ינואר 2012 משרד הביטחון הקפיא את ההזמנות למרכבה ולנמ"ר, לאחר שהושמעה ביקורת על תהליך ההצטיידות הנרחב מצד שרים, קצינים בכירים וחברי כנסת. האלוף במיל' יפתח רון טל, לשעבר מפקד זרוע היבשה, אף כינה את הנמ"ר "אוטובוס שעולה 5 מיליון דולר", ואמר שהיה צריך לתכנן את הכלי הזה לגמרי אחרת.
בינואר 2014 פורסם כי תוכנית הקיצוץ בתקציב של צה"ל עלולה לפגוע בהליך ייצור נגמ"ש ה"נמר" בארצות הברית על ידי חברת ג'נרל דיינמיקס. במקום ייצור של 386 יחידות בשמונה שנים לפי ההסכם המקורי, מקורות בחברה חוששים כי בסופו של דבר יהיה תקציב רק לחצי מהכמות. בינואר 2014 פורסם כי צה"ל מתכוון לקצץ את הפרויקט ובמקום לרכוש 386 נגמ"שי נמ"ר כפי שהתחייב בחוזה המקורי מחברת ג'נרל דיינמיקס, יירכשו רק 170 נמ"רים שיסופקו עד שנת 2017. עקב קיצוץ הפרויקט ישלם משרד הביטחון הישראלי לחברת ג'נרל דיינמיקס קנס כספי המגיע לכ-40 מיליון דולר.
בסוף אוגוסט 2014 בעקבות לקחי מבצע צוק איתן הוחלט במערכת הביטחון על "היערכות לייצור מוגבר ומואץ ככל הניתן של נגמ״שים ממוגנים ומערכות הגנה אקטיבית בכמות שתוכננה במקור".
באפריל 2015 הודיע שר הביטחון משה בוגי יעלון על הצטיידות 267 נמרים בעלות כוללת של 2.5 מיליארד שקלים. ב-5 במאי 2015 אושררה ותוקצבה בממשלה הצטיידות מוגברת בנגמ"שי הנמ"ר.
ממוזער|250px|נמ"ר נבחן על ידי צבא ארצות הברית, 2012
בשל מגבלות תקציביות ומחירו הגבוה של הנמ"ר, החלו בצה"ל לחפש פתרונות נוספים, וזולים יותר, לצי הנגמ"שים המיושן של יחידות השדה. אחד הפתרונות היה פיתוח נגמ"ש אופני קל וזול יותר עם מערכת הגנה אקטיבית, דבר שהוליד את הנגמ"ש "איתן". פתרון נוסף הותווה במסגרת התוכנית הרב-שנתית גדעון 2015 שבה החל חיל החימוש בהסבת טנקי מרכבה סימן 2 שיצאו משירות לנגמ"שים כבדים. ייעודם העיקרי של נגמ"שים אלו יהיה חדר פיקוד ותקשורת קדמי הנע בקצב היחידות המסתערות, ובעתיד גם פינוי פצועים. כלים אלה נקראים אופק. יש להדגיש שנגמ"שי ה"אופק" אינם נגמ"שי נמ"ר או גרסה שלהם אלא כלי רכב קרבי משוריין על בסיס תובת מרכבה סימן 2 בדגמים הראשונים וסימן 3 בייצור הסדרתי. בשנת 2021 נחשף כלי נוסף בשם פר"ג, קיצור של "פלטפורמת רק"מ גנרי", המשמש כרכב אחזקה ותיקונים קל יותר מהנמ"רה. הפר"ג מצויד במנוף מתקפל עם כושר הרמה של כמה מאות ק"ג, ומכיל כמות גדולה של חלקי חילוף וכלי עבודה המאוחסנים בתא פנימי מרווח. בניגוד לנמר, האופק והפר"ג אינם ניחנים בעיצוב נאה ומודרני והם ממשיכים את קו המחשבה של הנגמ"שים הכבדים הישנים: פתרון מעשי ויעיל בעלות מינימלית.
ב-2016 השלימה ישראל פיתוח וייצור של אב-טיפוס של נמ"ר עם מערכת הגנה אקטיבית "מעיל רוח". כעת כל נמ"ר היוצא מפס הייצור מצויד ב"מעיל רוח".
ממוזער|250px|נמ"ר הנדסי של גדוד 601.
בסוף 2016 החל חיל ההנדסה הקרבית להצטייד בדגמים של נמ"ר הנדסי עם "מעיל רוח". באוגוסט 2017 גדוד הנדסה 603 בחטיבה 7 הצטייד בנמ"ר הנדסי. חלק מהנגמ"שים האלו ישאו כפות לעבודות עפר, חלק גשרים וחלק אמצעי פריצה וסער.
ביולי 2017 הציג מנת"ק אב-טיפוס של הנמ"ר בתצורת נגמ"ש לחימה. דגם זה נושא צריח בלתי-מאויש חמוש בתותח אוטומטי 30 מ"מ, מקלע מקביל ומערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח".
בתחילת 2019 החלה חטיבת גבעתי להצטייד בנמ"ר עם "מעיל רוח", והיא תהיה החטיבה הסדירה השנייה (אחרי חטיבת גולני) שמצטיידת בנמ"ר. במרץ 2021 הושלמה הצטיידות הגדודים בנמ"ר.
בנוסף לכך, בשנת 2019 חטיבת כרמלי החלה להצטייד בנגמ"שי נמ"ר, ונהייתה חטיבת המילואים הראשונה שמפעילה נגמ"שי נמ"ר.
בשנת 2021 עבר גדוד 601 של חיל ההנדסה הקרבית הסבה מפומ"ה לנמ"ר הנדסי.
בשנת 2023 נכנס לשירות בצה"ל נמ"ר סימן 2, דגם משופר של הנמ"ר עם מנוע חזק יותר (1500 כ"ס). הנמ"ר סימן 2 נקלט תחילה בחטיבת ביסלמ"ח ולאחר מכן בחטיבת גולני.
ייצוא
בשנת 2012 נשלח נמ"ר ישראלי לארצות הברית על מנת שמשרד ההגנה האמריקאי והצבא האמריקאי יבחנו אותו במסגרת תוכנית GCV Infantry Fighting Vehicle שמטרתה לבחור רכב קרבי משוריין (פיתוח חדש או פיתוח שכבר קיים) שישמש כנגמ"ש הלחימה העיקרי העתידי של צבא ארצות הברית. הנמ"ר נבדק לצד 4 נגמ"שים נוספים ממדינות שונות, לבסוף הוחלט כי אף אחד מהנגמ"שים הללו אינו עומד בדרישות התוכנית וכי ההתאמות הנדרשות לכלים אלו הן בהיקף גדול מידי.
אזרבייג'ן ניהלה מגעים עם ישראל אודות האפשרות לרכישת הנמר.
ישראל הציעה בעבר את הנמ"ר לקולומביה.
מבנה ותכונות
יעוד הנגמ"ש
ממוזער|250px|נמ"ר באימון ברמת הגולן חמוש בקטלנית עם M2 בראונינג ומאג, וצריחון מפקד ממוגן בחלונות זכוכית משוריינת ("קונכייה" או "אקווריום")
ממוזער|250px|נמ"ר חמוש במק"כ M2 בראונינג בעמדת קטלנית, יום העצמאות ה-62
ממוזער|250px|הדלת האחורית של הנמ"ר
ממוזער|250px|נמ"ר באימון ברמת הגולן חמוש בקטלנית עם M2 בראונינג ומאג
ממוזער|250px|נמ"ר חי"ר עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח" חמוש בקטלנית עם M2 בראונינג ומאג
התפיסה של מפתחי הנגמ"ש היא שייעודו להיות יותר נגמ"ש תובלה ופחות נגמ"ש לחימה. כך שלוחמי החי"ר מובלים מאובטחים בשטח רווי איומים (פצמ"רים, ארטילריה ופגזים, מטעני גחון ומטעני צד, רקטות וטילי נ"ט, ירי מקלעים וצלפים), במקביל או ליד כוחות השריון, ופורקים רעננים סמוך ליעד הלחימה, שם הם מבצעים את משימתם ולוחמים רגלית, תוך הגברת שרידותם וצמצום הסיכון לפגיעה בהם באופן מקסימלי. אלו סוברים כי לצורך לחימה תוך כדי תנועה, מספיק מקלע כבד M2 בראונינג בקליבר 0.5 שטווחו האפקטיבי הוא 2 ק"מ, ומקלע מאג שטווחו האפקטיבי הוא 1.2 ק"מ. לאחר שהלוחמים פורקים, הנגמ"ש עדיין יכול לשמש כאמצעי לחימה לרתק או הסתערות על יעדים, תוך ניצול חסינותו, ובכך להעצים את כוח הצוות כולו.
אלו שמצדדים בתפיסה זו, חושבים כי מיותר לצייד נגמ"ש בתותח אוטומטי בינוני (שיצמצם את מספר לוחמים), כאשר הוא נלחם לצד טנקי מרכבה שיש להם כבר תותח מסיבי, או לצייד אותו במערכות טילים מתוחכמות, שיסרבלו את השימוש בו ויצריכו לימוד מקצועות נוספים, שיאריכו את זמן ההכשרה, ויעמיסו עומס מקצועי נוסף על לוחמי החי"ר. נראה שהניסיון להפוך את הלוחמים בבטנו ללוחמים מעל הנגמ"ש באמצעות סיפון נפתח כמו בנגמ"ש ה-M-113 האמריקני, או באמצעות חרכי ירי כמו בנגמ"ש ה-BMP-1 הרוסי, יגרום לפגיעה בשלמות המיגון של הנגמ"ש, שעלולה להיות קריטית לחיי הלוחמים, כאשר התועלת בלחימה בנשק אישי לא מדויק מעל נגמ"ש בתנועה מוטלת בספק, ומסכנת את חיי הלוחמים שחשופים אפילו לירי נק"ל.
יש הטוענים כי היה צריך לעצב את הנגמ"ש אחרת, כך שגם החיילים שבבטנו יוכלו להשתתף בלחימה מתוכו. ויש הטוענים כי צריך היה לחזק את כוח האש של הנגמ"ש באופנים שונים, כמו למשל החלפת המקלע הכבד בתותח קל, או הוספת מרגמה, מקלעים ואף טילים. נוספים על גבי הסיפון. מבקרים אלה כינו בעבר את הנמ"ר "מונית לחיילים" ו"אוטובוס שעולה 5 מיליון דולר". בעקבות הטענות ולקחי מבצע "צוק איתן" פותח במנת"ק צריחון חיצוני ורסטילי עם תותח 30 מ"מ, מרגמה 60 מ"מ, ומיגון מעיל רוח, שיהיה אפשר להרכיבו על נגמ"שי נמ"ר ואית"ן קיימים.
טענה נוספת שעלתה היא שהנגמ"ש גדול מאוד, ויש לו צללית גבוהה, כך שניתן לפגוע בו מרחוק ביתר קלות באמצעות ירי של טנקים.
מנגד, יש לזכור שהנמ"ר הוא נכון להיום הנגמ"ש הכבד והממוגן ביותר בעולם. הוא מצויד במיגון פסיבי וריאקטיבי ברמה של מיגון טנק, ולכך מתווסף המיגון האקטיבי.
תכונות
הנמר תוכנן מלכתחילה ככלי רכב קרבי לחי"ר, שמצטיין בתכונות של מיגון ועבירות, והוא החלוץ במשפחה של כלי רק"ם כבדים המתוכננים לשמש את חטיבות צה"ל בשדה הקרב המשולב.
בנמ"ר חלל פנימי גדול והוא מיועד לשאת 11 חיילים: 3 אנשי צוות + 8 לוחמים ועוד שתי אלונקות. הנמ"ר חמוש במקלע מאג במדף המפקד וכן בעמדת "קטלנית" — עליה מורכב מקלע כבד (M2 בראונינג בקליבר 0.5 אינץ') או מקלע רימונים (סאקו דיפנס Mk-19 בקליבר 40 מ"מ, בפיתוח) או מקלע בינוני מסוג מאג — המתופעלת מתוך הכלי על ידי מערכת תצפית טלוויזיונית, ליום ולילה, המאפשרת זיהוי ופגיעה מדויקים במטרות רחוקות כאשר הקטלנית מופעלת מבפנים. כמו כן נבחנת האפשרות שבנמ"ר יותקן תותח אוטומטי בקוטר 30 מ"מ. ואף הוצגו על ידי מנת"ק באמצע 2017 אבות טיפוס עם "צריחון" (צריח בינוני) נשלט מרחוק בעל תותח 30 מ"מ. התקנתו תקנה לכלי יכולות חדשות, כגון פריצת מבנים ויכולת לכוון ירי לגובה בזווית חדה מאוד, ובכך תאפשר לכוחות החי"ר לפעול בעצמאות רבה יותר מול איומי חי"ר, מבלי להיעזר בטנקים.
בחלל הנגמ"ש בצמוד לדפנות מורכבים שמונה מושבים מרווחים ומצופים ספוג, 4 בכל צד. המושבים יכולים להתקפל כדי לפנות מקום לציוד במידת הצורך.
מדף המפקד הוא מסוג "קונכייה" — צריח תצפית פסיבי עם חלונות מזכוכית משוריינת המאפשר תצפית מסביב לכלי תוך הגנה מפני ירי. כמו טנקי המרכבה, גם הנמ"ר חמוש במרגמה בקוטר 60 מ"מ ומצויד במדוכות עשן למיסוך עשן, ובמערכת גילוי וכיבוי אש מתקדמת.
הכלי מצויד גם במערכת מיזוג אוויר, מערכת הגנת אב"כ ומתקן למי-שתייה לרווחת הלוחמים השוהים בו. כמו כן, מותקנות בו מערכות שליטה ובקרה ו-מערכת ניהול קרב אשר מופעלות על ידי 3 מסכים ו-8 מצלמות המאפשרות תצפית היקפית סביב הכלי. יתרונו הגדול של הנגמ"ש על-פני הנגמ"שים המבוססים על תובת ה"שוט" הוא הדלת האחורית (כבש) המאפשרת פריקה נוחה ובטוחה מהכלי. ממדי הכבש עוצבו במחשבה תחילה כדי לאפשר העמסה ופריקה מהירים של אלונקה עם פצוע. הכבש מופעל הידראולית, ופועל גם ללא התנעת מנוע הנמ"ר. מערכת גיבוי פנימית מאפשרת הפעלתו אפילו ללא מערכת חשמל.
על פי משרד הביטחון, הנמ"ר הוא הנגמ"ש הממוגן בעולם. בטקס חשיפת הנמ"ר, ציין מפקד זרוע היבשה, אלוף אבי מזרחי, כי יכולת המיגון הגבוהה של הכלי מספקת מיגון מיטבי מול האיומים הקיימים בזירה (ובהם טילי הנ"ט הרוסיים מטיס וקורנט שבידי חזבאללה). לכלי יש מיגון אף ממטעני גחון, וכן "מושבים צפים" שמסייעים לבלימת הדף, ולמעשה הוא נחשב לממוגן יותר מטנק מרכבה סימן 4.
ב-2009 אישר סגן הרמטכ"ל דן הראל התקנת מערכת הגנה אקטיבית "חץ דורבן" מתוצרת תע"ש על נגמ"שי נמר. החלטה זו לא יושמה, וכך גם החלטת מנכ"ל משרד הביטחון אודי שני מפברואר 2011 על מערכת הגנה אקטיבית שתפותח במשולב על ידי תע"ש ורפאל, מפתחת מעיל רוח.
ביולי 2011 פורסם בבמחנה כי בקרוב יצוידו הכלים במד טווח לייזר שיורכב על גבי עמדת הנשק הקטלנית ובמערכת משואה 600 ובכך הנמ"ר מטמיע בתוכו את מיזם צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי). החלטה זו יושמה.
במשולש הביצועים של הנגמ"ש הועדפו המיגון, והניידות על פני כוח האש שלו. תפיסה שיש כאלו המבקרים אותה, וטוענים כי יש לחזק את עוצמת האש שלו באמצעות תותח בקליבר קטן או אף טילים, על חשבון המיגון.
בתחילת 2016, הוצג הדגם הראשון של הנגמ"ש עם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח".
ביולי 2017 חשף צה"ל אב טיפוס של נמ"ר שמותקן עליו צריחון לא מאויש עם תותח 30 מ"מ, ומערכת הגנה אקטיבית.
חברת ניר-אור שהחלה לספק בסוף 2021 מערכות וידאו לנגמ"שים, תעדכן את המערכות בשיתוף חברת אקסון-ויז’ן על ידי הוספת רכיב של בינה מלאכותית לשיפור מודעות מצבית, לזיהוי ולהתבייתות על מטרות באופן אוטונומי.
תצורות נמ"ר סימן 1
ממוזער|250px|נמ"ר הנדסי, תערוכת יום העצמאות ה-68 ביד לשריון.
ממוזער|250px|נמ"ר לחימה עם צריח בלתי-מאויש נושא תותח אוטומטי, שעליו מותקנת מערכת "מעיל רוח".
נגמ"ש המרכבה פותח במספר גרסאות ייעודיות, לשימושים שונים. להלן רשימת הדגמים והתצורות על בסיס נמ"ר סימן 1:
נמ"ר סימן 1 (חי"ר): נגמ"ש כבד החמוש במקלע מאג 7.62 מ"מ וכן במקלע כבד M2 בראונינג 0.5 בעמדת "קטלנית" של רפאל. דגם זה מבוסס על תובת מרכבה סימן 4 ומנצל את המיגון הכבד והדלת האחורית של הטנק. ייעודו העיקרי הוא תובלת חיל רגלים. דווח כי צה"ל תכנן להצטייד כבר ב-2007 בלמעלה מ-100 יחידות של הכלי — צי כלים המאפשר לצייד שתי חטיבות חי"ר. חטיבת גולני היא חטיבת החי"ר הראשונה שקלטה את הנמ"ר וחטיבת גבעתי השנייה.
נמר"ה: טנק חילוץ ששימושיו הם חילוץ ואחזקת רק"ם ומטרתו לשמש את צוותי חיל החימוש של צה"ל בחילוץ, תיקון ואחזקת טנקי המרכבה, כולל בחזית עצמה. הנמר"ה מבוססת על תובות של מרכבה סימן 1 ומרכבה סימן 3 וכוללת מנוף בעל כושר הרמה של עד 60 טון, כננת חילוץ, ואמצעי תחזוקה נוספים. הנמר"ה יוצרה בכמויות קטנות במספר דגמים בהם חט"פ (חוליה טכנית פלוגתית) וטחל"ץ (ARV), אך הפרויקט בוטל והנמ"רה לא נכנסה לייצור סדרתי ושוטף. ב-2022 נקלט דגם אחר, נמ"ר חילוץ, על בסיס נגמ"ש הנמ"ר. כיום השם נמר"ה משמש כקיצור לנמ"ר הנדסי, דגם אחר של נגמ"ש המרכבה.
נמ"ר אחזקה: נגמ"ש מרכבה לאחזקת רק"ם והובלת צוותי אחזקה וחימוש בשדה-הקרב. במקום חיילים הוא נושא ציוד תיקונים. על סיפונו העליון הותקן מתקן נושא לחלקי חילוף גדולים, וכן מסילה וכננת לפריקת החלקים בשטח. בתוך התא הפנימי מותקנים תאים לכלי עבודה, ציוד וחלקי חילוף.
נמ"רבולנס: נגמ"ש אמבולנס, שתוכנן בהתאם לצרכים של התאג"דים וישמש לפינוי פצועים משדה הקרב. הצורך בכלי לפינוי נפגעים הודגש במסגרת תחקירי צה"ל לאחר מבצע "עופרת יצוקה". הנמ"רבולנס יאפשר לפנות מהשטח עד שני פצועים על אלונקות ויכיל את כל הציוד הדרוש לטיפול רפואי בשטח.
נמ"ר הנדסי: נגמ"ש מרכבה עם מיגון משופר ו"מעיל רוח" המדוגם באמצעים הנדסיים כגון מערכות לפריצת שדות מוקשים ותאי זיווד לציוד הנדסי, ונועד לשרת כרכב הנדסה קרבית ונגמ"ש פלסים עבור גדודי ההנדסה הקרבית של צה"ל. הנמ"ר ההנדסי נכנס לשירות בחיל ההנדסה הקרבית בסוף 2016 ונקלט בגדודים 603 ו-601. מכונה לעיתים בקיצור נמר"ה, ראשי תיבות של נמ"ר הנדסי.
נמ"ר לחימה: אב-טיפוס של הנמ"ר עם צריח בלתי-מאויש החמוש בתותח אוטומטי 30 מ"מ, משגר טילי ספייק, מקלע מקביל ומערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח", מיועד לשמש כנגמ"ש לחימה (IFV).
נמ"ר חילוץ: טנק חילוץ על בסיס תובת הנמ"ר, כולל מנוף כבד 88 טון-מטר מוצרת חברת "איל", כננת חילוץ עם יכולת משיכה של 63 טון-כוח ללא הכפלה. הכבל של כננת החילוץ מאד כבד, ולכן מותקנת גם כננת עזר למשיכתו. לאבטחת האחיזה של הנמר בקרקע קיים גם מעדר אחורי, המוחדר לקרקע לפני תחילת החילוץ. נכנס לשירות ב-2022, תחילה בחטיבה 7. ואח"כ בחטיבות נוספות. נמר החילוץ משתתף במלחמת חרבות ברזל.
נמ"ר סימן 2
בשנת 2023 הושק נמ"ר סימן 2 - דגם משופר של הנמ"ר. השיפורים כוללים שדרוג מנוע למנוע דיזל MTU בעל 1500 כ"ס (דבר שמגדיל את המהירות המרבית של הכלי), מיגון משופר, מצלמות היקפיות מסביב לכלי להגברת מודעות סביבתית, מערכות שליטה ובקרה נוחות יותר (כולל מסכי מגע), ממשק נהיגה נוח יותר ושיפור מתלים המעניק נסיעה נוחה ושקטה יותר עם פחות טלטולים וזעזועים.
משתמשים
ישראל:
נמ"ר חי"ר: , ו,
נמ"ר הנדסי: (, )
נמ"ר אחזקה: .
נמ"ר החילוץ: .
פעילות מבצעית
ממוזער|250px|נגמ"שי נמ"ר בשטחי כינוס, מלחמת חרבות ברזל.
ממוזער|נמ"רים יחד עם פומ"ות, D9 וטנקי מרכבה 4מ בתוך מגנן ברצועת עזה במהלך מלחמת חרבות ברזל
בינואר 2010 החלו נגמ"שי נמ"ר של גדוד 13 של חטיבת גולני להיכנס לפעילות בט"ש סביב ציר הוברס המקיף את רצועת עזה, כאשר גם בגדוד 12 של החטיבה תתחיל הפעילות בתחילת 2011.
במהלך מבצע צוק איתן נפגע נגמ"ש צה"ל מסוג M-113 מרקטת RPG-29 וכתוצאה מכך נהרגו 7 חיילי צה"ל, לעומת זאת בשלושה מקרים לפחות נגמ"שי נמ"ר הצילו את חיי הלוחמים.
במקרה אחד נגמ"ש נמ"ר ספג מספר פגיעות מרקטות RPG, שלא גרמו לנזק. במקרה אחר הופעל מטען חבלה במשקל שבין חצי טון לטון חומר נפץ ומוטט בית על הנגמ"ש. גם במקרה זה לא אירע דבר לנגמ"ש ולחיילים, שהמשיכו במשימתם.
במקרה שלישי נורה נגד הנגמ"ש טיל נ"ט (כנראה מסוג קורנט), במקרה זה הנגמ"ש הושבת אך הטיל לא חדר וחיי החיילים ניצלו.
אירועים אלו הגבירו את השיח סביב הצורך בנגמ"ש הנמ"ר. במסגרת מבצע "צוק איתן" הנמ"ר לא שימש להובלת כוחות בלבד, ונעשה בו שימוש לנגוח קירות חיצוניים של בתים שמהם ירו מחבלים, ואף לחדור איתו לתוך הבתים עצמם. בנוסף, בשל המיגון הכבד שלו, הכוחות שנלחמו בו יכלו לקבל סיוע ארטילרי בטווח קרוב של כ-200 מטרים, תוך צמצום מרחקי הביטחון.
ב-31 באוקטובר 2023, במלחמת חרבות ברזל נמ"ר של חטיבת גבעתי נפגע מטיל נ"ט ואחד עשר לוחמים נהרגו. בנוסף ב- 14 ביוני 2024 נמ"ר הנדסי של גדוד 601 נפגע בעקבות פיצוץ ושמונה חיילים נהרגו.
ראו גם
נגמ"שים כבדים בצה"ל:
אכזרית
פומ"ה
איתן
חיל רגלים ממוכן
טנק מרכבה
שולף
קישורים חיצוניים
אתרי צה"ל ומשרד הביטחון
אורי טל, לקראת סוף השנה: לוחמי חטיבת גולני יקלטו את הנמ"ר - וייפרדו מהאכזרית, במחנה, גיליון 2008/7
גילי כהן וכתבות במחנה, תרח"ט של חידושים: נמ"רים ומטוסי קרב השתלבו בתרגיל חטיבת גולני, במחנה, גיליון 2008/49
אלעד שלו, עין הנמ"ר, באתר דובר צה"ל, 2 במרץ 2008
ירדן וינטר ויובל עופר, הגלגול הבא של הנמ"ר - אמבולנס משוריין, "במחנה", גיליון 2009/14
אורי טל, סגן הרמטכ"ל אישר: מערכת ההגנה האקטיבית של הנמרים - "חץ דורבן", "במחנה", גיליון 2009/21
ארנון בן-דרור, בבחינה: תותח יותקן ב"נמר", אתר דובר צה"ל, 5 ביולי 2009
יותם לאור, הנמר שואג, סרט וידאו, אתר זרוע היבשה
יהונתן שר, צפו: איך מתפעלים נמר, אתר זרוע היבשה
נגמ"ש נמר עם צריחון ותותח 30 מ"מ, ערוץ היוטיוב של משרד הביטחון, 2017
הנמר שמכפיל את הכוח של גולני. פרופיל מיוחד, אתר צה"ל, 20 בנובמבר 2017
- תמונות של הנמ"ר באימון סיירת גולני
טיל 'גיל' נורה מצריחון בלתי מאויש, בערוץ היוטיוב של משרד הביטחון
כתבות עיתונות
פורומים ואתרי אינטרנט מקצועיים
נמר"ה ונמ"ר — סקירה ותמונות בלעדיות, כולל טקס ההשקה, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
נמ"ר — סקירה ותמונות, באתר Israeli-Weapons
נמר"ה - טנק חילוץ — סקירה באתר Israeli-Weapons
The Ultimate IFV (נגמ"ש הלחימה האולטימטיבי), כתבה באתר StrategyPage, 20 ביולי 2007
הנמ"ר כבר טורף!, סיקור (כולל תמונות) תרפ"ל ראשון עם הנמ"ר מאת יוסיפון, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
נגמ"ש נמ"ר חט"פ - פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
הנמ"ר ההנדסי (מידע ותמונות) - פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
נמר ללא שיניים
הערות שוליים
קטגוריה:נגמ"שים
קטגוריה:נגמ"שי לחימה
קטגוריה:כלי רכב משוריינים ישראליים
קטגוריה:כלי רכב שהושקו ב-2008
קטגוריה:חיל הרגלים הישראלי: אמצעי לחימה
קטגוריה:נמר בתרבות | 2024-10-20T10:28:30 |
קליגולה | גַאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹגוּסטוּס גֶרְמָנִיקוּס (בלטינית: Gaius Julius Caesar Augustus Germanicus) הידוע בכינוי קַלִיגוּלָה (Caligula) (31 באוגוסט 12 – 24 בינואר 41), היה קיסר רומא בין השנים 37 עד 41 לספירה. קליגולה היה הקיסר השלישי מן השושלת היוליו-קלאודית. הוא נחשב לעריץ ונודע בראוותנותו, במוזרויותיו ובאכזריותו. הוא נרצח בשנת 41 על ידי כמה משומריו.
ביוגרפיה
רקע משפחתי ונעוריו
קליגולה נולד באנטיום (כיום אנציו באיטליה) בשנת 12 לספירה. הוא היה בנם השלישי של גרמניקוס (בנו של דרוסוס, בנה של ליוויה אשתו של אוגוסטוס מבעלה הראשון), ואגריפינה (בתם של מרקוס ויפסניוס אגריפה, מגדולי המצביאים ששירתו את אוגוסטוס, ויוליה, בתו של אוגוסטוס). בנוסף לקליגולה היו לזוג עוד ארבעה בנים ושלוש בנות.
אביו של קליגולה היה בין בניה האהובים של רומי וחביבו האישי של הקיסר אוגוסטוס, ואמו נחשבה למודל האידיאלי לאישה רומאית. מוצאם של שני הוריו שייך אותו למשפחה היוליו-קלאודית, שהייתה, לאחר נפילת הרפובליקה הרומית ועליית הקיסרות הרומית בימי אוגוסטוס, למשפחה השלטת ברומא.
כאשר היה פעוט, בן שנתיים או שלוש, הפך קליגולה לקמע של צבאו של אביו. החיילים היו משועשעים כאשר הציגו אותו בפניהם לבוש במדי צבא, ולפיכך ניתן לו הכינוי "קליגולה" שפירושו בלטינית "מגף [צבא] קטן" (קליגה).
ב-10 באוקטובר 19, מת גרמניקוס ממחלה, אשר, לטענת סווטוניוס, נבעה מהרעלה במצוותו של הקיסר טיבריוס. לאחר שאגריפינה האשימה את טיבריוס בכך שלא עשה די על מנת להביא למשפט את רוצחי בעלה, הגלה אותה טיבריוס לאי נידח, ושם מתה ברעב. טיבריוס אימץ את אחיו הגדולים של קליגולה, נירון ודרוסוס, ואף הכריז עליהם כיורשיו, אך לאחר שבראש השנה בירך העם הרומאי את נירון ודרוסוס ביחד עם טיבריוס, חשש טיבריוס כי הם צוברים פופולריות ומסכנים אותו, ובתחבולות שונות הביא להאשמתם בבגידה ולמותם.
לאחר צאת אמם לגלות, נשלחו קליגולה ואחיותיו לגור עם אם סבתם, ליוויה, אשתו של אוגוסטוס ואמו של טיבריוס. לאחר מותה של ליוויה בשנת 27, עברו לגור עם סבתם אנטוניה הצעירה. הן ליוויה והן אנטוניה היו נשים חזקות בעלות מעמד ועמדה בחברה הרומית, ושתיהן לא יכלו להקדיש זמן רב לגידול נכדים אלו. קליגולה ואחיותיו גדלו ללא השגחה, וישנם סיפורים על כך שקליגולה ואחותו דרוסילה נתפסו על ידי סבתם אנטוניה כשהם מקיימים יחסי מין, אולם ככל הנראה אין ממש בסיפור זה.
חייו של קליגולה היו בסכנה מתמדת. חצרו של טיבריוס המתה תככים ומזימות. טיבריוס עצמו פרש לאי קאפרי וחי שם חיי הוללות וזימה, בעוד שרומא נותרה בידי מפקד המשמר הפרטוריאני, סיאנוס, אשר עשה באימפריה כרצונו. טיבריוס היה מורה ממקום מושבו בקאפרי על קיומם של משפטים ל"בוגדים" אמיתיים או מדומים, שהיו מסתיימים בדרך כלל בהוצאה להורג חפוזה. סיאנוס חשק במשרת הקיסר, והדרך הבטוחה לכך הייתה לגרום להוצאתם להורג של חשובי השושלת היוליו-קלאודית, על מנת שלא יישאר מהם איש עם מותו של הקיסר, וכך תהיה לו הלגיטימציה להפוך ליורשו של טיבריוס.
טקיטוס וסווטוניוס טענו כי מגיל צעיר נהג קליגולה בעורמה, כי בשכלו ובאינטליגנציה הטבעית שלו היה מוכשר מאחיו, וכלכל את מעשיו בעורמה כך שהצליח לשרוד בנסיבות קשות אלו. הוא היה שחקן מלידה, והבין בחוש טבעי כיצד לנהוג בסכנות, בעת שבני משפחתו הקרובים נרצחו. קליגולה שרד אף את נפילתו של סיאנוס, כאשר מידע שהעבירה אנטוניה, סבתו של קליגולה, לטיבריוס, הביא להריגתם של סיאנוס ואנשיו.
חניכתו של קליגולה בקאפרי
לאחר נפילתו של סיאנוס, היה קליגולה קרוב המשפחה המועדף על טיבריוס. קליגולה זומן לאי קאפרי, שם בילה הקיסר את שנותיו האחרונות, ושוכן שם באחד הארמונות שבנה לעצמו טיבריוס. סווטוניוס מתאר את מעשי הזימה והסטייה שאירעו על האי, כאשר טיבריוס, לאחר שהאנשים החזקים שבצילם שהה כל חייו (אוגוסטוס, ליוויה, אחיו דרוסוס) מתו, חש חופשי לממש את הסטיות המיניות והנפשיות שלו, שהיו מנת חלקו כל חייו, אך על מנת להיות ליורשו הראוי של אוגוסטוס, נמנע מהן עד זקנתו. אין לדעת אם תיאורו של סווטוניוס נכון ומדויק.
סווטוניוס מתאר את חנופתו של קליגולה לטיבריוס, ואדישותו, כביכול, כלפי רציחתם של אביו, אמו, ואחיו הגדולים. קליגולה עצמו התייחס להתנהגות זו כהעמדת פנים שנועדה להציל את חייו, ואכן כך היה. קליגולה שרד את ימי קיסרותו של טיבריוס כבנו המאומץ ויורשו המיועד, בעוד שיתר בני משפחתו מתו בייסורים בגלות. אומנם, נפוצה שמועה לפיה בסופו של דבר, כשהיה טיבריוס על ערש דווי, זירז קליגולה את מותו. הוא עצמו התוודה כי פעם נכנס לחדרו של טיבריוס כשבידו פגיון, וביקש לרצוח אותו, אך חזר בו ברגע האחרון. בתקופה זו סייע קליגולה לטיבריוס לבצע כמה מהמשרות הניהוליות שהיו מוטלות עליו, והוכיח עצמו כבעל כישרון בתחום המנהל וכיורש ראוי. סווטוניוס מספר כי בלילות היה קליגולה מענה עצירים ומבצע מעשי זימה כשהוא מחופש ולבוש בפיאה, וכי טיבריוס הבחין בנטיותיו אלו, והכריז כי הוא מגדל נחש פתן עבור העם הרומאי. בשנת 33 העניק טיבריוס לקליגולה משרת קווסטור של כבוד. עם זאת בצוואתו מינה טיבריוס ליורשו לצד קליגולה, ובעל סמכויות שוות לו, את נכדו הטבעי, נער בשם גמלוס.
שלטונו
ממוזער|250px|מטבע של הקיסר קליגולה, מתוארך לשנת 37–38 לספירה
ממוזער|250px|טבלת ברונזה בה נשבעים תושבי אסוס שבועת נאמנות לקליגולה במוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול
ב-16 במרץ 37, מת טיבריוס. על פי סווטוניוס נרצח טיבריוס על ידי המקורבים לו, אם בהרעלה, אם בהרעבה איטית ואם בחניקה באמצעות כר; אך בהתחשב בעובדה שטיבריוס מת בגיל 77, קרוב לוודאי שמת מוות טבעי.
ב-18 במרץ הכריז הסנאט הרומאי על ביטולה של צוואת טיבריוס, ועל מסירת מלוא השלטון לקליגולה. אחד ממעשיו הראשונים של קליגולה כקיסר, היה הוצאתו להורג של גמלוס הנער, בו לא חפץ כשותף לשלטון. בערך בזמן זה, כפי הנראה כשהבינה מה מתרחש במשפחתה, התאבדה סבתו של קליגולה, אנטוניה.
עם כל זאת, היו החודשים הראשונים של קליגולה כשליט טובים, ובישרו תקופת שלטון רגועה ותקינה. הוא חילק מענק כספי למשמר הפרטוריאני, השמיד את המסמכים שאסף טיבריוס על מנת להרשיע אנשים שונים בבגידה, הכריז כי לא יתקיימו יותר משפטי בגידה, החזיר גולים מגלותם, וסייע לאלו שנפגעו על ידי מערכת המיסים שהקים טיבריוס. רבים אהבו אותו בשל היותו בנו של גרמניקוס, שזכרו היה עדיין נערץ על העם הרומאי, וצאצא לאוגוסטוס ולמרקוס אנטוניוס. אחרים ראו בו שינוי לטובה מטיבריוס, אשר זכה להיות שנוא על ידי הכול בתקופת שלטונו הארוכה. קליגולה הפגין מסירות משפחתית, כשאסף במו ידיו את אפרם של אמו ואחיו, והעבירם לקבורה ברומא, ומינה את דודו קלאודיוס לקונסול.
עם עלייתו לשלטון ביצע קליגולה מעשה מרהיב: הוא הורה על הקמת גשר גלילים באורך של כחמישה קילומטר וחצי על גבי מפרץ נאפולי, בין הערים באיי ופוטיאולי, תוך שימוש בספינות כגלילים, ויציקת מסילת עפר על הספינות. על גבי הגשר רכב קליגולה על סוס, כשהוא לבוש בשריונו של אלכסנדר הגדול, כל זאת על מנת ללעוג למנבא עתידות שטען כי הוא עתיד להיות לקיסר כשם שהוא עתיד להתרוצץ על גבי סוס על מפרץ נאפולי.
מפנה לרעה חל עם נפילתו של קליגולה למשכב במחלה בלתי ידועה באוקטובר שנת 37. יש האומרים כי המחלה החמירה את תכונותיו הטבעיות האיומות, אך העובדה היא כי לאחר שקם ממחלתו נתן דרור לשיגעון שכמוהו טרם נודע בקרב שליטי רומא עד אז.
שלטון הטירוף
ממוזער|250x250 פיקסלים|פסל של קליגולה ולצידו העתק צבוע של הפסל
מקורות מודרניים סבורים כי המחלה בה לקה קליגולה הייתה דלקת קרום המוח, מקורות כסווטוניוס ודיו קסיוס מתארים את המחלה כ"קדחת המוח". פילון האלכסנדרוני טוען כי זו הייתה התמוטטות עצבים, שנגרמה מן המתח והלחצים שבחשיפה הפתאומית לציבור, לאחר שהיה מוסתר מעין הציבור זמן רב בימי הגלות בקאפרי. הרומאים, אשר התפללו להחלמת הקיסר הצעיר, התחרטו עד מהרה על תפילותיהם.
אם בשל המחלה בה לקה, או בשל האכזריות הטבועה באופיו שלא היה יכול לשלוט בה לזמן רב, החל בסדרה של הוצאות להורג. באכזריותו הורה פעמים רבות על הוצאה להורג ללא משפט, ולא היה איש שהיה בטוח מפניו. ידועה אמרתו לפיה "הלואי שלעם הרומי כולו היה צוואר אחד..." (כדי שיוכל לשספו באבחת סכין בודדת).
קליגולה בנה שתי ספינות גדולות באגם נמי הקטנטן, אגם געשי המרוחק מרומא כשולשים קילומטר בכיוון דרום. הספינות נקראו "ספינות נמי" ולמעשה לא ממש שטו באגם. לכל היותר שטו לגדה האחרת, בו היה ממוקם מקדש לאלה דיאנה. הספינות שימשו לקיום נשפים למוזמני הקיסר, למשתאות ולהוללות.
על מנת לממן את אורח חייו הראוותני והמוזר, הטיל מיני מיסים חדשים, מכר במכירה פומבית חפצים ועיטורים שהיו שייכים למשפחתו, ואף פתח בית בושת בארמון, שם הציב כפרוצות את המכובדות בנשות רומא, על מנת ליהנות מרווחי הסרסרות.
קליגולה חי חיי ראווה ופריצות עם אחיותיו, אולם יש הטוענים שלא היה בסיס לשמועות, והן נבעו מן השקפת העולם שלעריצים אין שום התחשבות בטאבואים חברתיים ומן העובדה שמכיוון שקליגולה היה רווק רוב שנות שלטונו, אחיותיו מילאו את התפקיד שבאופן מסורתי היה שמור לאשת הקיסר. דרוסילה, אחת מהן, מתה מוות טבעי בשנת 38, בעודה בהיריון עם ילדו, דבר שגרם לקליגולה צער רב. לאחר מותה מאס קליגולה אף ביתר אחיותיו, ובמשפט ציבורי שנערך לאמיליוס לפידוס, אשר היה בעלה של דרוסילה, והואשם על ידי קליגולה בספטמבר 39 בקשירת קשר לרציחתו, הרשיע אף את אחיותיו, בהיותן שטופות זימה עם לפידוס ומרעיו, ושותפות לקשר נגדו והורה לשלוח אותן לגלות.
באותו זמן קליגולה התחתן בשלישית ומיד אחר כך ברביעית. גילה בוז מופגן למוסדות הרומים העתיקים, כגון הסנאט וישנם טענות שהמליץ, לאות זלזול, למנות את סוסו אינקיטאטוס קונסול:
הוא לא הקדיש זמן או מאמץ לענייני המדינה. פעם אחת יצא למסע מלחמה כנגד גרמניה, שבסופו הכריז על עצמו כ"מנצח" אף שלא עשה דבר. כל שהשיג הוא את כניעתו של אדמיניוס בן קינובלוס מלך בריטניה, שגורש על ידי אביו ונתפס על ידי קליגולה. אז התפאר כאילו כבש את גרמניה ובריטניה גם יחד. הורה על מספר מפעלי בניה גדולים, שאת רובם לא הספיק להשלים, אך בזבז עליהם כסף רב מאוצר המדינה. אחד ממעשיו המגוחכים ביותר היה מסע מלחמה שפתח בו במטרה לכבוש את בריטניה שהסתיים בחוף הים, שם הורה לחייליו לאסוף את הצדפות ולשוב על עקבותיהם.
הוא הכריז על עצמו כאל, והיה מופיע בציבור לבוש בזקן מוזהב, ובידו סמלי האלים - קלשון של נפטון, המטה של מרקוריוס, והברק של יופיטר. כן הורה לחבר את ארמונו למקדש יופיטר.
בין פשעיו ניתן למנות את הזמנת תלמי בן המלך יובה השני, מלך מאוריטניה, שהיה קרוב משפחתו, למשתה ברומא, ושם הוציא אותו להורג. כן נהג כפיות טובה כלפי האנשים שהעלו אותו לשלטון, ובהם מאקרו, שאף אותו הוציא להורג.
במסעו של קליגולה בגאליה וגרמניה בחורף 40/39, היה אגריפס אחד מהשליטים ההלניסטיים שליוו אותו. לדברי ההיסטוריון דיו קסיוס, העם, שחשש שאכזריותו של קליגולה עוד עלולה להרחיק לכת, "היה מוטרד מאוד מהעובדה שאגריפס ואנטיוכוס מלך קומגנה היו יחד עמו, כמו שני מורי הטיראן".
רצח קליגולה
לאחר שלוש שנים ועשרה חודשים של שלטון אימים, בשנת 41, קשרו כנגדו אנשי המשמר הפרטוריאני ובהם מפקדם קאסיוס כיריאה, לו נהג קליגולה ללעוג, בשל היותו כביכול מפונק ורכרוכי. הוא נרצח ביום 24 בינואר 41, בעת שחזר מן התיאטרון, והובל על ידי שומריו דרך מסדרון ארוך ומבודד. קליגולה היה בן 28 שנים במותו. לאחר רציחתו רצחו הקושרים אף את אשתו קיסוניה ואת בתו התינוקת.
לאחר רציחתו היו שקראו להשבת הרפובליקה, אך לבסוף מונה דודו של קליגולה, קלאודיוס לקיסר.
קליגולה והיהודים
קליגולה היה חברו הטוב של אגריפס הראשון, נכדם של הורדוס ושל מרים החשמונאית. בעת ששהה ברומא, בטרם הוכתר קליגולה לקיסר, הביע אגריפס תקווה כי טיבריוס ימות וקליגולה יהיה ליורשו. על כך הושם אגריפס בכלא למשך שישה חודשים. לאחר מינויו של קליגולה לקיסר, זכר קליגולה לאגריפס את התקרית, והמליך אותו על ארץ הבשן (שנת 37). כמו כן העניק לו שרשרת של זהב (במקום שרשרת הברזל שהייתה לו בכלאו). לאחר מכן הגלה קליגולה את דודו של אגריפס, הוא הורדוס אנטיפס, שהיה "טטרארך הגליל והגולן", וסיפח חבלי ארץ אלו לממלכתו של אגריפס (שנת 39).
במהומות שהתרחשו באלכסנדריה בשנת 38, פרע ההמון ביהודי המקום. הנציב הרומי שם, פלקוס, אף החמיר את המצב, כשהורה לרכז את כל היהודים ברובע אחד והתעלל במנהיגיהם. אף השתדלותו של ידיד הקיסר, אגריפס הראשון לטובת היהודים לא הועילה. הנציב הודח, אמנם, בידי קליגולה, מטעמים אלה או אחרים, אך העימות נותר בעינו ושתי משלחות הגיעו לרומא, האחת מטעם היהודים והאחת מטעם אויביהם. קליגולה נמנע מלתת הכרעה ברורה בעניין, וגם בפגישה עם הבאים מאלכסנדריה הפגין את התנהגותו המשונה שתועדה על ידי ההיסטוריון פילון האלכסנדרוני, חבר המשלחת היהודית, בחיבורו המשלחת לגאיוס.
משהקימו ההלניסטים ביבנה מזבח לפולחן הקיסר, הרסו אותו התושבים היהודים במקום. הדבר דווח לקליגולה, והוא הורה בכעסו על הקמת פסל לכבודו בבית המקדש בירושלים. יוסף בן מתתיהו מספר כי הנציב הרומי של סוריה פובליוס פטרוניוס נשלח אל ירושלים ועמו צבא רב, על מנת להציב בבית המקדש את פסלו של קליגולה, ולהרוג את כל מי שיתנגד לכך. פטרוניוס יצא דרך הים מאנטיוכיה, והגיע לעכו. בעכו התקבל פטרוניוס על ידי משלחת של היהודים, אשר התחננה בפניו כי לא יציב את פסלי קליגולה בארצם. פטרוניוס הותיר את הפסלים ואת הצבא בעכו, ונסע לטבריה. שם אסף את היהודים והזהיר אותם כי אל להם להתנגד לקליגולה, וכי יסבלו סבל רב אם יעשו כן. לאחר שהתרשם כי היהודים מוכנים למות ובלבד שבית המקדש לא יחולל בצלמו של קליגולה, שב לאנטיוכיה וניסח מכתב זהיר לקליגולה במטרה לעורר אותו לביטול הגזרה, או - בינתיים - לזכות לפחות בדחייה, שכן הדבר עלול להביא למרד ולשפיכות דמים רבה. מכתבו של פטרוניוס לא שינה את דעתו של קליגולה, אך התערבותו של אגריפס הראשון הביאה לביטול הגזירה. קליגולה שלח מכתב לפטרוניוס בו הוא מורה לו על ביטול הפקודה. למרות זאת, חש קליגולה שפטרוניוס גם בגד בו והורה על התאבדותו, אך עד שהגיעה הפקודה, היה כבר קליגולה בין המתים.
פרשת הצלם בהיכל הוסברה בעולם העתיק כנובעת מטירופו של קליגולה והתעקשותו בדבר היותו אל, אולם ייתכן שיש לכך הסבר אחר. בתקופת החשמונאים היה קשר בל ינתק בין היהדות לסדר המדיני: הכהן הגדול היה ראש המדינה והוא פעל להכחיד כל פולחן לא יהודי מארץ ישראל, מתוך אמונה שהדת היהודית צריכה להיות הדת הבלעדית בארץ הקודש. דבר זה היה לרועץ בעיני הרומיים בעיקר שליטים פולחניים, שראו בכך שהיהודים לא עובדים אלילים, מכשול בביסוס שלטונם, שבמקרה של קליגולה לדוגמה בוסס על כך שקליגולה הוא אל. על ידי השמדת המזבח ביבנה, שהייתה רכושו האישי של הקיסר, נראה לרומאים שהיהודים פגעו בשלטון הרומאי שהתבסס על כך שהאלוהות של הרומאים היא חלק ממוסדות השלטון והתגובה הנאותה על כך הייתה פגיעה בבית המקדש שהיה מרכז החיים הדתיים של היהודים.
קליגולה בספרות ובתרבות הפופולרית
דמותו של קליגולה שימשה השראה ליצירותיהם של כמה יוצרים חשובים.
תיאורו של סווטוניוס את הקיסר המטורף הוא בעל ערך ספרותי באותה מידה שהוא בעל ערך היסטורי.
המחזה "קליגולה" מאת אלבר קאמי מבוסס על דמותו של קליגולה, ועוסק בחוסר המשמעות של חיי השליט לאחר שאיבד את אחותו האהובה.
רוברט גרייבס הציג את דמותו של קליגולה בספרו "אני קלאודיוס". הספר שימש לאחר מכן כבסיס לסדרת טלוויזיה מצליחה בה שיחק השחקן הבריטי ג'ון הרט את דמותו של קליגולה.
הסרט קליגולה - המו"ל של העיתון הפורנוגרפי "פנטהאוז", בוב גוצ'יונה, ביקש ליצור סרט בכיכובם של גדולי השחקנים. הוא שכר את הבמאי האיטלקי טינטו בראס ואת הסופר גור וידאל לכתיבת תסריט המבוסס על דמותו של קליגולה.
בסרט השתתפו גדולי השחקנים של התקופה (הסרט יצא בשנת 1979) - ג'ון גילגוד, מלקולם מקדואל, פיטר או'טול, הלן מירן וכן רבים אחרים. היו אלו שחקני תיאטרון בריטי מהוללים, וחלקם השתתפו בסרט בסצינות עירום נועזות. הדעות באשר לאיכות הסרט חלוקות.
יעקב שבתאי תיאר את חיי קליגולה במחזה הנושא שם זה.
בספרו של ריק ריירדן, "המבוך הבוער", משמש קליגולה כאנטגוניסט.
העונה השלישית של הסדרה האימפריה הרומית נקראת "קליגולה: הקיסר המטורף" ומוקדשת לדמותו של קליגולה.
ביצירות רבות אחרות, וכן באזכורים רבים, משמש קליגולה כסמל לשליט עריץ ומטורף. שליטים רבים הושוו לקליגולה; בפרט, כאשר מדובר במינויים פוליטיים מושחתים ובלתי ראויים, לא פעם נמצאים המזכירים את מינויו של הסוס אינקיטאטוס לקונסול.
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
P. V. D. Balsdon, The Emperor Caligula, Oxford 1934
D. W. Hurley, An Historical and Historiographical Commentary on Suetonius Life of C. Caligula, Atlanta 1993
קישורים חיצוניים
הטקסט הלטיני והתרגום לאנגלית של ספרו של סווטוניוס
Was the Roman emperor Caligula as crazy as they say?, The Straight Dope
קליגולה
סקירה כרונולוגית של שנות שלטונו
הערות שוליים
קטגוריה:השושלת היוליו-קלאודית
קטגוריה:מתמודדים עם מגבלה נפשית
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות באירופה
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:מנהיגים שנרצחו
קטגוריה:ילידי 12
קטגוריה:נפטרים ב-41 | 2024-10-11T17:56:07 |
צ'ילה | הרפובליקה של צ'ילה (בספרדית: República de Chile) או צ'ילה, היא מדינה בקצה הדרום מערבי של אמריקה הדרומית, בשטח האדמה שבין הרי האנדים והאוקיינוס השקט. אורכה כ-4,300 קילומטר ורוחבה נע בין 170 ל-370 קילומטר. צ'ילה גובלת במדינות ארגנטינה במזרח, בוליביה בצפון מזרח ופרו בצפון.
היסטוריה
חבל הארץ שעליו משתרעת הרפובליקה של צ׳ילה, בקצה הדרום-מערבי של אמריקה הדרומית, תחום בין הרי האנדים במזרח, האוקיינוס השקט במערב ומדבר אטקמה בצפון. צ'ילה ממוקמת באזור פורה ועשיר במשאבים, הנמצא בבידוד יחסי משאר חלקי אמריקה הדרומית. בתנאים אלו שגשגו במקום חברות עצמאיות.
החברות ששגשגו באזור נכבשו בידי הספרדים עם התפשטות האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-16, אולם התנגדותם העזה של בני המפוצ'ה לכיבוש הולידה עימות מתמשך בשם מלחמת האראוקו, שנמשך עד לסוף המאה ה-19. החברה הקולוניאלית, שהתקיימה בצ'ילה במשך כ-250 שנה, הייתה ענייה באופן יחסי, ומבודדת, בשל המכשולים הטבעיים שהקיפו את העמק המרכזי של צ'ילה, אליו הייתה מוגבלת ההתיישבות הספרדית. עם פרוץ משבר המלוכה הספרדית בשנת 1808 עברה צ׳ילה, בדומה לשאר אמריקה הספרדית, לשלטון עצמי ואף הכריזה על עצמאותה. לאחר תקופת כיבוש מחדש על ידי מלכות המשנה של פרו שחרר צבא האנדים את צ׳ילה, ובשנת 1818 הכריז ברנרדו או'היגינס על עצמאות צ׳ילה.
לאחר מספר שנים של שלטון סמכותני של או׳היגינס, סבלה צ'ילה מחוסר יציבות פוליטי, שהביא בשנת 1830 לעלייתו של שלטון שמרני. במחצית המאה ה-19 התחלף השלטון השמרני בשלטון ליברלי. במהלך השליש האחרון של המאה התפשטה צ'ילה לצפון - בעקבות מלחמת האוקיינוס השקט ולדרום - בעקבות תהליך הרגעת אראוקניה. מלחמת אזרחים הביאה לעלייתה של שיטה פוליטית שבה נתן הקונגרס את הטון ואשר בה הפכו מכרות המלחת במדבר אטקמה למנוע הכלכלי של המדינה.
תהליכי עיור ותיעוש הכניסו קבוצות נרחבות ועממיות לתהליך הפוליטי ו"הבעיה החברתית" בצ'ילה הפכה למרכזית. משברים פוליטיים חריפים ששיאם בהפיכה צבאית, הביאו למעבר לשיטה פוליטית של דמוקרטיה נשיאותית בשנת 1925. במחצית הראשונה של המאה ה-20 עברו בצ'ילה רפורמות רבות בתחומי הכלכלה, הבעלות על הקרקע ויחסי העבודה והמערכת הפוליטית השתכללה עם היווסדן של מפלגות חדשות ואיגודים מקצועיים. המשברים הפוליטיים הגיעו לשיאם במהלך המשבר הכלכלי העולמי של 1929 והרפובליקה הסוציאליסטית של צ'ילה. בסוף שנות ה-40 התאחדו מפלגות השמאל ומשך כשני עשורים נבחרו נשיאים מהמפלגה הרדיקלית בזה אחר זה וכן חוותה צ'ילה תקופה של פופוליזם. אכזבה מהפופוליזם והתחזקות המלחמה הקרה הביאו למצב שבו שלושת הגושים העיקריים בפוליטיקה: הימין, השמאל ומפלגת הדמוקרטים הנוצרים זכו כל אחד כבשליש מציבור הבוחרים ופתחו את תקופת "שלושת השלישים" בפוליטיקה הצ׳יליאנית. אחרי למעלה מעשור שבו שלטו הנוצרים הדמוקרטיים עלה בידם של הסוציאליסטים ובני בריתם המאוחדים באיחוד העממי להביא לבחירתו של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה ב-1970.
נשיאותו של איינדה, הנשיא המרקסיסטי הראשון בעולם שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הייתה רצופה משברים וקשיים שאותם הערימה האופוזיציה. רפורמות כלכליות והלאמות החלו להתבצע, בעוד שאחרות נבלמו בידי האופוזיציה בקונגרס, שהביאה למצב של חוסר משילות. איינדה פנה, בצורה שאינה מעוגנת בחוקה, לתמיכה עממית בצורה של משאל עם מחד, ולהכללתם של קציני צבא בכירים בשלטון, על מנת למנוע הפיכה צבאית, מאידך. דבקותו של איינדה בהליך הדמוקרטי הביאה לדחייתו את קריאות השמאל להתחמש לקראת המאבק הממשמש ובא, וכאשר התקומם הצבא, בתמיכת הימין ובסיוע ארצות הברית ב-11 בספטמבר 1973, נפלה ממשלתו של איינדה, והוא עצמו נפל חלל לדיקטטורה הצבאית.
בין השנים 1973 ו-1990 שלטה בצ'ילה חונטה צבאית בהנהגתו של אוגוסטו פינושה. שנות הדיקטטורה התאפיינו בדיכוי ובאלימות פוליטית במסגרתה נחטפו, עונו ונרצחו עשרות אלפי צ׳יליאנים, ומאות אלפים נעצרו. מבחינה כלכלית, אימצה החונטה מודל כלכלי ליברלי שהביא, בשנים הראשונות, לצמיחה מרשימה שזכתה לכינוי הנס של צ'ילה. לאחר הצלחת השנים הראשונות נקלעה צ'ילה למספר סכסוכי גבול עם שכנותיה, ההצלחה הכלכלית נעצרה בעקבות שינויים עולמיים, והמשטר עמד תחת התקפות מתמידות על הפרת זכויות האדם מבית ומחוץ. בשנת 1983 בעקבות משבר כלכלי שהוביל ל 30% אבטלה, החלו ניסיונות התנגדות למשטר. על אף האימה ששררה בקרב הציבור נקבע אחת לחודש יום מחאה בלתי אלימה. יום המחאה הרביעי הופסק באלימות על ידי הצבא ועשרות מוחים נרצחו בו. בנובמבר 1985 התקיימה צעדת פוליטית בה השתתפו חצי מיליון אנשים. 11מפלגות אופוזיציה והכנסייה הקטולית התארגנו במשותף על מנת להוביל מאבק בלתי אלים לדמוקרטיה. הכנסייה מחתה נגד ההרג העינויים וההעלמויות בהן משתמש משטר פינושה. בציבור בצ'ילה הייתה בתקופה זו חילוקי דעות בנוגע לאופי המאבק. בשנת 1986 היה ניסיון התנקשות בפינושה ממנו הוא יצא ללא פגע והדבר חיזק את תדמיתו כבלתי מנוצח. בשנת 1988 נערך משאל עם להארכת שלטונם של פינושה והצבא. אלפי מתנדבים עברו מדלת לדלת ברחבי המדינה כדי לשכנע את האזרחים להצביע ללא חשש מנקמה. מרבית הצ'יליאנים בחרו בפטריסיו איילווין ובחזרה לדמוקרטיה, ובמרץ 1990 החזיר הצבא את מוסדות השלטון לאזרחים.
הממשלות האזרחיות שלאחר שנות הדיקטטורה נאלצו להתמודד עם מורשתה. פטריסיו איילווין הקים בשנת 1990 את הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס לחקר שנות הדיקטטורה. מאסרו של פינושה בלונדון בשנת 1998 עורר מחדש את שאלת האחריות להפרת זכויות האדם. לאחר מאבק משפטי ממושך שבו הוסרה חסינותו של פינושה, שהיה סנאטור לכל ימי חייו, ולאחר שהוכרז בלתי כשיר לעמוד לדין מפאת בריאותו, הוגש בסוף נובמבר 2006 כתב אישום ופינושה הושם במעצר בית. פחות מחודש לאחר מכן לקה בלבו, אושפז ומת.
מבחינה פוליטית, הצליחה קואליציית מפלגות המרכז והשמאל להשאיר בידיה את הנשיאות. את איילווין החליף בשנת 1994 אדוארדו פריי רואיס-טאגלה, דמוקרט נוצרי, שהוחלף בשנת 2000 בידי ריקארדו לאגוס הסוציאליסט. בשנת 2006 נבחרה לנשיאות מיצ'ל בצ'לט, סוציאליסטית אף היא. משברים שונים, החל ממתיחות ביחסי החוץ, עבור במחאות סטודנטים ובפרשיות שחיתות, וכלה באסונות טבע פקדו את הממשלים השונים, שיכלו להם. הסכמים כלכליים עם ארצות הברית, מדינות אירופה והמזרח הרחוק סייעו לצמיחה כלכלית ולפיתוח תשתיות, לצד העמקת אי השוויון והתגברות האבטלה בחברה הצ׳יליאנית. בשנת 2019 החל במדינה גל מחאות ענק על רקע כלכלי.
בעקבות המחאות, הוחלט לנסח חוקה חדשה למדינה שתחליף את הישנה, שנוצרה בימי פינושה. ביטול החוקה הישנה אושר במשאל עם באוקטובר 2020. מונה צוות לצורך ניסוחה. משאל עם לאישור החוקה החדשה שקודם על ידי גבריאל בוריץ' הסתיים ברוב שהתנגד לאישורה.
פוליטיקה
החוקה הנוכחית התקבלה ב-1980 בזמן הממשל הצבאי בהנהגת אוגוסטו פינושה. החוקה הגבירה את כוחו של הנשיא ומיסדה את השתתפותם של מפקדי הצבא בשלטון.
לאחר תבוסת פינושה במשאל העם של 1988 בוצעו שינויים בחוקה שהקטינו את כוחו של הנשיא ואת ההשפעה של הצבא. דיונים לגבי רפורמות נוספות ממשיכים להיערך, אך נכון ל-2003 הם בעדיפות נמוכה.
הרשות המבצעת – בראשה עומד נשיא הרפובליקה, והוא גם ממנה את השרים. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים ואינו יכול להיבחר מיד לאחר סיום תקופת כהונה. ב-11 במרץ 2018 נבחר לתפקיד סבסטיאן פיניירה, ממפלגת התחייה הלאומית. הוא החליף בתפקיד את מיצ'ל בצ'לט הסוציאליסטית.
הרשות השופטת – בית המשפט העליון הוא המוסד הראשי. לנושאים הקשורים בחוקה קיים בית דין חוקתי, שלו שמורה הזכות לווטו על חוקים שבית הדין רואה כמנוגדים לחוקה.
הרשות המחוקקת – כוללת שני בתים.
בסנאט 38 חברים הנבחרים בבחירות כלליות ותשעה הנבחרים על ידי מוסדות שונים כגון מועצת הביטחון הלאומי, המערכת המשפטית, נשיא הרפובליקה והנשיאים לשעבר של הרפובליקה. הסנטורים נבחרים לתקופה של שמונה שנים בשיטה שנותנת העדפה לשתי המפלגות הגדולות.
בבית הנבחרים משרתים 120 חברים, כולם נבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים.
חוקים חדשים חייבים לעבור אישור של שני הבתים של הרשות המחוקקת ולקבל אישור סופי על ידי נשיא הרפובליקה (שלו זכות ווטו מוגבלת). הן הבתים והן הנשיא יכולים להציע חוקים חדשים, אך קיימים נושאים שרק הנשיא יכול להתחיל חקיקה בהם.
למרות כמה מקרים ידועים של שחיתות בצ'ילה, פקידי הממשל בדרך כלל אינם עושים שימוש לרעה בסמכויותיהם.
חלוקה מנהלית
עד לשנת 1786 הייתה צ'ילה מחוז מנהלי אחד במעמד של קפיטניה חנרל במסגרת המנהל הקולוניאלי הספרדי שבאמריקות. במסגרת הרפורמות הבורבוניות, כבשאר האמריקות, חולקה צ'ילה לשתי אינטנדנסיות (Intendencias): זו של סנטיאגו וזו של קונספסיון. עם התכנסות הקונגרס הלאומי הראשון בשנת 1811 חולקה הפרובינציה הצפונית של סנטיאגו לשתיים: קוקימבו וסנטיאגו. לאחר השגת העצמאות הסופית בשנת 1818 נמשך תהליך חלוקת המדינה לפרובינציות, תהליך שהתגבר עם התקדמות כיבוש הספר דרומה מחד, וכיבוש הטריטוריות הבוליביאניות והפרואניות בצפון מאידך.
בתחילת המאה ה-21 מחולקת צ'ילה ל-16 מחוזות (Region, רחיון), כשבראשם מושל (intendente). כל מחוז מחולק לפרובינציות כשבראשן מושל הפרובינציה (Gobernador provincial). לבסוף, כל פרובינציה מחולקת לקומונות (Comunas) שבראשן ראש עיר. מושלי המחוזות והפרובינציות ממונים על ידי הנשיא, ראשי עיר נבחרים על ידי הציבור. עד 2018 כל מחוז סומן בספרות רומיות. שהוקצו מצפון לדרום. יוצא דופן הוא המחוז שבו נמצאת סנטיאגו, שקיבל את הכינוי "RM" (קיצור של "Region Metropolitana" - האזור המטרופוליני). שני מחוזות חדשים אריקה ופרינקוטה ולוס ריוס שפוצלו ב-2007 מהמחוזות טרפקה ולוס לאגוס בהתאמה, שיבשו את חלוקת הספרות הרומיות וב-2018 לאחר שפוצל מחוז נוסף (ניובלה מביוביו) השימוש בהם הופסק. המספור (16-1) של המחוזות בטבלה להלן מתחיל מהמחוז אריקה ופרינקוטה הצפוני ועד למחוז מגאיאנס ואנטארקטיקה צ'ילנה הדרומי.
מס׳ שם 1 מחוז אריקה ופרינקוטה 2 מחוז טרפקה 3 מחוז אנטופגסטה 4 מחוז אטקמה5 מחוז קוקימבו 6 מחוז ולפראיסו7מחוז מטרופולין סנטיאגו 8 מחוז או'היגינס 9 מחוז מאולה10מחוז ניובלה 11 מחוז ביוביו 12 מחוז אראוקניה 13 מחוז לוס ריוס 14 לוס לאגוס 15 מחוז אייסן 16 מחוז מגאיאנס ואנטארקטיקה צ'ילנה
נוסף על מחוזות אלו צ'ילה שולטת גם על אי הפסחא והאי סאלס אי גומס (Isla Salas y Gómez) וארכיפלג חואן פרננדס הכולל בתוכו את אי רובינזון קרוזו. צ'ילה טוענת לריבונות גם על חלק מאנטארקטיקה.
כלכלה
הכלכלה בצ'ילה מוטת יצוא. מוצר היצוא העיקרי הוא עדיין הנחושת, ואחריו מוצרי חקלאות. עם זאת אלו אינם כה חשובים (40% מסך היצוא), כפי שהיו בחצי השני של המאה ה-20 (70% מסך היצוא). בסוף המאה ה-20 החלה צ'ילה לייצא יין משובח, דגי סלמון ועץ. על פי נתוני 2022, צ'ילה היא יצואנית הענבים השנייה בעולם (1.21 מיליארד דולר).
אף שהמדינה אינה מתועשת כמו מדינה מפותחת, היא אחת מהמדינות המתועשות ביותר שבאמריקה הלטינית. רוב התעשייה בחלק הצפוני של צ'ילה קשורה למכרות. בחלק הדרומי התעשייה קשורה לחקלאות ומוצרי חלב.
החלק המרכזי מוקדש לשירותים ותעשייה. הנמל העיקרי של צ'ילה ולפראיסו (Valparaiso) נמצא בחלק המרכזי.
לצ'ילה יש סקטור ציבורי נרחב ותשתית תקשורת מהמתקדמות בעולם.
תעשיית התיירות היא ענף מתפתח בצ׳ילה. תיירים נמשכים ליופיים הפראי של השטחים המיוערים בדרום, המרחבים הריקים מאדם של מישורי המדבר ולעונת הסקי בין מאי לספטמבר בהרי האנדים.
קצב הגידול הכלכלה בשנות ה-90 של המאה ה-20 הגיע ל-7% עד 12%. לגידול זה אחראים מספר שינויים מהותיים שבוצעו בכלכלת המדינה החל מסוף שנות ה-70. חלק משינויים אלו היו כה משמעותיים עד כי מדינות שונות ברחבי העולם החלו לחקור אותם ואף לנסות לאמץ אותם. מקרה אחד של שינוי כזה בשוק הפנסיוני הצ'יליאני עורר התעניינות רבה בעולם והוא מכונה המודל הצ'יליאני. משבר הכלכלה באסיה שהחל ב-1997 האט את קצב הגידול ל-3% בשנה.
לצ'ילה הסכמי סחר חופשי עם מדינות רבות וגושים כלכליים: מדינות מרכז אמריקה, קנדה, מקסיקו, ארצות הברית, סינגפור והאיחוד האירופי. כמו כן חברה צ'ילה ברמות שונות בארגונים כלכליים בינלאומיים כגון: APEC, OMC, Mercosur ו-Pacto Andino. מגוון היחסים הזה מונע תלות בשותף עיקרי כלשהו, ומסייע ליציבות כלכלית.
על רקע המצב הכלכלי הקשה בסוף שנת 2019 פרצו מחאות ברחבי המדינה.
על פי נתוני 2022, סך כל היצוא מצ'ילה עומד על 99 מיליארד דולר (כ-50% נחושת), והיבוא על 96 מיליארד דולר (כ-22% דלקים).
צבא וביטחון
משטרת החקירות של צ'ילה היא המשטרה האזרחית במדינה (הגוף המשטרתי השני במדינה הוא המשטרה הצבאית של צ'ילה). בנוסף קיימים את הכוחות המזוינים של צ'ילה המורכבים מהצבא, חיל האוויר וחיל הים.
פשיעה
על פי נתונים סטטיסטים שנערכוhttps://www.macrotrends.net/countries/CHL/chile/crime-rate-statistics נמצא שאחוז הרציחות ירד ב-2021 לעומת 2020 אבל הוא עדיין גבוה מן הממוצע שעמד על 2.935 מקרי רצח על מאה אלף אנשים כשהוא עמד על 3.63 מקרי רצח על מאה אלף אנשים.
אחוז ההטרדות המיניות ופשעי מין כנגד קטינים הוא יחסית גבוה.
השחיתות במדינה היא יחסית נמוכה. על פי מדד תפיסת השחיתות צ'ילה זכתה בציון 67 כאשר 0 מציין מדינה מאוד מושחתת ו-100 מציינת מדינה נקייה משחיתות.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|200px|מפת צ'ילה
שמאל|ממוזער|200px|פואבלו דה סן פדרו שבמדבר אטקמה
צ'ילה שוכנת ברצועה צרה יחסית, לאורך חציו הדרומי של החוף המערבי של דרום אמריקה. היא גובלת במדינות ארגנטינה במזרח, בוליביה בצפון מזרח ופרו בצפון. יחד עם אקוודור היא אחת משתי המדינות היחידות בדרום אמריקה שאינן גובלות בברזיל.
צ'ילה מתוארת בדרך כלל כמורכבת משלושה אזורים. הראשון שבהם, הידוע כצ'ילה היבשתית, כולל רצועה צרה וארוכה של קרקע על החוף המערבי של אמריקה הדרומית המשתרעת בין קווי רוחב 17° ו-56° דרום, בין החוף הדרום־מזרחי של האוקיינוס השקט להרי האנדים. אורך הרצועה 4,270 קילומטרים, רוחבה המרבי 445 קילומטר בקו רוחב 52°, במצרי מגלן, ורוחבה המינימלי 90 קילומטר בקו רוחב 31°, בין פונטה אמולנס ופסו דה לה קאסה דה פיאדרה. היא גובלת בפרו בצפון, בבוליביה בצפון-מזרח, ובארגנטינה במזרח, אורך גבולותיה היבשתיים 6,339 קילומטרים. אזור זה הוא חלק מטבעת האש המקיפה את האוקיינוס השקט והמתאפיינת בפעילות של הרי געש ורעידות אדמה.
השני, הנקרא צ'ילה המבודדת, כולל קבוצה של איים געשיים בדרום האוקיינוס השקט. ארכיפלג "חואן פרננדס", השייך לאמריקה הדרומית, ואי "סאלה אי גומס" ואי הפסחא, השוכנים גאוגרפית בפולינזיה.
השלישי, הנקרא הטריטוריה האנטארקטית הצ'יליאנית, היא תביעה של צ'ילה לריבונות על שטח של 1.265 מיליון קילומטרים רבועים של אנטארקטיקה. תביעה זו מושעית לפי תנאי האמנה המכונה הברית האנטארקטית, שצ'ילה חתומה עליה, אך ללא החתימה המהווה ויתור על התביעה. בגלל נוכחותה באמריקה, אוקיאניה ואנטארקטיקה, צ'ילה מתארת את עצמה כמדינה תלת-יבשתית.
אורך קו החוף של צ'ילה 6,435 קילומטרים והיא מחזיקה בזכויות בלעדיות, ובטענות על דרגות שונות וריבונות על המרחב הימי שלה, הנקרא הים הצ'יליאני . אלו כוללים ארבעה תחומים: הים הטריטוריאלי (120,827 קילומטר רבוע), האזור הרציף (131,669 קילומטר רבוע), האזור הכלכלי הבלעדי (3,681,989 קילומטר רבוע) והמדף היבשתי המקביל (161,338 קילומטר רבוע).
שטחה של צ'ילה (ללא השטח באנטארקטיקה) הוא 756,950 קילומטר רבוע.
בצפון המדינה שוכן מדבר אטקמה אשר מכיל מאגר מינרלים גדול, בעיקר נחושת וחנקות. מרכזה של צ'ילה (הכולל את מחוז סנטיאגו דה צ'ילה) מתאפיין בעמקים פוריים בהם מתגוררת רוב האוכלוסייה, וכן מתקיימת רוב חקלאות המדינה. דרום המדינה מאופיין ביערות רבים, אדמות מרעה, שרשראות הרים, הרי געש ואגמים. החוף הדרומי הוא מבוך של פיורדים, תעלות, איים ואגמים.
האקלים בצ'ילה מתאפיין במגוון רחב של תנאי מזג האוויר על פני שטח גאוגרפי גדול המשתרע על פני 38 מעלות רוחב. על פי שיטת קפן כוללת צ'ילה בגבולותיה שבעה סוגי תת אקלים. החל מסובטרופי במדבר אטקמה שבצפון, המדבר הצחיח בעולם, דרך אקלים ים תיכוני במרכזה, בו מתקיימת חקלאות עשירה, ובה מגדלים פירות וירקות ליצוא, וכן כרמים רבים מהם מייצרים סוגים רבים של יינות. בדרומה אקלים מושלג הכולל קרחונים. באי הפסחא שורר אקלים סובטרופי.
דמוגרפיה
אוכלוסיית צ'ילה מונה כ-19 מיליון בני אדם. תוחלת החיים עומדת על כ-80 שנים בממוצע. שיעור הפריון עומד על 1.75 ילדים לאישה.
השפה המדוברת היא ספרדית צ'יליאנית.
רמת החינוך במדינה גבוהה, והצ'יליאנים גאים בשני זוכי פרס נובל לספרות: גבריאלה מיסטרל ופבלו נרודה.
דת והרכב אתני
סקר לאומי משנת 2021 העלה כי 42% הם נוצרים קתוליים, 14% הם פרוטסטנטים, 1% נמנים עם עדי יהוה, 0.13% הם יהודים, 0.92% הם מורמונים, 0.02% הם מוסלמים, 0.06% הם יוונים אורתודוקסים, 4% מחזיקים באמונות אחרות ואילו 37% הם אתאיסטים, אגנוסטים או חסרי אמונה.
רוב האוכלוסייה הם מסטיסים (בני תערובת לבנים אינדיאניים). חלק מהקבוצות האתנית המקוריות מצויות בדרום, באי הפסחא ובהרים שבצפון. קבוצות מיעוטים אתניות אחרות הם כתוצאה מהגירה מאוחרת של אירופאים בעיקר מגרמניה. בצ'ילה מתגוררים כ-1.2 מיליון זרים. כאשר מחצית מהם, כ-500,000 במספר, הם פלסטינים. מרבית הפלסטינים הגיעו בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה-20 מסביבות בית לחם ורובם המוחלט נוצרים.
יהודים
אנוסים הגיעו לאזוראזור עם ראשוני הספרדים ב-1535. האינקוויזיציה רדפה את היהודים ובמאה ה-18 כבר לא היו אנוסים בצ׳ילה. במאה ה-20 נתגלו שבטים אינדיאנים הקרואים ישראליטים המקיימים כמה ממנהגי היהדות ולדבריהם קיבלו זאת מהאנוסים.
יהודים הורשו להגר למדינה עם קבלת העצמאות ב-1818 ורובם נטמעו בקרב התושבים המקומיים. הגירה גדולה של יהודים החלה בראשית המאה ה-20 בעיקר ממזרח אירופה וממקדוניה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו יהודים שברחו מהמשטר הנאצי. פעילות אנטישמית הייתה נפוצה בצ'ילה החל בשנות ה-30 של המאה ה-20 וגברה בזמן מלחמת העולם השנייה. ב-1940 הקימו יהודי צ'ילה ארגון למאבק באנטישמיות.
באמצע שנות השבעים נאמד מספר היהודים בצ'ילה ב-30,000, רובם המכריע בבירה סנטיאגו. עליית איינדה לשלטון הבריחה חלק מהיהודים, אם כי יהודים נטלו גם חלק פעיל בממשלו. בשנת 2012 העלה סקר לאומי כי בצ'ילה מתגוררים כ-16,300 יהודים.
תרבות
צ'ילה היא חלק מארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
חגים
+ חגיםתאריךשם בעבריתשם מקומי1 בינואר ראש השנה Año nuevo מרץ או אפריל השבוע הקדוש של פסחא Semana Santa1 במאי אחד במאי Día del Trabajo21 במאי יום הצי Día de las fuezas navalesיוני חג הלחם והיין הקדושים Corpus Christi15 באוגוסט יום חגיגת עלייתה לשמים של מרים, אם ישו Asuncion de La Virgen18 בספטמבר יום העצמאות Primera Junta Nacional de Gobierno19 בספטמבר יום התהילה לצבא Día de las glorias del ejército12 באוקטובר יום קולומבוס Día de la Raza8 בדצמבר העיבור ללא חטא Día de la Inmaculada Concepción25 בדצמבר חג המולד Navidad
ספרות
הצ'ילאנים מכנים את ארצם país de poetas - ארץ המשוררים. גבריאלה מיסטרל הייתה הצ'ילאנית הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות בשנת 1945 "על שירתה הלירית השואבת השראתה מרגשות בעלי עוצמה, שהפכו את שמה לסמל השאיפות האידיאליסטיות בכל רחבי דרום אמריקה". המשורר הידוע ביותר של צ׳ילה, לעומת זאת, נותר פבלו נרודה שאף הוא זכה בפרס ב-1971 וידוע ברחבי העולם בשל יצירתו הרומנטית ועיסוקו בנושאי הטבע והפוליטיקה. שלושת בתיו של נרודה בצ'ילה הם יעדי תיירות פופולריים. משורר צ'ילאני נוסף הוא ויקטור חרה שנרצח במהלך ההפיכה הצבאית בצ'ילה ב-1973. מותו האלים, שעמד בניגוד מוחלט לשיריו המטיפים לשלום ואחווה, הפכו אותו לאחר מותו לאחד מגיבורי המאבק העממי של תנועות השמאל ברחבי אמריקה הלטינית וסמל למאבק לזכויות האדם ולצדק.
איזבל איינדה היא הסופרת הצ'ילאנית הפופולרית ביותר, אשר מכרה יותר מחמישים מיליון ספרים ברחבי העולם. סופר נוסף שזכה להד עולמי הוא רוברטו בולניו שתרגומיו לאנגלית זכו לאהדה רבה בקרב מבקרים וסופרים בארצות הברית ובאירופה.
ספורט
הכדורגל הוא הספורט הפופולרי בצ׳ילה. הנבחרת הלאומית הופיעה שבע פעמים בטורניר גביע העולם בכדורגל כולל אירוח הטורניר בשנת 1962, עת סיימה בו במקום השלישי. הקבוצות הבכירות במדינה הן קולו קולו, אוניברסידד דה צ'ילה ואוניברסידד קתוליקה מעיר הבירה סנטיאגו.
ספורט פופולרי נוסף הוא הטניס, בו מצטיינת צ'ילה עד מאוד ומחזיקה בשתי זכיות בטורניר גביע העולם בטניס בשנים 2003 ו-2004. מרסלו ריוס היה לראשון באמריקה הלטינית שהגיע למקום הראשון בדירוג הטניסאים.
במשחקים האולימפיים זכתה צ'ילה בשתי מדליות זהב בטניס, בשבע מדליות כסף וארבע מדליות ארד.
הספורט הלאומי בצ'ילה הוא רודיאו, אך הוא מתקיים לרוב באזורים הכפריים. בעונת החורף מכוסים מורדות האנדים בשלג ונפתחים מסלולי סקי רבים.
ב-4 ביולי 2015 זכתה צ'ילה לראשונה בתולדותיה באליפות דרום אמריקה בכדורגל, הקופה אמריקה, אותה ארחה. שנה לאחר מכן, ב-2016, זכתה צ'ילה בתואר בפעם השנייה ברציפות.
סמלים לאומיים
שמאל|ממוזער|100px|קופּיווה
היונק הלאומי של צ'ילה הוא אייל אנדים צ'יליאני.
הציפור הלאומית של צ'ילה היא קונדור האנדים.
הפרח הלאומי של צ'ילה הוא ה"קופּיווה" (copihue) הגדל ביערות בחלק הדרומי של צ׳ילה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:אמריקה הדרומית: מושבות ספרדיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות ספרדית | 2024-09-01T00:48:10 |
אברהם יצחק הכהן קוק | הרב אברהם יצחק הכהן קוּק (7 בספטמבר 1865, ט"ז באלול ה'תרכ"ה – 1 בספטמבר 1935, ג' באלול ה'תרצ"ה), המכונה גם הראי"ה (ראשי תיבות של שמו), הרב קוּק בציבור הרחב ומרן הרב זצ"ל או הרב על ידי ממשיכי דרכו, היה פוסק והוגה דעות, מגדולי הרבנים בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית. הגותו שעלתה על הכתב, בעיקר בתחומי ההלכה, האגדה, הפילוסופיה והמוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, בהגות הציונית הכללית, ובהגות היהודית בכללה, ובכלל זה באורתודוקסיה המודרנית. פסיקותיו מהוות בקרב הציונות הדתית יסוד לפסיקה ביחס לשלטון יהודי בימינו, מצוות התלויות בארץ ועוד.
הרב קוק עלה לארץ ישראל בראשית ימי העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית־קבלית שהתמודדה עם המודרניות והייתה אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. הוא התמנה לרבן של יפו והמושבות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הוא הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל וכיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב בירושלים ועמד בראשה. פעילותו עוררה התנגדות חריפה מצד חוגים חרדים קנאיים.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות
שמאל|ממוזער|180px|הרב קוק כרבה של העיירה זוימל, תרמ"ח
הרב קוק נולד בעיירה גריבה (Grīva) שבפלך ויטבסק באימפריה הרוסית, כיום חלק מהעיר דאוגבפילס בלטביה. הוריו היו פערל זלטא (לבית פלמן), והרב שלמה זלמן קוק, בוגר ישיבת וולוז'ין ושד"ר שלה, ואחיינו של הרב מרדכי גימפל יפה. הרב התחנך אצל אביו, שהיה 'מתנגד', אך הושפע גם מחסידי חב"ד ובפרט ממשפחתה של אמו. אבי אמו, רפאל פלמן, היה ממקורבי ה"צמח צדק". מגיל תשע בערך הגיע לעיתים אל דווינסק, הסמוכה לביתו, כדי לשוחח בדברי תורה עם רב העיר, הרב ראובן הלוי לוין, שהשפיע רבות על דרך לימודו. מגיל חמש עשרה למד כשנתיים בלוצין אצל הרב אליעזר דון יחיא והרב יעקב רבינוביץ, בנו של הרב מרדכי גימפל יפה מרוז'ינוי, שהיה אח־סבתו (אם אביו) של הרב קוק. אחר כך למד אצל רבה של סמרגון, הרב נח חיים אברהם שפירא.
לפני הגיעו לגיל עשרים הוסמך להוראה על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, מחבר "ערוך השולחן". בשנת ה'תרמ"ד (1884) השתדך עם אלטה בת־שבע, בתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת), רבה של פוניבז' באותה עת, ובהמשך רבה של ירושלים. לאחר אירוסיו למד במשך כשנה וחצי בישיבת וולוז'ין, שבראשותה עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), ובו ראה אחר כך את רבו המרכזי. לאחר נישואיו בניסן ה'תרמ"ו (1886), חזר הרב קוק ללמוד ולגור בפוניבז' סמוך לחותנו האדר"ת, ושם נולדה בתו הבכורה פרידה חנה בי"ז בטבת ה'תרמ"ח (1888).
תקופת זיימל ובויסק
בשנת ה'תרמ"ח (1888) התמנה לרבה של העיירה זיימל שבאימפריה הרוסית (כיום בשטחי ליטא) - עיירה קטנה ובה קהילה מסורתית. הוא איחד את הקהילה שהייתה מפולגת קודם לכן וחיזק את מוסדות החסד שלה. בין השנים תרמ"ח-תרמ"ט ערך והוציא לאור את הקובץ התורני עיטור סופרים. למד קבלה כתלמיד חבר עם אחד מגדולי מקובלי דורו, הרב שלמה אלישיב, מחבר הספר הקבלי "לשם שבו ואחלמה". באייר תרמ"ט נפטרה אשתו, והרב קוק נותר אלמן עם בתו הפעוטה בת השנה וחצי. לאחר כשנה נישא לרייזא רבקה, בתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים (אחיו התאום של האדר"ת) ובת דודתה של אשתו הראשונה שגדלה בבית האדר"ת לאחר מות אביה. בה'תרנ"א (1891) נולד בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק. באותה השנה, הוציא לאור את ספרו חבש פאר על מצוות התפילין, הכולל חלק הלכתי וחלק מחשבתי. לאחר הוצאת הספר לאור, נדד זמן מה בין העיירות כדי להפיץ את ספרו. בהיותו רבה של זיימל, היה סר אל הרב מרדכי אליאשברג, רבה של בויסק, ודן ומברר אתו בשאלות כלל ישראל וארץ ישראל, והושפע רבות מדעותיו והשקפותיו.
בשנת ה'תרנ"ה (1895) נבחר כרבה של בויסק, שהייתה עיר גדולה יותר ובה היה גם ציבור בעל נטייה מודרנית. בבויסק נולדה בתו השנייה, בתיה־מרים, בשנת ה'תרנ"ט (1899), שלימים נישאה לרב שלום נתן רענן. החל משנת תרס"א, החל לפרסם מאמרים הגותיים בביטאון הרבני "הפלס". בשנים ה'תרס"ג–ה'תרס"ד פרסם ב"הפלס" מסה בת 20 פרקים בשם "אפיקים בנגב", העוסקת בין השאר בביקורת על תנועת הציונות, ובמקומה הראוי של צמחונות ביהדות, וממנה לוקט מאוחר יותר המאמר חזון הצמחונות והשלום. בתקופה זו עסק גם בכתיבת החיבורים עין איה (חלקו הגדול), מדבר שור (דרשות שנשא בתקופה זו), ולנבוכי הדור, חיבור הגותי על התמודדות היהדות עם זרמי מחשבה מודרניים (חלקו פורסם כבר ב"אפיקים בנגב"). כתבים אלה יצאו לאור שנים רבות לאחר פטירתו.
תקופת יפו
שמאל|ממוזער|180px|הרב קוק בתקופת כהונתו כרבה של יפו והמושבות
כאשר פנו אליו אנשי יפו, בהשתדלותו של יואל משה סלומון, לכהן כרב העיר יפו והמושבות, הגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל, על אף שאנשי קהילת בויסק העשירה ניסו לשדלו להישאר על ידי הגדלת משכורתו ותשלום חובותיו. בכ"ח באייר ה'תרס"ד (1904) הגיע ליפו והחל לכהן בתפקיד זה. תקופת יפו הייתה התקופה הפורייה ביותר בכתיבתו, ובה נכתב החומר לכמה מהיצירות החשובות שלו (שהתפרסמו מאוחר יותר) - אורות, אורות הקודש, עולת ראי"ה ועוד.
בתענית אסתר ה'תרס"ז (1907), נולדה בתו הצעירה, אסתר יעל. בהמשך אותה השנה, נישאה בתו הגדולה פרידה חנה לדודה, ישראל שמעון רבינוביץ' תאומים, בנו של האדר"ת וממייסדי העיר בת ים.
באותה תקופה תמך באופן מסויג בבית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש לקדש את החומר במיוחד בארץ ישראל, דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים. במקביל שימש כמנהל הרוחני של תלמוד תורה שערי תורה. הוא יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית. במסגרת זאת תמך בהיתרים על פי ההלכה לצורך קיום ההתיישבות, כגון בפולמוס השמיטה ובהיתר המכירה, שרבנים בולטים תמכו בו גם לפניו. הוא ביסס היתר זה מבחינה הלכתית בספר שבת הארץ. כמו כן התיר את השימוש בפסח בשמן שומשום שנכבש בכבישה קרה ללא מגע מים, אף שהשומשום הוא ממשפחת הקטניות שאסורה בפסח באכילה לאשכנזים.
בשנת ה'תרס"ט (1909) הקים הרב קוק ביפו ישיבה משלו שבה למדו כעשרים תלמידים מירושלים ומיפו, בהם הרב יהושע קניאל והלל פרלמן. הישיבה שכנה בבית המדרש "ברכות" בקומה העליונה בבניין של תלמוד תורה "שערי תורה". הרב קוק מסר לתלמידים שיעור יומי, ועל סגל המורים נמנו בין השאר הרבנים שלמה זלמן שך ושם טוב גפן. למעשה היה זה מבנה של שני אגפים שבאגף שבקומה השנייה שכנה דירתו, ובאגף השני היה מקום לימודו וישיבת בית דינו. שם הייתה הישיבה. הבית שבו התגורר הרב שוכן ברחוב אחווה 21 בשכונת נווה צדק הכלולה בתל אביב־יפו דהיום.
בחורף ה'תרע"ד (1913) יצא הרב קוק, כרבן של המושבות, בראש משלחת רבנים למסע המושבות הראשון. המסע נמשך כחודש. במסעות אלו ניסה לחזק את הקשר בין החלוצים לתורה ומצוות. במסגרת תפקיד זה הוא גם עסק בגישור סכסוכים במושבות.
תקופת מלחמת העולם הראשונה (1914–1918)
בתמוז ה'תרע"ד (1914) יצא לכנס העולמי של אגודת ישראל בגרמניה בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני, ובשל טיפול רפואי שנזקקו לו הוא ואשתו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ריחפה עליו סכנת מאסר כנתין של רוסיה, מעצמת אויב. הוא נסע עם אשתו לשווייץ הנייטרלית, ונאלץ להישאר בסנט גאלן, שם פעל כדי לסייע ליישוב שבארץ. בשנת ה'תרע"ו (1916) הציעה לו קהילת מחזיקי הדת שבלונדון להיות רבה, והוא ניאות בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון הקים מספר ישיבות. בקהילת המהגרים המזרח-אירופאים העניים שלו, גינה את האליטה של אנגלים בני דת משה שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי להימנע מהצהרת בלפור. בעקבות גילוי דעת של הרב קוק בבתי הכנסת, נשלחו תזכירים רבים לחוגי השלטון מהקהילות היהודיות, שבהם הודגש כי דת ישראל קשורה בלאומיות הישראלית ובארץ ישראל.
בתקופה זו היה מנותק משלוש בנותיו. דאגתו אליהן ניכרת באגרותיו.
בשנת 1918 הוזמן הרב קוק על ידי הרב ד"ר דב (ברנרד) רבל (רעוועל) לבקר בארצות הברית. זו הייתה הצעה נדיבה מטעמו של הרב רעוועל וגיסיו, האחים טרוויס, לממש את חזונו של הרב קוק ולממן את ההקמה של הישיבה המרכזית העולמית בירושלים.
שמאל|ממוזער|260px|בית הרב קוק, שבו חי הרב ברוב שנותיו בירושלים.
תקופת ירושלים
טקסט=בית הרב קוק - חצר הכניסה. בבית זה התגורר הראי"ה קוק משנת 1923 ועד לפטירתו בשנת 1935|ממוזער|בית הרב קוק - חצר הכניסה. בבית זה התגורר הראי"ה קוק משנת 1923 ועד לפטירתו בשנת 1935
בתום המלחמה, לאחר תקופה של כשלוש שנים בלונדון, חזר הרב קוק לארץ ישראל. מתקופה זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת "הלכה ברורה" על הש"ס, ובפעילות בשדה הציבורי.
תנועת דגל ירושלים
שמאל|ממוזער|250px|הרב קוק נואם בעת עצרת בירושלים בשנות ה־20
שמאל|250px|מודעת השתתפות בצער עם הרב קוק על מות בתו|ממוזער
אף שהרב קוק חיבב את תנועת המזרחי, וראה באנשיה שותפים לדרכו, הוא חלק לעיתים על דרכה. על פי השקפתו, תנועת המזרחי הייתה פשרנית מדי, שכן היא לא החמירה מספיק בענייני הלכה־הנהגה, והתבטלה בפני ההסתדרות הכללית. במיוחד חרתה לו הקביעה של אנשי ההסתדרות הציונית כי , והוא ניסה לדרבן מספר פעמים את אנשי תנועת המזרחי למחות כנגדה ולהתנער ממנה.
ב־1918, לאחר 15 שנה של פעילות פוליטית, ביקש לייסד הסתדרות, דגל ירושלים שמה, אשר תאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר מעודדים את יישוב ארץ ישראל. רצונו היה שתנועה זו תבטא , ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם אנשי המזרחי, ובמקביל לשמור על השתייכותם הקודמת. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד כהן ובנו הרב צבי יהודה קוק, הוקמו סניפים בארץ ישראל, שווייץ, הולנד, אנגליה וארצות הברית. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק, כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית, התנגדות המפלגות הדתיות האחרות, וגם עצירת פעילותה למען לא תפגע בתנועת המזרחי היו בעוכרי התנועה החדשה.
רב ראשי
שמאל|ממוזער|260px|הרב קוק בניו יורק
בשנת 1919 נענה להזמנתם של ראשי המוסדות והישיבות ורוב רבני ירושלים להתמנות לרבה של העיר. לאחר שביוזמת הרב צבי פסח פרנק נשלח אליו כתב הכתרה בחתימתם. בכך אייש משרה שהייתה מיותמת מספר שנים, מאז פטירת הרב חיים ברלין. בהמשך כונן את מוסד הרבנות הראשית, שבה ראה שלב ראשון לייסוד הסנהדרין, ונהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (1921). את הרבנות הראשית ראה כהנהגה רוחנית כלל עולמית ולא כמנגנון ביורוקרטי. בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה ב־1920, התנגד מלכתחילה למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר. בעמדה זו אחזו רוב הרבנים, בניגוד לדעת רבים מחברי המזרחי. עם זאת, הוא אמר גם שהדבר אינו אסור, ובכל אופן "אין הדבר כדאי לעשות ממנו עיקר גדול".
סמוך להתמנותו לרבה של ירושלים נהרגה בתו הצעירה אסתר־יעל בעת שנפלה ממדרגות הבית הזמני ברחוב הנביאים שבו התגוררו
ייסוד ישיבת מרכז הרב
פעילותה המעשית של הישיבה החלה בקיץ תרפ"ג בעת שהחלו ללמוד בה תלמידים בודדים. קבוצה גדולה יותר הגיעה ללמוד בתרפ"ד (1924). השם שהעניק הרב קוק לישיבתו הוא "הישיבה המרכזית העולמית" אך היא התפרסמה בשם "מרכז הרב". הישיבה התאפיינה בשפה העברית שהייתה מדוברת בה, ובלימודי הגות ומחשבה. שאיפתה נוסחה: את ניסוח תוכנית הלימודים של הישיבה הטיל על תלמידו הרב דוד כהן. בתוכנית הלימודים, היו בנוסף ללימודים הישיבתיים המקובלים, לימודי תנ"ך, פילוסופיה, היסטוריה ולימודי מדעים (בוטניקה וביולוגיה), אולם לימודי החול לא יושמו בפועל. הרב יעקב משה חרל"פ שימש כראש הישיבה בפועל, עד לפטירתו בשנת תשי"ב.
בחיי הרב קוק הגיע מספר התלמידים בישיבה לכשמונים. הישיבה נוהלה על ידי הרב קוק באופן אבהי. לעיתים דאג הרב קוק לתלמידיו מבחינה חומרית בסיועה של אשתו, שלקחה על עצמה את הטיפול בחורים שבגרבי תלמידיו. הרב קוק עודד את בוגרי הישיבה לשמש כרבנים, כמורים וכאנשי ציבור, ואכן רבים מהם שימשו כרבנים בארץ ישראל ומחוצה לה.
פעילות מעשית למען הישיבות
הרב קוק ראה בישיבות את הבסיס הרוחני של עם ישראל, ופעל ליסוד מוסדות חינוך תורניים ולמען החזקתן של ישיבות. בחורף 1924 יצא לארצות הברית בראש משלחת רבנים שבה השתתפו רבה של קובנה, הרב אברהם דוב כהנא שפירא, והרב משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלובודקה, במטרה להשיג מימון למוסדות תורניים. הרב קוק התקבל בכבוד רב, ובין היתר קיבל אזרחות כבוד של העיר ניו יורק. הוא נפגש גם עם נשיא ארצות הברית קלווין קולידג' בבית הלבן.
ממוזער|הרב קוק תרפ"ד, 1924
ייסד את מפעל "הלכה ברורה", העוסק בהעמדת הפסיקה ההלכתית מול מסקנות סוגיות התלמוד עליהן היא מבוססת, עבודה שהקדיש לה חלק ניכר מזמנו ושראה בה בניין התורה לדורות. בתרצ"ג ייסד בירושלים את מכון הארי פישל, למחקר מדעי של היהדות, ובמיוחד תורה שבעל פה, והעמיד בראשו את תלמידו הרב שאול ליברמן, שנחשב לאחד מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה.
בפרעות תרפ"ט (1929) ובשאלת מעמדו של הכותל המערבי
כאיש ציבור הגיב הרב קוק למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה מול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל.
ב-15 באוגוסט 1929, תשעה באב, נערכה תהלוכה גדולה של נוער בית"ר ליד הכותל המערבי, שנועדה למחות נגד שגרת ההתנכלויות של מוסלמים למתפללים היהודים ולהפגין ריבונות יהודית במקום. במוצאי הצום, התראיין הרב קוק לעיתון דואר היום. בראיון הביע את תודתו לנוער המפגין וקרא לפנות את שכונת המוגרבים שלמרגלות הכותל: . גם בהזדמנויות נוספות הדגיש הרב שהדרישה היהודית היא להרחיב את רחבת התפילה שליד הכותל, וציפה שהמהלך יבוצע על ידי ממשלת המנדט תוך פיצוי התושבים.
בזמן מאורעות ה'תרפ"ט שהו רוב מנהיגי היישוב בקונגרס הציוני ה־16 שנערך בציריך. הרב קוק טלפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, וכאשר הלה הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, ציווה עליו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. במהלך הפוגרום שלח הרב טלגרף לראשי קהילות יהודיות ברחבי העולם והזהיר כי . זמן קצר לאחר המאורעות בירושלים, מחה הרב באוזני המושל הצבאי לואי ג'ין בולס אשר נתן הסכמה למופתי לבצע עבודות בכותל המערבי ללא צורך ברשות מן היהודים. הוא הזהירו: מאז ניהל חלופת מכתבים ושיחות עם גורמים ביישוב ובשלטון בדבר מעמדו של המקום וקדושתו. כאשר באה אליו משלחת של ראשי המוסדות הציוניים כדי לשכנעו לוותר על הבעלות על הכותל ולהסתפק בזכות להתפלל במקום, אמר: בוועדת החקירה הבריטית אמר:
באותה תקופה הוצע לו להיות אדמו"ר של בית אברהם אך הוא סירב.
רצח ארלוזורוב 1933
לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהיה מבאי ביתו, ולאחר שניתן פסק דין מוות נגד אברהם סטבסקי, יצא הרב קוק להגנת הנאשמים, ובראשם אב"א אחימאיר, ראש תנועת ברית הבריונים. הרב קוק טען שאין ראיות ממשיות לכך שהם ביצעו את הרצח, ואסור להוציא להורג את סטבסקי על סמך חשדות בלתי מבוססים. ועד פעולה להצלת הנאשם הוקם בביתו. הרב קוק ניצח על קמפיין ציבורי שנועד להציל את סטבסקי מהגרדום, ובו פרסם כרוזים, דרבן אישים שונים, ואף גייס את מנהיגי הגולה לתת יד להצלתו של סטבסקי. בתגובה לסופר ר' בנימין שתהה על כך שהרב קוק מסנגר על סטבסקי, כתב הרב קוק: "רק האמת בטהרתה היא המאירה את עיני ותומכת את לבבי, שאתן את כחי הדל להציל את הלקוח למות בלא שום יסוד לאשמתו, ואשר הנני חדור כולי בהכרה ברורה מטהרת המצפון שלי שהנאשם הוא נקי וצדיק וחף לגמרי מכל פשע וחשד של רצח".
התנגדותו הנחרצת לאווירת הלינץ' הציבורי פגעה בפופולריות שלו בקרב אנשי היישוב, וגרמה לחצי ביקורת רבים להישלח נגדו, ואף לתייגו כשייך למחנה הימני. היו אף שכתבו כתובות נאצה על חומת ביתו בסגנון "אוי לדור שכהניו מחפים על רוצחיו". חיים נחמן ביאליק תיארו באותה תקופה כנידון למוות בצל הגרדום. מקורביו העריכו כי גלי ההתנגדות והביקורת, והשסע שנפער אל ציבור שכה אהב, קיצרו את ימיו. מספר חודשים לאחר שניתן פסק הדין המזכה את סטבסקי, בעת שהרב קוק חזר לירושלים מטקס שבו קיבל אזרחות כבוד של העיר תל אביב חש הרב קוק כאבים בבטנו, ומחלת הסרטן החלה לתת בו את אותותיה.
חיים אישיים
ממוזער|קברו של הרב קוק בהר הזיתים, ירושלים
שמאל|ממוזער|260px|דרשת הרב קוק על גזוזטרת הישיבה במונטריאול (תרפ"ד 1924)
שמאל|ממוזער|250px|הרב קוק ומאחוריו הרב צבי פסח פרנק
לרב קוק היו חמישה ילדים.
מאשתו הראשונה אלטע בת שבע (בתו של האדר"ת):
פרידא חנה אשת ישראל שמעון רבינוביץ - מייסד העיר בת ים.
מאשתו השנייה רייזא רבקה (בתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ תאומים):
רוחמה טויבא שנפטרה בהיותה תינוקת.
אסתר יעל - נפלה ממדרגות הבית בהיותה בת שבע.
הרב צבי יהודה הכהן קוק, יורשו הרוחני וממשיך דרכו הבולט.
בתיה מרים - אשת הרב שלום נתן רענן.
לרב קוק שלושה נכדים, כולם מבתו בתיה רענן: ציפורה אשת הרב מרדכי פרום, הרב אליהו שלמה רענן, ואברהם יצחק (טבע בים בהיותו כבן עשרים).
פטירתו ומסע ההלוויה
ממוזער|300px|הלוויית הרב קוק ברחוב יפו
בסוף ימיו נאבק הרב קוק במחלת הסרטן. עצרות תפילה נערכו בקיץ תרצ"ה בירושלים והוכרז יום תפילה כלל־עולמי בכ"ד בתמוז. לשמו של הרב נוסף השם "יחזקיהו". הרב קוק נפטר כשבועיים לפני יום הולדתו ה־70, ביום ג' באלול ה'תרצ"ה (1 בספטמבר 1935).
באותם ימים התקיים בשווייץ הקונגרס הציוני הי"ט, אליו הגיע מברק עם פטירת הרב: יושב הראש בן-ציון מוסינזון הודיע מיד: . דיוני הקונגרס נעצרו לשלוש שעות לאות אבל, ובערב נפתחה ישיבה מיוחדת לדברי הספד. ראשון המספידים היה נשיא הקונגרס חיים ויצמן, לאחריו הספידו הרב מאיר בר-אילן ומנחם אוסישקין, שגם הודיע שבקרוב תוקם נקודת יישוב בארץ ישראל על שמו.
בארץ ישראל הכריזו המוסדות הלאומיים וראשי מוסדות הקהילה העדתיות על אבל לאומי, ובכל הארץ הוכרזה הפסקת מלאכה באופן מלא מיום שני בחצות היום, זמן התחלת ההלוויה, ועד שעה חמש בערב. דגל ציון (ישראל) שעל בניין הסוכנות היהודית הורד לחצי התורן. בין חמישים למאה אלף איש מהיישוב העברי הקטן דאז שהם כרבע מכל תושבי הארץ היהודים השתתפו במסע הלוויה, שהייתה הגדולה ביותר שידע היישוב באותה תקופה ולמשך זמן רב. בין המספידים בטרם מסע ההלוויה היו הרב יעקב משה חרל"פ והרב איסר זלמן מלצר. בין המשתתפים בהלוויה היו גם נציגים של הנציב העליון, מוסדות הממשלה, עיריית ירושלים, קונסולים, ראשי עדות זרות, ונציגי מוסדות הציבור. בשל הדוחק הרב נעשה שימוש הן בסדרנים והן בשוטרים בריטים וארצישראלים. בשולי הדרכים נעשה אף שימוש משטרתי בסוסים. שוטרים בריטים יצרו שרשרת סביב התקדמות הארון. מסע ההלוויה יצא מבית הרב ומישיבת מרכז הרב, עבר ברחוב יפו, משם לרחוב הנסיכה מרי ורחוב ממילא עד שער יפו, ומשם אפשרו רק לחלק מהקהל להמשיך אל עבר הר ציון מטעמי זהירות עקב הדוחק הרב. הראי"ה נקבר בחלקת הנביאים שבבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. לאחר מכן נערכו הספדים בכל רחבי העולם היהודי.
יצירתו והגותו
שמאל|ממוזער|250px|מוסד ההוצאה לאור מוסד הרב קוק, הוקם בשנת 1936 בשכונת קריית משה על ידי הרב יהודה לייב מימון. גולת הכותרת שלו הייתה הוצאת כתבי הראי"ה.
אף שמבחינה הלכתית נחשב לשמרן, מבחינה מחשבתית הוא נחשב להוגה דעות מקורי והוא ינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, התלמוד, מחשבת ישראל והקבלה (במיוחד של האר"י, הרמח"ל ובעל הלשם), עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת. במידה מסוימת הלך לאור שיטתו ותורתו של המהר"ל מפראג, ממנו ידע לצטט פרקים שלמים בעל פה. בעיני רבים נחשבת אישיותו לסמלו של המעבר מהגולה לארץ ישראל.
הגותו של הראי"ה קוק, נחשבת בעיני מספר חוקרים, דיאלקטית, ולעיתים מתפרשת באופנים מנוגדים. כתיבתו עוסקת בין היתר באלוהות, בריאה, טבע האדם, מהלך ההיסטוריה, התחדשות הנבואה, ציונות, משיחיות ופוליטיקה.
לימים סיפר עליו הרב שלמה זלמן אוירבך שהרב ידע לצטט בעל פה את כל ספר הזוהר, ונאמר עליו שלמד כל יום שישים דפי גמרא ופעם לחודש את כל התנ"ך.
אישיותו
רבים ממי שפגשו בו מתארים אישיות קורנת ואצילית. תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ תיאר את פגישתו הראשונה:
תלמיד אחר, הרב דוד כהן, "הנזיר", שלימים ערך את ספרי "אורות הקודש", מתאר גם הוא את מפגשו הראשון עם הרב:
לקראת יום הולדתו השבעים תכננו ידידיו ומעריציו לחגוג את יובל השבעים, אך הוא פנה אליהם מעל דפי העיתונות ואמר שתהיה לו קורת רוח אם לא יעשו עניין מיום זה. ביום מותו ביקש מתלמידיו שלא יכתבו עליו שום תארים נוספים מלבד התואר "הרב", וכך היה.
יחסו לציונות ולמודרנה
שמאל|270px|פרסום של ועד מאה שערים המכיר בחשיבותו של הרב קוק כמנהיג וכרב גדול|ממוזער
שמאל|ממוזער|270px|הרב קוק בעת נאומו המפורסם בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית, 1925.
שמאל|ממוזער|200px|הרב קוק מונצח בבולי קרן קיימת לישראל
בהתייחס לאמירתו המפורסמת של החת"ם סופר ביחס למודרנה "חדש אסור מן התורה", טבע הרב קוק את הביטוי "הישן יתחדש, והחדש יתקדש". כך למשל לא ראה כל בעיה בקבלת תורת האבולוציה, ואף הכריז שהיא עולה בקנה אחד עם מושגים קדומים המופיעים בתורת הקבלה. רוב כתביו לא נכתבו באופן מאורגן ושיטתי, אלא בכתיבה ספונטנית ושוטפת. בנו הרב צבי יהודה ותלמידו הרב דוד כהן סידרו פסקאות מכתביו בספרים לפי נושאים.
הרב קוק היה למעשה האידאולוג הדתי והתאולוג של הציונות. הוא ראה בה שלב התחלתי של הגאולה. הוא ראה במשיכתם של הציונים לארץ ישראל ולערכים לאומיים ביטוי של 'סגולת ישראל' שאיננה תלויה בהכרה ובבחירה שלהם: "החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה".
לאחר מותו של הרצל נשא הרב קוק נאום הספד בשם "המספד בירושלים", בהספד זה, שבו שמו של הרצל אינו נזכר, הוא עוסק במשיח בן יוסף. כשסמוך למותו שאלוהו מדוע הוא מתעקש להיות ציוני, השיב שגם הקב"ה ציוני, כפי שכתוב (). את כינון מדינת ישראל ראה, שנים רבות טרם שהוקמה, כיצירת יסוד כסא השם בעולם.
אף שחרד מנטייתם של צעירי הציונות לחילוניות ולעזיבת הדת, ביטא אהבה רבה כלפיהם. בספריו ציין שיש יתרונות במעמד הנפשי של בני הציבור החילוני העוסקים בבניין הארץ ובתחיית הלאום היהודי, על פני הציבור הדתי.
בתקופות שונות של חייו, יזם מספר מסעות של רבנים למושבות ולקיבוצים בעמק יזרעאל, בגליל ובשפלת החוף, וצירף אליהם רבנים מהיישוב הישן שהתנגדו לציונות, כדי לגשר על הפערים ולהדק את הקשר עם החלוצים, הן במטרה להקשיב להלך רוחם ולשמוע על מצבם, והן במטרה לחזקם מורלית ורוחנית ולחזקם בדת היהדות.
בעקבות השתדלות תלמידו, הרב משה צבי נריה, ניאות הרב קוק לתמוך ולעודד את תנועת הנוער הדתי לאומי בני עקיבא, ונחשב כמורה דרכה הרוחני. הוא כתב איגרות לכינוסיה השונים של התנועה ואף אירח מפגשי מדריכים בביתו.
היחס לטבע ולעולם
עניין מרכזי בהגותו הוא היחס החיובי כלפי הטבע והעולם. הוא סבר כי יש לאהוב את היופי של הטבע ולהכיר בחידושי המדע ובתהפוכות ההיסטוריה, כחלק ממכלול הבריאה. מאחורי כל הפרטים במציאות עומד כוח מאחד, שהוא האלוהות. גם "אהבת ישראל" נובעת מתוך אמונה שעם ישראל חשוב לאנושות ולעולם כולו. הוא קרא ל"אהבת כל המעשים":
הוא ראה את מצוות התשובה כשיבת העולם כולו אל מקורו האלהי שממנו נפרד, ובכלל כך כחזרה לחיים טבעיים והרמוניים עם העולם כולו, ובכך כלל הן את הבריאות הגופנית והתעמלות הגוף, והן את הבניין הלאומי, ובמסגרתו את החזרה לארץ ישראל, בניין מוסדות ממלכתיים ופיתוח התעשייה והחקלאות. הוא ראה בחיוב גם את פיתוח המדע מתוך התאמה עם התורה, קרא ליחס מכבד לאוכלוסייה הערבית, וגם את הכפירה ראה כתחילתה של מהפכה דתית נדרשת.
בנושא היחס ההדדי בין התורה לבין "הרגשות הגשמיים" כתב הרב קוק: .
חיבור ההלכה והאגדה
כפי שמציין הרב שלמה יוסף זוין בספרו אישים ושיטות:
הרב קוק הצטיין גם בתחום ההלכתי וגם בתחום האגדה [כלומר התחום ההגותי], הוא
ועוד כותב הרב זוין:
דברים אלה לצד חשיבות השילוב בין מחשבה והגות לבין הלכה מופיעים בכתבי הרב קוק; כגון בספרו משפט כהן (סימן ס"ג), ובאורות הקודש (חלק א' עמוד כ"ד). כמו כן שילב לעיתים את המושג "נבואה" במחשבה.
גישתו הכלכלית-חברתית
הרב קוק חי בעת המהפכה הקומוניסטית. הוא חלק על קביעתו של קרל מרקס שהמציאות הממשית היא חומרית, אולם הזדהה עם הביקורת המרקסיסטית על ניצול הפועלים. מסיבה זו הוא סבר שעבדות, שבה הפועל הוא קניינו של הבעלים, עדיפה על פני העסקת פועלים ללא זכויות סוציאליות או אחריות על נזקיהם: הוא חלק על טענתו של מרקס שהפתרון לבעיה הוא ביטול הקניין הפרטי בעזרת מהפכה. לדבריו, מהפכות ייצרו מעמד שליט חדש שידכא גם הוא אחרים. בעיניו, הפתרון לבעיות החברתיות הוא הגבלת הקניין הפרטי, חיזוק הרוחניות בחברה ויצירת שיתוף פעולה בין המעמדות.
מציאת החיוב והכוח המאחד
הרב קוק מעלה על נס את המאבק על דרך החיוב. במקום לשלול ולחפש ליקויים ופגמים יש לנקוט עשייה חיובית ומועילה. במקום לחבוט בסוטים מדרך הישר, יש למצוא מסילות ללבם בדברי כיבושין. כך ייתרצו, וכבודם לא יינזק, כי כבודם חביב עליהם כפי שחביב על האחרים כבודם שלהם. האדם והציבור נתבעים לעשייה, ולא לשלילה של האדם או של הציבור האחר.
שמאל|ממוזער|300px|הרב קוק ומשלחת הרבנים בניו יורק
אמנם לשיטת הרב קוק ישנה אמת אבסולוטית, אבל בכל דעה כמעט יש גם משהו אמיתי. על מנת להגיע לאמת המוחלטת יש לאחד את כל השיטות ולתת לכל אחת מהן את מקומה. גם בכפירה ישנו חיוב, משום שהיא שוללת את התפיסה האלילית המוטעית את האל; וגם באלילות יש גרעין של אמת שהוא הרצון לקרבה לאל, אלא שהיא מעוותת ומגשימה את האל.
בספר אורות הוא מונה שלושה כוחות מרכזיים בימינו: ההומניזם (אנושיות בלשונו), הלאומיות והדת (או הקודש). שלושתם נאבקים זה בזה, וגם בכך יש משהו מן החיוב, משום שבאופן זה הם מונעים התפשטות יתר של אחת השיטות ללא בקרה, מצב שעלול להביא לקיצוניות ולהרס. על כל אחת מהשיטות ללמוד להבין שגם לשתי האחרות ישנה חשיבות. לשיטה האידיאלית שמאחדת את כל השלוש הוא קורא "הקודש העליון". בכל מתח הגותי יש למצוא את החיוב שבצדדים המתעמתים ולגרום להם להבין שהם זקוקים זה לזה ונבנים זה מזה.
הדברים באים לידי ביטוי בציטוט מפורסם מדבריו:
על אף תפיסה זו, לא נמנע הרב קוק לבקר בתוקף אישים וגופים ציבוריים בעניינים כמו חילולי שבת ובעיות כשרות.
הרב קוק קרא שלא להפריז ב"דבקות" בצדיק שהוא מושג בסיסי בתורת החסידות, והציע להחליפה בדבקות בעם ישראל ובנשמתו, שלו, לדבריו, אין מגרעות כלל:
הלכה
חלק ניכר בכתביו תופס הפן ההלכתי. עוד בחייו הוציא הרב קוק כמה מספריו ההלכתיים: הספר חבש פאר על ענייני תפילין, עץ הדר בעניין פסול אתרוגים מורכבים והספר שבת הארץ על ענייני שביעית והיתר מכירה. לאחר מותו הוציא בנו הרצי"ה קוק את ספרי השו"ת שלו אורח משפט, משפט כהן, דעת כהן ועזרת כהן שבו מקובצות מרבית תשובותיו ההלכתיות.
אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא
בדרכו הלימודית וההלכתית נטה הרב קוק ללימוד "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", כך בערוב ימיו השקיע הרב קוק שעות רבות במפעל שיזם לסיכום של פסק ההלכה היוצא מסוגיות הגמרא, כפי שהוא מופיע ברמב"ם ובשולחן ערוך. זאת במטרה לגשר על הפער שנוצר בין הדיון בסוגיות הגמרא לדיון בהלכה על ידי זה שחלק מהלימוד של הגמרא יהיה פסיקת ההלכה היוצאת מהלימוד. אזכור ההלכות על הדף כונה "הלכה ברורה" וביאור הסוגיות בשיטות הראשונים והאחרונים הופיע בשם "בירור הלכה". בהמשך הוקם מכון שיטפל בהמשך המפעל הזה והוצאתו מן הכוח אל הפועל, שנמצא במתחם ישיבת מרכז הרב.
תורת ארץ ישראל
ממוזער|שמאל|270 פיקסלים|דיוקנאות הרב קוק, דוד שמעוני, ש"י עגנון, דבורה בארון, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דלל
הרב קוק פיתח בהרחבה את הנושא של ייחודיותה של תורת ארץ ישראל, וקרא לשוב אל שיטת הלימוד הארץ־ישראלית המקורית. חידושו העיקרי בנושא הוא שהייחודיות של תורת ארץ ישראל היא בכך שבא"י מקצועות התורה אינם מפולגים זה מזה ולא צרים זה לזה, אלא השכל הכללי משקיף על הכל בסקירה כללית, והעניינים יונקים זה מזה ומסייעים זה לזה. לפיכך, ההלכה מושפעת מרוח הקודש, מהאגדה ומהקבלה. בלימוד התורה בארץ ישראל ניתן להגיע לבירור האמת בלא צורך בפלפול מרובה.
הרב קוק גם קבע שיישוב ארץ ישראל בפועל, הוא יעד שיש לשאוף אליו. קניית אדמות, עליה מהגלות, חקלאות, וקיום המצוות התלויות בארץ: לקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות, דיני כלאיים ושמירת השמיטה. במקרים שבהם הייתה התנגשות בין יישוב הארץ ובין קיום המצווה, חיפש דרכים הלכתיות על פיהן ניתן להקל, כך תמך בחידוש "היתר המכירה" של חובבי ציון, משתי שמיטות קודמות לו.
יחס קבלה והלכה ואופי פסיקתו
הרב קוק, לבד שהיה איש הגות, שמש גם כפוסק וכתב מאות תשובות הלכתיות. מרבית תשובותיו ההלכתיות פורסמו בספרי השו"ת אורח משפט, משפט כהן, דעת כהן ועזרת כהן. חלק מהחוקרים סוברים שעל אף שהגותו חדשנית ביותר, הרב קוק לא שילב אותה בפסיקותיו.
לעומתם, אבינועם רוזנק סבור ששורש החומרות הרבות המצויות בפסיקותיו הוא ברעיונות החדשניים שבהגותו. חגי בן ארצי סבור שיש להבחין בפסיקות הרב קוק בין תקופת יפו לתקופת ירושלים: בראשונה הרב פוסק באופן חדשני ביותר (למשל בהקלתו בפולמוס שמן השומשומין, בהיתר המכירה בשנת השמיטה ובפולמוס האתרוגים המורכבים) ובשנייה, הרב עובר לפסיקה שמרנית בהרבה (בהחמרתו באיסור הצבעת נשים, בנושא חליבה בשבת, ובהחמרתו בהלכות גיור ואיסורו לנתוחי גופות יהודים במסגרת לימודי רפואה).
פרופ' נריה גוטל אמר שהרב קוק מנמק את פסיקותיו גם בדברי קבלה ואגדה, דבר שאינו מקובל ברוב ספרי השו"ת האשכנזיים הקלאסיים, אך מצוי בפסיקות חכמי אשכנז הקדמונים וחכמי עדות המזרח. כך למשל הזכיר את פסיקת הרב קוק שיש להשתמש בגופות גויים לצורך לימוד רפואה, שאותה נימק גם בכך שהגוף היהודי הוא קדוש.
הרב קוק למד ספרי קבלה וחסידות וכתב בשבחם, אבל בישיבתו לא לימד כתבים אלה.
פלפול
הרב שלמה יוסף זוין הסביר את גישתו ההלכתית של הרב קוק בספריו ובכתביו. הוא מציין שהרב קוק נמנע מלבסס הסברים על שיטת ה"לשיטתו", כשהוא רואה בה פן של פלפול שאינו הכרחי; אולם לא נמנע, לאחר שהסביר שיטה, לציין שהסבר זה תואם את שיטתו של אומרה במקום אחר.
עם זאת ניכר בהרבה מקורות בכתביו, כי הרב קוק התייחס בחיוב ובסנגוריה לצורת לימוד זו. הוא מנתח את הסיבה להתנגדות שצורת לימוד זו עוררה בעבר, ואת הנימוקים ללגיטימיות שיש לה כיום. הרב קוק טוען שללימוד זה יש צד אסתטי, והוא עשוי לעורר לאהבת תורה. אמנם הוא מגביל ותוחם אותו בתנאים אחדים, כמו לא לערבב הלכה ואגדה, ולאפשרו לאנשים שכבר יש להם ידיעות מעמיקות בלימוד.
מנהג
ממוזער|יחד עם חיים נחמן ביאליק (משמאל)
באופן כללי גישתו של הרב קוק למנהגים מהווה שיטה קלאסית בקרב האורתודוקסיה המודרנית. גישתו כללה התייחסות בכובד ראש למנהגים, כשלעיתים הוא רואה חשיבות עצומה בקיים המנהגים ממש כדין תורה. גישתו המעניינת היא ביחס לדין המנהג ועניין "לא תתגודדו".
פילוסופיה וקבלה בהגותו
הוגה הדעות הלל צייטלין מציב את הרב קוק ברצף אחד עם גדולי הקבלה: האר"י, הבעל שם טוב, ובעל התניא. לדבריו הרב קוק הסתמך רבות על קבלתו של הבעש"ט, יותר ממה שמיוחס לו. הוא כותב:
היו חוקרים (כגון בנימין איש שלום) שטענו שאף שלקבלה מקום מרכזי בתפיסת עולמו של הרב קוק, הוא אינו צמוד לעולם המושגים שלה, אלא משתמש בה לצורכי הגותו־הוא באמצעות נתינת משמעות מחודשת לסמליה. כנגדם יצאו חוקרי קבלה, ובראשם יוסף אביב"י, שטענו כי עולמו הרוחני של הרב קוק נטוע עמוק בחיק הקבלה, וכי ניתן להראות במקומות רבים שבהם נראה שהוא כותב הגות בלבד, שאין זה אלא תרגום לשפה מודרנית של תכנים קבליים, על פי פרשנותו הייחודית של הרב קוק.
הרב קוק בחר שלא לציין את מקורותיו בפירוש, אולם ציין שהרבה להסתמך על כתבי האר"י. מעבר לכך, מקורותיו מגוונים, ובהם הזוהר, עץ חיים, ספרי החסידות, רבי יהודה הלוי, רמב"ם, ספרי מהר"ל מפראג, ספרי רמח"ל, הגאון מווילנה, רבי יצחק אייזיק חבר, וכן פילוסופיה יוונית ומודרנית.
בהגותו ניכרת גם השפעתם של פילוסופים מודרניים של העת החדשה. באחד ממכתביו של בנו הרב צבי יהודה, כותב הבן שמאמרו של אביו, "דעת אלוקים", מבוסס לדעתו על גישתו של הפילוסוף הרמן כהן. למעשה, רבים ממושגיו של שפינוזה מצויים הן במאמר זה והן במקומות רבים נוספים בהגות הרב קוק. השפעה מיוחדת ישנה להגותו של הגל (אולי בתיווכה של משנת ר' נחמן קרוכמל) על מחשבת הרב קוק. הדבר ניכר במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" (בספרו "אורות"), שבו הוא משתמש במושגי האידאות במובנן ההגלייני, לשם הסברת ההיסטוריה היהודית. עוד ניכרת, במיוחד, הגותו של שלינג, בייחוד בכל הקשור לשילוב אחדות וריבוי. מלבד זאת ישנה זיקה הגותית, הן בדרך של השפעה והן ביקורתית, לכתביהם של קאנט, שופנהאואר, ניטשה, אנרי ברגסון, כמו גם ביחס לבודהיזם, וכן לתגליות מדעיות בעלות משמעות פילוסופית (דוגמת האבולוציה וגיל העולם).
הרב קוק הסתייג מתורת ההשכלה, אך לא התנגד לשימוש בכלים מדעיים־ביקורתיים בלימוד התורה, כאשר הדבר נעשה בידי בני תורה המתאימים לכך, ולא כעיקר הלימוד.
תשובה וגאולה
התשובה במשנת הרב קוק תופסת מקום מרכזי. אחד הכתבים הבודדים שיצאו לאור בחייו הוא הספר "אורות התשובה". בספר זה הוא מברר את מהותה של התשובה, והתהליכים הגורמים ומניעים אליה, ומחדש את רעיון התשובה לאו דווקא כשיבה מחטא מסוים וכחזרה בתשובה פשוטה, אלא כאידאה כללית של חירות ממגבלות וחולשות ותהליך התקדמות כללית של המציאות כולה, זאת בהתבסס על ספרות הסוד של היהדות.
התשובה במשנתו אף חורגת מתחומי המוסר והאתיקה הפרטיים, וכוללת תהליכים מדיניים, חברתיים, מדעיים ובריאותיים, ובעיקר שיבת עם ישראל לארצו וגאולתו הלאומית. הגאולה המצופה אינה נוגעת רק בעם ישראל ושיבתו לארצו, אלא כוללת גם הטבת מעמדה של כלל האנושות ועלייתה למדרגה מוסרית גבוהה יותר. את רעיון התשובה הפרטי קשר באותנטיות אישית שבה האדם נאמן לעצמיותו "ושב אל שורש נשמתו". רעיון התשובה קשור במשנתו בשיבה של האדם, העמים והאנושות בכללותה אל האלוהות, שהיא מקור חכמה, אמת, יופי, יושר וטוב הקיים בעולם.
התפתחות והתקדמות העולם
לפי תפיסתו, תורת האבולוציה הדרוויניסטית איננה סותרת את התורה, אלא אדרבה מתאימה לרוח התורה, ומורה על כך שהעולם מתקדם ומתפתח. לדעתו תהליכי ההתפתחות מתרחשים לא רק בתחום החומרי אלא גם בתחום המוסרי והרוחני, בהתקדמות ההיסטורית של העולם לקראת הגאולה.
הרב קוק הבין על פי הקבלה, שעם בוא הגאולה המלאה, תהיה התקדמות של כל החיים. ב'חזון הצמחונות והשלום' הוא מתאר את התקדמות הטבע כולו, כאשר כל רמת חיים עולה ומתקדמת. האדם יהיה ליותר מאשר הוא כיום, וכך הצמחים והבהמות, ומתוך כך, תיאסר אכילת הבשר. הוא ראה גם התפתחות של המדעים להבנה מלאה של היקום, המתיישרת עם המוסר, מתוך ידיעה והשתתפות, ולא מתוך התנשאות וכוחנות. הוא כלל בכך את מדעי הנפש, הטבע והחיים, וכן את היצירה האנושית והאמנות.
ציטוטים מייצגים ממשנתו
האחדות הקוסמולוגית של הבריאה
צלם אלהים שבאנושות
סגולת ישראל והדרגות בבריאה
כהוגים לא מעטים ביהדות הוא ראה הבדל בין נשמת עם ישראל לנשמות האומות, באשר בכנסת ישראל הוא ראה גילוי אלהי:
מדינת ישראל
האלהות כמקור כל היש, ואושר האדם כקרבתו לאלהים
סבל האנושות בגלל נטישת העצמיות ואיבוד הייחודיות
הבדל בין האישה לגבר:
הדמיון והחלומות
אחדות הגוף והנפש
גדלות התשובה
הערכות כלפיו
תומכיו
שמאל|ממוזער|250px| מכתב של הרב קוק אל הנציב העליון הרברט סמואל, 1923
אישיותו של הרב קוק וידיעותיו בתורה זכו להערכה רבה אצל הרבנים מרוב הזרמים השונים, חובבי ציון וחרדים. חליפת האיגרות והמכתבים בינו לבין רבנים גדולי ישראל, וכן התבטאויות של רבנים שונים, מבטאות כבוד רב כלפי הרב קוק, הגם שפעמים רבות לא הסכימו עם דרכו ושיטתו.
בין מחליפי המכתבים עמו (מהם גם כאלו שהתנגדו לשיטתו והשקפתו ואף בחריפות אך ראו בו אחד מהגדולים): הרב ישראל מאיר הכהן מראדין - החפץ חיים, הרב אברהם ישעיה קרליץ (ה"חזון איש"), הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הרב חיים סולובייצ'יק, בנו הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר, הרב איסר זלמן מלצר, הרב שמשון אהרון פולנסקי, הרב יוסף חיים זוננפלד, האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, הרב ברוך בר ליבוביץ, הרב מאיר שפירא מלובלין, הרב אהרון קוטלר, הרב נתן צבי פינקל, הרב ירוחם ליבוביץ ועוד רבים.
החפץ חיים שמע בזמן הכנסייה הגדולה הראשונה שהתקיימה בווינה בשנת תרפ"ג דברי פגיעה ברב קוק, ואז הגיב החפץ חיים: (תרגום מיידיש: לשמע דברים כאלו יש לקרוע קריעה!). כמו כן סירב ללחוץ את ידיהם של בני המשלחת הירושלמית ואמר להם: והוסיף:
הרב מלצר אמר לרב גרודז'ינסקי בביקור אצלו בהתייחסו לרב קוק: ובהספד על הרב קוק אמר: וקרא בבכי: .
הרב שלמה אליעזר אלפנדרי, על אף התנגדותו החריפה לציונות, חלק כבוד לרב קוק והעריכו כאחד מגדולי הדור. כשביקר הרב קוק בצפת בכסלו תרפ"ד שלח לו הרב אלפנדרי מכתב ברכה ואירחו בביתו "בכבוד גדול ובחביבות מרובה". במכתב מו' בשבט תרפ"ד לרב יעקב משה חרל"פ, מגדולי תלמידי הרב קוק, הביע הרב אלפנדרי את מחאתו החריפה נגד מי שפגע בכבודו של הרב קוק: הרב אלפנדרי ביקש את הערותיו של הרב קוק על חיבור שחיבר וקיבל את השגותיו.
הרב שלמה אלישיב אמר לרב אריה לוין על הרב קוק שהוא .
הרב יצחק הוטנר, שהיה תלמידו, אמר עליו: והוסיף: . עוד סיפר הרב הוטנר שרבו, "הסבא מסלבודקה", אמר לו על הרב קוק:
גם חלק מהרבנים מתנגדי הציונות הכתירוהו בתוארי כבוד במכתביהם אליו. האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש כתב לרב קוק: הרב זליג ראובן בנגיס כתב לרב קוק, אותו הכיר מישיבת וולוז'ין: הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק כתב: ובמכתב אחר מכנה את הרב קוק "פאר הדור". הרב ירוחם ליבוביץ כתב: הרב ברוך בר ליבוביץ כתב: הרב אהרן קוטלר כתב: הרב מאיר שפירא מלובלין כתב: , וביקש מהרב קוק להאציל מברכתו על הישיבה שפותח. הרב מרדכי מביילגוריא שלח כספים אל הראי"ה כדי שיחלקם וכתב: .
החזון איש פנה אליו בשאלה הלכתית בנוסח , תואר שבו השתמש החזון איש, מלבד ביחס לרב קוק, רק לגדולים ביותר בעיניו: הרב איסר זלמן מלצר, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק והרב אלחנן וסרמן. בהנחת אבן הפינה לישיבת בית יוסף בבני ברק עמד החזון איש במשך כל נאום הברכה של הרב קוק, כבוד שלא נתן לגדולי תורה אחרים שדיברו שם. לשואלים מדוע לא ישב, הוא ענה: ! (מיידיש: "התורה עומדת!").
גם הרב יוסף חיים זוננפלד, שחלק על דרכו, העריך את הרב קוק, ונהג לדבר איתו ארוכות בדברי תורה כשנפגשו. בספר "יחידי סגולה" מאת הרב איסר פרנקל מובא שהרב זוננפלד אמר למי ששאלוהו מדוע הוא משוחח בדברי תורה עם הרב קוק: . הרב אברהם חיים בביוף, שהיה ממשמשיו של הרב זוננפלד, סיפר כי שררו יחסים טובים בין הרב זוננפלד לבין הרב קוק, שאותו הוא מכנה .
הרב שלמה זלמן אוירבך שהכיר את הרב קוק בצעירותו אמר עליו לרב משה צבי נריה שהיה מתלמידי הרב קוק: "הרב היה גאון מופלא וקדוש עליון". בהזדמנות אחרת אמר לרב נריה: ועוד אמר על הרב קוק: הרב קוק היה הרב שערך את חופתו של הרב אוירבך בחתונתו. כמו כן סיפר בנו, כשהיה אומר אביו "הרב" ללא הוספת שם, כוונתו הייתה לרב קוק. גם הרב יעקב רקובסקי העיד על כך, וסיפר שכך אמר לו רבי שלמה זלמן: הוא אמר:
בדין תורה שנערך בפני הרב יוסף שלום אלישיב בין הרב יוסף בוקסבוים, ראש מכון ירושלים, לבין אדם שלא רצה להכניס ל"אוצר מפרשי התלמוד" שבהוצאת המכון דברים של הרב קוק ובגלל זה פוטר על ידי הרב בוקסבוים, הצדיק הרב אלישיב את הפיטורים ותמה מדוע לא להכניס דברי תורה של הרב קוק לקובץ, הרי במקרה אחר אמר הרב אלישיב על הרב קוק (מיידיש: "הגדול מכולם").
הרב יוסף משאש מחשובי רבני מרוקו, מכנה אותו "תפארת ישראל", מצדד בהקמת ישיבת מרכז הרב, וכותב כי הוא גער במתנגדיו באופן חריף.
הרב עובדיה יוסף, בצטטו את הרב יהודה צדקה, אמר: .
גם רבני יהדות תימן ראו בו את גדול הרבנים בארץ ישראל. הם ביקשו את הסכמתו על הספר "אמונת ה'", תוך שהם מתארים אותו בתוארי כבוד מרשימים יותר משאר הרבנים שם: "רבנו הכהן הגדול, נר ישראל וקדושו, גדול הדור ונזרו מרן אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל וכו'". הרב הראשי ליהדות תימן, הרב שלום יצחק הלוי כינה אותו "רבינו מריה דארעא דישראל". גם הרב מרדכי שרעבי סבר שדרכו של הרב קוק עדיפה על פני דרכו של הרב זוננפלד.
רבים מראשי היישוב ואנשי רוח והגות כברל כצנלסון, ברנר, ובמיוחד א"ד גורדון, אז"ר, ביאליק ועגנון כיבדוהו ושמרו על קשר אתו. הצייר נחום גוטמן מספר כי ברנר פסע אחר הרב קוק ביפו כשהוא מהלך בדיוק בתוך עקבותיו של הרב קוק באומרו לגוטמן אני פוסע בעקבותיו אולי משהו ממנו יידבק גם בי. סיפור זה מופיע גם אצל עגנון.
מתנגדיו
רבנים במחנה החרדי, ובהם החזון איש והרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק, התנגדו לשיטתו הציונית של הרב קוק, אך העריכו את אישיותו וגדלותו בתורה.
במחנה "העדה החרדית" היו שהתנגדו לו בחריפות בשל דעותיו והתחברותו, לדעתם, לרשעים. חוגים אלו החרימו אותו ואת כתביו והוציאו נגדו קונטרסים ופשקווילים ובהם גידופים ושמות גנאי. הרב גלזר, רבה לשעבר של רמלה, סיפר כי היו בשכונת מאה שערים שצעקו לו "אפיקורס" מאחורי תריסים מוגפים, כאשר הלך ברחוב. קבוצה של קיצונים מהיישוב הישן עשו בל"ג בעומר באחת השנים, בובה בדמותו והעלוה באש. יעקב ישראל דה האן שהיה מהעסקנים הבולטים בעדה החרדית ארגן תביעה משפטית כנגד הרב קוק בראשית ימי המנדט הבריטי.
הרב אלחנן וסרמן, שנמנה עם הפלג הקנאי באגודת ישראל, כתב:
אמנם, לאחרונה נטען שאם אכן כוונת הרב וסרמן לרב קוק (ולא לעומד הנוסף בראש הרבנות הראשית, הרב יעקב מאיר), הרי שהוא הוטעה עובדתית; שכן אף שהרב קוק תמך פומבית בקק"ל פעמים רבות, מ"מ סירב לחתום על קול קורא לתמוך בקרן היסוד, וכעדות בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק.
בבית הרב קוק בירושלים יש העתק של כרוז שפורסם נגד האדמו"ר מגור הרב אברהם מרדכי אלתר מכיוון שזה ביקר אצל הרב קוק ובו נכתב: "במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב - !המסביר פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל! - אברהם (הרב אלתר) - אברהם (הרב קוק) לגזרה שוה! לא לחינם הלך הזרזיר... אצל העורב... אלא מפני שהוא מינו - ת! יום ד' לסדר הבדלו מתוך העדה הזאת שנת תרפ"ז. התחלה: הכסף יענה את הכל".
רבנים בהונגריה רבתי מלפני השואה יצאו נגדו בקיצוניות. הרב שאול בראך כתב עליו: (צבי חמד עא). לאחר המלחמה המשיך בכך האדמו"ר יואל טייטלבוים ממסאטמר, שקרא לו
בספר מרא דארעא ישראל הביא מכתבים של הרב יעקב חיים סופר, בעל כף החיים, ושל הרב יוסף ידיד הלוי שהצטרפו לחרם האוסר קריאה בספר "אורות" ואף טענו שיש לשרוף אותו. אמנם על אמינותו של הספר "מרא דארעא ישראל" יצאו עוררין, אך כאן מדובר במסמכים שנראים כאמינים. עם זאת, עצם הסמכות להטיל איסורים כאלה אינו ברור.
אחת השיטות שמתנגדיו נוקטים במלחמתם נגדו היא התנכלות לספריו ולכל ספר תורני אחר ששמו ותורתו מוזכרים בהם. בגין כך מצנזרים חלק מהמחברים והמו"לים את אזכוריו, ולעיתים גם צאצאי תלמידיו מסתירים את הקשר של אבותיהם לרב קוק.
מנהיגי תנועת המזרחי העריכו אותו הערכה רבה, אולם במספר מקרים התנגדו לפעולותיו או להשקפת עולמו האקטיביסטית מדי לטעמם. הרב קוק לא הצטרף רשמית למזרחי וטען שהמזרחי צריך להילחם על כך שהציונות תאמץ קו דתי־מסורתי יותר. בכמה מקרים הציב הרב קוק מועמדים למשרות נגד מועמדים של המזרחי. לאחר פטירתו של הרב קוק ניסה חוגו להעמיד במקומו את הרב יעקב משה חרל"פ כרב ראשי אשכנזי (בתמיכת חלק מן החרדים), בעוד אנשי המזרחי (בתמיכת גורמים חרדיים אחרים) ניסו לקדם, ואף הצליחו, את מועמדותו של הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
ראו גם יחסם של תומכים ומתנגדים לספרו של הרב קוק אורות.
ספריו
שמאל|ממוזער|120px|מספריו
הרב קוק כתב ספרים רבים, חלקם פרסם בעצמו; אולם רובם התפרסמו לאחר מותו. את כתביו ההגותיים כתב בפנקסים כדוגמת שמונה קבצים לפי שטף המחשבה הספונטני שלו, ומהם נלקטו ונערכו הספרים שיצאו על שמו, בעיקר על ידי בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק ועל ידי תלמידו הרב דוד כהן.
כתביו הנפוצים והנלמדים ביותר, הם: שבת הארץ, מאמרי הראי"ה, אגרות הראי"ה, עולת ראיה, עין איה, אורות, אורות הקודש, אורות התורה ואורות התשובה.
הנצחתו
שמאל|ממוזער|150px|שלט רחוב על שמו בירושלים
שמאל|ממוזער|150px|שלט רחוב על שמו בבני ברק
ארגונים ויישובים אחדים נקראו על שמו:
קבוצת אברהם - קבוצת הכשרה של הפועל המזרחי שהוקמה ב־1935 (נקראה כך עוד בחייו של הרב קוק).
המושב כפר הרא"ה שבעמק חפר.
ביתו בירושלים הפך למוזיאון ולארכיון לזכרו, בשם "בית הרב קוק". הרחוב שבו נמצא הבית נקרא גם הוא על שמו.
הרב יהודה לייב מימון הקים מכון ליהדות והוצאת ספרים בירושלים בשם מוסד הרב קוק.
בתנועות הנוער הדתיות: בני עקיבא קראו על שמו את "שבט הרא"ה", המנון תנועת אריאל הוא שירו לעד חיה בלבבנו, ובתנועת עזרא נקראה קבוצה על שם ספרו "אורות".
בערים רבות ישנם רחובות על שמו, בשם הרא"ה או הרב קוק. בעיר רמת גן רחוב הרא"ה הוא אחד הרחובות הראשיים.
בירושלים בשכונת שמואל הנביא בסמיכות לצומת מרן, "רחוב עץ הדר" על שם הספר שחיבר הרב קוק.
דימוי דיוקנו מצוטט ביצירות אמנות חזותית, בין השאר, במיצג "תוצרת הארץ" של האמן הישראלי דוד טרטקובר, המוצג בכיכר בשכונת נווה צדק.
בכנסת הועלתה הצעת חוק להנצחתו מספר פעמים, בשנת ה'תשס"ו (2006) על ידי ח"כ ניסן סלומינסקי, בשנת ה'תש"ע (2010) על ידי ח"כ אורי אריאל, בשנת ה'תשע"ח (2018) ובשנת ה'תשע"ט (2019), שניהם ביוזמת ח"כ מוטי יוגב ובשנת 2022 על ידי ח"כ ניר אורבך.
מתלמידיו
הרב צבי יהודה הכהן קוק ー בנו של הרב קוק. ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגי הציבור הציוני־דתי
הרב יעקב משה חרל"פ ー רב שכונות שערי חסד ורחביה, וראש ישיבות מרכז הרב ובית זבול
הרב אברהם שדמי ー ראש ישיבת בית זבול
הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא ー ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל
הרב דוד כהן ("הרב הנזיר") ー עורך "אורות הקודש"
הרב משה צבי נריה ー מייסד ישיבות בני עקיבא. כתב ספרי ביוגרפיה רבים על הרב קוק
הרב אריה לוין ー "הצדיק הירושלמי", תלמיד־חבר לרב קוק
הרב חיים יעקב לוין ー בנו של רבי אריה לוין. רב המועצה המקומית פרדס חנה־כרכור
הרב ד"ר משה זיידל ー חוקר ומרצה לתנ"ך
הרב מנחם אושפיזאי ー רב העיר רמת גן
הרב יהושע קניאל ー רבה הראשי האשכנזי של חיפה ומוותיקי תלמידי הרב עוד מיפו
הרב יצחק הוטנר ー ראש "ישיבת רבי חיים ברלין" בניו יורקהרב יהודה גרשוני ー "העילוי מגרודנא", ראש ישיבת "יבנה" בברוקלין ומקימה של "ישיבת ארץ ישראל"
הרב שאול ישראלי ー דיין בבית הדין הגדול וראש ישיבת מרכז הרב
הרב אליהו יצחק פריסמן
הרב יצחק זונדל ריף
הרב שמעון סטרליץ
הרב שלום נתן רענן ー חתנו של הרב קוק
המשורר יוסף צבי רימון
הרב ישראל פורת ー מחבר "מבוא התלמוד"
הרב ד"ר בנימין מנשה לוין ー חוקר התלמוד ומחבר סדרת אוצר הגאונים
הרב יצחק אריאלי ー המשגיח של ישיבת מרכז הרב
הרב פרופ' שאול ליברמן ー מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה
הרב צמח גרין ー רב קהילה בוושינגטון. מייסד גבעת וושינגטון
משמשים בקודש ומזכיריו
הרב שבתי שמואלי
הרב אברהם חיים צ'צ'יק
ראו גם
בית הרב קוק
לקריאה נוספת
בקטלוג הספרייה הלאומית ישנם מאות ספרים העוסקים בחייו ובמשנתו של הרב קוק.
על חייו ודמותו
הרב צבי יהודה הכהן קוק (בנו ותלמידו המובהק), לשלושה באלול.
הרב יעקב משה חרל"פ (תלמידו המובהק), שיעור קומה, לדמותו ומעלתו של הרב קוק. בתוך מי מרום חלק י"ז
אז"ר, כתר תורה: לצורתו הרוחנית של רבינו ר' אברהם יצחק הכהן קוק, ב-"לוח ארץ ישראל", עמודים 51–74, תרע"ב.
יוסף צבי רימון, משורר היהדות (לדמותו הרוחנית של הרב א. י. קוק), תל אביב תרע"ט.
יואב אלשטיין וחסידה כהן, הראי"ה: תולדות הרב אברהם יצחק הכהן קוק ופועלו, הוצאת מורשת, תשכ"א 1961.
יהושע בארי, אוהב ישראל בקדושה: הגות רוחו ושיח לבבו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (חמישה כרכים), הוצאת ספרי חי"כ, תשמ"ט1989.
הרב שמואל אבידור הכהן, האיש נגד הזרם: פרשיות מתורתו וממסכת חייו, הוצאת אורות, תשכ"ב.
פרופ' חיים ליפשיץ (בשיתוף עם צבי קפלן), שבחי הראי"ה: דברים שסופרו על מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכון "נזר דוד", תשנ"ה1995.
הרב יהודה לייב הכהן מימון, הראי"ה: רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מוסד הרב קוק, תשכ"ה 1965.
שמחה רז, מלאכים כבני אדם, קול מבשר, תשס"ב.
הרב משה צבי נריה, שיחות הראי"ה, הוצאת "חי ראי", תשמ"ח 1988.
הרב משה צבי נריה, טל הראי"ה, תשמ"ה 1985.
הרב משה צבי נריה, חיי הראי"ה, הוצאת מוריה, תשמ"ג 1983.
הרב משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, תשמ"ד 1984.
הרב משה צבי נריה, לקוטי הראי"ה, חלקים א'-ב' תשנ"א 1991, חלק ג' תשנ"ה 1995.
הרב משה צבי נריה, בשדה הראי"ה, תשמ"ז 1987.
הרב פרופ' נריה גוטל, מכותבי הראי"ה: על חוגי מכותביו של הראי"ה קוק, מכון הרצי"ה, תש"ס 2000.
בן־ציון שפירא (עורך), אגרות לראי"ה, מכון הרצי"ה, תש"ן 1990.
אבינועם רוזנק, הרב קוק, מרכז זלמן שזר, תשס"ז 2006.
חיים לנגזם (עורך), כתלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל, ירושלים תשס"ט.
הרב אברהם וסרמן ואיתם הנקין, להכות שורש - הראי"ה קוק והקרן הקיימת לישראל, ירושלים תשע"ב 2012.
פרופ' יוסף אבינרי, מסורת וחידוש: פועלו של הראי"ה קוק ביפו בשנים תרס"ד-תרע"ד, אוניברסיטת בר־אילן, רמת גן תשמ"א (נכתב בהדרכתו של פרופ' מ' אליאב).
על משנתו והגותו - כללי
עודד דוד - סודות הראי"ה - מבוא לקבלת הרב קוק - דני ספרים - תשפב'.
בנימין איש שלום, הרב קוק בין רציונליזם למיסטיקה, עם עובד, 1990; רסלינג, 2019.
חיים יצחק חמיאל (עורך), באורו: עיונים במשנתו של הרב... ובדרכי הוראתה, ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ו 1986.
יצחק רפאל (עורך), הראי"ה: מאמרים במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק עם מלאת שלושים שנה להסתלקותו, מוסד הרב קוק, ה'תשכ"ו 1966.
בנימין איש שלום ושלום רוזנברג (עורכים), יובל אורות: הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "ספריית אלינר" של ההסתדרות הציונית העולמית, תשמ"ה 1985.
יצחק רפאל (עורך), זיכרון ראי"ה: קובץ מאמרים במשנת מרן הרב... עם מלאת חמשים שנים להסתלקותו, מוסד הרב קוק, תשמ"ו 1985.
חיים ליפשיץ, במעגלי חוג הראי"ה: פרקים ממשנת הראי"ה קוק זצ"ל, בהוצאת האגודה לספרי הראי"ה קוק בסיוע מוסד הרב קוק, ה'תש"ה 1945.
חיים ליפשיץ, ישראל בתווך: חזון ימינו הגדולים במשנת מרן (הרב) אברהם יצחק הכהן קוק, מכון הראי"ה, ה'תשכ"ח 1968.
חיים ליפשיץ, רואה האורות: שירת אדם, שירת התשובה במשנת מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מכון נזר דוד, ירושלים תשנ"ה.
ראובן גרבר, מהפכת ההארה: דרכו הרוחנית של הראי"ה קוק, הספרייה הציונית (ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית), תשס"ה 2005.
חגי בן ארצי, החדש יתקדש: הרב קוק כפוסק מחדש, הוצאת "משכל" וידיעות אחרונות - ספרי חמד, תשע"א 2010.
יוסף אביב"י, קבלת הראי"ה, ארבעה כרכים. יד בן-צבי, ירושלים תשע"ח.
נריה גוטל, חדשים גם ישנים: בנתיבי משנתו ההלכתית־הגותית של הרב קוק, הוצאת מאגנס, תשס"ה.
אבינועם רוזנק, ההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה של הראי"ה קוק, הוצאת מאגנס (של האוניברסיטה העברית), תשס"ה.
משה צבי נריה, אריה שטרן ונריה גוטל (עורכים), ברורים בהלכות הראי"ה, בית הרב, תשנ"ב.
יוסף בן שלמה, שירת החיים: פרקים במשנתו של הרב קוק, מסדרת "אוניברסיטה משודרת" משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ט 1989.
סמדר שרלו, צדיק יסוד עולם: השליחות הסודית והחוויה המיסטית של הרב קוק: במעמקי נפשי קול ה’ קורא, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 2013.
יעקב פילבר, לאורו: עיונים במשנת רבנו..., המכון לחקר משנת הראי"ה, תשנ"ה.
יוסף קלנר, מילון הראי"ה: ערכים ומונחים בכתבי הרב, הוצאת עטרת ירושלים, תשע"ג.
מיכל לניר, הרב קוק והציונות: גלגולה של תקווה, הוצאת ספרא, 2015.
יהודה מירסקי, הרב קוק - מבט חדש, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2021.
יואל בן-נון, המקור הכפול: השראה וסמכות במשנת הרב קוק – לאחד את הבלתי מתאחד, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2014.
טלי פרידמן, שמואל ליימן-ווילציג, חופש הביטוי של רבני הציונות הדתית: בין הלכה, משפט ותקשורת בדמוקרטיה הישראלית, ניב, 2024.
צבי שפיגל, עקרונות האיזון במשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תל אביב : הוצאת אדרא, תשפ"ד 2024.
ספרים נוספים העוסקים במשנתו, ובפרט ספרי ביאורים לספריו ולמאמריו ראו בערך כתבי הראי"ה.
קישורים חיצוניים
סרטי וידאו נדירים בחסות בית הרב קוק.
לקישורים חיצוניים הקשורים לכתביו ראו: כתבי הראי"ה
כללי
אתר "בית הרב קוק", שפעילותו מוקדשת להנחלת משנתו ומורשתו של הראי"ה
אתר "אור האורות", המוקדש לתולדות חייו של הרב קוק
עלוני 'שבת הראי"ה', בהוצאת ארגון "אור האורות", באתר ישיבה
כתב העת "אור חדש" להנחלת תורתו של הרב קוק, בהוצאת ארגון "אור האורות" באתר "ישיבה"
ערוץ הרב קוק באתר "שורש"
'קוק, ר' אברהם־יצחק ב"ר שלמה־זלמן הכהן (הראי"ה)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג', ספר א': "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמודים 82–83.
פריטים הקשורים לרב קוק באתר מכון גנזים
מאמרים וכתבות על הרב קוק, מתוך בלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית.
Joshua Hoffman, Rav Kook's Mission to America
הרב אברהם יצחק הכהן קוק, באתר ערוץ 7
עליו ועל הגותו
הרב י. ל. הכהן פישמן (עורך), זיכרון לנשמת הגאון הצדיק הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, קובץ תורני-מדעי, ירושלים תש"ה (1945).
אברהם רגלסון, הסתכלותו השירית של הרב קוק, באתר פרויקט בן-יהודה
.
חיים קרלינסקי (עורך), "היהודי" שנה א, חוברת ב (לזיכרון מרן רא"י הכהן קוק זצ"ל), ניו-יורק תרצ"ו (1936).
הרב אליעזר מלמד, מורה הדור; תורת האחדות הכוללת של מרן הרב קוק זצ"ל; הראי"ה קוק זצ"ל – גדלות ללא גבולות; דרכו של מרן הרב קוק בפסיקת הלכה ובהנהגת הרבנות
תומר פרסיקו, אוסף מאמרים, בלוג "לולאת האל"
הרב קוק - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
יהודה ביטי, קוי יסוד להתפתחות הגותו המוסרית של הרב קוק, עבודת מ"א, באתר דעת
יהודה מירסקי, ביוגרפיה אינטלקטואלית־רוחנית של הראי"ה קוק מ־1865 ל־1904 (מבוסס על עבודת דוקטורט שהוגשה לאוניברסיטת הרוורד), אנציקלופדיית דעת
(הערך נכתב בידי הרב חיים יעקב לוין)
יוסף אבנרי, הרב קוק ופעילותו החינוכית בתקופת יפו, אתר דעת
הרב אברהם יצחק הכהן קוק: שבעים שנה לפטירתו, בהוצאת האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך
יוסף אביב"י, מרחבים, מרחבים איותה נפשי, המעין נ"ה (תשע"ה), גיליון ד', עמודים 5–20, בבלוג: בין השיטין והשיטות"
לוי יצחק הירושלמי, 'הרב קוק: ההגדה והאגדה', מעריב, 16 באוגוסט 1985, עמוד 2
אילה שקלאר ויוסי כץ, "העיתון 'ההד' כמעצב תרבות חרדית-ציונית בהשראת הראי"ה קוק, 1933-1926", קתדרה 179 תשרי תשפ"ב עמודים 113–134
עמנואל הרוניאן, תפיסת האדם בחוג הראי"ה - עיון משווה במשנותיהם של הרב קוק והרב חרל"פ, JSIJ 21 (2021)
תמונות, וידאו ומסמכים
תולדותיו
תמונות ותעודות של
ד"ר יעקב מאור, תחנות בחיי הרב קוק, אתר ותוליכנו לשלום
הרב קוק, חלק א,
הלווייתו של הרב קוק, יומני כרמל, 1935
שיעורים במשנתו
שיעורים במשנתו, באתר ערוץ מאיר
שיעורים בתורת הרב קוק, באתר בני דוד עלי
אודותיו
מכתבו של הרב אהרן כהן חתן החפץ חיים, על ההתנגדות לרב קוק
מסמכים ומכתבים סרוקים המראים את הכבוד הרב של גדולי ישראל לרב קוק
התייחסות גדולים רבים למחלתו של הרב קוק, בירחון "קול תורה", תמוז-אב תרצ"ה (גרסה מקוונת באתר "אוצר החכמה")
הערות שוליים
*
אברהם יצחק
קטגוריה:משפחת רבינוביץ'-תאומים
קטגוריה:בוגרי ישיבת וולוז'ין
קטגוריה:תלמידי הנצי"ב
קטגוריה:אוטודידקטים יהודים
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:רבני העיר יפו
קטגוריה:רבני מושבות
קטגוריה:רבני הציונות הדתית
קטגוריה:רבנים ביישוב
קטגוריה:רבנים לטבים
קטגוריה:באוסקה: רבנים
קטגוריה:לונדון: רבנים
קטגוריה:רבנים ליטאים
קטגוריה:רבנים ראשיים לישראל
קטגוריה:מקובלים
קטגוריה:מקובלים ליטאים
קטגוריה:האימפריה העות'מאנית: רבנים
קטגוריה:רבנים בריטים
קטגוריה:מחברי ספרי דרוש
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
קטגוריה:מחברי ספרי מוסר ומחשבה
קטגוריה:מחברי ספרי שו"ת
קטגוריה:ירושלים: רבנים ראשיים
קטגוריה:ראשי ישיבת מרכז הרב
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:פילוסופים יהודים
קטגוריה:פרשני הגדה של פסח
קטגוריה:פרשני הרמב"ם
קטגוריה:פרשני השולחן ערוך
קטגוריה:פרשני התלמוד
קטגוריה:פרשני אגדות התלמוד
קטגוריה:פרשני התפילה
קטגוריה:ראשוני הציונות
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם ישיבות בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:דמויות מופת של החמ"ד
קטגוריה:ישיבת הרב קוק ביפו
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת הנביאים
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1865
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1935 | 2024-09-30T16:30:36 |
אלעזר מנחם מן שך | 250px|ממוזער|הרב שך (שני משמאל) בישיבה הראשונה של מועצת גדולי התורה של דגל התורה, תשמ"ט, 1989
הרב אלעזר מנחם מן שך (י"ט בטבת ה'תרנ"ט, 1 בינואר 1899 – ט"ז בחשוון ה'תשס"ב, 2 בנובמבר 2001) היה ראש ישיבת פוניבז' ונשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ולאחר מכן של דגל התורה. משנות ה-70 הנהיג את רוב הציבור החרדי ליטאי במדינת ישראל.
הרב שך היה חניך ישיבות ליטא בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. בגיל 23 התמנה לראשונה כר"מ, ומאז לימד תורה במשך כשבעים וחמש שנה, בישיבות בליטא ובישראל. פריצתו לקדמת ההנהגה התורנית והציבורית החלה בשנות ה-60. במשך כשלושה עשורים הוא נחשב הסמכות הרוחנית והציבורית העליונה בציבור החרדי-הליטאי. הוא העצים את חשיבותן של "דעת התורה" וההשקפה התורנית בתודעת הציבור החרדי. יזם הקמתן של ישיבות רבות בישראל ושימש נשיאן ופטרונן. במקביל גיבש את הציבור הליטאי כקבוצה. ייסד את מפלגת דגל התורה, את העיתון "יתד נאמן" ואת מערכת הכשרות "שארית ישראל".
ביוגרפיה
תקופת ליטא
ילדות ונעורים
הרב אלעזר מנחם מן שך (בליטאית: Elazaras Šachas, ברוסית: Элазар Менахем Шах) נולד ב-1 בינואר 1899 (י"ט בטבת ה'תרנ"ט) בעיירה ואָבּאָלניק, בפלך קובנה שבליטא (באותם ימים חלק מהאימפריה הרוסית), בן רביעי במשפחה בת תשעה ילדים. אביו, עזריאל שך, היה סוחר תבואה וקמח. האם, בת שבע לבית לויטן, היא בתו של הרב ישראל מאיר הלוי לויטן מפומפיאן. אחיה הם הרב בן ציון לויטן והרב אשר ניסן לויטן. בינקותו חלתה אמו ונלקחה מחוץ לעיירה. הוא נלקח לביתו של רב העיירה, והרבנית הייתה לו לאומנת עד להחלמתה של האם. בהיותו ילד בן חמש צעד לבדו ברחובות העיירה בליל יום הכיפורים וקבוצת צוענים שנקלעה למקום חטפה אותו וניסתה להימלט, אך כמה מבנות העיירה נחלצו להצילו. מאז מדי מוצאי יום הכיפורים ציין את "יום ההצלה" שלו בחלוקת משקה "לחיים".
בשנת תרס"ט (1909), בגיל 10, החל ללמוד בישיבה שבעיר פוניבז' אצל הרב יצחק יעקב רבינוביץ. בתקופה זו השתתף בשיעוריו של הרב נפתלי הרץ קרצ'מר שנמסרו לתלמידים צעירים בישיבה שהקים הרב קרצ'מר בפוניבז'. בשנת תרע"ג (1913) עזב את פוניבז'. למשך תקופה קצרה למד בישיבה בעיירה שקודוויל שבמחוז טאורגה, אצל הרב שאול זקש והרב אליהו בער קאץ. בהמשך אותה שנה עבר ללמוד בישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה. מקומו בבית המדרש היה בסמיכות למקומו של הרב נתן צבי פינקל, "הסבא מסלובודקה". עם הזמן יצר עמו קשר קרוב והחשיבו כרבו. כעבור זמן החל לשמוע בקביעות את שיעוריו של ראש הישיבה הרב משה מרדכי אפשטיין. בסלובודקה התוודע גם לרב איסר זלמן מלצר שקירב אותו אליו.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו תלמידי ישיבת סלובודקה את הישיבה מחשש שיגויסו לצבא. הוא החליט לשוב לביתו בוואבוילניק, לאחר חמש שנים שלא התראה עם משפחתו. בתקופת שהותו שם, מחודש אלול תרע"ד עד סוף חורף תרע"ה, למד יחד עם קבוצה של תלמידי ישיבה בבית המדרש המקומי. הם שמעו שיעורים מפי רב העיירה, הרב יהודה לייב פורר, וכן מפי הרב יחזקאל ברשטין, ראש ישיבת "אור ישראל" בסלובודקה ומחבר הספר "דברי יחזקאל", ששהה בבית חותנו תושב המקום.
בשנת ה'תרע"ה (1915), בעצת הרב יחזקאל ברשטין, עזב את וואבוילניק ונסע ללמוד בישיבת סלוצק. במשך תקופה ארוכה הוא למד בתנאי דחק קשים במיוחד. הוא סבל מחרפת רעב, לגופו הייתה חולצה אחת, והוא לא הסתפר במשך שנה וחצי. כעבור זמן הוזמן לביתו של ראש הישיבה, הרב איסר זלמן מלצר. הרב מלצר הקצה לו בביתו פינה ללימוד וללינה. הוא מינה אותו ללמוד עם קבוצת בחורים תמורת מלגה מסוימת. בין תלמידיו מתקופה זו היה הרב יחיאל מיכל פיינשטיין.
באותה תקופה פגש את הרב יוסף יוזל הורוביץ, "הסבא מנובהרדוק", שהגיע לישיבת סלוצק כדי להשפיע מרוח תנועת המוסר על תלמידי הישיבה. בשנת תרע"ח (1918) נסע למינסק, שם שהה הרב חיים סולובייצ'יק, והמתין מספר ימים בניסיון לפגוש את הרב סולובייצ'יק, אולם בשל מצב בריאותו הקשה הדבר נמנע ממנו. במקום זאת הוא פגש בבנו, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, ובין השניים נוצר קשר, שלימים התהדק.
בשנת תרפ"א (1921), בעקבות השינויים הפוליטיים האזוריים, נאלצה ישיבת סלוצק להתפצל. בסלוצק נותר הרב מלצר, שכיהן גם כרב המקומי, ואילו חתנו הרב אהרן קוטלר עזב עם קבוצה של כחמישים תלמידים והקים ישיבה בקלצק. תקופה קצרה לאחר מכן מונה הרב שך רשמית לר"מ בישיבה בסלוצק. באדר תרפ"ג (1923), עקב סכנת מאסר של השלטון הקומוניסטי, נמלטו הרב מלצר והרב שך מסלוצק לקלצק ושתי הישיבות אוחדו מחדש.
נישואיו
בשנת התרפ"ד (1923) נישא לגוטל, בת בן-ציון ופרומה רבקה גילמובסקי, אחותו של הרב מלצר שהיה גם השדכן. עד שהשתדכו, גוטל הייתה סטודנטית לרפואה במוסקבה, אך מאז שהכירו, עזבה גוטל את לימודיה כדי להקדיש את חייה למענו.
איש מבני משפחתו של הרב שך לא השתתף באירוע הצנוע, שנערך בבית פרטי בעיירה ניסעוויז הסמוכה לסלוצק ובנוכחות מניין אנשים. כשושבינו של הרב שך שימש הרב מלצר. בתקופה שלאחר נישואיו התגורר במיר, מקום מגוריו של חותנו. בתקופה זו התקרב לרבה של מיר, הרב אברהם צבי קמאי, והשניים הרבו לעסוק בדברי תורה. הקשר התורני ביניהם נמשך לאורך השנים בחליפת מכתבים, כמה מהם פורסמו בספרו של הרב שך "אבי עזרי".
כעבור זמן שב הרב שך ממיר לקלצק והשתלב בהרבצת תורה בישיבה. בשנת תרפ"ה (1925) עזב הרב מלצר את קלצק ועלה לארץ ישראל. בעקבות זאת הגביר הרב שך את מעורבותו בהנהגת הישיבה. באותה שנה הצטרף לישיבה כמשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין ומאז נוצרה הערכה הדדית בין השניים.
לאחר פטירת הרב משה סוקולובסקי, ראש ישיבת תורת חסד בבריסק, בי"ט בטבת תרצ"א (8 בינואר 1931), חיפש הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, ראש ישיבה חדש. הרב מלצר פנה במכתב לרב סולובייצ'יק והציע לו למנות את הרב שך לראשות הישיבה. לרב מבריסק כבר הייתה היכרות קודמת עם הרב שך, והוא הזמינו לעירו. בתום המפגש ביקש הרב מבריסק למנותו לראש הישיבה, אולם לבסוף המינוי לא יצא אל הפועל לאחר שהנהלת הישיבה הציבה תנאי לפיו תפקיד ראש הישיבה יהיה כרוך גם בנשיאת הנטל הכספי.
לאחר פטירת הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, חיפשה הנהלת הישיבה בלובלין ראש ישיבה חדש. הרב חיים עוזר גרודזנסקי המליץ במכתב להנהלת הישיבה על מועמדותו של הרב שך. הרב שך נסע ללובלין ואף מסר שיעור בפני תלמידי הישיבה. כשחזר לליטא נסע לווילנה להתייעץ עם הרב גרודז'נסקי, ולאחר שפרס בפניו את צדדי העניין פסק לו הרב גרודזנסקי שלא לקבל את המשרה. לימים, לאחר פטירת הרב שמעון שקופ, ראש ישיבת גרודנא, העלה הרב גרודזנסקי את מועמדותו הרב שך למלא את מקומו בראשות הישיבה, אולם גם תפקיד זה לא יצא אל הפועל.
בשנת תרצ"ד (1934) התמנה הרב שך לראשות ישיבת נובהרדוק. משפחתו נותרה בקלצק והוא היה מגיע אליה אחת לכמה זמן. לאחר כשנתיים החליט לעזוב את משרתו - "כי אין פה המקום בעדי מכמה וכמה טעמים".
מתמנה לראשות ישיבה
עוד בשנת תר"צ (1930) פנה האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין לרב חיים עוזר גרודזנסקי במכתב שבו הוא מבקשו להציע מועמד מתאים לראשות ישיבת בית ישראל (קרלין) שנקראת גם "אור ישראל" ששכנה בעיר לונינץ. באותה תקופה הזדמן הרב שך לביתו של הרב גרודזנסקי, בשעה שהתקיימה שם אספת רבנים ובהם האדמו"ר מקרלין. האדמו"ר התרשם מהרב שך והציע לו את התפקיד. הרב שך ביקר בלונינץ, אולם המינוי יצא לפועל רק בסוף שנת תרצ"ה (1935). גם בתקופת כהונתו בלונינץ הוא שהה בה לבדו ומשפחתו נותרה בקלצק. במשך תקופה שימש גם כמשגיח הישיבה ומסר שיחות מוסר לתלמידים.
לקראת חג השבועות תרצ"ח (1938) תכננו הבחורים, חסידי קרלין, לנסוע לאדמו"ר מקרלין. הרב שך התנגד, משום שראה את החג כ'יום מתן תורה' שבו יש להגביר את לימוד התורה. האדמו"ר עצמו התיר להם לנסוע. הרב שך הציב תנאי שהתלמידים יסעו אך ורק לחג וישובו מיד לאחריו. באותה שנה חל חג השבועות בימים ראשון ושני בשבוע, והבחורים הקדימו את הנסיעה כבר מיום חמישי שלפני כן, ואף אחרו את שובם ליום חמישי שלאחריו. בעקבות זאת החליט הרב שך להתפטר לאלתר, אולם לאחר הפצרות האדמו"ר מקרלין ניאות להישאר בתפקידו. הוא המשיך לכהן בתפקיד עד ערב מלחמת העולם השנייה.
בשנת תרצ"ח (1938) נסע לביקור בעיירת הולדתו וואבוילניק ונפגש עם אמו לאחר שלא התראה עמה שנים רבות. היא נפטרה שנתיים לאחר מכן, בערב יום הכיפורים ת"ש (22 בספטמבר 1939). באותה תקופה חלתה בתו הבכורה מרים ואשתו שהייתה קודם לכן סטודנטית לרפואה במוסקבה נסעה לווילנה כדי לטפל בה. הרב חיים עוזר גרודזינסקי הורה לה לחזור לקלצק ולהביא את משפחתה לווילנה.
בשנת ה'ת"ש (1940) העתיקו ישיבות רבות את מקומן לווילנה, שהייתה אז תחת שלטון ליטאי עצמאי ומשכה אליה פליטים יהודים רבים. הרב שך שהה עם משפחתו בווילנה וריכז את תלמידי ישיבת קלצק שהגיעו לעיר, אליהם הוסיף כמה מתלמידי ישיבת לונינץ שאף הם הגיעו לווילנה. באותה תקופה נפטרה בווילנה בתו מרים בת הארבע עשרה. בתקופה זו היו הרב שך ומשפחתו מבאי ביתו של הרב גרודזנסקי.
כעבור כמה שבועות החליט ראש ישיבת קלצק הרב אהרן קוטלר להעתיק את ישיבתו הגולה, שמנתה למעלה ממאתיים בחורים, ליאנובה שליד קובנה. הרב שך כיהן בה כר"מ ומסר שיעורים לתלמידים. בה' באב ת"ש נפטר בווילנה הרב חיים עוזר גרודזנסקי, וכל תלמידי הישיבה ורבניה, ובהם הרב שך, נסעו להלוויה. בשובם ליאנובה נשא הרב שך הספד בישיבה.
העלייה לארץ ישראל
בעקבות המצב באירופה החל הרב שך במאמצים להשגת אשרות עלייה לארץ ישראל. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא החזיק 'אשרת יציאה' מוילנה לארץ ישראל והתלבט אם לנצל אותה גם ללא משרה מובטחת בארץ או להישאר בתפקידו כראש ישיבה בפולין שתחת הצבא הרוסי, וכפי שהמליץ לו הרב חיים עוזר גרודזנסקי. הוא החליט לבסוף לעשות גורל: הוא החזיק שני מסמכים ונתן לפקיד לקחת אחד מהם, והלה לקח את 'אשרת היציאה'. למרות זאת, הרב שך לא מיהר לממש את האשרה. כאשר קולות המלחמה הלכו וקרבו הוא החל להשתדל להשיג סֶרטִיפִיקָטים לארץ ישראל והצליח לעשות זאת בהשתדלות הרב איסר זלמן מלצר. בחורף 1941 יצא עם משפחתו מווילנה דרך מוסקבה לאודסה ומשם לטורקיה. ב-7 בינואר 1941 הגיעו לארץ ישראל. בהגעתם לירושלים עברו להתגורר בבית הרב מלצר.
שבוע לאחר שעלה לארץ ישראל הגיע הרב משה אביגדור עמיאל אל ביתו של הרב מלצר והציע למנות את הרב שך כר"מ בישיבת היישוב החדש שהקים בתל אביב, בין השאר בעקבות המלצה על הרב שך שקיבל שנה קודם לכן מהרב גרודזנסקי. בהמלצת הרב מלצר קיבל הרב שך את ההצעה ועבר להתגורר בתל אביב בדירה שכורה בשכונת מרכז בעלי מלאכה.
כעבור כמה חודשים פגש הרב שך את הרב אברהם פרבשטיין ותהה באוזניו מדוע האנשים סביבו תמהים על כך שהוא משמש כר"מ בישיבתו של הרב עמיאל. הרב פרבשטיין הפנה אותו אל החזון איש שהורה לו לעזוב את משרתו לאלתר, תוך שהוא מתבטא "כפי ששמעתי עליכם, הייתה זו פליאה שנכנסתם לשם". ההתנגדות נבעה בשל הביקורת שהייתה לרבנים החרדים על הרב עמיאל, שהשתייך לחוגי המזרחי. בעקבות זאת הודיע הרב שך על פרישתו.
בשנת תש"ב, בהמלצת החזון איש, התמנה הרב שך לראש ישיבה בישיבת "בית יוסף"-נובהרדוק בירושלים, שבראשה עמד הרב חיים אליעזר בן ציון ברוק, ועבר להתגורר בשכונת כרם בירושלים ושכר את הדירה מאת בעל הבית הרב שו"ב (באותה שכונה התגורר גם בסמיכות הרב חיים גריינימן בעל החידושים וביאורים). התלמידים השתייכו לכל המגזרים בציבור החרדי, ובהם חסידים, ירושלמים ובני עדות המזרח. מלבד התלמידים המקומיים קלטה הישיבה צעירים פליטי השואה. את השיעור היומי היה הרב שך מוסר בעברית ואת "השיעור הכללי" מסר ביידיש, כפי שהורגל בישיבות ליטא ורוסיה.
באותה תקופה התקרב לרב מבריסק, הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, שעלה לארץ ישראל כמה חודשים אחריו והתיישב בירושלים.
ר"מ בישיבת לומז'ה-פתח תקווה וישיבת קלצק ברחובות
בשנת תש"ד נפתחה ישיבת פוניבז' בבני ברק על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן. הישיבה החדשה איימה על מעמדה של ישיבת לומז'ה בפתח תקווה, שעד אז נחשבה ישיבה ליטאית מובילה בארץ ישראל. כמה מתלמידי ישיבת לומז'ה שלמדו אצל הרב שך בישיבת תל אביב, ובהם הרב גדליה נדל, פנו אל ראש הישיבה הרב ראובן כץ והציעו לו להביא לישיבה את הרב שך, כדי להפיח רוח חדשה בישיבה. הרב כץ נענה לבקשה ומינה את הרב שך כר"מ בישיבה. הוא עבר להתגורר בגפו בפתח תקווה ובסופי השבוע היה נוסע אל משפחתו בירושליםראו: , עמ' 105. בתקופה זו נפל רוב העול הכלכלי על כתפי רעייתו שאף על פי שלא השלימה את לימודי הרפואה טיפלה בחולים.
בשנת ה'תש"ז התמנה הרב צבי יהודה מלצר כרבה של רחובות, ובעקבות זאת העתיק אליה את ישיבת קלצק שהקים בפרדס חנה. בשנת תש"ט הוא פנה אל הרב שך, שהיה בן דודו, בהצעה לכהן כר"מ בישיבה והרב שך נענה. במשך ימות השבוע הוא שהה בישיבה, כשאליו מתלווה בנו אפרים שך. בסופי השבוע שב לירושלים. הוא נהג להאריך את הדרך לירושלים ולעבור דרך בני ברק, שם היה פוקד את ביתו של החזון איש. בירושלים הוא הרבה לשהות בבית הרב מבריסק וכן בביתו של הרב יחזקאל לוינשטיין שעלה אז מארצות הברית והתיישב בירושלים.
בתשי"א השיא הרב שך את בתו דבורה עם הרב מאיר צבי ברגמן, תלמידו מישיבת לומז'ה. השדכן היה החזון איש שהכיר מקרוב את הרב ברגמן, אשר בהיותו תלמיד בישיבת תפארת ציון התגורר במשך שנתיים בביתו של החזון איש.
ראש ישיבת פוניבז'
בשנת ה'תשי"ב הזדמן לרחובות הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן. הוא ביקר בישיבת קלצק ולאחר שהתרשם מהרב שך הציע לו לבוא ולכהן כראש ישיבה בישיבת פוניבז', לצד עמיתיו הרב שמואל רוזובסקי והרב דוד פוברסקי. הרב שך נענה להצעה. הוא התמנה כראש ישיבת פוניבז' וכיהן בתפקידו במשך חמישים שנה.
לאחר פטירתו של הרב מרדכי דוד לוין, בשנת ה'תשכ"ז, מונה הרב שך לכהן גם כראש ישיבת עץ חיים הוותיקה בירושלים, ובמשך שנים רבות היה מוסר בה שיעורים שבועיים במקביל לכהונתו בישיבת פוניבז'. כן היה מוסר שיעורים מדי שבועיים בישיבת גרודנא באשדוד, שנוסדה גם היא על ידי הרב כהנמן, ובאותם ימים הייתה מסונפת לישיבת פוניבז'.
הנהגת עולם התורה הליטאי
ממוזער|האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג עם הרב שך
במשך כשלושים שנה, משנות ה-70 ועד שנותיו האחרונות, ניצב הרב שך בעמדה של מנהיג עולם הישיבות הליטאיות. הוא עמד בראש ועד הישיבות והתווה את דרכן של הישיבות הליטאיות בישראל, ובמידה רבה גם מחוץ לה. ראשי הישיבות היו נועצים בו בעניינים תורניים, חינוכיים ואישיים. עודד הקמת ישיבות בישראל ומחוץ לה, בחלק מהן שימש כנשיא. כמו כן שימש נשיא של מוסדות וארגונים תורניים רבים.
הרב שך ראה את מתכונת הישיבות הליטאיות במזרח אירופה ערך מקודש שאין לסטות ממנו. הוא התנגד בנחרצות לשינויים בסדרי הישיבה, כגון הוספת לימוד הלכה. אף על פי שסבר שימי פגרת "בין הזמנים" ארוכים מדי, התנגד לקיצורם, משום שיש בכך שינוי מהמתכונת שנקבעה בעבר. אסר על תלמידי ישיבות להוציא רישיון נהיגה.
ממוזער|250px|הרב שך בוחן תלמידים בשנות ה-70
ממוזער|הרב שך (משמאל), הרב יעקב קמנצקי (נואם) והרבי מסלונים בכינוס של החינוך העצמאי
מנהיגות ציבורית
ממוזער|250px|שמאל|הרב שך בכינוס דגל התורה בשנת ה'תש"ן, לצד הרב יוסף שלום אלישיבהנהגתו הציבורית ומעורבותו הפוליטית של הרב שך נבנו בהדרגה. כבר בראשית שנות השישים הוזכר שמו בהקשרים פוליטיים והוא נאם בכינוסים. כן התמנה כחבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בשנת 1972, כאשר כבר היה ראש מועצת גדולי התורה, נודע שמו בציבור הרחב בישראל כאשר בעקבות פרשת האח והאחות קרע קריעה על הרב שלמה גורן והצהיר שהוראותיו אינן הוראות. בשנת 1973 פרש ממועצת גדולי התורה בשל התנגדותו להחלטה שהוביל הרבי מגור על ריצה משותפת בבחירות עם פועלי אגודת ישראל. בהמשך חזר לכהן בראשות המועצה יחד עם הרבי מגור. הוא גם הנהיג גופים מרכזיים שונים ביהדות החרדית ובהם ועד הישיבות והחינוך העצמאי.
מעמדו הציבורי של הרב שך הלך והתבסס עם השנים בקרב החוגים הליטאיים, מכוח אישיותו הכריזמטית ובעקבות המאבקים הציבוריים שניהל. תוך שנים ספורות הפך הרב שך למנהיגו הבלתי מעורער של הציבור הליטאי. לצידו של הרב יעקב ישראל קניבסקי ("הסטייפלר"), שנודע כצדיק מחולל ישועות בציבור החרדי, וסמך על הרב שך בעניינים ציבוריים.
לאחר עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 הוביל הרב שך את כניסת אגודת ישראל לקואליציה. הוא התנגד לקבלת משרות מיניסטריאליות, אך התיר משרות של סגני שרים וראשות ועדות הכנסת. לקראת הבחירות בשנת 1981 הביע הרב שך סיפוק מהישגיה. לאחר אותן הבחירות נתגלעו חילוקי דעות בין הסיעה הליטאית לבין הסיעות החסידיות, ובראשן חסידות גור. בעוד הפלג החסידי שם דגש על תיקון החוק בסוגיית מיהו יהודי, הרב שך התנגד לפעילות נמרצת בעניין. חילוקי הדעות שיתקו את פעילות מועצת גדולי התורה ולקראת סוף שנת 1983 התפטר הרב שך מהמועצה.
בינתיים התקרב הרב שך לפעילי הציבור החרדי הספרדי. בבחירות 1981 הובטח לציבור החרדי הספרדי חבר כנסת לחצי קדנציה, במסגרת הסכם רוטציה. בפועל לא קוימה הרוטציה כיוון שאף נציג לא הסכים לפנות את מקומו. עקב כך, לקראת בחירות 1984 דרש הרב שך לשלב נציג של הספרדים ברשימה. משלא נתקיימה דרישתו, תמך ביוזמה של חלק מהספרדים להקים מפלגה עצמאית (אשר כבר התמודדה בהצלחה בבחירות המוניציפליות לעיריית ירושלים ב-1983), שבראשה הרב עובדיה יוסף. בלילה שלפני הבחירות הפתיע הרב שך והורה להצביע עבור ש"ס. הצבעת הציבור הליטאי הגבירה את כוחה של ש"ס שזכתה בארבעה מנדטים.
לאחר שלא ניתנה לדעותיהם של הרב שך ו"הסטייפלר" במה מספקת לדעתם ביומון של אגודת ישראל, המודיע, שנשלט בידי חוגי החסידים, ייסדו הרב שך ו"הסטייפלר", בשנת 1985, יומון חרדי חדש, בשם "יתד נאמן", שנועד לשמש במה לציבור הליטאי. בנוסף יזם הרב שך הקמת גוף כשרות בשם "שארית ישראל".
באותה שנה, פנה אליו שמעון פרס בבקשה כי יתמוך בו ביוזמתו לפרק את ממשלת האחדות ולהרכיב ממשלה צרה בראשותו. ראש לשכתו של פרס, בועז אפלבאום מספר כי הרב שך סירב אפילו להיפגש ולדבר עם "רוצח עוברים", בשל תמיכת המערך 4 שנים קודם בחוק ההפלות.
בשנת 1988, לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה, נוצר קרע גלוי בתוך אגודת ישראל בין הליטאים והחסידים, סביב ההגמוניה החסידית במפלגה וסביב מאבקו של הרב שך בחסידות חב"ד. היו שפירשו את עמדתו כמאבק נגד החסידות כולה, אולם הרב שך הכריז פעם אחר פעם כי למאבק אין קשר למחלוקות החסידים והמתנגדים. בסופו של דבר פרשו הליטאים והקימו מפלגה חדשה בשם "דגל התורה". בכ"ח בתשרי נערך כנס היסוד של המפלגה בבנייני האומה. בכנס זה נאם הרב שך ובו נימק את הקמת המפלגה בכך ש"בני התורה" אינם מיוצגים במפלגת אגודת ישראל. אירוע זה נחשב כמאורע מכונן בציבור הליטאי. בכניסתו של הרב שך לאולם שרו לו "ימים על ימי מלך תוסיף" במשך מספר דקות. מאז נעשה שימוש בשיר זה בעת קבלת פנים לרבנים חשובים.
אירועי אותה מערכת הבחירות ברחוב החרדי היו אחד הפרקים הקשים בתולדות הציבור החרדי במדינה. באותן בחירות קיבלה "דגל התורה" שני מנדטים. בבחירות הבאות בשנת 1992 רצו שתי המפלגות ברשימה משותפת בשם "יהדות התורה המאוחדת". לשתי המפלגות מועצות גדולי תורה נפרדות ומוסדות נפרדים.
מפעלים אלו סייעו בגיבושו של הציבור הליטאי כקבוצה אחידה המעמידה את לימוד התורה כערך עליון. קודם לכן תמך חלק מהציבור הליטאי במפלגת פועלי אגודת ישראל (פא"י). הרב חיים גריינימן תמך בחבירתה של אגודת ישראל לפא"י, בניגוד לדעת הרב שך. הרב שך יצא נגדו בפומבי בנאום בטקס חנוכת הבית לישיבת רבינו חיים עוזר. דעתו של הרב שך גברה בקרב רוב הציבור הליטאי. עם זאת, שתי קבוצות בציבור הליטאי נותרו מחוץ להנהגתו: ה"חזון-איש'ניקים", חלק מהם בהנהגת הרב גריינימן, וה"בריסקערס", בהנהגת האחים הרבנים סולובייצ'יק, בניו של הרב מבריסק.
בסוף שנות השמונים נוצר קרע בין הרב שך לבין ש"ס, שהתבטא בין השאר בהצטרפות ש"ס לתרגיל המסריח ולכניסתה לממשלת רבין בניגוד לדעתו של הרב שך. בשלב זה החל הרב שך לנהל מלחמה ציבורית גלויה נגד המפלגה ותמך בארגון מרביצי תורה שבו רבנים ספרדים מתלמידיו. אריה דרעי, מנהיג ש"ס באותה העת, ייחס את הצרות שפקדו אותו מאוחר יותר, להקפדתו של הרב שך עליו כשפעל בניגוד לדעתו.
נאום השפנים והחזירים
לפני התרגיל המסריח, כשעמדה על הפרק השאלה האם מפלגת "דגל התורה" תתמוך במועמדותו של שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, נישאו עיני העולם אל הרב שך, שאמור היה לנאום בכנס של דגל התורה בהיכל הספורט יד אליהו בתל אביב. הרב שך לא התייחס ישירות בנאומו לשאלת ההצטרפות לממשלה, אלא בחר להרצות על עיקרי ההשקפה היהודית, ולתקוף את השמאל על ניתוק הקשר ממסורת האבות. נאומו של הרב שך נכנס ללקסיקון הישראלי כ"נאום השפנים והחזירים".
בין השאר אמר הרב שך:"המערך ניתק את העבר מן העם היהודי. אם רוצים לבנות אומה שלא יהיה לה קשר עם האבות, דינה להיאבד. היום פוגשים ילדים שאינם יודעים להסביר מהו 'זכור את יום השבת לקדשו'. ישנם קיבוצים שאינם יודעים מה זה יום כיפור ומגדלים שפנים וחזירים. אין לנו תורה? אין לנו מסורת? במה אנחנו יהודים, אם לא בתורה?".נאומו של הרב שך שודר בשידור חי בכמה כלי תקשורת. בעקבות התבטאויותיו פרץ פולמוס. גורמים חילוניים טענו שהרב שך מציג את החילונים הישראלים באופן שטחי. יתד נאמן פרסם את תגובת הרב שך לדברי הביקורת: "אני אוהב אותם. כולם בניי, וחשוב שילדיי ישמעו מה אני אומר להם ועליהם, והם אכן שמעו".
ערוב ימיו
בשנותיו האחרונות הייתה בריאותו של הרב שך רופפת ועקב חולשתו התנתק בהדרגה, החל מ-1996, מעניינים ציבוריים ופוליטיים. בשבע השנים האחרונות בחייו חרג משתיקתו, בנושאים ציבוריים-כלליים, רק פעמיים. היה זה כאשר הורה על תמיכה במפלגת יהדות התורה ובבנימין נתניהו בבחירה ישירה בשנת 1996, וכן בשנת 1998 כאשר התעורר חשש שבג"ץ יורה על גיוס בני הישיבות לצה"ל, פורסם בשמו איסור להתגייס (ראו להלן).
עוד בחייו, אחרי שהפסיק את מעורבותו במישור הציבורי, השתתפו רבנים נוספים בהנהגת הציבור הליטאי. ליורשיו בהנהגה נחשבו הרב יוסף שלום אלישיב והרב אהרן יהודה לייב שטיינמן. לאחר מותו הם אכן המשיכו אותו. ברם, סירובו של הרב שמואל אוירבך לקבל את הרב שטיינמן כיורש לדרכו של הרב שך הביא בסופו של דבר לפרישת מיעוט מהזרם הליטאי ולהקמת הפלג הירושלמי.
פטירתו והנצחתו
שמאל|ממוזער|250px|קבר הרב שך בבני ברק
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון ליד ביתו של הרב שך ברח' ראב"ד 27 בבני ברק
שמאל|ממוזער|250px|שלט ברחוב הרב שך בבני ברק. ברקע מופיע שמו הקודם של הרחוב, רחוב הרצל
הרב שך נפטר בליל יום שישי ט"ז בחשוון תשס"ב (2 בנובמבר 2001). ההלוויה נערכה בבני ברק ביום שישי ולמרות היום הקצר השתתפו בה יותר ממאה אלף איש שהגיעו החל משעות הלילה מישראל ומהעולם. מיטתו נישאה מהיכל ישיבת פוניבז' אל בית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז'.
הרב שך נטמן בחלקה מיוחדת שקודשה ביום קבורתו, בבית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז' בבני ברק. על קברו הוקם אוהל והוא משמש מוקד לעלייה לרגל. בערבי ראש חודש נערכות במקום תפילות קבועות ששיאן בתפילת יום כיפור קטן המונית. ביום השנה לפטירתו ישנה עלייה המונית של תלמידיו ומעריציו.
לאחר פטירתו הונצח שמו במקומות שונים והוקמו מוסדות תורה לזכרו. שמו של רחוב הרצל בבני ברק שונה בקטע שבין רחוב רבי עקיבא לרחוב ז'בוטינסקי ל"רחוב הרב שך". רחובות נקראו על שמו גם בערים מודיעין עילית, ביתר עילית וטבריה. שכונת "רמת בית שמש ג'1" קרויה על שם ספרו - "קריית אבי עזרי". כן נקראה על שמו שכונה ברמת שלמה שבירושלים.
בכמה יישובים הוקמו בתי כנסת לזכרו תחת הכינוי "אבי עזרי" (שם ספרו של הרב שך), בהם מודיעין עילית, תל ציון, אופקים ופתח תקווה. בפריז הוקמה "ישיבת אבי עזרי", ישיבה קטנה במסגרת מוסדות יד מרדכי. כולל אברכים באותו שם הוקם באלעד. במודיעין עילית הוקם בית ספר לבנות בית יעקב אבי עזרי. ישיבת "אבי עזרי" הוקמה גם בבואנוס איירס.
כמו כן, התפרסמו ספרים רבים אודותיו, המכילים בעיקר סיפורים ושמועות. ספר ביוגרפי מפורט יצא על ידי בני משפחתו, בשם "מרן הרב שך".
מאבקיו בנושאים השקפתיים ותורניים
הרב שך בהנהגתו הציבורית ראה עצמו כשומר מסורת התורה והישיבות. הוא יצא נגד תופעות וגופים אשר ראה בהם פרצה או סטייה ממסורת זו.
הרבי מלובביץ' ותנועת חב"ד
הרב שך יצא נגד רבים מחידושיו ותקנותיו של הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', בהם: תקנתו שכל אישה ובת ידליקו נרות שבת בברכה, הנחת תפילין בחוצות קריה, תהלוכות ל"ג בעומר, פעילות בעניין שבע מצוות בני נח לגויים, מסלול לימוד הרמב"ם היומי ועוד. ויכוח מאפיין נרשם ביניהם על הגישה לחוק מיהו יהודי בו ראה הרבי מלובביץ' עיקר גדול, בעוד בעיני הרב שך היה החוק פרט שולי בחוק השבות. באופן כללי הייתה גישתו שעל עם ישראל לרכז את מאמציו במסגרת קיום התורה והמצוות האישיים ולא במבצעים עתירי הד תקשורתי כפי שראה את מבצעי חב"ד, וטען שהגישה של קיום המבצעים הללו מגיעה מחכמות חיצוניות ולא מהתורה.
המאבק פרץ לכותרות בשנות השמונים, כאשר הרב שך גינה את מלחמת שלום הגליל, והרבי מלובביץ' ביקר אותו כנכנע לאומות העולם. בתגובה פרסם הרב שך את דעתו כי ביטול השינה בסוכה אצל חסידי חב"ד היא עקירת דבר מן התורה. כאשר פתחה חסידות חב"ד בקמפיין המשיחי שלה, ראה בכך הרב שך כפירה באמונה בביאת המשיח ונזעק נגדה. התנגדותו הייתה כפולה: הוא טען כי הרבי מלובביץ' הוא משיח שקר וכי הדגש שנותנת חב"ד על הצורך והביטחון בביאת המשיח עתה עומדים בסתירה לדברי הנביא חבקוק "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא".
הרב שך התבטא פעמים רבות נגד הרבי מלובביץ' וחסידיו. הוא קרא לחסידי חב"ד "הכת הידוע" ודרש לא להתחשב בהם. בתגובה תקפו אותו חסידי חב"ד בביטאון כפר חב"ד. האדמו"ר מגור הרב שמחה בונים אלתר שצידד בעמדת חב"ד ניסה לתווך בין הצדדים. מנגד הדגיש הרב שך כי המאבק ברבי מלובביץ' אינו אישי-פרסונלי (אף שבכנס בהיכל התרבות כינה אותו "כופר", ואת חב"ד "כפירה ומינות") ואף התפלל לרפואתו בימי מחלתו. את פעולתו האחרונה נימק גם בצורך למנוע משבר אמונה ממאמיניו. במכתב המופנה לראשי הישיבות הליטאיות בשנת 1983 כתב "כאשר כת הידוע אשר מלפנים הייתה נחשבת לאחת משיטות החסידות עם גדולי תורה ויראה והליכתם הייתה על פי דרכם כפי שקיבלו מרבותיהם.. אולם לדאבוננו הרב סטתה כת זו מדרך הישרה והרבו לדבר גבוה גבוה, דברים אשר אין לשמוע ואסור לשמוע, ועקרו את ה-"אני מאמין" המקודש לנו, בתבנית אדם בן תמותה".
המאבק בחב"ד הוסיף שמן ליחסים העכורים בין החסידים והליטאים בשנות השמונים. חסידי חב"ד טענו כי מאבקו של הרב שך איננו מיוחד נגד חב"ד אלא נגד החסידות כולה. הרב שך הכחיש זאת נמרצות ואמר: "אני מרים את ידי לשמיים, שאף פעם לא עלתה על דעתי, ולא על דעת אף אחד, לעורר המחלוקת של חסידים ומתנגדים". כמו כן, הדגיש את משרתו בשנות השלושים בישיבת קרלין ואת יחסו החם לתלמידים חסידיים שלמדו בישיבותיו. הוא צירף למועצת גדולי התורה של דגל התורה את האדמו"ר מבעלז.
בפברואר 1986 החריף העימות, לאחר פטירתו של הרב יעקב לנדא, רב העיר בני ברק. הרב לנדא היה מחסידי חב"ד אך נמנע מלהתייחס בגלוי לסוגיית המשיחיות והיה בעל תדמית ציבורית נייטרלית. בצוואתו ביקש הרב לנדא למנות את בנו, הרב משה יהודא ליב לנדא, כיורשו. הרב לנדא הבן היה חסיד חב"ד מוצהר ור"מ בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. ראש העיר משה אירנשטיין הכריז על מינויו של הרב לנדא הבן לרב העיר במהלך לוייתו של האב, למרות התנגדות הליטאים בראשות הרב שך, שדרשו לקיים בחירות לרבנות העיר. הרב שך התייחס לנושא (תוך אזכור המקווה שבנה הרב לנדא בשיטת בור על גבי בור) בעצרת במהלך הבחירות לראשות עיריית בני ברק, שבהן הציגה דגל התורה לראשונה מועמד משלה לתפקיד, והכריז כי הליטאים אינם מכירים בסמכותו של הרב החדש. במקביל, הורה לרב חיים שאול קרליץ, להקים מערכת קהילתית נפרדת, שתכלול בית דין, מינוי רבני שכונות, מערכת כשרות, רישום נישואין ועוד. מערכת זו, "שארית ישראל", קיימת עד היום.
הסכסוך עם חב"ד היה אחד הגורמים לפרישת הליטאים מ"אגודת ישראל", לאחר שהעיתון "המודיע" השייך למפלגה סירב להימנע מלפרסם את פעילות חסידי חב"ד, כפי שדרש הרב שך.
מאבקים ציבוריים נוספים
בשנת תשל"ב יצא בכרוז נגד הקמת 'מדרשה גבוהה לתורה' מטעם מכון הרי פישל להכשרת רבנים. הוא ראה בזה שינוי ממתכונת הכולל, שתכליתו לימוד לשם לימוד. לכרוז הצטרפו הרבנים יעקב ישראל קניבסקי, חיים שמואלביץ ומשה חברוני.
בשנות ה-70 כאשר החלה לחלחל התופעה שבנות בוגרות סמינרים של בית יעקב המשיכו את לימודיהן במכללה לבנות בירושלים יצא הרב שך נגד המכללה. הוא פרסם איגרת לבוגרות בית יעקב ובה יצא בחריפות נגד לימודים אקדמיים לבנות הכוללים תכנים ושיטות לימוד המנוגדים למסורת בית יעקב. הוא פנה אל הבוגרות: "תשמרו את נפשותיכן ותתחזקו בדרך ובהשקפה שקיבלתן בבתי ספר בית יעקב, תיטהרו ותתקדשו להיות אמהות של הדור הבא". הוא אסר על תלמידיו להינשא לבנות שלמדו במכללה. עם זאת, בירך ועודד מוסד על תיכוני שקיים לימודי מחשבים והנהלת חשבונות מאחר שאין במקצוע ההוראה משרות לכולן. כמו כן, במענה לשואל כתב: "אבל כמובן שבנות שאם לא ישתלמו בהמכללה, ילכו להמקומות שהם יותר גרועים, ודאי שיש להשתדל שישתלמו בהמכללה".
הרב שך ראה את הישיבות כמרכז הרוחני של עם ישראל, והתנגד לכל שינוי וסטייה מהמתכונת שהייתה מקובלת בישיבות ליטא. הוא התנגד בנחרצות לישיבות תיכוניות. מאבקו עלה מדרגה כאשר החלו לקום ישיבות תיכוניות חרדיות ובראשן מערבא, והוא פרסם מכתב נגד הישיבה. בשנת תשל"ח, כאשר נודע לו שבאנטוורפן עומדת לקום ישיבה תיכונית, פרסם איגרת לתושבי העיר ובה כתב כי "צריכים לעשות כל המאמצים לבטל דבר זה, בייחוד שברוך ה' יש ישיבה באנטוורפן ובוודאי נתמעטו התלמידים בישיבה, שהישיבה התיכונית הוא דבר המושך בפרט לצעירים שחושבים שהעתיד שלהם יהיה יותר טוב כשיהיה להם תעודת בגרות. והאמת שזה טעות".
הרב שך ראה בתלמוד המבואר של הרב עדין שטיינזלץ שינוי מדרך הלימוד המקובלת. הוא טען כי על ידי הלימוד של התלמוד המבואר "סר כל זיק של קדושה ואמונה", והדבר יביא לשכחת התלמוד. בנוסף, הוא טען כי הרב שטיינזלץ שילב בביאורו תכנים וביטויים המציגים את הדמויות המקראיות ואת חכמי התלמוד במושגים בני זמננו.
הרב שך יצא נגד השבועונים החרדיים שהחלו לצאת במגזר החרדי. בשנים ה'תשל"ח-ה'תש"מ יצא לאור שבועון עצמאי בשם "צופר", בעריכת חיים שאולזון. הקו הפתוח והעצמאי של העיתון הביא את הרב יעקב ישראל קניבסקי לצאת במכתב ציבורי נגד העיתון שעליו חתמו גם הרב שך ורבנים נוספים.
במחצית הראשונה של שנות ה-80 הוקם השבועון "יום השישי", שכעבור זמן הוסב ל"ערב שבת". העיתון נקט קו פתוח, סיקר את הנעשה מאחורי הקלעים של המפלגות החרדיות וערך תחקירים בנושאים פנים-חרדיים. גם במקרה זה נדרש הרב שך לנושא, ובאחת מדרשותיו בפתיחה לכנס "ירחי כלה" של ישיבת פוניבז' יצא נגד העיתון, כשהוא מתאר זאת: "איזה מראה זה כשבן תורה הולך ביום שישי לטבול במקווה לכבוד שבת ותחת בית שחיו העיתון 'ערב שבת'?"
יחסו לשמאל
הרב שך הוביל במשך שנים רבות התנגדות למפלגת העבודה ולשמאל. את התנגדותו לריצה המשותפת של אגודת ישראל עם פועלי אגודת ישראל בבחירות לכנסת השמינית נימק בכך שאנשי פועלי אגודת ישראל שיתפו פעולה עם מפלגת העבודה. בעת התרגיל המסריח הטיל את כובד משקלו כדי למנוע הקמת ממשלת שמאל על ידי שמעון פרס והביא את הרב עובדיה יוסף למנוע ממפלגת ש"ס לקחת חלק במהלך.
עמדותיו בנושאים השקפתיים ותורניים
דרכו בלימוד תורה
כמי שהושפע רבות מהרב יצחק זאב סולובייצ'יק, היה לימודו של הרב שך באופן כללי בשיטת בריסק, אף שיצק בה גוונים חדשים. עמל רבות בדברי הרמב"ם ואף את ספריו סידר על פיו, החשיב את החשיבה העצמאית והמקורית לבסיס לימוד התורה, אף על פי שחינך שלא לזוז מדברי הראשונים. התאמץ להסביר את דברי הראשונים והאחרונים אך לא נרתע מלהביע חוסר הבנה והשגות על דבריהם. מצד שני היה נכון לקבל ביקורת על חידושיו שלו, קרה שאף קטע את שיעורו היומי בשל קושיית תלמיד שלא מצא עליה תשובה. הביע הסתייגות מפסיקה או לימוד על פי ידע בלא עיון מחשבתי מספיק. כמי שהושפע משיטת בריסק, התמקד בתחום הלמדנות התאורטית ופחות בפסיקת הלכה, את עיקר מאמציו הלמדניים כיוון להגדרת המושגים השונים של ההלכה מתוך תפישתה כמערכת חשיבה אוטונומית. כך, למשל, אופיינית לו הבחנתו בין קידושין, המוגדרים כמעשה קנין, לבין חופה המוגדרת כמצב.
הרב שך עודד את הבקיאות בש"ס ובפוסקים והתרעם על כך שבעולם הישיבות ההספק מועט. הוא הדריך להסתפק בעיון במקצת מהראשונים, לכתוב קושיות על דבריהם ולהמשיך הלאה. הוא תבע הספק של לפחות דף לשבוע בלימוד העיון, ולחזור עליו בשבת, בסוף החודש ובסוף הפרק. הוא עודד קביעות לימוד בספרים קצות החושן ושב שמעתתא כדי להתרגל לסגנון העיוני שלהם.
בתחומי האגדה וההגות הלך בעקבות בעלי המוסר ופרש את המקורות כפי שהם, בלא לנסות למצוא להם הסברים נוספים. שיחותיו פשוטות והן כוללות בדרך כלל ציטוטים מדברי חז"ל ומספרי היסוד המקובלים בישיבות. תוכנן אחיד למדי והן מציגות את הערכים בהם האמין - מעמדה של התורה כמכונן בלעדי של הזהות היהודית, תלמוד תורה והסתגרות בפני השפעות חיצוניות. עם זאת הן מתייחדות בכך שיש בהן התייחסויות רבות למאורעות פוליטיים וחברתיים שלא כנהוג בישיבות הליטאיות. כמו כן הוא הביע בכל הזדמנות את החשיבות בהתענגות על כל חלק שבתורה ואף תוך כדי לימוד בצער, ולא לימוד מתוך ציפייה לשכר.
תפיסתו השמרנית התבטאה גם בגישתו ללימוד התורה, הסתייג מחידושים מתודיים ומספרים חדשים או מכאלה שהעיסוק בהם לא רווח בעבר, ואף שלל ניסיונות לשנות את צורתו המוכרת של דף הגמרא. ראה את עצמו, במידה מרובה, כמי שהופקד על העברת המסורת הלימודית והחינוכית של ישיבות ליטא לדורות הבאים בצורתה המקורית ומתוך כך קרא לעסוק בתורה "כדרך המסורה בידינו מדור דור".
ככלל הרב שך סלד מביטול תורה, וראה ערך רב בכך שאין להפסיק את הלימוד מסיבות שאינן הכרחיות. כך לדוגמה, כאשר נפטרה אשתו, הרב שך לא המתין עם הלווייתה עד שיבוא בנו אפרים מקנדה, מכיוון שהציפייה לבואו הייתה כרוכה בביטול תורה.
גישתו האמונית
הרב שך דגל באמונה המבוססת על התבוננות פשוטה במעשי אלוהים ושלילת החקירה בנושאי האמונה. היה נוהג להרצות בפני תלמידיו על היכולת לראות את אלוהים בכל דבר בעולם. כך לדוגמה הוכיח את קיום האל מכך שכדי להפעיל מכשיר חשמל נצרכת פעולת אדם, ואם כן גם לשמש, שהיא מקור אנרגיה אדיר, יש מפעיל. בד בבד הטעים כי אין להאמין אלא בדברים בהם מחייבת התורה להאמין. הוא הסביר כי המאמין המקבל כאמת את כל שנאמר לו, אינו מאמין אמיתי אלא פתי. כפי מה שקיבל מרבו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, בשם אביו, מצוות האמונה אינה קיימת לגבי קיום הבורא, מכיוון שהדבר פשוט מדי כדי לצוות, אלא היא עוסקת רק בחלקים באמונה שהם נשגבים מבינת האדם.
השואה במשנתו
על פי השקפתו השואה היא תופעה החוזרת ונשנית כל אימת שסאת החטאים של ישראל מתמלאת, מאז חורבן הבית הראשון, ונוצר צורך להעניש את העם. לדבריו: . לדבריו, אין לדעת למה דווקא שישה מיליון יהודים נהרגו בשואה האחרונה, ולמה חלפו מאות שנים בין העונש המשמעותי הקודם, שאותו לא הגדיר במדויק, לבין השואה. גם בעתיד עלולה לבוא שואה נוספת, ואין לדעת אם תבוא בעוד "שנה או שנתיים, ואולי עשר שנים". לאור זאת הוא הזהיר את תלמידיו קודם מלחמת המפרץ לחזור בתשובה, מפני שאילולי כן עלולה לבוא שואה נוספת.
שלמה לורינץ העיד על משפט שהיה שגור מפיו בדברו על השואה: "אשרינו שאנחנו הנרצחים ולא הרוצחים. כמה רע להיות רוצח, מנצח. מוטב להיות מנוצח. להיות מן הנרצחים זה עניין של השגחה, אך לרצוח – זו השחתת המידות". הוא סירב להכניס תפילות או קינות מיוחדות על השואה.
גיוס בני הישיבות
בשנת תשמ"ח, בדרשתו בפתיחת "ירחי כלה" של ישיבת פוניבז', אמר הרב שך: "אומר ברורות, שאם יבוא זמן ותהיה גזרה על עולם התורה, מרים אני ידי ואומר 'אם אשכחך ירושלים', כל בני התורה לא ישכחו את ארץ ישראל, אך כולם ילכו לגלות ולא תישכח תורה מישראל!".
בחודש אייר תשנ"ח התפרסם בשמו: "תדעו שאיסור גמור ללכת לצבא, וצריך למסור את הנפש על זה. כל אבא צריך לשמור ולהשגיח על ילדיו, כי איסור גמור לשלוח את בניו לצבא. תפרסמו בשמי בכל מקום שצריך לצאת במחאה".
בשנת תשס"א פרסם חתנו של הרב שך, הרב מאיר צבי ברגמן, מכתב שבו הציג את מה שאמר לו חותנו בעניין דרך ההתמודדות עם חוקים שיכפו את גיוסם של בני הישיבות לצבא. בין השאר כתב:
עם זאת, במסגרת תפקידו כנשיא ועד הישיבות הורה לראשי הישיבות לא להעניק דיחויים למי ש"אין תורתו אומנותו, ואין עטרה זו הולמתו", ולבחור ישיבה שהוציא רישיון נהיגה.
לימודי חול, פרנסה ויחסי חרדים-חילונים
הרב שך התנגד באופן נחרץ ללימודי חול בישיבות לכל הגילאים ובכוללים, אך לא התנגד לכך שמי שנזקק לכך יעבוד לפרנסתו. באחד ממכתביו כתב: . יש הסבורים כי פתיחת המסלולים להכשרה מקצועית לחרדים התאפשרה רק החל משנת 1996, כאשר מצב בריאותו של הרב שך הקשה עליו את ההנהגה. לדברי אחרים המוסד הראשון שנפתח אז קיבל את הסכמתו לכך, לאחר שהתייעץ עם רבנים אחרים.
הרב שך נטה להימנע מהפגנות נגד השלטון בנימוק שאין בהן תועלת וכן שאיסור "התגרות באומות" נכון גם ביחס לשלטון החילוני וחשש כי הפגנות עלולות להביא לגיוס בני ישיבות. במקרים מסוימים התנגד למאבקים שעלולים להידרדר להפגנות אלימות. להפגנות כנגד פתיחת קולנוע היכל בפתח תקווה בשבת הוא התנגד גם בשל החשש מחילול שבת של השוטרים. עם זאת, היו מקרים שבהם הורה להפגין, כגון נגד הקמת אצטדיון טדי ונגד חפירות קברים ביפו. בשיחה עם נחום ברנע אמר לו הרב שך שהוא מצפה שכל היהודים יהיו כמו אלה שבבני ברק, אבל "אנחנו לא כופים"
עמדותיו בנושאים מדיניים
הציונות, מדינת ישראל והעלייה
לדעת הרב שך שנאת הגויים לעם ישראל היא נתון בסיסי בהיסטוריה העולמית שאיננו ניתן לשינוי. "במשך אלפיים שנה סבל העם מגזירות ושחיטות ומכל האומות לא נמצאה אפילו אומה אחת שעמדה לצד עם ישראל כדי לעזור לו". הוא חזר שוב ושוב על אמרת חז"ל "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". לכן, לדעתו, "אי אפשר לסמוך על אף אומה, כולל ארצות הברית, שהיא 'משענת קנה רצוץ'", והקמת המדינה אינה פתרון לאנטישמיות.
גם מבחינה הלכתית התנגד הרב שך להקמת המדינה. שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל כוללות איסורים לעלות בחומה (עליה מאורגנת לארץ) או להתגרות באומות. שלא כאדמו"ר רבי יואל מסאטמר, הרב שך נותן לעניין זה הסבר רציונלי ומסיק ממנו מסקנות מדיניות. לטעמו, "פתרון ההישרדות היהודי הוא להוריד את הראש מול גזרות הגויים ולא להתגרות בהם. כך ניצלו היהודים בכל הדורות. העמים שרדפו אותנו נעלמו מבמת ההיסטוריה".
על אף שהתנגד למלחמת שלום הגליל וסבר שהיה בכיבוש דרום לבנון משום התגרות באומות, מכל מקום כאשר שמעון פרס פעל להקמת ועדת חקירה לחקירת טבח סברה ושתילה ביקר אותו הרב שך כמוֹסֵר, וסירב לתמוך בממשלתו בשנת 1990 בעת התרגיל המסריח.
הרב שך עודד אנשים וקבוצות לעלות לארץ, באמרו שהאווירה בה מתאימה יותר להתעלות בתורה. ואף הצהיר בראיון לעיתון האמריקאי "פארווערטס": "אני ציוניסט, איני יוצא מארץ ישראל לעולם". עם זאת הוא הצדיק את קיומן של קהילות יהודיות בגולה, בנימוק שקיומה של מדינת ישראל אינו בטוח מול מאה מיליון ערבים. לדבריו, עדיף לפזר את עם ישראל בין הגויים כדי להבטיח את המשך הישרדותו, וכמאמר חז"ל "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות".
שטחים תמורת שלום
הרב שך דגל בכך שחובת העם היהודי לקדם כל פשרה המקרבת את השלום, כדי למעט שפיכות דמים. מסיבה זאת הורה לחברי הכנסת הסרים למרותו לתמוך בהסכם השלום עם מצרים. עם זאת, אמר שיש לשאוף ל'שלום קר', כמו זה השורר עם מצרים, משום שיחסים קרובים יותר עלולים להוביל להתבוללות.
הרב שך התנגד להתנחלות בשטחי יש"ע בנימוק שהיא סותרת את איסור ההתגרות באומות. גם מבחינה פרקטית, אמר הרב שך שאסור לישראל לעורר את חמתה של ארצות הברית, שהיא משענתה של המדינה ובלעדי תמיכתה תתמוטט המדינה בתוך זמן קצר. "מי שרואה ערך מקודש במדינת ישראל, ורואה בימינו מצווה חיובית ביישוב כל ארץ ישראל מסיע אותנו במדרון של התגרות באומות העולם".
בערב פסח 1978 כתב למנחם בגין כי "על פי ההלכה אין כל מניעה לוותר על חלק מארץ ישראל" והוסיף כי "ויתור למען השלום איננו ויתור". בנאומיו בשנות ה-80 חזר שוב על תמיכתו בהחזרת שטחים והתנגדות להתנחלויות.
הרב שך התנגד לחוק ירושלים ולחוק סיפוח הגולן אשר החילו את החוק הישראלי באזורים אלו. לאחר חקיקת חוק ירושלים, אמר: "מי זקוק לחוק זה? וכי בלי חוק ירושלים וארץ ישראל אינן שלנו?... עבורנו אין החוק אומר כלום אלא התורה היא מעידה שירושלים שלנו. ואילו אלו שאוכלים ושותים בתשעה באב תובעים את ירושלים בחקיקת חוק, זוהי התגרות באומות מיותרת לחלוטין". על חוק הגולן אמר: אלפיים שנה חיינו בלא חוק הגולן ובלא הגולן כלל, ואף הלאה נוכל לחיות בלא חוק זה עוד אלפיים שנה.
רבותיו בתורה ובהנהגה
עם רבותיו במשך השנים נמנו: הרב איסר זלמן מלצר, החזון איש, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב יהודה לייב פורר, הרב יחזקאל ברשטיין, הרב יצחק יעקב רבינוביץ, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, הרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים), הרב משה מרדכי אפשטיין, הרב נפתלי הרץ קרצ'מר, הרב נתן צבי פינקל.
בהקדמה לספרו של הרב איסר זלמן מלצר "אבן האזל" כתב הרב שך: "גודלתי וחונכתי על ידו כאב את בנו כמה שנים בביתו". בשיחה בפני מחנכים אמר הרב שך: "כל מה שראיתי אצל רבי איסר זלמן נחקק בלבי ונבלע בדמי עד היום. כל סיפור ועובדה עשו עלי רושם ועמדו לי להבין ולהשכיל מהם בכל תקופות החיים". הרב מלצר שידך לרב שך את בת אחותו והיה שושבינו לחופה.
בתקופת כהונתו בישיבת קלצק נסע הרב שך מספר פעמים אל החפץ חיים לשם התייעצות. הוא ראה בו אחד מרבותיו המרכזיים בהנהגה הציבורית.
הרב שך ראה גם ברב חיים עוזר גרודזנסקי את מורו ורבו בהנהגת הכלל. לאורך השנים ביקר בביתו בווילנה ושוחח עמו בדברי תורה ובעניינים ציבוריים. הוא נשלח על ידו כשליחו להתייעצות עם גדולי הרבנים, ובהם החפץ חיים, בנושאים ציבוריים ותורניים שונים שעלו על הפרק.
הקשר של הרב שך עם הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק ("הגרי"ז") החל בשנת תרע"ח. בראשית שנות ה-40 התקרב הרב שך לגרי"ז בירושלים ונעשה תלמידו המובהק ואיש סודו. היו תקופות שהרב שך קבע את מקום לימודו בחדרו של הרב מבריסק. גם כאשר עבר הרב שך להתגורר בבני ברק היה מקפיד לנסוע לפחות פעם בשבוע אל הרב מבריסק. בהסכמה שנתן הרב מבריסק לספרו של הרב שך "אבי עזרי", הוא כתב: "והאמת, כי הגאון רבי אלעזר מנחם... אינו צריך לשום הסכמה ממי שהוא, כי גדול האיש מאוד ורב גובריה (=כוחו) בחריפות ובקיאות ועמק הפשט בכל מקצועות התורה, כאחד מגדולי דורנו, ולא לדידי ודכוותי (=לי ולשכמותי) להעיד עליו ועל חידושיו".
הרב מבריסק נודע ביחסו השלילי לציונות ולמדינת ישראל, והשפעתו על השקפתו של הרב שך בתחום זה הייתה מכרעת.
הרב שך נהג לפקוד את ביתו של החזון איש לעיתים קרובות והם ניהלו שיחות תורניות ואישיות. החזון איש נהג לקום לכבודו ואף ללוותו ביציאתו ממנו. במכתב תורני של החזון איש לרב שך הוא מסיים: "אף כי אין דרכי לבוא במשא ומתן עם החכמים, אבל מעלת כבוד תורתו שליט"א, שהאמת אהוב לו מאוד, דנתי בזה לפניהם למען הגדיל תורה".
מתלמידיו
ממוזער|משמאל לימין - הרב שך עם הרב מרדכי מן עם והרב משה שמואל שפירא
בישיבת קלצק (פולין)
הרב יואל קלופט ー אב"ד חיפה.
הרב גדליה אייזמן ー מנהל רוחני של ישיבת קול תורה.
הרב אלעזר שמחה וסרמן ー ראש ישיבת אור אלחנן.
הרב אשר ליכטשטיין ー ראש ישיבת קמניץ בירושלים.
בישיבת נובהרדוק (ירושלים)
הרב שמעון בעדני - נשיא מועצת חכמי התורה.
הרב אברהם מנחם דנציגר - האדמו"ר מאלכסנדר.
בישיבת לומז'ה (פתח תקווה)
הרב חיים קניבסקי - מנהיג הציבור החרדי.
חתנו, הרב מאיר צבי ברגמן - ראש ישיבת רשב"י וחבר מועצת גדולי התורה.
הרב חיים שאול קרליץ - גאב"ד שארית ישראל.
הרב יהודה זרחיה סגל - מקובל, ורב שכונת קריית שלום בתל אביב.
בישיבת קלצק (רחובות)
הרב אפרים גרינבלט ー פוסק הלכה מפורסם בעל שו"ת רבבות אפרים.
הרב אברהם שהרבני ー רב העיר רחובות, ראש ישיבת רבנו יוסף חיים וראש כולל עטרת גבריאל.
בישיבת פוניבז'
הרב אליעזר דינר - רב קהילות עדת ישראל וחבר בד"ץ שארית ישראל.
הרב מרדכי גרוס - גאב"ד חניכי הישיבות בני ברק.
הרב ברוך שמואל דויטש - ראש ישיבת קול תורה וחבר מועצת גדולי עולם התורה.
הרב נסים טולדנו - ראש ישיבת שארית יוסף וחבר מועצת גדולי התורה.
הרב יעקב טולידאנו - ראש ישיבת חזון ברוך בצרפת.
הרב רפאל יונה טיקוצ'ינסקי - ראש ישיבת ירוחם.
הרב יששכר מאיר - ראש ישיבת הנגב.
הרב שמואל מרקוביץ - ראש ישיבת פוניבז' וחבר מועצת גדולי עולם התורה.
הרב יהודה עדס - ראש ישיבת קול יעקב וחבר מועצת גדולי התורה.
הרב אברהם סלים - ראש ישיבת מאור התורה וחבר מועצת חכמי התורה.
הרב יצחק חיים פרץ - רב העיר רעננה.
הרב יגאל רוזן - ראש ישיבת אור ישראל בפתח תקווה.
הרב גבריאל יוסף לוי - ראש ישיבת באר התורה, ונשיא הגמ"ח המרכזי.
הרב ברוך ויסבקר - ראש ישיבת בית מתתיהו.
הרב יצחק ירוחם בורודיאנסקי- משגיח ישיבת קול תורה.
הרב דן סגל
הרב יהושע ארנברג- ראש ישיבת כנסת יצחק חדרה
הרב -מרדכי שלמה ברמן - ר"מ פוניבז'
ילדיו
מרים רייזל (ה'תרפ"ו – ד' בטבת ה'ת"ש) - קרויה על שם אם חמותו ואם הרב מלצר. נפטרה בווילנה בגיל 14 לאחר מחלה.
דבורה ברגמן (נולדה בשנת ה'תרפ"ז) - קרויה על שם אם אביו. אשת הרב מאיר צבי ברגמן.
ד"ר אפרים עזריאל שך – היה איש חינוך, יקיר ירושלים.
ספריו
הוציא בחייו
אבי עזרי - חידושי תורה על סדר היד החזקה לרמב"ם, ה'תש"ח.
בהוצאת תלמידיו
יגיעת ערב - שיעורים שנתן לקראת סוף ימיו על מסכתות הש"ס, ה'תש"ע.
בית המדרש - שיעורים שאמר בישיבת הרשב"י בבני ברק.
גליונות מנחת חינוך - הערות על הספר "מנחת חינוך".
משנת רבנו - קובץ מכתבים המכילים חידושים על מסכתות הש"ס.
שעורי רבנו אבי עזרי - שיעורים על מסכתות הש"ס.
קובץ הדרכה לבן ישיבה - הדרכות בלימוד ובהנהגה לתלמידי ישיבות.
ספר הגליונות - הערות למדניות לחיבורים שונים.
מכתבים ומאמרים - שישה חלקים (בשני כרכים) של אגרות ומאמרים.
בזאת אני בוטח - לקט שיחות ומאמרים מימי מלחמת המפרץ הראשונה.
היא שיחתי - שיחותיו האחרונות.
מחשבת זקנים - שיחות שנאמרו באירועים שונים.
מחשבת מוסר - לקט שיחות מוסר.
שימושה של תורה - רעיונות וזכרונות משולחנו של רבינו כרך א' 1998, כרך ב' 2002.
מראש אמנה - רעיונות על פרשת השבוע.
תורתך שעשועי - רעיונות על פרשת השבוע.
המלך המשפט - שיחות ומאמרים לימי אלול ולימים הנוראים.
קונטרס חדושים על הרמב"ם הלכות נערה בתולה.
קונטרס חדושים על הרמב"ם הלכות יבום וחליצה.
סדרת ספרי הוראות והדרכות אורחות החיים (ענייני יום יום), אורחות הישיבה (ענייני ישיבה) אורחות הבית (הנהגת הבית) ואורחות התשובה.
לקריאה נוספת
אשר ברגמן, מרן הרב שך, בני ברק תשס"ו.
משה הורוביץ, הרב שך: שהמפתח בידו, הוצאת כתר, 1989
צירה קרלנשטיין, מנהיג של דור, ירושלים ה'תשס"ב
אבישי בן חיים, איש ההשקפה - האידאולוגיה החרדית על פי הרב שך, הוצאת מוזאיקה, 2004
הרב יואל שוורץ, אחר מיטתו, ירושלים: הוצאת דבר ירושלים, ה'תשס"ב
הרב משה מרדכי שולזינגר, פניני רבנו אבי עזרי, בני ברק ה'תשס"ב
מספד גדול, אוסף הספדים שנאמרו על הרב שך במהלך שבעת ימי האבל, בני ברק ה'תשס"ב
שלמה לורינץ, במחיצתם של גדולי התורה, א, ירושלים, ה'תשס"ז (2006), עמ' 253–395
רפאל וולף, בסערת אש, ה'תשע"ז
הרב יחיאל מיכל שטרן, מרן ראש הישיבה, ירושלים תשס"ב
קישורים חיצוניים
צוואתו של הרב שך זצ''ל
פרקים ממשנתו של הרב שך
עליו
מרדכי קמנצקי, ביוגרפיה באנגלית, מתוך ג'ואיש אובסרבר
על מנהיגותו
בנימין בראון, 'הרב שך: הערצת הרוח, ביקורת הלאומיות וההכרעות הפוליטיות במדינת ישראל'
בנימין בראון, לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת
מנחם פרידמן, "הרב שך כדפוס של מנהיגות חרדית", עמ' 322–330, בתוך: אליטות חדשות בישראל, אליעזר בן-רפאל ויצחק שטרנברג עם משה ליסק, בנימין נויברגר, חוה עציוני-הלוי וגבי שפר (עורכים). ירושלים: מוסד ביאליק, 2007.
מן העיתונות
*
אריה דרעי, הרב שך החזיר את הגאווה הספרדית - לשמיעה, באתר "כיכר השבת"
רפאל בנימין פוזן, זקן ויושב בישיבה , הצופה, א' בכסלו תשס"ב
הנאמנים מדברים: 15 שנה לפטירת מרן הרב שך זצ"ל, באתר כיכר השבת, 17 בנובמבר 2016
חומר תיעודי מסמכים תמונות ווידאו
גלריית תמונות מחייו של הרב שך, באתר "אתרוג"
סרט הנאום המלא של הרב שך בבנייני האומה
קטעי עיתונות, מכתבים ועוד מהרב שך בבלוג "כבר היה לעולמים".
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ראשי ישיבת פוניבז'
קטגוריה:ראשי ישיבות נובהרדוק
קטגוריה:רבני ישיבת קלצק-הדרום
קטגוריה:רבני ישיבת היישוב החדש
קטגוריה:עולים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:חברי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל
קטגוריה:ראשי מועצת גדולי התורה של דגל התורה
קטגוריה:רבני ישיבת עץ חיים
קטגוריה:בוגרי ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה)
קטגוריה:בוגרי ישיבת סלוצק
קטגוריה:משפחת מלצר
קטגוריה:פרשני הרמב"ם
קטגוריה:בוגרי ישיבת פוניבז' (ליטא)
קטגוריה:תלמידי רבי יצחק זאב סולובייצ'יק
קטגוריה:חברי נשיאות ועד הישיבות
קטגוריה:בני ברק: רבנים
קטגוריה:ישראלים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:יהודים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:רבנים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל
קטגוריה:משפחת לויטן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1899
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2001
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פוניבז' | 2024-10-13T13:31:39 |
הרב שך | הפניה אלעזר מנחם מן שך | 2007-01-18T22:45:16 |
איל הכרמל | REDIRECTאייל הכרמל | 2004-06-26T07:50:58 |
יחמור | שמאל|ממוזער|צילום של יחמור זכר. ניתן לראות בבירור את הקרניים המסועפות והכבדות.
שמאל|ממוזער|יחמורים מבויתים בידי האדם שכל פרוותם לבנה
יַחְמוּר (שם מדעי: Dama) הוא סוג של פרסתנים ממשפחת האייליים ותת-משפחת איילי העולם הישן, החיים ביערות של אירואסיה. היחמורים הם איילים בעלי פרווה בצבע חמרה מנוקדת בלבן, ומכאן השם העממי יחמור. את הסוג יחמור ניתן למצוא רק בעולם הישן, המין הפרסי מצוי בכמה אזורים בישראל, לאחר שהובא אליה בעקבות הכחדתו של תת-מין דומה שחי בה בעבר.
מיון
בעבר נכלל בסוג מין יחיד - יחמור אירופי, אך ארגון השימור IUCN ואחרים הגדירו מין נוסף - יחמור פרסי שהיה במקור תת-מין של היחמור האירופי. הסוג נחשב לקרוב טקסונומית לסוג אייל.
כיום, אם כן, כולל הסוג שני מינים:
יחמור אירופי (Dama dama)
יחמור פרסי (Dama mesopotamica)
בעבר התקיימו עוד שני מינים פרהיסטוריים:
Dama carburangelensis
Dama clactoniana
מראה וממדים
גופו של היחמור שרירי וחזק, וגוני פרוותו הסמיכה נעים בין חום או אדום לכתום כהה, וזהו גם מקור שמו (בערבית 'אחמר' פירושו 'אדום'). הגחון, הבטן וחלקי הרגלים התחתונים לבנים. ישנם מקרים שבהם הפרווה לבנה או שחורה כולה, אך אלו מקרים נדירים ביותר בטבע, והם נובעים לרוב מהכלאה. רוב גופו מנוקד בנקודות ובכתמים לבנים, הנראים ביתר בירור בעת הקיץ. הזנב בינוני ועגול במראהו ורגליו שריריות וחזקות ומתאימות לריצה וניתור. הזכר גדול מן הנקבה, ורק לו קרניים מסועפות וכבדות המתחלפות מדי שנה.
אורכו של יחמור בוגר בין 1.20 ל-1.50 מטרים לערך, אורך זנבו בין 10 ל-20 סנטימטרים ותחתיו פרווה לבנה. גובה היחמור בין מטר אחד ל-1.20. זכר ממוצע שוקל בסביבות 100 קילוגרם, ואילו משקל הנקבה כ-60 קילוגרם. תוחלת החיים בבר בין 14 ל-17 שנה.
אצל הצעירים הקרניים אינן מסועפות, ובכל שנה נוסף לקרניהם סעיף חדש. מדי חודש פברואר נושרות קרני הפרטים הבוגרים ומתחיל צימוח של קרניים חדשות אשר גדלות עד חודש יולי.
בתחילה, מכוסות הקרניים בשכבה עורית אך זו נושרת והקרניים נותרות חשופות. בשל העובדה שהיחמור חי לעיתים קרובות באזורים מיוערים, קרניים כבדות מפריעות לתנועתו, קרניו נועדו רק לטקסי ראווה בעונת הרבייה וההזדווגות וכשאלה מסתיימות אין לו צורך בהן והן נושרות עד לשנה הבאה.
תפוצה והיסטוריה טבעית
במשך עידן הקרח האחרון, היה היחמור נפוץ ברוב חלקי יבשת אירופה. בעידן ההולוקן, תפוצתו של היחמור האירופי הוגבלה לאזור המזרח התיכון, טורקיה וחלקים של צפון אפריקה, ואילו קרובו המרשים והיפה יותר, היחמור הפרסי (Dama mesopotamica), חי באזור מערב אסיה. במהלך תקופת האבן הקדומה, היווה היחמור מקור בשר חשוב למספר תרבויות, ואחת העדויות לכך הן בעצמות והשרידים הרבים שנמצאו באזור צפון ישראל. גם מאוחר יותר, בזמן תרבות הנאטופית, היווה היחמור מקור בשר, אך חשיבותו הלכה ופחתה, ככל הנראה כתוצאה ממידבור של אזור המזרח התיכון שהביא להריסת בית הגידול של היחמור.
היחמור הופץ באזור מרכז אירופה וחצי האי הבריטי על ידי הרומאים העתיקים שבייתו אותו. מאוחר יותר, הנורמנים שמרו יחמורים בשביל מסעות ציד בגנים מלכותיים. גם בתקופות מאוחרות יותר הרבו בני האדם לצוד את היחמור, בין אם כתחביב אצולה למטרות שעשוע ובין אם למטרות רווח.
כיום, נפוץ היחמור באזור אירופה כולה, אך בעיקר במרכז ובדרומה (היחמור האירופאי) וכן מספרים מועטים מאוד של יחמור פרסי (כמאות בודדות) באזור איראן וחצי האי ערב. המין הפרסי מצוי בסכנת הכחדה חמורה בעקבות ציד. בתחילת המאה ה-20 האוכלוסייה הדרדרה עד מאוד ואף נדמה היה כי המין נכחד כליל, אך בשנת 1956 נמצאו כ-24 פרטים בדרום-מערב אירן, ומאז החל מבצע להשבת היחמור הפרסי לטבע, שנמשך עד היום. גם בארץ ישראל היה נפוץ בעבר המין באזור הכרמל והגליל, אך הוא נכחד בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20, כמו באזור פרס.
היחמור נפוץ במידה מועטה מאוד גם באזורים מסוימים בצפון אמריקה ודרומה. אוכלוסייה קטנה, שהגיעה כחיה מבויתת עם בואו של האדם הלבן והתפראה, חיה גם באוסטרליה. באזורים מסוימים במרכז אירופה, בהם אין ליחמור טורפים טבעיים רבים ובעקבות חוקי ההגנה שנחקקו, הוא מתרבה יתר על המידה ומזיק לגידולים חקלאיים או עצים.
חידוש אוכלוסיית היחמורים בישראל
באמצע שנות השבעים ביקש מנכ"ל רשות שמורות הטבע, אברהם יפה, לחדש את אוכלוסיית היחמורים בישראל. הוא רכש שני זוגות יחמורים מאחיו של השאה הפרסי, תמורת רישיון לציד של יעל גדול במצפה רמון. בסוף 1978, בשלהי תקופת שלטונו של השאה, כשהמהפכה האיראנית בפתח, הצליחו אנשי הרשות לחלץ את היחמורים, והם שוחררו בחי בר שבכרמל. בשנת 1989 פרצה בשמורה שרפה שכילתה את רוב היער, אך היחמורים הצטופפו בקרחת יער, וניצלו. נכון ל-2007, חיים בשמורה כ-650 יחמורים.
בנוסף לאוכלוסיית היחמורים שבכרמל, שוחררו בשנת 2007 שישה פרטים של יחמור פרסי באזור נחל שורק שבהרי ירושלים, שחרור שצלח פחות מקודמיו. בינואר 2020 שוחררו עוד שמונה פרטים בגליל העליון.
אורח חיים ותזונה
בדרך כלל, חי היחמור בעדרים קטנים המונים בין 5 ל-20 פרטים. היחמור חי בעיקר באזורי יער וחורש צפוף, כמו גם בחורש פתוח, שטחי מרעה וגדות נהרות, ונראה כי הוא מעדיף אזורים שאינם מצוקיים ותלולים. תזונתו כוללת דשא וסוגי עשב שונים אותם הוא מלחך במשך שעות רבות ביום. לעיתים, עומד היחמור על רגליו האחוריות כדי להגיע לעלים או פירות של עצים אותם הוא רוצה לאכול. בטבע, אויבו העיקרי של היחמור הוא הזאב.
רבייה
עונת ההזדווגות של היחמורים חלה בעונת הסתיו. הזכרים משמיעים בעונת הרבייה קול עמוק, המשמש כנראה איום לזכרים מתחרים, ומושך את תשומת לבן של הנקבות. הם עורכים ביניהם טקסי ראווה ונאבקים זה בזה בקרניהם, כאשר הנקבות מתקבצות יחדיו סביבם.
המאבק רב העוצמה, שהוא מן הפראיים בטבע, יכול להימשך אף מחצית השעה. לעיתים, אם הזכרים שווי כוחות, מתים שניהם משטפי דם כעבור ימים אחדים, וזכר צעיר יותר תופס את מקומם, אולם לרוב אין הקרב מסתיים במוות. הזכר השליט אוסף אליו את הנקבות ומונע מזכרים אחרים להתקרב. העופרים הנולדים בתחילת הקיץ הם יפי מראה וכהים מן הבוגרים. על פרוותם כתמים בהירים רבים, בדומה לפרוות הקיץ של הבוגרים. העופרים הרעבים הם הקוראים לאמם לבוא להניקם וזו בוחנת היטב את ריח גופם טרם לכן כדי לוודא שהם אכן צאצאיה.
היחמור והאדם
היחמור ניתן לביות בקלות רבה, ולעיתים קרובות נשאר מבוית למחצה גם כשהוא באזור טבעי, בפארק או שמורת טבע מוגנת.
היחמור הובא למערב אירופה ואנגליה לפני דורות רבים ובניגוד לקרוביו האיילים, גם בפציעתו יירתע מהתקפה כלפי הפוגעים בה, ולכן קרוי היחמור בלעז dama - מלכה, וזאת משום הצורך שהתעורר לאפשר לנשים ליהנות מתחביב הציד ולא לפחד שמא בפציעתו יסתער עליהן היחמור הפצוע, כמעשה של מפלט אחרון.
מזה שנים ניצוד היחמור, הן הפרסי והן האירופי, בעיקר בשל בשרו הערב ופרוותו היפה, אולם המין המצוי יותר בסיכון הוא היחמור הפרסי שנכחד לחלוטין מאזור ארץ ישראל וגם מאוכלוסייתו העולמית נותרו מאות פרטים בודדים. בין הסכנות העיקריות האורבות ליחמורים מצד האדם ניתן למנות: ציד לא חוקי, פגיעה בתאונות דרכים והריסת בית הגידול הטבעי שלו. למרות זאת, גם ברחבי העולם וגם בישראל נעשים מאמץ להחזרת היחמור לטבע - אם נכחד, או לשימור האוכלוסייה במקרה של סכנת הכחדה.
בשל הסכנה הרובצת על אוכלוסיית היחמור, פרטים רבים מוחזקים בשמורות טבע או גני חיות.
זיהוי היחמור התנ"כי
כיום ישנם שתי דעות עיקריות בין החוקרים באשר לזיהוי היחמור המקראי. יש הסוברים כי מדובר בבובאל איילי. זיהוי זה נסמך על תרגום השבעים והוולגטה שתרגמו "Bubalis". בזיהוי זה החזיק החוקר הנרי בייקר טריסטראם, וכן הזואולוג יהושע מרגולין. בימינו מחזיק בשיטה זו הפרופ' זהר עמר.
לעומת זאת, חוקרים רבים סבורים כי הסוג הקרוי כיום "יחמור" (Dama), ובאופן ספציפי המין יחמור פרסי (Dama mesopotamica) הוא היחמור המקראי. זיהוי זה מופיע בתרגום המלך ג'יימס לתנ"ך משנת 1611 הקובע כי החיה הקרויה Fallow deer - יחמור אירופי היא היחמור שאליו מתכוון התנ"ך. עד להמאה ה-19 היחמור האירופאי היה מצוי בחורשות הירדן המזרחי, ובגליל.
היחמור נקרא כך בצפון מערב איראן, שם נמצאה אוכלוסיית היחמורים הטבעית האחרונה. צורת ה-dama המקראית מצויה בלוחות בגוזן מן המאה ה-10 לפנה"ס - תל חלף. השם 'יחמור' מופיע בכתבי אוגרית ברשימת בעלי החיים שטבחום לבעל הכנעני, וכנראה קיבל את שמו משום צבעו החום-אדום (אחמר בערבית - אדום).
במאה ה-19 היו שזיהו את היחמור כאייל הכרמל.
מוזכר בתורה ככשר למאכל:
כמו כן, בשר היחמור נחשב לבשר משובח מאוד, ובתנ"ך אף מוזכר כי בשרו עלה על שולחנו של שלמה המלך:
קישורים חיצוניים
יחמור, באתר הרשימה האדומה של IUCN
תמונת יחמור, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
היחמור בישראל
על פרויקט השבת היחמורים בישראל
לזיהוי היחמור התנ"כי
אלקנה ביליק, היחמור, בית מקרא כרך ג', חוברת א'-ב', ניסן תשי"ח, עמ' 26-20
זהר עמר, לזיהוי האיל, הצבי והיחמור, על אתר, ט"ו, אדר תשס"ט
זהר עמר, היחמור המקראי ואנטילופת הבובל, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ח
משה רענן, לזיהוי היחמור, פורטל הדף היומי
הערות שוליים
קטגוריה:אייליים
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך | 2024-07-08T09:13:46 |
יחמור אירופי | יחמור אירופי (שם מדעי: Dama dama) הוא מין בסוג יחמור, ממשפחת האייליים.
מאפיינים
היחמור האירופי מכוסה פרווה חומה מגוונת בכתמים לבנים שבולטים ביותר בקיץ. מקרים בהם הפרווה היא לחלוטין לבנה או שחורה ידועים, אולם הם נדירים מאוד.
אורכו בין מאה וארבעים סנטימטרים עד לשני מטרים לא כולל זנב (אורך הזנב נע בין כ-19–20 סנטימטר), גובהו כ-110 סנטימטר ומשקלו נע בין 80 ל-140 קילוגרם. רגלי היחמור ארוכות בכל רגל כארבע אצבעות ותחתיתן פרסה.
היחמור מעוטר בקרניים רחבות, כשהקרניים מגיעות לכובד מסוים הן נושרות, אך גדלות מחדש במרחב זמן של כ-שלושה חודשים. לאחר הריון של כ-30 שבועות ממליטה נקבת היחמור האירופי עופר אחד אשר מלידתו עיניו פקוחות אזניו שומעות וגופו מכוסה בפרווה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
ממוזער|ימין|250px|יחמור עם פרווה בהירה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:אייליים
קטגוריה:בעלי חיים ביערות ממוזגים באירואסיה
קטגוריה:הממלכה המאוחדת: יונקים
קטגוריה:הולנד: יונקים
קטגוריה:מונטנגרו: יונקים
קטגוריה:פולין: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:אירלנד: יונקים
קטגוריה:אוסטריה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 | 2023-04-02T06:04:32 |
מהפכה | שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|המהפכה הצרפתית: ההשתלטות על הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789.
מהפכה מוגדרת כאירוע היסטורי המשנה את פני החברה, בעקבות קפיצת מדרגה ביכולתו הטכנולוגית של האדם, או בעקבות שינוי רדיקלי בתפיסתו החברתית והפוליטית. סמואל הנטינגטון הגדיר מהפכה כ"שינוי מהיר, עמוק ואלים, המשפיע על הערכים הדומיננטיים בחברה, על המוסדות הפוליטיים ועל המבנה החברתי". עם זאת, משתמשים במונח "מהפכה" גם במקרים בהם השינוי הוא עמוק אך אינו מהיר (כמו במקרה של המהפכה התעשייתית). אלימות, החלפת שליטים וחוסר לגיטימציה אינם קריטריונים להגדרת מהפכה אלא תופעות לוואי או תוצאות שלה.
להבדיל ממהפכה, להפיכה משמעות מצומצמת יותר, של החלפת הקבוצה השלטת ולעיתים, גם של המשטר, במדינה. השפעתה של הפיכה אינה חורגת, בדרך כלל, ממסגרת המדינה שבה אירעה. פעמים רבות נעשה שימוש במילה "מהפכה" לתיאור הפיכה שבה נעשה שינוי מהותי בסוג המשטר, גם אם תוצאות ההפיכה אינן חורגות מגבולותיה של המדינה שבה אירעה. דוגמה לכך היא מהפכת הציפורנים, שבה הוחלף המשטר בפורטוגל מדיקטטורה לדמוקרטיה. ברשימה שלהלן יובאו רק מהפכות ששינו את פני החברה האנושית, כל האחרות מופיעות בערך הפיכה. יש להבדיל, גם, בין מהפכה, שהיא אירוע מקיף ומעמיק, ומרד או התקוממות המוגבלים בהיקף ובמטרות.
בשיח הפוליטי, הכח המניע את החלפת השלטון במהפכה הם האזרחים. לעומת זאת, הפיכה היא לרוב אקט צבאי, בו אנשי הצבא מנצלים את כוחם לצורך כיבוש השלטון. בהקשר זה, מהפך הוא החלפת השלטון באופן דמוקרטי.
אבן הבוחן להחלטה האם התרחשה מהפכה או שהיה זה רק ניסיון מהפכה היא התשובה לשאלה: "האם בעקבות האירוע התרחש שינוי של קבע". אם לא נוצר שינוי, אם המצב חזר לקדמותו – לא התרחשה מהפכה.
אטימולוגיה
בלטינית מהפכה היא revolutio ומכאן המילה רבולוציה בחלק משפות העולם. משמעות המילה היא "סיבוב". ומקורה מהתנועה הסיבובית החוזרת על עצמה של גרמי השמים. המילה העברית לא מדגישה את תהליך החוזר על עצמו ונגזרת מ"הפך" כלומר מנוגד.
חקר המהפכות
את המהפכות ממיינים לפי שני קריטריונים:
קריטריון מעמדי – כאשר המחולל העיקרי של המהפכה הוא מעמד מסוים – עבדים, איכרים, פרולטריון וכו'.
קריטריון המטרה – כאשר הבולט באותה המהפכה הוא הרצון להשיג מטרה מסוימת פוליטית, דתית, לאומית ועוד.
החלוקה הזאת היא מעט מלאכותית היות שלרוב, במהפכות משתתפים יותר ממעמד אחד וגם יש יותר ממטרת יעד אחת. קיימות סיבות רבות היכולות להביא לפרוץ מהפכה. המהפכה פורצת, בדרך כלל, בעת משבר כולל וממושך. משבר זה יכול להיות בתחום המעמדי – הבדלים וניגודים חריפים בין מעמדות, בתחום הכלכלי, לאחר מלחמה קשה וכושלת, שחיתות ומשבר שלטוני, משבר אגררי ועוד. משברים אלו מביאים לשני גורמים חשובים הפועלים בתהליך המהפכני:
חלק גדול מהאוכלוסייה מגיע למסקנה שרק שינוי רדיקלי ודרסטי יכול להיטיב את המצב הקיים.
נוצרת אופוזיציה חזקה למצב הקיים, המוכנה לבצע את המהפכה. אופוזיציה זו יכולה להיות מורכבת מהמוני עם, גדודי צבא מהפכניים, מפלגות, מועדונים (המהפכה הצרפתית), קבוצות קצינים ועוד. לרוב, בראש אופוזיציה זו, עומד מנהיג כריזמטי וסוחף או קבוצה של מנהיגים.
מהלך קלאסי של מהפכה הוא החלפת המשטר הישן במשטר מהפכני מתון. בהדרגה המשטר המתון מתחלף למשטר יותר ויותר רדיקלי היכול להגיע עד לכדי משטר של טרור. לעיתים פורצת מלחמת אזרחים בין קבוצות של המשטר הישן, המתונים והרדיקלים. השליטים המודחים יכולים גם לארגן מהפכה-שכנגד המנסה להחזיר את המשטר הקדם מהפכני על כנו.
מזהים ארבעה דורות של חוקרי המהפכות. הדור הראשון מתייחס למהפכות כאל ביטוי של ההתנהגות הרגשית של ה"המון" ותוך ניתוח מתחומי הפסיכולוגיה החברתית. דור שני של חוקרים של מהפכות פוליטיות וחברתיות התמקדו בסיבות להתרחשות מהפכה, מנקודת מבט רחבה יותר, שכללה ניתוח של התנהגות חברתית. דור שלישי של חוקרים התמקד בחקר יחסי הכוח החברתיים שמובילים למהפכות, תוך התמקדות במאבק מעמדי. הדור הרביעי של החוקרים מתמקד בגורמים אחרים - שיכולים להסביר מהפכות אשר לאו דווקא תואמות תאוריות בדבר מאבקי מעמדות, ולאו דווקא מתרחשות בהקשר של מדינות מערביות (אלא דווקא בעולם השלישי. חוקרים אלה מתמקדים בדמיון בין חקר מהפכות לחקר תנועות חברתיות.
אחת המסקנות העולות מכל המחקרים בנושא היא שכל המהפכות שהצליחו נעשו בעידודו ושילובו של העם או לפחות שכבות רחבות ממנו. מהפכות שלטוניות שנעשו על ידי שכבת השליטים לא הצליחו, למעט חילופי שלטון המכונים אף הם מהפכה, אולם אינם מהפכה כי השינוי הוא רק פרסונלי ולא תוכני.
כדוגמה – ברוסיה הייתה תסיסה של העם וניסיונות שינוי כבר מהמאה ה-16. כאשר פרצה המהפכה הבולשביקית הצטרפו אליה המוני העם והם אלו שהביאו להצלחתה.
מהפכות בולטות
ראשית המחשבה המהפכנית במאה ה-16 עם הרעיונות המשיחיים של תומאס מינצר, הקאלוויניזם שהכיר בזכות להתנגד לעריצות וההתנגדות לריכוזיות השלטונית של המלך בשלהי ימי הביניים.
במאה ה-17 היו שתי מהפכות חשובות שהשפיעו על העולם המערבי, ודרכו על העולם כולו. שתיהן היו קשורות למאבקי דת, המהפכה הפרוטסטנטית והמהפכה האנגלית. במיוחד באנגליה, יש לציין את המחשבה הדמוקרטית שאפיינה את המהפכה הפוריטנית ואת המחשבה הליברלית שאפיינה את "המהפכה המהוללת".
במאה ה-18 היו המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקנית במהפכות אלו נקודת המוקד הייתה תחומי חברה וכלכלה כמו גם רצון לדמוקרטיה.
במאה ה-20 היו המהפכות האנטי-קולוניאליות, הבולשביקית הסוציאליסטיות ועוד רבות.
מהפכות פוליטיות
750 – המהפכה העבאסית – מהפכה בה התחלף השלטון של הח'ליפות האומאית בח'ליפות העבאסית.
1775 – המהפכה האמריקנית – מלחמת העצמאות האמריקנית שהביאה גם לשינוי פני אירופה.
1789 – המהפכה הצרפתית – תקופה בהיסטוריה של צרפת במהלכה הפילו תומכי הדמוקרטיה את המלוכה האבסולוטית ונישלו את הכנסייה הקתולית מכוחה.
1911 – מהפכת שינהאי – מהפכנים רפובליקנים הדיחו מהשלטון את שושלת צ'ינג הקיסרית
1917 – המהפכה הרוסית – נפילת המשטר הצארי ברוסיה ועליית הקומוניזם.
1959 – המהפכה הקובנית – נפילת המשטר הצבאי אשר הונהג על ידי פולחנסיו בטיסטה, ועליית קבוצת מהפכנים מרקסיסטים ובניהם נמנים: פידל קסטרו, צ'ה גווארה וראול קסטרו.
1974 – המהפכה האתיופית – נפילת המשטר הקיסרי ועליית החונטה הצבאית המרקסיסטית.
1979 – המהפכה האיראנית או המהפכה האסלאמית – הפיכת איראן לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני.
1989 – המהפכה הרומנית – נפילת הקומוניזם ברומניה מהפכה זו נחשבת לאירוע חשוב בהיסטוריה של רומניה ובאירופה המזרחית.
2011 – האביב הערבי – גל מהפכות במדינות ערב (מצרים, תוניסיה, לוב, תימן, בחריין).
מהפכות חברתיות וטכנולוגיות
פרהיסטוריה – המהפכה הנאוליתית – תהליך המעבר של המין האנושי מחברה של ציידים-לקטים לחברה המתפרנסת מחקלאות.
המאה ה-15 – מהפכת הדפוס – המצאתו של גוטנברג בתחום הדפוס.
המאה ה-15 – המהפכה הגאוגרפית – הידוק הקשר בין בני יבשות העולם, בעקבות תגליותיהם של מגלי הארצות.
המאות ה-16 וה-17 – המהפכה המדעית – תקופת התגליות המדעיות של קופרניקוס, גלילאו גליליי ואייזק ניוטון. מקובל לקבוע את תאריך תחילתה של מהפכה זו ב-1543 כאשר קופרניקוס פרסם את "על תנועתם של גרמי השמיים"
המאה ה-18 – המהפכה התעשייתית – תהליך מעבר מכלכלה חקלאית לכלכלה המבוססת על מפעלי תעשייה ומכונות.
המאה ה-18 – המהפכה האורבנית – תהליך המעבר ממגורים ביישובים קטנים, לרוב חקלאיים, לערים.
המאה ה-19 – המהפכה הטכנולוגית – כלי רכב, תרופות ומכשור רפואי.
המאה ה-20 – המהפכה הפמיניסטית – שוויון לנשים, והמצאת הגלולה למניעת הריון.
המאה ה-20 – מהפכת המידע – ימי רשת האינטרנט.
ראו גם
מרד
מהומה
הפגנה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
* | 2024-02-23T15:02:26 |
הפיכה | ממוזער|קריקטורה המתארת את ההפיכה של 1851 בצרפת שבה לואי נפוליאון נשאר בשלטון לאחר שפיזר את האספה הלאומית של צרפת בניגוד לחוקה ובכך כונן את הקיסרות השנייה. זהו מקרה של הפיכה עצמית.
הֲפִיכָה היא הפעלת כוח נחרצת פתאומית בפוליטיקה, במיוחד הפלה אלימה או שינוי של ממשלה קיימת על ידי קבוצה קטנה. הפלה פתאומית ואלימה של ממשלה קיימת על ידי קבוצה קטנה. התנאי העיקרי להפיכה הוא שליטה בכל הכוחות המזוינים המשטרה וגורמים צבאיים אחרים או בחלקם. שלא כמו מהפכה, שבדרך כלל מושגת על ידי מספר רב של אנשים הפועלים למען שינוי חברתי, כלכלי ופוליטי בסיסי, הפיכה היא שינוי כוח מלמעלה שבעיקרו מביא להחלפה פתאומית של אנשי ממשל מובילים. רק לעיתים נדירות הפיכה משנה את המדיניות החברתית והכלכלית הבסיסית של אומה, והיא גם אינה מחלקת מחדש באופן משמעותי את הכוח בין קבוצות פוליטיות מתחרות. הפיכה מצומצמת במיוחד היא הפיכת חצר, שבה נמנה השליט החדש עם הקבוצה השלטת עוד בטרם היותו לשליט.
שני מונחים לועזיים המתארים הפיכה הפכו בינלאומיים: המונח הצרפתי coup d'état "קוּ דֵטָה", ובקיצור coup "קוּ", והמונח הגרמני Putsch "פּוּטְשׁ".
הפיכה צבאית
הפיכה צבאית היא הפיכה שבה משתלט הצבא על מרכזי הכוח במדינה, לרוב תוך מינוי חלק מראשיו לתפקידי ההנהגה הבכירים (כינון שלטון של כת צבאית או "חונטה"). הפיכות צבאיות מתרחשות בעידן המודרני בעיקר במדינות עולם שלישי, שבהן הצבא הוא אחד ממייצבי המשטר הבולטים, ומעורב בחיים האזרחיים. על מנת להפחית את האיום בהפיכה צבאית, מקפידות ממשלות רבות להצר את צעדי הצבא בתחומים האזרחיים, ולעיתים גם מחליפות את מפקדי הצבא הבכירים בקצב גבוה כך שלא יוכלו לצבור כוח רב.
הפיכה עצמית
"הפיכה עצמית" או "הפיכה מלמעלה" מתבצעת על ידי גורמים בממשל ומביאה לשינוי שיטת המשטר. יובל נח הררי בריאיון מיוחד ל"אולפן שישי" 10.03.23
מהפכה
לעיתים חורגת השפעתה של הפיכה מגבולותיה של המדינה שבה אירעה, ומשנה את פני כלל התרבות והחברה האנושית; במקרה זה היא נקראת מהפכה. דוגמה לכך היא מהפכת אוקטובר, שהחלה כהפיכה ברוסיה, וייצאה את הקומוניזם לרחבי העולם. דוגמה אחרת היא המהפכה הצרפתית ששינתה לעד את שיטת הממשל בצרפת. לפעמים משתמשים במושג "מהפכה" לתיאור הפיכה שבה לא נעשה שינוי מהותי בסוג המשטר, לרוב מסיבות של נקודת מבט לאומית מצומצמת, ובעיקר מסיבות של רטוריקה ותעמולה. לעיתים מזומנות מחלחל השיח התעמולתי גם להיסטוריוגרפיה, על אף שהדבר אינו מדויק מבחינה מושגית.
דוגמאות להפיכות
ניסיונות הפיכה שצלחו
הפיכת הטורקים הצעירים
ההפיכה של רזא ח'אן פהלווי באיראן בשנת 1921
ההפיכה של פולחנסיו בטיסטה בקובה בשנת 1933
ההפיכה של חוסני א-זעים בסוריה בשנת 1949
ההפיכה של אדיב שישכלי בסוריה בשנת 1951
ההפיכה בזימבבואה, 2017
טעות נפוצה היא לחשוב כי המצעד על רומא של בניטו מוסוליני בשנת 1922 היה הפיכה, אך למעשה מוסוליני קיבל את כוחו באופן חוקתי לגמרי.
ניסיונות הפיכה שכשלו
הפוטש של קאפ
הפוטש במרתף הבירה
הפוטש של אוגוסט
ניסיון ההפיכה הצבאית בטורקיה (2016)
ראו גם
מרד
מהפכה
מחתרת
קישורים חיצוניים
שמעון שמיר,
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:מדע המדינה | 2024-08-24T11:21:14 |
רבי יוחנן | רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא; 180–280 לספירה לערך) היה מגדולי האמוראים, בכיר אמוראי ארץ ישראל בדור ראשון, וראש ישיבת טבריה במשך עשרות שנים.
תרומתו בתחומי ההלכה והאגדה ממלאת את דפי שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן המדרשים. פעילותו משתרעת החל מהרבע הראשון של המאה השלישית לספירה ועד לסיומה של המאה כמעט. תרומתו של רבי יוחנן למפעל התלמוד הירושלמי היא גולת הכותרת של חייו.
רבי יוחנן זכה לאריכות ימים, ועם תלמידיו נמנים אף גדולי האמוראים בדור הרביעי. נודע בחשיבות שייחס למצוות הישיבה בארץ ישראל.
ביוגרפיה
על פי "ספר הקבלה" להראב"ד (המאה ה-12), רבי יוחנן נולד בערך בשנת 180 ונפטר כבן מאה בסביבות שנת 280 (ד' אלפים ל"ט). חלוקות הדעות האם מקור הכינוי "בר נפחא" הוא מעיסוקו של אביו כנפח, או שמא על שם מקום מוצא משפחתו, ואולי כביטוי לתכונה נפשית או גופנית. יש הטוענים שרבי יוחנן כינה כך את עצמו על מנת להשתבח בהלכה מסוימת שהוסברה על ידו, העוסקת בנפח.
רבי יוחנן נולד בציפורי. עוד לפני לידתו ניבא עליו רבי יהודה הנשיא, שלימד תורה בציפורי, שהוא עתיד להיות צדיק; כאשר היה עובר בבטן אמו, בצום יום הכיפורים היא עברה ליד מאכל ריחני והעובר גרם לה תאווה לריחו, וחשה ברע. על פי ההלכה מותר במקרה כזה להאכיל את האשה מאותו מאכל שממנו הריחה, מפני שההלכה קובעת שמדובר בספק פיקוח נפש לעובר (ראו מעמד העובר בהלכה) או גם לאשה, אך רבי יהודה הנשיא הורה ללחוש באוזני האשה כי "יום כיפור היום", ובכך לנסות, אולי, להרגיע את העובר שבבטנה. הלחישה הועילה תיכף, ורבי יהודה הנשיא קרא על העובר את הפסוק: .
רבי יוחנן נולד יתום מאב ומאם. מיד לאחר שנתעברה אמו מת אביו, ובשעת הלידה מתה אמו. רבי יוחנן עצמו, כשגדל ללא אב ואם, התנחם ואמר שהוא שמח בכך שהוא יודע לבטח שלא עבר על איסורי כיבוד אב ואם שקשה מאוד לעמוד בהם. סבו (לא ידוע אם אבי אביו או אמו) גידלו בביתו. רבי יהודה הנשיא, שהיה נוהג לקרב יתומים ולהכניסם לישיבתו, הכניסו לישיבה. הוא הבחין על רבי יוחנן שהוא נוהג להקפיד לדבר בלשון נקייה (למשל: הוא אמר "מפני מה בוצרין בטהרה" בעוד חבירו אמר "מפני מה אין בוצרין בטומאה) וניבא עליו: "מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל". אם כי, בשל גילו הצעיר הוא עמד בשורה השבע-עשרה (התלמידים היו עומדים או יושבים בשורה לפי סדר חשיבותם), ואף לא זכה למקום ישיבה, כפשוטי התלמידים, בעוד רב למשל, ישב בשורה הראשונה יחד עם רבי חייא ושאר חשובי התלמידים. אף על פי שלא הגיע למעלה כזו שיכל לקבל תורה מפי רבי יהודה הנשיאהרמב"ם כותב שרבי יוחנן היה הקטן שבתלמידי רבי יהודה הנשיא. ועיין ספר תולדות תנאים ואמוראים מאת הרב אהרן היימן, חלק ב, ע' 654. ואכן רבי יוחנן לא אומר כמעט מאמרים בשם רבי יהודה הנשיא, מלבד פעם אחת או שתיים., בכל זאת אמר: "לא זכיתי לתורה אלא בשביל שראיתי את אצבעותיו של רבי יהודה הנשיא מתוך קצה משרווליו"תלמוד ירושלמי מסכת ביצה ה, ב. הכוונה להיות מחודד יותר בתורה משאר החכמים (פירוש קרבן העדה)..
אבותיו של רבי יוחנן השאירו לו בירושה נכסים רבים, בהם נדל"ן בין טבריה לציפורי, אך רבי יוחנן מכר את כולם כדי ללמוד תורה. מסופר על כך כי רבי יוחנן עבר עם רבי חייא בר אבא תלמידו ליד שדה חיטים ליד ציפורי וסיפר לתלמידו ששדה זה היה שלו ומכר אותו כדי ללמוד תורה, כך גם הצביע על כרם זיתים הסמוך לו שגם אותו מכר כדי ללמוד תורה, וכך הצביע על נכסים רבים שהיו שייכים לו. רבי חייא בר אבא נעצב והחל לבכות, אך רבי יוחנן אמר לו: האם לא משתלם למכור את נכסי העולם הזה שנברא בשישה ימים כדי לזכות לתורה שניתנה בארבעים יום?.
הוא עמל בתורה בהתמדה מרובה, עד שמסופר שכאשר עבר שר של המלך לידו הוא לא שם לב לכך גם לאחר שהשר המתין לקומו של רבי יוחנן, משרתי השר רצו להכותו אך השר הבין כי רבי יוחנן שקוע בתלמודו ולא שם לב כלל למתרחש והורה להם להרפות ממנו.
בישיבתו של רבי יהודה הנשיא הוא קיבל תורה מפי רבי חייא, זקן תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ומפי אחיינו רב, אותו היה מכנה, לימים, "רבינו שבבל". גם קיבל תורה מפי אבוה דשמואל. בילדותו שמע הלכה מפי רבי שמעון בן אלעזר.תלמוד ירושלמי מסכת מעשרות א, ב
רבותיו המובהקים של רבי יוחנן הם רבי אושעיאדאמר ר' יוחנן כשהיינו הולכים אצל ר' הושעיה רבה לקיסרין ללמוד תורה (תלמוד ירושלמי, מסכות תרומות י, ב), וכן מוזכר כרבו בתלמוד ירושלמי מסכת עירובין ה, א; גמרא עירובין דף נג עמוד א, חגיגיה דף ז עמוד א, פסחים דף פא עמוד א, ובעוד מקומות. אותו שימש י"ג שנים, רבי ינאיתלמוד ירושלמי מסכת קידושין ד, א; גמרא מסכת חולין דף קלז עמוד ב, יבמות דף צב עמוד א, בבא בתרא דף קנד עמוד ב., ורבי חנינאתלמוד ירושלמי מסכת הוריות ג, ג.. ככל הנראה גם קיבל תורה מפי רבי יהושע בן לוי, רבי יונתן, וחזקיה.זכריה פרנקל, מבוא הירושלמי, דף צו
רבי יוחנן אמר על רבי אושעיא שהיה גדול בתורה כרבי מאיר בדורו, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו. רבי יוחנן המשיך לקבל תורה מפי רבי אושעיא גם לאחר שנתפרסם בעולם ואף לאחר שהקים את ישיבת טבריה. גם למד הרבה תורה אצל רבי ינאי, שהעריכו מאד. גם רבי חנינא בר חמא נמנה עם רבותיו, ובתלמוד מסופר כי לעת זקנתו ראה כיצד קהל רב נוהר לשמוע את שיעורו של רבי יוחנן, והוא שמח ואמר "ברוך ה' שזיכה אותי לראות את פירותי בחיי", באותה הזדמנות סיפר רבי חנינא כי הוא לימד אותו את כל אגדות התנ"ך חוץ ממשלי וקוהלת. חכמי התלמוד הסתפקו האם רבי יוחנן נחשב לתלמיד מובהק של רבי חנינא. רבי חנינא גרם למעברו של רבי יוחנן מציפורי לטבריה. היה זה לאחר שרבי חנינא התיר מעשה מסוים פסק רבי יוחנן פסק מנוגד האוסר את המעשה, ורבי חנינא הקפיד על כך ואמר בתרעומת "מי הוא זה שאני מתיר והוא אוסר" ובעקבות כך הלך רבי יוחנן לטבריה. (במקום אחר נאמר שרבי נחוניא דמן חוורן היה זה שגרם לעזיבתו של רבי יוחנן על ידי פסק הלכה מנוגד לשיטתו, והיימן סובר שבמעשה זה מדובר ברבי חנינא בר סיסי). הערכתו של רבי יוחנן לרבי חנינא הייתה מרובה, וכאשר נפטר רבי חנינא קרע רבי יוחנן עליו שלושה עשר בגדים מתוך צער כשהוא אומר "הלך לו האיש שמתורתו הייתי ירא (ומכוחו הייתי עמל לדעת את הפירוש האמיתי במשניות)"
גם חזקיה בנו של רבי חייא נמנה עם רבותיו, ועד פטירתו של חזקיה לא פתח רבי יוחנן את ישיבת טבריה שבראשותה עמד, מאימת רבו. למרות זאת, נחלק עמו רבי יוחנן בהלכה מספר פעמים. אחת מהמחלוקות היא בגדר חיוב היזק שאינו ניכר, שעליו נפסק במשנה ששוגג פטור ומזיד חייב. לפי חזקיה היזק שאינו ניכר נחשב להיזק מהתורה ופטרו את המנסך במקרה של שוגג די שיודיע לניזק ולא יכשל בשוגג בחטא, ואילו רבי יוחנן מסביר שהיזק שאינו ניכר אינו נחשב להיזק מהתורה, אלא שחכמים קנסו אותו אם עשה את הנזק במזיד, כעונש וכדי שלא יחזור על המעשה. ההלכה נפסקת כרבי יוחנן.
אף רבי יוסי בן זמרה נמנה עם רבותיו. רבי יוחנן מסר בשמו: . אמורא אחר, רבי בנאה, היה רבו בעיקר באגדה. רבי יוחנן מרבה למסור בשמו, ורוב מאמרי רבי בנאה בתלמוד מובאים על ידו.
רבי בנאה לימד את רבי יוחנן שעל פי ההלכה חייב תלמיד חכם להקפיד על הופעה מכובדת ועל סדר ונקיון, ואף דרש זאת מתלמידי חכמים. כך הורה בתשובה לשאלותיו של רבי יוחנן:
ואכן, רבי יוחנן תלמידו נהג בעצמו יחס מכובד לביגוד.
רבי יוחנן היה יפה תואר באופן חריג ומראהו הנאה מוזכר בתלמוד מספר פעמים. הוא נהג בשל כך לעמוד ליד שערי טבילה, כדי שהנשים העולות מטבילת מצווה יתבוננו בדמותו, דבר שיגרום להן ללדת בנים יפים ותלמידי חכמים כמותו. יופיו של רבי יוחנן, הטובל בנהר, השפיע עמוקות על ריש לקיש, שהפך משודד וליסטים לגדול בתורה. בנוסף ליופיו, רב פפא אמר שגודל איבר מינו של רבי יוחנן הוא חמישה קבין אך יש אומרים שרב פפא אמר שלושה קבין. בתלמוד מובא כי הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כּליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל - ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא. גם היה גיבור גדול, ובמסכת כתובות מסופר כי רבי אמי ורבי אסי היו משמשיו. כאשר פעם אחת נפלה המדרגה שעליה צעדו והם נפלו לתוך בור, עלה רבי יוחנן בכוחות עצמו מהבור והעלה בשתי ידיו את שני משמשיו. כששאלו אותו מדוע, איפוא, הוא זקוק למשמשים, הסביר שהוא רוצה להשאיר את כוחו לעת זקנה ולא לבזבזו.
בני משפחתו
לרבי יוחנן היו עשרה בנים שנפטרו בחייו. העשירי שבהם נפל לתוך סיר רותח, ורבי יוחנן נטל את אצבעו הקטנה ובה ניחם אנשים אחרים. בפירושי הגאונים מובא שהיה לו בן נוסף, רב מתנה, שאותו שלח מארץ ישראל לבבל ללמוד תורה. כמו כן הייתה לו בת, שאותה ביקש להשיא לזעירי תלמידו (שסירב, ראו בסעיף תלמידיו). אחותו נישאה בעצתו לחברותא המובהק שלו, ריש לקיש.
פטירתו וקבורתו
רבי יוחנן נפטר מרוב צער על מותו של תלמידו והחברותא שלו, ריש לקיש.
במותו קונן עליו תלמידו רבי יצחק בן אלעזר במילים אלו: .
מקום קבורתו אינו נזכר בספרות חז"ל אך מסורות שונות החל מהמאה ה-12 (כ-900 שנה אחרי מותו) טוענות לקברו בטבריה.
הנהגת היישוב היהודי
רבי יוחנן היה מקורב אל הנשיא רבי יהודה, ללמד שהיה בן למשפחה מכובדת, ואף למד ממנו לא מעט. בשני התלמודים גם יחד מודגשת העובדה, שרבי יוחנן היה תלמידו של רבי ינאי.
תקופת פעילותו של רבי יוחנן תואמת את התקופה הידועה ברומא כתקופת האנרכיה, מ-235 ועד 284, תקופה שהתאפיינה במלחמות אזרחים, בשחיתות של קיסרים, בהתעמרויות של נציבים בפרובינקיות השונות, במצב כלכלי קשה וחברתי רעוע, באינפלציה חסרת תקדים, במסים, מכסים ושורת גזרות כלכליות. התלמוד מספר, למשל, על "מס הכלילא", שהוא תשלום שחויבו בני הפרובינקיות להעלות לרומא כל אימת שגורם כלשהו עלה לשלטון, דבר שהתרחש לעיתים תכופות בתקופת האנרכיה. המס הזה הוטל על תושבי טבריה ותחילה "ערקו" – ברחו מחצית מהתושבים ולבסוף כולם. היישוב היהודי בפרובינקיה פלשתינה מצא עצמו איפוא בסיר לחץ מעיק, ופנה אל מנהיגיו בבקשת סיוע. הנשיאים משושלת רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל השלישי ורבי יהודה נשיאה, התקשו לתפקד מול המציאות הכוללת הקשה, אך בסיוע מנהיגי הסנהדרין, כגון רבי יוחנן וחברו ריש לקיש, הצליחו לעבור את תקופת הסער בשלום.
תופעת הבריחה הנ"ל עוררה חכמי סנהדרין, כגון רבי יוחנן, להגן בחוקי ההלכה על בעלי הקרקע, ועל כן קבעו שלאריס או לבן אריס אין כל טענת חזקה על קרקע גם אם הוא "אריס לשעה", משום שייתכן שהמעביד נהנה מעבודתו של האריס והוא נהפך לאריס קבוע (בניגוד לשיטת רב הונא שסובר שאריס זמני יש לו חזקה). בגלל מצוקת הזמן ביקש רבי יוחנן להקל גם על ערר-המחאה, שצריך בעל הקרקע למחות כנגד מי שתפס את השדה וטוען עליו חזקה. רבי יוחנן קבע כי , שהרי לבוא לפני בית דין כדי לערער, הרי זה לחשוף עצמו לפני עיניהם הבולשות של השלטונות.
בין שליחי השלטון נמצאו פונקציונרים יהודים, שמילוי תפקידם גרר ביקורת והיו שכינו אותם גזלנים ואלימים. נגד טיפוסים אלה יצא רבי יוחנן וקבע כי "כל הגוזל את חברו שוה פרוטה, כאילו נוטל נשמתו ממנו".
היחס לגויים
היחס ההוגן והנאות לרומא הביא גם להתקנת מערכת היחסים עם הסביבה הלא-יהודית, ההלניסטית והאחרת, הן בערים המעורבות והן ביישובים חקלאיים מעורבים. היחסים הכלכליים החקלאיים והמסחריים המשותפים הביאו לביסוס ולקביעת חוקי היחס כלפי ה"גויים", כפי שמכונים בספרות התנאית והתלמודית, וזה מבחינתו הפשיר יותר את היחס הפיזי בין שני הצדדים. החכמים עשו לילות כימים על מנת לקבוע תקנות ברורות ליחס לגוים העשוי להביא לידי דרכי שלום. עם זאת נמנעו מלמסור שטחים ל"נוכרים" כגון בעסקאות קנייה-ומכירה וכן נמנעו מלמכור בהמה גסה ל"נוכרים". גם איסורים אלה מוסברים על רקע התרחבות העסקים בין שני הצדדים. ביטוי נוסף להפשרת היחסים הוא הרחבת תפוצת הלשון היוונית בקרב הציבור היהודי ונמצאו בין האמוראים כאלה שהיו בקיאים בלשון זו.
אודות גישתו של רבי יוחנן למלכות ולגויים ניתן עוד ללמוד ממספר ממאמריו: רבי יוחנן אמר כי . הוא קבע כי לגוי יש ייחוס, וגוי שהיו לו בנים ונתגייר - נחשבים הם בניו לעניין מצוות פריה ורבייה ולעניין בכורה. הוא אף אמר שהמזבח מכפר על כל שבעים האומות שבעולם. לפי גישתו, גם על המצריים מרחם אלוהים, והוא אינו שמח במפלתן בקריעת ים סוף, ולכן אינו מניח למלאכים לומר שירה. הוא כיבד לא רק זקנים יהודים כמתחייב ממצוות "מפני שיבה תקום" אלא עמד גם לפני זקנים גויים.
הקלות באיסורי מסחר עם גויים
רבי יוחנן נחשב למקל בפסיקה יותר מחברו ריש לקיש, אך יש שמצאו גישה מקילה במיוחד בפסיקותיו לאיסורים הקשורים למגע גויים מחשש עבודה זרה. כך למשל במשנה מובא: . בתלמוד הירושלמי שם פורש כי עיר שיש בה יריד אסור המסחר בכל העיר ובכל מקום שעליו נגבה מכס. רבי אבא, בנו של רבי חייא בר אבא מסר משמו של רבי יוחנן שעם זאת מותר להתאכסן בפונדק בעיר משום שבעל הפונדק אינו משלם מכס. כמו כן הוא צמצם גם את איסור המסחר בתוך היריד עצמו שבו משתלם מכס לעבודה זרה, והוא מתיר לקנות שם מצרכים חיוניים המוגדרים כ"חיי נפש". אף לאיסור לסחור ב"יום אידם" - ימי חגיהם של הגויים הקשורים לעבודה זרה באופן ישיר או עקיף, מתייחס רבי יוחנן. במשנה, במסכת עבודה זרה, נראה כי האיסור חל על מסחר כללי עם גויים, ולא רק עם עובדי עבודה זרה - , אך בתוספתא נאמר כי האיסור חל רק על עובדי עבודה זרה. בעוד רב פוסק כשיטת רבי מאיר במשנה, פוסק רבי יוחנן כשיטת התוספתא, פסיקה דומה הוא פוסק לגבי יום איד נוסף המכונה בשם "סטרנלייה" שגם עליה פוסק רבי יוחנן שאין המסחר בה אסור, אלא עם הגוים העובדים אותה.
באיסורים שבהם היה חשש ממשי לעבודה זרה או ל"אבזרייהו דעבודה זרה" (כלים המשמשים עבודה זרה ועלולים להביא לידי קרבה אליה) רבי יוחנן אינו מקל כלל, (כמו: באיסור שווקים המעוטרים בהדס או בפירות, בעבודה זרה שנשברה, ביצה שהשתחוו לה לשם עבודה זרה, ודמי עבודה זרה שביד גוי, והוא מקל רק באיסורים שאינם אלא חשש רחוק - כמו המסחר ביום אידם שאינו אלא משום חשש שמא הגוי יבוא להודות לעבודה זרה שאותה הוא עובד בזכות הצלחתו במסחר עם היהודי בתקופה זו, או שמא יקריב את בעל החיים שקנה מהיהודי - לעבודה זרה.
ניתן גם לראות מגמת הקלה של רבי יוחנן במעשה המובא בתלמוד הירושלמי, שממנו נראה שלא מחה על תופעה של ציור שרטוטים מסוימים על כותל, אף שהיה זה מנהג עובדי אלילים בתקופה מסוימת עוד בימי התנאים. לדעת כמה חוקרים, הקלה זו קשורה גם לכך שבאותה תקופה נחלשה תופעת הציורים כמשקפים משמעות אלילית.
כפי שמסרו משמו תלמידיו (רבי חנינא בר שילקא ור' יהושע דסכנין ור' לוי), הוא התאונן על כך ש. מכאן אנו למדים על מגמה של התרחקות של הגוים מהיהודים. ייתכן שבעקבות כך פחת החשש להגברת קשרי החברה בין היהודים לגוי, שזו אחת מהסיבות לכמה מהתקנות האוסרות על מגע גוי (כמו יין ופת עכו"ם). על כך, ככל הנראה התבססה המגמה של רבי יוחנן להגן על היתר השמן ולהתיר פת עכו"ם בשדה.
הקלות באיסורי מגע, שמן ובישול עכו"ם
במחלוקת אמוראים בדין יין נסך שהתערב עם יין היתר ומים, סבר חזקיה, רבו של רבי חייא, שאם היין האסור נפל לתערובת בסוף הוא אסור, ואם היין המותר נפל רק לאחר שהיין נסך התבטל ברוב המים, התערובת מותרת. אך רבי יוחנן סבור שגם במקרה כזה, היין האסור מתבטל ברוב המים. על משנה הקובעת כי , מעיר רבי יוחנן שגם בשעת שלום חביות היין מותרות ואין חשש שמא נגעו בהם גוים. בעניין בישול עכו"ם מקל רבי יוחנן וקובע שאם ליהודי היה חלק בבישול המאכל גם אם חלקו האחר - ההתחלה או הסיום נעשה על ידי הגוי - המאכל כשר לאכילה. כאשר רבי יהודה נשיאה התיר שמן של גוים הוא הגן על פסקו בטענה שבדקו ומצאו שרוב הציבור לא יכול לעמוד בגזירה זו, והרי "אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה".
מצד שני, רבי יוחנן אסר על מכירת קרקע לגוי, ר' זעירה בשם רבי יוסי בן חנינא, רבי אבא רבי חייה בשם רבי יוחנן: "לא תחנם" (דברים ז, ב)... לא תתן להם חניה בארץ. ואף הורה הלכה למעשה לרבי סימון שהיו לו שדות בהר המלך, שגם אם אינו מוצא להם שום קונה והם עומדים בשממונם לא ימכרם לגוי.
יחסו של רבי יוחנן להנהגה
עיקר פעילותו של רבי יוחנן חלה בתקופת נשיאותו של רבי יהודה נשיאה הראשון, שהיה נכדו של רבי יהודה הנשיא, והיה מכובד על העם ומוכר על ידי השלטונות. אנו מוצאים אותו מכריז תעניות, וראשי החכמים, רבי יוחנן וריש לקיש, נאלצים להכיר בהן.
התקנות שתיקן רבי יהודה נשיאה, כמו התרת שמנם של גויים, לא היו מתקבלות על העם, נעשו בהסכמתם של החכמים ובתמיכתם, ובעיקר בהסכמתו של רבי יוחנן, כמי שעמד בראש בית-הוועד שבטבריה. רבי יוחנן מגלה בדרך כלל יחס של כבוד לנשיא, הן בשל הסתופפותו כנער בחצרו של רבי, סבו של הנשיא, הן בשל אישיותו של הנשיא והן מפני צורך השעה שלא הייתה קלה כלל ועיקר, כאשר דווקא אז נחוץ היה לציבור מנהיג סמכותי מקובל ונתמך. בעניין זה התפלמס לא פעם עם ידידו-יריבו ריש לקיש, וכפי שמובא במדרש: . למרות זאת, פעמים לא מעטות מתח רבי יוחנן ביקורת על הנשיא, אם כי באיפוק, הן משום הכרתו בו כנשיא ואם משום ענוותנותו וזהירותו המופלגת בכבוד אחרים. הביקורת כלפי הנשיא גברה מאמצעה של המאה השלישית, בשיאה של האנרכיה באימפריה הרומית.
למעשה מאז חורבן בית שני, בתהליך היסטורי גלי, מתנהלים ויכוחים ולעיתים עימותים בין הנשיאות לבין חברי הסנהדרין, ומלאחר ימי רבי יהודה הנשיא (שבמותו פילג את סמכויות הנשיאות בין בניו ותלמידו), החלה סמכות הנשיא להתעמעם מחד ועוצמת החכמים לעלות מאידך, וזוהי תקופת רבי יוחנן וחבריו. ביטוי למאבק זה עולה מתביעתו של הנשיא שהחכמים ישתתפו אף הם במימון בניית חומה סביב העיר טבריה. הנשיא הציג זאת כשוויון מוסרי בין העם לחכמים, ואילו החכמים הציגו את זכויות הפטור שלהם, כאשר רבי יוחנן קובע ש"תלמידי החכמים אינם צריכים שמירה" ולכן אינן צריכים להשתתף בדמי החומה. עם זאת, למרות חילוקי הדעות והניגודים, מהם אף חריפים ביותר, אנו מוצאים לעיתים קרובות את רבי יוחנן וריש לקיש פועלים בצוותא עם רבי יהודה נשיאה, או מבצעים פעולות בשמו.
אחד מנושאי המחלוקת המרכזיים בין הנשיאות לחכמים הייתה שאלת מינוי הפרנסים, מנהיגי הציבור בקהילות השונות. מינוים נמסר לידי חכמים, או לידי ועדות של חכמים, מטעמו של הנשיא, לרוב. אמנם היו חכמים ממנים, בהסכמתו של הנשיא, פרנסים ביישובים, אלא שמינוים היה זקוק להסכמתו של הציבור, ובפרט לבני האריסטוקרטיה שבו. בכך היה איפוא שילוב ידיים בין המוסד הנשיאותי, הסנהדראי והציבורי לטובת מינויים של מנהיגי ציבור, בבחינת מודוס ויוונדי. את רבי יוחנן אנו מוצאים כמי שמרבה למנות, וזאת מתוקף היותו ראש בית הדין הגדול שבטבריה.
הפצת תורה
ישיבת טבריה
פעילותו המגוונת של רבי יוחנן כמנהיג הדור, כמורה הוראה וכפוסק, כעומד בראש בית הוועד, וכמי שעיני החכמים, בארץ ובתפוצות, היו נשואות אליו, נתרחבה והעמיקה בעיקר מאז קבע ישיבתו בטבריה. זו התחרתה בציפורי ולבסוף אף הפכה למושב הנשיאות.
על מעמדה של טבריה מעיד רבי יוחנן, במסורת המפורסמת של עשר גלויות הסנהדרין, החל מלשכת הגזית בירושלים, דרך יבנה, אושא ובית שערים (ימי רבי) ולבסוף – לציפורי ולטבריה.
רבי יוחנן עקר מציפורי לטבריה בעיקר מן הטעם האישי-הנהגתי: להנהיג את הקהילה היהודית שבעיר המיוחדת ולהטביע בה את חותמו.
רבי יוחנן מפליג בשבחה של העיר על שום טיבה וסביבותיה כגון המעיינות החמים שבקרבתה והמרכזים החינוכיים שפעלו בה. הוא מציין את שווקיה, ובעיקר את המרכזי שנתכנה, מן היוונית, "דורמוס" וכן את השוק הרומי, או הנוכרי מן הסתם – "שוקא דארמאי". כפונקציה מהרחבת יחסי המסחר עם האוכלוסייה היוונית-רומית מפליג רבי יוחנן בשבחה של השפה היוונית עד כי "מותר לאדם ללמד את בתו יוונית, מפני שהוא תכשיט לה".
חכמי טבריה היו שותפים לחייה ולבעיותיה של העיר, שהרי שימשו כפרנסים, ורבי יוחנן עצמו, עודדם לכך: .
בית הדין שבטבריה פעל גם לפדיון שבויים, תפקיד שרבי יוחנן, מי ששימש אב בית הדין, היה אחראי לו.
ישיבת טבריה נתעלתה למעמד מיוחד בארץ ובתפוצות בעיקר הודות לגדולתו של רבי יוחנן, שלא זה בלבד שעיצב את דרכה, אלא הוא עצמו, בכוח אישיותו וגדולתו בתורה, שימש כוח משיכה. תחת הנהגתו הפעילה הונהג לימוד מעמיק במשנה, כשתוך בדיקתה, לא הותירו בה, אפילו עניין קל שבקלים, שלא הפכו בו וחזרו והפכו בו, מקשים וחוזרים ומקשים. ואמנם, העיסוק שעסק רבי יוחנן בחקר המשנה, הוא גולת הכותרת בעבודת חייו, שכן הקדיש את עיקר עיתותיו לבדיקתה ולחקירתה. הוא ניפה אותה משגיאות וביקש להגיע, על סמך דבריהם של התנאים השונים, להכללות. עבודה מעמיקה ורבת היקף זו, היא-היא שנתנה לנו את התלמוד הארצישראלי, הירושלמי.
זאת ועוד, העובדה שהכיר את המשנה בצורה יסודית כל-כך, איפשרה לו להתמודד עם הבעיות המרובות שנתעוררו תוך כדי ליבון הלכותיה. ידענות רבה גילה רבי יוחנן גם בברייתות, במשניות החיצוניות, ששוקעו עם הזמן במסגרת התלמודית.
בתלמוד הירושלמי ניתן למצוא את טביעות אצבעותיו הרבות של רבי יוחנן. למשל ידועות הגהותיו במילות פתיחה כגון "לית כאן", שמשמעו - עניין זה אינו צריך להיות כאן, או "לא תני", שמשמעו - הנוסח צריך להיות שונה, או "כיני מתניתא", שמשמעו - כך היא המשנה.
במסגרת הנהגתו את ישיבת טבריה, נהג להורות הלכה באופן תדיר גם לבני העיירה בית מעון הסמוכה לטבריה.
משנתו
כבוד התורה
מעקרונותיו הידועים של רבי יוחנן היה כבוד התורה וכבוד תלמידי חכמים. כאשר נחלקו החכמים מי הוא הראוי להקרא בתואר הגנאי אפיקורוס, סוברים רב ורבי חנינא שהכוונה היא למבזה תלמיד חכם, ואילו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי סוברים שהתואר ראוי להינתן אף לאדם המבזה אדם אחר בפני תלמיד חכם, שכן זלזול ובזיון אדם אחר בפני תלמיד חכם, הוא דבר המראה על חוסר יראת כבוד מהתלמיד חכם.
בתלמוד מובא בהקשר לכך מעשה ובו רבי יוחנן דרש כי (כלומר, עשר של רוחב על עשרים של גובה), . אחד מתלמידיו לגלג על דבריו, ואמר כי לא ייתכן שימצאו מרגליות בגודל כזה. לימים הוא הפליג בים, ושם ראה את מלאכי השרת שמנסרים אבנים טובות ומרגליות בגדלים התואמים לאלו שנאמרו על ידי רבי יוחנן, ולשאלתו אמרו לו מלאכי השרת כי אלו הן האבנים שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. כאשר חזר, מצא את רבי יוחנן באמצע לימודו. אמר לו התלמיד: . אמר לו רבי יוחנן: ריקה, אילו לא ראית, לא האמנת?! מלגלג על דברי חכמים אתה! נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות. החוקרים מוצאים כי אף שמעשיו של התלמיד חמורים היו, תגובתו של רבי יוחנן נחשבת לחריפה ביותר, לעומת תגובתו של התנא רבן גמליאל, שכאשר נמצאו תלמידים שלגלגלו על דבריו הוא הוכיח להם בהגיון כי הדבר ייתכן ולא המיתם.
עקרונות אלו התבטאו למעשה גם ביחסים האישיים בין תלמידיו לבינו: הוא דרש 'יחסי תלמיד - לרב' מתלמידיו, שכללו: מסירת שמועות בשמו, שאילת שלום, ונטילת רשות לצאת מהעיר. כך למשל, מסופר על רבי יוחנן שכאשר עבר ברחוב, כשהוא סמוך על ידי תלמידו רבי יעקב בר אידי, ראה אותו רבי אלעזר, ונחבא מפניו. רבי יוחנן הביע את תרעומתו על רבי אלעזר בפני רבי יעקב בר אידי, כשהוא אומר לו: "שני דברים עושה הבבלי הזה: אינו דורש בשלומי, ואף את שמועותי אינו מוסר משמי". רבי יעקב בר אידי הסביר לו כי כך נהוג בבבל, שנהוג שמתוך יראת כבוד מופלגת הם מחביאים את עצמם מפני החכמים, ויראים לגשת לחכם ולשאול בשלומו, כמו שכתוב "ראוני נערים ונחבאו" (איוב כ"ט ח). הוא אף הוסיף והסביר כי גם כאשר התנא רבי מאיר מסר את שמועותיו של רבו רבי עקיבא בפני רבי ישמעאל הוא לא הזכיר את שם בעל השמועה (רבי עקיבא), מפני שברור שכל תורתו של רבי מאיר היא אשר קיבל מפי רבי עקיבא, רבו היחיד והמובהק, וכך גם כאשר רבי אלעזר מוסר משמועותיו ברור שכולם מפי רבו רבי יוחנן ואינו צריך להזכיר את שמו. רבי יוחנן קיבל את הדברים ונתרצה. במעשה זה ניתן לראות את הקפדתו הרבה של רבי יוחנן על תלמידו רבי אלעזר לו הוא קורא בתואר ה"בבלי" וזאת על זלזולו בכבוד התורה.
הנוהג ששרר בבית מדרשו של רבי יוחנן לפי התלמידים היוצאים לעיר אחרת נפרדים מרבם מתבסס על דבריו של רבי שמעון בר יוחאי המובאים בתלמוד, כהסבר של תלמידי רשב"י לרבם למנהגם להפרד מרבם לפני יציאתם מהעיר:
נוהג זה שרר גם בבית מדרשו של רבי יוחנן. מובא בתלמוד כי רבי אסי שמע שאמו מגיעה לבוצרה. הוא שאל את רבי יוחנן האם מותר לו לצאת מבצרה, אך נענה בתשובה שלא סיפקה אותו. בעידודו של רבי שמואל בר יצחק הוא חזר ושאל את רבי יוחנן שוב, ונענה . על תשובה זו אמר רבי אלעזר: . במקום אחר מובא כי רב כהנא רצה לחזור לארץ ישראל, מכיוון שמספר אנשים בטבריה פגעו בכבודו, דבר שהביא לעונש מוות שנגזר עליהם משמים - הם מתו מיד לאחר שפגעו בכבודו. רב כהנא שרצה לחזור לבבל, ביקש מרבי יוחנן רשות לצאת בצורה עקיפה, על ידי רמז: אדם שאמו (ארץ ישראל) מבזה אותו, ואשת אביו - אמו החורגת (חוץ לארץ) מכבדת אותו, לאיזה מהם ילך? נענה רבי יוחנן: וודאי למקום שמכבדים אותו. רב כהנא ראה בכך תשובה לשאלתו וחזר לבבל. רבי יוחנן ששמע על מעברו של רב כהנא לבבל התפלא "האם ייתכן שהלך ללא נטילת רשות"? אך נענה על ידי תלמידיו שסיפרו לו כי רב כהנא ראה בתשובתו על שאלתו - כנטילת רשות מפורשת לחזור לבבל.
רבי יוחנן עודד התנהגות מכובדת של תלמיד חכם, וחייב זאת כאמצעי לגרום להגדלת כבוד התורה. הוא אמר כי . אך קבע שאדם מושחת מוסרית אינו ראוי ללמד תורה לאחרים: "אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו; ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו".
כבוד ארץ ישראל
רבי יוחנן הרבה לעסוק במעלת ארץ ישראל וגינה לעיתים רבות את בבל, אך נזהר מאוד בכבוד חכמי בבל ותורתה. הוא היה מחמיר באיסור לצאת לחוץ לארץ, ואף כאשר נשאל הלכה למעשה מחכם שרצה לצאת לקראת אמו כדי לקיים את מצוות כיבוד אב ואם הוא נענה - "איני יודע". הוא קבע כי "שלושה מנוחלי העולם הבא, הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל על היין במוצאי שבתות (משייר מיין הקידוש להבדלה). הוא אף הרבה לספר על שבחם של פירות ארץ ישראל וגנותם של מאכלי בבל.
הוא תלה את כל המעלות בארץ ישראל, ואת החסרונות - בחוץ לארץ. כאשר הוא שמע שבבבל ישנם אנשים זקנים הוא התפלא באומרו הרי הפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" נאמר רק בארץ ישראל - , אך נחה דעתו כאשר שמע שהם משכימים ומעריבים לבתי מדרשות ועוסקים בתורה. כאשר הוא שמע מעולא שהוא התלווה לשני יהודים מחוזאי בדרך ואחד מהם שחט את השני, הוא התפלא באומרו הרי הפסוק "ונתן ה' לך לב רגז" נאמר בבבל? ונחה דעתו כאשר שמע שהמעשה התרחש לפני נהר פרת, בשטח חוץ לארץ. הוא אף קבע כי . את שכרו של סנחריב שנקרא במקרא בתיאורי כבוד, תלה בכך שלא דיבר בגנותה של ארץ ישראל.
כאמור, אף שלא חיבב את בבל הוא נזהר תמיד מאוד מפגיעה בכבוד תורתם של חכמי בבל, הוא תלה בכך את אריכות ימיהם, ואף מחה בתלמידיו שאמרו כי "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין (-הולכים בבגדים נאים) מפני שאינן בני תורה (ורוצים שיכבדו אותם בזכות בגדיהם אף על פי שאינן בקיאים כל כך בתורה)" ואמר בשם רבי חנינא כי הסיבה שונה - "מפני שאינן בני מקומן" - הם זקוקים ללכת בבגדים מכובדים מפני שהם נודדין ממקום למקום ולכן הם חייבים על פי ההלכה לכת בבגדים נאים כדי שידעו שהם תלמידי חכמים ויכבדו את התורה ואת לומדיה.
כאשר היה רוצה להביע את תרעומתו כלפי אחד מתלמידיו שהתנהג שלא כראוי, היה קורא לו "בבלי", כך כאשר בטעות חשב שרבי אלעזר מבבל מזלזל בכבודו (כמוזכר לעיל), וכך גם כאשר חשב בטעות שרב כהנא לגלג עליו (בעוד שמדובר היה במום שבשפתיו - ראה בפסקה #תלמידיו). בימי זקנותו של רבי יוחנן, חל שינוי משמעותי ביחסו לבבל. שינוי זה התרחש זה בסיום ביקורו של רב כהנא בישיבתו, שבסיומו, רב כהנא ידע להשיב על כל קושיותיו של רבי יוחנן. לאחר מכן אמר רבי יוחנן לתלמידיו: עד עתה הייתי סבור שהתורה אצלינו בארץ ישראל, כעת אני רואה שהתורה נמצאת בבבל. נראה כי לאחר מעשה זה שלח את בנו האחד עשר שנותר בחיים (לאחר שעשרת בניו האחרים נפטרו), רב מתנה, מארץ ישראל לבבל ללמוד תורה.
יחסו לגזל
לפי משנתו של רבי יוחנן, גזל היא אחת מהעבירות החמורות. כדוגמה לכך, ניתן למצוא את פרשנותו לפסוק . בעוד שחכמים אחרים פירשו את המדרש באופן אחר, מפרש רבי פנחס את המדרש בשם רבי יוחנן, כי שלמה המלך בא ללמד, שגזל גרוע במידה מסוימת יותר משלוש העבירות החמורות - עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים - "עניין רע" יותר מכולם. את המילים "לענות בו" הוא מפרש שהכוונה היא כאמור בפסוק "כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה", כלומר הגזל מקטרג על האדם ביום הדין ומטה את משפטו לרעה, רבי שמעון בר אבא תלמידו של רבי יוחנן ציטט על כך מאמר מרבו שאמר: , כמו שפירש רבי יודן בשם רבי יוחנן את הפסוק "ובצעם בראש כלם". רב יעקב בר אחא, תלמיד אחר של רבי יוחנן, אמר משמו: , - ב, . במקום אחר משווה רבי יוחנן את הגזל לרצח: . בתלמוד מובא כי רבי יוחנן משווה את הגזל לרצח, כמו בגזל מסוג "חמס" (גזילת החפץ ותשלום תמורתו), וגם אם הגזל נעשה בעקיפין, כמו שאול שהרג את נוב עיר הכוהנים שסיפקו לגבעונים לחם ומזון, ונחשב לו כאילו רצחם.
עקרונות כלכליים
במסכת תענית. מזכיר רבי יוחנן את הדיפלציה והאינפלציה כמכות כלכליות שהציבור צריך להתענות עליהן: , כלומר סדר התעניות המובא במשנה, שאין מטילים על הציבור תענית ציבור אלא בתחילה יחידים מתענים, ורק לאחר מכן, בהדרגה מטילים תעניות הולכות ומתמשכות על הציבור, נאמר רק במקרה של אינפלציה, . לקביעתו שהדפלציה יותר חמורה מאינפלציה, הוא מביא ראייה מדפלציה שהתרחשה בטבריה, שהיא הדפלציה המתועדת הראשונה בעולם: וסיפר כי הוא זוכר תקופה שבה מחירם של ארבע סאה חיטה בשוק היה סלע בלבד ולמרות כך היו רבים בטבריה שהתנפח גופם מרעב, משום שלא היה להם כסף.
תורתו
כאשר אנשי עיר מסוימת רצו לשנות ממנהג העיר הקדמון, אסר זאת עליהם רבי יוחנן, ואמר: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר . מפשטות דברי התלמוד נראה שמקור התוקף של המנהגים הוא מדברי קבלה שכן הסתמכו על הפסוק במשלי. ואכן כך נראה שהבינו הרבה פוסקים.
בתלמוד בבלי מסכת שבת מובאת מחלוקת בין חכמי ישראל האם המזל משפיע על יהודים. רב אשי סובר שקיימת השפעה על האדם, ואף מפרט את התכונות של מי שנולד במזל מאדים, אף רבי חנינא סובר "מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל". במקום ישנו גם סיווג של טיפוסי האנשים לפי המזלות השונים. לתפיסה זו שהמזל משפיע ישנה תמיכה באימרה, כי . למול תפיסה זו, ישנה התפיסה של רבי יוחנן כי , שמסתמך על הפסוק . לתמיכה בשיטתו מובאים גם הדעות של רב, שמואל ורבי עקיבא שניתן ללמוד מהם שאין מזל לישראל.
המשפט העברי
אחת מפסיקותיו הידועות של רבי יוחנן היא בדיני שטרות במשפט העברי. החכמים נחלקו בהסבר האחריות החלה על ידי שטרי ראיה (הם שטרות שמטרתם לשמש כראייה בלבד על זכויותיו של המחזיק בהם). לדוגמה שטר חוב, שאף שהוא עשוי רק לראיה, הוא גורם גם לשעבוד נכסי הלווה, בעוד שבהלוואה הנעשית על פה (ללא שטר) לא חל שעבוד משפטי על נכסי הלווה.
נחלקו חכמי התלמוד אודות מקור תוקפו של השעבוד החל על ידי שטר. רבי יוחנן ותלמידיו ריש לקיש ועולא פירשו ששעבוד זה הוא דין משפטי שתוקפו מהתורה ולא רק מדברי חכמים, שכן מהתורה, כאשר אדם חייב כסף לאדם אחר, חל שעבוד משפטי על כל נכסיו, והם משועבדים ועומדים לגביית החוב, ואפילו אם הנכסים נמכרו על ידי הלווה - אין כח במכירה זו להפקיע את השעבוד מהמלווה, וגם לאחר המכירה ביכולתו המשפטית של המלווה, לגבות נכסים אלו כתשלום על החוב. אך חז"ל חילקו בין הלוואה הנעשית בעל פה, ללא שטר ראייה, לבין הלוואה הנעשית בלוויית שטר חוב.
הלוואה בשטר - למלווה כוח לגבות נכסים, גם אם הלווה מכר אותם לאדם אחר. שכן לשטר החתום על ידי שני עדים, יש פרסום רב, וממילא הקונה יכול לדעת שהקרקע משועבדת והיה עליו להיזהר.
הלוואה בלא שטר - היות שלא התפרסם דבר שיעבוד הקרקע, והלקוחות קנו אותה בתום לב, אין המלווה יכול לגבות את חובו מהקרקע, כדי שלא ייגרם הפסד ללקוחות.
לעומת זאת, חכמי בבל, בראשות רב שמואל, ורבה סוברים, שמהתורה לא קיים כלל דין של אחריות נכסים, אלא שחז"ל תיקנו דינים אלו כדי ש"לא לנעול דלת בפני הלווים" כלומר: שהרי ידוע שאם מלווים, לא יוכלו לגבות את חובם מנכסי לווים, או אז יימנעו אנשים מלהלוות כספים, ומי שזקוק להלוואה יצא ניזוק. לכן תיקנו חז"ל, שביכולתם של הלווה והמלווה לכתוב שטר שבאמצעותו יחול שעבוד נכסי הלווה, וכך יוכל המלווה תמיד לגבות את חובו.
בדיני ספק ממון, רבי יוחנן וחבריו נחלקו בשאלת עדיפות הברי ושמא מול המוציא מחברו עליו הראיה. השאלה מעשית במקרה שהתובע "ברי", כלומר טענתו וודאית, ואילו הנתבע "שמא" הוא אינו יודע אם התובע צודק, האם יש להעדיף את התובע כי הוא "ברי" העדיף על "שמא", או שמא יש להעדיף את הנתבע שלטובתו עומד הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה". לפי רב הונא ורב יהודה במצב כזה יש לטענת הברי - טענתו של זה היודע - עדיפות מול השמא - טענת זה שלא יודע - אפילו כשהוא "מוציא מחבירו", אך לפי רבי יוחנן, ההלכה היא שהכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" גובר גם במקרה כזה. גם רב נחמן, שידוע היה כגדול המומחים בדיני ממונות סבר כך, וכך נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.
מחלוקת ידועה בינו לבין רב הונא היא בהגדרתו של שוטה. בברייתא מובא: . נחלקו רב הונא ורבי יוחנן בפירוש הברייתא. לפי דעת רב הונא נדרשים כל שלושת הסימנים כדי להגדיר אדם כשוטה גמור. רב הונא מנמק זאת בכך שכל אחד מהסימנים, כאשר הוא לבדו, הוא עשוי להראות על מחלת נפש מסוימת, שאינה בהכרח מגדירה את האדם כ"שוטה", מכיוון שהיא זמנית וחולפת. אך רבי יוחנן חלוק על כך וסבור שדי באחד מהסימנים כדי להגדיר אדם כשוטה. ברמב"ם ובשולחן ערוך נפסקה ההלכה כרבי יוחנן.
יחסי משפחה
רבי יוחנן הקפיד ביותר על קיום מצוות עונה, ואף פירש את הפסוק בתחילת ספר תהילים: , שהכוונה היא על המשמש מיטתו מדי ליל שבת, כפי הנדרש מתלמידי חכמים. רבי יוחנן אף העיד על עצמו, כי עשה רפואה מסוימת (המפורטת בתלמוד) שמטרתה להחזיר את כוח האדם לקיים ביאה במצוות עונה.
תקנות זמניות
רבים מתקנותיו ההלכתיות של רבי יוחנן הם קולות על הציבור מטעמים פרגמטיים, תוך כדי נתינת הדעת למציאות הקשה, הכלכלית והחברתית, שאפיינה את תקופתו. כך, למשל, הכיר בעובדה, שישנם רבים שאין להם אלא חלוק אחד בלבד, המשמש אותם בכל ימות השבוע, ואף במועד, וכדי להקל על אלה קבע כי . ובהכירו לדעת כמה תלויים עובדי האדמה שבבבל בהצלחת שיווקם של מוצרי הפשתן ועובדי האדמה שבארץ בשיווקם של היין והשמן, קבע: , בהסבר שמדובר בסכנה העלולה להביא לידי פיקוח נפש. . גם בקיום מצוות השביעית התפשטו תקנותיו של רבי יוחנן, שעל רקע המציאות הכלכלית הקשה שבדורו. פטר את אשקלון ממעשרות ומשביעית, הגם שהוכרזה טהרת העיר.
אחד ממשפטיו המפורסמים הוא: . כלומר, עקב המיסוי הכבד והליטורגיות שהוטלו על ידי השלטונות על רבים מקרב כל שכבות האוכלוסייה, פסק רבי יוחנן הוראת שעה, שהמינוי המאולץ לפונקציה שלטונית ("בולי") כגזירה אינו חוקי והמועמד למינוי רשאי לברוח אף עד נהר הירדן. מאידך ביקש רבי יוחנן לגונן על אותם בעלי קרקעות שנאלצו לעקור מביתם ולברוח, ואדמתם הייתה עלולה ליפול בידי השלטון או בעלי זרוע.
החתימה שנוהגים לומר בברכות התורה לקוחה מזו שהיה אומר רבי יוחנן: .
חבריו
על חבריו נמנו: רבי יהושע בן לוי, בר קפרא, בר פדא, רבי יוסי בר חנינא, רבי חייא בר יוסף, רבי יונתן בן אלעזר, וריש לקיש נחשב לתלמיד חבר.
אילפא
אילפא, מוזכר כשותפו המסחרי של רבי יוחנן. בתלמוד מובא כי אילפא ורבי יוחנן, שהיו שניהם עניים מרודים החליטו לצאת לעסוק במסחר לפרנסתם. כאשר הגיעו ללון בדרך ליד גדר, שמע רבי יוחנן שני מלאכי השרת שמשוחחים ביניהם, והאחד אומר לחבירו "הבה נפיל את הגדר על שניהם, שעוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, נענה השני: לא נעשה זאת, כי יש אחד משניהם שעתיד להתפרסם בעולם ועדיין לא הגיע זמנו למות. היחיד מבין השניים ששמע את השיחה היה רבי יוחנן, ולכן הוא הבין שהכוונה היא אליו. הוא עזב את אילפא והלך ללמוד, בעוד אילפא עובד לפרנסתו.
לאחר תקופה קצרה, הוכתר רבי יוחנן כראש ישיבת טבריה. כאשר הגיע אילפא לטבריה ושמע את הבשורה הוא הצטער על כך, וחבריו אמרו לו שלו היה גם הוא יושב ולומד כמו רבי יוחנן היה הוא מוכתר לראשות הישיבה. כאשר שמע זאת אילפא הוא הלך ונתלה בעמוד שבראש ספינה. ואמר: גם עתה, בקי אני בכל התורה. אם יבוא אדם וישאל אותי בתוספתא שנשנית בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא ולא אדע לענות, אפיל את עצמי מהספינה. זקן אחד ששמע זאת בא ושאל אותו שאלה מסובכת אודות ברייתא מסוימת שלא ידוע איזה תנא שנה אותה, ואילפא הסביר לו את הברייתא במקום.
מעשה זה קיבל פרשנויות רבות בקרב החוקרים. אחת מהם מתייחסת לעובדה המעניינת, שלאחר שרבי יוחנן שומע את המלאכים הסבורים שדינו של המשלב תורה עם פרנסה - מוות, הוא אינו מעביר את הסיפור לאילפא. יש המסבירים שרבי יוחנן הסיק מכך שאילפא לא שמע את דו השיח בין המלאכים, כי ייתכן שאכן דווקא לרבי יוחנן מיועד תפקיד לימוד התורה תוך כדי ניתוק מוחלט מעבודה מפרנסת ומהעולם הזה, בעוד שמאילפא לא מצפים משמים שיעשה צעד זה, שאינו מהווה לו סיכון, ושאכן מתברר לבסוף כי ידיעתיו בתורה מופלגות ומושלמות, ובעוד הוא נמצא על תורן הספינה - המרמזת על הצלחתו במסחרו, הוא יודע להסביר ברייתא עלומה. השאלה בין עיסוק בתורה לצד חיי פרנסה לא הייתה ככל הנראה שאלה של חיים ומוות, שהרי אנו מוצאים אותם יושבים לאכול תחת העץ, וככל הנראה מדובר היה בשאלה של לימוד תורה מתוך חיי עוני מול שילוב תורה בחיי עושר והרחבת הדעת
תלמידיו
על תלמידיו נמנו: רבי אבהו, רבי אלעזר, רב שמואל בר יהודה, רבי אבא, רבי אסי, רבי ירמיה (הראשון), רבי סימון, רבי עוירא, רבי שמעון בן אליקים, רבי ירמיה (השני), רבי אבא בר ממל, רבי יצחק, רבי יאשיה, רבי לוי (שימש כדרשן בבית מדרשו של רבי יוחנן במשך 22 שנה), רבי אלעאי, רבה בר בר חנה, רבי אבין, רב אויא, רבי זירא, רב גידל, רב חייא בר אבין, רב שיזבי, רבי חנינא בר פפא, רבי חנינא בר פפי, רב דימי, עולא, רבי מנחם.
אודות רבה מוזכר, שאחיו הזמינו אותו לארץ ישראל כדי ללמוד תורה מפי רבי יוחנן, ולדעת התוספות נענה רבה להזמנתם.
ריש לקיש
ריש לקיש היה כבר בנערותו חבר של רבי יוחנן, שניהם היו ילידי ציפורי. בזמן מאוחר יותר, הפך ריש לקיש לראש חבורת שודדים, אך לאחר מכן חזר בתשובה, והיה לאמורא חשוב. בתלמוד הבבלי מסופר על חזרתו בתשובה של ריש לקיש על ידי רבי יוחנן: כי רבי יוחנן רחץ בירדן. ריש לקיש, שהיה שודד, ראהו וקפץ אחריו לתוך הירדן. אמר לו רבי יוחנן: "כוחך הגדול ראוי כדי להשתמש בו לתורה". אמר לו ריש לקיש: "יופייך לנשים" (שכן רבי יוחנן היה יפה תואר). אמר לו רבי יוחנן: "אם תחזור בך, אתן לך לאישה את אחותי, שהיא יפה ממני!"
לאחר שהסכים ריש לקיש לחזור ללימודיו, אכן נתן לו רבי יוחנן את אחותו היפה לאישה, אך הוא גם החל ללמד אותו תורה. ריש לקיש שקד בצורה בלתי רגילה על לימודיו בתורה, הוא לא הפסיק את תלמודו אף ליום אחד, והיה לומד אף בלילות. פלפולו של ריש לקיש היה כה גדול, עד שאמר עליו עולא: "הרואה את ריש לקיש בבית המדרש, כאילו עוקר הרים וטוחנם זה בזה". לא עבר זמן רב, וריש לקיש הגיע למעלתו של רבי יוחנן, כמעט. רבי יוחנן התייחס לריש לקיש בכבוד רב, ולא פעם אחת מינהו למשנהו ואף קיבל את דעתו בהלכות.
למרות הידידות שבין רבי יוחנן לריש לקיש, זה הראשון הוא שגרם לבסוף למותו. על פי המסופר בגמרא, דנו השניים בבית המדרש בסוגיה טומאתם של כלי נשק, והיו חלוקים ביניהם. לאחר שאמר רבי יוחנן את דעתו, וריש לקיש חלק עליו, אמר לו רבי יוחנן "לסטאה בלסטיותיה ידע" משמע אתה הוא המומחה בנושא כלי נשק משום עברך כשודד. בעקבות האמירה, ריש לקיש התעצב על כך שאפילו לאחר שחזר בתשובה אין מקבלין אותו לגמרי אלא מזכירים לו את עברו, ואמר בתרעומת לרבי יוחנן "כשהייתי ראש השודדים קראו לי "רב", וגם כעת קוראים לי "רב". רבי יוחנן הקפיד עליו ועקב כך ריש לקיש חלה ודעתו של ר' יוחנן נחלשה. אשתו של ריש לקיש (שהייתה אחותו של ר' יוחנן) בקשה מר' יוחנן שיסלח לריש לקיש, אבל רבי יוחנן לא הסכים ולבסוף נפל ריש לקיש למשכב ומת. על פי המסופר בגמרא, רבי יוחנן התעצב מאוד על כך שגרם למותו של ריש לקיש. ניסיונות רבים של החכמים לעודד את רוחו, אם בלימוד איתו ואם בדיבור לא הועילו, ולבסוף נטרפה דעתו ולאחר שחכמי דורו ביקשו עליו רחמים, כשלא יכלו לראות בסבלו - הוא נפטר.
בנוסף, מסופר בגמרא כי ר' יוחנן התפעל מאחיינו, בנו של ריש לקיש ונתן בו עיניו. לפתע באה אם הילד (שהייתה אחותו של ר' יוחנן), לקחה את בנה כדי שלא יעשה לו ר' יוחנן כפי שעשה לאביו.
רבי אלעזר
הוזכר הסיפור בו התרעם רבי יוחנן על רבי אלעזר, תלמידו המובהק, ורבי יעקב בר אידי פייס את רבי יוחנן והסביר לו שמעשיו של רבי אלעזר נעשו מתוך יראת הכבוד יתירה לרבו. אודות יחסיהם של שני החכמים, מסופר עוד בתלמוד, כי רבי יוחנן היה חולה ושכב בחדר אפל. כאשר נכנס רבי אלעזר רצה רבי יוחנן להאיר את החדר, ולכן הוא גילה את בשר זרועו שהבהיק כמרגלית (אודות יופיו של רבי יוחנן ראה לעיל פרק: ביוגרפיה) דבר שגרם להאיר את החדר. רבי אלעזר שראה זאת - בכה. רבי יוחנן לא הבין מדוע תלמידו בוכה ואמר לו: מדוע הינך בוכה? אם מפני תורה שלא למדת דייך - הרי "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". אם מפני עניותך - הרי לא כל אחד זוכה לשני שולחנות, שולחן תורה ושולחן עושר, ודייך בחכמתך הגדולה בתורה. ואם מפני בנים שאין לך - גם אני איבדתי את כל בני, וזו היא העצם הקטנה שנותרה מבני העשירי שנפטר. ענה ר' אלעזר: "על יופי גופך שלבסוף יבלה בקבר אני בוכה". אמר לו ר' יוחנן: "על כך וודאי ראוי לבכות" והצטרף לבכייתו. בסופו של דבר אמר רבי אלעזר לרבי יוחנן: האם חביבין עליך ייסורין? השיב רבי יוחנן - איני חפץ לא בייסורין ולא בשכרן. נתן רבי אלעזר את ידו לרבי יוחנן, והקימו ממיטתו בדרך נס.
זעירי
גם זעירי נמנה עם תלמידיו. רבי יוחנן רצה שזעירי ישא את בתו, אבל זעירי התחמק ממנו מכיוון שהוא היה מבבל הנחשבת למיוחסת יותר ביחס לארץ ישראל שבה התערבו פסולין. פעם אחת הגיעו לשלולית מים וזעירי הרכיב את רבי יוחנן על כתיפו. אמר לו רבי יוחנן באותה שעה: תורתי כשירה לך, ואילו בתי אינה טובה בשבילך? אך למרות זאת זעירי המשיך להתחמק ממנו. והגמרא מסבירה כי רבי יוחנן לא ידע את אמרתו של רבי אלעזר "לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה סולת נקייה", שממנו נראה שבבל הייתה נקייה לגמרי מפסולי יחוסין, ולכן זעירי סירב לקחת את בתו של רבי יוחנן לאשה, עקב מוצאו הבבלאי, שהיה נחשב יותר מאשר רבי יוחנן הארץ-ישראלי.
רבי יעקב בר אידי
רבי יעקב בר אידי, תלמידו של רבי יוחנן, זכה להערכה מיוחדת מרבו. מעשה שהיה, שרבי יוחנן כעס על רבי אלעזר תלמידו המובהק, שאמר בבית המדרש הלכה ששמע ממנו, שלא בשמו. בא לפניו רבי יעקב בר אידי ואמר לפני רבי יוחנן: הגיב רבי יוחנן:
רב כהנא
רב כהנא היה תלמידו של רבי יוחנן לאחר שברח מבבל. במסכת בבא קמא מסופר שבעת שלמד רב כהנא אצל רב בבבל, הגיע לשם מלשין, והצהיר בפני רב על כוונתו למסור ממון ישראל לגויים. לאחר שלא נענה לדבריו של רב שלא לעשות כן ואף הכריז ברמה על כוונתו הברורה למסור, קם עליו רב כהנא והרגו וזאת על פי ההלכה הקובעת שמצווה להרוג אדם שהוא מוסר לאחר התראה. רב הורה לרב כהנא לברוח לארץ ישראל, ושם לא להקשות בשיעוריו של רבי יוחנן במשך שבע שנים. שמע רב כהנא בעצתו, והגיע לישיבתו של רבי יוחנן, בשעה שריש לקיש חזר על שיעורו של רבי יוחנן, ושם הראה לריש לקיש כמה גדול כוחו בתורה.
הלך ריש לקיש לרבי יוחנן ואמר לו: "ארי עלה מבבל" - כלומר חכם שכוחו גדול בתורה, בא מבבל. למחרת הושיבו את רב כהנא בשורה הראשונה בבית מדרשו של רבי יוחנן. רב כהנא קיים את עצת רב, ושתק במשך כל לימודו של רבי יוחנן, וכיוון שכך, הזיזוהו לאחור, שורה אחר שורה, עד לשורה השביעית האחרונה, שבה ישבו צעירי התלמידים. אמר רבי יוחנן לריש לקיש: , כלומר: מתברר, כי אותו חכם שכינית אותו בתואר "אריה" אינו כזה כלל ועיקר. כאשר שמע זאת רב כהנא, הוא אמר לעצמו: יהי רצון שהבזיון הגדול שעברתי בשבע השורות שהזיזוני לאחור, יחשבו לי במקום שבע השנים שעליהם נצטוויתי לא להקשות בשיעור של רבי יוחנן כדי למנוע ממני כבוד. החל מרגע זה, רב כהנא קם והקשה קושיות על רבי יוחנן, וזה לא מצא להן מענה, על כל קושיא קידמו אותו שורה עד שהושיבו אותו בשורה הראשונה מול רבי יוחנן, ולבסוף אף שמטו מתחת מושבו של רבי יוחנן את שבעת הכרים שעליהן ישב. לרב כהנא היה מום בשפתיו שגרם לרבי יוחנן לחשוב שרב כהנא מחייך חיוך ניצחון, חלשה דעתו של רבי יוחנן ומיד מת רב כהנא.
למחרת כאשר רבי יוחנן סיפר לחכמים על כך שרב כהנא לגלג עליו, הסבירו החכמים לרבי יוחנן שרב כהנא לא חייך, אלא זהו מראה פניו. התחרט רבי יוחנן והלך למערת הקבורה של רב כהנא. ראה נחש שומר על פתח המערה, זנבו נתון לתוך פיו. אמר לו: "נחש, נחש, פתח פיך וייכנס הרב אצל תלמיד", ולא פתח; "ייכנס חבר אצל חבר", ולא פתח; "ייכנס תלמיד אצל הרב", פתח לו. ביקש עליו רחמים והחזירו לחיים. שאל רבי יוחנן את רב כהנא את כל הספקות שהיו לו, ורב כהנא פתר אותן. זהו שאמר רבי יוחנן בכמה מקומות: "דילכון אמרי, דילהון היא", כלומר: "מה שאני אומר לכם, שלהם (של בני בבל) הוא".
רב יוסף בר אבא
רב יוסף בר אבא נמנה עם תלמידיו. מספר ממאמריו של רבי יוחנן פורשו על ידו. אחד מהם הוא אודות דין קיום שטרות שלא בפני בעל דין, בה הוא מסביר את טעמו של רבי יוחנן בראיה ממקום אחר בה רואים כי התורה הקפיד שלא לקיים שום דין משפטי גם כזה העוסק בראיות בלבד, כאשר בעל הדין אינו נמצא, מציווי התורה "והועד בבעליו", ציווי העוסק בדין אדם שבעל חיים שברשותו הזיק אדם אחר, שאסור להעיד על כך ולהופכו לשור מועד שלא בנוכחות בעליו.
רבי כרוספדאי
עוד נמנה עם תלמידיו רבי כרוספדאי. אחד ממאמריו המפורסמים ביותר של רבי יוחנן נמסר על ידו:
אזכורים תרבותיים
שירו של שאול טשרניחובסקי, "שלושה כתרים" מתבסס על סיפור המפגש בין רבי יוחנן וריש לקיש.
בבסיס הרומן "במופלא ממני" של אמונה אלון (כנרת, זמורה-ביתן, 2012), עומד הסיפור התלמודי על רבי יוחנן וריש לקיש.
"לשמוט, סיפור אהבה" של רחל מראני (כנרת, זמורה-ביתן, 2016) קושר בין הסיפור התלמודי על רבי יוחנן וריש לקיש ובין הפסקת הפעילות של "הקרן למצוינות בתרבות" שמראני הקימה.
לקריאה נוספת
ישראל קאנוביץ, רבי יוחנן - אוסף שלם של מאמריו בהלכה ובאגדה, מוסד הרב קוק: ירושלים תשל"ג.
יצחק כהן, אילפא ורבי יוחנן, ספרות אגדה ב', מכללת אפרתה, ירושלים, תשס"ד
אדמיאל קוסמן, "אילפא רבי יוחנן ושיחת המלאכים", בספרו: מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים, כתר, ירושלים, 2002
יונה פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"א, עמ' 88–91
עלי טל-אור, "מקומו של האדם בעולם: שיטת ר’ יוחנן בשתי סוגיות חשבוניות-אמוניות", שמעתין 152-153 (תשסג) 113-125
חיים וייס, "ארבעה תלמידי חכמים שהיו בעירנו: יחסי חכמים בבית המדרש בין התלמוד לש"י עגנון", בתוך: הגר סלמון ואביגדור שנאן (עורכים), מרקמים - תרבות, ספרות, פולקלור, לגלית חזן-רוקם, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2013, עמ' 517–530.
אדמיאל קוסמן, "רבי יוחנן וריש לקיש: דמות האל בבית המדרש - 'גבריות' מול 'נשיות'", בספרו מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים, כתר הוצאה לאור, 2002, עמ' 34–51.
מילר, שלמה , תולדות רבי יוחנן בר נפחא: רבי יוחנן מלחשך, פתח תקווה, תשס"א.
קישורים חיצוניים
סדר תנאים ואמוראים- באתר HebrewBooks
שמואל פאוסט, רב יוחנן ורב כהנא - בבא קמא קיז, א, באתר "דעת"
, שנתון המשפט העברי טז-יז, עמ' 219–241.
מתוך הספר קובץ יסודות וחקירות
רחל אררט, עיון ספרותי באגדה "רבי יוחנן וריש לקיש", באתר "דעת"
רבי יוחנן, מתוך סדרת פינות על חכמי ישראל עם הרב אורי שרקי, באתר ערוץ מאיר.
הערות שוליים
קטגוריה:הדור השני לאמוראי ארץ ישראל
קטגוריה:טבריה: רבנים
קטגוריה:ראשי ישיבה
קטגוריה:קברי צדיקים בטבריה
קטגוריה:תלמידי רבי יהודה הנשיא
קטגוריה:תלמידי רבי חייא
קטגוריה:תלמידי רב
קטגוריה:תלמידי רבי אושעיא
קטגוריה:תלמידי רבי חנינא
קטגוריה:תלמידי רבי ינאי
קטגוריה:ילידי 180
קטגוריה:נפטרים ב-279 | 2024-08-26T08:26:48 |
רחל המשוררת | ממוזער|רחל המשוררת|317x317 פיקסלים
שמאל|ממוזער|250px|חדר ההנצחה לזכרה בקבוצת כנרת
שמאל|ממוזער|250px|הבית בו התגוררה בשנת 1925 ברחוב הנביאים בירושלים
250px|ממוזער|שמאל|שלט על רחל המשוררת בשכונת עין גנים בפתח תקווה
שמאל|ממוזער|250px|קבר רחל המשוררת בבית הקברות כנרת
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון במקום מגוריה האחרון של המשוררת רחל ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב
שמאל|ממוזער|250px|"גן רחל" ניטע בשנת 1933 מול בית הקברות כנרת
ממוזער|מילות השיר גן נעול בכתב ידה של רחל המשוררת, השמור בארכיון גנזים|330x330 פיקסלים
רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע (י"ט בתשרי ה'תרנ"א, 2 באוקטובר 1890 – כ"ט בניסן ה'תרצ"א, 16 באפריל 1931), המוכרת בשם העט "רחל" (בספרות העברית: רחל המשוררת), הייתה מהמשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת.
קורות חיים
תחילת דרכה
רחל (רעיה) בלובשטיין, בִּתם של איסר-לייב וסופיה (שרה) לבית מנדלשטאם, נולדה בסראטוב שברוסיה. סבה מצד אמה, הרב משה מנדלשטאם, שימש כרב הקהילה היהודית של קייב. אביה, במקור מפולטבה, הקפיד על קיום שמירת המסורת היהודית, על אף שנחטף בגיל 8 לצבא האימפריה הרוסית ושירת שם 25 שנה. כאשר שוחרר, הורשה לגור היכן שיחפוץ בתחומי רוסיה, החל לסחור בפרוות והתעשר. עם שחרורו של איסר-לייב נודע לו כי אביו התאבד בעת שרותו בעקבות הכאב על חטיפת בנו וכי אימו נפטרה. איסר לייב נשא אשה ונולדו להם ארבעה ילדים. לאחר שנפטרה, נישא בשנית לסופיה-שרה, שהייתה צעירה ממנו ב-20 שנים, ונולדו להם שמונה ילדים. רחל הייתה השביעית מבין השמונה.
אמה של רחל, סופיה, הייתה אשה משכילה וידענית אשר הקפידה מאוד על חינוך והשכלת ילדיה. לרחל הוענקו שיעורים בעברית בילדותה. האם התכתבה עם לב טולסטוי ובביתם התארחו תדיר אנשים משכילים, ביניהם הסופר ולדימיר קורולנקו. בצעירותה עברו הוריה לפולטבה שבאוקראינה, שם למדה בבית הספר היהודי ובגימנסיה כללית. כבר בילדותה סבלה מתפקוד לקוי של הריאות ונשלחה לטיפולי מרפא, אליה הצטרפה אחותה ליזה שגם טיפלה בה. בהשפעת האח יעקב גילתה נטיות ציוניות והצטרפה לתנועת נוער ציונית. בגיל 15 החלה בכתיבת שירים ברוסית. האם סופיה נפטרה ב-1906 משחפת. לאחר מות האם פרסם האב מכרז לאשה שלישית והתחתן מטעמי נוחות. יעקב אחיה של רחל מציע לאחיותיו ללמוד במהרה מחשש שהאם החורגת תשתלט על כספי האב. בעקבות עצתו החליטו רחל ואחותה לעלות ארצה. בגיל שבע-עשרה עברה רחל עם אחותה שושנה לקייב, שם גרה האחות הבכורה ליזה, ולמדה ציור. בילדותה בפולטבה פגשה רחל את שולמית שימשלביץ' שהפכה לחברתה הטובה ביותר ועמה התכתבה לאורך השנים. מכתביה של רחל לשולמית אופיינו בקרבה והומור. שולמית כתבה בזכרונותיה כי בנעוריה בפולטבה רחל הייתה מלאת שמחת חיים, צחוק ואור. היא ניגנה בפסנתר וציירה וחבריה ראו בה ציירת לעתיד. שולמית כתבה כי לדמותה הלירית של רחל צריך להוסיף דמות של רחל אחרת-בעלת ההומור הרב, המשתובב, הנוצץ.
ב-1909, בהיותה בת תשע-עשרה, באה לסייר בארץ ישראל עם אחותה שושנה. השתיים, שהיו בדרכן לאיטליה ללמוד אמנות ופילוסופיה, החליטו להישאר בארץ ולהשתלב בבנייתה. הן התיישבו במושבה רחובות, ולמדו עברית מהאזנה לילדים בגן הילדים. בהמשך הצטרפה אליהן אחותן בת שבע, ובית משפחת ברוידא בו התגוררו מכונה מאז "מגדל שלוש האחיות" על שמן. ברחובות חוותה רחל את הרומן הראשון שלה, עם בן המושבה נקדימון אלטשולר. אביה של רחל עלה לארץ ישראל שנה אחריה עם רעייתו השלישית, מאשה נאומובנה, והתגורר בתל אביב. ברחובות פגשה גם את נח נפתולסקי והם התאהבו. נפתולסקי היה אידיאליסט ועובד אדמה מסור שחי מהיד לפה והתנזר ממין ובסופו של דבר הקשר לא צלח.
רחל רצתה לעסוק בחקלאות, ולכן עברה ב-1911 ל"חוות העלמות" הלימודית שהקימה חנה מייזל בחוות כנרת, שם נפגשה עם ברל כצנלסון ועם אהרן דוד גורדון, שהשפיע עליה רבות, ולאות תודה הקדישה לו את השיר הראשון שכתבה בלשון העברית - "הלך נפש". שם גם הכירה את זלמן רובשוב (שלימים נודע כזלמן שזר, נשיא המדינה השלישי), ובין השניים נוצר קשר רומנטי. היא הקדישה לו שלושה משיריה מפורשות, אף שנהוג לחשוב כי שירים נוספים נכתבו אודותיו. השיר "גן נעול", שהוקדש לו, מבטא את כאבה לנוכח חוסר נכונותו של שזר לעזור לה. את השיר היא מקדישה ל"זר": זלמן רובשוב. זוהי גם אנגרמה על שמו של שז"ר ומבטא את התנהגותו אליה, אך עם זאת היא מסתירה את זהותו כדי להגן על שמו.
ב-1913 יצאה בעידודו של א.ד גורדון לצרפת כדי להמשיך ולהשתלם במקצוע החקלאות. היא למדה אגרונומיה באוניברסיטת טולוז, שם פגשה והתאהבה במיכאל ברנשטיין, מהנדס יהודי, אליו פנתה מאוחר יותר בשירה "זמר נוגה", הפותח במילים "התשמע קולי, רחוקי שלי?". מברנשטיין למדה את השפה הבינלאומית אספרנטו, ולמשך זמן מה תוּבְּלה ההתכתבות ביניהם בשפה זו. הקשר הזוגי ביניהם נמשך כשנה וחצי. עם סיום לימודיה ב-1914, יצאה לבקר את משפחתה ברוסיה ונמנעה מלשוב לארץ ישראל בשל מלחמת העולם הראשונה. ברוסיה עסקה בהוראת ילדי פליטים יהודים בבריאנסק ובסראטוב, שם כנראה נדבקה בשחפת.
בשנות העשרים
ב-1919 חזרה לארץ ישראל באונייה רוסלאן, יחד עם אנשים ונשים שלימים בנו את צמרת ההנהגה והתרבות בארץ, כגון פרופ' יוסף קלוזנר ורחל כגן (יש הסבורים כי קבוצה זו פתחה את מה שכונה "העלייה השלישית"), ושבה אל מושא רבים משיריה, אל הכנרת האהובה עליה, לקבוצת דגניה. בדגניה הייתה פעילה בתחום התרבות ועבדה בעיקר עם ילדי הקבוצה.
לאחר תקופה קצרה נתגלו אצלה ניצני מחלת השחפת. בתחילה נדרשה רחל על ידי הרופא להקפיד לאכול בכלים נפרדים, אולם המחלה, שנחשבה אז לחשוכת-מרפא, גרמה לגירושה לבסוף מדגניה. ההחלטה לא נתקבלה בפורום מסודר של הקיבוץ אלא מתוך יוזמה פרטית של אחד מהחברים שבישר לה במילים הבאות את החלטת הקבוצה: "את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב". מרבית החברים שידעו כי הדברים נאמרו הלכו לעבוד בשדות כדי להימנע מן הפרידה, מה שפגע ברחל יותר מכל. חלק אחר מן החברים כלל לא ידע שהדברים נאמרו. לימים אחדים מהם התביישו בהחלטה. גם לאחר גירושה שמרה רחל על קשריה עם חלק מתושבי דגניה ואף ביקרה בה כמה פעמים. חברי דגניה שלחו את שפרה ירובסקי הדגנייתית לטפל בה תקופה מסוימת. כדי למצוא מזור למחלתה נדדה רחל בין צפת, עין גנים, ירושלים (שם התגוררה בחדר קטן בחצר בית הלנה כגן שאת גיסתה רחל כגן הכירה מהמסע המשותף לארץ באונייה רוסלאן) ותל אביב, בה חיה את שנותיה האחרונות (בה התגורר גם אביה). היא התגוררה בדירה קטנה הסמוכה לים (כיום בתחילת רחוב בוגרשוב, בבית מספר 5א', בעלית הגג) ואת ימיה האחרונים העבירה בבית מרפא לחולי שחפת בגדרה בצמצום רב. רחל התפרנסה מפרסום שיריה בעיתון "דבר" (התשלום נקבע לפי מספר שורות ושיריה של רחל לרוב אינם ארוכים) וקצבה חודשית מצומצמת שירשה מאביה. רוב הונו של אביה הועבר למוסדות דתיים
מותה
רחל כתבה את רוב שיריה בשש השנים האחרונות לחייה, מתוכם שירים רבים נכתבו על הציפייה שלה ליום מותה. בשנת 1927, עת שכבה במיטת חוליה בעיר, הרחק מדגניה, זכרה את ימי החסד שזכתה להם שם, שנדמו בעיניה כחלום רחוק, בשירה ואולי לא היו הדברים...:
בחודשים האחרונים לחייה, כשמחלתה החריפה, הועברה רחל לבית הבראה לחולי שחפת בגדרה אותו ניהל ד"ר אריה בן-גפן. שם, בזמן הקצר בו קיוותה להחלים ממחלת השחפת היא כתבה את שירה האחרון "מתי". לאחר חודשיים, כשהמחלה רק החריפה והיא חלשה ויגעה, ביקשה לשוב לתל אביב.
היא הועברה בעגלה פשוטה ופתוחה לכיוון תל אביב. יום לפני פטירתה, בעודה גוססת, רצתה להיפרד מידיד נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מהמושבה רחובות, וביקשה שיובילו אותה אליו. רחל לוותה על ידי האחות וילקיס, והרופא הד"ר צבי כיתאין. אלטשולר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דבר מה והוכיח כי לפני ניצב אדם שעדיין חי".
רחל נפטרה מהשחפת ב-16 באפריל 1931, בהיותה בת ארבעים, ללא כל איש שהכירה עימה, בבית החולים הדסה שהיה ברחוב בלפור בתל אביב, ונקברה, כפי שביקשה בשירה "אם צו הגורל...", בבית הקברות כנרת. על קברה הפתוח הקריא זלמן שזר את שירה תמורה. על מצבתה חקוקות המילים מתוך שירה "מנגד":
שירהּ האחרון "מֵתַי", שנמצא לאחר מותה על הכוננית בחדרה, מלמד כי לקראת סופה חשה רחל בודדה: כל שנותר לה היו רק חלומותיה, כאשר האנשים שבהם האמינה ובטחה נטשוה.
משפחתה
שנים עשר ילדים נולדו לאביה של רחל. ארבעה מאשתו הראשונה ושמונה מן השנייה. חלקם עלו לארץ ישראל וחלקם נותרו מחוצה לה.
איסר לייב בלובשטיין, אביה. עלה לארץ ישראל בשנת 1910, עם רעייתו השלישית, מאשה נאומובנה. הוא גורש בתקופת מלחמת העולם הראשונה לרוסיה וחזר לארץ ישראל לאחריה. באמצעות הון שהביא עמו רכש עם רעייתו שש דירות בתל אביב והקים שני בתי יתומים לילדים ברמת גן ובתל אביב (ברחוב מזא"ה 22). איסר נפטר בשנת 1923.
אחיה, ד"ר יעקב בלובשטיין (סלע, 1880 - 1935), היה פעיל מאוד בסניף הציוני בפולטבה, לימים ייסד בארץ ישראל את רשת "בתי העם", מראשוני האינטלקטואלים ביישוב. נפטר בתל אביב.
אחותה, שושנה (1889 - 1975), סופרת ומוזיקאית, נפטרה ערירית ונטמנה בתל אביב. בשנת 2011 הועברו עצמותיה לצד רחל בבית הקברות של קבוצת כנרת.
אחותה, בת שבע גולדשטיין (1895 - 1946), פסנתרנית, אמה של הפסנתרנית אלה גולדשטיין. חלתה במלריה בעמק יזרעאל ונפטרה בספטמבר 1946 בתל אביב.
אחייניתה, אלה גולדשטיין (1927–1997), פסנתרנית, ילידת חרבין, בתה של בת שבע גולדשטיין. הופיעה בארץ ישראל לראשונה ב-1938, בגיל 11, ולאחר מכן ברחבי העולם השתקעה בארצות הברית בשנות ה-50 ונפטרה שם.
דודהּ, מאכס מנדלשטאם, היה הסטודנט היהודי הראשון לרפואה ברוסיה, ולימים ניהל את בית החולים לעיניים בקייב, היה חבר קרוב של בנימין זאב הרצל וראש הציונות הטריטוריאליסטית ברוסיה.
ההיסטוריון, ד"ר אורי מילשטיין, הוא בן אחייניתה, שרה מילשטיין.
שירתה
ההתחלה
את שיריה הראשונים כתבה רחל בנעוריה ברוסית. שירים אלו כונו "המחברת הרוסית" ותורגמו מאוחר יותר לעברית.
אחרי שנים ששהתה באירופה הגיעה רחל לארץ והחלה לכתוב שירים בשפה העברית. שירה הראשון בעברית היה "היום הלך והחשיך". השיר הוקדש לאהרן דוד גורדון, אשר היה מאוד אהוב עליה.
עיקר שיריה פורסמו בעיתון "דבר", ואלו, שהצטיינו בפשטות הבעתם ובלשונם הקולעת, נתחבבו על הקוראים מהרגע הראשון. מספרים שחובבי שירתה, שהיו לא מעטים מבין קוראי העברית בארץ ישראל, ציפו בכליון עיניים לצאת גיליון יום שישי של "דבר".
קובצי שיריה
ממוזער|327x327px|כתב היד של השיר "רק על עצמי", מארכיון מפלגת העבודה
שיריה של רחל כונסו בשלושה קבצים עיקריים:
ספיח (תרפ"ז-1927)
מנגד (תר"ץ-1930)
נבו (תרצ"ב-1932)
את שני קובצי השירה הראשונים פרסמה רחל עוד בחייה; הקובץ האחרון יצא לאור לאחר מותה.שמותיהם של קובצי שירתה, "מנגד" ו"נבו", סמליים לחייה הטראגיים. בשמות אלה מורגשת העובדה כי בחייה הקצרים לא הספיקה רחל לממש את עצמה, הן בתחום שירתה והן בתחום חייה האישיים.
בשנת 1935 כונסו כל כתביה, שכללו גם תרגומי שירה ומסות, למכלול אחד הנקרא "שירת רחל". מכלול זה כולל גם שירים אשר לא פורסמו בעבר. כריכתו תואמת את הכריכה שבחרה רחל לקבצים הראשונים - כריכה לבנה ופשוטה. עיצוב זה הפך לסימן ההיכר שלה, ונשמר בכל המהדורות הבאות.
ספיח (1927)
הקובץ ספיח כולל 61 שירים.
שירים מתוך "ספיח"25px
מנגד (1930)
השם מנגד מסמל את שאיפות חייה של רחל אשר ראתה מנגד מבלי לזכות לממשן.
שירים מתוך "מנגד"25px
נבו (1932)
השם נבו - כשם ההר שממנו ראה משה את הארץ המובטחת ביודעו כי לא יזכה להגיע אליה - רומז לחייה שבהם היו יעדים רבים שלא מומשו. בקובץ זה נכללים:
שירים מתוך "נבו"25px
"שירים שנסתתרו"
מעבר לקובצי שירה אלה כתבה רחל שירים רבים שבחרה לא לפרסם.
בראשית המאה ה-21 נתגלו שלושה שירים שכתבה רחל ברוסית. שלושת השירים תורגמו מכתב היד בידי רנה ליטוין, ופורסמו בעיתון הארץ:. על שירים אלה נאמר: "שיריה של רחל המובאים בזה נכתבו רוסית, בתחילת המאה העשרים, ואמנם ניכרת בהם השפעת השירה הרוסית בת הזמן. במיוחד בולטת השפעתה של אנה אחמטובה, אשר לימים תרגמה רחל משיריה לעברית. השפעתה של אחמטובה ניכרת בתימטיקה, בסיטואציות, במלודיה, בפשטות ובישירות – מסימני ההיכר של שירי רחל בעברית. לעיתים נראה שרחל ממש משוחחת עם שורות משיר זה או אחר של המשוררת הרוסית. [...] לפלא נשארת העובדה, כיצד עברה המשוררת בגיל בוגר יחסית מכתיבת שירה ברוסית לעברית כל-כך טבעית וצלולה".
.
"בבית ובחוץ"
"בבית ובחוץ" הוא ספרון שירי פעוטות אשר יצא לאור בשנת 1930. אלה היו שירי הילדים הראשונים שכתבה אישה בעברית ובמשך שנים רבות לא היה מוכר כחלק מיצירתה של רחל. את הספר הוציא לאור ראובן גולדברג, חבר קבוצת קדם ומוכר סדקית מתל אביב. הספר נמכר בחנותו בלבד והודפסו ממנו מאות ספורות של עותקים. לימים סיפר גולדברג כי לא ראה בספר יצירה ספרותית של ממש אלא צעצוע חינוכי לפעוטות. נראה כי גם רחל עצמה לא החשיבה יצירה זו כחלק מהקורפוס הרשמי שלה, הגם שהעניקה אותו במתנה לחבריה, לעיתים בליווי הקדשה אישית. בשנים האחרונות הספר הודפס מחדש הן תחת הכותר המקורי והן בשם "מקהלת החיות", המבוסס ברובו על הספר המקורי.
כתיבתה
כתיבתה של רחל הושפעה מזרמים ספרותיים אחדים וממקורות קלאסיים ומודרניים בסביבתה, בהם: התנ"ך, האקמאיזם הרוסי, האימג'יזם הצרפתי, ספרות תנועת ההשכלה והספרות העברית החדשה, ובכלל זאת הספרות שכתבו חלוצי העלייה השנייה.
מלבד השירים שכתבה, עסקה רחל גם בתרגום. בעבודתה נכללים תרגומים משירתה של המשוררת הרוסיה אנה אחמטובה, משירי אלכסנדר פושקין, סרגיי יסנין ופרנסיס ז'ם, תרגום מאמר על חיי הדבורים מאת מוריס מטרלינק, ביקורות ספרות, מסות בנושאי תרבות ועוד. בין כתביה נכללים גם שירים שכתבה עבור ספר מאויר לפעוטות.
מרבית שיריה נכתבו בשנותיה האחרונות, הביעו רגשות עמוקים לאור מחלתה וסבלה, והקהל אוהד אותם מאז ועד היום.
מקומה של שירתה בתרבות העברית
רחל נחשבת אחת המשוררות המקובלות על שוחרי השירה העברית. שירתה תופסת מקום נכבד בתרבות העברית, נלמדת דרך קבע בבתי-הספר, ומושרת רבות במפגשי שירה בציבור.
רבים משיריה הולחנו על ידי מלחינים אחדים, ובהם נעמי שמר, שהלחינה את השיר "כנרת" ("שם הרי גולן"), יהודה שרת שהלחין בין השאר את השיר "ואולי לא היו הדברים מעולם..." ואת "שי" - שירהּ היחיד שזכתה רחל לשמוע מולחן, ויוסף טל אשר הלחין את שיריה: "בגני נטעתיך", "בלילות מקדם", "בלילות לא שנת", ו"עם שחר".
ביצועים
שיריה המולחנים בוצעו בידי יוצרים רבים. עם המבצעים והשירים שביצעו נמנים בין השאר:
אסתר עופרים - ואולי לא היו הדברים... (לחן: יהודה שרת)
אריק איינשטיין - לא פעם, בקיץ (לחן: שולמית ליפשיץ)
חוה אלברשטיין ודני גרנות הקליטו אלבום שלם משיריה. במיוחד התפרסם מתוכם רק על עצמי (לחן: אלברט פיאמנטה)
ירדנה ארזי - יש ונדמה (שיר)
הצמד שוקי ודורית (שוקי שוקי ודורית פרקש) התפרסם בשנת 1979 עם ביצועו לשירה של רחל גן נעול, ללחנו של שוקי שוקי. באלבומם הראשון שיצא בשנת 1980 ונשא את שם השיר, הופיעו ביצועיהם של הצמד לשיריה של רחל זמר וחיץ, גם הם ללחניו של שוקי שוקי, וגרסה חדשה לשיר "גן נעול" שהייתה אקוסטית ומלווה בגיטרה וחליל בלבד (בניגוד לגרסה הקודמת, שהייתה מלווה בגיטרה, תופים וכלי מיתר). הצמד הקליט את השיר פעם נוספת בשנת 1990 לאלבומו השני "תותים" בגרסה אקוסטית בליווי גיטרה וכלי מיתר ובתוספת אפקטים קלים ברקע
עפרה חזה - בלילה
נורית גלרון - היה נא טוב אלי
הדודאים, הפרברים ויורגוס דאלארס - שי (לחן: לוי שער)
נחמה הנדל - אל ארצי (לחן: יהודה שרת)
חנן יובל - פגישה, חצי פגישה (לחן: חנן יובל)
יוסף מוסטקי - זמר נוגה (לחן: יוסף מוסטקי). גם החלונות הגבוהים ביצעו גרסה לשיר זה, ואת הגרסה שביצעו החלונות הגבוהים לשיר זה הלחין שמוליק קראוס
האחים והאחיות - חופי ירדן (לחן: גידי קורן)
אחינועם ניני - אני
אחינועם ניני - עקרה ("אורי")
בעז שרעבי - הוי ארצי הורתי
אביתר בנאי - כה ציפיתי ליום והגיע
ענת עצמון - אל נא תשירי
שירים שכתבו אחרים - הנה אקח
זלטה רזדולינה - האתה הוא הקץ, שפתיים נצמדות, אושר שלו
מאי אסיסקוביץ - האחרת הזאת (לחן: גל שריג)
עם המבצעים הבולטים של שירת רחל נמנית חוה אלברשטיין, אשר הוציאה בשנת 1968 את אוסף ביצועיה לשירי רחל. במסגרת האוסף נכללו השירים "רק על עצמי" (לחן: אלברט פיאמנטה), "הנה אקח" (דרורה חבקין), "בלא ניב" (חבקין), "אשתו" (דני גרנות), "בגני נטעתיך" (מוני אמריליו), "יונתן" (אמריליו), "הן יצאנו בסך" (דני ליטני), "עקרה" (חבקין), "ולו" (מישה סגל), "אני" (ליטני), "זמר נוגה" (יוסף מוסטקי), "אשתו" (גרסה שונה, של אלברט פיאמנטה), "כוחי הולך ודל" (אלכס כגן), "ליד החלון" (חבקין), "בלילה בא המבשר" (ליטני), "אל ארצי" (יהודה שרת), "כנרת (שם הרי גולן)" (נעמי שמר), "מתי" (חבקין), "ספר שירי" (גרנות) ו"שי" (אמריליו). ב-2003 יצא האוסף במהדורה מחודשת, בעיבודיה של אלברשטיין לכל השירים, תחת הכותרת "השנים הראשונות 2: שירי רחל".
תרגומי שירתה
שיריה של רחל תורגמו לשפות אחדות בידי מתרגמים שונים. זלמן שזר תרגם בשנת 1927 צרור משיריה ליידיש. המשורר אברהם ליסין תרגם גם הוא משיריה ליידיש. כן תרגמו ליידיש משיריה אהרן צייטלין, בר פומרנץ, דב סדן ומשה בסוק.
שירים נוספים של רחל תורגמו לאנגלית, גרמנית, צ'כית, פולנית, אספרנטו ואיטלקית. רובם הוצאו לאור על ידי תנועות הנוער הציוניות לפני מלחמת העולם השנייה. כמו כן תורגמו במועדים שונים מקבצים משיריה ללשון הסרבו-קרואטית, להונגרית ולסלובקית. במהדורת מילשטיין ניתן למצוא את תרגומי שיריה להונגרית ולסלובקית בלוויית דברי הסבר נוספים. בפרויקט בן-יהודה ניתן לקרוא את תרגום שיריה לאיטלקית. בשנת 2002 תרגם הזמר הבסקי בניטו לרצ'ונדי את שירהּ של רחל "שי" לשפה הבסקית, בה הוא נקרא Ni, Sahatsa bezala. לרצ'ונדי אף ביצע את השיר בשפה הבסקית וכלל אותו באלבומו.
הנצחה והוקרה
ממוזער|שמאל|שטר של 20 שקלים הנושא את דיוקנה של רחל
"גן רחל" ניטע בשנת 1933 מול בית הקברות כנרת. בגן נטעו חוטרי התמר שהביא בנציון ישראלי לארץ ישראל.
במספר ערים בארץ נקראו רחובות על שמה.
רבים משיריה שזכו ללחן, כמו "גן נעול" "ואולי" "זמר נוגה" (התשמע קולי) ו"עקרה" (אורי), נחשבים לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית ולחלק בלתי-נפרד מן הקלאסיקה של הזמר העברי; הם מושמעים עד היום בתחנות הרדיו ונפוצים למדי בערבי שירה בציבור (ראו גם לעיל: ביצועים).
קברה בבית הקברות כנרת, הפך לאתר עלייה לרגל של מטיילים ותלמידים.
ב-19 בפברואר 1991, הנפיק דואר ישראל (במסגרת סדרה אודות נשים מפורסמות) בול בערך של 1.30 ש"ח, ובו שלושה דיוקנאות שונים של רחל המשוררת. האמנית רות (בקמן) מלכא עיצבה את הבולים. על השובל של הבול שהוקדש לרחל המשוררת הופיע כיתוב של שורה אחת משיר שכתבה, לאמור: "הוי, כנרת שלי, ההיית, או חלמתי חלום?"
ב-20 בספטמבר 2006, הוכרז מיזם להקמת בית לרחל המשוררת, בחסות אגודת הסופרים העבריים והמועצה לשימור אתרים.
ב-10 באפריל 2011, נבחר דימוי דיוקנה של רחל יחד עם דיוקנותיהם של לאה גולדברג, נתן אלתרמן ושאול טשרניחובסקי להופיע בשטרות החדשים של מדינת ישראל. רחל נבחרה להופיע על שטר 20 השקלים החדשים.
בשנת 2015, יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי "העלמה בלובשטיין", כחלק מסדרת העברים. הסרט הופק על ידי יאיר קדר, בבימויה של סיון ארבל, ובהשתתפות נורית גרץ, דנה אולמרט, יהודית רביץ, חיים באר, מיכאל גלוזמן ואחרים. הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בבית גבריאל, למרגלות הכנרת, בפסטיבל דוקאביב, גליל, 2015.
בשנת 2016 נקרא בית ספר יסודי על שמה בכפר סבא.
ב-2021, במלאת 90 שנים למותה, פורסם הפרויקט המוזיקלי-ספרותי "סיפורי בדים", המציג 13 ביצועים נשיים חדשים לשיריה, בהלחנת מורי ארקין ובהפקה ועיבוד של עידן טולדנו. הזמרות המשתתפות: איה כורם, אנה שפיץ, יעל דקלבאום, יעל נחשון, מיקה שדה, מרים טוקאן, וקרן טננבאום, ולצידן חברי אנסמבל גלעד אפרת.
ראו גם
שולמית קלוגאי
לקריאה נוספת
ספרי מחקר, עיון ולימוד
אברהם אפשטיין, "שירת רחל", בספרו: מקרוב ומרחוק: פרקי מסה ובקורת, ניו יורק: אוהל, תש"ד-1943, עמ' 153–158
שרה בן-ראובן, הדיאלוג בין שזר ורחל המשוררת, פסיפס, 64, סתיו תשס"ז-2006, עמ' 48–54
עמוס בר, המשוררת מכנרת – סיפורה של רחל, תל אביב, 1993
ראובן גולדברג, נופה של רחל: עשרים וחמש שנה למותה, על המשמר, דף לספרות ואמנות, ט' באייר תשט"ז, 20 באפריל 1956, עמ' 1
מיכאל גלוזמן, "שירת נשים במודרניזם: לקראת היסטוריוגרפיה פמיניסטית", בתוך אדרת לבנימין, כרך ב', (עורכת: זיוה בן-פורת), מכון פורטר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 118–150
בנימין חכלילי, לך ועליך (אהבת רחל ומיכאל), אסופת מכתבים בין רחל ומיכאל ברנשטיין, תל אביב 1987
יהודית כפרי, כמה הרהורים על שירי רחל, עיתון 77, 304, תשרי תשס"ו, אוקטובר 2005, עמ' 21–23
אורי מילשטיין, רחל, (שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה), זמורה, ביתן - מוציאים לאור, 1985, נדפס בישראל תשנ"ד, / 1994.
אורי מילשטיין, שירי רחל סוד קסמם (ביוגרפיה וכן כל השירים לרבות טיוטות ושירים היתוליים), מהדורה שישית מורחבת, תל אביב: שרידות, 1997
בן-עמי פיינגולד, ללמוד רחל, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 1996
מוקי צור, כחכות רחל: קווים ביוגרפיים, רחל השירים, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
ראובן קריץ, על שירת רחל, הוצאת פורה, המוסד החינוכי של השומר הצעיר נעמן, 1987
ראובן קריץ, שירי רחל, שירת רחל, רחל, הוצאת ספרי פורה, 2003
בלהה רובינשטיין, רחל – איפוק הרגש ו"פשטות הביטוי, בספרה: שירים ומה שביניהם: על משוררים ושירים בתוכנית הלימודים החדשה לבית הספר העל-יסודי, תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2003, חלק ב, עמ' 93–111 – כולל פרק ביוגרפי; המשוררת על עצמה ועל שירתה; כמיהה לאהבה בצל תודעת הקץ
יוסף שה-לבן, רחל - הערות והנחיות ללימוד וקריאה, הוצאת אור עם, 1986
אילת נגב, רחל: הכנרתית, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה
זיוה שמיר, רקפת: ענווה וגאווה בשירת רחל, בני ברק: הוצאת ספרא בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
Kritz, Reuven. Rhetorical patterns in Rahel's poetry. Modern Hebrew Literature, no. 1 (Spring 1975), pp. 23-26
בספרות העברית
גבריאלה אביגור-רותם, אדום עתיק (עורך: יגאל שוורץ), תל אביב: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2007
שולמית לפיד, חוות העלמות, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 2006
נורית גרץ, ים ביני לבינך, רומן היסטורי, הוצאת כנרת, 2015.
נאוה מקמל עתיר, יד אחות, רומן היסטורי, ידיעות ספרים, 2018.
ספרי ילדים ונוער
אבירמה גולן, רחל (הישראליות), יפו: הוצאת צלטנר, 2019.
קישורים חיצוניים
אורי איתיאל, / מצגת רחל
כתביה
סריקה מלאה של הספר שירת רחל באתר הספרייה הלאומית
סריקה מלאה של הספר ספיח באתר הספרייה הלאומית
סריקה מלאה של הספר מנגד באתר הספרייה הלאומית
כתבי יד של שירי רחל באתר הספרייה הלאומית
כתבי היד של שירת רחל, באתר ארכיון מפלגת העבודה
הצצה לארכיונה של רחל המשוררת באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים
הקלטות של שיריה באתר הארכיון
מכתבי רחל המשוררת לשולמית קלוגאי ארכיון המדינה
האיר השחר, שיר המוקדש לרחל שכתב נתן אלתרמן במלאת חמישים שנה לעלייה השנייה בעקבות קטע מיומנו של זלמן שזר -
על המשוררת ועל יצירתה
רבקה ליפשיץ ונורית צין (עורכות), רחל בלובשטיין - קישורים: קורות חיים, שירים, שיעורים מתוקשבים, ביוגרפיה ומאמרים באינטרנט, באתר "מפמ"ר ספרות", המזכירות הפדגוגית, משרד החינוך
דנה אולמרט,
תמונת קברה בבית העלמין בכנרת באתר "טרקר"
אורי מילשטיין, רחל המשוררת: מעצבת האליטות (חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד'), אתר "אימגו", מאמר בארבעה חלקים (ספטמבר 2006 - ינואר 2007)
חלי אברהם-איתן, רחל המשוררת: דמויות תנ"כיות בשירתה, אתר "אימגו", 6 באוקטובר 2007
הרצל ובלפור חקק, רחל המשוררת: השתיקה כדרך להביע אהבה, אתר "אימגו", 16 בספטמבר 2006
עמוד לרחל, באתר "בננות"
נויה שגיב, על השיר "גורל" מאת רחל
ואולי, מוזיקה של יהודה שרת
רוצים להקים את בית רחל - אנקדוטות על ביתה ברחוב הנביאים
שמעון שלוש, על תפישת הגורל, אתר סימניה 26 בינואר 2012
(מסע ברוסיה לרגל 125 להולדתה)
בבית ובחוץ, ספר שירי ילדים (1930) | | |
כתבה: רחל המשוררת לחן: בת ציון ארנון, הזמרת: שירה גלעד, על הגורן פברואר 2022.
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משוררות כותבות עברית
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:מתרגמות לעברית
קטגוריה:משוררים ביישוב
קטגוריה:ראשוני הציונות
קטגוריה:סופרות יהודיות הידועות בשם עט
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות כנרת
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:משפחת בלובשטיין-מילשטיין
קטגוריה:הגליל: אישים
קטגוריה:דגניה א': אישים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים
קטגוריה:נשים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:נשות העלייה השנייה
קטגוריה:אנשי העלייה השנייה
קטגוריה:נשים שהונצחו בשטרות כסף
קטגוריה:רחובות: אישים
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1890
קטגוריה:נפטרות משחפת
קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1931 | 2024-10-05T14:58:31 |
פלנטריום | שמאל|ממוזער|250px|בניין הפלנטריום בהמבורג, גרמניה
פְּלָנֵטָרִיוּם הוא מכשיר שבאמצעותו מקרינים תמונה מדומה של כיפת השמים, כפי שהיא משתקפת לעינו של הצופה בה מכדור הארץ. במשך הזמן הוחל המושג גם על המבנה הכיפתי עליו מקרינים תמונה זו.
מטרת הפלנטריום היא להקרין את תמונת שמי הלילה לצופים, וכן להמחיש תופעות כגון: תנועתה המדומה של כיפת השמים, תנועת כוכבי הלכת, תנועת הירח על צורותיו המשתנות לצופה בו מכדור הארץ, ליקוי חמה וליקוי ירח. מפעיל הפלנטריום שולט בהקרנה, ויכול להדגים את תנועת גרמי השמים בצורה איטית יותר או מהירה יותר, וכן לחזור על ההקרנה פעם אחר פעם.
המכשיר מופעל על ידי מפעיל אנושי או על ידי תוכנת מחשב. הוא מורכב ממנוע חשמלי אשר מפעיל מערכות גלגלי שיניים, וכן פנסים אשר יוצרים אשליה של נקודות אור המייצגות כוכבים, כוכבי לכת וירחים.
הפלנטריום הראשון נבנה בתחילת המאה העשרים, ואט אט הוא הפך לכלי הדגמה מקובל להסבר תופעות אסטרונומיות.
פלנטריומים בישראל
שמאל|ממוזער|250px|פלנטריום מדגם E5 במרכז אילן רמון לנוער שוחר פיזיקה בפעולה, ברקע מימין ניתן להבחין בעגלה הגדולה
הפלנטריום הראשון נבנה בישראל באוניברסיטה העברית בקמפוס גבעת רם ב-1956 על ידי נחום זאב ויליאמס, וב-1968 הוקם בתכנון האדריכל ורנר יוסף ויטקובר וישראל שטיין פלנטריום הפועל במסגרת "מוזיאון ארץ ישראל" בתל אביב.
ברחבי הארץ ישנם לא מעט פלנטריומים מתנפחים שונים (בעיקר מתוצרת חברת GOTO חברת STARLAB וחברת Emerald planetariums המיצרת מערכות פלנטריום בישראל). היתרון בפלנטריומים אלה הוא היכולת לנייד אותם ממקום למקום ולמעשה "להביא את הכוכבים לכיתה". במרכז אילן רמון לנוער שוחר פיזיקה נמצא הפלנטריום האסטרונומי המתקדם בישראל אשר מדמה את תנועת כוכבי הלכת בהתאם לתורתו של תלמי המודל הגאוצנטרי. מרכזים נוספים המפעילים פלנטריומים הם:
הפלנטריום ע"ש משפחת ויליאמס
הפלנטריום במוזיאון ארץ ישראל
מצפה הכוכבים בגבעתיים
מצפה הכוכבים ברקת במכבים
בית הספר התיכון קלעי בגבעתיים
סטארטריפ מסע בין כוכבים במצפה רמון
המכון לקידום נוער ליצירתיות ומצוינות בתל אביב
החווידע בכרמיאל
בחווידע טבע בבת ים
החווידע באוניברסיטת בן-גוריון
הטכנודע בגבעת אולגה
מרכז פיס בערד ובקריית מלאכי
פלנתניה בנתניה
מדעטק - המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל בחיפה
אין לבלבל בין פלנטריום לבין מצפה כוכבים. מצפה כוכבים הוא מבנה בעל טלסקופ לצפייה נקודתית בגרם שמימי מסוים או מיקום של מערך גרמי שמיים, ולצורך זה ממוקם במקום גבוה (ולעיתים אף בחלל עצמו, כדוגמת טלסקופ החלל האבל) כדי למזער את השפעת הפרעות האטמוספירה על התצפית. לעומת זאת, ישנם מצפי כוכבים בהם קיים גם פלנטריום, למשל מצפה הכוכבים בגבעתיים.
סוגי פלנטריומים שונים
בעוד שהרוב המוחלט של הפלנטריומים לשימושי הוראה משתמשים במקרן פשוט (נורה המוקפת גוף אטום מנוקב) ישנם יוצאים מהכלל. צורה נפוצה ביותר היא "תוכנת פלנטריום". תוכנת מחשב אשר מסוגלת לדמות את אותן תופעות אסטרונומיות ואף נוספות. בפלנטריומים הגדולים בעולם משתמשים במקרנים מתוחכמים, מבוססי מחשב. סוג נוסף אשר היה בשימוש בעבר מורכב מכדור חלול בעל רדיוס גדול (כשני מטרים) המנוקב בהתאם למיקום הכוכבים בשמי הלילה, המבקר בפלנטריום מסוג זה נכנס לתוך הכדור ואור השמש מאיר דרך הנקבים.
בעקבות התפתחות המחשבים נכתבו תוכנות גם בתחום זה. תוכנה SpaceEngine מהווה פלנטריום תלת-ממדי עם כ-130,000 גופי שמיים שונים.
קישורים חיצוניים
Worldwide Planetariums Database (WPD) העולם רשימת פלנטריום
הפלנטריום במוזיאון ארץ ישראל
הפלנטריום במצפה הכוכבים בגבעתיים
"פלנטריום" אינטראקטיבי של השמיים.
סטלריום תוכנת פלנטריום ממוחשבת חינמית
*
קטגוריה:אסטרונומיה
קטגוריה:טיפוסי מבנים | 2024-07-16T09:13:10 |
בין שתי מלחמות העולם | בין שתי מלחמות העולם או בקיצור בין המלחמות היא התקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה, כלומר, בין השנים 1919–1939. נקראת בלעז Interbellum שמקורה בצירוף הלטיני "Inter" (בין) ו-"Bellum" (מלחמות). תקופה זו מאופיינת במספר תהליכים היסטוריים חשובים.
המשיכה התפשטות התחבורה ההמונית באמצעות מטוסים ומכוניות שהביאה לכך שכל ארץ ואף העולם כולו הפך קטן יותר גם לגבי הציבור הרחב. לתהליך זה הייתה השפעה על המערכת הפוליטית בכל מדינה ועל היחסים בין המדינות. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שרדה בעצם רק אימפריה אחת, הבריטית, כשלשאר מעצמות אירופה נותרו אומנם מושבות רבות, אך אחיזתן בהן התרופפה. גם האימפריה הבריטית הגדולה התערערה עקב סיבות מבית ומחוץ.
רבים רואים בתוצאות מלחמת העולם הראשונה את אחת הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ואף יש שמרחיקים וטוענים שהראשונה הייתה הגורם לשנייה. נראה שהפשרה שהושגה לאחר מלחמת העולם הראשונה כפי שהוכרה בחוזה ורסאי לא ריצתה איש ונכשלה בהשגת מטרותיה לכינון סדר עולמי יציב, על בסיס שוויון ושיתוף פעולה.
מדיניות הפיוס של המערב כלפי גרמניה
הצד המנצח במלחמת העולם הראשונה - צרפת ובריטניה בעיקר, חוץ מארצות הברית שחזרה למדיניות ההתבדלות - שאף לפייס ולרצות את הצד שהפסיד במלחמה - במיוחד גרמניה.
מהלך המדיניות
בשנות ה-20 המערב איפשר לגרמניה להשתמט בהדרגה מתשלום הפיצויים שהוטל עליה לשלם במסגרת חוזה ורסאי, מכיוון שהניח כי אכיפת התשלום תחליש את הדמוקרטיה שהושלטה שם בייסוד רפובליקת ויימאר. הסכמי לוקרנו מ-1925 למעשה מחליפים את חוזה ורסאי. ההסכמים גרמו למדינות אירופה לחשוב שהעניין הגרמני פתור ובכך יצרו שאננות.
חוסר התגובה על יציאת גרמניה מחבר הלאומים ב-1933 והכרזת היטלר על ביטול חוזה ורסאי וחימוש גרמניה ב-1935, המשיכו את קו הפיוס בו נקט המערב על אף המשטר הדיקטטורי שכוננה המפלגה הנאצית ושאיפות הנאציזם לסדר חדש באירופה. דווקא בשל תוקפנותו של היטלר גבר הרצון של מנהיגי המערב לרצות ולהרגיע את גרמניה.
נחתם הסכם בין גרמניה לבריטניה ב-1935 שאפשר לצי הגרמני להגיע לגודל של 35% מהצי הבריטי. חלה התקרבות לאיטליה הפאשיסטית והכרה בכיבוש אתיופיה על ידה ב-1936. אותה שנה עברה בשתיקה חדירת גדודים גרמניים לגדה הימנית של חבל הריין - אזור מפורז על פי חוזה ורסאי. לימים בהתייחסו לפלישה לחבל הריין אמר היטלר:
בנוסף, המערב סירב לשגר עזרה לכוחות הרפובליקה במלחמת האזרחים בספרד בין 1936 ל-1939.
גרמניה ראתה במדיניות הפיוס של המערב ביטוי לחולשה והגבירה את מאמצי ההתרחבות שלה. המערב לא הגיב על סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה במרץ 1938. בריטניה וצרפת הגיעו עם גרמניה להסכמה על סיפוח חבל הסודטים בהסכם מינכן בספטמבר 1938 ואף לחצו על ממשלת צ'כוסלובקיה לוותר על החבל ולמנוע מלחמת עולם.
על אף הסיפוחים של גרמניה לא רבים ראו את שאיפותיה האמיתיות. נמשך סירובו של צ'מברלין לשתף פעולה עם מדינות אחרות כדי לבלום את היטלר – להשתתף בוועידה בינלאומית נגד התוקפנות הגרמנית, לעזור לצ'כוסלובקיה אם תותקף או לצרפת אם היא תתערב לטובת צ'כוסלובקיה בהתאם לברית. כשהותקפה צ'כיה במרץ 1939 המערב הגיב בחולשה רבה. אומנם ניתנו ערבויות - הגנה לפולין ורומניה, אך מאמצי הפיוס המשיכו עד שהצבא הגרמני חדר לפולין.
העמדה הבריטית
קודם כל קיוו הבריטים לשמור על מעמדם. יש לעשות הכול כדי למנוע מלחמה ובכך להציל את האימפריה הבריטית, שנמצאת במצב קשה, מהתמוטטות גמורה ולמנוע פגיעה בכלכלה הבריטית כתוצאה מפיתוח תעשייה צבאית והגבלת הסחר הימי הבינלאומי שיגרם מהמלחמה. ראש ממשלת בריטניה בסוף שנות השלושים, צ'מברלין רצה להציל את העולם ממלחמה, ובכך להגדיל את יוקרתו האישית ולחזק את בריטניה כמביאת שלום לעולם.
הבריטים האמינו כי חוזה השלום עם גרמניה היה מחמיר מדי, וכדי לפצות את העם הגרמני על הסבל שנגרם לו, יש לוותר לגרמניה. רווחה גישה כמעט פציפיסטית – שחייבים למנוע בכל מחיר הישנות הזוועות של מלה"ע הראשונה.
הגישה הבריטית לא ראתה איום ממשי בגרמניה הנאצית. צ'מברלין חשב שהיטלר יסתפק בויתורים הניתנים לו ובכך יסתיים העניין. דבר זה נובע מהיחס אל היטלר כאל אדם רציונלי והעלמת-עין מהאידאולוגיה הנאצית. לגישה זו אחראית מדיניות ההטעיה של היטלר, שבאה לידי ביטוי בנאום שנשא ברייכסטאג לאחר הפלישה לחבל הריין הכריז היטלר:
בנוסף היו שרצו בחיזוק הנאציזם שיביא לבלימת הקומוניזם, מאחר שלגביו דווקא כן שררה דאגה עמוקה פן ישתלט על אירופה. היה חשש מהתחזקותה של גרמניה, ובמיוחד פחד מיסטי עמוק מחיל האוויר הגרמני. אין טעם לצאת למלחמה כי בריטניה עלולה להפסיד.
בריטניה, ובמיוחד צ'מברלין בזו למזרח אירופה. הבריטים לא רצו לשלוח חיילים להילחם בשביל עם "נידח" כלשהו, במיוחד לאור העובדה שצ'מברלין ראה בהיעלמות צ'כוסלובקיה פתרון לצרה שבריטניה לא רוצה בה. צ'מברלין חתם עם היטלר על הסכם בו הוא מתיר לגרמניה לספח לעצמה את חבל הסודטים שהיה אזור בצ'כוסלובקיה המיושב ברובו בגרמנים. כאשר חזר מגרמניה לאחר חתימת ההסכם הכריז: "הקרבנו את צ'כוסלובקיה על מזבח השלום".
כל השיקולים הללו הביאו לכך שהבריטים לא התכוננו ולא היו מוכנים למלחמה. "חוק עשר השנים בבריטניה", שנחקק ב-1919 והוארך ב-1929, הניח שלא תפרוץ מלחמה וגרם להיעדר חימוש ולהשפעות פסיכולוגיות בעם ובהנהגה.
עמדת צרפת
צרפת האמינה כי גרמניה לא תוכל לפלוש אליה בשל "קו מאז'ינו" - קו ביצורים אדיר שנבנה בשנות ה-30 לאורך הגבול הצרפתי-גרמני. כמו כן האמינו הצרפתים שצבאם הוא צבא "מעולה" כשלמעשה, המוטיבציה בו הייתה ירודה, הוזרמו לו תקציבים נמוכים מדי, וחסר בו פיקוד מוכשר.
מערכת השלטון הצרפתית הייתה שרויה במאבק קשה בין ימין ושמאל ובשורה של שערוריות פוליטיות וכלכליות. המורל הלאומי היה בשפל המדרגה, מכאן שלא היה להם זמן ורצון לעסוק במדיניות חוץ. גם צרפת הייתה במגמה פציפיסטית בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
צרפת חששה מפני מלחמה גדולה נוספת. אוכלוסייתה קטנה בעקבות האבדות במלחמת העולם הראשונה ובשל הירידה בשיעור הילודה. כמו בריטניה, היא חששה מפני חיל האוויר הגרמני ורצתה להציל את פריז היקרה מעצמתו. צרפת לא הייתה חזקה מספיק על מנת להתמודד מול גרמניה לבדה, ולכן נאלצה להתאים את מדיניותה לזו של בריטניה.
ראו גם
היהודים בין שתי מלחמות העולם
לקריאה נוספת
דייוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 257–268.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:המאה ה-20
קטגוריה:שנות ה-1920
קטגוריה:שנות ה-1930
קטגוריה:אירופה: היסטוריה
קטגוריה:בעקבות מלחמת העולם הראשונה | 2024-08-01T01:38:17 |
קארל צ'אפק | קארל צָ'אפֶּק (בצ'כית: Karel Čapek, , 9 בינואר 1890 – 25 בדצמבר 1938) היה מהחשובים שבסופרי צ'כוסלובקיה במאה ה-20. צ'אפק טבע את המילה "רובוט" במחזהו "R.U.R" ("רובוטים אוניברסליים של רוסום") משנת 1920.
ביוגרפיה ויצירה
סיפוריו של צ'אפק מאופיינים בהומור, שנינות ואירוניה מפוכחת, אך גם בנקודת מבט אופטימית על בני האדם. יש המחשיבים אותו כאחד החלוצים של המדע הבדיוני האירופי, שעוסק בהשפעה של טכנולוגיות חדישות על החברה האנושית. ניתן להשוותו עם כותבים נוספים ששילבו ביצירותיהם מוטיבים של מדע בדיוני, דוגמת ג'ורג' אורוול ואלדוס האקסלי, אף כי נהוג לטעון כי התחזיות שלו אינן כה פסימיות כשלהם. דוגמה לנימה האופטימית שלו ניתן למצוא בספרו הרובוטים, שם מתוארת השתלטות רובוטים על האנושות, אך הסיפור מסתיים בנימה מפוייסת כאשר האהבה הופכת את הרובוטים לאנושיים. צ'אפק הביע חשש מפני הסכנות האורבות בדיקטטורות, בארגונים בעלי כוח בלתי מוגבל ובאובדן פרופורציות, תוך שהוא מנסה לעיתים להצביע על החיוב ולמצוא נקודות אור שבהן טמונה תקווה למין האנושי. בספרו המלחמה בסלמנדרות ניתן לראות את חששו זה ואת ההשלכות מרחיקות הלכת אשר צפה כי ינבעו מסכנות אלה, דבר ההגיוני לאור הביוגרפיה שלו והתנגדותו העזה למשטר הנאצי.
בספרים אחרים שלו עסק צ'אפק בשאלה "מהו ידע?" תוך הצגת המורכבות שיכולה לאפיין גם סיפורים שנדמים פשוטים. בעיקר בא הדבר לידי ביטוי בשלושת הרומנים שזכו לשם "הטרילוגיה הצ'כית": "הורדובל", "כוכב נופל" ו"חיים רגילים".
צ'אפק אף כתב מספר יומני מסע אותם אייר בעצמו, המתארים את נסיעותיו הרבות ברחבי אירופה.
בתחילת דרכו כתב קארל צ'אפק ביחד עם אחיו יוזף, אך בהמשך נפרדו דרכיהם. יוזף שם דגש על ציור וקארל על כתיבה, אם כי המשיך לאייר כמה מסיפוריו. סיבת היפרדותם הייתה אידאולוגית. יוזף היה קומוניסט ואילו קארל כתב רשימה תחת הכותרת: "למה אינני קומוניסט" שהטענה העיקרית בה הייתה שהקומוניזם אינו מטיב עם האדם אלא מחזק שררה ושלטון.
צ'אפק נפטר, מדלקת ריאות, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בגיל 48, כשהוא שבור לב על הפקרת צ'כוסלובקיה לציפורני הנאצים בהסכם מינכן. עם הפלישה לצ'כיה באו הנאצים לחפשו בביתו, ואשתו הראתה להם את תעודת הפטירה. אחיו, יוזף צ'אפק, נעצר בידי הנאצים ונשלח אל מחנה הריכוז ברגן-בלזן, שם שרד לאורך כל שנות מלחמת העולם השנייה אך נרצח בסיומה ממש, באפריל 1945 - שבועות בודדים לפני כניעת גרמניה הנאצית.
לאחר השתלטות הקומוניסטים על צ'כוסלובקיה, נאסרה הדפסת יצירותיו של צ'אפק, ורק בהדרגה הן הותרו שוב לפרסום. אחרי מותו ראו אור כל כתביו.
מבקרים
היו שביקרו את צ'אפק על אהדתו היתרה לשלטון וידידותו החזקה עם הנשיא תומאש מסריק. כמו כן ביקרו אותו על היותו עממי מדי: צ'אפק, שהיה דוקטור לפילוסופיה בוגר אוניברסיטאות פראג, ברלין ופריז כתב במכוון בצורה שתובן להמון, כי לא רצה שכתביו יהיו אליטיסטיים. למרות הביקורת, צ'אפק זכה לפופולריות רבה, ספריו תורגמו לשפות רבות והוא אחד הסופרים הצ'כים הראשונים שזכו להכרה בינלאומית.
ספריו בתרגום עברי
הורדובל: רומן; תרגם: יצחק שנברג, תל אביב: שטיבל ('ספרית שטיבל'), 1934. (Hordubal)
הוצאה מחודשת: סופו האומלל של הורדובל: רומן; תרגם: יצחק שנברג; עדכון והבאה לדפוס: אליעזר כרמי, תל אביב: ברונפמן, 1977.
משני הכיסים גם יחד; עברית: אליעזר ארנשטיין ופסח ליפובצקי, ל אביב: צ' ליינמן, תש"ה. (מבחר מסיפורי הקבצים "סיפורים מכיס אחד" ו"סיפורים מכיס שני")
כבוד השופט צוחק: סיפורים; תרגום: אליעזר ארנשטין ופסח ליפובצקי, תל אביב: ידיעות אחרונות (דפוס מל"ן), תש"ו. (מבחר מתוך הקובץ "משני הכיסים גם יחד")
ברחובות של לונדון; תרגם: א[מיל] פוירשטיין, תל אביב: ספרית השעות ('שעה לקריאה'), 1946.
הפלוגה הראשונה: רומן; עברית: א[שר] בן ישראל, מרחביה: ספרית פועלים ('נעורים'), 1947. (רומן)
כתבי קארל צ'אפק: מלוא השק: ספורים, תל אביב: כרמי את שות’, 1958. (הוצאה נוספת: תל אביב: כתבי מחברים נודעים, 1960) (מבחר ממקורות שונים, בהם הרומן הלא-גמור "חייו ויצירתו של המלחין פולטין")
האיש שידע לעופף: סיפורים והומורסקות; תרגם: דב קוסטלר, תל אביב: דביר ('ספרית גביש'), תשל"ז. (מהדורה חדשה: תל אביב: מחברות לספרות, תשע"א 2010. (סיפורים קצרים והומורסקות שנבחרו ממקורות שונים, חלקם מקוצרים) (Muž, který dovedl lítat)
המלחמה בסלמנדרות; מצ'כית: אפרים פרויד, תל אביב: זמורה-ביתן ('מבחר'), תשנ"א 1991. (רומן אלגורי, משל לאנושות ערב מלחמת העולם השנייה) (Válka s Mloky)
סיפורים מכיס אחד; תרגמה מצ'כית והוסיפה אחרית-דבר: רות בונדי, תל אביב: עם עובד ('קלסי כיס'), 1997. (שמונה סיפורים מתוך "סיפורים מכיס אחד")
בית חרושת למוחלט; תרגמה מצ'כית: הלנה שמואלי, תל אביב: י' גולן ('סדרת ברקאי לפרוזה מתורגמת'), תשנ"ח 1998. (רומן, פיליטונים)
שלושה רומנים (הטרילוגיה הצ'כית); מצ'כית: אפרים פרויד, תל אביב: י' גולן, תשס"א 2001. (התוכן: הורדובל; כוכב נופל; חיים רגילים)
שנת הגנן; איורים: יוזף צ'אפק; מצ'כית: רות בונדי; עריכת תרגום - איתנה גרין-רזניק, תל אביב: הוצאת בבל, תש"ע 2010. ("סיפורים, חלקם הומוריסטיים, העוסקים בגידול צמחים וב"גידול הטבע המשונה מכול – האדם") (Zahradníkův rok)
הסיפורים הגנוזים; מצ'כית: רות בונדי; עריכת תרגום: אירית מילר, תל אביב: בבל; משכל, תשע"א 2012. (Kniha apokryfů)
המלחמה בסלמנדרות; מצ'כית: רות בונדי, אור יהודה: מחברות לספרות, תשע"ב 2012. (Válka s mloky)
ביקורת המילים וטקסטים נוספים על הלשון; מצ'כית: פאר פרידמן, ירושלים: כרמל, תשע"ה 2014. (Kritika slov)
על הדברים הקרובים: הולמסיאנה וטקסטים נוספים; מצ'כית: פאר פרידמן, תל אביב: אפרסמון, 2020 (O nejbližších věcech)
ספרי מסע:
מסעות בצפון; תרגמה: חווה שור, תל אביב: קצין חינוך ראשי/ענף השכלה: משרד הביטחון ('ספרית תרמיל'), תשל"א.
מחזות:
R.U.R. ("הרובוטים האוניברסליים של רוסום"); עברית: אברהם שלונסקי, 1930. (הועלה ב"האהל" ב-1930 וב"האהל חיפה" ב-1956), פורסם לראשונה בדחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016.
המגפה הלבנה; עברית: אביגדור המאירי, 1938. (הועלה ב"הבימה" החל בשנת 1938)
האם: מחזה בשלש מערכות; עברית: אביגדור המאירי, [חסר מקום]: [חמו"ל], 1939. (הועלה ב"הבימה" בשנת 1939 ושוב ב-1964)
העולם בו אנו חיים: חיי חרקים: קומדיה; עברית: י[וסף] פסובסקי; מבוא מאת אביגדור המאירי, תל אביב: משואות, תש"ו. ("מחיי החרקים") (הועלה ב"האהל", ב-1946 בתיאטרון הקאמרי וב-1980 בתיאטרון באר שבע)
האם; עברית: מרים קייני, רמת גן: מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי" הספר לאמנות הבמה והקולנוע, תשמ"ג.
ספרי ילדים:
מעשה השודדים: ספורים; תרגום: א[ברהם] קריב, תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ה. (הוצאה בדפוס סטראוטיפי: תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ט)
דָּשֶׁנְקָה: חייה של גורת כלבים; תרגום - תמר רז ופטר לנג, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ('גורים: ספריה לקורא הצעיר'), 1982. (כולל ציורים וצילומים מאת המחבר)
מעשה השודדים; נוסח עברי: בינה אופק; איורים: יוסף צ'פק, תל אביב: עופרים, תשנ"ה 1994.
איך למד נבח לנבֹח; נוסח עברי: בינה אופק; איורים: יוסף צ'פק, תל אביב: עופרים ('התחלה טובה: ספרות טובה למתחילים לקרוא'), תשנ"ו 1996.
אגדת החתול הגדולה; איורים: יוזף צ'אפק; מצ'כית: רות בונדי, תל אביב: גוונים, תשס"ד 2003.
פרסים ואותות הוקרה
צ'אפק קיבל את אות מסדר טומאש מסריק , לאחר מותו בשנת 1991.
האסטרואיד שהתגלה על ידי האסטרונום לובוש קהואוטק ב-1969, נקרא על שמו.
קישורים חיצוניים
קארל צ´אפק באתר עם עובד
קארל צ'אפק, מכונת קריאה בבל
מקרה מקרופולוס: הבלוג של פאר פרידמן העוסק בספרות צ'כית ובפרט בקארל צ'אפק; מכיל טקסטים מתורגמים של צ'אפק וחומרים אחרים
חייו ויצירתו של קארל צ'אפק
קארל צ´אפק 1890-1938
קרן דותן, ביקורת על הספר "על הדברים הקרובים - הולמסיאנה וטקסטים נוספים", באתר ישראל היום, דצמבר 2020
מפרי עטו
(מתוך "סיפורים מן הכיס השני")
. מתוך "סיפורים מן הכיס השני"; במקור: "סיפורו של המנצח קאלינה" (בשם זה הופיע בין היתר גם במבחר העברי "האיש שידע לעופף")
הערות שוליים
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים צ'כים
קטגוריה:מחזאים צ'כים
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער צ'כים
קטגוריה:סופרי מדע בדיוני צ'כים
קטגוריה:ילידי 1890
קטגוריה:נפטרים ב-1938 | 2024-07-31T16:14:41 |
פוקר | שמאל|ממוזער|200px|משחק הפוקר טקסס הולדם
פוקר הוא משפחה של משחקי קלפים פופולריים אשר מקורותיהם אינם ידועים. הסברה המקובלת היא כי המשחק התפתח במזרח ארצות הברית בשלהי המאה ה-19 או בתחילת המאה ה-20. המשחק נפוץ בבתי קזינו, ועם התפתחות רשת האינטרנט הוא נפוץ גם ברשתות הימורים מקוונים.
המשחקים משוחקים לרוב עם חבילת קלפים סטנדרטית של 52 קלפים, אך קיימים גם משחקים המשתמשים בחלק מהקלפים בלבד. מספר הקלפים המקבל שחקן משתנה בין משחקים, מ-2 בטקסס הולדם, 4 באומהה הולדם ו-7 ב-Seven-card stud, עד ל-13 בפוקר סיני.
סבבי המשחק
ברוב וריאציות המשחק סבב ההימורים הראשון מתחיל על ידי הימור כפוי של אחד השחקנים או יותר, הנדרשים לשלם את הבליינד, אנטה או שניהם. שלב ההימורים ממשיך כך שכל שחקן בתורו מחליט האם להשוות את ההימור, להעלות את ההימור, או לזרוק את הקלפים ולוותר על הקופה. סבב ההימורים מסתיים כאשר כל השחקנים ביצעו את פעולותיהם והתור חוזר לשחקן האחרון אשר העלה את ההימור. המשחק ממשיך עד שכל סבבי ההימורים מסתיימים או שרק שחקן אחד נשאר עם קלפים. במצב בו יש יותר משחקן אחד עם קלפים לאחר סבב ההימורים האחרון, השחקן עם היד הטובה ביותר לפי חוקי המשחק הספציפי בו משחקים, מנצח וזוכה בקופה.
סוגי משחקי פוקר
המשחק הישיר – גרסתו הראשונה של המשחק המוכר. כל שחקן מקבל קלפים מוסתרים המרכיבים את היד של השחקן, ולאחר סבב הימורים השחקנים מציגים את ידיהם.
Draw poker – כל שחקן מקבל קלפים מוסתרים המרכיבים את היד של השחקן. בתום כל סבב הימורים קיימת אפשרות להחליף קלף אחד או יותר. המשחק הנפוץ בקטגוריה זו הוא Five-card draw.
Stud poker – כל שחקן מקבל קלפים אשר חלקם מוסתרים וחלקם גלויים לכל שאר השחקנים. בתום כל סבב הימורים השחקנים אשר עדיין נמצאים במשחק מקבלים קלף נוסף אשר אף הוא מוסתר או גלוי בהתאם לחוקי המשחק. בעבר במשחק הנפוץ ביותר כל שחקן קיבל חמישה קלפים, אך בהמשך התווספו שני קלפים נוספים והמשחק הנפוץ הוא Seven-card stud.
פוקר קהילתי – כל שחקן מקבל קלפים מוסתרים אשר איתם הוא מרכיב את ידו. בתום כל סבב הימורים מוצגים קלף אחד או יותר המשותפים לכל השחקנים, אשר איתם ועם הקלפים המוסתרים כל שחקן מרכיב את ידו. המשחקים הנפוצים הם טקסס הולדם ואומהה הולדם.
דירוג הידיים
שמאל|ממוזער|200px|רצף מלכותי
חוזקן של ידיים בפוקר מוערך בהתאם להסתברות הרכבתן. ככל שההסתברות ליצירת היד נמוכה יותר כך היד מוערכת כחזקה יותר.
רצף מלכותי ("Royal flush", נקרא גם "צורה מלכותית") – A, K, Q, J, 10 מאותה צורה. דוגמה:
רצף-צורה ("Straight flush") – חמישה קלפים עוקבים מאותה צורה. דוגמה:
רביעייה ("Four of a kind", נקרא גם "קארה") – ארבעה קלפים בעלי ערך זהה. דוגמה:
בית מלא ("Full house") – שלישייה וזוג. דוגמה:
צבע ("Flush", נקרא גם "צורה") – חמישה קלפים בעלי אותה צורה. דוגמה:
רצף ("Straight", נקרא גם "קנטה") – חמישה קלפים עוקבים בסדר עולה. דוגמה:
שלישייה ("Three of a kind") – שלושה קלפים בעלי ערך זהה. דוגמה:
שני זוגות ("Two pair", נקרא גם "זוגיים") – שני זוגות של קלפים אשר כל אחד בנוי משני קלפים בעלי אותו ערך. דוגמה:
זוג ("Pair") – שני קלפים בעלי אותו ערך. דוגמה:
קלף גבוה ("High card") – יד המכילה חמישה קלפים אשר לא מרכיבים אחת מהידיים הקודמות. הדוגמה הבאה נקראת אס גבוה:
אם מספר שחקנים מחזיקים ביד בעלת דירוג זהה, המנצח יקבע לפי
ערך הקלף המשתתף ביד הגבוה ביותר
ערך הקלף הלא משתתף ביד הגבוה ביותר (מתוך 5 קלפים בסך הכל)
שוויון
דירוגים אלו מתאימים לרוב וריאציות המשחק, אך בחלקן הסדר הוא הפוך או לא רלוונטי, לדוגמה ב-Lowball או בדוגי.
משחקי הימורים
משחקי ההימורים מחולקים ל-2 סוגים עיקריים. משחקי כסף בהם השחקנים מהמרים על סכומי כסף באופן ישיר ושחקנים יכולים להוסיף כסף בין סבבי משחקים, ומשחקי טורנירים בהם לכל שחקן יש צ'יפים המייצגים נקודות, ושחקן אשר מפסיד את כל הצ'יפים יוצא מהטורניר וזוכה בסכום כסף בהתאם למקומו.
משחקי כסף
משחקי כסף מתנהלים בבתי קזינו על סכומים שונים המתחילים מבליינדים של דולר או אירו אחד באזורים הפתוחים לקהל הרחב, וסכומים גבוהים אשר אליהם ניתן להיכנס בהזמנה בלבד בחדרים צדדים, כמו "Bobby's Room" בבלאג'יו הנקרא על שמו של בובי בולדווין, אשר שם משחקים בבליינדים של מאות ואלפי דולרים. משחקים גבוהים במיוחד מתקיימים גם בחדרים פרטיים במקאו אשר מנוהלים על ידי מריצי משחקים כפול פואה וניתן להיכנס אליהם בהזמנה בלבד. משחקים אלו לרוב פרטיים מאוד ואין מידע רב עליהם.
ערוצי טלוויזיה שונים יוצרים משחקי כסף גבוהים אשר אליהם הם מזמנים שחקנים מוכרים וחובבנים על מנת לצלם את המשחקים ולשדרם כתוכנית טלוויזיה כ-"High Stakes Poker" ו-"Poker After Dark". ישנם בתי קזינו היוצרים תוכניות עבור משחקים נבחרים בפלטפורמות שידור כיוטיוב ו-Twitch.tv, כמו "Live at the Bike" ו-"Hustler Live".
ברשתות הימורים מקוונים מתקיימים משחקים אשר מתחילים מבליינדים של סנט אחד ומגיעים למאות דולרים, אשר פתוחים לכל השחקנים.
מכיוון שמשחקי כסף בסכומים גבוהים הם לרוב פרטיים ואין גוף המרכז את הזוכים, לא ניתן לדעת בוודאות מי השחקנים עם סך הזכיות הגבוה ביותר.
משחקי טורנירים
משחקי טורנירים מתקיימים בסכומים שונים. ברשתות ההימורים המקוונים ניתן למצוא טורנירים המשוחקים בעלות של סנטים בודדים ואף בחינם. בבתי קזינו ובחדרים פרטיים מתקיימים טורנירים המגיעים לעלות כניסה של מעל למיליון דולר, כמו טורניר ה-"Big One for One Drop". בעולם מתקיימים טורנירים עם סך פרסים המגיעים לעשרות מיליוני דולרים, בטורנירים בודדים או סבבי טורנירים מוכרים כאליפות העולם בפוקר, סבב הפוקר העולמי, סבב הפוקר האירופי וסבב טריטון.
ישנם מספר אתרים כ-"The Hendon Mob" אשר מרכזים את המידע על השחקנים הזוכים בטורנירים השונים.
נכון ליולי 2024, ברין קני מוביל את טבלת הזוכים בכל הזמנים עם זכיות בסך של כ-66.5 מיליון דולר וג'סטין בונומו אחריו עם זכיות בסך של כ-64.1 מיליון דולר. שחקנים מוכרים רבים נמצאים ברשימה זו כסטיבן צ'ידוויק (מקום 3), ג'ייסון קון (מקום 4), מיקיטה בדזיאקוסקי (מקום 5), דן סמית' (מקום 6), דניאל נגראנו (מקום 7), אריק סיידל (מקום 10), פיל אייבי (מקום 11), אלכס פוקסן (מקום 21) פיל הלמות (מקום 25), ואחרים.
ונסה סלבסט היא האישה עם מירב הזכיות מטורנירים עם סך זכיות של כ-11.9 מיליון דולר, ואחריה נמצאות קריסטן פוקסן (מקום 2), קתי ליברט (מקום 3), מריה הו (מקום 4), ליב בורי מקום 7), ג'ניפר הרמן (מקום 14), ויקטוריה קורן מיטשל (מקום 16), ברברה אנרייט (מקום 25) ואחרות.
ברשימת הישראלים מוביל אמיר להבות עם סך זכיות של כ-6.3 מיליון דולר, ואחריו נמצאים אורי רייכנשטיין (מקום 2), יובל ברונשטיין (מקום 3), אסי משה (מקום 4), תימור מרגולין (מקום 5), צבי שטרן (מקום 6), רן אזור (מקום 7) עם זכיות של מעל ל-2 מיליון דולר כל אחד.
ההיבט המשפטי
חוקיות משחק הפוקר משתנה בין מדינות אשר חלקן מאפשרות משחקי הימורים באופן גורף, אחרות אשר מאפשרות בבתי קזינו בלבד ומדינות אשר אוסרות על המשחק לגמרי.
בארצות הברית ישנן מדינות המאפשרות למשחקים להתקיים תחת רישיון בלבד המוענק לרוב לבתי קזינו כמו בנבדה. בטקסס ניתן לקיים משחקי טורנירים, אך משחקי כסף יכולים להתקיים בתנאי ומארגן המשחק איננו לוקח תשלום על המשחק עצמו.
בישראל התקיימו דיונים רבים בנוגע לחוקיותו של המשחק המוגדר כמשחק מזל, וחל איסור לקיים משחקים המעורב בהם כסף או פרסים בעלי ערך כספי. ב-2018 פסק בית המשפט העליון כי בתנאים מסוימים לעניין מיסוי פוקר אינו משחק מזל וממוסה כמשלח יד. פסק הדין מבחין בין משחק בודד, לבין רצף משחקים וטורנירים בהם משתתפים שחקנים מקצוענים.
ביטויים מוכרים
פני פוקר (Poker Face) – פנים אשר אינן מסגירות את מחשבות בעליהן
להחזיק את הקלפים קרוב לחזה – על אדם שלא מסגיר את העמדות או היתרונות שלו
יד מתה – יד שאינה משתתפת עוד במשחק
ידו של איש מת – יד המכילה זוג אס וזוג נוסף של שמיניות (בדרך כלל עם סמלים שחורים בלבד), מסמנת מזל רע. על פי אגדת המערב הפרוע, ביל היקוק הפראי החזיק ביד זו לפני שנורה בגבו במשחק פוקר ב-2 באוגוסט 1876.
המילונאי ראובן אלקלעי ציין במילונו כי השם רֶצֶף במובן "קלפים (קלפי משחק) הערוכים ברציפות" הוא חידושו שלו.
ראו גם
פון נוימן פוקר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הימורים
קטגוריה:משחקי קלפים | 2024-07-21T08:39:10 |
חתך חרוט | ממוזער|300px|ארבע הצורות הגאומטריות המתקבלות ממישור החותך חרוט כפול אינסופי.הימני: היפרבולה, האמצעי: למעלה - אליפסה, למטה - מעגל, השמאלי: פרבולה.
חתך חרוט (נקרא גם חתך קוני או שניונית) הוא הצורה הגאומטרית המתקבלת כאשר מישור חותך חרוט (קונוס). צורת חתך החרוט תלויה בזווית שבה המישור חותך את החרוט.
סוגים של חתכי חרוט
אם היא הזווית שבין ציר החרוט לקו היוצר שלו ו- היא הזווית שבין ציר החרוט למישור החותך, אזי:
כאשר , מתקבל מעגל (אדום).
כאשר , מתקבלת אליפסה (סגול).
כאשר , מתקבלת פרבולה (ירוק).
כאשר , מתקבלת היפרבולה (כחול).
מקרים מנוונים מתקבלים כאשר המישור החותך עובר דרך קודקוד החרוט:
כאשר או , מתקבלת נקודה יחידה.
כאשר , מתקבל ישר יחיד (הוא הישר היוצר של החרוט).
כאשר , מתקבלים שני ישרים, החותכים זה את זה.250px
בגאומטריה פרויקטיבית, בהינתן שתי אלומות ישרים שביניהן התאמה פרויקטיבית, המקום הגאומטרי של חיתוך הישרים שמועתקים זה לזה הוא חתך חרוט.
על פי משפט פסקל, כל חתך חרוט נקבע באופן ייחודי באמצעות חמש נקודות שעליו, או באופן שקול, לכל חמש נקודות ישנו בדיוק חתך חרוט אחד שעובר דרך כולן. עם זאת במקרה של מעגל מספיקות שלוש נקודות, ובמקרה של פרבולה מספיקות ארבע נקודות.
הגדרות שקולות לחתכי חרוט
לחתכי חרוט יש מספר הגדרות שקולות. ההגדרות הן:
כל צורה הנוצרת מחתך של מישור וחרוט
היפרבולות, פרבולות, אליפסות, מעגלים, 2 ישרים, ישר ונקודה.
בהינתן קבועים , חתך חרוט הוא אוסף כל הנקודות במישור המקיימות את המשוואה , כאשר a, b ו-c אינם כולם 0, כלומר עקום ממעלה שנייה (בדומה לכך, ישר הוא עקום ממעלה ראשונה ועקום אליפטי הוא עקום ממעלה שלישית).
בהינתן ישר (המדריך) ונקודה (המוקד), חתך חרוטי הוא אוסף כל הנקודות כך שיחס המרחק שלהן מהמוקד ומהמדריך הוא קבוע.
לכל ההגדרות הללו יש מקרים מנוונים; ההגדרה השלישית מאפשרת לקבוצה הריקה להיות חתך חרוט, וההגדרה הרביעית לא מאפשרת למעגלים להיקרא חתוך חרוט (פרט למקרה המנוון שבו היחס הוא 0, ואז חתך החרוט הוא רק המוקד, שזה גם מעגל).
ההגדרה השנייה נבדלת מההגדרה הראשונה, בכך שכל המושגים המוזכרים מוגדרים בצורה שונה.
אוסף הנקודות, הנמצאות במרחק קבוע מנקודה נתונה – הוא מעגל.
אוסף הנקודות, שסכום מרחקיהן משתי נקודות נתונות הוא קבוע – הוא אליפסה.
אוסף הנקודות, שמרחקן מנקודה נתונה שווה למרחקן מישר נתון – הוא פרבולה. בהתאם לכך אפשר להגדיר פרבולה בקלות בהגדרה 4, כשהיחס הוא 1.
אוסף הנקודות, שהפרש המרחקים שלהן משתי נקודות נתונות קבוע – הוא היפרבולה.
הוכחה של שקילות ההגדרות הראשונה והשנייה מובאות בהמשך. קיימת עוד הוכחה הנקראת כדורי דנדלין.
מיון אלגברי של חתכי חרוט
כפי שצוין מקודם, במערכת קואורדינטות קרטזיות, המקום הגאומטרי של כל הנקודות המקיימות קשר ריבועי מסוים בשני משתנים הוא תמיד חתך חרוט (אף על פי שהוא עשוי להיות מנוון), וכל החתכים החרוטיים נוצרים בדרך הזאת. המשוואה הכללית ביותר לחתכי חרוט היא מהצורה:
כאשר כל המקדמים הם מספרים ממשיים ו-A,B,C לא כולם אפס. המשוואה הכללית הזאת היא לא בהכרח הצורה הקנונית של חתך החרוט אותו היא מייצגת, שבה הצירים הראשיים שלו מקבילים לצירי הקואורדינטות והמקדם B של האיבר המעורב מתאפס. מכאן שקשה לזהות באופן ישיר את מרכז חתך החרוט וכיוון ציריו הראשיים ממשוואה זו, ולכן היא לא תמיד נוחה לתיאור חתך החרוט. להלן נראה כיצד לעבור לצורה הקנונית ממשוואה זאת.
סימון מטריציוני
את המשוואה הריבועית לעיל ניתן לראות כסכום של שלושה פולינומים הומוגניים: התבנית הריבועית , התבנית הליניארית והאיבר הקבוע . בסימון מטריציוני ניתן לכתוב את המשוואה הכללית של חתכי חרוט כך:
הדיסקרימיננטה
טיפוס חתך החרוט (אליפסה, פרבולה או היפרבולה) נקבע על ידי החלק ההומוגני הריבועי: קיימת שמורה של התבנית הריבועית שאינה משתנה תחת טרנספורמציות סיבוב של מישור אשר ערכה מאפשר לקבוע את טיפוס חתך החרוט. שמורה זאת היא הדיסקרימיננטה של התבנית הריבועית, , שהיא גם (עד כדי קבוע ) הדטרמיננטה של המטריצה המייצגת שלה . מכיוון שהמטריצה המייצגת של התבנית הריבועית היא מטריצה סימטרית מובטח שקיימת לה מטריצה מלכסנת אורתוגונלית ולכן ניתן להביא אותה לצורה אלכסונית על ידי סיבוב מתאים של המישור; הדיסקרימיננטה של התבנית הריבועית נשמרת בתהליך משום שהדטרמיננטה של מטריצה נשמרת תחת לכסון שלה.
אם חתך החרוט אינו מנוון, אז:
אם המשוואה מייצגת אליפסה;
אם ו- אז המשוואה מייצגת מעגל, שהוא מקרה פרטי של אליפסה;
אם אז המשוואה מייצגת פרבולה;
אם אז המשוואה מייצגת היפרבולה;
אם אז המשוואה מייצגת היפרבולה ישרה. סכום זה הוא למעשה העקבה של התבנית הריבועית, שנשמרת בתהליך הלכסון, כך שניתן לזהות מראש אם מדובר בהיפרבולה ישרה.
אלגוריתם למעבר לצורה קנונית
כאמור לעיל, הדיסקרימיננטה מאפשרת לקבוע מראש את טיפוס חתך החרוט, ולכסון המטריצה המייצגת של החלק הריבועי מאפשר למצוא טרנספורמציית סיבוב מתאימה של המישור שבה התבנית הריבועית תקבל צורה אלכסונית. ממטריצת הסיבוב ניתן לקבוע את כיוון הצירים הראשיים של חתך החרוט ביחס לצירים המקוריים, וכן לכתוב מחדש את התבנית הריבועית בצורה:
כאשר , כלומר אלו משתנים חדשים המתקבלים מהמשתנים המקוריים על ידי החלפת משתנים ליניארית, כשערכי המקדמים של החלפות משתנים אלו נקבעים ידי איברי מטריצת הסיבוב המלכסנת של התבנית הריבועית. כדי להגיע לצורה קנונית, נותר רק "להעלים" את האיברים הליניאריים במשוואה החדשה של חתך החרוט, שכעת מקבלת את הצורה:
האיברים הליניאריים מייצגים הזזה של ראשית הצירים החדשים ביחס למרכז חתך החרוט, ומכיוון שאנו מעוניינים לעבור לצורה קנונית, יש להפעיל טרנספורמציית הזזה מתאימה. זה נעשה באופן כללי על ידי הוספת קבוע לכל אחד מהמשתנים החדשים, , כאשר הקבועים נקבעים כל אחד על ידי השלמה לריבוע של הביטוי המתאים ב- ו-, ואם חתך החרוט אינו מנוון זה מוביל לצורה הקנונית:
פיתוח גאומטרי קלאסי של תכונות חתכי החרוט
ההגדרה המקורית לעקומים הריבועיים (עקומים ממעלה שנייה) הייתה עקומים המהווים חתכי חרוט, כאשר רק זמן מה לאחר גילויים הוכח שחתכי חרוט מהווים עקומים ממעלה שנייה. להלן מובאים הפיתוחים הגאומטריים הקלאסיים לתכונות הריבועיות של חתכי החרוט. הפיתוחים שמובאים כאן הופיעו לראשונה אצל אפולוניוס מפרגה, אך אפולוניוס עצמו מציין שהטיעונים שלו לא מקוריים אלא מופיעים אצל מחברים מוקדמים יותר.
פרבולה
שמאל|250px|ממוזער|תרשים גאומטרי מתוך "הקוניקה" של אפולוניוס. מציג את פרטי ההוכחה שלו לתכונה הריבועית של הפרבולה.
אפולוניוס מביא הוכחה המבוססת על משפט 35 בספר השלישי של ה-"יסודות" של אוקלידס. משפט זה קובע תכונה חשובה של שני מיתרים במעגל שנחתכים: "מכפלת הקטעים שמקצה המיתר האחד על השני שווה למכפלת הקטעים שמקצה המיתר השני על הראשון". תכונה זו מועילה מאוד בניתוח העקומים נחתכים מחרוט על ידי מישור. אם נעזר במעט דמיון מרחבי, נבחין שאם נסתכל על החרוט כאוסף של פרוסות מעגליות ברדיוס משתנה, אז ניתן להיעזר במשפט כדי להסיק באופן מקומי דברים על קו החיתוך של פרוסה מעגלית כזאת עם המישור. כיוון שהעקום הנחתך סימטרי, אם נסתכל על המישור העובר דרך נקודות ו- באיור, אז נקבל אודות לסימטריה ולמשפט של אוקלידס ש-.
כעת נעזר בתכונה שחתך החרוט הפרבולי מתקבל על ידי חיתוך החרוט עם מישור שמקביל לאחד הקווים היוצרים שלו - לכן מרובע הוא מקבילית ו-. מכאן נקבל . אם ניעזר בעובדה שמשולשים ו-
דומים נקבל: , במעברים האחרונים נעזרנו בדמיון משולשים וביישום המשפט של אוקלידס למעגל העובר דרך נקודות ו-. קיבלנו: ומכך נובע: כלומר יש יחס קבוע בין ריבוע הרוחב של הפרבולה בציר אחד לאורך שלה בציר השני, וזו בדיוק התכונה הריבועית של הפרבולה.
אליפסה
ניתן ליישם את צורת ההסקה הזאת גם לאליפסה, אלא שהביטוי לריבוע מחצית הרוחב של החתך החרוטי הספציפי מוחלף בביטוי מסוג אחר. אם נסתכל על הביטוי שהתקבל מהמשפט של אוקלידס במקרה הפרבולי: , אז נקבל שבמקרה של אליפסה לא ניתן להחליף את ב- שכן כאשר החרוט מתרחב מתקיים (הקו היוצר כבר לא מקביל למישור, והם מתקרבים זה לזה). כיוון שמדובר בקווים ישרים ניתן לקשר בין ל- על ידי ביטוי ליניארי מסוים, כלומר: . לכן נקבל: .
קיבלנו ש- הוא ביטוי ריבועי ב-. אם נכייל את הביטוי הריבועי כך ש- יימצא בנקודה בה מקסימלי (במינוח מודרני, נציב את ראשית הצירים במרכז האליפסה), נפטר מן החלק הליניארי של הביטוי הריבועי ונקבל:
, כאשר הוא קבוע חיובי כלשהו. קיבלנו את משוואת האליפסה.
היפרבולה
בעבור המקרה ההיפרבולי נפעיל תחילה את המשוואה ל- כאשר מוצבת בקודקוד ההיפרבולה. במקרה ההיפרבולי המישור החותך מתרחק משני הקווים היוצרים ולכן הסימנים של המקדמים בביטויים הליניאריים שניהם חיוביים. לכן נקבל:
מכיוון ש-V מוצבת בקודקוד ההיפרבולה HV יהיה שווה לאפס ולכן האיבר הקבוע בביטוי הריבועי מתאפס ומקבלים:
נציב ונקבל: , וזוהי הצורה של משוואת ההיפרבולה, כאשר הפעולה של החלפה בין ל- משמעותה בעצם הצבת ראשית הצירים במרכז ההיפרבולה במקום בקודקוד שלה.
הגדרה לפי מדריך ומוקד
בהינתן ישר (המדריך) ונקודה (המוקד), חתך חרוט הוא המקום הגאומטרי של כל הנקודות שיחס המרחק שלהן מנקודה קבועה, הקרויה מוקד, ומישר קבוע, הקרוי מדריך, הוא קבוע. יחס קבוע זה קרוי אקסצנטריות.
האקסצנטריות של אליפסה גדולה מ־0 וקטנה מ־1.
האקסצנטריות של פרבולה היא 1.
האקסצנטריות של היפרבולה גדולה מ־1.
המעגל הוא מקרה גבול שאינו מוגדר על ידי מדריך ומוקד במישור האוקלידי. האקסצנטריות של המעגל מוגדרת כ-0 והמוקד הוא מרכז המעגל, אך המדריך הוא הישר באינסוף במישור הפרויקטיבי.
חתך חרוט משוואה אקסצנטריות מעגל אליפסה פרבולה היפרבולה
היסטוריה
עבודתו של מנכמוס ועבודות אחרות
מוערך כי ההגדרה הראשונה של חתך החרוט ניתנה על ידי מנכמוס (שמת בשנת 320 לפנה"ס) כחלק מהפתרון שלו לבעיית הכפלת הקובייה הדליאנית. עבודתו לא שרדה, והשמות בהם הוא השתמש כדי להתייחס לחתכי החרוט השונים אינם ידועים. עבודתו ידועה רק באמצעות מקורות משניים. האופן שבו סיווג מנכמוס את חתכי החרוט שונה מהשיטה המודרנית. חרוטים נוצרו על ידי סיבוב משולש ישר-זווית סביב אחד מניצביו כך שהיתר שלו ייצור את פני המשטח החרוטי (היתר נקרא קו יוצר). חרוטים חולקו לשלוש מחלקות לפי זווית הראש שלהם (שנמדדת כפעמיים הזווית בין היתר לניצב שסובבים סביבו במשולש ישר הזווית המקורי). חתכי החרוט נקבעו על ידי חיתוך החרוטים האלה עם מישור שניצב לאחד הקווים היוצרים שלהם. סוג החתך החרוטי נקבע אז לפי סוג החרוט, כלומר לפי זווית הראש של החרוט; אם זווית הראש היא חדה אז החתך יהיה אליפטי; אם הזווית ישרה אז החתך יהיה פרבולי; ואם הזווית קהה הוא יהיה היפרבולי.
מקורות קדומים מייחסים לאוקלידס כתיבה של ארבעה ספרים על חתכי חרוט אך אלו גם אבדו. ידוע שארכימדס חקר חתכי חרוט, וקבע את השטח התחום על ידי פרבולה ומיתר שלה בחיבורו תרבוע הפרבולה. תחום העניין המרכזי שלו היה בקביעת שטחים ונפחים הקשורים לחתכי חרוט וחלק מעבודתו שרד בספרו על גופי סיבוב של חתכי חרוט, על קונואידים וספרואידים.
אפולוניוס מפרגה
שמאל|250px|ממוזער|שרטוט מהקוניקה של אפולוניוס, כפי שמובא בתרגום לערבית מהמאה ה-9 לספירה.
ההתקדמות הגדולה ביותר בחקר חתכי החרוט ביוון העתיקה היא הודות לאפולוניוס מפרגה (שמת בשנת 190 לפנה"ס), אשר חיבורו בעל שמונת הכרכים "חתכי חרוט" או "הקוניקה" סיכם והוסיף רבות על הידע הקיים. חקירותיו של אפולוניוס את התכונות של חתכי החרוט הראו שכל מישור שחותך חרוט כפול, וללא קשר לזווית הראש של החרוט, יפיק חתכי חרוט בהתאם להגדרה הקודמת שלהם. בפרט, מעגלים, שאינם ניתנים לבנייה בשיטה הקודמת, גם הם ברי השגה בשיטה הזאת.
פאפוס מאלכסנדריה (שמת בשנת 350 לספירה) הוא הראשון שזיהה במפורש ודן באריכות במושג המוקד של חתך חרוט, כמו גם במושג הקשור של מדריך ("directrix"), דיון שכלל בתוכו גם את המקרה של פרבולה (שנעדר מעבודותיו הידועות של אפולוניוס). בכך פאפוס הדגים את הזהות של חתכי החרוט עם ההגדרות הגאומטריות הקלאסיות של האליפסה, הפרבולה וההיפרבולה כמיקומים גאומטריים.
העולם האיסלמי
עבודתו של אפולוניוס תורגמה לערבית, וחלק ניכר ממנה שרד עד ימינו רק בגרסה הערבית. מתמטיקאים ערבים מצאו יישומים של התאוריה, במיוחד המתמטיקאי והמשורר הפרסי עומר כיאם, אשר מצא שיטה גאומטרית לפתרון משוואות ממעלה שלישית באמצעות חתכי חרוט.
כמאה שנים קודם לעבודתו של כיאם, Abu al-Jud השתמש בחתכי חרוט כדי לפתור משוואות ממעלה רביעית ושלישית, על אף שהפתרון שלו לא עסק בכל המקרים.
מכשיר לשרטוט חתכי חרוט תואר לראשונה בשנת 1000 לספירה על ידי Al-Kuhi.
אירופה
thumb|left|שרטוטים של חתכי חרוט, ציקלופדיית צ'יימברס, 1728.
יוהנס קפלר הרחיב את התאוריה של חתכי חרוט באמצעות "עקרון הרציפות" וגרסה מוקדמת למושגים של גבולות, והשתמש לראשונה במונח "פוקוס" כדי לכנות את המוקד של חתך החרוט, ב-1604.
ז'יראר דזארג' ובלייז פסקל פיתחו תאוריה חדשה של חתכי חרוט באמצעות צורה מוקדמת של גאומטריה פרויקטיבית, ועבודתם סייעה להתניע מחקר של התחום החדש המתהווה הזה. באופן ראוי לציון, פסקל גילה משפט המכונה "המשושה המיסטי" (hexagrammum mysticum), אשר ממנו ניתן היה להסיק תכונות רבות אחרות של חתכי חרוט.
רנה דקארט ופייר דה-פרמה יישמו שניהם את הכלי החדש של הגאומטריה האנליטית שפיתחו לחקר חתכי חרוט. יישום זה איפשר להמיר את הבעיות הגאומטריות של חתכי חרוט לבעיות באלגברה. עם זאת, זה היה ג'ון ואליס אשר בחיבורו מ-1655 "Tractatus de sectionibus conicis" הגדיר לראשונה את חתכי החרוט כמשוואות אלגבריות ממעלה שנייה.
חתכי חרוט בפיזיקה
חתכי חרוט מופיעים במכניקה כפתרונות האפשריים של בעיית קפלר.
ניוטון מצא כי מסלולם של כוכבי הלכת חייב להיות אחד מחתכי החרוט – מעגל, אליפסה, פרבולה או היפרבולה. הוא מצא כי אם כוכב לכת יגדיל בצורה מלאכותית את מהירותו עד כדי הגעה למהירות גבולית מסוימת, מסלולו יהפוך מאליפטי לפרבולי. אם מהירותו תהיה גבוהה עוד יותר מהמהירות הגבולית, מסלולו יהיה היפרבולי. הן המסלול הפרבולי והן המסלול ההיפרבולי הם מסלולים פתוחים – כלומר, גופים שינועו בהם יתרחקו מהשמש לבלי שוב.
ראו גם
גופי סיבוב של חתכי חרוט
קישורים חיצוניים
עמוס אלטשולר, חתכי החרוט בגישה סינתטית, (הוכחות קלאסיות לעקומים המתקבלים על ידי חתכי החרוט), על"ה - עלון למורי המתמטיקה, גיליון 9, ספטמבר 1991.
מיכאל קורן, חתכי חרוט, הוכחה באמצעות תכונות הווקטורים
*
קטגוריה:צורות גאומטריות | 2024-08-01T01:38:27 |
מעגל | ממוזער|250px|החלק החיצוני הצבוע באפור מסמן את המעגל והשטח הצבוע בצהוב מסמן את העיגול
מעגל הוא המקום הגאומטרי של כל הנקודות במישור שמרחקן מהמרכז קבוע.
המרחק של כל נקודה מהמרכז נקרא רדיוס (בעברית, "מחוג").
השטח שאותו תוחם המעגל מכונה עיגול. זהו המקום הגאומטרי של כל הנקודות שמרחקן מהמרכז קטן מהרדיוס.
היחס בין אורך המעגל (היקף העיגול) לקוטרו קבוע בכל המעגלים, ומסומן באמצעות האות היוונית π.
למעגל ברדיוס היקף , והוא חוסם עיגול ששטחו .
מינוח בעברית
בעברית, מבחינים בין מעגל, שהוא הקו העגול (שפתו של העִגול), ובין העיגול, שאותו הוא תוחם. להבחנה זו אין מקבילה עברית בצורות גאומטריות אחרות: כאשר עוסקים במשולש, מרובע, מלבן וכן הלאה, אותו מונח מציין הן את ההיקף והן את השטח.
כמו כן, אף שבעברית משתמשים לעיתים במונח "היקף המעגל", לפי הגדרה זו נמצא כי מוטב היה לומר "אורך המעגל" ולחלופין, "היקף העיגול" (להבדיל משטח העיגול).
כבכל כדור, קווי הרוחב של כדור הארץ הם מעגלים. ארבעה מהם נקראים "חוג": חוג הסרטן, חוג הגדי ושני חוגי הקוטב – החוג הארקטי והחוג האנטארקטי. הבחנה זו אינה קיימת בשפות האירופאיות הנפוצות, ובהן חוגים אלה נקראים מעגל.
מושגים בסיסיים
המעגל הוא כאמור שפת העיגול, כלומר, הקו התוחם את שטח העיגול.
קטעים במעגל
ממוזער|250px|קטעים במעגל
קטע המחבר בין שתי נקודות על המעגל נקרא מיתר.
רדיוס (מחוג) הוא קטע המחבר את מרכז המעגל עם נקודה הנמצאת על שפת המעגל. אורכו מסומן באות .
כל מיתר, העובר דרך מרכז המעגל נקרא קוטר, ואורכו שווה לפעמיים רדיוס המעגל, כלומר (ניתן לסמן אותו גם באות ).
ישרים
לישר ולמעגל עשויות להיות 2 נקודות חיתוך, נקודת חיתוך אחת או אפס נקודות חיתוך.
א. אם לישר יש שתי נקודות חיתוך עם המעגל, הוא נקרא חותך למעגל.
ב. אם לישר יש נקודת חיתוך אחת עם המעגל, הוא נקרא משיק למעגל.
ג. אם לישר אין נקודות חיתוך עם המעגל, הוא נקרא ישר חיצוני למעגל.
אם נתונות משוואת הישר ומשוואת המעגל, ניתן להבחין בין שלושת המקרים בעזרת סימנה של הדיסקרימיננטה המתקבלת בפתרון מערכת המשוואות.
זוויות
זווית שקודקודה במרכז המעגל נקראת זווית מרכזית (שוקיה הם שני רדיוסים במעגל).
זווית שקודקודה על היקף המעגל נקראת זווית היקפית (שוקיה הם שני מיתרים במעגל).
זווית שקודקודה בתוך שטח המעגל נקראת זווית פנימית (שוקיה הם שני חלקי מיתרים במעגל).
זווית שקודקודה מחוץ לשטח המעגל נקראת זווית חיצונית (שוקיה הם שני חותכים למעגל).
קשתות
שתי נקודות על שפת המעגל תוחמות חלק מהיקף המעגל, הנקרא קשת. מאחר שנוצרות שתי קשתות, נהוג להתייחס לקשת הקטנה ביניהן (אלא אם נאמר אחרת; אם הקשתות שוות נדרש מידע נוסף). הקטע הישר בין אמצע הקשת לאמצע המיתר עליו היא נשענת נקרא סַגִיטָה (חץ בלטינית).
הזווית של הקשת היא הזווית המרכזית הנשענת על אותה קשת, שאותה מודדים במעלות או ברדיאנים.
150px|מעגל150px|מיתר, קוטר ומשיק למעגל150px|זוויות
משפטים על המעגל
לקשתות שוות מתאימים מיתרים שווים.משיק למעגל מאונך לרדיוס העובר בנקודת ההשקה.150px|מיתרים שווים לקשתות שוות150px|משיק מאונך לרדיוסזווית היקפית שווה בגודלה למחצית הזווית המרכזית הנשענת על אותה קשת.זוויות היקפיות הנשענות על אותה קשת – שוות בגודלן.150px|זווית היקפית וזווית מרכזית150px|זוויות היקפיות
משפטים נוספים:
על מיתרים שווים נשענות זוויות מרכזיות שוות.
קטע המרכזים של שני מעגלים נחתכים חוצה את המיתר המשותף ומאונך לו.
קטע המרכזים או המשכו של שני מעגלים המשיקים זה לזה, עובר דרך נקודת ההשקה שלהם.
מרכז המעגל החוסם משולש הוא מפגש האנכים האמצעיים לצלעותיו.
מרכז המעגל החסום במשולש הוא מפגש חוצי הזוויות שלו.
במרובע החוסם מעגל, סכום זוג צלעות נגדיות אחד שווה לסכום הזוג האחר.
במרובע החסום במעגל, סכום כל שתי זוויות נגדיות הוא 180 מעלות.
זווית בין משיק למיתר שווה לזווית ההיקפית הנשענת על המיתר מצידו השני.
זווית הקפית נשענת על קוטר אם ורק אם היא זווית ישרה – כיוון שהיא נשענת על קשת שהיא חצי מעגל.
מספר זוויות היקפיות הנשענות יחד על היקף המעגל השלם – סכומן שווה 180.
מספר זוויות מרכזיות הנשענות יחד על היקף המעגל השלם – סכומן שווה 360.
שני משיקים לאותו מעגל, היוצאים מאותה נקודה, שווים זה לזה עד לנקודת ההשקה.
הקטע שבין נקודת הראייה של שני משיקים היוצאים מאותה נקודה למרכז המעגל, חוצה את זווית הראייה.
מכפלת חותך בחלקו החיצוני שווה לריבוע משיק היוצא מאותה נקודה. (גודל זה מכונה דרגה של נקודה)
האנך למיתר ממרכז המעגל – חוצה את המיתר, חוצה את הזווית המרכזית המתאימה וחוצה את הקשת השייכת למיתר.
מיתרים שווים נמצאים במרחקים שווים מהמרכז. מיתר גדול יותר קרוב למרכז מאשר מיתר קטן.
חוצה זווית בין 2 מיתרים שווים – הוא רדיוס.
משפט הפרפר – משפט מיתרים.
אליפסה ששני מוקדיה מתלכדים היא מעגל.
מעגל אפולוניוס הוא מעגל.
במרובע קמור, מעגל העובר דרך נקודת חיתוך האלכסונים, דרך נקודת חיתוך המשכי הצלעות ודרך נקודות פנימיות של צלעות המרובע הוא מעגל היוצר נקודות פסקל.
משפט גלגל העין – מדבר על תכונה של זוג מעגלים זרים.
עיגול
עיגול סגור הוא המקום הגאומטרי של כל הנקודות במישור שמרחקן מנקודה מסוימת, המרכז, קטן או שווה לגודל קבוע. ניתן להגדיר עיגול סגור גם כמשטח המוגבל על ידי מעגל, לרבות המעגל עצמו.
עיגול פתוח הוא המקום הגאומטרי של כל הנקודות במישור שמרחקן מנקודה מסוימת, המרכז, קטן מגודל קבוע.
ניתן להגדיר עיגול פתוח גם כמשטח המוגבל על ידי מעגל, למעט המעגל עצמו.
עיגול הוא כל צורה המכילה את כל הנקודות התחומות על ידי מעגל ואולי גם נקודות על המעגל עצמו (בפרט עיגולים פתוחים ועיגולים סגורים הם עיגולים).
חלקים של העיגול
שמאל|120px
גזרה היא צורה הכלואה בין שני רדיוסים במעגל לבין קשת על המעגל.
היחס בין שטח הגזרה לכלל שטח המעגל שווה ליחס בין זווית הגזרה לסיבוב שלם, השווה ליחס בין אורך הקשת של הגזרה לבין היקף המעגל כולו. כלומר ששטח הגזרה יהיה שווה:
כאשר הוא אורך הקשת והזוויות ברדיאנים.
שמאל|120px
מקטע הוא צורה הכלואה בין מיתר לקשת המתאימה לו.
שטח המקטע שווה להפרש בין שטח הגזרה הנכלאת בין 2 הרדיוסים המחוברים לקצוות המיתר לבין שטח המשולש שצלעותיו הן המיתר ו-2 הרדיוסים המחוברים לקצוותיו. כלומר שטחו שווה ל:
כאשר הוא מרחק המיתר.
המעגל והעיגול בגאומטריה אנליטית
משוואת המעגל בגאומטריה אנליטית היא , כאשר היא מרכז המעגל ו- הוא מחוגו. העיגול הסגור מוגבל על ידי אי-השוויון החלש . העיגול הפתוח מוגבל על ידי אי-השוויון החזק .
באופן כללי, התבנית הריבועית מתארת מעגל אם ורק אם המרכיב הריבועי הוא כפולה של (כלומר ו-).
ארבע נקודות (עבור i=1,2,3,4) נמצאות על אותו מעגל אם ורק אם , כאשר היא החבורה הסימטרית, ו- הוא הסימן של התמורה.
מעגל קנוני
מעגל קנוני הוא מעגל שמרכזו הוא הנקודה . משוואתו של מעגל קנוני היא . זהו מקרה פרטי של משוואת המעגל, כאשר במקרה של מעגל קנוני .
מעגל היחידה הוא מעגל קנוני בו . הנקודה עצמה היא מקרה מנוון של מעגל קנוני (כאשר ).
במקורות היהדות
ממוסגר|שמאל|האיור המלווה את פירוש התוספות, בדפוס וילנא
התוספות מציגים שיטה לחישוב שטח העיגול: בתוך המעגל יוצרים בחוטים סדרה של מעגלים קונצנטריים, ממרכז העיגול ועד שפתו. את סדרת המעגלים חותכים ברדיוס שלו. ייווצרו לנו חוטים רבים, כאשר הראשון הוא הכי ארוך, וכל אחד ואחד פוחת אורכו מעט מקודמו. לאחר יישור החוטים נוצר משולש שווה-שוקיים. את המשולש חותכים מהקודקוד לבסיס, ואת שני המשולשים שנוצרים הופכים ויוצרים מהם מלבן. שטח המלבן (אורך כפול רוחב) הוא שטח העיגול. למעשה הנוסחה לחישוב השטח המוצגת כאן היא היקף כפול רדיוס חלקי שתיים. השיטה המוצגת בתוספות היא שיטתו של אברהם בר חייא.
ברמב"ם הלכות טומאות מת פרק יב', הלכה ח'
"סאה שהיא מוטה על צדה באוויר אינה מביאה את הטומאה תחת כולה עד שיהיה בהיקפה ד' טפחים ומחצה בקרוב כדי שיהיה גובה הצד העליון טפח ומחצה ויהיה הטפח על טפח ממנה גבהו מעל הארץ טפח לפיכך אם הייתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח והיה בהיקפה שלשה מביאה את הטומאה וכן עמוד עגול שהוא מוטל לאוויר ומונח על הארץ אינו מביא טומאה תחת דפנו עד שיהיה בו היקף כ"ד טפחים ואם אין בהיקפו עשרים וארבעה טפחים טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת זה שהצריכו עשרים וארבעה טפחים על העיקרין שסומכים עליהן חכמים בחשבון כל המשפטים שכל שיש בהיקפו שלשה יש בו רוחב טפח וכל טפח על טפח ברבוע יש באלכסונו טפח ושני חומשין לפיכך אם היה בהיקף העמוד עשרים וארבעה טפחים נמצא תחת כל דפנו טפח על רום טפח מרובע ויתר מעט שחשבונות אלו בקרוב הן."
המעגל בתרבות
שמאל|ממוזער|250px|קומונרים (מדריכים) בנוע"ל אוכלים ארוחת צהריים משותפת בצורה מעגלית.
שמאל|ממוזער|250px|ריקוד הורה מעגלי בשומר הצעיר בשנות ה-30
בעבר שימש המעגל בסיס לתרבויות רבות, אך לאורך הזמן השימוש בו הלך ונתמעט במרבית החברות. עם זאת, חוקרים מראים כי כיום חוזרת העטרה ליושנה וצורת הישיבה במעגל שבה לשמש בהקשרים הולכים ורבים בחברה המודרנית.
המעגל, כצורת התכנסות או התוועדות של אנשים מאפשר מפגש "שוויוני" בו כל אחד פונה ומסתכל אל כולם, להבדיל ממפגש פרונטלי כמו מרצה וכיתה, או שחקן מול קהל. ניתן למצוא דוגמאות להתכנסות מעגלית של בני אדם בתרבויות שבטיות המתכנסות לטקס סביב למדורה, באגדת אבירי השולחן העגול של המלך ארתור, בריקודי עם וכדומה.
עם זאת, לעיתים קרובות אנשים מתכנסים (כיום ובמהלך ההיסטוריה) בצורת מעגל או קשת של מעגל כדי לצפות באירוע המתרחש במרכזו, כמו במופעי רחוב, באצטדיונים (לרוב לא עגולים), באולמי הופעות מסוימים ובאמפיתיאטראות כגון הקולוסיאום.
הצורה המעגלית הלכה והכתה שורשים גם בתחום הפדגוגיה שבחינוך, בשלוש רמות ביטוי שונות: הראשונה, בין התלמיד לבין המערכת הבית ספרית, ובה המעגל יכול ליצור מרחב מכיל ומכבד ביחס לקשיים המסגרתיים שעימם מתמודד התלמיד. השנייה היא בין התלמידים, ובה המעגל מאפשר הדרה חברתית, מציאת פתרונות יצירתיים לקונפליקטים בדרכי שלום, למידה חברתית, הטמעת ערכים, דיאלוג רפלקטיבי ועוד. הרמה השלישית היא בין המורים עצמם.
בחינוך בא רעיון ההתכנסות במעגל לידי ביטוי גם בחינוך בלתי פורמלי, ובתנועות הנוער. תנועות הנוער הציוניות אף הורישו רעיון זה לפלמ"ח. חיים חפר תיאר תרבות זו במאמר בעיתון "דבר" ב-1982, וכינה אותה "תרבות המעגל":
במקומות שונים בעולם קיימת מסורת של ציורי מנדלות שהן שרטוטים ססגוניים מעגליים, לעיתים בעלי משמעות פילוסופית או דתית.
המושג "מעגל" משמש לעיתים בשפה להצגת תהליכים מחזוריים (כגון מעגל החיים, המחזור האינסופי בבודהיזם, גלגל המזלות או מעגל קרבס) או מצבים חסרי מוצא (כגון מעגל העוני או מעגל קסמים).
ראו גם
אינוורסיה (גאומטריה)
תנועה מעגלית
כדור (גאומטריה)
כיפה (מבנה)
קישורים חיצוניים
הסבר על המעגל – מתוך המילון לגאומטריה של משרד החינוך
מעגל ועיגול, באתר לרגו (LerGO)
הערות שוליים
*
קטגוריה:עקומות
קטגוריה:חתכי חרוט | 2024-07-19T15:10:24 |
רוק מתקדם בישראל | החל משנות ה־60 של המאה ה־20, בעיקר בסופן, צמחו מספר יוצרים בארץ ובעולם, אותם נהוג לתאר כ"רוק מתקדם". בעוד אין מאפיינים ברורים לסגנון ה"מתקדם", מדובר בדרך כלל בתיאור למוזיקה מורכבת יותר ו"מתוחכמת" יותר. המוזיקה מתאפיינת לרוב בגיוון מוזיקלי, שילובים לא צפויים, ניסיוניות, מקצבים, הרמוניות ומלודיות מורכבות ואלמנטים מוזיקליים "מורכבים" דומים.
בעוד הרוק המתקדם בבריטניה ובארצות הברית זכה לעניין גדול בכל העולם, ולהקות כמו פינק פלויד היו מהמוכרות והנמכרות ביותר, ואף להקות "מחתרתיות" יותר כמו ואן דר גראף ג'נרייטור הוציאו אלבומים שנמכרו בכמויות באיטליה ובמקומות אחרים – באופן טבעי הלהקות הישראליות (כמו להקות נוספות משאר העולם) זכו לפחות עניין והערכה, הן מהקהל בחו"ל והן מהקהל ומהמבקרים בישראל עצמה.
היסטוריה
שנות השישים ושנות השבעים: השיא
ההתחלה: מוזיקה טרום מתקדמת, ניסיונית ופסיכדלית (1965–1967)
החל מאמצע שנות ה-60 מוזיקאים רבים בישראל התחילו להתנסות עם הצליל החשמלי ולקחת אותו לכיוון המתקדם, תוך כדי אימוץ חלקי של אלמנטים שמאוחר יותר יאפיינו את הסגנון.
אולי הראשון שניסה להפוך את ה"רוק" למשהו שונה, מורכב יותר ומתוחכם יותר, היה אריס סאן. כבר ב-1965 הוא היה בין הראשונים להציג סולואי גיטרה ארוכים, וירטואוזים ומתוחכמים, השפעות עממיות מהמזרח ושימוש פסיכדלי באפקטים שונים, ולעיתים רחוקות יותר הוא נגע גם בניסיוניות ומקצבים מורכבים. אריס סאן המשיך ליצור בסגנון דומה עד 1968, אז הוא פנה למוזיקה קלה ומסחרית יותר. בתחילת שנות ה-70 הייתה לו חזרה לסגנון המקורי המורכב יותר.
הרכבים נוספים, כמו ה"סינג סינג" (כבר ב-1965) והרכב נוסף שקרא לעצמו "הנסיכים" (על שם הרכב מוקדם ומפורסם יותר שהתפתח ללהקה המתקדמת "פניקס") התנסו באותה תקופה במוזיקה ניסיונית (במקביל לפופ שהם ניגנו), פרועה וצורמת יותר, לעיתים אטונאלית, ובכך פרצו את גבולות מוזיקת הפופ המקובלת.
אריק איינשטיין היה מוזיקאי נוסף שהתעסק במוזיקה מתקדמת במהלך שנות ה-60, תחילה במוזיקה ניסיונית כמו בביצוע הפסיכדלי שלו ל"ערב של שושנים" מ-1966, מאוחר יותר בפופ עם השפעות קלאסיות ולבסוף ביצירות מורכבות וארוכות כמו "היה היה" מתוך האלבום "פוזי" ב-1969, בו הוא שיתוף פעולה עם מוזיקאים מתקדמים נוספים כמו מישה סגל והצ'רצ'ילים. בתחילת שנות ה-70 איינשטיין עבר יותר לתחום הפופ (על אף ש"שבלול" כלל גם כן נגיעות מתקדמות), אך אל המוזיקה המתקדמת הוא חזר במהלך שנות ה-70 באמצעות שיתופי פעולה עם מוזיקאים מתקדמים כמו שם טוב לוי, 14 אוקטבות (יוני רכטר ואבנר קנר), הפלטינה ואחרים.
מוזיקאי פופ רך ומוזיקה עממית התחילו להתנסות בעיבודים מורכבים יותר. דוגמאות בולטות הן הביצוע הבארוקי של גאולה גיל לשיר "פורטונה" מאותה תקופה, והביצוע של הפרברים לפוגה קצרה בחמישה קולות.
ב-1967 עלו שלוש להקות חדשניות עם הקלטות פורצות דרך – "סדן השטן", להקה ניסיונית חצי ישראלית-פלסטינית וחצי אמריקאית שפעלה בארצות הברית שהוציאה אלבום בעיבודים חדשניים לשירי עם מהמזרח התיכון. מאיר אריאל הוציא תקליטון ראשון עם עיבודים מיוחדים, וקטע ניסיוני אחד שניתן להגדיר אותו כ"מיני-יצירה" בשני חלקים, "בבלת". שלישיית הנמר הנוראי הוציאה יצירה הומוריסטית-ניסיונית באורך של 8 דקות עם נושאים מתחלפים ומבנה לא טיפוסי. שאר הקטעים שלהם היו שירים עממיים עם צליל "חללי" מעט בזכות הקלידים הדומיננטיים שאפיינו אותם. דני ליטני שהיה חבר בהרכב הזה המשיך מאוחר יותר לקריירת סולו בה הוא נגע מעט במוזיקה מתקדמת, בעיקר עם להקת "שמיים" שהקליטה אלבום ב-1976.
רן אלירן זכור בעיקר כזמר עממי ובשל השיר "שארם א-שייח", אך בשנות ה-60 הוא בהדרגה נהיה לפסיכדלי יותר ויותר, ואלבומו "רן אלירן" מ-1969 כלל לא מעט השפעות מתקדמות, אולי גם בזכות הלהקה המלווה, זוהר השביעי. בהמשך הוציא אלירן את "חיים כפולים", שהיה אלבום מתקדם למדי שהתאפיין בסולואים ארוכים והשפעות עממיות.
רימונה פרנסיס באה מעולם הג'אז, אך בשלושת התקליטים שהייתה שותפה להם בין 1969 ל-1978 יש השפעות מתקדמות ומורכבות, ושילובים מיוחדים של ג'אז, מוזיקת עם, מוזיקה חשמלית ומוזיקה קלאסית.
הפסיכדליה המתקדמת (1968–1970)
ה"זרם" הראשון של המוזיקה המתקדמת בישראל התחיל ב-1968. באותה שנה הקליט דני בן ישראל את "הקלטות קטמנדו" הקיצוניות ובאותה תקופה גם את "חנטריש ¼3", המוכר יותר, שהיה אלבום מתקדם גם הוא.
הצ'רצ'ילים הקליטו באותה שנה את אלבומם הראשון, שכלל בצידו השני ארבע רצועות מחוברות לכדי יצירת רוק אחת באורך של כ-16 דקות, עם 4 נושאים שונים והשפעות מגוונות של מוזיקה ערבית, פסיכדליה ומוזיקה אלקטרונית.
בין להקות הקצב היו להקות רבות נוספות שהקליטו מוזיקה מתקדמת אך לא הצליחו להוציא אלבום, כמו "פניקס", להקתו של גרי אקשטיין, שצמחה מהכוכבים הכחולים (שם גם היה חבר עוזי פוקס, שמאוחר יותר הצטרף לסגנונות, עוד להקת קצב שבעצמה נגעה מעט במוזיקה מתקדמת) והנסיכים. אקשטיין עצמו נגע במוזיקה מתקדמת מעט באלבומי הסולו שלו ובעיקר במחזמר "טרמפ למוות", שם היה חלק מהרכב-על של מוזיקאים מתקדמים ושיתף פעולה עם מני בגר מלהקת גן-עדן המתקדמת.
"הבמה החשמלית" היא דוגמה נוספת (עם יצירה מתקדמת כבדה-פסיכדלית באורך 11 דקות מ-1971), הם גם שיתפו פעולה עם דני בן ישראל מעט ב"חנטריש".
זוהר לוי היה אחת הדמויות המשמעותיות במוזיקה המתקדמת של שנות ה-60 וה-70 יחד עם ההרכבים זוהר השביעי ואחרית הימים שאותם הנהיג. מאוחר יותר הוא היה חבר גם ב-"14 אוקטבות" יחד עם יוני רכטר ואבנר קנר, אך בתפקיד משמעותי פחות מזה שהיה לו בהרכבים הראשונים.
הרכבים נוספים מהזרם שנגעו במוזיקה מתקדמת בצורה פחות משמעותית היו בין היתר "פרפר אטומי", "האריות", "הקולות הגבוהים", "הפודינג" וכן ניתן להזכיר את ההרכב הרומני של ננסי ברנדס "רוסו שי נגרו" (אדום ושחור).
הזרם המרכזי (1968–1979)
בין 1968 ל-1970 היוו רוב המוזיקאים המוערכים והפופולריים ביותר במוזיקה המתקדמת הישראלית חלק חשוב באלבום מתקדם כלשהו, בלהקה (אזרחית או צבאית) או בהשתתפות באלבום סולו. רבים מהמוזיקאים האלה שיתפו בינם פעולה ליצירת הרכבים, בדרך כלל "חד פעמיים". שיא היצירה של קבוצת המוזיקאים הזו הגיע אחרי מלחמת יום כיפור, בסביבות 1974.
אלברט פיאמנטה הגיע מתחום הג'אז עם משיכה לסגנון חשמלי, עממי ואתני והקליט כבר מאמצע שנות ה-60. במהלך שנות ה-60 ובעיקר בסופן הוא ביצע קטעים עממיים בביצועים מתקדמים פסיכדליים-ג'אזיים ושיתף פעולה עם צביה אברבנאל בהקלטות מתקדמות של מוזיקה תימנית. בתחילת שנות ה-70 המשיך ל"סדנת הג'אז" שניגנו בסגנון אקוסטי יותר אך מורכב לא פחות, אך לקראת אמצע שנות ה-70 הוא חזר לסגנון חשמלי יותר והתעמק אף יותר במוזיקה עממית ובכלים אתניים.
החל מ-1968 הלהקות הצבאיות החלו להתנסות במוזיקה מורכבת וניסיונית. בין הלהקות הצבאיות המתקדמות בלטה להקת פיקוד מרכז, שבאלבומם מאותה שנה התעסקה במוזיקה מתקדמת וניסיונית במה שנשמע מעט כמו הטרופיקליה של אותה תקופה. הקטע "בכי תמרורים" היה אחד החדשניים באותה תקופה ובין הראשונים להתעסק עם פוליריתמיים מורכבים ושבירה של מקצבים, אחד הדברים שיעסיקו מאוחר יותר את המוזיקה המתקדמת הישראלית והעולמית ובייחוד את חבר הלהקה שם טוב לוי.
באותה שנה גם להקת הנח"ל התחילה להתעסק במוזיקה מתקדמת וניסיונית, מגמה שתגיע לשיאה ב-1972. חברי הלהקה באותה תקופה, אלון אולארצ'יק, דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין, אפרים שמיר וגידי גוב, שמאוחר יותר יקימו יחד את להקת כוורת, הקימו בעודם בנח"ל הרכב טרום-כוורתי שהקליט ב-1971 ו-1972 מספר יצירות מתקדמות מהשאפתניות ביותר שנעשו באותה תקופה, אחת היצירות, "אופרת פוגי", נמשכה קרוב לחצי שעה וייתכן והייתה היצירה הארוכה ביותר באותה תקופה.
להקות צבאיות נוספות שנגעו בסגנון בצורה פחות משמעותית בין 1968 ל-1970 היו להקת פיקוד דרום ולהקת חיל הים.
להקת חיל התותחנים גם היא פנתה לסגנון המתקדם, עם אלבום מתקדם ראשון ב-1970. בין השותפים באלבום היו יוני רכטר על הקלידים ויוסי פיאמנטה על הגיטרה (ובנוסף להם חברי להקת אף אוזן גרון שנגעו מעט בסגנון גם כן בשלב מסוים) יוני רכטר הצטרף 3 שנים אחר כך, יחד עם יצחק קלפטר, ללהקת כוורת, הרכב הרבה פחות מתקדם והרבה יותר קליל מההרכב הקודם של סנדרסון, ואף על פי כן חברי הלהקה שמרו על נוכחות מתקדמת משמעותית בכל אלבום של הלהקה. להקה דומה אך ידועה פחות הייתה להקתו של עוזי חיטמן (מלהקת פיקוד מרכז גם כן), הפופולים.
כוורת התפרקה תוך 3 שנים, לאחר מכן המשיכו רוב המוזיקאים החברים בה לעסוק במוזיקה – אפרים שמיר הוציא אלבום מתקדם למדי עם אסתר שמיר, מאיר פניגשטיין הצטרף לאחד ההרכבים האהובים ברוק המתקדם הישראלי, זינגלה, וגידי גוב גם הוא הוציא אלבום סולו בשנות ה-70 שגם בו היו השפעות מתקדמות. יצחק קלפטר השתתף בעוד כמה הרכבים מתקדמים, ויוני רכטר נהיה לאחת הדמויות המשמעותיות במוזיקה המתקדמת בהמשך. לעומת זאת, דווקא דני סנדרסון, שהנהיג את ההרכב בתקופה הכי מורכבת שלו והמשיך לקריירת סולו מצליחה – לא חזר להתעסק בסגנון.
ב-1969 התפרקה שלישיית התאומים, להקת פופ פסיכדלי, ממנה יצאו שני מוזיקאים שהשפיעו על המוזיקה המתקדמת בישראל בצורה משמעותית – אושיק לוי היה הפופולרי ביניהם, שבאלבומיו, בעיקר השני והשלישי, אימץ סגנון פסיכדלי-מתקדם. השני היה פופיק ארנון, שהוציא אלבום אחד, בסגנון דומה אך מעט ניסיוני יותר, לא זכה להצלחה בזמן אמת אבל כיום מוערך וכנראה זכה למעמד של אלבום פולחן. על האלבום עבדו מוזיקאים משמעותיים בעולם המוזיקה המתקדמת – הצ'רצ'ילים, אלברט פיאמנטה ושלמה גרוניך.
ב-1971 וב-1972 עיבד גרוניך שני אלבומים מתקדמים ללהקות נוספות – להקת גייסות השריון וצוות הווי סיני (במשותף עם מתי כספי, כשאחד מחברי הלהקה היה שלמה יידוב איתו יעבוד מעט מאוחר יותר), וב-1971 הוציא אלבום בכורה מתקדם מהפכני ומוערך, שהיה השראה משמעותית למוזיקאים המתקדמים של אותה תקופה (אבנר קנר למשל, ציין אותו כהשפעה מוקדמת). בהמשך שנות ה-70, בין היתר, גרוניך היה שותף להרכבים משמעותיים בהיסטוריה המתקדמת הישראלית כמו "מאחורי הצלילים" יחד עם מתי כספי (שהוציאו אלבום אחד) ו"קצת אחרת" יחד עם שם טוב לוי ושלמה יידוב (שהוציאו אלבום אחד אך הותירו הקלטות רבות נוספות שלא יצאו לאור).
כספי עצמו היה יוצר קשה להגדרה. מצד אחד הוא לא היה חלק מובהק מזרם המוזיקאים המתקדמים וגם המוזיקה שלו הייתה שונה מהמוזיקה המתקדמת הנפוצה – המבנה של שיריו היה של שירים פשוטים ובדרך כלל קליטים. עם זאת, המלודיות שלו, ההרמוניות, ולעיתים גם העיבודים והמקצבים היו מורכבים במיוחד.
שם טוב לוי המשיך גם הוא להרכב משלו – "ששת", קצת אחרי שהקליט אלבום סולו ראשון. ששת הוציאו אלבום אחד שזכה להערכה גדולה והקליטו אלבום נוסף כפסקול לסרט "מסע אלונקות". ששת היוותה קרש קפיצה לקריירה של יוצרים "מיוחדים" ו"שונים" נוספים בין חברי הלהקה, כמו יהודית רביץ, שהוציאה אלבום סולו עם השפעות מתקדמות בסוף שנות ה-70. מאוחר יותר היא עברה למוזיקה קלה יותר, בדומה לשלמה יידוב שהוציא אלבום סולו מתקדם בסוף שנות ה-70 ועבר מאוחר יותר, בשנות ה-80, למוזיקה פשוטה.
יוני רכטר הקים עם אבנר קנר את "14 אוקטבות", הרכב נוסף שזכה להערכה גדולה. הם הקליטו אלבום אחד ומופע בשם "הכל זורם" שלא יצא מעולם. אבנר קנר עבר אל מאחורי הקלעים, אך הקליט את הקטע המתקדם "ברידג'". יוני רכטר הוציא שני אלבומי סולו מתקדמים בסוף שנות ה-70.
חברו ללהקת חיל התותחנים, יוסי פיאמנטה, המשיך גם הוא להרכב מתקדם משלו, "להקת פיאמנטה". בשנות ה-70 ההרכב הקליט אלבום שנגנז יחד עם סקסופוניסט הג'אז האמריקאי סטן גץ, ובאלבומיהם הבאים הם המשיכו ליצור מוזיקה חסידית-מתקדמת.
מישה סגל התחיל בתור מעבד ומלחין בסוף שנות ה-60, והוציא תקליטון עם כמה מההקלטות הכבדות ביותר בתקופה. בשנות ה-70, בעיקר בתחילתן, הוא הקליט מספר הקלטות בסגנון מתקדם שחלקן יצאו לרדיו בלבד או פורסמו בתקליטונים. יחד עם דניאל שליט, הוא יצר יצירות ששילבו בין מוזיקה קלאסית, רוק וג'אז.
הרכב משמעותי נוסף היה "הפלטינה". הפלטינה הוקמה לאחר פירוק להקת הברנשים של פיאמנטה, שליוותה את אריק איינשטיין. מתופף הברנשים אהרל'ה קמינסקי איחד מספר מוזיקאים מתחום הפופ והג'אז על מנת ליצור הרכב ליווי מחליף, שיצא לדרך עצמאית בסופו של דבר. הסגנון של הפלטינה היה מתקדם וחשמלי ומלא השפעות מתחום הג'אז – באלבומם הראשון הייתה גם השפעה פאנקית בולטת, ובאלבום השני השפעות קלאסיות. ההוצאה השלישית שלהם, שהוקלטה ב-1976, מאחדת בין הקלטות בסגנון אימפרסיוניסטי, בהשראת דביסי, להקלטות אקוסטיות יותר מהופעה חיה.
בנוסף לכך ליוותה להקת הפלטינה מוזיקאים נוספים, כגון את חוה אלברשטיין באחד מאלבומיה. האלבום בלט בצליל המתקדם שלו והיה תחילתה של מגמה שהתרחבה לקראת שנות ה-70, ובה מוזיקאים מוכרים מתחומים אחרים החלו להתקרב אל הצליל המתקדם, וליצור בעצמם מוזיקה מתקדמת – בדרך כלל גרסה קלה, קליטה ורכה יחסית של הסגנון. בין המוזיקאים שהיו חלק מהמגמה הזו היו רבים מתחום "מוזיקת השיער" כמו יזהר כהן וצביקה פיק, ואחרים מ"הליבה" של הפופ הישראלי, כמו שלום חנוך ואריאל זילבר, שחברו ביחד ליצור את אחד ההרכבים הפופולריים ביותר במוזיקה המתקדמת הישראלית, "תמוז". גם אלבומי הסולו של השניים שיצאו אחר כך בשנות ה-70 המאוחרות כללו השפעות מתקדמות, במיוחד אלה של זילבר, שגייס "פליטי" להקות מתקדמות כמו בודגוב וטוני בראוור ללהקת הליווי שלו "ברוש" (שבעצמם הקליטו מעט בסגנון מתקדם קל יותר בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80). מוזיקאים מוכרים נוספים שהתנסו בסגנון מתקדם קליל יותר היו דורי בן זאב ושלישיית אף אוזן גרון (הקטע שלהם "חגיגה" מ-1974 הוא הדוגמה הבולטת ביותר).
בעקבות ההתפתחות של עולם הפופ הקל יותר אל כיוון המוזיקה המורכבת יותר עלו מוזיקאים שהתעסקו בעיקר בשילוב בין הצליל הקל והקליט יותר למורכבות המוזיקלית של המוזיקה המתקדמת. בין המוזיקאים האלה היו נורית גלרון, שהוציאה שני אלבומים בסגנון בסוף שנות ה-70 (ומאוחר יותר עברה למוזיקה קלה יותר), אורי רווח שלא הוציא אלבום אך הקליט קטעים בסגנון אמנותי ומורכב, ההרכב שלישיית קצה השדה וההרכב שלישיית היהלום השחור (שבה היה חבר גם ריצ'רד פרץ, שהיה שותף לתחילת דרכו של אריק איינשטיין כמוזיקאי מתקדם יחד עם האיינשטיינים. עוד באלבום ניגן שם טוב לוי). בעקבות האופנה הזו קמה השלישייה "צליל מכוון" של שלושה מענקי הסגנון – שלמה יידוב (צוות הווי סיני, קצת אחרת), שם טוב לוי (קצת אחרת, ששת) ויצחק קלפטר (הצ'רצ'ילים, אחרית הימים, כוורת). המוזיקה שהם עשו התאימה לסגנון בכך שהייתה קלילה מאוד וההשפעות המתקדמות בה היו יחסית מעטות. הם הוציאו אלבום אחד ב-1979 שסימן את סופה של אחת התקופות הפורות ביותר במוזיקה המתקדמת בישראל.
ה"מחתרת" המזרחית (1965–1979)
במקביל לזרם המרכזי פעלו מוזיקאים שלא זכו להערכה של הרדיו והמבקרים. הם בדרך כלל היו מוזיקאים ממוצא מזרחי ששילבו את המזרחיות שלהם במוזיקה המתקדמת (והלא מתקדמת) שלהם בצורה מובהקת. המוזיקאים אולי זכו להתעלמות פחות או יותר מהרדיו, אבל הם כן זכו לפופולריות מסוימת (לעיתים גדולה במיוחד) מהקהל בארץ, בעיקר זה הבא מרקע דומה.
את השורשים של הסגנון אפשר למצוא כבר ב-1965 כאמור במוזיקה של אריס סאן, אך מי שנתן דחיפה משמעותית לזרם היה אהרן עמרם. עמרם היה מוזיקאי ותיק שביצע מוזיקה בסגנון תימני כבר מסוף שנות ה-50, אך לקראת סוף שנות ה-60 הוא היה הראשון שנפתח להשפעות חשמליות במוזיקה העממית התימנית, בעודו משלב את המקצבים המורכבים של המוזיקה התימנית והחזרתיות שלה עם אותם כלים אלקטרוניים. באמצע שנות ה-70 הוא כבר החל לבצע מוזיקה מאוד מורכבת וקשה לעיכול, וגם שיתף פעולה עם אבנר קנר מ-14 אוקטבות. ההשפעה שלו על המוזיקה הפופולרית התימנית הייתה משמעותית וכך מוזיקאים רבים מהתחום בעקבותיו אימצו צליל מורכב ומאתגר יותר, ביניהם צביה אברבנאל (ששיתפה פעולה עם הברנשים של פיאמנטה) צלילי העוד וצמד צפרי. צלילי הכרם היו הרכב יותר "קל" אך גם הם לעיתים אימצו את האלמנטים המורכבים של המוזיקה המתקדמת. אהובה עוזרי היא מוזיקאית נוספת שקשה להגדיר אותה, מצד אחד, מבחינה קצבית ומבחינת מבנה השיר, המוזיקה שלה פשוטה יחסית, מצד שני, מבחינת השילוב בין הכלים ההודיים והאלקטרוניים, המוזיקה שלה בהחלט מורכבת וחדשנית.
במוזיקה היוונית-טורקית היו פחות מוזיקאים שהלכו בעקבותיו של אריס סאן אל כיוון מתקדם יותר, אך היו כאלה, ביניהם מוזיקאי שכינה עצמו בשם "מוטי". מעט מאוד ידוע עליו, אך הוא הוציא תקליטון מורכב ב-1968, שהוא בין הדוגמאות היחידות מעבר לסאן, למוזיקה מתקדמת בהשראה יוונית-טורקית.
הקבוצה השלישית במוזיקה המתקדמת המזרחית היא הקבוצה הצפון אפריקאית. בעוד הפריחה של הקבוצה הזו הייתה יחסית מאוחרת, זו הקבוצה היחידה שזכתה להערכה ואישור מסוים מצד הממסד והרדיו הישראלי. אולי החלוץ בסגנון, והראשון ששילב כלים חשמליים עם מוזיקה עממית צפון אפריקאית, היה ג'קי אלקיים. ב-1972 הוא הוציא אלבום שעיבד שלמה גרוניך והיה מלא בהשפעות של מוזיקה מתקדמת ומוזיקה קלאסית, כמו גם המוזיקה הצפון אפריקאית העממית. מאוחר יותר בשנות ה-70 המשיך ג'קי אלקיים לכיוון יותר כבד אך עדיין נגע במוזיקה מתקדמת מדי פעם. אחריו הגיעו הרכבים שאימצו יותר השפעות אקלקטיות (כמו מוזיקה הודית) וביססו את המוזיקה שלהם יותר על מוזיקה קלאסית צפון אפריקאית – ההרכב הראשון היה "בולבול טרנג" של דודו אלהרר, שהוציא אלבום אחד בסגנון מתקדם. ההרכב השני והמוערך יותר היה הברירה הטבעית, שהוציא אלבום אחד בסוף שנות ה-70 שזכה באופן מפתיע להערכה גדולה והמשיך לפעול שנים רבות בסגנון המתקדם-עממי שלו.
מוזיקאים חיצוניים ואלטרנטיביים (בעיקר סוף שנות ה-70)
היו גם מוזיקאים שלא פעלו כחלק מזרם כלשהו, וזכו להתעלמות מוחלטת מכל מדיום מסיבות כאלה או אחרות – שמשון מיאל, מוזיקאי פסיכדלי עממי מתקדם ששילב פוליריתמיים והרמוניות מורכבות עם אלתורים, צליל מיוחד וגישה ניסיונית, הוא דוגמה מובהקת לכך.
הרכב אחר היה חיצוני למוזיקה הישראלית מכיוון שהוא היה הרכב של סשה גנלין, עולה חדש. ההרכב של גנלין (שלישיית גנלין), היה מורכב מעוד שני אנשים מברית המועצות שלא גרו כאן. ההרכב התחיל להתקיים בסוף שנות ה-70 בסגנון פיוז'ן-אוונגארד-מתקדם והוציא כמות גדולה של אלבומים החל מהתקופה הזאת ועד לאמצע שנות ה-80, כשבאותה תקופה עלה גנלין לארץ. ההרכב המשיך להתקיים גם לאחר עלייתו ומתאחד להופעות והקלטות מדי פעם, אפילו לאחרונה.
נשמה חשמלית הייתה להקה מתקדמת כבדה אותה הנהיג שמואל חזי. הם יצרו ב-1974 יצירה מתקדמת באורך של 17 דקות שמבוססת על טקסט של נתן אלתרמן, והקליטו מספר קטעים נוספים קלים יותר. שמואל חזי היה פעיל מאוחר יותר גם במוזיקה המזרחית וכתב מוזיקה לזוהר ארגוב. בין חברי ההרכב היו ארז נץ, שהיה אז בן 18, ומאוחר יותר יהפוך לגיטריסט מוכר.
הרכב חיצוני נוסף היה "שליחי הנשמה", הרכב של הקהילה העברית השחורה של דימונה ששילב פסיכדליה, רגאיי, פאנק ופיוז'ן, בין היתר עסק גם במוזיקה מתקדמת אך גם בפופ שחור קליל.
גן עדן נקראים "להקת הקצב האחרונה" לעיתים, כי אופי הלהקה היה של להקת קצב, בתקופה בה כבר לא היו להקות קצב של ממש. הם שילבו מוזיקה מתקדמת עם מוזיקה כבדה מלאת דיסטורשן.
גל להקות בית לסין (1975–1979)
מאמצע שנות ה-70 החלה מגמה מוזיקלית של הרכבים ששאפו ליצור מוזיקה "בין-לאומית" לחלוטין. הם שרו באנגלית על נושאים בין-לאומיים וכיוונו לקהל בחו"ל, ומוקד הפעילות שלהם היה מועדון הרוק של בית לסין בתל אביב, בניהולם של שאול גרוסברג ואשר ביטנסקי. הלהקה המפורסמת והמוערכת ביותר ביניהן הייתה זינגלה – על אף שחברי הלהקה הושפעו מלהקות מקומיות וחלק מחברי הלהקה הגיעו מהזרם המרכזי, הם הקליטו אלבום אחד ב-1975 שיצא שנתיים אחרי, והקליטו הקלטות רבות נוספות שיצאו בהוצאה פרטית בין חברי הלהקה.
חלום קוסמי הייתה להקה משמעותית נוספת, שהקליטה חומרים רבים בסגנון להקות ה"קוסמישה" הגרמניות (עם מעט השפעות של להקות כמו פינק פלויד והצ'רצ'ילים גם כן), אך לא הוציאו אותם על אלבום מעולם. מנהיג הלהקה היה אדר אבישר ובין חברי הלהקה היה גם ברי סחרוף, שמאוחר יותר יהיה דמות משמעותית במוזיקה המחתרתית והמתקדמת בשנות ה-80 וה-90 ובסופו של דבר יגיע לפופולריות גדולה.
הצלע המפורסמת השלישית בין הלהקות האלה הייתה להקת אטמוספירה. כמו שתי הלהקות האחרות גם היא לא זכתה להוציא את הקלטותיה בזמן אמת אלא רק שנים אחרי. הצליל שלה היה מאוד סימפוני, והיא יצרה מספר יצירות ארוכות שמבוססות על טקסטים של משוררים בריטים קאנוניים.
להקה נוספת, מוכרת הרבה פחות מהשלושה, הייתה "אואזיס", של שני חברי להקת ברוש באותו זמן (איקי לוי מששת ויוסי מנחם מ"שלישיית מישה סגל") ומנהיג הלהקה אברי שרון. הם הוציאו אלבום אחד עם צליל פיוז'ני.
בנוסף על הארבע האלה פעלו להקות נוספות כמו כדור שלג, אנסמבל הרוק החדש, קסדה ועוד, חלקן השאירו מעט הקלטות אחריהן וחלקן בכלל לא.
שנות השמונים: הגל החדש
הזרם המרכזי החדש (בעיקר עד 1985)
גם בעשור החדש המשיכו מספר מוזיקאים ותיקים ובעלי מעמד, לרוב כאלו שהיו פעילים בשנות ה-70 ואף בשנות ה-60, ליצור מוזיקה מתקדמת. אבנר קנר חזר למרכז הבמה עם ההרכב המצליח "פרמיירה", שהראה השפעות מורכבות ומתקדמות בכמה מהקלטותיו, על אף שהוא נטה יותר לפאנק ומוזיקה שחורה. שלמה גרוניך ושם טוב לוי המשיכו לחקור טריטוריות חדשות במוזיקה המתקדמת, באמצעות שימוש בכלים של שנות ה-80. האלקטרוניקה (במיוחד באלבומם המשותף "אלבום משפחתי") והמוזיקה הכבדה (כמו ב"צמר גפן מתוק" של גרוניך) של התקופה נוצלה באלבומיהם ליצור צלילים חדשים במוזיקה המתקדמת הישראלית. גם להקת דודה של דני סנדרסון וגידי גוב נתנה מעט יותר במה להשפעות מורכבות מההרכב הקודם של סנדרסון, גזוז. אהרן עמרם הגיע לשיא המתקדם שלו עם הקלטות אוונגרדיות שמנצלות את המקצבים המורכבים במוזיקה התימנית והצליל של שנות ה-80, והצליל המתקדם חדר לכמה הקלטות פופ מתחילת התקופה כמו אלו של ג'קי מייקה. לורד פלימנאפ הוקמה ב-1989 על ידי שני בני 16 מראשון לציון ובן 15 מבאר שבע והיו למעשה להקה של יוצרים בתחילת דרכם, אך היצירה שלהם היוותה חזרה לתקופת מועדון הרוק של בית לסין ולמוזיקה הבריטית המתקדמת של תחילת שנות ה-70.
בדומה לשם טוב לוי וגרוניך, גם מוזיקאים שהיו פחות פעילים במוזיקה המתקדמת של שנות ה-70 כמו אריק רודיך ורביב גזית החלו להתעניין במוזיקה האלקטרונית המתקדמת, ויצרו יחד מין אופנה אלקטרונית זעירה במוזיקה המתקדמת של שנות ה-80. אדר אבישר, מנהיג להקת "חלום קוסמי", המשיך ליצור מוזיקה מתקדמת בעצמו ואיחד את הלהקה שלו ליצירת אלבום משותף עם הלהקה הבריטית ואן דר גראף ג'נרייטור.
המוזיקה האלטרנטיבית (לאורך כל העשור)
רוב מוזיקאי המחתרת החדשים סלדו מההגדרה "מתקדם". הם זיהו את המונח עם מוזיקה מנופחת יתר על המידה ושכלתנית, ועם הלהקות הבריטיות של שנות ה-70, אך רבים מהם נמשכו במקביל למורכבות וניסיוניות מוזיקלית מכיוון אחר, אימצו השפעות מתקדמות (בעיקר של החלק הניסיוני יותר במוזיקה הזו, במיוחד זה של להקות ה"קוסמישה" הגרמניות) ויצרו בעצמם מוזיקה מתקדמת, אף על פי שלא הייתה להם "מחויבות" לסגנון המורכב ולעיתים עברו בין קטעי פופ קליטים לבין קטעים מורכבים וניסיוניים.
המשיכה של המוזיקה האלטרנטיבית אל זו המורכבת התחילה בארץ כבר מתחילתה של זו הראשונה בסוף שנות ה-70: פלונטר, אלבום הבכורה של רמי פורטיס מ-1978, כלל לא מעט השפעות מתקדמות ולמעשה הופק על ידי אחד הגיטריסטים המוכרים במוזיקה המתקדמת הישראלית – חיים רומנו. במהלך שנות ה-80 הקים פורטיס מספר לא קטן של הרכבים שנמשכו אל המוזיקה המתקדמת והניסיונית, כמו Seven codes, כרומוזום וז'אן קונפליקט. בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90 פורטיס הפך למוזיקאי מרכזי במוזיקה הישראלית וזנח את ההשפעות המתקדמות, אך הוא חזר אליהן מאוחר יותר ב-2009 עם היצירה "חימושניגיגי" מתוך האלבום "פורטיס משולש".
אורי דושי ואבי בללי (מאוחר יותר מנקמת הטרקטור, אז בתחילת דרכו) חברו אל המתופף מי-אל-מה מלהקת אטמוספירה וזינגלה (אז נקרא עמי ליפנר) והקימו את שלישיית "אקאן". מי-אל-מה עיבד והפיק את הקלטותיהם, להן היה צליל אפל וניסיוני. גם להקת מע"צ יצרה מוזיקה עם צליל אפל שהושפע לעיתים קרובות ממוזיקה ניסיונית ומתקדמת, כמו גם הגלגול שלה, להקת ישראל. להקת D.X.M. הייתה אחת הלהקות האפלות ביותר בתקופה ההיא, והמוזיקה שלה נעה בין פופ קליל וקודר לבין אוונגארד. See them smile שילבו בין עיבודי מיתרים דרמטיים טיפוסיים למוזיקה המתקדמת של שנות ה-70 למוזיקה אפלה ולרעש הניסיוני של שנות ה-80.
במקביל להרכבים ה"אפלים" המתקדמים, התקיימה קבוצה של להקות אוונגרדיות שיצרו מה שניתן לכנות "מוזיקה מתקדמת", כמו ההרכב "שרמוטה מעופפת בהרים".
לקראת סוף שנות ה-80 האלטרנטיבה המתקדמת הגיעה גם לאלטרנטיבה העברית. אהוד בנאי יצר באלבומי הסולו שלו בשנות ה-80 מוזיקה אלטרנטיבית שהושפעה ממוזיקה מתקדמת מזרחית, במיוחד באלבומו השני מ-1989 – "קרוב". המוזיקה המתקדמת המשיכה להיות השפעה בולטת במוזיקה שלו עד לשנות ה-2000, אם כי לא בכל אלבום.
נושאי המגבעת באלבומם הראשון מ-1988 כללו הרבה השפעות ניסיוניות ומתקדמות (הדוגמה הבולטת היא הקטע "יום הולדת"). באלבומיהם המאוחרים יותר המבנה המוזיקלי של שיריהם הפך לקליל יותר.
שנות התשעים: פופולריות מחודשת
שנות ה-90 הביאו עימם פתיחות לתרבות המוזיקלית הישראלית ועניין גדול יותר בקרב המאזינים, הן האלטרנטיביים והן הממוצעים, כלפי מוזיקה ישראלית שונה. באותה תקופה ניתן היה למצוא מספר גדול של הרכבים מסגנונות שונים, שלרוב פנו בעברית ללב הקהל הישראלי, מבלי לנסות לכוון לחו"ל. הרכבים רבים יותר החלו לשלב השפעות מתקדמות במוזיקה שלהם, הראשונה שבהם הייתה נקמת הטרקטור שהוציאה כבר ב-1990 אלבום בכורה. היצירות המתקדמות ביותר של הלהקה היו בדרך כלל במוזיקה שכתבה לתיאטרון, מחול וקולנוע, למשל באלבום הפסקול מ-1992 "הקיר", אך היא שילבה השפעות מתקדמות גם באלבומים היותר קלילים שלה.
ברי סחרוף, לשעבר מלהקת חלום קוסמי ומאוחר יותר שותף מרכזי בכמה הרכבים אלטרנטיביים בשנות ה-80, יצא לקריירת סולו. אלבומיו בשנות ה-90 וה-2000 מתחלקים בין אלבומים "קלים" יותר לבין כאלו שכללו מוזיקה מורכבת, מתקדמת וניסיונית, עם השפעות אלקטרוניות ומזרחיות חזקות (במיוחד החל מאלבומו השלישי של סחרוף "חם על הירח". דוגמאות בולטות נוספות – "מונסון" ו"אדומי השפתות").
רוקפור קמה בסוף שנות ה-80 ואלבומה הראשון יצא ב-1991. סגנון הלהקה היה פסיכדלי-מתקדם בהשראת הלהקות של סוף שנות ה-60, במיוחד החל מאלבומם השני והמצליח יותר "האיש שראה הכל". להקת "בלאגן" הייתה הרבה פחות מתקדמת-במובהק, ושילבה עם האלמנטים המתקדמים שלה גם אלמנטים של פופ, ראפ ואלקטרוניקה. אביתר בנאי זכה לפופולריות עצומה עם אלבומו הראשון, שכלל השפעות מתקדמות רבות בהשראת מוזיקה קלאסית, שלמה גרוניך ורוברט וואיט, ופרץ את גבולות הסגנון המתקדם באלבומו השני, הפופולרי פחות, כשנכנס אל הפסיכדליה והאלקטרוניקה. להקות יותר אלטרנטיביות גם התעסקו במוזיקה מתקדמת, כמו "המהפכה המיותרת", שהתעסקה במוזיקה הזו מזווית רועשת יותר, והלהקות פרווה חמה ופלאפל אוונגארד שעיקר הפעילות שלהן הייתה בשנות ה-2000. הלהקות האלה סימנו את התפתחות המוזיקה המתקדמת ה"עצמאית" בשנות ה-2000, עם השפעות וסגנון אלטרנטיבי.
זרם שדרות
משנות ה-90, במיוחד החל מ-1992 (השנה בה יצאו אלבומי הבכורה של שפתיים, טיפקס וכנסיית השכל), החלו התפתחויות במוזיקה הפופולרית הצפון אפריקאית – יוצרים בני מהגרים מארצות המגרב החלו לקחת את המוזיקה הזו לכיוונים שונים. הלהקה הראשונה שיצאה מהעיר שדרות היא "שפתיים", שהושפעה גם ממוזיקה צפון אפריקאית קלאסית אך גם ממוזיקה עממית, ושרה בעיקר במרוקאית, תוך כדי שימוש במקצבים המורכבים של המוזיקה הצפון אפריקאית. אחריה יצאו מהעיר מספר הרכבים אמנותיים שבין המורכבים שבהם היו כנסיית השכל, שפעילה עד היום, ואלג'יר, שהתפרקה באמצע שנות ה-2000 אחרי שני אלבומים מתקדמים. חברי להקת אלג'יר המשיכו להתעסק במוזיקה מתקדמת בקריירת הסולו שלהם, במיוחד אביב גדג' שיצירת הנושא באלבום הסולו הראשון שלו, "תפילה ליחיד", היא יצירה מורכבת באורך של כ-17 דקות.
רוב הלהקות הגדולות של הזרם התפרקו עד 2006, אבל יוצרים שעבדו בלהקות האלה עדיין ממשיכים ליצור כאמור.
גם מחוץ לשדרות קמו להקות מתקדמות שהתעניינו בצליל העממי המזרחי ויצרו מוזיקה מתקדמת בהשראתו, למשל אורפנד לנד. אורפנד לנד השפיעו על המוזיקה הכבדה בישראל ואחריהם קמו מספר להקות ששילבו בין מוזיקה מתקדמת כבדה ומוזיקה מזרחית, ויצרו מה שנקרא בחו"ל "מטאל אוריינטלי".
שנות ה-2000: אלטרנטיבה מול "סצנה"
שמאל|ממוזער|250px|הופעותיה של להקת פרווה חמה משלבות מוזיקה עם מיצגים הומוריסטים
החל מסוף שנות ה-90 החלו להתגבש בישראל שני זרמים עיקריים של מוזיקה מתקדמת – המוזיקה האלטרנטיבית, שבדרך כלל נוטה למוזיקה אינסטרומנטלית והשפעות מגוונות ואקלקטיות, וזרם נוסף שהוא "מרכז" המוזיקה המתקדמת, וזה שסוחף אחריו את עיקר הקהל, ומושפע בעיקר מהמוזיקה המתקדמת הבריטית של שנות ה-70 והמוזיקה הכבדה האמריקאית של שנות ה-90.
בסוף שנות התשעים הופיעו בישראל מספר להקות רוק מתקדם, בהן פרווה חמה. בתחילה הורכבה הלהקה מתלמידי בית ספר רימון. ב-1999 הוקלט אלבומם הראשון, הרוקיסטי-פרוגרסיבי וב-2001 הסתיימו הקלטות אלבומם השני עם הרכב קצת שונה וסגנון מאוד שונה – ג'אז אוונגרד דמוי ג'ון זורן. הלהקה התפרסמה בהופעותיה המשעשעות והתיאטרליות וזכתה להצלחה יחסית, בראשות המלחין ומנהיג ההרכב ליאור פרנקל. אלבום הבכורה שלה יצא לאור במהלך אפריל 2005 בחברת התקליטים הצרפתית מוזיאה (Musea). פרווה חמה עברה מאז הקמתה מספר גלגולים והפסקות פעילות, אך בתחילת 2009 חזרה להופיע בישראל.
טריו אנרגטי של קלידים-בס-תופים בשם טרספאס הוקם בשנת 1999 בירושלים. הם ניגנו פיוז'ן מושפע רוק מתקדם שמזכיר באופן מפתיע את אמרסון, לייק ופאלמר ואף הוציאו ב-2002 אלבום בלייבל מוזיאה, בשם In haze of time. להקה אחרת בשם אשקלון קווילט שילבה רוק מתקדם עם מוזיקה עממית (ערבית, אירית...) תוך שימוש בכלים "קלאסיים" ויצרה תערובת ייחודית של רוק מתקדם ישראלי. בסוף 2001 גם הם הצליחו להוציא אלבום בשם The Event. להקה בולטת נוספת שהתחילה לפעול ב-1999 היא סנהדרין אשר הוציאה אלבום ראשון ב-2011 תחת הלייבל של חברת "אלטרוק" האיטלקית.
בראשית שנות האלפיים, במידה רבה בעזרת האינטרנט, התפתחה שוב בישראל סצנת רוק מתקדם שוקקת חיים. הפעילות החלה באתר אינטרנט של אורי ברייטמן, המדריך העברי לרוק מתקדם המוקדש לרוק המתקדם על כל גווניו וכתוב בעברית, ועד מהרה נוסף אליו פורום בנושא (כיום בנענע, וגם בתפוז). בינואר 2005 יצא הספר הראשון בעברית בנושא, רוק מתקדם – משנות ה-60 ועד היום בהוצאת הספרים "מפה". הספר מכיל היסטוריה מקוצרת של הז'אנר בעולם ובישראל, תפקידו של האינטרנט בתחייה המחודשת וניתוח מוזיקלי של הסגנון הפרוגרסיבי. ניתן לציין את האתר של טל עופר המתמחה בביקורות אלבומי פרוג מטאל וניאו פרוג ובראיונות עם להקות ומוזיקאים מתחום הרוק המתקדם.
אחת מלהקות הרוק הראשונות שהופיעו בישראל בתחילת שנות ה-2000 היא להקת ורדון (Verdun), בעלת סגנון מודרניסטי, קשה לעיכול ומאתגר. ורדון הלכה ושינתה את סגנונה לאוונט-פרוג או ריו. עם הסגנון החדש בא שם חדש: אבק. בשם זה הוציאה את האלבום הישראלי הראשון בסגנון זה בראשית 2004 בלייבל האמריקני קיוניפורם, שזכה לביקורות אוהדות בישראל ומחוצה לה.
בקיץ 2003 פרצה לסצנה אחת המצליחות בלהקות הרוק המתקדם כיום, אגרול. הלהקה אמנם הוקמה כשנתיים קודם לכן אבל רק אז החלה למשוך קהל גדול יחסית. אגרול התמחתה בביצוע גרסאות כיסוי ("קאברים") לקלאסיקות הז'אנר, במיומנות וקפדנות ובכל זאת עם אנרגיה סוחפת, תוך שילוב חומרים מקוריים. הצלחתה המפתיעה כבר הביאה להוצאת DVD של הופעתם ואף קירבה אותם לחו"ל. אגרול הקליטה אלבום בכורה בשם "Fairytale" שיצא בשנת 2006.
להקת סולסטיס קויל (solstice coil) התפרסמה בראשית דרכה ב-2002 עם מופע קאברים מצליח לרדיוהד ושילבה מהפרוג של שנות השבעים עם השפעות של להקות עכשוויות כמו המארס וולטה ודרים ת'יאטר ולהקות אלטרנטיביות בריטיות מצליחות כמו רדיוהד ומיוז. שתי להקות נוספות ראויות לציון הן להקת Stormy Atmosphere המנגנת פרוג מטאל סימפוני עם השפעות פולק, ולהקת Systema Teleion שהקליטה אלבום פרוג מטאל על הסיפור המקראי של יעל וסיסרא.
סוסיתא היא עוד להקה שהצליחה לפרוץ מהמחתרת במידת מה ללא ויתור על מקוריות – ומחזירה עטרה ליושנה – רוק מתקדם עברי שממשיך את דרכן של קצת אחרת וששת, והוציאה לאור אלבום בכורה בפברואר 2005. להקת סימפוזיון יוצרת רוק מתקדם מודרני מורכב, המשלב בין פרנק זאפה, סטיב רייך ורוק מתקדם סימפוני. הלהקה הוציאה את אלבום הבכורה "קונדבופר" באופן עצמאי בראשית 2006 וזכתה לשבחים בין-לאומיים.
מספר להקות אחרות קרובות בסגנונן לרוק מתקדם, אם כי יש המשייכים אותן גם לסגנונות אחרים. אחת הוותיקות שבהן היא להקת אינפקציה. הלהקה נעה בין רוק כבד לרוק מתקדם "כסחני", מתובל בהרבה הומור. ללהקה שני אלבומים: "ככה מפנקים" (2000) ו"בכיף" (2005). הגיטריסט שלה גיא בן שטרית חבר גם באטליז, מעין סופר-גרופ בו ניגנו ומנגנים כמה מהשמות הבולטים במוזיקה הישראלית הצעירה, כמו הפסנתרנית והזמרת מאיה דוניץ, הבסיסט אדם שפלן והגיטריסט עמית ארז. להקה מיוחדת אחרת היא קרוזנשטרן ופארוחוד שמשלבת פאנק, ג'אז ומוזיקת כליזמרים, שילוב המוכר מהלייבל צדיק של ג'ון זורן. היא כבר הוציאה 2 אלבומים: The art of primitive kleizmer מ-2003 ו-Songs מ-2004. הרכב נוסף הוא יובל רון ואזרחי העתיד הכותב ומבצע מוזיקה מתקדמת מושפעת מפיוז'ן, רוק מתקדם, ג'אז, ומטאל תוך יצירת תערובת ייחודית. ההרכב הוציא אלבום ראשון בשנת 2004. הרכבים אחרים הם גיליאם, אמביציה, Right On Time ו-ברוואז' בראשות אייבי ג'ונס, (מנהיג הרכב הפאנק רוק לא דובים), אשר טרם הוציאו אלבומים, אך הוכיחו את עצמם בהופעות כבעלות תרומה ייחודית לסצנת הרוק המתקדם המקומית.
גם להקת פאי-קיו (PieQ) משתייכת לג'אנר עם השפעות הן מהמטאל המקדם והן מהרוק האלטרנטיבי והיא מייצגת דור חדש של מוזיקאים צעירים אוהבי רוק מתקדם.
עם עליית הפופולריות של סצנת המטאל בישראל, עלה הביקוש לפרוג-מטאל בין אם בהופעות גדולות של להקות חשובות מחו"ל (דרים ת'יאטר, אופת', פורקיופיין טרי ועוד..) ובין אם בהקמתן של להקות מקומיות שהבולטת ביניהן היא פריי פור נת'ינג (Prey For Nothing)
ראויה לציון גם אורפנד לנד המשלבת אלמנטים רבים של רוק מתקדם במטאל האוריינטלי שלה.
קישורים חיצוניים
רוק מתקדם - מדריך עברי
רשימת להקות רוק מתקדם ישראליות בפורטל Prog Archives הבין-לאומי
דף על רוק מתקדם בישראל כולל מידע ודגימות
מאמר על רוק מתקדם ישראלי מאת גיל קלטש במגזין של גיברלטר.
טל עופר - ביקורות וראיונות פרוג מטאל
קטגוריה:רוק מתקדם
קטגוריה:מוזיקה ישראלית | 2024-10-17T11:56:49 |
אמוראים | אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד הבבלי (המאות ה-2–5 לספירה) בשני מרכזים עיקריים, בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם מתועדות במדרשי אגדה אמוראים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד. אחריהם הגיעו הסתמאים ואחריהם הסבוראים. אלה ערכו את התלמוד עריכות אחרונות וסופיות.
אמוראים שחיו בבבל והוסמכו כחכמים קבלו את התואר "רב" כמו "רב יהודה", "רב יוסף" ועוד. מגדולי אמוראי בבבל היה "רב" (או בשמו האמיתי "אבא בר אייבו" או בכינויו "אבא אריכא") אשר היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא שחתם את המשנה. בהתאמה, אמוראים שחיו בארץ ישראל קבלו את התואר "רבי" כמו רבי יוחנן או רבי אמי. אחד מגדולי האמוראים בארץ ישראל היה רבי יוחנן, מאבות התלמוד הירושלמי.
מקור השם
הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש – ה"אמורא" היה מבאר את דברי החכם בפני הציבור, ושימש כ"מתורגמן", מעין כרמקול אנושי של החכם שדרש, אך זמן קצר לאחר תקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים שחיו לאחר חתימת המשנה ותפקידם הוגדר כמבארי המשנה.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|ציונם של שלושה מתלמידי האמורא רב בטבריה (2011)
האמוראים פעלו בשני מרכזים תורניים, בארץ ישראל ובבבל. בגלל ההבדלים הרבים שבין שני מרכזים אלו, מקובל להבדיל בין אמוראי בבל לאמוראי ארץ ישראל. ידועים כ-500 אמוראים ומעלה, שפעלו בעיקר בארץ ישראל ובבבל.
בארץ ישראל היה המרכז התורני בתקופה זו בטבריה ובקיסריה, ובבבל היה המרכז העיקרי בישיבת סורא וישיבת נהרדעא שעברה עם חורבנה לפומבדיתא. אמוראי בבל ואמוראי ישראל שמרו על קשר ונעזרו זה בזה לדיונים הלכתיים באמצעות אמוראים שנדדו מארץ לארץ וכונו "נחותי" או "נחותאי".
ארץ ישראל הייתה נתונה בתקופה זו תחת שלטון האימפריה הביזנטית שרדפה את היהודים, ולכן סבל המרכז הארצישראלי מהתנכלויות מצד הרשויות. בבבל שלטה האימפריה הסאסאנית שהייתה יחסית נוחה ליהודים ולכן התקיימו בה הלימודים בצורה נוחה יותר ופומבית יותר. בישיבות הבבליות נהגו לפלפל יותר והסוגיות שלובנו בהן היו בדרך כלל סבוכות ומעמיקות יותר, ובישיבות הארצישראליות היה נהוג יותר שיטת הלימוד הפשטנית החותרת לפסיקה ההלכתית.
לפי כמה מהפרשנויות, שררו בין אמוראי בבל יריבויות היררכיות, שלא איפשרו להם ללמוד וללבן סוגיות בצורה שיתופית, ואילו בארץ ישראל נהגו ללבן את הסוגיות בצורה משותפת. לפי פרשנויות אחרות, נעוץ ההבדל בצורת ליבון הסוגיות, אמוראי בבל נהגו להתנצח בפלפולם בצורה חריפה, ואילו אמוראי ארץ ישראל נהגו להתווכח בצורה מכובדת. מטבע הדברים היו רוב אמוראי בבל חניכי הישיבות הבבליות, למדו בשיטותיהן והורו בהן בשלבים המאוחרים של חייהם, ורוב אמוראי ארץ ישראל היו חניכי הישיבות הארצישראליות ומוריהן במשך חייהם.
אמוראי ארץ ישראל פעלו בארץ ישראל מאז חתימת המשנה והתקבלותה, בתקופה המכונה תקופת המעבר, עד לאחר פולמוס גאלוס, ובערך באותה תקופה נחתם התלמוד הירושלמי. עריכתו של התלמוד הירושלמי מיוחסת במקורות לאמורא רבי יוחנן שהיה מגדולי אמוראי ארץ ישראל, אך חתימתו הסופית אירעה רק כשני דורות אחריו. בסך הכל פעלו אמוראי ארץ ישראל במשך כחמישה דורות.
אמוראי בבל פעלו מאז ירידת רב לבבל וייסוד ישיבת סורא. התקופה נמשכה כשמונה דורות, והסתיימה עם חתימת התלמוד הבבלי על ידי רב אשי ורבינא, שלאחריהם החלה תקופת הסבוראים.
אמוראי ארץ ישראל שנסמכו כונו עם התחילית "רבי", ואילו אמוראי בבל שלא נסמכו (כיוון שניתן לסמוך לרבנות רק בארץ ישראל) כונו עם התחילית "רב".
הביוגרפיה של האמוראים
הביוגרפיה של חכמי התלמוד היא נושא סבוך. שמותיהם לא נזכרים במקורות היסטוריים מקובלים, כנראה בשל העובדה שפעלו בתוך העולם היהודי-תורני, ולא היו מוכרים מחוצה לו. הביוגרפיות המקובלות כיום מתבססות על החומר המצוי בתלמודים ובמדרשים, כפי שהוא לפנינו. חומר זה מצוי בחלקו בספרות האגדה. שאלת המהימנות ההיסטורית של החומר והדרך בה ניתן להפיק מידע היסטורי ממנו אינה מוסכמת כיום על כל החוקרים.
ראו גם
אמוראי ארץ ישראל
אמוראי בבל
קישורים חיצוניים
אמוראים, חכמי התלמוד, חכמי בבל, באנציקלופדיה יהודית "דעת".
רשימה שמית מלאה של 2500 תנאים ואמוראים
רשימות כרונולוגיות של אמוראים מפורטל הדף היומי
מאמרים
מתוך אתר פשיטא:
יהדות בבל ומוסדותיה, מאמר מבוא מאת פרופ' ישעיהו גפני, לקוח מספרו מחקרים בתולדות ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, בעריכת: ישעיהו גפני, בהוצאת: מרכז זלמן שזר, 1994.
מאמרים מהספר מבוא לתורה שבעל פה (בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1991–1996):
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת האמוראים
מוסד הנשיאות בתקופת האמוראים
הערות שוליים
*
קטגוריה:יהדות בבל
קטגוריה:תקופות בתולדות עם ישראל | 2024-09-30T05:18:03 |
בלוז רוק | בלוז רוק (באנגלית: Blues rock) הוא ז'אנר מוזיקלי שמערב את מוזיקת הרוק עם מוזיקת הבלוז, ויוצר בעצם שירי רוק על סולמות המשתייכים לבלוז. למרות הדעה הרווחת, הבלוז רוק אינו מייצג כל שיר רוק שמנוגן בסולם בלוז, כי קיימים רבים כאלו, אלא רק שירים שמנוגנים לגמרי כמו בלוז אך עם שילובים מעולם הרוק הקלאסי והרוק הכבד.
מקורות
ימין|ממוזער|182x182 פיקסלים|להקת קרים, מהלהקות הראשונות שהשתמשו ויצרו בסגנון
על אף שהרוק אנד רול התפתח ממוזיקת הבלוז, עד שנות החמישים והשישים של המאה העשרים לא נעשה שום שילוב בין הז'אנרים. תעשיית הרוק שעוד הייתה בחיתוליה שמרה על מבנה קבוע של רוק אנד רול, ואילו הבלוז, שהיה קיים הרבה מאוד שנים, היה ונשאר קבוע ואחיד בסולם בלוז פנטטוני. רק בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 החלו להקות כמו "cream" ו-"canned heat", שהיו פורצות דרך, להביא את סגנון הרית'ם אנד בלוז (R&B) ולשלב אותו במאפיינים הידועים של הרוק אנד רול, כלומר, להכניס בתוך שירי הבלוז "ריפים" בסגנון רוק כבד, שימוש בגיטרה חשמלית, תופים ובס דומיננטיים ובכלל יציאה משגרת הבלוז שהייתה קבועה עד אז. האדם שקידם את הרוק בלוז הכי הרבה היה אריק קלפטון, גיטריסט להקת "קרים", שהייתה הלהקה הראשונה שנתנה מקום דומיננטי לתופים וגיטרה הבס, והייתה להשראה לדורות של מוזיקאים בממלכה המאוחדת ומחוצה לה. קלפטון לקח את סגנון ה-R&B ועיצב אותו כך שיוכל לעבוד איתו בסגנון הרוק. עוד להקה, שככל הנראה הייתה הלהקה המפורסמת ביותר ששילבה ויצרה חומרים בסגנון בלוז רוק היא לד זפלין הבריטית. אמנם, סגנונה הראשי של הלהקה היה הרוק הכבד, שאותו היא ולהקת דיפ פרפל פיתחו, אך הרבה משיריה, בעיקר באלבומים הראשונים, הם שירי בלוז מובהקים. לאורך שנות השישים הסגנון התפתח וצבר פופולריות ולהקות רבות פיתחו ועיצבו אותו, וביניהן הרולינג סטונס, המי, לד זפלין, קרים, ועוד (ראו למטה: אמני בלוז רוק). לבסוף, לאחר תהליך של התפתחות הז'אנר נוצר סגנון בן-כלאים של הבלוז והרוק אנד רול, ששם דגש על הגיטרה החשמלית.
נגינה מוזיקלית
בדומה לסגנון הרוק, הצליל הייחודי של הבלוז רוק נוצר על ידי שילוב גיטרה החשמלית, גיטרה בס ותופים. הגיטרה החשמלית מוגברת בדרך כלל באמצעות מגבר גיטרה צינורית או באמצעות אפקט אוברדרייב (דיסטורשן). שתי גיטרות הן דבר שבשגרה בלהקות בלוז רוק: גיטריסט אחד שהתמקד בגיטרה בקצב, מנגן ריפים ואקורדים כליווי; והשני התמקד בגיטרה מובילה, בנגינה של שירים מלודיים וסולואים. בעוד שהרכבי הבלוז מתקופת שנות החמישים השתמשו לפעמים בקונטרה בס במקום גיטרה בס, להקות הבלוז רוק של שנות השישים השתמשו בבס החשמלי, שהיה קל יותר להגביר אותו לכמויות גדולות. לעיתים ניתן לשמוע בשירי הרוק בלוז שימוש בכלי מקלדת, כמו פסנתר ואורגן המונד. בדומה לגיטרה החשמלית, לרוב מוגבר צליל האיבר של אורגן ההאמונד באמצעות מגבר צינור, המעניק איכות צליל חזקה יותר לכלי. השירה ממלאת בדרך כלל תפקיד מפתח, אם כי הקולות עשויים להיות שווים בחשיבותם או אפילו כפופים לנגינת הגיטרה הראשית. כמו כן, מספר קטעי בלוז רוק הם אינסטרומנטליים בלבד. לפעמים הלהקות כללו גם מפוחית מכוונת של ריכטר או "נבל". הרבה ממאפייני הרוק בלוז מגיעים משנותיו הראשונות של הבלוז, כאשר ניגנו אותו רק עם גיטרה ושירה ולעיתים מפוחית, ולכן הגיטרה כל כך חשובה בו.
כתיבה מוזיקלית
קטעי בלוז רוק לעיתים קרובות עוקבים אחר מבני בלוז טיפוסיים, כמו בלוז בן שתים עשרה רבעים בתיבה, בלוז של שש עשרה רבעים ועוד. הסולם הוא בדרך כלל מז'ורי, אך יכול להיות גם מינורי, כמו בשירם של פליטווד מק, "Black Magic Woman". ההבדל הבולט הוא השימוש התכוף בתו שמיני ישר או במקצב רוק במקום משולשים שנמצאים בדרך כלל בבלוז. דוגמה לכך היא השיר "צומת דרכים" של קרם. למרות שהוא עוצב מתוך "Cross Road Blues" של רוברט ג'ונסון, שמבוסס על הדעה הקדומה כי מוזיקת הבלוז היא מוזיקת השטן, גיטרת הבס משולבת עם התופים כדי ליצור ולהדגיש ללא הרף את ההמשכיות בכונן המטרי הרגיל. קרים משתמשת גם בחלק מהמילים מתוך "Blues Riverside Blues" כדי ליצור פרשנות משלהן לשיר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בלוז
קטגוריה:רוק
קטגוריה:סגנונות מוזיקליים
קטגוריה:סגנונות רוק | 2024-10-02T19:38:54 |
משפחת רוטשילד | ממוזער|250px|שמאל|
ברחוב היהודים בפרנקפורט
שמאל|ממוזער|250px|מאיר אנשל רוטשילד מייסד השושלת
שמאל|ממוזער|250px|סמל משפחת רוטשילד בכניסה לגן רמת הנדיב ליד זכרון יעקב
משפחת רוֹטשילד היא שושלת של בנקאים יהודים באירופה. משפחת רוטשילד או בית רוטשילד נחשבת לאחת ממשפחות האצולה העשירות והחזקות ביותר בעולם, מייסד השושלת הוא מאיר אנשל רוטשילד (1744–1812), בנקאי יליד פרנקפורט בגרמניה. מאיר אנשל מינה את כל אחד מחמשת בניו לנהל מערכת בנקאית בחמשת המרכזים הפיננסיים האירופיים הגדולים ביותר: בריטניה, צרפת, גרמניה, אוסטריה ואיטליה. נתן מאיר רוטשילד (1777–1836) הקים בלונדון את הענף הבריטי של משפחת רוטשילד וג'יימס (יעקב) מאיר רוטשילד (1792–1868) הקים בפריז את הענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, שני הענפים היחידים ששרדו עד היום. כוחה של המשפחה התחזק, ובמהלך המאה ה-19 הייתה משפחת רוטשילד למשפחה העשירה באירופה. למשפחת רוטשילד, ובראשה הברון אדמונד דה רוטשילד חלק נכבד בהקמתו של היישוב היהודי בארץ ישראל, ובניית מדינת ישראל. משכן הכנסת בירושלים, הספרייה הלאומית ובניין בית המשפט העליון הם תרומתם של בני המשפחה.
הלורד רוטשילד הוא הלורד היהודי הראשון שנכנס לבית הלורדים בפרלמנט הבריטי בהיסטוריה של הממלכה המאוחדת
לאחר מלחמות העולם ירדה עצמתה והשפעתה של משפחת רוטשילד, אף שגם בימינו מחזיקים בני משפחה בתפקידי מפתח פיננסיים באירופה ופעילים גם בתחום היין והפילנתרופיה. בין ממשיכי השושלת הבולטים בימינו נמנים בני הזוג בנג'מין ואריאן דה רוטשילד, מן הענף הצרפתי של המשפחה, שהונם נאמד בכארבעה מיליארד אירו.
הסמל של משפחת רוטשילד מכיל אגרוף קפוץ עם חמישה חיצים המסמלים את חמש שושלות שהוקמו על ידי חמשת בניו של מאיר אנשל רוטשילד, כשהמקור לכך הוא בפסוק בתהילים . מתחת לסמל מופיעות בלטינית המילים שהיו נר לרגליה של משפחת רוטשילד: Concordia (הרמוניה), Integritas (יושרה), Industria (חריצות).
תחילתה של השושלת – מאיר אנשל ובניו
תחילתה של השושלת במאיר אנשל רוטשילד (1744–1812) ואשתו גיטל (שנאפר) רוטשילד (1753–1849). מאיר אנשל נולד בגטו היהודי בפרנקפורט בשם מאיר אנשל בוייר, וכבר בנערותו התגלה בו חוש עסקי מפותח. אביו, משה אנשל בוייר, היה בנקאי וסוחר במטבעות, אשר ברשותו היה בית עסק קטן. בימי חייו של אביו, עבד מאיר אנשל בחנותו, ועם מותו עבר לעבוד כפקיד זוטר בבנק בבעלות יהודית בהנובר.
כעבור מספר שנים הפך מאיר אנשל לשותף משני בבעלות על הבנק וזמן קצר לאחר מכן מכר את חלקו על מנת לפתוח בנק משלו. כאשר הפך מאיר אנשל לבנקאי מצליח, הוא אימץ את סמל העסק המשפחתי - מגן צבוע אדום, כשם משפחתו החדש רוטשילד (בגרמנית Roth Schild הוא "מגן אדום"), ומאז נושאת המשפחה שם זה.
הבנק שהקים מאיר אנשל התפתח עד מהרה והפך לרשת מוסדות פיננסיים ענפה, שהחזיקה סניפים בכל רחבי אירופה. כדי לשמר את כוחה הכלכלי של האימפריה הבנקאית שהקים, פיזר מאיר אנשל את חמשת בניו ברחבי היבשת, בחמשת המרכזים הפיננסיים האירופיים הגדולים ביותר: נתן מאיר רוטשילד (1777–1836) הקים בלונדון את הענף הבריטי של משפחת רוטשילד וג'יימס (יעקב) מאיר רוטשילד (1792–1868) הקים בפריז את הענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, שני הענפים הקיימים עד היום. בנוסף שלח מאיר אנשל את אנשל מאיר רוטשילד (1773–1855) לפרנקפורט להקים את הענף הגרמני של משפחת רוטשילד, את סלומון (שלמה) מאיר רוטשילד (1774–1855) לווינה במטרה להקים את הענף האוסטרי של משפחת רוטשילד, ואת קלמן מאיר רוטשילד (1788–1868) – נאפולי אשר הקים את הענף האיטלקי של משפחת רוטשילד. שלושת ענפים אלו נעלמו במשך השנים.
השפעה על עולם הבנקאות
מאיר אנשל ובניו עשו חלק נכבד מהונם בכך שהמציאו לראשונה את המושג איגרות חוב ממשלתיות במושגים מודרניים. משפחת רוטשילד מימנה צבאות בכל רחבי אירופה, נסיכי ומלכי אירופה השתמשו בשירותי משפחת רוטשילד לממן את גיוס הצבא תמורות עמלות שמנות, כפי שהגדיר זאת האקונומיסט "הם קנו למשמע רעם התותחים ומכרו עם ניגון הכינורות".
בניגוד ליהודי החצר של המאות הקודמות, אשר מימנו וניהלו בתי אצולה אירופיים, אבל לעיתים קרובות אבדו את עושרם באמצעות אלימות או הפקעה, הסוג החדש של בנק בינלאומי שנוצר על ידי משפחת רוטשילד היה חסין להתקפות מקומיות. נכסיהם הוחזקו במכשירים פיננסיים, במחזור בעולם, כמו מניות, אג"ח וחובות. שינויים שבוצעו על ידי משפחת רוטשילד אפשרו להם לבודד את רכושם מפני אלימות מקומית: "מעתה העושר האמיתי שלהם היה מעבר להישג ידו של ההמון, כמעט מעבר להישג ידם של המלכים תאבי הבצע".
בתקופת התיעוש באירופה היוותה מערכת הבנקים של המשפחה את אחד היסודות הכלכליים האיתנים לביצוע המהפכה התעשייתית. מסילות ברזל הוקמו בסיוע המשפחה וממשלות שונות השתמשו בשירותי הבנקאות שלה למימון פרויקטים מיוחדים כגון כרייתה של תעלת סואץ. במרוצת השנים הפך השם רוטשילד למילה נרדפת לבנקאות ועושר רב. עושרם הרב ופעילותם הבינלאומית הביאה עליהם גם קנאה וביקורת רבה, שאף התפתחה לתאוריות קונספירציה אנטישמיות, בדבר "שליטתם של היהודים בעולם" בעזרת המערכת הפיננסית. ההיסטוריון והכלכלן ניל פרגוסון עוסק בכך בהרחבה בספרו "עלייתו של הכסף".
ענפי המשפחה
הענף הבריטי
מייסד הסניף הבריטי של הבנק של רוטשילדים היה נתן מאיר רוטשילד. הוא נולד בשנת 1777, והיה הבן השלישי של מאיר אנשל וגיטל. הוא עקר לבריטניה ב-1798 והתיישב במנצ'סטר שם עסק בסחר בטקסטיל, ב-1808 עבר ללונדון והשקיע בצורה נבונה בבורסה הבריטית את הכספים, שהעביר לו האציל הגרמני, וילהלם התשיעי. הוא נעשה במהרה לאחת הדמויות החשובות ביותר בבורסה הבריטית, ושירת את בריטניה בהעברת סכומי כסף רבים בכל רחבי אירופה, בעזרת אחיו. את רוב עושרו עשה על ידי כך שהלווה כסף לבריטניה למימון מלחמתם בנפוליאון.
נתן מאיר התחתן עם גיסתו של סר משה מונטיפיורי. הוא מת בשנת 1836. בנו הבכור והיורש החוקי של נתן היה ליונל נתן רוטשילד. הוא נולד בשנת 1808, והמשיך לנהל את העסק המשפחתי בלונדון. הוא הרוויח כסף רב מכך שמימן לאנגליה את מלחמת קרים ואת חפירת תעלת סואץ. הוא היה אחד מהמנהיגים של הקהילה היהודית באנגליה. הוא פעל למען מתן שוויון זכויות (אמנציפציה) ליהודים באירופה. כמו כן, היה ליונל היהודי הראשון שנבחר אי פעם לפרלמנט הבריטי. בשל היותו יהודי, סירב ליונל להישבע את השבועה הנוצרית בטקס ההשבעה לפרלמנט, ולכן נמנעה ממנו הכהונה בפרלמנט בתחילה, אולם לבסוף הסכימו לקבל את שבועתו של ליונל על ספר תנ"ך. הוא החל לכהן כחבר פרלמנט בשנת 1858. ליונל נפטר בשנת 1879.
נתנאל מאיר (נתן), הבן של ליונל, שנולד בשנת 1840, היה מנהיג יהודי חשוב מאוד בבריטניה. כמו כן, הוא היה נשיא האיחוד של בתי הכנסת. נתנאל היה נגיד הבנק של אנגליה, ובשנת 1885 הוענק לו התואר לורד רוטשילד, הלורד היהודי הראשון בבריטניה.
אדמונד ליאופולד דה רוטשילד (1916–2009), המכונה אדי על מנת להבחין בינו לבין הנדיב הידוע, נינו של ליונל נתן דה רוטשילד, קיבל לידיו את ניהול את בנק רוטשילד ובניו בשנות ה-60 וה-70 ולראשונה בתולדות הבנק פתח אותו בפני שותפים שאינם מבני המשפחה, ובכך הפך את הבנק מחברה משפחתית שמרנית לבנק בינלאומי.
הענף הצרפתי
הענף הצרפתי מורכב למעשה משני ענפים מקבילים. הראשון הוקם על ידי ג'יימס מאיר רוטשילד אשר יסד בהוראת אביו את "בנק רוטשילד" בפריז. לאחר מלחמות נפוליאון הוא מילא תפקיד חשוב במימונם של מפעלי רכבות וכריה אשר הפכו את צרפת למעצמה כלכלית. בניו של ג'יימס, גוסטאב דה רוטשילד ואלפונס ג'יימס דה רוטשילד, המשיכו לנהל את העסק שייסד אביהם, והם היו אלו אשר ממנו את דרישת השילומים של הכובשים הפרוסים עם סוף מלחמת צרפת–פרוסיה בשנות השמונים של המאה ה-19. הדורות הבאים במשפחה שימרו את העסק המשפחתי והפכו אותו עם השנים לאחד מהמובילים בבנקאות ההשקעות העולמית. התחרות המתמדת מול בנקים בבעלות ציבורית וחברות סחר גדולות (בעיקר מארצות הברית), הביאו את צאצאי הענף הצרפתי להודיע בשנת 2003 על איחוד עסקיהם עם דודניהם מהענף הבריטי, וזאת כדי ליצור ארגון גדול ורווחי יותר.
הענף הצרפתי השני נוסד על ידי נתנאל דה רוטשילד (1812–1870). נתנאל, אשר נולד בלונדון, היה בנם הרביעי של מייסד הענף הבריטי של המשפחה, נתן מאיר רוטשילד, ונכדו של מייסד המשפחה מאיר אנשל. בשנת 1850 עבר נתנאל להתגורר בפריז, וזאת כדי לעבוד אצל דודו ג'יימס מאיר. אולם, בשנת 1853 עזב נתנאל את עסקי הבנקאות המשפחתיים, ורכש את "שאטו ברן מוטון", יקב קטן בצרפת. הוא שינה את שמו של היקב ל"שאטו מוטון רוטשילד" והפך אותו לאחד ממותגי היין המפורסמים בעולם כולו. בשנת 1868, רכש דודו של נתנאל, ג'יימס, יקב שכן בשם "שאטו לאפיט", ותוך זמן קצר הפך גם יקב זה לאחד ממפיקי היין היוקרתיים ביותר וקיבל את השם שאטו לאפיט רוטשילד.
העסק הצרפתי ספג מהלומה קשה בשנת 1982, כאשר ממשלתו הסוציאליסטית של פרנסואה מיטראן הלאימה את עסקי המשפחה והעניקה להם שם חדש. אולם הבארון בן ה-39 דוד דה רוטשילד, החליט שלא לנטוש את הענף בו עסקה משפחתו במשך יותר ממאתיים שנים, ויחד עם שלושה עובדים ומימון של מיליון דולר בלבד, הקים מחדש את עסקי המשפחה שמחזיקים בימינו בנתח גדול משוק ההשקעות העולמי.
בימינו, הידועים בענף הצרפתי הם בני הזוג בנג'מין ואריאן דה רוטשילד, שהונם נאמד נכון ל-2010 בכארבעה מיליארד אירו. אביו של בנג'מין, אדמון אדולף דה רוטשילד, הקים את קבוצת אדמונד דה רוטשילד (Edmond de Rothschild Group), בנק ובית השקעות בינלאומי שמרכזו בשווייץ.
הענף האוסטרי
בני המשפחה שהתמקמו בווינה, הקימו בשנות העשרים של המאה ה-19 בנק שהפך אותם לאזרחים מכובדים ונערצים.
ממוזער|220px|שמאל|המוזוליאום של משפחת רוטשילד בבית הקברות המרכזי בווינה
הענף הוקם על ידי סלומון מאיר רוטשילד (1774–1855) בשנת 1820. סלומון מאיר נשלח מפרנקפורט לווינה על ידי אביו. בנו של סלומון מאיר היה אנסלם סלומון רוטשילד (1803–1874). בנותיו ובניו:
מתילדה חנה רוטשילד (1832–1924)
נתנאל מאיר רוטשילד (1836–1905)
פרדיננד דה רוטשילד (1839–1898)
אלברט סלומון אנסלם רוטשילד (1844–1911)
אליס שארלוט רוטשילד (1847–1922)
ההתרסקות של 1929 הביאה עמה תקופה קשה לעסקי המשפחה באוסטריה וראש הענף, לואיס פון רוטשילד (1882–1955), בנו של אלברט סלומון, עשה ככל שביכולתו להציל את הבנק. אולם, במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצו בני המשפחה לוותר על רכושם, ובכלל זה הבנק המצליח אותו ניהלו, למוסרו לכובש הנאצי ולנוס מהמדינה. מספר בני משפחה נמלטו והשתכנו בארצות הברית. בשנת 1999 הסכימה ממשלת אוסטריה להשיב לידי צאצאי המשפחה כ-250 יצירות אמנות אשר נשדדו על ידי הנאצים.
הענף האיטלקי
הבן הרביעי של מאיר אנשל, קרל קלמן מאיר, שנולד בשנת 1788, התיישב בנאפולי וייסד שם את הסניף האיטלקי של העסק המשפחתי. סניף זה העניק הלוואות כספיות רבות למדינות איטליה השונות וגם למדינת האפיפיור.
עם איחוד איטליה, חוסל סניף זה של העסק בשנת 1861. קרל קלמן מאיר מת בשנת 1855. היורש של קרל מאיר, אדולף קרל, חזר למשפחתו בפרנקפורט. הבנק שיסד היה לבנק הלאומי של אוסטריה. העסקים שלו התמוטטו לאחר קריסת האימפריה האוסטרו הונגרית לאחר מלחמת העולם הראשונה.
הענף הגרמני
בשנת 1901 משלא נמצא יורש זכר לנהלו, נסגר ענף הבנקאות המשפחתי אשר בפרנקפורט לאחר יותר ממאה שנות פעילות עסקית. רק בשנת 1989, לאחר השקעה משותפת של הסניפים הבריטי והשווייצרי של הבנק המשפחתי, נפתחה מחדש הנציגות בפרנקפורט.
עץ משפחת רוטשילד
תמיכה בציונות ובמדינת ישראל
למשפחת רוטשילד חלק נכבד בבניית מדינת ישראל. משכן הכנסת ובניין בית המשפט העליון בירושלים, הם תרומתם של בני משפחת רוטשילד. רבים מבני המשפחה תמכו תמיכה כלכלית גדולה בהקמתו של היישוב היהודי בארץ ישראל וייהוד הארץ. הברון אדמונד דה רוטשילד היה פטרונן של מספר מושבות צעירות דוגמת ראש פינה, ראשון לציון, יסוד המעלה וזכרון יעקב, ודאג למעטפת הכללית של צורכי היישובים הצעירים. שמעון פרס צוטט בהיותו ראש ממשלה באומרו על הרוטשילדים כי "מעולם לא קמה משפחה אשר תרמה והקדישה כה רבות מהונה הפרטי ליצירת ההיסטוריה כמו משפחת רוטשילד".
הברון רוטשילד השני, היה אחראי במידה רבה לפרסומה של הצהרת בלפור המביעה את הכרתה של ממשלת בריטניה בזכאותו של העם היהודי לבית לאומי. עקב מוצאם היהודי כמו גם עסקיהם הקורצים לעין, הייתה המשפחה מקור להתקפות אנטישמיות במרוצת השנים. אחת מבנות המשפחה, אליזבת' דה רוטשילד, נרצחה בידי הנאצים בשואה ורבים אחרים נרדפו במהלך מלחמת העולם השנייה.
הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הנציח את בני משפחתו בשמות של המושבות שהוא טיפח ותמך בהן: זכרון יעקב נקראת על שם אביו, יעקב ג'יימס רוטשילד; מזכרת בתיה נקראת על שם אמו, בטי (בתיה) דה רוטשילד. על שמו של מייסד שושלת הרוטשילדים, מאיר אנשל רוטשילד נקרא המוסד החינוכי מאיר שפיה. המושבה בת שלמה נקראת על שם אמו בתיה ועל שם אביה, סלומון (שלמה) מאיר רוטשילד, מייסד הענף של רוטשילדים באוסטריה.
על שמו של אדמונד ג'יימס (בנימין) רוטשילד נקראים: בנימינה, גבעת בנימין, קריית בנימין – שכונה בעמק זבולון בתחום קריית אתא, גן ציבורי "גן בנימין" בלב חיפה, מרכז תרבות חשוב "בית רוטשילד" במרכז הכרמל ואחד הרחובות הראשונים והסואנים של תל אביב "שדרות רוטשילד". על שם אשתו, עדה, נקראת גבעת עדה, בעבר מועצה מקומית וכיום חלק מבנימינה.
כמו כן, היישוב שדמות דבורה שבגליל התחתון, נקרא על שם אשת בנו של אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, דורותי (דבורה) דה רוטשילד.
בנוסף, פרדס חנה קרויה על שם חנה רוטשילד, אשתו של הברון נתן מאיר רוטשילד. פארק רמת הנדיב ליד זכרון יעקב הוקם על ידי המשפחה כאחוזת קבר לברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד ומשפחתו, וכולל גן מטופח ומסביבו שמורת טבע ובה פרחים רבים.
מוסדות פילנתרופיים של בני המשפחה
יד הנדיב (קרן רוטשילד)
פרס רוטשילד
פרס רוטשילד לחינוך
קרן בת שבע דה רוטשילד
ראו גם
הגדת רוטשילד
שדרות רוטשילד
בתים: שאטו מוטון רוטשילד, שאטו לאפיט רוטשילד
לקריאה נוספת
דרק וילסון, רוטשילד: העושר והעוצמה, 1988; הוצאת ספרים דומינו (עברית: דפנה עמית), 1991
אהרן חרמוני, הרוטשילדים, תרצ"ו - אוצר החכמה, הקדמה מאת מאיר דיזנגוף
קישורים חיצוניים
; במקור, מתוך "אולפן שישי"
, באתר זמן ישראל
האוסף הפרטי של ג'יקוב ופלורה רוטשילד, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
תיעוד עסקאות פיננסיות שונות של המשפחה, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
הערות שוליים
*
קטגוריה:משפחות יהודיות
קטגוריה:פרנקפורט: היסטוריה
קטגוריה:אצולה יהודית בריטית
קטגוריה:אצולה יהודית | 2024-08-18T09:41:22 |
רחל (פירושונים) | רחל היא מילה נרדפת לכבשה בעברית מקראית וכן שמה של דמות מקראית. השם מקובל כשם פרטי בעברית ובשפות אחרות על הטיותיו (רייצ'ל, רָשל ועוד).
קטגוריה:שמות פרטיים עבריים לנשים
קטגוריה:פירושון אישים
קטגוריה:שמות פרטיים שמקורם בבעלי חיים | 2024-06-12T06:57:31 |
נדב בן ירבעם | נָדָב הוא דמות מקראית, מלך ישראל השני, איש שבט אפרים. לפי הכרונולוגיה המסורתית מלך על ממלכת ישראל בשנים 907 לפנה"ס עד 906 לפנה"ס. היה בנו של ירבעם.
מיד לאחר מות אביו ירש את מקומו בתרצה, בירת ממלכת ישראל. המקרא מתאר אותו: "וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל" ().
גם מלך צעיר זה יזם תנופה חדשה במלחמת האחים בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה. כיוון שחשש לתקוף את יהודה במישרין לאחר התבוסות שנחלה ממלכת ישראל בקרבות עם אביה, הוא בחר לצור על גבתון וללוכדה מידי הפלשתים במטרה לתקוע טריז בין יהודה לפלשת, ולכתר את ממלכת יהודה ממערב . גבתון השתייכה לממלכת עקרון, אחת מחמשת המרכזים הפלשתים, שגבלה בממלכת יהודה. לעקרון השתייכו, מלבד גבתון, הערים אלתקה, תמנה, ואפשר שגם גזר.
בשעת המצור על גבתון, בעת שעמד בראש הצבא הצר, נרצח נדב על ידי בעשא בן אחיה לבית יששכר שהמליך עצמו כמלך: "וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה לְבֵית יִשָּׂשכָר וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים וְנָדָב וְכָל-יִשְׂרָאֵל צָרִים עַל-גִּבְּתוֹן. וַיְמִתֵהוּ בַעְשָׁא בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו" ().
קטגוריה:מלכי ישראל
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארץ ישראל
קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך
קטגוריה:ירבעם בן נבט
קטגוריה:אישים משבט אפרים
קטגוריה:יהודי המאה העשירית לפנה"ס | 2024-09-13T10:37:02 |
הציונות הסוציאליסטית | REDIRECT ציונות_סוציאליסטית | 2015-09-26T11:04:53 |
ז'אן-פרנסואה שמפוליון | שמאל|ממוזער|250px|אבן רוזטה
ז'אן-פרנסואה שמפוליון (צרפתית: Jean-François Champollion; מבוטא שנפוליון; 23 בדצמבר 1790 – 4 במרץ 1832) היה פילולוג, מזרחן שפענח לראשונה את כתב החרטומים המצרי, ומאז נחשב למייסד המדע של חקר מצרים העתיקה – אגיפטולוגיה.
חייו
שמפוליון נחשב לילד פלא, כשכבר בגיל 10 ניסה לפענח את אבן רוזטה, שחייליו של נפוליאון גילו בעת פלישת נפוליאון למצרים ב-1799. בגיל 20 הוא כבר שלט במספר רב של שפות, בהן: עברית, ערבית, פרסית, לטינית, יוונית וסינית.
אבן רוזטה הכילה כתב זהה בשתי שפות: יוונית (שפה שבה שלט שמפוליון), ומצרית כתובה בשני סוגי כתב: הכתב הדמוטי (כתב ששימש לצורכי יום-יום במצרים), וכתב החרטומים המצרי ששימש את כוהני הדת המצרית - כתב שלא היה מובן להמוני העם, ושהכוהנים השתמשו בו גם כשפת סתרים לצרכים הפנימיים שלהם.
בפיענוח כתב החרטומים נעזר שמפוליון בעבודתו של הפיזיקאי הבריטי תומאס יאנג, שהראה כי הן הכתב הדמוטי והן הכתב ההירוגליפי מכילים גם סימנים אלפביתים וגם סמלים, שיש ביניהם קשר הדוק.
את פריצת הדרך חולל שמפוליון בשנת 1822. תוך שהוא נעזר בשפה הקופטית, הצליח שמפוליון להבין את הערך הפונטי של ההירוגליפים. ובכך הוכיח את העובדה שההירוגליפים מייצגים "שפה מדוברת". הוא ידע שעל האובליסקים מצוינים שמות הפרעונים, ולכן החל לנסות לפרש את הציורים שהיו עליהם. משם, ובעזרת אבן רוזטה, דרכו לפענוח הכתב הייתה קצרה. את תמונות ההירוגליפים שהיו על האובליסקים הוא קיבל באמצעות הדואר מחבר ששהה במצרים.
ב-1828 הפליג למצרים במשלחת מחקר צרפתית-טוסקנית.
שמפוליון נפטר ב-1832 בגיל 41, לאחר אירוע של התקף לב.
לקריאה נוספת
סיימון סינג, סודות ההצפנה, הוצאת פרוזה, 2003, עמ' 264–283 (בעמודים אלו מתאר סינג את תהליך פענוח כתב החרטומים המצרי העתיק, דרכי החשיבה לפיצוח הכתב ותהליך הפיצוח עצמו בשיטת ה"תרמילים").
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:ארכאולוגים צרפתים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים צרפתים
קטגוריה:סגל קולז' דה פראנס
קטגוריה:כתב במצרים העתיקה
קטגוריה:אפיגרפים
קטגוריה:אגיפטולוגים
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1790
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1832
קטגוריה:חברי האקדמיה למדעים ולאמנויות של גטינגן | 2023-11-11T07:55:32 |
גידי גוב | גדעון (גידי) גוב (נולד ב-4 באוגוסט 1950, כ"א באב ה'תש"י) הוא זמר, שחקן, קומיקאי ומנחה טלוויזיה ישראלי. התפרסם בראשית דרכו כאחד מכוכבי להקת הנח"ל לצד ירדנה ארזי, לאחר מכן היה חבר בלהקות המצליחות "כוורת", "גזוז" ו"דודה".
הוציא אלבומים ולהיטים רבים וכן הופיע כסולן, עם הלהקות השונות, ובשיתוף פעולה עם זמרים נוספים; בין היתר השתתף בהקלטת האלבום המצליח "הכבש השישה עשר". השתתף בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, לרבות התוכנית המצליחה "זהו זה!".
ביוגרפיה
גוב נולד ברחובות, בנם של ציפורה (ציפה) לבית כץ ודניאל (דני) גוב (לנגר), נכדו מצד אימו של איש המִנהל ומבקר האמנות יצחק כץ ונינו מצד אביו של הרופא הראשון של תל אביב, חיים חיסין. אביו הוא בן-דודה של נעמי פולני. אחיו הוא מיכי גוב, מפיק מוזיקלי של פסטיבל ישראל ופסטיבלי ג'אז בים האדום.
בילדותו סבל גוב ממחלת האסתמה, ומשום כך, בחרה משפחתו לעבור להתגורר באילת כשהיה בן 13, בתקווה שהאקלים שם ייטיב את מצבו. באילת גדל גוב והתחנך וגם היה פעיל בשבט הצופים בעיר. כנער לא תכנן גוב להיות זמר, ורק כאשר התגייס לצה"ל בשנת 1969 נבחן, בהמלצתו של יאיר רוזנבלום, ללהקת הנח"ל. הוא התקבל ללהקה, ובה החלה קריירת השירה והמשחק שלו. התוכנית הראשונה של הלהקה שבה שירת עלתה בשנת 1969 בבימויו של דני ליטאי ובניהולו המוזיקלי של רוזנבלום נקראה "בהיאחזות הנח"ל בסיני". השתתפו בה מירי אלוני, דני סנדרסון, ירדנה ארזי, אפרים שמיר, לאה לופטין (שהייתה בת זוגו של גוב בתקופה זו), אלון אולארצ'יק, רותי הולצמן, עמוס טל שיר, תמי עזריה, מאיר פניגשטיין ועוד.
בתוכניתה הבאה של הלהקה, "הפלנ"חניק", שעלתה בשנת 1972, בבימויו של דני ליטאי ובניהולו המוזיקלי של בני נגרי היה גוב בין הסולנים הבולטים בלהקה, בין השאר בשירים "נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי", "הפרוטה והירח", "מעבר לנהר" ו"בלדה על יצחק שדה". בתוכנית זו שירת עם ירדנה ארזי, אפרים שמיר, יהודה עדר, דורית פן (שדה), ראובן גבירץ, איציק בן מלך, ומי שעתידה להיות אשתו של גוב, ענת מיבר.
שנות השבעים
ממוזער|300px|גידי גוב (האמצעי) על סט הסרט "חרבת חיזעה", 1978, לצידו משמאל דליק ווליניץ
פריצתו הגדולה הראשונה של גוב לתודעת הקהל הישראלי התרחשה על במת "פסטיבל הזמר והפזמון" 1973 בשיר "יעלה ויבוא" (מילים: יורם טהרלב; לחן: בני נגרי). השיר הגיע למקום השמיני בלבד בתחרות, אך הפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם הפסטיבל לדורותיו. באותה שנה הקים גוב יחד עם כמה מחבריו ללהקת הנח"ל (אפרים שמיר, דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין) ושניים נוספים (יוני רכטר ויצחק קלפטר) את להקת כוורת.
הלהקה הוציאה שלושה אלבומים, ייצגה את ישראל באירוויזיון 1974 עם "נתתי לה חיי" וזכתה ארבע פעמים ברצף בתואר "להקת השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל. במקביל הקליט גוב שירים כסולן במסגרת שני פרויקטים של קול ישראל – "משירי תנועות הנוער" ו"משירי ארץ ישראל הישנה" – בהנחיית הבמאית נעמי פולני שיצאה בתוכנית רדיו בשם "דו רה מי" בליווי גיל אלדמע באקורדיון. שגם יצא על גבי תקליט בשם "משירי תנועות הנוער", שם שרו איתו אריק לביא, אילנה רובינא, חנן יובל ורבקה זהר. בין השירים שהקליט היו "בין שלוש ובין ארבע", סורו מני ו"זמר לספינה", שהופיעו באלבומי הסולו שלו מאוחר יותר. באותה שנה, שודרה תוכנית הטלוויזיה "כל המנגינות" בהנחייתו של המנצח נעם שריף לשירי סשה ארגוב, גם הם בעיבודה של נעמי פולני. לצידו שרו: חנן יובל, עליזה רוזן, דבורה דותן ונתנאלה (יונה עטרי כזמרת אורחת).
את השיר "זמר לספינה" (שקיעה נוגה) בלבד, ביצע בתוכנית נוספת של "כל המנגינות" שהוקדשה למלחין דוד זהבי, אף היא בעיבודה של נעמי פולני.
בשנת 1975 השתתף בתוכניות רדיו שונות האחת, במאי, בתוכנית "פגישות מוזיקליות" בהפקת "קול ישראל", בה אירחה שלישיית קצת אחרת, שם טוב לוי, שלמה יידוב ושלמה גרוניך את גוב (יחד איתו התארחו: מירי אלוני, מתי כספי ואפרים שמיר). שם ביצע את "שירי סוף הדרך" (זהו הביצוע הראשון לשיר אשר הופיע שנה מאוחר יותר באלבום הבכורה של שם טוב לוי) ואת השיר על "שפת האגם" יחד עם השלישייה. באותה שנה בחודש אוקטובר התארח במופע "הכל זורם" שהופק על ידי גלי צה"ל. במופע זה ליוו אותו בקולות, אפרים שמיר ושלמה יידוב ויצחק קלפטר בגיטרה, בשיר "המוות בקצות מחשבותיי". במופע זה גם השתתפו חבריו לכוורת יוני רכטר, אפרים שמיר ויצחק קלפטר. המופע הוצג פעמיים במוזיאון תל אביב.
באותה שנה ביצע והקליט את שירו של נתן זך "כשצלצלת רעד קולך" בלחנו של אבנר קנר (לימים יזכה השיר לפרסום רב בביצועה של נורית גלרון בלחן שחובר בידי חנן יובל).
באותה שנה השתתף גוב בליווי קולות באלבומו הראשון של דורי בן זאב "הכיוון מערב" ואצל אסתר שמיר באלבומה הראשון בשיר "עברתי רק כדי לראות".
בשנת 1976 השתתף גוב ב"פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח"-תשל"ז.שם ביצע את "נשבעתי עיני" של נתן אלתרמן שהולחן ועובד בידי שם טוב לוי.
בשנת 1977, לאחר פירוקה של כוורת, היה גוב חבר בלהקת "פרנסה טובה" יחד עם יהודית רביץ ושמוליק בילו. הלהקה הקליטה גרסאות כיסוי לשירים ישנים, אך לא הגיעה לכדי הוצאת אלבום אולפן.
באותה שנה השתתף במחזהו של יהושע סובול "גוג ומגוג שואו", של תיאטרון חיפה, בבימוייה של נולה צ'לטון. זו הייתה מעין סאטירה, על פוליטיקה ושילטון, שלוותה בשירים אותם הלחין יוני רכטר. לצידו של גוב שיחקו מוני מושונוב, סנדרה שדה ואחרים.
באותה שנה השתתף בתוכנית רדיו נוספת בהפקת גלי צה"ל ונחום היימן שהוקדשה לשירי נתן יונתן ונתן אלתרמן. עם שירם "פנס הזיכרונות" ועם לחנו של היימן.
בין היתר, השתתף גוב בשנה זו בסרט סטודנטים בשם בלוז להאזנה קלה של הבמאי ערן ריקליס. עוד השתתפו בסרט זה: שם טוב לוי וסנדרה שדה.
בשנת 1978 הצטרף גוב ללהקתו של דני סנדרסון, גזוז, ואיתה הקליט את שני אלבומיה, "גזוז" ו"גלגול שני".
באותה שנה ביצע גוב את השיר "שלוש בלילה בעיר" (דן מינסטר/יוני רכטר) בפסטיבל הזמר והפזמון, והגיע למקום האחרון בתחרות. השיר נכלל באלבומו הראשון כסולן, שיצא באותה השנה ונשא את השם "תקליט ראשון". לצד סורו מני וזמר לספינה הוותיקים, הופיעו באלבום גם שירים חדשים כ"העיקר זה הרומנטיקה" (עלי מוהר/יוני רכטר), "בואי נישאר" (יעקב גלעד/יצחק קלפטר) ו"בלעדייך" (דן מינסטר/יוני רכטר). את האלבום הפיק מוזיקלית יוני רכטר. באותה שנה הצטרף למופע "הכבש השישה עשר" יחד עם רכטר, דויד ברוזה ויהודית רביץ.
במקביל לקריירה המוזיקלית, לאורך שנות השבעים השתתף גוב בסדרת הטלוויזיה "דלת הקסמים" (1974), ובסרטי הקולנוע הישראלים "מסע אלונקות" (1977), שבו גם שר את שיר הנושא יחד עם להקת ששת, סרט סטודנטים של הבמאי ערן רקליס בשם "בלוז להאזנה קלה" (1977), "חרבת חיזעה" (1978), "הלהקה" (1978), שמתאר את החיים בלהקה צבאית, "דיזנגוף 99" (1979) ו"אל תשאלי אם אני אוהב" (1979).
בשנים 1979–1993 הופיע גוב לסירוגין כמנחה וכשחקן בתוכנית הבידור המצליחה "זהו זה!", ששודרה במסגרת הטלוויזיה החינוכית.
שנות השמונים
ממוזער|300px|גוב (משמאל) בהופעה של להקת דודה, 1981
300px|ממוזער|שמאל|מנחי זהו זה: גידי גוב, מוני מושונוב, שלמה בר-אבא ודליק ווליניץ, שנים 1979–1980
בשנת 1980 הקימו גוב וסנדרסון את להקתם השלישית, להקת דודה, שהצליחה פחות מכוורת ומגזוז. לכבוד סיבוב ההופעות שליווה את אלבומה היחיד של הלהקה, הקליטו חבריה את השיר "אלף כבאים", שגוב השתתף בכתיבתו. השיר הוא המוכר ביותר של הלהקה.
בשנת 1981 השתתף גוב בהצגה "התשה" בתיאטרון חיפה, שבה שר ושיחק.
בשנת 1982, במהלך מבצע שלום הגליל, הופיע יחד עם חבריו לתוכנית זהו זה! מוני מושונוב ושלמה בראבא בפני חיילי צה"ל בלבנון במופע בשם "ערב חד פעמי". בעקבות הצלחת המופע נערך בשנת 1984 ערב המשך בשם "ערב חד-פעמי משופץ" בו השתתפו גם יוני רכטר ושלמה יידוב, ובוצעו בו מערכונים שנכתבו במיוחד לצד שירים מוכרים של המשתתפים.
בשנות השמונים הרבה גוב להופיע בפסטיבל שירי הילדים. בשנת 1981 הוא הנחה את הפסטיבל לצד ציפי שביט והתחרה עם השיר "תנו לגדול בשקט" ("אפונה וגזר..."), שהגיע למקום האחרון. בשנת 1982 הוא הנחה לצד תיקי דיין והתחרה עם השיר "חורף" שזכה במקום השלישי. בשנת 1983 שר את השיר "הופה היי" וזכה במקום השני. בשנת 1984 הנחה לצד רבקה מיכאלי והתחרה עם השיר "אין לי כסף", שזכה במקום השני, ובשנת 1985 עם השיר "עם כל החבר'ה" שזכה במקום השלישי.
בשנת 1983 הוציא גוב את אלבום הסולו השני שלו, "40:06", שנקרא על שם אורכו הכולל. גם באלבום זה היה אחראי רכטר על ההפקה המוזיקלית, העיבודים והלחנת מרבית השירים, בהם "כלים שלובים" (מילים: אהוד מנור), "עד הבוקר" (מנור), "יש אי שם" (ענת גוב ורכטר), "טוב שבאת" (עלי מוהר) ו"שטח ההפקר" (מוהר/רכטר ואלון נדל).
באותה שנה הופיע גוב בסרט "מגש הכסף". כעבור שנה הצטרף למופע האיחוד של להקת כוורת.
בשנת 1985 הוציא גוב את אלבומו השלישי, "תנו לגדול בשקט", שכלל בעיקר שירי ילדים. לצד השירים "תנו לגדול בשקט", "אין לי כסף" ו"חורף" מפסטיבלי הילדים, נכללו באלבום גם גרסאות כיסוי לשירי "הכבש השישה עשר" "גן סגור" ו"איך שיר נולד". לאחר יציאת האלבום יצא גוב במופע סולו, ותוך כדי השתתף במופע "קולות שלובים" בשנת 1986 עם יהודית רביץ, אריאל זילבר, שלמה גרוניך, יצחק קלפטר, שם טוב לוי ואלון אולארצ'יק. המופע התפרסם בזכות גרסת הכיסוי שהוקלטה לשירו של חיים נחמן ביאליק "שיר העבודה והמלאכה" (לחן: נחום נרדי). בשנת 1986 התארח גוב בהופה היי.
בשנים 1986–1992 השתתף גוב באופן כמעט קבוע בפסטיגל, וגם הנחה אותו, בשנת 1986 יחד עם שולה חן, שרי צוריאל ואברי גלעד, בשנת 1987 עם שלמה בראבא, מוני מושונוב, נתן דטנר, אבי קושניר ועירית ענבי, ובשנת 1991 עם חני נחמיאס. גוב שר בתחרות את השירים "זאת אהבה" (1986, מקום 3), "יהיה בסדר" (1987, מקום 6), "ככה זה" (1988, מקום 3), "באותו הסולם" (1989, מקום אחרון), "מה מי מו" (1991, מקום ראשון) ו"אם אתה נופל מהגג" (1992, מקום 3).
גוב החליט על שינוי כיוון מוזיקלי ובאביב יצא אלבומו הרביעי, שבלט בסגנון רוק – "דרך ארץ", בהפקתו המוזיקלית של לואי להב. את רוב השירים באלבום הלחין יהודה פוליקר, וכמעט כולם זכו להצלחה: "פרח", "דרך ארץ", "יורם", "כמעט סתיו", "לוליטה" והלהיט הגדול "שלל שרב" למילותיו של מאיר אריאל, שהיה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של גוב. הנגנים באלבום היו ארז נץ, משה לוי, אוהד אינגר וז'אן פול זימבריס, שהיו אחראים גם על העיבודים. האלבום זכה להצלחה גדולה ומכר יותר מ-50,000 עותקים – הנמכר ביותר של גוב עד אז. בעקבות ההצלחה יצא גוב בסיבוב הופעות, והוא הוקלט על גבי אלבום, "דרך ארץ - ההופעה". בהופעות היה אחראי רמי קלינשטיין על העיבודים, וגם שר מספר שירים, חלקם לבד וחלקם עם גוב.
בשנת 1989 השתתף גוב בהצגה "הג'יגולו מקונגו" של חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי. באותה שנה הקליט את השיר "מה אתה בכלל יודע על אהבה" (אהוד מנור/אילן וירצברג) עבור הסרט "אחד משלנו", וכן יצא לסיבוב הופעות משותף עם יהודה פוליקר שהתבסס על שירי "דרך ארץ" שהלחין פוליקר לצד השירים האישיים של כל אחד. באותה השנה כתב גוב ביחד עם אשתו ענת ספר ילדים בשם "שאול הטרקטור".
שנות התשעים
300px|ממוזער|שמאל|במערכון "שלושת הזקנים" בתוכנית "זהו זה!" בזמן מלחמת המפרץ, 1991. מימין לשמאל: גוב, מוני מושונוב ואבי קושניר
ממוזער|180px|גידי גוב מופיע בטקס זיכרון ליצחק רבין, 2 בנובמבר 1996
בקיץ 1990 הצטרף גוב לסיבוב האיחוד השני של להקת כוורת. באותה שנה השתתף בסרט "דרך הנשר" לצידם של נורית גלרון ואלי דנקר.
ביוני 1991 יצא האלבום המצליח ביותר של גוב, "אין עוד יום". המעבד המוזיקלי באלבום זה היה אלון אולארצ'יק, שגם הלחין חלק מהשירים, בהם "נערה במשקפיים" (מילים: יהונתן גפן) ו"למה ליבך כמו קרח?", שכתב חיים חפר וגוב שר עם קולות רקע של אלי לוזון. בנוסף לאלה בלטו באלבום השירים "נאחז באוויר" (חנה גולדברג/עובד אפרת), "אין עוד יום" (צוף פילוסוף), "אני שוב מתאהב" (יונה וולך/פילוסוף), "בשדה ירוק" (מאיר אריאל/דני סנדרסון), ו"עדיין מחכה לך" (חפר/קובי אייזנמן). בעקבות האלבום זכה גוב בתואר "זמר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג'. האלבום הגיע למעמד של אלבום זהב, עם מכירת 20,000 עותקים תוך שבוע, ובסך הכל מכר יותר מ-100,000 עותקים. אלבום זה הוא האלבום הנמכר ביותר של גוב.
באותה השנה השתתף גוב יחד עם מזי כהן, חיים צינוביץ' ויהודית רביץ בערב משיריו של יוני רכטר בשם "העיקר זה הרומנטיקה" בפסטיבל ישראל. כמו כן העלה יחד עם אלון אולארצ'יק, מוני מושונוב, שלמה בראבא ושלמה יידוב את המופע "ערב חד-פעמי קונבנציונלי" שהיווה המשך לשני הערבים הקודמים וזכה להצלחה רבה.
גוב זכה לשיר פרודיה והוקרה בתוכנית העולם הערב. בין מילות השיר: "כמה טוב להיות גידי גוב".
בשנת 1993 יצא האוסף "שירים שהתפזרו", שהכיל שירים של גוב שהוקלטו בין 1973 ל-1992 ולא הופיעו באלבומיו הקודמים. בין השירים היו את שיר הנושא של הסדרה "עניין של זמן", "נמה יפו" ו"ציפור המכנסיים הקטנה" ו"עד סוף הלילה" (שיר הנושא של הסרט כשם השיר בכיכובו של אסי דיין).
עם פתיחת השידורים המסחריים של ערוץ 2 באותה שנה עזב גוב את "זהו זה!" והחל להנחות תוכנית אירוח בטלעד בשם "לילה גוב". התוכנית זכתה להצלחה רבה ושודרה בין השנים 1993 ל-1998. גוב נהג בתוכנית לשיר יחד עם זמרים אחרים שאירח, ובעקבות כך יצא בשנת 1995 האוסף הכפול "שירים מלילה גוב" ובשנת 1997 האוסף המשולש "שירים מלילה גוב 2".
בשנת 1994 יצא גוב לסיבוב הופעות משותף עם יהודית רביץ ורמי קלינשטיין בשם "מופע משותף מאוד" שנחל הצלחה גדולה.
בשנת 1998 הצטרף גוב פעם נוספת ללהקת כוורת, שהתאחדה למופע חד-פעמי בפארק הירקון לרגל שנת היובל לישראל וחצי היובל לאלבום הבכורה של הלהקה. המופע תועד באלבום המשולש "כוורת בפארק".
באותה תקופה הגיש גוב יחד עם אורי אורבך את תוכנית הרדיו המצליחה "המילה האחרונה" בגלי צה"ל.
העשור הראשון של המאה ה-21
ב־2000 הנחה גוב תוכנית אוכל בערוץ 8 בשם "גידי גוב הולך לאכול", והופיע שוב עם להקת כוורת למופע מיוחד וחד-פעמי שנועד לגייס כסף עבור ניתוח דחוף של חבר הלהקה יצחק קלפטר. בשנה זו גם הנחה את טקס פרסי תמוז למוזיקה ישראלית, שהתקיים בפעם הראשונה ושודר בערוץ 2. גוב הנחה את הטקס פעם נוספת בשנה לאחר מכן, אך הוחלט להפסיק לקיימו בסוף 2002.
ב־2001 השתתף גוב באלבומו של דני סנדרסון "תולדות המים - שירים לאחרים", שבו ביצע את השיר "רק את". באותה שנה עלה המופע "דני, גידי וחברים", שרץ שנים רבות לאחר מכן. במופע השתתף גוב לצד סנדרסון, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק ומזי כהן. בהופעות אלו שרו החברים משירי כוורת, גזוז ודודה, לצד שירים מאלבומי הסולו של כל אחד מהמשתתפים.
ב־2002 עלתה התוכנית "לילה גוב 2" (שאינה קשורה לאוסף המשולש משנת 1997), שהייתה במתכונת דומה לזאת של קודמתה, אך לא הצליחה לשחזר את ההצלחה ובוטלה בתום העונה הראשונה.
ב־2003, 12 שנים לאחר אלבום האולפן הקודם שלו, הקליט גוב את האלבום "ריקוד ירח", שהכיל ביצועים שלו לשירים מוכרים בסגנון ג'אז, בעיבודים של עדי רנרט. באלבום נכללו שירים שתרגם עלי מוהר כגון "צמוד צמוד" ("Cheek to Cheek"), "היה או אולי לא היה" ("Manhã de Carnaval") ושיר הנושא ("Moondance"), לצד חידושים לשירים ישנים של גוב ושל כוורת כ"שטח ההפקר", "העיקר זה הרומנטיקה", "שיר הטמבל" ו"נגיעה אחת רכה". באלבום נכלל גם שיר אחד חדש, "נובמבר", שכתב והלחין אביב גפן.
ב־2004 חזר גוב להקליט חומר מקורי, והקליט את האלבום "בקצה ההר" בעיבודו של אולארצ'יק. האלבום יצא בתחילת 2005. את רוב השירים באלבום כתב והלחין עמיר בניון, בהם "מי תרצי", "בקצה ההר" (מילים: אסף אטדגי) ו"בית ישן".
ב־2005 השתתף גוב בתוכנית הטלוויזיה "מפגשיר" בערוץ 24, שבה שר יחד עם רונה קינן את השיר "הריקוד המוזר של הלב" שכתבה והלחינה קינן. השיר זכה להצלחה, ונכלל מאוחר יותר באלבומה של קינן "עיניים זרות".
ב־2006 הנחה גוב את תוכנית הבוקר של זכיינית ערוץ 2 קשת "יום חדש" ביחד עם שירי ארצי ובהמשך עם סיון רהב-מאיר, שנה לאחר מכן עזב והוחלף על ידי דני קושמרו.
ב־2007 השתתף בתוכנית המציאות של חברת yes "פעם בחיים", שבמסגרתה נשלח יחד עם גיל ריבה לשהייה בת שבועיים בג'ונגלים של קוסטה ריקה בקומונה של טיוהאר למסע רוחני.
ב־2008 השתתף גוב בתוכנית הסאטירה "גם להם מגיע" עם ליאור אשכנזי וענת מגן-שבו. באותה שנה השתתף גם בתוכנית "הנרגנים" שבערוץ יס ישראלי, שם היה חבר בצוות הנרגנים שהביעו דעתם באופן ביקורתי ונרגן על מגוון נושאים ותופעות בחברה הישראלית. בחנוכה של שנה זו השתתף כאמן אורח בפסטיבל שירי הילדים המחודש כמחווה להופעותיו הרבות בפסטיבלים המקוריים.
ב־2009 הוציאה חברת הד ארצי אלבום אוסף משולש לגוב בשם "שלל שיריו". האלבום הגיע למעמד אלבום זהב. לאלבום נלווה מופע בעיבודה של רונה קינן, שגם הופיעה בתור גיטריסטית.
העשור השני של המאה ה-21 ואילך
בין השנים 2008-2023 שימש גוב כפרזנטור הראשי של חברת "בזק" והופיע בפרסומות רבות שלה.
ב־2010 נטל גוב חלק במיזם גלי צה"ל "עוד מעט נהפוך לשיר" ובו ביצע את השיר "אני אוהב אותך חזק", שהלחין יהודה פוליקר למילותיו של חלל מערכות ישראל נדב הררי.
ביוני 2011 עלתה לשידור בערוץ 10 סדרת האוכל הדוקומנטרית "המסע המופלא" בהשתתפות גוב וישראל אהרוני. ביולי של אותה השנה עלתה לשידור הסדרה "השנים הכי יפות" בערוץ 2 בה שיחק בתפקיד מנהל בית הספר שנפטר.
בינואר 2012 הצטרף גוב לפאנל השופטים של תוכנית הריאליטי "כוכב נולד" ושימש כשופט בעונתה העשירית. באותה שנה יצאה מהדורה מחודשת של אלבומו הראשון בסדרת "סימני דרך", שכללה בין השאר גרסאות גנוזות לשירים "סוס עץ" ו"כשצלצלת רעד קולך". עוד השתתף בפרויקט "עבודה עברית" באלבום משירי שלום חנוך לילדים, בו שר בדואט עם הזמרת רוני אלטר את השיר "אבשלום".
בשנת 2013 השתתף גוב בסיבוב הופעות האיחוד הרביעי של להקת כוורת, בו הופיע כשידו חבושה לאחר ששבר את כתפו סמוך לפני הופעתה הראשונה של הלהקה. באוגוסט 2013 יצא לרדיו דואט עם הזמרת איה כורם בשם "לילה טוב".
בשנת 2014 עלתה לשידור בערוץ 10 עונה שנייה של "המסע המופלא" ועונות נוספות שודרו בשנתיים שלאחר מכן.
באוגוסט 2015 הוציא גוב את האלבום "אם היינו", עשור לאחר צאת אלבומו הקודם "בקצה ההר". את האלבום הפיקו המוזיקאים ערן ויץ ויובל שפריר, חברי להקתו של גוב. לדברי גוב, הרבה מהשירים שנאספו לאלבום מהדהדים את זכר אשתו שנפטרה ב-2012.
החל מ-2016, החל להגיש תוכנית רדיו שבועית ברדיו תל אביב בשם "גידי גוב וחברים" בנושא אקטואליה, בהמשך התוכנית הפכה לתוכנית יומית.
ביולי 2017 עלה לאקרנים הסרט "ואז היא הגיעה" בו השתתף גוב בתפקיד השופט הוותיק לצד השחקנים מיכאל אלוני וחן אמסלם.
ב-2018 הופיע גוב במיני-סדרה "סטוקהולם", יצירה משותפת של "קשת 12" ושל "כאן 11". בשנה זו הועלה בתיאטרון השעה הישראלי מחזמר משיריו.
החל משנת 2020 מופיע גוב בגרסה המחודשת של תוכנית הבידור המצליחה "זהו זה!", המשודרת במסגרת כאן 11.
ב-10 ביולי 2023 הוציא את המיני אלבום "תראו מה מצאתי", הכולל שלושה שירים שנגנזו מתוך האלבום "בקצה ההר" שיצא בשנת 2005.
ב-12 בדצמבר 2023, הפרויקט של עידן רייכל, הוציא את השיר "כל יום חדש" בביצועו של גוב.
במרץ 2024 הוציא את השיר "מי ישמור עליי", שנכתב על ידי דודו טסה ואלי אליהו מילים וטסה לחן.
פרסים והוקרה
בשנת 2021 זכתה חמישיית "זהו זה" (גידי גוב, אבי קושניר, דב'לה גליקמן, מוני מושונוב ושלמה בראבא) בפרס מפעל חיים של אמ"י (תשפ"ב).
בשנת 2022 זכתה התוכנית "זהו זה" בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
במאי 2023 זכו חברי חמישיית "זהו זה" בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן, על תרומתם המשותפת לתרבות הישראלית בשנת ה־75 למדינת ישראל, ועל יכולתם לשמח וללכד את הציבור סביב יצירתם.
חיים אישיים
בשנת 1977 נישא גוב למחזאית והתסריטאית ענת גוב. ב-9 בדצמבר 2012 נפטרה ענת לאחר מאבק במחלת הסרטן. לגוב שתי בנות, בן אחד וארבעה נכדים.
הוא מתגורר ברמת השרון.
בשנת 2014 החל להיות בזוגיות עם רונית רביץ-בוס, מנהלת תסריטים בתעשיית הקולנוע האמריקאית, והשניים נפרדו כעבור כשנתיים.
גוב הוא עיוור צבעים.
דיסקוגרפיה
פילמוגרפיה
בטלוויזיה
בקולנוע
מסע אלונקות (1977)
הלהקה (1978)
דיזנגוף 99 (1979)
אל תשאלי אם אני אוהב (1979)
מגש הכסף (1984)
אירית עירית (1985)
דרך הנשר (1990)
אישה זרה (1991)
חתולים על סירת פדלים (2012)
ואז היא הגיעה (2017)
בתיאטרון
"גוג ומגוג שואו", תיאטרון חיפה (1977)
"התשה", תיאטרון חיפה (1981)
"הג'יגולו מקונגו", התיאטרון הקאמרי (1989)
קישורים חיצוניים
מרב סריג ושלמה חסיד, 100 שאלות לגידי גוב, אתר עיתון תל אביב, ארכיון 01.10.1997 ארכיון האינטרנט
הערות שוליים
*
קטגוריה:זמרים ישראלים
קטגוריה:זמרים השרים בעברית
קטגוריה:זמרי רוק ישראלים
קטגוריה:זמרי פופ ישראלים
קטגוריה:קומיקאים יהודים ישראלים
קטגוריה:זהו זה! - מנחים, מגישי פינות ושחקנים
קטגוריה:בדרנים ישראלים
קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
קטגוריה:מנחי טלוויזיה ישראלים
קטגוריה:חברי להקת הנח"ל
קטגוריה:חברי להקת כוורת
קטגוריה:חברי להקת גזוז
קטגוריה:חברי להקת דודה
קטגוריה:שופטי כוכב נולד
קטגוריה:פרזנטורים ישראלים
קטגוריה:זמרי השנה
קטגוריה:סגל גלי צה"ל
קטגוריה:משפחת חיסין
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר והפזמון
קטגוריה:משתתפי פסטיבל הזמר המזרחי
קטגוריה:משתתפי פסטיבל שירי הילדים
קטגוריה:זוכי הפסטיגל
קטגוריה:משתתפי פעם בחיים
קטגוריה:רמת השרון: אישים
קטגוריה:רחובות: אישים
קטגוריה:רחובות: מוזיקאים
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בישראל
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:משתתפי אירוויזיון 1974
קטגוריה:נציגי ישראל באירוויזיון
קטגוריה:מנחים ישראלים
קטגוריה:אמני הפרויקט של עידן רייכל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1950 | 2024-09-16T19:02:10 |
גיורא שפיגל | גיורא שפיגל (נולד ב-27 ביולי 1947 בפתח תקווה) הוא כדורגלן ומאמן כדורגל ישראלי בעבר, חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי.
קריירה כשחקן
שפיגל הוא אחד השחקנים הבולטים בהיסטוריית הכדורגל הישראלי בכלל ובמכבי תל אביב בפרט. שפיגל החל לשחק כדורגל בקבוצת הילדים של מכבי תל אביב (היה בין "הילדים של דובה'לה", כך כונה מאמן הילדים דב מאליס), וכבר בגיל 15 וחצי העלה אותו ג'רי בית הלוי לקבוצה הבוגרת כחלק מ"תינוקות ג'רי".
בעונת 1963/1964, בהיותו בן 16 וחודשיים בלבד, כבש חמישייה בהופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת, בניצחון 10–1 על בית"ר מחנה יהודה בסיבוב השני של גביע המדינה. שפיגל המשיך להרשים בליגה בעונתו הראשונה כאשר כבש עוד חמישה שערים בליגה ובגביע וסומן כבר בגיל 17 ככוכב העתיד של המועדון. בעונתו השנייה מספריו של שפיגל הצעיר עלו והוא סיים עם 21 שערים בכל המפעלים.
את שיא כיבושיו במשחק אחד קבע שפיגל כאשר כבש שישייה בניצחון על הפועל תל מונד בגביע המדינה. הקשר המחונן המשיך לשמור על יציבות ולהציג מספרים דו ספרתיים של כיבוש שערים בכל עונה מלאה בה שיחק במדי הקבוצה. במהלך הקריירה שלו במכבי תל אביב כבש שפיגל 97 שערי ליגה ועוד 26 בגביע המדינה והוא ממוקם חמישי בטבלת הכובשים הגדולים של המועדון בכל הזמנים. לשפיגל היה חלק משמעותי מאוד באחד המשחקים הגדולים והזכורים בהיסטוריה של מכבי תל אביב, כאשר כבש שלושער בניצחון 5–0 על הפועל תל אביב בדרבי של עונת 1969/1970.
שפיגל לא רק הרשים במשחקו ובנתוניו האישיים אלא גם בכמות התארים שקטף בעשר העונות בהן שיחק במכבי תל אביב. השלל של שפיגל מסתכם בארבע אליפויות, ארבעה גביעי מדינה, כולל זכייה בדאבל של 1969/1970 ושני גביעי אסיה היסטוריים. בגביע אסיה הראשון (1969) היה לשפיגל חלק מרכזי עם שישה שערים בשישה משחקים כולל שלושער בניצחון 6–1 על מיסורה מהודו בחצי הגמר. בזכייה השנייה כבש שפיגל שני שערים בדרך לגמר בו זכתה מכבי תל אביב בניצחון טכני על פוליס קלאב בגדד. בשתי הזכיות שימש כקפטן.
שפיגל שיחק במכבי תל אביב עד 1972. באותה שנה סרבה הקבוצה לשחררו למספר מועדונים אירופאים אשר רצו לצרפו, ובניהם טוטנהאם האנגלית, ובשל כך התעמת שפיגל עם ראשי הקבוצה ולא יצא למסע לארצות הברית שערכה מכבי בקיץ של אותה שנה. בעקבות סירובה של מכבי לשחררו נכנס שפיגל להסגר בינלאומי למשך שנה, שבסופו עבר לקבוצה הצרפתית שטרסבורג. שפיגל שיחק חמש עונות בצרפת, בשטרסבורג ובליון, וחזר למכבי תל אביב במהלך עונת 1978/1979 בה זכה עם הקבוצה באליפות.
בשנת 1981 פרש שפיגל ממשחק פעיל בגיל 34, ופנה לקריירת אימון.
בנבחרת ישראל
בגיל 17 היה שפיגל חלק מנבחרת הנוער שזכתה בגביע אסיה לנוער ב-1964, כאשר במשחק הגמר נגד נבחרת בורמה (5–0 לישראל) כבש שלושער. בגיל 18 ערך את הופעתו הראשונה בנבחרת הבוגרת.
שפיגל נמנה עם הנבחרת שהעפילה לאולימפיאדת מקסיקו, כמו גם לטורניר הגמר במקסיקו 1970. הוא כבש את שער הניצחון על אוסטרליה בשלב המוקדמות, שער שבזכותה העפילה הנבחרת. ובטורניר הוא בישל את שערו של מרדכי שפיגלר נגד נבחרת ב-1969 במשחק שקבע את העפלת נבחרת ישראל לטורניר, וכן את שערו של שפיגלר בתיקו 1–1 נגד נבחרת במהלך הטורניר, השער היחיד של נבחרת ישראל בגביע העולמי. שפיגל הרבה לשתף פעולה במשחקי הנבחרת עם חברו מרדכי שפיגלר ושניהם זכו מהעיתונות הישראלית לכינוי "צמד השינים".
קריירת כמאמן
ממוזער|250px|"צמד השינים" שפיגל (משמאל), לצידו של מרדכי שפיגלר
שפיגל החל כמנג'ר בהפועל פתח תקווה לצד המאמן דרור בר-נור ועבד בקבוצה במשך שלוש שנים. בשנת 1987 החל לאמן את קבוצת נעוריו מכבי תל אביב וזכה עמה בגביע המדינה באותה עונה. למרות זכייה זו הייתה אווירה קשה בקבוצה בעקבות מירמור שחשו שחקני מכבי על צורת האימון והיחס ה"מתנשא" של שפיגל שגרמו להם לפי השמועות באותה תקופה לבצע "שביתה איטלקית". השחקנים לא התאמצו בחלק מהמשחקים וסירבו להישמע להוראות טקטיות של שפיגל, ואף ביימו פציעות על מנת שלא לשחק. באותה תקופה ספגה מכבי הפסדים רבים ואף את התבוסה הגדולה בתולדותיה, כשהפסידה 0–10 למכבי חיפה.
שפיגל פוטר מאימון הקבוצה בסוף העונה ועבר לאמן את בני יהודה, אותה הוביל לזכייה באליפות הראשונה (והיחידה עד כה) בתולדותיה, בעונת 1989/1990. לאחר מכן, זכה באליפות (ללא הפסד ליגה) עם מכבי חיפה בעונת 1993/1994 ואף הגיע איתה לשלב שמינית גמר גביע אירופה למחזיקות הגביע בו הפסידה לפארמה בפנדלים, הפסד שמנע ממנה עלייה לשלב רבע הגמר. הוא המשיך לאמן בחיפה עד לעונת 1997/1998, במהלכה פוטר לאחר תבוסה ביתית נגד הפועל כפר סבא.
לאחר מכן אימן שפיגל עונה אחת בקבוצות הפועל פתח תקווה, בני יהודה ועירוני ראשון לציון. ביוני 2007 מונה שפיגל למנהל ספורטיבי בקבוצת בית"ר ירושלים לעונת 2007/2008, בה שיתף פעולה עם חברו מימי המונדיאל, יצחק שום, שאימן את הקבוצה. באותה עונה זכתה בית"ר בדאבל. את עונת 2008/2009 פתחה בית"ר במשחקים במסגרת מוקדמות ליגת האלופות, אך הובסה 0–5 במשחק הגומלין בפולין מול ויסלה קרקוב והודחה. בעקבות התבוסה התפטר שפיגל מתפקידו בבית"ר ב-10 באוגוסט 2008.
חיים אישיים
אביו, אליעזר שפיגל, היה כדורגלן בולט בשנות ה-40 וה-50 ולאחר מכן מאמן מצליח. גיסו הוא דני בגלייבטר, כדורגלן העבר של מכבי פתח תקווה, ואחיינו הוא אייל בגלייבטר, אף הוא כדורגלן עבר במכבי פתח תקווה ובנבחרת ישראל.
שפיגל בוגר גימנסיה הרצליה ובעל תואר ראשון בחשבונאות. גר בהרצליה פיתוח, אבא לשני ילדים, היה נשוי למרגלית (לבית צלניקר), חברתו עוד מימי הגימנסיה, עד למותה ב-2016 מסרטן.
תארים
כשחקן
מכבי תל אביב
אליפויות (4): 1966/1968, 1969/1970, 1971/1972, 1978/1979
גביע המדינה (4): 1963/1964, 1964/1965, 1966/1967, 1969/1970
גביע אסיה (2): 1968/1969, 1970/1971
כמאמן
מכבי תל אביב
גביע המדינה (1): 1987/1988
בני יהודה תל אביב
אליפויות (1): 1989/1990
מכבי חיפה
אליפויות (1): 1993/1994
גביע המדינה (2): 1992/1993, 1994/1995
גביע הטוטו (1): 1993/1994
לקריאה נוספת
אשר גולדברג, דני דבורין, מכבי תל אביב – מאה שנים ראשונות, הוצאת מדיה, 2006, עמ' 159–160, 209.
קישורים חיצוניים
עמוד השחקן באתר הרשמי של מכבי תל אביב
עמוד המאמן באתר הרשמי של מכבי תל אביב
הערות שוליים
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים
קטגוריה:קשרי כדורגל ישראלים
קטגוריה:כדורגלני נבחרת ישראל
קטגוריה:כדורגלני מכבי תל אביב
קטגוריה:כדורגלני הכח רמת גן
קטגוריה:כדורגלני בית"ר תל אביב
קטגוריה:כדורגלני אולימפיק ליון
קטגוריה:כדורגלני שטרסבורג
קטגוריה:כדורגלנים ישראלים בצרפת
קטגוריה:פתח תקווה: כדורגלנים
קטגוריה:מאמני כדורגל ישראלים
קטגוריה:מאמני הפועל פתח תקווה
קטגוריה:מאמני מכבי תל אביב
קטגוריה:מאמני בני יהודה תל אביב
קטגוריה:מאמני מכבי חיפה
קטגוריה:מאמני הפועל ראשון לציון
קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1968
קטגוריה:כדורגלנים אולימפיים ישראלים
קטגוריה:משתתפים ישראלים באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)
קטגוריה:כדורגלנים באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)
קטגוריה:כדורגלני מונדיאל 1970
קטגוריה:חברי היכל התהילה של הכדורגל הישראלי
קטגוריה:בוגרי גימנסיה הרצליה
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1947 | 2024-09-13T09:41:40 |
רוק מתקדם ישראלי | REDIRECT רוק_מתקדם_בישראל | 2015-09-26T11:04:54 |
תורת הקבוצות - מונחים | תורת הקבוצות: ענף במתמטיקה העוסק בתכונותיהן של קבוצות, ומשמש כבסיס לאקסיומטיזציה של המתמטיקה.
תורת הקבוצות הנאיבית: ניסוח אינטואיטיבי של הרעיונות היסודיים של תורת הקבוצות, כפי שהתפתחה במשך השנים.
תורת הקבוצות האקסיומטית: גרסה פורמלית, בעלת ביסוס אקסיומטי מוצק, של תורת הקבוצות, שפותחה כדי למנוע סתירות ופרדוקסים כדוגמת הפרדוקס של ראסל.
קבוצה: מושג יסודי בתורת הקבוצות. התיאור האינטואיטיבי של קבוצה הוא אוסף של עצמים כלשהם.
תת קבוצה: קבוצה היא תת קבוצה של הקבוצה אם כל איבר של שייך גם ל-. נסמן זאת בצורה: .
הקבוצה הריקה: קבוצה שאין בה איברים, והיא מסומנת בסימן (שמקורו באות הנורווגית "Ø" ) או בצורה {}.
יחידון (סינגלטון בלועזית): קבוצה שמכילה איבר אחד בלבד.
פעולות על קבוצות:
איחוד: פעולה על קבוצות שתוצאתה היא הקבוצה המכילה את איברי כל הקבוצות שעליהן פעלה פעולת האיחוד. איחוד מסומן בדרך כלל כך: .
הפעולה איחוד היא קומוטטיבית (חילופית) ואסוציאטיבית (קיבוצית).
חיתוך: פעולה על קבוצות שתוצאתה היא הקבוצה המכילה את האיברים ששייכים לכל אחת ואחת מהקבוצות שעליהן פעלה פעולת החיתוך. חיתוך מסומן בדרך כלל כך: .
הפעולה חיתוך היא קומוטטיבית ואסוציאטיבית.
מתקיימת דיסטריבוטיביות של החיתוך מעל האיחוד ודיסטריבוטיביות האיחוד מעל החיתוך, כלומר ו-
הפרש: ההפרש בין ל־ הוא קבוצה המכילה את כל האיברים השייכים ל־ ולא שייכים ל־.
פעולת ההפרש אינה קומוטטיבית ואינה אסוציאטיבית.
הפרש סימטרי: ההפרש הסימטרי של הקבוצות ו- הוא הקבוצה המורכבת מכל איברי שלא שייכים ל- וכל איברי שלא שייכים ל־ - כלומר, כל האיברים השייכים בדיוק לאחת הקבוצות.
הפעולה הפרש סימטרי היא קומוטטיבית ואסוציאטיבית.
מכפלה קרטזית: המכפלה הקרטזית של שתי קבוצות היא קבוצה המכילה את כל הזוגות הסדורים שאיברם הראשון שייך ל- והשני שייך ל-. ניתן להרחיב פעולה זו לכל מספר, גם אינסופי, של קבוצות.
הפעולה "מכפלה קרטזית" אינה קומוטטיבית ואינה אסוציאטיבית.
בחירה
קבוצות זרות: שתי קבוצות הן זרות אם חיתוכן הוא הקבוצה הריקה.
קבוצה אינסופית: קבוצה שקיימת קבוצה החלקית לה ממש ושקולה לה.
עוצמה: מושג המשקף את גודלה של קבוצה, כלומר את מספר איבריה. עוצמה של קבוצה תסומן .
(אָלֶף אֶפֶס): עוצמתה של קבוצת מספרים הטבעיים.
או : עוצמתה של קבוצת המספרים הממשיים, נקראת גם עוצמת הרצף.
השערת הרצף: ההשערה כי לא קיימת עוצמה בין ו-, זו השערה שלא ניתן להוכיח או להפריך תחת האקסיומות המקובלות של תורת הקבוצות (אקסיומות ZFC).
קבוצה בת מנייה: קבוצה סופית או אינסופית שעוצמתה שווה לעוצמת המספרים הטבעיים (אלף אפס).
קבוצה שאינה בת מנייה: קבוצה שעוצמתה גדולה מאלף אפס ולכן לא ניתן לספור את כל איבריה.
קבוצת החזקה: קבוצה המכילה את כל תת-הקבוצות של קבוצה נתונה. קבוצת החזקה של קבוצה תסומן .
יחס (בינארי): קבוצה שמכילה זוגות סדורים, כך שהאיבר הראשון בזוג בא תמיד מקבוצה מסוימת - , והאיבר השני בא מקבוצה נוספת - (לא בהכרח שונה מ-). בכתיב פורמלי: קבוצה תיקרא יחס מ- ל- אם .
פונקציה: יחס בו לכל איבר של קיים זוג סדור *יחיד* שהוא האיבר הראשון שלו.
פונקציה חד-חד ערכית: פונקציה תקרא חד-חד ערכית (חח"ע) אם לכל בטווח קיים לכל היותר אחד בתחום המקיים .
פונקציה על: פונקציה תקרא על אם לכל בטווח קיים לפחות אחד בתחום המקיים .
פונקציה הפיכה: פונקציה שקיימת לה פונקציה הפכית; לכל קיים יחיד כך ש- (כלומר, הפונקציה היא חח"ע ועל).
יחס שקילות: יחס המקיים שלוש תכונות: רפלקסיביות, סימטריות וטרנזיטיביות. יחס מעל קבוצה המקיים את שלוש תכונות אלו מחלק אותה למחלקות שקילות.
סדר חלקי: יחס המקיים שלוש תכונות: רפלקסיביות, אנטי סימטריות וטרנזיטיביות.
סדר מלא: סדר מלא הוא סדר חלקי בו כל שני איברים בקבוצה ניתנים להשוואה.
סדר טוב: סדר טוב הוא סדר מלא בו לכל תת-קבוצה יש איבר מינימלי.
שרשרת: קבוצה חלקית לקבוצה סדורה בסדר חלקי, שכל שני איברים בה ניתנים להשוואה (כלומר היא סדורה בסדר מלא).
קבוצת כל הפונקציות מקבוצה לקבוצה : קבוצה המסומנת והמכילה את כל הפונקציות מהקבוצה אל תוך הקבוצה .
הפרדוקס של ראסל: פרדוקס שהראה שתורת הקבוצות הנאיבית מכילה סתירות, והוביל לפיתוחה של תורת הקבוצות האקסיומטית.
ייחוס של קבוצה (או מחלקה) לקבוצה אחרת.
משפטים:
משפט קנטור (לקבוצת החזקה): משפט קנטור הוא משפט מתמטי יסודי בתורת הקבוצות. המשפט קובע שהעוצמה של כל קבוצה קטנה מהעוצמה של קבוצת התת-קבוצות שלה.
האלכסון של קנטור: קובע שעוצמת המספרים הממשיים גדולה מזו של הטבעיים.
משפט קנטור-שרדר-ברנשטיין: משפט האומר כי אם קיימת פונקציה חח"ע מקבוצה לקבוצה , וקיימת פונקציה חח"ע מהקבוצה לקבוצה , אז שתי הקבוצות שקולות.
*
קטגוריה:מונחונים | 2022-11-26T14:54:09 |
על | REDIRECT פונקציה על | 2008-05-05T14:51:04 |
צליפה | ממוזער|250px|צלפי שדה של צה"ל עם רובה צלפים M24, ראו גם: צליפה בישראל.
ממוזער|250px|צוות צלפים גרמניים, יורה ומאתר, בעמדה מוסווית באפגניסטן
ממוזער|250px|מערכת נשק צלפים היא כלי הנשק העיקרי של הצלף. בתמונה: "ברק" - רובה צלפים לטווחים ארוכים, מצויד בכוונת טלסקופית ודורגל.
ממוזער|250px|צלפים אמריקאיים במטווח
צליפה היא קליעה מדויקת לטווח רב, לרוב מעל ל-300 מטר ולעיתים אף ליותר מ-2,000 מטר, באמצעות כלי ירי המותאם במיוחד לכך (לרוב רובה צלפים עם כוונת טלסקופית), תוך התחשבות מיוחדת בתנאים סביבתיים המשפיעים על מעוף הקליע.
כישורי ומיומנויות הצלף
הצלף הוא לוחם חיל רגלים או כוחות מיוחדים, ובמהלך הכשרתו הוא לומד ומתאמן בכישורים ובמיומנויות הבאות:
לוחמת חיל רגלים
שדאות וניווט
הסוואה צבאית
תצפית ואיסוף מודיעין קרבי
חישובי בליסטיקה, היסטים ואומדן טווחים
תפעול מערכת נשק צלפים
טכניקת ירי נכונה (כיצד לשמור על גוף יציב בעת הירי, כיצד לאחוז נכון ברובה וכו')
קליעה מדויקת למטרה = צליפה.
הכישורים הנדרשים לצלף הן דיוק, יכולת קליעה מעולה, יציבות (על מנת להחזיק את הנשק יציב בעת הירי), משמעת עצמית, סבלנות, כושר גופני גבוה, יכולת מתמטית (על מנת לבצע התאמות בליסטיות וחישוב היסטים לפני הירי), קור רוח ושיקול דעת. ניסיון ובגרות מבצעית אף הם תורמים למקצועיותו ואיכותו של הצלף.
מקצועות הצליפה
ישנם מספר סוגי צלפים, בהתאם לייעוד ולתורת ההפעלה. ברוב צבאות העולם מבחינים בין צלפי חי"ר רגילים לצלפי יחידות עילית וצלפי קומנדו. צלפי יחידות השתלטות, משטרה ולוט"ר פועלים בדוקטרינה שונה מצלפי חי"ר עקב השוני במטרות שאליהן נועדו.
כיום צה"ל מפעיל צלפים בחיל הרגלים ובנוסף גם צלפים בכוחות המיוחדים (קומנדו, הנקראים צלפי לוט"ר). ובעברו הפעיל צלפים גם בחיל ההנדסה.
צלף ומאתר/צופה
ממוזער|250px|צלף ומאתר של חיל הנחתים של ארצות הברית. הצלף חמוש ברובה M40A5 עם משתיק קול ואילו המאתר מצויד במשקפת מתקדמת עם לוח שנתות התואם לזה של הטלסקופ של הצלף.
צלפים כמעט תמיד עובדים בזוגות, ויש חלוקה של תפקידים: צלף ומאתר (באנגלית Spotter, נקרא בצה"ל גם "צופה" ו"בקר ירי"). תפקיד המאתר/צופה הוא חשוב מאוד וכולל מספר תפקידים:
חיפוי על הצלף והגנה עליו באמצעות ירי בטווח קצר ובינוני.
סריקת השטח ואיכון מטרות לצלף.
הצופה מחשב עבור הצלף את המרחק למטרה, מהירות וכיוון רוח, היסטים ועוד. תפקידו של הצופה לאפשר לצלף להתמקד רק במה שקשור לירייה עצמה, כדי לבצע ירי בדיוק מקסימלי.
לאחר הירי הצופה מדווח לצלף על פגיעה במטרה, או במקרה של החטאה על צורך בתיקון מהיר של הירי בהתאם למקום הפגיעה שזיהה הצופה.
מאתר/צופה הוא לרוב גם צלף בהכשרתו, שכן הוא נדרש להכיר את עבודת הצלף כדי לתת לו את הנתונים המתאימים בזמן הנכון. הצופה מצויד בדרך כלל במשקפת תואמת לכוונת של הצלף, וכן ברובה סער או אקדח להגנה עצמית. לעיתים הצופה חמוש ברובה קלעים (כגון SR-25 או רובה M14 או רוס"ר בתצורת קליעה) המאפשר לו להשלים את יכולותיו של הצלף, שבדרך כלל חמוש ברובה בריחי ארוך טווח (בצה"ל מדובר ברובי רמינגטון M24, ברק HTR 2000, בארט MRAD ומקמילן TAC-50, האחרון נמצא ביחידות המיוחדות).
בנוסף לקליעה מדויקת, הן הצופה והן הצלף משמשים גם כתצפיתנים שמעבירים מודיעין חזותי ומודיעין טקטי על תנועת האויב והמטרות.
לעיתים צלף ומאתר מחליפים ביניהם בתפקידים בעת משימה ממושכת, וזאת על-מנת שבעת ביצוע הירי הצלף יהיה רענן ולא שחוק פיזית.
צלף משטרה
ממוזער|250px|צלף משטרה ולוט"ר של הימ"מ
היחידות המיוחדות של כוחות משטרה ויחידות השתלטות בכל העולם (כדוגמת הימ"מ של משטרת ישראל או יחידות ה-SWAT בארצות הברית) מעסיקות צלפים, בדרך כלל כצלפי לוט"ר, בייחוד בשביל לטפל במצב של בני ערובה או לנטרל חמושים מסוכנים מרחוק. אולם לעיתים נדירות מופעלים צלפים גם במקרים של מהומות והפרות סדר חמורות במיוחד, כמו למשל באירועי אוקטובר 2000 או העימותים בגבול ישראל-רצועת עזה (2018) שכללו גם טרור שבוצע בחסות המהומות האלימות.
בדרך כלל, צלפים של המשטרה מוכשרים ומתאמנים באופן שונה, מאחר שהתפקידים שלהם שונים מאוד. צלף משטרה מעורב בדרך כלל באירועים קצרים בסביבה אזרחית, שאינם תרחישי לחימה צבאיים קלאסיים, ודורשים ירי סלקטיבי מדויק מאוד. צלף משטרה צריך להיות מתואם מאוד עם שאר הכוחות בזירת האירוע, כדי למנוע ירי דו-צדדי ופגיעה באזרחים. כמו כן, צלף משטרה לא צריך להסוות את עצמו כמה ימים בשטח עוין או לחפש לעצמו מטרות. צלפי לוט"ר ומשטרה, שפועלים לרוב בשטח בנוי, מבצעים את הירי לרוב מעמדת ישיבה או עמידה, כאשר הרובה מיוצב על גבי חצובה או שולחן ירי.
צלפי המשטרה, שלרוב מוכשרים כצלפי לוט"ר, משתמשים בדרך כלל ברובי צלפים מדויקים יותר מרובי צלפים צבאיים, מאחר שמתאר הפעולה שלהם דורש דיוק מרבי. בעוד שרובה צלפים צבאי הוא בדרך כלל בעל דיוק שנע בין 1 ל-0.5 דקת קשת, דיוק של רובה צלפים משטרתי מודרני הוא כ-0.5 דקת קשת ומטה, ויכול להגיע אף ל-0.25 דקת קשת ברובים כמו הטנגו 51, ה-PGM Ultima Ratio והבלייזר R93 טקטי. דיוק זה מאפשר להם לפגוע בגזע המוח (של החמוש), מטרה מועדפת על צלפי משטרה בלחימה בסביבה אזרחית בגלל אפקט ההריגה והנטרול המהירים של פגיעה באיבר זה. נטרול מהיר משמעותו צמצום הסיכון לאוכלוסייה אזרחית שעלולה להימצא בזירת הלחימה.
בישראל, יחידות המשטרה שמפעילות צלפים הן הימ"מ (היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור) והימ"ס (יחידות המסתערבים של מג"ב). צלפי יחידות אלו הם בעלי מוניטין גבוה מאוד, בין השאר בזכות העובדה שהם משרתים בקבע שנים ארוכות ובעלי ניסיון רב ובגרות מבצעית. רובי הצלפים שלהן כוללים את ה-SR-25 Mk 11, הבארט REC10 (שניהם חצי-אוטומטיים) והבארט MRAD (רובה בריחי מודולרי).
סוגי צלפים בצה"ל
ממוזער|250px|צלף ומאתר של צה"ל. הצלף חמוש במערכת נשק צלפים הכוללת רובה "ברק" עם דורגל, שולחן צליפה ומשתיק קול, ולידו מאתר עם משקפת תואמת.
ממוזער|250px|צלף יחידת דובדבן מתאמן במטווח במתקן אדם. הצלף חמוש ברובה צלפים "ברק" ולידו נמצא מאתר שמאכן לו מטרות.
כיום מקובל להבחין בצה"ל בין:
רובאי 07/קלע - אדם במיומנות הירי הדרושה מלוחם פשוט בחיל הרגלים ובחיל ההנדסה. מקלע מצופה לפגוע במטרת ראש ממרחק 100 מטר, מטרת גוף מ-300 מטר ומטרה מקובצת (מספר אנשים צמודים) מ-500 מטר.
קלע סער/קלע לילה - ישנם אחד או יותר במחלקת הנדסה קרבית ובמחלקת חי"ר (במחלקה צה"לית סטנדרטית - בין ארבעה לשישה). זהו קלע מצטיין המצויד בנשק מדויק יותר. הוא מתמקד במטרות איכותיות ומזדמנות. תפקיד זה ניתן לחייל שהצטיין בלימודי הירי הרגילים, אך לא עבר קורס צלפים.
צלף חי"ר שדה - אחד או יותר בפלוגה היורה למטרות קבועות מראש, בדרך כלל מתוך מסתור או תחת הסוואה צבאית. חייל זה עבר קורס צלפים בנוסף למסלול ההכשרה הרגיל לחיל הרגלים. הוא מצויד גם במערכת נשק צלפים ייעודית. מצופה ממנו לפגוע במטרת ראש ממרחק 300 מטר ובמטרת גוף ממרחק 500 מטר. בנוסף לצליפה עוסק צלף החי"ר גם בתצפית ואיסוף מודיעין חזותי.
צלף חי"ר לטווח ארוך - צלף שעבר קורס צלפים וקורס נוסף שמכשיר אותו לירי בטווחים ארוכים במיוחד, בדרך כלל מעבר ל-1,000 מטר. צלף זה חמוש ברובה צלפים המותאם לירי שכזה (בצה"ל, רובה ה"ברק" בקליבר 0.338 לפואה מגנום, שיעיל ל-1,200 מטר) ואמצעי עזר נוספים. נמצא הן ביחידות החי"ר הרגילות והן בכוחות המיוחדים.
צלף כוחות מיוחדים/קומנדו/לוט"ר - זוכה להכשרה ולאימון נרחבים יותר מאלו של צלף חיל הרגלים. הוא מאומן גם בירי סלקטיבי (ירי במטרה המייצגת אויב בין מטרות רבות המייצגות ידידים או עוברי אורח). צלפי לוט"ר מופעלים גם על ידי היחידות המיוחדות של המשטרה. בדרך כלל, צלפים של המשטרה משתמשים ברובים שונים מאלה של הצבא ומתאמנים באופן שונה, מאחר שהתפקידים שלהם שונים מאוד. צלף משטרה חייב להיות מאוד מדויק ובדרך כלל לא צריך להסוות את עצמו כמה ימים בשטח או לאכן לעצמו מטרות. צלפי לוט"ר, שפועלים לרוב בשטח בנוי, מבצעים את הירי לרוב מעמדת ישיבה או עמידה, כאשר הרובה מיוצב על גבי חצובה או שולחן ירי.
צלף סער - צלף קומנדו שמפעיל רובה צלפים חצי-אוטומטי.
מפעיל בארט - לוחם-פלס או לוחם-סלק של חיל ההנדסה הקרבית שעבר הכשרה והוסמך להפעיל רובה נגד ציוד מדגם בארט M82A1. מטרתו לפגוע במטרות חומר וציוד ולפרק מטעני חבלה בירי מרחוק. עם זאת, לבארט יש גם פוטנציאל לצליפה לטווח רחוק ולהריגת מחבלים מאחורי מחסה.
ציוד צליפה
הציוד העיקרי של הצלף הוא מערכת נשק צלפים וכולל רובה צלפים, כוונת טלסקופית, תחמושת צליפה, חצובה ולעיתים גם מכשירים לאמדן מרחק, אמדן מהירות רוח וציוד עזר נוסף לרובה. ציוד נוסף של הצלף כולל חליפת הסוואה, אמצעי תצפית ואמצעי הישרדות בשטח.
ממוזער|250px|רובה צלפים רמינגטון 700P, במקור היה רובה צלפים למטרות ציד.
ממוזער|250px|מבט דרך כוונת טלסקופית לאופולד VX-III 6.5-20x50
ממוזער|250px|צלף של חיל ההנדסה הקרבית עם חליפת הסוואה ורובה צלפים M24.
להלן פירוט קצר על כל אמצעי:
רובה צלפים - רובה שתוכנן במיוחד לשמש לקליעה מדויקת במטרות רחוקות. רובה זה נדרש לעמוד בדרישות מחמירות של יציבות, התאמה אישית ודיוק ולכן הוא לרוב כבד ויקר יותר מרובים אחרים. לרוב מנגנון הירי הוא בריחי (על מנת לנצל את מירב אנרגיית הגזים וכדי למנוע תנועה מיותרת של הנשק שעלולה להיגרם ממנגנון של מחסנית תחמושת) או חצי-אוטומטי והקנה מעובה ו"צף" שמופרד פיזית מגוף הרובה. רובי צלפים מודרניים כוללים מעצה ומתפסים ארגונומיים, כגון קת מתכוונת, על מנת לשפר את התאמת הרובה לממדי גוף הצלף ולאפשר לו אחיזה נוחה לפרקי זמן ממושכים וללא מאמץ. לעיתים, ברובים מתאימים, על הקנה יורכב משתיק קול כדי למנוע איתור עמדת הצלף (בשימוש עם תחמושת מתאימה). הרובים הייעודיים מתאימים הרבה יותר לצליפה (מעל 300 מטר), בניגוד לרובי סער או רובים מן השורה שהוסבו באופן פשטני ועם זאת, גם רובים אלו יכולים לשמש לקליעה מדויקת (לרוב עד 300 מטר).
כוונת טלסקופית - כוונת שבה טלסקופ קטן המגדילה את המטרה ובכך מאפשרת לצלף לראות את הפרטים הקטנים מטווח רחוק ולכוון באופן מדויק יותר (להיות מודע יותר לתנועות שלו). בתוך הכוונת הטלסקופית ישנו "צלב" המשורטט על עדשה והמכוון נעשה באמצעות הצבת מרכז הצלב על מרכז המטרה (או בהיסט מתאים). לאורך קווי הצלב משורטטות שנתות קטנות המאפשרות לצלף למדוד סטייה ומרחקים (השנתות הן בגודל יחידה זוויתית של 0.1 עד 1 דקת קשת). לחלק מהרובים יש כוונות ברזל לחירום אך לרוב ירי ברובה צלפים מודרני לא יבוצע דרך כוונות "ברזל" (אם כי היו חריגים לכך, כמו סימו האוהא) אלא בעזרת ציוד אופטי (כוונות המתאימות לירי ביום או כוונות עם אמצעי ראיית לילה). הכוונת לרוב מכוסה בחלקה הקדמי באמצעי שמונע החזרת אור ("כוורת") כדי למנוע את איתור הצלף.
תחמושת צליפה - קליעים המותאמים במיוחד לצליפה. כאשר הדרישה היא שסטיית הקליעים תהיה פחותה בטווחים גדולים ישנה העדפה לקליעים כבדים יותר (אינרציה גדולה יותר סביב ציר הסיבוב-יציבות משופרת לאורך קו מעוף הקליע). תחמושת הצליפה האיכותית ביותר היא ברמת Match Grade.
אמצעי ייצוב לרובה (מסייעים בייצוב הרובה ומאפשרים לצלף להימנע מלשאת את משקל הרובה בהיותו בעמדה וכך להמתין במארב פרקי זמן ארוכים)
דורגל - התקן המורכב משתי רגליים המחוברות בקצה הקדמי של המעצה, לרוב במצב שכיבה.
חצובה - התקן המורכב מ-2 או 3 רגליים שעליו מתקינים את הרובה, לרוב למצב עמידה.
שולחן ירי - שולחן מתפרק עליו מציבים את הרובה, לרוב במצב ישיבה.
עזרי ירי
שבשבת - מד מהירות רוח קומפקטי, לאומדן היסט הפגיעה (כיוון ומידה).
כרטיס טווחים או תצלום אווירי - לאפשר לצלף לדעת מה הטווח לעצמים שבסביבתו וכך להעריך במהירות את המרחק למטרה.
מחשב ירי - אמצעי המקל על חישוב ההיסט לפי נתוני הרוח והטווח
מד טווח לייזר (מט"ל) - למדידת המרחק מן היורה אל המטרה. בזמן מלחמת לבנון השנייה התברר שזה לא יעיל וחושף את הצלף.
ערכה לטיפול ברובה - ערכה בה נארז הרובה על מנת להגן עליו ועל הכוונת הטלסקופית ממפגעים סביבתיים ופגיעה פיזית בזמן שהוא לא בשימוש וכן מכילה כלי ניקוי ואמצעים לתחזוקה שוטפת של הרובה.
אמצעי הסוואה - נועדו להסוות את הצלף בשטח.
חליפת הסוואה Ghillie suit - חליפה בצבעי יער או סבך יבש ובה משובצים חלקי צמחים ועלים - נועדה להסוות את הצלף ביער או בסבך. ישנן חליפות הסוואה למתארי שטח שונים: יער, סבך, צמחייה יבשה, מדבר ושלג.
רשתות הסוואה.
צבעי הסוואה - בדרך כלל להסוואת חלקי גוף שנותרו חשופים כמו פנים, צוואר וגב כף היד. מטרת צבעי ההסוואה היא לשנות את הצורה של חלקי הגוף של הצלף בעיני האויב באמצעות אשליה אופטית ולהתאים את צבע גופו של הצלף כך שיטמע בשטח בצורה טובה יותר.
עזרים לצלף:
נשק אישי להגנה עצמית - בדרך כלל רובה סער, תת מקלע או אקדח, למקרה של היתקלות מקרוב.
ערכת הישרדות - לאפשר לצלף לשהות זמן רב בשטח.
רובי צלפים
ממוזער|250px|רובה צלפים בריחי אמריקאי טנגו 51 בעל דיוק של 0.25 דקת קשת
ממוזער|250px|רובה צלפים CheyTac Intervention בקליבר ייחודי 0.408 אינץ' המיועד לטווחים ארוכים במיוחד, של עד 2,300 מטר
רובה צלפים הוא רובה מחורק-קנה (Rifle) שייעודו הוא קליעה מדויקת במטרות מרוחקות וקרובות כאחד. רובה הצלפים הוא נשקו הייעודי של הצלף - חייל או שוטר המאומן בקליעה מדויקת.
בגלל הדגש על דיוק רב בקליעה, רובי הצלפים מיוצרים באופן מיוחד ומורכבים בדרך כלל באופן ידני. כתוצאה מהדרישה לדיוק ויציבות רובה הצלפים בדרך כלל כבד ויקר יותר מרובים אחרים. רובה הצלפים בדרך כלל כולל קנה ארוך וכבד על מנת להגביר את היציבות והדיוק של הרובה, לעיתים נעשה שימוש גם ב"קנה צף" - קנה שמחובר לרובה רק בנקודה אחת וזאת על מנת להמעיט ככל האפשר את תנודות הקנה בעת הירי כתוצאה מרעידות ידי הצלף או מהרתע המופעל על הרובה. מנגנון הפעולה ברובי צלפים הוא בדרך כלל בריחי או חצי-אוטומטי. רובים שונים יכולים לשמש לקליעה מדויקת לטווחים בינוניים, אך רובי הצליפה הייעודיים הרבה יותר מדויקים מאשר רובי סער או רובים מן השורה שהוסבו באופן פשטני.
רובה הצלפים המדויק ביותר הוא טנגו 51 המשיג באופן עקבי מקבצים של 0.25 דקת קשת ומטה בטווחים של עד 800 מטר. הרובים המדויקים ביותר לטווח הכי ארוך הם כנראה CheyTac Intervention שמשיג מקבצים של למטה מדקת קשת אחת בטווחים של כ- והבארט MRADELR שיעיל עד לטווח של .
קליע הנורה מרובה צלפים, משייט במהירות של בין 600–1300 מטר לשנייה. מה שאומר שאדם הנורה על ידי צלף ממרחק, יפגע על ידי הכדור לפני שצליל הירייה יגיע אליו לאוזן.
אימוני הצלף
ממוזער|250px|ימין|צלף של צבא יפן יורה ב-M24 SWS במטווח
באימון צלפים ישנן שתי מיומנויות עיקריות שעל הצלף לפתח ולשמר. ראשית, על צלף להיות מסוגל לחשב ברמת דיוק גבוהה את המרחק מהמטרה ואת כיוון ומהירות הרוח, זאת על מנת שיוכל להתאים את הכוונת בהתאם. שנית, על הצלף להיות מסוגל לבצע את הירי כאשר הכוונת מונחת בדיוק על המטרה, תוך סחיטה זהירה של ההדק, וזאת מבלי להסיט את הקנה בזמן הירי. כשל באחת משתי מיומנויות אלו בזמן שמבוצע ירי לטווחים ארוכים יוביל להחטאה וודאית של המטרה.
אימון טוב הוא בעל חשיבות רבה עבור צלפים. אימונים טובים יכולים לפצות על ציוד לא טוב. המטרה הראשונית היא להכשיר את הצלף במיומנות הירי. למשל, בתוכניות אימון מסוימות יכול להידרש צלף לקלוע למעגל בגודל 30 ס"מ ממרחק של 300 מטר, ללא תלות בתנאי מזג אוויר או זווית ירי.
ממוזער|250px|שמאל|צלפים של צבא ארצות הברית וניו זילנד מתאמנים בירי ברובה צלפים M110 SASS
את הצלפים מכשירים במשך מספר חודשים בירי יומיומי, בטווחים שונים, בזוויות שונות, במזג אוויר שונה, ובמיוחד ברוחות. בנוסף לזאת, צלף חייב להיות מסוגל לפגוע במטרה שהוא רואה דרך הכוונת, ובמקביל לראות את אותה מטרה "מחוץ לכוונת" בעינו השנייה.
המרחק מהמטרה מדוד או מוערך בצורה מדויקת, במקרה של טווחים ארוכים סטיית הכדור מחושבת והכוונת מותאמת לכך.
על מנת לשמר את מיומנויות הירי והתאמת הכוונות שרכש, על צלף לבצע אימונים בתדירות גבוהה לצורך שמירה על כשירות.
היסטוריה
תחילת השימוש בנשק החם
עוד מימיו הראשונים של הרובה, חיילים שאפו להגיע לרמת מיומנות גבוהה שתאפשר להם לפגוע באויב ממרחק רב, אך מגבלות טכנולוגיות היו המכשול העיקרי שעמד בפניהם. ידוע כי בתחילת המאה ה-16, בעת המצור על פירנצה, לאונרדו דה וינצ'י פגע באמצעות רובה מתוצרת עצמית, בחיילי אויב ממרחק של 300 יארד. ב-1527, בנוונוטו צ'ליני, אמן שהיה בין מגיני רומא של האפיפיור קלמנס השביעי, פגע ממרחק במפקד האויב הצר, שארל השלישי, דוכס בורבון.
במאה ה-18, הצליפה לא הייתה מפותחת מספיק משום דיוקם המועט של הרובים מאותה תקופה שהתבססו על קנה חלק קדח וכן היעדר שיטות עיבוד מתכת ועזרים לצלף שפותחו מאז. פיתוח משמעותי בתחום התרחש במאה ה-19 עם הופעת הרובה בעל הקנה המוסלל (Rifle), אשר השתמש במנגנון פיקה ליריית כדור (Cap) והיה בעל קנה מחורק בסלילים שהגבירו את דיוק הרובה.
במהלך המלחמות הנפוליאוניות, הבריטים הפעילו מחלקות רובאים (שהיו לבושים בירוק על מנת להקשות על איתורם) שנועדו לפגוע בקציני האויב - היה זה השימוש הראשון של רובאים בבגדי הסוואה, בתקופה שבה עוד היה נהוג להעמיד שורות רובאים בשדה הקרב. כמו כן, טקטיקה שהתפתחה בתקופה זו והופעלה כחלק מקרבות ימיים, הייתה הצבת קלעים על תרני ספינות שיפגעו בצוות הפיקוד של הספינה המותקפת - כך למשל קלע צרפתי הרג את הוריישו נלסון בעיצומו של קרב טרפלגר.
המאה התשע עשרה
במלחמת האזרחים האמריקנית שני הצדדים הלוחמים עשו שימוש בצלפים לפגיעה בקצינים, מפקדי צבא בכירים ומפעילי תותחים. בצבא הצפון התפרסם היירם ברדן - קלע וממציא (מהנדס בהכשרתו) שהקים שני גדודי קלעים, שכונו "קלעי ברדן" על שמו. במבצע גיוס ענק שברדן יזם, במסגרתו קציני גיוס סיירו בין ערים, כפרים וישובים קטנים ומרוחקים, וגייסו לגדודים את מיטב קלעי הצפון, לאחר שעברו בהצלחה מבחני ירי (מקבץ של ממרחק של , ללא כוונת טלסקופית). לוחמי הגדודים צוידו במיטב הרובים ארוכי הטווח והכוונות הטלסקופיות (שבתקופה זו לא היו שכיחות) שעמדו לרשות הצבא.
גדודי הקלעים פעלו לעיתים ככוח סיור שמנע מרחוק היתקלות בין הרובאים הפשוטים של הצפון בכוחות של צבא הדרום. פעילותם סייעה רבות ללחימה של צבא הצפון בקרבות שונים בהם לפעמים חיסול מפקדי האויב היה קריטי לניצחון הצפון.
מנגד, צלף של צבא הקונפדרציה פגע ממרחק של 730 מטר (באותו זמן, טווח בלתי ייאמן) בגנרל ג'ון סדג'וויק, שזלזל בכדורים שחלפו לידו והתעלם מחייליו שהזהירו אותו כי עליו לתפוס מחסה. היה זה המפקד הבכיר ביותר שנהרג בצבא הצפון.
במלחמת הבורים, הבורים, שהיו קלעים מעולים, חיפשו את הקצינים הבריטים, השתמשו בסלעים כמכוון ופגעו היטב בקצינים. בנוסף לכך, הבורים השתמשו בבגדים הדומים לצבע סביבתם, בעוד שהבריטים לבשו בגדים שהסגירו את מיקומם.
המאה העשרים
במלחמת העולם הראשונה, גרמניה, בה ענפי הקליעה היו מפותחים, הפעילה צלפים באופן נרחב. היסטוריונים בריטים העריכו כי בסוף שנת 1914, לאחר שגרמניה גייסה לצבאה קלעים והכניסה לשימוש רובים ספורטיביים, היו לרשותה 20 אלף רובים מצוידים בכוונות טלסקופיות. מאות קצינים בריטים נהרגו בטרם בריטניה החלה לגייס ולאמן צלפים מרחבי האימפריה הבריטית. בסופו של דבר, הצלפים של הצבא הבריטי, חלקם ציידים קנדים ואוסטרלים, הצליחו להרוג צלפים גרמנים רבים. שני המפורסמים שבהם, היו צלף אוג'יבווי מקנדה, שלזכותו 378 הריגות ודאיות וצלף אוסטרלי שלזכותו נזקפו 201 הריגות.
ממוזער|250px|רובה צלפים M24 SWS בקליבר 7.62x51 מ"מ נאט"ו. קליבר זה, הנפוץ ביותר לצלפים בצבאות העולם המערבי וברית נאט"ו, יעיל לטווחים של עד כ-800 מטר.
ממוזער|250px|רובה צלפים אקורסי אינטרנשיונל ארקטיק וורפר. משפחה זו של רובים בקליברים שונים זכתה להצלחה רבה ברחבי עולם.
ממוזער|250px|רובה צלפים כבד בארט M82A1 בקליבר 12.7x99 מ"מ נאט"ו (0.5 אינץ')
ממוזער|250px|רובה צלפים מודולרי בארט MRAD בעל מעצה מודרני והיכולת להחלפה מהירה של קליברים בתנאי שדה
במלחמת העולם השנייה הופקו לקחי המלחמה הקודמת וכל הצבאות שילבו צלפים ביחידות הלוחמות, כבעלי תפקיד חיוני לכוח, כשל החובש והמקלען. במלחמה זו, בה הצליפה התקדמה מאוד, נעשה שימוש לראשונה בכוונת אופטית לראיית לילה המבוססת על תחום התת אדום.
אחרי מלחמת העולם השנייה חל שיפור ניכר בציוד הצליפה. רובים אמינים ומדויקים יותר ואופטיקה איכותית, בשילוב כוונות טלסקופיות ואמצעי ראיית לילה אפשרו פגיעה במטרות בטווחים שעד אז נראו דמיוניים. כבר ב-1967 הצליח קרלוס הת'קוק לפגוע במטרה ממרחק של למעלה מ-2 קילומטר. שיא זה נשבר פעמיים בעשור הראשון של המאה ה-21.
צלפים הפכו לחלק חשוב גם ביחידות המיוחדות (קומנדו) והסיירות, שכן בנוסף לירי מדויק מרחוק הצלפים גם סיפקו מודיעין קרבי איכותי על זירת הפעולה, שכן בנוסף לרובה היו מצוידים גם בכוונת טלסקופית ומשקפת בעלת הגדלה גבוהה.
המאה ה-21
במאה ה-21 החל תחום הצליפה לשים דגש מיוחד על ירי לטווחים ארוכים במיוחד. תרמו לכך מספר גורמים: מחד מלחמת אפגניסטן (2001-2014) שבה נאלצו הצלפים להילחם בשטחים פתוחים והרריים בגובה של למעלה מ-2 ק"מ בהם האוויר דליל יותר ולכן טווחי הירי מתארכים באופן ניכר (ואכן, צלפים של כוחות הקואליציה שברו באפגניסטן מספר פעמים את שיא הצליפה הרחוקה ביותר) ומאידך פיתוח וייצור רובי צלפים מתקדמים ומדויקים וכן תחמושת מיוחדת לטווחים ארוכים במיוחד. בעשור השני של המאה ה-21 הפכה תחמושת ה-0.338 לפואה מגנום לנפוצה יותר בתחום הצליפה עקב ביצועיה המעולים - דיוק רב וטווח של - ושימשה כתחמושת צליפה המגשרת בין תחמושת ה-7.62x51 מ"מ נאט"ו, שיעילה לטווחים של עד ותחמושת ה-12.7x99 מ"מ נאט"ו (), שיעילה לטווחים של כ- אך נועדה במקור למקלעים כבדים.
במאי 2017 דווח כי צלף SAS, יחידת העילית הבריטית, ירה למוות במחבל של המדינה האסלאמית מטווח , באמצעות רובה הצלפים Chey Tac Intervention M200 המיועד לירי לטווחים ארוכים במיוחד.
ביוני 2017 הרג צלף מהכוחות המיוחדים של צבא קנדה מחבל של המדינה האסלאמית בעיראק בירי ממרחק של 3,450 מטר באמצעות רובה הצלפים הכבד מקמילן TAC-50.
כיום חברות רבות, בעיקר בארצות הברית ואירופה, מייצרות ומוכרות רובי צלפים. בארצות הברית רובי צלפים רבים הם נגזרות או הסבות של רובי צליפה לציד, שכן הציד בארצות הברית נחשב לספורט מפותח מאוד. המכלול (מנגנון הפעולה) של רובה הרמינגטון מודל 700 נחשב לאמין ומדויק ביותר, עד כדי כך שהוא משמש בסיס לרובי צלפים רבים בהם ה-M24 SWS (רובה צלפים צבאי) והטנגו 51 (רובה ליחידות מיוחדות בעל דיוק של רבע דקת קשת, הרובה המדויק ביותר בעולם). עוד בולטים הרובים של האחים מקמילן (בהם המקמילן TAC-338 והמקמילן TAC-50 הידועים בביצועים שלהם: טווח ירי גדול ודיוק של 0.5 דקת קשת) והרובים הכבדים של חברת הנשק בארט (הדגם הידוע והנפוץ ביותר שלה הוא ה-M82A1 בארט בקליבר 0.5 אינץ', והדגם השני הידוע שלה הוא הבארט MRAD המודולרי התומך במספר קליברים, בהם 0.338 לפואה מגנום). באירופה בולטת במיוחד משפחת רובי ארקטיק וורפר של אקורסי אינטרנשיונל (Accuracy International Arctic Warfare) הבריטית שרוביה הם בין הטובים בעולם מבחינת ביצועים (פועלים גם בקור גדול, מגיעים לטווחים ארוכים (תלוי בקליבר ובתחמושת) ובעלי דיוק של 0.5 דקת קשת). עוד בולטים משפחת PGM Précision מצרפת (שכוללת את ה-PGM Ultima Ratio, אחד הרובים המדויקים ביותר בעולם עם דיוק של 0.5–0.25 דקת קשת) והרובים של מאוזר, שטייר והקלר וקוך. בין רובי הצלפים הישראליים נמנים גליל צלפים, M89SR ו-IWI DAN.
צלפים מפורסמים
אחד הצלפים הידועים של הצבא האדום במלחמת העולם השנייה היה וסילי זייצב, אך הצלף הקטלני ביותר של המלחמה, ובעל מספר ההריגות הגבוה ביותר אי פעם, היה סימו האוהא הפיני, שלזכותו 505 הריגות מאושרות של חיילים סובייטים בשלב מלחמת החורף (מלבד 200 הריגות נוספות עם תת-מקלע) שבוצעו בפרק זמן של 100 ימים בלבד, עד לפציעתו מפגיעת כדור בלסת. הישג זה מדהים בפני עצמו גם משום שבממוצע היו לו 5 הרוגים ליום, עם מגבלת האור שקיימת באזור הקוטב הצפוני (בסביבות 5 שעות אור ביום חורפי), בטמפרטורות נמוכות מאוד (בין מינוס 20 למינוס 40 מעלות צלזיוס) וכן העובדה שהאוהא בחר לעבוד ללא טלסקופ אלא עם כוונות ברזל. בחירתו זו נומקה בהחזר האור מהטלסקופ והצורך בהרמת הראש גבוה יותר, שני גורמים שמגדילים את הסיכוי שהיורה ייחשף.
עם זאת, ההישג אינו מפתיע, משום שהרוסים לחמו במדים כהים שהבליטו אותם בשלג, לעומת הפינים שלבשו בגדי הסוואה לבנים. הפינים נהגו לנצל את הקור הרב שהקשה על הצבא האדום להפעיל את הטנקים, וירו בחיילים סובייטים שהתאספו סביב מדורות או במטבחי שדה. הצלפים הרוסים שנשלחו לפינלנד כדי לחסל את הצלפים הפינים נפלו בעצמם למלכודת - הפינים נהגו להציב בובות דמה כדי לפתות את הצלפים הרוסים וברגע שזוהתה ירייה, פתחו באש מרובה נגד טנקים לעבר מקור הירי. קיימות שמועות כי היה צלף בשם מיכאיל סורקוב שהרג 702 חיילים גרמנים, אך המספר מעולם לא אומת ומעט מאוד ידוע על צלף זה.
הצלף המוצלח ביותר של גרמניה הנאצית היה מתהאוס הצנהאור. הצנהאור היה צלף אוסטרי שהצטרף לקרבות רק מחציה השנייה של המלחמה והצליח להרוג 345 חיילים וקצינים של בעלות הברית, בעיקרם חיילים של ברית המועצות. מנגד, הצלף המוצלח ביותר של ברית המועצות היה קצין גאורגי בשם וסילי קווחנטירזדה, הוא זכה לעיטור גיבור ברית המועצות והצליח לקטול את חייהם של 534 לוחמים גרמנים בשטח בלארוס.
ממוזער|200px|קרלוס הת'קוק
ממוזער|200px|כריס קייל
ב-1967, במהלך מלחמת וייטנאם, קרלוס הת'קוק האמריקאי, (שזכה במספר תחרויות קליעה לטווחים ארוכים, עוד לפני שירותו במלחמה) קבע שיא לצליפה לטווח מרבי של 2,286 מטרים, כאשר השתמש במקלע M2 בראונינג עם כוונת טלסקופית (אחד מהבודדים שעשה זאת). הישג זה הוביל להבנה כי ניתן להשתמש ב-תחמושת 0.5 אינץ' BMG לצליפה. להת'קוק יש 93 הריגות מאושרות (מספרן קטן משום הנוהל שיש לוודא את ההריגה באמצעות גורם שלישי, תהליך שקשה לקיים בתנאי קרב), אך יש המאמינים כי לזכותו נשקפות למעלה מ-400 הריגות. צפון וייטנאם הוציאה עליו חוזה של 50 אלף דולר, ומחלקת צלפים שלמה הוקדשה לחיסולו. פרסומו הרב וסימן ההיכר שלו, הנוצה הלבנה ששיבץ בכובעו, הובילו לכך שחיילי מארינס התנדבו לשים על ראשם כובע עם נוצה לבנה כדי לבלבל את הצלפים הווייטנאמים.
תקרית מפורסמת מאוד ששמו נקשר בה, התרחשה כאשר צלף וייטנאמי הרג מספר חיילי מארינס במחנה לסיוע ארטילרי. הת'קוק, שיצא לסיור ביחד עם הצופה שלו בג'ונגלים בסביבת המחנה, האמין כי הצלף נשלח לחסל אותו. ברגע מסוים, הת'קוק זיהה החזר אור וירה לכיוונו. הקליע פגע בכוונת הטלסקופית של הצלף הווייטנאמי, חדר אותה, המשיך לעינו של הצלף והרג אותו. הת'קוק, שבחן את הכוונת והפגיעה בצלף, הבין כי מה שהתרחש יכל להתקיים רק בעת ששני הרובים מכוונים בו זמנית בדיוק אחד לכיוונו של האחר, וכך הת'קוק הקדים את הצלף הווייטנאמי ברגעים בודדים. התקרית היוותה מקור השראה עבור מספר יוצרי סרטים, בהם הצלפים מוצאים את מותם בדרך דומה.
רק בשנת 2002 נשבר באפגניסטן שיאו של הת'קוק, על ידי צלף קנדי בשם רוב פרלונג, שהשתמש ברובה מקמילן TAC-50 תוצרת חברת האחים מקמילן, ופגע בלוחם טליבאן ממרחק של 2,430 מטרים. הישג זה חורג מיכולות הרובה, אלא שבמקום שבו התרחש הירי, האוויר היה מאוד דליל מה שהגדיל את הטווח היעיל של הרובה במאות מטרים ספורים.
ב-2010 צלף בריטי בשם קרייג הריסון שבר את שיא הצליפה מטווח רחוק של פרלונג כאשר הרג שני מקלענים של הטאליבאן מטווח 2,475 מטר (8,120 רגל) ברובה "אקורסי אינטרנשיונל" AWM L115A3 בקליבר 0.338 לפואה מגנום.
בסוף 2012 נשבר שיא זה שוב, כאשר שני צלפים מרגימנט הקומנדו השני של צבא אוסטרליה הרגו מפקד בטאליבאן כאשר פגעו בו מטווח 2,815 מטר. הירי בוצע על ידי רובה צלפים כבד בארט M82A1 בקליבר 0.5 אינץ'.
בזמן מלחמת עיראק (2003–2012) התבלט הצלף האמריקאי כריס קייל שכונה "השטן מרמאדי". קייל שירת ביחידת העלית אריות הים (Navy SEALs). לזכות קייל נזקפות 160 הריגות מאושרות של חמושים עיראקים (מתוך מספר של כ-255 חמושים שנטען שהרג) ומספר מדליות ועיטורים, דבר ההופך אותו לאחד הצלפים המעוטרים ביותר של ארצות הברית. במלחמה בעיראק השתמש קייל ברובי הצלפים מקמילן TAC-338, רובה צלפים וינצ'סטר 0.300 מגנום, Mk 12 Special Purpose Rifle, וכן ברובה סער M4 קרבין. קייל נורה למוות ב-2 בפברואר 2013 על ידי חייל אמריקאי משוחרר במטווח שאותו לקח במטרה לסייע לו להתמודד עם הפרעה פוסט-טראומתית מהמלחמה. הוא כתב שני ספרים: "American Sniper", אוטוביוגרפיה על חייו ושירותו הצבאי, ו-"American Gun" הסוקר עשרה כלי נשק חמים קלים שהשפיעו על ההיסטוריה של ארצות הברית. קלינט איסטווד ביים סרט על חייו של קייל בשם צלף אמריקאי שיצא ב-2014.
בישראל, מפורסמים הצלפים אלכס אלירז, אבי תורת הקליעה והצליפה בצה"ל, ופסקל אברהמי, לוחם וצלף הימ"מ בעל עיטור האומץ ועיטור המופת של משטרת ישראל, שנהרג במתקפת הטרור בדרום ישראל (2011).
צליפה בישראל
ממוזער|250px|צלף כוחות מיוחדים של צה"ל או של הימ"מ עם בארט MRAD וחליפת הסוואה בתרגיל עומק ביוון, 2020.
ממוזער|250px|צלף של הימ"ס (משמר הגבול) עם חליפת הסוואה ורובה צלפים SR-25 Mk 11 עם כוונת טלסקופית ומשתיק קול
כיום הגופים בישראל שמפעילים צלפים הם צה"ל, משטרת ישראל (הימ"מ), משמר הגבול (הימ"מ וימ"ס) ויחידת מצדה של שירות בתי הסוהר. לצידם קיימת גם אגודת רובאי ישראל שמטפחת את תחום הצליפה הספורטיבית האזרחית. בישראל קיימים מטווחי צליפה ספורים, בהם עושים שימוש צלפי צה"ל, משטרת ישראל והמשמר האזרחי. בניגוד למדינות כמו קנדה וארצות הברית בהן קיימת פעילות צליפה אזרחית, לאחר סגירת יחידת הצלפים של המשמר האזרחי בשנת 2007, פעילות הצליפה בישראל נותרה, לזמן מה, נחלתם של כוחות הביטחון בלבד. לאחר סגירת יחידות צלפי המשא"ז הוקמה אגודת רובאי ישראל הפועלת על פי מתכונת ה-BDMP מגרמניה ומקיימת אימונים ותחרויות בתורות הירי השונות לטווחים רחוקים ומהווה המסגרת האזרחית היחידה בישראל העוסקת בשימור ופיתוח אומנות הירי לטווחים רחוקים בישראל. עם זאת, לאור מגבלות רישוי בישראל צפויה האגודה להיסגר בעתיד עקב אי חלוקת רישיונות חדשים.
הצליפה בישראל התפתחה בשנות ה-40 של המאה ה-20 וראשיתה בבריגדה היהודית ובמתנדבים מהיישוב היהודי שהוכשרו כצלפים בצבא הבריטי. מתנדבים אלה הקימו את כיתות הצליפה במחתרות העבריות בארץ ישראל ובפרוץ מלחמת העצמאות ב-1948 את מערך הצליפה והדרכת הצליפה בצה"ל. בית הספר הראשון לצלפים הוקם בכפר שמריהו על ידי יצחק בר-און ואלכס אלירז והכשיר צלפים ומדריכי צליפה. עם זאת, במהלך השנים סבל תחום הצליפה בישראל מעליות ומורדות, כולל תקופות ארוכות של הזנחה. בעשורים האחרונים גדלה ההכרה בחשיבות הצלפים במלחמה ובלוחמה בטרור ונערכו מספר רפורמות בתחום הצליפה במטרה לשקם ולפתח אותו, כולל כתיבה מחדש של תורת הקליעה והצליפה, שינוי ניכר בתהליך הכשרת הצלפים ורכישת רובי צלפים בריחיים ייעודיים, כוונות טלסקופיות, חליפות הסוואה וציוד עזר טקטי נוסף.
הצליפה בצה"ל
ממוזער|250px|צלף ומאתר של צה"ל עם מערכת נשק צלפים "ברק", באליפות הצליפה של צה"ל.
ממוזער|250px|רובי צלפים של צה"ל: ברק HTR 2000 (למעלה) ורובה צלפים M24 (באמצע)
צה"ל הפעיל צלפים עוד ממלחמת העצמאות אך תחום הצליפה סבל מהזנחה שנים רבות, עד שבוצעו בו שתי מהפכות ורפורמות גדולות: אחת בשנות ה-90 של המאה ה-20 ואחת בעשור הראשון של המאה ה-21. במהפכות אלה מוסד בית הספר לקליעה וצליפה צבאית כמרכז ידע לאומי בנושא הצליפה, הכשרת הצלפים שופרה באופן ניכר, נרכשו רובי צלפים ייעודיים אחידים ומדויקים וכן נרכש ציוד צליפה הכולל כוונות טלסקופיות, עזרים טקטיים וחליפות הסוואה. כיום מפעיל צה"ל צלפי חי"ר, ביחידות חיל הרגלים, וצלפי קומנדו ולוט"ר (ביחידות המיוחדות).
צלפי החי"ר חמושים ברובי צלפים מדגמי רמינגטון M24 הבריחי והמדויק, בארט REC10 החצי-אוטומטי וברק (338) לטווח ארוך. צלפי החי"ר בצה"ל נחשבים למקצועיים יותר יחסית לעבר, אך סובלים מחוסר ניסיון מבצעי (שכן הם משרתים רק 3 שנים שירות סדיר, בניגוד לצלפים אחרים בעולם שמשרתים בתפקיד בקבע שנים רבות). עם זאת, נמתחה ביקורת על חוסר ידע בהפעלת צלפים יעילה על ידי המג"דים של גדודי חיל הרגלים וכן על מחסור באימוני צליפה סדירים בתדירות גבוהה.
צלפי יחידות מובחרות ומיוחדות בצה"ל השתמשו גם ברובי צלפים נוספים בהם PGM Ultima Ratio מושתק, מאוזר 86SR, SR-25 Mk 11, מקמילן TAC-338 ומקמילן TAC-50 ובארט MRAD. רובים אלה נחשבים לרובים איכותיים ומדויקים ביותר ובעלי ניסיון מבצעי מוכח. כיום רובי הצלפים העיקריים של היחידות הם הרמינגטון M24, הברק 338, הבארט MRAD והבארט REC10. כמעט כל יחידה מיוחדת בצה"ל כוללת גם צלפים, לרבות סיירת מטכ"ל, שייטת 13, יחידת שלדג, יהל"ם, יחידת מגלן, יחידת אגוז ויחידת דובדבן. צלפי היחידות המיוחדות נחשבים כיום לצלפים מקצועיים וטובים מאוד, עם שם ומוניטין בינלאומי, אך עדיין בעקבות שירות קצר יחסית בצבא שרוב החיילים עושים (בערך 3–4 שנים) יש חוסר בכח אדם מקצועי. למרות זאת יש משרתי קבע ביחידות מובחרות במשרתים כצלפים עם שירות ארוך ומקצועי מאד.
בשנים האחרונות מארגן בית הספר לקליעה וצליפה צבאית תחרות צליפה שנתית בין כלל היחידות הקרביות של צה"ל, משמר הגבול ומשטרת ישראל. בתחרות מתבצע ירי במתארים שונים, והיחידות מחולקות לבתים (גדודי חיל הרגלים, גדודי סיור, יחידות מובחרות ויחידות עילית).
הצליפה במשטרת ישראל
משטרת ישראל מפעילה גם היא צלפים. צלפי המשטרה חמושים ברובי רמינגטון 700P ורובי M-16 שהותאמו לצליפה. במשך עשרות שנים הפעיל המשמר האזרחי יחידה של צלפים מתנדבים. הללו השתמשו ברובים שונים, החל מ-M1 קרבין עם כוונת טלסקופית עבור במאוזר K98 משופצר וכלה ברמינגטון 700P ורמינגטון 700 BDL. ב-20 באוגוסט 2007 נסגרה יחידת צלפי המשא"ז האחרונה בחיפה. במהלך אירועי אוקטובר 2000 הפעילה המשטרה צלפים, שירו גם אש חיה לעבר מתפרעים ערביים. ירי זה היה שנוי במחלוקת. כיום משרתים צלפים במשטרה רק ביחידות המיוחדות ימ"מ (היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור) וימ"ס (יחידות המסתערבים).
ממוזער|250px|צלפי הימ"מ מבצעים ירי ברובה צלפים בארט MRAD. לרובה זה דיוק של 0.5–0.35 דקת קשת.
הימ"מ (היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור של משטרת ישראל ומשמר הגבול) מפעילה יחידת צלפים הנחשבת, בעיני רבים מאנשי המקצוע, לאחת היחידות הטובות בעולם. צלפי הימ"מ מאומנים בכל סוגי הצליפה ונחשבים לצלפים מצוינים ומנוסים. הם חמושים ברובים מדויקים ביותר בהם ה-SR-25 Mk 11 (רובה צלפים חצי-אוטומטי שיכול לקבץ בדיוק של 0.75–0.5 דקת קשת), המקמילן ALIAS CS5 (רובה צלפים קומפקטי מושתק שיכול לקבץ בדיוק של 0.5 דקת קשת) והבארט MRAD (רובה צלפים שיכול לקבץ בדיוק של 0.5–0.35 דקת קשת בטווחים של עד 1500 מטר).
צלפי הימ"מ פעלו במספר רב של מקרים בשנות ה-90 של המאה ה-20 והרגו בירי מדויק חמושים מסוכנים רבים. בתקופת האינתיפאדה השנייה הפעיל הימ"מ צלפים גם כנגד מחבלים שהתבצרו בבתים והרגו גם כאן מספר לא מבוטל של מחבלים. ב-2005 הרג צלף ימ"מ את סעיד ציאם, בכיר בחמאס, בירי מרחוק שלטענת הפלסטינים בוצע ממגדל שמירה בנווה דקלים. גם אחרי דעיכת האינתיפאדה פעלו צלפי הימ"מ נגד מחבלים פלסטינים ונטרלו מחבלים שתקפו את לוחמי יחידת הפריצה בעת ניסיונות מעצר. ב-20 באוקטובר 2015 סיכלו צלפי הימ"מ בירי רחוק ממארב חוליית צלפי טרור של חמאס, שהייתה חמושה ברובה צלפים כבד מדגם שטייר HS .50. עם זאת, רוב פעילות הצלפים חסויה ולא מתפרסמת. אחד מצלפי הימ"מ המפורסמים ביותר הוא רב-נגד פסקל אברהמי, בעל עיטור האומץ ושני עיטור המופת, שנהרג במתקפת הטרור בדרום ישראל (2011).
צלפי הימ"ס חמושים במאוזר 86SR, SR-25 Mk 11, רמינגטון מודל 700 משופר, בארט REC10 ורוגר 10/22, ונחשבים אף הם לצלפים מצוינים ומנוסים.
צלפים מחוץ למלחמה
ירי צלפים בעולם הפלילי הוא גם אמצעי לביצוע רצח, והדבר נפוץ מאוד בארצות הברית. פושעים יורים מבניינים גבוהים וממגדלים. בארצות הברית היו כמה אירועים מפורסמים של ירי צלפים ביניהם ההתנקשות בנשיא קנדי ב-1963 וצלף סדרתי שפעל באזור וושינגטון ב-2002. גם טרוריסטים משתמשים בירי צלפים, כפי שקרה בצפון אירלנד פעמים רבות.
בנוסף, מקצוע הצליפה קיים גם כספורט של קליעה למטרה וציד של חיות, בעיקר בארצות הברית, בה קיימת תרבות נשק מפותחת.
לקריאה נוספת
אלכס אלירז, הצליפה הצבאית, הוצאת מערכות.
עידן ירון, מאחורי הכוונת - הצלף הצבאי, הוצאת מערכות, 2016.
קישורים חיצוניים
ממוזער|250px|צלף ומאתר של חיל הנחתים האמריקאי
ממוזער|250x250 פיקסלים|צלפים בריטיים וצרפתיים בחליפות הסוואה ורובי צלפים כבדים
כללי
Sniper Central - אתר על צלפים וצליפה (מנוהל על ידי צלף מקצועי, לשעבר בצבא ארצות הברית וכיום במשטרה)
רובי צלפים
צליפה - מילון מונחים
כיצד צלף עובד?, באתר HowStuffWorks
צליפה בישראל
איך להיות צלף בצבא, כתבה באתר "מבורבר"
תומר שניר, מקצועיים יותר, אך חסרי ניסיון, באתר "ישראל דיפנס", 10 ביולי 2012
אביגיל בוקובזה, צלף ישראלי - על תחרות הצליפה 2015, אתר זרוע היבשה, 19 באפריל 2015
צלפים עבריים באתר "יחידה"
אליפות הצליפה בצה"ל 2017, בדף הפייסבוק של צה"ל באנגלית
סרטוני צליפה ביוטיוב
הערות שוליים
*
קטגוריה:חיל רגלים
קטגוריה:עיסוקים קרביים | 2024-10-02T09:45:02 |
פלינדרום | ממוזער|מספר רכב פלינדרומי
פָּלִינְדְרוֹם (מיוונית: πάλιν (פַּלִין – "שוב", "הפוך"), δρóμος (דרוֹמוֹס – "כיוון")) הוא מילה, מספר, משפט או כל רצף סמלים אחר, שקריאתו מימין לשמאל ומשמאל לימין היא זהה. האקדמיה ללשון העברית טבעה את המונח "מִלָּה מִתְהַפֶּכֶת" לפלינדרום (או "משפט מתהפך" וכו' בהתאם לסוג הפלינדרום).
בפלינדרום מילולי נהוג בהיבט הפלינדרומי להתעלם מרווחים, סימני ניקוד, סימני פיסוק, הבדלים בין אותיות קטנות לגדולות, בשפות הרלוונטיות, ובין אותיות רגילות לסופיות בשפות הרלוונטיות. הפלינדרום ומשמש, בין היתר, לשעשועי לשון ושימוש בתכונותיו נפוץ בהגדרות תשבצי היגיון.
סוגי פלינדרומים
סימטריה באותיות
סוג הפלינדרומים הנפוץ ביותר הוא הסימטרי באותיות כמו "מילים", "לבלבל", "היפהפיה" או "איש זריז זירז שיא".
סימטריה במילים
פלינדרומים שהסימטריה בהם מתבטאת בסדר המילים. כגון "נחסם המעבר דרך הרחוב: דרך המעבר – נחסם".
ישנם סיפורים המשתמשים בפלינדרום מילים כאמצעי אמנותי, למשל הסיפור "פרופסור ג'ונס" מאת סופר המדע בדיוני פרדריק בראון.
סימטריה באותיות ומילים
דוגמאות:
"מוּם תַּחַת מוּם"
"הַלַּיְלָה נַגֵּן, נַגֵּן הַלַּיְלָה!"
ילד נתן דלי
סימטריה דו-ממדית
ריבועי קסם פלינדרומים כגון 'פרשנו רעבתן...' ו-'SATOR AREPO...' המוזכרים בהמשך.
דוגמה נוספת:
הממשל מתעקש, מעמעם, שקעתם לשממה. בריבוע:
ה מ מ ש ל
מ ת ע ק ש
מ ע מ ע מ
ש ק ע ת מ
ל ש מ מ ה
פלינדרומים מספריים
מספרים שספרותיהם סימטריות. לדוגמה:
11
101
666
141141
1,457,541
663,666,366
999,999,999
123,123,321,321
696,566,665,696
1,000,000,000,000,066,600,000,000,000,001
מספר חד-ספרתי הוא פלינדרום טריוויאלי.
חידות בפלינדרומים מספריים:
נתון המספר 1,356. הפכו את סדר ספרותיו וחברו את המספר שקיבלתם למספר הנתון. התוצאה שקיבלתם היא מספר פלינדרומי.
מספר ליישרל בנוי על בדיקת תכונה זו.
כפלו מספר מסוים המורכב מהספרה 1 בלבד בעצמו וקבלו מספר פלינדרומי – 111*111=12,321.
כל מספר פלינדרומי בעל מספר זוגי של ספרות מתחלק ב-11. כאשר הפלינדרום מורכב מספרות בסדר עולה עד אמצעו (ואחר כך בסדר יורד) התוצאה של החלוקה ב-11 גם היא פלינדרום (לדוגמה: 2345995432 חלקי 11 שווה 213272312).
בשנת 2016 הוכח כי ניתן לכתוב כל מספר שלם חיובי כסכום של שלושה מספרים פלינדרומיים, וזאת בכל בסיס מלבד 2 ומלבד אולי 3 ו-4.
פלינדרומים תאריכיים
פלינדרום תאריכי הוא תאריך המהווה פלינדרום (נהוג להתייחס בעניין זה לתאריך בתצורה מלאה של שמונה ספרות במבנה dd.mm.yyyy, כאשר dd מסמלים יום בחודש, mm מסמלים חודש בשנה, ו-yyyy מסמלים את השנה). דוגמאות:
29.11.1192
10.02.2001
20:02 20.02.2002 (שמונה ושתי דקות בערב 20 בפברואר 2002).
01.02.2010
12.02.2021
03.02.2030
דוגמאות לפלינדרומים בעברית
מילים פלינדרומיות
"אבא", "אמא", "מים", "שמש", "סוס", "לול", "תות". נכון ל-2021, המילה הפלינדרומית הארוכה ביותר הידועה בשפה העברית (בכתיב המלא התקני) היא באורך 11 אותיות: "מכיתומותיכם" (התגלתה על ידי ד"ר איל גרוס).
שמות פלינדרומיים: שלושה דורות בתנ"ך הנושאים שמות פלינדרומיים: ישי, דוד ונתן (ישי היה אבי דוד ונתן אחד מבניו). מלך יהודה, אסא, אף הוא מצאצאי ישי.
המילה הפלינדרומית הארוכה ביותר בתנ"ך היא "לאיתיאל", המופיעה ב, ועל שמה קרא רבי יהודה אלחריזי לספרו "מחברות איתיאל". שם אחת המחברות הוא "מחברת האותיות המתהפכות", שמכילה מספר רב של פלינדרומים.
צירוף המילים הפלינדרומי הארוך בתנ"ך הוא "לאיתיאל לאיתיאל", המופיע באותו פסוק במשלי.
צירוף של שם פרטי ושם משפחה היוצרים יחד פלינדרום, הוא "נועם שמעון", "רפי צנציפר", וכך גם שמו של מחבר תשבצי ההיגיון נדיב אבידן (שילוב השם הפרטי ושם המשפחה שלו פלינדרומי, בין היתר, גם באנגלית, בערבית וברוסית).
משפטים פלינדרומיים
רופא שפשף פשפש אפור.
מי למֵד מִלים?
ילד כוֹתב שמש בתוך דלִי.
רבע הלילה עבר.
מי אמר שֶיש רמאִים?
רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר (נוצר על ידי המשורר ערן הדס).
ובגמר חמשה חמשי תורה, נהרות ישמח השמח, רם גבו! (נוצר על ידי עקיבא ויטקין).
תור הזהב של יהדות ספרד הצטיין במשוררים ובאשפי כתיבה, שחיברו, בין היתר, משפטים פלינדרומים. להלן דוגמאות של פלינדרומים מאת רבי אברהם אבן עזרא:
שאלו את רבי אברהם אבן עזרא בזו הלשון:
"אָבִי, אֵל חַי שִׁמְךָ, לָמָּה מֶלֶךְ מָשִׁיחַ לֹא יָבֹא?"
ותשובתו:
"דְּעוּ מֵאֲבִיכֶם כִּי לֹא בּוֹשׁ אֱבוֹש, שׁוּב אָשׁוּב אֲלֵיכֶם כִּי בָא מוֹעֵד!"
המשפט הבא יסודו בפסק הלכה של אברהם אבן עזרא על שאלה בקשר לזבוב שנכנס לתוך חבית דבש: האם הדבש כשר למאכל? התשובה הפלינדרומית: "פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף". הפירוש: למדנו, זבוב הנופל לדבש מתאכל ונעלם (ולכן כשר). משפט זה הוא גם רקורסיה לשונית וגם אקרוסטיכון, ואפשר לסדר אותו כ"ריבוע קסם" בגודל 5x5 ולקוראו מימין-מעלה לשמאל-מטה או להפך, כדלהלן:
פ ר ש נ ו
ר ע ב ת נ
ש ב ד ב ש
נ ת ב ע ר
ו נ ש ר פ
בשנת 2021 יצא לאור ספרו של שמעון אדף בעל השם הפלינדרומי "הלשון נושלה".
פלינדרום לפי מילים
משפט כזה מסודר כך שסדר המילים מהסוף להתחלה, ומההתחלה לסוף, נקרא בצורה זהה, אם כי הפיסוק יכול להיות שונה.
קטע מספרו של סופר המדע הבדיוני פרדריק בראון בתרגומו של עדי צמח. שם הסיפור המתורגם הוא פלינדרום לפי אותיות: "עגיל זמן; מזל יגע". עבודת התרגום הייתה אתגר של ממש, והמתרגם נדרש בה לשמר את הפלינדרום בעברית:
בברכת הלבנה (תפילה הנאמרת פעם בחודש תחת כיפת השמים) אומרים פסוק מהמקרא שמות פרק טו פסוק טז בצורה רגילה ובצורה פלינדרומית לפי מילים .
פלינדרומים ארוכים בעברית
הפלינדרום הארוך ביותר בעברית (הכולל 2,662 מילים ו־9,779 אותיות) הוא שיר סיפורי בשם "משהו נוצר כרצונו, השם", שנכתב על ידי הפלינדרומאי נעם דובב ופורסם ביולי 2024.
דובב יצר גם את הפלינדרום השני באורכו (הכולל 2,552 מילים ו־8,668 אותיות) בשם "גישה אל שיא איש לא השיג" ופורסם במאי 2023; ואת השלישי באורכו (הכולל 1,881 מילים ו-7,557 אותיות), ששמו "שונא דּחיַּת יחד אנוש", בנובמבר 2022; וכן את הרביעי באורכו, "...Did & did & did" (הכולל 1,331 מילים ו-3,883 אותיות). לכל הפלינדרומים הללו מספר מילים ומספר אותיות פלינדרומי, והשמות בעברית ובאנגלית שלהם אף הם פלינדרומיים.
הרב יהודה (יוליוס) הירש כתב הספד פלינדרומי (248 מילים, 902 אותיות) על אביו, רש"ר הירש, שמתחיל במילים: ומסתיים, בהתאמה, במילים:
פלינדרום זה, שפורסם בסוף המאה ה-19, היה ככל הידוע הפלינדרום הארוך ביותר בעברית במשך כ-120 שנה עד אשר השיא נשבר על ידי דובב.
פלינדרומים בשפות אחרות
שמאל|ממוזער|גם את הפלינדרום "Sator Arepo tenet opera rotas" אפשר לסדר בצורת אקרוסטיכון ולקבל תוצאה זהה בכל הצדדים
באימפריה הביזנטית נהוג היה לחרות על אגן טבילה (למשל בכנסיית איה סופיה) את הפלינדרום ביוונית ΝΙΨΟΝ ΑΝΟΜΗΜΑΤΑ ΜΗ ΜΟΝΑΝ ΟΨΙΝ שפירושו: "רחץ חטאיך, לא רק פניך"
אנגלית:
Satan, oscillate my metallic Sonatas (ב-1992 הוציאה להקת הרוק סאונדגארדן אלבום בשם זה)
דו-שיח בגן עדן:
אדם: Madam, I'm Adam
חווה: Eve
בשנת 1914 יצר Leigh Mercer את הפלינדרום A man, a plan, a canal - Panama
Race Car
גיבור הספר "בורות" של לואיס סאקר הוא בעל שם פלינדרומי: Stanley Yelnats (בעברית: סטנלי ילנטס). גם אביו, סבו ואבי־סבו נקראו כך בשל הייחוד שבשם – עצם היותו פלינדרום.
פורסמו שני רומנים שהם פלינדרומים: Satire: Veritas מאת דייוויד סטיבנס, שיצא לאור ב-1980 וכולל 58,795 אותיות; ו-Dr Awkward & Olson in Oslo מאת לורנס לוין, שפורסם ב-1986 וכולל 31,954 מילים.
המגזין של החברה הזואולוגית בסן דייגו בקליפורניה נקרא בשם הפלינדרומי (שהוא גם אמביגרמה) ZOONOOZ.
גרמנית:
Ein Neger mit Gazelle zagt im Regen nie
Die Liebe ist Sieger; stets rege ist sie bei Leid
בלטינית נכתב פלינדרום בעל אופי דומה לזה של "פרשנו רעבתן...": Sator Arepo tenet opera rotas. פלינדרום זה נמצא כגרפיטי שנרשם על קיר בפומפיי בשנת 79 והוא ככל הנראה הפלינדרום העתיק בעולם הידוע כיום.
S A T O R
A R E P O
T E N E T
O P E R A
R O T A S
ברוסית כתבו פלינדרומים משוררים פוטוריסטים כמו חלבניקוב (הפואמה "ראזין") ומאיאקוסקי ואחריהם אי. סלווינסקי וסביילי גרינברג. דוגמה לפלינדרום מאת סביילי גרינברג:
הפלינדרום בן 19 האותיות בפינית "Saippuakivikauppias", שפירושו "מוכר סבון", נכנס לספר השיאים של גינס כמילה הפלינדרומית הארוכה ביותר.
פלינדרומים במוזיקה
ישנן מספר יצירות מוזיקליות שנחשבות לפלינדרומיות. הסימפוניה מספר 47 של יוזף היידן מכונה "הפלינדרום". בפרק השלישי, מינואט וטריו, חציו השני של המינואט הוא היפוכו של חציו הראשון ובדומה לכך גם הטריו. לאחר מכן חוזר המינואט.
באופרה "לולו" של אלבן ברג יש אינטרלוד פלינדרומי.
מבנים פלינדרומיים בביולוגיה
ממוזער|שתי לולאות במולקולת דנ"א, שנוצרות בגלל קטעים פלינדרומיים
בגנומיקה מושג הפלינדרום הוא מעט שונה. מולקולת DNA מורכבת משרשרת נוקלאוטידים, שאלה הם אחד מארבעה הבסיסים חנקניים: אדנין (A), גואנין (G), תימין (T) וציטוזין (C). כשהם מסודרים בסליל הכפול לכל בסיס יש בן זוג קבוע: פורין A הוא בן זוג קבוע לפירימידין T, ופורין G הוא בן זוג קבוע לפירימידין C. לכן בהינתן רצף (חד גדילי) של בסיסים ניתן לדבר על הרצף המשלים שלו. רצף נקרא פלינדרום אם הוא שווה לרצף המשלים שלו בהיפוך. לדוגמה ACCTAGGT הוא פלינדרום כי המשלים שלו הוא TGGATCCA אשר שווה להיפוך שלו.
מולקולת DNA שהיא פלינדרומית יכולה ליצור מבנה של "סיכת שער" (hairpin) והתופעה מתרחשת בחיידקים שונים.
מבנים פלינדרומיים גם מאפשרים לכרומוזום Y לתקן עצמו.
טכנולוגית CRISPR, היא בראשי תיבות Clustered Regularly Interspaced Short Palindromic Repeats, מה שמצביע על עקרון הפעולה של אנזימים אלו, המזהים רצפים פלינדרומיים.
תורת החישוביות
בתורת החישוביות, בהיררכיה של חומסקי, פלינדרומים הם דוגמה ידועה לשפה שהיא חסרת הקשר אך לא שפה רגולרית בכל אלפבית (פרט לאונרי). דהיינו אין אוטומט סופי (מכונה עם זיכרון קבוע) שיכול לזהות פלינדרומים. יתרה מזאת, אין גם אוטומט מחסנית דטרמיניסטי שיכול לזהות פלינדרומים. מאידך, ידועים אלגוריתמים עם סיבוכיות זמן ריצה ליניארית שיכולים לזהות את תת-המחרוזת הפלינדרומית הארוכה ביותר של מחרוזת נתונה.
לקריאה נוספת
נעם דובב, הלימת מילה, הוצאת ברחש, 2020
נעם דובב, כְּשֶׁחָשַׁךְ, הוצאת ברחש, 2022
Jon Agee, Go Hang a Salami, I'm a Lasagna Hog! and Other Palindromes
קישורים חיצוניים
, דרך ארכיון האינטרנט
השיר Bob. שיר פלינדרומים של אל ינקוביץ', פרודיה על בוב דילן
פלינדרום VS אמביגרמה, אתר דומילה
האתר של נעם דובב, "פלינדרום + יתר יצירתי"
איילת ספירשטיין, עד מהרה זהר מדע, באתר מדע גדול, בקטנה, 7 ביולי 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:שעשועי לשון
קטגוריה:בלשנות
קטגוריה:טכניקות ספרותיות
קטגוריה:תכונות התלויות בבסיס הספירה | 2024-10-07T06:20:05 |
זוג סדור | זוג סדור הוא זוג של שני איברים (לא בהכרח שונים זה מזה) שקיים סדר ביניהם: אחד האיברים הוא הראשון והאיבר האחר הוא השני (אחרון). סימונו של הזוג הסדור בו הוא האיבר הראשון ו- הוא האיבר השני הוא . כאמור ייתכן ש .
מההגדרה נובע כי שני זוגות סדורים שווים אם ורק אם האיברים הראשונים שלהם זהים וגם האיברים השניים שלהם זהים. כלומר אם ורק אם וגם . בכתיבה פורמלית:
זאת לעומת ההגדרה של שוויון בין קבוצות (בתורת הקבוצות), שבו הסדר אינו חשוב, וכך . בכתיבה פורמלית:
מכפלה קרטזית של שתי קבוצות ו- היא קבוצת כל הזוגות הסדורים , כך ש- ו-.
כאשר הזוג הסדור משמש לציון נקודה במישור, האיבר הראשון (השמאלי) בזוג נקרא גם אבסציסה (Abscissa) והשני (הימני) נקרא גם אוֹרְדִינָטָה (Ordinate).
זוג סדור כקבוצה
בשנת 1921 המתמטיקאי היהודי-פולני קזימיר קורטובסקי מצא דרך להגדיר זוג סדור על ידי שימוש ביחסים הבסיסיים של תורת הקבוצות בלבד:
הקבוצה הסדורה, המוגדרת בנוסחתו של קורטובסקי, מכילה שני איברים, כמו הזוג הסדור, אלא ששני איברי הקבוצה הסדורה הם בעצמם קבוצות; נקרא להם איבר-קבוצה-א' ואיבר-קבוצה-ב'. איבר-קבוצה-א' מכיל רק את , האיבר הראשון של הזוג הסדור , ואילו איבר-קבוצה-ב' מכיל בעצמו שני איברים: את ואת , כלומר את האיבר הראשון של הזוג הסדור ואת האיבר השני שלו.
הקבוצה המוגדרת על פי נוסחת קורטובסקי שונה מהקבוצה המתאימה לזוג סדור בסדר מהופך (למעט אם כמובן), כי עכשיו תופיע הן באיבר-קבוצה-א' והן באיבר-קבוצה-ב' בעוד תופיע הפעם רק באיבר-קבוצה-ב', ולכן הקבוצה שהוגדרה על פי לא תהיה זהה לקבוצה שהוגדרה על ידי .
n-יה סדורה – סדר מספרים קבוע
הכללה של זוג סדור למקרה הכללי של מספר כלשהו של רכיבים נקראת n-יה סדורה (הנהגית בעברית במלרע: "אֶנְיָה סדורה", על דרך שלישייה, רביעייה, חמישייה... שימו לב שהאות היא האות האנגלית הקטנה N, ולא האות העברית ח).
ראו גם
תורת הקבוצות - מונחים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הקבוצות | 2024-09-08T17:02:20 |
הינדואיזם | ממוזער|325 פיקסלים|מקדש הינדואי המוקדש לאלה שאקטי במדינת אודישה שבהודו
הינדואיזם היא דת דהרמית ו"דהרמה". זוהי הדת הרווחת בהודו, בה חיים 96% מההינדואים בעולם. המאמינים בהינדואיזם נקראים הינדואים (Hindu). להינדואיזם, המכונה בידי חוקרים אקדמיים גם ברהמיניזם, מספר גדול של אופני פולחן, זרמים ותפיסות פילוסופיות. עם כ-1.2 מיליארד מאמינים, היא הדת השלישית בגודלה בעולם, והדת הפוליתאיסטית הגדולה ביותר.
ההינדואיזם מהווה רוב בהודו ובנפאל, וכן במאוריציוס ובאי באלי.
מבוא
שמאל|ממוזער|168px|המילה "אום" בסנסקריט, המסמלת שלמות ומשמשת כמנטרה בפולחן ובמדיטציה ההינדית
להינדואיזם תפיסה רב-אלית, ובתפיסה הפילוסופית העמוקה של הדת, האלים גם נתפסים כהתגלמויות שונות של המהות העליונה האחת, הברהמן. בקהילות שונות קיימים דגשים שונים מבחינת חשיבותם של האלים למאמינים, וההיררכיה הקיימת ביניהם. האלים שבדרך כלל נחשבים לחשובים הם ברהמה, וישנו, אינדרה, קאלי ושיווה, והם מיוצגים על ידי דמויות במקדשים (murti).
כתבי הקודש המרכזיים של הדת הם הוודות. הוודות הובאו להודו בסביבות 1500 שנה לפני הספירה, ככל הנראה על ידי דוברי שפות הודו אירופאיות. הוודות הן השכבה העתיקה ביותר של פעילות דתית בהודו ומהוות את המסורת העיקרית שעיצבה את ההינדואיזם לדת. התרגול הרוחני של הדת נקרא יוגה, ואחד מכתבי היוגה העתיקים בהינדואיזם הוא היוגה סוטרות של פטנג'לי.
ההינדואיזם מכיל בתוכו גם תפיסה חברתית, וכיום מאמיניו מתחלקים למעמדות הידועים גם בשם הפורטוגלי "קאסטות". בין הקאסטות קיימת חלוקה היררכית וחלוקת תפקידים. בראש הפירמידה עומד מעמד הכוהנים, הברהמינים, המופקדים על הפולחן, פירוש כתבי הקודש והנהגת הקהילה. אחריהם באות קאסטות נוספות דוגמת אלו של אנשי הממשל והמסחר. בתחתית המדרג החברתי עומדים "הטמאים", אלה שאינם נכללים במדרג, אין להם שייכות קבוצתית והמגע איתם אסור על השייכים לקאסטות.
עם השנים, ובעיקר מאז הופעת זרם הטנטרה, התפתחו בחברה ההינדית מסגרות הקוראות תיגר על הסדר הזה. היום ניתן למשל למצוא מורים רוחניים אשר אינם ברהמינים, הם נוטלים לעצמם תפקידים של הובלה רוחנית וטקסית, והם זוכים לתארים דוגמת גורו, אצ'אריה וסוואמי.
באופן היסטורי המונח הינדו קדם להתייחסות להינדואיזם כאל דת. בפרסית "הינדו" משמעותו נהר, והמילה התייחסה במקור לאנשים שגרו מעברו המזרחי של נהר האינדוס. בזמן השלטון הבריטי בהודו, החל השימוש במונח "הינדו", באופן מעורפל מעט, לציין את אוסף ההשקפות הדתיות והמונח "הינדואיזם" לציין את דתם של ההינדואים, אף שהיה קיים בספרות כבר לפני כן. התנגדותם של הודים לשימוש במונח "הינדואיזם" נובעת בעיקר מכך שמדובר במונח שנטבע על ידי זרים, ולדעת רבים מהם אינו משקף הבנה מעמיקה של התרבות הרוחנית ההודית.
המונח החדש-יחסית הזה עורר דיונים רבים. יש הרואים בהינדואיזם יותר "דרך חיים" מאשר דת מאורגנת, ויש הרואים במונח סנטנה דהרמה (Santana Dharma) הלקוח משפת הסנסקריט, שפירושו הדרך הנצחית, מונח מתאים יותר.
על פי השקפה אחרת, ההינדואי הוא אדם המאמין בפילוסופיה המובאת בכתבי הקודש הקדומים ההודיים הנקראים ודות. ההשקפה העיקרית המובעת בהן טוענת שטבע האדם אלוהי. האל הוא הברהמן, המהות הרוחנית שקיימת בתוך כל גוף. הדת היא החיפוש אחרי הכרה עצמית, החיפוש אחרי העצמי הרוחני. הוודות מצהירות שהאדם אינו זקוק ל"ישועה", ולעולם אינו אבוד. במקרה השלילי, אדם יכול לחיות ללא מודעות לטבעו האמיתי ועצמיותו הנצחית.
הוודאנטה (פירוש המילה המילולי הוא "סוף הוודות"), מכירה בכך שניתן להגיע אל האל בדרכים שונות ותקפות. כל דרך מוסמכת של תרגול רוחני יכולה להביא לאותו מצב של מודעות עצמית. הוודאנטה מטיפה לכבוד לכל הדתות, והיא מעודדת סובלנות לאמונות אחרות.
בפועל, זרמים הינדואיים מדגישים אמונה באל או אלה מסוימים, בדרך כלל באמצעות ייצוגים ביתיים או במקדש המכונים מורטי. האלים נתפסים על ידי מספר זרמים בהינדואיזם כהתגלמויות שונות של הברהמן האחד. בין האלים הראשיים של ההינדואיזם: ברהמה "הבורא" ובת זוגו סראסווטי אלת ההשכלה, וישנו ואשתו לקשמי, שיווה ואשתו פרוואטי, שאקטי (עוצמה) אלת החיים, קאלי היא אלת המוות וגַנֶש. בשל המגוון הרעיוני, קיים דיון ער בשאלה האם ההינדואיזם הוא מונותאיסטי (מוקדש לאל אחד), פוליתאיסטי (מוקדש לאלים רבים) או פאנתאיסטי (הרואה את קיום האל בכול).
עוד מאפיין של ההינדואיזם הוא אוסף של תרגולות פיזיות-רוחניות הנקראות יוגה, ביניהן בהקטי-יוגה (חיבור לעליון באמצעות מסירות ואהבה), קרמה יוגה (חיבור לעליון באמצעות פעילות), וג'נאנה יוגה (חיבור לעליון באמצעות ידע, מבוטא גי-אנה). היוגות מתוארות בשלושה טקסטים עיקריים: הבהגווד גיטא, כתבי היוגה סוטרה, וההאטה יוגה פראדיפיקה.
עיקרון חשוב אחר של ההינדואיזם הוא מחזוריות העולם: תקופות של בריאה חיים והתפוררות באות בזו אחר זו במחזוריות אינסופית. עיקרון חשוב זה משותף לכל שש הפילוסופיות ההינדואיות שיפורטו בהמשך. מעיקרון זה נובעת האמונה בלידה מחדש ובגלגול נשמות.
מקורות היסטוריים
רק מעט ידוע על מקורו ההיסטורי של ההינדואיזם מכיוון שראשיתו קדמה להיסטוריה הכתובה . ההינדואיזם התפתח מאמונתם של הארים (אם אכן היה עם בשם זה), הדראווידים וההראפניים, עמים ותרבויות שהתקיימו בתת-היבשת ההודית. בהמשך ההינדואיזם הושפע והשפיע על הבודהיזם והג'ייניזם.
כתבי הקודש המרכזיים של ההינדואיזם הם הוודות. הוודות הובאו להודו בסביבות 1500 שנה לפני הספירה על ידי דוברי שפות הודו אירופאיות. הדת הוודית קיבלה את שמה מהטקסטים המקודשים "וודות". הוודות הן השכבה העתיקה ביותר של פעילות דתית בהודו, המתועדת בכתב. הדת הוודית היא המסורת העיקרית שעיצבה את ההינדואיזם לדת. כך גם השפה ההִינְדִית היא צאצא ישיר של הסנסקריט של הוודות, שחדרה לאזור ממרכז אסיה.
זו אחת הדתות הבודדות שאין לה תאריך התחלה מוסכם מחקרית ואין דמות המזוהה כמייסדת הדת , בשל ריבוי הזרמים הקיימים בתוך קטגוריית העל המכונה הינדואיזם. אולם תתי הזרמים שמרכיבים את מארג ההינדואיזם מציינים לרוב מייסד וזמן התהוות.
כתבי הקודש של ההינדואיזם, הוודות, הועלו על הכתב רק אחרי אלפי שנים של העברה בעל פה . יש הרואים בהן ומהן השפעה של הזורואסטריאניזם (הדת הפרסית העתיקה).
היבטים שונים של ההינדואיזם
ההינדואיזם מתבטא בשני היבטים – ההיבט הפילוסופי והיבט האמונה.
ההיבט הפילוסופי של ההינדואיזם
על פי המסורת ההינדואית ישנן שש אסכולות עתיקות הנקראות אסטיקה (המקבלות את סמכות הוודות): נייה (לוגיקה), וייששיקה (אטומיזם), סמקהייה (מנייה ופירוק), יוגה (חיבור לנשגב), פורווה מימאסה (דיון בהלכות הפולחן), ואווטארה מימאסה (פילוסופיה), כאשר זו האחרונה קרויה גם ודאנטה.
אסכולות לא אורתודוקסיות הנקראות נאסטיקה, כוללות לפי השקפות מסוימות את הבודהיזם, הג'ייניזם והצ'ארווקה (אסכולה הודית אתאיסטית, מטריאליסטית).
היבט האמונה בהינדואיזם
שמאל|ממוזער|250px|דנוונטרי, גלגול של האל וישנו
לפי פרשנים מסוימים, באופן פילוסופי, כל האלים והתגלויותיהם בעולם (האווטארים) אינם אלא ההתגלמויות של הרוחני האחד, הלא הוא הברהמן, אשר בחר להתגלם בצורות שונות, במטרה להקל על ביצוע הפולחן בידי המאמינים. (הערה: יש לשים לב שברהמן אינו זהה לברהמה, האל בורא היקום). כמובן שזוהי הכללה גסה ויש החולקים על השקפה זו ורואים אל מסוים כעליון.
בפנתאון ההודי שלושה אלים עיקריים: ברהמה, וישנו ושיווה. שלושתם מסמלים היבטים שונים של מחזורי הבריאה: האל ברהמה מסמל את היוצר, וישנו הוא המקיים ושיווה הוא המחריב.
הינדואים רבים משתייכים לקבוצה בשם וִישְׁנׇוִיזְם, ומאמינים בווישנו. בין התגלויותיו בעולם ניתן למנות את המלך ראמה, קרישנה, בודהה, דנוונטרי, נארסימה (התגלמות שהיא חצי אדם וחצי אריה) ואחרים.
רוב ההינדים האחרים מאמינים באל שיווה, ובאשתו דורגא.
למרות חשיבותו של האל ברהמה, מעטים מאוד הם ההינדואים העובדים אותו ומִקְדשים לברהמה נדירים ביותר, כשהידוע שבהם נמצא בפושקר שבמדינת ראג'סטאן.
לאלים ההינדואים ישנן נשים המכונות דווי (אלה): סראסווטי היא זוגתו של ברהמה, לקשמי היא זוגתו של וישנו, ואילו פרוואטי, או דורגא – היא בת זוגו של שיווה. רבים מההינדואים עובדים את האלות דווי, ובהן גם ההתגלמות הנקראת קאלי, שהיא התגלמות נוספת של אשת שיווה.
אחד האלים הפופולריים בהינדואיזם הוא אל הפיל גנש, בנו של שיווה, המסיר את מצוקות הקיום, ונחשב למאמין בווישנו.
כתבי הקודש ההינדואים
הוודות נחשבות, כאמור, לסמכותיות עבור כל הזרמים בהינדואיזם. כתבי הקודש ההינדואיים מתחלקים לשתי קטגוריות השרוטי (Shruti) – אלה שנשמעו [ממקור על-אנושי], והסמריטי (Smriti) – אלה שנתקבלו ונזכרו או נהגו בידי חכמים בליבם, וכך עברו הלאה. דוגמה לכתבי קודש של הסמריטי הם שני האפוסים הגדולים של הודו, המהאבהארטה (בה מצוי הדיון הפילוסופי החשוב בהגווד גיטא), והראמאיאנה.
הוודות
הוודות הן, לדעת חוקרים רבים, הטקסטים הדתיים העתיקים ביותר הידועים כיום. הרעיונות המובעים בוודות, הועברו על פי המסורת, בעל פה, מאב לבן וממורה לתלמיד במשך אלפי שנים עד שהועלו על הכתב. על פי המסורת ההינדואית, הוודות נאספו והועלו על הכתב על ידי חכם ששמו ויאסה. הוודות מתוארכות על ידי חוקרים שונים לתאריכים שבין 1500 ל-500 לפנה"ס.
על פי המסורת ההינדואית, הוודות אינן ממקור אנושי (apaurusheya), אין להן התחלה ולא סוף, והן לא נוצרו על ידי האדם. בדיוק על הנקודה הזו, התעוררה המחלוקת בין ההינדואיזם לבין הבודהיזם והג'ייניזם, הנוטות לכיוון הומניסטי וספקני.
ישנן ארבע ודות – ריג-וודה, יאג'ור-וודה, סאמה-וודה ואתהרה-וודה, שכל אחת מהן נחלקת לארבעה חלקים:
סמהיטא – אסופת מזמורים.
ברהמנה – הסבר לפולחנים השונים.
ארניאקה – פולחנים הנעשים ביער, בריחוק מן העיר (ארניה פירושו יער בסנסקריט).
אופנישד – רובד פילוסופי.
הדת ההינדואית הקדומה, בתקופת הוודות, הייתה שונה באופן מהותי מהדת כיום. חלקן של נשים כמורות רוחניות היה גדול יותר, ואלים שונים כאינדרה וסומה היו יותר מרכזיים ממעמדם העכשווי.
הכתבים שלאחר הוודות
בעוד הוודות חוברו בסנסקריט, חוברו טקסטים מאוחרים יותר בשפות דיסקורסיביות מקומיות, פרקריט שפירושו שפת המקום, השפה הטבעית והפשוטה. בין כתבי הקודש ניתן למנות אפוסים כגון הראמאיאנה והמהאבהארטה, וכן כתבים תאולוגיים, פילוסופיים, וספרי חוקים.
הכתבים הפופולריים ביותר הם הראמאיאנה והמהאבהארטה, שבהם באה לידי ביטוי האמונה באווטארה, דהיינו האמונה בכך שהאל המופשט מתגלם בדמות אנושית. שתי ההתגלמויות העיקריות של וישנו הן ראמה, בראמאיאנה, וקרישנה במאהאבהארטה. התפיסה הפילוסופית המתבטאת באופנישדות, של הברהמן כאל חובק כול, היא פסגת הפילוסופיה ההינדואית לאחדים, ורק תחילת ההבנה הפרסונלית של האלוהות לאחרים.
בהגווד גיטא
בהגווד גיטא (שירת האל), דיון פילוסופי המצוי בתוך האפוס ההודי המהאבהארטה, נחשב בעיני הינדואים רבים לטקסט רב חשיבות.
הטקסט מתאר שיחה בין ארג'ונה, הנסיך הלוחם, לבין קרישנה, רכבו, בפתחה של מלחמה עקובה מדם. ארג'ונה רואה בשני הצדדים הלוחמים קרובים וחברים רבים. בצר לו, הוא פונה לקרישנה לעזרה. קרישנה מעודד את ארג'ונה להילחם בשחיתות שפשתה בממלכה, ולכונן את הטוב. הוא מזכיר שהעצמי הרוחני אינו כלה עם כיליון הגוף הזמני. קרישנה מוסיף ומסביר נושאים רוחניים נוספים, כגון עקרונות היוגה, החיבור לנשגב.
החלוקה החברתית בהינדואיזם
ההינדואיזם דוגל בשיוך האדם לווארנות (מילולית "חלוקות", מעשית מעמדות) ולג'אטים (איגודים מקצועיים אנדוגמיים שבמרוצת הזמן התקבעו סביב תורשה ומיקום) שמוינו למעמדות או קאסטות. הריבוד החברתי בהודו כמו בארצות אסיה האחרות, הוא היררכי – ישנן בהודו קאסטות עליונות וישנן קאסטות נחותות, שאינן מתערבות ביניהן. מחוץ לשיטת הקאסטות ישנם "הטמאים" – הנחשבים לנחותים שאסור לגעת בהם. מאז פעילותו של מוהנדס קרמצ'נד גנדי, שקרא להם "בניו של אלוהים" (הריג'אנס), נעשה מאמץ, שהצליח חלקית בלבד, לטשטש את החלוקה המעמדית ולהפחית את אפליית המעמדות הנמוכים, עד כדי אפליה מתקנת לטובת המעמדות הנמוכים, אנשי השבטים וה"טמאים".
מערכת הקאסטות מורכבת מווארנות (מעמדות) וג'אטים (מקצועות).
ארבע הווארנות בהודו הן:
הברהמינים שהם בדרך כלל הכוהנים והמורים.
הקשאטרייה – הלוחמים והשליטים.
הוואישיה – שהם האיכרים, הסוחרים והאומנים.
השודרה שהם בדרך כלל הפועלים וכוח האדם.
ומחוץ למערכת, בעמדה נחותה, הטמאים.
כל מעמד נחלק לתתי מעמדות, לכל אחד מהם היררכיה מוגדרת, וכל אחד אמור לעסוק במקצוע מסוים בלבד.
החלוקה למעמדות הוזכרה כבר במזמור הריג-וודה (10.90, מזמור לפורושה, האישיות), מאמצע האלף השני לפנה"ס, בהיות הפורושה חיבור של ארבעה רבדים חברתיים. זוהי אחת העדויות הקדומות ביותר לתאוריה חברתית, והבנה של החברה כגוף בעל איברים שונים אשר שיתוף הפעולה ביניהם מאפשר קיום אנושי וחברתי.
המשמעות המקורית היא שככל הנראה לכל אדם יש יכולות משלו, וכל חלקי החברה שזורים זה בזה ומשרתים זה את זה, ואין עולה מכך שאיבר אחד בגוף החברתי חשוב מאחר, אלא שנדרשות יכולות ופעולות שונות מחלקים שונים בחברה. בהמשך, מפקדי האוכלוסים שערכו הבריטים בהודו, שנערכו על ידי יודעי קרוא וכתוב (לרוב ברהמינים) עזרו מאוד לקבע את החלוקה הבין-מעמדית לא על סמך כישורים אלא על סמך לידה בלבד, תוך אימוץ הביטוי הפורטוגזי האירוצנטרי "קאסטה", ויצירת מידרוג חשיבות בין המעמדות השונים.
תפוצה גאוגרפית
במדינות הבאות רוב האוכלוסייה הוא הינדואי:
הודו
מאוריציוס
נפאל
מיעוטים הינדואים משמעותיים יש במדינות הבאות:
בנגלדש (11 מיליון)
מיאנמר (7.1 מיליון)
אינדונזיה, באלי (4 מיליון)
סרי לנקה (2.5 מיליון)
ארצות הברית (1.7 מיליון)
פקיסטן (1.3 מיליון)
דרום אפריקה (1.2 מיליון)
הממלכה המאוחדת (1.2 מיליון)
מלזיה (1.1 מיליון)
קנדה (0.7 מיליון)
פיג'י (0.5 מיליון)
טרינידד וטובגו (0.5 מיליון)
סורינאם (0.4 מיליון)
הולנד (0.4 מיליון)
גיאנה (0.4 מיליון)
בהוטן (0.4 מיליון),
סינגפור (0.3 מיליון)
אפגניסטן (0.3 מיליון)
ראו גם
היוגה סוטרות של פטנג'לי
אדריכלות מקדשים הינדואים
לקריאה נוספת
עזריאל קרליבך, הודו - יומן דרכים, 1956, 1986, 2014
יוחנן גרינשפון, הינדואיזם: מבוא קצר, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב והוצאת מפה
טינה רוזנברג, "המלאכיות של הודו - נשים מכת הטמאים בהודו מיילדות תינוקות, מרפאות מחלות ומצילות חיים", נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 127, דצמבר 2008
חיים שפילברג, הודו - אמונות ודעות, הדר הוצאת ספרים
קים נוט, הינדואיזם: מבוא קצר מאוד, משכל הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2008, תרגום רוני פרצ'וק, מסדרת מבואות קצרים מאוד של אוניברסיטת אוקספורד
קלאוס ק' קלוסטרמאייר, לקסיקון להינדואיזם, הוצאת כרמל, 2018
קישורים חיצוניים
ציטוטים של סלברג'אן יסודיאן בנושא עקרונות ההשקפה ההינדואיסטית – אתר ויקיציטוט
דנה בכטינגר, הנומן: אל הקוף בהינדואיזם
דנה בכטינגר, גנשה: אל הפיל בהינדואיזם
תומר פרסיקו, סוג של מעין מבוא קצר להינדואיזם - חלק א', חלק ב', חלק ג' בבלוג "לולאת האל", 15-16.12.2008
הסאדהואים - הסגפנים ההינדים, אתר מקומונט תל אביב
קטגוריה:דתות דהרמיות
* | 2024-09-03T08:43:48 |
דגל לבנון | דגל לבנון הוא דגלה הלאומי של לבנון. הוא אומץ ב-7 בדצמבר 1943 וצויר לראשונה בביתו של חבר הפרלמנט הלבנוני סאיב סלאם על ידי כמה חברי פרלמנט.
היסטוריה
במהלך המאות ה-17 וה-18 השתמשו המרונים בדגל לבן עם ארז במרכז.
במהלך מלחמת העולם הראשונה לחם לגיון מרוני תחת דגל צרפת, והוא השתמש לדגלו בדגל לבן שעליו סאלטייר אדום וארז שחור.
לאחר המלחמה, הניפו המרונים את הדגל בהר הלבנון, בו שלטו.
לאחר הקמת לבנון הגדולה במסגרת המנדט הצרפתי על לבנון ב-1920, הדגל ששימש את לבנון היה דגל צרפת, עם תוספת של ארז הלבנון באמצע הדגל. הדגל עוצב על ידי נשיא תנועת ההתנגדות לשלטון העות'מאני, נאום מוקרזל. לדגל היו גרסאות בהן הארז הופיע בשחור או עם גזע חום.
לאחר עצמאות לבנון מצרפת הסכימו המיעוטים הלבנונים במסגרת האמנה הלאומית על חלוקת הכוח הפוליטית בלבנון, וכחלק מההסכמות אישרו את הדגל הלבנוני. הדגל הנוכחי עוצב בביתו של חבר הפרלמנט סאיב סלאם.
ב-12 באוקטובר 1943 התקיימה ישיבת פרלמנט בה נכחו 7 צירים בלבד, תחת מצור של חיילים סנגלים מצבא צרפת. לפני שפרצו החיילים אל הבניין, הספיקו חברי הפרלמנט להחליט על שינוי הדגל.
הדגל אומץ על ידי לבנון באופן רשמי ב־7 בדצמבר 1943 על ידי הפרלמנט.
מאחר שהארז היה סמל הבדלנות הלבנונית בשנת 1919–1920, עלה נושא הדגל לדיון בתקופות של משבר במחצית השנייה של המאה ה-20, וסונים, שיעים ודרוזים מיעטו להניף אותו, משום שהוא סימל בעיניהם את ההגמוניה המרונית. אולם בראשית המאה ה-21 השלימו רוב בני העדות המוסלמיות עם הדגל.
עיצוב
הדגל מורכב משני פסים אדומים, אחד למעלה ואחד למטה, שמופרדים על ידי פס לבן שגודלו פי שניים מהפס האדום (יחס של 1:2:1 - פס ספרדי) ובמרכז עץ ארז ירוק שנוגע בשני הפסים האדום ורוחבו הוא שליש מרוחב הדגל.
במלחמת העולם הראשונה, הצבעים אדום ולבן היו צבעי הלגיון הלבנוני. האדום מסמל את ההקרבה והלבן את הטוהר. עץ הארז הירוק במרכז הדגל מסמל שמחה ושגשוג. הוא גם סמלה העתיק של לבנון מאז ימי התנ"ך.
גלריה
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
לבנון
קטגוריה:לבנון: סמלים לאומיים
לבנון
לבנון
לבנון
לבנון
קטגוריה:ארז בתרבות
לבנון | 2024-09-12T05:41:42 |
מושגי יסוד בקבלה |
הקבלה היא תורת הסוד והמיסטיקה היהודית אשר לפי המסורת הועברה ממורה לתלמידיו למן האדם הראשון והיא עוסקת בעניינים רוחניים, אלוהיים, מופשטים מזמן מקום ותנועה, ולכך נדרשו המקובלים לשפה ייחודית, שבאמצעותה יעבירו הלאה את חכמת הנסתר שהשכל הפשוט אינו יכול להשיגה. השפה בה משתמשים המקובלים מכונה לא פעם 'שפת הענפים', שם המעיד על רעיון יסודי מן הקבלה: על כך שכל מהות או הנהגה מן העולם הזה נמשכת מטה מעולם גבוה יותר, בענפים המשתלשלים למן מקורה - שורשה בעולם העליון ביותר.
לא מעט מושגים ומונחים המשמשים בשיח הקבלי קרויים על כן בשמות מושגים מוחשיים וגופניים - שמות הענפים שבעולם הזה - כאשר ביאורם מורה על יחסם לשורשם במערכת העולמות העליונים. הכוונה העומדת אחר השימוש בשמות ומושגים מוחשיים וגופניים מתייחסת רק למבנים, חוקים וכוחות פנימיים הפועלים בעולמות הרוחניים ולא לעצמים גשמיים, כגון איברי הגוף - המקובלים מזהירים מתפיסת דברי הקבלה במשמעות חיצונית, בהוראה גשמית, הנחשבת לעברה על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". יתר המושגים מקורם בתנ"ך, שבתוכו חבויה פנימיות התורה, היא תורת הנסתר.
מאחר שהמושגים המשמשים בשפת הקבלה, מייצגים את החוקים, הכוחות והמבנים הפועלים ומרכיבים את המציאות הכוללת, הם קשורים זה בזה בהתאמה למבנה אותו הם מבקשים לחשוף ולבאר. המושגים המובאים להלן הם מושגי יסוד בקבלה. חלקם שימשו בידי ראשוני המקובלים, חלקם הופיעו לראשונה בספר הזוהר, וחלקם הם תוספת דורות מאוחרים יותר.
אלוהות
אלוהות הוא שם מופשט למחשבת או תורת האל, סוד השם יתברך (הוא הטוב המוחלט), ותכונתו, תכונת ההשפעה המנהיגה את כלל המציאות, שהיא מקור כלל החוקים הפרטיים הפועלים בעולם העליון ובעולמות התחתונים. הקבלה מבחינה בין טבע עליון, שהוא הרצון להשפיע טוב - להיטיב לנבראים -, לטבע תחתון שהוא הרצון לקבל. האלוהות בהיותה הטבע העליון מהווה את שורש הכל: האלוהות היא בגדר נעלם בעולם הזה, סוד המתקיים בו ומקיימו בהסתר, וכן ביתר העולמות התחתונים אם כי במידה פחותה ושונה. השגת האלוהות אינה אפשרית בדרך השכל והעיון אלא רק בפניה של האדם אל מעמקי ליבו, גילוי הניצוץ האלוהי שבו (נתון אלוהי בנפש האדם), והתקדמות בהשגה על ידי זיכוך הלב (עבודה פנימית לשם השגת תכונות הבורא הטוב והמטיב), מתוך לימוד ויגיעה, וראשית לכל אהבה. עבודת התיקון הפנימי היא המאפשרת את השגת האלוהות וההתקדמות למדרגה גבוהה יותר בהשגתה, ואליה מכוונת תורת הקבלה.
אין סוף
במרכזה של תורת הקבלה כפי שהיא מופיעה בספר הזוהר עומדת מערכת אחת והיא סוד ידיעת האלוהות, או "רזא דמהימנותא" (מארמית, "סוד האמונה"). דמות האל המצטיירת מבעד למערכת זו שונה בתכלית מכל מקור אחר ביהדות - זוהי דמות מופשטת ומשוכללת הנאצלת ונפרטת למערכת עולמות, ספירות וכלים שדרכם היא נגלית לנאצלים, ואשר מקורה נעלם. מקור זה מכונה בשם "אין סוף" (א"ס).
לפי "משנת הזוהר" לתשבי ולחובר, בחינת ההיעלם שבאין סוף כפולה: ראשית, מצד האל, עצמותו אינה משתקפת מחוץ לתחומו הנעלם ואינה משתתפת בתהליך הבריאה; שנית, מצד הנבראים, מהותו אינה נתפסת ואינה בת השגה כלל ועיקר.
היות שידיעתו של האדם מותנית ביכולותיו המנטליות, וניתן לו לדבר ולהתייחס רק למה שיש ביכולתו להשיג ולהכיר, מסיקה הקבלה כי את האל הנעלם, אין סוף, לא ניתן לדעת, ואין אנו יכולים לומר עליו דבר ולא חצי דבר. האדם יכול להשיג את האלוהות רק כצורת וכמידת התגלותה בעולמו, כאשר ידיעת הצורות בהן מתגלה האל וההכרה בגבולות השגתו כרוכות זו בזו. האל אליו פונה האדם, כמו האלוהות שבאפשרותו להשיג, הוא על כן האל הנגלה. הזוהר כמעט אינו מתייחס לאל הנעלם, והוא מוזכר רק בשם אחד בלבד, המיוחד לו: "אין סוף". כינוי זה הופיע לראשונה בחוגו של רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד ותלמידיו שפעלו במאה השתים עשרה ובראשית המאה השלוש עשרה בפרובאנס ובספרד. יש לציין כי המושג "אין סוף" הופיע גם קודם לכן, בספר הבהיר - שם הוא אינו מובא עדיין כשם עצם אלא בהוראת תואר הפועל: "כך המחשבה שאתה תחשוב לאין סוף ותכלית" -, ובתנ"ך - כחלק מתיאור נפלאות מעשיו של האל: "עושה גדלות ואין חקר, נפלאות עד אין מספר".
לאין סוף שני היבטים עיקריים המשליכים על תפיסתו:
דרך השלילה – שלילת כל גבול ומידה. מהיבט זה נובע שאין בכוחנו להשיג אותו אין סוף ולהגיד עליו דבר מה על דרך החיוב. לעומת זאת, חלה עלינו החובה לשלול ממנו כל תואר ותכונה הידועים לנו, מכיוון שאלו פוגמים בשלמותו הבלתי נודעת ומכניסים גבול באין סופיותו.
אי-הפרסונאליות – אין סוף הוא מה שאין לו סוף. מכאן שהאל הנעלם אינו בגדר אישיות, אינו נבדל ואינו יוצר ופועל. גם תארים מסוג "האחד", "סיבה ראשונה" או "עילת העילות" אינם תקפים לגבי אין סוף, מפני שאינם עונים על קריטריון אי-הפרסונאליות ודרך השלילה; הכינוי היחיד השווה לאין סוף מבחינת השלילה ואי-הפרסונאליות הוא "מה שאין המחשבה משגת".
לפי תורת הקבלה אור אין-סוף מצוי בכל, אך בהליך בריאת הנבראים ועולמם, יצר הקדוש ברוך הוא הסתרים המעלימים את נוכחותו מתודעת נבראיו. רק בעולמות הרוחניים הגבוהים יותר - עולם אצילות ומעלה (ראה הסבר להלן) - השפעת אורו של אין סוף היא ישירה.
מהסבר זה מובן איפה שאור אין סוף אין הכוונה לבורא יתברך אלא שהאור אין סוף נאצל אף הוא ממנו. (עיין עץ חיים דף פ"ט)
האצלה
תהליך התגשמות האלוהות בעולם. המונחים "בריאה", "יצירה", "עשייה" וכו' אינם נחשבים בעיני העוסקים בקבלה כמילים נרדפות, אלא כדרגות שונות של האצלה. הדרגות מתייחסות למידת גשמיוּת הנברא: הנאצל בעולם האצילות הוא הרוחני ביותר, הנברא בעולם הבריאה גשמי יותר, הנוצר בעולם היצירה גשמי אף יותר, הנעשה בעולם העשייה הוא הגשמי ביותר, וזה שבעולם הזה, חסר כל הכרה אלוהית.
האצלה קיימת גם בכל אחד מהעולמות פנימה, כאשר ההתעלות הרוחנית באותו עולם ובין עולם למשנהו מושגת באמצעות טיפוס בעשר מדרגות - שהן עשר הספירות, כלי הרגשת אור האלוהות.
עולם
משמעות המושג עולם בקבלה הוא 'העלם'. הקבלה מבחינה בין כמה עולמות יסודיים. בהתאם לתורת הענפים, הקובעת כי כלל העולמות משתלשלים מטה מן העולם העליון, מוגדר כל עולם בתורת הקבלה כמידת העלמה (הסתר) של האור העליון או הבורא מן הנברא. מידת ההסתר, לפי תורת הקבלה, היא אשר קובעת את שחווה הנברא - מידת האלוהות אותה הוא חש. מידות שונות של הרגשת הבורא מכונות "עולמות", כאשר גודל ההסתר, תולדת גודלו ואופיו של הרצון לקבל, קובע את דרגת העולם ואופיו. בלשון פשוטה, ניתן לומר כי עולם הוא בעצם 'תפיסה' של המציאות הרוחנית, התלויה בדרגתו הרוחנית של החווה - מידת השתוות תכונותיו עם תכונות הבורא - וכי עולמו של כל נברא הוא בעצם שיקוף של פנימיותו, מראית האור ה'עובר בפריזמת פנימיותו'. בהתקדמות בעבודה הרוחנית גדלה באדם הרגשת הבורא, ובכך הוא מגלה מדרגות ועולמות רוחניים גבוהים יותר, עד להשגת המציאות הכוללת. אין זה שהעולם הקודם שהכיר פוסק מלהתקיים במובן הפשוט אלא שהוא משיג צורות חדשות שלו ומוצא בו טעמים רוחניים חדשים.
במאמר 'תלמוד עשר הספירות' מביא הרב יהודה אשלג כמשל לכך את המן, הלחם שאכלו בני ישראל במדבר: על המן, שכונה 'לחם מן השמים' "משום שלא נתגשם בהתלבשותו בעולם הזה, אמרו חז"ל שכל אחד ואחד היה טועם בו כל מה שרצה". הטעמים השונים, מסביר הרב יהודה אשלג, אינם ממהות המן, אך הוא כלול מהם (הם פן של מופעיו). וכך, טוען הרב אשלג, יש להבין כל דבר רוחני: "שהוא בעצמו יחיד ופשוט, גם אם כלול מכל ריבוי הצורות שבעולם", וכאשר הוא נחווה על ידי מקבל גשמי ומוגבל, מגלה זה בו "צורה נבדלת אחת, מכלל ריבוי הצורות, המתייחדות במהות הרוחנית ההיא".
הבהרות אלו מצביעות בין היתר על כך שבעולמות התחתונים ניתן לראות עולמות 'מדומים' או 'חלקיים', כעין צל של עולם האמת - העולם העליון אשר בו לא מתקיים הסתר והקדוש ברוך הוא, תורתו ונבראיו חד הם.
העולם הרוחני לפי תורת הקבלה הוא עולם של כוחות ורגשות, בלא לבוש של גוף, וכלל העולמות, ככתוב בספר הזוהר, נמצאים בפנימיות האדם.
הקבלה מתארת את בריאת שרשרת העולמות, מעולם אינסוף ועד לעולם הזה, הרחוק ביותר מן הבורא - ההסתרה המוחלטת. סולם העולמות בסדר יורד מכיל את: עולם אינסוף, עולם, עולם הנקודים המכונה אדם קדמון, עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. בטיפוס בסולם העולמות השגת האלוהות בתחילה היא רק בכוח, ולאחר מכן, מעולם בריאה ועד עולם האצילות, ההשגה היא בפועל. ספרי המקובלים מתמקדים בעולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה ועשייה) ובעולם הזה, כאשר העיסוק ביתר העולמות הוא רק ביחס לעולמות אלו. הסיבה לכך היא כי העולמות העליונים יותר הם עולמות אלוהיים, סוד גדול, שלא ניתן לדון בו כמעט. העולמות לפי ספר הזוהר נבראו על מנת שהברואים יוכלו לטפס בהם ולהכיר את בוראם.
עולמות אבי"ע
העולם החומרי, זה המדיד לחושי בני אנוש, מהווה על פי הקבלה דרגה נמוכה של עולמות גבוהים יותר. כל אחד מעולמות אלו מהווה נשמה ומקור חיים לעולם שמתחתיו בדרך של האצלה. כמו כן, כל עולם תחתון, הוא בבחינת התגלמות שונה, גשמית יותר, של העולם שמעליו - 'מלובש' בהיעלם (הסתר) שונה, הקובע את אופיו. שרשרת ההאצלה לעולמנו הגשמי פועלת מארבעה עולמות גבוהים יותר, לפי הסדר הבא:
עולם האצילות - עולם אלוהי, חסר ממשות חומרית, בו אין בנמצא תפיסה מובחנת אלא אחדות פשוטה ובלתי משתנה. עולם זה מכונה בשם נשמת אדם הראשון, הכינוי למערכת הנשמה האחת, הראשונית. בעולם זה אין נבדלות או עצמיות. הוא נמצא כגבוה ביותר (תחת בו מתקיים גמר התיקון). הוא קרוי בשם הזה מפני שהוא נאצל מהבורא, "ויאצל מן הרוח", או מצוי אצלו. בעולם זה ניכר יחודו של הבורא באופן מוחלט, ולכן עולם זה הוא אלוהות גמורה, כולו טוב ואין בו ישות נפרדת לנבראים; שם הקדוש ברוך הוא, תורתו ונבראיו חד הם. במדרגת אצילות מושלמת רכישת תרי"ג רצונות ההשפעה (פנימיות המצוות), הן תכונות הבורא הטוב והמטיב, ומושלם מעשה הרכבת נשמת אדם הראשון אשר נשברה והתפזרה בין העולמות. ביחס לעולמות הנאצלים מטה ממנו, עולם האצילות הוא כעין תוכנית מופשטת.
עולם הבריאה - עולם הנשמות. השם בריאה מעיד על קבלתו מעולם האצילות (המופשט מישות) בדרך של יש מאין. עולם הבריאה הוא העולם הראשון בהליך התיקון והטיפוס בעולמות הרוחניים בו נרכשת תכונת ההשפעה הראשונה וישנו גילוי ראשון של הבורא. אל עולם הבריאה נכנס הנברא אחר השגת ההכרה השלמה כי הבורא קיים והוא טוב ומטיב.
עולם היצירה - עולם המלאכים (הכוחות הפועלים באדם לחיצוניות העולמות). בעולם זה הנברא מכיר כבר בקיום הבורא אך עדיין מצוי בהסתר ביחס להיותו טוב ומיטיב (הסתר א'). השם יצירה מעיד על קבלתו מעולם היצירה בדרך של יש מיש - יצירה כמעשה אומן, כנתינת צורה.
עולם העשייה - עולם הגלגלים, ממנו נובעת ההנהגה בפועל של העולם הגשמי. בעולם זה מתחילה הרגשת הרוחניות אך הן קיומו של הבורא והן תכונת היותו טוב ומיטיב נסתרים מן הנברא (הסתר ב'). השם עשייה מעיד על קבלתו מעולם היצירה כמעשה גמור בו נתונים פרטי הפרטים.
בעבודה הרוחנית מכיר הנברא את הכוחות המנהיגים את עולמו ובתוך כך מגלה בהדרגה את עצמו - חירותו לפעול לתיקון עצמו ולרכוש את תכונות ההשפעה -, ואת בוראו. עבודה זו מאפשרת לו לטפס בסולם העולמות ולהתקרב לבוראו מתוך השגתו בפנימיותו.
הספירות
ממוזער|שמאל|150px|תרשים של עשר הספירות
ספירה היא מושג יסודי בעולמה של הקבלה, המתקשר למושג ההאצלה והצמצום ומתאר רובד בהופעת האלוהות. אזכור הספירות הופיע כבר במדרש, כאשר פיתוח של הרעיון הוצג לראשונה בספר יצירה.
הספירות הן עשר כלים ומדרגות או מידות רוחניות. הרעיון התאולוגי העומד מאחורי הספירות הוא קיומו של חיץ בלתי עביר בין עצמותו האינסופית של הבורא לבין האדם; האדם אינו יכול לתפוס ולהבין מושג אינסופי, ולכן הבורא צריך להתכסות ב"לבושים" ולצמצם את עצמו, או במילים אחרות, להגדיר או לתחום עצמו, על מנת לרדת אליו. ירידתו של האלוהים אל העולם נעשית באמצעות הספירות, כוחות או כלים ואורות כעמדת הרמ"ק, שבהם עצמותו המופשטת והאינסופית של הבורא מתגלה לנברא. בהתאמה, בהליך תיקון עצמו, הנברא מגלה את הספירות ומתקן את החיבורים ביניהן, שלב אחר שלב, וכך מטפס מעלה ומתקרב אל הבורא.
קיימות עשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. מערכת הספירות עשויה להופיע גם בגרסה שנייה המשמיטה את ספירת ה"כתר" הנעלית מאוד, ומכילה תחתה את ספירת ה"דעת", הממוקמת בין הספירות "בינה" ו"חסד" ואשר מחברת בין הספירות השכליות (חכמה ובינה) לבין הספירות הרגשיות (חסד, גבורה וכו').
לפי מחשבת היהדות והקבלה, בריאת העולמות נעשתה על ידי הקדוש ברוך הוא באמצעות עשר הספירות, בסדר זה: בשלוש הראשונות, כתר, חכמה ובינה, השתמש קודם לבריאה; ובשבע הנותרות מזמן בריאת העולם ואילך - ספירות אלו הצטמצמו בזו אחר זו, בשבעת ימי המעשה: יום א' השתמש הקב"ה בכלי החסד, יום ב' בגבורה, יום ג' בתפארת, וכן הלאה עד ליום שבת - המלכות. המקובלים חיברו את שבע הספירות האחרונות אל שבעת כוכבי הלכת, וכך גם את שבעת שבועות העומר.
צמצום
המקובלים מספרים כי הבורא ברא את הרצון לקבל (ליהנות) הנקרא 'נברא'. בעצם פעולה זו הבורא הפריד עצמו מהנברא, ויצר הפכים, בורא נותן ונברא מקבל. כדי לתת לנברא אפשרות להגיע לשלמות מבחירתו החופשית, להשתוות עמו, צמצם הבורא את עצמו, את אורו, וברא מדרגות ועולמות בצמצום אחר צמצום, המשתלשל עד לעולם הזה שבו שולט הרצון להנאה גשמית המוליך את התפתחותה של האנושות בהשגת הנאות שונות, החל מהנאות בהמיות פשוטות, דרך הנאה משליטה וכבוד ועד להנאה שכלית.
הצמצום יצר את הבחנה בין אין-סוף השם יתברך שהוא מציאות נצחית ובלתי משתנה (היה-הווה-ויהיה) לבין התפיסה הארצית של בני האדם, או החלקית של הרוכשים כלים רוחניים, וברא בהתאמה עולמות דינמיים ומופרטים המשתלשלים מאין-סוף לסופיות. תכלית בני האדם, לפי הקבלה, היא לשוב לאין-סוף, מתוך השגת המציאות האחדותית של מקורם על ידי תיקון רצונותיהם, כאשר בתהליך התיקון הנברא נדרש לצמצם את רצונותיו האנוכיים על מנת לפנות מקום לגדילתו הרוחנית, מתוך דבקות והתבטלות בפני הבורא.
הצמצום הראשון של אין סוף נקרא צמצום א', מתוך צמצום זה נוצרה מערכת (או אדם הראשון), הראשון בסדר השתלשלות העולמות מטה מאין סוף.
חלק מן המקובלים גרסו כי את הצמצום אין להבין כהפחתה, אלא כהסתרה, העלם, שהרי עולם אינסוף כולל את כלל הצורות אם כי בבחינה בלתי משגת. לעומת זאת, לפי קבלת האר"י כרוך הצמצום במידה של הסתלקות ('סוד הצמצום') היוצרת חלל ריק בו מצויים רק שיירי רשימות (רשימו) של נוכחות אין-סוף, מעורבים בשורשי הדין האלוהי - מצע ממנו נבראים כלל העולמות.
אדם קדמון
או נשמת אדם הראשון הוא כינוי לכלי הראשון שברא האל כחלק מבריאת העולמות והנבראים, כמו גם לנשמה הראשונה שגילתה את העולמות הרוחניים. זהו מושג לוריאני בעיקרו. הוא העולם הראשון היוצא לאחר הצמצום, המקבל את הארותיו מאין סוף. אין הוא מתאר אדם, כפי שאפשר היה לשער לפי שמו, אלא את האלוהות המאצילה את עצמה בהתגלמותה הראשונית והמושלמת. המילה קדמון או קדום מצביעים על כך שבעולם זה פועל הצמצום הראשון ולא השני היוצרים את העולמות והנבראים. עולם הוא הכלי או מערכת הנשמה הכללית, בה קשורים כל הנבראים. בכל נברא ישנו ניצוץ או מידע מנשמה זו, בין אם הוא מודע לו או לא. בהתעורר רכיב זה מתחיל הנברא את התיקון הרוחני שתכליתו השתוות הצורה עם הבורא וחזרת כל שברי נשמת אדם הראשון לחיבור ואחדות.
שבירת הכלים
האר"י סבר שבראשית הבריאה נכח ה"אור אין סוף" בעולם התהו בתוך הכלים, כלומר הספירות, אך אלו לא יכולים היו להכילו, ונשברו. זו שבירת הכלים, שכתוצאה ממנה התפזרו ניצוצות אל תוך הקליפות. הגאולה תבוא כשיופרדו אלו מאלו. וזהו ה"בירור".
אורות
מושג שמהותו היא תוכן רוחני בתוך מבנה אנ"ך (אורות, ניצוצות, כלים). הרמח"ל, בספרו "קל"ח פתחי חכמה", מסביר את המושג "אור" בקבלה כדבר הגובל בין גשמיות לרוחניות, והמושג הקרוב ביותר לרוחני הניתן לתפוס בחוש. המושג "אורות" (ברבים, בשונה מ"אור") מורה גם על קשרים רוחניים בין תכנים רוחניים שונים. מושג המתקשר לאורות הוא ה"תיקון" או בהרחבה "אורות דתוהו בעולם התיקון".
ניצוצות
הארות שדרכן להיכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין", כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאף על פי שהמה נראים כמתכבים מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה".
"העלאת ניצוצות" הוא מושג שעיקרו בקבלת האר"י. לדעת גרשם שלום, מושג זה מרכזי כל כך, עד שיש בו כדי להסביר את הופעת שבתי צבי ומשיחיות השקר שלו. כל מצווה מעשית, לדעת האר"י, מהווה העלאת ניצוץ, ולפיכך מקרבת באופן מוחשי את הגאולה. בצורה זו הסביר נתן העזתי את התאסלמותו של שבתי צבי. משיח השקר ירד אל האסלאם, מקום של קליפות, כדי לגאול גם את הניצוצות הפזורים שם. עבודה זו, על פי הקבלה השבתאית, שונה מעבודת הבירור הלוריאנית הרגילה ומיוחדת לאנשי מעלה, שיש ביכולתם ל"רדת" אל הטומאה ולשחרר את הניצוץ השבוי בה מבלי להפגע ו"להתלכלך".
שלושה קווים
לפי הקבלה קיימות שלוש צורות בסיסיות של ביטוי הרצון:
רצון להשפיע ללא גבול המכונה קו ימין.
רצון לקבל - להגביל המכונה קו שמאל.
רצון המאזן המכונה קו האמצע, ומהווה את היכולת להשפיע בצורה מוגבלת.
שלושת הקווים (המכונים "חד אריך חד קציר וחד בינוני" - הארוך הוא הימין, הקצר הוא השמאל והבינוני הוא האמצעי) הם מערכת תיקון רצון האדם מקבלה אל השפעה, המתבצע לאחר "שבירת הכלים". תיקון זה נוהג מעולם האצילות ואילך ומשמש כעיסוקו המרכזי של ספר הזוהר. כל אחת מהספירות הקבליות נמצאות על אחד הקווים:
הספירות כתר, תפארת, יסוד ומלכות שייכות לקו האמצע, (רצון מאוזן).
הספירות חכמה, חסד, נצח שייכות לקו ימין, (רצון להשפיע).
והספירות בינה, גבורה והוד מרכיבות את קו השמאל, (רצון לקבל).
התורה
על פי הכתוב בספר הזוהר, התורה קדמה לעולם: "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (הסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם). כלומר, התורה היא התוכנית האדריכלית של העולם, שבה הסתכל הקב"ה ולפיה ברא אותו, ולכן כל דבר שקיים בעולם כתוב בגלוי או ברמז בתורה.
תפיסה זו נפוצה אצל רוב המקובלים, והיא באה לידי ביטוי בחשיבות שהם מייחסים לכל אות ותג הכתובים בתורה. הזוהר מבטא את העניין בחריפות בהתייחסו לסיפורי התורה, וכלשונו - לא ייתכן שלקב"ה לא היה דבר לעשות מלבד לכנס את דברי עשו והגר, למשל, ואם הייתה התורה חפצה לספר סיפורי ימי עבר, יכולה הייתה להיכתב טוב יותר. מסקנתו היא, שבקראנו את סיפורי התורה, אל לנו להסתפק בפשטי הדברים אלא עלינו לדעת כי כל מילה וכל אות, מצביעים על דברים מהותיים בקיום העולם.
הרמב"ן כתב כי "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", והיא בעצם שם אחד ארוך, וניתן לשנות את סדר הפרדת האותיות בתורה, כלומר להרכיב כך מילים חדשות, וכך לגלות סודות מוצפנים. הרעיון דומה לזה העומד בבסיס שיטת דילוגי אותיות בתורה. רעיון נוסף הוא שיש שישים ריבוא אותיות לתורה (המספר המדויק שונה וישנם מספר תירוצים לקושיא זו) כנגד נשמות בני ישראל. על פי רעיון זה, לכל אדם בישראל יש את האות שלו בתורה, שמסמנת את הפן המיוחד של אישיותו.
רבי חיים מוולוז'ין כתב כי אם יהיה רגע אחד שבו העולם יהיה פנוי מלימוד תורה, ייחרבו כל העולמות, עליונים ותחתונים. רבו הגאון מווילנה לא היה חודל מלימודו במוצאי יום כיפור, מתוך חשש שהעולם לא יתקיים, אם הכול ינטשו את תלמודם על מנת לסעוד.
נשמה ותיקון
נשמה בקבלה היא אור וכלי, אור המתלבש בכלי הבינה, אחד הכלים הפנימיים של עשר הספירות, הוא הרצון לקבלת מושכלות רוחניים. באופן כללי מכנים בשם נשמה את הרוחניות שבאדם (גם כאשר יש בו נפש בלבד ועדין לא השיג את חלק הנשמה), מאחר שהנשמה היא הבחינה העליונה של האדם. לפי הקבלה כלל הנשמות נמשכות מנשמת האדם הראשון (מערכת הנשמה העליונה), ובכל אדם חלק קטן מנשמת האדם הראשון, ורק את חלקו, הקשר שלו עצמו לשורש נשמתו, עליו לתקן.
נשמות האדם לפי הקבלה הן המרכז בכל עולם מעולמות בריאה, יצירה ועשייה - מרכז הניזון מן המציאות הרוחנית שבו. מציאות הנשמות מתחילה להתגלות לנברא רק בעולם הבריאה, ומעולם אצילות ומעלה מציאותן נעלמת היות שעולמות אלו הם מבנה גבוה ומופשט, שהוא אמנם מקורן, אך הם מתקיימות בו קיום אחר, אלוהי ואחדותי; ניתן לומר כי ביחס לעולמות בי"ע הנשמות בעולם אצילות מתקיימות בבחינת 'תוכנית אדריכלית', מעבר לכך מציאותן אינה מובחנת והיא בבחינת סוד. בעולמות הגבוהים יותר לחלקי הנשמה כבר אין קיום נפרד, ומדובר במערכת הנשמה הכוללת, שמציאותה היא סוד גדול שאינו בר השגה כלל.
ההתמקדות בצרכי הנשמה היא הדרך להצלחה בהשגת האלוהות, ובה מתרכזים דברי המקובלים. תיקון הנשמה, לפי תורת הקבלה, הוא גם הדרך לגאולת העולם כולו, כאשר עם ישראל הוא זה שבידיו להוביל מהלך זה, שכן ייחודו מאומות העולם הוא בכך שבו טבועה התכונה להתקדמות רוחנית. יש לשים לב לכך ש'ישראל' לפי הקבלה אינו כינוי גשמי לעם היהודי, אלא מדרגה של מסירות וחירות רוחנית, של חיבור עם הבורא, 'ישר-אל'.
בשם 'נשמה פגומה' כינו חז"ל את בני ישראל העובדים עבודה זרה (שנשחתו בדעתם ומעשיהם) ובכך מביאים לקלקול העולם. תיקון הנשמה כקלקולה קובעים לפי הקבלה את פני המציאות בעולם הזה. אמנם לפי הקבלה התוכנית האלוהית ברורה וקבועה, ובהכרח תצא לפועל, אך במעשה התיקון העצמי ניתן לקבוע את האופן בו תתממש, אם מתוך ייסורים או נחת.
צער השכינה וזיווג עליון
הרע שקיים בעולם נובע מהנתק שבין ספירת תפארת לספירת מלכות, או במילים אחרות, בין האור של ההוויה לבין נשמת העולם, בשל גלות ישראל ובשל החטאים. צער השכינה הוא כאב הפירוד הזה, שנחשב לכאב הגדול ביותר. ישנן תפילות מיוחדות שנתקנו (תיקון חצות), שבהן משתתף היחיד בצער השכינה. לעומת זאת, עשיית מצוות מאחדת בין הספירות וגורמת ל"זיווג קוסמי", ואור אלוהי זוהר על השכינה וממנה אל תוך העולם. הקבלה רואה את שיר השירים ואת דמויות הדוד והרעיה כאלגוריה לעניין זה. זהו המקור לבקשה "לשם ייחוד קוב"ה ושכינתא" שהאשכנזים נוהגים לומר לפני ״ברוך שאמר״, והספרדים בקיום הרבה מצוות.
כוחות האדם
נפש
נפש נמצאת בכל אדם; הנפש הבהמית היא רוח החיים היסודית. על-פי התורה: "הדם הוא הנפש". מקובל לזהותה עם הצרכים הבסיסיים המשותפים לאדם ולשאר החיות. מקום משכנה בכבד. הנפש הבהמית היא לבוש לנפש הקדושה שהיא חלק אלוה ממעל ממש.
רוח
ישות אמצעית המקשרת בין הנפש והנשמה, או הנפישה (מנוחה) והנשימה (נשימה "פעילה"). הרוח הוא/היא תנועת החיות הנשימתית המופחת על ידי נותן החיים בגוף החי. הבורא אם כן מחיה את היצורים החיים בכל רגע נתון על ידי שאיפה ונשיפה. הרוח שואפת לנפוש בקרב הגוף החי. ח"ו הפסקת הנשימה = הפסקת החיים.
הרוח שוכנת בלב, כמאמר הפסוק: "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי". בבראשית ב', ז' כתוב: "...ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - תרגם תרגום אונקלוס "והות באדם לרוח ממללא", כלומר הרוח הנמצא באדם זהו כוח הדיבור.
נשמה
נשמות ישראל כולן הן "חלק אלוה ממעל ממש" כמאמר ספר התניא, אך הנשמה באה רק אצל המקובלים הראויים לכך. הנשמה, בניגוד לשני הכוחות שמתחתיה, איננה יכולה להיפגם, והיא נותרת טהורה תמיד. שוכנת במוח.
חיה
סוג עילאי של נפש. אור החיים של ההוויה, וזכה לה משה רבנו בנבואתו הצלולה - שהייתה כעין אספקלריה מאירה.
יחידה
זוהי הבחינה הנקראת עצם הנשמה, עצם ההתאחדות של נברא עם בורא ללא שום ציור "יחידה ליחדך". על דרגה זו נאמר שיהודי לא יכול להפרד מהשם. בכללות, זוהי הדרגה הגבוה ביותר שבנשמה, אך בפרטות, בחסידות מגלים שגם דרגה זו יש מעליה.
גלגול
השרטוט
רעיון השרטוט קובע כי מעשי האדם ותכונותיו משתקפים על מצחו (חכמת הפרצוף), על כף ידו או על איברים אחרים, והבקיאים בכך יכולים לקרוא זאת.
לקריאה נוספת
גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, (תרגום מגרמנית: יוסף בן שלמה), ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1980
יחיאל אברהם ברלב, ידיד נפש - מבוא לתורת הקבלה
הרב יצחק בצרי, ספר הקדמת מוהרח"ו עם ביאור פרדס יצחק
קישורים חיצוניים
מילון ערכים בקבלה, באתר קבלה לעם
מילון מונחי קבלה לפי שיטת אשלג מהאתר קבלה מהמקור
מושגים בקבלה - קליפים על מושגים בקבלה עם הסבר מתוך תלמוד עשר הספירות
הערות שוליים
* | 2024-08-25T19:14:46 |
גבול של סדרה | בחשבון אינפיניטסימלי, גבול של סדרה ממשית הוא מספר, שאיברי הסדרה הולכים ומתקרבים אליו כך שהמרחק בין האיברים לגבול קטן כרצוננו. מושג זה מהווה אבן פינה באנליזה המתמטית, בכך שהוא מאפשר לנסח ולחקור בכלים סופיים את ההתנהגות של סדרות, פונקציות ותהליכים אינסופיים אחרים. סדרה שיש לה גבול נקראת סדרה מתכנסת. סדרה שאין לה גבול (אינה מתכנסת) נקראת סדרה מתבדרת.
באופן כללי יותר, אפשר להגדיר גבול לסדרה גם אם אבריה אינם דווקא מספרים ממשיים: ראו גבול בטופולוגיה.
סימון
את הטענה "הגבול של הסדרה הוא " ניתן לכתוב באופן או (ולפעמים גם ). הצירוף lim הוא קיצור של המילה הלטינית limes שפירושה "גבול". בסימון , האות מציינת את הסדרה שהאיבר שייך אליה, ו- הוא אינדקס, המציין את מספרו הסידורי של האיבר בסדרה. הסמל מסמל את מושג האינסוף. החץ מסמל שאיפה של הביטוי המצוין בתחילת החץ לזה שבסופו. כך ש מציין ש- שואף לאינסוף.
הגדרת הגבול
אינטואיטיבית, מספר ממשי הוא גבול של סדרת מספרים אם אברי הסדרה הולכים ומתקרבים אליו. עם זאת הגדרה זו מעורפלת ואינה שימושית. כדי לתת הגדרה מדויקת יותר יש להשתמש במושגים של סביבה ומרחק, שיחולו על אברי הסדרה ממקום מסוים ואילך.
המשמעות של "קירבה לגבול"
ממוזער|250px|ייצוג גרפי של סביבת הנקודה על ישר המספרים. המרחק של כל מספר בסביבה מהנקודה קטן מרדיוס הסביבה, המיוצג על ידי ויכול להיות קטן כרצוננו.
ממוזער|250px|על גבי הישר הממשי המרחק בין שני מספרים מוגדר כערך המוחלט של ההפרש שלהם
קבוצת המספרים שמרחקם מערך נתון אינו עולה על גודל קבוע (כלשהו), נקראת סביבה של . בהקשר זה, מקובל להשתמש באות היוונית אפסילון () כדי לייצג את רדיוס הסביבה. רדיוס הסביבה הוא מספר חיובי (), אשר יכול להיות קטן כרצוננו. סביבה זו כוללת את כל המספרים המקיימים את התנאי .
במסגרת מושגים אלו ניתן להגדיר את אברי הסדרה ה"קרובים" אל הגבול בצורה מדויקת יותר כנמצאים בסביבה של הגבול, כך שהמרחק של מ- יהיה קטן מ-; כלומר .
משום ש- יכול להיות קטן כרצוננו, על אברי הסדרה לענות על תנאי זה עבור כל . הסימון המתמטי של "לכל" הוא . על כן, נכתוב את התנאי "לכל רדיוס סביבה חיובי אברי הסדרה נמצאים בסביבת הגבול" בצורה הבאה: .
עם זאת, משום שהגדרנו את אברי הסדרה כ"הולכים ומתקרבים" לגבול ולא כ"קרובים" אליו, אין צורך שכל אברי הסדרה יהיו בסביבת הגבול כדי לענות להגדרה זו. כלומר, מספיק שכמעט כל האיברים יהיו בסביבת הגבול, החל ממקום מסוים שאותו נהוג לסמן באות גדולה או . על כך יורחב בהמשך.
המשמעות של "התקרבות לגבול"
הגדרה מדויקת של מושג הגבול תדרוש כי עבור כל סביבה של הגבול, ניתן למצוא מקום מסוים המסומן באות גדולה או , שהחל ממנו כל אברי הסדרה מצויים בתוך סביבה זו. דהיינו, עבור כל מרחק "קטן כרצוננו" מהגבול, קיים מספר טבעי (שיכול להיות גדול מאוד, ותלוי בבחירה של ), כך שכל איברי הסדרה מעבר לאותו מספר נמצאים בתוך מרחק זה מהגבול (הסימן של "קיים" הוא ). כיוון ש- עד יש רק מספר סופי של אינדקסים וממנו והלאה יש מספר אינסופי של אינדקסים. לכן אפשר לומר שעבור כל , כמעט כל אברי הסדרה נמצאים במרחק שקטן מ- מהגבול - כלומר לא משנה עד כמה נצמצם את הסביבה של הגבול, עדיין כמעט כל הסדרה תישאר בתוך אותה סביבה.
הגדרה: תהא סדרה של מספרים ממשיים. נאמר על הסדרה שהיא מתכנסת למספר הממשי , או ש- הוא הגבול של הסדרה, ונסמן זאת או בקיצור אם לכל מספר ממשי (קטן כרצוננו) קיים מספר טבעי כך שלכל המקיים מתקיים .
צורת כתיבה נוספת היא:
איתור המספר שממנו והלאה אברי הסדרה נמצאים בסביבת הגבול
יש לשים לב שהאינדקס תלוי ב -. ככל ש יהיה קטן יותר, המתאים לו, עשוי להיות גדול יותר. לעיתים מסמנים או במקום כדי להדגיש עובדה זו.
כמו כן, יש לזכור שהאינדקס הוא מספר טבעי (). כלומר, על פי הגדרת הגבול עליו להיות מספר שלם חיובי. לעיתים במהלך החישוב או ההוכחה של גבול של סדרה מסוימת יתקבל מספר ממשי חיובי שאינו שלם. במקרה זה האינדקס יהיה הערך השלם העליון של המספר שהתקבל בחישוב. שכן משום שהוא גדול יותר מהמספר שהתקבל, גם ממנו והלאה אברי הסדרה יתכנסו לעבר הגבול. כדי להדגיש שמדובר בערך העליון (פונקציית התקרה) הוא יסומן כך: .
אפיון התכנסות לפי קושי
תנאי קושי הוא אפיון שקול לכך שסדרה ממשית מתכנסת. סדרה המקיימת את תנאי קושי היא סדרה שהמרחק בין כל שני איברים שגדולים מאינדקס כלשהו, קטן כרצוננו. ניתן לשים לב שאף על פי שסדרה המקיימת את תנאי קושי בהכרח מתכנסת לגבול סופי, בהגדרה הפורמלית של תנאי קושי לא מופיע כלל ערך הגבול אליו הסדרה מתכנסת, ומכאן גם חשיבותו של אפיון זה: הוא מספק את האפשרות לקבוע האם סדרה מתכנסת מבלי להתייחס לגבול אליו היא מתכנסת, בניגוד להגדרת הגבול שמחייבת התייחסות לערך הגבול.
הגדרה: תהא סדרה של מספרים ממשיים. נאמר על הסדרה שהיא מקיימת את תנאי קושי אם לכל מספר ממשי (קטן כרצוננו) קיים מספר טבעי כך שלכל המקיימים מתקיים .
גבול במובן הרחב
אומרים שסדרה שואפת לאינסוף (או שאינסוף הוא גבול הסדרה), אם לכל מספר ממשי קיים מספר טבעי כך שלכל המקיים מתקיים . ההגדרה של שאיפה למינוס אינסוף דומה.
כך למשל סדרה כמו שואפת לאינסוף, כי ה"זנב" שלה גדול מכל מספר ממשי שנרצה, אולם הסדרה אינה שואפת לאינסוף, כי היא אמנם גדולה כרצוננו, אולם לא כל איברי ה"זנב" גדולים כרצוננו.
הגבול כאופרטור
בתוך המרחב הווקטורי של כל הסדרות הממשיות, שאותו מסמנים ב- או , אוסף הסדרות המתכנסות מהווה אלגברה, שעליה מוגדר אופרטור הגבול: האופרטור מחזיר, עבור סדרה מתכנסת , את גבולה , שהוא מספר ממשי.
לפי אריתמטיקה של גבולות, בהינתן שתי סדרות מתכנסות ו- וקבוע מתקיים
כאשר בסעיף האחרון נדרש ש- וש- לכל .
מושגים קרובים
כאשר סדרה אינה מתכנסת, אין לה גבול במובן שהוגדר למעלה, ואז נדרשים כלים מעט אחרים. ההרחבה הטבעית הראשונה היא לסדרות שגבולן אינסוף או מינוס אינסוף, והן "מתכנסות במובן הרחב", כפי שהוסבר לעיל.
גבול של תת-סדרה נקרא גבול חלקי של הסדרה המקורית. כאשר סדרה מתכנסת כל הגבולות החלקיים שלה שווים. אוסף כל הגבולות החלקיים מתאר במובן ידוע את הסדרה המקורית; הגבול החלקי הקטן ביותר נקרא גבול תחתון, והגדול ביותר הוא גבול עליון.
ראו גם
גבול (מתמטיקה)
גבול של פונקציה
גבול (טופולוגיה)
מבחני התכנסות לסדרות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי
קטגוריה:סדרות מתמטיות | 2024-01-21T17:22:04 |
בלייז פסקל | הפניה בלז פסקל | 2023-12-26T22:09:59 |
גבול | שמאל|ממוזער|250px|חיילים מצריים מסיירים לאורך גבול ישראל–מצרים, 2005
בגאוגרפיה, גבול הוא קו המפריד בין ישויות גאוגרפיות השונות זו מזו. אספקט גאוגרפי של אזור, יוצר גבול גאוגרפי, או גבול טבעי. לדוגמה גבול ימי, גבול אקלימי וגבול טופוגרפי קרוי גבול טבעי. משתמשים במונח "גבול מדיני" כדי לסמן הפרדה בין מדינות, אך גם לציין "גבול עירוני" להפרדה בין ערים באותה מדינה, גבול מחוזי להפרדה בין מחוזות שלטון מחוזות וגבול אף קיים בין חצרות בתים. להצגת קו הגבול משמשת גם מפה. גבול המפריד בין מדינות נקרא לעיתים גבול בין-לאומי.
גבול מדיני
שמאל|ממוזער|250px|מתאר הגבולות בין ישראל, סוריה ולבנון באזור הר חרמון.הקו הכחול בין ישראל ולבנון, נקבע על ידי האו"ם בשנת 2000 – מצוין בכוכבית שחורהקו קדמי ישראלי של קווי הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה 1974 – מצוין בכוכבית כחולהקו קדמי סורי של קווי הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה 1974 – מצוין בכוכבית אדומה
כאשר גבול מוסדר בין מדינות כתוצאה מהסכם שלום הוא נקרא גבול מוסכם. שינויי גבול יכולים להיקבע על ידי התיישבות מדינית בשטח שאין עליו ריבונות של מדינה כלשהי, מה שמעביר שטח זה לריבונותה של המדינה המיישבת. נוסף על כך, שינויי גבול יכולים להיווצר על ידי קניית שטחים או כיבושם ממדינה אחרת; מה שמביא ליצירת הסכם גבולות חדש. הגבול המדיני קובע את תחום הריבונות של המדינה ואת תחום השיפוט שלה. אין מדינה רשאית לשנות את גבולה עם מדינה אחרת אלא בצורת הסכם משפטי מסודר.
סכסוכי גבול
לעיתים מיקומו המדויק של קו הגבול שנוי במחלוקת. במקרים קיצוניים גורמת מחלוקת זו לעימות מזוין ולעיתים ארוך-טווח. סכסוך הגבולות בין בוליביה ופרגוואי על השליטה באזור הצ'אקו התפתח בשנת 1932 למלחמת הצ'אקו. במלחמה שפרצה בשנת 1998 בין אתיופיה לאריתריאה בעקבות סכסוך גבול ביניהן נהרגו אלפי חיילים משני הצדדים. כיום מצויים כ-80 סכסוכי גבול בפועל אך רק לעיתים רחוקות הם מתפתחים לעימות צבאי אלים.
אמצעים דיפלומטיים לקביעת הגבול
שמאל|ממוזער|250px|אזור גדר המערכת שבגבול ישראל-לבנון
גבול מדיני נקבע בהסכם שלום בין שתי המדינות, או בהסכמים נחותים ממנו, שבהם נקבע הגבול למעשה, כגון הסכם שביתת נשק או הפסקת אש. הגבולות הנוכחיים של ישראל עם מצרים וירדן נקבעו בהסכמי השלום עם מדינות אלה, ואילו בתום מלחמת העצמאות נקבעו גבולות אלה בהסכמי שביתת הנשק. עד לחתימת הסכמי שביתת הנשק היה הגבול קו הפסקת האש. בחוזה ורסאי שנחתם לאחר מלחמת העולם הראשונה נקבעו גבולותיה של גרמניה.
פעמים אחרות נכפה הגבול בהחלטה של חבר הלאומים או של האו"ם. בדרך זו נקבע בשנת 1921 קו הגבול בין יוגוסלביה לאלבניה, לשם סיום סכסוכי הגבול בין שתי מדינות אלה.
טופוגרפיה של הגבול
גבול טבעי הוא גבול של אזור בעל מאפיינים פיזיים (טבעיים) ללא התערבות האדם. לעיתים הגבול הזה מסומן ומוגן באופן סמלי בלבד - גבול ירוק - עקב כך שאין מצב לוחמה בין המדינות שמעברי הגבול. לעיתים משתמשים באלמנט גאוגרפי פיזי, כמו נהר או שרשרת הרים כדי לסמן בהם קו גבול. לדוגמה, הגבול בין ישראל לירדן, עובר בחלקו לאורך נהר הירדן. הנהר אורוגוואי משמש בחלקו העליון גבול בין ארגנטינה לברזיל ומורד הנהר משמש גבול בין ארגנטינה לאורוגוואי. נהר סנט לורנס משמש בחלקו גבול בין ארצות הברית לקנדה ואילו נהר הריו גרנדה משמש כגבול בין מקסיקו לארצות הברית. רכס הרי הפירינאים משמש גבול בין צרפת לספרד, ורכס ראש הנקרה משמש כחלק מגבול ישראל - לבנון.
פעמים אחרות נקבע הכל גבול מדיני נקבע על ידי אדם. לעיתים נקבע קו גבול לאורך מעלות אורך או רוחב גאוגרפי - גבול מצרים לוב נמשך בעיקרו לאורך קו האורך 25 מזרח וגבולה עם סודאן עובר לאורך קו הרוחב 22 צפון. לעיתים נקבע קו הגבול כקו ישר בין שתי נקודות. חלק ניכר מקו הגבול בין ישראל למצרים, למשל, עובר באזור שאין בו עצמים גאוגרפיים בולטים, ולכן נמתח הגבול בעיקרו בקו ישר שעובר בין חוף הים התיכון בסמוך לרפיח לחוף מפרץ אילת בסמוך לטאבה. גבול קנדה-ארצות הברית, אשר נקבע באמצע המאה ה-19, נמשך בחלקו בקו ישר לאורך קו הרוחב ה-49, ללא התחשבות בתוואים טופוגרפיים כלשהם.
במקרים קיצוניים עובר קו הגבול בתוך עיר, תוך שהוא מפריד בין יושביה. דוגמה מפורסמת לכך הוא הגבול בין מזרח גרמניה ומערב גרמניה, שעבר בין שני חלקי ברלין מסיום מלחמת העולם השנייה (1945) ועד איחוד גרמניה (1990), שלשם מניעת חצייתו הוקמה חומת ברלין. כך גם הגבול החוצה, דרך העיר ניקוסיה, בין קפריסין לבין קפריסין הצפונית, הטורקית. דוגמאות ישראליות הן רפיח (משנת 1982, עת השלימה ישראל את נסיגתה מחצי האי סיני, עד הנסיגה מרצועת עזה ב-2005), ירושלים (מחתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן ב-1949 ועד איחוד העיר וסיפוחה למדינת ישראל ב-1967), וע'ג'ר (משנת 2000, עם סיום השהות ברצועת הביטחון וההתבססות לאורך הקו הכחול).
גבול שטח השיפוט
גבול שטח שיפוט הוא מונח שיכול לשמש להגדרת גבולות פנימיים וחיצוניים של שטח שיפוט של ישות ריבונית.
פקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948 נחקקה ב-16 בספטמבר 1948 על ידי מועצת המדינה הזמנית, ופורסמה ב-22 בספטמבר 1948 במהלך מלחמת העצמאות והחילה את המשפט הישראלי גם על שטחי ארץ ישראל שבשליטת מדינת ישראל ונמצאים מעבר לגבולות תוכנית החלוקה. לפקודה ניתן תוקף למפרע, החל מיום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), יומה הראשון של מדינת ישראל.
גבול שטח השיפוט קובע את תחומה של רשות מקומית: עיר, מועצה מקומית וכו'. לגבול זה יש חשיבות בכל הנוגע לתחומי אחריותה של הרשות המקומית: תכנון עירוני, היתריי בניה, אספקת מים, ניקיון, תחזוקת כבישים וכו'.
ראו גם
מעבר גבול
מחלוקת טריטוריאלית (סכסוך גבול)
גבולות מדינת ישראל
לקריאה נוספת
פרופסור משה ברור, "גבול", לקסיקון גאוגרפי, (עמ' 5), הוצאת יבנה, תשס"א
ערן רזין, ערן ואנה (2000), הליכים לשינוי תחומי שיפוט מוניציפליים: דמוקרטיה מקומית לעומת "שליטה מלמעלה", מכון פלורסהיימר לחקר מדיניות, ירושלים.
ישי בלנק, (2003), "מקומו של ה"מקומי": משפט השלטון המקומי, ביזור ואי-שוויון מרחבי בישראל", משפטים, כרך לד (2) 197.
קישורים חיצוניים
קו גבול מצגת וידאו של ד"ר אורי שיינס, בערוץ האקדמי מייסודה של אוניברסיטת חיפה
הערות שוליים
*
קטגוריה:גאוגרפיה פוליטית
קטגוריה:ממשל ומדיניות | 2024-05-17T05:38:17 |
סדרה (מתמטיקה) | במתמטיקה, סדרה היא קבוצה סדורה של עצמים, הנקראים איברי הסדרה. בסדרה, כל איבר נקבע בצורה יחידה על פי מיקומו בסדרה, כך שאיברים במקומות שונים יכולים להיות שווים זה לזה. סדרה יכולה להיות סופית, או אינסופית. סדרה סופית קרויה גם וקטור, או רשימה סדורה.
מקובל לסמן את אברי הסדרה בסימון ובקיצור . בסימון , האות היא סימן המציין את הסדרה שהאיבר שייך אליה, ו- הוא אינדקס, המציין את מספרו הסידורי של האיבר בסדרה. למשל, בסדרה של המספרים הטבעיים מתקיים .
פורמלית, ניתן להגדיר סדרה אינסופית בתור פונקציה מקבוצת המספרים הטבעיים לקבוצת ערכי הסדרה. בצורה זו, לכל מספר טבעי מותאם ערך כלשהו (ניתן להתאים את אותו ערך יותר מפעם אחת). האינדקסים של סדרה הם מספרים טבעיים, אולם ניתן להכליל ולהגדיר סדרות עם אינדקסים סודרים.
סדרות באנליזה מתמטית
סדרות הן מרכיב יסודי בשפה של האנליזה המתמטית. מושג ההתכנסות של סדרה, המתאר את ההתנהגות של אבריה כאשר האינדקס גדל לאינסוף, מאפשר לתאר מושגים חשובים אחרים, כגון רציפות של פונקציות או תכונות של המרחב שממנו מגיעים אברי הסדרה. אומרים על סדרה שהיא מתכנסת אם ורק אם קיים לה גבול. סדרה שאיבריה שייכים למרחב מטרי (כגון הישר הממשי) היא סדרה חסומה אם קיים מספר ממשי כך שמרחקם של אברי הסדרה מנקודה אינו עולה על . הסדרה היא סדרת קושי אם המרחק בין שני איברים שואף לאפס כאשר שני האינדקסים שואפים לאינסוף.
סדרה שאבריה הם מספרים ממשיים נקראת סדרה ממשית. על סדרות כאלה אפשר להחיל את מושג המונוטוניות: סדרה היא עולה ממש אם לכל אינדקס מתקיים , ועולה (או "לא יורדת") אם מתקיים . באותו אופן אומרים שהסדרה יורדת ממש אם מתקיים ושהיא יורדת (או "לא עולה") אם מתקיים . בשני המקרים הללו אומרים שהסדרה מונוטונית. סדרה שהיא גם עולה וגם יורדת מוכרחה להיות סדרה קבועה, כלומר סדרה שכל איבריה זהים. לא כל סדרה היא מונוטונית, אבל לכל סדרה קיימת תת-סדרה מונוטונית.
סדרת הסכומים החלקיים של סדרה נתונה נקראת טור.
תת-סדרה
תת-סדרה היא סדרה המכילה, לפי הסדר, איברים השייכים לסדרה אחרת. בצורה פורמלית, אם היא סדרה, וקיימת סדרה עולה ממש שאבריה הם קבוצה חלקית לקבוצת הסודרים של הסדרה המקורית, אז היא תת-סדרה של לפי משפט בולצאנו-ויירשטראס, לכל סדרה ממשית חסומה יש תת-סדרה מתכנסת. מנקודת מבט טופולוגית, אפשר לתרגם זאת לטענה שכל תת-קבוצה סגורה וחסומה בישר הממשי היא קומפקטית סדרתית.
סדרות מיוחדות
יש סדרות שאפשר לתאר בקלות את האיבר הכללי שלהן. סדרה חשבונית היא סדרה שבה , כאשר קבועים; סדרה כזו מאופיינת בהפרש קבוע. סדרה הנדסית היא סדרה שבה , כאשר קבועים; סדרה כזו מאופיינת במנה קבועה.
סדרה פולינומית היא סדרה שבה האיבר הכללי מתואר על ידי פולינום, . המעבר מסדרה לסדרת ההפרשים , שבה האיברים הם הפרשי האיברים העוקבים בסדרה המקורית, מוריד את מעלת הפולינום. לכן, כאשר נתונים איברים מסדרה פולינומית, ודרגת הפולינום ידועה, אפשר למצוא את הפולינום על ידי המעבר לסדרת ההפרשים, סדרת הפרשי ההפרשים וכו'.
דוגמה: מצא את האיבר הכללי של הסדרה הבאה: .
פתרון: נתבונן בסדרת ההפרשים, שהיא: . זוהי סדרה חשבונית, שאיברה הראשון () הוא , והפרשה () הוא . סכומה של סדרה כזו הוא .
לכן:
.
האיבר הראשון בסדרה המקורית הוא , ולכן .
סדרות כמרחב וקטורי
אוסף הסדרות מעל שדה נתון (כלומר, הסדרות שאיבריהן הן איברים בשדה) מהוות מרחב וקטורי מעל , כאשר פעולת החיבור מוגדרת ופעולת הכפל בסקלר מוגדרת .
קישורים חיצוניים
Sequences 2: Notation – סרטון הסבר של MathTV על סימונים מתמטיים של סדרות
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי | 2024-02-14T07:15:15 |
הגאון מוילנא | REDIRECTהגאון מווילנה | 2007-04-08T11:18:07 |
הגאון מווילנה | הרב אליהו בן שלמה זלמן (23 באפריל 1720, ט"ו בניסן ה'ת"ף – 9 באוקטובר 1797, י"ט בתשרי ה'תקנ"ח), שנודע בכינויים: הגאון מווילנה (ביידיש: דער וילנער גאון), הגאון החסיד ואף בפשטות – הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א (הגאון רבנו אליהו), היה פוסק, מקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. הגר"א היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים. אגדות רבות נכרכו בשמו. הוא היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה.
הגר"א סירב לשמש במשרת רבנות בווילנה או בכל מקום אחר, כנראה בשל רצונו להימנע מכבוד, פרסום ושררה על הציבור. הוא היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה.
תולדותיו
נולד לטריינה ולרב שלמה זלמן, בכפר סלץ שליד בריסק, כיום בבלארוס, אז בליטא, שהייתה חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי, בט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720. למשפחתו היה קשר להחבר יוסף.
סבו היה יששכר דב, בנו של רבי אליהו חסיד, ועל שמו נקרא. רבי אליהו חסיד היה בנו של רבי משה קרמר, רבה של וילנה, ואשתו הייתה נכדתו של רבי משה רבקש.
עד גיל שש למד מפי רב. בגיל זה דרש בבית הכנסת הגדול של וילנה דרשה שלימד אותו אביו, ואחר כך, לבקשת רבי העשיל אב"ד וילנה, הוסיף גם פלפול שהכין בעצמו, כמבחן ליכולתו לחדש לבדו. גם בספרו שנות אליהו מובא חידוש שאמר בגיל שבע שנים. בגיל זה התגורר כשלושה חודשים בקיידאן אצל רב העיירה הרב דוד קצנלבוגן, ולמד מפיו ומפי הרב משה מרגלית בעל ה"פני משה" על התלמוד הירושלמי (שלימים כיהן כרבה של קיידאן). בגיל תשע החל ללמוד גם קבלה ולמד מדי יום במשך כמה שעות בספר הזוהר ובכתבי האר"י. בגיל עשר כבר למד בעצמו ולא נזקק למורים. בתקופה זו חבר לרב אריה ליב, לימים אב"ד טשעכאנאוויץ. מגיל שמונה עסק בענייני תכונה.
בהיותו צעיר לימים נשא את חנה בת יהודה לייב מקיידאן (1724–1782). אשתו דאגה לפטור את בעלה מן הטיפול במשפחה, כדי שיוכל להקדיש את זמנו ללימוד. לאחר מותה בשנת ה'תקמ"ג, ביקש לחרוט על מצבתה: "ותמת חנה בשנת תקמ"ג, ה' כסלו. לא הניחה תמורה וערך / לספר שבחה אין נתיב ודרך". בהמשך נשא לאישה את גיטל בת מאיר לונץ מחלם, שהייתה אף היא אלמנה.
כבן 20 יצא לפולין ולגרמניה, עבר בליסא ובברלין ואולי אף באמסטרדם. הוא שב לווילנה בשנת ה'תק"ה (1745). במשך השנים התגורר הגר"א בווילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה, שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.
הגר"א התפרסם בהתמדתו הגדולה. בניו מספרים כי נהג במשך כל חייו לישון שעתיים בלבד ביממה, בארבעה חצאי שעות, כדי לא לישון יותר משיתין נשמין, כשכל עתותיו מסורות אך ורק ללימוד תורה. תלמידו, רבי חיים מוולוז'ין, תיאר כי כאשר העסיקה אותו קושיה בלימודו, לא היה מכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה לשאלתו.
מעמדו
הגאון מווילנה זכה כבר בחייו למעמד של סמכות בלתי מעורערת ויוצאת דופן. בקרב הקהל הכללי הלא-חסידי נאמד מעמדו כדמות חריגה. דימויָיו נעים בין בן-דרגתם של התנאים והאמוראים חכמי התלמוד, ובין זו של גאוני בבל.
רבי אברהם ישעיה קרליץ (ה"חזון איש") כתב עליו כך:
בשל הערצה זו, כונה בפי יהדות ליטא בתואר "הגאון" בלבד.
ממוזער|ציור המיוחס לגאון מווילנה
משנתו
250px|ממוזער|שמאל|שלט רחוב על שם הגאון מווילנה בעיר ווילנה
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון בווילנה, במקום בו עמד ביתו של הגאון מווילנה
250px|ממוזער|שמאל|רחוב הגאון מווילנה בראשון לציון
הגר"א דגל בלימוד על דרך הפשט והיה בעצמו בעל בקיאות וידענות רחבת היקף. מחותנו, בעל חיי אדם, כותב עליו כך: "כל התורה היה ערוך לפניו כשולחן ערוך, עד שאם היו שואלים אותו איזה דבר, היה עונה תוך כדי דיבור". התנגד ללימוד בסגנון פלפולי חריף, כשם שהתנגדו לו הרמב"ם, המהר"ל, הראי"ה קוק וחכמי ישראל נוספים. בבית מדרשו הקטן למדו תלמוד עם המפרשים רש"י, רא"ש ורי"ף, בלימוד ישר המכוון להכרעה ולפסיקת ההלכה.
הגר״א היה מקורי מאוד בפסיקת ההלכה ופעמים רבות פסק על פי הבנתו בתלמוד, גם נגד הראשונים והשולחן ערוך או בניגוד למנהג המקובל.
לימודו מבוסס על חתירה לעומק הפשט מהמקורות, אך גם על שינויי גרסאות, בפרט בספרים הפחות שכיחים, כמו התלמוד ירושלמי, התוספתא וספרי הזוהר. למרות חשיבותו בהיסטוריה של המתנגדים, שיטת הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות כיום שונה באופן ניכר מדרכו. את מרבית שינויי הגרסאות ביצע שלא על פי כתבי יד שהיו בידו, אלא בהתבסס על בקיאותו המופלגת בספרות התלמודית והרבנית. בדיעבד, רבות מהגהותיו נמצאות כקולעות לגרסאות הקיימות בעדי נוסח מדויקים.
במוצאי יום כיפור היה הגר"א ממשיך לצום עוד כמה שעות תוך כדי לימוד תורה. הוא עשה זאת על פי מאמר חז"ל: כלומר קיומו של העולם תלוי בלימוד תורה בלתי פוסק, ומכיוון שבמוצאי יום כיפור כולם הולכים לביתם לאכול, היה הגר"א ממשיך ללמוד עד שיהיו אנשים שיגמרו לאכול ויחזרו ללמוד. רעיון זה עמד גם בבסיסה של ישיבת וולוז'ין שהקים תלמידו, ר' חיים.
תורת הסוד במשנתו
כבר בגיל תשע החל הגר"א ללמוד את תורת הסוד.
על פי עדותו של רבי חיים מוולוז'ין בהקדמתו לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא, עוד לפני הגיעו לגיל שלוש עשרה החל הגאון לברוא גולם, אך הפסיק באמצע מפני שמנעוהו מן השמים.
הגר"א כתב פירושים לספרא דצניעותא, אותו ראה כספר היסוד של הקבלה, וכן לתיקוני זוהר ולתיקוני זוהר חדש, ולשאר חלקי ספר הזוהר, וכן לספר יצירה.
עם זאת, בניגוד למקובלים אחרים, התנגד הגר"א לקבל מגידים, בשל רצונו לעמול בתורה, וכך לקבלה ישירות מהקב"ה ולא דרך מתווכים. הוא גם שלח את תלמידו רבי חיים מוולוז'ין להזהיר את אחיו, רבי שלמה זלמן מוולוז'ין, שלא יסכים לקבל מגיד שעתיד להגיע אליו, משום שהמגידים באותו דור, ובפרט מחוץ לארץ ישראל, "אי אפשר כלל שיהיה כלו קדש קדשים ובלי עירוב כלל".
תורת הגר"א בקבלה נחשבת לזרם בפני עצמו (אם כי היא משולבת לעיתים עם תורת הרמח"ל), ורבים מן המקובלים עסקו בה ופירשו אותה, כמו תלמידיו: רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים, רבי משה מטולשין, רבי מנחם מנדל משקלוב, ותלמידי תלמידיו רבי יצחק אייזיק חבר, רבי דוד לוריא, רבי אברהם שמחה מאמצ'יסלב, רבי אליהו מקאליש, וכן רבי שלמה אלישיב בספרו "לשם שבו ואחלמה", רבי נפתלי הרץ הלוי מיפו, ואחרים.
בדורנו עסקו בכתביו רבי יצחק שלמה זילברמן, רבי שריה דבליצקי, רבי ישראל אליהו וינטרוב, רבי יעקב עדס (דברי יעקב), והרב יוסף אביבי, שאף כתב ספר מיוחד לבאר את ייחודיות קבלת הגר"א וההבדלים בינה לבין קבלת האריז"ל.
במסגרת המאבק בין החסידים למתנגדים, הפיצו החסידים שמועה שלפיה הגר"א לא מאמין בתורת הקבלה ואינו עוסק בזוהר ובכתבי האר"י. בכך ביקשו ליטול את עוקצה של התנגדות הגר"א לחסידות.
תלמידו של הגר"א, רבי חיים מוולוז'ין, בהקדמתו לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא, תוקף את מפיצי השמועה במילים חריפות:
תורת הגאולה במשנתו
לפי המסופר בספר קול התור, שיש המייחסים את חיבורו לרבי הלל ריבלין משקלוב, בראש השנה שנת הת"ק (1739) החל הגאון בעיסוק גלוי בתורת הנסתר. על פי שיטתו בעניין הגאולה, בשנה זו מתחיל בוקרו של "היום השישי" של העולם, שבו יש להתחיל את ההכנות לקראת השבת, שבה תהיה הגאולה השלמה. חשבון זה מסתמך על דברי הגמרא במסכת סנהדרין (), שהעולם יתקיים ששת אלפי שנים. הגאון החשיב כל אלף שנים כיום אחד, על פי הפסוק , ומכאן ששנת חמשת אלפים וחמש מאות לבריאת העולם היא בוקרו של היום השישי. כשם שההלכה קובעת שיש להשכים ביום שישי ולהכין את צורכי השבת, כך על פי דברי הגאון יש להתכונן ל"שבת" של העולם באופן מעשי החל מ"בוקרו של היום השישי".
שולחן ערוך חדש
על פי דברים שכתב בנו של הגר"א, התכוון אביו לחבר מעין "שולחן ערוך חדש":
יחסו ללימודי חול ולפילוסופיה
250px|שמאל|ממוזער|ספר אוקלידוס ("יסודות") שתורגם בעידודו של הגר"א
הגר"א תמך בלימודי חול שכללו חלק מהמדעים, בעיקר המדעים הריאליים, ואף כתב ספר על מתמטיקה, אסטרונומיה וגאומטריה בשם "איל משולש". בהקדמה ל"ספר אוקלידוס" (בתרגום לעברית שנעשה על ידי הרב ברוך בן יעקב שיק משקלוב, האג תק"ם – 1780), מובא בשמו:
דבריו של הרב ברוך שיק מקבלים חיזוק מתרגום שכתב בנו של הגר"א, רבי אברהם וילנר, לחלקים מתוך ה"היסטוריה של הטבע" של החוקר הצרפתי הרדיקלי, בופון.
על פי עדות של תלמידיו ועל פי הספרים שנכתבו מפיו, היה הגר"א בעל ידע במתמטיקה, בהנדסה, בביולוגיה, באסטרונומיה, בגאוגרפיה, בבלשנות ובמוזיקה, אך נמנע מלעסוק ברוקחות לפי הוראת אביו.
הוא החכים גם בהגות האנושית, ועם זאת התנגד ללימודי מדעי הרוח הכלליים, משום שלא ראה בהם תועלת אמיתית לחיי האדם היהודי. הגר"א נהג להבדיל בין לימודי מדעי הרוח לבין לימודי מדעי הטבע שבהם ראה "רקחות וטבחות" המסייעות להבנת התורה.
וכך סיפר על הגר"א רבי ישראל משקלוב:
בניגוד ליחסו למדעי הטבע, יצא בחריפות נגד הפילוסופיה ולומדיה, כמובא בספר אבן שלמה (שהוא ליקוט מכתביו) פרק י"א סימן ד'. וכך אמר:
ושם מובא עוד בהערת שוליים, על פסקה זו:
בביאור הגר"א לספר ישעיה פרק ב' פסוק ו', כתב:
ביאור הגר"א על יורה דעה סימן קע"ט, סעיף ו', סעיף קטן י"ג:
היו שראו ביחסו האוהד כלפי לימודי חול את הסיבה להתפשטות תנועת ההשכלה בליטא יותר מבפולין החסידית. טענה זו הופרכה במחקרים מאוחרים יותר.
ניסיון עלייתו לארץ ישראל
שמאל|ממוזער|200px|ציור נפוץ של הגר"א
ידוע כי הגאון ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, ואף כתב לבני משפחתו איגרת מהדרך בהגיעו לקניגסברג, שהתפרסמה אחר כך בשם "עלים לתרופה", ובה כתב בין היתר שהוא הולך ל"ארץ חמדת ישראל וחמדת ה', שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה". עם זאת, ניסיונו זה לא צלח, הוא החליט לחזור לביתו באומרו שאין לו רשות משמיים לעלות לארץ ישראל.
קיימת אי-הסכמה לגבי השנה שבה ניסה הגר"א לעלות לארץ ישראל. דב אליאך, בספרו "הגאון", מנסה להוכיח מדקדוקים בלשון האיגרת, כי ניסיון זה היה כאשר הגאון היה בסביבות גיל ארבעים, לדבריו כנראה בחורף תק"כ (1759–1760). בספר 'קול התור' מופיע כי הוא ניסה לעלות לארץ ישראל בשנת תקמ"ב (1782). לעומתם, ד"ר אריה מורגנשטרן טוען כי הניסיון היה בסביבות שנת תקל"ח (1778), על פי מסמכים של הקהילה היהודית בהולנד המזכירים אדם בשם "ר' אליהו מווילנא", אולם לא ברור האם הכוונה במסמכים אלה לגאון. אלי אליאך הציע כי מדובר בקיץ של שנת תקכ"ז (1767).
כפי המסופר ב'קול התור', הוא ביקש לחדש את היישוב היהודי בארץ ישראל, להפריח את שממותיה של ארץ ישראל, וליצור בה זן של אנשים חכמים ומוסריים שקרא לו "אנשי אמנה", ולסלול בזאת את בואו של המשיח שהאמין כי אמור להופיע בשנת הת"ר (1840), כאשר הוא הכריז "קול התור נשמע בארצנו" (על פי שיר השירים ב יב).
בעקבותיו וביוזמת תלמידו רבי חיים מוולוז'ין עלו רבים מתלמידיו לארץ ישראל החל משנת תקס"ח (1808), בעלייה הידועה כ"עליית תלמידי הגר"א" בראשות תלמידו רבי מנחם מנדל משקלוב. תחילה התיישבו בצפת והקימו בה את קהילת ה"פרושים". החל משנת תקע"ו (1816) עברו חלקם והתיישבו גם בירושלים, והקימו בה מחדש את הקהילה האשכנזית.
מאבקו בתנועת החסידות
250px|ממוזער|שמאל|פסל של הגאון מווילנה במקום בו עמד ביתו, בווילנה
הגר"א התנגד לתנועת החסידות בשל עיוותים שונים שראה בה, שגרמו לו לסווגה כמינות וכתנועה שיונקת מהטומאה. כבר בשנת ה'תקל"ב (1772) מופיעה חתימתו של הגר"א על חרם קהילת וילנה נגד החסידות. בשנת ה'תקמ"א (1781) הטיל עליה שוב חרם. סירב לפגוש את האדמו"ר המייסד של חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והורה לשרוף בפומבי את הספר "צוואת הריב"ש".
יש דעות שונות לגבי העיוותים שהגר"א ראה בחסידות. שמעון דובנוב טען שהיא איימה על התשתית הקהילתית של דת הספר הרבנית בהעמידה את הרגש לפני השכל, בנוסף לחשש שמדובר בתנועה משיחית פרנקיסטית חדשה שקמה על היהדות (ראו להלן). אחרים טענו שהיא נתפסה כתנועה ליצנית שזלזלה בתלמידי חכמים שהתנגדו לה, בצירוף מעשים שנתפסים כקלות ראש, כגון זלזול בזמני התפילות, עמידה על הראש ועוד. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון מוסיף כי הגר"א ראה כי החסידות מתפשטת במהירות רבה, וזה גרם לו לחשוש שמדובר ב"מעשה שטן", כי קדושה כובשת ומתפשטת לאט.
יש הטוענים שההתנגדות נבעה בשל כך שהגר"א סבר כי בחסידות יש מאפיינים אשר שונים מהאמונה היהודית כפי שהייתה מקובלת עד אז. באיגרת מפורשת של הגר"א עצמו, הוא מכנה את החסידות כעבודת עץ ואבן, התבטאות המלמדת על הפן התאולוגי של התנגדותו לחסידות, המזהה אותה כסוטה מעיקרי האמונה היהודית. ייתכן שהתכוון לוולגריזציה פשטנית של רעיונות קבליים מורכבים, כמו נוכחותו של האל בעולם הפיזי, והימצאותם של "ניצוצות קדושה" בעולם, גם בדברים פשוטים כמו עצים ואבנים, לצורך "בירור הניצוצות", שהוא אחד המרכיבים היסודיים בהגות החסידית. ייתכן שיש כאן רמז לחשדותיו כי החסידות ממשיכה או דומה למגמות אפיקורסיות ואנטינומיות מסוכנות, כפי שנתגלעו בתנועות השבתאות והפרנקיזם.
גם באיגרת של רבי שניאור זלמן מלאדי לחסידיו בווילנה, הוא מציין כי התנגדותו של הגר"א כלפיו נובעת ממחלוקת על הגדרת נוכחות האל בעולם הפיזי.
מתלמידיו
לגר"א לא היו תלמידים במובן הרגיל של המילה והוא לא כיהן בראשות ישיבה. עם זאת בחורף ה'תקכ"ח (1767) הוא הקים בית מדרש צמוד לביתו, ובו מסר לעיתים שיעורים, בעיקר בצעירותו, ולמדו שם תלמידי חכמים מובחרים, שהיו מביאים לפניו את קושיותיהם וספיקותיהם. תלמידיו חשו את הפער העצום בינם לבינו ולא אבו להיקרא "תלמידיו".בני הגר"א בהקדמת ביאור הגר"א לשולחן ערוך ערכו רשימה של כמה מבחירי תלמידיו:
הרב חיים מוולוז'ין – נחשב לגדול תלמידיו, הקים את ישיבת וולוז'ין, שהייתה הישיבה המרכזית באירופה, וכתב את הספר נפש החיים בין היתר כפולמוס העומד מול תנועת החסידות
רבי שלמה אב"ד וילקומיר
רבי שלמה זלמן מוולוז'ין – אחיו של רבי חיים
רבי שלמה מטולוצין – מראשוני תלמידיו שעלו לארץ ישראל עוד בחיי הגר"א
רבי סעדיה – גיסו של רבי שלמה זלמן מוולוז'ין, מראשי עליית תלמידי הגר"א. שימש את הגר"א, וכתב את הנהגותיו שנדפסו לימים בספר מעשה רב, וכן היה שליחו במאבק נגד תנועת החסידות.
רבי משה שלמה מטולטשין – מגיד בקהילת וילנא, תלמיד מובהק של הגר"א בקבלה, וערך חלק מכתביו.
רבי צבי הירש מסמיאטיץ
רבי שלמה ממוהילוב
רבי בנימין ריבלין
בני הגר"א כותבים שבסוף ימיו התקרבו אל הגר"א שני האחים בני שקלוב, רבי בונים ואחיו רבי מנחם מנדל:
רבי מנחם מנדל משקלוב שימש את הגר"א בשתי שנותיו האחרונות, והיה מראשי עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל, ומייסד היישוב האשכנזי בירושלים.
עוד נודעו מתלמידיו
רבי מנשה מאיליה – מחבר ספר "אלפי מנשה". נודע בעיסוקו במדעים ובתפיסותיו המקוריות.
רבי יעקב כהנא – חתנו של רבי יששכר בער אחי הגר"א.
רבי פנחס מפלאצק – מגיד מישרים, מחבר מספר ספרים
רבי מנחם מנדל – מחבר הספר "תמים יחדיו" מגיד מישרים בקהילת פוניבז'.
רבי ישראל משקלוב – ששימש את הגר"א בחצי שנה האחרונה לחייו, מראשי עליית תלמידי הגר"א, מחבר הספר פאת השלחן ופירוש למסכת שקלים, ועורך כמה מספרי הגר"א.
רבי הלל ריבלין משקלוב בן רבי בנימין – מהעולים בעליית תלמידי הגר"א בשנת ה'תקצ"ב. ספר קול התור מיוחס אליו. עם זאת, יש הטוענים שאינו תלמידו של הגר"א.
רבי יהודה ליב הלוי עד"ל מסלונים – מומחה לדקדוק עברי ועזר לגר"א בכתיבת ספריו.
רבי יחיאל מיכל ממינסק
כתביו
מתורתו של הגר"א נדפסו ספרים העוסקים בחלקים רבים של התורה, ובהם ביאורים לתורה, לנביאים, למגילות, לספר דברי הימים, למשניות זרעים וטהרות, פירושים לתלמוד ירושלמי, לתוספתא, למסכתות קטנות, לתורת כהנים ועוד. בחכמת הקבלה נדפסו מתורתו פירושים לחלקי הזוהר, ספרא דצניעותא, היכלות, לספר יצירה ועוד. גם את אגדות חז"ל הגר"א מבאר פעמים רבות על דרך הקבלה.
הביבליוגרף ישעיהו וינוגרד ערך ספר שלם אוצר ספרי הגר"א שבו אסף את כל ספרי הגר"א למהדורותיהם, כפי שנדפסו עד שנת ה'תשנ"ח.
את עיקרי חיבוריו כתב עד גיל 40, ומאז מיעט בכתיבה.
תלמידו רבי חיים מוולוז'ין כותב כי "אף גם אם יזכו הדור שיתפשטו כל חיבוריו הקדושים, אפס, מקצת מן המקצת מקצה תורתו וחכמתו תראו, וכולם לא תראו ולא תוכלו לשערו, אך תדעו ותאמינו כי אין חקר לתבונתו וחכמתו ודעתו הרחבה מני ים, וכערך טיפה נגד הים הגדול, כך ערך חיבוריו נגד חכמתו המרובה".
חלק מספריו נערכו בשנים האחרונות בצורה מוארת ומוערת על ידי הרב שלמה ברעוודה.
משפחתו
הגר"א היה הבכור והיו לו ארבעה אחים:
רבי משה, מגיד מישרים ומו"ץ בעיירה פודזלובה שליד וילקומיר
רבי אברהם, מחבר "מעלות התורה", מגיד מישרים בשקלוב ורב ברוגולה, נפטר בד' בניסן ה'תקס"ד
רבי יששכר בער, מחשובי חכמי וילנה, כתב מספר ספרים, נפטר בט' באלול ה'תקס"ו. חתנו היה רבי יעקב כהנא תלמיד הגר"א
רבי מאיר, מקהילת יאנישוק, הגר"א כינהו "אור המאיר"
כל שמונת ילדיו של הגאון מווילנה נולדו מאשתו הראשונה, חנה:
בת (שמה לא ידוע) (1741–1756), נפטרה בנעוריה
חינה (1748–1806), נישאה לרבי זלמן זליג חיניץ מפינסק ואחרי מותו לרבי משה מפינסק, שהדפיס כמה מספרי חותנו
פסיה בתיה (נולדה ב-1750), נישאה לצבי הירש דונחין מדיסנה
בת (שמה לא ידוע) (נולדה ב-1752), נישאה ליחזקאל הלוי
שלמה זלמן וילנר (1759–1780)
יהודה לייב וילנר (1764–1816)
רבי אברהם וילנר (1765–1808)
טאובה (1768–1812), נישאה לרבי אורי שרגא פייבוש מדוברובנו
בין צאצאיו הבולטים בעת האחרונה ניתן למנות את אליהו לנדא.
הנצחה
250px|ממוזער|קברם של הגאון מווילנה ואברהם בן אברהם
על שמו של הגר"א הוקמו בתי כנסת, בפרט בשכונת שערי חסד בירושלים. כמו כן הוקמה על שמו ישיבת הגר"א (כיום כולל אברכים) בחיפה, ישיבת אדרת אליהו וקהילת אדרת אליהו בעיר העתיקה בירושלים, השואפת ללכת על פי דרכו.
תמונות דיוקן של הגאון מווילנה החלו להתפרסם כהדפסי אבן בין השנים 1821–1825. הצייר המקורי היה ראש המחלקה הליטוגרפית באוניברסיטת וילנה, הצייר הליטאי-פולני ג'וסף הילרי גלובצקי.
בשנת תשנ"ט ביקשה ממשלת ישראל להעלות את עצמותיו של הגאון ארצה, אך סורבה על ידי ממשלת ליטא, בין השאר משום התנגדות הקהילה היהודית שם.
שנת 2020 שבה מלאו 300 שנים להולדת הגאון, הוכרזה על ידי הפרלמנט הליטאי כשנת הגאון מווילנה וכשנת ההיסטוריה היהודית. באותה שנה נקרא על שמו המוזיאון להיסטוריה יהודית של ליטא.
מכון הגר"א לההדרת כתביו
בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוקם בבני ברק (ישראל) ובניו יורק (ארצות הברית) מכון הגר"א העולמי להדפסת ספריו וכתביו עם חידושים וביאורים בתורתו וכן ההדרת ספרי תלמידי הגר"א ובית מדרשם על ידי בני רבי ירוחם פישל פפר, האחים הרב נחמיה פפר והרב שמואל יעקב פפר.
לקריאה נוספת
אלעזר הורביץ (עורך), מוסד היסוד – תולדות ראשית היישוב בירושלים על ידי תלמידי הגר"א, הוצאת ועד כללי כנסת ישראל, מהדורה ראשונה: ה'תשי"ח; מהדורה שנייה מורחבת: ה'תש"ס
בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מווילנה, ה'תשכ"ה
יוסף אביב"י, קבלת הגר"א, ה'תשנ"ג
עמנואל אטקס, יחיד בדורו: הגאון מווילנה – דמות ודימוי, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ה'תשנ"ח
אריה מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא, ה'תשנ"ט
דב אליאך, הגאון – חייו ומשנתו של הגר"א, א'-ג', הוצאת מכון "מורשת הישיבות", ה'תשס"ב – ספר זה הוחרם בציבור החסידי כיוון שכלל התקפות קשות נגד החסידות, אולם הוא מקובל בציבור הליטאי.
אסופת מחקרים, הגר"א ובית מדרשו, הוצאת אונברסיטת בר-אילן, ה'תשס"ג
אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל בראשית המאה ה-19, ה'תשס"ז
רפאל ב' שוח"ט, עולם נסתר בממדי הזמן – תורת הגאולה של הגר"א מווילנה, מקורותיה והשפעתה לדורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, מאי 2008
דוד קמינצקי, תורת הגר"א, מכון פרקי אליעזר, ירושלים: ה'תשע"ח
משה צוריאל, אוצרות הגר"א – לקט על דרכיו ותורתו של הגר"א
ישראל א' שפירא, 'אסכולות חלוקת בשאלת תורה ומדעים בבית מדרשו של הגר"א', בד"ד 13, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2003.
קישורים חיצוניים
אילן היוחסין של הגר"א
אודותיו
'ר' אליהו ב"ר שלמה־זלמן (הגר"א)', בתוך: דב ליפץ, נתן גורן ואחרים, יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמודים 27–28 (, תמונה 1225–1226).
הרב מרדכי גרינברג, הגאון ר' אליהו מווילנה (הגר"א), "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 10, תשרי ה'תשס"א, עמוד 4
על לימודיו בילדותו בקיידאן ועל הקשר לבעל ה"פני משה", נובמבר 2011
הגאון מווילנא, פרק בפודקאסט קדמא באתר ספוטיפיי, אוגוסט 2022
משנתו
הרב דוד קמינצקי, דעת הגר"א בכתבי האריז"ל, ישורון כרך כ"ב, עמוד תקצ"ז.
מאורות הגר"א, מכון אוצר הברכה
יצחק בן-צבי, הגר"א וניסיונותיו לעלות לארץ-ישראל, כתב-עת "סיני", גיליון ל"ד, תשי"ד, באתר דעת
רפאל שוח"ט, ארץ ישראל במשנת הגר"א, כתב-עת "המעיין", תמוז תשנ"ח, באתר דעת
אליעזר באומגרטן, סמכותו של האר"י אצל הגר"א ותלמידיו, דעת 71 (תשע"א) 75-74
הרב דוד קמינצקי ההערכה וההשתוקקות לביאורי הגר"א בדורות האחרונים, ישורון כרך ו', עמוד תשע"ב.
אלי אשד, תוכנית העתיד של הגאון מווילנה
"הגאון מווילנה והגולם", מאמר של הנס לודוויג הלד על ניסיונו של הגאון. הניסיון המתועד היחיד הידוע ליצור גולם, בבלוג של אלי אשד
אריה מורגנשטרן, "תעודות חדשות על המגפה שהציתה את המלחמה נגד החסידים בווילנה 1771: כיצד ניהלו ראשי הקהל את המהלך להחרמת החסידים"
אריה מורגנשטרן, הרקע המשיחי לניסיון עלייתו של הגר"א לארץ-ישראל , בבלוג של אלי אשד
משלי עם ביאור הגר"א, מכון אוצר הברכה
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:רבנים: אחרונים
קטגוריה:רבנים ליטאים
קטגוריה:מקובלים ליטאים
קטגוריה:פרשני המשנה
קטגוריה:פרשני התלמוד הירושלמי
קטגוריה:פרשני הרא"ש
קטגוריה:נושאי כלים של שולחן ערוך
קטגוריה:מחברי ספרי קבלה
קטגוריה:פרשני נ"ך
קטגוריה:פרשני ספר יצירה
קטגוריה:אישים שעל שמם ישיבות בישראל
קטגוריה:וילנה: רבנים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:ניסיונות עלייה לארץ ישראל
קטגוריה:יהדות וילנה
קטגוריה:מחברים שפירושיהם נדפסו בש"ס וילנא
קטגוריה:ילידי 1720
קטגוריה:נפטרים ב-1797 | 2024-10-12T23:04:48 |
צלם אלוהים | צלם אלוהים הוא ביטוי ומושג תאולוגי, שמשמעותו שהאדם נבדל מכל היצורים החיים מכיוון שהוא נברא בצלם אלוהים וטבועה בו מהות אלוהית, הקובעת לו הערכה מיוחדת, וכן סטנדרטים של התנהגות.
מקור
ממוזער|250px|בספר בראשית מתואר שהאדם נברא בצלמו של האלוהים
המקור למושג צלם אלוהים הוא בספר בראשית, שם מתואר שהאדם נברא בצלמו וכדמותו של האלוהים.
צלם אלוהים במשמעות של הידמות לאל
רש"י מפרש שהצלם הוא חותם כמו תבנית של מטבע, ואותה תבנית היא תבנית אלוהית ודמות דיוקנו של האל, כלומר שצלם אלוהים עניינו הידמות האדם לאל, דבר הבא לידי ביטוי בכמה מישורים.
הרמב"ם ורבנו בחיי בן אשר סברו שצלם אלוהים הוא התבונה המופשטת של האדם, שבה הוא משיג ומתבונן במהותו של העולם ויוצר הפשטה של העולם. הרמב"ם מבחין בין צלם, תואר ודמות. בעוד שתואר הוא צורתו החיצונית של הדבר, צלם הוא מהותו הטבעית וצורתו הפנימית, ואילו דמות הוא מלשון דמיון, שלשכלו של האדם יש דמיון מה לשכל האלוהי, ולכן נאמר על האדם שהוא בצלמו ובדמותו של אלוהים, וזוהי הסיבה שהוא שולט על הארץ.
הידמות נוספת של האדם לאל היא בהליכה בדרכיו בעשיית טוב לזולת, כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשין ח), שהאדם מצווה להדמות אל ה' בהתנהגות של חמלה ורחמנות כלפי הזולת, וכפי שכתב "החפץ חיים" בספרו "אהבת חסד", שצלם האלוהים עניינו כוח בנפשו של האדם להידמות אל השם בדפוסי התנהגותו שהם רק להיטיב ולעשות חסד עם זולתו.
ברם לחזקוני קשה לקבל את הפרשנות שיש דמיון בין האדם לאלוהים ולכן הוא מפרש שלושה פירושים אחרים.
בצלם אלוהים הכוונה בדמות המלאכים, כפי שמפרשים בפסוק "והייתם כאלהים".
מלשון שופט - "בצלם דיין ושופט ברא אותו".
שהמקרא צריך להיות כתוב באופן הבא: "אלהים ברא אותו בצלם".
צלם אלוהים במשמעות של כוח
הרב חיים מוולוז'ין, בכיר תלמידי הגאון מווילנה, מדבר על האלוהים – כבעל הכוחות כולם, ולאדם שנברא בצלמו יש כוח כזה לשלוט ולהניע את כל הכוחות שביקום, מרומה ועד תחתיתה ולהוסיף קדושה ואור במעשיו ומחשבותיו הטובים אפילו בפמליה של מעלה.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק מבאר שצלם אלוהים שבאדם מתבטא הן ביצירתיות הכריזמתית שבו, שבין היתר מאפשרת לו ליצור מודל תפיסתי של העולם ולהפוך מאובייקט לסובייקט, להשתלט על הטבע ולפתח אותו, והן בחיפוש אחר המשמעות שבבריאה ובכמיהה לנשגב.
צלם אלוהים הכוח לבחור בטוב
במקורות רבים משמעות בריאת האדם בצלם אלוהים היא, שלאדם יש הידמות אל ה' בכוח הבחירה החופשית שיש לו. וכדברי רבי המגיד מדובנא שקבע כי המושג "צלם אלוהים" "נאמר על הבחירה הרצוניית... כי מצד שהאדם בצלם הקדוש ברוך הוא נתן לאדם רשות לעשות מה שירצה ואין האדם מוכרח במעשיו... ודבר זה מפני כי האדם נברא בצלם אלקים...". וכן הראי"ה קוק גם הוא, בדומה למשך חכמה, מבאר כי "עיקר הצלם הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם, שעל כן הוא בעל בחירה". כוח הבחירה הוא כוח אלוהי, ש"כמו ה' יתברך שהוא עושה מה שירצה, וכן האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה והוא בעל בחירה". וכך גם המשך חכמה טען שדווקא יכולת הבחירה החופשית שיש לאדם, בניגוד לכל נוצר אחר, ואפילו לפעול כנגד נטיותיו היא הצלם, כשם שהאלוהים חופשי באופן מוחלט לעשות כרצונו, כך האדם אינו נשלט בידי הטבע, אלא יכול לבחור בין טוב לרע.
הציפייה מהאדם, שינצל את כוח הבחירה החופשית לבחור בטוב, כמפורש בכתובים: "...החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. כוח הבחירה החופשית נועדה אפוא רק כדי לאתגר אותו, ולאפשר לו להתגבר על דחפיו ויציריו. לאור זאת המושג 'צלם אלוהים' משתף את המשמעות של כוח האדם להתגבר על עצמו, למשמעות גם של השתקפות רצון האל מתוך מעשה האדם, כאילו האדם נושא עליו את דיוקנו ה"צלם" של האל. ברוח זו כותב הרב הירש: "ברם אתה, בן אדם, רק אתה בלבד לצדק נוצרת. בין כל היצורים רק אתה בידך לפעול באי-צדק, כלומר, רק אתה בידך לשלול, כביכול, מאת ה' ומן העולם את שמגיע להם, וליטול יותר ושונה מן המגיע לך..." הבחירה החופשית היא זו שעל ידה הקדוש ברוך הוא "הפקיע אותך מן השיעבוד לחוקתו", וזאת כדי "שבחירות רצונך תנהג בצדק כלפי מצוות ה' וכלפי כל יצור. עליך להגביל מרצון את שליטתך, לרסן מרצון את מעשיך ומוצא פיך, להתגבר מרצון על צרות עינך – והכל רק על פי דרישת הצדק, כי לכך נוצרת. אם תקיים את מצות הצדק הזה, הרי שתזכה באמת להיות "צלם אלוקים", זעיר אנפין אלוקי של כבוד ה' הצדיק בכל דרכיו..."
עמידת האדם באתגרי החיים בכוח 'צלם האלוהים' שבו, בהליכה בדרכי האל, מזכה אותו להגיע בעתיד לעולם הבא, שלדעת המהר"ל מפראג זוהי פונקציה של מעלת האדם בתור 'צלם אלוהים', כדבריו: "...האדם... יש לו מדרגות אלו; האחד, הגוף הנגלה. השני, הנשמה הנעלמת. השלישי, המדרגה שיש באדם שהוא מוכן לעולם הבא... והוא צלם אלקים שנברא בו האדם, ועל ידי זה יש בו המעלה האחרונה היא עולם הבא..."
צלם האלוהים כמבטא יחסי גוף-נשמה
הרמב"ן ואבן עזרא טוענים שהנשמה שבאדם - החלק הרוחני המטפיזי שבו שאיננו מתכלה ונשאר לעד - הוא הצלם, שבו הוא מתדמה לאלוהים. ובעוד שמדברי הרמב"ן בפירושו על התורה נראה כי צלם האלוהים שבאדם מתייחס אל החלק הרוחני – חלק אלוה ממעל – שבו מתדמה האדם אל הבורא, ולא אל החלק הגשמי – שבו מתדמה האדם אל הארץ, בדברי מהר"ל לעומת זאת מבואר להפך, ש"בריאת האדם בעולם הגשמי ומצד עולם הגשמי נאמר על האדם שהוא בצלם אלקים.., כלומר שצלם האלוהים מתייחס דווקא לחלק הגשמי שבאדם. זאת אומרת שהאדם מתדמה לבורא אפילו מצד החלק הגשמי - "כי האדם אינו גשמי גמור, הן בנשמתו האלקית, שיש לו נשמה קדושה, והן מצד שנאמר בו "כי בצלם אלקים עשה את האדם" . כי יש בצורתו עניין אלקי, למי שיודע ברזי חכמה".בהתאם לקו הזה המהר"ל מפראג, לדוגמה, טען שצורת עמידתו של גוף האדם הזקופה, בשונה משאר החיות שכפופות וכאילו משתחוות לפניו, מרמזת שהוא כאלוהים יש בו את תכונת המלכות והשליטה. אלוהים שולט בעולמות המטפיזיים ואילו האדם שולט בעולם הפיזי.
לאמיתו של דבר, צלם האלוהים שבאדם מתייחס – לא לנשמת האדם בנפרד ולא לגופו – אלא הוא מורה על הצירוף של שניהם יחד, וכדברי הרב פינקוס: "...הפלא האמיתי שבבריאת האדם, להרכיב נשמה קדושה עם גוף מעפר, וזה פלא אמיתי של מין האדם והמובן הנכון של צלם אלקים...". מתוך כל איברי האדם הגשמיים, חיבור הנשמה עם הגוף מתבטא במיוחד בפנים, שכן פני האדם הוא "המקום שבו ניכר אור הנשמה בכלי הגוף". ולכן, צלם האלוהים המורה על חיבור הגוף עם הנשמה, מתייחס במיוחד אל פני האדם, כי "עיקר הצלם בא על הפנים דווקא, כי מציאות האדם בפנים שלו, שבו ניכר האדם, ונמצא מה שהוא, וזהו מציאותו", ולכן "מלת 'צלם' בא על הפנים בפרט. וזה מפני כי הפנים בו ניכר ונמצא הדבר שיש לו פנים". התבוננות בפני האדם מלמדת על חכמתו הפנימית, כי "עקר הצלם המאיר בפני האדם, היא חכמות הבורא, שנתן לאדם יתרון על הבהמה, היא המאירה בפני אדם, בבחינת: "חכמת אדם תאיר פניו"" – כלומר, "פני האדם הם המקום היחידי שבגוף, שדרכו זהרוריי השכל בוקעים אל החוץ, חכמת אדם תאיר פניו".
צלם אלהים כמודל התנהגותי
על פי הרמב"ם כל האנשים נולדים בצלם אנוש, ורק אחרי עבודה תבונית ומוסרית מאומצת, בדבקות ברעיונות מופשטים ובהגעה אל איזונים נפשיים של דרך האמצע הנודעת, יש מתי מעט שזוכים להגיע לצלם אלוהים. אמנם היו אחרים שטענו שהאדם נברא בצלם אלוהים מתחילת הווייתו, והוא רק צריך להוציא אל הפועל את עצמו, ולהיזכר במה שהיה לו בילדותו. ובהמשך קו זה ישעיהו ליבוביץ טען כי צלם אלוהים אינו מתנת אל, אלא פוטנציאל שעל האדם לרכוש, והוא נבחן על פיו מעשיו ("וכי לאייכמן או היטלר היה צלם אלוהים?!").
רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים בספרו 'אהבת חסד', רואה בצלם האלוהים מודל התנהגותי, ומבאר שבבריאת האדם בצלם אלוהים נתן האל באדם "בכוח נפשו שיתדמה במדותיו להשם יתברך, שהוא רק להיטיב ולהתחסד עם זולתו". לאור זאת הוא קובע כי רק "ההולך בדרך הזה נושא עליו צלם אלהים" ואילו "המונע עצמו ממדת החסד, ואומר בלבו: מה לי להיטיב לזולתי, מרחיק עצמו מן השם יתברך מכל וכל".
צלם אלוהים כמעלה המייחדת את עם ישראל
האור החיים בעקבות הכפילות בפסוק, מפרש כי יש לאדם שני צלמים, אחד גלוי שמצוי בכל אדם (בצלמו), והשני נסתר שמצוי רק בעם ישראל (בצלם אלוהים).
בספרי מחשבת ישראל מתואר תהליך היסטורי ארוך, שבתחילת הבריאה, בעת שאדם הראשון חטא, מעלת 'צלם אלהים' שהייתה לו נאבדה ממנו, ולאחר מכן אברהם אבינו בכוח מעשיו הטובים, החזיר מעלה זו לאנושות, ובמיוחד לעם ישראל שהם בניו.
צלם אלהים במשמעותו הרחבה
בתפיסה רחבה יותר, היו שטבעו את הביטוי "האדם - עולם קטן, העולם - אדם גדול" ובו ציינו את הכוליות של כל אדם ואדם ואת המכלול הרב שיכול להשתקף באדם אחד. בהתאם לגישה זו אמרו חז"ל (במשנה, מסכת סנהדרין, ד, ה), "כל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואכן אפשר לראות בכל אדם ואדם עולם ומלואו.
המלבי"ם בפרשנותו על הפסוק בתהילים: , סובר, כי היחס שבין גוף האדם לנפשו הוא כמו היחס שבין עולם הטבע לאלוהות, וכמו שהאלוהות מתלבשת בעולם הטבע בעל החוקים הקבועים להנהיג אותו באופן בחירי ועל טבעי, כך לאדם יש יכולת להחלץ מהטבע של גופו וחוקיו ו"לברוא את עצמו בריאה חדשה להיות כבני אלהים", מתוך טבע תשוקת הנפש להתעלות לשורשה העליון.
על פי הקבלה צורת גופו של האדם היא בצלם, באשר צורת תבניתו רומזת על רעיונות מופשטים ובמיוחד על האצילות העליונה ועשר הספירות שצורתו דוגמה להם.
משמעויות הנגזרות ממושג הצלם
מתוך הידיעה שהאדם נברא בצלם אלהים נובעת התפיסה של קידוש החיים האנושיים והאיסור החמור על רציחת אדם באשר הוא, באשר היא מבטלת חיים שיש להם או יכולה להיות להם משמעות אלוהית. מכאן גם נובעים רעיונות השוויון, החירות והאחווה בין בני האדם, באשר כולם צאצאיו של אדם הראשון ונבראים בצלם. חז"ל ביטאו זאת באומרם, שאין דמו של אדם אדום יותר משל חברו, ולכן לא ראוי שאדם גדול ככל שיהיה, יבטל את קיומו של הזולת למען קיומו הוא, או ישלוט בו, אלא צריך לנהוג אחד בשני במנהג אחווה ואהבה. בהתאם לתפיסה זו היו הוגים שטענו שכאשר אדם פוגע ברעהו פגיעה פיזית או נפשית הוא עובר על עבודת אלילים, באשר הוא פוגע בצלם אלוהים, ומי שמבזה אדם בעצם מבזה את האלוהים שמשתקף בו.
מסקנה נוספת מעניין הצלם, היא משמעות החיים העמוקה ביותר של האדם וייעודו הנעלה ביותר, הוא להלך בדרכי האלוהים, ולדבוק במידות האלוהיות של חכמה, תבונה, חסד ואהבה, יושר ואמת. כפי שכותב המקובל הרב משה קורדובירו בספרו תומר דבורה: "האדם ראוי שיתדמה לקונו, ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות. שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מכזיב הצורה, ויאמרו עליו, צורה נאה ומעשים כעורים"
הפסיכולוג ויקטור פראנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות" הולך בדרך זו, והוא טוען שהאדם החי ללא משמעות קיומית בעולם חלול, ריקני ומתפורר, ימצא את המזור העמוק ביותר לנפשו בלוגוס, במאמרות רוחניות או ליתר דיוק באידיאות, אפילו במצבים הקשים ביותר שהחיים מזמנים לו. ולכן תורתו נקראת לוגותרפיה - ריפוי באמצעות הלוגוס.
גם הפסיכולוג ההומניסט אריך פרום, מחבר הספר "אומנות האהבה", טוען טענה דומה, שבעולם של "בדילות קיומית" שבה האדם מנותק ומפורד מהכול, האדם יוכל למצוא מזור לנפשו הכאובה מרוב בדידות, רק בהגשמת אידיאת האהבה ובחיבורו אל ישויות אחרות מתוך אהבה.
לאורה של תפיסה זו של קדושת חיי האדם, חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע, בין היתר, "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם", "אין פוגעים בקנינו של אדם", ושכל אדם זכאי לחירות ולחופש תנועה ולצנעת הפרט, שאין להיכנס לרשות הפרט שלו ללא הסכמתו או לערוך חיפוש בו או בכליו בניגוד לרצונו, ואין לפגוע בסוד שיחו, בכתביו או רשומותיו. ואכן, במדינות בעלות אופי שלטוני דמוקרטי מערבי כדי להפר את פרטיותו של האדם ולהאזין לשיחו נדרש אישור של שופט שאמור לבקר את הזרוע המבצעת ולהגן על זכויות היסוד של האדם תוך איזון אינטרסים מול צורכי ציבור וערכים חברתיים.
משמעותיות הלכתיות
בשל מעלת הצלם, המקרא מחמיר בעונשו של מי שהורג אדם, עד לכדי עונש מוות. . ביטוי מיוחד לכך עולה בחוקי התורה העוסקים בנזקי בהמה. על פי משפט התורה, שור שנגח אדם והרגו מוצא להורג בסקילה, בין אם היה השור תם או מועד, ובין אם ההרוג הוא עבד או אזרח.
מקור הדין הייחודי הזה בהשקפת המקרא בדבר צלם האלוהים שבאדם: עוד על פי מקרא, אשר מייחס את צלם האלוהים לגופו ולרוחו של האדם גם יחד, אין להשאיר אדם תלוי כל הלילה עד שירקב בשל חשש לביזויו וכך גם לביזוי אלוהים, אשר בדמותו קיים התלוי על פי הפסוק . הרמב"ם פוסק זאת במשנה תורה, אך נאמן לשיטתו מתיר כחריגה מהמשפט הסדיר את השארת התלוי למען הרתעה, כי עצם הפגיעה בגופו בלבד, אין בה פגיעה בצלם אלוהים.
רבי עקיבא במסכת אבות למד מספר בראשית כי "חביב אדם שנברא בצלם", ולכן חז"ל בהתאם לתפיסה זו אף הסיקו מסקנות התנהגותיות: שצריך להקדים בשאילת שלום לכל איש ברחוב אף לגוי, ולקבל פני כל אדם בסבר פנים יפות ואף בשמחה. מכאן גם נובע רעיון כבוד האדם, באשר הוא בצלם, כל פעולה שהיא בגדר עלבון איננה רק פוגעת בו בממד האישי אלא בממד הנפשי העמוק, ולכן חז"ל התריעו להיזהר בכבוד החבר בפרט והאדם בכלל, ודימו הלבנת פנים לרציחה, באשר פגיעה בשמו הטוב של האדם ורציחת אופיו, חמורות לא פחות מאשר פגיעה פיזית בו.
למעשה הרבה מאוד מהמצוות שבין אדם לחברו, ובראשה מצוות ואהבת לרעך כמוך, נובעות ונגזרות מתפיסה ראשונית זו ביחס לאדם. אין לפגוע או להזיק לאדם אחר בכל רובד ולעזור לו כמידת האפשר, ואף לפתח כלפיו רגשות חיוביים ולא שליליים, לא רק בגלל סיבות פרגמטיות או מוסר סובייקטיבי, אלא בעיקר בגלל מעלת הצלם שבו שאיננה ניתנת לערעור. אף שבדרך כלל, נושא זה לא מאוזכר בדת היהודית בריטואל הדתי הרגיל, בברכות החתונה אחת מהברכות (ברכת יוצר האדם) עוסקת במפורש בעניין ואומרת: "אשר יצר את האדם בצלמו. בצלם דמות תבניתו. והתקין לו ממנו בנין עדי עד." (ברכות אירוסין ונשואין).
ראו גם
מיקרוקוסמוס (פילוסופיה)
כבוד האדם
הומניזם נוצרי
בצלם
לקריאה נוספת
נפש החיים לרבי חיים מוולוז'ין.
יוסף דן, צלם אלהים. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 427-431.
פרופ' נחום רקובר, גדול כבוד הבריות - כבוד האדם כערך על, "כבוד האדם שנברא בצלם", 18-29. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"ט-1998.
יאיר לורברבוים, צלם אלהים: הלכה ואגדה. ירושלים: הוצאת שוקן, 2004.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, יהדות וזכויות אדם - בין צלם אלוהים לגוי קדוש, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ג.
אפרים שפירא, צלם אלוהים ועם סגולה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.
תומר פרסיקו, אדם בצלם אלוהים - הרעיון ששינה את העולם ואת היהדות, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, תשע"א 2021.
קישורים חיצוניים
"צלם אלוהים בהלכה ובהגות היהודית", סיכומי הספר והקורס של יאיר לורברבוים בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן.
הערות שוליים
קטגוריה:אלוהים (יהדות)
קטגוריה:תאולוגיה | 2024-08-01T20:52:08 |
היסטוריה של יפן | הטריטוריה הנוכחית של יפן מיושבת ככל הנראה עוד מסביבות 30,000 לפני הספירה, בתקופה בה נוצרו כלי האבנים הקדומים ביותר שנמצאו עד היום ביפן.
תחילת יפן
תקופת ג'וֹמוֹן
מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות המעטות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה-11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ. התאריך מופיע בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי ביפן בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, אך עם זאת הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו. התקופה בה נכתבו התעודות הללו, הייתה תקופה של מלחמות בין מספר תקיפים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק על ידי אחת המשפחה הקיסרית ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לאחזקתה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש אמטראסו (אשר נחשבת עד לימינו לבכירה באלי הפנתיאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן), דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת עליה נמנים קיסרי יפן של ימינו. תעמולה מהסוג שבו השתמשה המשפחה הקיסרית באלף הראשון לפנה"ס, חוותה תחייה מחודשת במאה ה-19 והיוותה את עמוד התווך לאידאולוגיה הלאומנית הקיצונית של יפן באותה התקופה (אידאולוגיה אשר נקראה קוֹקוּטַאי).
מקורות היסטוריים הנחשבים לאמינים יותר הם המקורות הסיניים, אשר מתארים ארץ בשם "ווא" אשר נשלטה על ידי משפחות שבטיות שהאמינו במוצאן האלוהי. מחקרים אנתרופולוגיים של העת האחרונה גורסים כי ערש התרבות היפנית טמון במתיישבים אשר הגיעו אל יפן מסיביר דרך קוריאה או מאיי פולינזיה לפני עשרות ואולי אף מאות אלפי שנים. את שמה קיבלה תקופת ג'ומון (=חבל) משמם של כלי החרס הייחודיים שנוצרו באותה העת עליהם נותרו סימני החבלים שהיו כרוכים סביבם ומאפיינים תקופה זו. קריאת תקופות היסטוריות על שמם של ממצאים ארכאולוגיים ביפן היא נוהג מקובל החוזר גם בתקופות הבאות בהיסטוריה שלה.
תקופת יאיואי
תקופת יאיואי היא התקופה המגשרת בין יפן הפרהיסטורית, האפופה בערפל האגדי, לבין יפן ההיסטורית, המוגדרת כישות היסטורית ספציפית. תקופת יאיואי קרויה על שם אזור מסוים בטוקיו שנחשף על ידי ארכאולוגים ושויך לתקופה. לגבי הגדרת זמן תחילתה של תקופת יאיואי מתנהל ויכוח בקרב חוקרי התרבות היפנית. יש הטוענים כי תחילת התקופה מסומנת בתחילת גידול האורז בבריכות (טכניקה שהובאה מאסיה היבשתית), אחרים טוענים ששינוי בסגנון הקדרות שנבע מהתפתחות טכנולוגית שחלה באותה תקופה, היה זה שבישר את העידן החדש. גרסה אחרת טוענת כי תרבויות ג'ומון ויאיואי התקיימו בחפיפה לאורך זמן מה ושלא היה ביניהן כל קשר. רוב החוקרים מסכימים שתרבות יאיואי התקיימה ביפן בין שנת 300 לפנה"ס לשנת 250 אך יש כאלה הגורסים שהסממנים שמאפיינים את התרבות הופיעו כבר בתחילת האלף הראשון לפני הספירה.
התיעוד הסיני העתיק המזכיר את קיומה של יפן (ממלכת "ווא"), נכתב בשנת 257 (סוף תקופת יאיואי) ומתאר את הממלכה השכנה כממלכה פרימיטיבית הנשלטת בידי שבטים שנלחמים זה בזה. קשה למצוא בתיאור הסיני (תיאור שנמצא אמין בעיני רוב החוקרים) את הממלכה בת 800 השנים שמתוארת במיתוסים היפניים, אך ללא ספק, תקופת יאיואי, על אף המסתורין ההיסטורי שרובץ עליה, הייתה תקופה של פיתוחים טכנולוגיים ותרבותיים שהביאו לעולם את יפן אשר שורשיה ממשיכים להתקיים עד ימינו.
יפן העתיקה
תקופת קופון
תקופת קוֹפוּן, הידועה גם כתקופת יאמטו כשמה של השושלת הקיסרית ששלטה באותו הזמן, הייתה התקופה הראשונה בהיסטוריה העתיקה של יפן, ובה מוגדרת יפן לראשונה כישות מבוססת ועצמאית. את תקופת קופון, שקיבלה את שמה משמו של סוג מסוים של תלי קבורה שהיו נפוצים ביפן של אותה עת, ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות: תקופת קופון המוקדמת והמאוחרת (תקופת אסוקה).
תקופת קופון המוקדמת
לא לחינם קיבלה תרבות הקופון את שמה דווקא ממבני קבורה. ההתעסקות בחיים ובמוות היוותה חלק חשוב מתרבות זו, ואת רוב הממצאים אשר שופכים אור על התקופה, מצאו הארכאולוגים קבורים באותם הקברים יחד עם בעליהם. תקופת קופון הראשונה החלה בשנת 250 לספירה והסתיימה בשנת 538 עת החלה ביפן תקופת אסוקה. בתקופת קופון, התפתחה ביפן חברה בעלת מעמדות מובהקים, אשר הושתתה על ערכים צבאיים, ואשר חייליה אומנו בטכניקות המתקדמות ביותר שיובאו מאסיה, וצוידו בכלי נשק מודרניים דוגמת שריונות וחרבות. קשרי התרבות ליבשת היו חזקים באותה התקופה, ועדויות לכך נמצאות בזהויות המתגלות בממצאים הארכאולוגיים מאותה תקופה ביפן ובקוריאה. אבן דרך היסטורית חשובה נוספת מתקופת קופון היא אימוצו הרשמי של הכתב הסיני בשנת 405 לערך.
תקופת אסוקה
תקופת אסוקה נבדלת מתקופת קופון הראשונה בעקבות מאורע אשר שינה את פני החברה היפנית: הגעת הבודהיזם ליפן. בעקבות הגעתו, חלו שינויים בשלטון בית המלוכה של שושלת יאמטו, באומנות היפנית ובמבנה החברה ביפן. התקופה, שנמשכה עד לשנת 710, התאפיינה ביבוא תרבותי בולט מסין, ובקשרים הדוקים עם שושלת טאנג השלטת במעצמה הסמוכה, קשרים שנשתמרו לשנים רבות.
בתקופת אסוקה הופיעה לראשונה התופעה המוכרת ביפן בה הקיסר המכהן אינו השליט בפועל. שוגונים (מצביאים צבאיים שהשתלטו על המדינה בכח הזרוע), עוצרים הממונים על ידי הקיסר וגם אצילי חצר נחותים, היו לזמנים מסוימים השליטים האמיתיים של המדינה, והחזיקו בקיסר כדמות סמלית. מנהג זה נמשך מתקופת אסוקה והלאה, עד למאה ה-19.
תקופת נארה
תקופת נארה, קרויה על שם העיר נארה אליה הועברה בירת הקיסרות, החלה בשנת 710 והתקיימה עד 784, השנה בה הועברה הבירה לנאגאוקה, ועשר שנים מאוחר יותר לקיוטו.
בתקופה זו, הייתה מרבית החברה היפנית עובדת אדמה וממוקמת בכפרים קטנים ברחבי הארץ והדת השלטת הייתה השינטו. בקרב האצילים באותה התקופה, ניכרה השפעה עמוקה של התרבות הסינית: הבירה נארה תוכננה כהעתק של הבירה הסינית צ'אנג-אן (שיאן של ימינו), האותיות הסיניות (נקראות קאנג'י ביפן) היו בשימוש נרחב ומרבית האצילים אימצו את הבודהיזם כדתם.
תקופת הייאן
תקופת הייאן הייתה התקופה האחרונה בתולדות יפן הקלאסית והיא נמשכה משנת העברת הבירה מנאגאוקה לקיוטו (794) ועד להתפלגות שחלה בקיסרות בשנת 1185. תקופת הייאן נחשבת לאחד השיאים התרבותיים בהיסטוריה היפנית, ובמהלכה פרחה האמנות, הכתיבה הספרותית והשירה. ההתפתחות התרבותית לא פסחה על הבודהיזם, שהלך והתפשט ביפן, התעשר מבחינה פילוסופית וביסס את מעמדו בחצר הקיסרית.
לאורך התקופה המשיכה להתקיים השושלת הקיסרית, אך השליטה בפועל הייתה בידי האצילים לבית פוג'יווארה שקרנם עלתה עוד בתקופת נארה. במהלך התקופה נוסד והתחזק מעמד הסמוראי, מעמד שהנמנים עליו השתלטו לבסוף על המדינה כולה והחלו בה את התקופה הפיאודלית.
יפן הפיאודלית
השיטה הפיאודלית ביפן כוננה על ידי מינאמוטו נו יוריטומו, השוגון הראשון ומייסד שוגונות קמקורה, בכך שהפך את מנהיגי שבטי הסמוראים לאדונים פיאודלים בשם דאימיו שהחליפו הלכה למעשה את אצילי החצר הקיסרית בקיוטו, והפך את הקיסר שוב לדמות סמלית ומנהיג דתי. התקופה הפיאודלית החלה במאה ה-12 ונמשכה ברצף עד למאה ה-19, אך היא מחולקת לשושלות:
תקופת קמקורה
תקופת קמקורה (1333-1185) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן בה שלטו במדינה השוגונים לבית קמקורה. שלטונה של המשפחה החל רשמית בשנת 1192 על ידי השוגון ("מצביא ראשי") מינאמוטו נו יוריטומו, שהקים מטה צבאי בקמקורה (עיר ליד יוקוהאמה), מטה אשר התנהל במקביל לממשל האזרחי ברשות הקיסר, ואשר היווה את הרשות השולטת בפועל ביפן.
התקופה הגיעה לסיומה עם חורבן השוגונות והעיר קמקורה עקב מלחמות ירושה שהתפתחו בין יורשי השלטון. לאחר תקופת קמקורה, ניסה הקיסר גו-דאיגו להחזיר את השלטון לחצר הקיסרית, שאיפה שלא התממשה עקב חוסר הרצון של מעמד הסמוראים, ששלט בפועל ביפן, לוותר על כוחו הפוליטי.
תקופת קמקורה נחשבת לתחילתם של ימי הביניים ביפן כמו גם לתחילתה של התקופה הפיאודלית במדינה, תקופות שנמשכו עד לרסטורציית מייג'י בשנת 1868.
תקופת אשיקאגה
תקופת אשיקאגה (ביפנית: 室町時代, נקראת גם: תקופת מוּרוֹמאצ'י) הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן אשר החלה בערך בשנת 1336 והסתיימה ב-1573. בתקופה זו שלטה ביפן שוגונות הנקראת לעיתים אשיקאגה ולעיתים מורומאצ'י, אשר נוסדה בשנת 1336 על ידי שר הצבא שהפך לשוגון מייסד השושלת, אשיקאגה טאקאוג'י. סיומה של התקופה הגיע עם סיומה של השושלת כאשר השוגון ה-15 אשיקאגה יושיאקי גורש בשנת 1573 מהבירה קיוטו.
חלקה הראשון של התקופה (1336–1392) נקרא גם תקופת שתי החצרות הקיסריות, על שם הפילוג בחצר הקיסרית שהביא לקיומן הבו-זמני של שתי חצרות מקבילות. חלקה המאוחר יותר של התקופה (מ-1467 ואילך) נקרא גם תקופת סנגוֹקוּ, אך תקופת סנגוקו לא נפסקה עם פירוק השוגונות, אלא המשיכה עד כינון שוגונות טוקוגאווה ב־1603.
תקופת אזוּצ'י-מוֹמוֹיאמה
תקופת אזוּצִ'י-מוֹמוֹיאמָה הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן שנמשכה מ-1568 ועד לשנת 1600. תקופה זו הייתה החלק המרכזי של תקופת סנגוקו, תקופת ארוכה של פילוג ומלחמת אזרחים בין דאימיו רבים שהתחילה בשלהי תקופת אשיקאגה (1467) ועד תחילת תקופת אדו. תקופת סנגוקו ככלל ותקופת אזוצ'י-מומויאמה בפרט אופיינה בניסיונות לאחד את יפן תחת שליט אחד, והיא קיבלה את שמה משמות הטירות של שני המנהיגים שהכי התקרבו ליעד זה: אודה נובונאגה ששלט בטירת אזוצ'י וטויוטומי הידיושי ששלט בטירת מומויאמה. נובונאגה, שהיה בן למשפחת סמוראים, הצליח לאחד תחתיו מספר מחוזות ביפן ולצאת לקרב על עיר הבירה קיוטו. נובונאגה הצליח לכבוש את העיר, הקים בה את טירתו והחזיר לשלטון את השוגון אשיקאגה יושיאקי, נצר לשוגונות אשיקאגה ששלטה לפנים במדינה והשוגון ה-15 במספר והאחרון משושלת זו. יושיאקי שימש כשליט בובה תחת ידיו של נובונאגה ולאחר חמש שנים, ב-1573, הדיח אותו נובונאגה סופית מהשלטון.
בשנת 1582 אולץ נובונאגה להתאבד לאחר שנבגד בידי מצביאו אקצ'י מיטסוהידה, ואת מקומו כשליט בפועל של המדינה תפס עוזרו האשיבה הידיושי, שלימים נודע כטויוטומי הידיושי, לאחר שהצליח לאסוף כוח מספיק על מנת להשתלט מחדש על קיוטו ולגרש משם את אקצ'י מיצוהידה. לאחר ניצחונו בקרב, שנודע כקרב יאמאזאקי, פנה הידיושי להכריע את יתר הדאימיו העצמאיים על מנת לאחד מחדש את יפן, ואכן ב-1590 הפכה יפן למדינה מאוחדת תחת דגלו. הידיושי לא קיבל את התואר שוגון, כיוון שלא נמנה עם משפחות האצולה ביפן, אך תחת זאת קיבל מן הקיסר את התואר טאיקו - תואר כבוד שני במעלה. הידיושי העביר את מפקדתו לאוסקה אך השאיר נציגות גם במומויאמה, משם ניהל את קשריו עם החצר הקיסרית. לאחר שהתפנה מאיחוד ארצו, פנה הידיושי למלחמות חוץ וניהל שתי מערכות כושלות במטרה לפלוש לקוריאה, כאשר תוכניתו הייתה לכבוש אותה ולהשתמש בה כבסיס להשתלטות על סין.
כאשר נתבשרה יפן על מותו של הידיושי בשנת 1598, הועבר השלטון בקיסרות לעוזרו השני של נובונאגה טוקוגאווה איאיאסו, שעם קבלת הכח לידיו יצא להתקפה כנגד כל בני הידיושי באשר הם, וזאת כדי לנטרל כל דרישת ירושה מצד יורשיו החוקיים של אדון הקיסרות הקודם, כאשר הקרב המכריע, שהתרחש בסקיגהארה בשנת 1600, הסתיים בניצחון של בני טוקוגאווה. לאחר שוך הקרבות לאור הניצחון בסקיגהארה, החזיק איאיאסו בכח שלטוני אדיר ביפן. בשנת 1603 הוא זכה לקבל את התואר שוגון והקים באדו (טוקיו של ימינו) את שוגונות טוקוגאווה שעתידה לשלוט ביפן עד לאמצע המאה ה-19. הקמת שוגונות טוקוגאווה בידי טוקוגאווה איאיאסו מסמלת ביפן את תחילתה של תקופת אדו, הידועה גם כתקופת טוקוגאווה.
תקופת אדו
תקופת אדו, המכונה גם תקופת טוקוגאווה, היא תקופה בהיסטוריה של יפן שהחלה בשנת 1603 והסתיימה בשנת 1868 עם החזרת השלטון לקיסר במסגרת רסטורציית מייג'י והפיכתה של יפן למדינה מודרנית. בתקופה זו שלטה ביפן שוגונות טוקוגאווה שבּירתה הייתה אדו (טוקיו של ימינו) ומכאן גם שמה של התקופה. התקופה החלה עם כינונה של השוגונות על ידי טוקוגאווה איאיאסו, וסיומה, תחת שלטונו של השוגון טוקוגאווה יושינובו, מסמלת את תחילת העת המודרנית בהיסטוריה של יפן.
שוגונות בית טוֹקוּגאוַוה או הבאקופו של טוקוגאווה (ביפנית: 徳川幕府) הייתה דיקטטורה פאודלית צבאית ביפן, שנוסדה על ידי מקים השושלת והשוגון הראשון שלה טוקוגאווה איאיאסו בשנת 1603, והתקיימה עד לשנת 1868. תקופת שלטונו של בית טוקוגאווה נקראת ביפן תקופת אדו, והיא קרויה על שם בירתה ומרכזה של השוגונות - אדו (טוקיו של ימינו). סופה של השוגונות הגיע עם הרסטורציה של מייג'י שלקחה את סמכויות השלטון מידי השוגון והשיבה אותם לקיסר.
לאחר תקופת סנגוקו, הוחזר באופן חלקי השלטון הריכוזי במדינה על ידי אודה נובונאגה וטויוטומי הידיושי, במהלך תקופת אזוצ'י-מומויאמה. לאחר קרב סקיגהארה בשנת 1600, נטל את השלטון טוקוגאווה איאיאסו, השלים את השבת השלטון הריכוזי ולאחר מכן נטל את התואר שוגון בשנת 1603.
בתקופת שלטונה של שוגונות טוקוגאווה, שלא כמו בתקופתם של השוגונויות שקדמו לה, התבססה ביפן ההיררכיה המעמדית הנוקשה ששרידיה נמצאים בחברה היפנית עד היום, אשר עוצבה במקור על ידי טויוטומי הידיושי. המעמד הלוחם, מעמד הסמוראים, היה המעמד העליון בחברה, כשאחריו היו מעמד האיכרים, האמנים ולבסוף - מעמד הסוחרים. חלקה הראשון של תקופת אדו הייתה תקופה של פריחה ושגשוג בכל תחומי החיים ביפן; אך מגפות, רעב, מלחמות פנימיות בין דאימיו יריבים, וכן שחיקה במדיניות ההסתגרות מפני זרים בה נקטו שליטי בית טוקוגאווה, נתנו את אותותיהם על יפן.
לקראת סוף המאה ה-19 הצליחו מספר דאימיו שהתאחדו עם כוחותיו של הקיסר לבצע מהפכה שהדיחה את אחרון השוגונים של השושלת, והחזירה את השלטון במדינה לקיסר, ובכך הושם קץ לכ-200 שנות בידוד ביפן. מהפכה פוליטית זו נקראה "אוסי פוקו" ("החזרת השלטון הקיסרי"), ובשפות המערביות נקראה "רסטורציה".
שוגונות טוקוגאווה הגיעה לסופה הרשמי עם פרישתו של השוגון ה-15 בשושלת, טוקוגאווה יושינובו, בתחילת הרסטורציה של מייג'י בשנת 1868.
מחברה פיאודלית למדינה ריכוזית
הרסטורציה של מייג'י כוננה מנהיגות חדשה ביפן וחוללה שינוי פוליטי גדול: היא העלתה לדרגי השלטון אנשים חדשים, שלא היו קשורים במשטר הישן, ויכלו לפלס דרכים חדשות. המוסד המינהלי שהחל לנהל את יפן אחרי הרסטורציה היה דג'וקאן ("מועצת מדינה"). בראשו עמדו ראש המועצה ושר הימין, שהשתייכו למעמד האצולה הגבוהה. הדג'וקאן הורכב מ"חברי מועצה בכירים", "חברי מועצה זוטרים", ותחתיהם שרים הממונים על תחומי פעולה שונים, כמו צבא, כספים, ענייני פנים ועבודות ציבוריות. גוף זה שילב את סמכויות החקיקה והביצוע, ובשם הקיסר הוא היווה מנהיגות חדשה ששאפה לשנות את יפן באופן יסודי: לפרק את המבנה הפיאודלי ולהפוך את יפן למדינה מודרנית חזקה.
תהליך הפיכתה של יפן למדינה ריכוזית ארך שנים מעטות והיה כרוך בביטול החלוקה החברתית למעמדות העוברים בירושה, ובפרט, ביטול מעמד הסמוראים. במשך מאות השנים שקדמו לרסטורציה, היו הסמוראים אצולת שירות חמושה שהחזיקה במונופול על כל המשרות הציבוריות, האזרחיות והצבאיות. האתגר אשר עמד בפני הממשל החדש היה הפקעת זכויות-היתר של הסמוראים וביטול קצבאותיהם מבלי שמעמד חברתי זה, אשר היה חמוש ובעל תודעה מעמדית ומדינית מפותחת, יתמרד. הפתרון הושג על ידי נקיטת צעדים הדרגתיים שונים אשר כללו שילוב של חלק מן הסמוראים בממשל ובצבא החדשים כפקידים וקצינים; העברת סמוראים אחרים לחקלאות; ביטול ההגבלות המעמדיות על משלח יד, כך שהסמוראים הפכו רשאים לעסוק בכל פעילות כלכלית; קיצוץ קצבאות הסמוראים שלא מילאו תפקידים רשמיים; ולבסוף ביטול הקצבאות ששולמו לסמוראים רק מתוקף מעמדם. כדי לפצות את הסמוראים על אובדן היוקרה שלהם, הוענק להם התואר "שיזוקו" ("צאצאי הסמוראים"), אותו יכלו לרשום אחרי שמם. הסמוראים הבינו כי הדרך היחידה שנותרה להם לשמור על כוחם היא לוותר על זכויות היתר הישנות שלהם תמורת תפקידים חשובים במדינה המודרנית המתהווה. כך, לאחר שהללו כבר איישו משרות מפתח במוסדות השלטון והשפעתם על המדינה החדשה הייתה מובטחת, הצליחה הממשלה לבטל את מעמד הסמוראים ואת יתר המעמדות הישנים שאפיינו את יפן המסורתית.
הקשר עם המערב
המפגש הראשון בין יפן למעצמות אירופה התרחש בשנת 1543 כאשר סוחרים פורטוגזיים הגיעו לאי טנגשימה שמדרום לקיושו. במהלך 100 השנים לאחר נחיתת הפורטוגלים, החלו להגיע אל חופי יפן ספינות מהולנד, ממלכת אנגליה וספרד (סחר הנאנבאן). בעקבות אוניות הסחר החלו להגיע גם שליחי דת. הראשונים שהגיעו היו המיסיונרים הישועים ולאחריהם גם הדומיניקנים והפרנציסקנים, שהפעילו מיסיון ביפן. החידוש הטכנולוגי העיקרי שהביאו איתם האירופים היה השימוש בנשק חם, נשק ששינה את פני המלחמה ביפן ובעקבות כך גם חלק גדול מהתרבות ומתפיסת האחר של היפנים.
במהלך המאה ה-17 החלו שליטי יפן משוגונות טוקוגאווה חושדים כי הסוחרים והמטיפים האירופים הם כוח חלוץ לפלישה צבאית גדולה שעתידה להיפתח נגדם מצד המעצמות האירופאיות. בתחילה, החלו השוגונים להגביל את צעדיהם של הזרים ולהטיל עליהם פיקוח הדוק. אחר כך החליט השוגון על יישום מדיניות "הארץ הנעולה" (סאקוקו) - כל הזרים גורשו מהמדינה, נאסר על אזרחי המדינה ליצור קשר עם העולם שמחוץ ליפן ולמעט נציגות מוגבלת ביותר של חברת הודו המזרחית ההולנדית בדג'ימה שבמפרץ נגסאקי - נציגות שהייתה חיונית להמשך הגעת המשי מסין ליפן – נסגרה הקיסרות לחלוטין לתקופה של 200 שנים.
בתחילת המאה ה-19 ניסתה האימפריה הרוסית לפלוש לאיים הסמוכים ליפן. ניסיון זה גרם ליפנים להחיל את שלטונם בפועל גם על האי סחאלין והאי הוקאידו, אולם גם צעד זה לא פתח את יפן לשאר העולם. הבידוד היפני נמשך 200 שנים עד שב-8 ביולי של שנת 1853, הגיע לחופי יפן הקומודור מת'יו פרי, קצין בצי האמריקני, עם שייטת של ארבע ספינות ("מיסיסיפי", פלימות", "סאראטוגה" ו"סוסקיהאנה"), נכנס למפרץ אדו (טוקיו), הרעים בתותחיו והציג דרישה לשלטון היפני לפתוח את הקיסרות למסחר עם המערב. בשנה שלאחר מכן, שב קומודור פרי ליפן, הפעם עם שבע ספינות, וכפה על היפנים לחתום על "חוזה השלום והידידות", חוזה שמיסד את היחסים הדיפלומטיים בין יפן לארצות הברית. בתוך חמש שנים, חתמה יפן על חוזים דומים עם מדינות מערביות נוספות.
מספר שנים לאחר מכן החל הקשר עם המערב להשפיע על החברה היפנית כולה. עם סיומה של מלחמת בושין הקצרה ב-1868, הוכרחו השוגונים לפנות את מוסדות השלטון וכוחו השלטוני של הקיסר הושב לו. רסטורציית מייג'י שהחלה מיד עם עלייתו לשלטון של הקיסר מוצוהיטו הביאה תמורות רבות לחברה היפנית. המערכת הפיאודלית בוטלה ומוסדות שלטוניים מערביים אומצו למדינה בכללם מערכת משפט מערבית ובית נבחרים.
הלחץ הרוסי על גבולה הצפוני של יפן התחדש לאחר שהרוסים קיבלו לידיהם מסין את מנצ'וריה כתוצאה מחוזה אייגון (1858) וועידת פקין (1860). הרוסים הפעילו לחץ כבד על יפן להעביר לידיהם את האי סחאלין, ובשנת 1875 נכנעו היפנים וויתרו על האי תמורת איי קוריל שהיו בשלטון רוסי. לאחר הסדרת גבולותיה של יפן מול מעצמות המערב, החלו האחרונות לבטל בהדרגה את חוזיהן עם המדינה, ובשנת 1898 בוטל "החוזה הלא שוויוני" האחרון, מה שהפך את יפן לשוות כוח ומעמד בין ארצות העולם החופשי. תוך עשורים ספורים, על ידי יצירת חברה, מערכת חינוך, כלכלה, תעשייה וצבא מודרניים, הצליחה "המהפכה הנשלטת" של הקיסר מוצוהיטו להפוך את יפן מארץ פיאודלית ומסוגרת למעצמה בסדר גודל עולמי.
המלחמות עם סין ורוסיה
בסוף המאה ה-19, אמרו מנהיגיה של יפן על קוריאה שהיא מהווה "פגיון" המכוון אל ליבה של האומה היפנית. גישה זו כלפי קוריאה שהייתה אז בת חסותה של סין, הביאה את יפן למעורבות במלחמת סין–יפן הראשונה (1895–1894), בעקבותיה קבלה יפן את השליטה בקוריאה, חלק ממנצ'וריה, טאיוואן ואיים נוספים בסביבה עם החתימה על הסכם שימונוסקי. ההשתלטות על קוריאה הביאה לעימות עם הרוסים, שהיו מעוניינים גם הם בשליטה על נמליה של קוריאה, ובשנת 1904 פרצה מלחמה גלויה בין יפן לרוסיה, הידועה בשם "מלחמת רוסיה–יפן". המלחמה נמשכה שנתיים והסתיימה כשידה של יפן על העליונה.
הברית האנגלית-יפנית
כדי להחליש במעט את השפעתה הגדולה של רוסיה בסין, חיפשה יפן בעלת ברית בקרב המעצמות האירופאיות בעלת אינטרס דומה. האימפריה הבריטית, שהייתה מזועזעת עדיין מתוצאות מלחמת הבורים, חששה מסיכון היחסים שלה עם סין בעקבות ההתקרבות בין סין לרוסיה, הייתה השותפה האידיאלית לברית שכזו. המגעים בין המדינות החלו ב-1901 וב-30 בינואר 1902 נחתם ההסכם הרשמי בין המדינות. החשוב מבין סעיפי ההסכם היה זה שעוסק בהגנה הדדית. לפי הסעיף, תהיה מחויבת כל אחת מהחברות בברית להכריז מלחמה על יריבותיה של רעותה, במקרה שהיא נלחמת כנגד שתי מדינות או יותר.
רוסיה, שהופתעה מהמהלך, ניסתה לגבש ברית משלה, שתאפיל בעוצמתה על זו של יפן ובריטניה. היא פנתה לצרפת וגרמניה (שסרבה להצעה) וב-16 במרץ נחתם הסכם ראשוני בין רוסיה וצרפת.
אולם הברית של הרוסים לא עמדה להם, ובשנת 1905 הנחילו להם היפנים תבוסה כואבת, והפכו בכך למעצמה מכובדת וחזקה בזירה האסיאתית. הסכם פורטסמות', שנחתם בסוף המלחמה, שלל מיפן את הזכות לפיצויים (מה שגרם למהומות ביפן), אך היא הסתפקה בכך שהיא הפכה בעקבות ההסכם למדינה המשפיעה ביותר במנצ'וריה וצפון סין. בנוסף לכך, יפן יצאה משתי המלחמות כשהיא שולטת בפועל בכל שטחה של קוריאה, וב-1910 היא סיפחה את קוריאה באופן רשמי.
מלחמות העולם
אף על פי שעברה חצי מאה מאז שיפן פתחה את שעריה למערב, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היא עדיין נקטה בצעדים זהירים ביחסיה עם המעצמות. כדי לשפר את מעמדה בקרב ארצות אירופה, הצטרפה יפן למלחמה והכריזה מלחמה על מעצמות המרכז. ההשתתפות במלחמה, איפשרה ליפן להרחיב את שליטתה בטריטוריות ברחבי האוקיינוס השקט ואת השפעתה באסיה. הצי היפני, שפעל כגוף עצמאי כמעט לחלוטין מהוראות הממשלה, צר על הקולוניות גרמניות במיקרונזיה ובשאנדונג. העידן שלאחר המלחמה הביא ליפן תקופה של פריחה ושגשוג.
יפן הגיעה לחתימה על חוזה ורסאי ב-1919 כאחת מהמעצמות החזקות ביותר מבחינה כלכלית וצבאית, וקיבלה במהלך הוועידה את ההכרה הרשמית בהיותה אחת מ"חמש המדינות הגדולות" שבסדר העולמי החדש. יפן הצטרפה לחבר הלאומים, וקיבלה מנדט לשליטה על האיים באוקיינוס השקט שמצפון לקו המשווה שהיו בעבר תחת שלטון גרמני. מנדט זה יצר לחצים מצד ארצות הברית, שחששה שיפן תשתלט על כל חוף האוקיינוס השקט של אסיה. לחצים אלו, מצד ארצות הברית, לצד הקמתה של ברית המועצות ממערב ליפן, גרמו ליפן להסיג את כוחותיה מסיביר. לאחר המלחמה השתתפה יפן בפלישת כוחות הברית למנצ'וריה וסחלין שהיו בשליטה רוסית. היפנים היו אחרונים לסגת מפלישה זו בשנת 1925.
במהלך שנות העשרים של המאה ה-20, החלה יפן לבצע צעדים כלפי שלטון דמוקרטי במדינה. אולם, החברה היפנית לא הספיקה להטמיע את השיטה החדשה במידה מספקת כדי לעמוד בלחץ הפוליטי והכלכלי שגבר בשנות השלושים, מה שגרם לעלייה בכוחם של מנהיגי הצבא במדינה. השינויים בעמדות הכוח במדינה התאפשרו מההתייחסות הדו משמעית של החצר הקיסרית לרפורמות הדמוקרטיות, שפגעו כביכול במעמד הקיסר במדינה.
תפיסת עמדות הכוח על ידי מנהיגי הצבא אפשרה את הפלישה היפנית למנצ'וריה הסינית. בשנת 1931 כבשה יפן את חבל הארץ והקימה בה את מדינת מנצ'וקוו אשר נשלטה במשטר בובות, שבראשו עמד הקיסר הסיני-מנצ'ורי האחרון פויי. בשנת 1933 פרשה יפן מחברותה בחבר הלאומים, צעד שהושפע גם הוא ממדיניות ההתפשטות והכיבוש שהונהגה במדינה על ידי ראשי הצבא. אותה מדיניות הביאה אותה גם להכריז מלחמה על סין (מלחמת סין–יפן השנייה) ב-1937, ולהצטרף למדינות הציר של מלחמת העולם השנייה ב-27 בספטמבר 1940, בחתימה על ההסכם התלת-צדדי. ההצטרפות למלחמה, נתפסה בעיני היפנים כצעד שלבטח יביא אחריו מלחמה עם ארצות הברית, וזאת לאור המתח הרב ששרר ביחסים בין שתי המדינות. ב-26 ביולי 1941 נכנס לתוקפו האמברגו שהטילו האמריקאים על יפן, וכל הנכסים בבעלות יפנית בארצות הברית הוקפאו. צעדים אלו יצרו ביפן מצב לא יציב בו ראשי המערכת הפוליטית מנסים למנוע מלחמה על ידי חיפוש פתרון דיפלומטי (בהבינם שמלחמה בארצות הברית תגמר בתבוסה), בעוד מנהיגי הצבא חתרו לביצוע פעולה צבאית זריזה וניצחת. האמריקאים ציפו למתקפה בפיליפינים (וסידרו את כוחותיהם באיים בהתאם להשערה זו), אך היפנים העדיפו לתקוף בפרל הארבור. האמריקאים, שהאמינו כי ליפן לא יהיה האומץ הדרוש להתקפה על בסיס אמריקני בארצות הברית, קיבלו את ההתקפה, שהתרחשה ב-7 בדצמבר 1941, בהפתעה גמורה.
בעוד גרמניה הנאצית נמצאת באמצע הבליצקריג שלה, החלה יפן בבליצקריג משלה באסיה. בנוסף לקולוניות שכבר הוקמו בטאיוואן ובמנצ'וריה, החלה יפן לכבוש את מרבית ערי החוף בסין, ביניהן שאנגחאי, וכן את הודו-סין הצרפתית (וייטנאם, לאוס וקמבודיה), תאילנד, מלזיה, סינגפור, מלאיה הבריטית ואינדונזיה. היפנים כבשו גם את בורמה והגיעו לגבולות הודו ואוסטרליה. לאחר כארבע שנות לחימה, במהלכן ספגו היפנים יותר משלושה מיליון אבדות בנפש, שתי התקפות בנשק גרעיני ("ילד קטן" ו"איש שמן") והרס מוחלט של כל הערים הגדולות במדינה, קיבל ב-14 באוגוסט 1945 הקיסר הירוהיטו את תנאי הצהרת פוטסדאם, ולמחרת יפן נכנעה ללא תנאי. אחרי זה הציגו היפנים תנאי אחד - שלא ייפגע מעמד הקיסר. האמריקאים הסכימו לתנאי הזה, וכך נחתם הסכם הכניעה ב-2 בספטמבר על סיפונה של אוניית המערכה האמריקאית "מיזורי", במימי נמל טוקיו. כתוצאה מהמלחמה איבדה יפן את כל הטריטוריות שהיו לה, מלבד איי המולדת. מדינת מנצ'וקוו פורקה ושטחה הושב לרפובליקה העממית של סין, קוריאה הועברה לחסות האו"ם, האי סחאלין ואיי קוריל סופחו לברית המועצות, השלטון בטאיוואן בוטל והשליטה באיי וולקנו, ריוקיו ואיי בונין הועברה לאמריקאים. בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק, בית דין בינלאומי שהוקם לשיפוט פושעי מלחמה דן ב-12 בנובמבר 1948 שבעה אנשי צבא ושלטון יפניים שהיו אחראיים להצטרפות יפן למלחמה לעונשי מוות.
תקופת הכיבוש האמריקאי
לאחר תום המלחמה, הושמה יפן תחת שליטה בינלאומית, בפיקודו של המפקד העליון, גנרל דאגלס מקארתור. רוב חיילי הכיבוש שהתמקמו ביפן היו אמריקאים. המשימה שהוטלה על מקארתור ואנשיו הייתה לפקח על הפיכתה של יפן למדינה דמוקרטית שוחרת שלום, אשר שלטונה מושתת על רצונם החופשי של תושביה. רפורמות חדשות בוצעו על ידי כוחות הברית בכל תחומי החיים ביפן; בפוליטיקה, בכלכלה, ובמבנה החברה. ב-3 במאי 1947 נכנסה לתוקפה החוקה היפנית החדשה. בחודש ספטמבר שנת 1951, חתמה ארצות הברית, יחד עם 45 מדינות נוספות על חוזה סן-פרנסיסקו שהסדיר את השלום עם יפן וסיים רשמית את תקופת הכיבוש. הסנאט של ארצות הברית אישר רשמית את החוזה ב-20 במרץ 1952, ועקב כך ובהתאם להסכם, קיבלה יפן את הריבונות המלאה על שטחיה ב-28 באפריל 1952.
היסטוריה עכשווית
התקופה הנוכחית נקראת גם: יפן בתקופה שלאחר הכיבוש האמריקאי. הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים באופן רשמי ב-1952, אם כי עדיין נותרו כוחות אמריקאיים ביפן, במיוחד באוקינאווה. יפן אימצה חוקה חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש שכוננה מחדש את יפן כמדינה בעלת ערכים דמוקרטים. לאחר הכיבוש, במסגרת תוכנית של התפתחות תעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, זינק התל"ג של יפן והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר 1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, שממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, נותרה יפן מעצמה כלכלית עולמית, ומאז סוף המאה ה-20 החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, תוך סיוע (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם את קמבודיה ולפלישה לעיראק ב-2003.
לוח זמנים כללי לתקופות ההיסטוריות ביפן
תקופות היסטוריות ביפן
תאריך שם התקופה תקופות משנה ישות שולטת פרה-היסטוריה –
בערך 1000-300 לפנה"ס ג'ומון לא ידוע בערך 300 לפנה"ס –
250 יאיואי לא ידוע בערך 250 –
538 תקופת קופון או יאמטו תקופת קופון הראשונה</P> שושלת יאמטו 538 – 710 תקופת אסוקה 710 – 794 תקופת נארה 794 – 1185 תקופת הייאן 1185 – 1333 תקופת קמקורה שוגונות קמקורה 1333 – 1336 רסטורציית קנמו קיסר יפן 1336 – 1392 תקופת מורומאצ'י תקופת שתי החצרות הקיסריות שוגונות אשיקאגה 1392 – 1573 תקופת סנגוקו 1573 – 1603 תקופת אזוצ'י-מומויאמה 1600 – 1867 תקופת אדו שוגונות טוקוגאווה 1868 – 1912 תקופת מייג'י תקופת האימפריה הקיסר מוצוהיטו 1912 – 1926 תקופת טאישו הקיסר יושיהיטו 1926 – 1945 תקופת שווה הקיסר הירוהיטו 1945 – 1952 יפן הכבושה 1952 – 1989 יפן של אחרי הכיבוש 1989 – 2019 הייסי הקיסר אקיהיטו 2019 - רֶאִיוָוה הקיסר נארוהיטו
ראו גם
רשימת קיסרי יפן
לקריאה נוספת
בן-עמי שילוני, יפן המסורתית - תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, 1995, מהדורה מתוקנת ומורחבת 2001
בן-עמי שילוני, יפן המודרנית - תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, 1997, מהדורה מתוקנת ומורחבת 2002
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
יפן, היסטוריה של
קטגוריה:יפן | 2024-07-01T00:45:37 |
צלם אלהים | REDIRECT צלם_אלוהים | 2015-09-26T11:04:58 |
אליהו מוילנא | REDIRECT הגאון מווילנה | 2007-04-08T11:18:23 |
שעשועי לשון | שעשועי לשון ומשחקי מילים הם מגוון השימושים הנעשים בשפה לשם שעשוע, תוך ניצול סגולותיה של השפה, וגם כאמצעי ספרותי בשירה או בפרוזה.
שעשועי לשון עיקריים
שעשועי לשון מתחלקים לחידות ומשחקים, ולמשחקי מילים בהם מובא חידוד לשוני המשחק עם המילים, הכתיב וההגייה.
חידות ומשחקים
תשבץ ותשחץ: שעשוע הלשון הנפוץ ביותר. תשבץ או תשחץ רגילים מתבססים על אוצר המילים של הפותר ועל הידע שלו.
תשבץ היגיון: דומה לתשבץ אך מתבסס יותר על וירטואוזיות לשונית של המחבר ושל הפותר, משום שהגדרותיו מרומזות ומתחכמות.
חידות לשוניות: חידות המעמידות במבחן את יכולתו הלשונית של הפותר ואת אוצר המילים שלו, כמו גם את חריפותו.
דוגמה: קפד ראשו - לוקחים מילה, מורידים את האות הראשונה שלה ומקבלים מילה אחרת, למשל: פרח סתווי, קפד ראשו - בעל חיים איטי, תשובה: חצב - צב. כמו כן קיימת גרסה שונה במקצת, "קפד זנבו", ובה מורידים את האות האחרונה.
חידות כפל לשון ו"תרתי משמע": חידות בהן מוצג איור שניתן לתארו בביטוי בעל משמעות כפולה או שנשמע גם כמו צירוף מילים אחר המתאר את האיור.
"פירמידה" - סוג של תשבץ המורכב מסדרה של הגדרות המסודרות בקומות. התשובה להגדרה בקומה מסוימת הוא מילה שאותיותיה הן כאותיות הקומה שמעליה בסדר שונה ובתוספת אות חדשה.
שבץ נא: משחק לוח בו על המשתתפים לשבץ אותיות על פני לוח משבצות ולהרכיב מילים במטרה לצבור כמה שיותר נקודות. הכישורים הלשוניים הנדרשים הם אוצר מילים גדול ויצירתיות טקטית כדי ליצור מספר מילים במשבצות בונוס בו זמנית.
משחקי מילים וחידודים לשוניים
בדיחות לשוניות שההומור בהן מתבסס על משחקי מילים, כפל משמעות, לשון נופל על לשון, הגייה דומה וכו'. ספריו של לואיס קרול מלאים בבדיחות כאלה.
פלינדרום: מילה או משפט שניתן לקרוא אותם בה במידה מימין לשמאל ומשמאל לימין והתוצאה דומה, למשל: "ילד כותב בתוך דלי", או הסיפור "עגיל זמן מזל יגע".
ליפוגרמה: השמטה עקבית של אות או אותיות מסוימות מתוך טקסט ספרותי.
אנגרמה: ערבוב סדר האותיות במילה לשם קבלת מילה חדשה. שימוש נרחב באנגרמות נעשה בהגדרות של תשבצי היגיון. לדוגמה, "מכנסי בתוכה = מכונת כביסה".
יצירת ראשי תיבות: יצירת ראשי תיבות כך שתתקבל מילה בעלת משמעות הקשורה לביטוי המלא שראשי התיבות מייצגים ויצירת ראשי תיבות בדיעבד. לעיתים קרובות יוצרים ראשי תיבות פיקטיביים לשם השעשוע. שימוש בראשי תיבות ופארודיות על כך נפוצים בעיקר בארגונים ביטחוניים וצבאות, ובפרט בצה"ל. דוגמה לכך היא פצצת Massive Ordnance Air Blast שנקראת בראשי תיבות MOAB, אך בשל היותה הפצצה הקונבנציונלית הגדולה והכבדה ביותר של הכוחות המזוינים של ארצות הברית, החיילים פרשו בהומור את ראשי התיבות כ-Mother Of All Bombs.
לשון נופל על לשון: שימוש במילים בעלות צליל דומה בסמיכות, אף כי משמעותן אינה דומה.
שוברי שיניים: משפטי שעשוע אשר נוצרו לשם האתגר שבהגייתם, למשל "שׂרה שׁרה שׁיר שׂמח".
משמעות כפולה. למשל: המילה "נעים" שפירושה או "טוב, נחמד", או "זזים". וכן המילה: "מועד", שפירושה או "חג", או "נופל".
צלילים דומים ("מלך המלח" משירו של יהודה עמיחי). משיק מילים זה הביא ליצירת סדרה של שמות אנשים המעידים על המקצוע של בעליהם, למשל תמיר לי-פרנק הוא חלפן ועלמה נדבר היא פסיכולוגית. פעמים אחדות אמצעי תקשורת מחוץ לישראל לא הבינו שמדובר בשעשוע, ופרסמו שאת המסוק שבו נהרג נשיא איראן, אבראהים ראיסיף הטיס סוכן "המוסד" אלי קופטר,, שההתנקשות באסמאעיל הנייה נעשתה בידי סוכן "המוסד" עמית נקש, ועוד.
חריזה: שתי מילים המסתיימות בצליל דומה. נפוצה בעיקר בשירה ופזמונאות. החריזה משמשת גם כשעשועי לשון לילדים, וידועים בנושא זה ספריה של דתיה בן-דור בהם "שטוזים" (הלחם של שטויות וחרוזים) שכוללים דבר אבסורדי עם חריזה, למשל: "ראיתי פרה שעפה כמו דבורה".
ראו גם
שירה
הגשש החיוור
ביטוי משוכל
Ghoti - מילה המדגימה את הריחוק שבין השפה הכתובה לשפה המדוברת באנגלית
הומופון
לקריאה נוספת
Tony Augarde, The Oxford Guide to Word Games, OUP, 1984
קישורים חיצוניים
'דורבנות', אתר המוקדש לחידושי מילים וחידודי לשון
'עוד מילה', אתר משחקי מילים בסגנון "שבץ נא"
הערות שוליים
*
קטגוריה:בלשנות
קטגוריה:חידות | 2024-08-05T12:14:18 |
SQL | SQL (קיצור של Structured Query Language) היא שפת מחשב הצהרתית לטיפול ועיבוד מידע במסדי נתונים יחסיים, שפותחה על ידי IBM, והתבססה במקור על אלגברה רלציונית. השפה מאפשרת שליפת נתונים ועדכונם ויצירת טבלה ושינויה.
SQL הייתה אחת השפות הראשונות המיועדת למסד נתונים יחסי שתיאר אדגר קוד במאמרו החלוצי "A Relational Model of Data for Large Shared Data Banks" והיא השפה הנפוצה ביותר לתשאול מסדי נתונים יחסיים.
היסטוריה
בתחילת שנות השבעים פותחה ב-IBM בהובלתם של דונלד צ'מברלין וריימונד בויס שפת SEQUEL. שפה זו יועדה לתשאול ולמניפולציה על נתונים במסד הנתונים היחסי המקורי של IBM, System R. מאוחר יותר הוחלף שמה של השפה ל-SQL מאחר ש-SEQUEL היה רשום כבר כשם מסחרי על ידי הוקר סידלי, חברת ייצור מטוסים בריטית.
מסד הנתונים היחסי הראשון פותח ב-MIT בתחילת שנות השבעים, וב-1974 פותח Ingres באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. Ingres מימש שפת QUEL, אשר הוחלפה בהמשך על ידי SQL.
בסוף שנות השבעים חברת Relational Software (כיום אורקל) ראתה את הפוטנציאל הגלום ברעיונות שתיארו אדגר קוד, דונלד צ'מברלין וריימונד בויס ופיתחה מערכת מסד נתונים יחסי מבוססת SQL, בשאיפה למכור אותה לסוכנויות ממשלתיות כדוגמת הצי האמריקאי וה-CIA. בקיץ 1979 השיקה Relational Software את המימוש המסחרי הראשון ל-SQL, אורקל V2 למחשבי VAX. זמן קצר אחרי כן הוציאה IBM לשוק את מסד הנתונים היחסי שלה, במחשבי System/38.
ב-1986 אומץ SQL כסטנדרט על ידי מכון התקנים האמריקני (ANSI) וב-1987 על ידי ארגון התקינה הבין-לאומי (ISO). ומאז גופי תקינה נוספים אימצו את ה-SQL ביניהם FIPS, OSF, X/Open ו-SQL Access Group.
השפה
שמאל|ממוזער|250px|סכימה המציגה אלמנטים מהשפה
שמה של שפת SQL מתפרש, מילולית, כ"שפת שאילתות מובנית" (Structured Query Language), משום שתפקידה הראשוני של השפה היה לאחזר נתונים בתשובה לשאילתות. עם הזמן הורחב תפקידה להרבה יותר מכך, ולכן מקובל כיום לכנות את הוראות השפה כ"משפטים" (SQL Statements) ולא "שאילתות" (SQL Queries) כבעבר.
SQL היא שפת מחשב הצהרתית, כלומר, היא מתארת רק מה לבצע ולא כיצד לבצע, ומתמקדת במהות ולא בטכניקה. מכיוון שכך, ניתן להשתמש באותו משפט SQL במסדי נתונים שונים, הפועלים בדרכים שונות לחלוטין. אי תלותה של SQL במבנה הנתונים, בנוסף על עוצמתה של השפה, המאפשרת לאחזר חתכים מורכבים בפשטות רבה, דבר המביא להגדלת הפריון של מתכנתי השפה, והתפשטותה למשתמשים שאינם מתכנתים, הפכו אותה לשפה המקובלת ביותר כיום בניהול מסדי נתונים.
שפת SQL פותחה במקורה על ידי IBM, אך מאז הועתקה על ידי חברות רבות, ואף אומצה על ידי מכון התקנים האמריקאי (ANSI) ב-1986 ועל ידי ארגון התקינה הבין-לאומי (ISO) ב-1987. מערכות עיקריות לניהול מסדי נתונים בשפה הן DB2, Firebird, HSQL, Informix, Interbase, MariaDB, Microsoft SQL Server, MySQL, Oracle, PostgreSQL, PervasiveSQL, SQLite, Sybase ASE.
השפה מתאימה לעבודה בעיקר עם מסדי נתונים יחסיים, אף על פי שגם חלק מיצרני מסדי נתונים מסוגים אחרים התאימו את השפה לשימוש עם מסדי הנתונים שלהם.
ניתן להשתמש במשפטי SQL בתוך קוד הכתוב בשפות תכנות אחרות. אופן עבודה נפוץ זה נקרא Embedded SQL ונתמך במרבית שפות התכנות הנפוצות. באופן עבודה זה משפטי ה-SQL מבצעים פעולות מול מסד הנתונים, והפקודות בשפה האחרת מבצעות פעולות של לוגיקה עסקית וממשק משתמש.
השפה פופולרית מאוד כיום בכל מסדי הנתונים הקיימים, דבר המאפשר ניידות ממסד נתונים אחד לשני, שימור השקעה של ידע בנושא, קישוריות בין מסדי נתונים שונים והתמדה בשיפורה של השפה.
חברות שפיתחו מסדי נתונים וכלי תוכנה אחרים המשתמשים בשפת SQL הוסיפו תוספות קנייניות לתקן העשויות לשנות את תחביר השפה, כך שהסבת משפטי SQL ממסד נתונים אחד לאחר מצריכה בדרך כלל עריכת שינויים משמעותיים. בדרך כלל השימוש בתוספות קנייניות אמור לפשט או לשפר את יכלות לבצע פעולות ב-SQL זאת במחיר של מעבר פשוט בין מסדי נתונים.
אפיוני השפה
השפה היא שפה הצהרתית מבוססת אלגברה טבלאית, שעיקרה עבודה עם נתונים במודל טבלאי רלציוני. על אף שמה, השפה איננה רק שפת שאילתות, אלא למעשה שפת הנתונים המקיפה ביותר, המאפשרת קשת רחבה של עבודה מול מסד נתונים. החל מיצירת טבלאות סטטיות, אינדקסים, ויצירת טבלאות דינמיות מדומות (View). הגדרת אילוצים עסקיים (Assertions), ויצירת טריגרים (הדקים). דרך קריאת נתונים בדרכים מגוונות, הכוללות פעולות בין טבלאות (כמו צירוף נתוני טבלאות ופעילות של איחוד וחיתוך בין נתוני טבלאות). וכלה במניפולציה על נתונים כמו הוספת רשומות, עדכונן ומחיקתן, ואף אבטחת נתונים וניהול תנועות.
השפה איננה שפת תכנות מלאה, כיוון שחסרים בה פקודות לוגיות ומשפטי בקרה, ולכן יש בה קשיחות שלרוב צריכה להיפתר על ידי אירוחה בשפת תכנות עילית. בשפה קיימות מילים שמורות (שאין להשתמש בהן בשמות טבלאות / שדות / אינדקסים), טיפוסי קבועים, משתנים, אופרטורים ופונקציות מובנות. צורת הכתיבה גמישה מאוד. השפה איננה רגישה לגודל אות (Case Insensitivity). אף שמקובל לרשום את הפקודות באותיות גדולות, ונהוג לפצל פסוקיות באותה פקודה לשורות נפרדות, הדבר איננו הכרחי ומדובר בנורמה שנעשית לשם הקריאות. ניתן לכתוב פקודה בכל גודל אות, וניתן לכתוב פקודה בשורה אחת, או במספר שורות לפי רצון המשתמש, כל עוד נשמר הסדר של פסוקיות הפקודה. צורתן של פסוקיות השפה הן אחידות, דבר המקל על השימוש בה (למשל גם פקודת הקריאה וגם פקודת המחיקה של רשומות דומה מאוד).
כל משפט SQL מתחלק למספר פסוקיות וצריך להסתיים בנקודה פסיק ";". כל פסוקית מתחילה במילת מפתח, ולכל סוג של פסוקית מבנה מוגדר. לייצוג של טבלה ושדה וקבועים אלפא-נומריים בפסוקיות המתאימות קיימים כללים בשפה. כך למשל קבוע אלפא-נומרי צריך להופיע בין גרש (') משני צדדיו.
בניגוד לשפות תכנות עיליות, סדר הביצוע של משפט SQL איננו מתבצע לפי סדר הכתיבה. בדרך כלל פסוקית SELECT תתבצע לקראת הסוף, כאשר הפסוקית הראשונה שתתבצע תהיה פסוקית FROM. כל שלב בעיבוד מייצר טבלה וירטואלית זמנית אשר מהווה את הקלט לשלב הבא. בשאילתת SELECT מורכבת במיוחד (שיש בה צירוף בין טבלאות, תנאי סינון, הקבצה, מניעת כפילויות וצמצום מספר הרשומות למספר מסוים) מספר הטבלאות הווירטואליות עשוי להגיע אף לעשר.
שימושים
מסדי נתונים יחסיים הם כיום הדרך המקובלת לאגירת מידע רב. שפת SQL היא הדרך המקובלת לגשת למסדי נתונים יחסיים. וגופים שונים כמו גופי ממשל, חברות מסחריות, וארגונים ללא כוונות רווח עושים בו שימוש רב, אם במסדי נתונים גדולים ואם במסדי נתונים מקומיים.
עם התפתחותה של רשת האינטרנט, אתרי אינטרנט דינמיים ומערכות ניהול תוכן, משתמשים במסדי נתונים בשביל לשמור את תוכן האתר עצמו, ומחוללים את הדפים באמצעות שליפה של תוכן ממסד הנתונים. כך יוצא ששפות שעושות שימוש בטכנולוגיית צד שרת כמו PHP, ASP ו-JSP משתמשות שימוש רב בשאילתות, כדי ליצור דפי אינטרנט, כאשר התוכנה המפעילה אותן היא בעצם דפדפן אינטרנט כלשהו.
במקרים רבים השאילתות עצמן חבויות מאחורי ממשק משתמש ידידותי, אשר יוצר שאילתות כחלק מעבודתו. לדוגמה חלק ניכר מפעילותה של ויקיפדיה נעשה באמצעות שאילתות אלו. להוספת ערך, עדכונו או מחיקתו, לשליפת נתונים כמו "שינויים אחרונים" שנעשו או שליפת הערכים של "התרומות שלי". בכולן יש הפעלה ושימוש בשאילתות SQL מאחורי הקלעים, באופן שהמשתמש אינו צריך להיחשף למבנה הפנימי ולתחביר המדויק שלהן.
תחביר
שמאל|ממוזער|250px|חלוקה מקובלת של תחומי השפה. (ישנן חלוקות נוספות שמאחדות קטגוריות)
הוראות שפת SQL מתחלקות למספר תחומים עיקריים:
DRL - שפת אחזור נתונים (Data Retrieval Language)
משפט SELECT, מאחזר נתונים מתוך טבלה (או מספר טבלאות), אבל לא מבצע בהם שינויים קבועים.
DML - שפת מניפולציה בנתונים (Data Manipulation Language) - שפה המשמשת לטיפול בנתונים עצמם
משפט INSERT מוסיף שורות חדשות לטבלה.
משפט UPDATE מעדכן נתונים בשורות הקיימות בטבלה.
משפט DELETE מוחק שורות נתונים מטבלה.
משפט MERGE משמש למזג נתונים של מספר טבלאות (תוקנן ב-SQL:2003).
DDL - שפת הגדרת נתונים (Data Definition Language) - שפה המשמשת לטיפול במבנה הנתונים (הוספת ומחיקת טבלאות, עמודות ואינדקסים)
משפט CREATE יוצר פריט מבנה חדש - טבלה, טבלה מדומה (View), עמודה וכדומה.
משפט ALTER משנה את תכונותיו של פריט קיים.
משפט DROP מוחק פריט קיים.
משפט TRUNCATE TABLE מוחק נתוני טבלה תוך עקיפה של אימותי נתונים (תוקנן ב-SQL:2008)
DCL - שפת בקרת נתונים (Data Control Language) - שפה המשמשת לקביעת הרשאות גישה לרכיבי מסד הנתונים
משפט GRANT מעניק זכות גישה למשתמש או לקבוצת משתמשים.
משפט REVOKE מונע זכות גישה ממשתמש או מקבוצה.
הערה: יש הרואים ב-DCL - שפת בקרת נתונים חלק משפת הגדרת נתונים Data Definition Language.
טיפוסים
טיפוסי נתונים אשר מגדירים את סוג העמודות של מסד הנתונים (אם כי לעיתים במסדי נתונים בסוגי טיפוסים מסוימים ישנן הגדרות קצת אחרות מהתקן)
טיפוס תיאור הערה (CHARACTER(n תווי מחרוזת (גודל קבוע) (VARCHAR(n תווי מחרוזת (גודל משתנה, כאשר n הוא אורך מרבי) (BINARY(n מחרוזת בינארית (גודל קבוע) אובייקט בינארי. מיועד להכיל אובייקט כמו תמונה BOOLEAN מאחסן ערכי אמת ושקר (TRUE, FALSE) (VARBINARY(n מחרוזת בינארית (גודל משתנה) אובייקט בינארי. מיועד להכיל אובייקט גדול כמו תמונה (INTEGER(p מספר שלם. דיוק p SMALLINT מספר שלם. דיוק 5 חצי בית INTEGER מספר שלם. דיוק 10 גודל בית BIGINT מספר שלם. דיוק 19 (DECIMAL(p,s מספרי מדויק (NUMERIC(p,s מספרי מדויק (FLOAT(p נקודה צפה REAL נקודה צפה, דיוק השבר 7 FLOAT נקודה צפה, דיוק השבר 16 DOUBLE PRECISION נקודה צפה, דיוק השבר 16 DATE תאריך קלנדרי תומך במספר פורמטים תאריכיים TIME שעה מבנה HH:MM:SS TIMESTAMP חותמת זמן מאחסן תאריך ושעה INTERVAL הרכבת מספר שדות שלמים, המייצגים את תקופת הזמן ARRAY סט של אוסף אלמנטים MULTISET אוסף אלמנטים לא מסודר XML מאחסן תוכן XML
אופרטורים
אופרטור תיאור דוגמה = שווה ל- Author = 'Alcott' <> שונה מ- (רוב מסדי הנתונים תומכים ב =! במקום) Dept <> 'Sales' > גדול מ- Hire_Date > '2012-01-31' < קטן מ- Bonus < 50000.00 >= גדול מ- או שווה ל- Dependents >= 2 <= קטן מ- או שווה ל- Rate <= 0.05 BETWEEN בין טווח הכולל Cost BETWEEN 100.00 AND 500.00 LIKE מתאים לתבנית תווים First_Name LIKE 'Will%' IN שווה למספר אחד מתוך ערכים אפשריים Dept IN (101, 103, 209) IS או IS NOT השוואה ל-NULL Address IS NOT NULL
שאילתה בחירה - שליפת נתונים
הפעולה הנפוצה ביותר ב-SQL היא השאילתה, אשר מתבצעת עם משפט SELECT ההצהרתי. SELECT מאחזר נתונים מטבלה אחת או יותר, או ביטויים. למשפטי SELECT רגילים אין השפעות מתמשכות על מסד הנתונים. כמה יישומים לא תקניים של SELECT יכולים להיות השפעה מתמשכת, כגון SELECT INTO תחביר שקיים בחלק ממסדי הנתונים.
שאילתות מאפשרות למשתמש לתאר את הנתונים הרצויים, כאשר מערכת ניהול מסדי נתונים (DBMS) אחראית על תכנון, ביצוע מיטוב וביצוע הפעולות הפיזיות הדרושות כדי לייצר את התוצאה הרצויה.
את המשפט פותחת הפסוקית SELECT שמגדירה את העמודות שהתוכנה תקרא ותציג. כוכבית ("*") משמשת לקבוע שהשאילתה תחזיר את כל העמודות בטבלה. בפקודה זו ניתן ליצור שדה מחושב מדומה, המכיל תוכן שדה או שדות שעברו מניפולציה מתמטית. או להפעיל פונקציה על שדה, או לכנות שם שדה בשם אחר. SELECT הוא ההצהרה המורכבת ביותר ב-SQL, עם מילות מפתח אופציונליות כמו DISTINCT (הסרת כפולים) ו-TOP (אחוז או מספר רשומות שיוצגו).
פסוקית FROM מציין את הטבלה/הטבלאות שממנו/מהם יאוחזרו הנתונים. משפט FROM יכול לכלול סעיפי משנה לצירוף אופציונליים כדי לציין את הכללים לצירוף טבלאות (JOIN). אין הגבלה למספר הטבלאות. קיימים סוגי צירוף שונים בין טבלאות שיתנו תוצאות שונות, עד למכפלה קרטזית שתכפיל את כל השורות של הטבלאות המצורפות.
פסוקית WHERE כולל נשוא השוואה ומאפשר הגדרת תנאי לוגי, המגביל את השורות המוחזרות על ידי השאילתה. משפט WHERE מבטל את כל השורות מהתוצאה להגדיר עבורו את נשוא ההשוואה ללא הערכה נכונה. ניתן להשתמש ברוב האופרטורים של השפה בתנאי של משפט זה החל מאופרטורים השוואתיים וכלה בבדיקות מחרוזתיות. ניתן לבצע בדיקת ערך מול קבוצת ערכים המוחזרת מתת שאילתה.
פסוקית GROUP BY משמש לקבץ שורות של ערכים זהים לקבוצה קטנה יותר של שורות. GROUP BY משמש לעיתים קרובות בשילוב עם פונקציות הצבירה של SQL או לבטל שורות כפולות בתוצאות. משפט WHERE מיושם לפני משפט GROUP BY.
פסוקית HAVING כולל נשוא המשמש לסינון שורות הנובעות ממשפט GROUP BY בלבד. משום שהיא פועלת על תוצאות משפט GROUP BY, לכן בפונקציות צבירה ניתן להשתמש בנשוא הסעיף הקיים.
פסוקית ORDER BY מגדירה את העמודה או העמודות שלפיהן ימוינו הנתונים המתקבלים, וקובעת את סדר המיון (עולה או יורד). ללא משפט ORDER BY סדר השורות המוחזרות על ידי שאילתת ה-SQL איננו מוגדר.
מכל פסוקיות השאילתה הפקודות SELECT ו-FROM הן הכרחיות. כל שאר הפסוקיות הן רשות, אבל אם הן מופיעות הן חייבות להופיע בסדר שהוצג. אף שנהוג לפצל משפטים באותה פקודה לשורות נפרדות, מדובר בנורמה שנעשית לשם הקריאות, וניתן לכתוב פקודה בשורה אחת.
דוגמאות
הדוגמה הבאה ממחישה את הפקודה החוקית הקצרה ביותר במשפט SELECT. פקודה זו תאחזר את כל טבלת Book. הכוכבית (*) ברשימה הנבחרת מצביעה על כך שכל העמודות של טבלת הספר צריכים להיות כלולות בנתוני התוצאות.
SELECT * FROM Book;
להלן דוגמה של שאילתת בחירה שמחזירה רשימה של ספרים יקרים. השאילתה מאחזרת את כל השורות מטבלת הספר (Book) שעמודת המחיר שלהן (שדה price) מכיל ערך הגדול מ-250.00. התוצאה מסודרת בסדר עולה לפי כותרת (שדה title).
SELECT *
FROM Book
WHERE price > 250.00
ORDER BY title;
המשפט הבא מדגים כיצד אפשר לבצע שאילתא על טבלאות מרובות וקיבוץ נתונים, באמצעות החזרת רשימת ספרים ומספר המחברים שלהם משתי טבלאות Book ו-Book_author כאשר שדה הקשר הוא isbn:
SELECT Book.title, count(*) AS Authors
FROM Book JOIN Book_author
ON Book.isbn = Book_author.isbn
GROUP BY Book.title;
התוצאה של השאילתא תהיה שדה של כותרים ושדה של מספר המחברים לכותר:
Title Authors
---------------------- -------
SQL Examples and Guide 4
The Joy of SQL 1
An Introduction to SQL 2
Pitfalls of SQL 1
תת-שאילתות
שאילתות יכולות להיות מקוננות, כך שניתן להשתמש בתוצאות של שאילתה אחת בשאילתה שנייה. ניתן להשתמש בשאילתה אחרת באמצעות מפעיל יחסי או פונקציית צבירת שאילתות. השאילתה מקוננת ידועה גם בשם "שאילתת משנה". השימוש בתת-שאילתה מציג היררכיה בביצוע שיכול להיות שימושי או הכרחי.
בדוגמה הבאה, פונקציית צבירת AVG מקבלת כקלט את התוצאה של שאילתת משנה, כלומר יוצגו רק רשומות של ספרים שמחירם (שדה price) נמוך מהממוצע בטבלה:
SELECT isbn, title, price
FROM Book
WHERE price < (SELECT AVG(price) FROM Book)
ORDER BY title;
מניפולציה על נתונים
INSERT מוסיף שורות לטבלה קיימת, לדוגמה:
INSERT INTO example
(field1, field2, field3)
VALUES
('test', 'N', NULL);
UPDATE מעדכן סט של שורות קיימות בטבלה, למשל:
UPDATE example
SET field1 = 'updated value'
WHERE field2 = 'N';
DELETE מוחק שורות קיימות מהטבלה, לדוגמה:
DELETE FROM example
WHERE field2 = 'N';
MERGE משמש למזג נתונים של מספר רב של טבלאות. הוא משלב INSERT ו-UPDATE. (מוגדר בתקן של SQL 2003 והורחב ב-SQL:2008; קודם לכן, כמה מסדי נתונים סיפקו פונקציונליות דומה באמצעות תחביר שונה, שכונה לעיתים "upsert")
MERGE INTO table_name USING table_reference ON (condition)
WHEN MATCHED THEN
UPDATE SET column1 = value1 [, column2 = value2 ...]
WHEN NOT MATCHED THEN
INSERT (column1 [, column2 ...]) VALUES (value1 [, value2 ...
הגדרת נתונים
משפט CREATE יוצר אובייקט (למשל טבלה) במסד הנתונים. לדוגמה:
CREATE TABLE example(
field1 INTEGER,
field2 VARCHAR(50),
field3 DATE NOT NULL,
PRIMARY KEY (field1, field2)
);
משפט ALTER מבצע שינוי של אובייקט קיים במסד הנתונים, כמו הוספת שדה או שינוי הגדרתו. לדוגמה:
ALTER TABLE example ADD field4 NUMBER(3) NOT NULL;
משפט Drop מוחק אובייקט במסד הנתונים. בדרך כלל פעולה בלתי הפיכה, כלומר, לא ניתן לשחזרה, לדוגמה:
DROP TABLE example;
משפט CREATE VIEW יוצר טבלה מדומה (שניתן לתשאל אותה כמו טבלה רגילה) במסד הנתונים
CREATE VIEW vTableY AS
SELECT quantity, price, quantity*price AS amount
FROM tableX;
בקרת נתונים
משפט GRANT מעניק למשתמש אחד או יותר הרשאה לביצוע פעולה או קבוצה של פעולות על אובייקט.
GRANT SELECT, UPDATE
ON example
TO some_user, another_user;
משפט REVOKE מבטל הרשאה, אשר עשויה להיות הרשאת ברירת המחדל
REVOKE SELECT, UPDATE
ON example
FROM some_user, another_user;
תקינה
היסטוריה של התפתחות התקינה בשפה:
שנה שם כינוי הערות 1986 SQL-86 SQL-87 גרסה ראשונה של ANSI. 1989 SQL-89 FIPS 127-1 שינויים קלים בלבד. העיקרי שבהם אילוצי שלמות. 1992 SQL-92 SQL2, FIPS 127-2 התקן הגדיר שתי רמות של תאימות, וכן נושאי אמינות ושלמות המערכת. 1999 SQL:1999 SQL3 הוספו התאמה לפי ביטוי רגולרי, שאילתות היררכיות ורקורסיביות ב-SQL, טריגרים, תמיכה בפקודות פרוצדורליות ושליטת זרימת פקודות, תמיכה בטיפוסים שאינם סקלרים, ותמיכה חלקית בתכנות מונחה עצמים (לדוגמה טיפוסי מבנה - structured types). תמיכה בהטמעת SQL בג'אווה (SQL/OLB) ולהפך (SQL/JRT). 2003 SQL:2003 SQL 2003 הוספה תמיכה ב-XML טיפוס מסוג XML ופונקציונליות הקשורה לו (SQL/XML). הוספו פונקציה טבלאית, הרחבה של DML (פקודת MERGE, השמה מרובה בפקודות עדכון), פונקציות חלון, תיקנון רצפים, ועמודות עם ערכים מחוללים אוטומטית. 2006 SQL:2006 SQL 2006 הרחבת התמיכה ב XML ושילוב XML במסדי נתונים יחסיים (מגדירה דרכים ליבוא ואחסון נתוני XML במסד נתונים, מניפולציה שלהם בתוך המסד, ופרסום של נתוני ה-XML והנתונים הרגילים בטופס XML). בנוסף, היא מאפשרת ליישומים לשלב בקוד ה-SQL שלהם שימוש בשפת XQuery. 2008 SQL:2008 SQL 2008 הרחבות בנושא Triggers (פקודת INSTEAD OF) ונושאים נוספים (למשל פקודת TRUNCATE).
כלי כתיבה חזותיים
שמאל|ממוזער|320px|עורך של MySQL
לרוב התוכנות ומסדי הנתונים המשתמשים ב-SQL, ישנם גם כלי עריכה חזותיים המאפשרים ליצור משפטי SQL שלמים שלא בכתיבה רגילה, אלא במה שקרוי תכנות חזותי באמצעות גרירת והשלכת סמלים גרפיים ומילוי תיבות טקסט ותיבות משולבות. קיימים כלים ליצירת טבלאות ואינדקסים, הענקת הרשאות, יצירת אימותי ייחוסים בין טבלאות, ויצירת שאילתות אחזור ופעולה.
כך למשל לשם יצירת שאילתות אחזור, קיים ברוב מסד הנתונים כלי נפוץ מאוד הנקרא QBE - Query By Example (=שאילתות לפי דוגמה). כלי זה מכיל טופס שבו אפשר לבחור טבלאות ועמודות מתיבות רשימות קיימות, וכן מאפשר גרירת סמלי אובייקטים והשלכתם על סמלי אובייקטים אחרים, כדי ליצור קשרים בין טבלאות (JOIN) או לבחור עמודות. מילוי של קריטריוני שליפה (WHERE) וסדר מיון של שאילתא (ORDER BY) ברשת טבלאית באמצעות תיבות טקסט ותיבות משולבות, וקביעת מאפייני שאילתה כלליים באמצעות טופס שמכיל תיבות טקסט. בכלי זה יש משוכללים יותר ופחות. המשוכללים יותר מראים ייצוג גרפי של פעולות ליד שם העמודה ברשימה, ואף מאפשרים לראות במקביל את שלושת המבטים של המחולל: המבט הגרפי, הטקסט של הפסוקית והתוצאה של השורות המאוחזרות.
שיטה זו מקלה על עבודת הפיתוח ומאפשר ליצור פסוקית SQL מורכבת בקלות יחסית, ויעילה במיוחד כאשר מדובר בשאילתות שגרתיות שחוזרות על עצמן. יתרונה של שיטה זו, כמו בכל תכנות חזותי: כתיבה מהירה וידידותית של פסוקית ה-SQL, הנגשה של השפה לחתך נוסף של אוכלוסייה, חוסר צורך בידיעת השפה על בוריה, הימנעות משגיאות תחביר.
בכלי זה התכנות החזותי והטקסטואלי מקיימים קשר הדדי, וכל שינוי בכלי אחד משתקף מיד בכלי האחר.
ראו גם
הזרקת SQL
Join
MySQL
Microsoft SQL Server
LINQ
שאילתות היררכיות ורקורסיביות ב-SQL
לקריאה נוספת
רז הייפרמן, מסד נתונים טבלאיים ושפת SQL, הוצאת הד עמי, 2000
ריאן ק. סטפנס ודונלד פלו, SQL ב-21 שיעורים, הוצאת פוקוס, 2000
קישורים חיצוניים
מדריך לשפת SQL באתר w3schools (באנגלית, מכיל אפשרות להתנסות במשפטי SQL באופן אינטראקטיבי)
מדריך לשפת SQL באתר WEBMASTER.ORG.IL
מדריך לשפת SQL - רם קדם
מידע על התקן האחרון ISO/IEC 9075-2:2003 - המכונה SQL-2003
קטגוריה:שפות שאילתות
קטגוריה:תוכנות סטטיסטיות | 2024-04-29T19:17:24 |
למידת מכונה | למידת מכונהframeless|דיאגרמת פיזור המציגה מסווג (קו מקווקו) המפריד בין שתי מחלקות באמצעות מכונת וקטורים תומכים תחומים מדעי המחשב סטטיסטיקה כריית מידע בינה מלאכותית
למידת מכונה (באנגלית: Machine Learning; לעיתים מכונה גם למידה חישובית) היא תת-תחום במדעי המחשב ובבינה מלאכותית המשיק לתחומי הסטטיסטיקה והאופטימיזציה. התחום עוסק בפיתוח אלגוריתמים המיועדים לאפשר למחשב ללמוד מדוגמאות, ופועל במגוון משימות חישוביות בהן התכנות הקלאסי אינו אפשרי. אין לבלבל בין תחום זה, שבו המחשב הוא הלומד, ובין למידה ממוחשבת, שבה המחשב משמש כעזר למידה על ידי הרצת לומדה או בדרך אחרת.
שני תחומים מקבילים ללמידת מכונה הם תחום כריית מידע (Data Mining) ותחום זיהוי תבניות (Pattern Recognition) שרבים מן הכלים והאלגוריתמים שפותחו בו משותפים לתחומים הללו.
הגדרה
ארתור סמואל הגדיר את למידת המכונה בשנת 1959 כ-"תחום מחקר המאפשר למחשבים את היכולת ללמוד מבלי להיות מתוכנתים באופן ספציפי".
טום מ. מיטשל סיפק הגדרה פורמלית יותר: "תוכנית מחשב תיקרא לומדת מניסיון E ביחס למחלקת משימות T ומדד ביצועים P, אם הביצועים של משימות ב-T, בהתאם למדד P, משתפרים עם הניסיון E".
מטרות ושימושים
המטרה המרכזית של למידת המכונה היא טיפול ממוחשב בנתונים מן העולם האמיתי עבור בעיה מסוימת, כאשר לא ניתן לכתוב תוכנת מחשב עבורה למשל, בעיית זיהוי שמומחה אנושי מסוגל לפתור, אך לא מסוגל לכתוב את הכללים לזיהוי בצורה מפורשת, או שהם משתנים עם הזמן ולא ניתנים לכתיבה מראש.
מטרת הלמידה יכולה להיות מידול, חיזוי או גילוי (דטקציה) של עובדות לגבי העולם האמיתי. לדוגמה: עבור זיהוי תווים אופטי ניתן להשתמש בלמידת מכונה כדי לגלות מהי האות הכתובה או המודפסת. מערכות זיהוי דיבור יכולות גם הן להשתמש בלמידת מכונה כדי ללמוד, בהינתן אותות קוליים כלשהם, מהי ההברה שיצרה אותם. דוגמה נוספת היא מערכות המלצה, מערכות המבוססות על נתונים המצביעים על קשר בין קבוצת משתמשים/אנשים אקראית לבין קבוצת פריטים שונים, ויודעת למשל להציע פריטים משלימים ללקוחות, בהתבסס על ניתוח נתונים שנלמדו מהעבר מקבוצת אנשים אחרת, שחיפשה פריטים בעלי מאפיינים דומים.
תאוריה
מספר גישות התפתחו עם השנים בתחום התאורטי של למידת מכונה. ההבדלים ביניהן מבוססים על ההנחות השונות לגבי עקרונות ההיסק המשמשים להכללה מתוך מידע מוגבל. הבדלים אילו מבוססים על הגדרות שונות להסתברות (גישה בייסיאנית לעומת גישה קלאסית) והנחות על הדרך בה נוצר המידע (דיסקרמינטיבי לעומת גנרטיבי).
הגישות השונות כוללות את:
למידת PAC (”למידת קרוב לוודאי בערך נכון”; Probably approximately correct) - תאוריה שפותחה על ידי לסלי וליאנט
תאוריית VC - תאוריה שפותחה על ידי ולדימיר ופניק (Vapnik–Chervonenkis theory learning).
הסקה בייסיאנית
תאוריית למידה אלגוריתמית - מתוך עבודתו של א.מ גולד (Algorithmic learning theory ).
בעקבות הגישות התאורטיות צמחו מספר אלגוריתמים מעשיים. למשל, תאוריית PAC עוררה השראה לאלגוריתמי Boosting, תאוריית VC הובילה לאלגוריתם מכונת וקטורים תומכים (SVM) והסקה בייסיאנית הובילה לאלגוריתמי רשתות בייסיאניות.
הכללה (Generalization) המטרה הבסיסית של מכונה לומדת היא היכולת להכליל מתוך הניסיון. כלומר היכולת לבצע חיזוי (סיווג, רגרסיה וכו') באופן מדויק ככל האפשר על מידע (דוגמאות\משימות) שעדיין לא נצפה, על בסיס צבירת ניסיון ממידע קיים. בדרך כלל דוגמאות המשמשות ללימוד נוצרות מהתפלגות לא ידועה, והמכונה הלומדת בונה מודל מוכלל מאותו מרחב של ההתפלגות, מה שמאפשר ביצוע מדויק באופן מספק על דוגמאות חדשות.
הסקה והחלטה בבעיית סיווג יש לנו K מחלקות (או קטגוריות) ולכל פריט (או תצפית) x יש לקבוע לאיזה מחלקה הוא שייך. כאשר אנו מדברים על בעיית סיווג בדרך כלל נחלק את הבעיה לשני שלבים. בשלב הראשון נרצה להסיק (inference) מתוך סט האימון את ההתפלגות האחודה , שמספקת לנו תיאור הסתברותי שלם על המצב. בשלב שני נרצה להחליט (Decision) במידה אופטימלית על מידע חדש שלא ראינו בסט האימון לאילו מן המחלקות הוא שייך וזאת על סמך ההתפלגות שמצאנו בשלב הראשון. לעיתים שלב ההחלטה יכול להיות טריוויאלי ולהיגזר ישירות מהשלב הראשון.
ניתן לזהות שלוש גישות שונות לפתרון בעיות החלטה:
תחילה נפתור את בעיית ההסקה על ידי קביעת ההסתברויות המותנות באופן נפרד לכל מחלקה , הסתברות זו מכונה לעיתים "הנראות" (Likelihood) של המחלקה . בנפרד נקבע את ההסתברות "הא-פריורית" (Prior) של המחלקות השונות שאותה אנו יודעים לעיתים מתוך האוכלוסייה הכללית. ואז נמצא את ההסתברות "הפוסטריורית" (Posterior) באמצעות משפט בייס שהוא מן הצורה: את ההסתברות ניתן לחשב מתוך כלל הסכום בצורה הבאה: בהינתן ההסתברויות הפוסטריוריות נפעיל את כלל ההחלטה לקבוע לאיזו מחלקה שייכת דוגמה חדשה. גישות מסוג זה מכונות גם מודלים גנרטיביים (Generative Models), משום שלאחר קביעת ההתפלגויות ניתן לייצר מהן דוגמאות סינתטיות.
תחילה נפתור את בעיית ההסקה על ידי קביעת ההסתברות הפוסטריורית ואז נפעיל את כלל ההחלטה לקבוע לאיזו מחלקה שייכת דוגמה חדשה. גישות מסוג זה מכונות גם מודלים דיסקרימינטיביים (Discriminative Models).
נמצא פונקציה הנקראת פונקציה דיסקרמיננטית, הממפה כל x למחלקה מסוימת. במקרה זה אין שימוש בהסתברות.
סוגי למידה
נהוג לחלק את אלגוריתמי למידת המכונה למספר סוגים:
למידה מונחית (supervised learning). כל דוגמה מגיעה עם תווית סיווג. מטרת האלגוריתם היא לחזות את הסיווג של דוגמאות חדשות שאותן לא פגש בתהליך הלמידה. אימון של רשת עצבית מלאכותית ("רשת נוירונים") מסתמך על אלגוריתמים מסוג זה.
למידה בלתי מונחית (unsupervised learning). מטרת האלגוריתמים היא למצוא ייצוג פשוט וקל להבנה של אוסף הנתונים. שיטות נפוצות מסוג זה הן חלוקה לצברים (clustering), והטלה ליריעות ממד נמוך כגון ניתוח גורמים ראשיים (PCA).
למידת חיזוק (reinforcement learning). אלגוריתם הלמידה מקבל משוב חלקי על ביצועיו (רק לאחר סיום ביצוע המטלה) ועליו להסיק אילו מהחלטותיו הביאו להצלחה/כישלון.
סוגי בעיות
ניתוח אשכולות - חלוקת הדוגמאות הנתונות למספר קבוצות, ושיוך דוגמה חדשה לקבוצה המתאימה ביותר.
קטגוריזציה - זיהוי הקטגוריה הנכונה עבור הדוגמה החדשה מתוך סט הקטגוריות הנתונות.
הכרעה בינארית - שיוך הדוגמה החדשה לאחת משתי קטגוריות בלבד.
אלגוריתמים נפוצים
ממוסגר|דוגמה לשימוש באלגוריתם מיקסום התוחלת לצורך אשכול (Clustering). בדוגמה זו מוצג מידע על התפרצויות גייזר אולד פיית'פול ציר ה-X משך ההתפרצות של גייזר, וציר ה-Y הזמן שחלף מההתפרצות הקודמת. האלגוריתם מגיע להתכנסות ולסיווג לשני סוגים.
ממוזער|דוגמה למכונת וקטורים תומכים המשתמשת בקרנל כדי למצוא מפריד לא ליניארי
למידת מכונה כוללת אוסף ידוע של כמה עשרות אלגוריתמים. ניתן לסווג אלגוריתמים אילו על פי מספר תבחינים.
עצלים (Lazy) מול חרוצים (Eager)
אלגוריתם עצל לא מבצע חישוב עד שלא מתבקש לענות על שאלה. כאשר נשאלת שאלה האלגוריתם אוסף נתונים רלוונטיים, מבצע חישוב ונותן תשובה. דוגמה לאלגוריתם עצל הוא אלגוריתם שכן קרוב.
למולם האלגוריתמים החרוצים משתמשים בנתוני הלימוד על מנת לבנות מודל מתמטי אשר מהווה בסיס לפתרון הבעיה. כאשר האלגוריתם מתבקש לענות על שאלה הוא משתמש בנתוני השאלה על מנת לפתור את המודל. דוגמה לאלגוריתם חרוץ הוא אלגוריתם של אשכולות (Clusterization).
מקומי (Local) מול גלובלי (Global)
אלגוריתם מקומי הוא אלגוריתם שמחשב פתרון שתקף רק לסביבה שבה נשאלה השאלה. דוגמה לכך היא רגרסיה מקומית עם משקלות. אלגוריתם זה מחשב קו (או משטח) רגרסיה בהתאם לנקודות בסביבה נתונה. כל נקודה בתהליך הרגרסיה מקבלת משקל הפוך למרחקה מהמקום שבו מחושב המודל.
אלגוריתם גלובלי לעומתו מחשב מודל שאמור להיות תקף בכל מרחב הנתונים הרלוונטי.
להלן מספר אלגוריתמים ידועים:
אלגוריתם שכן קרוב - ("K-nearest neighbors")
סיווג בייסיאני נאיבי
עץ החלטה לומד
ID3 - עץ החלטה עם משתנים קטגוריאליים בלבד
C4.5 - עץ החלטה עם משתנים רציפים
רגרסיה לוגיסטית
רגרסיה מקומית
רשת עצבית מלאכותית
רשתות ביסיאניות
אשכולות מבוססי מרחק - (KMean Clustering)
אלגוריתם ציפייה - מקסום - (Expectation–maximization)
אלגוריתם גנטי
אלגוריתמים של לימוד מתקן:
BOOSTING
BAGGING
חוקים אסוציאטיבים
PSO - אופטימיזציה מבוססת תבונת נחיל
ACO - אופטימיזציה מבוססת תבונת נמלים
רשת קוהונן - לימוד של פונקציית צפיפות לא פרמטרית
Parallel Coordinates - קואורדינטות מקבילות
מכונת וקטורים תומכים (SVM) - אלגוריתם דיסקרמיננטי המשמש למציאת ווקטורים המפרידים בצורה אופטימלית בין מחלקות המידע.
היסטוריה
התפתחות למידת המכונה היא חלק אינטגרלי מהתפתחות תחום הבינה המלאכותית. בתחילת הדרך עיקר המאמץ היה לחקות את התנהגות המוח האנושי. מודל הפרספטרון הומצא בשנת 1957 ויצר תקווה רבה בתחום בשנות ה-60. מגבלותיו של המודל לייצג פונקציות מורכבות הועלו על ידי מארוין מינסקי, דבר שהשפיע על חוקרים רבים באותה תקופה לעצור מלפתח את המודל במהלך השנים הבאות.
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 תחום למידת המכונה נכנס לסוג של תרדמת כאשר מערכות מומחה היוו את מוקד העניין בתחום הבינה המלאכותית. באמצע שנות השמונים החלה תקומה חוזרת בתחום כאשר הומצאו עצי ההחלטה והופצו בתוכנה, ויתרונם היה ביכולת להציגם ובקלות הסברתם. בנוסף הם היו מגוונים ונתנו מענה למספר רב של בעיות. גם המודלים של רשתות נוירונים החלו להתפתח מחדש, כשתהליך ההתפשטות לאחור (back-propagation) היווה פריצת דרך בתחום. רשתות נוירונים עם שכבות נסתרות יכלו עתה להביע פונקציות רבות ואפשרו להתגבר על מגבלותיו של הפרספטרון. גם עצי ההחלטה וגם רשתות הנוירונים שימשו עתה באפליקציות פיננסיות כגון אישור הלוואות, זיהוי תרמיות וניהול תיקים, ובתעשייה הם שיפרו תהליכים רבים למשל בתחום האוטומציה בדואר.
בשנות התשעים עם כניסת האינטרנט ותחילתו של עידן התפוצצות המידע החלה התקדמות רבה בתחום למידת המכונה. בשנת 1995 פורסם לראשונה אלגוריתם מכונת וקטורים תומכים (SVM), ואומץ כאלגוריתם מוביל. תוכנות קוד פתוח שנכתבו לאלגוריתם הפכו אותו פופולרי לשימוש.
בשנים האחרונות חלו התפתחויות נוספות בתחום. רגרסיה לוגיסטית התגלתה מחדש ועוצבה לתת מענה לבעיות עם טווח רחב יותר. אלגוריתמים כמו "סיווג בייסיאני נאיבי", רשתות בייסיאניות, ומקסימום אנטרופיה הביאו לתוצאות מצוינות במגוון בעיות. בעקבותיהם פותחו אלגוריתמים משולבים, המשתמשים באנסמבל של מסווגים כגון אלגוריתם אדה בוסט, ויערות אקראיים, שגם הם הביאו לשיפור ניכר בתוצאות.
תת תחום נוסף שהפך פופולרי מהעשור הראשון של המאה ה-21 הוא תחום הלמידה העמוקה (Deep Learning),שמתבסס על רשתות נוירונים בעלות מספר רב של שכבות. השימוש הפופולרי במושג "deep belief nets" ובקיצור רשתות עמוקות נטבע במאמר המשפיע מ-2006 של הינטון, אוסינדרו וטה.
מגמות מתפתחות
מגמה המתפתחת בתחום למידת המכונה, היא הסביבה בה פועלות מכונות אלו. כאשר המונח "סביבה" מתייחס לארכיטקטורת המחשוב בה מתבצעת למידת המכונה. בעוד, בעבר למידת מכונה קלאסית, יוחסה לתוכנית בודדת הרצה בסביבת מחשב בודד, הרי שכיום, הארכיטקטורה מתרחבת לכדי רשתות מחשבים לומדות, תוך שימוש בעשרות אלפי מחשבים וניצול כוחם של עשרות אלפי מעבדים המשובצים בהם.
המונח "סביבה" מתייחס לא רק לארכיטקטורה, אלא גם למקורות איסוף הנתונים, שנע החל מקבוצת אנשים אקראית, דרך מנתח נתונים (דאטא-אנליסט), מקבל החלטה לו יש סוג מסוים של (סט) דרישות ממערכת לומדת זאת ועד למסגרת חברתית, פוליטית, חוקית, הסובבת סביב פריסת המערכת. מערכת לומדת, יכולה לכלול בסביבה שלה גם תתי מערכות לומדות המתקשרות עמה באמצעות רשת תקשורת ותוכנה ייעודית.
ראו גם
חם-יחיד
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
רשימת חוקרים בתחום ה-Machine learning בישראל
Alex Wissner-Gross: A new equation for intelligence – הרצאה מאתר TED על הגדרת האינטליגנציה כשאיפה למיקסום אפשרויות עתידיות
למידת מכונה ובינה מלאכותית - הרצאה של ויויאן מינג
מה זה למידת מכונה ואיך זה עובד?
דוגמאות ללמידת מכונה בישראל:
The HUJI Machine Learning Lab
קורס למידה חישובית (למידת מכונה) - פרופ' ליאור רוקח
Machine Learning Israel
הערות שוליים
* | 2024-07-17T03:16:23 |
בעשא | בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה, היה המלך השלישי על ממלכת ישראל משבט יששכר. לפי הכרונולוגיה המסורתית מלך בשנים 906 עד 883 לפנה"ס.
במהלך המצור ששם נדב, מלך ישראל, על העיר הפלשתית גבתון, הרג אותו בעשא.
שתי הקבלות לשמו נמצאו בעמון: אחת באוסטרקון מנהלי מחשבון בו אחד השמות הנזכרים הוא "בעש[א]", והשני הוא בשם מלך עמוני במאה ה-9 לפנה"ס המוזכר בכתובות שלמנאסר השלישי.
בעשא מלך ישראל ותחילת מלחמת ארם-ישראל
המקרא לא מרבה לספר על בעשא, אך מתברר שיש לזקוף לזכותו, בין השאר, את הקמת חיל הרכב בצבא ממלכת ישראל, שכן בימי יורשו שומעים לראשונה על תואר קצין גבוה בחיל הרכב: "וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב" (). מתברר גם שחיל זה סייע לבעשא להצליח במלחמתו נגד ממלכת יהודה.
בשנת 886 בערך תקף בעשא את ממלכת יהודה:
בעשא הצליח, אם כן, למרות הצבא שבנה אסא, להנחיל תבוסה זמנית ליהודה, דבר העשוי ללמד על הצבא החזק שבנה בעשא. הוא הצליח לכבוש עד הרמה, היינו כ-9 ק"מ בלבד מצפון לירושלים. בצר לו נאלץ אסא לפנות לשליט ארם דמשק בבקשת עזרה, והארמים תקפו את ממלכת ישראל. על-פי הציטוט דלעיל, בהתקפתם זאת הצליחו הארמים לכבוש גם את כל שטח ישראל ממזרח לים כנרת ועד הירמוך, ואולי גם את מרוצו העליון של הירמוך, ותפשו את רמות גלעד.
עִיּוֹן היא כיום תל א-דבין במרג' עיון; אזור כִּנְרוֹת נמצא על חופה המערבי של הכנרת, אזור שבמרכזו עמדה העיר המבוצרת כנרת – תל ערימה, ליד טאבח'ה.
הפשיטה על הגליל ("כָּל-אֶרֶץ נַפְתָּלִי"), במקום לפשוט על צפון עבר הירדן, מרמזת שעבר הירדן הצפוני היה כבר בידי דמשק. למסע ארמי זה על הגליל מייחסים החוקרים את סימני החורבן שנחשפו בחפירות דן וחצור. מסע זה, שנראה כמסע שוד, פתח תקופה ארוכה של ניסיונות התערבות וכיבוש ארמיים בשטחה של ישראל, ועודד את התפשטותם של הארמים בצפון עבר הירדן מזרחה. כנראה לאותו זמן יש ליחס את המסופר בדברי הימים א' ב,כג: "וַיִּקַּח גְּשׁוּר-וַאֲרָם אֶת-חַוֹּת יָאִיר מֵאִתָּם אֶת-קְנָת וְאֶת-בְּנֹתֶיהָ שִׁשִּׁים עִיר כָּל-אֵלֶּה בְּנֵי מָכִיר אֲבִי-גִלְעָד".
ממלכת ישראל איבדה איפוא את כל ארץ הבשן, אזור שמאז החלוקה המנהלתית של דוד ושלמה נכלל במחוז רמות גלעד: "בֶּן-גֶּבֶר בְּרָמֹת גִּלְעָד לוֹ חַוֹּת יָאִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד לוֹ חֶבֶל אַרְגֹּב אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן שִׁשִּׁים עָרִים גְּדֹלוֹת חוֹמָה וּבְרִיחַ נְחֹשֶׁת" ().
נראים הדברים שבמסעות אלה חרבה העיר הישראלית שבתל עין גב, ובן-הדד בנה אותה מחדש והפכה למבצר של מלכות ארם. כמו כן ניתן ליחס למסעות אלה את חורבנה של רמות-גלעד, שאף היא נבנתה מחדש כעיר ארמית. הממצאים בשתי ערים אלה מצביעים על כך, שעין-גב ורמות-גלעד נשארו ארמיות מימי בן-הדד בן טברימון ועד לבן-הדד בן חזאל (תחילת המאה ה-8). מתיאור מסעו של שלמנאסר השלישי בשנת 841 לפנה"ס מסתבר, שהחורן היה בתחום ארם דמשק.
עם כיבושה של ארץ ישראל הצפונית עד רמות-גלעד ועד בקעות הגליל התחתון, ארם דמשק חלשה על נתיב ראשי, הוא 'דרך החורן' שקשר את דמשק ועבר-הירדן הצפוני עם חוף הים. זאת ועוד, אדמות הבשן והחורן היוו אסם תבואה שהעשיר את המחזיק בהן. נישולה של ישראל מהן והשתלטות ארם עליהן הביאה נזק רב לישראל ורווח גדול לארם.
כתוצאה מההתקפה הארמית נאלץ בעשא להרפות מלחצו על יהודה ונסוג בחזרה לתרצה. לא ברור מה עלה בגורלו, אך באותה שנה החליף אותו על כס ממלכת ישראל בנו אֵלָה.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מלכי ישראל
קטגוריה:מתנקשים פוליטיים בתנ"ך
קטגוריה:יהודי המאה העשירית לפנה"ס
קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים | 2024-10-18T03:39:44 |
אלה | קטגוריה:שמות פרטיים לנשים
קטגוריה:שמות משפחה | 2023-09-23T18:44:27 |
חידה לשונית | חידה לשונית היא חידה המעמידה במבחן את יכולתו הלשונית של הפותר.
כיום קיימות חידות לשוניות מרכזיות, המבוססות כולן על יצירת מילה מתוך מילה לפי כלל מסוים:
קפד ראשו: לוקחים את האות הראשונה במילה, מורידים אותה ומקבלים מילה אחרת. דוגמה: כלי בשחמט, קפד ראשו - אחד החושים (צריח, ריח).
שנה ראשו: לוקחים מילה, משנים את האות הראשונה שלה ומקבלים מילה אחרת. דוגמה: איבר מרכזי בגוף, שנה ראשו - עוצמה (מוח, כוח).
שנה זנבו: לוקחים מילה, משנים את האות האחרונה שלה ומקבלים מילה אחרת. דוגמה: חלום הקשור בביטול מלחמות, שנה זנבו - מצב בו שרויים הנחים במיטות (שלום, שלוה).
חלץ כרסו: לוקחים מילה ומוציאים ממנה את האותיות האמצעיות, למשל: יונק מעופף, חלץ כרסו - משקע לילי! (עטלף, טל).
משחקי הברות במילה: הופכים מיקום של הברות שלמות במילה, ולא משחקים רק באות. למשל : "מוערך בכרך": (י (ה)קיר קיריה, או בלשון אחרת, יקיר העיר).
קפד צווארו: לוקחים מילה ומוציאים ממנה את האות השנייה, למשל: מצב גופני לאחר הורדה במשקל, קפד צווארו - הבעת מילים בלחן נישא אל-על (רזון, רון).
הוא והיא: מילה בזכר שהופכים אותה לנקבה, למשל: "הוא ישות צמרתית מטפסת, היא ישות חיה ירוקה ומקפצת!" (אילן ואילנית).
בחש מילה: לוקחים מילה ובוחשים אותה, כמו: על פיו ישק בעם דבר. בחש. לו מייחלים, נו שיבוא כבר! (מושל, שלום).
ליר"ז (לו יהי ראשו זנבו): לוקחים אות ראשונה ממילה ושמים אותה בסופה, כמו: אנטילופה מדברית, ליר"ז - הגיד (ראם, אמר).
עוד דוגמה: אבי העברים, ליר"ז - אביהם הרוחני של ההודים (אברהם, ברהמא).
מהסוף להתחלה: קוראים מילה בצורה הפוכה, למשל: קריאה למרי בשלטון, קרא הפוך הכיוון של שואף להיות נבון (המרדה, הדרמה - על פי חכמינו שקבעו: הרוצה להחכים ידרים למידה הדימה).
גלגל חוזר (או "סוגרים מעגל"): רצף הגדרות של מושגים בני יותר ממילה אחת, שבו המילה האחרונה של מושג במעגל היא הראשונה במושג שבא אחריו, למשל: יושב ראש, ראש חץ ,חץ וקשת, קשת בענן.
חידות לשוניות אלה מרבות להופיע גם בהגדרות של תשבצי היגיון.
במשחק המילים המכונה היום "שנה זנבו" השתמש כבר ישעיהו הנביא, במשל הכרם בו הוא אומר: "קויתי למשפט והנה משפח"
ישעיהו משתמש באותו פסוק גם במשחק המכונה היום "שנה צווארו": "צדקה והנה צעקה" (משחק המילים "משפט-משפח" הפך לביטוי להבעת ניגוד שמבטא חוסר צדק במקום צדק, ומשפטנים נוהגים להשתמש בו).
ראו גם
שעשועי לשון
כפל לשון
רבוס
לקריאה נוספת
Tony Augarde, The Oxford Guide to Word Games, OUP, 1984
עדו זינגר, הפוך על הפוך, הוצאת מלוא, 2000.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שעשועי לשון
קטגוריה:חידות | 2023-07-22T15:02:18 |
השיטה המטרית | ממוזער|400x400 פיקסלים|בירוק: המדינות אשר משתמשות בשיטה המטרית.
השיטה המטרית מייצגת את יחידות המידה המקובלות ביותר בעולם למדידות גדלים פיזיקליים המסודרות על פיה, והן קרויות מערכת היחידות הבין-לאומית או SI. כך לגבי רוב המדינות בעולם, לעומת השיטה האימפריאלית בארצות הברית המצויה בעיקר שם.
על פי השיטה כל יחידת מידה יכולה לגדול או לקטון בכפולות של 10 כשלכל כפולה כזו יש תחילית (שמקורה בלטינית). למשל 1,000 מטרים הם קילומטר אחד, 0.001 מטרים הם מילימטר אחד.
יחידת המטר נקבעה בתקופת המהפכה הצרפתית. היא נקבעה כחלק העשרה מיליון של המרחק בין קו המשווה לקוטבי כדור הארץ. מאחר שהמרחק המדויק לא היה ידוע אז, וגם אינו ידוע כיום, אלא עם שיפור המדידות הוא הולך ונעשה מדויק יותר, הרי שהיה צורך לשמר את המטר התקני המקורי, והוא מצוי במוזיאון המדידות בסבר ליד פריז. נכון ל-2022 ישנה הגדרה מדויקת יותר: מטר אחד הוא המרחק שעוברת קרן אור בריק בזמן של 1 חלקי 299,792,458 שניות.
מאחר שמקובלת במתמטיקה היום-יומית השיטה העשרונית, הרי שגם המטר הוא חלק מהשיטה באופן הבא, וחלוקותיו הם:
עשירית המטר = דצימטר
מאית המטר = סנטימטר
אלפית המטר = מילימטר
מיליונית המטר = מיקרומטר או מיקרון
יחידות הקטנות מהמטר משמשות למדידת אורך גופים קטנים יחסית.
יחידה גדולה יותר המבוססות על כפולות עשרוניות של המטר היא הקילומטר (אלף מטר). הקילומטר משמש כיחידת מרחקים בין מקומות על כדור הארץ. ראו גם: שמות מספרים.
יחידות שטח מבוטאות במטר וחלקיו, בציון "-"ר" (מ"ר = מטר רבוע (מרובע), סמ"ר וכו') שמאל|ממוזער|250px|אב הטיפוס של המטרלציון שטח משתמשים גם במונח "דונם" (=1,000 מטר מרובע).
ביחידות בעלות שלושה ממדים משתמשים במושג "מעוקב", למשל סמ"ק (סנטימטר מעוקב) ומ"ק (מטר מעוקב, או בקיצור, "קוב").
גם יחידת הנפח ליטר נגזרת מהשיטה המטרית – נפח של ליטר אחד שווה לדצימטר מעוקב. במקור גם יחידת המסה קילוגרם הוגדרה כנגזרת של השיטה המטרית: מסתו של ליטר מים (בתנאים סטנדרטיים של לחץ אטמוספירה אחת וטמפרטורה של 4 מעלות) היא קילוגרם אחד.
כשמשתמשים ביחידות גדולות מאוד, החורגות מכדור הארץ, השיטה המטרית על גווניה אינה מעשית, ולמשל בתחום מערכת השמש כבר נוהגים להשתמש ביחידה אסטרונומית, שהוא המרחק הממוצע בין כדור הארץ לשמש.
ראו גם
מערכת היחידות הבין-לאומית
מעבר לשיטה המטרית
קישורים חיצוניים
רשימת הקידומות המטריות והמספר המקביל להם
*4 | 2024-09-17T09:05:01 |
יחידות SI | הפניה מערכת היחידות הבין-לאומית | 2022-07-29T23:13:21 |
חנה לוין | חנה לוין (16 בדצמבר 1897– 26 במרץ 1985) הייתה פוליטיקאית ישראלית, שכיהנה כראש עיריית ראשון לציון בשנים 1956–1960, והייתה האישה הראשונה בישראל שנבחרה לראשות עירייה, והיחידה שנבחרה לתפקיד זה עד שנת 1998. שירתה בחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי ונשאה את פנקס השירות מס' 1 של חיל הנשים בצה"ל. שירתה כקצינת גיוס ראשית של חיילות לשירות חיל הנשים וב-1950 השתחררה בדרגת רב-סרן. מילאה שורה של תפקידי ציבור בויצו.
ביוגרפיה
חנה לוין נולדה ברומני, פלך פולטבה ברוסיה ב-16 בדצמבר 1897 (כ' בכסלו תרנ"ח), לאריה כהן מביאליסטוק ולאלקה (לקה) למשפחת ריבלין, יוצאי שקלוב. לוין התחנכה בגימנסיה ברוסיה ולמדה לנגן בפסנתר בקונסרבטוריון למוזיקה באודסה. עוד בילדותה נהגה להאזין להרצאות בנושא ארץ ישראל שנשא אחיה באוזני בני הנוער ברוסיה וחלמה לעלות לארץ. ב-30 בדצמבר 1923 עלתה ארצה עם הוריה והיא בת 26. המשפחה התיישבה בחדרה. בשנת 1924 נישאה למיכאל לוין, לימים ראש מועצת ראשון לציון (1936–1939).
לפי אליהו הכהן, היא זו שהזמינה מיעקב פיכמן את השיר "אגדה" (על שפת ים כנרת).
חנה ומיכאל לוין היו חשוכי ילדים ולאחר פטירתו של מיכאל קיימה לוין עד שנותיה האחרונות מפגשי זיכרון לבעלה.
חנה לוין נפטרה במרץ 1985.
על שמה ועל שם בעלה נקרא רחוב בעיר.
פעילותה בהנהלת ויצו
בשנת 1925 החלה את פועלה הציבורי בוויצו וכיהנה עשרות שנים כיושבת ראש ויצו בראשון לציון, כיושבת ראש הנהלת ויצו בארץ וכחברה בהנהלת ויצו העולמית. במסגרת פעילותה בוויצו הקדישה מאמצים מיוחדים לטיפול בקליטתם של עולים ועולות חדשים. היא דאגה לקצר עבורם הליכים ביורוקרטיים ולסייע להם במציאת מקורות תעסוקה ופרנסה. בכספה הפרטי הקימה קרן להלוואות לעולים חדשים וחתמה על ערבויות אישיות במטרה לסייע להם בתהליך קליטתם בארץ. במשך כל אותן שנים נהגה להגיע בעצמה אל ריכוזי העולים בארץ. ביתה נודע כ"בית פתוח" לכל חוגי האוכלוסייה; עולים חדשים כוותיקים.
באחד הראיונות שנתנה לידיעון ראשון לציון בעת כהונתה כראש העיר, סיפרה על ימי פעילותה בוויצו:
שירותה בצבא הבריטי ובצה"ל
שמאל|ממוזער|250px|חנה לוין, דוד בן-גוריון ומשה דיין בתערוכה הצבא בבית דגן, 1957
בשנת 1942, ימי מלחמת העולם השנייה, התגייסה לוין לשורות הצבא הבריטי ונמנתה עם חמישים המתגייסות הראשונות ל-ATS, חיל העזר הבריטי, בו שירתה עד תום המלחמה בארץ ישראל ובמצרים. במהלך שירותה הקדישה את רוב זמנה לטיפול בחיילות העבריות וזכתה לכינוי "אם החיילות העבריות" או "אם החיילות הארצישראליות". בשנת 1945 סיימה את שירותה בדרגת לוטננט (סגן), והוסיפה לתרום לשיקום חיילות וחיילים משוחררים במסגרת לשכת השחרור שהוקמה על ידי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. בזכות פעילות זו, במסגרת המאבק באויב הנאצי זכתה בעיטור "גור אריה". העיטור, שניתן לה על ידי איגוד החיילים המשוחררים מכל הצבאות שנלחמו בנאצים הוענק לה על ידי רב-אלוף חיים לסקוב, שכיהן אז כיושב ראש האיגוד.
עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל התגייסה לצה"ל והיא כבת 50 ונשאה את פנקס השירות מספר 1 של חיל הנשים. בימי מלחמת העצמאות שימשה כקצינת גיוס ראשית לחיל נשים. לאחר המלחמה שירתה כקצינת מטה כללי הממונה על קציני העיר בישראל. לוין הקימה בתי תרבות ובידור לרווחת החיילים והחיילות באחד מבסיסי האימונים של הצבא ובסיס זה שימש דגם שלפיו נבנו מוסדות נוספים בצה"ל. גם לאחר שסיימה את שירותה הסדיר, המשיכה לפעול למען החיילים המשוחררים, ובייחוד לשיקומם של נפגעי הקרבות במסגרת תפקידה במזכירות איתור החיילים המשוחררים וחברת ההנהלה של הוועד הארצי למען החייל, מטעמו טיפלה בהיאחזויות הנח"ל עם דגש מיוחד על שיפור תנאי השירות של החיילים והחיילות. במשך השנים עברה מהיאחזות להיאחזות, דאגה לשיפור המזון המוגש לחיילים ואף גייסה את עזרת ויצו לשם כך. במשך עשרות שנים הרצתה בהתנדבות לפני מתגייסים על החשיבות שבשירות משמעותי. לימים זכתה בתואר "עמית כבוד" של האגודה למען החייל.
הראשונה כראש עירייה
ממוזער|ציור קיר לזכרה של חנה לוין בבית נשים בראשון לציון
שש פעמים נבחרה לוין לתפקיד חברת מועצת העיר ראשון לציון. בסוף שנות השלושים שימשה כראש מחלקת החינוך של המועצה המקומית ופעלה למען פיתוח מוסדות החינוך ותחזוק המועדונים לנוער. בנוסף לחינוך החזיקה את תיקי הבריאות והרווחה.
ב-22 באוקטובר 1956, נבחרה לוין מטעם הציונים הכלליים לתפקיד ראש עיריית ראשון לציון, לאחר שראש העירייה הקודם גרשון מן התפטר מתפקידו, ולוין נבחרה לתפקיד בהצבעת המועצה, ובכך לראשונה בתולדות מדינת ישראל, נבחרה אישה לראשות עירייה.
לוין סברה כי נשים בישראל יכולות לתפוס עמדות סמכות וכוח בחברה הישראלית. במקביל לתפקיד הציבורי, המשיכה למלא את התפקידים המסורתיים של נשים בבית; בישול וניקיון. בראיון שנתנה בערב בחירתה לתפקיד אמרה:
בתקופת כהונתה כראש העירייה נסלל הכביש המחבר את העיר לחוף הים, במטרה לפתח את אזורי החולות של העיר. הוקם השירות הפסיכולוגי העירוני, נפתחו מועדוני הנוער הראשונים במושבה, הוקם קונסרבטוריון עירוני ללימודי נגינה והוקצתה קרקע להקמת בית אבות לגמלאי צה"ל וליוצאי הצבא הבריטי והבריגדה. לוין יזמה את "מפעל ההזנה" בראשון לציון שכלל הגשת כוס קקאו לילדי בתי הספר, מתוך ההנחה כי ילדים רבים בעיר אינם ניזונים כראוי, ולכן פחות פנויים ללמידה. במהלך כהונתה העמידה בראש סדרי העדיפויות את נושא החינוך. הקצתה כספים רבים בעבור מלגות לתלמידים ולסטודנטים נזקקים ותרמה סכום כסף גדול להקמת בית ויצו בראשון לציון המשמש עד היום כמועדון לילדים וקרוי על שמם של חנה ומיכאל לוין.
פעילות ציבורית
לאחר כהונתה כראש העיר ראשון לציון המשיכה בפועלה בוויצו, שימשה כיו"ר האיגוד הסוציאלי, כחברת המועצה הארצית של הג"א וחברת המועצה לענייני דמוגרפיה. בשנת 1984, נבחרה להדליק משואה בטקס הממלכתי בפתיחת חגיגות העצמאות ה-36 למדינת ישראל, בהר הרצל בירושלים, כאות הוקרה על פעילותה הציבורית והאישית הענפה. במהלך כל השנים סירבה בעקביות ובתקיפות לקבל כספי ציבור, אף לא כהחזר הוצאות אותן הוציאה מכיסה הפרטי.
קישורים חיצוניים
חנה לוין באלבום המשפחות, אתר מוזיאון ראשון לציון
חנה לוין, באתר עיריית ראשון לציון
תרצה חביב-גרין, חנה לוין, נשים על המפה, אתר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר
שרון גבע, חנה לוין: היא-סטוריה מקומית, אל מדף ספרי ההיסטוריה
בן קופולוביץ', 'החיילת הראשונה וראשת העיר הראשונה'
הערות שוליים
קטגוריה:ישראליות ילידות האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:נשות העלייה השלישית
קטגוריה:אנשי העלייה השלישית
קטגוריה:ראשי עיריית ראשון לציון
קטגוריה:פעילות חברתיות ישראליות
קטגוריה:פעילים חברתיים ישראלים
קטגוריה:ראשי ויצו
קטגוריה:ראשי רשויות מקומיות מטעם הציונים הכלליים
קטגוריה:נשים בראשות עיריות בישראל
קטגוריה:בני זוג של ראשי מועצות מקומיות בישראל
קטגוריה:משיאי משואה ביום העצמאות: 1984
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות גני אסתר בראשון לציון
קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1897
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1897
קטגוריה:ישראליות שנפטרו ב-1985
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1985 | 2024-03-31T12:06:51 |
ביליארד | שמאל|ממוזער|250px|שולחן מן הסוג המשמש למשחק
שמאל|ממוזער|250px|מכה בסנוקר
ביליארד (באנגלית: billiards) הוא כל משחק המשוחק על גבי שולחן מוארך, מצופה באריג שעיר (בלעז: בֵּיז, בד ארוג דמוי לבד), שבארבע מפינותיו ובמרכז כל דופן ארוכה ישנם "כיסים" (סך הכל 6). מטרת המשחק המשותפת במשפחת משחקים זו היא להכניס את הכדורים אל הכיסים, בעזרת מקל עץ ארוך שבאמצעותו ניתן להכות בכדור הלבן (a cue ball; שם מקיף לכלל סוגי המשחקים השונים עם כדור זה: Cue sports), כשלרוב לאחר החטאה מגיע תורו של היריב לשחק, על פי חוקי כל משחק. נועד לשני שחקנים לכל הפחות, או מנגד - לשני צמדים של שחקנים.
על פי עיקרון מרכזי של המשחק לסוגיו, על המתמודד להכות בכדור הלבן באמצעות המקל הארוך והמחודד, ועל הכדור הלבן לפגוע בכדור המבוקש ולהכניסו לחור. כל שחקן בתורו מנסה לפגוע באמצעות מקלו בכדורים ולהכניסם לכיסים בקצות השולחן, ובהתאם לכך לצבור ניקוד. ברגע שנכשל באחת הפעולות התור עובר ליריב.
סוגי משחקים
ספורט הביליארד הוא שם כולל למשחקי כדור על שולחן, הפופולריים ביותר בישראל הם: פּוּל אמריקאי וסנוּקֶר.
פול אמריקאי
"פּוּל" הוא שם כולל לסוג המשחק הנפוץ שבו 15 כדורים ממוספרים. הכדורים 1-8 הם בצבע אחיד (לכל מספר צבע אחר), לכדורים 9-15 פס לבן ומספרו של הכדור השחור הוא 8. ישנן מספר גרסאות למשחק ובכל גרסה חוקי משחק שונים. אופייני לרוב משחקי ה"פול" שולחן קטן יותר משולחן ה"סנוקר" בעל "חורים" רחבים יותר. שני סוגי המשחקים הנפוצים ביותר הם "הכדור השמיני" ("Eight-Ball") ו"תשעה כדורים" ("Nine-Ball").
הכדור השמיני
200px|שמאל|ממוזער|סידור הכדורים במשחק "הכדור השמיני"
לכל שחקן (או זוג) יש 7 כדורים, החלקים (1-7) או המפוספסים (9-15), שאותם צריך להכניס לחורים, שהשחקן מכריז עליהם לפני כל מכה. לאחר מכן עליו להכניס את הכדור השמיני – השחור – לחור שהוא גם הכריז עליו מהתור הראשון . את הכדורים מסדרים בעזרת משולש עזר, כאשר קודקוד המשולש פונה לכיוון הכדור הלבן, משני צדי השולחן.
סוג הכדור (חלק או מפוספס) נקבע על פי ההטבעה הראשונה של כדור במשחק, למעט הטבעה במכה הראשונה. כלומר, אם שחקן הטביע כדור חלק עליו להטביע את הכדורים 1-7 ועל יריבו את הכדורים 9-15. במקרה של הטבעת כדור במכה הראשונה, מקבל השחקן תור נוסף אך השולחן עדיין "פתוח", קרי, עדיין לא נקבע מי ינסה להטביע את החלקים ומי את המפוספסים.
עבירות: אם עבירה מתבצעת. השחקן השני רשאי להרים את הכדור הלבן ולהניח היכן שירצה.
הטבעת כדור לבן לכיס במכת הפתיחה.
הטבעת כדור לבן לכיס - כדור חופשי ליריב.
פגיעה של כדור לבן בכדור של היריב לראשונה - כדור חופשי ליריב.
הטבעת כדור במכה לא חוקית - הכדור נשאר בחור וליריב יש כדור חופשי.
אם לאחר פגיעת הכדור הלבן בכדור המטרה אף כדור (כולל הלבן, השחור ובכלל כל כדור על השולחן) לא פגע בדופן השולחן (ה"בנדה") זו עבירה (כל עוד אף כדור גם לא נכנס) וככל עבירה - היריב מקבל כדור חופשי.
הטבעת מס' 8 לא בעיתוי המותר - הפסד.
פגיעה באף כדור - בכל שלב במשחק: מזכה את היריב בכדור חופשי.
כאשר נשאר רק הכדור השחור לאחד השחקנים, במידה והכניס את הלבן הוא מפסיד אוטומטית.
הטבעת מס' 8 בעבירה כלשהי (הטבעה עם הלבן, פגיעה בכדור של היריב לפני כן) - הפסד.
הערה: בהכנסת כדור של היריב - כל עוד התבצע במכה חוקית (השחקן פגע קודם כל בכדור שלו, לא הטביע את הלבן ולא הטביע את השחור), הכדור נשאר בחור.
תשעה כדורים
150px|שמאל|ממוזער|סידור הכדורים במשחק הכדור התשיעי
המשחק כולל רק את הכדורים שמספרם 1-9, ומטרתו היא להטביע את כדור מספר 9, כאשר בכל תור מותר לפגוע עם הכדור הלבן רק בכדור עם המספר הנמוך ביותר בלוח. באופן זה, ניתן להטביע את הכדור שמספרו 9 בשתי דרכים: על ידי פגיעה ישירה כאשר שאר הכדורים בלוח כבר הוטבעו, או על ידי פגיעה עקיפה באמצעות פגיעה ראשונית בכדור שמספרו הוא הנמוך ביותר על השולחן (לאחר מכן אותו כדור, הכדור הלבן, או כדור כלשהו שזז בעקבות הפגיעה יכול לפגוע בכדור מספר תשע ולהטביעו ולהביא לניצחון במשחק). את הכדורים בתחילת המשחק יש לסדר בצורה של יהלום, כאשר כדור מספר 1 בראש היהלום וכדור מספר 9 במרכזו. לפי אותו היגיון, הטבעת כדור מספר תשע במכת הפתיחה של המשחק (עם פגיעה בכדור מספר 1), תזכה את המכה בניצחון באותו המשחק, דבר שקורה פעמים רבות אצל שחקנים מקצועיים.
משחקי פול אמריקאי נוספים
"מלחמה" או "כולם על כולם" הוא משחק לא רשמי. במשחק זה ניתן לשחק 3 או 5 שחקנים, מספר אי זוגי של שחקנים, ובו כל שחקן מקבל 5 או 3 כדורים (בהתאמה למספר השחקנים - מחלקים את 15 הכדורים בין השחקנים), וכל שחקן צריך להכניס את כדורי יריביו. האחרון שנשאר עם כדורים על השולחן מנצח. שחקן שכל הכדורים שלו הוכנסו יוצא מהמשחק. אם שחקן מבצע עבירה מוצאים בחזרה כדור אחד של כל שחקן יריב, כך שחקן שיצא כבר מהמשחק יכול לחזור לשחק.
סנוקר
סנוקר הוא משחק מורכב יותר, הכולל בנוסף שיטת ניקוד, מידות שולחן, מקלות משחק וכדורים שונים מאלה של משחק הפול. כדורי המשחק הם:
כדור לבן אחד: אשר באמצעותו בלבד מוטבעים כל יתר כדורי המשחק, והטבעתו בעצמה אסורה וגוררת עבירה.
חמישה-עשר כדורים אדומים: אשר ערכו של כל כדור אדום הוא נקודה אחת.
שישה כדורים בצבעים שונים: צהוב (2 נקודות), ירוק (3 נקודות), חום (4 נקודות), כחול (5 נקודות), ורוד (6 נקודות), ושחור (7 נקודות).
מהלך המשחק
שמאל|ממוזער|250px|סידור השולחן ההתחלתי של משחק הסנוקר. סימון ה-D מוצג בצד ימין.
בתחילת המשחק מסודרים הכדורים האדומים במשולש הממוקם ברבע השולחן. הכדורים הצבעוניים ממוקמים בעמדות קבועות. השחקן הפותח מניח את הכדור הלבן בתחום ה-D המסומן על השולחן בכל מקום שיבחר, ומכה בו לעבר הכדורים האדומים. בשלב הראשון, מטרת כל אחד מהשחקנים להכניס כדור אדום לחור. כל עוד לא מוכנס כדור כזה, מכים השחקנים לסירוגין.
עם הכנסת כדור אדום, מקבל השחקן תור נוסף, ובו עליו להכניס כדור צבעוני לפי בחירתו. במידה והצליח להכניס כדור צבעוני, מושב כדור זה לעמדתו הקבועה, והשחקן מקבל תור נוסף בו עליו להכניס שוב כדור אדום - וחוזר חלילה, עד גמר הכדורים האדומים על השולחן.
כאשר נגמרים הכדורים האדומים, על השחקנים להכניס את הכדורים הצבעוניים לפי סדר הניקוד (צהוב - ירוק - חום - כחול - ורוד - שחור) כאשר הפעם לא מוחזרים הכדורים. עם הכנסת הכדור השחור, מסתיים המשחק, והזוכה בו הוא זה אשר צבר את מרבית הנקודות.
חוקי המשחק העיקריים
על השחקן המכה להכניס את הכדור התורן לתוך חור. קיימות מספר אפשרויות:
הצליח להכניס: נצבר ניקוד, והשחקן מקבל תור נוסף.
פגע בכדור תורן, אך לא הצליח להכניס: התור עובר ליריב.
לא פגע בכדור תורן (אדום): קנס 4 נקודות, התור עובר ליריב.
לא פגע באף כדור, כאשר הכדור התורן הוא צבעוני: קנס בשווי ערך הכדור, מינימום 4 נקודות.
כדור לבן נכנס לחור: (א)- אם כיוון על כדור אדום הקנס הוא 4 נקודות כנ"ל, (ב)- אם כיוון על כדור צבעוני ייקנס בשווי הכדור הצבעוני כשהקנס הנמוך ביותר הוא 4 נק'. השחקן היריב זכאי להציב את הכדור הלבן בנקודה כרצונו בשטח ה-D.
כדור צבעוני נכנס לחור: כנ"ל, אך גובה הקנס לפי צבע הכדור (עם מינימום של 4 נקודות), והכדור מושב לעמדה הקבועה.
ביצע עבירה, ונוצרה חסימה של הקו בין הכדור הלבן לכדור התורן: "סנוקר" - קנס מתאים והתור עובר ליריב במצב "כדור חופשי" בו יוכל המשחק לבחור אחד מבין 7 הצבעים ולהכניסו לחור כאשר שווי הכדור הצבעוני שהוכנס ממכת "כדור חופשי" יהיה שווה ערכו לכדור אדום (1 נק') ולאחר הכנסת כדור חופשי תינתן אפשרות לבחור צבע ולהכניסו וקבלת הניקוד הוא על פי ערך צבע הכדור, אחרי זה שוב אדום ושוב צבע וחוזר חלילה. (קיים מצב שבו בוחר היריב עונש למבצע העבירה מתוך 2 עונשים קיימים כאשר תינתן לו הזכות לבחור מבין 2 העונשים או מבין עונש קבוע אחד, העונשים הם: (א) "המשכה מאולצת"- בו יאלץ מקבל העונש לשחק מאותו מצב שבו נעצר אחרי העברה, (ב), "לקיחת מכה מחדש"*(אופציונלי - לפי תנאים מסוימים הקשורים ליחס הפרש הנקודות בין השחקנים ומספר הנקודות המקסימלי שאפשר לצבור על ידי הכנסת הכדורים שנותרו על השולחן)- בו יאלץ מקבל העונש לשחק את המכה שאותה לא ביצע בשלמות בפעם נוספת וחוזרת אך הפעם הכדור הלבן חוזר למקומו לפני ביצוע העבירה וכל שאר הכדורים על השולחן נשארים במקומם החדש.
בפועל, פעמים רבות מסתיים המשחק בטרם נגמרים הכדורים, היות שכמות הנקודות "הנמצאות על השולחן" קטנה מהפער בניקוד בין השחקנים. בדרך כלל כאשר השחקנים ברמה דומה יופסק המשחק במצב זה.
קרמבול
תת ענף בספורט הביליארד אשר משוחק על שולחן בגודל 10 פיט ללא כיסים ועם 3 כדורים בלבד.
המשחק הנפוץ ביותר כיום בקטגוריה זאת הוא "שלוש דפנות" (Three Cushions).
פירמידה רוסית
פירמידה רוסית או ביליארד רוסי הוא סוג נוסף של משחק ביליארד, המשוחק בעיקר ברוסיה ובמדינות שהיו תחת שלטון ברית המועצות. מידת שולחן המשחק היא 12 פיט והיקף הכדורים, הגדול במקצת מכדורי משחק של משחקי ביליארד אחרים, כמעט זהה לגודל הכיס אליו אמורים להיכנס.
למשחק יש מספר תתי סוגים עם חוקים שונים. המשחק הפופולרי ביותר משוחק באמצעות 15 כדורים לבנים ואחד בצבע בורדו. פותחים את המשחק עם הכדור הבורדו לאחר מכן כל שחקן בתורו מכניס את הכדורים כל כדור נחשב לנקודה אחת. המנצח הוא זה שמגיע ל-8 נק' ראשון. הייחודיות במשחק היא שאפשר להכניס את הכדור שבו אתה מכה אם הוא פוגע בדרך בכדור אחר (עוזר). בישראל ישנם מועדונים בודדים בהם נמצאים סוג השולחן, המקלות והכדורים הנדרשים לשם המשחק.
ביליארד אנגלי
משחק המשוחק על גבי שולחן בגודל 12 פיט.
סוגי שולחנות
שמאל|ממוזער|250px|שולחן ביליארד
המשחק נערך על אחד משני סוגי שולחנות: סנוקר ופול.
שולחן סנוקר הוא שולחן עם חורים קטנים יותר, ומשחקים עליו עם כדורים קטנים, בעוד שבשולחן הפול החורים והכדורים גדולים יותר (ולכן קל יותר לשחק עליו).
בשולחנות הפול המשוכללים ישנן מסילות שמנתבות את הכדורים מהחורים לנקודת איסוף מרכזית.
על שולחן הפול נהוג לשחק רק פול, בעוד שעל שולחן סנוקר ניתן לשחק גם סנוקר וגם פול.
גודלי השולחנות נעים בין 6 רגל ל-12 רגל. כיום נמכרים שולחנות ביליארד גם לבתים פרטיים, וניתן לקנות אפילו שולחנות קטנים מתקפלים.
אזכור בתרבות
לחיים נחמן ביאליק מיוחסת הגדרה לביליארד במילים הבאות: * "לוך" הוא "חור" ביידיש .
אחת הדמויות ב"ציד הסנרק", ספרו של לואיס קרול, הוא ה"ביליארדר" (Billiard Marker - מונח המציין אדם הרושם את תוצאות המשחקים באולמות ביליארד):
הנשק של הריינג'ר הכסוף ב"פאוור ריינג'רס כוח הסערה" מבוסס על מקל הביליארד. וכן את אימוני הנשק שלו עושה בשולחן ביליארד במסבאה מקומית.
עלילת סרט הפולחן הישראלי חגיגה בסנוקר מ-1975 נסובה סביב התערבות שלא עלתה יפה בנוגע לניצחון במשחק סנוקר.
ראו גם
כדור 8 קסום
סנוקר ים
קישורים חיצוניים
billiard.org.il, אתר האינטרנט של איספא - איגוד ישראלי לספורט ביליארד
אוהד נחום, פסיכולוגיה במשחק הסנוקר, באתר פסיכולוגיית ספורט
forumbilliard.com, פורום שחקני ביליארד בישראל
הערות שוליים
קטגוריה:משחקים
קטגוריה:משחקי כדור
*
קטגוריה:משחקי מחבט | 2024-07-10T17:28:37 |
קרלהיינץ שטוקהאוזן | קרלהיינץ שטוקהאוזן (Karlheinz Stockhausen; 22 באוגוסט 1928 – 5 בדצמבר 2007) היה מלחין גרמני מודרני שהתמקד במוזיקה אלקטרונית.
קורות חייו
מגיל שבע גדל שטוקהאוזן באלטנבורג, שם החל ללמוד נגינה בפסנתר מנגן העוגב הפרוטסטנטי בקתדרלה של אלטנבורג, פרנץ יוזף קלוט. הוא למד חינוך מוזיקלי ופסנתר בבית הספר הגבוה למוזיקה בקלן ומוזיקולוגיה, פילוסופיה ובלשנות גרמנית באוניברסיטת קלן (1947-1951). בתקופת לימודיו עבד למחייתו כפסנתרן בארים ושוליה לקוסם נודד. הוא רכש אומנם ידע ברמה המקובלת בהרמוניה וקונטרפונקט אצל הרמן שרדר, אבל רק ב-1950 פיתח עניין ממשי בהלחנה והתקבל בסוף השנה לשיעוריו של המלחין השווייצרי פרנק מרטן, שהחל אז בכהונה בת שבע שנים בקלן.
ב-1952-53 למד בפריז אצל אוליבייה מסייאן ואצל דריוס מיו ובמרץ 1953 עזב את פריז לעבוד כעוזרו של הרברט איימרט באולפן החדש למוזיקה אלקטרונית בקלן וב-1962 תפס את מקומו של איימרט כמנהל האולפן. בשנים 1954 עד 1956 למד פונטיקה, אקוסטיקה ותאוריית המידע אצל ורנר מאייר-אפלר באוניברסיטת בון. מ-1955 עד 1962 הוציא יחד עם איימרט את כתב העת רב ההשפעה Die Reihe ("השורה").
עם תום לימודיו החל בניסיונות רציניים להפיק צלילים אלקטרונים חדשים, על ידי עיוות קולות ורעשים. לצורך העלאת המוזיקה שלו על תווים היה צריך לשנות את רישום התווים המקובל (החמשה) ופרטיטורת המוזיקה שלו נראית יותר כרישום של מיכשור חשמלי.
בשנת 1958 הכריז מסייאן עליו ועל פייר בולז כמבשרי העתיד (כמו שמאהלר אמר בשעתו על שנברג), ושטוקהאוזן אכן הוציא לפועל את הדברים, שאחרים הסתפקו בהטפה להם. בעוד אולפנים אלקטרוניים אחרים הפיקו בעיקר רעשים, שריקות וחריקות שונות, שטוקהאוזן הפיק צלילים תרבותיים ומרתקים. ביצירתו "שירת נעורים", ששודרה לראשונה בשנת 1956, עובר קולו של נער מקהלה אפנונים ושינויים על רקע פס אלקטרוני מקביל, כך שהצליל האלקטרוני דומה לקול אדם ולהפך. הטקסט לקוח מספר דניאל ומשקף את הרגשת המלחין כאיש צעיר בכבשן בוער באש.
ארתור רובינשטיין הסתייג מאסכולת בולז-שטוקהאוזן, ואמר, אחרי מלחמת העולם השנייה:
אופיו היה קשה והיו חניכים שנטשו אותו משום שלא יכלו לשאת את יוהרתו וביטחונו המוחלט בצדקתו, תמיד ובכל מצב. בשנותיו האחרונות מינה את עצמו למוציא לאור של יצירותיו ותבע בעלות על כל תמונה בעיתון ועל כל ריאיון מוקלט שלו. התנהגות כזאת לא הייתה נסבלת אצל שום מלחין אחר, אבל הישגיו הראשוניים היו גבוהים כל כך, שמוזיקאים מתקדמים קיוו, שאם יניחו לו להתקדם בדרכו הוא ללא ביקורת, יחולל פריצת דרך נוספת.
ביצירה "קבוצות" (1959) פיצל את התזמורת הסימפונית לשלוש קבוצות, שמוקמו בחלקים שונים של האולם, כל קבוצה ומנצח מיוחד לה. את הרעיון הזה נטל מסימפוניית התחייה של מאהלר, אבל פיתח אותו הרבה מעבר לכך, לפי מה שהתאים, לדעתו, למאזין המודרני. בהמשך יצר את "מיקרופוניה 1" (1964), ששולבה בה אלקטרוניקה חיה ובה "ניגנו במיקרופון כמו בכלי מוזיקלי", בין שאר הכלים.
ב"מנטרה" לשני פסנתרנים (1970) חזר שטוקהאוזן למלודיה פשוטה של 13 תווים, המתקבצים כל פעם מחדש באופן סדרתי ב-13 מחזורים היפנוטיים. דגש מיוחד מציין כל אחד מהתווים - סטקטו, טרמולו וכן הלאה. שנינות ושמחת חיים מאפיינים את היצירה, הנחשבת לפסגת חידושיו של שטוקהאוזן.
מראשית שנות ה-70' ריכז שטוקהאוזן את מרצו ב"אור", מחזור של שבע אופרות, שכל אחד מהם מייצג אחד מימות השבוע. שטוקהאוזן סבר, כי בעתיד "ימצאו המלחינים, שהרבה יותר מעניין לכתוב יצירה אחת לאורך חיים שלמים ולשלב כל דבר שהם עושים", דברים הנושאים רמז ברור לוגנר. אבל אף לא אחד מחלקי המחזור לא נחל הצלחה והמחזור תואר, גם בפי מעריצי שטוקהאוזן, כ"הצגה של אגומניה כבירה", שהאחראי לה לא יוכל להפריד את שמו מן הטיפשות חסרת הבושה שבה.
התגובות למוזיקה של שטוקהאוזן היו מעורבות. אופייה הייחודי התקבל לפעמים בהרמת גבה במקרה הקל ובשערוריה במקרה הקיצוני. תרמו לכך גם ההוראות שנלוו ליצירותיו כגון: על המקהלה שמלווה את הלחן להשמיע קולות צורמים, לחרוק בשיניים, להשמיע קולות נביחה, להקיש בכלי צעצוע ועוד הוראות מוזרות שיצרו רושם שהמלחין מהתל בשומעיו. עם זאת, מוזיקאים רבים הכירו בכישרונו של שטוקהאוזן וציינו אותו כמקור להשראה, ביניהם קרפטוורק, מיילס דייוויס, צ'ארלס מינגוס, הרבי הנקוק, פרנק זאפה, ביורק, חלוצות הקראוטרוק כמו פאוסט, נוי!, טנג'רין דרים ולהקת Can שחבריה ארמין שמידט והולגר צ'וקאי, היו לתלמידיו, ואף הביטלס שאף צירפו את תמונתו לעטיפה המפורסמת של אלבומם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.
בין יצירותיו:
"משחק הצלב"
"קונטראפונקטים"
"יצירה קאמרית לעשרה כלים"
"שירת הילדים"
ביצירה האחרונה במקום שירה אנושית נעשה סינתוז של קול אנושי, כשהמלחין דורש שהיצירה תושמע בו זמנית לתוך חמישה רמקולים, כדי שהמאזינים יקבלו אפקט רב-סטראופוני. פרויקט מסובך נוסף שהגה היה "רביעיית ההליקופטר", אשר לשם ביצועה הועלו ארבעה חברי רביעיית מיתרים לארבעה מסוקים שונים המצוידים במסך טלוויזיה וקשר תמונה וקול ביניהם. במהלך הטיסה ניגנו את הרביעייה שכתב, תוך כדי קשר עין ואוזן דרך מסכי הטלוויזיה.
שטוקהאוזן העלה את חידושיו בספרו שיצא בשנת 1978 בשם "על המוזיקה האלקטרונית והאינסטרומנטלית".
נפטר ב-5 בדצמבר 2007.
לקריאה נוספת
נורמן לברכט, אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, הוצאת לדורי, 1996
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:מלחינים גרמנים
קטגוריה:מוזיקה של המאה ה-20
קטגוריה:אמני מוזיקה אלקטרונית
קטגוריה:מלחיני מוזיקה אלקטרונית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בון
קטגוריה:דרמשטאדט: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת קלן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1928
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-2007
קטגוריה:זוכי פרס ארנסט פון סימנס | 2024-06-27T00:09:33 |
דמוסתנס | שמאל|ממוזער|250px|פסל ראש של דמוסתנס במוזיאון המטרופוליטן לאמנות העתק רומי לאחר מקור מאת הפסל היווני פוליאוקטוס
דמוסתנס (ביוונית: Δημοσθένης; 385/384 או 384/3 לפנה"ס - 322 לפנה"ס) היה מדינאי אתונאי שחי במאה הרביעית לפני הספירה, ונחשב לנואם דגול ודמגוג, ומני אז לשם נרדף לנואם חוצב להבות.
ביוגרפיה
דמוסתנס, גדול נואמי יוון הקדומה, נולד בעל קול חלש, מגמגם ובעל תנועות לא רצוניות, ובכל זאת הגיע להישגים לא רגילים בתחום הרטוריקה, תורת הנאום, אחרי מאמצים עצומים. כדי להגביר את עוצמת קולו, נאם שעות מול גלי הים במטרה לגבור על הרעש שהם יוצרים. כדי להיפטר מהגמגום, הכניס דמוסתנס לפיו חלוקי אבנים ונאם תוך כדי טיפוס מאומץ על הרי הסביבה.
כדי להימנע מהתנועות הבלתי רצוניות בכתפו, תלה דמוסתנס על כתפו חרב חדה אשר פצעה אותה, בכל פעם שזו עלתה באופן בלתי רצוני, וגילח חצי מזקנו כדי שיאלץ להישאר בביתו ולהתאמן ברטוריקה.
דמוסתנס למד משפטים והיסטוריה, ומסופר כי העתיק שמונה פעמים את ההיסטוריה של תוקידידס כדי לשפר את לשונו ואת ידיעותיו בהיסטוריה. דמוסתנס התפרנס מעבודתו כלולוגרף וכן מהנותר מירושת אביו ממנו התייתם בגיל 7.
בתחילה, כשרכש מיומנות בתורת הנאום, ייצג את אזרחי אתונה אשר הגישו תביעות לשלטונות בענייניהם. לאחר מכן החל לנצל את יכולת הדיבור שלו ברמה הפוליטית, כשהגן בפני אספת העם על פוליקרטס, יוזם הסכם השלום עם פיליפוס. אולם, לאחר מכן שינה את דעתו ויצא נגד תומכי השלום וקרא למאבק מלחמתי בפיליפוס ונאם באסיפות העם נגד הממשל אותו ייצג מלך מוקדון פיליפוס השני. הוא טען ששליטי אתונה אינם ערים לסכנה לאתונה מצד המלך פיליפוס, ודרש לפעול נגדו בכוח. נאומיו נגד פיליפוס כונו בשם "פיליפיקות" ומאז הפכו למושג שמציין נאומים קשים נגד אדם כלשהו.
באמצעות נאומיו הצליח לבסס את מעמדו בקרב בני אתונה, וקנה לו מעמד של מנהיג. כתוצאה מעמדה זו שכנע את האתונאים לפתוח במלחמה הרת אסון נגד פיליפוס. אחד התנאים לחוזה השלום היה הגליתו, והוא נאלץ לגלות מאתונה עד מותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 323 לפנה"ס. הוא נטל חלק במרד נגד יורשיו המקדוניים של אלכסנדר, מרד שנכשל (ראו מלחמת לאמיה), ובעקבות זאת הוצא נגדו פסק דין מוות. משלא הצליח להימלט משליחיהם של המוקדונים, שניסו לתפוס אותו בכל מחיר, התאבד על ידי בליעת רעל.
יחודו של דמוסתנס כנואם היה בשליטתו בשפה והשימוש שעשה בטכניקות רטוריות, נתינת תחושת ספונטניות לנאומיו, כאילו היו נובעים בקלות. הוא שילב בנאומיו סיפורים מן הווי החיים היומיומי, הביא דוגמאות היסטוריות וניסה לתת הרגשה בכנות דבריו וכי נאומיו נועדו לצורך טובת הכלל והמדינה. אוסף נאומיו שהשתמר מהווה מסמך היסטורי חשוב לתקופה בכלל ולחיים באתונה בפרט.
דמוסתנס כלול ב"קאנון האלכסנדרוני" של עשרת הנואמים האטיים.
דמוסתנס בספרות
כישרון הנאום של דמוסתנס הוערך עוד בימי קדם, וכך למשל אפשר לראות בעובדה שנאומיו הקשים של קיקרו כנגד מרקוס אנטוניוס כונו "הנאומים הפיליפיים", על שם נאומיו של דמוסתנס.
דוגמה עדכנית יותר להשפעתו נמצאת בספרו של אורסון סקוט קארד "המשחק של אנדר", בו מופיעה דמות בשם דמוסתנס. דמות זו היא שם העט של ולנטיין, אחותו של אנדר, גיבור הספר. בשם זה היא מפרסמת מאמרים בעיתונות העולמית הבולטים ביכולת רטורית גבוהה על מנת לחרחר מלחמה בין-גושית, ורוכשת השפעה רבה על דעת הקהל בעולם. בספרים הבאים בסדרה משתמשת ולנטיין בכינוי לפרסום ספרי ההיסטוריה המשפיעים שכתבה.
ראו גם
הנאום הפיליפי הראשון
לקריאה נוספת
פלוטארכוס, חיי אישים - דמוסתנס
Raphael Sealey, Demosthenes and His Time: A Study in Defeat, Oxford University Press, 1993.
Ian Worthington (editor), Demosthenes - Statesmand and Orator, Routledge, 2000.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פוליטיקאים אתונאים
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:רטוריקנים ביוון העתיקה
קטגוריה:מנהיגים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-4 לפנה"ס | 2024-09-22T06:23:43 |
מדליית פילדס | מדליית פילדס (באנגלית: Fields Medal) היא אחד משני הפרסים הבין-לאומיים היוקרתיים ביותר במתמטיקה. הפרס מוענק אחת לארבע שנים לעד ארבעה מתמטיקאים מתחת לגיל ארבעים, ונועד לתת הערכה ועידוד למתמטיקאים צעירים שהגיעו להישגים יוצאי דופן. הענקת הפרס נעשית במסגרת הקונגרס הבין-לאומי של המתמטיקאים. הפרס קרוי על שמו של המתמטיקאי הקנדי , יוזם הפרס. עד להשקת פרס אבל תוארה המדליה כמקבילה המתמטית לפרס נובל, שאינו מוענק בתחום זה.
יוזם הפרס
ג'ון צ'ארלס פילדס שנולד בשנת 1863 בהמילטון קנדה היה מתמטיקאי באוניברסיטת טורונטו. בשנים 1919–1924 עמד בראש המכון המלכותי הקנדי שעסק בקידום המדע. בשנת 1931 התקבלה הצעתו לפיה יוקדש פרס מיוחד מטעם הקונגרס הבין-לאומי של המתמטיקאים למתמטיקאים מצטיינים. פילדס לא זכה לראות את הגשמת רעיונו בימי חייו. הוא נפטר ב-9 באוגוסט 1932 ובצוואתו ציווה 47,000 דולר קנדי לקרן הפרס. הפרס ניתן לראשונה בשנת 1936, ומשנת 1950 הוא ניתן באופן סדיר מדי ארבע שנים. מכון פילדס למחקר במדעי המתמטיקה השוכן בקמפוס של אוניברסיטת טורונטו קרוי על שמו.
תנאי הזכייה
מדליית פילדס כונתה בעבר לעיתים "פרס נובל למתמטיקה" וזאת בזכות היוקרה הרבה שבפרס. עם השקת פרס אבל בשנת 2003, הפך הוא למקבילה לנובל בתחום המתמטיקה שכן הוא בעל מאפיינים דומים יותר לפרס נובל. למדליית פילדס תנאי גיל: הזוכה חייב להיות צעיר מגיל 40 ב-1 בינואר של השנה שבה מוענקת לו המדליה. תנאי זה מנע ממתמטיקאים דגולים רבים את הפרס, לאחר שתרומתם בתחום המתמטיקה זכתה להכרה רק לאחר שהיו מבוגרים מגיל 40. תנאי הגיל מבוסס על רצונו של ג'ון צ'ארלס פילדס כי הפרס יוענק כהכרה לאיכות תרומתו של הזוכה ובה בעת לעודדו להישגים בעתיד. סכום הפרס המוענק לזוכי מדליית פילדס הוא 15,000 דולר קנדי. על זהות הזוכים מחליט גוף בוחר מטעם האיחוד המתמטי הבין-לאומי.
ההשוואה לפרס נובל נולדה ככל הנראה ב-1966, כאשר התקשורת האמריקאית נדרשה לתאר את הפרס במונחים מוכרים. באותה שנה זכה בפרס סטיבן סמייל, שהיה ממנהיגי הפעילות נגד מלחמת וייטנאם באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, והוזמן להעיד בפני ועדת מק'ארתי ביום שבו קיבל את הפרס בקונגרס, שהתקיים באותה שנה במוסקבה.
מגבלת הגיל של הפרס מנעה את הענקתו ב-1998 לאנדרו ויילס, שהוכיח את המשפט האחרון של פרמה בגיל 41, אף שלדעת רבים היה ראוי לפרס. תחת זאת, ניתן לו פרס מיוחד בטקס הפתיחה של הכינוס באותה שנה.
מדליית פילדס מוענקת על פריצת דרך חד-פעמית ולעומתה פרס אבל ניתן למתמטיקאים מבוגרים יותר על הישגיהם המצטברים לאורך השנים.
נכון לשנת 2022, אילון לינדנשטראוס הוא הישראלי היחיד שזכה בפרס (2010). מרים מירזחאני היא האשה הראשונה שזכתה בפרס (2014) ומריאנה ויזובסקה היא האשה השנייה שזכתה בפרס (2022).
זוכי מדליית פילדס
1936: לארס אלפורס, ג'סי דאגלס
1950: אטלה סלברג, לורן שוורץ
1954: ז'אן-פייר סר, קוניהיקו קודאירה
1958: קלאוס פרידריך רות, רנה תום
1962: לארס הרמנדר, ג'ון מילנור
1966: מייקל עטיה, אלכסנדר גרותנדיק, פול כהן, סטיבן סמייל
1970: אלן בייקר, הייסוקה הירונקה, סרגיי נוביקוב, ג'ון תומפסון
1974: אנריקו בומביירי, דייוויד ממפורד
1978: פייר דלין, גריגורי מרגוליס, צ'ארלס פפרמן, דניאל קווילן
1982: שינג-טונג יאו, אלאן קון, ויליאם ת'רסטן
1986: סיימון דונלדסון, גרד פאלטינגס, מייקל פרידמן
1990: ווהן ג'ונס, ולדימיר דרינפלד, אדוארד ויטן, שיגפומי מורי
1994: ז'אן בורגיין, יפים זלמנוב, ז'ן-כריסטוף יוקוז, פייר-לואי ליון
1998: ריצ'רד בורכרדס, טימותי גוורס, קרטיס מקמולן, מקסים קונטסביץ'
2002: ולדימיר וויבודסקי, לורן לפורג
2006: אנדריי אוקונקוב, טרנס טאו, וונדלין ורנר. המדליה הוענקה גם לגריגורי פרלמן, שסירב לקבלה.
2010: אילון לינדנשטראוס, נו באו צ'או, סדריק וילאני, סטניסלב סמירנוב
2014: ארתור אבילה, מנג'ול בהרגבה, מרטין היירר, מרים מירזאח'אני
2018: קאושר בירקאר, אקשיי ונקאטש, אליסיו פיגאלי, פיטר שולצה
2022: הוגו דומיניל-קופן, ג'ון הא, ג'יימס מיינרד, מריאנה ויזובסקה
כ-25 אחוז מזוכי המדליה הם ממוצא יהודי.
המדליה
250px|ממוזער|שמאל|צִדה האחורי של מדליית פילדס
מדליית פילדס עוצבה על ידי הפסל הקנדי רוברט טייט מקנזי.
על חזית המדליה מופיעה דמותו של ארכימדס וציטוט לטיני המיוחס לו: "Transire suum pectus mundoque potiri" ("התעלה על עצמך ותפוס את העולם").
מצדה האחורי של המדליה מופיע הכיתוב: "Congregati ex toto orbe mathematici ob scripta insignia tribuere" ("המתמטיקאים אשר התכנסו מכל קצווי תבל העניקו על פרסומים יוצאי דופן"). ברקע מופיע איור המסמל את קברו של ארכימדס ועליו חרוט שרטוט כדור כלוא בגליל (לציון חיבורו "על הכדור והגליל" שעליו הייתה גאוותו), המוסתר חלקית בענף זית.
על שולי המדליה חרוט שמו של הזוכה.
קישורים חיצוניים
Carl Riehm, (August 2002). "The Early History of the Fields Medal", Notices of the AMS 49 (7): 778–782. AMS.
הערות שוליים
*
פילדס
פילדס | 2024-07-10T21:36:46 |
בעיית מונטי הול | בעיית מונטי הול או בעיית "עשינו עסק" היא בעיה בתורת ההסתברות שפתרונה אינו אינטואיטיבי. הבעיה מכונה גם "הפרדוקס של מונטי הול".
הבעיה
שמאל|ממוזער|250px|לאחר שהשחקן בחר דלת, המנחה פותח אחת משתי הדלתות הנותרות ומאחוריה נמצאת עז
הבעיה קרויה על שם שעשועון הטלוויזיה האמריקאי המצליח "Let's Make a Deal " בהנחיית מונטי הול. בסוף התוכנית מציגים בפני השחקן שלוש דלתות. מאחורי אחת מהן מצוי פרס יקר ערך - מכונית - ומאחורי שתי הדלתות האחרות - עזים. השחקן מעדיף כמובן את המכונית, אבל הוא אינו יודע איזו דלת מסתירה אותה, ונאלץ לבחור באקראי. אם יבחר בדלת הנכונה, יזכה בפרס; אחרת, לא יקבל דבר.
וזוהי הבעיה:
לאחר שהשחקן הצביע על אחת הדלתות, נניח דלת מס׳ 1, המנחה, היודע מהי הדלת הנכונה, פותח אחת משתי הדלתות האחרות, נניח דלת מס׳ 3, ומגלה מאחוריה עז. כעת מאפשרים לשחקן להחליט האם לדבוק בבחירה המקורית שלו, או לשנות את ההחלטה ולהעדיף במקומה את הדלת האחרונה שנותרה סגורה - דלת מס׳ 2.
ניתוח פשטני של הסיטואציה מציג בפנינו את הדילמה הבאה: מצד אחד, הסיכוי שהשחקן בחר בדלת הנכונה היה 1/3, וברגע הבחירה ברור לו שמבין שתי הדלתות האחרות לפחות אחת מסתירה עז. אם כך, המנחה שפתח דלת לא גילה לשחקן שום דבר שלא ידע מראש, ולכן הסיכוי שהדלת שבחר היא הנכונה צריך, לכאורה, להישאר שליש, כשהיה.
מצד שני, לאחר שהמנחה פתח את הדלת שלו, נותרו שתי דלתות סגורות, ורק אחת מהן מסתירה את הפרס. לכן (אפילו מנקודת המבט של צופה חיצוני, שאינו יודע באיזו דלת בחר השחקן), הסיכויים שהפרס נמצא מאחורי הדלת הנותרת הם 1/2. גישה שלישית טוענת שעל הדלת שהמנחה לא פתח לא למדנו דבר - כך שהסיכוי שלה להסתיר את הפרס היה ונשאר 1/3, והסיכוי של הדלת עליה הצבענו אמור להיות 2/3.
כפי שיוסבר בהמשך, בניסוח הזה אין שום דרך לחשב את הסיכויים הנכונים, ועל כן נתגלו אי-הסכמות בין מי שניסו לחשב אותם בכל זאת. נתבונן בניסוח מדוקדק יותר של הבעיה:
לאחר שהשחקן הצביע על אחת הדלתות, המנחה, היודע מהי הדלת הנכונה, מחויב על-פי כללי המשחק לפתוח אחת משתי הדלתות האחרות ולגלות מאחוריה עז. כמקודם, השחקן צריך להחליט האם להישאר עם אותה דלת, או להחליף אותה באחרת.
בניסוח הקודם של הבעיה המנחה פותח דלת ומגלה מאחוריה עז, ובניסוח השני מתברר שהוא לא פעל סתם כך, אלא היה מחויב לעשות כן לפי כללי המשחק. מתברר שאבחנה עדינה זו מספיקה כדי שאפשר יהיה לחשב באופן מדויק את הסיכויים לכך שהפרס מסתתר מאחורי הדלת שלא נפתחה: 2/3. בתנאים אלה, בוודאי שעדיף לעבור לדלת השנייה. לכאורה נדמה שזו תוצאה אבסורדית, שכן (כאמור לעיל) על עצם הקיום של דלת מסתירת-עז שלא בחרנו בה, ידענו ממילא, ואם כך מה חידש המנחה? ומה היתרון של השחקן על-פני אורח שהזדמן לאולפן אחרי שהדלת נפתחה (ומבחינתו הסיכויים לכל אחת משתי הדלתות הסגורות שווים)? הסיבה לכדאיות ההחלפה תוסבר בהמשך.
מקורה של הבעיה
גרסה מוקדמת של הבעיה הופיעה לראשונה עוד בשנת 1889, בספרו של ז'וזף ברטראן Calcul des probabilités.
השם "הבעיה של מונטי הול" ניתן לבעיה זו על ידי סטיב סלווין , לאחר שהציג אותה במאמר שפורסם בפברואר 1975 בכתב העת American Statistician , אף שבשעשועון המקורי אין בחירה חוזרת - לאחר שהשחקן בחר באחת משלוש הדלתות, מסתיים הסיפור.
הבעיה הוצגה עוד קודם לכן, בשנת 1959, על ידי מרטין גרדנר, בטורו בירחון Scientific American. אצל גארדנר היא קרויה "בעיית שלושת האסירים" וניסוחה:
שלושה אסירים, א', ב' וג' נידונו למוות. המושל בחר באופן אקראי אחד מהם והחליט להעניק לו חנינה, ואת בחירתו גילה רק לסוהר. הסוהר מסרב לגלות לא' מה יהיה גורלו, אך מוכן לגלות לו מי מבין שני האסירים האחרים יצא להורג בתנאים הבאים:
אם ב' זכה בחנינה יאמר הסוהר את שמו של ג', אם ג' זכה בחנינה יאמר הסוהר את שמו של ב', אם א' זכה בחנינה יבחר הסוהר באקראי בין ב' לג'.
הסוהר אומר שב' יוצא להורג כך שהזוכה בחנינה הוא א' או ג'. מה ההסתברות שהזוכה בחנינה הוא א'? קל לראות ששתי הבעיות שקולות זו לזו, למרות שבמבט ראשון נראה שהסיכוי של א' וג' שווה זה לזה, הסיכוי של א' לזכות בחנינה נותר 1/3 וסיכויו של ג' עלה ל2/3.
ב-1990 התפרסמה הבעיה מחדש בגרסתה הרגילה כאשר היא נשאלה במדור 'שאל את מרילין' בעיתון Parade מרילין ווס סוואנט ענתה את התשובה הנכונה והוצפה באלפי פניות בחלקם גם מאת מתמטיקאים שטענו שמרילין טועה והפתרון הנכון הוא שההסתברות למכונית בשתי הדלתות היא 1/2, מרילין השיבה לטענות נגדה והציעה לפונים לערוך ניסוי בעצמם ולבחון את תוצאותיו.
ניתוח הגרסה הראשונה
התשובה הנכונה לשאלה בגרסה הראשונה היא שאי אפשר לדעת מה עדיף. כפי שהבעיה מנוסחת שם, המנחה יכול היה שלא לפתוח אף דלת, ואולי אפילו יכול היה לפתוח את הדלת עם הפרס. מכיוון שכך, המנחה יכול להיות משתף פעולה ולהמליץ על החלפה רק אם השחקן טועה (עם מנחה כזה, הסיכויים להצליח בהחלפה הם 100%), או רודף סנסציות שממליץ על החלפה רק אם השחקן צודק (ואז הסיכויים להצליח בהחלפה הם 0).
על ידי מיזוג שתי התכונות האלה, אפשר "לחשב" שהסיכויים להצליח בהחלפת הדלתות הם כל מספר שנרצה. גם כאן, הבעיה הופכת להיות סוגיה בפסיכולוגיה של מנחי טלוויזיה, ולא בהסתברות.
ניתוח הגרסה השנייה
נקודת המפתח בגרסה זו היא מחויבות המנחה לפתיחת דלת שמאחוריה מסתתרת עז, מה שמשאיר במשחק שתי דלתות.
אם השחקן צודק בניחוש הראשון ובוחר במכונית (הסיכוי לכך הוא 1/3), החלפת הדלת תגרום לו להפסיד. ואם טעה ובחר בעז, המנחה פותח את הדלת השגויה האחרת, ומשאיר סגורה את הדלת הנכונה; במקרה כזה ההחלפה תבטיח לשחקן את הפרס, וזה קורה בסיכוי של 2/3.
היתרון של השחקן על-פני האורח שנכנס אחרי פתיחת הדלת הוא באינפורמציה שאינה ידועה לו: השחקן בחר את הדלת שלו כשהיא הייתה אחת משלוש, ולכן הסיכוי שלה להסתיר את הפרס הוא 1/3. מבחינת האורח, דלת זו היא אחת משתיים, והסיכוי שלה להסתיר את הפרס הוא 1/2. האבחנה הזו (איזו דלת נכונה בסיכוי 1/3 ואיזו נכונה בסיכוי 2/3) היא הדבר שהשחקן יודע והאורח אינו יודע. הסיכוי תלוי בנקודת המבט. נאמר שהאורח מצביע על אחת הדלתות. מבחינתו, הסיכוי שזוהי הדלת הנכונה הוא חצי. השחקן יודע שהסיכוי הוא שליש או שני שלישים (תלוי כמובן באיזו דלת מדובר). באותה עת, מבחינת המנחה הכל-יודע, הסיכוי הוא אפס או אחת.
ההסבר הוא פשוט:
אם בחרת מראש מכונית, שינוי הבחירה תמיד יגרום לך לקבל עז. אם בחרת מראש בעז, הרי שינוי הבחירה שלך יגרום לך תמיד לקבל מכונית.
אבל מה ההסתברות שבחרת מראש בעז?
מכיוון שיש 2 עיזים ומכונית אחת, הסיכוי שבחרת בהתחלה עז גדול פי שניים מזה שבחרת מכונית (2/3). לכן שינוי הבחירה יזכה אותך במכונית בהסתברות כפולה, קרי 2/3.
במבט ראשון פתרון הבעיה נראה מנוגד לאינטואציה, ניתן גם להציג את הבעיה בצורה מעט אחרת, שהופכת את הפתרון לקל יותר להבנה:
אם אחרי בחירת הדלת היה המנחה מציע (תמיד) לנטוש אותה ולבחור במקומה בשתי הדלתות האחרות, כך שאם מסתתרת מכונית מעברו השני של אחת מהן - נזכה בה, היה ברור שכדאי לקבל את ההצעה. אבל בכך שהוא פותח רק אחת משתי הדלתות האחרות, וחושף את העז, המנחה מציע לשחקן בדיוק את ההצעה הזו: לקבל את שתי הדלתות שלא בחרנו, שידוע כי באחת מהן נמצאת עז. כאן קל יותר להשתכנע שהסיכויים לזכות בפרס אחרי החלפה הם 2/3.
דרך אחרת להסביר את הפתרון היא בניתוח אסטרטגי. האסטרטגיה "הצמד למה שבחרת בהתחלה" מבטיחה לשחקן הסתברות זכייה של 1/3, משום שזו הייתה ההסתברות מרגע הבחירה הראשון. האסטרטגיה "החלף בכל מקרה" היא האסטרטגיה המשלימה (המנחה השאיר רק שתי דלתות), ולכן ההסתברות להצליח בעזרתה היא 2/3.
נניח שמתקיים אותו משחק עם אלף דלתות, כאשר בצידה השני של אחת מהן מסתתר פרס, ומאחורי 999 הדלתות הנוספות נמצאות עזים. בתחילה נבחר דלת, והמנחה יפתח עוד 998 דלתות נוספות, שבצידן השני עזים. האם כדאי יהיה לשחקן להחליף את הבחירה המקורית שלו? כמובן. ההסבר לכך הוא השאלה: מתי ההחלפה תגרום להפסד? זה יקרה אך ורק כאשר הדלת הנכונה היא זו שנבחרה בהתחלה, אירוע שהסיכוי לו הוא 0.1%. בכל בחירה אחרת השחקן ישפר את מצבו ויזכה.
פתרון הסתברותי לגרסה השנייה
מאורע X: המכונית מאחורי וילון 1.
מאורע Y: המכונית מאחורי וילון 2.
מאורע Z: המכונית מאחורי וילון 3.
מאורע B: המנחה פותח את וילון 2 שמאחוריו עז.
נבחין כי בתחילת השעשועון כאשר המשתתף יבחר את הווילון באופן שרירותי (נניח כי הבחירה שלו היא X) ההסתברות לבחירה שווה ולכן - P(X)=P(Y)=P(Z)=1/3
כעת נחשב את ההסתברות לזכייה במכונית כאשר המשתתף החליף וילון, וכאשר הוא לא החליף וילון.
מקרה ראשון - המשתתף לא החליף וילון - P(X|B):
נחשב את ההסתברות שהמכונית תהייה מאחורי הוילון הראשון בהינתן שהיא לא מאחורי הוילון השני.
P(X ∩ B) = P(B|X)xP(X)=1/2 x 1/3=1/6
1/2=P(B)=P(B|X)xP(X)+P(B|Y)xP(Y)+P(B|Z)xP(Z)=1/6+0 x 1/3 +1 x 1/3
P(X|B)=P(X ∩ B) / P(B) =(1/6)/(1/2)=1/3
הסיכוי לזכייה במכונית נשמר והוא 1/3.
מקרה שני - המשתתף החליף וילון - P(Z|B):
נחשב את ההסתברות שהמכונית תהייה מאחורי הוילון השלישי בהינתן שהיא לא מאחורי הוילון השני.
P(Z|B)=P(Z ∩ B) / P(B)=(P(B|Z)xP(Z))/P(B)=(1/3)/(1/2)=2/3
הסיכוי לזכייה במכונית הוא 2/3.
נבחין כי הסיכויים לזכות במכונית לאחר החלפת הוילון אכן גדולים יותר מהסיכויים לזכות במכונית ללא החלפת הוילון הנבחר בתחילת השעשועון.
P(Z|B) = 2/3 > 1/3 = P(X|B).
ממוזער|600px|מרכז|תרשים המתאר את התשובה לבעיית מונטי הול בדומה לתרשים בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"
סימולציה
הקוד הבא בפייתון מבצע סימולציה של המשחק:
import numpy as np
N_ROUNDS = 10000
wins_with_switch = 0
wins_without_switch = 0
for i in range(N_ROUNDS):
doors = [0, 1, 2]
true_door = np.random.randint(3)
# Intial guess of the contender
initial_choice = np.random.randint(3)
print(f"True door is {true_door}, guess is {initial_choice}.")
# Now the host opens an empty door and offers you to switch your selection to the remaining closed door.
if initial_choice == true_door:
wins_with_switch += 0
wins_without_switch += 1
if initial_choice != true_door:
wins_with_switch += 1
wins_without_switch += 0
print(f"For {N_ROUNDS} games, here are the results.")
print(f"With switch success rate: {wins_with_switch/N_ROUNDS}")
print(f"Without switch success rate: {wins_without_switch/N_ROUNDS}")
בתרבות
בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", מובאת החידה וההד האקדמי שהיא עוררה כהוכחה לכך שמתמטיקה היא דבר שאיננו ברור ואינטואיטיבי. בספר גם מופיע חישוב הסתברותי פשוט (באמצעות הסתברות מותנית) שממחיש את פתרון החידה בצורה מתמטית.
בסרט "21", המספר את סיפורו של גאון מתמטי אשר מנצל את כישוריו בתחום המספרים על-מנת לזכות בהימורים בלאס וגאס. מארגן קבוצת המהמרים הוא מרצה באוניברסיטה, והוא מציג לתלמידו את בעיית מונטי הול כמבחן ליכולת החשיבה ההסתברותית שלו. בסרט מוצגת הגרסה הפתירה של הבעיה (המופיעה כאן שנייה). לאחר שהתלמיד מסביר מדוע כדאי להחליף את הבחירה ולהגדיל את הסיכוי ל-2/3, הוא עובר את המבחן בהצלחה ומגויס לצוות ההימורים שהרכיב המרצה.
ברומן "דברי מתיקה" מאת איאן מקיואן מציגה גיבורת הרומן, סרינה פרום, בעלת תואר ראשון במתמטיקה, את בעיית מונטי הול לאהובהּ, הסופר טום היילי. הוא מחבר סיפור קצר שבמרכזו בעיית מונטי הול כבסיס להחלטה בחיים האמיתיים, אך בגרסתו יש טעות בהצגת הבעיה, הנובעת מחוסר בקיאותו בתורת ההסתברות. סרינה מזהה את הטעות ומציעה גרסה מתוקנת לסיפור. טום מקבל את הצעתה, ומתקן את סיפורו.
בסדרה "סמוך על סול", עונה 2 פרק 4, הוזכרה הבעיה.
ראו גם
פרדוקס המעטפות
בעיית היפהפייה הנרדמת
עקרון הבחירה המוגבלת
לקריאה נוספת
Eosenhouse, Jason. The monty hall problem. Oxford University Press, 2009.
קישורים חיצוניים
הפסיכולוגיה של בעיית מונטי הול, פוסט בבלוג של גיל גרינגרוז
ניסוי מחשב , המראה שמי שתמיד נשאר עם הדלת שלו זוכה בשליש מהפעמים, מי שתמיד מחליף דלת זוכה בשני שלישים מהפעמים, ומי שמגריל מחדש את הדלת שהוא בוחר אחרי שהמנחה פתח דלת אחת זוכה בממוצע בחצי מהנסיונות.
הדמיית מחשב המאפשרת להריץ את המשחק מספר רב של פעמים
סרטון המתאר את התופעה מערוץ AsapSIENCE ביוטיוב.
פרדוקס מונטי הול
הערות שוליים
קטגוריה:תורת ההסתברות
מונטי הול
קטגוריה:פרדוקסים הסתברותיים | 2024-10-19T11:23:24 |
אנדרו ויילס | סר אנדרו ויילס (באנגלית: Andrew Wiles; נולד ב-11 באפריל 1953) הוא מתמטיקאי בריטי המתגורר בארצות הברית, התפרסם לאחר שהוכיח את השערת טניאמה-שימורה אשר גררה את נכונות המשפט האחרון של פרמה.
קורות חיים
ויילס למד בבית הספר לייס שבקיימברידג', וב-1974 קיבל תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד. ב-1979 השלים עבודת דוקטורט בקולג' קלייר שבאוניברסיטת קיימברידג', תחת הנחייתו של ג'ון קוטס. כעת הוא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת פרינסטון.
ויילס נודע ברבים לאחר שהוכיח את השערת טניאמה-שימורה, אבל היו לו מוניטין של חוקר מבריק בתורת המספרים כבר בזמן שעבד עם קוטס על עקומים אליפטיים, שעה שהשניים עשו את הצעדים הראשונים להוכחתה של השערת בירץ' וסווינרטון-דייר (אחת מבעיות המילניום של מכון קליי). יחד עם בארי מזור הוא עשה עבודה חשובה לגבי ההשערה המרכזית של תורת איווסווה.
גם לאחר שפתר בעיה שנחשבה לאתגר הגדול של תורת המספרים, המשיך ויילס לחקור בתחום, והוא נחשב למומחה מוביל בעקומים אליפטיים בכלל ובהשערת בירץ' וסווינרטון-דייר בפרט. בשנת 1999 חנך את "מרכז ויילס לטכנולוגיה" בבית הספר היוקרתי קינגס קולג' שבאנגליה.
עניין במתמטיקה מגיל צעיר
ויילס גדל בעיר קיימברידג' שבאנגליה. מילדותו אהב לפתור את הבעיות המתמטיות שפגש בבית הספר, וחיבר כמה בעיות משלו. המשפט האחרון של פרמה לכד את תשומת לבו, מפני שזוהי בעיה שקל להציג ולהבין, ובכל זאת היא עמדה בפני ניסיונות ההוכחה של המתמטיקאים במשך מאות שנים. כאשר ויילס היה בן 10, הוא מצא בספרייה העירונית את הספר "הבעיה האחרונה" שכתב אריק טמפל בל על המשפט, וניסה לפתור את הבעיה בעצמו, בחושבו שאולי יצליח לגלות משהו שנעלם מעיני אחרים. הוא למד שיטות שונות שפותחו כדי להתמודד עם הבעיה, אבל החליט שהן אינן מספיקות. כשסיים את לימודי התואר הראשון עזב את הבעיה, ועבר לעבוד תחת הנחייתו של קוטס.
עקומים אליפטיים, תבניות מודולריות והמשפט האחרון של פרמה
בשנות ה-50 וה-60 הגו המתמטיקאים היפנים יוטקה טניאמה וגורו שימורה השערה שקישרה עקומים אליפטיים לתבניות מודולריות. ההשערה נודעה במערב לאחר שאנדרה וייל הקדיש לה מאמר שבו הציג ראיות התומכות בה. כבר לפני שנמצאה הוכחה להשערת טניאמה-שימורה, נכתבו מאמרים על התוצאות שאפשר יהיה להסיק ממנה, כאשר תוכח.
במהלך שנת 1984 גרהרד פריי הציע טענה שאם מישהו יצליח להוכיח את השערת טניימה-שימורה הוא גם יוכיח את המשפט האחרון של פרמה. אך בטענה זו היה פגם שמנע את אימותה שלה. את הטענה הזו הוכיח ותיקן קן ריבט ב-1986, הראתה שממשפט טניאמה-שימורה, אפילו אם הוא נכון רק במקרה ה"יציב למחצה", נובע המשפט האחרון של פרמה. עבודתו זו של ריבט הביאה את ויילס להפנות את עיקר מרצו להוכחת ההשערה של טניאמה ושימורה, מאחר שכעת היה ברור שהוכחה כזו תפתור גם את האתגר מן המאה ה-17, המשפט האחרון של פרמה.
חוקרים רבים סברו שאין כל דרך לתקוף את השערת טניאמה-שימורה, הקובעת כאמור שכל עקום אליפטי רציונלי הוא מודולרי, מפני שאפילו לא היה ידוע אם לשני המבנים יש אותו מספר של פונקציות L. ריבט סובר שאפשר לייחס את הצלחתו של ויילס בפתרון השערת טניאמה-שימורה לכך שהייתה לו התעוזה לתקוף את ההשערה למרות קשיים אלה. אף על פי שוויילס הסתפק, בתחילה, בפתרון המקרה היציב למחצה, התברר שמקרה זה אינו קל בהרבה מן ההשערה המלאה.
בתחילת עבודתו של ויילס על השערת טניאמה-שימורה, הוא נהג להזכיר את הבעיה של פרמה בפני עמיתיו, אבל העניין שאזכורים כאלה עוררו הרתיע אותו. הוא רצה להתרכז בבעיה, וביקש לעבוד לבדו (סיימון סינג משער שרצונו של ויילס לסיים את ההוכחה בכוחות עצמו, תרם לבידוד מרצון). במשך אותן שנים, ויילס המשיך לעבוד בפרינסטון. הוא כתב מאמרים על נושאים רחוקים מהשערת טניאמה-שימורה, המשיך להיות נוכח בסמינרים, להרצות ולהנחות סטודנטים.
ההשערה של טניאמה-שימורה היא, בסופו של דבר, בעיה של ספירת הנקודות שיש לעקום אליפטי כאשר מצמצמים אותו לשדה סופי. לשם כך, חקר ויילס הצגות גלואה (שהן הצגות של חבורת גלואה האבסולוטית של הרציונליים) המתקבלות מן העקום האליפטי, תבניות מודולריות, וערכים מיוחדים של פונקציות L המתאימות.
הצהרה על ההוכחה
ביוני 1993 העביר ויילס סדרה בת שלוש הרצאות תחת הכותרת "תבניות מודולריות, עקומים אליפטיים והצגות גלואה" במכון אייזק ניוטון בקיימברידג', במסגרת כנס על פונקציות L ואריתמטיקה. המארגנים הקצו לו בתחילה רק יומיים, אבל ג'ון קוטס ויתר על זמן ההרצאה שלו כדי לאפשר לו לסיים את הנושא.
לאחר ההרצאות אמר בארי מזור שלמרות הרעיונות המבריקים הרבים בסדרה, המתח נשמר עד לסוף ההרצאה האחרונה.
המאמר של ויילס
את המאמר שכתב על ההוכחה של המקרה היציב-למחצה של השערת טניאמה-שימורה (שממנו, כאמור, נובע המשפט האחרון של פרמה), הגיש ויילס לכתב העת החשוב Inventiones Mathematicae, ובארי מזור, אחד העורכים, הרכיב צוות של שישה אנשים לצורך ביקורת עמיתים למאמר. בצוות כלל מזור את קן ריבט, ניק כץ וריצ'רד טיילור. בגרסה הראשונה, ההוכחה נצרכה לבניה של "מערכת אוילר", שהצוות מצא בה פגם מהותי. בעבודתו ווילס החליט, שהוא ישתמש בשיטת הוכחה בה מוכיחים מקרה אחד. לאחר מכן מוכיחים שמפני שמקרה א' נכון, גם מקרה ב' מוכרח להיות נכון, וכן הלאה. בדיוק כמו דומינו עד אינסוף. כדי להוכיח שמקרה א' משליך על מקרה ב' הסתמך ויילס על שיטה ששמה: "שיטת קליווגין-פלאך". הפגם היה, שלא הייתה ערובה לכך ששיטה זו אכן תעבוד כמו שוויילס תכנן ותיצור את אפקט הדומינו הרצוי. במקור שיטה זו עבדה רק בנסיבות מסוימות. ויילס האמין, שהוא חיזק אותה מספיק כדי שהיא תעבוד במקום שהוא נזקק לה. אך בפועל המצב לא היה כזה והתוצאות היו הרסניות. אף על פי שמאמריו של ווילס סיפקו חידושים ותגליות רבות, ללא החלק הזה בהוכחה כל ההוכחה להשערת טניאמה- שימורה נפלה ואיתה ההוכחה למשפט האחרון של פרמה. במשך שנה חשב ויילס שלמרות העבודה הרבה והתוצאות החשובות שהשיג, לא ניתן לגשר על הפער ולהגיע אל המטרה הנכספת. לפני שנכנע, הוא החליט לנסות ניסיון אחרון, בעזרת ריצ'רד טיילור, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית ויילס ב-1988. זמן מועט לפני המועד בו ווילס החליט לנטוש את עבודתו התחוור לו ששיטת קליווגין-פלאך יכולה לגרום ל"תאוריית איווסווה" אותה ניסה שלוש שנים קודם לכן, לעבוד. השילוב בין שתי השיטות היה כל מה שוויילס נזקק לו כדי למצוא את התשובה האמיתית. הגרסה הסופית של ההוכחה של ויילס, השונה מן הגרסה המקורית, פורסמה בגיליון 141 של ה-Annals of Mathematics בשנת 1995, יחד עם מאמר תומך שכתבו ויילס וטיילור במשותף, ונקראה "תכונות בתורת החוגים של אלגברות הקה מסוימות".
ההוכחה המלאה של השערת טניאמה-שימורה
לאחר שההתפעלות מן ההישג שבהוכחת משפט פרמה שככה, העבודה הוצגה בתור צעד חשוב לקראת מטרה חשובה אף יותר - השערת טניאמה-שימורה המלאה, העומדת במרכז התורה האריתמטית של עקומים אליפטיים. למרבה ההפתעה, מטרה זו הושגה בתוך זמן קצר יחסית, בשנת 1999, כאשר טיילור נעזר ברעיונות של ויילס כדי לפתור את השערת ארטין עבור הצגות גלואה שבהן המסלול של הנקודה 1/2 תחת פעולת חבורת המטריצות מתאים לחבורת התמורות הזוגיות
.
פרסים
לוויילס הוענקו מספר פרסים מרכזיים במתמטיקה: פרס רולף שוק למתמטיקה (1995), המדליה המלכותית (1996), פרס קול (1996), פרס וולף (1996),פרס וולפסקהל (1997) פרס המלך פייסל (1998), פרס המחקר של מכון קליי (1999), פרס שאו (2005) ופרס אבל (2016). ויילס הוכתר כאביר של מסדר האימפריה הבריטית בשנת 2000. ויילס הוכיח את השערת טניאמה-שימורה כשהיה בן 41, וכך לא יכול היה לזכות במדליית פילדס, המוענקת על-פי צוואתו של ג'ון צ'ארלס פילדס למתמטיקאים מתחת לגיל 40. כתחליף לכך הוענק לו לוח כסף מאת האיחוד הבינלאומי למתמטיקה (1998).
זוכה מדליית קופלי לשנת 2017.
תלמידים
ויילס הנחה כ-14 תלמידים בעבודת הדוקטורט שלהם. ביניהם ריצ'רד טיילור ואהוד דה-שליט, שהיה מראשוני תלמידיו, ומכהן כיום כפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.
לקריאה נוספת
סיימון סינג, המשפט האחרון של פרמה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000.
קישורים חיצוניים
Henri Darmon: A Proof of the Full Shimura-Taniyama-Weil Conjecture Is Announced, Notices of the American Mathematical Society, Vol. 46 (1999), No. 11. מבוא למשפט, וסקירה של ההוכחה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתמטיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:זוכי פרס וולף למתמטיקה
קטגוריה:מתמטיקאים אמריקאים
קטגוריה:מתמטיקאים בריטים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קיימברידג'
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:זוכי פרס רולף שוק למתמטיקה
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:בריטים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:זוכי פרס קול
קטגוריה:זוכי פרס שאו
קטגוריה:זוכי פרסי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:עמיתי מקארתור
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס אוסטרובסקי
קטגוריה:זוכי פרס וייטהד
קטגוריה:זוכי מדליית דה מורגן
קטגוריה:זוכי פרס אבל
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1953 | 2024-02-16T21:29:46 |
ביולוגיה מולקולרית | שמאל|ממוזער|250px|תהליך ייצור החלבונים בתא לפי תבנית ה-DNA מכונה "הדוֹגמה הבסיסית של הביולוגיה המולקולרית"
בִּיּוֹלוֹגְיָה מוֹלֵקוּלָרִית (Molecular Biology) היא ענף מרכזי בביולוגיה, המתמקד בפעילויות ביולוגיות במישור המולקולרי, ובייחוד במבנה ושימור ה־DNA, תהליכי ביטוי גנים אשר כוללים שעתוק, תרגום, ועוד. בבסיס הדיסציפלינה עומדת הַדּוֹגְמָה הַמֶּרְכָּזִית (The central Dogma) אשר נוסחה במקור על ידי זוכה פרס נובל פרנסיס קריק. על פי הַדּוֹגְמָה, מידע ביולוגי ארוז ב-DNA, ואותו המידע "זורם" דרך RNA לתצורה פעילה – שהיא חלבון. על פי הניסוח המקורי, ברגע שחלבון נוצר, הוא לא יכול להציג את המידע הגנטי המקורי.
הביולוגיה המולקולרית בכללותה חוקרת את הַדּוֹגְמָה הַמֶּרְכָּזִית, ובפירוט היא עוסקת בין היתר במנגנוני שימור ה-DNA, בתהליך השעתוק של RNA מ־DNA, בתרגום חלבונים על סמך RNA, ובאינטראקציות השונות של מרכיבי המערכת.
תחום זה מכיל כלי מחקר טכניים רבים, גבולותיו אינם מוגדרים היטב והוא חופף בחלקו לתחומים אחרים בביולוגיה, בעיקר גנטיקה וביוכימיה. בעוד שהביולוגיה המולקולרית ממוקדת בקשרי הגומלין בין המערכות השונות של התא, כולל קשרים בין DNA, RNA והסינתזה של החלבונים, הביוכימיה עוסקת באופן מיוחד באינטראקציית חלבון-חלבון ובזרימת מידע על ידי מסלולים מטבוליים. גנטיקה עוסקת באופן מיוחד, כמו גם הביולוגיה המולקולרית, ב-DNA. עם זאת, הגנטיקה מציגה זרימת מידע גנטי בקנה מידה של דורות, לעומת הביולוגיה המולקולרית אשר עוסקת בגנום של אורגניזם בודד.
ויליאם אסטבורי, מאבות התחום, תיאר ב-1961 בכתב העת Nature את הביולוגיה המולקולרית כך:
היסטוריה
התחום נוסד בשנות השלושים של המאה ה-20, והמושג "ביולוגיה מולקולרית" נטבע בידי וורן ויבר ב-1938. ויבר היה מנהל מחלקת מדעי הטבע במכון רוקפלר, והוא חשב כי הביולוגיה צפויה לעבור שינוי משמעותי בעקבות התקדמות משמעותית בתחום הקריסטלוגרפיה. לפיכך הוא העביר תקציבים רבים לתחומים הביולוגיים.
בתחילת המאה ה-20 התפרסמו כתביו של גרגור מנדל, ועקרונות התורשה הבסיסיים נעשו ידועים. בשלב זה כבר הבינו כי תכונות תלויות ב'גנים', אך עוד לא היה ברור מה הם בדיוק אותם גנים, וכיצד הם משפיעים על תכונות מסוימות. היה ידוע בשלב זה כי תאים מכילים חלבונים, סוכרים, שומנים, DNA ו-RNA. כמו כן, נראה היה כי חלבונים מציגים את השונות הגדולה ביותר מבחינה תפקודית, והם מסוגלים לפעול כאנזימים אשר מתווכים פעילויות תאיות, לכן בשלב זה סברו כי הגנים מורכבים מחלבונים פעילים.
הראשון להציג את הקשר בין גנים לחלבונים היה רופא בריטי בשם ארצ'יבלד גארוד. ד"ר גארוד טיפל בחולים אשר סבלו ממחלה לא-קטלנית בשם אלקפטונאוריאה, אשר צובעת את השתן בשחור. הצבע השחור נוצר עקב המולקולה אלקפטון (Alkapton), שבחולים אלו איננה מתפרקת לתוצר חסר צבע. גארוד הציע כי הסיבה למחלה הוא אנזים מפרק-אלקפטון פגום מלידה, כלומר, הוא הציע כי בקרב החולים ישנו חלבון ספציפי שאינו מבצע את תפקידו. כמו כן, גארוד שם לב כי המחלה עוברת בהורשה רצסיבית על פי הסבריו של מנדל, וכך התפרסמה ההצעה הראשונה הקושרת בין גנים לבין חלבונים.
ב-1940 ג'ורג' וולס בידל ואדוארד לורי טאטום הוכיחו למעלה מכל ספק את השערתו של גארוד, ובכך ביססו את הקשר בין גנים לחלבונים. בניסויים שערכו, בהם עשו שימוש בשיטות הן מתחום הגנטיקה והן מתחום הביוכימיה, הם חשפו תאים לקרינה וכתוצאה מכך נוצרו חלבונים ספציפיים אשר היו תקולים לכל אורך חיי האורגניזם. כך ניתן היה להסיק כי חלבונים נוצרים על סמך גנים, והגנים עצמם רגישים לקרינה. בידל וטאטום טבעו את הסלוגן הידוע: "One gene – one enzyme". כיום ידוע כי סלוגן זה איננו נכון. עוד לא היה ברור ממה הגנים עצמם מורכבים, רק היה ידוע כי הגנים אחראים ליצירת חלבונים. באופן מעניין, שני החוקרים החליפו את השימוש בזבוב הפירות דרוזופילה באורגניזם מודל מתאים יותר, הפטרייה החד תאית Neurospora; השימוש באורגניזמי מודל חדשים הפך למוטיב חוזר בהתפתחות הענף של ביולוגיה מולקולרית.
ב-1944 הראה אוסוולד אברי מאוניברסיטת רוקפלר כי גנים עשויים מ-DNA. עבודתו לא התקבלה באופן גורף, ורק ב-1952 הוכיחו אלפרד הרשי ומרתה צ'ייס כי החומר התורשתי הוא אכן DNA (ולא חלבונים כפי שחשבו בשלב מוקדם יותר), בניסוי שנודע כניסוי הרשי-צ'ייס. בניסוי זה הראו כי הדבקה של חיידקים מבקטריופאג' (נגיף הפוגע בחיידקים) היא על ידי DNA ולא על ידי חלבונים.
ב-1953 ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק פענחו את המבנה הדו גדילי של ה-DNA, בין היתר בהסתמך על תוצאות השתברות קרני ה-X במחקר שערכו רוזלינד פרנקלין, מוריס וילקינס, וריימונד גוסלינג. ב-1958 ניסח קריק לראשונה את הַדּוֹגְמָה הַמֶּרְכָּזִית של הביולוגיה המולקולרית, לפיה מידע ביולוגי נשמר ב-DNA, והוא מתבטא כחלבון. ברגע שנוצר החלבון, לא ניתן לנוע בחזרה למקור המידע.
ב-1961 הניחו פרנסואה ז'קוב וז'אק מונו כי קיים מתווך בין DNA לתוצר החלבוני, שלו קראו RNA שליח (mRNA). כמו כן, במהלך שנות השישים נקבע הקשר בין המידע המצוי ב-DNA ולמבנה החלבונים: הקוד הגנטי, אשר נשמר כרצף נוקלאוטידים ב-DNA, מגדיר את סדר חומצות האמינו בחלבונים. כל שלשה של נוקלאוטידים ב-DNA נקראת קודון, והיא מקודדת לחומצה אמינית אחת.
בתחילת שנות השישים הראו ז'קוב ומונו גם כי חלבונים מסוימים, חלבונים מווסתים, מבקרים את השעתוק של גנים ומשפיעים על ביטוים. למעשה, עבודתם הבהירה כי ישנם מקבצים של גנים אשר מתבטאים יחדיו, ופעילותם קשורה זה בזה. בשנת 1965 זכו ז'קוב, מונו ואנדרה לווף, המנהל של השניים במכון פסטר ושותפם לעבודה, בפרס נובל.
ב-1971 התגלה אנזים ההגבלה הראשון, HindII, גילוי שעליו זכו ב-1978 ורנר ארבר, דניאל נתנס והמילטון סמית' בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה. אנזימי הגבלה הם כלי בסיסי וחיוני בתחום ההנדסה הגנטית, מכיוון שאנזימים אלו חותכים את ה-DNA באתרים ספציפיים.
מאז הופיעו להם חידושים רבים, והביולוגיה המולקולרית התבססה כאבן יסוד בכל המדעים הביולוגיים למיניהם. ההתפתחות בתחום זה האיצה התקדמות בתחומי מחקר נוספים, כגון גנטיקה, אימונולוגיה, וירולוגיה, אמבריולוגיה וחקר הסרטן. השימוש ב-DNA מאורגניזם אחד, והחדרתו לאורגניזם שני, שינתה את פני הכלכלה, בדגש על תעשיית המזון והפארמה. המזון עבר הנדסה גנטית כך שיהיה פורה, מזין וטעים יותר. נוצרו תרופות בקנה מידה המוני על ידי שימוש בפטריות, חיידקים ותאי כליה של עכברים. הגנום האנושי רוצף ופורסם. למדנו לשבט בעלי חיים שלמים. פותחו טיפולים רפואיים משתנים המתאימים את עצמם ל-DNA האישי של כל מטופל ומטופל. כיום חיסונים נוצרים במהירות שיא, וניתן רק לדמיין לאן התחום ימשיך להתפתח.
מבנה ה-DNA
ממוזער|280x280 פיקסלים|מבנה הנוקלאוטידים. ניתן לראות את הבסיסים החנקניים השונים, את הסוכרים המתאימים ל-DNA ו-RNA, ואת קבוצות הפוספט.
נוקלאוטידים – חומצות גרעין
מולקולות ה-DNA הן שרשראות ארוכות אשר מורכבות מאבני בניין פשוטות יחסית הנקראות "נוקלאוטידים" (Nucleotides), או "חומצות גרעין". כל נוקלאוטיד בעצמו מורכב משלושה מרכיבים:
בסיס חנקני
סוכר
קבוצת פוספט
הבסיסים החנקניים הם מבנים טבעתיים על בסיס חנקן ופחמן. ישנים בסיסים אשר בנויים מטבעת בודדה, וישנם אלו אשר מורכבים משתי טבעות המאוחות זו לזו. הטבעות הבודדות נקראות פירימידינים (Pyrimidines), ואילו הטבעות הכפולות נקראות פורינים (Purines).
מבין הפורינים הנפוצים ניתן למנות את אדנין (A) ואת גואנין (G). מבין הפירימידנים הנפוצים ניתן למנות את ציטוזין (C), תימין (T) ואת אורציל (U).
ממוזער|166x166 פיקסלים|מבנה הנוקלאוטיד, בדגש על פחמני הריבוז. יש לשים לב כי מדובר בריבוז, ולא בדאוקסיריבוז, ולכן מדובר בנוקלאוטיד של RNA.
הסוכר בנוקלאוטידים הוא פנטוז, כלומר, סוכר בעל חמישה פחמנים. ארבעה מתוך חמשת הפחמנים הללו מעורבים בפעילויות חשובות למבנה ולתפקוד ה-DNA:
פחמן C'1 קושר את הבסיס החנקני. בעגה המקצועית הקשר נקרא קשר N-גליקוזידי.
פחמן C'2 יכול לקשור, או לנתק, קבוצת הידרוקסיד (OH). בנוכחות קבוצת ה-OH הסוכר נקרא ריבוז. בהיעדר קבוצת ה-OH הזו הסוכר נקרא דה-אוקסי-ריבוז, וזהו ההבדל המהותי ביותר (אם כי לא היחיד) בין RNA לבין DNA.
פחמן C'3 משתתף בבניית שרשרת הנוקלאוטידים.
פחמן C'5 קושר קבוצות פוספט, כפי שניתן לראות בתמונה. גם פחמן זה משתתף בבניית שרשרת הנוקלאוטידים יחד עם פחמן C'3. הקשרים שהם בונים יחדיו נקראים קשרים פוספו-די-אסטרים.
אף על פי שניתן לקשור מספר קבוצות פוספט, בשרשרת ה-DNA ישנה רק קבוצת פוספט בודדת. קבוצות הפוספט טעונות במטען שלילי, ולכן ה-DNA (וכך גם ה-RNA) הם בעלי פעילות חשמלית. תכונה זו מנוצלת הן על ידי התאים, ומסייעת לקיפול ה-DNA, אבל גם באופן מלאכותי במעבדות ובמרפאות. לדוגמה, במהלך משבר ה-COVID-19, יוצרו באופן מלאכותי חיסונים על בסיס RNA על ידי החברות המסחריות פייזר ומודרנה. ה-RNA, בהתאם לדוגמה המרכזית, מקודד לחלבון ויראלי אשר יזוהה על ידי מערכת החיסון. ה-RNA עצמו טעון שלילית, ובשביל לשנע אותו, ולשמור עליו, הוא הוחדר לתוך מעטפת שומנית אשר מכילה גם חלקיקים טעונים חיובית. מעטפת שכזו נקראת ליפופלקס (Lipoplex). דוגמה נוספת לשימוש במטענים חיוביים לטובת אריזת נוקלאוטידים היא אריזת גנום ויראלי. בווירוסים, הנוקלאוטידים ממוקמים בתוך קופסה חלבונית בשם קפסיד (Capsid). פעמים רבות ישנם מטענים חיוביים בחלקו הפנימי של הקפסיד, כפי שניתן לראות למשל בווירוס ה-TMV.
ממוזער|230x230 פיקסלים|חד גדיל של DNA. ניתן לראות את קבוצות הפוספט מוקפות בעיגול כחול, ואת שיירי הסוכר המשתתפים ביצירת הקשרים הפוספודיאסטרים. במקרה זה, מדובר בשרשרת של שלושה בסיסים: TAA. לצורך השוואה, הגנום האנושי מכיל כ-6 מיליארד בסיסים.
חומצות הגרעין נקשרות זו לזו באופן סדרתי, כך שנוצרת שרשרת ארוכה של נוקלאוטידים. הקשר נוצר על ידי קבוצות הסוכר והפוספט של הנוקלאוטידים. פחמן C'3 קושר קבוצת פוספט, אשר מחוברת מבעוד מועד לפחמן C'5 של הנוקלאוטיד הבא בשרשרת, כפי שניתן לראות בציור.
ה-DNA לא נותר חד-גדילי בתאים חיים, אלא הוא נמצא בתצורה דו-גדילי. הגדילים קשורים זה לזה בעזרת קשרי מימן. באופן שגרתי, פורין בגדיל אחד יקשור בקשרי מימן פירימידין בגדיל המשלים, ולהפך. על פי רוב הפורין A קושר את הפירימידין T, ואילו הפורין G קושר את הפירימידין C. ב-RNA, הפורין A קושר את הפירימידין U במקום הפירימידין T. עובדה זו לפיה ישנם זוגות קבועים – G:C ו-A:T אמנם נפוצה, אך לא אבסולוטית. לעיתים פגמים ב-DNA מובילים לקשרים לא-שגרתיים בין בסיסי הגנום.
ממוזער|189x189 פיקסלים
זוגות בסיסים אלו נקראים גם 'זוגות בסיסים ווטסון-קריק', על שם מפצחי מבנה ה-DNA: פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון.
מבנה ה-RNA
מולקולות ה-RNA הן דומות באופן תהומי למולקולות ה-DNA. עם זאת, ישנם שלושה הבדלים מרכזיים בין DNA לבין RNA:
מספר הגדילים – על פי רוב, DNA הוא מבני דו-גדילי, ואילו RNA הוא מבנה חד-גדילי.
שייר הסוכר – ב-DNA ישנו דאוקסיריבוז, ואילו ב-RNA ישנו ריבוז.
בסיסים חנקניים – כאמור, ב-DNA ישנו פירימידין בשם טימין (T). ב-RNA פירימידין זה מוחלף באופן מושלם על ידי הפירימידין אורציל (U). יתרה מכך, בסיסים רבים ב-RNA הם מותמרים (בעוד שישנן מעט התמרות על גבי ה-DNA), מה שמוליד בסיסים חנקניים נוספים מלבד ארבעת הבסיסים הנפוצים (A, G, C, U). בין הבסיסים המיוחדים ניתן למנות את I, rT, Ψ, D ועוד.
ה-RNA היא מולקולה גמישה למדי, אשר מסוגלת ליצור מגוון רחב של מבנים תלת־ממדיים. עם זאת, יציבותה של מולקולה זו היא נמוכה. מולקולת ה-RNA נוטה להתפרק בתהליך של אוטו-הידרוליזה. המנגנון לפירוק זה נובע מדה-פרוטונציה ספונטנית של 2'-OH, ובעקבות זאת תקיפה נוקלאופילית של הפוספט על ידי יון האוקסיד.
בתאים חיים, ה-RNA מיוצב על ידי חלבונים, מה שמאריך את אורך חייו.
אריזת הגנום
כל תא אנושי מכיל כ-2 מטרים של גדילי DNA. עם זאת, קוטר תא אנושי ממוצע עומד על כ-15 מיקרון. כיצד ניתן לגשר על הפער בין אורך הגנום, לבין קוטר התא?
ממוזער|319x319 פיקסלים
ראשית כל, ה-DNA הדו-גדילי נארז על גבי מבנים חלבוניים הנקראים היסטונים. ישנם היסטוני ליבה, אשר מורכבים משמונה חלבונים – H2A, H2B, H3 ו-H4 (ישנם שני עותקים לכל חלבון). בנוסף לכך ישנו חלבון היסטוני נוסף בשם H1, אשר תפקידו הוא לארוז מקבצי היסטוני ליבה.
חלבוני ארכיטקטורה גבוהים כגון SMC, שאינם היסטונים, מסוגלים לקפל עוד יותר את ה-DNA יחד עם ההיסטונים הצמודים אליו.
מכלול ה-DNA וחלבוני האריזה השונים נקרא כרומטין. בהתאם לצורך, ניתן לווסת את קומפקטיות אריזת הכרומטין. כאשר התא מעוניין להשתמש במקטעים מסוימים מן הגנום, אתרים אלו יוותרו פתוחים. לעומת זאת, אחת הדרכים בה התא מסוגל להשתיק גנים היא על ידי קיפול דחוס במיוחד של הגנום, כך שמקטע זה לא יהיה נגיש לשאר חלבוני התא.
בעת חלוקת התא, ה-DNA נמצא בתצורתו הקומפקטית ביותר.
אריזת גנום ויראלי
בכל הווירוסים, ישנה מגבלה חריפה על "כלכלת המידע" ואריזת הגנום. הכוונה ב"כלכלת המידע" היא שהמידע המקודד בגנום הוויראלי צריך להכיל את כל החלבונים הדרושים לקיום הויריון. באופן מפתיע, דרישה זו איננה טריוויאלית כלל וכלל, והתפתחו מנגנונים רבים למען מעקף מגבלה זו.
למען האינטואיטיביות, נבחן דוגמה:
נניח כי לפנינו גנום ויראלי פשוט וקטן במיוחד, אשר מכיל 5,000 נוקלאוטידים (5kb). כל שלושה נוקלאוטידים מקודדים לחומצה אמינית אחת, ולכן גנום זה מסוגל לקודד כ-1,666 חומצות אמינו, אם הגנום נקרא ברציפות מתחילתו ועד סופו. בתצורתו הדחוסה ביותר, גנום זה יתפוס צורה כדורית בקוטר 90Å. הגנום הוויראלי איננו צף חופשי במרחב, אלא הוא מוגן במעטפת חלבונית אשר נקראת קפסיד. עובי ממוצע של קפסיד עומד על כ-30Å. על מנת ליצור מעטפת חלבונית בעובי שכזה, שתוכל גם להכיל את הגנום הוויראלי המדובר, יש צורך בכ-25,000 חומצות אמינו.
כיצד ניתן להשתמש ב-1,666 חומצות אמינו, על מנת לייצר מעטפת המורכבת מ-25,000 חומצות אמינו? בעיה זו נפתרת באופן חלקי על ידי שימוש ביחידות חוזרניות באופן רפטטיבי, לרוב כ-60 יחידות חוזרניות. לכן זה לא מפתיע כי מרבית הקפסידים הם סימטריים.
עם הזמן, וירוסים פיתחו מנגנוני אריזה משוכללים ומפתיעים במיוחד. מנגנונים אלו כוללים גם פעילויות הקשורות למבנה הקפסיד, אך גם לקומפקטיות גדילי ה-DNA או ה-RNA של אותו ויריון (הכוונה ויריון היא וירוס בוגר אשר מסוגל להדביק). ישנם אף וירוסים בהם המטען הגנטי דחוס באופן דומה לקריסטלים אשר מיוצרים באופן סינתטי במעבדה.
הַדּוֹגְמָה הַמֶּרְכָּזִית
ממוזער|363x363 פיקסלים
שכפול
כאמור, כל המידע הגנטי שמור ב-DNA. על מנת שמידע זה יועבר לדורות הבאים, יש להפיק העתקים של מידע זה. לאחר שכפול ה-DNA, עותק אחד יוותר מאחור, ואילו עותק חדש יועבר הלאה לדור הבא.
החלבון המרכזי אשר אחראי על ביצוע השכפול נקרא DNA פולימראז. חלבון זה הוא מכונה מולקולרית מורכבת, אשר מורכבת ממספר תת-יחידות. קומפלקס זה פועל על גבי DNA חד-גדילי, אשר על פיו נוצר הגדיל המשלים. תוך כדי השכפול, הגדיל המשלים נקשר לגדיל התבנית, וכך מתקבל DNA דו-גדילי.
ל-DNA פולימראז ישנה מגבלה חריפה, והיא היעדר יכולת סינתזה דה-נובו (סינתזה יש מאין). פעולתו של החלבון היא למעשה הארכת גדיל DNA חד-גדילי. לכן, מלבד DNA חד-גדילי אשר מהווה כתבנית, על מנת שיתבצע שכפול יש לצרף למערכת גם רצפים קצרים של DNA, או RNA, אותם ה-DNA פולימראז יוכל להאריך לכדי הגדיל המשלים. רצפים קצרים אלו, אותם DNA פולימראז מאריך, נקראים פריימרים (או בעברית – תחלים).
במילים אחרות, שכפול DNA על ידי DNA פולימראז תלוי בגדיל תבנית (Template strand) ארוך, ובגדיל פריימר קצר (Primer strand). חלבון הפולימראז מאריך את גדיל הפריימר בהתאם לגדיל התבנית.
מכיוון ש-DNA הוא מבנה דו-גדילי, כיצד נוצרים הגדילים החד-גדיליים עליהם DNA פולימראז מסוגל לפעול?
ראשית כל, גדיל התבנית נוצר על ידי פעילותם של שני חלבונים:
חלבוני איניציאציה (Initiation Proteins)
הליקאז (Helicase)
חלבוני האיניציאציה מבצעים את ההפרדה הראשונית שבין שני גדילי ה-DNA. דוגמאות לחלבונים ממשפחה זו כוללים את DnaA הפרוקריוטי, ואת ה-ORC האאוקריוטי. מבנים אלו מפרידים את שני גדילי ה-DNA באזור מוגדר.
לאחר מכן ההליקאז מתחבר לאחד הגדילים, ותפקידו הוא לשבור את קשרי המימן אשר מרכיבים את ההליקס הדו-גדילי. בחירת הגדיל עליו ההליקאז נטען תלויה באורגניזם. פעילותו של DNA פולימראז מצומדת לפעילותו של ההליקאז.
לעומת גדיל התבנית, גדילי הפריימר נוצרים על ידי חלבון נפרד אשר נקרא פרימאז. חלבון זה מייצר מקטעים חד-גדיליים קצרים, אותם הפולימראז מאריך. באופן מפתיע, אותם פריימרים מורכבים מ-RNA, ולא מ-DNA. בהמשך פריימרים אלו יחתכו ויוחלפו לכדי מקטעי DNA.
כפי שניתן להבין, מדובר בתהליך מורכב להפליא, אשר תיארנו רק חלק קטן מתוכו. חלבונים נוספים אשר לוקחים חלק בביצוע השכפול הם: טופואיזומראז, SSB, ליגאז ועוד רבים. מכלול החלבונים אשר פועלים יחדיו לשכפול ה-DNA נקראים ה"רפליזום".
מודל הטרומבון
ממוזער|392x392 פיקסלים|בתמונה – מזלג שכפול (replication fork) בודד, ללא הרפליזום השלם. ביצורים חיים, בכל אתר שבו מתחיל שכפול מופיעים שני מזלגות-שכפול, מזלג שכפול לכל כיוון (ימינה ושמאלה). כאמור, כל DNA פולימראז (מסומן בכחול) מייצר גדיל בת באוריינטציה 5' ל-3'. עם זאת, רק אחד מן הפולימראזות נע עם כיוון ההליקאז (מסומן בצהוב). הפולימראז התחתון, על אף התרחקותו מן ההליקאז בתמונה, בכל זאת נע עם מזלג השכפול השמאלי, ולא עם המזלג הימני (איננו מוצג בתמונה). הפתרון לכך הוא קיפול גדיל האב התחתון על עצמו, מה שמייצר לולאה (לא מוצג בתמונה). הפולימראז הלולאתי מסנתז את ה-DNA באופן מקוטע, כאשר כל פרגמנט נקרא 'מקטע אוקאזקי'.
כפי שצוין לפני כן, ה-DNA הוא מבנה דו-גדילי, כאשר כל גדיל הוא רצף של נוקלאוטידים המחוברים זה לזה בקשרים קוולנטיים פוספודיאסטריים. שני הגדילים מזווגים באמצעות בקשרי מימן, בחוקיות שנקראת כיום 'קשרי ווטסון-קריק'. הקשרים הפוספודיאסטריים הם בעלי כיווניות, מכיוון שתהליך היצירה של קשר מסוג זה מחייב אינטראקציה בין ההידרוקסיד בפחמן C'3, לבין קבוצת הפוספט בעמדה אלפא של פחמן C'5 על גבי הנוקלאוטיד הבא. לכן, בכל גדיל בודד של DNA, קצה אחד יציג קצה C'5, ואילו הקצה השני יציג קצה C'3. הכיווניות הזו נקראת 5' ל-3'. הקצה ה-5' נחשב במעלה הזרם, או Upstream, ואילו הקצה ה-3' נחשב במורד הזרם, או Downstream.
בעת השכפול, ה-DNA פולימראז קורא במקביל את שני הגדילים בו זמנית, אף על פי שהם ממוקמים באוריינטציה הפוכה זו לזו. אחד הגדילים נקרא על ידי הפולימראז מ-5' ל-3', ואילו הגדיל השני נקרא מ-3' ל-5'. גדילי הבת שנוצרים מסוגלים להיווצר אך ורק בכיווניות 5' ל-3'. איך אם כן מסנתז הפולימראז גדילי DNA מ-3' ל-5'?
שאלה זו תעתעה בחוקרים רבים בתחום הביולוגיה המולקולרית במשך זמן ממושך. מסתבר אפוא כי הגדיל אשר נקרא מ-5' ל-3' (שמהווה בתורו תבנית לגדיל מ-3' ל-5' – אך מבנה זה איננו אפשרי) מתקפל על עצמו, ויוצר לולאה. גדיל הבת אשר מסונתז, גדל לתוך הלולאה. נוסף על כך, גדיל זה מסונתז במקטעים, אשר נקראים מקטעי אוקאזקי. כאשר מקטע אוקאזקי מסונתז בשלמותו, הלולאה מתכווצת, ומתחילה הסינתזה של המקטע הבא. השינוי המחזורי בגודל הלולאה קיבל את השם האל-מותי "מודל הטרומבו". כך מסונתזים שני הגדילים בו זמנית, ובאותו הכיוון.
הגדיל הנקרא מ-3' ל-5' מאפשר סינתזה של גדיל בת מ-5' ל-3', ולכן מסונתז באופן המשכי, ללא מקטעי אוקאזקי. גדיל זה נקרא 'הגדיל המתמשך' (Leading strand), ואילו הגדיל השני, המסונתז באופן מקוטע, נקרא 'הגדיל המפגר' (Lagging Strand).
שעתוק
ממוזער|315x315 פיקסלים
ביצורים רב תאיים, כל התאים מכילים את אותו הגנום – DNA. מה, אם כן, מבדיל בין תא השייך לעין, או ללב, לכבד, או לשחלה? יתרה מכך, כיצד תאים, גם במיקרואורגניזמים, מגיבים לתנאי סביבה משתנים?
אף על פי שה-DNA מכיל גנים רבים, על פי רוב רק מקצת מן הגנים מגיעים לידי ביטוי חלבוני. תאים שונים, גם אם הם מכילים את אותו הגנום, מבטאים גנים שונים. זוהי סוגיה מרכזית ומהותית המובילה להבדלים בין התאים השונים בגוף. תא בודד עשוי להגיב לגירוי חיצוני באמצעות שינוי פרופיל הגנים אשר בא לידי ביטוי.
ביטוי גנים, או בלועזית – gene expression – הוא מכלול של פעולות, אשר בסופן נוצרת מולקולה פעילה על בסיס DNA, אך שהיא איננה DNA בעצמה. על פי רוב, הכוונה במונח זה היא ביטוי ברמת חלבון, אך ישנם גנים רבים אשר מייצרים מולקולות RNA אפקטוריות. על מנת שגנים יתבטאו, ראשית יש צורך ביצירת מולקולת RNA על בסיס מולקולת ה-DNA. תהליך זה נקרא שעתוק, או transcription. מקצת מן ה-RNA, אשר לו תכונות ייחודיות, מאפשר לייצר חלבונים על סמך רצף הנוקלאוטידים שלו. ל-RNA אשר מהווה תבנית ליצירת חלבון אנו קוראים mRNA, ולתהליך ההמרה משפת הנוקלאוטידים, לשפת חומצות האמינו – אנו קוראים תרגום (translation).
ממוזער|334x334 פיקסלים
בדומה לשכפול, החלבון המרכזי אשר מבצע את השעתוק הוא פולימראז, אך הפעם מדובר בקומפלקס חלבוני בשם RNA פולימראז. בפרוקריוטים ישנו, לרוב, RNA פולימראז בודד, ואילו באאוקריוטים ישנם שלושה סוגים שונים. החלבון RNA פולימראז II מהווה הפולימראז המרכזי, והוא גם זה שאחראי על יצירת mRNA.
מכיוון שתעתיקי ה-RNA מהווים את חלק הארי של ביטוי גנים, ישנו תהליך בקרה הדוק, מורכב ומגוון על השעתוק בכללותו. הנקודה הרגישה ביותר בתהליך הבקרה היא תחילת השעתוק. על מנת שקומפלקס ה-RNA פולימראז יקשור את ה-DNA ויחל בסינתזת RNA, יש צורך בחלבונים מתווכים. באאוקריוטים, חלבונים אלה נקראים פקטורי שעתוק, ואילו בפרוקריוטים הם נקראים גם פקטור סיגמא (σ factor). פקטורי השעתוק קושרים מצד אחד את הפולימראז, ומן הצד השני את ה-DNA. אתר הקישור של פקטורי השעתוק ל-DNA נקרא פרומוטר (promoter). על פי רוב הפרומוטר ממוקם במעלה הזרם (5') לגן, אם כי ישנם גם פרומוטורים הממוקמים במורד הזרם לגן, אך במקרה כזה נוצרות לולאות ב-DNA.
לעיתים קרובות, פקטורי השעתוק ממתינים בסביבת התא במצב בלתי-פעיל, אך בעת קבלת הסיגנל המתאים – ישופעלו כך שיאפשרו שעתוק של גנים ספציפיים.
תרגום
ממוזער
בעוד שבשכפול DNA, ובשעתוק RNA, הרכיבים הקטליטיים החשובים ביותר הם חלבונים – בתרגום חלבונים, הרכיב הקטליטי החשוב ביותר הוא הריבוזום. הריבוזום הוא גופיף RNA המורכב משתי תת-יחידות, אחת קטנה ואחת גדולה. ישנם גם חלבונים המסייעים לפעילות הריבוזום, אך אלו חלבונים לא-קטליטיים.
תהליך השעתוק מייצר מולקולות רבות של RNA, וביניהן rRNA (אשר מרכיב את הריבוזום), tRNA (אשר קושר חומצות אמינו), RNAi (שמווסת ביטוי גנים), tmRNA (שמחלץ ריבוזום שנתקע במהלך התרגום) ועוד רבים. נוסף על כל אלו, ישנה מולקולת RNA ייחודית בשם (mRNA (messenger RNA. מולקולה זו מסוגלת להיקשר לתת-היחידה הקטנה של הריבוזום, ועל פיה יתרחש תהליך התרגום. לאחר האינטראקציה בין ה-mRNA לתת-היחידה הקטנה, תתחבר גם התת-היחידה הגדולה. במילים אחרות, הריבוזום מושלם במלואו רק לאחר קליטת ה-mRNA.
ממוזער
תפקידה של התת-היחידה הקטנה הוא לקלוט את ה-mRNA, ולקרוא אותו. לעומתה, התת-היחידה הגדולה אחראית לבניית החלבון. התת-היחידה הגדולה מבצעת את תפקידה על ידי קישור tRNA, מולקולות RNA אשר נושאות חומצות אמינו.
עד כה תיארנו אינטראקציה בין:
התת-היחידה הקטנה ל-mRNA
התת-היחידה הקטנה לתת-היחידה הגדולה
התת-יחידה הגדולה ל-tRNA
כיצד הריבוזום מתווך נכונה קישור בין tRNA מתאים לכל נקודה ונקודה ב-mRNA?
התשובה לכך נעוצה באינטראקציה נוספת – בין ה-mRNA לבין ה-tRNA. כל שלשת נוקלאוטידים ב-mRNA נקראת קודון, ואילו על גבי ה-tRNA ישנן שלשות קומפלמנטריות על גבי הנקראות אנטי-קודון. כאשר מתרחש זיווג בסיסים מתאים בין הקודון לאנטי-קודון, החומצה האמינית תתנתק מן ה-tRNA ותתווסף לפפטיד הצומח. לאחר כל צימוד mRNA-tRNA, הריבוזום יתקדם קודון נוסף במורד הזרם (5' ל-3'), כך שהקודון הבא ייקרא על ידי tRNA חדש. בתום תהליך התרגום ה-mRNA מתנתק מן הריבוזום, אשר בתורו מתפרק למרכיביו.
היחס למדעים ביולוגיים מולקולריים אחרים
שמאל|ממוזער|250px|תיאור סכמטי של תחומי החפיפה של ביולוגיה מולקולרית, גנטיקה וביוכימיה
חוקרים בביולוגיה מולקולרית משתמשים בטכניקות מסוימות, השייכות למדע זה דווקא, אך כבר מראשית הדרך היה שימוש אינטנסיבי וקריטי בטכניקות וברעיונות מפיזיקה, גנטיקה, ביוכימיה וביופיזיקה. אין קו ברור שמבדיל בין דיסציפלינות אלה, כפי שהיה בעבר. באופן סכמטי, ניתן להבין את ההבדלים בין התחומים כך:
ביוכימיה היא המחקר של החומרים והתהליכים שקורים בתוך יצורים חיים.
גנטיקה היא המחקר של ההשפעה של הבדלים גנטיים על אורגניזמים. לעיתים ניתן למצוא את הגן היחיד שגורם להשפעות אלה, אך לפעמים העניין מסובך יותר.
ביולוגיה מולקולרית היא המחקר של היסודות המולקולריים של התהליכים של שכפול, שעתוק ותרגום של החומר התורשתי. הדוגמה המרכזית של הביולוגיה המולקולרית היא שהחומר הגנטי מועתק ל-RNA ומשם מתורגם לחלבון. על אף שזוהי תמונה פשטנית ביותר של הביולוגיה המולקולרית, זו נקודת התחלה טובה להבנת התחום. בזמן האחרון חוקרים מגלים תפקידים חדשים ל-RNA, שעשויים לשנות את ההבנה הזו.
הרבה מהעבודה הנעשית בביולוגיה מולקולרית היא כמותית, ובתקופה האחרונה חלק גדול מהמחקר נעשה בשיתוף של מדעי המחשב, בתחומי הביואינפורמטיקה. מתחילת העשור, המחקר של מבנה ופונקציית הגן, גנטיקה מולקולרית, היה תת-התחום החשוב ביותר בביולוגיה מולקולרית.
תחומים אחרים בביולוגיה מתמקדים במולקולות במידה גוברת והולכת, או ישירות במחקר של האינטראקציות של המולקולות כמו בביולוגיה של התא או ביולוגיה התפתחותית, או באופן עקיף, למשל כאשר משתמשים בטכניקות של הביולוגיה המולקולרית על מנת להבין את האפיונים ההיסטוריים של אוכלוסיות או מינים, כגון בתחומים של ביולוגיה אבולוציונית, כמו גנטיקה של האוכלוסייה ופילוגנטיקה. יש גם מסורת רבת שנים של מחקר של ביומולקולות בתחום הביופיזיקה.
טכניקות של ביולוגיה מולקולרית
מאז שנות החמישים המאוחרות, ביולוגים מולקולריים למדו לאפיין, לבודד ולתפעל את המרכיבים המולקולריים של תאים ואורגניזמים. מרכיבים אלו כוללים את ה-DNA, ה"מחסן" של המידע הגנטי, וה-RNA, מולקולה הדומה ל-DNA, הפועלת כעותק של ה-DNA, וכן יש לה פונקציות מבניות ואנזימטיות ממשיות, וכן חלק בתהליך התרגום; וחלבונים, המולקולה המבנית והאנזימטית העיקרית בתא.
Expression Cloning
אחת מהטכניקות הבסיסיות ביותר בביולוגיה מולקולרית, המשמשת למחקר של פונקציה של חלבונים, היא Expression Cloning. בטכניקה זו, הקוד ב-DNA עבור חלבון מסוים מועתק (בעזרת אנזימים שונים) לפלסמיד (הידוע כ-Expression Vector). לפלסמיד זה עשויים להיות אלמנטים מיוחדים, שעוזרים לייצור החלבון המסוים הזה, וכן עשויים להיות לו סמנים אנטיביוטיים, שעוזרים לעקוב אחרי הפלסמיד.
את הפלסמיד הזה אפשר להחדיר לתאים של חיידקים או של חיות. הכנסה של ה-DNA לתאי חיידקים נקראת טרנספורמציה, וניתן לבצעה בכמה שיטות, כולל אלקטרופורציה, מיקרו-הזרקה ובאופן כימי. הכנסה של DNA לתאים אוקריוטיים, כמו תאי חיות, קרויה טרנספקציה. יש כמה טכניקות אפשריות לעשות זאת. ניתן גם להחדיר את ה-DNA בעזרת נגיפים כנושאי ה-DNA. במקרים כאלה, הטכניקה נקראת טרנסדוקציה ויראלית.
בכל מקרה, הקידוד של ה-DNA עבור החלבון המסוים שאנו מעוניינים בו נמצא עכשיו בתוך התא, וניתן לייצר את החלבון. מגוון שיטות קיימות על מנת להבטיח את ייצור החלבון בכמויות גדולות, ואז ניתן להפיק את החלבון מהתא. ניתן לבדוק את החלבון לפעילות אנזימית תחת מגוון סיטואציות, או שאפשר לגבש את החלבון על מנת שניתן יהיה לבדוק את המבנה הרביעוני שלו. בתעשיית התרופות, ניתן לבדוק את התועלת של תרופות חדשות כנגד החלבון הזה.
תגובת שרשרת פולימראזית (PCR)
תגובת שרשרת פולימראזית (PCR) היא טכניקה רב תכליתית לשכפול DNA. באופן כללי, PCR מאפשר לשכפל מקטע DNA מסוים מיליוני פעמים, או לשנות אותו בצורה שנקבעה מראש. לדוגמה, ניתן להשתמש ב-PCR על מנת ליצור אתרים לאנזימי הגבלה, או על מנת לגרום למוטציה בבסיסים מסוימים ב-DNA.
אלקטרופורזה בג'ל
ממוזער|שמאל|250px|אלקטרופורזה בג'ל
אלקטרופורזה בג'ל היא אחד המכשירים העיקריים של הביולוגיה המולקולרית. העיקרון הבסיסי כאן הוא שאת ה-DNA, ה-RNA, והחלבונים ניתן להפריד בעזרת שדה חשמלי. על ידי ג'לים שונים, ניתן להפריד את המולקולות על פי גודלן, או על פי המטען החשמלי שלהן, כשבדרך כלל ה-DNA שטעון שלילית ירוץ בג'ל לקצה החיובי וכך יופרד בבנדים על פי גודל.
EMSA
עמודת גודל ואימונוכימיה
ניתן ליצור נוגדנים לרוב החלבונים על ידי הזרקת כמויות קטנות של החלבון לתוך חיות כמו עכבר, ארנב, כבש, סוס או חמור. בנוגדנים אלה ניתן להשתמש במגוון שיטות.
בעמודת גודל, החלבונים מופרדים לפי גודלם, בתוך ג'ל שנמצא בין שני לוחות זכוכית. שיטה זו קרויה SDS-Page. החלבונים בג'ל מועברים לאחר מכן לקרום תומך כלשהו. לקרום ניתן להחדיר מיהולים של נוגדנים. ניתן לצפות בנוגדנים שנקשרים לחלבון שאנו מעוניינים בו במגוון שיטות, כגון זהירה כימית או רדיואקטיביות.
שימוש נוסף של נוגדנים הוא טיהור חלבונים. נוגדנים לחלבון מסוים מיוצרים ואז מחוברים ל"חרוזים". לאחר שהנוגדן יתחבר לחלבון, ניתן להפריד את קבוצת הנוגדן-חלבון באמצעות צנטריפוגה. בתהליך הסרכוז, החרוזים, יחד עם הנוגדנים, ייפרדו משאר התמיסה וכתוצאה מכך יצטרפו אליהם גם החלבונים. שאר החלבונים יישארו בתמיסה. אפשרות אחרת היא לחבר את החלבונים לחרוזים שמתרכבים לתווך תומך כלשהו, ואז לשטוף מהתמיסה את שאר החלבונים, כך שרק אלה שמקושרים לחרוזים יישארו. אחר כך מוציאים את החלבון מהתווך, בדרך כלל בעזרת הוספת תמיסה בעלת ריכוז מלח גבוה, או על ידי שינוי של ה-pH של התמיסה.
מוטגנזה מכוונת
מוטגנזה מכוונת היא טכניקה שבה מוטציה נגרמת באתר מוגדר במולקולת DNA.
ספריית הפחתה
ספריית הפחתה היא שיטה בביולוגיה מולקולרית בה ניתן לבחון 'עלייה' או 'ירידה' (תלוי לאיזה כיוון עושים אותה) של גנים ספציפיים כתגובה לשינוי מסוים כגון: טמפרטורה, חומרים שונים, ותנאי סביבה קיצוניים.
מערכת Cre-LoxP
ביולוגים מולקולריים חשובים
מקס פרוץ
ג'ון קנדרו
ויליאם אסטבורי
ג'ון דזמונד ברנל
דורותי קרופוט הודג'קין
קתלין לונסדייל
הלן מגאו
פרנסואה ז'קוב
כריסטיאנה ניסליין-פולהרד
פרנסיס קריק
ג'יימס ווטסון
ז'אק מונו
אנדרה לווף
לינוס פאולינג
סוסומו טונגוואה
רוזלינד פרנקלין
מוריס וילקינס
מקס דלבריק
סלבדור לוריא
פרדריק סנגר
סידני ברנר
ג'ק שוסטק
ראו גם
שיטות חלבונים
EMSA
ספרייה גנומית
קישורים חיצוניים
הספרייה הווירטואלית לביוכימיה וביולוגיה תאית
המוסד לביולוגיה מולקולרית ותאית
סרטון מולטימדיה על מורכבות החיים ברמה המולקולרית
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה | 2024-10-10T07:51:32 |
משל | ממוזער | שמאל | הדוב החרוץ. משל רוסי המבוסס על האגדה "הדוב והגנן" מאת איבן קרילוב (1769–1844)
משל הוא סיפור אלגורי קצר עם מוסר השכל (דהיינו, שיש לו משמעות מעבר לתוכנו המפורש והגלוי) השייך לסוגת הסיפור העממי יחד עם המעשייה, האגדה, הפתגם והמכתם (Epigram).
מקובל לחלק את המשל הסיפורי לשני סוגים, פאבולה ופארבולה.
פאבולה (Fable) – המכונה "משל-שועלים" לפי ההגדרה העברית, הוא משל עלילתי, העומד בפני עצמו גם בלי הנמשל. בפאבולה, הנמשל משמש כתוספת קישוטית גרידא, אותה ניתן לפרש בדרכים שונות. לרוב גיבורי המשלים בסוגה זו יהיו בעלי החיים, שעברו תהליך של האנשה.
פארבולה (Parable) – הוא משל אשר תפקידו לשמש כדוגמה או המחשה לנמשל. לפרבולה אין מעמד עצמאי בלי הנמשל, ומתאפיינת לרוב בכך שגיבורי המשלים בסוגה זו יהיו בני אדם. הפארבולה ידועה לרוב בנמשל שמימי פילוסופי או אלוהי.
היסטוריה
המשל היא סוגה ספרותית עתיקה. תחילה הועבר המשל ככל הנראה מדור לדור בעל פה, עד שהועלה על הכתב.
ניתן למצוא עדויות למשלים כבר מאמצע האלף השני לפני הספירה, בשומר, בבל, אשר ומצרים. ניתן לזהות השפעה של המשל במזרח הקדום על המשל היווני, אשר מוכר בעיקר בזכות הקובץ "משלי אזיפוס".
בספרות העברית אפשר למצוא משלים כבר במקרא. בספרי הנביאים שבמקרא משתמשים רבות במשלים כדי להעביר מסרים למלך או לעם. על שלמה המלך מסופר שידע משלים רבים ולפי המסורת אף כתב את ספר משלי שבו משלים רבים. משלים מפורסמים מהתנ"ך הם "משל יותם" (), או "משל העצים", שאומר יותם כדי להוכיח את אנשי שכם שבחרו באבימלך בן גדעון כמנהיג, ומשל "כבשת הרש" (), שנשא נתן הנביא לדוד המלך כדי להוכיחו על חטאו עם בת שבע.
גם בברית החדשה ניתן למצוא מספר משלים סיפוריים, בעיקר מסוג משל הדוגמה (הפראבולה). הידועים שבם הם משלי ישו, כמו משל הבן האובד או השומרוני הטוב.
סוגת המשל רווחת בספרות חז"ל ובעלת מאפיינים ייחודים ביחס להופעותיה בספרות העולם.
נמשל
נמשל הוא המסר הסמוי (לפעמים גם ביטוים) שהמשל מרמז אליו – אין המשל בא אלא לשם הלקח הנלמד ממנו. לעיתים מצורף למשל מסר גלוי והוא מאמרי החוכמה, המוסר והמסקנות מופיעים בסוף המשל או בראשו. לפעמים הנמשל סמוי ועלינו לחשפו בכוחות עצמנו.
ההבחנות בין משל לבין הנמשל:
המשל הוא סיפור פרטי, לעומת הנמשל שהוא אמירה כוללת.
המשל הוא המחשה, לעומת הנמשל שהוא אמירה מופשטת.
מאפייני הנמשל
משל יכול להביא לא רק נמשל אחד או לקח אחד בלבד, אלא לעיתים ניתן להפיק ממשל לקחים שונים ומגוונים.
הנמשל הוא מסר תועלתי-מעשי ומטרתו להעמיד את האדם על המציאות, על הטבע האנושי ועל דרכי התמודדות הטובים והיעילים ביותר עם מציאות שכזו.
המסר צריך להיות ברור וחד משמעי, על מנת שהקורא ייצמד לעיקר ויפיק מן המשל בדיוק את המשמעות שאליה המתכוון הממשל. כדי שהדבר יצליח, עלילתו צריכה להיות קרובה דייה לעולמם של השומעים, וכן, מעניינת, ממוקדת ולא סבוכה מדי.
יש נמשלים אשר מנוסחים כלקח והוראתם יותר ממשית: "עשה כך", או "אל תעשה כך".
ייחודיותו של המשל
השימוש בחיות, או בפשוטי עם, יצורי בריאה פחותי חשיבות ומעמד בעיני המאזין כנושאי המסר, נעשה במטרה להנמיך את הגנותיו של המאזין, להחליש את התנגדותו, לאפשר לו להפעיל שיפוט על נושאי המסר ובעקיפין על עצמו, ובכך להקל על הפנמת מוסר ההשכל.
למשל יש יתרון על הטפת מוסר ישירה, בכך שהסיפור מעניין את השומע. מוסר ההשכל נקלט יחד עם הסיפור, והשומע ייזכר בסיפור כולו בסיטואציה המתאימה ויזכור מה היה הנמשל.
ראו גם
המשל בספרות חז"ל
רשימת משלים
לקריאה נוספת
שולה אברמסקי, המשל, ירושלים: מוסד ביאליק, 2023
דוד שטרן, "תפקידו של המשל בספרות חז"ל", מחקרי ירושלים בספרות עברית ז, תשמ"ה
קישורים חיצוניים
אלי גיא: על מושלים, משלים, נמשלים וממשילים, מבוא לראובן וימר, משלי ראובן וימר, תל אביב: דורון ספרים (בדפוס)
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוגות ספרותיות | 2024-09-01T00:22:01 |
טנגרם | ממוזער|250px|קוביות טנגרם מעץ, המסודרות בצורת ריבוע - נקודת הפתיחה המקובלת במשחק.
טָנְגְרָם הוא משחק סיני, בו יש להרכיב דגמים שונים בעזרת שבע צורות גאומטריות המתקבלות מחיתוך של ריבוע.
חלקי הטנגרם הם: ריבוע, מקבילית וחמישה משולשים ישרי זווית שווי שוקיים בגדלים שונים. על פי רוב נהוג להתחיל את המשחק כאשר החלקים מסודרים בצורת ריבוע. לאחר מכן יש להרכיב מהן צורות שונות.
זהו ככל הנראה המשחק הפופולרי ביותר שמבוסס על חידות חיתוך והרכבה. הטנגרם הוא דוגמה למשחק פשוט, עם כללים מעטים אך האפשרויות בו רבות מאוד.
חוקי המשחק
ימין|ממוזער|229px|ריבוע המשחק לפני שפורק למרכיביו
שמאל|ממוזער|200px|ציור של איש מורכב מחלקי הטנגרם
העיקרון הטמון במשחק הוא להרכיב משבעה חלקים (ריבוע, מקבילית וחמישה משולשים בגדלים שונים) צורות שונות. אחרי שמפרקים את הריבוע למרכיביו, חייבים להשתמש בכל שבע הצורות.
יש מספר רב מאוד של אפשרויות בהרכבת הצורות וזה נתון ליד הדמיון של השחקן. לעיתים מצורף לריבוע הטנגרם אוסף של צורות, ועל המשחק ליצור צורות הדומות לאלו שבאוסף.
ניתן לשחק בטנגרם לבד, בזוגות או בקבוצה. בפורמט רב משתתפים המשחק יכול להיות שיתופי או תחרותי על פי החלטת השחקנים. כלומר, בעוד שכל שחקן יכול לנסות לפתור צורה מסוימת בכוחות עצמו, מספר שחקנים יכולים לשתף פעולה במציאת פתרון שיוביל להרכבת הצורה הרצויה.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|280px|משחק טנגרם תלת-ממדי, ישראל 2005
לא ברור מתי הטנגרם הומצא. העדות הכתובה הראשונה למשחק מגיעה מספרון סיני המתוארך לשנת 1813, אך משערים שהספר נכתב כבר במאה ה-16. ייתכן מאוד שהחידה עתיקה אף יותר מזה, אך מכיוון שהיא שימשה בעיקר כמשחק לנשים וילדים היא לא נחשבה לחשובה מספיק בשביל תיעוד. ייתכן שהטנגרם החל בתור מערכת ריהוט ומאוחר יותר הפך למשחק מעץ.
החידה זכתה להצלחה רבה גם במערב. החידונאי סם לויד היה אחד הראשונים להציג את הטנגרם למערב, כאשר פרסם ספרון המכיל כ-4,000 צורות ליצירה מטנגרם (מאוחר יותר התברר כי לא כולן אפשריות). לבד מהטנגרם הוא פרסם חידות חיתוכים רבות ומגוונות. יש הטוענים שברשות נפוליאון בונפרטה היה סט של טנגרם, כולל ספר הוראות, בתקופת מאסרו בסנט הלנה. גם לואיס קרול, מחבר הרפתקאות אליס בארץ הפלאות (וחידונאי מוכשר) היה חובב טנגרם מושבע.
האגדה עתיקה מספרת אודות חכם סיני זקן בשם טן. לטן היה ריבוע יקר ערך שעבר מדור לדור (גרם) . כאשר ביקש טן להעביר את הריבוע החרס לנכדו לפני מותו, נשמט הריבוע מידו ונשבר לשבעה חלקים גאומטריים שונים. כאשר ניסה טן הזקן לחבק שוב את שבעת חלקי החרס, הוא גילה כי בכל ניסיון שעשה קיבל צורה הנדסית שונה. זאת הייתה למעשה ראשיתו של המשחק טנגרם.
תרומה קוגניטיבית
ככל משחקי החשיבה גם הטנגרם יכול לתרום להתפתחות הקוגניטיבית, במיוחד בתחום התפיסה המרחבית.
הוא מאפשר למידה על ידי ניסוי וטעייה יחד עם הסקת מסקנות. באופן זה ניתן לפתח את יכולת פתרון הבעיות.
בהתאם לכך הטנגרם משמש רבות ככלי טיפולי מהנה ויעיל במסגרת הוראה מתקנת וריפוי בעיסוק. הוא יכול גם לסייע בהוראת המתמטיקה, בעיקר בתחום הגאומטריה.
שימוש בטנגרם יכול לעודד למידה שיתופית כאשר מספר שחקנים מנסים למצוא את הפתרון לבעיה מסוימת יחדיו.
דוגמאות לצורות הרכבה של טנגרם
כאמור, ישנן צורות רבות אשר ניתן להרכיבן תוך שימוש בכל חלקי הטנגרם. לדוגמה:
קישורים חיצוניים
Tangram
פעילויות בתחום הגאומטרי - טנגרם, מאתר "שבילים למצוינות" של מטח
מעט מתמטיקה בעזרת טנגרם, מתוך מספר חזק 2000, גיליון 4, ספטמבר 2002
קטגוריה:חידות מכניות
קטגוריה:משחקי לוח
קטגוריה:משחקי חשיבה
קטגוריה:משחקים לשחקן יחיד
קטגוריה:סין: המצאות | 2024-02-11T15:22:19 |
ראייה ממוחשבת | שמאל|ממוזער|250px| גילוי תנועה של אדם בשטח כפרי, על ידי טכנולוגיית ראייה ממוחשבת
ראייה ממוחשבת (באנגלית: Computer Vision) היא ענף מרכזי של מדעי המחשב, העוסק בעיבוד אוטומטי של תמונות ווידאו, במטרה לחלץ ולפרש מידע חזותי הטמון בהם. העוסקים בתחום מפתחים כלים מתמטיים וכלי תוכנה לעיבוד מידע חזותי. לדוגמה: חידוד של תמונה לא ממוקדת, חידוד של תמונה שצולמה תוך כדי תנועה מהירה, זיהוי עצמים וזיהוי פנים.
הקלט החזותי יכול להיות צילומי סטילס, וידאו, צילומים ממצלמות מרובות, או נתונים תלת ממדיים מסורק רפואי.
הקדמה
שמאל|ממוזער|250px|תרשים מפושט מעט של חמש שכבות הרשתית, המבוסס על תרשים של רמון אי קחל. הרשתית היא אוסף של שכבות עצביות. אור מרוכז על ידי עדשת העין ועובר דרך שכבות אלו (מלמעלה למטה) עד שהוא פוגע בתאים קולטי אור (השכבה התחתונה ביותר). בכל תא קולט-אור (פוטורצפטור) מתחוללת תגובה פוטוכימית שבעקבותיה מתקדם אות חשמלי לתאים הדו-קטביים והאופקיים (שכבה צהובה במרכז). משם מתקדם האות לתאי האמקרין והגנגליון. האות מביא לשינוי דפוס הדחפים העצביים ששולחים תאי עצב אלה על הסיבים העצביים שלהם. דפוס זמני-מרחבי זה של אותות מרכיב את המידע שמועבר מהעין אל המוח. החוקרים קופלר וברלו גילו כי התגובה של תאי הגנגליון שונה מהתגובה של התאים הפוטורצפטורים, וכי למעשה מתחולל כבר שם תהליך של עיבוד תמונה.
250px|ממוזער|שמאל|אזורי עיבוד ראייה במוח האנושי
העיניים האנושיות מתפקדות כמעין מצלמות וידאו צבעוניות ברזולוציה גבוהה ביותר והמידע הרב שנקלט מעובד מנותח במהירות שיא, תוך ניפוי הטפל מהעיקר ופיענוח המושתת על בינה אנושית. אופן פעולתו של מנגנון זה - המאפשר לתינוק בן שנתיים לזהות את אמו, והמאפשר לזהות אדם שלא ראינוהו שנים ארוכות, או את היכולת לקרוא כל כתב יד, כמו גם את היכולת לזהות איום מכל גורם אפשרי, עדיין איננו ברור לחלוטין.
חוקרים של מדעי המוח והראייה הצליחו לפענח באופן חלקי את התהליך של ניתוח הראייה אצל חיות ובני אדם. כאשר תחילת העיבוד ודחיסת המידע מתרחש כבר בשכבות השונות של הרשתית (כמו למשל חידוד הבבואה, הדגשת גבולות האובייקטים (edge) וגילוי תנועה) וחלק אחר במרכזים שונים בקליפה האחורית של המוח, שמספרם הכולל איננו ברור. הבבואה שכבר עברה עיבוד תמונה ודחיסה, יוצאת מהרשתית ברזולוציה של 1.2 מגהפיקסל באמצעות עצב הראייה, עוברת דרך גרעין הברך הצדי (Lateral geniculate nucleus) שבתלמוס, וממשיכה בעיקר אל האזור הראשוני בקליפת המוח הראייתית (V1), ומשם משוכפלת בכל אחד מאזורי ניתוח הראייה פעם נוספת, ועוברת בכל אחד מהם תהליך של ניתוח ייחודי, כך למשל נראה כי התאים באזור המכונה V1 רגישים לאוריינטציה של קווים אנכים ואופקיים וכן לתנועה בכיוון מסוים. באזור שכונה V2 התגלתה רגישות לקווים מדומים, באזור המכונה V4 התגלתה רגישות לצבעים, ואילו באזור MT התגלתה רגישות לתנועה.
ענף זה מנסה ליצור כלים לוגיים כדי לחקות את הניתוח ועיבוד הנתונים שהמוח האנושי מבצע בעקבות הראייה, אך אף שישנן הצלחות יפות בעניין, נראה כי בהרבה תחומים המחקר עדיין בחיתוליו, וכי ידרשו עוד שנות מחקר רבות עד שיהיה אפשר להבין את מורכבותה של מערכת הראייה האנושית וחיקויה בכלים ממוחשבים. יתרון המיכון בעניין זה הוא ברור: המידע שמצלמות יכולות לקבל, לעבד ולנתח הוא לאין שיעור מדויק וכמותי מאשר העין והמוח האנושי מסוגלים לשאת, אף ברזולוציה יחסית נמוכה. כך למשל תוכנה לזיהוי טביעות אצבעות יכולה לסרוק בזמן קצר יחסית מאגר של מיליוני טביעות אצבעות כדי למצוא התאמה, סריקה שבבדיקה אנושית ידנית הייתה מבצע בלתי אפשרי.
הדרך העיקרית בניתוח התמונה נעשית בפירוק התמונה לאבני הבסיס שמרכיבות אותה. נקודות אלו נקראות פיקסלים. כך נעשה ניסיון להגדיר ולזהות דפוסים ותבניות של קבוצות פיקסלים ושינויים של צבעי הפיקסלים המתרחשים במעבר מתמונה לתמונה. כך למשל בגילוי תנועה מנסים לזהות שינויים בקבוצות פיקסלים מתמונה לתמונה ואף לנסות לאגד קבוצות פיקסלים קרובות לידי אובייקט אחד.
נושאים בראייה ממוחשבת
שמאל|ממוזער|250px|יצירת הדמיה תלת־ממדית ממפה דו־ממדית
שמאל|ממוזער|250px|באמצעות תוכנת HOCR (Hebrew Optical Character Recognition) לזיהוי תווים אופטי, המחשב יכול לפענח את התווים בקובץ תמונה.
שמאל|ממוזער|250px|פענוח של QR Code המצפין בתוכו תווים והמיועד בין היתר לגלישה מהירה לכתובת באמצעות הסמארטפון. הקוד הבא מכיל את הכתובת של ויקיפדיה העברית.
מדידת הסביבה
הדמיית תלת־ממד. הפקת תמונה תלת־ממדית ממצלמה או מזוג מצלמות. ישנן מספר דרכים שניתן ליישם זאת. הראשונה באמצעות צילום סטריאוסקופי, שבו זוג מצלמות מצלמות את אותו אזור מזווית קצת שונה, וניתוח ההבדלים על מנת להפיק את ממד העומק בדומה לתהליך שעושות העיניים. דרך שנייה ניתוח האור וההצללה של אובייקטים ובאמצעותם חישובי עומק של העצמים. דרך שלישית היא באמצעות חישובי התנועה של העצמים. דרך רביעית היא יצירת מפת עומק באמצעות הקרנת אור אינפרא אדום וקליטתו באמצעות חיישן מיוחד, שמבצע את חישוב העומק.
מדידת עצמים. מערכות היכולות למדוד את צורתם, מיקומם וצבעיהם של עצמים. חישוב של פרספקטיבה והערכת מרחק של עצמים מהמצלמה. למשל מערכות רובוטיות הבונות מכונית, שצריכות לאתר אזורים מסוימים כדי לבצע בהן פעילות מסוימת. או מערכות רמזור המודדות את מהירותם של מכוניות המגיעות לרמזור.
ניווט אוטומטי. בתחום זה מנסים להקנות לרובוט או המכונית, אפשרות לפענח את השטח ולנוע בו באופן חופשי, באופן שלא יתקל בעצמים או במכשולים.
ניתוח תנועה
גילוי וזיהוי תנועה - (VMD). מערכת המגלה תנועת עצם כפי שהוגדרה לה. בתחום זה יש לסנן רעשים, שינויי תאורה, ותנועות של עצמים לא רצויים, כדי לאבחן תנועה של העצמים המבוקשים. תחום זה הוא אחד הפופולריים בראייה הממוחשבת, וקיימות היום בעולם מספר רב של מערכות באיכויות מגוונות: ממערכות חובבניות ופשוטות המיועדות לתחום הביתי ועד מערכות מאוד מורכבות ומקצועיות המיועדות בעיקר לתחומים ביטחוניים וצבאיים.
עקיבת וידאו - (Video tracking). מערכת המאפשרת עקיבת המצלמה אחרי האובייקט. בתחום זה יש להניע את המצלמה בעקבות האובייקט, וצריך לוודא שהעיקוב מתבצע אחרי האובייקט שנבחר, כך שכאשר שהוא עובר מאחורי עצמים אחרים, או כאשר הוא נפגש בעצמים אחרים התכנה עדיין מתבייתת עליו, ולא טועה לעבור לאובייקט אחר.
בקרת תנועות חריגות - מערכת הלומדת תנועות שגרתיות של עצמים במרחב מסוים ומסוגלת לדווח כאשר התנועות של העצמים במרחב חריגות ויוצאות דופן. למשל בקרת תנועה חריגה של אנשים ורכבים בצומת, או כאשר רכבם יורדים מהכביש, בניגוד לתנועה השגרתית שבה כלי רכב נעים על הכביש.
זיהוי והכרה
הבעיה הקלאסית של ראייה ממוחשבת, היא לקבוע אם התמונה מכילה עצם או תכונה מסוימת, או פעילות. משימה זו שבדרך כלל יכול להיפתר ללא מאמץ בידי אדם, עדיין לא נפתרה באופן משביע רצון במקרים כלליים. בשיטות הקיימות להתמודדות עם בעיה זו ניתן לפתור אותה, במקרה הטוב, רק עבור אובייקטים ספציפיים, כגון אובייקטים בעלי גאומטריה פשוטה (למשל פּוֹלִיהֶדְרוֹן), פרצופים אנושיים, כתב יד מודפס, דמויות או כלי רכב, ובמצבים מסוימים, כמו תנאי תאורה המוגדרים היטב, רקע מסוים, ועמדה של האובייקט ביחס למצלמה.
סיווג עצמים (Object classification). הבנת סיווגו של עצם מסוים. לאחר שהמערכת מזהה שעצם מסוים הוא אובייקט שלם, היא יודעת להגדיר את טבעו, בהשוואה לתבניות מוכנות מראש, או באמצעות השוואה לווקטור מאפיינים של תבניות קיימות. בדרך כלל מדובר במספר טיפוסי עצמים קטן, המוגדר מראש בתחום מסוים.
סיווג אירועים והתנהגות.(Event classification). הבנת פעילותם והתנהגותם של עצמים במרחב מסוים. כך למשל נעשה ניסיון להבין באמצעי ממוחשב כאשר מתרחשת אינטראקציה אלימה בין בני אדם, או כאשר מתרחשת פעילות פלילית.
ניתוח בולטות וחשיבות של אובייקטים בתמונה או בווידאו. נעשה בין היתר באמצעות איתור דפוסים ייחודיים בתמונה.
זיהוי אותות וסימנים
פענוח כתב אופטי - OCR. "הבנת" הכתב האופטי והמרתו לכתב מוקלד. תהליך שהאדם עושה בעיניו ומוחו. ההפך מהדפסה. דרך פשוטה היא באמצעות התאמה מבנית, שבה נעשית השוואה בין האות לבין דוגמאות של אותיות הנמצאות במאגר. מוגבלותה של שיטה זו בכך שהיא מוגבלת רק לצורות הקיימות במאגר. דרך שנייה היא באמצעות תיאור מבני שבה כל אות מתוארת באמצעות הקווים המרכיבים אותה והיחסים שביניהן. שיטה זו שמורכבת ליישום מקודמתה, היא גם כוללנית, גמישה ומוצלחת יותר.
זיהוי אוטומטי של לוחיות רכב - (Automatic Number Plate Recognition) - תת-תחום ב-OCR.
פענוח ברקוד - פענוח של קווים וצורות מסוימות למספרים ותווים. בפענוח תווי ברקוד בשיטות שונות.
זיהוי תוואי שטח וקריאת מפות. דומה ל-OCR רק שהקריאה כאן היא של תמונת שטח והבנת הטופוגרפיה שלה.
זיהוי ביומטרי חזותי. בדיקת התאמה בין בבואה חזותית של אובייקט פיזי לבין תמונות במאגר כמו פנים, רשתית, וטביעות אצבעות. בתחום של זיהוי פנים (Face recognition), צורת הפנים, גודל מרכיבי הפנים והיחס ביניהם ממוצים לנתונים שנשמרים במאגר (ווקטור שינויים), למשל המרחק בין העיניים, המרחק בין האוזניים, גודל הפה יחסית לפנים ומרחקו מהאף וכדומה, וכאשר מקבלים פנים חדשות שצריך לאתר הופכים אותם לווקטור שינויים ומחפשים התאמה במאגר. כמובן שהאלגוריתם הרבה יותר מורכב, מכיוון שהוא צריך לזהות פנים מכל מיני זוויות, ויכולים להיות שינויים בהם כמו חבישת כובע, משקפיים או גידול שפם.
זיהוי פתולוגיות בתחום הרפואי.
מסיכה דינמית. חסימה של אותות וידאו מסוימים.
יישומי ראייה ממוחשבת
שימושים אזרחיים ומסחריים:
יישומי ראייה ממוחשבת לקריאה:
מיון דואר ממוחשב על פי קריאת המיקוד (והכתובת) מהמעטפות
הקראה ממוחשבת של ספר לאוזניות של עיוור או דיסלקט. לפעולה כזו יש שני שלבים 1. פענוח תמונת הדף לתמליל כתוב 2. תמליל כתוב לתמליל מוקרא. (ראו גם טכנולוגיה מסייעת).
זיהוי מכוניות באמצעות קריאת לוחיות הרישוי בכניסה לכביש אגרה או בכניסה למגרש חניה.
פענוח כתב מתוך תמונה וזיהוי כתב של כתב יד במחשבי כף יד תוך כדי כתיבה.
יישומי ראייה ממוחשבת שלא לקריאה:
תנועה עצמאית של רובוטים לשאיבת אבק או גינון.
נהיגה אוטומטית של מכוניות: (בקרת שיוט: שמירת מרחק, בלימת חירום, זיהוי תוואי דרך, ניבוי והתכוננות לתאונה צפויה).
אזעקה ויזואלית שנעשית לפי זיהוי תמונה מסוימת או תנועה והגבה כלפיה.
הדמיית תלת־ממד של שרטוטים טכניים של תוכנות שרטוט.
מיון וספירת דגי נוי.
ניטור התנהגות של בעלי חיים (למשל בדיקת השפעת תרופות על הפעלתנות של חיות מעבדה).
בדיקת איכות חזותית לאיתור פגמים במוצרי יצור.
אומדן מספר אנשים במקומות ציבוריים וספירת מכוניות בקטע כביש.
הנחיית עיוורים באמצעות מצלמה שתתאר את השטח באופן קולי, תבחין ברוחב של הדרך ותודיע האם הצבע התחלף ברמזור. שימוש זה עדיין נדיר (ראו גם טכנולוגיה מסייעת).
מיתוג אוטומטי בין מצלמות שידור למשל במשחקי ספורט.
אינדיקציה ביציאה ובחזרה מפרסומות בטלוויזיה.
התרעה וצנזור של תמונות פורנוגרפיות בסרטים ובאינטרנט.
שתילת פרסומות במשחקי כדורגל וכדורסל.
ליטוש יהלומים מדויק, באופן שיחסוך מחומר הגלם של היהלום.
מערכת בקרה מרומזרת, המפעילה את הרמזורים לפי מספר המכוניות הממתינות בתור.
סיווג איכות של נתחי בשר בקר.
תוכנות מחשב שמפענחות מחוות משתמש ומחליפות שימוש בעכבר בתנועות יד, ראש או עין. סידור כזה מאפשר שימוש במחשב עבור נכי תנועה קשים מאוד שאינם יכולים לתפעל עכבר בשום דרך אחרת (ראו גם טכנולוגיה מסייעת).
תוכנה לזיהוי הבעות פנים ורגשות
למידה מצב המדפים בחנויות (דוגמת יישום של חברת Trax)
שימושים בידוריים:
תוכנות מחשב שמפענחות ועוקבות אחר תנועות המשתמש, כגון 'PlayStation Eye Toy' - מצלמה שמתחברת לקונסולת המשחקים פלייסטיישן
קיימים מספר משחקים שניתן לשחק בהם בשילוב עם תנועה שמפוענחת על ידי המצלמה. כמו כן, ישנם מספר פיתוחים חופשיים של טכנולוגיה דומה למחשב האישי.
שימושים משטרתיים:
איתור מכוניות מבוקשות, על פי לוחיות הרישוי.
זיהוי אנשים לפי פניהם במאגרים.
זיהוי והתאמה של טביעות אצבעות לאלו שנמצאות במאגר ממוחשב.
התראות על פעילות חריגה כמו התקהלות, פעילות אלימה או עבירות תנועה מסוימות.
שימושים צבאיים וביטחוניים:
תצפיות על תאי שטח גדולים.
הדמיית תמונת תלת־ממד ממפות ומתצלומי אוויר ויצירת פנורמות מתצלומים או מסרט וידאו.
אבטחת מתקנים והתרעה על פריצה לאזורים מסווגים.
מידור אזורים בעזרת ביומטריה מבוססת זיהוי אובייקטים של קריאת רשתית העין למשל.
פיתוח אמצעי לחימה משולבי אוטומציה, כמו ניווט אוטומטי של טילים או כלי תעופה אחרים וכמו צידוד אוטומטי של טנקים לעבר מטרות ניידות.
זיהוי סיכונים באופן חזותי.
שימושים רפואיים:
פענוח וניתוח מצבים פתלוגים לפי צילומי רנטגן והדמיות CT ,MRI ואולטרה סאונד. במיוחד בתחומים כמו איתור וסימון גידולים, בעיות אצל עוברים, בדיקת צפיפות עצם, שברי הליכה ודומיהם.
אתגרים בתחום
ראייה תלת־ממדית ופרספקטיבה. והיכולת להבחין בין עצמים קרובים לרחוקים, והיכולת לאמוד מרחק של עצמים.
זיהוי וסיווג עצמים. היכולת להגדיר ולאבחן עצמים נייחים, והיכולת לסווג עצמים, כך שהתוכנה תדע למשל להבדיל בין אדם לחיה, ובין מכונית לאופנוע, ואף בין דגמים שונים של כלי רכב, או שתוכנה תוכל לקטלג את כל העצמים הנמצאים באתר מסוים.
קביעת גבולות של אובייקט.
התגברות על זיופים. היכולת להבדיל בין פנים של אדם לתמונה המושמת לפני המצלמה. יכולה להיות מושגת באמצעות חיישן עומק אופטי.
פענוח כתב יד. תחום שעדיין אתגרי, בשל השוני הרב בין צורות האותיות של כתב היד, ובמיוחד בשפה העברית.
הגדרת יופי באופן ממוחשב. על פי הכלל הסימטרי של יחס הזהב, שעצמים יפים הם עצמים שמתקיים בינם לבין עצמם בהבטים שונים היחס הגאומטרי של 1.618
יצירת ממשקים חדשים עם המחשב, שיתבססו על ראייה ממוחשבת בנוסף לאמצעי הקלט המוכרים, למשל מיקום סמן העכבר בהתבסס על תנועת העיניים.
מציאת התאמה בין תמונות דומות.
תחומים קרובים
זיהוי ביומטרי
זיהוי קול
רובוטיקה
עיבוד תמונה
אחזור מידע מבוסס ניתוח תוכן של תמונות, Content based Information Retrieval, CBIR, דף בוויקיפדיה באנגלית.
ראו גם
אקסטרפולציה
אינטרפולציה
סגמנטציה
פיקסל
קצב רענון
OpenCV
מודל bag of words בראייה ממוחשבת
גלאי פינה האריס
קישורים חיצוניים
שמעון אולמן, ראיה טבעית וראיה ממוחשבת, אתר סנונית
אבי בליזובסקי, משחמט ממוחשב לסיווג תנועות במצלמות אבטחה, אתר הידען
מדענים יפניים פיתחו "עין אלקטרונית" לעיוורים, Measurment Science and Technology
ספריה של קוד פתוח לאלגוריתמים לראייה ממוחשבת, אתר OpenCvLibrary
*
קטגוריה:אלגוריתמים
קטגוריה:גאומטריה חישובית
קטגוריה:בינה מלאכותית
קטגוריה:ראייה
קטגוריה:מדעי המחשב
קטגוריה:מונחים בתוכנה | 2024-08-21T07:24:10 |
מטאורולוגיה - מונחים | אד
תופעה של התעבות הלחות לטיפונות מים מרחפות בשכבת אוויר לחה מקוררת וסמוכה לפני הקרקע או הים. אד מגביל את הראות בין 1 ק"מ ל-10 ק"מ ומסווג כערפל כאשר הראות יורדת מתחת ל-1 ק"מ. יש להבדיל בין אד הנראה לעין בשעות היום כמסך אפרפר-כחלחל או כקרעי ערפל דקים לבנים, לאדי מים שהם הלחות הבלתי נראית באוויר.
אובך
תופעה של התרכזות חלקיקי אבק, עשן ומזהמים נוספים, עם או בלי טיפונות מים, בשכבת אוויר הסמוכה לפני הקרקע או הים, או ברום האטמוספירה (אובך רום). אובך מגביל את הראות בין 1 ק"מ ל-10 ק"מ ומסווג כאבק או סופת אבק כאשר הראות יורדת מתחת ל-1 ק"מ. לאובך בשעות היום מראה צהבהב עד חום צהבהב ועל-פי-רוב הוא מלווה בתנאי יובש.
אוקיינוגרפיה מטאורולוגית
מדע העוסק ביחסי הגומלין בין האטמוספירה והאוקיינוסים.
אטמוספירה
מונח כולל לכינוי שכבת גזים המקיפה גוף בעל מסה משמעותית.
אי-יציבות אטמוספירית
תנאי תרמודינמי באטמוספירת כדור הארץ שגורם למגוון השינויים במזג האוויר מאזור לאזור ולאורך זמן.
אטמוספירה בלתי יציבה
מסת אוויר המתאפיינת בניגודי טמפרטורה אנכיים חדים עם נטייה חזקה לפתח זרמי אוויר אנכיים, עננים ומשקעים. מצב של אי-יציבות קונבקטיבית מתאפיין בעליה ניכרת לגובה של אוויר חם ולח לצד ירידה של אוויר קר ממנו, תוך כדי שנוצר ערבוב תרמלי עם התהוות של ענני קומולוס מפותחים או סופות רעמים.
אטמוספירה בלתי יציבה על תנאי
מסת אוויר המתאפיינת בניגודי טמפרטורה אנכיים לא גדולים, ושדרוש לה גורם מתניע כגון חזית מזג אוויר, מחסום הררי או חימום חזק של פני השטח, כדי שיתפתחו בתוכה זרמי אוויר חזקים, עננים מפותחים ומשקעים.
אטמוספירה יציבה
מסת אוויר המתאפיינת בהבדלי טמפרטורה אנכיים מתונים ו/או באינוורסיה. מצב זה מונע התהוות אנכית של זרמי אוויר ובולם את התפתחותם של עננים ומשקעים.
אינוורסיה
מצב אטמוספירי שבו הטמפרטורה עולה עם הגובה. במצב של אינוורסיה נמצא האוויר הקר מתחת לאוויר החם והאטמוספירה יציבה.
אינוורסיית קרקע
שכבת אינוורסיה המתהווה בגובה נמוך מאוד, כלומר בסיסה נמצא מתחת ל-100 מטר מעל פני הקרקע. תופעה זו נוצרת עקב התקררות קרינתית חריפה של שכבת האוויר הסמוכה לקרקע במהלך שעות הלילה, לרוב בתנאים של רמה או רכס ברומטריים ויציבות אטמוספירית.
אינדקס סופות רעמים
אינדיקטור מקובל להערכת ההסתברות להתפתחות של סופות רעמים, כאשר קיימים תנאים המאפשרים התפתחות של עננים יוצרי משקעים.
אל ניניו (El Niño)
כינוי לתופעה אקלימית-אוקיינית של התחממות מי האוקיינוס השקט מול חופי פרו, המתרחשת אחת לשנתיים עד שבע שנים ונמשכת בין חודשיים ועד שנתיים. תופעה זו משפיעה על מזג האוויר והאקלים באזורים נרחבים בעולם, בחלקם אף מרוחקים עד מאוד מאמריקה הדרומית.
לה ניניה
כינוי לתופעה אקלימית-אוקיינית של התקררות מי האוקיינוס השקט מול חופי פרו, כלומר המצב ההפוך לתופעת האל ניניו. תופעה זו גורמת לשינויים בתנאי מזג האוויר והאקלים באזורים נרחבים בעולם, כך שמתקבלים לרוב דפוסי טמפרטורה, רוחות, עננות ומשקעים המנוגדים לאלה המתרחשים באותם אזורים בעת אל ניניו.
אפיק ברומטרי
אזור מאורך או נרחב של לחץ אוויר נמוך, חסר מרכז עיקרי סימטרי כמו בשקע ברומטרי.
אפיק ים סוף
מערכת של לחץ אוויר נמוך המשתרעת לאורכו של ים סוף עד מזרח הים התיכון ומהווה שלוחה צפונית של השקע הטרופי הסודני. מערכת זו משפיעה על מזג האוויר והאקלים באזורנו בעיקר בעונות המעבר, ועשויה לגרום לפעילות של סופות רעמים ושיטפונות בעיקר באזוריה הדרומיים והמזרחיים של ישראל.
אפיק פרסי
מערכת של לחץ אוויר נמוך המשתרעת מאזור המפרץ הפרסי ועד מזרח הים התיכון ומהווה שלוחה מערבית של השקע התרמי בדרום אסיה בעונת הקיץ. האפיק הפרסי יוצר בישראל רוחות מערביות לחות וכמעט קבועות בחודשים יוני עד ספטמבר; אך בד בבד האפיק מלווה גם באוויר חם יותר, יבש ויציב מאוד מעליו, שמגיע מהרמה הסובטרופית השולטת על כל אגן הים התיכון בעונת הקיץ. לפיכך, כמעט ואין יורדים משקעים בישראל בעונת הקיץ, למרות ערכי לחץ האוויר הנמוכים סמוך לפני הים, והלחות הגבוהה המתקבלת במישור החוף ובמורדות המערביים של ההרים.
אקלים
מכלול של תנאי מזג האוויר השולטים ודפוסי הזרימה באטמוספירה באזור מסוים לאורך זמן. ראו גם: אקלים ארץ ישראל.
ברק
זרם חשמלי טבעי שמקורו בפריקת מתח חשמלי בין מטעני חשמל מנוגדים בתוך ענן מפותח, בין עננים או בין הענן לקרקע.
גוש אוויר
מסת אוויר או גוף נרחב של אוויר, המקיים בתוכו תנאים אחידים בקירוב של טמפרטורה, לחות, צפיפות, יציבות (או אי יציבות) אטמוספירית. גושי אוויר נוצרים על-פי-רוב בחבלים גאוגרפיים נרחבים בעלי טופוגרפיה אחידה, בתנאים של לחץ אוויר גבוה ובהתאם לעונות השנה. ניתן להבחין בגושי אוויר מאזורי מוצא טרופיים, פולריים, יבשתיים ואוקיניים (ימיים). המפגש בין גושי אוויר מנוגדים עשוי ליצור חזיתות מזג אוויר, עננים ומשקעים.
גל חום
כהגדרה כללית, רצף של 3 ימים לפחות עם טמפרטורות מקסימום מעל 28 מעלות צלזיוס, בתנאי שהן גבוהות לפחות ב-5 מעלות צלזיוס מעל לממוצעי הטמפרטורות המקסימליות של האזור בחודש הנתון.
גל קור
כהגדרה כללית, רצף של 3 ימים לפחות עם טמפרטורות מקסימום מתחת ל-15 מעלות צלזיוס, בתנאי שהן נמוכות לפחות ב-7 מעלות צלזיוס מתחת לממוצעי הטמפרטורות המקסימליות של האזור בחודש הנתון.
הביל
מזג אוויר המאופיין בשילוב של טמפרטורות גבוהות ולחות יחסית גבוהה. מצב זה גורם לעליית טמפרטורת הגוף של בני אדם ובעלי חיים, מקשה על התנדפות הזיעה ולפיכך מפחית את יעילות מנגנון הקירור הטבעי של הגוף. מזג אוויר הביל מלווה בדרך-כלל בעומס חום כבד, מתאפיין בתחושה מעיקה ולא נוחה, ומכביד על העבודה, בעיקר עבודה פיזית, מחוץ לחדרים ממוזגים. התופעה מתרחשת בארץ ישראל במישור החוף ובשפלה, ובייחוד במהלך חודשי הקיץ, יולי-אוגוסט.
התבדרות
מצב באטמוספירה שבו כמות האוויר היוצאת מאזור מסוים גדולה מכמות האוויר הנכנסת לאותו אזור. כלומר, כמות האוויר הכוללת באזור זה קטנה.
התכנסות
מצב באטמוספירה שבו כמות האוויר הנכנסת לאזור מסוים גדולה מכמות האוויר היוצאת מאותו אזור. כלומר, כמות האוויר הכוללת באזור זה גדלה. התכנסות של רוחות באזור הסמוך לפני הקרקע תגרום לעודפי האוויר המתקבלים בו לזרום בצורה אנכית כלפי מעלה. לעומת זאת, התכנסות של רוחות באזור שברום האטמוספירה תגרום לעודפי האוויר המתקבלים לזרום כלפי מטה.
התמוככות
תנועה אנכית מאולצת של אוויר כלפי מטה, כלומר מאזור ברום האטמוספירה בו חלה התכנסות של רוחות לאזור בגובה נמוך יותר בו האוויר היורד נדחס, מתחמם ומתפזר על פני הקרקע כזרמי רוח מסתעפים ומתבדרים.
התחממות סטרטוספרית פתאומית
תופעה הנצפית לרוב בחורף ובהמיספרה הצפונית, לפיה מתרחשת בבסיס הסטרטוספירה עליה בטמפרטורה של עד כ-50 מעלות צלזיוס בתוך מספר ימים. התופעה מלווית גם בשינוי התנוחה הרגילה ובעוצמה של הזרם הסילון הקוטבי, המתאפיין בדרך כלל בתקופת החורף ברוחות קבועות שתנועתן ממערב למזרח. שינויים אלו במשטר הזרימה של הסילון הקוטבי בעת ההתחממות הסטרטוספרית, מביאים בשכבות הנמוכות יותר של האטמוספירה להסעה של אוויר קוטבי קר מאוד דרומה, יותר מהרגיל, לאזורים ברחבים נמוכים שאינם כה רגילים אליו.
התנודה הצפון אטלנטית
תופעת מזג אוויר המתרחשת באטמוספירה של צפון האוקיינוס האטלנטי, אשר באה לידי ביטוי בהבדלים שבין הפרשי הלחצים הברומטריים בגובה פני הים בין המערכות המטאורולוגיות המכונות "שקע איסלנדי" ו"רמה האזורית".
זרם סילון
זרם אוויר חזק בשכבות הגבוהות של האטמוספירה שמגיע למהירויות של 160 קמ"ש עד כ-400 קמ"ש.
חזית מזג אוויר
קו המפגש בין שני גושי אוויר מנוגדים בתכונותיהם.
חזית קרה
מצב שבו גוש האוויר הקר יותר פוגש בזרימתו גוש אוויר חם יותר, נכנס מתחתיו ומעתיק אותו כלפי מעלה. מצב זה גורם לאי יציבות ניכרת באטמוספירה ולהיווצרות עננים ערימתיים, דוגמת קומולוס וקומולונימבוס. לפעילות של חזית קרה אופייני מזג אוויר פעיל וגשום, מלווה בסופות רעמים וברקים, ממטרי גשם חזקים, ברד ומשבי רוח סוערים.
חזית חמה
מצב שבו גוש האוויר החם פוגש בזרימתו גוש אוויר קר ומטפס מעליו לאורך שיפוע מתון, ובעקבות כך מתקרר. מצב זה מעיד על יציבות באטמוספירה והעננות הנוצרת היא על-פי-רוב עננות שכבתית, כדוגמת ענני צירוסטרטוס, אלטוסטרטוס ונימבוסטרטוס. לפעילות של חזית חמה אופייני מזג אוויר מעונן מלווה בגשמים קלים, אך אם לגוש האוויר החם טמפרטורות ולחויות גבוהות, עשויים להתפתח לאורך החזית החמה אי יציבות והתנאים לענני קומולונימבוס וסופות רעמים.
חזית מלוכדת (אוקלוזיה)
מצב שבו משיגה החזית הקרה את החזית החמה בשלבי התפתחותו המאוחרים של השקע החזיתי. גושי אוויר קרים נעים סביב השקע וסוגרים על גוש האוויר החם, והחזיתות הקרה והחמה מתלכדות לחזית אחת. קיימים שני סוגים של אוקלוזיה: אוקלוזיה קרה ואוקלוזיה חמה, בהתאם לניגודי הטמפרטורה שבין גושי האוויר הקרים שכעת מתקיפים זה את בתנועתם סביב השקע. העננים והמשקעים הנוצרים באוקלוזיה קרה דומים באופיים לאלו של חזית קרה והדבר נכון גם לגבי אוקלוזיה חמה וחזית חמה.
חזית נייחת
מצב שבו תנועתם האופקית של גושי האוויר הקר והחם שקולה לאורך חזית המפגש ביניהם, והחזית עצמה מתאפיינת בכמעט חוסר תנועה. חזיתות נייחות נוצרות לרוב לאורך אפיקים ברומטריים רדודים או שמלוות שקעים ברומטריים בשלבי התפתחותם המוקדמים. השיפוע החזיתי לאורך החזית הנייחת הוא לרוב מתון, והעננות והמשקעים המאפיינים אותה דומים לאלה של חזית חמה.
חיזוי מזג אוויר
תחום במטאורולוגיה המשמש את האדם למציאת מידע אודות המצבים העתידיים של התנאים באטמוספירה ושל מזג האוויר.
חמסין
כינוי לרוח מדברית מקומית חמה ויבשה, הגורמת לסופות חול ואבק, ומתחוללת לעיתים במדינות צפון אפריקה, חצי האי ערב ואגן הים התיכון. החמסין נוצר על-פי-רוב על ידי שקעים ברומטריים, לרבות שקעים שרביים, החולפים את דרום הים התיכון ומדבר סהרה.
יורה
כינוי עממי לגשם החזק הראשון שיורד בסתיו בישראל. על-פי-רוב מדובר באירוע הגשם הראשון של עונת הגשם עם כמויות משקעים של 5 מ"מ ויותר בתפרוסת רחבה.
כלים וציוד מטאורולוגיים
מד מהירות רוח
אנמומטר, מתקן למדידת מהירות רוח. דוגמאות: מד רוח כפות, מד רוח פרופלור, מד רוח אולטרסאונד.
שבשבת
מתקן למדידת כיוון הרוח.
מד רוח על קולי
אנמומטר אולטרסאונד, מד מהירות רוח המודד את הזזת דופלר של גלי קול על ידי האוויר הזורם.
מד טל
מתקן למדידת כמות הטל.
מד לחץ
ברומטר, מתקן למדידת לחץ האוויר.
מד לחות
היגרומטר, מתקן למדידת לחות האוויר.
מד גשם
פלוביומטר, מתקן למדידת כמות המשקעים.
מד טמפרטורה
תרמומטר, מתקן למדידת טמפרטורת האוויר.
לוויין מטאורולוגי
לוויין מלאכותי המצויד בכלים לחישה מרחוק ומשמש למדידות מטאורולוגיות.
בלון מטאורולוגי
בלון הליום מצויד בחיישנים, המופרח לרום האטמוספירה, לביצוע מדידות מטאורולוגיות.
לחץ אטמוספירי
כובד האוויר בעמודה ישרה מהנקודה הנמדדת עד לסוף אטמוספירת כדור הארץ.
מדבר צל גשם
היעדר משקעים, היוצר מדבר למרגלותיו של רכס הרים; כאשר במקביל, צידו הנגדי של הרכס, גלוי לרוחות לחות ומתאפיין באקלים גשום ו/או מושלג.
מונסון
זרימות אוויר עונתיות קבועות ונרחבות המאפיינות את אזור הודו ודרום-מזרח אסיה, ומתהוות עקב הפרשים תרמליים בין האוקיינוס ליבשה. זרימות מונסוניות עונתיות מתפתחות גם באזורים אחרים, כגון אוסטרליה ומערב אפריקה.
מזג אוויר
התנאים האטמוספיריים המשפיעים על אזור מסוים ובזמן נתון.
מזג אוויר גשום
מזג אוויר המתאפיין בירידת גשמים רבים, עם או בלי סופות רעמים, באזור מסוים ובזמן נתון.
מזג אוויר מושלג
מזג אוויר המתאפיין בירידת שלגים רבים באזור מסוים ובזמן נתון.
מזג אוויר נאה
מזג אוויר המתאפיין ביציבות אטמוספירית; ללא רוחות משמעותיות ומשקעים, עם שמים בהירים או מעוננים חלקית.
מזג אוויר סוער
מזג אוויר המתאפיין ברוחות כלליות חזקות של מעל 62 קמ"ש, עם או בלי ירידת משקעים ו/או סופות רעמים, באזור מסוים ובזמן נתון.
מטאורולוגיה
מדע העוסק בחקר שינויים פיזיקליים באטמוספירה, ומתמקד בתהליכי מזג האוויר וחיזוים. המושג מטאורולוגיה נגזר מן המושג מטאור שפירושו תופעה שנצפתה באטמוספירה. מטאור המגיע אל הקרקע, נקרא מטאוריט.
ממטר
ירידת משקעים מעננים ערמתיים לקרקע בצורה של קילוחים לא רצופים, עם הפוגות ביניהם, ובעוצמות משתנות. ממטרי גשם וממטרי שלג יורדים בשטחים מצומצמים, לרוב בין 2 קמ"ר ל-10 קמ"ר, ונראים מרחוק כעמודים או מסכים של משקעים היורדים מבסיסי העננים.
ממטרים בודדים
הכוונה לממטרים יחידים וספורים, היורדים בכמה מוקדים מצומצמים בתוך אזור מסוים ובזמן נתון, כך שרובו הגדול של האזור נותר יבש ללא משקעים.
ממטרים פזורים
הכוונה לממטרים המפוזרים בצורה אחידה יחסית עם מרווחים גדולים ביניהם על פני אזור מסוים ובזמן נתון, כך שבמקומות מסוימים מתקבלות כמויות שונות של משקעים, בעוד שמקומות אחרים ביניהם נותרים חסרי משקעים.
ממטרים לסירוגין
הכוונה לממטרים מרובים היורדים מעת לעת, כגלים, על פני אזור מסוים, כשברובו הגדול של האזור או בכולו מתקבלות כמויות שונות של משקעים.
מלקוש
כינוי עממי לגשם המשמעותי האחרון שיורד באביב, בסוף עונת הגשמים בישראל.
משקעים
שם כולל למצבים של מים נוזליים או מוצקים, היורדים מהעננים לקרקע בצורות ובעוצמות שונות.
גשם
משקע של טיפות מים נוזליים הנופלים מעננים לקרקע. גשם יכול לרדת בצורה של ממטרים בעלי אופי מקומי או כגשמים כלליים, נרחבים ורצופים, המתפרשים מאופק לאופק. בתצפיות מטאורולוגיות מבחינים בין ׳גשם׳ רציף ואחיד יחסית, ל׳ממטרי גשם׳ היורדים כקילוחים ובעוצמות משתנות.
טפטוף
גשם קל מאוד, רגעי ובלתי מדיד.
גשם קל
גשם היורד בעוצמה קלה, פחות מ-2.5 מ"מ בשעה, ולרוב מעננות שכבתית מורידת משקעים כגון נימבוסטרטוס.
גשם בינוני
גשם היורד בעוצמה בינונית, 2.5 מ"מ בשעה עד 10 מ"מ בשעה. עשוי לרדת מעננות ערמתית או שכבתית מורידת משקעים.
גשם כבד
גשם היורד בעוצמה גבוהה, בין 10 מ"מ בשעה עד 50 מ"מ בשעה, ולרוב מעננות ערמתית מורידת משקעים כגון קומולוסים מפותחים וקומולונימבוסים.
גשם אלים (סופת גשם)
גשם היורד בעוצמה גבוהה מאוד, יותר מ-50 מ"מ בשעה, לרוב מענני קומולונימבוס גדולים ובעת סופות רעמים חזקות.
גשם קופא
משקע של טיפות מים נוזליים הנופלים מן העננים לקרקע, ועוברים בסמוך לקרקע דרך שכבת אוויר קרה עם טמפרטורות מתחת ל-0 מעלות צלזיוס. טיפות המים שאינן הספיקו לקפוא באוויר קופאות במהירות על הקרקע ועל גבי עצמים קפואים ויוצרות מעטה של קרח. תופעה זו שכיחה באקלימים יבשתיים קרים ונדירה מאוד בישראל.
רסס
גשם רביבים של טיפות דקיקות, שקוטרן אינו עולה על 0.5 מ"מ, ומגביל את הראות בדומה לתנאי אד וערפל. מאפיין חזיתות חמות ומלוכדות באזורי אקלים ממוזגים בעונות הקרות.
ברד
משקע של גושי קרח הנופלים מן העננים לקרקע. גודלן של אבני הברד הוא לרוב כגודל אפונים, אך במקרים קיצוניים יכול להגיע לממדים של כדורי פינג-פונג או טניס.
שלג
משקע של גבישי קרח גדולים יחסית ומלוכדים, הנופלים מן העננים לקרקע.
פתיתים
שלג קל מאוד ובלתי מדיד, היורד בצורה של פתיתים קטנים וקלילים כנוצות באוויר.
שלג קל
שלג היורד בעוצמה קלה, לרוב מצטבר לעובי של פחות מ-0.25 ס"מ בשעה, ומגביל את הראות אך לא פחות מ-1 ק"מ בעת ירידתו.
שלג בינוני
שלג היורד בעוצמה בינונית, לרוב מצטבר לעובי של 0.25 ס"מ בשעה עד 1 ס"מ בשעה, ומגביל אל הראות ל-500 מטר עד 1 ק"מ בעת ירידתו.
שלג כבד
שלג היורד בעוצמה גבוהה, לרוב מצטבר לעובי של יותר מ-1 ס"מ בשעה, ומגביל את הראות לפחות מ-500 מטר בעת ירידתו.
טל
אדים שהתעבו לטיפות מים על הקרקע והצמחים.
משקעים אורוגרפיים
משקעים שיורדים מעננות אורוגרפית בעת שמסת אוויר לחה שנעה מעל מישור אופקי נתקלת במכשול טופוגרפי כגון רכס הרים, ונאלצת לנוע כלפי מעלה תוך כדי התקררות ניכרת והתעבות הלחות לעננים ומשקעים. משקעים אורוגרפיים עשויים לרדת בעצמה רבה כאשר מלווים בחזית מזג אוויר ו/או אי-יציבות קונובקטיבית.
משקעים חזיתיים
משקעים היורדים מעננים ממטירים לסוגיהם השונים לאורכן של חזיתות מזג אוויר שונות המלוות שקעים ברומטריים חזיתיים.
משקעים קונבקטיביים
משקעים היורדים לרוב בעצמה רבה מענני ערמה ממטירים, כגון קומולוס מפותח וקומולונימבוס.
סולם בופורט
סולם שנועד במקור לשימוש הימאים במאה השמונה עשרה, ומדרג את עוצמת הרוח בהתאם להשפעותיה על מצב הים ותנועת עצמים ביבשה.
דרגת בופורט 0 - שקט, דממה; מהירות רוח - 0 קמ"ש
דרגת בופורט 1 - נשיבה קלה; מהירות רוח - 1–6 קמ"ש
דרגת בופורט 2 - רוח חרישית; מהירות רוח - 7–11 קמ"ש
דרגת בופורט 3 - רוח קלה; מהירות רוח - 12–19 קמ"ש
דרגת בופורט 4 - רוח מתונה; מהירות רוח - 20–29 קמ"ש
דרגת בופורט 5 - רוח ערה; מהירות רוח - 30–39 קמ"ש
דרגת בופורט 6 - רוח עזה; מהירות רוח - 40–50 קמ"ש
דרגת בופורט 7 - רוח סוערת; מהירות רוח - 51–62 קמ"ש
דרגת בופורט 8 - סער; מהירות רוח - 63–75 קמ"ש
דרגת בופורט 9 - סער עז; מהירות רוח - 76–87 קמ"ש
דרגת בופורט 10 - סופה; מהירות רוח - 88–102 קמ"ש
דרגת בופורט 11 - סופה עזה;מהירות רוח - 103–117 קמ"ש
דרגת בופורט 12 - הוריקן; מהירות רוח - 118 קמ"ש ויותר
סולם מצב הים
דרגות מספריות המייצגות בסדר עולה את הגובה הממוצע של גלי הים.
דרגה 0 - דומם, חלק כראי
דרגה 1 - שקט, 0-10 ס"מ
דרגה 2 - נוח, 10-50 ס"מ
דרגה 3 - גלי, 0.5-1.25 מטר
דרגה 4 - גבה־גלים, 1.25-2.5 מטר
דרגה 5 - רוגש, 4-2.5 מטר
דרגה 6 - סוער, 4-6 מטר
דרגה 7 - גועש, 6-9 מטר
דרגה 8 - זועף, 9-14 מטר
דרגה 9 - נורא, מעל 14 מטר
סופה
כל מצב של הפרעה באטמוספירה היוצרת תנאי מזג אוויר עזים או קיצוניים. בסולם בופורט התיאור סופה מתייחס לרוח בדרגה 10, במהירות של 89 קמ"ש או יותר.
סופת אבק
חלקיקי חול קטנים ואבק מרובים, המרחפים באוויר למרחקים גדולים, בעקבות רוח חזקה הנושבת באזור צחיח או צחיח למחצה. ענני האבק מגבילים את הראות לפחות מ-1 ק"מ ועלולים להשפיע על אזורים מרוחקים ממקום היווצרותם.
סופת בליזארד
רוח קפואה ועזה של 40 קמ"ש ויותר, הגורמת לסחיפה של שלג שהצטבר על הקרקע ולהגבלת הראות לפחות מ-500 מטר ולמשך 6 שעות ויותר. סופות בליזארד נרחבות מתחוללות לעיתים באזורי אקלים מושלגים בתקופה הקרה, ובתנאים מצומצמים יותר גם באזורי הרים גבוהים ומושלגים, כדוגמת פסגת החרמון.
סופת חול
חלקיקי חול מרובים הנסחפים ומועפים כלפי מעלה על ידי רוח חזקה הנושבת באזור מדבר, ומגבילים את הראות לפחות מ-1 ק"מ.
סופת רוח
סופה המתאפיינת ברוח חזקה שגורמת נזקים, ללא משקעים או עם משקעים מועטים בלבד.
סופת רעמים (וברקים)
סוג של סופה היוצרת ברקים ורעמים המתלווים אליהם, ועל-פי-רוב מלווה במשקעים היורדים בעוצמה גדולה. מאפיינת ענני קומולונימבוס.
סופת רעמים כללית (מתונה)
סופת רעמים "ממוצעת" שלמעט הסיכון המיידי שנובע מפגיעות ברקים, אין היא מלווה באותן תופעות קיצוניות כמו בסופת רעמים עזה. נזקים לרכוש ופגיעה בחיי אדם עדיין עלולים להיגרם באזורים שלא רגילים לסופות רעמים, למשל במדבריות, בגלל תופעות המתלוות אליהן כמו שיטפונות בזק וסופות חול.
סופת רעמים עזה (חמורה או אלימה)
סופת רעמים מסוכנת שעלולה לגרום נזקים לרכוש ולצומח ופגיעה בחיי אדם, ושבנוסף לברקים תכופים, מתלווה אליה אחת או יותר מהתופעות הבאות: רוחות חזקות של 90 קמ"ש ויותר; ברד בקוטר של 2 ס"מ ויותר; גשם כבד בעוצמה של 50 מ"מ בשעה ויותר או 75 מ"מ ויותר בשלוש שעות, שגורם להצפות; מערבולת של טורנדו.
סופת שלג
שלג היורד בעוצמה גבוהה ומביא להצטברות שכבה בעובי של 15 ס"מ לפחות בתוך 12 שעות, או 25 ס"מ לפחות בתוך 24 שעות.
עננות
מצב של כיסוי השמים בעננים, כלומר שמים מעוננים.
עננות אורוגרפית
תופעה של עננים המתפתחים במסת אוויר לחה הנעה בכיוון אופקי, בעת שהיא נתקלת במכשול טופוגרפי, כגון רכס הרים או רמה גבוהה. המכשול הטופוגרפי מאלץ את האוויר לעלות כלפי מעלה וגורם ללחות שבו להתעבות לעננים.
עננות בוקר / גל בוקר
תופעה המתקיימת בעונת הקיץ בישראל ובאגן המזרחי של הים התיכון. עננות הבוקר היא תוצר של הבריזה היבשתית, בשילוב לחות גבוהה הקיימת מעל לים, ורוח במהירות העולה על 10 קמ"ש. בעונת הקיץ, בעקבות האפיק הפרסי והבריזה היבשתית, הופך האגן המזרחי של הים התיכון לאזור התכנסות חלש הגורם להיווצרות עננות במקביל לקו החוף. לאחר הזריחה, האטמוספירה מתחממת בהדרגה, ועננות הבוקר נדחפת כגל עננים לתוך היבשה עם התחזקותה של הבריזה הימית.
עננות ערב / גל ערב
תופעה המתקיימת בעונת הקיץ בישראל ובאגן המזרחי של הים התיכון. עננות הערב היא תוצר של עליית האינוורסיה המרינית וירידת מפלס ההתעבות של העננים בשעות הערב, במקביל לקו החוף. תופעה זו שכיחה במצבים בהם חלה התקררות מסוימת של האוויר שמעל לשכבת האינוורסיה ו/או של אפיק פרסי מפותח.
עננים
אוסף טיפונות (טיפות זעירות) מים המרחפות באוויר. עננים הנוצרים בגובה רב ובטמפרטורות מתחת לאפס מכילים רק גבישי קרח, למשל ענני הצירוס לסוגיהם; בעוד שעננים המצויים בגובה בינוני (אלטו), ענני קומולוס גדולים ועננים מורידי משקעים (נימבוס) עשויים להכיל גם טיפונות מים וגם גבישי קרח.
עננים ערמתיים (cumuli)
ענן קומולוס
ענן ערמה עם בסיס בגובה נמוך, הנקרא גם ׳עב׳ ומלווה בתפיחות עגלגלות העולות מעלה. ענני קומולוס בדרגות התפתחות שונות מעידים על מצבים שונים של אי יציבות באטמוספירה. ענני קומולוס של מזג אוויר נאה הם קטנים ובעלי התפתחות אנכית קטנה, אך בעת שאי היציבות באטמוספירה גדלה, הם עשויים לגדול לענני קומולוס מגדליים ורחבים ולהוריד משקעים בצורה של ממטרים.
קומולוס קונג'סטוס (congestus)
קומולוס מגדלי רחב ומפותח שעשוי להוריד משקעים, באנגלית נקרא גם towering cumulus.
קומולונימבוס
ענן ערמתי גדול ממדים, הנקרא גם ׳עב חשרה׳ או ענן סופה, שבסיסו בגובה נמוך ופסגתו מגיעה עד לטרופופאוזה. זהו ענן המאפיין סופות רעמים ומלווה בירידת משקעים בעוצמה גבוהה ופרצי רוח חזקים.
עננים שכבתיים (strati)
ענן סטרטוס
ענן שכבתי דק יחסית בעל בסיס נמוך הנקרא גם ׳רפידה׳. ענן זה נוצר בבסיס של אינוורסיה נמוכה בתנאים של יציבות אטמוספירית, ועלול לגרום לערפילים נרחבים ובעיות ראות.
סטרטוקומולוס
ענן עם בסיס בגובה נמוך ומבנה ערמתי-גלילי, ולכן נקרא גם ׳רפידת עבים׳. ענן זה מאפיין בדרך כלל מזג אוויר יציב. התפתחותו לגובה נבלמת על ידי שכבת אינוורסיה בגובה נמוך, ולכן הוא מקבל מראה יותר שכבתי.
נימבוסטרטוס
ענן שכבתי כהה עם בסיס נמוך, שנקרא גם ׳רפידת חשרה׳. ענן זה מוריד משקעים רצופים בעוצמה בינונית, והוא אופייני בעיקר לחזיתות חמות ואוקלוזיות באזורי אקלים קרים ואוקיניים.
עננים בינוניים (alto)
אלטוקומולוס
ענן ערמתי עם בסיס בגובה בינוני ולכן נקרא גם ׳עב בינוני׳. אלטוקומולוס יוצר ׳ענני כבשים׳ אופייניים, ובתנאים של אי יציבות רבה בגובה הבינוני, עשוי להתפתח לאלטוקומולוס מגדלי ולגרום לסופות רעמים בעלות בסיס ענן גבוה יחסית.
אלטוסטרטוס
ענן שכבתי בעל מראה אפרפר עם בסיס בגובה בינוני, ונקרא גם ׳רפידה בינונית׳. הענן נוצר על-פי-רוב לאורכן של חזיתות חמות והוא עשוי להוריד משקעים קלים, להנמיך ולהפוך לנימבוסטרטוס.
ענני צירוס (cirri)
צירוס
עננים דקיקים לבנבנים של גבישי קרח, בעלי בסיס גבוה ומראה של שערות, תלתלים או נוצות. ידועים בשמם הנפוץ ׳ענני נוצה׳.
צירוקומולוס
ענן ערמתי דק יחסית עם בסיס גבוה, מכיל גבישי קרח ונקרא גם ׳עב גבוה׳. צירוקומולוס מזכיר בצורתו פתיתים קטנים לבנבנים והוא מעיד על התקרבותה של חזית מזג אוויר.
צירוסטרטוס
ענן שכבתי דק עם בסיס גבוה ובעל מראה לבנבן, ונקרא גם ׳רפידה גבוהה׳. ענן זה, המכיל גבישי קרח, נוצר בדרך כלל בקדמתה של חזית חמה ככיסוי נרחב בשמים, והוא יוצר הילות סביב השמש והירח.
עננים נמוכים
כינוי כולל לעננים שבסיסם נמצא קרוב לפני הקרקע או הים עד כ־2.5 ק"מ מעל פני השטח, כגון עננים מסוג קומולוס, קומולונימבוס, סטרטוס, סטרוקומולוס ונימבוסטרטוס.
עננים בינוניים
כינוי כולל לעננים שבסיסם נמצא בגובה של כ־2.5 ק"מ עד 5.5 ק"מ מעל פני הקרקע או הים, כגון: עננים מסוג אלטוקומולוס ואלטוסטרטוס.
עננים גבוהים
כינוי כולל לעננים שבסיסם מתחיל מעל כ־5.5 ק"מ, כדוגמת ענני הצירוס לסוגיהם.
ערפל
תופעת מזג אוויר של טיפונות ענן (או גבישי קרח במקרה של ערפל קפוא) באוויר הנוצרות בסמוך לפני השטח בעת ששכבת אוויר לחה מתקררת במהירות. ערפל הוא למעשה ענן הנוצר בסמוך לקרקע או פני האוקיינוס ושגורם לראות המוגבלת לפחות מ-1 ק"מ.
ערפל קרינה
סוג של ערפל הנוצר על ידי התקררות קרינתית מהירה של פני השטח בלילה, בעת היווצרות אינוורסיית קרקע, ובתנאים של רוח קלה של 4 קמ"ש עד 8 קמ"ש ויציבות אטמוספירית. רוח חזקה יותר תגרום ללחות להתפזר לגובה ולהתעבות של ענני סטרטוס וסטרטוקומולוס, בעוד שהיעדר רוח ימנע היווצרות של טיפונות מים באוויר, והלחות תתעבה ישירות על הקרקע ועל גבי עצמים כטיפות טל.
קלימטולוגיה
מדע העוסק באקלים וחוקר את התופעות והגורמים הקשורים בו.
קרה
באופן כללי, מצב שבו טמפרטורת האוויר יורדת מתחת לנקודת הקיפאון של המים, כלומר מתחת ל-0 מעלות צלזיוס. מצב זה מיוחס לרוב לשכבת אוויר קרה הנוצרת בסמוך לפני השטח ולטמפרטורה הנמדדת בסוכה המטאורולוגית בגובה של 1.2 מטר מעל הקרקע. לקרה יש חשיבות מרובה בעונת הצמיחה באזורים חקלאיים, כיוון שהיא עלולה להסב נזקים לצמחים ויבולים הרגישים לקור. ניתן לדרג בצורה סובייקטיבית את הקרה לקטגוריות בהתאם לדרגת הקור שלה באזורי האקלים הממוזגים והקרים:
קרה חלשה
0 עד מינוס 3.5 מעלות צלזיוס.
קרה בינונית
מינוס 3.6 עד מינוס 6.5 מעלות צלזיוס.
קרה עזה
מינוס 6.6 עד מינוס 11.5 מעלות צלזיוס.
קרה עזה מאוד
מינוס 11.6 מעלות צלזיוס ופחות.
קרה קרינתית
סוג של קרה הנוצרת על ידי התקררות קרינתית מהירה של פני השטח בלילה, בעת היווצרות אינוורסיית קרקע, ובתנאים של חוסר רוח ויציבות אטמוספירית ללא עננים. רוח תגרום לערבוב של שכבות האוויר ולעליית הטמפרטורה בסמוך לפני הקרקע. עננות תבלום איבוד של קרינה מפני הקרקע ותמנע התקררות קרינתית ניכרת.
קרה מוסעת
סוג של קרה הנוצרת כתוצאה של הסעת אוויר קר מהרגיל וקפוא לאזורים רגישים; למשל, גלישה של אוויר קר מאזורים הרריים לעמקים, לאחר מעברה של חזית קרה, או על ידי רמה ברומטרית תרמית.
קרה משולבת
סוג של קרה המשלב הסעה של אוויר קר והתקררות קרינתית לילית.
רוח
תנועה אופקית של אוויר מעל לפני הקרקע או הים, בין אזורים של לחץ אוויר גבוה לאזורים של לחץ אוויר נמוך. שמות הרוחות על פי קטגוריות כלליות: רוחות קלות 1–19 קמ"ש; רוחות מתונות 20–29 קמ"ש; רוחות ערות 30–39 קמ"ש; רוחות עזות 40–62 קמ"ש; רוחות סערה 63–87 קמ"ש; סופת רוח 88–117 קמ"ש; הוריקן מעל 117 קמ"ש. מעל 62 קמ"ש הרוח מתחילה להסב נזקים לצומח ולמבנים ישנים; מעל 87 קמ"ש עצים נעקרים ונגרמים נזקים ניכרים למבנים; מעל 117 קמ"ש נגרמים נזקים נרחבים.
בריזה
כינוי לרוח המתפתחת במהלך שעות היממה עקב הפרשי טמפרטורה בין הים ליבשה. בישראל, השפעתה של הבריזה מורגשת בעיקר בקיץ, אם כי היא קיימת במשך כל עונות השנה. קיימים שני סוגי בריזה:
בריזה יבשתית
רוח הנושבת בשעות הלילה והבוקר המוקדמות, כאשר היבשה מתקררת יותר מהר ביחס למי הים התיכון שנותרים חמים יותר. בתנאים אלה נוצר לחץ אוויר גבוה באופן יחסי מעל היבשה בהשוואה לים, ונוצרת זרימת אוויר מהיבשה לים.
בריזה ימית
רוח המתפתחת בשעות היום ובעיקר בשעות אחר הצהריים, כאשר הבדלי הטמפרטורה בין היבשה החמה יותר לים החם פחות נמצאים בשיאם. בתנאים אלה פוחת לחץ האוויר באופן יחסי מעל היבשה בהשוואה לים, ונוצרת זרימת אוויר מכיוון הים לתוך היבשה.
טורנדו
רוח סיבובית, מהירה מאוד והרסנית, בצורה של עמוד או משפך, המגיחה מבסיסו של ענן קומולונימבוס.
רוח מתבדרת
זרימת אוויר המסתעפת כלפי חוץ מאזור בו חלה התבדרות אוויר.
רוח מתכנסת
זרימת אוויר המתמזגת כלפי פנימה באזור בו חלה התכנסות אוויר.
רמה ברומטרית מערכת של לחץ אוויר גבוה, כלומר אזור שבו הלחץ האטמוספירי גבוה יחסית לאזור שסביבו. ברמה ברומטרית חלה התמוככות של אוויר והרוחות הן קלות ומתבדרות סמוך לפני הקרקע (או פני הים). לפיכך, רמות ברומטריות גורמות בדרך כלל למזג אוויר יציב, נאה ושקט.
רמה תרמית
רמה ברומטרית הנוצרת על ידי קירור חזק של פני הקרקע, למשל מעל אזור יבשתי קפוא מכוסה שלג, כתוצאה של צניחה והתרכזות אוויר קר מסביבתו.
רעם
קול פיצוץ הנוצר על ידי הברק, בעקבות עלייה פתאומית בטמפרטורה ובלחץ האוויר לאורך נתיב הברק והתפשטות של גלי קול.
שיטפון
מים גואים וזורמים שמציפים את פני הקרקע של אזור שאינו רגיל להיות מכוסה במים.
שיטפון בזק
שיטפון פתע סוחף, הנוצר תוך מספר דקות באזורים גאומורפולוגיים נמוכים, כמו וואדיות ואגני היקוות יבשים, בעקבות גשם כבד, סופת רעמים או הפשרה מהירה של מי שלגים. שיטפונות אלה אופייניים לאזורי מדבר וערבה.
שיטפון עירוני (אורבני)
הצפה של שטחים עירוניים, כגון כבישים, מדרכות, בתים וגשרים, בשל ניקוז בלתי מספיק או לקוי, בעקבות גשם כבד, סופת רעמים או הפשרה מהירה של מי שלגים.
שקע ברומטרי
מערכת של לחץ אוויר נמוך, כלומר אזור שבו הלחץ האטמוספירי נמוך יחסית לאזור שסביבו. בשקע ברומטרי הרוחות מתכנסות בסמוך לפני הקרקע (או פני הים) אל מרכז השקע, וחלה תנועה אנכית של אוויר מהמרכז כלפי מעלה. לפיכך, שקעים ברומטריים כרוכים בדרך כלל בהתפתחות של עננים, משקעים וסערות.
שקע חזיתי
שקע ברומטרי המתפתח באזורי מפגש של גושי אוויר מנוגדים, ומלווה בגל חזיתי, כלומר בחזית קרה ובחזית חמה היוצאות מנקודה משותפת דרך מרכז השקע. שקעים חזיתיים יוצרים עננים ומשקעים, וגורמים למגוון של שינויים במזג האוויר באזורי הרחבים הבינוניים של כדור הארץ, לרבות אגן הים התיכון.
שקע שרבי
נקרא גם שקע סהרה. כינוי לשקע חזיתי המתפתח בעיקר בעונת האביב, מדרום-מזרח להרי האטלס, ונע למרכז הים התיכון או לאורך השוליים הצפוניים של מדבר סהרה, למזרח הים התיכון. שקעים שרביים, כפי ששמם מעיד עליהם, גורמים לתנאי שרב, רוחות חמסין וסופות חול. בישראל, לאחר מעברו של שקע שרבי, מתקיימת שבירת שרב המתאפיינת בתופעות הבאות: צניחה דרסטית של הטמפרטורות כדי 10 מעלות צלזיוס ואף יותר מכך, בתוך מספר שעות; עליה דרסטית של הלחות היחסית; שינוי חד של הזרימה, מרוחות דרומיות ומזרחיות מהמדבריות, לרוחות מערביות מהים התיכון; וחדירת עננות נמוכה, כולל היווצרות אד וערפילים, כאשר במקרים מסוימים מתקבלים התנאים לירידת גשם.
שקע תרמי
שקע ברומטרי הנוצר על ידי התחממות חזקה של פני הקרקע, באזור בו חלה עלייה של אוויר חם מסביבתו.
שרב
כינוי לפרקי חום ויובש המשפיעים על ארץ ישראל בעונות המעבר, באביב ובסתיו, ולעיתים גם בקיץ. השרב מתאפיין בטמפרטורות גבוהות של 33 עד 47 מעלות צלזיוס ואף יותר, ובלחות יחסית נמוכה מאוד, פחות מ-25%. במקרים רבים, מזג אוויר שרבי מלווה באובך. שקעים שרביים בעונת האביב גורמים לרוב אירועי השרב בישראל.
מונחים נוספים
גאוגרפיה פיזית - מונחים
קישורים חיצוניים
אגרון למונחי מטאורולוגיה
ציקלון, טייפון, הוריקן, טורנדו, באתר מוזיאון המדע בירושלים
מילון מונחי מטאורולוגיה, באתר האקדמיה ללשון העברית, תשל"א
הערות שוליים
*
קטגוריה:מונחונים | 2024-03-16T02:14:49 |
כיבוש | כיבוש, כיבוש צבאי או תפיסה לוחמתית (באנגלית: Military occupation, Belligerent occupation או פשוט Occupation) הוא מונח במשפט הבין-לאומי הפומבי המתאר טריטוריה שנתפסה על ידי צבא עוין והיא נתונה בפועל תחת סמכותו במסגרת משטר צבאי. הכיבוש משתרע רק על טריטוריה שבה שליטה כזאת הוקמה וניתנת למימוש. גם השתלטות של ארגון או של בודדים על שטחי ארץ נחשבים על פי הנסיבות ככיבוש. הכיבוש נעשה, בדרך כלל, באמצעות כוח צבאי או במהלך מלחמה, אך גם השתלטות באמצעות הפעלת לחצים פוליטיים מכונה לעיתים כיבוש.
כיבוש שונה מסיפוח ומקולוניאליזם בכך שהכוונה בו היא לקיים הסדר זמני בלבד. מצב שבו גורם מתוך המדינה (או הטריטוריה) משתלט עליה בכוח, מכונה בדרך כלל הפיכה (ולעיתים, בעיקר לציון שינוי מהותי של המשטר, מהפכה).
אמנות בינלאומיות אחדות קבעו כללי התנהגות בשטח הנתון לכיבוש, ובהן אמנת האג משנת 1907 ואמנת ז'נבה הרביעית. שתיהן עוסקות בזכויות אדם ובאיסורים המוטלים על צבא כובש.
מאז מלחמת העולם השנייה מקובל שיש לסיים מצב של כיבוש בנסיגת הכובש מהשטחים שתפס והחזרת השליטה בהם לבעליהם הקודמים. בפרט דבר זה נכון ביחס למדינות דמוקרטיות. נסיגת הכובש תלויה בדרך כלל בהסדרים שמסיימים את מצב המלחמה, אם השטח נתפס במלחמה.
עד מלחמת העולם השנייה, וזמן קצר אחריה, הייתה נפוצה זכות הכיבוש, תופעה שבה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה, או שולטת בה בעקיפין (קולוניאליזם) ואף זוכה להכרה בינלאומית בצעד זה. תופעה זו אינה נפוצה כיום, ובכל מקרה הכרה של הקהילה הבינלאומית בצעד כזה נדירה מאוד. שאלת מעמדם של שטחים כבושים, ובפרט מעמדם של תושבי השטחים האלה, ובפרט שמירה על זכויות אדם של תושבים אלה, ומעמדם של שטחים שהיו כבושים גם בידי המדינה ממנה נכבשו, במקרה של סכסוך שאינו מגיע לפתרון, היא מהבעיות הסבוכות במשפט הבינלאומי כיום.
שלטון כיבוש
על פי אמנת ז'נבה הרביעית מדינה כובשת חייבת לדאוג לצרכים של תושבי השטחים שבשליטתה. על הכוח הכובש מוטלת החובה לשמור על זכויות האדם של האוכלוסייה בשטח הכבוש, לאפשר קיום חיי שגרה ולהבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, תוך כיבוד המנהגים המקומיים. הזכויות והאיסורים שעל הכוח הצבאי חובה לשמור הן: הזכות לחיים; הזכות לחופש התנועה; הזכות לפרנסה; הזכות לדיור; הזכות לקניין; הזכות להליך הוגן; הזכות לטיפול רפואי; איסור על ענישה קולקטיבית; איסור על גירוש תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש; איסור יישוב אזרחים של המדינה הכובשת בשטח הכבוש; איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים; הזכות לתכנון סביבתי.
כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של אזרחים או להטיל סגר על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים. אזרחים לא-מאורגנים הנוטלים חלק בלחימה, מסתכנים באיבוד זכותם להגנה כאזרחים ואינם נהנים מהזכויות השמורות לחיילים במדים, הזוכים למעמד מוגן כשבויי מלחמה, אם הם נתפסים בידי כוחות המדינה הכובשת. אזרחים לא-מאורגנים המשתתפים בלחימה צפויים לעמוד לדין כעבריינים לפי החוק הפלילי של המדינה שאסרה אותם.
השליטה בשטח כבוש נתקלת פעמים רבות בהתנגדות של תושביו, המתבטאת לעיתים בהקמת מחתרות הנלחמות בשלטון הכיבוש, גם תוך הפעלת טרור. תגובה אופיינית של שלטון הכיבוש היא הידוק השליטה בשטח הכבוש, תוך צמצום גובר והולך של עצמאות התושבים. לעיתים מביא מאבק זה להחלטה של הכובש לפנות את השטח הכבוש. דוגמה נודעת לכך היא מלחמת העצמאות של אלג'יריה. במקביל למאבק בשלטון הכיבוש, מתקיים גם שיתוף פעולה עם שלטון זה על ידי חלקים אחרים באוכלוסייה. שיתוף פעולה קיצוני עם שלטון כיבוש התקיים בצרפת של וישי, שבה הוקמה ממשלת בובות של משתפי פעולה, שבראשה עמד המרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה.
שלטון כיבוש נודע לשמצה באכזריותו הוא שלטונה של גרמניה הנאצית בשטחי אירופה שכבשה במהלך מלחמת העולם השנייה. במסגרת שלטון כיבוש זה התרחשה השואה – השמדתם של שישה מיליון יהודים, השמדת מאות אלפי צוענים והשמדתם של מיליוני אנשים נוספים.
לעיתים מעודד שלטון הכיבוש התיישבות נרחבת של בני המדינה הכובשת באזור שנכבש, תוך דחיקתם של תושבי האזור המקוריים. דוגמה בולטת לכך היא כיבוש אמריקה בידי מדינות אירופה במאה ה-16.
התפתחות דפוסי הכיבוש בהיסטוריה
בפרהיסטוריה ובהיסטוריה העתיקה
בעידן פרהיסטוריה היו מקרים של כיבוש טריטוריה של חבורה או שבט, בידי שבט שכן. שבטים יריבים היו עלולים לפלוש להרוג את כל חברי השבט השכן. שיטת פעולה אחרת הייתה להרוג את כל הגברים ולפעמים גם את רוב הילדים ולקחת בכוח את הנשים. לעיתים שבטים הרחיבו את הטריטוריה שלהן או לקחו מהשבט את כל שטחו. היות שהיכולת להתקיים בקרב ציידים לקטים ובקרב חקלאים תלויה בגודל השטח, השבט שאיבד שטחים נאלץ לנדוד, לנסות לפלוש לשטח אחר או לגווע ברעב או בקור.
בעקבות תהליכים של המהפכה הנאוליתית חברות הפכו גדולות יותר, מורכבות יותר ועברו לישובי קבע. בתקופה זו היו נפוצים צורות כיבושים שכללו מלחמות שמד של ערים או עמים שלמים וכן שיעבוד של אזורים לאימפריות כמו שומר, מצרים העתיקה, בבל, ממלכת פרס ועוד. ערי מדינה או עמים שנכבשו היו עלולים לעבור רצח עם (בדומה למתואר בסיפור על כיבוש יריחו בתנ"ך), להיות משועבדים לשפחות ועבדים או במקרים טובים יותר לעבור סיפוח או להתחייב לשלם מס עובד לאימפריה הכובשת. במקרים של בצורת או בעיה חקלאית אחרת היו יוצרים דילמה אכזרית – תשלום מיסים מלאים היה עלול לגרור מוות ברעב ואי תשלום מיסים היה סיבה להטלת עונשים כמו חיוב למכור ילדות כשפחות או הפיכת כל המשפחה לעבדים.
מאז ימי כורש החל שינוי בקרב אימפריות רבות – במקום להיות אומה שכובשת עמים זרים וממשיכה לראות בהם קולוניות או נתינים זרים, החלה מתגבשת תפיסה לפיה שליט המדינה או האימפריה רוצה להיות המלך של כלל השטח הכבוש ורואה בכל הנכבשים נתינים. כך מדינות החלו לא רק להחריב ערים ושטחים שהיו בידי עם אחר אלה גם לטפח שטחים אלה ולנסות לשלב את התושבים שלהם כחלק מהאימפריה.
עם הזמן בחלק מהאימפריות, לדוגמה באימפריה הרומית, עמים ששועבדו בתחילה הפכו לחלק מהאימפריה ואנשים ממוצא אתני זר הפכו לנתינים או אזרחים בעלי זכויות דומות ואף שולבו במסגרת השלטון. בכל המקרים האלה מדובר בכיבוש צבאי זמני שהפך לקולוניאליזם או סיפוח.
דוגמאות היסטוריות של כיבושים וסיפוח שטחים כוללים:
הכיבושים של ארץ ישראל: הכיבוש המצרי, האשורי, הבבלי, הפרסי, ההלניסטי, הרומי, הביזנטי, הערבי, הסלג'וקי, הצלבני, העות'מאני.
כיבוש ספרד על ידי המוסלמים וכיבושה מחדש (רקונקיסטה) על ידי הנוצרים.
ייסוד האימפריה המונגולית על ידי ג'ינגיס חאן ויורשיו משנת 1206 ועד סוף המאה ה-13;
העידן הקולוניאלי
קולוניאליזם מודרני החל להתפתח במאה ה-15, כחלק מעידן התגליות, עם ייסוד המושבה הפורטוגלית סאוטה בצפון אפריקה ב-1415 וההתיישבות הפורטוגלית באיים האָזוֹרִיים 1439. מגמה זו התחזקה לאחר גילוי אמריקה על ידי קולומבוס בשנת 1492.
כך החלו השתלטויות של המעצמות הימיות השונות – ובעיקר פורטוגל, ספרד, בריטניה, צרפת והולנד ובהמשך גם יפן ורוסיה על שטחים ועמים אחרים, במטרה לנצל את משאביהם לתועלת המעצמות, וכן להנות מכוח עבודה זול, קיום מונופול על מכירה של מוצרים שונים (לדוגמה טבק, אופיום, משי, בגדים) ולעיתים גם לשעבד את התושבים ככוח עבודה בתנאי עבדות או כשטחי גישה ל"ציד" של עבדים לצורך סחר העבדים האטלנטי.
350px|ממוזער|טקסט=כוחות בריטים במלחמה באזור חוף השנהב של היום, 1824|כוחות צבא בריטיים נלחמים באימפריה האשנטית, באזור חוף השנהב, 1824
לשיאו הגיע הקולוניאליזם המודרני סביב מפנה המאות ה-19 וה-20, אז היה כרוך לרוב גם בפעולות קולוניזציה באפריקה ("המרוץ לאפריקה") ובאסיה; הקולוניזציה שימשה באותה תקופה כלי חשוב בידי המעצמות הקולוניאליות לשם חיזוק כוחן הכלכלי הפוליטי והצבאי. לרוב, לא הסתפקו המעצמות הקולוניאליות באספקט הכלכלי או במכשיר הקולוניזטורי, ושאפו להחדיר בעמים הנכבשים את תרבותן ואת דתן – הנצרות – בטענה שבכך אלה יקודמו מבחינה כלכלית, תרבותית ודתית.
עם התבססות הקולוניאליזם החלה גם התנגדות אליו מכמה כיוונים – מצד חלקים בתוך החברה המערבית עצמה, מצד מתיישבים מערביים שגרו בקולוניות ומצד עמים ילידים בקולוניות. דוגמאות לכך הן מלחמת העצמאות של ארצות הברית, המרד ההודי הגדול, התנועה לביטול העבדות, המאבק של סימון בוליבר לשחרור מדינות דרום אמריקה ועוד. עם הזמן הקולוניאליזם, ושינויים טכנולוגיים וחברתיים כמו התפתחות הדפוס והעיתונות והתפתחות הקפיטליזם הובילו לעלייה ברעיונות כמו ליברליזם, זכויות אדם, הומניזם, לאומיות ואוניברסליזם שהקשו על התשתית הרעיונית שהצדיקה את קיום הקולונאיליזם והאימפרליזם.
המתחים האלה אף ערערו את האימפריות והשלטון המלוכני ואת מעמד האצולה ששלטו באירופה וקידמו רעיונות של דמוקרטיה, חופש הביטוי שיצרו קושי הולך וגדל לקיים משטר דכאני ונצלני ובפרט אימפריות ששלטו על עמים אחרים. משטרים שינסו להמשיך לשלוט על אימפריות מלוכניות כמו האימפריה העות'מאנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית באו אל קיצן במלחמת העולם הראשונה והוחלפו במדינות לאום רבות. חלק מהשטחים האלה הפכו לקולוניות של צרפת ובריטניה כמו מצרים, המנדט הבריטי בישראל, לוב, תוניס, עיראק, לבנון.
ממוזער|350x350 פיקסלים|הקולוניאליזם ב-1945– רוב אפריקה, הודו ואינדונזיה בידי מעצמות מערביות
במשך רוב ימי הקולוניאליזם הוא ניצל כוח עבודה זול של ילידים לעבודות במכרות או בחקלאות. במקומות אחרים הילידים המקוריים נהרגו או הומתו (במחלות, מלחמות, עבודה בתנאי עבדות) והוחלפו על ידי עבדים שחורים מאפריקה (בדרום אמריקה, מרכז אמריקה וארצות הברית) ועל ידי מתיישבים מאירופה. עם התפתחות המהפכה התעשייתית, המיכון החקלאי והקפיטליזם בהגות הליברלית של אדם סמית היה קושי גדל בהמשך הקולוניאליזם בגלל צורך בעובדי תעשייה משכילים יותר שהיו חלק מחברה מתועשת. תושבי הקולוניות הפכו משכילים יותר, והייתה להם גישה קלה יותר לנשק מודרני ולמכונות. עיתונים וספרים שהיו בעבר נחלת הכובשים הלבנים הפכו כלי נשק לשחרור בידי העמים הנכבשים.
במדינות שהפכו לדמוקרטיות כמו בריטניה, צרפת, הולנד, ארצות הברית היה קושי גדל והולך להצדיק את המשך השליטה הלא דמוקרטית בעמים אחרים והחל תהליך של דה-קולוניזציה. הקולוניאליזם המערבי – במיוחד של צרפת ובריטניה נמשך עד למלחמת העולם השנייה אולם בסיומה נסוגו המעצמות מרוב הקולוניות ואלו הפכו למדינות לאום. תהליך זה לא בהכרח היה נטול בעיות והוביל מדינות רבות להידרדרות חברתית כלכלית ופוליטית לרבות עליה של משטרי עריצות, מלחמות אזרחים ורעב בחלק מהמקומות. עם זאת בתהליך איטי והדרגתי מדינות שהיו קולוניות בעבר עברו תהליך של דמוקרטיזציה שכלל גם הוא משברים רבים וחזרה לפעמים לחברות דכאניות. עם זאת מדינות רבות יותר ייסדו משטרים דמוקרטיים ואימצו רעיונות כמו זכויות אדם, חוקה ועוד.
ממלחמת העולם השנייה
כיבושים חדשים מאז תחילת המאה ה-20 נבעו ממספר גורמים – מאבקים בין אימפריות (מלחמת העולם הראשונה). ניסיון להקים אימפריה פאשיסטית/נאצית במהלך מלחמת העולם השנייה והמאבק בו. מלחמות על רקע המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית ומדינות המערב, ומאבקים בין מדינות – במיוחד כאשר אחד הצדדים הוא מדינה לא דמוקרטית.
עם הזמן בעקבות תהליכים כמו דמוקרטיזציה, היחלשות הלגיטימציה לגזענות, התחזקות מוסדות בינלאומיים והתחזקות הגלובליזציה, נוצר קושי גדל והולך לתחזק שלטון כיבוש צבאי או לבצע סיפוח בכוח, והדבר גרר מחאות ולחצים מצד יחידים, ארגוני זכויות אדם, תנועות חברתיות, חברות ומדינות אחרות. אמנות כמו ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, וקיום עיתונות ורשתות חברתיות בינלאומיות יצרו לחץ בינלאומי. סוג אחר של לחץ נגד פעילות כיבוש הכרוכה בדיכוי אוכלוסייה מקומית נבע מהתחזקות קשרי המסחר בין מדינות – במיוחד כאשר הדבר כולל גם תיירות והשקעות בינלאומיות במדינה.
משטרי כיבוש צבאיים או סיפוח בכוח של מדינות המשיכו להתקיים בעיקר על ידי מדינות לא דמוקרטיות גדולות וחזקות – כמו סין או רוסיה, וכן על ידי מדינות ערביות.
דוגמאות לכיבושים בתקופה המודרנית כוללים:
כיבוש קרליה על ידי ברית המועצות מידי פינלנד במהלך מלחמת החורף בשנת 1939; בהמשך סופח החבל לברית המועצות.
כיבוש חלקים גדולים של אירופה, צפון אפריקה והאוקיינוס השקט על ידי מדינות הציר וכיבושם מחדש על ידי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה;
כיבוש איטליה הפשיסטית על ידי בעלות הברית בשנים 1943–1945;
כיבוש גרמניה הנאצית על ידי בעלות הברית וקיום משטר צבאי באזורי הכיבוש בגרמניה בשנים 1945-1949;
כיבושים חלקיים, ירדני, וישראלי, ביהודה ושומרון;
כיבוש טיבט על ידי סין, משנת 1950 ועד היום.
הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בשנת 1968;
כיבוש מחוז ח'וזסתאן על ידי איראן, שעליו לאחר מכן נלחמו איראן ועיראק במלחמת איראן–עיראק במהלך שנות ה-80;
כיבוש סהרה המערבית על ידי מרוקו משנת 1979 ועד היום;
כיבוש אפגניסטן על ידי ברית המועצות בשנים 1979–1989 במהלך מלחמת אפגניסטן הראשונה;
כיבוש אפגניסטן על ידי ארצות הברית ובנות בריתה בשנים 2001 ועד שנת 2014 במסגרת מלחמת אפגניסטן השנייה;
כיבוש עיראק בשנים 2003–2011 על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה במסגרת מלחמת עיראק;
כיבוש חלקים של גאורגיה על ידי רוסיה בשנת 2008 במהלך מלחמת גאורגיה–רוסיה בהמשך הפכו דרום אוסטיה ואבחזיה לישות מדינית שיש לה זיקה לרוסיה אך הן לא נמצאות תחת שליטה צבאית;
כיבוש וסיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה בשנת 2014.
כיבוש מזרחה של אוקראינה על ידי רוסיה במסגרת מלחמת אוקראינה–רוסיה מאז פברואר 2022 וניסיון רוסיה להשתלט על כל אוקראינה.
מצבים שנויים במחלוקת
לאחר מלחמת העולם השנייה הציגה אוסטריה את האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ככיבוש אוסטריה בידי גרמניה. אוסטריה אף הוסיפה שלשלאות מנותצות לנשר בסמלה הלאומי כדי לציין את שחרורה מעול הכיבוש. בפועל, ה"אנשלוס" נעשה ללא שימוש בכוח ובאמצעות לחצים פוליטיים בלבד. גורמים באוסטריה היו מעוניינים בסיפוח ותמכו בשלטונות הגרמניים הנאציים.
יש גורמים בלבנון ומחוצה לה הרואים בשליטת סוריה על לבנון, משנת 1991 ועד תחילת 2005, כיבוש. עם זאת ההשתלטות הייתה בעיקר באמצעות הפעלת לחצים פוליטיים על שלטונות לבנון וגובתה ב"הסכם ידידות" בין סוריה ללבנון, שעל-פיו לבנון הסכימה (לכאורה) להצבת כוחות סוריים בשטחה. שליטת סוריה בלבנון גובתה בידי גורמים לבנוניים, וסיום השליטה נבע משינוי במאזן הכוחות בין העדות השונות בתוך לבנון.
ההקשר הישראלי
שמאל|ממוזער|250px|חיילים בבית לחם, 1978
בשיח הפוליטי הקיים בישראל מאז 1967 משתמש מחנה השמאל באופן תדיר במונח "הכיבוש" בה' הידיעה כשהוא מתכוון לשלטונה של מדינת ישראל בשטחים עליהם השתלטו כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים. מונח זה מופיע בססמאות כגון "הלאה הכיבוש", "די לכיבוש", "הכיבוש משחית" ועוד המבטאות את ההשקפה בדבר חוסר הלגיטימיות של הכיבוש. מחנה הימין שולל גישה זו, ורואה בשטחים אלו נחלת אבות ובשליטה בהם זכות המעוגנת גם במשפט הטבעי והבינלאומי.
המונח העברי "תפישה לוחמתית" הוא הצעתו של פרופ' יורם דינשטיין, שתרגם את המונחים הבריטיים: belligerent occupation, military occupation, occupation of enemy territory. מבחינת המשפט הבינלאומי, לפרשנותן של רשויות החוק בישראל, אחיזתה של ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים ולא החילה עליהם את החוק הישראלי היא תפיסה לוחמתית. גישה זו באה לידי ביטוי בפסקי דין של בג"ץ.
מכוח דינים אלו חוקק הממשל הצבאי חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בתחומי יהודה, שומרון ועזה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן לכוח הכובש על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים השונים מן הדין הירדני בתחומים אזרחיים כגון ביטוח רכב ותמרורי תנועה.
על פי המשפט הבינלאומי, כיבוש שטחים אינו גורר בעקבותיו העברת ריבונות מן השלטון שקדם לכיבוש אל המדינה הכובשת, כלומר החוקים והתקנות שהיו נשארים על כנם. מאידך גיסא, סמכויות החקיקה, הביצוע והמינהל שהיו בידי השלטון הקודם שהיה בשטח ערב הכיבוש פוסקים עם הכיבוש, ועוברים למפקד הצבאי של השטח שנכבש. בדרך זו נהג גם צה"ל.
התושבים הפלסטיניים בשטחים אינם אזרחי ישראל ורובם המכריע אף אינו זכאי לאזרחות ישראלית, אף שישראל שולטת בפועל באזור. כיוון שאינם אזרחים, אין לפלסטינים ב"שטחים" זכות בחירה (זה היה המצב גם לפני האינתיפאדה הראשונה שהחלה בדצמבר 1987, אם כי מאז 1994 הם בעלי זכות בחירה למוסדות הרשות הפלסטינית, שהיא ישות אוטונומית למחצה). תושבי "השטחים" אינם כפופים לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם רבות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות האדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות הטרור הפלסטיני המתבצעות נגד אזרחיה. תושבי השטחים רשאים לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק של ישראל, ובמקרים כאלה בוחן בית המשפט העליון הישראלי את העתירה על-פי המצב החוקי המיוחד השורר ב"שטחים", אבל מתחשב גם באמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן וגם בצרכים הצבאיים.
השאלה האם ישראל מחזיקה ביהודה ושומרון, ובעבר גם ברצועת עזה, מכוח תפיסה לוחמתית בלבד, אינה משפיעה רק על החקיקה והמדיניות כלפי התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון, אלא יש לה משמעות משפטית משמעותית בהקשר למדיניות ההתיישבות הישראלית באזורים אלו. על פי המשפט הבינלאומי אין להקים התנחלויות בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, אלא לצורכי ביטחון. השאלה האם כלל זה חל גם על ההתנחלויות הישראליות, שנויה במחלוקת.
שטחים שמעמדם השתנה
כתוצאה מהסכמי שביתת הנשק ב-1949, העבירה ישראל שטחים מסוימים שהיו בידי צה"ל, ואילו ירדן העבירה לשלטון ישראל שטחים שנכבשו על ידה (בוואדי עארה) במלחמת העצמאות.
במהלך מלחמת סיני כבשה ישראל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, אך פינתה אותו כעבור חודשים אחדים, בעקבות לחץ בינלאומי, ובתמורה להסדרי הפסקת אש מיוחדים.
במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל שוב את חצי האי סיני. ישראל החזירה שטח זה למצרים, במסגרת הסכם שלום בין המדינות. על רמת הגולן, שהייתה בשליטת סוריה ונכבשה אף היא במלחמת ששת הימים, החילה ישראל את החוק הישראלי בשנת 1981 בניגוד לעמדת סוריה ולעמדת הקהילה הבינלאומית (מלבד ארצות הברית) שמוסיפות לראות בה שטח כבוש.
בימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים כבשה ישראל שטח נכבד במצרים בצדה המערבי של תעלת סואץ. וכן שטחים ברמת הגולן, שטחים אלו פונו במסגרת הסכמי הפסקת האש שלאחר המלחמה, בנוסף לשטח העיר קוניטרה שנכבש יחד עם רמת הגולן במלחמת ששת הימים.
בשנים 1994–1997 העבירה ישראל חלק משטחי יהודה והשומרון וחבל עזה לשליטת הרשות הפלסטינית, במסגרת הסכמי אוסלו והסכם חברון. יש מחלוקת לגבי השאלה האם שטחי יהודה ושומרון ועזה היו אי-פעם שטחים כבושים בידי ישראל ואם כן – האם מדובר בסיום מוחלט של מצב השליטה הלוחמתית של ישראל, כיוון שהרשות הפלסטינית הייתה עדיין כפופה במידה מסוימת לישראל. על-פי ההסכם בין שני הצדדים זהו מצב זמני, אך המשא ומתן טרם הניב הסכם קבע.
ישראל פינתה, באופן יזום וחד צדדי, בשנת 2000 את "רצועת הביטחון" בדרום לבנון, שנכבשה ביחד עם שטחים נוספים בתחילת מלחמת לבנון הראשונה.
בשנת 2005, באופן יזום וחד צדדי, פינתה ישראל את רצועת עזה מאזרחים ומצבא, במסגרת תוכנית ההתנתקות, אך היא מוסיפה לשלוט, מבחינה ביטחונית, במרחב האווירי של הרצועה ובמים הטריטוריאליים שלה. ישראל גם שולטת ברוב נתיבי התנועה אל הרצועה וממנה ובאספקת מצרכים ושירותים חיוניים כגון מזון, תרופות, חשמל, דלק וכן ניהול מרשם האוכלוסין ואספקת שטרי כסף. מצב זה נובע במידה מסוימת ממדיניות ישראל לשמור על שליטה כלשהי בשטח, אך במידה רבה מחוסר יכולתה של הרשות הפלסטינית לספק את השירותים הנדרשים לתושבים עקב סכסוכים פנימיים ובעיות אחרות.
לקריאה נוספת
יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, תל אביב : הוצאת משרד הביטחון, 1990.
יורם דינשטיין, "ביקורת שיפוטית על פעולות הממשל הצבאי בשטחים המוחזקים", עיוני משפט, כרך ג', (תשל"ג) עמ' 330.
David Kretzmer, "The Occupation of Justice: The Supreme Court of Israel and the Occupied Territories", State University of New York Press (April 25, 2002).
קישורים חיצוניים
Orna Ben-Naftali, Aeyal M. Gross, Keren Michaeli, Illegal Occupation: Framing the Occupied Palestinian Territory, 23 Berkeley Journal of International Law (2005) 551-614. גרסה מקוצרת, בעברית: אייל גרוס, ארנה בן-נפתלי, קרן מיכאלי: כיפוח: כיבוש, סיפוח, קיפוח – על המבנה המשפטי של משטר הכיבוש, תאוריה וביקורת, 31, (2008).
זאב גלילי: משמעות המילה כיבוש בשפה העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:יחסים בין-לאומיים
קטגוריה:גאוגרפיה פוליטית | 2024-09-04T06:20:29 |
כאב | ממוזער|שמאל|310px|"כאב ראש", קריקטורה מאת ג'ורג' קרוקשנק משנת 1819
כאב הוא תחושת אי-נוחות, המחווה על פגיעה אפשרית ברקמות הגוף. לפי האגודה הבינלאומית למחקר כאב, כאב מוגדר כ"תחושה וחוויה נפשית לא נעימה הקשורה בנזק ממשי או אפשרי לרקמה, או המתוארת במונחים של נזק מסוג זה". נוסף על הצורך לטפל בכאב עצמו, הכאב נלווה לעיתים קרובות לפגיעה והתדרדרות אפשרית בתפקוד הגופני, ולכן כמצופה הוא התסמין הנפוץ ביותר המביא לפנייה לרופא. כאב הוא הדרך שבה המוח מודיע לנו שמשהו בגופנו אינו פועל כשורה ודורש את תשומת לבנו.
תיאור
אנו חשים כאב כתוצאה מהפרשה מקומית של הורמונים בשם פרוסטגלנדינים, שממלאים תפקידים רבים בגוף וביניהם הפעלת תאי עצב שמעבירים למוח את תחושת הכאב. הפרוסטגלנדינים גם גורמים לתהליך דלקתי באזור שבו הם מופרשים ומביאים לעלייה בחום הגוף בעקבות השפעתם על חלק במוח שנקרא היפותלמוס. זו מערכת התראה קריטית שמונעת מאיתנו לגרום לעצמנו נזק, או להתעלם מנזק קיים ולא לטפל בו – וכך להחמיר את המצב. לפיכך, הכאב טומן בחובו יתרון מבחינת כושר ההשרדות של הפרט בכך שהוא מתריע בפני האדם או בעל החיים על סכנה מידית לפגיעה גופנית, או על נזקים קצרי או ארוכי טווח צפויים, ועל כן הוא דוחק בפרט להימנע מן הסכנה. נוסף על כך, הוא מסייע בהחלמה מפציעה בכך שהוא מאלץ מנוחה לאיבר הפגוע, ומלבד תרומתו לפרט הוא גם מועיל לקולקטיב, בכך שתשדורת המצוקה מצד הפרט מעודדת את הקולקטיב לנקוט אמצעי זהירות כהגנה מפני סכנה.
תחושת הכאב הגופני טומנת בחובה גם היבט של סבל רגשי, ולא זו בלבד, אלא שככל שגוברת עצמת הכאב, כך הכאב מלווה בחרדה ודחף להפסיק את תחושת הכאב. דבר זה מגדיר את הכאב הן כחוש והן כרגש. כאב, במיוחד כאב חריף, הוא גורם דחק המוביל לעוררות ולתגובה גופנית אופיינית המתבטאת למשל, בעליית לחץ הדם והדופק.
על אף ההבנה שכאב נקשר בפגיעה גופנית, ובשל העובדה שכאב הוא תחושה סובייקטיבית, קיים פעמים רבות קושי לתאר או לכמת את הכאב במילים. נוסף על כך, קיימים הבדלים תרבותיים בתפישת הכאב אשר משפיעים על חוויית הכאב. דוגמאות לכך הן היעדר תחושת הכאב בקרב ספורטאים בתחרויות או לוחמים בקרב, גם בהינתן פציעות משמעותיות, ומנגד חרדה ממחטים המגבירה את עצמת הכאב בעת בדיקת דם. כמו כן, באמצעות סוגסטיה ניתן לשכך את עצמת הכאב, עיקרון שבא לידי ביטוי באפקט פלצבו.
כאב ממושך לאורך זמן רב, מכונה כאב כרוני, והשפעותיו עשויות להיות פיזיות, נפשיות, וארוכות טווח עד כדי פגיעה באיכות החיים.
סיווג
כאב נוציצפטיבי
כאב נוציצפטיבי הוא כאב הנובע מגירוי חריג בעצמתו של קצות העצבים ההיקפיים. הגירוי יכול להיות גירוי של טמפרטורה (חום או קור), שינוי מכני (לחץ, קריעה וכו') או חומר כימי (כגון יוד או קפסאיצין). הכאב הנוציצפטיבי נחלק בתורו לשלושה סוגים: סומטי שטחי, סומטי עמוק וקרבי (ויסצרלי). הכאב הסומטי השטחי מושרה על ידי הפעלת קולטני חישת כאב בעור וברקמות שטחיות אחרות. זהו כאב חד, מוגדר היטב וממוקם. כאב סומטי עמוק מושרה על ידי הפעלת קולטני חישת כאב ברצועות, בגידים, בעצמות, בכלי הדם, בחיתוליות ובשרירים. זהו כאב עמום שקשה למקמו במדויק, ומאפיין, למשל, נקעים ושברים. כאב קרבי הוא כאב הנובע מן האיברים הפנימיים אשר רגישים למתיחה, איסכמיה ודלקת. הכאב הקרבי הוא מפושט, קשה למקמו, ופעמים רבות הוא מושלך למבנים סמוכים, על פי רוב שטחיים יותר. הוא יכול להיות מלווה בבחילות והקאות.
כאב נוירופתי
כאב נוירופתי הוא כאב הנובע מנזק או מחלה של הרקמה העצבית המוליכה תחושות. על פי רוב כאב זה יתואר ככאב שורף, כזרמים חשמליים או כדקירות. דוגמה לכאב נוירופתי הוא כאב בקצות הגפיים המופיע בשלבים מתקדמים של מחלת הסוכרת לאחר נזק לעצבים המוליכים את הכאב.
כאב פסיכוגני
כאב פסיכוגני הוא ביטוי בצורת כאב של מצוקה נפשית. הוא נובע או מוחמר מגורמים נפשיים, רגשיים או התנהגותיים. אף שלכאב פסיכוגני נדבקה הסטיגמה, הן בקרב רופאים והן בציבור הכללי, כאילו אין מדובר בכאב אמיתי, מומחים לכאב מתייחסים לכאב זה כלא שונה או כלא פחות כואב מכאב ממקור גופני.
כאב מתפרץ
כאב מתפרץ הוא כאב המופיע בפתאומיות לפרקי זמן קצרים ואשר אינו מטופל באמצעות משככי הכאבים הרגילים. כאב מתפרץ נפוץ בקרב חולי סרטן, שסובלים מכאב כרוני שמטופל כדרך שגרה, אולם חווים מחזורים קבועים של "התפרצות" כאב מבעד לתרופות.
פתופיזיולוגיה של כאב
הולכת כאב
תהליך חישת הכאב, נוציצפציה, מתבצע בקצותיהם של שני סיבים עצביים המוליכים את תשדורת הכאב מן ההיקף אל חוט השדרה. סיבי Aδ הם סיבים מצופי מיאלין בעלי הולכה מהירה אשר מוליכים כאב חד, ולעומתם סיבי C הם סיבים שאינם מצופים מיאלין, ההולכה בהם איטית והם מוליכים כאב עמום ומתמשך. מהירות הולכת הדחפים העצביים בסיבים בעלי המיאלין היא כ-20 מטרים בשנייה ואילו בסיבים החשופים היא נמוכה מ-2 מטרים לשנייה. מאחר שסיבים אלה מוליכים תשדורת המפורשת ככאב, הם מכונים קולטני כאב (נוציצפטורים). קולטני הכאב רגישים לחום וקור, לגירוי מכני, לשינויים ברמת החומציות ולנוכחות חומרים כימיים מגרים, כגון: ATP, סרוטונין, ברדיקינין והיסטמין.
גרעיניהם של התאים המוליכים תחושת כאב נמצאים בגנגליון השורש האחורי הסמוך לקרן האחורית בחוט השדרה. תאים אלה יוצרים סינפסה בקרן האחורית, כאשר האקסונים של התאים המוליכים יוצרים סינפסות עם מספר תאי עצב בחוט השדרה, וכמו כן, העצבים בחוט השדרה מקבלים תשדורת ממספר אקסונים. המוליך העצבי העיקרי המופרש מסיבי חישת הכאב הוא גלוטמט, אך הם גם מפרישים חומר P ופפטיד קשור קלציטונינגן, אשר מאטים ומאריכים את גירוי תאי הקרן האחורית.
מהקרן האחורית מועברת תשדורת הכאב במערכת העצבים המרכזית, לאחר שחצתה את קו האמצע, לאורך המסילות הספינותלמיות, דרך החלק הצדי של גזע המוח לכיוון התלמוס. מהתלמוס, לאחר סינפסה נוספת, עוברת התשדורת אל קליפת המוח הסומטוסנסורית, שם מעובדים היבטי הזמן, המקום והאופי של הכאב, וכן אל פיתול החגורה הקדמי והאינסולה, שם מעובד ההיבט הרגשי של הכאב. זהו הנתיב העולה של חישת כאב.
רגשוש
ברקמה מודלקת יורד סף הגירוי של חישת הכאב, כך שגירוי קל יותר משרה אף הוא תדירות הולכת כאב גבוהה ועצמה גבוהה יותר של כאב. תהליך זה מתווך על ידי חומרים המופרשים בזמן דלקת, כגון: ברדיקינין, גורם הגדילה העצבי וכן מספר פרוסטגלנדינים ולויקוטריינים.
דלקת מושרית קולטני כאב
לקולטני הכאב תפקיד גם בעידוד התהליך הדלקתי. בעת הפעלתם הם מפרישים חומרים, כמו הנוירופפטיד חומר P, אשר גורם להרחבת כלי דם, שחרור תכולתם של תאי פיטום, משיכה של תאי דם לבנים ועידוד הפרשה של מתווכי דלקת.
השלכת כאב
כאב מושלך נובע מקבלת קלט עצבי בתאי העצב בחוט השדרה ממספר סיבים מוליכי כאב ופירושה במוח ככאב הנובע ממקום סמוך. כך, תא העצב המקבל עצבוב ממרכז הסרעפת, מקבל גם עצבוב מן הכתף והצוואר, ולכן דלקת או נזק לרקמה באזור מרכז הסרעפת, או בחלקו התחתון של הלב הסמוך לה, מפורשת במוח ככאבים בכתפיים ובצוואר.
ויסות כאב
אחד המודלים המחקריים לוויסות של עצמת כאב מתאר מערכת של "שערים" בחוט השדרה, שבאמצעותה יכול הגוף עצמו לעצור את העברת הכאב הלאה. קלט מקליפת המוח המצחית ומההיפותלמוס מפעיל תאים במוח האמצעי ששולטים, דרך תאים במוח המוארך על הולכת הכאב בחוט השדרה. זהו המסלול היורד בהולכת כאב. כך, רק כאב מסוג מסוים יוכל להגיע אזור התלמוס, ומשם להמשיך אל קליפת המוח, שם הכאב יופיע בתודעה. עוד לפי מודל זה, הסיבים התחושתיים המהירים, המעבירים תחושות של מגע, הם בעלי השפעה מעכבת על הכאב. יש בכך כדי להסביר מדוע שפשוף אצבע או ליקוקה מהווים תגובה אינסטינקטיבית לדקירה.
אומדן כאב
אין דרך אובייקטיבית למדוד את עוצמת תשדורת הכאב אל המוח, על כן צוות רפואי מסתמך על דיווחים כמותיים של המטופל בעזרת שיטות שתוקפתן נחקרה ונמצאה גבוהה. שיטות אלה לרוב משתמשות בהצגה של מספר אפשרויות לתיאור כאב כשהן מדורגות בסולם מדידה. התיאורים יכולים להיות מספריים, מילוליים, חזותיים או משולבים.
אחת הדרכים למדידת כאב היא שימוש בסולמות כאב חזותיים (דוגמת VAS), מילוליים או מספריים, אשר בנויים מסולם מדורג שעליו איורים או מספרים המייצגים את עוצמת הכאב או תיאורים מילוליים הקשורים לכאב.
סולם הכאב של מקגיל מאפשר למדוד כאב על מרכיביו התחושתיים, הרגשיים והקוגניטיביים. המטופלים נדרשים לבחור מתוך רשימה את המילים המתאימות ביותר לתיאור תחושת הכאב שלהם. נמצא שהדרך שבה מתוארים סוגי כאב שונים שונה במידה משמעותית.
נעשו גם ניסיונות לכמת דיווחים ספונטניים על כאב כמו בכי או תנוחות גוף המעידות על קיומו.
שיטת פרדיי למדידת עוצמת כאב כרוני - צילום וידאו לאורך שעות של מי שמתלונן על כאב כרוני כשהוא עסוק בעבודה הדורשת ריכוז, חלוקת ההקלטה לרווחי זמן זהים וספירת תנועות ספונטניות המדווחות על כאב בכל רווח זמן לשם השוואת רווחי הזמן.
שלא לצורך טיפולי, אלא לצורך מחקרי בלבד, הכאב נמדד גם בעזרת גירויים פיזיים מכומתים. כך למשל ניתן למדוד בעזרת מד כוח צביטה בלחץ המקסימלי שיכול לשאת נבדק או בעזרת תרמומטר את הטמפרטורה המקסימלית הנסבלת.
שיכוך כאב
במשך מאות שנים היה ידוע שסמים ממשפחת האופיום מסוגלים להפחית כאב (כמו המורפין), אם כי לא כל מטופל יפיק מהם תועלת שווה. מלבד זאת, יעילותם קטנה כאשר מרבים להשתמש בהם.
המחקר החדש גילה כי הגוף עצמו יודע להפיק חומרים הפועלים על אותם קולטנים ובעלי השפעה דומה. מעריכים שלחומרים אלו, האנדורפינים, יש השפעה, לפחות חלקית, על כמה תופעות מעניינות הקשורות ברגישות לכאב. למשל, יכולתם של בעלי חיים (ובכללם בני אדם) להתעלם מתחושת הכאב במצבי חירום. ליכולת זו יש תועלת אבולוציונית ברורה. באופן דומה, נמצא כי היפנוזה יעילה למדי בהפחתת הרגישות לכאב, ככל הנראה על ידי הפחתת הקשב לקלט חושי.
עוד תופעה הקשורה בחומרים האופיים היא יעילותן המפתיעה של תרופות אינבו (פלצבו) בהפחתת כאב. נראה שהן מעודדות הפרשת חומרים אלו בגוף.
בשל חשיבותו של עמוד השדרה ביצירת הכאב, מעדיפים להזריק משככי כאבים לאזור זה, וכך נמנעים מתופעות הלוואי הקשורות להתפשטותם של המשככים לזרם הדם.
ראו גם
תאוריית שליטת השער בכאב
תסמונת חוסר מולד של תחושת כאב
המערכת הסומטוסנסורית.
לקריאה נוספת
רפאל קרסו, על תופעת הכאב, ספריית אוניברסיטה משודרת, גלי צה"ל, 1985
אורית מיטל ושירה סתיו (עורכות), כאב בשר ודם: קובץ מאמרים על הגוף החולה, הסובל, המתענג, סדרת מסה קריטית – הוצאת דביר מכון הקשרים אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2013.
לירון אבלי (עורכת), הסובלים מכאב כרוני המטופלים בקבוצת תרופות אופיאטיות ומערך זכויותיהם המשפטיות, רפואה ומשפט, גיליון מס' 48, הוצאת נבו - אוקטובר 2015.
קישורים חיצוניים
העמותה למאבק בכאב בישראל
PAIN AND SCIENCE - סרטון הסבר על סוגים שונים של כאב
מהי גישת הרפואה השלמה בטיפול בכאב, באתר מזור לכאב.
מאמרים מקצועיים בנושא כאב, אתר האגודה הישראלית לכאב
הערות שוליים
*
קטגוריה:תסמינים וסימנים כלליים | 2024-08-01T17:41:30 |
לאו רומני | הלֵאוּ (ברומנית: Leu, ברבים: לֵאי, לפי תקן ISO 4217 סימנו: RON) הוא ההילך החוקי של רומניה. לאו אחד מחולק ל־100 באני (Bani) (ראו באן למקור השם). בשמו המלא במדינה הוא מופיע כ-Leu românesc.
המטבע קיים מאז יסודו של הבנק הלאומי הרומני בשנת 1880. התאלר ההולנדי הקרוי leeuwendaler נשא על אחד מפניו דמות של אריה. המטבע היה פופולרי מאוד בנסיכויות הדנובה ובחצי האי הבלקני ומכאן נגזר שמו של המטבע הרומני, לאו (leu - אריה) וגם המטבע הבולגרי, לב והמטבע האלבני לק.
ב־1 ביולי 2005 שונה הסימול הישן ROL לסימון החדש RON (לאו חדש) והוחלט שלאו חדש אחד יהיה שווה ערך ל-10,000 לאי ישן. יש המכנים את הלאו החדש "לאו קשה" (Leu Tare). הוא מונפק בין היתר באמצעות מטבעות של 1, 5, 10 ו-20 באן. כמו כן, קיימת סדרת שטרות הכוללת: 1 לאו רומני, 5, 10, 50, 100, 200 ו-500 לאו.
על פי התוכנית המקורית, ממשלת רומניה תכננה להנהיג את האירו ברומניה עד 2014, יוזמה שלא צלחה. ניסיון נוסף להחליף את הלאו באירו עד 2020 נכשל גם הוא. כיום מנסה רומניה להנהיג את האירו עד 2029.
ראו גם
לאו מולדובני
קישורים חיצוניים
פרקים בהיסטוריה המוניטארית של רומניה
הערות שוליים
קטגוריה:רומניה: כלכלה
קטגוריה:מטבעות אירופה
קטגוריה:מטבעות | 2024-09-18T08:50:36 |
גרשם שלום | גֵרְשׁׂם (גֶרְהַארְד) שָׁלוֹם (בגרמנית: Gershom Gerhard Scholem; בהשפעת המבטא האשכנזי מקובל להגות בעברית: שׁוֹלֶם) (י' בכסלו תרנ"ח, 5 בדצמבר 1897, ברלין – כ"ח בשבט ה'תשמ"ב, 21 בפברואר 1982, ירושלים) היה מגדולי חוקרי הקבלה, ספרן, וכן אספן ספרי קבלה, חסידות ומיסטיקה.
בניגוד למשפחתו המתבוללת, נמשך ליהדות והיה חבר בארגון הציוני "יוּנג יוּדה". למד עברית ותלמוד מגיל צעיר ובגיל 18 החל ללמוד את ספר הזוהר בכוחות עצמו. את עבודת הדוקטורט שלו, על ספר הבהיר, עשה באוניברסיטת מינכן. בשנת 1923 עלה לארץ ישראל וניהל את המחלקה ליהדות בבית הספרים הלאומי. בין השנים 1925 ל-1964 היה מרצה לקבלה באוניברסיטה העברית. במהלך הקריירה שלו הוזמן להרצות במוסדות אקדמיים יוקרתיים בכל העולם. פעילותו הציבורית כללה, בין היתר, פרסום מאמרים בענייני השעה, חברות בתנועת "ברית שלום", ושליחות מטעם האוניברסיטה העברית לאירופה לשם הצלת ספרים שהוחרמו בתקופת השואה. בנוסף, סייע בהקמת מספר מכוני מחקר ומוסדות אקדמיים ואף עמד בראש חלק מהם.
שלום הקדיש את חייו לחקר המיסטיקה היהודית והיה מהראשונים שחקרו את התחום באמצעות כלי מחקר אקדמיים. הוא גילה והוציא לאור כתבי יד רבים בתחום הקבלה וחקר את כל ענפי תורת הסוד היהודית. בהגיעו לגיל 80 מנתה הביבליוגרפיה שלו כ-600 מחקרים בתחום הקבלה. ספריו הנודעים ביותר שיצאו לאור כוללים את סדרת הרצאותיו על הזרמים העיקריים של המיסטיקה היהודית (1938, באנגלית), ומחקרו על שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו (1957) – שניהם תורגמו לשפות רבות והקנו לו הכרה בינלאומית. על פועלו האקדמי הוא זכה בתוארי כבוד ובפרסים רבים בארץ ובמדינות שונות בעולם, אף על פי שכמה ממחקריו, בעיקר בתחום החסידות והשבתאות, עוררו בשעתו מחלוקות קשות.
השפעתה של תורתו חרגה מעבר לעולם האקדמיה ומדעי היהדות, והיא ממשיכה להשפיע על רבים גם לאחר מותו. מדי שנה מתפרסמים קבצים המכנסים את מחקריו בנושאים שונים, וכן מתפרסמים יומניו האישיים ותכתובות שניהל עם חברו הקרוב ולטר בנימין ועם אחרים. במקביל, מתפרסמים עשרות מחקרים על מחקריו, שחלקם באים להפריך חלק מהנחות היסוד שקבע. לאחר מותו, בהתאם להוראות שהשאיר, הועברו לספרייה הלאומית ארכיונו וספרייתו בתורת הסוד, שהכילו כ-25,000 ספרים שקיבץ במשך חייו, מחציתם בתורת הסוד, והם כוללים את מרבית הפרסומים בדפוס בתחום זה. כיום שוכן האוסף באולם קריאה בספרייה הלאומית, והוא קרוי על שמו, "ספריית גרשם שלום" או "אוסף שלום".
ביוגרפיה
שמו ושם משפחתו
גרשם שלום נולד בשם גרהארד שלום, אך משעלה לישראל התעקש להיקרא בשם גרשם שלום בלבד.
שם משפחתו בעברית נכתב "שלום", אך מבוטא "שׁוֹלֶם", בהשפעת המבטא האשכנזי. מקור השם הוא סב-סבו של שלום מצד אביו, שלום אליאס. לסיבת שינוי שם המשפחה קיימות שתי מסורות: לפי המסורת שעברה במשפחת אביו, בעקבות חוק משנת 1812 שחייב את היהודים לבחור בשמות משפחה קבועים, הגיע שלום אליאס למועצת העירייה של גרוֹסגלוֹגאוּ (גלוֹגָאוּ שבשלזיה תחתית) כדי לבחור בשם משפחה קבוע, אך לא הבין את דברי פקיד הרישום ומסר לו את שמו הפרטי במקום את שם המשפחה שהתבקש לבחור. נראה כי אין אמת במסורת זו, שכן אליאס נפטר בשנת 1809, שלוש שנים לפני שנחקק החוק.
ההיסטוריון ד"ר דב ברילינג, לעומת זאת, מצא כי את שם המשפחה בחרה אלמנתו של אליאס, ציפורה, שביקשה להיקרא על שם בעלה המנוח. משנולד סבו של שלום, ניתן לסב השם הפרטי, "שלום" (על שם סבו, שלום אליאס), אלא שפקיד הרישום סירב לרשום בתעודת הלידה את השם "שלום", הן כשם פרטי והן כשם משפחה, והשם שוּנה ל"סוֹלֶם". מאוחר יותר שינה הסב את שמו הפרטי ל"זיגפריד". על מצבתו של הסב נכתבו שני השמות, הן השם העברי "שלום שלום", והן השם הגרמני "זיגפריד שולם".
נעורים בגרמניה
שלום היה הבן הרביעי של בטי וארתור, משפחה בורגנית מתבוללת בברלין, בירת הקיסרות הגרמנית. משנת 1904 עד שנת 1915 למד בגימנסיה הריאלית בברלין. אביו היה יהודי מתבולל, פטריוט גרמני ואדם אמיד שבבעלותו היה בית דפוס גדול. בביתו של ארתור שלום חגגו את חג המולד והוא עצמו עבד ביום הכיפורים, אולם ראה בהתנצרות "אקט מתרפס וחסר עקרונות" והתנכר לקרוביו שהתנצרו או נישאו נישואי תערובת. האב הקפיד אומנם לערוך לבנו שלום טקס בר מצווה ועלייה לתורה, בבית הכנסת הליברלי בברלין, אם כי קיים את הטקס רק בשבת האחרונה לפני שהגיע שלום לגיל 14 (ב־2 בדצמבר 1911), וזאת מאחר שסבר כי גיל שלוש עשרה אינו הגיל המתאים לאקט זה, המסמל בגרות.
מספר חודשים קודם לחגיגת בר המצווה קרא שלום את המהדורה העממית של תולדות היהודים מאת צבי גרץ והחליט בשל כך ללמוד עברית. הוא החל בלימודי עברית אצל ד"ר בארול, מורו ללימודי דת, וכשפסקוּ המשיך ללמוד בכוחות עצמו. לאחר חגיגת בר המצווה, מספר שעות לימודי העברית אף גדל. בשנים 1913 עד 1915 למד עברית אצל מורים שונים במשך כחמש עשרה שעות מדי שבוע. כמו כן, החל לבקר בבית הכנסת, בפרט בשבת. באותו זמן גם החליט להפסיק את השתתפותו בחגיגת חג המולד שערכה משפחתו, והיה יוצא מהבית בזמן זה. בריאיון שנערך עמו שנים רבות אחר כך, בשנת תשל"ד 1974, ציין שלום כי בחירתו להתעמק ביהדות מגיל צעיר הייתה, בין היתר, מרד והתרסה נגד בית אביו והתבוללותו, ונגד מה שראה כ"הונאה העצמית" של יהדות גרמניה.
אחיו הבכור של שלום, ריינהולד, היה לאומן גרמני, ששמר על דעותיו אלה גם כשנאלץ לצאת לגלות לאוסטרליה עקב עליית הנאציזם. ריינהולד ואריך, אח נוסף של שלום, שירתו בצבא הגרמני בעת מלחמת העולם הראשונה, ומאוחר יותר החלו לעבוד עם אביהם בעסק המשפחתי. בנובמבר 1919 הפכו לשותפים בעסק ולאחר מות אביהם ירשו אותו. אח אחר, ורנר, שנרצח מאוחר יותר בבוכנוואלד על ידי הנאצים, היה קומוניסט ומאוחר יותר היה חבר הרייכסטאג מטעם המפלגה הקומוניסטית. אומנם אף הוא גויס לצבא, לחם בשורותיו ואף נפצע במלחמת העולם הראשונה, אולם הוא התנגד נחרצות להשתתפות גרמניה במלחמה זו. פעילותו האנטי-מלחמתית הובילה למאסרו והוא כמעט שהואשם בבגידה, משום שהוביל הפגנה ציבורית נגד המלחמה, כשהוא לבוש במדים.
שלום, לעומתם, חיפש כאמור "שורשים" ו"אותנטיות יהודית", נמשך לציונות ולמחשבת היהדות והצטרף לחוג "יוּנג יוּדה" (יהודה הצעיר), שפעיליו היו חברי התנועה הציונית. נקודת המפנה בחייו ביחס ליהדות ומשיכתו אליה הייתה כשלמד לראשונה דף תלמוד ("מאימתי קורין את שמע בערבין") ופירוש רש"י עליו, באביב 1913. מאותו יום ובמשך ארבע השנים הבאות, החל ללמוד בקביעות תלמוד בכל יום ראשון. מורו לתלמוד היה ד"ר אברהם יצחק בלייכרודה, שהיה נינו של רבי עקיבא איגר. בכל זאת, השפיעו עליו גם דעותיו של האח ורנר, והובילו אותו להשתתף עמו בפעילות אנטי-מלחמתית, בין השאר בהדפסת עלונים אנטי-מלחמתיים בבית הדפוס של אביהם (ללא ידיעת האב). בשל דעותיו האנטי-מלחמתיות הקיצוניות (ובעקבות הלשנה של תלמיד אחר), נאלץ שלום לעזוב את בית ספרו בשנת 1915, כשנה לפני סיום לימודיו. הוא נאלץ לעבור את בחינות הבגרות בגימנסיה אחרת בברלין, לאחר שהתכונן אליהן בכוחות עצמו.
בחרות
באותה שנה, שנת 1915, התקבל שלום ללימודים באוניברסיטת ברלין, שבה למד מתמטיקה למשך חמישה סמסטרים, בין השאר אצל הלוגיקן האלמוני דאז גוטלוב פרגה.
ביולי 1915 פגש לראשונה את ולטר בנימין, ונרקמה ביניהם חברות עמוקה (לפי שלום: "החשובה ביותר בימי חיי"), שנמשכה עד מותו של בנימין בשנת 1940. באותה שנה גם רכש את ספר הזוהר, והחל לראשונה לרשום רשימות על הקבלה. כמו כן ערך עם חברו אריך בראואר את כתב העת "המשקפיים בכחול לבן" (Die Blauweisse Brille), ובו התייחסו למלחמת העולם הראשונה מזווית יהודית וציונית, אך קומית והיתולית. כל אותו זמן המשיך להתגורר בבית הוריו. אלא שב־14 בפברואר 1917, בעקבות מאסרו של אחיו ורנר, פרץ ויכוח חריף בין האב לשלום. בתגובה להערה של שלום על דברי אביו, נתקף האב בחמת זעם והודיע כי קצה נפשו בשני בניו, האחד קומוניסט והשני ציוני, וראה בפעילותם חתירה נגד גרמניה ונגד המלחמה. הוא הבהיר לשלום כי מאחר שהוא כבר בן עשרים, אין הוא מחויב לתמוך בו כלכלית. למחרת היום שלח לו מכתב מנוסח ברשמיות, בדואר רשום, שבו הודיע לו שעליו לעזוב את הבית ב־1 במרץ, ושמלבד 100 מארק שיועברו לחשבונו הוא לא יראה עוד פרוטה מאביו. כשלושה חודשים אחר כך, ב־12 במאי 1917, נענה האב לבקשת שלום לסיוע במימון לימודיו באוניברסיטה, אך התנה את עזרתו בהתחייבותו של שלום שלא לעסוק בפעילות ציונית. שלום סירב לקבל תנאי זה וכתוצאה מכך נאלץ לחפש מקור פרנסה זמני. מאוחר יותר התפייסו השניים, ואביו מימן את לימודיו ואת כל הוצאות מחייתו עד שעלה לארץ ישראל, אך התמיד בסירובו לקבלו חזרה לביתו. בינתיים, ממרץ 1917 ועד יוני 1917, עבר שלום להתגורר בפנסיון שטרוק, שרבים מפוקדיו היו מהגרים יהודים מהמזרח שהיו בעלי נטיות סוציאליסטיות וציוניות. שם פגש לראשונה את זלמן רובשוב (שז"ר), אשר עודדו ללמוד יידיש ואחר כך סייע לו במציאת עבודה כמתורגמן מיידיש לגרמנית, לשם מימון הוצאות מחייתו. בשנת 1918 פורסם ספרו הראשון, תרגום של המהדורה השנייה והמתוקנת של ספר יזכור לחברי תנועת הפועלים הציונית שנפלו על משמרתם בארץ ישראל. על אף העובדה שבספר נכללו מאמרים מאת דוד בן-גוריון, י"ח ברנר ור' בנימין, סירב שלום לחתום על הספר, ובמקום זאת חתם N.N. (פלוני), מאחר שלא הסכים להיות מזוהה עם "משפטים אחדים בעלי צליל מילטריסטי" שהופיעו בספר. בין השנים 1915–1921 פרסם שלום בגרמנית מספר מכתבים ורשימות כלליות בנושאי יהדות וציונות. כמו כן, תרגם לגרמנית בשנים אלה יצירות נוספות, בהן הפיוט לחנוכה "מעוז צור" ויצירות משל חיים נחמן ביאליק ("הלכה ואגדה"), רבי מאיר בן ברוך מרוטנברג ("שאלי שרופה באש") וש"י עגנון ("מעשה רבי גדיאל והתינוק"). באותה תקופה, בשנת 1920, פרסם את רשימתו הראשונה בנושא הקבלה.
בחודש יוני 1917 גויס שלום לצבא, אך לאחר שלושה חודשים בלבד שוחרר בתואנה של אי-שפיות. לאחר שחרורו עבר ללמוד באוניברסיטת יינה, שם למד מתמטיקה ופילוסופיה. שנה מאוחר יותר, במאי 1918, בהשפעתו של ולטר בנימין, עבר ללמוד באוניברסיטת ברן, שבה החל ללמוד שפות שמיות ופילוסופיה. בתקופה זו החליט שלום להתחיל בלימודי מדעי היהדות במקום מתמטיקה. לפיכך, החליט לחזור לגרמניה ובחר להמשיך את לימודיו באוניברסיטת מינכן, שבה היה האוסף הגדול ביותר בגרמניה של כתבי יד עבריים. במינכן למד מספטמבר 1919 עד מרץ 1922 לימודי פילוסופיה, ושם כתב את הדיסרטציה על ספר הבהיר, שאותו תרגם לגרמנית ופירשו. בשנת 1922 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת מינכן בהצטיינות יתרה. שנה אחר כך פורסם ספרו Das Buch Bahir, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו. על אף בחירתו בלימודי היהדות והעדפתם על פני לימודים אחרים, חש עצמו שלום כחילוני ובחר שלא לשמור מצוות. עם זאת, לא היה אתאיסט. הוא סבר כי עולם ללא אמונה באלוהים הוא עולם לא מוסרי, וכי יהדות ללא המסורת היהודית לא יכולה להתקיים לאורך זמן.
לאחר עלייתו לארץ ישראל
שמאל|ממוזער|250px|גרשם שלום לומד זוהר בסוכה, 1925
250px|ממוזער|דיוקן גרשם ואשה שלום בסוכה, ליד ספר הזוהר הסגור, אוקטובר 1925
250px|ממוזער|ביתו של גרשם שלום ברחוב אברבנאל 28 בירושלים
שלום עלה ארצה בספטמבר 1923 במסגרת העלייה השלישית, והשתלב עד מהרה בסגל ההוראה של האוניברסיטה העברית בירושלים, אז מוסד צעיר ויחיד מסוגו בארץ. בין השנים 1923 עד 1927 ניהל את המחלקה ליודאיקה בספרייה הלאומית בירושלים. במסגרת תפקידו פרסם, בשנת תרפ"ז, תוכנית למיון הספרים במקצועות מדעי היהדות, על בסיס השיטה העשרונית הבינלאומית של דיואי, הידועה בשם "שיטת שלום". באותן שנים פרסם את כל מאמריו בעברית בתחום הקבלה ברבעון לביבליוגרפיה של בית הספרים, "קריית ספר", והיה מכותביו הבולטים ביותר. כמו כן, חיבר רשימה ביבליוגרפית של כל החיבורים בתורת הסוד היהודית, שהיו ידועים לו עד אותה עת.
ב־5 בדצמבר 1923 נשא לאישה את אֶשָה בורכארדט, שאותה פגש לראשונה בהמבורג חמש שנים קודם לכן. השניים התגרשו בקיץ 1936. בדצמבר באותה שנה נשא שלום לאישה את פניה פרויד.
בספטמבר 1925 קיבל משרת מרצה במכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית. בעת המינוי הוזמן להרצות את הרצאת הפתיחה של המכון. בהרצאתו, "האם חבר ר' משה די לאון את ספר הזהר?", חלק על קביעותיו של צבי גרץ וניסה להוכיח כי לא די לאון הוא שחיבר את הזוהר. מספר שנים אחר כך חזר בו מכך. בספטמבר 1933 התמנה שלום לפרופסור. בקיץ 1941 קיבל מינוי של דקאן. בשנת 1945 נתמנה לפרופסור מן המניין. בשנת 1964 פרש מהוראה. תלמידיו בסמינריון האחרון שלו, בשנת תשכ"ה, היו יוסף בן שלמה, אפרים גוטליב, יוסף דן, דבורה דימנט, משה חלמיש, אהוד בן עזר, שלמה צוקר ואיתמר גרינוואלד.
במקביל להוראה באוניברסיטה, החל שלום להרצות, משנות השלושים ואילך, על הזוהר, על הקבלה ועל החסידות, בפורומים שונים. בין היתר, הרצה בתוכניות רדיו ברשת ב', במפגשים פתוחים מול קהל וכן במכון להשתלמות במדעי הרוח ובמדעי החברה ולשיפור הלשון בתל אביב (שהיה חלק ממרכז להשכלה לעם של האוניברסיטה העברית). עוד קודם לכן, כבר בחורף הראשון שלאחר עלייתו לארץ ובמשך עשרים וחמש השנים הבאות, הרצה שלום על נושאים שונים בתורת הסוד היהודית גם בקיבוצים שונים. הרצאתו הראשונה, על הקבלה בצפת, הייתה בקיבוץ בית אלפא, בהתאם להצעתו של הסופר יהודה יערי.
בשנת 1946 נשלח מטעם האוניברסיטה העברית, עם אברהם יערי, לאירופה (בעיקר לגרמניה, לאוסטריה ולצ'כוסלובקיה), בניסיון להציל את אוצרות התרבות היהודיים. יחד הם סייעו בהצלתם ובהעברתם לישראל של כחצי מיליון ספרים, שהוחרמו על ידי הנאצים בתקופת השואה. מעבר לצרכים אקדמיים, שלום פעל להעלאת הספרים ארצה, על מנת לסייע בבנייה מחדש של התרבות היהודית שנכחדה באירופה ולחזק את המשכיות האומה לאחר השואה בארץ ישראל. במהלך שהותו, ביקר במחנות הריכוז וההשמדה, ונהג להרצות על ארץ ישראל בפני הניצולים, בניסיון לעודד את רוחם. אשתו פניה העידה כי משחזר לארץ היה מדוכא ותשוש וסירב לעשות דבר. הוא שכב רוב היום במיטתו ומיעט לדבר עם אנשים. הוא סבר כי "עם ישראל נרצח" וחשש כי לא יהיה בכוחם של הנותרים בארץ לבנות חברה יהודית חדשה. רק לאחר כשנה התאושש וחזר לעצמו.
משנת 1950 ועד מותו היה שלום חבר בוועדת המכון לתצלומי כתבי יד עבריים, שהוקמה על ידי דוד בן-גוריון במטרה לצלם את כל כתבי היד העבריים הקיימים בספריות ובמוזיאונים בעולם. בשנת 1954 היה אחד ממייסדי מכון ליאו בק לחקר יהדות גרמניה והיה חבר במועצה המייעצת של המכון עד מותו. החל מאוגוסט 1962 ועד אפריל 1966 היה חבר מערכת כתב העת "אמות", ופרסם בו מספר מאמרים.
בשנת 1960, עת החלה במכון ויצמן בניית המחשב שהחליף את ויצק, אז המחשב הראשון והיחיד בישראל, התקבלה הצעתו של שלום להחליף את שמו של המחשב מ"ויצק 2" ל"גולם" (על שם הגולם מפראג).
בשנת 1982 נפטר שלום בירושלים ונטמן בבית הקברות סנהדריה.
מוסדות אקדמיים בהם היה מרצה אורח
במהלך חייו האקדמיים, הוזמן שלום להרצות במוסדות אקדמיים רבים, מהיוקרתיים בעולם, ובהם:
ה"מכון היהודי ללימודי הדת", בניו יורק (Jewish Institute of Religion; שעד שנת 1950 היה מוסד נפרד מהיברו יוניון קולג'): שלום הרצה שם בחודשים פברואר עד ספטמבר 1938. ההרצאות התפרסמו שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1941, בספרו המונומנטלי: Major trends in Jewish mysticism.
חוג "ארנוס" (Eranos), שהתכנס מדי שנה בשווייץ: שלום השתתף והרצה באופן קבוע בחוג, בין השנים 1949 עד 1979. חלק מההרצאות פורסמו גם בעברית, במספר ספרים של שלום, בין היתר: "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", "דברים בגו" ו"עוד דבר".
אוניברסיטת בראון: שלום שימש באוניברסיטה פרופסור-אורח, בשנת 1956.
אוניברסיטת קולומביה: שם הרצה שלום בפברואר ומרץ 1957, על "התנועות המשיחיות ביהדות במאות הי"ח והי"ט".
בית המדרש לרבנים באמריקה, בניו יורק: שלום נשא בבית המדרש סדרת הרצאות באפריל 1957. ההרצאות התפרסמו בספרו: "Jewish Gnosticisim, Merkabah Mysticism and Talmudic tradition".
אוניברסיטת אופסלה: באוקטובר 1959 נשא שלום הרצאה באוניברסיטה על "הבעש"ט ותורתו".
הקונגרס הבינלאומי העשירי לדתות, בגרמניה: שלום הרצה בפני באי הקונגרס בספטמבר 1960. נושא ההרצאה (בגרמנית) היה: "צמיחת קרן בן דוד, מקור חדש מראשית ימיה של כת הדונמה בשאלוניקי".
היברו יוניון קולג': שלום הרצה שם בשנת 1965.
דארטמות' קולג': באוקטובר 1965, נשא שלום הרצאה בקולג', בנושא "יהדות וגנוסטיות". ההרצאה ניתנה במסגרת סמינריון על דתות בתקופה העתיקה, והיא התפרסמה בספרו "עוד דבר".
אוניברסיטת ייל: בשנת 1966 הרצה שלום במקום על: "דת באספקלרית המדע והפילוסופיה".
אוניברסיטת פרינסטון: בשנת 1970 הרצה שלום בפרינסטון על "היסוד המשיחי בחסידות המוקדמת".
בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה: ההרצאה נישאה במאי 1979. נושא ההרצאה (בצרפתית): "".
המכון ללימודים מתקדמים בברלין: ההרצה ניתנה בשנת 1982. נושא ההרצאה (בגרמנית): "מעמד הקבלה בתולדות הרוח של אירופה".
פעילות פוליטית
שלום שאף להגיע להידברות עם הערבים. באביב שנת 1925, שנתיים בלבד לאחר שהגיע לירושלים הוא הקים, יחד עם ארתור רופין, ר' בנימין (יהושע רדלר־פלדמן), שמואל הוגו ברגמן, יהודה לייב מאגנס, הנס קוהן, חיים מרגליות קלווריסקי, יעקב טהון, יוסף לוריא, יצחק אפשטיין ואחרים, את ברית שלום, אגודה ששאפה להגיע לפשרה טריטוריאלית בין היהודים לערבים בארץ ישראל ולהקמתה של מדינה דו־לאומית. האגודה חתרה להסדר חוקתי, שיבטיח שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, ועם זאת ראתה את עצמה רק כקבוצת עיון, שבמסגרתה יתקיימו דיונים בשאלה הערבית, ולא כמפלגה פוליטית. על אף מאורעות תרפ"ט סירב שלום לוותר על שאיפתו לחיות בשלום עם ערביי ארץ ישראל, ובמאמר שכתב בגרמנית הזהיר כי אם יפסיקו אנשים בארץ להאמין בדו קיום, תיוותר דרכם האלימה של הרוויזיוניסטים בלבד. האגודה התפרקה בשנת 1933, עקב חילוקי דעות בין חבריה, וכן משום שלא זכתה להכרה ולתמיכה של המוסדות הציוניים ושל היישוב היהודי בארץ.
בשנת תש"ט (1949) התפטר שלום מחברותו באגודת שוחרי האוניברסיטה העברית כמחאה על חוות דעת שהתקבלה באגודה כנגד פעילות פוליטית של מרצי האוניברסיטה. במכתב ההתפטרות ששלח לאגודה הסביר שלום כי לכל אדם בכל מוסד ישנה הזכות להביע את דעתו הפוליטית, גם אם דעה זו מנוגדת לקו הפוליטי של המוסד שבו הוא עובד.
שלום התנגד לחזרתו של בן-גוריון לפוליטיקה במפלגת רפ"י, והיה בין החותמים על עצומת תמיכה ציבורית בלוי אשכול, שפורסמה ב־Jerusalem Post, בשנת 1965. מכתב נוסף שכתב בקשר לבן-גוריון התפרסם בעיתון הארץ ב־24 באפריל 1968, ונשא את הכותרת: "ענווה מפוקפקת". במכתב תקף שלום את בן-גוריון על סירובו לקבל את פרס ישראל על מפעל חיים, והאשים אותו בפגיעה במעמד הפרס מנימוקים לא ענייניים (שלום סבר כי הסיבה האמיתית לסירובו של בן-גוריון נובעת ממורת רוחו מממשלת ישראל או משר החינוך שלה), תוך שהוא מסווה זאת בטענה כי הוא לא ראוי לפרס מאחר שלא עשה אלא את חובתו. כנגד דברים אלה של בן-גוריון כתב שלום כי הם מעוררים ספק לגבי הצורך בפרס זה, שהרי מרבית הזוכים בפרס זה זכו בו על פועלם אותו עשו במהלך מילוי חובתם.
בשנת 1967, חתם שלום על עצומת תמיכה ציבורית נוספת, שפורסמה בעיתון "הארץ", והקוראת שלא לספח את השטחים שעברו לשליטתה של מדינת ישראל במלחמת ששת הימים.
ב־15 בנובמבר 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, חתם יחד עם מספר פרופסורים מהאוניברסיטה העברית, על מכתב לעורך, שפורסם ב-New York Review of Books. במכתב הם מאשימים את מדינות ערב ברצון להשמיד את מדינת ישראל ובחוסר נכונות לשלום, וקוראים לעולם ללחוץ על מדינות ערב לבחור בדרך השלום ולא המלחמה.
חלק ממשנתו הפוליטית, בעברית, פורסם במספר קובצי מאמרים: דברים בגו – פרקי מורשה ותחייה, עוד דבר – פרקי מורשה ותחייה (ב), וכן רציפות ומרד – גרשם שלום באומר ושיח. בין יתר הדברים שפורסמו שם, הביע שלום תמיכה בהפרדה בין דת ומדינה בישראל, התנגד לחקיקת החוק המכיר בסמכות זרם אחד בלבד של היהדות, וטען כי ללא ציונות אין לעם ישראל קיום.
קשרי ידידות ועבודה
שלום עמד בקשרי ידידות ועבודה עם אישים גדולים רבים בתקופתו ונהג להתכתב עם רבים מהם. מבין השמות הרבים ניתן למנות את חנה ארנדט, דוד בן-גוריון, חיים נחמן ביאליק, יצחק בער, שמואל הוגו ברגמן, י. ח. ברנר, שלמה דב גויטיין, לאה גולדברג, ארנסט יונגר, יהודה יערי ואחיו אברהם יערי, ברל כצנלסון, ישעיהו ליבוביץ, יהודה לייב מאגנס, דב סדן, אהרן צרויה (עליו חלק במספר נושאים), עקיבא ארנסט סימון, מורטון סמית, ש"י עגנון, פרנץ רוזנצוויג, ארתור רופין, זלמן שזר, ואף הרב קוק והרב יצחק נסים. חברות הנפש ארוכת השנים עם וולטר בנימין הונצחה בספרו של שלום, ולטר בנימין – סיפורה של ידידות, ואת יחסו למרטין בובר, שעמו עמד בקשר רב, ולמרות ביקורתיות מסוימת, הושפע רבות מתורתו.
במהלך שנות השלושים נהג שלום להיפגש מדי שבת ולשוחח על עניינים ברומו של עולם, עם מספר מצומצם של חברים בביתו של ג'ורג' ליכטהיים, במה שנתפרסם כחוג פילג"ש, ע"ש שמותיהם של המשתתפים: יעקב פולוצקי, האנס יונאס, ה' לוי, ג'ורג' ליכטהיים, גרשם שלום, ושמואל סמבורסקי.
כאשר הגיע הסופר הארגנטיני המפורסם, חורחה לואיס בורחס, לירושלים בשנת 1971, לקבלת פרס ירושלים, משאלתו הייתה להיפגש עם שלום, שנענה לבקשתו והזמינו לביתו. בורחס, ששילב ביצירותיו מוטיבים קבליים, טען כי הושפע מאוד מספריו של שלום, ובפרט מהספר Major trends in Jewish mysticism, שלדבריו הוא הטקסט הבהיר ביותר שנכתב על הקבלה.
דברי הערכה, תוארי כבוד, פרסים ומינויים
שמאל|ממוזער|500px|ציור של 'עץ החיים' מהמאה ה-16, מתוך התרגום ללטינית של פאולו ריצ'יו לספר שערי אורה, של רבי יוסף ג'יקטיליה. הציור הופיע על מהדורת הכריכה הרכה, משנת 1961, של ספרו של שלום באנגלית על הזוהר Zohar, the Book of Splendor, Basic Readings from the Kabbalah.
מפעלו של שלום במדעי היהדות בכלל ובחקר הקבלה בפרט זכה להערכה רבה, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, ולמפעליו המחקרים השפעה ניכרת, אשר חרגה מעבר לתחומים אותם חקר. פרופ' דניאל אברמס אמר עליו כי ופרופ' ליבס ציין כי .
ההערכה לה זכה שלום באה לידי ביטוי במספר הרב של הוועדות ומוסדות המחקר בהם היה חבר או ישב בגוף המנהל, וכן בפרסים ואותות הוקרה הרבים אותם קיבל, כדלקמן:
1949 – תואר דוקטור לשם כבוד מההיברו יוניון קולג'.
1950 ועד מותו ב-1982 – חבר בוועדת המכון לתצלומי כתבי יד עבריים.
1954 – ממייסדי מכון ליאו בק לחקר יהדות גרמניה, וחבר במועצה המייעצת עד מותו.
1955 – חבר הנהלת קרן היכל הספר. מינוי מטעם ממשלת ישראל והאוניברסיטה העברית.
1957 – פרס ליב יפה מטעם קרן היסוד, על ספרו: "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו".
1958 – חבר הקורטוריון של הוצאת הספרים מוסד ביאליק.
1958 – חתן פרס ישראל במדעי היהדות.
1959 – ממקימי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחבר בה.
1959–1982 – יושב ראש המערכת של מפעל הביבליוגרפיה העברית.
1960–1962 – יושב ראש החטיבה למדעי הרוח, באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
1962 – חתן פרס רוטשילד במדעי היהדות.
1962–1968 – סגן נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.1965–1982 – ראש ועדת מפעל הפליאוגרפיה העברית.
1968 – תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית.
1968–1974 – נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
1969 – חבר כבוד במכון ויצמן למדע ברחובות.
1969 – אות יקיר ירושלים.
1969 – פרס רויכלין מטעם העיר פפורצהיים, בגרמניה.
1970 – חבר כבוד באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בבוסטון.
1970 – יושב ראש חברת מקיצי נרדמים.
1974 – פרס הארווי מטעם הטכניון בחיפה.
1974 – הפרס הספרותי של האקדמיה הבווארית לאמנויות, בגרמניה.
1977 – פרס ביאליק לחכמת ישראל על מפעל חייו בתחום מדעי היהדות.
1981 – חבר במסדר "פור לה מריט" בגרמניה.
הנצחתו לאחר מותו
ממוזער|קברי גרשם ופניה שלום בבית הקברות "סנהדריה" בירושלים
החוקר יוסף דן, אשר היה תלמידו של שלום וכתב עליו ועל פועלו מחקרים רבים, כתב בשנת 2010:
לאור ההערכה לה זכה בחייו, הונצח שלום בדרכים רבות. לאחר מותו נקראו על שמו רחובות במספר ערים בישראל. על שמו נקראים גם מוסדות מחקר חשובים בתחום מחשבת ישראל, ובמהלך השנים נערכו כנסים וערבים רבים לזכרו. כמו כן, בסיום העברתה של ספרייתו המקיפה בתחום הקבלה לספרייה הלאומית, נקראה הספרייה על שמו, נערכה תערוכה על חייו ופועלו, ויצא לאור קטלוג בעל שני כרכים המתאר את תוכנה.
עם זאת, לא רק במפעלו החשוב של שלום מצאו החוקרים עניין אלא גם בחייו האישיים. במשך השנים יצאו לאור מספר ביוגרפיות וספרים המתעדים את חייו ואת קשריו עם בני משפחתו ועם חוקרים ואישים בעלי שם אחרים בעולם. העניין בשלום וחייו איננו נעצר בישראל, והביוגרפיות על חייו ופועלו נכתבות ומתורגמות לשפות רבות על ידי חוקרים חשובים מכל העולם.
עבודתו ונושאים מרכזיים במחקריו
שלום החל לכתוב מגיל צעיר יחסית ולא פסק עד למותו. מרבית חיבוריו הם בתחום המיסטיקה היהודית וכוללים למעשה את כל הנושאים בתחום זה. מחקרו הגדול הראשון בתחום היה עבודת הדוקטורט שכתב על ספר הבהיר, שאותו פירש ותרגם לגרמנית.
במשך השנים הוא פרסם מאמרים נוספים על ספר הבהיר, ספר היצירה ועל מקורות נוספים של המקובלים הראשונים, וחקר את היחסים בינם לבין יורדי המרכבה וספרות ההיכלות והמרכבה. כמו כן, בדק את השפעת תורת הגנוסטיות ותורת הקתרים על מקובלים אלה.
ספר הזוהר שימש אף הוא מושא למחקרים רבים שלו, בפרט בשאלת זהות מחברו, מקורותיו, לשונו והדוקטרינה שלו. בנוסף, חיבר מחקרים על תורת האר"י ותנועת החסידות. עם זאת, התחום איתו היה מזוהה יותר מכל היה תחום חקר השבתאות, שמחקריו הכלולים בו, נחשבים לדוגמה למצוינות מחקרית. תחום אחר שבו נודע היה תחום הביבליוגרפיה, ואין ספק כי ידיעותיו הרבות בתחום זה סייעו לו לבסס היטב את מחקריו בתחום הקבלה.
בנוסף חיבר שלום מספר ספרים על חברוֹ ולטר בנימין, וכן מאמרים על חכמת ישראל, משיחיות, סמלים יהודים (כגון מגן דוד), אלכימיה ומאגיה יהודית.
ביקורת ומחלוקת
גרשם שלום ידוע היה במחקרים מעמיקים, בהם דקדק בפרטים הקטנים ביותר, וכן בשל השתדלותו להימנע ממעורבות רגשית בקשר לנשוא מחקריו. הוא נקט בזהירות יתירה וקביעותיו היו מבוססות היטב. אף על פי כן לעיתים דבריו נסתרו והוא חזר בו בחלק מקביעותיו. דוגמה טובה לכך היא השינוי בדעתו בקשר לזהות מחברו של ספר הזוהר. טענות בקשר למניעים שהנחו את שלום בחקירותיו ומידת השפעתם על המסקנות אליהם הגיע, הועלו כנגד שלום על ידי ברוך קורצווייל, בביקורת שכתב על ספרו: שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו. שלום עצמו העדיף לשמור על שתיקה בנושא וסירב לענות לטענותיו של קורצווייל.
זאת ועוד, חלק מהנושאים אותם חקר כללו נושאים שנגעו לעיקרי האמונה של חלקים מהאוכלוסייה היהודית בארץ, בפרט אנשי קהילת היהדות האורתודוקסית. מטבע הדברים כאשר מסקנות חקירותיו סתרו חלק מעיקרי אמונה אלה, עוררו הדברים מחלוקות קשות. מבין המפורסמות שבין המחלוקות האלה, ניתן למנות את המחלוקת בקשר לשאלת זהות מחבר הזוהר, האם רבי שמעון בר יוחאי או ר' משה די לאון; המחלוקת עם הרב ראובן מרגליות בשאלה האם היה רבי יהונתן אייבשיץ שבתאי נסתר; והמחלוקת עם רבי חיים ליברמן בקשר לדרכי המחקר האקדמי של תנועת החסידות.
שלום עצמו לא התבודד במגדל השן האקדמי, הוא היה מעורב פוליטית ונהג לפרסם את עמדותיו בענייני השעה באכסניות רבות. גם על עמדותיו אלה הותקף שלום לא פעם. מחלוקת מפורסמת בקשר לכך היא המחלוקת שהתעוררה עם חנה ארנדט, בקשר לפועלה של הציונות בארץ ישראל ובקשר לתפיסת השואה.
מחלוקות נוספות שהתעוררו בזמנו היו, בין היתר, המחלוקת עם אברהם יערי בקשר לשאלת מחבר הספר חמדת ימים; המחלוקת בקשר לשאלה האם היה רבי ישראל סרוק תלמיד האר"י; ומחלוקת בשאלת קיומם של יסודות משיחיים בחסידות.
גם לאחר מותו של שלום, התעוררו מספר מחלוקות בקשר למשנתו, כגון המחלוקת בקשר לשאלת מרכזיותה של המיסטיקה ביהדות, ושאלת מקורותיהם של המקובלים הראשונים.
ספרים שכתב
שלום כתב במהלך חייו מאות מאמרים. הרשימה הביבליוגרפית שהוכנה במלאת לו 80 שנה הכילה 579 כותרים. מאז פרסום הרשימה ועד מותו הוא פרסם מאמרים רבים נוספים. לאחר מותו התרחבה הרשימה אף יותר, וקובצי מחקריו ממשיכים לצאת לאור, אם בכינוס מספר מחקרים בנושא משותף לספר אחד ואם בפרסום מחדש של ספריו החשובים. מחיבוריו המפורסמים, שיצאו לאור בימי חייו, ניתן לציין את הפרסומים הבאים:
מצווה הבאה בעבירה, להבנת השבתאות, כנסת, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תרצ"ו. מהדורה על פי נוסח כתב היד, עם תוספת תרגום מאמרים מגרמנית, נדפסה בעריכת יונתן מאיר, ירושלים וברלין: ספרי בלימה, תשפ"ג (לקריאת פתח הדבר)
התנועות המשיחיות בישראל: הרצאות, בעריכת יונתן מאיר, ירושלים וברלין: ספרי בלימה, תשפ"ג (לקריאת פתח הדבר)
בעקבות משיח: אוסף מקורות מראשית התפתחות האמונה השבתאית מלוקטים מתוך כתביו של ר' אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים אשכנזי המכונה נתן העזתי, יוצאים לאור מתוך כתבי-היד על ידי גרשם שלום, ועתה הובא לדפוס מחדש עם תיקונים והשלמות על ידי יונתן מאיר, ספרי בלימה | עלו לשלום, ירושלים וברלין תשפ"ב
שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, שני כרכים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ז. הספר יצא בשלוש מהדורות בעברית, במהדורה אנגלית, שהיא מהדורה מורחבת ומעודכנת של המהדורה העברית השלישית ותורגם לשפות רבות. הספר יצא בהוצאה מחודשת בהוצאת כרמל ב-2021.
מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ד-1974.
פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (תורגם מגרמנית על ידי יוסף בן שלמה), ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ו-1976. תרגום של חלק מהרצאותיו בחוג "ארנוס".
Das Buch Bahir, ein Schriftdenkmal aus der Frühzeit der Kabbala auf Grund der kritischen Neuausgabe, Leipzig: W. Drugulin, 1923.
Bibliographia kabbalistica: Verzeichnis der gedruckten die jüdische Mystik (Gnosis, Kabbala, Sabbatianismus, Frankismus, Chassidismus) behandelnden Bücher und Aufsätze von Reuchlin bis zur Gegenwart, Leipzig: W. Drugulin, 1927 (Berlin: Schocken, 1933).
Major trends in Jewish mysticism, an enlarged version of nine lectures, translated in part by George Lichtheim, New York: Schocken Books, 1941 (second edition 1946; third edition 1954; London: Thames and Hudson, 1955; New York: Schocken Books, paperback edition 1961).
Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism and Talmudic tradition, New York: Jewish Theological Seminary of America, 1960 (second edition 1965).
On the Kabbalah and its symbolism, translated by Ralph Manheim, New York: Schocken Books, 1965.
ספרייתו בתורת הסוד היהודית
שמאל|ממוזער|250px|חדר קריאה באוסף גרשם שלום
ספרייתו של גרשם היא הספרייה המקיפה ביותר בתחום תורת הסוד היהודית, וכוללת בתוכה את מרבית החיבורים שנכתבו בתחום זה ונשתמרו במשך הדורות. הספרייה הייתה בביתו שבשכונת רחביה, בירושלים, והיא סודרה על-פי הנושאים השונים ובהתאם לחלוקה לתקופות השונות של תורת הסוד היהודית. לאחר שנפטר, בשנת 1982, ובהתאם להנחיותיו, הועברה הספרייה לבית הספרים הלאומי, בשנת 1987, שם היא מוצגת בשני אולמות קריאה, המוקדשים לה בלבד. האוסף כולו מזוהה בשם אוסף גרשם שלום והוא בעל קטלוג חיפוש משלו. בשנת תשנ"ט, פורסם קטלוג של ספריית גרשם שלום בתורת הסוד היהודית. סך כל הכותרים הרשומים בקטלוג הוא 12,270, והוא כולל חיבורים שרכשה הספרייה לאחר מותו. הקטלוג סודר בהתאם לצורה שבה סודרו הספרים בספרייתו של שלום בביתו.
שלום התחיל לאסוף ספרים כבר מגיל צעיר וככל הנראה כבר אז שאף ליצור ספרייה שתכלול בתוכה את כל החיבורים בתורת הסוד היהודית. כשעלה לישראל כלל האוסף 1767 ספרים, מהם 503 היו בתחום הקבלה. כאמור לעיל, הוא פרסם בשנת 1927 רשימה ביבליוגרפית הכוללת את כל חיבורי תורת הסוד היהודית שהיו ידועים לו עד לזמן חיבור הרשימה. בנוסף, הוא פרסם את קונטרס עלו לשלום, רשימת ספרי קבלה וחסידות המבוקשים לאוסף ספריו של גרשם שלום; ברלין, תרצ"ז, כדי לנסות להשלים את ספרייתו.
משהתפרסם שלום בעולם האקדמי ולאחר שרבים שמעו על שאיפותיו בקשר לספרייתו, החלו לשלוח אליו מלומדים מכל העולם העתקים מחיבוריהם. במקביל, שלחו אליו סוחרי ספרים, קטלוגים של ספרים בתחום תורת הסוד, או פנו אליו בכל פעם שהגיעו אליהם ספרים בתחום זה (אם כדי להתייעץ איתו ואם כדי לעניין אותו ברכישת הספרים).
במשך השנים, המשיכה ספריתו לגדול ולפני מותו הכילה כ־25,000 ספרים ודברי דפוס אחרים. כחצי מכלל הספרים היו ספרים שנדרשו לשלום לעבודתו, כגון, ספרי היסטוריה, פילוסופיה, תורת הדתות וכו'. החצי האחר, כלל את ספרי תורת הסוד היהודית. שלום הקפיד להוסיף לאוסף של תורת הסוד לא רק כל ספר, חוברת, כתב עת, מאמר, כתבה עיתונאית, או תמונה, בתחום זה, אלא גם את כל המהדורות האחרות של חיבורים אלה. נכון לשנת 2012, קיימים בספרייה 35,000 חיבורים לערך. המנהלת הראשונה של ספריית שלום הייתה ד"ר אסתר ליבס. מאז שנת 2011 ד"ר צבי לשם מנהל את הספרייה.
ארכיון שלום
שמאל|ממוזער|250px|הכרטסת של שלום שבה כתב הערות
לצד אוסף שלום בתורת הסוד היהודית, הועבר לבעלות הספרייה הלאומית גם ארכיונו האישי של שלום, הכולל, בין היתר, כתבי יד, תמונות, מכתבים ממנו ואליו, חומר ביוגרפי, רשימות, שירים, פואמות ויומנים אישיים שכתב במהלך חייו, חיבורים ומאמרים, חיבורים עליו, קטעי-עתונות ועבודות של תלמידיו. הארכיון הופקד בספרייה הלאומית על ידי אשתו פניה שלום בנובמבר 1987, ויומנים נוספים שלו הופקדו על ידה בספטמבר 1989. בשנים האחרונות מתפרסמים כאמור ספרים, המתבססים ברובם על הנמצא בארכיון, והכוללים את הביוגרפיה שלו, יומניו האישיים שכתב בנעוריו, יחסיו עם הסובבים אותו, מכתבים שכתב לאישים שונים ולבני משפחתו וצעדיו הראשונים בחקר הקבלה.
על בסיס ספרות ביוגרפית זו, מתפרסמים מחקרים המנתחים את דמותו של שלום, כפי שהיא עולה מתוך ספרות זו ומחומר נוסף מהארכיון, ולעיתים אף מתוך היכרות אישית של החוקר עם שלום (אם כחוקר־עמית ואם כתלמיד). חלק מהחוקרים נתלים בפרסומים הביוגרפיים ובכתביו הלא אקדמיים של שלום, כדי להבין את הדרך שבה בחר להציג את הדברים, ואת העולם שממנו הגיע והשפעתו של עולם זה על מחקריו ועל קביעותיו, ועל ידי כך לנסות ולהוכיח טענות משלהם בחקר המיסטיקה והקבלה, או לחלופין לנסות ולסתור הנחות יסוד שהניח בשעתו שלום.
מתלמידיו
מלאכי בית אריה
מאיר בניהו
אהוד בן עזר
יוסף בן שלמה
אפרים גוטליב
עמוס גולדרייך (אחרון תלמידיו) איתמר גרינוואלד
דבורה דימנט
יוסף דן
יוסף וייס
שרה אורה הלר וילנסקי
חיים וירשובסקי משה חלמיש
אסתר ליבס
יהודה ליבס
מתי מגד
יעל נדב
מיכאל פוזן
משה אריה פרלמוטר שלמה צוקר
נתן רוטנשטרייך
אליעזר שביד
רבקה ש"ץ אופנהיימר
ישעיה תשבי (תלמידו הראשון)
אסתר גולדנברג
ראו גם
ברית שלום
בית גרשם שלום
לקריאה נוספת
נועם זדוף, גרשם שלום, בסדרת גדולי הרוח והיצירה, הוצאת מרכז שזר, 2022
י. רוזנצוייג, קבלה ומהפכה - על דרכו של ג. ש., מולד, א', תשכ"ח-1968, עמ' 442–451.
גרשם שלום - על האיש ופועלו: דברים שנאמרו ביום השלושים להסתלקותו, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ג-1983 (המאמרים המופיעים בספר: א"א אורבך, "גרשם שלום ומדעי היהדות", עמ' 7–16; יוסף בן שלמה, "מחקרו של גרשם שלום על הפאנתיאיזם בקבלה", עמ' 17–31; י' תשבי, "תרומתו של גרשם שלום לחקר הזוהר", עמ' 32–47; רבקה ש"ץ, פירוש החסידות כביטוי להשקפה האידיאליסטית של גרשם שלום", עמ' 48–62; מלאכי בית אריה, "יחסו של גרשם שלום לספר ולספרייה", עמ' 63–70; נתן רוטנשטרייך, "על הגותו הלאומית של גרשם שלום", עמ' 71–86; א"א אורבך, "דברי סיכום", עמ' 87–88).
אליעזר שביד, מיסטיקה ויהדות לפי גרשם שלום - ניתוח ביקורתי, ירושלים: מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, מוסף ב', תשמ"ג-1983.
אברהם שפירא, "המורשה כמקור לתחייה: לזהותו הרוחנית של גרשם שלום", בתוך: גרשם שלום, עוד דבר, פרקי מורשת ותחיה (ב), כינס וערך אברהם שפירא, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ן-1989, עמ' 13–26.
פרידה פנקס, גרשם שלום - בין היסטוריוגרפיה ומחשבה היסטורית, עבודת גמר, אוניברסיטת תל אביב, 1998.
"זיכרון לראשונים: גרשם שלום, גרשם שלום הערה ביוגרפית", "קתרסיס", גיליון 5, אביב תשס"ו-2006, עמ' 182–184.
יוסף דן, רשימת פרסומיו על גרשם שלום ומחקריו, באתר האינטרנט שלו (46 פרסומים בעברית, באנגלית ובגרמנית, שיצאו לאור בין השנים 1974 - 2007).
יוסף דן, על גרשם שלום, תריסר מאמרים, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, 2010.
נועם זדוף, מברלין לירושלים ובחזרה: גרשם שלום בין ישראל וגרמניה, הוצאת כרמל, 2015.
גלילי שחר ועילית פרבר (ערכו והוסיפו מאמרים), הקינות: שירה, הגות ותוגה בעולמו של גרשם שלום, הוצאת כרמל, 2016.
יונתן מאיר – הרצאות על המשיחיות מגנזי גרשם שלום, בתוך 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018.
גרשם שלום – התנועות המשיחיות בישראל - הרצאות גנוזות, בתוך 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018.
דוד ביאל, גרשם שלום, הוצאת מאגנס, 2019.
יונתן מאיר, 'תיקון הפרדוקס: יוסף וייס, גרשם שלום ופרשת הדוקטורט האבוד על ר' נחמן מברסלב', מחשבת ישראל 4 (תשפ"ב), עמ' 206-151
Avriel Bar-Levav, On the Absence of a Book from a Library: Gershom Scholem and the Shulhan Arukh. Zutot: Perspectives on Jewish Culture 6 (2009): 71-73
David Biale, Gershom Scholem: Kabbalah and Counter History, Cambridge, Massachusetts & London, England: Harvard University Press, 1979.
Peter Schafer, Gershom Scholem Reconsidered, Oxford Ctr. for Postgraduate Hebrew Studies, 1986.
Harold Bloom (ed.), Gershom Scholem (Modern critical views), New York: Chelsea House Publishers, 1987.
Paul R. Mendes-Flohr (ed.), Gershom Scholem - The Man and His Work, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, New York: State University of New York Press, 1994.
Steven M. Wasserstrom, Religion after Religion: Gershom Scholem, Mircea Eliade, and Henry Corbin at Eranos, Princeton University Press, 1999.
Eric Jacobson, Metaphysics of the Profane: The Political Theology of Walter Benjamin and Gershom Scholem, New York: Columbia University Press, 2003.
George Perochnik, Stranger in a Strange Land: Searching for Gershom Scholem and Jerusalem, London: Granta, 2017
Amir Engel, Gershom Scholem: An Intellectual Biography, Chicago and London: University of Chicago Press, 2017
Mirjam Zadoff and Noam Zadoff (ed.), Scholar and Kabbalist: The Life and Work of Gershom Scholem, Leiden and Boston: Brill, 2019
David Biale, Gershom Scholem: Master of the Kabbalah, New Haven and London, Yale University Press, 2018
Jay Howard Geller, The Scholems: A Story of the German-Jewish Bourgeoisie from Emancipation to Destruction, Ithaca and London: Cornell University Press, 2019
Zvi Leshem, Orthodoxy and the Scholem Moment, Tradition 2021.
קישורים חיצוניים
כללי
קולו של גרשם שלום בתוכנית "רגע אחד - הפסקול של המדינה", רשת ב של קול ישראל.
הקלטה של גרשם שלום המרצה על הקבלה
הערות בכתב ידו של גרשם שלום על הספר באר מים חיים. האתר של הספרייה הלאומית בפייסבוק.
כרטסת המונחים של גרשום שלום
פרופ' גרשום שלום, יהודים או ישראלים?, 'בין גלים' גיליון עצמאות כ"ח תשל"ו מאי 1976 עמ' 16.
פרטים ומידע על גרשם שלום באתר הספרייה הלאומית
הפניות
לקריאה בחלק מחיבוריו וממאמריו ראו בערך: משנתו של גרשם שלום, קישורים חיצוניים.
לקריאה במאמרים ופרסומים עליו ועל מחקריו ראו בערך: הנצחתו של גרשם שלום, מאמרים ופרסומים עליו ועל מחקריו.
למאמרי ביקורת על ספריו, ראו בערך: ביבליוגרפיה של גרשם שלום, קישורים חיצוניים, סקירה וביקורת על ספריו.
מידע על גרשם שלום בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
.
רשימת חיבוריו של שלום בספרייה הלאומית של גרמניה .
.
.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן
קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית
קטגוריה:אספני ספרים
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לחכמת ישראל
קטגוריה:זוכי פרס הארווי
קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעי היהדות
קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד
קטגוריה:חברי ברית שלום
קטגוריה:נשיאי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:חוקרי קבלה
קטגוריה:חוקרי חסידות
קטגוריה:חוקרי שבתאות ישראלים
קטגוריה:יקירי ירושלים
קטגוריה:ספרני הספרייה הלאומית
קטגוריה:ספרנים ומידענים
קטגוריה:ביבליוגרפים ישראלים
קטגוריה:ראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: מחשבת ישראל
קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות סנהדריה
קטגוריה:מעוטרי פור לה מריט
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:גרמנים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:הפולמוס על קדמות הזוהר
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1958
קטגוריה:חוקרי הרמב"ן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1897
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1982 | 2024-09-30T08:42:24 |
תרבות האינטרנט | המונח תרבות האינטרנט או תרבות הסייבר (באנגלית: Cyberculture) מתייחס אל מכלול היבטי התרבות שהתפתחה עם הופעת האינטרנט. המצאה זו שינתה במידה מהפכנית את צורת התקשורת בין בני אדם, ויצרה השפעה תרבותית ניכרת על אוכלוסיית העולם.
מאפייני התרבות החדשה
תרבות האינטרנט היא תרבות דינמית המשתנה ללא הפסק, עקב התפתחות הטכנולוגיה והעלייה במספר הגולשים באינטרנט. עם זאת, ניתן לזהות בה מספר מאפיינים עיקריים:
הגדלת האינטראקציה האנושית ובניית קהילות
החידוש העיקרי מתבטא בהופעת אפשרויות חדשות ליצירת קשרים חברתיים עם מספר רב של בני אדם. קשרים אלו יכולים להתקיים תקופה ממושכת רק באינטרנט, ולעיתים להתפתח למפגש ממשי, חלקם באמצעות אתרי היכרויות ייעודיים. צורות ההתקשרות החדשות כוללות:
דואר אלקטרוני: משלוח מכתבים באמצעות האינטרנט, כתחליף לתכתובת המסורתית מבוססת הנייר.
צ'אט: קיום שיחות זוגיות או קבוצתיות באמצעות האינטרנט.
מסרים מיידיים: תוכנות המאפשרות שיחה בזמן אמת.
פורומים: אתרי אינטרנט המשמשים לקיום דיונים בנושאים מוגדרים וייעודיים.
משחק רשת: משחק מחשב מרובה משתתפים, שבו משחקים דרך האינטרנט.
רשתות חברתיות – אתרים המאפשרים את כל, או את רוב, צורות התקשורת הרשומות מעלה, לצד שיתוף תמונות, קישורים ופעולות נוספות בקרב קהילות משתמשים.
חלק מהאפשרויות הנזכרות, הביא גם לחשיפה עצמית באינטרנט, שהיא תופעה של אנשים החושפים את עצמם באינטרנט, כשהם מוותרים בכך על הזכות לפרטיות ועל האנונימיות המלאה או החלקית שלהם.
עם הגידול בדרכי האינטראקציה החברתית שמאפשר האינטרנט, בפרט בין אנשים הרחוקים זה מזה, הוא מצמצם את הצורך במפגשים פנים אל פנים. מגמה זו, בשלב ראשוני שלה, נרמזת בספרו של דויד גרוסמן, "יש ילדים זיגזג":
הרחבת השפה
צורות התקשורת המפורטות מעלה עודדו הקלדה מהירה וכן חיפוש דרכים חדשות להבעת רגשות והמחשת ייחודיות (לעיתים, תוך שמירה על אנונימיות). עקב כך הופיעו:
ניק: שימוש בשם עט כתחליף לשם הרשמי, למטרת שמירת אנונימיות או להוספת נופך נוסף לדמות הוירטואלית
יוזרבאר: הלחם של המילים יוזר=משתמש ובאר=פס, תיבה. זוהי תמונה מלבנית קטנה שמוסיפים לחתימה בפורומים, המעידה על אישיותו או תחביביו של בעליה
סלנג באינטרנט: התפתחות של סלנג ייחודי, הכולל בין השאר רגשונים, כשאלו משמשים להעשרת השפה הכתובה על ידי שימוש בסמיילים שונים כדרך להבעת רגשות
שיתופי פעולה מקומיים וגלובליים
כן התאפשר ביצוע פרויקטים על ידי מספר גדול של פעילים ללא תלות במקום מגוריהם:
מיקור המונים: קישור חברות וארגונים הזקוקים לעובדים לצורך ביצוע משימות עם מומחים או חובבים ברחבי העולם המוכנים לבצע את המשימות בצורה אפקטיבית (טובה או זולה מביצוע על ידי עובד מסוים).
קוד פתוח: מיזמי תוכנה בעלי רישיון שמתיר את הפצתם, שכפולם ושימוש בהם ללא מגבלות מלאכותיות שקיימות בתוכנה קניינית.
פלאש מוב: שימוש באינטרנט ליצירת פעילות מאורגנת חד-פעמית מחוץ לו.
חישוב מבוזר קהילתי: שיטה לעריכת חישובים ארוכים או מסובכים, לפרויקטים הזקוקים לעוצמה כזו, באמצעות יצירת קהילה מקוונת.
שינוי יחסי הגומלין בין ספקי התוכן והצופים
בנוסף חלוקת התפקידים לסוחר וצרכן התערערה וגולשים (להבדיל מגופים מסחריים) החלו ביצירת תוכן עבור גולשים אחרים, במה שהיום מכונה וב 2.0. דוגמאות לאתרים כאלו:
בלוג: התפתחות של היומן האישי, שבעליו כותב בו בכל נושא בו הוא מתעניין. כיום קיימים גם בלוגים מסחריים של חברות וארגונים ובלוגים בעלי אג'נדה פוליטית
טוקבק: מנגנון לתגובות הגולשים, המופעל באתרי חדשות, באתרי בלוגים ובאתרים נוספים
ויקי: תוכנה המאפשרת עריכה משותפת של מידע, במיזמים כמו ויקיפדיה בנושאים כללים ובמיזמים אחרים דוגמת מיזמי קוד פתוח בנושא מסוים דוגמת מדריכים לתוכנת מחשב
שיתוף קבצים: שיתוף של קובצי מחשב באמצעות תוכנות ייעודיות על ידי הורדה ישירה ממחשבים של משתמשים אחרים בתוכנה
מסחר אלקטרוני: מסחר וביצוע עסקאות דרך רשת האינטרנט, כאשר הן המוכרים והן המוצרים אינם שייכים בהכרח לעולם העסקי המסורתי. כך, למשל, אנשים פרטיים המוכרים מגוון עצום של סחורות באי ביי
קניה חברתית: התארגנות לצורך רכישת מוצרים ושירותים בהנחות
תופעת אינטרנט: הקלות בה ניתן להעביר סרטונים, בדיחות וכיוצא בזה, מובילה לפופולריות עצומה, גם אם לזמן קצר, לאנשים ותופעות לה לא היו זוכים במבנה התקשורת המסורתי, קלות זאת עלולה לגרום לביוש (שיימינג) במהירות רבה.
עבריינות מקוונת
לצד תרבות האינטרנט נוצרה תת-תרבות הנעה על הסקאלה שבין הטרדה ופשע חמור. זו מתבטאת ב:
טרוליות: כינוי למשתמשים המפריעים למהלך הדיון התקין בפורום באינטרנט
התחזות: שימוש בניק בדרך כלל למטרה רעה – הפצת דואר זבל, גנבה ספרותית, וכדומה
דואר זבל: ניצול לרעה של פלטפורמת הדוא"ל להפצת מידע שיווקי לא רצוי.
ונדאליזם: חדירה לאתרים ללא הרשאה (האקינג), איתור פרצות אבטחת מידע, ולעיתים ניצולן בזדון, הפצת תוכנות וירוס מחשב ורוגלה הפוגעות במחשבים אחרים, ועוד
דיג מקוון: צורה מיוחדת של הונאה וגנבת זהות ברשת האינטרנט
ספאמינג: כתיבת הודעה מסוימת מספר רב של פעמים, בדרך כלל ללא כל קשר למקום בו הופיעה
בישראל
המדור קפטן אינטרנט, שהופיע בעיתון "הארץ", יכול להחשב כאחד המייצגים הראשונים של תרבות האינטרנט. כמוהו אתרי תוכן כמו: IOL, מוניטור וקורקינט.
ראו גם
תרבות דיגיטלית
סינון תכנים באינטרנט
תופעת אינטרנט – מם שכל פרסומו (או חלקו המכריע) הוא באינטרנט
מימון המונים
אוריינות מדיה
הצהרת העצמאות של הסייברספייס
לקריאה נוספת
אהרון בן-זאב, אהבה ברשת, 2004.
ערן קמחי, האינטרנט – מה חדש בהופעת החדש?, הוצאת רסלינג, 2010.
אמנדה פאלמר: האמנות לבקש – על תרבות האינטרנט ומוזיקה חופשית. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
יאיר עמיחי-המבורגר, הטוב, הרע והמכוער באינטרנט: הפסיכולוגיה של החיים ברשת, תל אביב: הוצאת מטר, 2013.
יובל דרור, קוד סמוי: כל מה שלא רוצים שתדעו ואתם חייבים לדעת על החיים בעידן הדיגיטלי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2018.
קישורים חיצוניים
אתרה של שרית פרקול, הסוקרת תרבות אינטרנטית
שיזף רפאלי, אוסף מאמרים
קהילת ידע על תרבות האינטרנט
גולשים ושומרים על עצמנו ברשת – סרטון של המשרד לביטחון הפנים ומשרד החינוך, העוסק בגלישה בטוחה וזהירה באינטרנט.
*
קטגוריה:אינטרנט | 2024-07-29T18:45:18 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.