title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
פצצת נייטרון
|
פצצת נייטרון היא פצצה גרעינית אשר גורמת בעת התפוצצותה להקרנת כמות רבה של נייטרונים ופיזורם בסביבתה הקרובה. הפצצה היא בעלת כוח הדף קטן בהרבה מזה של פצצת אטום רגילה, מפיקה גל חום חלש יחסית, ופולטת כמות זעומה יחסית של נשורת רדיואקטיבית. הנזק העיקרי של הפצצה הוא תוצאה של קרינת הנייטרונים הנפלטת ממנה, קרינה שהיא קטלנית לבני אדם, לבעלי חיים ולצומח, אך אינה פוגעת ברוב החפצים הדוממים. לכן נהוג לחשוב כי ניתן להשתמש בפצצה זו בתוך ערים עם נזק מועט לבניינים, אך בה בשעה להשמיד רבים מיושביהן.
עקרון הפעולה של פצצת הנייטרון דומה מאוד לזה של פצצה גרעינית רגילה. בתהליך של ביקוע גרעיני נפלטים מכל אטום שמתבקע נייטרונים ברמות אנרגיה גבוהות מאוד. בפצצת אטום, כולאים את חלקיקי הנייטרון בתוך הפצצה כך שהאנרגיה שלהם הופכת לאנרגיה קינטית המתבטאת כגל הדף וחום עצום. בפצצת הנייטרון מניחים בשלב מסוים לרוב הנייטרונים להיפלט בצורת קרינה.
בניגוד לקרינת אלפא ובטא, ובדומה לקרינת גמא, לנייטרונים אין מטען חשמלי, ולכן הם אינם מייננים באופן רציף לאורך המסלול שלהם. מצד שני, בניגוד לקרינת גמא, הנייטרונים גם לא מתפזרים על אלקטרונים, התופסים את רוב הנפח של החומר. אינטראקציה בין נייטרונים מהירים לחומר מתרחשת בעיקר כפיזורים אלסטיים על גרעין האטום, התופס נפח קטן מאוד מהחומר. תכונות אלו גורמת לכך שנייטרונים עוברים יחסית בחופשיות דרך רוב החומרים, (מלבד חומרים עשירים במימן כגון מים ופלסטיק). כאשר נייטרון מתפזר על גרעין של אטום, הוא מעביר אליו מספיק אנרגיה כדי לגרום ליינון, ועל כן קרינת נייטרונים היא קרינה מייננת קטלנית בעלת טווח ארוך וכושר חדירה גדול. קרינת נייטרונים יכולה לעבור בקלות שריון עבה, כמו זה של טנק לדוגמה, ולהשמיד את כל יושביו.
לאחר שהנייטרונים התנגשו מספר פעמים בחומר, רמת האנרגיה שלהם קטנה. בשלב זה הם מסוגלים לפגוע בגרעין אטום ולהיבלע על ידו. תכונה זו של נייטרונים באנרגיה נמוכה עשויה להפוך מתכות שונות לרדיואקטיביות בעצמן. התוצאה היא שגופי מתכת (ובין השאר - רק"מ) שספגו קרינת נייטרונים יישארו רדיואקטיביים ברמה קטלנית במשך מספר ימים לאחר הפעלת הפצצה. עקב השפעותיה נחשבת פצצת נייטרון לנשק גרעיני טקטי מצוין כנגד ריכוזי שריון וצבא.
ראו גם
פצצת ביקוע גרעיני המכונה "פצצת אטום".
פצצת מימן
פצצה אלקטרומגנטית
נשק גרעיני
סמואל כהן
קישורים חיצוניים
ניטרון
קטגוריה:נשק גרעיני
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
de:Kernwaffentechnik#Neutronenwaffe
| 2021-11-26T01:32:17
|
כתב ראי
|
שמאל|ממוזער|250px|כתב ראי על אמבולנס
כתב ראי הוא צורת כתיבה, שבה, כאשר מתבוננים דרך מראה, אפשר לקרוא באופן טבעי ורגיל את ההשתקפות של הכתוב, כלומר הטקסט המוצג הוא תמונת ראי של הטקסט הנקרא.
המפורסם בין כותבי כתב הראי היה לאונרדו דה וינצ'י, שהיה שווה ידיים אבל כתב ביד שמאל, וכתב ברשימותיו את האותיות הלטיניות מימין לשמאל ובאופן מהופך, למשל את האות C כתב כך: Ɔ.
על אמבולנסים מופיעה לפעמים AMBULANCE בכתב ראי, כדי שנהגים יוכלו לקרוא אותה ממראת הצד של הרכב שלהם.
כתיבה בכתב ראי מופיעה לפעמים אצל ילדים צעירים הלומדים לכתוב. כתיבת ראי יכולה להופיע גם בסוגים מסוימים של דיסגרפיה.
גלריה
בספרות עברית
תמר, גיבורת ספרו של דויד גרוסמן "מישהו לרוץ אתו", משתמשת בכתב ראי כאשר היא רוצה לכתוב משהו שהוריה לא יקראו.
ראו גם
בוסטרופידון
כתב
שפה
קישורים חיצוניים
ילדים כותבים בכתב ראי%3F מדוע ילדים כותבים בכתב ראי, באתר מכון ויצמן
אילנה מודלינגר, כתב ראי, באתר תומך למידה של האוניברסיטה העברית
קטגוריה:מראות
קטגוריה:כתב
| 2024-04-09T06:08:47
|
חמת חלילים
|
ממוזער|שמאל|150px|נגן חמת חלילים בתלבושת סקוטית מסורתית
ממוזער|250px|שמאל|תזמורת חמת חלילים מבית לחם מנגנת ברחובות העיר בחגיגות חג המולד
חֵמֶת חֲלִילִים (Bagpipe) היא כלי נשיפה עתיק העשוי שק עור, מספר "חלילים" וצינור. מקורה של חמת החלילים בפרס העתיקה. העדויות ראשונות לחמת החלילים הן מהמאה ה־10 לפני הספירה. חמת החלילים המודרנית התפתחה כ־2,000 שנה לאחר חמת החלילים העתיקה. ה"חלילים" של הכלי מפיקים את הצליל באמצעות "לשונית כפולה" (Double reed) המורכבת משתי פיסות קנה, בדומה לאבוב (קיימות גם לשוניות סינתטיות). השק ניתן לניפוח על ידי נשיפה בצינור או על ידי שימוש במפוח ודרך החלילים מופק הצליל.
הצליל מופק על ידי לחיצה על השק המנופח ש"נושף" בחלילים. היתרון בשיטת הנגינה הזאת היא שהנעימה אינה מוגבלת בעוצמת הנשיפה של הנגן.
בדרך כלל, משמש חליל אחד (אך לפעמים גם יותר) לנגינת הנעימה, כלומר, ניתן לשנות את גובה צלילו על ידי שסתומים, והחלילים אחרים הם בעלי גובה צליל קבוע אך שונה זה מזה היוצרים ביחד הרמוניה.
פירוש המילה חמת הוא שק עור או נאד.
שורשיה של חמת החלילים עתיקים ומשערים כי מוצאה ממרכז אסיה או במזרח התיכון. התלמוד מתאר כלי נגינה בשם מגריפה שהיה בבית המקדש: , תיאור המתאים לכאורה לחמת חלילים.
חמת החלילים המודרנית המוכרת היום התפתחה באירלנד ובסקוטלנד, וקיימות לה מקבילות בארצות רבות, כגון ה־gaita הספרדית וה־sackpipa השוודית. חמת החלילים המוכרת ביותר היא חמת החלילים הגדולה של הרמות (Great Highland Bagpipe - GHB) וחמת החלילים האירית (Uilleann Pipes).
חמת חלילים סקוטית
ממוזער|160px|ימין|Hümmelchen מודרני
חמת החלילים הסקוטית מורכבת משק עור, צינור נשיפה (Blowpipe), חליל (Chanter) ושלושה חלילי ליווי (Drones). אחד מחלילי הליווי הוא בס, המנגן שתי אוקטבות מתחת לתו לה (A) הנמוך של החליל הראשי, ושני חלילי טנור המנגנים אוקטבה אחת מתחת לתו לה (A) הנמוך של הראשי. בעבר היה רק חליל טנור אחד, אך בסביבות המאה ה־18 נוסף לו חליל שני. כיוון הצליל של חלילי הליווי נעשה גם בעזרת כיוון הגומיה שעל הלשונית (כיוון גס) וגם בעזרת הארכה או קיצור של החלילים עצמם (כיוון עדין).
התו לה (A) הוא יחסי, ולרוב מכוון בסביבות 450–460 הרץ (לעומת ה־לה הסטנדרטי שמכוון ל־440 הרץ). חמת החלילים הסקוטית מסוגלת להפיק תשעה תווים - מסול (G) נמוך עד לה (A) גבוה.
להקות המנגנות חמת חלילים סקוטית קיימות במדינות רבות ומרוחקות כמו ארצות הברית, נפאל, טורקיה, יפן, אוסטרליה, ירדן ואף ברשות הפלסטינית. גם בישראל קיימת להקת חמת חלילים בשם "The Israel Pipes&Drum".
חמת חלילים אירית
חמת החלילים האירית (Uilleann Pipes) שונה מעט מהסקוטית. את תפקיד צינור הנשיפה מחליף מפוח (Bellows), לכלי יש שלושה חלילי ליווי (טנור, בריטון ובס), ושלושה וסתים (Regulators) הנותנים אפשרות ליצירת "אקורדים", מעין ליווי לנגינה. שינוי חשוב נוסף הוא ביכולת לעצור את נגינת החליל הראשי ובכך ליצור סטקטו.
חמת החלילים האירית התפתחה במאה ה־18. היא מכוונת בדרך כלל לתו רה (D), ומגיעה לשתי אוקטבות ויותר.
ראו גם
חליל אירי
חלילית אירית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:כלי נשיפה מעץ
קטגוריה:כלי נגינה עתיקים
| 2024-09-04T01:54:18
|
שמן שיזוף
|
ממוזער|אישה מורחת שמן שיזוף בחוף נהריה, 1951
טקסט=סוגי קרני השמש|ממוזער|סוגי קרני השמש
שמן שיזוף הוא תמיסה אשר מורחים על העור כדי להשיג שיזוף ולמנוע את התייבשות העור.
בצורתו הקדומה היה זה שמן זית מזוקק שעליו הוסיפו טיפות יוד. מאוחר יותר החלו משתמשים גם בשמן אגוז הקוקוס. בישראל היה נפוץ בעבר שמן שיזוף אגוזים.
כיום, כאשר ידוע ששיזוף פוגע בעור, מייצרים קרמים להגנה מפני קרינת השמש, המכילים מקדמי הגנה שמפחיתים את הפגיעה בתאי העור על ידי הקרניים האולטרה סגולות המגיעות מהשמש.
שמן שיזוף
מוצר קוסמטי שפותח במקור כדי להוסיף צבע ובכך ליצור מראה גוף שזוף.
שמן שיזוף פועל על ידי משיכה ומיקוד של קרני השמש האולטרא סגולות לפני העור. כאשר קרני האולטרא סגול חודרות לעור, הן מאיצות את ייצור המלנין של המלנוציטים. ככל שנוכחות מלנין גדולה יותר בעור, העור יראה כהה יותר. חומרים המכילים שמן שיזוף, מסייעים לאדם להשתזף מהר יותר עם פחות זמן בשמש.
חומרים
ברונזרים
שמני שיזוף מאיצים את תהליך השיזוף במספר דרכים. הברונזר הנפוץ והיעיל ביותר הוא DHA (Dihydroxyaceton) (אנ') - סוכר חסר צבע המגיב כימית עם חומצות האמינו הטבעיות בשכבה החיצונית של העור. התגובה הכימית מייצרת את אפקט צבע הברונזה, שמתפוגג כעבור שבוע, כאשר שכבת תאי העור המושפעת מתה ומתקלפת באופן טבעי.
חומרי לחות
ויטמין E, גליצרין. מסייעים בהגנת העור על ידי שמירה על לחות, או על ידי שאיבת לחות מהאוויר כדי להעניק לחות לעור.
בטיחות שימוש
אף על פי שיותר ויותר שמני שיזוף מוסיפים להרכב שלהם SPF, רובם עדיין אינם מספקים מחסום מספיק מפני ההשפעות המזיקות של קרני האולטרא סגול, במיוחד ה-UVB.
קרינת UV פוגעת בתאי העור, ועלולה לשנות את מבנה התא. בסופו של דבר, עלולות ליצור תא סרטני, שעלול להוביל לסרטן העור.
ראו גם
קרם הגנה
מיטת שיזוף
קישורים חיצוניים
העור שלך מגן עליך, באתר משרד הבריאות
קטגוריה:קוסמטיקה
| 2024-09-19T21:12:37
|
קומפוסט
|
שמאל|ממוזער|260px|ערימת קומפוסט תרמופילי מעלה אדים
קוֹמְפּוֹסְט או דְּשוֹנֶת הוא דשן עשיר שנוצר מזבל אורגני שהתפרק. הקומפוסט משמש לטיוב הקרקע ודישון גידולים חקלאיים. הפסולת האורגנית הופכת לקומפוסט בתהליך פירוק על ידי חרקים וחיידקים בנוכחות אוויר (פירוק אירובי). משקלו של קומפוסט מוכן הוא כ־50 אחוזים מהמשקל ההתחלתי של הפסולת ממנו הוא מיוצר והוא מכיל בערך 60–70 אחוזים של חומר אורגני.
יש סוגי קומפוסט שונים כמו קומפוסט חם, קומפוסט תולעים או קומפוסט בוקאשי המצריכים תנאים שונים ומייצרים תוצרים שונים.
מקור המילה
מקור המילה "קומפוסט" הוא בלטינית compositum ומשמעה היסודי הוא הרכבה, חיבור, ערבוב.
ב־6 ביוני 2011 אישרה הוועדה למונחי איכות הסביבה של האקדמיה ללשון העברית בשיתוף מכון התקנים הישראלי את מילון איכות הסביבה, ובו התרגום הרשמי של "קומפוסט" למילה "דשונת". המילה רַקְבּוּבִית, שמשמשת לעיתים לציון קומפוסט, מתייחסת למעשה למונח הומוס.
המתקן המשמש ליצירת קומפוסט או דשונת נקרא מַדְשֵׁן (בלועזית: קומפוסטר).
ייצור
תהליך הייצור של קומפוסט או דשונת נקרא הַדְשָׁנָה (בלעז: קומפוסטציה). במהלך ההדשנה, חומרים אורגניים עוברים פירוק בתנאים מבוקרים. פירוק החומר נעשה על ידי חמצון ביולוגי בתהליך תרמופילי ממושך שבמהלכו חומר אורגני מוצק מתפרק ומתקיים בו שחרור זמני של חומרים פיטוטוקסים, כך שבסופו של דבר מתקבל חומר אורגני מיוצב. ההדשנה נבדלת מריקבון, שהוא פירוק חומר אורגני המתרחש באופן טבעי, בכך שההדשנה נעשית בתנאים מבוקרים לשם קבלת תכונות קומפוסט רצויות.
שלבים
השלב הראשון מתרחש במהלך 24–48 השעות הראשונות והוא מכונה השלב המזופילי. טמפרטורת הקומפוסט עולה ל־40–50 מעלות צלזיוס, אז מתפרקים הסוכרים ושאר החומרים המתפרקים בקלות בקומפוסט. בסוף שלב זה מכיל הקומפוסט מיקרואורגניזמים תרמופיליים בלבד המותאמים לשרוד בתנאי חום קיצוניים.
בשלב השני, הוא השלב התרמופילי, הטמפרטורה עולה ל־40–80 מעלות צלזיוס והוא יכול להמשך חודשים במהלכם ערימת הקומפוסט עוברת מספר הפיכות כדי שכל חלקי הקומפוסט יחשפו לטמפרטורה הגבוהה. בשלב זה מתרחש פירוק חומרים קשי פירוק כמו תאית. כמו כן החום הגבוה משמיד מיקרואורגניזמים מחוללי מחלות, כמו גם זרעים ונבגים.
השלב השלישי, הוא שלב ההבשלה, קצב הפירוק יורד והטמפרטורה גם היא יורדת בהדרגה. בשלב זה גם מתחילות להיווצר בקומפוסט אוכלוסיות מיקרואורגניזמים חדשות ובנוסף החומר האורגני שהתפרק עובר פילמור. לאחר תהליך הקומפוסטציה התוצר המתקבל הוא קומפוסט נקי מפתוגנים ומריחות רעים.
שיטות
ישנן שתי שיטות עיקריות להדשנה:
השיטה הפתוחה שהיא השיטה הנפוצה יותר, ובה מציבים את הקומפוסט באוויר הפתוח בערימות בגובה 2 מטר וחתך רוחב של 2 מטר, וכדי שכל המצע יתאוורר הופכים את הערימות בתדירות גבוהה.
השיטה הסגורה שבה מניעים את הקומפוסט דרך ריאקטורים בתהליך שלוקח 7–12 ימים ובסופו הקומפוסט מונח שוב בערימות להמשך התהליך. יתרון השיטה הסגורה הוא שמתאפשרת יותר בקרה על התנאים, כך מושגים תנאי האופטימום ותהליך הקומפוסטציה מהיר יותר.
תולעים
קיימת שיטה נוספת לפירוק שאריות מזון באופן מהיר וזאת על ידי שימוש בתולעי אדמה, שיטה הידועה בשם "וורמי-קומפוסט". תולעים אוכלות מוצרים אורגניים שונים, ומייצרות לאחר עיכול קומפוסט עשיר ויעיל במיוחד. הפירוק נעשה על ידי התולעים במכל מופרד מהקרקע ובשל כך ניתן להשתמש בשיטה זו גם ללא גינה, יתרון גדול בתנאים עירוניים או מגורים צפופים.
ניתן להוסיף לקומפוסט לאחר סיום התהליכים תולעים אדומות אשר מעכלות את הקומפוסט ופולטות חומרים אנאורגניים אשר מטייבים את איכות הקומפוסט, בשלב זה נקרא הקומפוסט "הומוס".
רבים נוטים להתבלבל בין תולעי הקומפוסט האדומות (Eisenia fetida) לבין שלשול הגינה (terrestris Lumbricus). הצורה החיצונית של השניים דומה מאוד, אולם מדובר בשני מיני תולעים שונים מאוד, פיזיולוגית והתנהגותית. תולעי הקומפוסט משגשגות בלחות גבוהה וחשיכה ומפרקות מצבורי חומר אורגני מרוכז ואילו השלשול מתחפר בקרקע ומתחח אותה.
חומרי גלם
שמאל|ממוזער|240px|דלי נסורת עומד, מוכן לשימוש, ליד שירותי קומפוסט
שמאל|ממוזער|240px|מיכלים לאיסוף פסולת משירותי קומפוסט בקיבוץ לוטן
חומרי הגלם של הקומפוסט שונים ומגוונים. כל חומר טבעי שהגיע מגוף חי - אדם, חיה או צמח - עשוי לשפר את הקומפוסט: שאריות פירות וירקות, דגנים, קטניות, קליפות ביצים, שיער, ואפילו דם ושתן. מקורות החומר האורגני העיקריים המשמשים היום בתהליכי הדשנה הם:
פסולת חקלאית: הפרשות בעלי חיים, רקבוביות עלים, קליפות וגזם עצים, רקב פירות.
פסולת תעשייתית: בעיקר חומרים מתעשיות הנייר והמזון, כמו נסורת, שעם, גפת וענבים.
פסולת אנושית: שאריות מזון, זבל אנושי, ובוצת שפכים.
זבל
ניתן גם להעביר צואה אנושית לקומפוסט, תוך שמירה על כללים מסוימים, ובכך לחסוך מים בשירותים וחומר אורגני שמגיע למטמנות
השימוש ב"זבל אנושי", כלומר צואה ושתן של בני-אדם (בדומה לזבל משק), כמרכיב מרכזי בקומפוסט, צובר כיום תאוצה במערב מתוך מודעות סביבתית. ישנן שתי דרכים מרכזיות שבהן זה נעשה: באחת, האסלה מוחלפת בדלי שמונח מתחת למושב ויש לרוקנו לעיתים תכופות אל ערימת קומפוסט שנמצאת במקום אחר. בדרך השנייה, מותקן בחדר השירותים תא שבתוכו אמור להתבצע תהליך הקומפוסטציה ומעליו מונח המושב, פתרון שנקרא לפעמים "שירותי קומפוסט". בשתי הדרכים, חומר יבש כמו נסורת, קש, גזרי נייר וכו' מפוזר לאחר כל שימוש אל תוך הכלי בתוכו נאסף הזבל ובכך נמנעת התפזרות של ריחות רעים.
פתרון זה זכה לתמיכה רבה ממוסדות סביבתיים רבים בשל הפוטנציאל לבטל את שיטת הביוב המערבית המודרנית. מהלך כזה יביא לחסכון אדיר במים וימנע את זיהום מאגרי המים שמתבצע כיום כחלק בלתי נפרד מאופן פעולתה של מערכת הביוב.
שימוש
250px|ממוזער|שמאל|מדשנה בקיבוץ רוחמה - מכונה המפזרת דשן במטעים
הקומפוסטים השונים משמשים לשיפור תכונות קרקע חקלאית וכמצע גידול מנותק. תוספת קומפוסט עוזרת ביצירת אחיזת מים ואוורור טובים יותר, הקטנת הצפיפות הגושית, שמירה על pH מתאים, והקטנת ריכוז המלחים בקרקע. הרכב הקומפוסט מוסיף גם שפע מקורות מזון ליבול: תרכובות אורגניות, תרכובות מינרליות ואוכלוסייה מיקרוביאלית בקרקע, תוספת שיכולה להביא לשיפור בכמות היבול. יתרון חקלאי נוסף וחשוב של הקומפוסט הוא דיכוי מחלות קרקע שונות בצמחים.
קיים מגוון גדול של קומפוסטים בעלי הרכב כימי וביולוגי שונה, גם מבחינת השונות במקור חומרי הגלם, גם מבחינת מידת ההבשלה של הקומפוסט וגם מבחינת השיטה שבה התבצע תהליך הקומפוסטציה. השונות הרבה מאפשרת את התאמתו של כל קומפוסט כמענה לצרכים חקלאיים.
לישראל יש עניין מיוחד בהדשנה היות שקרקעות הארץ מאופיינות ברמה נמוכה של חומר אורגני ("הומוס") ורמת מלחים גבוהה.
יתרונות
סביבה
חשיבות תהליך הקומפוסטציה אינה רק בשל הערך הכלכלי שיש לקומפוסט בחקלאות אלא גם לשם שמירה על איכות הסביבה. שימוש בפסולת אורגנית במקום להטמינו במטמנה, מקטין את שטחי אתרי ההטמנה הנדרשים. חומר אורגני מהווה מעל 50% ממשקל הפסולת הממוצע למשפחה, ובמהלך ההדשנה קטנה כמות החומר לכמחצית. חומר אורגני המגיע למטמנות מהווה מפגע סביבתי חמור: פירוק אנאירובי (ללא אוויר) של חומר אורגני יוצר את גז המתאן (CH4) שהוא מהגרועים שבגזי החממה הגורמים להתחממות כדור הארץ עקב אפקט החממה. תשטיפי פסולת המכילים חומר אורגני הם גם מקור גדול לזיהום קרקע ולזיהום מי תהום. לעומת זאת, חומר אורגני שהפך לקומפוסט הוא דשן טבעי אשר מפחית את הצורך בדשנים כימיים מזהמים, ומשפר לאין ערוך את המרקם הפיזי של הקרקע שחשיבותו גדולה ביותר לצמחים. בנוסף, הדשנה מונעת מטרדים הנגרמים מאשפה טרייה כגון ריחות רעים ומקור לדגירת חרקים ומזהמים, בקומפוסט הביתי כמו גם בקומפוסט התעשייתי.
סיכונים
בשימוש לא נכון עלול הקומפוסט להכיל גם גורמים המעכבים את גדילת הצמח. לפני השימוש בקומפוסט חשוב לבדוק את ריכוז המתכות הכבדות בו – מתכות אלה הן יסודות מקבוצת מתכות המעבר אשר חלקן חיוניות להתפתחות הצמח אך בריכוזים מאוד קטנים וכאשר ריכוזן עובר סף מסוים הן הופכות לרעילות לרקמה הצמחית. בנוסף חשוב לבדוק בקומפוסט את הימצאותם של חומרים פיטוטוקסיים אחרים או חומרים רעילים לאדם. בקומפוסט עלולים להימצא גם גורמי מחלות קרקע או מיקרואורגניזמים המסוכנים לאדם אשר לא הושמדו בתהליך הקומפוסטציה או שהתפתחו כחלק מהאוכלוסייה החדשה בקומפוסט לאחר הבשלתו.
תקנים
כדי להימנע מחומרים בלתי רצויים בקומפוסט תקני משרד החקלאות דורשים בדיקה כימית וניסוי הקומפוסט לפני התחלת השימוש בו.
ראו גם
מים אפורים
לקריאה נוספת
ג'וזף ג'נקינס, זבל אנושי, המדריך השלם להכנת קומפוסט מזבל בני אדם, הוצאת יער, 2005
קישורים חיצוניים
שבוע המודעות הבינלאומי לקומפוסט מתקרב - 5-11 במאי
למה קומפוסט - סרטון ביוטיוב המציג את הכנת הקומפוסט, והסיבות להכנתו.
אמאל'ה! יש לי קומפוסט בשירותים! - מדריך לבניית שירותי קומפוסט במבנה חצי-עירוני, אתר "בידיים" - אתר מדריכי עשה זאת בעצמך בתחום הקיימות המעשית
הערות שוליים
קטגוריה:טכנולוגיה סביבתית
קטגוריה:מיחזור
קטגוריה:פינוי פסולת
*
| 2024-07-30T13:45:19
|
קידה
|
ממוזער|כדורגלניות נבחרת יפן קדות בפני הקהל לאות תודה
ממוזער|שמאל|200px|קידה בציור הודי
קידה היא תנועת גוף של כפיפה מן המותן המציינת מחווה של הכנעה וכבוד כלפי הזולת. הקידה נפוצה מאוד בתרבויות מזרח אסיאתיות, אך קיימת גם כמחוות כבוד לבני האצולה באירופה ובמקומות אחרים. לעיתים קידה מסתכמת בהורדת הראש ולא בהנעת כל פלג הגוף העליון.
הקידה נפוצה בתרבות היפנית, הקוריאנית ובתרבות הסינית, שם קדים איש לרעהו בהזדמנויות שונות, כמו בפגישה ראשונה, הבעת תודה ופרידה לשלום.
בלשון המקרא והתלמוד, משמש הביטוי קידה להשתחווּת עד שהפנים נוגעות בקרקע.
השתחוויה
בסיום הצגות תיאטרון ואופרה נהוג שצוות השחקנים יוצא לקדמת הבמה וקד קידה לקהל, המלווה את הקידה במחיאת כפיים. בהופעות הכוללות תזמורת משתחווה גם המנצח ולעיתים גם נגנים ראשיים. לעיתים מוזמנים חברים נוספים בהפקה לקידה, כגון המחזאי או הבמאי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מחוות גופניות
קטגוריה:יפן: תרבות
| 2024-08-01T01:35:37
|
ארמון חול
|
ממוזער|250px|ארמון חול קלאסי עשוי מזקיפי חול
ממוזער|250px|פיסול אמנותי בחול
שמאל|ממוזער|250px|פיסול בחול המציג דינוזאורים מסוגי טירנוזאור וטריצרטופס
שמאל|ממוזער|250px|ארמון חול לציון 100 שנים לייסוד העיר תל אביב
ארמונות חול או טירות חול הם מבנים זעירים המעוצבים מחול הנמצא בחופי ימים, באגמים ובנהרות או בארגזי חול מלאכותיים, לרוב על ידי ילדים. חומרי הבנייה של ארמונות החול הם חול ומים, אותם קל למצוא במקומות אלו. בזמן תחרויות חול נהוג לרסס את המבנה בתרסיס מייצב כדי לשמור על שלמות המבנה עד לבואם של השופטים. מבנים מרוססים במייצב יכולים לשמור על צורתם במשך ימים רבים.
ישנן מספר דרכים לבנות ארמון מחול:
לאסוף ערימת חול בידיים, לטפוח עליה, להדק אותה ולעצב אותה לצורה הרצויה.
למלא דלי בחול רטוב, להפוך את הדלי על פיו ולהרימו בזהירות כדי ליצור תבנית חול של פנים הדלי.
למלא דלי עם חול ומים כך שמפלס המים גבוה מהחול, לחפון מעט חול רטוב בידיים ולהניח לחול לטפטף דרך האצבעות כדי ליצור צורה דמוית זקיף.
להכין ערימה של חול לח דחוס ולגלף אותה לצורה הרצויה, תחילה באצבעות ואחר בכלים עדינים יותר.
לפרקים מתקיימים פסטיבלי פיסול בחול. אף על פי שילדים בונים בדרך כלל צורה של ארמון בחול, בפסטיבלי פיסול בחול ניתן לראות פעמים רבות פסלים שאינם דמויי ארמון.
בתרבות
ארמון חול ממלא תפקיד משמעותי בספרה של אדית נסביט, הטירה הקסומה.
ראו גם
הפסטיבל הבינלאומי לפיסול בחול
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שעשועי ילדים
קטגוריה:תחביבים
קטגוריה:אמנות במרחב הציבורי
| 2024-07-11T18:18:07
|
ארמונות חול
|
REDIRECT ארמון_חול
| 2015-09-26T11:04:43
|
מרק קני ציפורים
|
ממוזער|שמאל|250px|קני הציפורים המשמשים כחומר גלם למרק
מרק קִני ציפורים הוא מאכל מזרח אסייתי מסורתי הנחשב למאכל תאווה. נפוץ בעיקר בסין ובתאילנד.
תיאור
המרק עשוי מקן של סיס קיני המאכל המצוי במזרח אסיה, והבונה את קנו בקירות של מערות. סיס זה מדביק יחדיו עשב וחתיכות דגים בעזרת רוק ושיער, וכך יוצר קן שקערורי קטן במערות.
חלק מהקינים נאספים בריכוזים טבעיים של ציפורים, שאחד המפורסמים שבהם הוא המנזר בפצ'בורי שבתאילנד ויש גם בתי הארחה לציפורים שנבנו במיוחד למטרה זו. את הקִנים המשובחים, המכילים מעט חומרים זרים, מרתיחים בהרבה מים במשך שעה ואחר מגישים בקערת מרק. התבשיל הסופי רירי במידת מה נחשב במזרח למשקה המחזק את הגוף ואת הליבידו בפרט. יש הטוענים כי הוא מעורר תיאבון, לעומת אחרים המדווחים על תחושות של צרבת.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קני ציפורים
קטגוריה:המטבח הסיני
קטגוריה:מוצרים מן החי
| 2022-12-31T06:53:49
|
טיפי
|
שמאל|ממוזער|250px|ציור של טיפי מאת ג'ורג קאטלין
ממוזער|טיפי.
טִיפִּי (משפת בני הסו - בית/מעון) הוא אוהל בצורת חרוט, עשוי עור של ביזון, אשר היו מכינים האינדיאנים בני המישורים הגדולים באמריקה הצפונית.
בניית הטיפי מתבצעת על ידי השענת 3 מוטות עץ ארוכים זה על זה ליצירת ארבעון, שאורך כל מקצוע בבסיסו כשלושה מטר. אחר כך משעינים מוטות קטנים יותר על שלושת הראשיים ליצירת חרוט. את החרוט עוטפים ביריעות עור או בד. בדרך כלל משאירים בקודקוד הטיפי פתח ביריעה (הניתן לסגירה לפי הצורך) המאפשר אוורור דרכו יוצא האוויר החם ומהווה גם ארובה אם רוצים להדליק מדורה בתוך האוהל.
בימינו, ניתן למצוא אוהלי טיפי בשמורות של אינדיאנים כאטרקציה תיירותית יותר מאשר כמקום מגורים. כמו כן, נפוצים אוהלי הטיפי בפסטיבלים עם תוכני ניו-אייג'.
אוהלי טיפי אינדיאנים מהווים דוגמה לסוג של בנייה ורנקולרית.
המונח טיפי לעיתים משמש באופן שגוי להתייחס לויגום, שהוא מבנה אינדיאני בצורת כיפה, עשוי קליפות עץ, ומשמש לרוב במחנות ציד.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אוהלים
קטגוריה:אינדיאנים
קטגוריה:האינדיאנים בארצות הברית
| 2024-07-23T10:09:49
|
בונסאי
|
ממוזער|שמאל|300px|עץ אדר (מייפל) מטופח בסגנון בונסאי
בונסאי (ביפנית: 盆栽; מילולית: "גננות על מגש") היא אמנות גידול עצים וצמחים אחרים בצורה השומרת את הצמח ננסי על ידי גיזום קפדני בשורשיו וענפיו. פיתוח הבונסאי הוא אמנות יפנית עתיקה שמטרתה ליצור צורות אסתטיות נעימות.
מקור ההשראה לבונסאי הוא נופי הטבע ביפן. בארץ זו ישנם הרים גבוהים ויערות ירוקי עד. העצים בנקיקי הסלעים או כאלה שענפיהם השתלשלו מעל למצוקים, נתגמדו לעיתים קרובות למידות זעירות, נוכח תנאי גידולם הקשים. יצירות הבונסאי מחקות, אם כך, את פלאי הטבע.
אמנות הפּנג'ינג הסינית היא אמנות דומה שקדמה לבונסאי היפנית.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|250px|עץ בונסאי
אמנות הבונסאי החלה למעשה בסין לפני יותר מ-2,000 שנים. שמה של אמנות זו היה פֶּנזַאי, והוא נכתב באותן אותיות האנזי שמאוחר יותר שימשו לכתיבת שמו ביפנית באותיות הקאנג'י שמופיעות בפסקה הראשונה. ליפן הגיעה אמנות הבונסאי בתקופת שושלת סונג הסינית (במאה ה-13 לערך), ובו-בעת היגרה אמנות זו גם לקוריאה, שם היא נקראת בונג'אי. אמנות הגידול של עצים ננסיים בסין נקראת כיום פנג'ינג וכיוון שייעודם של רוב העצים באמנות זו להיות מוצגים בחוץ, הם לרוב גדולים ועמידים יותר ממקביליהם היפניים.
בארמון הקיסרי של הקיסר היפני ישנו אוסף בונסאי של 350 עצים ננסיים.
טיפוח ואחזקה
עץ בונסאי אינו צמח גמדי מבחינה גנטית, ולכן יש לשמור אותו ננסי על ידי טיפוח, עיצוב וגיזום מתמידים. ישנה טענה שעץ בונסאי המתוחזק היטב יאריך ימים יותר מעץ רגיל מאותו הזן. אולם, הבונסאי זקוק לטיפול רב מאוד, וטיפול שגוי אפילו במקצת עלול להביא למותו של הצמח.
אחזקת הבונסאי השוטפת, דורשת משטרי השקיה ודישון קבועים וכן טיפול במזיקים ובמחלות. מצע הגידול של עץ הבונסאי מאופיין בדרך כלל בכושר ניקוז גבוה, והוא מוחלף אחת למספר שנים בהתאם לצורך. חורי הניקוז בעציץ בונסאי, גדולים יותר מהמקובל בעציצים רגילים. עציצי בונסאי מאופיינים גם בהגבהה של תחתית העציץ המאפשרת כניסת אוויר ואור אשר מונעים את הצצת השורשים ויציאתם מתוך חורי הניקוז.
צורות נפוצות
ישנם סגנונות עיצוב רבים לעצי בונסאי, בהם שישה הנחשבים לסגנונות שבבסיסו של העיצוב היפני הקלאסי-מסורתי: זקוף רשמי (chokkan - formal upright), זקוף לא-רשמי (moyogi - informal upright), נטוי (shakkan - slanting), מניפה-מטאטא (hokidach - broom), משתפל (kengai - cascade), חצי משתפל (han kengai - semi cascade).
סגנון זקוף רשמי (ביפנית chokkan): כפי שרומז השם, זהו עץ בעל גזע ישר עם התחדדות מושלמת לכל אורכו וחלוקת הענפים מאוזנת, צורת העיצוב מדמה עץ הגדל בתנאים אופטימליים של אור ובלא צורך להתמודד עם עצים מתחרים. סגנון זה מתאים בעיקר לעצים מחטניים כמו אורנים וערערים.
סגנון זקוף לא-רשמי (ביפנית moyogi): זהו הסגנון הנפוץ ביותר בבונסאי כמו גם בטבע, והוא קל יחסית לעיצוב. הגזע הוא בעל תנועה לכל אורכו וכן נשמרת התחדדות עד לצמרת. סגנון זה מתאים למרבית העצים.
סגנון נטוי (ביפנית shakkan): העיצוב בסגנון זה הוא בדומה לסגנונות האחרים, כאשר הגזע נוטה הצידה לכיוון אחד דומיננטי ובזווית של 60 עד 80 מעלות ביחס לקרקע. סגנון זה מדמה עץ הגדל במדרון או בתנאי רוח קשים. בדרך כלל הענף התחתון פונה נגד נטיית הגזע במטרה ליצור איזון וכך גם השורש הדומיננטי שפונה כנגד נטיית העץ. השתילה בסגנון זה תיעשה בדרך כלל בצידו של העציץ.
סגנון מניפה (ביפנית hokidach): סגנון המיוחד בהסתעפות הענפים העשירה והסימטרית שלו היוצאת מהשליש הראשון של הגזע בצורת מניפה. הגזע ישר, זקוף ומתחדד במתינות ואינו ממשיך לחלקו העליון של העץ. סגנון זה מתאים במיוחד לעצים נשירים.
סגנון משתפל (ביפנית kengai): סגנון מיוחד זה מדמה עץ הגדל בצידי צוק תלול ובתנאי טבע קשים כמו מפולות אבנים ושלג נערם, הגורמים לענפיו להשתפל מטה אל עבר המדרון. חלקו העליון של העץ מעוצב כצמרת הנמצאת מעל שפת העציץ והשתפלות הענפים מטה היא בזווית חדה ותגיע עד מתחת לבסיסו של העציץ הגבוה בו הוא שתול. הענפים שיוצאים מן הגזע פונים הצידה בצורה אופקית ומאוזנת.
סגנון חצי משתפל (ביפנית han kengai): בדומה לסגנון המשתפל גם סגנון זה מאפיין תנאי גידול קיצוניים. צמרתו של העץ המשתפל למחצה תהיה מעל בסיס הגזע וענפי עץ המעוצב בסגנון זה לעולם לא ירדו מעבר לתחתית העציץ.
בנוסף לסגנונות אלה ישנם שלל סגנונות עיצוב נוספים:
שורת עצים (raft) – שורת העצים, כפי שרומז השם, היא לקיחת עץ קיים ונטיעתו על הצד כך שמרבית הענפים שלו מתארים שדרת עצים בקו ישר, צורת סינוס או קבוצות עצים. כל שורות העצים צריכות לתת אשליה של שתילת קבוצת עצים, אך למעשה מדובר בעץ יחיד, וליתר דיוק ענפים של העץ המקורי.
מינימליסטי (literati) – ה"מינימליסטי" הוא הקשה מכולם להגדרה. בפשטות ניתן לומר כי ה"מינימליסטי" הוא סגנון של יצירת עץ הנותן תחושה שהעץ נאבק עם תנאי הטבע הקשים ובניסיון להגיע אל אור השמש.
וכן סגנון חורש-קבוצת עצים (Forest - Group Planting), סגנון סחוף רוחות (Windswept), סגנון בכותי (Weeping Branch),סגנון חשוף שורשים על סלע (Roots over Rock) ועוד.
בחלק מארצות המזרח הרחוק ובעיקר בסין נפוץ גם הפנג'ינג (Penjing, בסינית: jing נוף Pen בעציץ).
מדובר בעצים המעוצבים בסגנונות הבונסאי השונים אשר שתולים בהרמוניה על גבי תבנית, אבן או עציץ ומתארת נוף מסוים או לעיתים אירוע בטבע.
מקובל לשלב בסגנון זה פסלונים זעירים של דמויות אנושיות, חיות, בקתות ועוד.
בישראל
בפארק מיני ישראל שבלטרון נטועים 20,000 עצים בעיצובי בונסאי הפזורים בין הדגמים. המיוחד בעצים שבפארק שהם מייצגים את הצומח הארץ ישראלי.
מארגנים מדי שנה כנס בונסאי שנתי בו מתקיימת תצוגת עצי בונסאי של אמני בונסאי בישראל וכן מתקיימות סדנאות והדגמות בתחום.
בפלנתניה – מרכז חלל, מדע ותרבות בנתניה ישנו גן יפני ובו יש מבחר עצי בונסאי, ביניהם זית אירופי, מילה סורית, חרוב מצוי, אלון התבור ועוד.
ראו גם
קוקדמה
קישורים חיצוניים
5 טיפים למתחילים בגידול עץ בונסאי.
אביזרים מומלצים לעצי בונסאי. מדריך "איזה אביזרים לעצי בונסאי אני צריך?".
אביזרים לעצי בונסאי, מדריך נוסף לאביזרים במחיר זול מהשוק לקהילת אוהבי הבונסאי עם ערך מוסף.
מדריך לגידול בונסאי (אנגלית)
מדריך לאחזקה ולעיצוב של עץ בונסאי בישראל
קטגוריה:עצים בתרבות
קטגוריה:גן יפני
קטגוריה:גינון
| 2024-09-28T03:49:00
|
קרן האלפים
|
ממוזער|רביעיית קרנות מנגנת בשווייץ, על רקע הרי האלפים
ממוזער|רביעיית נגנים בקרן האלפים בגרמניה
קרן האלפים (בגרמנית שווייצרית: Alphorn) היא כלי נשיפה מסורתי, אופייני לאזורים הכפריים בהרי האלפים בכלל ובשווייץ בפרט. הקרן עשויה לרוב מעץ אך נמנית עם משפחת כלי הנשיפה ממתכת בשל אופן הפקת הצליל. אורכה כמה מטרים, וכמו כלי נשיפה טבעיים אחרים מ"מתכת", ניתן לנגן בה מנעד מוגבל למדי של צלילים. הקרן מפיקה באופן מובחן חלק מסדרת צלילים עיליים, ולא סולם דיאטוני (מושווה) או סולם כרומטי. לרוב לא מנגנים בכלי זה ככלי יחיד אלא בקבוצות.
הכלי הומצא במהלך המאה ה-14, ושימש בתחילה כאמצעי להעברת מסרים. עיקר השימוש בכלי היה לשם אזהרה מפני סכנות או לקריאת התושבים לתפילה בכנסייה. קולה החזק וההד שעורר בעמקים הגיע למרחקים גדולים. בהמשך הפכה הקרן גם לכלי מוזיקלי, ונכתבו עבורה מספר יצירות ותפקידים כחלק מתזמורות, בין השאר על ידי מוצרט האב.
קישורים חיצוניים
נגינה בביצוע של ליסה סטול
קטגוריה:כלי נשיפה מעץ
| 2022-04-27T12:54:21
|
סמובר
|
שמאל|ממוזער|250px|סמובר בעיצוב מסורתי
סמובר (ברוסית: Самовар, מילולית "מחמם עצמו") הוא כלי מתכת רוסי ומזרח אירופאי המשמש להרתחת מים. הסמובר לרוב כולל שפופרת חימום המוסקת על ידי פחמים, אם כי סמוברים מודרניים משתמשים בחשמל, וברז ממנו נמזגים המים הרותחים. הסמובר מזוהה עם תרבות התה הרוסית, ולסמוברים רבים יש תוספת בצורת טבעת מסביב לארובה המשמשת להנחת קומקום התה לחימום בזמן חימום המים.
מאז המצאת הקומקום החשמלי ירדה קרנו של הסמובר, וכיום נדיר לראות אותו בשימוש.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמצעי חימום והכנת מזון
| 2022-12-04T06:54:56
|
פוטפורי
|
פוטפורי, בצרפתית pot-pourri, "קדירה רקובה", היא תערובת בשמים של פרחים יבשים, עלים, עשבים ותבלינים ובה: עלי דפנה, זיפן, קמומיל, ציפורן, "יערה", יסמין, לבנדר, ורד, מנתור, קורנית, סיגלית ופרח החרדל.
בתוך צנצנת מסדרים את הצמחים בשכבות ומעל כל שכבה מפזרים מלח. את השכבות לוחצים ומהדקים עד אשר סוגרים את הצנצנת. לאחר שישה שבועות של אחסון במקום אפל וקריר, מסירים את המכסה, והחדר מתמלא בניחוחות נעימים.
ממוזער|תמונה של פוטפורי
קטגוריה:פרפומריה
| 2023-03-10T14:01:17
|
טלאצ'טלי
|
שמאל|ממוזער|250px|טבעת השער של הטלאצ'טלי, במקסיקו
טלאצ'טלי (Tlachtli) הוא משחק הכדור הנחשב לעתיק ביותר בעולם. המשחק הומצא על ידי בני אולמק כמה מאות שנים לפני הספירה, ואומץ בהמשך על ידי תרבויות אינדיאניות נוספות.
המשחק נעשה לחלק חשוב בתרבות ובדת האצטקית ואף הוקם לכבודו מגרש משחקים מיוחד במערכת המקדשים הגדולה בטנוצ'טיטלאן (באזור מקסיקו סיטי של ימינו). ביישובים אצטקיים אחרים נמצאו שרידי מגרשים נוספים. גם לבני המאיה הייתה גרסה דומה של המשחק.
המגרש היה מעוצב בצורת האות I (אָי, כולל הקווים העליון והתחתון) כאשר אורך הרגל היה 15 מטר, רוחבה 10 מטר וגובה הקירות הצדדיים כ-3 מטר. על כל אחד מן הקירות הייתה ממוקמת טבעת אבן אנכית במחצית הגובה. על השחקנים היה להעביר כדור עשוי גומי דרך אחת הטבעות, מבלי שהכדור יפגע ברצפה.
השחקנים יכלו להכות בכדור רק באמצעות המותניים וחגרו חגורות מיוחדות מעליהן.
לרוב, המשחק היה משוחק בין לוחמים לשבוייהם, כאשר האחרונים היו אלה אשר אמורים לנצח את אויביהם. על פי מספר עדויות, הקבוצה המנצחת הייתה מוקרבת לאלים כפרס, כחלק מטקס הקרבת קורבנות האדם.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:משחקי כדור
קטגוריה:מאיה
קטגוריה:אצטקים
קטגוריה:אולמקים
קטגוריה:מסו-אמריקה
| 2024-08-12T12:41:57
|
טנוצ'טיטלאן
|
ממוזער|איור של טנוצ'טיטלאן ומודל של "המקדש הראשי", המוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה
משיקו-טֶנוֹצְ'טִיטְלָאן (בנאוואטל: México-Tenochtitlán ) או טנוצ'טיטלאן הייתה בירת ממלכת האצטקים אשר נוסדה בשנת 1325 באי קטן בלב אגם טשקוקו שבמקסיקו. כאשר כבשו הספרדים את העיר חיו בה כ-300 אלף תושבים. כיום ניצבת על חורבותיה בירת מקסיקו, מקסיקו סיטי.
האי המרכזי של העיר היה מוקף בכמה איים מלאכותיים שהיו מחוברים לעיר בגשרים.
העיר, רובה ככולה, קבורה מתחת לבנייני העיר מקסיקו סיטי המודרנית. חורבותיו של "המקדש הראשי" (טמפלו מאיור) ניתנות כיום לצפייה לקהל הרחב, בכיכר העיר של מקסיקו סיטי. הכיכר המרכזית, המכונה "סוקאלו" (בספרדית: Zocalo), בנויה על רחבת השוק של טנוצ'טיטלן. היא נחשפה בשנת 1978.
טנוצ'טיטלאן השתרעה על פני 8 עד 13.5 קמ"ר בצדו המערבי של אגם טשקוקו. כאשר כבשו הספרדים את אזור מקסיקו סיטי, היו במקום שתי ערי מדינה: טנוצ'טיטלאן וטלאטלולוקו.
חשיבות היסטורית
ממוזער|טמפלו מאיור
טנוצ'טיטלאן הייתה מרכזה של ממשלת האימפריה האצטקית, ונקראה "אלטפטל" (āltepētl) מילה מקבילה לעיר-מדינה בשפה הנאוואטלית.
בטנוצ'טיטלאן חגגו מגוון טקסים דתיים של הדת האצטקית, ואף היו בה מבנים דתיים, ביניהם טמפלו מאיור (Huēyi Teōcalli), ששימש כמקדש הראשי לאנשי טנוצ'קה ומשיקה, אותו הקדישו לאויצילופוצ'טלי (Huītzilōpōchtli), אל המלחמה, ולטלאלוק (Tláloc), אל הגשם.
בטנוצ'טילאן גם היה ארמון מוקטסומה השני (Motecuhzoma Xocoyotzin), בו היה 2 בתים וגני חיות שבהם היו מטפלים 300 אנשים בכל יום.
נפילת טנוצ'טיטלאן
נפילת טנוצ'טיטלאן היה האירוע המשמעותי ביותר בכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית.
ב-1519 ברח הקונקיסטאדור הרנאן קורטס מקובה עם 11 ספינות, 600 איש, ו-15 סוסים. הוא עצר באזור חצי האי יוקטן. קורטס למד כי האזור בו שהה נשלט בידי מנהיג גדול, בעיר טנוצ'טיטלאן.
הידרדרות יחסים עם הספרדים
בנובמבר 1519, הספרדים לקחו את מוקטסומה השני כבן ערובה, מחשש כי הוא בוגד בספרדים ומסכן אותם.
בשל אירוע זה, הספרדים ומספר ילידים ששיתפו איתם פעולה, ביניהם הטוטונקים והטלקסקלטקים, לא התקבלו בברכה בטנוצ'טיטלאן ולעיתים אף סולקו.
טבח טמפלו מאיור
היחסים בין הספרדים לטנוצ'קנים ולאצטקים בכלל, החלו להחמיר בתחילת מאי 1520, כאשר האצטקים החלו להתכונן לפסטיבל טוקסקטל, לכבוד טזקטליפוקה, אחד מאלי הדת האצטקית. הם כיבדו את כבודו של האל בשביל שהגשם ימשיך לשטוף את הנחלים.
בזמן זה, מוקטסומה השני אישר את הטקס, אך התחיל לחשוש ממלחמה עם הספרדים ושקל לברוח מהעיר.
פדרו דה אלוואראדו, קונקיסטאדור ספרדי ושליט גואטמלה במאה ה-16, הוזמן לטקס האצטקי, אך קיבל הנחיה מהרנאן קורטס לשמור על הסדר בין הספרדים למשיקנים.
למרות המאמץ לשמור על הסדר, הספרדים בפיקוד פדרו, שחלק ממטרתם הייתה כפיית הדת הנוצרית על המקומיים, נתקפו זעם בשל טקסי הקרבת קורבן האדם ועבודת האלילים, טבחו באצטקים וניתצו פסלים במקדשים. בתגובה, התארגנו האצטקים בהנהגת אחיו הצעיר של מוקטסומה השני, ותקפו את הספרדים. מוקטסומה השני ניסה לפשר, עלה על אחת הבמות בניסיון לקרוא לרגיעה, אולם נרגם באבנים על ידי הקהל ומצא את מותו.
בטבח טמפלו מאיור נהרגו מספר רב של אצטקים וייתכן שגם ספרדים, אך הסיפור נתון למספר פרשנויות ולא תועד באופן מקיף. יש אף הטוענים כי הסיבה להרג ההמוני הייתה בשל כמות הזהב שבה החזיקו אנשי הדת האצטקית.
הספרדים ברחו מהעיר מייד לאחר הטבח.
המרד האצטקי
ב-1520, האימפריה האצטקית בהנהגתו של קואיטלאואק, ארגנו מערך צבאי של מעל ל-20,000 אצטקים. הם תכננו לתקוף את הספרדים ואת הטלקסקלטקים.
ב-30 ביוני 1520, התקבצו בנהר טקסקוקו והתכוננו למרד.
ב-1 ביולי 1520, הספרדים יצאו מאזוריהם ונתקלו באנשי צבא קאווטלי (בתרגום מנאוואטל: לוחמי הנשרים). האצטקים החלו "לצפור" מטמפלו מאיור ולתקוף את הספרדים ואת שותפיהם מכל כיוון. על פי תיעודים מאותה התקופה, השתמשו בסירות, חרבות, חניתות, חיצים ואבנים ממולאים שנזרקו בעוצמה באמצעות קלעים.
במרד, שהספרדים כינו מחדל ו-"La Noche Triste" (בתרגום לעברית: הלילה העצוב), בין 400 ל-800 ספרדים נהרגו, טבעו או נתפסו על ידי האצטקים, בעוד 4,000 ילידים טלקסקלטקים נהרגו.
עם זאת, גם מספר רב של אצטקים נהרגו, בנו של מוקטסומה השני, צ'ימלפופוקה, נהרג. גם הנסיך טלאטקצין נהרג. אך האצטקים ניצחו והשיגו שליטה גדולה על טנוצ'טיטלאן.
המצור על טנוצ'טיטלאן
אף על פי שהתנהלו קרבות רבים בין האימפריה האצטקית לבין האימפריה הספרדית, שהורכבה בעיקר מספרדים וטלקסקלטקים, המצור על טנוצ'טיטלאן הוא שהוביל ישירות לנפילת הציוויליזציה האצטקית ולניצחון של האימפריה הספרדית.
האימפריה האצטקית זיהתה את הסכנה, ולכן בנתה מערך צבאי של 80,000 אצטקים ו-400 סירות מלחמה. בשביל לעמוד בלחץ, האימפריה הספרדית שיתפה פעולה עם 200,000 ילידים, ביניהם ילידים מהקונפדרציה של טלקסקלה (Tlahtōlōyān Tlaxcallan), מטזקוקו, מצ'לקו ומעוד אזורים.
הכוחות האצטקים הושמדו והאצטקים נכנעו ב-13 באוגוסט 1521.
קישורים חיצוניים
מקסיקו, מתוך לונלי פלאנט, ynet תיירות
הערות שוליים
קטגוריה:מקסיקו: היסטוריה
קטגוריה:ערים עתיקות שנהרסו
קטגוריה:אצטקים
קטגוריה:איים מלאכותיים
קטגוריה:מקסיקו סיטי
קטגוריה:מקסיקו: אתרים ארכאולוגיים
קטגוריה:מקסיקו: איים
קטגוריה:יישובים שהוקמו במאה ה-14
| 2024-09-24T21:33:47
|
טרפן (סוס)
|
טרפָּן (שם מדעי: Equus ferus ferus) הוא תת-מין של סוס רמכי, נקרא גם בשם סוס הבר האירואסיאתי.
הטרפן הופיע כבר בציורי המערות של האדם הקדמון מלפני 15,000 שנה.
הוא לא היה גדול מפוני שטלאנדי, פרוותו הייתה אפורה, רגליו מפוספסות וחוטמו היה מגושם. הוא נתגלה על ידי הרומאים בפלישתם לספרד ובעבר היה נפוץ במקומות רבים באירופה.
הטרפן האחרון נכחד ברוסיה בשנת 1909.
מקור השם "טארפן" או "טארפני" הוא בשפות הטורקיות (קירגיזית או קזחית), ומשמעותו היא "סוס פראי". הטארפן הוגדר כ-תת מין ייחודי על ידי הבוטנאי יוהאן פרידריך גמלין בשנת 1774, כאשר נצפה בסמוך לעיר וורונז' בדרום מערב רוסיה. מקובל לתאר שני תת-מינים של טרפן: טארפן היער וטארפן הערבה, אם כי נראה שיש הבדלים קלים בלבד בין שניהם. הפרט האחרון, שמת בשבי בשנת 1909, היה בגובה 145 ס"מ באזור הכתפיים, בעל רעמה דלילה, רגליים כהות, וסימנים ייחודיים על גופו, כדוגמת פסים על גבו ועל הכתף.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פיטר בודארט
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1785
קטגוריה:יונקים שהוכחדו בידי האדם
קטגוריה:מינים שנכחדו: סוסיים
קטגוריה:סוס
קטגוריה:אירופה: יונקים שנכחדו
| 2024-05-12T19:50:41
|
עיט האסטי
|
עיט האסטי (שם מדעי: Harpagornis moorei) הוא מין נכחד של עיט שהתקיים באי הדרומי בניו זילנד ונכחד בתחילת המאה ה-15. עיט זה היה גדול יותר מכל עיט מודרני והוא נחשב לסוג יחידי, אף שמספר חוקרים רואים בו מין בסוג עיט קטן.
הממצא הראשון של העוף התגלה בשנת 1872 ותואר על ידי החוקר יוליוס וון האסט.
תיאור
משקלו של עיט האסטי זכר 9–10 ק"ג ומשקלה של נקבה 10–14 ק"ג, כ-40% יותר ממשקל ההרפיה, אחד מגדולי הדורסים כיום. מוטת כנפיו הייתה כ-2.6–3 מטר, אורך זה קצר יחסית למשקלו, אך אפשר להם לצוד ביערות. הוא ניזון ממיני עופות גדולים, חסרי יכולת תעופה כדוגמת המואה, שמשקלה עד פי 15 ממשקלו. הוא תקף את המואה במהירויות של עד 80 קמ"ש ותפס אותה באמצעות טופרי אחת מרגליו, והרג אותה באמצעות מכה לראשה או לצווארה עם טופרי רגלו השנייה. בהיעדר אוכלי נבלות או טורפים גדולים אחרים, היה עיט האסטי יכול להתקיים על הריגה של עוף גדול במשך מספר ימים.
המתיישבים הראשונים בניו זילנד (המאורים) ניזונו גם כן מעופות גדולים וחסרי כושר תעופה וצדו כמה מהם, כולל כל מיני הדינורניטיים, עד להיכחדם. עיט האסטי נכחד בסביבות המאה ה-15, ביחד עם טרפו. ייתכן שאף הוא ניצוד על ידי האדם: כעוף דורס גדול ומהיר שהתמחה בציד עופות גדולים, ייתכן שנראה כאיום על ידי המאורים.
גלריה
קישורים חיצוניים
Brathwaith,D.H.Notes on the weight, flying ability, habitat. and prey of Haast's eagle.
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1872
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוליוס פון האסט
קטגוריה:עיטים
קטגוריה:עופות שחיו בפלייסטוקן
קטגוריה:עופות שנכחדו בהולוקן
קטגוריה:עופות שהוכחדו בידי האדם
קטגוריה:בעלי חיים נכחדים מניו זילנד
קטגוריה:אוקיאניה: עופות שנכחדו
| 2024-10-06T08:44:20
|
טברנון חולתי
|
REDIRECTטברנון כנרתן
| 2005-09-16T18:45:33
|
טברנון כנרתן
|
טברנון כנרתן (שם מדעי: Tristramella simonis) הוא דג ממשפחת האמנוניים והמין היחיד החי ששרד מהסוג טברנון. הוא חי במקווי מים מתוקים כמו אגמים ובעיקר בכנרת ונהר הירדן, בישראל וסוריה.
תת-מין שלו, טברנון חולתי (Tristramella simonis intermedia) היה אנדמי לאגם החולה ונכחד לאחר ייבושו.
קישורים חיצוניים
טברנון כנרתן באתר IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אלברט גינטר
קטגוריה:אמנוניים
קטגוריה:ארץ ישראל: דגי מים מתוקים
קטגוריה:מקריני סנפיר יחידים בסוגם
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1864
| 2021-09-30T07:18:18
|
אלקה גדולה
|
150px|ממוזער|ימין|פוחלץ של אלקה גדולה
אלקה גדולה או אלקה ענקית (שם מדעי: Alca impennis או Pinguinus impennis) הוא מין נכחד של עוף ימי חסר יכולת תעופה ודמוי-פינגווין, אשר חי בצפון האוקיינוס האטלנטי. האלקה הגדולה היטיבה לצלול בים, גופה היה הידרודינמי והיא ניזונה מדגים. בעבר נחשבה האלקה הגדולה לגדולה ביותר מהחופמאים, אך תואר זה שייך כיום למיומנקלה שהתקיים במיוקן.
מאפיינים
האלקה הגדולה דומה בצורתה לפינגווין, ואורח חייה היה דומה לזה של הפינגווין. גם לאלקה הגדולה וגם לפינגווין התנוונו הכנפיים והפכו לסנפירים. היא הייתה גדולה בהרבה מכל האלקיים, הגדולה מעולם במשפחה והגיעה לגובה 75 עד 85 ס"מ ולמשקל של 5 ק"ג בקירוב.
האלקות חיו 10 חודשים בשנה בלב ים ורק הרבייה גרמה להן לעלות ליבשה. הן יכלו לנוע רק בקרקע שטוחה ולכן היו מוגבלות לאיים שאינם סלעיים ומלאי צוקים. בכל שנה הייתה הנקבה מטילה ביצה אחת ושני ההורים דגרו וטיפלו בצאצא.
האלקה הגדולה נתגלתה במאה ה-16 על ידי ז'אק קרטייה, צרפתי שניסה באותה עת לאתר את המעבר הצפון-מערבי. מיליוני אלקות חיו אז במושבות ענקיות בנות אלפי פרטים. בתחילה שימשה האלקה כמזון ליורדי הים שחמדו את בשרה. אחרי כן החלו לצוד אותה בשל נוצותיה, ובבשרה השתמשו גם לפיתיונות, עד כי האלקות חדלו לקנן בקרבת ניו פאונדלנד, שם נתגלו מקננים לראשונה. בכל העולם כולו נותרה מושבה אחת באי זעיר, 40 ק"מ מאיסלנד, אך במרץ 1830 התפרץ הר געש תת-ימי והחריב את האי. רק כמה עשרות זוגות שרדו את האסון והם הקימו מושבה באי אלדי, המרוחק רק 13 ק"מ מחופי איסלנד. משום שהאלקה הגדולה יכלה להתרבות רק במושבות גדולות יחסית, לא יכלו אותן אלקות להתרבות במקומות מבודדים כמו מפרצים נסתרים, הרחק מעינו של האדם, ועל כן בקרבת איסלנד נגזר גורלו של המין כולו להיכחד. ב-3 ביולי 1844 יצאו חוקרי טבע ללכוד את האלקות על ביציהן לשם הכנת אוספים חדשים, ומאז לא נראתה עוד אלקה גדולה.
שמו של הפינגווין בא לו משמה המדעי הקודם של האלקה הגדולה. המגלים הראשונים של הקוטב הדרומי פגשו עופות דומים לאלקה הגדולה וקראו להם פינגווינים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אלקיים
קטגוריה:עופות חסרי יכולת תעופה
קטגוריה:עופות שהוכחדו בידי האדם
קטגוריה:עופות שנכחדו בהולוקן
קטגוריה:בעלי חיים שנכחדו מאז 1500
קטגוריה:אמריקה הצפונית: עופות שנכחדו
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2023-04-02T05:55:27
|
יונה נודדת
|
יונה נודדת (שם מדעי: Ectopistes migratorius) היא מין עוף ממשפחת היוניים שהוכחד מן העולם בתחילת המאה ה-20.
מאפיינים
היונה הנודדת הייתה עוף חברתי בצבע אפור-כחלחל, שהיה קטן במקצת מיונת סלעים ונפוץ בהמוניו באמריקה הצפונית. להקות עצומות של יונים נודדות היו מכסות בסתיו את פני השמיים בצאתן לדרכן לאמריקה הדרומית. במאה ה-19 אמדו את מספרן בכמה מיליארדי פרטים. לעיתים מנתה להקה אחת כמיליון פרטים. הן חיו בקבוצות גדולות וכך גם עפו, ירדו לנוח וקיננו. הן היו נאספות בלהקות ענק כדי לקנן ולעיתים היו מקימות מאות קינים על עץ בודד. הנקבה הייתה מטילה ביצה אחת בכל עונה.
כיוון שהיו בקבוצות גדולות, היו היונים הנודדות מטרה נוחה לקטל. בני אדם ירו בהן, הממו אותן באלות בעודן ישנות על הענפים, וחטפו מהן את גוזליהן מקניהן. ציפורים אלו, שקודם לכן נראו בהמוניהן, נעלמו כליל בתוך 25 שנים. הלהקה האחרונה בת כרבע מיליון פרטים הושמדה ביממה אחת בתחרות ציד ב-1896. מארגני התחרות ידעו כי להקות נוספות של יונים נודדות לא ייראו עוד. מרתה, היונה הנודדת שהייתה הפרט האחרון של המין, מתה בגן החיות של סינסינטי ב-1 בספטמבר 1914.
קישורים חיצוניים
יונה נודדת באתר הרשימה האדומה של IUCN
ימין|ממוזער|200px|תצלום של יונה נודדת משנת 1898
ממוזער|ביצה של היונה
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:יוניים
קטגוריה:עופות שהוכחדו בידי האדם
קטגוריה:עופות שנכחדו בהולוקן
קטגוריה:אמריקה הצפונית: עופות שנכחדו
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1766
| 2024-09-01T19:49:05
|
דודו
|
דוֹדוֹ (שם מדעי: Raphus cucullatus, נקרא גם Didus ineptus על ידי קארולוס ליניאוס) הוא מין נכחד של עוף חסר יכולת תעופה, מתת-משפחת הרפיים שבמשפחת היוניים. הוא היה אנדמי לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. בן המשפחה הקרוב אליו ביותר מבחינה גנטית היה סוליטר רודריג (Pezophaps solitaria, באנגלית: Rodrigues solitaire), שנכחד אף הוא. יונת ניקובר היא בת המשפחה הקרובה ביותר לדודו שהשתמרה עד היום.
ההיסטוריה של הדודו לוטה בערפל. הידע על אורחות חייו מתבסס בעיקר על דיווחים מיומני מסע של ספנים ושל רבי חובלים שהגיעו לאי מאוריציוס במאה ה-16 ובמאה ה-17 ומהמתיישבים שצדו אותו וגרמו להכחדתו. על פי ציורים ואיורים רבים, שרק חלק מזערי מהם צוירו כפי הנראה על פי מודלים חיים, ומממצאים שנלקחו משרידי תתי-מאובנים ושלדים, נמצא כי הדודו היה עוף שדמה במקצת לתרנגול הודו, אך היה גדול ומגושם ממנו. גובהו בטבע היה כמטר אחד ומשקלו נע בין 10 ל-17 קילוגרם. מכיוון שברוב שנות קיומו באי לא היו בנמצא טורפים שיאיימו על קיומו, התנוונו כנפיו, כך שלא יכלו לשמש עוד כאיברי תעופה.
האזכור המתועד הראשון של הדודו נכתב על ידי מלחים הולנדים שהגיעו לראשונה לאי מאוריציוס בשנת 1598. בשנים שלאחר מכן נרדף על ידי המלחים שעגנו באי וצדו אותו, ולאחר מכן גם על ידי בעלי החיים שהביאו עמם ההולנדים כאשר התיישבו במקום בשנת 1644. העדות המתועדת האחרונה לקיומו הייתה ב-1662, והוא נכחד במהלך המחצית השנייה של המאה ה-17. במאה ה-19 נערך מחקר על ארבע דגימות שנלקחו משרידים שהובאו לאירופה בתחילת המאה ה-17. בשנת 2005 נמצאו שרידים של 17 ציפורי דודו בשלבים שונים של בגרות, באזור ביצתי סמוך למטע קני סוכר בדרום-מזרח האי מאוריציוס. החוקרים סבורים כי העצמות הן בנות למעלה מ-4,200 שנה, ומקווים כי המידע שיופק מהן ישפוך אור נוסף על חיי הציפורים בטרם הגיעה הציוויליזציה לאי מאוריציוס.
הדודו הפך לגיבור תרבות פופולרי לאחר שדמותו, שצוירה על ידי ג'ון טניאל, הופיעה בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". דמותו מהווה חלק אינטגרלי מסמל מאוריציוס, ומופיעה כסימן מים בשטרות כסף באי. הדודו הפך לסמלם של ארגונים רבים הפועלים לשמירת הטבע והסביבה.
גילוי הדודו
שמאל|ממוזער|250px|שחזור הדודו והשלד במוזיאון לתולדות הטבע באוניברסיטת אוקספורד
האי מאוריציוס התגלה בפועל על ידי הפורטוגזים בין השנים 1507 ל-1513. האי מופה על ידם, אך הם מעולם לא התיישבו בו. על פי הסברה, נגלה בפניהם הדודו לראשונה בעת ביקורם באי, אף על פי שאין בנמצא תיעוד על כך. בשנת 1598 הפליגה משלחת הולנדית בת שמונה ספינות בפיקודם של סגן האדמירל וייברנדט ואן וארווייק (Wybrandt Van Warwyck) והאדמירל יעקובס קורנליוס ואן נק (Jacques Cornelius Van Neck) מהולנד במטרה להגיע לתת-היבשת ההודית. לאחר שעברו את כף התקווה הטובה, נקלעו הספינות למזג אוויר סוער, וחמש מהן שהיו בפיקודו של וייברנדט ואן וארווייק, המשיכו את דרכן בנתיב הדרומי מזרחי וב-20 בספטמבר עגנו באי שמאוחר יותר נקרא מאוריציוס על שם מאוריץ, נסיך אורנז'. מאז ואילך שימש המקום כתחנת עצירה לספינות ההולנדיות ששהו זמן ממושך בים, וכמקום מפגש עם הדודו. מאוחר יותר, ארגן ואן וארוויק שלוש משלחות מחקר שנשלחו למאוריציוס. היינדריק דירקס יולינק (Heyndrick Dircksz Jolinck) שהיה אחד מראשי המשלחות, תיאר את הדודו במילים הבאות:
מצאנו גם ציפורים גדולות שיש להן כנפיים בגודלן של כנפי יונים, ולכן הן אינן יכולות לעוף... לציפורים הייחודיות הללו הייתה כרס כה גדולה, שדי היה בה כדי להאכיל שני אנשים ארוחה טעימה. ואכן, חלק זה בציפור היה החלק הטעים ביותר...
טקסונומיה ואבולוציה
שמאל|ממוזער|250px|סקיצה של אוקספורד דודו לפני ש"נותח" בשנת 1848
ההיסטוריה האבולוציונית של הדודו אינה נהירה דיה. בדומה לציפורים רבות שחיו באיים, חווה הדודו שינויים אבולוציוניים קיצוניים. פרופסור אלן קופר שהיה מנהל מעבדת ה-DNA באוניברסיטת אוקספורד שחקר את ה-DNA של הדודו הסביר כי "כאשר חוקרים את ציפורי האיים אנחנו בודקים למעשה כיצד האבולוציה פועלת, כיוון שדוגמאות קיצוניות הן לעיתים נקודות המבט הטובות ביותר המבהירות כיצד הדברים עובדים".
מדעני המאה ה-19 התייחסו לדודו כאל יען קטן, כאל אלבטרוס וכאל עוף דורס. בשנת 1842 גרס הזואולוג הדני יוהנס תאודור ריינהרט (Johannes Theodor Reinhardt), כי הדודו הוא למעשה יונת קרקע (יונה המקננת על הקרקע). הוא התבסס על בדיקות שערך על שלד של דודו שנמצא באוסף המלכותי של קופנהגן. אבחנתו התקבלה בתחילה בלעג, אבל מאוחר יותר נתמכה על ידי יו אדווין סטריקלר ואלכסנדר גורדון מלוויל במונוגרפיה שכתבו על הדודו בשנת 1848 הנקראת 'The Dodo and Its Kindred' (הדודו ומקורביו), שבה ניסו להפריד בין מיתולוגיה ומציאות.
שמאל|ממוזער|250px|דגימת גולגולת של הדודו במוזיאון לתולדות הטבע באוקספורד כפי שמופיעה בליתוגרפיה משנת 1848
צוותים מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת אוקספורד ומהמוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון שיתפו פעולה ביניהם בניסיון לשפוך אור על המקור הגנטי של הדודו ולתת מענה לשאלה כיצד הפך לעוף מבודד באי מאוריציוס. החוקרים נטלו דגימות של DNA מעצמות הרגל שהשתמרו במוזיאון להיסטוריה של הטבע באוניברסיטת אוקספורד, שהיו השרידים היחידים שהכילו רקמות רכות, והשוו אותן לרצף הגנטי של הסוליטר רודריג, ל-35 מינים של יונים ולקבוצות ציפורים אחרות כגון תוכים ועופות דורסים. מניתוח הממצאים של החוקרים עלה כי אף על פי שהדודו והסוליטר רודריג אינם זהים, יש ביניהם קרבה רבה בשל הסממנים האופייניים שהם חולקים בעצמות הרגליים, שקיימים ככל הידוע רק אצל יונים.
שמאל|ממוזער|250px|רגל מדגימת אוקספורד, המשמשת כמקור למחקרים גנטיים
כמו כן גילו החוקרים כי הדודו והיונים חולקים פרטים משותפים רבים בלסת התחתונה, בעצם הלחי, בחך ובבוהן. הזפק הגדול של הדודו, התכונות השלדיות שלו, הקשקשים המספקים לו הגנה, וחסרונם של עצם האף ושל המחיצה בין הנחיריים, רמזו אף הם על קרבתו של הדודו ליונים. דמיון נוסף שנמצא בין היונים לדודו הוא בכמות התטולה (כלל הביצים בהטלה אחת). היונה מטילה בין ביצה אחת לשתיים. התטולה של נקבת הדודו, כך סבורים, הכילה ביצה אחת בלבד. ההבדל העיקרי בין הדודו והיונים מתבטא בעיקר בגודלן הקטן של כנפיו ביחס לגודל גופו ובאורכו הגדול של המקור ביחס לשאר הגולגולת. מניתוח ממצאי ה-DNA, עלה כי הציפור המקורבת ביותר לדודו שהשתמרה עד היום, היא יונת הניקובר שמקורה בדרום-מזרח אסיה ולאחר מכן יונת הכתר מגינאה החדשה והיונה מסמואה.
החוקרים אינם יודעים מתי הגיע הדודו למאוריציוס או מתי איבד את כושר התעופה שלו. ממצאים גאולוגיים מצביעים על היווצרותו של האי מאוריציוס כתוצאה מפעילות געשית שגרמה לאי להתרומם מעל פני המים לפני כ-8 מיליון שנה. השאלה אם הדודו הגיע לאי בתעופה, בשחייה או על רפסודת צמחים (כפי שהגיעו הצבים לאיי גלאפגוס), נותרה ללא מענה, אם כי ההשערה המקובלת היא שהאבות הקדמונים של הדודו הגיעו בתעופה מהודו או מדרום-מזרח אסיה כשהם מדלגים בין איים. פרופסור אלן קופר הגיע למסקנה מניתוח תוצאות ה-DNA כי הדודו והסוליטר נפרדו מאב קדמון משותף לפני כ-25.6 מיליון שנים, וכי אותו אב משותף נפרד מציפורים דרום אסיאתיות לפני 42.6 מיליון שנים.
עץ משפחתי של הדודו 2002
מרכז|500px|שרטוט המצביע על קרובי משפחתו העיקריים של הדודו
הקליידוגרמה שיצרה בת' שפירו, פרופסור לאבולוציה ואקולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, בשיתוף פעולה עם עמיתים למחקר בשנת 2002, מצביעה על קשרי המשפחה הקרובים של הדודו בתוך משפחת היוניים. קליידוגרמה דומה התפרסמה בשנת 2007. בקליידוגרמה זו התחלפו המיקומים בין יונת הכתר ויונת סמואה ונוספו בבסיסה יונת הפסיון (Otidiphaps nobilis) ויונת-קרקע דקת-מקור (Trugon terrestris).
בשנת 2014 נבדקה דגימת DNA שנלקחה מהיונה הירוקה המנוקדת (Caloenas maculata) שנכחדה אף היא. החוקרים הגיעו למסקנה כי יש לה קרבת משפחה הדוקה עם יונת הניקובר, ולפיכך גם עם הדודו וסוליטר רודריג. מסקנה זו הובילה לתאוריה כי אבותיו של הדודו שהגיעו לאיי מסקרין – לרודריגז ולמאוריציוס, התפתחו לסוליטר רודריג ולדודו וכן ליונה הירוקה המנוקדת שמוצאה בתחנה אחרת באחד האיים. המידע על יונה זו הגיע מדגימה של השריד היחיד שנמצא ב'מוזיאון העולם' בליברפול (the World Museum of the National Museums Liverpool). שריד זה הגיע כפי הנראה למוזיאון מפולינזיה הצרפתית (כנראה מטהיטי) בין השנים 1783–1823.
אטימולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|שלוש ציפורי דודו, סר ריצ'רד אואן, 1866
אחד משמותיו המקוריים של הדודו היה השם ההולנדי walghvogel שמשמעותו ציפור מתפלשת או ציפור מתועבת. הוא הוזכר לראשונה בכתב העת של סגן אדמירל וייברנדט ואן וארווייק שביקר באי בשנת 1598. בשנת 1599 תורגמה הרשימה לאנגלית ומשמעות השם באה לידי ביטוי בתיאור הבא: "...מצאנו במקום הזה כמות רבה של יצורים מגעילים גדולים פי שניים מברבורים שנקראו Walghstocks ("ציפורים מתפלשות"). בשרם היה קשה, אך טוב למדי. בשעה שנמצאו יונים בשפע שבשרן היה טוב יותר, נדחה בבוז כל מי שהעז לאכול את בשרם של היצורים הדוחים".
מרשימה נוספת מאותו מסע ניתן ללמוד כי הפורטוגזים התייחסו ליצורים הללו כאל פינגווינים. (המשמעות לא נגזרה מהציפור פינגווין אלא מהמילה pinion שמשמעותה כנף קטנה).
בשנת 1602 כינה צוות האוניה ההולנדית Gelderland את הציפור בשם "Dronte" שמשמעותו נפוח. שם זה שגור עד עצם היום הזה במספר שפות.
האטימולוגיה של המילה דודו אינה ברורה דיה. יש המייחסים אותה למילה ההולנדית Dodoor שמשמעותה עצל ויש המייחסים אותה למילה Dodaars שמשמעותה עכוז שמן המצביעה על גוש הנוצות שנמצא בקצה האחורי של גופו. מילה זו הופיעה לראשונה בשנת 1602 ביומן של הקפטן וילם ואן ווסטסאנן (Willem van Westsanen). ההיסטוריון האנגלי סר תומאס הרברט (Thomas Herbert) היה הראשון שהזכיר את המילה Dodaars בדפוס בשנת 1628. הוא טען כי כך כונתה הציפור על ידי הפורטוגזים עם הגיעם לאי בשנת 1507. ככל הידוע הפורטוגזים לא הזכירו מעולם את הציפור, עם זאת על פי מספר מקורות כגון המילון אנקרטה (Encarta Dictionary) והמילון של האטימולוגיה (Chambers Dictionary of Etymology), המילה דודו נגזרה מהמילה Doudo בפורטוגזית עתיקה ומהמילה Doido בפורטוגזית עכשווית, שמשמעותן הן בעבר והן בהווה, שוטה או משוגע, וכי כך הוא כונה כיוון שהיה איטי ולא חשש מבני האדם ומחיות הבית שהביאו עמם. השם Dodar, נכנס אף הוא לשפה האנגלית באותה עת, אך היה בשימוש רק עד המאה ה-18. דייוויד קוואמן ציין בספרו 'The song of the Dodo', שיצא לאור בשנת 1996, כי המילה דודו היא אונומטופאית לצליל שהשמיע הדודו: "דו-דו" ("doo-doo"). בשנת 1766 טבע קארולוס לינאוס את השם 'Didus ineptus' שמשמעותו דודו מגושם, כשם מדעי נוסף לשם 'Raphus cucullatus' שהיה קיים זה מכבר.
מראה הדודו
שמאל|ממוזער|250px|ציור משנת 1626 שצייר אוסטד מנסור (Ustad Mansur), הנחשב לאחד מהציורים המדויקים ביותר של הדודו
כיוון שאין בנמצא שרידים של דודו שלם, יש קושי רב להגדיר את מראהו החיצוני או לאשש תיאור זה או אחר באופן מדעי. איורים וציורים שצוירו ורשימות שנכתבו החל מהמאה ה-16 ועד הכחדתו, וכן שרידיו שנמצאים במעבדות מחקר ובמספר מוזיאונים, הם הראיות העיקריות שמספקות רמזים בנוגע למראהו.
על פי רוב התיאורים, נוצותיו של הדודו היו אפרפרות או חומות, וציצת נוצות מתולתלת עיטרה את חלקו האחורי. ראשו היה אפור וחשוף מנוצות, מקורו היה מעוקל בקצהו, אורכו היה כ-23 סנטימטרים וצבעו היה ירוק, שחור וצהוב. רגליו היו חסונות וצהבהבות, היו לו שלוש אצבעות לפנים ואחת לאחור, וטפריו היו שחורים. צווארו ורגליו היו קצרים באופן יחסי למידות גופו. על פי שרידים שהובאו לאירופה במאה ה-17, ניתן היה להניח כי גובהו של הדודו היה מטר ומשקלו הגיע עד 23 קילוגרם.
דוקטור פטרה לנג ברנדט מהמחלקה להיסטוריה של האמנות בקולג' האוניברסיטאי של לונדון, העוסקת בזיקה שבין אמנות למדע, טוענת כי לרוב המודלים של הדודו שנמצאים כיום במוזיאון לתולדות הטבע בפריז, בלונדון או בניו יורק, יש מכנה משותף. הם נראים מפוטמים ועגלגלים וצבע נוצותיהם כחול בהיר או אפור. "נדמה כאילו חלק מהנוצות נלקחו מאווזים לכיסוי עיקר הגוף וחלק מהם נלקחו מיענים ליצירת ציצת הזנב שנראית כמו מקל נוצות מיושן לאיבוק אבק".
חלק ניכר מתכונות השלד של הדודו מיוחסות להיותו חסר כושר תעופה. האלמנטים של אגן הירכיים, שהיו עבים יותר מאשר אלה של יונים שמסוגלות לעוף, נועדו לתמוך בכובד משקלו. כמו כן הוא ניחן באזור חזה בלתי מפותח ובכנפיים קטנות.
רוב תיאורי הדודו שנכתבו על ידי מלחים ורבי חובלים, תועדו ביומני הספינות ובכתבי העת של חברת הודו המזרחית ההולנדית (Vereenigde Oostindische Compagnie, או בראשי תיבות: VOC), שספינותיה עגנו במאוריציוס כאשר האימפריה ההולנדית שלטה באי. רשומות אלה היו פועל יוצא של מדיניות החברה, לתעד מדי יום את כל האספקטים הקשורים למסעות השיט, כגון ציור מפות טופוגרפיות הכוללות מסלולי שיט ונמלי עגינה בטוחים שישמשו כמורה נבוכים למסעות עתידיים. חלק מהתיעוד התמקד בתיאור כתוב ומצויר של הצמחייה והחיות המקומיות. הדיווחים הללו הפכו במרוצת השנים כמקור חשוב עבור מדענים, ציירים ומולי"ם. מבין הדיווחים מאותה תקופה, רק מעטים היו אמינים. רבים מהם התבססו על דיווחים קודמים, שבחלקם התגלו סתירות, ואף אחד מהם לא נכתב על ידי מדענים.
ימין|ממוזער|186px|איור ראש של דודו שצויר על ידי קורנליוס ספטלוון בשנת 1638. ייתכן כי איור זה הוא מהאחרונים שצוירו על פי מודל של דודו חי
אחד התיאורים המוקדמים ביותר של הדודו מופיע בשנת 1598 ביומנו של ואן וארוויק, במילים הבאות:
ישנם שם תוכים כחולים רבים כמו גם ציפורים אחרות שביניהן בולטות ציפורים גדולות יותר מאשר הברבורים שלנו. יש להן ראשים ענקיים שהעור בחציים חשוף לחלוטין, כאילו הן חובשות מעין ברדס. אלו ציפורים חסרות כנפיים שאת מקומן תפסו 3 או 4 נוצות בולטות. הזנב מורכב ממספר נוצות קעורות ורכות בגוון אפרפר.
בשנת 1634, כתב סר תומאס הרברט את אחד מהתיאורים המפורטים ביותר של הדודו בספרו A Relation of Some Yeares Travaille into Afrique and the Greater Asia, לאחר שביקר במאוריציוס בשנת 1627:
הגוף שלו עגול ושמן, ומשקלו פחות מחמישים פאונד. המוניטין שלו ידוע יותר כפלא מאשר כמזון. אמנם יש כאלו שצדו אותו לצורכי מזון, אך טעמו לא היה ערב לחיכם של אניני הטעם. ארשת פניו שידרה מלנכוליה וגופו שנראה בגלל גודלו המוגזם כשגיאה של הטבע, מושלם על ידי כנפיים כה קטנות וחסרות אונים, שתפקידן רק להוכיח כי למעשה הוא ציפור. חצי מראשו חשוף ונראה כאילו הוא חובש ברדס. מקורו מעוקל וכפוף כלפי מטה, צבעו ירוק בהיר שמעורבב בו גוון צהוב בהיר ובמרכזו נמצאים הנחיריים. עיניו קטנות, עגולות ונוצצות כיהלומים. מלבושו הוא פלומת נוצות שמסתיימת באחוריים הנושאים 3 נוצות קטנות וחסרות פרופורציה. רגליו מתאימות לגופו, ההסתערות שלו חדה, תאבונו חזק ותאוותני וכן מעכל הוא אבנים וברזל. התיאור הטוב ביותר שניתן לקבל ממנו, הוא למעשה הפרזנטציה העצמית שלו.
משקל הדודו
שמאל|ממוזער|250px|ציור דודו על ידי אדוארד ג'ורג', 1694-1773
מסקנות רבות באשר למראה הדודו היו מבוססות על ציורי שמן מהמאה ה-17, שבהם נראה הדודו כציפור בעלת עודף משקל. אנדרו קיצ'נר, אוצר ראשי וחוקר של בעלי חוליות וציפורים במחלקה למדעי הטבע במוזיאון הלאומי של סקוטלנד, העריך כי הציפורים שהגיעו ליבשת אירופה טופחו כחיות מחמד ופוטמו על ידי בעליהן. כתוצאה מכך משקלן כמעט הוכפל ממשקלן המקורי בעת שחיו בטבע. התרשמותו מהציורים המוקדמים שבהם נראה הדודו רזה, היא כי אלה צוירו על ידי אמנים שביקרו במאוריציוס וזכו לראות במו עיניהם את הדודו בסביבתו הטבעית ובגודלו הטבעי. התרשמות זו נתמכת על ידי תוצאות מחקר שערך על עצמותיו של הדודו. הוא נקט בשיטות שפותחו על ידי קרימינולוגים וארכאולוגים לשחזור בשר על העצמות, והגיע למסקנה כי תוצאת השחזור הייתה דומה במידה רבה לרישומים המוקדמים של הדודו, שבהם הוא נראה רזה. כמו כן, מניתוח היחסים בין אורך עצם הרגל של הדודו ומשקלה, ומהתפיסה המקובלת כי שלדי הציפורים מהווים גורם קבוע במשקלן הכללי, העריך קיצ'נר כי משקלו של דודו מבוגר בטבע נע בין 11–17 קילוגרם. משקל זה קרוב למשקלו של חובה גדולה ממין זכר, הנחשב כציפור המעופפת הגדולה ביותר. קיצ'נר מצא כי ההערכה הגבוהה ביותר של משקל הדודו הייתה 23 קילוגרם והיא תועדה בדפוס בשנת 1634. כמו כן ציין כי משקל הזכרים היה כ-4 קילוגרמים יותר ממשקל הנקבות.
קיצ'נר ציטט מתוך מחקר שכתב הזואולוג ההולנדי אנתוני קורנליס אודמנס (Anthonie Cornelis Oudemans) בשנת 1917, שבו הוצגו 2 היפותזות המבהירות את ההבדל הקיצוני בתיאור המראה החיצוני של הדודו שנראה בציורים, מחד שמן ומאידך רזה. האחת טמונה בהבדלים בזמינות המזון בין עונות השנה, והשנייה טמונה בהעדפתם של הציירים להתמקד דווקא בדמות ציפורי הדודו הגוצות, כיוון שהללו משכו תשומת לב רבה יותר. כמו כן, טען קיצ'נר כי רבים מהציורים צוירו על פי מודלים ודגימות שמולאו בגסות. על פי קיצ'נר, המסה של קליפת הביצים של הדודו, משמשת אף היא כמדד נוסף למשקל גופו, כיוון שהיא משתנה בפרופורציה למסה של הציפור המטילה. אמנם אין עדות חותכת לקיומה של ביצת דודו ששרדה, אך לפי תיאורי הביצים בספרות, הגיע קיצ'נר להערכה זהה באשר למשקל הדודו, לזו שהגיע כאשר חקר את היחס בין אורך עצם הרגל לאורכן של עצמות אחרות.
השתקפות הדודו בציורים במהלך השנים
שמאל|ממוזער|250px|סקיצות של דודו מתוך יומן המסע של הספינה ההולנדית גלדרלנד (1601–1603)
יומן המסע של הספינה ההולנדית גלדרלנד (1601–1603), התגלה מחדש בשנת 1860. הוא מכיל את הסקיצות הידועות היחידות שעל פי הסברה, צוירו במאוריציוס על פי דגמים חיים של ציפורי דודו או על פי דגימות שסיימו את חייהן לאחרונה. איורים אלה יוחסו לג'וריס יוסטנס לרלה (Joris Joostensz Laerle), שצייר ציפורים נוספות שנכחדו במאוריציוס, ולאמן נוסף בלתי ידוע שתרומתו הייתה דלה.
ימין|ממוזער|150px|"דודו של אדוארדס", רוּלָאנט סאברי, 1626, המוזיאון לתולדות הטבע, לונדון
מלבד הרישומים הללו, לא ידוע כמה מהאיורים שנעשו במאה ה-17 התבססו על ציפורי דודו שהיו בחיים, וכמה מהם התבססו על דגימות ממולאות, שהשפיעו על אמינות הציורים. כל התיאורים שהופיעו לאחר שנת 1638 התבססו בעיקר על תיאורים קודמים. ההבדלים הניכרים בתיאורים הובילו סופרים כגון אנתוני קורנליס אודמנס ומאסאוג'י האצ'יסוקה (Masauji Hachisuka) להעלות השערות שונות לגבי תיאור הדודו. הם אפילו הרחיקו לכת בטענה כי ההבדלים נובעים מקיומם של מינים שונים שצוירו. השערות אלה אינן מקובלות היום בשל הנחת העבודה כי אמינות הציורים הללו מוטלת בספק.
הציור המסורתי של הדודו, מציג אותו שמן ומגושם. אחד מהציירים המשפיעים ביותר שמייצגים תפיסה זו של הדודו, הוא הצייר ההולנדי רוּלָאנט סאברי (Roelant Savery) שהיה אחד מהציירים הפוריים ביותר של הדודו. הוא יצר לפחות 10 ציורים שבחלקם מופיע הדודו בפינותיהם התחתונות. הציור המפורסם ביותר שיצר בשנת 1626 שבו נראה הדודו שמן במיוחד, נקרא כיום "הדודו של אדוארד", כיוון שהיה שייך בעבר לאורניתולוג ג'ורג' אדוארד. ציור זה התקבע מאז כתמונה האופיינית של הדודו והיווה מקור השראה לרבים מציורי הדודו שבאו בעקבותיו. כיום מוצג הציור במוזיאון לתולדות הטבע בלונדון.
בציור מוגולי שהתגלה מחדש בסנקט פטרבורג בשנת 1960, נראה הדודו במרכז התמונה כשהוא מוקף בציפורים הודיות מקומיות. הוא נראה רזה וצבעו חום. הפלאונטולוג האנגלי ג'וליאן יום התייחס לציור זה כאל אחד מהציורים המדויקים ביותר של דודו חי. כחיזוק לטענתו הוא גרס כי הציפורים המצוירות שמקיפות אותו, מזוהות אף הן בבירור וצבעיהן מדויקים. ההנחה היא כי הציור צויר כפי הנראה בשנת 1626 והוא מיוחס לצייר אוסטד מנסור (Ustad Mansur).
התנהגות ואקולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|צויר בשנת 1617 על ידי פיטר ואן דן ברוקה
מעט מאוד ידוע על התנהגות הדודו כיוון שרוב התיאורים שהשתמרו עד היום הם אנקדוטליים ובלתי מספקים. ניתוח עצמות רגליו מלמד כי היה ביכולתו לרוץ במהירות בניגוד לבן משפחתו הרודריגז סוליטר. אין עדויות לכך שהדודו השתמש בכנפיו במאבקים טריטוריאליים או אחרים, עם זאת החוקרים מניחים כי הוא עשה שימוש במקורו הארוך והמאונקל אם היה צורך בכך. מאז שהגשם פקד את האזור בתדירות רבה, מקורות המזון היו בשפע, כך שלדודו לא היו הזדמנויות רבות להפגין התנהגות אגרסיבית לצורך קיומו.
בית הגידול המועדף על הדודו אינו ידוע, אך על פי תיאורים ישנים ניתן להניח כי הוא התיישב ביערות שהיו באזורי החוף היבשים בדרום ובמערב מאוריציוס. הנחה זו נתמכת על ידי העובדה כי בביצת מאר או סונז' (Mare aux Songes), הסמוכה לים באזור הדרום מזרחי של האי, נמצאו שרידים של ציפורי דודו. תפוצה מוגבלת של הדודו באזורים קטנים כמו ביצה זו, באי שהוא בלאו הכי קטן, היא סיבה נוספת להכחדתו. על פי מחקר שנעשה במקום, הסתבר כי העצים הדומיננטיים ששימשו את הדודו לאכילה ולמגורים היו עצי פנדנוס (Pandanus), עצי tambalacoque הנקראים כיום "עצי הדודו", ועצי דקל שהיו אנדמיים לאי מאוריציוס.
לפני בואו של האדם למאוריציוס היה האי מכוסה כולו ביערות, אך בעקבות בואו נכרתו רובם ורק מעטים מהם שרדו. כתוצאה מכך נפגעה המערכת האקולוגית של האי באופן בלתי הפיך, ומינים אנדמיים רבים שחיו לצד הדודו נכחדו: הרלית האדומה או בשמה האחר, התרנגולת האדומה של מאוריציוס, שבדומה לדודו לא הייתה מסוגלת לעוף, תוכים מסוגים שונים, ועוד מיני ציפורים נוספות, כמו גם מיני זוחלים, כגון צבי ענק, לטאות וחלזונות וכן סוגים שונים של צמחים. גם היום כבעבר, אוכלוסיית בעלי החיים (פאונה) שהצליחה לשרוד במקום, נתונה בסכנת הכחדה.
תזונה
שמאל|ממוזער|250px|רישום של דודו עם אבן קורקבן, שהועתק על ידי קרוליוס קלאסיוס, מיומנו של ואן נק שאבד, 1605
מסמך הולנדי שהתגלה מחדש בשנת 1887 ואבד שוב, הוא המסמך היחיד שמדווח על תזונת הדודו, וכן מציין שהדודו השתמש במקורו לצורך הגנה:
העופות הגדולים הללו הם נפלאים וגאים. הם מציגים את עצמם בפנינו כשפניהם מאופקים ונוקשים. פיותיהם גדולים ופעורים. צורת הליכתם נמרצת וחצופה...הנשק שלהם הוא פיהם שיכול לנשוך בחוזקה ומזונם הוא פירות. הם אינם מכוסים היטב בנוצות, עם זאת הם משופעים במשמנים. רבים מהם הובאו בפנינו כדי להנעים עלינו את זמננו.
הדודו ניזון מפירות שנפלו מן העצים, מאגוזים, מזרעים, מפקעות ומשורשים. כמו כן יש סברה כי בדומה לקרובת משפחתו יונת הכתר, ניזון הדודו גם מסרטנים ומרכיכות. אנתוני Oudemans הניח כי הדודו פיטם את עצמו בפירות בשלים בסוף העונה הגשומה כדי שיוכל לשרוד את העונה היבשה שהייתה דלה במקורות מזון. הרגלי התזונה שלו מן הסתם היו מגוונים יותר, שכן על פי דגימות של פרטים שנשבו, הסתבר כי בעת מסעותיו הארוכים דרך הים לאירופה, הוא ניזון ממגוון רחב יותר של מאכלים מאלה שהיה מורגל בהם. פרנס סטאב שהיה בוטנאי וכתב מספר ספרים על הציפורים באיי מסקרין, סבר כי עיקר מזונו של הדודו היה תמרים, וכי עלייתו במשקל הייתה קשורה באופן ישיר לעונות שבהן התמרים היו בשפע.
במספר מקורות כתוב כי הדודו השתמש באבני קורקבן, כדי לסייע בעיכול מזונו.
כאשר הסופר האנגלי סר האמון ל'אסטרנג' (Sir Hamon L'Estrange), טייל ברחובות לונדון, הוא ראה דודו חי בתוך כלוב, וכך תיאר אותו:
בשנת 1638 לערך, כאשר צעדתי ברחובות לונדון, ראיתי עוף מוזר. אני ועוד מספר אנשים התקרבנו כדי להיטיב לראות. העוף, שהיה גדול יותר מתרנגול הודו, היה שמור בתוך כלוב. רגליו היו חסונות, רזות וזקופות. צבע החזה שלו היה כשל תרנגול צעיר וחלקו האחורי היה כהה וקודר. בעל הכלוב כינה את העוף בשם דודו. הוא האכיל מול עינינו את הציפור בחלוקי נחל שנחו בתוך הכלוב, שגודלם היה כגודלם של אגוזי מוסקט. הוא הסביר כי הציפור אוכלת אותם כדי לסייע בעיכול מזונה. איני זוכר כמה שאלות נשאל האיש באשר לתופעה, אבל אני סמוך ובטוח שהיא הטילה אותם שוב מאוחר יותר."
לא ידוע כיצד גוזלי הדודו הוזנו, אך ידוע כי יונים ממשפחת הדודו מפרישות חלב יונים. מתיאורים בני זמננו ניתן ללמוד כי לדודו היה זפק גדול, ששימש לאחסון המזון ולייצור החלב עבור הגוזלים. הועלתה השערה כי גודלם של הדודו ושל הסוליטר הוגבל על ידי כמות החלב שיכלו לייצר עבור צאצאיהם.
עץ הדודו
עץ הדודו (Sideroxylon grandiflorum נודע בעבר בשם Calvaria major) היה נפוץ ואנדמי לאי מאוריציוס. הוא נקרא על שמו של הדודו, שעל פי הסברה, ניזון מפירותיו. בשנת 1973 התגלו באי מאוריציוס מספר עצי דודו בגיל 300 שנה בערך שהניבו פירות וזרעים שלא הצליחו לנבוט. האורניתולוג סטנלי טמפל מאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, ניסה להתחקות אחר הגורמים שהביאו להכחדתו הכמעט מוחלטת של העץ. במחקר שערך בשנת 1977 ושהתפרסם בכתב העת היוקרתי "סיינס", גרס כי יש תלות בין נביטת זרעי העץ לבין הדודו. לטענתו, זרעי העץ יכלו לנבוט רק לאחר שנשחקו במערכת העיכול של הדודו, ולאחר הכחדתו לא יכלו להתרבות עוד. כדי לאשש טענה זו, האכיל טמפל תרנגול הודו בפירות עץ הדודו, ומצא כי חלקם הופרשו שחוקים מן הזפק, ושלושה מהם אף הצליחו לנבוט. מכאן הסיק: "אכן, שחיקת קליפת הפרי בזפק העוף היא המאפשרת את תפיחת הזרעים ונביטתם".
מסקנותיו של טמפל התפרסמו בספרי ביולוגיה רבים כדוגמה לתלות שישנה לעיתים בין הצמחייה לבעלי החיים. מספר מדענים, וביניהם הרשי (2000) והורן (1978), הפריכו את טענותיו של טמפל. אחת הטענות המרכזיות הייתה כי זרעי עץ הדודו הצליחו לנבוט גם לאחר הכחדת הדודו, וכי טמפל התעלם מנתונים בוטניים רבים שעמדו בסתירה לטענתו המרכזית. ממחקרים אלה עולה כי הירידה במספר עצי הדודו לשיעור של כמה מאות, נעוצה בסיבות סביבתיות שונות כגון כריתת יערות, הרס הזרעים כתוצאה ממחלות פטרייתיות ועוד.
רבייה
שמאל|ממוזער|250px|רפליקה של ביצת דודו
כיוון שלדודו לא הייתה יכולת לעוף, ובסביבתו לא היו טורפים או סוגים אחרים של אויבים שיאיימו על חייו, הניחו החוקרים כי נקבת הדודו קיננה על הקרקע.
התיאור של פרנסואה קוש (François Cauche) משנת 1651, הוא הדיווח היחיד אודות ביצת הדודו והקולות שהשמיע:
ראיתי במאוריציוס ציפורים גדולות יותר מברבור... הן היו שחורות במורד גופן, חלקן האחורי היה עגול, עכוזן היה מעוטר בנוצות מסולסלות רבות שרמזו על גילן (מספר שנים). במקום כנפיים היו להן נוצות שחורות ומעוגלות ללא קרומים. אין להן לשון ומקורן ארוך ומתעקל מעט כלפי מטה. רגליהן ארוכות עם קשקשים, ובכל רגל יש להן רק 3 אצבעות. הקול שהן משמיעות הוא כקולו של אווזון. הן אינן כה מלוחות כמו פלמינגו וברווזים. הן מטילות ביצה אחת לבנה, בגודל מטבע של חצי פני, שלצידה הן מניחות אבן לבנה בגודל של ביצת תרנגולת. הן מטילות את הביצה על עשב שהן אוספות, ומקננות ביערות... אנו מכנים אותן 'ציפורי נצרת' (Oiseaux de Nazaret)
התיאור של קוש מעורר תהיות שכן בחלקו הוא אינו מאפיין את הדודו. הוא ציין כי לציפור שראה יש 3 אצבעות בכל רגל, שהיא חסרת לשון וששמה הוא Didus nazarenus. עם זאת סטריקלנד כתב כי אין לו כל ספק שהציפור שתוארה על ידו היא הדודו וכי הבלבול נוצר כפי הנראה מפני שקוש כתב את רשימתו מהזיכרון, זמן רב לאחר שביקר במאוריציוס, וכי קרוב לוודאי שתיאורו התמזג עם זה של ציפור הקסאוורי.
הדודו נחשב לציפור מונוגמית. תקופת הדגירה נמשכה כ-49 ימים ושני ההורים חלקו ביניהם את הטיפול בגוזל מייד עם בקיעתו מהביצה.
במוזיאון מזרח לונדון בדרום אפריקה, שמורה ביצה שחלק מהחוקרים סבורים כי היא ביצת דודו. ביצה זו ניתנה לאוצרת המוזיאון דר' מרג'ורי קורטניי לטימר (Marjorie Courtenay-Latimer) על ידי סבתה, שבתורה קיבלה אותה מידיד משפחה, קברניט שטען כי מצא אותה בבִיצה באחד ממסעותיו למאוריציוס. מאז גילויה, מעוררת הביצה מחלוקת בקרב החוקרים. חלקם סבורים כי זוהי ביצה אותנטית, וחלקם מביעים ספק באשר לאותנטיות שלה כביצת דודו. קיצ'נר טען כי גודלה מרמז על היותה ביצת יען. משנת 2010 ממתינים החוקרים לביצוע בדיקות דנ"א שישפכו אור על הזהות הגנטית שלה.
יחסים עם בני אדם
שמאל|ממוזער|250px|חיתוך מתוך תחריט משנת 1601, שבו נראים פעילויות של ההולנדים בחוף הים של מאוריציוס, ברקע נראה הדודו וכן צבי ענק שנכחדו אף הם
האזכור המתועד הראשון של הדודו נכתב על ידי מלחים הולנדים שהגיעו לראשונה לאי בשנת 1598. מהעת ההיא, שימש האי כמקום עגינה לספינות ההולנדיות ששטו בנתיב זה, ומשנת 1638 כמושב קבע של ההולנדים שרצו לנצל את עצי ההובנה היקרים שגדלו במקום לצורכי מסחר, ואת משאבי הטבע לגידול בקר ותבלינים.
בשנת 1601 הודפס לראשונה האזכור של הדודו משנת 1598, ולראשונה ליווה גם את התיעוד תחריט שבו נראה הדודו לצד ההולנדים העוסקים בפעילויות שונות בחוף מאוריציוס. המלחים הראשונים שביקרו במאוריציוס לאחר ששהו זמן רב בים, התייחסו לדודו כאל חלק מהתפריט שלהם.
חלקם צדו אותו בגלל הקורקבן שנחשב כחלק הטעים ביותר שבו, חלקם תיארו את הבשר כקשה אך ראוי למאכל, וחלקם סברו כי בשר הדודו דוחה והעדיפו לאכול תוכים ויונים. ביומן של ויליאם ואן וסט זאנן (Willem Van West-Zanen) מהאונייה בריין ויס (Bruin-Vis), צוין בשנת 1602 כי 24–25 ציפורי דודו ניצודו לצורכי מזון, וכי היה די והותר בשתי ציפורים בלבד כדי להשביע את רעבונם של הסועדים, ושאר הציפורים שניצודו הושרו במלח לצורכי שימור. הציידים היו צריכים להיזהר מפני מקורו הארוך של הדודו שנשיכתו הייתה קשה. ורסיה מודפסת משנת 1648 מראה כיצד הורגים את הדודו וציפורים נוספות כגון התוכי האפור. לצד הרישום מופיע שיר בחרוזים בשפה ההולנדית, שבו מתואר ציד הדודו:
עבור מזון צדים הימאים את בשר העוף עטור הנוצות,
עצי תמר הם חולבים, וציפורי דודו בעלי עכוז מעוגל הם משמידים,
על חיי התוכי הם חסים כדי שיוכל לצייץ וליילל,
וכך עמיתיו לְמאסר מתפתים.
ממאוריציוס לאירופה ולאסיה
שמאל|ממוזער|250px|צויר על ידי יעקב הופנאגל (Jacob Hoefnagel), מתוך אוסף הציפורים של הקיסר רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, תחילת 1600
חלק מהמבקרים שהגיעו למאוריציוס גילו עניין בציפורי הדודו, וניסו להביאן בעודן בחיים לאירופה, להודו וליפן. ציורי דודו החלו להיות אופנתיים והביקוש להם החל לצבור תאוצה. כמו כן, אספנים עשירים החלו אף הם לגלות עניין בציפור המוזרה, וניסו לרכוש אותה כדי לגדלה כחיית מחמד. מספר ציפורי הדודו שהצליחו לשרוד את המסע באוניות אינו ודאי. ג'וליאן יום, שהסתמך על דיווחים שונים, ציורים ודגימות, שיער כי לפחות 11 ציפורים הגיעו ליעדן בחיים.
דיווחו של הסופר האנגלי סר האמון ל'אסטרנג', שראה בלונדון בשנת 1638 דודו בתוך כלוב, הוא הדוגמה היחידה שבה מוזכר במפורש כי באירופה נמצא דודו חי. בשנת 1626, טען הצייר ההולנדי אדריאן ואן דה פנה (Adriaen van de Venne), כי צייר דודו שראה באמסטרדם, אך לא ציין אם הוא היה חי או מת. שתי ציפורי דודו נראו על ידי הסוחר הבריטי פיטר מונדי בהודו בעיר סוראט בין השנים 1628–1634, וכנראה אחת מהן הייתה ציפור הדודו שצוירה על ידי אוסטד מנסור (Ustad Mansur) בשנת 1628 בערך.
ימין|ממוזער|160px|אדריאן ואן דה ונה, ציור וטקסט, 1626
בשנת 1628 ביקר הדיפלומט האנגלי עימנואל אלטהאם במאוריציוס, ושלח מכתב לאחיו שבו תיאר את המקום. הוא כתב כי הגיע לאי ב-28 במאי וראה שם עיזים רבות, חזירים, פרות ועופות מוזרים בעלי נוצות שנקראו על ידי הפורטוגלים בשם דודו. כמו כן ציין כי העופות הללו נדירים, כי הם חיים רק במאוריציוס וכי הוא שלח ציפור דודו עם מיסטר פרס (Perce) שהגיע לאי בספינה 'ויליאם' ב-10 ביוני. כמו כן כתב כי הוא שולח עבור אחותו כד ממולא בג'ינג'ר, מספר חרוזים לאחייניותיו וכי הוא מקווה שציפור הדודו תגיע שלמה ובריאה ליעדה. לא ידוע אם הדודו שרד את המסע לאנגליה, אך ידוע כי המכתב שכתב אלטהאם נשרף במאה ה-19. הציור המוקדם ביותר הידוע שצויר על פי פרט של דודו באירופה הוא משנת 1610. ציור זה, שבו נראה הדודו מיובש או חנוט, הוא חלק מאוסף הציורים של הקיסר רודולף השני, שכולל ציורי בעלי חיים מגן החיות המלכותי של הקיסר, וציורים של בעלי חיים נוספים ממאוריציוס כגון רלית אדומה.
ממאוריציוס ליפן
בשנת 1647 נשלחה ציפור דודו ממאוריציוס לאי דג'ימה השוכן מול חופי יפן, באונייה יונג פרינסנד (Jonge Prinsand) – והגיעה בחיים. באי זה שכנו משרדי חברת הודו המזרחית ההולנדית. באותה עת חיות אקזוטיות היו פופולריות בקרב בני אצולה ברחבי העולם, והדודו ששימש גם כחיית ראווה נשלח כמתנה לשוגון היפני. ראיות לכך התגלו במחקר שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת אמסטרדם, שהתחקו אחר הארכיונים של החברה, שבה נמצאו הרשומות היומיות שנוהלו על ידי רשמי החברה בדג'ימה. בשטר המטען של האונייה, נרשמו בין השאר דודו וצבי לבן, וכשהגיעה האונייה ליעדה, נרשם שוב הדודו כחלק מהמלאי שהגיע למחסני החברה.
הכחדת הדודו
ממוזער|שמאל|250px|הריגת ציפורי דודו, 1648
הדודו היה למעשה תוצאה אבולוציונית של חיי בידוד שנמשכו מיליוני שנים, בסביבה ללא טורפים משמעותיים. אולם תכונות אלה, שהיו מועילות כל עוד הייתה הסביבה יציבה, הובילו לאי-התאמה אבולוציונית עם הופעת הימאים הראשונים במאוריציוס. תמימותו כמו גם חוסר יכולתו לעוף, הפכו אותו לטרף קל בידי האדם ומאוחר יותר בידי בעלי החיים שהביאו עימם. מדיווחים שונים כגון זה של ויליאם ואן וסט זאנן, ניתן ללמוד כי הדודו שימש לעיתים כמזון לתושבי המקום וכשימורי מזון עבור הספינות שעשו את דרכן חזרה למולדת האם.
בחקירות ארכאולוגיות נמצאו עצמותיהן של לפחות שתי ציפורי דודו בתוך מערות ב'בה דו קאפ' (Baie du Cap) ששימשו במאה ה-17 כמקום מסתור ומקלט לעבדים שנמלטו והורשעו בגין עריקתם ממעבידיהם. מיקומו הגבוה של האתר ותנאי השטח הקשים שבו, לא אפשרו לציפורי הדודו להגיע לשם בכוחות עצמן. זו הייתה הוכחה נוספת עבור החוקרים כי לאדם היה חלק מכריע בהכחדת הדודו, אף על פי שבמאה ה-17 לא שהו באי יותר מ-50 איש. בשנת 1644, התיישבו ההולנדים במאוריציוס והביאו עימם עבדים ממדגסקר ובעלי חיים מבויתים כגון בקר ועזים, חתולים, כלבים, חזירים, ואף חולדות שהתגנבו לאניות והגיעו עמן לאי עם עגינתן. בעלי החיים הללו פלשו לאזורי המחיה של ציפורי הדודו, חמסו את קיניהן, טרפו את ביציהן וגוזליהן, רמסו את הצמחייה הטרופית השבירה והתחרו עמן על מקורות המזון המוגבלים שהיו זמינים באי. נמיות וקופי מקוק סרטנים יובאו כחיות מחמד מדרום-מזרח אסיה ושוחררו ליערות של מאוריציוס. הם התפשטו בכל רחבי האי וארבו לציפורים המקומיות.
המתיישבים גדעו עצים וביראו שטחים נרחבים כדי להרחיב את מקום מושבם, וכך נהרסו גם בתי הגידול ששימשו עבור הדודו כמקומות קינון וכמקורות מזון.
אנתוני צ'יק (Anthony Cheke) גורס כי התאריך המכריע לקביעת הכחדתם הסופית של בעלי חיים הוא היום שבו נצפו לאחרונה. עם זאת הוא מציין כי קיים קושי להוכיח את אמינות הדיווחים על התצפיות, שאינן מלוות בראיות חותכות כגון רישומים או צילומים. לפיכך קיימות לדעתו מחלוקות באשר לתאריך המדויק של הכחדת הדודו. עם זאת הוא מוסיף וטוען כי קיימת הסכמה רחבה באשר לתאריך האחרון שבו הוא נצפה. הוא מציין את הדו"ח משנת 1662 שנכתב על ידי הימאי פולקרט אוורטס (Volkert Evertsz), שהיה בספינה ההולנדית ארנהם שנטרפה בים, כדו"ח האחרון האמין שנכתב על הדודו. בדו"ח מתואר כיצד הצליחו הימאים לחלץ את עצמם מהאונייה, למצוא מחסה בחוף ולאחר מספר ימי הליכה, למצוא את עצמם (על פי הסברה כיום) באיון אמבר, הנמצא בחוף המזרחי של מאוריציוס.
אייברץ מתאר את המפגש עם ציפורי הדודו במילים הבאות:
הן הביטו בנו בדממה ונותרו נטועות במקומן בעודנו מתקרבים אליהן. לא ידענו אם יש להן כנפיים כדי שיוכלו לעוף משם, או רגליים כדי שיוכלו לברוח משם. הן פשוט הניחו לנו להתקרב אליהן ככל שחפצנו. היו ביניהן ציפורים שההודים מכנים Dod-aersen (מעין סוג של אווז גדול). הציפורים הללו אינן מסוגלות לעוף, ובמקום כנפיים יש להן כמה סיכות קטנות. עם זאת הן מסוגלות לרוץ מהר. גרמנו להן להצטופף במקום אחד, כך שיכולנו לתפוס אותן בידינו. וכאשר החזקנו אחת מהן ברגלה, והיא השמיעה קול חזק, האחרות לפתע באו בריצה מהירה כדי לעזור לה, אך הפכו לאסירות בעצמן.
אנתוני צ'יק ציין כי בתיאורים שהתקבלו לאחר שנת 1662 מופיעים השמות דודו ודודרס, אך הם מתייחסים למעשה לרלית האדומה, שנכחדה בסביבות שנת 1700. הוא מציין גם את הדיווח של הנוסע האנגלי ג'ון מרשל משנת 1668, שבו הוא משתמש לסירוגין בשמות דודו ורלית אדומה, ולדיווח האחרון משנת 1681 של בנג'מין הרי, שטען כי ראה ציפורי דודו במאוריציוס, שאף הוא שנוי לטענתו במחלוקת, שכן הוא דומה במובנים מסוימים לדיווח משנת 1668.
החוקרים דייוויד רוברט מהגנים הבוטניים המלכותיים באנגליה, ואנדרו סולו מהמכון האוקיינוגרפי במסצ'וסטס, פרסמו במגזין "טבע" "Nature" כי הם פיתחו שיטה סטטיסטית המאפשרת להעריך כמה זמן עשויים מינים לשרוד לאחר שנצפו בפעם האחרונה. הם לקחו בחשבון את עשרת המקומות האחרונים שבהם נצפה הדודו, כדי לחשב מתי הוא נכחד. על פי מסקנתם, הדודו האחרון נכחד לא בשנת 1662 אלא בשנת 1690.
ציפור הדודו הוזכרה לראשונה בשנת 1833 כסמל להכחדה, במגזין פני (Penny Magazine).
שרידים פיזיים
דגימות מהמאה ה-17
שמאל|ממוזער|250px|שרידי ראש של דודו שהשתמרו במוזיאון לתולדות הטבע באוניברסיטת אוקספורד
ימין|ממוזער|160px|גולגולת במוזיאון הזואולוגי בקופנהגן
השרידים היחידים של ציפורי דודו שהגיעו לאירופה במאה ה-17 שהשתמרו, הם ראש מיובש המכונה אוקספורד דודו ורגל שהובאו למוזיאון לתולדות הטבע באוקספורד, רגל שהוצגה במוזיאון הבריטי ואבדה המכונה רגל לונדון, גולגולת שהגיעה למוזיאון הזואולוגי באוניברסיטת קופנהגן המכונה גולגולת קופנהגן, ולסת עליונה ועצמות רגל שמצאו לבסוף את מקומן במוזיאון הלאומי של פראג. שני השרידים האחרונים זוהו שוב כציפור דודו באמצע המאה ה-19.
נמצאו דיווחים על מספר פוחלצים של ציפורי דודו ברשומות של מספר מוזיאונים, אך לא ידוע אם מי מהם שרד. מלבד הממצאים הללו, ידוע על שריד נוסף של רגל יבשה שאבדה, שמקורה אינו ידוע, שהייתה שייכת לפרופסור לאנטומיה ההולנדי פיטר פאו. שריד זה הוזכר על ידי הבוטנאי הפלמי, פרופסור קרולוס קלוסיוס בשנת 1605.
ממוזער|שמאל|250px|יציקות גבס של ראש אוקספורד והרגל מלונדון שנוצרו כאשר השרידים היו עדיין שלמים. מוצגים במוזיאון בות' להיסטוריה של הטבע בברייטון, אנגליה
הרקמות הרכות היחידות והידועות ששרדו מהמאה ה-17, הן דגימות ראש אוקספורד (דגימה מס' OUM 11605) והרגל שהיו שייכות לדודו המפוחלץ האחרון שהוזכר לראשונה בשנת 1656, כחלק מאוסף טריידסקנט (Tradescant collection) שעבר בשנת 1659 למוזיאון אשמוליאן באוקספורד. אחת הסברות היא, כי ממצא זה הוא למעשה שרידיו של הדודו שראה הסופר האנגלי סר האמון ל'אסטרנג' כאשר טייל ברחובות לונדון בשנת 1638, אם כי אין בנמצא תימוכין לסברה זו.
ימין|ממוזער| 160px|לסת עליונה ועצמות רגל המוצגות במוזיאון הלאומי של פראג
אחת האמונות שרווחו מזה זמן רב, הייתה כי המוזיאון שרף בשנת 1755 את פוחלץ הדודו בגלל ריקבון שפשה ברוב פלג גופו העליון שגרם להתכלות הכנפיים והנוצות, וכי רק הראש והרגל חולצו בשלום מהלהבות. ג'יין פיקרינג, עוזרת האוצר של המוזיאון לזואולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, כתבה רשימה שכותרתה "הדודו ושרפתו הוא מיתוס שהובא למנוחות". לדבריה, הוורסיה המסורתית של סיפור השריפה הייתה כדלהלן: בשנת 1755, בעת ביקורם השנתי של נאמני המוזיאון למקום, ניתנה הוראה לשרוף את פוחלץ הדודו שהיה במצב של ריקבון, ורק הודות לתושייתו של אחד האוצרים שנכח במקום, ניצלו שרידיו מכליה לאחר שהלה הצליח לחלץ את הראש והרגל מהלהבות. ברשימתה הוסיפה כי בשנת 1992 פרסם אובנל (Ovenell), הספרן הראשי של ספריית המוזיאון, כי הסרת הדודו מהתצוגה הייתה מטעמים מקצועיים גרידא, וזאת כדי לשמר טוב יותר את השרידים שהיו במצב ירוד מאוד וכי ההוראה ניתנה על ידי נאמני המוזיאון שאכן ביקרו במקום.
בשנת 1850 נשלחו שרידי הדודו למוזיאון לתולדות הטבע באוניברסיטת אוקספורד. העיתונאי איאן פרקר שביקר במוזיאון, דיווח בין השאר בכתבה שפורסמה בחודש ינואר 2007 בניו יורקר, על המפגש שהיה לו עם מנהלת האוספים הזואולוגיים נובאק קמפ (Nowak-Kemp), שהציגה בפניו את שרידי הדודו המכונה אוקספורד. השרידים נשמרו לדבריו בשתי קופסאות קרטון באחת המגירות במחסן המוזיאון, שבו אופסנו דגימות יקרות ערך וכאלו שניזוקו במהלך השנים. בקופסה אחת אופסן ראש הדודו כשהוא מונח בשני חלקים על נייר טישיו, כתזכורת ל"ניתוח" שערכו בו סטריקלנד ומלוויל. ניתן היה לראות את הגולגולת מכוסה בעור חנוט שהשחיר כמעט לחלוטין וכן מספר שערות שחורות שהזדקרו ממעלה הקרקפת ואת מסכת העור שקולפה מהראש. בקופסה השנייה אופסנו עצמות הרגל של הדודו ומעין שרוול עור שהיה מונח לצדן. לאורך הרגל נמצא חתך שמשם נטלה שפירו דגימת דנ"א בשנת 2001. כיוון שהרגל הייתה קטנה ב-11% מהרגל של דגימת לונדון, ואף רזה יותר, הסברה המקובלת היא כי אוקספורד דודו היא למעשה נקבה.
על התרשמותו מהביקור אמר פרקר כי לולא השרידים הללו, יש לשער כי הדודו היה חווה מעין הכחדה שנייה.
הרגל היבשה המכונה רגל לונדון שהוזכרה לראשונה בשנת 1665 והועברה למוזיאון הבריטי במאה ה-18, הוצגה עד שנת 1840 ליד הציור "הדודו של אדוארד" שצייר סאברי. גם רגל זו נותחה על ידי סטריקלנד ומלוויל ולאחר מכן לא הוצגה עוד. כיוון שהרגל לא כוסתה בשכבת הגנה, יש להניח כי רק עצמותיה השתמרו, אם כי לא ידוע היכן הן.
גולגולת קופנהגן (דגימה מס' ZMUC 90-806) הייתה חלק מהאוסף של הרופא ההולנדי ברנרדוס פלודנוס (Bernardus Paludanus). לאחר מכן עברה בשנת 1651 לטירת גוטורף (Gottorf Castle) בשלזוויג-הולשטיין בגרמניה ומשם נטמעה בשנת 1702 עם חפצים נוספים, באוסף המוזיאון המלכותי הדני. הגולגולת התגלתה שוב בשנת 1840 על ידי אוצר המוזיאון הזואולוגי בקופנהגן, יוהנס תיאודור ריינהרט. כיוון שגולגולת זו קטנה ב-13 סנטימטר מגולגולת אוקספורד, מניחים כי אף היא גולגולת של נקבה.
חלק קדמי של גולגולת (דגימה מס' NMP P6V-004389) ומספר עצמות רגל נמצאים במוזיאון הלאומי של פראג. הממצאים הללו התגלו במוזיאון בשנת 1850. ייתכן כי אלה שרידים של אחד מפוחלצי הדודו שהיו בגן החיות של הקיסר רודולף השני, אולי הפוחלץ ששימש מודל לצייר סאברי או יוריס הופנאחל.
גילוי תתי-מאובנים במאוריציוס
שמאל|ממוזער|250px|שחזור שלד על ידי ריצ'רד אוון מעצמות דודו שנמצאו בביצת מאר או סונז', מוזיאון לתולדות הטבע, לונדון
עד שנת 1860, שרידי הדודו היחידים שהיו מוכרים הם ארבעת השרידים החלקיים שנותרו מן הציפורים הללו שהגיעו לאירופה במהלך המאה ה-17. בשנת 1860 התגלו כנראה לראשונה עצמות דודו על ידי הפיזיקאי והבוטנאי הבריטי פיליפ ברנארד איירס (Philip Burnard Ayres), ששלח אותן לריצ'רד אואן, שהיה באותה עת מנהל המחלקה להיסטוריה של הטבע במוזיאון הבריטי ומומחה לאנטומיה של שלדי בעלי חיים. עצמות אלה התערבבו עם עצמותיו של רודריגז סוליטר שנמצאו במערה בפטיט ריבייר (Petite Rivière), שנשלחו אליו אף הן באותה עת על ידי חוקר הטבע לואי בוטון (Louis Bouton). על פי דיווחים מאוחרים יותר, טען איירס כי אואן אישר שחלק מהעצמות שנשלחו אליו היו שייכות לפחות לדודו אחד.
ממוזער|ימין|160px|פורטרט של ג'ורג' קלארק ממגלי עצמות הדודו בשנת 1865 בביצת מאר או סונז'
בשנת 1828 פרסם ג'ון דנקן, אוצר במוזיאון אשמוליאן באוקספורד, סקירה על הדיווחים והראיות שנמצאו עד אותה עת אודות הדודו. הפרסום עורר עניין במאוריציוס, ותרם להקמתה של החברה להיסטוריה של הטבע, ששמה לה למטרה בין השאר להקדיש משאבים למציאת שרידי דודו באי. 32 שנים מאוחר יותר הציע ד"ר פיליפ איירס לג'ורג' קלארק להצטרף אליו ולחפש יחדיו עצמות דודו באתר פורט הנדריק, אך חיפושים אלה לא הניבו תוצאות. קלארק היה אחד מהמורים שהגיעו בשנת 1838 למאוריציוס עם אשתו ועם קבוצה של מיסיונרים, בעקבות החלטה של הממשל הבריטי להקים בתי ספר וכנסיות במאוריציוס, במטרה להנחיל את השפה ואת התרבות הבריטית במקום. הוא ניהל את בית הספר הממשלתי במָאהֶבּוּר (Mahébourg) (עיר קטנה בחוף הדרום מזרחי של האי מאוריציוס), והקדיש את רוב זמנו הפנוי ללימוד היסטוריה של הטבע ולעריכת חיפושים אחר שרידי דודו. כישלונותיו וכישלונות החברה להיסטוריה של הטבע במציאת שרידי דודו, הובילו אותו למסקנה כי הקרקע באתרי החיפוש הייתה כנראה מכוסה בסלעים וולקניים ובחומרים קשים שלא אפשרו לעצמות להיטמע בה. הוא סבר כי בעקבות גשמים כבדים שפקדו את האזור, נשטף כל מה שהיה מונח על הקרקע וזרם לנהרות. לפיכך האמין כי המקומות שבהם ניתן יהיה למצוא עצמות דודו, הם באדמות הסחף הנמצאות בשפכי הנהרות.
שמאל|ממוזער|250px|בול שיצא לאור במאוריציוס בחודש יוני 1997, שבו נראה קלארק חופר בשנת 1865 בביצת מאר או סונז'
במהלך שנת 1860 הונחו קווי הרכבת הראשונים במאוריציוס וקלארק קיווה כי ימצא שרידי עצמות באזור החפירות של המסילות. במהלך החיפושים התוודע למהנדס בריטי צעיר בשם הארי היגינסון שהגיע למאוריציוס בשנת 1862 כדי לעבוד בפרויקט הרכבת. מספר שנים מאוחר יותר תיאר היגינסון ביומנו את הממצאים הראשונים של עצמות דודו שראה בביצת מאר או סונז', באחד מהסיורים שערך באזור:
זמן קצר לפני השלמת הרכבת ב-19 אוקטובר 1865, הלכתי בוקר אחד לאורך הגדה והבחנתי במספר קולים מפנים אדמת כבול משטח ביצתי קטן וממיינים מתוך הפסולת עצמות מסוגים שונים שהונחו על הקרקע בערימות. עצרתי ובחנתי את העצמות והגעתי למסקנה כי הן שייכות בחלקן לציפורים ובחלקן למיני זוחלים. כיוון שהיינו תמיד על המשמר, בתקווה כי יבוא יום שבו ניתן יהיה למצוא את עצמות הדודו המיתי, מלאתי את כיסי בעצמות והבטחתי לעצמי לערוך בדיקה נוספת במקום. אדון קלארק, מנהל בית הספר הממשלתי במָאהֶבּוּר החזיק את ספרו של פרופסור Owen’s על הדודו, לפיכך לקחתי עמי אליו את העצמות כדי להשוותן עם האיורים שהופיעו בספר. התוצאה הייתה חד משמעית, שכן עצמות רבות היו שייכות לדודו. בשל התגלית החשובה, קיבל קלארק היתר להיעדר מבית הספר ולפקח באופן אישי אחר חיפוש ראיות נוספות בשטח הביצה. כמו כן שלח קלארק כמות גדולה של עצמות למוזיאון הבריטי תמורת כמה מאות פאונדים.
כיוון שספרו של פרופסור Owen לא יצא לאור לפני חודש אוגוסט 1866, יש להניח כי היגינסון וקלארק השוו את העצמות לאיורים שהודפסו בספרו של סטריקלנד The dodo and its kindred (הדודו וקרובי משפחתו), שיצא לאור בשנת 1848.
לאחר חיפושים עקרים רבים באזור הביצה, החליט קלארק למקד את החיפושים באזור העמוק של הביצה ומצא שם עצם שוק של דודו. בעקבות התגלית, הוא עקר מסה עצומה של עשב צף שכיסה את אזור החיפוש ומצא אוסף גדול של עצמות דודו: כף רגל, שוק, אגן הירכיים, לסת וחוליות של עמוד השדרה.
ביומנו תיאר את הביצה ואת הסיבות לכך שעצמות הדודו הצליחו להשתמר:
גודלה של ביצת מאר או סונז' הוא כ-5 דונם ומרחקה מהים הוא כ-250 מטרים המופרדים על ידי גבעות חול וסלעי בזלת נמוכים. הסדקים שנחרצו בין שכבות הבזלת הרבות שאכלסו את שטח הביצה התמלאו באדמת סחף משופעת בשרכים ובגומא שהיוו מסה, שאפשרה הליכה של אדם במקום. מסה זו היוותה מעטה מושלם לשימור העצמות שנמצאו בעומק הביצה.
עצמות הדודו נשלחו למוזיאונים רבים ברחבי העולם ושמשו בידי האורינתולוגים כחומר גלם לבניית צורת השלד של הדודו. כיוון שהעצמות הללו הוצאו מן הביצה בתפזורת, רבים מהשלדים שנבנו, הורכבו מעצמות של ציפורים שונות. ריצ'רד אוון שזכה לקבל מאות עצמות מקלארק חקר אותן והרצה בכל רחבי בריטניה על מסקנותיו, שעיקרן היה כי הדודו היה עוף מגודל עם כנפיים קטנות ממשפחת היונים, שניזון מפירות. בשנת 1866 פרסם את ספרו "Memoir on the Dodo" (זכרונות על הדודו), המכיל סקירה היסטורית על מה שהיה ידוע על הדודו עד אותה עת ותיאורים של העצמות שהתגלו בביצת מאר או סונז' בשנת 1865.
גילוי עצמות הדודו עמד בצילה של מגפת מלריה שפקדה את מאוריציוס בין השנים 1865–1868, שבה מצאו את מותם 75,000 איש, כחמישית מאוכלוסיית מאוריציוס. רק בשנת 1889 קידמה הממשלה הקולוניאלית של מאוריציוס, מחקר נוסף בביצת מאר או סונז', בראשות תיאודור סאוזייר (Théodore Sauzier), שמצא בין השנים 1891–1892 עצמות דודו נוספות
ומינים של ציפורים אחרות שנכחדו, שתואמים את תיאוריו של קפיטן וילם ואן ווסטסאנן שביקר במאוריציוס בשנת 1602.
בשנת 1904, מצא לואי אטיין טיריו (Louis Etienne Thirioux), חובב טבע מפורט לואיס, שלד שלם של דודו יחיד הכולל את פיקות הברכיים שהשתמרו, במערה במאוריציוס הנמצאת בקרבת הר Le Pouce. הוא תרם אותו למוזיאון דז'ארדן (Desjardin), כיום המוזיאון לתולדות הטבע במאוריציוס, ושם הוא עדיין מוצג.
גילויים במאה ה-21
שמאל|ממוזער|250px|עצמות הדודו שהתגלו מחדש במוזיאון הזואולוגי 'גרנט' בלונדון בשנת 2011.
באוקטובר 2005 הגיע לביצת מאר או סונז' צוות חוקרים בינלאומי שערך חפירות במקום. הצוות נאלץ להסיר את השכבה הקשה שכיסתה את הביצה, שאותה יצקו הבריטים בתקופת שלטונם במאוריציוס, כדי למנוע התפרצות נוספת של קדחת המלריה. ימין|ממוזער|160px|שחזור מעצמות דודו שהתגלו בשנת 2006 בביצת מאר או סונז'מתחת למעטה נמצאו שרידים רבים הכוללים 17 ציפורי דודו בשלבים שונים של בגרות (אך לא קטינים), ומספר עצמות משלד של דודו יחיד שנשתמרו במצב הטבעי שלהן. הממצאים הללו פורסמו בדצמבר 2005 בנטורליס (Naturalis Biodiversity Center) – המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בליידן, הולנד, המשמש גם כמרכז מחקר ביולוגי. 63% מהמאובנים שנמצאו בביצה היו של צבים שנכחדו מהסוג Cylindraspis ו-7.1% של ציפורי דודו. מניתוח הממצאים, הגיעו החוקרים למסקנה כי המערכת האקולוגית במאוריציוס הגיבה לבצורת קיצונית שהתרחשה לפני 4,200 שנים, שהובילה לתמותה המונית של בעלי חוליות ובהם צבים וציפורי דודו שניסו להגיע למקור מים באזור.
ביוני 2007 התגלה במערה במאוריציוס שלד של דודו, שנחשב כשלד השלם והשמור ביותר שנמצא אי פעם. הדגימה כונתה "פְרֶד" על שם האדם שמצא אותה. בת' שפירא, גנטיקאית מאוניברסיטת אוקספורד, הסבירה כי התנאים ששררו במערה וצורת השימור של הדודו, שעצמותיו לא נחשפו לאור ונשמרו בטמפרטורה יציבה, אפשרו למדענים להפיק DNA בתנאים טובים יותר מבעבר. לדבריה, רוב עצמות הדודו שהוצאו מביצת מאר או סונז' ניזוקו מהחום, מהלחות ומהסביבה החומצית, שהשפיעו לרעה על ממצאי ה-DNA שהופקו משרידי הדודו עד אותה עת. לכן היא סבורה כי זוהי פריצת דרך משמעותית שעשויה לשפוך אור נוסף על התנהגותו של הדודו ומראהו.
בשנת 2011 התגלתה מחדש מגירת עץ ובה עצמות דודו מהתקופה האדוארדית, במוזיאון הזואולוגי גרנט בלונדון, במהלך הכנות למעבר המוזיאון למשכנו החדש ב-Edwardian former medical library. עצמות הדודו אוחסנו עד אז ביחד עם עצמות תנין, עקב טעות בזיהוי. לדברי הגארדיאן, שדיווח על הגילוי, "החיים" שלאחר המוות שפקדו את הדודו במוזיאון, הם טרגיים כמעט כמו הכחדתו במאוריציוס במאה ה-17.
החזרה לטבע
לאחר הצלחה בריצוף ה-DNA של ציפור הדודו, אחד הרעיונות שהציע צוות המחקר מאוניברסיטת קליפורניה שאחראי לריצוף, הוא שימוש בשיבוט לצורך החזרתה לטבע, זאת תוך שימוש ביונת הניקובר, לה יש את ה-DNA הדומה ביותר לדודו.
הדודו בתרבות המודרנית
שמאל|ממוזער|250px| ג'ון טניאל, אליס ודודו, 1890
הדודו נחשב לאחד מבעלי החיים הידועים ביותר שנכחדו. הוא תועד בציורים רבים החל מהמאה ה-17, בשל מראהו המיוחד ובשל הנסיבות שהובילו להכחדתו בידי האדם. במהלך השנים הפך לדמות פופולרית בספרות ובתרבות, במיוחד לאחר שהופיע כדמות בספרו של לואיס קרול – הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, שיצא לראשונה לאור בשנת 1865, בעת שג'ורג' קלארק החל לפרסם את הדיווחים הראשונים על מאובני הדודו שמצא בביצת מאר או סונז'.
ימין|ממוזער|160px|הדודו (משמאל) על סמלה של רפובליקת מאוריציוסלואיס קרול, ששם לידתו הוא צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון, הכניס את דמות הדודו לספרו, בעיקר בגלל שהזדהה עם הדמות ועם שם הציפור המשקף את שמו וגמגומו: "Do-Do-Dodgson" (דו-דו-דודג'סון).
במשך השנים אומץ הביטוי "מת כדודו" ("dead as a dodo") כמטפורה לאובייקט מיושן, או לדבר מה שנכחד, שהפך לנחלת העבר. במילון המקוון של אוניברסיטת קיימברידג', מוגדר הביטוי כ"לא להיות עוד חשוב או פופולרי" ("to not be important or popular any longer").
בשנת 1896, יצא לאור ספר שיריו של הילר בלוק (Hilaire Belloc) "ספר החיות של הילד הרע", שבו מופיע שיר על הדודו:
הדודו ציור הדודו מתוך ספר השירים של הילר בלוק <div style="direction: ltr;">The Dodo הדודו נהג להסתובב, ולקחת את השמש והאוויר. השמש עדיין מחממת את אדמת מולדתו – הדודו אינו שם! הקול שמשמש לציוץ ולצווחה עכשיו לנצח דומם – עם זאת, ייתכן שתראו את עצמותיו ומקורוכולם במו-זי-און. 200px <div style="direction: ltr;"> The Dodo used to walk around, And take the sun and air. The sun yet warms his native ground The Dodo is not there! The voice which used to squawk and squeak Is now for ever dumb Yet may you see his bones and beak All in the Mu-se-um.
טרם הכחדתו, זכה הדודו למוניטין של יצור טיפש, גרגרן ושמן, בשל איטיותו, גודל גופו וחוסר הפחד שהפגין כלפי האדם שצד אותו. בשנת 1993 כתב אנדרו קיצ'נר מאמר שכותרתו "עשיית צדק עם הדודו".
בשנת 2002, כתבה הילרי מאייל (Hillary Mayell) עבור הנשיונל ג'יאוגרפיק, מאמר על הדודו שבסופו ציינה כי "350 שנה דבק בדודו כינוי הגנאי 'טיפש כמו דודו' (Dumb as a Dodo), וכי המדע החל אט אט לעצב מחדש את הבנתנו, ולהעניק לציפור שנכחדה מזה זמן רב קצת כבוד".
מבחר ספרים שנכתבו על הדודו ובהשראתו
The dodo and its kindred by Hugh Edwin Strickland and Gordon Melville, 1848
2004,The Dodo: Extinction in Paradise (Lost Worlds) by Errol Fuller
1997 ,The Song of the Dodo: Island Biogeography in an Age of Extinction by David Quammen
I Wonder Why The Dodo Is Dead by Andrew Charman
ראו גם
מינים שנכחדו
רלית אדומה
קישורים חיצוניים
אבי ארבל, מאוריציוס - לקחו של הדודו, באתר מסע אחר
סרטונים על דודו באתר המוזיאון להיסטוריה של הטבע
סטריקלנד ומלוויל, ספר בצפייה ישירה הסוקר את הדודו ומקורביו: The dodo and its kindred; or, The history, affinities, and osteology of the dodo, solitaire, and other extinct birds of the islands Mauritius, Rodriguez and Bourbon (Reeve, Benham, and Reeve, 1848)
סרטון בו מסביר אדם סאווג' (מומחה מהוליווד לאפקטים מיוחדים וממנחי התוכנית מכסחי המיתוסים בערוץ דיסקברי) כיצד בנה דגם של ציפור דודו
סרטון וידאו, שבו מצייר ג'וליאן יום את הדודו בהשראת הציור של סאברי לפי פרשנותו, בערוץ המוזיאון להיסטוריה של הטבע
אוסף התכתבויות אודות הדודו שנערכו בין החוקרים החל מהמאה ה-19 על פי סדר כרונולוגי בעריכת Jolyon C. Parish
דודו איפה אתה?, פודקאסט לילדים של תאגיד השידור הישראלי, 24 בינואר 2023
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:יוניים
קטגוריה:עופות חסרי יכולת תעופה
קטגוריה:עופות שהוכחדו בידי האדם
קטגוריה:עופות שנכחדו בהולוקן
קטגוריה:ציפורים לאומיות
קטגוריה:מאוריציוס: סמלים לאומיים
קטגוריה:אפריקה: עופות שנכחדו
| 2024-02-21T08:51:18
|
תחשאים
|
תַחֲשָׁאִים (שם מדעי: Sirenia; שם נרדף: סירנות) היא סדרת יונקים ימיים איטיים שהתפתחו מפרסתנים יבשתיים לפני יותר מ־50 מיליון שנים.
מאפיינים
גופם גלילי ומאורך, ההופך צר בחלקו האחורי בדומה לכלבי ים. גפיהם הקדמיות הפכו לסנפירים וזנבם שטוח ורחב. גפיהם האחוריות נעלמו, בדומה ללווייתנאים, ומצויות רק כשרידים תחת השריר האחורי. מבנה הלסת של התחשאים התפתח עם מעט שינויים, והותאם לצורך שלהם לעלות כל מספר דקות לפני המים על מנת לנשום. לנקבות התחשאים רק שתי פטמות, בדומה לקרוביהם הרחוקים, הפילים.
התחשאים הם סדרת היונקים הימיים השלישית בגודלה אחרי הלווייתנאים והטורפים הימיים. בניגוד לטורפים הימיים, אין להם איברים אשר מאפשרים להם לעלות על פני הקרקע. בניגוד ללווייתנאים, מעדיפים התחשאים לחיות במים רדודים ומתוקים, בקרבת החופים. המינים בסדרה חיים בקבוצות קטנות או בבדידות במים רדודים בים או בשפכי נהרות. הם ניזונים מצמחים הגדלים במים.
יש הסבורים כי האגדה על בנות הים התפתחה לאחר שהאדם חזה בתחשים לראשונה.
הגדול בתחשאים הוא תחש נהרות קריבי (Trichechus manatus) שמשקלו מגיע ל־1,600 ק"ג. הקטן ביותר הוא התחש הגמדי (Trichechus bernhardi) הנדיר, שיכול להגיע למשקל של 60 ק"ג.
מיון
משפחה: Anthracobunidae – נכחדה
משפחה: פרורסטומיים (Prorastomidae) – נכחדה
משפחה: Protosirenidae – נכחדה. בה הפרוטוסירן.
משפחה: תחשיים (Dugongidae)
סוג ומין יחיד: תחש המשכן (Dugong dugon) – מצוי בישראל.
סוג ומין יחיד: פרת הים של שטלר (Hydrodamalis gigas) – נכחד.
משפחה: תחשי הנהרות (Trichechidae)
סוג: תחש נהרות (Trichechus)
מין: תחש נהרות קריבי (Trichechus manatus).
מין: תחש נהרות אמאזוני (Trichechus inunguis).
מין: תחש נהרות אפריקני (Trichchus sengalensis).
מין: תחש גמדי (Trichechus bernhardi) – קיומו מוטל בספק.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1811
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון קרל וילהלם יליגר
| 2024-03-27T16:10:43
|
שור הבר
|
שור הבר או בקר בר הידוע גם כאורוקס (שם מדעי: Bos primigenius) הוא מין שנכחד בסוג פר. היה נפוץ בכל אירופה ובאזורים רבים באסיה ובאפריקה, ומשערים שממנו פותחו כמה מגזעי הבקר המשמשים את האדם.
אורכו של שור הבר היה כשלושה מטרים וגובהו הגיע ל-1.8 מטר. צבעו היה שחור ולאורך גבו נמתח פס לבן.
לפי הממצא הארכיאו-זואולוגי השור התקיים בתחומי ארץ ישראל עד שלהי תקופת הברזל, בידי המדע שפע ראיות על קיומו במרחב המערב אסייתי של שור הבר. בתנ"ך מוזכר הוא כבעל חיים מוכר עד תקופתו של דוד המלך, ומאוחר יותר בספרי הנביאים. במונומנטים אשורים מתואר המרדף והציד אחריו בזמן השושלות הקדומות. יוליוס קיסר ראה ותיאר אותו בגרמניה ביער הרקניה, ועד ימי הביניים לא נכחד מאירופה, על פי עדויות אחרונות שור הבר נכחד כליל מן העולם בשנת 1627 בפולין.
גודלו ועצמתו של שור הבר הרשימו את האדם מאז ימי קדם, האדם הקדמון נהג לצוד אותו כדי לאכלו והוא גם מופיע בציורי מערות, בסמל מולדובה ובסמלה של מקלנבורג.
ניסיון השבתו לטבע
ממשלת רוסיה ניסתה להשיבו לטבע על ידי הכלאה של ביזון אירופי עם פרה (ראה על כך בערך ביזון אירופי).
שור הבר בארץ ישראל
שורי הבר חיו בארץ ישראל בתקופות קדומות, שרידיו נתגלו בכרמל,ובעמק הירדן. שרידיהם נמצאו באתרים רבים בחבל הים תיכוני לאורך עידני התקופות הפרהיסטוריות.
אולם מספר הממצאים הארכאו-זואולוגיים הולך ופוחת לאחר מכן והאחרון שבהם הוא משלהי תקופת הברזל בתל חשבון שבעבר הירדן.
ממוזער|שורי בר כפי שצוירו במערת לאסקו בצרפת, 17,000 שנה לפני זמננו
זיהוי מקראי
קיימת סברה ששור הבר הוא למעשה התאו המקראי והמין המכונה היום תאו הוא בעצם המין המכונה בלשון חז"ל "כוי". כמו כן, קיימת סברה אחרת שהשור הוא הראם המקראי, שכן הוא מופיע בתקבולת עם הפר (דברים לג יז; ישעיהו לד ז; תהילים כט ו).
ראו גם
בקר הבית
בקר מצרי
יאק הבר
הכחדה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1827
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי לודוויג הנריך בויאנוס
קטגוריה:בקר
קטגוריה:פרים פרהיסטוריים
קטגוריה:מגה-פאונה נכחדת של אירואסיה
קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים שנכחדו
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1827
קטגוריה:אירופה: יונקים שנכחדו
| 2024-08-05T13:22:26
|
היעלמות מינים מארץ ישראל
|
הפניה מינים שנכחדו
| 2015-07-09T08:28:00
|
אסון אקולוגי
|
הפניה מינים שנכחדו
| 2015-07-09T08:28:05
|
נמר הגליל
|
REDIRECT נמר
| 2005-10-06T08:44:06
|
מריתריום
|
מַריתְריוּם (שם מדעי: Moeritherium) הוא סוג של יונק קדום שהתקיים בתקופת האאוקן והוא נחשב כאב-קדמון לפילים של ימינו. משמעות שמו: "הבהמה של אגם קארון" המכונה אגם מוראיס.
מאפיינים
יצור זה היה דומה במראהו לטפיר גדול. גובהו היה עד 70 ס"מ, אורכו ל-3 מטרים ומשקלו 235 ק"ג. הייתה לו גולגולת רחבה עם שיניים חזקות וניבים גדולים והיה לו חדק קצר מאוד. הוא היה יצור איטי שבילה את רוב זמנו בשחייה ורעייה לצד המים וייתכן שאף בתוכם.
מאובניו של היצור נמצאו בצפון אפריקה באזור שבין מצרים לאלג'יריה.
בתרבות
יונק קדום זה הופיע בסדרה ללכת עם חיות.
גלריה
ראו גם
גומפותריום
פלאומסטודון
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1901
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי צ'ארלס ויליאם אנדרוס
קטגוריה:פילאים פרהיסטוריים
קטגוריה:מגה-פאונה של הפלאוגן באפריקה
קטגוריה:יונקים שחיו באאוקן באפריקה
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1901
| 2023-04-02T05:27:22
|
פלאומסטודון
|
פַּלֵאוֹמָסטוֹדוֹן (שם מדעי: Palaeomastodon; מילולית: "מסטודון עתיק") הוא הסוג היחיד הידוע במשפחת הפלאומסטודונטיים. יצור זה הפלאומסטודון חי באפריקה בתקופות האוליגוקן והאאוקן לפני כ-35 מיליון שנה והתפתח כחלק מהתפתחות שושלת מיני הפילאים, והיה מאבות הפילים של ימינו. הוא עצמו התפתח מהמריתריום שחי לפני 60 מיליון שנה.
יצור זה הגיע לגובה של 2.2 מ' ושקל מעל 2.5 טונות והוא היה בעל ראש מוארך בעל חותכות גדולות דמויות חטים וכנראה שהיה לו חדק קצר ששימש לליקוט מזון. צורת חייו דומה לצורת חייו של ההיפופוטם של ימינו אשר צולל במים רדודים כאשר ראשו נשאר מעל המים וכן הוא התהלך על אדמות ביצה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1901
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי צ'ארלס ויליאם אנדרוס
קטגוריה:פילאים פרהיסטוריים
קטגוריה:מגה-פאונה של הפלאוגן באפריקה
קטגוריה:יונקים שחיו באאוקן באפריקה
קטגוריה:יונקים שחיו באוליגוקן באפריקה
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1901
| 2023-04-09T07:27:16
|
גומפותריום
|
ממוזער|השוואת שני מודלים של גומפותריום לאדם
גומפותריום (שם מדעי: Gomphotherium; משמעות שמו: "בהמה מרותכת". בעבר היה ידוע גם בשמות טרילופודון וטטרבולודון) הוא סוג יונק בן לסדרת הפילאים, אשר חי בתקופת המיוקן. מאבות הפילים של ימינו. התפתח מיצור קדום יותר הקרוי מריתריום.
מאובניו נמצאו באירופה (צרפת, גרמניה, אוסטריה), צפון אמריקה (קנזס), אסיה (פקיסטן) ואפריקה (קניה). הוא הגיע לגובה 3.17 מטר ולמשקל של 6.7-7.4 טונות. בניגוד לפיל המודרני, היו לו ארבעה חטים - שני חטים דמויי את חפירה על הלסת התחתונה, ושני חטים על הלסת העליונה - שהיו מצופים באמייל, בניגוד לפילים בני זמננו. נראה שהחטים התחתונים שימשו אותו כדי לאסוף צמחי מים בביצות בהן חי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1837
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הרמן בורמייסטר
קטגוריה:גומפותריומיים
קטגוריה:מגה-פאונה של הנאוגן באירואסיה
קטגוריה:מגה-פאונה של הנאוגן באפריקה
קטגוריה:יונקים שחיו במיוקן באירופה
קטגוריה:יונקים שחיו במיוקן באסיה
קטגוריה:יונקים שחיו במיוקן באפריקה
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1837
| 2023-06-06T14:03:44
|
מסטודון
|
שמאל|ממוזער|250px|השוואה בין מסטודון לאדם
מַסְטוֹדוֹן (שם מדעי: Mammut; ידוע בעיקר בשם "Mastodon": מיוונית: מסטוס - חזה, אודונטס - שיניים) הוא סוג יונק נכחד ממשפחת הממוטיים שבסדרת הפילאים שחי מסוף תקופת המיוקן עד להכחדת המינים האחרונים בסוף הפליסטוקן. מאובנים רבים של מסטודונים נמצאו ברחבי העולם. המין הצעיר והידוע ביותר הוא Mammut americanum, שניצוד בידי הפלאו-אינדיאנים בצפון אמריקה ונכחד בסוף תקופת הקרח האחרונה.
המסטודון היה דומה לפילים המודרניים ולממותה, אך היה פרימיטיבי יותר וגופו היה מכוסה פרווה. שיניו היו גדולות וקשיחות אך נראה שהוא לא היה יכול לעכל עשב, דבר שצימצם את תחומי מחייתו. מבנה אוזניו דמה לאלה של פיל אסייתי והוא היה נמוך מעט מהפילים. עם זאת הוא עדיין הגיע לגובה של מעל 3 מטר וחלק מהמינים הגיעו למשקל 11 טון.
בתרבות
המסטודון הוא המאובן הלאומי של מישיגן.
הלהקה האמריקאית מסטודון קרויה על שמו.
בספרו של ז'ול ורן: מסע אל בטן האדמה מוזכר עדר מסטודונים.
אחת הדמויות בסדרה מייטי מורפין פאוור ריינג'רס הוא מסטודון אמריקאי
באחד מפרקי הסדרה דינוזאורים נראה מסטודון.
בקתדרלת סטפנוס הקדוש באוסטריה מוצג במגדל הצפוני שער הקרוי "שער הענק" ("ריזנטור" או "Riesentor"), בשל עצם של מסטודון שהייתה תלויה מעליה בעבר.
מסטודון נראה בסרט מ-1992 "Doctor Mordrid".
המסטודון נראה בסדרת ה-BBC: העולם החדש הפראי, במפלצות שפגשנו ובענקי עידן הקרח.
המסטודון הופיע במספר משחקי מחשב: עולם היורה: המשחק, Jurassic Park Builder ו-Zoo Tycoon 2, בחלק על החיות הנכחדות.
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1799
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן פרידריך בלומנבך
קטגוריה:ממוטיים
קטגוריה:יונקים שחיו בנאוגן באמריקה הצפונית
קטגוריה:יונקים שחיו בפלייסטוקן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מגה-פאונה של הפלייסטוקן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מגה-פאונה של הפלייסטוקן באירואסיה
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1799
bg:Мастодон
uk:Мастодонти
| 2024-10-06T07:01:07
|
סטגודון
|
סטֵגוֹדוֹן (שם מדעי: Stegodon; מילולית: "שן מקורה") הוא סוג במשפחה הנכחדת סטגודוניים, מסדרת בעלי חדק. הסטגודון חיו באזורים נרחבים של אסיה וגם ארץ ישראל במהלך תקופות המיוקן והפליסטוקן. כמה מינים בסוג זה נמנו עם הגדולים שבבעלי החדק; גובה כתפיהם של פרטים בוגרים מהם הגיעו עד לגובה של כארבעה מטרים ואורכם הגיע לכשמונה מטרים, וזאת מבלי למנות את אורך חטיהם, אשר היו באורך של כשלושה מטרים. משקלם הגיע ל-12.5–14.5 טון.
בעבר סברו כי הסטגודון הוא מאבותיהם של הפילים ושל הממותות, אולם כיום מאמינים כי אין בנמצא בעלי חיים שהם צאצאי סוג זה.
ממוזער|דגם של שני סטגודונים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1847
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יו פלקונר
קטגוריה:סטגודוניים
קטגוריה:מגה-פאונה של הפלייסטוקן באירואסיה
קטגוריה:יונקים שחיו בנאוגן באסיה
קטגוריה:יונקים שחיו בפלייסטוקן באסיה
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1847
| 2024-10-06T07:15:34
|
אאוהיפוס
|
ממוזער|איור של אאוהיפוסים
ממוזער|איור
אאוהיפוס או איוהיפוס (שם מדעי: Eohippus; משמעות השם: "סוס השחר"), הוא סוג יונק קדום שהתקיים באאוקן תחתון, לפני כ-55 מיליון שנה. האיוהיפוס הוא מהמינים הקדומים ביותר של קרובי הסוסים. ממנו התפתח האורוהיפוס. המאובן הראשון שלו התגלה באנגליה על ידי הפלאונטולוג ריצ'רד אוון.
מאפיינים
האיוהיפוס היה רחוק בצורתו החיצונית מזו של הסוסים המוכרים כיום והיה בעל דמיון רב יותר לכלב: בעל רגליים קצרות, זנב ארוך וחוטם קצר. גובהו נע בין 20 עד 60 ס"מ. היו לו חמש אצבעות בכל רגל, אלא ששתי אצבעות בכל רגל אחורית ואצבע בכל רגל קדמית היו מנוונות. הוא ניזון בעיקר מפירות ועלים. הוא שכן ביערות.
כיום מכלילים רבים את סוג זה עם ההירקותריום (Hyracotherium; מילולית: "בהמה דמוית-שפן").
קישורים חיצוניים
איוהיפוס באתר מוזיאון הטבע של פלורידה
הדיווח על גילוי המאובן
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1876
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי עותניאל צ'ארלס מארש
קטגוריה:מינים שנכחדו: סוסיים
קטגוריה:יונקים שחיו באאוקן באירופה
קטגוריה:מפריטי פרסה שחיו באאוקן
| 2024-03-12T10:36:55
|
פליוהיפוס
|
ממוזער|פליוהיפוס
פליוהיפוס (שם מדעי: Pliohippus; מילולית: "מעבר לסוס") הוא סוג בעל חיים ממשפחת הסוסיים, אשר התקיים בתקופת המיוקן באמריקה הצפונית. הייתה לו אצבע אחת בכל רגל. נמנה עם אוכלי העשב ונחשב אחד מאבותיו של הסוס. הוא הגיע לגובה 120 ס"מ בכתפיו ושקל 100 קילוגרם בממוצע.
לסוס זה היו רגליים חזקות בעלות אצבע קשיחה בכל רגל, שהותאמו לחיים בערבות עשב רחבות בהם היה צריך לרוץ במהירות כדי להימלט מטורפים.
המאובנים של סוס זה התגלו בנברסקה וקולורדו שבארצות הברית וגם בקנדה.
סוס קדום זה תואר על ידי החוקר האמריקאי עותניאל צ'ארלס מארש ב-1874.
בתרבות
סוס זה הופיע בסדרה ענקי עידן הקרח.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1874
קטגוריה:מינים שנכחדו: סוסיים
קטגוריה:יונקים שחיו במיוקן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מגה-פאונה של הנאוגן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מפריטי פרסה שחיו במיוקן
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי עותניאל צ'ארלס מארש
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1874
| 2023-04-02T03:37:28
|
הירקותריום
|
הירקותריום (שם מדעי: Hyracotherium; מילולית: "בהמת שפן") הוא סוג נכחד יונק ממשפחת הפלאותריומיים הקרובה לסוסיים. סוג זה התקיים במשך האאוקן שלפני 55 עד 45 מיליון שנה מזמננו באירופה. המאובנים שלו התגלו באנגליה בתצורות חרסית לונדון .
מאפיינים
יונק זה הגיע לגודל של כלב כשאורכו של ההירקותריום הגיע ל-78 ס"מ ומשקלו עד לתשע ק"ג. הוא היה בעל ארבע פרסות דקות על רגליו והיו לו שיניים טוחנות דקות בעלות כתרים נמוכים אשר הותאמו ללעיסת עלים וצמחייה רכה. הוא חי ביערות של אנגליה וניזון מעלים, אגוזים, פירות וצמחייה דומה. ייתכן שהוא חי בקבוצות קטנות.
הסוג הוגדר בידי החוקר האנגלי ריצ'רד אוון ב-1841, אשר ראה בו יצור הקרוב לשפנאים ועל כן נתן לו את שמו המדעי. ב-1781 החוקר האמריקאי עותניאל צ'ארלס מארש הניח על בסיס שלד דומה לסוג אאוהיפוס - ראשון הסוסים, שמדובר באותו סוג והכליל אותו יחד, נוסף על כמה סוגי סוסים דומים שאוחדו עם האאוהיפוס. בהמשך איחוד זה הוטל בספק. כמה חוקרים רואים בו מין במשפחת הפלאותריומיים, בה כלול גם הפלאותריום. משפחה זו קרובה מאוד לסוסים אך גם לטפיריים ולברונתותריומים.
ההירקותריום נכחד עם התייבשות היערות בסוף האאוקן. הוא הוחלף במפריטי פרסה מותאמים יותר לתזונה מצמחייה קשיחה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פלאותריומיים
קטגוריה:יונקים שחיו באאוקן באירופה
קטגוריה:מפריטי פרסה שחיו באאוקן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1841
| 2023-07-03T06:30:15
|
אורוהיפוס
|
אורוהיפוס (שם מדעי: Orohippus) הוא סוג נכחד של יונק מתקופת האאוקן של אמריקה הצפונית, שהיה אוכל עלים. יצור זה היה מאבותיו של הסוס.
האורוהיפוס התפתח מהאיוהיפוס לפני כ-50 מיליון שנה. הוא דומה בצורתו החיצונית לאיוהיפוס, וההבדל המשמעותי ביותר הוא העדרן של האצבעות המנוונות בכפות רגליו. לאורוהיפוס ארבע אצבעות בכל רגל קדמית, ושלוש אצבעות בכל רגל אחורית.
המאובנים של סוס קדום זה התגלו בויומינג ואורגון שבארצות הברית.
למרות משמעות שמו שהיא סוס הרים האורוהיפוס לא חי בהרים.
סוס קדום זה תואר על ידי החוקר עותניאל צ'ארלס מארש ב-1872.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1872
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי עותניאל צ'ארלס מארש
קטגוריה:מינים שנכחדו: סוסיים
קטגוריה:יונקים שחיו באאוקן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מפריטי פרסה שחיו באאוקן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1872
| 2022-12-13T12:04:11
|
מזוהיפוס
|
מזוהיפוס (שם מדעי: Mesohippus; מילולית: "סוס אמצעי") הוא סוג יונק קדום שחי לפני כ-30 עד 40 מיליון שנה באמצע תקופת האאוקן עד לתחילת תקופת האוליגוקן. נמנה עם קבוצת אוכלי העלים ומאבותיו הקדומים של הסוס. כמו הרבה סוסים קדומים, המזוהיפוס היה נפוץ בצפון אמריקה. מאובניו התגלו בקולורדו, נברסקה, דקוטה הדרומית ודקוטה הצפונית שבארצות הברית וגם בקנדה.
פיזיולוגיה
למזוהיפוס היו רגליים ארוכות יותר מקודמו האיוהיפוס ועמד בגובה של כ-60 ס"מ. בנוסף איבד בוהן במהלך התפתחותו ועמד בעיקר על בהונו האמצעית, למרות שהשתמש גם בבהונותיו האחרות. מבנה גולגולתו של המזהיפוס היה רחב וגדול יותר מסוסיים קודמים אליו.
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1875
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי עותניאל צ'ארלס מארש
קטגוריה:מינים שנכחדו: סוסיים
קטגוריה:יונקים שחיו באוליגוקן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מפריטי פרסה שחיו באוליגוקן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1875
| 2023-04-02T05:49:58
|
פראהיפוס
|
200px|ממוזער|גולגולת של הסוס.
פראהיפוס (שם מדעי: Parahippus) (פירוש השם מיוונית: "היפו" - סוס, "פארה" - ליד, כלומר: "קרוב לסוס") הוא סוג של מפריט פרסה נכחד, בן משפחת הסוסיים אשר היה מאבותיו של הסוס המודרני. סוג זה התקיים בתחילת תקופת המיוקן באמריקה הצפונית. הוא תואר ב-1858 בידי הפלאונטולוג ג'וזף ליידי .
סוס זה הגיע עד לגובה מטר בכתפיו והיה מותאם יחסית לחיים בערבות העשב ששגשגו באמריקה הצפונית במיוקן. במראהו הוא דמה למיוהיפוס (Miohippus) מהפלאוגן אך היה גדול ושרירי יותר ובעל פרסות בעלות אצבע חזקה בכל רגל. למרות זאת היו לו עוד שתי אצבעות גמדיות בכל רגל, אשר נעלמו למינים מפותחים יותר. גם מבנה הפנים התארך והלסתות נהיו מסיביות ובעלות שיניים קטנות ורבות יותר.
הסוס רעה בחבורות במישורים והותאם אכילת עשב כתחליף לעלי עצים ושיחים שנהפכו לנדירים יותר.
המאובנים של סוס קדום זה התגלו בפלורידה ובמישורים הגדולים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1858
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'וזף ליידי
קטגוריה:מינים שנכחדו: סוסיים
קטגוריה:יונקים שחיו במיוקן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מגה-פאונה של הנאוגן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מפריטי פרסה שחיו במיוקן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1858
| 2022-12-08T16:29:45
|
מריקהיפוס
|
מריקהיפוס (שם מדעי: Merychippus; מילולית: "סוס מעלה גירה") הוא סוג יונק מפריט פרסה שהתקיים בתקופת המיוקן והיה מאבותיו של הסוס המודרני.
מאפיינים
סוס קדום זה הגיע לגובה 90 ס"מ ולמשקל 70-120 קילוגרם בממוצע. מבנה רגליו דמה מאוד לפרסות סוס והם הותאמו למרוצה בערבות בעשב הפתוחות של אמריקה הצפונית. ככל הנראה זה היה הסוס הראשון שניזון מעשבים ולא רק מעלים וצמחייה רכה. היה לו ראש גדול עם לסתות חזקות. הוא דמה מאוד לסוס מודרני אך היה נמוך יותר.
המאובנים של סוס קדום זה התגלו בארצות הברית ומקסיקו.
סוס זה חי בתקופת המיוקן לפני 20-10.43 מיליון שנה ואז נכחד.
סוס זה תואר על ידי החוקר האמריקאי ג'וזף ליידי ב-1856.
בתרבות
סוס קדום זה הופיע בסדרה מפלצות חוזרות לתחייה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מינים שנכחדו: סוסיים
קטגוריה:יונקים שחיו במיוקן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מגה-פאונה של הנאוגן באמריקה הצפונית
קטגוריה:מפריטי פרסה שחיו במיוקן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1856
| 2023-04-14T06:03:07
|
מילודון
|
מילודון (שם מדעי: Mylodon) הוא סוג של עצלן קרקע נכחד שחי לפני 2 מיליון שנה עד לפני כעשרת אלפים שנה. אורכו היה כשלושה מטרים ומשקלו כאלף קילוגרם. המילודון ניזון מעלי עצים אליהם הגיע כשהזדקף על רגליו האחוריות.
מאובני המילודון נמצאו בצ'ילה ובארגנטינה וקיבלו שם ב-1840 בידי החוקר ריצ'רד אוון, שגם קבע את שמם של הדינוזאורים. מאובניו נמצאו ברחבי ארגנטינה וצ'ילה וצ'ארלס דרווין גם מצא כמה עצמות במסעותיו, מה שנתן למין את שמו. משמעות שם הסוג היא: "שן טוחנת".
חלק ממאובני העצלן עברו לסוג פרמילודון הקרוב אליו אך היה בעל מספר שונה של שיניים.
כמה מאובנים של תוארכו ללפני 5,000 שנה, כך שזה העצלן הקרקעי האחרון שהיה.
תמונות
קישורים חיצוניים
קטגוריה:מילודוניים
קטגוריה:מגה-פאונה של הפלייסטוקן באמריקה הדרומית
קטגוריה:יונקים שחיו בפלייסטוקן באמריקה הדרומית
קטגוריה:צ'ילה: מאובנים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ריצ'רד אוון
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1840
| 2024-10-06T06:56:26
|
פרצרתריום
|
פרצרתריום (שם מדעי: Paraceratherium; מילולית: "קרוב לאצרתריום". בעבר כונה גם כאינדריקותריום ובאלוקיתריום) הוא סוג של יונק ענקי דמוי-קרנף מהמשפחה הנכחדת הירקודונתיים, שנחשב ליונק היבשתי הגדול ביותר מעולם.
מאפיינים
מאובנים של הפרצרתריום התגלו בחלקים רבים של אסיה: קזחסטן, פקיסטן, הודו, מונגוליה וסין. הסוג התקיים מאמצע תקופת האוליגוקן ועד תחילת תקופת המיוקן, פחות או יותר לפני 30 עד 20 מיליון שנה, כאשר אזור אסיה היה מכוסה בצמחייה סובטרופית עשירה.
הפרצרתריום הוא היונק היבשתי הגדול ביותר הידוע למדע, ככל הנראה גדול אפילו מהמינים הגדולים ביותר של ממותה (אם כי ייתכן שהמינים הגדולים יותר של ממותה, כמו ממותת הערבה, התקרבו אליו בגודל ובמשקל). גובהו של בוגר עד הכתף מוערך ב-5–5.5 מטר, גובה הראש כשהוא מורם כ-, אורכו הכולל כ-8 מטר ואורך הגולגולת 1.35 מטר. קיימות הערכות שונות לגבי משקלה של החיה, אך ההערכות הריאליסטיות והאמינות ביותר נעות ממעל 10 טונות ועד כ-20 טונות.
הפרצרתריום היה אוכל עשב, כאשר היה מסיר עלים מעצים באמצעות שיניו העליונות דמויות החטים, שהיו מכוונות כלפי מטה והסתירו את שיניו התחתונות, אשר היו מכוונות לפנים. גולגולתו הייתה ארוכה, נמוכה וחסרת קרן, מצוידת בעצמות אף ומצח קמורות. שיניו הקדמיות הצטמצמו לכדי זוג יחיד של שיניים חותכות בכל אחת מהלסתות, אשר גודלן וצורתן החרוטית שיוו להן מראה של חטים קטנים. שפתו העליונה הייתה ללא ספק בעלת כושר תנועה גדול. הצוואר היה ארוך מאוד וחזק והגפיים דמויות העמודים היו ארוכות ועבות. כל התכונות הללו מצביעות על כך שהוא היה נוהג ללחך עלים וענפים קטנים של עצים ושיחים גדולים.
משמעות השם Paraceratherium הוא "חיה כמעט בעלת קרן" ביוונית עתיקה, והוא מציין את העובדה שהחיה אמנם הייתה ללא קרן, אולם היא מקורבת לקרנף. השם Indricotherium קשור ליצור מיתולוגי רוסי בשם "אינדריק", שנחשב ליצור החזק ביותר ואבי כל החיות. משמעות השם Baluchitherium הוא "החיה של בלוצ'יסטן" (כיום בפקיסטן), כיוון שבחבל ארץ זה הוא התגלה לראשונה.
טקסונומיה ומינים של הפרצרתריום
למרות הבחנה די ברורה ברמת המין, קיימים חוסר ודאות וחוסר הסכמה באשר לרמת הסוג. הפרצרתריום תואר לראשונה על ידי פורסטר קופר (Forster Cooper) בשנת 1911, אשר תיאר את הסוג Baluchitherium לראשונה בשנת 1913. הסוג Indricotherium תואר לראשונה על ידי בוריסיאק (Borissiak) בשנת 1915.
המונח Baluchitherium נחשב בימינו כמילה נרדפת ל-Paraceratherium או ל-Indricotherium.
עם זאת, הייתה מחלוקת בשאלה האם Indricotherium הוא סוג מובחן מ-Paraceratherium. לוקאס (Lucas) וסובוס (Sobus), בסקירתם משנת 1989 על תת-המשפחה Indricotheriinae (ראו הפניה למטה), טוענים שמדובר במילה נרדפת, ומתייחסים אל ההבדלים בין השניים כהבדלים ברמת המין לכל היותר, וייתכן אף שהם תוצאה של דו-צורתיות (dimorphism) בתוך מין יחיד, כשה-Indricotherium הגדול והחסון יותר הוא כנראה הזכר וה-Paraceratherium הרזה יותר, הוא למעשה הנקבה. עם זאת, חוקרים אחרים מטילים בכך ספק, בעיקר בשל פירוש ההבדלים בצורת הגולגולת. אף אם יסתבר שאכן מדובר בשני סוגים שונים, עדיין הם יהיו דומים מאוד בגודל ובמראה.
אם מחשיבים את השניים כסוג אחד, הרי ש-Indricotherium יהפוך לכינוי זוטר של Paraceratherium, משום שלפי עקרון הבכורה של מיון עולם הטבע, הפרסום הראשון, ולכן השם התקף הישן ביותר, מקבל עדיפות. במקרה זה יש לקיים את ההתייחסות לפי לוקאס וסובוס, אשר מתייחסים ל-Indricotherium, Baluchitherium, Thaumastotherium Forster Cooper, 1913a, Aralotherium Borissiak, 1939, and Dzungariotherium Xu and Wang, 1973 ככינויים זוטרים ל-Paraceratherium.
לוקאס וסובוס מזהים ארבעה מינים נפרדים של Paraceratherium. מין נוסף (P. zhajremensis) הוסף באופן זמני. המינים הם:
Paraceratherium bugtiense &רלמ;(Pilgrim, 1908), מתחילת תקופת המיוקן בפקיסטן, הוא המין המאפיין (הראשי) של הסוג Paraceratherium. כינוי זוטר למין זה הוא Baluchitherium osborni Forster Cooper, 1913a. הוא נמצא לראשונה בתצורות צ'ירווטה (Chitarwata) בגבעות בוגטי (Bugti) אשר בבלוצ'יסטן (Balochistan), שעל שמה הוא קרוי.
Paraceratherium transouralicum &רלמ;(Pavlova, 1922). ידוע גם כ-Indricotherium transouralicum. זה המין הידוע והנפוץ ביותר. ידוע שחי מתקופת האוליגוקן האמצעית ועד המאוחרת בקזחסטן, במונגוליה ובמונגוליה התיכונה שבצפון סין. לוקאס וסובוס מתארים את המינים הבאים כשמות נרדפים למין זה: Baluchitherium grangeri Osborn, 1923, Indricotherium asiaticum Borissiak, 1923, Indricotherium minus Borissiak, 1923.
Paraceratherium zhajremensis &רלמ;(Osborn, 1923) מסוף האוליגוקן או תחילת המיוקן במזרח קזחסטן.
Paraceratherium orgosensis &רלמ;(Chiu, 1973) הוא המין הגדול ביותר. שיניו גדולות לפחות ברבע מאלה של P. transouralicum (ראו Lucas and Sobus p.363/fig.19.2). הוא ידוע מאמצע ועד סוף האוליגוקן משינג'יאנג, אשר בצפון מערב סין. הכינויים הנוספים הם: Dzungariotherium orgosensis Chiu, 1973 וכן שניים הנקראים על שם גולגולת נפרדת: Dzungariotherium turfanensis Xu & Wang, 1978 ו Paraceratherium lipidus Xu & Wang, 1978. אף על פי שקיימות כמה וריאציות בפרטי פרופורציות בין הגולגולות, (אולי בשל הבדלי מגדר), כולן נמצאו בקרבה גאוגרפית זו לזו, ובכולן הטוחנות העליונות, הראשונה והשנייה, הן בעלות מבנה דומה.
בתרבות
יונק זה מופיע בסדרה ללכת עם חיות ובמשחק עולם היורה: המשחק.
גלריה
ראו גם
פיל אסייתי ישר-חט - יונק נכחד בגודל דומה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1911
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קלייב פורסטר קופר
קטגוריה:הירקודונתיים
קטגוריה:מגה-פאונה של הפלאוגן באירואסיה
קטגוריה:יונקים שחיו באוליגוקן באסיה
קטגוריה:מפריטי פרסה שחיו באוליגוקן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1911
| 2024-04-24T15:08:51
|
אייל אירי
|
אייל אירי (שם מדעי: Megaloceros giganteus; מיוונית: Μεγαλος + Κερας, שמשמעו "ענק הקרן") הוא מין נכחד של אייל, אשר חי ברחבי אירואסיה מן הפליוקן המאוחר ועד ההולוקן הקדום. בעבר נחשב למין היחיד בסוג מגלוצרוס, אך מאוחר יותר נתגלו מינים נוספים.
מין זה היה מאוכלי העשב הגדולים של עידן הקרח האחרון. היה זה האייל הגדול ביותר, ובעל הקרניים הגדולות ביותר שחי אי-פעם. גובהם של הזכרים היה מעל ל-2 מטרים ומשקלם בין 500 ל-740 ק"ג.
השרידים האחרונים הידועים של אייל אירי תוארכו באמצעות תיארוך פחמן-14 לסביבות 5,700 לפנה"ס.
גובהו היה 2.1 מטרים בגובה הכתפיים, ואורכו 2.8 מטרים. המרחק בין קצות הקרניים שלו היה 3.65 מטרים, ומשקלן 40 ק"ג.
מתנגדי תורת האבולוציה במאה ה-19 השתמשו בקרניים העצומות של האייל האירי כדי להטיל ספק במנגנון הברירה הטבעית כפי שהציג צ'ארלס דרווין. אם המותאמים ביותר שורדים, שאלו הספקנים, אזי מהו היתרון שיש למי שנושא על ראשו קרניים גדולות כל כך. לפי עקרון ההכבדה שהציע אמוץ זהבי, הצגת קרניים כבדות כל כך, היא מעין מסר שמשדר הזכר בעונת הרבייה כדי להוכיח עד כמה איתן וחסון הוא.
קישורים חיצוניים
ימין|ממוזער|220px|שיחזור של האייל האירי
ממוזער|250px|שיחזור של האייל האירי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1799
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן פרידריך בלומנבך
קטגוריה:אייליים פרהיסטוריים
קטגוריה:מגה-פאונה של הפלייסטוקן באירואסיה
קטגוריה:יונקים שחיו בפלייסטוקן באירופה
קטגוריה:יונקים שחיו בפלייסטוקן באסיה
קטגוריה:מכפילי פרסה שחיו בפלייסטוקן
קטגוריה:יונקים שנכחדו בהולוקן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1799
| 2024-10-06T07:33:08
|
מפלצות וחיות מיתולוגיות
|
הפניה יצור מיתולוגי
| 2024-01-28T08:11:23
|
וודו
|
שמאל|ממוזער|250px|טקס וודו בז'אקמל, 2002
וודו היא דת עממית מערב אפריקאית, שנולדה מהמפגש בין הפולחנים המסורתיים של אלי יורובה ואלוהויות ה והאווה, במהלך התרחבותה של ממלכת דהומי של אנשי הפון של אבומה במאות ה-17' וה-18'. נגזרות של הוודון או בשמה הפופולרי וודו, נוצרו תוך סינקרטיזם ממפגש של דתות מערב אפריקאיות עם אלמנטים מן הנצרות הקתולית, כתוצאה מסחר עבדים. נגזרות אלו נפוצות בהאיטי שבאיים הקאריביים, ברפובליקה הדומיניקנית, בדת הסנטריה בקובה, וכן באיי בהאמה ובארצות הברית. זרם נוסף, נבדל, התפתח במדינת לואיזיאנה שבארצות הברית. מספר דתות אחרות, דומות לוודו בעיקרן, צמחו באופן זהה באזורים נוספים אליהם יובאו עבדים מאפריקה. עם דתות אלה נמנות הסנטריה בקובה, והקנדומבלה והאומבנדה בברזיל.
לפי הוודו קיים אל בורא יחיד וכל יכול, אלא שהוא אינו עוסק בעולם הגשמי ואינו נגיש לבני האדם. תחת זאת, העולם נשלט על ידי מספר רב של רוחות הכפופות לו (הנקראות "אורישה" (Orisha, Orixa) במסורת האפריקאית, או "לואה" (Loa, Lwa) בוודו ההאיטיאני), והן שעומדות במרכז הפולחן. הרוחות נחלקות לקטגוריות ולמשפחות, וכל רוח היא בעלת אופי נבדל, העדפות טקסיות מסוימות, ותחום מבין תחומי החיים עליו היא חולשת. מרכיבים מרכזיים נוספים בדת הוודו הם פולחן אבות וקרובי משפחה מתים, וריפוי פולחני מתחלואים.
היסטוריה והתפתחות
"וודו" (vodu) או "וודון" (vodun) הוא שמה של אחת הדתות הוותיקות במערב אפריקה, הנפוצה באזור זה גם כיום. משמעות המילה בלשונות המקומיות היא "רוח" או "ישות אלוהית". היסודות המשותפים לדתות האזור - אל יחיד ומרוחק, פנתיאון רחב של ישויות השולטות מטעמו בעולם הארצי, ועבודת רוחות המתים במשפחה - הם העומדים בבסיס הדת הסינקרטיסטית שצמחה בהמשך.
במהלך המאה השמונה עשרה הובאו עבדים רבים מהאזורים הללו לאיים הקאריביים, שהיו נתונים תחת שלטון צרפתי. השלטון ניסה לכפות על העבדים את הנצרות הקתולית, אלא שאלה המשיכו לעסוק בדתם המקורית, והסוו זאת באמצעות שאילת מרכיבים נוצריים. כך החלו להתפתח זרמי וודו כמיזוג בין הדתות, שהתאפשר בשל הפתיחות המאפיינת את האמונות האפריקאיות, כמו גם לדמיון מסוים הקיים בינן לבין האמונה הנוצרית. האל הבורא זוהה עם האל בנצרות, ונקרא "בונדיה" (Bondye, המקור בצרפתית: "Bon Dieu", "האל הטוב"); הרוחות זוהו עם קדושי הנצרות הקתולית, כאשר כל לואה מתאימה לקדוש מסוים. כך למשל ארזוליה פרדה (Erzulie Freda), אחת הלואה המרכזיות והאהובות, רוח האהבה והיופי, מזוהה עם מריה הקדושה.
זרמי דת הוודו בעולם החדש הוסיפו להתעצב ולהתפשט במהלך המאה התשע עשרה, לאחר שהאיטי זכתה לעצמאותה. מיזוג הנצרות הקתולית אל תוך הוודו המשיך גם בהיעדר כפייה: איקונות קדושים נוצרים שימשו כחפצים מרכזיים בפולחן הלואה, ותפילות קתוליות שולבו בטקסים הדתיים. בנוסף לכך, יש המזהים בוודו השפעה מצד תרבויות אינדיאניות מקומיות - בפרט במחלקת לואה בשם "פטרו" (Petro, Petwo), המתאפיינת ברוחות רעות ומזיקות, אשר לגביה נטען כי אינה קיימת במקורות האפריקאיים.
במהלך המאות התשע עשרה והעשרים נעשו ניסיונות שונים למגר את תפוצת הזרמים הסינקרטיים של דת הוודו בעולם החדש, אולם אלו לא צלחו, והיא נותרה דת נפוצה ומקובלת. בארץ מוצאה, במערב אפריקה, דת זו אך הולכת ומתפתחת.
עיקרי האמונה
בונדיה ולואה
בונדיה הוא האל היחיד בדת הוודו - ולפיכך היא מונותאיסטית בבסיסה - אולם הוא אינו מתערב בנעשה בעולם שברא, ולבני אנוש אין אפשרות לפנות אליו. הלואה הן שמהוות את מושא כלל התפילות והטקסים, בהיותן בעלות שליטה מוחלטת על המתרחש בחיי האדם. הקשר עם הלואה מתקיים בטקסים באמצעות מוזיקה, שירה וריקוד, והן מתגלות בצורת איחוז לזמן קצר באחד המשתתפים. כאשר לואה אוחזת בגופו של אדם היא שולטת בו, מדברת מגרונו, ומבטאת דרכו את ההתנהגות האופיינית לה. שאר הנוכחים בטקס מתייחסים אל אותו אדם כאל הלואה בכבודה ובעצמה.
הלואה נחלקות למספר קבוצות, כאשר הבולטות ביותר הן ראדה (Rada) ופטרו. מרביתן משתייכות לראדה, מחלקה שעיקרה רוחות טובות בעלות אופי נוח. לחלקן יש מקבילה - או לחלופין פן נוסף של אותה לואה - במחלקת הפטרו, המייצגת את הצד האפל של הוודו ומכילה רוחות פרועות וחמות מזג. כמה מן הלואה המרכזיות:
פאפא לגבה (Papa Legba) - הוא המתווך בין בני האדם לבין עולם הרוחות. כל תקשורת עם הלואה מחייבת את רשותו, ולכן הוא נקרא ראשון בכל טקס.
דאמבאלה (Damballa) - נחשב לדמות אבהית וחכמה ומתואר לרוב כנחש. המנחה המועדפת עליו בעת פולחן היא ביצה.
פאפא גדה (Papa Ghede) - שומר הסף לעולם המתים, המקושר אף למיניות. הוא נוטה להפגין הומור רב כאשר הוא מתגלה בטקס, ומרבה להשתמש בשפה גסה ובתנועות מגונות.
ארזוליה פרדה - רוח האהבה והיופי, המתוארת כדמות נשית יפהפייה, עשירה וגנדרנית. המנחות המוגשות לה הן בשמים ותמרוקים. היא ידועה אף כרגישה, קנאית ומרבה לבכות. לעומתה ארזוליה דנטור (Dantor), ההיבט שלה במחלקת הפטרו, היא אישה קשה וחזקה, דמות אם לוחמת המגוננת על נשים וילדים.
המתים
רוחות המתים מהוות אף הן מושא פולחני, ובני המשפחה נדרשים לעבוד אותם בביתם. על פי האמונה, רוחו של קרוב משפחה שזוכה לכבוד עשויה להיטיב עם בני הבית, ואילו רוח שממנה מתעלמים עלולה לכעוס ולהזיק.
האדם
כל אדם, לפי הוודו, הוא שילוב של הגוף הגשמי ושני מרכיבי תודעה: טי-בון-אנז' (ti-bon-ange, "מלאך טוב קטן") וגרו-בון-אנז' (gros-bon-ange, "מלאך טוב גדול"), אשר הוא נפש האדם.
פולחן וטקסים
דת הוודו נעדרת ממסד דתי מאורגן, והיא אינה אחידה בין אזורים שונים. פרטי הפולחן עשויים להשתנות אף בין משקי בית, כאשר כהן הדת הוא האחראי על שימור המסורת בטקסים אותם הוא מנהל. הן גברים והן נשים מסוגלים לשמש ככהני דת - גבר הממלא את התפקיד נקרא "הונגן" (houngan), ואשה הממלאת את התפקיד הנקראת "ממבו" (mambo). כהני הדת עוסקים אף בריפוי, ניחוש עתידות, הטלת לחשים ורקיחת שיקויים למגוון מטרות.
טקס הוודו הראשי נערך לרוב תחת סכך וסביב עמוד מרכזי, בהנחית הונגן או ממבו. בעלי תפקידים נוספים הם "הונגוניקון" (houngonikon), האחראי על הליווי המוזיקלי, ו"הונסי" (hounsi), נשים הלבושות בלבן ומשמשות כשוליות כהנים. כל הנוכחים נוטלים חלק בטקס, והוא מתנהל בליווי תופים וריקודים. תחילה שרים שורה של מזמורים קתוליים ואפריקאיים, חלקם בצרפתית וחלקם בשפה הקראולית המקומית; לאחר מכן נקראות הלואה, והן מבקרות בטקס בזו אחר זו. הלואה המוזמנת אוחזת באחד המשתתפים ומשתלטת על גופו, ושאר הנוכחים מברכים אותה, מעניקים לה את המנחות המועדפות עליה ויכולים לפנות אליה לעזרה. לאחר מכן היא עוזבת את הטקס, והאדם בו היא אחזה חוזר לעצמו. הטקס אף כולל לרוב קורבן בעל חיים, למשל תרנגולת, שנועד להשביע את רעב הרוחות ולחדש את כוחן לעסוק בניהול העולם.
הטקסים הביתיים נערכים סביב שולחנות המוקדשים ללואה או לרוחו של קרוב המשפחה אשר אותה עובדים. על השולחן ניצבת איקונת הרוח ונאספות המנחות החביבות עליה. הטקס עצמו כולל תפילות נוצריות, חלוקת כבוד לרוח, ושיחה עמה.
כישוף שחור
מכשף שחור בדת הוודו נקרא "בוקור" (Bokor), והוא נחשב למי שמסוגל לשרת את הצד האפל של הלואה. בכוחו של הבוקור, על פי האמונה, להטיל קללות ואף להפוך אדם לזומבי, שהוא יצור משולל רצון עצמאי הסר למרות אדונו. כן במסורות מסוימות מייחסים להם יכולת להחיות מתים ולחלופין להכניס אנשים למוות קליני ולהוציא אותם ממנו. בניגוד לדימוי הרווח בעולם המערבי, הכישוף השחור הוא פן שולי בדת הוודו, והיא סובבת בעיקר סביב רוחות הראדה הטובות. מנהג נעיצת הסיכות בבובות וודו אינו קיים בהאיטי; הוא מקושר בעיקר לכישוף השחור בזרם הוודו בלואיזיאנה, אולם אף שם אין ראיות חותכות לעצם קיומו, ומקורו למעשה אינו ברור.
ראו גם
בובת וודו
לקריאה נוספת
אסטריד רויטר, וודו: מבוא קצר, הוצאת מפה, 2007.
קישורים חיצוניים
מאמרים בנושא דת הוודו בהאיטי
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:חיים לאחר המוות
קטגוריה:האיטי: תרבות
קטגוריה:דתות
קטגוריה:איחוז
קטגוריה:הקריביים
| 2024-08-20T00:23:57
|
מעיין הנעורים
|
ממוזער|שמאל|250px|מעיין הנעורים, בציור מאת לוקאס קראנאך האב, משנת 1546
מעיין הנעורים הוא מעיין פלאי, שלפי האמונה העתיקה, עשויים מימיו להשיב מרפא לחולים ונעורים לקשישים.
מעיין הנעורים בקוסטה ריקה
בימי הביניים האמינו רבים באירופה בקיומו של המעיין. במאה ה-16 כבשו מגלי ארצות שהגיעו מספרד שטחים בחלק הדרומי של מרכז אמריקה המצויים במדינה שנקראת היום קוסטה ריקה. הכובשים שמעו סיפורים מילידי המקום (אינדיאנים) על מעיין שתאם את האגדות אודות מעיין הנעורים, אשר מימיו שימשו לשתייה לצורך לריפוי מיחושים שונים. רבים נשאו על צווארם שקיק עור עם עפר אדום מקרקע המעיין, ששימש לריפוי פגיעות חיצוניות באמצעות מריחתו כבוץ על מקום הפגיעה. המעיין נקרא על ידי הספרדים בשם "לה פואנטה דה לה אטרנה חובנטוד" (מעיין הנעורים הנצחיים). במאה ה-19 הפך המעיין, שהיה למעשה נביעה של מים חמים ממעמקי כדור הארץ, לאתר התיירות הראשון של קוסטה ריקה. חברה בשם "בלה ויסטה" שמניותיה נסחרו בבורסה באיטליה ובלגיה פיתחה את האתר, "אגואה-קליינטה", ליד העיר קרתגו, ובנתה בריכות למים החמים שנבעו מהמעיין ומלון בסגנון אתרי המרפא באירופה, באדן-באדן וקרלסבאד. בני אצולה ובעלי ממון רבים נהגו לבקר במקום. ב-1910 התחוללה רעידת אדמה באזור שהרסה את האתר והמבנים שסמוכים לו. לאחרונה נרכש המקום על ידי יזם ישראלי בשם אברהם קוטליצקי שהחל להפעילו מחדש.
בתרבות
עלילת הסרט שובר הקופות "שודדי הקאריביים: זרמים זרים" סובבת סביב המרוץ לגילויו של מעיין הנעורים, שמפת הדרך אליו טמונה בספינתו האבודה של חואן פונסה דה ליאון.
ראו גם
הגביע הקדוש
המעיין (סרט)
שודדי הקאריביים: זרמים זרים
קרן מתושלח - קרן לעידוד מחקר מדעי בנושאי הארכת תוחלת החיים והצערה (חידוש נעורים)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
נעורים
קטגוריה:מיתולוגיה
קטגוריה:מעגל החיים
קטגוריה:חיי נצח
| 2024-04-27T11:14:36
|
אבן החכמים
|
ממוזער|"האלכימאי, בחיפושו אחר אבן החכמים, מגלה את הזרחן, ומתפלל לסיום מוצלח של הניסוי כמנהג האסטרולוגים הכימיים הקדומים", ג'וזף רייט מדרבי, 1771
אבן החכמים, המכונה גם אבן הפילוסופים או אבן המכשפים (באנגלית: Philosopher's Stone), היא חומר שעל פי אמונת האלכימאים מסוגל להפוך מתכות זולות לזהב. לעיתים נקשרה האבן גם ליכולת להישאר צעירים ולחיי נצח. במשך תקופה ארוכה הייתה האבן "הגביע הקדוש" של האלכימיה המערבית. האלכימאים סברו כי אכן קיים חומר כזה בטבע, והוא כונה "אבן הפילוסופים" משום הקשר שהיה בינו ובין התאוריות על החומר שהעלו הפילוסופים, ובפרט אריסטו והפילוסופים הערבים שקיבלו את תורת היסודות שלו (כדוגמת אל ראזי).
היסטוריה
האמונה כי מתכות "נחותות" יכולות להשתפר ולהפוך זהב עמדה ביסודה של האלכימיה מראשיתה בתקופה ההלניסטית. עם זאת, בעת העתיקה נתפס המעבר ממתכת פשוטה לזהב כ"צמיחה" וכהשתנות של החומר עצמו (מימוש פוטנציאל הקיים ממילא בחומר), ומשום כך – ללא צורך בחומר מבחוץ. האלכימאי ההלניסטי ניסה לאפשר לחומר הנחות להשיל מעליו את תכונותיו על ידי שרפה ו"השחרה", ולהצמיח בו אחר כך תכונות "זהביות".
שורשי רעיון אבן החכמים באלכימיה הסינית והערבית: האלכימאים הסינים ניסו לפתח תרופות מבוססות-זהב, שיעניקו חיי נצח ונעורי נצח. הערבים, אשר שילבו את ה"אלכימיה הרפואית" הסינית בתורת היסודות האריסטוטלית שירשו מהעולם ההלניסטי, פיתחו את רעיון ה"אלכסיר" – שממנו צמחה לימים "אבן החכמים". האלכימאים הערבים ראו בכל המתכות שילובים שונים של כספית וגפרית, כך שניתן לעבור ממתכת אחת לשנייה על ידי שנוי היחס בין הכספית והגפרית. ה"אלקסיר" אמור היה לאפשר "ארגון מחדש" של הכספית והגפרית, כלומר לסייע לתהליך האלכימי שנתפס לא כמעשה מיסטי אלא כטכנולוגיה המבוססת על הכרת היסודות המרכיבים את החומר. במאות ה-12 וה-13 תורגמו כתבי אלכימאים ערביים ללטינית, ועימם יובא לאירופה מושג ה"אלקסיר". רעיון אבן החכמים – יסוד טבעי או חומר המיוצר מכספית, מגפרית וממלח, אשר תואר בדרך כלל כאבקה אדומה ולפעמים כנוזל אדום או לבן שעצם מגעו בחומר דיו להפכו לזהב – גובש במאות ה-14 וה-15 באירופה בשיאה של ה"אלכימיה המיסטית". בתקופה זו הושגה התקדמות מועטה מאוד בשיטות העבודה ובהכרת החומרים, והתהליכים המתוארים בספרי האלכימיה הערבית וההלניסטית פורשו באופן אלגורי ומיסטי; חיפוש אבן החכמים הפך לעיקר עיסוקם של האלכימאים בתקופה זו. האגדה הידועה ביותר על הצלחה בייצור זהב היא סיפורו של ניקולא פלאמל, שעליו סופר כי הצליח לפענח את סודה של האבן ולהפוך שלוש פעמים כספית לזהב טהור.
פאראצלסוס מתאר את האבן ב"קתכיזם האלכימי" שלו כחומר המגלם את המהות הפנימית של החומר, ומאפשר לחומר לצמוח ולהפוך למושלם יותר. בתוך החומר ה"נחות" אותו מבקש האלכימאי לשפר טמון "זרע" המורכב מ"לחות" כלומר כספית ו"חום" כלומר גפרית כאשר שאר החומר הוא מעטפת המגינה על הגרעין הפנימי. אבן החכמים מאפשרת לזרע שבתוך החומר לממש את פוטנציאל הזהב שבו.
פרשנות
שלל השמות והתכונות הנקשרות לאבן החכמים הובילו לספקולציות לאורך שנים בדבר מרכיביה. אפשרויות אקסוטריות, כלומר ממשיות, כללו מתכות, צמחים, סלעים ותרכובות כימיות, וכמו כן גם מוצרים גופניים כגון שער, שתן וביצים. יוסטוס פון ליביג קבע ש "היה הכרחי לבדוק ולערוך תצפיות... על כל חומר זמין". אלכימאים חשבו פעם שמרכיב חשוב ביצירת האבן היה יסוד מיתולוגי בשם "קארמוט" (carmot).
אלכימאים הרמטיים אזוטריים דוחים עבודה על חומרים פיזיים, ובמקום זה מכוונים את חיפושיהם לאבן החכמים פנימה. זאת אומרת "הם לא מתעניינים בכלל בדברים ממשיים אלה משתמשים בשפה האלכימאית כדי לבטא אמונות ושאיפות דתיות, פילוסופיות או מיסטיות". פרשנויות חדשות ממשיכות להיות מוצעות, גם דרך גישות פיזיות וכימיות וגם דרך גישות אזוטריות.
הטרנספורמציה שמבוצעת בתיווך האבן מתפרשת גם כתהליך פסיכולוגי. אידריס שאה מקדיש פרק בספרו הסופים לניתוח מפורט של המשמעות הסמלית של עבודה אלכימאית עם אבן החכמים. ניתוחו מבוסס בחלקו על ניתוח לשוני של אחד המונחים לאבן (Azoth) בשפה הערבית, כמו גם המילים בערבית לגופרית, מלח וכספית.
בספרות
אבן החכמים מופיעה ביצירותיהם של מספר סופרים:
ניקולס פלאמל והאבן מופיעים בספר הראשון בסדרת "הארי פוטר" מאת ג'יי קיי רולינג, "הארי פוטר ואבן החכמים".
ניקולס פלאמל והאבן מופיעים בכל הסדרה "הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות".
ב"פאוסט" של גתה מתואר ניסיון להכין את האבן כתרופה למגפה.
ב"סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר מובא סיפורו של משרת הכומר המתאר ניסיונות כושלים להכין את אבן החכמים.
בספר "האלכימאי" של פאולו קואלו.
בסדרות האנימה והמאנגה "אלכימאי המתכת"(ו"אלכימאי המתכת אחוות האחים") שמספרות על אחים אלכימאים שמנסים למצוא את אבן החכמים אשר תאפשר להם לעבור על חוקי האלכימיה ולקבל את גופם בחזרה.
בסדרת "39 רמזים" מוזכרת האבן גם כן.
בסדרת הטלוויזיה "הפלאש" בעונה 3 מופיעה האבן, כשהנבל סאביטר משתמש בה כדי לצאת מהכלא שהיה תקוע בו.
בסדרה "ערי הזהב הנסתרות" האבן מופיעה בעונה 4 ומהווה חלק משמעותי מסיפור העלילה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
קתכיזם האלכימי
חלומו של האלכימאי
הערות שוליים
קטגוריה:אלכימיה
| 2023-10-22T20:01:29
|
ספיריטואליזם
|
רוחניות או ספיריטואליזם (מהמילה ספיריט - "spirit" (רוח באנגלית)) היא האמונה כי נשמת בני אדם ממשיכה לחיות לאחר המוות ואף עשויה להתגלות ולבוא במגע עם אנשים חיים. האמונה החלה להתפתח בקרב בני המעמדות הבינוני והגבוה בארצות הברית ובבריטניה לקראת אמצע המאה ה-19, ופותחו בה מגוון מסורות עם עקרונות משלהן, על בסיס הרעיונות והעקרונות הכלליים.
רעיונות ועקרונות כלליים
הנשמה ממשיכה להתקיים לאחר המוות הגופני.
יכולת לתקשר בעולם "הזה" עם רוחות העולם "האחר".
אחריות אישית של האדם למקרים ולנסיבות שבחייו.
הנשמה יכולה להמשיך ללמוד ולהשתפר לאחר המוות הגופני.
אמונה באל, בכוח עליון, שלרוב מיוחסת כ-"תבונה אינסופית".
העולם הזה, כפי שהוא קיים על טבעו, נחשב כביטוי של אמירה תבונית.
ביהדות
קיימות תופעות גלגול הנשמות והדיבוק אפופות הסוד והקבלה, אך מאמינים כי רק יחידי סגולה מסוגלים לרדת לעומקן, ולכן הדיבור עליהן לא מצוי בקרב כלל הציבור הדתי.
יש איסורים בתורה לפנות אל האוב ואל הידעוני, סוגים שונים של פניה אל המתים.
ראו גם
ספיריטיזם
רוח רפאים
סיאנס
קישורים חיצוניים
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:מיסטיקה
קטגוריה:תורת הנסתר
| 2023-02-08T06:58:33
|
חמסה
|
שמאל|ממוזער|150px|חמסה עם עין במרכזה
ממוזער|שמאל|150px|חמסה עם עין, דגים, המילה "חי" וקישוטי צמחים
ממוזער|150px|חמסה עשויה פימו- חמר פולימרי
חמסה (מערבית: خمسة - חמישה) הוא סמל בצורת כף יד בעלת חמש אצבעות פרושות שישמש כהגנה מאגית בעיקר מפני עין הרע. החמסה נפוצה בעיקר בארצות ערב במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ונהוג לתלותה בעיקר בפתחי הבתים, על הצוואר, במכונית, בארנק, או במחזיק המפתחות.
החמסה מופיעה לרוב במבנה סימטרי, בו האגודל והזרת זהות ומקבילות זו לזו, אם כי קיימות גם חמסות המעוצבות בצורות מדויקות יותר מבחינה אנטומית.
בחמסה משולבים לעיתים קרובות סמלים נוספים כנגד עין הרע, כגון עיניים, דגים, מגני דוד, ושמו של אללה (الله). הצבע תכלת, הנחשב גם הוא כמגן מפני עין הרע, הוא צבע מקובל לחמסה.
בשנים האחרונות נוצרו חמסות עם דמויות של קדושים נוצריים כגון: המשפחה הקדושה.
רקע
החשש מפני נזקיה של העין (עין הרע) הוא קדום, ויש לו ביטויים גם בחז"ל, במהלך הדורות התפתחו שלל פרקטיקות מאגיות כמו כריכת חוט אדום על היד, תליית דגים, נקישות על השולחן ועוד, האמורות להגן מפני עין הרע.
בארצות ערב בעיקר בצפון אפריקה, המספר חמש נתפס כמועיל גם הוא נגד עין הרע, או בפי העם "חמסה" לדוגמה כאשר הועלה חשש לעין הרע התגובה המידית הייתה "חמסה עליק" עד כדי שבשיחת חולין רגילה נמנעו לומר בפירוש את המספר 5 (חמסה) כדי שהשומע לא יחשוב שחושדים בו כי הטיל עין הרע, ולכן השתמשו בכינוי "אידק" (=כמספר האצבעות שבידך). אדם שנחשד כמטיל עין הרע קולל בתגובה "חמסה פי עינק" (=חמישה בעיניך), בתוניס צבא השחרור מהנאצים נקרא "כמוס" שלא תשלוט עליהם עין רעה.
באסלאם
על-פי המסורת המוסלמית, היד מייצגת את ידה של פאטמה, בתו של מוחמד נביא האסלאם, על פי אגדה עממית פאטמה הכניסה את ידה לתוך תבשיל רותח כאשר ראתה את בעלה עלי מביא אישה חדשה לבית, החמסה מסמלת את האיפוק של פטמה, צורת העין שבחמסה מסמלת את דמעתה וחמש האצבעות בה מסמלות את חמשת עמודי האסלאם
ביהדות
ממוזער|150px|תליון כסף בצורת חמסה שעליו כתובה המילה העברית "חי"
ביהדות, קמעות ה'חמסה' מופיעות לאחר תפוצתם בעולם המוסלמי. הסגולה מופיעה לראשונה במאה ה-17 בספרו של הרב יצחק עונקיניירה "איומה כנדגלות" כחלק מסגולות המאגיות של האות ה, כך כתב: את דבריו העתיקו הרב אברהם ראובן הכהן סופר בספרו ילקוט הראובני והחיד"א. הבן איש חי הביא את דברי החיד"א.
החמסה בבולי ישראל
ב- 25 ביולי 2006, הנפיק דאר ישראל סדרה של 3 בולי דאר שהוקדשו לחמסה. הסדרה עוצבה על ידי מאיר אשל ומופיעים בה ציורים של חמסות עשויות כסף ממרוקו (1920), מתוניסיה (1930), ומאירן (1923).
לקריאה נוספת
שלום צבר, "ייהוד הח’מסה: מוטיב היד המאגית בהגות ובפולקלור של היהודים בארצות האסלאם", מחניים, חוב’ 14 (תשס"ג), ע’ 193-203
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אמונות טפלות
קטגוריה:קמעות
קטגוריה:צפון אפריקה
קטגוריה:סמלים יהודיים
קטגוריה:כפות ידיים
| 2024-08-01T01:35:47
|
עין הרע
|
שמאל|ממוזער|150px|חמסה עם עין במרכזה, סמל הנחשב חזק במיוחד נגד "עין הרע".
שמאל|ממוזער|200px|חפצים הקרויים נאזאר הנחשבים כמספקי הגנה מפני עין הרע בעיקר בארצות האסלאם. דוכן בסימנה, טורקיה.
ממוזער|רשימת ימים המסוכנים לעין הרע (איזמיר, המחצית השנייה של המאה ה-19)
עין הרע (מוכר גם בשם: עין רעה) הוא מושג מיסטי, לפיו אדם יכול להינזק מרגשות עוינים של הזולת כלפיו ובפרט מרגשי קנאה או נקמה. המושג קיים בתרבויות עתיקות רבות, וישנם ממצאים ארכאולוגים הקשורים לעין הרע ולהגנה מפניו שמתוארכים לשנת 3000 לפני הספירה.Hargitai, Quinn (19 February 2018). "The strange power of the 'evil eye'". BBC בתרבויות שונות, וגם ביהדות, קיימים אמצעים שונים הן להטלת עין רעה והן להגנה מפניה ובהם קמעות, טקסים פולחניים ותפילות. לרוב, אמצעים אלה ניתנים לשימוש רק בידיו של שמאן או כהן דת מאותה התרבות אליה משתייכים הפוגע והנפגע.
מקורות
מושג עין הרע מופיע כבר בגמרא, שם יוחסה ליוסף סגולה שלא שולטת בו עין הרע.
הוגי היהדות לדורותיהם מסבירים שההשגחה העליונה משפיעה על מצבו של האדם בהתאם למעשיו ומעמדו המוסרי. לרוב כף הדין מוטה לצד החסד ודנים את האדם לכף זכות. כאשר אדם מקנא באדם אחר, הוא כביכול מערער על החלטת ההשגחה לגבי אדם זה כאומר "מדוע מגיע לו לזכות ביופי עושר חכמה וכדומה" וכך על ידי ביצוע של משפט חוזר עלול האדם הנשפט להיפגע. יוסף הוא סמל האדם שבטוח בדרכו ובאמונתו וכל יופיו וחוכמתו אינם משמשים אותו לגאווה אלא להועיל לסובבים אותו. תכונה זו הופכת כל אדם שמאמץ אותה לבלתי פגיע מעין הרע.
סכנות
מחלות ואסונות מכל המינים והסוגים יוחסו לעין הרע. בגמרא מסופר על האמורא רב שהלך לבית קברות ואמר שתשעים ותשעה מתו מחמת עין הרע ורק אחד מדרך ארץ.
המחזיקים באמונה זו נוטים לחפש אנשים בעלי תכונות חיצוניות יוצאות דופן ולייחס להם כוחות מזיקים של עין הרע. למשל, באוכלוסייה שרובה בעלת עיניים כהות מתייחסים בחשד לאנשים בעלי עיניים כחולות ולהפך. כן נוהגים להיזהר מפני פוזלים ואנשים בעלי מבט חודר.
לפי האמונה העממית, כל אדם חשוף לעין הרע, אך הסכנה עומדת במיוחד כלפי אנשים בעלי מעמד מיוחד, לגברים ונשים מצליחים או מצטיינים ביופיים או באושרם ולתינוקות. מקובל שלא להפליג בדברי שבח והתפעלות מתינוקות כדי שלא למשוך אליהם את עין הרע. בעלי הצלחה נזהרים מלהתפאר בהצלחתם, ועשירים נמנעים מלהציג לראווה את עושרם.
אמצעי הגנה
שמאל|ממוזער|200px|שני סימני ידיים הנהוגים באיטליה לשם הגנה מפני "עין הרע".
על פי היהדות, עין הרע מגיע בעיקר בשל קנאה מהסביבה.ספר חרדים, רבי אלעזר אזכרי, פרק סו, סד וכדברי המדרש על יעקב אבינו, שחשש שציווה על בניו לא להתבלט כשהם יורדים למצרים:
לכן, כדי להימנע מעין הרע יש לנהוג בצניעות ולהימנע מדברים בולטים ומעוררי קנאה, כמו חתונות מפוארות, הפגנת יכולות יוצאות דופן, ועוד.טעמי המנהגים, שפרלינגר, לבוב תרפ"ח, ליקוטים עמ' 20 (אות צא)מסורת משה, הרב פיינשטיין, ב, עמ' שעט לכן כתבו פוסקים שונים כמה עקרונות להימנע מעין הרע, בהם לא להבדל מהציבור ולשמור על אחדות ואהבת ישראלישמח ישראל, דאנציגר, נשא, עמ' 40 לשמור על צניעותליקוטי הלכות, רבי נתן מברסלב, חלק או"ח, ברכה ראשונה וברכת הפירות, אות ה' ד"ה וזהו לתרום מכספו לצורכי מצווה כמו כיסוי או פרוכת לספר תורהתשב"ץ קטן, אות תסו, החיד"א כתב שלבישת ציצית או טלית מגינה מפני עין הרעדבש לפי, מערכת צ אות כז ועל זה כתבו פוסקים שנהגו שחתן וכלה מתעטפים בטלית מתחת לחופה כדי להגן מעין הרע.רבי אברהם פלאג'י - בירך את אברהם, ריז, ד; לב החיים ג, צט. רבי שלמה קלוגר שבארץ ישראל עין הרע איננו יכול לחול.חכמת התורה, פרשת מקץ
יש שנעזרים במיני אמצעים להגנה מפני עין הרע. יש שנושאים מראות, המחזירות את המבטים, אחרים נושאים קמעות ממינים שונים, סרטים אדומים מגנים על ילדים, חרוזים עשויים אבן טורקיז נחשבים כאמצעי הגנה יעיל בארצות האסלאם. קמע נפוץ מאוד בארצות האסלאם גם בקרב היהודים, עשוי בצורת כף יד בעלת אצבעות פשוטות (חמש אצבעות ומכאן שמו – "חמסה"). הורים שמים בכיסי ילדיהם קצת מלח או פירורי לחם. כיוון שעין הרע פוגעת גם בבהמות, תולים הערבים בצווארי הגמלים והחמורים חרוזי טורקיז, ואילו באירופה נוהגים לתלות זנב שועל בין עיני הסוס. במלטה סירות הדיג המסורתיות "לוצו" מעוטרות בחרטומן בציור או תבליט של זוג עיניים, מנהג פיניקי נגד עין הרע.
כדי להגן על הבית מפני עין הרע נהגו חלק מיהודי ארצות האסלאם לצבוע את מזוזות הדלת בכחול. יהודים אשכנזים נהגו להוסיף את המילים "בלי עין הרע" כשהם מדברים בשבחו של מישהו. ואילו הספרדים נהגו לומר גם "בן פורת יוסף" (), מכיוון שלפי המסורת התלמודית אין העין הרעה שולטת בזרעו של יוסף. בעשורים הראשונים למדינה, ילדי ירושלים נהגו לומר "בן פורת יוסף בן פורת מלח מים מלח מים" כשילוב של שני אמצעי הגנה אפוטרופאיים של עולם הילדים.
סגולה נפוצה נוספת היא עריכת טקס בו מתבגרים מקבלים את סמל העין בתצורה דמוית קעקוע על מרכז הבטן, כקמע להרחקת המזל הרע מהפרט העושה את הקעקוע. הטקס נערך בקהילות יהודי עיראק, אך כיום אינו נפוץ במיוחד.
סגולה יותר שכיחה היא ענידת חוט אדום שהקיפו עימו סביב קברי צדיקים. היו שנהגו לכרוך חוט אדום סביב הקבר, אך המקובלים התנגדו לצבע זה, והמליצו להשתמש בחוט לבן או בחוט בצבע תכלת, ונימקו זאת משתי סיבות: האחת – שהאדום הוא מצבעי האמורי, והמשתמש בו עלול לעבור על איסור חוקות הגויים, והשנייה – שהאדום אינו מתאים כצבע סגולה על פי המבוא בספר הזוהר שצבע אדום מצביע על מידת הדין,דברות אליהו ט, סי' נטרבבות אפרים, ח, נא. בשם הרב חיים קנייבסקי מנגד בשו"ת באר משה כתב שלא לזלזל במנהג המקובל. מקור המנהג להשתמש בצבע האדום לא ברור, משום שבארצות האסלאם רק צבע הטורקיז משמש כאמצעי מניעה נגד עין הרע, ואילו אצל חלק מיהודי ארצות האסלאם רק צבע הכחול משמש להגנה ושמירה מפני עין הרע. הרב חיים יוסף דוד וייס כתב להתיר לכרוך חוט אדום למנוע עין הרע ולדעתו, צבע אדום אין בו תכונות סגוליות על טבעיות למנוע עין הרע אלא תכונות טבעיות בלבד, כי "טבע העין להסתכל על צבע אדום וממילא אין העין מסתכל על יופי התינוק".
הסתייגות
יש מחכמי ההלכהבהם הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג' סוף סימן כ"ו שהסתייגו מהתייחסות ממשית לעין הרע. הציטוט התלמודי השגור בפיהם הוא "מאן דלא קפיד – לא קפדינן בהדיה" כלומר "מי שאינו מקפיד (חושש-מעין הרע) לא מקפידים עליו (אינו ניזוק מעין הרע)". שיטה זו ננקטה על ידי הרב עובדיה יוסף ביתר שאת ביחס לסוגיית עלייה לתורה של בני משפחה בזה אחר זה (שנאסרה על ידי פוסקים רבים מחשש לעין הרע). באחד משיעוריו השבועיים הוא אמר כי "ברוך השם היום מי חושש מעין הרע? יש מעט זקנים פוחדים מעין הרע, אבל רוב בני אדם לא פוחדים מעין הרע, לכן עולים יחד שני אחים [...] ואני אומר דלא קפיד לא קפדין בהדיה, היום בדורות שלנו לא פוחדים, יש רק מעט אנשים נודניקים פוחדים מעין הרע, לכן מותר להעלות אב ובן בנו ביחד". מאידך, היו שהעירו שדברי התלמוד המסייג את ההשפעה למי שחושש מהדבר, עוסקים בעניין זוגות ואינם מוסבים על עין הרע באופן כללי .
ראו גם
אפוטרופאיזם
בודה
לשון הרע
חמסה
קערות השבעה
קמע
קישורים חיצוניים
מאמר בנושא עין הרע, באתר הישיבה במצפה יריחו
פרופ' אבשלום מזרחי, "בלי עין הרע", באתר מגזין את
שו"ת עין הרע, באתר אש התורה
בן פורת יוסף, באתר "השפה העברית"
הרב חגי לונדין, מושגים ביהדות - עין הרע, באתר "ערוץ מאיר"
הערות שוליים
קטגוריה:על-טבעי
קטגוריה:מיסטיקה
| 2024-08-01T01:35:57
|
קמע
|
ממוזער|150px|קמע חמסה איראני
קָמֵעַ (גם קָמִיעַ) הוא חפץ שמיוחסים לו כוחות סגוליים. לרוב יהיה הקמע פיסת נייר או קלף שעליה כתובה ברכה כלשהי, צירופי אותיות של פסוקים, שמות מלאכים או שמות קדושים אחרים. את הקמע נושא אדם על גופו או מניח בביתו כדי להבטיח את שלומו, לשמירה מעין הרע או משדים ורוחות רעות.
אטימולוגיה
השורש האטימולוגי של השם "קמע", לדעתו של בעל הערוך הוא משורש "קמע" שפירושו בארמית קשר, מכיוון שהיו עונדים אותו על הגוף; וכך מקובל בקרב חוקרי הלשון כיום.
לדעתו של רבי אליהו בחור, הוא מן המילה הארמית "קימעא", שפירושה "מעט", כיוון שהיו כותבים בקמע מילים מועטות.
הקמע בתרבויות שונות
ימין|ממוזער|150px|קמע מצרי עתיק המציג את תחות, אל החוכמה, הכתיבה, המדע, השירה והקסם במיתולגיה המצרית.
ממוזער|150px|קמע מצרים העתיקה של האל הגמד בס באוסף הקבוע של מוזיאון הילדים של אינדיאנפוליס.
קיימות עדויות על שימוש בקמעות מזה שנים רבות. בכל התקופות, בני דתות ותרבויות רבות, נשאו עימם קמעות. ציורים בדמות עינו של הורוס נמצאו כבר על קברים קדומים המצרים, לצידם של מומיות. קמעות כתובות נמצאו אף הן בחפירות ארכאולוגיות המתייחסות לתקופות חיים מאוחרות יותר.
עד ימינו, נפוץ השימוש בקמעות בתרבויות שונות. במקרים רבים ישנה השפעת גומלין בין תרבויות, ועל קמעות הנמצאות בשימוש רב בין היהודים, נטען כי מקורן בתרבויות לא יהודיות. כך ידוע שמקורה של החמסה הוא בתרבות האסלאמית. ישנם הטוענים שרעיון הקמעות כולו נכנס ליהדות בהשפעת הבבלים, בתקופת גלות בבל.
מחקר שערכה ד"ר חגית מטרס הראה כי השימוש בקמעות נפוץ גם אצל רציונליסטים מערביים, בעיקר בעתות צרה ומצוקה.
בנצרות
ימין|ממוזער|150px|קמע נוצרי אתיופי
הקמעות הם חלק בלתי נפרד מחייו של המאמין הנוצרי ובעיקר הקתולי וזאת בשל העובדה שהנצרות היא רק דת, ולא בעלת הגדרה גם תרבותית מעמיקה יותר, מקומם של הקמעות בנצרות אינו חד משמעי. לפיכך באזורים מסוימים ישמשו קמעות בהתאם לתרבות המקומית, כמו למשל "זנבות של בעלי חיים" בצפון גרמניה, מכשפת מטבח בתרבות הסקנדינבית ו"אלמוג אדום" שמשמש קמע נוצרי בתרבות של חצי האי האיברי.
עם זאת לצד שלל הקמעות והסמלים שקיימים בתרבויות שונות בתוך העולם הנוצרי, ישנם גם קמעות שהם "אוניברסליים", והנצרות הקתולית רואה בהם סקרמנטלים נוצריים, דהיינו מביאי חסד קטן.
מקורם של הקמעות בנצרות הוא עוד מראשית דרכה ובמהלך השנים הלך והתרבה השימוש בקמעות ככל שהחל וגדל מספר חסידיה של הנצרות.
בין הקמעות הראשונים של הנצרות שהגיעו עוד מהנצרות הקדומה אפשר למנות את הצלב, הקרוספיקס וגם את מחרוזת תפילה, האיקונין ושרידי קדושים.
התרחבות משמעותית של סקרמנטלים בנצרות החלה במאה ה-14 לאחר מגפת המוות השחור, שהובילה לפריחה בדת העממית בקרב פשוטי העם, תופעה שנקראת כיום "וולגריזציה של הדת הנוצרית", דהיינו הפיכת הנצרות לעממית יותר ונגישה לעם הפשוט. תהליך הוולגריזציה התרחש מפני שמספר יודעי הקרוא וכתוב עלה בקרב האוכלוסייה הנוצרית, ואלה החלו לקרוא את כתבי הקודש הנוצריים ולפרשם כראות עיניהם. בכך החלה תופעה חדשה של נוצרים שהופכים את הפולחן הנוצרי להיות אישי יותר ולא מרוחק כבעבר, אשר התבטא בבנייתן של קפלות ומזבחות אישיים בבתיהם של מאמינים נוצרים רבים. כמו כן, קמעות חדשים הצטרפו בשנים אלו לצד הקמעות הישנים, והם ביטאו את הפרשנות החדשה שנוצרה לכתבי הקדוש עם תחושת ההזדהות האינדיבידואלית של המאמין עם קדושי הנצרות.
קמעות נוצריים נוספים
"פולחן הלב הקדוש" - התפתח במאה ה-14 מדגיש את קורבן הלב של ישו ומריה ואהבתם האין סופית לאנושות הוא מיוצג בציורי אומנות, מיסות, תפילות, חפצי פולחן שונים ופסטיבלים דתיים.
נזר הקוצים - כתר הקוצים שלבש ישו על ראשו במהלך הפסיון.
מים קדושים - מים המקודשים בידי איש דת ונחשבים למגנים ובעלי סגולה, את המים הקדושים נוהגים
לשים באגני טבילה לצורכי טקסי הטבלה או טהרה לפני כנסייה לכנסייה, וישנם נוצרים השמים מים קדושים באגני הטבילה קטנים בבית להיטהר לפני תפילה מול המזבח הביתי.
מדליה שמשה בנצרות גם לציון של קדוש מגן וברכה החרוטה על המדליה. המדליה המוכרת ביותר היא של בנדיקטוס הקדוש אשר משלבת צלב יחד עם ברכת הקדוש ובדרך כלל נמצאת בתוך צלבים או שרשרות.
מחרוזת תפילה של מיכאל הקדוש - מחרוזת תפילה שמקודשת למלאך מיכאל הקדוש.
גלימת הקדוש קטנה - משמשת בפולחן וטקסי זיכרון למתים.
באסלאם
ממוזער|200px|קמע מוסלמי
עם פריחת דת האסלאם במאה ה-7 לספירה בעקבות הכיבושים של הח'ליפים הראשונים, הושפעה הדת הצעירה כמו ברוב המקרים בהיסטוריה, מהתרביות הקדומות אותם היא כבשה.
אחד הקמעות הנפוצים ביותר באסלאם הוא החמסה, שבתרבות הערבית היא ידוע בשם "ידה של פאטמה", בִּתו של הנביא מוחמד, ומסמלת בקרב מוסלמים את חמשת עמודי האסלאם.
לצד החמסה גם צבעים וסמלים מסיומים קיבלו נפח מיסטי באמונה המוסלמית כך למשל הצבע הכחול נחשב לקמע המגן מפני עין רע ובתרבות הטורקית נוהגים להשתמש "בנאזירי" שהם עיניים כחולות המגינות מפני עין רע.
קמעות נוספים הם הכתב הערבי, שבו כותבים את פסוקים מהקוראן הנחשבים מקודשים שמגינים על הבית או בית העסק ומגנים עליו.
בהינדואיזם
ממוזער|200px|קמע הינדי
בבודהיזם
בקרב הבדווים
הבדווים מאמינים בקיום רוחות, שדים ועינא בישא. הדרך להילחם בהם היא באמצעות קמיעות, החל בקמיע הנושא את שם אללה ונביאו, המשך בפסוקים מן הקוראן, וכלה בקמיעות של רזים והשבעות. יש קמיעות שבהם המילים כתובות על נייר או על עור וכאלה הרקועים על כסף או על נחושת. מהם שעשויים מחלוקי אבן, מחרוזים, מאבר מן החי ועוד. הבדווים מייחסים חשיבות מיוחדת לדברים שיצאו מפי הנביא: "הריפוי שלכם בשלושה: לגימה מהדבש, כוויה באש ופסוק מהקוראן", כנאמר בשפת העם "תמרה וג'מרה ואיה מן אל קוראן" - תמרה וגחלת ופסוק מהקוראן.
דוגמאות לקמיעות:
מאסכה - קמיע נגד הפלה.
טאסת רג'ה - צלחת לזעזוע והלם.
אבנים כקמיעות:
קובלה: אבן אדומה שצורתה כצורת כבד. אשה גרושה נושאת אותה על גופה כסגולה שבמהרה תינשא.
מדוס - אבן ארוכה ירוקה. נושאת אבן זו "אתדוס רג'להא" - "תדרוך על בעלה" עד שיהיה מציית לה בכל.
קמיע לאהבה - כשאדם רוצה להבטיח שאישה מסוימת תאהב אותו, הוא בא אל איש יודע דבר, הכותב עבורו קמיע. הקמיע נכתב בדם של הודהוד (דוכיפת), אותה ציפור ששידכה בין שלמה המלך ובלקיס מלכת שבא.
פעמון על צווארו של הילד (קול הפעמון מגרש מהילד רוחות רעות ושדים).
פעמון להגנת האוהל (יש ציפור שנקראת הייגכנכנג (לילית?), המבשרת חורבן והרס. כשהציפור נוחתת על האוהל, הפעמון משמיע צלצול המבריח אותה).
שמירה מעין רע - תולים על האוהל פרסה, טלף או רגל של חמור. תולים מחרוזת או חרוז כחול על צוואר הסוסה או הגמל.
חואיה לריפוי הכחשת נחש, קמיע בצורת נחש דו ראשי עשוי נחושת. קושרים קמיע זה מעל מקום ההכשה, לאחר ששפשפו בו קלות את מקום ההכשה והחולה מבריא.
חרוז מיוחד שנקרא חואיה, שהוא חלק וצבעוני כבטנו של הנחש, ושמים על מקום ההכשה.
הבדווי המסורתי בדרך כלל יפנה אל הדרווישים למצוא תרופה לסוג מסוים של מחלות ודאגות. חלק מתרופות אלה הן הקמיעות. תליית קמיע על הגוף היא אחת הדרכים להישמר או להירפא ממחלה או כישוף. לדוגמה: תלית חרוזים בצבע תכלת על ראש התינוק. החרוזים נקראים "קושאש" (המילה "קוש" פירושה לגרש את עין הרע, את המחלה או את מעשי הכישוף).
המבוגרים תולים קמיעות על גופם, בפרט כאשר הם חשים מאוימים על ידי יריביהם. מגן הקמיע נכתב בדיו על נייר, ולאחר מכן הוא מקופל לצורת משולש ונעטף בבד או בעור ונתלה על הגוף. אם נושא הקמיע סובל ממחלה הנגרמת על ידי שדים מן האדמה, הקמיע יונח מתחת לכרית השינה. חלק מהקמיעות מכיל צירופי אותיות, מילים, סמלים, מספרים, פסוקים מהקוראן וכדומה, אשר רק כותב הקמיעות יודע את מובנם.
ביהדות
ממוזער|250px|קמע יהודי משנת 1929
ממוזער|250px|קמעות יהודיים בני ימינו
הקמעות זכו ליחס שונה בין ההוגים. בתלמוד מוזכרים קמעות שונים (כמו במסכת שבת ס, ב ובבכורות ל, ב), עובדה המראה
שדעתם של חכמי התלמוד לא שללה קמעות כלל. בדברי גאונים מסוימים יש גם התייחסות מפורשת חיובית לקמעות:
האמונה בקמעות רווחה ביותר בימי הביניים, ובעיקר בזמן מסעות הצלב.
דעתו של הרמב"ם
יחסו של הרמב"ם לקמיעות מורכב. מחד, מבוטאת שלילתו את הקמעות שהכיר בצורה הברורה ביותר בספרו מורה הנבוכים:
מאידך, הרמב"ם עצמו בספרו ההלכתי משנה תורה הביא הלכות פסוקות מן התלמוד באשר להיתר טלטול מרשות לרשות של קמעות "מומחים" (היינו שכבר הוכח ששמרו על האדם שלוש פעמים) בשבת, וכיוצא בזה, הנובעים מייחוס ממשי לקמעות. יושם לב ששלילתו האמורה לעיל של הרמב"ם אינה את מוסד הקמעות כשלעצמו, אלא את הקמעות שהכיר, ובהם "שמות קדושים", במקום אחר הרמב"ם מסביר שכל דבר שהוכח שהוא פועל, אין זה משנה שאיננו יודעים את הסיבה (והיא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא, או כוח טבע שאיננו מכירים), בשביל שהדבר יהיה מותר וסביר להשתמש בו. יחסו זה של הרמב"ם מבטא את השקפת עולמו המדעית-אמפירית, הגורסת כי יש לשפוט דברים לפי הוכחת יעילותם בפועל, ולא לפי דעות קדומות שיש לנו עליהם.
פרשנים רבים סברו כי לדעת הרמב"ם דרך הפעולה היחידה שבה הקמיעות פועלים והיא יכולה להיות פסיכולוגית גרידא, או כוח טבע שאיננו מכירים בלבד, דבר המשתלב עם גישתו הרציונלית-שכלתנית המובהקת, ולדעתם ההיתר לטלטול קמעות בשבת אינו אלא מחמת ההשפעה על החולה, בדומה לאפקט הפלצבו.
יחסם של חכמי הקבלה לקמעות
טקסט=קמע לאם היולדת, מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.|ממוזער|קמע לאם היולדת, מאוספי הספרייה הלאומית, ישראל.
גם בין חכמי הקבלה נמצאו כאלו שהסתייגו מהשימוש בקמעות, אף שלדעתם הקמעות המקוריים אכן מכילים כוחות על טבעיים. לדעתם, על פי מסורת מהאר"י, במשך השנים הלך ופחת הידע הנכון לעשיית הקמעות, ו"שמות" הכתובים בספרים שונים לכתיבה בקמעות שונו בכוונה כדי שלא ישתמשו בהם אנשים שאינם ראויים להשתמש בהם, ולכן לדעתם אין להשתמש בקמעות בזמננו. אך יש בין חכמי הקבלה של הדור האחרון שטענו למסורת ברורה על קמעות מועילים, והם הרבו להשתמש בקמעות. ביניהם נמנו הרב יצחק כדורי (ראו גם בהסכמתו לספר "תמים תהיה"),
נטען שהבעל שם טוב לא התנגד לשימוש ב"שמות קדושים" בקמעות, והראיה היא שנמצאו בכתבים המיוחסים אליו (כתבים שמקורם בגניזה החרסונית המפוקפקת) מכתבים לבתו אדל, ובהם בקשה שתשלח לו על ידי שליח את ספר השמות הקדושים בדחיפות כשהיה במסע. בחלק מהקמעות שכתב הופיע שמו בלבד.
היו מבין החוקרים שזיהו קשר בין המזוזה לקמע עתיק. יחסם של רבים ביהדות אל המזוזה הוא אכן כאל קמע, רעיון שהרמב"ם מתנגד לו בחריפות.
קמעות רבים רוכזו בספר רזיאל המלאך. קמעות שונים נפוצים עד זמננו אצל שומרי מסורת, בעיקר בביתן של יולדות כסגולה ללידה קלה. קמע נפוץ ביותר הוא החמסה.
קמעות בחוק הישראלי
בישראל הפיצו אנשי מפלגת ש"ס, במערכות בחירות שונות, קמעות שונות כדי לענדם, במיוחד ביום הבחירות. בעקבות תופעה זו תוקן, בשנת 2000, סעיף 122 לחוק הבחירות לכנסת, ונקבע שהמשדל אדם להצביע או להימנע מלהצביע באמצעות מתן קמע, עונשו מאסר חמש שנים או קנס.
ראו גם
קמע (אדם או בעל חיים)
אפוטרופאיזם
ברכת הבית
לקריאה נוספת
יצחק מזרחי, שלא נדע מצרות - סגולות, קמעות וחותמי שלמה, ספר בהוצאת המחבר
ניצה בהרוזי (עורכת) יד המזל - ח'מסות מאוסף משפחת גרוס ומאוסף המוזיאון, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב 2002
קישורים חיצוניים
החוק האוסר על חלוקת קמעות, באתר הכנסת
דיון בפסקי דין נגד חלוקת קמעות, באתר האייל הקורא
ג'וי שבריאן, השעיר לעזאזל והטליסמא - העברה בתרפיה באמנות, מתוך: דאלי ועמיתים - תרפיה באמנות.
יהונתן הרשברג, חמסה על הילד, אלכסון, דצמבר 2021.
סליחה הרב, זה בסדר לשאול כמה שאלות? בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות - הרב אביגדור אמיתי
הערות שוליים
*
קטגוריה:מאגיה
קטגוריה:על-טבעי
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:ממצאים ארכאולוגיים
| 2024-06-10T19:22:18
|
מרגלים
|
הפניה מרגל
| 2007-07-23T13:27:04
|
לבוש מסורתי
|
לבוש מסורתי או תלבושת לאומית הם בגדים אופייניים לאזור גאוגרפי מסוים או לקבוצה אתנית או דתית או לאזרחים או תושבים של מדינה מסוימת. התלבושות העממיות הן לעיתים מיושנות, אך מבטאות את הזהות הייחודית והמובחנת של האנשים הלובשים אותן. בתקופת ההתעוררות הלאומית במאה ה-19 שבו עמים רבים באירופה ללבוש בגדים מסורתיים, שמקורם בתקופות קדומות יותר, או המציאו בגד שנראה להם קרוב למסורת שלהם, כדי להפגין את ההגדרה העצמית שלהם. כיום יש מגמה כזאת בקרב תושבי מדינות עולם שלישי כחלק מחזרה למנהגים וערכים לא-מערביים וטרום-קולוניאליים.
בשוודיה, בעשור האחרון של המאה ה-19 יצרה האמנית קארין בריו לארסון תלבושות יותר מודרניות ונוחות עבור בנותיה קירסטי ובריטהץ בשנת – 1902 אומץ הבגד כבגד לאומי לנשים השוודיות.
פרטים של גזרת הבגד, צבעו, אופן התפירה ואף אופן לבישתו ודוגמאות בלבוש מסורתי עשויים להעיד על מעמד חברתי, מצב אישי או על השתייכות לתת-קבוצות. לעיתים מספיקה רק בעלות על תלבושת מסורתית כדי להצביע על מעמד מכובד בקהילה. הדבר אמור במיוחד לגבי התלבושות הייחודיות לכוהנים, אצילים, וכדומה.
התלבשות בבגדים מקומיים ומסורתיים נחשבת לחלק ממנהגי פולקלור. ישנן תלבושות המיועדות לחיי היומיום (למשל כובע לבד וחליפה שחורה בקהילה היהודית חרדית). תלבושות אחרות מיועדות ללבישה רק באירועים מיוחדים חתונות, חגים (למשל שטריימל בקהילה היהודית-חרדית), או פסטיבלים לאומיים.
תלבושת לאומית ישראלית
בישראל אין תלבושת לאומית מעצם היותה מדינה צעירה שמרבית אזרחיה הם מהגרים (עולים ממדינות שונות או צאצאים של מהגרים ממדינות שונות. אך יש כאלו שמשווים את הלבוש המסורתי היהודי למעין לבוש ישראלי עקב היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית בעלת רוב יהודי. עם זאת, יש לישראל כמה פריטים שהפכו עם השנים לפריט לבוש ישראלי, כובע הטמבל שאף הונצח בקריקטורה של דוש על ראשו של שרוליק, בגדי חאקי, בגדי אתא ומדים של חיילים. להקות ריקוד לבושות בדרך בשלל תלבושות המחקות לבוש של עמים אחרים או של קבוצות שחיות במדינה.
ראו גם
לבוש מסורתי ביישוב הישן
לבוש יהודי מרכז תימן
הלבוש הדרוזי המסורתי
תלבושת מיסבאך
קנטה (טקסטיל)
בורו (טקסטיל)
רקמה פלסטינית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנתרופולוגיה
קטגוריה:פולקלור
קטגוריה:ביגוד
| 2024-03-10T15:28:12
|
טוגה
|
שמאל|ממוזער|250px|אזרח רומי לבוש בטוגה
הטוֹגָה, היא סוג של בגד שלבשו הרומאים. הטוגה לא הייתה אלא חתיכת אריג צמר דק בצורת אליפסה, שנלבשה מעל לטוניקה.
הטוגה נתלתה מעל כתף שמאל, הקיפה את הגב, ומשם הובאה מתחת לזרוע ימין ונזרקה שוב מעל הכתף והזרוע השמאלית.
הטוגה הייתה לבוש אופייני לאזרחים רומיים ממין זכר, תושבי רומא שלא קיבלו אזרחות לא הורשו ללבוש את הטוגה, ומקורה כנראה באטרוסקים. הנשים לבשו בגד מקביל בשם סטולה.
בימי המלוכה הרומית והרפובליקה הרומית, הייתה הטוגה לבגד מלחמה, אולם הוכחה כלא נוחה לשימוש בעת קרב ולכן ננטשה כבגד קרבי. כתוצאה זוהתה הטוגה עם השלום. הטוגה הפכה במהרה לצורת לבוש הכרחית למכהנים במשרות ציבוריות, והמשיכה להיות כזאת גם בימי האימפריה הרומית, כאשר הפכה הטוגה לצורת לבוש ארעית. כתביו של מרקוס טוליוס קיקרו מכילים את האימרה "קֵדַנט אַרמַה טוגה" ("ייפול הנשק לטובת הטוגה"), משמע "יהי והשלום יחליף את המלחמה". האימרה הפכה למוטו מדינת ויומינג בארצות הברית.
מינים שונים של טוגות נלבשו על ידי בעלי תפקידים שונים, לדוגמה:
טוגה וִירִילִיס: טוגה לבנה פשוטה שנלבשה על ידי מרבית הרומאים שהגיעו לבגרות. נקראה גם טוגה פורה או טוגה אלבה.
טוגה פּוּלַה: טוגה שחורה שנלבשה על ידי בני המעמדות הנמוכים או על ידי אבלים.
טוגה פּרַאֵטֵקְסטַה: טוגה עם שוליים סגולים, נלבשה בידי קנסורים, כהנים, קיסרים, נערים שטרם הגיעו לבגרות ושחקנים בטרגדיות.
טוגה טרַבֵאַה: טוגה מפוספסת לאורכה בפסים אדומים ופסים סגולים, נלבשה על ידי חוזי עתידות.
טוגה פּיקטַה: טוגה סגולה או ארגמן, עדויית כוכבים, נלבשה על ידי מצביאים במצעדי ניצחון, קונסולים וקיסרים בימי חג.
טוגה קַנדִידַה: טוגה שהולבנה בעזרת אבקת גיר, נלבשה על ידי מועמדים לתפקיד ציבורי בהופעתם בפני הסנאט.
ראו גם
מסיבת טוגה
קישורים חיצוניים
כיצד ליצור טוגה
ביגוד ברומא העתיקה
קטגוריה:רומא העתיקה: תרבות
קטגוריה:היסטוריה של הביגוד
| 2022-03-29T19:50:00
|
סארי (בגד)
|
סארי הוא בגד הודי מסורתי לא תפור אלא נכרך על הגוף מיריעת בד מלבנית שאורכה בין 4.5 ל 9 מטרים, ורוחבה הוא בין 60 ל-120 ס"מ. היא נכרכת מעל חולצה וחצאית או מכנסיים ומהווה בגד מעטפת. הכריכה מתחילה במותן, עוברת מעל כתף אחת ונכרכת סביב יתר הגוף, המכוסה כולו על ידי הסארי. הסארי נעטף פעם אחת סביב הגוף, ואז מקפלים את רובו קדימה ואחורה בקפלי אקורדיון ודוחפים אותו פנימה לתוך המותניים בחזית. החלק האחרון של הבד עוטף את הגוף ומושלך מעל כתף שמאל.
בעבר היה נהוג ללכת גם עם סארי שאורכו 9 מטרים, שבחלקו התחתון נכרך בין הרגליים כמכנס.
ניתן למצוא את הסארי במגוון רחב של בדים, סינתטיים וטבעיים ושלל גוונים ודוגמאות. הבד הוא בדרך כלל דק מאוד משום שרב השנה חם בהודו, ובתקופת המונסון ובחודשים שלפניה הטמפרטורות מגיעות למעל 40 מעלות צלזיוס ברב תת-היבשת ההודית. סארי עולה בין 150 רופיות (כ-15 ש"ח) לבד כותנה או לבד סינתטי פשוט עם הדפס, ועד לעשרת אלפים רופיות (כ-1000 ש"ח) ויותר לסארי ממשי עם רקמה עבודת יד.
כיום עדיין לובשות נשים רבות בהודו ובנפאל את הסארי, אף שצעירות רבות מעדיפות את השלוואר קמיז, הכולל טוניקה, מכנס וצעיף. באירועים חגיגיים ילבשו הנשים סארי יוקרתי ממשי.
בדרום קראנקטה ישנו אזור שבו נהוג ללבוש את הסארי הפוך, כך שקצה הסארי מושלך קדימה ולא לאחור.
ישנו אף נוהג, שנשים לבושות בסארי אדום הן נשים נשואות ואלה הלבושות בלבן הן אלמנות וירוק לחינה.
מיחזור משביח לבד הסארי
בגלל גודלו והעבודה הרבה הכרוכה ביצירת הבד ויופיו, אין זורקים בד שנפגם, אלא ממחזרים אותו. למשל בבנגלדש נהוג לתפור שכבות של סארי זו על גבי זו , לתפור או לרקום בתכים שונים שיטת קנטה ולהפכם לשמיכות דקות או פיסות כריות דקות.
ראו גם
אופנה בהודו
קנטה (טקסטיל)
קישורים חיצוניים
רוני פרצ'ק, סארי - שלמות בלא תפר, מתוך מסע אחר, דצמבר 2002, גיליון 135, באתר "המוזיאון הווירטואלי לעיצוב אופנה ותלבושות".
הערות שוליים
קטגוריה:לבוש מסורתי
קטגוריה:הודו: תרבות
| 2022-07-14T14:17:37
|
קריאה בכף היד
|
ממוזער|250px|שמאל|מגדת העתידות, קאראווג'ו, 1595
שמאל|ממוזער|250px| 1. קו החיים, 2. קו הראש, 3. קו הלב, 4. גבעת ונוס, 5. קו השמש, 6. קו מרקורי, 7. קו הגורל
קריאה בכף היד או כירולוגיה היא שיטה פסאודו-מדעית המתיימרת לגלות פרטים על אופיו או עתידו של אדם, על-פי התעמקות במאפייני כף ידו. לפי שיטה זו, מחולקת כף היד לאזורים שונים, בהתבסס על קווים אופייניים; ככל שהקווים בולטים יותר, כך חזקים יותר ההיבטים שהם מייצגים, כביכול, בתכונותיו של האדם.
אין ראיות התומכות באבחנות הכירולוגיות. יתר על כן, שיטות שונות של קריאה בכף היד סותרות זו את זו.
כירולוגיה בראי ההיסטוריה
האזכור הכתוב הראשון לכירולוגיה נמצא בהודו, בכתבים ה"אנגה וידיה" בסנסקריט, שהאגדה מייחסת לאלת הים סמודרה.
ההודים האמינו כי הבודהה זוהה על ידי החכמים לפי סימנים מיוחדים בידיו וברגליו.
היוונים והרומאים כינו את התורה בשם כירומנטיה (ניחוש לפי היד כשהכוונה – לכל היד)
אך הידע העתיק והמקיף אבד עם השנים. ניתן למצוא התייחסות אל השיטה בכתבי דמוקריטוס ואריסטו. גם היפוקרטס ופיתגורס עסקו בה.
אנטוניוס קיסר העסיק כירומנט אישי בשם ארטמידור, שהובא מארץ לוד (באסיה הקטנה).
חסיד נלהב לשיטה זו היה יוליוס קיסר שנהג לבדוק את ידי הקרובים לו ואת ידי מתחריו.
כוהני מקדש אוגורוס ברומא למדו את תורת היד כעניין שבחובה.
מהמאה הרביעית אסרה הכנסייה כל שימוש בתורה זו, והעובר על האיסור נחשב לכופר באל שדינו ברוב המקרים – מוות.
בימי הביניים הובאה התורה לאירופה על ידי הצוענים.
תקופת הרנסאנס החזירה עטרה ליושנה כאשר חיזוי העתיד הפך למשני ביחס לאבחון אופיו וכישוריו של הנבדק.
אצל הסינים קימים עד היום ההקשרים הפילוסופיים שבין הכירומנטיקה לאי צ'ינג, כאשר כף היד מחולקת לשמונה אזורים, כל אחד מהם מקושר לאחת משמונה הטריגרמות של האי צ'ינג.
מאפייני כף היד
על-פי הכירולוגיה, לצורת כף היד, למבנה, אורך ועובי האצבעות, גמישותן, עובי כף היד, קווים בתוך כף היד, איכות העור ותלמיו – יש כדי ללמד על מאפייניו של האדם, עברו, אישיותו הבסיסית, ונתיבי גורלו. כף היד על פיה נעשית הקריאה היא היד החזקה, כאשר היד שאינה בשימוש מסמלת לעיתים את התת-מודע, או את הפוטנציאל איתו נולד האדם. לקריאה בכף יד יש מספר מאפיינים בהם, האצבעות, הבליטות (גבעות) וקווי המתאר של היד.
האצבעות
ה"אצבע" נקראת אצבע צדק או אצבע יופיטר או האצבע המראה.
ה"אמה" נקראת אצבע שבתאי.
ה"קמיצה" נקראת אצבע חמה.
ה"זרת" נקראת אצבע כוכב.
ה"אגודל" מתחלק לשני חלקים, החלק הכולל את הציפורן נקרא חוליית הציפורן או חוליית הרצון והחלק השני נקרא חוליית ההיגיון.
גבעות (בליטות)
הגבעות שליד האצבעות נקראות לפי שמות האצבעות.
גבעת האגודל קרויה גם גבעת ונוס.
הגבעה אשר ליד גבעת האגודל, בצד השני של היד, נקראת גבעת שולי כף היד או גבעת הלבנה.
הקווים החורצים את כף היד
קו החיים – קו המתחיל מצד שמאל של יד שמאל ומצד ימין של יד ימין ויורד לכיוון שורש כף היד. לפי הכירולוגיה, קו זה מסמל את האירועים ודרך חייו של האדם. אורך קו החיים לא מלמד על אורך חייו של האדם אלא על איכותם.
קו הראש – קו אופקי המתחיל כמעט מאותה נקודה שמתחיל קו החיים (אם הוא מתחיל מאותה נקודה לאדם יש היגיון חזק בניגוד למזל). מסמל את האינטליגנציה, בריאות המחשבה ויכולות מנטליות.
קו הלב – קו אופקי המתחיל בדרך כלל מתחת לאצבע האמצעית ומסתיים בצד ימין של יד שמאל ובצד שמאל של יד ימין. מסמל את הבריאות הגופנית והרגש.
קו הבריאות – קו מאונך הנמצא בצד ימין של יד שמאל ובצד שמאל של יד ימין. כאשר קו זה חלש או אינו מופיע משמעות הדבר היא שלאדם אין בעיות בריאותיות.
קווי משנה:
מתחת לזרת יש קווים מאונכים קטנים הנקראים קווי הילדים.
מתחת לזרת יש קווים מאוזנים הנקראים קווי נישואין.
בשולי כף היד, ליד גבעת הלבנה, יש קווי מסעות.
על שורש כף היד יש קווים הנקראים צמידים.
רכות ונוקשות כפות הידיים
לפי הכירולוגיה, הרכות בכפות הידיים משקפת את רמת העייפות אצל האדם, אם יש חוסר באנרגיות הידיים נהפכות לרכות במיוחד. כף יד רכה מעידה גם על רמת המופנמות של האדם. כף יד רכה מעידה על פוטנציאל אנרגטי נמוך וחלש. כף יד רכה אצל אדם מבוגר מעידה על שחיקה ועייפות. כף יד רכה מופיעה גם אצל אנשים שחולים לאורך זמן. לאדם עם כפות ידיים רכות במיוחד יש קושי בהפעלת מאמצים פיזיים או נפשיים או יכולת להתמיד במשהו. אדם כזה מקדיש יותר זמן לחשוב במקום לעשות. תכונה נלווית היא תלות – אדם כזה צריך שיניעו אותו. כף יד רכה יכולה להופיע גם אצל מי שמפעיל מניפולציות על אחרים כדי לפעול. רכות אצל אנשים צעירים בכפות הידיים מראה שדרוש הרבה מאמץ למימוש עצמי ולהביא את עצמם לדינמיות.
כפות ידיים קשות, לפי הכירולוגיה, מזוהות עם אנשים שיש להם מאגרים רבים של אנרגיה פיזית. אדם בעל כפות ידיים קשות הוא אדם של עשייה, שחייב לתת ולעשות. אדם שצריך לשחרר אנרגיה טעונה. בעלי כף יד קשה הם עקשנים, ולעיתים גם שמרניים. קשה להם להסתגל לרעיון או תפישה השונה משלהם. לעיתים הם מדחיקים רגשות, צרכים ודחפים, ונוטים לפרש נסיבות ואירועים בצורה שתהייה מתאימה ומקובלת עליהם.
ביהדות ובקבלה
ביהדות אין התייחסות לקריאה בכף יד, מלבד בתורת הקבלה וענפיה השונים אשר מוזכר בה אודות הכירולוגיה, למשל ברעיא מהימנא שבספר הזוהר פרשת יתרו, אשר אף מובאים שם בתמצות כמה פענוחים של כף היד.
פסיכוכירולוגיה
פסיכוכירולוגיה היא גישה טיפולית פסאודו-מדעית המשתמשת בכירולוגיה לשם אבחון אישיותי. אחת הנשים שקידמה את התחום בישראל היא הפסיכותרפיסטית היונגיאנית יעל האפט-פומרק. הכירולוגית תלמה בריל ערכה מחקרים בתחום במרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל.
ראו גם
קריאה בכף הרגל
פרנולוגיה ( מדידת בליטות על הגולגולת)
לקריאה נוספת
גרשון בן-שחר ומריאנה בר, מכונת השקר - האם אפשר לסמוך על גרפולוגיה, פוליגרף, אסטרולוגיה ושיטות נוספות לאבחון אישיות ולניבוי, הוצאת מטר, אוקטובר 2014, עמ' 29, 39-38.
תלמה בריל, כף היד כראי הנפש - כירולוגיה אבחונית ויישומית, הוצאת אסטרולוג, 2011
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ניבוי עתידות
קטגוריה:על-טבעי
קטגוריה:אבחון פסאודו-מדעי
קטגוריה:כפות ידיים
| 2024-07-07T05:45:55
|
התנקשויות פוליטיות
|
על משמעותן של התנקשויות פוליטיות ראו בערך רצח פוליטי.
רשימה זו ממוינת בסדר כרונולוגי עולה. רציחות של נשיאי ארצות הברית מופיעות ברשימה נפרדת בהמשך ערך זה.
בתקופה הקדומה
עגלון מלך מואב
גדליהו בן אחיקם
סנחריב מלך אשור
אלכסנדר הרביעי, בנו של אלכסנדר מוקדון (מוקדון, 310 לפנה"ס לערך)
רוקסן, אשתו של אלכסנדר מוקדון (מוקדון, 310 לפנה"ס לערך)
שמעון התרסי (יריחו, 135 לפנה"ס)
טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס (133 לפנה"ס)
גאיוס גרקכוס (121 לפנה"ס)
יוליוס קיסר (רומא, שנת 44 לפנה"ס)
אריסטובולוס השלישי (יריחו, 36 לפנה"ס)
קליגולה (רומא, 41 לספירה)
קלאודיוס (רומא, 54 לספירה)
קומודוס (רומא, 192 לספירה)
פרטינקס (רומא, 193 לספירה)
אלכסנדר סוורוס (רומא, 235 לספירה)
מלכי יהודה וישראל
נדב בן ירבעם (גבתון)
אלה בן בעשא (תרצה)
יורם (מלך ישראל)
אחזיה (מלך יהודה)
עתליה (ירושלים)
יואש (מלך יהודה) (בזקנותו)
אמציהו
זכריהו בן ירבעם
שלום בן יבש (שומרון)
פקחיה בן מנחם (שומרון)
פקח בן רמליהו
אמון (ירושלים)
ימי הביניים ושחר העת החדשה
לאון החמישי (הארמני) (820)
ג'יימס הראשון, מלך סקוטלנד (1437)
דייוויד ריציו, (1566)
וילם הראשון, נסיך אורנז׳ (1584)
אנרי השלישי, מלך צרפת (1589)
אנרי הרביעי, מלך צרפת (1610)
קונצ'ינו קונצ'יני, מרשל צרפת (1617)
גוסטב השלישי מלך שוודיה (1792)
ז'אן-פול מארה, מהפכן צרפתי (1793)
ספנסר פרסיבל, ראש ממשלת בריטניה (1812)
הרב אברהם שלמה זלמן צורף, מחלוצי היישוב הישן בירושלים (1851).
אברהם לינקולן, נשיא ארצות הברית (1865)
אלכסנדר השני, צאר האימפריה הרוסית (1881)
מארי-פרנסואה-סדי קארנו, נשיא צרפת (1894)
אליזבט מבווריה ("סיסי"), קיסרית אוסטריה ומלכת הונגריה (ז'נבה, שווייץ 1898)
המאה ה-20
אומברטו הראשון, מלך איטליה (1900)
אלכסנדר הראשון, מלך סרביה (1903)
הנסיך הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ' (1905)
קרלוש מלך פורטוגל ובנו הנסיך פיליפ (1908)
פיוטר סטוליפין, ראש ממשלת רוסיה (קייב, רוסיה הצארית, 1911)
גאורגיוס הראשון, מלך יוון (סלוניקי, יוון (1913)
הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרי (סרייבו, בוסניה, 1914)
ז'אן ז'ורס (פריז, צרפת, 1914)
גריגורי רספוטין (סנקט פטרבורג, רוסיה, 1916)
רוזה לוקסמבורג (ברלין, גרמניה, 1919)
קורט אייזנר (מינכן, גרמניה, 1919)
ג'מאל פאשה (טביליסי, גאורגיה, 1922)
ולטר רתנאו, שר החוץ של גרמניה (ברלין, גרמניה,1922)
מייקל קולינס (אירלנד, 22 באוגוסט 1922)
גבריאל נרוטוביץ' (ורשה, פולין, 1922)
ג'אקומו מאטיאוטי (רומא, איטליה 1924)
סימון פטליורה (פריז, צרפת, 1926)
פול דומר, נשיא צרפת (1932)
אנגלברט דולפוס, קנצלר אוסטריה (1934)
אלכסנדר הראשון, מלך יוגוסלביה (1934)
לואי בארטו, שר החוץ של צרפת (1934)
סרגיי קירוב, (לנינגרד, ברית המועצות, 1934)
לאון טרוצקי, (מקסיקו סיטי, מקסיקו, 1940)
ז'אן פרנסואה דרלאן, (צפון אפריקה, 1942)
מהטמה גנדי, (ניו דלהי, הודו, 1948)
המלך עבדאללה הראשון, (בפתח מסגד אל-אקצא, בירושלים, 1951) - ראו: רצח המלך עבדאללה
סולומון בנדרנאיקה, (ציילון, 1959)
פטריס לומומבה, (קונגו, 1961)
רפאל טרוחיו, (הרפובליקה הדומיניקנית, 1961)
ג'ון קנדי, נשיא ארצות הברית (1963) - ראו: רצח קנדי
מלקולם אקס, (ניו יורק, ארצות הברית, 1965)
הנדריק פרוורד, (דרום אפריקה, 1966)
רוחליה קרוס, (אסקואינטלה, גואטמלה, 1968)
מרטין לותר קינג, (ממפיס טנסי, ארצות הברית, 1968)
רוברט קנדי, (לוס אנג'לס, ארצות הברית, 1968) - ראו: רצח רוברט קנדי
וספי אל-טל, (קהיר, מצרים, 1971)
לואיס קאררו בלאנקו, (מדריד, ספרד, 1973)
פייצל מלך ערב הסעודית (ריאד, ערב הסעודית 1975)
הרברט צ'יטפו, לוחם חירות זימבבואי (לוסקה, זמביה 1975)
אלדו מורו, (רומא), איטליה, 1978)
גאורגי מרקוב, (לונדון, בריטניה, 1978)
פאק צ'ונגהי, נשיא קוריאה הדרומית (1979)
לואי מאונטבאטן, אירלנד (1979)
ג'ון לנון, ניו יורק, ארצות הברית, (1980)
אנואר סאדאת, נשיא מצרים (קהיר, מצרים, 1981)
בשיר ג'ומאייל, נשיא לבנון (ביירות, לבנון, 1982)
בניגנו אקינו הבן (מנילה, הפיליפינים, 1983)
אינדירה גנדי (ניו דלהי, הודו, 1984)
אולוף פלמה, ראש ממשלת שוודיה (סטוקהולם, שוודיה, 1986)
רג'יב גנדי (מדרס, הודו, 1991)
ואזגן סרקיזיאן (ירוואן, ארמניה, 1999)
בארץ ישראל, לפני הקמת מדינת ישראל
ישראל דה האן, (ירושלים, 1924)
הלורד מוין, (קהיר, 1944)
חיים ארלוזורוב, (ת"א, 1933) - ראו: רצח ארלוזורוב
ידידיה סגל, (חיפה, 1948)
במדינת ישראל
הרוזן פולקה ברנדוט (ירושלים, 1948)
ישראל קסטנר (תל אביב, 1957)
חמאד אבו רביעה (ירושלים, 1981)
אמיל גרינצוויג (ירושלים, 1983)
ראש הממשלה יצחק רבין (תל אביב, 1995) - ראו: רצח יצחק רבין
מאיר כהנא פעיל ימני (ניו יורק, 1990) ראו : רצח מאיר כהנא
המאה ה-21
רחבעם זאבי (גנדי), (ירושלים, 2001) - ראו: רצח רחבעם זאבי
פים פורטאון, (הילברסום, הולנד, 2002)
אנה לינד, (סטוקהולם, שוודיה, 2003)
זוראן ג'ינג'יץ', (בלגרד, סרביה, 2003)
תאו ואן גוך, (אמסטרדם, הולנד, 2004)
רפיק אל-חרירי, (ביירות, לבנון, 2005) - ראו: רצח רפיק אל-חרירי
לאקשם קאדירגמר, (קולומבו, סרי לנקה, 2005)
בנזיר בהוטו, (רוואלפינדי, פקיסטן, 2007)
אולג באבאייב, (קרמנצ'וג, אוקראינה, 2014)
ז'ובנל מואיז, (פטיון-וויל, האיטי, 2021)
שינזו אבה, (נארה, יפן, 2022) - ראו: רצח שינזו אבה
רצח נשיאים בארצות הברית
הנשיא אברהם לינקולן (וושינגטון הבירה, ארצות הברית, 1865)
הנשיא ג'יימס גרפילד (וושינגטון הבירה, ארצות הברית, 1881)
הנשיא ויליאם מקינלי (בפאלו, ארצות הברית, 1901)
הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי (דאלאס, טקסס, ארצות הברית, 1963) - ראו: רצח קנדי.
מתמודדים לנשיאות
המתמודד לנשיאות רוברט קנדי (לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית, 1968) - ראו: רצח רוברט קנדי.
התנקשויות פוליטיות שלא הסתיימו במוות
התנקשויות בעת העתיקה שנכשלו
יותם בן גדעון
יואש (מלך יהודה) (כשהיה תינוק)
אחשוורוש מלך פרס ומדי
ניסיונות התנקשות בחיי נשיאים בארצות הברית
הנשיא אנדרו ג'קסון
ניסיון ההתנקשות הראשון בנשיא ארצות הברית התרחש ב-30 בינואר 1835, כשריצ'רד לורנס, אמריקאי בעל הפרעה נפשית, ניסה להתנקש בחייו של הנשיא ג'קסון בעת שביקר בהלווית סנאטור מקרוליינה הדרומית. בתחילה תכנן לורנס לירות בו עם כניסתו לטקס, אך לא הצליח להתקרב אליו במידה מספקת. לאחר שעזב ג'קסון את ההלוויה, התחבא לורנס מאחורי עמוד. מכשהגיע הנשיא, יצא לורנס ממחבואו וירה לעבר גבו של ג'קסון, אך היה מעצור בנשק. במהרה הוציא לורנס את אקדחו השני, אך גם איתו כשל. מאוחר יותר התברר כי אקדחיו לא היו עמידים דיים בפני לחות, ובאותו יום מזג האוויר היה לח בצורה קיצונית. מעשיו של לורנס משכו את תשומת לבם של הנוכחים, ובמהרה נתפס והוכנע, אף בעזרתו של הנשיא ג'קסון, שהכה אותו מספר פעמים עם מקל ההליכה שלו.
הנשיא תאודור רוזוולט
ניסיון ההתנקשות בתאודור רוזוולט התרחש בשנת 1912, 3 שנים לאחר שסיים את תפקידו. ההתנקשות אירעה בזמן שרוזוולט התמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית לכהונה שלישית.
היורה היה פעיל קיצוני אשר התנגד לרעיון של כהונה שלישית של נשיא. רוזוולט נפצע קשה, אך שרד והמשיך במסע הבחירות (שבו הפסיד).
הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט
בשנת 1933, בפרק הזמן שבין בחירתו של רוזוולט לנשיא לבין השבעתו, הוא עמד לשאת נאום בעצרת במיאמי שבפלורידה כשמתנקש ירה לעברו, הרג את ראש עיריית שיקגו ופצע חמישה אנשים אחרים. הנשיא הנבחר לא נפגע. המתנקש נדון למוות והוצא להורג בכיסא החשמלי.
הנשיא הארי טרומן
בשנת 1950 שני לאומנים מפוארטו ריקו ירו לעבר הנשיא טרומן בוושינגטון הבירה והרגו שניים מסוכני השירות החשאי. הנשיא לא נפגע. אחד המתנקשים נהרג והשני נדון למוות. הנשיא טרומן המיר את עונשו למאסר עולם. ב-1979 הוא זכה לחנינה מידי הנשיא ג'ימי קרטר.
הנשיא ריצ'רד ניקסון
ב-1974 אדם בשם סמואל בייק, סוחר צמיגים מובטל בן 44 שלקה בהפרעה דו־קוטבית, ניסה לחטוף מטוס נוסעים במטרה להפילו על הבית הלבן. לצורך החטיפה גנב אקדח של חבר והכין פצצה ביתית שבוססה על דלק. במהלך ניסיון החטיפה הכושל של המטוס הוא ירה בשוטר בכניסה לנמל התעופה ובשני הטייסים שסירבו להמריא עם המטוס. לאחר ששוטר בעל יוזמה ירה בו שני כדורים דרך הצוהר של דלת המטוס, בייק ירה בראשו ונהרג. השוטר ואחד הטייסים נהרגו מכדוריו, ואילו הטייס השני נפצע קשה וחזר לעבודתו רק לאחר 5 שנים. המניע של בייק הייתה אמונתו כי השלטון מושחת ואינו מאפשר קיום לאנשים מן השורה, לאחר שבקשתו להלוואה לצורך מיזם עסקי נדחתה. ה-FBI תיחקר מספר פעמים את בייק, אך הוא לא נמצא כמסוכן על ידם. על בסיס המקרה נעשה ב-2004 סרט בשם "מלכודת לנשיא" בכיכובו של שון פן.
הנשיא ג'רלד פורד
ב-5 בספטמבר 1975, אשה בשם לינט פרום, מחסידי צ'ארלס מנסון, ניסתה לירות לעבר הנשיא פורד באקדח בסקרמנטו שבקליפורניה. סוכן עירני של השירות החשאי הספיק להוציא מידה את האקדח לפני שהספיקה לירות. היא נדונה למאסר עולם. באוגוסט 2009 השתחררה פרום מהכלא.
ב-22 בספטמבר, 17 יום בלבד לאחר ניסיון ההתנקשות הקודם, פעילת זכויות אזרח בשם שרה ג'ין מור ירתה באקדח בסן פרנסיסקו לעבר הנשיא. צופה אקראי גרם להטיית ידה והיריה החטיאה את הנשיא. היא נדונה למאסר עולם.
הנשיא רונלד רייגן
ב-30 במרץ 1981 ליד בית מלון בוושינגטון הבירה צעיר בשם ג'ון הינקלי ירה בנשיא רייגן. הקליע חדר לחזהו של הנשיא אך החטיא את לבו. הנשיא החלים. המתנקש נדון למאסר עולם. סיבת ההתנקשות הייתה הערצתו של המתנקש לשחקנית ג'ודי פוסטר (שבה היה מאוהב ללא ידיעתה) ורצונו להרשימהּ.
הנשיא לשעבר דונלד טראמפ
ב-13 ביולי 2024 בעת שנאם בעצרת בחירות שנערכה בבאטלר , פנסילבניה, נורה ונפצע הנשיא לשעבר דונלד טראמפ.
התנקשויות כושלות אחרות
תוכניות התנקשות באדולף היטלר ובכללם קשר העשרים ביולי ב-1944.
היו מספר אירועי התנקשות בחוסיין, מלך ירדן, במיוחד בימי ספטמבר השחור.
פצצה נזרקה לדלת דירתו של השר דוד פנקס ב-21 ביוני 1952; הוא נפטר פחות מחודשיים לאחר-מכן מהתקף לב.
ניסיון ההתנקשות בגולדה מאיר ב-1973
ניסיון ההתנקשות באפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-13 במאי 1981.
ניסיון ההתנקשות בוולפגנג שויבלה ב-12 באוקטובר 1990.
ניסיון ההתנקשות באפיפיור בנדיקטוס ה-16 ב-18 בספטמבר 2010.
ניסיון התנקשות באחמד דוגאן ב-19 בינואר 2013.
ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק, בירושלים, ב-29 באוקטובר 2014.
ניסיון ההתנקשות בז'איר בולסונרו, ראש ממשלת ברזיל. בעת אספת בחירות, ב-6 בספטמבר 2018 נפצע קשה לאחר שנדקר בבטנו בידי אודליה אוליביירה איש שמאל סוציאליסטי.
ניסיון ההתנקשות בניקולאס מדורו ב-2018
ניסיונות התנקשות בוולודימיר זלנסקי ב-2022
ניסיון ההתנקשות בראש ממשלת יפן פומיו קישידה בעזרת מטען נפץ ב-2023
קישורים חיצוניים
יואב קרני כאשר 'תולעת גדולה' אומרת להם לרצוח
רציחות פוליטיות באתר סנונית
אורן נהרי, התנקשות הציוויליזציות: ההיסטוריה של הרציחות הפוליטיות, במגזין ליברל, 10 במאי 2020
הערות שוליים
*
קטגוריה:התנקשויות
קטגוריה:רשימות
| 2024-08-01T01:36:07
|
משחקי ילדים
|
REDIRECT משחק ילדים
| 2005-02-16T06:03:20
|
אבן נייר ומספריים
|
קובץ:SssStein.jpg קובץ:SssPapier.jpg קובץ:SssSchere.jpg כל אחד מהמצבים הבסיסיים משמאל לימין מנצח את המצב שאחריו: מספריים, נייר ואבן.
שמאל|ממוזער|250px|תיאור גרפי של המשחק
שמאל|ממוזער|250px|התשלומים לשחקן 1 (תשלום שמאלי) ולשחקן 2 (תשלום ימני) במשחק אבן נייר ומספריים, ניתוח על פי תורת המשחקים
ממוזער|שמאל|250px|משחק "אבן נייר ומספריים". השחקן הימני בחר ב"מספריים" והשמאלי בחר ב"אבן".
אבן נייר ומספריים (נקרא גם: "אבן-לוש", "אבן-שוֹק", "שַה"; בעגה ירושלמית נקרא לעיתים "אבן ג'וּק"; יש הסוברים כי היה מקובל לומר בקרב ילדי נתניה החל מתחילת שנות ה-80, "אֶבֶנְיָרוּ מספרים" או "אבן יָארוּ") הוא משחק ילדים לשני שחקנים. במונחי תורת המשחקים זהו משחק סכום אפס סימולטני. נהוג להשתמש במשחק כדי לקבל החלטות ולפתור סכסוכים. על אף שלכתחילה ניתן לחשוב שהמשחק הוא סוג של משחק מזל, כיוון שאתה תלוי בהחלטות היריב, הרי שניתן לאורך זמן ללמוד את טקטיקות היריב.
כללי המשחק
כל אחד מן השחקנים מסתיר יד אחת מאחורי גבו ובוחר לו אחת מתנוחות האצבעות המסמלות את החפץ: אגרוף כאבן, יד פרושה כנייר ושתי אצבעות כמספריים. אז קוראים יחדיו השניים: "אבן נייר ומספריים, המנצח בין השניים, אחת שתיים שלוש" (יש שמכריזים רק "אבן שוק", בירושלים נהוג להכריז "אבן ג'וק"), ומראים בו זמנית את הידיים. המנצח הוא זה שהחפץ שלו גובר על החפץ של רעהו, כאשר כללי הניצחון הם: נייר גובר על אבן (הוא עוטף אותה), אבן גוברת על מספריים (היא שוברת אותם) ומספריים גוברים על נייר (הם גוזרים אותו). אם שני השחקנים מראים אותו חפץ חוזרים על הפעולה, אלא שלא חוזרים על טקסט הפתיחה המלא, אלא מדלגים ל"אחת, שתיים שלוש" (ובהמשך, רק המילה שלוש)
אם משחקים עד 3 או מספר אחר אם יהיה תיקו במספר אחד לפני האחרון (במקרה שלנו המספר האחרון הוא 3) אז זה אומר שאם יהיה תיקו 2-2 מאריכים את המשחק עד 4 ואם 3-3 אחרי הארכה עושים עוד הארכה עד 5 וכו'
שימושי המשחק
לרוב משתמשים במשחק זה כדי להגריל בין שתי אפשרויות, כמו למשל מי הקבוצה שתפתח במשחק וברשותה הכדור.
בהטלת מטבע ("עץ או פלי") משיגים תוצאה דומה. ההבדל בין שני המשחקים הוא שב"אבן נייר ומספריים" יכול להיווצר מצב של תיקו, במקרה ששני המשתתפים הציגו את אותו החפץ.
בשל תכונה זו של המשחק, והעובדה שהוא מבוסס על בחירה ולא על מזל בלבד, הרי שאם משחקים מספר רב של משחקים ברצף ולא רק עד להכרעה, המשחק חדל מלהיות מבוסס על מזל עיוור, וחשיבות גדולה יותר ניתנת ליכולת לזהות את דפוס הפעולה ודרך קבלת ההחלטות של היריב. בתורת המשחקים מוסבר כי הדרך היחידה להבטיח שסיכויי ההצלחה לא ירדו מ-50% (וזאת, כנגד כל אסטרטגיה של היריב), היא לבחור את ההחלטה באופן אקראי ובלתי תלוי בכל סיבוב של המשחק, כשלכל אפשרות ניתן סיכוי שווה.
טורנירים של אבן נייר ומספריים נערכים לעיתים.
מקור המשחק
בספר סיני משנת 1600 נאמר ששורשי המשחק הם בתקופתה של שושלת האן. מסין עבר המשחק ליפן וזכה לפופולריות במאות ה-17 וה-18, שם הפך לפופולרי בבתי בושת. המשחק התקיים בעת העתיקה גם במצרים, ביוון וברומא. יש השערות שהוא הגיע מפורטוגל כבר במאה הראשונה לספירה על ידי הרומאים שכבשו את האזור. בסוף המאה ה-19 המשחק הפך לנפוץ באירופה.
גרסאות של המשחק
המשחק מוכר במדינות רבות בעולם. ביפן הוא נקרא Jan-Ken-Pon, באיטליה Mora, באינדונזיה הגרסה היא של "פיל-אדם-נמלה".
ילדים בעולם ממציאים גרסאות של המשחק שדומות למדי למקור, מלבד החלפת הדמויות במשהו אחר, או בחוקים יותר מסובכים.
ממוזער|250px|דיאגרמה המציגה (מלמעלה ובכיוון השעון): מספריים, נייר, אבן, לטאה, ספוק
קיימת גרסה מורחבת של המשחק שנקראת "אבן נייר מספריים לטאה ספוק" שבה החוקיות מסובכת יותר, וגם מתווספות עוד שתי אפשרויות לבחירה: לטאה (היד מוצבת באופן דומה לבובת גרב) וספוק – דמות מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים" (מסומן על ידי ההצדעה הוולקנית "חיו חיים ארוכים ושגשגו", המזוהה עם דמותו של ספוק בסדרה). גרסה זו של המשחק הומצאה על ידי סאם קאס (Sam Kass) ואשתו, קרן ברילה (Karen Bryla). הגרסה הוזכרה בעיתון "הטיימס" עוד ב-2005, אך עלתה למודעות בעיקר ב-2008 כאשר הוזכרה בפרק של סדרת הטלוויזיה "המפץ הגדול" על ידי הדמות שלדון קופר. החוקים במשחק המורחב הם: מספריים גוזרים נייר; נייר עוטף אבן; אבן מועכת לטאה; לטאה מכישה את ספוק; ספוק שובר מספריים; מספריים עורפים ראש הלטאה; לטאה אוכלת נייר; נייר (כלומר מאמר, באנגלית Paper) מפריך את ספוק; ספוק מאדה אבן; אבן שוברת מספריים. הסיכוי לתיקו באופן מקרי בגרסה זו יורד לעשרים אחוז במקום שליש בגרסה המקורית.
ישנן וריאציות עם 7, 9, 11, 15, 25 ואפילו 101 אפשרויות לבחירה.
במשחקי המחשב
בחלק ממשחקי האסטרטגיה פיתחו מספר שיטות המתבססות על המשחק. הפשוטה מביניהן מחלקת את היחידות לשלושה סוגים, כך שכל סוג מביס סוג אחד ומובס על ידי אחר. במערכות משחק מתוחכמות יותר ניתן למצוא יותר משלושה סוגים של יחידות אשר ביניהן אינטראקציה מסוג דומה.
בתרבות
במערכת ההפעלה "חלונות xp" היה שומר מסך "אבן נייר ומספריים", שבעצם היה משחק פעיל של שחקן מול מחשב. השחקן מקיש על מקשי האותיות כדי לבחור חפץ:
אבן – R
נייר – P
מספריים – S
המשחק ככלי לקבלת החלטות
בשנת 2005 החליטה חברת האלקטרוניקה היפנית "מספרו דנקו" למכור את אוסף האמנות שלה, שערכו עשרים מיליון דולרים. החברה קיבלה הצעות למכירה פומבית משתי החברות הבולטות בתחום, כריסטי'ס וסותבי'ס, אך לא מצאה איזו מהן עדיפה, ולכן הורתה לשתי החברות המתחרות לקבוע את הזוכה באמצעות משחק אבן נייר ומספריים. הנציג של כריסטי'ס נועץ בבנותיו התאומות בנות ה-11 ובחר במספריים, וזכה כיוון שהחברה היריבה בחרה בנייר.
בשנת 2006 הורה שופט בפלורידה, לצדדים שהתדיינו בפניו ולא הגיעו להסכמה בעניין פרט שולי, לקבל החלטה בעניין זה באמצעות משחק אבן נייר ומספריים.
ראו גם
משלוש יוצא אחד
זוג או פרט
הטלת מטבע
אן דן דינו
קוביות לא טרנזיטיביות
אבן, נייר ומספריים (סדרת טלוויזיה)
לקריאה נוספת
סיימון סינג, הסודות המתמטיים של הסימפסונים, תרגם חיים שמואלי, הוצאת ספרי עליית הגג, 2018, עמ' 119–125.
קישורים חיצוניים
אבן, נייר ומספריים, באתר האינטרנט של מכון דוידסון לחינוך מדעי
מדענים יפנים חקרו כיצד לנצח באבן-נייר-ומספריים, באתר הפטריה
דורון פישלר, איך לנצח באבן נייר ומספריים?, באתר רשת עושים היסטוריה, 4 באוקטובר 2021
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי מזל
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי ידיים
| 2024-07-03T18:46:49
|
קסטנייטות
|
שמאל|ממוזער|100px|קסטנייטה
שמאל|ממוזער|600p|קסטנייטות תזמורתיות
שמאל|ממוזער|200px|מוכרת קסטנייטות בגרנדה, ספרד
הקסטנייטה (בעברית: עַרְמוֹנִית, בספרדית: Castañuelas) היא זוג כלי הקשה אידיופוני, שהמצאתה מיוחסת לפיניקים בתקופת האלף ה-1 לפנה"ס. היא הופצה בארצות הים התיכון, אך לאורך השנים שימשה בעיקר את תרבות ספרד בה נשמר מעמדה עד היום ככלי נגינה לאומי מסורתי. הן הגיעו כנראה לספרד בהשפעה מורית, במאה ה-8 .
הקסטנייטה מורכבת לרוב משתי פיסות עץ קעורות, הקשורות זו לזו באמצעות שרוך שמושחל דרך חור הנקוב בכל פיסה. את השרוך כורכים סביב האגודל ומקישים את פיסות העץ זו בזו בעזרת האצבעות.
השימוש בקסטנייטות נפוץ בעיקר במוזיקה ספרדית, מוזיקה צוענית ובפרט מזוהה עם ריקוד הפלמנקו המסורתי.
קסטנייטות - Castanuelas
מקור המילה "קסטנייטות" במילה הספרדית "Castanaeta" או "Castañuelas" שנגזרות מהמילים בספרדית castaño (עץ ערמונים) או castaña (פרי הערמון). הקסטנייטות דומות בצורה וצבע לפרי הערמון.
הקסטנייטות משתייכות למשפחת כלי ההקשה. הן מורכבות משני חלקים דמויי צדף היוצרים זוג אחד, עשויים מעץ קשה או חומר סינתטי. צורת הנגינה המסורתית היא זוג קסטנייטות לכל יד בנפרד, כדי ליצור ליווי קצבי למוזיקה ולריקוד.
היסטוריה
הקסטנייטות אינן ייחודיות לספרד. התיעוד הראשון בהיסטוריה מתחיל במצרים העתיקה, בשנת 3000 לפני הספירה. הקסטנייטות היו קיימות בצורה פרימיטיבית, ובנויות ממקלות עץ חלולים בצידם השטוח, והיו מוחזקות ביד אחת.
מהמאה השישית לפני הספירה ישנן עדויות מצוירות המראות נשים וגברים הרוקדים ומנגנים ב- Karotala- מקלות הקשה עשויים מעץ.ג'קומו קזנובה, שחי במאה ה-18 והיה סופר, הרפתקן איטלקי, ומוזיקאי, התרשם מאוד מריקוד המלווה בקסטנייטות, וכך תיעד אותו בזיכרונותיו:
הקסטנייטות, וכלים מוזיקליים אחרים בעלי קולות דומים, קיימים בצורות שונות במקומות שונים בעולם. ה- Kasik הטורקי, ה- Yotsudate היפני וה-Kartali ההודי. כל אלה מופעלים על ידי הרקדן בזמן הריקוד.
סגנונות
קיימים שני סגנונות להפעלת הקסטנייטות הספרדיות (Castañuelas): הסגנון הקלאסי וה מנגנים את שני הסגנונות הן כמוזיקה בלבד והן כליווי לריקוד.
הסגנון הקלאסי הספרדי, הידוע בשמו הספרדי "קלאסיקו אספאניול" (Clásico Español) הוא סגנון ריקוד בימתי המבוסס על כוריאוגרפיות מדויקות לפי מוזיקה של מלחינים ספרדיים ביניהם: מנואל דה פאייה, אלבניז, גראנדוס ועוד. גם מלחינים בני ארצות אחרות שילבו קסטנייטות ביצירותיהם. לדוגמה, המלחין הצרפתי ביזה שילב אותן ביצירתו "כרמן". בשנת 1861 היוצר והמלחין הגרמני וגנר, כתב יצירה מוזיקלית הנקראת טנהויזר ושילב בתוכה פרקים נבחרים שנכתבו במיוחד עבור הקסטנייטות.
בסגנון העממי הקסטנייטות מתנגנות לצלילי שירים המתארים בעיקר שמחה, וכן נוטלות חלק במוזיקה של להקות השרות שירי עם ספרדיים באנדלוסיה. לדוגמה בריקוד הנקרא סביאנס (Sevillanas) שהוא ריקוד עם מסביליה.
התרומה המשמעותית והגדולה ביותר לשימוש בקסטנייטות במחול ובמוזיקה ולדרך הפעלתן, ניתנה על ידי , רקדנית ספרדייה שהופיעה סביב העולם בתחילת המאה העשרים.
הרקדנית הראשונה שהופיעה עם קסטנייטות יחד עם תזמורות סימפוניות הייתה האמריקאית .
השיטה לנגינה בקסטנייטות
הקסטנייטות בריקוד הספרדי מוחזקות בשתי הידיים כאשר יד ימין (היד הדומיננטית) מנגנת את הליווי ואילו הקסטנייטה המוחזקת ביד שמאל היא לנתינת קצב קבוע.
זוג הקסטנייטות מחוברות בשרוך אלסטי. הן מוחזקות על גבי האגודלים, ומופעלות על ידי שאר האצבעות.
כל זוג קסטנייטות מורכב מ"זכר" ו"נקבה". כדי להבחין ביניהן צריך להסתכל על הסימנים במקום בו נמצא השרוך. החלק "הגברי" הוא זה שאין בו חריץ, והוא מוחזק ביד הלא דומיננטית. הצליל שמשמיעה הקסטנייטה הזו הוא רציני יותר בהשוואה לזה של "הנקבה" המוחזקת ביד הדומיננטית. הקשה בקסטנייטה "הגברית" מתבצעת באצבע מספר 2 או 3.
הקסטנייטה ביד הדומיננטית מסומנת על ידי חריץ הנמצא במקום בו נמצא השרוך.
הצליל "הנקבי" הוא אקזוטי יותר, והדרך המקובלת ביותר לנגינה היא שימוש באצבעות
לפי הסימון: זרת- (1), קמיצה- (2), אמה- (3) ואצבע- (4).
שפת הלימוד לנגינה/נקישה בקסטנייטות
על מנת לנגן בכלי נגינה מערביים יש ללמוד החזקה נכונה של הכלי וכן ללמוד תווים כחלק מתוכנית לימוד הנגינה. לא כך הדבר בנגינה בקסטנייטות. על מנת לנגן בכלי הקשה זה, אין הכרח ללמוד תווים באופן מסודר, למרות שקריאת תווים יכולה להועיל.
לתפעול הכלי נחוצה ידיעת השפה המקצועית, וכן שינון המושגים המקצועיים הספציפיים לשימוש בקסטנייטות. המושגים נוצרו על ידי אנשים בעלי כישרון מוזיקלי טבעי, שהיו ללא השכלה מוזיקלית מוסמכת. סימני הצלילים נכתבו כפי שנשמעו.
פירוט המושגים לנגינה בקסטנייטות:
1) הקשה באצבע מספר 3 (בשתי הידיים לסירוגין):
הקשה ביד הדומיננטית נקראת פי. (Pi)
הקשה ביד השנייה נקראת טה. (Ta)
מיקום ההקשה: ההקשה מתבצעת בחלק התחתון של הקסטנייטה באזור האמצעי של הקשת התחתונה של הקסטנייטה.
2) הקשה באצבעות מספר 3 בשתי הידיים בעת ובעונה אחת:
הקשה בשתי אצבעות יד ימין ושמאל נקראת פם. (Pam)
מיקום ההקשה: ההקשה מתבצעת בחלק התחתון של הקסטנייטה באזור האמצעי של הקשת התחתונה של הקסטנייטה.
3) הקשה באצבעות 4, 3, 2, 1. ביד הדומיננטית:
ההקשה מתבצעת באמצעות פעולת "גירוד" (Raspado) בין אצבע לאצבע.
"גירוד" איטי בכל האצבעות (ביד הדומיננטית) נקרא קאראטייה (Carretilla)
"גירוד" מהיר בכל האצבעות (ביד הדומיננטית) נקרא רריאה (Rrya)
לדוגמה: אצבע מספר 1 מקישה ולאחר מכן "מגרדת" את הקסטנייטה, ואצבע מספר 2 באה במקומה. מה שמתקבל הם שני צלילים רצופים, וכך הלאה בכל שאר האצבעות.
נגינת הרריאה מתבצעת בשילוב עם היד הלא דומיננטית, כאשר האצבע היחידה שמנגנת ביד זו היא אצבע מספר 3בלבד. בנגינת כל חמשת הצלילים (ביד הדומיננטית נשמעים ארבעה צלילים רצופים וביד השנייה נשמע צליל אחד) מתקבל רצף צלילי ארוך המורכב מחמישה צלילים רצופים המחוברים זה לזה - צלילים המזכירים קול דהירת סוסים. בשפת המוזיקה המקצועית רצף צלילים אלה נקרא "טריל" המקדים את הצליל.
נגינת הרריאה דומה לפריטת הגיטרה, ראסגאר (Rasguear).
4) מפגש בין שתי הקסטנייטות (ללא שימוש באצבעות):
שתי הקסטנייטות מקישות זו בזו נקרא צ'וקה (Choque) ובתרגום מספרדית: תאונה.
'''סיכום מקרא סימני ההקשה:
פי (Pi), טה (Ta), פם (Pam), קאראטייה (Carretilla), רריאה (Rrya), טריל המקדים את הצליל וצ'וקה (Choque).
לסיכום, הליווי המוזיקלי בעזרת קסטנייטות מבוסס בדרך כלל על צירופים של צורות נגינה שונות, אשר מוסיפות לריקוד הפלמנקו עושר ריתמי, כאשר השימוש בהן מבוצע באופן עדין ואמנותי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:כלי הקשה
קטגוריה:פלמנקו
| 2024-08-01T01:36:17
|
טיראנוזאור
|
הפניה טירנוזאורוס
| 2022-04-03T14:54:20
|
טיראנוזאור רקס
|
הפניה טירנוזאורוס
| 2022-04-03T14:54:25
|
טיראנוזאור באטאר
|
הפניה טרבוזאורוס
| 2019-03-15T05:22:52
|
מאסטודון
|
REDIRECT מסטודון
| 2004-01-28T23:54:10
|
חבר העמים
| 2022-01-22T01:10:05
|
|
אורנג אוטן
|
REDIRECT אורנגאוטן
| 2004-01-28T23:56:43
|
עלילת דם
|
260px|ממוזער|תיאור עלילת דם שהתרחשה כביכול ברגנסבורג בשנת 1476. האיור משנת 1627. היהודים בתמונה מקיזים את דמם של ילדים נוצרים ואוגרים אותו לקראת הפסח.
עלילת דם היא האשמה שקרית אנטישמית כלפי יהודים. לאורך ההיסטוריה עלילות הדם הביאו לביצוע פוגרומים, רציחות, שריפות תלמוד והתנכלויות שונות כלפי יהודים. עלילת דם נפוצה העלילה על יהודים שהם רוצחים תינוקות נוצריים ומשתמשים בדמם לפולחן דתי, לאפיית מצות וכדומה.
עלילות הדם החלו להופיע בעת העתיקה ונעשו נפוצות בשלהי ימי הביניים. העלילות הראשונות צמחו על רקע דתי, אולם מעבר לקנאות הדתית, ביקשו המעלילים להיפטר מן היהודים על מנת לזכות ברכושם או להוציא מהם פיצויים. בעת החדשה התווספו גם השנאה הגזעית והתחרות הכלכלית כמניעים להפצת עלילות השווא על היהודים.
עלילות דם בעת העתיקה
בספרו הפולמוסי נגד אפיון, הנועד לשמש ככתב הגנה על היהדות, מספר יוסף בן מתתיהו על עלילת דם שהופצה על ידי אפיון בעקבות פוסידוניוס ואפולוניוס מולון. לפי עלילה זו, בשעה שאנטיוכוס הרביעי נכנס לבית המקדש הוא מצא שם איש יווני שהיה כלוא שם. כששאל אותו המלך מי הוא ומה פשר מעשיו, האיש סיפר לו שהוא איש יווני שנפל בשבי היהודים בשעה שביקר ביהודה, נלקח לבית המקדש שם הפך לאסיר ופוטם במאכלים שונים. כששאל את שוביו על פשר הדברים סיפרו לו שאחד מהחוקים היהודיים קובע שעל היהודים לתפוס איש יווני הבא מארץ זרה, לפטם אותו שנה שלמה ואז ללכת להקריבו כקורבן לאלוהים ותוך אכילה מבשרו להישבע להיות שונאים ליוונים לנצח. העובדה שיוסף ראה לנכון להפריך את עלילת הדם מעידה על תפוצתה הגבוהה בעולם היווני-רומאי, ועל כך שהיא נחשבה אמינה.
היסטוריון לא-ידוע בשם דמוקריטוס, המצוטט בסודא, מילון יווני מהמאה ה-10, חזר גם הוא על עלילת קורבן האדם, כשטען בספרו כי אחת לשבע שנים תופסים היהודים זר (נוכרי) ומקריבים אותו בבית המקדש על ידי קריעתו לגזרים.
נגד עמים אחרים
עלילות דם היו בתרבות האנושית עוד מתקופות קודמות, והופנו נגד אוכלוסיות מיעוט שונות. היוונים הפנו עלילות דם נגד קבוצות ועמים שונים.
הרומאים הפיצו עלילת דם כנגד חוגגי הבכחנליה, וטענו נגדם שהם מבצעים הקרבת אדם, אכילה טקסית של בשרו, וכל זאת תוך כדי אורגיה. נאומו של קיקרו נגד קאטילינה כלל שארית של עלילת הדם נגד הבכחנטים הרוצים להרוג קונסול.
מאוחר יותר הופנתה עלילת הדם כפשוטה נגד הנוצרים. טעות בהבנת האוכריסטיה, בה שותים יין המסמל את דמו של ישו הובילה להאשמה ולעלילות דם. אוריגנס מעיד כי כך האשימו היהודים את הנוצרים הראשונים, בראשית הפצת הנצרות, "אשר הפיצו עלילות שווא ביחס לבשורה, כגון שהנוצרים מקריבים תינוק בתור קרבן ואוכלים מבשרו".
עלילת הדם הנוצרי בפסח
העלילות השונות על היהודים ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה הן רבות, אולם הנפוצה והמפורסמת ביותר היא העלילה בדבר שימוש בדם ילדים נוצרים לשם אפיית מצות לפסח. על שמה של עלילה זו מכונות כלל העלילות על היהודים "עלילות דם".
אף-על-פי שקיים ביהדות איסור חמור ביותר על רציחת אדם (ראו לא תרצח) וכן איסור על אכילת דם, טענו הנוצרים כי בטקסים דתיים מיוחדים שמים היהודים במאכלותיהם ובמשקאותיהם דמי נוצרים, ולשם כך הם רוצחים בחשאי אנשים מבני הדת הנוצרית, כדי להוציא מגופותיהם את הדם.
תחילה הסבירו המעלילים את המעשה כנקמת היהודים בנוצרים, ואמרו כי הריגת נוצרי על ידי היהודים היא בידיהם כעין זכר לצליבת ישו, או כעין חזרה סמלית על מעשה הצליבה. אולם אחר כך נשתרשה סברה אחרת, שהייתה יעילה יותר ביד צוררי ישראל, והיא שהיהודים משתמשים בדם נוצרי באפיית המצות לפסח. סברה זו נתנה בידם את האפשרות לחדש את העלילה בכל שנה, בבוא חג הפסח; ואף-על-פי שמספר עלילות הדם הידועות מאז המאה ה-12 הגיע לכדי מאתיים, לא טרחו המעלילים לשנות את מתכונתה, וצורתה בכל הדורות הייתה אחת וקבועה: ימים מועטים לפני חג הפסח נעלם לפתע ילד נוצרי, כעבור זמן-מה נמצאה גופתו בקרבת ביתו של יהודי, בגופה נתגלו סימנים שמלמדים כי הדם רוקן ממנה, והמסקנה הייתה ברורה - היהודים הם שעשו את הנבלה, למען יהיה להם דם נוצרי לחג הפסח.
יש לעלילה זו רקע תאולוגי-נוצרי ולא רק אנטישמי: המצה הנהוגה בפסח נתפסה דומה ללחם הקודש הנוצרי, שלפי אמונת הטרנסובסטנציאציה, הופך לבשרו של ישו עצמו. מן התיאור המקראי (מתוך הברית החדשה) מתעורר הקישור בין טקס אכילת לחם הקודש הראשון (הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו היהודיים) לבין ליל הסדר של פסח, שכן הקשר בין הסעודה האחרונה לבין חג הפסח מופיע בכל הבשורות בברית החדשה המתארות את האירוע הזה.
עלילת חילול לחם הקודש
לפי אחת מעלילות הדם, ביקשו היהודים לחלל את לחם הקודש שבכנסיות. לחם הקודש נחשב על ידי הנוצרים לסמל לגופו של ישו, והאדוקים שבהם מאמינים, כי בשעה שדוקרים את החלות הללו זב מהן דם (טרנסובסטנציאציה).
בשנת 1290 העלילו בפריז על זוג יהודי, כי חדר בחשאי לכנסייה אחת ודקר שם את לחם הקודש עד זוב דם. הזוג נידון על ידי בית דין האינקוויזיציה לשרפה. עלילה דומה לזו אירעה בעיר סוחצ'וב שבפולין בשנת 1556, ובגללה נידונו למיתה שלושה יהודים.
החמורה בעלילות לחם הקודש, ארעה בעיר רוטינגן שבבוואריה בקיץ 1298, בכי תינוק שנשמע מבית יהודי ויוחס ליבבת לחם הביאה להתאספותם של כנופיות פורעים מוסתות בהנהגת האציל רידנפלייש. כנופיות אלו רצחו 56 מיהודי העיר ומשם יצאו למסע פרעות ורצח (פרעות רינדפלייש) ברחבי בוואריה, פרנקוניה ושוואביה. עד שוך הפרעות נפגעו 146 קהילות ונרצחו על פי הערכה קרוב ל 4,000 יהודים.
עלילות דם בולטות בימי הביניים
עלילת הדם הידועה הראשונה התחוללה בכ"ב באדר ד'תתק"ז (24 בפברואר 1147) בעיר וירצבורג במהלך מסע הצלב השני.
עלילת ויליאם מנוריץ'
עלילת הדם המפורסמת הראשונה באירופה הייתה עלילת הדם בנוריץ' שבמזרח אנגליה. העלילה הופצה והתפרסמה על ידי נזיר בשם תומאס בשנת 1149 ומסתמכת על אירוע שהתרחש חמש שנים קודם לכן, בשנת 1144. תומאס סיפר כי גופתו של ילד קטן (בן 12), ויליאם שמו, התגלתה ביער. הגופה לא הרקיבה ו"נתגלו עליה סימני מות קדושים". תומאס אסף כמה עדויות לכך שיד היהודים הייתה במעל: משרתת בבֵית אחד מנכבדי היהודים סיפרה שראתה שם ילד עקוד. נוצרי אחר סיפר כי פגש ביהודים המובילים את הגופה ליער. בנוסף, נודע לו מתיאובלד מקיימברידג', יהודי שהמיר דתו, כי מדי שנה מתכנסים היהודים לקבוע באיזו מעיירות היהודים יוטל להביא קורבן נוצרי עבור פסח של אותה שנה. לדברי אותו מקור, בשנת 1144 בכינוס יהודים בעיר נרבון בצרפת, נפל הגורל על נוריץ'. לא בטוח שתרומתו של תיאבולד לעלילה אכן השפיעה על התוצאה וישנם היסטוריונים הסוברים שכלל לא היה יהודי שהתנצר בשם תיאבולד מקיימברידג'. על יהודי זה אמר אחד ההיסטוריונים כי עדותו הייתה "היסוד למיתוס של עלילות הדם". אף שהממסד השלטוני לא שיתף פעולה עם האשמותיו של תומאס, דבריו פתחו פתח למאות עלילות דם בדורות שיבואו אחר כך.
עלילת הדם בבלואה
עלילת הדם בעיר בלואה (Blois) שבצרפת בשנת 1171, הייתה מיוחדת בכמה מובנים. זו הייתה עלילה שהופצה אף ללא שהתגלתה גופה וללא שנטען שילד נעדר. נראה שחבילת עור מעובד שנפלה מידו של יהודי בעת שנקרה בדרכו של משרת נוצרי היא שהציתה את ההאשמה. המשרת חשד שהחבילה מכילה גופת ילד ודיווח על כך לאדונו. האדון, שהסתכסך עם גבירה יהודיה כלשהי, ניצל את ההזדמנות. בניגוד למקרים אחרים, השלטונות בבלואה שיתפו פעולה עם המאשימים ומיהרו להרשיע בדין את כל יהודי העיר. המחיר בנפש היה גבוה: 31 מיהודי הקהילה נכלאו בתוך בית ונשרפו חיים. העלילה הותירה חותם עמוק על יהודי אותה תקופה. נקבע לזכרה צום בכ' בסיוון, קביעה שיוחסה לרבנו תם, מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה. נאמר על הצום: "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם". רבנו אפרים בן יעקב מבון כותב ב"ספר הזכירה" שלו, שקהילת בלואה, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד עם שירת עלינו לשבח בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "כי תחילה היה הקול נמוך ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד 'עלינו לשבח' ותבער האש".
עלילת הדם בפולדה
בשנת 1235 נרצחו בביתם חמשת ילדיו של טוחן נוצרי בעיר פולדה שבגרמניה. במהרה התפשטה הטענה כי יד היהודים בדבר ו־34 יהודים הומתו בחניקה על ידי הצלבנים. הקיסר פרידריך השני, ששהה במקום, מיהר להתערב. הוא כינס ועדת מלומדים יהודים מומרים, וביקש מהם חוות דעת. הללו השיבו לו באופן חד משמעי, כי אין כל שימוש בדם נוצרי בפולחן היהודים. פרידריך קיבל את דבריהם, והוציא מנשר שלפיו עלילות הדם הן שקר, והאחראים להן ייענשו בחומרה. ב-1247 יצא גם האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי בתקיפות נגד עלילות הדם. הוא שלח איגרת לארכיבישופים ולבישופים שתוכנה היה:
האיגרת צוטטה שוב ושוב בידי אפיפיורים ממשיכי דרכו.
עלילת הדם בלינקולן
בשנת 1255 נעלם ילד בן עניים בשם יוּ בעיר לינקולן שבאנגליה. גופתו התגלתה בבאר, ובמהרה הוחשבה למחוללת ניסים לרוב. סופר אפילו שביכולתה להשיב מאור עיניים לעיוור. היהודים היו החשודים המיידיים ברצח הילד ואחד מהם אף הודה בעינויים. ההודאה לא הצילה את המתוודה, והוא נקשר לזנבו של סוס דוהר ואחר כך הועלה לגרדום. 91 יהודים נידונו למאסר ו-18 מתוכם הוצאו להורג, לאחר שדרשו להישפט בפני חבר מושבעים מעורב של יהודים ונוצרים. הילד הוכרז כקדוש. לעלילת לינקולן יש הד בסיפורה של אם המנזר, בתוך היצירה הימי-ביניימית המפורסמת, סיפורי קנטרברי, אף שזו חוברה למעלה ממאה שנים אחר כך.
עלילת הדם בטרואס
בשנת 1288 שפט בית-דין האינקוויזיציה בעיר טרואס שבספרד 13 יהודים בעוון רצח ילד נוצרי לשם שימוש בדמו לצורכי פולחן.
הוטל עליהם עונש מוות בשרפה.
עלילת סימון מטרנטו
שמאל|ממוזער|250px|סאגת עינוייו של סימון; איור מתוך כרוניקת נירנברג (אינקונבולום), 1493
גופת הפעוט סימון בן השנתיים וחצי נמצאה ב־1475 במרתף ביתם של יהודים בעיר טרנטו שבאיטליה. היהודים הבינו את הצפוי להם והיו אובדי עצות, אך לא היו להם מנוס מלדווח לשלטונות על הגופה. במהרה נמצאו נוצרים שהעידו כי שמעו קול ילד בוכה מביתו של היהודי. בני הבית הודו, בייסורי העינויים, וגם סיפקו תיאור מפורט של הרצח כביכול לחוקריהם. את ראשם של אלו שהסכימו להיטבל ערפו, והאחרים נידונו למוות בשרפה, אחרי שבשרם ייקרע מעליהם במלקחיים מלובנים. בסך הכול הוצאו להורג בעינויים 13 יהודים, ואילו שאר יהודי טרנטו גורשו מן העיר. השתדלות יהודי רומא הובילה למינוי חוקר מיוחד לפרשה מטעם האפיפיור. אף שאדם זה לא היה ידיד גדול ליהודים, הוא גילה יושר, פסל את ההודאות שנתקבלו בעינויים ואת הליך המשפט הלא הוגן, וספקנותו כמעט שסיכנה את חייו. בעקבות חקירתו הקים האפיפיור ועדה לבירור העובדות. זו אשררה מצד אחד את איסורו של האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי על עלילת הדם, אך מאידך קבעה שההליכים המשפטיים בטרנטו היו תקינים ואין סיבה להתערב בהם. מאות נסים תועדו בספרי זיכרון לסימון, בשנים שאחרי הפרשה, ואלו הביאו את האפיפיור סיקסטוס החמישי להכיר בו כקדוש ב־1588. רק ב־1965 נאות האפיפיור פאולוס השישי לבטל הכרה זו. היום חקוקה בכנסייה בטרנטו כתובת האומרת כי "במקום זה כתבה אי הסובלנות דף שחור בתולדות האדם".
על גישה זו של האפיפיור חלק ההיסטוריון הישראלי פרופסור אריאל טואף, אשר טען בספרו "פסח של דם" כי אכן הרצח היה מעשי ידי קבוצה יהודית קיצונית אשר פעלה בניגוד להלכה היהודית. לדבריו עיון בעדויות העלה שהן אמינות כמו גם קיומו של סוחר אמיתי מוונציה אשר סחר בדם ובסוכר ושמו הועלה במשפט. ספרו של טואף ספג ביקורת נוקבת ונטען נגדו שהוא פרסם את ספרו בהוצאה לא-מדעית וללא ביקורת עמיתים כמקובל בפרסומים מדעיים. אחת הטענות המרכזיות נגדו מתמקדת במתודולוגיה שלו שעיקרה פירוש מאולץ למקורות ידועים שנבחנו בעבר. עוד נטען נגדו שכיום אין שום אפשרות לבחון מחדש את אמינות העדויות שנגבו בעינויים ומלבד זאת, אם עדויות כאלה נחשבות לאמינות, אזי יש לקבל גם את הודאותיהן של אלפי נשים אירופאיות שהודו בקיום יחסי מין עם השטן, במסגרת ציד מכשפות.
עלילות דם שונות הופצו ברחבי אירופה שוב ושוב במשך מאות שנים. כך לדוגמה עלילת הדם בטרנטו שהתקיימה ב-1475 בצפון איטליה מתוארת בתחריט אנטישמי מהמאה ה-18 מפרנקפורט. תעמולה כזו גרמה לנוצרים רבים להאמין כי יהודים אכן זקוקים לדם נוצרים לצורכי פולחן, והפכה הפצה של עלילות דם חדשות לקלה יותר. בדומה לציד מכשפות עורבבו בחלק מעלילות הדם טענות על היבטים על-טבעיים שונים וטקסים משונים.
ממוזער|300px|טקסט=טקטס |עלילת הדם בטרנטו שהתקיימה ב-1475 מתוארת בתחריט אנטישמי מפרנקפורט מן המאה ה-18. למעלה מוצג עינוייו של תינוק נוצרי ומתחתיו: שטן מקורנן צופה באשה יהודייה מקיימת יחסי מין עם תיש וגברים יהודים מענגים עצמם עם חזירה (חזירת יהודים), שמעטיניה יונק ילד יהודי.
עלילת עקירת הלב בלה גווארדיה
ב־1491, ערב גירוש ספרד, הואשמו יהודים מלה גוארדיה ברצח פולחני אכזרי של ילד, שכלל את עקירת לבו מגופו.
שני יהודים ושני אנוסים הועלו על המוקד, אף שלא דווח על אף ילד נעדר ושום גופה לא נמצאה. הילד אולי לא היה ולא נברא, אך סיפורים שנפוצו תיארו כיצד בשעה שנעקד בידי היהודים רעדה האדמה וחשכה השמש. העדר הגופה תורץ בעלייתו של הילד הישר השמיימה.
הילד הוכרז קדוש.
ההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם העלילה הייתה אירוע חריג, או חלק ממסע שיטתי שנועד להכשיר את הקרקע לגירוש המתקרב. סיפורו של הילד מלה גווארדיה הומחז והושר בספרות הספרדית במשך מאות שנים אחר כך.
עלילות נוספות
עלילות נוספות שגבו חיי יהודים: ב-1147 בווירצבורג שבגרמניה, 22 נידונו למוות. ב-1179 בבּוֹפּארד שבגרמניה, 13 נרצחו. ב-1192 בברסן שבצרפת, 20 הועלו על המוקד. ב-1199 בארפורט שבגרמניה, שלושה הועלו על המוקד (שתיים מהם נשים) ושלושה נידונו לתלייה. ב-1220 בווייסנבורג שהגרמניה, שלושה הומתו בעינויים. ב-1225 במינכן, 140 הועלו על המוקד. ב-1235 בוולפסהיים שבגרמניה, 18 נרצחו על ידי ההמון. ב-1267 בפפורצהיים, 12 חשודים ברצח התאבדו. ב-1283 במגנצה, 10 נהרגו על ידי ההמון. ב-1285 במינכן, 90 נשרפו חיים בבית הכנסת. ב-1286 באוברווסל שהגרמניה, 40 נידונו למוות. ב-1288 בברן, יהודים עונו וגורשו מהעיר. ב-1292 בקרמס, שניים הומתו בעינויים.
ב-1303 בווייסנזה, 120 הוצאו להורג. ב-1305 בפראג, רבים נרצחו על ידי ההמון. ב-1317 בשינון, שניים נידונו לתלייה. ב-1321 באנסי, היהודים גורשו מהעיר. ב-1331 באיברלינגן שהגרמניה, 300 נשרפו חיים בתוך בניין. ב-1380 בהאנגבאך שבגרמניה, החשודים ברצח הועלו על המוקד. ב-1401 בדיזנהופן שבגרמניה, 57 הועלו על המוקד. ב-1420 בווינה החשודים ברצח שלושה ילדים הועלו על המוקד. ב-1428 (או 1430) בראוונסבורג שבגרמניה, החשודים ברצח הודו לאחר עינויים והועלו על המוקד. ב-1442/3 בלינץ, חמישה נידונו למוות. ב-1468 בספּוּלוודה שבספרד, החשודים ברצח עונו והועלו על המוקד. ב-1470 באנדינגן, שניים הועלו על המוקד והיהודים גורשו. ב-1474 ברגנסבורג, 17 הורשעו ברצח. ב-1480 בפורטובופולה שבאיטליה, שלושה הועלו על המוקד. ב-1486 ברטיסבון שבגרמניה, חמישה הועלו על המוקד באשמת רצח שישה ילדים. ב-1494 בטירנאו שבסלובקיה, 14 הועלו על המוקד.
עלילות דם בולטות בעת החדשה
250px|ממוזער|איור המציג יהודי נושא שק מלא בתינוקות נוצרים. אאוגסבורג, 1750
עלילות דם בעת החדשה המוקדמת
עלילות דם ב, שגבו חיי יהודים: ב-1505 בבודווייס, גרמניה, 13 החשודים היהודים ברצח התאבדו בטביעה. ב-1510 בברלין, 41 הודו לאחר עינויים והורשעו ברצח. ב-1529 בפסינג, הונגריה, 30 הועלו על המוקד ולאחר מכן נמצא הילד חי. ב-1545 באמסיה, נידונו החשודים למוות. ב-1623 ברגוסה, שני יהודים נידונו למוות. ב-1670 במץ, החשוד רפאל לוי הועלה על המוקד. ב-1691 בווילנה, ארבעה נידונו למוות. ב-1694 בפראג, שניים נידונו למוות באשמת רצח ילד יהודי שרצה להמיר את דתו לנצרות.
גל עלילות הדם בפולין וברוסיה
עלילת הדם חדרה גם לפולין. ב-1547 בראווה, שני יהודים הועלו על המוקד והיתר גורשו. ב-1595 בגוסטין, שניים הומתו בחניקה. ב-1598 בווזניק-לוק, שלושה נידונו למוות. ב-1657 ברוזינה, פולין, שני ראשי הקהילה נידונו למוות. בשנת 1698 הוצאו להורג בעריפת ראש 2 יהודים, בעקבות עלילת הדם בעיירה קודן. גם בפולין, בדומה לעלילות הדם במערב ומרכז אירופה, הממסד הקתולי, בניגוד להמון, לא חרג מעמדתו המסורתית ודחה אותה מכל וכל. במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הציף את פולין ואת רוסיה גל של עלילות דם אשר הובילו למעשי אכזריות רבים של התעללות ורצח. ב-1736, בפוזנן, עונו והומתו ארבעה מנכבדי הקהילה. ב-1747 בזסלב, 10 הוצאו להורג. ב-1753 בז'יטומיר, 12 יהודים נחרכו באש, ואחר, בעודם חיים, נגזרו לנתחים.
עלילת הדם בטרנובז'ג 1757
ב-1757 התרחשה עלילת דם בדז'יקוב-טרנובז'ג. לאחר שנעלם הנער ברתלומיאיי קובאקי (Bartłomiej Kubacki) בן ה-15 ממיכוצין היהודים הואשמו בחטיפתו. מספר יהודים הועמדו למשפט ונרצחו באכזריות. ההוצאות להורג התקיימו ב-19 באפריל 1757 (ה'תקי"ח) בשדה צ'פוצ'וב, שם נמצאים כיום אצטדיון העיר ומתקני הספורט ברחוב Aleja Niepodległości (אזור זה נתרם לעיר בשנת 1925 על ידי הרוזן זדז'יסלב (Zdzisław Tarnowski). הנער שנעלם חזר לביתו לאחר זמן.
ההיסטוריון גרשון דוד הונדרט (Gershon David Hundert) בספרו "Jews In Early Modern Poland", בעמוד 134,כותב על האירוע, ואף הביא מקורות מספרי הכנסייה. בהמשך הוא מציג נתונים שה"קורבן" המדומה היה בין החיים בשנת 1774.
בלילה של 21–22 בדצמבר 1927 התרחשה שרפה בטירת דז'קוב של הרוזן זדז'יסלב טרנובסקי , בן למשפחת טרנובסקי שמשלה במקום בזמן עלילת הדם. היהודים והעיתונות היהודית הציגו את הדבר כעונש מהשמים. ד"ר מיכאל מרצ'אק , שכיר, ספרן וארכיבאי ששירת את משפחת טרנובסקי, ניהל בעת השרפה את פעולות החילוץ של אוצרות האמנות של הארמון; בספרו הוא מזכיר את אירוע השרפה, אבל לא את העובדה שברתולומיאיי קובקאי שב אחרי כן לביתו.
הסופר יעקב פליישר, יליד דז'קוב בעצמו, כתב בספר יזכור לקהילת טרנובז'ג-דז'יקוב מאמר בשם "הקדושים" (עמוד 23) על עלילת הדם הזו.
שתי משפחות שמקורן בדז'יקוב מייחסות עצמן לצאצאי הנרצחים - משפחת נוסבאום ומשפחת שליסל. משפחת שליסל מיוחסת ל"יוסקי הקדוש", הוא יוסף שקולניק; משפחת נוסבאום מיוחסת לליביש, ונקראת מאז משפחת "דגל הזהב".
עלילת הדם בסיינו
עלילת הדם הראשונה הידועה ברוסיה, התרחשה בשנת 1799, סמוך לסיינו, בדרום מחוז ויטבסק. ארבעה יהודים שנמצאו במסבאה יהודית, נאסרו באשמה שרצחו אשה נוצרייה שגופתה נתגלתה ליד המסבאה, בטענה ש"קיימת אמונה עממית, כי היהודים זקוקים לדם נוצרי". בבית המשפט העידו יהודים מומרים כי היהודים אכן זקוקים לדם נוצרי לצורכי פולחן דתי, תוך הבאת ציטוטים מזויפים מתוך "שולחן ערוך" והחיבור "שבט יהודה" מאת שלמה אבן וירגה. אולם הנאשמים זוכו מחוסר הוכחות.
לאחר עלילה זו, הוטל על המשורר ואיש המינהל ג. ר. דרז'אווין לבדוק את בעיית יהודי ביילורוסיה. זה הגיש לצאר פאבל הראשון תזכיר ובו הצעות לתיקון מצב יהודי רוסיה, שבהן גם התייחס לעלילות הדם: "על אף העובדה, כי מעשי רצח מסוג זה נעשים על ידי קנאים, 'פנאטיים', אין להתעלם, אף על פי כן, מתופעה חמורה זו".
עלילת הדם בגרודנו
ב-1816 אירעה עלילת דם בגרודנו. מספר ימים לפני חג הפסח, נתגלתה בסביבת העיירה גופה של ילדה נוצרייה בת 4 בשם מריה אדאמוביץ'. מיד לאחר מכן התפשטה שמועה כי יהודים רצחו אותה לצורך שימוש בדמהּ בעשיית המצות. פרנס הקהילה, שלום לאפין, הפך לחשוד ברצח, משום שבביתו נמצאו פטיש ומרצע. מונתה ועד חקירה, ויהודי מומר בשם סאוויצקי אישר בפניה כי אכן, "לפי דת ישראל דרוש דם נוצרי" וכי הרב "חייב לספק דם לכל בני עדתו ולמשוח בו כל משקוף של בית יהודים ביום א' של פסח". אולם בעקבות השתדלות היהודים אצל שר החינוך אלכסנדר גוליצין, ניתנה ההוראה לבטל את החקירה "ולחפש אחר הרוצח". אלא שהרוצח לא נתגלה והפרשה התמוססה.
עלילת הדם במזריץ'
בתוקף החלטות קונגרס וינה (1815), סופח חבל פולין לרוסיה ועלילות הדם התפשטו בו במספר אזורים. במזריץ', וולודבה , נתגלו בימי חג הפסח של 1815 ו-1816 גופות של ילדים נוצרים. הילדים הוכרו כ"חללי רצח פולחני" ובעקבות זאת פרץ גל של תעמולה אנטישמית ומאסרים של יהודים שנכלאו לשנים רבות לצורך "חקירה". אלא שהשר גוליצין החליט לעקור את תופעת עלילות הדם ושכנע את הצאר אלכסנדר הראשון, כי יש לפעול, וב-6 במרץ 1817, הורה השר למושלי המחוזות בשמו של הצאר, כי "במקרה ויתגלה חשד נגד יהודים בביצוע מעשה רצח של נוצרים, לא יאשימו אותם על סמך החשד המרושע, שהם זקוקים לדם של נוצרים", אלא "לנהל את החקירה נגדם, בהתאם לנוהלים החוקיים... כפי שהיו נוהגים לגבי אנשים בעלי אמונה אחרת". עלילות הדם וההסתה שנלוותה אליהן פסקו לזמן מה, אולם לקראת סוף תקופת מלכותו של אלכסנדר הראשון, התחדשה העלילה.
עלילת הדם בווליז'
ב-1823 התרחשה עלילת דם בווליז'. ביום הראשון לחג הפסחא נעלם בעיר ילד בן 3, פיודור יימליאנוב, וכעבור 10 ימים נמצאה גופתו מחוץ לעיר. הנתיחה שלאחר המוות והחקירה הראשונה קבעו, ככל הנראה בהשפעת התעמולה האנטישמית, כי הילד נרצח על ידי יהודים. שתי נשים נוצריות, מרים טירינטיובא, שהייתה זונה ידועה, ובחורה נוספת בלתי שפויה, סיפרו להורי הילד כי האשמים הם שני היהודים החשובים בעיר, הסוחר ברלין וחבר הנהלת העירייה, צייטלין. השניים הועמדו לדין וזוכו. מושל המחוז האנטישמי, חובאנסקי, הטיל את ניהול המשך החקירה על פקידו, סטראחוב, וזה הצליח לשכנע את הזונה שתעיד כי היא עצמה משכה את הילד אל בתיהם של שני היהודים. היא אף תיארה את טקס הרצח בבית הכנסת, שבו נוכחו כביכול גם המשרתות הנוצריות של שני היהודים, שאישרו זאת בעצמן. על סמך העדויות הללו, נאסרו ברלין וצייטלין בשנית, ואיתם נאסרו הפעם גם נשותיהם ו-42 אנשים נוספים מנכבדי הקהילה היהודית. בתקופה זו מת הצאר אלכסנדר הראשון, ואת הדו"ח על הגילויים החדשים בפרשה קיבל יורשו, הצאר ניקולאי הראשון, שהיה בעצמו אנטישמי מובהק. באוגוסט 1826 הוא הוציא פקודה לסגור את כל בתי הכנסת בעיר ולאסור על יהודיה להתפלל גם בבתיהם, כדי ש"ישמעו וייראו". בפקודה נאמר: "מאורע זה הוכיח, כי היהודים משתמשים לרעה בסובלנות שאנו מגלים כלפי דתם". מונתה ועדת חקירה, שביקשה לאסוף חומר בנושא במחוזות שונים בתחום המושב, אולם סטראחוב מת וב-1830 נמסרה החקירה לידי הסנאט, בו נחלקו הדעות עם רוב שתמך בהרשעת החשודים. ב-1834 הגיע העניין ל"מועצת הממלכה", ובהשפעת ראש לשכת העניינים האזרחיים והדתיים שלה, הישיש מורדווינוב, היא החליטה לטהר את היהודים מכל חשד. ב-1835 שוחררו האסורים ובתי הכנסת בעיר נפתחו מחדש. אלא שמספר חשודים כבר מתו בבית הסוהר. הצאר אישר את פסק הדין, אך הוסיף לו בכתב ידו החלטה שלא פורסמה ברבים: "עלי להוסיף, שאינני משוכנע כי היהודים לא רצחו את הילד... המקרים של רציחות כאלו עד היום מוכיחים, כי בין היהודים מצויים קנאים פראיים או בריונים, הנזקקים במנהגי הפולחן שלהם לדם־נוצרים... אין אני סבור, שמנהג זה נפוץ בין היהודים; אך אינני שולל את האפשרות, שיש ביניהם קנאים רוצחי־אדם כמו שישנם גם בינינו, הנוצרים". החלטה זו ביטלה למעשה את הוראותיו הקודמות של אלכסנדר הראשון והניחה את היסוד לטענה כי אמנם אין להאשים את כל היהודים ברצח פולחני, אך קיימת בקרבם כת הנוהגת לעשות זאת.
עלילת סראטוב
בדצמבר 1852 ובינואר 1853 נעלמו שני נערים מסראטוב, וכעבור מספר חודשים נתגלו גופותיהם על שפת נהר הוולגה. בעקבות מציאת סימני מילה באברי מינם, הוטל החשד על היהודים, וחוקר מיוחד מסנקט פטרבורג, דורנובו, נשלח לסאראטוב וניהל חקירה בחשד לרצח פולחני. שני אנשים העידו כי "ראו בעיניהם" כיצד היהודים, בהובלת מוהל העירייה (ואיש צבא) שליפרמן וסוחר העורות יעקב יושקביצ'ר ובנו, מקיזים את הדם מגופות הנערים. החשודים נאסרו, אולם ועדות החקירה החליטו לשחרר את הנאשמים. החלטה זו הועברה לסנאט, שם היו בנושא חילוקי דעות, ומשם ל"מועצת הממלכה", שקיבלה החלטת פשרה: "בעיית השימוש בדם נוצרים לצורכי פולחן יהודי, טרם נפתרה בכללה; אך על יסוד סימני המילה... יש להסיק כי היה כאן מקרה של רצח, בידי יהודים, למטרה דתית". בעקבות זאת, שליפרמן, יושקביצ'ר ובנו הורשעו ונידונו לעבודת פרך. ב-1860 אישר הצאר את פסק הדין. ב-1867 שוחרר בפקודתו יושקביצ'ר הזקן, עקב התערבותו של אדולף כרמיה.
עלילות נוספות
עלילות דם נוספות במאה ה־19 אירעו ב-1827 בטלז וב-1830 בזסלאב. ב-1834 נתפרסם ספרו של יצחק בר לווינזון, "אפס דמים", שנכתב בצורת ויכוח בין איש יהודי לאיש נוצרי על דבר עלילת הדם, במטרה להתגונן נגד ההשמצות (הספר תורגם לרוסית ב-1883). בעקבות העלילות בטלז ובזסלאב, הזמין משרד הפנים הרוסי חקירה סודית בנושא, שתוצאתה הייתה פרסום חוברת אנונימית ב-1844 בשם "על רצח תינוקות נוצריים בידי יהודים", המיוחסת לבלשן ולדימיר דאל.
במאה ה־19 נערכו כמה משפטים ברוסיה ליהודים שנאשמו בהאשמות הקשורות לרצח פולחני. בכל המקרים, מלבד מקרה אחד, הנאשמים זוכו. המקרה היחיד שבו הורשעו היהודים ברצח פולחני הוא עלילת הדם בסראטוב, אשר בגללה עונו שלושה יהודים בבית הסוהר במשך 15 שנים. אף-על-פי-כן, בשנת 1855 מונתה ועדה ברוסיה לבדיקת אמיתות עלילות הדם, וזו הפריכה אותן מכל וכל.
ב-1861 פרסם היהודי המומר דניאל חבולסון ספר בשם "על כמה עלילות דם מימי הביניים נגד היהודים", שנועד להתגונן נגד כתבי ההשמצה נגד היהודים.
ב-1876 כתב האנטישמי היפוליט לוטוסטנסקי עבודה לשם קבלת תואר באקדמיה הדתית במוסקבה, בשם "בעיית השימוש בדם נוצרים למטרות דתיות על ידי בני כיתות יהודיות". במחקרו זה הביא ציטוטים שונים מן התלמוד וממקורות יהודים אחרים, ה"מוכיחים" את אמיתות קיומו של רצח פולחני יהודי של ילדים נוצרים. הוא הגיש את חיבורו כמתנה ליורש העצר אלכסנדר השלישי. מפקד הג'נדרמריה קנה מספר עותקים ושלח אותם לפקידי המשטרה החשאית ברחבי רוסיה. כתגובה על ספרו של לוטוסטנסקי, פרסם חבולסון ספר נוסף בשם "האם משתמשים היהודים בדם נוצרים?", בו הוכיח את בורותו של הראשון, שבמקום לצטט ממקורות יהודיים, ציטט מתוך דברי השמצה של אנטישמים בתקופות שונות. ב-1879 פרסם לוטוסטנסקי ספר נוסף בשם "התלמוד והיהודים". הרב והסופר שלמה זלקינד מינור פרסם בתגובה חוברת ברוסית בשם "'הרבי' איפוליט לוטוסטנסקי", בה שם ללעג את "בקיאותו" של האנטישמי במקורות היהודיים. בעקבות פרסום ספרו של לוטוסטנסקי, הוקיע אותו עורך "המליץ", אלכסנדר צדרבוים, כזייפן. לוטוסטנסקי תבע אותו אך צדרבוים זוכה. אלא שהפולמוס בין מחברי כתבי ההשמצה לבין מחברי כתבי ההתגוננות היהודים נותר בחוגים מצומצמים, בזמן שהעלילה על רצח ילדים נוצרים בידי יהודים כחלק מפולחן דתי, הופצה בקרב ההמונים ברחבי רוסיה באמצעות העיתונות והארגונים האנטישמים ובסיוע השלטונות.
בשנת 1878 נמצאה בפלך כותאיסי בקווקז גופת ילדה גיאורגית, שרה מודיווארזי, שנעלמה לפני חג הפסח. תשעה יהודים מקומיים הואשמו ברציחתה למטרות דתיות, אולם ב-1879 הם זוכו במשפט.
העלילות נמשכו גם בתחילת המאה ה-20, ב-1901 בווילנה (משפט בלונדס), ב-1903 בדובסרי בפלך חרסון , וב-1911 בקייב (משפט בייליס).
עלילת דמשק
עלילת הדם בדמשק ב־1840 חוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר צרפתי בשם תומאסו יחד עם משרתו המוסלמי, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק בא' באדר א' ה'ת"ר (5 בפברואר 1840). ספר יהודי נחשד והובא לחקירה. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה שידם הייתה כביכול במעל. אלו נעצרו מיד, חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו. השמועה הגיעה אל יהדות העולם, אך תחילה ידה הייתה קצרה מלהושיע. רבים, הן מקרב עם ישראל והן מקרב האומות, עשו רבות למען הצלת החטופים: בהשתדלות משה מונטיפיורי נאות גם הסולטאן העות'מאני, אף שהפרשה לא הייתה בתחומו, לנקוט בפעולה ולהכריז כי חל איסור מוחלט על הפצת עלילת הדם. בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם בלט המשורר הגרמני, היהודי המומר היינריך היינה, שהתגורר בפריז, ודיווח על הלכי הרוח האנטישמיים בה. גם ממשלת אנגליה עשתה הרבה להצלת המעונים החפים מפשע. בסופו של דבר, בסיוע הקונסול האוסטרי, הצליחה משפחת רוטשילד להניח ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה, והפיצה אותם בעיתונות הבינלאומית. משלחת יהודים צרפתיים בראשות אדולף כרמייה פעלה אצל שליט מצרים, מוחמד עלי, ודרשה ממנו להתערב, ואכן, שבעת האסירים שנותרו בחיים שוחררו לבסוף, אחרי חודשים ארוכים של עינויים, ומושל דמשק הוצא להורג.
עלילת דם בירושלים
במרץ 1847 נער עולה-רגל יווני יידה אבן בנער יהודי. היהודי יידה בו אבן בחזרה, וזו פצעה את קרסולו של הנוצרי. תוך זמן קצר קמה מהומה וכוהני המנזר היוונים דרשו נקמה ביהודים, על כך שלדבריהם דקרו בסכין ילד נוצרי תמים כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות לפסח. הצדדים הובאו למשפט והדיון בוטל מחוסר עניין, אולם כעבור שלושה ימים טענו היוונים כי מצב הפצע הוחמר, ושעל פי ספריהם העתיקים, היהודים דבקים במנהג השימוש בדם. הפחה הורה ליהודים להשיב על טענות היוונים כעבור שבוע, שבמהלכו סבבו היוונים והארמנים ברחובות העיר, התנכלו ליהודים ואיימו גם על נשים. באחד המקרים, התנפלו שישה אנשים על איש זקן, דוד טעבלי, שנקרא דוד ברלינר הירשיל, בנו של הרב הראשי המנוח של לונדון, שלמה הרשיל, וטלטלו אותו בצווארו. ביום הבירור, הגיעו לסראיה אנשים רבים מהכנסייה היוונית וקראו מספרי ההיסטוריונים של הכנסייה וכתבים ישנים אחרים את ההאשמות שהיהודים משתמשים בדם נוצרי לפסח. כאשר נשאלו על כך גם נכבדי המוסלמים, השיבו כי בספרי הקודש שלהם ניתן למצוא בעקיפין זכר להאשמות כאלו, ולכן ייתכן שהפשע אכן התרחש. הרבנים שנשלחו על ידי הרב הראשי הביאו ראיות מהתנ"ך ומספרי ההלכה כי לא ייתכן שמעשה כזה נעשה על ידי יהודי והסתמכו על הפירמאן של הסולטן מ-1841, שקבע כי היהודים נקיים לגמרי מההאשמה הזו. מלבד הקונסול הבריטי, אף קונסול אחר לא התערב לעזרת היהודים. בניגוד אליהם, המיסיונרים הפרוטסטנטים שפעלו בקרב היהודים, הציעו את עזרתם לרב הראשי במסירת עדות כי ההאשמות שקריות, אולם לא היה בכך צורך. לאחר שהמאשימים והמוסלמים השיבו בשלילה לשאלת הפחה אם בכוונתם לסתור את הפירמאן של הסולטן, פסק הפחה על קנס קטן לריפוי הקרסול וסגר את הדיון.
המהנדס האיטלקי ארמטה פיירוטי, שהתגורר בירושלים בשנים 1854–1861, מעיד בספרו על תקופה זו, כי בארץ ישראל ובסוריה כולה, הייתה נפוצה העלילה על היהודים הזקוקים לדם של נוצרים, במיוחד ילדים, כדי לערבב אותו בבצק שממנו הם אופים את המצות לפסח, אחרת הן לא תהיינה כשרות על פי התורה. לדבריו, כמרים ונזירים רבים של הכנסיות המזרחיות, לא דחו את הסיפור הזה, אלא דווקא טיפחו אותו בעצמם בדרשותיהם, מה שפך את היהודים למטרה להשפלות. לדבריו, הוא עצמו העניק ב-1858 מקלט בביתו בירושלים ל"יהודי מכובד מאד", שנמלט ממספר ערבים שהאשימו אותו בניסיון חטיפה של ילד כדי לרצוח אותו.
עלילת טיסאסלר
היעלמותה של הנערה הנוצרייה אסתר שוימושי ב־1882 בכפר טיסאסלר שבהונגריה, גררה אחריה האשמות שהוטחו ביהודים ולובו בהסתת צירי פרלמנט אנטישמיים. חמישה עשר יהודים הועמדו לדין, ביניהם היה שוחט הקהילה שלמה שוורץ. שני בניו של שמש הקהילה, יוסף שארף, נחטפו והוחזקו בידי הכנסייה, והגדול בהם (שהיה כשיר להעיד) עבר שטיפת מוח עד שהסכים להעיד שראה, כביכול מבעד לחור המנעול של בית הכנסת, כיצד השוחט שוורץ חותך את גרונה של הנערה במרתף בית הכנסת.
הסנגור, הסופר ההונגרי קארוי אטווש, הביא את השופטים לבית הכנסת כדי שייווכחו במו עיניהם שלא ניתן לראות דבר מהמקום שציין הנער, ולמעשה לא היה כלל חור מנעול באותה דלת. המשפט גרם למהומות אנטישמיות ואף לפוגרומים בפרשבורג (כיום ברטיסלאבה) ובערים אחרות, והממשלה נאלצה להכריז על משטר צבאי ולשלוח פלוגות צבא לאזורים שבהם התגוררה אוכלוסייה יהודית.
באחד הימים נמשתה גופת נערה מהנהר טיסא והתברר שלא היו עליה כל סימני אלימות. אמה של הנערה, בלחץ הכנסייה, סירבה לזהות את הגופה כבתה הנעדרת, והדייגים שמשו את הגופה עונו בידי השופט החוקר, עד שהעידו שהיהודים מסרו להם גופה הלבושה בבגדי הנעדרת, אותה גנבו מאחד מבתי החולים בעיר, כדי שישליכוה בנהר וימשוה לאחר כמה ימים. הגופה נשלחה לבודפשט ושם קבעו פתולוגים ממשלתיים שמדובר בגופת הנעדרת שהייתה בהריון וכנראה התאבדה בטביעה. הסניגוריה הנלהבת של אטווש הביאה לזיכוי כל הנאשמים וערעור התביעה לבית המשפט בבודפשט נדחה.
עלילת רצח הנערה בפולנה
ב־1899 בעיר פולנה שבצ'כיה, נרצחה נערה בת 19, אנז'קה הרוזובה. הרצח, שבוצע בסמוך לפסח, הביא להאשמתו של לאופולד הילזנר, צעיר יהודי מפגר. הראיות נגד הילזנר היו קלושות ונסיבתיות. למשפט היו מניעים פוליטיים אנטישמיים ברורים והוא לווה בהסתה בעיתונות. טומאש מסריק התערב לטובת הילזנר, אך ללא הועיל. הילזנר נידון למוות בתלייה, אך פסק הדין הומתק למאסר עולם, עקב לחצים שהופעלו על הקיסר פרנץ יוזף הראשון. רק במרץ 1918 שוחרר הילזנר מכלאו הודות לחנינה שנתן לו קרל הראשון, קיסר אוסטריה. הוא התקשה לשקם את חייו ונפטר בווינה בשנת 1928 בגיל 52. הוא מעולם לא זוכה רשמית, אך כיום מוסכם על הכול כי הואשם לשווא.
עלילת קורפו
לקראת סוף המאה ה־19 התגוררו בקורפו שביוון כ־5,000 יהודים. מצבם הכלכלי היה טוב וביניהם לבין שכניהם הנוצרים היו קיימים יחסי כבוד הדדי, אך מתחת לפני השטח בעבעו רגשות אנטישמיים שהתפרצו ב־1891 בעקבות גילוי שק ובו גופה ערופת ראש של ילדה בת 8 בחצרו של אחד היהודים. הילדה שנרצחה, רובינה סרדס, הייתה ילדה יהודייה, בתו של חייט, אך הנוצרים ראו אותה כמריה דסילה, נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו והתושבים יצאו לרחובות במטרה לעשות שפטים ביהודים. רק התערבות הבישוף של קורפו, שבאה בעקבות בקשתו של רב הקהילה, מנעה פוגרום. עקב מקרה זה היגרו כ־3,000 מיהודי קורפו, בעיקר בעלי היכולות שביניהם, לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים, והקהילה היהודית בקורפו קטנה לכדי מחצית מגודלה.
עלילות דם נוספות בעת החדשה המאוחרת
ב-1801 בבוקרשט, 128 יהודים נרצחו על ידי ההמון וחיילים. ב-1808 בפרה, טורקיה, 60 נידונו למוות בתלייה. ב-1812 בקורפו, שלושה נידונו למוות. ב-1831 בפטרסבורג, החשודים הוגלו לסיביר. ב-1859 בגאלאץ, ארבעה בתי כנסת נשרפו. ב-1882 באלאטא-קונסטנטינופול נערך פוגרום ביהודים. ב-1900 בקוניץ, גרמניה, נערכו פוגרומים.
בשנים 1872–1874 נפוצו עלילות דם בערים איזמיר ואיסטנבול, אשר גרמו סבל רב ליהודים מידי היוונים שישבו אז בערים אלו.
עלילת בייליס מקייב
ממוזער|כרוז אנטישמי בשפה הרוסית, הקורא לנוצרים לשמור על ילדיהם מפני יהודים, מכיוון שחג הפסח המתקרב.
ב־1911 הואשם מנחם בייליס ברצח ילד בקייב (כיום בירת אוקראינה) למטרות פולחן. משפטו נערך על רקע מאבק פוליטי בין זרמים ריאקציוניים שהיו בשלטון לבין זרמים ליברליים שהתנגדו להם באימפריה הרוסית של אותה תקופה. להגנתו באו המוני מלומדים רוסים ודעת הקהל הנאורה צידדה בו. משפט בייליס נמשך שנתיים, ולכל אורכו ישב בייליס במאסר, אך לבסוף זוכה בידי חבר מושבעים.
עלילת הדם בגרמניה הנאצית
הנאצים החיו את עלילת הדם, תיארו אותה בהרחבה ב"דר שטירמר", ואף קיימו כמה משפטים שנסובו סביבה.
ב-1937 הייתה עלילה כזו בבמברג.
עלילת קיילצה
בשנת 1946 נפוצה שמועה בעיר קיילצה שבפולין, כי יהודים השתמשו בדם ילד נוצרי לצורך טקס דתי. ילד בן 9 שנעלם ליומיים סיפר בתחנת המשטרה המקומית, שיהודים החזיקו אותו בבית הוועד היהודי של העיר. לדבריו, הוא ראה יהודים שהרגו ילד נוצרי. השערת השוטרים הייתה, כי נעשה רצח פולחני של ילדים על ידי יהודים, המשתמשים בדמם לאפיית מצות. כאשר יצאו אנשי המשטרה המקומית לכיוון בית הוועד היהודי, הצטרף אליהם אספסוף זועם, שהתקיף בנשק קר את היהודים ששהו בבית, לאחר שנלקחו כלי נשקם של היהודים מוקדם יותר על ידי המשטרה. לפי העדויות, גם אנשי המשטרה עצמם ואף חיילים פולנים השתתפו בפוגרום. בפוגרום נרצחו 42 מתוך כ-200 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו. עם זאת, נהרגו שניים מהתוקפים. המשטר הסובייטי והימין הלאומי בפולין האשימו אלה את אלה בפוגרום. כמה ממשתתפי הפוגרום הועמדו לדין, אך ביניהם לא נכללו השוטרים. ב-4 ביולי 2006, לציון 60 שנים לפוגרום, התנצלה ממשלת פולין באופן רשמי על האירוע, שהוגדר על ידה כ"מעשה זוועה, בושה גדולה, טרגדיה ליהודים וטרגדיה גם עבור הפולנים".
עלילת פלונגיאן
בשנת 1958, על רקע עלילת דם, נערך בעיר הליטאית פלונגיאן פוגרום, הוכו ונפצעו יושבי 18 בתי יהודים בקהילה המחודשת של ניצולי השואה בעיר.
עלילת הדם בארצות הברית
בארצות הברית נפוצה עלילת הדם על ידי ארגונים שדוגלים בעליונות הגזע הלבן דוגמת הקו קלקס קלאן. עיקר דבריהם הוא שהיהודים שולטים במרכז השלטוני, התקשורתי, והכלכלי של ארצות הברית. דוגמה לכך ניתן לראות בספר יומני טרנר בו מתוארת השתלטות הגזע הלבן על העולם וחיסול כל "אויביו", בהם יהודים וגזעים לא לבנים.
ב-1915 נרצח באטלנטה, ג'ורג'יה, ליאו פרנק, בלינץ' (הוא נתלה על עץ) בעקבות האשמתו ברצח ילדה נוצריה. ב-1928 הייתה עלילת דם במאסנה, ניו יורק, וב-1932 בעיר ניו יורק, כאשר שני יהודים, שפיטאל ובליץ, נחשדו ברצח בנו של הטייס צ'ארלס לינדברג.
עלילת הדם בעולם הערבי
עלילות דם הופיעו בעולם הערבי עוד במאה ה-19, בסוריה ובמצרים: ב-1810 בחלב, ב-1829 בחמה, ב-1840 בדמשק, ב-1881 באלכסנדריה, ב-1885 במית-ע'מר , ב-1887 בביירות, ב-1892 בפורט סעיד, ב-1901 בביירות וב-1924 בחלב.
במאה ה־20 הופיעה עלילת הדם בארצות ערב, במיוחד על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי. כך למשל, במצרים יצאו ספרים רבים המתארים את "מנהגי קורבנות האדם" היהודיים. בזמן האינתיפאדה השנייה שודרה בטלוויזיה המצרית תוכנית אשר החייתה את עלילת הדם תוך השלכתה על המלחמה בשטחים, והציגה את אריאל שרון שותה דם של ילדים ערבים. משנתבקש נשיא מצרים, חוסני מובארכ, לגנות את התוכנית, הוא גינה אותה חלקית, באומרו, כי "לא כל היהודים אותו הדבר". בזמן מלחמת לבנון השנייה, ארגון החזבאללה שידר בערוץ הטלוויזיה שלו תוכניות שהחיו את עלילת הדם.
הסברים לעלילות הדם
היסטוריונים מנו כמה גורמים שיש בהם כדי להסביר את תפוצת עלילות הדם בימי הביניים. שניים מההסברים המעניינים ביותר הם קוטביים.
השלכת אשמת הזנחת הילדים
מגדלנה שולץ מציינת את היחס הגרוע והמזניח לילדים בימי הביניים, בעיקר בשכבות הנמוכות. נראה שבקרב היהודים היחס לילדים עלה בהרבה על היחס בקרב הנוצרים. גם לא היו אצלם מקרי רצח של ילדים שנולדו מחוץ לנישואין. שולץ סבורה שעלילות הדם היוו השלכה של רגשי האשמה שחשו הנוצרים על יחסם לילדיהם, ותירוץ למותם של אלו מהזנחה ומחוסר טיפול. בחלק מהמקרים, הסבר זה נראה כסביר ביותר: מותם של חמשת ילדי הטוחן מפולדה יוחס ליהודים, ונראה שהיה בכך כדי לשחרר את הטוחן ואת אשתו מהאחריות למות ילדיהם שהופקרו לבדם בבית.
פרשנות נוצרית לאירועי קידוש השם
על פי מקורות היסטוריים, במהלך מסעי הצלב, כשנדרשו להמיר את דתם לנצרות, היו מקרים בהם הרגו יהודים בני אשכנז את ילדיהם והתאבדו. מטרתם הייתה למנוע את המרתם של הילדים לנצרות, או את הריגתם בידי הנוצרים (ראו קידוש השם).
במאמר שפרסם ב־1993, בכתב העת ציון, טען ישראל יעקב יובל כי אירועים אלו היו ידועים לנוצרים בני התקופה, והביאו אותם להאמין ביתר קלות באמיתות עלילות הדם, ובטענות כאילו היהודים הם רוצחי ילדים מועדים. הפרשנות הנוצרית, אליבא דיובל, לא הבדילה בין הרג ילדיך שלך להרג ילדיהם של אחרים, וסברה שאלו המסוגלים לדבר הראשון, מסוגלים על אחת כמה וכמה גם לדבר השני.
דעתו של יובל, שמשתמע ממנה כי היהודים, בהתנהגותם האכזרית כלפי צאצאיהם, הביאו במידה מסוימת את עלילות הדם על עצמם, זכתה לגינויים חריפים, ועוררה סערה שאינה שכיחה בחוגים האקדמיים העוסקים בהיסטוריה של ימי הביניים. כך, למשל, כתב חוקר הפיוטים עזרא פליישר מאמר חריף בו דחה את טענותיו של יובל, וסיים אותו במילים: "הוא מסוג המאמרים שמוטב היה אלמלא נכתבו משנכתבו, ומשנכתבו – מוטב היה אילולא נדפסו, ומשנדפסו – מוטב שישתכחו מלב מוקדם ככל האפשר".
בעיני אחדים ממבקריו של יובל, העובדה כי חלק ניכר מעלילות דם התרחשו זמן רב לאחר מסעות הצלב, יש בה כדי לערער על תקפותה של התאוריה. בעיני יובל ההסבר להמשך קיומן של עלילות הדם קשור בתרבות הזיכרון של קידוש השם אותה טיפחו יהודי אשכנז.
גינוי עלילות הדם בעולם הנוצרי
אפיפיורים ומלכים אחדים הוציאו בתקופתם צווים והוראות כנגד עלילות הדם על היהודים, שנשאו לעיתים אף עונש מוות על המעלילים.
מבין האפיפיורים נכללו:
אינוקנטיוס הרביעי (מפקודות בתאריכים 28/05/1247, 02/07/1247, 22/09/1258)
גרגוריוס העשירי (בתאריך 07/10/1272)
מרטינוס החמישי (בתאריך 20/02/1422)
ניקולאוס החמישי (בתאריך 05/11/1447)
פאולוס החמישי (בתאריך 12/05/1440)
מבין הצווים המלכותיים התבלטו אלו של מלכי פולין, בהם:
יאן אלברכט (1496)
זיגמונד הראשון (1514)
זיגמונד אוגוסט (1548)
סטפאן באטורי (1576 ו-1580)
זיגמונד השלישי (1592)
ולדיסלאב הרביעי (1663)
יאן קאזימיר (1694)
מיכאל הראשון (1696)
אוגוסט השני (1736)
אוגוסט השלישי (1763)
סטניסלאב אוגוסט (1765)
ראו גם
עלילת הדם בשיראז
עלילות דם בהיסטוריה הרומנית
אנטישמיות
אנטישמיות נוצרית
פרעות רינדפלייש
אנטישמיות בימי המוות השחור
הפרוטוקולים של זקני ציון
ציד מכשפות
תאוריית קשר
לקריאה נוספת
בין יהודים לנוצרים - כרך ה'. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
א.מ. הברמן, ספר גזרות אשכנז וצרפת, תרשיש, ירושלים, תש"ו.
ד"ר מאיר קוטיק, משפט בייליס: עלילת דם במאה העשרים, הוצאת מלוא, תל אביב, תשל"ט 1978. "עלילות דם" קודמות ברוסיה הצארית, עמ' 21–26; רשימת עלילות הדם, עמ' 281–286.
אריאל טואף PASQUE DI SANGUE - פסח של דם. (הספר שנוי במחלוקת ונאסף מהמדפים)
רחל אליאור, "'יען אומרים זובחי אדם אתם ואוכלין על הדם': עלילות הדם בפולין במאה-השמונה עשרה ומקומן בחיי הבעש"ט"; "הבעש"ט, עלילות הדם וחזון הנקמה המשיחית", בתוך רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים, שבתאים, חסידים ומתנגדים, ירושלים: כרמל תשע"ד, ח"א, עמ' 170-224; 478-544.
קישורים חיצוניים
אשר גינצברג ("אחד העם"), חצי נחמה, עלילת הדם ומשמעותה להערכתנו את תופעת האנטישמיות בכללה, אתר פרויקט בן יהודה
אורי קציר, "מי רצח את שמעון הקטן", על עלילת הדם בטרנטו שבאיטליה בשנת 1475, "אפלטון"
משה מעוז, הרקע לעלילת דמשק, עמ' 29–36
אורי פז, מהרסייך ומחריביך ממך יצאו, על ספרו של פרופ' טואף. מאתר "נביאים אחרונים"
זאב גלילי, עלילות דם - בימים ההם ובזמן הזה, באתר "היגיון בשיגעון"
הערות שוליים
*
*
*
קטגוריה:פסח
קטגוריה:יהודים ויהדות בימי הביניים
קטגוריה:תאוריות קשר
קטגוריה:תאוריות אנטישמיות
קטגוריה:הפולמוס היהודי-נוצרי
| 2024-10-12T16:10:30
|
עלילות דם
|
REDIRECT עלילת דם
| 2004-08-08T19:46:05
|
בנימין מטודילה
|
REDIRECT בנימין מטודלה
| 2004-01-29T00:36:16
|
בנימין מטודילו
|
REDIRECT בנימין מטודלה
| 2004-01-29T00:36:27
|
השערת גולדבאך
|
REDIRECT השערת גולדבך
| 2004-01-29T00:37:04
|
תרשים זרימה
|
שמאל|ממוזער|250px|תרשים זרימה
תרשים זרימה הוא סכמה ויזואלית, שנועדה לפרוס רצף של פעולות והחלטות, באופן בהיר והגיוני ככל האפשר. משתמשים בו במדע, בתעשייה ובמסחר, ובעיקר בכתיבת תוכניות למחשב.
ישנה שיטה לפיה בתכנות מחשבים מלמדים, שכשלב ראשון, מתארים בתרשים הזרימה את זרימת הפעולות לפי הסתעפויות של צומתי החלטות והוראות ביצוע. כל פעולה מיוצגת בתבנית שמיוחדת לה. לאחר הכנת התרשים, בשלב הבא כותבים את האלגוריתם בפסאודו קוד, ורק בשלב השלישי עוברים לכתוב בשפה העילית הספציפית.
לעומת זאת, רבים הסוברים כי השימוש בתרשים זרימה מקנה הרגלי תכנות רעים העומדים בסתירה לתכנות מבני, ומטיפים כנגד השימוש בתרשימים מסוג זה.
רבות מהפעולות שאנו עושים בחיי היום יום, שיש בהן הסתעפויות של החלטות, אפשר לתאר בתרשימי זרימה.
ארגון התקינה הבין-לאומי הסדיר את הסמלים המוסכמים עבור תרשימי זרימה של נתונים, תוכניות ומערכות בתקן ISO-5807.
סמלים נפוצים בתרשים זרימה
ממוזער|250px|סמלים שונים היכולים לשמש לבניית תרשים זרימה.
אליפסה – התחלה / סיום
מלבן – תהליך
מלבן עם קווים אנכיים – תהליך המוגדר מראש (לרוב תוכן התהליך יפורט בתרשים נפרד)
מעוין – צומת לקבלת החלטה
מקבילית – קלט / פלט נתונים
מלבן בעל בסיס גלי – מסמך
גליל – קובץ נתונים / בסיס נתונים / מאגר מידע
טרפז הפוך – פעולה ידנית
משושה רחב בסיס – הכנה
ישנם סמלים נוספים המבטאים נתונים סדרתיים ועוד.
ישנן תוכנות מיוחדות התומכות בכתיבת תרשימי זרימה, אחת הפופולריות שבהן היא תוכנת "ויזיו" של חברת מיקרוסופט. קיימות גם תוכנות חופשיות המציעות פתרון לשרטוט תרשימי זרימה, למשל ה־ Draw של אופּן אופיס, ו־Dia המהווה חלק מפרויקט Gnome.
היבטים חינוכיים
תרשים הזרימה יכול לשמש ככלי עזר להוראה, לצורך המחשה וארגון של חומר הלימוד. למשל, תרשים זרימה של מחזור המים בטבע.
ראו גם
עץ (תרשים)
תרשים זרימת נתונים
מפת מושגים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תכנות
קטגוריה:אינפוגרפיקה
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
קטגוריה:פדגוגיה
קטגוריה:ארגון מידע
| 2022-02-18T08:20:19
|
חולייתנים
|
REDIRECT בעלי חוליות
| 2005-07-11T09:38:31
|
ז'יל וורן
|
REDIRECT ז'ול ורן
| 2004-06-23T06:37:55
|
ז'יל ורן
|
הפניה ז'ול ורן
| 2023-12-26T22:09:41
|
באלט
|
redirect בלט
| 2015-09-26T11:04:45
|
רתרפורדיום
|
רָתֵֿרְפֿוֹרְדְּיוּם (Rutherfordium) הוא יסוד מלאכותי, שסמלו הכימי Rf ומספרו האטומי 104. היסוד קרוי על שם הפיזיקאי ארנסט רתרפורד.
מאפיינים
רתרפורדיום הוא מתכת מעבר בעלת רדיואקטיביות גבוהה: לאיזוטופ היציב ביותר שלו זמן מחצית חיים של פחות מ-13 שעות. לפיכך לא נעשה בו שימוש, ורק מעט ידוע על תכונותיו. הוא הראשון בקבוצת היסודות העל-כבדים, וה-12 בסדרת היסודות הטרנס-אורניים. ההערכה היא שתכונותיו הכימיות דומות לאלה של הפניום.
היסטוריה
על קיומו של הרתרפורדיום דווח לראשונה בשנת 1964 במכון המאוחד למחקר גרעיני בדובנה (ברית המועצות). החוקרים שם הפציצו פלוטוניום-242 ביונים של 22Ne שהואצו לאנרגיה של 113 מיליון אלקטרונוולט וטענו שגילו עקבות של ביקוע גרעיני שהעיד על יצירת יסוד האיזוטופ 260Rf ו-4 נייטרונים חופשיים.
בשנת 1969 יצרו את היסוד חוקרים וביניהם אלברט גרסיו, באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה בהפצצת 248Cf ו-249Cf ביוני 12C ו-13C במאיץ חלקיקים. מהניסוי נוצרו האיזוטופים רתרפורדיום 257,258,259,261. חוקרים אלו טענו שאינם מסוגלים לשחזר את הניסוי של החוקרים מדובנה.
תוצאות אלה יצרו מחלוקת על השם הראוי ליסוד החדש. הרוסים הציעו את השם "דובניום" או "קורצ'טוביום", והאמריקנים הציעו "רתרפורדיום". בשנת 1997 יושבה המחלוקת, והיסוד קיבל את שמו הנוכחי, אך הקרדיט לגילוי רתרפורדיום עדיין תחת ויכוח.
איזוטופים
עד כה נספרו לרתרפורדיום 10 איזוטופים:
263 - בעל זמן מחצית חיים של 10 דקות.
265 - בעל זמן מחצית חיים של בערך 13 שעות (היציב ביותר).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מתכות מעבר
קטגוריה:יסודות טרנס-אורניים
קטגוריה:יסודות על-כבדים
| 2022-11-20T07:48:44
|
פצצת נויטרון
|
הפניה פצצת_נייטרון
| 2023-12-27T05:49:20
|
יגאל מוסינזון
|
יגאל מוסינזון (י' בטבת תרע"ח, 25 בדצמבר 1917 – כ' באייר תשנ"ד, 1 במאי 1994) היה סופר, מחזאי וממציא ישראלי. יצירותיו הידועות ביותר היו סדרת ספרי חסמבה והמחזות "בערבות הנגב" ו"קזבלן".
מוסינזון נולד בעין גנים וגדל בתל אביב. מ-1938 היה חבר קיבוץ נען. ב-1943 הצטרף לפלמ"ח ובמהלך השבת השחורה ביוני 1946 נאסר על ידי שלטונות המנדט הבריטי ונכלא במחנה המעצר בלטרון, הועבר לרפיח ושוחרר כעבור חמישה חודשים. ב-1949, בעקבות פרסום סיפור בשם "דרך גבר", נאלץ לעזוב את נען. ביוני אותה שנה החל בכתיבת ספרי "חסמבה", שנמשכה באופן לא רציף עד למותו.
מוסינזון כתב את המחזות "תמר אשת ער", "בערבות הנגב", "קזבלן" ו"אלדורדו". מחזותיו זכו לא אחת לביקורות שליליות שבעקבותן הקים את תיאטרון "סדן", אך הוא נכנס לקשיים כלכליים ונסגר. מאוחר יותר עבר לארצות הברית, שם הוצע לו להשתתף במבצע ללכידת לאון דגרל. הוא נעצר על ידי השלטונות הספרדיים ושב לארצות הברית. ב-1963 שב לישראל.
מלבד פעילותו הספרותית היה מוסינזון גם ממציא פורה ורשם מספר פטנטים, אך הדברים לא הגיעו לידי מימוש.
במהלך חייו היה מוסינזון נשוי לארבע נשים ונולדו לו שישה ילדים.
חייו
ראשית חייו (1917–1943)
יגאל מוסינזון נולד במושב עין גנים שליד פתח תקווה בי' בטבת תרע"ח, 25 בדצמבר 1917, לאשר מוסינזון (במקור זלמן זומר), יליד העיירה קמניץ-פודולסקי שבאוקראינה שעלה לארץ ישראל בסוף 1910, והיה ממייסדי המושב ומורה במקצועו, ולדבורה. אשר ודבורה נישאו באפריל 1915, כשנתיים לפני לידתו של יגאל. כמה ימים לפני לידתו הסתיים קרב צליחת מעברות הירקון שגרם לשחרור פתח תקווה, ולכבוד המאורע בחרו אשר ודבורה לקרוא לבנם הפעוט יגאל.
לאחר לידתו חוותה אימו ממשבר נפשי והוצע לה לעבור לווינה כדי לקבל טיפול פסיכותרפי, ואכן, כמה חודשים לאחר הלידה הפליגה עם יגאל הפעוט לאירופה. אשר התקשה לתפקד ללא אשתו וביקש שתחזור לארץ ישראל, וכך היה. כשהיה בן 3 עבר עם הוריו לשכונת שפאק בתל אביב, שם גדל. 3 שנים לאחר שהחל את לימודיו היסודיים עבר עם הוריו לשכונת תל נורדאו, ולמד בבית הספר שבשכונה לאחר הקמתו ב-1925.
ב-1928 נשלח לקיבוץ בית אלפא והמשיך את לימודיו. כעבור ארבע שנים, ב-1932, סיים את לימודיו שם ועבר ללמוד בכפר הנוער בן שמן. בבן שמן החל לשחק שחמט, ובאוגוסט אותה שנה פורסם בעיתון "דבר" שהצליח לפתור חידה במדור השחמט של העיתון, יחד עם עוד שלושה ילדים מכפר הנוער. בהמשך הפך לחבר האיגוד הישראלי לשחמט. מסיבה שאינה ברורה, לא סיים את לימודיו בבן שמן, וכעבור פחות משנתיים שב לתל אביב. לאחר שהוריו התגרשו נישא אביו פעם נוספת, אך בריאותו הנפשית התדרדרה והוא התאבד ב-1937.
כעבור שנתיים נוספות עזב את תל אביב והחל לעבוד בבית אלפא, אך בהמשך עבר לנהלל למשך שנה, ומשם לוורשה, שם נישא נישואים פיקטיביים, על מנת להעלות אישה ארצה. בחזרתו לארץ ישראל התגרש מייד ועבר לגור בנתניה, שם עבד בפרדס של עובד בן עמי, לימים ראש העיר. בעת שהותו בנתניה פגש את לאה, אשתו לעתיד, וב-1938 עברו לקיבוץ נען, שם התגוררו עד 1950. ב-15 בפברואר 1939, כשנה לאחר שעברו לקיבוץ, נולד בנם, אביטל, שנקרא על שם השחקן יעקב אביטל, שנהרג בתאונת דרכים שנה וחצי קודם לכן. עוד קודם לכן נולד להם בן בשם אורי, אך הוא נפטר מספר ימים לאחר הלידה. בהמשך נשלח לשמש כנוטר מטעם הקיבוץ, ולאחר מכן עבד במחצבות "סולל בונה" שבבן שמן.
ב-1940 החל במערכת יחסים עם אסתר, חברת הקיבוץ, נשואה ואם לפעוט. לאחר שרעייתו של מוסינזון, לאה, גילתה על כך, היא נפרדה ממנו. ב-14 בפברואר 1941 נולד למוסינזון ולאסתר בן בשם עדו.
"אפורים כשק" והמעצר בלטרון וברפיח 1943–1947
ב-15 בפברואר 1943 הצטרף לפלמ"ח, ושירת שם במשך מספר חודשים. זמן קצר אחר כך, ב-23 בנובמבר, נולד בנו, חומי.
ב-16 ביוני 1944 התפרסם סיפורו הראשון, "ליל שרב", בעיתון "על המשמר". שנה קודם לכן הוציא, יחד עם חבריו לדור הפלמ"ח, את כתב העת "ילקוט הרעים". מאוחר יותר עזב לבדו את נען ועבר למשמר העמק, ובפברואר 1946 שב לנען. ב-28 ביוני יצא לאור ספרו "אפורים כשק", שזכה לביקורות מעורבות, חיוביות מחד אך ביקורתיות מאידך.
למחרת, ב-29 ביוני, אירעה השבת השחורה, במסגרתה ביצעו הבריטים מעצרים רבים בעשרות מקומות ברחבי ארץ ישראל, ביניהם גם נען. מוסינזון נעצר באותו היום ונכלא במחנה המעצר בלטרון. שלושה שבועות אחר כך הועבר לרפיח, וכשנראה היה שלא ישוחרר החליט לפתוח בשביתת רעב, אך בסופו של דבר לא עשה זאת. ב-12 בנובמבר שוחרר ממעצרו וחזר לנען. במאי 1947 יצא לאור מחזהו "תמר אשת ער", שהוצג בתיאטרון "אהל" ב-26 בפברואר 1952, וב-1972 עובד לסרט קולנוע. בקיץ 1947 חזר לנען לאחר שהות בנהלל.
"בערבות הנגב", "חסמבה" ועזיבת נען 1947–1951
250px|ממוזער|שמאל|יגאל מוסינזון, 1951
במלחמת העצמאות שב לשרת כנוטר. לאחר שהבריטים נטשו תחנת שידור הסמוכה לנען השתלטה עליה "ההגנה" ואיישה אותה בנוטרים בראשות מוסינזון. לאחר הקמת צה"ל שירת לזמן מה כקצין תרבות של גדוד 54 בחטיבת גבעתי. ביוני 1948 פורסם רומנו הראשון "מי אמר שהוא שחור", שזכה לביקורות מעטות מאוד, אך חיוביות. בעקבות אירועי המלחמה כתב את המחזה "בערבות הנגב", אותו מסר לתיאטרון "הבימה" בדצמבר 1948, והצגת הבכורה שלו נערכה ב-10 בפברואר 1949. המחזה זכה להצלחה חסרת תקדים אך מאידך גרם לטלטלה במדינת ישראל, בעיקר בקרב לוחמי חטיבת גבעתי שפתחו במחאה נגד המחזה. המחזה עורר סערה רבה כל כך, עד כי ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שקרא את המחזה אך לא צפה בהצגה, זימן אליו כמה משחקני המחזה, הגדיר אותו כ"חרפה" ואמר כי הוא מזועזע מהעובדה שהכותב (מוסינזון) "היה קצין תרבות בצבא". לאחר מכן מחק מוסינזון כמה קטעים מהמחזה.
ב-1949 החל מוסינזון לעבוד ב"דבר". בימי עבודתו שם שהה בחדר בדירתו של בצלאל לונדון, שחקן תיאטרון ואביו של ירון לונדון. בחדר זה כתב שני מחזות לתיאטרון המטאטא.
ביוני 1949 אותה שנה החלו להופיע פרקי "חסמבה או חבורת סוד מוחלט בהחלט" ב"משמר לילדים". גיבור הסדרה נקרא על שמו של ירון לונדון שהתיידד עימו בזמן שדר אצל משפחתו. לונדון אישר שהדמות קרויה על שמו אך אמר כי אין דמיון בינו לבין הדמות. מוסינזון כתב את סיפורי חסמבה שפורסמו ב"משמר לילדים" בדירתו של לונדון אך גם בנען. פרקי הספר הראשון בסדרת "חסמבה" התפרסמו ב"משמר לילדים" עד לחודש ספטמבר. מנובמבר אותה שנה ועד פברואר 1950 התפרסמו בעיתון פרקי הספר השני, "חסמבה בבית האסורים". מאז ועד מותו החל לפרסם את סיפורי "חסמבה" בספרים. בין אוקטובר לנובמבר אותה שנה, בעקבות פרסום סיפור בשם "דרך גבר", שבסופו של דבר נכלל בשנת 1953 ברומן עם שם זהה, נאלץ מוסינזון לעזוב את הקיבוץ, כמו עוד יוצרים בני דורו שהוגבלו וצונזרו ביצירתם והועזבו מקיבוציהם. הסיפור עסק בפרטי חיי המין אינטימיים בקיבוץ. מוסינזון ומשפחתו עבר למושב בית שערים. במושב עבד כטייח יחד עם ישראל גלילי. מאוחר יותר עברו לתל אביב.
"דרך גבר" עורר סערה ואף הגיע פעמיים לדיוני הכנסת: במהלך דיון שעסק בזכויות חברי "הפורשים" לשעבר שנותרו ב-7 באפריל 1954 ובמהלך דיון בהצעת אי-אמון שהוגשה מטעם תנועת החרות ב-6 במרץ 1956. בשני הדיונים הללו הוזכר גם שמו של מוסינזון. מוסינזון זכה בפרס אוסישקין על "דרך גבר". לאחר הסערה הרבה שעורר הספר אמר מוסינזון ב-1956 כי הוא לא חוזר בו מתוכנו של הספר אך כן חזר בו מפרסומו.
ב-1950 יצא לאור מחזהו "אם יש צדק", המבוסס על פרשת טוביאנסקי, במסגרתה הוצא להורג חייל צה"ל מאיר טוביאנסקי. בפברואר 1955 הועלה המחזה על הבמה אך הורד כעבור זמן קצר.
"קזבלן" והשהות בארצות הברית 1951–1958
250px|ממוזער|שמאל|יגאל מוסינזון, 1954
משנת 1951 שימש במשך כשנתיים כקצין עיתונות ודובר של משטרת ישראל.
ב-1 בנובמבר 1952 יצא לאור מחזהו "אדם בלי שם". נעשו כמה ניסיונות לעבדו לסרט, אך אלו לא התממשו. הוא הוצג על הבמה לזמן קצר רק ב-1961.
מוסינזון ביקש מהמשטרה לצאת לשלושה חודשי חל"ת. היא נענתה לו ואת מקומו מילא אברשה ינאי. בתום החופשה, ב-9 בפברואר 1954, התפטר מתפקידו ופרש מהמשטרה. את חופשתו מהמשטרה הוא ניצל לכתיבת המחזה "קזבלן", שהפך לפופולרי ואף הגיע שוב לדיוני הכנסת, עד כי נשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי הגיע לצפות במחזה, וכשחזר למכוניתו בתום הצפייה נתגלה כי ראש מוט הדגל של המכונית נגנב. המחזה עלה 172 פעמים בתיאטרון הקאמרי, מספר שהשתווה לשיאו הקודם של התיאטרון עם המחזה "הוא הלך בשדות". המחזה עובד לסרט קולנוע בשנת 1973 והועלה מחדש על הבמות שנים רבות לאחר מכן. לאחר פרישתו מהמשטרה עבר לתפקיד דובר תיאטרון "הבימה", שבו כאמור הועלה "בערבות הנגב".
במרץ 1955 יצא לאור מחזהו "קמביזס". המחזה זכה לביקורות חיוביות אך לא הועלה על הבמה. במקביל לכך עסק בכתיבת המחזה "אלדורדו", שהיה מבוסס על "קזבלן". הוא הוצג לראשונה ב-13 באוגוסט ובפעם האחרונה באוגוסט 1956 וזכה לביקורות חיוביות. ב-1963 עובד לסרט קולנוע בבימויו של מנחם גולן, שזכה לביקורות מעורבות. ב-19 באוגוסט 1955 הפליג לארצות הברית ושהה שם ארבעה חודשים. במהלך שהותו בניו יורק הכיר בביתו של עודד בורלא את ג'ודי שפטל, צלמת יהודייה נודעת. השניים החלו במערכת יחסים שבשיאה אף עברו לגור יחד. אולם בינואר 1956 הודיע לרעייתו אסתר, שנותרה בישראל, כי הוא עתיד לחזור אליה. ב-27 בינואר עזב את ארצות הברית, ובאמצע פברואר חזר ארצה. אולם באפריל אותה שנה שב לניו יורק.
בהרצאה של הבמאי לי סטרסברג פגש בשחקנית מרילין מונרו וניהל עמה רומן במשך חצי שנה. אולם לפי מוטי זעירא לא ברור אם יחסים אלה היו אינטימיים. בראשית 1957 שב לישראל, וסמוך מאוד להגעתו הודיע לרעייתו אסתר על פרידה. ביולי אתה שנה הגיעה ג'ודי שפטל לישראל ויגאל רכש עבורם בית בתל אביב. הם תכננו להינשא אך עד מהרה החריפו היחסים ביניהם וחתונתם נדחתה למועד לא ידוע. מאוחר יותר עזבה את תל אביב ועברה לירושלים. מאוחר יותר הגיעה לישראל חברתה של שפטל, דוריס סורוקה. בין מוסינזון לסורוקה התפתח רומן ששפטל כלל לא ידעה עליו. הם אף קבעו תאריך לחתונתם, 23 בפברואר 1958. החתונה נערכה במעיין צבי. סגן נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, שהיה ידידה האישי של סורוקה, שלח לה מברק בו בירך אותה. החתונה סוקרה על ידי מספר עיתונאים. ב-23 בנובמבר אותה שנה נולד בנם יוני.
ג'ורג' ואל, שהקים את תיאטרון דו-רה-מי, החליט ב-1956 לשלב מחזה מוזיקלי מקורי בתיאטרונו ובחר ב"שולמית", מחזה של אברהם גולדפדן שנכתב ביידיש. לצורך כך ביקש ממוסינזון לעבד את המחזה. בתחילה סירב, אך לאחר שקרא את המחזה השיב בחיוב. ב-22 באוגוסט 1957 הועלה המחזה לראשונה על הבמה. הוא זכה לאלפי צופים אך לביקורות שליליות בעיקר.
תיאטרון "סדן" ופרשת לאון דגרל (1958–1961)
ב-18 בינואר 1958 הוצג לראשונה מחזהו "זרוק אותו לכלבים" במעמד ראש הממשלה ורעייתו, שרים ועוד. המחזה ספג ביקורת רבה ושלושה ימים אחר כך הודיעו מוסינזון והבמאי פיטר פריי כי המחזה ישונה. אך גם הפעם לא סערו הביקורות ובמאי אותה שנה החליטה "הבימה" להוריד את המחזה. באוקטובר אותה שנה הועלה מחזהו "פתקאות בכובע" בתיאטרון זירה, שזכה לביקורות מעורבות. המחזה הוצג בפעם האחרונה בנובמבר אותה שנה. ב-1959 העלה מוסינזון את המחזה מחדש בתיאטרון "סדן" שהקים תחת הכותרת "לכל אדם יש ג'וק". ב-3 בינואר אותה שנה הועלה מחזהו "השבת השחורה" באולם קולנוע מוגרבי. המחזה זכה לביקורות שליליות וחודשיים לאחר מכן הופסקה הצגתו.
בפברואר אותה שנה הגיש את המחזה "לבדו אל תוך הלילה" לתיאטרון הקאמרי ונענה בשלילה. מוסינזון מאס במוסדות התיאטרון והחליט להקים תיאטרון משלו. בתחילה נקרא התיאטרון "צבר", אך לאחר ביקורת החליט לשנות את השם ל"סדן". כאמור, ב-7 ביוני העלה את המחזה "לכל אדם יש ג'וק" שהוא למעשה "פתקאות בכובע". זו הייתה הצגת הבכורה של התיאטרון. אולם עד מהרה נכנס התיאטרון לחובות, ורעייתו דוריס נסעה עם בנם יוני לארצות הברית על מנת לגייס כספים. מאוחר יותר הגיע גם כן לארצות הברית אך הניסיון לגייס כסף עבור התיאטרון כשל והוא נסגר. עת הגיע לארצות הברית עבר להתגורר עם דוריס ויוני סמוך להוריה של דוריס, אך בהמשך עברו למנהטן.
הוא עסק שם בעיסוקים שונים למחייתו, ובמקביל כתב את הרומן שנחשב בעיניו הטוב ביותר מבין יצירותיו - "יהודה איש קריות", שיצא לאור בהוצאת עם עובד בסוף 1962 ובהוצאת סנט מרטין פרס ב-1963, וקיבל ביקורות משובחות שם בעת הופעתו.
בחורף 1961 נפגש מוסינזון עם איש המוסד צבי אלדובי בניו יורק, ששכנע אותו להצטרף אליו כדי ללכוד את הפושע הנאצי מרטין בורמן. מוסינזון הסכים. השניים נסעו לאירופה ושם נודע להם שלאון דגרל (פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה,עמד בראש הלגיון הוולוני ונהנה מחופש תחת שלטונו של פרנקו) נמצא בעיר סביליה ויודע את מקום הימצאו. אך השניים נתפסו ונחקרו על ידי המשטרה הספרדית וגורשו. ב-8 באוגוסט שב מוסינזון לניו יורק.
חזרה לישראל, פטנטים ונפילת בנו (1961–1977)
ב-1963 נפרד מרעייתו דוריס, וב-3 בינואר 1965 חזר להתגורר בישראל לבדו. ב-27 באפריל אותה שנה הוצג לראשונה מחזהו "ערב מאושר בפארק אווניו" בתיאטרון חיפה. המחזה זכה לביקורות שליליות ולצופים מעטים והורה מהבמה לאחר שלושה חודשים.
לקראת הבחירות לכנסת השישית הצטרף לתנועת "את"א" (אזרחים תומכי אשכול) והרבה לתקוף בפומבי את ראש תנועת רפ"י דוד בן-גוריון.
בחורף 1966 הכיר את רעייתו לעתיד חנה. הם החלו במערכת יחסים הדוקה וחמה ועברו לגור יחד, אך לא נישאו עקב הסתייגות הוריה של חנה. עשור לאחר מכן, ב-5 בינואר 1976, נישאו השניים, לאחר שאביה של חנה, משה, נפטר שנתיים קודם לכן, ואימה התיידדה עם מוסינזון.
ב-15 ביוני 1968 נערכה הצגת הבכורה של מחזהו של מוסינזון "שברו את הכלים" ב"אהל". קבוצת אנשי תיאטרון צעירים בראשות יוסף מונדי מחו נגד ההצגה וניסו לחבל בה. היא לוותה בצעקות רבות שהסתיימו באלימות קשה ובהסבת נזק למבנה התיאטרון. לאחר מכן נרגעו הרוחות וההצגה הסתיימה בשלום. חמישה מהמפגינים נעצרו ושלושה מהם (מאיר ויזלטיר, יונה וולך ודני טרץ') נקנסו על "קשירת קשר להזיק לשמו הטוב" של מוסינזון. אף על פי כן זכה המחזה לביקורות שליליות והיא הורדה מהבמה לאחר פחות מחודשיים.
ב-8 במרץ 1969 הוצג מחזהו "שמשון" בתיאטרון "הבימה". המחזה מבוסס על מלחמת ששת הימים, ששני ילדיו של מוסינזון, אביטל, חומי ועדו, לחמו בה. המחזה זכה לביקורות מעורבות והורד מהבמה לאחר שלושה חודשים. זה היה מחזהו האחרון של מוסינזון שהועלה בתיאטרון בכלל.
ב-1971 הבחין מוסינזון בעובד ניקיון של עיריית תל אביב המטאטא מדרכה תוך כדי שחול עף על פניו. מוסינזון החליט להמציא מכונה לניקוי מדרכות, וכך החל את דרכו כממציא פטנטים. אחר כך המציא חניון שנועד לחסוך מקום וכסף. משרד התחבורה השקיע עשרות אלפי ל"י בהקמת אב טיפוס, אך הדבר לא עורר התעניינות רבה כל כך. מוסינזון לא התייאש ומאוחר יותר המציא מתקן להתפלת מי הים. ב-1973 ניסח את גרסתו הראשונה של הפטנט. בתחילה זכה הרעיון לבוז מצד המומחים לנושא, אך למרות זאת רשם מוסינזון על הרעיון פטנט ב-1 במאי 1984. רק כעבור חמישה חודשים, באוקטובר, הצטברו תומכים בהמצאתו של מוסינזון. שר התעשייה והמסחר אריאל שרון הקצה 150 אלף דולר לביצוע בדיקת היתכנות לרעיון. מוסינזון אף נפגש עם השרים יובל נאמן ורפאל איתן, אך הן הסתיימו ללא כל תוצאה והרעיון ירד לטמיון.
ב-1975 החל בפיתוחו של רעיון חדש: מכונה להפקת אנרגיה מגלי-הים. ההמצאה זכתה להערכה רבה בין המומחים לנושא ואף זכתה למענק ציבורי לצורך פיתוחה, אך לא מצד משרדי הממשלה ומצד יזמים פרטיים.
אך למרות הכל מוסינזון לא הרים ידיים וכבר החל בפיתוח "גלגל אנרגיה" המייצר חשמל מאוויר וממי הים. ב-1990 הוקצו לו 150 אלף דולר במידה ויצליח לגייס משקיע שיעמיד סכום זהה. הדבר נכשל ולא מומש. עד למותו המשיך מוסינזון להמציא רעיונות על הנייר והוא אהב יותר את העיסוק המרתק והדמיון בתהליך ההמצאה מאשר העיסוק הכלכלי והמשיך הלאה .
ב-10 באוקטובר 1973, יומה החמישי של מלחמת יום הכיפורים, נפל בנו לאחר שהנגמ"ש בו ישב הופצץ על ידי מטוסי קרב סוריים. היות שגופותיהם של יתר הנוסעים בנגמ"ש היו מעורבבות וטרם זוהו, נודע ליגאל שבנו "נעדר". אחיו של עדו, אביטל, ניסה להשיג מידע על גורלו, אך לשווא. מאוחר יותר נודע ליגאל על מות בנו. באותו היום היה אמור לנסוע לאולפני "קול ישראל" כדי להקליט תוכנית העוסקת בספרו של נתן אלתרמן, "שמחת עניים". חרף זאת התעקש להגיע להקלטות מאחר שהציבור לא ידע על מות בנו.
שנה לאחר מכן, ב-1974, החל בכתיבת רומנו האחרון "טרנטלה". כתיבת הרומן נמשכה כחמש שנים והוא יצא לאור ב-1979.
שנותיו האחרונות (1977–1994)
250px|ממוזער|שמאל|לוחית זיכרון על ביתו של יגאל מוסינזון ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב
ב-28 ביוני 1977 נולדה בתם הבכורה של יגאל וחנה מוסינזון, רנן. כעבור כשנה, ב-29 בספטמבר 1978 נולד בנם השני, גילי. ב-1981 עברה המשפחה להתגורר ברחוב סוקולוב 61 בתל אביב, שם התגורר מוסינזון עד יומו האחרון.
לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה הצטרף מוסינזון למפלגת הגמלאים עם הקמתה, שובץ במקום השישי ואחר כך השלישי ברשימתה לכנסת ומונה לדוברה.
כשהיה בבית החולים איכילוב לצורך ביצוע בדיקות התמוטט מוסינזון וקיבל דום לב. מוסינזון, שעישן בכל חייו, נפטר בליל 1 במאי 1994, כ' באייר תשנ"ד ונקבר בבית העלמין ירקון. להנצחתו נקראו על שמו כיכר בחיפה, גינה בהרצליה, ורחובות בתל אביב, באור עקיבא, בראשון לציון, בנתניה, בפתח תקווה ועוד.
משפחתו
יגאל מוסינזון נישא ארבע פעמים. מאשתו הראשונה, שלה נישא בגיל 20, נולד בנו אביטל, ממקימי הטלוויזיה הישראלית, נספח תרבות בהודו ומנהל תיאטרון ירושלים. בנם הבכור, אורי, שנולד טרם נישואיהם, נפטר ימים ספורים לאחר הלידה. מאשתו השנייה, אסתר, נולדו בניו וחומי. בנו עדו, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, היה שחקן בתיאטרון הקאמרי. מאשתו השלישית, דוריס (לבית סורוקה), נולד בנו יוני. אשתו הרביעית, שהכיר בשנת 1966, חנה לבית מישקינסקי, שלה היה נשוי קרוב ל-30 שנה, עד פטירתו, היא אמנית יוצרת ומורה לאמנות. לזוג נולדו שני ילדים - רנן מוסינזון פעילה חברתית ואשת תקשורת, והכדורסלן ומפיק סרטי הפורנוגרפיה גילי מוסינזון.
אחד מאחיו של יגאל מוסינזון היה הסופר חבר קיבוץ נען משה מוסנזון ואחייניותיו, בנותיו של משה מוסנזון, הן סופרת הילדים דבורה עומר והמשוררת והפרסומאית ורד מוסנזון. אחיינו, בן אחיו ישראל, הוא הסופר עמוס מוסנזון.
פרסים בהם זכה
פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, 1983.
פרס אוסישקין על הרומן "דרך גבר".
פרס כינור דוד על המחזמר ״קזבלן״ (המחזמר נכתב על ידו עפ'י מחזה מפרי עטו שהועלה ב-1954 בתיאטרון הקאמרי).
פרס קליבלנד (Cleveland Prize) על המחזה "קמביזס".
יצירותיו של מוסינזון
כסופר וכמחזאי
250px|ממוזער|שמאל|יגאל מוסינזון, איור מאת חיים טופול
מוסינזון החל לפרסם בחוברות "ילקוט הרעים", שיצאו לאור בין השנים 1942 ו-1946.
קובץ סיפוריו הראשון, "אפורים כשק" (1946) (שכותרתו לקוחה משיר של נתן אלתרמן "...תן לי שנאה אפורה כשק...") עסק בחיי הקיבוץ. מחזהו "בערבות הנגב" עוסק בתקופת מלחמת העצמאות. רקע המחזה הוא קיבוץ דמיוני בשם בקעת יואב, שמנסה להתגונן נואשות בפני הפולש המצרי. המחזה עורר סערה כשהוצג בתיאטרון "הבימה" ב-1949, משום שראשי הצבא במחזה תמכו בנסיגה מהקיבוץ.
רומן שלו, שעורר שערורייה גדולה, היה "דרך גבר". רומן זה עסק בפרטי חיים אינטימיים בקיבוץ, והפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת הן בכתיבתו והן באישיותו. מחזותיו "אלדורדו" ו"קזבלן" זכו להצלחה במיוחד הודות לגלגוליהם: "אלדורדו" הפך לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של גילה אלמגור, ו"קזבלן" הפך למחזמר מצליח בכיכובו של יהורם גאון, שהפיק גיורא גודיק בקולנוע אלהמברה. לאחר מכן הופקה גם גרסה קולנועית מצליחה מאוד למחזה, בבימויו של מנחם גולן ובכיכובו של גאון. גיבורו של "קזבלן" הוא ישראלי ממוצא מזרחי, והרקע לעלילה הוא "השטח הגדול" ביפו. כיום, נמתחת לעיתים ביקורת על הדרך שבה מוצגים המזרחים בסרט.
מחזה נוסף של מוסינזון שעורר שערורייה הוא "זרוק אותו לכלבים", אשר עוסק בכוחה של העיתונות, ונטייתה לחדור לתחום צנעת הפרט. המחזה הועלה בשנת 1958 בתיאטרון "הבימה" בבימויו של פיטר פריי. המחזה מתאר עיתונאי (מישא אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר המידות של קבלן בניין (אהרן מסקין) וגורם לו לנזק תדמיתי ולפגיעה בפרנסתו, והקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות. נכתב כי המחזה "מוזמן" והוא מציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. הדבר קיבל תוקף כשראש הממשלה דוד בן-גוריון, שלא היה ידוע כחובב תיאטרון, נוכח באופן מוחצן ומתוקשר בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958. "העולם הזה" לא נותר חייב והקדיש גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון, שתואר כגרפומן ספרותי ופחדן כרוני, אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, בכל עת שחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לישראל משהות של שנים אחדות בארצות הברית, לאחר מלחמת סיני, תיאר "העולם הזה" במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". העיתון הרבה בתיאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.
נוסף על כך, מוסינזון כתב כמה מחזות המבוססים על סיפורי התנ"ך: "תמר אשת ער", "תיבת נח" ו"שמשון, קצין בצה"ל".
חסמבה
מוסינזון מזוהה בציבור הרחב עם סדרת ספרי הילדים "חסמבה", יותר מאשר עם יצירותיו עטורות הפרסים הפונות למבוגרים. את סדרת ספרי חסמבה החל לכתוב ב-1952, והמשיך לכותבה עד סוף ימיו. עלילות שני ספרי חסמבה הראשונים פורסמו לראשונה בהמשכים ב"משמר לילדים". כמעט מדי שנה נוסף לסדרה ספר חדש. את רעיון כתיבת חסמבה קיבל מוסינזון כאשר ראה את ילדיו קוראים ספרי עלילה מתורגמים. הוא התפאר בפניהם שהוא מסוגל ליצור סדרה מקורית על נוער עברי, שלא תיפול מהסדרות המתורגמות.
השמות ירון זהבי (מפקד חסמבה), תמר (סגניתו) ודמויות אחרות בחבורה, כגון אהוד השמן, מנשה התימני, ועוזי הרזה, הפכו לחלק מהווי חייהם של ילדי ישראל. אפילו האנשים "הרעים", שבהם נלחמה חסמבה, השודד אלימלך זורקין ואחיו התאומים, הפכו לדמויות מוכרות בישראל.
מוסינזון המשיך בכתיבת הסדרה עשרות שנים. בשלב מסוים נאלץ לשבץ דמויות מחליפות לירון המפקד וחבורתו, משום שהן גדלו במשך עשרות השנים שבהן נכתבה הסדרה.
חסמבה הייתה נושא לשני סרטים, מחזות זמר וסדרות טלוויזיה מפורסמות. בסרט "חסמבה ונערי ההפקר" משחק שלמה ארצי את ירון זהבי, וזאב רווח את תפקיד השודד אלימלך זורקין. בסרט "חסמבה ושודדי הסוסים" משנות השמונים מופיעים מוסינזון עצמו בסוף הסרט בדמות קצין משטרה (כפי שהיה כששימש דובר המשטרה) ושני ילדיו, רנן וגיל.
ספרי חסמבה הראשונים אוירו על ידי הצייר שמואל כץ. הדמויות האופייניות שיצר כץ לכל אחד מילדי החבורה המשיכו ללוות גם את יתר הספרים (44 במספר, 1952–1992) על ידי הארכיטקט גיורא רוטמן.
ביקורות על יצירותיו
לאורך כל שנות יצירתו זכו יצירותיו של מוסינזון לביקורות מעורבות. על ספרו "אפורים כשק" כתב דוד כנעני: "מוסנזון כותב בחושים, לפעמים דומה : בחושים שהם גרויים תמיד. [...] חוץ מתערוכת איברים אין כאן כלום. תיאור אמנותי ודאי לא". לעומת זאת, אמר א.ב. יפה על הספר כי הוא מהווה "נקודת מפנה בפרוזה הארצישראלית, ניסיון ראשון לכתוב על נושאים אקטואליים בסגנון מודרני, גמיש ואקספרסיבי. [...] צעיר לימים הוא יגאל מוסינזון, והצלחותיו הראשונות נטעו אמון בליבנו שעתיד מזהיר נשקף לו".
כמה מחזות של מוסינזון זכו לביקורות חריפות אף יותר. חיים גמזו כתב על המחזה "זרוק אותו לכלבים" כי "יש סכנה שהקהל יראה בהצגה זו התקפת מצח נגד העיתונות החופשית בכללה". נחמן בן-עמי כתב כי מוסינזון "זרק לכלבים את כל העיתונות כולה".
סדרת ספרי "חסמבה" זכו לעומתם להצלחה רבה. אולם חוקרים כאוריאל אופק לא ראו בה סדרה ראויה לילדים, על אף שאופק הקדיש פרק בחלק השלישי בטרילוגיית הספרים שלו, העוסקת בסיפורים על כתיבת ספרות ילדים, לספרי "חסמבה" (בספר "מטרזן ועד חסמבה" שיצא לאור בשנת 1969). אופק התייחס לספרי חסמב"ה ולספרי ההרפתקאות שיצאו בעקבותיו כבעלי: "מתח לשמו, סגנון דל, קורטוב של אלימות, וכמובן - הילדים הגיבורים מצליחים תמיד "לסדר" את הגדולים ולצאת מנצחים מן הסכנה". ואכן, במשך שנים רבות נחשבה הסדרה לספרות פופולרית, אך לא ראויה, בעוד שיצירותיהם של אחרים, שטיפלו באותם נושאים בדרך דומה, כגון "שמונה בעקבות אחד" של ימימה אבידר-טשרנוביץ הועלו על נס כספרות ילדים ראויה.
בתרבות
בשנים 2013–2014 הועלה מחדש ביוזמת אלמנתו ומנהלת עיזבונו, חנה מוסינזון, המחזמר "קזבלן" בתיאטרון הקאמרי. ההפקה זכתה להצלחה גדולה והיא הוצגה כ-400 פעמים. כמו כן הוציאה חנה מוסינזון מחדש, ביחד עם בתם, רנן מוסינזון, את ספרי "חסמבה", שזכו בהוצאה מחודשת זו ב"ספר פלטינה" כשעברו את מכירת 100,000 העותקים. כמו כן הפיקו השתיים סדרת טלוויזיה, "חסמבה דור 3", שזכתה גם היא להצלחה.
ב-2022 יצא לאור סרטו התיעודי של אבי וייסבלאי, המציג את סיפור חייו של מוסינזון.
ארכיונו מופקד במכון גנזים אשר בבית אריאלה בתל אביב.
לקריאה נוספת
משה דקל, דרכי השיח במחזותיו של יגאל מוסינזון, ירושלים: מאסף לדברי ספרות 9–10, 1975, עמ' 315–323.
אביבה מהלו, וכי עירום אתה?! אמת ומיתוס בספרות דור הפלמ"ח, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, 2008, עמ' 74–78, 133-124.
גרשון שקד, "דרך גבר: על יצירתו הספרותית של יגאל מוסינזון", מחקרי ירושלים בספרות עברית יב, 1990, עמ' 223–251.
קישורים חיצוניים
זיוה שמיר, "באפור וצבעי זיקוקין", על יגאל מוסינזון, "אפורים כשק", מעריב, 24 ביוני 1977
חיים שכאלה עם יגאל מוסינזון, הערוץ הראשון, 1977
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:מחזאים ישראלים
קטגוריה:מחזאים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי ילדים ונוער ישראלים
קטגוריה:סופרים ישראלים
קטגוריה:סופרים כותבי עברית
קטגוריה:סופרי דור הפלמ"ח
קטגוריה:דוברים ישראלים
קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ
יגאל
מוסינזון, יגאל
קטגוריה:נספחי תרבות ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד
קטגוריה:זוכי פרס אוסישקין
קטגוריה:בוגרי בית הספר תל נורדאו
קטגוריה:עין גנים: אישים
קטגוריה:בוגרי כפר הנוער בן שמן
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:אמנים ואנשי רוח שהונצחו בתל אביב-יפו
קטגוריה:נען: אישים
קטגוריה:אבות שכולים: חללי צה"ל
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1917
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1994
| 2024-10-16T13:04:01
|
אחאב
|
אַחְאָב היה מלך בממלכת ישראל, בנו של עמרי מלך ישראל. לפי הכרונולוגיה המסורתית היה שותף למלוכה בשנים 873 עד 871 לפני הספירה ומלך בשנים 871 עד 852 לפני הספירה. דגל במדיניות של שלום, פיוס ושיתוף פעולה כלכלי, מדיני וצבאי עם ממלכת יהודה - אבי הסולידריות הלאומית לצד יהושפט, מלך יהודה ועם הממלכות השכנות. כך למשל חמל על אויבו בן הדד השני, מלך ארם-דמשק, וזכה לעדיפות בקשרים מסחריים איתו. על ימי מלכותו מסופר בהרחבה בספר מלכים אך המקרא מתמקד בעיקר בחטאיו וביחסים בינו לבין אליהו הנביא, ופחות במדיניות החוץ בימיו. בפרט, המקרא מתעלם מקרב קרקר שבו עצרה ברית מלכים אזורית בהשתתפות אחאב את הפלישה האשורית.
בימיו התהדקה הברית עם הצידונים בעקבות נישואיו לאיזבל, בתו של אתבעל מלך צידון, ובנוסף חיזק אחאב את הברית עם ממלכת יהודה על ידי נישואי עתליה בתו ליהורם, בנו של יהושפט מלך יהודה. בריתות אלו חיזקו את מעמדה הכלכלי-מסחרי של הממלכה הצפונית וסיפקו לאחאב אמצעים כספיים למפעלי בנייה ולהגברת יכולתו הצבאית, אך הקשר ההדוק עם הצידונים הגביר את ההשפעה הדתית הזרה על ממלכת ישראל, וזו עוררה את התנגדותם של הנביאים ולבסוף הובילה להפיכה שלטונית בימי יהורם בנו.
אחאב היה מצוי בעימות תמידי עם ארם דמשק, בה מלך אז בן-הדד השני, וסופו שנהרג בקרב נגדו ברמות גלעד.
אחאב הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות.
מקור שמו
הוראת השם "אחאב" שנויה במחלוקת. יש מפרשים שמשמעות השם היא "אחי האב". כלומר, הדוד מצד האב (ובדומה לכך השם בסורית: אחא-דאבוהי. בתלמוד מופיע שם זה כ"אחדבוי"). כאשר השם בא להדגיש את דמיון הרך הנולד לדודו. לעומת זאת, טוען יוהאן יאקוב שטאם שהשם בא להדגיש שהילד הוא תמורה לאחיו המנוח של האב. לפי חוקרים אחרים, השם אחאב הוא שם תאופורי כאשר "אח" הוא כינוי לאל.
בתלמוד הבבלי נדרש שמו של אחאב באופן הבא: אח - אח לשמיים ואב - אב לעבודה זרה.
ממצאים ארכאולוגיים עם השם "אחאב"
שמאל|ממוזער|250px|שרידים מיסודות ארמון אחאב בשומרון בירת ישראלשמו של אחאב נמצא בכתובת שלמנאסר השלישי באכדית "אחאב הישראלי", וכן בחותמת עברית שנמצא בלכיש "לשבנא אחאב".
צורה אחרת של השם מופיעה על בולה בעיר דוד שמכילה את הכתובת "לאחיאב בן מנחם". במוזיאון הכט בחיפה מוצגת טבעת חותם מברזל ועליה החותמת "אחאב מלך ישראל", הטבעת עתיקה ע"פ פגעי הזמן אך קיימת מחלוקת לגבי אמינותה כיוון שזו טבעת ברזל פשוטה ואין טבעות חותם אחרות מאזורנו בממצא הארכאולוגי מהמאה התשיעית לפנה"ס.
דמותו של אחאב במקרא
המקרא מחשיב את אחאב לאחד מגדולי המלכים החוטאים, כיוון שבימיו חדר לראשונה פולחן דתי זר לישראל בעידוד ותמיכה ממלכתית. אחאב בנה מקדשים לבעל ולאשרה, ומימן מאות מנביאיהם בחצר מלכותו. איזבל אשתו, שהייתה נסיכה צידונית, קידמה את הפולחן הכנעני באופן אקטיבי ואלים ורדפה את נביאי ה'. המקרא גם מקשר לתקופת אחאב את בנייתה מחדש, לכאורה בממלכת יהודה, של העיר יריחו על ידי חיאל בית האלי, למרות הקללה שהטיל יהושע בן נון על מי שיבנה אותה, לאחר שנכבשה בתחילת כיבוש הארץ.
בשל חטאיו נגזרה על הממלכה בצורת קשה במשך שלוש שנים, ובסופה ערך אליהו הנביא מעמד לאומי בהר הכרמל להוכחת אפסותו של הבעל, אל הגשם והסערה הכנעני, ולהראות לעם את כוחו הבלעדי של אלוהי ישראל.
ספר מלכים מספר שאחאב חמד את כרם נבות שהיה ממוקם קרוב לארמון המלוכה שלו בעמק יזרעאל, אך נבות מאן למכור לו את נחלת אבותיו. כששמעה על כך איזבל אשתו היא רקחה מזימה להעמיד לדין את נבות באשמה שקילל אלוהים ומלך. נבות הובא לדין, נמצא אשם על פי עדי שקר, והוצא להורג. לאחר מותו ירש אחאב את כרמו כדין רכושם של מורדים. לאחר הרצח נשלח אליו אליהו הנביא והוכיחו בביטוי הידוע "הרצחת וגם ירשת". אליהו בישר לו על עונש מוות הצפוי לו ולאיזבל אשתו, נוסף להשמדה מוחלטת של בית המלוכה שלו בגלל חטאיו בעבודה זרה.
למשמע נבואתו של אליהו נכנע אחאב ועשה תשובה, וכתוצאה מכך דחה ה' את חורבן ביתו לימי בנו, אך עונשו הפרטי על רצח נבות נותר בעינו. לבסוף, אחאב נהרג בקרב נגד ארם ברמות גלעד, באופן שהגשים את נבואתו של אליהו במלואה. מותה של איזבל והשמדת בית אחאב התגשמו בימי בנו יהורם.
שמאל|ממוזער|253x253px|אליהו הנביא מול אחאב, איור משנת 1350 לערך.
עם זאת, אחאב מצטייר כדמות אמביוולנטית ומורכבת, ונקודות רבות גם עומדות לזכותו.
במהלך מלחמותיו בארם נועץ אחאב בזקני העם ושמע להוראות הנביאים. השמות שנתן לילדיו - אחזיה, יהורם, עתליה ויואש - משקפים אף הם את נאמנותו לדת ישראל (בניגוד למשל למנשה מלך יהודה, שחטא גם הוא בעבודה זרה ונתן לבנו את השם אמון, על שם אל השמש המצרי). למעשה, אחאב הוא המלך הראשון בישראל שקרא לבניו, כולם, בשם ה'. גם משרתו הבכיר המופקד על ביתו, עובדיהו, תואר במקרא כ"ירא ה' מאוד", ומיוחסת לו הצלה של מאות מנביאי ה'. לקראת מעמד הר הכרמל שמע אחאב להוראות אליהו וקיבץ את כל ישראל להר הכרמל, אף על פי שניסה במשך שנים לאתר את אליהו ולהרגו. גם במהלך המעמד עצמו אחאב לא מנע מאליהו להשפיל את נביאי הבעל שתחת חסותו, ואף לא התערב כשאליהו הרג אותם. אליהו עצמו הכיר בזכויותיו אלו, ולאחר המעמד גמל לו בכבוד חסר תקדים ביחסי נביאים ומלכים במקרא, ורץ לפני מרכבתו:
גם בחטאו הגדול שעליו נחרץ דינו למוות - רצח נבות - אחאב לא היה מעורב באופן ישיר אלא רק העלים עין ממעשי אשתו. ולא עוד, אלא שלאחר שאליהו הוכיחו על הרצח אחאב קיבל מיד את אשמתו ונכנע, דבר נדיר מאוד בין המלכים המקראיים שהוכחו על ידי הנביאים, ושותפים לו רק דמויות מופת כדוד, חזקיהו ויאשיהו. גם אויביו הארמים הכירו באופיו, ולאחר תבוסת בן הדד יעצו לו שריו שיסגיר עצמו: "הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם. נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ".
אחאב גם מתאפיין שוב ושוב בדאגה לעמו. בימי הבצורת הוא משתתף בעצמו בחיפוש מזון יחד עם עבדיו, ולאחר שפגש באליהו הוא מטיח בו האשמה קשה על סבלות העם בבצורת ומכנה אותו "עוכר ישראל". גם בשעותיו האחרונות לחייו בקרב על רמות גלעד מתואר אחאב בעמידת גבורה במרכבתו על אף שנפצע אנושות, במטרה למנוע מנוסה כללית ותבוסה של צבא ישראל.
אחאב מתואר כנע בין השפעה חיובית מצד אליהו במעמד הר הכרמל, לבין השפעה שלילית מצד איזבל אשתו ברצח נבות ובעידוד עבודת הבעל, וכך נאמר עליו:
מלחמות אחאב
מלחמות אחאב נגד ארם דמשק
במקרא מסופר על שלוש מלחמות שנלחם אחאב נגד בן הדד השני מלך ארם דמשק, אך זמנן של שתי הראשונות אינו ברור דיו. במלחמתו הראשונה, חדר בן הדד יחד עם 32 מלכים גרורים אל ממלכת ישראל וצר על שומרון, וכך כתוב בספר מלכים א':
דרישתו המשפילה של בן-הדד מאחאב (פס' ג-ו), יחסו היהיר כלפי העם והמלך (פס' י-יא), ושיתופם של נציגי העם, "זקני הארץ", במערכה להצלת שומרון – כל אלו הביאו להתלכדות העם סביב אחאב, ולהתלהבות לאומית בה תמכו גם הנביאים (פס' יג-יד,כח). אחאב כנראה הובס, אולי משום שהופתע מהמתקפה, ובן הדד הטיל מצור על העיר שומרון. אליהו הנביא ציווה על אחאב, כדי להעצים את הנס שיעשה הקב"ה לישראל, שישלח אל חזית המערכה את "נערי שרי המדינות" (פס' יד), נערים שהובאו לעם ישראל, לאחאב, ממדינות שהיו כפופות לישראל באותם הימים כערבון לכך שאותן המדינות לא ימרדו בישראל, ואכן, כוח קטן זה הצליח להפתיע את הארמים ולהנחיל להם תבוסה. הצלחה זו הסירה מעל שומרון את הסכנה המידית, אך לא פתרה את הבעיה לטווח ארוך יותר. ואכן, שנה לאחר מכן כינס בן הדד שנית את צבאו ונערך בעיר אפק (כנראה תל עין גב, ואולי פיק). גם בקרב זה הצליח אחאב להכות את הארמים, וניצחון זה הביא לשינוי ביחסים בין הצדדים – בן הדד התחייב להחזיר לאחאב את הערים שנלקחו מידי עמרי אביו, ולהעניק לסוחרי ישראל זכויות סחר ("חוצות") בדמשק:
חיזוק האחיזה הישראלית במישור מואב
תבוסת הארמים אפשרה לאחאב לשוב ולחזק את האחיזה הישראלית במישור מואב, כפי שניתן ללמוד ממצבת מישע. אחאב ביצר מספר יישובים בצפון ממלכתו, ביניהם יהץ, והבטיח את הקשר בין מרכז הממלכה למישור מואב על ידי ביצור יריחו (מל"א טז, לד), החולשת על מעברות הירדן. אלא שעתה החל להסתמן איום חדש על ממלכת ישראל – התפשטותה של ממלכת אשור תחת שלטונו של שלמנאסר השלישי. איום זה ומלחמתו השלישית של אחאב נגד ארם, הם שמנעו, ככל הנראה, מאחאב לנסות ולהשתלט מחדש על ארץ מואב, שהחלה למרוד בשלטון הישראלי.
קרב קרקר (853 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|250px|המונולית מכורח המזכיר את שמו של אחאב.
האיום האשורי החל להסתמן עוד בימי אשורנצירפל השני, אביו של שלמנאסר השלישי, שהצליח לחדור עד לחוף הים התיכון באזור צפון הלבנון. אלא שפשיטה עמוקה זו הפתיעה את מדינות סוריה והם לא הציבו חזית נגד אשור. עתה המצב היה שונה - איומה של אשור על מדינות סוריה וארץ ישראל חייב להיערך לקראתו והניע את מלכי ארם, חמת וישראל להתאחד תחת ברית אחת, אליה צירפו שליטים זעירים אחרים. הברית, שנקראה בכתובות האשוריות 'ברית 12 מלכי חוף הים', ושידיעות עליה קיימות רק ממקורות אשוריים (המקרא התעלם מעצירת הפלישה האשורית על ידי אחאב) הורכבה, לפי התעודות (המונולית מכורח), מהגורמים הבאים:
הדד-עזר מארם דמשק עם 1,200 מרכבות, 1,200 פרשים ו-20 אלף רגלים.
אירחולני מחמת עם 700 מרכבות, 700 פרשים ו-10 אלף רגלים.
אחאב מישראל עם 2,000 מרכבות ו-10 אלף רגלים.
מלך גבל עם 500 רגלים.
מלך מצרים עם אלף רגלים.
מלך ערקה עם 10 מרכבות ו-10 אלף רגלים.
מתינו-בעל מארוד עם 200 רגלים.
מלך אוסנו עם 200 רגלים.
אדונו-בעל משיאנה עם 30 מרכבות ואלף (או 10 אלף) רגלים.
גינדיבו הערבי עם אלף גמלים.
בעשא 'בן רחוב' מהר אמנה.
סה"כ 3,940 מרכבות, 1,900 פרשים, 1000 גמלים וכ-53 אלף רגלים.
בהקשרו המקראי של המונולית ניתן להבין שלאחאב הייתה עצמה צבאית גדולה, המונה את כמות המרכבות הגדולה ביותר בין הארצות השכנות של ממלכת ישראל. (אחאב הביא לברית כ-50% מהמרכבות, וכ-18% מהרגלים). מעמדו היה גבוה ביותר, הן מבחינה מדינית והן מבחינה בינלאומית. עם זאת ניתן ללמוד שלאחאב לא היו פרשים, מכיוון שעל פי המונולית לא הביא אף לא פרש אחד לברית. גודלו של צבא הרגלים הישראלי, עשרת אלפים איש, תואם את המספר המופיע במקרא בימי יהואחז, שמלך בישראל כחמישים שנה אחר כך.
הסופר האשורי מזכיר בכתובת רק 11 בעלי ברית, אף על פי שהוא מכנה אותם בשם כולל "12 מלכי ח'ת וחוף הים". ייתכן שעיגל את מספרם למספר סמלי, או שמדובר ברשלנות. היקף צבאו של שלמנאסר השלישי לא נמסר, אך לגבי מסע מאוחר יותר שערך, השתמרה ידיעה כי הוא מנה 120 אלף איש. בשנת 853 לפנה"ס נפגשו הכוחות בקרב קרקר. למרות הצהרתו של שלמנאסר שניצח בקרב, מסתבר שזה הסתיים ללא הכרעה, כפי שניתן ללמוד מן העובדה ששלמנאסר נאלץ לחזור לאזור שוב ושוב, בשנים 849, 848, ו-845, בהן התייצבה נגדו ברית 12 המלכים. יתרה מזו, בשנת 842 יצא שלמנאסר לאזור האמנוס בצפון סוריה בלא להתמקד בכיבוש דרום סוריה. רק ב-841 הצליח שלמנאסר להתגבר על חלק מבעלי הברית.
לאחר קרב קרקר, משהוסר האיום האשורי, התחדש העימות בין ישראל וארם. אחאב, בתמיכת יהושפט מלך יהודה, יצא בשנת-852/1 אל רמות גלעד כדי להחזירה לשלטון ישראל, אך מצא את מותו בקרב זה מפגיעת חץ, וצבא ישראל נסוג אל שומרון ללא הכרעה.
במקביל לקרבות בין ארם ובין ישראל, השכילו היריבים המקומיים הללו לאחד כוחות נגד האיום האשורי על האזור כולו, ועלה בידם למנוע את התקדמות האשורים דרומה במשך שתים-עשרה שנה לפחות (853 - 842). אחאב וישראל אינם נזכרים אמנם בתיאורי הקרבות הבאים בין שלמנאסר ובין הברית הדרומית, אבל סביר להניח כי הרכב הברית נותר על כנו עד הופעתה האחרונה בשנת 845; בתיאורים אלה, כמו גם בתיאורים מאוחרים של הקרב הראשון, נזכרים בשמם רק שני הראשים של הברית הזאת (מלכי ארם דמשק וחמת), וכל השאר חברי הברית נזכרים בציון הכללי 'שנים-עשר מלכי ארץ חת וחוף הים'. מסתבר, אם כן, שישראל הוסיפה להשתתף בברית להגנת סוריה וארץ ישראל גם בימי בניו של אחאב, עד להתפרקות הברית עם עליית חזאל בדמשק ויהוא בישראל (לפני שנת 841).
מותו
ממוזער|250px|מותו של אחאב בקרב על רמות גלעד, ציור מאת יוליוס שנור פון קרולספלד
מות אחאב מתואר בספר מלכים א פרק כ"ב. על פי המקרא שררה ברית שלום בין אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, וזו נחתמה בנישואין בין עתליה בת אחאב ליהורם בן יהושפט. במסגרת הברית ביקר יהושפט בארמונו של אחאב שבשומרון, ואחאב שכנעו לצאת איתו למלחמה על ארם, במטרה להחזיר לישראל את השטחים שכבש מלכה בן הדד. יהושפט נענה להצעתו של אחאב באומרו "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ".
יהושפט התנה את הסכמתו בשמיעת דבר האלוהים, ולשם כך קיבץ אחאב את ארבע מאות נביאיו, שבישרו לו פה אחד בשם ה' על ניצחונו הצפוי. יהושפט הביע את אכזבתו מנבואתם האחידה של הנביאים, וביקש מאחאב לשאול לדעתם של נביאים נוספים. מסתבר שיהושפט חשד שמדובר בנביאי שקר המשמשים כנביאי חצר מטעם אחאב, ואף מצויות ראיות לאפשרות שמדובר בארבע מאות נביאי האשרה שהופיעו בפרקים הקודמים (מספר פרשנים אמנם זיהו אותם כנביאי הבעל והאשרה - רמב"ן, רד"ק ואברבנאל למשל). לשם כך הובא לארמון מיכיהו בן ימלה, הנביא השנוא ביותר על אחאב מחמת נבואות הפורענות שניבא עליו. לאחר שניבא את מותו של אחאב במלחמה, ואת נסיגת צבא ישראל מן המערכה, כעס עליו המלך ופקד להושיבו במאסר עד שובו בשלום מן המלחמה.
עם זאת, אחאב חשש מנבואת מיכיהו, ולכן יצא למלחמה בעודו מחופש לחייל פשוט. במהלך המלחמה פקד בן הדד על אנשיו להרוג את המלך אחאב לבדו, אך חייליו התקשו לזהותו. בתחילה אף טעו לחשוב שיהושפט הוא מלך ישראל, אך כשהתבררה להם טעותם ולאחר שזעק יהושפט אל ה' שיצילו, עזבו אותודברי הימים ב, יח לא. למרות מאמציו, לא הצליח אחאב להימלט מגזרת האלוהים: אחד מחיילי בן הדד (ע"פ חז"ל היה זה נעמן שמאוחר יותר סופר על ריפוי צרעתו על ידי אלישע הנביאילקוט שמעוני, מל"א כב או "הדדרימון בן טברימון") שירה לתומו בקשת, פגע במלך אחאב והחץ חדר לגופו בין תפרי שריונו. אחאב נפצע אנושות, אך באקט אחרון של גבורה סירב שיפנו אותו אל מחוץ לשדה הקרב, ונותר לעמוד במרכבתו למשך יום הלחימה כולו, וכך כנראה מנע מצבאו מנוסה כללית ותבוסה. אחאב מת לבסוף בערב, ודמו נשטף ממרכבתו אל בריכת שומרון, ולקקו ממנו הכלבים, כדבר ה'.
מותו הביא למרדו של מישע מלך מואב בישראל, שגרר את מלחמת ישראל ויהודה במואב, שהסתיימה ללא הכרעה.
אחאב במדרשי חז"ל ובהגות
חז"ל הכירו באופיו האמביוולנטי של אחאב, וכשם שלא חסכו ממנו חטאים כך הדגישו את זכויותיו. את שמו למשל דרשו כסמל לאופיו: "אח" לשמים "ואב" לעבודה זרה. לדברי רב נחמן: "אחאב שקול היה", כלומר "שהיו לו מחצה עוונות ומחצה זכויות". התלמוד הירושלמי מספר על רבי לוי, שדרש שישה חודשים בגנותו של אחאב, עד שהלה הופיע בחלומו וטען שאיזבל אשתו היא שהחטיאה אותו, ואז דרש רבי לוי לזכותו במשך שישה חודשים נוספים.
על חטאיו של אחאב אמר ר' יוחנן "אין לך כל תלם ותלם בא"י שלא העמיד עליו אחאב עבודה זרה והשתחווה לו, וכתב על דלתות שמרון "אחאב כופר באלהי ישראל", ולפיכך אין לו חלק לעולם הבא". את הפסוק לפיו זונות רחצו בדמו של אחאב לאחר מותו, קשר האמורא רבא להשפעתה של איזבל על אחאב: "אחאב איש מצונן היה ועשתה לו איזבל שתי זונות במרכבתו כדי שיראה אותן ויתחמם".
מנגד, הכירו חז"ל בעצמתו המדינית ותלו זאת בזכויות שונות שעמדו לו. במדרש במדבר רבה נכתב שעל אף שהיה דורו של אחאב עובד עבודה זרה, לא היו ביניהם מלשינים, ובגלל לכידותם הלאומית נצחו במלחמותיהם. חז"ל אף אמרו עליו שהיה "אוהב את התורה ומכבדה, והיה שונה שמונים וחמשה פנים בתורת כוהנים". ר' יונתן זקף את מלכותו הארוכה לכך שכיבד את התורה. במקום אחר נאמר עליו שהיה "ותרן בממונו ותלמידי חכמים נהנו מנכסיו".
חז"ל רוממו מאוד את תשובתו של אחאב, ובמסכת סנהדרין בתלמוד הירושלמי מסופר:בפרקי דרבי אליעזר פרק מג כתב: "ותדע לך כח התשובה בא וראה מאחאב מלך ישראל שגזל וחמד ורצח שנ' הרצחת וגם ירשת ושלח וקרא ליהושפט מלך יהודה והיה נותן לו מלקות ארבעים בכל יום שלשה פעמים ובצום ובתפלה היה משכים ומעריב לפני הב"ה ועוסק בתורה כל ימיו ולא חזר על מעשיו הרעים עוד ונרצת בתשובתו, שנ' הראית כי נכנע אחאב מפני".
הרמב"ם כתב על אישיותו המורכבת של אחאב, בתיאורו את חומרת שפיכות הדמים: "צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו "רַק לא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה'... וַיַּתְעֵב מְאד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים", וכשנסדרו עוונותיו וזכיותיו לפני אלוהי הרוחות, לא נמצא עוון שחייבו כליה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות".
בספר זכריה מובא פסוק סתום שהתפרש כהתייחסות לקינת הנביא ירמיהו על מות המלך יאשיהו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (). יונתן בן עוזיאל פירש שהפסוק רומז לאחאב מלך ישראל שנהרג במלחמתו בבן הדד הארמי: "כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בר טברימון". הגמרא במסכת מגילה תיארה פירוש זה כגילוי של סתרי תורה, שבעקבותיו נזדעזעה הארץ. פירוש זה מבוסס על דמיון בולט שבין אחאב ליאשיהו: שניהם יצאו למלחמה יזומה, התחפשו בקרב, נפגעו במרכבתם מפגיעות חיצי האויב, ומתו כעבור כמה שעות. בדומה מאוד לאחאב, גם יאשיהו נכנע לפני ה' וזוכה להבטחה נבואית שהפורענות הצפויה לא תבוא בימיו. לעומת זאת, על אחאב אומר המקרא שלא היה מלך חוטא כמותו, ואילו על יאשיהו נאמר שלא היה צדיק כמותו. לאור הדמיון והניגוד הבולטים ביניהם, ופירושו האזוטרי של יונתן בן עוזיאל שקשר ביניהם, שולבו אחאב ויאשיהו בתורת הסוד היהודית סביב נושאים משיחיים של אחרית הימים. הראי"ה קוק למשל בנאומו 'המספד בירושלים' הציג את יאשיהו ואחאב כדמויות משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, המבטאים עצמה רוחנית וארצית, אך נידונים לכישלון אם יופיעו לבדם.
קבר אחאב ועמרי
לדעת הארכאולוגית נורמה פרנקלין מאוניברסיטת תל אביב, שני קברים שנמצאו מתחת לארמון מלכי ישראל, בשומרון המקראית, הם קברי אחאב ואביו, עמרי..
בתרבות
במספר ערים בישראל יש רחובות על שמו, ביניהם באר שבע, אשדוד וקרית אונו.
אחאב מוזכר גם בספר מובי דיק בתור קפטן הספינה
ראו גם
ממלכת ישראל
אליהו הנביא
שומרון העתיקה
קרב קרקר
ארם דמשק
נבות היזרעאלי
כרם נבות
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
בית השן של אחאב - תמונות מעתיקות שנמצאו על רצפת ארמון אחאב, אתר חלקת השדה
אחאב, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
ד"ר אריה בורנשטיין, 'בימי אחאב היו נוצחים' - עוצמתו של אחאב במדרש חז"ל ובארכאולוגיה, הרצאה בכנס 'מטמוני ארץ', באתר ביננו
"וילוקו הכלבים את דמו והזונות רחצו": משחקי הכס בתנ"ך, חלק ב' – על מות אחאב עם ד"ר בעז סתוי, פרק 45 בפודקאסט "עושים תנ"ך"
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי ישראל
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
קטגוריה:אליהו הנביא
קטגוריה:בית עמרי
קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס
קטגוריה:אנשים שאין להם חלק לעולם הבא
| 2024-09-18T09:06:24
|
אחזיהו (מלך ישראל)
|
אֲחַזְיָהוּ (במקרא נקרא גם: אֲחַזְיָה) היה מלך ישראל, לפי הכרונולוגיה המסורתית בשנים 852 עד 851 לפנה"ס. הוא היה בנו של אחאב מלך ישראל ושל איזבל אשתו.
לאחר מות אחאב בשדה הקרב ברמות גלעד, עלה אחזיהו בנו על כס המלוכה, ושלט זמן קצר. למרות שנאמר עליו "וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם" (), הרי שמלכותו נמשכה, למעשה, חודשים ספורים בלבד, אלא שהיא התפרשה על פני שתי שנים מלכותיות (סוף שנה ראשונה ותחילת שנה שנייה).
המקרא מספר שאחזיהו עבד את הבעל וחטאו הוביל למותו.
כישלון הקמת צי בעציון גבר
המקרא מתאר את סירובו של יהושפט מלך יהודה לשתף את אחזיהו ביוזמה להקים צי מסחר במפרץ אילת. פרשה זו נמסרה בצורה מקוטעת בשני המקורות המקבילים - בספר מלכים ובספר דברי הימים, אך שילוב שתי הנוסחות עשוי לתת תמונה מדויקת יותר.
: "יְהוֹשָׁפָט עָשָׂה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת אֹפִירָה לַזָּהָב וְלֹא הָלָךְ כִּי-נִשְׁבְּרוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן-אַחְאָב אֶל-יְהוֹשָׁפָט יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם-עֲבָדֶיךָ בָּאֳנִיּוֹת וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט".
: "וְאַחֲרֵי-כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ-יְהוּדָה עִם אֲחַזְיָה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל הוּא הִרְשִׁיעַ לַעֲשׂוֹת. וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. וַיִּתְנַבֵּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן-דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה עַל-יְהוֹשָׁפָט לֵאמֹר כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם-אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת-מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל-תַּרְשִׁישׁ".
משתי הגרסות ניתן להבין כי בתחילה התאחדו יהושפט ואחזיהו למפעל משותף של הקמת צי בעציון גבר על מנת להפליג לאופיר. אולם, לאחר שהספינות התנפצו – אם בשל רוח סערה ואם בשל חוסר התמצאות בבניית ספינות – ראה, כנראה, יהושפט סימן רע בכך, וקיבל חיזוק לכך מדברי הנביא ממרשה, וביטל את התוכנית להליכה משותפת עם אחזיהו ובכך בא הקץ לתוכנית זו.
מרד מישע מלך מואב
מאורע נוסף שנזכר בימי אחזיהו הוא מרד מואב בשלטון הישראלי. לאחר שיעבודה של מואב בידי דוד ושלמה, מסופר על מואב רק: "וַיִּפְשַׁע מוֹאָב בְּיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מוֹת אַחְאָב"; "וּמֵישַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל מֵאָה-אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר. וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ-מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל".
ככל הנראה, עם מות אחאב, השתלט מישע מלך מואב על כל ארץ המישור והגיע עד נבו שמצפון למידבא. המקרא איננו מפרט את הרקע למרידה זו, אך 'מצבת מישע' שופכת קצת אור על הפרשה. בימי יורם אחיו של אחזיהו נעשה מאמץ משותף של ממלכות ישראל ויהודה לדכא את המרד על ידי מלחמה, אולם זה הסתיים ללא הכרעה.
סיפור מותו
המקרא מספר שאחזיהו נפצע בתאונת נפילה בארמונו, ושלח שליחים שישאלו במקדשו של בעל זבוב בעקרון אם ישרוד את פציעתו.
לאור מעשה זה נשלח אליהו הנביא להוכיח את שליחי אחזיהו במילים: . השליחים שבו לאחזיהו ומסרו לו את דברי הנביא, ולאחר שהבין שמדובר באליהו שלח גדוד בן חמישים איש ללכוד אותו. שר הגדוד קורא לאליהו להסגיר עצמו אך אליהו עונה באמירה: . ואכן, השר וגדודו נשרפים באש שיורדת מן השמים. אחזיהו שולח גדוד נוסף שמסיים את דרכו באותו האופן. שר הגדוד השלישי נכנע לפני אליהו ומתחנן על חייו וחיי אנשיו, ואליהו חס עליו ושולח אותו למלכו עם הנבואה שכבר בישר לשליחים. לאחר בואם אחזיהו מת, כדברי אליהו.
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מלכי ישראל
קטגוריה:בית עמרי
קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס
| 2024-01-19T16:51:43
|
הפרכה
|
הפרכה היא הוכחה כי טענה מסוימת אינה נכונה.
במתמטיקה
במתמטיקה כמו גם בלוגיקה, הפרכה של טענה היא הוכחה כי שלילתה של טענה זו נכונה.
לעיתים כדי להפריך טענה, די בהבאת דוגמה נגדית. כך, למשל לשם הפרכת הטענה "כל המספרים הראשוניים הם אי-זוגיים" די להביא את המספר 2 כדוגמה למספר ראשוני זוגי.
הפרכתן של טענות אחרות דורשת הוכחה מורכבת יותר. למשל הפרכת הטענה "המספרים הראשוניים הם קבוצה סופית" נעשית באמצעות יציאה מנקודת ההנחה שהטענה אכן נכונה, ובניית שרשרת שיקולים המובילה לידי סתירה. סתירה זו מוכיחה כי ההנחה כי קבוצת המספרים הראשוניים היא "מופרכת", כלומר אינה נכונה.
הפרכה משמשת ל"הוכחה בדרך השלילה". הטענה בדבר קיומם של אינסוף מספרים ראשוניים מוכחת באמצעות הפרכה של שלילתה.
אימרה לקטוש, פילוסוף של המתמטיקה במאה ה-20, טוען בספרו "הוכחות והפרכות" (Proofs and Refutations : The Logic of Mathematical Discovery, שם המתכתב עם ספרו של קרל פופר "השערות והפרכות"), כי להפרכה תפקיד חשוב בבניית הידע המתמטי המצטבר, וכי בתהליך ההוכחה של אמיתותה של טענה מתמטית כלשהי, מסייעות ההפרכות לחדד את ההגדרות של המושגים עליהם מתבססת הטענה, ולדייק בניסוח הטענה והוכחתה.
במדעי הטבע
בניגוד למתמטיקה וללוגיקה, שבהן הפרכה היא סוג של הוכחה, במדעי הטבע יש הבדל מהותי בין הוכחה להפרכה. הסיבה לכך היא הבעיה המובנית של הסקה באמצעות אינדוקציה. אף תוצאה ניסיונית במדעי הטבע אינה מהווה הוכחה, לפחות לא במשמעות הפורמלית של המלה "הוכחה", ובאופן כללי יותר, לא ניתן להוכיח טענות במדעי הטבע אלא רק לאשש אותן.
לשם דוגמה, לאחר שניתקל באלף עורבים שחורים אולי נשתכנע בנכונות הטענה "כל העורבים שחורים", אך ברור שבדיקה זו אינה הוכחה שכל העורבים שחורים, שהרי מי יערוב לנו שהעורב הבא שנפגוש לא יהיה לבן דווקא.
לעומת זאת, הפרכתה של טענה במדעי הטבע היא מוחלטת. ברגע שנפגוש עורב לבן אחד, הופרכה בוודאות הטענה שכל העורבים שחורים.
עקרון ההפרכה של פופר
הפילוסוף קרל פופר, אבי תורת ההפרכה (Falsifiability), פרסם את התאוריה המדעית שלו בספרו "הלוגיקה של הגילוי המדעי", ובו שטח את עקרון ההפרכה והצביע עליו כעל הכלי היחידי שעומד לרשות המדען בגילויו את האמת. בניגוד לרבים בחוג הווינאי שהיו מזוהים עם אסכולת הפוזיטיביזם הלוגי, פופר טען שהמדע מתקדם אך ורק על ידי הפרכות, ולא על ידי אישושים. העיקרון שעומד מאחורי הלך המחשבה של פופר הוא עקרון הא-סימטריה הלוגית: כדי להוכיח את הטענה "כל העורבים שחורים", צריך אינסוף מקרים שבהם כל העורבים שנצפו היו שחורים; אך כדי להפריך את הטענה הזו, מספיק מקרה אחד בודד שבו נצפה עורב שהוא לא שחור.
פופר ביקש לפתור באמצעות טיעונו זה את בעיית האינדוקציה, שהעסיקה הוגים רבים מאות בשנים, ואשר הוצגה באריכות לראשונה על ידי הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה-18, דייוויד יום. פופר טען שאין בכלל בעיה כזו במדעי הטבע, ושרק על ידי הפרכה ניתן להסיק מסקנות תקפות. זאת אומרת, הסקה אינדוקטיבית היא כלל לא הסקה, ורק הסקה דדוקטיבית היא הסקה תקפה לוגית. הסקה דדוקטיבית מסוג זה אפשרית במדע רק על ידי הפרכה, מפני שכל אישוש מדעי הוא אינדוקטיבי.
בעיה נוספת שאותה מבקש פופר לפתור היא בעיית התיחום של המדע, שבבסיסה עומדת השאלה "מהו מדע?" או "מה עושה פעילות מסוימת לפעילות מדעית?". כדי להבין את בעיית התיחום, ניתן להשוות תחומים קרובים משני עבריו של קו התיחום המבוקש: אסטרונומיה – אסטרולוגיה; רפואה מערבית – רפואה סינית. על פי עיקרון ההפרכה שפופר הגה, רעיון הוא מדעי אם ניתן להציג מבחן שעשוי להפריך אותו. פופר ראה בפוטנציאל ההפרכה את המאפיין המובהק ביותר של פעילות מדעית, המבדיל בינה ובין הסברים שאינם מדעיים. בין המערכות הלא-מדעיות מנה פופר את האסטרולוגיה, וחלק מענפי הפסיכולוגיה של האישיות. בניגוד לכך הוא מתאר את המרקסיזם כתיאוריה מדעית שהופרכה:
כלומר, לדעתו של פופר, תאוריה לא-מדעית (בניגוד לתאוריה מדעית) היא תאוריה אשר אינה מספקת שום אפשרות להפרכתה בניסוי. לכן, בעוד שמטפיזיקה יכולה להכווין ולהשפיע על יצירת השערות מדעיות, הרי שתאוריות מטאפיזיות אינן שייכות למדע האמפירי.
פופר טען שתאוריה מדעית מוצלחת היא כזו השוללת תרחישים רבים, ועל כן גם זו החשופה יותר לניסויים מפריכים שנסמכים על הצגת קיומם והובלה לסתירה. לדידו, התאוריה של איינשטיין היא תאוריה מדעית מוצלחת לאו דווקא משום שהיא מספקת הסבר לתופעות רבות, אלא משום שכל מה שהיא טענה שלא יכול להתקיים אכן לא התקיים כשנערך הניסוי המתאים. פופר הדגיש שעמידה חוזרת ונשנית של השערה בניסיונות להפרכתה, יכולה אמנם להוות הצדקה רציונלית לדגול בה מעשית, כאילו היא נכונה, אך לעולם יישאר מעמדה כהשערה – ויש לנהוג מתוך נכונות לאפשר לפוטנציאל ההפרכה להתממש בניסויים סותרים שיובילו לדחייתה.
ראו גם
אפילו לא שגוי
הוכחה על דרך השלילה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופיה של המדע
קטגוריה:הוכחה
קטגוריה:השערות מתמטיות שהופרכו
קטגוריה:שיטות הוכחה
קטגוריה:ספקנות מדעית
| 2024-04-27T15:36:51
|
יורם (מלך ישראל)
|
יוֹרָם (יְהוֹרָם) היה מלך ממלכת ישראל, לפי הכרונולוגיה המסורתית, בשנים 851/0 עד 842 לפנה"ס. היה בנם של אחאב ואיזבל, וירש את כס המלכות לאחר שאחיו אחזיה נפטר ללא בן.
בימיו שררה ידידות עם ממלכת יהודה תחת המלכים יהושפט, יהורם ואחזיה, אתם היה בקשרי משפחה בעקיבות נישואיי עתליהבמקרא ישנם שתי גרסאות לקרבת המשפחה בן יהורם מלך ישראל לעתליה. לפי גרסה אחת היא הייתה אחותו ולפי גרסה אחרת היא הייתה אחות אביו - אחאב. ליהורם בן יהושפט. שתי הממלכות סייעו זו לזו במלחמותיהן. יורם נכשל בדיכוי מרד מואב שהחל בימי אחיו, וגם מלחמתו בארם-דמשק לא צלחה. לפי כתובות אשוריות היה יורם שותף לברית מלכים אזורית נגד שלמנאסר השלישי מלך אשור.
בסוף מלכותו אירע מרד יהוא: הפיכה שלטונית בישראל בתמיכת הנביא אלישע שפעל בימיו, ובה מצא יורם את מותו.
יורם נזכר במקרא כמלך חוטא שעשה הרע בעיני ה', אך המקרא טורח להדגיש שחטא פחות מאביו אחאב, וצמצם את העבודה הזרה:
"וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ, וַיָּסַר אֶת-מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו: רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל דָּבֵק, לֹא סָר מִמֶּנָּה".
המלחמה במואב
על פי התנ"ך, בתקופת שלטונו של אחאב מלך ישראל, הייתה ממלכת מואב משועבדת לישראל, ומישע מלך מואב היה נותן למלך ישראל מס שנתי קבוע מהצאן הרב שהיה ברשותו. עם מות אחאב במלחמה מול ארם ועליית בנו אחזיה לשלטון, מרד בו מישע והפסיק לתת לו את המס הקבוע. רק לאחר מותו של אחזיה וחמש שנים בהן מלך יהורם, החליט יהורם לצאת למלחמה במואב, ולצורך כך ביקש עזרה מיהושפט מלך יהודה. יהושפט נענה: "אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ". אל מסע המלחמה המשותף הצטרף גם מלך אדום, שהיה כפוף לממלכת יהודה.
הצבאות יצאו אל מואב דרך ארץ אדום המדברית, ולאחר שהתעורר מחסור במים פנו המלכים לנביא אלישע שחולל נס והנחל היבש התמלא מים, באירוע המתואר כמעין שיטפון מדברי. חיילי מואב ראו את המים בצבע אדום בשל השתקפות השמש, וסברו שהמלכים הסתכסכו ביניהם, ונותר להם רק לבוא לקחת את השלל. כשהגיעו אל מחנה ישראל התגברו עליהם המלכים והכו אותם. בעלי הברית פלשו למואב והחריבו את אזוריה הכפריים, אולם מישע מלכה התבצר בעיר בירתו קיר.
מסע המלחמה הסתיים במעשה חריג מצידו של מלך מואב, שסיים את המצור על קיר בנסיגה ללא הכרעה: "וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי-חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע-מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ: וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל עַל-יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ". שני פירושים מרכזיים ניתנו למעשה: לפי הפירוש הראשון, מישע לקח את בנו הבכור והקריבו כקורבן אדם, והמעשה עורר זעם אלוהי כלשהו על ישראל או פחד גדול בקרב הלוחמים שהאמינו בכוחו של הקורבן. לפי הפירוש השני, מישע נכשל בניסיונו לפרוץ את המצור מול מלך אדום, אך הצליח לשבות את בנו (או שהוא היה ברשותו קודם לכן בתור בן ערובה), יורש העצר האדומי, ואותו המית על החומה לעיני הצרים. המעשה עורר את זעמם של האדומים, והביא לפירוקה של ברית המלכים, או הוריד את המורל בקרב צבאותיהם וגרם להם לסגת. פירוש זה מסתמך על פסוק מספר עמוס, בו הנביא מונה בין פשעיו הגדולים של מואב את ().
לא ידוע באיזו מידה חזרה השליטה על ארץ המישור לידי ישראל, אך מהמסופר בספר מלכים על פלישת חזאל עד הארנון, ניתן ללמוד שבימי יהוא היה המישור כולו או בחלקו בידי ישראל: "בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. מִן-הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ אֵת כָּל-אֶרֶץ הַגִּלְעָד הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמֲנַשִּׁי מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר-עַל-נַחַל אַרְנֹן וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן".
הממצא הארכאולוגי מצבת מישע הוא מקור חוץ מקראי לאירועים ובו מתוארת מרידתו בישראל וכיבושיו בארץ-עטרות וארץ גד. לא ברור האם נכתבה לפני מסע המלחמה שהוביל יורם או לאחריו.
דמותו של יורם בסיפורי אלישע
סיפורי הנביא אלישע בספר מלכים משולבים בתקופת המלך יורם, אך שמו לא נזכר בהם במפורש והמלך נקרא "מלך ישראל" בלבד. בשל כך ישנה מחלוקת פרשנית האם הסיפורים עוסקים ביורם או במלך אחר. לשיטת המפרשים שמדובר ביורם, הנסמכת על הסדר הכרונולוגי הפשוט והרווח לצד ראיות נוספות, יוצא שניתן ללמוד רבות מהסיפורים על אופיו של יורם, ועל יחסיו עם אלישע.
בסיפורים אלו מגלה מלך ישראל חוסר אונים, ונטייה להישבר במצבי לחץ. בסיפור על צרעת נעמן, לאחר ששמע על בקשת מלך ארם לריפוי שר צבאו, חושש מלך ישראל שמדובר מהתגרות שתוביל למלחמה, והוא קורע את בגדיו, ואלישע נוזף בו על תגובתו. בסיפור המצור הארמי על שומרון מגלה מלך ישראל השתתפות בסבלם של תושבי העיר, ולאחר שהוא שומע על זוועות הרעב השורר בעיר הוא קורע את בגדי מלכותו ונחשפים תחתיהם בגדי אבל. גם לאחר שצבא ארם נסוג משומרון מלך ישראל חושש לצאת מהעיר וטוען שמדובר במלכודת. בסיפור המלחמה במואב, בה נזכר שמו במפורש, יורם נחרד מאוד מהמחסור במים וחוזר פעמיים על קריאת ייאוש "כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב".
בחלק מהסיפורים מצטייר מלך ישראל באור חיובי יחסית, ונראה מהם שהפך בהדרגה מקורב לאלישע. בסיפור על לכידת הגדוד הארמי פונה המלך לאלישע בתואר 'אבי' ואף מבקש את רשותו להמית את החיילים הארמים, אך אלישע אוסר עליו ומורה לו לשלחם לחופשי. בסיפור האחרון מלך ישראל מגלה יחס מעריץ כלפי אלישע בשיחתו עם גיחזי, נערו של אלישע. יש מהמפרשים שסברו שהתקרבותו של יורם לאלישע היא הסיבה לכך שאלישע לא לקח חלק פעיל במרד נגדו, אלא שלח נער שימשח במקומו את יהוא למלך, ולא הופיע עוד בימי מלכי בית יהוא עד סיפור מותו בימי יואש.
הפיכת החצר בארם ועליית חזאל
לאחר קרב קרקר שנערך בין שלמנאסר השלישי, מלך אשור נגד ברית 'מלכי חוף הים', שבראשה עמד מלך ארם-דמשק, ארעה בדמשק הפיכת חצר. על הפיכה זו שהורידה את בן הדד השני והעלתה לשלטון את חזאל, מסופר בספר מלכים ב' סביב סיפוריו של אלישע הנביא והגשמת נבואת הפורענות של רבו אליהו.
לאור חטאיו של בית אחאב בעבודה הזרה, וכישלון המעמד בהר הכרמל, נצטווה אליהו על ידי האל להמליך את חזאל על ארם, את יהוא על ישראל ואת אלישע למשוח כנביא תחתיו. אליהו ביצע רק את משימתו האחרונה, והותיר ליורשו את האחרות.
שנים לאחר מכן, חלה בן הדד מלך ארם, ושלח את חזאל, שהיה עדיין פקיד מלכותי, עם מתנות לאלישע הנביא. אלישע מבקש מחזאל לספר לבן הדד כי יחלים ממחלתו, אך מספר לחזאל את האמת כי בן הדד ימות למעשה. נוסף לכך, ניבא אלישע לחזאל שימלוך על ארם, ותיאר בבכי את הפורענות הצפויה לישראל ממלכותו: בשובו של חזאל לדמשק חנק את בן הדד על מיטת חוליו ותפס את השלטון.
הלחץ הארמי על ממלכת ישראל החל כבר בימי יורם, שלחם בחזאל על רמות גלעד יחד עם אחזיה מלך יהודה ונפצע בקרב.
מרד יהוא וסופו של בית אחאב
על יחסי יורם עם ארם לא נשארו הרבה פרטים, ייתכן שיהורם השתתף בברית עם מלכי סוריה בשנים 848 לפנה"ס ו-845 לפנה"ס, משום ששלמנאסר השלישי מספר בכתובת האובליסק השחור (שורות 87–89, 92-93) שהוא נלחם גם בשנים אלו מול ברית "שנים-עשר מלכי חוף הים" שבראשה עמדו מלכי דמשק וחמת. על כל פנים, לאחר שנת 845 לפנה"ס, החליט יהורם, חרף אי הצלחתו המלאה במסעו נגד מואב, לתקוף את ארם. הוא יצא יחד עם אחזיהו מלך יהודה, שהיה גיסו, למלחמה נגד חזאל מלך ארם בניסיון לכבוש חזרה את רמות גלעד. מסתבר שיהורם ראה בחילופי השלטון בדמשק שעת כושר לתקוף את הארמים. המקרא מספר על כך: "וַיֵּלֶךְ אֶת-יוֹרָם בֶּן-אַחְאָב לַמִּלְחָמָה עִם-חֲזָאֵל מֶלֶךְ-אֲרָם בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיַּכּוּ אֲרַמִּים אֶת-יוֹרָם. וַיָּשָׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן-הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בָּרָמָה בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת-חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַאֲחַזְיָהוּ בֶן-יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת-יוֹרָם בֶּן-אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל כִּי-חֹלֶה הוּא".
סופו של יורם היה כאשר יהוא, המצביא הישראלי שצר על רמות גלעד, נמשח למלך ביוזמתו של אלישע הנביא ובתמיכת קציני הצבא. יהוא יצא ליזרעאל והרג את יורם מלך ישראל ויחד איתו את אחזיה מלך יהודה שביקר אותו. לאחר מות יהורם הרג יהוא את יתר צאצאי אחאב והשמיד מישראל את פולחן הבעל, כל זאת בהשראת נבואותיו של אליהו הנביא.
בכתובת תל דן, מקור חוץ מקראי שנתגלה בשנת 1994 ונכתב כנראה על ידי חזאל מלך ארם דמשק, נטען שחזאל הוא זה שהרג את יורם ואחזיה: "[וקתלת יהו]רם בר[אחאב] מלך ישראל וקתל[ת אחז]יהו בר [יהורם מל]ך בית. דוד" ותרגומו לכאורה - "והרגתי את יהורם בן אחאב מלך ישראל והרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית-דוד" (שורות 7–9).
אולם ניתוח אחר של הכתובת מלמד שנכון לקרוא אחרת את הכתובת: במקומות בכתובת בהם תיאר חזאל במפורש את שהרג בעצמו הופיעה המילה 'ואקתל': "ואקתל מל (כן שב)ען אסרי אלפי רכב ואלפי פרש", וסביר להניח שאם היה חזאל טוען שהרג בעצמו גם את מלכי יהודה וישראל היה משתמש בבניין דומה, ומכאן שהמילה "וקתיל" בה השתמש מייחסת את הריגתם לגורם אחר - יהוא, או אולי הדד אלוהי ארם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלכי ישראל
קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בארץ ישראל
קטגוריה:קורבנות רצח בתנ"ך
קטגוריה:אישים בתנ"ך המוזכרים במקורות חיצוניים
קטגוריה:בית עמרי
קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס
| 2024-10-18T03:46:37
|
ט"ו באב (מועד)
|
ט"ו באב (חמישה עשר בחודש אב) מצוין ביהדות כמועד בסימן פיוס, אהבה ונחמה בעם ישראל. יום זה מתקיים זמן קצר לאחר ימי בין המצרים, במהלך תקופת שבע דנחמתא.
המשנה במסכת תענית מתארת את ט"ו באב בימי קדם כיום טוב שבו היו בני ישראל לובשים בגדי לבן שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לו בגדים נאים, ובנות ישראל היו יוצאות לרקוד בכרמים כדי למצוא חתן. תאריך זה בולט במיוחד לאור המשפט שם: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים" ().
חז"ל מנו סיבות היסטוריות שונות לחג זה, והיו מן החוקרים שהציעו סיבות הקשורות לאורח החיים החקלאי באותם ימים. לאורך שנות הגלות השתמר זיכרונו בהלכה כיום שלא אומרים בו תחנון, ועל פי תורת הסוד מגבירים בו את לימוד התורה.
תיאור בספרות חז"ל
ט"ו באב מופיע במשנה בסוף מסכת תענית, בה מתואר החג כיום טוב השווה במעמדו ליום הכיפורים.
בתלמוד הבבלי מוסיפים בנושא שאילת הבגדים:
ברייתא שהובאה בגמרא מרחיבה בתיאור המעשה:
מקור המועד לפי חז"ל
270px|ממוזער|בני בנימין אורבים בכרמים לבנות שילה. תנ"ך מורגן, 1240
בתלמוד הבבלי מונים חז"ל שישה אירועים שהתרחשו בתאריך זה:
יום שכלו בו מתי מדבר;
יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה;
יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל;
יום שפסקו לכרות עצים למערכה;
יום שביטל הושע בן אלה את הפרוסדאות (שומרי גבול) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים לירושלים;
יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.
כלו מתי מדבר
על פי המדרש, חטא המרגלים אירע בתשעה באב, בשנה השנייה לנדודים במדבר, וכעונש נגזר על בני אותו דור כי ימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ. על פי המדרש, חפרו לעצמם בני ישראל קברים בכל שנה לאחר מכן, ובתשעה באב שכבו בקברים וחיכו למותם. מדי שנה היו שמתו בקברם, ואלו שנותרו בחיים ידעו שקיבלו שנה נוספת לחיות. בשנה הארבעים לנדודים במדבר אף אחד לא מת בקברו, על כן המשיכו בני ישראל להיכנס לקברים בלילות הבאים במחשבה שאולי טעו בחישוב התאריך. משהגיע ט"ו באב, ליל ירח מלא, הבינו שתשעה באב עבר בוודאות והעונש תם.
ביום זה חזר ה' לדבר אל משה בחיבה והורה לו להתחיל לכבוש את ארץ ישראל (עבר הירדן). כל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים בעקבות חטא המרגלים, לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבה, פנים אל פנים וישוב הדעת. לכן עשו אותו היום יום טוב ומשתה ושמחה על הדיבור שחזר למשה, המגלה על אהבת ה' לעמו. אירועים אלו היו סימן מובהק לסיום גזירת הנדודים ותחילת ההכנות לכניסה לארץ ישראל.
בהקשר לכך סובר ר' צדוק הכהן מלובלין שלמעשה "החג מימים ימימה" היה חג של שבעה ימים שהחל בתשעה באב ויומו השביעי היה ט"ו באב.
הותרו שבטים לבוא זה בזה
בפרשת מסעי דרש שבט מנשה שבנות השבט, בנות צלפחד, שאושרה בקשתן התקדימית לרשת את נחלת אביהן שלא הותיר אחריו בנים, יורשו להינשא לבני השבט בלבד כדי שנחלתן לא תעבור לבעלותו של שבט אחר. הדרישה התקבלה ובעקבותיה הוחלט כי כלל זה יחול בעתיד על כל בת שיורשת נחלה.
נראה שמצב זה התעצם והתפתח לכדי נורמה כללית של הימנעות השבטים מלהתחתן אלה באלה, תופעה שתרמה לבידול ולמתח בין השבטים. לדוגמה, יש שפירשו כי יפתח הגלעדי מתואר במקרא כמוכר בציבור בתור בן אישה זונה רק משום שאמו התחתנה עם בן לשבט אחר בניגוד למקובל באותם ימים.
לאחר כיבוש הארץ, התיישבות השבטים בגבולותיהם ועיצוב צביונם, עמדו חכמים על התקנה המדויקת, , להן בלבד, ובט"ו באב הכריזו כי התקנה חלה רק בדורם של באי הארץ ויש לבטלה לאלתר.
הותר שבט בנימין לבוא בקהל
ביום זה הותר לכל שבטי ישראל להתחתן עם שבט בנימין, לאחר שבני השבט הוחרמו בגלל חלקם בפרשת פילגש בגבעה.
לאחר מלחמת אחים ששררה בין השבטים בעקבות פרשת פילגש בגבעה, נשבע העם שלא ייתנו לבני בנימין לשאת נשים משאר שבטי ישראל. בעקבות שבועה זאת, שבט בנימין הלך והצטמצם עד שהמשך קיומו עמד בסכנה. השבטים הצטערו על השבועה בשל השלכותיה אך לא יכלו להפר אותה ולתת לבני בנימין את בנותיהם מיוזמתם.
פתרון המצב היה הצעה שצעירי בנימין הרווקים יכנסו לנחלת שבט אפרים ויגיעו אל כרמי שילֹה, העיר המרכזית בארץ ישראל באותה תקופה, בחג שהיה נהוג שם "מימים ימימה", יחטפו בנות זוג מבין המחוללות שם וייקחו אותן כנשותיהם אל ביתם בנחלת בנימין.
מהתיאור בתנ"ך נראה שמדובר על חג הקשור לכרמים, כנראה בקשר לבציר. ישנם המזהים חג זה כיום ט"ו באב, שחל באמצע תקופת הבציר הנמשכת בין תמוז לאלול. קשר בין כרמים לאהבה בולט גם במגילת שיר השירים: ; .
חגיגות בכרמים מופיעות גם במקומות נוספים בתנ"ך, אולם הייחוד של שילה באותם ימים היה היותו המרכז הרוחני של האומה, שבו שכן משכן שילה על פי המסורת במשך 369 שנים, לאורך מרבית תקופת השופטים.
פסקו לכרות עצים למערכה
ביום זה סיימו בכל שנה את כריתת העצים לבית המקדש, עבור המערכות שעל מזבח העולה. הסיבה לכך היא שמיום זה ואילך פוחת כוחה של החמה באופן שכבר ניכרת לחות בעצים, הגורמת לחשש שיהיו בהם תולעים הפוסלות אותם למזבח.
מספר הסברים ניתנו לשמחה על כך. רשב"ם בבבא בתרא כותב שהשמחה היא על השלמת המצווה, כפי שחוגגים בסיום לימוד מסכת בגמרא וכדומה. רבנו גרשום מאור הגולה כותב שהשמחה היא על כך שאין צורך לעבוד בכריתת עצים וניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה. הגמרא גם מציינת את ט"ו באב כיום שממנו והלאה הלילות מתארכים ויש אפשרות להגביר בהם לימוד תורה ועל כך השמחה. היו גם שכתבו שהשמחה היא על שהעצים לא ייכרתו.
הגמרא גם מביאה את דברי רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל - הערוך מפרש ש"יום תבר מגל" הוא "יום שבר הקרדום" – המתייחס לחגיגת הפסקת כריתת העצים למערכה וכן מפרש רש"י בגמרא תענית. החוקר בריל ערער על פרשנות הערוך הכוללת 'מגל' ו'קרדום' בעניין אחד ויצא לחדש טעם נוסף לחג, שיום תבר מגל הוא יום חגיגת סיום הקציר, שהיה לדבריו חג חקלאי קדום.
יום זה נקרא גם 'יום עצי הכהנים' לפיכך ביום זה היה איסור כללי לעשות הספד ותענית (מגילת תענית) והיה שונה מתשעת ימי נדבת עצים לבית המקדש, והתייחד בכך שבו נתנו אפשרות לתרום גם לכהנים ולווים וכל מי שאינו יודע לאיזה שבט הוא שייך.. הרב אריאל כתב שישנה השפעה לכך שהיום היה מיוחד לקבל עצים מכלל העם, לכך שרבים עלו לרגל וכבר הביאו וחגגו עם קרבנות יחיד ושאר נדבות למקדש.
בוטלו שומרי הגבול בדרך לירושלים
ירבעם בן נבט, מלך ישראל שפילג את ממלכת ישראל המאוחדת, חשש מהתערערות שלטונו וחזרת נתיניו לבית המקדש בירושלים שבממלכת יהודה. כדי לשמר את כוחו, הוא קבע שומרי גבול שימנעו מבני ממלכתו לעלות לרגל לירושלים.
מצב זה נשמר במשך דורות, עד שמלך ישראל הושע בן אלה ביטל את החוק והכריז כי כל הרוצה לעלות לירושלים – יעלה. בכך התאפשר לבני ממלכת ישראל לחגוג את שלושת הרגלים בירושלים עם בני ממלכת יהודה, לראשונה מאז פיצול הממלכה המאוחדת.
ניתנו הרוגי ביתר לקבורה
אחד האסונות שאירעו לעם ישראל בתשעה באב היה מפלתם של לוחמי ביתר במרד בר כוכבא. לאחר הקרבות, לא הובאו הרוגי ביתר לקבורה בשל פקודה של הקיסר הרומי אדריאנוס, ובמשך שנים היו הגופות תלויות סביב לכרם ענק ודמם זב לדשן את הענבים. לבסוף עלה לשלטון קיסר אחר, ובט"ו באב הורה כי היהודים רשאים להביאם לקבורה.
חז"ל מציינים גם שבאופן נסי גופותיהם של הרוגי ביתר עוד לא נרקבו בשעת קבורתם, על אף שמתו זמן רב קודם. בשל כך תיקנו חכמי יבנה את ברכת הטוב והמטיב, הנאמרת על שמועה טובה, מכיוון שהטיב להם ה' פעמיים: שמר את גופותיהם ודאג לקבורתם בכבוד.
משמעות המועד
חג חקלאי
היו ששיערו שט"ו באב היה חג חקלאי קדום. יעקב בריל, בן המאה ה-19, ייחס את החג לסיום הקציר. לעומתו, יש הסוברים שט"ו באב היה חג הבציר.
אפרים הראובני וחנה הראובני ייחסו את החג דווקא להתחלת פריחת החצב והבשלת הזיתים. לטענתם, הכרמים בשילה הם כרמי זית ולא כרמי ענבים, שכן אלו יותר מתאימים למארב לחטיפה. הראובני מציינים שזמן ט"ו באב מתאים לחג בגלל ההפוגה בעבודות החקלאיות, בין עונת הבציר והקטיף לעונת האסיף והחריש.
ממוזער|נוטעים גפנים בהתנחלות יצהר בשומרון לפני ט"ו באב
הרב ישראל אריאל העלה השערה כי בט"ו באב היה מעין "רגל רביעי" בו הביאו את הביכורים מפירות הגפן והתאנה. כמו כן הוא טוען כי המדרש על אלקנה העולה למשכן שילה פעם נוספת על שלושת הרגלים מתייחס לט"ו באב. לדבריו, קשר בין מנהגו של אלקנה לחג הקדום נרמז גם בלשון הכתוב: , בדומה לתיאור המקראי של החג בפרשת הצלת שבט בנימין, .
ראש השנה בהלכה
יש מפרשים שציון ט"ו באב נובע מהיותו היום האחרון בשנה לעניין איסור ערלה. לפי המשנה, ראש השנה לנטיעות חל בא' בתשרי. עם זאת, צריך למנות שבועיים נוספים הנדרשים להשרשת העץ באדמה, וחודש נוסף מזמן השרשתו כדי שייחשב לו שהתקיים בשנה החולפת בפני עצמו. פירוש הדבר שכל עץ שניטע לפני ט"ו באב, יחשב אחריו לבן שנתיים. לפיכך כל נטיעה המתקיימת לאחר ט"ו באב, פחות משישה שבועות לפני א' בתשרי, נחשבת כבר לנטיעה של השנה הבאה.
אפשר להניח שט"ו באב היה חג של נטיעות, ולכן כשאמרו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב" אפשר שהתכוונו לבניית בתים חדשים בישראל (חתונות), והן לחג של נטיעות חדשות.
ט"ו באב הוא היום המקביל בלוח העברי והקשור בהופכיותו האסטרונומית לתאריך ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות הנחוג בימינו גם בנטיעת אילנות.
יום אהבה ונחמה
פירושים שונים נאמרו לגבי המכנה המשותף לששת האירועים שציינו חז"ל. יש אומרים שכולם מתקשרים לאהבה ואחדות ישראל ובכך מהווה ט"ו באב תיקון של תשעה באב, בו נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם. פירוש נוסף הוא שכל האירועים מביעים נחמה ותיקון של מצב קשה. זה מתאפיין גם בכך שט"ו באב חל בליל ירח מלא (כמו בכל מחציתו של חודש ירחי); השמחה הגדולה במילואה של הלבנה היא מפני שבני ישראל נמשלו ללבנה, שדווקא לאחר שהיא יורדת עוד ועוד מתחילה העלייה שלה ויום ט"ו באב מסמל את שיא העלייה שלאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ותשעה באב.
דוגמה לכך ניתן לראות בפיוט יוצר לט"ו באב מימי הביניים:
יום תשובה
בספרי הקבלה, המוסר והחסידות מצוין יום זה כיום תחילה וראש לימי הדין. חסידים ואנשי מעשה מתחילים לעשות בו את חשבון הנפש, וכן לאחל כתיבה וחתימה טובה כפי שנהוג בדרך כלל החל מראש חודש אלול. מסורת חסידית קדומה מייחסת זאת לבעש"ט:
אחד הסימנים לסדר זמנים זה הוא זיהוי ראש השנה עם יום בריאת האדם. מכיוון שהאדם נוצר ביום השישי לבריאה, משתמע מכך שכ"ה באלול הוא היום הראשון לבריאת העולם. חז"ל מציינים ש-40 יום קודם יצירת הוולד מכריזים בשמים . מכיוון שט"ו באב חל 40 יום לפני כ"ה באלול, רואים בו מעין יום לקביעת גורלו וזיווגו של העולם.
יום להשראת שכינה
המשנה המדברת על ט"ו באב מביאה ראיה מהמקרא למעלת היום מפסוק בשיר השירים: .
ר' צדוק הכהן מלובלין מפרש שהמשנה מתכוונת לרמוז שבית המקדש השלישי עתיד להיבנות בט"ו באב. לדידו כפי ששאר אסונות ט' באב הגיעו לתיקונם בט"ו באב (מתי מדבר, חורבן ביתר), כך גם הבית שנחרב בט' באב יבנה בט"ו באב. לדבריו מובן מדוע אף על פי שבטלה מגילת תענית ואין שמחים היום על ישועות שהיו בזמן המקדש, בכל זאת ט"ו באב נשאר גם היום. שכן שאר ימי השמחה עוסקים בשמחה שהתקיימה בעבר ובטלה עם חורבן המקדש, אבל ט"ו באב הוא יום שמחה על בית המקדש שיבנה בעתיד.
בהקשר לכך יש לציין את מה שנאמר בנבואות הנחמה על ירושלים:
על כך דרשו בגמרא: .
נישואין בעם ישראל נקראים גם הקמת בית, כלומר מקום שיש בו אפשרות להשראת שכינה. לכן בכל חופה מזכירים בימינו את חורבן ירושלים בקריאת הפסוק אם אשכחך ירושלים, המסתיים במילים . בכך מתבלט שוב הקשר בין עריכת חופות לבין ט"ו באב, כפי שאמרו חז"ל
בגמרא:
מסביר רש"י:
מנהגי המועד
בזמן המשכן והמקדש היו נוהגים ביום זה שמי שאין לו אשה, הולך לחפש לו אשה במחולות של בנות ישראל בכרמים. בטעם הדבר מבאר הבני יששכר היות שביום זה התגלתה האהבה שבין הקב"ה לרעייתו עם ישראל, בכך שנמחל חטא המרגלים, וחזר הדיבור למשה בחיבה. לכך היו מחפשים שידוך ביום זה, שכן זיווג שלמעלה (הקב"ה וכנס"י) כנגד זיווג שלמטה (איש ואשה). לפי פירוש משנת ארץ ישראל, ריקוד זה היה חלק מנוהג נפוץ שבלילות הקיץ היו נשארים בכרם כדי להגן על היבול והיין שבגת, והיו עורכים ריקודים בלילה ליד הכרם.משנת ארץ ישראל, כלאים ד א כיום נוהגים ביום זה לעשות תפילות לשידוכים. מכאן הגיע נוהג לקרוא ליום זה חג האהבה, אף על פי שבמקור הכוונה לאהבת ה' לרעייתו עם ישראל.
ט"ו באב מצוין באי אמירת תחנון בתפילה כבשאר ימי החגים וימים שיש בהם קצת שמחה, ויש איסור תחנון והספד. במנהגי עדות שונות ניתן למצוא זכר ליום זה בתקנות קהילה שונות הקשורות לענייני שידוכים וחתונות כגון בהשתדלות מיוחדת להכנסת כלה, וכן תקנות נוספות או כינוסי קהילה. דוגמה לריבוי חתונות ביום זה ניתן לראות בסיפורו של ש"י עגנון "בשעה אחת", המתאר את עיירתו בוצ'אץ' המתרחש כולו בט"ו באב, בחצי השני של המאה ה-19, ובו מתואר ט"ו באב כיום שהרבו להעמיד בו חופות.
בתלמוד הבבלי מופיע, כי ביום זה הלילות מתחילים להתארך ("תשש כוחה של חמה"), ומשום כך יש להוסיף בלימוד החל מיום זה - כיוון שהלילות הם זמן המסוגל ללימוד:
יודעי ח"ן ציינו את ט"ו באב כיום של קצת שמחה והגברת לימוד תורה: והיו מתחילים לעשות כבר בו את חשבון הנפש לקראת יום כיפור, וכן לאחל כתיבה וחתימה טובה.
בתקופה המודרנית
בתקופת תנועת ההשכלה היהודית ובתקופת תחיית הלשון העברית והציונות אחריה עלתה התייחסות ספרותית מחודשת לט"ו באב, או למחולות בכרמי ארץ ישראל, בתיאורים השואבים לרוב השראה מהמקורות הקדומים במסורת היהודית. בתקופת העליות שלפני קום המדינה הייתה התייחסות ביום זה לעניינים חקלאיים ויישוביים, ומאחר שתקופת בציר הענבים בארץ נמשכת חודשים, היו שבחרו לחגוג את יום זה כחג יין ובציר ענבים. ישנם יישובים בהם התכנסו מכל האזור לחגוג בריקודי עם. בסיפורו של זאב יעבץ "חמישה-עשר באב בארץ-ישראל", שהתפרסם ב-1903 ב"אחיאסף", מתוארות חגיגות ט"ו באב במושבה ראשון לציון (שם היה החג כפול, שכן המושבה נוסדה בתאריך זה). בשנת 1912 קרא הצבי של אליעזר בן-יהודה להתגברות ציון ט"ו באב כחג לאומי. במהלך שנות ה-20 נערכו כינוסי נוער לכבוד היום.
280px|ממוזער|פסטיבל "לילות אהבה" המתקיים במצדה מדי שנה בט"ו באב
בישראל, לאחר קום המדינה, חודש מעמדו של החג ונחוג באופנים שונים לפי סוג הציבור, בחלקם ניתן לראות בו גרסה ישראלית של יום ולנטיין (Valentine's Day; חג האהבה במסורת המערבית). לחג זה יש עדנה גם בציבור הדתי, ונהוג לקיים בו אירועי פנויים ופנויות שונים וחתונות. פתיחת הזמריה הראשונה (1952) נקבעה לט"ו באב, אולם בהמשך התקיים האירוע במועדים סמוכים ולאו דווקא ביום זה. אחד האירועים המסורתיים בציבור החילוני, שהחל בשנת 1978, הוא ליל אהבה בצמח שעל גדות הכנרת, ובו מופעי זמר לקהל חוגגים גדול.
מאז שנת ה'תשס"ט מתקיים בשילה מדי שנה פסטיבל מחול לנשים, במחווה למסורת שהייתה נהוגה בימי קדם כמתואר בתנ"ך ובדברי חז"ל.
ראו גם
שבת נחמו
לקריאה נוספת
'חמשה עשר באב', בתוך: יום טוב לוינסקי (ליקט וערך), {{היברובוקס|יום טוב לוינסקי (ליקט וערך)|ספר המועדים: פרשת מועדי ישראל, ערכם, גילוייהם והשפעתם בחיי עם ישראל ובספרותו מימי קדם ועד היום הזה|41737| תל אביב: אגודת עונג שבת על ידי דביר, תשט"ו|ללא}}
דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ה, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1995.
יהודה טאוב, שערי ט"ו באב, ירושלים, אב תשע"ג
ודגלו עלי אהבה - אסופת מאמרים לט"ו באב לזכר אוריאל ליברנט,נהרג בהתהפכות טנק ברמת הגולן בט"ו באב תשס"ט. ישיבת הר עציון, תשע"ה
קישורים חיצוניים
מה קרה בט"ו באב, אתר בית חב"ד.
רפי אוסטרוף, ט"ו באב ויום הכיפורים, דף קשר באתר ישיבת הר עציון
הרב אליעזר מלמד, ט"ו באב ומשמעויותיו, באתר פניני הלכה
ט"ו באב באתר צא"ח
פתאום חג אהבה - על ט"ו באב בבלוג אתר הספרייה הלאומית
חג האהבה באתר שיטים אתר החגים של הקיבוצים
נתנאל אלינסון, חג התירוש בכרמי שילה, מקור ראשון
צפו בדברי הרבי מליובאויטש המתורגמים שעונה לשאלה 'מה כל כך מיוחד ביום זה?', אתר הידברות
מושקו רום, חמישה עשר באב מאי היא?, באתר של מרכז יעקב הרצוג
יהודה טאוב. שערי ט"ו באב, באור מעלת השידוכין שנעשתה ביום זה
קול ישראל: תוכנית רדיו על ט"ו באב. שודרה בתאריך 20 באוגוסט 1988. מנחים: יצחק בן דוד שלום בצרי, שלמה דיכובסקי. באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
קטגוריה:חגי ישראל ומועדיו
קטגוריה:חגי אהבה
קטגוריה:אירועים בחודש אב
| 2024-10-19T09:30:47
|
גואה
|
גואה (בקונקאני: गोवा) היא המדינה הקטנה ביותר בהודו, שטחה 3,702 קמ"ר. אוכלוסיית גואה מונה 1.45 מיליון תושבים. כמחצית מהאוכלוסייה בגואה עירונית והמחצית השנייה כפרית. פחות מחמישית מתושביה אינם יודעים קרוא וכתוב.
מקור השם
נודעה בעבר בשם הקדום גוואפורי והייתה עיר נמל משגשגת. במסורת ההינדית מתקשרת גוואפורי עם מושג 'מגע של טיהור רוחני'.
היסטוריה
גואה נשלטה על ידי שליטים רבים. בין תחילת המאה ה-16 לשנות השישים של המאה ה-20 שימשה גואה כמושבת בירה לאימפריה הקולוניאלית הפורטוגזית בזירת האוקיינוס ההודי והמזרח הרחוק. שלטונם נמשך משנת 1510 ועד 1961, כאשר תנועה פוליטית שהחלה עם עצמאות הודו ב-1947 הובילה בסופו של דבר לשחרור גואה על ידי הצבא ההודי ב-19 בדצמבר 1961, יחד עם שחרור דאמאן והאי דיו שלחופי הודו.
עם הכיבוש ההודי הפכה גואה לטריטוריית איחוד בשם גואה, דאמאן ודיו.
גואה קיבלה מעמד של מדינה בהודו ב-30 במאי 1987.
דמוגרפיה
בגואה יש אוכלוסייה של 1.459 מיליון תושבים, מה שהופך אותה למדינה הרביעית בקוטן אוכלוסייתה (אחרי סיקים, מיזוראם וארונאצ'ל פרדש). צמיחת האוכלוסייה עומדת על כ-8.23% לעשור. הצפיפות עומדת על כ-394 נפש לקמ"ר, מעט מעל לממוצע הארצי. אחוז העירונים הוא הגבוה ביותר בארץ ועומד על כ-62.17%.
שיעור האוריינות עומד על כ-87% (90% בקרב הגברים ו-84% בקרב הנשים).
שפה
בזמן השלטון הפורטוגזי, השפה הרשמית הייתה פורטוגזית. כיום תפוצת השפות היא:
קונקאני- 61%
מראטהית- 19%
קאנדה- 7%
הינדית- 5%
אורדו- 4.5%
אחר- 4%
דת
נכון לשנת 2011:
הינדואיזם- 66.08%
נצרות- 25.10%
אסלאם- 8.33%
סיקיזם- 0.1%
בודהיזם- 0.08%
ג'ייניזם- 0.08%
אחר\לא דתי- 0.2%
הקהילה היהודית
בגואה הייתה קהילה יהודית תוססת, רובה מיהדות קוצ'ין, אשר עסקה בסחר ימי וניהלה קשרים עם קהילות יהודיות ברחבי העולם. קהילה זו הושמדה בידי האינקוויזיציה הפורטוגזית שפעלה במקום מאז 1560, טבחה בה וניצרה רבים, הרסה בתי עלמין עד היסוד, החריבה בתי כנסת או הפכה אותם לכנסיות. ניתן למצוא עדויות לכך עד ימינו.
פוליטיקה
הפוליטיקה של גואה מעט שונה משאר הודו, כתוצאה משלטון קולוניאלי פורטוגזי בן 450 שנים, בניגוד ל-300 שנים של שלטון בריטי כמו שאר הודו. לכן מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי לא הצליחה להשיג כוח אלקטורלי במדינה עד לשנות ה-80. השיטה המשפטית המקומית מבוססת על קוד נפוליאון. המדינה שולחת 2 נציגים ללוק סבהה (הבית התחתון של הפרלמנט ההודי) ונציג אחד לרג'יה סבהה (הבית העליון של הפרלמנט ההודי).
מושל גואה הנוכחי (ממונה על ידי נשיא הודו) הוא סאנאיאנגבה צ'ובאטושי ג'אמיר וראש השרים (ראש מפלגת השלטון, שנבחר בבחירות הכלליות של גואה) הנוכחי הוא פראטאפסינג ראנה. הפרלמנט, האספה המחוקקת של גואה, הוא בית מחוקקים חד-ביתי, ובו 40 נציגים.
במשך שלושים שנותיה הראשונות של גואה (עד 1990), המדינה נהנתה מיציבות פוליטית. יציבות זו קרסה בשנים 1990–2005, כאשר התחלפו זו אחר זו 14 ממשלות.
כלכלה
כלכלת גואה נשענת ברובה על תיירות, תיירים מרחבי הודו ומרחבי העולם מגיעים לחופשה בחופיה, ובהם ישראלים רבים בכל חתכי הגילאים והמעמדות הסוציו-אקונומיים. במהלך שנות התשעים ועד השנים הראשונות של שנות האלפיים נהגו הבאים להשתתף במסיבות הירח המלא (Full Moon) בהן התפרסם האזור.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|210px|חופי גואה
הטמפרטורה בגואה נעה בין 21–33 מעלות צלזיוס במשך כל השנה, ויורדים בה כ-3,200 מילימטר גשם בשנה, בין החודשים יוני לספטמבר.
בגואה שני מחוזות - צפון גואה ודרום גואה. אורך קו החוף של גואה הוא 101 ק"מ.
חינוך
עוד במאה ה-16 השלטון הפורטוגזי הקים מוסדות חינוך מתקדמים, ובדגש על חינוך דתי. החינוך הרפואי החל בשנת 1801. בשנת 1842 נבנתה מכללה רפואית, והספרייה שבה (אשר נבנתה בשנת 1845) נחשבת לאחת מהמכללות הרפואיות העתיקות באסיה. במכללה ישנו בית החולים הגדול בגואה, אשר ממשיך להיות פעיל עד היום.
כיום יש כוח רב לחינוך הפרטי על פני זה הציבורי. במדינה פועלת מין מועצת חינוך לאומית שמפקחת על כלל בתי הספר ובונה את תוכנית הלימודים. בחינוך היסודי ישנו שימוש רב בקונקאני ובמראטהית, אך כרוב תלמידי התיכון מחויבים לסיים את לימודיהם עם ידע באנגלית. לאחר כעשור המערכת החינוך, התלמידים עוברים לחינוך על יסודי ויכולים לבחור להעמיק במקצוע מסוים (מדע, אמנות, משפט ומסחר) או לעבור לחינוך מקצועי.
במדינה פועלות שש מכללות להנדסה.
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה והחופים בגואה מאת אמנון כרמל
יומן מסע מצולם בגואה
הערות שוליים
*
קטגוריה:הודו: מדינות וטריטוריות איחוד
קטגוריה:אסיה: מושבות פורטוגזיות לשעבר
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1987
| 2024-08-27T09:15:43
|
משה
|
ממוזער|260px|"משה והלוחות", ציור מאת פיליפ דה שאמפן, 1648
מֹשֶׁה או משה רבנו הוא דמות מקראית, החשוב ביותר בנביאי ישראל. לפי התנ"ך ומסורת הדתות האברהמיות, משה נבחר על ידי אלוהים להיות מנהיגם של בני ישראל, להוציאם משעבוד מצרים ולמסור להם את התורה, שלפי המסורת נכתבה על ידו לפי נבואה שקיבל מאלוהים.
בספר שמות מסופר שמשה נבחר על ידי אלוהים כדי להנהיג את בני ישראל בצאתם ממצרים, ושפטם ארבעים שנה בעת מסעם במדבר לארץ כנען, היא ארץ ישראל. במעמד הר סיני הוא קיבל את התורה מאלוהים ומסרה לעם ישראל. נתינת התורה על ידי משה משמעותית ביהדות, ולכן לעיתים התורה מכונה "תורת משה", ואף היהדות מכונה "דת משה". באופן דומה, יהודי מכונה לעיתים גם בן דת משה, או בערבית, موسوی (מוסווי; מוסא, משה). כמו כן, האמונה בנבואתו של משה ובהיותו אב לכל הנביאים היא העיקר השביעי בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. משה נחשב לנביא מרכזי גם באמונות מונותאיסטיות אחרות, כגון הנצרות והאסלאם. בקרב השומרונים הוא אף נחשב לנביא היחיד אי־פעם.
על פי המקרא, ימי ילדותו ונערותו עברו על משה בבית פרעה, שליט מצרים. תקופה משמעותית בחייו עברה עליו במדין ובגיל שמונים חזר למצרים כדי להנהיג את עם ישראל כשאלוהים גאלם מהשעבוד שם. משה לא זכה להיכנס עם בני ישראל לארץ כנען ונפטר לאחר שראה אותה מפסגת הר נבו.
דמותו במקרא ובמסורת היהודית
ממוזער|328x328 פיקסלים|משה שובר את לוחות הברית - רמברנדט
ממוזער|Aron de Chavez: משה ואהרון עם עשרת הדיברות|260px
260px|ממוזער|Alexey Tyranov: יוכבד ומרים מחביאות את משה בתיבה בין קני הסוף
260px|ממוזער|Alexandre Bida: משה, רועה צאן
שמאל|ממוזער|260px|טינטורטו: משה הכה בסלע ויצאו ממנו מים
נערותו
לידתו של משה מתוארת על רקע שעבודם של בני ישראל במצרים, המגיע לשיא בגזירתו של פרעה . בזמן הזה נולד משה לעמרם ויוכבד בני שבט לוי, ומוצפן שלושה חודשים מפחד המצרים. משראתה אימו שאין עוד אפשרות להחביאו, היא מניחה אותו בתיבת גומא, בסוף שעל שפת היאור. בתו של פרעה (לפי המדרשים זוהי בִּתיה בת פרעה, אשר מוזכרת בספר דברי הימים) רואה אותו שם, חומלת עליו, קוראת לו בשם "משה", , ומגדלת אותו אצלה בבית המלך. אחותו של משה, מרים הנביאה, מציעה לבת פרעה למצוא לה מינקת מן העבריות, הלוא היא יוכבד האם, ובעצם מחזירה את משה באופן זמני לחיק המשפחה המקורית.
התורה לא הסבירה מדוע גזר פרעה לפגוע דווקא בבנים ולא בבנות. תשובה לכך ניתן למצוא במקורות בתר-מקראיים שונים. על פי התרגום המיוחס ליונתן (לשמות א, כב), פרעה ידע על לידתו הצפויה של משה כגואלם של בני ישראל, מתוך חלום שפירשו לו חרטומיו. על פי מדרש שמות רבה, אלה אמרו לו: "גואל ישראל נתעברה בו אמו". יוסף בן מתתיהו הסביר בספרו "קדמוניות היהודים" כי דבר אלוהים נגלה אל עמרם בחלום, בו נאמר לו כי בנו העתיד להיוולד, הוא הבן "שבגלל פחדם מפני היוולדו דנו המצרים למיתה את ילדיהם של כל ישראל".
בריחת משה למדין
משגדל משה בבית פרעה, יצא יום אחד וראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה הרג את המצרי וטמן אותו בחול. ביום אחר רואה משה שני עברים נצים האחד עם חברו. הוא גוער באחד מהם, ונענה "מי שמך לשר ושופט עלינו, הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?". מתשובתו של העברי לנזיפתו, מתברר למשה שעובדת הריגתו את המצרי נתגלתה. משה חושש שפרעה ישמע על כך ויבקש להמיתו, ומשה נמלט מפניו למדין.
בילקוט שמעוני (על התורה, קס"ח) מתואר כי טרם הגיעו למדין שימש משה כמלך על בני כוש, מגיל עשרים ושבע למשך ארבעים שנה. בגיל שישים ושבע הוא מודח מכס המלוכה, כאשר אשת המלך המנוח - הקודם של בני כוש - מציעה כי ימליכו עליהם את בנה, יורשו של המלך המקורי.
לדעת האברבנאל, אחד מפרשני המקרא, הסיבה שסיפור קורותיו של משה בארץ כוש לא מופיע בתורה נובע מכך "שכל מה שעשה משה בזה היה איבוד זמן. ולא היה אותו מלכות אשר בחר בו השם, ולא הארץ אשר השם דורש אותה... על כן, לא נזכר דבר מזה בכתוב, כי אם ממה שקרהו במדין ובהר האלוקים, כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם, והיא הייתה הכוונה האלוקית. לא בארצות כוש" (אברבנאל על שמות ב, י"א).
במדין המשיך משה בקו האופייני לו; בראותו לצד הבאר את בנות יתרו, כהן מדין, והן מגורשות על ידי הרועים, הוא הושיע אותן והשקה את צאנן. בעקבות זאת התקבל משה בכבוד מלכים אצל יתרו, אשר נתן לו את צפורה בתו לאישה, ולמשה נולדו שני בנים: גרשום ואליעזרעל פי ילקוט שמעוני על התורה רמז קסח, יתרו כלא את משה עשר שנים בבית הכלא. .חלק מהפרשנים קישרו בינה לבין "האישה הכושית", כנראה משבטי כושן, המוזכרת בספר במדבר, פרשת בהעלותך.
בגרותו
משה הפך לרועה הצאן של יתרו במדבר, וכך לאחר שנים רבותעל פי ילקוט שמעוני על התורה רמז קסח משה יצא מבית הכלא של יתרו בגיל 77, ובגיל שמונים משה נשלח על ידי האל להוציא את עם ישראל ממצרים, כך שהוא רעה את צאן יתרו שלוש שנים לכל היותר. הוא מגיע אל מחזה מופלא: שיח סנה שבוער ולא מתאכל (הסנה הבוער). אז נגלה אליו האל לראשונה ומבשר לו שהוא אשר יושיע את ישראל מצרתם. משה מבקש להשתחרר מהשליחות הזאת, ואף מתווכח עם האל וכן מבקש ממנו אותות ומופתים שבעזרתם יאמינו לו עם ישראל שהוא שליח האל, אך בסופו של דבר הוא יוצא לתפקיד שנועד לו. כמענה לטענתו שהוא סובל מגמגום, ממנה לו האל את אחיו הבכור אהרן לדובר.
למרות הפסוק "ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה בדברם אל פרעה" (שמות ז, ז) החתם סופר (שו"ת חת"ס חלק ו' סימן כ"ט וכן בפירושו על התורה) מסביר שמשה היה כנראה בגיל שבעים ותשע ונכנס לשנתו השמונים כשהגיע למצרים וכך הגיע לגיל 120 לאחר 40 שנות נדודים במדבר. עם הגיעו למצרים התחיל בסדרת פניותיו אל פרעה ובעשר המכות, שבסופו של דבר הובילו ליציאת מצרים. לא ידוע מה עשה בכל אותו הזמן מאז נערותו ועד גיל מופלג זה מלבד רעיית צאן יתרו. יש מדרשים המספרים על היותו מלך כוש (חלק מן הפרשנים הקלאסיים אימצו אותם אך אחרים דחו אותם לחלוטין). יש ששיערו, על סמך רמזים בספר יחזקאל, שמשה אכן הגיע למצרים בגיל צעיר, אך בני ישראל לא שמעו אליו לעזוב את עבודת האלילים שבידם ועל כן רק כעבור דור נוסף חזר.
לאחר ששב משה למצרים, תבע משה מפרעה, בשם האלוהים, לשחרר את עם ישראל. כשפרעה סירב, ניחתו עליו עשר מכות בשלוש קבוצות, שתיים של שלוש מכות והאחרונה של ארבע, כשלפני כל אחת משתי המכות הראשונות משה שב לפרעה ודורש ממנו לשחרר את עם ישראל ואם לא כן תבוא המכה, וכשהוא מסרב באה המכה, ואילו המכה השלישית באה ללא כל אזהרה לפרעה. לאחר המכה העשירית, מכת בכורות, נעתר פרעה לשחרר את עם ישראל שיוצא אל המדבר. אולם, לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים רדפו המצרים אחריהם אל עבר ים סוף. אלוהים קרע את ים סוף לשניים במעמד קריעת ים סוף ובני ישראל חצו את הים ביבשה זמנית שנוצרה בשיטחו של הים, אבל כל חיל מצרים טבע בים. לאחר שישה שבועות הגיע העם למעמד הר סיני ובו הוריד משה לבני ישראל את התורה. מתן התורה נחשב מאז למעשה המכונן של עם ישראל.
מנהיגותו
משה המשיך להנהיג את העם בכל משך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לפני הכניסה לארץ ישראל. במשך תקופה זו, הוא התנסה פעמים רבות על ידי העם המרדן, ואף חולל נסים רבים. באחת מהפעמים, משה מבקש מה' שיפטור אותו מהנהגת העם ואומר לאלוהים 'לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי'במדבר יא יד. בפעם אחרת נענש משה, שלא ינהיג את העם בכניסתם העתידה לארץ ישראל, ואף לא יכנס כלל לארץ ישראל. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" העונש הוא על כך שבפרשת מי מריבה משה ואהרון אמורים היו לדבר אל הסלע ואז היה אמור הסלע לתת מים. במקום זאת הכה משה בסלע. ההכאה בסלע במקום לדבר איתו נראתה בעיני העם הצופה כחוסר אמון באל. יש הטוענים כי כעסו של משה על עם ישראל וקריאתו להם "המורים" כלומר המורדים, הייתה לא במקום והיה בה חילול השם. בין כך ובין כך, נראה שבכוונה עירפלה זאת התורה. על פי המדרש משה עתיד להנהיג את ישראל אף "לעתיד לבוא".
פטירתו
טרם פטירתו נתן משה לשבטים את ברכתו. משה נפטר בגיל מאה ועשרים שנה, על סף הכניסה לארץ. נתאפשר לו רק לצפות על ארץ ישראל מרחוק, מעל פסגת הר נבו בארץ מואב. עם מות משה, נעלם מקום קבורתו, והתורה מספרת ש"לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה".
על פי המסורת משה נולד ונפטר בז' באדר.
משפחתו
אביו היה עמרם ואמו יוכבד (דודתו של עמרם). אשתו היא ציפורה בתו של יתרו. אחיו הגדול אהרן, ואחותו הגדולה מרים. ילדיו הם גרשום ואליעזר. גיסתו היא אלישבע בת עמינדב וגיסו על פי המדרש היה כלב בן יפונה. שבואל בן גרשום בן משה היה נגיד על האוצרות של דוד המלך. על פי חז"ל שבואל הוא יהונתן בן גרשום בן מנשה, כהן פסל מיכה, וכונה שבואל על תקופה בחייו שחזר בתשובה, אך בסופו חזר לרעתו.
שמו של משה
שמאל|ממוזער|260px|משה בתיבה ובת פרעה והפמליה שלה, בתחריט של גוסטב דורה מ-1886
התורה, בספר שמות, מספרת שבת פרעה קראה את שמו משה לאחר שגדל, מפני שהיא משתה (הוציאה) אותו מן היאור - "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".
שתי בעיות מעוררת הצגה זו של הדברים: ראשית, לא סביר להניח שבת פרעה ידעה לדבר עברית מכיוון שהייתה שפת העבדים, ושנית, לפי האמור צריך היה שמו להיות "משוי" ולא "משה".
פרשנים אחרים, החל מפילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו ניסו למצוא לשמו של משה מקבילה במצרית עתיקה, כאשר המשותף לפירושיהם הוא התבססות על הביטוי המצרי 'מו' בהוראת 'מים', או 'מס' בהוראת 'ילד' (ללדת). אחת מן הפרשנויות מצביעה על הקריאה "בן המים" או "זרע היאור" וכדומה, מה שהולם את הסברה של בת פרעה - "כי מן המים משיתיהו". בדומה לכך אומר האבן-עזרא, ששמו המקורי של משה היה מוניוס, שהוא תרגום של "משוי". פרשנות אחרת מתייחסת למנהג לקרוא לבנים בשמות האלים שתאריך הולדתם נופל באותו יום, כך יצא "רע נולד" או במצרית ra mose, ופעמים רבות הושמטה התחילית. עוד השערה שהועלתה שהוראת השם המקורית הייתה "הילד" סתם, mose במצרית (כמו מוסה הפקיד של רעמסס השני), שעל פי הנצי"ב, היה כינוי מקובל לבן המלך. כפי ש"" הוא בן של תחות ו"" בן של רע.
מאידך, החזקוני והאברבנאל פירשו ששמו של משה ניתן לו במקור בעברית על ידי אמו, שגידלה אותו מלידתו ועד שגדל והוחזר לבת פרעה. כך כתב החזקוני: "ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתיהו. משה משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פירוש יהיה מושה ישראל ממצרים".
שמו של "משה" בעברית הולם היטב את תפקידו, כמי שמשה את ישראל ממצרים. במחקר המודרני מקובל לראות בפרשנות זו "מדרש שם" בלבד, כלומר נתינת הסבר שלאחר מעשה לשם, המביע את תפקידו זה של משה, ולא הסבר אטימולוגי מחקרי.
לפי המסופר בתורה, משה נולד חודשים או שנים לפני שבת פרעה העניקה לו את שמו. סביר להניח, שבמהלך תקופה זו קיבל משה גם שם מהוריו, אלא ששמו העברי לא נמסר בתורה הוא ידוע רק בשם שקראה לו בת פרעה - משה.
המדרש מציע ששמו מבית היה "טוב", על פי הפסוק: "וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא".
לפי מדרש לפסוק בספר דברי הימים המופיע במדרש "ויקרא רבה", היו למשה עשרה שמות שונים (שמקור כל אחד מהם מובא במדרש), ואלה הם: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה, לוי, משה. בספר החיצוני "קדמוניות המקרא", נאמר: "ואמו קראה לו מלכּיאל".
בספר הזוהר מובא פרוש נוסף לשמו, הקשור לגאולה העתידית: "משה רבינו שגאל את אבותינו - הוא יגאל אותנו לעתיד לבוא, שכתוב (קהלת א', ט'): "מה שהיה הוא שיהיה" - ראשי תיבות: משה.
אישיותו של משה
260px|ממוזער|משה מסיר את נעליו מול הסנה הבוער, ציור מהמאה ה-13
הרמב"ם, בעקבות חז"ל, קובע "שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור עשיר וענו", וכאב טיפוס לכך הוא מביא את דמותו של משה.
המדרש על משה הרועה והגדי מדגיש את האמפתיה והחמלה שגילה משה כלפי צאנו כתכונות שבגינן נבחר להנהיג את עם ישראל.
מאפיין בולט של משה הוא אומץ הלב והגבורה הנפשית. הוא מציל את העברי מיד הנוגש המצרי, ומציל את בנות יתרו מיד הרועים, ואחר כך הוא מתייצב כמעט לבדו לפני פרעה, המלך הגדול של מצרים ללא מורא, וגורם לו לשחרר את עם ישראל.
מאפיין בולט נוסף היא תכונת הענווה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד - מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". בתחילה הוא בכלל מסרב לקבל את השליחות מאת האל, אך גם כאשר הוא מנהיג בפועל, בכל פעם שמחלוקת מנהיגותית מתעוררת בעם, כגון מרד קורח ועדתו, הוא נופל בתפילה לפני ה' או פורש לאוהל ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו.
לדברי התלמוד בבלי משה התעשר ממכירת שאריות האבן של לוחות הברית שמשה סיתת, דעה אחת במדרש מייחסת את עושרו למציאת מחצב אבנים טובות באוהלו.
בנוסף לכך, מתואר משה דווקא ככבד-פה: "כבד פה וכבד לשון אנכי" "ואני ערל שפתיים", ולכן אהרן אחיו ממונה להיות דוברו - "ואהרן אחיך יהיה נביאך" היו שפירשו פסוקים אלו כקשיי דיבור וגמגום והיו שפירשו זאת כקשיים בתחום הרטוריקה או אי דיבור רהוט של השפה המצרית. בכל אופן, בהמשך חייו של משה, מתגלה משה כנואם מחונן. על פי המדרש ניתן ליישב סתירה זו בשני אופנים, אם הייתה הבעיה רפואית אז משה נרפא ממנה במעמד הר סיני, יחד עם שאר ישראל. ואם הכוונה לבעיה רטורית, אז הפתרון הוא ממה שנאמר במדרש: "התורה מרפא ללשון". כשהכוונה באופן מטפורי ללימוד התורה.
מנהיגותו של משה
שמאל|ממוזער|260px|דימויו של משה ניצב מעל דימוי מקובל של שני לוחות הברית, חיילים ונשק, בכרטיס ברכה לראש השנה ממלחמת העולם הראשונה
260px|ממוזער|ג'ון אוורט מיליי, "!Victory O Lord : "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק"
מהות נבואתו של משה
כאמור האמונה בנבואת משה רבנו היא העיקר השביעי בשלושה עשר עיקרים, הרמב"ם מסביר יסוד-אמונה זה כך: "שנאמין שהוא [משה רבנו] אביהם של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, כולם הם למטה ממנו במעלה והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג או ישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושמשה עליו השלום, הגיע לשיא ההתעלות מעל האנושות עד שהשיג המעלה המלאכית" (רמב"ם, הקדמה לפרק "חלק").
בתלמוד ובמדרש מכונה נבואת משה - "נבואת האספקלריה המאירה". נבואה, שדרכה, כמו בזכוכית שקופה, אפשר להביט ולראות את האור האלוהי ללא כל עכירות שכלית או נפשית.
על פי המדרש "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", בתיקוני זוהר מאפיין את נבואת משה כנבואה שמשית, לעומת נבואות שאר הנביאים שמאופיינים כנבואות ירחיות וכוכביות.
הרמב"ם ועוד חכמי ישראל נוספים, מייחדים את נבואתו של משה רבנו משאר הנביאים בתכונות מסוימות:
משה היה הקרוב ביותר אל האל מכל נביא אחר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד)
משה בנבואתו ראה את הדברים כהווייתם ומהותם, מפני שנבואתו הייתה שכלית: "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר י"ב, ח). לעומתו, יכולתם השכלית של שאר הנביאים להבין עניינים נשגבים הייתה מוגבלת, ולכן התנבאו בסמלים ובמשלים, שפרשנותם הייתה תלויה ב-"כוח המדמה" של הנביא.
נבואת משה נעשתה במצב של ערנות גמורה, לעומת כל הנביאים שהיו במצב של עילפון אקסטטי או שינה בחלום הלילה, "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ" (שם, ו).
נבואת משה נעשתה בעודו עומד על רגליו בשלוה ואילו שאר הנביאים היו מזדעזעים ורוטטים כפי שכתוב בדניאל, "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ" (דניאל, י, ח).
לנבואת משה הייתה הגבלה שכלית בלבד, בעוד שלשאר הנביאים היו הגבלות שכליות ומידותיות.
נבואת משה הייתה לפי רצונו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה ה' לָכֶם." (במדבר ט' ח'), ושאר הנבואות היו באופן אקראי לא לפי רצון הנביא, שניסה לעשות פעולות להגיע אל הנבואה, "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-ה'." (מל"ב, ג:).
בסיום הנבואה משה נשאר ב"מקדש הפנימי" שלו ובמעמד רוחני, כיוון שהוא היה מעותד לקבל נבואה בכל רגע ורגע, ולכן היה צריך לפרוש מאשתו, כדי שלא ייווצר מצב שיצטרך לקבל נבואה בעודו טמא טומאת קרי, לעומת שאר הנביאים שחזרו לעסקיהם וענייניהם הרגילים ולא היו מעותדים בכל רגע לקבל נבואה.
נבואת משה כללה את החזון ואת דרכי המימוש המפורטים, ואילו שאר הנבואות עסקו בחזון כללי ובאידאות.
מקרים שבהם נתעלמה הלכה ממשה
במקרא מופיעים מספר סיפורים בהם "נתעלמה הלכה ממשה", למשל: בספר במדבר פרק ט (סיפור פסח שני), בספר במדבר פרק טו (סיפור המקושש) ובספר במדבר פרק כז (סיפור בנות צלופחד).
בדברי חז"ל ובדבריהם של פרשני המקרא קיימות שתי גישות שונות כיצד לבחון את התופעה; יש הרואים בה עונש למשה ויש הרואים בה זכות מיוחדת הניתנת לאנשים מסוימים. לפי רש"י: "נתעלמה הלכה ממנו, וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר 'והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי' (דברים, א', טז). ד"א ראויה הייתה פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן".
משה כמנהיג צבאי
במקרא מסופר כי ישראל עלו ממצרים חמושים בכלי נשק (). עדויות למיומנות של ישראל בכלי נשק ניתן ללמוד מכך שלאחר חטא העגל משה מצווה להילחם בחוטאים בחרב וממעשהו של פינחס שדוקר את זמרי ברומח. את הבריחה של ישראל ממצרים והסטיה מדרך המלך אל המדבר למול ים סוף אפשר לראות כמהלך טקטי, שבו ישראל הרגליים מקבלים עדיפות על מצרים הדולקים אחריהם, רכובים על שש מאות מרכבות צבאיות.
לאחר הבסת צבא מצרים העוצמתי בדרך ניסית, עם ישראל בונה את כוחו הצבאי והמנטלי לקראת מלחמות ארץ כנען. משה לא לוקח את ישראל במסלול קצר לארץ כנען "דרך ארץ פלשתים", בשל החשש שבני ישראל בעלי המנטליות העבדותית, שעדיין לא מאומנים ומיומנים בענייני המלחמה, יברחו חזרה למצרים בראותם מלחמה (). משה שולח מרגלים לתור את הארץ לפני הכניסה אליה (), וכאשר ישראל חוטאים בחטא המרגלים ומואסים בארץ ישראל, ולאחר מכן מציעים המעפילים לתקן את חטא המרגלים, מורה להם משה לא להילחם כאשר השעה לא משחקת להם, וכשהם נלחמים בניגוד להוראתו באמורי ובעמלקי, הם מובסים ().
לעומת זאת, בהנהגתו של משה ישראל נלחמים ומנצחים את עמלק (), את סיחון מלך חשבון (), ועמו המתגוררים באזור שבין נחל ארנון לנחל יבוק, מקום המהווה לבני ישראל בסיס יציאה איתן לכיבוש הארץ, את יעזר וסביבותיה (), את עוג מלך הבשן שמתייצב למלחמה מולם () ואת מדין, שהתערבו בעניין לא להם והחטיאו את ישראל בחטא בעל פעור (). יהושע בן נון, תלמיד משה, לומד ממשה את דרכי הלחימה (), והופך להיות המצביא שכובש את ארץ כנען, ומחלק לעם ישראל את הנחלות שלהם שם.
דמותו של משה בספרות היוונית-רומית
בכתבי ההיסטוריון היווני בן המאה הרביעית לפנה"ס, הקטאיוס איש אבדרה, נמצאה העדות החוץ-מקראית המוקדמת ביותר המתייחסת למשה. הקטאיוס מצוטט אצל דיודורוס סיקולוס בגרסה אלטרנטיבית לסיפור יציאת מצרים: המצרים הקדמונים האשימו את הזרים שגרו בארצם במגפה וגירשו אותם ממנה, מנהיג הזרים בסיפור הוא משה, שלוקח אותם לארץ שנקראה אחר כך "יהודה" ומייסד את ירושלים.
ההיסטוריון המצרי-הלני בן המאה השלישית לפנה"ס, מנתון, טען בחיבורו "אגיפטיקה" ("דברי ימי מצרים העתיקה") כי משה היה כהן דת מהעיר און בשם "אוסרסף", שהתמנה למנהיג אוכלוסיית "מצורעים" שגורשה ממצרים ונעזרה בחיקסוס שכבר התיישבו בירושלים, כדי להשתלט על מצרים. לדבריו לאחר שפרעה אמנופיס ("Amenophis" - לא ברורה זהותו ההיסטורית) הצליח להשתלט על המצב וגירש את ה"מצורעים" אל המדבר שינה אוסרסף את שמו למשה. דבריו של מנתון השתמרו בספרו של יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון", בו הוא מסכים עם זיהוי אבות היהודים כחיקסוס, אך טוען שדברי מנתון סותרים עצמם מיניה וביה, ואדרבה, ניתן להביא מהם ראיות דווקא לגרסת המקרא ליציאת מצרים. יש חוקרים שטוענים שסיפורו של מנתון ועלילת המצורעים הם בדיה ועיוות מכוון של סיפור יציאת מצרים היהודי המסורתי, כחלק מתעמולה אנטי-יהודית שנפוצה בתקופה ההלניסטית במצרים.
ההיסטוריון היהודי-מצרי-הלניסטי ארתפנוס (סביבות 200 לפנה"ס) סיפר בספרו "על היהודים" שמשה גדל כנסיך מצרי וזיהה אותו עם מוסאוס מאתונה . על ידי זיהוי זה, ייחס למשה אגדות רבות המשלבות מיתולוגיה מצרית ויוונית, ובהן שהיה מורו של אורפאוס ושהמציא את הפילוסופיה, את הספינות ואת המכונות להנחת אבנים ולשאיבת מים ועוד דברים רבים. כמו כן, הוא ארגן מחדש את החלוקה המנהלית והדתית של מצרים ומכיוון שהפך לפופולרי מאוד בקרב ההמונים וקיבל מהכהנים המצריים כבוד של אל, נקרא בשם "הרמס", כי ידע לפרש את ההירוגליפים. המלך, שקינא בהצלחתו, שלח אותו למערכה הצבאית נגד האתיופים הפולשים. משה ניצח במלחמה וייסד עיר בשם "עיר-הרמס". עם הזמן האתיופים חיבבו אותו ולמדו ממנו (וכך גם הכהנים המצריים) את מנהג המילה.
זוהי העדות הבתר-מקראית הקדומה ביותר הקושרת בין משה ובין כוש. יוסף בן מתתיהו הביא בעקבות ארתפנוס את סיפור המלחמה בכושים: בעמדו בראש צבאו המצרי, הדף אותם משה לעיר בירתם המבוצרת, שבא. במהלך המצור, ראתה אותו בתו של מלך הכושים והתאהבה בו. משה נשא אותה לאשה תמורת הסגרת העיר לידיו ושב למצרים. מסורת זו קושרת את משה בקשר נישואין עם אשה כושית, כפי שנזכר בספר במדבר.
הסופר היווני אלכסנדר פוליהיסטור (המאה ה-1 לפנה"ס) ציין בחיבורו על רומא, שהייתה בה "אישה עבריה בשם מוֹסוֹ (Μωσώ) שחיברה את חוקי העברים".
ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) מונה את משה (Moyses) כאחרון המחוקקים שטענו כי קיבלו את חוקיהם מאלוהות.
דיודורוס מזכיר אותו בהזדמנות נוספת וכולל בדבריו את עלילת החמור: "אנטיוכוס הקרוי אפיפאנס, נכנס משהביס את היהודים אל קודש הקודשים של בית המקדש...במוצאו שם פסל משיש של אדם עבדקן ישוב על גבי חמור וספר בידיו, הוא הניח שלפניו דמות של משה, מייסד ירושלים ומארגן האומה, האיש שבנוסף לכך ציווה על היהודים את מנהגיהם המיזנתרופיים והמופקרים...אי לכך, הוא הקריב לפני צלם המייסד (משה) ומזבח האל הפתוח לשמים נקבת חזיר גדולה, ושפך עליהם את דמה."
ההיסטוריון היווני סטראבון (המאה ה-1 לפנה"ס) מצייר תמונה אוהדת מאוד של משה והשלטון שהקים על בסיס אמונתו הייחודית. הוא טוען שמשה היה כהן מצרי, שעזב את מצרים והגיע לארץ יהודה בלווית אנשים רבים שעבדו את ה"ישות האלוהית", מפני שלטענתו (של משה) המצרים טעו בהציגם את הישות האלוהית על ידי תמונות של בהמות ובקר והיוונים גם הם טעו בעיצוב אלים בדמות אדם. משה הוביל את האנשים "למקום שבו נמצאת כיום ירושלים" והבטיח לספק "פולחן שלא יכביד על מי שיאמץ אותו, בין אם בהוצאות או באובססיות אלוהיות או בצרות אבסורדיות אחרות". הוא נהנה ממוניטין הוגנים ואף יורשיו הלכו בעקבותיו.
ההיסטוריון הרומאי פומפיוס טרוגוס (סוף המאה ה-1 לפנה"ס) כתב שמשה היה בנו של יוסף, שירש ממנו את הידע שלו, במיוחד בכל הקשור לראיית הנולד, ואת יופיו, אולם המצרים גירשו אותו ממצרים יחד עם אנשים חולים בגרדת וצרעת והוא הפך למנהיגם. טרוגוס מוסיף שלאחר מותו ירש אותו בנו, אהרון.
הסופר היווני אפולוניוס מולון (המאה ה-1 לפנה"ס) כתב תקציר על אבות האומה היהודית מנח ועד משה, שהופך אצלו לנכדו של יוסף. יוסף בן מתתיהו מציין את אפולוניוס מולון, לצד הסופר המצרי-יווני ליסימכוס, בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה".
ליסימכוס מספר גם הוא על הגירוש ממצרים: אלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים...למחרת, "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת ללא הפסקה עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם.
הסופר המצרי-יווני בן המאה ה-1 לפנה"ס, אפיון, טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה בא מהליופוליס ("עיר-שמש") במצרים, ציווה לפנות בתפילות לכיוון השמש (למזרח) והוציא את היהודים (110 אלף מצורעים, עיוורים וצולעים) ממצרים.
הפילוסוף המצרי-יווני כאירמון מאלכסנדריה (המאה ה-1 לספירה) טען בספר ההיסטוריה שכתב על מצרים, שבראש אוכלוסיית המגורשים עמדו שני "יודעי-ספר": משה ויוסף, שהיו להם גם שמות מצריים. משה נקרא "טיסיתֶן", המרמז בבירור על המילה המצרית "אִיתֶן" - גלגל השמש.
ההיסטוריון הרומי בן המאה ה-1 לספירה, טקיטוס, מספר גם הוא על גירוש המצורעים ממצרים: "לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר, היו כולם בוכים והמוּמים, והנה קם אחד מהם, זה משה, והזהירם לבלתי צַפּוֹת לעזרה מיד אלים או בני־אדם, שהרי אלה ואלה נטשוּם, אלא לבטוֹח בעצמם ולראות מנהיג משמים להם בראשון המסייעים בידם להוציאם מצרתם...אך דבר לא הציקם כמחסוֹר במים...והנה יצא עדר חמורי־בר ממרעהו...משה הלך אחריו וכפי ששיער...גילה מקורות־מים גדולים...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש". על פי טקיטוס, אסונם של היהודים מסביר רבים ממנהגיהם הדתיים, שאינם אלא כפירה: משה התקין פולחנות "הסותרים את פולחנותיהם של שאר בני־תמוּתה. כל הקדוש בקרבנו חולין הוא בעיניהם, ואילו הטמא בעינינו מוּתר בקרבם".
בביבליותקה של פוטיוס מובאית מסורת בשמו של הסופר היווני-מצרי ניקארכוס (Nicarchus, המאה ה-1 לספירה), שכתב שמשה נקרא "אלפא" על שם הצרעת הלבנה שדבקה בגופו. פוטיוס הביא את אותה מסורת גם בשמם של הסופר האלכסנדרוני פטולמאיוס כנוס (המאה ה-2 לספירה) והמדקדק המצרי הלאדיוס (תחילת המאה ה-4 לספירה), שייחס אותה לפילון איש גבל (141-64 לספירה).
המחבר האלמוני של החיבור "על הנעלה" מהמחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה, ציטט מתוך הפרק הראשון של ספר בראשית כדוגמה לספרות המייצגת את הטבע האלוהי כפי שהוא באמת – טהור ונפלא ולא-מחולל. הסופר לא נזכר בשמו אלא רק כ"המחוקק של היהודים", ומכונה "גאון" וזאת "כי הוא הבין וגם נתן ביטוי לכוחה של האלוהות כפי שהגיע לה".
המשורר הרומי בן המאה ה-1 לספירה, יובנאליס, התייחס לתופעת הגרים ולמיזנתרופיה המיוחסת לחוקי היהודים: "כל שצִוָם משה במגילת ספרו הנסתרת, לא להראות את הדרך...לא להוליך בלתי נימולים לבאר שבִּקשוּה".
הרטוריקן הרומי קווינטיליאנוס (המאה ה-1 לספירה) התייחס למשה כשכתב: "מייסדי ערים נשנאים על שריכזו גזע שהוא קללה לאחרים, למשל, מייסד האמונה הטפלה היהודית".
הרופא היווני גלנוס (המאה ה-2 לספירה) מזכיר את משה בכתביו, בעיקר כדי להדגים צורת מחשבה שלדעתו אינה תואמת לזו של המדען והפילוסוף האמיתי. הוא טוען שלמשה "זה היה מספיק לומר שאלוהים יצר בכח רצונו את הרכב החומר" ושבבית מדרשו שומעים אודות "חוקים שלא הוכחו", והוא משוה את הקושי בהוראת דברים חדשים לחסידיו לקושי בהוראתם לרופאים ולפילוסופים הנצמדים לאסכולות שלהם". גלנוס משוה גם בין "אלה העוסקים ברפואה ללא ידע מדעי, למשה, שיצר מסגרת של חוקים לשבט היהודים, מאחר שזוהי שיטתו בספריו לכתוב בלא להציע הוכחות, באומרו 'אלוהים ציווה, אלוהים אמר'" וטוען שחסידיו של משה מצווים את תלמידיהם "לקבל הכל על ידי אמונה".
הסופר הרומי פליניוס הזקן (המאה ה-1) ציין בהרצאתו על תולדות המאגיה, שבין האסכולות הקיימות יש גם פלג של מאגיה שמקורו במשה.
הרטוריקן הלטיני אפוליוס (המאה ה-2) ציין את משה בין המכשפים הידועים ביותר עד לזמנו.
הפילוסוף הפגני קלסוס מתייחס למשה בחוסר אהדה בולט ומציין שמשה והיהודים היו ממוצא מצרי, בהתאם לגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים. הוא אומר שהיהודים מכורים לכישוף, אותו לימד אותם משה. קלסוס טוען כי הייתה דת עתיקה "שתמיד נשמרה על ידי האומות והערים הנבונות ביותר" ומאשים את משה בהשחתתה: "רועי העזים והכבשים שהלכו אחר משה כמנהיגם הושלו על ידי רמאויות מגושמות לחשוב שיש רק אל אחד".
הפילוסוף הסורי נומניוס מאפאמיה התייחס אל האגדה על המאבק בין משה לקוסמים המצרים יאנס ויאמברס, "שנבחרו על ידי תושבי מצרים כמתאימים לעמוד מול משה, שעמד בראש היהודים, איש שהיה בעל כוח רב בתפילה לאלוהים".
נומניוס ציטט את משה בקטעים רבים בכתביו, והתייחס לדמיון בין תורתו של משה לזו של אפלטון, כשכתב: "מהו אפלטון, אם לא משה דובר יוונית אטית?". התלהבותו של נומניוס ממשה אין דומה לה בכל הספרות היוונית, מלבד הקטע המפורסם בחיבור "על הנעלה".
בהיסטוריה אוגוסטה (סוף המאה ה-4) נכתב כי מעולם לא התאפשר לאיש לחיות יותר מ-120 שנה ואפילו "משה עצמו, שהיה מקורב אל אלוהים, כפי שאומרים ספרי היהודים, חי רק 125 שנה, וכשהוא התלונן שהוא מת ועוד כוחו במותניו...קיבל מענה מהאלוהות הבלתי מוכרת מקרוב, שאיש לא יחיה יותר מזה".
איזידורוס מסביליה, ביצירתו הגדולה "האטימולוגיות" (נכתבה בתחילת המאה ה-7), פתח את הפרק העוסק בחוק, בסקירה של כל המחוקקים הגדולים בהיסטוריה, ובראשם "משה, בן העם העברי, שהיה הראשון להסביר את חוקי האל בשפת הקודש". קטע זה גם צוטט בידי מחבר המבוא לחוק הבווארי , שפורסם בשנים 744–748.
שאלת קיומו של משה ההיסטורי
שמאל|ממוזער|260px|משה, באיורו של אפרים משה ליליין, 1908
ממוזער|ציור קיר של משה והסנה הבוער בבית הכנסת בדורה אירופוס מהמאה ה-3
כבר בתחילת ימיה של ביקורת המקרא, גילו החוקרים ספקנות רבה כלפי משה ככותב התורה. בחקר עצם קיומו ההיסטורי של משה לא חלה התקדמות רבה עד לעשורים האחרונים, שזכו להתקדמות בשיטות הספרותיות והארכאולוגיות, והטילו אור חדש על דמותו. נכון לשנת 2019 הדעה הרווחת במחקר של ביקורת המקרא היא, שעל פי בחינה רציונלית של העובדות בקונטקסט רחב, משה המקראי הוא דמות מיתולוגית ואלגורית. עם זאת, חשיבותה של הדמות מבחינה היסטורית לא מוטלת בספק, גם אם משה עצמו לא התקיים בפועל. על רקע המחסור בממצאים ארכאולוגיים היכולים להעיד או להפריך את קיומו, בדומה לרוב האישים מתקופת הברונזה בעת העתיקה, יש המגדירים את משה כ"דמות של זיכרון אך ללא היסטוריה", בהשוואה לדמויות אחרות מאותה התקופה שאנו יודעים שהיו קיימות אך לא יודעים כלום אודותיהן, שניתן לומר שהן "דמויות של היסטוריה, אך ללא זיכרון".
ישנן כמה סיבות שבגינן חוקרים מפקפקים בקיומו של משה. חלק מהסיבות נעוצות בפער בין ממצאים ארכאולוגיים לבין המתואר בסיפור הרקע הכולל, ביניהן היעדר מוחלט של התייחסות בכתבים המצרים לסיפורו הדרמטי של משה, אי התאמה של הסיפור לתקופות זמן השונות אליהן ניסו לשייך אותו בעבר, ואי הלימה בין השינויים שמציע הסיפור אל מול התפתחותן של תרבויות במציאות ההיסטורית, שנעשית באופן הדרגתי. סיבות אלו הובילו חוקרים למסקנה שלא תיתכן בזמן ובמקום הזה דמות מרכזית שפועלה יהיה כפועלו של משה.
סיבות נוספות הן ניתוחים ספרותיים-היסטוריים המקובלים במחקר ומציבים את סיפור משה כמסורת שמקורה נפרד מהסיפורים הסמוכים לו במקרא, כך שביד מכוונת של עורכי המקרא הציבו את הסיפור בהקשר המוכר לנו מן התורה. נוסף על כך, במחקר נוטים לשייך כמה מהמוטיבים בסיפור חייו של משה, למוטיבים המוכרים לחוקרים מאגדות של תרבויות נוספות במזרח הקרוב. למשל, סיפור "משה בתיבה" אינו ייחודי למשה. דוגמה נוספת לשימוש בו ניתן למצוא בסיפור מהמאה ה-7 לפנה"ס על סרגון מאכד מלך אשור, וכן באגדות חיתיות והודיות. מוטיבים אחרים בסיפור, כמו הבאת לוח עם חוקים מהר או נהר מקומי, בליווי כוח עליון מקומי, נמצאת גם בסיפורים של תרבויות אחרות מאותה התקופה כמו בבל, סוריה ותרבויות הודיות, והחוקרים מעריכים שישנו סיפור-אב קדום יותר שיצר במקומות שונים במרכז ומערב אסיה גרסאות שונות של אותו הסיפור. מוטיבים אחרים בסיפור משויכים על ידי חלק מהחוקרים לאגדות מצריות. אחרים מופיעים גם במיתולוגיה היוונית בתיאור של דמויות שונות.
קיימת גישה אצל חלק מהחוקרים שטוענים שמשה היה קיים, אולם פועלו ההיסטורי היה שונה מאוד מזה המתואר במקרא. אסכולת מיעוט במחקר, המזוהה גם עם זיגמונד פרויד, ניסתה אף לקשר את משה לדמותו של אחנתון, פרעה מצרים, אולם אין מספיק עדויות לבחון ברצינות השערה זו, ורוב החוקרים נוטים לא לקבל אותה. חוקרים אחרים (ישראל קנוהל למשל) טענו שמשה היה ככל הנראה כהן דת בימי אחנתון שהושפע מהרפורמה שלו ושביקש לקיימה ביחד עם עברים אחרים שנמלטו ביחד איתו ממצרים לארץ ישראל והיו גורם ביסוד האתני של עם ישראל, כאשר חוקר מצרים העתיקה דוד שפירא הציע אפשרות לזיהויו עם נסיך ספציפי בשם תחותמס, שהיה הכהן הגדול של ממפיס באותה התקופה. טיעון המחזק את האפשרות שמשה היה קיים, אך פועלו שונה לגמרי, הוא היות שמו שם מצרי אופייני כאמור לעיל.
ישנם מספר טיעונים השואפים לתמוך בקיומו ההיסטורי של משה:
החוקר יהושע מאיר גרינץ, מצטט טקסט מצרי קדום על אדם שעמד לפני פרעה ובאופן נסי הפך החפץ שבידו לנחש, ושוב הרים את הנחש בידו וחזרה להיות חפץ. והדבר מזכיר את הסיפור המקראי על משה, בספר . גם בשבר של מצבה במוזיאון הבריטי ישנם סימנים לאירוע כיבוש אתיופיה על ידי משה. סיפורים אלה מתוארים בתורה שבעל פה במדרש ילקוט שמעוני (שמות קסח).
כך או אחרת, אין מחלוקת על חשיבותו בעיצוב ההיסטוריה והתרבות היהודית והמערבית. היטיב לתאר זאת אחד העם במאמרו הידוע "משה":
משה במסורת המוסלמית
כמו דמויות אחרות בתנ"ך, גם משה מוזכר בקוראן, שם הוא נקרא "מוסא". באסלאם נהוג שכל אדם שאלוהים מתגלה לו הוא נביא, ונהוג לחלוק לו כבוד גם אם אינו מוסלמי ועל כן הוא מכונה "נבי מוסא". למשה חשיבות רבה באסלאם, מוסא הוא הנביא המוזכר ביותר בקוראן (מוזכר 137 פעמים), ורוב פרטי סיפורו של משה שמופיעים בתורה מופיעים גם בקוראן, החל בהטמנתו בתיבה ביאור וכלה בסיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. אחת הפרשנויות הנפוצות באסלאם היא שמוסא היה סולל דרכו של מוחמד, שגם אליו נגלה אללה וכמו משה היה עבדו הנאמן ועשה כמצוותיו. בארץ ישראל היו נהוגות חגיגות נבי מוסא, שכללו עלייה לרגל לקברו (על פי מסורת מוסלמית מסוימת) מדי שנה באביב.
בקוראן הוזכרו מגילות משה, כתבי קודש לכאורה, שהיו קיימים בעבר.
ייצוגיו באמנות ובתרבות
שמאל|ממוזער|260px|פסלו של משה מאת מיכלאנג'לו, הניצב בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי שברומא
ממוזער|260px|משה (1977–1978) מאת מיכאל סגן-כהן, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים
כאחת הדמויות הבולטות ביותר בתנ"ך, משה היה נושא ליצירות אמנות רבות.
לעיתים קרובות מוצג משה באמנות המערבית כשהוא נושא את לוחות הברית כשלראשו זוג קרניים. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות למשל בפסלו של מיכלאנג'לו, "משה". ייצוג זה בא בעקבות פרשנות של הנאמר ב: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו", שבתרגום הוולגטה, תורגם כאילו הכוונה היא לקרן כאיבר בגוף, ולא לקרן אור. ייצוגים מאוחרים יותר של משה באמנות, שנוצרו כאשר תרגומים מדויקים יותר של התנ"ך החלו להיות נפוצים, הציגו פשרה עם ייצוג מסורתי זה של משה, על ידי כך שתיאורו אותו כששתי קרני אור בוקעות ממצחו, בדומה לקרניים.
בין יצירותיו של הצייר רמברנדט ציורו המפורסם "משה שובר את הלוחות", כשהצייר מיטיב לתאר את ארשת פניו הכועסת של משה, כפי שניכר הדבר גם בפסלו של מיכלאנג'לו. משה מיוצג בשירה העברית החדשה, בין השאר בשירו של קדיש סילמן משה בתיבה.
סיפורו של משה הוצג בסרטי קולנוע רבים, וסרטי אנימציה, החל מהיותו נסיך מצרים בבית פרעה עד הוצאת בני ישראל ממצרים, וקבלת עשרת הדיברות בהר סיני. שני הסרטים הבולטים ביותר הם "עשרת הדיברות", בכיכובו של צ'רלטון הסטון כמשה, סרט האנימציה של דרימוורקס "נסיך מצרים" משנת 1998 וכן מיני סדרה מבית "נטפליקס" משנת 2024.
ראו גם
עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה
שמונת הפסוקים האחרונים בתורה
דברי הימים של משה רבנו
לקריאה נוספת
מחניים, גיליון קט"ו. מסכת על הנושא "משה רבנו", אייר תשכ"ז (1967)
משה חלמיש, חנה כשר, חנוך בן פזי (עורכים), משה אבי הנביאים - דמותו בראי ההגות לדורותיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010.
אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו - שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, תל אביב, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002. עמ' 93–95.
בנימין אופנהיימר, הנבואה הקלאסית - התודעה הנבואית, ירושלים, מאגנס, תשס"א. עמ' 272–274.
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך. תל אביב, ידיעות ספרים, 2004. פרק טז' 'אבי נתן אותי לאישה לזר הזה': קורות משה ויציאת מצרים במחזה יציאת מצרים ליחזקאל הטראגיקן, עמ' 182–191.
קישורים חיצוניים
משה רבנו, באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
משה רבנו: מתיבת עץ קטנה למנהיג הדגול ביותר בהיסטוריה ביוגרפיה קצרה באתר בית חב"ד
משה, מאת אחד העם, בפרויקט בן-יהודה
"משה - הרועה הנאמן" - משה רבנו באור הקבלה
שירים שנכתבו על משה רבנו באתר הספרייה הלאומית
משה רבינו על פי ספרות האגדה | פרופ' אביגדור שנאן, באתר יוטיוב, ערוץ בית אבי חי
"ראשיתו של משה רבנו", שיעור באתר שפע
משה רבנו – גדול הנביאים – ההתחלה, על לידתו ובחרותו של משה רבנו, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, דוקטור שחר ענבר
משה רבנו – גדול הנביאים – הסיום, על סוף חייו ופטירתו של משה רבנו, בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח חוקר המקרא, דוקטור שחר ענבר
פרק 04 – דברי הימים: דומם נחה – משה רבינו, יציאת מצרים ומה שביניהם בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
פרק 58 – דבר היום: של נעלך מעל רגלך – על עיצוב דמויות מקראיות כמשה שני בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים בתורה
קטגוריה:ילדים במקרא
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
מוסא
קטגוריה:קדושים נוצרים
קטגוריה:נדודי בני ישראל במדבר: אישים
קטגוריה:שבט לוי
קטגוריה:לוויים בתנ"ך
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:ניסיונות עלייה לארץ ישראל
קטגוריה:אישים בספר יהושע
קטגוריה:אושפיזין
קטגוריה:שבעת הרועים
קטגוריה:אישים בפרשת שמות
קטגוריה:אישים שמקום קבורתם לא נודע
קטגוריה:אישים בתנ"ך שהגיעו לגיל 110
קטגוריה:אישים בספר שמות
| 2024-10-18T04:45:21
|
סדר חלקי
|
שמאל|ממוזער|280 פיקסלים|דיאגרמת הסה של איברי קבוצת החזקה של כאשר הסדר החלקי המוגדר עליהם הוא הכלה. איבר המינימום הוא ואיבר המקסימום
בתורת הקבוצות, סדר חלקי על קבוצה הוא יחס בינארי המקיים אחת משתי קבוצות של אקסיומות:
היחס רפלקסיבי, אנטי-סימטרי חלש, טרנזיטיבי – זהו יחס סדר חלש.
היחס אי-רפלקסיבי, אנטי-סימטרי חזק, טרנזיטיבי – זהו יחס סדר חזק.
הקבוצה , יחד עם יחס הסדר, נקראת קבוצה סדורה.
אקסיומות אלה מתמצתות את התפיסה האינטואיטיבית של סדר: דבר אינו יכול להיות גם גדול מדבר אחר וגם קטן ממנו, ואם דבר אחד קטן משני הקטן משלישי, אז הראשון קטן מן השלישי. מושג הסדר החלקי לוכד אינטואיציה זו באופן אקסיומטי.
סימון
מקובל לסמן יחסי סדר בווריאציות על סימן האי-שוויון , והיפוכו . הסימון ליחסי סדר חלשים כולל גם רמז לסימן השוויון, כגון , בעוד שהסימון ליחסי סדר חזקים אינו כולל אותו: ).
יחסי סדר חלשים וחזקים
שני סוגי היחסים כרוכים זה בזה: אם יחס סדר חלש, אז היחס ( אבל ) הוא יחס סדר חזק. אם יחס סדר חזק, אז היחס ( או ) הוא יחס סדר חלש. יחס סדר לא יכול להיות גם חזק וגם חלש, למעט המקרה המנוון של היחס הריק על הקבוצה הריקה.
באופן כללי יכולים להיות שני איברים של שאינם ניתנים להשוואה מבחינת היחס, ולכן הוא נקרא גם יחס סדר חלקי. אם עבור כל מתקיים או אז קוראים ליחס סדר ליניארי או סדר מלא, ולזוג קבוצה סדורה ליניארית, או שרשרת.
דוגמאות
קבוצת כל המספרים הטבעיים המסומנת כך: עם הסדר הסטנדרטי עליהם, היא קבוצה סדורה ליניארית. כך גם הממשיים.
יחס החלוקה של מספרים טבעיים המסומן כך: מוגדר כך: אם ורק אם מחלק את ללא שארית. הקבוצה המחולקת היא קבוצה סדורה חלקית שאינה סדורה ליניארית, שכן לא ניתן, למשל, להשוות בין 5 ו-2, שאינם מחלקים זה את זה ללא שארית. יחס החלוקה אינו יחס סדר על המספרים השלמים כי אינו אנטי-סימטרי: וגם אף כי .
איברים מיוחדים
שמאל|ממוזער|280 פיקסלים|דיאגרמת הסה של התרשים העליון ללא איברי המינימום והמקסימום. בקבוצה מצומצמת זו, כל האיברים בשורה העליונה הם מקסימליים וכל האיברים בשורה התחתונה הם מינימליים.
איבר נקרא איבר מינימלי או איבר מזערי אם לא קיים השונה ממנו עבורו .
איבר נקרא איבר מקסימלי או איבר מרבי אם לא קיים השונה ממנו עבורו .
איבר נקרא מינימום (גם: איבר קטן ביותר או איבר ראשון) אם לכל מתקיים .
איבר נקרא מקסימום (גם: איבר גדול ביותר או איבר אחרון) אם לכל מתקיים .
ההבדל בין איבר מקסימלי למקסימום הוא שבקבוצה סדורה חלקית לא תמיד ניתן להשוות איבר לשאר האיברים, ואילו מקסימום חייב להיות בר השוואה לכל שאר האיברים.
בקבוצה סדורה ליניארית שבה יש איבר ראשון לכל תת-קבוצה של , נקראת קבוצה סדורה היטב.
כאשר מתקיים , ואין עבורו , אזי אומרים כי מכסה את (ומכאן שבסדר צפוף אין שני איברים שמכסים זה את זה).
ראו גם
תורת הקבוצות - מונחים
קישורים חיצוניים
קטגוריה:קבוצות סדורות
קטגוריה:יחסים מתמטיים
be:Адносіна парадку
| 2024-09-14T11:34:37
|
אלפרד נובל
|
אלפרד ברנהרד נוׁבֶּל (בשוודית: Alfred Bernhard Nobel, , 21 באוקטובר 1833 – 10 בדצמבר 1896) היה כימאי ומהנדס שוודי, ממציא הדינמיט ויוזם פרס נובל. על שמו נקרא היסוד הכימי נובליום שזוהה לראשונה בשנת 1957 על ידי קבוצת מדענים שוודים.
ביוגרפיה
אלפרד נובל נולד בסטוקהולם שבשוודיה בשנת 1833, כבן השלישי מתוך שמונה במשפחתו. בגיל 9 עברה המשפחה לסנקט פטרבורג, שם הקים אביו מפעל לייצור מוקשים ימיים. מצבה הכלכלי של המשפחה בשנים אלו היה טוב, ולפיכך זכו האחים לחינוך טוב ונחשפו לתחומי דעת רבים. אלפרד עצמו גילה עניין במדע, ולא פחות מכך גם בספרות בכלל ובספרות אנגלית בפרט. אביו, שחפץ לראות את בניו יורשים אותו בעסקיו, סלד מהתעניינותו של אלפרד בספרות, והחליט לשלוח אותו ללימודים ולהשתלמויות בהנדסה כימית ברחבי אירופה. במהלך המסע בן השנתיים התוודע נובל לניטרוגליצרין, תרכובת נוזלית ונפיצה ביותר, לאחר שנפגש בפריז עם אסקאניו סובררו שסינתז את החומר מספר שנים קודם לכן. בהמשך מסעו הוא הגיע לארצות הברית, שם עבד זמן מה תחת המהנדס הימי ג'ון אריקסון.
ב-1852 התבקש לשוב לרוסיה על מנת לעזור בעסקים המשפחתיים. זמן מה לאחר מכן, בעקבות הרעה במצב הכלכלי המשפחתי, חזר אלפרד יחד עם אביו ואחד מאחיו לשוודיה מולדתם. באותה תקופה החל, יחד עם אביו, לחקור דרכים לשימוש בטוח בניטרוגליצרין, מתוך הבנת הפוטנציאל הגלום בו. הניטרוגליצרין הוא תרכובת שאינה יציבה מבחינה כימית, ולכן השימוש בה היה כרוך בסיכון רב. התפוצצויות אחדות אירעו במהלך המחקר במפעל המשפחתי, ובאחת מהן, שאירעה ב-1864, נהרגו פועלים אחדים, ובהם אחיו הצעיר של נובל.
לבסוף הצליח נובל לייצב את החומר, על ידי ערבובו עם חומרים לא פעילים כגון פחם ונסורת, ולהפוך את השימוש בו לבטוח. ב-1867 הוא רשם פטנט על ההמצאה לה קרא "דינמיט". בהמשך חייו הוא המשיך לפתח חומרי נפץ נוספים, בעלי עוצמה גדולה יותר ובטיחות טובה יותר. הוא התגורר בפריז, אולם את מרבית חייו בילה בנסיעות בין מפעליו הרבים. בסך הכול רשם יותר מ-350 פטנטים.
נובל צבר הון רב מייצור חומרי נפץ, בשוודיה וביותר מעשרים מדינות אחרות, ומשדות הנפט בבאקו, שהוא ואחיו היו שותפים לפיתוחם. לקראת סוף חייו עבר לגור בסן רמו שבאיטליה.
הדיכאון
אלפרד נובל המציא את הדינמיט כאשר רצה למצוא פתרון יעיל ומהיר לבעיות טבעיות - לדוגמה - כריית מנהרות למעבר של רכבות באופן מהיר, פיצוץ סלעים, סכירת נהרות, יצירת שבילים וכדומה, תוך המחשבה שחומר נפץ יוכל לעזור לאדם להתקדם לחיים של רווחה.
האדם גילה עד מהרה את תוצאותיו הקטלניות של הדינמיט, והחל להשתמש בו כאמצעי לחימה קטלניים בשימושים הצבאיים, שגרמו למוות רב. נובל גילה זאת במהרה ונכנס לדיכאון, ממנו לא החלים עד סוף חייו.
מותו של נובל והפרס על שמו
אלפרד נובל נפטר בביתו שבסן רמו ב-10 בדצמבר 1896 כתוצאה משבץ מוחי. הוא נקבר בבית הקברות נורה בגראבינגפלטסן בסטוקהולם.
בשנים האחרונות לחייו יצר נובל את קרן "פרס נובל" - פרס המוענק מדי שנה לאנשים בתחומים שונים על המצאה ייחודית או תרומה לאנושות. נובל ראה ביצירת הקרן מעין "מחילה" על המצאתו הקטלנית שגרמה למותם של רבים.
נובל החליט לכתוב את צוואתו בעיקר בגלל כתבה שגויה שפורסמה בעיתון צרפתי בעוד נובל היה בחיים, בה נכתב על מותו תחת הכותרת "סוחר המוות מת" (צרפתית: Le marchand de la mort est mort). כדי לפצות על הנזקים שגרם לאנושות הורה נובל, שהיה רווק ולא היו לו צאצאים, בצוואתו להשקיע 94% מכספו (מוערך כיום ב-104 מיליון דולר) בקרן שתעניק מדי שנה - מתשואת הריבית של השקעה סולידית - 5 פרסים לאנשים חלוציים בתחומים: פיזיקה, כימיה, פיזיולוגיה ורפואה, ספרות ושלום. פרס נובל הוענק לראשונה בשנת 1901, ועד היום ממשיכה הקרן להעניק פרסים למדענים ואישים שתרמו למדע או לטובת האנושות.
ממוזער|שלט רחוב ע"ש אלפרד נובל בקריית-יהלום, בנתניה
בשנת 1969 נוסף תחום חדש לפרסים: כלכלה, אך מאחר שהוא לא היה כלול בצוואתו של נובל, הפרס ממומן על ידי הבנק השוודי.
רחוב על שמו קרוי ב"קריית-יהלום" בעיר נתניה.
קישורים חיצוניים
Alfred Nobel – Man behind the Prizes, באתר פרס נובל
Alfred Nobel - His Life and Work, ביוגרפיה באתר פרס נובל
הפטנט שרשם על המצאת הדינמיט
איתי נבו, הפצצות והפרסים של אלפרד נובל, המאור הקטן, אתר רשת ב', אוקטובר 2012
הערות שוליים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:חברי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים
קטגוריה:כימאים שוודים
קטגוריה:מהנדסים שוודים
קטגוריה:ממציאים שוודים
קטגוריה:אישים שעל שמם יסודות כימיים
**
קטגוריה:אישים שעל שמם פרס ספרותי
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רומניה
קטגוריה:שוודים שנולדו ב-1833
קטגוריה:שוודים שנפטרו ב-1896
| 2024-04-13T17:56:29
|
גלישת גלים
|
שמאל|ממוזער|350px|גלישת גלים בצפון קליפורניה
שמאל|ממוזער|350px|גלישת גלים בהוואי
גלישת גלים היא ענף ספורט גלשן, הגולש עומד על גלשן, הנושא אותו על פני הגל.
היסטוריה
העדויות המוקדמות ביותר לגלישה הם באיים הפולינזים
תחרויות הגלישה
ה-WSL הוא הארגון הבינלאומי לתחרויות גלישה. ארגון זה מפעיל מדי שנה מספר סבבי תחרות, ובכל סבב מספר תחרויות לרמות דירוג שונות, הן בקטגוריית גברים והן בנשים. הסבב בו מתחרים הגולשים בעלי הדירוג הגבוה ביותר הוא סבב ה-WCT – world championship tour. בסבב זה מתחרים מדי שנה 36 הגולשים הטובים ביותר מכל העולם. מדי שנה נערכות בסבב זה עשר תחרויות שמתקימות בכל אזורי העולם. לא כל גולש יכול להיכנס לסבב ה-WCT אלא רק גולש שסיים באחד מן המקומות הראשונים בסבב ה-WQS – world qualifying tour.
התחרויות מתבצעות בפורמט דומה לתחרויות בענפי ספורט כגון התעמלות מכשירים: הגולשים מדגימים את ביצועיהם בפרק זמן קצוב מראש וצוות שופטים מחלק להם ציונים על פי מספר כללים וקריטריונים.
בכל אזור בו הספורט קיים ישנן מסגרות מקומיות (אזוריות וארציות) וטובי הגולשים מהמסגרות הללו יכולים להשתתף, בהימצא מקור שיממן זאת עבורם, בסבבי התחרות בינלאומיים. מקורות המימון לפעילויות כאלו הם רובם ככולם חברות של מותגי גלישה (ציוד ואופנה).
יש הטוענים כי גלישה תחרותית סותרת במהותה את חוויית הגלישה המקורית, מכיוון שהיא מכניסה ממדים של יעילות, תכנון והספק לספורט שבבסיסו אמור להיות חופשי, אינטואיטיבי ורגוע ככל האפשר. מצדדת בטענה זו העובדה שאת קטעי הגלישה המרהיבים ביותר לרוב ניתן למצוא במקצים של גלישה חופשית.
תחרות באולימפיאדה
באולימפיאדת טוקיו שנערכה ב-2021 התווסף ענף גלישת הגלים לענפי התחרות.
אתרי גלישה מפורסמים בעולם
בלס ביץ', ויקטוריה, אוסטרליה
בנזאי פייפליין, הוואי
מייבריקס, קליפורניה, ארצות הברית
פורטו אסקונדידו, זיקטלה, מקסיקו
נזרה, פורטוגל
אריסיירה, פורטוגל
כמה מקומות מפורסמים במרכז אמריקה לגלישת גלים, בהם הגלים נחשבים גדולים מאוד או ארוכים מאוד הם: קוסטה ריקה, פאבונס – עיירה שבה נמצא הגל השני הארוך בעולם. פנמה, סנטה קטלינה – מקום שידוע בקרב הגולשים שבו צורת הסלעים בתוך המים (ריף = Reef) יוצרת גל מושלם לגלישה. פנמה, פלאיה ונאו – חוף בצד האוקיינוס הפסיפי שהגלים שם מאוד טובים לגלישה ונערכות שם הרבה תחרויות, גואטמלה ואל פרדון.
סוגי גלשנים
גלישת הגלים מתבצעת באמצעות גלשני גלים ייעודיים אשר מחולקים למספר קטגוריות:
גלשנים קלאסיים (Short-Board) – הסוג הנפוץ ביותר. גלשן קטן בעל יכולת תמרון גבוהה.
גלשני פאן (Fun-Board) – בעלי יותר נפח וציפה ולפיכך קלים לגלישה ומתאימים לשלבי הלימוד המוקדמים.
גלשנים ארוכים (Long-Board) – בשל גודלם, קשים יותר לתמרון. מאידך, כושר הציפה הגבוה של גלשנים אלו מעמיד לרשות הגולש מגוון רחב יותר של אפשרויות.
גלשני גאן (Gun) – אלו גלשנים המיועדים לגלים גבוהים החל מארבעה מטרים. גלשנים אלו ארוכים (פחות מה long-bord) יחסית צרים ומחודדים בקצוות. זאת על-מנת לאפשר יציבות מחד, אך חוסר בתמרון כמו בגלשן הקלאסי מאידך.
גלשני סופטבורד (Soft-Board) – אלו גלשנים המיועדים לגולשים בשלבי לימוד מוקדמים, בעלי יותר נפח וציפה מהפאן, הגלשן מצופה בשכבת ספוג וממולא בקלקר, ולכן הוא רך, ומשם השם סופטבורד, אשר בפירוש לעברית נוצר השם גלשן רך.
גלשני פיש(Fish-board)-גלשן קטן עם הרבה נפח בעל יכולת תמרון גבוהה, גלשן זה מתאים לגלים נמוכים.
טכניקות המשמשות בגלישת גלים
שמאל|ממוזער|250px|גולש בחוף קליפורניה
צלילת ברווז, הידועה כ"דאק דייב" (Duck Dive) היא טכניקה שמטרתה לעזור לגולש לעבור דרך גל מבלי להיסחף איתו בחזרה אל החוף. בטכניקה זו הגולש, כמו ברווז, צולל מתחת לגל עם הגלשן, ועולה מצידו השני של הגל לאחר שהגל עבר אותו. הטכניקה משמשת בעיקר בגלים סוערים וחזקים. ככל שהגלשן קל וקטן יותר כך קל יותר להשקיע אותו מתחת לגל ולבצע צלילת ברווז.
"גופי" (Goofy Foot) – עמידה על הגלשן כאשר הרגל הקדמית זו הרגל הימנית והרגל האחורית זו הרגל השמאלית. עמידה זו נקראת כך בגלל סרטון של וולט דיסני שבו כל חבורתו של מיקי מאוס נוסעים להוואי וגופי מאוד רוצה ללמוד לגלוש, לאחר ניסיונות רבים הוא מצליח לעמוד על הגלשן כאשר רגל ימין שלו קדימה.
"רגולר" (Regular Foot) – עמידה על הגלשן כאשר הרגל הקדמית זו הרגל השמאלית והרגל האחורית זו הרגל הימנית. סוג זה של עמידה הוא הסוג הנפוץ ולכן הוא נקרא "רגולר".
"פינה" – השלב הבסיסי ביותר בגלישה. לאחר שהגולש הבין את טכניקת העמידה על הגלשן השלב הבא הוא לתפוס פינה, כלומר לקחת את הגל שהגלשן מכוון לכיוון השבירה של הגל ולא לכיוון החוף. טכניקה זו היא הבסיס למעשה של רוב תרגילי הגלישה.
"צינור" (Tube) – מצב שבו הגולש רוכב על ה"קיר" של הגל בכיפוף/עמידה, כשהגל נשבר מעל הגולש ולמעשה כולא את הגולש בתוכו מה שנראה מהצד כאילו הגולש בתוך שרוול/צינור. לתפוס צינור מצריך טכניקת גלישה גבוהה ושליטה טובה בגלשן, שכן המהירות הגבוהה והשבירה מצריכה תמרון גבוה ומדויק בתוך שטח קטן בתוך בטן הגל. לרוב שהגולש בתוך צינור הוא יניח את ידו בתוך המים אשר תעזור לו לנווט בתוך הצינור. בתחרויות גלישה לצלוח צינור מעניק את הניקוד הגבוה ביותר.
"Airial" – תרגיל שבו משתמש הגולש בנק' שבירה בגל לשמש לו כמקפצה ולקפוץ לאוויר עם הגלשן תוך כדי שהוא עומד עליו. תרגיל מסוג זה מצריך טכניקה גבוהה מהגולש ולרוב נלמד בשלבים מתקדמים יותר בגלישה.
גלישת גלים בישראל
250px|ממוזער|שמאל|הפסל "עליה לפסגת הגל" בחוף ראשון לציון
הים המתאים ביותר לגלישה בישראל הוא הים התיכון לאחר סערות, כאשר אין רוח והגלים עולים באופן מסודר. מצב זה נקרא בשפה המשותפת לגולשים מסביב לעולם, "Swell". מכיוון שחופי ישראל הם בשולי הים התיכון ולא באחד האוקיינוסים, הגלים בישראל הם קטנים ביחס לגלים עליהם מקובל לגלוש בעולם.
כמו כן, הרוח היא זו שיוצרת את הגלים ונותנת להם את צורתם. הרוח הטובה ביותר בישראל ליצירת גלים היא רוח דרומית-מערבית או מערבית. רוח זו היא רוח מסוג "On-shore", שבאה מהים לכיוון החוף ומייצרת גלים.
תולדות הגלישה בישראל
250px|ממוזער|שמאל|פסל גולש גלים בכניסה לבית הספר לקציני ים עכו
הגלישה בישראל כבר הייתה מוכרת כספורט בצורתו הראשונית בשלהי שנות העשרים, בעיקר בחופי תל אביב, בשתי צורות: האחת, באמצעות החסקות של המצילים ששימשו כגלשנים מסורבלים ומסוכנים, השנייה התייחסה לנערים שהיו בונים לעצמם מקרשים שונים גלשן קצר המתחיל במותניים והלאה עד קצה הזרועות, וכך היו מתרוממים עם הגלים ונסחפים במהירות לעבר החוף. פעולה זו נקראה "לתפוס גל". הנערים הגולשים האלה נקראו "תופסי הגלים". את הגלישה המודרנית על פי גרסה אחת הביא לארץ באמצע שנות ה-50, ד"ר דוריאן פסקוביץ, יהודי ממוצא אמריקאי, שהגיע ארצה לחופשה כשבידיו גלשנים ובלבו תקווה להקים נבחרת גלישה שתייצג את ישראל באליפות העולם. דוריאן מצא לעצמו מצילים בחופי תל אביב (שאול זינר, אחיו שאלתיאל זינר ושמאי טופסי קנצפולסקי) ולימד אותם את יסודות הגלישה. לאחר מכן חזר לארצות הברית ושמר איתם על קשר. הענף התפתח במשך השנים ונוספו אליו עוד גולשים. המציל התל אביבי שמאי קנצפולסקי הידוע בכינויו 'טופסי' היה גם עסוק בבניית גלשנים ובהשכרת גלשנים בחופים. היו אלה גלשנים קלים עשויים מחומרי סיבי זכוכית. בנו אמור קנצפולסקי היה אלוף ישראל בגלישה במשך שנים לא מעטות ואף הגיע למקום השני באליפות אירופה בגלישת גלים.
בשנות ה-70 בנה המציל משה ירום (מוסה) בחוף הצוק 10 גלשנים באופן ידני, אותם השכיר למצילים ולאחרים, על פי ההעדפה לגלשן בעל עיצוב ומספר מסוים. בתחילת שנות ה-80 פתח מוסה מפעל גלשנים ליד שגרירות ארצות הברית בת"א ואחר כך העביר אותו להרצליה. מוסה היה מוסד ידוע בתחומו, ועליו נכתב בשירה של להקת משינה "הסיפור שלא נגמר" מהאלבום "רומנטיקה עתידנית": "עזבתי את בית הספר בגלל חוסר תאמה, ובים הייתי גבר אצל מוסה בסוכה". כל זאת, גם כאשר חבר להקת משינה, שלומי ברכה הוא גלשן וותיק.
בשנות ה-80 הייתה סצנת הגלישה בישראל כבר בשיאה, וגם נוספו אופנות גלישה אחרות ובראשן אופנת הגלישה 'גזוז-סאן-סיישן', ומוזיקת גלישה נעשתה פופולרית וחלק מהמקובלת. לקראת שנות ה-90 ענף הגלישה בישראל החל לדעוך וזאת עקב מספר שנות "שחיין" בגלים, ולאחר סגירתה של חברת הביגוד 'גזוז-סאן-סיישן' בשל נסיגה מ"אופנת הגולשים" בישראל ובעולם.
בסוף שנות ה-90 קיבל הענף דחיפה בזכות שנה מבורכת בגלים, שהחזירה את הגולשים לים.
מספר הגולשים בישראל מוערך בכ-40 אלף גולשים ובכל שנה גדל מספר זה. ארגון הגלישה הישראלי הוא ISA – Israel Surfing Association. תחרויות נערכות בחופים השונים בזמן גלים לאורך השנה כולה, ובחסות חברות הגלישה המובילות בארץ. התחרויות נערכות בקטגוריות: ילדים, נוער, בוגרים.
אלופי גלישה בולטים בישראל
מאיה דאובר - אלופת ישראל בשנים 1987–2007
אביב ואקנין - אלוף ישראל בגלישה לשנת 2008
ראו גם
קייטסרפינג
גלישת חול
גלישת גלים במשחקים האולימפיים
גלשן
קישורים חיצוניים
, באתר "Topsea"
15 טיפים לגולש המתחיל באתר country surf
הערות שוליים
קטגוריה:גלישה
קטגוריה:ספורט אולימפי
קטגוריה:ספורט אתגרי
| 2024-08-13T04:59:57
|
המפלגה הנציונל-סוציאליסטית
|
REDIRECT המפלגה הנאצית
| 2004-01-29T20:00:38
|
פתולוגיה
|
ממוזער|282px|פתולוגיה
פָּתוֹלוֹגְיָה היא ענף ברפואה העוסק בחקר מנגנוני ההפרעה לפעולתו התקינה של אורגניזם; המנגנונים המחוללים מחלות, לקויות ומוות.
פתולוגיה של גוף האדם
מקור המילה ביוונית עתיקה πάθο – pathos שתורגמה לאנגלית כ"ניסיון" או "סבל". ו-λογία – logia "תורה". הפתולוגיזציה מתייחסת לתהליך של הגדרת מצב או התנהגות כפתולוגיים. פתולוגיות היא מילה נרדפת למחלות. הרכיב path הבא בסופי מילים מציין מצב של מחלה, הוא משמש הן לציון מחלה פסיכולוגית psychopathy או לציון מחלה גופנית, כגון cardiomyopathy.
הפתולוגיה מטפלת בארבעה רכיבים של המחלה: הסיבה (אטיולוגיה), מנגנוני ההתפתחות (פתוגנזה), שינויים מבניים של תאים (שינויים מורפולוגיים) והשלכות השינויים (התבטאות קלינית).
הפתולוגיה עוסקת בחקר הגורמים להפרעה בפעילות הגוף, השינויים הפיזיולוגיים המתרחשים בגוף כתוצאה מן ההפרעות, ומאפשרת לאבחן מחלות (למשל בפתולוגיה אונקולוגית) ולהעלות השערות על דרכי הריפוי, על דרכי המניעה של מחלות ולקויות ועל הדרך שבה אנשים מתו או נפצעו (למשל לצורך זיהוי פלילי או רפואה משפטית). הפתולוגיה נשענת על הפיזיולוגיה, ההיסטולוגיה, המיקרוביולוגיה, האימונולוגיה, הביוכימיה ומדעי רפואה נוספים. מדעי רפואה הנשענים על הפתולוגיה עוסקים בריפוי, במניעה ובחיפוש דרכי הפצתן של המחלות ובסיבות תפוצתם של לקויות ומקרי מוות. חיפוש דרכי הפצתן של המחלות וסיבות תפוצתם של לקויות ומקרי מוות הוא נושא שבו עוסקת האפידמיולוגיה.
פתופיזיולוגיה הוא ענף משנה של פתולוגיה. עניינו בהבנת השתלשלות האירועים המדויקת המביאה להתבטאות שיבוש פעולת הגוף התקינה: למשל, מנגנון הפרשת רעלנים על ידי פתוגנים, מנגנון תגובת מערכת החיסון למחלה, השפעת הפתוגנים על המטבוליזם של החולה ועוד.
ממוזער|שמאל|250px|שולחן דיסקציה המשמש לנתיחת גופות
רפואה משפטית חוקרת את נסיבות המוות של קורבנות של פשעים ותאונות. משרד הבריאות או משרד המשפטים בכל מדינה מפעילים מכונים לרפואה משפטית, אשר עובדים בצמוד עם מחלקות זיהוי פלילי במשטרה. אליהם מובאים קורבנות לשם זיהוי הקורבן וגילוי סיבת המוות. הרופאים המשפטיים מבצעים לעיתים קרובות ניתוחים שלאחר המוות בקורבנות כדי לגלות את סיבת המוות.
פתולוגיה אבחנתית חוקרת את ביטויי המחלות ברקמות מן החי (ביופסיה), תוך שימוש בשיטות היסטולוגיות. פתולוגיה אבחנתית היא הענף המדעי שבו מתמחים רופאים פתולוגים.
פתולוגיה מולקולרית – תחום מולטידיסיפלינרי המשלב את שיטות הביולוגיה המולקולרית בפתולוגיה.
בישראל ההתמחויות בפתולוגיה וברפואה משפטית הן התמחויות נפרדות. עבודת הפתולוג מתמקדת במעבדה שבבית חולים (במכון הפתולוגי) ובביצוע בדיקות שנלקחו מגוף חי אומ גופה במסגרת פעילות רפואית, ואילו רופא משפטי מבצע נתיחה, מוסר חוות דעת למשטרה ולבית המשפט וכן נקרא להעיד בבית המשפט במידת הצורך.
בישראל קיימות מחלקות פתולוגיות בבתי החולים השונים, אבל רק מכון אחד לרפואה משפטית השוכן באבו כביר שביפו.
היסטוריה
ההיסטוריה של הפתולוגיה התחילה מימי קדם כאשר אנשים החלו לבדוק גופות של בני אדם. בדיקה של גופות הובילה לנתיחת גופות על מנת לגלות את סיבת המוות. במהלך זמן זה האנשים כבר החלו בגיבוש המידע על מה שאנחנו יודעים היום כדלקת, גידולים ועוד הרבה יותר.
הפתולוגיה החלה להתפתח כנושא במהלך המאה ה-19 דרך מורים ורופאים שלמדו פתולוגיה. הם התייחסו אליו כאל "האנטומיה הפתולוגית" או "האנטומיה החולנית". עם זאת הפתולוגיה כתחום של רפואה לא היה מוכר עד סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. במאה ה-19 הבינו רופאים שפתוגנים גורמים למחלות (כגון חיידקים, נגיפים, פטריות, אמבות, עובש, הפרוטיסטים ופריונים) והם בעלי יכולת של רבייה וכפל, ואילו רוחות רעות או ליחות או אפילו הסימנים ותסמינים של המצב אינם סיבת המחלה.
באמצעות המידע החדש שנאסף בנוגע לרביית חיידקים, החלו הרופאים להשוות את המאפיינים של התסמינים של חיידק אחד כפי שהתפתחו בתוך פרט מושפע למאפיינים ולתסמינים של חיידק אחר. הכרה זו הובילה להבנה הבסיסית שמחלות הן מסוגלים ליצור לעצמם, ושהם יכולים להשפיע על בני אדם בדרכים ייחודיות. כדי לקבוע גורמים למחלות השתמשו המומחים הרפואיים בהנחות או בתסמינים שהיו הנפוצים ביותר ומקובלים בזמנם. זה נכון עבור אלה בעבר והיום.
מה שמייחד את הפתולוגיה מהתמחויות אחרות הוא האפשרות לאבחן את התסמינים בעין. במהלך המאה ה-19 תרם רודולף וירכו את התרומה הגדולה ביותר לשדה על ידי הכנסת ההליך של ניתוח רקמות ותאים דרך מיקרוסקופ. דרך חדשה זו לניתוח אובייקטים הובילה לפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים יותר.
עד תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 נחשבה הפתולוגיה להתמחות אחת ברפואה, אך מאז החל פיצול של הפתולוגיה לתת-התמחויות. נכון לתחילת המאה ה-21 קיימות תת-התמחויות בפתולוגיה אבחנתית, לרבות פתולוגיה של מערכת העצבים (נוירופתולוגיה), פתולוגיית העור (דרמטופתולוגיה), פתולוגיית מערכת הדם (המטופתולוגיה), פתולוגיית מערכת המין והשתן (אורו / גניקופתולוגיה), פתולוגיה של ראש-צוואר, ועוד.
פתולוגיה מולקולרית היא תת-תחום חדש ומתפתח, העוסק בשינויים מולקולריים וגנטיים הנמצאים בבסיס הפתוגנזה של מחלות רבות, לרוב מוטציות ושינויים גנומיים במחלת הסרטן. בהתאם לכך פתולוגים הם רופאים שמאבחנים חולים עם מחלות באמצעות בדיקה של ביופסיות וכריתות. עבודתם כוללת גם גילוי מחלות חדשות ועבודה עם רופאים ומדענים אחרים על פתרונות לטיפול במחלות כגון סוגים שונים של סרטן.
ראו גם
פתולוגיה של מערכת הנשימה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים ברפואה
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
קטגוריה:רפואה משפטית
| 2024-09-19T10:40:05
|
פיזה
|
פיזה (באיטלקית: Pisa) היא עיר באיטליה במחוז טוסקנה בת כ-87,500 תושבים, אשר שוכנת בשפך הנהר ארנו לים התיכון.
היסטוריה
לוח תקופות היסטוריות של פיזה גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהרפובליקה הרומית180 לפנה"ס - 27 לפנה"ס גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהאימפריה הרומית27 לפנה"ס - 365 לספירהגבול|מרכז|26x26 פיקסליםהאימפריה הרומית המערבית 395–476 גבול|מרכז|26x26 פיקסלים ממלכת אודואקר 476–493גבול|מרכז|26x26 פיקסליםממלכת האוסטרוגותים493–553מרכז|26x26 פיקסליםהאימפריה הרומית המזרחית553–603מרכז|40x40 פיקסליםממלכת הלומברדים603–773 מרכז|26x26 פיקסליםהאימפריה הקרולינגית774–812 מרכז|31x31 פיקסליםמרקיזות טוסקנה812–1000 גבול|מרכז|26x26 פיקסליםרפובליקת פיזה 1000–1406גבול|מרכז|26x26 פיקסליםרפובליקת פירנצה1406–1569גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהדוכסות הגדולה של טוסקנה1569–1801 גבול|מרכז|26x26 פיקסליםממלכת אטרוריה1801–1807 גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהאימפריה הצרפתית הראשונה1807–1815 גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהדוכסות הגדולה של טוסקנה1815–1859 גבול|מרכז|26x26 פיקסליםממלכת סרדיניה 1859–1860 גבול|מרכז|26x26 פיקסליםממלכת איטליה1861–1946 גבול|מרכז|26x26 פיקסליםהרפובליקה האיטלקית1946–היום
העת העתיקה
פיזה העתיקה או PISAE, הייתה מיושבת על ידי האטרוסקים בטרם הרומאים הפכו אותה לנמל צבאי. היא הפכה להיות קולוניה רומאית בין השנים 180 לפנה"ס עד 313 לספירה.
בשנת 1999 נערכו חפירות לתחנת רכבת חדשה סאן רוסורה (San Rossore), אזור שמורת טבע ואתר נופש בין פיזה לבין הים. בחפירות התגלו שרידים של אחת עשרה אוניות ותיארוכן נאמד בין 200 לפנה"ס עד 500 לספירה.
באוניות אחרות, נמצאה זכוכית וכן קרמיקה מהאיים האיבריים ומקורסיקה. פיזה הרומאית ניצלה מחורבן האימפריה הודות לעורף החקלאי הנרחב שהיה לה בגבעות טוסקנה.
ימי הביניים והרנסאנס
במאה ה-11 הפכה להיות מרכז מסחרי. בעזרת ג'נובה היא נלחמה בערבים ובשנת 1016 יחד הם גרשו את הסרצנים מסרדיניה. לאחר מכן הטביעו את הצי המוסלמי בפלרמו. פיזה שגשגה, בעזרת האימפריה הרומית הקדושה, אבל בשנת 1284 הושמד ציה על ידי ג'נובה בקרב מלוריה. זמן קצר לאחר מכך, אנשי ג'נובה כבשו את נמל פיזה והרסו אותו. מאירוע זה העיר לא השתקמה ולא חזרה לגדולתה.
פיזה הייתה עיר-מדינה ומרכז מסחרי חשוב בימי הביניים, ואחת מהרפובליקות הימיות של איטליה (יחד עם ונציה, אמאלפי וג'נובה). לפיזה, כמו לשאר הרפובליקות האיטלקיות הימיות, היה רובע מיוחד בעכו הצלבנית. הרובע היה מוקף בחומה וכלל כנסייה ומעגן לספינות. כנסיית יוחנן הקדוש הנוכחית בעכו בנויה על חומת הים במערב הרובע הפיזאני הצלבני, ומכיוון שמגמת המבנה היא בציר צפון-דרום, בכיוון לירושלים, בשונה מהמקובל בכנסיות נוצריות, הועלתה ההשערה כי הכנסייה בנויה על בסיס בית כנסת מאותם הימים.
רבי בנימין מטודלה כתב על העיר במאה ה-12: "עשרת אלפים מגדלים בתיהם", אינה מוקפת חומה, אין בה מלך ולא שר "כי אם שופטים שהם מקימים עליהם". הנמל רחוק מהים והספינות נכנסות לעיר דרך הנהר. (עד היום אחד הרחובות הראשיים נקרא BORGO STRETTO המזכיר את עברה של העיר. במהלך חפירות שהתבצעו במקום נמצאו ברחוב שרידים של מעגן האוניות).
פיזה התפרסמה בזכות האוניברסיטה העתיקה שלה (נוסדה ב-1343), אבל יותר בזכות המדען גלילאו גליליי שנולד בה בשנת 1564 (על שמו נקרא שדה התעופה של העיר). גליליאו, מגדולי המדענים בכל הדורות, ערך בין היתר ניסויים בנפילת חפצים בעלי מסה שונה, בניסיונו להפריך את התאוריה של אריסטו כי חפצים כבדים יותר נופלים מהר יותר מאשר חפצים קלים יותר. על פי הסיפור המקובל, ערך גלילאו את ניסוייו במגדל פיזה.
בכנסיית סן מרטין בעיר נשמרות שרידי בונה מפיזה, קדושה נוצרית שפעלה בעיר.
מגדל פיזה
האתר הבולט בפיזה, שממנו נובע עיקר המוניטין שלה, הוא מגדל הפעמונים הנטוי שלה הקרוי מגדל פיזה אשר הוחל לבנותו בשנת 1173. וכאשר הגיעו לבנית הקומה השלישית התברר כי הוא מתחיל לנטות לצידו. נעשו ניסיונות לייצב אותו במשך זמן הבניה, 200 שנה. בשנת 1992 הוחלט לאסור כניסה למגדל בשל החשש לקריסתו. בוצעו פעולות שיקום, אשר לדעת המומחים, נותנות למגדל אורך חיים של 300 שנה. בשנת 2002 הוא נפתח לקהל.
מלחמת העולם השנייה
העיר פיזה נחרבה כמעט לחלוטין בשנת 1944. צבאות בעלות הברית אשר נחתו בדרום איטליה הגיעו עד הגדה הדרומית של נהר הארנו ומחצית העיר הייתה בידם. מסיבה כלשהי בעלות הברית לא המשיכו מיד בכיבוש הגדה הצפונית. במשך חודשים רבים בעלות הברית הפציצו את צפון העיר בעזרת תותחים ומטוסים. רק שני מקומות בפיזה לא הופצצו: הכיכר המרכזית (במטרה לשמור על המגדל) ובית החולים סנטה קיארה, ששימש מקלט לתושבי העיר שלא נטשו אותה ותנאי השהות בו היו קשים. לאחר המלחמה שוקמה העיר.
כיום
ממוזער|פיאצה דיי מירקולי: המגדל הנטוי, הקתדרלה והבפטיסטריום.
בשנת 1987 הכריז אונסק"ו על רחבת פיאצה דיי מיראקולי שבה ניצבים, בין היתר, מגדל פיזה, קתדרלת העיר, והבפטיסטריום (בית הטבילה). האתר והכיכר מתויירים מאד, ובמרחק הליכה מהם הוכשר חניון אוטובוסים מיוחד, עבור התיירים הרבים.
יהדות פיזה
ממוזער|שערי בית הקברות היהודי בפיזה, בקרבה רבה למגדל פיזה.
יהדות פיזה (או פיסא לפי ההגייה המקומית) היא קהילה יהודית ותיקה באחת הערים החשובות באיטליה. הקהילה נוסדה במאה ה-12, ואולי עוד קודם לכן. יהודי פיזה היו מעורבים לאורך הדורות בחיי העיר ותרמו לה רבות. בית הקברות היהודי (באיטלקית cimitero ebraico), נמצא בקרבת הכניסה לפיאצה דיי מירקולי ולמגדל פיזה.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
סיור וירטואלי בפיזה
אתר המוקדש לשימור מורשת כיכר הדואומו,שבה נמצא מגדל פיזה (באנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:טוסקנה: ערים
קטגוריה:איטליה: אתרי מורשת עולמית
קטגוריה:ערי מדינה לשעבר
קטגוריה:איטליה: ערי חוף
| 2024-09-04T07:30:15
|
כרומוזום
|
שמאל|ממוזער|180px|כרומוזום מיטוטי. 1, כרומטידה. 2, צנטרומר. 3, זרוע קצרה. 4, זרוע ארוכה
כְרוֹמוֹזוֹם (מיוונית עתיקה: χρωμόσωμα; χρῶμα – צבע, σῶμα – גוף) הוא מולקולת ענק אחת ארוכה ורציפה של DNA, עם החלבונים הקשורים אליה. הכרומוזומים הם הצורה שבה מופיע החומר התורשתי ביצורים החיים, בשלב שלפני חלוקת התא (מיוזה או מיטוזה).
כרומוזום הוא מבנה מאורגן של דנ"א וחלבונים. בפרט, מצבי האריזה שלו, והנגישות לגן שבו, נשלטים על ידי חלבונים הקרויים היסטונים. כרומוזומים נבדלים מאורגניזם אחד לשני הן בגודלם והן בתכולתם הגנית. סליל הדנ"א יכול להיות מעגלי, בפרוקריוטיים, או ליניארי, באיקריוטיים. כרומוזום אופייני יכול לכלול בין עשרות אלפי זוגות למיליארדי זוגות של נוקלואטידים.
מקור השם
למולקולות ה-DNA ניתנו בעבר שני שמות שונים. לחומר הגרגרי אשר נצפה לראשונה – המצב החוטי של הכרומוזומים – קראו כרומטין (מהמילה כרומה - צבע, משום שניתן היה לצבוע אותו בצביעה היסטוכימית) ולמבנים הדחוסים קראו כרומוזומים ("גופי צבע"). כיום, הכרומטין מוגדר על ידי צבר מולקולות ה-DNA בגרעין התא, והחלבונים הנלווים אליהן, בעוד כרומוזום הוא מולקולת DNA יחידה, והחלבונים הנלווים אליה.
באיקריוטיים
כרומוזומים נמצאים בגרעין התא בדרך כלל, אבל גם באברוני התא, מיטוכונדריה (בבעלי-חיים) וכלורופלסטים (בצמחים), המכילים כרומוזומים משלהם ממקור אמהי, מה שמעיד, כנראה, על מקור חיידקי.
מצב חוטי
הכרומוזומים, בין חלוקות התא, נמצאים במצב חוטי, כאשר אנזימים וחלבונים רבים קשורים אליו. מצב זה הוא מצב פתוח למחצה המאפשר להם לעבור שעתוק. כאשר מסתכלים עליהם במצב זה, בהגדלה לא גדולה מאוד, הם נראים כגרגרים.
הכפלה ודחיסה
לקראת חלוקת תא מיטוטית, הכרומוזומים מוכפלים ליצירת כרומוזום מיטוטי המכיל זוג של עותקים זהים של הכרומוזום המכונים כרומטידות אחיות. כרומטידות אחיות מחוברות ביניהן באמצעות מקטע כרומוזומלי הנקרא צנטרומר. בנוסף, נדחסים הכרומוזומים המיטוטיים למבנה צפוף ומאורגן, באמצעות קיפולים חוזרים ונשנים ברמות שונות, המכונה "פיתולי על". במצב זה, הכרומוזום תופס נפח מזערי יחסית לאורכו (כרומוזום יכול להגיע לאורך של כמטר ועשרים סנטימטרים). תהליך הדחיסה מתבצע על ידי אנזים ממשפחת הטופואיזומראזות, כאשר הוא כורך את המולקולה על גבי חלבוני מבנה בשם היסטונים, המקנים לה יציבות מחד, ונגישות בררנית מתוזמנת היטב, לגנים המיועדים לשיעתוק. כרומוזומים אלה ממוקמים במרכז התא, באמצעות מערכת הכישור המיטוטי. רק במצבו הדחוס, ניתן לראות כרומוזום כמות שהוא בעזרת מיקרוסקופ אופטי. לכל כרומוזום בתא יש מבנה טיפוסי של כרומוזום מיטוטי, אשר חריגות ממנו עשויות להעיד על פגמים גנטיים.
הפרדת הכרומטידות האחיות
צנטרוזומים נודדים לשני קצות התא ושולחים את סיבי הכישור הנקראים גם צינורונים, microtubules. סיבי הכישור מכל קצה אוחזים בכרומטידה אחת ועל ידי כך מפרידים בין הכרומטידות.
בפרוקריוטיים
אצל פרוקריוטיים ישנו כרומוזום אחד בלבד אשר נמצא בציטופלסמה. כיוון שיש רק כרומוזום אחד, חלוקת התא פחות מורכבת מאשר אצל איקריוטיים, אבל עדיין כוללת קיפול מסוים של המולקולה. בפרוקריוטים אין היסטונים, והקיפול מתבצע בסיוע של ה-RNA ותרכובות פוליקטיוניות (בעלות מטענים חיוביים) אשר נמשכות לחומצות הגרעין הפוליאניוניות (בעלות מטענים שליליים).
כרומוזומים באורגניזמים שונים
שמאל|ממוזער|200px|בדיקת כרומוזומים באדם
אורגניזם מס' כרומוזומים אורגניזם מס' כרומוזומים זבוב הפירות4 אדם 46 שיפון 14 קופים 48 חזיר ים 16 כבש 54 יונה 16 סוס 64 חלזון 24 תרנגול 78 שלשול 32 קרפיון 104 חזיר 40 פרפר ~380 חיטה 42 אופיוגלוסאים עד 1260
שימור מספר הכרומוזומים במהלך הדורות
תאי הרבייה או תאי הזוויג (גמטות) הם התאים המשמשים לרבייה זוויגית – תאי זרע ותאי ביצית. הם נוצרים בתהליך המיוזה, ומכילים n כרומוזומים כל אחד, זאת בשונה מתאים סומטיים (תאי גוף) שמכילים 2n (או n זוגות כרומוזומים הומולוגיים). הצאצא מקבל אפוא n כרומוזומים מהאם ו-n כרומוזומים מהאב וכך נשמר מספר הכרומוזומים במהלך הדורות.
ההפחתה במספר הכרומוזומים מתרחשת רק בזמן יצירתם של הזרעונים והביציות באיברי הרבייה. במהלך ההפריה, הזרעון והביצית מתלכדים, ושוב יש בביצית המופרית 2n כרומוזומים, כלומר n זוגות של כרומוזומים הומולוגיים. בדרך זאת נשמר מספר הכרומוזומים האופייני למין. תרומתו של כל אחד מההורים לעובר המתפתח שווה, כי כל אחד מהם תורם הומולוג אחד לכל זוג הומולוגים הנמצאים בכל אחד מתאי גופו של העובר.
קריוטיפ
שמאל|ממוזער|210px|קריוטיפ של אדם – זכר
לשם קביעת מספר הכרומוזומים באורגניזם דיפלואידי, ניתן, בתנאי מעבדה, להקפיא תא שמצוי בתהליך חלוקה בעזרת חומר כימי בשם קולכיצין. במצב זה, הכרומוזומים הם בעלי גוון צבעוני (השם כרומוזומים ניתן להם בשל יכולתם להיצבע), וכך ניתן לצלמם ולצפות בהם כשהם מאורגנים במבנה הקרוי קריוטיפ או קריוגרם. לבני האדם, כמו לאורגניזמים זוויגיים אחרים, יש זוגות של אותו כרומוזום הקרויים אוטוזומים, וזוג כרומוזומי מין שיכולים להיות משני סוגים, אשר צירופים מסוימים שלהם מאפיין, בדרך-כלל, את מינו של אורגניזם. למשל, באדם, הצירוף XX מאפיין נקבה ו-XY, זכר.
ראו גם
כרומוזום X
כרומוזום Y
גן-על
קישורים חיצוניים
סרטון על הכרומוזומים
*
קטגוריה:ציטוגנטיקה
| 2024-05-13T14:56:59
|
אנגלית קנדית
|
אנגלית קנדית היא הניב המדובר בקרב דוברי האנגלית בקנדה. האיות הקנדי הוא, באופן פשטני, ערבוב של אנגלית אמריקאית, אנגלית בריטית וצרפתית קנדית, ומאפיינים ייחודיים לניב. אוצר המילים הקנדי דומה לזה של האנגלית האמריקאית, אך עם מספר שינויים מהותיים ומקומיים בחלקם.
היסטוריה
מתיישבים בריטים, אשר חששו לחייהם בעקבות המהפכה האמריקאית, ברחו מצפון-מזרח ארצות הברית לקנדה. הניב הבריטי בו הם השתמשו היווה את הבסיס לשפה המדוברת. עם-זאת, קרבתה של קנדה לארצות הברית גרמה לכך שהניב המדובר דומה הרבה יותר לאנגלית האמריקאית מאשר לבריטית. השפעות קטנות יותר על השפה באו מהיישובים הצרפתיים במזרח קנדה (קוויבק) ומהילידים אשר ישבו במקום. הגירות עולמיות שהגיעו לשיאן בין שנת 1910 ל-1960 הביאו עמן עמים אשר שפתם השפיעה במקצת על האנגלית הקנדית.
איות
האיות הקנדי של השפה האנגלית משלב מסורות אנגליות ואמריקאיות. השוני הבולט ביותר הוא טמון במילים אשר נגמרות ב-er או or. במרבית המילים האלה, משתמשים בקנדה באיות האנגלי: colour ,harbour ו-centre במקום color ,harbor ו-center כמו שנהוג בארצות הברית. למרות זאת, השימוש בחוקים האמריקאים אינו נדיר.
בעוד שבארצות הברית משתמשים באיות הצרפתי defense, בקנדה משתמשים באיות האנגלי defence. למרות זאת, האיות defensive הוא אוניברסלי (הדבר נכון גם לגבי offence ,offense ו-offensive).
בקנדה גם נהוג tyre במקום tire בארצות הברית; אבל curb כמו בארצות הברית במקום kerb בבריטניה.
בקנדה נהוג להשתמש בסיומת ize- במקום ise- (לדוגמה, advertize במקום advertise).
כמו כן, קנדים מעדיפים לכתוב encyclopedia במקום הצורה הבריטית הלטינית encyclopædia. למרות זאת, הם כותבים manoeuver ו-archaeology במקום הצורה האמריקאית (maneuver ו-archeology).
הגייה
ככלל, האנגלית הקנדית נהגית כמו האנגלית האמריקאית, בעיקר במערב ובמרכז קנדה. לתושבי ניופאונדלנד יש מבטא משלהם כמו גם לתושבי מזרח קנדה. מילים מסוימות, כמו fragile ,anti ו-touché נהגות כמו באנגלית בריטית. מאפיין בולט של מבטא האנגלית הקנדית (כפי שקיים גם במעט אזורים של ארצות הברית, במיוחד אלו הסמוכים לקנדה), הוא אי היכולת להבחין בין הגיית תנועה פתוחה לגמרי לבין הגיית תנועה אחורית חצי פתוחה (שאחריה אין r), כך ששתי התנועות נהגות כתנועה פתוחה לגמרי.
אוצר מילים
הנה מספר דוגמאות לשימוש קנדי:
בחינוך, נהוגה המילה grade ("כיתה") ואז מספרה (לדוגמה, grade 10 יהיה "כיתה י". בארצות הברית נהוג לומר 10th grade, ובאנגליה year 10).
הציון נמדד ב-marks ולא points.
בקנדה נהוג באופן רשמי להשתמש בשיטה המטרית, אם כי ביומיום יש רבים שעדיין משתמשים בשיטה האימפריאלית.
נהוג להגיד גם petrol כמו הבריטים וגם gasoline (דלק) כמו האמריקאים.
אומרים railway במקום railroad (מסילת-ברזל).
אומרים tin במקום can (פחית שימורים).
מעדיפים להשתמש ב-pop במקום soda למשקה מוגז.
בית שימוש מכנים "washroom" במקום "restroom" הנהוג בארצות הברית.
Z יש לבטא "זד" ולא "זי" כמו בארצות הברית.
מבטאים about באופן דומה ל a boat (אָבּוֹוט ולא אֶבָּאוּט). טעות אמריקאית נפוצה היא שקנדים מבטאים זאת "אָבּוּט"
ישנם ביטויים השאובים מצרפתית כמו cheque ,serviette ו-pardon.
בביטוי eh נהוג להשתמש כמילת פניה, שאלה וכו'.
ראו גם
אנגלית
קנדה
אנגלית אמריקאית
אנגלית בריטית
אנגלית אוסטרלית
קנדה
קטגוריה:קנדה: תרבות
קטגוריה:שפות
| 2023-05-23T00:20:12
|
עבודה זרה
|
240px|ממוזער|פסל של אל, ראש הפנתיאון הכנעני, משנת 1400-1200 לפנה"ס, נמצא בחפירות במגידו.
עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלות (בראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז) במינוח המסורתי, או פולחן פגני במינוח מודרני, הם מונחים המתארים פולחן דתי המופנה לישויות שאינן אלהי ישראל, כפי שמתייחסת לפולחן כזה היהדות. זוהי אחת משלוש המצוות החמורות של ייהרג ואל יעבור, ואחת משבע מצוות בני נח.
לאורך הדורות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שלוש דתות מונותאיסטיות המאמינות באל מופשט, נאבקו לא רק זו בזו אלא גם נגד דתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור. יצוין כי לפי רוב הדעות ביהדות, הנצרות נחשבת לעבודת אלילים שכן אין בנצרות ייחוד האל אלא שילושו והגשמתו בדמות אדם (ישו), וכן הנצרות הקתולית עושה שימוש נרחב בפסלונים.
מנקודת המבט היהודית המסורתית, עיקר המאבק בעבודה זרה התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר כבר הייתה בה תרבות אלילית כנענית נפוצה. המקרא מתאר מאבק זה. מתוך מקורות מאוחרים יותר, כמו התלמוד, ניתן ללמוד על תוצאות המאבק.
שלילת הגשמות ושלילת התארים הם מהנושאים המרכזיים בפילוסופיה היהודית.
איסור עבודה זרה
אלוהי ישראל הוא אל מופשט – ללא דמות, פנים או תכונות מוחשיות כלשהן. העצם היחיד שניתן לעם ישראל הם לוחות הברית: לוחות אבן שעליהם חרוטים ציוויים, המונחים בתוך ארון מצופה זהב שמעליו צלמים של הכרובים, שלפרשנות חז"ל ייצגו מלאך זכר ומלאך נקבה. הארון הוצב בקודש הקודשים מאחורי הפרוכת שהסתירה אותו, ולאיש אסור היה לגשת אליו מלבד לכהן הגדול פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים. מעבר לכך, יש איסור גורף על עשיית כל פסל, צלמית או תמונה, המיוחסים לאלוהי ישראל או לאלים אחרים. כפי שמתואר בפסוקים הבאים:
שמאל|ממוזער|270px|חטא העגל נחשב לאחד מהחטאים החמורים ביותר של עם ישראל, מיד לאחר ששמעו את עשרת הדיברות, ובעטיו רצה אלוהים להשמידם. אפשר לראות בו נקודת משבר במעבר מהתרבות המצרית לתרבות המונותאיסטית. על פי מסורת היהדות מקור החטא בערב רב. (ציורו של ניקולה פוסאן)
עבודת אלים נוספים נאסרת במקרא באופן נחרץ וגורף ומוכרזת עליה מלחמת חורמה בלתי מתפשרת. האיסור על עבודה זרה הוא אחת המצוות של עשרת הדיברות. ולא רק שיש איסור לעבוד עבודה זרה, יש מצווה להרוס ולהחריב אותה כמעט בכל דרך אפשרית בתחומי ארץ ישראל:
האיסור והאזהרות במקרא ובנביאים חוזרים פעמים רבות ומדמים את העבודה הזרה לניאוף, זנות ובגידה. על פי התנ"ך עבודה זרה היא אחד מהחטאים המוסריים הקשים ביותר לצד רצח וניאוף.
עבודה זרה בשיתוף
לצד איסור עבודה זרה קיים גם איסור עבודה זרה בשיתוף, כלומר אמונה באל המופשט לצד אמונה בכוחות נוספים נמוכים יותר. תופעה זו של עבודת אלוהי ישראל לצד אלים אחרים הייתה רווחת במהלך התקופה המקראית, כפי שמסופר במפורש על התושבים הזרים שהביא שלמנאסר מלך אשור לשומרון, וכפי שמעידים הממצאים שנמצאו בחורבת תימן (כונתילת עג'רוד) בכתובות שנמצאו באתר (וכן בחורבת אל כום) ובהן כתוב לה' ואשרתו. בנוסף על כך, יש איסור לחמוד ולקחת צלמיות עבודה זרה בשל שוויים הכספי.
ישנה מחלוקת אחרונים האם גם בני נח, כלומר מי שאינו יהודי, נאסר בעבודה זרה בשיתוףמראשי המתירים: דרכי משה על יורה דעה סימן קנ"א. ושפתי כהן יורה דעה סימן קנ"א סעיף קטן ז, ועוד רבים. מראשי האוסרים: שער אפרים סימן כ"ב, מעיל צדקה סימן כ"ד, ועוד., כאשר יש מציעים דרך ממצעת שלא נאסר עליהם לעבוד כוחות טבע שונים בתנאי שהם מודעים לכך שהם מושלים תחת הנהגתו של ה'עולת תמיד על אורח חיים סימן קנ"ו סעיף קטן ג'. מור וקציעה סימן רכ"ד..
הרחקה מהאלים וביעור פולחנם
במעמד הר גריזים והר עיבל בכניסה לארץ, מקללים את מי שיעבוד עבודה זרה בסתר. כדי להרחיק מעבודתם, האלים בתנ"ך נקראים בשמות גנאי שונים ומשונים כמו: "אלוהים אחרים", "אלוהי נכר", "עצבים" (שמעציבים את עובדיהם), "שיקוצים" (מלשון שקץ), "גילולים" (מלשון גללים) (או מהמילה האכדית gullultu - חילול הקודש) "תועבות" ו"אלילים", והיחס אליהם נע בין תיעוב, מיאוס והגעלות לבין זלזול, בוז וציניות.
על אף המצווה לבער עבודה זרה מן הארץ, פוסקים רבים התנו זאת בכך ש"יד ישראל תקיפה" על הגויים שבארץ, אולם כיום שעל פי האמנות הבינלאומיות ישנו איסור על פגיעה במקומות פולחן של בני כל הדתות, אסור לפגוע בכנסיות או במבנים אחרים הקדושים לדתות ותרבויות שנחשבות לעבודה זרהלהרחבה בנושא זה ראו במאמרו של הרב יאיר וייץ: ביעור כנסיות ומקדשי אלילים בימינו, באתר ישיבת הר ברכה.
על פי הנוקטים בגישת ביקורת המקרא, ישנם הטוענים כי בשלב מסוים ניכר "גיור" של אלים רבים כמו: אל, אדון, מלך, אלוהים (בריבוי) ועוד והכנסתם כשמות האלוה הישראלי, אולי מתוך פרשנות פשטנית של הפסוק: "הָבוּ לַה' - בְּנֵי אֵלִים" (). לטענתם, לעיתים ניכרת מגמה של ניכוס תכונות ותארים של אלי כנען, אל האל היהודי שאיננו בר תיאור, למשל רכיבה על עננים (רוכב ערבות) שהייתה תואר נלווה לבעל, והפכה לתואר של יהוה.
יחס היהדות לנוכרים עובדי אלים
לצד האיסור החמור לעבוד עבודה זרה, והמצווה לבערה מן הארץ, במקרא ובחז"ל ישנה גישה מקלה יותר ביחס לנוכרים עובדי אלים, משום שהם לא כרתו ברית עם האל היהודי להיות נאמנים לו, וכן מתוך הרצון לקרבם לעבודתו. למשל, בתפילת שלמה שנערכה במעמד חנוכת בית המקדש הראשון, מתפלל שלמה המלך שה' ייענה לכל תפילות הנוכרים הבאים למקדש להתפלל לפני אלוהי היהודים, בעוד שלתפילת ישראל ייעתר רק "ככל דרכיו", כלומר לפי מעשיו. וראו רש"י, רד"ק, רלב"ג ומלבי"ם על פסוקים מ"א ומ"ג..
כמו כן, בספר מלכים ב מסופר שהכותים שהובאו לשומרון על ידי מלך אשור עבדו את האלילים שלהם עבדו בארצותם, ובעקבות זאת אלוהי ישראל הביא עליהם אריות שטרפו בהם. לאחר שמלך אשור הביא לשם כהן שלימד אותם את "משפט אלוהי הארץ", הם יראו את האל היהודי אך הוסיפו לעבוד את אליהם. ואף על פי שלא חדלו מלעבוד את אליהם - סרו מהם האריות. מפרשי המקרא למדו מכך שמחוץ לארץ ישראל אלוהים אינו מקפיד על הגויים העובדים אלים אחרים, וגם בארץ הוא אינו מקפיד אם הם עובדים אלים אחרים לצד יראתם ממנורמב"ן על ,שו"ת הרשב"א החדשות סימן שס"ח, רד"ק על ספר מלכים ב' פרק י"ז פסוק כ"ח, ועוד.להרחבה ביחס התורה לגויים עובדי אלילים ראו במאמרו של הרב יאיר וייץ, היחס לגויים עובדי אלילים בארץ ישראל ובבית המקדש, באתר ישיבת הר ברכה.
עבודה זרה במניין המצוות
איסורי תורה רבים נוספים מתקשרים לשלילת פולחן האלילים. הרמב"ם אף מגדיל לומר שהמטרה הראשונית של כל התורה היא לעקור את עבודת האלים הזרים ולמחות את עקבותיה וכל הקשור לה. הוא גם מציין שבכל התנ"ך לשון של "חרון ה'", כעס וקנאה מצידו של "ה'", נזכר רק בהקשר של עבודה זרה ולכן כל המצוות הקשורות לעניין זה, יש להן משמעות ברורה, באשר באו לחלץ את האדם מהשקפות מוטעות ומהזיות. הגדרת עיקרו של איסור עבודה זרה על פי הרמב"ם:
על החומרה הגדולה שמייחסת היהדות לעבודה זרה ניתן ללמוד מדבריו: . (שם ב' ח'), שכן העובד עבודה זרה נחשב משומד. בספרו משנה תורה מונה הרמב"ם לא פחות מחמישים ואחת מצוות בעניין. שתי מצוות עשה ו-49 מצוות לא תעשה:
הרמב"ם מפרש את האיסור "אל תפנו אל האלילים" () שיש איסור ללמוד ספרים של עבודה זרה, לשאול מה דרכיה עבודתה, ואף להתבונן בפסלים וצלמיות. (שם ב' ג') איסור נוסף הוא להסית ולהדיח אנשים אחרים לעבוד אלילים. בסוגי העבודות הוא כולל עבודות פולחנות קונקרטיות כמו אוב, ידעוני, כישוף, ניחוש וקסם, מעונן (מלשון עונה) שקובע עיתוי לדברים טובים ורעים (כעין אסטרולוג).
מלבד המצוות הידועות כמו שלא לעשות פסל לעצמו או לאחרים, ולא להשבע בשם אל, הוא כולל נבואת שקר אף בשם המפורש, איסור גידוף האל היהודי. בין המצוות שנועדו להילחם בעבודה זרה מונה הרמב"ם שעטנז, גילוח פאת ראש וזקן ולבישת בגדים של המין השני מפני שזו הייתה אופנת כהני עבודת האלילים. לתפיסתו גם איסורי עורלה וכלאיים הם בשל עניינים הקשורים לעבודה זרה. באיסורים מעשיים הוא מונה איסור להדמות להם בלבוש ומנהגים (איסור הליכה בחוקות הגויים). עשיית קעקוע שמקורו לפי הרמב"ם בכך שעובדי האלים היו רושמים על עורם שהם משועבדים לפולחנו של אליל מסוים, וגילוח פאות הראש בתער כמנהג כמרי עבודה זרה (מצות לא תעשה מפורשת בתורה () ) . וגם איסור עשיית פסלי בצורת אדם, אף שהם נעשים לנוי.
למהות היחסים בין ישראל לעובדי אלילים קיים לתפיסתו איסור כריתת ברית, איסור לתת להם לשבת בארץ ישראל ומחויבות לרדיפתם והשמדתם בתחומי הארץ או להפיכתם וללמדם את שבע מצוות לבני נוח. איסור להשביע עובד אלילים באלוהות שהוא מאמין בה. איסור לתת להם מתנות חינם, או לספר בשבחם ואיסור להשתתף בסעודתם (שם פר' י'), על מנת להרחיק מהם, ולא להיות מושפע מהם ואמונותיהם.
את איסור הקְדשִים, יש לראות לא סתם כאיסור זנות . דעה זו מקבלת תימוכין מהפסוק "כי הם עם הזונות יפרדו, ועם הקדשות יזבחו" (), שכורך קדשות עם זונות. כך אפשר לראות את איסור בישול גדי בחלב אימו, שמעלה ריח ניחוח מיוחד, כנגד פולחנה של האלה עשתרת, פטרונית הצאן, שמובא לה גדי כאות תודה, ולכן לא מפליא שבשני ציווים אלו, ישנה סמיכות לעבודת בית המקדש היהודי. את האיסור, אפשר לראות כמאבק בפולחנים כמו בעל פעור, בהם היה גילוי הערווה חלק אינטגרלי. מקום נוסף שמתייחס אל העבודה הזרה הוא הביטוי "שגר אלפיך ועשתרות צאנך", שהוולדות של הבקר והצאן היו מיוחסים בימי קדם לאל שגר ולאלה עשתרת, והפסוק מציין שזהו פועלו של יהוה.
עבודת האלים בארצות המקרא
שמאל|ממוזער|250px|מצבת אבן גיר שבו מתואר המלך מלישיפק הראשון מגיש את בתו לשי לאל נניה. ניתן לראות מעליו יצוגים של סין (אל) אל הירח, שאמאש אל השמש, ואישתר אלת כוכב נוגה. המצבה נלקחה לשושן במאה ה-12 לפני הספירה, כביזת מלחמה.
במקרא מופיעים סיפורים המזכירים מיתוסים פגניים שמהווים לדעת החוקרים שכבה תרבותית קדומה, שהתנ"ך אינו יכול להתעלם ממנה או שהוא מנסה להתפלמס איתה, כמו הסיפור בבראשית () על בני האלוהים - ה"נפילים", הבוחרים להם בנות אדם יפות לפי בחירתם, ומולידים מהן גיבורים ואנשי שם, דבר הגורם להשחתת האנושות ולמבול. תופעת בני האלוהים מוזכרת פעמים נוספות, כמו בספר איוב, שם מסופר על בני האלוהים המתייצבים בפמליה של מעלה ביחד עם השטן, אצל יהוה, () ועל הרעתם בבוקר, .
בין הפרשנים היו שניסו לזהות את בני האלוהים עם מלאכים, בני מלכים, דיינים, ואף בני ישראל. בבראשית רבה אף כתוב כי רשב"י היה מקלל את כל מי שהיה מפרש מושג זה כפשוטו. מאידך קאסוטו כתב כי כל הפירושים שרואים בבני האלוהים בני אדם אינם מתקבלים על הדעת, מכיוון שבני האלוהים באים בהנגדה לבנות האדם, ומעוד טעמים. ונראה יותר לפרש את הכתוב במלאכים שירשו את מקומם של אלי כנען.
וכמו ההתייחסות לתהום ולמפלצות הים המיתולוגיות שעל פי ספר בראשית נבראים בידי אלוהים כהנגדה לתיאורי הבריאה המלחמתיים בתרבויות אחרות, שעל פי ספר ישעיה, מסמלים את הרוע, שה' יילחם בו באחרית הימים וישמידו .
וכמו ההתייחסות לשאול בתנ"ך, הקשורה לאל הכנעני מות - שליט המתים, לא רק כמקום הנמצא בתחתיות ארץ, שלתוכו נבלעים נשמות המתים, אלא אף כאל ישות בולענית ורצחנית, שיש לה רצון משל עצמו לבלוע ללא סוף, כל ישות חיה, בדומה לתאוריה בשירה האוגרתית.
התנאים הגאוגרפיים בכל ארץ השפיעו לא מעט על עיצוב דמותם של האלים. כך במיתולוגיה הכנענית, בארץ כנען השחונה, מוכת הבצורת וצמאת הגשמים, התפתחה אמונה שבה האל בעל - אל הגשמים והסערות ופטרון החקלאות, שמרווה את פני האדמה, הוכרז על ידי אבי האלים אל (בעלה של אלת האדמה אשרה) לאל השולט, לאחר שניצח את אחיו ים - אל הימים, ועוזריו מפלצות הים, ונמצא בהתמודדות מתמדת עם האל מות - אל המוות שאחראי על הבצורת והעקרות, יורד לשאול במחזוריות, וקם לתחייה שוב ושוב בעזרת אחותו הבתולה, אלת המלחמה - ענת. בסיפור זה, הצליחו הקדמוניים שהיו ברובם עובדי אדמה, לתת הסבר מלא והגיוני למחזוריות האקלימית ולתופעת הבצורת החוזרת ונשנית בארץ כנען, וגם אפשרות לשליטה ולהשפעה עליה, באמצעות פולחן נכון של האלים, שיגביר את כוחם של האלים הטובים, בעל, ענת, אשרה ועשתרת, ויביא לפריחה כלכלית. (ראו גם: עלילות בעל וענת)
לעומת זאת במצרים, מכיוון שהיא ארץ שאיננה תלויה בגשמים אלא בנהר הנילוס, סימלו הגאות והשפל של הנילוס את מותו של אל המתים אוסיריס בידי מתחרו סת - שלעיתים גולם בדמותו של אל הסערות והגשמים בעל, ותחייתו באמצעות אחותו-אשתו איסיס. מוטיב זה של מותו של אל מסוים ותחייתו, מצוי בחלק ניכר מהתרבויות הקדומות החל ממסופוטמיה דרך ארץ כנען ועד מצרים. כמו בתרבות הכנענית את האל החשוב שמומת בידי אל רע, מצילה ומחייה אלה אישה שהיא גם אחותו.
לעיתים אל מסוים תפס מקום מרכזי בעיר מסוימת ונחשב לפטרון המקום, כמו אל הירח ננה השומרי באור כשדים, כמו בעל הדד אל הסערה של העיר אוגרית וכמו השמש שנעבדה בבית שמש.
האלילים ופולחניהם
שמאל|ממוזער|180px|צלמית ברונזה של הבעל, אל הסערה והגשמים, מחשובי האלים הכנענים, שפולחנו התחרה בפולחן האל היהודי. הצלמית מהמאות ה-14 עד ה-12 לפני הספירה, נמצאה בחפירות ראס שומרה היא אוגרית.
אלי כנען וסביבותם ופולחניהם היו רבים ומגוונים, מביניהם ניתן לתאר את אלילי כנען המרכזיים ופולחניהם ובמיוחד בהקשר התנכ"י:
אל - ראש הפנתיאון הכנעני שנחשב לבורא העולם קרוי גם "אל-ועליון". הכנענים הקריבו נסכים של ראשית היין והקרבת שה. מכאן הפך איסור יין נסך לדבר חמור. יש המזהים אותו עם האל העליון אותו עבד מלכיצדק מלך שלם.
אשרה - אלת האדמה והפריון. לכבודה נטעו עצים, וקיימו יחסי מין טקסיים במקדשים שנבנו לכבודה, כפי שכתוב "ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה', אשר הנשים ארגות שם בתים לאשרה" (). בהושע () מתוארת זביחה על ראשי ההרים והקטרה על הגבעות, "תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ". בספר שופטים מסופר כי לעיתים פולחן הבעל והאשרה היה משותף וליד המזבח לבעל היו נוטעים אשרה. "וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו, תִּכְרֹת" () ולכן כנגד עבודתה נאסרה נטיעת עצים במקדש היהודי - "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. (). אשרה הייתה זוגתו של אל הכנעני, והיו מבני ישראל שעבדו אותה בשיתוף עם ה'.
בעל - אל הסערות, הגשם והחיים. נחשב לאל חשוב מאוד במיוחד בארץ כנען הצחיחה שמשוועת לגשמים. לבעל הוקרבו קורבנות מסוגים שונים. בשעות קשות במיוחד הוקרבו קורבנות אדם, אך לא כדבר שבשגרה. על פי התנ"ך הייתה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית במטרה לרצותו. היה האל הקשה ביותר שאיתו התמודדו ישראל, מכיוון שהעמיד פיתוי גדול לבני ישראל.
עשתרת - אלת הפיריון התשוקה והמיניות. זוגתו של בעל. בפולחנה היה מעורב גם בישול גדי בחלב אימו, האכלת יונים וגם יחסי מין פולחניים. בתנ"ך מוזכר שבפולחנה היו עשיית 'כוונים' שהם כנראה צלמיות של כוכב נוגה. נקראת גם "מלכת השמים", ובספר ירמיהו נמצאת טרוניה של אנשים שאומרים שמאז שפסקו לעבוד אותה הם חסרו כל ומתו בחרב וברעב. הצאן מכונה בספר דברים "עַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" כתזכורת לכך שבני האדם ייחסו את פריון הצאן לאלילה זו, ועל כן ולדות הצאן כונו 'עשתרות'.
שמש (גם "שפש") - אלת השמש, "מנורת האלים". בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה במסלול מסוים, ואחר כך היו מוקדשים או נזבחים. הקשר בין שמש למרכבת סוסים קיים גם במיתולוגיות נוספות, כמו הליוס - אל השמש הרוכב במרכבה הרתומה לארבעה סוסים אבירים. מתואר בתנ"ך שבפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל, היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה. בארכאולוגיה נמצאו פסלי ראשי סוסים הקשורים לעבודתה.
ים - אל הים, הנהרות ומקוואות המים, עוזריו הם מפלצות ים איומות ומפחידות. התנ"ך מתפלמס רבות עם האמונה בו. ()
כמוש - האל המרכזי של המואבים. כבר במקרא מואב מכונה "עַם כְּמוֹשׁ". (). במקרא מתואר כיצד בהשפעת נשותיו המואביות בנה שלמה המלך במה לכמוש, במקביל לבמת המולך (מלכים א' י"א, ז). את הבמות הרס יאשיהו בעת הרפורמה הדתית (מלכים ב, כ"ג, יג).
מילכום (משורש מ.ל.ך.) (ידוע גם בשם המולך) אל העמונים - פולחנו היה בקורבנות שונים, שהמעולה ביותר היה הקרבת תינוקות או העברתם בלהב מדורה. (ראו עבודת המולך).
תרפים - אלילי הבית שהיו בצורת ראש אדם, לאחר ההקטרה היה אפשר לדובב אותם ולקבל עתידות. מוזכרים בתנ"ך אצל רחל שגונבת את התרפים מאביה, מיכל בת שאול ששמה אותם במיטתו של דוד להטעות את אויביו, נבוכדנאצר מלך בבל ששואל בהם כדי לבחור בהחלטה אסטרטגית במלחמה, במלכים () נאמר "וְגַם אֶת־הָאֹבוֹת וְאֶת־הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת־הַתְּרָפִים... ", לצד חזיונות וחלומות שוא, כך שניכר בהם שהיו כלי חיזוי. בסיפור פסל מיכה ישנו קשר בין האפוד לתרפים, מה שמחזק את ההבנה שהשימוש בהם היה לחיזוי העתיד.
תמוז - אל צמיחת התבואה הבבלי. שמו נגזר מהיסק והבערה. עבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחייה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים אז על מות הצמחייה בחודש תמוז החם. הנביא יחזקאל מתאר בחזונו את "הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז" בבית המקדש.
בעל פעור - מלשון פעירה וגילוי הערווה, יש הסוברים כי הייתה כרוך בפולחן עשיית צרכים, יש הסוברים כי היה כרוך בפריעת האחוריים. יש המסבירים עבודה זו במתן כבוד ואידיאליזציה לצרכים טבעיים של האדם.
לעיתים רבות בעמים השכנים נחשב המלך לאל, והפך למושא הפולחן בעצמו, כמו למשל פרעה מלך מצרים.
בארכאולוגיה המקראית
220px|ממוזער|שמאל|באלילות נעשה שימוש רב בגופניות ומיניות. פסלים וצלמיות של אלילות בעלות חזה שופע שמסמלות פיריון רווחו מאוד, והיוו חלק מהפולחן הדתי. בתמונה צלמית אישה (או אלילה) מהמאה ה-8 לפנה"ס. אוסף מוזיאון הכט.
במאות רבות מהאתרים שנחפרו בארץ ישראל, נמצאו ממצאים ארכאולוגיים רבים הקשורים לפולחני האלילים השונים ושופכים אור עליהם.
בין הממצאים הקדומים ביותר לפולחני אלילים, נראה שגולגולות מכויירות בטין שימשו לפולחן אבות נמצאו במספר אתרים. ביריחו נמצאו עשר גולגולות (מהתקופה הנאוליתית הקדם קרמית א') שכויירו בכישרון רב בטין ונצבעו בצבע הבשר, דבר ששיווה להם חיוניות. גם בביסמון שבעמק החולה נמצאו שתי גולגולות מכוירות (מהתקופה הנאוליתית הקדם קראמית ב'). באכזיב בשכבה מסוף תקופת הברזל (מאה שביעית ושישית לפנה"ס) נמצאו עדויות לפולחן מתים.
באתר באשדוד נמצא צלמית עגל ודגם מקדש מוקטן, מתקופת הברונזה התיכונה II. בתל גריסה ליד נחל הירקון נמצאה צלמית ברונזה של האל רשף ובציפורי נמצאה צלמית ברונזה כנענית מאוחרת, של אל יושב ויד ימינו מורמת לברכה, סימן ההיכר של אל ראש הפנתיאון. בתל חצור באחת מהשכבות נמצא צלמית של אל יושב מברונזה. צלמית דומה עשויה ברונזה ומצופה בזהב נמצאה במגידו. מזבח קטורת מאבן גיר נמצא בתל קֶדֶש בין תענך למגידו, ששימש כאתר פולחני. גם בגליל קיים אתר פולחני גדול מאוד בשם קֶדֶש, (10 ק"מ צפון מערב לחצור) ובו נתגלתה מערה פולחנית. מקום פולחן נמצא באתר הפר בצפון מזרח השומרון מזרחית לעיירה קבטיה, מתחם אליפטי בראש גבעה ובו צלמית של פר מברונזה. בתל תענך נמצא אתר פולחני ובו כן פולחני מהמאה העשירית לפני הספירה שמובלטים בו פרצופים של אנשים. בתל מגדים נמצאה צלמית חרס של עשתרת. בתל דן נמצאה צלמית של אלת המלחמה ענת.
ד"ר יצחק מייטליס מציין כי למעשה אין כמעט אתר מתקופת בית ראשון שלא התגלתה בו צלמית כלשהי. הצלמיות הנפוצות היו ראשי סוסים הקשורים לפולחן השמש, דמויות נשים וצלמיות מצריות ופיניקיות. בחלק ניכר מהפעמים פולחן האלילים הצטרף לפולחנו של ה', כפי שניכר בסיפור של אליהו, שתובע מהעם לא לפסוח על שתי הסעיפים. עדויות ייחודיות לכך נמצאו בכתובות חורבת תימן (כונתילת עג'רוד) מסוף המאה התשיעית לפנה"ס שבהם הוזכר ה' עם אשרתו, בפולחן משותף שבו נעבדו ה' ואשרה. פולחן משותף שסביר להניח שהתקיים במקומות רבים.
שרידי מקדשים כנענים נוספים נמצאו במקומות הבאים: יפו, תל חצור, תל כיתן, תל לכיש, בית אל, תל מבורך (גדתו הדרומית של נחל התנינים), תל מגידו (מספר רב של מקדשים בשכבות שונות) תל מקנה, תל אבו הואם (דרומית לקישון מתקופת הברונזה המאוחרת), אשקלון ("מקדש עגל הכסף"), אשדוד בית שאן (סדרת מקדשים בשכבות שונות), ועוד. במצפה ימים בדרום הר מירון נמצא מקדש מהתקופה הפרסית. באשקלון נחפרו יותר מ-800 קברי כלבים מהתקופה הפרסית. קבורתם הקפדנית מעידה כי נחשבו לחיות מקודשות. צלמיות של חיות שונות כמו עגלים, פרים (תל שבע, אתר הפר, חצור), ואף חתול (אכזיב) נמצאו באתרים שונים ומעידים על פולחניהם.
בשני אתרים בנגב נמצא עדות למאבק בפולחן האלילים, במסגרת רפורמת יאשיהו. בערד ובתל שבע. בערד נתגלה מקדש שכוסה ונקבר בימי בית ראשון (כנראה בידי יאשיהו המלך). ואילו בתל שבע נמצא מזבח בנוי אבני גזית, שאבניו פורקו ושולבו בקירות המקום (כנראה בידי חזקיהו המלך). מזבח דומה נמצא גם בתל דן, וקושר למקדש בתל שבע. בשני המקומות נמצאו תבליטי נחש, דבר המחזק את ההשערה שמדובר בעבודת אלילים. בתל שבע נמצאו גם שבע צלמיות של אלות מצריות וצלמית של השור אפיס - אל הפוריות המצרי.
עבודה זרה בסיפורי המקרא
בסיפורי התורה
שמאל|ממוזער|260px|נחושתן - נחש הנחושת שבאמצעותו ריפא משה את ישראל. כנסיית סן אטיין במקנהיים, צרפת.
אברהם
אברהם אבינו נחשב במסורת היהודית למונותאיסט הראשון שמחדש בעולם האלילי את הקריאה בשם ה', דבר שלפי המדרש הכריח אותו לגלות ממקום הולדתו באור כשדים לארץ כנען. את האמונה הזו באל אחד, ניסה להנחיל לבניו אחריו ולסביבה הקרובה לו, גם באמצעות בניין מזבחות לה', לא תמיד בהצלחה יתרה. בין היתר ניסה להילחם בקורבנות אדם, שהיוו שיאים פולחניים בכמה מהעבודות, ובהקשר הזה יש חוקרים שראו בעקבות פרשנות חז"ל את עקדת יצחק, כסיפור שמטרתו לגרום לדה-לגיטימציה לקורבנות אדם, באופן שהאל מראה שעל אף שיש למאמינים בו נכונות מוחלטת להקרבת הבן, כדרכם של עובדי אלילים, אין הוא מוכן לקבל קורבן שכזה.
חטא העגל
לפי המסופר בתנ"ך היו נשים ישראליות חשובות שהיו בבעלותן תרפים יעקב מבקש מבני משפחתו שיפטרו מאלוהי הנכר וקובר אותם תחת האלה אשר בשכם. לפי המסורת היהודית עם ישראל עבד את עגל הזהב מיד לאחר מעמד הר סיני ומתן תורה, בזמן שמשה רבנו בושש לרדת מהר סיני, כאשר אהרון - הכהן הגדול הוא זה שיוצר בעבורם את העגל מתכשיטי הזהב שלהם. רבים מפרשני המקרא וההוגים היהודים התחבטו בשאלה הזו, כיצד ייתכן שהדבר קורה בסמיכות למעמד נורא הוד שכזה. בפשטות ניתן להסביר כי ישראל שנדרשו בבת אחת לעבור מתפיסה תרבותית של מצרים לתפיסה אחרת התקשו בכך.
חטא בעל פעור
לפני הכניסה לארץ כנען, בנות מואב מתחברות אל ישראל בעצתו של הנביא בלעם בן בעור כדי לדלדל את כוחם הרוחני, ולנסות למשוך אותם מהתרבות המונותיאסטית לתרבות המואבית החושנית והתוססת: . בנות מואב גורמות לעם ישראל לעבוד לאלילם בעל פעור באמצעות יחסי מין פולחניים ואכילת זבחים. כתוצאה מחטא זה נהרגים במגפה 24,000 איש מישראל עד שפנחס בן אלעזר הרג את זמרי בן סלוא, שחטא בפרהסיה אל מול העם בהתרסה כנגד משה ואלוהים.
את קריעת ים סוף ובקיעת מי הירדן, ניתן לראות לא רק כניסיון לעבור מכשול פיזי, שכן היה ניתן לעקוף את ים סוף, וליצור גשר מעל הירדן, אלא כניסיון להילחם כנגד אל הים פטרון הימים והנהרות, שנחשב לאחד האלים הדמונים והמפחידים ביותר, לשבור את כוחו והשפעתו המנטלית, ולהראות לעם ישראל שאינם צריכים להתיירא מהכח הדמוני שלו וממפלצותיו . כך בכניסה לארץ, במלחמת יהושע כנגד האמורי, את השליטה בשמש ובירח "שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:" () אפשר להבין לא רק כמהלך טקטי פרגמטי, אלא גם כלוחמה פסיכולוגית בהקשר של המלחמה הרוחנית כנגד אלי השמש והירח הכנענים, במטרה לגלות את עליונותו של אלוהי ישראל וניצחונו עליהם. ולכן לא במקרה האל בדבריו של הנביא, דואג לחבר את כל התופעות הללו ביחד ולומר שהם ממנו: "כֹּה אָמַר ה': נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ:" ()
בתקופות השופטים והמלכים
לאחר כניסת ישראל לארץ, בתקופת השופטים מסופר כי כאשר ישראל סוטים מעבודת האל, הם עובדים בעיקר בשלושה פולחנים שונים: אשרות, בעלים, ועשתָרות. המשותף לאלים אלו הוא סמליותם בתחומים כלכליים: חקלאות, פיריון והצמיחה, שחשובים כל כך בארץ סְפָר המדבר. בתקופת השופטים מסופר כי גדעון השופט כהקדמה לניצחונותיו קיבל ציווי מה' להרוס את מזבח הבעל של אביו ולכרות את עץ האשרה שהיה נטוע לידו ולהקריב לה' את הפר המקודש לבעל. אנשי המקום שראו במעשיו חילול הקודש ביקשו להורגו, והוא קיבל את הכינוי ירובעל בשל מעשהו.
טיהור העם מאלילות בימי שמואל הנביא
עליית שמואל מלווה במשבר של שבי ארון הקודש ומות הכהנים, בעקבות זלזולם בעבודת המשכן וקיום יחסי מין שהיו אולי פולחניים: בתגובה שמואל גורם לישראל להתנער מהפולחנים הזרים, וממליך את שאול המתואר כמי ש"הסיר" את האובות והידעונים וכמעט כילה אותם, כפי שעולה מדבריה של בעלת האוב. דוד ממשיך מגמה זו ביתר שאת, וקורא במעמדות שונים לדבוק בה' אלוהי ישראל, ונראה שהעבודה הזרה בתקופה זו מועטת או נמצאת במחתרת. דווקא בתור הזהב של עם ישראל, בהיעדר מלחמות, בנו שלמה המלך, אשר בנה בית המקדש ונחשב לחכם מכל אדם, חטא בליברליות יתרה כלפי העבודה הזרה, כפי המסופר: מעשיו של שלמה גרמו על פי ספר מלכים לאיבוד ממלכתו ולפילוג. מאוחר יותר נינו אסא הסיר את פולחני האלילים באופן חלקי.
מעמד הר הכרמל
שמאל|ממוזער|250px|פסל אשורי מתקופת המלך סרגון השני - מחריב ממלכת ישראל - שנמצא בח'רסאבאד. פר מכונף בעל פני אדם. מיזוג של דמויות אדם ובעלי חיים היה מקובל גם בתרבות המצרית.
מאוחר יותר בממלכת ישראל, איזבל אשת אחאב, מלכה דומיננטית ובת מלך צידון, מנסה להחדיר בישראל את פולחן הבעל הצידוני בחוזק יד ובקנאות. לשם השגת מטרה זו היא לא מהססת להפעיל אמצעים צבאיים ולחסל את רוב נביאי ה' הנותרים, שחיו במערות בהיחבא. על רקע פעולות אלו יש לראות את מעשיהם של אליהו ויהוא, שמחזירים מלחמה שערה וטובחים בנביאי הבעל עד כלותם. זכורות במיוחד אמירותיו של אליהו במעמד ההתנצחות מול נביאי הבעל בהר הכרמל נגד העבודה בשיתוף: , וכן היחס המלגלג שלו על הבעל כשייחס לו תכונות אנושיות נמוכות על מנת להבהיר את היחס הנכון לאל שקר: .
בימי חזקיהו, מנשה ויאשיהו מלכי יהודה
חזקיהו המלך, שנחשב לאחד המלכים הצדיקים בממלכת יהודה, משלים את פעילותו של אסא ואף מכתת והורס את נחושתן, נחש הנחושת של משה ששימש כאובייקט פולחני. בניגוד מוחלט אליו, בנו מנשה המלך, היה הקיצוני ביותר מבין המלכים עובדי האלילים, ונאמר שלא רק עבד כמעט את כל האלילים האפשריים והעביר את בנו באש, אלא אף הכניסם לתוך בית המקדש ובמיוחד את פסל אשרה, אולי כהתרסה על האיסור "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". (). אמנם על נכדו יאשיהו המלך מסופר שבשנה העשירית למלכותו גילה ספר תורה, ובעקבות גילוי דת ישראל הרס את כל פולחני האלילים. בדרך אגב, כוללים פסוקים אלו תיאור של צורות הפולחן שהיו נהוגות מתקופת סבו מנשה ועד תקופתו:
סמוך לחורבן בית המקדש הראשון, נגלה לנביא יחזקאל חיזיון שבו שבעים איש מזקני ישראל מעלים מנחת קטורת בבית המקדש לתבניות רמשים, בהמות ושקצים, נשים מבכות את האליל תמוז, ועשרים וחמישה איש משתחווים בין פתח ההיכל למזבח לכיוון השמש במזרח, כאשר אחוריהם מופנים להיכל. עוד מתוארת בספר ישעיהו שחיטת ילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, ובספר הושע מתוארת התערבבות בנות ישראל עם קדשות ועם פולחנן באופן שהפך לנורמה.
על פי תיאורי התנ"ך, עם ישראל לא שמר אמונים לאלוהיו, ולכן נאלץ ה' להחריב את בית המקדש בידי נבוכדנאצר מלך בבל, ולהוציא את עמו לגלות, שהתפרשה על ידי עמים עובדי אלילים, ובמיוחד על ידי כובשי ירושלים, כהפסד מוחץ של אלוהי ישראל. עם זאת, ה' מבטיח שלעתיד לבוא ישכחו ויוסרו שמות הבעלים בעם ישראל, על מצילות הסוס ששימש לפולחן אל השמש, במקום צורותיו של השמש יהיה חקוק "קודש לה'", וברית חדשה תהיה כרותה בינו לבין ישראל תחת הברית הישנה שהופרה ונשברה.
בימי בית שני ותקופת המשנה
שמאל|ממוזער|260px|תבליט אלים, נגנים ורקדנים ממקדש אשמון בצידון, 350 לפנה"ס. האלים האולימפיים היו הליבה הדתית בתרבות ההלניסטית, דבר שעם ישראל לא יכול היה לקבל, ונלחם נגד כפייתו בגזירות השמד שהטיל אנטיוכוס ובגזירות השמד שהטיל אדריאנוס.
שמאל|ממוזער|230px|מס יהודי הוטל על ידי הקיסר אספסיאנוס אחרי דיכוי המרד הגדול, כתחליף למחצית השקל שהיהודים תרמו לבית המקדש, ונשאר בתוקפו כשלוש מאות שנה. המס הועלה למקדש יופיטר שברומא כדי להמחיש את ניצחון אלוהי הרומאים על אלוהי ישראל. בתמונה מטבע של הקיסר נרווה עם הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי".
שמאל|ממוזער|230px|דמותו של הליוס אל השמש על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, במרכז הפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא. לדעת החוקרים הדבר מעיד כי דמותו הפסיקה לשאת את משמעותה המקורית והפכה לחלק מן הדגם המקובל של תיאור גלגל המזלות.
בימי בית שני עבודת האלילים כבר לא רווחה בעם ישראל כתופעה רחבת היקף, אף שישראל שהו בסביבות אליליות כמו בבל, פרס, ותחת מלכויות אליליות כמו יוון ורומא. נראה שהלקח של חורבן בית ראשון הופנם, וישראל הצליחו להימנע מלהגרר אחרי תרבויות העבודה זרה שרווחו במזרח התיכון. הדבר ניכר גם בתלמוד, בעוד שאת חורבן בית ראשון הוא תולה בין היתר בעבודת אלילים, חורבנו של בית שני נתלה בשנאה פנימית ובחוסר תבונה פוליטית. גם דברי הגדה של פסח המיוסדים על דברי רב במסכת פסחים: "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" מעידים על מגמה זו. על פי חז"ל העניין והחשק לעבודת אלילים התבטל, מפני שעזרא הסופר ואנשי סיעתו התפללו וביקשו מאלוהים לבטל אותו, והוא נענה לתפילתם. כאשר הוא חוסל, חז"ל מתארים אותו באופן דרמטי, בדמות גור אריות מאש, שנראה יוצא מבית קודש הקודשים. ביטול יצר העבודה הזרה ביטל גם את הכוח החיובי שנלווה לו, ולכן באותה תקופה בטלה גם הנבואה.
אף שהיום לא ברור מה סוד קסמה של העבודה הזרה, היה בה משהו מגרה ומושך, שעם ישראל ניסה להתמודד איתו מאז ימי האבות ועד סוף ימי הבית הראשון ולרוב ללא הצלחה יתרה. על קסמה של עבודת אלילים שכבר לא היה ברור בתקופת האמוראים אפשר לעמוד מאגדה תלמודית המספרת שמנשה מלך יהודה, בא בחלום הלילה לרב אשי, מראשי הדור השישי של אמוראי בבל, שזלזל בו בעת הלימוד וקרא לו בגנאי "חבירנו", והראה לרב אשי שהוא בקי בתורה לא פחות ממנו, והוסיף ואמר לו שאם רב אשי היה חי בתקופתו, הוא היה מפשיל את שיפולי גלימתו ורץ לעבודה זרה בשל התאווה שהייתה קיימת בעניין.
במאות השנים של חסות תחת שלטון האימפריה הפרסית שהייתה סובלנית במיוחד, התאפשר ליהודים לעבוד את אלוהיהם כרצונם. גם בתחילת התקופה ההלניסטית החל מ-332 לפנה"ס השליטים איפשרו ליהודים אוטונומיה וחיים על פי "חוקי האבות". ב־198 לפנה"ס אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה, שהעניקה ליהודים מידה רבה של אוטונומיה, וחיזקה את מוסד הכהונה. רק בשנת 167 לפנה"ס הטיל אנטיוכוס הרביעי ("אפיפנס") גזרות שמד על יהודה. גזירות אלו היוו את המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו ההתנגשות הראשונה בהיסטוריה בין דת מונותיאיסטית לבין דת של עבודת אלילים. בין הגזרות היו לטמא את בית המקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות. על פי ספר מקבים ב', המלך דרש לטמא את המקדש ולקרוא אותו על שם זאוס האולימפי. היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של האל דיוניסוס. גזרות אנטיוכוס הן תופעה יוצאת דופן בעולם העתיק, שכן השלטון הפוליתאיסטי היה סובלני בדרך כלל ביחסו לאלים ולדתות אחרות.
יהודים רבים נכנעו לגזירות, וקדמה לכך תופעה של התיוונות, במיוחד בחוגים האריסטוקרטים של העם. ואולם, המקורות מתארים גל של התנגדות עממית מצד היהודים, התנגדות שזכתה לצעדי ענישה ונקמה אכזריים מצד השלטון הסלאוקי. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות תרבות המערב שבה הופיעו תופעות רחבות היקף של מרטיריות, שלאחר מכן זכו לכינוי קידוש השם ביהדות. יחד עם תופעות אלו, של נכונות למות ולא להיכנע לגזירות, החלה גם התנגדות מזוינת שהלכה והתרחבה, עד שהפכה למרד החשמונאים.
התערבות גוברת והולכת בענייניה הפנימיים של ממלכת יהודה מצדה של האימפריה הרומית הביאו לכיבוש הממלכה על ידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס. לאחר בואו של פומפיוס עדיין הייתה מידה מסוימת של עצמאות. באופן כללי הרומאים היו סובלנים ואיפשרו ליהודים לעבוד את אלוהיהם כרצונם ולא כפו עליהם עבודת אלילים. אף שהיו עימותים לא מעטים בין הלניסטים ליהודים, במקומות שונים בארץ.
תקרית חמורה ויוצאת דופן הייתה ניסיונו של הקיסר קליגולה להציב את פסליו בארץ ולעודד את פולחנו כאל. תקרית זו כמעט הביאה למרידה כללית, כאשר כוח צבאי גדול נחת בעכו, אך רציחתו של הקיסר המטורף הרגיעה את הרוחות.
בשנת 117 מת הקיסר טראיאנוס שנוא היהודים, ואשר בימיו התמרדו היהודים באימפריה כולה, ובמקומו עלה לשלטון ברומא הקיסר אדריאנוס ההלניסטי, שהתקבל על ידי היהודים בעין יפה. אדריאנוס אף דיבר בתחילה על בנייתה מחדש של ירושלים, ועודד את כיסופי הגאולה שפיכו בלב העם, לבנות מחדש את בית המקדש. אך תקוות אלו נכזבו לאחר שהקיסר שינה את עמדתו, והחליט בנייתה המחודשת של ירושלים כעיר הלניסטית אלילית, בשם איליה קפיטולינה. על הר הבית הוקם מקדש לאל יופיטר (או זאוס), ועל הגולגולתא, הוקם מקדש לאלה אפרודיטה. דבר שחילל את קודשי ישראל, זעזע עמוקות את העם, וגרר התקוממות רחבת היקף ומאוחדת, שהונהג שני מנהיגים כריזמטיים, איש הצבא בר כוכבא, והמנהיג הדתי התנא רבי עקיבא בן יוסף. בעקבות כישלון המרד, נגזרו גזירות השמד של אדריאנוס במטרה לשרש ולעקור את הדת היהודית, לפחות מארץ ישראל, ולנתק את הזיקה של יהודים לארץ ישראל. שעה זו הייתה שעת סכנה ליהדות שכונתה בפי חז"ל "דורו של שמד", שמא יהפך הגלגל, והאלילות תשוב לשלוט בעולם.
התוספתא מתעדת דו-שיח מעניין שהתנהל בין חכמי ישראל לחכמי רומי:
"שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה?
אמרו להן: אילו לדבר שאין העולם צורך בהן היו עובדין - היה מבטלו.
הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות. יאבד עולמו מפני השוטים?
אלא הנח לעולם שינהג כמנהגו, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין." (תוספתא, עבודה זרה ז' ג')
שתיים מהמרידות הגדולות של ישראל בבית שני, מרד החשמונאים ומרד בר כוכבא, נבעו מניסיון של השלטון לכפות על היהודים אלילות, והעידו על כך שאין בקרב המון העם אחיזה לאלילות. עם זאת נותרו בארץ עקבות של עבודת אלילים במקומות שונים שנים רבות. כך למשל אתר אלוני ממרא צפונית לחברון, הפך לאתר פגני מרכזי (כנראה לרומאים), שבו נערכו החגיגות השנתיות לכבוד האלים. הקיסר קונסטנטינוס שביקש למגר תופעה זו, בנה במקום כנסייה במאה הרביעית לספירה.
יש הקושרים את היעלמות עבודת האלילים להפסקתה של הנבואה. לטענתם העדר הנוכחות של האלוהים באופן מוחשי בחייהם של בני האדם, גם גרם לכך שהחשק לפולחן אלילי התמעט אף הוא. הרב יואל בן נון סובר כי כאשר תחזור הנבואה לעולם, הפולחנים האליליים יחזרו אף הם.
יחס היהדות לנצרות
שמאל|ממוזער|250px|פסלו של ישו בכנסייה קתולית בארצות הברית. במרכז הפולמוס שבין היהדות לנצרות עומדת האמונה כי ישו הוא הישות השנייה בשילוש הקדוש והתגלמות האל המופשט עלי אדמות.
שמאל|ממוזער|250px|חריתה של מדוזה היוונית באבן בזלת התגלתה בבית הכנסת בכורזים. יש חוקרים הסוברים כי היהדות באותה תקופה ניסתה ליצור קואליציה עם התרבות הרומאית כנגד הנצרות שאיימה על שתיהן.
הנצרות צמחה מתוך היהדות ונושאי דגלה הראשונים היו יהודים לכל דבר ועניין. עם זאת, אמונות יסוד של הנצרות, כמו השילוש הקדוש והאמונה שישו הוא התגלמות האל, וכן היחס הוותרני של הנצרות הקתולית ושל זרמים נוספים בנצרות כלפי צלמים בכנסיות, גרמו לחלק מההוגים והפוסקים היהודים להגדיר את הנצרות כעבודה זרה.
הרמב"ם בעקבותיו של רס"ג, מסכם את התפיסה הבסיסית בעניין:
מצד שני רבנו תם סבר כי בני נוח לא הוזהרו על עבודת האל בשיתוף, ולכן דת כזו איננה בגדר של עבודת אלילים.
בהמשך למגמה זו, גם רבי מנחם המאירי מסווג את הנוצרים, וקל וחומר את המוסלמים, כ"אומות הגדורות בדרכי הדתות" שאינם נחשבים כלל לעובדי עבודה זרה, ולכן הדינים המתייחסים לעכו"ם כמו שאילת שלום, יין נסך, מכירת בתים, מסחר איתם סמוך לימי חגם והשבת אבדה, אינם חלים עליהם ובלשונו:
"ומכל מקום אומות הגדורות בדרכי הדתות, ומאמינים במציאותו יתברך, לאחדותו ויכלתו, אף על פי שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו, אין להם מקום בדברים אלו [ההרחקה מהם]".
"הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות על איזה צד שיהיה, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינו בכלל זה. אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים". (בית הבחירה, למסכת עבודה זרה)
היו שביקרו את המאירי על עמדותיו, אך הרב חיים דוד הלוי צידד בעת החדשה בעמדתו של המאירי כנגד מבקריו, והוסיף שגם רבינו עובדיה מברטנורא סבר כמאירי. אף שהראי"ה קוק מתפלמס בכתביו עם הנצרות מבחינה תאולוגית, הלכה למעשה אף הוא סבר כמאירי, "העיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו, הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם." (הראי"ה קוק - אגרות הראי"ה א' עמ' צ"ט, איגרת פ"ט) אולם, יש שטענו שהמאירי כלל לא הביע בדברים אלו את דעתו האמיתית, וכי לשונות אלו נכתבו כלפי חוץ בלבד, ומשום אימת הנוצרים שבסביבתו. רבי דוד צבי הילמן כתב מאמר בו הביא מספר ראיות לכך שדבריו של המאירי בנושא זה אכן נכתבו רק כלפי חוץ ואינם משקפים את דעתו (גם מנחם המאירי וגם רבנו תם חיו בצרפת הנוצרית, בניגוד לרמב"ם ולרס"ג שחיו במזרח התיכון המוסלמי).
בעקבות הראי"ה הלך גם הרב יצחק הרצוג: "...הרי לנו שני עמודי התורה הללו: הראב"ד ומרן בעל השולחן ערוך ז"ל, מסכימים לדעה אחת שנוכרי שאינו עובד עבודה זרה, אעפ"י שלא קיבל בפני בי"ד של ישראל, אין למנוע ממנו הישיבה בארץ ישראל. חוץ מזה כבר הכריע קודמי ז"ל (הראי"ה קוק) שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצוות, גם בזמן הזה, יש להם דין גרים-תושבים...והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש, ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה אינו צרוף... ולפי זה יצאו מכלל עובדי עבודה זרה, וכל מה שנאמר על המוסלמים סובב גם עליהם...".
מכיוון שהאמונה בישו כאל ולא כנביא והאמונה בשילוש, היא בעיקרה בעיה הקיימת בנצרות, יש הסוברים שהזרמים שכופרים בשילוש, או באמונה בישו כאל, אינם בגדר עובדי עבודה זרה, אף לשיטת הרמב"ם. ישנם המרחיקים לכת וטוענים כי אלו שרק מחזיקים בתפיסה תאולוגית שאין בצידה עבודה פולחנית של ממש, אף הם לא יכללו בגדר של עבודה זרה.
יחס היהדות לאסלאם
שמאל|ממוזער|250px|מוחמד ליד הכעבה. האסלאם משמר שני כללים בכל ציור של קדוש מוסלמי: 1. לא יהיה דיוקן לפניו 2. ראשו, או כולו, יהיה עטוף בלהבת אש, או אור. הכלל הראשון נגזר מהדיבר השני בתורה של איסור עשיית תמונה, והאסלאם שימר את האיסור רק ביחס לציורי הדמויות הקדושות שלו, על מנת שהמאמינים לא 'יאלילו' את הציור עצמו
במאה השביעית נוסדה במזרח התיכון במדבריות ערב דת נוספת, האסלאם. תפיסת האלוהות באסלאם מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" האומרת באופן פולמוסי כלפי הנצרות, "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". בדומה ליהדות זוהי תפיסה מונותאיסטית מופשטת שעל פיה הישות האלוהית היא אחת, איננה מוגבלת בזמן, במקום או בגוף ואינה נחלקת.
האיסור החמור שקיים באסלאם על כל צלם ותמונה, מחמיר לעיתים אף יותר מהגישה הרווחת ביהדות. ולכן הגישה הקלאסית ביהדות אינה רואה באסלאם עבודת אלילים, וכדברי הרמב"ם:
וכך פסק להלכה בספר משנה תורה:
הרמב"ם מוסיף, שאף שהמנהגים של כריעה, זריקת אבנים, פריעת הראש ואי לבישת בגד תפור מקורם בהתאמה בעבודות אלילים של בעל פעור, מרקוליס וכמוש, מכיוון שכיום הם נותנים נימוקים אחרים לדבר, אין בהם עבודת אלילים, והדבר מסור לליבו ולכוונותיו של האדם, כאשר הוא מבצע מעשים אלו.
אמנם שיטת הר"ן שהאסלאם נחשב לעבודה זרה היות שהם משתחוים למוחמד, ובלשונו "...ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים וגם המשוגע של הישמעאלים אף על פי שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות דין עבודת אללים יש להם לכל דבר האסור של עבודת אללים שלא בהידור בלבד הם משתחוים פניהם שאין הידור למתים אלא כעניין עבודת של אלהות היא עבודתםחידושי הר"ן על מסכת סנהדרין דף ס"א ע"ב ד"ה יכול אפילו"
בעקבות דברי הרמב"ם והמאירי פסקו הרב חיים דוד הלוי והרב עובדיה יוסף שמותר ליהודי להיכנס למסגד, ואף מותר לו להתפלל שם תפילה יהודית.
מאידך, הרב אליעזר ולדנברג פסק על פי דברי הר"ן, שיש למסגד דין של בית עבודה זרה, וישנו איסור להיכנס אליו.
שרידים בתרבות היהודית
אף שהתרבות האלילית נשכחה בחלקים גדולים של העולם, עדיין קיימות שאריות פגניות לא מעטות בתרבות העכשווית, במנהגים ובשפה. לדוגמא, שמות חודשים עבריים מסוימים כתמוז, אדר (ולחלק מהדעות גם אלול), כמו גם שמות גיבורים יהודיים כמו מרדכי (מורדוך) ואסתר (אשתר) ועוד, הם למעשה שמות של אלילים פגניים. יש שטענו שהשם "אלוהים" ברבים הוא שריד לתקופה הפגנית. אך ניתן להסביר זאת כתופעה לשונית של "ריבוי של כבוד", שמתרחשת לאו דווקא ביחס לאלהות (לדוגמה: "אני הבעלים של רכב זה"). בשפה העברית, שקרובה לניבים כנעניים אחרים, מוטמעים שמות אלים רבים מהפנתיאון הכנעני וביניהם: אל, שחר, שלם, מות, ים, בעל, רשף, עשרת, כושר, חורון, ענת, וסער, אך לפחות בחלקם ככל הנראה שם האל נבע מהמקור הפרוטו־שמי לדבר שייחד אותו, ולא ששם הדבר נבע מכינוי האל.
הראי"ה קוק סובר שעצם ההתייחסות אל אלוהים כאל ישות מאיימת, אכזרית, רעה וקשה, יש בה מצללי העבר של האלילות (אורות התחיה א'). כמו גם התפיסה שאפשר להגדיר את מהותו של אלוהים, תפיסה המוגדרת על ידו כ'אלילות רוחנית'. רעה חולה נוספת לדעתו היא שהמחשבה האלוהית קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, והיא למעשה ניצוץ מהפגם של עשיית פסל, שמעכבת את ההתפתחות הרוחנית של האדם.
גם כיום ישנן בחברה היהודית תופעות שיש הקושרים אותן אל אלילות, כמו "קריאת העתיד" באמצעות ניחוש בקפה, קריאה בקלפים, ואסטרולוגיה שבה מנסים לנחש את העתיד על פי מצב הכוכבים באופן פסבדו-מדעי. תקשור עם ישויות שונות, וסיאנסים שבהם מנסים לתקשר עם נשמות המתים, או שימוש בקמיעות לצורך הגנה או ריפוי. גם התבטלות והשתעבדות לבני אדם כריזמתיים בפולחני אישיות שונים נקשרת לעיתים בצורה אלגורית לעבודה זרה מכיוון שהיא מבטאת חוסר יכולת של האדם לעמוד על רגליו, להסתמך על עצמו ושכלו הישר, ולקחת אחריות על חייו, כאשר הוא מעניק באופן שקרי לדבר מסוים או לאדם עוצמה גדולה ויכולת על-טבעית. חלק מהתופעות שדוגלות בגורל, סותרות את תפיסת הבחירה החופשית של האדם שהיא מוסד יסוד ביהדות.
ראו גם
מיתולוגיה: בבלית, מצרית, כנענית, פרסית, יוונית, רומאית
עבודה זרה בשיתוף
מסכת עבודה זרה
זורק אבן למרקוליס
איקונין
טומאת עבודה זרה
חוקות הגויים
דרכי האמורי
מוקצה לעבודה זרה
לקריאה נוספת
דוד אמיר, אלים וגיבורים, הוצאת בית אוסישקין, 1987
חיים אריה גינזברג, כתבי אוגרית, מוסד ביאליק, ירושלים, תרצ"ו
משה דוד קאסוטו, האלה ענת, הוצאת מוסד ביאליק, תשי"א, ירושלים
יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, הוצאת משכל - ידיעות אחרונות וספריית חמד, 2005, ישראל
טלה בר, מיכל בת המלך, רומן בדיוני
אסא כשר, יהדות ואלילות, הוצאת אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור
קישורים חיצוניים
משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, באתר מכון ממרא
אסופת מאמרים בנושא עבודה זרה, באתר אסיף
, מקדש וירטואלי באנגלית
הרב אליעזר מלמד, טבעיות האמונה וסיבת האלילות, מדור 'רביבים' עיתון בשבע, פרשת בשלח תשפ"ב.
שרית פרקול, קורים של כישוף סקירת הנאו-פגניות באינטרנט
יוסף בן הראש,
הרב אורי שרקי, עבודה זרה באתר הבית של הרב אורי שרקי
הרב יאיר וייץ, האם יש מצווה לבער כנסיות ומקדשי אלילים בימינו, באתר ישיבת הר ברכה
דרור פיקסלר וגיל נדל, האם הנוצרים בימינו עובדי עבודה זרה הם?, תחומין כ"ב תשס"ב 68–78
רביב, רבקה, "הפסקת האלילות בישראל בתקופה הפרסית - עיון בין-תחומי", בד"ד 25 (תשע"ה), עמ' 83–92
בן-יצחק, אלישי, "עבודה זרה - סדין אדום ביהדות", הדף השבועי, אוניברסיטת בר-אילן גיליון מס' 1080 (תשע"ד)
הערות שוליים
*
קטגוריה:עבודת אלילים
קטגוריה:רוחניות ואמונה
קטגוריה:ייהרג ואל יעבור
קטגוריה:שבע מצוות בני נח
קטגוריה:חייבי סקילה
קטגוריה:שש מצוות תמידיות
קטגוריה:עשרת הדיברות
קטגוריה:חייבי כרת
קטגוריה:חייבי חטאת
קטגוריה:פרשת יתרו
קטגוריה:פרשת ואתחנן
| 2024-10-14T21:34:57
|
יהודה ושומרון
|
ממוזער|
המקום הנקרא בישראל יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן (בראשי תיבות: יו"ש או איו"ש), ומוכר גם בשם הַגָּדָה הַמַּעֲרָבִית (בערבית: الضِّفَّة الْغَرْبِيَّة, בתעתיק מדויק: אלצ'פה אלע'רביה, ובהגייה מקומית: אֶ־דַּפֶה אֶל־עַ'רְבִּיֶּה), הוא טריטוריה הנמצאת במזרח התיכון, שתחומה בין הקו הירוק (מצפון, מערב ודרום) לבין נהר הירדן וים המלח (ממזרח). שטחה הוא כ-5,860 קמ"ר, מתוכם כ-70 קמ"ר מהווים את מזרח ירושלים. מדינת ישראל שולטת בשטח יהודה ושומרון, אך לא סיפחה אותו אליה (חוץ מאת מזרח ירושלים), וחלקים ממנו נמצאים תחת שלטון אוטונומי של הרשות הפלסטינית.
הטריטוריה של יהודה ושומרון בגבולותיה המוכרים כיום נוצרה עם שרטוט הקו הירוק בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות (שנת 1949), שקבעו כי שטחי יהודה ושומרון יהיו תחת שלטון ירדני, ואילו השטח שמעבר לקו יהיה לישראל. במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל את יהודה ושומרון מירדן, וסיפחה לשטחה את מזרח ירושלים. כתוצאה מהסכמי אוסלו בין הארגון לשחרור פלסטין לישראל הוקמה ב-1994 הרשות הפלסטינית, שיש לה שליטה אזרחית וביטחונית בחלקים נרחבים מיהודה ושומרון.
מרבית תושבי יהודה ושומרון הם ערבים פלסטינים. גורמים שונים מעריכים את מספרם בין 2.5 ל-3 מיליון איש. ביהודה ושומרון גרים גם יהודים ישראלים, ולפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספרם ב-2023 עמד על 468 אלף (לא כולל מזרח ירושלים). יישובים ישראליים ביהודה ושומרון נקראים "התנחלויות", ומעמדם המשפטי שנוי במחלוקת: ממשלת ישראל מכירה בהם כלגיטימיים, אך הקהילה הבין-לאומית נוטה לראות בהם הפרה של המשפט הבין-לאומי.
בית המשפט העליון הישראלי קבע כי מאחר שישראל נמנעה עד כה מלהחיל ריבונות בשטחי יהודה ושומרון, השטח מוגדר כנתון ב"תפיסה לוחמתית", ולפיכך ישראל טוענת שמעמד השטח הוא "שנוי במחלוקת". מרבית הקהילה הבין-לאומית רואה בשלטון זה כיבוש צבאי לכל דבר, אך ממשלת ישראל לא מקבלת עמדה זאת, ורואה ביהודה ושומרון "שטחים בסכסוך" שעתידם אמור להיקבע במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.
יש מאבק בין הישראלים לפלסטינים על השליטה בשטחי יהודה ושומרון, המהווה חלק מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, והוא בא לידי ביטוי בעימותים אלימים, בהקמת יישובים בשטח, בתחרות בזירה הבין-לאומית ועוד. גם בפוליטיקה הפנים-ישראלית, הפתרון הרצוי למצב ביהודה ושומרון הוא אחד מסלעי המחלוקת שמבדילים בין השמאל לימין.
אטימולוגיה ותולדות המושגים
מקור המונח "יהודה ושומרון" בשמות העבריים של שני חבלי ארץ גאוגרפיים, יהודה והשומרון, שבתורם נקראים על שם שבט יהודה והעיר שומרון (בהתאמה) מימי התנ"ך. מרבית שטחי אזור "יהודה ושומרון" אכן משתייכים לאחד משני החבלים הללו, אך לא קיימת ביניהם חפיפה: חלקו המזרחי של האזור משתייך גאוגרפית לחבל ארץ אחר - בקעת הירדן, והתחום הגאוגרפי של חבלי שומרון ויהודה כולל שטחים נרחבים בצד הישראלי של הקו הירוק, כמו הרי ירושלים (יהודה) והר הגלבוע (השומרון).
השם "הגדה המערבית" מתייחס להיותו של האזור בגדתו המערבית של נהר הירדן. מקור המונח בימי השלטון הירדני, אז הייתה ממלכת ירדן מורכבת משני חלקים, שביניהם נהר הירדן: "הגדה המזרחית" שהיא עבר הירדן, ו"הגדה המערבית" שהיא יהודה ושומרון. הירדנים טבעו את השם "הגדה המערבית" בשנת 1950, במטרה לטפח אחדות ב"ממלכת שתי הגדות" ולהימנע משמות עם משמעות לוואי בדלנית, כמו "פלסטין". השם "הגדה המערבית" הפך לרווח בשפות זרות, כגון אנגלית (West Bank) וצרפתית (Cisjordanie, שפירושו "צד זה של הירדן", להבדיל מעבר הירדן), וגם כיום זהו השם המקובל בעולם בהתייחס ליחידה הגאו־פוליטית (להבדיל מהשמות הגאוגרפיים, הדתיים וההיסטוריים של האזור בשפות השונות).
ב־22 ביולי 1968 טבעה ועדת השמות הממשלתית של ישראל את השם "יהודה ושומרון", לאחר שדחתה את השם "יהודה ואפרים", כדי לתת שם בעל זיקה יהודית לשטחים שזה עתה נכבשו מהשלטון הירדני. עוד בתוכנית החלוקה מ-1947 נכלל המונח "ארץ הגבעות של שומרון ויהודה" (באנגלית: the hill country of Samaria and Judea), אם כי זה התייחס לגבולות שונים ורחבים יותר מגבולות השטח כיום, ונועד להיות עיקרה של המדינה הערבית בארץ ישראל.
מוסדות מדינת ישראל, על פי הנחיית ראש ממשלתה מנחם בגין ב-1977, משתמשים רק בשם "יהודה ושומרון" ולא בשמות אחרים לאזור. המונח "מחוז יהודה ושומרון" משמש במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בהתייחס ליישובים הישראלים באזור, להיערכות צה"ל בו, לסטטיסטיקה בנוגע לאוכלוסייתו, לרישום תקציבים המופנים אליו וכיוצא באלה. היחידה במשטרת ישראל שאחראית ליישובים הישראלים באזור מכונה "מחוז ש"י" (ש"י – שומרון ויהודה). בעגה הצה"לית קוראים לאזור "איו"ש", ראשי תיבות של "אזור יהודה והשומרון".
בשיח הישראלי הכינוי "הגדה המערבית", או בקיצור "הגדה", משמש בעיקר אנשי שמאל המעדיפים להימנע מההקשר היהודי הבולט של "יהודה ושומרון". המתנגדים לשליטת ישראל באזור לרוב רואים במונח "יהודה ושומרון" כלי בהשתלטות הישראלית עליהם, ולכן הם מעדיפים לקרוא לאזור "הגדה המערבית" או "השטחים הכבושים" (מונח רחב יותר, העשוי לכלול גם את רצועת עזה ורמת הגולן). לעומתם, חוגי הימין הישראלי מעדיפים את הכינוי "יהודה ושומרון" דווקא בשל ההקשר היהודי שלולמשל באתר הביטחוניסטים וכן ב אתר ערוץ 14, אתר מידה, אתר בחדרי חרדים, ועוד., ורואים במונחים האחרים ניסיון לטשטש את זיקתו של האזור לעם היהודי. משום כך, כאשר בנימין נתניהו השתמש בביטוי "הגדה המערבית" (באנגלית) בנאומו, היו שראו בזה סטייה מעמדותיו הימניות.
מי שרוצים בכינוי בעל קונוטציה נייטרלית יותר יכולים לקרוא ליהודה ושומרון בתור "השטחים" או "האזור" גרידא; במונח "האזור" נעשה שימוש גם בחקיקה הישראלית. בשל הקונוטציות הטעונות של השמות השונים לאזור, שיחות בין צדדים בעלי השקפות עולם שונות עשויות להביא למתיחות. בהתכתבות מ-1978 בין בגין לג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית דאז שתיווך במשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים, כתב קרטר לבגין:
בסמוך להקמתה של הרשות הפלסטינית, היא ניסתה לבטל את השם "הגדה המערבית" ולהנהיג במקומו את השם "המחוזות הפלסטיניים הצפוניים" (בערבית: المحافظات الفلسطينية الشمالية), להבדיל מרצועת עזה שנמצאת מדרום. המונח לא נקלט, וכיום השימוש בו נדיר ומוגבל למסמכים רשמיים של הרשות.
שטח ויישובים מרכזיים
ממוזער|353x353 פיקסלים|מפת יהודה ושומרון, נכון למאי 2023, של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים
יהודה ושומרון הוא שטח שאורכו מצפון לדרום הוא כ־130 קילומטר, ורוחבו המקסימלי (מקלקיליה לנהר הירדן) מגיע ל-57 ק"מ. עיקרו של השטח הוא רכס ההר של מרכז ארץ ישראל, שמוכר גם כהרי יהודה, בנימין והשומרון. זהו שטח הררי מתון שרובו נוח להתיישבות, ומרבית תושבי יהודה ושומרון (פלסטינים וישראלים גם יחד) מתגוררים בו. במרכז הרכס ממוקמות, כמו בשורה מדרום לצפון, הערים יטא, חברון, בית לחם, מזרח ירושלים, רמאללה ואל-בירה, סלפית, אריאל, שכם וטובאס, ומסביבן עוד שלל עיירות וכפרים.
ממזרח לרכס נמצאת בקעת הירדן, השוכנת על הבקע הסורי-אפריקני, ומשום כך היא אזור נמוך שרובו נמצא מתחת לגובה פני הים. בשל תנאיה הטופוגרפיים מתקיים בבקעה מדבר צל גשם, אקלימה חם וצחיח, ועל כן אוכלוסייתה דלילה למדי. העיר המרכזית בה היא יריחו. מצפון לרכס נמצא עמק יזרעאל, שחלקו הדרומי כלול אף הוא בשטח יהודה ושומרון, ובו נמצאת העיר ג'נין. הערים קלקיליה וטולכרם שבמערב יהודה ושומרון משתייכות גאוגרפית למישור החוף.
ביהודה ושומרון יש כמה גושי התיישבות ישראליים, שבהם מתגוררים מרבית המתנחלים:
גוש אדומים, ממזרח לירושלים, ובו העיר הישראלית מעלה אדומים ומספר יישובים קהילתיים סמוכים.
גוש עציון, השוכן מדרום-מערב לבית לחם. בסמוך לגוש נמצאת העיר ביתר עילית.
גוש מערבא, שבהגדרתו המורחבת משתרע מרבבה ועד עופרים, שוכן מדרום-מערב לאריאל.
גוש שילה שבמזרח השומרון. היישוב המרכזי בו הוא שילה.
גוש טלמונים, שוכן ממערב לרמאללה.
העיר מודיעין עילית לא משתייכת לגוש התיישבות, אבל היא ההתנחלות הגדולה ביותר, ומתגוררים בה (נכון ל-2024) 87 אלף תושבים. בנוסף קיימות שכונות יהודיות במזרח ירושלים, שאינן נחשבות להתנחלויות כי שטח זה סופח לישראל.
בשל תנאי השטח ההרריים והגאולוגיה של האזור, רק כ־1,800 קמ"ר (כ־32%) מתוך כל השטח ראויים לחקלאות.
היסטוריה
לפני מלחמת העצמאות
ממוזער|מפת אתרים ארכאולוגיים מהמאות ה-12 עד ה-10 לפני הספירה, רובם בשטחי יהודה ושומרון של ימינו, שהארכאולוג ישראל פינקלשטיין מזהה כיישובים הראשוניים של בני ישראל הקדומים
ברוב ההיסטוריה, "יהודה ושומרון" לא התקיימה כיחידה גאו-פוליטית נבדלת, וההיסטוריה שלה דומה לזו של שאר ארץ ישראל. במרבית תקופת בית ראשון, השומרון היווה את עיקרה של ממלכת ישראל, שבירתה הייתה העיר שומרון (סבסטיה של היום), ואילו יהודה הייתה ממלכה נפרדת. הפיצול נמשך גם בתקופת בית שני, בה יהודה הייתה מרכזו של העם היהודי, שומרון הייתה למולדתם של השומרונים (קבוצה אתנו-דתית ייחודית שהתפתחה בשומרון), ושאר הארץ הייתה ברובה פגנית – בנגב מדרום חיו הנבטים, במישור החוף ממערב הייתה אוכלוסייה לא-יהודית מעורבת עם זיקה לתרבות ההלניסטית, ובגליל מצפון היטורים.
בתקופה הרומית, כתוצאה מכישלון מרידות היהודים והשומרונים ברומא ועליית הנצרות, הידלדלו אוכלוסיות אלו, כך שבמאה ה-6 מרבית תושבי האזור היו נוצרים דוברי סורית. מאז ועד למאה ה-20, ההבדל בין יהודה לשומרון לשאר הארץ לא התבטא בשטח והיה לכל היותר אדמיניסטרטיבי, שכן האזור נשלט תמיד בידי אימפריה זו או אחרת. החל מהכיבוש הערבי של ארץ ישראל התפשטו בהדרגה באזור השפה הערבית ודת האסלאם.
בראשית המאה ה-20 שלטה האימפריה העות'מאנית בשטח שמוגדר כיום כיהודה ושומרון. רובם הגדול של תושבי האזור היו ערבים מוסלמים, רובם פלאחים ומקצתם בדואים (בעיקר במדבר יהודה) או עירוניים. היה גם מיעוט ערבי-נוצרי, בעיקר בבית לחם ורמאללה (בשתיהן היה אז רוב נוצרי) ובמספר כפרים סמוכים. בשתי ערים הייתה קהילה יהודית - ירושלים וחברון, ומהעם השומרוני נותרה רק קהילה אחת של כ-150 איש, שהתגוררה בשכם. מבחינה אדמיניסטרטיבית חבל יהודה, מישור החוף הדרומי והנגב היוו מחוז בפני עצמו בשם "מותצאריף ירושלים" , ואילו השומרון היה בקצה הדרומי של וילאייט ביירות. באותם ימים כבר החלה התנועה הציונית להקים יישובים יהודיים בארץ ישראל, אך הם הוקמו בעיקר במישור החוף ובגליל, והניסיונות המעטים להתיישבות יהודית ביהודה ושומרון – ביריחו ב-1872, בנבי סמואל ב-1895 ובקלנדיה ב-1914 – כשלו כולם.
במהלך מלחמת העולם הראשונה כבש הצבא הבריטי את האזור כחלק מהמערכה על ארץ ישראל: בנובמבר 1917 הבריטים הביסו את הצבא העות'מאני בקרב נבי סמואל, הם נכנסו לירושלים ב-11 בדצמבר, וב-1918 כבשו את בקעת הירדן, את בעל חצור ואת שכם. בוועידת סן רמו ב-1920 החליטו מדינות ההסכמה ליצור בשטחים שנכבשו מהעות'מאנים משטר מנדטים, שפירושו שהם ישלטו בשטחים האלו עד שיוכלו התושבים המקומיים לקיים שלטון עצמי. נקבע גם שבארץ ישראל יוקם בית לאומי לעם היהודי, אך לא הוחלט מה בדיוק יהיו גבולותיו. כך בא לעולם המנדט הבריטי על פלשתינה (א"י), שגבולותיו נמתחו מהים התיכון עד נהר הירדן (עבר הירדן הופרדה ממנו ב-1921), וכלל גם את שטחי יהודה ושומרון.
בתקופה הבריטית החלה להתפתח התנועה הלאומית הפלסטינית בקרב ערביי האזור. אגודות מוסלמיות-נוצריות הוקמו בירושלים, בשכם, בחברון וברמאללה. במקביל, הצליחו יהודים לייסד מספר יישובים ביהודה ושומרון: בתום המלחמה הוקם בשנית המושב ליד קלנדיה, שנקרא עטרות, ב-1925 נוסדה בסמוך לו המושבה נווה יעקב, וב-1927 נוסד מגדל עדר, הראשון ביישובי גוש עציון. במאורעות תרפ"ט (1929) ביצעו ערבים מחברון וסביבתה טבח ביהודי העיר, והניצולים נאלצו לעזוב את חברון מחשש לביטחונם; גם יהודי ירושלים נפגעו, ומגדל עדר ננטשה. ולמרות זאת, 36 משפחות יהודיות מחברון חזרו לעיר ב-1930, ב-1934 נוסד יישוב קבע בקליה, וב-1935 הוקם כפר עציון.
בשנת 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. הציבור הערבי-פלסטיני התקומם נגד עליית יהודים לארץ והשלטון הבריטי הזר שאפשר אותה. המרד התחיל כחרם כלכלי על היישוב היהודי, אך במהרה קמו כנופיות פלסטיניות שביצעו פעולות טרור נגד יהודים ובריטים, נגד ערבים שנחשבו כבלתי-נאמנים למרד, ולעיתים גם זו נגד זו. השומרון, שאוכלוסייתו הייתה רובה ככולה ערבית ותנאי השטח ההרריים בו התאימו ללוחמת גרילה, היה מעוזן של הכנופיות, והשטח בין שלוש הערים שכם, ג'נין וטולכרם אף כונה "משולש הטרור" (Triangle of Terror). היישוב היהודי בחברון ובכפר עציון פונה בשנית. בשיא המרד אף הוקמו "בתי משפט של המרד", שדנו את העם לפי חוקי השריעה (וגחמות מפקדי הכנופיות). ב-1938 כבר מאסו פלסטינים רבים באלימות הכנופיות, והוקמו "כנופיות שלום" שהתנגדו למרד ושיתפו פעולה עם הבריטים. הצבא הבריטי קיבל גם תגבורת מחו"ל, ודיכא את המרד ביד חזקה, תוך שימוש נרחב בענישה קולקטיבית, והמחתרות היהודיות הפעילו אף הן טרור נגדי.
ב-1939, בתום המרד, הוקם הקיבוץ בית הערבה מצפון לקליה. ב-1943 חודש היישוב בכפר עציון, ובסמוך לו נבנו שלושה קיבוצים נוספים - משואות יצחק, עין צורים ורבדים. אך בסופו של דבר, ניסיונות ההתיישבות הציונית לא הניבו אלא מספר נקודות יהודיות בודדות, בלב אזור ערבי כמעט לחלוטין. מסיבה זאת בתוכנית החלוקה יועד שטח יהודה ושומרון למדינה הערבית, להוציא אזור קטן מסביב לירושלים שנועד להיות תחת שלטון בינלאומי.
מלחמת העצמאות
עם פרוץ מלחמת העצמאות, ממלכת עבר הירדן פלשה מערבה לנהר הירדן והגיעה עד ירושלים, לרבות כיבוש העיר העתיקה. עיראק פלשה אף היא מעבר לנהר הירדן וכבשה את כל אזור הרי השומרון עד מבואות עמק יזרעאל והשרון, לרבות אזור ואדי עארה. מצרים, אשר פלשה מדרום, כבשה את הרי חברון ויהודה והגיעה לירושלים מדרום. היישובים היהודיים באזור (נווה יעקב, עטרות ובית הערבה) פונו מתושביהם בעקבות התקפות של מיליציות מקומיות בסיוע צבא מצרים וירדן, וכן בעקבות כיבוש גוש עציון טבח מגיני כפר עציון ונפילת הלוחמים בשבי. רוב התושבים היהודים מהיישוב הישן עזבו מכבר את בתיהם בחברון, בעיר העתיקה (חצר גליציה וכדומה) ובכפרים שבהם היה רוב ערבי. כמו כן תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה פונו או נפלו בשבי הלגיון הירדני. במהלך המלחמה הגיעו לאזור פליטים פלסטינים רבים מיישובים שנכבשו על ידי המחתרות העבריות וצה"ל. הפליטים הגיעו מיישובים באזור מישור החוף, שפלת החוף, הרי ירושלים ("פרוזדור ירושלים"), השכונות של ירושלים המערבית שנשארו בשליטת ישראל ואזורים אחרים, והם יושבו על ידי הירדנים במחנות פליטים סמוך לערים הגדולות – שכם, חברון, ירושלים ועוד.
בסוף המלחמה, הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן יצר שטח חדש ממערב לנהר הירדן, אשר נקרא בפי רוב העולם הגדה המערבית (אף על פי שמונח זה שימש לתאר את כל ארץ ישראל ממערב לירדן טרם המלחמה). שטח זה מכסה כ־57% מהשטח שיועד למדינה ערבית בתוכנית החלוקה שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. השטח נשלט על ידי ירדן אשר סיפחה אותו אליה באפריל 1950, ונחשב על ידי הממלכה כחלק אינטגרלי ממנה. הסיפוח זכה להכרה רשמית של בריטניה אך לא הוכר רשמית על ידי מדינות אחרות. חלק ממדינות הליגה הערבית התנגדו לסיפוח, ראו בו פגיעה ברעיון "אחדות פלשתינה הערבית", ואף איימו לגרש את ירדן מהארגון, אך כעבור זמן קצר החליטה הליגה כי השטחים יישארו בידי ירדן כ"שטח נאמנות" עד שיימצא פתרון קבע.
קו הגבול בין ישראל לירדן היה חלק מקו הגבול המכונה "הקו הירוק".
מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים נכבש השטח בידי כוחות צה"ל מידי הירדנים, לאחר שאלה הצטרפו ללחימה כנגד ישראל. לאחר המלחמה היה ויכוח ער, בו חלק משרי הממשלה צידדו בהחזרת האזורים שנכבשו, וחלקם האחר צידדו להחזיק בהם כפיקדון עד שייחתם הסכם שלום. על מזרח ירושלים החליטה הממשלה בשנת 1967 להחיל בצו את "המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים" – בפועל, לספחה לישראל ולתת לתושביה תושבות קבע בישראל. בהמשך ניתנה להם הזכות להיעשות אזרחי המדינה. בספטמבר אותה השנה נערך ביהודה ושומרון (להוציא מזרח ירושלים) מפקד אוכלוסין, ובו נמנו 595,900 נפש. כבר בשנים הראשונות לשלטון הישראלי, 1967–1969, נערכו בערי הגדה פעולות חבלה וניסיונות למרי אזרחי, שכללו שביתות, הפגנות והתפרעויות.
תחת הממשל הצבאי הישראלי, חולקו יהודה ושומרון לשבע נפות: ג'נין, טולכרם, שכם, רמאללה, ירדן (רצועה ממזרח לגב ההר לאורך בקעת הירדן), בית לחם וחברון.
בעקבות המהפך בשנת 1977 החלה ממשלת מנחם בגין להאיץ את הקמת ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, וכן לחזק את הקשר של מזרח ירושלים לישראל. משרדי ממשלה והמטה הארצי של המשטרה נבנו בכוונה תחילה במזרח ירושלים. המונח "השטחים המוחזקים" הוחלף ברדיו בשנות ה־80 ל"יהודה ושומרון", והוחל שידור מזג האוויר באזור. בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל המדגיש ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יתר שטחי יהודה ושומרון מוחזקים עד היום בתפיסה לוחמתית, חלים עליהם ממשל צבאי וחקיקה צבאית ומעמדם הסופי לא הוכרע.
הקשר עם ממלכת ירדן
מאז אובדן השטח ב־1967 ועד ל"ניתוק הזיקה" ב־1988, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה בגדה המערבית.
ב־1972, פרסם המלך את תוכנית הפדרציה לפיה תוקם פדרציה בשם "ממלכה ערבית מאוחדת" שבה יהיו שני מחוזות אוטונומיים: עבר־הירדן ובירתה עמאן; ופלסטין שבירתה ירושלים. עמאן תשמש גם בתור הבירה של הממלכה כולה, שבראשה יעמוד המלך שיהיה אחראי על כל נושאי החוץ והביטחון, כמו גם על נושא המיסים של הפדרציה כולה. ישראל הגיבה בשלילה ודחתה את התוכנית וכך עשה גם הארגון לשחרור פלסטין.
תוכנית רייגן מ־1982 דיברה על אוטונומיה פלסטינית מוגבלת בגדה המערבית תחת שלטון המלך הירדני, אולם בגין שלל את התוכנית ולכן היא לא קודמה.
ב־1983 הגו המלך חוסיין ויאסר ערפאת את תוכנית הקונפדרציה, שלפיה ישראל תיסוג לקווי הפסקת האש משנת 1948 ותקום קונפדרציה ערבית שבה תהיינה חברות ירדן בגדה המזרחית ופלסטין בגדה המערבית. אולם ערפאת לא חתם על המסמך.
גורמים בישראל בחנו אפשרות להחזיר חלקים מהשטח לשלטון ירדני במסגרת מה שכונה "האופציה הירדנית". ב־1987 אף נחתם הסכם סודי בעניין זה – הסכם לונדון – בין שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, לבין המלך חוסיין, אולם ההסכם לא יצא לפועל עקב התנגדות ראש הממשלה באותה עת, יצחק שמיר.
ערפאת לא היה מוכן לקבל את החלטה 242 שהייתה בסיס לכל ההסדרים שהוצעו על ידי המלך, ולא היה מוכן לחתום על הסכמים שנוסחו לפי סיכומים בעל פה איתו, ולכן המלך הודיע ב־1986 על הפסקת התיאום הפוליטי עם אש"ף ובמקביל הצר את צעדי אש"ף בירדן. האינתיפאדה הראשונה גרמה למלך להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שהאינתיפאדה תפרוץ גם בירדן, הודיע המלך ב־1988 על ניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית, כך שמאז אין עוד תביעה ירדנית על השטח.
המעמד הנוכחי
מאז מלחמת ששת הימים נמצאים יהודה ושומרון תחת שליטה ישראלית, אך פרט למזרח ירושלים עליה החילה מדינת ישראל את ריבונותה (צעד שרוב מדינות העולם אינן מכירות בו), ישראל לא הגדירה את מעמדם של יהודה ושומרון, והנהיגה בהם ממשל צבאי, כשרוב מדינות העולם רואות באזור שטח כבוש או שטח שנוי במחלוקת, הנתון ב"תפיסה לוחמתית" על־פי אמנת ז'נבה הרביעית.
מדינת ישראל עצמה, שאינה רואה בשטח כשטח שמחויב לאמנת ז'נבה, מחילה את אמנת ז'נבה הרביעית ביהודה ושומרון באופן וולנטרי.
במסגרת הסכמי אוסלו, שנחתמו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בין 1993–1995, והסכמי ההמשך שלו, הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את סמכויות ניהול החיים האזרחיים של התושבים הפלסטיניים מידי הממשל הצבאי הישראלי. "אזור יהודה ושומרון" חולק לשלוש קטגוריות:
שטח A – שליטה מלאה (ביטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות (מלבד חברון החלוקה ל־H1 ו־H2). מהווה 20% מהאזור.
שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב הכפרים הפלסטיניים.
שטח C – שליטה ישראלית מלאה: רוב שטח האזור. בשטח זה כל ההתנחלויות, הכבישים המובילים אליהן, מקומות קדושים כמו קבר יוסף, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, כמעט כל בקעת הירדן ומדבר יהודה. מהווה כ־60% מהאזור. הערכות שונות, בין 50,000–150,000, ניתנו לגבי מספר הפלסטינים המתגוררים בשטח C.
שטחי A ו־B מורכבים מ־220 מובלעות המוקפות שטח C. השטח של 190 מתוך מובלעות אלה, קטן מ־2 קמ"ר.
בשטח C חל החוק הישראלי רק על ההתנחלויות, ולא על הטריטוריה המקיפה אותם. ההתנחלות היא בבחינת "מובלעת", אשר אינה כפופה בפועל למשפט החל באותה טריטוריה. לדוגמה, בתאונת דרכים שהתרחשה מחוץ לגבולות הקו הירוק נקבע בבית משפט מחוזי כי יש להחיל את החוק הפלסטיני גם בשטח C, ובית המשפט העליון אישר פסיקה זאת.
בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד במבצע חומת מגן בשנת 2002 נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות (מלבד אל העיר יריחו) ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שצה"ל נסוג מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות.
בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה – מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת לאורך הקו הירוק, שבחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.
חוק ושיפוט
בשטחי יהודה ושומרון חל הדין הירדני, ובשטחי הרשות הפלסטינית חלה חקיקה פלסטינית. חוקי מדינת ישראל אינם חלים על שטחי יהודה ושומרון, למעט חוקים המוחלים באופן מפורש על האזור (למשל ו וחוקים ייעודיים ליהודה ושומרון כגון תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967), או פקודות של מפקד פיקוד המרכז המחילות נורמות מן המשפט הישראלי. ריבוי המקורות המשפטיים החלים באזור יוצר מורכבות משפטית. גם משטרת ישראל נוכחת בשטחים אלה דרך מחוז ש"י (שנוסד ב־1994), ומחזיקה בגזרתן מספר תחנות משטרה. הצבא והמשטרה מחזיקים במנגנון תיאום ביטחוני באזור זה עם המשטרה הפלסטינית.
ביהודה ושומרון פועלים בתי משפט צבאיים, שמטרתם לאכוף חוק וסדר, על ידי שיפוט נאשמים בביצוע עבירות ביטחוניות או עבירות פליליות אחרות שנעברו באזור או היו מכוונות לפגוע בו, וכן דיון בעררים על החלטות מנהליות של רשויות ישראליות באזור. על פי סעיף 10 ל, בית המשפט הצבאי מוסמך לשפוט גם מי שאינו תושב האזור, כלומר גם ישראלים ונתינים זרים. עם זאת, הנחיות פרקליטות המדינה מורות לגבי אזרחים ישראלים – אלה שגרים בתחומי ישראל או בהתנחלויות – ולגבי תושבי מדינת ישראל, שבמקרים שניתן להעמיד נאשם לדין גם בבית משפט צבאי וגם בבית משפט אזרחי בישראל, ברירת המחדל תהיה להעמידו לדין בישראל. עם זאת, כאשר "מירב הזיקות" של הנאשם ושל העבירה הן לאזור, ובפרט כאשר מדובר בעבירה ביטחונית שבוצעה באזור, יש להעמיד את הנאשם לדין בבית משפט צבאי. בבחינת "מירב הזיקות" יינתן משקל למידת הזיקה לישראל, מקום מושבו של הנאשם ומרכז חייו בפועל, טיב העבירה וחומרתה, מקום מושבם ומקום העמדתם לדין של שותפיו לביצוע העבירה, אם ישנם כאלה, וקיום עונש מאסר על תנאי שניתן באזור.
אם כן, ביהודה ושומרון פועלות שלוש מערכות של בתי משפט:
מערכת בתי המשפט הצבאיים, המוסמכת על פי החוק הבין-לאומי לדון בכל עבירה שנעברה בתחומי יהודה ושומרון, ודנה בעיקר בעבירות ביטחוניות ובגנבת כלי רכב.
מערכת המשפט של הרשות הפלסטינית, המוסמכת על פי הסכמי אוסלו לדון בעבירות של פלסטינים בשטחי A ו־B שאינן עבירות ביטחוניות. מערכת זאת מתבססת על החקיקה ברשות הפלסטינית, המבוססת על הדין הירדני.
מערכת המשפט המנהלי הישראלי, המוסמכת לדון בעבירות על חוקי מדינת ישראל שהוחלו על ידי מפקד צבאי על אזרחי ישראל המתגוררים ביהודה ושומרון.
בדצמבר 2022, לאחר הבחירות לכנסת העשרים וחמש, הודיע חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' כי בכוונתו לקדם את רפורמת "אזרחות שווה" שבמסגרתה יבוטל הממשל הצבאי על אזרחי ישראל ביהודה ושומרון.
עמדת הקהילה הבין-לאומית
מאז ניתוק הזיקה ב־1988, ובעקבות הסכם אוסלו, נוקטים ארגון האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם עמדה שעל־פיה אזור יהודה ושומרון מיועד להיות חלק אינטגרלי ממדינה פלסטינית עתידית. בעיני רוב מדינות העולם, ובעיני הרשות הפלסטינית, "הגדה המערבית" (יהודה ושומרון) נחשבת כשטח הכבוש בידי ישראל, ובכללה מזרח ירושלים. ב-2024 הוציא בית הדין הבין-לאומי לצדק חוות דעת לפיה נוכחותה של מדינת ישראל ביהודה ושומרון אינה חוקית ועל ישראל לסיימה.
עמדת הממשל בארצות הברית מורכבת: היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי קבע בשנת 1978 כי ההתנחלויות נוגדות את החוק הבין-לאומי, אולם היו נשיאים רפובליקנים שהסתייגו מהגדרה זאת, וגם הממשל הדמוקרטי של ברק אובמה הסתפק לרוב בהגדרתן כ"מכשול לשלום". בשנת 2019 הצהיר מזכיר המדינה האמריקאי של ממשל טראמפ כי הממשל מסכים עם עמדתו של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, ואינו רואה עוד את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. לעומת זאת, לאחר הקמת ממשל ביידן הבהירו דוברים רשמיים כי בכל הנוגע להתנחלויות הממשל מחזיק בעמדות הפוכות מאלה של ממשל טראמפ, וכי הוא מגנה את ההחלטה של ממשלת בנט להרחיב את הבנייה בהתנחלויות.
בראיון ביוני 2019 אמר דייוויד פרידמן, שגריר ארצות הברית בישראל, כי "בנסיבות מסוימות" יש לישראל זכות להחיל ריבונות על חלק מיהודה ושומרון.
רוב מדינות העולם מתנגדות לבנייה ישראלית באזור. מאז תחילת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, ישראל נמנעת מהקמת התנחלויות חדשות ונוהגת ריסון במתן אישורי בנייה. בשנת 2005 אף פינתה מספר התנחלויות בצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות, ובשנת 2009 הטילה איסור גורף על התחלות בנייה חדשות ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים.
מספר גופים פוליטיים בישראל ומחוצה לה קוראים לחרם על ההתנחלויות – פעולת מחאה נגד מדיניות ההתנחלות של ישראל מעבר לקו הירוק, בדרך של החרמת תוצרת ההתנחלויות, סירוב להופיע בהן, סירוב לשתף פעולה עם מוסדות הנמצאים בהן והחרמת חברות המספקות שירותים להתנחלויות.
אוכלוסייה
האוכלוסייה הערבית־פלסטינית
שמאל|ממוזער|250px|ילדות פלסטיניות בחברון
שמאל|ממוזער|250px|בית סוריכ
שמאל|ממוזער|250px|ענאתא מעבר לגדר ההפרדה- מבט מצפון
מקורות שונים מציגים מספרים מנוגדים לגודל האוכלוסייה הערבית־פלסטינית, שכן מאז 1967 לא בוצע מפקד אוכלוסין הנחשב אמין. על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מנתה אוכלוסיית יהודה ושומרון ומזרח ירושלים ביולי 2022 כ־3,190,000 תושבים, הכוללים כ־375,000 תושבים במזרח ירושלים, כלומר אוכלוסיית יהודה ושומרון ללא תושבים הנמנים על ידי ישראל במזרח ירושלים עומד על כ־2,815,000. גופים שונים הצביעו על ליקויים בטענות הלשכה הפלסטינית, כמו ספירה כפולה והתעלמות ממקרי הגירה ומוות, בהם גם ה-CIA, שנקב בשנת 2021 במספר קטן ב־5% מזה שניתן על ידי הלשכה הפלסטינית. אנשי המנהל האזרחי נקבו ביוני 2016 במספר של כ־2.93 מיליון פלסטינים על פי הנתונים הפלסטיניים, אך במרץ 2018 העריכו שבפועל מתגוררים באזור בין 2.5 ל־2.7 מיליון פלסטינים. יורם אטינגר העריך שבסוף 2015 עמד מספר התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון על 1.75 מיליון בלבד.
נתוני עבר
במפקד האוכלוסין בארץ ישראל שהתקיים בשנת 1922 נמנו ביהודה ושומרון כ־257,500 תושבים. במפקד האוכלוסין בארץ ישראל בשנת 1931 עלה מספר התושבים לכ־322,200 ובשנת 1946 כבר הוערך אוכלוסיית יהודה ושומרון בכ־465,800. במפקדים הירדניים שהתקיימו ביהודה ושומרון שכללה את מזרח ירושלים, בשנים 1952 ו־1961 נמנו בהתאמה 742,300 ו־805,400 וחלק מהגידול נובע מהגעת כרבע מיליון פליטים פלסטיניים ממדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות. במאי 1967, לפני מלחמת ששת הימים, הוערך אוכלוסיית הגדה המערבית של ממלכת ירדן בכ־845,000 תושבים, מספר שכולל כ־83,000 תושבים במזרח ירושלים. ההגירה מהגדה המערבית של ממלכת ירדן, אל הגדה המזרחית ולארצות אחרות ובמיוחד כווית, עמדה בתקופה זאת על כ־2.5% לשנה וכמעט איפסה את הגידול הטבעי שעמד על כ־3% לשנה. במפקד שקיימה ישראל בספטמבר 1967 עמד מספר התושבים ביהודה ושומרון על כ־595,900 תושבים, לא כולל כ־67,000 תושבים במזרח ירושלים. עד שנת 1982 עלה מספר התושבים ביהודה ושומרון, ללא מזרח ירושלים, לכ־747,500. בתקופה שבין 1967–1982 ההגירה החוצה מיהודה ושומרון עמדה על כ־110,000 בני אדם מספר השווה לכ־40% מהגידול הטבעי באותה תקופה.
בשנת 1993 הוטל תפקיד איסוף הנתונים הסטטיסטיים והדמוגרפיים של יהודה והשומרון וחבל עזה על הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (PCBS). ב־1997 ערכה הלשכה הפלסטינית מפקד אוכלוסין על פיו ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים חיו כ־1.9 מיליון ערבים פלסטיניים.
על פי מחקרי אוכלוסייה משנת 2005 התגוררו בשטח בין 1.4 לכ־2.4 מיליון פלסטינים, וההפרש הנתון במחלוקת כונה "פער המיליון". הנתון הגבוה מגיע מהלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ומתבסס על הערכותיה שלה והנתון הנמוך הוא תוצאת מחקר של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. צוות החוקרים של המרכז טען שהנתונים שמפרסמת הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה אינם עקביים וכוללים סתירות, ואף העלה חשד שמא הנתונים סולפו בכוונה כדי להציג את האוכלוסייה הפלסטינית כגדולה בהרבה מכפי שהיא במציאות. על פי יורם אטינגר, חבר בצוות המחקר, הפלסטינים סופרים 500 אלף פלסטינים שנמצאים בחו"ל יותר משנה, לפחות 350 אלף ערביי מזרח ירושלים נושאי תעודת זהות ישראלית, ועוד יותר ממאה אלף ערבים שקיבלו תעודת זהות ישראלית עקב נישואין. הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה דחתה את טענות הצוות הישראלי מכול וכול וטענה שהמחקר מוטה פוליטית ועל כן אין לסמוך עליו. גם החוקר ארנון סופר שמזהיר שנים ארוכות מאובדן רוב יהודי בחלקי ארץ ישראל מתח ביקורת על הדוח.
האוכלוסייה היהודית־ישראלית
ממוזער|250x250 פיקסלים|יהודים צועדים ברחוב השוהדא במרכז חברון
ממוזער|250x250 פיקסלים|ההתנחלויות יקיר מלפנים ועמנואל מאחור
על פי נתוני מועצת יש"ע, בסוף שנת 2021 היו ביהודה ושומרון (בשטח C, לא כולל מזרח ירושלים) 491,923 תושבים ישראלים ב-150 יישובים, גידול של כ־3.3%. נכון לינואר 2024 על פי הצהרת הארגון על נתוני הדמוגרפיה באזור מספרם עלה ל־517,407 איש. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדצמבר 2019, היו ביהודה ושומרון כ־441,600 תושבים ישראלים ב־127 יישובים. כ־60 אלף יהודים נוספים לומדים במוסדות חינוך ביהודה ושומרון, בהם ישיבות, אולפנות, מכינות קדם צבאיות, אוניברסיטה ומכללות.
נכון ל-2020 האוכלוסייה במחוז זה היא הצעירה שבמחוזות ישראל. כ־58% מתוכה הם ילדים וצעירים (257,800 במספר).
הרשויות המקומיות הישראליות ביהודה ושומרון מאוגדות תחת מועצת יש"ע, אשר מתפקדת כארגון הגג של הרשויות בנושאים רחבים הקשורים לכלל הרשויות ובמאבקים אידאולוגיים למען תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון. ראשי הרשויות ביהודה ושומרון מרכיבים את הנהלת מועצת יש"ע והעומד בראשה הוא ראש רשות מכהן בלבד.
אתרים ארכאולוגיים ומקומות קדושים
ביהודה ובשומרון נמצאו מרכזי הכובד של ממלכת יהודה וממלכת ישראל בתקופת בית ראשון ושל ממלכת החשמונאים בתקופת בית שני. לכן, מטבע הדברים, הם עשירים במספר רב של אתרי־עתיקות, בהם המיוחסים לקברי אבות האומה המקראיים כמו מערת המכפלה, קבר רחל וקבר יוסף, דרך אתרים מתקופת בית ראשון כמו עיר דוד, הר הבית, בית אל המקראית והעיר שומרון ושילה המקראית (שבה מוקם המשכן) ועד לאתרים מתקופת בית שני כמו ארמונות החשמונאים ביריחו, ביתר, הרודיון, סרטבה ומצדה.
קברים
שמאל|ממוזער|250px|מערת המכפלה
250px|ממוזער|בית המדרש בקבר רחל
במערת המכפלה שבחברון קבורים על פי המסורת אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה. כמו כן, על פי המסורת היהודית אף אדם וחוה. למקום מאפיינים רוחניים נוספים על היותו אזור קבורה. המערה מהווה מקום קדוש גם למוסלמים ויש בצמוד אליה גם מסגד.
ישנם מספר קברים המיוחסים על פי המסורת לאישים תנ"כיים:
בשומרון
קבר יוסף
קבר שמואל הנביא
קבר יהושע בן נון
קבר נון (אבי יהושע)
קבר כלב בן יפונה
גבעת פנחס – קבריהם של אלעזר ואיתמר בני אהרן הכהן ושל פנחס בן אלעזר, נכדו
קבר גדעון השופט
ביהודה
קבר רחל בצפון בית לחם
קבר ישי (אבי דוד) בחברון
קבר עתניאל בן קנז בחברון
קבר נתן הנביא בחלחול
קבר גד החוזה בחלחול
נבי מוסא – קבר משה רבנו על פי המסורת המוסלמית ליד יריחו
אתרים ארכאולוגיים
250px|ממוזער|מערות קומראן
ביהודה ושומרון נמצאים עשרות רבות אתרים ארכאולוגיים רבי חשיבות. בהם ניתן למנות את:
ביהודה
בריכות שלמה ואמת הביאר
סוסיא – עתיקות יישוב יהודי מימי המשנה ובית כנסת מפואר.
גן לאומי הרודיון – אתר ארכאולוגי מתקופת בית שני סמוך ליישוב תקוע, שבו מבצר דמוי גבעה מלאכותית ועיר, שנבנו על ידי המלך הורדוס.
מערות קומראן
מערות נחל דרגה
עין חוגלה
בשומרון
מזבח הר עיבל – אתר ארכאולוגי בצפון מזרח הר עיבל, אשר מתוארך לתקופת הברזל ה-1. הארכאולוג שגילה וחפר את האתר, פרופסור אדם זרטל, זיהה אותו כמזבח שבנה יהושע בן נון לקראת מעמד הברכה והקללה המתואר במקרא. זיהוי זה התקבל על דעת רבנים שונים וזאב ארליךהרצאה של הרב יואל בן נון, אך הקונצנזוס בקרב ארכאולוגים מקראיים הוא שמדובר באתר פולחני אחר או בשרידים של מגדל שמירה. האתר נפגע מספר פעמים בשנים האחרונות, באחת מהן חלק מחומתו נגרס לחצץ להקמת כביש, ובשנייה נפגעו חלקים מהמבנה שבמרכז באתר.
שומרון העתיקה (סבסטיה) – בירת ממלכת ישראל החל מימיו של המלך עמרי, אשר בוצרה ונבנתה כעיר רומית גם על ידי המלך הורדוס בתקופת בית שני.
תל שילה – מרכז מבקרים ובו שרידי המשכן ושרידי העיר שילה, שהייתה (ע"פ המסורת המקראית) המרכז הרוחני של עם ישראל משך מאות שנים, לפני שעבר ונקבע בירושלים.
השפעות אקולוגיות
זיהום מים
לפי דו"ח של מבקר המדינה משנת 2016, מרבית השפכים ביהודה ושומרון אינם עוברים טיפול נאות להסרת מזהמים והם מוזרמים לנחלים ולבורות ספיגה. מערך איסוף השפכים והטיפול בהם וכן ניצול מים מטופלים מפגר בצורה ניכרת לעומת המצב במדינת ישראל. נחלים שאליהם מוזרמים שפכים כוללים את נחל הקישון, נחל חדרה, נחל שילה, נחל מודיעים, נחל קדרון ועוד. זיהום המים פוגע בעתודות מי התהום של ישראל וירדן, ופוגע בבריאות הציבור ובאיכות חייו. בשל המצב הגאופוליטי בשטחי יו"ש, נושא זה משפיע גם על מצבה המדיני־ביטחוני של ישראל ועל מעמדה בעולם.
יש מספר מאפיינים המשפיעים על המצב הסביבתי: רגישות הידרולוגית גבוהה לזיהום מי תהום בשל השפעת האזור על אקוויפר ההר, היעדר גבולות ברורים, היעדר רצף טריטוריאלי מדיני, צפיפות אוכלוסין גבוהה בצד הפלסטיני והבדלים גדולים ברמת החיים וביכולת הניהול הסביבתי בין הפלסטינים לבין הישראלים. ניהול סביבתי מחייב שיתופי פעולה בין גורמים פלסטינים וישראלים. הסכסוך המדיני המתמשך בין ישראל לפלסטינים, פיצול השליטה בשטח, והתפיסה כי המצב הנוכחי הוא זמני, מקשים על מתן טיפול יסודי וארוך טווח במפגעים סביבתיים ועל קיום שיתוף פעולה בתחום זה.
נכון לשנת 2016 ממשלת ישראל לא גיבשה מדיניות לניהול סביבתי עם שכנותיה, לרבות בתחום המים, ואין לה מדיניות בדבר מפגעים סביבתיים החוצים את הקו הירוק. הממשלה גם לא הגדירה גורם אחד, בעל ראייה כוללת, שיוביל את הנושא. לפי מבקר המדינה הדבר גורם לכך שפתרונות למפגעי סביבה מתעכבים במשך שנים ארוכות, לעיתים תוך הפרת הדין ופגיעה בבריאות הציבור ובאינטרסים מדיניים החשובים לישראל.
ראו גם
יהודה ושומרון וחבל עזה
מחוז יהודה ושומרון
אשכול רשויות יהודה ושומרון
גבולות מדינת ישראל
תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון
מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון
הקו הירוק
סיפוח יהודה ושומרון לישראל
לקריאה נוספת
יוסף לויטה (עורך), הר מרום ישראל: יהודה ושומרון: עבר, הווה ומגמות לעתיד, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד
מנשה הראל, דב ניר, גאוגרפיה של ארץ ישראל, הוצאת עם עובד, עמ' 313–322
הראל ארנון, חגי ויניצקי, דיני מקרקעין והמשפט הבינלאומי ביהודה ושומרון, הוצאת בורסי, 2013
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ארץ ישראל: אזורים
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני
קטגוריה:חבלי ארץ במחלוקת
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1949
קטגוריה:מדינות וטריטוריות שהוקמו ב-1967
| 2024-09-22T02:03:06
|
האינתיפאדה השנייה
|
האינתיפאדה השנייה (הקרויה בפי הפלסטינים אינתיפאדת אל-אקצא בערבית: انتفاضة الأقصى; תעתיק מדויק: אנתפאדת אלאקצא) הייתה התקוממות פלסטינית אלימה נגד מדינת ישראל, שהחלה בסוף ספטמבר 2000. הכינוי שניתן על ידי צה"ל לאירועים אלה (עוד לפני פריצתם) היה "אירועי גאות ושפל". כינוי זה נותר קוד פנימי במערכת הביטחון; השם הנהוג בישראל כיום הוא "האינתיפאדה השנייה", להבדיל מהאינתיפאדה הראשונה.
התקוממות אלימה זו כללה בתחילתה מהומות ופעולות מחאה בדרגות אלימות שונות, אך במהרה הפכו פעולות טרור ולוחמת גרילה לביטויה המרכזי. מאפיין מובהק של הפעילות הפלסטינית במאבק זה היה שימוש נרחב בפיגועי התאבדות נגד אזרחי מדינת ישראל, שהחלו כבר באוקטובר 2000, כחודש לאחר תחילתה והתגברו ככל שנמשכה. תחילתה של האינתיפאדה הובלה על ידי ארגון הפת"ח, ובהמשך הצטרפו ארגון הג'יהאד האסלאמי והחמאס שהובילו את הפעילות האלימה. את פעולות הטרור נגד הישראלים ביצעו כלל הארגונים הפלסטינים כאשר החמאס היה הדומיננטי שבהם.
האינתיפאדה השנייה מוטטה כמעט לחלוטין את הסכם אוסלו מ־1993, והסלימה את הסכסוך לרמה שלא נראתה זה עשרות שנים. במהלכה נמנו אלפי קורבנות בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב האזרחים. האינתיפאדה גרמה גם למיתון בישראל, אשר שיאו היה בשנים 2002 ו-2003 ולפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית.
נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה הייתה מבצע חומת מגן באביב 2002 בו צה"ל השתלט מחדש על מרכזי הערים הפלסטיניות ומחנות הפליטים ביהודה ושומרון, תוך מעצרם וחיסולם של מאות מחבלים, והחל בפעילות יום-יומית לסיכול הטרור הפלסטיני, בסיוע השב"כ והימ"מ. הפעילות הביטחונית, בשילוב בניית גדר ההפרדה ומותו של יאסר ערפאת בסוף 2004, הביאו לדעיכת גל הטרור ביהודה ושומרון.
רקע והסיבות לפרוץ האינתיפאדה
בעקבות יישום הסכמי אוסלו, נסוג צה"ל מאזורי יישוב פלסטיניים ביהודה, שומרון וחבל עזה, שעברו לשליטת הרשות הפלסטינית. במסגרת הרשות הפלסטינית הוקמו מנגנוני ביטחון שהיו אחראים על הביטחון ושמירת הסדר בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית. בספטמבר 1996 פרצו מהומות מנהרת הכותל, שהיו סדרת קרבות קשים בין חיילי צה"ל לשוטרים פלסטינים בנקודות שונות, ובהם נהרגו 17 חיילי צה"ל וכ־100 פלסטינים. המהומות הראו כי צה"ל לא היה ערוך לאפשרות של עימות רחב היקף עם פלסטינים חמושים. בעקבות האירועים החליט הרמטכ"ל שאול מופז על הכנות מקיפות לקראת עימות עתידי דומה עם הפלסטינים, כאשר על ההכנות הופקד גל הירש כקצין אג"ם באוגדת איו"ש. גל מהומות קצר התרחש ב-15 במאי 2000, שבו היו אירועי ירי פלסטינים בחסות הפרות סדר, וניסיון לפגוע בגל הירש, שהיה אז מח"ט בנימין. האירועים שבישרו את האינתיפאדה שככו לאחר יום קרב והבאת מסוקי קרב וכוחות שריון. בעימותים נהרגו 8 פלסטינים, ונפצעו מספר חיילי צה"ל.
בין 11 ל-25 ביולי 2000, כחודשיים לפני פרוץ האינתיפאדה, נערכו שיחות קמפ דייוויד בתיווכו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון; בין משלחת ישראלית בראשות ראש הממשלה אהוד ברק לבין משלחת פלסטינית בראשות יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, בניסיון להגיע להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים. הצד הישראלי, בעידוד אמריקאי, הציע הסכם שבמסגרתו תוקם מדינה פלסטינית על 90% משטחם של יהודה, שומרון ורצועת עזה. הצד הפלסטיני בראשותו של ערפאת דחה הצעה זו, וגרס כי הצעותיו של ברק לא היו רציניות ולא פתרו בעיות מהותיות בסכסוך, כגון בעיית הפליטים ומחלוקות טריטוריאליות. העמדה הישראלית הרשמית גרסה כי הפלסטינים לא רצו להגיע לוויתורים בנושאים מרכזיים, כדוגמת מעמדה של ירושלים והר הבית, זכות השיבה והכרזה על סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם זאת, חוקר הסכסוך שאול אריאלי, שעמד בראש המנהלת להסכם הביניים, טוען בספרו כי הצעתו של ברק הייתה מופרכת ולא רצינית, ונועדה להוות בסיס למשא ומתן בלבד, וכן כי השאיפה הישראלית בהסכם הייתה לא ריאלית, ולא הלמה את הפירוש המקובל להחלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. הנשיא ביל קלינטון, שהיה השותף המרכזי לשיחות, צידד בעמדה הישראלית והאשים את ערפאת בכישלון השיחות. בציבור הישראלי זכורה אמירתו של ברק בעקבות קמפ דייוויד לפיה "אין פרטנר פלסטיני", אלא שמספר יועצים פוליטיים שהגו את הקמפיינים שהדהדו מסר זה טענו בדיעבד שדובר היה במסר שנועד לצרכים פוליטיים פנים ישראליים, ואף כינו אותו "קמפיין שקרי" ו"ספין כוזב".
אף על פי שרצח סמל גבעתי (נפצע אנושות ב-27 בספטמבר ומת מפצעיו למחרת, 28 בספטמבר 2000) נחשב לאירוע פתיחת האינתיפאדה, העילה הרשמית שהציגו הפלסטינים להתפרצות האירועים האלימים הייתה ביקורו של ראש האופוזיציה, אריאל שרון, בהר הבית, אירוע שקרה רק למחרת, ב-28 בספטמבר 2000. ישנן גם ראיות לכך שלאינתיפאדה היה תכנון פלסטיני מקדים. לדוגמה, עימאד אל-פאלוג'י, שהיה שר בממשלה הפלסטינית, צוטט באומרו כי האינתיפאדה תוכננה מיד לאחר כישלון שיחות קמפ-דייוויד ביולי באותה שנה. מאוחר יותר, הכחיש פאלוג'י את דבריו אלו. מחמוד א-זהאר, מבכירי חמאס, סיפר בריאיון לעיתון א-שרק אל-אווסט כי ערפאת נתן אור ירוק לחמאס לביצוע מספר פעולות טרור לאחר כישלון השיחות, והעביר נשק מהרשות הפלסטינית לחמאס לצורך כך. בריאיון טלוויזיוני שנערך עמה בסוף שנת 2012, טענה סוהא ערפאת שבעלה, יאסר ערפאת תכנן את האינתיפאדה השנייה. לדבריה, מחשש שיאונה לה רע, הוא אף ביקש ממנה להישאר בפריז לאור זה שהאינתיפאדה עתידה לפרוץ.
מסעב חסן יוסף טען בספרו בן החמאס שהרשות הפלסטינית ראתה בביקורו של שרון הזדמנות להתקוממות שתוכננה יחד עם הסירוב להסכם בוועידת קמפ דייוויד כדי שיהיה אפשר להאשים את החמאס והפופולריות של הפת"ח תעלה.
על פי תחקירים מאוחרים שנעשו בקהילת המודיעין, העימותים הראשונים פרצו כמחאה עממית, בעקבות כישלון השיחות המדיניות, שחיתות וליקויי תפקוד פנימיים של הרשות הפלסטינית, וכן אירוע ביקור שרון בהר הבית, כאשר ערפאת אשר יזם את גל המחאה העממי גם ניצל אותו לצרכים מדיניים. צה"ל לא היה ערוך לטיפול בהפגנות הפלסטיניות עקב חוסר באמצעים לפיזור הפגנות, דבר שהוביל להרוגים פלסטינים רבים בעקבות שימוש באש חיה, ולהתרחבות העימות. בעקבות ההתדרדרות, איבדה הרשות הפלסטינית את השליטה על השטח, ובציבור הפלסטיני נוצרה אנרכיה, כאשר קבוצות חמושות שונות פועלות ביוזמות עצמאיות.
מנגד, דו"ח מיטשל, של הסנטור האמריקאי ג'ורג' מיטשל, שחקר את הנסיבות לתחילת האינתיפאדה, קבע: "אין לנו דרך להגיע למסקנות כי היה תכנון מכוון מראש של הרשות הפלסטינית לפתוח באלימות, או שהיה תכנון של ישראל להגיב בצורה שתביא לשפיכות דמים".
יש שטענו שהנסיגה מדרום לבנון במאי 2000, שנתפסה ככישלון ישראלי בעקבות הלחץ הצבאי שהפעיל החזבאללה, הייתה מהגורמים שסייעו לפרוץ האינתיפאדה, שמועד התפרצותה נחזה על ידי צה"ל בדיוק של רבעון.
אחרים טענו כי פעולות צה"ל קודם העימות הובילו במידה רבה להתפרצות. לטענה זו, שיחות קמפ דייוויד היו מוצלחות, שכן לאחריהן המשיך ברק במשא ומתן עם הפלסטינים ואף הציע להם הצעות נדיבות מאלה שהציע בוועידת הפסגה. אלא שההכנות שצה"ל ערך לקראת לחימה, בהתבסס על הערכת מודיעין שצפתה עימות עתידי מול הפלסטינים, העבירה לפלסטינים מסר לפיו ישראל מתכוננת לעימות צבאי, וכך הפכה הערכת המודיעין לנבואה המגשימה את עצמה.
בקרב ציבור הימין יש הטוענים כי הסכמי אוסלו היוו זרז וגורם משמעותי לפרוץ האינתיפאדה.
מהלך האירועים
תחילת האינתיפאדה
בעקבות כישלון שיחות השלום בוועידת קמפ-דיוייד שנערכה ביולי 2000 גבר המתח בשטחי יהודה ושומרון, ולאחר ביקורו של ראש האופוזיציה, אריאל שרון, בהר הבית בסוף חודש ספטמבר הסלים המצב. כוחות הביטחון העריכו כי הביקור יעבור בשלום והחליטו לאשר את קיומו. ב־28 בספטמבר קיים אריאל שרון, מלווה בשמירה כבדה, את ביקורו המתוכנן בהר הבית בליווי שישה חברי כנסת מהליכוד. מאות פלסטינים שהיו במקום התעמתו עם שוטרים שהופקדו על אבטחת הביקור, ובעימותים נפצעו כ־20 שוטרים וכעשרה פלסטינים.
למחרת ביום שישי ה־29 בספטמבר, ערב ראש השנה תשס"א, החריפו המהומות וחלה הסלמה ניכרת בעימותים בהם נהרגו ישראלי ושבעה פלסטינים:
בבוקרו של היום נרצח בקלקיליה קצין משמר הגבול יוסף טבג'ה, בעת אחד הסיורים המשותפים של צה"ל והמשטרה הפלסטינית, על ידי שוטר פלסטיני שהשתתף בסיור. לאחר תפילת הצהרים בהר הבית, פרצו מהומות שהחלו כמחאה על ביקורו של שרון בהר ביום הקודם. המתפרעים יידו אבנים לעבר רחבת הכותל המערבי, שפונתה. בתגובה פרצה המשטרה להר דרך שער המוגרבים והשתלטה על רחבת ההר תוך שימוש באש חיה ממנה נהרגו ארבעה פלסטינים וכ-200 נפצעו. עוד שלושה פלסטינים נהרגו במהומות שפרצו במקומות אחרים במזרח ירושלים. החדשות מהר הבית על ההרוגים הביאו לפרוץ גל הפגנות ומהומות ברחבי יהודה ושומרון עוד באותו יום, והגל התפרץ במלוא עוזו למחרת ונמשך פרק זמן ארוך יחסית.
ב-30 בספטמבר הפיצה רשת הטלוויזיה הצרפתית France 2 סרטון ודברי קריינות המתארים את מותו של הילד הפלסטיני מוחמד א-דורה, שנקלע עם אביו להפגנה אלימה מלווה בחילופי אש בצומת נצרים. הסרטון מתאר את ניסיונו של א-דורה לתפוס מחסה, יחד עם אביו, ואת מותו של הילד לאחר שנפגע מירי. קריינות הצילומים קבעה שא-דורה נהרג מירי מעמדת צה"ל בצומת ותחילה ישראל אף לקחה אחריות והתנצלה על התקרית. האב וילדו היו בקו האש בתוך חילופי היריות שהתרחשו באותו הזמן. הסרטון הוקרן פעמים רבות בטלוויזיה הפלסטינית והסעיר את הרוחות ומוחמד א-דורה הפך לסמל פלסטיני. מאוחר יותר פורסמו תחקירים שונים המטילים ספק באמינות הסרטון וישראל חזרה בה מלקיחת האחריות, אך היה זה זמן רב לאחר שהסרטון תרם לשלהוב הרוחות.
בהתפרעויות בקבר יוסף בשכם שאירעו ב־1 באוקטובר, השתלטו כוחות חמושים של המשטרה הפלסטינית על אתר התפילה היהודי שבקרבתו נמצא מחנה צה"ל. במהלך קרב היריות שהתפתח במקום דימם למוות שוטר משמר הגבול, מדחת יוסף, והפלסטינים לא אפשרו לפנותו לבית חולים. צה"ל נמנע כל העת מלפרוץ למקום, תוך שהוא סומך על הבטחותיו של ג'יבריל רג'וב לדאוג לפינויו של השוטר. הפינוי התעכב, והשוטר דימם למוות במשך כמעט ארבע שעות. גופתו פונתה עם הגעת הסיוע הפלסטיני שעות אחרי מותו. בדיקה של ועדה פרלמנטרית בנושא העלתה כי היה זה מחדל חמור של צה"ל. ישראל פינתה את הקבר ב-7 באוקטובר. לאחר הפינוי הרסו הפלסטינים את הקבר ובנו במקום מסגד.
ב־12 באוקטובר התבצע לינץ' בשני חיילי מילואים ישראלים שנכנסו בטעות לרמאללה. השניים נעצרו בידי המשטרה הפלסטינית ונלקחו לתחנת משטרה ברמאללה. המון זועם פלש לתחנה, ויחד עם שוטרים פלסטינים הכה את שניהם למוות, השליך את גופותיהם דרך החלון ובהמשך התעלל בהן. צוות טלוויזיה איטלקי תיעד את הלינץ' ושידר את התמונות. הלינץ' עורר את זעמה של דעת הקהל הישראלית, ותמונת הרוצחים המנופפים את ידיהם מגואלות הדם בשמחה דרך החלון נהפכה לסמל. בתגובה למעשה, ישראל הפציצה מבנים של הרשות הפלסטינית והחלה במצוד אחרי מבצעי הלינץ'. לבסוף נעצרו כל מבצעי הלינץ' על ידי צה"ל.
אירועי האינתיפאדה כללו בתחילתם מהומות ספונטניות לצד הפרות סדר מאורגנות. במהלך התקהלויות אלו, ירו חמושים פלסטינים ובהם שוטרים, אש חיה על כוחות צה"ל. צה"ל הגיב בירי מסיבי, ובבדיקה שנערכה שבועות ספורים לאחר תחילת האירועים התברר שבימים הראשונים לאירועים נורו כמיליון קליעים על ידי צה"ל.
המהומות גלשו בימים הראשונים אל תוך ישראל, בעקבות הפגנות המוניות שערכו ערביי ישראל כמחאה על ההרוגים בהפגנות ובהתפרעויות הפלסטיניות.
במהלך ההפגנות נחסם כביש נחל עירון, כמו גם כבישים נוספים בסמוך ליישובים ערביים, הוצתו יערות ומבני ציבור ויודו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות המשטרה. משטרת ישראל ומשמר הגבול הגיבו בירי אש חיה לעבר המפגינים. בתקופת המהומות אירעו גם תקיפות נגד אזרחים ערביים, מוסדותיהם ורכושם בידי ציבור יהודי. במהלך המהומות נהרגו מירי המשטרה 12 ערבים ישראלים ופלסטיני אחד. כמו כן נהרג נוסע יהודי ישראלי בכביש החוף, מאבן שנזרקה על מכוניתו. הנהגת ערביי ישראל דרשה מהממשלה בראשות אהוד ברק להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים, והממשלה נעתרה לכך.
בראש ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000, עמד השופט תיאודור אור (לכן כונתה "ועדת אור"). במסקנותיה מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי. כיוון שהממשלה ממילא התחלפה, השרים שעליהם נמתחה הביקורת כבר לא כיהנו. גם הקצינים שספגו את מרב הביקורת פרשו מהמשטרה עוד בטרם פורסמו ההמלצות. עם זאת, הביקורת של הוועדה עוררה כעס רב הן בקרב שרים וחברי כנסת והן בהנהגת הציבור הערבי.
החל מהימים הראשונים של האינתיפאדה נורתה אש מנשק קל מהעיירה הפלסטינית בית ג'אלא על שכונת גילה בדרום ירושלים (השכונה נמצאת מדרום לקו הירוק בשטח שהוחלה עליו ריבונות ונוסף לשטח המוניציפלי של ירושלים ב־1967). על אף שלא היו הרוגים מאש זו, המצב שבו פלסטינים יורים על שכונה בירושלים היה בלתי נסבל מבחינת ישראל שבתגובה ביצעה פעולות קשות נגד בית-ג'אלא, אף שהיורים לא היו מבין תושביה. הירי על גילה נפסק לחלוטין רק לאחר מבצע חומת מגן.
מקום נוסף אשר ספג ירי לאורך שנות האינתיפאדה הוא היישוב פסגות בבנימין צפונית לירושלים. הירי בוצע מאל בירה הסמוכה ליישוב וגם כאן לא היו נפגעים בנפש אולם תושבי היישוב ספגו פגיעות רבות ברכוש וכן פגיעה בחיי היום יום מכיוון שהירי בוצע באופן יום-יומי. הירי נפסק לחלוטין רק לאחר מבצע חומת מגן.
בתחילת שנת 2001 חידשו הפלסטינים במרכזי הערים בישראל את פיגועי ההתאבדות (בערבית הם כונו: عمليّات استشهاديّة, "עמליאת אסתשהאדיה" – "פעולות הקרבה"), שהפכו במרוצת הזמן לביטוי המרכזי של ההתקוממות.
מאמצים מדיניים
אחד האירועים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על התפרצות האינתיפאדה היה כישלונה של ועידת קמפ דייוויד שנערכה ב־12–25 ביולי 2000. התפוצצות ועידה זו, כמו גם כישלון פסגת המילניום שנערכה בתחילת ספטמבר וכישלון השיחה בין ברק לערפאת ב־25 בספטמבר תרמו לתחושת האין ברירה שליוותה את פריצת האינתיפאדה. לאחר ועידת קמפ דייוויד הודיע ברק כי "נתן הכול לפלסטינים" והם סירבו, הודעה זו בסיוע הודעה דומה של הנשיא קלינטון תרמה לתחושה זו בישראל.
במהלך האינתיפאדה השנייה התיאום הביטחוני נפסק לעיתים, והוא לא פעל ביעילות בשנים 2000 עד 2006. תחילתה של האינתיפאדה לוותה בפרץ של פעילות מדינית; ב־4 באוקטובר נערכה פסגה בפריז, בין ברק וערפאת בהשתתפות מדליין אולברייט, מזכירת המדינה האמריקנית. ב־17 באוקטובר נערכה פסגת שארם (2000) בהשתתפות קלינטון, מובארק, ברק וערפאת. ב־23 בדצמבר פורסם מתווה קלינטון להסדר הקבע. ב־21–27 בינואר 2001 נערכה ועידת טאבה. בין הוועידות התנהלו מגעים אינטנסיביים ביותר להשיג הסדר מדיני כלשהו או לפחות הפסקת אש.
מאמצים אלו סוכלו מסיבות שונות, בהן הערכתו הגוברת של ערפאת כי המשך האש יביא לתוצאות מדיניות חיוביות מבחינתו ואי רצונו להתעמת עם גורמי השטח שחתרו להסלמה. מהצד הישראלי ניתן למנות את חולשתו של ראש הממשלה, את חוסר האמון בפלסטינים שחלחל גם לגורמים שקודם לכן היו מאמינים אדוקים בתהליך השלום, ואת המעבר לפעילות צבאית בעלת אופי שנקבע ברמה המקומית (והתעלם לעיתים קרובות מהשלכות נרחבות יותר).
החל מהתפטרותו של ברק, ב־9 בדצמבר, החלו להיערך גם מגעים חשאיים בין ראש האופוזיציה שרון לבין ערפאת. מרבית מגעים אלו התנהלו בציר עמרי שרון-מוחמד ראשיד. לאחר בחירתו של שרון לראשות הממשלה, הפכו מגעים אלו לרשמיים והחלו לכלול גם מגעים עם ערפאת (שרון האב סירב לפוגשו). מגעים אלו היו פחות נמרצים אולם נמשכו למעשה עד לפרשת קארין איי בתחילת 2002. החל מבחירתו ועד לאמצע אוקטובר 2001 העמיד שרון דרישה מקדימה לשבעה ימי שקט מוחלט, ללא טרור, כתנאי לפתיחת משא ומתן מדיני עם הפלסטינים. עמדה זו אף אומצה על ידי ממשל בוש ב־28 ביוני 2001.
לצורך שיפור התמודדות עם התקשורת בשפה הערבית אופיר גנדלמן מונה לדובר משרד החוץ בערבית (תפקיד חדש שלא היה קיים קודם).
ממוזער|251x251 פיקסלים|בפיגוע בדולפינריום ב-1 ביוני 2001, נרצחו 21 איש ונפצעו כ-120 איש, כאשר מחבל מתאבד פלסטיני הגיע לאירוע ופוצץ את עצמו.
גל הטרור והתגובות אליו
ממוזער|251x251 פיקסלים|הפיגוע בדולפינריום
המאפיין העיקרי של האינתיפאדה השנייה היה גל פיגועי ההתאבדות, שבוצעו בידי כל ארגוני הטרור הפלסטינים ואף בידי נשים וילדים. פיגועי ההתאבדות גרמו למאות הרוגים ואלפי פצועים בישראל. בסך הכל, נרצחו באינתיפאדה למעלה מ-1,100 ישראלים ונפצעו כ־8,000.
בתחילת שנת 2001, בעקבות הוראתו של ערפאת, שוחררו כל המחבלים – לרבות פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי – מכלאי הרשות והחלו לפעול לביצוע פיגועים. גורמי מודיעין בישראל העריכו בדיעבד כי הוראה זו ניתנה בכינוס של נציגי הארגונים עם ערפאת שנערך ברמאללה ב־11 בפברואר. חלק גדול מהפיגועים ב־2001 היה מכוון אל אזור העמקים והשרון (חדרה, עפולה, כפר סבא ונתניה), שהיה פרוץ יחסית ושכן קרוב למרכזי הטרור של ג'נין ושכם. ברצועת עזה החל ירי מרגמות החל מסוף ינואר, ב־30 בינואר נורו לראשונה מרגמות לעבר נצרים ואילו הירי הראשון לכיוון שדרות בוצע ב־16 באפריל (והביא לכניסה של צה"ל לבית חנון).
בין הפיגועים הבולטים שבוצעו עד אמצע שנת 2001: רצח התינוקת שלהבת פס ב־26 במרץ בידי צלף פלסטיני בחברון, פיגוע בקניון בנתניה ב־18 במאי שבו נרצחו 5 ישראלים ופיגוע ההתאבדות בדולפינריום ב־1 ביוני, שבו מחבל מתאבד מחמאס רצח 21 צעירים. שרון החליט להגיב באיפוק על הפיגוע בדולפינריום ולתת לרשות הפלסטינית הזדמנות לפעול. בתחילת יוני סוכם על הפסקת אש בתיווכו של ג'ורג' טנט שהיה אז ראש ה-CIA וב־13 ביוני סוכם על קבלת תוכניתו לרגיעה, אולם לאחר ירידה באלימות לקראת ביקור מזכיר המדינה האמריקני קולין פאואל באזור ב־28 ביוני, התחדשה האש. חוסר פעולתה של הרשות הפלסטינית, ופיגועי טרור נוספים בקיץ (הקשה שביניהם היה הפיגוע במסעדת סבארו ב־9 באוגוסט שבו נרצחו 16 איש) גרמו מהר מאוד לאובדן האמון ברשות הפלסטינית ודרישה לתגובה צבאית תקיפה ונחרצת נגד הטרור.
ממוזער|250px|אוניית הנשק קארין איי והנשק הרב שהוברח עליה, 2002
ההתנקשות בשר רחבעם זאבי שבוצעה ב־17 באוקטובר 2001 גרמה להסלמה נוספת כאשר צה"ל נכנס לכמה מהערים הפלסטיניות בגדה. ב־1 בדצמבר וביום שלמחרת בוצעו שני פיגועי התאבדות. לעומת זאת באמצע דצמבר נראה שהמצב נרגע כאשר ערפאת נאם בערבית ב־16 בדצמבר נגד הפיגועים, ב־22 בדצמבר אמנם נאסר על ערפאת לצאת למיסה בבית לחם, אולם למחרת נחשף סיכום על הפסקת אש (שנחתם על ידי שמעון פרס ואבו עלא). בסוף דצמבר נראה היה כי משתרר שקט ואנתוני זיני שהגיע כשליחו של נשיא ארצות הברית בוש ב־3 בינואר 2002 היה אמור למצוא אזור שקט. ב־2 בינואר תפסה ישראל את אוניית הנשק קארין איי. חשיפת הקשרים של המבריחים עם הרשות הביאה להתדרדרות מדינית מהירה, לצד נתק ביחסים של ארצות הברית עם הרשות הפלסטינית, קריאתה להחלפת ההנהגה הפלסטינית, ומתן יד חופשית לישראל לפעול כנגד הטרור. ב-10 בינואר הותקף מוצב אפריקה, הממוקם ליד מעבר כרם שלום, בהתקפה נהרגו 4 חיילים ישראליים מגדוד הסיור המדברי והשקט התערער. ב־14 בינואר נהרג בכיר גדודי חללי אל-אקצא ראאד כרמי, מה שהביא לכניסת הפת"ח למעגל הפיגועים בתוך תחומי הקו הירוק.
למרות ההצלחה הראשונית באירועי פתיחת האינתיפאדה, צה"ל לא הצליח להתמודד היטב עם המשך אירועי האינתיפאדה, התקשה להגן על צירי התנועה הארוכים ביהודה ושומרון מפיגועי ירי, ולמנוע מעבר מחבלים מתאבדים משטחי יהודה ושומרון לתוך ירושלים וישראל של הקו הירוק. בתחילת תקופה זו נמנע צה"ל מכניסה לשטחי A שהיו בשליטה פלסטינית מלאה מחשש לנפגעים רבים, אך החל משלהי 2001 החלו מבצעים בודדים שכללו כניסה לערים פלסטיניות ומחנות פליטים. הצלחת מבצעים אלו העלתה את הביטחון ביכולותו של צה"ל לפעול בשטחים פלסטינים בעיני מפקדיו והדרג המדיני.
מרץ השחור ומבצע חומת מגן
ממוזער|250px|דחפורי D9 משוריינים. לדחפורים אלה חלק מרכזי בהכרעת הקרב בג'נין לטובת צה"ל.
התדרדרות צבאית חלה גם בשטחי יהודה ושומרון כשב־19 בפברואר נהרגו 6 חיילים בפיגוע במחסום עין עריכ על ידי חוליה פלסטינית, ושלושה ימים לאחר מכן הרג צה"ל 50 שוטרים פלסטינים במבצע הגדול הראשון נגדם. ככלל, החל מאמצע ינואר 2002 שוב גבר הטרור, והגיע לשיאו בחודש "מרץ השחור", שבו נרצחו למעלה מ־135 ישראלים בפיגועי התאבדות בישראל שהתרחשו בתדירות יום-יומית: ב־2 במרץ נרצחו 11 אזרחים בשכונת בית ישראל בירושלים, למחרת נרצחו 7 חיילים ו־3 אזרחים ליד עפרה, ב־7 במרץ נרצחו 5 מתלמידי הישיבה בעצמונה, ב־9 במרץ נרצחו 11 בפיגוע בקפה מומנט בירושלים, ב־20 במרץ נרצחו 7 בפיגוע באוטובוס בוואדי עארה, והשיא היה בפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר, ה־27 במרץ שבו נרצחו 30 איש. בסה"כ אירעו ב־27 הימים הראשונים של מרץ 23 פיגועים בשטחי יהודה ושומרון ובשאר שטחי מדינת ישראל. בתגובה לאירועים אלו תקפה ישראל את השוטרים הפלסטינים ואת ארגוני הטרור במתקפה חסרת תקדים וב־10 במרץ הודיע הרמטכ"ל מופז כי כ־200 פלסטינים נהרגו על ידי ישראל. ניסיון של שרון למנוע את התדרדרות המצב על ידי ויתור על הדרישה של "שבעת ימי השקט" ב־8 במרץ לא הצליח למנוע את ההתדרדרות המהירה במצב. גם הגעתו של זיני השליח האמריקאי לאזור ב־14 במרץ לא מנעה את התדרדרות המצב. בסופו של דבר לאחר הפיגוע בנתניה בערב ליל הסדר הורתה ממשלת ישראל על פתיחת מבצע חומת מגן, שבמהלכו נכבשו כמעט כל הערים הפלסטיניות בשטחי יהודה ושומרון.
במסגרת המבצע, נהרגו כ-500 פלסטינים, נתפסו מבוקשים רבים, הוחרמו מאות כלי נשק שונים, ואף נתפסו מסמכים רבים הקושרים את ערפאת ואת הרשות הפלסטינית לפעילות טרור. ערפאת עצמו בודד במוקטעה שברמאללה, לאחר שרובו של המבנה השלטוני נהרס, ולא הורשה לצאת משם. מוקדי ההתנגדות החזקים ביותר במבצע, היו שכם וג'נין. בקרב בג'נין השתמש צה"ל בדחפורי D9 משוריינים על מנת להכריע את הפלסטינים החמושים, להרוס תשתיות טרור ולסלק מטעני חבלה. דחפורים אלו השאירו הרס במחנה הפליטים ג'נין. בבית לחם ברחו מבוקשים לתוך כנסיית המולד, ורק ולאחר משא ומתן ממושך והתערבות של מדינות שונות, הם יצאו והיגרו למדינות שהסכימו לקלוט אותם. מאז המבצע יצא צה"ל מערים אלה וחזר אליהן פעמים אחדות. כניסת כוחות צה"ל לערים נעשו על פי רוב לפי צרכים מבצעיים, במיוחד לפי התרעות ממוקדות על מעבדות נפץ ופיגועי התאבדות.
גם במהלך המבצע ואחריו התרחשו פיגועי תופת נגד ישראל (ב־29 במרץ התאבדה איאת אל-אח'רס בירושלים והרגה שני אזרחים, ב־31 במרץ התרחשו פיגוע במסעדת מצה בחיפה שבו נרצחו 15 איש ופיגוע באפרת שבו נפצעו 6 אנשים), אך הם פחתו באופן ניכר ומוקד הפעילות הדרים לאזור חברון וההתקפות עברו אל תל אביב וירושלים מאחר שמרכזי הטרור בג'נין ושכם ספגו מכות קשות במבצע "חומת מגן".
אחרי מבצע חומת מגן
התחדשות הפיגועים הביאה לקראת סוף יוני את ישראל לפתוח במבצע דרך נחושה. מבצע זה היה למעשה רצף ארוך של פעילות נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים בגדה המערבית, שמייצב תפישה מבצעית חדשה בכל הנוגע למלחמה בטרור ביהודה ושומרון. בניגוד למבצע חומת מגן שבו הופעלה מסה צבאית באופן מרוכז, במבצע הופעלו הכוחות באופן מבוזר, במאות פעולות נקודתיות שבוצעו באופן אינטנסיבי ומתחדש. למעשה, במהלך המבצע נפרשו כוחות צה"ל באופן קבוע בשטחי יהודה, שומרון ועזה והקימו מערך הגנה וסיכול שכלל גם שינויים בשטח (הקמת גדרות, חפירת תעלות, הצבת מחסומים ועוד). ארגוני שמאל וארגוני זכויות האדם מתחו ביקורת על השיטות בהן נקט צה"ל, בייחוד על השימוש בעוצר, על הריסת הבתים והשימוש ב"נוהל שכן" ומאוחר יותר בנוהל סיר לחץ. הביקורת התבטאה גם בסרבנות מאורגנת לשרת בשטחים מצד התארגנויות של חיילים ("אומץ לסרב") ותנועות "יש גבול" ו"פרופיל חדש".
באוגוסט 2002, לאחר סיום מבצע דרך נחושה, סיכמו ישראל והפלסטינים על תוכנית "עזה ובית לחם תחילה" שבו נסוגה ישראל משטחה של בית לחם ומחלק מהעמדות בעזה. תוכנית זו נחלה הצלחה בשלביה הראשונים, ובאמצע אוקטובר הורחבה גם לחברון. בעקבות סדרה של פיגועי ירי קטלניים, הפיגוע בחוות הדלק והגז פי גלילות ופיגוע התאבדות באוטובוס בתל אביב הטילה ישראל מצור נוסף על המוקטעה ברמאללה (מקום משכנו של ערפאת) בין 19 ל־29 בספטמבר אבל נאלצה לסגת בעקבות לחץ אמריקאי. תוכנית "בית לחם תחילה" שהורחבה ל"יהודה תחילה" התמוטטה בעקבות הפיגוע בציר המתפללים שאירע בחברון באמצע נובמבר וצה"ל חזר לשלוט ישירות בעיר ולאחר מכן גם בבית לחם.
ב־2002 וב־2003 מיקדו המחבלים את התקפותיהם על אוטובוסים עמוסים במרכזי הערים הישראליות, אך בעיקר בירושלים, שהייתה הקרובה ביותר למרכזי הטרור בחברון ורמאללה. הפיגועים היו קטלניים ביותר וגרמו למאות הרוגים. הפיגועים הקשים באותה תקופה היו באוטובוס מספר 830 ליד צומת מגידו (17 הרוגים), באוטובוס מספר 32א בצומת פת בירושלים (19 הרוגים), במועדון "שפילד קלאב" בראשון לציון (15 הרוגים), באוניברסיטה העברית בירושלים (9 הרוגים), באוטובוס מספר 37 בחיפה (17 הרוגים) ובאוטובוס מספר 14א בירושלים (17 הרוגים).
לחלק מהפיגועים סייעו אנשים מקרב ערביי ישראל וערביי מזרח ירושלים (שהם בעלי תעודת זהות כחולה). חוליית סילוואן ממזרח ירושלים, שהופעלה על ידי החמאס, הייתה אחראית לפיגועים בקפה מומנט, באוניברסיטה העברית, בשפילד קלאב בראשון לציון וכן בניסיונות לפיגועים והטמנת מטענים בתשתיות אסטרטגיות. החוליה נעצרה בידי השב"כ. בצפון ובמשולש נחשפו הן חוליות טרור של ערבים ישראלים והן סייענים שהסיעו מחבלים מתאבדים.
שנת 2002 הייתה שנת השיא של העימות, ומבחינת ישראל גם השנה הקשה ביותר. במהלכה על פי נתוני השב"כ הוצאו נגד ישראל 53 פיגועי התאבדות, נרצחו 452 ישראליים ונפצעו 2,284.
את המציאות הביטחונית הקשה בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה תיאר השופט אהרן ברק בפסק דין שניתן בספטמבר 2002 בעניין העברת בני משפחות של מחבלים מתאבדים מיהודה ושומרון לרצועת עזה:
ההודנה
במרץ 2003 מינה ערפאת את אבו מאזן לראש ממשלת הרשות הפלסטינית. מסוף אפריל עד יוני אירעו מספר פיגועים בולטים: ב-30 באפריל במייק'ס פלייס (3 הרוגים), ב-18 במאי בגבעה הצרפתית שבירושלים (7 הרוגים), ב-19 במאי בעפולה (3 הרוגים) וב-11 ביוני בקו 14 בירושלים (17 הרוגים). ב-26 ביוני נרצח עמוס מנטין, טכנאי בזק. מנגד בפעולה של צה"ל ב-1 במאי בשכונת סג'עיה בעזה נהרגו 13 פלסטינים וב־21 ביוני בפעולה של הימ"מ נהרג עבדאללה קוואסמה, בכיר חמאס בחברון. אבו מאזן פעל להשגת הודנה, שהוסכמה לבסוף ב־26 ביוני 2003 (לאחר ועידת עקבה). בתקופת ההודנה חלה ירידה גדולה בכמות הפיגועים, אך עדיין בוצעו מספר פיגועי התאבדות קטלניים. ישראל בתגובה המשיכה לפעול נגד מחבלים, שלטענתה היו בגדר "פצצות מתקתקות". למרות זאת, ההודנה הייתה תקופה של שקט יחסי ונרשם בה מספר נמוך של הרוגים. ההודנה התאפיינה במאמצים מדיניים סביב מפת הדרכים, כמו גם בניסיון חזרה לשיתוף פעולה ביטחוני בין ישראל והרשות הפלסטינית. ההודנה קרסה באופן מעשי ב־19 באוגוסט. שני הצדדים האשימו זה את זה בהפרת ההודנה – ישראל ציינה את הפיגוע בקו 2 בירושלים באותו יום (23 הרוגים, ביניהם 7 ילדים, ו-130 פצועים) ואילו הפלסטינים את חיסולם של מוחמד סידר ב־15 באוגוסט ושל אסמאעיל אבו שנב ב־20 בו.
בעקבות קריסת ההודנה חידשה ישראל את מדיניות הסיכולים הממוקדים והחלה בסדרת פעולות ממושכת (אוגוסט–נובמבר) בחברון (ממנה יצא הפיגוע) שבהן נעצרו או נהרגו רוב מפקדי החמאס והג'יהאד האיסלאמי בעיר, ביניהם: נסים זעתרי, אחמד באדר, עז-א-דין מיסק ובאסל קוואסמה.
בשלהי 2003 בוצעו פיגועי תופת נוספים נגד ישראל, חלקם בהכוונת החזבאללה וסוריה. ב־4 באוקטובר 2003 ביצע הג'יהאד האיסלאמי פיגוע התאבדות במסעדת מקסים בחיפה בו נרצחו 21 בני אדם. בעקבות הפיגועים תקף חיל האוויר ישראל מחנה אימונים של מחבלים בסוריה, בסמוך לעין-צאחב, במטרה לאותת לסוריה לרסן את מפקדות ארגוני הטרור בתחומה.
בלימת הטרור
כבר משנת 2003 החלה ירידה בכמות הפיגועים המוצלחים ובכמות הנפגעים מפעולות טרור, אך השינוי הגדול התרחש בשנת 2004, אז ירד מספר ההרוגים הישראלים בכ־45%. השינוי מיוחס לגדר ההפרדה שהוקמה סביב השומרון, למודיעין והכרת השטח של השב"כ, לשליטה המלאה של כוחות צה"ל במרחב ובערים הפלסטיניות ולסיכולים שביצעו הכוחות. מוקדי הטרור שנותרו ביו"ש היו הערים שכם, ג'נין וחברון – שכתוצאה מכך שהו תחת כתר ממושך והוקפו ברשת מחסומים. רוב מנהיגי הטרור ומהנדסי הנפץ בגדה – בייחוד אלה של החמאס, הג'יהאד האיסלאמי (גא"פ) וגדודי חללי אל-אקצא נהרגו או נעצרו בידי צה"ל בגל של פעולות מתמשכות ויום-יומיות. את החלל מילאו כנופיות מקומיות וחוליות תנזים שלדברי מומחים צבאיים מומנו והודרכו על ידי חזבאללה. בג'נין, זכה זכרייה זביידי לתשומת לב תקשורתית, בעיקר הודות לנגישות שהייתה לו לעיתונות הישראלית, לדמותו הציורית וכן לעניין שגילתה בו פעילת השמאל הרדיקלי טלי פחימה. סגניו של זביידי, מחמוד אבו שרף, מחמוד אבו ח'ליפה וכאמל טאהר – שהיו מעורבים במספר רב של פיגועים – נהרגו על ידי כוחות הביטחון של ישראל, אך זביידי הצליח להתחמק מניסיונות חיסול ולבסוף הכריז על הפסקת מעורבותו במעשי טרור, הכרזה שהקנתה לו חנינה זמנית מול צה"ל. במאי–יולי 2004 נערך בשכם מבצע אישית לוחצת בפיקוד מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל גדי איזנקוט, במהלכו נהרגו כ-20 מחבלים ובהם מספר מחבלים ששימשו בתפקידים בכירים בארגוני הטרור. בספטמבר 2004, במהלך העבודה העיתונאית מטעם CNN בעזה נחטף על ידי חמושים פלסטינים העיתונאי ריאד עלי אך כעבור יממה הוא שוחרר.
בנובמבר 2004 החל מצב בריאותו של ערפאת להתדרדר, והוא הובהל לאשפוז בפריז (בפעם הראשונה לאחר שנים שלא הורשה לצאת מהמוקטעה ברמאללה). כעבור שבוע מת ערפאת בבית החולים וראשי הפת"ח החליטו למנות את מחמוד עבאס (אבו מאזן) ליורשו. ב־9 בינואר 2005 נערכו בחירות לנשיאות רשות הפלסטינית ובהן זכה אבו מאזן.
הפיגועים הבולטים שבוצעו בשנים 2004 ו־2005 היו באוטובוסים בירושלים (פיגוע אחד בוצע בסמיכות לדיון בבית הדין הבין-לאומי לצדק על גדר ההפרדה), פיגוע כפול בבאר שבע (16 נרצחו) וב־2005: פיגועי התאבדות של הג'יהאד האיסלאמי מטולכרם בתל אביב (ה־Stage, חמישה נרצחו) ונתניה (קניון השרון, 5 נרצחו) ופיגוע בשוק בחדרה (6 נרצחו). שנת 2004 התאפיינה בהרבה ניסיונות פיגוע אך גם בסיכולים מוצלחים רבים של כוחות הביטחון, אך רק בשנת 2005 חלה גם ירידה בניסיונות לבצע פיגועים. זאת עקב מותו של יאסר ערפאת, הסכם הפסקת האש שהשיג אבו מאזן עם ארגוני הטרור והתמקדות תשומת הלב העולמית ברצועת עזה עקב תוכנית ההתנתקות.
בסוף ספטמבר 2005 נחטף בגדה ששון נוריאל על ידי החמאס במטרה להתמקח על שחרור אסירים (נוריאל לבסוף נרצח). חטיפה זו גרמה למעצרים המוניים של אנשי ארגוני הטרור במטרה למצוא את החטוף באמצעות חקירתם בישראל. מעצרים אלו לא עברו בשקט ובמהלכם נהרגו פלסטינים, כמעט כולם פעילי טרור, מה שגרם להתדרדרות משמעותית במצב ולגלישת האירועים גם לרצועת עזה.
תשתית הג'יהאד האיסלאמי בטולכרם המשיכה לנסות להוציא פיגועי התאבדות נגד ישראל. רובם סוכלו, אך שניים מהם הצליחו, בחדרה ובקניון השרון בנתניה. בפיגועים אלה נרצחו 11 בני אדם. מחסום פתע של צה"ל מנע פיגוע תופת קטלני שכוון נגד מופעי הילדים בחופשת חנוכה, המחבל התפוצץ על המחסום ומהפיצוץ נהרגו קצין בצה"ל ו-3 פלסטינים.
מ-2006 ואילך
בינואר 2006 ניצח חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ובמרץ החל במגעים להרכבת הממשלה. ב-4 בינואר 2006 לקה אריאל שרון בשבץ מוחי ואהוד אולמרט תפס את מקומו בראשות הממשלה כממלא מקום ראש הממשלה.
חודש ינואר 2006 התאפיין בפיגועי ירי וסכינאות מצד הפת"ח, בהם נהרגו מספר ישראלים. חמאס הכריז על כוונתו לשחרר את רוצחי רחבעם זאבי ומזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין אחמד סעדאת שהוחזקו בכלא יריחו במסגרת "הסכם רמאללה" שנחתם ב-2002. ב-14 במרץ 2006 עזבו הפקחים הזרים את הכלא מחשש לחייהם וכעבור זמו קצר החל מבצע הבאת ביכורים: כוחות צה"ל כתרו את המתחם וכלי צמ"ה ממוגנים החלו להרוס את המבנה עד שהמבוקשים הבכירים נכנעו והסגירו את עצמם. בעקבות המבצע איימו הפלסטינים, לרבות החמאס בגל פיגועי נקמה. מנגד, מצבה הכלכלי של הרשות הפלסטינית המשיך להתדרדר. ב-31 במרץ הצליח הפת"ח לבצע פיגוע התאבדות בקדומים בו נרצחו 4 אנשים.
בשנים 2005–2007 עבר מרכז הטרור ביהודה ושומרון לשכם ומחנות הפליטים שמסביבה, ובמסגרת הפעילות הטרוריסטית גויסו אף נערים ותלמידי תיכון לבצע פיגועים (המפורסם שבהם הוא חוסאם עבדו בילאל שנתפס במחסום חווארה ב-24 במרץ 2004). צה"ל המשיך בפעילות סיכולית אינטנסיבית יום-יומית שכללה פשיטות, מעצרים, הריגת מחבלים ופיצוץ מעבדות נפץ. הפעילות נשאה פרי וכמעט כל הפיגועים שעמדו לצאת בשנים אלה סוכלו בידי כוחות הביטחון (צה"ל, שב"כ, ימ"מ ומג"ב).
עקב דעיכת הטרור ביהודה ושומרון, ביצוע תוכנית ההתנתקות וניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, עבר מוקד האלימות לרצועת עזה שם החלו ארגוני הטרור בירי רקטות קסאם לעבר יישובים ישראלים בעוטף עזה באופן קבוע.
הלחימה ברצועת עזה
במהלך כל שנות האינתיפאדה יצאו רק מעט פיגועי התאבדות מרצועת עזה לישראל, בזכות הגדר המקיפה את הרצועה ומונעת מעבר אדם. פיגועים רבים נעשו נגד ההתנחלויות ברצועת עזה ונגד חיילי צה"ל. בנוסף, הקימו הפלסטינים ברצועה "ארגון גג" לארגוני ההתנגדות והטרור, שנקרא ועדות ההתנגדות העממית ומנהיגיו הבולטים היו ג'מאל אבו סמהדאנה ועבד יוסף קוקה.
הלחימה בשנים 2000–2003
ממוזער|250px|מעבר ארז בצפון רצועת עזה.
ממוזער|250px|דחפורי D9R משוריינים מבצעים חישוף בציר פילדלפי. רייצ'ל קורי מפגינה מולם.
עיקר פעילות הטרור ברצועת עזה בשנים אלה כללה פיגועי ירי ומטענים אל עבר שיירות צבאיות ואזרחיות שנעו על הצירים ברצועה. זכור מכולם הוא הפיגוע באוטובוס הילדים ב-20 בנובמבר 2000, שבו נרצחו שניים מתושבי כפר דרום וילדים רבים נפצעו. בתגובה לפיגועים אלה נהג צה"ל לבתר זמנית את הרצועה ל-3 חלקים על ידי הקמת חסימות לאורך ציר טנצ'ר (המשתרע מצפון לדרום במרכז הרצועה) וחוף הים. בנוסף, דחפורים חישפו שטחים מסביב לצירי התנועה על מנת לתת מרחב התרעה לכוחות ולמנוע מהמחבלים מקומות מסתור שיאפשרו להם לבצע מארבי ירי או להטמין מטענים בסתר. פעולות החישוף הקטינו באופן ניכר את כמות הפיגועים על הצירים, למעט בציר קרני-נצרים (המחבר בין מעבר קרני לנצרים) וציר כיסופים (שהוביל לגוש קטיף) שנחלש על ידי חאן יוניס.
בעקבות ההצלחה היחסית של פעולות החישוף, והשמירה ההדוקה סביב ההתנחלויות, החליטו ארגוני הטרור לעקוף את מערכי ההגנה באמצעות ירי בנשק תלול מסלול. ב־30 בינואר נורו לראשונה פצצות מרגמה לעבר נצרים ואילו הירי הראשון לכיוון שדרות בוצע ב־16 באפריל. בתגובה נכנס צה"ל לראשונה לעיירה בית חאנון אך נאלץ לסגת עקב לחץ בין-לאומי.
הפלסטינים הפעילו מטעני גחון כבדים שהשמידו 4 טנקים על צוותיהם, וביצעו שורה של פיגועי ירי ומטענים אל עבר ציר כיסופים המחבר את גוש קטיף עם יישובי עוטף עזה. בד בבד, גבר הירי של נשק תלול מסלול – בעיקר רקטות קסאם ופצצות מרגמה על ההתנחלויות ברצועת עזה והיישובים הסמוכים לה. החל מ-14 בספטמבר 2001 בוצעו התקפות על מעבר ארז שהתחזקו ככל שחלף הזמן, ושהגיעו לשיאן בשנים 2003–2004 בהן בוצעו עשרות התקפות על המעבר ואזור התעשייה המשותף, שגרמו לנפגעים רבים וכתוצאה מכך לסגירת רוב המפעלים הישראליים באזור ואובדן פרנסה לאלפי פלסטינים.
אחד ממוקדי העימות ברצועת עזה היה ציר פילדלפי: רצועה צרה שנותרה בידי ישראל לאחר הסכמי אוסלו על מנת למנוע הברחות נשק לתוך הרצועה. הפלסטינים, שניסו נואשות להשיג תחמושת ונשק כבד יותר, החלו לחפור מנהרות לעבר העיר רפיח המצרית ולהיעזר בשירותי המקומיים המצריים על מנת להבריח כמויות אדירות של נשק לרצועה. בתגובה על גילוי מנהרות ההברחה החלה ישראל להגביר נוכחות על הציר: חיל ההנדסה ופיקוד הדרום הקימו את פלוגת צמ"ה עזה ("אבירי הפלדה") וצוות מיוחד שהוקדש ללחימה במנהרות ההברחה, וכוחות צה"ל ביצעו פעולות חישוף על מנת לגלות מטעני צד וגחון ופתחים של מנהרות הברחה. כדי לסכל את פעילות צה"ל ירו המחבלים עשרות רקטות נ"ט אל עבר כוחות צה"ל שנעו בציר. בתגובה לירי הכבד, ביצע צה"ל פעולות חישוף גדולות ממדים ובהם הרסו דחפורים משוריינים מאות בתים שנשקו לגבול וצפו על מוצבי צה"ל. במקביל, החל חיל ההנדסה בבניית מערכת ביצורים לחיילי ששמרו בציר שכללה קיר שיגומים מברזל ומוצבים משודרגים. ההריסות ההמוניות ברפיח ספגו ביקורת בין-לאומית רבה, ומספר תקריות – כגון מותה בתאונה של פעילת השמאל האמריקנית, רייצ'ל קורי, ואסון הנגמ"שים – הביאו את הציר לתשומת לב הציבור הישראלי והקהילה הבין-לאומית.
בספטמבר 2003 במבצע קטיף כלניות הוחמצה הזדמנות לחסל את צמרת החמאס אך לראשונה מנהיג החמאס אחמד יאסין היה יעד לחיסול למרות היותו "מנהיג פוליטי".
שנת 2004 : המבצעים הגדולים
מאבקה של ישראל בטרור הפלסטיני הסלים בחודש מרץ 2004, עם חיסולו של אחמד יאסין, מנהיג החמאס. בחיסולו הראתה ישראל, שגם "מנהיגים פוליטיים" בכירים, המעודדים טרור, אינם חסינים מפגיעה. חודש לאחר מכן נהרג יורשו של יאסין, עבד אל-עזיז רנטיסי. אחרי צמד החיסולים, ישראל זכתה לארבעת החודשים השקטים ביותר מאז פרוץ המאורעות האלימים. בתקופה זו לא הצליחו ארגוני הטרור לבצע פיגועי התאבדות בתוך ערי ישראל, ונרצחו 25 ישראלים (מהם 13 חיילים). בחודש מאי 2004 חלה הסלמה בטרור ברצועה, כאשר מחבלים מוועדות ההתנגדות העממית רצחו את טלי חטואל וארבע בנותיה בציר כיסופים ושבועיים אחר כך פוצצו שני נגמ"שים של צה"ל (ראו: אסון הנגמ"שים).
מיד אחרי סיום פעולות החיפוש אחרי שרידי הגופות, פתח צה"ל במבצע קשת בענן כדי להרוס את תשתית הטרור ברפיח. במבצע נהרגו 40 מחבלים ו־12 אזרחים פלסטינים ונהרסו 56 מבנים. בפעולה לא נפגע אף חייל ישראלי.
ב־30 בספטמבר 2004, בעקבות התקפת רקטות קסאם שהרגה ילד ופעוטה בשדרות, פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון רצועת עזה במטרה למנוע שיגור רקטות ופגיעה במחבלים. במהלך המבצע פעל צה"ל בעיירות בית חאנון ובית לאהיא, אך בייחוד במחנה הפליטים ג'באליה. במסגרת הפעולה נהרגו כ־130 פלסטינים, רובם מחבלים, וחוסלו 10 חוליות קסאם. כ־70 מבנים נהרסו ושטחים חושפו בצפון-מזרח ג'באליה. במהלך המבצע הועלו האשמות כנגד אונר"א, סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים הפלסטינים, שמתקניה, רכביה ועובדיה מסייעים לפעילות טרור, כאשר דובר צה"ל שלח לרשתות טלוויזיה זרות קלטת של אמבולנס שלתוכו הוכנסו רקטות קסאם. הסרט בסופו של דבר לא הציג ראיות חד משמעיות ופגע באמינות דובר צה"ל, אך פליטת פה של פטר הנסן, הנציב הכללי של אונר"א, הביאה בסופו של דבר להדחתו. המבצע הסתיים ב־15 באוקטובר.
בחודש דצמבר 2004 – הופגזו יישובי גוש קטיף באופן מסיבי בפצצות מרגמה ורקטות קסאם. ב־12 בדצמבר מחבלי החמאס פוצצו את מוצב JVT באמצעות מנהרת תופת, וגרמו למותם של 5 חיילים מגדוד הסיור הבדואי. לקראת סוף החודש החלו המחבלים לשגר רקטות קסאם גם על שדרות. צה"ל ביצע מספר פעולות נקודתיות בח'אן יונס וצפון הרצועה.
תהדיאה (הרגיעה)
בפברואר 2005 נערכה פסגת שארם א-שייח' בין אריאל שרון למחמוד עבאס בה ישראל הסכימה להקפיא את מדיניות החיסולים והריסת הבתים וזאת בתמורה להפסקת פעולות הטרור על ידי הפלסטינים. זה יחד עם התקדמות יישומה של תוכנית ההתנתקות הביאו את הרשות הפלסטינית וארגוני הטרור להגיע להסכם פנימי ביניהן על הפסקת אש ושינויים פנימיים ברשות הפלסטינית. על אף שבדיונים המוקדמים דובר על חזרה ל"הודנה", הוחלט בסוף על הכרזת "הרגעה" (בערבית: تهدئة; תהדיאה). אף שבפועל החלה הרגיעה עם התדרדרות מצבו של ערפאת בנובמבר 2004 הרי שרשמית היא החלה רק לאחר חתימת הסכם קהיר ב־17 במרץ 2005 (תקציר מופיע כנספח באתר ממר"י שבו מופיעה התחייבות ל"הרגעה" עד סוף 2005. ה"הרגעה" לא הביאה להפסקה מוחלטת של פעולות הטרור, אולם מספרן ירד באופן חד (בייחוד מספרם של פיגועי-ההתאבדות) ועודד דיבורים על סיום האינתיפאדה.
התחדשות בהפגזות על שדרות ויישובי גוש קטיף חלה בחודשים מאי ויוני 2005. רוב הפרשנים טענו שירי חמאס נגד ישראל נועד דווקא כדי לאותת לאבו מאזן מי בעל הבית ברצועת עזה, ושהחמאס לא יסבול את דחיית הבחירות. שיא הירי התרחש ב־7 ביוני ובו נורו יותר מ־9 רקטות קסאם, 5 פצצות מרגמה ו־5 טילי נ"ט. מהירי נהרגו בגני טל פועל זר, ושני עובדים פלסטינים. הירי הכבד התחדש שוב ב־14 ביולי וגרם להרוגה ישראלית ביישוב נתיב העשרה מצפון לרצועה. אחרי תגובה ממוקדת של ישראל וביקור באזור של קונדוליזה רייס נמנעה תגובה צבאית ישראלית מסיבית. במקביל להורדת האש הישראלית, החלו עימותים פנימיים בין הרשות הפלסטינית לחמאס אשר גרמו ל-2 הרוגים ולעשרות פצועים, ותנועת החמאס החליטה, בהדרגה, להפסיק את ההפגזה. במשך חודש יולי (ובעיקר בין 16 ו-21 לחודש) הירי חדל סופית, בעקבות הקרבה לתוכנית ההתנתקות ורקטת קסאם שהחטיאה את מטרתה, הרגה פעוט פלסטיני בבית חאנון.
בעקבות הכרזתו של אריאל שרון על תוכנית ההתנתקות, החלו פגישות תיאום בין ישראל לפלסטינים על מנת להסדיר את היציאה בעזה כך שתעבור בשקט. רוב הפגישות התקיימו בין שאול מופז למוחמד דחלאן, שהתחייב לפרוס 7,500 שוטרים פלסטינים שימנעו אלימות בעת פינוי ההתנחלויות. במהלך פינוי היישובים, הפלסטינים שמרו על שקט כמעט מוחלט, וגורמים באמ"ן טענו כי הארגונים הפלסטינים אינם רוצים להצטייר בתור אלו שמחבלים בנסיגה. גם לאחר שני פיגועי טרור יהודיים, שאחד מהם נעשה בתושבי שפרעם ואחד מהם בשטח הרשות, נשמר האיפוק. לאחר השלמת פינוי גוש קטיף, הודיע אבו מאזן שהעם הפלסטיני עובר מ"הג'יהאד הקטן" – נגד ישראל – ל"ג'יהאד הגדול" – בניית מדינה פלסטינית משגשגת. רבים בישראל התייחסו להודעתו בחוסר רצינות אך בתקווה.
לאחר ביצוע ההתנתקות
אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות גבר ירי רקטות הקסאם והגראד מרצועת עזה על ישראל ובפרט על יישובי עוטף עזה. בשנים 2006–2007 חמאס השתלט באלימות על הרצועה ודיכא באלימות את האופוזיציה של הפת"ח והמשיך את מגמת שיגורי הרקטות לעבר ישראל. ישראל הגיבה בפעולות צבאיות שכללו סיכולים ממוקדים, תקיפות אוויריות ומספר מבצעים גדולים. אחרי ההתנתקות בנתה ישראל מערך ביצורים סביב הרצועה, המכונה ציר הוברס, על מנת למנוע התקפות טרור על יישוביה, בעיקר פיגועי חדירה ומיקוח. בתגובה לירי הרקטות וחטיפת גלעד שליט הכריזה ישראל על ממשלת חמאס ברצועה כ"יישות עוינת", סגרה ישראל את המעברים לרצועה והטילה עליה סגר (אך התירה מעבר סיוע הומניטרי לרצועה).
אירועים בולטים שהתרחשו מ-2004 עד אוקטובר 2023 כוללים את:
מבצע קשת בענן (18 במאי 2004 – 25 במאי 2004): בא בעקבות אסון הנגמ"שים.
מבצע ימי תשובה (30 בספטמבר 2004 – 15 באוקטובר 2004): בא בעקבות רצח 2 ילדים אחים בשדרות בעת ירי קסאמים לעיר.
מבצע גשם ראשון (23 בספטמבר 2005 – 1 באוקטובר 2005): עימות ראשון אחרי ההתנתקות, שגלש גם ליהודה ושומרון, בו ישראל הגיבה בעיקר באמצעות תקיפות אוויריות.
מבצע חץ דרומי (31 במרץ 2006 – 5 באפריל 2006):
מבצע גשמי קיץ (25 ביוני 2006 – 26 בנובמבר 2006): מבצע קרקעי גדול שהחל עקב חטיפת החייל גלעד שליט והתבטא במספר רב של פעולות עומק קרקעיות לצד תקיפות אוויריות. במבצע נהרגו כ-400 פלסטינים, רובם מחבלים, ו-5 ישראלים.
מבצע חורף חם (28 בפברואר 2008 – 3 במרץ 2008): במבצע נהרגו כ-120 פלסטינים ו-3 ישראלים.
מבצע עופרת יצוקה (27 בדצמבר 2008 – 17 בינואר 2009): המבצע נפתח בשני גלים מסיביים של תקיפות אוויריות על תשתיות ומטרות חמאס, בהן כוח המשטרה שהקים סעיד סיאם (נהרג במבצע). בהמשך, כוחות קרקעיים רבים של צה"ל נכנסו לרצועה ולחמו במחבלים. מנגד, המחבלים ירו לראשונה רקטות 122 מ"מ לבאר שבע, אשדוד קריית גת וגן יבנה. במבצע נהרגו בין 1,100 ל-1,400 פלסטינים, רובם מחבלים, ו-13 ישראלים.
מבצע הד חוזר (9–16 במרץ 2012): ההסלמה החלה בעקבות חיסול זוהיר אל-קייסי, מזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית על ידי צה"ל ב-9 במרץ. בעקבות זאת החל ירי רקטות נרחב מרצועת עזה לעבר מטרות אזרחיות ויישובים וערים בישראל, ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי יעדי טרור. ההסלמה נמשכה מספר ימים ודעכה אל סיומה ב-16 במרץ.
מבצע עמוד ענן (14–21 בנובמבר 2012): מבצע צבאי רחב-היקף של צה"ל ברצועת עזה, שהחל בחיסולו בסיכול ממוקד של אחמד ג'עברי, מפקדה בפועל של הזרוע הצבאית של החמאס. במהלך המבצע נערכו אלפי תקיפות על יעדים ברצועת עזה, ובמקביל נורו מרצועת עזה כ-1,500 רקטות לעבר יישובי הדרום ולראשונה מרצועת עזה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן ראשון לציון, תל אביב וירושלים. המבצע הסתיים כעבור שבוע בהכרזה על הפסקת אש. המבצע לא כלל כניסה קרקעית לרצועה והתנהל בעיקרו על ידי חיל האוויר ובאופן מצומצם, חיל הים, חיל התותחנים ויחידות נוספות.
מבצע צוק איתן (8 ביולי 2014 – 26 באוגוסט 2014):
מבצע גן סגור (3–6 במאי 2019): מבצע שנפתח בשיגור מאסיבי של רקטות על ידי החמאס אל עבר עוטף עזה, הנגב הצפוני, באר שבע והפזורה הבדואית ואף ערד ודימונה ולצפון לכיוון חבל לכיש, חבל עדולם ובית שמש ואף לראשונה ממבצע צוק איתן אל עבר השפלה והערים רחובות ויבנה. במבצע נורו 690 רקטות לשטח ישראל ונהרגו 5 ישראלים וחוסלו 25 מחבלים ברצועת עזה.
מבצע חגורה שחורה (12–16 בנובמבר 2019): המבצע החל עקב חיסולו של מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי בהאא אבו אל-עטא על ידי צה"ל, וכן עקב ניסיון חיסולו בסוריה של בכיר הג'יהאד אכרם עג'ורי. ארגון הג'יהאד הגיב בשיגור כ-450 רקטות לדרום הארץ ואף לשפלת יהודה וגוש דן ותל אביב-יפו וגרם לפציעתם של מספר אזרחים. בתגובה למתקפה זו, ישראל פתחה במתקפה אווירית וארטילריה לעבר רצועת עזה במשך יומיים.
מבצע שומר החומות (10–21 במאי 2021):
מבצע עלות השחר (5–7 באוגוסט 2022): המבצע נפתח לאחר מספר ימי כוננות בעוטף עזה מחשש לירי טיל נ"ט לאחר מעצרו של פעיל בכיר של הג'יהאד האסלאמי ביהודה ושומרון באסם א-סעדי, כתוצאה מכך ב-5 באוגוסט, צה"ל פתח את המבצע בסיכול ממוקד של תייסיר אל-ג'עברי, מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בצפון רצועת עזה. למחרת הרג צה"ל גם את ח'אלד מנסור, מפקד החטיבה הדרומית. לאורך המבצע תקף חיל האוויר הישראלי מטרות המזוהות עם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה, כולל מחסני אמצעי לחימה ועמדות צבאיות, מתקני שיגור רקטות ויעדים נוספים. בצד הישראלי, הוחל "מצב מיוחד בעורף" עד גוש דן, ותושבי עוטף עזה הונחו להישאר בקרבת מרחבים מוגנים, במהלך המבצע שיגר הג'יהאד האסלאמי לעבר ישראל כ-1,162 רקטות. מהן 946 חצו לשטח ישראל מתוכן כ-400 יורטו על ידי כיפת ברזל ב-96% אחוזי הצלחה. כ-17 לא יורטו ונפלו בשטחים בנויים. כ-34 נפלו בים וכ-182 רקטות נפלו והתפוצצו בשטח רצועת עזה, וגרמו למותם של 15 פלסטינים, בהם לפחות 7 ילדים.
מבצע מגן וחץ (9–13 במאי 2023): ב-2 במאי 2023 מת בכלא בישראל האסיר הביטחוני ח'דר עדנאן, חבר בפלוגות אל-קודס של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אחרי שביתת רעב ממושכת, בתגובה למותו, בהמשך אותו היום שיגרו מחבלים מארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני 102 רקטות לעבר שדרות, יישובי עוטף עזה וצפון הנגב. במטחים אלו נפצע קשה עובד זר בשדרות ונפצעו עוד כ-6 אנשים, במשך שבוע נמנעה ישראל מלהגיב על הירי מהרצועה, עד אישור ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט שפתח את המבצע ב-9 במאי, לפנות אותו בוקר חוסלו 3 בכירי הג'יהאד, ח'ליל אל-באהיתני, ג'יהאד ע'אנם וטארק עז א-דין, בהמשכו של המבצע חוסלו עוד 3 בכירי הארגון, אישה אחת נהרגה בישראל מירי הרקטות וגם עובד פלסטיני מרצועת עזה נהרג, ברצועת עזה חוסלו כ-30 מחבלים ונהרגו כ-13–20 אזרחים רובם כתוצאה משיגורים כושלים של הג'יהאד האסלאמי.
מתקפת הפתע על ישראל – מלחמת חרבות ברזל (7 באוקטובר 2023 – הווה):
דעיכת האינתיפאדה ופיגועי טרור לאחריה
בעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה, פירוק ממשלת חמאס בידי אבו מאזן והקמת ממשלת פת"ח ברשות סלאם פיאד, הפסיקו ישראל וארצות הברית את החרם על הרשות, ופעלו לחיזוק אבו מאזן מול חמאס. שיאו של תהליך זה היה בוועידת אנאפוליס (27 עד 28 בנובמבר 2007) שמטרתה הייתה להתניע מחדש את התהליך המדיני והמשא ומתן על הסכם קבע. הוועידה הסתיימה בהצהרה משותפת של ישראל והפלסטינים על פתיחת משא ומתן בין הצדדים ב-12 בדצמבר. ישראל, במחווה לאבו מאזן, שחררה כ-800 אסירים פלסטינים, בשתי קבוצות, שהאחרונה ביניהן שוחררה ב-3 בדצמבר 2007 וכללה 429 אסירים. הרשות תגברה את מאמציה לתיאום ביטחוני עם ישראל ולמאבק בארגונים חמושים וארגוני טרור, אך נערכו גם ניסיונות לביצוע פיגועים: בפיגוע ירי שביצעו שוטרים פלסטינים נרצח מתנחל ישראלי, וב-28 בדצמבר 2007 התרחש הפיגוע בנחל תלם. ב-10 בינואר 2008 ביקר נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש בישראל וברשות הפלסטינית על מנת לקדם את התהליך המדיני.
ב-6 במרץ 2008 התרחש הפיגוע בישיבת מרכז הרב; מחבל תושב מזרח ירושלים חדר לישיבת מרכז הרב בירושלים ורצח 8 מתלמידי הישיבה. בחודש יולי 2008 התרחשה סדרת פיגועים במרכז ירושלים. ב-2 ביולי 2008 ביצע תושב מזרח ירושלים פיגוע דריסה באמצעות יעה אופני. בפיגוע נרצחו 3 אנשים, נפצעו למעלה מ-30 ונגרם נזק לאוטובוסים וכלי רכב. ב-12 ביולי ירו מחבלים אל עבר שוטרים בשער האריות; שוטר מג"ב שנפצע מן הירי מת מפצעיו מאוחר יותר. ב-22 ביולי 2008 שוב ביצע תושב מזרח ירושלים פיגוע דריסה באמצעות יעה אופני בלב ירושלים. בפיגוע נפצעו 24 אנשים. המחבל נורה למוות על ידי אזרח ישראלי. בשני המקרים הראשונים נהרג המחבל על ידי חייל, אשר הגיע למקום הפיגוע.
סיום האינתיפאדה
על אף העובדה שיש הסכמה רחבה שהאינתיפאדה השנייה הסתיימה (עקב דעיכה דרסטית של מקרי האלימות), תאריך סיומה שנוי במחלוקת, שכן אין אירוע משמעותי מוגדר שהביא לסיומה. פרשנים כמו סבר פלוצקר סבורים שהאינתיפאדה הסתיימה בסוף 2004 עם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004, אז איבדו הפלסטינים את מנהיגם הוותיק והמאחד, דבר שהוביל לפגיעה במומנטום של גל הטרור ולהתדרדרות הפלסטינים למלחמות פנימיות (הידועה בהן היא עימות חמאס-פת"ח, אך היו גם עימותים בתוך הפת"ח). תוכנית ההתנתקות והנסיגה של ישראל מרצועת עזה בסוף אוגוסט 2005 נחשבת גם היא למאורע ותאריך שמסמן את סוף האינתיפאדה השנייה. מחמוד עבאס (אבו מאזן), שירש את ערפאת כראש הרשות הפלסטינית, הצהיר לפני פסגת שארם א-שייח שזה סימן לסוף האינתיפאדה. בפסגה עצמה הכריז עבאס שהאלימות תסתיים, ושאריאל שרון הסכים לשחרר 900 אסירים ולסגת מהערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון. יש הרואים בכך סיום רשמי לאינתיפאדה. אף על פי כן, האלימות והטרור לא נפסקו לגמרי ונמשכו במינון לא זניח עד 2007. ביולי 2007 נחתם הסכם המבוקשים במסגרתו נכנעו למעשה פעילי הטרור המרכזיים באיו"ש והניחו את נשקם בתמורה להפסקת המצוד עליהם. בעקבות ההסכם למשך מספר שנים נפסקו כמעט לגמרי הפיגועים כנגד ישראל משטחי איו"ש, למעט אירועים של זריקות אבנים ובקת"בים בתוך שטח הגדה. לעומת זאת, ברצועת עזה, עליה השתלט החמאס, הלחימה נמשכת עד היום.
למרות השיחות המדיניות, לא הושגה התקדמות במשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית. ביטוי להתדרדרות היחסים היו ירי הרקטות המסיבי על ישראל מרצועת עזה ומבצע עופרת יצוקה שבא בתגובה לו. עם בחירתם של בנימין נתניהו לראש ממשלת ישראל ושל ברק אובמה לנשיא ארצות הברית ב-2009, נכנסו המגעים לקיפאון.
מאפייני העימות וסיכומים
אבדות
על פי נתוני השב"כ, החל מ-29 ספטמבר 2000, ועד סוף שנת 2009 נהרגו 1,178 ישראלים ו-50 זרים בפיגועי טרור פלסטינים ונפצעו 8,022 בני אדם. כ-70% מההרוגים הם אזרחים וה-30% הנותרים הם אנשי כוחות הביטחון (לרבות חיילים שנהרגו מפיגועים בעורף). כנגד ישראל בוצעו למעלה מ-20 אלף פעולות טרור, ביניהן 144 פיגועי התאבדות (על ידי 161 מחבלים מתאבדים) בהם נרצחו 516 ישראלים ונפצעו 3,428 ישראלים.
על פי עיתון "הארץ", במהלך שנות העימות נהרגו 3,333 פלסטינים (מספר הכולל מחבלים מתאבדים ונפגעי תאונות בעת טיפול בחומר נפץ) ונפצעו כ-30 אלף בני אדם. לפי ארגון "בצלם", עומד מספר ההרוגים על 3,329 איש, אולם מספר זה אינו כולל מחבלים מתאבדים ומחבלים שנהרגו ב"תאונת עבודה". כ-1,200 פלסטינים נהרגו במבצע עופרת יצוקה ויש המונים גם אותם בהרוגי האינתיפאדה. ההערכה המקובלת היא שבערך שליש (ולפי טענת "בצלם": כמחצית) מן ההרוגים הפלסטינים היו אזרחים עוברי אורח, וכל השאר חמושים או פעילי טרור.
מלבד האבדות בלחימה, ובמיוחד לאחר עליית החמאס לשלטון, בידוד הרשות והתדרדרות המצב הכלכלי, במיוחד ברצועת עזה, גרמו התנאים הרפואיים והתזונתיים הירודים ואי-אספקת תרופות, לפגיעה קשה באוכלוסייה הפלסטינית ולמותם של רבים. על פי ארגון האו"ם, יוניצ"ף, 1 מכל 3 תינוקות פלסטינים שמתו בבית חולים, מתו ממחסור בתרופות ובתנאים בסיסים.
מטרת הלחימה
הגדרת מטרות הלחימה של הפלסטינים השתנתה הן על פני הקשת הפוליטית הפלסטינית והן על פני רצף הזמן. ככלל, אנשי החמאס, הג'יהאד האסלאמי, ארגוני הסירוב וכן הפלגים הקיצוניים של גדודי חללי אל-אקצא, הציגו את מאבקם כמיועד לחיסולה של מדינת ישראל. הצגת מטרת הלחימה על ידי הפת"ח והרשות הייתה מעורפלת יותר ומשתנה, בעיקר כתלות בקהל המאזינים וברמת האלימות בשטח אולם לרוב הציגו גורמים אלו את מטרות הלחימה כרצון להחזיר את ישראל לקווי 1967 (כולל בירושלים) ולהביא לפתרון בעיית הפליטים או מימוש זכות השיבה. מטרה שנוספה בדיעבד ללחימה הפלסטינית היא שחרור אלפי אסירים הכלואים בישראל, חלקם ותיקים וחלקם חדשים שנעצרו במהלך האינתיפאדה.
מטרת ישראל במהלך הלחימה לא הוגדרה רשמית מעולם, לא על ידי הממשלה ולא על ידי צה"ל. משה יעלון, סגן הרמטכ"ל בעת תחילת הלחימה והרמטכ"ל בהמשכה, הגדיר את מטרת הלחימה כ"צריבה תודעתית". הוא הגדיר את יעד הלחימה כהנעת הפלסטינים להבין כי לא יוכלו להשיג את מטרותיהם על ידי פעולות טרור. יעד אחר שנעשה ניסיון לממשו בפועל הוא צמצום הנפגעים הישראלים. נדחו תביעות של השמאל להגדיר את מטרת הלחימה כמיועדת להגיע בסופו של דבר למצב של משא ומתן עם הפלסטינים.
הטקטיקה
העימות בין ישראל לפלסטינים הוגדר והתנהל ברובו כעימות נמוך עצימות (LIC) וכשכזה כלל בעיקר לוחמה זעירה מצד ישראל והפלסטינים. ישראל התמקדה בלוחמה בשטח בנוי ופעולות לוחמה בטרור ואילו הפלסטינים התמקדו בפעולות טרור וגרילה.
ממוזער|250px|מסוק קרב מדגם AH-64 אפאצ'י. מסוקים אלה שימשו כפלטפורמה לשיגור חימוש מדויק נגד פעילי טרור בכירים (סיכולים ממוקדים) וחוליות טרור בשטח, בעיקר ברצועת עזה.
ממוזער|250px|דחפור D9 משוריין הורס מבנה ברצועת עזה. הדחפורים המשוריינים שימשו לפתיחת צירים, ניקוי זירות מטענים, חישוף צבאי, לוחמה בשטח בנוי והריסת בתים.
טקטיקות ותרגולות שישראל נקטה נגד הפלסטינים כוללות:
סיכול ממוקד – חיסול פעילי טרור מרכזיים בירי מדויק, בדרך כלל מהאוויר.
הריסת מבני טרור והריסת בתי מחבלים – כחלק מהריסת תשתיות טרור וכאמצעי הרתעה וענישה נגד משפחות של מחבלים מתאבדים.
מעצרים, חיפושים ופשיטות יום-יומיות
התראות ממוקדות על פיגועים שעומדים להתבצע על פי מודיעין וסיכולם.
נוהל שכן – שיטה לעצור מבוקש שמתבצר בבית.
נוהל סיר לחץ – עוד שיטה לעצור מבוקש המתבצר בבית, באמצעות הרס הבית על ידי כלי צמ"ה.
הפעלת דחפורי D9 משוריינים להריסת בתים, לוחמה בשטח בנוי, חישוף שטחים, פתיחת צירים, ניקוי זירות מטענים וחשיפת מנהרות.
תוכנית מרחב התפר שכללה את הקמת גדר ההפרדה בקו התפר למניעת חדירות מחבלים.
הקמת מחסומים וחסימות עפר – כדי למנוע תנועה חופשית של מחבלים ואמל"ח.
הטלת סגר, כתר ועוצר.
לחצים כלכליים.
מבצעים גדולים שכוללים כיבוש שטח ושהייה בו לפרק זמן מסוים.
הפעלת יחידות מיוחדות ללוחמה בטרור כגון הימ"מ ויחידות מסתערבים.
נקודת המפנה בשינוי בטקטיקות הישראליות היה מבצע חומת מגן בו כבש צה"ל מחדש את רוב יהודה ושומרון וחשף כמות אדירה של חומרי טרור ואמצעי לחימה. בהמשך הגביר צה"ל את שליטתו על השטח והודות למודיעין של השב"כ סיכל מאות פיגועים. כתוצאה מכך, חלה ירידה משמעותית בכמות הטרור היוצא מיהודה ושומרון. ברצועת עזה, מנגד, חלה הסלמה בלחימה, וזו המשיכה גם לאחר תוכנית ההתנתקות שבה פונו ההתנחלויות וכוחות הצבא ברצועה.
בלחימה נטלו חלק צה"ל, השב"כ, מג"ב ומשטרת ישראל, שהפעילה יחידות מיוחדות בהן הימ"מ, ימ"ס ומערך החבלה.
טקטיקות שהפעילו הפלסטינים כוללות:
פיגועי טרור כנגד ישראלים, הן בתחומי הקו הירוק והן בשטחי יהודה, שומרון ועזה. אלו כללו פיגועי התאבדות בריכוזי אוכלוסייה אזרחית ופיגועי ירי בדרכים ובצירי תנועה בשטחים.
הטמנת מטעני חבלה בצירי תנועה בשטחים.
ירי תלול מסלול של פצצות מרגמה, רקטות קסאם ורקטות גראד 122 מ"מ כנגד יישובי עוטף עזה, שדרות, אשקלון, יישובי חבל עזה וגוש קטיף.
הנחת מטעני גחון, ירי רקטות נ"ט וטילי נ"ט נגד טנקים ורכב קרבי משוריין.
ייצור נשק עצמי באיכות נמוכה, הידוע שבהם הוא רקטת הקסאם, אך הנשק כולל גם רובים מאולתרים, מטעני חבלה ורקטות נ"ט.
הברחת נשק תקני באמצעים שונים, כאשר הידועים שבהן הן המנהרות מרפיח מתחת לציר פילדלפי.
פיגוע חטיפה ומיקוח (ראו: גלעד שליט)
שימוש באזרחים כמגן אנושי
לוחמת גרילה כנגד כוחות צה"ל
פעילות הטרור הפלסטינית גרמה למעלה מ-1,115 הרוגים ישראלים, רובם הגדול אזרחים ורק מיעוטם חיילים קרביים שנהרגו בעת לחימה. בעימותים הצבאיים עם כוחות צה"ל הייתה ידם של הפלסטינים על התחתונה, וברוב המבצעים הגדולים ספגו הפלסטינים אבדות כבדות לעומת האבדות שהסבו לכוחות צה"ל.
בלחימה נטלו חלק כל ארגוני הטרור הפלסטינים, לרבות חמאס, הפת"ח והג'יהאד האסלאמי, תוך סיוע מצד ארגון חזבאללה הלבנוני ומארגוני ג'יהאד עולמי.
מעורבות תקשורתית
שלבים מוקדמים
בשלבים המוקדמים של האינתיפאדה, כלי התקשורת בעולם גילו אהדה לצד הפלסטיני ועוינות לצד הישראלי.
המשרתים בכוחות הביטחון לא הוכשרו להתמודדות עם הפגנות, ואת המהומות האלימות שהתעוררו לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר הבית פזרה המשטרה באמצעים שעמדו לרשותה, תוך גרימת פגיעות בנפש. כתבות שונות ששודרו ברחבי העולם בחודשים לאחר מכן, בהן נראו מעשי זוועה לכאורה שחיילי צה"ל ביצעו במהומות של אותם ימים (אחד האירועים הבולטים ביותר היה מותו של מוחמד א-דורה), זכו לתשומת לב רבה ועוררו זעם רב והפגנות מחאה (אם כי על חלק מהכתבות נטען שהן מבוימות; ראה מוחמד א-דורה), בעוד שדיווחים על פיגועים בשטחה של ישראל זכו לסיקור מועט.
בשלב זה, כניסה של כוח חמוש או טנקים לתוך מחנה פליטים הייתה מלווה בגינויים רבים מרוב המעצמות, כאשר המבקרת הפחות תוקפנית מביניהן הייתה ארצות הברית, הידועה ביחסיה החמים עם מדינת ישראל. טקטיקת הסיכול הממוקד ספגה גינויים רבים גם כן, אך ישראל טענה שהיא מוצדקת בגלל מעשיו של המבוקש ההרוג. בשלב זה, מערכת הביטחון אולצה לא פעם להימנע מתגובה קשה לפיגועים נגד ישראל בשל החשש מהחרפת היחסים עם מדינות העולם. מלבד הכרזות שונות על חרם כלכלי, המתקפות על ישראל הגיעו לשיאן בוועידת דרבן ב-2001 שבמהלכה הושוותה הציונות לגזענות ומעשיה של מדינת ישראל הושוו למעשיה של גרמניה הנאצית בשואה. בעקבות השוואה זאת, הוחזרו לארצם נציגיהן בוועידה של ישראל וארצות הברית.
הוכחות למעורבות פלסטינים בטרור (תפיסת אמצעי לחימה ומסמכים הקושרים אישים ברשות הפלסטינית לטרור) וכן התגברות הטרור העולמי (פיגועי 11 בספטמבר) האטו את מגמת ההשתלחות בישראל ואפשרו למערכת הביטחון לפעול ביד קשה יותר נגד הטרור הפלסטיני, אך עדיין לא באופן חופשי. פגיעות מקריות של חיילי צה"ל בעוברי אורח המשיכו לעורר גינויים קשים.
בעקבות התגברות פיגועי הטרור, יצא צה"ל למבצע חומת מגן. בקרב בג'נין הפלסטינים טענו כי מתבצע טבח בעיר (לפי טענות ישראל גופות פלסטיניים שמתו לפני המבצע הוצאו מקבריהן כדי להגדיל את מספר הגופות ובכך להעצים את הזעזוע) מה שעורר במשך זמן קצר הפגנות רבות בעולם. לטענת ישראל, מרבית הדיווחים בתקשורת היו מוטים לטובת הפלסטינים (חלקם מסולפים, כמו דיווח של ה-BBC בו פיצוץ של מעבדת חבלה הוצג כפיצוץ של בית תמים למראה). הסרט של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" אמנם יישר קו עם הגרסה הפלסטינית, אך בסופו של דבר גם האו"ם הודה בטעותו וקבע שבג'נין לא אירע טבח. בשנים אלו הוצגו יצירות קולנועיות ומיצגים אמנותיים שונים שנגעו לאינתיפאדה וגרמו לזעזוע בישראל – חלקם זכו גם בפרסים בפסטיבלים שונים.
גדר ההפרדה
שמאל|ממוזער|250px|דחפור D9 על רקע גדר ההפרדה
בשנת 2003 החלה ישראל בהקמתה של גדר הפרדה, שתחצוץ בין השטחים שבהם מתגוררים הפלסטינים ביהודה ושומרון ובין השטחים הישראלים, כדי לצמצם את האפשרות של מחבלים מתאבדים להיכנס לשטחי ישראל גופא. הקמת הגדר ספגה ביקורת כיוון שחלקים ממנה תוכננו להקמה ממזרח לקו הירוק, ובחלק מהמקרים היא אף תוכננה לחצות יישובים פלסטינים, תוך איבוד שטחים חקלאיים שלהם. הוויכוח על הגדר נסוב אף סביב המינוח – "גדר" או "חומה" (התנגדותה של ישראל למילה חומה נבעה מתדמיתה של חומת ברלין). ישראל טענה שהגדר מיועדת להגנה מפני טרור ואכן מצליחה למנוע פיגועים רבים, ומתנגדיה טענו שהיא כולאת את הפלסטינים, ושמטרתה אינה רק להגן מפני טרור אלא גם לספח שטחים לישראל ולקבוע עובדות בשטח להסכם עתידי, ולכן יש להסירה. הוויכוח על הגדר נגרר לדיונים בבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג, אליהם הוטס במיוחד על ידי ישראל שלדו המפויח של אוטובוס בו אירע פיגוע, אך בסיכום הדיונים לא התקבלה החלטה שמחייבת את ישראל לפרק את הגדר.
שלבים מאוחרים
לאחר מותו של יאסר ערפאת וחיסולה של מרבית הנהגת החמאס, בעקבות המעטת השימוש בסיכולים ממוקדים ובפעילויות צבאיות בהיקף גדול וכן בשל מספר אירועים חשובים שהתרחשו בשנותיה האחרונות של האינתיפאדה כגון ביצוע תוכנית ההתנתקות, המלחמה בעיראק ומלחמת לבנון השנייה, הוסטה תשומת הלב העולמית מהסכסוך הישראלי-פלסטיני אל מוקדים אחרים. הסטת תשומת הלב תרמה לרגיעה היחסית ששררה בין ישראל לארגונים הפלסטיניים (במקביל לפעילות מוצלחת של סיכול פיגועים). השתלטות החמאס על רצועת עזה קבעה את תדמיתו השלילית בדעת הקהל ונתנה לצה"ל חופש יחסי בפעילותו נגד משגרי הקסאם.
בעקבות נאומו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם, נשיא המועצה הודה בספטמבר 2007 כי תשומת לב רבה מדי הוקדשה לסכסוך הישראלי-פלסטיני בעוד הביקורת של מוקדי עימות אחרים הוזנחה, ושעל המועצה "לבחון את מעשיהם של כל הצדדים ולא רק של מדינה אחת".
תוצאות מדיניות של האינתיפאדה השנייה
ישראל
ממוזער|200px|אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל בתקופת האינתיפאדה השנייה
אחת התוצאות הראשונות של האינתיפאדה השנייה הייתה נפילת ממשלתו של אהוד ברק, ובחירתו של אריאל שרון לראש הממשלה, בפברואר 2001. לאחר הצגת ממשלתו של שרון ב־7 במרץ 2001, היו המובילים בהחלטות הצבאיות בצד הישראלי ראש הממשלה שרון, שר הביטחון בנימין בן אליעזר, והרמטכ"ל שאול מופז. בינואר 2003 נבחרה ממשלה חדשה, שבתקופת כהונתה הצוות המוביל בישראל כלל את ראש הממשלה שרון, שר הביטחון מופז, הרמטכ"ל משה יעלון וראש השב"כ אבי דיכטר.
המשך פיגועי ההתאבדות ותרומתה של הרשות הפלסטינית לטרור גרמו לעוינות וחשדנות גוברת בציבור הישראלי כלפי הציבור הפלסטיני, ולהטלת ספק בכך שיש פרטנר לשלום. אריאל שרון הצליח גם לשכנע מנהיגים בעולם – לרבות נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש – שיאסר ערפאת מעורב בטרור ולכן איננו פרטנר. תזת ה"אין פרטנר" פגעה קשות בשמאל הישראלי, בעיקר במפלגת מרצ, שהתמיכה בה קטנה מאוד. בבחירות 2003 קרסו מפלגות השמאל בכנסת וזכו למספר כולל של 36 מנדטים (8 מתוכם של המפלגות הערביות). הליכוד זכה ב־38 מנדטים (40 לאחר האיחוד עם ישראל בעליה), שינוי ב־15 ואילו האיחוד הלאומי, זכתה ב־7 מנדטים.
פיגועי 11 בספטמבר הביאו לחשש בישראל כי הממשל האמריקאי ינסה לקנות את תמיכתן של מדינות ערב באמצעות פגיעה בישראל, תוך יצירת הבחנה בין "טרור מקומי" (אליו ישויכו הארגונים הפלסטינים) לבין "טרור עולמי" (אליו ישויך אל-קאעידה). חששות אלו הביאו את שרון לנאום ב־4 באוקטובר 2001 את "נאום צ'כוסלובקיה" בו רמז על הפקרת צ'כוסלובקיה בידי בעלות בריתה בהסכם מינכן, והודיע כי ישראל לא תהיה מוכנה לפגיעה בה בניסיון לפייס את הערבים. על אף שהחששות התבדו לבסוף ואף התברר כי הפלסטינים היו הנפגעים העיקריים מהמלחמה כנגד הטרור, הרי שבינתיים נאלץ שרון להכריז ב־23 בספטמבר כי הוא מוכן להקמת מדינה פלסטינית ולהסכים לפגישת פרס עם ערפאת שנערכה בדהנייה ב־27 בספטמבר.
סקר שנערך במאי 2000 (שבע שנים אחרי חתימת הסכמי אוסלו ומספר חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה) על ידי מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום הראה ש־39% מהציבור הישראלי תומך בהסכמי אוסלו וש־32% מאמינים שהוא יביא לשלום בשנים הקרובות. לעומת זאת, סקר שנערך במאי 2004 הראה שרק 26% מהישראלים תומכים בהסכמים ושרק 18% מאמינים שהם יביאו לשלום. כמו כן, הסקר מצא ש־80% מהישראלים מאמינים שצבא הגנה לישראל והשב"כ הצליחו להתמודד עם האינתפאדה באמצעים צבאיים.
מהבחינה המדינית ניכרו שני תהליכים סותרים במידה מסוימת. מצד אחד הפכה ישראל ליעד להתקפות תקשורתיות חוזרות ונשנות, במיוחד באירופה, בנושא הפרת זכויות האדם של הפלסטינים, לעיתים קרובות תוך התעלמות מאחריותם של הפלסטינים לאירועים. התפתחות זו הביאה לקריאות לחרם על ישראל מצד גופים שונים (לעיתים תוך סיוע של גורמים מהשמאל הקיצוני) ואף לניסיונות לממשו. בשנים אלה, חלה עלייה גדולה בתקריות אנטישמיות באירופה כנגד יהודים, שתורצו או הוצגו כהתנגדות לישראל ולציונות. גל חדש זה של אנטישמיות נקרא האנטישמיות החדשה ומערב אסלאמיסטים קיצוניים, פעילי שמאל רדיקלי, מכחישי שואה, נאו-נאצים ופעילי ימין קיצוני מסורתיים, שמאוחדים סביב שנאת ישראל ומתעלים את השנאה לפעולות של הסתה ואלימות נגד יהודים.
מצד שני, חוסר ההצלחה של האינתיפאדה להשיג את יעדיה וחשש ליציבות משטריהם הביאו את מדינות ערב ובמיוחד מצרים לניסיונות חוזרות ונשנים להשיג הסכם להפסקת אש או להשיג התקדמות מדינית. הניסיון המשמעותי ביותר נעשה בתחילת 2002 כאשר היוזמה הסעודית אושרה על ידי הליגה הערבית ב־28 במרץ. יוזמות אלו נכשלו ברובן בשל אי ההצלחה להביא לרגיעה בשטח. שתי הצלחות נרשמו לזכות מצרים כאשר הצליחה להביא להודנה בקיץ 2003 ולרגיעה לאחר מותו של ערפאת בסוף 2004. ניסיונות דומים של "הקוורטט" (גוף שיש בו נציגות לארצות הברית, אירופה, רוסיה ולאו"ם) הביאו לתוצאות מעורבות. הניסיונות האמריקאיים כמו דו"ח מיטשל (פורסם ב־30 באפריל 2001), נאום בוש (24 ביוני 2002) ומפת הדרכים (הוגשה רשמית ב־30 באפריל 2003, אושרה סופית בוועידת עקבה ב־4 ביוני), אמנם התקבלו לכאורה על ידי ישראל והפלסטינים אולם לבסוף לא יושמו בפועל. הניסיונות של אירופה, רוסיה והאו"ם נדחו על הסף על ידי ישראל בשל טענות על הטיה לכיוון הפלסטינים.
בתקופת האינתיפאדה חלה האטה במשק, והשיא היה בשנים 2002–2003 שבו נסגרו בתי עסק וירדו ההשקעות מבחוץ. בנוסף, גופים בין-לאומיים רבים (כגון קבוצות כדורגל) סירבו לשלוח אנשיהם לישראל מנימוקי ביטחון. בשנים 2004–2005, בד בבד עם ירידת הטרור, חלה התאוששות במשק והמסחר החל שוב לפרוח. גופים בין-לאומיים רבים חזרו לישראל, והתאחדויות הספורט התירו שוב לישראל לארח בביתה.
ממשלת ישראל הכריזה על נקיטת שתי פעולות מדיניות חד צדדיות במטרה להקטין את הטרור, הראשונה הייתה בניית גדר ההפרדה שזכתה לקוצנזוס ציבורי, אך לביקורת קשה באירופה, והשנייה הייתה תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון, שזכתה לשבחים בעולם אך עוררה מחלוקת קשה בישראל.
פלסטינים
ממוזער|140px|יאסר ערפאת – יו"ר הרשות הפלסטינית וראש אש"ף בתקופת האינתיפאדה ועד מותו בסוף 2004.
ממוזער|200px|הנשיא ג'ורג' בוש עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) – יורשו של ערפאת אך מתון ממנו. עלייתו של עבאס, שהצהיר על התנגדותו לטרור, הפיחה מחדש חיים בתהליך המדיני.
עבור הפלסטינים, האינתיפאדה הייתה אסון כלכלי כבד. האבטלה זינקה ואלפי פלסטינים איבדו את מקומות עבודתם בישראל. תשתיות רבות נהרסו במהלך הקרבות עם כוחות צה"ל והפלסטינים איבדו כל מוניטין תיירותי או כלכלי (כיעד טוב להשקעה) שהיה להם לפני פרוץ האירועים. כתוצאה מכך, העוני בשטחים הפך לקשה ביותר, ומשפחות לא מועטות סבלו מרעב ונזקקו לסיוע ותרומות של ארגוני מתנדבים והאו"ם.
בתקופה זו, הידרדר המצב ברשות לאנרכיה רבתי, כאשר את השליטה בפועל נוטלות כנופיות חמושות מקומיות, שמשתמשות באש ורצח כשיטה לכפות את רצונן על התושבים. כנופיות כאלה, שחלקן הורכבו מאנשי פת"ח וחלקן מחמולות מקומיות, גרמו למותם של לפחות 360 פלסטינים. גדודי חללי אל אקצא הוציאו להורג במעשי לינץ' אנשים החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, וירו בפלסטינים שסירבו להישמע להוראותיהם. האנרכיה בשכם גרמה להתפטרותו של ראש העיר באסם שקעה, שהטיח ביקורת קשה ברשות הפלסטינית ובתושבי שכם וטען שהם לא עשו דבר כדי להשיב את הסדר על כנו. בעזה, גל חטיפות של אזרחים זרים, הביא לצמצום הסיוע של מדינות זרות לרשות הפלסטינית. מנגד, את החלל שהותירה הרשות, מילאו ארגוני סיוע דוגמת אונר"א וכן ארגוני טרור דוגמת חמאס ואגודות צדקה איסלאמיות שהציעו סיוע בחינוך ורווחה לצד תגמולים גבוהים למחבלים מתאבדים ומשפחותיהם.
יאסר ערפאת הוחרם בהדרגה על ידי ארצות הברית החל מגילוי שקריו לבוש בפרשת קארין איי, החרמה שהפכה רשמית לאחר נאום בוש בסוף יוני 2002. טיעוני ה"אין פרטנר" שהציג שרון שכנעו את נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, לתת לישראל יד חופשית כמעט לחלוטין לפעולות צבאיות כנגד הטרור. גם באירופה, שנהגה לצדד בפלסטינים, הורגש ייאוש מהמצב וממנהיגותו של ערפאת, והם הפסיקו בהדרגה את הלחצים והמחאות על פעולותיה הצבאיות של ישראל והסתפקו בגינויים רפים בלבד.
החל מסוף 2002 חדל ערפאת להיות גורם אפשרי בפתרון הסכסוך בעיני מרבית הצדדים והוא זכה להתעלמות כמעט מוחלטת, בין אם רשמית (על ידי הישראלים והאמריקאים) ובין אם מעשית (על ידי האירופים ובמידה רבה גם הערבים למעט מצרים). במקומו ניסו ישראל וארצות הברית, בתמיכה שבשתיקה של האירופים, לקדם את מחמוד עבאס שהתבטא בדבר הצורך להפסיק את הטרור כנגד ישראל ולחפש פתרון של שלום ולכן נחשב למתון יותר. אולם הלחץ של ישראל וארצות הברית הצליח להביא רק למינויו של עבאס לראשות הממשלה, תפקיד שסמכויותיו ברשות הפלסטינית מעטות.
ב־11 בנובמבר 2004 מת ערפאת וב־9 בינואר 2005 נבחר עבאס לשמש כיושב ראש הרשות הפלסטינית במקומו. בחירתו של עבאס ליושב ראש התפרשה בידי רבים כסיומה של האינתיפאדה החמושה ופתיחת חלון הזדמנויות חדש באזור. אף על פי כן, פיגועי הטרור המשיכו גם בתקופה שלאחר עלייתו של עבאס לשלטון, לרבות על ידי ארגונו שלו – הפת"ח.
ב-25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בחירות שניות לגוף זה מאז הקמת הרשות הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים ושרות המודיעין הישראלי צפו ניצחון דחוק לפת"ח של אבו מאזן. העיתונות דיווחה כי ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי לעצור את ארגון החמאס. החמאס זכה ברוב גדול (76 מושבים לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בין-לאומית. התוצאות הובילו להתפטרות מיידית של ראש הממשלה הפלסטיני אבו עלא ושריו.
תוך כדי הבחירות ומיד אחריהן, הודיעו ארצות הברית ומספר מדינות מערביות אחרות כי הן מסרבות לשאת ולתת עם החמאס מאחר שמדובר בארגון טרור שמטרתו המוצהרת היא השמדת ישראל. שרי מדינת ישראל הונחו על ידי ראש הממשלה בפועל, אהוד אולמרט, שלא לדבר בנושא ניצחון החמאס. מחמוד א-זהאר, אחד ממנהיגי התנועה, הכריז ברשת הלוויין אל ערביה כי הוא מוכן להגיע להסכם עם ישראל ללא הכרה בה, על בסיס מדינה פלסטינית. כמו כן הכריז כי ימשיך את מדיניות הפסקת האש, אך הארגון יסרב להתפרק מנשקו. לצדו נשמעו הצהרות מבכירי החמאס השוללים כל פשרה עם ישראל. הצלחת החמאס הובילה ללחץ בין-לאומי וישראלי על הארגון למתן את המצע שלו, כתנאי למשא ומתן ולסיוע בין-לאומי. בעקבות השבעת ממשלת החמאס ב-29 במרץ 2006 החליטו מספר מדינות, ובראשן ארצות הברית, להפסיק את הסיוע הכלכלי לפלסטינים.
ביקורת פנימית
ישראל
תחילת האינתיפאדה לוותה בביקורת חריפה ביותר כלפי אהוד ברק, ראש הממשלה, סקר של משרד ראש הממשלה מצא ב־22 בנובמבר 2000 כי 58% (לעומת 36%) מהנשאלים חושבים כי ברק "איננו מתאים" להעברת המסרים של הממשלה. מצבו הפנימי של ברק הלך והתדרדר, הוא נאלץ להתפטר מראשות הממשלה בעקבות הביקורת, ובמקומו נבחר בפברואר 2001 אריאל שרון.
תחילת תקופתו של שרון כראש ממשלה לוותה בירידה חדה ברמת הביקורת כלפי ראש הממשלה. מצב זה לא נמשך זמן רב ובסוף 2001 הלכה והתגברה הביקורת כלפי שרון. ביקורת זו נבעה מאי הצלחתו של שרון לבלום את גל הטרור, למרות הפעלת צעדים אלימים יותר ויותר כלפי הפלסטינים. מהפך במצב זה נרשם לאחר מבצע חומת מגן שלוותה בהסכמה פנימית כמעט כללית לגביו. במשך התקופה שבין מבצע חומת מגן לתחילת תוכנית ההתנתקות נהנה שרון, גם בזמנים קשים, ממיעוט ביקורת עליו בתחום המדיני. תוכנית ההתנתקות החלישה משמעותית את הביקורת על שרון בנושא הטיפול באינתיפאדה עצמה אולם גרמה לביקורת משמעותית עליו מימין.
במשך כל זמן האינתיפאדה בוקרה מדיניות הממשלה על ידי השמאל הקיצוני שטען כי הממשלה מפעילה כוח רב מדי כלפי הפלסטינים והיא איננה שואפת לפתרון מדיני. מנגד, חוגי הימין ביקרו את הממשלה על כך שהיא כובלת את ידי צה"ל ונוקטת במדיניות פחדנית שמטרה רק לצמצם או "להכיל" את הטרור, במקום לחתור להכרעתו ולניצחון בעימות, בהקשר זה נטבעה הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח".
הפלסטינים
הביקורת הפנימית אצל הפלסטינים הייתה חלשה אף יותר מאשר בישראל. רק בספטמבר 2002 החלו להתגלות סדקים בתמיכה המוחלטת בערפאת. ב־11 בספטמבר נכשל ערפאת בהעברה במועצה המחוקקת הפלסטינית של אישור מינוים של שרים חדשים (שמונו שלושה חודשים קודם לכן). הוא נאלץ להקים ממשלה חדשה שאושרה רק ב־29 באוקטובר, כמו כן פורסם בחודש זה מאמרו של נביל עמר ב"אל-חיאת אל-ג'דידה" שבו תקף את מדיניות ערפאת. אולם הסתייגויות אלו דעכו עד מהרה ורק במהלך ההודנה בקיץ 2003 החלו להישמע קולות אחרים, במיוחד של אבו מאזן, שקראו להפסקת האינתיפאדה הצבאית. ביקורת זאת הלכה והתגברה, אולם מרבית הפלסטינים, גם לאחר בחירתו של אבו מאזן לנשיאות הרשות בתחילת 2005, תמכו בפעילות הצבאית של האינתיפאדה, לפחות מהגדה המערבית.
ב-2006 זכה החמאס לניצחון גדול בבחירות הכלליות אחרי שורה של ניצחונות בבחירות למועצות המקומיות. פרשנים רבים ראו בכך הצבעת מחאה של הרחוב הפלסטיני נגד השחיתות שפשתה ברשות הפלסטינית ומפלגת השלטון פת"ח. פרשנים אחרים ראו בהצבעה גם מחאה על דרך ניהול האינתיפאדה בידי הרש"פ, באשר לטענתם ההצבעה מעידה שהפלסטינים מעדיפים את הקו הקיצוני והמיליטנטי של חמאס על פני דרך אוסלו המתונה יחסית, בה דגל הפת"ח.
ב-2010 אמר ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בריאיון לערוץ טלוויזיה מצרי, כי האינתיפדה השנייה הייתה שגיאה קשה מצידם של הפלסטינים.
האינתיפאדה השנייה בתרבות
כמאורע מתמשך בעל השפעה ניכרת על החיים בישראל וברשות הפלסטינית, באה האינתיפאדה השנייה לידי ביטוי בספרות, בקולנוע ובמוזיקה.
כינוי האירועים
בצה"ל מכנים את האירועים "אירועי גאות ושפל", שם המדגיש את היותם של האירועים בעלי תקופות רגיעה (שפל) ותקופות משבר (גאות). ההתנגדות העיקרית לשם "אינתיפאדת אל-אקצא" מגיעה מהטענה כי היא מאמצת את הנרטיב הפלסטיני שקושר את פרוץ האירועים עם עלייתו של שרון להר הבית, ולכן השם "האינתיפאדה השנייה" נותר הכינוי העיקרי לאירועים.
בציבוריות הישראלית שימשה ההתייחסות לאינתיפאדה השנייה ככלי לניגוח פוליטי בין ימין ושמאל: בימין היו שכינו את האירועים "מלחמת אוסלו", שהיא תוצאה של הסכמי אוסלו והמדיניות הפייסנית אל מול הפלסטינים. שם נוסף "מאורעות תשס"א" שאמורות לקשר בין האינתיפאדה לבין הפעילות העוינת נגד המיעוט היהודי לפני הקמת המדינה, בין השאר במאורעות תרפ"ט (1929). לעומתם, דוברים בשמאל הפוליטי כינו אותה לעיתים "מלחמת שלום ההתנחלויות", ובכך הדגישו, לשיטתם, את ההתנחלויות הנמצאות בלב אוכלוסייה פלסטינית, ואשר בלעדיהן, לתפישתם, מדינת ישראל הייתה נסוגה לקו הירוק ומגיעה להסכם עם הפלסטינים.
ראו גם
אבדות באינתיפאדה השנייה
הטקטיקה באינתיפאדה השנייה
השב"כ באינתיפאדה השנייה
חיל ההנדסה באינתיפאדה השנייה
חיל האוויר באינתיפאדה השנייה
דחפור די-9 באינתיפאדה השנייה
פיגועי התאבדות בישראל
לקריאה נוספת
עמוס הראל ואבי יששכרוף, המלחמה השביעית – איך ניצחנו ולמה הפסדנו במלחמה עם הפלסטינים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004
רביב דרוקר ועפר שלח, בומרנג – כישלון המנהיגות באינתיפאדה השנייה, הוצאת כתר, 2005 (לקריאת הספר ברשת)
יעקב בר סימן טוב, אפרים לביא, קובי מיכאל ודניאל בר טל, העימות האלים הישראלי-פלסטיני 2000–2004: המעבר מיישוב סכסוך לניהול סכסוך, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2005
יעקב בר סימן טוב, הסכסוך הישראלי-פלסטיני: מתהליך שלום לעימות אלים 2000–2005, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2005
דניאל דור, עיתונות תחת השפעה, בבל
רונן ברגמן, והרשות נתונה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002
יחזקאל רחמים, "אין עם מי לדבר" – מבט ביקורתי על הקשר פוליטיקה-תקשורת, מכון הרצוג לתקשורת חברה ופוליטיקה, אוניברסיטת תל אביב, 2005.
גיורא איילנד, לא נרדם בלילות, ידיעות ספרים, 2018, עמ' 240–262
קישורים חיצוניים
רשימת כל קורבנות הטרור הישראלים החל מ-27 בספטמבר 2000, אתר משרד החוץ
קורבנות הטרור, כיסוי מיוחד של רשת CNN
רונן פרי, ביטול חוק האינתיפאדה: מצע לדיון, בלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה (12 בדצמבר 2006).
ליאור טבנסקי, "המאבק בטרור בעידן המידע: 'אינתיפאדת המתאבדים' וההתמודדות הישראלית עמה בסיוע טכנולוגיות עילית", בית הספר לממשל ולמדיניות ע"ש הרולד הרטוג, אוניברסיטת תל אביב, 2006
יהונתן דחוח-הלוי, עדות נוספת לאחריות הישירה של ערפאת לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
, פורסם במקור ראשון
מאחורי הקלעים של האינתיפאדה השנייה: אנשי שרון וראשי מערכת הביטחון מדברים, בחזרה לאינתיפאדה השנייה: היציאה ל"חומת מגן" והביקורת בצבא על התנהלות שרון, תחקיר "המקור", אתר נענע10, 11 ו-18 בפברואר 2013.
אבנר ברנע, האנתפאדה השנייה והפתעה אסטרטגית: מקרה בוחן של מודיעין לריצוי קברניטים, אתר אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל, 20 במרץ 2022
שאול מופז, המסע הישראלי שלי, ידיעות ספרים, 2022, עמודים 240–268
ד"ר אבנר ברנע, האנתפאדה השנייה והפתעה אסטרטגית: מקרה בוחן של מודיעין לריצוי קברניטים, מתוך אתר "מערכות", 20 במרץ 2022
סרטונים בארכיון AP ביוטיוב:
IDF demolishes Palestinian homes – דחפורי D9N ו-D9R בפעולה ברפיח
Dramatic cover of house demolitions – מחפר ממוגן ודחפור D9R הורסים בתים ברצועת עזה
Army bulldozers demolish four houses – דחפור D9N הורס בית
West Bank – Hamas members' houses demolished – דחפור D9N הורס בית של מחבל חמאס
House demolitions in Hebron and Jenin – קרבות בג'נין וחברון בשיתוף טנקים ודחפורים של צה"ל
Palestinian police arrested, IDF bulldozers destroy buildings – פעולה של צה"ל בשכם
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:2000 בישראל
קטגוריה:ישראל: היסטוריה
קטגוריה:ישראל: היסטוריה צבאית
קטגוריה:2001 בישראל
קטגוריה:2002 בישראל
קטגוריה:2003 בישראל
קטגוריה:2004 בישראל
קטגוריה:2005 בישראל
קטגוריה:אריאל שרון
קטגוריה:יחסי הרשות הפלסטינית – ישראל
| 2024-10-01T22:42:43
|
זיגברט טאראש
|
זיגברט טאראש (בגרמנית: Siegbert Tarrasch; 5 במרץ 1862, ברסלאו – 17 בפברואר 1934, מינכן) היה שחמטאי יהודי-גרמני, שהמיר את דתו לנצרות. אחד משחקני השחמט החזקים ביותר בסוף המאה ה-19 וכן אחד ממורי השחמט המשפיעים ביותר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. סופר שחמט מוערך. טאראש דורג בין ששת הטובים בעולם בין השנים 1884 ל-1902. הוא חבר בהיכל התהילה העולמי של השחמט .
קורות חייו
טאראש נולד בשנת 1862 בברסלאו שבשלזיה הפרוסית (כיום העיר ורוצלב שבפולין). הוא למד רפואה באוניברסיטת האלה-ויטנברג ולאחר מכן חי את רוב חייו בנירנברג שבבוואריה. היו לו חמישה ילדים. במאי 1909 המיר את דתו לנצרות. הוא היה פטריוט גרמני ששכל אחד מבניו בקרבות מלחמת העולם הראשונה (1915) ושני בנים נוספים מתו בזה אחר זה בשנת 1916. בסוף חייו סבל מהשלבים הראשונים של הנאציזם.
כשחמטאי
טאראש היה אולי השחמטאי הטוב בעולם בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19. הוא ניצח את אלוף העולם המזדקן וילהלם שטייניץ במספר תחרויות בתוצאה המצטברת +3 =1 -0 (שלושה ניצחונות, תיקו אחד ואף הפסד) אך סירב להזדמנות להתמודד איתו על תואר אלוף העולם בשנת 1892 עקב אילוצי הפרקטיקה המקצועית שלו. זמן קצר לאחר מכן התמודד טאראש עם הטוען לכתר מיכאל צ'יגורין (+9-9=4). טאראש ניצח בארבע תחרויות בינלאומיות ברציפות: ברסלאו 1889, מנצ'סטר 1890, דרזדן 1892 ולייפציג 1894.
לאחר שעמנואל לסקר נהיה אלוף עולם בשנת 1894, לא היה טאראש מסוגל לגבור עליו. האמן וסופר השחמט פרד ריינפלד כותב: "לאחר מכן טאראש ניגן תמיד ככינור שני".
כאשר לסקר הסכים לבסוף לקיים דו-קרב בשנת 1908, הוא ניצח את טאראש באופן משכנע +8 -3 =5. טאראש נשאר יריב רב עוצמה, והביס את פרנק מרשל +8 -1 =8 בדו-קרב בשנת 1905; כמו כן, ניצח בתחרות אוסטנד בשנת 1907 לפני קרל שלכטר, דוד ינובסקי, מרשל, איימוס ברן ומיכאל צ'יגורין.
כאחד מחמשת הראשונים בתחרות הקשה שהתקיימה בעיר סנקט פטרבורג בשנת 1914, הוא קיבל את התואר רב-אמן כאחד מחמשת רבי האמנים הראשונים בעולם. זו הייתה כנראה שירת הברבור שלו, מכיוון שהקריירה השחמטאית שלו לא הייתה מוצלחת לאחר מכן, הגם ששיחק מספר משחקים ברמה גבוהה מאוד.
כסופר ומורה שחמט
טאראש היה כותב משפיע מאוד, ונקרא Praeceptor Germaniae, דהיינו "המורה של גרמניה". הוא כתב מספר ספרים, לרבות "משחק השחמט המודרני" ואוסף של 300 משחקי שחמט. אף על פי שכתביו התפרסמו ברחבי עולם השחמט, הם תורגמו רק לאחרונה לשפה האנגלית.
הוא שאב חלק מרעיונותיו של שטייניץ (שליטה במרכז, זוג רצים, יתרון במרחב) והפך אותם לנגישים יותר לשחקן הממוצע. בתחומים אחרים הוא סטה מדרכו של שטייניץ. הוא הדגיש את ניידות הכלים הרבה יותר מאשר שטייניץ, הוא לא חיבב עמדות סגורות ומכווצות ואמר שיש בהן את זרע התבוסה.
טאראש הצהיר את שידוע כחוק טאראש: הצריחים צריכים להיות ממוקמים מאחורי רגלי עובר, בין אם הוא שלך או של יריבך. אנדרו סולטיס מצטט את טאראש כמי שאמר "מקם תמיד את הצריח מאחורי הרגלי, חוץ במקרים שיהיה שגוי לעשות זאת".
טאראש הוא זה שטבע את הביטוי עיוורון שחמטאי.
עימות עם הגישה ההיפרמודרנית
טאראש היווה יעד להתקפה מהמצדדים בגישה ההיפרמודרנית, שהובילו ריצ'רד רטי, אהרון נימצוביץ' וסבלי גריגורייביץ' טרטקובר, כולם הגדירו את רעיונותיו כדּוֹגְמָטִיים. אמנים מודרניים רבים לא מתייחסים למשחקיו של טאראש כאל דוגמטיים כל כך.
תרומה לתאוריית הפתיחה
מספר פתיחות בשחמט נקראות על שמו של טאראש:
הידועה מביניהן היא הגנת טאראש, ההגנה המועדפת עליו בהתמודדות עם גמביט המלכה.
הסתעפות טאראש בהגנה צרפתית 3.פד2 שטאראש סבר כי הופרכה על ידי המסע ג5; היום ברור שזה לא המצב.
הסתעפות טאראש בפתיחה ספרדית, שלעיתים מכונה ההגנה הפתוחה (1. ה4 ה5 2. פו3 פג6 3. רב5 א6 4. רא4 פו6 5. 0-0 פ:ה4.
משחקי מופת
לבן: זיגברט טאראש שחור: ז'אק מיזס לייפציג 1888
במשחק זה שותפו עוד מספר שחקנים, כיועצים לשחקנים הראשיים.
במשחק זה נעשה שימוש יפה בטורים הפתוחים, ב' ו-ג' ושתילת הצריח ב-ב-7. משחק שעיקרו באגף המלכה הניב רגלי מסוכן בצידו השני של הלוח ולבסוף הפרש השחור שמצא עצמו כלוא ב-ב8 והמלך השחור שאיננו מצליח להתמודד עם כל האיומים.
לבן: זיגברט טאראש שחור: אדמונד סורולד Edmund Thorold מנצסטר 1890
טאראש משחק את הסיום כאילו הוא מסביר את הטכניקה של זכייה בסיום צריחים ורגלים. "עליך לנצל את הצריח בצורה תוקפנית. על הצריח להתקיף את הרגלים של היריב או לתת תמיכה פעילה בהתקדמות הרגלים שלנו לכוון ערוגת ההכתרה".
במשחק הזה, בסיוע צריח פעיל שלוחץ את היריב ללא הפסקה, המלך של טאראש ורגלי המעבר מתקדמים בצורה שיטתית במעלה הלוח. ככל שהם מתקדמים כלי היריב נסוגים עוד ועוד עד לקצה הלוח ומשם אין להם אפשרות להתנגד התנגדות של ממש להתקדמות רגלי המעבר. הפשטות הקלאסית של הטכניקה של טאראש מרשימה ביותר.
בעמדה לאחר המסע ה-25 ללבן יתרון רגלי והוא יכול לזכות בשני רגלים נוספים (רגלי ז' ורגלי ח') תמורת הרגלי ב-ד3. אז יש לשחור סיכוי לתיקו לאחר שיזכה ברגלי ב'. המסע 26. צה3! מגן על רגלי המעבר ומונע את חדירת הצריח השחור.
המסע 29. מה3 משיג את נסיגת הצריח השחור שהמלך מתקיף, בו זמנית המלך מגן על רגלי ג', מתקרב למרכז הלוח ומאפשר לרגלי המעבר להתחיל להתקדם.
לבן: זיגברט טאראש שחור: תיאודור פון שווה לייפציג 1896
בדרך כלל מתכננים תוכנית למספר מסעים קדימה, אך במשחק זה נוצר הרושם כי לאחר המסע השביעי של השחור הלבן מתכנן את התוכנית עד לסיום המשחק. ההתקפה על הרגלי כופה חילופי כלים שפותחת את טור ז'. בטור זה שבו ניצב המלך השחור מציב טאראש את שני הצריחים, מעביר את המלכה לאגף המלך ומציב אותה בטור ח' וכלים כבדים אלה ממוטטים את הגנת השחור.
בהערה על המשחק מציין טאראש כי לדעתו 7..פה4 היא הטעות המכרעת במשחק. לאחר חילופי הפרשים הרגלי ב-ה4 חלש ומצריך את המסע ו5 כדי להגן עליו. 16. ו3 תוקף אותו פעם נוספת וכך נפתח טור ז' עם ההתקפה הגדולה על המלך השחור.
לבן: זיגברט טאראש שחור: ג'קסון שוואלטר וינה 1898.07.15
במשחק זה טאראש מצליח לנטרל לחלוטין את עמדת השחור. כליו נכים ולא מצליחים להתפתח, ועמדתו סגורה לגמרי. טאראש לא מאפשר ליריבו לפתח כלים ומנטרל כל רעיון התקפה של השחור עוד לפני שהבשיל. כבר במסע החמישי 5. ד5 מתחילים לחוש בגישה של טאראש של חסימת כלי היריב. המסע השישי 6. רד3 שלכאורה נוגד עקרון פתיחה שלא להזיז את אותו כלי פעמיים נועד אף הוא לסגירת עמדת השחור על ידי האפשרות של ג4 כדי לשמור על שרשרת הרגלים גם אם השחור יבצע החלפות. 8. ח3 מבטל את האפשרות של רז4 ומאלץ את השחור לשחק רד7.
לבן: זיגברט טאראש שחור: ס. ווגל נירנברג 1910
פתיחה ספרדית, הגנת שטייניץ הישנה
הפרש הלבן הוא ליבו של המשחק הזה. מתוך 37 המסעים במשחק, הפרש עשה 13 מסעים. הוא ריתק את הצריחים השחורים, הכה את הרגלים השחורים ולבסוף פילס את דרכו של רגלי א' לערוגת ההכתרה.
לבן: עמנואל לסקר שחור: זיגברט טאראש סנקט פטרבורג 1914
רגלי בודד, מנותק מיתר הרגלים נראה חלש שכן ניתן להגן עליו רק עם כלים. למרות זאת לא תמיד קל ללכוד רגלי כזה. על כל כלי שמאיים ללכוד אותו, ניתן להביא כלי שיגן עליו. לסקר מוצא דרך לעשות זאת - הוא מתחיל בהתקפה ישירה על הרגלי, ולאחר שזו לא מצליחה הוא פותח בהתקפה על הכלים שמגינים על הרגלי. לאחר שהתקפה זו נהדפת, הוא מתחיל בהתקפה על הרגלים שמגינים על הכלים שמגינים על הרגלי. לאט לאט נוצרות חולשות במחנה המגן, ובסופו של דבר מושג יתרון חומרי. במקרה זה זוכה לסקר בצריח תמורת פרש ושני רגלים, יתרון זעיר, אך די בכך לאלוף העולם כדי להכריע את המשחק.
לבן: עמנואל לסקר שחור: זיגברט טאראש סנקט פטרבורג 1914
בעמדה לאחר המסע ה-14 של השחור, לשחור יתרון רגלים באגף המלכה. במשחק טאראש בכלים השחורים היטיב לשחק, לאחר המסע ה-22 כפה על הלבן את החלפת הצריחים, ובכך הביא לביטוי את יתרון הרצים מול החולשה של הרגלי הכפול בטור ב'. לאחר המסע ה-27 לשחור הייתה עמדה זכויה לחלוטין והמסע 37...רה6+ 38. מו8 ר:ז7+ 39. מ:ז7 ר:ב3 ולשחור עמדה זכויה לחלוטין. השחור בחר באפשרות אחרת ורק המסע האטיודי 41. מז6! אפשר ללבן לסיים בתיקו.
מסעים מפורסמים של טאראש
במשחק זה, משנת 1914, התמודד טאראש מול קבוצת שחמטאים ששיחקו בכלים השחורים. השחור נראה כאילו הוא מחזיק מעמד, משום שהמלכה השחורה מגינה מול האיום מהב7+ ולאחר מ:א5 צא1 מט, בשעה שהצריח השחור ב-ג8 מגן כנגד צ:ג5 מט. טאראש שיחק כאן מסע גאוני 31. רג7!. התערבות כלי באופן כזה מכונה התערבות פלאשוטה משום שהכלים נעים באופן אנכי. מסע זה חוסם את שתי ההגנות משום שבשני המקרים הכלי המכה את הרץ יהיה מועמס ביתר.
אם צ:ג7 הצריח יהיה מועמס ביתר, ולא יוכל להגן על שתי הערוגות. ולכן 32. מהב7+ צ:ב7 ובכך הצריח מפקיר את ההגנה על ג5 ומאפשר 33. צ:ג5 מט
אם מה:ג7 המלכה חוסמת את דרכו של הצריח בהגנה על ג5 ובכך הופכת לעמוסה ביתר: 32. צ:ג5+ מה:ג5 ומפקירה את ההגנה על ערוגה ב7 ומאפשרת 33. מהב7+ מ:א5 34. צא1 מט.
במשחק עצמו נכנע השחור לאחר מסע מרהיב זה.
במשחק זה מול ואלברודט לא היטיב טאראש לשחק, ועמדת יריבו הייתה עדיפה ברוב שלבי המשחק. בעמדה זו מצא טאראש תחבולה מדהימה שמפצה על משחקו עד כה:
המסע 34. צ:ד4 נראה טבעי, משום ש-34..ג:ד4 מאפשר 35. ר:ד4 וזוכה במלכה. אך שחור יכול לשחק מסע שנראה כהתקפת נגד חזקה שיש לחזות את מסעיה עד תום. 34...פ:ז3 35. פ:ז3 צ:ז3+ 36. ח:ז3 צ:ז3+ 37. מו1! צ:ד3 וכאן מגיע המסע המדהים 38. צז4!! עם איומים הרסניים של 39. צו8+ ומט - השחור נכנע.
דו-קרבות
שנה מיקום המתמודד השני תוצאה1891 נורמברג ז'אן טאובנהאוס 6.5 מ-8 ניצחון1893 סנקט פטרבורג מיכאל צ'יגורין 11 מ-12 תיקו1908 גרמניה עמנואל לסקר 5.5 מ-16 הפסד1911 קולן קארל שלכטר 8 מ-16 תיקו1916 ברלין ג'ק מיזס 9 מ-13 ניצחון1916 ברלין עמנואל לסקר 0.5 מ-6 הפסד
קישורים חיצוניים
31 תחבולות של זיגברט טאראש, wtharvey.com
מאמר על זיגברט טאראש חלק א', chesscafe
מאמר על זיגברט טאראש חלק ב', chesscafe
מידע כללי
משחקים מוסברים (באנגלית)
1893
זיגברט טאראש מול רומברג Romberg, 1893, One Of The Greatest Attacks In Chess
1911
זיגברט טאראש מול חוסה ראול קפבלנקה, 24.2.1911, No Way, Jose! Tarrasch vs Capablanca San Sebastian (1911)
1914
אהרון נימצוביץ' מול זיגברט טאראש, 28.4.1914, The Second Brilliancy Prize! Nimzowitsch vs Tarrasch St. Petersburg (1914)
זיגברט טאראש מול חוסה ראול קפבלנקה, 2.5.1914, Strange Doctor Tarrasch vs Capablanca St. Petersburg (1914)
זיגברט טאראש מול חוסה ראול קפבלנקה, 12.5.1914, There's Nothing to Do Here Tarrasch vs Capablanca St. Petersburg (1914)
חוסה ראול קפבלנקה מול זיגברט טאראש, 19.5.1914, Game that Haunts Capablanca vs Tarrasch St. Petersburg (1914)
זיגברט טאראש מול דוד מרוטי ואחרים, 1914, What is "PLACHUTTA" in Chess?
הערות שוליים
קטגוריה:שחמטאים יהודים גרמנים
קטגוריה:יהודים מומרים גרמנים
קטגוריה:מתנצרים
קטגוריה:מחברי ספרי שחמט גרמנים
קטגוריה:רבי-אמנים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1862
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1934
| 2024-07-01T00:45:25
|
טרופופאוזה
|
טרופופאוזה (Tropopause) היא שכבת אוויר באטמוספירה המפרידה בין הטרופוספירה, בה מתהווה רוב פעילות מזג האוויר, לבין שכבת הסטרטוספירה. החלק התחתון של האטמוספירה הוא הטרופוספירה, שכבה שבה הטמפרטורה בדרך כלל יורדת עם הגובה. שכבה זו מכילה את מרבית ענני כדור הארץ.
הטרופופאוזה מאופיינת במפל איזותרמי (מצב בו הטמפרטורה אינה משתנה עם העלייה בגובה), על כן בדרך כלל לא מתפתחת בה עננות. כשהטמפרטורה לא יורדת עם הגובה בכלל, אלא נשארת דומה, מדובר במפל איזותרמי. מפל איזותרמי (שווה-טמפרטורה) הוא מפל יציב לכל גושי האוויר. גוש אוויר יבש יעלה ויתקרר ב-10 מעלות צלזיוס לקילומטר, וכיוון שסביבתו לא מתקררת כלל עם העלייה בגובה, הוא הופך קר ויציב ממנה. גם בגוש אוויר לח, המתקרר בשש מעלות לקילומטר, מתרחשת תופעה זו. זהו מפל נדיר מאוד באטמוספירה, וגם כשהוא מתרחש, זה קורה בשכבה דקה יחסית (בשכבות הביניים) ולא לאורך זמן.
עננים שכבתיים מתרחשים כאשר אוויר רווי נלחץ כלפי מעלה ונשאר קר יותר מהאוויר הצלול שמסביב באותו גובה. באזור הטרופוספירה התחתונה נקראים עננים כאלה סטרטוס. ערפל ההסתגלות הוא ענן סטרטוס עם בסיס שוכב על פני כדור הארץ. באזור הטרופוספירה האמצעית ידועים עננים שכבתיים בשם אלטוסטרטוס. בטרופוספרה העליונה משתמשים במונחים צירוסטרטוס וצירוס. סוג הענן בציפוי קרום מתייחס לענני צירוסטרטוס דקים, לעיתים קרובות חדים. עננים סטרטפוריים המשתרעים שניהם דרך חלק גדול מהטרופוספירה ומשקעים מכונים נימבוסטרטוס.
גובה הטרופופאוזה משתנה בהתאם למיקום, בין 7–9 קילומטר בקטבים, ו-15–17 קילומטר באזור קו המשווה. באזורים הממוזגים גובה הטרופופאוזה משתנה בדרך כלל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אטמוספירת כדור הארץ
קטגוריה:מדעי כדור הארץ
קטגוריה:מטאורולוגיה
| 2024-01-01T14:31:32
|
קולומביה (פירושונים)
| 2024-09-13T06:28:04
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.