Split (1)

train · 606k rows

title stringlengths 1 146	content stringlengths 0 337k	timestamp timestamp[s]
איקס עיגול	שמאל\|מסגרת\|150px\|במשחק זה, אם תורו של איקס לסמן, הוא בוחר את המשבצת הימנית העליונה ומנצח בתור הבא. אם תורו של עיגול לסמן, הוא מנצח מיידית שמאל\|ממוזער\|200px\|מתקן "איקס עיגול" בגן שעשועים ממוזער\|איקס עיגול תלת מימד 3X3X3 thumb\|גרסת עץ משחק של איקס עיגול איקס עיגול (או בשמותיו באנגלית: noughts and crosses = בריטית, או tic-tac-toe = אמריקאית), הנקרא גם איקס מיקס דריקס הוא משחק לשני שחקנים המשוחק על לוח של 3x3 משבצות. כל שחקן בתורו מסמן סימן באחת המשבצות (לרוב איקס או עיגול, ומכאן שם המשחק) השחקן המנצח הוא זה שהצליח למלא שורה, טור או אלכסון בסימנים שלו. אם אף שחקן לא הצליח לעשות זאת עד שכל המשבצות מלאות, המשחק נגמר בתיקו. בדרך כלל נהוג להתחיל במשבצת קיצונית וזאת כדי ליצור בהמשך שורה וטור (או שורה ואלכסון, וכדומה) שבכל אחד מהם שני סימונים, כאשר אם יבחר השחקן השני למנוע אחד מהם, ינצח השחקן המתחיל בעזרת שני הסימונים האחרים (לדוגמה: השחקן ראשון שם ב-A1, A3, ו-C3). בשל טכניקות אלו בדרך כלל מגיע השחקן שהתחיל שני למצב של הפסד או תיקו. במונחי תורת המשחקים, המשחק הוא משחק פתור: לשני השחקנים במשחק יש תכסיס תיקו. כלומר, כל שחקן יכול במקרה הגרוע להבטיח לעצמו תיקו אם ישחק משחק מושלם. לפיכך, אם שני השחקנים משחקים בצורה הטובה ביותר, הם יגיעו לתיקו. משחק זה הוא פשוט יחסית, אך וריאציות שלו (למשל: לוח בלתי מוגבל בגודלו וארבעה או חמישה סימנים ברצף במקום שלושה, לוח תלת-ממדי או ארבע-ממדי ועוד) יכולות להיות מאתגרות ביותר. תוכנית למשחק Image:Tictactoe1.gif במשחק הזה האדום מנצח כי בשורה התחתונה יש 3 אדומים. האלגוריתם מראה כיצד כמעט אין סיכוי שעיגול ינצח. האלגוריתם הבא הוא תוכנית משחק בעלת שנים עשר שלבים עבור לוח של 3x3 משבצות. בכל שלב ישנה בדיקה. אם תוצאת הבדיקה היא חיובית, יש לבצע את ההוראות בשלב. אם תוצאת הבדיקה היא שלילית, יש לעבור לשלב הבא. אם התשובה שלילית בשלב האחרון, המשחק הסתיים. אם שני השחקנים יפעלו על פי התוכנית, המשחק יסתיים בתיקו. אם לכל היותר משבצת אחת מסומנת על הלוח וגם המשבצת האמצעית פנויה – לסמן את המשבצת האמצעית. אם בשורה או באלכסון מסומנות שתי משבצות שלי – לסמן את המשבצת השלישית. אם בשורה או באלכסון מסומנות שתי משבצות של היריב – לסמן את המשבצת השלישית. אם שלוש משבצות מסומנות, המשבצת המרכזית שלי ושתי משבצות מנוגדות מסומנות– לסמן משבצת קצה. אם שלוש משבצות מסומנות והמשבצת המרכזית שלי - לסמן פינה הנמצאת באותו טור/שורה עם שתי המשבצות של היריב ביחד. אם יש פינה פנויה ומשני צדדיה שתי שורות ריקות – לסמן את הפינה. אם המשבצת האמצעית פנויה – לסמן אותה. אם יש שלוש משבצות פנויות בשורה או בטור – לסמן את הפינה. אם יש שתי משבצות מנוגדות והמשבצת האמצעית שלי – לסמן אחת משתיים. אם יש משבצת פינתית פנויה - לסמן אותה. אם יש משבצת פנויה - לסמן אותה. אזכורים בתרבות בשעשועון "תשע בריבוע", משתתפים שני שחקנים, אשר מנסים ליצור רצף של איקס או עיגול בשורה, טור או באלכסון, כאשר "לוח המשחק" הוא מבנה אנכי שבו 9 קוביות (3x3), אשר בכל אחת מהן יושב ידוען. בסרט "משחקי מלחמה" משנת 1983, מהווה המשחק אלגוריה למלחמה גרעינית, כאשר המסר הוא שזהו מצב שאין אפשרות לנצח בו. ראו גם OXO ארבע בשורה פנטגו קוורטו קישורים חיצוניים לשחק עם חברים משחק איקס עיגול להורדה משחק איקס עיגול נגד המחשב באתר מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד ירושלים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:משחקי עט ונייר קטגוריה:משחקי ילדים קטגוריה:משחקי חשיבה קטגוריה:משחקי אסטרטגיה	2024-07-17T16:17:27
קרל סייגן	קרל אדוארד סֶיְיגֶן (באנגלית: Carl Edward Sagan; 9 בנובמבר 1934 – 20 בדצמבר 1996) היה אסטרונום יהודי-אמריקאי, קוסמולוג, אסטרופיזיקאי, אסטרוביולוג, וסופר מדע בדיוני ומדע פופולרי. תרומתו המדעית הידועה ביותר היא מחקרו בנושא חיים מחוץ לכדור הארץ והדגמת ייצור חומצות אמינו מכימיקלים בסיסיים באמצעות קרינה. סייגן התעניין בנושאי קוסמולוגיה, אקסוביולוגיה, חקר המוח, בינה מלאכותית, עתידנות ועוד. הוא הרצה בתחומים אלה וכתב עשרות ספרים פופולריים, שהיו לרבי מכר. גולת הכותרת של פעילותו ההסברתית בתחום האסטרונומיה הייתה בסדרת הטלוויזיה "קוסמוס". בסדרה זו מוצגת ההיסטוריה של התגבשות תפיסת האסטרונומיה כמו גם תולדות התפתחות התרבות על כדור הארץ. הסדרה, אותה ערך והגיש, הוקרנה בעשרות מדינות וזכתה לפופולריות רבה. ביוגרפיה קרל סייגן נולד בברוקלין, ניו יורק למשפחה יהודית-רפורמית. אביו, שמואל סייגן, היה מהגר מהעיר קמניץ-פודולסקי באוקראינה, אז באימפריה הרוסית. הוא עבד כפועל במפעל טקסטיל. אימו, רחל (רייצ׳ל) מולי (לבית גרובר), הייתה עקרת בית מניו יורק. קרל נקרא על שם חיה קלרה, סבתו מצד אימו. ב-1948, עברה משפחתו לעיירה ראהווי, בניו ג'רזי, לצורך עבודתו של אביו, שם סיים את לימודי התיכון ב-1951. סייגן היה תלמיד מצטיין אבל היה משועמם בגלל שיעורים לא מאתגרים ומורים חסרי השראה. המורים שלו הבינו זאת וניסו לשכנע את הוריו לשלוח אותו לבית ספר פרטי, המנהל אמר להם, "הילד הזה צריך ללכת לבית ספר לילדים מחוננים, יש לו משהו באמת מדהים". עם זאת, להוריו לא היו האמצעים הכלכליים לאפשר זאת. בגיל 16 הוא התקבל ללימודים באוניברסיטת שיקגו. בהיותו סטודנט לתואר ראשון הוא עבד במעבדה של הגנטיקאי הרמן מולר וכתב תזה על מקורות החיים עם הכימאי הפיזיקלי הרולד יורי. הוא קיבל תואר ראשון בפיזיקה בשנת 1955 ותואר שני בפיזיקה בשנת 1956, והשלים דוקטורט בשנת 1960 עם עבודת גמר בשם 'מחקרים פיזיקליים של כוכבי הלכת' שהוגשה למחלקה לאסטרונומיה ואסטרופיזיקה. הוא ניצל את חודשי הקיץ של לימודי התואר השני כדי לעבוד עם האסטרונום ג'ררד קויפר, הפיזיקאי ג'ורג' גאמוב והכימאי מלווין קלווין. הכותרת של עבודת הגמר של סאגאן משקפת את תחומי העניין המשותפים שלו עם קויפר, שלאורך שנות ה-50 היה נשיא הוועדה הבינלאומית לאסטרונומיה ל"מחקרים פיזיקליים של כוכבי לכת ולוויינים". ב-1958 עבדו השניים על הפרויקט הצבאי המסווג A119, תוכנית סודית של חיל האוויר האמריקאי לפוצץ ראש נפץ גרעיני על הירח. קריירה בשנים 1960–1962 סייגן היה עמית מחקר באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הוא פרסם מאמר ב-1961 בכתב העת Science על הכוכב נוגה שזכה להד חיובי, באותה עת גם עבד בצוות הגשושית מארינר 2 של נאס"א. אחר כך עבר לאוניברסיטת הרווארד, לאחר שהאסטרונומים פרד וויפל ודונלד מנזל הציעו לו משרת מרצה במוסד. סייגן הרצה, ביצע מחקר וייעץ לסטודנטים לתארים מתקדמים בהרווארד בשנים 1963–1968, בנוסף, עבד במצפה הכוכבים האסטרופיזי של סמית'סוניאן, הממוקם אף הוא בקיימברידג', מסצ'וסטס. לאחר שלא קיבל קביעות בהרווארד הוא עבר לאוניברסיטת קורנל, שם התמנה לפרופסור מן המניין בשנת 1971. סייגן היה בין המדענים הבולטים שהאמינו באפשרות סבירה לקיום חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, אך יחד עם זה טען בתוקף שעד כה לא נמצאו ראיות מספקות כדי להוכיח זאת, וגילה בספריו ביקורת וספקנות רבה כלפי אלה הטוענים על מציאות חוצנים בכדור הארץ בעבר או בהווה. הוא הביע את עמדתו בפתיח לספרו "מוחו של ברוקה": "באשר לי, קל לי יותר להאמין בקיום של ציוויליזציות ברחבי היקום, מאשר להאמין כי אנו הציוויליזציה היחידה הקיימת", בספרו "עולם רדוף שדים" אמר "אתפלא מאוד אם יתגלה שאין אינטליגנציה חיצונית, אבל כמובן עד כה אין ראיות מספקות לכך". לסייגן היה חלק רב במשלוחי גשושיות לרחבי מערכת השמש, וכן היה לו חלק בעיצוב המסר של דיסקית פיוניר שהוצמדה ל"פיוניר 10", החללית הראשונה שעזבה את מערכת השמש. הדיסקית אמורה להיות מיועדת ליצורים תבוניים שייתכן ו"יצודו" אותה. הישגים מדעיים תרומותיו של סייגן היו מרכזיות לגילוי טמפרטורות פני השטח הגבוהות של כוכב הלכת נוגה. בתחילת שנות ה-60 איש לא ידע בוודאות את התנאים הבסיסיים של פני השטח של נוגה, והוא העלה את האפשרויות במאמר שנוגה יבשה וחמה מאוד בניגוד ל"גן העדן הרגוע" שאחרים דמיינו באותה עת. הוא חקר גלי רדיו מנוגה והגיע למסקנה שטמפרטורת פני השטח בה היא 500 מעלות צלזיוס. כמדען אורח ב של נאס"א, הוא תרם למשימות הראשונות של תוכנית מארינר לנוגה, ועבד על התכנון והניהול של הפרויקט. הגשושית מרינר 2 אישרה את מסקנותיו על תנאי השטח של נוגה ב-1962. סייגן היה בין הראשונים שהניחו שירחו של שבתאי, טיטאן, עשוי להחזיק אוקיינוסים של תרכובות נוזליות על פניו וכי ירחו של צדק, אירופה, עשוי להחזיק אוקיינוסים תת-קרקעיים של מים. הדבר אושר מאוחר יותר בעקיפין על ידי הגשושית גלילאו. תעלומת האובך האדמדם של טיטאן נפתרה גם היא בעזרתו של סייגן. האובך האדמדם התגלה כנובע ממולקולות אורגניות מורכבות שיורדות ללא הרף על פני השטח של טיטאן. סייגן ועמיתו בקורנל אדווין ארנסט סלפטר העלו השערות לגבי החיים בענני צדק, בהתחשב בהרכב האטמוספירי הצפוף של כוכב הלכת העשיר במולקולות אורגניות. הוא חקר את וריאציות הצבע שנצפו על פני מאדים והגיע למסקנה שהם לא שינויים עונתיים או צמחיים כפי שהרוב סברו. סייגן תרם עוד תובנות לגבי האטמוספירות של נוגה וצדק, כמו גם על השינויים עונתיים על מאדים. הוא גם היה בין הראשונים לזהות את ההתחממות הגלובלית כסכנה מתגברת מעשה ידי אדם, והשווה אותה להתפתחות הטבעית של נוגה לכוכב לכת חם ועוין חיים, באמצעות מעין אפקט חממה שיצא מכלל שליטה. הוא העיד בפני הקונגרס האמריקאי ב-1985 שאפקט החממה ישנה את מערכת האקלים של כדור הארץ. יצירתו סייגן עסק גם בכתיבת ספרי מדע בדיוני. ספרו "Contact" (יצא לאור בהוצאת "מסדה" בשם "מגע") הפך גם לסרט מצליח בכיכובה של ג'ודי פוסטר. העלילה עוסקת בניסיונות ליצור קשר רדיו עם חיים מחוץ לכדור הארץ, ובמדענית השואפת להיות הראשונה ביצירת קשר מסוג זה. ספרו לפני האחרון הוא "עולם רדוף שדים", ספר בו הוא מביע קריאה לחברה להתרחק מנושא האמונות הטפלות ולחפש פתרון לשאלות ובעיות במדע. המוטו של הספר הוא: "מוטב להדליק נר מאשר לקלל את החושך". ספרו האחרון של סייגן הוא "מיליארדים ומיליארדים", והוא מציג בו את הידע הנצבר במדעי הטבע, במתמטיקה ובמדעי החלל ושימושיו בחיי היומיום. ספריו Planets (LIFE Science Library), Sagan, Carl, Jonathan Norton Leonard and editors of Life, Time, Inc., 1966 Intelligent Life in the Universe, I.S. Shklovskii coauthor, Random House, 1966, (republished in 1998 by Emerson-Adams Press) UFOs: A Scientific Debate, Thornton Page coauthor, Cornell University Press, 1972 Communication with Extraterrestrial Intelligence. MIT Press, 1973 Mars and the Mind of Man, Sagan, Carl, et al., Harper & Row, 1973 Cosmic Connection: An Extraterrestrial Perspective, Jerome Agel coauthor, Anchor Press, 1973, Other Worlds. Bantam Books, 1975 Murmurs of Earth: The Voyager Interstellar Record, Sagan, Carl, et al., Random House, 1978, The Dragons of Eden: Speculations on the Evolution of Human Intelligence, Ballantine Books, 1978, - על ספר זה זכה בפרס פוליצר ב-1978 Broca's Brain: Reflections on the Romance of Science. Ballantine Books, 1979, Cosmos. Random house, 1980. Random House New Edition, May 7, 2002, The Cold and the Dark: The World after Nuclear War, Sagan, Carl et al., Sidgwick & Jackson, 1985 Comet, Ann Druyan coauthor, Ballantine Books, 1985, Contact. Simon and Schuster, 1985; Reissued August 1997 by Doubleday Books, A Path Where No Man Thought: Nuclear Winter and the End of the Arms Race, Richard Turco coauthor, Random House, 1990, Shadows of Forgotten Ancestors: A Search for Who We Are, Ann Druyan coauthor, Ballantine Books, October 1993, Pale Blue Dot: A Vision of the Human Future in Space (נקודה כחולה חיוורת), Random House, November 1994, The Demon-Haunted World\|The Demon-Haunted World: Science as a Candle in the Dark. Ballantine Books, March 1996, , 480 pgs (note: the book was first published and copyrighted in 1995 with an errata slip inserted) Billions and Billions: Thoughts on Life and Death at the Brink of the Millennium, Ann Druyan coauthor, Ballantine Books, June 1997, The Varieties of Scientific Experience: A Personal View of the Search for God, Carl Sagan (writer) & Ann Druyan (editor), 1985 Gifford lectures, Penguin Press HC, November 2006, ספריו שתורגמו לעברית דרקוני גן עדן: הרהורים על התפתחות אינטליגנציה האנושית (1978) / קרל סגן. תרגמה ליאורה שגב, תל אביב: הוצאת רשפים, תש"ם 1979. מגע (1985) / קרל סאגאן. תרגמו שלי ומיכאל תמרי, גבעתים: מסדה, 1986. מהדורה נוספת: קונטקט, תל אביב: מודן הוצאה לאור, 1997. מוחו של ברוקה: הרהורים על הרומאנסה של המדע (1979) / קארל סאגאן. תרגמה נעמי כרמל, תל אביב: ספרית מעריב, 1981. עקבות מן העבר (1993) / קארל סייגן, אן דרויאן. תרגם יוסף אשכול, אור יהודה: ספרית מעריב, תשנ"ד 1994. עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה (1996) / קרל סייגן. תרגם עמנואל לוטם, עורך מדעי: מיקי אלעזר, אור יהודה: הד ארצי, תשנ"ז 1997. ביליונים וביליונים: מחשבות על חיים ועל מוות על סף המילניום (1997) / קרל סייגן. תרגם עמוס כרמל, אור יהודה: ספרית מעריב, תשס"ב 2002. קוסמוס ב-1980 כתב סייגן את סדרת הטלוויזיה "קוסמוס" יחד עם אשתו, אן דרויאן, וסטיבן סוטר. הסדרה, בת 13 חלקים בהגשת ועריכת סייגן, עסקה בנושאים מדעיים, בין השאר במקור החיים ומקומנו ביקום. הסדרה, ששודרה ב-PBS, הפכה לסדרה הנצפית ביותר של הרשת וזכתה בפרס אמי ובפרס פיבודי. חיים אישיים ואמונותיו סייגן היה נשוי שלוש פעמים. ב-1957 התחתן עם הביולוגית לין מרגוליס. לזוג נולדו שני ילדים, ג'רמי ודוריון; נישואיהם הסתיימו ב-1964. סייגן התחתן עם האמנית לינדה זלצמן ב-1968 והיה להם ילד משותף, ניק סייגן, והתגרשו ב-1981. במהלך נישואים אלו, הוא התמקד מאוד בקריירה שלו, גורם שאולי תרם לגירושיו. בשנת 1981, התחתן עם הסופרת אן דרויאן עימה גם כתב ארבעה מספריו (ראו להלן). נולדו להם שני ילדים, אלכסנדרה (המכונה סשה) וסמואל. קרל סייגן ודרויאן נשארו נשואים עד מותו ב-1996. בינואר 1986 ביקר בישראל כאורח הכבוד של כינוס הקונגרס היהודי העולמי. ב-1996, לאחר מאבק ארוך במחלת דם נדירה, אשר כלל שלוש השתלות מח עצם, נפטר סייגן מדלקת ריאות בגיל 62. דעותיו על הדת סייגן כתב תכופות על דת והקשר בין דת למדע, והביע את הספקנות שלו לגבי התפיסה המקובלת של אלוהים כיצור דמוי בן אנוש. לדוגמה כתב: סייגן כתב רבות על דת ועל יחסיה עם המדע, תוך שהוא מבקר את הקונספט הקונבנציונלי של אלוהים כישות בעלת אינטליגנציה. הוא לא האמין באלוהות פרטית, החזיק גישה סקפטית לגבי קיומו של אל בורא, וביקר את הדת. לעיתים הוא נחשב לאתאיסט, אך הוא עצמו ביקר את המונח, באומרו "אתאיסט צריך לדעת הרבה יותר ממה שאני יודע. אתאיסט הוא אדם שיודע שאלוהים לא קיים. בהגדרות מסוימות אתאיזם הוא נורא טיפשי." דעותיו פורשו לעיתים כצורה של פאנתאיזם, והן הושוו לאלה של איינשטיין ושל שפינוזה. בתשובה לשאלה מ-1996 על דעותיו התאולוגיות ענה "אני אגנוסטי". סייגן צידד בכך שהרעיון של היוצר של היקום היה קשה להוכחה או לשלילה וכן שהגילוי המדעי היחיד שעשוי לשנות את זה, הוא יקום אין-סופי. פרסים והוקרה ראו גם אמת המידה של סייגן קישורים חיצוניים - ריאיון לרגל ביקורו בישראל קרל סייגן, באתר "Beautiful.co.il" אליה ליבוביץ, פתי יאמין לכל דבר, על ספרו של קארל סייגן "עולם רדוף שדים" קרל סייגן, "דפי עשב", בתרגום דן דאור, nrg מעריב, 5 בספטמבר 2004 הערות שוליים קטגוריה:אסטרונומים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:ניו יורק: אישים קטגוריה:אסטרונומים אמריקאים קטגוריה:אסטרונומים יהודים קטגוריה:ספקנים קטגוריה:יהודים זוכי פרסי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית קטגוריה:סופרי מדע בדיוני אמריקאים קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים קטגוריה:אגנוסטים קטגוריה:סגל אוניברסיטת קורנל קטגוריה:סופרי מדע בדיוני יהודים קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1934 קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1996 קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: ספרות עיונית קטגוריה:ספקנות מדעית *	2024-10-17T14:39:20
המהפיכה הצרפתית	הפניה המהפכה הצרפתית	2023-12-26T22:10:05
יבנה	יַבְנֶה היא עיר במחוז המרכז בישראל השוכנת במישור החוף הדרומי. היא שוכנת כשישה קילומטרים מחוף הים התיכון, באזור מישור החוף, על גבולם המזרחי של חולות יבנה. העיר נמצאת בין המושב בן זכאי השוכן בתחומי המועצה האזורית חבל יבנה - בדרום; אשדוד, גן יבנה, חצור אשדוד, וניצנים - בדרום מערב; גן רווה וכפר הנגיד - בצפון; גבעת ברנר במזרח; בית גמליאל, - בדרום מזרח רחובות וגאליה - בצפון מזרח. יבנה הוכרזה כעיר בשנת 1986, ושטחה הוא 29 קמ"ר. בעת העתיקה, בפרט בתקופת המרידות ברומאים, שימשה העיר יבנה מרכז יהודי ורוחני חשוב. היסטוריה ממוזער\|שמאל\|יבנה, מבט מדרום, יולי 2023 שמאל\|ממוזער\|250px\|"מגדל מים" - אחד הסמלים של העיר ממוזער\|250px\|אנדרטה לחללי מלחמות ישראל ביבנה שמאל\|ממוזער\|250px\|גינה בסמוך לגשר הממלוכי בעיר. ברקע נראה הפילבוקס. שמאל\|ממוזער\|250px\|שדרות העצמאות שמאל\|ממוזער\|250px\|היכל התרבות בשכונת "נאות בגין" שמאל\|ממוזער\|250px\|שביל אופניים שהוקם במקביל לתוואי נחל שורק שמאל\|ממוזער\|250px\|שביל אופניים בפארק הנחל ביבנה העת העתיקה ומקור השם בתל יבנה ובסביבתו נמצאו ממצאים המתוארכים לתחילת האלף ה־2 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה), וסמוך לו נתגלו קברים מהאלף ה־4 לפנה"ס. בתקופת המקרא הייתה יבנה עיר בגבול ממלכת יהודה, שנקראה אז יבנאל. היא נזכרה לראשונה: בתקופת שאול ודוד הייתה העיר חלק מארץ פלשתים, והייתה עוינת לממלכת ישראל ולממלכת יהודה לאחריה. היא נזכרה כאחת הערים שחומותיה נפרצו על ידי המלך עוזיהו: תקופת בית שני בתקופת ההתיישבות הפיניקית דרומה התיישבו ביבנה וביבנה ים פיניקים. העיר מוזכרת מספר פעמים בספר מקבים, בין היתר, כעיר שבה התרחש קרב במהלך מרד החשמונאים. בתקופת אלכסנדר ינאי נכבשה העיר על ידי המלך הורקנוס השני, שהפכה לעיר יהודית. שלומית, אחותו של המלך הורדוס, הורישה לאחר מותה את יבנה לליוויה, אשת הקיסר אוגוסטוס. לקראת סוף תקופת בית שני הייתה יבנה עיר מעורבת שרוב תושביה יהודים. בתקופת המרד הגדול העיר נזכרת רבות בכתבי יוסף בן מתתיהו. חכמי יבנה שמה של יבנה הלך לפניה מאז שרבן יוחנן בן זכאי, גדול הרבנים בדורו, עבר אליה מירושלים, וחידש בה את הסנהדרין ואת מוסד הנשיאים, לאחר חורבן ירושלים בידי הרומאים. פעולה זו נעשתה כדי להמשיך את החיים ברוח היהדות גם לאחר חורבן בית המקדש. בגמרא (גיטין, נו) מסופר שבפגישתו של רבן יוחנן בן זכאי עם אספסיינוס, שליט רומא, הוא ביקש ממנו שלושה דברים, אחד מהם: "תן לי יבנה וחכמיה". יבנה תפסה מקום מרכזי בהמשך קיומו של העם היהודי ותורת ישראל. כמרכז דתי ורוחני חודשו בה המוסדות השלטוניים והרוחניים (הסנהדרין) ותקנות רבות תוקנו בה בידי רבי יוחנן בן־זכאי, הנשיא רבן גמליאל וחכמי יבנה. במסכת זבחים דף י"ב נאמר שישבו שם 72 זקנים כשהמליכו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות במקום רבן גמליאל השני, מספר דומה למספר חברי הסנהדרין הגדולה המקורית. הסנהדרין ישבה ביבנה כשבעים שנה. רבן יוחנן בן זכאי היה נשיאה הראשון, ורבן גמליאל דיבנה אחריו. לאחר מרד בר כוכבא עברה הסנהדרין צפונה, לאושא, ויבנה ירדה מגדולתה, אך עדיין חיו בה חכמים כמו רבי לויטס איש יבנה. ימי הביניים בתקופה הרומית הייתה יבנה עיר מעורבת יהודית ושומרונית, ובתקופה הביזנטית נוצרית. בשנת 624 נכבשה על ידי המוסלמים ששלטו בה. מקדסי מספר בספרו משנת 985 על מסגד יפה שעמד ביבנה, וכן על תחנת תצפית שהייתה בנמל יבנה. יבנה נכבשה בידי הצלבנים ב־1099 ושימשה, בשם איבלין, כבירת רוזנות יפו ואשקלון. בעיר שלטה אז משפחת איבלין שקיבלה את שמה משם המקום. כנסיית הבזיליקה הצלבנית נבנתה על ראש התל, ייתכן שבתחום המסגד. ב־1141 הקים המלך פולק מאנז'ו מצודה רבועה בעיר כדי להגן עליה מפני הכוח המצרי ששלט באשקלון. הנוסע בנימין מטודילה ביקר בעיר בשנת 1170 לערך ולא מצא בה יהודים. צלאח א־דין פשט על יבנה כבר בסתיו של 1177, וב־1187 כבש את העיר מידי הצלבנים, אך ריצ'רד לב־ארי שב וכבש אותה ב־1191 בעת מסע הצלב השלישי. השליטה בעיר עברה בין הנוצרים למוסלמים, עד שבשנת 1244 נכבשה על ידי הממלוכים. הם חיברו אותה אל דרך הדואר, והקימו את הגשר הממלוכי העובר מעל נחל שורק. פרינגל טוען שהגשר נבנה בשימוש משני באבני המבצר של יבנה, ולא מהקתדרלה הצלבנית - אם כי יש דעות חולקות בנושא זה. כמו כן טען הגאוגרף המוסלמי יאקות אל־חמאווי שבעיר מצוי קברו של אבו הורירה , מבני לווייתו של הנביא מוחמד. הקבר הוקם בשנות השבעים של המאה ה־12, והוא מכיל פריטים צלבניים בשימוש משני (מעכו או מיפו), ככל הנראה על ידי ביברס שבזז את יפו מאוצרותיה האדריכליים ב־1268. הכפר הערבי יבנא מהתקופה העות'מאנית שהחלה ב־1517, ועד מלחמת העצמאות בשנת 1948 שכן במקום כפר ערבי של פלאחים בשם יִבְּנא (בערבית يبنى). בכל תקופת המנדט הבריטי הייתה יבנא במגמת צמיחה, מיישוב בן פחות מ־2,000 תושבים לאחר מלחמת העולם הראשונה צמחה יבנא לעיירה שבה למעלה מ־5,000 תושבים ערב מלחמת העצמאות. עם פרוץ המלחמה הגיעו 200 חיילים עיראקים מצבא ההצלה ליבנא, וקבעו את בסיסם בתחנת הרכבת. ב־31 במאי 1948 נכבשה יבנא במסגרת מבצע ברק על ידי כוח של האצ"ל וגדודים 55 ו־51 של חטיבת גבעתי. תושבי יבנא עזבו לרצועת עזה, והם וצאצאיהם חיים בעיקר במחנות הפליטים של רפיח. רוב בתי הכפר נהרסו זמן קצר לאחר מכן, מסגד הכפר שנבנה בתל יבנה במאה ה־14 פוצץ ב־9 ביולי 1950 בהוראתו של אלוף פיקוד הדרום, משה דיין, ורק המינרט שלו שרד ועומד באתרו עד היום.. יבנה החדשה באוקטובר 1948 הגיעו ראשוני העולים מרומניה. אחריהם התיישבו בה עוד עולים מצפון אפריקה, תימן, איראן ומאירופה. בשנות התשעים הגיעו עולים מחבר המדינות ומאתיופיה. השכונה הראשונה נקראה "שיכון חיסכון". באפריל 1949 נבחר ועד 'כפר יבנה' ובשנת 1951 הוקמה 'המעברה' עבור 150 משפחות שהתגוררו בצריפים ובאוהלים. ב־1 ביוני 1953 שונה מעמדה של יבנה ל"מועצה מקומית" בת תשעה חברים בראשותו של אברהם טודוריס ממפא"י. בשנת 1961 שונה שם היישוב מכפר יבנה ל"יבנה". בשלהי שנות ה־60 יזמו צעירי היישוב את 'מרד הצעירים' שהביא לשינוי ההנהגה המקומית הוותיקה. בשנת 1980 החלה להיבנות ביבנה שכונת נווה אילן, שנבנתה בשיטת בנה ביתך עבור זוגות צעירים אנשי צבא ומשטרה. לרוכשים ניתנה אפשרות לקנות שטח של חצי דונם ולבנות בו בית פרטי. בשנת 1986 שונה מעמדה של יבנה ממועצה מקומית לעיר, וראש העירייה הראשון היה מאיר שטרית. בעיר נבנו שכונות לאנשי קבע בצה"ל ולאנשי משטרת ישראל, ומעברם של אנשי צבא הקבע לעיר הביא לשינוי בהרכב האוכלוסייה, שהתחזקה כלכלית, ומחירי המקרקעין בעיר האמירו. בתוך 12 שנים, בין שנת 1983 ל־1995, הוכפל מספר תושביה של העיר. החל משנת 2000 זוכה העיר בפרסי חמישה כוכבי יופי מטעם המועצה לישראל יפה, בשנים 2005 ו־2016 זכתה בפרס היוקרתי בתחרות – "דגל היופי" ובשנת 2015 בפרס "עמית קריה יפה" על 15 שנים של זכייה רצופה בחמישה כוכבי יופי. העיר זכתה בפרס ניהול כספי מטעם משרד הפנים לשנים 2014–2015, 2016-2017. בשנת 2011 הוענק לה הפרס הלאומי לאיכות ומצוינות ע"ש ראש הממשלה יצחק רבין. בשנת 2020 זכתה העיר בפרס החינוך הארצי. בנייה ירוקה והתחדשות עירונית בשנת 2008 החלה בניית שכונת "נאות־רבין" הירוקה המונה כ־4,700 יחידות דיור בבנייה רוויה, על שטח של כ־850 דונמים. העיר יבנה עומדת בראש רשימת הערים בהן נבנו מבני מגורים על פי תקן בנייה ירוקה של מכון התקנים הישראלי - 52% מהדירות הירוקות שנבנו בישראל נמצאות ביבנה. יבנה מובילה בפער עצום על יתר הערים במספר המבנים הירוקים, בעיקר בשל יישום התקן בשכונה הירוקה שבה נבנו 2,561 יחידות דיור ב־81 מבנים. השכונה הירוקה כוללת מבני ציבור וחינוך כגון היכל ספורט, חמישה בתי ספר יסודיים, גני ילדים, מרכז קהילתי, בית כנסת, מעונות יום ומרכזים מסחריים. בשכונה נבנו בתי ספר מודרניים בשיטות בנייה ייחודיות ומתקדמות. את השכונה חוצה פארק הכולל מגרשי ספורט ופנאי ומתוכנן נחל עם מים זורמים. ברחבי העיר הוקמו מתחמי מגורים נוספים אשר הביאו לגידול נוסף במספר תושבים. העירייה מקדמת הסכם גג מול משרדי הממשלה ותוכניות התחדשות עירונית במסלול פינוי־בינוי במספר אזורים בשכונות הוותיקות אשר יאפשרו הקמתם של למעלה מ־2,000 יחידות דיור במתחמי מגורים חדשים ומודרניים. בשנת 2022 צפויה להיות מושלמת בנייתן של 2,300 יחידות דיור בשכונת נאות שמיר במערב העיר, וכ־12,000 יחידות דיור נוספות יוקמו במזרחה במסגרת הסכם הגג. העירייה מעודדת חיזוק מבני מגורים במסלול של תמ״א 38 ובמספר רחובות כבר אושרו תוכניות לבנייה. מערכת תת־קרקעית לפינוי פסולת בשכונות החדשות הותקנה בבנייני המגורים ובמוסדות הציבור והמסחר מערכת פנאומטית סגורה של צנרת תת־קרקעית, ראשונה מסוגה בישראל, המאפשרת פינוי ישיר בוואקום של האשפה הביתית למרכז פינוי הממוקם מחוץ לשכונה. יבנה היא העיר הראשונה בישראל אשר יישמה הטמעה של מערכת פנאומטית לניהול מערך פינוי האשפה, אשר הביאה לשינוי בכל הקשור לפינוי האשפה, החל מהרמה של בית אב ועד לרמה הכלל עירונית. המערכת מופעלת ומבוקרת על ידי מערכת ממוחשבת ממרכז הפעלה ראשי על ידי מפעיל אחד בלבד. הדבר צפוי להביא לשיפורים משמעותיים בניהול מערכת פינוי האשפה. בכל קומה בבנייני המגורים יש שני פתחי אשפה - לאשפה רטובה ולאשפה יבשה – שאליהם משליכים הדיירים את הזבל, ומכאן הוא ממשיך דרך מערכת צינורות משותפת שמוטמנת באדמה. האשפה נשאבת בצינור אל המערכת המרכזית, ועוברת טיפול המאפשר מיון, צמצום נפח והרחקת ריחות. המכלים נאספים במשאיות ומובלים אל אתר אשפה. את המערכת מפעילה חברה פרטית, שזכתה במכרז של העירייה בשיטת B.O.T ל־24 שנים. מחקר שנערך במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון, בעבור המשרד להגנת הסביבה, קובע כי המערכות האוטומטיות לאיסוף פנאומטי של פסולת הן חלופה מתקדמת למערך איסוף הפסולת במשאיות - ומפחיתות משמעותית הוצאות תפעוליות, בעיקר בשכונות גדולות עם מבנים רבי־קומות. בשנת 2017 הוענק לעיר פרס לחדשנות מוניציפלית מטעם משרד הפנים על תכנון והקמת המערכת התורמת לאיכות הסביבה והחיים. פיתוח העיר תוכנית המתאר של יבנה מבוססת על מתן מענה להיקף אוכלוסייה של כ־105,000 נפש לשנת היעד 2035. התוכנית כוללת תוספת של כ־10,000 יחידות דיור בשטחי פיתוח חדשים, ועוד כ־7,700 יחידות דיור בשטחי הבינוי הקיימים בעיר, תוספת של כ־1,144,000 מ"ר שטחי תעסוקה, הן במסגרת עיבוי שטחי תעסוקה קיימים והן במסגרת תוספת שטחי פיתוח חדשים. התוכנית כוללת תוספת של כ־174,000 מ"ר שטחי מסחר, כ־206 דונם עבור שטחי מבנים ומוסדות ציבור וכן מערך שבילי הליכה ואופניים, הרחבת שטחי הפיתוח של העיר ממזרח לכביש 42, הקצאת שטח למכללה ופארק עירוני לאורך נחל שורק. התוכנית מייצרת חיבור בין כל חלקי העיר, זאת בדגש על הרחבת מרכז העיר הוותיק הממוקם בין שדרות דואני בצפון לחטיבת גבעתי בדרום ליצירת רצף של פעילות מסחרית וציבורית. אזור זה מיועד לעבור התחדשות עירונית כאזור בעל שימושים מעורבים המיועד למסחר, תעסוקה ומגורים בין תחנת הרכבת המזרחית ועד לתחנת רכבת יבנה מערב בצמוד לכביש 4. בשנת 2016 נחתם הסכם גג לבניית 13,000 יחידות דיור. בשנת 2018 החלה בנייתה של שכונת נאות־שמיר בדרום מערב העיר עם כ־2,300 יחידות דיור, מתוכן 1,981 במסגרת תוכנית מחיר למשתכן. שכונות העיר נאות שז"ר – שכונה ותיקה, נמצאת בחלקו המזרחי של העיר, מזרחית לכביש מס' 42. רמות בן־צבי – שכונה ותיקה, נמצאת בחלקו המזרחי של העיר, מזרחית לכביש מס' 42. נאות בן-גוריון – שכונה ותיקה, נמצאת במרכז העיר בין שכונת נאות אשכול ושכונת רמות ויצמן. נאות־אשכול – שכונה ותיקה, נמצאת במרכז העיר בין שכונת נאות בן-גוריון ונאות־שז"ר. רמות ויצמן – שכונה ותיקה, נמצאת במרכז העיר בין נאות בן-גוריון ושכונת נאות עידן. נאות־בגין – נמצאת במרכז העיר, מזרחית לשכונת נאות־עידן. מורכבת מבנייני מגורים בבנייה רוויה ומבתים צמודי קרקע. נאות־רבין – נמצאת בדרומה של העיר, מכונה גם השכונה הירוקה. מורכבת מבנייני מגורים בבנייה רוויה ומגדלים רבי קומות. נווה אילן – נמצאת במערב העיר בסמוך לכביש מס' 4, בתים צמודי קרקע. נאות־שמיר – נמצאת בדרום מערב העיר בסמוך לכביש מס' 4 בניינים בבנייה רוויה ומגדלים רבי קומות, בסמוך לשכונה נמצא המחלף החדש המחבר לכביש 4 יבנה דרום (אשדוד צפון) אוכלוסייה מראשית שנות השמונים ועד היום נרשמה הגירה חיובית. קצב הגידול השנתי עומד על כ־4% לשנה. תוכנית אב להרחבת יבנה אושרה ותאפשר תוספת של 16,000 יחידות דיור חדשות אשר יביאו את אוכלוסיית העיר לכדי 95,000 נפש עד שנת 2035. אוכלוסיית העיר מאופיינת בשיעור גבוה של צעירים, כ־36% מהתושבים הם בשכבת הגיל 0–21, וכ־64% מכלל האוכלוסייה צעירים עד גיל 39. חינוך ותנועות נוער בתי ספר ביבנה ארבעה בתי ספר תיכוניים - קריית החינוך גינסבורג, קריית החינוך ע״ש יצחק נבון, אורט־אורמת ותיכון אורט נריה. שיעור הזכאות לבגרות בקרב כלל תלמידי העיר עומד על 94.3% בשנת הלימודים תשפ"א. ביבנה 30 בתי ספר ו-148 גני ילדים. ביבנה לומדים בשנת הלימודים תשע"ח כ-17,000 תלמידים בגנים, בתי ספר ותיכונים. בכל אחד מבתי הספר היסודיים פועלת תוכנית ייחודיות לימודית כנושא מוביל, לדוגמה לימודי טבע, מוזיקה, יזמות רב-תחומית, אומנויות השפה, לימודי ארץ ישראל ועוד. מדי שנה מעניקה העירייה מלגות כספיות לסטודנטים מקומיים לעידוד השכלה גבוהה. בשנים 2005 ו-2020 זכתה העיר בפרס החינוך היישובי הארצי מטעם משרד החינוך. בעיר פועל רדיו אוניברסיטאי המופעל על ידי תלמידי התיכון בשיתוף קול ישראל. בבתי הספר פועלות כיתות מתוקשבות ללמידה במרחב שיתופי מקוון. אשכול פיס למדע, טכנולוגיה ואמנות הוא מרכז מדעים עירוני בו מתקיימת פעילות מדעית ענפה במעבדות משוכללות ומרכז מחוננים ומצטיינים אזורי. שיעור הגיוס לצה"ל וליחידות מובילות עומד על 87%. בעיר 30 בתי ספר: יסודי ממלכתי – ״אומנויות לאה גולדברג״, "יצחק רבין", "יצחק שמיר", ״רמות ויצמן״, "בן-גוריון", "פרדס צפוני", "ביאליק", "אלברט איינשטיין", ״מעיין״, "מרחבים", "דמוקרטי", "עתידים", "ניצנים". יסודי ממלכתי דתי – "יחידני", "נעם", "הרמב"ם", "כנפי אבירים". על יסודי – קריית החינוך גינסבורג, קריית החינוך יצחק נבון, אורט-נריה, שחקים, אורט-אולפנה (נקראת גם אולפנת יבנה). מקצועי – "ארזים", "אורט-אורמת". חרדי – "תפארת יבנה", "בנות לאה", "סיני בנות", "סיני בנים", "כתר תורה". חינוך מיוחד – "אופקים". חינוך משלים בעיר מספר מרכזים קהילתיים ומתנ"סים, היכל תרבות בשכונת נאות בגין, הסדנה לאמנות ביבנה מציגה תערוכות בתחום האמנות הפלסטית מאת אומנים מקומיים וארציים, ומציעה חוגי אמנות בציור, פיסול, קרמיקה, צורפות, צילום ועוד. מבנה הספרייה העירונית, המכונה "כותר יבנה", משמש גם כבית יד־לבנים ומכיל מוזיאון "מקראור" לסיפורי המקרא. בעיר קונסרבטוריון עירוני המכשיר מוזיקאים מוכשרים ועוסק בלימודי מוזיקה ומחול בבתי הספר. בית הספר לתנועה ומחול מתמחה בשיעורי מחול מקצועיים בסגנונות הבלט הקלאסי והג'אז ואחראי על להקות ייצוגיות הרוקדות באירועים עירוניים ותחרויות ארציות. ליבנה מספר קבוצות ייצוג בתחומי המחול, הספורט והזמר, וכן מספר הרכבי ג'אז צעירים. בשכונת נאות רבין הוקם מרכז קהילתי בן 1,600 מ"ר על שמו של אמנון ליפקין־שחק. מדי שנה מקיימת העירייה כנס הוקרה למערכת החינוך במהלכו מוענקים אותות הוקרה למורים מצטיינים ולאנשי ההוראה הפורשים ממערכת החינוך. בעיר פועלים עשרות ארגוני התנדבות בתחומים של חינוך, רווחה, עלייה, ספורט, ביטחון ועוד. נוער מחלקת הנוער העירונית מרכזת את פעילות החינוך הבלתי פורמלי עבור בני הנוער בעיר. במסגרת זו פועלות קבוצות מנהיגות, חילופי משלחות, ממוזער\|פסלי אופניים לאורך שבילי האופניים ביבנה. הפסל הוא ישראל פרימו ממוזער\|פסל לב ביבנה. הפסל הוא ישראל פרימו הכשרת מדריכים, אירועים ועוד. בעיר פועלות שבע תנועות נוער - הצופים, הנוער העובד והלומד, בני עקיבא, כנפיים של קרמבו, תנועת עוז (תנועה לילדים המודרכת על ידי הנוער), תנועת המד"צים העירונית, תנועת תרבות ותנועת בנות לאה. בשנת 2020 נחנך ברחוב העולש מרכז הצעירים. תרבות ופנאי ממוזער\|שמאל\|250px\|מיצג מרילין מונרו בפסטיבל בציר חדש החמישי ביבנה, 2015 חגיגות יום העצמאות מתקיימות על טהרת האמנים והכישרונות הצעירים מבתי הספר בעיר. בעיר יבנה נוסדה להקת שב"ק ס' אשר חבריה למדו בתיכון גינזבורג בעיר. אחד מלהיטיה הבולטים של הלהקה הוא השיר "באים מיבנה". אמנים נוספים שגדלו בעיר הם השחקן שלומי קוריאט, ענת מגן־שבו, שחקן הקולנוע דני גבע, הזמר דני ניב (מוקי), שחקן התיאטרון מיכה סלקטר, הקוסם חזי דין ואמן הילדים יניב אנג'ל (יניב המגניב). בחג השבועות מתקיים בעיר פסטיבל "רוקדים בלבן" המשלב תהלוכת ביכורים, ריקודי עם, שוק איכרים ומופעים לכל המשפחה. אחת לשנה מתקיים ב'פארק הנחל' יריד אמנים אשר כל הכנסותיו מוקדשות לשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים בפעילויות הסדנה לאמנות. מדי שנה בחול המועד סוכות מתקיים ביבנה פסטיבל "בציר חדש" לאמנות עכשווית הכולל מופעי מחול, הצגות תיאטרון, מופעים מוזיקליים, תיאטרון רחוב, מיצגי אמנות ופעילויות לכל המשפחה. העלילה של סדרות הטלוויזיה "קופה ראשית" ו"לבד בבית" מתקיימות בעיר. היכל התרבות היכל התרבות ממוקם במרכז העיר, מכיל 510 מקומות ישיבה ותוכנן על ידי האדריכל אמנון רכטר. בהיכל מתקיימים מופעים, הצגות תיאטרון ומחול. גלריה הסדנה לאמנות הסדנה משמשת מרכז עירוני לתחומי האמנות הפלסטית, מציגה תערוכות של מיטב אמני ישראל לצד תערוכות אמנים מקומיים ותלמידים בתי הספר. במקום מתקיימים חוגי אמנות רב־גילאים. המבנה תוכנן על ידי האדריכלית יונה יחיעם. אמפיתיאטרון ממוזער\|אמפי יבנה, 5000 מקומות ישיבה, מבט מבפנים ממוזער\|250px\|האמפי יבנה ביבנה ע"ש ראש העיר, צבי גוב-ארי בשנת 2014 נחנך במזרח העיר למרגלות תל יבנה אמפיתיאטרון פתוח עם במה רחבה וחיפוי גג בצורת "קונכייה" עשויה מתכת בשטח של כ־800 מ"ר. המקום מכיל כ־4,000 מקומות ישיבה בכיסאות ובמדשאה ומתקיימים בו מופעי מוזיקה ואירועים עירוניים. בשנת 2019 החליטה מועצת העיר לקרוא לאמפיתיאטרון על-שמו של ראש העיר, צבי גוב-ארי. בחודש מאי 2022 נערך באמפי מופע בינלאומי עם הזמר אנריקו מסיאס לרגל יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל. יד לבנים אחת לחודש נערכים בחדר־ההנצחה שבבית יד לבנים אירועים בהשתתפות תלמידי בתי־הספר בעיר והמשפחות השכולות להנצחת זכרם של חללי שירות הביטחון ושירות בתי־הסוהר בני העיר. בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מקיימת העירייה עצרת זיכרון וערב שירי לוחמים. בבית העלמין חלקה צבאית בה טמונים חללי מערכות ישראל. במרכז העיר קיימת אנדרטה לזכר הנופלים שהוקמה ביוזמת העירייה והוועד למען החייל בשנת 1974 על ידי יוסף מנדלי ויוחנן בג. האנדרטה על רחבה מרוצפת המשקיפה מגבוה אל נוף העיר. פארק המים פארק המים הוקם בשנת 1985 ומנוהל באמצעות עמותה בה חברות 1,300 משפחות המיוצגות על ידי ועד נבחר. במקום מתקיימים מגוון של פעילויות תרבות וספורט. הפארק משתרע על שטח של כשלושים דונמים. בשטח הפארק מדשאות ירוקות, בריכות מים, מגלשות ופינות שעשועים, אמפי טבעי המשקיף על הבריכות ומגרשי ספורט. בפארק שפע של פעילויות לגילאים השונים: חוגים, פעילויות ספורט, הצגות לילדים, מופעים ועוד. מרכזי תרבות ופנאי היכל התרבות מרכז לאמנויות הבמה - מתנ"ס נאות שז"ר אמפיתיאטרון יבנה ע"ש צבי גוב-ארי מרכז תרבות לעולי אתיופיה ע"ש בני רייך היכל מוזיקה ומחול (קונסרבטוריון) מוזיאון מיקראור - ללימוד סיפורי המקרא אצטדיון כדורגל עירוני ע"ש ג'קי לוי היכל הספורט רלף קליין גלריה סדנה לאמנות הספרייה העירונית בית יד לבנים להנצחת זכרם של חללי העיר הקתדרה העממית - מרכז חינוכי ע"ש שרגא וחנה רייך מרכז קהילתי ע"ש אמנון ליפקין־שחק מרכז הצעירים ספורט ממוזער\|250px\|צעדת יבנה, 2015 מרכזי הספורט בעיר מציעים את כל סוגי הספורט, ומספר קבוצות ספורט של יבנה משתתפות בתחרויות ארציות ואף זכו בהישגים נאים בתחום הכדורסל. קבוצת הכדורסל אליצור יבנה העפילה בשנת 2017 לליגה הלאומית ובשנת 2007 זכתה בגביע איגוד הכדורסל. הכדורסלן הישראלי הראשון ב-NBA עמרי כספי, נולד ביבנה והחל את צעדיו הראשונים במחלקת הנוער של אליצור יבנה. קבוצת הכדורגל מכבי יבנה משחקת בליגה א', הקבוצה זכתה בגביע הטוטו בעונת . אצטדיון הכדורגל העירוני הורחב לקיבולת קהל של כ־2,500 מקומות ישיבה. קבוצת הכדורגל בית"ר יבנה משחקת בליגה ג'. בעיר הוכשר שביל אופניים לאורך נחל שורק במזרחה של העיר. בשנת 2016 נחנך היכל ספורט עירוני ע"ש רלף קליין עם כ־1,000 מקומות ישיבה. מדי שנה מאז שנת 1987 מתקיים בעיר טורניר קט־רגל למבוגרים בהשתתפות קבוצות חובבים, לזכרו של תושב העיר, סרן משה בן־אבו, שנפל בלבנון. כמו כן, מקיימת המחלקה לספורט טורניר כדורסל רחוב (סטריטבול) בהשתתפות מאות כדורסלנים מכל רחבי הארץ ומשחקי כדורשת לנשים. מדי שנה, מאז 1987, משתתפים אלפים בצעדת יבנה וביום העצמאות מתקיים מסע אופניים עממי בטיחותי. בשנת 2012 זכתה העיר יבנה בפרס שרת התרבות והספורט. בעיר פועלת תוכנית יישובית לקידום אורח חיים בריא בקרב התושבים במסגרתה מתקיימים אירועי ספורט לקהל הרחב, תחרות בית הספר הבריא ועוד. קריית ספורט מוקמת במרכז העיר לפעילות במקצועות האתלטיקה קלה, התעמלות קרקע, קט־רגל, כדורסל ועוד. אירועים קהילתיים ממוזער\|שמאל\|250px\|חגיגת שבוע הספר העברי, יבנה 2015 מרץ - צעדת יבנה ע"ש יריב ורוני רייטר. פסח - טורניר כדורסל רחוב (סטריטבול). מאי - ערב שירי לוחמים לזכר הנופלים, שבוע הנוער. יום העצמאות - מסע אופניים עממי לכל המשפחה לזכרה של סרן עינת בסר. יוני - חגיגות שבוע הספר העברי. יולי־אוגוסט - אירועי קיץ לכל המשפחה באמפיתיאטרון יבנה, בפארק הסנהדרין ובשכונות. ספטמבר - יריד אמנים. סוכות - פסטיבל בציר חדש לאמנות עכשווית. אוקטובר - ערב הוקרה למערכת החינוך. נובמבר - טקס הענקת מלגות לסטודנטים. דצמבר - כנס הוקרה למתנדבי העיר. תחבורה כביש 42, העובר ב"שדרות העצמאות" בעיר, חוצה את יבנה מצפון לדרום, ומחבר אותה עם ראשון לציון בצפון ועם אשדוד מדרום. כביש 410 מחבר אותה אל רחובות במזרח, וכביש 4 מקיף אותה ממערב וחוצץ בינה לבין חולות החוף. מחלף יבנה עד כביש מספר 4 הורחב בשנת 2012 וכולל סובה המאפשרת כניסה ויציאה מהירה מהעיר. חברת נתיבי ישראל פרסמה בדצמבר 2016 מכרז לתכנון ובניית מחלף אשדוד־צפון (נקרא גם מחלף יבנה־דרום) אשר הוקם דרומית למחלף הנוכחי ומאפשר כניסה ויציאה מהשכונות הדרומיות של העיר. כביש שדרות הציונות מהווה כביש רוחב החוצה את יבנה ממערב למזרח משכונת נאות רבין לכביש מספר 42. אוטובוסים בעיר פועלת תחבורה ציבורית פנימית באמצעות חברת האוטובוסים אלקטרה-אפיקים מתחנות הרכבת אל השכונות, מרכזי העיר ומוסדותיה העיקרים. התחנה המרכזית נמצאת בסמוך למחלף יבנה ומשרתת את תחבורת האוטובוסים העירוניים והבין עירוניים שמפעילות חברות אגד ומטרופולין. רכבת בעיר שתי תחנות רכבת: תחנת הרכבת יבנה מערב נמצאת על קו מסילת תל אביב – פלשת וממוקמת בסמוך לתחנת האוטובוסים המרכזית של העיר ותחנת הרכבת יבנה מזרח, בקרבת האמפיתיאטרון הממוקמת על קו אשדוד־רחובות. כלכלה ותעשייה בעיר שני אזורי תעשייה - אזור מלאכה קטן בדרום העיר ממערב לתל יבנה, ופארק תעשייה בשטח של 1.7 קמ"ר בצפונה של העיר, המשתרע במקביל לכביש 4. בפארק יותר מ־250 מפעלים, ומועסקים בו יותר מ־8,000 עובדים. ענפי התעשייה העיקריים בעיר הם אלקטרוניקה, מחשבים, מתכת וחשמל. עם החברות שפועלות ביבנה נמנות אורמת, אורבוטק העוסקת במערכות בדיקה של מעגלים מודפסים וצגים שטוחים; חברת דרכים העוסקת בסלילת כבישים והקמת מחלפים, מולטילוק העוסקת במנעולים, זיוודרום העוסקת בהיי טק, קרייזי ליין המתמחה באופנת נשים, בן אנד ג'ריז המייצרת גלידה, "וילי פוד" המייצרת מזון משומר, "הגרעין" המייצרת חומרי גינון ו"המשבב" המייצרת מתכות. שלושה מרכזי קניות, בידור ופנאי חדשים הוקמו בשנת 2015 - "מתחם G" בכניסה המערבית ושני מרכזים בשכונת נאות רבין - "רוגובין" ו"קרסו". עיריית יבנה מקדמת הקמת אזור תעסוקה משותף עם מועצה אזורית ברנר במתחם מקרקעין בשטח של כ־500 דונם הגובל עם העיר. דת רובם המוחלט של תושבי העיר יבנה יהודים. בעיר פועלים כ־70 בתי כנסת בנוסחים שונים המשרתים את כלל העדות והזרמים. בעיר פועלים ארבעה מקוואות (שלושה לנשים ואחד לגברים). המועצה הדתית מספקת שירותי דת, לרבות קיום אירועים מרכזיים בחגי ישראל, רישום לנישואין, עירובין, מתן תעודת הכשר לעסקי מזון ושירותי קבורה והלוויה. בעיר כוללים ומרכזים רוחניים. בית העלמין ביבנה ממוקם בחלקה הדרומי של העיר בסמוך למושב בן זכאי שבשטח המועצה האזורית חבל־יבנה. בית העלמין כולל חלקה צבאית בה טמונים עשרות חיילים ואנשי כוחות הביטחון. מזרחית למושב בן זכאי ממוקם בית העלמין הישן של העיר יבנה. רב העיר הוא הרב דוד אביחצירא אשר מונה בשנת 1998 והחליף בתפקידו את אביו, הרב יוסף אביחצירא, שנפטר בכ"ו בתמוז ה'תשס"א (17 ביולי 2001). סמל העיר ראשי היישוב מייחסים חשיבות רבה לאתר קבר רבן גמליאל והדבר קיבל את ביטויו גם בסמלים הרשמיים של היישוב ובציון שמות של מוסדות ורחובות. בסמל הראשון של המועצה המקומית אלמנטים בולטים מקברו של רבן גמליאל. בסמל משולב הבניין שעל־פי המסורת מיוחסת לקבר רבן גמליאל הנשיא. סמל העיר, אשר אומץ בשנת 1986 עת הפכה יבנה לעיר, עוצב על ידי הצייר דן ריזינגר והוא מורכב משלושה אלמנטים: העבר מיוצג על ידי שלוש כיפות מבנים, שביניהן קבר רבן גמליאל, המסמלות את ההיסטוריה העשירה; ההווה מיוצג על ידי ספר פתוח, המסמל את החינוך ואת ההעשרה התרבותית; ואת העתיד מסמלת שמש עולה, המייצגת פיתוח, עליה ושגשוג. צבעי הסמל, כתום וכחול, נבחרו בשל הקרבה לים, שני נחלים (נחל שורק ונחל יבנה) החוצים את העיר, וצבע אדמת החול עליה היא יושבת. בשנת 2008, בשנתה ה־60 וה-70 של העיר הוטבעה הסיסמה "יבנה - קהילה מעולה בשפלה" בפרסומיה הרשמיים של העירייה. אלבום העיר אלבום העיר "יבנה בירוק" המכיל 288 עמודים ראה אור בשנת 2008 לרגל שנת ה־60 לעיר יבנה. האלבום נכתב על ידי הסופר יאיר ספרן וסוקר את תולדות היישוב, מימיו הקדומים ועד היום, נקודות ציון עיקריות בהתפתחותה, תיעוד היסטורי, מסמכים, ראיונות, תמונות וסיפורים. ראשי המועצה והעירייה שםתקופת כהונההערותמשה גרוטר1949–1953יו"ר ועד כפר יבנהאברהם טודוריס1953–1955על שמו נקראת כיכר בעיראהרון חג'ג'1955–1960על שמו נקרא רחוב חג'ג' בעיריוסף דואני1960–1964על שמו נקראות שדרות דואני בעיראהרון חג'ג'1964–1965כהונה שנייהשלמה מלכא1965–1966על שמו נקראת כיכר בעיראהרן חג'ג'1966כהונה שלישיתשלמה מלכא1966–1969כהונה שנייהאפרים לוי1969–1973על שמו נקראת "כיכר אפרים לוי" בעירמאיר שטרית1973–1987לימים שר בממשלות ישראל, בימיו הוכרזה יבנה כעיר (1986)יהודה ברוס1987–1998על שמו נקרא מרכז קהילתי בשכונת נאות שמירדוד בן הרוש1998ממלא מקוםצבי גוב-ארי1998–2022תא"ל (במיל') בחיל האוויר, נפטר במהלך כהונתו. על שמו האמפיתיאטרון העירוניחיים מסינג2022ממלא מקוםרועי גבאי2022–מכהןנבחר בבחירות מיוחדות שנערכו ב-15 בנובמבר 2022, נבחר לקדנציה נוספת בבחירות מן המניין בפברואר 2024 אתרים בעיר שמאל\|דרום־מזרחה של העיר\|300px\|ממוזער תל יבנה תל יבנה הוא אתר ארכאולוגי השוכן בדרומה של העיר ונשקפת ממנו תצפית פנורמית אל הרי יהודה במזרח, הים התיכון במערב וראשון לציון וחולון בצפון. שטחו של התל הוא כ־155 דונם. המקום לא נחקר באופן מסודר, אך מאז המאה ה־19 בוצעו בו מספר סקרים ארכאולוגיים וחפירות מקומיות. הממצאים הקדומים ביותר בתל עצמו מתוארכים לתחילת האלף ה־2 לפנה"ס (תקופת הברונזה התיכונה), וסמוך לו נתגלו קברים מהאלף ה־4 לפנה"ס. התגלו בו גם שרידים מתקופת הברונזה הקדומה, תקופת הברזל (קברי ארגז וקברים פשוטים), התקופה הפרסית, הביזנטית (בורות אשפה ובהם קנקנים, סירים, עצמות בעלי חיים, אבני פסיפס ומטבעות ארד), הערבית, ומההעות'מאנית. בתקופה הצלבנית שכנה כנסייה גדולה על התל, ועם כיבוש העיר על ידי הממלוכים ב־1244, היא הפכה למסגד שכונה "המסגד הגדול" (אל ג'מעה אל כבירה). המסגד פוצץ בהוראת אלוף פיקוד הדרום משה דיין. ב-2010 שופץ המקום למטרות תיירות. בשנת 2019 הוצגה תוכנית לפיתוח מתחם התל בשיתוף רשות העתיקות. הגשר הממלוכי הגשר הממלוכי ביבנה נטוי מעל נחל שורק במזרחה של העיר. הוא הוקם בידי ביברס במאה ה־13 והיה חלק מדרך הדואר. הגשר היה פעיל משך כ־750 שנים, עד ראשית המאה ה־21, עת נשא את כביש 410 בין יבנה לרחובות. הגשר הבנוי כקשת, היה גורם לנוסעים עליו לחוש קפיצה בעת שחלפו על פני שיאו. גשר חדש שנבנה בסמוך מדרום לו נושא כיום את הכביש, והגשר משמש הולכי רגל. הוא בנוי משלוש קשתות שהאמצעית שבהן רחבה וגבוהה משתי האחרות. בצידו המערבי, ממנו מגיעה הזרימה, מסתיימים העמודים בין הקשתות בחוד שנועד למנוע מסחף דוגמת ענפים מלהיתקע בגשר ולסתום את האפיק. הגשרים הדומים האחרים שהקים ביברס הם גשר ביברס בלוד הנושא עד היום את כביש 434 וגשר בנות יעקב הישן שפוצץ ב־1918. הפילבוקס כ־200 מטרים מדרום לגשר הממלוכי חוצה מסילת הרכבת מרחובות לאשדוד את נחל שורק. המסילה הונחה על ידי הצבא הבריטי בעת כיבוש ארץ ישראל מידי העות'מאנים, ולצידה הוקם בעת המאורעות פילבוקס שנועד לשמור על הגשר. הפילבוקס נבנה במתכונת הבריטית המקובלת, הוא עשוי בטון מזוין ומתנשא לגובה של שתי קומות. דלת פלדה קבועה בקומתו הראשונה ובדפנותיו נקבעו חרכי ירי. בית הקשתות ממוזער\|250px\|בית הקשתות ממזרח לתל יבנה בית הקשתות שוכן למרגלותיו של תל יבנה בצידו המזרחי. הבית נבנה החל בשנת 1936 על ידי השייח' ששלט באזור, אך בנייתו לא הושלמה והופסקה בשנת 1948, עת ברח השייח' עם משפחתו לאבו דאבי. המבנה ששופץ לאחרונה, שימש תחילה כבית מלון וכיום הוא משמש למגורים. המבנה בן שתי הקומות מצטיין בחלונות מלבניים גדולים, חלונות עגולים וחלונות בצורת קשת שהעניקו לו את שמו. בקומתו השנייה מרפסת מקורה גדולה הפונה מערבה, וגגה נתמך בעמודי אבן בעלי כותרות דוריות. בצדדיו האחרים מרפסות תלויות הנתמכות בעמודי מתכת ולהן מעקה מתכת מסוגנן. קבר רבן גמליאל וגן הסנהדרין גן הסנהדרין שוכן בדרומה של העיר, ובצידו המערבי ניצב מבנה אבן שנבנה בשני שלבים - חדר הקבורה מיוחס לתקופה הצלבנית, והמבואה המקורה נבנתה על ידי ביברס, כפי שמעידה על כך כתובת הקדשה משנת 1274. למרות פער זמנים של כ־1,100 שנים בין ימיו של נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל דיבנה, לתחילת בנייתו של המבנה, מזהה המסורת המקומית את המקום כקברו של הנשיא, ואילו מסורת מוסלמית מזהה אותו עם קברו של אבו הורירה , מחבריו של הנביא מוחמד, שחי במאה ה־7. מקורה של המסורת היהודית לאחר שנת 1948, והיא התבססה על דברי רבי יעקב השליח מהמאה ה־13 שציין כי "על קבר רבן גמליאל יש כיפה נאה מאוד והוא בית תפילה לישמעאלים. בניין מפואר וקורין אותו אבו הורירה". אשתורי הפרחי, הגאוגרף בן המאה ה־14, הסכים גם הוא עם קביעה זו, אך סביר עד מאוד כי רבן גמליאל אינו קבור במקום. ספק אף אם במקום קבור אבו הורירה שחי בעיר אל־מדינה, אך נראה כי במקום אכן קבור קדוש מוסלמי כלשהו. בצידו הצפוני של המבנה מבואת גישה הנפתחת אל שדרת דקלים. בחזית המבואה קבועים שלושה פתחים בצורת קשתות. העמודים בין הקשתות שקועים בקרקע ולכן בסיסם אינו גלוי. כותרותיהן הן קורנתיות מאוחרות ובהן שני טורים של ארבעה עלי אקנטוס. מעל המבואה כיפה בגובה של 7.80 מטרים וחמש כיפות נמוכות יותר בגובה של שישה מטרים. מעל אולם הקבורה כיפה גדולה ובו ניצבים המצבה ומחראב הפונה דרומה לכיוון מכה. במבנה מאפיינים אדריכליים ממלוכים כמו אבלק ומוקרנס. לאחר הקמת המדינה החל תהליך של תפיסת המקומות הקדושים ו"ייהודם". בעיר יבנה פותח קבר רבן גמליאל - נשיא הסנהדרין, שהיה על־פי המסורת המוסלמית קברו של עלי אבו הורירה. הבניין בעל הכיפה שבו שכן הקבר שופץ והפך לאתר עלייה לרגל יהודי. השינוי שחל במעמד קבר רבן גמליאל והעלייה בחשיבותו בתקופה שלאחר קום המדינה קשורים קשר הדוק במתיישבים היהודים החדשים אשר עלו ארצה לא מכבר מארצות האסלאם ויושבו בחורבות הכפר הערבי יבנה. רק בשלהי שנות החמישים לקח משרד הדתות לידיו את משימת שיפוץ הקבר ושילב אותו במסלולי העלייה לרגל שארגן. משרד הדתות דאג לפיתוח גן מסביב לקבר, על מקום בית הקברות המוסלמי הסמוך והוצב שילוט מאיר עיניים ומתקן להדלקת נרות. הקבר עצמו כוסה בפרוכת ועליה נרקם שמו של רבן גמליאל ושלטים מוליכים למקום. כיום משמש המקום כבית כנסת ואולם התפילה חצוי על ידי מחיצה לעזרת גברים ולעזרת נשים. מצבת הקבר חצויה גם היא כך שחלקה בעזרה האחת וחלקה האחר בעזרה האחרת. על לוחות שיש חקוקות אמרות של הנשיא.בחפירות בשנת 2021 נחשפו לראשונה שרידי מבנה ובית קברות עתיק מימי הסנהדרין. מדי שנה ביום י"ח בניסן מתקיימת הילולת רבן גמליאל ואת הקבר פוקדים מאמינים רבים מכל רחבי הארץ. מגדל המים ממוזער\|מגדל המים בעיר יבנה אחד מסמלי העיר הוא מגדל המים הנמצא במרכז העיר בנקודה הגבוהה ביבנה וצופה על העיר מאז מחצית שנות ה־80 של המאה הקודמת. המגדל מתנשא לגובה של 35 מטר והוא נבנה במטרה לאפשר אספקת מים לכלל העיר. כיום הוא אינו פעיל. המקום מהווה נקודת תצפית לסביבה כולה. פארק השרון ממוזער\|פארק השרון הפארק נמצא בחלקה המערבי של העיר בשטח של כ-80 דונם. בשנת 2021, הפארק עבר שדרוג והוא כולל בריכות אקולוגיות, מתקני ספורט אינטראקטיבי, מתחם פיקניק ומשחק. הכניסה הראשית לפארק ממוקמת בצידו המזרחי ופונה לרחוב השרון. מצפון גובל הפארק ברחוב החרצית ומדרום ברחוב הדולב. בהתאם לסמיכות זו של הפארק לאזור של מבנים צמודי קרקע, תוכננה רצועה של חיץ ובה נטיעות עצים להפרדה בין סביבת המגורים ושטחי הפעילות והנופש בפארק. בצידו המערבי עובר תוואי הרכבת. ערים תאומות שמאל\|ממוזער\|250px\|עיריית יבנה לקריאה נוספת רז קלטר, עירית ציפר וולפגנג צוויקל, בשדה פלשתים: כני פולחן מבור גניזה ביבנה, קדמוניות, 134, 2007, עמודים 89–95 קישורים חיצוניים תולדות יבנה, באתר עיריית יבנה ככה בונים עיר: יבנה, תוכנית הפיתוח העירונית באתר עיריית יבנה, ספטמבר 2009 התל הגבוה ביותר בשפלת החוף הדרומית – תל יבנה - מאמר וצילומים מהמקום 2012 מפת נמלי ארץ ישראל, 1918, משאב הוראה מאתר החינוך של הספרייה הלאומית צילום אווירי של יבנה בדילוגי זמן על פני 37 שנים (1984 עד 2020), באתר Google Earth הערות שוליים * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1949 קטגוריה:ישראל: ערים קטגוריה:ערים במחוז המרכז קטגוריה:עיירות פיתוח קטגוריה:יישובי המקרא קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני קטגוריה:נחלת שבט יהודה	2024-10-01T00:50:52
מרכבה סימן 1	הפניה טנק מרכבה סימן 1	2019-01-29T15:44:55
מרכבה סימן 2	הפניה טנק מרכבה סימן 2	2019-01-29T15:50:48
מרכבה סימן 3	הפניה טנק מרכבה סימן 3	2019-01-29T15:51:17
מרכבה סימן 4	הפניה טנק מרכבה סימן 4	2019-01-29T15:51:42
למוריה	ממוזער\|מפת למוריה מצוירת מעל למיקום הנוכחי של היבשות מספרו של סקוט-אליסון מ-1896 "סיפורן של אטלנטיס ולמוריה האבודות" למוריה הוא שמה של יבשת תאורטית בין הודו ומדגסקר ששקעה בים. התיאוריה בדבר קיומה של למוריה נועדה להסביר את הדמיון בין שני המקומות המרוחקים שבא לידי ביטוי בגאולוגיה, בצומח ובחי. לאחר התקבלות תאוריית נדידת היבשות, השערת קיומה של למוריה ננטשה על ידי העולם המדעי. אנשי תנועת העידן החדש אימצו את למוריה כיבשת שתושביה הקדומים היו בעלי יכולות רוחניות מפותחות, אצלם החלו כל התורות השאמאניות. מקור השם במאה ה-19 הייתה בעיה למאמינים ברעיונות של צ'ארלס דרווין על האבולוציה, כיצד מצויים מינים דומים מאוד של בעלי חיים במקומות שונים ונפרדים. הלמורים היוו קושי מיוחד לזואולוגים. הלמור הוא קוף למחצה המצוי רק במדגסקר ובמספר איים סמוכים, אך שרידים של למורים נמצאו גם בהודו ובמלזיה. כמה זואולוגים העלו השערה בדבר קיומה של יבשת באוקיינוס ההודי שחיברה בין מדגסקר להודו, יבשת שהתקיימה לפני מיליוני שנים ושקעה בים. הזואולוג האנגלי פיליפ שלאטר (Phillip L. Schlater) הציע את השם "למוריה" (LEMURia), עבור ארץ הלמורים האבודה שבאוקיינוס ההודי. למעשה קדם לשלאטר הזואולוג הצרפתי ז'ופרואה סנט-אילר, שעשרות שנים קודם לכן הציע אף הוא הצעה דומה, אך לא קרא בשם לאותה ארץ אבודה. ארנסט היינריך הקל, חוקר טבע גרמני ו"דרוויניסט" מושבע, השתמש בתאוריה על למוריה על מנת להסביר מדוע לא נמצאו מאובנים של האדם הקדמון. אם מקורו של האדם הוא מיבשת ששקעה באוקיינוס ההודי, אזי כל המאובנים של השלב החסר בהתפתחות האדם מצויים מתחת למים. ובלשונו של הקל "שלאטר כינה יבשת זו למוריה, על שם הקופים למחצה שאפיינו יבשת זו". כיום ידוע שהשערות אלו היו רחוקות מן האמת, שכן מנגנון נדידת היבשות מלמד אותנו שאכן היה קשר יבשתי בין חלקים אלו - ואף על פי שלא הייתה יבשה ששקעה בין מדגסקר להודו, שתי הארצות עצמן היו במגע יבשתי. כמו כן, האנתרופולוגים גילו שרידים רבים של האדם הקדמון באפריקה. אך במאה ה-19 היה הד רב לתאוריות של הקל. רבים קראו והעריכו אותן. כתוצאה מכך, השם למוריה היה ידוע היטב בין המשכילים באירופה ובאמריקה. למוריה משנה כיוון הלנה בלבצקי (Elena Petrovna Blavatsky) (נולדה כהלנה האהן 1831–1891) מנביאות העידן החדש ומייסדת תנועת התיאוסופיה, פרסמה ספר בשם: "הדוקטרינה הסודית". בספר זה נכתב כי היא שמעה על למוריה ב"ספר של דזיין" (Book of Dzyan) אשר לטענתה חובר באטלנטיס והוצג לה על ידי ה"מהטמות". עם זאת, בכתביה היא מכבדת את פיליפ שלאטר כאדם שהמציא את השם "למוריה". מאדאם בלאבצקי מיקמה את למוריה שלה באוקיינוס ההודי, לפני 150 מיליון שנה. ייתכן גם כי המקור לרעיונותיה בדבר היבשת ששקעה באוקיינוס ההודי הן אגדות בשפת סנסקריט על יבשה בשם רוטס (Rutas) ששקעה מתחת לים. היא תארה את יושבי למוריה כגזע השורשי השלישי להתיישב בכדור הארץ. לדבריה הם היו יצורים דו-מיניים שהטילו ביצים, וניחנו בכישורים על חושיים הודות לקיומה של "עין שלישית". לדבריה, הגזע נכחד משגילה את המיניות. עד אז החיים בלמוריה היו אוטופיה. רעיונותיה של מאדאם בלאבצקי הם שהפכו את המושג "למוריה" מגשר יבשתי שנועד להסביר בעיה בתורת האבולוציה, למושג מיסטי. השם למוריה כמושג מיסטי נשמר הודות לספרים רבים שנכתבו אחרי תקופתה ועד היום. דוגמאות לספרים שהשפיעו על תחילת תנועת העידן החדש: פרדריק ספנסר אוליבר (Frederick Spencer Oliver) דייר בשתי פלנטות (1894). ספר זה טוען כי הניצולים מלמוריה חיים על הר שסטה (Mount Shasta) שבצפון קליפורניה, או בתוכו. על טענה זו חזרו גם אחרים, ביניהם גאי באלארד (Guy Ballard) מייסד הארגון הדתי “I AM”. וו. סקוט-אליוט (W. Scott-Elliot) הסיפור של אטלנטיס ולמוריה האבודה (1896). סקוט-אליוט היה תיאוסוף שטען כי שאב ידע ממורים תיאוסופים באמצעות "ניבוי עתיד אסטרלי". בספרו המשיך את התאוריות של מאדאם בלאבצקי בדבר מיניותם של התושבים הקדומים של למוריה. סקוט-אליוט הרחיב את גודלה של למוריה מהחוף המזרחי של אפריקה עד האוקיינוס השקט. אגדת מו תפנית בהתהוותה של אגדת למוריה החלה עם רעיונותיו של הצרפתי אוגוסטוס לה פלנז'ון (Augustus Le Plongeon). לה פלנז'ון (1826–1908) חקר את עתיקות המאיה בחצי האי יוקטן והכריז כי הצליח לפענח את הכתובים הקדומים של המאיה. על פיהם, לדבריו, תרבותם עתיקה יותר מהתרבויות של אטלנטיס ושל מצרים העתיקה. לדבריו, הכתובים גם סיפרו על יבשת עתיקה אף יותר, הקרויה "מו". היבשת, שמוקמה באוקיינוס השקט, שקעה בים בדומה לאטלנטיס, והניצולים ממנה הם שייסדו את תרבות המאיה. כיום, לאחר שפוענח כתב המאיה, אנו יודעים כי "התרגומים" של לה פלנז'ון מבוססים על דמיון מפותח. רעיונותיו של לה פלנז'ון בדבר היבשת האבודה זכו לפופולריות עקב סדרה של חמישה ספרים שכתב ג'יימס צ'רצ'וורד (James Churchward) בנושא, החל בספר היבשת האבודה של מו. הספרים נמכרים עד היום בחנויות הספרים במדפים המוקדשים ל"עידן החדש" או ל"אמונה ורוחניות". על פי הספרים, התרבות הקדומה של מו התקיימה במשך 50,000 שנה עד שהיבשת אבדה לפני 26,000 שנה. סימנים לקיומה של היבשת מצא צ'רצ'וורד בשרידים ארכאולוגיים בהוואי, פולינזיה ובעיקר באי הפסחא. תור היירדאל מספר בסיפרו "אקו אקו" כי הדרכים העתיקות החוצות את אי הפסחא מגיעות ממש עד קו המים. סופר לו, כי יש הטוענים שדרכים אלו נמשכות מתחת למים והן חלק מיבשת מו העתיקה ששקעה. צולל שהיה בצוותו הפריך את הטענה כי הדרכים נמשכות מתחת למים. איחוד למוריה ומו אין יודעים מתי אוחדה האגדה בדבר היבשת האבודה "למוריה" עם האגדה בדבר היבשת האבודה "מו" (אולי משום שהשם "מו" נמצא בתוך השם "למוריה"). כמו כן לא ידוע כיצד הועברה היבשת שהייתה אמורה להיות באוקיינוס ההודי לצידו השני של כדור הארץ. כיום למוריה מוזכרת כשם נרדף למו והמאמינים בקיומה ממקמים אותה באוקיינוס השקט. חלק מאנשי העידן החדש מאמינים כי למוריה קיימת עד היום בממד אחר, וכי במדיטציה או בתקשור ניתן לעבור אליה. בספרים הרבים המוקדשים לנושא מתוארת למוריה כגן עדן פורח, מקום בו חיים התושבים בהרמוניה עם הטבע וזה עם זה. ראו גם אטלנטיס מו (יבשת דמיונית) לקריאה נוספת אומברטו אקו, תולדות האגדות - סיפורם של מקומות אגדיים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016, הפרק "אטלנטיס, מו ולמוריה", עמ' 180–219. מלבד ספריו של צ'רצ'וורד שהוזכרו קודם, קיימים ספרים רבים בנושא שנכתבו על ידי אנשים המזוהים עם ה"עידן החדש". בדרך כלל מוזכרת למוריה בנשימה אחת עם אטלנטיס. דוגמה לספר שנכתב בעברית: ורדית בר-אילן למורנטיס, אגדה שהייתה לאמת (הוצאת גל 1996). איילת סגל מהלכה למעשה - מסע בדרך להתעלות מהדורה מחודשת (הוצאת טלוס למוריה ישראל 2016) איילת סגל טלוס - אהבה בין הממדים (טלוס למוריה 2015) דוגמה לספרים מתורגמים : אורליה לואיז ג'ונסלמוריה החדשה (הוצאת אהבה 2003) אורליה לואיז ג'ונסמסרים מטלוס (הוצאת אהבה 2003) אורליה לואיז ג'ונסהלכות הממד החמישי (הוצאת אהבה 2006) קישורים חיצוניים האתר של ארגון טלוס למוריה בישראל פולקלור מיוצר: למוריה בהר שסטה (באנגלית) סיכום התורות הנפוצות בנושא (באנגלית) האתר המרכזי המוקדש ללמוריה (באנגלית) קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מקומות בדיוניים קטגוריה:על-טבעי קטגוריה:תאוריות מדעיות ארכאיות	2024-08-25T08:46:00
סדרת קושי	באנליזה מתמטית, סדרת קוֹשי היא סדרה שאבריה הולכים ומצטופפים ככל שמתקדמים בסדרה. באופן מדויק יותר, סדרה נקראת סדרת קושי אם לכל קיים מתאים לו, כך שלכל מתקיים . כלומר, לכל מרחק חיובי , קטן ככל שיהיה, יש איבר בסדרה שממנו והלאה ההפרש בין כל שני איברים קטן מ-. הגדרה זו תקפה לא רק עבור מספרים, אלא בכל מרחב מטרי , כשמחליפים את התנאי האחרון . סדרת קושי נקראת על שם המתמטיקאי הצרפתי אוגוסטן לואי קושי. מרחב מטרי השימושיות של סדרות קושי נובעת מכך שבמרחבים מטריים שלמים (מרחבים בהם כל סדרות קושי מתכנסות לגבול) הקריטריון להתכנסות סדרה תלוי אך ורק באיברי הסדרה, בניגוד להגדרת ההתכנסות שתלויה גם באיברי הסדרה וגם בגבול עצמו. תכונה זו מנוצלת באלגוריתמים, בהם ניתן להראות כי תהליך איטרטיבי מייצר סדרת קושי. בכל מרחב מטרי, כל סדרה מתכנסת היא סדרת קושי. מאידך ישנם מרחבים מטריים בהם יש סדרות קושי שאינן מתכנסות. מרחב מטרי שלם הוא כזה שבו לכל סדרת קושי בו קיים גבול. המספרים הממשיים הם דוגמה למרחב מטרי שלם. דוגמה למרחב מטרי שאינו שלם היא הקטע הפתוח עם המטריקה המושרית מהמספרים הממשיים, שכן הסדרה היא סדרת קושי שאין לה גבול בקטע. הבהרה לא מספיק לדרוש שההפרש בין כל שני איברים עוקבים הולך וקטן, לדוגמה בסדרה , ההפרש בין כל שני איברים עוקבים נעשה קטן יותר ככל שמתקדמים בסדרה: אך עם זאת, ככל שערכי n גדלים, כך גם ערכי גדלים באופן שרירותי. ולכן, לכל אינדקס n ומרחק d, קיים אינדקס m גדול מספיק שעבורו (מתקיים עבור: ). לכן, לא משנה כמה נתקדם בסדרה, איברי הסדרה לעולם לא יתקרבו זה אל זה, ולכן סדרה זו אינה סדרת קושי. ראו גם אפיון התכנסות לפי קושי הגדרת הגבול לפי קושי קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:סדרות מתמטיות קטגוריה:מרחבים מטריים קטגוריה:אוגוסטן לואי קושי	2024-05-02T00:10:21
משפט קנטור-שרדר-ברנשטיין	משפט קנטור-שרדר-ברנשטיין בתורת הקבוצות אומר שאם קיימת פונקציה חד-חד-ערכית מקבוצה לקבוצה , וקיימת פונקציה חד-חד-ערכית מהקבוצה לקבוצה , אז קיימת פונקציה שהיא גם חד-חד-ערכית וגם על מהקבוצה לקבוצה , כלומר שתי הקבוצות שקולות – עוצמתן זהה. המשפט נקרא על שם גאורג קנטור, ארנסט שרדר ופליקס ברנשטיין. בכתיב עוצמות ניתן לנסח את המשפט כך: אם וגם אז . המשפט מכונה גם "למת הסנדוויץ'" (משום שהוא מסיק מאי-השוויונות את שוויון העוצמות). חשיבותו הרבה של המשפט היא בכך שהוא מראה שהיחס " אם יש פונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-" הוא יחס יחס אנטי-סימטרי. ברור שהיחס הזה טרנזיטיבי, ואם כך הוא מהווה יחס סדר חלש. כדי להוכיח שהיחס הוא יחס סדר מלא, כלומר שלכל שתי עוצמות מתקיים או , דרושה אקסיומת הבחירה. הוכחות של המשפט נניח ש- היא פונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-, וש- היא פונקציה חד-חד-ערכית מ- ל-. נציג כמה הוכחות של המשפט, המבוססות כולן, בדרכים שונות, על חלוקה של אחת הקבוצות לשני חלקים ושימוש ב- עבור אחד מהחלקים וב- עבור השני כדי להגדיר את הבייקציה בין הקבוצות. הוכחה באמצעות סיווג של האיברים נוכיח את המשפט על ידי בניית פונקציה חד-חד-ערכית ועל מ־ ל־. נניח, ללא הגבלת הכלליות שהקבוצות ו- זרות. נראה שקיימת התאמה חד-חד-ערכית ועל בין שתי הקבוצות. נבנה עבור כל איבר של הקבוצה , וכל איבר של הקבוצה , סדרת איברים מ- ומ- לסירוגין, כך שכל איבר מתקבל על ידי החלת הפונקציה החד-חד-ערכית המתאימה על האיבר שקודם לו: נשים לב שניתן להמשיך את הסדרה ימינה ללא סוף, אך מאחר ש- ו- לא מוגדרות לכל איברי ו- בהתאמה, לא בהכרח ניתן להמשיך את הסדרה שמאלה עד אינסוף. הסדרות יכולות להסתיים משמאל באיבר של , להסתיים משמאל באיבר של , או להיות אינסופיות (או מעגליות) לשני הכיוונים. נסווג את הסדרות כסדרות קצה-, סדרות קצה- או סדרות ללא קצה בהתאמה. מכיוון ש- ו- הן פונקציות חד-חד-ערכיות, לכל איבר בכל אחת מהקבוצות קיימת רק סדרה אחת כזו עד כדי זהות: אם איבר מופיע בשתי סדרות, כל האיברים מימינו ומשמאלו חייבים להיות זהים בשתיהן. הסדרות יוצרות חלוקה של האיחוד של ו-. לכן מספיק לבנות פונקציה חד-חד-ערכית ועל מ- ל- בכל אחת מהסדרות בנפרד. כעת, נבנה את הפונקציה החד-חד-ערכית ועל מ- ל-: עבור איברי ששייכים לסדרת קצה-, נגדיר את כ- (כלומר, נלך צעד אחד ימינה בסדרה המתאימה לאיבר). עבור איברי ששייכים לסדרת קצה-, נגדיר את כ- (כלומר, נלך צעד אחד שמאלה בסדרה המתאימה לאיבר), ובאותו אופן נגדיר גם את עבור איברי ששייכים לסדרה ללא קצה. קל לראות שהפונקציה היא אכן חד-חד-ערכית ועל. בניה ישירה של ההתאמה נחליף את הקבוצה בתמונה שלה , שהיא ממילא שוות עוצמה ל- משום ש- חד-חד-ערכית. כעת אפשר להניח ש- ונתונה פונקציה חד-חד-ערכית ; עלינו לבנות פונקציה כזו שהיא חד-חד-ערכית ועל. נסמן ב- את ההרכבה של על עצמה פעמים (כאשר היא פונקציית הזהות). נאמר שאיבר הוא מסוג ראשון אם קיימים ו- כך ש-, ומסוג שני אחרת. נגדיר פונקציה באופן הבא: אם מסוג ראשון, ו- אחרת. כעת נוכיח כמה טענות קלות: מוגדרת לתוך . אכן, כל איבר של הוא מסוג ראשון, ולכן . חד-חד-ערכית. נניח ש-. אם שניהם מסוג ראשון הם שווים כי חד-חד-ערכית; ואם שניהם מסוג שני הם שווים לפי ההנחה. נניח, אם כך, ש- מסוג ראשון ו- מסוג שני. מכיוון ש- מסוג ראשון אפשר לכתוב עבור , ומכיוון ש- מסוג שני, , כלומר גם מסוג ראשון, בסתירה להנחה שהאברים מסוגים שונים. על: אם הוא מסוג שני, אז הוא שווה לתמונת של עצמו; ואם הוא מסוג ראשון אז ובהכרח , ולכן גם הוא מסוג ראשון, ואז , כך ש- בתמונת בכל מקרה. הוכחה באמצעות למת נקודת השבת מסמנים ב- את קבוצת החזקה של . נשתמש בלמה הבאה: למה: תהי פונקציה שומרת הכלה (כלומר, אם אז ). אז יש לה נקודת שבת (כלומר קבוצה כך ש-). כעת נבחר . ברור שהפונקציה הזו שומרת הכלה, ולפי הלמה יש לה נקודת שבת, שנסמן ב-. מכיוון ש-, קיבלנו ש-, ולכן . דוגמה לשימוש במשפט נחשב את (כלומר עוצמת קבוצת הפונקציות מהטבעיים לעצמם, שמסומנת גם ): ראשית נשים לב שמתקיים כי כל פונקציה מהטבעיים לקבוצה היא בפרט פונקציה מהטבעיים לטבעיים, וכל פונקציה מהטבעיים לטבעיים היא בפרט פונקציה מהטבעיים לממשיים. פונקציית הזהות היא תמיד חד-חד-ערכית, ולכן אם קבוצה מוכלת בקבוצה אחרת אז עוצמתה לא גדולה ממנה. מכאן: לפי ההגדרה המוכללת לחזקה, האי שוויון הנ"ל שקול ל: (כאשר היא אָלֶף אֶפֶס ו- היא עוצמת הרצף) אבל מתקיים וכמו כן, על פי חוקי החזקות: (להוכחת השוויון , ראו כאן) לכן , ועל פי משפט קנטור-שרדר ברנשטיין נקבל , משמע קיבלנו . ראו גם פונקציית הזיווג של קנטור קישורים חיצוניים קנטור שרדר ברנשטיין סנדוויץ	2024-04-21T04:34:29
פרשת אלטלנה	הפניה אלטלנה	2024-02-09T17:16:00
אלטלנה	אָלטָלֶנָה (באיטלקית: Altalena; פירוש: נדנדה, שמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי בתקופה שבה היה עיתונאי באיטליה, לפני מלחמת העולם הראשונה) הייתה אונייה שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947 והופגזה על ידי צה"ל ב-22 ביוני 1948, בזמן ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. הספינה הפליגה לישראל ביוני 1948 כשהיא מובילה על סיפונה כ-930 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל. במהלך המשא-ומתן, שהתקיים טרם הגעת הספינה לחופי ישראל בין מי שהיה עד 15 במאי 1948 ראש הנהגת האצ"ל, ועתה ראש תנועת החירות, מנחם בגין, לבין נציגי ממשלת ישראל, התגלעו חילוקי דעות קשים בשאלה לאן יועבר הציוד הצבאי שעל הספינה. ב-15 במאי הודיע מנחם בגין על פירוק האצ"ל ועל הקמת תנועת החירות. קונקרטית התנהל הוויכוח על דרישת בגין למסור 20% מהנשק לאצ"ל בירושלים, שלכאורה הייתה אזור שלא בשליטת ממשלת ישראל, שכן ירושלים נועדה להיות שטח בין-לאומי. בגין ידע שמדובר בטיעון סרק, גם כי הוא עצמו ותנועתו דחו עקרונית את רעיון בינאום ירושלים וגם כי בהסכם לפירוק האצ"ל הופיעו המלים "בתחום ממשלת ישראל" כלומר שהממשלה ריבונית בכל זירה ובכל הקשר רלוונטי, כולל פעולות רכש, איסוף כספים ודיפלומטיה גלויה וסמויה מחוץ לארץ ישראל. המדינה ראתה במטען הנשק דבר רצוי, אך חששה מהסתבכות בין-לאומית בשל תנאי ההפוגה. בנוסף התנגדה ממשלת ישראל להכתבת תנאים מצד ארגון שעקרונית לא היה חוקי, לצד העובדה שמדובר בארגון ששלושה שבועות קודם חתם על הסכם פירוק. הוסכם שבנסיבות הקיימות שהאונייה תגיע לחוף כפר ויתקין ותפרוק שם את מטענה בחשאי ולא בנמל תל אביב. בשעות הערב המאוחרות ב-20 ביוני 1948 הגיעה האונייה לחוף ויתקין, ושם הורדו העולים והחלה פריקת הציוד הצבאי שעל סיפונה. הממשלה החליטה לרכז כוח גדול שירתיע את אנשי האצ"ל מלקחת את הנשק וימנע קרב. בשעות הבוקר כותר אזור הנחיתה על ידי כוחות מחטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, דן אבן, הציב לאנשי אצ"ל אולטימטום למסור באופן מיידי את הנשק שנפרק מהאונייה לידי צה"ל. לאחר שנפרק חלק מהנשק התגלתה האונייה בידי האו"ם. פיקוד האצ"ל דחה את האולטימטום, ובשעות הערב של 21 ביוני פתחו כוחות האצ"ל באש לעבר כוחות צה"ל. כוחות צה"ל השיבו אש, ובעת הקרב נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. במקביל, חלק מחיילי אצ"ל נטשו את עמדותיהם וניסו להגיע לכפר ויתקין, ובקרב ליד בית דגן נהרגו שני אנשי אצ"ל נוספים. הספינה לא שעתה לפקודת אוניות חיל הים לעצור, ולאחר שמנחם בגין עלה על סיפונה, פרצה את המצור הימי שהטילו עליה אוניות חיל הים בפקודת הממשלה, ושמה פעמיה מחוף כפר ויתקין דרומה לכיוון תל אביב, בידיעה ששם יש ציבור אוהד רחב וכך, גם אם לא יצליחו לפרוק בביטחה את הנשק שעל סיפונה, יושג הישג פוליטי בדעת הקהל. לאחר הגעת "אלטלנה" לחופי תל אביב בליל 22 ביוני, נעשו ניסיונות נוספים להגיע לעמק השווה אבל ללא הועיל. בבוקר התחדשו חילופי האש, ובשעות אחר הצהריים הורה ראש הממשלה בן-גוריון לפיקוד העליון של צה"ל על הפצצת הספינה, היא הופגזה ועלתה באש, ונותרה שרופה על שרטון מול חופי תל אביב. למעלה משנה לאחר מכן הוטבעו שרידי הספינה מול חוף נבי רובין. בעימותים בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במסגרת מבצע שכונה מבצע "טיהור". הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הנחיצות בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס ציבורי ופוליטי לוהט עד ימינו. לימים כונה האירוע בשם "פרשת אלטלנה". רקע פרשת אלטלנה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות (11 ביוני - 9 ביולי 1948), זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל. באותה תקופה הייתה המדינה נתונה במצב צבאי קשה, בעקבות פלישת צבאות ערב לשטח ארץ ישראל המנדטורית, שהחלה ב-15 במאי 1948. היא סבלה ממחסור חמור בציוד צבאי מכל הסוגים, ובמיוחד בנשק כבד (כלי רכב משוריינים, מטוסים וכלי ארטילריה), ונסיונותיה לרכוש נשק ולהביאו לישראל, נתקלו בקשיים חמורים עקב האמברגו שהוטל על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, על אספקת נשק לצדדים היריבים במלחמה בא"י. ההכנות להפלגת "אלטלנה", כולל מימון רכישת האונייה, איושה וציודה, נעשו לפני חתימת ההסכם לפירוק אצ"ל, אך הפלגתה והגעתה לחופי ישראל התרחשו לאחר שההסכם נחתם ב-1 ביוני. לפי ההסכם כוח האצ"ל בירושלים, שכונה "הגדוד הירושלמי", שמר על עצמאותו, אך יחידות אצ"ל אחרות הוכפפו לצה"ל, ושולבו במסגרת חטיבה 7, 8 ו-18. ההסכם נחתם על רקע שאיפתו של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון לאחד את כל הכוחות הצבאיים שפעלו במסגרת היישוב היהודי בא"י (ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י) תחת מסגרת צבא הגנה לישראל, שיהיה כפוף למרות הממשלה הזמנית של מדינת ישראל. לתהליך זה הייתה משמעות עמוקה עבור היישוב היהודי, שכן החלוקה לארגוני המחתרת השונים, הייתה מעוגנת בהתפלגות תרבותית ופוליטית של תנועות ערכיות שונות. תנועות אלו שאפו לשמר את עצמאותן, ולכן התנגדו למהלכיו של בן-גוריון להביא ליצירת מערכת ביטחונית ממלכתית אחת, שכולם סרים למרותה, לאחר הקמת המדינה. ההתנגשות והמתח הטבעי בין נטיית הממשלה לקבוע כי למדינה יש מונופול בלעדי על השימוש בכוח צבאי לבין נטיית תנועות פוליטיות שונות (במיוחד אצל מי שנקראו בשם "ארגוני הפורשים", שלפני קום המדינה לא קיבלו את מרות הנהגת ההסתדרות הציונית והנהגת היישוב) להמשיך במצב הקודם, שימשה מצע נוח לפרוץ עימותים סביב נושא זה, אשר פרשת אלטלנה סימנה את שיאם. רכש האונייה האונייה "אלטלנה" נרכשה בארצות הברית בקיץ 1947 על ידי "הוועד העברי לשחרור האומה", שהיה גוף פוליטי של אצ"ל בארצות הברית. היא שימשה במקור כנחתת טנקים של חיל הים האמריקני בשם LST 138. השם החדש שניתן לאונייה, "אלטלנה", שמשמעותו "נדנדה" באיטלקית, היה שם העט של זאב ז'בוטינסקי. במקור נועדה האונייה להביא עולים חברי אצ"ל מאירופה לארץ ישראל, אולם בסוף השנה הוחלט להשתמש בה גם כאוניית נשק. באונייה הפליגו כ-930 עולים שחלקם נועדו לגיוס לאצ"ל, חלקם ניצולי השואה, והיא הובילה על סיפונה ציוד צבאי רב. מרבית הציוד הצבאי שהועמס על האונייה (נשק ששוויו הוערך בכ-153 מיליון פרנק צרפתי) הועבר לידי האצ"ל בחינם על ידי ממשלת צרפת, במסגרת הסכם חשאי שנחתם בין נציגי הארגון לז'ורז' בידו , שר החוץ הצרפתי, פרטי ההסכם והמניעים שגרמו לממשלת צרפת להעביר את הנשק לידי האצ"ל אינם ברורים. הסבר אפשרי הוא חששה של ממשלת צרפת מהשתלטות צבא ירדן על ירושלים, ורצונה לשמור על האינטרסים המיוחדים של צרפת בעיר באמצעות חימוש הצבא הישראלי (הצרפתים היו מעוניינים שירושלים תישאר מובלעת בחסות בין-לאומית, בהתאם להחלטת החלוקה). חלק קטן מהנשק, שהיה על סיפון "אלטלנה", נקנה על ידי נציגי האצ"ל מידי ארגונים ספרדים אנטי פשיסטיים בצרפת, קומוניסטים צרפתיים ולוחמי מחתרות אנטי נאציות. לפי עדותו של מפקד האונייה, אליהו לנקין, הציוד הצבאי שהועמס על "אלטלנה" כלל כ-5,000 רובים, 450 מקלעים, 5 זחל"מים, כמה אלפי פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים. כמו כן הכילה האונייה ציוד רפואי רב (כולל חדר ניתוח) ומדים לרוב. רב החובל של האונייה היה מונרו (עמנואל) פיין, יהודי ששירת בצי האמריקאי. מהלך הפרשה הפלגת האונייה שמאל\|ממוזער\|250px\|דגם של הספינה "אלטלנה"האונייה הייתה אמורה להגיע לישראל ב-15 במאי 1948, אך מאחר שרכישת הנשק וארגון הלוחמים ארכו זמן רב, יציאתה התעכבה, והיא הפליגה מצרפת רק ב-11 ביוני. עיכוב זה היה משמעותי ביותר, שכן כתוצאה ממנו "אלטלנה" הגיעה לחופי ישראל רק לאחר כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה במלחמה בא"י. בינתיים, נחתם ב-1 ביוני הסכם על שילוב אצ"ל בצה"ל, במסגרתו הוסכם, שהאצ"ל יפסיק כל פעילות עצמאית לרכישת נשק. מנחם בגין חתם על ההסכם בשם האצ"ל. בעקבות ההסכם מסרו נציגי אצ"ל לממשלת ישראל על קיום אוניית הנשק ועל תוכנית ההפלגה שלה, אך מועד ההפלגה המדויק שלה מצרפת לא היה ידוע להם. ממוזער\|250px\|אנשים על סיפון האונייה אלטלנה את ההחלטה על מועד ההפלגה הסופי של האונייה קיבל שמואל כץ, ששימש כמנהל מפקדת האצ"ל באירופה. הוא החליט לא להודיע להנהגת האצ"ל בישראל על מועד ההפלגה, משום שלטענתו "לא חשב שהדבר נחוץ", טעות שהתבררה בדיעבד כגורלית. האונייה יצאה לדרכה בחשאי, מבלי להודיע למפקדת אצ"ל בישראל, אך דבר הפלגתה התגלה על ידי הסוורים בנמל שפתחו בשביתה והדליפו זאת לצהובון בריטי (כנראה בשל מסדר שנעשה בנמל לפני העלייה) וממנו הגיעה השמועה לרויטרס, AP, ולבסוף גם ל-BBC. שם שמע לראשונה מנחם בגין, מפקד אצ"ל, על ההפלגה. בגין ניסה לעכב את הגעת האונייה, אך ללא הצלחה. לטענת אליהו לנקין, מפקד האונייה, הסיבה הייתה בעיות קשר אך יש הטוענים כי לנקין העמיד פנים שמערכת הקשר לא עובדת. משא ומתן ממוזער\|250px\|מנחם בגין עם פעילי אצ"ל לשעבר, בציון שנה לאירועי האלטלנה, יוני 1949. נציגי הממשלה הציעו למנחם בגין שהממשלה תרכוש את כל הנשק שעל הסיפון, ובשל כך נערכה ישיבה של מפקדי האצ"ל ובה נדונה הצעת הרכישה, בגין התנגד נחרצות בטענה כי אין אנשי האצ"ל סוחרי נשק. ב-15 ביוני נועד מנחם בגין עם נציגי ממשלת ישראל, והודיע להם כי האונייה מפליגה לעבר חופי ישראל בניגוד להוראתו. ישראל גלילי העביר לבגין את הנחיית ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כי על האונייה להגיע במהירות, שדר שהצליח להגיע אל האונייה. בליל 16 ביוני התקיימה פגישה בין נציגי אצ"ל לנציגי משרד הביטחון, שבה עלו חילוקי דעות בדבר חוף היעד של "אלטלנה". בבוקר אותו היום, הודיעו לוי אשכול וגלילי לבן-גוריון על האונייה. בן-גוריון רשם ביומנו כי: בניגוד להצעת אצ"ל שהספינה תפרוק את העולים והציוד הצבאי שעל סיפונה בנמל תל אביב שם היו לאצ"ל תומכים רבים, החליטה הממשלה שהיא תעגון בחוף כפר ויתקין, במאמץ לשמור בסוד את דבר קיומה ממשקיפי האו"ם. למרות הסיכום במחלוקת בדבר חוף היעד, נותרה אי-הסכמה משמעותית בנוגע לחלוקת הנשק שעל סיפון האונייה: בגין דרש כי חמישית מהנשק יועבר ל"גדוד הירושלמי", והשאר ליחידות צה"ל עם קדימות ליחידות אצ"ל. בן-גוריון הסכים שחלק מהנשק יועבר לירושלים, אך עמד על כך ששאר הנשק יופקד ישירות בידי צה"ל ללא תנאים מוקדמים, ורק לאחר מכן יוחלט מה ייעשה בו. עיתוי ההגעה של אלטלנה לחופי ישראל, יצר בעיה נוספת לממשלת ישראל, משום שהספינה נשאה ציוד צבאי, והנשק שהיה על סיפונה היווה הפרה של החלטת אמברגו הנשק של מועצת הביטחון ושל תנאי ההפוגה. ישיבת הממשלה ב-20 ביוני ב-20 ביוני בשעות הערב נערכה ישיבת ממשלה שעסקה בנושאים שונים ביניהם המצב החמור בירושלים. בסוף הישיבה, ניתנה סקירה של התפתחות הפרשה. לפי הדיווח הייתה בחוף ויתקין התכנסות כ-500 אנשי אצ"ל. בן-גוריון הודיע כי: בן-גוריון העלה חשש נוסף והוא החלשת מעמדה של הממשלה במגעים עם שליח האו"ם לארץ ישראל, הרוזן ברנדוט, משום שהאחרון עלול להגיע למסקנה כי הממשלה הזמנית אינה שולטת במתרחש במדינת ישראל. לדברי מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון חשש גם מהאפשרות שהאצ"ל יתקומם. כל השרים שדיברו בישיבה, כולל מרדכי בנטוב, הרב פישמן-מיימון, יצחק גרינבוים אחזו בדעה כי עדיף להימנע מקרב ככל האפשר, ולשם כך יש לרכז כוח גדול שירתיע את אנשי האצ"ל. כפי שביטא זאת גרינבוים: . עלה גם החשש כי כוחות צה"ל במקום לא יספיקו להתארגן בזמן כדי למנוע פריקה של מספיק נשק כך שיתפתח משבר רציני עוד יותר. הרב פישמן טען כי "אם אפשר לרכז כוח במידה שיספיק כדי לאיים עליהם - צריך לעשות את הדבר." לכך ענה בן-גוריון: "לאיים אפשר רק אם מוכנים גם לפעול. הם אינם ילדים ויש ערך לאיום רק כשהוא רציני... אם נכון הדבר שיש להם 5,000 רובים ו-250 מכונות ירייה הרי מה שהם עושים עתה הוא משחק ילדים לעומת מה שיעשו מחר. ואז תהיה שתי מדינות ושני צבאות." הרב פישמן שאל אם צריך לתת התראה לבגין ובן-גוריון אמר: "כמובן שכן". בן-גוריון הבהיר כי מטרת הכוח היא מניעת הורדת הנשק לחוף, ואם אין ברירה ייעשה שימוש בכוח שמונה שרים הצביעו בעד, ושר אחד, הרב פישמן, נמנע. נוסח ההחלטה הוא "מחליטים פה אחד לתת סמכות למטה לפעולה נגדית, אם ירכז כוח מספיק במועד הדרוש. על המפקד במקום להשתדל למנוע בלי כוח, אם לא יקבלו דינו - ישתמש בכוח". הגעת האונייה לכפר ויתקין שמאל\|ממוזער\|250px\|מזח כפר ויתקין בחוף בית ינאי האונייה הגיעה לכפר ויתקין בשעות הערב המאוחרות של 20 ביוני, והחלה לפרוק אנשים וציוד. בין המקבלים את פניה היו מספר חברי אצ"ל, ובתוכם בגין עצמו, מספר חיילי הפלי"ם (פלוגות הים של הפלמ"ח) שהתאמנו בפעולות הנחתה וחברי מושב הדייגים מכמורת. חיילי הפלי"ם סייעו בפריקת העולים מהספינה, משהחל הוויכוח על יתרת הנשק שנותר בספינה, הוציאו חיילי הפלי"ם את סירותיהם מכלל שימוש וטענו כי אינם יכולים להמשיך בפריקה. בשעה 11.00 בערב שיגר יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל צה"ל, מברק למפקדי חטיבות "קרייתי" ו"גבעתי": "לרגל אפשרות של התקוממות גדודי האצ"ל לפקודתך בעקב פעולות העלולות להתרחש מהלילה, עליך לנקוט בכל האמצעים הפרבנטיבים שהגדודים הנ"ל לא יוכלו לבצע את ההתקוממות הזאת". חיילי חטיבת גבעתי סירבו לבצע את המשימה. לאור זאת, נדרש דן אבן (אפשטין), מפקד חטיבת אלכסנדרוני, לכתר עם חייליו את כפר ויתקין, ולהחרים את ציוד האונייה. בנוסף לחטיבת אלכסנדרוני הובאו למקום כוחות מחטיבה 7, גדוד 89 (הקומנדו מחטיבה 8 בפיקודו של משה דיין) ופלוגה מהגדוד השישי (שהובאה ממחנה פרדס-חנה). פקודת הכיתור של כוחות אצ"ל על ידי כוחות צה"ל, הושלמה בבוקר יום המחרת, 21 ביוני. אנשי אצ"ל ראו בזמן זה שתי אוניות מלחמה של צה"ל שסוגרות על האלטלנה מהים. בשעות הבוקר ניסו משאיות האצ"ל לצאת החוצה אבל נתקלו במחסומים של צה"ל. את המחסום הראשון פרקו ואילו במחסום השני נתקלו בחיילי צה"ל שאיימו לפתוח באש אם ינסו לפרוץ את המחסום. מספר דקות לאחר מכן, שלח דן אבן שליח לבגין עם אולטימטום קצר מטעם משרד הביטחון, למסירת האונייה על תכולתה לרשות הצבא. האולטימטום דרש תשובה תוך 10 דקות. הנימוק שניתן על ידי הממשלה לזמן הקצר היה כי שהות ארוכה בחוף עלולה לגרום לנהירה המונית של אנשי אצ"ל לחוף ולהחרפת העימות בין שני הצדדים. בנאום לפני העולים החדשים על סיפון אלטלנה, אמר בגין שהנשק שעל הספינה נועד ליחידות האצ"ל כדי להגן על ירושלים, ולכן אין כוונה למסור אותו לרשות צה"ל. עוד אמר שהאצ"ל יגן על ירושלים וצבא ההגנה לישראל (הגנה בהדגשה - בציניות) יגן על תל אביב. בגין ראה באולטימטום הדחוק עלבון, וסגנו יעקב מרידור ניסח זאת כך: "איך זה תוך עשר דקות נותנים אולטימטום? מה זה? אנחנו פושעים? איזו גישה זאת? לא עשינו בשביל המולדת משהו, כדי שהם יוכלו לתת את הפקודות האלה? זה קומם אותנו". בגין טען זמן קצר לאחר מכן כי לא הייתה לו אפשרות לענות תוך עשר דקות וכי הוא רוצה לדבר עם דן אבן. חלפו עוד מספר שעות שבהן אנשי האצ"ל המשיכו לפרוק את ארגזי הנשק מהספינה, ללא מימוש האולטימטום. לפי בן-גוריון, היות שניתנו הוראות ברורות לפיקוד הצבא, לא היה לו יותר מה לעשות, והוא לא היה מעורב בנושא עד לפנות ערב. ראש אגף מבצעים, יגאל ידין (שתפקד בעצם כרמטכ"ל באותו זמן) נסע לכפר ויתקין בעצמו וניהל את הפעולות שם. גילוי האונייה על ידי כוחות האו"ם אנשי האו"ם גילו את דבר בוא ספינת הנשק ואת מקום עגינתה. מספר שעות לאחר הגעתה, בשעות הבוקר של 21 ביוני, נשלח לחוף ויתקין מטוס של האו"ם שחג מעל הספינה. אנשי האצ"ל הבינו כי קיומה התגלה. למרות זאת המשיכו אנשי האצ"ל בפעולות פריקת הנשק. מאוחר יותר שלח האו"ם גם שני פקחים לכיוון הספינה אולם אנשי האצ"ל מנעו מהם להתקרב אליה. טיסת האווירון מעל האונייה נודעה לשר החוץ משה שרת בשעות הבוקר של אותו יום. יתר על כן, לטענת שרת, עוד באותו בוקר כינסו אנשי האצ"ל עיתונאים ודיווחו על האונייה לכתבים, ומשם הדבר הגיע גם לאנשי האו"ם. שרת הגיע למסקנה כי משרד החוץ חייב לדווח לאו"ם על הנושא כדי שישראל לא תואשם בהפרת האמברגו. בשעות אחר הצהרים של אותו יום, שלחו אנשי האו"ם שליחים לשרת כדי לקבל הבהרות. שרת היה באותו זמן עסוק בכתיבת מכתב לאנשי האו"ם לדווח על האונייה ועל כך שמדובר במורדים נגד המדינה. אנשי האו"ם סברו בתחילה כי מדובר בהגעתן של שלוש ספינות נשק, אולם הובהר להן כי שתי ספינות הן ספינות משמר החופים. קרב בכפר ויתקין נוכח הסירוב להיענות לאולטימטום, ומשניסו משאיות הנשק לפרוץ את המצור, בשעות הערב של 21 ביוני פתחו אנשי האצ"ל באש לעבר חיילי צה"ל. הם הרגו שני חיילי צה"ל, ובחילופי האש שלאחר מכן נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל. בנוסף נפצעו 14 אנשי אצ"ל ו-3 חיילי צה"ל. מפקד האצ"ל במקום ביקש הפוגה של 45 דקות לפינוי הפצועים, בכלי רכב של האצ"ל. מפקדי צה"ל במקום הסכימו להפסקת האש ולפינוי הפצועים ברכבים של צה"ל. בשעה תשע בערב הודיע "קול ישראל" כי הוטל עוצר על העיר נתניה. רוב הנשק שהביאה האונייה נותר בה, אבל חלק ממנו נפרק לחוף. לפי הערכת תנועת החרות, כ-2,000 רובים (כ-40% מהרובים באונייה), מאות מכונות ירייה וכמיליון כדורים (25%) נפרקו לחוף והגיעו בסופו של דבר לידי צה"ל. גם לפי הערכת הממשלה חלק מהנשק נפרק בחוף אבל רובו נותר באונייה. בשלב זה האונייה נמלטה אל לב ים ועל סיפונה בגין וכ-100 אנשי אצ"ל, מיעוטם עולים. לפי מרידור הסיבה לכך הייתה חשש לחייו של בגין. בגין עצמו נימק את ההפלגה ברצון להתייעץ עם חבריו ולהגיע להסדר לפריקת הנשק. האונייה הפליגה בתחילה לכיוון חיפה אך סבה לתל אביב בפקודת ספינות חיל הים. ביום המחרת, 22 ביוני, הסכים יעקב מרידור שנותר כמפקד האצ"ל בכפר ויתקין להיכנע. הדבר כלל מסירת כלי הנשק והרכבים במקום לידי צה"ל, ומסירת מכתב אישי מכל אחד מאנשי האצ"ל שיספק את פרטיו וכן התחייבות להופיע בפני השלטונות אם יידרשו לכך. שני הצדדים התחייבו לשחרר שבויים שהיו בידם. קרב בבית דגן אנשי אצ"ל לשעבר שהיו בגדודי צה"ל בדרום הארץ, עזבו את עמדותיהם כדי לסייע לכוחות האצ"ל. ב-21 ביוני, כוח של לוחמי אצ"ל לשעבר שגויסו לגדוד 57 של חטיבת גבעתי, נטש את עמדותיו בחזית ליד רמלה (שטרם נכבשה), השתלט על נשק ועל כלי רכב של צה"ל ויצא בשיירה לכיוון כפר ויתקין. השיירה נעצרה במחסום בבית דגן שאויש על ידי אנשי חטיבת קרייתי שניסו לעצור את התקדמותה. הם סירבו להישמע לפקודה לחזור לבסיס. בקרב שהתפתח נהרגו שני אנשי אצ"ל. אחד מהם היה ויקטור-אריה פקולה ומספר חיילי צה"ל נפצעו. שיירת אנשי אצ"ל גברו על כוח צה"ל, פרצו את המחסום, בזזו את הציוד הצבאי שהיה במקום והמשיכו בנסיעה מהירה לעבר חוף הים. בן-גוריון דיווח על התקרית בישיבת הממשלה למחרת, באומרו כי הכוח חסם את הדרך וכי אנשיו מנעו ממנו לשוב לתל אביב בשל כך. ניסיונות תיווך ב-21 ביוני במשך 21 ביוני ניסה שר הפנים ונציג הציונים הכלליים יצחק גרינבוים לקיים דיונים עם אנשי האצ"ל שהיו מעורבים בהסדר הקודם. הצעתו הייתה שהנשק יוכנס למחסנים תחת שמירה משותפת של האצ"ל ושל צה"ל, והנשק יהיה מיועד לציוד הגדודים של צה"ל. גרינבוים היה סבור שהמטרה היא לא להכניע את האצ"ל בכל מחיר, אלא לסיים את הפרשה בשלום – גם על ידי משא ומתן. הצעת גרינבוים הייתה שהנשק יימסר לצבא, לפי מה שהוסכם קודם, תופרש 20% מכמות הנשק לירושלים (לא ברור אם החלוקה היא בידי האצ"ל או צה"ל) הצבא יתחשב בכך שהאצ"ל הביא את הנשק וקודם כול יופרש חלק מהנשק להשלמת ציודם של שני גדודי האצ"ל אם נדרש, וכן ציוד של גדודי האצ"ל נוספים. הרב פישמן, גרינבוים ושפירא הציעו לקדם תיווך וישיבת ממשלה. גרינבוים ניסה במשך שעות להגיע לבן-גוריון אבל נכשל בכך. לבסוף כתב מכתב שהגיע אל בן-גוריון בשעות הערב. הוא קיבל תגובה חריפה מבן-גוריון, על כך שהוסכם שלא יהיה משא ומתן נוסף. הנימוקים לכך ניתנו בישיבת הממשלה שהתקיימה למחרת – בעוד שבעיני האצ"ל השאלה המרכזית הייתה ועודנה, כיצד יחולק הנשק, בעיני הממשלה השאלה המרכזית היא כיצד לשמור על סמכות המדינה. קרב ימי עם אוניות חיל הים בשעה 21:15 פנתה אלטלנה לעבר תל אביב. שתי קורבטות, "אח"י וג'ווד" ו"אח"י אילת", בפיקודו של מפקד חיל הים פול שולמן, נשלחו כדי לרדוף אחר אלטלנה ולמנוע ממנה להגיע לחופי תל אביב. כדי למנוע את הטבעתה ניסתה אלטלנה להיצמד ככל האפשר לקרבת החופים. הווג'ווד ואילת ניסו ליצור עם אלטלנה קשר ולבקש ממנה לפנות ללב ים באֲמַתְלוֹת שונות, אולם לנקין עשה עצמו כלא מבין והתעלם מהמסרים. אח"י אילת ירתה בתותחי 20 מ"מ על אלטלנה, בזמן שזו חמקה דרומה בשעות החשכה. אלטלנה השיבה אש מקלעים שלא פגעה ולא גרמה נזק. בהמשך התפתח קרב ימי קצר עם אח"י וג'ווד, שבו נעשו חילופי אש מקלעים. חייל צה"ל, איש האצ"ל לשעבר, ששירת בווג'ווד נפצע בקרב. בשתי אוניות חיל הים פרצו מרידות זוטא. ישראלים ומתנדבים שנמנו עם הצוותים סירבו למלא פקודת ירי. לפי משה נקדימון סיפרו לצוותים סיפור כוזב שמדובר באוניית אויב ערבית. אלטלנה הייתה בעלת יכולות תמרון טובות יותר מאוניית חיל הים והיא הצליחה להתחמק לחוף תל אביב. עגינת האונייה בתל אביב ממוזער\|אלטלנה עוגנת בחופי תל אביב, בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית ב-22 ביוני בשעה 00:30 השליכה אלטלנה עוגן מול מלון "קטה דן", סמוך למטה הפלמ"ח ולרחוב פרישמן. על פי הצעת מפקד האונייה אליהו לנקין, העלה אותה רב החובל מונרו פיין על שרטון, שריד של אוניית המעפילים "טייגר היל" שטבעה ב–1939. נימוקו היה כי "עכשיו יהיה ברור לכל אחד שאונייה על שרטון איננה עוסקת במרידות". במהלך אותו הלילה ניסו אנשי הפלמ"ח והמטכ"ל מספר פעמים להידבר עם האנשים שעל האונייה, ואף להתקרב אליה באמצעות שחייה וסירות, אך בלא הועיל. אנשי האונייה דרשו להיפגש עם חברי מפקדת האצ"ל בתל אביב ולהתייעץ עימם, ולא הרשו לנציגי צה"ל לעלות על סיפונה על מנת לערוך ביקורת. במקום היו כוחות של חיל המשמר (חי"ם) שהורכב מחיילים בעלי כושר לקוי או גיל גבוה. על הגנת תל אביב הופקדה חטיבת קרייתי ויחידות משנה שלה, שנערכו לתפיסת החוף מול האונייה. במהלך הלילה נסגרו רחובות ובתי קפה על הטיילת התרוקנו ממבליהם. נשלחו פטרולים ונערכה כוננות למניעת ירידה מהספינה, עם הוראות לפתיחה באש. האלוף מיכאל בן-גל, מפקד קרייתי, שלח פקודת מבצע שבה נרשם: "על אוניית נשק שהגיעה לחופי הארץ השתלטו כוחות האצ"ל. ממשלת מדינת ישראל החליטה פה אחד וציוותה לצבא ההגנה לישראל לנקוט בכל האמצעים להעברת הנשק לרשות הממשלה". פקודת המבצע הורתה על גיוס מיידי של "כל הכוחות שבמרחב ההגנה של תל אביב... במגמה לחסום בדרכים ידועות כל תנועה, חוץ מנושאי תעודות ש.ב. (שירות ביטחון), מכוניות אספקה ויחידות צבא שלנו". ברחובות הסמוכים לים היו ממוקמים מטות ומפקדות שונים של צה"ל, שבמטכ"ל התייחסו אליהם כאל יעד אפשרי. בן-גל הורה להגביר את השמירה על מוסדות הממשלה ומרכזים אחרים. באמצע הלילה נערך ניסיון להוריד סירה מאלטלנה על מנת ליצור קשר עם מפקדת האצ"ל שהייתה ממוקמת בבניין בית החולים "פרויד" ברחוב לילינבלום תל אביב. אש שנורתה מתוך עמדת שקי החול שלמרגלות מטה הפלמ"ח אילצה את הסירה לחזור. ניסיונות משא ומתן בליל 21–22 ביוני בשעות הלילה התקיימו מגעים בין גורמים שונים. שליח העביר פתקים בין בגין על האונייה לבין חיים לנדאו, בכיר במפקדת האצ"ל שהיה מעורב במגעים על המיזוג בצה"ל. בשעה 03:40 יזם צבי אורבך, מפקד כוחות החי"ם (חיל המשמר) בחטיבת קרייתי, שפיקד על הכוחות בגזרת חוף תל אביב, שיחות בין גלילי וידין שהיו במטכ"ל, לבין לנדאו, איתן לבני, מפקד גדוד האצ"ל בצה"ל ובן ציון קצנלבוגן מוותיקי האצ"ל. בשעה 04:00 לפנות בוקר דיווחו גלילי וידין לבן-גוריון בביתו על כישלון המגעים. לדברי גלילי, בשיחה זו אמר בן-גוריון שלא יהיה מנוס משימוש בכוח, לרבות תותחים. בסיום המפגש הסמיך בן-גוריון את שניהם להמשיך לנהל את המגעים עם האצ"ל והורה להם לנקוט "שפה איתנה" במשא ומתן עם נציגיו. גם סבב נוסף של שיחות כשל. בבוקר ניסה מפקד חיל המשמר להידבר עם האונייה אך הוא סולק ממנה. ישיבת הממשלה בבוקר 22 ביוני בישיבת הממשלה באותו בוקר האשים בן-גוריון את פיקוד האצ"ל בהפרת ההסכמים. הוא טען שאלטלנה נכנעה בלילה לספינות חיל הים, שהדביקו אותה בחוף תל אביב, אבל לאחר מכן התעלמה מפקודה לשוב אל קיסריה. בן-גוריון סיפר לשרים כי בשעות הבוקר התנהל משא ומתן עם פיקוד האצ"ל על האונייה, במהלכו הם נדרשו לתת לנציג הממשלה לעלות לאונייה, כדי להגיש את תביעות הממשלה, אולם אנשי האצ"ל התנו את הסכמתם בכך, שמפקדי האצ"ל יורשו גם הם לעלות על סיפונה להתייעצות, דרישה שנדחתה על ידי מנהלי המשא ומתן מטעם הממשלה הזמנית. לסיכום אמר בן-גוריון: "מתברר שזו הייתה תרמית: הודיעו שנכנעים – ולא נכנעו." במהלך הישיבה תודרכו השרים לגבי אירועי יום אמש ולגבי עגינת האונייה בחוף תל אביב. בקרב חברי הממשלה, שהשתתפו בישיבה, התגלעו חילוקי דעות ביחס לדרך הטיפול באלטלנה. נציגי מפ"ם (אהרן ציזלינג ומרדכי בנטוב) ומפא"י (בן-גוריון, משה שרת ואליעזר קפלן) בממשלה, בתמיכת השרים פליכס רוזנבליט ובכור שיטרית תמכו בנקיטת גישה תקיפה ובלתי מתפשרת כלפי אנשי האצ"ל על האונייה, בעוד נציגי המפלגות הדתיות (משה חיים שפירא והרב פישמן) והציונים הכלליים (יצחק גרינבוים ופרץ ברנשטיין) תמכו בגישה פשרנית יותר, ובהמשך ניהול משא ומתן עם נציגי האצ"ל, בתקווה להגיע בכל זאת לפשרה מוסכמת. מרבית השרים ראו בפעולות האצ"ל מרד כנגד סמכות הממשלה הזמנית. הם העלו חששות שונים כמו פרוץ מלחמת אחים בשל הפרשה, ופגיעה אנושה ביכולת להחזיק מעמד מול צבאות ערב. גרינבוים הסביר במהלך ישיבה את הצעת הפשרה שלו לסיום המשבר עם האצ"ל. הוא הביע חשש, שהפעלת כוח צבאי להכנעת אלטלנה, עלולה לדחוף את הארגון לחזור בו מהסכמתו להשתלב במסגרת צה"ל, ולרדת שוב למחתרת, הפועלת נגד ממשלת ישראל. יחד עם הרב פישמן ומשה שפירא, הוא הציע להפסיק את העימות הצבאי עם האצ"ל ולבחור וועדת שרים בת שלושה חברים, לניהול משא ומתן עם נציגיו. רוב השרים התנגדו לקיום משא ומתן כזה. שר החוץ, משה שרת טען בתקיפות כי לא מדובר כאן בריב בין "שתי כנופיות" אלא בארגון שמפר הסכם עם הממשלה וממאן להישמע להוראותיה. בעוד שבתחילת הפרשה, ובעיני האצ"ל גם בסופה, "העיקר היה עניין חלוקת הנשק" – מצהירים בן-גוריון ושרת כי "העיקר היה סמכות מדינת ישראל", ולכן אין להיכנס למשא ומתן נוסף עד לקבלת תנאי הממשלה על ידי האצ"ל. לפי בן-גוריון: בשלב זה אנשי האצ"ל עדיין קיוו לפרוק את הנשק שנותר באונייה בחוף תל אביב, ולאחר מכן להגיע להסדר כלשהו עם הממשלה. לממשלה הזמנית היה ברור בשלב זה, כי לאחר גילוי האונייה, והגעתה לחוף תל אביב, לא ניתן עוד להסתיר את פריקת הנשק ממנה ממשקיפי האו"ם, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את המחיר המדיני של פריקת הנשק מאלטלנה בניגוד להחלטת האמברגו של מועצת הביטחון של האו"ם. עוד קודם לכן עלה חשש מכך, שמועצת הביטחון עלולה למנוע הגעה של אוניות עם עולים מאירופה לישראל, אם ברנדוט לא יסמוך על הבטחות ממשלת ישראל. שרת אמר במהלך הישיבה, כי לאחר תום ההפוגה השנייה, הוא יצליח לשכנע את האו"ם למסור את הנשק הנותר לידי צה"ל. כמו כן שרי הממשלה חששו מהפצצת האונייה על ידי הערבים מיד בתום ההפוגה. הממשלה החליטה כי לאחר כניעת האונייה, היא תבקש מנציגי האו"ם לפרוק את הנשק ממנה, כדי לשים אותו תחת פיקוח האו"ם, או לחלופין להשאיר את הנשק על האונייה תחת פיקוח האו"ם עד לגמר ההפוגה. הממשלה גם החליטה כי אם האונייה תציע להפליג חזרה לים ולחזור רק באישור הממשלה, היא תשקול את הנושא מאוחר יותר, בהתאם לתפיסה כי הנושא העיקרי העומד על הפרק הוא לא גורל הנשק שעל האונייה, אלא הציות לסמכותה של הנהגת המדינה היהודית הצעירה (הממשלה הזמנית). הממשלה דחתה ברוב של 6 מול 4 את הצעה להקים וועדה למשא ומתן עם האצ"ל. ברוב של 7 מול 2 החליטה הממשלה לדרוש שהאצ"ל ימסור את כל הציוד הצבאי שעל סיפון אלטלנה לידי צה"ל ורשויות המדינה. בן-גוריון הבהיר בתום הישיבה "אני רוצה שיהיה ברור מה החלטה שקבלנו. אנחנו החלטנו שדורשים מהם למסור את האונייה. אם לא יסכימו - פירוש ההחלטה כפי שהבינותי שיש להשתמש בכוח כמו בכפר ויתקין - לתקוף אותם בכוח כזה שיהיו נאלצים להיכנע, במקרה ויפנו אלינו ויודיעו שהם מסלקים את האונייה מחוץ הארץ - תדון הממשלה בדבר ותתן להם תשובה. אני מניח שאין ערור על כך שזהו פירוש ההחלטה: לעשות הכל למען שאפשר יהיה לתפוס את האונייה בלי שפיכת דמים. אבל אם לא תהיה דרך אחרת - להשתמש בכוח". היערכות בחופי תל אביב בשעות הבוקר של 22 ביוני נתן בן-גוריון לראש אג"מ (והרמטכ"ל בפועל), יגאל ידין, הוראה לפיה: "עליך לעשות את כל הצעדים, ריכוז צבא, כוח אש (תותחים, מכונות ירייה), זורקי להבות ... למען הבא את האונייה לכניעה ללא תנאי". בעקבות הוראה זו נשלחו כוחות מחטיבות יפתח, כרמלי והנגב לאזור תל אביב וסוללת תותחים הוצבה באזור מחנה יונה. בשעות הבוקר הסתננו אנשי אצ"ל ואוהדי הארגון לאזור החוף של תל אביב, באזור שבין חוף גורדון לחוף ירושלים של תל אביב המודרנית. לפני הצהריים הם פרקו מנשקם את אנשי החי"ם, ויצרו ראש גשר לאלטלנה. לאחר איבוד שליטה במצב מצד חי"ם הועבר הפיקוד לצה"ל. בשלב זה מפקדת חיל הים שבמלון "סן רמו" בסמוך לאלנבי הייתה נצורה בשטח שבידי האצ"ל. שידור מטעם ארגון האצ"ל טען כי כוחות עצומים של צה"ל מתכוונים לבצע התקפה רצחנית על יחידות האצ"ל. אנשי הארגון גם איימו בהתפשטות הסכסוך על פני כל הארץ. בשעה 09:45 החלה האונייה לכרוז לחוף שלא להפריע לה להוריד את הנשק. משעה עשר בבוקר לערך פיקד יצחק רבין על כוחות צה"ל שהגנו על מטה הפלמ"ח במלון "ריץ" בחוף תל אביב לשם נקלע במקרה עם זוגתו. הוא ציין בספרו פנקס שירות, שבקרב הכוחות נפוצו שמועות על כך ש"האצ"ל מתכוון להשתלט על תל אביב כולה". הוא כתב שפעילי אצ"ל השתלטו על כמה עמדות סמוך לחוף ולוחמי חטיבת קרייתי נטשו את עמדותיהם על מנת להימנע מלהשתתף במלחמת האחים. לעומתם מחלקה אחת של חיילי חטיבת גבעתי לא נסוגה מעמדותיה. תחילת הקרב בתל אביב סמוך לשעה 12 בצהריים, שידרה אלטלנה לחוף כי היא תחל בפריקת הנשק ואם יפריעו להם בכך - יפתחו באש. דבר זה הוביל להערכות רבה בחוף. עיתונאים שהיו במועדון "סקופוס" נדרשו לעזוב בגלל סכנת קרב. עקב אי התקדמות במגעים, החליטו אנשי האצ"ל לשלוח סירה עם אמצעי לחימה כלחץ על נציגי הממשלה לפתוח במשא ובמתן. היה ברור שמדובר בפרובוקציה, אבל ההנחה הייתה כי הדבר יקדם את המשא ומתן. יונה פרגר שהיה בעל ניסיון רב מונה לפקד על הסירה. לוחמי הסירה הורכבו משלושה כוחות. כוח אחד, בן חמישה לוחמים, חמושים במטול נגד טנקי (פיאט) ובנשק אישי במתחם קפה "פנורמה", כוח שני, עם 5 לוחמים, מול מטה הפלמ"ח, ופרגר עצמו וארבעה נוספים, חמושים בשני ברנים ובמכשיר קשר, בעמדה ברחוב הירקון הסמוך. באמצעות נשק זה ניסו אנשי האצ"ל להשתלט על מלון ריץ, שבו שכן מטה הפלמ"ח, בסמוך לרחוב פרישמן. משלב זה המלון נמצא במצור על ידי אנשי האצ"ל. כשמול כוחות האצ"ל נמצאים כוחות צה"ל חמושים במקלעים. שני הצדדים החלו לצעוד זה מול זה, הפיקוד במלון ריץ החליט שלא לפתוח באש אלא אם כן יותקף והסירה הראשונה שיצאה מאלטלנה פרקה ללא שתותקף. הסירה חזרה לאלטלנה. אנשי האצ"ל מילאו אותה שוב בנשק ושלחו אותה לחוף. בשעה 12:15 התקרבה הסירה לחוף במסעה השני. אנשיה קראו לעבר החוף לא לגלות התנגדות, אבל בטרם יכלה לעגון, פתחו כוחות צה"ל באש לכיוון הסירה. מקור האש היה במרפסת של ויצו, מטה חיל המשמר. פנחס וזה העיד שהירי נועד לחסום את נסיונותיה של הסירה להגיע לחוף, למנוע התנגשות וקורבנות שווא. משך כל אותו זמן נהרו אנשי אצ"ל, חלקם חמושים, לכיוון החוף, ויצרו טבעת מכתרת סביב אזור עגינת הספינה. אנשי האצ"ל החלו לפרוק נשק, בעוד חיילי גדוד 44, שהורכב מאנשי הפלמ'"ח, ניסו למנוע זאת מהם. בתגובה, פתחו אנשי אצ"ל בירי לעבר החיילים שהיו במטה במלון "ריץ". מצרור היריות הראשון נפל הקרבן הראשון באותו יום בתל אביב, איש הפלמ"ח פסח וולודינגר. רק לאחר מכן חיילי צה"ל השיבו אש, והחל קרב יריות קשה בין אנשי אצ"ל בחוף ובספינה לבין חיילי צה"ל במטה חיל המשמר, ובמטה הפלמ"ח. הסירה הצליחה להוריד קבוצת אנשים במרחק 300 מ' מצפון לאונייה, אך בכל פעם שניסתה לחזור נבלמה על ידי האש הכבדה. משלב זה התפתח קרב שנמשך כחצי שעה, שבו גם אנשי האצ"ל באונייה ירו על החוף. כמה מלוחמי אצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש להתפתחות מלחמת אחים. זו גם גרסת בגין עצמו בספרו המרד. אולם אנשי האצ"ל באונייה לא מילאו אחר פקודה זו והמשיכו לירות. בגין פנה בזעם ללנקין, שבתאי נדיב וג'ק ברון, ודרש להוציא את הנשק מידי האנשים. ברון ונדיב עשו זאת. לנקין ציווה על הפסקת הירי אולם ההוראה לא בוצעה, אולי בגלל שאון הקרב. ג'רי זלצמן רץ על הסיפון לעבר פקודיו שירו מהחרטום, וחטף את הרובים מידם וציווה עליהם לחדול מהירי ולרדת לבטן האונייה. אנשי האצ"ל על החוף ניסו לכבוש את מלון ריץ אבל נהדפו. חיילי צה"ל במטה הפלמ"ח חיסלו עמדת פיאט ומקלע שירו עליהם. מספר אנשי אצ"ל פצועים נראו מוצאים מהמקום. החיילים גם זרקו רימונים כדי להדוף את ההתקפה. אנשי האצ"ל בחוף החלו לצעוק וביקשו הפסקת אש לפינוי הנפגעים. על סיפונה של אלטלנה היו פצועים רבים. ביניהם שני בכירים, אברהם סטבסקי (שמת אחר כך) ושמואל מרלין. רב החובל התקשר באלחוט וביקש להורות על הפסקת אש. הוא ביקש להחזיר את הסירה היחידה של אלטלנה שעוכבה בחוף כדי להעביר בה את הפצועים קשה. המענה היה שעל אנשי אצ"ל לחדול מפריקת הנשק. חילופי היריות בחלק הראשון בקרב בתל אביב, נמשכו חצי שעה, עד לשעה 12:45. לטענת לנקין, מפקד צה"ל יצר קשר עם האונייה והודיע כי יפסיק את היריות אם תחדל פריקת הנשק ואנשי אצ"ל הסכימו לכך. חיילי צה"ל הסכימו לפינוי הנפגעים באמצעות אמבולנסים ומשאיות שהגיעו דרך רחוב מאפו. תושבי תל אביב שהסתתרו מפחד הירי, יצאו מהבתים בתחושה שהקרב הסתיים. הפגזת האונייה וסוף הקרב ממוזער\|טקסט=שלד הספינה על חופי תל אביב, משה מרלין לוין, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית\|שלד הספינה על חופי תל אביב, משה מרלין לוין, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית שמאל\|ממוזער\|250px\|התותח שהטביע את האלטלנה, כפי שמוצג במחנה דיין בשעות הצהריים נקרא יגאל אלון אל המטכ"ל, ומונה לפקד על מבצע "להדברת התמרדות האצ"ל ומניעת השתלטות שלו על תל אביב." אלון נקרא לשיחה עם בן-גוריון. שיחתם נמשכה 15 דקות. בשיחה זו לא נרשם פרוטוקול וכל מה שפורסם בקשר לכך בא מפי אלון. דן קורצמן, שחיבר ספר מקיף על מלחמת העצמאות, טען כי אלון גילה לו פרטים על שיחה זו. "לדבריו, בן-גוריון אמר לו, 'אנו ניצבים בפני מרד גלוי. לא רק תל אביב בסכנת נפילה בידי המורדים. כל עתיד המדינה הזאת הוא על כף המאזניים'". גם הביוגרף של בן-גוריון, מיכאל בר זוהר, מסתמך רק על עדותו של אלון, לאמור: בן-גוריון פנה אליו בקול דרמטי ובחריקת שיניים: "תפוס את בגין! תפוס את בגין!" אלון התארגן במהירות. הוא הקים מטהו במחנה יונה, היום גן מלון הילטון. רבין מונה לסגנו של אלון וקצין המבצעים שלו. בשלב זה היה מטה הפלמ"ח נתון במצור, ואנשים באונייה ומהחוף ירו עליו. מדי פעם נעשו הפוגות להוצאת הפצועים. גם מטה חיל הים היה נתון במצור. קציני צה"ל דרשו שוב ושוב מאנשי האצ"ל להיכנע אבל אנשי אצ"ל לא נשמעו להם. אלון דווח לידין: "אצ"ל השתלט על תל אביב... מפקדת המחוז (חטיבת קרייתי) לא שולטת בעיר". אלון העריך שבלי תגבור כוח צה"ל, הוא לא יצליח לגבור על כוחות אצ"ל. הוא הורה להעביר כוח בגודל 3 פלוגות מחטיבות יפתח, הנגב וכרמלי לתל אביב - וכוח זה טיהר את הרחובות והסיר את המצור משתי המפקדות. בנוסף שלח אלון גדוד נוסף של צה"ל, לעצור ולפרוק את הנשק של כוח של אנשי אצ"ל שערקו מיחידותיהם בצה"ל והתקדמו מכיוון סרפנד אל תל אביב. אלון העריך שיש לו שלוש אפשרויות - לפתוח באש כבדה על "אלטלנה" ולגרום אבדות כבדות, להניח לאנשי האונייה לרדת לחוף עם עוד נשק, דבר שהוא מעריך שיגרום עוד קרבות רחוב עקובים מדם. במקום שתי אפשרויות אלה, הוא פונה למטכ"ל של צה"ל וביקש שיטיל על חיל התותחנים - שלא נתון לפיקודו, לירות כמה פגזי הזהרה לקרבת האלטלנה, לפני הגשת אולטימטום לכניעה. לפי מקור אחר, בשעה 15:30 מסרו כוחות צה"ל לסגן רב החובל של "אלטלנה" אולטימטום, שכלל דרישה לכניעת האונייה עד שעה 16:00. בשעה 16:00, לאחר שחלף מועד האולטימטום, הורה בן-גוריון להפגיז את האונייה. הוראתו הועברה מיגאל ידין לשמואל אדמון, מפקד חיל התותחנים, ותותח צה"ל פתח לעברה באש התראה. הפגז הראשון החטיא את יעדו, אולם הפגז השני שנורה מהתותח פגע במחסן האונייה וגרם להתלקחות דליקה. לטענת אלון הפגיעה הייתה בטעות ולא מכוונת. לאחר שנכשלו המאמצים לכבות את האש המתפשטת, נאלץ רב-החובל לפקוד על נטישת הספינה מחשש להתפוצצות חומרי הנפץ שעל סיפונה. האנשים שהיו על "אלטלנה" קפצו אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות חסקה. לפי אלון, מרגע שנודע לו על הפגיעה, הוא פקד על חלק מאנשיו להניח את נשקם, לקפוץ לים ולהחיש עזרה לאנשי האונייה. לאחר מכן התקשר למטכ"ל לבקש מהם שיורו להפסיק את אש התותחים, וכן להזעיק את חיל הים לפעולות הצלה של אלטלנה. יצחק רבין כתב בזכרונותיו, שבראותם את ה"אלטלנה" בוערת, אנשי האצ"ל על החוף נתקפו בהיסטריה וצעקו "בגין על האונייה! הצילו את בגין!". לפי עדות רבין, אנשי הפלמ"ח הגבירו בתגובה את עוצמת האש שירו על האונייה, ואילו הוא ומפקדים נוספים של הפלמ"ח, שנמצאו במלון ריץ (מטה הפלמ"ח בתל אביב), ניסו להפסיק את הירי על האונייה לאחר שהבינו שהקרב נסתיים למעשה ולא נשקפת עוד סכנה מצד "אלטלנה": "אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי-הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וה"הגנה" כלפי הארגונים [ארגוני "הפורשים" – האצ"ל והלח"י] ומנהיגם מצאו ביטויים בעוצמת האש. איני יודע אם מנחם בגין נמצא על האונייה. אני יודע שהאונייה בוערת, שהפרשה הזאת מחוסלת ואין צורך בנפגעים נוספים. אני עושה כל מאמץ, יחד עם המפקדים האחרים, להפסיק את האש". בריאיון שנערך עמו אמר רבין כי הורה להפסיק את האש לאחר שראה שהאונייה בוערת, ושהירי מכיוונה נפסק. הוא הוסיף, שלאחר הפסקת הירי על האונייה, אנשי האצ"ל שעל החוף, שהיו בפאניקה, הזהירו כי התחמושת וחומרי הנפץ שעל סיפונה עלולים להתפוצץ ולגרום הרס רב באזור חוף תל אביב. בסרטון מופיע גם לוחם פלמ"ח בשם אורי ירום, המודה כי נורתה אש גם לעבר אנשי אצ"ל פצועים, שקפצו מהאונייה וניסו להגיע לחוף. בו בזמן, כוחות צה"ל השתלטו על אנשי אצ"ל שנמצאו במבואות העיר ובתוכה. יחידת פלמ"ח הגיעה למלון ריץ והסירה את המצור ממנו. רוב התנגדות אנשי האצ"ל נפסקה בשלב זה. לפנות ערב פוזרה ההתקהלות של אנשי האצ"ל והפלמ"ח שלט בחוף. פרשיות הסירוב בצה"ל על פי הספר "אלטלנה" מאת שלמה נקדימון, היו סירובי פקודה בפרשה. חיל האוויר הונחה לתקוף את האונייה בדרכה לישראל. בספר "גוי של שבת" כתב גורדון לויט, אז טייס מח"ל לא-יהודי בחיל האוויר, כי היימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר, ניסה למצוא טייס לא יהודי שיתנדב לבצע את התקיפה, אולם אלה סירבו כולם, בנימוק שלא הגיעו לארץ ישראל כדי לירות ביהודים. לאחר תשאול שלושה טייסים, שכולם סירבו לבצע את המשימה, התברר שהאופציה האווירית לטיבוע האונייה אינה קיימת, ונותרה רק ההפגזה מן החוף. התותחן הראשון שנתבקש לירות, יוסף אקְסֵן, הצהיר שהוא מסרב ומוכן להישפט ואף להיות מוצא להורג, בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. התותחן השני שנשאל, הלל דלסקי, מדרום אפריקה, ניסה גם כן למחות, אך שוכנע לבסוף וביצע את הירי. בסרט "אלטלנה" של אילנה צור מוצגים מסמכים המעידים כי עוד שמונה אנשים מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני סירבו פקודה להשתתף בכיתור האונייה. ב"פנקס שירות" מופיע סיפור דומה, אך שם הם מוזכרים כחיילי חטיבת קרייתי. חללים בחילופי האש נהרגו 19 אנשים (16 מהאצ"ל ו-3 מצה"ל) ועשרות נפצעו. מבין הנופלים מהאצ"ל, שלושה היו עולים חדשים שהפליגו עם אלטלנה והשאר ישראלים ותיקים (יחסית), בהם גם אברהם סטבסקי, שזוכה מרצח ארלוזורוב. שם ההרוג צד בעימות רקע הקרב בו נפגע מקום הקבורה קישור חיים-משה כץ חייל צה"ל השתתף ב-11 קרבות כפר ויתקין כפר ויתקין יעקב (יונצי) פריד חייל צה"ל מגדוד 89 של חטיבה 8, השתתף בכמה קרבות כפר ויתקין כפר ויתקין פסח וולודינגר חייל צה"ל לחם בקרבות על הדרך לירושלים ונפצע, הוצב במטה הפלמ"ח בתל אביב תל אביב פתח תקווה מישל ויקטור אסואיד איש אצ"ל עולה חדש שהפליג באלטלנה תל אביב נחלת יצחק אליעזר וויץ איש אצ"ל נטל חלק במערכה על יפו ובקרבות רמלה תל אביב, בחוף נחלת יצחק יצחק כהן איש אצ"ל לחם ביפו ויהודיה תל אביב? נחלת יצחק דניאל לוי איש אצ"ל עולה חדש מקובה שהפליג באלטלנה תל אביב, על האונייה נחלת יצחק דוד מטרני איש אצ"ל עולה חדש שהפליג באלטלנה תל אביב? נחלת יצחק עודד זאב (אברהם) איש אצ"ל הגיע לכפר ויתקין כדי לסייע לאנשי האצ"ל כפר ויתקין נחלת יצחק מנדל קאופמן איש אצ"ל לחם בפלוגת בית"ר בשוני שליד בנימינה כפר ויתקין נחלת יצחק שלמה קוטנובסקי איש אצ"ל הגיע לכפר ויתקין כדי לסייע לאנשי האצ"ל כפר ויתקין נחלת יצחק אריה ויקטור פקולה איש אצ"ל התגייס לצה"ל ונסע עם חבריו לסייע לאנשי אצ"ל בית דגן נחלת יצחק אברהם כהן איש אצ"ל לקח חלק בכיבוש יפו, ובפעולה לכיבוש הכפר יהודיה תל אביב כששחה לאונייה נחלת יצחק אהרן כרסנטי איש אצ"ל לחם ברמלה ולוד, יהודיה ויפו, הגיע לאונייה בתל אביב תל אביב נחלת יצחק איתמר ליפשיץ איש אצ"ל היה בחזית תל אביב והגיע לסייע לאנשי האצ"ל במקום תל אביב נחלת יצחק אברהם סטבסקי איש אצ"ל איש אצ"ל וותיק, ארגן את אוניית הנשק אלטלנה תל אביב על האונייה נחלת יצחק דן גליקמן איש אצ"ל עלה על האלטלנה בכפר ויתקין תל אביב, על האונייה נחלת יצחק דב קלנר איש אצ"ל הגיע לכפר ויתקין כדי לסייע לאנשי האצ"ל כפר ויתקין נחלת יצחק צבי (הרשלה) רייפר איש אצ"ל התגייס לצה"ל ונסע עם חבריו לסייע לאנשי אצ"ל בית דגן נחלת יצחק תוצאות הפרשה שמאל\|ממוזער\|250px\|האנדרטה לזכר חללי אלטלנה בחוף תל אביב שמאל\|ממוזער\|250px\|האנדרטה לזכר חללי אלטלנה בבית הקברות נחלת יצחק הרוחות לא נרגעו גם בתום הקרבות בחוף תל אביב. ב-22 ביוני בלילה נאם מנחם בגין בתחנת הרדיו החשאית של האצ"ל. במהלך נאומו, שנמשך שעתיים, הוא פרץ בבכי. הוא כינה את בן-גוריון "כסיל" ו"טיפש" וטען שזמם להרוג אותו. עם זאת, הזהיר את אנשיו: . לימים התייחס בזיכרונותיו ללגלוג לבכיו: "יש דמעות אשר שום גבר אינו צריך להתבייש בהן. יש דמעות מצילות. יש שהברירה היא: דמע או דם". באותו לילה פרסם האצ"ל גילוי דעת, שכינה את בן-גוריון "דיקטטור מטורף" שעומד בראש "ממשלת רודנים פושעים", "בוגדים" ו"מרצחי אחיהם". את מעשיו של בן-גוריון הגדיר "פשעים נגד העם ונגד האנושות". למחרת, 23 ביוני, הודיעה מפקדת אצ"ל כי הארגון מבטל את ההסכם עם הממשלה, כי אנשיו לא יתגייסו לצה"ל וכי אנשי האצ"ל לא מכירים בממשלה הזמנית ודורשים את התפטרותה המיידית. עם זאת המפקדה הורתה לא לפתוח באש בשום מקום במדינה, מחשש למלחמת אחים ובנימוק כי האויב הערבי-הבריטי עומד בשער. בנוסף התרחשו עימותים שונים בתל אביב, ביניהם ירי (באוויר) במשך חצי שעה בין משוריין של צה"ל לבין משוריין של אצ"ל. השרים פישמן ושפירא התפטרו מן הממשלה הזמנית ב-23 ביוני. הם חזרו בהם ביום למחרת בעקבות הרחבת הוועדה שנועדה להבטיח צבא אחיד ומרות אחידה ושוויון בזכויות ובחובות של כל החיילים. כמו כן הובטח לסלוח לכל פשעי העבר בנושא זה, כי העצורים הולכים ומשוחררים ושלא יהיו עוד מאסרים ללא כתבי אשמה. בעקבות הפרשה נעצרו כ-200 מאנשי אצ"ל ושוחררו ברובם לאחר מספר שבועות. חלק מבכירי הארגון: משה חסון, אליהו לנקין, יעקב מרידור, בצלאל עמיצור והלל קוק הוחזקו במעצר עד 27 באוגוסט ושוחררו רק בעקבות שביתת רעב ולחץ ציבורי. רוב יחידות האצ"ל פורקו ופוזרו בצה"ל, למעט "הגדוד הירושלמי". ב-17 בספטמבר 1948 נרצח ברנדוט בירושלים על ידי ארגון הלח"י. בעקבות כך נחקקה פקודת מניעת טרור, והלח"י פורק. כמו כן הממשלה הציבה אולטימטום לגדוד האצ"ל בירושלים להתפרק. הגדוד פורק ב-21 בספטמבר. הפרשה שעוררה הדים רבים נחשבת לציון דרך חשוב ושנוי במחלוקת בתולדות מדינת ישראל. המצדדים בהתקפה טוענים כי שאיפתו של בגין הייתה לחזק את התנועה הרוויזיוניסטית, על ידי השארת אצ"ל תחת פיקודו, ובכך לחתור תחת הצבא הממלכתי. מנגד, טענת המתנגדים היא שבגין דרש לקבל חמישית מהנשק בספינה כדי להעלות את מורל לוחמי האצ"ל, שנאלצו לקבל את עולו של צה"ל, ולחזק את לוחמיו בירושלים. הטיעון הרשמי של בן-גוריון בזכות הוראתו היה הצורך בהקמת צבא ממלכתי, ומניעת היווצרותו של צבא משנה עצמאי במסגרת צה"ל, מדיניות שבה נקט באופן עקבי, לדוגמה עם פירוק הפלמ"ח. בכל הקשור למניעים אחרים של בן-גוריון, ייתכן כי היה מעוניין בפגיעה בכוחם של מתחריו הפוליטיים, הרוויזיוניסטים, ובחיזוק מפלגתו מפא"י ומעמדו; ולפי טענה אחרת חשש מהשתלטות של בגין על המדינה בהשתמש בכוח צבאי ופוליטי. על מנת להמחיש את טיעוניו, גרס בן-גוריון כי "זהו ניסיון לדרוס את המדינה", וכינה את התותח שהעלה באש את אלטלנה "מבורך". הביטוי "תותח קדוש" אינו נמצא בפרוטוקול הרשמי של הדיון אך הוא נמצא בדיווחים של עיתונאים שנכחו באולם. ערב מלחמת ששת הימים הצטרף מנחם בגין לפגישה בשדה בוקר כדי לשכנע את בן-גוריון לחזור לראשות הממשלה (שממנה פרש ארבע שנים קודם לכן). בן-גוריון אמר בעקבות אותה פגישה: "אילו הכרתי את בגין אז כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים". על סף מותו אמר בן-גוריון בריאיון לשלמה נקדימון: "נהגתי באלטלנה כפי שהיה צריך לנהוג". מצד שני, נקדימון, בספרו "אלטלנה", מציין שבראשית שנות ה-70, אמר שמעון פרס לבגין, שהיה אז שר בממשלת הליכוד הלאומי, "הגענו למסקנה כי בעניין 'אלטלנה' הטעו את בן-גוריון". משביקש בגין מפרס להסביר את דבריו, סירב הלה לעשות זאת. בגין, מצידו, פירש את המילים "הגענו למסקנה" בכך שנעשתה בדיקה וזו העלתה את הממצאים האלה. בהזדמנות אחרת אמר פרס: "היה מי שהטעה את בן-גוריון, הוא היה ישר כסרגל ופעל לפי ההנחיות של גלילי". בראיון פומבי לאחר-מכן, סירב בן-גוריון להתייחס לאפשרות שקיבל מידע לא-נכון מישראל גלילי. בספרו האוטוביוגרפי המרד כרך מנחם בגין את פרשת אלטלנה עם תיאור הסזון בפרק הנושא את הכותרת "מלחמת אחים – לעולם לא". את פרשה אלטלנה סיכם במילים: "עוד רבים המעשים הנוראים שנעשו בימים ההם, ועלולה הייתה לפרוץ מלחמה פנימית, מלחמת נקם איומה, על התרמית, על המזימה, על הפשע, על מעשי הזוועה, על הדם הטהור שנשפך. אבל האויב החיצוני עמד בשער ואנחנו אמרנו: 'בשום תנאים לא להפעיל נשק'... ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום. על אף הכל". לפני מותו אמר שהיה רוצה שיזכרו אותו מעל הכול כאיש שמנע מלחמת אזרחים בעת קום המדינה, דבר שבעיניו היה חשוב יותר מהישגיו כראש ממשלה. הטיפול בגוף האונייה ממוזער\|250px\|קבוצת עובדים מחיל הים על חוף תל אביב במסגרת פינוי שבר האלטלנה, 1949. למשך כשנה עמד גוף הספינה מעלה חלודה ומפוחם מול חופי תל אביב. אז הטיל ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון על מפקד חיל הים לפנות את הגוף השרוף מחוף הים של תל אביב ולהטביעו בלב ים. הביצוע הוטל על צוערי מחזור ב' של קורס חובלים. ב-22 ביולי 1949 הודיע משרד הביטחון על כוונתו למשות מן המים את האונייה "אלטלנה" המוחרמת, כלשון ההודעה, ולפרקה. המבנה העליון וסיפון הספינה הוסרו מהספינה ופונו לחוף, כך שמשקל הגוף ירד מ־1,800 טון למחצית. לאחר שאמודאים ריתכו לוחות אטימה לתחתית הגוף ושאבו את המים, הצליחו להציף את הקוער. האונייה נגררה על ידי ה"טג האפור" של חיל הים לנקודה שנבחרה בעומק גדול והוטבעה. ב-23 ביוני 2011 פורסם כי בעקבות יוזמה של מרכז מורשת מנחם בגין, מתכוון משרד ראש הממשלה להוציא משלחת חיפוש בעלות של 200,000 ש"ח, אשר תאתר את מקום טביעת האונייה. בהמשך יוחלט מה לעשות עם השרידים, וישקלו "הקמת אנדרטה בלב-ים או משיית חלקים מהאונייה לשם הקמת אנדרטה על החוף". הנצחה וזיכרון באחדות מערי ישראל (אשדוד, באר שבע, ראשון לציון) נקראו רחובות בשם "אלטלנה". 250px\|ממוזער\|שמאל\|אנדרטת אלטלנה החדשה לצד הישנה בבית הקברות נחלת יצחק הרוגי אצ"ל באלטלנה קבורים בבית הקברות נחלת יצחק. הם קבורים כחללי צה"ל בחלקה הצבאית. על הקברים מופיע סמל צה"ל ללא מספר אישי. מול הקברים הוקמה אנדרטת זיכרון ממתכת ועליה שמותיהם וציטוטים של מנחם בגין מאותה פרשה. באוקטובר 2016 נחנכה אנדרטה חדשה לחללי אלטלנה בבית הקברות נחלת יצחק הצמודה לאנדרטה הישנה. האנדרטה היא בצורת ספינה שוקעת ועליה אמרתו של מנחם בגין: "מלחמת אחים לעולם לא". לאחר שדרישתם הראשונית של אנשי האצ"ל להנצחה ממלכתית של 13 חבריהם שנפלו באירועי אלטלנה סורבה על ידי השלטונות הם הקימו עמוד זיכרון למרגלות גבעת הכורכר בה פעלה בריכת גן הדסה, עמוד ששרד במקום עד 1962. זהו המקום בו נרצח יצחק רבין ב-1995. במלאת 60 שנה לטיבוע "אלטלנה" נחנכה בחוף תל אביב אנדרטה לזכר הנופלים מקרב אנשי אצ"ל. האנדרטה, דמוית אונייה טובעת, עוצבה בידי דן רפפורט והיא עשויה אבן גיר גלילית. בנוסף לשמות לוחמי אצ"ל שנהרגו, נכתבה על האנדרטה תמצית האירועים, על פי רוח יוצאי אצ"ל, בעברית ובאנגלית, וחקוקים עליה משפטים שאמר מנחם בגין ודברי איש אצ"ל ששהה על הספינה. לעומת זאת אין אנדרטה לזכר שלושת חיילי צה"ל שנהרגו בקרבות, ובאף אחת מן האנדרטאות הקיימות לא מוזכרים שמותיהם. במשך שנים רבות נזכרת אלטלנה בשיח הציבורי בדיונים בין הימין ולשמאל בפוליטיקה הישראלית. בשנת 1980, ביום הזיכרון להטבעת אלטלנה, ביקש ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, מחילה "בשם חיילי צה"ל". בטקס האזכרה לאלטלנה בקיץ 2011 אמר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, כי "ממרחק השנים הפקודה לפתוח באש על הספינה, ולא להידבר עם מפקדיה, הייתה נמהרת ולא אחראית". בשנת 1994 יצרה אילנה צור סרט תיעודי אודות האלטלנה, שהתחקה אחרי הפרשה תוך שימוש בעדויות נדירות, בין השאר של יצחק רבין. בשנת 2015 חזר הסרט לכותרות כאשר חלקים מתוכו נערכו באופן שגוי ומטעה והוצגו באתר של משרד ראש הממשלה. בסרטון הערוך, שנעשה ללא הסכמת צור, נאמר שרבין אחראי "לרצח בדם קר של 16 פליטים" על הספינה במהלך מלחמת העצמאות – על אף שאירוע שכזה כלל לא קרה. צור דרשה להסיר את הסרטון המדובר בשל הסילוף ההיסטורי והפגיעה בזכויות היוצרים שלה. ב-2008 הופק סרט הטלוויזיה "אלטלנה" בבימויו של אלי כהן לפי תסריט של מוטי לרנר. לאירועי הזיכרון המתקיימים בכל שנה בחודש יוני בבית הקברות בנחלת יצחק, מוזמן הציבור לטקס לזכר "הנרצחים על ידי קין". השימוש במוטיב "קין", שהרג את הבל אחיו, ככינוי לדוד בן-גוריון, שימש כבר את ז'בוטינסקי ב-1937, את מנחם בגין ב-1944, וביחס לפרשת אלטלנה לפחות מ-1952. בדף הפייסבוק של ארגון יוצאי האצ"ל ניתן לראות כרזות הזמנה לטקסים כאלה מהשנים האחרונות, במסגרתם לוקחים חלק אישי ציבור מרכזיים, כמו ראש הממשלה ונשיא ההסתדרות הציונית. מדי שנה יוצא שיט בהובלת ארגון חזון לאומי מנמל יפו למקום בו הוטבעה הספינה, שם מתקיים טקס זיכרון להרוגי הספינה. ראו גם מלחמת אזרחים הסזון עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית לקריאה נוספת אליהו לנקין, ספורו של מפקד אלטלנה, תל אביב: הוצאת הדר, תשכ"ז-1967. פנחס וזה, המשימה - רכש, תל אביב: הוצאת מערכות, 1966. משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד-1994, עמ' 147–156. מנחם בגין, המרד, תל אביב: הוצאת אחיאסף, תשס"ג 2003, עמ' 211–251. אורי מילשטיין, דרך רבין ומורשתו, קיראון: שרידות, 2010, כרך א, פרק 13, עמ' 465–510. דן קורן ויחיאל (חיליק) גוטמן, ממשלות ישראל לדורותיהן: החלטות חכמות והחלטות מטופשות, ידיעות ספרים, 2017, עמודים 25–34 קישורים חיצוניים סרטון הפגזת אלטלנה, 22 ביוני 1948, באתר יוטיוב הישיבה החמישית של מועצת המדינה הזמנית - ט"ז בסיוון התש"ח, 23.06.1948, ארכיון המדינה. מה קרה בפרשת אלטלנה, באתר מרכז מורשת בגין . פרשת אלטלנה: דוגמה לבירור שאלות על ההיסטוריה, באתר e-mago תמליל הצעת אי האמון של מנחם בגין על רקע פרשת אלטלנה הנאום ניתן 11 שנה לאחר הפרשה, ב-12 בינואר 1959 פינוי שבר האונייה והטבעתה יפתח קוזיק באתר שבעת הימים. היום בו אלטלנה עלתה באש, אתר מזכר, עדות אישית יוסף עבו עברון, יוני 2011 אוסף כרזות בעניין אלטלנה בארכיון מכון ז'בוטינסקי , המסמך אריה יצחקי, מדוע הוטבעה האלטלנה? ריאיון רדיו בערוץ 7, 24 ביוני 2018 דניאל רוזן, אלטלנה – תחקיר הקשר, עמותת חיל הקשר והתקשוב, אוגוסט 2018. אריק קרמן, היכן העוגן של האלטלנה? באתר "משמר המורשת הימית", יוני 2019.. פרשת אלטלנה באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש יותם אמיתי והדס מינקה-ברנד, עכשיו ובימים האחרים - הנעת פקודים לביצוע משימות שבמחלוקת ציבורית, מערכות 429, עמודים 12–15 אתר: "ביתמונה" – תולדות עם ישראל בתמונות – תמונות מתולדות עם ישראל צילומים נדירים מאלטלנה ביאורים הערות שוליים קטגוריה:אצ"ל קטגוריה:מלחמת העצמאות קטגוריה:אוניות נוסעים קטגוריה:ספינות נשק קטגוריה:תל אביב במלחמת העצמאות קטגוריה:אוניות מעפילים בשירות עליית אף על פי קטגוריה:אוניות מעפילים שהפליגו ב-1948	2024-09-28T08:21:04
אידיש	REDIRECTיידיש	2004-02-06T03:21:51
יידיש	ייִדִישׁ (נקראת לפעמים גם אידיש או אִידִית, וביידיש נקראת גם מאמע לשון), היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות ונכתבת באותיות האלפבית העברי. יידיש היא השפה הגרמאנית המודרנית היחידה שאינה נכתבת בכתב לטיני. בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש (לעיתים: עברי-דײַטש או בראשי תיבות: ע"ט) או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז'רגון (בכתיב יידי: זשאַרגאָן), מושג שביטא זלזול בשפה. רוב אוצר המילים היידי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20% ל-30% אחוז מהמילים הן ממקורות עבריים וארמיים, והנותר ממקורות סלאביים ורומאניים. מאז התיישבותם בתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש. במזרח אירופה לעומת זאת התרחשה בשלהי המאה ה-19 פריחה של תרבות יידיש, שכחלק מראייתה כשפה יהודית לאומית (בדומה לשפות לאומיות של כ-200 קבוצות אתניות שונות שאכלסו את האימפריה הצארית), התלוו לה ניסיונות לתַקְנֵן את השפה בהתבסס על הניבים המקומיים; בתקופה זו גם החל השימוש השיטתי בשם 'יידיש'. התרבות היידית הוסיפה לשגשג בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו את תרבות היידיש לסף ההכחדה. בתנועה הציונית, שקידמה את תחיית העברית כשפה בלעדית, הייתה היידיש סמל לגלותיות. כיום היא משמשת כשפה יומיומית בחלקים מסוימים של החברה החרדית, בעיקר אצל חסידים, ועודנה מדוברת בקרב יהודים יוצאי מזרח אירופה, בעיקר מבוגרים. היידיש זוכה לעניין גם בקרב צעירים ואקדמאים שוחרי פולקלור והיסטוריה אשכנזית. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|320px\|"גוּט טַק אִים בְּטַגְֿא שְ וַיר דִּיש מַחֲזֹור אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ טְרַגְֿא" (יום טוב יהא לנושא מחזור זה לבית הכנסת): המשפט המתוארך העתיק ביותר בניב היהודי-גרמני, מתוך מחזור ורמייזא, 1272. שמאל\|ממוזער\|150px\|עמוד מתוך "שמות דברים", מילון עברית-יידיש-לטינית-גרמנית שהוציא אליהו בחור, איזני 1542. במאות התשיעית והעשירית, לכל המאוחר, החלו היהודים להקים קהילות גדולות באימפריה הרומית הקדושה. יהודים מצרפת ומצפון איטליה התיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הניב הצרפתי-יהודי והאיטלקי-יהודי וקיבלו את השפה הגרמנית העתיקה (המילים הארכאיות ביותר ביידיש, כמו "אָהְרְן/דאווענען", 'להתפלל', "בענטשען", 'לברך', ו"טשולנט", מקורן לפי ההשערה באותם ניבים רומאניים). בתהליך דומה לזה שבו התפתחו שפות יהודיות אחרות, סתגרנותה של הקהילה היהודית ועירוב מילים מלשון הקודש ומהניבים הקודמים, אפשרו היווצרות דיאלקט המיוחד לה ונבדל מזה בו השתמשו הנוצרים. מימי הביניים המאוחרים, במאה ה-13, ועד ראשית תקופת ההשכלה, הייתה היודיש-דייטש שפת הדיבור העיקרית, ולעיתים קרובות היחידה, בקרב רוב יהודי אשכנז, ומשל כך בקרב רוב היהודים. בסביבות המאה ה-13 החלה הגירה למזרח אירופה, שבה דוברו שפות סלאביות. היידיש קיבלה שם סממנים של שפה נפרדת לחלוטין, במקום דיאלקט של הגרמנית כפי שנותרה במערב. באותה תקופה, קהילות בבוהמיה, מוראביה ופולין, שדיברו יהודית-סלאבית או "כנענית", אימצו בהדרגה את שפת האשכנזים. כך התחולל בידול בין שתי קבוצות ניבים – יידיש מזרחית שקיבלה השפעות מקומיות ויידיש מערבית שנשתיירה במרחב הלשוני הגרמאני. עם הפיכתה של פולין למרכז יהודי גדול, גדל הפער בין הניבים המזרחיים למערביים. בקרב דוברי הראשונים שימשו עד המאה ה-19 פירושים ארכאיים לחומש ולסידור בשפת הכתב הישנה, המערבית, שנותרה כלשון ספרותית. 'עברי-טייטש' זו הלכה ונעשתה לא-מובנת למקומיים, אם כי הוסיפה לשמש בפירושים לספרות הדתית עד השואה. תנועת ההשכלה בגרמניה דחתה בנחרצות את הניב היהודי הבלול, או "הז'רגון", ורצתה להשתמש בעברית ובגרמנית "טהורות". סביב מתן האמנציפציה במערב אירופה, חלה ירידה חדה בשימוש ביידיש במערב, כמעט עד כדי הכחדה, אף שהשפעות ומילים ייחודיות נותרו עד שלב מאוחר מאוד באזורים מבודדים בשווייץ ובוואריה. רק בהונגריה נותרו כיסים שהוסיפו להשתמש ביידיש מערבית במידה ניכרת יחסית. הדיאלקטים המזרחיים שרדו ואף שגשגו, שכן רוב דובריהם התגוררו באזורים כפריים בתחום המושב, פולין הקונגרסאית וגליציה, הרחק מהערים. בתנאים כאלה, הדרישה לצריכת תרבות לא יכלה להיענות על ידי ספרות ועיתונות בלשונות העמים; היעדר חינוך ממשלתי בקנה-מידה מספק מנע מהניב היהודי להיכחד ומדובריו לאמץ שפות חדשות. בהמשך, תנועות פוליטיות (בעיקר סוציאליסטיות) שביקשו להפיץ את מסרן בקרב ההמונים נאלצו גם הן לפנות לשימוש בו. שמאל\|ממוזער\|270px\|כרזת תעמולה נגד החינוך המסורתי בחדר ובעד בתי-הספר הממשלתיים: (משמאל) "החדר מוביל לרוכלות, בית-המדרש ושנאת עמים..." (מימין) "בית-הספר הסובייטי מוביל למפעל, לאדמה ולאחוות עמים". המילים "חדר", "שנאה" ו"אחדות" מאויתות באופן פונטי "כיידער", "סינע" ו"אכדעס", לפי האורתוגרפיה שנועדה לעקור את הרכיב העברי מן היידיש. הראשון שביקש להעניק ללשון היהודית מעמד של שפה בפני עצמה היה יהושע מרדכי ליפשיץ, אבי הלקסיקוגרפיה היידית. הוא היה אף חלוץ השימוש השיטתי בשם 'יידיש' (אחד מבין רבים עד אז, לצד "עברי-טייטש", "לשון אשכנז", "יודיש-דייטש" וכולי) שהפך בידיו לכינוי לשפה התקנית שניסה ליצור על בסיס הניב היהודי בווהלין. אחרים המשיכו בדרכו. בסוף המאה ה-19 החלה פריחה תרבותית של ספרות, תיאטרון, עיתונות ועם המצאת הקולנוע, גם קולנוע יידיש. היצירה בשפה חבקה את כל גוני הקשת ביהדות מזרח אירופה ובקרב המהגרים שיצאו ממנה ליתר היבשת ומעבר לים. ב-1898, בעיירה מיר, פתח נח מישקובסקי את בית-הספר הראשון המתועד שהורה ביידיש (בניגוד לדיגלוסיה בתלמודי התורה, בהם שימש הניב העממי כעזר בלימוד לשון הקודש). ב-1908 הוכרזה היידיש בוועידת צ'רנוביץ כ"אחת השפות הלאומיות של העם", בניגוד לתביעת רבים מן היידישיסטים להצהיר עליה כ"שפה הלאומית היחידה". על אף ניסיונות בלשנים ואינטלקטואלים לתקנן שפה יידית אחידה, הדבר מעולם לא צלח. מערכת ההגאים והניב של יהדות ליטא אמנם נחשבו ליוקרתיים ביותר והתקבלו כפופולריים וכנחשבים בספרות, אך במקביל דווקא ההגייה הדרום-מזרחית בגבול אוקראינה-רומניה הייתה הנפוצה בתיאטרון (ולכן הנשמעת ביותר). הניב הנפוץ ביותר בקרב קהל הדוברים, אל מול שתיהן, היה הפולני. בין מלחמות העולם קיבלה השפה הכרה רשמית במדינות שונות. בברית המועצות הייתה יידיש לשונו המוכרזת של הלאום היהודי הסובייטי בין המלחמות, וב-1928 הוקם האזור היהודי האוטונומי בבירוביג'ן, בו עודה משמשת כשפה רשמית. באותה תקופה ברית המועצות תמכה בהקמת איגודי עובדים דוברי יידיש, וסייעה במימון אלפי מועדוני יידיש ברחבי המדינה. בפולין, במדינות הבלטיות וברומניה הוקמו רשתות בתי-ספר כמו ציש"א, שלימדו רבבות ילדים ביידיש תקנית, בעוד שבברית המועצות ב-1930 1,100 בתי-ספר הורו בלשון. גם באמריקה התקיימה פעילות תרבותית וחינוכית ענפה בין המהגרים: ב-1935 פעלו בארצות הברית וקנדה 294 בתי-ספר בשפה. ב-1939 דיברו ביידיש כ-11 מיליון איש, כ-60% מיהודי העולם. במקביל לעלייתה ממעמד של ניב עממי לשפה תקנית, כבר טרם השואה הייתה במגמת היחלשות מואצת לטובת הרוסית, האנגלית, הפולנית ואפילו העברית, עקב טמיעה לשונית נרחבת. לדוגמה, ב-1897 הכריזו 97% מיהודי רוסיה על היידיש כשפת אמם, ב-1926 עשו זאת רק 70.4% מיהודי ברית המועצות, ובמפקד 1939 ירד השיעור ל-39.7% בלבד. אפילו בפולין, עם האפליה הקשה ומיעוט ההגירה לערים ששימרו את היהודים כמיעוט אתני מובחן מאוד, רק 53% מתלמידי התיכון הצהירו על היידיש כשפת אם ב-1937. במחצית השנייה של המאה ה-20 חלה ירידה דרסטית בשימוש בשפה, לאחר השמדת מיליונים מדובריה בשואה, דיכוי והתבוללות היהודים הסובייטים תחת שלטון סטלין, האמריקניזציה של הדור השני למהגרים בארצות הברית, ומדיניות השפה הרשמית והלא-רשמית במדינת ישראל, שראתה ביידיש את אויבת העברית והציונות ושפה גלותית לא-רצויה. בטרם הנסיגה הבריטית, גדוד מגיני השפה ערך הפגנות אלימות נגד סרטים והופעות ביידיש. בישראל העצמאית אומצה בתחילה על ידי הצנזורה מדיניות שהתירה לאמנים אורחים להשתמש ביידיש בתנאי שיוסיפו קטעים בעברית, ושאפשרה למהגרים להופיע בשפה במשך שנה בלבד לאחר הגעתם. בשנות ה-60 וה-70 נרגע האקלים התרבותי וחדלה ההתנגדות האידאולוגית ליידיש, ונעשו אף מאמצים רשמיים לשמרה. כיום יידיש מדוברת במידה כלשהי, לפי הערכות, בפי יותר ממיליון איש, רובם יהודים חרדים בעיקר חסידים. בישראל היו, נכון ל-1986, 215,000 דוברים. ב-2007, על פי נתונים ממשלתיים חלקיים, עמד מספר דוברי היידיש בארצות הברית על כ-160,000. באופן בלעדי למעשה, הגידול בדוברי השפה מתרחש בקרב חרדים בישראל, ארצות הברית ואירופה, כמעט אך ורק חלק מהחסידים ובני היישוב הישן. בקרב קבוצות אלו יידיש היא השפה המרכזית, ובבתי הספר לבנות מתקיימים בה הלימודים בלעדית. התפוצה של חרדים דוברי-יידיש, בייחוד מחסידויות דרומיות בהונגריה וגליציה, הפכה את הניבים שלהן לדומיננטיים לעומת הליטאיים שנחלשו מאוד. הדיאלקט היידי המשמש בחסידות סאטמר הוא כנראה המדובר ביותר בתחילת המאה ה-21. ניבים היסטוריים שמאל\|ממוזער\|550px\|מפת ניבים מקורבת. הבלשן אוריאל ויינרייך חילק את המרחב דובר הלשון לארבע קבוצות ניבים בסיסיות, הנבדלות זו מזו באופני ההגייה כמו גם באוצר המילים; כל אחת הושפעה מהשפות המקומיות והקבילה להגייה של לשון הקודש. הגבולות ביניהן לא היו קשיחים והתקיימו אזורי תפר. הארבע הן: מערבית: דוברה במקור בגרמניה ובסמוך לה, ועד להתפתחות העצמאית של הניבים המזרחיים החל מן המאה ה-16 שימשה בפי כל האשכנזים. גם המערבית התחלקה לשלושה דיאלקטים עיקריים: צפוני, בהולנד ובצפון גרמניה; מרכזי, בגרמניה התיכונה; ודרומי, באלזס לורן, שווייץ ודרום גרמניה. גוון ביניים של הדרומי שרר בבוהמיה, מוראביה ומערב הונגריה. השימוש בניבים המערביים הצטמצם מאוד בשלהי המאה ה-18 והמאה ה-19, כמעט עד כדי הכחדה, כשרוב דובריהם זנחום לטובת גרמנית תקנית. עד אותה עת הייתה היידיש המערבית גם השפה הספרותית (בעיקר עבור נשים ואחרים שחסרו ידיעה בעברית), וכתבים שהודפסו בה במרכז אירופה נקראו הרחק במזרח. סממניה הבולטים כללו הגייה של החולם המלא כ"אאוּ" – היינריך היינה תעתק את "לכה דודי" כ-Lecha Daudi, ורש"ר הירש תעתק "תורה" כ-Thauroh – ובמילים שמוצאן מגרמנית, של ה-au וה-ei גם יחד כ"אַה" ארוכה: "פלייש" כ"פלאש", ו"לאופן/לויפן" כ"לאפן." היא הייתה גם נקייה ממרכיבים סלאביים, הנפוצים בניבים האחרים: כך, לדוגמה, 'סבא' ו'סבתא' נקראו "האַרְלֶלע" ו"פְראַלֶלע", במקום הסלאביזמים "זַיידֶע" ו"בָּאבֶּע". תיכונה: דוברה בפולין גופא ובגליציה המערבית. אף הניב במזרח סלובקיה, מזרח הונגריה ורותניה הקרפטית נחשבת לשייך אליה, אם כי שטחים אלה הם גם אזורי מעבר לקבוצה המערבית. סממניה הבולטים של התיכונה כוללים הגייה של השורוק לחיריק: "קוּגל" נהגה קיגל ועוד. עוד מאפיין בקרב חלק מהניבים התיכוניים היא ההגייה של הצירי/ey כ"אַיי", ובמקומות שה"אַיי" מופיע במקור הוא הופך לתנועה פתוחה מוארכת ( אריין מבוטא "אַרַאַן" (Araan או Arān) וכו'). ניב זה מכונה כיום באופן רווח "הברה חסידית". צפון-מזרחית: דוברה במדינות הבלטיות, בבלארוס ובחלקים מצפון פולין ומצפון אוקראינה. זהו מבטאה של יהדות ליטא ההיסטורית, ובין סממניו הידועים נמנים הטשטוש בין שי"ן לסמ"ך ("פלייש" – "פלייס" וכו') והגיית oy כ-ey: "תורה" נהגית כ"תּוֹירֶה" לרוב אך כ"תֵּיירֶה" בליטאית. מערכת התנועות הזו שימשה כבסיס להגייה הספרותית המזרח-אירופית, המקובלת כתקנית על ידי מכון ייווא. דרום-מזרחית: שימשה במזרח אוקראינה, בגליציה המזרחית וברומניה, כולל בוקובינה, בסרביה ומולדובה. הגייה זו נבדלת מהתיכונה בכך שהיא שומרת על ה-ey וה-u כבמקור, ושונה מהצפון-מזרחית בכך שהקמץ נהגה כ-u ולא כ-o ברוב המקרים. בנוסף לקבוצות ניבים אלה, יש וריאנטים מקומיים שהתפתחו מחוץ לאירופה. דוגמה בולטת היא לשון הדיבור ביישוב הישן בארץ ישראל, שכללה מילים רבות שנשאלו מערבית (כמו "חלאקה" במקום "אפשערן" לתספורת הראשונה לבן זכר) ועדיין משמשת בירושלים ובבית שמש. ישנה גם היינגליש שצצה ספונטנית בקרב הקהילות בארצות דוברות-האנגלית. הגיית השפה וכתיבתה יידיש נכתבת, בדפוס ובכתב יד, באלפבית העברי, כשפות יהודיות אחרות. ההבדל העיקרי בין האופן בו נכתבת היידיש לאופן שבו נכתבת העברית הוא בשימוש באותיות 'אעוי' כאותיות ניקוד, בהשאלה מהאופן בו שימשו בתעתיק שמות זרים בספרות הרבנית. אותיות הניקוד הן חלק אינטגרלי מהמילה ואין להשמיטן בכתיבה. הגרסה המקובלת כתקנית, ה"כּלל־שפּראַך" ("השפה הכללית") או "ייווא־ײִדיש" ("יידיש בנוסח מכון ייווא"), היא המשכה של הלשון הספרותית הגבוהה שהייתה מקובלת במזרח אירופה בין מלחמות העולם, שנקבעה על פי הניב המדובר בין יהודי ליטא. תקניה וסדריה נקבעים על ידי מכון ייווא, והיא נלמדת באוניברסיטאות. רוב דוברי היידיש כיום הם חסידים, שאינם משתמשים כלל ב"כלל-שפראך". אין עיסוק של ממש בתקנון הלשון (הכתובה וקל וחומר המדוברת) בעולם החסידי, והיא מגוונת ומשתנה מחצר לחצר ומפרסום לפרסום. כּלל־שפּראַך: נקודות חשובות והבדלים: װ (צװיי װאָװן, שתי ו"וים) – /v/ האות 'ב' נהגית בהגייתה הדגושה, אלא אם מקורה בעברית או ארמית אז שׂמים מעליה סימן 'רפה' 'בֿ'. מקרה הפוך הוא האות 'כ' הנהגית בהגייתה הרפה ורק במילים שמקורן בעברית וארמית בהגייתה הדגושה, בשביל הצליל /k/ משתמשים ב'ק'. האות 'פ' נהגית בהגייתה הרפה אם מעליה סימן רפה 'פֿ' ובהגייתה הדגושה אם היא דגושה 'פּ'. במקרים בהם יש מקום לדו-משמעות, נהוג להוסיף חיריק או שורוק: ייִ – /ji/ װוּ – /vu/ (ניתן למצוא גם װאו) וּװ – /uv/ (ניתן למצוא גם ואװ) וּױ /uoy/ (ניתן למצוא גם ואױ) װוֹי /voy/ (ניתן למצוא גם ללא ניקוד כלל, װױ וגם װאױ) באותיות 'בֿ, ח, כּ, שׂ, תֿ ו-תּ' נהוג להשתמש רק במילים עבריות או ארמיות, שאותן נהוג לכתוב בכתיב המסורה. מילים עבריות נשמרות בצורתן. בתקופה הסובייטית, כחלק מהמאבק בדת המסורתית ובציונות שנתפשו כריאקציוניות, נעשה ניסיון לעקור את הרכיב העברי ולתקנן איות פונטי (מן ההברה האשכנזית) של המילים. כך, למשל, שמו של הסופר שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם נכתב שאָלעמ אַלײכעמ, והמילה שַׁבָּתֿ נכתבה שאַבעס. עיצורים העיצורים הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי א ʔ נהגית כהגייה ישראלית, או שאינה נהגית כלל בּ, ב b גּ, ג g דּ, ד d דזש ʤ נהגית כהגיית גימ"ל גרושה ה h װ v נהגית כהגיית בי"ת רפה ז z זש ʒ נהגית כהגיית זי"ן גרושה ח x נהגית כהגיית כ"ף רפה; השימוש באות זו ביידיש נדיר, בעיקר בשמות פרטיים ובשמות ערים ט t טש ʧ נהגית כהגיית צד"י גרושה י j כ, כֿ, ך x ל l ~ ʎ ~ ɫ נהגית כהגייה ישראלית רגילה, או כיו"ד עיצורית ~ למ"ד מ, ם m נ, ן n, ŋ~m נהגית כהגייה ישראלית רגילה; הנו"ן הסופית נהגית כשני אלופונים נוספים ס s פּ p פ, פֿ, ף f צ, ץ ʦ ק k ר ʁ ~ ʀ ש ʃ תנועות התנועות הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי אַ [] קובץ:Open_front_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית פתח אָ [] קובץ:Open-mid_back_rounded_vowel.ogg [] קובץ:Close_back_rounded_vowel.ogg נהגית כהגיית קמץ המקורית (שנשתמרה בפי האשכנזים והתימנים) בהגייה הליטאית. בחלק מההגיות הפולניות, רוסיות והחסידיות נהגה במקרים מסוימים כשורוק מודרני ו, וּ [] קובץ:Close_back_rounded_vowel.ogg~[] קובץ:Near-close_near-back_rounded_vowel.ogg [] קובץ:Close_front_unrounded_vowel.ogg נהגה כהגיית שורוק בהתאם להגיות האשכנזיות השונות כשורוק מודרני או כחיריק מודרני. ױ ɔj נהגה כדיפתונג אוֹי י [] קובץ:Close_front_unrounded_vowel.ogg נהגה כהגיית חיריק ע [] קובץ:Schwa.ogg~[] קובץ:Open-mid_front_unrounded_vowel.ogg~[] קובץ:Mid_front_unrounded_vowel.ogg נהגה כהגיית סגול; לעיתים אף כצליל מקורב ל-i במילה האנגלית in ייִ ji מסומן חיריק כאשר יש מקום לדו-משמעות ײ ɛj נהגה כדיפתונג אֵי ובמקרים מסוימים בחלק מהניבים הפולנים והאחרים כאַייײַaj או āנהגה כדיפתונג אַיי ובחלק מהניבים התיכוניים כתנועת פתח מוארכת הערה: בשמות פרטיים ובשמות משפחה שולטים בערבוביה כללי יידיש וכללי העברית. זאת מפני ששמות פרטיים נכתבים בכתובות וגיטין וישנן הלכות ברורות לגבי הכתיב הנכון בעברית. כדי לא להתנגש עם ההלכה הונהגו צורות כתיבה שונות בשמות ערים ושמות משפחה לדוגמה: שמות שמסתיימים ב-אֶ כמו פייגא נכתבות באל"ף ולא בעי"ן. הערים טשחויב וחעלם נכתבות בחי"ת. היידיש היא שפה גרמאנית, וככזאת אין בה העיצורים הגרוניים שהיו בעברית הקדומה ואשר עדיין נשתמרו אצל חלק מיוצאי ארצות ערב. ההטעמה במילים היא לרוב בתחילת המילה, ובמילים מעברית מלעילית, הקרויה לכן גם "הטעמה אשכנזית". ביידיש ההיגוי של ת"ו רפה הוא כשל סמ"ך. לדוגמה, המילה ביידיש ל'אותיות' – 'אותיות', נהגית /ojsjes/, 'תּורה' נהגית /tojre/. את הדגש בת"ו יש נוהגים לכתוב. תחביר התחביר ביידיש כמעט זהה לתחביר של השפה הגרמנית עם מספר שינויים שמקורם בעברית או בשפות סלאביות. תרבות יידיש ספרות נהוג לחלק את ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: עתיקה (מהמאה ה-13 עד שנת 1780), משכילית וחסידית (משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19); ומודרנית (מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד ימינו). שמאל\|ממוזער\|200px\|דף מהדוכוס הורנט. האוסף המוקדם ביותר של ספרות הוא קובץ היצירות מ-1382 שנשמר בגניזה הקהירית ומכיל גם את היצירה דוכוס הורנט. ראשית הספרות היודיאו-גרמנית בתרגומי טקסטים דתיים ופרשנות עליהם, דוגמת "צאינה וראינה". היוצר החשוב ביותר של הספרות העתיקה היה אליהו בחור, שתרגם סביב 1507 את רומן האבירים "בוויס מהמפטון" ליידיש כבָּבָא-בּוּך. זה היה הספר הלא-דתי הראשון שנדפס בה. ב-1595 יצא בוורונה עוד חיבור לא-דתי ידוע, "ספר הפרות" (), שהכיל סיפורי עם ומשלים, גסים בחלקם, והיה מאויר במלואו. הספר הותקף כלא-מוסרי. יצירה רבת-השפעה נוספת של הספרות העתיקה היא "מעשה בוך", "ספר המעשיות" שנדפס בבזל ב-1602 ואיגד סיפורי מוסר ואגדות. נשים חיברו ספרות יידיש עתיקה רק לעיתים רחוקות, אך אוספים אחדים של תחינות (תפילות נשיות אישיות) נכתבו בידי נשים כגון שרה בת-טובים. הטקסטים המוקדמים ביותר שנכתבו על ידי אישה ביידיש הם הספר "מנקת רבקה" ו"שמחת תורה ליד" מאת רבקה טיקטינר שחיה במאה ה-16. הטקסט המקיף ביותר פרי עטה של אישה מתקופה זו הוא זכרונות גליקל מהמלין. בסוף המאה ה-18 עלתה תנועת החסידות, שהפיצה את משנתה ביידיש להמוני העם עם הביוגרפיות כמו "שבחי הבעל שם טוב" או אוספי משלים כ"סיפורי מעשיות" לרבי נחמן מברסלב. תנועת ההשכלה, שפרחה במזרח אירופה במקביל, התנגדה לחסידות ואנשיה ראו בה אמונה טפלה. עם סופרים שניצלו את מלאכת הכתיבה כדי להציג בפירוט את עמדותיהם נמנים ישראל אקסנפלד, ד"ר שלמה אטינגר ואייזיק מאיר דיק. אקסנפלד, חסיד ברסלב לשעבר, הוציא לאור רק חמש מיצירותיו. אטינגר היה מחזאי, ויצירתו "סערקעלע" היא עבודת התיאטרון היידית החשובה ביותר של ההשכלה. דיק חיבר סיפורים קצרים, אשר נדפסו ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. חשיבות פועלו להתפתחות ספרות היידיש כפולה: הן בכך שסייע לבסס קהל של קוראי יידיש, והן בתכני יצירתו כשלעצמם, הנוטים להיות דידקטיים. ב-1863 פתח מנדלי מוכר ספרים את העידן המודרני בספרות היידיש עם סיפורו הקצר "דאס קליינע מענשעלע", "האיש הקטן." זו הייתה תחילתה של יצירה ענפה בה. בדור שאחריו פעלו שני הקלאסיקונים האחרים בשפה, י"ל פרץ ושלום עליכם. אלו סללו את הדרך לשלום אש, ש. אנסקי, מלך ראוויטש ורבים, רבים אחרים. יצחק בשביס-זינגר נותר יוצר חשוב גם לאחר השואה, וזכה בפרס נובל ב-1978. כיום עדיין פועלת סצנה ספרותית חילונית ביידיש, גם אם היא פונה לקהלי קוראים מצומצמים, בציבור החרדי לעומת זאת יש שוק רחב של ספרות יידיש עכשווית "כשרה", עם ספרי ילדים, נוער, מבוגרים, עיתונים, מגזינים, ספרי קודש מתורגמים ועוד רבות. עיתונות שמאל\|ממוזער\|280px\|ה"דינשטאגישי קורנט", 5 באוגוסט 1687. עיתון יידי ראשון ראה אור באמסטרדם בשנים 1686 ל-1687. העיתון הופיע תחת השמות "דינשטאגישי קורנטין" ו"פרייטאגישי קורנטין", בהתאמה ליום בו הופיע בכל שבוע (שלישי ושישי, בהתאמה). בערך ב-1750 ניסה בנימין בן זלמן קרונבורג להדפיס שני עיתונים נוספים בנויוויד: מטרתו הייתה הפצת הגרמנית התקנית בקרב היהודים, אך הוא לא שלט בה עדיין והגליונות הספורים הכילו מילים יידיות רבות. ב-1771 הודפס במשך שנה ה"דירנפורטער פריפילגירטע צייטונג" בדירנפורט הסמוכה לברסלאו. ב-1790, בימי המהפכה הצרפתית, הדפיס המו"ל אברהם שפירא את ה"צייטונג" במץ שבאלזס. העיתונות היידית הגיעה לשיאה בפולין שבין מלחמות העולם. בשנת 1935 נמנו בוורשה, בירת פולין, 11 עיתונים יומיים ביידיש (בנוסף לשני יומונים יהודיים בפולנית ושבועון בעברית), ותפוצתם הכוללת עמדה על 180 אלף עותקים ביום. שני העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר ביידיש בתקופה ההיא היה הײַנט (ביידיש: "היום") ומאָמענט (ביידיש: "רגע"). שניהם יצאו לאור עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. ב"הײַנט" כתבו בכירי הכותבים היהודים באותה תקופה, בהם למשל עזריאל קרליבך, שעלה לארץ ערב המלחמה והקים מאוחר יותר את העיתון "מעריב". ב-22 באפריל 1897 נוסד בניו יורק העיתון היומי "פֿאָרווערטס" (באנגלית: Forward), שאחרי כמה שנים קשות, במהלכן כמעט נסגר, כפי שעלה בגורלם של עשרות ניסיונות דומים אחרים, היה לאחד העיתונים הנפוצים בקרב יהודי ארצות הברית. הגם שהפארווערטס נוסד לטובת קידום סוציאליזם ברחוב היהודי ובארצות הברית בכלל, תרומתו להעמקת והצגת תרבות היידיש הייתה עצומה, שכן הוא שימש כאכסניה לשורה ארוכה של יוצרים, המפורסם ביניהם היה יצחק בשביס זינגר. ב-1915 הגיעה תפוצת הפארווערטס לכ-200 אלף עותקים ביום, נתון שמשמעותו הייתה שלפחות חצי מיליון יהודים קראו בו. לצידו פעלו עוד כמה יומונים שנהנו גם הם מתפוצה ניכרת. לאחר מלחמת העולם השנייה ירדה תפוצת עיתוני היידיש ביניהם הפארווערטס, ומשנות ה-80 רובו באנגלית ויש לו מוסף ביידיש. בנוסף יוצאים לאור העיתונים "דער אלגמיינער זשורנאל", "די צייטונג" הווילימסבורגי, והמגזינים "דער בליק", "דער צייטשריפט", "דער פלאם", "דער שׁטערן", "דער שפאקטיוו", "דאָס ייִדישע ליכט", "עונג שבת", "מעלות", "דער איד", "דער בלאט" ועוד. בישראל יוצאים לאור המגזין "דאס אידישע ליכט"; די ברכה אין שטוב ועוד בעיתון המבשר (יומון) מופיע ביום שישי עמוד חדשות שבועי ביידיש בשם "המבשר די וואך". תיאטרון שמאל\|ממוזער\|180px\|"אסתר, אדער די בעלאהנטע טוגענד" (אסתר, או המעלה שבאה על גמולה), מחזה פורים מסורתי מפיורדא, בוואריה, 1828. תיאטרון היידיש התפתח ביהדות מזרח אירופה והגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ונמשך עד לזמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. מרכזו היה ברוסיה, פולין ורומניה אך ניתן למצוא תיאטרון יידי מקצועי גם במערב בקרב תפוצת המהגרים, במיוחד בעיר ניו יורק. תיאטרון היידיש הפך בעשורים של קיומו לתרבות תיאטרון שלמה ועשירה, ולה כותבים קנוניים כש. אנ-סקי, אברהם גולדפדן ואיציק מאנגר, וכוכבי במה כדז'יגאן ושומאכר. גם לאחר השואה המשיכה היצירה. בישראל קם תיאטרון יידישפיל, ובמזרח אירופה וארצות הברית עדיין פועלות במות כמו ה"פולקסבינע", "יידיש-רעפ" "קולטור-ליגה בכתיב יידי: קולטור ליגע בניו יורק, לחסידים גם תיאטרון בשם "אונטערן" בכתיב יידי: "אונטערן חבריא", ועוד. קולנוע סרטים אילמים שפנו לקהל היהודי והכילו כתוביות ביידיש הופקו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ברוסיה ובארצות הברית. לאחריה פרח הקולנוע היידי באמריקה ופולין. הסרט המדבר הראשון יצא ב-1929 בניו יורק, והתעשייה שגשגה במשך תור זהב קצר בשנות ה-30. מלחמת העולם השנייה כמעט והביאה לחיסולו של קולנוע היידיש, אם כי סרטים בשפה הופקו גם אחריה. יידיש כאידאולוגיה יידישיזם מציין את הפיכת שפת היידיש למכלול תרבותי שלם, ובכלל זה אף אידאולוגיה מכוונת הדוגלת בטיפוח השפה והספרות היידית לכלל תרבות או אף ציוויליזציה מפותחת ועצמאית. כאידאולוגיה מובחנת, מהווה היידישיזם צעד של העדפת התרבות היידית על פני התרבות העברית המקבילה כשפת התרבות היהודית הדומיננטית. בהקשר ההיסטורי של פיתוח היידישיזם, הוא כלל גם נימה אנטי דתית שעיקרה הצבת הפולקלור הספרות היפה והאמנות של העם היהודי דובר היידיש כמוקד אלטרנטיבי המחליף את המוקד הדתי הישן בחייו הרוחניים של העם היהודי. אידאולוגיה יידישיסטית פותחה בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, והייתה קשורה בחוגים של סוציאליסטים יהודיים, חברים במפלגת הבונד וסופרי יידיש. האירוע המכונן המפורסם בהקשר זה הוא ועידת צ'רנוביץ (1908), שנועדה ללבן את בעיות השפה אך גם להצהיר על האידאולוגיה התרבותית שבמרכזה. יוסף קרוק, בעצמו יהודי חילוני בעל תפיסה לאומית-סוציאליסטית, שהיה מעורב ב"שלוש מהפכות" כפי שהוכתר ספר זכרונותיו (השלוש: הרוסית, הפולנית, היהודית), כתב בזכרונותיו על עימות בנושא מעמדה של היידיש שהתרחש בפולין ב-1907:כמו בהרבה מקומות אחרים קמו גם בעירנו כל מיני "אגודות תרבות" ליגאליות. בין השאר הוקמה גם "אגודה להפצת השכלה". בהתאם לרוח הזמן נשאה אגודה זאת אופי מתקדם. רוב חברי האגודה היו אינטליגנטים יהודים, אשר ניהלו מדיניות מתבוללת קיצונית. אני החלטתי לצאת ל"קרב גנראלי" נגד האינטליגנטים היהודים המתבוללים הללו. הצענו שלספריה יש להכניס גם ספרים יהודיים, ולאולם־הקריאה — גם עיתונים יהודיים. המתבוללים דחו את דרישותינו. השתמשתי בכך כבסיס למאבקנו. נקראה אספה כללית יוצאת מן הכלל. שני הצדדים התכוננו אליה במרץ וגייסו את חבריהם. משונה היה שאל המחנה המתבולל הצטרפו גם הנציגים הבורגניים הרשמיים של הקהילה היהודית וכל מיני עסקנים פילאנטרופיים, נושאי דברים של הבורגנות היהודית הגדולה ושל הראדיקאליים־לעילא כביכול, החברים והאוהדים היהודים של שתי המפלגות הסוציאליסטיות הפולניות (המפלגה הסוציאליסטית הפולנית "פ.פ.ס." והמפלגה הסוציאל־דמוקראטית). אני פתחתי קודם כל בדברי לעג על ה"ברית" הנוגעת ללב ממש, כיצד האינטליגנטים של הבורגנות הגדולה מתאחדים עם האגף הקיצוני של הפרוליטארים היהודיים כדי להחניק את התנועה היהודית הלאומית המתעוררת ולא לאפשר תחיה יהודית לאומית. בהיותי חמוש בנימוקים לא רק של "פולין הצעירה", כי אם גם בנסיוני ממערב אירופה, השמעתי אחת ההרצאות החריפות והממצות ביותר בנושא זה. שלושה ערבים נמשך הוויכוח. האולם והמסדרונות היו מלאים מפה־אל־פה ולבסוף הודיע הד"ר באטאביה הצעיר, שאם יכניסו לספריה "ספרי הז'ארגון", הוא יעזוב את האגודה. המתנגדים שלנו הוכיחו בלי הרף, כי "הז'ארגון הוא איוולת וחוסר תרבות פראי, איזו אי־הבנה היסטורית שנגדה חייבים כל היסודות התרבותיים והמתקדמים־באמת, להילחם במלוא המרץ". אני קרעתי את מסווה הצביעות מפניהם של הטוענים, כי "הספרייה איננה לאומית", ולפיכך אינה נזקקת לספרים יהודיים. הפולנים המתקדמים הצטרפו לרוב להצעתי. ואולם הם נימקו את הדבר ב"פילושמיות". זה היה המאבק הגלוי הראשון, אשר המחנה הסוציאליסטי היהודי והתנועה הלאומית היהודית בכלל ניהלה בעיר. בין היידישיסטים האידאולוגיים ניתן למנות את חיים ז'יטלובסקי, נתן בירנבוים וי"ל פרץ. הצבת היידיש כשפת התרבות הלאומית הרצויה נתקלה בהתנגדות עזה בארץ ישראל מצדם של מצדדי החייאת הלשון העברית כשפת הלאום היהודי. פרשה זו היא חלק ממלחמת השפות, ואת קורותיה ניתן למצוא בין דפי כתבי העת והעיתונים העבריים והיידיים של ראשית המאה ה-20. עם זאת, ערעורים על מעמדה הלאומי של היידיש נשמעו גם בתפוצות. כך, בתחילת שנות ה-20', התנהל מעל דפי הפארווערטס ויכוח בנושא, כשאל מול התומכים בהמשך טיפוח השפה (נזכיר כי העיתון יארח באופן קבוע את יצחק בשביס זינגר) ניצבו אלו שראו בשפה בסך הכל 'כלי תקשורת', והשוו אותה ל"רכבת" המאפשרת ליהודי מניו יורק לבקר את קרובו בפילדלפיה, מבלי שהוא הופך את הרכבת לאידאולוגיה.פארווערטס, 2.6.1921, עמ' 5. ראו גם ייווא יינגליש הגייה אשכנזית המרכז לספרי יידיש ויקיפדיה היידית לכודיש לאדינו יונג יידיש (עמותה) ליגה למען יידיש לקריאה נוספת חגית כהן, נפלאות בעולם החדש – ספרים וקוראים ביידיש בארצות הברית 1890-1940, האוניברסיטה הפתוחה, 2016. טשרנין, לוי וניסינוביץ (עורכים), גבוה מן הפחד אשיר, אסופה דו-לשונית: מאה שנות שירת יידיש, הוצאת משיב הרוח, 2017 יעל חבר, מה שחייבים לשכוח, יידיש ביישוב החדש, הוצאת יד בן צבי, 2005 בנימין הרשב, "התרבות האחרת – יידיש והשיח היהודי", אוניברסיטת תל אביב, 2006 אהוד מנור, "הם כמו הבונד - תמיכת הפארווערטס בציונות משנות ה-20", עיונים בתקומת ישראל (2016) רחל רוז'נסקי, אהובה ודחויה, סיפורה של היידיש במדינת ישראל, תרגם דוד בן-נחום הוצאת מאגנס, 2024 קישורים חיצוניים מילון ממוחשב יידיש-עברית-יידיש אלכסנדר הרכבי. מילון הרכבי (1910) יידיש-אנגלית, אנגלית-יידיש כתב-העת "חוליות", העוסק במחקר שפת היידיש חנא שמרוק, הברכה המחורזת ביידיש קדומה במחזור וורמס – על הטקסט הקדום ביותר ביידיש הנושא תאריך ודאי (ה'ל"ב-1272) Yiddish Radio Project Di Velt fun Yidish: Audio Stories המרכז הפריזאי ליידיש (צרפת) אריאלה קרסני, מנהגי חתונה בעין היצירה – פתגמים ושירי עם שנכתבו ביידיש גיליון המוקדש לתרבות היידיש לפני השואה, בעיתון המקוון זיקה, יד ושם גיליון המוקדש לתרבות היידיש בתקופת השואה ולאחריה, בעיתון המקוון זיקה, יד ושם מאמרים וכתבות בנושא יידיש בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית אתרי עיתונים וכתבי עת ביידיש "דער איד" אתר העיתון ביידיש "די צייטונג" אתר העיתון ביידיש ירושלימער אלמאנאך, כתב-עת לספרות, תרבות ומחקר, ירושלים אויפן שוועל, כתב-עת לתרבות, היסטוריה ולשון, ניו-יאָרק לעבּנס-פֿראַגן, דו-ירחון לפוליטיקה ותרבות, תל אביב כתב העת הספרותי די צוקונפֿט היוצא לאור ברציפות מאז 1892 (באתר נמצאים רק הגיליונות האחרונים) ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:שפות גרמאניות עיליות קטגוריה:שפות יהודיות קטגוריה:יהדות אשכנז קטגוריה:ישראל: שפות קטגוריה:שפות קטגוריה:אלפבית עברי	2024-10-14T21:30:40
טריוויה	טריוויה הם פריטי מידע, לרוב לא חשובים במיוחד. לפעמים מציין המונח ידע כללי. מקור המילה באנגלית, כגזירה לאחור של שם התואר "טריוויאלי". מוצאה של המילה "טריוויאלי" מן השם הלטיני "טריוויום" ("שלוש דרכים"), הקבוצה הראשונה והפחות חשובה מבין שבע האומנויות החופשיות - דקדוק, רטוריקה ולוגיקה (ארבע האחרות, אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה נקראו קוואדריוויום). חידוני טריוויה מתקיימים באמצעי התקשורת השונים: בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, ובהם נדרשים המתחרים לענות על שאלות טריוויה המוצגות להם. קישורים חיצוניים * קטגוריה:מידע	2020-08-13T23:13:34
אשר גינצבורג	redirectאחד העם	2005-06-09T15:17:01
אחד העם	אשר צבי (הירש) גינצברג, שנודע בשם-העט שלו אַחַד הָעָם, (18 באוגוסט 1856, י"ז באב ה'תרט"ז, פלך קייב – 2 בינואר 1927, כ"ח בטבת ה'תרפ"ז, תל אביב), היה מראשי הוגיה והמייסד של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית. אחד העם התנגד לציונות המדינית שייסד הרצל. תולדות חייו ממוזער\|ר' ישעיה גינצברג, אביו של אחד העם אשר צבי (הירש) גינצברג נולד בקיץ שנת 1856 לאב סוחר, במשפחה חסידית בעיירה סקווירה שבפלך קייב באוקראינה, וגדל בכפר . הוא למד תלמוד ופילוסופיית ימי הביניים, עם דגש על "מורה הנבוכים" של הרמב"ם, ולמד בכוחות עצמו שפות אירופיות (רוסית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ולטינית). לאחר נישואיו בשנת 1873 לרבקה בת מרדכי שניאור זלמן שניאורסון (בן יוסף יצחק שניאורסון), המשיך בלימודיו הפרטיים, בייחוד בתחומי הפילוסופיה והמדע. הוא ניסה כמה פעמים ללא הצלחה להתקבל לאוניברסיטה, ונשאר אוטודידקט. בשל נטיותיו הרציונליסטיות החזקות, הוא נטש תחילה את החסידות ולאחר מכן התרחק לחלוטין מהאמונה הדתית. בהמשך הפך לאחד מדובריה של תנועת "חובבי ציון". ב-1884 התיישב באודסה כדי להשגיח על מזקקת הוודקה של אביו. בשנת 1894 ניסה להוציא לאור אנציקלופדיה לכל ענייני היהדות בשם "אוצר היהדות". הוא ניהל משא ומתן עם גורמים שונים בתחום זה, וניסה לעניין את אחד מראשי חובבי ציון, תעשיין התה והנדבן קלונימוס זאב ויסוצקי, שיתרום מכספו למפעל. בסופו של דבר עקב סיבות שונות לא עלה בידו להוציאה לאור. בשנת 1907 עבר גינצברג לאנגליה, שם הקים וניהל את הסניף של חברת "תה ויסוצקי" בלונדון עבור קלונימוס זאב ויסוצקי. כמו כן היה מעורב בהקמת הטכניון העברי בחיפה לצד חתנו שמואל פבזנר, שנישא לבתו לאה גינצברג. ושם גם סייע לחיים ויצמן בפעילותו להשגת הצהרת בלפור. בשנת 1922 עלה לארץ ותחילה התיישב בירושלים - ואחר כך עבר לתל אביב. עיריית תל אביב רכשה עבורו את ביתו של בן-ציון מוסינזון, שיפצה אותו וקראה לרחוב בו נמצא הבית על שמו רחוב אחד העם עוד בחייו . אחד העם נפטר משחפת בחורף 1927, בגיל 70, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. היה אב ללאה דבורה, אשת שמואל יוסף פבזנר; רחל, עורכת דין ודוקטור למשפטים, שהייתה נשואה למשורר הרוסי מיכאיל אוסורגין ; ושלמה גינוסר (גינצבורג), פעיל ציוני, עיתונאי ודיפלומט. אחותו הד"ר אסתר שימקין הייתה הרופאה העברייה הראשונה בחיפה. ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית הגות ופעילות ציונית שמאל\|ממוזער\|150px\|שולחנו האישי של אחד העם, בחדר על שמו בספריית שער ציון בית אריאלה ממוזער\|דף מיומנו של אחד העם בשנת 1889 פרסם את מאמרו "לא זה הדרך!", אשר קרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חיבת ציון. לדעתו ולפי אמונתו, אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים; היא אינה אמורה ואף אינה יכולה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתהּ לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם. לא די בכך שהמדינה היהודית תהווה בית לאומי ומקלט בעבור היהודים – עליה להיות בעלת תכנים רוחניים שיצדיקו את קיומה; להיות מדינת אור לגויים, 'מגדלור מוסרי' אוניברסלי. כך הגה וייסד את זרם הציונות הרוחנית. את שמו הספרותי קיבל כאשר בסוף המאמר חתם את השם "אחד העם". מקובל לפרש את הכינוי "אחד העם" כאדם ממוצע, אולם רש"י מפרש את הביטוי, כמו שהוא מופיע בספר בראשית, בתור המיוחד שבעם, קרי המלך. סביר להניח שאחד העם, שהיה משכיל, הכיר את הפירוש הזה, אבל ייתכן שאין קשר. הוא לא הסתפק בפרסומים, אלא נקט צעד מעשי וארגן את ארגון בני משה וגייס חברים עבורו. בעקבות פרעות קישינב (1903) היה בין היוזמים והחותמים של "קול קורא" מאת סופרים יהודים, שקרא להגנה עצמית. הוא דרש להגביל את המאבק היהודי נגד הצאר הרוסי רק לתחומים הנוגעים באופן ישיר לזכויות היהודים ולא להזדהות עם מטרות נוספות של המאבק במשטר. עם ביטולו של תחום המושב ב-1915, הביע חשש גדול מפני התפוררות מסגרות החיים היהודיים. אחד העם היה ממנהיגי חיבת ציון, והוביל קו בקרב חברי הארגון החילוניים לפיו "לברית בין חרדים וחופשיים ערך גבוה יותר מהחלת רפורמה דתית בעם היהודי" אחד העם דגל בציונות כמרכז רוחני של היהדות. הוא התנגד במיוחד הן לגרסה הלאומית של חוגים המקורבים לתנועת הבונד הסוציאליסטית, או לטריטוריאליסטים ולאוטונומיסטים, שטענו שצריך לשמור על קהילות יהודיות בגולה ואין צורך להתרכז במדינה אחת, והן ללאומיות המדינית של בנימין זאב הרצל. כנגד אלה, טבע את הסיסמה "לא רק בצרת היהודים יש לעסוק, כי אם גם בצרתה של היהדות". חרף חינוכו הדתי, בהיותו משכיל חילוני סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני הדת, כי אם לחדש תכנים מודרניים ברוח התקופה. את שיקומה של היהדות ביקש אחד העם לבסס ללא הממד הדתי שלה, אך הטיף לשמירה על זיקה ואהדה למסורת וכן להתרכזות בעולם היהודי הישן ופיתוחו והרחבתו באיטיות, כך שתיווצר המשכיות לעם. בכך נחשב לאחד ממבטאיה המובהקים של הגישה הדוגלת ביהדות כתרבות, וכאחד ממפתחי הזהות החילונית–לאומית. לימים סיפר בנו כי אינו זוכר שאביו הלך אי פעם לבית כנסת, אבל כי ידע על בוריים את כתבי הקודש. כאשר בתו רחל התחתנה עם מיכאיל אוסורוגין, עיתונאי רוסי שהתגייר למענה, גרם לו הדבר צער רב אשר הביאו להמעיט בכתיבה. למשך כמה שנים הוא אף ניתק את קשריו עִמה. אשתו של אחד העם, רבקה, הייתה מסורתית ונצר לשושלת אדמו"רי חב"ד. המסורת החב"דית מספרת על דו-שיח בינו ובין דוד אשתו האדמו"ר החב"די רבי שלום דובער שניאורסון, שהתנגד בתוקף לציונות, שבמהלכו טען אחד העם כי רבי שלום דובער, בשונה מרבנים אחרים, 'יודע את העולם ומתכוון למרוד בו' (על משקל האמרה הנגדית "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"). בתגובה אמר רבי שלום דובער על אחד העם, כי אפילו היה נס קריעת ים סוף מתחולל לנגד עיניו לא היה מאמין. חדרו האישי וספרייתו של אחד העם נשמרים בספריית בית אריאלה בתל אביב. המסות של אחד העם קובץ המסות של אחד העם, "על פרשת דרכים", נחשב ספר יסוד לא רק לתורת הציונות הרוחנית, אלא אף מופת לכתיבה מסאית עברית צחה ורהוטה. במערכת החינוך העברית בשנות היישוב ובעשרות השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, נדרש כמעט כל תלמיד להכיר כמה ממסותיו הידועות ביותר. במסות אלה מוכיח אחד העם את התמצאותו בתחומי ידע רבים, אותה רכש בכוחות עצמו כאוטודידקט. הוא מביא במסותיו דוגמאות להמחשת רעיונותיו מתחומי הפילוסופיה, הלוגיקה, והמדע, וכן מספרות ישראל לדורותיה ומתחומים נוספים. מאמריו של אחד העם, אומר קרסל, מיקדו תמיד את תשומת לבו של הרוב בקהל היהודי ולא היו כמותם לעורר עניין ותסיסה. יש הטוענים כי אחד העם הוא האב הרוחני של חלק ניכר מהציונות החילונית של ימינו. השפעתו ניכרת במשנתם של הוגים כמרטין בובר, מרדכי קפלן ורבים אחרים. במאמר "שתי רשויות" דן אחד העם בשנאת ישראל (האנטישמיות), ומברר כיצד ייתכן שגם אנשים נאורים ומשכילים ממשיכים להאחז בשנאה ומשכנעים עצמם שיש לה על מה להתבסס. חידושי ההווה מאתגרים את אמונות העבר, ולעיתים יצליחו לדחותם כליל, אך במצב הרווח יותר, מתאמצים חכמי התרבות ליישבם, דרך פרשנות מחודשת למסורת, או אצטלא מסורתית להווה. כך נוצר מצב של שתי רשויות מנוגדות המתקיימות דיאלקטית, ואף סכיזופרנית, זו לצד זו. כדוגמה הביא את האסטרונום סקי (Secchi) אשר היה גם כוהן דת, והסביר את קבלת הסתירה בין הדת לאסטרונומיה במילים: "כשאני עוסק באסטרונומיה אשכח את כהונתי, וכשאני עושה מעשי כהן אשכח את האסטרונומיה". לפיכך, החפצים בשינוי חברתי נדרשים לפתוח במאבק גלוי רק לאחר שחידושי ההווה כבר ערערו את סדרי העבר, ואין חשש שישתמרו עוד. אחד העם כותב זאת בנוגע לתביעת יהודי אירופה לחירות ושוויון, מחשש שמאבק מוקדם יביא ליישוב האנטישמיות המסורתית, שעדיין מושרשת באירופה, עם אידאות הנאורות המודרנית. במאמר זה הפגין אחד העם את אמונתו ב"עורמת" ההיסטוריה, דהיינו הדרך בה רצוי ששינויים וחידושים יחדרו לתרבות הישנה מבלי זעזועים. בתחילת מאמרו "כהן ונביא" מדגים אחד העם את עקרון "מקבילית הכוחות" בפיזיקה, לצורך הבהרה שאם משפיעים שני כוחות קיצוניים על גוף, אזי תנועתו תהיה פשרה בין שני הכוחות. לכן צריך נביא קנאי כמשה, ולצידו כהן מתפשר כמו אהרון, כדי שבסופו של דבר מגמת הדרך של העם תהיה מנותבת לכיוון שקול ומאוזן. במאמרו "חצי נחמה" עוסק אחד העם ב"עלילת הדם" נגד היהודים, ומנסה להבהיר כי ההיתפסות לעלילה זו נובעת מ"הסכמה כללית" שיש בחברה שאינה מבוססת על היגיון, ואף מצוי בה כשל לוגי שנובע מצורת הסקה אינדוקטיבית. הוא מביא את הדוגמה הבאה: "נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד-פה, וכתב בפנקסו: 'בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי-פה' – הספור הזה מצייר בצורה של התוּל דרכי-ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים". מה שנקרא בלשון אחרת "הכללה". כי גם לו יצויר שנתפס יהודי אחד בשתיית דמו של ילד נוצרי (מה שלא הוכח מעולם ורק נמסר מפה לאוזן, ואף מנוגד לחוקי דתם של היהודים), הרי זה לא ייתכן שכל היהודים קשורים למעשה נתעב זה. במאמר "עבר ועתיד" עוסק אחד העם ב"אני" של עם, בנוגע לשאלת ייחודה של ארץ ישראל כביתו של עם ישראל, ובשאלה, האם היא תהא "מרכז רוחני", כדעתו, או מרכז פיזי בלבד. הוא פותח את מאמרו במשפט הנאה: "פילוסוף גדול שלא בידיעתו היה "אדם הראשון" שביטא לראשונה את המלה 'אני'", ובהמשך הוא מביא את היגיעות שנתייגעו גדולי הפילוסופים להגדיר מילה פשוטה לכאורה זו. "אני" זה, לפי אחד העם, אינו מורכב משערות ראשו וציפורניו של אדם, "שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה". אלא מורכב מעברו ועתידו של הפרט, בעוד ההווה הוא חולף-עובר ולא נתפס. באותה מידה, גם גם "אני" לאומי מורכב מזכרונות ורשמים מן העבר מחד, ומתקוות לעתיד מאידך, ושני אלה, העבר והעתיד, אחוזים וקשורים בתודעה הקולקטיבית של כל הפרטים המרכיבים את העם. במאמרו "דברי שלום" מבקר אחד העם את התנועה הרפורמית, בטענה כי: "כל האומר לתקן את הדת הרי הוא בעיני כאִלו אומר לקרר את האש, כלומר שני הפכים בנושׂא אחד. הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלהי, בעוד שרעיון התּקוּן יוכל לעלות על הלב רק אחר שאבדה אמונה זו, והשׂכל האנושי לא יירא עוד מגשת אל הקודש ומלראות בו מגרעות הדורשות תקון בידי אדם". רפורמה דתית טומנת בחובה כפירה ביסודות הדת, ואין להתפלא, לדבריו, "אם תקוניהן מביאים לידי בטול הדת בכלל". לצד הסתייגותו מרפורמות, אחד העם מציג במאמר את אמונתו בהתפתחותה של הדת: בעוד תיקון הוא מלאכותי, מיידי, מכוון ותכליתי, התפתחות היא טבעית, הדרגתית, וללא כוונת מכוון, ונובעת מצורך והכרח, לאור המציאות המתחדשת, והתפתחות ההכרה המוסרית. במאמרו "בין קודש וחול" עומד אחד העם על חשיבות המסגרת החיצונית של הדת, ההלכה, אותה חשבו הרפורמים לבטל. לדבריו, תחום הקודש נוטה לקדש את אמצעיו, ואלה נותרים בקדושתם גם כשהמטרות משתנות. כיוון שהממד החיצוני מקבל מקום דתי מרכזי, תוכנה של הדת יכול להשתנות עם הזמן, וכך הצליחה היהדות להכיל גם חידושים רעיוניים במהלך הדורות. במאמרו "תחיה ובריאה" משיב אחד העם לפונה דתי התוהה כיצד ניתן לראות באיש 'חופשי' יהודי נאמן. לטענתו, דווקא אדם חופשי יכול להגיע לרמות גבוהות יותר של אהבה וכבוד לעמו, מאחר שאת ירושתו הרוחנית הוא מייחס לרוח היצירה של עמו, ולא למקור חיצוני ש'כפה עליו הר כגיגית'. במאמר "חיקוי והתבוללות" מבחין אחד העם בין חיקוי תרבותי המתבטל לתרבות זרה וסופו התבוללות, ובין חיקוי של תחרות, המאמץ תכנים מן התרבות הזרה לצורך חידוש הזהות העצמית. לדבריו, חיקוי מתבטל נולד דווקא מניסיון הסתגרות מן התרבות הזרה, והעדר התמודדות תחרותית עמה. דוגמה יהודית לתחרות יצירתית מהווה לטענתו אימוץ הפילוסופיה היוונית בימי הראשונים, ואחד העם תוהה כיצד הייתה ההיסטוריה האנושית מתפתחת אילו שילוב עמוק כזה היה נעשה כבר בימי הבית השני, במקום התבטלות המתיוונים וקנאות החשמונאים. דווקא על רקע חיוניותו האפשרית של החיקוי, מדגיש אחד העם את חשיבותה של ארץ ישראל כמרכז רוחני של העם, שבהיעדרו יתפזר לשבטים זרים זה לזה, בשל השפעתן של תרבויות שונות. במאמרו "חקוי של התבטלות" כותב אחד העם כי חיקוי המגיע מעמדת נחיתות מאבד מיכולתו לבקר ולסנן על פי זהותו העצמית, כך שיאמץ מן התרבות הזרה גם בתחומים שעליונותה בהם אינה ברורה כלל, ולא עוד אלא שחקיינותו מועדת לאמץ תחילה דווקא את הצדדים החיצוניים והשטחיים באותה תרבות. במאמרו "הבוכים", שנכתב זמן קצר לאחר הקונגרס השישי, בו התקיימה ההצבעה על הצעת אוגנדה - אחד העם סותם את הגולל על הציונות המדינית של הרצל. הוא מאשים את מצביעי ה"כן" להקמת מדינה יהודית באוגנדה בכך, שבעצם לא היו ציונים מעולם, שהרי לא אכפת להם אם מדינת היהודים תקום במולדתו ההיסטורית של העם, או בארץ זרה. אחד העם רואה בהם חסידים שוטים הנוהרים בעיוורון אחר מנהיג כריזמטי, כאותם אלה שנהרו אחר משיח השקר שבתי צבי. לעומתם, הוא מתאר את אלה שהתנגדו להצעה, ואחר פרשו ובכו, כי הם האמינו בכל לבם שתחייה לאומית לעם ישראל תיתכן רק בארץ האבות, שם יבנה מרכזה הלאומי והרוחני של היהדות. בקונגרס הראשון תפסה את לבם הציונות המדינית של הרצל וחבריו, והם קיוו שבזו הדרך יגשימו את חלומם. אך בקונגרס השישי הפכה ציון לאוגנדה, וכל הבסיס של אמונתם התמוטט מול עיניהם. הם בוכים מאכזבה, ממפח נפש ומחוסר יכולת נפשית ומעשית לחזור אל הציונות הראשונית האמיתית שלהם, כי כל הרוח יצאה מהמילה ציונות. אחד העם מבקרם על שהשלימו לבסוף עם הצעת אוגנדה. במקום האידיאל הציוני הרוחני, שדגל בעשייה הדרגתית בסבלנות רבה, נשבו הם בקסמו של הפתרון המדיני המיידי שהציע הרצל, וביקשו 'לדחוק את הקץ'. לכן, לאחר שעברו שש שנים ללא הישג הישג דיפלומטי, איבדו סבלנות והתייאשו, ולכן היו מוכנים לקבל אפילו מדינה באפריקה. אחד העם חותם את מאמרו במשפטו הידוע: "בבזיליא, בר"ח אלול תרנ"ז, נולדה הציוניות הזאת, ובבזיליא, בר"ח אלול תרס"ג, פרחה 'נשמתה'". עורך "השילוח" שמאל\|ממוזער\|200 פיקסלים\|שער עברי, ברלין תרנ"ז 1897 בחשון תרנ"ז (אוקטובר 1896) יצאה החוברת הראשונה של כתב העת העברי המרכזי והחשוב ביותר שבמפנה המאות ה-19 - 20: "השילוח; (או כפי שאוית על ידי אחד העם: הַשִּׁלֹח) מכתב עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים". היה זה ירחון שיצא במסגרת חברת "אחיאסף", ובמימונו של קלונימוס זאב ויסוצקי – יצרן התה הגדול ברוסיה, חובב ציון מסור ותומך נלהב באחד העם, שעמד על כך שהוא זה שיהיה העורך הראשי של הירחון. מקום ההוצאה התחלף מדי פעם עקב בעיות של הפקת רישיון, אך המערכת ישבה בדרך כלל באודסה או בוורשה. באיגרת שנכתבה על ידי אחד העם לד"ר יהודה ליב קנטור, אומר אחד העם: "שם העיתון הוא 'השלח', כי סוף סוף מצאתי, שהוא הטוב בכל השמות שעלו במחשבה". יש לשער שאחד העם קיבל השראה משירו של יל"ג: "מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים וּמֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאָט" – בו מספר יל"ג על הלך שנוכח לדעת, שדווקא מי השילוח הזורמים לאיטם – הם העמוקים והרציניים. המקור הראשוני של הביטוי הוא בספר ישעיהו. על אופיו הרציני והעמוק של השילוח ניתן ללמוד ב"תעודת השילוח", בה מצהיר אחד העם, בחוברת הראשונה של כתב העת החדש, על המגמה והאופי של הירחון: "מטרת כתב העת היא לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה". ואלו יהיו ארבעת ראשי הפרקים העיקריים שיאפיינו את הירחון, מפרט אחד העם: 1. פרקי חכמה – המתייחסים לחיי עם ישראל והתפתחות רוחו מימי קדם ועד עתה. 2. פובליציסטיקה – מאמרים ודיונים המתייחסים למצבו של העם כיום, מבחינה רוחנית, כלכלית, מדינית וכיוצא בזה. 3. ביקורת – ביקורת תוכנית, אסתטית ומוסרית על כלל הפעולות והאמנות של העם. 4. בלטריסטיקה (ספרות יפה) – כאן קבע אחד העם הגבלה מחמירה: תפורסם במדור זה רק ספרות שיש לה קשר ישיר עם מצב האומה. "השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה" לא תתקבל בהשילוח, ומכאן, שהירחון ימעיט בפרסום שירים. 330px\|ממוזער\|שמאל\|אחד העם בחברת סופרים עבריים, אודסה, 1906. מימין לשמאל יושבים: אלחנן ליב לוינסקי, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי, משה לייב ליליינבלום, חיים טשרנוביץ. עומדים: חיים נחמן ביאליק, ד"ר יוסף קלוזנר, אהרן מיכל ברכיהו. ההגבלה שקיימת בסעיף הרביעי גרמה לחילוקי דעות רבים בקרב הסופרים והמשוררים של התקופה, מכיוון שנמנעה מהם במה נוספת לפרסום יצירתם, והם ראו בחומרה של אחד העם מעין כפייה לספרות מגויסת. בראש היוצרים המוחים על ההגבלה עמד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ששימש גם כמזכיר המערכת, והחל פולמוס נרחב על הנושא החל מהגיליון השני ואילך. היוצרים המוחים טענו שמדיניותו של העורך תתרום לאטימות של העיתון והעם מכל אפשרות של השפעה תרבותית-אמנותית-אסתטית שעשויה לבוא מחוץ לעולם היהודי, תוך הסתגרות אל תוך עצמנו ומקורותינו. אחד העם לא וויתר על גישתו, ודבק במשימות שהציג בתעודת השילוח. אנשי רוח רבים תרמו לפרקים השונים בעיתון: שמעון ברנפלד, דוד כהנא, דוד ניימרק, חיים טשרנוביץ ("רב צעיר") מ"ל ליליינבלום, מרדכי בן הלל הכהן, י"ח רבניצקי, יוסף קלוזנר ואחרים. אחד העם עצמו תרם מסות ותגובות קצרות ומלוטשות מענייני השעה במדורו הפופולרי "ילקוט קטן". במדור הספרותי תרם רבות מנדלי מוכר ספרים החל מהגיליון הראשון, ולצדו ש' בן-ציון, א"ז רבינוביץ, פייארברג, א"א קבק, יהודה שטיינברג ואחרים. משורר הבית של כתב העת היה ללא ספק ביאליק, וכמעט כל חוברת פרסמה שיר מפרי עטו. אחד העם היה עורך קפדני, ולעיתים קרובות ערך וליטש את המאמרים והיצירות בצורה יסודית, כדי שיתאימו לרמה הגבוהה שרצה להשיג. רבים התרעמו על הרמה הגבוהה, בטענה שהירחון משתדל להיות אליטיסטי מדי, והדבר הוא בעוכריו. בתוכנו היה הירחון נאמן ברוחו לגישתו הציונית של אחד העם שהטיף להכשרת הלבבות כיעד מרכזי של התנועה הלאומית ולהפיכת ארץ ישראל כמרכז רוחני-תרבותי לעם היהודי. לעומתו, דגל הרצל בפעילות מדינית דיפלומטית מיידית להשגת מדינה ליהודים. יחד עם זה הקפיד עורך השילוח שלא להשמיץ בעיתונו את תיאודור הרצל. "השילוח" יצא כסדרו משנת 1896 – 1909. בשנת 1925 – 1926 ניסו לחדש את הוצאתו, אך לא התקדמו מעבר לשני כרכים. העורכים החשובים של כתב העת היו: אחד העם (1896 - 1902) יוסף קלוזנר, ביאליק ובשנתיים האחרונות יעקב פיכמן. מיד לאחר שעברה העריכה לקלוזנר, החלו להתפרסם ב"השילוח" גם שירים פיוטיים לשמם, ובראשם מיהר קלוזנר לפרסם את שיריו של שאול טשרניחובסקי, שאחד העם סירב לפרסם אותם מחמת היותם בעלי נופך הלניסטי. אליו הצטרפו במהלך השנים יצירותיהם של י.ד ברקוביץ, י.ל. פרץ, יוסף חיים ברנר, ומאוחר יותר, אורי צבי גרינברג, אביגדור המאירי, אברהם שלונסקי ואחרים. כתב העת השילוח - כתב עת ישראלי להגות ומדיניות נקרא בהשראה לכתב העת "השילוח" של אחד העם. פולמוס נורדאו - אחד העם שמאל\|ממוזער\|200px\|אלטנוילנד, 1902 בכסלו תרס"ג (1902) פרסם אחד העם בכתב העת שבעריכתו, "השילוח", ביקורת נוקבת על ספרו האוטופי של הרצל: "אלטנוילאנד". הרצל מתאר בספרו מדינה אוטופית מודרנית, משגשגת ומצוידת בפיתוחים הטכנולוגיים החדישים ביותר, שקמה בפלשתינה במהלך 20 שנים. אזרחיה השונים של המדינה, יהודים, ערבים ונוצרים, חיים בשיתוף פעולה והרמוניה, איש באמונתו יחיה. אין הגמוניה לדת אחת על פני חברתה והשפה העברית כמעט ואינה נוכחת, גם בפי היהודים. ביקורתו של אחד העם הופנתה כלפי משך הזמן הקצר והלא ריאלי שבו הרצל מצפה להקים בפלשתינה מדינה חדשה שמתפקדת ומשגשגת, להעלות לשם מספר רב של יהודים וכך לבטל את הסיבות לאנטישמיות במקומות שמהם יעלו היהודים. הוא גם מטיל ספק באשר לשיתוף הפעולה ההרמוני עם תושבי הארץ הערבים"כמה נאה אידיליא זו! אלא שקשה מעט להבין, איך התחכמה החברה החדשה למצוא אדמה מספקת לכל המיליונים מבני ישראל אשר שבו מן הגולה, אם כל האדמה שהיו הערביאים עובדים לפנים, כלומר רוב האדמה הטובה שבא״י, נשארה בידם גם עתה „ולא ניטל מהם כלום“…".. אך עיקר זעמו של אחד העם נסב על הצביון הקוסמפוליטי של אותה מדינה, הנעדר כל ייחוד עברי; מטרתה של המדינה החדשה, מאשים אחד העם את הרצל, היא לחקות אומות ומדינות זרות, בייחוד אירופאיות, ולוותר כליל על הייחוד הלאומי-יהודי של העם, שפתו, ספרותו ותרבותו. מקס נורדאו, שהיה יד ימינו של הרצל ושותפו לחזון הציוני, חשש מהשפעתו הגדולה של אחד העם על היהודים במזרח אירופה, ופרסם בעיתון "הצפירה" מאמר בשם: "אחד העם על אלטנוילנד". נורדאו תקף את אחד העם בחריפות: אחד העם הגיב לטענותיו של נורדאו במאמר "החטא ועונשו" שפורסם ב"השילוח". הוא נמנע מהכפשות אישיות, אך כפי שמרמזת הכותרת של המאמר (כש"החטא" מתייחס לכך שהעז לבקר את הרצל), לא נמנע מציניות ומביקורת תקיפה. חילופי הדברים הקשים גררו מיד מאמרים בעד ונגד, מחאות חריפות, ותוך זמן קצר התהוו שני מחנות: מחנה של תומכי הרצל ונורדאו כנגד מחנה תומכיו של אחד העם. לפולמוס הייתה משמעות גדולה, מעבר למחלוקת אישית בין נורדאו (שייצג את הרצל) לבין אחד העם. ראשית, הוא הצביע על היריבות, שהייתה קיימת מזה שנים בין היהודים המעורים בתרבות האירופית, שהתגוררו במערב אירופה, לבין אלו שהתגוררו במזרח אירופה וגדלו באווירה מסורתית מאוד, ושאותם כינו הראשונים בזלזול "אוסטיודן". הרצל עצמו רמז בספר על משלח ידם הנפוץ של יהודי המזרח, באומרו: "לא רצינו להיות עם של חנוונים". ושנית, הייתה סכנה אמיתית לפילוג ממשי בין המחנות, שבעקבותיו עלול היה לקרוס כל הרעיון הציוני, שהתבסס על גיוס ותמיכה של המזרחיים. נחום סוקולוב, עורך "הצפירה", שבה התפרסם חלק גדול מהמאמרים בעד ונגד, הפטיציות, המחאות, דברי התמיכה ודברי השטנה – פרסם פיליטון על הנושא במדורו "משבת לשבת", כאשר הוא מציג את עצמו כחנווני התוקף את אנשי הרוח המתנשאים, אך אינו מהסס גם לנזוף באיש מן המתנגחים הלהוטים מדי. סוקולוב היה אמנם תומך נלהב של הרצל ורעיונו הציוני, והיה גם זה שתרגם את "אלטנוילאנד" לעברית, אך הוא היה חייב לשמור אמונים ללקוחות של עיתונו ול"מעמד" האוסטיודן אליו השתייך. בין היתר כתב: , אבל מיד הוא מוסיף ואומר: . משמע, סוקולוב כועס באופן אישי על שני האישים הידועים, שהופכים את חילוקי הדעות הקשים ביניהם לסכנת פילוג בקהילה היהודית בכלל, ובתנועה הציונית בפרט. עוד בטרם גווע הפולמוס לגמרי, התכנס בבזל הקונגרס הציוני השישי, בו הציע הרצל את רעיון אוגנדה והפילוג בין מחנה הרצל ומחנה אחד העם הגיע לכלל משבר ממשי. הקמת הטכניון ומלחמת השפות ימין\|ממוזער\|250px\|בניית הטכניון בחיפה, צילום משנת 1912 ימין\|ממוזער\|250px\|מבנה הטכניון הישן במבט פנורמי, 2008 קלונימוס ויסוצקי, יצרן התה הגדול, שהיה גם נותן העבודה של אחד העם וגם אחד המעריצים הגדולים שלו, נפטר בשנת 1904 והותיר בצוואתו סכום של 100,000 רובל לצורך הקמת מוסד תרבותי-חינוכי חדש. הוא מינה את בנו, חתנו, הרב הלל צייטלין ואחד העם להחליט על דרך הביצוע. חברת עזרה של יהודי גרמניה, בראשותו של ד"ר פאול נתן, שכבר הקימה בתי ספר בארץ ישראל, כמו למשל בית ספר "למל" בירושלים, הצטרפה אף היא למיזם וגייסה תרומות למפעל הגדול. במהלך הזמן הצטרפו למימון גם התורם אמריקני, יעקב שיף והקרן הקיימת לישראל. אחד העם התעקש על מיקומו של המוסד החינוכי החדש בארץ ישראל וד"ר נתן אף תמך בו, על אף היותה של חברת "עזרה" לא ציונית. הם החליטו להקים מוסד טכנולוגי גבוה בחיפה, הטכניקום, שלימים נקרא הטכניון. הגוף הממונה (קורטוריון - הנהלה, חבר נאמנים) היה מורכב מנציגי ויסוצקי ו"עזרה" ואנשי ציבור, שבראשם עמדו אחד העם, צ'לנוב ושמריהו לוין. כל הצדדים הסכימו על היעד הטכנולוגי הנדרש של הטכניון, אך המחלוקת הגדולה התפתחה על צביונו של המוסד. אנשי "עזרה" דרשו שהמוסד יהיה יהודי, אך לא יזוהה עם המפעל הציוני. הם ראו בפרויקט גורם חשוב שיתרום לקידום החינוכי והתרבותי של החברה היהודית בכללותה. ואילו אחד העם, לעומתם, התעקש שהטכניון יהיה מוסד לאומי, אבל לא יזוהה עם התנועה הציונית. לדברי ההיסטוריון יוסף גולדשטיין, קיווה אחד העם שהטכניון ישמש "קרש קפיצה ליצירת מרכז רוחני בארץ ישראל". שמריהו לוין תמך בו. המלחמה על עבריותו של הטכניון, שכונתה גם מלחמת השפות, גברה משהקימו את התיכון על ידו. אחד העם הבין שיתקשו ללמד בעברית במוסד המדעי הטכני הגבוה, עקב חסך ברור של אוצר מילים עבריות בנושא, אך לא היה מוכן לוותר על השפה העברית בבית הספר התיכון. המתנגדים טענו שאין תחליף מדעי לשפה הגרמנית, מלבד ההוראה במקצועות העבריים המובהקים. ב-1912 גבר הוויכוח בשאלת השפה שתונהג בטכניון ופרץ מעבר למסגרת הפרויקט. הרוחות להטו, ישיבות והחלטות התחלפו וגבר החשש שהדברים יגיעו לידי משבר ולקריסת הפרויקט. ההסתדרות הציונית וראשי מערכת החינוך הצטרפו למאבק והחמירו את הדרישות העבריות; הם דרשו שלא רק בתיכון, אלא גם בטכניון תהיה שפת ההוראה בעברית. לנוכח התנגדות מוחלטת של השותפים התפטרו אחד העם, שמריהו לוין וצ'לנוב מהוועדה. פעולתם הנחרצת ודבריהם "משום שאנחנו רואים בתחיית עם ישראל, תרבותו ושפתו הלאומית בארץ ישראל, את האידיאל הכי גדול שלנו, מוכרחים אנו לדרוש שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו", הדהדו בציבור והם הפכו לגיבורי היום. יוסף גולדשטיין מעיר שפעולתו האינטנסיבית עד כדי אובססיה של אחד העם בנושא הטכניון, חיזקה את מעמדו הגבוה, שהחל להתרופף קמעה עקב היעדרויות רבות שנבעו ממחלות כאלו ואחרות. מלחמתו של אחד העם ותומכיו הייתה בעיקרה על הצביון הלאומי של החינוך היהודי, ולא בכדי עסק בו אחד העם במסירות שכזו. מאות מכתבים ומספר מאמרים עסקו בנושא הטכניון, אך בעת ובעונה אחת גם הדגישו מדי פעם את התנערותו הברורה של אחד העם מזיקה כלשהי לתנועה הציונית של הרצל, על אף פעילותו הלאומית הנמרצת. בסופו של דבר פעלו גלגלי ההיסטוריה וחרצו את גורל הוויכוח המר: עם תום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ על ידי הבריטים, תם גם חלקה של "עזרה" הגרמנית בטכניון, והנכס נקנה ממנה על ידי ההסתדרות הציונית. שפת ההוראה בטכניון נקבעה רשמית כשפה העברית בקונגרס ה-13. הטכניון נפתח רשמית ב-1925. ביקורים בארץ ישראל 250px\|ממוזער\|שמאל\|אחד העם בביקורו בארץ ישראל, 1911 שמאל\|ממוזער\|150px\|קברו של אחד העם בבית הקברות טרומפלדור עוד טרם עלייתו לארץ, ביקר אחד העם בארץ ישראל מספר פעמים, ופרסם דו"חות המתארים את התקדמות ההתיישבות היהודית בארץ. הדו"חות נכתבו ברובם בנימה שלילית וביקורתית, ותיארו רעב, מתיחות ביחסים עם הערבים, אבטלה, וירידה מהארץ. בחיבורו "אמת מארץ ישראל", שנכתב ב-1891, זמן קצר אחרי ביקורו בארץ, הוא תיאר את המחסור באדמות פנויות להתיישבות יהודית: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, - רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת." באותו חיבור הזהיר אחד העם גם מפני יחס לא הולם לערביי הארץ, במילים חריפות: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה... עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס (עריצות), כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך'". לקריאה נוספת אריה (לאון) סימון ויוסף אליהו הלר, אחד העם: האיש, פעלו ותורתו ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשט"ז (1955) יוחנן טברסקי, אחד-העם, סיפור ביוגרפי, הוצאת עוגן על ידי ההסתדרות העברית באמריקה, ניו-יורק, 1941 יוסף גולדשטיין, אחד העם והרצל, הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות ישראל ומרכז זלמן שזר לחקר העם היהודי, 2012 שולמית לסקוב, חיי אחד העם, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב והספרייה הציונית, 2006 שולמית לסקוב, "הריב על אודות אלטנוילנד", הציונות; מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ ישראל, 1990, כר' ט"ו, עמ' 35–53 שולמית לסקוב, מכתבים בענייני ארץ-ישראל (1926-1891), הוצאת יד יצחק בן-צבי, וההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תש"ס-2000 יוסף גולדשטיין, אחד העם: ביוגרפיה, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1992 ח.נ. ביאליק, אחד העם, מאזנים חוברת מב, שבט תר"ץ (1930) ח.נ. ביאליק, על אחד העם, זכרונות, מאזנים כרך ד חוברת לב, שבט תרצ"ג משה גרנות, ואם אחד העם טעה?, מאזנים כרך ע"ג חוברת 1, תשרי תשנ"ט י.ח. רבניצקי, אחד-העם ומכס נורדאו, מאזנים כרך א חוברת ד, אדר שני תרפ"ט זלמן אפשטיין, לילינבלום במלחמתו עם אחד-העם, מאזנים כרך ג חוברות מו-מז, ניסן תרצ"ב יהושע חנא רבניצקי, לקט - לקוטים מתוך מאמריו ואגרותיו של אחד העם, הוצאת "בית אחד העם" על ידי "דביר", תל אביב, תרצ"ח, 1937. יהודה גרזובסקי, אחד העם ויחסו אל הדבור העברי, תל אביב תרפ"ז. יצחק שלו, ערכו החינוכי של אחד העם לגבי "הצבר", מאזנים כרך כו חוברת ד, אב תשט"ז יעקב בן יוסף, מלחמת השפות; המאבק לעברית 1914, אוצר המורה, תשמ"ה סטיבן זיפרשטיין, נביא חמקמק: אחד העם ומקורות הציונות, הוצאת עם עובד, 1998 אניטה שפירא, "אחד העם: הפוליטיקה של סובלימציה", בתוך ספרה: יהודים חדשים יהודים ישנים, הוצאת עם עובד, 1997, עמ' 318–328. יחיאל אלפרד גוטשאלק, אחד-העם והרוח הלאומי, ירושלים: הספרייה הציונית, 1992. רינה חבלין, מחויבות כפולה: זהות יהודית בין מסורת לחילון בהגותו של אחד-העם, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2001. Israel Kipen. Ahad Ha-am: The Zionism of the Future. (Kindle Edition) Hybrid Publishers (April 1, 2013) קישורים חיצוניים אחד העם, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים כתביו אודותיו אחד העם באתר הכנסת אחד העם באתר הסוכנות היהודית הצצה לארכיונו של אחד העם באתר מכון גנזים של אגודת הסופרים משה גליקסון, אחד העם (הקהק"ל, מהדורה ב', ת"ש), בפרויקט בן-יהודה קובי דנה, "לא זה הדרך" - עיונים בכתבי אחד העם, מגזין אימגו, 2013 קובי דנה, על פרשת דרכים: הציונות הרוחנית של אחד העם, שבעים פנים לציונות. 2017. אבנר הולצמן, השלח; מכתב עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים, תרגם לעברית: יוסף גלרון-גולדשלגר, לקסיקון הספרות העברית החדשה בנימין זאב הרצל, תל אביב, תרגום של אלטנוילנד בידי נחום סוקולוב, פרויקט בן-יהודה שמריהו לוין, בימי מלחמת השפות בארץ ישראל פרויקט בן-יהודה אשר צבי גינצבורג , באתר האקדמיה ללשון העברית אזכרה לאחד העם, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים זיוה שמיר, "הציונות הרוחנית" והישגיה המעשיים- מבט אחר על אחד-העם, אתר מב"ע, ינואר 2024 ביאורים הערות שוליים קטגוריה:ראשוני הציונות קטגוריה:חובבי ציון קטגוריה:משתתפי הקונגרס הציוני העולמי הראשון קטגוריה:פעילים ציונים באוקראינה קטגוריה:חבורת אודסה קטגוריה:סופרים יהודים הידועים בשם עט קטגוריה:סופרים כותבי עברית קטגוריה:סופרים יהודים אוקראינים קטגוריה:סופרי תקופת התחייה קטגוריה:עיתונאים כותבי עברית קטגוריה:סגל המליץ קטגוריה:אנשי העלייה השלישית קטגוריה:אוטודידקטים יהודים קטגוריה:מסאים יהודים קטגוריה:רטוריקנים ונואמים יהודים קטגוריה:אגודת בני משה קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות טרומפלדור קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:מייסדי הטכניון קטגוריה:ארץ-ישראלים שנולדו ב-1856 קטגוריה:ארץ-ישראלים שנפטרו ב-1927	2024-10-20T05:48:54
משיח בן יוסף	משיח בן יוסף הוא דמות המוזכרת במקורות היהודיים כאחד מהמשיחים שעתידים לגאול את עם ישראל לצד משיח בן דוד. המקור לקיומו של משיח בן יוסף וזהותו בתלמוד מובאת דרשה לפיה נבואת המספד בירושלים () של הנביא זכריה עוסקת בהספד שעם ישראל יספיד את משיח בן יוסף שעתיד להיהרג: בהמשך לכך התלמוד מספר: בזוהר חדש ורעיא מהימנא נאמר כי משיח בן יוסף הוא מצאצאיו של אביה בן ירבעם מלך ישראל, משבט אפרים, אולם ממדרש במדבר רבה משתמע שהוא יגיע דווקא משבט מנשה. בפרקי היכלות הוא מזוהה עם נחמיה בן חושיאל משבט אפרים. מותו בתלמוד מוזכר כי משיח בן יוסף ייהרג במוות לא טבעי. במדרש אחר מצוין כי מי שיהרוג את משיח בן יוסף יהיה ארמילוס. בפרקי היכלות מסופר שמלך פרס שידויי ידקור אותו למוות בתאריך ו' באב, ובמשך 40 ימים גופתו תהיה מושלכת בירושלים, וביום ה-41 יקבור אותו האל בעצמו "בקברות בית יהודה". מפרשים רבים מסבירים שמשיח בן יוסף ייהרג במלחמת גוג ומגוג. מניעת מותו רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, העיד שהאר"י אמר שבתפילת העמידה, במשפט "וכסא דוד עבדך" בברכת בונה ירושלים, יש לכוון שמשיח בן יוסף שלא ייהרג, ובהרבה סידורים בנוסח הספרדים מוזכרת כוונה זו בתפילה. ישנם הוגי דת מודרנים המפרשים כי המילה "תכין" במשפט בתפילה "וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין" משמעותה "תבסס", וגם "תעשה לה כנה (בסיס)"כפי שמובא במקרא "צדק ומשפט מכון כסאך" תהילים פט טו) כאשר הצדק והמשפט מומשלים לבסיס עליו עומד כס האל.. כלומר, הבקשה היא כי האל יבסס את מלכות בית דוד, כאשר משמעות המילה "נכון" במקרא הוא "מבוסס היטב על עמדו". הביטוי המקראי "כיסא מלכות נכון" או "כהכין ה' את כסא המלך" משמעותו הוא שמלכותו מבוססת ושליטתו בממלכה תקינה. והמשמעות הרמוזה כאן - משיח בן יוסף המקדים את משיח בן דוד מהווה בסיס וכנהוכן בפסוק "וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצת לך" אשר משמעותה גזע הבסיס עליו מורכב הגפן, ומשמש משל לשאול המלך המקדים את דוד, כמובא באותו המזמור "לפני אפרים ומנשה ובנימין עוררה גבורתך...גפן ממצרים תסיע...תהי ידך על איש ימינך, על בן אדם אמצתך לך" (תהילים) למלכותו, ובדאגתו שהמערכת השלטונית באומה היהודית מבוססת ותקינה בכל התחומים, מהווה הכנה למלכות מבוססת של בית דוד. דבר זה אף מתבלט לאור כך שבברכת קיבוץ גלויות בתפילת עמידה מבקשים על עצמאות משעבוד מלכויות ותו לא "תקע בשופר גדול לחירותינו"אשר משמעותה עצמאות, אך לא מחייבת שלטון מרכזי מסודר, ואילו בברכת בונה ירושלים מבקשים על שלטון מדיני מרכזי ומסודר שבירתו ירושלים, כאשר לפי כוונת האר"י מבקשים אף על כל שלטון יהודי מרכזי המקדים את בית דוד, שבירתו ירושלים. מכמה מקורות עולה כי משיח בן יוסף הוא שלב מקדים למשיח בן דוד. רב סעדיה גאון כתב כי משיח בן יוסף יוביל מהגליל את שחרור ירושלים מידי אדוםכינוי לאימפריה הרומית או לאירופה הנוצרית במקורות היהודים., ולאחר מכן ייהרג במלחמה מול ארמילוס ובעקבות המשבר שיבוא לאחר מותו יגיעו אליהו הנביא ומשיח בן דוד. לדעתו, אין הכרח ששלב זה יבוא, ואם עם ישראל ישוב בתשובה הוא יזכה להגיע לגאולה השלמה ללא משיח בן יוסף. בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד שמאל\|ממוזער\|250px\|משיח בן יוסף נמשל לשור לפי מדרש תנחומא, נמשל משיח בן דוד לחמור (על פי הפסוק "עני ורוכב על חמור") ומשיח בן יוסף נמשל לשור. פרשנות אבות הטיפוס בעניין זה הם יוסף ויהודה. יוסף שימש כמשנה לפרעה מלך מצרים, ועסק בסדרי ממשלה ושלטון. הוא גם מכונה 'המשביר' על שום שניהל את הצד הארגוני-לוגיסטי של השברת מזון לרעבים. יהודה, לעומת זאת, הוא התלמיד החכם ואיש ההגות הרוחני-אידאולוגי, המסמל את המשיח הסולל דרכים לתיקון העולם כולו. שני אבות הטיפוס הללו, רומזים גם לכך שמשיח בן יוסף יהיה מבני רחל (יוסף היה בכורה של רחל), ואילו משיח בן דוד יהיה מבני לאה (יהודה קיבל את תפקיד הבכור לאחר חטא ראובן במעשה בלהה וחטא שמעון ולוי בפרשת שכם). בברכות של השבטים בספר בראשית ובספר דברים, יוסף מצטיין בחקלאות ואדמה פורייה ובמלחמתיות (הוא אף מכונה במדרשים "שור מלחמה"). יהושע בן נון ממשיכו של משה וכובש הארץ היה משבט אפרים, ואילו שאול המלך הראשון בישראל היה אף הוא מבני רחל, משבט בנימין. במדרשים שונים ובכתבי הגאונים המשיח משבט אפרים מופיע כמלך ישראל אשר יעשה מלחמות ויכבוש את האומות. שורשי דואליות השלטון של שבט יוסף ודוד, של הקדמת שלטון שבט יוסף לשלטון דוד, ושל אסון לשבט יוסף לפני עליית מלכות דוד, מצויים כבר במקרא. במקרא מצויין כי תקופת השופטים, המזוהה עם תקופת השלטון הפוליטי של שבט יוסף, מקדימה את תקופת המלכים, שלפני פיצול הממלכה היתה תקופת השלטון של בית דוד. וכך מובא בתהילים על המעבר מתקופת השופטים לתקופת בית דוד, וחורבן שילה שקרה במהלך תקופת המעבר: "בני אפרים, נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב...ויטש משכן שילה, אוהל שיכן באדם...וימאס באהל יוסף, ובשבט אפרים לא בחר. ויבחר את שבט יהודה, את הר ציון אשר אהב. ויבן כמו רמים מקדשו. ויבחר בדוד עבדו...לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו. וירעם כתם לבבו ובתבונות כפיו ינחם"תהילים. המקור הקדום ביותר שניתן לייחסו לעניין המשיחיות מופיע בספר שמואל בהתייחסותו של דוד לשאול הרודף אחריו, "וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא:" שאול היה משבט בנימין, אך על פי תפיסה זו כל מלך בישראל הוא משיח, בשל כוח הכלל שהוא מייצג והישועות שהוא עושה. שאול המלך שהיה למעשה מלך צבאי, פרק את עול השעבוד הפלישתי, וייסד בעצם את ממלכת ישראל משתי חרבות, והקים צבא חמוש היטב, ובית מלוכה שלם, הוא ארכיטיפ למשיח בן יוסף. המהר"ל מפראג המשיל שני כוחות ישראליים אלו ללב ולמוח. משיח בן יוסף ושבט אפרים מסמלים את הלב הפועם של הממלכתיות הישראלית בעוד משיח בן דוד ושבט יהודה מסמלים את המוח המדיני החושב של הממלכתיות הישראלית. באופן דומה, הרב קוק המשיל את שני הכוחות ליחס שיש בין הגוף לנשמה. משיח בן יוסף עוסק בחומריות של האומה, שיש לו צד משותף עם שאר האומות, ואילו משיח בן דוד עוסק בנשמתיות של האומה, שבו ישראל מתייחד משאר האומות. הגר"א הרבה לעסוק בנושאים אלו. וכן דמותו של משיח בן יוסף מאופיינת בספר קול התור שכתב הרב שלמה זלמן ריבלין [עמנואל אטקס ״הציונות המשיחית של הגאון מווילנה״ עמוד 170]. לתפיסתו שמקורה במדרש תנחומא משיח בן יוסף מסומל בשור, ואילו משיח בן דוד בחמור. והדבר למעשה מבוסס על ברכת יוסף: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" (ספר דברים, ל"ג י"ז) לפי שיטתו, משיח בן יוסף הוא תנועה רוחנית שמתגלמת באנשים שבדור. בין 156 המאפיינים של משיח בן יוסף, הוא מונה תנועה שעושה מהלכים ארציים לתחיית האומה, בהסתר ובצניעות, בהדרגה איטית ובסבלנות, מתוך עניות ומסכנות, כאשר לא מכירים בעשייתה. על פי הגר"א משיח בן יוסף אינו חייב להיות גבר, וגם אסתר הייתה בבחינת משיח בן יוסף בדורה. ואף הוא ראה את עצמו בבחינה של משיח בן יוסף שמעודד ליישובה של הארץ וגאולתו של העם. כמו כן משיח בן יוסף אינו חייב להיות יהודי וכך למשל הוא ראה את כורש, נותן הכרזת כורש כמשיח בן יוסף בדורו. בהיסטוריה היהודית היו מאבקי שליטה קשים בין שני כוחות אלו החל מתקופת השבטים, דרך תקופת ייסוד המלכות ואף לאחר מכן בפיצול לשתי ממלכות שונות, והחזון העתידי של איחוד העצים, עץ אפרים ועץ יהודה, כפי שמופיע בספר יחזקאל הוא ששני כוחות אלו יוכלו לפעול בהרמוניה אחדותית כפי שמבקש יהונתן בן שאול מדוד, "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה" (ספר שמואל א', כ"ג י"ז) וכפי שכתוב בספר יחזקאל: "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיֻה \{יִהְיוּ\} עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד...וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם.". על פי פרשנות חז"ל לנבואת המספד בירושלים, עתיד משיח בן יוסף להיהרג, לפני בואו של משיח בן דוד. דעה מקובלת היא שהוא ייהרג במלחמה כנגד ארמילוס הרשע - מלכם של אנשי אדום, במלחמת גוג ומגוג. על פי התנ"ך יהיה מצב של פילוג, שבו יספדו למשיח בן יוסף כל קבוצה בפני עצמה. לפי גרסה נוספת המופיעה ב'קול התור', ארמילוס הרשע הוא שר הערב רב. גם המהר"ל סבר כי משיח בן יוסף ייהרג, בשל ההתנגדות הגדולה של הגויים לעם ישראל בתחילת מלכות המשיח בעת מלחמת גוג ומגוג, ולכן המעלה שהוא מייצג בעם ישראל תתבטל. החל מתקופתו של האר"י אנו מוצאים מסורת של תפילה על חייו של משיח בן יוסף. גם הגר"א האמין שאין הכרח שמשיח בן יוסף ייהרג (ואף חיבר תפילה מיוחדת "לבקש על חייו של משיח בן יוסף") ובמקומו כל תנועה ואדם שעוסקים באופן מעשי בענייני הכלל וגאולת ישראל שמתבטלים או נהרגים, הם תחליף לגזרה קדומה זו, ויש לראות בהם ניצוצות של משיח בן יוסף שנהרג. זיהוי בתורת הגר"א ותלמידיו בתורת הרב קוק הרב אברהם יצחק הכהן קוק נאם את המספד בירושלים כהספד לבנימין זאב הרצל חוזה המדינה (ללא אזכור מפורש של שמו), בו ראה ביטוי של משיח בן יוסף. הרב קוק הסביר את מותו של משיח בן יוסף בכך שהכח החומרי והרוחני צריכים להיות מאוחדים, וכאשר הם מנותקים והכח הלאומי החומרי של ישראל, שמייצג משיח בן יוסף, איננו מתעדן ומתקדש, והכחות אף מחלישים זה את זה - עליו להתבטל, כדי לפנות מקום לכוחו הרוחני של משיח בן דוד, שהוא מרכז החיים, אך אז יספדו לו ויבינו שצריך לאחד בין הכוחות - שהבניין החומרי הלאומי נצרך, אך התכלית היא ההתעלות הרוחנית. בספרו אורות, הרב קוק מבאר שהכח הלאומי הצר של ישראל, שמייצג משיח בן יוסף, יש בו גם אהבה פרטית יתירה ולכן הוא עתיד להתבטל, כדי לפנות מקום לכוחו של משיח בן דוד, שתכליתו הרוחנית היא אוניברסלית לאחד את כל האנושות למשפחה אחת שתקרא בשם ה'. "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ-רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן. וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד". על פי רש"י בעקבות תרגום יונתן, המספד בירושלים שיתקיים ביום ההוא, יהיה על אשר דקרו והרגו בהם האומות בגלות. עם זאת, מביא רש"י את דרשת חז"ל שמדובר בהספד על משיח בן יוסף שנהרג. על פי המלבי"ם "תחלה יספדו עליו כמו שסופדים על הבן יחיד שמת ואין אחר תחתיו, וגם אחר כך כשיתגלה משיח בן דוד", ימררו עליו כעל הבן הבכור "באשר הוא היה הבכור והראשון להושיעם, וע"כ יתמיד האבל עליו גם אחרי כן". על פי תרגום יונתן, רש"י והמלבי"ם רמוזים בחלק הפסוק "כְּמִסְפַּד הֲדַדְ-רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" שני מספדים שהיו בעבר. המספד על המלך אחאב בן עמרי שהרגו הדד-רימון (בן הדד שעבד את האל רימון) בר טברימון ברמות גלעד (מלכים א' כ"ב) והמספד על המלך יאשיהו בן אמון שהרגו פרעה נכֹה בבקעת מגידו (דברי הימים ב ל"ה). המלבי"ם עוד מעמיק בעניין ואומר שהמספד על יאשיהו היה מפני שהיה מלך יחיד, והמספד על אחאב היה מפני שהיה הבכור מבין שני המלכים שמלכו בתקופתו, מכיוון שמלך על עשרה שבטים. ובמספד של משיח בן יוסף בירושלים יהיו את שני הדברים ביחד, שיהיה הבכור וגם שכל ישראל יספדו לו. במאמרו 'המספד בירושלים' מציג הראי"ה קוק את אחאב ויאשיהו כדמויות משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. זיהויים נוספים מחשב הקצים חיים שבילי זיהה את "ארמילוס" עם המצביא הנאצי ארווין רומל שאיים על היישוב היהודי בארץ ישראל. ראו גם חבלי משיח עקבות המשיח משיח שקר לקריאה נוספת הראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה - המספד בירושלים, הקרן ע"ש גלדה כ"ץ, השדמ"ת. המאמר בוויקיטקסט הרב יהודא ליאון אשכנזי, מספד למשיח?!, בעריכת הרב אליקים (פייר) שמשוביץ, ישראל פיבקו ואיתי אשכנזי, ספריית חוה, בית אל, ה'תשס"ו. קישורים חיצוניים שמעון תודר, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, מחניים קכ"ד, באתר דעת הרב מיכאל לוצקי, סוד משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, באתר יוטיוב הרב אורי שרקי, מניטו קורא את הראי"ה. הערות שוליים קטגוריה:משיח ביהדות	2024-10-17T18:00:07
מחשבת	הדגמה של המשחק על לוח מחשבת קלאסי\|ממוזער מחשבת הוא משחק לוח לשחקן יחיד, ובו יש לוח ועליו 33 חורים. בתחילת המשחק יש ב-32 מהחורים כלי משחק כאשר החור האמצעי ריק. על פי אגדה אורבנית המשחק הומצא במאה ה–17 על ידי סופר צרפתי שהיה כלוא בבית האסורים וחיפש דרך להעביר את הזמן. אופן המשחק בכל פעם השחקן מרים את אחד הכלים ומעביר אותו מעל הכלי הסמוך אליו (במאונך או במאוזן) לחור פנוי, כאשר הכלי שמעליו מדלגים יוצא מן המשחק. העברה לימין העברה לשמאל העברה למטה העברה למעלה10px 10px 10px → 10px 10px 10px10px 10px 10px ← 10px 10px 10px10px 10px 10px ↓ 10px 10px 10px10px 10px 10px ↑ 10px 10px 10px דוגמה למהלך פתיחה (מימין לשמאל)10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px 10px מטרת המשחק מטרת המשחק היא להשאיר כמה שפחות כלים על לוח המשחק באמצעות דילוג מעליהם, כשהמטרה האידיאלית היא להגיע למצב שבו יש כלי אחד בחור האמצעי של הלוח. ראו גם חיילי קונוויי קישורים חיצוניים אתר המאפשר התנסות במשחק קטגוריה:משחקי לוח קטגוריה:משחקי חשיבה קטגוריה:משחקים לשחקן יחיד קטגוריה:חידות מכניות	2024-02-11T15:19:21
אשר צבי גינצברג	הפניה אחד העם	2016-03-16T13:16:32
מכפילי פרסה	ממוזער\|כף רגל של גמל מַכְפִּילֵי פַּרְסָה (שם מדעי: Artiodactyla) היא סדרה גדולה ומגוונת של יונקים פרסתנים הקרויים גם שסועי פרסה. הקבוצה כוללת כ-220 מינים. רובם שוכנים באזורי מחיה פתוחים כמדבריות, מישורים וסוואנות, חלקם ביערות ומשפחה אחת חיה את חייה בקרבת מים. בקבוצה ניתן למצוא אחדים ממהירי היונקים לצד חיות מגושמות ואיטיות. קבוצת מכפילי הפרסה שייכת לקבוצת Cetartiodactyla שבה כלולים גם הלווייתנאים. אנטומיה המאפיין העיקרי של הסדרה, ממנו נגזר שמה הלטיני, הוא מספר זוגי של אצבעות, המכוסות בפרסות. לכל המינים חסרה האצבע הראשונה, השנייה והחמישית קטנות או לא קיימות ועיקר משקל הגוף הוא על האצבע השלישית והרביעית. צורה זו מהווה התאמה לריצה ויעילה למהירויות גבוהות. לחזיריים יש 4 אצבעות בכל רגל, בעוד שלאייליים, פריים וגמליים יש שתי אצבעות. בכך נבדלים מכפילי הפרסה ממפריטי הפרסה, להם מספר אי-זוגי של אצבעות בכל רגל. משפחות הסדרה חולקות מספר מאפיינים זהים במבנה הגרמי ובמבנה השיניים. החלק הקדמי של הגולגולת נוטה להיות צר ומאורך. קרניים שכיחות בחלק מהמשפחות. לרוב המשפחות קיבות רבות המותאמות לאורח חייהם. לאייליים 4 חדרים בקיבה, דבר זה משמש להם בתהליך העיכול, שבמהלכו מיקרואורגניזמים בקיבתם מפרקים את מזונם הקשה לעיכול, למרכיבים תזונתיים. לדמויי חזיר קיבה יחידה מאחר שאינם לועסים את גירתם. הגדול בבני הסדרה הוא ההיפופוטם ששוקל בממוצע 1,500 ק"ג ויכול לשקול למעלה מ-2 טון בזכרים גדולים במיוחד. הקטן ביותר הוא איילון מלאי (Tragulus javanicus) ששוקל 1–2 ק"ג. אבולוציה מכפילי הפרסה שוכנים בטבע בכל היבשות למעט אוסטרליה ואנטארקטיקה. תיעוד המאובנים של הסדרה מגיע לתקופת האאוקן. בתחילת עידן הקנוזואיקון מנתה הסדרה 36 משפחות שונות, בתקופת המיוקן קיבלו הפריטים פחות או יותר את מראם המודרני. השגשוג של הסדרה והתרבותה התרחשו במקביל להפחתה במספר מפריטי הפרסה. אף על פי שהלווייתנאים חסרים מאפיינים מורפולוגיים רבים של מכפילי הפרסה, גילויים חדשים מתחילת המאה ה-21 הציעו כי הלווייתנאים הם צאצאים של מכפילי פרסה קדומים, ולכן הם קשורים באופן ישיר למכפילי פרסה אחרים, כמו פרים והיפופוטם. בעקבות גילויים אלו, הוגדרה קבוצה חדשה, Cetartiodactyla, הכוללת את הלווייתנאים ואת מכפילי הפרסה יחדיו, ומדגישה את מוצאם המשותף. מכפילי הפרסה והאדם למכפילי הפרסה חשיבות גדולה ביותר לאדם. לפי שרידים ארכאו-זואולוגיים, מכפילי פרסה ניצודו בידי האדם משחר האנושות. כלכלת הבשר של ציידים-לקטים במהלך התקופה הפלאוליתית הסתמכה ברוב המקרים על ציד מכפילי הפרסה החיים בעדרים גדולים, כגון אנטילופות באפריקה ואיילים באירואסיה וצפון אמריקה. בארץ ישראל חיות הציד הנפוצות ביותר בפרהיסטוריה היו מכפילי פרסה: צבי ארץ-ישראלי, יחמור פרסי ובקר הבר. בנוסף, חיות המשק הראשונות שבויתו בסהר הפורה ובכלל, והחשובות ביותר עד ימינו, שייכות לסדרת מכפילי הפרסה: העז, הכבש, הבקר והחזיר. הם משמשים מקור לבשר, חלב, צמר, עור, עבודות חקלאיות כמו חריש ודישון השדות, ונשיאת משאות. מאוחר יותר בויתו גם הגמליים במערב אסיה ובדרום אמריקה. ביהדות ביהדות, כדי שיונקים ייחשבו לכשרים למאכל מבחינה הלכתית, עליהם להיות מעלי גירה ומכפילי פרסה – שהם מפריס פרסה שסועה, כגון: כבש, עז, בקר, האיילים, הצבי ועוד. בהיותם כאלה הם כשרים למאכל לאחר שחיטה כשרה כדת וכדין. עם זאת, לא כל מכפילי הפרסה מבחינה טקסונומית הם גם כשרים מבחינת ההלכה, תת-סדרת בעלי כרית אינם נחשבים למכפילי פרסה מבחינת התורה על אף שמבחינה טקסונומית הם מכפילי פרסה. מיון ממוזער\|מכפילי פרסה וקרוביהם ממוזער\|למה בחוות אלפקות ממוזער\|דישון מקראי – אנטילופה מדברית ממוזער\|פרה ממוזער\|חזיר יבלות תת-סדרה בעלי כרית (Tylopoda) משפחה Homacodontidae – נכחדה משפחה Anoplotheriidae – נכחדה משפחה Cainotheriidae – נכחדה משפחה Dacrytheriidae – נכחדה משפחה Oromerycidae – נכחדה משפחה Agriochoeridae – נכחדה משפחה Merycoidodontidae – נכחדה משפחה Xiphodontidae – נכחדה משפחה Antiacodontidae – נכחדה משפחה Choeropotamidae – נכחדה משפחה Diacodexeidae – נכחדה משפחה Dichobunidae – נכחדה משפחה Helohyidae – נכחדה משפחה Leptochoeridae – נכחדה משפחה גמליים (Camelidae) קבוצה Artiofabula תת-סדרה דמויי חזיר (Suina) משפחה חזיריים (Suidae) משפחה פקאריים (Tayassuidae) משפחה Sanitheriidae – נכחדה קבוצה צטרומיננטיה (Cetruminantia) קבוצה צטנקודונטמורפה (Cetancodontamorpha) משפחה אנטלודונטיים (Entelodontidae) – נכחדה תת-סדרה דמויי היפופוטם (Whippomorpha) אינפרא-סדרה Hippopotamoidea משפחה אנתרקותריים (Anthracotheriidae) – נכחדה משפחה היפופוטמיים (Hippopotamidae) אינפרא-סדרה Dichobunoidea – נכחדה משפחה Mixtotheriidae משפחה Dichobunidae משפחה Helohyidae משפחה Cebochoeridae אינפרא-סדרה Cetaceomorpha משפחה Raoellidae – נכחדה. קבוצה Ruminantiamorpha תת-סדרה מעלי גירה (Ruminantia) אינפרא-סדרה טרגולינה (Tragulina) משפחה איילוניים (Tragulidae) משפחה Amphimerycidae – נכחדה משפחה Prodremotheriidae – נכחדה משפחה פרוטוצרטיים (Protoceratidae) – נכחדה משפחה Hypertragulidae – נכחדה משפחה Praetragulidae – נכחדה משפחה Archaeomerycidae – נכחדה משפחה Lophiomerycidae – נכחדה אינפרא-סדרה פקוריים (Pecora) משפחה Gelocidae – נכחדה משפחה פלאומרכיים (Palaeomerycidae) – נכחדה משפחה אנטילוקפריים (Antilocapridae) משפחה קלימקוכרטיים (Climacoceratidae) – נכחדה משפחה ג'ירפיים (Giraffidae) משפחה Hoplitomerycidae – נכחדה משפחה אייליים (Cervidae) משפחה Leptomerycidae – נכחדה משפחה איילי מושק (Moschidae) משפחה פריים (Bovidae) גלריה קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1848 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ריצ'רד אוון קטגוריה:סדרות בעלי חיים	2024-05-04T14:00:57
קלדוניה החדשה	קַלֶדוֹנְיָה הַחֲדָשָׁה (בצרפתית: Nouvelle-Calédonie; מבוטא "נוּבֵל קָלֶדוֹנִי") היא קבוצת איים בדרום־מערב האוקיינוס השקט, אחת מחמש הטריטוריות של צרפת מעבר לים, שמאז 1999 בעלת מעמד פוליטי מיוחד – "קולקטיב מיוחד" (Collectivité sui generis française). גאוגרפיה בקבוצת האיים גרים 271,407 תושבים (נכון ל-2019) מתוכם כ-41% מקומיים, כ-24% הם ממוצא אירופי, כ-7.5% מגדירים את עצמם "קלדוניים" או שמסרבים להגדיר את קבוצתם האתנית, כ-11% בעלי זהות אתנית מעורבת, והשאר בני לאומים שכנים. רוב האוכלוסייה נוצרית, מהם כחצי קתולים. שטחה של קלדוניה החדשה הוא 18,575 קילומטר רבוע. איי קלדוניה החדשה נמצאים כ-1,200 קילומטר מזרחית לאוסטרליה וכ-1,500 קילומטר צפונית לניו זילנד לא הרחק ממדינת האיים ונואטו. והיא אחד מהחלקים הצפוניים ביותר ביבשת זילנדיה (אשר 93% ממנה שקועים תחת הים). העיר הגדולה ועיר הבירה היא נומאה (94,285 תושבים בשנת 2019). האקלים בקלדוניה החדשה הוא אקלים טרופי בעל שתי עונות עיקריות: עונה יבשה הנמשכת בין החודשים אפריל–נובמבר בה הטמפרטורות ביום נעות בין 17 ל-27 מעלות צלזיוס, ועונה חמה וגשומה בין החודשים דצמבר–מרץ בה הטמפרטורה ביום מגיעה עד ל-32 מעלות צלזיוס. אתרי התיירות המרכזיים: גרנד טר, האי המרכזי, מוקף בשונית אלמוגים באורך 800 קילומטר, המהווה את הלגונה הגדולה ביותר בעולם. איי בלפ (Bélep) מצפון, אי האורנים (Île des Pins), איי הנאמנות (Îles Loyauté) בדרום ובמזרח. מדרום לעיר הבירה נומאה נמצאים האגם יאטה (Yaté) והמפלים של מדלן (Chutes de la Madeleine), הנהר הכחול, שבו מקנן המין קגו, הסמל של הארכיפלג. היסטוריה מגלה הארצות ג'יימס קוק היה לאירופאי הראשון שביקר בקלדוניה החדשה ב-1774, בעת שערך את מסעו השני. הוא העניק לה את שמה, בגלל הדמיון שראה בין חופי האי הצפון מזרחיים לחופי סקוטלנד, ששמה ההיסטורי היה קלדוניה. קלדוניה החדשה הועברה לשליטה צרפתית ב-1853 לאחר שיושבה עוד קודם על ידי בריטים וצרפתים. במשך כארבעה עשורים, החל מ-1864, היא שמשה כמושבת עונשין. בין היתר, נשלחו לקלדוניה החדשה רבים משורות הקומונה הפריזאית. בספטמבר 1984 הוקמה במקום תנועה הקוראת לעצמאות והינתקות מצרפת. הארגון, הנקרא FLNKS – Front de Libération Nationale Kanak et Socialiste, דורש להקים מדינה עצמאית בשם "קנקי". בהתאם ל"הסכמי מטיניון" מ-1988 ו"הסכם נומאה" מ-1998, נערך ב-2018 משאל עם בנוגע לעצמאות קלדוניה החדשה, ובו הצביעו 56% מהבוחרים נגד קבלת עצמאות. על-פי ההסכמים, לקלדוניה החדשה מעמד מיוחד ושונה משאר המחוזות שמעבר לים של צרפת והיא זוכה לאוטונומיה נרחבת ולממשל עצמי. ב-2020 נערך משאל עם נוסף ובו הצביעו 53.26% נגד עצמאות. ב-2024 האספה הלאומית בצרפת שינתה את כללי ההצבעה בקלדוניה החדשה. אישור החוק הוביל למהומות הקשות ביותר בארכיפלג מאז שנות השמונים: שדה התעופה הושבת, בתי ספר נסגרו, מכוניות הוצתו ומפגינים פתחו באש לעבר כוחות הביטחון. ניקל נכון לשנת 2023 הייתה קלדוניה החדשה המפיקה השלישית בעולם של ניקל גולמי. כיוון שהניקל הוא יסוד חיוני בייצור סוללות חשמליות, בפרט לכלי רכב חשמליים, עלה מחיר המתכת פי 4 מהשפל של 2008 ועד 2022, לעליית מחיר הניקל הייתה השפעה ניכרת על שגשוג כלכלת האי בכלל ומכרה גורו (Goro), שבדרום האי, בפרט. תוצרי הכרייה מהווים 90% מהיקף הייצוא של האי והכרייה מספקת כ-20% מהמשרות בסקטור הפרטי. בשנת 2021 חתמו בעלי המכרה וממשלת קלדוניה החדשה על חוזה אספקה לענקית הרכב החשמלי, טסלה. ראו גם דגל קלדוניה החדשה טריטוריות צרפתיות מעבר לים סנדי (אי) מרכז\|ממוזער\|500px\|מפת קלדוניה החדשה קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:איים באוקיינוס השקט קטגוריה:חברות מיוחדות באיחוד האירופי קטגוריה:מלנזיה קטגוריה:צרפת מעבר לים קטגוריה:צרפת: ארכיפלגים קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות צרפתית קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין קטגוריה:מדינות אוקיאניה	2024-09-10T12:20:01
חקר האטמוספירה	REDIRECTמדעי האטמוספירה	2004-02-06T22:04:06
סוכנות ריגול	סוכנות ריגול או סוכנות ביון היא סוכנות ממשלתית שמטרתה לרגל ולאסוף מידע מודיעיני. בדרך כלל סוכנויות ריגול אינן כפופות לצבא והן אוספות מודיעין במקביל לחיל האחראי על כך. את סוכנות הריגול משמשים כלים שונים להגשמת מטרותיה, ובהם יומינט, האזנת סתר, קריפטוגרפיה ועוד. מתקיימת הבחנה בין שתי סוכנויות ריגול שמפעילה המדינה: סוכנות העוסקת בביטחון פנים, כלומר באיסוף מידע על פעולות חתרנות, טרור וריגול המתרחשות בתוך המדינה בניסיון לערער את קיומה. סוכנויות מסוג זה הן השב"כ בישראל, MI5 בבריטניה, FBI בארצות הברית. סוכנות העוסקת בריגול ובפעילות חשאית במדינות זרות - סוכנויות מסוג זה הן "המוסד" בישראל, MI6 בבריטניה, CIA בארצות הברית. יש המחלקים את סוכנויות הביון לארבעה סוגים ובנוסף למוזכר לעיל מוסיפים גם: סוכנות איסוף מודיעין של הצבא - סוכנויות אלה הפועלות בכפופות לצבא ואוספות מידע על צבאות זרים הן כדוגמת אמ"ן הישראלי, גר"ו הרוסי ו-DIA האמריקני. סוכנות למודיעין אלקטרוני, שלרוב מופקדת גם על ציתות ופענוח צפנים - דוגמה לארגונים כאלה הם יחידה 8200, NSA האמריקני, ופאפס"י הרוסית. בנוסף לארבע סוכנויות בסיסיות אלה פועלות במדינות שונות סוכנויות נוספות למטרות ספציפיות. דוגמה לכך היא המלמ"ב בישראל, וNRO בארצות הברית. סוכנויות ביון להלן רשימת סוכנויות ריגול בולטות: CIA DIA NSA השירות החשאי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים שירות הביטחון הכללי אמ"ן אגף המודיעין והחקירות המרכז למחקר מדיני אגף המחקר והניתוח המועצה למודיעין כלכלי סוכנות החקירות הלאומית ASIO ASIS MI5 MI6 GCHQ AISI AISE BND BfV MAD DGSE DGSI סו"ר גה-אר-או שירות הביטחון הפדרלי פאפס"י שירות האבטחה הפדרלי של רוסיה GRU המשרד לביטחון המדינה המינהל הלאומי לאבטחת סודות מדינה המודיעין הצבאי הכללי של סין העממית קישורים חיצוניים *	2024-10-11T07:47:40
גאוגרפיה פיזית - מונחים	שמאל\|ממוזער\|250px גאוגרפיה פיזית או פיזיוגרפיה: ענף גאוגרפי העוסק בגאוגרפיה כמדע כדור הארץ. ענפי הגאוגרפיה הפיזית גאומורפולוגיה: ענף של הגאולוגיה העוסק בתהליכי עיצוב הנוף ("בניית" הנוף) וחוקר את התפתחות פני האדמה ושינוי הצורות על פני האדמה. מדעי האטמוספירה: ענפי גאוגרפיה פיזית העוסקים בהבנת התהליכים הכימיים והפיזיקליים הקובעים את מערכות מזג האוויר והאקלים, את השינויים החלים בהן מסיבות טבעיות ומעשה ידי האדם ואת חקר שכבות האוויר העוטפות את כדור הארץ. מטאורולוגיה: מדע אטמוספירה העוסק בחקר האטמוספירה ומתמקד בתהליכי מזג האוויר וחיזוים. קלימטולוגיה: מדע אטמוספירה העוסק באקלים וחוקר את התופעות והגורמים הקשורים בו (ראה אקלים ארץ ישראל). פלאוקלימטולוגיה: מדע החוקר את האקלים ושינויי האקלים לאורך ההיסטוריה של כדור הארץ, כמו כן נערכים במסגרת זו שיטות לשיחזור האקלים הקדום וחקירת התופעות והגורמים הקשורים בו. מדעי הים: (אוקיינוגרפיה) לימוד קרקעית האוקיינוס ותהליכים כימיים ופיזיקליים המתרחשים באקו-סיסטמה שבה. גאולוגיה ימית: אוקיינוגרפיה העוסקת בקרקעית האוקיינוס ובטקטוניקת הלוחות . אוקיינוגרפיה פיזיקלית: אוקיינוגרפיה העוסקת בתכונות הפיזיקליות של האוקיינוס. אוקיינוגרפיה כימית: אוקיינוגרפיה העוסקת בתכונות הכימיקליות של האוקיינוס. אוקיינוגרפיה ביולוגית: אוקיינוגרפיה העוסקת בחי ובצומח של האוקיינוס. אוקיינוגרפיה מטאורולוגית: אוקיינוגרפיה העוסקת ביחסי הגומלין בין האטמוספירה והאוקיינוס. מונחים בגאוגרפיה פיזית קרקע: המרכיב המוצק של קרום גוף בעל מסה משמעותית. טופוגרפיה: תחום בגאוגרפיה, העוסק בחקר תצורות פני השטח של כדור הארץ, תיאורן ומיפויים. טקטוניקת הלוחות: מאפיין הקרום החיצוני של כדור הארץ, על פיו משטחי קרקע עצומים וניידים על פני נוזל מרכיבים קרום זה. יבשה: קרקע מוצקה החשופה לאטמוספירה. יבשת: שטח גדול ורציף של יבשה על פני כדור הארץ. אוקיינוס: גוף מים מלוחים עולמי שמחולק על ידי היבשות והארכיפלגים הגדולים. האוקיינוס השקט (הפסיפי) הארגון ההידרוגרפי הבינלאומי: הארגון הקובע את גבולות האוקיינוסים. פני שטח: הגבול החיצוני של כדור הארץ עם האטמוספירה והתכסית שלו. ים: גוף מים גדול המכיל מים מלוחים ומחובר לאוקיינוס. פני הים: התחום הימי החשוף לאטמוספירה. אגם: גוף מים חשוף שאינו מחובר לאוקיינוס. מעיין: גוף מים חשוף שמקור מימיו בנביעה מתוך הקרקע. נהר: גוף מים גדול הנושא מים מתוקים ממקור יבשתי אל אגם או ים. השקה / נהר פזרות - נהר המורכב ממספר ערוצים שמתפצלים ומתחברים. נחל: גוף מים קטן יותר הנושא מים מתוקים ממקור יבשתי אל אגם או ים. נחל איתן: נחל שהזרימה בו קבועה. נחל אכזב: נחל שהזרימה בו עונתית. שפך נהר: מקום המפגש של מי הנהר עם קו הסיום שלו בים או באגם. דלתה: שפך נהר שצורתו משולשת ובו נערמים משקעי חול ובוץ שהנהר סחף בדרכו. מפרץ: אזור גאוגרפי בו הים מוקף משלושה כיוונים שלו ביבשה. מפרצון: סוג של מפרץ קטן או לשון ים חופית. מצר ים: מעבר ימי טבעי צר יחסית, המחבר שני גופי ים גדולים. מצר יבשה רצועת יבשה שמקשרת חטיבות יבשה רחבות ומפרידה בין שטחים ימיים. טומבולו רצועת יבשה שמחברת אי ליבשה. אי המקושר באמצעות טומבולו נקרא "אי לכוד". נמל טבעי: אזור המחובר לים אך מכיל מים שקטים. אי: פיסת יבשה הקטנה מיבשת וגדולה מסלע, מוקפת מכל צדדיה במים. אי בודד: (אי לא מיושב) אי קטן שאינו מיושב ולא מיועד לשום תכלית. אי יבשתי: אי המחובר ליבשת על ידי מדף יבשתי. אי נהרתי: אי במרכז נהר הנוצר בנהרות דלתה ובנהרות גדולים. אי געשי: אי הנוצר על ידי התפרצות געשית. חצי אי: שטח יבשה המוקף משלושת צדדיו במים ומצדו האחד ליבשה. מדבר: (אזור צחיח) אזור קר או חם שבו יורדים פחות מ-200 מילימטר משקעים בשנה. מדבר בצל הגשם: מדבר שסיבתו התייבשות של מסת אוויר לחה במורד הרים. קו הצחיחות: הגבול בין המדבר לאקלים ערבתי. נווה מדבר: אזור מצומצם במדבר בו קיים מצבור מים מתוקים. חולית: (דיונה) צורת נוף המאופיינת בחולות נודדים. ערבה: אקלים המהווה מעבר בין האקלים מדברי לבין אקלים ממוזג, טרופי או ים תיכוני. סוואנה: ערבה מנוקדת בעצים וניתן למוצאה במספר סביבות אקולוגיות ארכיפלג: שרשרת איים. ראו גם גאולוגיה גאוגרפיה עירונית ותכנון ערים - מונחים מטאורולוגיה - מונחים קטגוריה:גאוגרפיה קטגוריה:מונחונים	2024-05-03T05:14:54
רוק פסיכדלי	רוק פסיכדלי (באנגלית: Psychedelic rock) הוא ז'אנר מוזיקת רוק בהשפעת התרבות הפסיכדלית, שבמרכזה סמי הזיה משני תפיסה. להקות רוק פסיכדלי רבות שונות בסגנונן, והתווית "רוק פסיכדלי" מיושמת לעיתים קרובות בצורה שגויה או שנויה במחלוקת. הרוק הפסיכדלי הוא זרם מוזיקלי שהופיע באמצע שנות ה־60 של המאה ה־20, יש הטוענים ב-1966 (עם האלבום Revolver של הביטלס, עם פריצת להקת ציפורי החצר או עם האלבום הראשון של פינק פלויד "The Piper at the Gates of Dawn"), כאשר להקות רוקנרול רבות החלו לחקור גבולות מוזיקליים, במקום להיצמד לתבנית הרוקנרול המקובלת של בית-פזמון-בית. הם נעו לכיוון של תבנית חופשית ומבנה שיר גמיש, רמיזות ג'אזיות ושילוב של גישות ואלמנטים בעלי ציביון מזרחי-הודי. להקות רבות שילבו כלי נגינה הודים, כסיטאר, במוזיקה שלהן. המוזיקאים החלו להתנסות במיני סמי הזיה שהשפעותיהם הותירו עקבות ברורים בכתיבה ובהלחנה (כמו בשיר "Lucy in the Sky with Diamonds" של הביטלס וגם tomorrow never knows בולט במיוחד). הרוק הפסיכדלי היווה נקודת מפנה בין הבלוז רוק המסחרי של שנות השישים המוקדמות לרוק המתקדם של שנות השבעים, ונחשב לנקודה בה המוזיקה הפופולרית עזבה את שורשי הבלוז, ונטתה לכיוונים אחרים (מוזיקה קלאסית, ג'אז, אוונגרד, לדוגמה). הרוק הפסיכדלי נחלק בבירור לשתי נישות: הבריטית והאמריקאית. הפסיכדליה הבריטית הייתה ברובה יותר מחתרתית, ניסיונית וסוריאליסטית מהמקבילה האמריקאית, והמוזיקאים באו מרקע של מוזיקה קלאסית וג'אז, דבר שהעניק יתרון אמנותי בולט לעין על פני עמיתיהם האמריקאים. הפסיכדליה האמריקאית התאפיינה בשירים יותר מסחריים (מבנה שיר סטנדרטי ושירים קצרים ומתומצתים), והסתמכה יותר על סינגלים מאשר אלבומים שלמים. רבות מלהקות הפלישה הבריטית שינו כיוון, נחשפו לתאוריות בודהיסטיות, החלו להתעסק בנושאי כתיבה מתוחכמים ומעמיקים יותר ולבשו בגדים מצועצעים ומוגזמים כמו באלבום "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר". להקות רבות לא הוציאו את יצירותיהן לאור על גבי אלבום, אלא רק הופיעו בהופעות חיות. הפסיכדליה האמריקאית הושפעה רבות מהמלחמה בווייטנאם ומסצנת הפולק של סן-פרנסיסקו, כתוצאה מכך עסקו הטקסטים שלה בעיקר בהטפת שלום ואהבה. האמנים התמקדו בעיקר בשני אזורים: בחוף המערבי בסן פרנסיסקו ההיפית, שם התרכזו ילדי הפרחים שחיו בקומונות ויצאו נגד מוסכמות החברה. נציגותיהן העיקריות הן גרייטפול דד וג'פרסון איירפליין. המוקד השני היה גם הוא בחוף המערבי, בלוס אנג'לס, שם הושפעה המוזיקה גם מסמים יותר קשים. פסיכדלית החוף-המערבי מאופיינת בשירים בעלי מבנה חופשי (דבר המצביע על השפעה מכיוון נגני ג'אז חופשי כגון ג'ון קולטריין וצ'ארלס מינגוס), קטעי סולו ארוכים, מיעוט ליריקה ושימוש באפקטים (אפקט וואה-וואה, דיסטורשן וכדומה). הפסיכדליה האמריקאית התבססה בעיקר בחוף המערבי, אך גם בטקסס, ניו יורק ובמדינות נוספות החלו להתהוות סצינות פסיכדליות, עם השפעות מקומיות (לדוגמה, באוסטין, טקסס, הרוק הפסיכדלי שולב עם מוזיקת קאנטרי ובלוגראס). הביטלס, הביץ' בויז והבירדס היו הלהקות הגדולות הראשונות ששילבו רוק פסיכדלי. למשל הבירדס בשירם החלוצי, Eight Miles High. המייצגת הבולטת של מוקד זה היא להקת Love, שהשפיעה על להקת הדלתות, להקה שהתרחקה מהרוק הפסיכדלי. באופן עקרוני, האמריקאים מעולם לא נטשו את שורשי הרוק-שלושה-אקורדים הגולמי, אך הוסיפו עליו שכבות על גבי שכבות של עיוותים למיניהם, פידבקים ושאר אפקטים. מהפסיכדליה האמריקאית התפתח האסיד רוק, שהוא גרסה יותר רועשת מהרוק הפסיכדלי המקורי, שאחר-כך הוליד את ההאבי מטאל. בארצות הברית אמנים רבים ביקרו את הרוק הפסיכדלי במיוחד על האספקטים החברתיים שלו - ילדי הפרחים וכיוצא באלה. בחוף המזרחי היו אלה הוולווט אנדרגראונד בהפקתו של האמן אנדי וורהול, ובחוף המערבי היה זה פרנק זאפה (שאף הוציא אלבום קונספט שלם המוקדש לסאטירה על תרבות זו). מוזיקאים בולטים בתחום הביטלס הביץ' בויז הדלתות ג'ימי הנדריקס ציפורי החצר פינק פלויד סנטנה הצ'רצ'ילים The Byrds גרייטפול דד קאמל סליי אנד דה פמילי סטון פרפר הברזל ג'פרסון איירפליין Love ג'ניס ג'ופלין רוקפור פורקיופיין טרי מעליות הקומה ה-13 טיים אימפלה סופט מאשין (The Soft Machine) ראו גם שנות ה-60 של המאה ה-20 במוזיקה הפופולרית קישורים חיצוניים קטגוריה:מוזיקה פסיכדלית פסיכדלי	2024-10-02T17:16:41
פולק רוק	הפולק רוק (באנגלית: Folk rock) הוא סגנון מוזיקלי המשלב בין מוזיקת רוק למוזיקת פולק. סגנון זה התפתח לראשונה בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20. פולק רוק אמריקאי אחד ממאפייניו הייחודיים של הפולק רוק האמריקני הוא פעמוני הצלילים ההרמוניים של הגיטרות, אשר חוברים להרמוניות קוליות צלולות. חלוציו היו להקת הבירדס (The Byrds) שהתפרסמה בביצועים לשיריו של בוב דילן, מעובדים בהשפעת הפלישה הבריטית למוזיקה האמריקנית. הבירדס שרטטו את המסגרת אליה נכנסו להקות רבות, כולל דילן עצמו. בסוף שנות השישים החלו יותר ויותר להקות פולק רוק להדגיש את המוצא האקוסטי של הפולק והותירו מאחור את הארפג'ו המחושמל של הבירדס. חלק מהיוצרים שילבו בין הפולק לרוק הפסיכדלי שהחל להיווצר באותה תקופה. אחד משירי הפולק המפורסמים ביותר, שהפך לשיר פולק רוק, הוא שיר העם האמריקאי The House of the Rising Sun, שזכה לביצועים רבים והתפרסם במיוחד בזכות ביצועם של להקת החיות. אמנים בולטים שיצרו פולק רוק אמריקאי: הבירדס קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג בוב דילן האמהות והאבות ג'ואן באאז ג'ניס איאן ג'וני מיטשל סיימון וגרפונקל ניל יאנג לאונרד כהן גרייטפול דד אליוט סמית' הלומינירז פולק רוק בריטי בשלהי שנות השישים התפתח בבריטניה סגנון המשלב בין הפולק הבריטי העתיק לבין הרוק וכך נוצר הפולק רוק הבריטי. סגנון זה התאפיין בעיבודים עשירים בכלים אקוסטיים, שלרוב אינם אופייניים לרוק, בניגוד לגישה הישירה יותר של האמריקאים. חלוצי הסגנון הבריטי היו הלהקות פנטנגל, סטילאי ספאן, פירפורט קונבנשן והסטרובס. נהוג היה שאת עיקר השירה תבצע זמרת, מהמפורסמות שביניהן הייתה סנדי דני. בהמשך השפיע סגנון זה על אמני רוק מתקדם בריטיים רבים. בשלושת העשורים שלאחר מכן הפכו הן הפולק רוק האקוסטי והן החשמלי לחלק אינטגרלי מהרוק'נ'רול, אם כי הסגנון כשלעצמו ירד למחתרת. אמנים בולטים שיצרו פולק רוק בריטי: סנדי דני פנטנגל סטילאי ספאן פירפורט קונבנשן הסטרובס דונובן ג'תרו טאל ג'יימס מוריסון ניק דרייק קט סטיבנס אל סטיוארט שילה מקדונלד באירוויזיון 2010 שלחו סלובניה את השיר "Narodnozabavni rock" שפירושו "רוק עממי", או "פולק רוק". שיר המהלל את מוזיקת הפולק ואת מוזיקת הרוק, ואת מוזיקת הפולק רוק. פולק רוק ישראלי אמנים בולטים שיצרו פולק רוק ישראלי: יוסי בנאי אהוד בנאי מאיר בנאי אורי בנאי אביתר בנאי הבילויים Goldoolins חוה אלברשטיין סי היימן רונה קינן מאיה רוטמן שרה ניר פרידמן דן תורן דני ליטני מאיר אריאל עידן עמדי אמיר דדון נתי רביץ הראל מויאל קישורים חיצוניים קטגוריה:סגנונות רוק קטגוריה:פולק קטגוריה:מוזיקה עממית	2024-10-01T06:43:40
טבלה	טַבלָה היא אוסף של ערכים טקסטואליים ומספריים של פרטי מידע, המוצגים בצורה מסודרת בחלוקה לטורים ושורות, כאשר כל טור ושורה נושאים כותרת המגדירה את תוכנם. בטבלה מוצלבים הטורים והשורות ליצירת תאים בהם נרשמים הערכים השונים, ערך אחד בכל תא. הערכים בטבלה מכונים ערכי הטבלה. לכלל הטבלה ניתנת כותרת ראשית. מטרת הטבלה היא סידור פרטי המידע באופן נוח לחיפוש ערך מסוים של פריט מידע מסוים. היא מגדירה במדויק קשרים בין הערכים השונים. טבלה רגילה מסוגלת לקשר מספר רב של מאפיינים (דרכים על פיהן מבוצע המיון) זה לזה, ולתאר בכך את התייחסותן ההדדית. סוגי טבלאות רשימות הסוג הראשון של טבלה, המהווה רשימת פרטי מידע, שואף לתאר פרטי מידע (לדוגמה: ערים, בני-אדם, מוצרים וכו'), על פי מאפיינים שונים. במקרה זה נהוג כי פרטי המידע פרוסים על-פי שורות, כלומר, לכל פריט שורה משלו, ואילו המאפיינים על-פיהם מוגדר מיון הפריטים פרוסים על-פי טורים, כלומר, לכל מאפיין טור משלו. קביעת סדר הטורים והשורות תהיה לרוב לפי סדר חשיבות, המתבסס על דירוג אחד המאפיינים. במקרה זה, השורה הראשונה (הכותרת) תיועד לכתיבת שמות המאפיינים, אך לא תכיל את הערכים עצמם. הטור הראשון ייצג לרוב את המאפיין הבולט ביותר. יוצא מכלל זה טור המתאר מספרים סידוריים, שאינו מכיל ערכים אמיתיים אלא נועד להקל על הכתיבה והקריאה של הטבלה. כאשר קיימים משתנים תלויים ומשתנה בלתי-תלוי בטבלה (כלומר, כאשר הטבלה מניחה כי קיים מיון בסיסי בערכים, ומתאימה מאפיינים על-פי מיון בסיסי זה), מקובל כי המשתנה הבלתי-תלוי יופיע בטור הראשון או השני. כדוגמה לטבלה מסוג זה, ניתן לתאר את מערכת הנתונים הבאה: עבור הקבוצה "איציק" קיימים שמונה חברי קבוצה: ינעם, תומר, עמית, לילך, חן, דליה, מורן, אלון ושרון. יש לחלק את חברי הקבוצה על פי המאפיינים הבאים: מאפיין המגדר, המחולק לערכים זכר ונקבה מאפיין קבוצת המקור, ממנה הגיע החבר, המחולק לערכים רבים מאפיין פתוח, שאינו ניתן להגדרה מסוימת בטבלה המתאימה ייצגו השורות את החלוקה בין החברים, כלומר, לכל חבר תהיה שורה משלו. הטורים ייצגו את המאפיינים השונים, והשורה הראשונה תועד לציון המאפיין על פיו נעשתה החלוקה. הטור הראשון ישמש לכתיבת מספרים סידוריים. הטור האחרון ישמש לכתיבת "הערות", על מנת להוסיף את המאפיין הפתוח. הטבלה עשויה להיראות כך: + קבוצת "איציק" מספר סידורי שם מין קבוצת מקור הערות 1 תומר זכר "שלומפר" ממוצא בריטי 2 עמית זכר "לימוזינה" אין 3 לילך נקבה "קוץ" אין 4 חן זכר "פיקס" הצטרף מאוחר 5 דליה נקבה "שלומפר" דוברת ספרדית 6 מורן נקבה "צוק" אין 7 אלון זכר "שלומפר" אין 8 שרון נקבה "קוץ" אין הצלבות בסוג השני של טבלאות מתוארות שתי הבחנות בלבד, על-פיהן ממוינים הנתונים. הטבלה תתאר הצלבה של שתי ההבחנות הללו, וכל ערך בה יתאר הצלבה מסוימת של תוצאות ההבחנה. במקרה זה הטור הראשון והשורה הראשונה אינם מכילים ערכים רגילים, אלא מייצגים את המאפיינים על-פיהן ממוינים הערכים הרגילים. מה שייכתב בתא הראשון בכל טור או שורה, יהיה תכונה המשותפת לכל הערכים באותם טור או שורה. טבלה כזו מתארת שתי הבחנות בלבד מעצם תכונותיה (מאפיינים נוספים ניתנים לתיאור על ידי שימוש באמצעים שונים כגון מספר צבעים, אך שימוש זה אינו נגזר מעצם השימוש בטבלה). ניתן לשלב מאפיינים נוספים בעזרת טבלאות מיוחדות. לדוגמה, טבלה תלת-ממדית מסוגלת להצליב שלוש הבחנות מעצם טבעה. כמו כן, ניתן לעשות שימוש כפול (ובמקרים נדירים אף יותר מכך) בשורות ובטורים, על מנת להגיע למספר רב יותר של הבחנות. במקרה האחרון כל תא בטבלה יהיה מחולק לכמה תת-תאים נפרדים. השימוש בטבלאות מיוחדות אינו נפוץ, שכן הוא נחשב למסורבל ומקשה על כותב הטבלה וקוראה. דוגמה מפורסמת לטבלה כזו היא הטבלה המחזורית, המצליבה מחזורי-יסודות עם קבוצותיהם. טבלת הצלבות לדוגמה, היא הטבלה הבאה, המבוססת על תוצאות משחק אפשרויות. במקרה זה ישנם שני שחקנים, כך שהשחקן הראשון עשוי לבחור אחד משני תכסיסים, והשני באחד משלושה. הטבלה מצליבה את החלטות שני השחקנים, ובכך מתארת כל ניקוד אפשרי במשחק. + תוצאות אפשריות למשחק שחקן ב תכסיס א תכסיס ב תכסיס ג שחקן א תכסיס 1 30 10- 20תכסיס 2 10 20 20- קישורים חיצוניים קטגוריה:ארגון מידע קטגוריה:כתיבה קטגוריה:סטטיסטיקה קטגוריה:למידה	2024-04-28T23:46:48
גוף האדם	שמאל\|ממוזער\|250px\|האדם הוויטרובי, רישום של לאונרדו דה וינצ'י גוף האדם, בדומה ליצורים חיים מורכבים אחרים, מכיל עשרות טריליונים של תאים. תאים אלה, המהווים את יחידות החיים הבסיסיות, פועלים יחד ובצורה מבוקרת על מנת לקיים את עצמם ואת המערכת הגדולה אליה הם שייכים, גוף האדם. לבד מתאי הגוף השונים, מורכב הגוף מהנוזל החוץ-תאי ומהמשתית החוץ-תאית (extracellular matrix) העשויה מחלבונים שונים (חלקם מחוברים לסוכרים מורכבים) ומינרלים. תאי הגוף מאורגנים כרקמות שונות – רקמת עצב, רקמת שריר, רקמת חיבור ורקמת אפיתל, המרכיבות את איברי הגוף. ניתן לקבץ איברים שונים למערכות גוף הממלאות תפקידים שונים. תפקידן של מערכות הגוף הוא שימור ההומאוסטזיס בסביבת התאים (בנוזל החוץ-תאי). כך, למשל, מערכת הנשימה מורכבת מפה ואף, מקנה הנשימה והסמפונות ומהריאות. כל אחד מאיברים אלו עשוי הרכב אחר של רקמות תאים. פעולתם המשותפת של איברי מערכת הנשימה מביאה לשמירה על רמה מתאימה של חמצן בנוזל החוץ-תאי ולסילוק רמה עודפת של פחמן דו-חמצני. מערכות גוף אחרות מאפשרות שמירה של תנאים ייחודיים בסביבת התאים או מבקרות ושולטות על פעולת התאים והמערכות. דרך נוספת לקבץ את איברי הגוף היא חלוקת הגוף לאזורים. אזורים אלו מוגדרים על פי מראהו החיצוני של הגוף ועל פי חלוקת החללים הפנימיים בגוף. הרכב כימי של חומרי הגוף + יסודות בגוף האדם יסודשיעורו באחוזיםממשקל הגוף יסודות קורט0.1%> חמצן 65 צורן מוליבדן פחמן 18.5 נחושת יוד מימן 9.5 ברזל בדיל חנקן 3.3 מנגן סלניום סידן 1.5 פלואור אבץ זרחן 1.0 ונדיום קובלט אשלגן 0.4 כרום בורון גופרית 0.3 נתרן 0.2 כלור 0.2 מגנזיום 0.1 חמצן, פחמן, מימן וחנקן הם היסודות השכיחים ביותר בגוף האדם. באופן טיפוסי הם מהווים כ-96 אחוזים ממסת הגוף; כשהחמצן לבדו תורם כ-65 אחוזים. אטום החמצן מרכיב תרכובות אורגניות, וכן תרכובות אנאורגניות – כגון מים. בתהליכי הנשימה התאית אטומי החמצן אינם עוברים אינקורפורציה לתוך תרכובות אורגניות, אלא משתתפים ביצירת מולקולת המים. אטומי היסודות פחמן (18.5 אחוזים) ומימן מהווים מרכיב בכל תרכובת אורגנית. אטומי היסוד חנקן (3.3 אחוזים) מרכיבים תרכובות אורגניות מסוימות, כגון חומצות אמיניות ונוקלאוטידים, ולכן מצויים בחלבון וחומצות גרעין. לארבעת היסודות הללו מתווספים שבעה יסודות נוספים, ויחד הם מרכיבים את רשימת האטומים העיקריים המצויים בגוף האדם. בנוסף להם קיימים ארבעה עשר יסודות קורט שכל אחד מהם מהווה פחות מעשירית האחוז ממסת הגוף. בגוף האדם ניתן למצוא הן מולקולות אורגניות והן מולקולות אי-אורגניות. החומר האי-אורגני העיקרי בגוף הוא מים, המהווים כשישים אחוזים ממסת הגוף. מולקולות אי-אורגניות חשובות נוספות הן חמצן (בצורתו המולקולרית ) ופחמן דו-חמצני, המשתתפים בתהליך הנשימה התאית. יתר המולקולות האי-אורגניות בגוף הן יונים (אלקטרוליטים); חלקם יונים פשוטים (כגון יון הנתרן, האשלגן והכלור) וחלקם יונים מורכבים (כגון יון הביקרבונט), שנוצר מפירוק החומצה הפחמתית בתגובה עם מים. המולקולות האורגניות של הגוף מורכבות ממספר אבני יסוד: חד סוכרים, חומצות אמינו, חומצות שומן, גליצרול ונוקלאוטידים. אבני היסוד הללו בונים מולקולות מורכבות יותר: רב-סוכרים, חלבונים, תרכובות גליקוליפידיות וחומצות גרעין (כגון DNA או RNA). המולקולות האורגניות מתפקדות כמרכיב מבני של התאים וסביבתם, משמשות כחומרי תשמורת ומספקות אנרגיה בתהליכים קטבוליים (יצירת מולקולות ATP). חלבונים כמו גם שומן מהווים מעט פחות משבעה עשר אחוזים ממשקל הגוף, פחמימות מהוות פחות מאחוז ממשקל הגוף ומינרלים הם כמעט חמישה וחצי אחוזים ממשקל הגוף. מערכות בגוף האדם גוף האדם מחולק למערכות גוף רבות ושונות. כל מערכת מורכבת מאיברים שהם קבוצה של רקמות הפועלות באמצעות מערכת מווסתת – מערכת העצבים המרכזית והמערכת ההורמונלית. מערכת הכסות מערכת הכסות עוטפת את חלקו החיצוני של הגוף וכוללת את העור, השיער, הציפורניים ובלוטות הזיעה. העור מכסה כמעט את כל שטחו של הגוף ותופס 15 אחוזים ממשקלו. בכך הוא למעשה האיבר הגדול ביותר בגוף. מערכת הכסות מפרידה בין האדם לסביבה החיצונית, היא מספקת הגנה ובידוד מהסביבה החיצונית ומאפשרת לאדם לקבל מידע אודותיה. מערכת השלד ומערכת השרירים פעולתן המשותפת של מערכת השלד ושל מערכת השרירים תומכת בגוף ומניעה אותו. מערכת השלד כוללת את עצמות האדם ואת מפרקיו. השלד תומך באיברים הפנימיים ומגן עליהם וכן מספק נקודות מאחז ומשען לשרירים. מערכת השלד שומרת על רמות מקיימות חיים של מינרלים, של משק הסידן ומשק הזרחן בנוזל החוץ-תאי. במח העצם נוצרים תאי הדם. מערכת השרירים, המהווה קרוב למחצית ממשקל הגוף, מניעה את גוף האדם. המערכת נשלטת על ידי מערכת העצבים, אולם למספר שרירים, כגון אלו המניעים את הלב, יכולת פעולה אוטונומית. מערכת העצבים והמערכת האנדוקרינית תפקודם המשותף של איברי הגוף ומערכותיו תלוי ביכולת התיאום ביניהם ובוויסות פעולותיהם. על הצורך החיוני הזה עונות מערכת העצבים והמערכת האנדוקרינית, המקשרות בין האיברים והמערכות, יוצרות את האינטגרציה הנדרשת ושולטות בפעולתם. מערכת העצבים פועלת ליצירת דחפים עצביים, העברתם ממקום למקום ופירוש משמעותם. הודות לשימוש בדחפים עצביים, יכולה מערכת העצבים לפעול במהירות רבה. המערכת קולטת גירויים שונים ומעבירה את רשמיהם למערכת העצבים המרכזית. שם מפורשים הגירויים ומתוכננת תגובה על פי הצורך. דחפים עצביים יכולים להפעיל שרירים או לגרום לבלוטות להפריש את תכולתן. המערכת האנדוקרינית פועלת באמצעות הורמונים המופרשים לתוך זרם הדם ונעים עמו עד איברי המטרה. פעולתה איטית יותר מזו של מערכת העצבים אך השפעתה ארוכת טווח הרבה יותר. הורמונים הם המווסתים העיקריים של גדילה ורבייה ושל מנגנונים הומאוסטטיים חשובים כגון חילוף חומרים, מאזן בסיס-חומצה ומאזן מים ואלקטרוליטים. מערכת הלב וכלי הדם, מערכת הלימפה ומערכת החיסון על מנת שכל תאי הגוף יוכלו להפיק תועלת מפעולותיהן של מערכות הגוף, פועלות מערכת הלב וכלי הדם ומערכת הלימפה כרשת צינורות המובילה חומרים אל התאים ומהם. כך, למשל, חומרי מזון מובלים ממערכת העיכול אל התאים, פחמן דו-חמצני מובל מהתאים לסילוק מהגוף דרך מערכת הנשימה והכליות, חמצן מובל מהריאות אל תאי הגוף, הורמונים של המערכת האנדוקרינית מובלים ממקום הפרשתם אל איברי המטרה שלהם ונוגדנים. נוזלי מערכת ההובלה והנוזל הבין תאי מכילים תמיסות מתריסות (תמיסות בופר), הבולמות שינויים בריכוז יוני המימן (הידרוניום) וההידרוקסיל וכך משמרות pH יציב של נוזלי הגוף, כחלק מוויסות ההומיאוסטזיס. מערכת החיסון, המגנה על הגוף מפני פלישה של מיקרואורגניזמים פתוגניים וכן מפני רעלנים והתפתחות סרטן, פועלת מתוך מערכת ההובלה. מערכת העיכול, מערכת השתן ומערכת הנשימה מערכת העיכול, מערכת השתן ומערכת הנשימה פועלות ליצירת סביבה מקיימת חיים לתאי הגוף ולשמירה עליה. מערכות גוף אלו קולטות חומרים חיוניים מהסביבה (מזון וחמצן), מפרקות ומעבדות את החומרים עד הגעתם למצב זמין לתאי הגוף, ומסלקות את הפסולת הנותרת אחרי צריכת הנוטריינטים על ידי התאים. בנוסף לאספקת מזון ופינוי פסולת (חנקנית ברובה), פועלות המערכות לשמירה על תנאים אחרים לקיום התאים – שמירה על כמות מים נאותה בגוף ועל רמות מתאימות של אלקטרוליטים וחומרים אורגניים. המערכות גם שומרות על רמת החומציות של הנוזל החוץ-תאי ומווסתות אותה. מערכת הרבייה מערכת הרבייה שונה בתפקידה ממערכות הגוף האחרות. בעוד אלה האחרונות פועלות לטובת הישרדות האדם היחיד, פועלות במשותף מערכת הרבייה של האישה ומערכת הרבייה של הגבר לטובת הישרדות הקוד הגנטי של האדם, על ידי העמדת צאצאים. מערכת המין של הגבר יוצרת נוזל זרע ומעבירה אותו לתוך מערכת המין של האישה, ומערכת המין של האישה מפתחת ביצית ומאפשרת את מפגשה עם תאי זרע. המערכת הנשית תומכת בהתפתחות העובר באמצעות אספקת תנאים מתאימים ברחם ואספקת מזון דרך חבל הטבור, ולאחר הולדתו גם מזינה את התינוק על ידי אספקת חלב באמצעות השדיים. מערכות גוף משניות וסיווגים על פי חלוקות אחרות בנוסף למערכות הגוף העיקריות שפורטו, ניתן לסווג גם מערכות נוספות של הגוף על פי הגדרת תפקידן, שהוא בדרך כלל צר יותר משל המערכות העיקריות. כך, למשל, מערכת הראייה או מערכת דרכי המרה. קיימות גם חלוקות אחרות של איברי הגוף על פי פעולתם, למשל "מערכת ההפרשה החיצונית", הכוללת איברים הקשורים להפרשת צואה, שתן, זיעה ופחמן דו-חמצני – איברים שבחלוקה הרגילה משויכים למערכת העיכול, מערכת השתן, מערכת הכסות ומערכת הנשימה, בהתאמה. חללים בגוף האדם שמאל\|200px חללים בגוף האדם הם אזורים המוגדרים על ידי רקמות קשות ורכות. החללים מלאים בנוזל ובאיברים, ועטופים ברקמת חיבור הנקראת "מזותליום" (mesothelium), שהתפתחה משכבת הנבט מזודרם. המזותליום מאפשר לאיברים שבתוכו, המחוברים זה לזה והנסמכים זה על זה, לנוע בחופשיות בתוך החלל. חללי הגוף מחולקים לחללים קדמיים ואחוריים. החללים האחוריים הם חלל הגולגולת ותעלת השדרה, והחללים הקדמיים הם חלל בית החזה, חלל הבטן וחלל האגן. חלל הגולגולת מוגדר על ידי הגולגולת ועטוף בקרומי המוח. הגולגולת מכילה את המוח, את העיניים ואת האוזניים. תעלת השדרה מוגדרת על ידי נקבי החוליות, הרצועה הצהובה והרצועה האורכית האחורית. היא מכילה את חוט השדרה, העטוף גם הוא בקרומי מוח. חלל בית החזה נמצא בבית החזה, דהיינו, גבולותיו הם כלוב הצלעות והסרעפת. חלל בית החזה מחולק לשלושה חללים משניים: בצדדיו נמצאים חללי הָאֶדֶר הימני והשמאלי, המכילים כל אחד ריאה עטופה בקרום הנקרא "אדר" (pleura); במרכז בית החזה חלל הנקרא בֵּינָה (mediastinum), אשר עטוף ברקמת חיבור סיבית. הבינה מכילה את הלב, את קנה הנשימה והסמפונות הראשיים, את הוושט, את התימוס, את אבי העורקים של החזה ואת הווריד הנבוב העליון והתחתון. חלל הבטן נמשך מהגבול התחתון של חלל בית החזה ועד הגבול העליון של חלל האגן. חלל הבטן מכיל רבים מאיברי הגוף: את הכבד וכיס המרה, את הקיבה והמעיים, את הלבלב ואת הטחול. את החלל עוטף קרום הנקרא "צפק" (peritoneum). חלל האגן הוא חלקו התחתון של חלל הבטן. גם איבריו עטופים על ידי הצפק. החלל מוגדר מסביב על ידי עצמות האגן ומכיל את שלפוחית השתן, את איברי הרבייה ואת חלקו התחתון של המעי הגס והחלחולת. רקמת חיבור במרץ 2018 פורסם בכתב העת Scientific Reports שחוקרים גילו איבר חדש בגוף האדם שמתואר כרשת תלת-ממדית של רקמת חיבור בין חללים מלאי מים. הרשת עשויה מקולגן ואלסטין ובתוכה נוזל. רקמה זו נמצאת בין שתי הריאות ובתוכן, על העור, במערכת העיכול ובעורקים. לדעת החוקרים רשת זו עשויה לתפקד כבולם זעזועים בגוף האדם. בנוסף היא משמשת כשער לנוזלים שנכנסים למערכת הלימפה, ולכן היא עלולה להפיץ מחלות בתוך הגוף, וגם לסייע בהתפתחות של גרורות סרטניות. אזורים בגוף האדם לחיצה עם העכבר על הכתוביות או על האיור תוביל לערכים הראש הראש הוא חלקו העליון של גוף האדם. בתוך חלל הגולגולת שבראש נמצא המוח, וכן מצויים בראש החושים המיוחדים של האדם, הכוללים את העיניים לראייה, האוזניים לשמיעה, האף להרחה והלשון לטעם. בראש נמצאים גם פתחים המובילים למערכת הנשימה ולמערכת העיכול, הנחיריים והפה. מערכות שרירים בראש משמשות ללעיסת מזון, ליצירת הבעות פנים ולדיבור. הראש מכוסה בשיער רב לעומת שאר הגוף, שבדרך כלל אינו מכוסה שיער או שיש בו שיער דליל מאוד. הצוואר הצוואר מחבר בין הגולגולת לגוף. בצוואר עוברים מספר מבנים אנטומיים חשובים, ובהם עמוד השדרה שמחזיק את הגולגולת בעזרת החוליה הראשונה (C1), הוושט, שמאפשר את מעבר המזון מהפה אל מערכת העיכול, קנה הנשימה, זוג העורקים התרדמניים וזוג ורידים צוואריים. בתוך הצוואר נמצאים בלוטת התריס ובלוטות מצד בלוטת התריס של המערכת האנדוקרינית, וכן בית הקול, הכולל את שפתות הקול ("מיתרי הקול"). בצוואר נמצאים מספר שרירים שתפקידם העיקרי הוא החזקת הצוואר והראש והנעתם, ומקלעות עצבים המעצבבות את הצוואר, את חלקו האחורי של הראש ואת הגפה העליונה. הגו הגו הוא חלק הגוף שאינו כולל את הגפיים ואת הראש. בגו נכללים החזה והבטן. הגב, בהיותו חלקם האחורי של החזה והבטן, נכלל אף הוא בגו. הגו מכיל את חלל בית החזה, את חלל הבטן ואת חלל האגן. בגו נמצאים האיברים החיוניים ביותר בגוף האדם, למעט המוח. בחלקו העליון נמצא בית החזה, שבו נמצאים הלב והריאות, המוגנים על ידי קשת הצלעות. בבטן נמצאים רוב איברי מערכת העיכול, איברי מערכת השתן ואיברי מערכת הרבייה. בחלקו התחתון של הגו נמצאים פתחים שחלקם משמשים להפרשת פסולת מהגוף, חלקם לרבייה ולחלקם תפקיד בשתי הפעולות. הגפיים הגפיים נועדו לתמוך ביציבתו של האדם ולאפשר לו לבצע מטלות שונות. הגפיים העליונות ידיים הן הגפיים העליונות, הנמשכות מהכתפיים ועד קצות האצבעות. הן מתחברות לגו דרך עצם השכם, כחלק ממפרקי חגורת הכתף, ומורכבות מזרוע, אמה וכף יד ואצבעות. עיקר תפקידן של הידיים הוא בדיקה על ידי מישוש ותמרון של עצמים במרחב בעזרת אחיזה. הן משמשות להגשת מזון לפה, לטיפוח עצמי או הדדי, להפעלת כלים, כמכשיר תקשורת בין-אישית, לנשיאת חפצים ואף ככלי נשק. הגפיים התחתונות הרגליים הן הגפיים התחתונות, הנמשכות מן האגן ועד כפות הרגליים. אורכן כמחצית אורך הגוף כולו ומשקלן קרוב לחצי משקל הגוף (מרכז הכובד נמצא באזור המותניים). החלקים העיקריים ברגליים: ירכיים, ברכיים, שוקיים וכפות רגליים. רגליים משמשות לעמידה זקופה ולהנעת הגוף ממקום למקום, בהליכה, ריצה או קפיצה. התפתחות התפתחות גוף האדם היא תוצאה של תהליכים התפתחותיים מתמשכים המתרחשים בגוף האדם במשך כל ימי חייו, מרגע ההפריה ועד רגע המיתה. התפתחות גוף האדם מכוונת על ידי הגנום והשפעות סביבתיות. התפתחות גוף האדם נחקרת בתחום הביולוגיה ההתפתחותית, ענף בביולוגיה העוסק בחקר ההתפתחות הביולוגית של כלל היצורים החיים מרגע היווצרם ועד לרגע מותם וכן ברפואה. מונים שמונה תקופות ותקופות גישור התפתחותיות בחיי גוף האדם: טרום לידה – התפתחות משלב ההפריה ועד ליציאה לאוויר העולם. בשלב זה מכונה האדם עובר. ינקות – התפתחות לקראת חיים עצמאיים בלתי תלותיים. בשלב זה מכונה תינוק. ילדות – התפתחות גופנית ונפשית לקראת חיים בוגרים. בשלב זה מכונה ילד. התבגרות – תקופת גישור בה מתרחשים התפתחות מערכת הרבייה יחד עם צמצום התלות בהורים. בשלב זה מכונה מתבגר. בגרות – עיקר חייו של האדם, תקופה בה הוא מקים משפחה ומפרנס את עצמו ומשפחתו, תקופה זו מסתיימת עם גיל המעבר. בשלב זה מכונה בוגר. גיל המעבר – תקופת גישור בין הבגרות לבין ההזדקנות בה מתרחשים שינויים במערכת הרבייה. הזדקנות – תהליך בלאי ביולוגי. בשלב זה מכונה מבוגר. זִקנה – טווח הגילאים הסמוך לסיום מחזור החיים של האדם הממוצע. בשלב זה מכונה זקן או קשיש. לאדם יש תוחלת חיים של 63 שנים בממוצע העולמי. באדם החי כ־70 שנה (תוחלת החיים הממוצעת לערך במדינות מפותחות) מתרחשים כל תהליכי ההתפתחות, וחייו מסתיימים במוות, לעיתים כתוצאה מניוון הגוף בשלבים ההתפתחותיים המאוחרים. ככל שהאדם נפטר מוקדם יותר מסביבות גיל הזקנה (65), תהליכי ההתפתחות או הבלאי נקטעים באיבם, עם המוות. ראו גם אדם אמבריולוגיה לקריאה נוספת ביל ברייסון, הגוף - מדריך למשתמשים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2021. קישורים חיצוניים אתר הבית של תערוכת "BODIES" - תערוכה של גוף האדם האנושי על ידי שימור של גופות זיוי ברמן וגדי שבת, הפסאז' - וריאציות על נושא: גוף, 14 ביולי 2016 מילון למונחי אנטומיה (1957), באתר האקדמיה ללשון העברית הערות שוליים קטגוריה:אנטומיה קטגוריה:אדם	2024-07-30T06:51:51
קטרפילר די-9	Caterpillar D9 300px תיאור יצרן חברת Caterpillar, ארצות הברית תפקיד דחפור זחלי כבד צוות 1 (אזרחי) או 2 (צבאי) דור נוכחי D9 מודל 2020(דורות D9R ו-D9T עדיין מיוצרים) מחיר כמיליון דולר (D9T חדש), כמחצית מזה עבור דחפור משומש ביצועים הספק נטו של D9 מודל 2020 452 כ"ס 337 קילוואט הספק נטו של D9T 410–436 כ"ס 306–325 קילוואט הספק ברוטו של D9R/T 464–469 כ"ס 346–350 קילוואט כושר דחיפה מקסימלי כ-716 קילו-ניוטון כ-71.6 טונות מהירות מקסימלית 11.9 קמ"ש (קדימה) 14.7 קמ"ש (רברס) מידות אורך (כולל כף ומעקר) 27.4 רגל 8.5 מטר רוחב (כולל כף) 14.7 רגל 4.5 מטר גובה הכלי 13.1 רגל 4 מטר גובה הגחון 23.5 אינץ' 0.596 מטר קיבולת כף 9U 21.4 yd³ 16.4 m³ קיבולת כף 9SU 17.8 yd³ 13.6 m³ קיבולת מכל דלק 235 גאלון 889 ליטרמשקל מוכן לעבודה 110,225 ליברות 49,997 ק"ג משקל עם שריון בין 123,000 ל-132,000 ליברות (תלוי בדגם) בין 56 ל-62 טון (תלוי בדגם) מערכות מנוע דיזל CAT ACERT 18 בנפח 18.1 ליטר הנעה מזקו"ם עם גלגל הינע מוגבה כלי עבודה קדמי סכין (כף דחפור) 9SU, סכין 9U, סכין חרמשי, מגוב או התקן אחר כלי עבודה אחורי מעקר או מחרשה עם 1–3 קרסים/שיניים מיגון אזרחי מיגון למנוע, רשת על הכף להגנה על הרדיאטור, קבינה הממוגנת כנגד התהפכות הכלי קטרפילר D9 (D-9 או CAT D9) הוא טרקטור זחלי כבד מתוצרת חברת קטרפילר (Caterpillar Tractor Company). טרקטורי די-9 נפוצים בעיקר כדחפורים (כלומר, מותקנת כף דחפור ("סכין") מלפנים). ה-D9 הוא אחד הדחפורים הוותיקים והפופולריים של קטרפילר (כמחצית מכלל הדחפורים שקטרפילר מוכרת הם מדגם D9) והשלישי בגודלו שהחברה מייצרת. אורכו כ-, הוא שוקל כ-50 טונות מוכן לעבודה ובעל עוצמה של . ה-D9 זכה למוניטין גבוה בקרב חברות הנדסה, עבודות עפר ובנייה וכן בקרב מפעילי ציוד מכני הנדסי עקב כוחו הרב, אמינותו, עמידותו לתנאי עבודה קשים ועלויות ההפעלה הנמוכות שלו יחסית לכלים הנדסיים אחרים בעלי גודל דומה. לציבור הרחב ולתקשורת בישראל ובעולם, ה-D9 ידוע בעיקר בזכות שימושו הצבאי בידי חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל, ובפרט בפעולותיו באינתיפאדה השנייה ללחימה בטרור הפלסטיני, חלקן - כגון הריסת בתים - גרמו לתסיסה בקרב הפלסטינים וארגוני שמאל. ה-D9 השתתף באופן פעיל ולעיתים אף מכריע גם במלחמות ובעימותים נמוכי עצימות אחרים (כגון מלחמת יום הכיפורים, הלחימה ברצועת הביטחון, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, מבצע צוק איתן ומלחמת חרבות ברזל). נכון ל-2020, דחפור ה-D9 הוא אחד משלושת הדחפורים (לצד הקטרפילר D6 והקטרפילר D10) שקטרפילר משווקת בישראל דרך חברת טרקטורים וציוד ITE. מבנה והנדסה D9 הוא אחד הדחפורים הוותיקים והפופולריים של קטרפילר והשלישי בגודלו שהחברה מייצרת (אחרי ה-D10 וה-D11). גובהו כ-4 מטרים, אורכו ללא התקנים הוא כ-5 מטר, אורכו עם התקנים הוא כ-8 מטר ומשקלו כ-50 טונות. גובה הכף (9U) הוא 193 סנטימטרים והקיבולת שלה מעל 16 מטר מעוקב (מ"ק). ה-D9 ידוע בזכות אמינותו ועמידותו בתנאי עבודה קשים. ל-D9 החדש עוצמה (הספק נטו) של וכושר דחיפה (כוח גרר) של כ-70 טונות (716 קילוניוטון). כוח הגרר שלו, התלוי בהספקו, באחיזת הקרקע שלו ובמשקלו, גדול ביותר. לא אחת משמש דחפור ה-D9 לחילוץ כלי רכב כבדים שנתקעו או התהפכו לרבות טנקי מערכה ודחפורים כבדים ששוקלים למעלה מ-60 טונות. הדחפור מצויד באופן סטנדרטי בכף קדמית, הנקראת בעגה של מפעילי הצמ"ה - "סכין", ומעקר אחורי, הנקרא "רוטר". התקנים נוספים כוללים קבינה סגורה וממוזגת הממוגנת בגג קשיח נגד התהפכות (ROPS - Roll Over Protective Structure) ונגד נפילת חפצים (FOPS - Falling Objects Protective Structure). מעל לכף מותקנת רשת סורגי פלדה כדי למנוע חדירת אבנים למנוע. אפשר להזמין את הדחפור "פתוח" (ללא קבינה ומגיני מנוע) או "סגור" (עם קבינה סגורה וסבכות פלדה המגינות על המנוע מפני חדירת עצמים זרים). מחירו של דחפור D9 (אזרחי, במפרט סגור סטנדרטי) נע בין חצי מיליון למיליון דולר. במהלך השנים נעשו שיפורים בדחפורי ה-D9 ובמערכות הפנימיות שלו (כגון מנוע, תמסורת וממיר-מומנט, מערכות הידראוליות, מערכות שליטה ובקרה, וכו'). כל עשור בערך הושק דור חדש של ה-D9, כאשר "דור" מייצג דגם חדש בסדרת ה-D9 עם סדרת שיפורים משמעותיים. דורותיו של ה-D9 מסומנים באותיות לטיניות בסדר עולה. מלבד שיפורים טכנולוגיים כללו הדגמים גם שינוי בממדי הכלי ובעוצמתו. השינוי בהספק המנוע נע בין של ה-D9 הראשון עד ל- של ה-D9L הגדול, עבור ב- של ה-D9R וה- של הדור הנוכחי, D9 מודל 2020. מנוע בדגם ה-D9T המנוע הוא מנוע דיזל מדגם CAT C18 ACERT בנפח 18.1 ליטר. הדגם הראשון של מנוע זה מספק "הספק גלגל תנופה" (הספק נטו) של ב-1,800 סל"ד אך הוא יעיל מקודמו, המנוע מדגם CAT 3408C HEUI של ה-D9R, בצריכת דלק ויותר ידידותי לסביבה (עומד בתקני זיהום אוויר מרמה Tier 2 ו-Tier 3). בגלל השיפור במנוע, ניתן לנצל יותר טוב את העוצמה ולהפיק כושר דחיפה של במהירות 0.1 קמ"ש. ב-2011 הכניסה קטרפילר סדרת שיפורים ל-D9T שהעיקריים שבהם הם שיפורים בממשק המפעיל, מסך המחוונים הדיגיטלי ושיפור נוחות תא המפעיל. ב-2014 השיקה קטרפילר גרסה משופרת של ה-D9T ובה מנוע דיזל משופר וידידותי יותר לסביבה שעומד בתקן זיהום אוויר מחמיר יותר מרמה Tier 4. המנוע המשופר הוא מדגם CAT C18 ACERT Tier 4-Final שמפיק 436 כ"ס (325 קילוואט) ב-1,800 סל"ד וכולל לצידו מערכות קירור יעילות יותר. גם הוא מספק כושר דחיפה של ובעל 3 גלגלי שיניים בזר המניע, כמו ב-D9R. מנוע ה-CAT C18 המשופר מותקן ב-D9 מודל 2020 ומספק ב-1,750 סל"ד. דגמי ה-D9R וה-D9 GC משתמשים במנוע ה-CAT 3408C HEUI הישן יותר, שמפיק (ב-R וב-GC, בהתאמה). מערכות שליטה ובקרה כמו ה-D9R, גם ה-D9T מצויד במערכות בקרה ממוחשבות שנועדו לייעל את עבודת הדחפור ולהקטין את צריכת הדלק. הן כוללות מערכות שליטה וניהוג הדומות לאלה של ה-D9R (שני ג'ויסטיקים לשליטה בכף ובניהוג, או מערכת ידיות קלאסית, לפי בחירת הלקוח) ומערכות היזון חוזר ובקרת מנוע, דלק ושמן שמנטרות את פעולת הדחפור בזמן אמת וממטבות את ביצועיו על ידי התאמת פעילות המנוע וחלוקת הכוח בהתאם לצורך. מערכות אלה כוללות את APECS המשפרת את ביצועי ההרמה והדחיפה, שסתום לחצים אוטומטי להורדת לחץ הידראולי כאשר ניתן, ומערכת Auto-Shift שאחראית על חלוקה אוטומטית של הכוח לזחלים בצורה יעילה בהתאם לתנאי המשטח עליו עובד הדחפור. הדגמים החדשים של ה-D9T כוללים גם מחשב שליטה ובקרה מתקדם עם מסך מגע, המאפשר למפעיל לכוונן את הדחפור בהתאם לצרכיו והעדפותיו. הכף ממוזער\|250px\|מבנה כף ("סכין") של D9 ממוזער\|250px\|הכף של ה-D9 משמשת לדחיפת עפר (בתמונה: דחפור די-9 משוריין של צה"ל).\|טקסט= באופן סטנדרטי ה-D9 מצויד בכף קדמית כבדה (המכונת בעגת מפעילי הצמ"ה "סכין"), המיוצרת כיציקת פלדה אחת - לרוב מדגם 9U (עם קיבולת גדולה יותר) או 9SU (הקטנה יותר, שנועדה להשיג יותר חדירה) או 9S (כף שטוחה שנועדה ליישור קרקע). הכף מחוברת ל-D9 באמצעות 5 זרועות: שתי זרועות עליונות המחוברות לבוכנות הידראוליות המרימות ומנמיכות את הכף, שתי זרועות תחתונות-צדדיות שמטים את זווית הכף וזרוע אחת מרכזית (נקראת tag-link) שנמצאת מתחת לרדיאטור ונועדה לשפר את השליטה בכף ולקרב אותה לטרקטור. הכף נועדה בעיקר לעבודות עפר כגון דחיפת עפר אדמה וחצץ, חישוף ויישור קרקע. הכף היא התקן פריק וניתן להחליפה בכפות שונות (כגון ה-9U וה-9SU), מגובים וכלים שונים בהתאם לצורך וסוג העבודה הנדרש. הכף של ה-D9 מיוצרת כיציקת פלדה אחידה, היא גדולה מאוד וכבדה. כף ה-9U שוקלת גובהה , רוחבה וקיבולתה 16.4 מ"ק. כף ה-9SU שוקלת , רוחבה 4.3 מטרים, גובהה 1.934 מטר וקיבולתה 13.5 מ"ק. הכפות החדשות גדולות מהכפות הישנות שניתן למצוא על דחפורים ישנים יותר מדגמי D9N ומטה (למשל: כף 9SU של דגם N שוקלת 4,272.91 ק"ג, רוחבה 3.05 מטרים, גובהה 1.57 מטר וקיבולתה 9 מ"ק). כף הפלדה עשויה מפלדה ברמת קשיות DH-2 ואילו ה"ציפורניים" עשויות מפלדה ברמת קשיות DH-3 מאחר שהן מועדות ליותר שחיקה. הכפות המודרניות מצוידות ברשת פלדה מעליהן, כדי למנוע חדירת אבנים ובולדרים לרדיאטור. המעקר בירכתיו מצויד ה-D9, בדרך כלל, במעקר אחורי ("רוטר") שנועד לעקור בולדרים מהקרקע ולחדור אדמה טרשית ואף טונדרה. מעקר קרס יחיד שוקל , ניתן להרימו לגובה 88.2 ס"מ והוא יכול לחדור לתוך הקרקע עד לעומק של 123 ס"מ בכוח מקסימלי של . התקנים אלה פריקים וניתן להחליפם בכפות, מחרשות, כננת (Winch) וכלים שונים בהתאם לצורך. הזחל ממוזער\|250px\|מזקו"ם של D9R - הזר המניע, בעל 3 גלגלי שיניים, ומעליו חוליות הזחל, ומתחתיו גלגלי המרכוב. הזחל (או בשמו המקצועי מזקו"ם) בדחפורים מדגמי D9L ואילך, מתאפיין בתכנון ייחודי: High Drive או Elevated Sprocket. כתוצאה ממשקלו הכבד של הדחפור, והמומנט הגבוה שמפיק המנוע, נוטה ציר ההנעה האחורי (זה הנושא את זר השיניים המניע את הזחל) להישחק, להזדעזע, ואף להישבר במהלך עבודתו השוטפת של הדחפור. לכן, תוכנן המזקו"ם בדגמי D9L ואילך, באופן בו הזר המניע (Drive sprocket) אינו נושא עוד את משקלו של הדחפור, והוא משמש להנעת הזחלים בלבד. במבנה החדש, הזר המניע מותקן מעל לשורת הבוגים (מרכובים) באופן המעניק לזחל צורה משולשת. תכנון זה נקרא High Drive או Elevated Sprocket. בתכנון זה קטן העומס על מערכות ההנעה, וחלקן אף מתייתרות (כגון מערכת ההנע הסופית (final drive system) הנוטה להישבר) או מוחלפות במערכות יעילות יותר, כאשר הן אינן פגיעות עוד לזעזועים ולחבטות. תכנון זה מסייע בהארכת זמן החיים של מערכות ההינע, ועצם הניתוק הפיזי של המזקו"ם מגוף הטרקטור מאפשר גם תנועת עִל-רוד חופשית למערכת הזחלים, גמישות, ואחיזה טובה יותר מבעבר. מאידך, הזחל צריך לעבור יותר כיפופים ממקבילו בעל התצורה הסטנדרטית, דבר המקטין את אורך החיים שלו. שימוש בזחל מסוג SALT (ראשי תיבות של Sealed and Lubricated Track), שהוא זחל המגורז באופן תמידי, נועד לפתור בעיה זו. הזחל הבסיסי מורכב מ-43 חוליות (בכל צד) ברוחב 61 ס"מ. אורך הזחל שנוגע ברצפה הוא 3.47 מטר, כך שנוצר שטח מגע של 4.24 מטר רבוע. על הזחל נעים 8 גלגלי מרכוב (בוגים). גובה הגחון הוא 59.6 ס"מ (כ-0.6 מטר), דבר המגדיל את עבירוּת הכלי. חוליות הזחל עצמן עבות וחזקות, ונועדו לעמוד בתנאי עבודה תובעניים כגון תוואי קרקע קשה. בניגוד למזקו"ם של רכב קרבי משוריין כגון טנקים, פריסת זחל ב-D9 היא אירוע נדיר ביותר. היסטוריה ממוזער\|250px\|דחפור D9 משנות השבעים, מדגם D9H\|טקסט= ממוזער\|250px\|דחפור D9 משנות השמונים, מדגם D9L\|טקסט= ממוזער\|250px\|דחפור D9 מסוף שנות התשעים, מדגם D9R\|טקסט= ממוזער\|250px\|דחפור D9 מהעשור השני של המאה ה-21, מדגם D9T\|טקסט= האבטיפוס של ה-D9 יוצר לראשונה ב-1954 ונקרא D9X. שנה אחר כך, ב-1955, יוצר ה-D9 הסדרתי עם והיה הגדול בזמנו. הדחפור פותח בין השאר להתמודד עם דחפור Euclid TC-12. ב-1956 שופר הספק המנוע ועלה ל-320 כ"ס. ב-1959 הוחלף ה-D9 במודל D9E שהיה בעל . ב-1961 הופיע ה-D9G, שהיה בעל וכושר דחיפה (drawbar pull) של 61 טון במהירות 0.1 קמ"ש, ושקל כ-45 טון. דגם זה שלט ללא מחליף כ-13 שנה, והפך לדחפור הכבד הנפוץ באתרי עבודה קשה. ב-1965 איש העסקים באסטר פטרסון חיבר זוג דחפורי D9G כדי לדחוף מגרדות כבדות. ב-1986 קנתה קטרפילר את הזכויות על הרעיון וכך נוצר ה-DD9G (ה-D שלפני הדגם מייצגת Dual, כלומר "כפול") בעל 770 כ"ס. פטרסון גם פיתח את ה-SxS D9G שכלל שני דחפורי D9G זה לצד זה בעלי "סכין" (כף דחפור) משותפת והוא הוצג על ידי קטרפילר ב-1969. ב-1974 הגיע ה-D9H הגדול יותר, עם וכושר דחיפה של 63 טון. גם לו יוצרו דגמי DD9H ו-SxS D9H. עד להופעתו של דחפור ה-D10 ב-1977 היה ה-D9H הדחפור הקונבנציונלי הגדול ביותר של קטרפילר. החל מהדור של D9L, שנכנס לשימוש ב-1980, החלה קטרפילר לייצר את דחפורי ה-D9 עם תכנון גלגל-הינע מוגבה, שהוצג לראשונה בדחפורי CAT D10 הגדולים יותר. ה-D9L היה דחפור ה-D9 הגדול ביותר בהיסטוריה, עם עוצמה של נטו, כושר דחיפה של 75 טון, משקל של כ- ו-4 גלגלי שיניים בזר המניע. ב-1987 הוחלף ה-D9L בדחפור ה-D9N הקטן יחסית (עוצמה של , כושר דחיפה של 64 טון). למעשה, ה-D9N היווה הגדלה של ה-D8L בעוד שהמחליף האמיתי של ה-D9L מבחינת גודל היה ה-D10N. ה-D9N הוחלף ב-1996 בידי ה-D9R הגדול יותר עם עוצמה של שהוא הדגם הנפוץ ביותר בשימוש כיום. ה-D9N וה-D9R הם בעלי 3 גלגלי שיניים בזר המניע, לעומת 4 ב-D9L. ה-D9R הושק ב-1996 וכולל שורת שיפורים במערכות המנוע, בקרה והשליטה. המנוע של ה-D9R הוא מדגם CAT 3408C HEUI בעל הספק של 474 כ"ס ברוטו ו- נטו ("הספק גלגל תנופה"). ה-D9R מצויד במערכות בקרה ממוחשבות שנועדו לייעל את עבודת הדחפור ולהקטין את צריכת הדלק. מערכות הבקרה והשליטה כוללות ג'ויסטיק הניתן לתכנות לשליטה בכף הדחפור, ידית לשליטה במעקר, מערכת היגוי דיפרנציאלי הנשלטת בג'ויסטיק אחד או בזוג ידיות (תלוי במפרט שמבקש המזמין), ומערכות היזון חוזר ובקרת מנוע, דלק ושמן שמנטרות את פעולת הדחפור בזמן אמת וממטבות את ביצועיו על ידי התאמת פעילות המנוע וחלוקת הכוח בהתאם לצורך. ב-2004 השיקה קטרפילר את ה-D9T, ששונה מה-D9R בכך שהמנוע הוחלף למנוע CAT C18 ACERT בנפח 18.1 ליטר המספק ב-1,750 סל"ד. ב-2014 השיקה קטרפילר גרסה משופרת של ה-D9T ובה מנוע דיזל משופר וידידותי יותר לסביבה שעומד בתקן זיהום אוויר מחמיר יותר מרמה Tier 4. המנוע המשופר הוא מדגם CAT C18 ACERT Tier 4-Final שמפיק ב-1,800 סל"ד וכולל לצידו מערכות קירור יעילות יותר, וכן מערכות שליטה ובקרה ממוחשבות משופרות. ב-2020, כחלק ממהפך כולל בקו הדחפורים שלה, השיקה קטרפילר דגם משופר – D9 מודל 2020 – הנקרא פשוט D9 או New D9 ולו מנוע דיזל מדגם CAT C18 שמפיק ב-1,750 סל"ד. ה-D9 החדש שוקל כ-50 טונות: . השיפורים העיקריים בו הם חסכוניות, הן בצריכת הדלק והן בעלויות התחזוקה והתיקונים; ממיר-מומנט עם מצמד שנשלט על ידי גלגל מכוון (stator) המאפשר חיסכון של 5% בדלק; טכנולוגיה מתקדמת המאפשרת אוטומציה של פעולות בסיסיות (Auto-Carry, Auto-Ripper ו-Auto-Blade-Assist); תא מפעיל מודרני עם מסך מגע לשליטה במערכות הכלי ואמצעי בטיחות (כגון סולם המאפשר עלייה נוחה ובטוחה לתא המפעיל). במרץ 2021 השיקה קטרפילר את ה-D9 GC, גרסה מעודכנת של ה-D9R, עם אותו מנוע - 3048C - אך עם הספק משופר . קו ה-GC משווק ככלים חסכוניים וזולים יותר. שימושים אזרחיים ה-D9 נחשב לדחפור כבד וחזק, ועל כן הוא נמצא בשימוש בעיקר במיזמי בנייה וחפירה גדולים. ניתן למצוא אותם במיזמי תשתיות כמו למשל סלילת כבישים ועבודות עפר גדולות, וכן במכרות, מחצבות, בירוא יערות וניהול אתרי פסולת. התחרות העיקרית של ה-D9 כיום היא מצד הדגם הגדול יותר ה-CAT D10, ומצד דחפור קומטסו D275 השקול לו בעוצמתו. תפקידו העיקרי של ה-D9 הוא בעבודות העפר: דחיפת עפרות במכרות ובמחצבות, הקמת סוללות עפר, יישור שטחים וכדומה. ה-D9 יכול לדחוף עפר בכמויות עצומות, ושימושי לדחיפת עפר עד למרחקים של 100 מטר (מעבר לכך, כדאי להשתמש בציוד אחר). ה-D9 משמש גם בתחום הפריצה ההנדסית ופילוס דרכים, כגון פריצת תוואי דרך בשטחים הרריים ומסולעים. העבירות של ה-D9 ויכולתו "לגלח" את מה שמלפניו ולהשאיר אחריו שביל רחב של עפר כבוש וקרקע ישרה הופכים אותו ליעיל בתפקיד זה. תפקיד נוסף של ה-D9 בהכנת תשתיות הוא ביישור ראשוני של השטח והכנת הקרקע לבנייה או סלילה. ה-D9 מסלק מפני הקרקע מכשולים המפריעים לבנייה כגון עצים, צמחייה, פסולת, סלעים גדולים ("בולדרים") ועוד, וכן דוחס את הקרקע באמצעות משקל ה"סכין" והזחלים. ה-D9 משמש גם להכשרת קרקע לצורכי חקלאות. בגלל גודלם ועמידותם משמשים דחפורי ה-D9 גם ללוחמה בשרפות בשטחים פתוחים: הן בכיבוי שרפות קיימות באמצעות כיסוי האש בחול ועפר, והן במניעת שריפות על ידי חישוף שטחי צמחייה יבשה וקוצים, המשמשים חומר בעירה דליק במיוחד המתלקח בקלות בחום השרבי. בנוסף לתפקידים אלה, ה-D9 משמש גם כטרקטור וגורר או דוחף עצמים כבדים כגון בולדרים (גושי סלע), ציוד כבד, מגרדות, כלי רכב תקועים ועוד. שימושים צבאיים התכונות שהפכו את ה-D9 לפופולרי בביצוע עבודות קשות ותובעניות, הפכו אותו גם לשימושי ביישומים צבאיים של הנדסה קרבית, ביצורים ובנייה/הריסה תחת אש. דחפור די-9 בשירות צה"ל ממוזער\|250px\|דחפור משוריין D9R עם מיגון דור 3.5 הכולל מיגון כלוב ומקלע מאג להגנה עצמית. ממוזער\|250px\|דחפורי D9L עם מיגון דור 1, הורסים בית של מחבל ששימש לפעילות טרור ברצועת עזה. ממוזער\|250px\|דחפור D9R משוריין עם מיגון דור 4 בתערוכת "צה"ל שלנו" לכבוד חגיגות ה-70 למדינת ישראל. חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל מפעיל דחפורים כבדים החל ממלחמת העצמאות. הדחפורים מופעלים על ידי יחידות הצמ"ה של חיל ההנדסה הקרבית ופעילים במגוון תחומים ומשימות, בעתות שגרה ובעתות מלחמה. ב-1954 הומצא לראשונה ה-D9 ועד מהרה מצא את דרכו אל ההנדסה האזרחית בישראל ומשם לשורות צה"ל. כיום צה"ל מחזיק דחפורי D9 רבים, במספר דגמים - L, N וכיום בעיקר R ו-T. הצבא ממגנם בחליפת מיגון כבד הכוללת תא מפעיל משוריין, חלונות מזכוכית משוריינת, מיגון כלוב, לוחות שריון על המערכות המכניות וזחלים משוריינים. חליפת המיגון הצה"לית ל-D9 הקנתה לדחפור עמידות כנגד איומים רבים והוכיחה את עצמה כיעילה ומצילת חיים. בנוסף מתקין הצבא על הדחפורים מערכת כיבוי אש ומערכות קשר, וניתן להתקין עליהם גם מקלע (מאג 7.62x51 מ"מ) ומדוכות עשן (תוצרת התעשייה הצבאית) בעת הצורך. צוות הדחפור מורכב משני חיילים: מפעיל ומפקד. המפעיל נוהג בדחפור ומפעיל את הכלים, ואילו המפקד משמש כאחראי קשר, תצפית ומקלען בעת הצורך. במלחמה כוללת, ייעודיהם של דחפורי חיל ההנדסה הם: פריצה הנדסית - פתיחת צירים, הרס סוללות, כיסוי תעלות, סלילת דרכים, ניקוי זירות מטענים ופינוי מוקשים. הבטחת ניידות של הכוחות גם באמצעות חילוץ כלי רכב ורכב קרבי משוריין תקועים או פגועים. על פי תורת החילוץ הרק"ם בצה"ל, לחוליית המחלצים של חיל החימוש מצטרף דחפור המאבטח את הכוחות על ידי בניית חומת מפגע סביבם, ובמקרה הצורך הופך, דוחף או גורר טנקים וכלי רכב. בניית עמדות מגנן וסוללות עפר לטנקים של חיל השריון כנגד ירי נ"ט. הריסת תשתיות אויב (לאחר שהשתלטו עליהם) ובהן מבנים, מוצבים, דרכי גישה ועוד. חישוף צבאי, כגון גילוח צמחייה שיכולה להסתיר מטעני צד ומארבים של כוחות אויב. בעימות נמוך עצימות, בלחימה בשטח בנוי ולוחמה בטרור, הדחפורים הממוגנים הורסים מבנים ובתים ממולכדים או שבהם מתבצרים מחבלים חמושים היורים על הכוחות. השריון של ה-D9 מקנה לו עמידות כנגד נשק קל ומטעני חבלה, ולכן הוא מועדף על פני כלי צמ"ה אחרים (כמו מחפר ויעה אופני) כאשר יש סכנה של ירי ומטענים מהמבנה. בעת שגרה משמשים הדחפורים לפעילות ביטחון שוטף, עבודות עפר, סיוע בעבודות בנייה וביצור, הכשרת צירים ופעילות הנדסית לצד כלי צמ"ה אחרים. הדחפורים הכבדים גם משמשים לפינוי שדות מוקשים ישנים בגבולות שלום. דחפורי D9 משמשים גם את יחידות הס"פ (סילוק פצצות) של חיל ההנדסה, כולל את פלוגת הס"פ של יהל"ם, המצוידת גם בדחפורי D9 המופעלים בשלט רחוק. בשל עמידותו הגדולה כנגד מטעני גחון (כולל מטעני גחון כבדים במשקלי מאות ק"ג) ומטעני צד הפך ה-D9 המשוריין לכלי המועדף לפתיחת צירים בשטחים עוינים, כגון יהודה, שומרון ועזה ורצועת הביטחון בדרום לבנון. כיום עיקר שימושו של ה-D9 הוא בעימות עם גורמי הטרור הפלסטינים, בפעילות ביטחון שוטף בגבול הצפון ובפעולות הנדסה שגרתיות. במשך שנים ארוכות סבלו מפעילי ה-D9, כשאר מפעילי הצמ"ה, מדימוי שלילי בצה"ל. אלו תויגו כחסרי משמעת וכמי שעוסקים בעבודות עפר אפורות וחסרות תהילה. אולם, עם השימוש הגובר בדחפורים במלחמה בטרור, ובמיוחד לאחר תרומתם המכרעת בקרב במחנה הפליטים בג'נין ובמקומות אחרים במהלך מבצע חומת מגן, חלה תמורה משמעותית בדימוי זה ומפעילי הדי-9 נתפשו כלוחמים קרביים לכל דבר ועניין. הפופולריות של הכלי גדלה במיוחד במהלך האינתיפאדה השנייה ויחידות רבות ביקשו להסתייע בכלי ובמפעיליו. מספר מומחים צבאיים טוענים כי ה-D9 המשוריין הוא אחד הגורמים המרכזיים האחראים למספר האבדות המועט יחסית שיש לצה"ל באינתיפאדה השנייה. ל-D9 היה חלק מרכזי ומכריע בקרב במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן (אפריל 2002). בתחילה שימשו הדחפורים בעיקר לניקוי צירים ממטעני חבלה ולפתיחת דלתות ממולכדות. הם פתחו צירים לכלי רכב משוריינים וכוחות חי"ר ולעיתים אף הובילו מזון וציוד ללוחמים שבשטח בתוך הקבינות הענקיות והממוגנות שלהם. לאחר מארב קטלני שבו נהרגו 13 חיילי מילואים, הוחלט להיענות לדרישת הכוחות בשטח ולהשתמש בדחפורים להריסת בתים מהם זיהו כוחות צה"ל מקורות אש עוינת. השפעתם של הדחפורים הייתה משמעותית בהכרעת הקרב: דחפור D9 היה זה שהרג את מחמוד טוואלבה, ראש הג'יהאד האסלאמי ומפקד הכוחות הפלסטינים במחנה. בנוסף, הרסו הדחפורים בתים תחת אש ובשיא הקרב "גילחו" הדחפורים את מרכז שכונת חאוואשין, בעקבות הערכות גורמי ביטחון ישראלים כי באזור היו מצויים רוב החמושים הפלסטינים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו הפלסטינים. יומיים לאחר מכן הוכרע הקרב ללא אבדות נוספות לחיילי צה"ל וללא אף דחפור D9 שנפגע. המחבלים הפלסטינים העידו שאחת הסיבות העיקריות לכניעתם הייתה חוסר יכולתם לעצור את דחפורי ה-D9 המשוריינים של צה"ל. ה-D9 השתתף גם במלחמת לבנון השנייה שם עסק בפריצת צירים, חישוף והריסת תשתיות חזבאללה וחילוץ כלי רכב משוריינים שנפגעו, כולל טנקים. במהלך המלחמה נהרגו שני מפעילי D9 וכן קצין צמ"ה (שעוטר בצל"ש הרמטכ"ל), מירי טילי נ"ט. ה-D9 השתתף באופן חשוב במבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה בשנת 2009. במבצע זה לא נהרג אף מפעיל D9 למרות ירי נ"ט כבד על הדחפורים. במבצע צוק איתן ב-2014 המשימה העיקרית של התמרון הקרקעי הייתה איתור, חשיפת והשמדת מנהרות הלחימה של רצועת עזה, משימה אותה הוביל חיל ההנדסה הקרבית. כתוצאה מכך נטלו כלי הצמ"ה, ובהם דחפורי ה-D9, חלק חשוב ביותר במבצע צוק איתן, הן בחשיפת מנהרות, הן בפתיחת צירים והן בהריסת תשתיות טרור. חשיבות ה-D9 התבטאה בצל"שים שהוענקו בתום המבצע, ובהם 2 צל"שים, אות הצטיינות ואות הערכה מטעם הרמטכ"ל למפעילי D9 וכן צל"ש רמטכ"ל יחידתי לגדוד ציוד מכני הנדסי פיקוד מרכז. במהלך המבצע נהרג מפעיל D9 מירי טיל נ"ט ועוד מספר מפעילים נפצעו קשה. די-9 בשימוש צבאות אחרים ממוזער\|250px\|דחפורי D9R של צבא ארצות הברית ממוזער\|250px\|דחפורי D9R של חיל הנחתים של ארצות הברית במלחמת וייטנאם השתמש צבא ארצות הברית בדחפורי די-9 לא ממוגנים לפריצת צירים בתוך יערות. אחרי המלחמה הוחלפו כל הדחפורים בדחפורי CAT D7 הקטנים יותר. בשנות ה-80 של המאה ה-20 פיתח צבא צרפת גרסה משוריינת של D9 שנועדה לפריצת שדות מוקשים. בגרסה זו, הכלי צופה בלוחות שריון עם חרכי ירי, והכף הוחלפה במגובים ייעודיים. לקראת מלחמת עיראק 2003 רכשו צבא ארצות הברית וחיל הנחתים האמריקני מישראל דחפורי D9R משוריינים וערכות מיגון ישראליות, שנמצאו שימושיים ביותר הן ללוחמה בשטח בנוי והן לעבודות הנדסה אזרחית ועבודות עפר בתנאי מדבר קשים. היתרון של ה-D9 הצבאי היה בכוחו הרב, במיזוג האוויר האינטגרלי בתוך הקבינה ובכך שהיא הייתה מספיק גדולה לשני אנשי צוות, כך שמתאפשרת עבודה במשמרות. לוחמי הנדסה אמריקניים העריכו ש-D9 אחד יכול לבצע את העבודה של שניים עד ארבעה דחפורי D7. הבעיה העיקרית עם ה-D9 הייתה שמפאת משקלו של הכלי לא היו מספיק מובילי צמ"ה כבדים לנייד את הכלי בין זירות העבודה בעיראק רחבת הידיים. השימוש העיקרי של ה-D9 בעיראק לא היה להריסת בתים אלא בעיקר לפריצה הנדסית, הכנת צירי תנועה וניקוי צירים ממכשולים (כגון רק"מ מושמד של הכוחות העיראקים ומטעני גחון), עבודות ביצורים ובניית בסיסים, וכן הקמת מכשולי עפר ומחסומים (כגון מחסום עפר ארוך ליד הגבול עם סוריה למנוע הסתננות של חמושים ופעילי טרור להילחם בכוחות הקואליציה בעיראק). ה-D9 זכה לחוות דעת אוהדות וחיוביות מהחיילים שנעזרו בשירותיו. ב-2007 השתמש צבא לבנון בדחפורי D9 בעלי מיגון מאולתר הכולל לוחות פלדה ורשתות ננ"ט, למלחמה בארגון פתח אל-אסלאם במחנה הפליטים נהאר אל-בארד. ב-2013 השתמש צבא מצרים בדחפורי D7 ו-D9 בעלי מיגון מצרי בעת דיכוי המהומות של האחים המוסלמים בעקבות ההפיכה במצרים (2013). ב-2015 השתמש צבא סוריה בדחפורי קטרפילר (ככל הנראה מדגמי D7, D8 או D9) בעלי שריון מאולתר ומיגון כלוב, במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה. עם זאת, המיגון הסורי הוכח כנחות לעומת המיגון הישראלי. בתרבות המונח די-ניין משמש בעברית כדימוי לכלי הרס רב עוצמה. למשל: "האם כבוד הנשיא במחנה ה-D9...?" ראו גם קטרפילר קטרפילר די-7 קטרפילר די-10 לקריאה נוספת Thomas Wilk & Urs Peyer, Caterpillar D9-D9R (לינק). קישורים חיצוניים ממוזער\|250px\|סרט וידאו המדגים את יכולותיו של ה-D9L במחיצת מכונית ועבודות עפר ממוזער\|250px\|שני דחפורי D9 משוריינים של צה"ל ממוזער\|250px\|דחפור D9R אזרחי ממוזער\|250px\|דחפור D9 משוריין של צה"ל עם מיגון כלוב. מידע כללי דחפור D9 מודל 2020, באתר הרשמי של קטרפילר דחפור D9T, באתר הרשמי של חברת קטרפילר D9T באתר טרקטורים וציוד I.T.E, יבואנית קטרפילר בישראל D9T - מידע ומפרט טכני, (באתר טרקטורים וציוד I.T.E, יבואנית קטרפילר בישראל) D9T - מידע ומפרט טכני מידע על D9G ו-D9N The Introduction of the D9 Dozer – 60 Years Ago באתר קטרפילר חדשות על ה-D9T: D9T - דחפור חדש ומשופר לקטרפילר, אתר Diesel Power, 26 במאי 2014 קטרפילר משפרים את ה-D9T, אתר חדשות צמ"ה, 29 בנובמבר 2011. קטרפילר: עדכון ה-D9T, אתר חדשות צמ"ה, 29 באפריל 2014. חדשות על ה-D9 מודל 2020: קטרפילר D9 - הדור החדש, אתר חדשות צמ"ה, 21 בספטמבר 2020. קטרפילר D9 - הדור החדש, אתר חדשות צמ"ה, 7 ביולי 2023. D9 בשירות צה"ל ה-D9 המשוריין הצה"לי: ד"ר צחי אבנור, MathKnight ואחרים, דחפור קטרפילר די-9 של צה"ל: מידע על הדחפור המשוריין, ישראל, 2017 Armored D9R Dozer, סקירה באתר Army-Technology חבר, אתה חופר:הצטרפנו למפעילי דחפורי הענק של צה"ל, כתבה על קורס מפעילי D9 באתר mako תמונות קטרפילר די-9 (מכל הדורות), פליקר דחפור D9 בעבודה חקלאית, אתר Diesel Power צחי אבנור, תמונות של IDF Caterpillar D9 בפליקר סרטים בערוץ היוטיוב של קטרפילר: D9N: D9R: D9T: סרטים שונים: הערות שוליים קטגוריה:ציוד מכני הנדסי קטגוריה:כלי רכב שהושקו ב-1955 D9	2024-05-03T10:08:47
1800	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1800 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2023-12-17T08:59:30
טאקוונדו	320px\|ממוזער\|שמאל\|מהלך קרב טאקוונדו, אליפות ישראל 2007, המתחרים לבושים במגנים ושופט מרכזי במדים המורה בידו ל"קייסו" - המשך קרב לאחר הפסק. טאקוונדו (בקוריאנית: 태권도, באלפבית פונטי בינלאומי: , בתרגום חופשי: "דרך החיים של הבעיטה והאגרוף") היא אמנות לחימה קוריאנית וספורט לחימה בו נלחמים שני ספורטאים בבעיטות ואגרופים. הטאקוונדו מאופיין בבעיטות גבוהות ובעיטות מהירות. בטאקוונדו ישנם שני זרמים עיקריים: WT (ראשי תיבות של World TaekwonDo) - זרם גדול ונפוץ יותר. מוכר כספורט אולימפי. ITF (ראשי תיבות של International Taekwon-do Federation) - ארגון שהוקם ב-1966 על ידי גנרל צ׳וי הונג הי. היסטוריה האזכור הראשון לקיום אמנות לחימה קוריאנית התגלה באיורים על תקרת קבר מלפני כ-2,300 שנה. באותם ימים התחלק חצי האי הקוריאני לשלוש ממלכות - קוֹגוּריוֹ, פֶּקְצֵ'ה ושׁילָה. לאורך ההיסטוריה היה חצי האי נתון להתקפות חוזרות ונשנות מצד שכניו ונקרע לגזרים במלחמות אזרחים ממושכות. ממלכת שילה הייתה נתונה להתקפות מצפון וממערב, ובשל מקומה הגאוגרפי אוימה גם על ידי יפן. ההתקפות החוזרות הביאו את אצולת הממלכה להקים קבוצת עלית של לוחמים כדי להגן על הממלכה. הגוף הצבאי הנבחר הזה נקרא ההווארנג דו (או דרך הגבריות הפורחת). במסגרת האימונים הצבאיים למדו אנשי ההווארנג טכניקות שונות לשליטה רוחנית וגופנית מנזירים בודהיסטים. בזכות ניצחונות ההווארנג על אויביהם אוחד חצי האי הקוריאני תחת דגל ממלכת שילה. לקראת סוף המאה ה-10 הופלה ממלכת שילה בגלל סכסוכים פנימיים ותחתה עלתה לשלטון ממלכת שושלת קוריו (מקור השם קוריאה הוא בשמה של שושלת זו). הישרדות הממלכה הייתה תלויה בקיום צבא חזק, ומשום כך המשיכה הממלכה לעודד שימוש באמנות הלחימה הקוריאנית ואף קבעה כי האימונים באמנות לחימה יהיו חובה על כל הילדים מגיל 6. מסורת זו נמשכה כ-500 שנה, עד לביטול החוק בתקופת ההשכלה בממלכה. בתקופה זו כל פעילות הקשורה באימונים צבאיים או באמנויות לחימה נחשבה בזויה, ומסורת הלחימה נשמרה רק הודות לנזירים בודהיסטים רבים שפרשו אל ההרים והמשיכו לעסוק באמנות הלחימה. בשנת 1910 כבשה יפן את קוריאה. היפנים חיסלו את מוסד המלוכה והקימו ממשלה שהייתה כפופה למרותם. ההתנגדות הקוריאנית העממית דוכאה באכזריות, ואלפים נרצחו ונפצעו. הקוריאנים הפכו לאזרחים סוג ב' במושבה היפנית החדשה. השפה היפנית הוכרזה השפה הרשמית, נאסר ללמד בבתי הספר את ההיסטוריה של קוריאה, אזרחים הוכרחו לשנות את שמות המשפחה שלהם וחויבו להתפלל במקדשים היפניים. במסגרת הדיכוי היפני חל איסור ללמד ולעסוק באמנויות הלחימה הקוריאניות. קוריאה זכתה לעצמאות בשנת 1945 לאחר כניעת יפן במלחמת העולם השנייה. קוריאה שקעה מיד בשיקום הריסותיה, באיחוד משפחות והחשוב מכול - בהשמדת כל זכר להשפעות היפניות. בין החוזרים לקוריאה היו מאסטרים באמנויות לחימה שגלו ליפן ולמדו שם את אמנויות הלחימה היפניות, ושחיפשו דרך ליישם את הידע שרכשו בדרך קוריאנית מקורית. ברחבי המדינה הוקמו מועדונים שונים שבכל אחד מהם נלמדה אמנות לחימה ייחודית. בשנת 1965 אוחדו רוב השיטות לשיטה אחת שנקראה טאקוונדו (דרך היד והרגל). בשנת 1973 הוקמה ההתאחדות העולמית לטאקוונדו ונערכה אליפות העולם הראשונה בסיאול. בשנת 1988 הוצג הטאקוונדו כספורט ייצוגי באולימפיאדת סיאול ובשנת 2000 באולימפיאדת סידני הוכר הטאקוונדו כספורט אולימפי רשמי. בישראל הטאקוונדו בישראל הוא ענף ספורט שהחל לפעול בשנת 1977 עם פתיחתו של המועדון הראשון בירושלים על ידי מישל מדר, לימים מנכ"ל ההתאחדות, וכולל אלפי ספורטאים, מקצוענים וחובבנים ברחבי ישראל. באולימפיאדת טוקיו ב-2021 השיגה ישראל את המדליה האולימפית הראשונה בענף, כאשר אבישג סמברג זכתה במדליית ארד. באולימפיאדת פריז ב-2024 זכה אסף יסעור במדליית זהב במסגרת המשחקים הפראלימפיים. ארגונים קיימים מספר ארגונים של טאקוונדו. ראשון נוסד ה-ITF (International Taekwon-do Federation) - הפדרציה הבינלאומית לטאיקוון-דו בשנת 1966, הארגון המסורתי יותר, ואחריו ה-WTF (World Taekwon-Do Federation) - הפדרציה העולמית לטאקוונדו בשנת 1973, אשר הארגון הגדול המוכר כענף ספורט רשמי באולימפיאדה. כיום כמעט לכל מדינה בעולם יש התאחדות לטאקוונדו, כולל ישראל. המאמר מתייחס לארגון השני (ה-WTF). חלקי הטאקוונדו קרבות - החלק בו לומדים להילחם, לפי WTF בסגנון חצי מגע לילדים ומגע מלא מגיל 14, לפי ITF: פוּמסה - נקרא גם במקומות מסוימים קיונים או תבניות (באמנויות לחימה אחרות קאטות) - סדרה של צעדים, התקפות והגנות מול מטרות דמיוניות, אשר מטרתה לתרגל נשימה, ריכוז ובעיקר הגנות והתקפות במגוון מצבים דמיוניים. הפומסות מתרגלות יציבות נכונה, דיוק ביצוע, תרגול נשימה, הכרת מטרה של כל תנועה ובעיטה. קיימים 24 סדרות של פומסות בטאקוונדו, אשר מסמלים את 24 שעות היממה. WTF: ברמות גבוהות יחסית מבודדים חלקים מהפומסה ומתרגלים אותם מול יריב אמיתי. בפומסה יש ביטוי לפן הפילוסופי של לחימת הטאקוונדו אשר אומרת שאין מסיימים מהלך בתנועה הגנתית. ישנם 17 מהלכי פומסה שונים. אושינסול Hosin sool (הגנה עצמית) - בחלק זה מלמדים להתגונן מפני מצבי תקיפה אפשריים כגון: תקיפות של סכין, אגרוף, מקל, חניקה ולעיתים אף אקדח מטווח קרוב. ילדים עד גיל 9: ללא מגע. ילדים בין הגילאים 9–12: מגע מלא חוץ מהראש ופגיעות בגב. נוער 12+: מגע מלא ללא פגיעות בגב. קרבות ושיטת הניקוד לפי החוקים האולימפיים של ה-WTF המעודכנים מחודש יולי 2022 הטוב מבין שלושה סבבים הוא המנצח, כלומר, המנצח בשני סבבים הוא המנצח בקרב. בקרב מותר לבעוט בכל חלקי הגוף למעט מתחת לגובה החגורה ומאחורי הגוף. מכות לראש עם היד אסורות גם הן. עבירות, כגון דחיפה, יציאה מהזירה, נפילה, תפיסה, אי הילחמות, מכה מתחת לגובה החגורה, ועוד מהלכים שאינם ספורטיביים, גורמים להורדת נקודה. מספר העבירות בכל סיבוב מוגבל לארבע, ויותר מארבע עבירות גורמות לניצחון של היריב באותו סיבוב. "נוקאאוט" מתרחש כאשר יריב לא יכול להמשיך את הקרב, לרוב במצבים בהם הוא סופג בעיטה לראשו. שופט הזירה המרכזי סופר בקוריאנית עד עשר ובזאת מאפשר למתחרה להתעשת מהבעיטה. על המתחרה שקיבל את הבעיטה חלה חובת הוכחה כי מצבו תקין להמשך הקרב. את זאת יעשה על ידי קריאת "קיאפ" ושמירת פנים. מצב נוסף בו מתבצע נוקאאוט הוא כאשר המתחרה ממלא את מכסת העבירות שלו (הורדה של ארבע נקודות מצטברות). "נוקדאון" מתרחש כאשר היריב מקבל מכה שמהממת אותו, אך התעשת, שמר פנים וקרא "קיאפ" לפני תום עשר השניות המותרות. במצב הזה מקבל המתחרה שבעט נקודה נוספת על בעיטה אפקטיבית שהממה את היריב. שיטת הניקוד לפי ה-WTF: בעיטה לראש (אסור מאחורי הראש) - שלוש נקודות; בעיטה לבטן - שתי נקודות; אגרוף תקני לאזור הבטן - נקודה אחת; בעיטה בסיבוב - בונוס של שתי נקודות. מותר לדחוף אך ורק בעזרת אגרופים ולתת אגרופים למגן הבטן. מגנים ולבוש לבושו של לוחם הטאקוונדו הוא ה"דובוק". זוהי חליפה לבנה ארוכה ודקה בעלת נפח רב. צווארון החולצה מסמל את רמתו של המתאמן. מתאמן שלא הגיע לדרגת דאן 1, החגורה השחורה הראשונה, צריך ללבוש חליפה עם צווארון אדום שחור, ומי שזכה בחגורה שחורה רשאי לענוד צווארון שחור. עם זאת, בארץ אין מקפידים על הדבר והצווארון השחור הוא הנפוץ יותר, ולעיתים היחיד. הצבע הלבן של החליפה מסמל טוהר. השרוולים והמכנסיים בעלי נפח רב, זאת כדי לאפשר הכנסה של מגן אמה מתחת לשרוול, את מגן האשכים מתחת למכנס ואת מגן השוק מתחת למכנסיים. שאר הציוד של המתאמן כולל מגן גוף (על הגוף ועל החזה, אינו מגן על הגב ועמוד השדרה) מגן שיניים (ללסת העליונה ובצבע לבן או שקוף בלבד) ומגן ראש פתוח (בצבע כחול אדום או לבן; ישנו מגן ראש סגור המיועד לאימונים ותחרויות דרג ב'), מגן לכפות הרגליים (לעיתים מגיע בצורת כפפה) וכפפות ידיים (פתוחות) ניתן להשתמש במגנים לברכיים או למרפקים, אך אלו אינם בגדר חובה. ניתן לנעול נעליים מיוחדות, אלו הן נעליים בעלות סוליה חלקה והן לרוב ללא שרוכים, או עם שרוך בודד. הן ננעלות באימונים בלבד ומטרתן היא מניעת פציעות. בעקב הסוליה וקרוב לאצבעות ישנם עיגולים, אלו נועדו כדי לעמוד עליהם בעת בעיטות בסיבוב, כך, יש יותר שיווי משקל. לא כל המאמנים מאפשרים אימון ומוכרים נעליים מסוג זה, ומחירן עומד על כמה מאות שקלים. הקרבות בטאקוונדו נערכים על מעין מזרנים אולימפיים בצורת פאזל, המורכבים בצורת ריבוע, משושה או מתומן. המזרנים מספקים הגנה לכף הרגל של המתחרים ומגנים על הלוחמים מפני נפילות. מכשור אלקטרוני מתקדם: מגנים אלקטרוניים החל מעונת התחרויות העולמית של 2011, עם כניסתם לתקן ולשימוש שוטף של המגנים האלקטרוניים, מגני כפות הרגליים ומגני הגוף הם רגישים למגע. אלקטרודות, המובנות בחלקים שונים של מגן כף הרגל ועל מגן הגוף, מאשרות באופן אוטומטי פגיעה של בעיטה במגן הגוף. כאשר מזוהה במערכת האלקטרונית פגיעה במגן הגוף בדרגת כוח מסוימת, (אותה אפשר לווסת ולהתאים ביחס למשקלם של המתחרים, או ביחס לקטגורית המשקל שלפיה הם מקיימים את הקרב, בעזרת "טקוואנצ'יפ") המתחרה שנתן את הבעיטה יזכה בנקודה. בעבר נעשו ניסיונות לשילוב של כפפות יחד עם המגנים, אך אלו לא צלחו. לאחר 10 שנים, בשנת 2016 נכנס מגן הראש האלקטרוני לשימוש באופן רשמי, כאשר היה חלק מהמערכת באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016). שיפוט בקרבות יש כמה סוגי שופטים (בין ארבעה לחמישה שופטים בסך הכול): שלושה שופטים צדדיים הנמצאים מחוץ לזירה ("שופט פינה") - הם רושמים את הנקודות או מסמנים אותן בעזרת לחצן אלקטרוני. בשיטה האלקטרונית צריכים שניים משלושת השופטים ללחוץ על הלחצן כמעט בו זמנית כדי שתסומן נקודה; שופט מרכזי שנמצא בזירה - במקרה וצריך להוריד חצי נקודה או לתת אזהרה השופט עוצר את הקרב ומסמן למתחרים את החלטתו. בסמכותו של השופט המרכזי גם להחליט על נוקאאוט, נוקדאון, ובעיטות מהממות; כיום ישנם המגנים האלקטרונים אשר על כל בעיטה מספיק חזקה נותנים נקודה, המכשיר עובד על שבב שנמצא גם על המגן שבכף רגלו של המתחרה וגם על מגנו כך שבעיטה עם השוק לא תחשב. שופט שולחן תפקידו לקבל את הערעורים מהמאמנים האישיים שכל ספורטאי רשאי הביא עמו לזירה. למאמנים יש זכות ערעור. במקרה שמאמן רוצה לערער על החלטה שהתקבלה תוך כדי הקרב, הוא מרים כרטיס בצבעו של המתחרה אותו הוא מגבה, ושופט האמצע ניגש אליו ומברר את מקור הערעור. שופט האמצע מביא את הערעור אל שופט השולחן שבודק את אמיתות התלונה ב"וידאו ריפליי". בזירה מותקנות בדרך כלל 2 מצלמות או יותר של "וידאו ריפליי" - מצלמות שתפקידן לצלם את הקרב למקרה הצורך. כאשר מתקבל ערעור, שופט השולחן בודק במצלמות את התלונה. אם התלונה מתבררת כלא נכונה, זכות הערעור של המאמן נפסקת והכרטיס בו מערערים "מוחרם". אם הטענה מתבררת כנכונה, שופט האמצע מתקן את הטעות וכרטיס הערעור מוחזר למאמן. חגורות ודירוג רמתם של המתאמנים נקבעת בסדרת מבחנים, כאשר חגורה סביב למותן היא המייצגת את רמתו של לוחם הטקוואנדו. סדר החגורות על פי WT הוא לרוב: לבן צהוב כתום ירוק כחול כחול סגול סגול חום חום עם פס שחור אדום אדום שחור שחור מעבר מדרגה אחת לאחרת נעשית על ידי פסים (בחגורה אדומה ומעלה) או בחצאי חגורות, כגון: לבן- צהוב, צהוב וכו' (בשאר החגורות). כאשר המתאמן הגיע לרמה של חגורה אדומה עם שני פסים, מתקיים מבחן חגורות שחורות, שרמתו היא קשה יותר משאר מבחני החגורות, וזאת על-מנת להבחין בין לוחמים מין השורה ללוחמים שעוד מטפסים בסולם הדרגות. המשך העלייה בדירוג לגבי חגורות שחורות מתבצע בשיטת הדאנים, כאשר הדירוג נע בין דאן אחד לדאן תשעה. סדר החגורות בטאקוונדו ITF הוא: לבן לבן פס צהוב צהוב צהוב פס ירוק ירוק ירוק פס כחול כחול כחול פס אדום אדום אדום פס שחור שחור שחור דאן 9,8,7,6,5,4,3,2,1. כאשר הלוחם מגיע לחגורה השחורה המבחנים הבאים שלו יעניקו לו דאנים אם עבר את המבחן הראשון יקבל הלוחם פס אחד (בצבע זהב בדרך כלל) על חגורתו שנקרא דאן 1 ובמבחן הבא יקבל פס שני הנקרא דאן 2 וכו’ עד דאן 9 כאשר לכל דאן צריך לחכות מינימום שנים לפי שמו: לשחור דאן1 צריך לחכות מינימום שנה ולשחור דאן 2 מינימום שנתיים וכן הלאה. החלוקה לדיויציות בתחרויות האספקט המרכזי של הטקוואנדו מתקיים על זירת הקרבות, כאשר החלוקה בטאקוונדו WTF מתבצעת על פי חתכי גיל, מין ומשקל. קיימות נבחרות מאסטרס, בוגרים, נוער, קדטים וצעירים שבשפת הטאקוונדו מציינים שלבי גיל שונים (12–14, 15–17, 18–35, 36–45, 46+), ובתחרויות האולימפיות החלוקה מתבצעת כדלקמן: נשים 49 ק"ג ומטה 49–57 ק"ג 57–67 ק"ג 67 ק"ג ומעלה גברים 58 ק"ג ומטה 58–68 ק"ג 68–80 ק"ג 80 ק"ג ומעלה ראו גם טאקוונדו במשחקים האולימפיים טאקוונדו בישראל לקריאה נוספת גל דובנוב-רז, יעל משיח-ארזי, רקפת אריאלי, רענן רז, נעמה קונסטנטיני, "גישות לאכילה וירידה במשקל לפני תחרויות בספורטאי טאקוונדו צעירים", הרפואה, אייר-סיון תשע"ו, יוני 2016, כרך 155, חוברת 6, עמודים 343–347 קישורים חיצוניים האתר הרשמי של ההתאחדות הישראלית לטקוואנדו (WTF) טאיקוון דו לישראל (ITF - הפלג של גרנדמאסטר צ'אנג) הערות שוליים * קטגוריה:קוריאה: תרבות קטגוריה:אמנויות לחימה קטגוריה:ספורט אולימפי קטגוריה:ספורט לחימה	2024-10-01T00:51:12
הסכם ריבנטרופ מולוטוב	redirect הסכם ריבנטרופ–מולוטוב	2019-08-19T18:17:26
חזיריים	חֲזִירִיִּים (שם מדעי: Suidae) היא משפחה בתת-סדרת דמויי חזיר בקבוצת מכפילי פרסה. מיון מיני החזיריים נפוצים ברחבי אירופה, אסיה עד הפיליפינים, ואפריקה. חזיר הבית, הופץ בידי האדם לאזורים רבים בעולם בהם לא היו חזירים ובחלקם הפך למין פולש. תיעוד המאובנים של המשפחה מרחיק עד לאוליגוקן באירופה ובאסיה, ולמיוקן באפריקה. המינים החיים כיום מחולקים לשישה סוגים: שם שם מדעי מינים מין לדוגמה תמונה בבירוסה Babyrousa בבירוסה מצויה (B. babyrussa) בבירוסת בולה בטו (B. bolabatuensis) בבירוסת צפון-סולאווסי (B. celebensis) בבירוסת טוג'יאן (B. togeanensis) בבירוסת צפון-סולאווסי 150px חזיר יבלות Phacochoerus חזיר יבלות מצוי (P. africanus) חזיר יבלות מדברי (P. aethiopicus) חזיר יבלות מצוי 150px חזיר Sus חזיר מזוקן פאלאווני (Sus ahoenobarbus) חזיר מזוקן (Sus barbatus) חזיר יבלות ויסאיאני (Sus cebifrons) חזיר יבלות סולוואסי (Sus celebensis) חזיר יבלות מינדוראי (Sus oliveri) חזיר יבלות פיליפיני (Sus philippensis) חזיר בר (Sus scrofa) חזיר ורוקוזי (Sus verrucosus) חזיר יבלות ויסאיאני 150px חזיר יער ענק Hylochoerus חזיר יער ענק (Hylochoerus meinertzhageni) חזיר יער ענק 150px חזיר גמדי Porcula חזיר גמדי (Porcula salvania) חזיר גמדי 150px חזיר אדום Potamochoerus חזיר נהרות (Potamochoerus porcus) חזיר הסבך (Potamochoerus larvatus) חזיר נהרות 150px מיון: ממוזער\|עדר חזירים ממוזער\|חזיר הסבך ממוזער\|חזיר בר. ממוזער\|חזיר מזוקן תת-משפחה Cainochoerinae - נכחדה סוג Albanohyus סוג Cainochoerus תת-משפחה Hyotheriinae סוג Aureliachoerus סוג Chicochoerus סוג Chleuastochoerus סוג Hyotherium סוג Nguruwe סוג Xenohyus תת-משפחה Listriodontinae - נכחדה שבט Kubanochoerini סוג קובנוכרוס (Kubanochoerus) סוג Kubwachoerus סוג ליביוכרוס (Libycochoerus) סוג מגלוכרוס (Megalochoerus) שבט Listriodontini סוג Eurolistriodon סוג Listriodon שבט Namachoerini סוג Lopholistriodon סוג Namachoerus תת-משפחה חזירים (Suinae) שבט Suini סוג Eumaiochoerus - נכחד סוג Hippopotamodon - נכחד סוג Korynochoerus - נכחד סוג Microstonyx - נכחד סוג ומין יחיד חזיר גמדי (Porcula salvania) סוג חזיר (Sus) שבט Potamochoerini סוג סלבוכרוס (Celebochoerus) - נכחד סוג ומין יחיד חזיר יער ענק (Hylochoerus meinertzhageni) סוג Kolpochoerus - נכחד סוג חזיר אדום (Potamochoerus) סוג Propotamochoerus - נכחד שבט Hippohyini - נכחד סוג Hippohyus סוג Sinohyus סוג Sivahyus שבט Phacochoerini סוג מטרידיוכרוס (Metridiochoerus) - נכחד סוג חזיר יבלות (Phacochoerus) סוג Potamochoeroides - נכחד סוג Stylochoerus - נכחד שבט Babyrousini סוג בבירוסה (Babyrousa) תת-משפחה Tetraconodontinae - נכחדה סוג Conohyus סוג נוטוכרוס (Notochoerus) סוג Nyanzachoerus סוג Parachleuastochoerus סוג Sivachoerus סוג Tetraconodon סוגים נוספים סוג Hemichoerus - נכחד סוג Hyosus - נכחד סוג Kenyasus - נכחד סוג Schizochoerus - נכחד סוג Sinapriculus - נכחד אנטומיה למשפחת החזיריים גודל גוף בינוני בצורת חבית ומשקל המגיע עד ל-350 ק"ג. עורם עבה ובעל שיער דליל. עיניהם קטנות וממוקמות במרום הגולגולת. האוזניים בינוניות ומחודדות, לעיתים בעלות שיער. האף, שהוא בר־תנועה, ומצויד בדיסקית סחוס עגולה ושטוחה מלפנים בה פתחי הנחיריים, משמש לנבירה באדמה ולכן הוא גרמי בקצהו. במינים אחדים מצויים קרניים. לחזירים ארבע אצבעות ככל מכפילי הפרסה — השלישית והרביעית, הגדולות במקצת, אינן מחוברות יחד כפרסה ואף מתרחבות בהליכה על קרקע בוצית. התנהגות החזיריים אוכלי כל. מזונם כולל פטריות, עלים, שורשים, פירות, חלזונות, תולעים וביצים. הם מחפשים ומוצאים את מזונם באמצעות אפם הגמיש וגפיהם הקדמיות. הדעות הקדומות הנפוצות על המשפחה, על היותם גרגרנים ומלוכלכים, אינן נכונות: החזיריים אוכלים את הנחוץ להם בלבד ו"מתלכלכים" רק בעת אמבטיות הבוץ החביבות עליהם. רוב המינים חברותיים וחיים לצד האדם, אולם במקרים רבים הם גורמים נזק רב ליבול וכן מעבירים מספר מחלות. גלריה קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי	2023-07-18T07:25:22
הסכם ריבנטרופ–מולוטוב	ממוזער\|328x328 פיקסלים\|ריבנטרופ וסטלין, 23 אוגוסט 1939 הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב או הסכם האי-תוקפנות הנאצי-סובייטי הוא הסכם בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, שנחתם במוסקבה ערב מלחמת העולם השנייה. ההסכם כלל שני חלקים: החלק הראשון היה חוזה כלכלי בהיקף כספי של 200 מיליון רייכסמארק, שנחתם ב-19 באוגוסט 1939, לפיו התחייבה גרמניה למכור ציוד, מכונות ומוצרים לברית המועצות, תמורת אספקת מצרכי מזון וחומרי גלם. החלק השני שנחתם ב-23 באוגוסט 1939 היה הסכם אי-תוקפנות בין שתי המדינות לתקופה של 10 שנים, לפיו הן התחייבו שלא לתקוף זו את זו, ולא לסייע לאחרים לעשות זאת. בנוסף לשני החלקים הגלויים, כלל ההסכם נספח סודי, שעסק בחלוקת תחומי ההשפעה של שתי המדינות במזרח אירופה. נציגי שתי המדינות לחתימה על ההסכם היו שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, ושר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב. ההסכם הופר על ידי גרמניה הנאצית פחות משנתיים לאחר חתימתו, עם פתיחתו של מבצע ברברוסה – הפלישה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941. הנספחים הסודיים ההסכם הרשמי לווה בנספח סודי שנחתם יחד אתו, ובהמשך התווספו לנספח שני תיקונים ושינויים שנחתמו ב־28 בספטמבר 1939 וב-10 בינואר 1941. נספחים אלה כללו כדלקמן: חלוקת אירופה המזרחית לאזורי ההשפעה של שתי המדינות: לטביה, חלקים מליטא, אסטוניה ואזור מולדובה השייך לרומניה יכללו בתחום ההשפעה של ברית המועצות. בשלב ראשון חלקים מליטא היו אמורים להישאר תחת השפעה גרמנית, אולם בהסכם של 1941 גרמניה ויתרה על השפעתה באזור תמורת פיצוי כספי. הסכמה על חלוקת שטחי פולין בין שתי המדינות. הוסכם על פינלנד כשייכת לאזור ההשפעה של ברית המועצות. הרקע והמניעים להסכם רקע שמאל\|ממוזער\|250px\|מולוטוב חותם על ההסכם (מאחוריו נראים ריבנטרופ וסטלין) תוצאות מלחמת העולם הראשונה היו הרסניות בעיקר לרפובליקת ויימאר אך גם לברית המועצות שנאלצה לחתום ב-1918 על חוזה ברסט-ליטובסק שכלל ויתור על שטחים נרחבים במערבה. באפריל 1922 שתי המדינות חתמו על הסכם ראפאלו שכלל וויתור על תביעות הדדיות, ובהמשך, בשנת 1926 על הסכם ברלין שהבטיח את הנייטרליות שלהן במקרה שאחת מהן תותקף. אולם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בתחילת שנות ה-30 הגבירה את המתח בין שתי המדינות ובין גרמניה למדינות הסלאביות לאור האידאולוגיה הגזענית הנאצית, שבין השאר קישרה בין הקומוניזם ליהדות. בהמשך, מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936 הפכה לזירה נוספת של התנגשות בין שתי המדינות כשכל אחת מהן תמכה בצד אחר של המלחמה, וחתימתו של הסכם אנטי-קומינטרן בין גרמניה הנאצית ובין האימפריה היפנית ב-25 בנובמבר 1936 אליו הצטרפה איטליה הפשיסטית ב-1937 הגבירה גם היא את המתיחות בין שתי המדינות. בשלב זה מגמות התוקפנות וההשתלטות של השלטון הנאצי עברו מרטוריקה לפעולה. ב-12 במרץ 1938 אוסטריה סופחה לגרמניה כחלק מהאנשלוס והפכה למחוז ברייך הגרמני. פעולה זו הביאה להתעצמות כוחה של גרמניה עם השתלטותה על המשאבים, התעשייה והחימוש האוסטריים והיוותה בסיס להמשך כיבושיה. אף על פי שאיחוד בין אוסטריה לגרמניה נאסר בהסכם ורסאי, מדינות המערב לא מנעו את הסיפוח בתקווה שהיטלר יסתפק בסיפוח אוסטריה ולא ישתלט בכוח על שטחים נוספים. אולם מיד לאחר האנשלוס החל היטלר לדרוש מצ'כוסלובקיה את חבל הסודטים, ובקיץ 1938 הורה לוורמאכט להתכונן לפלישה אליו. בריטניה וצרפת שוב נכנעו לדרישותיו והחבל סופח לגרמניה בעקבות הסכם מינכן, שנחתם ב-29 בספטמבר 1938. במרץ 1939 החל הליך של חלוקת וכיבוש צ'כוסלבקיה על ידי שכנותיה בהנהגת גרמניה, ובשלב זה היה ברור לצדדים השונים כי למרות הסכם אי התוקפנות שנחתם בין גרמניה לפולין ב-1934 , המטרה הבאה של היטלר במזרח אירופה היא פולין, ואכן עוד באוקטובר 1938 שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ העלה בפני השגריר הפולני בגרמניה את הדרישה למסירת העיר החופשית דנציג לידי גרמניה. במהלך אוגוסט 1939 הגיעו הדברים לידי משבר והיטלר הצהיר כי פניו למלחמה. בשלב זה נעשה ניסיון של הרגע האחרון ליצור ברית בין ברית המועצות, בריטניה וצרפת כנגד האיום הגרמני, אולם השיחות שהתקיימו בין נציגי בריטניה וצרפת לבין ראשי הצבא האדום במוסקבה ב-11–21 באוגוסט 1939, ימים מספר לפני חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, נכשלו. היסטוריונים מייחסים את הכישלון לחששה של פולין מפני כניסת הצבא הסובייטי לשטחה, גם אם לצורך מלחמה באיום הגרמני, ולחולשתם של נציגי בריטניה וצרפת. התוצאה המיידית של כישלון זה הייתה חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. היטלר, שלא חשש ממדינות המערב, אך חשש מתגובת ברית המועצות לה גבול משותף עם פולין, לא תקף לפני שנחתם ההסכם שאיפשר את ביצוע תוכניתו לכיבושה של פולין. מניעים יוסיף סטלין, שליט ברית המועצות, חשש מההתעצמות הצבאית של גרמניה הנאצית, והעריך שברית המועצות זקוקה לפרק זמן ממושך, כדי לבנות מחדש את הצבא הסובייטי, שנחלש בעקבות הטיהורים הגדולים שהוא ערך בצמרת הפיקוד שלו החל מ-1937, ועדיין לא היה מוכן להתמודד עם הצבא הנאצי כשווה מול שווים. הוא חשב שההסכם יעניק לברית המועצות את פסק הזמן שנדרש לארגון ולחימוש מחדש של צבאה. מעבר לחוסר המוכנות הצבאי, סטלין, שחזה באוזלת ידם של מעצמות המערב לאחר האנשלוס של אוסטריה, סיפוח חבל הסודטים וכיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הנאצים, לא סמך על שיתוף הפעולה שלהם במלחמה נגד גרמניה, בין השאר, על רקע היחסים הרעועים שלהן עם ברית המועצות עקב חששן מהפיכה קומוניסטית. הוא חשד, שהסכם מינכן נועד להפנות את שאיפות ההתפשטות של הנאצים מזרחה, כלפי ברית המועצות, והחליט לנקוט בצעד נגדי. שיקול נוסף היה הרצון להרחיב את גבולות ברית המועצות מערבה, הן כדי למחוק את תוצאות הסכם ברסט-ליטובסק והסכם ריגה, שנכפו על ההנהגה הסובייטית זמן קצר לאחר המהפכה הבולשביקית, והן כדי ליצור אזור חיץ רחב ככל האפשר בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, למקרה של מתקפה גרמנית. עם זאת, לצד האינטרסים האסטרטגיים ברור כי לשני המשטרים הללו היה מכנה משותף ברור למדי. לא בכדי שלח סטלין להיטלר בתחילת המלחה טלגרף בזו הלשון: "ידידותנו דבוקה על ידי מלט של דם. חזקה היא ותימשך לאורך ימים"יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות – כרך ב', תל אביב, מחברות לספרות, 1970, עמ' 519.. אדולף היטלר מצידו רצה להבטיח שיוכל לפלוש לפולין מבלי שיתקל בהתנגדות של ברית המועצות. כמו כן ההסכם הבטיח להיטלר את החזית המזרחית ואיפשר לו להפנות את כוחותיו לעבר המערב ללא חשש ממתקפה סובייטית במזרח. הוא שיער שהסכם עם ברית המועצות יחליש את ערנותה, ובמקרה של סכסוך עמה, כיבוש פולין יאפשר שיפור עמדות אסטרטגי כלפיה. בנוסף לכך היטלר רצה למנוע הסכם של המערב וברית המועצות נגדו, שיסבך את גרמניה במלחמה בשתי חזיתות. בעקבות ההסכם ב-1 בספטמבר 1939, שבוע ימים בלבד לאחר החתימה על ההסכם, גרמניה החלה במתקפה על פולין וב-17 בספטמבר ברית המועצות הצטרפה. עד 6 באוקטובר פולין נכבשה כולה על ידי שתיהן. פעולה זו מציינת את פתיחתה של מלחמת העולם השנייה באירופה, לאחר שבריטניה וצרפת מימשו את התחייבותן בברית ההגנה שלהם עם פולין והכריזו מלחמה על גרמניה ב-3 בספטמבר 1939. במקביל, ב-30 בנובמבר 1939, ברית המועצות תקפה את פינלנד (וזאת שבוע לאחר מבצע דגל כוזב במסגרתו הפציצה ברית המועצות כפר סובייטי והאשימה את פינלנד בההפצצה וזאת כדי לספק לעצמה עילה למלחמה), ולאחר ארבעה חודשי קרבות סיפחה אליה חלקים ממנה. בנוסף, תחת ההגנה שהקנה לה ההסכם, בקיץ 1940 ברית המועצות הבטיחה את שליטתה והשפעתה על ארצות מזרח אירופה, המדינות הבלטיות וחלקים מצפון רומניה. ממוזער\|529x529px\|לחצו על התרשים להגדלה\|טקסט= גילוי הנספחים הסודיים העותק המקורי של הנספחים הסודיים הושמד כנראה על ידי ההפצצות על גרמניה, אולם כל המסמכים הסודיים של משרד החוץ הגרמני החל משנת 1933 צולמו על מיקרופילם. עם נפילתה של גרמניה, צילומים אלה נשמרו על ידי אחד מעובדי משרד החוץ הגרמני ולאחר המלחמה נמסרו לידי הבריטים והאמריקאים בתמורה למתן חנינה לאותו עובד. מידע על קיומם של הנספחים הסודיים ועל תוכנם הגיע לציבור לראשונה במהלך משפטי נירנברג במסגרת מידע שנמסר על ידי אחד מעורכי הדין הגרמנים שהיה מעורב בכתיבתם. הנספחים תורגמו לאנגלית, ופורסמו לראשונה בעמודו הראשון של ה-"St. Louis Post-Dispatch" – עיתון מקומי של סנט לואיס שכתבו היה הראשון להשיג את המידע, בתאריך 22 במאי 1946. בהמשך, הנספחים פורסמו גם בעיתונות הבריטית. לאחר פרסום רשמי של אוסף המסמכים הקשורים ליחסים בין הנאצים לסובייטים בשנים 1939–1941 על ידי משרד החוץ האמריקאי בשנת 1948 ההסכם ונספחיו זכו לתהודה בעיתונות הבינלאומית ושמשו כמכשיר תעמולה במלחמה הקרה. למרות פרסומים אלה, ברית המועצות שמרה עד שנת 1989 על מדיניות של הכחשת הנספחים הסודיים. בדצמבר 1989, ועדה שמונתה על ידי מיכאיל גורבצ'וב אישרה את קיומם של הנספחים והציגה אותם בפני ועידת נציגי העם הסובייטי, שפרסמה גינוי שלהם. בעקבות זאת שני צדדי ההסכם הצהירו על ביטולם הרטרואקטיבי של הנספחים. באוגוסט 2009, במאמר שפורסם בעיתונות הפולנית, ראש הממשלה הרוסי ולדימיר פוטין גינה את ההסכם ונספחיו כ"לא מוסרי" אך מאוחר יותר, ב-2014 ו-2015, הגן עליו כרע שהיה הכרחי לאור העובדה שברית המועצות באותו שלב הייתה בודדה במערכה מול גרמניה". ראו גם חוזה הידידות הגרמני-טורקי יחסי גרמניה–רוסיה המגעים לצירוף ברית המועצות למדינות הציר פלישת גרמניה הנאצית לפולין לקריאה נוספת יהושע אלכסנדר שטנגל, מלחמת העולם השנייה – מלחמת השמדה, הוצאת ביתן, 1985 קישורים חיצוניים תרגום לאנגלית של ההסכם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, 23 באוגוסט 1939, ארכיון הסרטונים של AP הערות שוליים ריבנטרופ-מולוטוב ריבנטרופ-מולוטוב ריבנטרופ-מולוטוב קטגוריה:פולין במלחמת העולם השנייה ריבנטרופ-מולוטוב קטגוריה:1939 בגרמניה קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1939 קטגוריה:1939 בברית המועצות קטגוריה:ליטא במלחמת העולם השנייה קטגוריה:יחסי גרמניה–פולין ריבנטרופ קטגוריה:יחסי ברית המועצות – גרמניה קטגוריה:מלחמת החורף קטגוריה:יחסי אסטוניה – ברית המועצות	2024-09-01T00:37:39
הסכם מולוטוב ריבנטרופ	redirect הסכם ריבנטרופ–מולוטוב	2019-08-19T18:17:35
הסכם מולוטוב-ריבנטרופ	הפניה הסכם ריבנטרופ–מולוטוב	2019-08-19T18:18:01
חוסיין, מלך ירדן	חוסיין בִּן טלאל (בערבית: حسين بن طلال, בתעתיק מדויק: חסין בן טלאל; 14 בנובמבר 1935 – 7 בפברואר 1999) היה מלך ירדן בשנים 1952–1999. אל מול מאורעות סוערים ב-47 שנות כהונתו, הצליח חוסיין לשמור על כתרו ולהעבירו לבנו. חוסיין שימש בתפקיד חשוב בהיסטוריה של ארצו והשפיע רבות גם על תולדותיה של מדינת ישראל. חוסיין היה בין המנהיגים הערבים הראשונים שנפגשו עם מנהיגים פוליטיים ישראלים, והיה ראש המדינה הערבי השני אשר חתם עם ישראל על הסכם שלום. ביוגרפיה נעוריו ממוזער\|140px\|תמונה של הנסיך חוסיין בן השש יחד עם אימו זיין א-שריף, 1941 חוסיין נולד למשפחת המלוכה ההאשמית הערבית-מוסלמית. אביו טלאל הוא בנו של המלך עבדאללה הראשון. אמו היא זיין א-שריף בנת ג'מיל. הוא נשלח ללימודים בוויקטוריה קולג' שבאלכסנדריה, ולאחר מכן לבריטניה: ב"הארו" וב"סאנדהרסט", וזאת כחלק מנטייתו הפרו-בריטית של סבו, אשר היה אחראי לגידולו. אביו, טלאל, היה סכיזופרן שבילה את רוב זמנו בסנטוריום בשווייץ, ודודו, נאיף, היה בעל שאיפות משלו לשלטון. ב־20 ביולי 1951, הגיע עבדאללה לירושלים במטרה להתפלל את תפילת יום שישי עם נכדו הצעיר, הנסיך חוסיין. מתנקש בודד ירה לעברם ורצח את המלך. שולחי המתנקש היו בני משפחת חוסייני, מהמשפחות המובילות והמכובדות באוכלוסייה הפלסטינית. חוסיין אמר שהוא ניצל מיריית הרובה בזכות סיכת מדליה שסבו נתן לו והתעקש שיענוד אותה. אירוע זה היה מעצב בחייו של הנסיך הצעיר, וזכרו ליווה אותו כל חייו. הבן הבכור של עבדאללה, המלך טלאל, הוכתר, אך לאחר כשנה נאלץ להתפטר בגלל מחלת הנפש ממנה סבל. בנו הנסיך חוסיין הוכרז כמלך ירדן ב־11 באוגוסט 1952, אך בחודשים הראשונים מונתה מועצת עוצרים עד שהוא הוכתר ב־2 במאי 1953. שנות המלוכה הראשונות חוסיין עלה לשלטון בעת של תמורות בעולם, ובמיוחד ב. האימפריה הבריטית, אליה היה סבו קשור, התפרקה מנכסיה הטריטוריאליים ברחבי העולם, ואילו הלאומנות הערבית החילונית הייתה בשיאה, עם עלייתו של גמאל עבד אל נאצר לשלטון במצרים, כשבפיו רטוריקה פאן-ערבית, רפובליקנית, ואנטי-אימפריאליסטית. מגמות אלו לא הבטיחו למלך הצעיר שלטון ארוך ימים. האופוזיציה הפלסטינית הפכה עד מהרה לתומכת נלהבת בברית עם מצרים ובניתוק הקשרים עם בריטניה. על הפרק עמדה באותה העת ברית פרו-מערבית שיזמה בריטניה בפברואר 1955 עם מדינות האזור – איראן, טורקיה, עיראק ופקיסטן. הברית, המכונה "ברית בגדאד" הייתה ניסיון ליצור חזית אל מול ניסיונות החדירה של ברית המועצות לאזור, והיה מקום לראותה בהקשר הרחב של המלחמה הקרה. ברור היה כי הצטרפות הממלכה הירדנית לברית תתקבל על ידי השותפים לברית בברכה. חוסיין עמד תחת לחצים כבדים, אך החליט שלא להצטרף. בחודש מרץ 1956 חיזק את תדמיתו האנטי-בריטית, כאשר פיטר את גלאב פאשה, המפקד הבריטי של צבא ירדן. האזור היה ערוך להכרזת נאצר על הלאמתה של תעלת סואץ, אשר הביאה למלחמת סיני שבה נלחמו ישראל, בריטניה וצרפת כנגד מצרים הנאצריסטית. ירדן לא נטלה חלק במלחמה, אף כי הביעה אהדה לצד המצרי. ב-13 במרץ 1957 ביטל חוסיין את החוזה האנגלו-ירדני, והורה על פינוי כל הכוחות הבריטיים משטח הממלכה. באפריל 1957 חידשה הממלכה את היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות. יחסיו האישיים של חוסיין עם גלאב פאשה היו מעולים, ונטיית לבו הייתה פרו-בריטית הרבה יותר משהייתה פרו-רוסית. הפרלמנט הירדני נטה עתה שמאלה, ראש הממשלה, סולימאן א-נאבולסי היה מהמפלגה הסוציאליסטית ויציבותו של הכתר נראתה כמעורערת. לאחר פיטורי גלאב פחה הגדיל המלך חוסיין את מספר החיילים בלגיון ושלח צעירים ירדנים ללמוד באקדמיות צבאיות בבריטניה. קשר זרקא ואחריו ב-13 באפריל 1957, במה שנודע לימים בתור "קשר זרקא", הציג הרמטכ"ל הירדני, עלי אבו נוואר בפני המלך חוסיין אולטימטום לפיו עליו להקים ממשלה שתהיה מוסכמת על כלל הפלגים בממלכה והורה לאחת החטיבות (בראשות בן דודו מען אבו נוואר) לכתר את ארמון המלוכה. אולם רוב הצבא נשאר נאמן למלך וניסיון ההפיכה נכשל. בעקבות הקשר והחשש של חוסיין, הוא הפסיק את המדיניות הליברלית שניסה להנהיג במדינה למן עלותו לשלטון. בסוף אפריל הוכרז מצב עוצר, וכל המפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק. חוסיין החל לנקוט בצעדים לאיזון המצב, ביצע טיהורים בצבאו, הפנה עורף לגוש הקומוניסטי ורקם קשרים צבאיים עם ארצות הברית במסגרת דוקטרינת אייזנהאואר. פעולות אלו הביאו לערעור היחסים עם מצרים וסוריה, אשר הכריזו על איחוד מדיני ביניהן בינואר 1958 ויצרו את "הקהיליה הערבית המאוחדת" (קע"מ). כתגובת נגד לכך הכריזו ירדן ועיראק על הקמת "הממלכה ההאשמית המאוחדת", בראשה עמד המלך פייסל השני, אשר היה בן דודו השני של חוסיין (שניהם היו ניניו של האמיר חוסיין), בן גילו של חוסיין, וכמו חוסיין בוגר בית הספר הבריטי "הארו". ביולי 1958 חש חוסיין כי מרידה צבאית ממשמשת ובאה כנגדו. הוא הזעיק לעזרתו את המלך פייסל, אשר שלח חטיבה מצבאו, בפיקודו של הגנרל קאסם. חטיבה זו לא הגיעה מעולם ליעדה. קאסם החליט להגיע לבגדאד ולהפיל שם את משטרו של פייסל. פייסל נתפס ונתלה בכיכר העיר. חוסיין נחרד למראה בן דודו התלוי. משטרו של פייסל היה אף הוא פרו מערבי, האשמי, ואף הוא לא נשען על רוב דמוגרפי ברור בממלכה העיראקית. הדמיון בין חוסיין ופייסל היה ברור, ולחוסיין היה סופו של פייסל אות וסימן באשר לצפוי לו אם לא ישכיל לאזן בין הכוחות בממלכתו, באזור, ובין המעצמות שביניהן הוא נדרש לתמרן. הדרך אל מלחמת ששת הימים 210px\|ממוזער\|המלך חוסיין, 1963 לאחר מותו של פייסל מצא עצמו חוסיין במצור. הרפובליקה הערבית המאוחדת ראתה בו עתה את היחיד המקלקל את השורה, והכריזה על סגר אווירי, ועל סגירת הכבישים ומעברי הגבול. חוסיין ציפה לפלישה מבחוץ, שתהיה משולבת עם מהומות פרו נאצריסטיות מבפנים. בצר לו פנה חוסיין שוב לבריטניה, וביקש משלוח כוח צבאי. כוח זה נשלח, תוך תיאום עם ישראל, שכן היה עליו לעבור בתחומה האווירי. לפי יובל נאמן, בריטניה הסכימה למכור לישראל 2 צוללות ו-50 טנקי צנטוריון תמורת ההרשאה הישראלית להטיס כוח זה מעל ישראל. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שבה התרחש שיתוף פעולה עם ישראל להצלת המשטר ההאשמי, אך לא הפעם האחרונה. בתקופת המלחמה הקרה הייתה משמעות מיוחדת לשהיית חטיבה בריטית בתחום ירדן. העניין הובא לעצרת האו"ם, ולבסוף התחייבה קע"מ לכבד את ריבונות ירדן, במסגרת התחייבות כללית של מדינות הליגה הערבית לכבד זו את עצמאותה של זו. הכוחות הבריטיים פונו באוקטובר 1958. בנובמבר 1958 הוסר המצור האווירי על מנת לאפשר לחוסיין נופש מחוץ לירדן. בהיות מטוסו של חוסיין מעל לתחומה האווירי של סוריה נעשה ניסיון להכריחו לנחות בתחומי המדינה, והוא שב לירדן. היחסים בין הצדדים המשיכו להיות בלתי יציבים. באוגוסט 1959 חידשה ירדן את יחסיה עם קע"מ, ובספטמבר 1961 הם נותקו שוב. באותה תקופה קיים חוסיין תקשורת אלחוטית מוצפנת ישירה עם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. אפרים הלוי סיפר על כך: בשנת 1963 נפגש חוסיין לראשונה עם ישראלי. היה זה יעקב הרצוג, יועץ לראש הממשלה החדש של ישראל, לוי אשכול. פגישה זו הייתה ראשונה מבין פגישות רבות, ונערכה בלונדון. בין היתר נפגש חוסיין בשנת 1965 עם גולדה מאיר. בפגישות אלו תואמו היחסים בין שתי המדינות, סוכם על שיתוף פעולה מודיעיני, ושיתוף פעולה בתחום המים כולל הסכם על חלוקת מי הירדן במאי 1964, כמו גם על מגבלות על העברת משוריינים ליהודה ושומרון, שהיו עדיין בשליטת חוסיין. למרות כל אלה היה על חוסיין לאזן בין כל הגורמים, ולשתף פעולה עם הלכי הרוח בעולם הערבי. בינואר 1964 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים הנאצריסטית. בספטמבר 1964 השתתפה ירדן בוועידת הפסגה הערבית שנערכה באלכסנדריה, שם נאלצה להכיר בישות חדשה, "הארגון לשחרור פלסטין", על אף שמכך השתמעה קריאת תיגר על שליטתה בשטחי יהודה ושומרון. בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6,000 קמ"ר שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה. פעילותם של אנשי הארגון לשחרור פלסטין הביאה את צה"ל להבנה כי אין לסמוך על חוסיין בבלימת המחבלים. ב-13 בנובמבר 1966 ביצע צה"ל את פעולת סמוע, אחת הגדולות שבפעולות תקופה זו, כשפשט על הכפר סמוע הסמוך לחברון. בפעולה נהרגו עשרות חיילים ירדנים. הפעולה הביאה לגל של מחאות כנגד חוסיין ולערעור נוסף של משטרו, כאשר תחנות הרדיו במצרים שידרו תעמולה המציגה אותו ככלי שרת של הישראלים ושל המעצמות המערביות. המתיחות באזור, כמו גם התחושה שפעולת סמוע נועדה לפגוע במשטרו, הביאה את חוסיין לכלל החלטה אסטרטגית, לשתף פעולה עם מצרים ועם סוריה במה שהסתמן כסיבוב נוסף במלחמות המזרח התיכון. ב-30 במאי 1967 טס חוסיין לקהיר ושם חתם עם נאצר על "הסכם הגנה". צבאו של חוסיין הועמד תחת פיקוד מצרי, וניתנה ערובה מצרית להגנה על ירדן במקרה של תקיפה ישראלית. בכך הפך עצמו חוסיין מטרה לתקיפה ישראלית, כאשר המלחמה הייתה בשלב זה כמעט בלתי נמנעת. הצבא הירדני נתפס כאיום גדול אף מן הצבא הסורי, והצטרפותו לברית כנגד ישראל הידקה את תחושת המצור והדחיפות שקדמה למלחמת ששת הימים. ממוזער\|המלך חוסיין טס מעל לכיפת הסלע שבמזרח ירושלים במהלך התקופה בה אזור יהודה ושומרון היה בשליטה ירדנית, 1965 כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, ב־5 ביוני 1967, שלחה ישראל לחוסיין באמצעות האו"ם אזהרה כי אם לא יפעל כנגדה, לא ישמש כמטרה לתקיפה. חוסיין, שהושפע כפי הנראה מן התעמולה המצרית ומשיחת הטלפון עם נאצר לפיה היום הראשון של המלחמה היה ניצחון מצרי גדול (וזאת כאשר חיל האוויר המצרי הושמד, וטורי הטנקים הישראלים שועטים בתוך סיני), התעלם מן האזהרה הישראלית והצטרף למלחמה. בשעות הצהריים של 5 ביוני החל צבאו להפגיז את מערב ירושלים. פגזים פגעו בכל רחבי העיר וחללים ראשונים נפלו במלחמה. מתחם ארמון הנציב שהיה שייך לאו"ם נכבש בידי הלגיון. כאשר תקף צה"ל את צבאו של חוסיין הובס צבא זה בתוך זמן קצר, ועוד בערבו של ה־7 ביוני היה צה"ל פרוש לאורכם ולרוחבם של יהודה ושומרון, ואף ירושלים נכבשה. ספטמבר השחור לאחר מלחמת ששת הימים מצא עצמו חוסיין במצב חמור. הוא איבד חלקים ניכרים מממלכתו ומצבאו, וזרם חדש של פליטים שטף את הממלכה. חוסיין עמד במצור. המלחמה וכיבוש יהודה ושומרון הביאו תנופה לארגוני הטרור הפלסטינים, ואלה מצאו שדה פעולה נוח בירדן. חוסיין המשיך, אמנם, בפגישותיו עם ישראלים כאבא אבן ויגאל אלון, אך נאלץ לשתף פעולה עם התבססות ארגוני הטרור בממלכתו. ארגוני הטרור הפגיזו יישובי ספר ישראלים, ככפר רופין ומעוז חיים, והציתו מלחמה לאורך נהר הירדן. תגובת צה"ל בפעולת כראמה במרץ 1968 לא הביאה לסילוק המחבלים, ואלה הציגו אותה כניצחון פלסטיני גדול. ב־4 בנובמבר 1968 פרצו קרבות בעמאן. לבסוף הגיע חוסיין להסכם עם ארגוני הטרור שנתן להם יד חופשית לפעולה, במגבלות מסוימות. כך נוצרה מדינה בתוך מדינה בירדן. היה ברור כי ההסכם רק זמני. מטרתם של ארגוני הטרור הייתה ליצור בירדן בסיס של קבע בו יעשו כאוות נפשם, ולמעשה ליצור מדינת טרור המתבססת על הרוב הפלסטיני. חוסיין ידע כי המשך המצב הקיים בו גורם זר שולט בחלקים ניכרים בארצו יביא בסוף לנפילתו. לאחר עליות וירידות, הסכמים שנוסחו והופרו, וניסיונות תיווך של גורמים ערבים, החליט המלך כי הגיע הזמן לפעול. ממוזער\|280px\|המלך חוסיין בוחן את האזור בו התחולל הקרב של פעולת כראמה. מאחוריו טנק צנטוריון של צה"ל שנפגע ונותר בשטח ירדן, 21 במרץ 1968 ואכן, בחודש ספטמבר 1970 הפך העימות לגלוי ולמזוין. עימות זה זכה לכינוי אירועי ספטמבר השחור. תחילת העימות הגלוי בהתנקשות כושלת בחיי חוסיין, שנערכה ב-1 בספטמבר כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, והובילה לקרבות שפרצו בעמאן. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו בני ערובה, והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. הצבא הירדני הגיב בהפצצה על בסיסי הפלסטינים, בפרט באזור אירביד. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה. התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד לא תוגברו (בין השאר בשל ריכוז כוחות ישראלים ברמת הגולן) ולבסוף נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטיניים הוכו מכה ניצחת. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש דעכו הקרבות, אולם רק באמצע יולי 1971 הסתיימו סופית. מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד לפי הירדנים ב־2,500, ואילו יאסר ערפאת עצמו העריך אותם ב־3,400 הרוגים ו־10,800 פצועים. ישראל העריכה אותם במספר הרבה יותר גבוה, כ־20,000. מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה לאחר עקירת ארגוני הטרור מממלכתו, ראה חוסיין כיעד את השבת שטחי יהודה ושומרון לריבונות ירדן. הוא החל בסדרת פגישות חשאיות עם מנהיגים ישראלים בכירים, ובהם גולדה מאיר ומשה דיין. בין שתי המדינות שרר מצב של דו קיום. מעברי הגבול פעלו, והמטבע הירדני המשיך להיות הילך חוקי ביהודה ושומרון. בין היתר המשיכה ירדן בתשלום משכורות עובדי מדינה בשטחי יהודה ושומרון. במרץ 1972 הציע חוסיין בשידור רדיו תוכנית מדינית המבוססת על פדרציה בין ממלכתו ובין מדינה פלסטינית אוטונומית ביהודה ושומרון. הצעה זו נדחתה על ידי הפלסטינים ומדינות ערב, כאשר מצרים אף ניתקה את היחסים הדיפלומטים עם ירדן עקב שידור רדיו זה. גם ישראל דחתה את התוכנית שהתעלמה מתוכניות ישראליות לפשרה טריטוריאלית. המתיחות הגוברת בין ישראל, מצרים וסוריה, הביאה שוב את רוחות המלחמה לאזור בשנת 1973. מפקד אוגדה סורית שהיה סוכן ירדני, העביר לירדן את תוכנית המתקפה הסורית ואת זמנה המדויק. כדי למנוע מלחמה שתערער את יציבות ממלכתו וכדי להצליב את המידע עם מידע ישראלי, חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה, כולל ב-25 בספטמבר 1973, כשבועיים לפני המועד להתקפה, ובכל הפעמים הזהיר אותה אזהרה כללית מפני התקפה קרובה. גולדה מאיר התייעצה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה. חוסיין העביר ל-CIA את תוכנית המלחמה הסורית המפורטת, אך הדיווח שה-CIA העביר להנרי קיסינג'ר היה עמום כך שארצות הברית לא פעלה בהתאם. צבא ירדן השתתף חלקית במלחמת יום הכיפורים. חוסיין שלח שתי חטיבות שריון לעזרת סוריה, ובמקביל ביקש שישראל לא תתקוף את ממלכתו. חטיבות אלו נקלעו למאמץ ההבקעה הישראלי בגולן, ואיבדו כעשרים טנקים בקרבות מגננה. במהלך המגעים הדיפלומטיים שלאחר המלחמה, באפריל 1974, העלה חוסיין הצעה ל"הסכם הפרדת כוחות", במסגרתו ייסוגו כוחות שני הצדדים וישאירו אזור מפורז בבקעת הירדן, וזאת כצעד ראשון לפתרון של קבע. גם הצעה זו נדחתה על ידי גולדה מאיר, בימים האחרונים לכהונתה. הפגישות עם גורמים ישראלים המשיכו, ובהן השתתף אף ראש הממשלה החדש יצחק רבין. הפגישות נערכו אף בשטח ישראל, בתל אביב ונמסר כי במהלכן טייל חוסיין, כשהוא מחופש, ברחוב דיזנגוף. חילוקי דעות בממשלתו של רבין שהייתה קרועה בין גורמים שונים, ועמדה בפני משימת שיקום המדינה לאחר המלחמה, ובמיוחד הקרע בין רבין ובין שר הביטחון שלו שמעון פרס, אשר בתקופה זו הביע עמדות נציות, גרמו לכך שהמגעים לא הביאו לחתימת הסכם. באוקטובר 1974 החליטה ועידת הפסגה הערבית ברבאט כי זכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה ביהודה ושומרון, וכי "הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני" הוא אש"ף. החלטה זו סתמה את הגולל על המגעים, שכן חוסיין הבין כי לא יוכל לפעול נגד ההחלטה, ולקבל בחזרה את הריבונות בשטחים שאבדו. הדרך אל השלום עם ישראל שמאל\|ממוזער\|280px\|חוסיין לוחץ ידיים עם ראש הממשלה רבין לאחר חתימת הסכם השלום בין המדינות, מעבר הגבול שליד אילת, אוקטובר 1994 ממוזער\|שמאל\|260px\|ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן משוחחים ביניהם לחוף ים כנרת לאחר טקס אשרור חוזה השלום הישראלי-ירדני בבית גבריאל בצמח. נובמבר 1994 הזדמנות נוספת לקידום השלום עם ישראל הגיעה אך בשנת 1987. ממשלת האחדות הלאומית בישראל שלחה את שר החוץ שמעון פרס לשורת מגעים, שהסתיימו זו הפעם הראשונה בהסכם כתוב, הסכם לונדון. ב-11 באפריל 1987 הסכימו הצדדים על ועידה בינלאומית לקידום השלום במזרח התיכון. הסכם לונדון לא מומש, שכן במערך הפוליטי הפנימי בתוך ישראל, ולאור עמדתו הניצית התקיפה של ראש הממשלה יצחק שמיר לא היה לפרס הכוח להוציא את ההסכמה אל הפועל. בסוף שנת 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והמצב השתנה באופן קיצוני. "האופציה הירדנית" – הרעיון כי ניתן יהיה להשתמש בחוסיין ככלי לשמירת השליטה בשטחים במידה זו או אחרת, תוך הגעה להסכמות עם ירדן בדבר השליטה בשטח, והתעלמות מדרישות הפלסטינים לעצמאות, הייתה לנחלת העבר. במצב שנוצר הודיע חוסיין באופן רשמי ב־31 ביולי 1988 כי הוא מוותר על כל תביעה לריבונות בשטחים. בשנת 1990 פנה חוסיין למהלך פנימי לדמוקרטיזציה בירדן, והורה לוועדה לנסח "אמנה לאומית". האמנה הלאומית, ביחד עם החוקה הירדנית הקיימת, ניסחה מחדש את היחסים בין זרועות הממשל השונות, והתייחסה לזכויות פוליטיות ולתנאי פעולתן של מפלגות. ביוני 1991 התקבלה האמנה בכינוס מיוחד של 2,000 נציגים מכל שכבות העם הירדני. 1990 הביאה למשבר נוסף, עם כיבוש כווית על ידי כוחותיו של סדאם חוסיין. שוב מצא עצמו חוסיין לכוד בין השכן האלים ממזרח, הנתמך על ידי ההנהגה הפלסטינית, בראשות יאסר ערפאת, ובין דרישות המערב. חוסיין שב ושגה כאשר תמך בסדאם חוסיין, נמנע מלהצטרף לקואליציה המלחמתית כנגדו, ואיבד את אהדת ארצות הברית, דבר שלווה בסנקציות כלכליות. בשנת 1991 הביא "חלון ההזדמנויות" שיצרה מלחמת המפרץ להשתתפות ירדן בוועידת מדריד. על אף שהוועידה עצמה לא השיגה את מטרותיה, היא נתנה תנופה לשיחות בין ישראלים וירדנים. בשנת 1992 עלה לשלטון בישראל יצחק רבין. הסכמי אוסלו, שנחתמו בשנת 1993 בין ישראל ובין הפלסטינים, אף נתנו תנופה למשא ומתן עם ירדן. לאחר משא ומתן חשאי ממושך, נפגש רבין עם חוסיין ב־25 ביולי 1994 בוושינגטון, ובנוכחות הנשיא ביל קלינטון הודיעו השניים על סיום מצב הלוחמה בין ישראל לירדן. ההכרזה לוותה בצעדים סמליים כגון מטס של מטוסו המלכותי של חוסיין בשמי ישראל ב־3 באוגוסט 1994 (המלך היה טייס מוכשר ומנוסה), כשהוא מלווה בשלושה מטוסי קרב ישראלים, ומשט של רבין ביאכטה המלכותית של חוסיין. ב־26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בטקס במעבר ערבה, בנוכחות נשיא ארצות הברית. ההסכם כלל תיקוני גבול קלים, הסכמים בדבר השימוש במים, והסכמה על נורמליזציה מלאה בין הצדדים. במהלך השנתיים שלאחריו נחתמו עוד שישה-עשר הסכמים מפורטים בין הצדדים בנושאים שונים. משברים מול ממשלת נתניהו ב־4 בנובמבר 1995 נרצח שותפו של חוסיין להסכם השלום, יצחק רבין. חוסיין חלק לו כבוד והשתתף בהלווייתו ונשא דברי הספד. עלייתו לשלטון של יריבו של רבין, בנימין נתניהו, ואירועים בסכסוך הישראלי פלסטיני, כמו מאורעות מנהרת הכותל ובניית השכונה בהר חומה, העכירו את היחסים בין המדינות. ב־13 במרץ 1997 חייל ירדני פתח באש לעבר קבוצת ילדות שביקרו במובלעת הירדנית ב"אי השלום" בנהריים ורצח שבע ילדות ישראליות. המלך חוסיין ביקר את משפחותיהן וניחם אותן באופן אישי. בשנת 1997 אירע אירוע נוסף אשר העכיר את היחסים עם ישראל. היה זה ההתנקשות הכושלת בח'אלד משעל בידי המוסד על אדמת ירדן. שני סוכני המוסד נמלטו לשגרירות ישראל בעמאן, והשגרירות הוקפה בכוחות מיוחדים ירדניים. חוסיין כעס מאוד על ניסיון ההתנקשות וראה במעשה מעילה באמונו ואף איים לפרוץ לשגרירות אם לא יוסגרו הסוכנים לידיו. בתיווכם של שר החוץ אריאל שרון ושל איש המוסד אפרים הלוי, שהיה בעל קשרי אמון עם המלך חוסיין, הוסגרו הסוכנים לידי הירדנים. לאחר משא ומתן הם שוחררו בתמורה למתן סם הנגד לרעל שהוזרק למשעל, ושחרור שייח' אחמד יאסין מכלאו. בין חוסיין ונתניהו לא היו יחסים חמים כמו שהיו עם רבין, וחוסיין עצמו חש שלנתניהו היה אגו מנופח, שהוא מתנשא ואף הרגיש שנתניהו היה משקר לו ביחס לכוונותיו. אחרית ימיו חוסיין היה מעשן כבד. בשנת 1992, אובחן כחולה בסרטן הכליה אך הצליח להתגבר על מחלתו לאחר שהוסרה אחת מכליותיו. בריאותו לא האריכה ימים, ובסוף יולי 1998 פורסם כי חוסיין נאבק במחלת הלימפומה (סרטן הלימפה) ומטופל במרפאת מאיו. חוסיין אובחן כבר 6 שנים קודם לכן, באותם ימים הקדיש חוסיין חלק ניכר מזמנו לטיפולים רפואיים. כאשר ראה כי המחלה עומדת להכריעו, החליט כי עליו להסדיר את ענייני הממלכה, וב־19 בינואר 1999 שב לירדן. ראשית, הכריז כי יורשו לא יהיה יורש העצר עליו הכריז מאז שנת 1965, אחיו, הנסיך חסן, כי אם בנו עבדאללה. בנאום לאומה האשים את חסן בהתערבות בענייני הצבא ובהפצת שמועות אודות המלכה נור, והכריז על עבדאללה כיורש. לאחר מכן שב לארצות הברית על מנת להשלים את הטיפולים הרפואיים. לאחר שטיפולים אלו נכשלו, הושב חוסיין, כשהוא חולה אנוש וללא הכרה לממלכת ירדן. ב־7 בפברואר 1999 נפטר המלך. לזכרו הפיקה מדינת ישראל מדליות מזהב, כסף וארד עם דיוקנו לצד הכיתוב: "חוסיין מלך ירדן", ומצדה השני חרות: "שלום לילדי אברהם". חייו הפרטיים חוסיין היה איש העולם הגדול. השכלתו הבריטית וגינוניו הבריטיים השתלבו עם אהבתו לחיים הטובים. הוא היה איש הספורט המוטורי – טייס מנוסה ומוכשר, אופנוען ונהג מרוצים. כן נהנה מספורט המים, מסקי ומטניס. חוסיין היה חובב רדיו, והיה מוכר בקרב קהילת חובבי הרדיו בעולם בכינוי "JY1". בנוסף, השתייך למסדר הבונים החופשיים. משפחתו חוסיין היה נשוי ארבע פעמים: אשתו הראשונה הייתה דינא בנת עבד אל-חמיד, דודנית מדרגה שלישית של אביו, אשר נולדה במצרים, חונכה באוניברסיטת קיימברידג', והייתה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת קהיר. ב־19 באפריל 1955 נישאו השניים בטקס מרשים. הכלה הייתה בת 26, ואילו החתן היה בן 19. בשנת 1956 השניים נפרדו, ובשנת 1957 התגרשו. בשנת 1970 נישאה דינא מחדש לאסעד סולימאן עבד אל-קאדר, המכונה צלאח תעאמרי, מבכירי אש"ף. תעאמרי נפל בשבי ישראל במלחמת לבנון. על פרשת השבי, ויחסיו של תעאמרי עם דינא ועם הישראלים, כתבו אהרון ברנע ועמליה ארגמן ברנע את הספר "ללכת שבי", הפורש את מסכת יחסיה המורכבים של דינא עם הישראלים, שהפכו לידידיה. לחוסיין ולדינא בת בשם עאליה, ילידת 1956. אשתו השנייה הייתה האנגלייה, אנטואנט (טוני) אבריל גרדינר, בתו של קצין בריטי ששירת בירדן. ב־25 במאי 1961 נישאו השניים, לאחר שטוני המירה את דתה לאסלאם ושינתה את שמה למונא אל-חוסיין. השניים התגרשו בשנת 1972. מונא היא אמו של המלך עבדאללה השני (נולד ב-1962), וכן אמם של פייסל (1963), עאישה, (1968), וזיין (1968). אשתו השלישית הייתה עאליה בהאא א-דין טוקאן, בתו של שגריר ירדן בלונדון. היא נישאה לחוסיין בשנת 1972, ונהרגה בתאונת מסוק בשנת 1977. על שמה נקרא נמל התעופה הבינלאומי המלכה עאליה בעמאן, וכן חברת התעופה הלאומית, עד שזו שינתה את שמה לרויאל ג'ורדניאן. לזוג נולדו הבת האיה (בשנת 1972; לימים נישאה לאמיר דובאי מוחמד בן ראשד אאל מכתום; בשנת 2019 פורסם כי היא נמלטה מדובאי לאירופה עם שני ילדיהם, לאחר סכסוך ביניהם וטענות לאלימות מצידו.), הבן עלי (1975), וכן בת מאומצת ילידת 1972, שאומצה בשנת 1976 בשם עביר. אשתו הרביעית הייתה אליזבת (לייזה) נג'יב חלבי, אמריקנית ממוצא נוצרי-לבנוני. היא נישאה לחוסיין ב-15 ביוני 1978, וקיבלה את השם "המלכה נור". לזוג נולדו חמזה (1980), האשם (1981), אימאן (1983), וראיה (1986). ראו גם ממלכת ירדן אירועי ספטמבר השחור לקריאה נוספת אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, תרגום מאנגלית: דפנה ברעם, הוצאת דביר, 2009 תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, הוצאת כתר, 2005 משה ז"ק, חוסיין עושה שלום, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1996 קישורים חיצוניים אתר זיכרון רשמי למלך חוסיין הפרק אודות המלך חוסיין מתוך סדרת התעודה אויבים המביאה את סיפורם של מנהיגי ערב \| אויבים באתר, כאן \| תאגיד השידור הישראלי הערות שוליים * קטגוריה:אבירי מסדר גיזת הזהב קטגוריה:מלכי ירדן קטגוריה:מונרכים שהיו חברי הבונים החופשיים קטגוריה:מסדר ג'ון הקדוש קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות הצלב הגדול קטגוריה:מעוטרי מסדר אומיה קטגוריה:מעוטרי עיטור הכוכב של יוגוסלביה קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה קטגוריה:בוגרי האקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט קטגוריה:חובבי רדיו קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס להבנה הדדית קטגוריה:בוגרי בית הספר הארו קטגוריה:עבדאללה הראשון, מלך ירדן קטגוריה:ירדנים שנולדו ב-1935 קטגוריה:נפטרים ב-1999	2024-09-30T10:36:51
רכב קרבי משוריין	ממוזער\|350px\|רכב קרבי משוריין של צה"ל (בכיוון השעון): נגמ"ש מרכבה (נושא גייסות משוריין), דחפור די-9 משוריין (ציוד מכני הנדסי), משגר רקטות M-270 MLRS מנתץ (ארטילריה מתנייעת), מרכבה סימן 4מ (טנק). שמאל\|ממוזער\|250px\|טנק מרכבה סימן 3ד קס"ג – דוגמה לרכב קרבי משוריין רכב קרבי משוריין (בראשי התיבות: רֶקֶ"ם) הוא רכב בעל מיגון ושריון לכלי רכב שמשמש ללחימה או לתמיכת לחימה. רק"מים נמצאות בשימוש כל חילות היבשה ומשמשים אותם כאמצעי לחימה, אמצעי מיגון וסיוע בלחימה וככלי לשינוע. מאפיינים ממוזער\|250px\|נגמ"ש M-113. תובת הנגמ"ש שימשה בסיס למגוון רב של כלים, ובהם תותח נ"ט, אמבולנס ורק"ם חילוץ ממוזער\|250px\|תותח מתנייע PzH2000 תוצרת גרמניה רכב משוריין הוא בדרך כלל רכב כבד בעל מעטה שריון ואמצעי מיגון המסוגל לספוג פגיעה מכלי נשק שונים, על פי סוג השריון, תוך שמירה על מערכותיו החיוניות ושלום הנוסעים בו. כלי רכב שלא יוצרו עם שריון ומיגון כזה הוסף להם מאוחר יותר (כגון אוטובוס, מכונית־שרד או רכב שטח) נקראים בעברית "רכב ממוגן". דגמי הרכב המשוריין סוגים נפוצים של רכב משוריין הם הטנק, התותח המתנייע, נושא הגייסות המשוריין, רכב ההנדסה הקרבית ומשחית טנקים. סוגים אלה מהווים בסיס למרבית כלי הרכב בעלי השימושים המשניים, כגון נגמ"ש לחימה, תותח נ"מ מתנייע, טנק חילוץ, נגמ"ש חימוש, נגמ"ש לוגיסטיקה, רכבי אספקה (דוגמת האלפ"א בצה"ל) וזחל"ם. כלי נשק וחימוש לרוב רכב קרבי משוריין נושא עליו גם כלי נשק בנוסף למיגון, בדרך כלל מקלעים, כדי לאפשר ללוחמים שבכלי להגיב לאש אויב ולהגן על עצמם. חיל הרגלים ופלסי חיל ההנדסה הם היחידים שגם פורקים מהכלים לטובת לחימה רגלית בשטח פתוח וחשוף ובשטח אורבני ובנוי. בכלי רק"ם מסוימים (כגון טנקים ותומ"תים) הנשק נועד בעיקר למטרות התקפיות וכולל חימוש כבד יותר בנוסף למקלעים. יש כלי רק"ם, כגון טנקי גישור, שאינם חמושים. כלי נשק נפוצים על רק"ם: מקלעים – לרוב בקליבר 7.62 מ"מ, מיועדים בעיקר להגנה עצמית ולעיתים לאש רתק התקפית. מקלע מקביל / מקלע בשלט רחוק – לרוב מקלע כבד בקליבר 0.5 אינץ' הנשלט מתוך הכלי, ומטרתו התקפת מטרות אויב, סיוע באש כבדה ומדויקת לחי"ר ואש רתק כבדה. מרגמה – מיועדת לסיוע קרבי וירי מגוון פצצות כגון רסס, מיסוך עשן ותאורה. מרגמת סיוע היא לרוב בקוטר 60 מ"מ, אך ישנם כלי רק"ם בהם המרגמה היא החימוש העיקרי, ואז קוטרה הוא 120 מ"מ ומעלה. משגר טילי נ"ט – נגד טנקים וכלי רק"ם אחרים. תותח אוטומטי בקליבר 20–40 מ"מ – החימוש העיקרי של נגמ"ש לחימה, מטרתו התקפית והוא יעיל נגד מגוון מטרות בהם חי"ר, מבנים וכלי רק"ם אחרים. תותח טנק – החימוש העיקרי של הטנק, תותח מדויק וכבד בקליבר 75–125 מ"מ שייעודו העיקרי הוא השמדת כל מטרה יבשתית בשדה הקרב, ובפרט טנקים אחרים. תותח הוביצר – החימוש העיקרי של התותח המתנייע (תומ"ת), משמש לירי ארטילרי. תכנון וייצור של רכב משוריין חלק מסוגי הרכב המשוריין מתוכננים באופן ייעודי לביצוע תפקיד מסוים, כגון טנקים, אך חלק גדול מנצלים תכנונים קיימים תוך ביצוע התאמות נדרשות. יש דוגמאות למשפחות של כלי רכב משוריינים, כל אחד עם תפקיד שונה, הבנויים על גבי תובה אחת וגרסאותיהם נבדלות זו מזו רק בסוג הצריח, החימוש והאמצעים שמותקנים על הכלי. ברוב מהמקרים מדובר בהסבות בדיעבד של טנקים ונגמ"שים תוך ניצול התובה הקיימת, אך בצבאות של מדינות עשירות ומתקדמות נפוץ יותר גם תכנון מראש של משפחת רק"ם המבוססות על אותה תובה ואותם מכלולים. דוגמה למשפחה של כלי רק"ם היא הכלים המבוססים על טנק השרמן: טנק, תותח מתנייע, משגר רקטות, אמבולנס וטנק חילוץ, כאשר חלק מהכלים הם הסבות בדיעבד שלא היו חלק מהתכנון המקורי של הכלי. עוד דוגמה היא משפחת הכלים המבוססת על נגמ"ש ה־M-113 שכוללת לצד הנגמ"ש הבסיסי כלים ייעודיים כגון ה־M163 VADS, הצ'פארל ואלפ"א. נגמ"ש הסטרייקר האמריקני תוכנן מלכתחילה כמשפחה של כלים – החל מרכב סיור קל וכלה בתול"ר 105 מ"מ מתנייע המבוססים על אותו מרכב, דבר המקל מאוד על אחזקת צי כלי רכב כזה. מנגד, נגמ"ש האכזרית מבוסס על טנק T-55 שהצריח שלו באופן שלא היה קיים בתכנון המקורי ונעשה על מנת ליצור נגמ"ש כבד במהירות ובזול יחסית. בצבאות גדולים ישנם מקרים הפוכים, בהם כל תפקיד ממולא על ידי רכב שתוכנן למשימה באופן ייעודי כולל תובה חדשה. העלות הגבוהה של תכנון ופיתוח רכב חדש גורמות לכך שמצב זה נדיר וקיים בעיקר בצבאות גדולים, בדרך כלל של מדינות בעלות אמצעים. ממדים ותכונות הרק"ם הוא לרוב כלי זחלי וכבד. בגלל משקל המיגון שעליו וגודלו משקלו מגיע לעשרות טונות. מבנה הרכב מקנה לו קשיחות רבה המאפשרת לנגח בעזרתו מבנים מסוימים וכלי רכב רגילים. לצד הרק"ם הכבד, ישנם גם כלים קלים יותר שמשקלם נע בין עשר לעשרים טונות. כלים אלה הם בדרך כלל בעלי גלגלים ומשמשים לסיור והתערבות מהירה. יתרונם הגדול על הרק"ם הכבד הוא תחזקה קלה יותר ויכולת להובילם באופן אווירי. רוב הרק"מים מונעים על ידי מַזְקוֹ"ם (מערכת זחלים קפיצים ומרכובים) – מערכת הנעה שבה הגלגלים נעים על גבי רצועה עשויה חוליות מתכת המסתובבת מתחתיהם (ומכונה "זחל"). צורת הנעה זו מקנה אחיזה טובה יותר ומפזרת את משקלו של הרכב הכבד על פני שטח גדול, וכך מאפשרת תנועה גם בשטחים שרכב רגיל עשוי להתחפר ולהתקע בהם. המזקו"ם אינו סובל מתקרים. הנעה זחלית חשופה לבלאי גבוה בשל החיכוך בין חוליות השרשרת. אחזקת הזחל יקרה ומסובכת יותר מאשר אחזקת גלגלים. מאפיינים הגנתיים הסוואה והקטנת חתימות ממוזער\|250px\|נגמ"ש לחימה/משחית טנקים M901 עם סכמת הסוואה מנומרת. המושג חתימה מתייחס לעוצמת האותות מסוג מסוים שהכלי מייצר ומאפשרים את גילויו וזיהויו כמו החזרת אור, יצירת רעש ופליטת חום. הנמכת חתימת עין מבוצעת על ידי צביעת הכלי כך שהניגודיות שלו ביחס לשטח תהיה נמוכה. כמעט כל כלי הרכב הצבאיים צבועים בצבעי הסוואה: בצה"ל – חאקי־זית, בצבאות אירופה – בסכמות מנומרות, בארצות מושלגות בלבן ואילו בארצות הברית בצהוב בהיר (צבע מדברי). כיום, עם התפתחות אמצעי ראיית הלילה, לסכמת הצביעה משקל משני במניעת התגלות הרכב. גם צורת הכלי משפיעה על החתימה, וכלים בעלי מבנה נמוך הם בעלי חתימת עין נמוכה יותר. עם התפתחות מערכות הראייה התרמיות (מערכות ראיית לילה ה"רואות" את החום שפולט הכלי) וטילי נ"ט מתבייתי תת־אדום הפכה גם הקטנת החתימה התרמית לבעלת חשיבות. נעשים ניסיונות בדרכים שונות להקטין את הטמפרטורה של הדופן החיצונית של הכלי. הקטנת חתימת רעש יכולה להיעשות למשל על ידי פיתוח מנועים שקטים יותר. הקטנת חתימת מכ"ם שכיחה פחות בכלי רכב קרקעיים. גם פיזור עשן במטרה להסתיר את הכלי היא טכניקה להקטנת חתימת עין, אולם יעילותה משתנה מאוד בהתאם לנסיבות, והיא מנצלת אמצעים מתכלים כמו דלק או רימוני עשן. לאחרונה נעשים גם ניסיונות להפיכת חפצים לבלתי נראים. רעיון זה נחשב עד לא מזמן כמדע בדיוני אך צבאות שונים עוסקים במחקר בתחום וייתכן כי בעתיד ניתן יהיה ליישם מערכות כאלה ברכב משוריין. מיגון פסיבי הסוג השכיח והוותיק יותר של מיגון רכב משוריין הוא על ידי בניית דופן קשיחה ובעלת עובי גדול יחסית לכלי, כך שחימוש שנורה עליו לא יחדור אותו ויפגע באנשי הצוות. ההגדרה מקיפה צורות מיגון נוספות פרט לשריון. ממוזער\|שמאל\|250px\|דחפור D9R עם מיגון דור 4 של צה"ל. מיגון הדחפור כולל לוחות שריון על תא המפעיל והמערכות המכניות, חלונות מזכוכית משוריינת ומיגון "כלוב" כנגד רש"ק חלול. המיגון הפסיבי כולל מספר סוגים: עטיפת הרכב בלוחות שריון עשויים פלדה או חומרים מרוכבים (כגון צ'ובהם או חומרים קרמים אחרים) שחוזקם הפיזי וגמישותם מאפשרים להם להדוף קליעים, רימונים, רסס, פיצוצים ואף נשק נ"ט (תלוי בסוג השריון). ניתן לשפר את רמת המיגון באמצעות שינוי הגאומטריה של השריון (כגון שריון משופע) או בנייתו ממספר שכבות של חומרים שונים (שריון מרוכב), לעיתים עם מרווחי אוויר ביניהן. קיימים סוגי שריון שנקראים באופן גנרי שריון מרוכב, העשויים מחומרים שהם קשים יותר מפלדה כגון סיבים קרמיים וחומרים מרוכבים. סוגי החומרים משתנים ממדינה למדינה ואופן ייצור לוחות השריון המתקדמים נחשב במרבית המדינות לסוד צבאי. במקרים בהם יש צורך לשמור על שדה ראייה עבור מפעילי הכלי בלי להפחית את רמת המיגון עושים שימוש בזכוכית משוריינת ליצירת חלונות. קיימת גם תצורה של מיגון פסיבי המכונה "מיגון כלוב" (נקרא גם "מיגון סולמות" ו"מיגון סטטיסטי") שבה סדרת מוטות מתכת מוצבים בסמוך אחד לשני, אך לא בצמוד, במרחק מה מגוף הרכב המשוריין. המבנה שיוצרים מוטות המתכת מזכיר סולמות, או כלוב, ומכאן שמו של מיגון פסיבי זה. תצורת מיגון זו נועדה כנגד מטען חלול חד־שלבי הנפוץ בעיקר ברקטות נ"ט כגון לאו, RPG-7 ודומיהן. היא איננה יעילה כהגנה מפני טילי נ"ט טאנדם, פגיעת קליעים או רסיסים, ומשמשת כשכבת הגנה נוספת לשריון לוחות פסיבי. מטרתה להסב נזק מבני למטען החלול, שישבש את יעילותו, או לגרום לו להיזם במרחק גדול מדי מגוף הרכב המשוריין ובכך להקטין את יכולת חדירות השריון שלו. מיגון זה קיים היום על נגמ"שי הסטרייקר האמריקאים ורכבי הווריור הבריטים בעיראק ועל דחפור די-9 משוריין, הנגמחו"ן וטנק החילוץ M-88 בישראל. קיימים גם אמצעי מיגון מאולתרים, כגון שקי חול, למשל בנגמ"שים כמו ה M-113 והסטרייקר. השקים מוצבים מעל המיגון המקורי של הכלי. השימוש בשקי חול הוא לרוב אלתור שמתבצע על ידי החיילים בשטח, שלא מרוצים מהביצועים של המיגון התקני שהותקן ברכב. לעיתים משתמשים בשריון מאולתר המכונה "סנדוויץ'". שריון כזה כולל שני לוחות פלדה (בדרך כלל דקים) וביניהם חומר אחר – לרוב עץ, בטון או חול. שריון כזה הותקן בכלי הרכב שעלו לירושלים הנצורה בשיירות, בזמן מלחמת העצמאות. מיגון ריאקטיבי ממוזער\|שמאל\|250px\|נגמ"ש לחימה (IFV) מדגם בראדלי עם מיגון ריאקטיבי. ניתן לראות בבירור את קסטות חומר הנפץ שהותקן בחזית הכלי, בצדדיו ואף על צריחו. חבילת מיגון זו היא מתוצרת חברת רפא"ל הישראלית. מיגון ריאקטיבי הוא סוג שריון המגיב לפגיעת נשק בצורה המקטינה את הנזק לרכב עליו מותקן המיגון. מיגון כזה יעיל בעיקר נגד חימוש מטען חלול. קיימים סוגים שונים של מיגון ריאקטיבי, אולם מרביתם עושים שימוש ביחידות של חומר נפץ הודף המותקנות על הדופן החיצונית של הרכב ומתפוצצות עם פגיעת החימוש, וכך מפחיתות משמעותית את יעילותו. טכנולוגיה זו פותחה לאחר מלחמת ששת הימים על ידי חוקר גרמני בשם מנפרד הלד שעסק בניתוח הפגיעות שנגרמו לטנקים ישראליים במלחמה. הפיתוח של הלד הוא הבסיס למרבית מערכות המיגון הריאקטיבי המצויות בשימוש כיום. מיגון אקטיבי ממוזער\|250px\|מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח" (מכ"ם ומשגר אמצעי יירוט) על מרכבה סימן 4מ, מבצע צוק איתן. קיימים שני סוגים של מערכות הגנה אקטיביות עבור טנקים: מערכות הגנה "רכות" המשבשות את מערכות ההנחיה של טילים מונחים נגד טנקים, ומערכות הגנה "קשות" המיירטות את האיום במהלך מעופו לעבר הטנק. פיתוחם של מערכות ההגנה האקטיביות ידע שיטות שונות ופיתוחים רבים. החל ממערכת הגנה שפותחו בסופם שנות ה־40 של המאה ה־20, זאת כי בתקופה זו איכות הפלדה הייתה נמוכה והמשמעות של שריון עמיד היא משקל רב ופגיעה ביכולת התנועה והעבירות, אחת משלוש היכולות העיקריות והחשובות בטנק. המערכות שפותחו בשנים היו "צמודות דופן", אלו היו מבוססת על רשתות המקיפות את הצריח ויירוט פיזי של האיום באמצעות מטעני רסס. בעשורים האחרונים פותחו מספר מערכות מסוג זה, בשל האיום שנשקף מפני רקטות נגד טנקים וטילים נגד טנקים: החל במערכת השטורה המורכבת משבשים ומיועדת לשיבוש מערכות ההנחיה של הטילים, עבור במערכת הארנה ליירוט פיזי וכלה במערכת מעיל רוח המבצעית, המשלבת שיבוש של מערכות ההנחיה (הגנה "רכה") ויירוט של האיום בעזרת כדוריות מתכת (מטען רסס; הגנה "קשה") היסטוריה ממוזער\|250px\|שמאל\|טנק סימן 1 הבריטי. הרכב הקרבי המשוריין הראשון ממוזער\|250px\|שמאל\|זחל"ם M3 אמריקני שהיה בשימוש צה"ל ממוזער\|250px\|שמאל\|טנק־דחפור שרמן בעקבות עליית כוח האש במלחמת העולם הראשונה, הבינו הצבאות המודרניים שבמגבלות הטכנולוגיות שריון אישי הוא חסר טעם. לעומת זאת, רכב משוריין היה רעיון שנשקל בחיוב מאחר שכלי רכב ממונע יכול לסחוב מעטה שריון עבה ועמיד יותר מאשר חייל רגלי פשוט. אף על פי שתותחים בעלי שריון ועגלות עץ שהגנו על רובאים הופיעו עוד במאה ה־19, ב־1916 הופיע הרכב הממונע המשוריין הראשון בשדה המערכה: היה זה הטנק הבריטי "סימן 1". מאז החל מרוץ חימוש בין טנקים וכלי רכב משוריינים ורוב הצבאות המודרניים פיתחו חיל שריון המושתת על טנקים משוריינים ובעלי תותח כבד. מנגד, פותחו אמצעי נגד – כגון תותחי נ"ט, רקטות נ"ט וטילי נ"ט – כדי לחדור את השריון של הטנקים. בזמן מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה נוספו לארסנל גם נושאי גייסות משוריינים (הנגמ"ש הראשון פותח במלחמת העולם הראשונה אך לא היה נפוץ בה), כלי הנדסה משוריינים ורכבי תמיכת־קרב בעלי שריון להגן על הלוחמים, המכונאים ותומכי־הלחימה שבתוכו. מובילי הגייסות והמשוריינים (שלא היו טנקים) הראשונים היו הזחל"מים, רכב משוריין עם הנעה שמשלבת בין רכב אופני (גלגלים מקדימה) לרכב זחלי (מזקו"ם מאחורה). רוב דגמי הזחל"ם אופיינו בשריון עבה בדפנות הרכב אך בתא לחימה פתוח, ללא גג. גרסאות רבות של דגמי הזחל"ם ששירתו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה כדוגמת זחל"ם ה-M3 נרכשו החל משנת 1948 בכל העולם על ידי צבא ההגנה לישראל, והובאו לישראל. הזחל"מים בישראל הופעלו כבר במלחמת העצמאות, והפכו לכלי לחימה עיקריים לשימוש החרמ"ש (חיל רגלים משוריין), בו פותחה תורת לחימה מיוחדת עבורם, אשר באה לידי ביטוי בהצלחה במלחמות ישראל. הזחל"מים בצבא ההגנה לישראל שולבו בכל חילות המערך הלוחם, כאשר שימשו גם כבסיס למרגמות 81 מ"מ, כנושאי תותח 75 מ"מ, כנושאי תותחי נ"מ 20 מ"מ, כרכב לשיגור טילי נ"ט SS-10, כרכב פיקוד משוריין, וכרכב חילוץ וסיוע הנדסי. הזחל"מים שירתו בצה"ל ככלי לחימה עיקריים עד לאמצע שנות ה־70 של המאה ה־20, כאשר לקראת סוף המאה, שימשו בעיקר כרכבי סיור בט"ש. יתרונו הגדול של הזחל"מ הייתה השילוב בין אופי נהיגה ויציבות בדרכים כשל משאית קלה, עם יכולת עבירות משופרת ללא כל הכנות מיוחדות. הזחל"מ היה ניתן לתפעול בביטחון ולאחר הכשרה קצרה, על ידי כל מי שהורשה לנהוג במשאית. עדות לשימוש של צה"ל במשוריינים כבר במלחמת העצמאות בשנת 1948 ניתן למצוא לאורך כביש תל אביב־ירושלים, באזור שער הגיא, שם פזורים שרידים של משוריינים שנפגעו בקרבות שיירות ההספקה לירושלים במהלך המלחמה. בשנות ה־50 של המאה ה־20 כבר תוכננו שתי משפחות נגמ"שים ששינו את ההיסטוריה של הרק"ם: ה־M-113 האמריקני וה־BMP הסובייטי. במקביל, פותחו שריוניות (נגמ"שים אופניים) עבור שדות הקרב של אירופה, המקום בו שיערו אז שתתקיים עיקר לוחמת היבשה של עימות בין־גושי עתידי. שתי משפחות אלה של נגמ"שים הפכו לנגמ"שים הנפוצים בעולם. כל אחת מהן כללה עשרות ואריאנטים, דגמים, גרסאות ושיפורים. כלים אלה נמצאים גם היום בשירות צבאות שונים ברחבי העולם (כולל צבא ארצות הברית, צה"ל ועוד) אך נחשבים למיושנים ופגיעים. בשנות ה־70 של המאה ה־20 פותחו תומ"תים ממוגנים, רכבי חילוץ והנדסה המבוססים על טנקים, טנקי גישור, טנקי־דחפור ועוד. בשנים אלה הופיעו בשדה הקרב רקטות נ"ט וטילי נ"ט, שהיוו איום מסוכן על כוחות השריון ונתנו לחיל הרגלים יכולת רחבה ומסוכנת להשמיד רק"מים ומטרות משוריינת. יעילותם של רקטות וטילי הנ"ט נגד חיל השריון הודגמה במלחמת יום הכיפורים, והללו מהווים עד היום איום רציני שמתכנני ומפעילי רק"ם חייבים להתמודד עמו. בעוד שטילי הנ"ט השתכללו והפכו לנשק מונחה יקר, המתמחה בחדירת שריון כבד של טנקי מערכה, רקטות הנ"ט – ובייחוד RPG-7 – זכו לתפוצה המונית והקנו לכל לוחם את היכולת לפגוע ולהשמיד מטרות משוריינות, אחרי אימון מועט בלבד. בתגובה לכך, החלו שוב פיתוחים בשריון ובאמצעי המיגון, ביניהם: "בלטנים", תמרוני התחמקות, ניסויים בחומרים שונים ולא רק בפלדה (החל מאורניום מדולדל וכלה בכובהאם), תוספות שריון בנקודות תורפה ומיגון ריאקטיבי. בסוף שנות ה־80 של המאה ה־20 התרחש עוד גל של פיתוחי רק"מים, ובהן פותחו נגמ"שים הכבדים (דוגמת האכזרית), נגמ"שי לחימה (IFV), תומ"תים ממוגנים ומשופרים, כלי צמ"ה משוריינים (שכלול של דחפורים ממוגנים, שהופעלו כבר במלחמת העולם השנייה), טנקים מתקדמים ועוד. בתקופה זו החלו בהכנסת מערכות אלקטרוניות מתקדמות לרק"ם, בייחוד לטנקים, ביניהן מערכות בקרת ירי מתקדמות, שליטה, בקרה, קשר ופיקוד, שבשים למיניהם ואמצעי ראיית לילה מתקדמים. במאה ה־21 הבשילה טכנולוגיית המיגון האקטיבי בו מערכות טכנולוגיות מורכבות ומתוחכמות מגינות על הכלי על ידי מניעת הפגיעה של האיום, בין בהחטאה (בשל שיבוש מערכת ההנחיה) ובין בהשמדה פיזית של האיום לפני שיפגע בכלי. נכון ל־2017, מערכת ההגנה האקטיבית (הקשה) המבצעית היחידה לכלי רק"ם היא "מעיל רוח" הישראלית, המותקנת על טנקי המרכבה סימן 4מ ונגמ"שי נמ"ר ונמ"ר הנדסי. סוגי רק"ם ממוזער\|250px\|טנק T-34 סובייטי ממוזער\|250px\|שמאל\|תותח מתנייע "רוכב" M-109 ממוזער\|250px\|טנק חילוץ M88 טנק: דוגמאות: טנק המרכבה, מגח, T-72 ופאנצר. נגמ"ש (נושא גייסות משוריין) APC: דוגמאות: M-113, BRDM, BTR, MT-LB, סטרייקר, אכזרית, נמ"ר. נגמ"ש לחימה IFV: דוגמאות: M2/M3 בראדלי, ווריור, BMP-1 ופומה. משחית טנקים: דוגמה: שטוג סימן 3, פרא. רכב חילוץ משוריין (טנק חילוץ) ARV: דוגמאות: נמ"רה (נגמ"ש מרכבה), M88 מבוסס פטון, M32 מבוסס שרמן, פר"ג. רכבי לוגיסטיקה (קיימים סוגים שונים של כלי רכב מבוססי נגמ"ש לנשיאת תחמושת, רפואה, שליטה ובקרה (שו"ב) וכו'): רכבי הנדסה קרבית: נגמש"י הנדסה: כגון פומ"ה ונמ"ר הנדסי. טנקי הנדסה: טנק גישור, טנק מורג, טנק־דחפור. כלי צמ"ה מבוססי תובת טנק כגון הטרייר (רק"ם), הגריזלי (רק"ם) והטרוג'ן (רק"ם). כלי צמ"ה משוריינים כמו דחפור די־9 משוריין, יעה אופני ומחפר ממוגן. תותח מתנייע (תומ"ת): דוגמאות: תותח מתנייע M-109 דוהר, פריסט 155 מ"מ, Panzerhaubitze 2000 ועוד. משגר רקטות מתנייע רב־קני: דוגמאות: משגר רקטות M-270 MLRS, עברי על תובת שרמן ועוד. תותח נ"מ מתנייע: דוגמאות: "מחבט" M163, שילקה ZSU-23-4 "גאנדיש". קישורים חיצוניים סקירה על מערכות מיגון אקטיביות, פורום צבא וביטחון, פרש חשיפת מערכת "מעיל רוח" הישראלית בתערוכת LIC 2005, פורום צבא וביטחון, פרש הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה *	2024-07-10T21:06:22
מנגה	REDIRECT מאנגה	2015-09-26T11:05:04
הייאו מיאזאקי	הייאו מיאזאקי (ביפנית: 宮崎駿; נולד ב-5 בינואר 1941) הוא אנימטור, במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק אנימה ואמן מאנגה יפני. מיאזאקי הוא מקים סטודיו ג'יבלי, והוא נחשב לאחד הבמאים הגדולים ביותר ביפן, כמו גם לאחד מבמאי האנימציה הגדולים והמשפיעים בעולם. סרטיו ידועים כשופעים מסרים חברתיים ואלגוריות, החל מביקורת על האדם הנוהג להשמיד את הטבע ואת קהילתו שלו, ועד לחשיבות העזרה ההדדית, התרומה לטבע, הנדיבות וההגדרה העצמית. דבר נוסף המייחד חלק מהם הוא חוסר מתן תארים כמו "טוב" או "רע" מוחלטים. הסגנונות בהם הוא מביים נעים בין סרטי הרפתקאות מהירים ("הנסיכה מעמק הרוחות"), סרטי חניכה-לבגרות איטיים ("השכן הקסום שלי טוטורו") ועד לשילוב בין השניים ("המסע המופלא"). מיאזאקי זכה בפרס האוסקר על סרטו "המסע המופלא" בשנת 2003. בין הכינויים להם זכה: "אקירה קורוסאווה של האנימציה" ו"וולט דיסני של יפן". מיאזאקי שונא את זה האחרון, כיוון שהוא אינו רואה את עצמו כאיש העומד בראשה של אימפריית אנימציה, אלא כאנימטור (כך החל את עבודתו) שהתמזל מזלו ליצור סרטים עם נגיעה אישית שלו. ביוגרפיה נעוריו ותחילת דרכו הייאו מיאזאקי נולד בשנת 1941 בטוקיו שביפן. משפחתו הייתה בעלת מפעל לייצור חלקי חילוף למטוסים. בתי הספר בהם התחנך (לאחר מלחמת העולם השנייה) נוסדו בהשראת החינוך האמריקאי. במהלך ילדותו והתבגרותו הוא נחשף לתעשיית הקומיקס והמאנגה (המצליחה מאוד ביפן), ואף לאנימציה, וגילה באמנויות אלה עניין רב. הוא צפה ב"אגדת הנחש הלבן", שהיה סרט האנימה הצבעוני הראשון באורך מלא, ולפי דבריו היה זה אחד הסרטים בעל ההשפעה הגדולה ביותר על חייו. עם סיום לימודי התיכון שלו הוא החל ללמוד באוניברסיטת גקושואין (שהתרכזה בלימוד פוליטיקה וכלכלה), שם קיבל תפיסת עולם שמאלנית-קיצונית מבחינה פוליטית, והחל לחקור ספרות ילדים אירופאית (סרטו "הטירה הנעה" מתבסס בחופשיות על ספרה של סופרת מערבית). משום אהבתו הרבה לאנימציה, לא חיפש מיאזאקי בתום לימודיו עבודה בתחום הכלכלה או הפוליטיקה, ולאחר שלושה חודשי הכשרה בשנת 1963 התקבל לעבודה באולפני טואי אנימציה. עבודתו הייתה קשה ושכרו זעום - הוא נאלץ לעבוד כמי שמצייר את כל הפריימים שבין הראשון והאחרון. הייתה זו עבודה לא מספקת, ומיאזאקי הרגיש כי הוא אינו יכול למצות בה את יכולתיו. מיאזאקי לקח חלק באותה התקופה בהפקה של סרט האנימציה "מצעד הכלבלבים" והסדרה המצוירת "ילד הזאב קן". בשנת 1965 לקח גם חלק בהפקה של הסרט "מסעותיו של גוליבר מעבר לירח". השינוי הגיע לאחר שנה, כשמיאזאקי נבחר להנהיג את האיגוד המקצועי של עובדי חטיבת האנימציה בשותפות עם איסאו טקהאטה, אנימטור בכיר ממנו. הסרט הראשון שהשניים השתתפו בהכנתו יחדיו היה "ההרפתקה הגדולה של הורוס, נסיך השמש", שבויים על ידי טקהאטה. מיאזאקי שמח מאוד על השתתפותו בסרט, והשפיע עליו רבות. הוא יצא לאקרנים לאחר שלוש שנות עבודה, וזכה להערכה ביקורתית מחד ולכישלון מסחרי מאידך (הוא יצא בהפצה מוגבלת). מיאזאקי פגש בטואי את אשתו לעתיד, אקמי אוטה, שעבדה כאנימטורית וזמן מה לאחר שהתחתנו ב-1965 פרשה מעבודתה כדי לגדל את שני ילדיהם. בשנת 1969 לקח חלק בהפקת סרט האנימציה "העולם המופלא של החתול במגפיים" אשר בוים על ידי קימיו יאבוקי. מיאזאקי יצר גם את עיבוד מאנגה לסרט לצורך קידום הסרט. בשנת 1969 מיאזאקי לקח גם חלק בהפקה של סרט האנמציה "ספינת הפנטום המעופפת". בהמשך מיאזאקי כתב ואייר את סדרת המאנגה "אנשי המדבר" שפורסמה במקור בין ספטמבר 1969 למרץ 1970. ב-1971 מיאזאקי לקח חלק בפיתוח סרט האנימציה "Animal Treasure Island" ויצר גם את עיבוד המאנגה לסרט לצורך קידום הסרט. במהלך 1971 מיאזאקי לקח גם חלק בפיתוח סרט האנימציה "עלי באבא וארבעים הגנבים" . מיאזאקי עזב את אולפני האנימציה של טואי באוגוסט 1971, והתקבל לעבודה באולפני "A Production" שם הוא לקח חלק בבימוי 23 פרקים בסדרה "Lupin the 3rd Part I". באותה התקופה מיאזאקי החל גם לקחת חלק בהפקה של סדרת אנימציה המבוססת על סדרת ספרי הילדים של הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן "בילבי בת-גרב" כאשר הוא יצר עבור הסדרה את הסטוריבורד. הסדרה בוטלה לבסוף משום שלינדרגן לא הייתה מוכנה לתת את אישורה להפקתה. בשנים 1972 ו-1973 מיאזאקי כתב, עיצב והנפיש את שתי הסרטונים הקצרים "" אותם ביים איסאו טקהאטה. ביוני 1973 עזב את אולפני "A Production" והחל לעבוד באולפני Zuiyō Eizō. בתקופה זו מיאזאקי וטקהאטה עבדו ביחד על סדרת אנימציה המבוססת על סדרת ספרי הילדים "היידי בת ההרים". ביולי 1975 אולפני Zuiyō Eizō הפכו לניפון אולפני אנימציה. בשנת 1978 מיאזאקי ביים גם את סדרת האנימציה "קונאן ילד העתיד" המבוססת על ספרו הפוסט אפוקליפטי של הסופר האמריקני אלכסנדר קי "The Incredible Tide". קריירת הבמאי פריצת הדרך אחת הסדרות הבולטות ביותר שמיאזאקי ביים הייתה "לופן השלישי". משום הצלחתה הרבה, פנו האולפנים שהפיקו אותה אל מיאזאקי וביקשו ממנו שיביים סרט אשר יתבסס עליה. כך מיאזאקי ביים את סרט האנימה הראשון שלו, "לופן ה-III: טירתו של קליוסטרו", בשנת 1979. הסרט זכה לאהדה והצלחה רבה, ומיאזאקי התפרסם מאוד בארצו. ואולם, כישרונותיו הבולטים, אשר הפכו אותו לאחר מכן לאחד מגדולי במאי יפן,- ניכרו בעיקר בסרטו השני "הנסיכה מעמק הרוחות" (במקור- "נאוסיקה מעמק הרוח"), בו השתתף גם טקהאטה. הסרט עסק באקולוגיה ואיכות הסביבה תוך כדי שילובם בתחום מדע בדיוני והפנטזיה. הוא התבסס על סדרת המאנגה שמיאזאקי עבד עליה באותה תקופה והיה בשלבים יחסית מוקדמים שלה. אף על פי שמסרו היה בעד הגנת הטבע, סחט הסרט תגובות נזעמות מפעילי איכות הסביבה; זאת מפני שטען כי האדם אמנם משמיד את הטבע, אך זה מצליח להתחדש, ובכך פוגע האדם רק בעצמו. בסרט זה ניכרו המרכיבים החשובים ביותר באופיו של מיאזאקי כבמאי: אלגוריות למצבים הקיימים במציאות, התמיכה בטבע, הצגת נשים כדמויות חזקות-נפשית ועצמאיות, ועיצוב דמויות מורכבות ואנושיות. מצד שני, הייתה בו נאיביות מסוימת, אמונה כי אפשר "לתקן את העולם" בקלות מעט רבה מדי; ומכיוון שהתבסס רק על חלק מסדרת המאנגה המקורית, נאלץ מיאזאקי ליצור לו "סוף אלטרנטיבי" שאף הוא לא היה מרוצה ממנו. "הנסיכה מעמק הרוחות", אף שהופק במשך כתשעה חודשים בלבד (הפקת סרטים מסוג זה עלולה לקחת לעיתים יותר משנה, ואף מספר שנים), ונעשה כולו בעבודת יד ללא מחשבים, זכה להצלחה עצומה ושכנע את החברה בה הופק (Tokuma) להמשיך ולהעסיק את מיאזאקי וטקהאטה בתור במאים. על מנת להבטיח הפקת סרטים נוספים שלהם מימנה החברה אולפן אנימציה חדש שזכה לשם "Ghibli Studios" ("אולפני ג'יבלי") בידי מיאזאקי. אותה חברה גם החזיקה בבעלותה את המגזין "Animage" שמיאזאקי צייר עבורו את סדרת "הנסיכה מעמק הרוחות". אותה סדרה הושלמה ב-1994, והסתיימה בצורה שונה מאוד מהסרט. העבודה באולפני ג'יבלי סרטו הבא של מיאזאקי, "הטירה בשמיים" (במקור: "המצודה בשחקים לפוטה"), היה הסרט הראשון באורך מלא שהופק ב-"אולפני ג'יבלי". מיאזאקי גייס לצורך הכנתו רבים מהאנשים שתרמו בהכנת "הנסיכה מעמק הרוחות", שחלקם אף הפכו לאחר מכן לחברים קבועים בהכנת סרטיו. בין השאר ג'ו היסאישי, אשר היה מלחין הפסקול והתפרסם מאוד ביפן; מיציו יאסודה, שעסקה בצביעת פריימים; וקונדו קצויה, אנימטור ומעצב אשר לאחר מכן הפך לאיש מפתח בולט מאוד באולפני ג'יבלי. גיבורי הסרט היו כורה פחם צעיר וילדה, המנסים למצוא אי מעופף אגדי בשם "לפוטה" (שם השאול מהספר "מסעי גוליבר" של ג'ונתן סוויפט) תוך כדי מאבק באיש-שלטון הרוצה לנצל את האי לטובת עצמו. בניגוד ל"נסיכה מעמק הרוחות", הסרט לא הציג פתרון חד משמעי לבעיות המורכבות אותן העלה, אלא הותיר לצופה לדון בהן בינו לבין עצמו. דבר נוסף שבלט בו היה הפניית אצבע מאשימה כלפי השלטון, שלאורך זמן רב הגדירו מיאזאקי כאחראי לבעיות העם. הוא לא זכה להצלחה מסחרית גדולה כשל "הנסיכה מעמק הרוחות", אך גם לא נחשב ככישלון קופתי כיוון שכיסה את עלויות ההפקה שלו. שמאל\|ממוזער\|250px\|גיבורי הסרט "השכן הקסום שלי טוטורו" לאחר "הטירה בשמיים" ביים מיאזאקי סרט שהיה כישלון קופתי מחד והצלחה ביקורתית מאידך: "השכן הקסום שלי טוטורו" (במקור: "שכני טוטורו"), שהיה שונה ואיטי יותר מסרטיו הקודמים. גם הדמויות הראשיות שינו את אופיין, ומגיבורים אמיצים ובטוחים בעצמם, הפכו לבני אדם הססניים, שעוברים מעין תהליך "חניכה" עד לבגרותם, דבר שהעניק לו פן אנושי ביותר. עלילתו התרכזה בשתי אחיות שמתיידדות עם רוח/שדון-טבע מהיער הסמוך למקום אליו עברו, לאחר שאימן לקתה במחלה קשה ואושפזה בבית החולים באזור. רבים מגדירים סרט זה כאישי ביותר של מיאזאקי, שכן הוא הכניס בו גורמים רבים מהביוגרפיה שלו ולאו דווקא הביע בו את דעותיו הפוליטיות: הסרט מתרחש בשנות החמישים בהן גדל בעצמו, מביע געגועים ליערות שהיוו חלק מנופי ילדותו (רובם כבר הושמדו בתקופה בה בוים הסרט), וגם אימו שלו לקתה במחלה קשה כשהיה צעיר. הסרט יצא זמן רב לאחר שבויים, במקביל ל"קבר הגחליליות", סרט אנימה-מלחמה שביים טקהאטה, על נער בן 14 ואחותו בת ה-4 המנסים לשרוד במלחמת העולם השנייה ביפן. היו לכך שתי סיבות: ראשית, האולפן חשב ש"טוטורו" עלול להוות סיכון קופתי כסרט בודד; ושנית, "קבר הגחליליות" נחשב לסרט כה מדכא עד כי האולפן האמין שיש לשדר במקביל לו סרט אופטימי. שני הסרטים זכו לביקורות מרשימות: "קבר הגחליליות" נחשב עד היום בעיני רבים לאחד מהעוצמתיים שבסרטי המלחמה והאנימה כאחד (כך גם לפי טענתו של מבקר הקולנוע רוג'ר איברט), כמו כן לאחד מהמשפיעים ביותר; "טוטורו" זכה בפרסים רבים ובביקורות טובות, ואף להערכה רבה מצד הבמאי אקירה קורוסאווה ושוב- מבקר הקולנוע רוג'ר איברט. על אף כל זאת, שני הסרטים נכשלו קשות בקופות, וזאת מפני ששניהם היו שונים מאוד זה מזה. "קבר הגחליליות" היה סרט מלחמה אכזרי, מציאותי ובעיני רבים מדכא עד מאוד, ואילו "טוטורו" היה אופטימי ביותר. בכל זאת, זכה האחרון להפיק לאולפני ג'יבלי רווח מחברה אשר רכשה את הזכויות לייצר בובות פרווה של דמויות הסרט. בובות אלה הפכו לפופולריות ומצליחות ביותר. "טוטורו", מכישלון קופתי בתור סרט, הפך ללוגו ולסמל של אולפני ג'יבלי. "שירות המשלוחים של קיקי" (במקור: "מכשפות משלוחי אקספרס"), המבוסס על ספר של הסופרת איקו קאדונו, יצא ב-1985 ועסק במכשפה קטנה המנסה להפעיל שירות משלוחים בעיר גדולה תוך כדי חניכתה לבגרות (ובכך דמה לקודמו - "טוטורו"). הוא הפך לסרט המקומי המצליח ביותר ביפן באותה שנה, ולסרט המצליח ביותר שהופק באולפני ג'יבלי באותו עשור. האולפן החל להתפתח עד מאוד בעקבות אותו סרט, ולבסוף הפך לאולפן האנימציה והקולנוע המצליח ביותר של שנות התשעים ביפן. זמן קצר לאחר התפרקות ברית המועצות התפכח מיאזאקי מהשיטה המרכסיסטית בה דגל במשך שנים ארוכות. הדבר השפיע מאוד על סרטו הבא- "חזיר באוויר" (במקור: "החזיר האדום"), שיצא בשנת 1993. גיבור הסרט היה, כפי שהשם מרמז,- חזיר, אך לא סתם חזיר: במקורו היה בן אדם, טייס ממלחמת העולם הראשונה אשר הפך לחזיר אנושי (לפי דברי מיאזאקי, במשך זמן רב רצה לביים סרט שגיבורו הוא חזיר). אויבו היה, כמו ב-"הטירה המרחפת", השלטון, אך מיאזאקי לא הציג לו חלופה טובה יותר, ובכך למעשה הפך אותו לריאליסטי ומפוכח אפילו יותר מסרטיו הקודמים. סרט הרפתקאות זה היה באופיו כבד מיצירותיו הקודמות של מיאזאקי, והפך למצליח ביותר ביפן באותה שנה. מיאזאקי מגיע למערב סרטיו של מיאזאקי זכו להערכה (ולרוב גם להצלחה) גדולה בתחומי יפן, אך רובם לא הפכו למוכרים במיוחד במערב. סרטו הראשון אשר גרם לפריצת דרך מבחינה זו היה "הנסיכה מונונוקי", שיצא בשנת 1997, והזכיר מאוד את "נאוסיקה" במבנהו, אף על פי שלא עורר את זעמם של פעילי איכות הסביבה כפי שעשה קודמו. בניגוד לסרטיו הקודמים של מיאזאקי, אשר פנו אל טווח גילאים רחב, היה "מונונוקי" מיועד בעיקר למבוגרים. הדבר התבטא, כמו ב-"החזיר האדום", במסרים מורכבים שלא פנו דווקא אל ילדים, אך הפעם- גם באלימות גרפית. הוא נצפה על ידי כ-12 מיליון איש (כעשירית מאוכלוסיית יפן), הכניס כ-18.5 מילארד ין יפניים (154 מיליון דולר) והפך למצליח ביותר בכול הזמנים ביפן (עד צאת "טיטניק" למסכי הקולנוע זמן קצר לאחר מכן) במקום "אי.טי.", שהחזיק בתואר למעלה מעשור. הוא אף שבר את שיא המכירות בקלטות וידאו לטווח קצר וארוך כאחד: שנה לאחר צאתו לקולנוע, 4 מיליון קלטות שלו נמכרו (ביפן, 200 אלף קלטות כבר מהוות סכום גדול מאוד). באותה שנה נחתם הסכם בין חברת "טוקומה" לבין דיסני, שהיה אמור לדאוג להפצת סרטיו של מיאזאקי במערב. דיסני העבירו את הטיפול בהפצת "מונונוקי" לאולפני "מירמקס", שדאגו להפקיד את ניל גיימן, אומן הקומיקס המפורסם, על כתיבת התסריט המעובד לאנגלית. ואולם, כשהסרט יצא סוף סוף למסכים בארצות הברית, הוא הוקרן במשך 4 חודשים בלבד ובלא יותר מ-150 בתי קולנוע, וגם בארצות אחרות הוא לא זכה לפרסום גדול במיוחד. בצורה זו, הצלחתו מחוץ לארצו הייתה פחותה מזו של רוב הסרטים המצוירים המערביים (אולפני מירמקס התלוננו על כך), והסתכמה בכ-6 מיליון דולר בלבד. הוא זכה בפרס האוסקר היפני לסרט הטוב ביותר, ונחשב בזמנו לסרטו הטוב ביותר של מיאזאקי אי פעם. לאחר שביים את סרט זה הודיע מיאזאקי כי הוא "אינו מתכוון להכין יותר סרטים בצורה כזו". מרבית האנשים לא ידעו למה כוונתו באומרו "בצורה כזו", ועל כן נפוצה השמועה כי מיאזאקי מתכוון לפרוש. למעשה, כוונתו הייתה לשיטה בה הוא עובד על סרטיו: מיאזאקי נהג לערוך בדיקה אישית ועצמאית על כל פריים-מפתח (הפריים הראשון והאחרון בכול סצנה) בסרט, וציירו מחדש אם לא מצא חן בעיניו (שיטה זו הגיעה לשיאה ב-"הנסיכה מונונוקי": כ-80,000 פריימים-מפתח היו בסרט). השיטה נדירה ביותר בקרב במאי האנימציה כיום, שכן העבודה הנדרשת בה מרובה ביותר ודורשת ראייה טובה וזריזות ידיים (רוב הבמאים מחזיקים באיש אחר הבודק או מצייר מחדש את הפריימים עבורם), ומיאזאקי טען כי שתי התכונות הללו נחלשו אצלו. הוא גם טען כי הקריירה שלו כאנימטור באה אל קיצה, אם כי ייתכן שבעתיד ימשיך לבצע עבודות כגון כתיבת תסריטים והפקות. ב-1998 הוא פרש רשמית מסטודיו ג'יבלי, והעביר את ניהול האולפן לבמאי צעיר ממנו- יושיפומי קונדו, אשר אף ביים סרט שמיאזאקי כתב את התסריט שלו- "לחישת הלב", שזכה להערכה רבה. ואולם, קונדו נפטר לאחר מספר שבועות ממחלה, והדבר שכנע את מיאזאקי להמשיך ולעבוד באולפן. לאחר מספר שנים יצא למסכים סרטו המפורסם ביותר במערב. שמאל\|ממוזער\|250px\| האקו, דמות משנה מ"המסע המופלא" "המסע המופלא" (במקור: "הפיכתן של סן וצ'יהירו לרוחות"), שיצא בשנת 2001, היה מיועד, בניגוד ל"מונונוקי" ובדומה לרוב סרטיו האחרים של מיאזאקי, לטווח גילאים רחב. גיבורתו הייתה צ'יהירו, ילדה קטנה המגיעה לעולם הרוחות ולומדת להכיר את החיים ואת עצמה. הסרט העפיל אף על טיטניק בהכנסותיו ביפן והפך לסרט הרווחי ביותר שם אי פעם. כשהכנסותיו הכוללות הסתכמו בכרבע מיליארד דולר, הוא אף הפך לסרט היפני המצליח ביותר בכול הזמנים; ואולם, אף שזכה להכרה מרובה יחסית מחוץ ליפן, הכנסותיו בארצות הברית הסתכמו בכ-10 מיליון דולר בלבד. הסיבה לכך הייתה השיטה בה הופץ בבתי הקולנוע שם: הקרנותיו החלו במספר מצומצם מאוד של בתי קולנוע, ולאט לאט התרחבה הפצתו ברחבי הארץ. מלבד הצלחתו בקופות, הביקורות בהן זכה היו מרשימות, והוא זכה ברשימת פרסים ארוכה, בין השאר בפרס דוב הזהב לסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בברלין, שנת 2002 (אף סרט אנימציה לא זכה בו לפניו), וכן בפרס אוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר שנה לאחר מכן. לאחר שביים את המסע המופלא הודיע מיאזאקי כי יפרוש מבימוי סרטים באורך מלא, אך שלוש שנים לאחר מכן ביים את "הטירה הנעה" (במקור: "הטירה הנעה של האול"), אשר התבסס בחופשיות על ספר באותו השם של הסופרת דיאנה ווין ג'ונס. הוא עסק בנערה שהפכה לאישה מזדקנת, ולומדת להתמודד עם המצב בעזרתו של מכשף צעיר ומסתורי, הזקוק לעזרה בעצמו. הסרט זכה, בדומה ל"הנסיכה מונונוקי" ו"המסע המופלא", להצלחה מסחרית אדירה בתחומי יפן (ולהצלחה מועטת יחסית בארצות הברית עקב שיטת הפצתו, כפי שפורט ב"המסע המופלא"), ואף גרף מועמדות לאוסקר עבור הסרט המצויר הטוב ביותר של אותה שנה, גם אם בעיני רבים כבר לא הצליח לשחזר את השיא האמנותי אליו הגיע מיאזאקי בשני סרטיו הקודמים. שוב חזר מיאזאקי ואמר כי יפרוש מבימוי סרטים, אך לאחר פרק זמן מסוים נתגלה כי שוב חזר בו. הוא תכנן להוציא את סרטו הבא - שאמור היה להתבסס על ספר ילדים סיני - בשנת 2006, אך תוכניותיו השתנו: באותה שנה ביים בנו גורו מיאזאקי את סרט הבכורה שלו, שהיה גם עבודתו הראשונה בתחום האנימציה בכלל. הסרט זכה לשם "תולדות גד" ("Gedo Senki") ביפנית, ובאנגלית- "סיפורים מארץ ים" ("Tales from Earthsea"), עקב התבססותו על ספרי "ארץ ים", פרי עטה של אורסולה ק. לה-גווין. לה-גווין אמנם הייתה מעוניינת שמיאזאקי האב יביים את הסרט, אך באותה העת היה עסוק בעבודה על "הטירה הנעה". עקב כך לקח על עצמו בנו את כתיבת התסריט והבימוי. הסרט יצא לאקרנים בסוף חודש יולי 2006, זכה להצלחה גדולה בקופות ולביקורות מעורבות. מיאזאקי האב עצמו התנגד נחרצות לעבודתו של בנו בתחום האנימציה, ובין השניים פרץ סכסוך. ואולם, בראותו את הסרט לבסוף, אמר מיאזאקי האב כי מדובר ב-"דרך עבודה כנה, וטובה". גורו טען כי בשומעו זאת היה קרוב להזיל דמעות. מיאזאקי החל לעבוד על סרטו "פוניו על הצוק ליד הים" בשלהי 2006, מעט מוקדם מהרגיל, מיד לאחר שהעבודה על הסרט של בנו הושלמה. הסרט מספר אודות דגת זהב בשם פוניו הרוצה להפוך לבת אדם, ועל ילד בן חמש. את המודל לילד מהווה בנו של הייאו, גורו, כשהיה בן חמש. מיאזאקי אמר כי הרגיש שניסיונו של גורו "להתנגד" לו על ידי בימוי סרט משלו, היווה מעין מחאה על כך שמיאזאקי האב היה עסוק בעבודתו וכמעט מעולם לא הקדיש לבנו תשומת לב כשהיה ילד. לכן בחר מיאזאקי במערכת היחסים בין הורה ובן כנושא המרכזי בסרטו. הסרט יצא לאקרנים בקיץ 2008. מיאזאקי הצהיר כי יהיה זה סרטו האחרון לפני שיפרוש מבימוי. אותו דבר הכריז גם לאחר "הנסיכה מונונוקי", "המסע המופלא" ו"הטירה הנעה", וחזר בו. ב-2010 כתב את התסריט לסרט "הלקחנים – עולמה הסודי של ארייטי". מיאזאקי חזר מהצהרתו בפעם נוספת, וב-2013 יצא לאקרנים הסרט "הרוח העולה" אותו ביים וקיבל מועמדות לפרס אוסקר לסרט המונפש הטוב ביותר. לאחר יציאת הסרט שוב הכריז על פרישתו מבימוי, ולמרות זאת באוקטובר 2017 הוכרז על הסרט "הילד והאנפה" ("The Boy and the Heron") בבימויו, שיצא לאקרנים ב-2023. ב-2014 הופיע בתפקיד אורח בסדרה "משפחת סימפסון". מאנגה אף כי הוא עוסק בעיקר בתחום האנימציה, מיאזאקי מגלה גם עניין רב במאנגה - אמנות הקומיקס היפנית, וצייר בעצמו מספר יצירות. הוא החל ב-1969 עם עבודתו על "החתול במגפיים" (Nagakutsu wo Haita Neko), שהושפע מהיצירה המקורית בעלת אותו השם. אחרות מעבודותיו כוללות את "אנשי המדבר" (砂漠の民- Sabaku no Tami); "המסע של שוּנה" (Shuna no Tabi -シュナの旅), שחלק רואים אותו כ"אב טיפוס" ל-"הנסיכה מעמק הרוחות"; "מחברת הציורים הרבים" (Zassou nōto -雑想ノート) ו-"עידן הספינות המעופפות" (Hikoutei Jidai -飛行艇時代), ששימשה כבסיס לסרטו "חזיר באוויר". עבודתו הידועה ביותר בתחום היא סדרת המאנגה של "הנסיכה מעמק הרוחות", עליה עבד מ-1984 ועד 1994. הסרט אשר ביים תחת אותו השם התבסס על חלק קטן מהסדרה, ומיאזאקי יצר לו "סוף אלטרנטיבי" אשר לא מצא חן לא בעיניו ולא בעיני מבקרים וצופים רבים אחרים. מיאזאקי עבד על המאנגה בהפסקות שבין סרטיו, והיה נחוש לסיימה בצורה ראויה. המאנגה, שהייתה יצירת פנטזיה / מדע בדיוני רחבת-יריעה, זכתה לביקורות מהללות ולהצלחה מסחרית עצומה: היו שהשוו אותה ליצירות מהן הושפע מיאזאקי בעצמו, כגון "חולית" של פרנק הרברט ו-"שר הטבעות" של ג'ון רונלד רעואל טולקין, ולמעלה מ-10 מיליון עותקים של ספריה נמכרו ביפן בלבד. רבים מחשיבים את היצירה הזו לעבודתו הטובה ביותר של מיאזאקי אי פעם, וטוענים כי היא מתעלה אפילו על הטובים שבסרטיו. פילמוגרפיה סרטים באורך מלא שנה שם הסרט במאי כתב את התסריט מפיק הערות 1979 לופן ה-III: טירתו של קליוסטרו 1984 הנסיכה מעמק הרוחות הסרט התבסס על סדרת מאנגה אותה יצר במקור מיאזאקי. 1986 הטירה המרחפת 1988 השכן הקסום שלי טוטורו 1989 שירות המשלוחים של קיקי 1992 חזיר באוויר הסרט התבסס על סדרת מאנגה אותה יצר במקור מיאזאקי.1995 לחישת הלב 1997 הנסיכה מונונוקי 2001 המסע המופלא 2004 הטירה הנעה 2008 פוניו על הצוק ליד הים 2010 הלקחנים – עולמה הסודי של ארייטי 2011 תצפית על גבעת הפרגים 2013 הרוח העולה הסרט התבסס על סדרת מאנגה אותה יצר במקור מיאזאקי. 2023 הילד והאנפה סרטים קצרים On Your Mark (1995) - וידאו קליפ קצר הקרוי על שם השיר אשר מלווה אותו, אודות שני אנשי משטרה (שעוצבו בהשראת חברי הלהקה- "Chage and Aska") היוצאים להציל נערה מכונפת מידי כת דתית. Whale Hunt (2001) - Koro's Big Day Out (2002) - Imaginary Flying Machines (2002) - Mei and the Kittenbus (2003) - Mon Mon the Water Spider (2006) - בשלב מסוים בחייו תכנן מיאזאקי לביים סרט באורך מלא אודות מסעו של זחל בין שני עצים. בגרסתו הקצרה והנוכחית, הוא מספר על עכביש מגושם המתאהב ביתושה חיננית. House-hunting (2006) - סרטון אילם כמעט לחלוטין, אודות ילדה נחושה הנוטשת את ביתה כשכול רכושה ארוז בתיק על גבה, ועוברת חוויות מוזרות במסעה אחר בית חדש. The Day I Bought A Star (2006) - נער המוצא מקלט בביתה של אישה מסתורית, מגלה יום אחד זרע של כוכב בחוותה של האישה ומחליט לשתול אותו. Mr. Dough and the Egg Princess (2010) - Boro the Caterpillar (2018) - הפקות בהן לקח חלק בתחילת הקריירה שם הסדרה/סרט שנה פורמט הערות Wolf Boy Ken 1963 סדרת טלוויזיה Doggie March סרט באורך מלא Shōnen Ninja Kaze no Fujimaru 1964 סדרת טלוויזיה Gulliver's Travels Beyond the Moon 1965 סרט באורך מלא Sally the Witch 1966 סדרת טלוויזיה Rainbow Sentai Robin1966 סדרת טלוויזיה The Great Adventure of Horus, Prince of the Sun 1968 סרט באורך מלא The Wonderful World of Puss 'n Boots 1969 סרט באורך מלא Moomin סדרת טלוויזיה Flying Phantom Ship סרט באורך מלא Animal Treasure Island 1971 סרט באורך מלא Ali Baba and the Forty Thieves סרט באורך מלא Lupin III Part I סדרת טלוויזיה ביים את הסדרה יחד עם איסאו טקהאטה. Yuki's Sun 1972 פרק פיילוט לסדרה שבסוף לא הופקה ביים את הסדרה סרט קצר קונספט, תסריט, סטוריבורד, עיצוב סצנות Panda! Go, Panda! The Rainy-Day Circus 1973 סרט קצר תסריט, סטוריבורד, עיצוב סצנות, עיצוב אמנותי היידי בת ההרים 1974 סדרת טלוויזיה הלב 1976 סדרת טלוויזיה Rascal the Racoon 1977 סדרת טלוויזיה קונאן ילד העתיד 1978 סדרת טלוויזיה ביים את הסדרה האסופית 1979 סדרת טלוויזיה (הפרקים 1–15) Lupin III Part II 1980 סדרת טלוויזיה (2 פרקים) ביים את הסדרה Space Adventure Cobra: The Movie 1982 סרט באורך מלא Sherlock Hound 1984 סדרת טלוויזיה (5 פרקים) ביים את הסדרה Nadia: The Secret of Blue Water 1990 סדרת טלוויזיה לקח חלק ביצירת התסריט והקונספט ראו גם סטודיו ג'יבלי ג'ו היסאישי מאמורו הוסודה מאקוטו שינקאי קישורים חיצוניים הייאו מיאזאקי - מדריך טיולים לחולמים - אתר פרי מקלדתו של רז גרינברג. מכיל חומר רב על חייו של מיאזאקי, אנליזות של סרטיו, פרטי טריוויה, מאמרים שונים וסרטו העתידי. Ghibli World - אתר המכיל אוסף יצירות הקשורות לסטודיו ג'יבלי (אנגלית). the Hayao Miyazaki Web יותם שווימר, דג אמיתי: על "פוניו על הצוק ליד הים", nrg , 11/8/2009 נעמה רק, האלמנטים שמרכיבים את סרטיו של הייאו מיאזאקי, באתר Time Out תל אביב, 23 ביולי 2014 הערות שוליים קטגוריה:אנימטורים יפנים קטגוריה:במאי קולנוע יפנים קטגוריה:תסריטאי קולנוע יפנים קטגוריה:אמני מאנגה קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים קטגוריה:מפיקים יפנים קטגוריה:זוכי פרס אנני - תסריט קטגוריה:זוכי פרס אנני - בימוי קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:יפנים שנולדו ב-1941 קטגוריה:יפנים שהופיעו ברשימת טיים 100 קטגוריה:סטודיו ג'יבלי	2024-09-16T12:51:17
חומת אש	שמאל\|ממוזער\|300px\|תמונת מסך של תוכנת חומת האש GUFW באובונטו לינוקס שמאל\|ממוזער\|250px\|שימוש בחומת אש רשתית, להגנה על ה-LAN מפני גורמים ב-WAN בתקשורת נתונים, חומת אש (באנגלית: Firewall), היא מערכת לניטור וחסימת התקשרויות בלתי רצויות לרשת התקשורת או מחשב יחיד. בבסיסה, חומת אש היא נתב "חכם" המחבר את הרשת המאובטחת לרשתות אשר אין יכולים לערוב לאבטחתן, לדוגמה, רשת האינטרנט. מערכת זו מהווה לרוב נדבך חשוב במערך אבטחת רשתות מחשבים בשילוב מערכות אנטי וירוס. מערכות אלו עשויות להיות מיושמות כתוכנת מחשב או כחומרה ייעודית. שם המונח שם המונח תורגם מאנגלית לעברית. המונח שאול מהמושג "חומת אש" בתחום הבניין, שהוא קיר או מחסום פיזי עמיד לאש, שמטרתו לשמור על השריפה מחוץ למתחם המוגן. מאפיינים של חומת אש חומת אש מהווה חיץ ביקורתי בין המחשב לבין החוץ, שיכול להיות אינטרנט פנימית, רשת האינטרנט, או כל רשת אחרת. בהיותה חיץ, חומת האש יכולה למנוע חדירה של התקשרויות זדוניות, לדוגמה ניסיון התפשטות של וירוס, המגיע מחוץ לרשת המוגנת. תכונות בסיסיות הקיימות הן: ניטור והגבלת גישה של תוכנות או אנשים אל המחשב דרך הרשת. הגדרת אבטחת תחומים שמאפשרת להגדיר מגבלות שונות על הרשת הפנימית לעומת רשת האינטרנט. מערכת לרישום לוג הרושמת את כל האירועים שברשת, כך שיהיה אפשר לעקוב אחרי האירועים הלא מורשים. הגדרת זכויות הגישה החוצה של התוכנות השונות לרשת או לאינטרנט. הגנה בקבלת תכנים (כגון דואר אלקטרוני) מהרשת בנוסף לכך, לחלק מתוכנות אלו יש תכונות המאפשרות שליטה טובה יותר על הדפדפן, כמו חסימת פרסומות, הודעות קופצות, ועוגיות. סוגים שונים של חומות אש סוגים על פי אופי ההגנה ישנם שלושה סוגים בסיסיים של חומות אש, בהתאם למאפיינים הבאים: האם התקשורת נעשית בין צומת ברשת לבין הרשת המקומית או בין שתי רשתות או יותר. האם הטיפול בתקשורת מבוצע ברמת הרשת או ברמת היישום. האם חומת האש מבצעת מעקב אחר מצב התקשורת או לא. סוגים על פי היקף התקשורת כתלות בהיקף התקשורת המסוננת קיימים: חומות אש אישיות - תוכנה שבדרך כלל מסננת מידע היוצא ונכנס אל מחשב יחיד דרך האינטרנט. חומות אש רשתיות - תוכנה שרצה בדרך כלל על מחשב רשת שמחבר שתי רשתות או יותר. חומת האש מסננת את כל המידע הנכנס והיוצא אל הרשתות המחוברות. מושג חומת האש המסורתי ברשתות נוגע יותר לסוג השני. סוגים על פי אופן המימוש כאשר מתייחסים למקום שבו מתבצע הטיפול בתקשורת קיימים שלושה סוגים של חומות אש: רמת הרשת רמת היישום רמת מערכת ההפעלה שני הראשונים עלולים לחפוף אף על פי שהשני - האישי יותר, לא אחראי על רשת שלמה ואפשר ליישם את שניהם על מערכת אחת. הסוג השלישי הוא ברמה אחת מתחת לרמת היישום. מוצרי חומת אש מוצרי חומת אש מסופקים למגזר הפרטי כמו גם למגזר התאגידי. בתחום חומות האש למגזר התאגידי ניתן למצוא יצרניות כגון: צ'קפוינט, פורטינט, מיקרוסופט וסיסקו. חברת צ'קפוינט הישראלית היא מהחברות המובילות בעולם במגזר התאגידי. חברה זו הייתה הראשונה שפיתחה חומת אש שעובדת ביותר משכבה אחת של מודל ה-TCP/IP (טכנולוגיית ה-stateful inspection עליה רשמה צ'קפוינט פטנט בשנת 1997). בשנת 2003 נכנסה צ'קפוינט גם לשוק הביתי, עם רכישתה של התוכנה החינמית Zone Alarm של חברת Zone Labs. חברת פורטינט מספקת למגזר התאגידי חומות אש תחת שם המותג פורטיגייט. חברת סיסקו מספקת למגזר התאגידי חומות אש מסוג ASA ו-PIX. חברת מיקרוסופט פעילה גם היא בתחום התאגידי, עם המוצר ISA, המכונה כיום Forefront. כמו כן, בכל מערכת הפעלה מסוג חלונות, מאז גרסת מערכת ההפעלה Windows XP, מותקנת כברירת מחדל חומת אש בסיסית. תוכנה חינמית מוכרת נוספת היא חומת האש של Comodo. בנוסף, כמעט כל יצרנית של תוכנות אנטי-וירוס, דוגמת סימנטק ו-ESET, משלבות במוצריהן רכיב חומת אש. כאשר משתמשים בחומת אש בחומרה, היא יכולה להיות מחשב ייעודי (המופעל על ידי לינוקס או מערכת הפעלה ייעודית) או להיות משולבת במודם או הנתב. ראו גם פרויקט מגן מוזהב IPFire DMZ (מחשוב) קישורים חיצוניים Zone Alarm תוכנת חומת אש המופצת בחינם ואחת מהידועות בשוק לשימוש אישי. הערות שוליים קטגוריה:אבטחת מחשבים קטגוריה:ציוד לתקשורת מחשבים קטגוריה:ארצות הברית: המצאות קטגוריה:מונחים בתוכנה	2023-07-15T09:25:10
אנטי-וירוס	שמאל\|ממוזער\|250px\|תוכנת האנטי-וירוס ClamAV במהלך סריקה. מותקנת על אובונטו לינוקס תוכנת אַנְטִי-וִירוּס (באנגלית: Anti-Virus. על פי האקדמיה ללשון העברית: נוגד נגיפים) היא תוכנה שנועדה לאתר וירוסי מחשב ולהגן על המחשב מפני פעילותם. מערכות האנטי-וירוס הנפוצות ביותר הן מערכות המותקנות על מחשבים ושרתים, ובכך מובדלות מרכיבי אבטחת רשת כגון IPS או חומת אש. במצב אופטימלי, אנטי-וירוס יצליח לזהות ניסיון חדירה למחשב של תוכנה זדונית טרם התקנתה, ובכך למנוע את האיום והנזק. לעיתים, כאשר מצב זה לא מתאפשר, או כאשר התוכנה הזדונית הייתה קיימת על המחשב טרם התקנת האנטי-וירוס, המערכת תנסה לזהות את הווירוס בזמן פעולתו או לזהות את קיומו על המחשב על ידי חתימות שונות. מאפיינים מאפייני תוכנות האנטי-וירוס: הגנת זמן אמת מבצע סריקות בכל זמן פעילות המחשב, ובודק ללא הרף דפוסים ועקבות של פעילות ויראלית, בזיכרון, בפעולות העיבוד ובגזרת ה-BOOT. סורק דואר אלקטרוני בודק בזמן קבלת דואר אלקטרוני או שליחתו שהדואר האלקטרוני אינו נגוע בווירוס. סורק כללי לבקשת המשתמש או על פי תזמון סורק את הכוננים ומדיות האחסון של המחשב במטרה לזהות דפוסים ועקבות של וירוסים. סוגי התקנות מרבית תוכנות האנטי-וירוס מותקנות מקומית על המחשב ומתעדכנות משרתים מרכזיים כדי לחדש את מאגר הווירוסים המוכר להן. סוג אחר של תוכנות אנטי-וירוס הוא אנטי-וירוס מקוון (באנגלית: Online virus scanners) המאפשר לסרוק את המחשב דרך האינטרנט, ללא צורך בהתקנת תוכנה על המחשב המקומי. השירות המקוון ניתן בדרך כלל בחינם, ומבוצע לרוב על ידי יישומון Java או ActiveX אליו המשתמש גולש באמצעות הדפדפן. לבדיקה של קבצים בודדים, קיים אף השירות המקוון VirusTotal.com, המשווה בו-זמנית תוצאות סריקת וירוסים בין למעלה מ-46 מנועי אנטי-וירוס נפרדים (כולל של כל החברות המובילות בתחום). היסטוריה האנטי-וירוס הראשון שנועד להתמודד עם יותר מווירוס בודד היה AntiVir (גרסה מוקדמת של Avira AntiVir המוכר היום) שהופיע ב-1988, בטרם עידן האינטרנט תוכנות האנטי-וירוס הופצו על גבי דיסקטים והתעדכנו רק לעיתים רחוקות. בשנות ה-80 של המאה ה-20 פותח בחיפה בחברת "כרמל", אנטי-וירוס בשם Carmel Professional Anti Virus, ששולב על ידי חברת מיקרוסופט במערכת ההפעלה MS-DOS, תחת השם . כמו כן פעלה בחיפה חברת "אלישים" שייצרה תוכנת אנטי-וירוס בשם זה. חברה ישראלית נוספת שייצרה אז אנטי-וירוס הייתה BRM, שאחד ממייסדיה ובעליה היה ניר ברקת. (ראו גם הפיסקה הגנת מחשבים בערך היסטוריה של המחשוב בישראל.) עידן האינטרנט הביא לעלייה בתפוצתם, בממדי הדבקתם ובדרכי הפצתם של הווירוסים (למשל: וירוסים שמשתמשים בפקודות מאקרו של תוכנות מחבילת מיקרוסופט אופיס). יצרניות תוכנות האנטי-וירוס נאלצו להיערך בהתאם והחלו להוציא גרסאות חדשות בקצב מהיר בהרבה והחלו לעדכן את מסד הנתונים של התוכנות דרך האינטרנט. אופן פעולה ארגז חול ארגז חול (SandBox) הוא מערכת אמולציה בה מנתח האנטי-וירוס קובץ או תהליך במחשב באזור הסגר בזיכרון. כאשר הווירוס נמצא באזור ההסגר, הוא אינו יכול להזיק וניתן לבדוק מה יהיו תוצאות הפעלתו. ניתוח התהליך בתוך ארגז החול כולל בדיקת הקוד של התהליך, בדיקת חתימת הקובץ ובדיקה גנרית של אותו תהליך. אם התהליך לא מסומן כווירוס, האנטי-וירוס משחרר אותו מארגז החול ומאפשר לו לבצע את פעילויותיו; אם הקובץ מתגלה כווירוס, האנטי-וירוס חוסם אותו ומודיע למשתמש על כך. חתימת הקובץ חתימה (קובץ מחשב) היא ערך נומרי ייחודי שהוא פונקציה של הווירוס בהתאם לסוג מנוע הסריקה. החתימה יכולה להיות חתימה סטטית שהיא בעצם ערך גיבוב של פיסת קוד ייחודית לווירוס או חתימה מבוססת התנהגות, דהיינו אם תוכנה מנסה לבצע פעולות כלשהן המוגדרות על ידי האנטי-וירוס כחשודות, עליו לעצור את פעולתה ולהודיע למשתמש. בדומה לטביעת אצבע אצל בני אדם, כך גם חתימת הקובץ ייחודית לקובץ מסוים ברמת ודאות גבוהה. מעבדות חברות האנטי-וירוסים חוקרות וירוסים חדשים על מנת למצוא את החתימה שלהם. את תוצאות הניתוח הן מעבירות למסד נתונים הנמצא בשרת מרכזי. במקביל, נשלחת הודעה לתוכנת האנטי-וירוס שעדכון לתוכנה זמין. תוכנת האנטי-וירוס שמותקנת על המחשב מורידה את קובץ העדכון שכולל את החתימות שהחוקרים הצליחו להוציא מהווירוסים החדשים שהתגלו ומתקינה אותו. באופן זה יכול האנטי-וירוס לבדוק קבצים הנכנסים למחשב על ידי השוואת חתימותיהם לחתימות המוכרות לו. בדיקה גנרית (היוריסטית) האנטי-וירוס מנתח את התנהגותם של התהליכים הרצים במחשב באמצעות כללי חשיבה והיסק עמומים המכונים "היוריסטיקות" (בניגוד לניתוח על-סמך רשימת חתימות וירוסים ידועה מראש), כדי לקבוע האם תוכנה מסוימת היא וירוס או לא. אלגוריתם זה עוקב אחרי תהליכים וקבצים שפועלים במחשב ומנתח את התנהגותם. הוא כולל מעקב אחר פעילות התהליך, בדיקת ניסיונות גישה של התהליך לתהליכים אחרים גישה למשאבים וכיוצא בזה. וירוסים נוהגים להכניס את עצמם לערכים מסוימים בקובצי מערכת חשובים (על מנת להקל על הישרדות הווירוס במחשב והפצתו למחשבים אחרים). כשתהליך מסוים מתחיל לשנות קובץ מערכת, האנטי-וירוס מנטר את התנהגותו בקפידה. ערכים מסוימים בקובצי מערכת שווירוסים משתמשים בהם הם ערכים שגם תוכנות שאינן וירוסים משתמשות בהם. כשתוכנה משתמשת בערך שגם וירוסים משתמשים בו, האנטי-וירוס לא תמיד יחשוד בתוכנה, אלא רק לאחר שיהיו לו די אינדיקציות. חברות אנטי-וירוס נכון לשנת 2011 קיימות מספר חברות אנטי-וירוס מובילות בשוק: סימנטק (יצרנית נורטון אנטי-וירוס) מקאפי מעבדות קספרסקי פנדה אבטחה ESET CA Avira avast!‎ F-Secure Dr.Web AVG טרנד מיקרו BitDefender Comodo מיקרוסופט (שפיתחה את Microsoft Security Essentials) Malwarebytes Cylance אנטי-וירוס מובנה במערכת ההפעלה במערכות ההפעלה DOS המאוחרות ו-Windows המוקדמות שולב אנטי-וירוס. לאחר מכן חדלה חברת מיקרוסופט לשלב אנטי-וירוס במערכות ההפעלה והיה צורך להתקינן בנפרד. החל מ-2012 ניתן למצוא תכנות הגנה המגיעות יחד עם מערכת ההפעלה. גרסת ההתנסות של חלונות 8 כוללת בתוכה גרסה מורחבת של Windows Defender המכילה את הפונקציונליות של Microsoft Security Essentials ובכך מאפשרת הגנה בסיסית מובנית ללא צורך בתכנה נוספת. ניתן עדיין להתקין תוכנת הגנה אחרת שתנטרל את התכנה המובנית. גרסה 10.8 של מערכת OS X מבית אפל כוללת בתוכה את Gatekeeper - תוכנת הגנה מובנית לראשונה במערכת זו. ראו גם מונחים בתוכנה וירוס מחשב VirusTotal.com AV-Comparatives קישורים חיצוניים תיעוד התקפת הווירוס הראשון באוניברסיטה העברית VirusTotal.com - אתר אינטרנט המאפשר העלאת קבצים או סריקת קישורי אינטרנט (URL) לווירוסים בכ-46 מנועי אנטי-וירוס בו-זמנית Antivirus.Market - אתר אינטרנט בעברית שמבצע השוואות שנתיות בין תוכנות אנטיוירוס שונות ומדרג אותן על פי מספר קריטריונים. הבדיקות מתבצעות ב-24 פרמטרים שונים כשהציון הסופי משכלל ציון ממעבדות סיימון אדוארדס לאבס (יורשו של דניס טכנולוגי לאבס), מכון AV-Test, MRG-Effitas ו-AV-Comparatives. אנטי וירוס ESET יבואן הרשמי בישראל הערות שוליים * קטגוריה:תוכנות אבטחת מחשבים קטגוריה:מונחים בתוכנה	2024-09-15T16:01:32
מיקרוסופט אקסס	מיקרוסופט אקסס (באנגלית: Microsoft Access) הוא מנהל מסד נתונים טבלאי (DBMS) ומחולל יישומים בעל ממשק משתמש גרפי, המיוצר ומפותח על ידי חברת מיקרוסופט מאז 1992. הוא נכלל בחבילות האופיס במהדורות פרופשיונל או גבוהות יותר או נמכר בנפרד. האקסס מיועד למשתמשים מתקדמים, לסביבת עבודה קטנה ובינונית, ומאופיין בקלות הפעלה וממשק ידידותי. אקסס מאחסן נתונים בפורמט משלו המבוסס על מנוע מסד הנתונים Jet. הוא יכול לייבא או לקשר ישירות נתונים המאוחסנים ביישומים ומסדי נתונים אחרים. בנוסף ניתן דרכו להריץ שאילתות SQL ולראות אותן מתממשות ללא כל צורך בשרת אירוח. מפתחי תוכנה ואדריכלי נתונים יכולים להשתמש באקסס כדי לפתח תוכנת יישום, ו"משתמשים מתקדמים" יכולים להשתמש בו כדי לבנות יישומי תוכנה. כמו יישומי אופיס האחרים, אקסס נתמך על ידי Visual Basic for Applications, שפת תכנות מונחית עצמים, שיכולה להתקשר למגוון אובייקטים כולל DAO (אובייקטי גישה לנתונים), ADO אובייקטי נתונים בטכנולוגיית ActiveX, ורכיבי ActiveX נוספים. אובייקטים חזותיים המוכלים בטפסים ודוחות, במטרה לחשוף את השיטות והמאפיינים שלהם בסביבת תכנות VBA, ומודולי קוד VBA שיכולים להכריז ולקרוא לפונקציות מערכת של סביבת חלונות. היסטוריה פרויקט אומגה הניסיון הראשון של מיקרוסופט למכור מוצר מסדי נתונים יחסיים היה במהלך מחצית 1980, כאשר מיקרוסופט השיגה רישיון למכור את R:Base. בשנות השמונים המאוחרות מיקרוסופט פיתחה פתרון משלה תחת שם הקוד "Omega". אושר כי בשנת 1988 היה בפיתוח מוצר מסד נתונים עבור Windows ו-OS/2. שהיה אמור לכלול את "EB" - שפת בייסיק מוטמעת, שהייתה אמורה להיות השפה עבור פקודות מאקרו בכל היישומים של מיקרוסופט, אך האיחוד בשפות מאקרו לא קרה עד כניסתה של Visual Basic for Applications המכונה בקיצור VBA. אומגה היה צפוי גם לספק ממשק קצה אל שרת SQL של מיקרוסופט. אומגה הייתה בזבזנית במשאבים, והיו דיווחים כי עבדה באיטיות על מעבדי 386 שהיו זמינים באותה עת. אומגה הייתה אמורה לצאת לאור ברבעון הראשון של 1990, אבל בשנת 1989 הפיתוח אותחל מחדש, והוצאתו לאור תוזמן מחדש לינואר 1991. חלקים של הפרויקט שימשו מאוחר יותר לפרויקטים אחרים של "Cirrus" (שם קוד עבור Access) ול-Thunder (שם קוד עבור של Visual Basic, שבמנוע הבסיסי גלום בשימוש). לאחר הופעת בכורה, פרויקט אומגה הודגם בשנת 1992 לעיתונאים, וכלל כמה תכונות שלא היו זמינות באקסס. פרויקט Cirrus לאחר שפרויקט אומגה בוטל, חלק המפתחים שלו הוקצו לפרויקט Cirrus (והרוב חולקו לקבוצה אשר יצרה Visual Basic). מטרתו של סירוס הייתה ליצור מתחרה עבור יישומים כמו פרדוקס או דיבייס שירוץ על מערכת חלונות. לאחר שמיקרוסופט רכשה את תוכנת פוקספרו, היו שמועות כי הפרויקט של מיקרוסופט עשוי להיות מוחלף בו, אך החברה החליטה לפתח את שניהם במקביל. ההנחה הייתה כי הפרויקט יעשה שימוש ב-Extensible Storage Engine (ג'ט הכחול) אבל בסופו של דבר, נעשה שימוש רק במנוע מסד נתונים Microsoft Jet (ג'ט האדום). הפרויקט השתמש בחלק הקוד משני הפרויקטים: פרויקט אומגה וגרסת קדם-ההפצה של Visual Basic. בחודש יולי 1992, גרסת בטא של Cirrus נשלחה למפתחים, והשם "אקסס" הפך לשם הרשמי של המוצר. ציר זמן 1992: מיקרוסופט פרסמה את אקסס גרסה 1.0 ב-13 בנובמבר 1992, וכן הוציאה לאור את אקסס 1.1 במאי 1993 כדי לשפר את התאימות עם מוצרים אחרים של מיקרוסופט, וכדי לכלול את שפת התכנות אקסס בייסיק. 1994: מיקרוסופט פירטה את דרישות החומרה המינימליות עבור גרסה 2 של אקסס: מערכת חלונות בגרסה 3.1 עם 4 מגה בייט של זיכרון שנדרש, ו-6 מגהבייט זיכרון RAM מומלץ; 8 מגהבייט זמינים בדיסק קשיח, 14 מגהבייט של נפח פנוי בדיסק הקשיח מומלצים. המוצר נשלח על שבעה דיסקטים בנפח 1.44 מגהבייט. במקור, התוכנה עבדה היטב עם מסדי נתונים קטנים יחסית, אך בדיקות הראו כי בכמה נסיבות נגרם נזק לנתונים. לדוגמה, גודל קובץ של מעל 10 מגהבייט הוכח כבעייתי (בתקופה שבה שנפח הדיסקים הקשיחים המקסימלי הנפוץ ביותר היה כ-500 מגהבייט), ובמדריך לאקסס ישנה אזהרה מפני מספר מקרים שבהם מנהלי התקנים מיושנים או תצורות שגויות יכולות לגרום לאובדן נתונים. עם מיקרוסופט אופיס 95, אקסס 7.0 הפך לחלק מחבילת מיקרוסופט אופיס פרופשונל, והצטרף לאקסל, וורד ופאוורפוינט ועבר משפת הסקריפטים אקסס בייסיק ל-VBA. מאז, מיקרוסופט פרסמה גרסאות חדשות של אקסס עם כל גרסה חדשה של מיקרוסופט אופיס. זה כולל אקסס 97 (גרסה 8.0), אקסס 2000 (גרסה 9.0), אקסס 2002 (גרסה 10.0), אקסס 2003 (גרסה 11.5), אקסס 2007 (גרסה 12.0), אקסס 2010 (גרסה 14.0) ואקסס 2013 (גרסה 15). לגרסאות 3.0 ו-3.5 של מנוע מסד הנתונים מיקרוסופט Jet (שנעשה בהן שימוש באקסס 7.0 ובאקסס 97 בהתאמה) היו בעיות קריטיות שגרמו לכך שגרסאות אלו לא היו שמישות במחשב עם יותר מגיגה בייט של זיכרון. בעוד שמיקרוסופט תיקנה בעיה זו עבור Jet 3.5 / אקסס 97 - שחרור מאוחר, הם מעולם לא פתרו בעיה זו בגרסת Jet 3.0 / אקסס 95. הפורמט הטבעי של מסד נתונים של אקסס (מסד נתונים MDB Jet) אף הוא התפתח לאורך השנים. הפורמטים כוללים את אקסס 1.0, 1.1, 2.0, 7.0, 97, 2000, 2002, 2007, ו-2010. המעבר המשמעותי ביותר היה מאקסס 97 לפורמט אקסס 2000; אשר אינו תואם לאחור עם גרסאות קודמות של אקסס. נכון לשנת 2011 כל הגרסות החדשות יותר של אקסס תומכות בתבנית אקסס 2000. תכונות חדשות נוספו לפורמט אקסס 2002 אשר ניתן להשתמש בהם על ידי אקסס 2002, 2003, 2007, ו-2010. מיקרוסופט אקסס 2000 הגדיל את גודל מסד הנתונים המקסימלי ל-2GB מ-1GB באקסס 97 ומאז נותר ללא שינוי. מיקרוסופט אקסס 2007 הציג תבנית מסד נתונים חדשה: ACCDB. המסד תמך בקישורים לרשימות שרת SharePoint, וסוגי נתונים מורכבים כגון שדות ריבוי ערכים וצרופה. סוגי שדות החדשים אלה הם למעשה אוספי נתונים בשדות, ומאפשרים אחסון של ערכים מרובים או קבצים בשדה אחד. אקסס 2007 גם הציג שדה לצירוף קובץ, שבו מאוחסנים נתונים באופן יעיל יותר מאשר שדה OLE (אובייקט מקושר ומוטבע). מיקרוסופט אקסס 2010 הציגה גרסה חדשה של פורמט ACCDB, התומך בפתרונות אירוח Web אקסס בשרת SharePoint 2010. הדבר התיר לממש פתרונות אקסס שיורצו מבלי להתקין תוכנת אקסס במחשב שלהם, והיה זו התמיכה הראשונה של משתמשי מקינטוש. כל משתמש באתר SharePoint עם זכויות מספיקות, יכול היה להשתמש בפתרון Web אקסס. עותק אקסס עדיין נדרש להיות מותקן עבור המפתח, כדי ליצור את פתרון Web אקסס, והגרסה השולחנית של אקסס נשארה חלק מאקסס 2010. פתרונות אקסס ל-Web לא היו כמו הפתרונות השולחניים. אוטומציה הייתה רק דרך שפת המאקרו (לא VBA), אשר אקסס המירה אוטומטית ל-JavaScript. הנתונים כבר לא היה במסד נתונים של אקסס, אלא ברשימות SharePoint. עם זאת, מסד נתונים אקסס שולחני יכול היה לתקשר עם הנתונים של SharePoint, כך שיישומים היברידיים היו אפשריים, כך שמשתמש SharePoint נתמך בפעילות של תצוגות ועריכה בסיסיות, בעוד שפתרונות מתוחכמים ומסורתיים יכולים היו להישאר במסד אקסס שולחני. מיקרוסופט אקסס 2013 הציע פתרונות אקסס שולחניים מסורתיים, בתוספת עדכון משמעותי לפתרון אינטרנטי באמצעות SharePoint 2013. מודל Web אקסס באקסס 2010 הוחלף באדריכלות נתונים חדשה, המאחסנת בפועל את נתוני במסד נתונים SQL Server. בניגוד לרשימות SharePoint, מציע עיצוב זה מסדי נתונים יחסיים אמיתיים עם שלמות קשרי גומלין, מדרגיות, יכולת הרחבה וביצועים שניתן היה לצפות מ-SQL Server. פתרונות מסדי נתונים, אשר ניתן ליצור על SharePoint 2013 מציעים ממשק משתמש מודרני שנועד להציג מספר רמות של יחסים, שניתן להציג ולערוך, יחד עם שינוי הגודל למכשירים שונים ותמיכה למגע. אקסס שולחני 2013 דומה לאקסס 2010, אך מספר תכונות הוסרו כולל תמיכת פרויקטי Data Access (ADPs), טבלאות ציר, גרפי ציר, אוספי נתוני גישה, בקרת קוד המקור, שכפול, ותכונות מורשת אחרות. גודל מסד נתונים מרביים של אקסס שולחני נותר 2GB (כפי שהיה מאז הגרסה 2000). לקראת כניסתה של אקסס, בורלנד (עם פרדוקס ודיבייס) ופוקס (עם FoxPro) שלטו בשוק מסד נתוני שולחן העבודה. מיקרוסופט אקסס הייתה תוכנת מסד נתונים הראשונה בתפוצה המונית עבור חלונות. עם הרכישה של FoxPro בידי מיקרוסופט בשנת 1992 והכללה באקסס של פוקס של ראשמור במיטוב שאילתות שגרתיות, אקסס הפכה במהרה למסד הנתונים הדומיננטי עבור חלונות - וביטלה ביעילות את התחרות, לאלו שהתמהמהו לעבור בהצלחה מ-MS-DOS, בהן פרדוקס ומג'יק. שם הקוד הראשוני של אקסס היה Cirrus; ומנוע הטפסים נקרא Ruby. הדבר היה לפני עידן ה-Visual Basic. ביל גייטס ראה את אב הטיפוס והחליט כי רכיב השפה BASIC צריך להיות מפותח במשותף כיישום נפרד להרחבה, בפרויקט שנקרא טנדר. שני הפרויקטים פותחו בנפרד. אקסס היה גם שמה של תוכנת תקשורת ממיקרוסופט, שנועדה להתחרות עם PROCOMM ותוכנות אחרות. אשר הוכחה ככישלון ונזנחה. שנים מאוחר יותר, מיקרוסופט עשו שימוש חוזר בשם לתוכנת מסד נתונים. מבוא תוכנת אקסס מהווה מחולל יישומים ומסד נתונים לאחסון ותיוק מידע, אחזורו ועיבודו, גם בדרך ידנית וגם באוטומציות שונות. ניתן בעזרתה ליצור יישומים מגוונים לאחסון ולניהול מידע. במטפורה מהעולם הממשי, הוא מומשל לארונית אחסון לצורך תיוק מידע ואחזורו באופן מיטבי. באקסס ניתן לפצל את המידע הקיים לפי נושאים, ולשמור על הקשרים ביניהם, ואף להגדיר באופן מדויק את תתי הנושאים לפי סוגים, כך שהמידע שמאוחסן ינוטר ויפורמט בהתאם לדרישות המוקדמות. בעוד שתפקידו העיקרי של האקסל לבצע פעילות חישובית, תפקידו העיקרי של האקסס לשמור מידע. התפיסה העומדת בבסיס הפיתוח של אקסס היא להנגיש את מיטב הטכנולוגיה התכנותית העכשווית, באופן שיהיה צורך במעט ידע תכנותי וטכני, ובמינימום של כתיבת קוד. ייחודו של האקסס בכך שפישט מאוד את ההליך של יצירת מסד נתונים והעלים מהמפתח היבטים טכניים של התוכנה, באופן שהמפתח יוכל להתרכז בארכיטקטורה של מסד הנתונים ובפונקציונליות שלו, ולא בהיבטים טכניים ותכנותיים. למעשה אפשר ליצור באקסס יישום שלם באופן חזותי ללא שימוש בשורת קוד אחת. החל מאקסס 2007 הושם דגש נוסף על האקסס ככלי אופיס למשתמש, כאשר הוסרו ממנו תכונות מקצועיות כמו מנגנוני שכפול והרשאות. מסד הנתונים של האקסס מתייחד בכך שהוא מסד הטרוגני, המאפשר להכליל במסד אחד (ואף בקובץ אחד) אובייקטים מסוגים שונים, ובכך לפשט את כל הפיתוח והאחזקה של המסד. באופן כללי מחולל יישומים זה מורכב משני חלקים: ממשק משתמש (צד לקוח)שמכיל מחולל טבלאות, מחולל שאילתות, מחולל טפסים ומחולל דוחות ותמיכה באוטומציה באמצעות פקודות מקרו ובאמצעות סקריפטים הכתובים ב-VBA, לצורך קליטת נתונים, עיבודם, ויצירת פלט שלהם ואף אוטומציות עיבוד שונות. באמצעות כלי ממשק אלו ניתן ליצור יישומים שולחניים מגוונים לאחסון ולניהול מידע, תוך שמירה על עיצוב פונקציונלי ואסתטי. מנוע מסד נתונים (צד שרת) מבוסס על מנוע ה-JETיש בו מחסן נתונים לאחסון ותיוק מידע, תוך חלוקה לנושאים (טבלאות) ותתי נושאים תוך יצירת הקשרים ביניהם, ותוך חלוקה לסוגים שונים של רסיסי מידע (שדות). מנוע זה מאפשר לנהל קובצי מידע, שמכילים טבלאות, שדות, אינדקסים אוטומטיים שמאפשרים חיפוש ומיון מהיר במיליוני רשומות. אפשר לשמור בטבלאות, סוגים שונים של רסיסי מידע: טקסט, תזכירים, מספרים שונים, מטבע, קבצים של תוכנות אחרות כמו וורד ואקסל, קובצי תמונות, שדה מחושב. שימוש במסד הנתונים מאפשר לנטר את תוכן השדות המוקלד ולקבוע את ערכי ברירת מחדל, טווח ערכים מסוים ואף תוכן מסוים. וכן לקבוע ששדה לא יהיה ריק, כפול או לא תואם לנתונים בטבלה אחרת. תצורתו הזו מאפשרת להשתמש רק באחד בחלקיו, תוך שימוש בתוכנה אחרת, אשר תמלא את הפונקציה השנייה. אפשר לתאר את האקסס כשילוב של מסד נתונים ומחולל יישומים, שמשולבים ביחד לתוכנה אינטגרלית אחת. רכיבי התוכנה שמאל\|ממוזער\|330px\|תמונת מסך של מסכים באקסס XP: בכיוון השעון מימין לשמאל: מסך ראשי, מסך מחולל טפסים, מסך מחולל מקרויים, ומסך מחולל שאילתות מחולל טבלאות ואינדקסים שמאפשר להגדיר טבלאות ושדות באופן חזותי. מנגנון ליצירת קשרי גומלין ולבקרת ואימות יחוסי טבלאות. מחולל טפסים שמאפשר תצוגות שונות: טופס, טבלאי, משולב. ניתן לשלב בו אובייקטי משנה להצגת רשומות ביחסי אב-בן. ניתן להטמיע בטופס פקדי ActiveX. בטפסים: מבטי טבלת-ציר ותרשים-ציר המאפשרים להציג ולנתח את הנתונים באופנים שונים. מחולל דפי אינטרנט דינמיים שמאפשרים יצירת דפי עדכון מסד נתונים בסביבת דפדפן אינטרנטי (עד גרסת 2007). מחולל שאילתות SQL חזותי (QBE), שמאפשר ליצור שאילתות שליפה ופעולה. מחולל דוחות שמאפשר לשלב בו אובייקטי משנה. מנגנון סינון חזק וגמיש בטבלאות/שאילתות/טפסים. מחולל פקודות מקרו חזותי לביצוע פקודות תכנותיות באקסס ברצף ובאוטומציה, שלא דורש ידע תכנותי. שפת ויזואל בייסיק לאפליקציות (VBA) שמאפשרת כתיבת פונקציות ושגרות אינטגרליות. ניתן בשפה זו גם להשתמש ב-DLL-לים חיצוניים, ב-OCX וב-API של חלונות. מחולל תפריטים, המאפשר ליצור תפריטים רגילים, תפריטים מוקפצים וסרגלי כלים יכולת של יבוא ויצוא נתונים בפורמטים שונים ומגוונים כולל XML. קישוריות מובנית אל קבצים שונים כדוגמת מסדי נתונים קטנים וגדולים, קובצי אקסל ואף קובצי טקסט ו-HTML. יכולת קישוריות מובנית ופיתוח ל-SQL Server ולשרת SharePoint. יכולת קישוריות לתוכנות אחרות, במיוחד תוכנות אופיס כמו וורד ואקסל. מנהל אבטחה מובנה עם הרשאות קבוצות ומשתמשים עד רמת האובייקט הבודד (עד גרסת 2007). הגנת סיסמה לפי מסד והצפנת נתונים (בכל הגרסאות). כלי לניתוח ארכיטקטורת המסד ולתיעודו. מנגנון לביצוע שכפול וסנכרון במסדים מנותקים, כולל אפשרות של הפצת הפיתוח (עד גרסת 2007). מנגנון לפיצול הנתונים לקובץ עורפי ולניהול טבלאות מקושרות. אשפים רבים להקלת תהליך הפיתוח, קיצורו ופישוטו, כמו אשף טופס, שאילתה ודו"ח, וכמו אשף אבטחה שמיישם את ההרשאה במספר צעדים בודדים. יכולת הרחבה למסדי ספריה, ותוספים כבנאים ואשפי משתמש, כמעט בכל היבט של התוכנה בידי מתוכנתים חיצוניים. דבר שמרחיב את היכולות של התוכנה. מנתח יחסי תלות של אובייקטים, המאפשר לראות את האובייקטים שמשתמשים באובייקטים במסד. אפשרות לעבוד בתקנים שונים של SQL. מסייע שגיאות עיצוב, שמסייע להתגבר על תקלות טכניות בעיצוב ופיתוח המסד. שימוש ושילוב תגיות חכמות, ואפשרות לשלב תגיות חכמות מצד המפתח. אפשרות להידור של השגרות הנמצאות במסד הנתונים ויצירת קובץ מהודר להגבלת היעילות ולהסתרה של הקוד. מאפיינים ייחודיים שמאל\|ממוזער\|250px\|טבלאות באקסס יחודו של האקסס הוא בעיקר בידידותו הרבה: קלות ומהירות הפיתוח בו (נחשב לאחד מכלי הפיתוח המהירים), יכולות חזקות שמוגשות בפשטות רבה, והפתיחות שלו שמתבטאת ביכולת ההתממשקות שלו אל נתונים ותוכנות שונות והחלפת מידע ביניהם. דבר המאפשר פיתוח בו לאנשים חסרי רקע טכני כמזכירות ומנהלים, וגם מתוכנתים כבדים שמבקשים ליצור יישום מורכב. לאקסס אפשרות להתממשק אל מסד הנתונים SQL Server ככלי פיתוח אינטגרלי (קיים פרויקט מיוחד באקסס לשם כך), ולהיות כלי הפיתוח של צד הלקוח שלו. דבר שמביא את יכולותיו של מסד נתונים גדול אל שולחן העבודה, ומרחיב את יכולותיו של האקסס בפיתוח באופן רב. לאקסס יכולת לעבודה מבוזרת ברשת בתצורת שרת לקוח. בעבודה מקומית מושגת מהירות תגובה יעילה (שעולה על שרתי מסד נתונים), גם בטבלה בעלת מאות אלפי רשומות. כמו כן, ישנם יישומים שמכילים עשרות מיליונים ומאות מיליוני רשומות בנפחים של גיגה-בתים שלמות שעובדות באופן תקין. ישנם אתרי אינטרנט רבים מבוססי מסד אקסס. ישנה דרך פיתוח נוספת של ממשק ויז'ואל בייסיק למול טבלאות אקסס, ושימוש במנוע מסד הנתונים שלו. קלות הפיתוח שלו והכללתו בחבילת האופיס המקצועית, גרמו לכך שהוא נחשב למחולל היישומים ולמסד נתונים פופולרי ביותר שמתופעל באתרים רבים. גיורו לעברית באופן מלא הנגישו בישראל לאוכלוסיות רחבות. דבר שהביא למספר הרב של ספרי הדרכה (לפחות בעברית) בתחום מסדי הנתונים, כמו גם למספר רב של תוספי אקסס של צד שלישי. קיימות שתי צורות עבודה עם אקסס: אקסס עצמו הוא מנהל מסד הנתונים (DBMS) דהיינו כל הטבלאות והשאילתות נשמרות עם קובץ האקסס שנוצר, אופן עבודה זה מתאים לפרויקטים קטנים לצורך אישי או של צוות עובדים קטן. שמירה של קובץ כזה בסביבת רשת אינה מומלצת, שכן צורה זו עלולה להעמיס על תעבורת הרשת. כמו כן, קיימת מגבלת נפח לקובץ אקסס (2GB), ומגבלות נוספות כמו מספר שדות בטבלה. האקסס משמש כ-Front End בלבד דהיינו ככלי לבניית הממשק בלבד, כאשר במקרה זה אנו נהנים מכל היתרונות של מסד נתונים מוכר כגון SQL server ,MySQL ,oracle וכן מכל יתרונות הפיתוח בסביבת אקסס. באופן זה אין שום מגבלת שימוש לאקסס, שכן ניתן להשתמש בכלים תכנותיים מתקדמים כגון Trigger-ים ו-Stored Procedures בסביבת המסד הנתונים, כמו כן התעבורה ברשת נמוכה שכן המידע היחיד שעובר יהיה תוצאות השאילתות שבוצעה בשרת מסד הנתונים עצמו, בדיוק כפי שמתבצע ביישומים דומים של Client Server. חסרונו הבולט (הנובע מיתרונו המובהק) הוא נגישותו למשתמשים רבים, וככזה נעשה בו פעמים רבות שימוש שגוי, אשר פוגע בשמו ככלי פיתוח חזק. תצורות פיתוח והפצה אפשר לעבוד באקסס במגוון גדול של תצורות שונות: ממשק ומסד נתונים כולו באקסס. יעיל ליישומים קטנים ול"לקוח עשיר". ממשק בVB או שפת תכנות אחרת, ומסד נתונים במנוע ה-JET של אקסס. יעיל ליישומי מדף קטנים, או לשמש כמסד נתונים של תוכנה שזקוקה לו כפונקציה משנית. ממשק באקסס ומסד נתונים בשרת SQL דרך ODBC. יעיל לעבודה ברשת. ממשק באקסס ומסד נתונים ב-SQL Server דרך ADO באמצעות פרויקט אקסס. יעיל לעבודה ברשת מרובה לקוחות בתצורות מורכבות במיוחד. באופן הזה גם נחשפות יכולות פיתוח חזותיות, שאינן קיימות בתצורה הרגילה של פיתוח באקסס. ממשק באקסס למסד נתונים בשרת SharePoint, לעבודה מבוזרת ברשת האינטרנט, דבר המאפשר עבודה של לקוחות מרוחקים על מסד נתונים מרכזי באמצעות האינטרנט. לאקסס מצורפת בגרסה מיוחדת (גרסת פיתוח - Development) תוכנת זמן ריצה שלו (RunTime), כפי שמקובל במספר מחוללי יישומים, הואיל ואין אפשרות להדר את המסד לקובץ ריצה עצמאי, יכולת שקיימת למשל במחולל יישומים כדוגמת פאואר בילדר. בגרסה זו של האקסס ישנם כלים נוספים כמו אשף ליצירת אריזה והפצה של פרויקט בקובץ התקנה, אשף להחלפת שמות אובייקטים, אוסף של קטעי קוד ועוד. לאקסס מנגנון אבטחה פנימי שמעכב הרצת סקריפטים במחשב חדש למניעת גרימת נזק למחשב. כדי לאפשר ריצה של הסקריפטים יש לחתום אותם בחתימה דיגיטלית או לקנפג ידנית את קובצי האופיס, דבר שעלול להיות גורם בעייתי בהפצת אפליקציה המבוססת על אקסס. האקסס תומך בפיתוח צוותי וניהול גרסאות, אף שכל התוכן של כל האובייקטים מאוחסן באופן בינארי בקובץ מסד אחד, ניתן לעבוד בכלי ניהול גרסאות של מיקרוסופט ב-Visual Source Safe (עד גרסת 2010) וב-TFS בגרסאות המאוחרות יותר. יתרונות וחסרונות לאקסס יש יתרונות וחסרונות לעומת כלים דומים: ישנן מגבלות שונות בתחום הנתונים, למשל בגודל קובץ (2 גיגהבייט), במספר אובייקטים במסד (32,768) במספר משתמשים בו זמנית (255), במספר מקסימלי של תווים ברשומה (4,000), במספר שדות (255), בנפח של סט רשומות (1 גיגהבייט), ובמספר תווים בתיבת טקסט (65,535). במהדורות החדשות של אקסס שופרו מגבלות אחרות מעט: כך למשל הוספו טיפוסי נתונים חדשים כמו שדה מחושב ושדה צרופה. ושופר הטיפול באחסון של קובצי תמונה והוספו טריגרים לטבלאות בצורת פקודות מקרו. יתרון חשוב שלו שהוא מאפשר לאחסן את כל האובייקטים בקובץ אחד. בתחום השאילתות תכונה מעניינת של האקסס היא שאפשר לבסס שאילתות על פקד בטופס פתוח. (כמו גם על שדה מטבלה כלשהי באמצעות פונקציית DLookup), אך מאידך התצוגה של מסך השאילתות מפוצל לכמה מסכים, ולא מאפשר תצוגה בו זמנית של מסך ה-QBE ומסך הפקודות של ה-SQL, כמו כן המסך הטקסטואלי של ה-SQL מאוד בסיסי ואף פרימיטיבי ולא כולל אינטנליסנס למשל. בתחום האוטומציה יש לו שפת מקרו שאפשר לתרגמה לפקודות VBA, שמפצה מעט על כך שאין לו הקלטת מקשים למקרו כפי שיש בוורד ובאקסל. שפת המקרו הזו יכולה להועיל למי שאיננו מתוכנת, אך רוצה לבצע שרשרת של פקודות אצווה. לא ניתן להדר את האקסס לקובץ ריצה קטן, וחייבים להתקין את הסביבה המליאה של האופיס או גרסת הרצה תואמת לקובץ. התקנה של קובץ הרצה זו עלולה להסתבך מעט, כאשר כבר מותקנות במחשב גרסאות אופיס אחרות, ויכולה להיווצר התנגשות בין ההתקנות. מסיבה זו לא מומלץ ליצור באקסס תוכנות שירות קטנות. מחולל הטפסים של האקסס מאפשר מצבים שונים של הצגת נתונים בקלות רבה, גם בתצורה של רבים ליחיד וגם בטופס מול רשומות טבלאיות, ואפשרות העיצוב מחוזקת באמצעות תכונת "עיצוב מותנה", אך עדיין יש לו מגבלות מסוימות שקשה לעקוף אותן, כמו חוסר הבחנה בשינוי תכונות של פקדים בטפסים רציפים, כך שיהיו קונקרטיים לרשומה נוכחית ולא יחולו על כל הרשומות המוצגות בטופס, או החלת עיצוב מותנה על יותר תכונות של פקדים. לאקסס מחולל דו"חות גמיש וחזק שמאפשר לקבץ נתונים ולהציגם באזורים שונים. לבצע סיכומים ומניפולציות על הנתונים. ולהציג תתי דוחות בדוח הראשי. ואירועים רבים במהלך יצירת והצגת הדו"ח שאפשר לבצע בהן פעולות מגוונות. לאקסס בונה ביטויים משוכלל ויעיל, שקיים אליו קישור כמעט בכל מקום שניתן לכתוב בו ביטוי, הקשור לפונקציות ושדות או פקדים אם בטבלאות, שאילתות, טפסים ודוחות, וניתן באמצעותו להיעזר בכתיבה של פונקציות ובהתייחסות מאובייקט אחד לאובייקט אחר, כמו מטופס אחד למישהו, או לשליפה של נתון או נתונים מטבלה ללא שימוש בשאילתא. בתחום התכנותי השפה המובנת שהאקסס משתמש בה היא VBA שהיא עגה של VB. הבעיה העיקרית בשפה זו שהיא שפה מיושנת, שסבלה ממגבלות טכניות רבות לעומת שפה כמו הג'אוה סקריפט. עוד מגבלות שלה שאין לה קישור טבעי עם סביבת הדוט נט ושהיא איננה משופרת ומשוכללת מגרסה לגרסה, אלא תקועה בסטגנציה קשה. אמנם לענייני מסדי נתונים וממשק שפה זו משרתת די טוב ואף ביעילות, אבל כאן גם גבולות הגזרה שלה. ניתן להרחיב את היכולות שלה באמצעות API של חלונות או פונקציות C, אבל היא נעדרת הרבה מהתכונות המוכרות בג'אוה וב-#C. כמו כן, ה-IDE של ה-VBA מיושן ולא עבר במשך כעשור וחצי שדרוג משמעותי, ובהשוואה לסביבות פיתוח מודרניות, היכולות שלו סבירות, אבל לא הרבה יותר מכך. לאקסס מצבי פיתוח ייחודיים שמקילים מאוד על הפיתוח. כך למשל ניתן להריץ טופס או דוח, בעוד טופס שני במסד יהיה פתוח במבט עיצוב כלומר במוד של פיתוח. דבר שאיננו אפשרי בסביבות פיתוח רגילות שבהן או שהתוכנה במוד של פיתוח או שהיא במוד של הרצה. כמו כן הטפסים והדוחות יכולים להיות במוד ביניים, שבו הטופס מורץ ורואים את נתוני הטבלה ועם זאת ניתן לעצב את הטפסים ולשנות מאפיינים בו. גם בסביבת הקוד מקבלים נוחות דומה וניתן לשנות אותו תוך כדי שהטופס מורץ, וגם כאשר מנפים שגיאות מהקוד. גרסאות גרסת 2000 גרסה זו שודרגה מבחינת היכולות שלו לתקשורת עם האינטרנט ועבודה מבוזרת. שיפורים עיקריים שהוכנסו בגרסת 2000 של המחולל: גרסה חדשה של שפת התכנות הפנימית VBA של המחולל ותחביר SQL מורחב. מעבר לטכנולוגיית COM ושימוש באובייקטי ADO לעומת DAO הישן. הוספת מסד פרויקט לעבודה אינטגרלית בין האקסס לשרת SQLServer ואף הוספת שרת SQLServer קל לחבילת האופיס, לעבודה מבוזרת באקסס. הוספת אובייקט דף HTML, שהוא טופס דינמי המתקשר לטבלאות אקסס היכול לרוץ גם בסביבת אקסס וגם באמצעות דפדפן האינטרנט. הוספת נעילה ברמת הרשומה בטבלה, עיצוב מותנה לפקדי טופס ודו"ח, סיווג אובייקטי מסד בקבוצות חופשיות. הוספת יצוא דוחות בפורמט SNP למי שאין לו אקסס קישוריות ל-Microsoft Outlook ול-Microsoft Exchange ושיתוף פעולה באקסס באינטרנט דרך NetMeeting. גרסת 2003 שיפורים עיקריים שהוכנסו בגרסת 2003 של המחולל: הצגת מידע באופן סכימתי אודות יחסי תלות של אובייקט, שבאמצעותו ניתן לבדוק הקשרים ותלויות בין אובייקטים במסד. בדיקת שגיאות תכנותיות אוטומטית בטפסים ובדוחות, והצגתן באמצעות תגיות חכמות. הפצת מאפייני שדה ששונו בתוך הפרויקט לאובייקטים אחרים שמשתמשים בו. שימוש בתגיות חכמות, גיבוי, ירושת ערכות נושא של Windows XP. ייבוא, ייצוא וקישור טבלאות למסד אינטרנטי באמצעות Windows SharePoint Services. אבטחת מקרו. אפשרות לחסימת קובצי מקרו ולשימוש בחתימות דיגיטליות במסדי אקסס. גרסת 2007 בין השיפורים שהוכנסו בגרסה זו ניתן למנות את: מנוע מסד נתונים חדש (Microsoft Access Engine) שמאפשר: שדות מרובי ערכים, שדה לאחסון קבצים דחוסים (בהם קובצי תמונות), מעקב אחרי היסטוריית השינויים בשדה תזכיר, שיפור אבטחה והצפנה. שיפורים בתצוגה כמו טפסים מפוצלים מובנים, תצוגת "זברה" של טבלאות, וסיכומי חישובים בתחתית טבלות. שיפורים בממשק כמו ממשק משתמש חדש מונחה תוצאות. תבניות למסדי נתונים ותבניות לפקדים. אפשרויות חדשות לסינון ומיון נתונים. עריכת טפסים ודוחות במצב אינטראקטיבי (עם נתונים "חיים"). אפשרות להקלדת טקסט עשיר בשדות. שיפור תאימות עם שרת SharePoint. תמיכה בפורמטי קבצים PDF ו-XPS, לשם הצגת נתונים. בגרסה זו הוסרו היכולות הבאות: תמיכה בדפים (DAP), שנועד לאפשר ליצור דפי אינטרנט. שכפול. האפשרות לסנכרן בין הגדרות ונתונים של כמה עותקים של מסד הנתונים מנותקים שנמצאים במקומות שונים. מנגנון ההרשאות והססמאות של האקסס (שימוש באשף ההרשאות). גרסת 2010 עודכנו עורך פקודות מקרו הוחלף, והפך לחזותי וידידותי יותר. הוספו בטבלה הוסף שדה מסוג נתונים מחושב. הוספו לטבלה טריגרים ושגרות מאוחסנות בצורת פקודות מקרו של נתונים, בדומה לשרתי מסדי נתונים גדולים. הוספו מסדי נתונים בשרת SharePoint של מיקרוסופט. קישוריות שירותי נתונים עסקית (BCS) באמצעות XML. התחברות לשירותי Web כטבלה מקושרת. הוסף פקד לגלישה באינטרנט. הוסף פקד ניווט המציג ממשק כרטיסיות לניווט אל טפסים ודוחות. תמיכה מובנית ב-PDF. שילוב תת-דוח בטופס. הוספו אפשרויות לסוגי הצפנה חדשים של הנתונים. נוספה סיומת קובץ מסד בשם accdr. שמדמה מסד נתונים מהודר במצב זמן ריצה (accde). ניתן לשמור תבניות של מסדים, טפסים, דוחות ושדות לשימוש חוזר. תמונות משותפות לשימוש חוזר בטפסים ודוחות (לוגו). תמיכה בניהול גרסאות באמצעות TFS. גרסת 64 ביט של VBA. הוסרו הוסר פקד לוח שנה. הוסר יבוא ויצוא ללוטוס ופרדוקס. הוסר יצוא לפורמט SNP. גרסת 2013 יישום Web לעבודה כיישום בדפדפן אינטרנט ב-SharePoint Server או באתר Office 365. הכוללת פקדי פריטים קשורים, השלמה אוטומטית וקישורים מסתעפים להצגה מידית של פרטים אודות פריט קשור. התמיכה ביישומים אלו תופסק באפריל 2018. לא ניתן יותר לייצר יישומים כאלה, וגם יישומים פועלים יפסיקו לפעול. בגרסה זו הוסרו היכולות הבאות: תמיכה בפרויקטים ADP's שאיפשרו לפתח ישומי לקוח ל-SQL Server. טופסי PivotCharts ו-PivotTables. Access Data Collection ליצירת טופס בדואר אלקטרוני. תגים חכמים. ניהול גרסאות SourceSafe. תמיכה לאחור במסד משוכפל. אשף Upsizing. אשף אריזה להפצת יישום. תמיכה בקישוריות ל-dBASE ול-JET 3. סיומת קבצים תוכנת אקסס שומרת את המידע תחת סוגי הקבצים הבאים: תבנית קובץ סיומת פרויקט אקסס .adp תבנית ריקה של פרויקט אקסס .adn מסד נתונים אקסס (2007) .accdb מסד נתונים אקסס - זמן ריצה (2007) .accdr תבנית מסד נתונים אקסס (2007) .accdt מסד נתונים אקסס (2003 וקודם).mdb תוספים ואשפים של אקסס .mda קובץ קבוצות עבודה, נועד לאבטחת מידע בעיקר .mdw מסד נתונים אקסס (SQL Server) מנותק (2000) .mdf מסד נתונים אקסס מוגן עם VBA מהודר (2003 וקודם) .mde מסד נתונים אקסס מוגן עם VBA מהודר (2007) .accde חלונות קיצור דרך: מקרו אקסס .mam חלונות קיצור דרך: שאילתא אקסס .maq חלונות קיצור דרך: דו"ח אקסס .mar חלונות קיצור דרך: טבלת אקסס .mat חלונות קיצור דרך: טופס אקסס .maf גרסאות תאריך גרסה מספר גרסה מנוע מערכת הפעלה תומכת כלול בגרסת חבילת אופיס 1992 אקסס 1.1 1 Windows 3.1 1993 אקסס 2.0 2.0 JET 2 Windows 3.1 אופיס 4.3 פרו 1995 אקסס 95 7.0 JET 3 Windows 95 אופיס 95 פרו 1997 אקסס 97 8.0 JET 3 Windows 9x, NT 3.5/4.0 אופיס 97 פרו ומפתחים 1999 אקסס 2000 9.0 JET 4 Windows 9x, NT 4.0, 2000 אופיס 97 פרו, פרימיום ומפתחים 2001 אקסס 2002 10 JET 4 Windows 98, Me, 2000, XP אופיס XP פרו ומפתחים 2003 אקסס 2003 11 JET 4 Windows 2000, XP אופיס 2003 פרו ואנטרפרייז 2007 אקסס 2007 12 12 Windows XP SP2 windows 7, Vista אופיס 2007 פרופשונל, אולטימייט ואנטרפרייז 2010 אקסס 2010 14 14 Windows XP SP2 windows 7, Vista אופיס 2010 פרופשונל ופרופשונל פלוס 32 ו-64 BIT 2013 אקסס 2013 15 15 Windows 7, Windows 8 אופיס 2013 פרופשונל ופרופשונל פלוס 32 ו-64 BIT, וכן כחלק מהתוכניות השונות של שירות אופיס 365 2016 אקסס 2016 16 16 Windows 7, Windows 8, Windows 10 אופיס 2016 פרופשונל ופרופשונל פלוס 32 ו-64 BIT2019אקסס 20191717Windows 7, Windows 8, Windows 10אופיס 2019 פרופשונל ופרופשונל פלוס 32 ו-64 BIT, וכן כחלק מהתוכניות השונות של שירות אופיס 365 ראו גם Visual Basic SQL לקריאה נוספת מליסה דן, המדריך השלם להקמת יישומים Access 2, פוקוס מחשבים, 1995, 495 עמ'. פיטר נורטון, המדריך המלא של פיטר נורטון לתכנות ב-97 Access, אופוס מחשבים, 682 עמ'. ג'ון ויסקאס, המדריך השלם של מיקרוסופט-פרס לאקסס 2000, פוקוס מחשבים, 990 עמ'. למד עצמך Access 2000 ב-24 שיעורים, אופוס מחשבים, 401 עמ'. איתן שטמר, Access 2000 סדנת לימוד, הוצאת הוד עמי, 384 עמ'. יאנג והלוורסון, פוקוס על אקסס 2003, הוצאת פוקוס, 176 עמ'. סטפן ל. נלסון וג'וליה קלי, המדריך ל-Access ביישומי Office XP, הוצאת אופוס, 252 עמ'. וירג'יניה אנדרסון, פתרון בעיות באקסס, פוקוס מחשבים, 325 עמ'. קישורים חיצוניים פורטל אקסס ראשי, אתר MSDN (אנגלית) זהר עמיהוד, Access 2000 - הסדרה הידידותית למתחילים, הוצאת הוד-עמי, 2000 אתר מיקרוסופט ישראל: מה חדש באקסס 2007 מה חדש באקסס 2010 מה חדש באקסס 2013 מה חדש באקסס 2016 סקירה על מנוע ה-JET של אקסס, אתר מיקרוסופט תוכנת קוד פתוח לחילוץ הגדרות קובצי MDB לקובצי טקסט ולהפך, באתר github קטגוריה:מיקרוסופט אופיס קטגוריה:מערכות לניהול מסדי נתונים יחסיים קטגוריה:מחוללי יישומים קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1992	2024-04-24T09:15:11
5 באוגוסט	5 באוגוסט הוא היום ה-217 בשנה (218 בשנה מעוברת), בשבוע ה-31 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 148 ימים. אירועים היסטוריים ביום זה 70 – חורבן בית המקדש השני 882 – לאחר מות אחיו לואי השלישי, קרלומן השני נעשה המלך של פרנקיה המערבית המאוחדת 1305 – ויליאם וולאס, מנהיג המרד הסקוטי נגד הכיבוש האנגלי, מוסגר לאנגלים 1391 – פרעות ביהודים בטולדו ובברצלונה. יהודים רבים עוזבים 1772 – חלוקתה הראשונה של פולין 1888 – ברטה בנץ מבצעת את הנסיעה הבין עירונית הראשונה בהיסטוריה ממנהיים לפפורצהיים מרחק 106 ק"מ 1915 – מלחמת העולם הראשונה – הקיסרות הגרמנית כובשת את ורשה מידי האימפריה הרוסית 1944 – מלחמת העולם השנייה – מרד ורשה – יחידות האס אס והוורמאכט מוציאות להורג כ-40,000 אזרחים בניסיון לדכא המרד 1953 – בצה"ל מוקמת יחידה 101, בפיקודו של רס"ן אריאל שרון 1960 – בורקינה פאסו (וולטה-עילית) מקבלת עצמאות מלאה מצרפת 1966 – יוצא לאור האלבום של הביטלס: Revolver 1967 – יוצא לאור אלבום הבכורה של פינק פלויד: The Piper at the Gates of Dawn 1981 – מנחם בגין מציג את ממשלתו השנייה (התשע עשרה במניין הממשלות) בפני הכנסת 2003 – אל-קאעידה מפוצץ מכונית תופת במלון מריוט בג'קרטה בירתה של אינדונזיה. בפיגוע נהרגו 12 אנשים ונפצעו כ-200 2011 – סוכנות נאס"א הצהירה, שהמקפת MRO של הסוכנות אשר מקיפה את כוכב הלכת מאדים הצליחה לצלם תמונות העשויות להעיד על הימצאות מים נוזליים בכוכב הלכת 2011 – סוכנות נאס"א שיגרה לחלל את הגשושית ג'ונו לחקר כוכב הלכת צדק 2012 – רכב החלל של נאס"א קיוריוסיטי נוחת במכתש גייל על אדמת מאדים, כחלק ממשימת "מארס סיינס לברטורי (MSL)" 2012 – האצן הג'מייקני יוסיין בולט מנצח בגמר בריצת 100 מטר באולימפיאדת לונדון 2012 עם שיא אולימפי חדש בתוצאה 9.63 שניות 2012 – במתקפת הטרור במפגש הגבולות ישראל-מצרים-רצועת עזה נהרגו 15 שוטרים מצרים ושבעה מחבלים 2016 – פתיחת אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016) 2017 – האתלט ואצן הג'מייקני יוסיין בולט מקיים את הריצה התחרותית האחרונה שלו במסגרת אליפות העולם באתלטיקה 2017 2022 – תחילת מבצע עלות השחר ברצועת עזה בסיכול ממוקד של תייסיר אל-ג'עברי, מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי ברצועה נולדו ממוזער\|251x251 פיקסלים\|ניל ארמסטרונג 1262 – לסלו הרביעי, מלך הונגריה (נרצח ב-1290) 1397 – גיום דופאי, מלחין פרנקו-פלמי (נפטר ב-1474) 1461 – אלכסנדר יגיילו, מלך פולין, דוכס ליטא (נפטר ב-1506) 1540 – יוזף יוסטוס סקליגר, מלומד ומנהיג דתי צרפתי ממוצא איטלקי (נפטר ב-1609) 1681 – ויטוס ברינג, מגלה ארצות דני שפעל בשירות רוסיה (נפטר ב-1741) 1737 – יוהאן פרידריך שטרואנזה, רפורמטור גרמני-דני (הוצא להורג ב-1772) 1802 – נילס הנריק אבל, מתמטיקאי נורווגי (נפטר ב-1829) 1837 – אנה פילוסופובה, פילנתרופית ופמיניסטית רוסיה (נפטרה ב-1912) 1850 – גי דה מופאסאן, סופר צרפתי (נפטר ב-1893) 1862 – ג'וזף מריק, הידוע בכינויו "איש הפיל" (נפטר ב-1890) 1876 – מרי ריטר בירד, היסטוריונית, סופרג'יסטית ומחברת ספרים אמריקאית (נפטרה ב-1958) 1890 – אריך קלייבר, מנצח ארגנטינאי יליד אוסטריה (נפטר ב-1956) 1899 – אברהם יערי, בלשן, היסטוריון, חוקר הספר העברי, תולדות היישוב ותולדות יהודי המזרח (נפטר ב-1966) 1905 – ארטיום מיקויאן, מתכנן מטוסי קרב סובייטי (נפטר ב-1970) 1906 – ג'ון יוסטון, במאי קולנוע אמריקני (נפטר ב-1987) 1908 – הרולד הולט, ראש ממשלת אוסטרליה ה-17 (נעלם ב-1967) 1908 – שלמה פינס, חוקר פילוסופיה יהודית וחתן פרס ישראל (נפטר ב-1990) 1912 – ג'רג' שארושי, כדורגלן הונגרי (נפטר ב-1993) 1924 – יואל דה-מלאך, חוקר חקלאות ובוטנאי ישראלי, חתן פרס ישראל (נפטר ב-2006) 1926 – קליפורד הסבנדס, המושל הכללי של ברבדוס (נפטר ב-2017) 1926 – בטסי ז'ולאס, מלחינה צרפתייה 1927 – דוד טבק, אתלט ישראלי (נפטר ב-2012) 1927 – רות כ"ץ, פרופסור אמריטה בחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים 1930 – ניל ארמסטרונג, אסטרונאוט אמריקאי, מפקד אפולו 11 (נפטר ב-2012) 1930 – שמואל חפר, יו"ר מכללת בית רבקה בכפר חב"ד, סגן יו"ר אגודת חסידי חב"ד בישראל ויו"ר הוועד למען שלמות העם (נפטר ב-2020) 1933 – חיים גיל, במאי טלוויזיה ישראלי ויוצר סרטים תיעודיים לטלוויזיה (נפטר ב-2008) 1933 – אירווינג קפלן, במאי טלוויזיה, שחקן ומפיק ישראלי-אמריקאי 1934 – מירנה הנסן, שחקנית ודוגמנית אמריקאית 1937 – אמיר דרורי, סגן הרמטכ"ל ומנכ"ל רשות העתיקות (נפטר ב-2005) 1937 – דן שומרון, הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל (נפטר ב-2008) 1943 – אורי שגיא, אלוף, ראש אמ"ן 1947 – יעל גרמן, שרת הבריאות וראש עיריית הרצליה 1948 – ריי קלמנס, כדורגלן אנגלי ששיחק בעמדת השוער (נפטר ב-2020) 1953 – אנדראש ליגטי, כנר ומנצח הונגרי (נפטר ב-2021) 1958 – אולדזימיר מאקיי, פוליטיקאי בלארוסי (נפטר ב-2022) 1958 – יולי אדלשטיין, שר הבריאות מטעם מפלגת הליכוד, כיהן בעבר יו"ר הכנסת 1968 – מארין לה פן, פוליטיקאית צרפתייה 1976 – נילי צרויה, שחקנית תיאטרון קולנוע וטלוויזיה, מרצה ומנחת סדנאות ישראלית 1977 – עידו סולומון, עיתונאי, עורך ושדרן טלוויזיה ישראלי 1978 – שי עמר, זמר-יוצר ישראלי 1980 – יורי פורמן, מתאגרף ישראלי, אלוף עולם 1981 – ג'סי ויליאמס, שחקן ודוגמן אמריקאי 1985 – גילי ורמוט, כדורגלן ישראלי 1985 – גל לב, שחקן טלוויזיה וקולנוע ישראלי 1985 – אסף בן לולו, שחקן טלוויזיה ותיאטרון ישראלי 1989 – טל בן-חיים, כדורגלן ישראלי בעמדת הקיצוני 1998 – מימי קין, שחקנית בריטית 1999 − קים סי-היאון, זמרת-יוצרת דרום קוריאנית 2004 – גאבי, כדורגלן ספרדי נפטרו ממוזער\|254x254 פיקסלים\|פרידריל אנגלס ממוזער\|263x263 פיקסלים\|מרילין מונרו 882 – לואי השלישי, מלך צרפת (נולד ב-863) 1895 – פרידריך אנגלס, פילוסוף אשר חיבר ספרים שונים עם קרל מרקס, ביהם המניפסט הקומוניסטי (נולד ב-1820) 1901 – ויקטוריה, הנסיכה המלכותית, רעייתו של פרידריך השלישי, קיסר גרמניה (נולדה ב-1840) 1929 – מיליסנט פוסט, סופרג'יסטית ומנהיגה פוליטית בריטית (נולדה ב-1847) 1952 – סמירה מוסא, מדענית גרעין מצרית (נולדה ב-1917) 1954 – אליהו שומרוני, ממקימי הנח"ל, חבר מפלגת מפא"י, חבר תנועת השומר הצעיר ואיש משרד הביטחון (נולד ב-1908) 1955 – כרמן מירנדה, שחקנית וזמרת פורטוגזית (נולדה ב-1909) 1962 – מרילין מונרו, שחקנית (נולדה ב-1926) 1992 – רוברט מולדון, ראש ממשלת ניו זילנד ה-31 (נולד ב-1921) 1997 – איזיקה גאון, אוצר ישראלי (נולד ב-1938) 2000 – אלק גינס, שחקן קולנוע ותיאטרון אנגלי (נולד ב-1914) 2004 – אורי אדלמן, סופר ישראלי (נולד ב-1958) 2007 – עמוס מנור, ראש השב"כ (נולד ב-1918) 2010 – גודפריי בינייסה, נשיא אוגנדה בשנים 1979–1980 (נולד ב-1930) 2011 – עדי טלמור, עיתונאי, מגיש ועורך חדשות ישראלי (נולד ב-1953) 2013 – אריקה לנדאו, פסיכולוגית ישראלית וחוקרת בתחום עתידנות, יצירתיות, מחוננות וחינוך (נולדה ב-1931) 2019 – טוני מוריסון, סופרת אמריקאית, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1993 (נולדה ב-1931) 2019 – ביורג למברכט, רוכב אופניים בלגי מקצועי בקבוצת לוטו סודאל (נולד ב-1997) 2020 – אברהם בר-עוז, משורר וצייר ישראלי (נולד ב-1933) 2022 – פליקס קולמר, פיזיקאי יהודי-צ'כי (נולד ב-1922) 2022 – עלי חיידר, קצין סורי (נולד ב-1932) 2022 – איסי מיאקי, מעצב אופנה יפני (נולד ב-1938) 2022 – תייסיר אל-ג'עברי, טרוריסט פלסטיני (נולד ב-1972) חגים ואירועים החלים ביום זה 4 באוגוסט – 6 באוגוסט אוגוסט לוח אירועים שנתי קישורים חיצוניים הערות שוליים ח ה קטגוריה:אוגוסט	2024-10-08T06:15:06
1803	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1803 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:25:31
1821	ממוזער\|250px\|שמאל\|יוון זוכה בעצמאות __TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1821 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:26:54
1823	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1823 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-05-07T11:07:12
1825	ממוזער\|אנטוניו סליירי __TOC__ אירועים 17 באפריל - שארל העשירי, מלך צרפת מכיר בעצמאות האיטי נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1825 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:27:12
עיצוב תעשייתי	שמאל\|ממוזער\|200px\|כסא בעיצוב האדריכל צ'ארלס רני מקינטוש, עוצב עבור בית תה בגלאזגו, 1917. מוצג כיום במוזיאון לאמנות מודרנית במינכן ממוזער\|שמאל\|200px\|נגן iPod שמאל\|ממוזער\|200px\|לבני לגו - צעצוע שעיצובו הייחודי תרם לפופולריות התמידית שלו, מאז הומצא בסוף שנות ה-40 ממוזער\|שמאל\|200px\|חיפושית מודל 1300 מבית חברת פולקסווגן ממוזער\|שמאל\|200px\|גיטרת פנדר סטראטוקסטר עיצוב תעשייתי הוא תחום מקצועי העוסק ביצירה ובפיתוח מוצרים המיוצרים באופן חרושתי או סדרתי. עיצוב זה מתאפיין בתהליך של מחקר, חשיבה קונצפטואלית, חדשנות רעיונית, אפיון צורני ומורפולוגי, פיתוח ותכנון ועד לבקרה של תהליכי הייצור, השיווק, המכירה והשימוש של המוצר. בהליך זה ניתן להשביח את האסתטיקה והשמישות של המוצר. העוסק בעיצוב תעשייתי קרוי מעצב תעשייתי. עיצוב המוצר הוא תחום בעיצוב תעשייתי. עיצוב המוצר מתמקד במוצרים בלבד ואילו לעיצוב תעשייתי יש פוקוס רחב יותר על רעיונות, מוצרים ושיטות. בנוסף להתחשבות באסתטיקה, שמישות והנדסת האנוש, תחום זה מתחשב בהנדסת העצם, תועלת כמו גם שמישות, השתלבות בשוק ועניינים אחרים. היסטוריה העיצוב התעשייתי החל להתגבש כתחום מקצועי ואקדמי החל מאמצע המאה ה-19 במקביל להתפתחות המהפכה התעשייתית. קדמה לעיצוב התעשייתי מסורת האומנות השימושית, שאופיינה ביצירה של אובייקטים בסדרות קטנות, בבתי מלאכה מקומיים ובקצב שינויים וחידושים איטי. לעומת המצב בו המעצב-אומן הוא גם היצרן יצרה המהפכה התעשייתית מצב חדש שבו קו הייצור מצריך תהליכי תכנון הנדסי ועיצובי נפרדים. כפי שתהליך הייצור הופרד למקטעי ייצור כך הופרדו תהליכי הפיתוח מרצפת הייצור. אך בעוד שהמהפכה התעשייתית פתחה את האפשרות להמציא ולייצר מכונות וחפצים חדשים, טעמו האסתטי של הציבור הרחב לא הסכים לעכל במהירות את הצורות חדשות שהכתיב קו הייצור. במאה העשרים מעצבים תעשייתיים החלו לעצב מוצרים חדשים שהפכו למאפיינים של התקופה המודרנית - המטוס, האוניה, הרכבת, המכונית, הקטנוע, הטלוויזיה, הטלפון, כלי הבית, הרהיטים והתאורה וריהוט הרחוב. אלה ועוד רבים, יוצרו כולם במפעלים ועוצבו על ידי מעצבים שהושפעו מתאוריות ואופנות שונות. זרמים אלה בעיצוב תעשייתי שהופצו על ידי מיליוני מוצרים, השפיעו באופן רב על התפישה של האדם המודרני. סגנונות כמו הארטס אנד קרפטס, האר נובו, האר דקו, סטרים ליין, מינימליזם, מודרניזם, ופוסט-מודרניזם באו לידי ביטוי מוחשי בצורה, בצבע והטקסטורה של המוצרים שמקיפים את חיי האנשים. מעצבים תעשייתיים היו אלה שקידמו בברכה התפתחויות טכנולוגיות חדשות בתחומים שונים כמו חומרים, חשמל, אלקטרוניקה מכניקה, מחשוב וכו' והטמיעו אותם באופן נגיש לציבור הרחב. לדוגמה, תולדות העיצוב של הכסא, יכולים ללמד כיצד מסורת של מאות שנים של כיסאות מגולפי עץ השתנתה בתקופה קצרה על ידי התיעוש של כיפוף בקיטור של עץ, למינציה של עץ, כיפופי צינורות מתכת, שיכוב פלסטיק והזרקת פלסטיק. תהליך העיצוב למרות שעיצוב לעיתים נתפס כתהליך "יצירתי", מתקיימים בו גם תהליכים אנליטיים רבים. למעשה, מעצבים תעשייתיים רבים משתמשים במתודולוגיות שונות בתוך תהליך היצירה. חלק מהתהליכים שמשמשים מעצבים תעשייתיים בדרך כלל הם מחקר, שרטוט, בחינת מוצרים מתחרים, בניית מודלים ואב-טיפוס ועריכת ניסויים במוצר. לעיתים קרובות, משתמשים המעצבים בתוכנות הדמיה תלת־ממדית ובתוכנות תב"ם על מנת לעבור משלב הקונספט לשלב הייצור. מאפייני המוצר שמוזנים בידי המעצב עשויים לכלול את הצורה הכללית של המוצר, מיקום פרטים ביחס לאחרים, את צבע המוצר, המרקם שלו, צלילים שישמיע והיבטים ארגונומיים בנוגע לשימוש בו. בנוסף לכך המעצב יכול לציין היבטים הנוגעים בתהליך הייצור, בבחירת החומרים ובדרך בה המוצר מוצג לצרכן בנקודת המכירה. מלבד ההתמקדות באסתטיקה, שימושיות וארגונומיה, עיצוב תעשייתי מקיף את הנדסת המוצר, התועלת בו, את מיקומו בשוק המוצרים וגם היבטים פסיכולוגיים כמו תשוקה, פיתוי וחיבור רגשי של המשתמש למוצר. עיצוב מוצר ועיצוב תעשייתי עשויים לחפוף לעיצוב ממשק משתמש, עיצוב מידע ועיצוב אינטראקטיבי. העיצוב התעשייתי כיום העיצוב הפך להיות אחד המרכיבים המשמעותיים באסטרטגיה של חברות כדוגמת חברות רכב, חברות מוצרי אלקטרוניקה ומוצרי צריכה השונים. בחברות גדולות עוסקים מאות מעצבים תעשייתיים באפיון ובעיצוב בלתי פוסקים של קונספטים עתידיים חדשים. בשנים האחרונות עבר העיצוב התעשייתי ממרכיב בדרגה שנייה בתהליך פיתוח המוצר, למרכיב ראשי בחשיבותו. הבנה חדשה זו של הערך שמעניק העיצוב למוצר בעיני הצרכן נובעת מהתחרות העזה בין תאגידים והאפשרות להשוות פערים טכנולוגיים והנדסיים בזמן קצר. במצב שבו אין הבדל מהותי בין מוצרים על המדף, עיצוב איכותי יכול ליצור פער וערך מוסף: בשימושיות, בהורדת מחיר הייצור וביצירת מוצרים מושכים יותר. כיום קיימים עיצובים תעשייתיים שנחשבים ליצירות אמנות, באותה מידה בה הם יצירות של הנדסה, ביניהם גם ה-iPod, הג'יפ, פנדר סטראטוקסטר, בקבוק הקולה והחיפושית. בשנים האחרונות אין העיצוב התעשייתי עוסק רק במופעו החיצוני של המוצר אלא מטפל בכל תהליך חוויית המשתמש, מהצגתו של המוצר במדפי החנות -דרך הוראות התפעול ואפיון ממשק המשתמש וכלה באורך חיי המדף. הוא עוסק בקשר בין האובייקט למותג, ולערך הסמלי של המוצר בעיני המשתמש כמרכיב של זהות. ראו גם אר דקו סטרים ליין מודרניזם חשיבה עיצובית התיישנות מתוכננת ערכים עדיפים ניהול עיצוב לקריאה נוספת יונתן ונטורה, חפצים: עיצוב תעשייתי בישראל, הוצאת רסלינג, 2014 Kenneth Segal and Jonathan Ventura, 2016, New Perspectives of Design: From Lucy to Bernini, Common Ground קישורים חיצוניים * קטגוריה:מדעי האדריכלות	2023-07-01T00:47:28
1827	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1827 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:27:19
1837	__TOC__ אירועים ממוזער\|120px\|המלכה ויקטוריה עולה לכס המלוכה בבריטניה ב-20 ביוני 1837 נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1837 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים הערות שוליים	2024-04-24T16:28:04
1838	__TOC__ אירועים 180px\|ממוזער\|ב-1838 צ'ארלס דרווין מנסח את בסיס הרעיונות שמרכיבים את תורת האבולוציה. נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1838 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:28:09
1840	__TOC__ אירועים יוצא לאור העיתון Jeride-i Havadis, העיתון הלא ממשלתי הראשון באימפריה העות'מאנית נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1840 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:28:19
1850	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1850 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:29:02
טאי ג'י צ'ואן	טָאי גִ'י צ'וּאַן (סינית מסורתית: 太極拳; סינית מפושטת: 太极拳; פין-יין: Tàijíquán), הידוע גם בשם טָאי צִ'י צ'וּאַן, או בקיצור טָאי צִ'י היא אמנות לחימה סינית פופולרית. במהלך המאה ה-20 האמנות צברה פופולריות (בייחוד הזרם של יאנג צ'נג פו) והפכה לתרגול גופני מקובל בקרב מאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם, בעקבות וכחלק ממגמה בה הפן הצבאי של האמנות הפך לשולי וההיבטים הרוחניים והבריאותיים שלה הפכו למרכזיים. בהתאם לכך, התרגול ברובו נעשה כתנועה איטית וזורמת ללא תנועות מתפרצות, בניגוד לאמנויות לחימה אחרות, כמו סוגים שונים של קונג פו, קראטה ועוד. אחת משלושת אמנויות הלחימה המכונות "המשפחה הפנימית", שמתרגלים לצורך הגנה עצמית, שמירה על הבריאות ומדיטציה. המונח טאי צ'י (太極) לקוח מתחום הקוסמולוגיה הסינית וקשור בשטף היין והיאנג, ואילו צ'ואן (拳) פירושו "אגרוף". טָאי גִ'י צ'וּאַן נחשבת לסגנון פנימי (לפי קטגוריזציה מקובלת של אמן אמנות הלחימה הסיני סון לו טאנג); כלומר, סגנון המאופיין בשרירים לא מכווצים, במודעות מדיטטיבית לגוף, ובעיסוק ברוחניות ובמצב הנפשי של המתרגל. כמו כן התנועה נובעת מהכוונה של ה יי (Yi 意 מחשבה) שמובילה את הצ'י ולא בהפעלה ישירה של השרירים. בנוסף, הסגנון קשור באופן הדוק לטאואיזם, וככל הנראה התפתח ביחד עם הצ'י קונג, או אף כחלק משיטה זו, על מנת ליישם את העיקרון הדאואיסטי וו-ווי. עם זאת, גם בודהיסטים סיניים רואים בה כלי רוחני רלוונטי. יש המחשיבים את הטאי ג'י כענף צבאי של צ'י קונג ויש המחשיבים אותו כסגנון של וו-שו, ושתי הפרשנויות אינן סותרות זו את זו. מחקרים הראו תועלת בריאותית רבה לתרגולי טאי-ג'י, הכוללים שיפור במערכת שיווי המשקל, בתגובתיות חיסונית, שיפור בפעילות הלב וכלי הדם, והפחתת הסיכון לנפילה אצל מבוגרים. אטימולוגיה מילולית המונח טאי ג'י צ'ואן מתורגם: "האגרוף הגדול העילאי\חסר הגבולות" (טאי - גדול, ג'י - עילאי\חסר גבול, צ'ואן - אגרוף). טאי ג'י לפיכך הוא הציר העילאי בין יין ליאנג, שהם צמד ניגודים המשלימים זה את זה, וצ'ואן מסמל את היות הטאי ג'י צ'ואן אמנות לחימה. תאוריית היין-יאנג עומדת בבסיס של הפילוסופיה הסינית והרפואה הסינית, ומהווה גם את הבסיס התאורטי של היציבה, התנועה והלחימה של טאי ג'י צ'ואן. השם טאי ג'י צ'ואן הומצא על ידי המלומד מחצר קיסרות צ'ינג אונג טון חה, שחזה בהדגמה של האמנות על ידי המתרגל המפורסם יאנג לו צ'אנג. היסטוריה ממוזער\|214 פיקסלים\|יאנג צ'נג פו בעמידה חקר היסטורי של אמנות סינית אינו נקי מיסודות מיתיים ואינטרסים אישיים המעוותים את אובייקטיביות התיעוד. טאי צ'י צ'ואן תורגל כנראה בכפר של שבט צ'ן שבמחוז חנאן בסוף המאה ה-16, ואחת התאוריות הרווחות ביותר טוענות ששבט צ'ן הוא המקור ההיסטורי לטאי ג'י צ'ואן. ישנה ביקורת בקרב היסטוריונים על "תאוריית כפר צ'ן". ההיסטוריון הסיני וו-טו נאן (Wu Tu-nan) טוען במחקרו "'A Research into Tai Chi Chuan" שפורסם ב-1986 שסגנון צ'ן הומצא על ידי קבוצה משבט הצ'ן שרצו להרוויח מהפופולריות הגואה של טאי צ'י צ'ואן. לכן, הם יצרו ערבוב בין אגרוף שאולין לבין טאי צ'י צ'ואן מהתקופה, וגם המציאו במקביל שושלת כוזבת. ראש סגנון "וודאנג", דן דוקרטי (Dan Docherty), טוען טענות דומות נגד "תאוריית כפר צ'ן" בספרו "Complete Tai Chi Chuan". נהוג לייחס את המצאת הטאי ג'י צ'ואן לגָ'אנְג סָאנְפֶנְג (张三丰, בפין-יין: Zhang Sanfeng), נזיר דאואיסטי מיתי, שיש הטוענים שחי בין שושלת סונג לשושלת מינג, וששהה תקופה מסוימת בהרי וודאנג. מקובל שיאנג לו צ'אן ירש את האמנות מצ'ן צ'אנגשין ויבא אותה לבייג'ינג, מה שהיה לגורם מכריע בהתפשטות ובהתפתחות האמנות במאות ה-19 וה-20. יאנג ותלמידיו, ביניהם וו יו צ'יאנג, לימדו את האמנות את משפחת האצולה ואת שומרי הראש שלהם, ביניהם וו צ'ואן יו. מתרגילי אמנויות סיניות קלאסיות רבים, ביניהם אמני טאי צ'י צ'ואן, נסו מפני המהפכה התרבותית בסין בעיקר לטאיוואן ולהונג קונג. עם זאת, היה גורלה של טאי צ'י צ'ואן מהטובים מבין אמנויות הלחימה הסיניות הקלאסיות. ב-1956 הקימה הרפובליקה הסינית את "עמותת הספורט הסינית", שפישטה את האמנות ויצרה תקן שנקרא "24 היציבות של הטאי צ'י", אותו קידמה כתרגיל התעמלות ורפואה מונעת למעמד הפועלים, בדומה לצ'י קונג. כיום מתרגלים מיליוני סינים בסין היבשתית ובפזורה הסינית בעולם, ובעשורים האחרונות התרגול גם חדר לחברה המערבית. טאי צ'י צ'ואן היא מאמנויות הלחימה הפופולריות ביותר בעולם, אם כי רוב המתרגלים אינם עוסקים בה למטרות לחימה. לחימה טאי צ'י צ'ואן מתמחה בלחימה בטווחים בינוניים (טווח מוטת ידיים) וקרובים, ומיישמת את כל ארבע הקבוצות הטכניות של אמנויות הלחימה הסיניות: אגרופים ובעיטות (דא וטי), מניפולציות (צ'ין נא) והיאבקות (שוואי ג'יאו). ישנם מספר דגשי לחימה עיקריים, שהם מקבילים יחסית בין הסגנונות השונים של טאי צ'י צ'ואן: יציבה: היציבה בטאי צ'י צ'ואן כבדה ומושרשת, ובעיטות מכוונות לרוב מתחת למותן. יש דגש על שמירה על שיוויי משקל ושיבוש שיווי המשקל של היריב. אסטרטגיה: נקודת המוצא של טאי צ'י צ'ואן היא הגנתית. רוב הטכניקות בטאי צ'י צ'ואן הן "התקפות שכנגד", והיוזמה הראשונית מוענקת לרוב ליריב. המחויבות של היריב לכוונה התקפית מנוצלת כטעות, אשר גורמת ליריב להיות צפוי, ואשר פוגעת ביכולתו להתגונן. רכות וקושי: ישנה הפרדה חדה בין תנועה רכה לבין תנועה קשה בטאי צ'י צ'ואן. מגע עם היריב הוא רך בזמן התקפה של היריב, ומתחלף במגע קשה בזמן התקפת הנגד. תרגול שמאל\|ממוזער\|256px\|תרגול המוני של טאי צ'י בסין טאו לו: כמו כל אמנויות הלחימה הסיניות מסוג "צ'ואן", עיקר התרגול של טאי צ'י צ'ואן הוא תרגול הטאו לו (תבנית התנועה). הטאו לו של טאי צ'י צ'ואן הוא איטי וזורם, הגוף רפוי והרמוני והכח מתפרץ (פה צ'ינג) מבפנים החוצה בעצמה. טוי שואו: כלי טיפוסי לתרגול בזוגות בטאי צ'י צ'ואן הוא הטוי שואו (ידי דחיפה). בטוי שואו המגע בין בני הזוג רציף וזורם, והוא מתרגל את בני הזוג בעקרונות רבים וחשובים של האמנות כמו יציבה, רגישות לתנועת היריב (טינג), יישום טכניקות לחימה והחצנה של כח . ישנם תבניות טוי שואו רבות, ויש המתרגלים טוי שואו בצורה יחסית חפשית וספונטנית. רמת המיומנות בטוי שואו תשקף במידה רבה את מיומנות הלחימה של אמן לחימה בעזרת טאי צ'י צ'ואן. סאן שואו: נהוג לתרגל סאן שואו (לחימה חפשית) ברמות הגבוהות יותר של טאי צ'י צ'ואן. צ'י קונג וניי גונג: סגנונות טאי צ'י צ'ואן רבים כוללים ברפרטואר התבניות שלהם גם תבניות התעמלות או יוגה, החסרות לרוב יישומים לחימתיים. נשק: כל סגנונות הטאי צ'י צ'ואן המרכזיים כוללים מיומנויות שימוש בנשק סיני מסורתי, כאשר כלי הנשק הרווח ביותר בטאי צ'י צ'ואן הוא החרב (Jian ג'יאן ). בסגנונות מסוימים נלמדים גם חרב הפרשים , הכידון (Qiang צ'יאן ) ומעט כלי נשק נוספים. עזרי אימון: לאחרונה פותחו בסגנונות מסוימים שיטות תרגול עם עזרי אימון כמו כדורים, מקלות, גומיות וכולי. זרמים שונים משפחות הטאי צ'י צ'ואן העיקריות הן (לפי ותק): צ'ן , יאנג , וו/האו, וו , סונג , וודאנג. ישנם תתי סגנונות רבים, אחד הבולטים מביניהם הוא הסגנון שמקורו בכפר ז'או באו הסמוך לכפר צ'ן. נהוג לציין את מספר התנועות של ה"פורם" (תבנית התנועה) של כל שיטה. לפעמים באותה שיטה יש תבניות שונות שמיועדות לקבוצות שונות, למשל לגילאים שונים או לחולים. כדי להבדיל בין יש גם סגנונות שנוצרו במאה ה-20. אחד הידועים ביניהם, במיוחד בישראל, הוא סגנון צ'נג מינג שפותח בסין בשנת 1929 על ידי מספר מורים לאומניות לחימה. הסגנון משלב אלמנטים מחמשת הסגנונות העיקריים של אותה תקופה על מנת לשמר את הטכניקות היעילות והשימושיות. גרנד מאסטאר וונג שוג’ין , בעל ידע וניסיון רב בשיטות לוחמה שינג-אי והבה-גווה עיצב את התבנית מחדש לפי ניסיונו הרב בלחימה ובצ’י קונג. לקריאה נוספת Dr. Yang, Jwing-Ming, Taijiquan Theory of Dr Yang 2nd ed: The Root of Taijiquan קישורים חיצוניים הקלאסיקות של הטאי צ'י עומר ברקמן, , "nrg מעריב", 27 באפריל 2006 טאיצ'י צ'ואן, באתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית הערות שוליים קטגוריה:אמנויות לחימה קטגוריה:מדיטציה קטגוריה:רפואה אלטרנטיבית קטגוריה:רפואה סינית	2024-08-05T09:03:46
1855	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1855 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:29:21
1858	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1858 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:29:36
1859	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1859 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2023-04-02T00:06:00
1860	__TOC__ אירועים בשנה זו הוקמה משכנות שאננים - השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. מקובל לראות בשנה זו ציון דרך בהתפתחות היישוב בארץ ישראל ובכינונה של התנועה הציונית. ועל כן, למנות את שמות חללי מערכות ישראל אשר נפלו על משמרתם, החל משנה זו. נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1860 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:29:44
1862	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1862 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:29:56
1864	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1864 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:30:05
1868	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1868 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים קטגוריה:המאה ה-19 לפי שנים 1868	2024-04-24T16:30:22
1871	__TOC__ אירועים ממוזער\|שמאל\|250px\|השריפה הגדולה של שיקגו. תדפיס ליתוגרפי של חברת קורייר ואייבס, 1871 נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1871 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:30:43
1876	__TOC__ אירועים 210px\|ממוזער\|ב-1876 הומצא אב טיפוס של הטלפון בידי אלכסנדר גרהם בל נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1876 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:31:12
1882	__TOC__ אירועים איליה מצ'ניקוב מגלה במסינה את תהליך פאגוציטוזה ובכך שם את אחד היסודות לאימונולוגיה - חקר מערכת החיסון נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1882 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:31:42
1883	__TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1883 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-07-22T18:53:09
1887	__TOC__ אירועים ספטמבר-אוקטובר במהלך הצפות בסין נהרגו בין 900,000 ל-2 מיליון תושבים. נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1887 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:32:04
1888	שמאל\|ממוזער\|250px\|נוסדת הפוטבול ליג האנגלית __TOC__ אירועים נולדו נפטרו לוח שנה שנת 1888 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:32:08
1889	ימין\|ממוזער\|190px\|נחנך מגדל אייפל __TOC__ אירועים נולדו שמאל\|ממוזער\|120px\|אדולף היטלר שמאל\|ממוזער\|120px\|צ'ארלי צ'אפלין שמאל\|ממוזער\|120px\|זלמן שזר ממוזער\|120px\|אבשלום פיינברג נפטרו 120px\|ממוזער\|שמאל\|ג'פרסון דייוויס לוח שנה שנת 1889 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:32:14
מישל פוקו	פול-מישל פֿוּקוֹ (בצרפתית: Paul-Michel Foucault; 15 באוקטובר 1926 – 26 ביוני 1984) היה פילוסוף צרפתי, אחד ההוגים החשובים של אסכולת הפוסט-סטרוקטורליזם ושל התאוריה הביקורתית, ואחד מאנשי הרוח הצרפתים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים ומי שנחשב כאב אידאולוגי של השמאל הפרוגרסיבי באירופה ובארצות הברית. עבודתו של פוקו השפיעה על מגוון רחב של שדות ידע. התאוריות של פוקו מתייחסות בעיקר ליחסים בין כוח וידע, וכיצד הם משמשים כצורה של שליטה חברתית באמצעות מוסדות וארגונים חברתיים. הוא ניסה לשלב בין פילוסופיה להיסטוריה, ולכונן תחום מחקר חדש הקרוי "היסטוריה של מערכות חשיבה". ביוגרפיה נעוריו ותחילת דרכו פוקו נולד בפואטייה (Poitiers) במערב צרפת בשם פול-מישל פוּקוֹ, השני מבין שלושת ילדיהם של אן-מארי מלפרט ופול-אנדרה פוקו, שהיה מנתח בכיר, אמיד ומוכר בעירו. פול-אנדרה פוקו ציפה שבנו ימשיך בדרכו וילמד רפואה, אך פול-מישל העדיף ללמוד היסטוריה ופילוסופיה. בבית-הספר התיכון בעירו נחשב פוקו לתלמיד מצטיין, ודורג לרוב בשלישייה הפותחת של תלמידי השכבה. לאחר מלחמת העולם השנייה התקבל פול-מישל פוּקוֹ לבית הספר הפריזאי היוקרתי אקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure - rue d'Ulm), ושם התיידד עם הסוציולוגים ושותפיו לעתיד, פייר בורדייה וז'אן-קלוד פאסרון (Passeron), והתוודע למורו ולימים פטרונו וידידו הקרוב, היסטוריון המדע ז'ורז' קונגיים (Canguilhem). פוקו קיבל שני תארים (Licence), בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, אך לימודיו בבית הספר היו רצופי משברים אישיים, וכללו אף ניסיונות התאבדות. בעת לימודיו, במסגרת מחקרו, עבד פוקו בבתי-חולים פסיכיאטריים, ושם התוודע לשיטות הטיפול שהיו נהוגות בחולי-הנפש, ופיתח את ביקורתו על התאוריות הפסיכיאטריות בנוגע לשיגעון. בהשפעת מורו באקול נורמל, לואי אלתוסר, הצטרף פוקו בשנת 1950 למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, בדומה לאינטלקטואלים ואמנים צעירים רבים שחשו אכזבה מהפוליטיקה ומהסדר החברתי ששרר אחרי מלחמת העולם. אף על פי שחברות במפלגה הייתה צו האופנה באותה עת בסביבתו, פרש ממנה פוקו ב-1953 עקב ביקורתו על הנעשה בברית המועצות תחת משטרו של סטלין. לאחר פרישתו הרבה פוקו לבקר ולתקוף את האידאולוגיה הקומוניסטית והמרקסיסטית. קריירה אקדמית מוקדמת בגיל 23, בתחילת שנת 1950, עבר פוקו את מבחני הקבלה למשרת הוראה במערכת החינוך הציבורית בצרפת. בשנים 1953–1954 לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת ליל (Lille), שם פגש לראשונה במי שהפך לידידו, הפילוסוף ז'יל דלז. בשנת 1954 פרסם את ספרו הראשון, מחלת נפש ואישיות (Maladie mentale et personnalité). מרבית הספר מוקדשת לניתוח היבטים פסיכיאטריים בעבודתו של הפיזיולוג הרוסי איוואן פטרוביץ' פבלוב. בספר קצר זה, שלאחר זמן התכחש לו, הציג פוקו ניתוח מטריאליסטי ואקזיסטנציאליסטי למחלות הנפש, ובחן את השפעת הסביבה על הנפש. לאחר פרסום הספר שינה פוקו את תפיסתו את מחלות הנפש. הוא ניסה לשכתב את הספר מספר פעמים, אך לבסוף העדיף שלא לפרסמו עוד וניסה למנוע את תרגומו לאנגלית (אך לא הצליח). באותה שנה עזב פוקו את צרפת לשנים אחדות כדי לשמש נספח צרפת לתרבות באוניברסיטאות אירופה השונות. תחילה שימש נספח באוניברסיטת אופסלה בשוודיה (1955–1958). כאשר הסדיר את המינוי באופסלה, התוודע פוקו לז'ורז' דומזיל, חבר הקולז' דה פראנס, שהפך למורו, ידידו הקרוב ופטרונו. ב-1958 כיהן כנספח תרבות צרפת באוניברסיטת ורשה בפולין, אך גורש ממנה לאחר זמן קצר עקב אפליה הומופובית. כמו כן כיהן בשנים 1959–1960 באוניברסיטת המבורג בגרמניה. בשנת 1960 שב פוקו לצרפת כדי להשלים את תזת הדוקטורט שלו, והחל ללמד פילוסופיה באוניברסיטת קלרמון-פראן (Clermont-Ferrand), שם הכיר את הסוציולוג דניאל דֵפֶר (Defert), עמו חי במסגרת רומנטית אך לא מונוגמית) עד מותו של פוקו מאיידס ב-1984. בשנת 1961 קיבל פוקו תואר דוקטור (doctorat d'État). התזה הראשית שהגיש נקראה תולדות השיגעון בעידן התבונה (Folie et déraison: Histoire de la folie à l'âge classique. הספר שתורגם לעברית בשם זה הוא גרסה מקוצרת של תזת דוקטורט זו. התזה המשנית כללה תרגום וניתוח ה"אנתרופולוגיה" של קאנט (Anthropologie in pragmatischer Hinsicht , "אנתרופולוגיה מבחינה מעשית", 1798). מאחר שחיבורו של פוקו על השיגעון לא נכלל בדיסציפלינה מוכרת, הוכר המחקר כתזה אקדמית רק לאחר שמורו מימי האקול נורמל, קונגיים, הסכים לשמש לה מנחה בדיעבד, ולכלול אותה תחת הדיסציפלינה "היסטוריה של המדע". בעת שכתב את התזה שלו לא הכיר עדיין פוקו את מחקריו של קונגיים על הפרקטיקה המדעית ועל ההיסטוריה של הרפואה, אף שספרו של קונגיים, "הנורמאלי והפתולוגי" (Le Normal et le Pathologique, 1943), עסק, בדומה לפוקו, באיתור הגבול המפריד בין הסטייה והמחלה ובין הנורמליות. קונגיים יצא נגד האופנה הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית ששלטה בחוגים האינטלקטואליים הצרפתים באותם ימים. כמו כן ניסה לערער בכתביו את תפיסת הקידמה, שעמדה בבסיס כתיבת ההיסטוריה של המדעים מאז המאה ה-19. בעבודתו ניסה להתוות שיח סוציולוגי-פסיכולוגי-פילוסופי-ותאורטי בעל אופי היסטורי-סטרוקטורליסטי, שהשפיע רבות על מחקריו העתידיים של פוקו. את התזה הראשית שלו הוציא פוקו לאור באותה שנה כספר, אשר זכה לביקורות נלהבות ולהצלחה. ב-1963 פרסם פוקו את מחקרו הולדת הקליניקה: ארכאולוגיה של המבט הרפואי. "ספר זה", פותח פוקו, "הוא על מרחב, על שפה, ועל מוות; הוא עוסק בפעולת הראייה, בהתבוננות". "הולדת הקליניקה" הוא המשך למחקרו על תולדות השיגעון, בהרחיבו את הניתוח של מושגי רפואת הנפש אל מושגי הרפואה בכלל, ובבחינתו כיצד ומתי הם הופיעו, ומה איפשר את הופעתם. בניגוד לסקירה של תולדות השיגעון, שהשתרעה על-פני כמה מאות שנים, עוסק "הולדת הקליניקה" רק בתקופה שמתחילה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בשנים אלו, טוען פוקו, עם הופעת האנטומיה הפתולוגית כשדה מחקר, זיהתה הרפואה את עצמה כפרקטיקה וכמדע. ארגון מחדש של בתי-החולים, תהפוכות בהוראת הרפואה, עיסוק בתאוריות מדעיות וכלכליות, כל אלו הובילו לתפנית ולהגדרה מחדש של הרפואה. נקודת המפנה התרחשה כאשר זוהתה התועלת בניתוח גופות לקידום הפרקטיקה הרפואית. כדי לגלות סימפטומים בדרגה עמוקה, היה על הרופא לחפש את מקורם בתוך הגוף. "פִּתחו כמה גופות", מצטט פוקו את האנטומיסט הצרפתי קסאוויה בישָה (Bichat), "ותְּגָרְשּׁוּ באחת את החשיכה, שההתבוננות לבדה לא יכלה לגרש"; "הלילה החי", מסיק פוקו, "מסולק לנוכח אורו הבהיר של המוות". "הולדת הקליניקה" הוביל למחקריו המאוחרים יותר של פוקו, בכך שהדגים כיצד מוסדה האפשרות להשיג "ידע" על האינדיבידואל; "תהא זו ודאי עובדה מהותית בנוגע לתרבותנו", ממשיך פוקו, "שהשיח המדעי הראשון שבה, העוסק באינדיבידואל, היה צריך לעבור דרך שלב המוות הזה... מחוויית השיגעון נולדה הפסיכולוגיה, עצם האפשרות של הפסיכולוגיה; ממיזוג המוות לתוך המחשבה הרפואית נולדה רפואה, הנתונה לנו כמדע האינדיבידואל". במלאת לו 40, בשנת 1966, פרסם פוקו את ספרו המילים והדברים: ארכאולוגיה של מדעי האדם, שזכה להצלחה עצומה על-אף אורכו ומורכבותו, והעלה את מחברו לדרגת כוכב בשמי האקדמיה הצרפתית. בספר, אשר נפתח בניתוח ציורו הידוע של ולסקס, לַאס מֶנינַאס, טוען פוקו כי בעידן הקלאסי, בו נעשה הציור, נותק קשר שהיה מרכזי בתפישת הידע של הרנסאנס: הקשר הישיר, הבלתי אמצעי, שבין ה"דברים" (או ה"מסומנים") שבעולם, ובין ה"מילים" (או ה"מסמנים") שמתארות אותם. הקשר הישיר הזה, כשהתקיים, גרם למסמנים ולמסומנים להיות זהים, דומים ובני החלפה עד אין-סוף. אולם, דמיון זה אבד במאה ה-17, והוחלף על ידי הייצוג. דרך ניתוח ופירוק של מערכת המבטים, ההשתקפויות, הייצוגים והפערים שנוכחים בציורו של ולסקס, חושף פוקו את העדרו של אלמנט מרכזי בייצוג החדש – העדרו של המסומן. פוקו מפתח מכאן את טיעונו הכללי, שלפיו לכל תקופה בהיסטוריה ישנם כמה תנאים בסיסיים לכינון אמת. תנאים שקובעים מה יכנס ומה לא יוכל להיכנס לתוך שיח מסוים, למשל לשיח המדעי. פוקו טען שתנאי השיח משתנים במשך הזמן, בתנודות עמוקות ופתאומיות בדרך כלל. תוניס לאחר שבן זוגו, דניאל דֵפֶר, הוצב בתוניס במסגרת שירות צבאי, פוקו הצטרף אליו לשם בספטמבר 1966, השתקע בכפר בשם סידי בו סעיד, ולימד פילוסופיה באוניברסיטת תוניס. בהרצאה שנשא בעת ביקור קצר בצרפת ב-1967, בכנס של החוג למחקרים באדריכלות - "מרחבים אחרים" (Des espaces autres) - התחקה פוקו אחר השלכות המעבר מארגון המחשבה המערבית על-פי ציר הזמן לצורת ארגון חדשה לאורך ציר המרחב (ההרצאה תורגמה לעברית ונכללה, יחד עם ראיונות מאוחרים יותר עם פוקו בנושא המרחב, בספר הטרוטופיה). באותה תקופה כתב את הארכאולוגיה של הידע, (שיצא לאור בשנת 1969, עם שובו לצרפת) - רפלקסיה מתודולוגית על עיקר עבודתו עד אז, הכוללת ניתוח שיטתי של מושג השיח שבמרכזה, ושל אופי החקירה ההיסטורית שמושג זה מאפשר ומחייב. חוקרי פוקו רואים בארכאולוגיה של הידע נקודת מפנה בהגותו, דרכה ניתן לערוך חלוקה בין "פוקו המוקדם" ל"פוקו המאוחר", בין מחקר ארכאולוגי בעיקרו, שעורך סקירות היסטוריות רחבות במבט מכליל, מעט מלמעלה, לבין מחקר גנאלוגי, שמנסה לפעול במציאות החברתית של זמנו, ולעשות שימוש פוליטי בהיסטוריה ובפילוסופיה. פוקו החל לפעול בתחום הפוליטי רק בגיל 41 בשנת 1968, בעת שהותו בתוניס, כאשר פרצה שביתה כללית, במרץ 1968, נגד משטרו של חביב בורגיבה. המחאה לוותה במהומות סוערות באוניברסיטה בה לימד. פוקו התרשם מאוד מנכונותם של הסטודנטים להיאבק על חירותם, והזדעזע מהדיכוי האלים של מחאתם. הוא מחה נגד מעצרם ועינויים של סטודנטים (בהם כמה מתלמידיו), ואף הסתיר בביתו כמה סטודנטים נמלטים, יחד עם מכונת השכפול שלהם, בעזרתה הפיצו עלונים. עד אותה עת התרחק פוקו ממעורבות פוליטית, התרחקות שנבעה מגישתו הפסימית והסקפטית בנוגע ליכולתם של אינטלקטואלים לפעול ולהשפיע על מהלך ההיסטוריה. אף על פי שהסתייג מהאופי המרקסיסטי של תנועת המחאה, חש פוקו שהוא "חייב להיכנס איכשהו לתוך המאבק הפוליטי". בעקבות התייצבותו הפומבית נגד המשטר בתוניסיה, חש פוקו באיום ממשי על מעמדו ושלומו, ונאלץ לחזור לפריז לפני תום תקופת המינוי שלו, בשלהי 1968. לאחר 1968: פוקו האקטיביסט האוניברסיטה הניסיונית בוונסן פוקו היה עדיין בתוניס כאשר פרץ בצרפת מרד הסטודנטים במאי 1968. אחרי אירועי מאי החליטה הממשלה הצרפתית על הקמת אוניברסיטה ניסיונית בוונסן (Centre universitaire expérimental de Vincennes). פוקו היה שותף להקמת המחלקה לפילוסופיה, ובדצמבר 1968 מונה לעמוד בראשה. יחד איתו הרצו במחלקה גם ז'יל דלז וז'אן פרנסואה ליוטר. רוב המרצים והסטודנטים היו שייכים לארגוני השמאל הרדיקלי, והפרובוקציות הבלתי פוסקות שעוררו חדשות לבקרים מנעו מהלימודים להתקיים כסדרם. כתוצאה מכך החליט משרד החינוך למנוע מהמחלקה להעניק תארים. פוקו השתתף באופן פעיל במאבקים, בהפגנות, התעמת לא אחת עם שוטרים, ואף נעצר. ב-23 בינואר 1969 חבר "רשמית" לשמאל הרדיקלי, כאשר הצטרף למחאה על הדיכוי האלים של הפגנת סטודנטים בסורבון, וסייע למרצים ולסטודנטים אשר כבשו את הקמפוס. פוקו, המזוהה כיום כפילוסוף פוליטי מרכזי, שהגותו השפיעה על המחשבה הרדיקלית, לא זוהה כלל עד אותם ימים עם מחנה השמאל. הוא הצטייר כהוגה שמרן ובורגני בעקבות הביקורת שהעביר על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, בשל העובדה שפרש בשלב מוקדם מהמפלגה הקומוניסטית - תוך הטחת ביקורת באידאולוגיה הקומוניסטית, משום ששימש במשך שנים כנציג הממסד התרבותי הגוליסטי ואף השתתף בגיבוש תוכנית הרפורמה הממשלתית במערכת החינוך בשנות ה-60 (תוכנית פוּשה), וכן בשל היעדרותו וחוסר מעורבותו באירועי מאי 1968. כחודש אחרי ההשתלטות על הקמפוס בוונסן הרצה פוקו בפני האגודה הצרפתית לפילוסופיה, בבניין הקולז' דה פראנס, על השאלה מהו מחבר? (?Qu'est-ce qu'un auteur). בהרצאה בחן פוקו את תפקידיו של ה"מחבר" בתוך השיח, של הפונקציה הארגונית שלו כ"מסמן" ביחס לטקסטים: פוקו מראה עד כמה שברירית ונזילה מבחינה תאורטית וטכנית היא הקטגוריה של "מחבר" בתרבות המערבית. הפנייה למחבר, הוא טוען, הנה יותר מהפנייה אל אינדיבידואל פרטי. המחבר ממלא תפקיד ייחודי ביחס לטקסט - תפקיד מסווג. הוא מאפשר לאסוף ולקבץ יחד מספר טקסטים, מאפשר לתחום אותם, ובנוסף, שם המחבר מתפקד כמאפיין של צורת-קיום מסוימת של שיח: "העובדה שלשיח כלשהו יש שם של מחבר, שאפשר לומר "זה נכתב בידי זה" או "זה המחבר של זה", מצביעה על כך שהשיח הזה אינו דיבור יומיומי, זניח, דיבור שמסתלק, שצף ועובר, איננו דיבור שמתכלה מיד, אלא שהוא דיבור שחייב להיקלט ברמה מסוימת, וזכאי למעמד מסוים בתרבות נתונה". האירועים הפוליטיים שטלטלו את צרפת באותה תקופה הביאו את הנוכחים לפתוח בדיון סוער על יכולתה של תאוריה בכלל, והתאוריה הסטרוקטורליסטית בפרט, לפעול בזירה הפוליטית. כהונתו של פוקו בוונסן הייתה קצרת ימים, שכן ב-1970 הוא נבחר לכהן בקולז' דה פראנס, המוסד האקדמי היוקרתי ביותר בצרפת, שם קיבל את הקתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה. ארגון מידע על בתי-הסוהר המעורבות הפוליטית של פוקו גברה לאחר הצטרפותו של דפר לתנועות שמאל מאואיסטיות. מעורבות זו חרגה מהשתתפות בהפגנות וחתימה על עצומות. בעקבות שביתת רעב של כמה מיליטנטים מהקבוצה, בניסיון להשיג מידע על מצבם של אסירים פוליטיים שנעצרו במהלך פעילויות השמאל השונות, ייסד פוקו את "ארגון מידע על בתי-הסוהר" שמשימתו הייתה להשיג ולהפיץ מידע על מצוקת האסירים הקשה בבתי-הסוהר הצפופים של צרפת, ולהעמיד את הנושא במרכז סדר היום הציבורי. פוקו ערך מסיבות עיתונאים, פרסם עלונים והודעות לציבור, ארגן הפגנות ופעולות מחאה וניסח שאלונים אותם חילק לבני משפחה של אסורים בשערי בתי סוהר בצרפת, כדי להשיג מידע על תנאי המאסר. פוקו תרגם את התנסותו גם לתובנות הגותיות. הוא הבין שהתאוריה החברתית שלו היא סוג של פעולה פוליטית כשלעצמה, באשר היא מערערת על הסדר הקיים, או לפחות חושפת את יסודותיו ומראה את נקודות התורפה שלו. התנסותו הפוליטית הישירה תורגמה לחשיבה על מנגנוני הפיקוח והענישה בחברה המודרנית בכלל, אותה סיכם בספרו לפקח ולהעניש (Surveiller et punir) מ-1975. העניין שמצא בחקר מערכת הענישה והפיקוח היה דומה לעניין שמצא במחקריו על השיגעון. כמו בשיגעון, הקו המפריד בין האדם ה"נורמאלי" לאדם הכלוא אינו ברור כפי שניתן לחשוב. כמו בית המשוגעים והפסיכיאטריה, בית הכלא והקרימינולוגיה מפיקים ומגדירים - ולא רק תופסים וכולאים - את הסוטה והעבריין. מעורבותו הפוליטית הישירה וחשיבתו הביקורתית על הפעולה הפוליטית הביאו את פוקו לנסח את מונח "האינטלקטואל הספציפי", לפיו תפקיד האינטלקטואל אינו לנסח תאוריות-על רחבות, אוטופיות וכוללות (כפי שהציעו תאוריות פוליטיות נוסח המרקסיזם, ובניגוד לדמות האינטלקטואל שייצג ז'אן-פול סארטר), אלא לפעול בתוך שדה המומחיות שלו, כדי לערער משטרים דכאניים מבפנים: "ניתוח הטכנולוגיות הפוליטיות, שבמסגרתו האינטלקטואל פועל בתוך מוסדות ומנסה לכונן אתיקה פוליטית חדשה על ידי קריאת תיגר על המשטר המוסדי של ייצור האמת. אקטיביזם פוליטי נעשה אפוא הניתוח הביקורתי של עימותים בתוך מגזרים חברתיים ספציפיים בלי להתיר לאינטלקטואל להתעסק בהרמנויטיקה אידאולוגית מגוחכת". הביקורת של פוקו אינה מכוונת כלפי פתרון-על מסוים, באשר הוא שגוי ודורש תיקון, אלא כלפי הרעיון של פתרונות-על בכלל. אי לכך אין ולא יהיה מצב אוטופי של שחרור או העלמות יחסי-כוח דכאניים בחברה, אלא רק מאבקים ספציפיים ותיקונים קמעוניים שישנו את מערך יחסי הכוחות בחברה נתונה. פעילות פוליטית נוספת מעבר לעיסוקו בבתי-הסוהר היה פוקו מעורב בעוד מספר עניינים פוליטיים; בנובמבר 1971, בעקבות רצח של צעיר אלג'יראי בשכונת "גוט דור" (Goutte d'Or), ברובע ה-18 בפריז, הקים פוקו, יחד עם הפילוסוף ז'יל דלז, הסופר ז'אן ז'נה, הסופר והעיתונאי קלוד מוֹריָאק (Mauriac) והסוציולוג ז'אן-קלוד פאסֵרון, את "ועדת ג'לאלי" (על שם הצעיר שנרצח). אל פעולותיה חברו גם הפילוסוף ז'אן-פול סארטר, הזמר איב מונטאן וזוגתו השחקנית סימון סיניורה. הוועדה עסקה בעיקר בהגנה על זכויות המהגרים, ומעבר לארגון הפגנות, פתחה משרד בשכונה לשם מתן סיוע משפטי ומנהלי לתושבים. בדצמבר 1972, בעקבות מותו בנסיבות חשודות של פועל אלג'יראי בתחנת המשטרה, הצטרף פוקו להפגנה בלתי-חוקית יחד עם עוד כמה עשרות אנשים. לאחר שהתעמת עם השוטרים נעצר פוקו ונלקח למסדר זיהוי בתחנת המשטרה. ב-1973 השתתף בייסוד היומון "ליברסיון", העיתון החדש של השמאל. בספטמבר 1975 טס פוקו למדריד, יחד עם איב מונטאן, הבמאי קוסטה גברס, קלוד מוריאק ואחרים, כדי למחות בפומבי נגד גזר-דין מוות שנגזר על אחד-עשר איש, תחת שלטונו העריץ של פרנקו, ללא משפט הוגן וללא מתן אפשרות לנידונים להגן על עצמם. הקבוצה קיימה מסיבת עיתונאים בבית מלון במדריד, ובמהלכה התפרצו לחדר שוטרים בלבוש אזרחי שהורו למפגינים לא לזוז, אך לא עצרו אותם. פוקו התעמת בכוח עם השוטרים וסירב למסור להם את עלוני המחאה שהיו בידו. על העימות סיפר לאחר כמה ימים: "אני מניח שתפקיד השוטרים להשתמש בכוח פיזי. אל למי שמתנגד לשוטרים להניח להם לשמור בצביעות על הסתרת הכוח הזה מאחורי צווים להם צריך מיד לציית. עליהם להוציא אל הפועל את מה שהם מייצגים, להראות זאת עד הסוף". העיתונאים שהיו נוכחים נעצרו לבסוף, אך החבורה הצרפתית הוסעה לשדה התעופה, ולאחר חיפוש מקיף גורשה חזרה לפריז. מחלוקת פוליטית בין פוקו ובין ידידו ושותפו לעשייה הפילוסופית והפוליטית, ז'יל דלז, הובילה להתרחקות ולניתוק הקשרים בין השניים. כאשר ביקש עורך הדין הגרמני של כנופיית באדר מיינהוף מקלט בצרפת ב-1977, לאחר שהואשם בארצו בשיתוף פעולה עם לקוחותיו, הגן פוקו על זכות ההגנה של עורך הדין והפגין נגד גירושו, אך סירב להגן על לקוחותיו, אותם ראה כטרוריסטים. זאת בעוד שדלז גינה את מערב גרמניה בכלל על פעולותיה ה"דיקטטוריות" נגד חברי הכנופיה. שני הפילוסופים כמעט ולא התראו עוד עד מותו של פוקו. כשהיה על ערש דווי ביקש פוקו לראות שוב את דלז, בו ראה את הפילוסוף המבריק ביותר בצרפת, אך הם לא הספיקו להיפגש. לא אחת נכווה פוקו בשל פעילותו הפוליטית, כאשר עמדותיו לכאורה התבררו כמוטעות. במקרה אחד תמך במאבק שגוי נגד עורך דין ידוע שהואשם ברצח אכזרי של בת-פועלים ב-1972 (פרשת בּרוּיי-אַן-אַרְטוּאָה). פוקו לא הסתייג בצורה נחרצת מהמסע המתלהם שניהלו קבוצות שמאל מאואיסטיות נגד עורך-הדין, בו ראו אויב מעמד הפועלים שביצע "פשע בורגני". לבסוף דעך המאבק כשהתברר שעורך הדין חף מפשע. המקרה הבולט ביותר שעליו הותקף פוקו לא אחת, היה תמיכתו הפומבית במהפכה האסלאמית האיראנית בשנת 1979. פוקו חתם מזה זמן רב על עצומות נגד הפרת זכויות האדם תחת שלטון השאה. היומון האיטלקי Corriere della sera הציע לפוקו ב-1977 לכתוב טור על המתרחש באיראן, ופוקו נסע בשליחות העיתון מספר פעמים לטהראן. קסמה לו האפשרות לצאת מהספריות ומהארכיונים אל המקום שבו מצטלבים אירועים ורעיונות. רוב האנשים עמם נפגש טרם נסע היו מקבוצות ההתנגדות החילוניות-ליברליות, אך באיראן גילה את הכמיהה לממשלה אסלאמית, אותה זיהה כרצון בפוליטיקה רוחנית, מהסוג שבאירופה היה קשה לדמיין באותה תקופה; פוליטיקה שמצליחה לחרוג מקטגוריות הפוליטיקה המערבית. ואולם, כאשר התברר כי המשטר הח'ומייניסטי העולה אכזרי ופוגע בזכויות האדם אף יותר מקודמו, הועלתה ביקורת נוקבת נגד פוקו. הפילוסוף ניסה לענות להתקפות נגדו במספר מאמרי-תשובה, אך לבסוף הביקורת והסרקזם שהופנו נגדו בעניין זה גרמו לו להימנע ממעורבות פוליטית ומכתיבה עיתונאית למשך מספר שנים. קולז' דה פראנס שמאל\|ממוזער\|250px\|חצר הקולז' דה פראנס בפריז פוקו כיהן בקולז' דה פראנס משנת 1970 ועד מותו ב-1984. עם כניסתו ביקש לשנות את שם הקתדרה לפילוסופיה שקיבל ל"קתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה". הרצאת הבכורה שלו בקולז', אותה נשא ב-2 בדצמבר תחת הכותרת סדר השיח (L'ordre du discours), הוקדשה למורו ופטרונו המנוח, ז'אן איפוליט (Hyppolite), שאת כיסאו בקולז' ירש. איפוליט היה מי שדחף טרם מותו לבחירתו של פוקו לקולז', יחד עם הפרופסורים דומזיל, ז'ול וולמן (Vuillemin) ופרנאן ברודל. הרצאה זו הפכה ל"טקסט מפתח" עבור פרשני פוקו, שכן הוא עוסק בה, בפעם הראשונה באופן מושגי ושיטתי, בשאלות של כוח ושליטה, ומנתח את הממד החומרי והפרקטי של השיח, ואת המבנה שלו כזירה של יחסי כוח; "מה כל כך מסוכן", שואל פוקו, "בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבורם מתרבה במהירות? מה הסכנה שבכך?... אני מניח שבכל חברה ייצור השיח הנו בו בזמן נשלט, נבחר, מאורגן ומופץ בהתאם למספר מסוים של פרוצדורות, שתפקידן להסיט את כוחותיו וסכנותיו, להתמודד עם אירועים לא צפויים, לחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית". באותה תקופה, מספר ידידו ההיסטוריון עמנואל לה רואה לדורי (Le Roy Ladurie), "היו שני פוקו; אחד הפגין ואחד שנכח בפגישות בקולז'". מעורבותו הפוליטית של פוקו לא פגמה ברצינות פעילותו האקדמית ובחלקו בניהול המוסד בוועדותיו השונות. למרות זאת, פרופסורים רבים הזדעזעו מפעילותו המיליטנטית, הרעשנית והרדיקלית של עמיתם לקולז'. משנת 1970 (למעט שנת 1977) העביר פוקו סמינרים בקולז'. הרצאותיו נערכו בימי רביעי, מינואר ועד סוף מרץ, בפני אולמות מלאים. הנושאים בהם דן כללו דיונים על גזע, אבנורמליות, כלכלה מדינית, שיגעון, רפואה, מוסדות עונשין, משפט, פילוסופיה, ספרות הווידויים הכנסייתית וטכניקות הווידוי על ספת הפסיכואנליטיקן. הרצאותיו של פוקו היוו את הבסיס למחקריו מאותה תקופה, אך למעט הרצאת הבכורה, סדר השיח, לא פרסם אותן פוקו בחייו. בצוואתו הורה לא לפרסם כתבים שלא פרסם בחייו, אולם יורשיו החלו להוציא לאור את ההרצאות ב-1997 (ארבע מהן תורגמו לאנגלית. ראו להלן). פרסומים בשנים הראשונות התמקד פוקו במשפט, חוק וענישה. ב-1973 פרסם את הספר אני, פייר ריבייר, שעסק בצעיר שעמד למשפט בתחילת המאה התשע־עשרה על רצח אמו, אחותו ואחיו. הספר עסק בקשר שבין פסיכיאטריה ומשפט פלילי. המקרה של ריבייר נבחר כמקרה מבחן, על בסיס הודאתו הכתובה על פשעו, ובגלל החומר התיעודי הרב שנכתב אודותיו. "מסמכים כאלו..." כותב פוקו בהקדמה, "מספקים חומר לבחינה מקיפה של האופנים בהם מעוצב ופועל ידע מסוג מסוים (כלומר, ידע רפואי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי) ביחס למוסדות ולתפקודים החקוקים בהם (כלומר, החוק ביחס למומחה, לנאשם, לפושע המשוגע, וכדומה). הם נותנים לנו מפתח ליחסי הכוח, השליטה, המאבק, שמתוכם מופיעים ופועלים שיחים (discourses), ובכך מספקים חומר לניתוח פוטנציאלי של שיח...שיכול להיות הן טקטי והן פוליטי, ולכן אסטרטגי". לאחר שנתיים, ב-1975, פרסם פוקו את ספרו "לפקח ולהעניש" (Surveiller et punir: Naissance de la prison), שנחשב במידה רבה כספרו השלם והמשפיע ביותר. בספר מתחקה פוקו אחר השינויים שהתחוללו בדרך בה חברות מענישות את מי שהן מגדירות כפושע. עם זאת, מטרת הספר אינה נעוצה בעבר, הצהיר פוקו, אלא בעיקר בהווה; כיצד נוצרו התנאים שאפשרו את טכנולוגיות הכוח שמופעלות על הגוף בהווה? כיצד הגענו ממצב של עינויים גופניים מזוויעים בעבר למצב של כליאה שקטה בהווה? ממצב שבו החברה ביקשה להעניש את הפושעים למצב בו החברה מבקשת "לתקן" אותם? כשנה וחצי לאחר מכן, ב-1976, פרסם פוקו את "הרצון לדעת" (La volonté de savoir) הכרך הראשון של "תולדות המיניות" (Histoire de la sexualité). פוקו שאף לערוך מחקר מקיף על המיניות זמן רב לפני הפרסום, וכל העת אסף לשם כך חומרים. על רקע מהומות הסטודנטים של 1968, ואידאולוגיות השחרור המיני שהבטיחו, קיבל המחקר משנה חשיבות. תולדות המיניות, בדומה ל"לפקח ולהעניש", הוא מחקר על "כוח" ועל האופנים בהם הוא מופעל בחברה. בעבודתו על בתי-הסוהר הראה פוקו כיצד חוצה הכוח את החברה כולה באמצעות תהליכים "דיסציפלינאריים" שממשמעים ומרסנים את הגוף. במחקר הנוכחי חקר הפילוסוף את המתקנים והעזרים אשר קישרו את המיניות למנגנונים ולרשתות של כוח. אך פוקו אינו מנסח עוד "היפותזה דכאנית", אשר מוכיחה עד כמה מדוכאת, מושתקת ומודחקת המיניות בחברה המערבית, אלא מעמיד אותה במבחן: "השאלה שברצוני להציג איננה מדוע אנו מדוכאים, אלא מדוע אנו אומרים, בלהט כה גדול, במרירות כה רבה כנגד העבר הקרוב ביותר שלנו, כנגד ההווה שלנו וכנגד עצמנו, שאנו מדוכאים?" דרך עיסוק בטכניקות של וידוי (דתי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי, פדגוגי), והפיכת הווידוי מפרקטיקה דתית לפרקטיקה מדעית, בוחן פוקו את כינון הסובייקט (subject) המודרני - על כפל המשמעות של המונח - כנָתִין מוכנע וכפּרט ייחודי. פוקו צירף לספר את תוכנית המחקר העתידית שלו: חמישה כרכים הדנים במגוון נושאים, מסטייה, דרך היסטריה ועד גזענות. אף אחד מהכרכים הללו לא פורסם כמתוכנן. הספר התקבל, לדעת פוקו, בקבלת פנים צוננת ובחוסר הבנה. רק כשמונה שנים מאוחר יותר פרסם פוקו את ספריו הבאים - הכרך השני והשלישי של תולדות המיניות: "השימוש בתענוגות" ו"הדאגה לעצמי". בשנת 2018 ראה אור בצרפת בהוצאת גאלימר הספר "וידויים של הבשר" מעזבונו של מישל פוקו. זהו החלק הרביעי של "תולדות המיניות". שנים אחרונות בעשור חייו האחרון הרבה פוקו לבקר בארצות הברית ולהרצות בה. הוא הרצה בסטנפורד, ב-UCLA, בברקלי ובאוניברסיטאות נוספות, לעיתים בפני קהל של אלפים. בברקלי פגש את הפרופסורים פול רבינו (Rabinow) ויוברט דרייפוס (Dreyfus) שכתבו על משנתו ספר, וכללו בו מספר ראיונות עמו. בארצות הברית השתתף פוקו בחיי הקהילה ההומוסקסואלית והתנסה בסמים שונים. ככל הנראה שם הוא נדבק באיידס. לא ברור עד כמה היה פוקו מודע למחלת האיידס שפרצה בו, אך הוא חשד בקיומה. בחורף האחרון לחייו סיפר לידידו דומזיל כי הוא חושב שיש לו איידס. בחודשיו האחרונים עבד ללא לאות ותוך קשיים רבים על שני ספריו האחרונים בסדרת תולדות המיניות למרות הבחילות וכאבי הראש העזים שתקפו אותו. ב-2 ביוני התעלף בדירתו ואושפז. בבית-החולים עוד הספיק לראות את הביקורות הראשונות על הספרים שאך פרסם. ב-25 ביוני מת כתוצאה "ממחלה הקשורה לאיידס", כפי שנכתב בתעודות הרפואיות. ייתכן כי ידע או שיער שחלה באיידס, אך הסתיר את חששותיו ממקורביו. לטענת בן זוגו, הידע המועט באותן שנים על המחלה, והשקרים הלבנים שסיפרו להם הרופאים על מצבו, גרמו להם לפסול את האפשרות הזו. רק כאשר זומן לאחר מותו של פוקו למשרד הנהלת בית-החולים, הבחין דפר כי על המסמכים רשום "סיבת המוות: איידס"; "כך גיליתי זאת...שם, בצורה כה אלימה, גיליתי את מציאות האיידס... גיליתי את מרחב הפחד החברתי שהסתיר כל דיווח אמיתי". למחרת מותו פרסם ידיד של הפילוסוף מאמר מחאה אנונימי בליברסיון נגד השמועה לפיה מת פוקו מאיידס: "אנו המומים מהשמועה הזדונית הזו... האם חייב פוקו למות בבושה". יחסו לישראל פוקו היה פרו-ישראלי באופן כללי. במסגרת פעולותיו הפוליטיות עם מהגרים, ניסו פעילים ערבים להפנות לא אחת את המחאה נגד ישראל (רוב הפעילים הערבים ב"ועדת ג'לאלי" היו חברים גם בוועדות פלסטיניות). נקודה זו היוותה קושי עבורו גם ביחס לתנועות מאואיסטיות פרו-פלסטיניות שעימן היה בקשר, וגם ביחסיו עם הסופר ז'אן ז'נה, שהיה פעיל מאוד למען הפלסטינים, משום שסירב להשתמש במאבקים אותם ניהל כדי לתקוף את ישראל. בחודש מרץ 1979 השאיל פוקו את דירתו בפריז עבור קוֹלוֹקְוִיּוּם ישראלי-פלסטיני, שאורגן על ידי עיתונו של סארטר, "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes). אף על פי שהפגישות נערכו בדירתו נעדר מהן פוקו במכוון, משום שלא רצה להשתתף בדיונים - דיונים אותם הגדירו משתתפי הכנס, סימון דה בובואר ואדוארד סעיד, כ"אסון". אירוע אחר, הקשור בעקיפין לישראל, התרחש קודם לכן, בעת שהותו בתוניס; פוקו היה עד לגל הפגנות נגד המשטר ביוני 1967, שבמהלכו התרחשו פרעות בסוחרים יהודים בתגובה למלחמת ששת הימים, בהשתתפות סטודנטים מהשמאל. על האירועים כתב פוקו לידידו קונגיים: "לפחות 50 הצתות. 150 או 200 חנויות שנבזזו - העניות ביותר, כמובן. המחזה הנצחי של בית כנסת הרוס, שטיחים נגררים לכביש, מגולגלים, בוערים; אנשים רצים ברחובות, מוצאים מקלט בבניין שההמון מבקש להעלות באש. ואחר כך שקט, התריסים מוגפים (...) לאומנות יחד עם גזענות מצטרפות יחד למשהו מרושע במיוחד. ואם אתה מוסיף לכך את העובדה שבגלל השמאלנות שלהם, הסטודנטים נתנו לכל זה את ידם (וקצת יותר מיד), אתה חש צער עמוק, אתה שואל את עצמך מהי אותה עורמה (או טיפשות) של ההיסטוריה, שבזכותה יכול המרקסיזם לחולל את זה (ולספק לזה את אוצר המילים)". באותו מכתב, אגב התמודדות על משרה אוניברסיטאית מול יהודי שהיה בעברו לוחם תנועת ההתנגדות הצרפתית, התוודה פוקו שאינו מסוגל להתנגד ליהודי אפילו אם ההתנגדות היא רק במסגרת המשחק האקדמי. הגותו חוקרי פוקו מחלקים את תחומי העיסוק המרכזיים של הגותו לקטגוריות "כוח ומוסדות", "כוח/ידע", "שיח", "הגוף והמיניות" ו"חקירת הסובייקט". יחסי כוח ומוסדות פוקו ראה בכוח משהו שמבוצע, ולא משהו שאוחזים בו. הכוח, על-פי פוקו, מתפקד בצורת שרשרת או רשת של יחסי כוחות הפזורים בחברה, ולא מערך יחסים של מדכא/מדוכא. פוקו טען שיחסי כוח הם יחסים של כוח והתנגדות. כלומר, במקום שאין בו התנגדות, אין למעשה יחסי כוח. פוקו מבקר את מושג הכוח כפי שהוגדר בהגות המרקסיסטית, בעיקר בדרך מושגי ההגמוניה שניסח התאורטיקן הקומוניסטי אנטוניו גראמשי, ובמושג מנגנוני המדינה האידאולוגיים שניסח לואי אלתוסר. המרקסיזם ראה במדינה גוף מדכא שנועד להביא לציות; עם זאת, המדינה המודרנית, כפי שהיא מצטיירת בהגות המרקסיסטית, אינה שולטת רק דרך מנגנוני השליטה (צבא, משטרה), אלא גם בעזרת מנגנונים "פרטיים" (משפחה, מערכת החינוך), ובאמצעותם מטמיע מעמד הבורגנות את כל החברה ברמה התרבותית והכלכלית שלו. אלתוסר דרש להבחין בין מנגנוני הכוח הפיזי ובין מנגנוני האידאולוגיה, וטען שהכוח משמש את המדינה כדי להשיג את התנאים הפוליטיים להפעלת מנגנונים אידאולוגיים (תרבות, דת) שמבטיחים את שעתוק יחסי הייצור. פוקו מרחיב את מחקרו של אלתוסר ומחפש את הצורות העלומות ביותר של יחסי-הכוח, את טכנולוגיית הכוח, אך לא רק בצורות השלטון הברורות, אלא בצורות המיקרו והמאקרו של השלטון, בעקרונות היסוד שמהם נובעות תצורות מיוחדות של הידע. בתאוריה של אלתוסר, הכוח מתואר כפריבילגיה שיש "לתפוס" ואז "להפעיל", משהו נזיל שאפשר "ליצוק" לתוך מנגנוני המדינה, שהם כשלעצמם רק הכלים להשלטת האידאולוגיה. לעומת זאת, בהגותו של פוקו הכוח אינו נמצא רק בחיים הפוליטיים, אלא מונח ביחסים הכי מוסתרים בגוף החברתי; הכוח מופעל על ידי אינדיבידואלים, ובכך הם אינם גורמים פאסיביים אל מול "המדינה" או "הממשלה" שמפעילה כוח בצורה חד סטרית. פוקו ביקש בכך להימנע מלשים את הדגש על מרכזיותה של המדינה ביחסי הכוח. לדידו יש בכך רדוקציה המצמצמת את המדינה לפונקציות מסוימות וקבועות, ובה בעת מתן חשיבות יתר למדינה. הכוח נמצא בכול, הוא קבוע ושואף להתמיד במצבו, והוא "השם שמעניקים למצב אסטרטגי מורכב המתקיים בחברה נתונה". הכוח מורכב מיחסי כוחות, מהדינמיקה המורכבת שלהם, ואף הסתירות שבתוכם. הוא בא לידי ביטוי כמעט בכל דבר שנעשה, מהשיח ועד למנגנוני השלטון. יחסי הכוחות מייצרים תמיד מצבי כוח, בשל אי שוויון שמצוי בבסיסם, ומאחר ויחסי הכוחות עצמם משתנים, בין היתר בשל השתנותו המתמדת של הכוח (אך לא היעלמותו, אלא רק הפנייתו לאפיקים אחרים), כך גם משנה הכוח את הפרקטיקות בהן הוא מגולם. במחקריו השונים מדגים פוקו כיצד המשטר ממשמע את האזרחים בעזרת מגוון רחב של מנגנונים ופרקטיקות. הוא בוחן סדרה של מוסדות, כגון בתי חולים ובתי ספר, ומראה כיצד הפרטים בחברה מפנימים את השליטה ומתחילים למשמע את עצמם. הדבר מגיע לידי כך שהפרטים בחברה אינם חווים את נורמות המשמעת כתוצר של המוסדות אלא כטבעיות. נראה לנו טבעי, לדוגמה, שמערכת החינוך וההורים יעקבו בצורה אדוקה אחר הילדים, וישלטו בצורה מוחלטת בהתנהגותם ובתגובותיהם הרגשיות. פוקו התנגד להמשגת הכוח במונחים שליליים בלבד, כפי שהוא מנוסח ב"היפותזה הדכאנית" של המודל המרקסיסטי או בפמיניזם המוקדם; לטענתו, לכוח יש גם ביטויים חיוביים, יצרניים. למשל, בתולדות המיניות - הרצון לדעת ובכוח/ידע הוא מתאר כיצד אוננות של נערים במאה ה-19 עוררה דאגה, והובילה לפרסום מדריכים רבים שמטרתם לייעץ כיצד למנוע או לרסן אותה. פוקו מדגיש לא רק את המעקב אחרי הנערים, שיכול להיחשב לפרקטיקה דכאנית, אלא גם את התוצר הפרודקטיבי של יחסי הכוח, בדמות הכרה בגוף הנערי כגוף מיני, הפיכת היחסים הגופניים בין ההורים לנערים למיניים, והפיכת התחום המשפחתי למיני. פוקו מסיק שיותר משהמיניות דוכאה על ידי הפעלת הכוח, המיניות יוצרה. דוגמה נוספת, הוא טען שיש להיזהר מהמחשבה שמהפכה משחררת מדיכוי. לטענתו מהפכה יכולה לשנות היבטים מסוימים באופן שבו החברה מתפקדת, אבל היא נוטה להחליף מערך יחסי כוח אחד באחר. המהפכה נוטה למקם אנשים פחות או יותר היכן שהיו קודם לכן, מוציאה להורג אנשים החולקים על דעת מובילי המהפכה, מפעילה את מערכת המיסוי בצורות דומות, ומאלצת את האזרחים לשתף פעולה עם האג'נדה שלה. ההיסטוריה, טען פוקו, אינה תהליך של שחרור מכוח, כי אם הפנייתו לאפיקים אחרים. הכוח עבר מהשליט למדע, לחברה ולתקשורת המונים. ישנה רשת קשרים בין הכוח לבין הידע לבין השיח. הידע מייצר שיח שמפעיל עלינו כוח. אנו חשים מה מותר לומר ומה לא, מה נכון ומה לא. השיח (במשמעותו הרחבה ביותר) מורה לנו כיצד להתלבש ואף לנוע. הוא מייצר מערכות סימון, שאנו פועלים בתוכן. לטענת פוקו, השינוי בדרך הענישה לאורך השנים אינו מבשר על התקדמות או התפתחות, אלא על שינוי במנגנוני השליטה והענישה. כך, למשל, אם בעבר האדם פחד מהדרך בה יענש (הוצאה להורג בצורה אלימה, הכאות וכיוצא בזה), היום האדם פוחד מהוודאות שיענש. שיח פוקו נתן כמה הגדרות, לעיתים סותרות, למונח שיח. בספר הארכאולוגיה של הידע הוא אומר ששיח הוא "לפעמים התחום הכללי של כל ההיגדים" - הגדרה כללית המאגדת כל מה שנאמר ויש לו משמעות. "לפעמים קבוצה של היגדים הניתנים לפירוט" - היגדים שיש ביניהם קשר. למשל, שיח הגזענות או שיח הנשיות. "לפעמים פרקטיקה מוסדרת המשקפת מספר מסוים של היגדים" - מערך כללים לא כתוב המייצר היגדים מסוימים. השיח אינו שפה, אלא מערכת המבנה את המציאות. כך, למשל, ההבחנות המילוניות של צבעים, השונות בכל תרבות ותרבות, הם תוצר של סדירויות הנכפות על ידי השיח על המציאות. בכך השיח מגביל את המציאות שלנו, שכן אנחנו יכולים לחוות את המציאות רק באמצעות השיח והמבנים שהוא כופה על המחשבות שלנו. גם חוויות פיזיות, כמו תחושת רעב ועייפות, מתווכות דרך השיח המבנה עבורנו את צורת ההתייחסות לתחושות אלו והדרך בה נתמודד איתן. פוקו חוקר ומאתר את אופני ההסדרה של השיח, אותן הוא מתאר בהרצאתו סדר השיח; הדרכים בהן ייצור השיח עובר פיקוח, והדרך בה השיח מופץ לחברה כולה. הוא מאתר שלוש הדרות חיצוניות וארבע פנימיות, לפיהן מוסדר כל שיח בחברה: שלוש ההדרות החיצוניות הן: 1. איסור (טאבו); על מה מותר לדבר (ועל מה אסור), למי מותר לדבר (ולמי אסור), היכן וכיצד יש לדבר. 2. הבחנה בין דיבורו של המשוגע לבין דיבורו של השפוי. 3. החלוקה בין אמת ושקר; בין אלו המוסמכים לומר אמת ובין אלה שאינם נמצאים בעמדות כוח ודבריהם יכולים להיחשב לשקר. פוקו מראה כיצד אמירה מסוימת (למשל, חוקי מנדל), שכיום נתפסת כאמת, לא התקבלה בזמן אמירתה כאמת, משום שלא הייתה "בתוך האמת" של השיח (במקרה זה, השיח הביולוגי במאה ה-19), כלומר, לא ענתה על כללי אמירות האמת של השיח בה נאמרה. ארבעת הליכי ההדרה הפנימיים הם: 1. פרשנות; הפרשנות כופה סדר פנימי על השיח משום שהיא מגבילה את האמירות שנאמרות בו ל"מקור" מסוים, אותו מפרשים (למשל, השיח התאולוגי מוכפף לכתבי הקודש, השיח המרקסיסטי-לכתבי מרקס). 2. פונקציית המחבר; פונקציית המחבר מסדירה את השיח בכך שהיא מארגנת ומדרגת בליל של אמירות על-פי ייחוסן למחברים, והיא גם מגבילה את השיח על ידי קשירת אמירות מסוימות לדובר פרטי וספציפי. (ראו הרחבה: מהו מחבר?). 3. דיסציפלינה; הדיסציפלינה היא מה שניתן לומר בתוך אילוצים שיוצרות הנחות מסוימות על נושא מסוים, כלומר, בתוך שדה תאורטי מסוים (למשל, השיח הרפואי המערבי המודרני אינו יכול לדון בהשפעת הכוכבים על הבריאות.). 4. דילול הסובייקטים המדברים; ההגבלות הקובעות מי מוסמך לדבר בכל סיטואציה. מושג השיח של פוקו עוזר להבין כיצד מיוצר הידע, על ידי מי, באיזו מסגרת, אלו אינטרסים עומדים מאחורי יצורו, ואת מי הוא אמור לשרת. על ידי קישורם של מושגים כמו "ידע" ו"אמת" למערכות של כוח ותשוקה, מוסדות ואינטרסים, מעמיד פוקו סימן שאלה סביב מושגים אלו. כוח/ידע פוקו מרבה לקשור את מושג הידע עם מושג הכוח. לטענתו, רשת הכוחות מייצרת ידע, המוליד כוח, במעין לולאה סגורה; הכוח והידע משולבים זה בזה בצורה שאינה ניתנת להפרדה, כאשר הידע איננו גורם אדיש אלא חלק בלתי נפרד ממאבקי ומיחסי כוח. כך, למשל, במצב של יחסי כוח לא שוויוניים בין גברים לנשים, מיוצר ידע על נשים; יש יותר ספרים העוסקים בנשים ובנשיות מאשר בגברים ובגבריות; יש יותר ספרים העוסקים בבעיות ה"שחורים", ופחות ב"אדם הלבן", יותר ספרים העוסקים במזרחים ומזרחיות ופחות באשכנזים ובאשכנזיות וכיוצא בזה. לטענת פוקו, לא הפעילות של סובייקט הידע היא שמייצרת את הידע, אלא מערך הכוח/ידע הוא זה שמייצר את צורות ותחומי הידע. ייצור הידע איננו אובייקטיבי, אלא נקבע על ידי הכוח/ידע. כך למשל, דיווחי חדשות בטלוויזיה, אבל גם "אמת" מדעית. האמת מובנית ומתוחזקת על ידי מגוון רחב של פרקטיקות המתקפות אותה, וחוקים ופרוצדורות אשר משמרים אותה. בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה מסביר פוקו את יחסי הגומלין בין כוח לידע בעזרת הדגמת היחס למשוגעים: אם לפני התערבות רשת הכוחות בחברה זכה המשוגע ליחס הרמוני עם האוכלוסייה (לעיתים אף כמואר, או כנביא), היוולדו של תחום ידע חדש - הפסיכיאטריה - הביאה להגדרת המשוגע כמוקצה, לוותה בפרקטיקות חדשות, כוחניות, כלפי משוגעים, עד שהביאה לבידודם מהחברה בבתי משוגעים. הפסיכיאטרים, כקבוצה בחברה, שאפו לשלוט (כלומר, להחזיק בבלעדיות על שימוש בכוח) ביחס לקבוצה מסוימת אחרת (החולים) ולשם כך טענו כי עומד לרשותם ידע בלעדי והליכים ייחודיים להשגת ידע כזה, המאפשרים להם לקבוע את הגבול התוחם בין חברי הקבוצה הנשלטת ומי שאינם נמנים עמה. יתר על־כן, ובכך מתבטאת הגישה הפוזיטיביסטית-פרוגרסיבית של עידן הנאורות, הם התיימרו ליכולת ולידע כיצד להעביר אדם מקבוצת הנשלטים לקבוצת הבלתי נשלטים. כדאי לציין גם כי הכוח הזה ניתן לפסיכיאטריה, לפי פוקו, יותר אין אבסנטייה מאשר תוך מאבק כוח. כלומר, הוא ניתן לפסיכיאטריה בהתבסס על יומרתה לדעת כיצד להגדיר את התיחום וכיצד להעביר אדם מקבוצה לקבוצה. הגוף והמיניות פוקו מנתח את מערכת היחסים שבין המוסדות ובין הגוף, וכיצד יחסי הכוח פועלים על הגוף. הוא מערער על ההנחות בדבר הזהות המינית ועל עצם המושג "מיניות". הוא הראה כיצד במאה ה-19 הוביל דיכוי הדיון המיני לתשוקה גדולה יותר לדבר על המיניות ולהפר את הטאבו; לייצר צורות התנהגותיות אפשריות, שקוטלגו כסוטות. פוקו מתאר כיצד פרקטיקה כדוגמת יחסי מין בין גברים, הפכה ל"הומוסקסואליות", כיצד פרקטיקה עברה להיות מכוננת אינדיבידואלים המסווגים כאנשים שנולדו אחרת. בכך תרם פוקו להבנת הקשר שבין העדפה מינית ובין זהות, וכיצד זהות איננה ישות מהותנית, אלא נוצרת במסגרת יחסי כוח/ידע ובמסגרת שיח מסוים. פוקו השווה את ההתייחסות ליחסי המין בין המינים השונים בתקופות יוון-רומא להתייחסות אליהם במאה ה-19 ובעידן החדש, השווה את המוסר שבעידן החדש מול המתירנות שבימי הביניים, את המילים הקשורות במיניות בימי הביניים שהתרכזו סביב המילה "תענוגות" ו"בשר" לבין המילים החדשות והרבות שנוצרו בעידן החדש החל מהמאה ה-19. ההשוואה מראה איך המוסר החמיר בדורות החדשים ואיך המיניות ההומוסקסואלית שהייתה "אהבת הנערים" נהייתה מוקצה מחמת איסור. פוקו היה בעד קיום יחסי מין עם ילדים ויזם ב-1977 את העצומה לביטול גיל ההסכמה בצרפת. פוקו טען שבדומה למבוגרים גם ילדים יכולים לתת הסכמה ליחסי מין (ובכך שלל את רעיון "גיל ההסכמה"), ואמר כי "הרעיון לפיו ילד לא יכול להסביר מה קרה ולא היה מסוגל לתת את הסכמתו...הוא דבר בלתי מתקבל על הדעת". פוקו נמנה עם קבוצת אינטלקטואלים שחתמו על אמנה שבה דרשו מממשלת צרפת לנרמל פדופיליה על ידי ביטול גיל ההסכמה. שגעון ושפיות פוקו בוחן את הדרך בה משתנה ההבחנה בין שיגעון לשפיות וכיצד מחלת הנפש מומצאת ומובנית. הוא מציג עמדה אנטי-פסיכיאטרית, המראה כיצד הסובייקט הוא תוצר של יחסי כח/ידע. ראו תולדות השיגעון בעידן התבונה. טענותיו של פוקו הפכו למרכזיות בזרמים פוסט מודרניים שונים. הוא אביהם הרוחני של הפוסט קולוניאליזם, חלקים מזרמים בפמיניזם העכשווי ומהנאו-מרקסיזם. הסובייקט עבודתו של פוקו במסגרת המלים והדברים בוחנת את המצאת מושג הסובייקט כחלק מיצירת מדעי האדם (מהביולוגיה ועד לפסיכולוגיה). בחקירה זו, שמהווה תשתית לחקירות מאוחרות שיערוך באופן ממוקד יותר, מבקש פוקו להציג מתי וכיצד המוצא רעיון הסובייקט האוטונומי במערב. פוקו עושה זאת, מתוך שאיפה מוצהרת, לזכות ולראות ב"היעלמותו של קמט זה", שלטענתו מבטא גישה שגויה ובעייתית, מעל דפי ההיסטוריה. ביקורת הנאורות הגותו של פוקו מהווה בסיס מרכזי להגות הפוסט-מודרנית המבקרת את הנאורות והמודרנה, מאחר שהיא עסוקה כולה בניסיון לחשוף את המובן מאליו של התקופה המודרנית. אמנם, ניתן לראות מספר אבני דרך שונות בהגותו של פוקו בסוגיית הנאורות - בראשית עבודתו (כפי שניתן לראות בספר תולדות השיגעון בעידן התבונה) פוקו מאמץ גישה ביקורתית הדומה בעיקרה להוגים מוקדמים יותר שעסקו בביקורת הנאורות כמו ניטשה, מקס ובר וקרל מרקס, הטומנת בחובה שאיפה לחזור לאידיליה פרה-מודרנית. בשלבים מאוחרים יותר (החל מהספר המלים והדברים), פוקו מתאר את העובדה שכל הפרויקט שלו עצמו נשען על אדני הביקורת המודרנית עצמה. נאמן לשיטתו, אין לדבריו דרך לדון במציאות שלו דרך ההבנות של הנאורות, גם אם ברצונו לבקר את הנאורות מתוך הבנות אלו. מאמרו האחרון של פוקו "הנאורות מהי?" שהתפרסם ב-1984, עוסק בחזרה למאמר של קאנט בעל אותו שם, ובהתייחס לשלוש הביקורות של קאנט. פוקו מתאר את עצמו ואת מכלול עבודתו כמי שממשיך ומפנה את ביקורתו של קאנט גם ביחס לנאורות עצמה. תכליתה של פעולה זו, לדבריו, היא לאפשר חריגה מהמבנה המגביל מתוך הבנה של הגבולות אותם המובן מאליו הקיים מייצר. ביקורת על פוקו הוגים רבים ביקרו את פוקו, ביניהם נעם חומסקי, ז'אן-פול סארטר, יורגן הברמאס, ז'אק דרידה, ז'אן בודריאר, סלבוי ז'יז'ק, צ'ארלס טיילור, היידן וייט ועוד אחרים. בעוד שכל אחד מהוגים אלו מתייחס לפנים אחרות בעבודתו של פוקו, נראה כי כל הגישות הללו חולקות כיוון משותף: הן טוענות כי פוקו דחה את הרעיונות והערכים הקשורים לנאורות, אך בו בזמן ובשקט הוא נשען עליהם בהגותו. הכשל הזה, נטען, הופך אותו לניהיליסט מסוכן, או שהוא הופך את עבודתו לחסרת ערך, משום שהוא מתכחש לערכים אותם הוא למעשה מניח מראש. פוקו עצמו הסביר לא פעם כי הוא מאמין בהחלט בשחרור האדם, וכי הפילוסופיה שלו בבסיסה היא פילוסופיה אופטימית, וכן שהוא מאמין שגם במצב הקשה ביותר ניתן לעשות תמיד משהו חיובי. יש לומר כי הגותו מכוונת למעשה להפרכת הטענה שההיגיון (או הרציונליות) הוא האמצעי היחידי לערוב לאמת ולתוקפן של שיטות מוסריות. מכאן, הביקורת על ההיגיון אין פירושה דחיית כל מושג של אמת או מוסר, כפי שסברו כמה מבקרים. בשנת 2021 בריאיון לעיתון הלונדוני סנדיי טיימס האשים הוגה הדעות גי סורמן את פוקו בפדופיליה. סורמן, מגדולי המעריצים של פוקו כפילוסוף, סיפר כי בזמן שהותו בתוניסיה נהג פוקו לבעול ילדים ערבים תמורת תשלום.. מספריו ספרים שתורגמו לעברית תולדות השיגעון בעידן התבונה, ירושלים: כתר [1972 Gallimard], תרגום: אהרן אמיר. הולדת הקליניקה: ארכאולוגיה של המבט הרפואי, [Presses Universitaires de France 1963] תל אביב-יפו: רסלינג, 2008. מצרפתית: נועם ברוך. המלים והדברים: ארכאולוגיה של מדעי האדם, [Les mots et les choses, Gallimard, 1966] תל אביב-יפו: רסלינג, 2011, מצרפתית: אבנר להב. סדר השיח, [1971 Gallimard] תל אביב-יפו: בבל, 2005, מצרפתית: נעם ברוך. הארכאולוגיה של הידע, [1969 ,Gallimard] תל אביב-יפו: רסלינג, 2005, מצרפתית: אבנר להב. מהו מחבר? (יחד עם: רולאן בארת, מות המחבר), תל אביב-יפו: רסלינג 2005, מצרפתית: דרור משעני. תולדות המיניות - הרצון לדעת, [Gallimard 1976] הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996, מצרפתית: גבריאל אש. תולדות המיניות, חלק שני: השימוש בתענוגות, (L'Usage des plaisirs, Paris: Gallimard, 1984), תל אביב-יפו: רסלינג 2007. הטרוטופיה, תל אביב-יפו: רסלינג 2003, תרגום ואחרית דבר: אריאלה אזולאי; מהדורה מחודשת 2010. לפקח ולהעניש: הולדת בית-הסוהר, תל אביב-יפו: רסלינג 2015, תרגום: דניאלה יואל. ספרים בלועזית מחלת הנפש והאישיות (Maladie mentale et personnalité, Paris: PUF, 1954) ריימון רוסל (Raymond Roussel, Paris: Gallimard, 1963) זו איננה מקטרת (Ceci n'est pas une pipe, Fata Morgana, Fontfroide-le-Haut, 1973,). תולדות המיניות: שלושת החלקים (Le Souci de soi, Paris: Gallimard, 1984) אמירות וכתבים (Dits et écrits, vol. 1 : 1954-1975, vol. 2 : 1976-1988, Gallimard, coll. « Quarto », Paris, 2001) הרצאות בקולז' דה פראנס 1976-1977 Il faut défendre la societé (יצא לאור בצרפתית בשנת 1997, ובאנגלית כ: Society Must Be Defended) 1974-1975 Les anormaux (יצא לאור בצרפתית בשנת 1999, ובאנגלית כ: Abnormal) 1981-1982 L'herméneutique du sujet (יצא לאור בצרפתית בשנת 2001, ובאנגלית כ: The Hermeneutics of the Subject) 1973-1974 Le pouvoir psychiatrique (יצא לאור בצרפתית בשנת 2003, ובאנגלית כ: Psychiatric Power) 1977-1978 Securité, territoire, population (יצא לאור בצרפתית בשנת 2004) 1978-1979 Naissance de la biopolitique (יצא לאור בצרפתית בשנת 2004) ספרים משותפים אני פייר ריבייר, ששחטתי את אימי, אחותי ואחי, Moi, Pierre Rivière, ayant égorgé ma mère, ma soeur et mon frère, Gallimard 1973 מאמרים וראיונות הדיבייט בין חומסקי לפוקו ראו גם שיח (מדעי החברה) פילוסופיה קונטיננטלית פוסט-מודרניזם פוסט-סטרוקטורליזם פנאופטיקון תאוריה ביקורתית העצומה לביטול גיל ההסכמה בצרפת לקריאה נוספת דייוויד מייסי, מישל פוקו, מאנגלית: מיכל אילן, ידיעות אחרונות, 2012 מילס, שרה, מישל פוקו, תל אביב-יפו: רסלינג 2005 [2003], מאנגלית: אהד זהבי ארבל, אילנה, פוקו וההומניזם, הוצאת דביר, סדרת מה?דע!, 2006 אופיר, עדי, "עיון מחדש בפוקו: המיפוי של ידע וכוח", עיון מ"א, 1992, עמ' 187–218 אופיר, עדי, "על מישל פוקו ועל ספרו 'תולדות השיגעון בעידן התבונה'", בתוך: פוקו, תולדות השיגעון - מוסף ספרים, כ' בכסלו תשס"ו, עמ' 8–46 אזולאי, אריאלה, "צאצאי הזמן ודיירי המרחב", אחרית-דבר בתוך: הטרוטופיה משעני, דרור, "בפעם האחרונה שהסטרוקטורות ירדו לרחוב", אחרית-דבר בתוך: מות המחבר/מהו מחבר? נוית בראל (מתרגמת), "משמעות המילה פרהסיה". תרגום לעברית של הרצאה ראשונה מתוך שש שנשא פוקו בשפה האנגלית באוניברסיטת ברקלי בשנת 1983. מתוך הקובץ "Fearless Speech" בעריכת ג'וסף פירסון. בתוך: כתב העת "סדק" גיליון 4. יולי 2009. פרדס הוצאה לאור בשיתוף עמותת "זוכרות" דעואל-לוסקי, חיים, "מתחת ומעבר לתשוקת הידיעה מונחת ההיסטוריה", אחרית-דבר בתוך: הארכאולוגיה של הידע'' Couzens Hoy, D. (ed.), Foucault : a critical reader, Oxford: Blackwell. 1986 Deleuze, Gilles, Foucault, trans. and ed. by Sean Hand, Minneapolis: University of Minnesota Press, 1988 Eribon, Didier, Michel Foucault, trans. by Betsy Wing, Cambrigge, Mass.: Harvard University Press, 1991 Eribon Didier, Insult and the Making of the Gay Self (Duke University Press, 2004). השליש האחרון של הספר מוקדש לחייו ולעבודתו של פוקו Dreyfus, H. and Rabinow, P., Michel Foucault: Beyond Structuralism and Hermeneutics, Brighton: Harvester, 1982 Rabinow, Paul (ed.), The Foucault reader : An introduction to Foucault’s thought, with major new unpublished material, New York : Pantheon Books, 1984 "Le Feu Foucault", Liberation, Samedi 19 et Dimanche 20 Juin 2004 The Essential Foucault, Rabinow Paul, Nikolas Rose, The New Press, 2003 טקסטים מקוונים פרקים מספרים, מאמרים וראיונות קישורים חיצוניים מתוך הספר סדר השיח מתוך הספר פוקו וההומניזם דן לחמן, מישל פוקו/שרה מילס אתר המוקדש למישל פוקו ולכתביו http://www.michel-foucault.com http://theory.org.uk/foucault על מישל פוקו באנציקלופדיה לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד רועי וגנר, "מאגר מועיל של כלים אנליטיים", זמנים, גיליון מס. 94 - ביקורת על ספרו הארכאולוגיה של הידע''' [http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-2417.htm י. גלזנר, "מישל פוקו - שאלת מעמדה של הפילוסופיה כפראקסיס ביקורתי", מגזין אימגו - חלק א' - חלק ב' הערות שוליים * קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20 קטגוריה:להט"בים צרפתים קטגוריה:סופרים צרפתים קטגוריה:סופרים להט"בים צרפתים קטגוריה:פילוסופים להט"בים קטגוריה:סוציולוגים צרפתים קטגוריה:פילוסופים צרפתים קטגוריה:פוסטמודרניזם קטגוריה:פוסט-סטרוקטורליזם קטגוריה:סגל קולז' דה פראנס קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי קטגוריה:חוקרי רטוריקה קטגוריה:סגל אוניברסיטת ליל צפון צרפת קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בפולין קטגוריה:נספחי תרבות קטגוריה:בוגרי אקול נורמל סופרייר קטגוריה:סגל אוניברסיטת אופסלה קטגוריה:פילוסופים אתאיסטים קטגוריה:אתאיסטים צרפתים קטגוריה:פילוסופים של תורת ההכרה קטגוריה:היסטוריונים של המדע קטגוריה:היסטוריונים כלכליים קטגוריה:צרפתים שנפטרו מאיידס קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1926 קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1984 קטגוריה:פילוסופים של המיניות	2024-09-13T07:15:52
חתולים		2024-08-11T17:11:06
פתח תקוה	redirectפתח תקווה	2004-02-09T16:19:15
חבלי משיח	חבלי משיח ביהדות הם הייסורים שיקדמו לזמנו של המשיח, כמו "חבלי לידה". בזמן הגלות נמשלים ישראל לעובר בבטן אימו, ושלב המעבר הוא השלב של "צירי הלידה" וחבלי המשיח. מקור המקור למושג זה נמצא בספר ישעיהו: "כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת, תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ, כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ ה':" (ספר ישעיה כו יז). על פי חז"ל (סנהדרין צח ע"ב) הופעת הגאולה, לפני סיום הגלות אינה דווקא מהירה ופשוטה אלא יכולה לגרור בדרכה ייסורים רבים מסוגים שונים, כשם שיש כאבים ליולדת בזמן הלידה, כך יהיו כאבים לציון המנסה ללדת את עצמה מחדש, כל זה אם לא יחזרו בתשובה אז יעמיד מלך שגזרותיו כהמן הרשע עד שיחזרו בתשובה. על פי המסופר שם היו כמה מחכמי התלמוד כמו עולא ורבא שחששו מהייסורים עד שאמרו "יבוא [המשיח] (הגאולה) ולא אראנו" לעומתם אמר רב יוסף "יבוא [המשיח] (הגאולה) ואשב בצל צואת חמורו", ישנם פרשנים המסבירים שאין כוונת רב יוסף שישב בשלווה בזמן זה אלא יאבק. מהות הייסורים ייסורים פיזיים לגבי מהות הייסורים פרשן התלמוד רש"י מפרש: "פחדים וחבלים שיהיו בימיו מחיל האומות". יש המביאים את הפסוק האפוקליפטי מספר דניאל כהסבר לחבלי משיח באסון גדול שיתרחש לעם ישראל באחרית הימים: "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, הָעֹמֵד עַל-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה, אֲשֶׁר לֹא-נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא; וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל-הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר." (דניאל י"ב א'). גם המלבי"ם קושר את חבלי משיח למלחמת גוג ומגוג: "בבוא זמן הגאולה שאז תשב היולדת על המשבר ויגיעו לה חבלים וצירים שהוא מלחמת גוג, אז יהיה לידתה באופן מופלא". יש הרואים בעקבות ספר דניאל, בשואה ובצרות של תקופתנו חבלי משיח. השקפה דומה הייתה ליהודים בעבר על אסונות כגון גירוש ספרד ופרעות ת"ח ות"ט. ייסורים רוחניים על פי עולא, רבא ורב יוסף מדובר בייסורים רוחניים שעם ישראל יגיע לשפל המדרגה מבחינה רוחנית, שאותו מסמל "צל צואת החמור", וישתקע באופן מרובה בעשיה ובחומריות באופן מוגזם. וכן סבר הראי"ה קוק: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ-ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא... הצורך למרידה זו, היא הנטייה לצד החומריות, שמוכרחת להולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטייה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו על ידי מכאוביהם." (אורות, אורות התחיה פסקה מ"ד וכן פסקה ל"ב). ייסורים מצפוניים על פי רבי יוחנן שם מדובר בייסורים מוסריים שגורמים לקיפאון ומצב בלתי אפשרי, כמו גבר שמנסה ללדת, על פי הפסוק: "שאלו נא וראו אם ילד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון". (ירמיהו ל, ו), שבהם אלוהים (ועימו האנשים המוסריים) אומר: "הללו [=האומות] מעשי ידי והללו [=ישראל] מעשי ידי, היאך אאבד אלו מפני אלו?". שם בתלמוד מובא משל "שכשהשור רץ ונופל, מעמידים במקומו סוס באבוס", שימלא את תפקידו וכאשר השור מתרפא, קשה להוציא את הסוס ששימש כממלא מקום, ולהחזיר את השור. תרופה לייסורים חז"ל מייעצים לרוצה להינצל מהייסורים הכרוכים בחבלי המשיח לעסוק בתורה ובגמילות חסדים. בנוסף לכך ספר הזוהר (בפרשת נשא דף קכד ע"ב) מוסיף כי לעיסוק בתורת הנסתר, ישנה מעלה מיוחדת "שבזכות ספר זה, ספר הזוהר יצאו ישראל מן הגלות ברחמים", כמו כן בהמשך הדברים בספר הזוהר שם מובאת גרסת הזוהר לעקבתא דמשיחא, מה שגרם לרבים לקשר בין שני המושגים לאחד. בחסידות ישנה קבלה בחסידות בנוגע לחבלי משיח שרבי אלימלך מליז'נסק, נהג היה להילחם בשרי מעלה, וגרם לכך שהמתיק את חבלי משיח מעל ישראל. רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור נוקט בספרו שפת אמת (פסח תרמ"ב ד"ה בשה"ש) כי התארכות הגלות פועלת להקל על חבלי משיח. בתרבות השיר "חבלי משיח" מאת נעמי שמר הצגת "חבלי משיח", של המחזאי מוטי לרנר, בבימויו של סיני פתר. ראו גם אפוקליפסה עקבתא דמשיחא קישורים חיצוניים אדמו"ר האמצעי, להבין שרש עניין חבלי משיח, קונטרסים, אתר ספריית חב"ד - ליובאוויטש (הקונטרס המלא) הרב מנחם ברוד, חבלי משיח - מדוע דווקא לפני הגאולה מתחזקות צרות הגלות?, אתר צעירי חב"ד הרב אורי שרקי, יְסוּרֵי גְאֻלָּה, אתר אישי חבלי משיח - אשכול מאמרים, אתר ישיבה הערות שוליים קטגוריה:אסכטולוגיה יהודית קטגוריה:משיח ביהדות	2024-05-26T15:03:12
רכב קרבי משורין	REDIRECTרכב קרבי משוריין	2004-02-07T23:15:12
שפת גוף	ממוזער\|שמאל\|250px\|הבעה של שמחה בפני ילדה שפת גוף היא מכלול של הבעות פנים, תנועות ותנוחות גופניות, הנעשות בדרך כלל באופן בלתי-מודע ובלתי-רצוני, ומשקפות תחושות ורגשות של האדם (או בעל החיים) העושה אותן. שפת הגוף האנושית ממוזער\|250px\|שפת גוף היא מכלול של הבעות פנים, תנועות ותנוחות גופניות ממוזער\|250px\|שפת הגוף של מורה בגימנסיה הרצליה, מסייעת לו להעביר מסרים לתלמידיו במסגרת השיעור. מקובל להאמין כי שפת הגוף משותפת לקבוצות גדולות של בני האדם, אף יותר מאשר מילים. שפת הגוף מתקיימת גם כאשר היא אינה מתפקדת כתקשורת, אם כי באופן בולט פחות. עובדה זו ניתן להסביר בכך ששפת גוף נועדה להחצין תהליכים נפשיים ולאו דווקא לתקשר. עם זאת, אדם המשתמש בשפת גוף מלאה ללא תקשורת עם אדם אחר, נחשב לחורג מההתנהגות הנורמלית, מלבד במקרים של מנהגים תרבותיים רשמיים (לדוגמה: מנהגי דת ומסורת). שפת הגוף עשויה להיות עניין מודע ורצוני, תהליך אינסטינקטיבי, אך גלוי, או תהליך בלתי-מודע ולא רצוני שניתן להבחין בו אך ורק על ידי מעקב מדויק ופרטני. מקובל על רוב חוקרי שפת הגוף, כי דפוס תקשורת זה רלוונטי ביותר גם אם הוא קיים אך ורק במישורים בלתי-מודעים. על פי תאוריה זו, שפת הגוף היא חלק בלתי נפרד מהתקשורת האנושית, ומתרחשת באופן קבוע לאורך כל מפגש אנושי. שפת גוף גורמת להחצנה של מצבי רוח, כדוגמת החצנת לחץ על ידי דפיקות מהירות עם הרגל או היד על משטח, או על ידי פכירת אצבעות או כסיסת ציפורניים. צורת הבעה זו אינה רצונית לרוב, ורק במקרים נדירים מכוונת. ניתן לרוב להבחין בקלות בשפת גוף שכזו, אך נדרשת תשומת לב לעניין. תכונות אופי שונות מבוטאות אף הן על ידי שפת גוף. לדוגמה, הליכה מהירה וקצובה כביטוי לנחישות, מבט לא-ממוקד כביטוי לפיזור-דעת ועוד. דעה רווחת היא כי צורת הבעה היא ברובה לא מודעת ולא רצונית. תקשורת ללא שפת גוף בשל חשיבותה של שפת הגוף בהעברת מסרים ומצבי רוח אנושיים, לתקשורת חסרת שפת גוף עלולות להיות מגבלות שיביאו לחוסר הבנה ולמחלוקות שונות. לדוגמה: תקשורת באמצעות התכתבות בתוכנת מסרים מיידיים דרך אמצעים טכנולוגיים שונים. כתבה שפורסמה ב-Business Insider הראתה שאצל עובדים שנדרשו לעבוד ממרחק (או מהבית) התפתחו אי-הבנות בשל השימוש בתקשורת מתווכת אלקטרונית, במקום בתקשורת פנים אל פנים שכוללת שפת גוף והבעות פנים. לפי הכתבה, החוסר בשפת גוף גרם ליצירה של פרשנות מוטעית של הטקסט שהועבר, דבר שלעיתים הביא לחיכוכים. שימוש מלאכותי תחום מסוים של העיסוק בשפת הגוף הוא הניסיון לרתום שפה זו לשימוש האדם. שימוש שכזה עשוי להיות שיפור יכולת קריאת שפת הגוף, על ידי חידוד תשומת הלב לתהליכים אלו, ועל ידי למידה של צורות הביטוי השונות. שימוש נוסף נעשה בהתאמה מכוונת של שפת הגוף למצב הרצוי. שימושים אלו הם חלקם של רוב בני האדם, ולא בממדים מצומצמים (לדוגמה: אימוץ מכוון של יכולת להישיר מבט בשיחה). ישנם בני אדם אשר עוסקים בשיפור יכולות אלו באופן רחב יותר, הן מתוך שאיפה לשפר את יכולות התקשורת הכלליות שלהם, והן על-מנת לקיים מניפולציה לצורך מסוים. במובן זה, שימוש מלאכותי בשפת הגוף משמש בתחום הרטוריקה ולכן יש לראות בו אמצעי רטורי. מניפולציה בשימוש בשפת גוף קיימת הן באופן טבעי והן באופן נרכש. מניפולציה שכזו עשויה לחזק יכולות שכנוע, להקרין כריזמה עודפת, לרגש במכוון ועוד. במניפולציות אלו נעשה שימוש מכוון בשפת הגוף, על מנת להשפיע על תהליכי המחשבה של הנמען באופן לא-מודע ורצוני, לרוב על-מנת להסיטו מאופן חשיבה רציונלי. שיטות מניפולציה משרתות באופנים רבים, בתחומים שונים, שהעיקריים בהם הם: שימוש במסגרת מערכות יחסים אינטימיות, לרוב על מנת לזכות באהדה, או כמאמץ שכנוע. דוגמה בולטת לשימוש כזה היא השימוש בבכי מכוון, אשר משמש כמושא ידוע להומור על מערכות יחסים זוגיות. שימוש במסגרת ניסיון השפעה על אדם שאינו במערכת יחסים אינטימית, על מנת לשכנעו לקדם אינטרס חברתי מסוים של בעל המניפולציה, באופן שאינו נגזר מהחשיבה הרציונלית. הדוגמה הבולטת למניפולציה שכזו היא שימוש בשפת גוף על מנת להשפיע על לקוח לשלם עבור מוצר כלשהו, והשימוש על-מנת לעורר רגשי חמלה, שיובילו לתרומה פילנתרופית מסוימת. שימוש בשפת גוף במסגרת רטוריקה מול קהל, בידי מרצים, קריינים, מנחי-אירועים ובעלי מקצוע אחרים המופיעים מול קהל. השימוש העיקרי במקרה זה נועד להגביר את העניין והקשב של הקהל, אך מקובלים גם שימושים שמטרתם לעורר רגשות מסוימים. שימוש ידוע שכזה נעשה על ידי נואמים פוליטיים שונים, העושים שימוש בשפת גוף על-מנת להטמיע את רעיונותיהם בקהל. שימוש בשפת גוף במסגרת פרסום, אשר נועד ליצור זהות רגשית של קהל הפרסום עם מוטיב מסוים. דוגמה בולטת לשימוש כזה היא שפת-גוף מינית באופן מכוון, על מנת ליצור משמעות מינית בלתי-מודעת למוצר הנמכר. שימוש כחלק ממשחק במסגרת של מופע כלשהו, על מנת לחקות באופן מדויק את התנהגות הדמות המגולמת. בצילום, שפת הגוף יכולה להיות אמצעי חשוב להעברת רגשות, אופי או מצב נפשי של המצולמים. יש להתייחס אל שפת הגוף בשני ממדים: האחד, כאשר האדם הנצפה נמצא בתחום הפרטי - אישי, כלומר הוא לא נמצא באינטראקציה עם משתתף אחר, והממד השני, שבו הוא חלק מקבוצה של אנשים (לצורך העניין, שני אנשים ויותר). ראו גם חיזור גינוני חיזור לחיצות יד לקריאה נוספת דזמונד מוריס, גן החיות האנושי, עברית - יעקב שרת. (תל אביב): רשפים, (תש"ל) יוליוס פאסט, לשון הגוף, עברית - יעקב שרת. (תל אביב): רשפים, (תשל"ב) דזמונד מוריס, הקוף העירום: מחקרו של זואולוג על בעל-החיים הקרוי אדם, עברית - יעקב שרת. תל אביב: רשפים, תשל"ג 1973 דזמונד מוריס, תצפית על גוף האדם, [מאנגלית - עמנואל לוטם]. תל אביב: ספרית מעריב, תשנ"ב 1992 דזמונד מוריס, על תינוקות ואנשים, מאנגלית - יואב הלוי. תל אביב: ספרית מעריב, תשנ"ג 1993 פרופ' סמי מולכו, הכל על שפת הגוף, כתר הוצאה לאור, 1998 גבריאל רעם, נילי רעם, גברים ונשים מעבר למילים: על משיכה, חיזור, אהבה ומיניות על-פי שפת הגוף, תל אביב: משכל, 2001 אמיר הלמר, מאסטר בשפת גוף - המדריך המעשי לשפת גוף עסקית, מגדלור הוצאה לאור, 2021 קישורים חיצוניים אורן חסון, שפת גוף - אמת ושקר. הערות שוליים קטגוריה:אמצעים רטוריים קטגוריה:תקשורת קטגוריה:מחוות גופניות קטגוריה:פסיכולוגיה פופולרית	2024-09-30T09:09:38
מרד החשמונאים	מרד החשמונאים היה מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק נגד הכיבוש, נגד גזירות אנטיוכוס ולמען עצמאות דתית ומדינית, היה המרד מאבק על דמותה של החברה היהודית בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. שני מחנות נאבקו על צביונו של העם, מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה הייתה להנהיג שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי. המרד ידע עליות ומורדות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבין-לאומית. האימפריה הסלאוקית, אף שהצליחה לזמן קצר לשוב ולהשתלט צבאית על יהודה עד תבוסתו של בקכידס בידי יונתן הוופסי (157 לפנה"ס), נחלשה מאוד בעקבות כל האירועים שהתרחשו במקביל, וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל. שם המרד נגזר משמה של משפחת החשמונאים שהנהיגה אותו וברבות הימים הצמיחה מתוכה שושלת ששלטה בארץ ישראל. לזכר הצלחת המרד תוך ניצחון המעטים מול הרבים, טיהור בית המקדש השני וחידוש הפולחן הדתי במסגרת עצמאות מדינית בארץ שנמשכה בערך מאה ושלוש שנה, נקבע במסורת היהודית חג החנוכה. רקע 250px\|ממוזער\|שמאל\|יהודה המכבי נערך לפני צבא ניקנור. גוסטב דורה. 250px\|ממוזער\|שמאל\|יהודה המכבי רודף אחרי טימותיאוס במערכה בגלעד. צויר על ידי גוסטב דורה. ברקע מרד החשמונאים התרחשו מספר תהליכים שנוהלו על ידי הממלכה הסלאוקית. התהליכים הללו הובילו לשינוי באוטונומיה היהודית וגרמו לתסיסה שהובילה למרד. השינויים העיקריים היו במידת העצמאות היהודית, בהתערבות בענייני פנים ובענייני בית המקדש, בשינוי הריבוד המעמדי, בשינוי שיטת המיסוי ובגזירות דת. המצב הגאו-פוליטי לאחר שיבת ציון (המחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס) לא הוקמה מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. במקום זאת, כוננה בארץ פחווה על ידי האימפריה הפרסית ששלטה אז בארץ. אף שלא כונן בארץ משטר עצמאי, נהנו היהודים ויתר תושבי הארץ מאוטונומיה פנימית, והשלטון נמנע מלהתערב בענייניהם הפנימיים. היישוב היהודי בארץ היה אך אחד מכמה מרכזים של קיום יהודי, כאשר מרכז גדול נוסף היה בבבל. בשנת 334 לפנה"ס פרצה מלחמה בין ממלכת מוקדון לממלכת פרס. המלחמה התחילה בפלישתו של אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, לשטחי האימפריה הפרסית באסיה הקטנה והגיעה בשנת 332 לפנה"ס לארץ ישראל. אלכסנדר הגדול הדביר את ההתנגדות הפרסית, וארץ ישראל שולבה באימפריה הגדולה שהקים. לאחר מותו של אלכסנדר הגדול עברה ארץ ישראל מספר ידיים, ובסופו של דבר הייתה לנחלתם של מלכי בית תלמי, מלכי מצרים. הן אלכסנדר והן התלמיים המשיכו את המסורת הפרסית של מתן אוטונומיה פנימית ליהודים ולא נרשמו אירועים חריגים בהקשר זה בתולדות הארץ. המלכים הסלאוקים טענו שקוילה סוריה, שארץ ישראל הייתה חלק ממנה, הובטחה להם מכוח הסכמים שנכרתו בינם לתלמיים, אך למרות זאת סירבו התלמיים לוותר על הארץ. כתוצאה מכך פרצו שש מלחמות בין הסלאוקים לתלמיים הידועות בשם המלחמות הסוריות. במלחמה הסורית החמישית הצליח אנטיוכוס השלישי לכבוש את הארץ מידי התלמיים. אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה ב־198 לפנה"ס. מהלך זה נבע מרצונו לחזק את יהודה כגורם נאמן ויציב בגבול העימות עם בית תלמי המצרי וכגמול על השותפות המיוחדת שנוצרה בירושלים, ערב כיבושה בידי הסלאוקים, בין יוסף בן טוביה לבין שמעון הכהן הגדול. השותפות סייעה לגרש את חיל המצב המצרי שחנה ב"מצודת הבירה" (המצודה שמצפון-מערב למקדש), ובנוסף סיפקו היהודים ציוד ומזון ללוחמי אנטיוכוס ולפילי המלחמה של המלך. בכתב זכויות זה הכיר אנטיוכוס בתוקפם המשפטי של היהודים לנהוג על פי "חוקי אבות" ובסמכותם של הכהנים והזקנים לנהל את הציבור לפיהם, כפי שנהגו גם קודם. ברם, הפסדו במלחמה נגד הרומאים בקרב מגנסיה, והתנאים הקשים שנכפו על הממלכה הסלאוקית בהסכם אפאמיאה ערערו את יסודות הממלכה, רוששו את אוצר הממלכה והעמידו אותם בפני חובות לרומאים. בשל כך החל אנטיוכוס השלישי לעקל מאוצרות המקדשים של העמים שבשליטתו, ואף נהרג במהלך אחד הניסיונות הללו. יורשו, סלאוקוס הרביעי, ירש גם את החובות וכאביו המשיך לעקל כספים מאוצרות המקדשים והפקיד את הליודורוס על החרמת כספי אוצר המקדש היהודי בירושלים. לאחר הירצחו של סלאוקוס הרביעי שלט אחיו אנטיוכוס הרביעי שלא המשיך במדיניותו הדתית המתונה של קודמיו, אלא שאף לחזק ולאחד את הממלכה הסלאוקית שנחלשה על ידי איחוד דתי ומיזוג אלים שבראשם עומד זאוס האולימפי. שליט זה האמין בעצת יועציו כי רוב העם היהודי יהיה מוכן לקבל את תרבות יוון – בספר מקבים א', כונו הנוטים לעמדה כזו παράνομοι (פָּרַנוֹמוֹי), "בְּנֵי בְלִיַּעַל" (מילולית: חסרי תורה) – ולכן הטיל גזרות קשות נגד היהדות ואף חילל את בית המקדש, כאשר ניסה להפוך אותו למקדש לזאוס או דיוניסוס. גזרות אלה היו בין הסיבות העיקריות למרידה המזוינת של נאמני המסורת בשלטון. רקע דמוגרפי ודתי המצב של היישוב היהודי בארץ ההתערבות הסלאוקית הרשמית התחילה בהדחת הכהן הגדול חוניו השלישי ב-175 לפנה"ס ומינויו של יאסון אחיו במקומו. יאסון ביקש להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית ושילם לשלטונות כסף בתמורה למינוי. בסופו של דבר הודח גם יאסון על ידי מתייוונים קיצוניים שסברו שהוא מתון מדי ובמקומו מונה מנלאוס, שבזז את אוצרות המקדש והנהיג בו עבודת אלילים. מנלאוס אף לא היה ממשפחת בית צדוק, שעל פי המסורת מאז ימי שלמה המלך, רק ממנה נבחרו הכהנים הגדולים. גזירות השמד בשנת 167 לפנה"ס גזר אנטיוכוס הרביעי גזירות קשות על העם היהודי. קיום המצוות נאסר, ובמיוחד נאסרו ברית המילה ושמירת השבת, ואף נכפתה על היהודים אכילת בשר חזיר. מכאן שנפגעה זכותם של התושבים היהודים לחיות לפי דיני אבותיהם. הפולחן הדתי בבית המקדש בוטל, ותחתיו הונהג פולחן אלילי פגאני. אלה שהתנגדו לגזירות נענשו באכזריות על ידי החיילים הסלאוקים. גזירות קשות אלה היו רקע לסיפורים דוגמת חנה ושבעת בניה וסיפורו של אלעזר הזקן. גזירות שמד אלו הניעו את המורדים לפעולה, והיו בין הסיבות המיידיות לפרוץ המרד. מתייוונים התייוונות (מן "יוון") הוא התהליך בו יהודי ממיר את תרבותו, ולעיתים גם את דתו לתרבות ההלניסטית (שמקורה ביוון העתיקה), דתה, לשונה ומנהגיה. ההתייוונות באה לידי ביטוי ברצון להידמות ליוונים באורח חיים, פיתוח החוש האסתטי, תרבות הגוף והספורט והפילוסופיה היוונית. גם בתחום האמנות הפלסטית חל שינוי בעקבות תופעת ההתייוונות ואות לכך נמצא בבתי הכנסת ובפסלים מאותה תקופה. ההתייוונות היא תוצר של מפגש בין תרבויות: תרבות יוון ותרבות ישראל, כשהמפגש יצר באותה תקופה נהירה של יהודים אל הדת והתרבות היוונית ברובדיהם השונים. ההתיוונות הייתה רווחת בעיקר בקרב השכבות העירוניות, המבוססות והאריסטוקרטיות של העם היהודי, כאשר בכפרים ובקרב דלת העם הייתה השקפה זו מקובלת הרבה פחות. המתחים הפנימיים בין המתייוונים לשומרי המסורת והשינויים שנכפו על שומרי המסורת במסגרת הערים בכלל וירושלים בפרט הביאו לפרישתם מהערים, והניסיונות להביא לשינוי קיום אורחותיהם ואמונותיהם גם מחוץ לערים היה בין הסיבות העיקריות לפריצת מרד החשמונאים בשלטון ההלניסטי בארץ ישראל. השלטון הסלאוקי נסתייע בניסיונותיו לדיכוי המרד במיליציות של מתייוונים, שחלקם התנדבו מתוך האוכלוסייה היהודית, וחלקם מקרב העמים השכנים, כגון אדום ופלשת. רקע כלכלי ריבוד מעמדי עד תקופת שלטון היוונים, חיו היהודים כישות עצמאית (בתקופת בית ראשון) או כאוטונומיה תרבותית-דתית תחת שלטון אימפריות שונות (בתחילת ימי בית המקדש השני). במרכז האוטונומיה היהודית עמד בית המקדש, אשר היווה מרכז רוחני עיקרי, סביבו התרחשו פעילויות חברתיות שונות, בלתי מעוצבות באופיין. החברה היהודית אופיינה בסממנים אנרכיים, והבדלי המעמדות נבעו בעיקר מהבדלי עושר כלכלי, ולא מזכויות שלטוניות. המרכז השלטוני הפנימי היה בית המקדש, שכאמור, עיקר פעילותו הייתה דתית. שלטון האימפריה נותר חיצוני, ומעורבותו בתהליכים הפנימיים הייתה דלה. לעומת מצב זה, האימפריה היוונית הייתה שונה במהותה, בשל נטייתה הייחודית להלניזם, כלומר, לשילוב תרבותי של העמים הכבושים בתרבות היוונית. מתוקף השיטה ההלניסטית, התהווה תהליך של התייוונות, שמשמעותו עירוב סממנים יווניים בתרבות היהודית. צורת התרבות היוונית הייתה אוליגרכית מטבעה, כלומר מבנה השלטון היווני התבסס על קיומה של שכבת אזרחים שלטת, שהיוו את עילית העם. היוונים שאפו להפוך את ירושלים לפוליס יוונית, בה נהוגה אזרחות. האזרחות העניקה לשכבות העליונות של העם היהודי זכויות ומנהגים מיוחדים, אשר הפרידו אותן משאר שכבות העם, ולמעשה קבעו אותן כשכבה שלטונית, וזאת בניגוד לשיטה האנרכית אשר נהגה לפני כן. עלייה זו במנהגים יווניים, הביאה לחיזוקם של מרכזי תרבות יווניים, בעוד שמעמדו של בית המקדש כמרכז תרבותי דעך. למעשה, עברה הנהגת העם מהנהגה דתית-רוחנית-אנרכית, לשליטה אזרחית-ריכוזית בעלת נטייה לאריסטוקרטיה (זכויות יתר אציליות). זכויות היתר פגעו במעמדות הנמוכים, שנהנו לפני כן מזכויות שוות בפני הרשות הדתית (שלא הבחינה בין יהודים עניים לעשירים), וההבדלים הכלכליים הפכו להבדלי שליטה. פער מעמיק זה היווה מרכיב מרכזי בתהליך התהוות מרד החשמונאים, שהתבסס על השכבות העניות הפגועות. שינוי שיטת המיסוי עד לתקופת השלטון ההלניסטי, נקבע המיסוי באופן פשוט, על ידי קביעת מכסות-מס ועמידה בהן. המיסוי היה הביטוי העיקרי לשלטונה של האימפריה, והמיסים נגבו באופן קבוע. מלבד המיסוי החיצוני, הונהג מיסוי פנימי לבית המקדש, כמעשרות. מעשרות אלו נקבעו באופן שווה לכל משפחה, ונגבו מכל המשפחות היהודיות בלי הבדלי מעמד. מס זה שימש לתחזוקת בית המקדש ולא הצריך מערכת גבייה רחבה. שיטת המיסוי של האימפריות ההלניסטיות הייתה שונה, ובה נקבעו נציבים מתוך העם הכבוש. לנציבים אלו הוענקו זכויות מיסוי חופשיות, והם נאלצו לעמוד במכסה קבועה. אי עמידה במכסת המס הנגבה חייבה את הנציב להשלים את הסכום מכספו הפרטי, בעוד שגביית יתר הותירה את הנציב עם עודף כספי. שיטה זו יצרה מעמד של נציבים עשירים, אשר גבו מס לצורכי רווח אישי ולא על-מנת לספק את צורכי האימפריה. תהליך זה הציב את המעמדות השונים בעימות סביב גובה המס, אשר ליבה אף הוא את מרד החשמונאים. טקטיקה ואסטרטגיה הטקטיקה, לפחות של הצד הסלאוקי, שאפיינה את המהלכים הקרביים העיקרים, תאמה את המקובל ב. עיקרה היה הסתמכות על חיל רגלים כבד הערוך במערך פלנקס ופרשים באגפיו. אף על פי שהפלנקס היה החיל הדומיננטי בצבא הסלאוקי, הוא כלל גם אלפי רגלים קלים ובינוניים, שציודם וחימושם התאימו ללחימה בשטח הררי או בשטח משובש אחר, שאפיין את זירת הקרבות הראשונים נגד המורדים. יתרה מכך, גם הפלנקס הסלאוקי, אף שהיה יעיל בעיקר בשטח מישורי או רמתי מתון, היה מאומן ללוחמה בשטח משובש. הצד היהודי, לפחות בשלבים הראשונים של המרד, חסר חימוש וכלי נשק איכותיים, שהיו מאפשרים לו להתמודד נגד הצבא הסלאוקי בשדה הפתוח, ולכן נאלץ להסתפק בתחילת המרד בטקטיקות של לוחמת גרילה כמו התקפות פגע וברח ובמארבים. בעקבות ההישגים הראשוניים של צבא המורדים, הם הצליחו להשיג או לקחת שלל כלי נשק רבים, עובדה שאפשרה גם לצד היהודי לשנות את טקטיקות הלחימה שלו. בדומה לצבא הסלאוקי, גם למורדים היה פיקוד עליון שהטיל את מרותו על הכוחות השונים. הצבא היהודי היה צייתן ודייק בביצוע הפקודות. כבר בראשית המרד מתוארים תמרונים צבאיים מורכבים דוגמת זה שננקט בקרב אמאוס שבו הצליח יהודה המכבי להפתיע את הצבא הסלאוקי עם כוח עלית מצבאו. עם רכישת כלי נשק איכותיים יותר אחרי טיהור בית המקדש, העזו המורדים להתמודד עם הצבא המלכותי גם בקרבות סדורים במישור ובשטח רמתי מתון שבו הפלנקס הסלאוקי היטיב לפעול. הצדדים הלוחמים המורדים, פיקודם וצבאם 250px\|ממוזער\|שמאל\|מתתיהו מצית את אש המרד מתתיהו הרים את נס המרד במודיעין והיה מנהיגו הראשון, אך הוא היה אדם מבוגר ונפטר שנה לאחר פרוץ המרד. בנו, יהודה, קיבל עליו את הפיקוד. בניגוד לממלכה הסלאוקית, לא היה ליהודים שלטון מרכזי אחד, ומכאן שלא היו גם מוסדות מסודרים שיכלו להחזיק צבא מאורגן ועתודות. אופיו של צבא המורדים, בדומה לצבאות מורדים אחרים, היה עונתי והגיוס היה על בסיס התנדבותי. כתוצאה מכך הרכבו של הצבא וגודלו השתנו באופן ניכר ממערכה למערכה. בראשית ההתקוממות היה מספר הלוחמים קטן יחסית. ספר מכבים ב' מספר על 6,000 מורדים שהיו זמינים ליהודה בראשית המרידה ואילו ספר מכבים א' מזכיר את המספר 3,000. חוקרים מודרניים, בהם בצלאל בר כוכבא, מקבלים אומדן זה (6,000) בהיעדר נתונים אחרים על תחילת המרד. בשלב השני של המרד, לאחר טיהור בית המקדש (164 לפנה"ס) הצטרפו יהודים רבים לצבא המורדים וספר מכבים א' מתאר צבא שגדל לכדי 10,000 חיילים ואף ליותר מ־13,000 לאחר טיהור בית המקדש. בתיאורי הקרבות נוקטים המקורות העתיקים בגישה המאפיינת את ההיסטוריוגרפיה העתיקה, ומפריז בכוחו של האויב ומקטין את כוחם של המורדים. כך למשל לפי ספרי המכבים, השתתפו רק 800 לוחמים בקרב אלעשה. היסטוריונים מודרניים דוחים את המספרים האלה. פרופ' מיכאל אבי-יונה טוען שבשלב זה היו למורדים 22,000 לוחמים ואילו פוטנציאל הגיוס המלא עמד על כ-40,000 בצלאל בר כוכבא מרחיב את ההערכה וטוען שהיה ליהודים כושר גיוס של 20 עד 40 אלף לוחמים. לעומתו ישראל שצמן מעריך את סך יכולת הגיוס של פוטנציאל הגיוס של תושבי יהודה בתקופת המרד בלא יותר מ-23,000. לטענתו, היות שלא כל היהודים השתתפו במרד והיות שאין מקורות ישירים המאששים את המספרים של בר כוכבא, סביר להניח, לפי טענתו, שמספר הלוחמים המקסימלי שגייסו המורדים לא עלה ביותר מכמה אלפים על 11,000 (כלומר כ-15,000–16,000 לוחמים לכל היותר). בתחילת המרד לא היו המורדים מאורגנים כראוי וחסרו להם כלי נשק איכותיים, אך מצב זה השתפר אחרי טיהור בית המקדש. המקורות העתיקים אינם מציינים את סוגי חיל הרגלים שהיו בצבא היהודי, אך סביר להניח שאחרי שתפסו כלי נשק רבים ואיכותיים היו ליהודים רגלים בינוניים או אפילו כבדים. ברם, אין כל ספק שבימיו של יהונתן היו בצבא היהודי פלנגיטים רבים והוא נקט בטקטיקה הלניסטית אופיינית. לאחר טיהור בית המקדש מוזכרים אפילו פרשים בעימותים מקומיים אחדים, ועל קיומם של פרשים בקרבות אחדים ניתן להסיק מהכתוב במקורות. מקור פרשים אלו אינו חד משמעי. בהרי יהודה ושומרון, שבהם התחיל המרד ושם התפתח, לא הייתה מסורת של לוחמת פרשים ואף לא היו תנאים לגידול סוסים. מכאן, סביר שלפחות חלק מהפרשים היהודים מקורם בשכירי חרב יהודים ששירתו בצבא תלמי והיו מוצבים במושבות הצבאיות בארץ ישראל בימי שלטון בית תלמי בארץ ישראל או אצל המלכים השונים באסיה הקטנה. מקור אפשרי אחר הוא פרשים מבני טוביה, אשר מוצאם מעבר הירדן המזרחי. הסלאוקים, פיקודם וצבאם שמאל\|ממוזער\|250px\|פלנקס – מהיחידות החשובות בצבא הסלאוקי לעיתים קרובות נקראים הסלאוקים במקורות העבריים "יוונים" או "סורים". אמנם, גרעין השליטה הסלאוקי היה ממקור יווני-מוקדוני, אך אין מדובר ביוונים. האימפריה הסלאוקית כללה עמים רבים וכך גם צבאה, ששירתו בו, לצד המתיישבים הצבאיים שמקורם מיוון וממוקדון עשרות אלפי חיילים ממוצא מזרח תיכוני. כמו כן, האימפריה הסלאוקית לא הייתה מוגבלת בזמן המרד לתחומה של סוריה. הייתה זו אימפריה גדולה שהשתרעה מהים התיכון עד לב לבה של פרס (המחוזות הרחוקים יותר אבדו). חלק מעריה המרכזיות נמצאו אכן באזור סוריה, אך לא רק בה. אנטיוכיה, בירת הממלכה לא נמצאת בסוריה, אלא בשטחה של טורקיה המודרנית וכך גם אפאמיאה, המרכז הלוגיסטי של צבאה. עיר גדולה נוספת, סלאוקיה נמצאת באזור עיראק של היום. כך שהכינוי "סורים" ו"יוונים" אינו מדויק. הפיקוד העליון על הצבא הסלאוקי, בדומה לצבאות הלניסטיים אחרים, היה נתון בידיו של המלך אם נכח בשדה הקרב. אם לא, אז היה אחד הגנרלים שלו מקבל את הפיקוד. במקרה של מרד החשמונאים היה הפיקוד המיידי נתון בידיו של הנציב הסלאוקי של מחוז השומרון (מרידרך), אפולוניוס. אין אפשרות לקבוע אם הוא אותו אפולוניוס, מפקד השכירים המיסיים, ששמו נקשר בפרעות בירושלים. חוקרים אחדים סבורים שחד הם ואילו אחרים סבורים שאין זהות בין השניים. כמו כן, הוצבו באזור מפקד מצודת החקרא סוסטרטס ופיליפוס, הממונה על מימוש המדיניות הסלאוקית. במעגל הרחב יותר כללה שדרת הפיקוד הסלאוקית את ליסיאס, מושל קוילה-סוריה (ולימים העוצר של המלך הינוקא, אנטיוכוס החמישי), ניקנור וגורגיוס. עם מותו של אנטיוכוס הרביעי בשנת 164 התחולל מאבק פוליטי במדינה הסלאוקית (במהלכו נקטלו המלך הינוקא אנטיוכוס החמישי וליסיאס, העוצר), ובסתיו 162 לפנה"ס עלה דמטריוס הראשון על כס המלוכה. דמטריוס, בניגוד לליסיאס, לא יצא בעצמו לדיכוי המרד, אלא הסתפק בשליחת מצביאו הבכיר, בקכידס. המקורות העתיקים חלוקים לגבי המספר הכולל של הכוחות הסלאוקיים שהשתתפו בדיכוי המרד. ספר מקבים א' מוסר על מספרים שנעים בין 20 ל-100 אלף לוחמים, אך פוליביוס בתיאורו של המסדר הצבאי בדרפנה מספר על 41,000 חיילים בלבד, שהיו זמינים בצבא השדה (מלבד החיילים במחוזות המזרחיים שלא לקחו חלק במצעד). המרד ביהודה לא היה האירוע הצבאי החשוב ביותר בממלכה הסלאוקית באותה התקופה. התסיסה במחוזות המזרחיים איימה על לב האימפריה הסלאוקית ועל עצם קיומה, ולכן כנראה שהוקדשו לטיפול בה משאבים רבים יותר. מסיבה זו סביר להניח שהרבה פחות מחצי מהצבא היה זמין לדיכוי המרד. גם ספר מקבים מזכיר את מסעו של אנטיוכוס הרביעי למזרח עם חצי מהצבא בסמוך לקרב אמאוס (165 לפנה"ס). חלק ניכר מהכוחות שיצאו עם אנטיוכוס חזרו לאנטיוכיה בשנת 163, היו זמינים לליסיאס במסעו השני לארץ ישראל והשתתפו בקרב בית זכריה. המספרים פחתו שנית אחרי מרידה נוספת במזרח, הפעם בראשותו של טימארכוס, והכוחות שעמדו לרשותו של ניקנור היו קטנים בהרבה. המספרים גדלו שוב במסעו השני של בקכידס בשנת 160. המרד של טימארכוס דוכא כמה חודשים קודם לכן, וכוחות רבים היו זמינים לבקכידס והשתתפו בקרב אלעשה. כמו כן, חששו הסלאוקים מהתערבות רומית שכבר נתנה את אותותיה בבחישה במרד טימארכוס ובברית שכרתה רומא עם יהודה המכבי. סך הכל השתנה מניין הכוח הסלאוקי מאלפים אחדים עד מעל עשרים אלף חיילים, שאליהם ניתן להוסיף מיליציה בת כמה אלפים של מתייוונים ובעלי ברית מקומיים, שהיו מאומנים פחות מהצבא הסלאוקי. מבחינת הרכב הצבא, יכלו הסלאוקים להסתמך על כוחות מגוונים. מהם חיילי פלנקס "כבדים" שרגילים להילחם בשטחים מישוריים, אך גם כוחות קלים יותר, בהם אלפי רגלים קלים, שכירי חרב שמוצאם מאזורים הרריים הרגילים להילחם בתנאים אלה, גם פלטסטים רבים, ואף יחידות שהוסבו לסגנון הלחימה הרומי. פרשים היו נפוצים מאוד בצבא הסלאוקי, אך בדרך כלל לא לקחו חלק בפשיטות הסלאוקיות ליהודה פרשים רבים. הכמות המקסימלית היא כ-2,000. פילי מלחמה, שהיו נפוצים למדי בתקופה מוקדמת יותר, התמעטו בתקופה זו, והשתתפו רק בקרב בית זכריה, ונטבחו כליל בהוראתו של ליסיאס בקיץ 162 על פי דרישת הסנאט הרומי. זירת המרד שמאל\|ממוזער\|250px\|צירי תנועה ליהודה, שטחים בשליטה יהודית בתקופת יהודה המכבי ממוזער\|שמאל\|250px\|הרי גופנה, ערש מרד החשמונאים שמאל\|ממוזער\|250px\|נוף אופייני ביהודה המרד פרץ במודיעין ועד מהרה עבר לאזור הרי גופנה (ג'יפנה של היום) שממזרח למודיעין - אזור קשה למעבר כוחות גדולים וקל למארבים. תוך כמה שנים התפשטה ההשפעה של המורדים גם מחוץ לאזור הסמוך למודיעין ותומכים רבים במרד נמצאו גם דרומית לירושלים. בהמשך פלשו צבאות המורדים גם לעבר הירדן המזרחי, לגלעד, לבשן, לגליל ולאדום. השליטה על מעברי ההרים בין ירושלים לאזורי השליטה הסלאוקית בשפלה ובמיוחד בשומרון, בה ישב הנציב הסלאוקי, הקשתה מאוד על השלטון הסלאוקי. השטח שהיה נתון להשפעת המורדים השתרע באזור קו פרשת המים דרומית לנחל שילה באורך של כ-60 ק"מ. דרך זו חיברה את שומרון עם ירושלים (1), בית צור וערים אחרות; מערבית לה נמצא מדבר אפרים ומזרחית לה מדבר יהודה. ממערב ליהודה היו שלוש דרכי גישה, שהיו רלוונטיות מבחינת השלטון הסלאוקי. הראשונה והצפונית ביותר מבית חורון (2), השנייה דרך שער הגיא (3), והשלישית הדרומית דרך עדולם (4). שתי האחרונות היו קשות למעבר צבאות גדולים, מפני שעברו בגאיות, הקשו על התנועה, אפשרו מארבים נוחים למתגוננים, ולפיכך לא נוצלו לדיכוי המרד. דרך בית חורון הועדפה על ידי הסלאוקים, מפני שעברה על הרכסים, אך אותה הצליחו המורדים לנתק. מדרום ליהודה הדרך מבית צור (5) הייתה נוחה ואותה ניצל הצבא הסלאוקי פעמיים. אך היא הצריכה מעקף גדול דרך האדומים. ממזרח היה אפשר להגיע ליהודה דרך יריחו לירושלים (6), וגם דרך הגלגל לבית אל (7). אך נתיבים אלו לא היו מועדפים, והסלאוקים עשו בהם שימוש רק בשלבים האחרונים של המרד. חיל המצב שאייש את מצודת החקרא לא הספיק הן להחזקת המצודה וירושלים והן לטיהור הדרכים, ולכן נאלצו אנשיו להסתמך על העזרה של נציב השומרון ואף על כוחות הממלכה לדיכוי המרד. באזור זה כמעט שלא גרו מתייוונים, ומרבית התושבים התגייסו הלכה למעשה לצבא המורדים, או לכל הפחות סייעו לו בהשגת מידע ובהגשת אספקה. מעבר עם צבא גדול דרך אזור עוין ללא תמיכת התושבים המקומיים, בדרך קשה העוברת בהרים, ללא אמצעי תובלה מודרניים היה קשה כשלעצמו. נוכחות צבאית של מורדים רבים, הפכה את המשימה לקשה שבעתיים. מהלך המרד פריצת המרד על פי המסורת המקובלת הנזכרת בספר מקבים א', כחלק מניסיונות השלטון המרכזי לממש את המדיניות של אנטיוכוס הרביעי, נשלחו פקידים למודיעין כדי לקיים את הטקסים הפגאניים. מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, שהיה כהן שגר בעיר וחמשת בניו לא יכלו לעמוד מן הצד והרגו את הפקידים. חלק מהחוקרים, בהם החוקר הגרמני בנדיקט ניזה ואחרים סבורים שסיפורו של מתתיהו שורבב לתוך האירועים בשלב מאוחר יותר כדי לפאר את העבר הרחוק של השושלת. הם מסתמכים על ספר מקבים ב' לפיו נראה שיהודה המכבי ברח להרים עוד בזמן המהומות שעורר אפולוניוס בירושלים ולפני הטלת הגזירות. חוקרים אחרים, בהם בצלאל בר כוכבא דוחים את הביקורת על המסורת המקובלת. כך או כך, בין אם סיפור מודיעין הוא נכון ובין אם לאו, אין ספק שהמרד פרץ בשנת 167 והיה למלחמה עקובה מדם נגד השלטון הסלאוקי ולמלחמת אזרחים אכזרית בין מתייוונים ליהודים שנותרו נאמנים למסורות העתיקות. מתתיהו, בין שנפטר כי היה זקן (כגרסת מכבים א') ובין שהופעתו היא המצאה מאוחרת, לא נזכר עוד. יהודה המכבי קיבל על עצמו את הנהגת המרד. בשנה הראשונה של המרד לא פגעו המורדים בשלטון הסלאוקי, אלא ריכזו את התקפותיהם על המתייוונים. בנוסף, השתלטו המורדים על כפרי האזור, שמרבית תושביהם הזדהו עם המורדים, התנדבו לצבאם וסייעו לו בכל דרך אפשרית. השלטון הסלאוקי לא יכול היה לסבול נוכחות מרדנית בלב אזור שהיה נתון לשליטתו ונעשו הכנות לדיכוי המרד. הקרבות הראשונים שמאל\|ממוזער\|250px\|צירים שדרכם ניסו לתקוף הכוחות הסלאוקים, ואתרי הקרבות של מרד החשמונאים שמאל\|ממוזער\|250px\| מקרא חיצים: (1) המערכה בעקרבא (2) קרב יעזר (3) המערכה נגד בני בנען (4) המערכה בגלעד (5) מסע של שמעון לגליל המערבי (6) מסע נגד יפו ויבנה (7) המערכה באדום (8) מסעו של אפלוניוס וקרב מעלה לבונה (9) מסעו של סירון וקרב בית חורון (10) מסעו של ניקנור וקרב בית אמאוס (11) מסעו של ליסיאס וקרב בית זכריה (12) המסע על מידבא שמאל\|ממוזער\|250px\|ניצחונו של יהודה המכבי, באיור מאת גוסטב דורה הכוחות הלא גדולים שישבו בחקרא לא הספיקו להחזקה במצודה ובו זמנית טיהור הדרכים ולדיכוי המרד ואפולוניוס, מושל שומרון, יצא בראש כוחותיו לדכא את ההתקוממות. בקרב מעלה לבונה, כוחותיו יורטו ליד שומרון והובסו, ואילו אפולוניוס עצמו נהרג בקרב. כדי לכבות במהירות את אש המרד נשלח המצביא סירון בראש כוחות צבא סלאוקים סדירים, כשהוא מספח אליו במהלך הדרך כוחות נוספים, ובכללם מתנדבים מקרב המתייוונים. גם סירון נתקל במארב, והובס בקרב בית חורון. בינתיים התרחשו מאורעות רבי חשיבות מחוץ ליהודה. אנטיוכוס ערך מצעד צבאי מלא לצבאו בדאפני שליד אנטיוכיה, ויצא בעצמו לדכא התקוממות בארמניה בראשותו של ארטאכסיאס, מושל מחוז ארמניה, שנהג בעצמאות יתרה אחרי חתימת חוזה אפאמיאה. לאחר עצירת ניסיונות ההתנתקות של ארטאכסיאס המשיך אנטיוכוס במסע בחלקים המזרחיים של ממלכתו, אך לא שרד את המסע ונפטר במהלכו. בהיעדרו הופקד ליסיאס לתפקיד המשנה למלך והיה אחראי על החלק המערבי של הממלכה, שהשתרע מנהר הפרת מערבה עד הרי הטאורוס במערב ועד גבול מצרים בדרום. לליסיאס כמעט שלא נותרו חילות זמינים, היות שמרבית צבא השדה יצא עם המלך לדכא את ההתקוממות הצפונית. כתוצאה מכך, לא נותר צבא גדול ביהודה והשלטונות לא עשו כמעט מאומה כדי לדכא את המרד במשך שנה תמימה. בסתיו שנת 165 לפנה"ס, ניקנור, אציל רם דרג, נתמנה למפקד הצבא ולעזרתו הוצב גנרל מנוסה בשם גורגריאס. הפעם יצא צבא גדול שכלל כ-10,000 חיילים מצבא הממלכה, אליהם התווספו עוד כ-10,000 אנשים מחילות מצב מקומיים, מתיישבים צבאיים ומתייוונים. קיימת סתירה מסוימת בין מקבים א' ומקבים ב' ביחס לשאלת שולחו של הצבא, אם היה זה המשנה למלך ליסיאס או מושל קוילה סוריה, תלמי בן דורומנס, שהיה ידוע בתמיכתו הרבה במתייוונים הקיצוניים ביותר. הכוחות הסלאוקים התקבצו באמאוס שנמצאה במקום טקטי נוח מבחינת הפיקוד הסלאוקי. בקרב שהתחולל באזור ניסה ניקנור להפתיע את צבאו של יהודה המכבי, אך הופתע בעצמו וצבאו הובס. כתוצאה מהתבוסה בקרב אמאוס ניסו הסלאוקים לנהל משא ומתן עם המורדים בתיווך רומי, אך הוא עלה על שרטון. שנה לאחר המפלה באמאוס, יצא ליסיאס בכבודו ובעצמו בסתיו 164 לפנה"ס נגד המורדים בראש כוח הארי של חייליו, אם כי גם הפעם עיקר צבא הממלכה רותק לדיכוי מרד טימארכוס. הפעם הגיח הצבא הסלאוקי בדרך עקיפה מדרום, כשהוא עוקף את יהודה ממערב. אמנם גם דרך גישה זו לא הייתה נוחה, אך היא עברה בשטח אדומי שהיה מאוכלס רובו ככולו בתומכי הסלאוקים. הצבאות נפגשו בקרב בית צור שהסתיים במפלה סלאוקית. יתרה מכך, ידיעות על מותו של אנטיוכוס הרביעי בבבל הכריחו את ליסיאס לסגת חזרה לאנטיוכיה. ליסיאס שנשאב לתוך מערבולת התככים הפנימית בחצר לא יכול היה להפנות משאבים לדיכוי המרד. טיהור בית המקדש ופלישות מחוץ ליהודה שמאל\|ממוזער\|250px\|דגם של בית המקדש השני אשר נבנה על ידי הורדוס בתחילת התקופה הרומית (בית המקדש שנבנה בימי החשמונאים היה נראה אחרת) (צולם עד 2005) הניצחון בקרב בית צור והסתלקותו של הצבא הסלאוקי נתנו למורדים זמן להתעסק בענייני הפנים. הם שחררו את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתייוונים היהודים. החשמונאים המנצחים טיהרו את המקדש ממאפייניו ההלניסטיים, וחגגו את חנוכתו מחדש בשנת 164 לפנה"ס. במשך שנה ושלושה חודשים שבהם היו חופשיים מלחץ השלטונות, ערכו המורדים מסעי מלחמה מחוץ לאזור שליטתם המידי. ארץ ישראל הייתה בתקופה זו ביתם של עמים ועממים שונים, והאוכלוסייה היהודית בה הייתה פזורה במרכזים שביניהם ערים נוכריות. לא כל הנוכרים היו עוינים למורדים. הנבטים, שהתנגדו מזה זמן רב לניסיונות השלטון הסלאוקי לכפות עליהם את מרותם, סייעו למורדים. עזרתם באה לידי ביטוי בעיקר בהמצאת מורי דרך במדבר ואספקה. המסע הראשון נערך לסביבות עקרבה על מנת להדליק את אש המרד באזורים שהיו מרוחקים מעט או כדי לסייע ליהודים שסבלו מידי היוונים. המסע השני, בעל מטרות דומות נערך לעבר הירדן המזרחי לעבר היישוב היהודי שהתפתח בחסות בית טוביה ושכן בלב אזור עוין של בני נען ורבת עמון. אחרי מסעי מלחמה אלה יצאו המורדים עם כוח גדול שכלל כמחצית מכוחם צפונה. שמעון התרסי, אחיו של יהודה, יצא עם הכוח הקטן יותר שמנה 3,000 לוחמים לגליל המערבי ועבר את כל המרחק מאזור יהודה, בו היה גרעין המרד, דרך נרבתא עד עכו, שהייתה מושבה צבאית גדולה של הסלאוקים, אך לא צר עליה. יהודה יצא עם הכח הגדול שמנה 8,000 לוחמים לעבר גלעד ובשן בדרכו למבצר דיאתמה שהיה נצור על ידי טימותיאוס, נציב גלעד הסלאוקי. מסעו של יהודה עבר דרך דקאפוליס שהיה מאוכלס ביוונים והיה מסוכן יותר. מסע העונשין שיזם יהודה עבר בבצרה, הגיע לדיאתמה והסיר את המצור ממנה. לאחר מכן פשטו המורדים על ערים בסביבת דיאתמה. הנציב הסלאוקי טימותיאוס יצא מבסיסו בעיר קרניים וניסה להדוף את המורדים עם הגייסות שהיו בראשותו ותגבורות אחדות, אך נוצח בקרב שהתחולל ליד נחל רפון (נהר א-חריד). יהודה חזר בדרך שונה מזו שבה יצא ועבר דרך עפרון, אותה כבש אחרי שתושביה התנגדו לו ועבר דרך בית שאן, אך לא ניסה לכבוש אותה. לאחר מכן, פנה דרום מזרחה כדי להתקרב לנהר הירדן ולסטות מנתיב שעבר דרך שומרון בירת המחוז הסלאוקי, שהיה בה חיל מצב חזק. בינתיים, בעוד יהודה ושמעון עושים את מלאכתם בצפון, תקפו הכוחות שנשארו ביהודה את יבנה, אך הובסו על ידי גורגיאס בקרב מרשה וספגו אבדות כבדות. בשובו ממסעו בצפון ביקש יהודה לתקן את המפלה שנחלו המורדים ויצא בעצמו לעבר יבנה ים ויפו. לאחר מכן פלש לאדום על מנת לנקום בהם על העזרה שהגישו לליסיאס בפלישתו ליהודה. הוא כבש את חברון, עבר דרך מרשה והגיע עד אשדוד. פלישה שנייה של ליסיאס ליהודה בינתיים, ירש אנטיוכוס החמישי בן ה-9 את אביו, אנטיוכוס הרביעי ועלה לשלטון כשליסיאס משמש לו כעוצר. באפריל 162 העיזו המורדים להטיל מצור ישיר על החקרא ובכך הזמינו על עצמם את מסע המלחמה החדש, הפעם בכוח צבאי מלא שערך נגדם ליסיאס. הצבא המלכותי שהשתחרר מהצורך להחזיק עתודות גדולות בסוריה בשביל המלחמה בטימארכוס, שדוכא בינתיים, הגיע בכוח מלא בסוף האביב, בליווי כוח פילים. הצבא הסלאוקי הגיע פעם נוספת מהדרום, הטיל מצור על בית צור וכבש אותה. לאחר מכן התקדם צפונה ונפגש עם המורדים בקרב בית זכריה שבו הצליח להביסם. הניצחון בקרב אפשר לליסיאס להטיל מצור על ירושלים, אך הפיכת חצר הצילה גם הפעם את המורדים. פיליפוס, שהתחרה בליסיאס על השליטה בממלכה שב מפרס עם הצבא שיצא עם אנטיוכוס וניסה לתפוס את השלטון. המצב הפוליטי שנוצר לא אפשר לליסיאס להשלים את מלאכתו ביהודה ולהדביר את המרד. הוא נאלץ לקיים משא ומתן חפוז עם המורדים כדי שיוכל לשוב במהרה לאנטיוכיה כדי לבלום את פיליפוס. כתוצאה ממשא ומתן שהתנהל התחייבו המורדים להכיר בשלטונה העליון של הממלכה הסלאוקית, אך תמורת זאת זכו לחירות מלאה בענייני דתם וגזירות הדת בוטלו. מנלאוס הורד ממשרת הכוהן העליון ומאוחר יותר הוצא להורג, ובמקומו מונה אלקימוס שהיה מתון ממנו. כששב לאנטיוכיה, הצליח ליסיאס לנצח את פיליפוס ולבסס את מעמדו. דמטריוס עולה לשלטון שמאל\|ממוזער\|250px\|מטבע עם דמותו של דמטריוס שלטונם של ליסיאס ואנטיוכוס החמישי בסוריה לא ארך זמן רב. אחיינו של אנטיוכוס אפיפנס, דמטריוס הראשון, שהיה בן ערובה ברומא בהתאם לתנאיו של חוזה אפאמיאה, ברח מרומא בשנת 162 והשתלט על הממלכה הסלאוקית. ליסיאס והמלך אנטיוכוס החמישי הוצאו להורג, אחרי שהצבא הסלאוקי עבר לצדו של דמטריוס הראשון, שהוכתר למלך. דמטריוס, שהיה שליט הרבה יותר נמרץ מאנטיוכוס הרביעי ותקיף ממנו פי כמה רצה להחזיר את מעמדה הרם של האימפריה שהיה לה לפני חתימת הסכם אפאמיאה. הרומים, שחששו מכוחו, לא הכירו בשלטונו של דמטריוס וניסו לחבל בו בדרכים דיפלומטיות על ידי כריתת חוזים עם אויביו ועידודם. דמטריוס לא ראה בעין יפה את האוטונומיה החשמונאית ביהודה ורצה להחזיר את המצב לקדמותו כחלק משאיפתו לחדש את מעמדה של האימפריה הסלאוקית. יתרה מכך, משלחת של אלקימוס, שמונה למשרת הכהן הגדול ביקשה את עזרת השלטון המרכזי בדיכוי המרד. לרוע מזלו נאלץ דמטריוס להתמודד עם מרידתו של טימארכוס, מושל בבל שלא קיבל את השליט החדש. המצב הוחמר שנה לאחר מכן כשהתגלו השיחות הדיפלומטיות בין רומא לטימארכוס ואילצו את דמטריוס לפעול במרץ נגד המורד הסורר, אך בשלב זה המצב טרם הגיע לידי פיצוץ ויכול היה לשלוח חיל גדול בראשותו של אחד הגנרלים המוכשרים שלו, בקכידס לדיכוי המרד. דרגתו של בקכידס איננה ברורה די הצורך. סביר להניח ששימש כמושל כללי של כל המחוזות הנמצאים ממערב לפרת ונשא בדרגה גבוהה מאוד. המורדים לא התייצבו נגד הצבא הגדול שהוביל בקכידס והוא החזיר את השלטון בירושלים לסלאוקים. כמו כן, ערך פעולות טיהור ומסעות עונשין ביהודה ובעיקר באזור הרי גופנה, אך לא הספיק לבער את קני המרד ונאלץ לשוב לאנטיוכיה כי המצב במחוזות המזרחיים דרש את התערבות הצבא המלכותי. במקומו נשלח בחורף ניקנור, לשעבר מפקד חיל הפילים המלכותי. ניקנור הצליח להביס כוח מורדים לא גדול בפיקודו של שמעון בקרב ליד כפר דסאו, אך כוחו היה מצומצם והוא ניסה לסיים את המרד במשא ומתן. משכשל משא ומתן ניסה לפתות את יהודה ואת מנהיגי המרד למארב, אך מזימתו התגלתה והוא נאלץ לצאת עם גיסותיו לקרב נגד המורדים. הצבאות נפגשו בקרב כפר שלמא שבו ניגף ניקנור ואולץ לשוב לירושלים. ניקנור, ששלט בחקרא, וכתוצאה מכך גם בירושלים, וניצב בפני מצב קשה אחרי תבוסתו ליד כפר שלמא ניסה להרתיע את המורדים מתקיפת ירושלים על ידי איום הריסת בית המקדש. האיום פעל כמתוכנן והמורדים נרתעו מלהטיל מצור מחודש על ירושלים ואילו את חקרא לא רצו לתקוף כי חששו מהתגובה של השלטון המרכזי. במרץ 161 נשלחה תגבורת לא גדולה מאנטיוכיה וניקנור שרצה להבטיח את שלומה במעבר באזור, שהיה נתון לשליטה מלאה של המורדים, יצא לקראתה עם גייסותיו. הכח הסלאוקי עלה במעלה בית חורון, אך הפעם לא הטמינו לו המורדים מארב. במקום, העדיפו לפגוש אותו ברמה מישורית. תמרון זה יש בו כדי להניח לפי דעתו של בר כוכבא שיהודה נהנה מיתרון מספרי מכריע על האויב וצבאו היה חמוש היטב. הקרב באזור חדשה שהתחולל בי"ג באדר הסתיים בניצחון המורדים ובמותו של ניקנור. המורדים ניצלו את הניצחון כדי לחזור ולתפוס את ירושלים, אם כי לא פגעו בחקרא שנותרה בידיים סלאוקיות. הברית עם רומא וקרב אלעשה הניצחון בקרב חדשה דחק את הסלאוקים להיאחזות בודדת שנותרה בידם, מצודת החקרא, ואילו כל ארץ יהודה נפלה עתה תחת שלטונם הישיר של המורדים. בהפוגה שארכה כשנה ניסה יהודה המכבי לבסס את מעמדו. שיאו היה שליחת משלחת לרומא וכריתת ברית איתה. רומא נהגה לכרות בריתות עם אזורים השואפים לאוטונומיה בתוך יחידה מדינית גדולה יותר כדי לערער את היציבות הפנימית של אויביה. מדובר בחוזה סטנדרטי שלפיו התחייבו הצדדים לסייע זה לזה בעת מלחמה, אך הרומאים לא שלחו עזרה צבאית כלשהי למורדים היהודים. אף על פי שלא נשלחה עזרה צבאית, היה בהסכם משום תמרור אזהרה לדמטריוס ואות לבאות כי נגלה לפניו שהמורדים שואפים לעצמאות מדינית. לדבר זה לא יכול היה להסכים, אחרת כל האימפריה הייתה מתפרקת כשכל עם ועם היה מורד בשלטון המרכזי. לרוע מזלו, לא יכול היה עדיין להפנות גיס משמעותי לדיכוי המרד, כי הצבא המלכותי היה עסוק בדיכוי התקוממותו של טימאכרכוס שאיימה על לב לבה של האימפריה. מצב זה נמשך עד אביב 160, עת דוכא סופית המרד. עם דיכוי המרד, יכול היה דמטריוס להפריש צבא גדול, כמעט מחצית מכוחו שכלל כשתי רבבות חיילים רגלים וכ-2,000 פרשים, בהם גם יחידות פלנקס ויחידות איכותיות אחרות שהתפנו ממשימתם במזרח הממלכה. צבאו של יהודה המכבי מנה לפי המקורות בין 800 ל-3,000 לוחמים, אם כי יש חוקרים הנוקבים במספרים גבוהים יותר. כמו כן, ייתכן שהיו למורדים פרשים. בקרב אלעשה משך בקכידס את יהודה המכבי לתקוף את אגפו הימני החזק או שיהודה ניסה לתקוף אגף זה מיוזמתו. כך או כך, מצא יהודה את מותו בהתקפה זו. קרב ערבות הירדן וביצור יהודה קרב אלעשה השיב לממלכה הסלאוקית למשך מספר שנים את השליטה במרכזי האוכלוסייה הגדולים ביהודה. אך אם נראה כי מפלה זו ריפתה את ידי המורדים ההפך הוא הנכון. יונתן הוופסי, אחי יהודה, לקח על עצמו את הנהגת המרד כשלצידו עומד אחיו הבכור – שמעון התרסי. בהנהגתו התארגנו המורדים, שלא יכלו להחזיק במעוזם שבהרי גופנה, במדבר תקוע וחזרו למלחמת גרילה. ב-157 לפנה"ס, בעקבות פעולת התגמול של יונתן ושמעון כלפי תושבי מידבא, שאנשיהם רצחו את יהוחנן אחיהם, ניתנה לבקכידס ההזדמנות לצאת עם צבאותיו להילחם במורדים ולנסות להשמידם. צבאו שיצא מיריחו ניסה ללכוד את המורדים בשובם מעבר הירדן כאשר הוא לוחץ אותם במהלך טקטי מוצלח, מכיוון מזרח, כשהם דחוקים בגבם לעבר נהר הירדן וצפון ים המלח. למרות עדיפותו המספרית, ניסיונו הרב ומיקומו העדיף, יצאו המורדים להתקפת נגד מוצלחת, שגרמה לצבאו לאבדות קשות, ובחסותה חצו המורדים את הירדן ונמלטו חזרה למדבר יהודה, כאשר בקכידס שב על עקבותיו לירושלים בידיים ריקות. לאחר שלא הצליח למגר כליל את המורדים כדי להבטיח את שלטונו, החל בקכידס בהקמת קו ביצורים במבואות ירושלים, שהגנו עליה מהמורדים מכל כיוון: בית אל בצפון, בית חורון בצפון-מערב, אמאוס ממערב, תמנה מדרום-מערב, תקוע מדרום-מזרח, יריחו ממזרח, ופרתנון מצפון-מזרח. יחד עם המבצרים המלכותיים בחקרא, גזר ובית צור נוצרה רשת הגנה שלדעתו של המצביא הסלאוקי הבטיחה את השלטון המלכותי ביהודה המתמרדת בסיום מהלך ההתבצרות והבטחת מעמד החקרא, חזר לאנטיוכיה. מערכות בית בצי ממוזער\|שמאל\|250px\|מערכות בית בצי – המערכות האחרונות ביהודה כנגד הסלאוקים – שבעקבות הצלחתן החשמונאים הוכרו כבעלי מעמד מדיני ביהודה לאחר כשנתיים של רגיעה, חזר בקכידס בראש צבא חזק, בשל שידולם של המתייוונים, במטרה ללכוד את המורדים שחזרו למודיעין בעת העדרו. אך הדבר נודע ליונתן על ידי נאמניו, והוא נערך לעימות מבעוד מועד. החשמונאים שיקמו את בית בצי באזור ספר המדבר, מדרום מזרח לבית לחם (בין בית לחם להרודיון ), התיישבו בה ואף ביצרוה. בקכידס ניסה לצור על היישוב, אך החשמונאים שהיו למודי ניסיון, לא איפשרו לו להשלים את המצור. שמעון ויונתן פעלו כצוות. בעוד ששמעון הגן על המבצר מבפנים, יונתן פעל מבחוץ. יונתן הצליח לכרות בריתות עם הנבטים ושבטים נודדים במדבר יהודה. במתקפת נגד מוצלחת יונתן התקיף את הצרים ביחד עם השבטים שהצליח לגייס, בזמן ששמעון התקיף מבפנים ואף הצליח לשרוף את מכונות המצור. בשל כישלונו במצור והכרה בעוצמתם של החשמונאים שלא בנקל יהיה אפשר להכריעם, בקכידס, כליסיאס בזמנו, מחליט לשנות את מדיניותו ביהודה, לעבור לערוץ פרגמטי ולהפנות עורף למתיוונים שסיבכוהו בעימות לשווא. בשנת 155 לפנה"ס הגיע בקכידס להסכם עם יונתן, שיחדל לרדוף אותו ואף יעניק לו מעמד מדיני כלשהו, בתמורה לשקט תעשייתי בחבל ארץ זה, כך שהשלטון הסלאוקי יתקיים ביהודה, בלא שיהיה צורך לבזבז עליו משאבים צבאיים גדולים וקבועים. בהסכם זה קיבל יונתן רשות להתיישב במכמש מצפון לירושלים ולקבל מעמד מדיני מסוים. בקכידס היה יכול לעזוב את יהודה עם חילותיו, כאשר הוא מותיר בירושלים בחקרא חיל מצב סלאוקי. משה דוד הר כותב כי "הייתה זו הכרה רשמית בעובדת היותו של יונתן אישיות רבת השפעה ביהודה, שיש לקחת אותה בחשבון בהסדרת המצב ביהודה ובקיום השלום בה". יונתן הצליח לשקם את כוחו הצבאי ומעמד החשמונאים כפי שהיה בתקופה שלפני קרב אלעשה, עד שבשנת 157/6 הוכר כמנהיג ושופט של עם ישראל. כעשר שנים לאחר שפרץ הסתיים המרד במפלת המתייונים ובהצלחת החשמונאים. היה זה העימות הצבאי האחרון בין המורדים ביהודה לצבא סלאוקי סדיר, ואחריו החל תהליך התנתקות הדרגתי של יהודה מעולה של האימפריה הסלאוקית, כאשר יונתן ושמעון מתמרנים בין המנהיגים הסלאוקים היריבים, מנהלים מדי פעם קרבות מול נאמניו של מצביא זה או אחר, ובמקביל מרחיבים את גבולות הארץ. בשנת 152 לפנה"ס הביאו עימותים פנימיים בממלכה הסלאוקית את המלך דמטריוס הראשון לפנות ליונתן בבקשת עזרה, תמורתה קיבל אישור להיכנס עם צבאו לירושלים, לגייס צבא ולייצר נשק ואף להיות מושל ארץ יהודה ועבר הירדן. שנתיים לאחר מכן, בשנת 150 לפנה"ס, קיבל יונתן באופן רשמי את התואר סטרטגוס ומרידרכס (מושל) של יהודה מידי מלך הסלאוקים. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 147 לפנה"ס, הצליח לנצח את אפולוניוס – מפקד חילות הסלאוקים, באזור שבין יבנה ואשדוד, והפך לכוח הצבאי החזק ביותר בכל תחומה של ארץ ישראל. תוצאות המרד ממוזער\|טקסט=מפה פיזית של ארץ ישראל בימי מרד המכבים וראשית הממלכה החשמונאית\|ארץ ישראל בימי מרד המכבים וראשית הממלכה החשמונאית בקרב אלעשה נהרג יהודה המכבי וצבאו הובס, אולם אחיו יונתן ושמעון ארגנו מחדש את צבא המורדים והמשיכו במלחמת גרילה בדרום הארץ, ששיאה בקרב שהתחולל בשנת 157 לפנה"ס, בו הוכה צבאו של בקכידס והשליטה ביהודה חזרה למעשה לידי החשמונאים, אף כי טרם השתלטו באותו שלב על ירושלים. בנוסף לכך, החלישו מאוד מרד זה ומרידות נוספות במחוזות המזרחיים של האימפריה, יחד עם חילופי שלטון תכופים ובחישת הרומאים בקלחת, את האימפריה הסלאוקית. על פי בצלאל בר כוכבא, הייתה עיקר גדולתו של יהודה המכבי וחשיבות המרד "בבנייה וגיבוש של כח מזוין גדול ורב עצמה, שלא ניתן היה להכחידו באמצעות ניצחונות חד פעמיים. אפילו התבוסות שנחלו המצביאים היהודיים קרבו את העצמאות המיוחלת: הם הבהירו לאויב, שלא היה מסוגל להשאיר בארץ חיילות מצב גדולים, את הפוטנציאל הרב הגלום בצבא היהודי, והצורך להתפשר עמו, ומאוחר יותר בימי יהונתן, עם גבור מלחמות הירושה בסוריה, אף את האפשרות להיעזר בו לצרכים הפנימיים בתמורה לויתורים מדיניים". הסלאוקים חידשו את אחיזתם ביהודה ובירושלים, במקביל לאחיזתם של החשמונאים שם, אך שלטונם של הסלאוקים לא האריך ימים, בשל סכסוכים פנימיים בחצר הסלאוקית ומסיבות גאו-פוליטיות נוספות, ובמהלך שנים ספורות עברה הריבונות בהדרגה מהסלאוקים לידי היהודים, עד אשר קיבלו היהודים בחזרה הכרה רשמית כאוטונומיה, שהלכה והתרחבה עם הזמן. כבר בימיו של יונתן, אחיו של יהודה ויורשו, התרחבה האוטונומיה היהודית, ובימיו של שמעון, אחיו הגדול, שנת 141 לפנה"ס, חרבה מצודת החקרא, סמל השלטון הסלאוקי בירושלים, היהודים חדלו להעלות מס לאימפריה, והכריזו על הקמת ממלכת החשמונאים הריבונית. עם זאת, על אף ניצחון השמרנים, לא נעלמה ההתייוונות מארץ ישראל. בדורות הבאים לאחר כינון העצמאות המדינית היהודית בארץ ישראל, בלטו מנהגים יווניים רבים בקרב האליטה השלטונית. הדבר ניכר גם בבחירת שמות המלכים – המלכים האחרונים של הממלכה בחרו לעצמם לא פעם שם יווני. שלטון בית חשמונאי, שבא בעקבות המרד, היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר. על פי מנחם שטרן, עיכב המרד את התפתחות ההלניזם, וגרם להתייהדות של רוב היישוב הכפרי מבחינה אתנית ותרבותית, בארץ ישראל, כך ש"השם יהודה קיבל משמעות רחבה ושימש לגויים לציון כל ארץ-ישראל". בנוסף, למרד היו תוצאות רחבות יותר מעבר להשפעה מקומית. אף שהיו מרידות בצפון ובמזרח, היו היהודים היחידים שהעזו למרוד באימפריה הסלווקית במרחב שבין מצרים, סוריה ופיניקיה. וכך "הפכה אפוא יהודה לגורם פעיל, אשר זירז את התהליך של התפוררות סוריה הסלווקית, ואולי גם של השחרור של ערים ועמים אחרים בתוך הממלכה". אולם העצמאות היהודית לא האריכה ימים, וכעבור כשמונים שנות ריבונות, בשנת 63 לפנה"ס, החלה דריסת רגלה של האימפריה הרומית בארץ ישראל על ידי המצביא גנאיוס פומפיוס מגנוס, שמוטט סופית את שרידי האימפריה הסלאוקית. מאז נחלשה בהדרגה העצמאות היהודית עד לחורבן בית שני בשנת 70 בקירוב. השלכות המרד על היהדות השלכות היסטוריות מוקדמות ההשלכות הראשונות של מרד החשמונאים והצלחתם השפיעו על ההיסטוריה הקרובה. על פי המקורות היהודיים הקדומים שאבו אנשי המרד הגדול, כמאתיים שנים לאחר מכן, אמונה וביטחון לעמוד כנגד האימפריה הרומית מהצלחתם של החשמונאים. היחס למרד במקורות היהודיים התייחסות למרד החשמונאים מופיעה לפי חז"ל כבר בנבואות שונות במקרא, למשל הכתוב בספר זכריה, המתאר מצב עתידי בו עם ישראל יילחם נגד היוונים ויזכה לישועה וניצחון בעזרת האלוהים ובשמו: המקורות הכתובים של חז"ל, מאוחרים למרד החשמונאים ובדרך כלל מופיעה בהם התייחסות חיובית למרד, כזו הרואה את ניצחון החשמונאים גם הוא כביטוי לקיום ההבטחה בתורה שעם ישראל יתקיים לנצח. כך, למשל, אומר התלמוד על הפסוק: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם": אימרה זו מעמידה את מתתיהו והחשמונאים בכללם בשורה אחת עם מנהיגי ישראל שהחזיקו מעמד במצבים קשים ותרמו להישרדותו של העם היהודי. קביעת חנוכה כיום מועד לדורות מבטאת אף היא את יחסם החיובי של חז"ל למרד. בשלהי תקופת בית שני הועלתה על הכתב מגילת תענית, המפרטת עשרות ימי מועד במשך השנה, שאסור להתענות בהם. מגילה זו כוללת את חנוכה ועוד מועדים רבים על ניצחונות מקומיים של החשמונאים. לאחר חורבן בית המקדש בטלו המועדים הכלולים במגילה זו, פרט לחנוכה, מפני חשיבותו. לחנוכה והלכותיו לא הוקדשה מסכת מיוחדת במשנה, בניגוד לשאר החגים, אך יש לחג זה ציונים אגביים במשנה, המלמדים על ציון היום ועל הדלקת נרות. יש הרואים בהיעדרה של "מסכת חנוכה" ביטוי להסתייגות של חז"ל משלטון החשמונאים, או צנזורה פנימית מפחד השלטון הרומי. בספרות חז"ל פזורות כמה הלכות שנקבעו על ידי החשמונאים במהלך המרד, והן שימשו את חז"ל כתקדים שראוי להסתמך עליו. כך, למשל, מסופר שהחשמונאים עשו תחילה את מנורת המקדש החדשה משיפודי ברזל, כתחליף למנורת הזהב, והתלמוד לומד מכאן שבהיעדר אפשרות לעשות מנורת זהב, ככתוב בתורה, ניתן לעשותה מכל מתכת שהיא. מן המקורות היהודיים בימי הביניים ראויות לציון שתי התייחסויות בולטות למרד החשמונאי. בדברי הרמב"ם מופיעה התייחסות חיובית, כרקע להלכות חנוכה: מקור מפורסם אחר הוא יחסו המורכב של הרמב"ן, המשבח את המרד, מחד, ומאידך תוהה על נפילתם של רוב בני מתתיהו בקרבות, ומעניק לכך פשר רוחני, כעונש על תפיסת השלטון על ידם בעודם כהנים ולא מזרע דוד: חגים וימים טובים לזכר המרד ותוצאותיו יום ניקנור יום ניקנור הוא יום טוב קדום בי"ג באדר, שנקבע לרגל ניצחונו של צבא יהודה המכבי על ניקנור וצבאו בקרב חדשה בשנת 161 לפנה"ס. ספר מקבים א' מספר על הניצחון ועל קביעת החג: . גם יוסף בן מתתיהו מציין את האירוע ואת קיומו של החג מדי שנה. נוסח הסיפור בסכוליון למגילת תענית: על פי מגילת תענית יום ניקנור הוא יום טוב ואסור להתענות בו, אך לאחר חורבן בית שני מגילת תענית בטלה, ובאותו תאריך נקבעה תענית אסתר. אמנם, נראה כי בארץ ישראל המנהג של יום ניקנור המשיך גם לאחר החורבן, ועל כן תענית אסתר נדחתה אצלם לאחר פורים. במגילת תענית מוזכרים ימים נוספים שציינו בימי בית שני כימים טובים לזכר ניצחונות שהיו בתקופת החשמונאים, לדוגמה בכ"ג באייר כאשר הצליחו להסיר את מצודת החקרא. חנוכה חג החנוכה הוא חג יהודי ובו שמונה ימי הודאה, שתיקנו חכמי ישראל לזכר הניצחון במרד החשמונאים, חנוכתו מחדש של בית המקדש ונס פך השמן, ומצוין בעיקר בהדלקת נרות חנוכה. המקורות הראשוניים לחנוכה הם . בספר חשמונאים א' מסופר על טיהור בית המקדש וחנוכתו בכ"ה כסלו, קביעת חג שמונת ימים באותה שנה, וקביעת החג לשנים הבאות על ידי יהודה המכבי ו'קהל ישראל'. ייצוגי המרד בתרבות וביצירה היהודית שמאל\|ממוזער\|250px\|מרד החשמונאים, על פי האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן ביצירתו – מנורת הכנסת מרד החשמונאים נהפך לאתוס חשוב בזיכרון הקולקטיבי של האומה הישראלית, וצוין כניצחון של מעטים מול רבים. מרד זה היווה גם במשך מאות שנים שלאחריו, השראה למרידות רבות בהן ניסו היהודים להשתחרר משיעבוד זר בארץ ישראל, המפורסם בהם הוא מרד בר כוכבא. אולם לאחר כישלונות חוזרים וקשים של מרידות אלה, ועם העמקת הגלות, התפתח מיתוס חלופי שהצניע את מוטיב הניצחון המלחמתי שהוא גשמי ורוחני כאחד והדגיש במקומו מוטיב של נס רוחני – נס פך השמן. כך שמוטיב הניצחון נדחק הלך והטשטש. בעוד שהנצרות שימרה את בקאנון הברית הישנה והאדירה את המורדים (בין היתר, אלעזר הזקן וחנה ושבעת בניה הם קדושים מרכזיים בכל הכנסיות שהמעמד קיים בהן), הוא לא נכנס לתנ"ך. בספרות התנאית כמעט ולא מוזכרים החשמונאים כלל, ואף בפעמים הבודדות שכן, נעשה הדבר באורח מקוצר ומקוטע לאחר היחלשות מעמד הדת המסורתית ועליית התנועות הלאומיות במאה ה-19, החלו יוצרים יהודים להקדיש שוב תשומת לב רבה למקבים כמייצגים ערכים של עצמאות וניצחון. שוחרי הלאומיות היהודית והציונות ראו באירועי העבר, כגון מרד החשמונאים, מעין הדרכה ואף חזון. כך למשל, הוצג המרד במחזותיהם של אהרן אשמן – "אלכסנדרה החשמונאית – ומורדי הגיטאות", יעקב כהן – "ינאי ושלומית – והממלכתיות הישראלית המחודשת", וכן במחזותיו של משה שמיר – "מלך בשר ודם – ומחיר הקיום בתוך ההיסטוריה" ו"מלחמת בני אור – המהפכה החברתית". גם הפופולריות לה זכה הספר אחי גיבורי התהילה, ספר עלילתי המבוסס על המרד משקפים זאת. הציונות ראתה עצמה במובנים רבים כממשיכת דרכם של החשמונאים וימי החנוכה היו לה לימי הקרן קיימת לישראל. על כך כותב ההיסטוריון בן-ציון דינור: שמאל\|ממוזער\|250px\|בול של הקרן קיימת לישראל סניף ארצות הברית שיצא בשנת 1938. עם זאת, בשימוש המחודש במיתוס הגבורה והניצחון הוסר לעיתים המרכיב של העזרה האלוהית והודגש המרכיב של גבורת עם ישראל כמי שגאולתו תלויה רק במעשי ידיו בלבד. לעיתים בהתרסה כמו במילים: "נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו". או בצורה מעודנת כמו בקאנון המפורסם: עמדה כזו המבליטה את הצורך בהסתמכות על כוחו העצמי של האדם, על מנת שיגלה מקרבו את מלוא גבורתו האישית, דומה בחלקה לגישתו של בר כוכבא ששלל הסתמכות על ניסים, כדברי חז"ל שהיה בר כוכבא אומר בעזות מצח, לפני יציאתם לקרבות האיומים מול הרומאים: "ריבונו של עולם אל תעזור ואל תפריע". מאידך העמדה המעודדת את ההשתדלות המעשית מצד האדם תוך הכרה באפשרות של עזרה מהאלוהים גם כשהסיכוי נראה קלוש, מוזכרת פעמים רבות בתנ"ך, כמו בדברי יהונתן בן שאול במרד נגד הפלשתים: עמדה זו היא שעמדה בפני החשמונאים במלחמתם כמעטים מול רבים כלומר מול האימפריה הסלווקית ותומכיה. גם בקרב התנועה הציונית היו מי שדגלו בגישה המאמינה שדברים הנראים כבלתי אפשריים יכולים להצליח כדברי ברל כצנלסון בישיבת הנהגת היישוב בהיערכות להגנת אצבע הגליל: יש הסוברים כי הבלטה של מרכיב הגבורה האישית תוך הנגדתו למרכיב האמונה הציבורית, השפיעה על התודעה וההתנהגות הקולקטיבית בחלק ממלחמות ישראל. שמאל\|250px\|כרזת פרסום למרוץ הלפיד של תנועת מכבי הצעיר, 1949\|ממוזער בשנות ה-40 פעלה תנועת הנוער הדתית ברית החשמונאים ששאבה את סמליה וערכיה ממרד החשמונאים, ובכל תנועות הנוער הציוניות בארץ ובתפוצות הבליטו רבות את גבורת החשמונאים. עוד לפני הקמת מדינת ישראל, בחנוכה של שנת ה'תש"ה (1944) נוסד בישראל מנהג "מרוץ הלפיד מכפר מודיעין". לפיד שהודלק בקברות המכבים ולאחר טקס בהשתתפות ותיקי וצעירי אגודות הספורט הלאומי כארגוני המכבי הצעיר והגדנ"ע, יצאו רצים אל ערי ישראל להעברת הלפיד. בין הדברים שנאמרו באחד הטקסים מטעם מרכז המכבי: דברים דומים לכך נכתבו בעבר גם על ידי הרב קוק רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל: מסורת מרוץ הלפיד בחנוכה מתקיימת מדי שנה בערים שונות ברחבי הארץ בסימן "אורם של גיבורים", זכר החשמונאים מועלה בגני הילדים ובמוסדות חינוך וציבור. מדי פעם כשמתקיים משחק כדורסל תחרותי של נבחרת ישראל מול נבחרת יוון הוא מוזכר בהומור כקרב נוסף בין המכבים ליוונים. ראו גם חשמונאים ממלכת החשמונאים קרבות המכבים מצודת החקרא לקריאה נוספת מקורות ספר מקבים א' ו-ב' יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12 ו-13 ומעט גם בספרו מלחמת היהודים. יוסף בן מתתיהו השתמש בספר מקבים א, אולם הציג פרשנות עצמאית משלו לאירועים. פוליביוס, היסטוריה, (תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון), ירושלים : מוסד ביאליק, תשנ"א 1991. מחקרים בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי ותל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980; מהדורה אנגלית מורחבת ומתוקנת יצאה בשנת 1989 בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. אוריאל רפפורט, ספר מקבים א': מבוא, תרגום ופירוש, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשס"ד, 2004. דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז–1987. היסטוריה של עם ישראל – התקופה ההלניסטית, (עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ג–1983. מיכאל אבי יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת כרטא, 1973. מנחם שטרן, התעודות למרד החשמונאים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה–1965. Israel Shatzman, the Armies of the Hasmonean and Herod, 1991 Bezalel Bar-Kochva, The Seleucid Army, Cambridge university press, 1976 Steven L. Derfler, The Hasmonean Revolt, 1990 קישורים חיצוניים סדרת מאמרים מתוך: משה דוד הר (עורך ראשי), מנחם שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (322–37 לפני הספירה), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1987: ברוך קנאל, מלחמות הגבורה של יהודה המכבי, מחניים גיליון פ"ז, באתר דעת מגוון פריטים על מרד החשמונאים באתר הספרייה הלאומית , מתוך: מחניים ל"ז, תשי"ט (ישיבת בני עקיבא, כפר הרואה, תל אביב, התשכ"ב) , מתוך: יחזקאל כהן (עורך), חברה והיסטוריה, משרד החינוך, ירושלים, תש"מ יצחק ציטרין, "נס חנוכה" – מהותו והצעות דידקטיות להוראתו, שנתון מכללת שאנן, כרך ה, תשנ"ט, עמ' 137–168 רפאל ינקלביץ, יום ניקנור , דף פרשת שבוע של אוניברסיטת בר-אילן, מס' 225, פרשת תרומה, תשנ"ח , מתוך: הנ"ל, בינה לעיתים, כרך א, שיעור כ"ג, מכון הר ברכה, 1999 מקורות העוסקים במיתוס הגבורה הנשית במרד החשמונאים באתר מדרשת ד"ר רבקה שפק ליסק, מרד החשמונאים כמרד חברתי של המעמד הנמוך , מגזין אימגו פרופ' בועז זיסו פרופ' חיים משה יצחק גבריהו, יהודה המכבי – סמל לגבורה בישראל, מחניים פ"ז, תשכ"ד, באתר דעת John Ma, 2013. Re-Examining Hanukkah. Los Angeles Review of Books. הערות שוליים * קטגוריה:מרידות יהודיות קטגוריה:הממלכה הסלאוקית קטגוריה:חנוכה קטגוריה:ארץ ישראל: התקופה ההלניסטית	2024-10-12T06:00:45
קארל מארכס	REDIRECTקרל מרקס	2004-02-08T02:13:08
גרנזי	ממוזער\|250px\|שמאל\|מפת הבייליוויק של גרנזי ממוזער\|שמאל\|250px\|קהילות גרנזי ממוזער\|שמאל\|250px\|קפלה בלז ווקסבלה גֶרְנזִי (Guernsey) הוא אחד מאיי התעלה, הממוקם בתעלת למאנש ליד חופי צרפת. האי הוא חלק משטחי החסות של הכתר הבריטי, ואינו שייך לממלכה המאוחדת. תושביו מחזיקים בדרכונים בריטיים, אך במקום "הממלכה המאוחדת" הם נושאים את הכתובת "האיים הבריטים: אזור השיפוט של גרנזי". לאי אין ייצוג בפרלמנט הבריטי, אך ענייני החוץ והביטחון שלו מנוהלים על ידי בריטניה. היסטוריה האיים נוצרו עם עליית פני הים בשנת 6,000 לפני הספירה לערך, שגרמו ליצירת תעלת למאנש. האיים יושבו עוד בתקופה הנאוליתית על ידי חקלאים. מאוחר יותר יושבו האיים על ידי שבטים ברטונים. בשנת 933 סופחו האיים שהיו קודם לכן בשליטת דוכסות ברטאן לדוכסות נורמנדי, והם השרידים האחרונים של דוכסות זו. המלכה אליזבת הראשונה הייתה למעשה שליטת הדוכסות ובתקופתה עברו האיים בפועל לשליטה אנגלית. תושבי האי מתבדחים על כך שלמעשה ממלכת אנגליה היא מושבה של דוכסות נורמנדי (היינו מושבה של השריד האחרון לדוכסות - האי גרנזי). בתקופת מלחמת האזרחים האנגלית תמכה גרנזי בצבא הפרלמנט הבריטי בניגוד לג'רזי שתמכה בצבא צ'ארלס הראשון. במלחמת העולם הראשונה שירתו כ-3,000 מתושבי האי בצבא הבריטי. בתקופת מלחמת העולם השנייה היו האיים תחת כיבוש גרמני נאצי. חלק מתושבי האיים הועברו למחנות ריכוז גרמניים, ובאי אולדרני אף נבנה מחנה ריכוז לעובדי כפייה. פוליטיקה בית המחוקקים של האי נקרא "מדינות גרנזי" (The States of Guernsey) והוא כולל 45 נציגים הנבחרים על ידי המחוזות השונים לתקופה של ארבע שנים. אולדרני שולח שני נציגים. סרק אינו שולח נציגים. בבית המחוקקים משתתפים בדיונים שני נציגי הממשלה הבריטית - התובע הכללי והסנגור הציבורי - שניהם נבחרי על ידי בית המלוכה בהמלצת הממשלה הבריטית, ואין להם זכות הצבעה. נציג בית המלוכה הבריטי באיים הוא המשנה למושל המתגורר בבית הממשלה. המשנה למושל הנוכחי הוא סגן האדמירל סר פרביאן מאלבון. כל מחוז מנוהל על ידי דוזיין (Douzaine) הנבחר לכהונה של 6 שנים על ידי אנשי המחוז. המערכת המשפטית מתבססת הן על מערכת המשפט הצרפתית והן על מערכת המשפט המקובל האנגלית. באיים פועל מעיין שילוב בין בתי משפט השלום (Magistrates Court) ובתי משפט מלכותיים (the Royal Court) ופסקי הדין ניתנים על ידי בייליף ו-12 מושבעים (Jurat) הנבחרים באופן קבוע. גאוגרפיה שטחם הכולל של איי גרנזי הוא כ־78 קמ"ר, ואורך קו החוף של האיים הוא כ־50 ק"מ. שטח הגדול באיים - האי גרנזי עצמו - 63 קמ"ר. האי גרנזי נמצא 48 ק"מ מערבית לחופי נורמנדי שבצרפת ו-75 ק"מ דרומית לוימאות' שבאנגליה. האיון ליהו מחובר לאי גרנזי במעבר המכוסה בעת הגאות. פני השטח של האיים סלעי והררי, הגבוה באיים הוא סרק (שיא גובהו - 114 מטרים בהר לה מולין - Le Moulin), רומו של האי גרנזי עצמו - 110 מטרים באזור הוטנה (Hautnez) שיאו של אולדרני באזור לה רונד (93 מטרים), של ג'ת'ו - 75 מטרים ושל הרם - 98 מטרים. האקלים של האיים ממוזג - החורפים מתונים וקיצים קרים. החודשים החמים ביותר הם ספטמבר ואוגוסט בהם הטמפרטורה מגיעה ל-26 מעלות צלזיוס. הקר בחודשים הוא פברואר. איי גרנזי מחולקים ל-10 קהילות (parishes). מיקום במפהקהילהאוכלוסייה(נכון לשנת 2001)שטח (ביחידות ורגרי)שטח (קמ"ר)שטח (מיל רבוע)1קסטל8,9756,22410.1 3.92פורסט1,5492,5084.2 1.63סנט אנדרוז2,4092,7524.4 1.74סנט מרטין6,2674,4797.3 2.85סנט פיטר פורט16,4884,0746.5 2.56סנט פייר2,1883,8186.2 2.47סנט סמפסון8,5923,6876.0 2.38סנט סייביור2,6963,8926.2 2.49טוטוואל9731,9013.1 1.210וייל9,5735,4628.8 3.4 דמוגרפיה באי גרנזי מתגוררים 65,068 תושבים (2011). הגיל החציוני עבור גברים הוא 41.1 ועבור נשים 43.2. גידול האוכלוסייה נכון ל-2011 קצב גידול האוכלוסייה הוא 0.438%. מספר הלידות הוא 10.13 לידות לכל 1,000 תושבים לעומת 8.44 מיתות לכל 1,000 תושבים. מספר המהגרים הוא 2.44 מהגרים לכל 1,000 תושבים. תוחלת החיים של גברים היא 79.5 ושל נשים היא 84.95 שנים. 1.54 ילדים נולדים בממוצע לכל אישה. קבוצות אתניות תושבי גרנזי מוצאם ממתיישבים בריטים, נורמנים - צרפתים ופורטוגזים. דתות תושבי האיים אנגליקנים, קתולים, פרסביטריאנים, בפטיסטים ומתודיסטים. האנגליקנים והמתודיסטים מהווים רוב באוכלוסייה. הגירה לאיים תושבי גרנזי נחשבים חלק מבריטניה, אולם האי רשאי להגביל הגירה לאי ולקיים מנגנוני ביקורת גבולות משלו. ישנן הגבלות על תושבי חוץ המונעות מהם רכישת קרקעות או שכירת קרקעות באי. תרבות אנגלית היא השפה המדוברת על ידי רוב תושבי האי. ג'רנסיאה, השפה הנורמנית של האי מדוברת על ידי 2% מהתושבים אף ש-14% מהתושבים מבינים אותה. עד תחילת המאה ה-20 הייתה הצרפתית השפה הרשמית של האי. ויקטור הוגו שהה בגלות באי וכתב בו מספר רב של יצירות ובהן עלובי החיים. ביתו בנמל סנט פטר משמש כיום כמוזיאון (המנוהל על ידי עיריית פריז). הספר "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" מאת מרי אן שייפר ואנני בארוז מתאר את האי וחיי תושביו תחת הכיבוש הנאצי מזווית ספרותית מיוחדת. על פי הנטען בספר, גם הסופר והמחזאי אוסקר ויילד שהה באי תקופה קצרה וכתב בו יצירות. גם המלחין ג'ון איירלנד הרבה לבקר באי ואף חיבר בו קובצי קטעים לפסנתר בהשראת נופי האיים. בעלי החיים הלאומיים של האי הם החמור ופרת גרנזי. החמור היה בהמת המסע המועדפת באי התלול וכן סימל את עקשנותם של תושביו. אנשי גרנזי מכונים על ידי אנשי ג'רזי בכינוי "חמורים" (באנגלית: donkeys ובצרפתית: ânes). בתמורה מכנים אנשי גרנזי את אנשי ג'רזי בכינוי "קרפדות" (באנגלית toads ובצרפתית: crapauds). ספורט גרנזי משתתפת במשחקי חבר העמים וכן במשחקי האיים. תושבי האיים משתתפים בקבוצות הלאומיות של אנגליה וסקוטלנד. צבען המסורתי של קבוצות האי הוא ירוק. קישורים חיצוניים משרד התיירות של גרנזי - אתר רשמי זוהי גרנזי -אתר חדשות מקומי מפת גרנזי שדה התעופה של גרנזי הערות שוליים * קטגוריה:איי התעלה	2023-11-28T06:13:07
נשמה	בהשקפות רוחניות, הנשמה היא הצד הרוחני של האדם. שמאל\|ממוזער\|250px\|נשמה נלקחת לגן העדן על ידי מלאכים, ציור מאת ויליאם אדולף בוגרו גישות לרעיון הנשמה קיימות גישות רבות לתפיסת הנשמה, חלקן דתיות וחלקן חילוניות. התפיסות נבדלות בביטויין בספרות, בכתבי דת ובשפה. נשמה כמהות החיים: על פי גישה זו, נשמה היא עצם העובדה כי אדם מסוים הוא חי, ולא גורם פיזיקלי פשוט. תפיסה זו מצמצמת את הגדרת הנשמה, לעצם העובדה כי האדם מסוגל למצוא משמעות במציאות שסביבו. נשמה כביטוי לתודעה: על פי גישה זו, הנשמה היא ביטוי לחלק של תודעת האדם אשר מבטא את יכולתו של האדם להתבונן בעצמו ובעולם ולהיות במצב של מודעות סביבתית, בניגוד לחלקים בתודעה שמהותם להגיב כלפיו. במקרה זה, מזוהה הנשמה עם מושג הנפש, כביטוי לפן הרגשי והחוויתי, המעיד על כך שישות מסוימת היא יצור חי, השונה מבחינה פילוסופית ממנגנון פיזיקלי מורכב אחר. על פי תפיסה זו, נשמה היא הגורם המבדיל בין אדם למכונה מורכבת, ומציבה אותו כגורם סובייקטיבי, בעל ערכים אותם הוא מסוגל להשליך על המציאות החיצונית. נשמה כישות עצמאית: על פי גישה זו, נשמה היא ישות ממשית, חסרת צורה, המסוגלת לקיום שאינו מחויב ותלוי בקיומו הגופני של האדם. כאשר היא נמצאת בגוף היא מהווה המנוע הפנימי ומרכז הבקרה והשליטה שלו, וכאשר היא עוזבת אותו באופן חלקי (בשינה) או לצמיתות (במוות), הגוף מאבד את חיוניותו והופך לחפץ דומם, שאין לו זרם תודעה סובייקטיבי. על פי תפיסה זו, לנשמה קיום במישורים שאינם פיזיים, ועל כן היא כפופה לחוקיות שונה מהחוקיות הפיזיקלית (למשל היא יכולה להיות בכמה מקומות בו זמנית). מרבית המצדדים בגישה זו סוברים שהנשמה מתקיימת גם לאחר מות הגוף עצמו, במישור המנותק מהמישור הגופני הרגיל. אמונה כזו עשויה להיות קשורה לאמונה בתיקון הנפש, חיי אלמוות, חיי העולם הבא, וגלגול נשמות. ההסבר לצורך לדבר על נשמה לאדם בגישה הזו, הוא בפשטות העובדה שיש לכל אדם אני ואישיות משל עצמו. איזו ישות תודעתית שתופסת את העולם ומתבוננות בו מבחוץ, שהעיניים משמשים לה ככלים להתבונן והאוזניים ככלים לשמוע, אבל היא מעבר לכך. בנוסף, ההתבוננות בזרם התודעה הסובייקטיבי של האדם שמכיל מחשבות, מילים, דימויים ותחושות וקיים בכל רגע, המופסק בשינה או בעילפון, וחזרתו של זרם התודעה בהתעוררות בבוקר לנקודה האחרונה שבה הופסק לפני השינה, מתוך אוריינטציה נפשית ברורה ללא כל בלבול או שכחה, דבר דומה יש בסוגי זיכרון שאינם צורכים חשמל כדי לזכור נתונים. האדם המתעורר זוכר בדיוק מי הוא, מה ייעודו, רצונותיו והדברים האחרונים שעשה לפני שנרדם. ההסבר לפי דתות שונות הוא עזיבה ארעית של הנשמה בעלת התודעה והזכירה את הגוף ועלייתה לעולם העליון הנסתר, ובמצב של עוררות, חזרתה של הנשמה לשכון בגוף. מקרה של תרדמת, יכול להיות מוסבר באופן דומה: הנשמה עוזבת את הגוף אך אינה שבה אליו. עניין נוסף שמוסבר לפי גישה זו הוא התהליך של טרנספורמציה של רעיון ומחשבה מופשטת שאין לה מקום מיוחד, שהופכת ומיתרגמת למעשה ופעולה. כיצד קורה שאדם חושב לרוץ, וכתוצאה מאותה מחשבה מתבצעים בגופו תהליכים פיזיוביולוגיים, שבהם המחשבה הזו שאין לה ממשות פיזית מייצרת פולסים חשמליים בנוירוני המוח, שמתחילים את השרשרת של הפעילות הזו, עד שלבסוף השרירים מתכווצים והאדם מתחיל לרוץ? תפיסת הנשמה ביהדות מושג הנשמה ביהדות קיבל משמעויות שונות בתקופות שונות. אף על-פי שבדתות מצרים העתיקה ומסופוטמיה הייתה אמונה במעין נשמה שעוזבת את הגוף עם המוות וממשיכה להתקיים אחריו (כך בספר המתים המצרי, ובחלקים אחדים של עלילות גילגמש), הרי שבמקרא המושג לא הודגש (המילה נשמה בעברית מקראית מבטא בעיקר כינוי לאדם החי או לחיי האדם. כמו למשל: , ). עם זאת, כבר בבריאת האדם נזכר שהוא מורכב משני חלקים שאחד מהם הוא נשמה: . הרעיון המקראי שהאדם מורכב משני חלקים שונים - גוף ונשמה פותח במקורות מאוחרים יותר ביהדות, בחלק מאגדות חז"ל, במדרשים ובפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. יש הטוענים כי הדגש של רעיון הגוף והנשמה התרחש בהשפעת הפילוסופיה היוונית של אריסטו ואפלטון, פילוסופיה שהייתה לה השפעה מרחיקת לכת גם על דתות ותרבויות אחרות במערב (ראו דואליזם). לפי התפיסה הזו, הנשמה היא חלק שונה לחלוטין מהגוף ואינה חומרית. הרצון החופשי נובע מן הנשמה, ולפיכך, בעולם הארצי, רק לבני אדם יש רצון חופשי. לפי תפיסה זו, לבעלי חיים אין נשמה, אלא רק גוף ולפיכך אין להם רצון חופשי. מבין המאמינים בגלגול נשמות, יש המוציאים מכלל זה בעלי חיים שהם התגלגלות של נשמת אדם. מעבר לכך, בנשמה, שהיא עצמוּתוֹ של האדם ועיקר אופיו, יש משהו מהאלוהות. כך הבינו חז"ל את המימרה . על פי תפיסה זו גרסו הוגי היהדות כי כלל רצונות האדם בחייו חלוקים לשני חלקים, החלק האחד כולל את הרצונות הנובעים מהנשמה, והחלק האחר כולל את הרצונות הנובעים מהגוף. רצונותיו של הגוף הם זמניים וחולפים עם המוות, לעומת הרצון של הנשמה הקיים לנצח, כשם שהנשמה קיימת לנצח. לכן ראוי לאדם לעבוד בחייו בעבור נשמתו הנצחית, ולא בעבור גופו החולף, כי נשמתו היא "האני הגבוהה" יותר שלו, והגוף איננו אלא ביטוי חיצוני וזמני. לדבריהם, רצון הנשמה הוא להתקרב לאלוהים ולעבוד אותו, ולכן על האדם לקיים את מצוות האלוהים, ולהשתדל בכל נפשו להתקרב אליו. אמנם, במקביל מוטל על האדם לספק את צורכי גופו הפיזיים והנפשיים (כל עוד אינם מהווים "עבירה"), כדי שיהיה לו יישוב הדעת לעבודת השם. בקריאת שמע על המיטה ובברכות השחר ישנן תפילות המבטאות את הנשמה כיחידה רוחנית בפני עצמה, שבשעת השינה מתנתקת מהגוף ומופקדת בידי האל, והוא מחזירה ברחמיו בבוקר מחודשת ורעננה. סימוכין לתפיסה זו יש בפסוק מתהלים "בידך אפקיד רוחי" הנאמר לפני השינה. משום כך נחשבת אצל חז"ל שינה כמיתה קטנה, "שינה אחד מששים במיתה" (). בבוקר נאמרת תפילת הודיה על "תחיית מתים" קטנה זו בתפילה "אלהי נשמה", שמופיעה בתלמוד הבבלי: "אֱלהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי, רִבּון כָּל הַמַּעֲשים, אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים." אולם מתפילה זו לא מובן הרעיון שהנשמה היא מקור הרצון החופשי ועיקר האדם, אלא שהנשמה היא דבר הנתון באדם, דהיינו הגוף, ומאפשרת את חיי הגוף עד המוות, וכן לעתיד לבוא בתחיית המתים. על פי ספר הזוהר, נותרת בגוף האדם בזמן שינה רק חלק קטן מהנשמה, המכונה קוסטא דחיותא, ורק בזכות הקוסטא דחיותא האדם יכול להקיץ בבוקר משנתו. הרב אברהם יצחק קוק כותב שכל ישראל הם נשמה אחת הכוללת את כל היחידים ולכן לכולם יש חלק לעולם הבא. בתורת הקבלה בתורת הקבלה יש הרחבה ופירוט של הנושא. על פיה באדם חמישה חלקים רוחניים, כאשר השניים העליונים קשורים לתופעת הנבואה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה (נר"ן ח"י). ישנם הרבה פירושים בקשר לכוחות האלו. אחד מהנפוצים: נפש - היא הכוח הנפשי שמחיה את המערכת הביולוגית והרגשית של האדם. "כי הדם הוא הנפש". רוח - היא ההכרה הגלויה של האדם הַמֶּחְשָׁב (mind). התודעה הרגילה של האדם סובייקטיבית ורלטיבית בדרך כלל. "רוח האדם העולה מעלה מעלה". נשמה - היא העל מודע העמוק של האדם. הגרעין האישיותי הפנימי שלעולם לא משתנה ולא מתקלקל. מכוחה רוצים, נדחפים ועושים דברים שאין מבינים את פשרם. לפעמים היא שולחת רמזים בחלומות. הנשמה טהורה תמיד והאדם איננו יכול לפגום אותה, אלא לעמעם את הופעתה והתגלותה בו. חיה - נשמת הנשמה. היא חלק פנימי יותר, שמחובר אל כללות האומה הישראלית. יחידה - יחידה שבנפש, היא ממד פנימי עוד יותר, שהיא מחוברת עם ה' ואינה יכולה להינתק ממנו, ומכוחה מוכן היהודי למסור את נפשו על קידוש השם. מכאן שיש באדם רבדים עליונים ותת מודעים של "אני", שאחד סמוי יותר ממשנהו ויותר כוללני ומתאחד עם הסביבה והיקום, עד שברמה העליונה והנסתרת ביותר, ישנה התאחדות בין בני האדם לבין עצמם ובינם לבין האלוהים. נשמה יתרה בשבת על פי המסורת היהודית, בשבת מתווספת לאדם היהודי, נשמה נוספת, ששוהה בגוף למשך השבת, רש"י מסביר שתוספת הנשמה בשבת, גורמת לכך שניתן לאכול יותר מאשר בדרך כלל, ואין נפשו קצה עליו, אולם בספרות הקבלה והחסידות מבואר שהנשמה היתירה גורמת להרגשת התעלות רוחנית, לשומרי השבת. הנשמה בפילוסופיה הדיון לגבי קיום הנשמה החל כבר בימי הפילוסופיה היוונית. אפלטון טען לקיום הנשמה הנצחית בדיאלוג "מנון" אך היו פילוסופים שהתנגדו לו. אריסטו למשל, סבר שאין נשמה, אך ייחס לכל חומר תכונות "נשמתיות" כרצון ומטרה. בפילוסופיה המודרנית התפתחו שלוש גישות עיקריות: המטריאליזם שתומכיו טוענים שניתן להסביר את כל פעולות האדם במסגרת של פעולות פיזיקליות וכימיות, לרבות חשיבתו והכרתו של האדם ובעצם אין האדם שונה מכלל החומר בטבע. הדואליזם שתומכיו טוענים שהאדם מורכב מגוף ונפש גם יחד. לדבריהם, לא ניתן להסביר את הדברים שנתפסים שלא באמצעות החושים, כמו רגשות ומחשבות כחומריים. יתר על כן, מהיכרותנו עם עולם הטבע בלתי הגיוני לומר "חומר רוצה" או "חומר בעל תודעה". האידיאליזם שתומכיו סבורים שהאדם הוא רק נפש. הם שואלים שאלה פשוטה: איזו הוכחה ישנה לקיום החומר? הרי אנו מכירים רק את התמונות העולות במוחנו, מי אמר שגם קיים שם משהו מציאותי? לפי גישה זו ייתכן כי היקום כולו מתקיים בנפש האדם בלבד ואין לו קיום אובייקטיבי. הנשמה והמדע בדרך כלל המונח נשמה אינו מתאר ישות פיזיקלית (כלומר ישות בעלת אנרגיה או מסה) ולכן במקרה כזה המדע מתייחס לנשמה כאל גורם מטאפיזי שקיומו אינו ניתן להפרכה באמצעות ניסויים, כך שגם אם היא קיימת ומשפיעה, לא ניתן להוכיח זאת. לפיכך, אין חקירה של המושג "נשמה" במסגרת המחקר המדעי, וכל התאוריות בעניין אינן מדעיות אלא פילוסופיות. עם זאת, המחקר המדעי בוחן את הקורלציה (מתאם) בין תחושותיו ומחשבותיו של אדם לבין תופעות פיזיקליות וכימיות שנובעות מפעילות תאי העצב במוח ומהקשרים ביניהם, או לפעמים מתופעות בחלקי הגוף האחרים. פוריותו של המחקר המדעי בשיטה זו ניכרת, למשל, בהתקדמות הטיפול במחלות המשפיעות על מצב הרוח וההתנהגות (מחלות נפש) באמצעים פסיכיאטריים. מחקרים שהתייחסו לקורלציה בין מצב הרוח וההתנהגות לתופעות במערכת העצבים, הביא לפיתוח תרופות ואף טיפולים כירורגיים במחלות נפש. לאור כל זאת, הדיון בנשמה כישות עצמאית, או ככזו שיכולה להתקיים במנותק מהמוח או אחרי הפסקת פעילותו והריסת רקמותיו, אינו נעשה במישור המדעי, אלא במישור הפילוסופי, הרוחני והדתי. סוגיית הטיפול במושג ה"נשמה" בפילוסופיה ובמדע נידונה בהרחבה במסגרת מה שמכונה: הבעיה הפסיכופיזית. ביטויים אין לו גרוש על הנשמה - כינוי לאדם ללא אמצעים כלכליים. תפרן. לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה (מלכים א פרק יז) - כמעט מת. נשמת הדברים - התוכן הרעיוני שבהם שנותן להם טעם ומשמעות. גילוי נשמה - התגלות רוחנית פנימית של האדם. נשמה שלי - כינוי חיבה עממי. החזיר את נשמתו - כינוי לפטירה. כל עוד נשמה באפו - כל עוד הוא חי. נתן את הנשמה - עשה משהו במסירות ובהתלהבות. לעילוי נשמת - מתנה, לימוד או מעשים טובים הנעשים על מנת להשיג "עילוי נשמה" - מצב בו הנשמה מתקדמת בגן עדן או יוצאת מהגיהנום. נר נשמה - נר זיכרון, שמדליקים ביום השנה לפטירתו של אדם קרוב. הוציא לו את הנשמה - טרטר אותו כהוגן, ביטוי סלנגי המתאר התעמרות של אדם אחד באדם אחר. נשמת כל חי - שם תפילה בעל תשע נשמות - כינוי למי שמצליח להנצל מצרה, סכנה, או לשקם את עצמו ממצבים קשים פעם אחר פעם. נשמה טובה - לשון סגי נהור המיוחסת לאנשים שאינם חיוביים במיוחד. פרחה נשמתו - חווה פחד נוראי או פשוט מת. מכר את נשמתו לשטן - נאמר על אדם שמשתף פעולה עם פושעים או אויבים ראו גם גלגול נשמות חיים לאחר המוות רוח רפאים החדר הסיני נפש העולם שימו לב אל הנשמה לקריאה נוספת נשמה, הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), הוצאת מגיד קישורים חיצוניים “נפש רוח נשמה חיה יחידה” באתר בעטלער נשמה באתר דעת נשמה של אש, איתן דור־שב, על המטפיזיקה של האדם בספר הספרים, באתר תכלת ברשת הערות שוליים * קטגוריה:תאולוגיה קטגוריה:מטאפיזיקה קטגוריה:רוחניות ואמונה קטגוריה:פילוסופיה של הנפש	2024-09-18T08:21:08
גילה אלמגור	ממוזער\|250px\|אלמגור בטקס פרסי כינור דוד בשנת 1964 טקסט=גילה אלמגור, תל אביב, 1969.\|ממוזער\|394x394 פיקסלים\|גילה אלמגור בתל אביב, 1969 ממוזער\|גילה אלמגור,2007 גילה אלמגור-אגמון (שמה המקורי: גילה אלכסנדרוביץ'; נולדה ב-22 ביולי 1939, ו' באב ה'תרצ"ט) היא שחקנית קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה, סופרת, תסריטאית וזמרת ישראלית. שיחקה בהצגות תיאטרון רבות וכן בכ-50 סרטי קולנוע – עובדה שזיכתה אותה בכינוי "מלכת הקולנוע הישראלי". כלת פרס אופיר, פרס כינור דוד ופרס ישראל לקולנוע. ביוגרפיה נולדה וגדלה בפתח תקווה, בשם גילה אלכסנדרוביץ. אביה, , שהיה שוטר במשטרה הבריטית, נרצח בחיפה ב-30 במרץ 1939 על ידי צלף ערבי, אשר רצח קודם לכן באופן סדרתי שנים-עשר שוטרים יהודים עד שנתפס והוצא להורג בתלייה. גילה נולדה ארבעה חודשים לאחר הרצח, ואמהּ חיה, שנפטרה בשנת 1988, סבלה ממחלת נפש קשה. בשנת 1952 התחתנה אמהּ בשנית, ומנישואין אלו נולדו לגילה שתי אחיות. לאחר נישואיה השניים של אמה נשלחה גילה לפנימייה בכפר הנוער "הדסים", שם למדה בחוג דרמה בהדרכת צבי רפאל. לאחר שנתיים, ב-1954, החליטה ביוזמתה להיות עצמאית, עזבה את הדסים ועברה לגור בתל אביב ליד תיאטרון הבימה, ולמדה משחק בסטודיו הדרמטי של תיאטרון הבימה בהדרכת צבי פרידלנד. חיים אישיים בצעירותה הייתה אלמגור בת זוגו של עודד קוטלר. בשנת 1958 נישאה לשחקן אילי גורליצקי. ב-1962 התגרשו השניים. בשנת 1963 נישאה בשנית ליעקב אגמון, אותו הכירה כאשר ניהל את התיאטרון הקאמרי, שבו שיחקה אלמגור בהצגה "מריוס". לזוג בן ובת מאומצים: בן מנישואיו הראשונים של אגמון ובת משותפת לשניים, וכן נכדים ונינים. השניים היו נשואים עד מותו של אגמון ב-2020. אלמגור מתגוררת בתל אביב. קריירת משחק שמאל\|ממוזער\|250px\|גילה אלמגור משוחחת עם קלוד לנצמן בערב פתיחת פסטיבל הסרטים בירושלים, 2010 אלמגור הופיעה בעשרות סרטים, בעשרות הצגות תיאטרון ובכמה סדרות טלוויזיה, ברבים מהם בתפקידים הראשיים. היא ידועה כשחקנית שמסוגלת לגלם מגוון של דמויות בצורה משכנעת, כגון עובדת סוציאלית המנסה להתמודד עם העולה החדש ב"סאלח שבתי", זונה ב"מלכת הכביש", אמא בעלת ליקוי נפשי ב"הקיץ של אביה", ובעלת פאב קשוחה ב"החיים על פי אגפא". לדבריה של אלמגור, ההחלטה להיות שחקנית גמלה בה בנעוריה, בשנת 1954, כאשר ראתה את חנה מרון משחקת בהצגה "פיגמליון" בתיאטרון הקאמרי. אלמגור מכונה "הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי", ולאורך השנים הוזמנה לשמש כשופטת בפסטיבלי סרטים בין-לאומיים. שנות החמישים בשנת 1956 עברה אלמגור בהצלחה את בחינות הקבלה לתיאטרון "הבימה", וביום הולדתה ה-17 הופיעה בהצגתה הראשונה במסגרת התיאטרון, הקומדיה "בעור שינינו". על ההצגה הראשונה שבה השתתפה, סיפרה אלמגור בריאיון: ואכן, אלמגור לוהקה כאורחת במסיבה בהצגה "איי לייק מייק" מאת אהרן מגד שביים ישראל בקר. כאשר רנה פז, שגילמה את ציפ – תפקיד מרכזי בהצגה – חלתה בצהבת, החליפה אותה אלמגור בהצלחה רבה. ב-1956 גילמה את צינה בהצגה "שחור על גבי לבן" מאת אפרים קישון שביים יואל זילברג. ב-1957 שיחקה בהצגה "הביצה" מאת פליסיאן מרסו שביים אנדרה ברסק. באותה שנה גילמה את ז'וליאט בהצגה "נשף הגנבים" מאת ז'אן אנוי שביים היי קיילוס וגילמה את סוזן בהצגה "סנונית בחוף מיומבה" מאת יוש הלוי שביים שרגא פרידמן. בתחילת שנת 1957 עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה "יומנה של אנה פרנק" מאת פרנסס גודריך ואלברט הקט בבימויו של ישראל בקר, והצגה זו זכתה להצלחה רבה. לאחר מספר חודשים הנהלת התיאטרון רצתה להוריד את ההצגה מהבמות, בעקבות התמוטטות של השחקנית הראשית עדה טל, אך הבמאי החליט לא להוריד את ההצגה, ונתן את התפקיד לאלמגור, שלמדה את התפקיד תוך שבועיים ושיחקה אותו בהצלחה. ב-1958 שיחקה בהצגה "שש כנפיים לאחד" מאת חנוך ברטוב שביים אברהם ניניו. באוקטובר 1958, לאחר שנתיים בתיאטרון הבימה, פוטרה אלמגור מהתיאטרון, ועברה לשחק בתיאטרון הקאמרי. ב-1958 גילמה בקאמרי את פאני, בהצגה "מריוס" מאת מרסל פניול שביים גרשון פלוטקין. באותה שנה גילמה את ננה בהצגה "הערב אימפרוביזציה" מאת לואיג'י פיראנדלו שביים מרסל לופוביצ'י. ב-1959 גילמה את אוליביה בהצגה "הלילה השנים עשר" מאת שייקספיר שביים שמואל בונים. שנות השישים בשנת 1960 שיחקה אלמגור בקאמרי בהצגה "גנרל קישוט" מאת ז'אן אנוי שביים גרשון פלוטקין. ב-1961 שיחקה בהצגה "כנרת כנרת" מאת נתן אלתרמן שביים גרשון פלוטקין. ב-1962 גילמה את וירג'יניה בהצגה "חיי גליליאו" מאת ברטולט ברכט שביים סם בֶּסֶקוב. באותה שנה שיחקה בהצגה "קפיטן קרגיוז" מאת לואי גולי שביים שמואל בונים. ב-1963 שיחקה בהצגה "האידיוטית" מאת מרסל אשאר שביים יואל זילברג בתיאטרון האהל. באותה שנה נסעה ללמוד משחק במכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע בניו יורק. במקביל למדה משחק אצל אוטה האגן ומחול מודרני אצל אנה סוקולוב. מששבה ארצה ב-1965, החלה להופיע בהצגות תיאטרון כשחקנית עצמאית ושיחקה מעל במות רבות בארץ. ב-1965 גילמה בקאמרי את מגי (בת דמותה של מרילין מונרו) בהצגה "לאחר הנפילה" מאת ארתור מילר שביים לאונרד שך. באותה שנה גילמה בתיאטרון חיפה את פיטר פן בהצגה "פיטר פן" מאת ג'יימס מתיו ברי שביים וינסנט דונהיו. ב-1967 שיחקה בקאמרי בהצגה "הפטנט" מאת אן ג'ליקו שביים שמואל בונים. באותה שנה שיחקה בתיאטרון בימות בהצגה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת נסים אלוני, ובהצגה "רכבת תחתית" מאת לירוי ג'ונס. ב-1968 גילמה בתיאטרון חיפה את אליזבת פרוקטור בהצגה "ציד המכשפות" מאת ארתור מילר שביים היי קיילוס. ב-1969 שיחקה בתיאטרון בימות לצד עודד תאומי בהצגה "לילה במאי" מאת א.ב יהושע שביים יוסי יזרעאלי. בקולנוע הופיעה אלמגור לראשונה ב-1960, בסרטו של רפאל נוסבאום "חולות לוהטים", המספר על שלושה צעירים ישראליים ההולכים לפטרה ומוצאים בה מגילות גנוזות. ב-1961 שיחקה בסרט הצרפתי "תנו לי עשרה מיואשים" שביים הבמאי הצרפתי פייר זימר. הסרט תיאר את קורותיה של קבוצת מתיישבים בנגב, והוא מעולם לא הוקרן בישראל. ב-1963 שיחקה בסרט "אף מילה למורגנשטיין" שכתבו גבריאל דגן ואריקה עויזרמן (על פי מחזה מאת אפרים קישון) וביימו בנימין קורצקי, אריה אליאס ובן עויזרמן, וכן בסרט "חבורה שכזאת" שכתבו שאול ביבר ובומבה צור (על פי ספר באותו שם מאת ישראל ויסלר) וביים זאב חבצלת. באותה שנה גילמה את מרגו בסרט "אלדורדו" שביים מנחם גולן, שגם כתב את התסריט לצד ליאו פילר ואמציה חיוני (על פי מחזה מאת יגאל מוסינזון), ואף שרה בסרט את שיר הנושא. ב-1964 גילמה את בת שבע העובדת הסוציאלית בסרט "סאלח שבתי" של אפרים קישון. ב-1966 גילמה את מרגו בסרט "פורטונה" שכתבו אלכסנדר רמתי, וולדיה סמיטיוב ויוסף גרוס (על פי סיפור של מנחם תלמי) וביים מנחם גולן. באותה שנה שיחקה בסרט "מבצע קהיר" שהיה קופרודוקציה ישראלית-גרמנית שכתבו אלכסנדר רמתי ומרק בהם וביימו מנחם גולן ורפאל נוסבאום. ב-1967 גילמה את רותי בסרט "ארבינקא" של אפרים קישון. באותה שנה גילמה את הבת בסרט "המניע לרצח" שכתב יוסף גרוס וביים פיטר פריישטדט. ב-1969 גילמה את תמר, התפקיד הראשי בסרט "מצור", שכתבה לצד דן בן אמוץ וביים ג'ילברטו טופאנו. שנות השבעים ממוזער\|שמאל\|גילה אלמגור בסרט "הבית ברחוב שלוש" ב-1971 שבה לתיאטרון הבימה וגילמה את ז'אן (יוהנה הקדושה) במחזה "ז'אן ד'ארק" מאת ג'ורג' ברנרד שו שביים מייקל מיצ'ם. ב-1972 שיחקה בתיאטרון בימות בהצגה "הגברת עם הקמליות" מאת אלכסנדר דיומא. ב-1974 שיחקה בקאמרי בהצגה "שלוש מסיבות" מאת אלן אייקבורן. באותה שנה גילמה את נינה בהצגה "השחף" מאת אנטון צ'כוב שביים לאופלד לינדברג. ב-1975 שיחקה במועדון התיאטרון בהצגה "ילדי קנדי" מאת רוברט פטריק. ב-1976 גילמה את מאשה בהצגה "שלוש אחיות" מאת צ'כוב שביים פיטר ג'יימס. ב-1978 שיחקה בהצגה "יאשה גורן" מאת יוסף בר-יוסף שביים עודד קוטלר. בתחום הקולנוע – ב-1970 שיחקה בסרט "מותו של יהודי" מאת וחה קצ'ה ודני דה לה פטלייה – שגם ביים את הסרט. ב-1971 גילמה בסרט "מלכת הכביש" את מרגלית, זונת רחוב חכמה ועצמאית שנכנסת להיריון ומחליטה לנטוש את חיי הרחוב. אלמגור השתתפה בכתיבת התסריט לצד מנחם גולן, שביים את הסרט. ב-1972 שיחקה בסרטו של מנחם גולן "הבריחה אל השמש" המספר את סיפורם האמיתי של קבוצת אינטלקטואלים המנסה לברוח מבעד למסך הברזל, אך נתפסים ונשלחים למאסר ממושך. ב-1973 שיחקה בקופרודוקציה ישראלית-גרמנית, "זר ביריחו". באותה שנה גילמה את קלרה בסרט "הבית ברחוב שלוש" שכתב (לצד רחל פביין וירח גובר) וביים משה מזרחי. סרט זה היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. ב-1977 גילמה את נורית אביב בסרטו של מנחם גולן "מבצע יונתן". באותה שנה גילמה את אשתו של המציל (אורי זוהר) בסרטו של זוהר "הצילו את המציל". ב-1979 גילמה את זלדה בינשטוק בסרט "אמי הגנרלית" שכתב אלי תבור (על פי מחזה מאת אלי שגיא) וביים יואל זילברג. ב-1974 גילמה אלמגור לצד יוסי בנאי את מי בסרט הטלוויזיה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת נסים אלוני שביים רם לוי, שהיה עיבוד למחזה שעלה בתיאטרון בימות ב-1967 בהשתתפות יוסי בנאי ובהשתתפותה. ב-1977 שיחקה בדרמת הטלוויזיה "סיפורה של באשה" שכתב וביים דן וולמן. שנות השמונים ב-1981 שיחקה במרכז התיאטרוני בנווה צדק בהצגה "מסיבת פורים של אדם בן כלב" שערכה (על פי הספר אדם בן כלב מאת יורם קניוק) וביימה נולה צ'לטון. באותה שנה שיחקה בתיאטרון באר שבע בהצגה "ועידת פסגה" מאת רוברט דייוויד מקדונלד שביים מלקולם מקיי. ב-1983 גילמה בתיאטרון הבימה את קסנדרה (לצד דליה פרידלנד) בהצגה "נשות טרויה" מאת ז'אן-פול סארטר (על פי אוריפידס) שביים הבמאי הגרמני הולק פרייטג. ב-1985 גילמה בקאמרי את אנה פטרובנה בהצגה "דבש פרא" מאת צ'כוב שביים אילן רונן. ב-1980 גילמה את פאולה בסרטה של מיכל בת-אדם "על חבל דק", ושיחקה בסרט "מחבואים" שביים דן וולמן, שגם כתב את התסריט לצד אבי כהן. ב-1981 שיחקה בסרט "לא לשידור" שכתבו גדליה בסר ויעוד לבנון שגם ביים. באותה שנה שיחקה בסרטו של עוזי פרס "אהבה ראשונה". ב-1982 גילמה את מירי בסרט "כביש ללא מוצא" שביים יקי יושע שגם כתב את התסריט לצד אלי תבור. ב-1986 גילמה את לאה בסרטו של משה מזרחי "אהבה גנובה". ב-1987 שיחקה אלמגור בהצגת היחיד שהיא עצמה כתבה על ספרה האוטוביוגרפי "הקיץ של אביה", בבימויו של איציק ויינגרטן. ההצגה הועלתה בשיתוף תיאטרון בית ליסין. לאחר הצלחת ההצגה נעשתה אלמגור לשחקנית תיאטרון מבוקשת, הנחשבת לאחת השחקניות הבולטות בתיאטרון הישראלי. ב-1988 עובד הספר והמחזה לסרט בבימויו של אלי כהן. אלמגור כתבה את התסריט (לצד אלי כהן וחיים בוזגלו), הפיקה אותו (לצד איתן אבן) וגילמה את הניה אלכסנדרוביץ' (המבוססת על אמהּ) בתפקיד ראשי. הסרט זכה בפרסים בין-לאומיים רבים, בהם: "דב הכסף" בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בברלין, "שיבולת הזהב" בספרד ו"סינה קיד" בהולנד. שנות התשעים ב-1991 גילמה את מינה בהצגה "הנאהבים" שכתב וביים הלל מיטלפונקט. ב-1992 שיחקה בתיאטרון באר שבע בהצגה "כולם היו בני" מאת ארתור מילר שביים איציק ויינגרטן. ב-1994 שיחקה בתיאטרון בית ליסין בהצגה "דואט לאחת" מאת טום קמפינסקי שביים איציק ויינגרטן. מ-1995 נמנית שוב אלמגור עם סגל השחקנים של תיאטרון הבימה. ב-1995 גילמה את הלנה אלוינג בהצגה "רוחות" מאת הנריק איבסן שביים חנן שניר. ב-1997 גילמה את מריה קאלאס בהצגה "מאסטר קלאס" מאת טרנס מקנלי שביים ג'ונתן פאפי. ב-1998 גילמה את מדיאה בהצגה "מדיאה" מאת אוריפידס שביים רוברט וודרופ. ב-1999 השתתפה במופע "קולות" – שחקניות הבימה בקולאז' של הבזקים מחיי נשים. את המופע הלחין וניהל מוזיקלית רונן דוד, וערכה וביימה נויה לנצט. בתחום הקולנוע – ב-1992 גילמה את דליה בסרט "החיים על פי אגפא" של אסי דיין. ב-1994 גילמה שוב את הניה אלכסנדרוביץ', הפעם בסרט ההמשך של "הקיץ של אביה" – "עץ הדומים תפוס". גם לסרט זה כתבה אלמגור את התסריט (לצד אייל שר) והפיקה אותו לצד איתן אבן. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן וזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים. באותה שנה גילמה את האמא (לצד עמוס לביא) בסרט "שחור" שביים שמואל הספרי לפי תסריט שכתבה חנה אזולאי-הספרי. ב-1995 גילמה את יונה בסרט "לילסדה" של שמי זרחין. ב-1998 גילמה את צביה ישראלי בסרט "מסוכנת" של שמי זרחין. סרט זה נכתב על ידי זרחין במיוחד עבור אלמגור, ואלמגור שרה כמה מהשירים המקוריים שהופיעו בפסקול הסרט. השירים גם הוקלטו לאלבום שלא יצא בהפצה מסחרית. ב-1998 השתתפה אלמגור ב"פעמוני היובל", המופע המרכזי במסגרת חגיגות שנת ה-50 למדינת ישראל. באותה שנה החלה לגלם את מרים בסדרת הטלוויזיה שיצרו האחים אורי ובני ברבש "טירונות". העשור הראשון של המאה ה-21 ב-2000 גילמה את נעמי בהצגה "קדיש לנעמי" מאת אלן גינסברג שעיבד וביים חנן שניר. באותה שנה החלה לשחק בהצגה "מונולוגים מהווגינה" מאת איב אנסלר שביימה דדי ברון. באותה שנה השתתפה במופע "שרים נגד אלימות" שערך וניהל מוזיקלית אורי וידיסלבסקי. ב-2001 גילמה את ברנרדה בהצגה "בית ברנרדה אלבה" מאת פדריקו גארסיה לורקה שביים אילן רונן. ב-2003 גילמה את ננסי בהצגה "קפואים" מאת בריוני לאברי שביים איציק ויינגרטן. ב-2004 גילמה את באדלה בהצגה "ארטון" מאת עזרא אהרון שביים רוני ניניו. באותה שנה שימשה כקריינית בהצגה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת נסים אלוני שביימה סיגל אבין. ב-2005 גילמה את אליס בהצגה "הנסיגה ממוסקבה" מאת ויליאם ניקולסון שביימה דדי ברון. ב-2007 שיחקה בהצגה "דירה להשכיר" שעיבד וביים רונן (גולדפרב) פלד, על פי ספרה של לאה גולדברג, ב"התיאטרון שלנו". ב-2008 גילמה בבימה את אלסה (לצד טטיאנה קנליס-אולייר) בהצגה "החגיגה", המשותפת לתיאטרון הבימה ולקאמרי, שכתבו תומאס וינטרברג, מוגנס רוקוב ובו הר הנסן וביים חנן שניר. באותה שנה שיחקה בהצגה "אוגוסט: מחוז אוסייג'" מאת טרייסי לטס שביים אילן רונן. באותה שנה גילמה את טוני בית אריה בהצגה "רכוש נטוש" מאת שולמית לפיד שביים איציק ויינגרטן. ב-2010 גילמה (לצד סנדרה שדה) את אלינה סולנס בהצגה "אלוף הבונים", המשותפת לתיאטרון הבימה ולקאמרי, מאת הנריק איבסן שעיבד וביים חנן שניר. בקולנוע גילמה אלמגור ב-2004 את מריה בסרטו של אסי דיין "הבשורה על פי אלוהים". ב-2005 גילמה את בתיה בסרט "ריקי ריקי" שכתבה דלית קהן וביים איתן ענר. באותה שנה שיחקה בסרטו של סטיבן ספילברג "מינכן". ב-2006 גילמה את יסמין המבוגרת בסרט "שלוש אמהות" שכתבה (לצד עלמה גניהר) וביימה דינה צבי ריקליס. באותה שנה גילמה את פנינה בסרט "ידיים קשורות" שכתב (לצד אושרה שוורץ ויעקב רוזן) וביים דן וולמן. ב-2007 גילמה את רחל המבוגרת בסרט "החוב" שכתב (לצד עידו רוזנבלום) וביים אסף ברנשטיין. ב-2010 גילמה את האלמנה בסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שכתב נח סטולמן (על פי ספר בעל אותו שם מאת א.ב יהושע) וביים ערן ריקליס. באותה שנה השתתפה בסרט "2048" של ירון כפתורי. בשנים אלו הרבתה אלמגור לשחק גם בטלוויזיה: בשנים 2000–2001 גילמה את נעמי רוט בסדרת הטלוויזיה "האישה האחרת" שכתבו נועה ברנר, מירב בן-גוריון, צביקה קרצנר ועמית ליאור וביימו אורי ענבר ושמי זרחין. ב-2003 גילמה דמות שלוקה בקלפטומניה בסדרת הטלוויזיה "המופע של סטיב" שביים יגאל שילון. ב-2005 גילמה את אלגריה אלמגורי בתוכנית "ארץ נהדרת". בין השנים 2005–2008 גילמה את גילה אבולעפיה, פסיכולוגית המדריכה את גיבור הסדרה ראובן (אסי דיין), בסדרת הטלוויזיה "בטיפול", שזכתה לתשבחות בישראל ובעולם. ב-2007 גילמה את נורה ספקטור בסדרת הטלוויזיה "השיר שלנו". ב-2008 גילמה את עצמה בתפקיד אורח בעונה החמישית של סדרת הטלוויזיה "הפיג'מות". בין השנים 2008–2009 גילמה את לולה באום בסדרת הטלוויזיה "דני הוליווד" שביימה שירילי שטרן. העשור השני והשלישי של המאה ה-21 ב-2011 גילמה בתיאטרון הבימה את קלייר זאחנסיאן, בהצגה "ביקור הגברת הזקנה" מאת פרידריך דירנמאט שביים אילן רונן. ב-2012 גילמה את פולי וואייט בהצגה "ערי מדבר אחרות" מאת ג'ון רובין בייטס שביים חנן שניר. ב-2013 גילמה את מירל'ה אפרת בהצגה "מירל'ה אפרת" מאת יעקב גורדין שעיבד וביים חנן שניר. ב-2015 גילמה את אירמגארד בהצגה "נעצר בחצות" שביים משה קפטן. ב-2017 החלה לגלם את נעמי שמר המבוגרת (לסירוגין עם סנדרה שדה) במחזמר "סימני דרך" המבוסס על הביוגרפיה של נעמי שמר. באותה השנה גילמה שוב את מאשה בהצגה "שלוש אחיות" מאת צ'כוב, הפעם בבימויו של חנן שניר, בהפקה משותפת של תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי. בשנת 2019 גילמה את אימו של הרוצח בהצגה "סיבת המוות אינה ידועה", המבוססת על ספר מאת עמרי אסנהיים ובבימויו של חנן שניר. בשנת 2021 שיחקה במחזה "רומיאו ויוליה", בבימויו של משה קפטן ובשיתוף התזמורת הפילהרמונית. בשנת 2022 גילמה את מלכה בהצגה "הנוקמים, סיפור אהבה" שכתב וביים הלל מיטלפונקט וכן גילמה את אידה נודל המבוגרת במחזה "אידה", מאת שי להב ובבימויו של צדי צרפתי. באותה השנה גילמה את תקומה בהצגה "ברלין" שכתב וביים אילן חצור בתיאטרון העברי. בשנת 2024 שבה לתיאטרון הבימה, כאשר גילמה את דמותה המבוגרת של יפה ירקוני במחזה המוזיקלי "האמיני יום יבוא", מאת גיא מרוז ובבימויו של אלדר גוהר גרויסמן. בקולנוע שיחקה אלמגור ב-2010 בסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ב-2015 שיחקה בסרטו של אמיר וולף "ציפורי חול". ב-2017 שיחקה בסרטו של אריק רוטשטיין "אנטנה". ב-2019 גילמה את אשת ראש המוסד בקומדיה של אלון גור אריה "המוסד" ובאותה השנה שיחקה בסרטו של פאבל לונגין "עשו". בטלוויזיה גילמה אלמגור בין השנים 2011–2012 את רחל אגמון בסדרת הטלוויזיה "ילדי ראש הממשלה" שיצרו שחר מגן ונועה רוטמן וביים אלון בנארי. ב-2012 גילמה את פרידה אייסברג בסדרת הטלוויזיה "תנוחי" שיצרו אורי גרוס וטמירה ירדני וביימה שירלי שטרן. משנת 2018 משחקת את פִּיָה בסדרה "האחיות המוצלחות שלי". בשנת 2019 שיחקה בסדרה "נחמה" של רשף לוי ובכיכובו. בשנת 2020 שיחקה בסדרות "התחנה" ו"חזרות". בשנת 2021 שיחקה בסדרת המערכונים "שקופים" ובסרטו הקצר של ניר יוסף "הוא גדול". באוקטובר 2022 לקחה אלמגור חלק בספיישל הטלוויזיוני "מחווה לדנה אינטרנשיונל", ששודר לרגל ציון 20 שנה לארגון הנוער הגאה (איגי) ולקריירה המוזיקלית של הזמרת-יוצרת הישראלית דנה אינטרנשיונל. בהתחלה, היא נאמה אודות הקריירה של אינטרנשיונל ובהמשך ביצעה קטע קומי במסגרתו חיקתה מם ויראלי שהיה ידוע בשם "מר במאי". בשנת 2023 גילמה את שולה בסדרה "אבירם כץ" ששודרה בערוץ כאן 11. תחומים נוספים ספרות אלמגור כתבה חמישה ספרי ילדים ונוער וכן אוטוביוגרפיה. ספרה הראשון היה "הקיץ של אביה", אשר יצא לאור בשנת 1986 (בהוצאת עם עובד), ובו תיארה את ימי ילדותה וגדילתה לצד אם בעלת ליקוי נפשי. בשנת 1992 פרסמה את ספר ההמשך, "עץ הדומים תפוס" (בהוצאת עם עובד), בו תיארה את ימי נעוריה בפנימיית הדסים לצד נערים ניצולי השואה. בספר "אלכס לרנר דפי ואני" (בהוצאת עם עובד, 2002), מסופר על חברות בין שלושה ילדים, שני בנים ובת שנקראים אלכס לרנר, אבנר ודפי, שמתמודדים עם אהבה, התבגרות ועם מחלת הסרטן בה חולה אלכס שממנה הוא נפטר. בספר "ערגה, ילדה מן החלומות" (בהוצאת עם עובד, 2003) מביאה אלמגור את סיפור חייה ואת התחושות של ערגה ילדה מאומצת מווייטנאם. בשנת 2010 התפרסם ספרה האוטוביוגרפי, "כוכבים יש רק בשמיים" (בהוצאת ידיעות ספרים). מוזיקה ב-1967 הוציאה תקליטון ובו ארבעה משירי אריס סאן. ב-1973, לראשונה בקריירה שלה, העלתה מופע שירי קברט בשם "במועדון הזמר של לולה הקטנה" (תרגום: אהוד מנור; ניהול מוזיקלי, עיבודים, וליווי בפסנתר: ציפי פליישר) שביים צדי צרפתי. השירים עסקו בעיקר בגלגוליה של "לולה", החל מ"לורליי", שנהגה לפתות בשיריה ובקסמיה את המלחים שהפליגו במי הנהר ריין ועד "לוליטה" משירו של קול פורטר "לבי שייך לאבא". בין שירי התוכנית, שהוקלטו גם לאלבום, בלטו "לולות" נוספות, כמו "לולה" מ"המלאך הכחול" של מרלן דיטריך, "אם לולה רק רוצה – אין מוצא" מהמחזמר "יאנקים ארורים" ועוד. ב–1975 הקליטה את שירו של אלכסנדר פן "וידוי" בלחן ובעיבוד של שמעון שגיא. השיר הופיע בתקליטון, שכלל שתי גרסאות שלו, שהקצרה שבהן זכתה להצלחה במצעדי הפזמונים. ב-1984 העלתה מופע שירה בשם "כמעט חזקה" שעיצבה והדריכה מוזיקלית סנדרה ג'ונסון. במופע זה ביצעה אלמגור שירים מקוריים ומתורגמים הקשורים לעולמן של הנשים. שירים נוספים שבלטו במופע ובאלבום שהוקלט בעקבותיו, היו "שמרי את נפשך" שכתבה דורי פרבין ותרגמה רבקה משולח, "שנה ועוד שנה" של חיים חפר ודובי זלצר ו"געגועים אינם דבר מוחשי", שכתבה למופע ידידתה הדה בושס והלחין סשה ארגוב. ב-2011 הועלה לראשונה בפסטיבל ישראל ערב יחיד בכיכובה, "עומדת ברוח", ובו ביצעה שירים אישיים ומונולוגים מולחנים שכתבו לה יואב גינאי ואוהד חיטמן. ניהול החל משנת 2021 מנהלת אלמגור את פסטיבל הצגות היחיד "תיאטרונטו", כפי שביקש בעלה, יעקב אגמון, לפני מותו. הצגות בהשתתפותה (רשימה חלקית) בעור שינינו (1956) איי לייק מייק (1956) שחור על גבי לבן (1956) הביצה (1957) נשף הגנבים (1957) סנונית בחוף מיומבה (1957) יומנה של אנה פרנק (1957) שש כנפיים לאחד (1958) מריוס (1958) הערב אימפרוביזציה (1958) הלילה השנים עשר (1959) גנרל קישוט (1960) כנרת כנרת (1961) חיי גליליאו (1962) קפקן קרגיוז (1962) האידיוטית (1963) פיטר פן (1965) לאחר הנפילה (1965) הפטנט (1967) הכלה וצייד הפרפרים (1967) רכבת תחתית (1967) ציד המכשפות (1968) לילה במאי (1969) ז'אן דארק (1971) הגברת עם הקמליות (1972) שלוש מסיבות (1974) השחף (1974) ילדי קנדי (1975) שלוש אחיות (1976) פעם בשנה (1976) יאשה גורן (1978) מסיבת פורים של אדם בן כלב (1981) ועידת פסגה (1981) נשות טרויה (1983) דבש פרא (1985) הקיץ של אביה (1987) הנאהבים (1991) כולם היו בניי (1992) דואט לאחת (1994) רוחות (1995) מאסטר קאלאס (1997) מדיאה (1998) קולות (1999) קדיש לנעמי (2000) מונולוגים מהווגינה (2000) בית ברנרדה אלבה (2001) קפואים (2003) ארטון (2004) מי שחלם (2005) הנסיגה ממוסקבה (2005) דירה להשכיר (2007) החגיגה (2008) רכוש נטוש (2008) אלוף הבונים (2010) ביקור הגברת הזקנה (2011) ערי מדבר אחרות (2012) מירל'ה אפרת (2013) נעצר בחצות (2015) סימני דרך (2017) שייקספיר מאוהב (2017) סיבת המוות אינה ידועה (2019) רומיאו ויוליה (2021) ברלין (2022) הנוקמים, סיפור אהבה (2022) אידה (2022) האמיני יום יבוא (2024) פילמוגרפיה (חלקית) שחקנית תסריטאית מצור (1969) מלכת הכביש (1971) הקיץ של אביה (1988) עץ הדומים תפוס (1994) פרסים ואותות ההערכה 350px\|ממוזער\|נשיא המדינה, ראובן ריבלין, ורעייתו מארחים את "קרן המשאלות של גילה אלמגור" (עמותה המסייעת לילדים חולים וממלאת את משאלות לבם), ספטמבר 2017 אלמגור זכתה בפרסים רבים: 1969 – פרס השחקנית הטובה בפסטיבל הסרטים בשיקגו, אטלנטה וסן פרנסיסקו 1964, 1967, 1969, 1970, ו-1973 – פרס כינור דוד לשחקנית השנה בתיאטרון 1969, 1971, 1973 ו-1980 – פרס כינור דוד לשחקנית השנה בקולנוע 1985 – פרס מרגלית על משחקה בתיאטרון 1988 – פרס רובינא על הצגת היחיד "הקיץ של אביה" 1989 – פרס "מנורת הכסף" לשחקנית הקולנוע המצטיינת 1996 – "אות הנשיא למתנדב" על "קרן המשאלות של גילה אלמגור" 1997 – פרס אופיר על מפעל חיים על תרומה לקולנוע הישראלי 1999 – אות הוקרה על מפעל חיים, פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2000 – פרס אשת השנה בתיאטרון 2004 – פרס ישראל בתחום הקולנוע 2009 – תוארי דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת תל אביב, בן-גוריון ומכון ויצמן 2015 – יקירת העיר תל אביב-יפו 2015 – אות הוקרה על מפעל חיים, אוניברסיטת בר-אילן 2019 – תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה 2022 – תואר חברת כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ביום העצמאות תשס"ד (2004) קיבלה אלמגור את פרס ישראל בתחום הקולנוע. בנאום שנשאה בשם מקבלי הפרס אמרה: בנימוקי מתן פרס ישראל לגילה אלמגור כתבו השופטים: ב-1997 קיים המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ערב מחווה יוצא דופן לגילה אלמגור, בו הוקרנו שבעה מתוך עשרות סרטים שבהם השתתפה. ממוזער\|יעקב אגמון וגילה אלמגור, 1992 פעילות ציבורית אלמגור פעילה במיוחד בתחום הסיוע לילדים חולים. ב-1993 הקימה את "קרן המשאלות של גילה אלמגור", מלכ"ר שנועד למלא משאלות של ילדים החולים במחלות קשות ומסכנות חיים. בנוסף, חברה אלמגור בוועד המנהל של כפר נהר הירדן, כפר נופש לשירותם של ילדים חולי סרטן. ממוזער\|שמאל\|250px\|דן שילון ואיציק גליקסברג, במסיבה לרגל תוכניתו של יעקב אגמון, "בירה ומצב רוח", בשילוב עם מסיבת הפתעה ליום הולדתה של גילה אלמגור, 1992 בשנים 1998–2004 שימשה חברת מועצת העיר תל אביב-יפו. במסגרת זו כיהנה בתפקיד יושבת ראש ועדת התרבות של עיריית תל אביב. לקראת הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2013 שובצה במקום ה-28, שלא נחשב ריאלי, ברשימתו של רון חולדאי למועצת העירייה "תל אביב 01". בשנת 2015 עוררה סערה ציבורית כשהתפרצה לדברי שרת התרבות, מירי רגב ואמרה: "מה את יודעת עלינו? את הרי לא באה לתיאטרון. את בזה לנו. אין לך מושג על מה את מדברת. אנחנו אלה שמכתתים את רגלינו ממקום למקום, לא את". ב-1992 הוצבה במקום ה-101 ברשימת מרצ בבחירות לכנסת השלוש עשרה. ב-22 במרץ 2021, כיממה טרם יום הבחירות לכנסת העשרים וארבע, הביעה אלמגור תמיכה במפלגת כחול לבן בראשות בני גנץ. אלמגור הייתה חברת המועצה הציבורית של ארגון "בצלם", שהמשיך לפרסם את שמה באתר גם אחרי שעזבה אותו. בעקבות מלחמת חרבות ברזל שבמהלכה "בצלם" האשים את ישראל בביצוע פשעי מלחמה ברצועת עזה פרסמה אלמגור הודעה בה היא מתנערת מהארגון ומגנה אותו ואמרה שהיא תומכת בצה"ל. קישורים חיצוניים איימי קרוניש, ספרות מדיה החיים ע"פ אגפא: אסי דיין ממציא קולנוע ישראלי חדש: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת. אורחת: גילה אלמגור גילה אלמגור באתר "סטריאו ומונו" על גילה אלמגור – תוכנית הרדיו "ציפורי לילה מתגעגעות" במקור, מתוך שידורי גלי צה"ל, 13 ביוני 2010; באתר iCast ראיונות גאולה אבן-סער ב"שיחה אישית" (פרק 24) עם גילה אלמגור, כאן 11, 18 באוגוסט 2019 הקוגיטו, ראיון עם גילה אלמגור, All•in הערות שוליים * קטגוריה:זוכות פרס אופיר: מפעל חיים קטגוריה:זוכי פרס אופיר: מפעל חיים קטגוריה:זוכי פרס כינור דוד קטגוריה:זוכות פרס כינור דוד קטגוריה:מגישות ציפורי לילה קטגוריה:מגישי ציפורי לילה קטגוריה:חברות מועצת העיר תל אביב-יפו קטגוריה:חברי מועצת העיר תל אביב-יפו קטגוריה:סופרות ישראליות קטגוריה:סופרים ישראלים קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים קטגוריה:תסריטאיות ישראליות קטגוריה:תסריטאים ישראלים קטגוריה:בוגרי בית הספר פיק"א קטגוריה:בוגרות פנימיית הדסים קטגוריה:מקבלי אות הנשיא להתנדבות קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב קטגוריה:מקבלות תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע קטגוריה:שחקניות קולנוע וטלוויזיה ישראליות קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים קטגוריה:שחקניות תיאטרון ישראליות קטגוריה:שחקני תיאטרון ישראלים קטגוריה:זוכי פרס ישראל לקולנוע קטגוריה:זוכות פרס ישראל קטגוריה:יקירות תל אביב-יפו לשנת 2015 קטגוריה:זמרות ישראליות קטגוריה:זמרים ישראלים קטגוריה:זמרות השרות בעברית קטגוריה:זמרים השרים בעברית קטגוריה:שחקניות קולנוע חרדי קטגוריה:בוגרות מכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע קטגוריה:בוגרי מכון לי סטרסברג לתיאטרון ולקולנוע קטגוריה:נדבניות ישראליות קטגוריה:פעילות מרצ קטגוריה:יתומי פעולות האיבה קטגוריה:ישראליות שנולדו ב-1939 קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1939 קטגוריה:פתח תקווה: אישים	2024-10-05T15:38:41
חתוליים	ממוזער\|חתול בית ממוזער\|סרוואל ממוזער\|נמרון מרגיי ממוזער\|פומה ממוזער\|זוג ברדלסים ממוזער\|חתול חולות ממוזער\|לביאה ממוזער\|טיגריס ממוזער\|לייגר, הכלאה בין טיגריסית ואריה, הוא החתול הגדול בימינו ממוזער\|שחזור של סמילודון חֲתוּלִיִּים (שם מדעי: Felidae) היא משפחת בעלי חיים בסדרת הטורפים. החתוליים ניחנים ביכולת ציד משוכללת. במשפחה זו נמנים 43 מינים (לא כולל מינים שנכחדו). מאפייני המשפחה יכולות תמרון ומהירות תנועה, אותן מביא הברדלס לשיאים גבוהים ביותר. יכולת זו באה לידי ביטוי בין היתר בעובדה שחתול תמיד נופל על רגליו, דבר שתרם לחיזוקו של מיתוס "תשע הנשמות". החתולים יכולים לפתח מהירויות ריצה גבוהות (הברדלס מסוגל להגיע לכ-93 קמ"ש). ראיית לילה טובה. יכולת הראייה של החתוליים בלילה היא פי שישה משל האדם. יכולת הסוואה והתגנבות. החתוליים הם הולכי אצבעות, מה שמאפשר להם הליכה קפיצית וחרישית. יכולות אלה חיוניות כדי ליישם כראוי את שיטות הציד החתוליות, הכוללות כמעט תמיד מארב ועיקוב. כושר טיפוס. הודות לטפרים הנשלפים ומבנה הגוף הקל, מרבית החתוליים מסוגלים לטפס על עצים. יכולת זו מאפשרת להם לצפות בטרפם העתידי ממקום בטוח בטרם יחליטו על שעת הכושר לתקיפה, לברוח מאויביהם, ואף להחביא את טרפם. נמר מסוגל להעלות לעץ בשיניו טרף הכבד ממשקל גופו פי שלושה. אף אריות מסוגלים לטפס על עצים, על אף משקלם. הטיגריס מטפס בכבדות, והברדלס מצליח בטיפוס הודות לגמישותו ולא הודות לטופריו, שאינם מתכנסים כמו אלה של שאר החתוליים, ולכן פחות חדים כתוצאה משחיקה מתמדת. קשרים חברתיים נמוכים ומחיה בקבוצות קטנות. החתולים הם בעלי חיים יחידאיים, כלומר מעדיפים חיים עצמאיים יותר. עם זאת, החתוליים חיים במרקם חברתי מורכב יחסית שכולל גם קבוצות קטנות. האריות, החיים בלהקות, יוצאים מכלל זה. סלידה ממים. רוב החתוליים סולדים מהירטבות במים. ניקיון. החתוליים נחשבים לחיות היגייניות השומרות על ניקיונן. הם נוהגים ללקק את כל גופם כדי לנקותו מכל לכלוך וטפיל. חתולי בית אף נוהגים לכסות את צורכיהם. מנוחה ושינה מרובה. בעיקר ביום, מכיוון שהם טורפי לילה, דבר הנראה כעצלות כרונית. חוש כיוון. משפחה זו מתאפיינת בחוש התמצאות גבוה. אבולוציה משפחת החתוליים היא חלק מתת הסדרה דמויי החתול, אשר החלה להתפצל לפני 50.6 – 35 מיליוני שנים למשפחות שונות. משפחת החתוליים והלינסנג האסייתי נחשבות משפחות אחיות והתפצלו לפני 35.2 – 31.9 מיליוני שנים. החתולים המוקדמים ביותר הופיעו כנראה לפני כ-35 – 28.5 מיליוני שנים. פרואילורוס הוא החתול הקדום ביותר הידוע, שנמצא לאחר אירוע ההכחדה האיאוקן-אוליגוקן, לפני כ-33.9 מיליון שנים; שרידי מאובנים נחפרו בצרפת ובמונגוליה. מאובנים שנמצאו, מצביעים על כך שהחתוליים הגיעו לצפון אמריקה לפני 25 מיליון שנים, 20 מיליון שנים אחרי הדוביים והנימרווידיים, וכ-10 מיליון שנים אחרי הכלביים . במיוקן המוקדם, בערך לפני 20 עד 16.6 מיליון שנים, חיו פסדאלורוסים באפריקה. מאובני לסת מתקופת הוולסיאן נמצאו בחפירות באירופה, באסיה מאובנים מתקופת המיוקן האמצעית ובצפון אמריקה מאובנים מתקופת ההמינגפורדיאן. במיוקן הקדום או האמצעי, התפתחו השנחרבים, תת-משפחה של יונקים בעלי שיני חרב. הם התפתחו באפריקה והיגרו צפונה במיוקן המאוחר. הניבים העליונים הגדולים שלהם הותאמו לטרוף בעלי חיים גדולים. מיומכיירודוס (Miomachairodus) הוא הפרט העתיק ביותר הידוע בתת-משפחה זו. מטאילורוס חי באפריקה ובאירואסיה לפני 8–6 מיליון שנים בערך. מספר שלדי פרמכיירודוס נמצאו בספרד. הומותריום הופיע באפריקה, אירואסיה וצפון אמריקה לפני בסביבות 3.5 מיליון שנים, ומגנתריאון לפני כ-3 מיליון שנים. סמילודון חי בצפון ודרום אמריקה לפני כ-25 מיליון שנים. תת-משפחה זו נכחדה בפלייסטוקן המאוחר. בדיקות מיטוכונדריה מצביעות על כך שלכל החתוליים אב קדמון משותף, שמקורו באסיה בתקופת המיוקן המאוחרת. הם היגרו לאפריקה, אירופה ואמריקה במהלך לפחות 10 גלי הגירה במהלך כ-11 מיליון השנים האחרונות. מפלס ים נמוך, ועידני קרח, הקלו על הנדידות האלו. פנתר בליתיה הוא הזן העתיק ביותר הידוע מתת-משפחת הפנתריים, ומתוארך לתקופה של לפני 5.95 – 4.1 מיליון שנים. מאובן גולגולת שלו נמצא בשנת 2010 במחוז זנדה בטיבט. פנתר פלאוסיננסיס (Panthera palaeosinensis) חי בצפון סין כנראה בתקופות המיוקן או הפליוקן הקדום, וגולגולתו דומה לזו של אריה או נמר. פנתר זדנסקי חי בתקופת הגלס (פליסטוקן), לפני 2.16 – 2.55 מיליון שנים. מאובני גולגולות ועצמות לסת שלו נמצאו בצפון מערב סין. יגואר אירופאי הוא החתול הפנתרי הראשון שידוע שחי באירופה לפני בערך 1.95 – 1.77 מיליון שנים. החתוליים שקיימים כיום מתחלקים לשמונה שושלות אבולוציוניות או קבוצות מינים. השוואת DNA בין כל 41 מיני החתוליים גילתה כי במהלך האבולוציה התרחשה הכלאה בין מינים שונים, בתוך רוב השושלות הללו. טקסונומיה סוג ללא מקור פסדאלורוס (Pseudaelurus) סוג ללא מקור סיבאלורוס (Sivaelurus) סוג ללא מקור היפראילוריקטיס (Hyperailurictis) סוג ללא מקור סטיריופליס (Styriofelis) סוג ללא מקור מיופנתרה (Miopanthera) תת-משפחה Proailurinae – נכחדה. לעיתים משויכת למשפחה סטנופלסיקטיים סוג פרואילורוס (Proailurus) תת-משפחה חתולים קטנים (Felinae) סוג חתול (Felis) מין חתול בר אירופי (Felis silvestris) מין חתול בר אפריקני (Felis lybica) מין חתול הבית (Felis catus) מין חתול חולות (Felis margarita) מין חתול ביצות (Felis chaus) מין חתול שחור-רגל (Felis nigripes) מין חתול מדבר סיני (Felis bieti) סוג ומין יחיד חתול פאלאס (Otocolobus manul) סוג חתול זהוב (Catopuma) מין חתול זהוב אסייתי (Catopuma temmincki) מין חתול זהוב בורנאי (Catopuma badia) סוג חתול נמרי (Prionailurus) מין חתול נמרי בנגלי (Prionailurus bengalensis) מין חתול דגים נמרי (Prionailurus viverrinus) מין חתול נמרי שטוח-ראש (Prionailurus planiceps) מין חתול נמרי כהה (Prionailurus rubiginosus) מין חתול נמרי סונדי (Prionailurus javanensis) סוג שונר (Lynx) מין שונר צפוני (Lynx lynx) מין שונר קנדי (Lynx canadensis) מין שונר איברי או שונר ספרדי (Lynx pardinus) מין שונר מצוי (Lynx rufus) סוג קרקל (Caracal) מין קרקל (Caracal caracal) מין חתול זהוב אפריקני (Caracal aurata) סוג ומין יחיד סרוואל (Leptailurus serval) סוג נמרון (Leopardus) מין אוצלוט (Leopardus pardalis) מין נמרון מרגיי (Leopardus wiedii) מין נמרון מנוקד (Leopardus tigrinus) מין נמרון קולוקולו (Leopardus colocolo) מין נמרון פנטנל (Leopardus braccatus) מין נמרון הפמפס (Leopardus pajeros) מין נמרון ג'ופרי (Leopardus geoffroyi) מין חתול קודקוד (Leopardus guigna) מין נמרון האנדים (Leopardus jacobita) מין נמרון דרומי (Leopardus guttulus) סוג פומה (Puma) מין פומת ההרים (Puma concolor) מין יגוארונדי (Puma yaguaroundi) סוג ברדלס (Acinonyx) סוג ברדלס אמריקני (Miracinonyx) – נכחד סוג ומין יחיד חתול שיש (Pardofelis marmorata) תת-משפחה חתולים גדולים (Pantherinae) סוג נמר ערפילי (Neofelis) מין נמר ערפילי מצוי (Neofelis nebulosa) מין נמר ערפילי בורנאי (Neofelis diardi) סוג פנתר (Panthera) מין אריה (Panthera leo) מין טיגריס (Panthera tigris) מין יגואר (Panthera onca) מין נמר (Panthera pardus) מין נמר השלג (Panthera uncia) תת-משפחה שנחרבים (Machairodontinae) – נכחדה חתוליים בארץ ישראל בארץ ישראל חיים בר שלושה מינים ממשפחת החתוליים: חתול בר אפריקני (Felis lybica) חתול ביצות (Felis chaus) קרקל (Caracal caracal) ארבעה מינים נוספים חיו בעבר בארץ ישראל, ונכחדו בה, אך לא בעולם: ברדלס (Acinonyx jubatus) אריה (Panthera leo) חתול חולות (Felis margarita) נמר (Panthera pardus) ראו גם כלאי חתוליים חתולים גדולים פנתר שחור קישורים חיצוניים להאזנה: שתי תוכניות רדיו מוקלטות בנושא החתוליים הגדולים שהיו בארץ (אריה, ברדלס ונמר) חלק א', חלק ב'. מתוך: פה ושם בארץ ישראל-פודקסט. בהגשת יפתח מזור. הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1817 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גוטהלד פישר פון ולדהיים קטגוריה:משפחות יונקים	2024-07-25T19:57:07
נחום סטלמך	שמאל\|ממוזער\|250px\|רגע לאחר שסטלמך הבקיע מול שוער לב יאשין 250px\|שמאל\|ממוזער\|סטלמך מבקיע מול ממוזער\|טקסט=סטלמך, שלישי מימן, מתדרך את שחקני בני יהודה\|סטלמך, שלישי מימין, מתדרך את שחקני בני יהודה במהלך אימון נחום סטלמך (19 ביולי 1936 – 27 במרץ 1999) היה כדורגלן ישראלי ששיחק בעמדת החלוץ, ונחשב לאחד מגדולי הכדורגלנים של ישראל ולשחקן הבולט ביותר של הפועל פתח תקווה. לזכותו 61 הופעות במדי נבחרת ישראל, בהן כבש 22 שערים, והוא מדורג במקום השישי בטבלת מלך השערים של הנבחרת בכל הזמנים. ביוגרפיה קריירה כשחקן סטלמך החל לשחק בקבוצות הילדים של הפועל פתח תקווה בילדותו, כשהיה בבית הספר היסודי. עלה לראשונה להרכב הקבוצה הבוגרת כבר בגיל 16. המשחק הראשון בו השתתף היה בתחילת 1952 מול הפועל בלפוריה, כשבבוקר עוד שיחק במדי קבוצת הנוער. בעונת 1954/1955 הוא זכה עם הפועל פתח תקווה באליפות הראשונה בתולדותיה. באותה עונה הוא כבש 27 שערים וסיים במקום השני בטבלת מלך שערי הליגה, אחרי ניסים אלמליח מבית"ר תל אביב שכבש 30 שערים. סטלמך החל לשחק בנבחרת ישראל כשחקן הפועל פתח תקווה בגיל 20, והחל לבלוט במשחקי הנבחרת כשחקן קישור כבר במשחקיו הראשונים. שיא הקריירה שלו בנבחרת הוא משחקה ההיסטורי של הנבחרת נגד נבחרת ברית המועצות, במשחק הגומלין שנערך בישראל במסגרת המשחקים הקדם-אולימפיים (ב-1956). רגע השיא במשחק, שהתקיים באצטדיון רמת גן לעיני כ-60,000 צופים, היה שער הנגיחה של סטלמך אל בין חיבורי הקורות של השוער הרוסי לב יאשין, שיצר שוויון זמני בתוצאה, 1–1. היה זה השער הראשון בתולדות הנבחרת שהובקע על ידה באצטדיון רמת גן. אף על פי שישראל הפסידה באותו משחק 1–2, נחשבה התוצאה להישג מפתיע של הנבחרת, במיוחד לאור התוצאה בברית המועצות (תבוסה של 0–5). משחק זה היה מעין דו-קרב בין דוד וגוליית, מדינה קטנה מול מעצמה אדירה, וסטלמך הפך מאותו משחק לגיבור לאומי. סטלמך שיחק בנבחרת 61 משחקים (ברוב המשחקים שימש כקפטן הנבחרת) והבקיע בהם 22 שערים, רובם הובקעו בנגיחת ראש (רק חמישה שחקנים כבשו יותר שערים במדי הנבחרת). הודות למיומנותו זו זכה סטלמך לכינוי "ראש הזהב". לפני הטיסה למשחק בברית המועצות הורה דוד בן-גוריון לשחקני הנבחרת לשנות את שם משפחתם לעברית. סטלמך שינה את שמו זמנית לפלד. באותה תקופה עבד סטלמך כפקיד מודיעין בבית חולים בילינסון. סטלמך הוביל את קבוצתו, הפועל פתח תקווה, להישג חסר תקדים שאף קבוצה עד היום לא הצליחה לשחזר, חמש אליפויות ישראל רצופות. בסך הכל זכה עם הקבוצה בשש אליפויות, בחמש סגנויות ובגביע מדינה אחד. הוא כבש במדי הפועל פתח תקווה 152 שערי ליגה, הישג מרשים לאור העובדה שבניגוד לכובשים מובילים אחרים בליגה, כמעט כל שעריו היו שערי שדה - הוא לא היה בועט הפנדלים הבכיר של הקבוצה. משחקו האחרון היה במסגרת ליגה א' צפון (הליגה השנייה) ב-27 בדצמבר 1970 במדי קבוצת הפועל הרצליה במשחק דרבי כנגד מכבי הרצליה, ובו כבש את שער הניצחון (1–0). המשחק עורר מחלוקת מאחר שבאותה עת היה מאמן בני יהודה, והוזמן לשחק בהפועל הרצליה כשחקן אורח, תוך ניצול פרצה בתקנון ההתאחדות. קריירה כמאמן הוא החל את קריירת האימון שלו בבני יהודה, בעונת 1969–1970, כמאמן שחקן, אחר כך אימן את מכבי פתח תקווה והפועל כפר סבא, ובעונת 1974–1973 עבר לאמן את בית"ר ירושלים. בשנים 1975–1977 אימן את קבוצת הפועל חיפה, כאשר שיחקו בה הכוכבים יוחנן וולך ויצחק אנגלנדר. במחצית הראשונה של שנות ה-80 אימן קבוצות בליגה הארצית את בית"ר רמלה, הפועל חדרה ומכבי רמת עמידר. ב-25 בספטמבר 1984 הואשם סטלמך ביחד עם אברהם המאירי, בני נבנהויז ויצחק דרוקר בפרשת שוחד והטיית תוצאת משחק כדורגל, שבע שנים קודם לכן, שלושה מחזורים לסיום עונת 1976/1977, במשחק שנערך ב-14 במאי 1977, בין מכבי פתח תקווה להפועל חיפה אותה אימן, שהייתה בסכנת ירידה מהליגה הבכירה. חיפה ניצחה את פ"ת בחוץ 4–0 והבטיחה את הישארותה בליגה הלאומית. סטלמך הורשע בקשירת קשר לביצוע עוון וזוכה מאשמת השוחד. סטלמך נידון לחודש מאסר בפועל וחמישה חודשים מאסר על תנאי, לאחר ערעור, עונשו הומר לעשרה חודשים מאסר על תנאי. לקראת עונת 1985/1986 מונה לתפקיד המאמן הפועל באר שבע. בעונה זו הגיעה הקבוצה לראשונה בתולדותיה למעמד גמר גביע הטוטו, לאחר שניצחה בחצי הגמר 2–1 את מכבי תל אביב. בשנים 1986–1987 חזר לאמן את בית״ר רמלה. בשנות ה-90 היה מאמן נבחרת נערים ב' של ישראל. כמו כן שימש ראש יחידת הספורט באוניברסיטת תל אביב. לקראת משחקי מוקדמות יורו 2000 מינה אותו שלמה שרף לעוזרו בנבחרת ישראל. במסגרת תפקיד זה יצא ב-1999 לספרד עם נבחרת ישראל למשחק במוקדמות אליפות אירופה. הוא נפטר שם במפתיע מדום לב, לפני המשחק. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, שיצאה מאצטדיון רמת גן. הוקרה והנצחה לאחר מותו נקרא תא הכבוד באצטדיון רמת גן על שמו של סטלמך. אוהדי הפועל פתח תקווה ניהלו קמפיין, במשך שנים רבות, לקרוא לאצטדיון המושבה "ראש הזהב" לזכרו של סטלמך. מגרשה הביתי של הפועל פתח תקווה בכדורסל נקרא על שמו. בתאריך 6 בדצמבר 2011 דאר ישראל הנפיק סדרה של 10 בולי דאר הקרויה " אגדת הכדורגל הישראלי" . אחד מהבולים האלה הוקדש להנצחת זכרו של סטלמך. הבול עוצב במשותף על ידי האמנים אופיר בגון ומאיר אשל. על השובל מופיעה חתימת ידו של סטלמך. פרסומיו נחום סטלמך - הראש, הכדור והרשת.תל אביב: דיוקני ספורט, 1961 קישורים חיצוניים משחקי נחום סטלמך בנבחרת ישראל, אתר ההתאחדות לכדורגל בישראל נחום סטלמך, באתר מוזיאון הפועל פתח תקווה אשר גולדברג, נחום סטלמך - האיש והאגדה, באתר ההתאחדות לכדורגל בישראל, 30 בינואר 2011 הערות שוליים קטגוריה:כדורגלנים ישראלים קטגוריה:חלוצי כדורגל ישראלים קטגוריה:פתח תקווה: כדורגלנים קטגוריה:כדורגלני הפועל פתח תקווה קטגוריה:כדורגלני בני יהודה תל אביב קטגוריה:כדורגלני הפועל הרצליה קטגוריה:כדורגלני נבחרת ישראל קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1956 קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1960 קטגוריה:כדורגלני גביע אסיה 1964 קטגוריה:מאמני כדורגל ישראלים קטגוריה:מאמני הפועל פתח תקווה קטגוריה:מאמני בני יהודה תל אביב קטגוריה:מאמני הפועל כפר סבא קטגוריה:מאמני בית"ר ירושלים קטגוריה:מאמני הפועל חיפה קטגוריה:מאמני הפועל ירושלים קטגוריה:מאמני מכבי פתח תקווה קטגוריה:מאמני בית"ר תל אביב קטגוריה:מאמני שמשון תל אביב קטגוריה:מאמני הפועל חדרה קטגוריה:מאמני הפועל באר שבע קטגוריה:חברי היכל התהילה של הכדורגל הישראלי קטגוריה:זוכי פרס דב הוז קטגוריה:מורשעים בדין בישראל קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות סגולה קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1936 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1999	2024-10-06T12:15:26
ר' יהודה הלוי	REDIRECTיהודה הלוי	2004-03-12T03:07:09
תורת המשחקים - מונחים	תורת המשחקים: ענף של המתמטיקה העוסק בבנייה וניתוח של מודלים מתמטיים לתיאור מצבים של קונפליקט. שחקן: יחידה מגיבה בעלת יכולת תכנון בתורת המשחקים. שחקן וטו: שחקן שכל קואליציה שאינה מכילה אותו, שווייה הוא אפס. רווח: שינוי סטטוס של שחקן כך שמצבו מוגדר חיובי יותר. הפסד: שינוי סטטוס של שחקן כך שמצבו מוגדר חיובי פחות. משחק: התרחשות מתמטית המתארת קונפליקט בין שחקנים, המבוסס על בחירה רציונלית מונחית-רווח של אפשרות מועדפת מבין אפשרויות קיימות על ידי כל אחד מהשחקנים, השתנות ההתרחשות עקב תוצאות בחירות אלו, וקביעת הסטטוס הסופי של השחקנים בהתאם להשתנות. משחק דמוי שחמט: משחק לשני שחקנים שמשחקים לסירוגין כאשר שחקן אחד מתחיל, ובעל ידיעה שלמה. משחק בצורה רחבה: מודל מתמטי לתיאור של משחק n שחקנים, שיכול להכיל ידיעה לא שלמה וצעדי גורל. משחק בצורה תכסיסית (אסטרטגית): מודל מתמטי לתיאור של משחק שבו מתעניינים רק בתוצאות המשחק הנובעות מבחירת השחקנים, מבלי להתעניין בפרטי המשחק עצמו. משחק סכום אפס: משחק שבו הרווח הכולל של כל השחקנים הוא אפס, כך שרווח של שחקן אחד בא על חשבון הפסד של שחקן שני. משחק שיתופי: משחק שבו השחקנים יכולים לתקשר ביניהם ולקבל החלטות משותפות. משחק שוק: סוג מיוחד של משחק שיתופי. משחק עץ פורש: סוג מיוחד של משחק שיתופי. משחק בייסיאני משחק בו לשחקן לא ידועות פונקציות התועלת של השחקנים האחרים באופן מדויק, אלא רק כי לכל שחקן אחר יכולה להיות אחת מכמה פונקציות תועלת לפי התפלגות מסוימת. דילמת האסיר: דוגמה למשחק חד-שלבי שבו השחקנים מעוניינים לשתף פעולה אך מכיוון שאין לאף אחד מהם דרך לכפות שיתוף פעולה על האחר, בשיווי המשקל היחיד השחקנים אינם משתפים פעולה. דוגמה זו נוצרה בשנת 1950 על ידי מריל פלאד ומלווין דרשר מ"מכון ראנד" בארצות הברית. מודל הוטלינג: מודל מסביר התנהגות בסביבה מרובת סוחרים/מוצרים ומתאים גם לניתוח מצבים פוליטיים. מונחים במשחקים לא שיתופיים תכסיס (אסטרטגיה): פונקציה המתאימה לכל מצב במשחק דרך פעולה אחת מבין דרכי הפעולה האפשריות באותו מצב. תכסיס מעורב (אסטרטגיה מעורבת): התפלגות על אוסף התכסיסים האפשריים. תכסיס התנהגות (אסטרטגיית התנהגות): אסטרטגיה על משחקים בצורה רחבה שמהלכיה מוגרלים תוך כדי המשחק, על פי התפלגויות שנקבעו מראש. שליטה של אסטרטגיות: יחס בין אסטרטגיות. אסטרטגיה שולטת (חזק) על אסטרטגיה אחרת אם היא עדיפה עליה עבור השחקן ללא תלות בפעולות שאר השחקנים. אסטרטגיה שולטת: אסטרטגיה שטובה יותר מכל אסטרטגיה אחרת עבור השחקן בלי תלות בבחירת השחקנים האחרים. אסטרטגיה שלטת שולטת (חזק) על פני כל שאר האסטרטגיות. אסטרטגיה נשלטת: אסטרטגיה היא נשלטת אם קיימת לשחקן אסטרטגיה אחרת ששולטת עליה. מידה כנגד מידה: אסטרטגיה נפוצה שבצורתה הסלחנית מובילה לשיתוף פעולה, ליצירת חברה, ולשימורה בחברה. מטריצת תשלום: דרך לתיאור משחק בצורה תכסיסית בן שני שחקנים. המטריצה מציגה בכל תא את התשלומים שמתאימים לכל צירוף של תכסיסים. ערך של משחק סכום אפס לשני שחקנים: הסכום אותו מרוויח שחקן אחד והשני מפסיד כאשר שני השחקנים משחקים בצורה הטובה ביותר שהם יכולים. נקודת שיווי משקל נאש: בחירה של תכסיס לכל שחקן במשחק N שחקנים כך שלאף שחקן לא כדאי לשנות את בחירתו לבד. מכרז קומבינטורי מודל בתורת המשחקים לסוג של משחקים בהם מוכר מעוניין למכור מוצרים, והקונים מתעניינים בתת-קבוצות של קבוצת המוצרים. עקרון האדישות: עקרון המסייע למציאת שיווי משקל נאש במשחק בצורה אסטרטגית. מונחים במשחקים שיתופיים ליבה של משחק שיתופי: קבוצת פתרונות למשחק שיתופי שמבטיחות חלוקה יציבה של הרווחים מהמשחק בין המשתתפים בו. קואליציה: קבוצת שחקנים החלקית לקבוצת כל השחקנים. ערך שפלי: מושג פתרון למשחק שיתופי שכוחו בכך שהוא תמיד קיים ובדרישות האינטואיטיביות שהוא מקיים. וקטור תשלומים: וקטור ממשי בגודל מספר השחקנים, המכיל את הרווח שמקבל כל שחקן בחלוקת הרווחים הכללית של הקואליציה. פתרון - עבור משפחת משחקים בצורה קואליציונית מבנה קואליציוני: חלוקה מסוימת של קבוצת שחקנים N לקבוצות זרות שאינן ריקות ואיחודן הוא N. אם {1,2,3}=N, אז {(2,3),(1)}, {(3),(2),(1)}, {(1,2,3)}, {(3),(1,2)}, {(1,3),(2)} הם המבנים הקואליציוניים האפשריים. משפטים חשובים משפט צרמלו: משפט שהוכח על ידי ארנסט צרמלו, וקובע כי במשחק תורות סופי, בעל ידיעה שלמה וללא מזל, אחת מכמה אפשרויות בהכרח מתקיימת. משפט המינימקס: משפט שהוכח על ידי ג'ון פון נוימן, הקובע כי להרחבת העירוב של משחק של משחק סכום אפס לשני שחקנים שבו לכל שחקן יש מספר סופי של אסטרטגיות טהורות יש ערך. משפט נאש: משפט שהוכח על ידי ג'ון נאש וקובע כי לכל משחק בצורה אסטרטגית עם מספר סופי של שחקנים שבו לכל שחקן יש מספר סופי של אסטרטגיות טהורות קיימת לפחות נקודת שיווי משקל נאש אחת באסטרטגיות מעורבות. משפט שפלי-בונדרבה: משפט שהוכח בנפרד על ידי לויד שפלי ואולגה בונדרבה וקובע תנאי הכרחי ומספיק כדי שהליבה של משחק שיתופי לא תהיה ריקה. משפט שפלי-שוביק: משפט הקובע כי הליבה של משחק שוק תמיד אינה ריקה. משפט ספרג-גרונדי: משפט הקובע שכל משחק שוויוני אשר משוחק באופן נורמלי שקול לנים. פרדוקס ברס, הנקרא על שם המתמטיקאי הגרמני דיטריך ברס, הוא דוגמה למצב שבו הוספת קשת נוספת לרשת שבה הישויות הנעות בוחרות את מסלול הזרימה האופטימלי באופן אנוכי, יכולה לגרום לירידה בביצועים הממוצעים של הרשת (זאת כמובן על אף האינטואיציה שאומרת שיותר מסלולים תמיד יובילו לביצועים משופרים). * קטגוריה:מונחונים	2022-07-19T21:57:13
משחק שיתופי	בתורת המשחקים, משחק שיתופי הוא משחק שבו כל השחקנים מסוגלים לתקשר ביניהם ולהגיע להחלטות משותפות ולהסכמים הניתנים לאכיפה. בתורת המשחקים נהוגה חלוקה למשחקים שיתופיים ללא תשלומי צד ולמשחקים שיתופיים עם תשלומי צד. משחקים ללא תשלומי צד משחק שיתופי ללא תשלומי צד הוא רביעייה סדורה כך ש: א. הוא מרחב השחקנים המורכב מקבוצה לא ריקה של שחקנים וסיגמה-אלגברה עליה. אברי נקראים קואליציות. ב. הוא מרחב התוצאות המורכב מקבוצה לא ריקה של תוצאות ו- היא סיגמה-אלגברה עליה. ג. פונקציית בחירה, ומקיימת ומתאימה לכל קואליציה קבוצה כך שחברי הקואליציה יכולים לבחור אך ורק תוצאות . ד. יחס העדפה המתאים לכל שחקן יחס שלם רפלקסיבי טרנזיטיבי ומדיד , כאשר מסמן את סיגמת-אלגברה המכפלה. נוהגים לסמן . משחק שיתופי עם תשלומי צד משחק שיתופי עם תשלומי צד זו שלשה סדורה כך ש: א. היא קבוצה לא ריקה של שחקנים. ב. היא סיגמה-אלגברה על . אבריה נקראים "קואליציות". ג. היא פונקציית התשלום המתאימה לכל קואליציה שווי כאשר הוא חוג סדור, ומקיימת . נהוג לחשוב על פונקציית התשלום כפונקציה המתאימה לכל קואליציה את התשלום אותו יכולים חבריה להבטיח לעצמם כקבוצה על ידי שיתוף פעולה ביניהם. תשלומי הצד שבשם המשחק בא לציין את העובדה שכל קואליציה יכולה לחלק את הרווח שלה כרצונה. לא תמיד זה כך, בהתאם לסוג הרווח. ההבדל מן הגישה הלא-שיתופית גישה זו שונה מאוד מזו של משחקים סכום אפס, למשל. במקום שיהיה תיאור מפורט של המשחק והשתלשלותו, מותנה הרווח - 'התועלת' - רק בקואליציה הנוצרת. לרוב, העניין במשחקים שיתופיים מסוג זה הוא בדרך שבה יחלקו כל השחקנים את הרווח ביניהם במקרה שבו הקואליציה כוללת את כל השחקנים. צורת חלוקה זו היא הפתרון של משחק שיתופי שכזה. פותחו סוגים רבים של פתרונות. שניים מהם הם מושג הליבה של משחק שיתופי והערך של משחק שיתופי, שמקרה פרטי שלו (עבור משחק סופי) הוא ערך שפלי. ראו גם מונחים בתורת המשחקים משחק סדר משחק מיקוח משחק מנורמל קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:תורת המשחקים	2022-06-02T12:31:06
ליבה של משחק שיתופי	בתורת המשחקים, הליבה של משחק שיתופי היא קבוצה של חלוקות אפשריות של הרווח שמשיגה הקואליציה שכוללת את כל השחקנים, העונה על שתי דרישות: יעילות: הרווח מהמשחק מחולק כולו בין השחקנים, ללא עודף. סבירות קואליציונית: הרווח לכל קואליציה הוא לפחות הסכום אותו הייתה יכולה הקואליציה לקבל לו הייתה נפרדת מהקואליציה הכוללת את כל השחקנים. ניסוח פורמלי אם הוא משחק שיתופי עם n שחקנים, וקטור תשלומים (imputation) הוא וקטור המקיים: יעילות: . זה בא לציין שכל הרווח מתחלק בין השחקנים, ללא עודף. סבירות פרטית: לכל שחקן . זה בא לציין שלכל שחקן כדאי להצטרף לקואליציית כל השחקנים, כי בה הוא ירוויח לפחות את מה שהוא יכול להרוויח לבדו. קבוצת וקטורי התשלומים מסומנת ב-. וקטור תשלומים הוא בליבה אם הוא מקיים בנוסף: סבירות קואליציונית: לכל קואליציה . זה בא לציין שלכל קואליציה חלקית לקואליציה של כל השחקנים כדאי להשתתף בקואליציה של כל השחקנים, כי סך הרווחים שלהם בה יהיה גדול לפחות כמו זה שישיגו אם ילכו לבדם. לעיתים מסמנים . הליבה של המשחק מסומנת ב-. ליבה של משחק הוצאות במשחק הוצאות , הדרישות משתנות קמעה - תשלומי הצד משולמים על ידי השחקנים (ולא משולמים להם), ולכן כל שחקן רוצה למזער את הסכום שהוא צריך לשלם. לכן, אי השוויונים מתהפכים: סבירות פרטית: לכל שחקן . סבירות קואליציונית: לכל קואליציה . מאפיינים מאפיינים טופולוגיים לכל קואליציה , הקבוצה היא קבוצה סגורה וקמורה. הליבה היא חיתוך של קבוצות מהצורה הזו, ושל הקבוצה שגם היא סגורה וקמורה, ולכן גם הליבה היא קבוצה סגורה וקמורה. ניתן לראות כי מתכונות היעילות והסבירות הפרטית, נובע שלכל וקטור x בליבה, כל הקואורדינטות של x חסומות על ידי הערך , ולכן היא קבוצה קומפקטית. קיום וקטורים בליבה לא לכל משחק יש וקטור שעונה על הדרישות של הליבה, ועל כן לפעמים הליבה של המשחק ריקה, כפי שניתן לראות בדוגמה בהמשך. לעיתים יש וקטורים רבים שעונים על התנאים הללו. קיימים סוגים מסוימים של משחקים שיתופיים בהם ניתן להראות כי תמיד הליבה אינה ריקה, כגון משחק שוק או משחק קמור. תנאי כללי שהוא תנאי הכרחי ומספיק לאי-ריקות הליבה נוסח במשפט בונדרבה-שפלי. קווריאנטיות תחת שקילות אסטרטגית הליבה של משחק שיתופי היא קווריאנטית תחת שקילות אסטרטגית. כלומר, לכל ולכל מתקיים: כאשר הפונקציה מוגדרת ע"י לכל קואליציה . הוכחה יהי נתון משחק ויהיו ו. נגדיר משחק באופן הבא: לכל קואליציה . יש להוכיח כי . נוכיח כי כל אחד מהצדדים מוכל בשני. בשלב הראשון נראה כי . יהי . נראה כי , על ידי כך שנראה שהוא מקיים את דרישות היעילות והסבירות הפרטית. כיוון ש-, הוא מקיים: . לכל קואליציה . מהנתון הראשון נובע כלומר הוא וקטור יעיל במשחק . מהנתון השני נובע לכל קואליציה S, כלומר הוא סביר קואליציונית. מכאן ש-, ולכן . כדי להראות הכלה הפוכה מספיק לשים לב שלכל מתקיים לפי החלק הראשון מתקיים ,. על ידי העברת אגפים מתקבל . תכונת העקביות של הליבה נתבונן במשחק עם שלושה שחקנים : הווקטור נמצא בליבה. השחקנים החליטו לחלק את שווי הקואליציה הגדולה, 3, על פי וקטור זה ושחקן 3 עזב עם חלקו 0.5. כעת, שחקנים 1 ו-2 מסתכלים על החלוקה של 2.5 ותוהים האם החלוקה המקורית (לפני העזיבה של השחקן השלישי) טובה גם עכשו, אחרי העזיבה. ניתן להגדיר משחק חדש זה כמשחק המצומצם לפי דייוויס ומשלר. השחקנים יכולים להגדיר משחק בצורה קואליציונית שבו משתתפים רק 2 השחקנים שנשארו, זהו בעצם המשחק המצומצם, ולבדוק האם הפתרון במשחק הזה זהה לסכום שכל אחד מהם היה מקבל במשחק המקורי. אם הפתרון זהה לכל משחק בצורה קואליציונית ולכל קבוצה של שחקנים שתעזוב את המשחק, נאמר שמושג הפתרון מקיים את תכונת העקביות. ולאחר שהשחקנים יבחנו את המשחק המצומצם, שום קבוצה שלהם לא תהיה מעוניינת לסטות מהפתרון המקורי משום שאם יסטו לא ירוויחו מלהימצא בפתרון של המשחק המצומצם שכן יקבלו בדיוק אותו הסכום כמו בפתרון המקורי. הליבה מקיימת את תכונת העקביות. דוגמה משחק הכפפות במשחק עם שלושה שחקנים, לשחקן 1 יש כפפה ימנית, ולשחקנים 2,3 יש כפפה שמאלית (לכל אחד). קואליציה מנצחת אם יש לה זוג כפפות, כלומר על מנת שווקטור יהיה בליבה, יעילות דורשת וסבירות קבוצתית דורשת מפתרון מערכת האי-שוויונות נקבל , ולכן . מכאן שהליבה היא הקבוצה . משחק רוב עם ליבה ריקה יהי משחק רוב עם שלושה שחקנים, בו קואליציה היא מנצחת אם היא מכילה שני שחקנים לפחות, כלומר על מנת שווקטור יהיה בליבה, יעילות דורשת וסבירות קבוצתית דורשת, בין השאר: אם נסכום את שלושת אי השוויונים הללו נקבל וזה בסתירה ליעילות. מכאן שלא קיים וקטור המקיים את דרישות הליבה, ולכן היא ריקה. ראו גם מונחים בתורת המשחקים ליבה מזערית קטגוריה:תורת המשחקים	2019-02-17T22:44:18
תל שבע	שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\|צילום אוויר של תל שבע מכיוון דרום. בתחתית התמונה נחל באר שבע תֶּל שֶׁבַע (בערבית: تل السبع, תעתיק: תַל אֶ-סַּבֶּע) היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל, והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1984. היישוב ממוקם כשלושה קילומטר מזרחית לבאר שבע. תל שבע היום היא מהיישובים הגדולים והחשובים ביותר במגזר הבדואי. כלל תושביו של היישוב הבדואי תל שבע הם ערבים-מוסלמים. היסטוריה היישוב תל שבע הוקם בשנת 1968, כראשון היישובים הבדואים באזור הנגב. הקמת היישוב הייתה חלק מתוכנית להקמת שבעה יישובים באזור הנגב למען הבדואים בנגב והם: רהט, תל שבע, כסייפה, לקייה, חורה, שגב שלום וערערה בנגב. נתונים סטטיסטיים להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב: תל שבע כיום כיום מונה היישוב 23,374 תושבים כאשר כולם בני דת האסלאם. קרבת באר שבע משפיעה על היישוב בצורה חיובית כי תושביו יכולים להשתמש בתשתית והשירותים של העיר הגדולה - לצורכי לימודים, עבודה, רפואה וכו'. ניתן להגיע לתל שבע בשני קווי האוטובוס של חברת מטרופולין (תחבורה ציבורית) בקווים (10 ו-15) מהתחנה המרכזית בבאר שבע בתדירות של אחת לשעה. היישוב סובל מפשיעה רחבה ונקשר רבות לעבירות סמים וגביית דמי חסות. תעסוקה בתל שבע לא קיים אזור תעשייה, ורמת האבטלה בו גבוהה, ועל פי נתוני המוסד לביטוח לאומי מגיעה לכ-40%. רוב העובדים הם שכירים (כ-4,400) שרבים מהם עובדים בבאר שבע הסמוכה בתחומים שונים. כמו כן מציעים אזורי התעשייה בנאות חובב, חורה ורהט גם הם אופציות תעסוקתיות לתושבי תל שבע. משנת 2013 פועל בתל שבע מרכז הכוון תעסוקתי, שנקרא מרכז "ריאן", ומשימתו מתן סל שירותי תעסוקה ו תוכניות מיוחדות, ביסוס תשתית יישובית ואזורית המפתחת את תחום התעסוקה, וזאת באמצעות מרכזי התעסוקה הפרוסים ביישובי הבדואים בנגב ועוסקים בהכנה לעבודה ופיתוח קריירה בכלל זה רכישת מקצוע (כולל קורסי הכשרה מקצועית פרטני/קבוצתי ושוברים) וקידום להשמה איכותית, קידום יזמות עסקית, פיתוח כלכלי וליווי עסקים קטנים ובינוניים, הכוון לתעסוקה קריירה והשכלה לצעירים ולחיילים משוחררים, הכוונה תעסוקתית ממוקדת לאקדמאים (דגש על השמה בהיי-טק ופיננסים) ועוד. פרויקטים קהילתיים ויזמים ישנם מספר פרויקטים קהילתיים המציעים מקומות עבודה לתושבי תל שבע: קורס הכשרה בעיבוד טקסטיל, תפירה, וייצור בגדים - במשך השנתיים האחרונות, המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי הוביל יוזמה בשיתוף פעולה עם משרד התעשייה, המסחר והעבודה, בקרב הקהילה הבדואית בתל שבע, וסיפק ל-20 נשים בדואיות הכשרה מיוחדת. הפרויקט כלל הכשרה בתחום התעסוקה, הכשרה בניהול עסקים, עזרה בבניית עסק, והדרכה ממושכת. זה היה מיזם מוצלח מאוד - ארבע משתתפות הקימו עסק שיתופי לעיצוב וייצור אופנה לנשים מוסלמיות; 9 משתתפות הקימו מפעל תפירה, ואחרות התחילו לתפור בגדים באופן אינדיבידואלי מהבית. חברת "אסאלה - טבע המדבר" אשר הוקמה בידי שמונה בעלות מניות לאחר תהליך ארוך, במהלכו הן למדו להשתמש בידע מסורתי לייצור תמרוקים מצמחי המדבר. זה פרויקט עסקי המשלב הכשרה מקצועית השכלה ותנאים ביישוב ישנם מספר בתי ספר ביישוב, שלושה בתי - ספר תיכון - מקיף, שישה בתי ספר יסודיים וכארבעים וחמישה גנים (כולל טרום חובה). ביישוב ישנם סניפים של קופות החולים כללית ומאוחדת, ומתנ"סים עם חוגים ופעילויות. גלריה קישורים חיצוניים מינהל מקרקעי ישראל. בדואים, רקע הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:יישובים בדואיים בישראל קטגוריה:הנגב: יישובים קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1968	2024-05-04T18:21:14
ערך שפלי	בתורת המשחקים, ערך שֵׁפְּלִי הוא אחד הפתרונות למשחקים בצורת פונקציה קואליציונית. הפתרון פותח על ידי לוֹיְד שֵׁפְּלִי בשנת 1953 ונקרא על שמו. קבוצת שחקנים (קואליציה), משתפת פעולה ומרויחה סכום מסוים מעצם שיתוף הפעולה. מאחר שחלק מהשחקנים תרמו יותר לקואליציה מאשר שחקנים אחרים או שהיה ברשותם יותר כוח מיקוח נרצה לדעת איזו חלוקה של הרווחים תהיה "הוגנת" במשחק. ניתן לנסח את הבעיה בצורה מעט שונה, כמה כל שחקן חשוב לקואליציה ומה התגמול שהוא אמור לצפות לקבל. כמובן שהחלוקה צריכה להתחשב בגודל התרומה של כל שחקן לשווי הקואליציה. ערך שפלי עוסק בבעיית חלוקת התשלום ומספק אפשרות אחת לפתרון בעיה זו. מטרתו של ערך שפלי היא לאמוד את ערכו של כל שחקן במשחק כדי שחלוקת התשלום לשחקן תתבצע בצורה "הוגנת" בהתאם לערכו. אם לבעיה קיים פתרון "הוגן", כלומר פתרון מוסכם לחלוקת הסכום בין השחקנים, נחסך הצורך במיקוח בין השחקנים. ערך שפלי של שחקן מסוים הוא ממוצע התרומות שלו לשווי הקואליציה על פני כל הסדרים האפשריים. לכל משחק שיתופי ערך שפלי מציע חלוקת תשלום אחת בלבד לשחקנים בקואליציות. כמו בכל השאלות מסוג זה, התשובה תלויה בהגדרה ל'הגינות'. שפלי הציע ארבעה קריטריונים: יעילות: התועלת היא המקסימלית אותה ניתן להשיג. בנוסף, התועלת מחולקת כולה בין השחקנים, ללא בזבוז. אקסיומת שחקן האפס: שחקן שאינו יכול לשפר את רווחיותה של אף קבוצה, אינו ראוי לקבל כל תמורה. סימטריות: שני שחקנים שתרומתם שווה לכל קואליציה, יזכו באותה תמורה. אדיטיביות: כאשר מחברים שני מקורות הכנסה המבוססים על אותה קבוצת שחקנים, אפשר לחשב את חלוקת הרווחים לכל מקור הכנסה בנפרד. משפט שפלי מוכיח שמערכת הקריטריונים תמיד ניתנת לסיפוק ומכתיבה אפשרות אחת ויחידה לחלק את התשלומים בין השחקנים. ניסוח פורמלי משחק שיתופי מוגדר על ידי זוג סדור (N,v), כאשר N היא קבוצת השחקנים ו- היא פונקציה קואליציונית - פונקציה חיובית , המתאימה לכל קואליציה את התועלת הקבוצתית, ועונה על שתי הדרישות הבאות: - הקואליציה הריקה אינה מרוויחה דבר. לכל שתי קבוצות זרות S ו- T, , כלומר, שיתוף פעולה בין קבוצות לעולם אינו מקטין את הרווח המשותף של שתי הקבוצות. נסמן ב- את קבוצת פונקציות התועלת על קבוצת השחקנים N. שני שחקנים יקראו חילופיים ב- אם לכל מתקיים . שחקן יקרא שחקן אפס ב- אם לכל מתקיים . פתרון הוא פונקציה המתאימה לכל משחק בצורה קואליציונית וקטור ב- . הגודל נקרא הערך של שחקן במשחק לפי הפתרון . את שלוש הדרישות הראשונות להוגנות שהזכרנו בפתיח לערך אפשר לנסח באופן הבא: יעילות: לכל פונקציית תועלת מתקיים . אקסיומת שחקן האפס: לכל פונקציית תועלת ולכל שחקן אפס ב- מתקיים ש- . סימטריות: לכל פונקציית תועלת ולכל שני שחקנים שחילופיים ב- מתקיים . בנוסף לדרישות אלה, ההעתקה המתאימה לכל פונקציית תועלת את פונקציית החלוקה , צריכה להיות אדיטיבית, כלומר: לכל שתי פונקציות רווח מתקיים . מדרישה זו נובע שההעתקה היא ליניארית ממרחב פונקציות התועלת (שממדו ) למרחב וקטורי התשלומים (שממדו n). הגדרת ערך שפלי כאמור, משפט שפלי מוכיח כי תחת הקריטריונים של הוגנות שהוגדרו קיימת חלוקה הוגנת יחידה. אם נתון סדר מלא של השחקנים (ראשון, שני וכו'), התועלת שמביא השחקן ה-i היא ההפרש . ערך שפלי, שהוא החלוקה ההוגנת היחידה, מקצה לשחקן i את התועלת הממוצעת שהוא מביא. כלומר, כאשר R הוא תמורה של השחקנים, הסכום רץ על כל התמורות האפשריות (קיימות !n כאלה) ו- היא קבוצת כל השחקנים שמקדימים את i ביחס הסדר R. לדוגמה, נניח שמפלגות בגדלים שונים צריכות להרכיב קואליציה שיש בה רוב בכנסת בגודל נתון. ערך הקואליציה הוא 1 אם יש בה רוב, ו-0 אחרת. במקרה כזה, ערך שפלי של מפלגה x שווה לסיכוי שכאשר מסדרים את המפלגות באקראי ומצרפים אותן בזו אחר זו לפי הסדר שהתקבל, המפלגה x תהיה זו שבזכותה התקבל רוב. נוסחה שקולה עבור כל יחס סדר כזה R, אנו למעשה מתייחסים רק לקואליציה , ולא ליחס הסדר בין האיברים שבה. לכן, לכל קואליציה , ניתן לאגד את אוסף כל יחסי הסדר R עבורם יחדיו. מספר יחסי הסדר עבורם הוא , ולכן ערך שפלי מתקבל על ידי הנוסחה השקולה: במקרים רבים, נוסחה זו קלה יותר לחישוב מהנוסחה הראשונה. אפיון נוסף לערך שפלי: עקרון השוליות האפיון של ערך שפלי משתמש בעיקרון האדיטיביות. לא תמיד המוטיבציה של עיקרון זה משכנעת ולכן הוצע אפיון נוסף, המבוסס על עקרון השוליות, לערך שפלי שאינו משתמש בעיקרון זה. נאמר כי מושג פתרון מקיים את עקרון השוליות אם לכל שני משחקים ו- עם אותה קבוצת שחקנים ולכל שחקן i מתקיים התנאי הבא: אם לכל קואליציה של , אז הקואורדינטה ה-i של הפתרון עבור המשחק שווה לקואורדינטה ה-i של הפתרון עבור המשחק . עיקרון זה גורס כי הערך של השחקן תלוי אך ורק בתרומתו השולית לכל קואליציה שאליה הוא מצטרף, ואינו תלוי בתרומת שאר השחקנים לקואליציות השונות. משפט יאנג קובע כי ערך שפלי הוא מושג הפתרון הנקודתי היחיד המקיים את עקרונות היעילות, הסימטריה והשוליות. ראו גם עקרון ההערכה של דוביי. עקביות הערך של שפלי עבור הליבה הוגדר מושג המשחק המצומצם לפי דייוויס ומשלר, וידוע כי הליבה מקיימת את תכונת העקביות: אם היא נקודה בליבה של משחק אז לכל משחק מצומצם הווקטורהוא נקודה בליבה של המשחק . תכונה דומה מתקיימת גם עבור הערך של שפלי, אלא שהגדרת המשחק המצומצם שונה, והיא ניתנה על ידי סרג'יו הרט ואנדרו מס-כולל . יתר על כן, תכונת המשחק המצומצם יכולה לשמש לאפיון אקסיומטי לערך שפלי, בדיוק כשם שהיא משמשת לאפיון אקסיומטי של הגרעינון. לשני מושגי הפתרון הנקודתיים ישנה אותה מערכת אקסיומות מאפיינת, ורק הגדרת המשחק המצומצם שונה. לכן, כשבאים לבחור באחד ממושגי הפתרון, כדאי לבדוק איזה משחק מצומצם מתאים יותר בסיטואציה הנידונה. דוגמאות משחק הכפפה משחק הכפפה הוא משחק שיתופי שבו לשחקנים יש כפפה ימנית או שמאלית והמטרה של השחקנים היא לסדר זוג כפפות עם השחקנים האחרים. בדוגמה שלנו: כאשר לשחקנים 1 ו-2 יש כפפה ימנית ולשחקן 3 יש כפפה שמאלית. פונקציית התועלת למשחק זה היא: נחשב את ערך שפלי לשחקן 1. נרשום בטבלה את ערך הביטוי לכל יחס סדר R: . משיקולי סימטריה נקבל כי גם :, ומכך שערך שפלי מקיים יעילות נקבל כי: . ובכך חישבנו את ערך שפלי של משחק הכפפה. בניית קואליציה בפרלמנט במדינה מסוימת יש בפרלמנט 27 חברים. 11 מפלגות התמודדו בבחירות. נסמן את קבוצת המפלגות ב. לאחר הבחירות התקבלה חלוקת המנדטים הבאה בפרלמנט: מפלגות 1 ו-2 קיבלו 9 מנדטים כל אחת. מפלגות 3-11 קיבלו מנדט אחד כל אחת. כדי להעביר הצעת חוק צריך רוב (לפחות 14 חברים בפרלמנט). נניח כי כל החברים באותה מפלגה מצביעים באותו אופן. נגדיר את פונקציית התועלת של קבוצת מפלגות כ אם המפלגות ב- כוללות לפחות 14 חברי פרלמנט ו אחרת. נחשב את ערך שפלי עבור המפלגה 3 (ומסימטריה זה יהיה אותו ערך למפלגות 3-11). ברור מהגדרת פונקציית התועלת שהביטוי יכול לקבל רק את הערכים 0 או 1. הוא יקבל את הערך 1 רק כאשר וגם , וזה מתקיים רק כאשר ביחס הסדר R מופיעות לפני המפלגה 3 מפלגה אחת גדולה (1 או 2) ו-4 מפלגות קטנות (מפלגות 4-11). ביחסי הסדר שמקיימים זאת יש 2 מפלגות גדולות שיכולות להופיע לפני מפלגה 3, כל אחת מהן יכולה להיות ב-5 מקומות שונים, והמפלגות הקטנות יכולות להסתדר ב- !8 סידורים שונים במקומות שנותרו. בסה"כ נקבל כי: מיעילות ערך שפלי וסימטריה של המפלגות 1,2 נקבל כי: . מהחישוב שעשינו עולה כי הכוח של כל המפלגות הקטנות ביחד הוא , אך מספר המנדטים שלהם שווה למספר המנדטים של מפלגה גדולה. מכאן נוכל להסיק כי אם מפלגה גדולה מתפצלת לכמה מפלגות קטנות אז הכוח הפרלמנטרי שלה עולה. ראו גם מונחים בתורת המשחקים משפט יאנג מדד הכוח של שפלי ושוביק לקריאה נוספת הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:תורת המשחקים	2023-10-24T06:27:39
שדה (חקלאות)	שמאל\|300px\|ממוזער\|שדה לפתית בפולין שמאל\|ממוזער\|230px\|שדה למרגלות הרי נפתלי, חלק מעמק החולה ממוזער\|שמאל\|230px\|קציר בשדה חיטים ממוזער\|שמאל\|230px\|קומביין תבואות בקציר סויה שדה הוא שטח קרקע המשמש לגידולים חקלאיים נמוכים שאינם עצים. נהוג להבחין בין שני סוגים עיקריים: שדה בעל, ושדה שלחין. מִקְשָׁה הוא שדה בו מגדלים דלועיים כמו אבטיחים, מלונים, קישואים או מלפפונים. בתקופת הקיץ מבשילים יבולי השדה, בעיקר הדגנים. תהליך ניתוק היבול מהאדמה מכונה קציר. את התבואה מאחסנים במהלך הקציר במבנה בשטח השדה או סמוך אליו הנקרא אסם. לאחר עונת הקציר, מובילים את היבול מהשדה לעיבוד נוסף או לשימוש מיידי, תהליך המכונה אסיף. המילה 'שדה' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה. השדה ביהדות על פי ההלכה בעלי השדות בארץ ישראל מחויבים במתנות עניים. כלומר, עליהם להשאיר חלק מהיבול לעניים, לאלמנות, ליתומים ולגרים. המתנות לעניים כוללות: לקט – השיבולים הנופלות לארץ בזמן הקצירה (). שכחה – עומר שנשכח בשדה (). פאה – התבואה בשולי השדה (). ראו גם חקלאות חווה חקלאית גידולי שדה (גד"ש) מטע חקלאות אורגנית קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:חקלאות	2024-07-31T17:00:27
אסון השייטת	שמאל\|ממוזער\|250px\|מראה כללי של האנדרטה בשבי ציון ללוחמי השייטת שנפלו באנצרייה שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטת שייטת 13 בחוף ראשון לציון שמאל\|ממוזער\|250px\|שלט על שייטת 13 בחוף ראשון לציון ממוזער\|250px\|אנדרטה תת-ימית לחללי אסון השייטת מול חוף שבי ציון ממוזער\|250px\|אנדרטת חללי אסון השייטת מבט מקרוב "אסון השייטת" הוא הכינוי הנפוץ לקרב שהתחולל בלבנון בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997 (ג' באלול ה'תשנ"ז), במסגרת מבצע "שירת הצפצפה" של שייטת 13 של חיל הים הישראלי. בקרב נהרגו 11 מלוחמי השייטת ורופא מכוח החילוץ, נפצעו ארבעה, ונותרה בשטח גופתו של לוחם מהשייטת. זהו האירוע הקשה ביותר בתולדות השייטת. תיאור האירוע בתחילה תוכננו שני מבצעים במקביל: סיירת גולני קיבלה יעד בכפר אל-כפור ושייטת 13 בכפר אנצאריה. התכנון הראשון היה להנחית את הכוחות באותו הלילה, אך בהמשך הוחלט לבצע שני מבצעים נפרדים במועדים שונים מחשש לבעיית שני כוחות לא אורגניים באותו אזור. הפשיטה של סיירת גולני, מבצע טרף קל, הושלמה בהצלחה. הפשיטה של השייטת התבצעה חודש בדיוק לאחר מכן. בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997 יצא כוח שמנה 16 לוחמים: 4 פושטים, 4 לוחמי טרור ו-8 משיטי סירות, בפיקודו של סגן-אלוף למבצע פשיטה חשאי בלבנון. משימתו הייתה להניח מארב של מטענים נגד בכיר בארגון אמל בסמוך לעיירת החוף אנצאריה. הכוח הושט בסטי"ל, לאחר מכן התקדם בסירות גומי למרחק של 800–1,000 מטר מהחוף, ולאחר שחייה הגיע לחוף בין צור לצידון (לקראת השעה 21:00), כשלפניו תנועה רגלית של כ-3 ק"מ וחצי. במהלך התנועה נפגע הכוח ממספר מטעני צד. פיצוץ המטען התרחש מייד לאחר שהכוח הקדמי, שמנה 5 לוחמים בהובלת סרן רוני פולט, חצה צומת דרכים בין שני שטחי פרדס, במקום שכונה ברשת הקשר הישראלית מפגש ציר "דרך הערבה" ו"צומת אלנבי". הפיצוץ גרם לנתק בין הכוח הקדמי לכוח העיקרי – 11 הלוחמים שנותרו מאחור. לדברי הלוחמים ששרדו, מייד לאחר שהופעל המטען החלו יריות לעבר הכוח הקדמי וקריאות בערבית – עדות שחיזקה את הטענה שמדובר היה במארב מתוכנן. הלוחמים השיבו אש תוך שימוש באמצעים לראיית לילה. במהלך הקרב התפוצץ גם מטען שנשא הכוח האחורי. 11 לוחמים נהרגו, בהם מפקד הכוח סא"ל קורקין. ארבעה נפצעו, בהם אחד מהכוח האחורי והנותרים – מהכוח הקדמי. הקשר, סער ישראלי, יחד עם שלומי ספורטה ואלי אספנדי שכבו בנקודה אחת והשיבו ירי. סער, שהיה קשר הכוח, העביר דיווח בקשר על אודות מיקום הכוח ומצב הלוחמים, והזעיק את כוח החילוץ. במהלך ההמתנה לחילוץ צפה שלומי ספורטה, שהיה הנווט של הכוח, באמצעות הציוד התרמי לכיוון הפרדס וראה את אחד ממניחי המטענים נסוג. הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, עודכן והגיע למוצב הפיקוד העליון בקריה, ומשם ניהל את אופן החילוץ. בין היתר העמיד הרמטכ"ל בכוננות כוח תגבורת מיחידת אגוז. כוח החילוץ הראשון, שמנה 12 לוחמים בפיקודו של סגן בועז, נחת במקום בשעה 00:30 והחל בפינוי ההרוגים והפצועים. במהלך הפינוי חלף רכב בסמוך לכוח ולאחר קרב יריות נגדו, נהרג הרופא שנלווה לכוח, סרן ד"ר . למרות לחץ מצד הדרג הפיקודי הבכיר של חיל האוויר הישראלי בקריה לסיים את האירוע בהקדם, המשיך כוח החילוץ בחיפושים. הירי מכיוון הכפרים התגבר, ולאחר שפצצת מרגמה נחתה מטרים ספורים ממסוק החילוץ, נדרש המסוק להמריא בטרם אותרו שני לוחמים. בשעה שמסוק החילוץ טס לעבר בית חולים נהריה לטיפול בפצועים, כוח החילוץ יחד עם פולט נותרו בשטח בהחלטת מפקד כוח החילוץ, על מנת לאתר את הלוחמים הנעדרים. במהלך החיפוש הצליחו לאתר ולחלץ את גופתו של . לפנות בוקר הורה הרמטכ"ל ליפקין-שחק לכוח החילוץ להתפנות מהשטח, ובסביבות השעה 04:30 נחת מסוק ופינה את הלוחמים. גופתו של אחד ההרוגים, רב-סמל , נותרה בשטח, והוחזרה לישראל ביוני 1998 יחד עם חלקי גופות של חיילים נוספים שנהרגו בפעולה. עסקת החזרת חלקי גופתו של איתמר איליה התאפשרה לאחר מבצע נוף פראי, בו הרגו לוחמי יחידת אגוז בקרב את האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה. גופתו, יחד עם גופותיהם של לוחמי חזבאללה אחרים, הוחזרה ללבנון בתמורה לחלקי גופתו של לוחם שייטת 13 איתמר איליה. מוביל צוות החילוץ מיחידה 669, סגן דניאל גוטמן, זכה לצל"ש מפקד חיל האוויר על פועלו. חללי האסון סא"ל יוסי קורקין, סרן ד"ר מאהר דגש, רס"ל איתמר איליה, סרן צבי גרוסמן, סרן רם לוינס, סמ"ר יניב שמיאל, סמ"ר גל רודובסקי, רס"ל רז טבי, סמ"ר גיא גולן, רס"ל אריה אברמזון, רס"ל יוחנן הילברג, רס"ן ד"ר צחי בנטוב. בעקבות האסון בעקבות כישלון המבצע הוקמו שתי ועדות חקירה שקבעו שהמארב היה מתוכנן מראש. בראשן עמדו תת-אלוף (מיל') גדי זהר, תת-אלוף (מיל') גיורא זורע, שניסו להסביר מה גרם לפיצוץ – מארב של כוח עוין או תאונה, ובהנחה שהיה מדובר בכוח עוין, האם וכיצד הושג המודיעין על הפעולה. במסקנות הוועדה נקבע, לפי כמות הפיצוצים וממצאים על סמך הֶרְכֵּב המטענים שהתפוצצו, כי באירוע הייתה מעורבות של מטען זר; המטענים שנשא הכוח היו תקניים, ולא הכילו רכיבים דומים לאלה אשר גרמו לרוב המכריע של הפציעות אצל לוחמי הכוח; ישנה "סבירות בלתי מבוטלת" כי האירוע במהותו היה פעילות מבצעית יזומה מבעוד מועד של חזבאללה, ולא מארב אקראי שהתמקם בשטח, וזאת על רקע חשש של ארגוני המחבלים מפני פעילות צהל"ית צפויה על-פי ניתוח של הערכת מצב. הוועדה הוקמה בשביל להשלים את עבודתה של ועדת אופיר בתחומי המודיעין והחבלה. במסקנות הוועדה נאמר כי אם השידורים הגלויים של גיחות המזל"ט נקלטו, אפילו בחלקם, על ידי החזבאללה, היה בכך כדי לחשוף באופן מובהק את מתווה הפעולה של השייטת. הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק לא קיבל את מסקנות ועדת זהר, וכך נותר דו"ח ועדת אופיר – הקובע שמדובר היה במארב אקראי – כמסקנה הרשמית שאין עליה עוררין. ועדת חקירה של צה"ל, בראשות אלוף גבי אופיר, הסיקה שהכוח נתקל במארב אקראי, שהיה חלק מרשת של מארבים שהונחו באזורים שונים בלבנון. תת-אלוף משה תמיר, מפקד יחידת אגוז באותה עת, תיאר בספרו את התחושות הקשות שחווה בעקבות אסון השייטת וגרס כי האסון התרחש בשל מידע מוקדם על הפעולה המתוכננת שהגיע לחזבאללה, אשר ביצע מארב מתוכנן ללוחמי השייטת. ב-31 באוגוסט 2007 נטען בתחקיר "מעריב" כי מזל"ט צה"לי ששידר לישראל במשך יותר משבועיים לפני הפעולה תמונות מהשטח בערוץ לא מוצפן הוא שגרם לחשיפת המבצע המתוכנן. באוגוסט 2010 טען חסן נסראללה כי ארגונו אכן קלט את שידורי המזל"ט והציב מספר מארבים ששהו בשטח מספר שבועות, עד שהגיע כוח השייטת ועלה על אחד המארבים. בתחילה הכחיש דובר צה"ל טענה זו, אך לאחר שהתברר שהתצלומים שהציג נסראללה מקוריים, וכי ישנה סבירות גבוהה שהיה זה מארב מתוכנן, שינה צה"ל את עמדתו, ומפקד חיל הים, אלי מרום, הודיע על כך למשפחות השכולות. לאחר גילויו של נסראללה, פנו המשפחות השכולות לצה"ל בבקשה לחשוף את חומרי ועדת החקירה. צה"ל איפשר לדני יתום לשמש כנציג המשפחות, ובנובמבר 2012 הוצגו ממצאים חדשים על אסון השייטת בתוכנית טלוויזיה ששודרה בערוץ 1. על פי הממצאים, צה"ל הודה שארגון חזבאללה הצליח במאמצי המודיעין שלו וידע על המבצע מראש. כמו כן נחשף שלוחמי השייטת נשאו על גבם מטעני חבלה שנועדו לחסל יעד בלבנון. הערוץ דיווח כי שלושה סוגים שונים של חומרי נפץ הביאו למותם של הלוחמים: חומרי נפץ של חזבאללה ועוד שני סוגים של חומרי נפץ שנישאו על ידי חיילי השייטת. קצין שבדק את הגופות מצא כי סוג הרסיסים שנמצא בגופות לא דומה לחומרי הנפץ הנמצאים בשימוש על ידי צה"ל, ולכן מדובר בחומר נפץ של חזבאללה, או "חומר נפץ ישראלי לא שגרתי, המשמש למטרות מבצעיות". הדו"ח מעלה השערה לפיה תוכנן שימוש בשני חומרי נפץ שונים, כדי לגרום לחיסול להיראות כחלק מהסכסוך הפנימי בלבנון. עורך הדין של המשפחות ציין כי ארבע ועדות חקירה חקרו את התקרית, וכל אחת מהן הגיעה למסקנות שונות. ממסקנות הוועדות לא ברור אם התקרית הייתה תאונה או מלכודת מתוכננת, ולא ברור אם חזבאללה קיבל מידע מוקדם על הפעולה. דני יתום גינה את האופן שבו טופלו האירועים, ואמר: "עד היום לא נערכה חקירה ראויה, מה שמסביר מדוע כל ועדה הגיעה למסקנות שונות." אירוע זה, כמו גם אסון המסוקים שאירע בפברואר אותה השנה, היה אחד האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לצאת מרצועת הביטחון שבדרום לבנון. לחץ זה הוביל לפינוי כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בחודש מאי 2000. משה רודובסקי, אביו של חלל השייטת גל רודובסקי, עתר לבג"ץ בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אסון השייטת, אך עתירתו נדחתה. ב-14 באפריל 2013 הוצג בערוץ 10 סרטון שבו נראים חיילי השייטת רגע לפני היציאה למבצע האחרון. ב-4 באפריל 2017 הוצג סיפור האירוע מפי חמשת הלוחמים ששרדו בראיון מול עמרי אסנהיים, בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין בערוץ 2. בין היתר נטען בסרט כי בעקבות הצלחת הפשיטה המוקדמת של סיירת גולני הוגברה רמת הכוננות בקרב החזבאללה. בתגובה לשידור, פרסם העיתונאי רן אדליסט תחקיר לפיו האסון אירע מכשל במטעני הנפץ שנשאו הלוחמים במבצע ולא בעקבות מארב חזבאללה כפי שתואר בתוכנית. על פי התחקיר שלו, מטעני הנפץ סבלו מתקלה עוד במבצעים קודמים, והובע ספק כלפי עדויות החיילים בדבר היתקלות וירי אויב באירוע. בשנת 2022 יצא הסרט "דפיקה בדלת", אותו יצרו אוהד מילשטיין ואיה איליה, אחותו של רב-סמל איתמר איליה, שנהרג באסון. הסרט מספר על ההתמודדות של משפחתו של איתמר איליה אחרי נפילתו, לצד סיפורם של "המודיעים" - הקצינים המודיעים למשפחות השכולות על מות יקירהם, ולצד סיפורן של קצינות הנפגעים המלוות את המשפחות. ב-20 בספטמבר 2024, הודיע שר הביטחון יואב גלנט כי בכירי חיזבאללה אבראהים עקיל ואחמד והבי שפיקדו על המארב באסון השייטת חוסלו ברובע הדאחייה בביירות. הנצחה לזכר הנופלים הוקמה אנדרטה בחוף שבי ציון. האנדרטה בנויה מ-12 טבלאות של סלע כורכר קשה שהובאו ממלטה. הטבלאות נשענות זו על זו ונוטות צפונה לעבר לבנון, לשם יצאו הלוחמים. במקום נמצא גם סלע ועליו לוח ברונזה עליו מוטבעים שמות הנופלים. הסטי"ל מדגם סער 4, אח"י כידון, הוטבע בשנת 1999 מול חוף שבי ציון ומשמש אתר צלילה להנצחת זכרם של 12 לוחמי שייטת 13. לחרטום הסטי"ל הוצמדו 12 כיסאות, כמספר לוחמי השייטת שנספו. שמות הלוחמים חרוטים על כיסאות אלו. יוזמת הקמת האנדרטה בחוף שבי ציון והטבעת אח"י כידון בים הייתה מיכל לוינס, אימו של סרן רם לוינס. בשנת 2008, עקב התפוררות ושחיקת האנדרטה האחרונה, הוקמה אנדרטה נוספת של סמל העטלף, אשר מזוהה מאוד עם היחידה, עשוי מבטון ועליו מסודרים כיסאות בחצי גורן. אנדרטה נוספת הוקמה לזכרו של סמ"ר גל רודובסקי בהרצליה על ידי הפסל יוסי בראל, ביוזמת חבריו לתיכון. האנדרטה ממוקמת מול בית הספר העממי ויצמן שבו למד גל. אנדרטה נוספת הוקמה בטיילת שבחוף הים של ראשון לציון, ביוזמתו של תושב העיר נחשון טבי, שבנו רז טבי נמנה עם חללי האסון. האנדרטה בנויה מתריסר עמודי פלדה עומדים עם שמות הנופלים היוצרים את הסמל מגן דוד. בנוסף לאנדרטה שונה שם הטיילת מ"טיילת ראשון לציון" ל"טיילת שייטת 13". שמאל\|ממוזער\|250px\|הוריו של יוחנן הילברג בחנוכת בית הכנסת לזכרו בבית היתומים חב"ד אודסה חברו לשייטת של הלוחם , שנמנה עם חללי האסון – איש העסקים אריה שוורץ, הנציח את זכרו בהקמת שלושה בתי כנסת באוקראינה – בערים קייב, אודסה ואוז'גורוד. כמו כן, בגוש קטיף, שבו התגורר הילברג, הונהג "מרוץ לפיד" לזכרו. משפחות החללים תרמו ספר תורה להנצחתם לבית הכנסת בכפר הנופש של האגודה למען החייל בגבעת אולגה. הזמר והמלחין ידן כהן הלחין והקליט שיר לזכר חברו של אחיו, הלוחם , שנפל באסון. מילותיו של השיר הן מספר ישעיהו . לזכרו של רס"ל איתמר איליה הוקם מצפור בגבעת גורני אשר צופה אל נחל צאלים במדבר יהודה. לזכרו של מפקד הכוח, יוסי קורקין, מוקדשת שבת להנצחתו בפנימיית מבואות ים, שביישוב שהתגורר בו, מכמורת. במסגרת השבת מתבצע משט לזכרו. משנת 1998 מתקיימת אחת לשנה, תחרות שחייה על שם סמ"ר גל רודובסקי, בבריכת פארק המים ברעות, בהשתתפות אגודות השחייה המובילות בישראל. מילדותו ועד גיוסו לצה"ל היה גל שחיין מצטיין בקבוצות בני הרצליה וקרית אונו ותחרות זו מנציחה את דרכו כפי שאמר – "לא פורש". לזכרו של יניב שמיאל מוצבת אנדרטה בצומת קריית חיים, השכונה בה נולד וגדל. לזכרו של רז טבי הוקם מצפה הצופה לים התיכון ביישוב חריש, עיר מגוריהם של הוריו, בספטמבר 2019. לזכרו של הוקם "גן צבי גרוסמן" בשכונת מגוריו, תל חיים בתל אביב, ובו אנדרטה לזכרו. כמו כן מתקיים בחנוכה מדי שנה בבית הספר אורט סינגאלובסקי בו למד גרוסמן מרוץ לפיד על שמו בהשתתפות לוחמי השייטת ותלמידים משכבה י"ב. לקריאה נוספת איתי אילנאי, "669 – סיפורה של יחידה מיוחדת", כנרת זמורה-ביתן, 2014. משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005. עמית וולפוביץ ואחרים, שירת הצפצפה, אח"י פלברה אגדות שקרו באמת, הוצאת בית החובל 2020, עמ' 296–302. קישורים חיצוניים אורי בר, אנשי הדממה הנצחת נופלי אסון השייטת באחי כידון מתחת למים, "בין גלים" גיליון 1 אוקטובר 2001 עמ' 78. וידאו מחדשות ערוץ 10: ריאיון עם הלוחם היחיד שלא נפגע, והקלטות מרשת הקשר אסון השייטת, 13 שנים אחרי, (סרטו של גדי סוקניק), 30 בדצמבר 2010, ערוץ 10 אלי גליקמן, מפקד השייטת בעת המבצע, בריאיון לניב רסקין, גלי צה"ל, אוחזר ב-8 במאי 2014 עמרי אסנהיים, לילה אחד באנצריה, עובדה, 05.04.2017 הערות שוליים קטגוריה:1997 בישראל קטגוריה:מבצעי צה"ל בדרום לבנון קטגוריה:פעולות שייטת 13 קטגוריה:פשיטות צה"ל בלבנון קטגוריה:הים התיכון: היסטוריה צבאית קטגוריה:מארבים קטגוריה:מחוז דרום לבנון	2024-09-29T08:18:35
קווידיץ'	ממוזער\|250px\|דמויותיהם של הארי פוטר (משמאל) ושל דראקו מאלפוי (מימין) לבושים בחליפות קווידיץ', מתוך הסרט "הארי פוטר וחדר הסודות" קווידיץ' (באנגלית: Quidditch) הוא משחק כדור בדיוני, המופיע בסדרת הספרים "הארי פוטר". מטרת המשחק היא להשיג את מירב הנקודות. השגת נקודות מתבצעת על ידי הכנסת "גולים" (העברת כדור המשחק דרך חישוק מסוים) ועל ידי תפיסת הסניץ' - כדור קטן בגודל אגוז מלך וקשה לתפיסה, שעף במהירות ברחבי המגרש. קווידיץ' משוחק באוויר על מטאטאים, והוא מזכיר במספר מובנים את משחקי הכדור כדורגל, כדורסל ופולו. הקווידיץ' פופולרי באירופה, באוסטרליה, באסיה ובניו זילנד. הערך מבוסס ברובו על סדרת הספרים והספר "קווידיץ בראי הדורות". חוקים משחק הקווידיץ' משוחק באוויר על גבי מטאטאים. למרות היותו משוחק באוויר, מגרש המשחק תחום ויש לו גבולות מסוימים. מגרש המשחק הוא אליפטי וגדול, ובו יש שישה עמודים כשחישוק בראשם - שלושה בכל צד. הם מהווים את ה"שער" של כל קבוצה, ודרכם צריכה הקבוצה היריבה להעביר את כדור המשחק, הקוּאפל. ממוזער\|כדור הקואפל ממוזער\|מרכז\|500px\|מגרש קווידיץ' - בכל צד יש שלושה חישוקים, ויציעי צופים מקיפים את המגרש כדורי המשחק ממוזער\|כדורי קווידיץ' המוצגים ב"עולם הכישוף" באולפני אוניברסל הוליווד, קליפורניה, ארצות הברית.במרכז, הקואפל בצבע אדום. משני צדדיו, שני מרביצנים כסופים. התא הפתוח שמעליהם אמור להכיל את הסניץ' המוזהב אולם התא ריק. ממוזער\|הסניץ' המוזהב במשחק הקווידיץ' משמשים ארבעה כדורים מכושפים: קואפל – כדור אדום בגודל כדור כדורגל, עשוי עור, אשר מוסיף 10 נקודות כאשר קולעים אותו לחישוק הקבוצה היריבה, קוטרו 30 סנטימטרים. מרביצנים – שני כדורי ברזל, מעט יותר גדולים מכדור טניס, אשר נועדו להפריע לשחקנים ולהפיל כמה שיותר שחקנים מהמטאטאים ופגיעתם בשחקן כואבת מאוד, קוטרם 25 סנטימטרים. הסניץ' המוזהב – כדור קטן ומכונף בגודל אגוז מלך, בצבע זהב אשר לכידתו מתבצעת על ידי המחפש ומעניקה 150 נקודות לקבוצה ומשום כך לרוב לכידתו מביאה ניצחון. כאשר לוכדים אותו תם המשחק. שחקנים בקווידיץ' שבעה שחקנים בכל קבוצה: +שם השחקןתפקידיםהערותדמויות מפורסמות המשחקות בתפקיד זהרודףקליעת הקואפל לחישוקיםיש שלושה רודפים בכל קבוצהאנג'לינה ג'ונסון, אליסיה ספינט, קייטי בל, ג'יני ויזלי (נבחרת גריפינדור)שומרשמירה על החישוקים מפני הקואפלהתפקיד דומה, למעשה, לתפקידו של השוער במשחקי כדורגל. השומר מגן שהקואפל לא יכנס לחישוקים.אוליבר ווד ורון ויזלי (נבחרת גריפינדור)חובטהרחקת המרביצנים מחברי קבוצתו ושילוחם לעבר הקבוצה היריבהיש שני חובטים בכל קבוצה, החובט משתמש במחבטפרד וג'ורג' ויזלי (נבחרת גריפינדור)מחפשתפיסת הסניץ'בדרך כלל המחפשים קלים וזריזים. הארי פוטר (נבחרת גריפינדור), דראקו מאלפוי (נבחרת סלית'רין), סדריק דיגורי (נבחרת הפלפאף), צ'ו צ'אנג (נבחרת רייבנקלו) ויקטור קרום (נבחרת בולגריה) ועוד השחקנים בקווידיץ' יכולים להיות גברים או נשים, ואין הפרדה מגדרית בספורט זה, למרות זאת תפקידים מסוימים ובייחוד החובט נוטים להיות מאוישים דווקא בגברים חסונים במיוחד. המחפשים הם בדרך כלל השחקנים הזריזים והקלים ביותר מבין חברי קבוצתם, הם גם אלו שנפצעים הכי הרבה, כיוון שרק המחפשים יכולים לתפוס את הסניץ'. עבירות קיימות שבע מאות עבירות אפשריות בקווידיץ, אך הרשימה המלאה לא פורסמה לעולם על מנת לא לתת לאנשים רעיונות, אם כי כל עוד שומרים על האיסור להשתמש בשרביט, מרביתן בלתי אפשריות ורבות מן השאר לא יעלו אף על דעתו של הקוסם המופרע ביותר. בגמר אליפות העולם הראשונה בטרנסילווניה 1473 בוצעו כל העבירות הקיימות. כאן הובאה רשימה של עשרת העבירות הנפוצות ביותר: הזנבה (blagging) - אחיזה במטאטא של שחקן יריב במטרה להאט את מעופו או להפריע לו. הנגחה (bumphing) - הדיפת מרביצן לכיוון הקהל, המצריכה פסק-זמן במשחק כאשר הממונים על כך ממהרים לגונן על המשקיפים. לעיתים גם תכסיס של שחקנים חסרי מצפון, שמטרתם למנוע קליעה של רודף. הסטגה (stooging) - חדירה של כמה רודפים במקביל לאזור הקליעה. הפלקה (flacking) - שרבוב איבר גוף כלשהו אל תוך חישוק הקליעה במטרה להדוף את הקואפל החוצה. השומר אמור להגן על החישוק מחזיתו, ולא מגבו. הפרצה (blurting) - הצלבת מקלות מטאטא במטרה להסיט את היריב ממסלולו. מרפוק (cobbing) - שימוש יתר במרפקים נגד היריב. ניגוף (blatching) - תעופה אל עבר היריב על מנת להתנגש בו. סניצ'ול (snitchnip) - נגיעה בסניץ' או לכידתו על ידי כל שחקן מלבד המחפש. פינצ'ור הקואפל (quaffle-pocking) - חבלה בקואפל, כגון ניקובו על מנת שייפול מהר יותר או בזיגזג. תמרול (haversacking) - יד ממשיכה לגעת בקואפל בזמן שהוא עובר בחישוק (חובה להשליך את הקואפל). עבירות פחות נפוצות המוזכרות הן: הצתת אש בזנב מטאטאו של היריב. חביטת מרביצן לעבר המחפש ברגע שתפס את הסניץ'. חסימת מסלול של אחד מהשחקנים. תקיפת מטאטא של יריב בנבוט. תקיפת יריב בגרזן. מלבד הקואפל, ישנם עוד שלושה כדורים בכל משחק - שני מרביצנים וסניץ' אחד. תפקיד המרביצן הוא להפיל כמה שיותר שחקנים מהמטאטאים שלהם. המרביצנים הם כדורים שחורים, הקטנים יותר מכדור הקואפל. תפקיד החובטים הוא לחבוט בכדורים אלו כדי להסיט אותם ממסלולם, במקרה שהם עומדים לפגוע בחבר קבוצתם, ולחבוט אותם לעבר חבר קבוצה יריבה. הכדור הרביעי הוא הסניץ' - כדור זהוב וזעיר, שדומה בגודלו לאגוז מלך עם כנפיים שאינן פרושות כל הזמן. תפקיד המחפש הוא לתפוס את הסניץ'. הסניץ' בנוי כך שיהיה קשה לתופסו: ממדיו זעירים והוא מהיר מאוד. תפיסת הסניץ' מזכה את הקבוצה ב-150 נקודות, ולכן בדרך כלל הקבוצה שתפסה את הסניץ' מנצחת במשחק. רק תפיסת הסניץ' יכולה לסיים משחק קווידיץ', ולכן היו משחקי קווידיץ' שנמשכו אפילו חודשים מפני שאף מחפש לא הצליח לאתר אותו. היסטוריה בדיונית ממוזער\|מטאטא מסוג נימבוס 2001 ביקום הבדיוני של הארי פוטר יש לקווידיץ' חשיבות רבה כספורט, הספרים: הארי פוטר וקווידיץ' בראי הדורות (שהוא ספר קווידיץ' שכתבה ג'יי קיי רולינג ומוזכר גם בסדרה המקורית) מייחסים לקווידיץ' היסטוריה ארוכת ימים, לפיהם לאורך כל ימי הביניים שיחקו הקוסמים משחקים שונים בתעופה על גבי מטאטאים, משחק הקווידיץ' התפתח מאחד המשחקים הללו ששוחק בביצת קווידריץ', (מיקום בדיוני, ככל הנראה על האי הבריטי) אולם במרוצת השנים נערכו כל כך הרבה שינויים בו עד שכמעט ולא ניתן לזהותו כגלגול מאוחר של אותו משחק אי שם בביצת קווידריץ'. משחקים קדומים בתעופה על גבי מטאטא ממוזער\|מטאטאי תעופה דוגמאות למשחקים אלו: תחרות המטאטאים השנתית בקופרברג - המאה העשירית - שוודיה - תחרות תעופה עתיקה במסלול שעובר דרך שמורת דרקונים. שטישטוק - 1105 לפחות - גרמאניה - חירור שלפוחית דרקון בתעופה על מטאטאים, כאשר השלפוחית מוגנת בידי קוסם מרחף אשר מטאטאו קשור לעמוד עליו תלויה השלפוחית. איינגיין - אירלנד - טיסה תוך החזקת "דום" (כיס המרה של עז) דרך חביות בוערות, והשלכתו דרך החבית האחרונה (והקטנה ביותר) בזמן הקצר ביותר ומבלי לעלות באש. קריאות'קיאן - המאה האחת עשרה לפחות - סקוטלנד - טיסה תוך החזקת קדרות, וניסיון לתפוס בהן כמה שיותר אבנים שהופלו מגובה רב, מבלי למות (הוצא מחוץ לחוק ב-1762). שאנטבמפס - דבון - מעין קרב אבירים על מטאטאים. סוויבנהוג' - הרפורדשייר - העפת שלפוחית חזיר מנופחת באמצעות זרדי הזנב של המטאטא. המשחק בביצת קווירדיץ' בסביבות המאה ה-11 שיחקו בביצת קווירדריץ' מספר קוסמים במשחק שהפך לראשית הקווידיץ'. הקוסמים שריחפו על מטאטאים מסרו ביניהם כדור עור בניסיון לקולעו בעצים שבשני צידי הביצה. שתי אבנים כבדות שכושפו כך שיעופפו ברחבי המגרש, ניסו להפיל את השחקנים ממטאטיהם. התיעוד הראשון של המשחק נמצא ביומנה של "גרטי קדל" שחיה בביצה באותה תקופה. שינויים בקווידיץ' מאז אותו משחק בביצה, חלו שינויים רבים ומהותיים במשחק: הקואפל שאז היה כדור עור פשוט - נצבע באדום כדי שיהיה אפשרי לראותו בגשם ובבוץ, הוחלק (כיום אין בו תפרים כלל) והוטל עליו כישוף המאט את נפילתו וזאת על מנת שלא יצטרכו לצלול שוב ושוב במקרה שיישמט. המרביצנים: בתחילה הם היו אבנים גדולות שכושפו כדי להפיל את השחקנים, לאחר מכן הם הפכו לכדורי עופרת שנקראו "מהלומתנים" ולבסוף הם עוצבו מברזל וקיבלו את שמם הנוכחי: "מרביצנים" הסניץ' המוזהב: ראה פירוט למטה. החוקים: החוקים הרשמיים הקיימים כיום נכתבו בידי המחלקה לספורט ומשחקי קוסמים במשרד הקסמים בשנת 1750. ליגת הקווידיץ' הרשמית בבריטניה ואירלנד הוקמה בשנת 1674 ומאז משחקות בכל שנה 13 קבוצות קווידיץ' מקצועניות מדי שנה על אליפות הליגה. אליפות העולם בקווידיץ' מתקיימת אחת לארבע שנים מאז 1473 אז התקיימה אליפות העולם בטרנסילווניה. אליפות אירופה נערכת כל 3 שנים מאז 1652. הסניץ' המוזהב בימי הביניים היה פופולרי באירופה ציד הסנידג'ט הזהוב - ציפור זערורית ומהירה מאוד, שהייתה נפוצה בצפון אירופה. בשנת 1269 התקיים משחק קווידיץ' במעמד ראש מועצת הקוסמים (הגוף שקדם למשרד הקסמים) ברברוס בראג, שחרר מר בראג סנידג'ט במגרש והבטיח פרס של 150 אוניות זהב לשחקן שיצליח לתפוס אותו. במהלך המשחק דאגו הצופים לכך שהציפור לא תברח בהודפם אותה בקסמיהם, מודסטי רבנוט שצפתה במשחק תפסה את הציפור ושחררה אותה ביער הסמוך לזעמם של הקהל ומר בראג בראשם. מאז היה נהוג לשחרר ציפור סנידג'ט בכל משחק כאשר אחד השחקנים מכל קבוצה שנקרא "המחפש" היה צריך לתופסה ובכך להביא לסיום המשחק ולזכות את קבוצתו ב-150 נקודות נוספות לזכר אותן 150 אוניות הזהב. אולם לאחר מספר שנים כמעט נכחדו הסנידג'טים ונאסר על שימושם בקווידיץ'. בומן רייט המציא את הסניץ' הראשון ששימש תחליף לציפור. קבוצות ונבחרות לאומיות בקווידיץ' בבריטניה ליגת הקווידיץ' הרשמית בבריטניה קיימת מאז 1674 אז צורפו אליה 13 קבוצות הקווידיץ' הטובות במדינה, ושאר הקבוצות פורקו. הטורניר על גביע הליגה מתקיים מדי שנה. +רשימת קבוצות הקווידיץ' בבריטניהשם הקבוצהשנת ייסודצבעים, סמל וסיסמההישגיםשחקנים מפורסמיםהערותגאוות פורטרי1292 באי סקייסגול עמוק, כוכב זהב על רקע סגולקפטנית הקבוצה קטריונה מקורמק (רודפת)הבזים מפלמות'אפור כהה ולבן, ראש בז על רקע מפוספס "הבה ננצח, אך אם לא יעלה בידינו לנצח, לפחות ננפץ כמה גולגולות"קווין וקארל ברודמור (חובטים, 1958-1969)נחשבת לקבוצה תוקפנית במיוחדההרפיות מהוליהד1203, ווילסירוק כהה, טופר זהוב על רקע ירוקקפטנית הקבוצה גוונדולין מורגןמשחקות בה רק מכשפות בנות. הקבוצה האהודה על ג'יני ובה שיחקה בבגרותההחיצים מאפלבי1612, צפון אנגליהכחול בהיר, חץ כסוף על רקע כחוליריבים מושבעים של "הצרעות מווימבורן".הטורנדואים מטאטסהיל1520כחול כהה, אות T כפולה כעל החזה והגבהלכידה המהירה ביותר של הסניץ' (3.5 שניות, רודריק פלאמפטון, ב-1921).קפטן הקבוצה רודריק פלאמפטון (מחפש)הקבוצה האהודה על צ'ו צ'אנגהמרגמות מקארפילי1402,ווילספסים אנכיים, בצבעי ירוק בהיר ואדום, מרגמה על רקע מפוספס18 זכיות באליפות הליגהדאי "המסוכן" ליואלן, ניתנת על שמו מדליה בסוף כל עונה לשחקן שנטל את הסיכונים המרגשים ביותרהמשוטטים מוויגטאון1422אדום דם, סכין קצבים על רקע אדוםמייסדי הקבוצה ארבעת בניו ושלוש בנותיו של הקצב "ואלטר פארקין"מחבר הספר "קווידיץ' בראי הדורות" קנילוורת'י וויספ הוא אוהד מושבע של "המשוטטים".הניצים מקנמר1291, אירלנדירוק איזמרגד, שתי אותיות K צהובות מוצבות גב אל גב על רקע ירוקקפטן נבחרת אירלנד "דארן או'הייר" (שומר, 1947-1960) ממציא מערך התקיפה "ראש הנץ"קמיעות הקבוצה הם לפרקונים איריים המבצעים מפגני ראווה מדהימים. קבוצתו האהודה של שיימוס פיניג'ןהעורבים ממונטרוזפסים אנכיים שחורים ולבנים עורב מלפנים ומאחורהקבוצה המצליחה ביותר בתולדות הליגה 32 זכיות בגביע הליגהיוניס מר (מחפשת, נפטרה 1942) שקראה להמציא סניץ' זריז יותר, קפטן הקבוצה היימיש מקפרלן (1957-1968) לאחר מכן היה ראש המחלקה לספורט ומשחקי קוסמים במשרד הקסמיםהעטלפים מבאליקסלצפון אירלנדשחור, עטלף בגון שניהקבוצה השנייה המצליחה ביותר בתולדות הליגה 27 זכיות באליפות הליגהקמיע הקבוצה עטלף הפירות "ברני" מופיע בפרסומות רבות לבירצפתהצרעות מווימבורן1312פסים אופקיים שחורים וצהובים, צרעה על רקע מפוספס18 זכיות באליפות הליגהלודו בגמן (חובט) לימים ראש המחלקה לספורט ומשחקי קוסמים במשרד הקסמיםיריבים מושבעים של "החיצים מאפלבי"התותחים מצ'אדליכתום עז כדור תותח מעופף ואות C כפולה בשחור "אנו ננצח" (עד לשנת 1972) "הבה נחזיק אצבעות כולנו ונקווה לטוב" (החל משנת 1972)21 זכיות באליפות הליגהרון ויזלי הוא אוהד מושבע של הקבוצה, אף שכבר נחשבת קבוצה גרועה שזמנה עבר.פאדלמיר יונייטד1163 (הקבוצה הוותיקה ביותר)כחול כהה שני קני סוף זהובים מוצלבים המנון הקבוצה: "חבטו במרביצנים, בחורים, והשליכו הקואפל לכאן"22 זכיות באליפות הליגה 2 זכיות באליפות אירופהאוליבר ווד (שומר) חתם בה אך לא ידוע אם לבסוף שיחק בקבוצהאלבוס דמבלדור אוהד את הקבוצה סלסטינה וורבק הקליטה את המנון הקבוצה כדי להשיג תרומות לביה"ח ע"ש הקדוש מנגו. ברחבי העולם ברחבי העולם נפוץ משחק הקווידיץ', כאשר מדי כמה שנים מתקיימת אליפות עולמית המושכת אליה קהל רב. אליפות עולם שכזו תוארה בספר "הארי פוטר וגביע האש", ובה צפו הארי פוטר וחבריו במשחק הגמר שהתרחש בבריטניה, בו שיחקה נבחרת בולגריה נגד נבחרת אירלנד. טורנירים ואליפויות בקווידיץ' אליפות העולם בקווידיץ' מתקיימת באופן בדיוני מדי 4 שנים מאז שנת 1473. בספר הרביעי בסדרת ספרי הארי פוטר מתמודדות בגמר גביע הקווידיץ' נבחרות אירלנד ובולגריה. אירלנד מנצחת 170:160, למרות שהמחפש של בולגריה (ויקטור קרום) הוא זה שתופס את הסניץ'. כמו כן יצא ב-2003 משחק מחשב בשם "הארי פוטר: אליפות העולם בקווידיץ'" המאפשר לשחקן לשחק בהוגוורטס ולאחר כך באליפות העולם בקווידיץ'. אליפות אירופה בקווידיץ' נערכת מידי שלוש שנים מאז 1652. מטאטאים מאחר שקווידיץ' משוחק על מטאטאים נוצרו סוגים רבים של מטאטאי מרוץ: עד למאה ה-19 היה מקובל לשחק קווידיץ' על גבי מטאטאים ביתיים רגילים, עד שבתחילת המאה ה-19 הותחל ביצור מטאטאי מרוץ ראשונים בעבודת יד. +דוגמאות למטאטאי מרוץשם המטאטאשנת ייצורייצרןתיאורדמויות המשחקות על מטאטא זהיתרונות וחסרונותהישגיםהערותאוקשופט 79 (ידית אלון)1879"אליאס גרימסטון"בעל ידית עבה מאוד, עשוי מעץ אלון,מסורבל, עמיד ברוחות עזותהטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה (1935) ג'וקונדה סייקסמיוצר בעבודת יד, לא בשימושמונטרימר (קוצץ הירח)1901"גלאדיס בות'בי"חטוב, בעל ידית מעץ מיילהמגיע לגובה רב, קל תימרוןמיוצר בעבודת יד, לא בשימושחץ כסף1901-1926 (לא ידוע מתי בדיוק)"ליאונרד ג'וקס"מאדאם הוץ'מהיר מאוד יחסיתמהירות של עד-110 - קמ"שמיוצר בעבודת יד, לא בשימושקלינסוויפ 11926קלינסוויפהיווה הצלחה שיווקית מסחררתלא בשימוששביט 1401929קומט (שביט)כישוף בלימה חדיש מונע נפילות רבותקלינסוויפ 2, קלינסוויפ 31934, 1937קלינסוויפשביט 1801938קומטטינדרבלסט (פיצוץ התבערה)1940אלרבי וספאדמורגמיש ביותרלא בשימושסוויפטסטיק (מקל זריז)1952אלרבי וספאדמורנוטה לאבד כוח בעליותלא בשימושכוכב נופל1955יוניברסל ברומזרון ויזליזול ביותר, מאבד מהירות וגובה ככל שמתיישןחברת יוניברסל ברומז פשטה את הרגל בשנת 1978נימבוס 1000 (ענן)1967נימבוס מטאטאי מרוץיציב במיוחד, קל תמרון, מהיר מאודמהירות של עד-160 קמ"ש, פניה של 360 מעלות במקוםשביט 290קומטדראקו מאלפוי עד לשנתו השנייה בהוגוורטס, צ'ו צ'אנגיכולת תאוצה של 0-100 קמ"ש ב-10 שניות עם רוח גבית טובהנימבוס 1001, נימבוס 1500, נימבוס 1700נימבוס מטאטאי מרוץשיפורים של נימבוס 1000טוויגר 90 (מקלוני)1990פלייט וברקררמת גימור גבוההבעל משרוקית אזהרה מובנית, יישור עצמי של זרדי הזנב, מתעקם במהירויות גבוהותבעל מוניטין מפוקפקיםנימבוס 20001997 בערךנימבוס מטאטאי מרוץידית מעץ מהגוני,הארי פוטר (שנה ראשונה ושנייה)נימבוס 20011998 בערךנימבוס מטאטאי מרוץדראקו מאלפוימהיר יותר מהנימבוס 2000, נודע כמהיר במיוחדאש המחץ1999 בערךידית מעץ מילה משובח, מלוטש וחטוב, בעל גימור קשה כיהלום, זרדי זנב מענפי לבנההארי פוטר (שנה שלישית ואילך), ויקטור קרוםשיווי משקל מושלם, דיוק רב, כישוף בלימה עמיד בפני תקלותיכולת תאוצה של 0-300 קמ"ש ב-10 שניותהמטאטא של נבחרות אירלנד ובולגריה באליפות העולם בקווידיץ'קלינסוויפ2001 בערךקלינסוויפיכולת תאוצה של 0-120 קמ"ש ב-10 שניות משחקי וידאו משחק הקווידיץ הופיע כמיני גיים, בשלל משחקי הארי פוטר שיצאו במשך השנים, בשנת 2004 יצא המשחק הרשמי הארי פוטר אליפות העולם בקווידיץ למחשב ולקונסולות, ובו השחקן יכול לבחור מבין ארבעת הבתים המרכיבים את הוגוורטס, ולאחר שזוכה באליפות בית הספר ניתן לבחור אחת מבין 12 נבחרות בין-לאומיות במטרה לזכות באליפות הקווידיץ העולמית, גרסה נוספת אך מעט שונה שוחררה גם לgba קווידיץ' מוגלגים ממוזער\|250px\|קווידיץ' מוגלגים המשחק הבדיוני הפך למשחק אמיתי וקווידיץ' שוחק לראשונה בשנת 2005. במשחק זה השחקנים מתרוצצים עם מטאטא בין רגליהם, ומנסים לתפוס את הסניץ' שהוא אחד השחקנים, יש שלושה מרביצנים והשחקן הנפגע מהם חייב לשמוט את הקואפל. ראו גם קווידיץ' בראי הדורות קווידיץ' מוגלגים קישורים חיצוניים Quidditch.com De-Panther's Quidditch World Quidditch 3D en.wikipedia:Quidditch World Cup הערות שוליים קטגוריה:הארי פוטר קטגוריה:משחקי כדור קטגוריה:משחקי מחבט de:Begriffe der Harry-Potter-Romane#Quidditch	2024-07-10T18:18:33
התוצא הפוטואלקטרי	redirect האפקט הפוטואלקטרי	2004-02-08T19:52:00
גארי קאר	גארי קאר (באנגלית: Gary Karr; נולד ב-20 בנובמבר 1941) הוא נגן הקונטרבס הראשון בעולם אשר פתח בקריירה סולנית מלאה. הוא הוכתר על ידי מגזין טיים כבסיסט הסולני המוביל בעולם. ביוגרפיה קאר נולד בלוס אנג'לס. בן למשפחת קונטרבסיסטים מקצועיים, בהשפעתם החל את לימודי הכלי והוא בן 9 בלבד. בעידוד סבו, בסיסט אף הוא ודמות בעלת השפעה מכרעת בחינוכו המוזיקלי, בילדותו נחשב לילד פלא. קאר נרשם ללימודים גבוהים באוניברסיטת קליפורניה תחת הדרכתו של הרמן ריינסהאגן. עם זאת, היה זה המעבר לבית הספר ג'וליארד והמפגש עם המורה המפורסם סטיוארט סאנקי אשר הותיר בו חותם. בתקופה זו אף נהג לבקר בסטודיו של הכנר הנודע מישה אלמן על מנת להאזין לאימוניו. את הופעת הבכורה של קאר ב- 1962 ליוותה הפילהרמונית של ניו יורק תחת שרביטו של ליאונרד ברנשטיין. כאן הרהיב קאר עוז וניגן את "הברבור" מתוך קרנבל החיות של סן-סנס, הכתוב במקור לצ'לו, בגובה הצליל המקורי. זאת לאחר סירובו לבקשת ברנשטיין לנגן את "הפיל", הקטע המיועד לקונטרבס מתוך אותה היצירה. באותה השנה הגיש קאר רסיטל בכורה בקרנגי הול. ההופעה עוררה הדים בעולם המוזיקה דאז, ובעקבותיה אף החליטה אלמנתו של סרגיי קוסביצקי לתרום לקאר את קונטרבס האמאטי משנת 1611 של בעלה המנוח. מאז הופיע כסולן עם תזמורות רבות ברחבי העולם, ביניהן התזמורת הסימפונית של שיקגו, התזמורת הפילהרמונית של לונדון, התזמורת הפילהרמונית של הונג קונג, התזמורת הסימפונית של מונטריאול, תזמורת סימון בוליבר (ונצואלה), התזמורת הסימפונית ירושלים, התזמורת הפילהרמונית של אוסלו והתזמורת הקאמרית של ציריך. קאר אף חבר פעם נוספת לברנשטיין וביצע את הקונצ'רטו לקונטרבס של קוסביצקי, ביצוע מחווה מצידו של ברנשטיין למורהו הדגול בטאנגלווד. תחום הפדגוגיה חב אף הוא רבות לקאר. שנים של מחקר בתחום הטכניקה של הכלי הניבו מספר ספרים המסבירים את גישתו באשר ליציבה ועבודה נכונה עם הגוף בעת הנגינה, וכן תרגילים המיועדים לשיפור השליטה הטכנית בקונטרבס. קאר גם הקליט משדר וידאו העוסק בנושאים אלה וכולל הדגמות חיות. בעבר אף לימד במוסדות יוקרתיים ברחבי ארצות הברית, ביניהם בית הספר ג'וליארד, ייל ובית הספר הארט למוזיקה. תלמידו הבולט בישראל הוא מיכאל קלינגהופר. בשנת 2001 ניגן קאר את רסיטל הפרידה שלו, אשר חתם את הקריירה שלו כאמן מופיע. כיום הוא מתרכז בהקלטות באולפן הביתי שלו ובהוראה. קישורים חיצוניים קטגוריה:מוזיקאים אמריקאים קטגוריה:ילדי פלא במוזיקה קלאסית קטגוריה:נגני קונטרבס קטגוריה:מורים למוזיקה באמריקה קטגוריה:בוגרי בית הספר ג'וליארד קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1941	2023-07-04T12:46:29
גאונים	גאון היה התואר של ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, מסוף המאה ה-7 ועד אמצע המאה ה-11 – תקופה הידועה בתולדות ישראל כתקופת הגאונים. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל אלא בכל תפוצות ישראל. הגאונים עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), והתמקדו בהנחלתו לעם כך שישפיע על כל תחומי החיים. בעברית מודרנית משמש הכינוי "גאון" לציון יכולת שכלית גבוהה, ובהקשר התורני כתואר חשיבות תורני כללי, המתייחס לכל תלמיד חכם גדול. הרב מנחם המאירי בהקדמתו לחיבורו על מסכת אבות כותב שבתקופת הגאונים הייתה הרמה הלימודית גבוהה מאוד, והיו תלמידים הבקיאים בתלמוד בעל פה. המונח גאון התואר "גאון" הוא ככל הנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב", כאשר מקור התואר בפסוק בספר תהלים: לאחר תקופת הגאונים, שימש תואר זה את ראשי הישיבות בארץ ישראל, בבגדאד, בדמשק ובמצרים ומאוחר יותר הפך לתואר כבוד כללי לגדול בתורה. תואר נוסף בישיבות הגאונים, אשר שורשיו עוד מתקופת האמוראים, היה "ריש כלה" - חכם מן החכמים אשר עמדו בראש ירחי הכלה, בהם התכנס כל העם ללמוד תורה, פעמיים בשנה. תואר נוסף בישיבות הגאונים, שלא התברר עדיין די הצורך, הוא התואר "אלוף", ייתכן שהוא קשור לכך שהציבור נמשל לצאן והאלוף הוא הרועה. יש שדרשו רמז בתואר "גאון", שערכו בגימטריא 60. מי שידע על בוריין את כל 60 מסכתות הש"ס הוענק לו התואר גאון. למעשה, התואר 'גאון' יכול היה להתקיים גם בתקופת ה"סבוראים", שכן מדובר בתואר של כבוד בלבד. סימוכין לכך נמצאו גם בתשובה ששלח רב שרירא גאון כינה את רב רבא גאון (שפעל סביב שנת ד'תי"א-651) וסיעתו "רבנן סבוראי".. כמו כן, רב שרירא גאון באיגרתו מכנה גם אמוראים בתואר גאון, ביניהם: רב אשי, רב נחמן בר יצחק. המינוי למשרת גאון בדרך כלל מינוי הגאון לראשות הישיבה נעשה לאחר התייעצות עם הגאון של הישיבה השנייה, עם חכמי הישיבה עצמה, עם ראש הגולה ולבסוף היה המינוי גם צריך לקבל את אישור של הח'ליפה השולט באותה עת. לעיתים נבחר לתפקיד המועמד הראוי ביותר, לעיתים בעל ותק וניסיון רב אך לעיתים מונה מועמד שפשוט היה נוח לראש הגולה. על רקע ניגוד האינטרסים הזה פרץ לעיתים סכסוך בין חכמי הישיבות ובין ראש הגולה, כאשר כל אחד מהצדדים מינה גאון משלו. בנוסף לידע מעמיק וכושר ניהולי, גם ייחוס משפחתי סייע לקבלת מינוי לגאון – מרבית הגאונים נמנו עם שש או שבע משפחות שחלקן אף היו מיוחסות לדוד המלך. ראשית תקופת הגאונים אחרי כ-50 שנה שישיבות סורא ופומבדיתא היו סגורות, שב רב חנן מאישקיא, בראש סיעת חכמים, לעיר פומבדיתא ופתח שם את סדר הלימודים כמקדם (ד'שמ"ט - 589). לאחר שנתיים, או 20 שנה (ד'שנ"א או ד'שס"ט, הדבר תלוי בחילופי נוסחאות באיגרת רב שרירא גאון), התחדשה גם ישיבת סורא, שהלימודים בה פסקו אחר פטירת רב עינא, ובראשות הישיבה עמד רב מר בר רב הונא. מכאן ואילך נמשך רצף של ראשי ישיבות בישיבות סורא ופומבדיתא. בתחילת המחקר ההיסטורי אודות תקופת הסבוראים, הניח הרב דוד גנז, וכן ההיסטוריון צבי גרץ כי תקופת הסבוראים הייתה קצרה מאוד. אחריהם הלכו רוב ההיסטוריונים וכותבי ימי ישראל עד המאה ה-20. לפי הנחה זו, האירוע של פתיחת ישיבת פומבדיתא מחדש (ד'שמ"ט - 589), פתח את ראשיתה של תקופת הגאונים, וסיים את תקופת הסבוראים.. . כיום, בעקבות מציאת כתבי יד רבים והתרחבות משמעותית של המחקר על תקופת הסבוראים, מקובל שתקופת הגאונים התחילה מאוחר יותר, כמאה שנים לאחר מכן. זאת, בהתאם לדבריו המפורשים של רבי אברהם אבן דאוד (הראב"ד הראשון), שבספרו "ספר הקבלה" מונה חמישה דורות של סבוראים ומציין את סיומה של תקופת הסבוראים בשנת ד'תמ"ט (689), עם פטירתו של רב ששנא, ראש ישיבת סורא. אחר כך - כתב הראב"ד - התחילה תקופת הגאונים. הרב שלמה רוטנברג בספרו תולדות עם עולם הביא לכך גם סימוכין מדברי הגאונים וראשונים, שמכנים את רב הונא, סבורא בדור החמישי (האחרון), כ"רבנן סבוראי". אופי התקופה בניגוד לתקופת הסבוראים, תקופה שבכללותה ניתן להגדירה כפרק הזמן בו לא כתבו ספרים מסודרים אלא רק שיפצו והוסיפו בתלמוד הבבלי, תקופת הגאונים הייתה תקופה של פוריות ספרותית (יחסית) וממנה הגיעו לידינו ספרים רבים. תקופת הסבוראים מקבילה מבחינה היסטורית-פוליטית לתקופת שלטון בית אומיה. בתקופה זו הבירה של האימפריה הערבית הייתה דמשק. תקופת הגאונים, עד 1050, מקבילה מבחינה היסטורית-פוליטית לתקופת שלטון בית עבאס. בתקופה זו בירת העולם הערבי הייתה בגדאד שבבבל וכבר בסוף המאה התשיעית עברו אליה שתי הישיבות החשובות והעתיקות מהערים סורא ופומבדיתא. קשרי הגאונים עם תפוצות ישראל תקופת הגאונים יצרה סוגה ספרותית חדשה, ספרות השו"ת. בגלל המרחק הגאוגרפי הגדול בין הקהילות בגולה, המציאות השלטונית המשתנה והקושי להבין את התלמוד שנפוץ ללא פירוש, נתקלו היהודים במקומות פזוריהם בבעיות הלכתיות רבות. את בעיותיהם העלו על הכתב ושלחו אל הישיבות הגדולות בסורא ובפומבדיתא, והגאונים או תלמידיהם שלחו את תשובותיהם בחזרה. באופן הזה נוצרו חילופי מכתבים שיצרו את ספרות השו"ת. בידינו מצויות אלפי תשובות מתקופה זו, ועוד רבות נמצאות כנראה בגניזת קהיר ובגניזות אחרות. יחד עם מכתבי השאלות שנשלחו אל הגאונים שלחו הקהילות שבתפוצות גם סכומי כסף לקיום מרכז לימוד התורה בבבל. עד ימיו של כהן צדק גאון בן רב יוסף ראש ישיבת פומבדיתא, שעמד בראשה בשנים 936-917, קיבלה ישיבת סורא כשני שלישים מכלל הכספים שתרמו הקהילות לישיבות, בעוד שישיבת פומבדיתא קיבלה רק שליש אחד. עם התחזקות ישיבת פומבדיתא בימי רב כהן צדק, חולקו התרומות באופן שווה. הצלחתם של הגאונים בהפצת התלמוד וההלכה הפסוקה ובהטמעתם בכל תפוצות ישראל הביאה, באופן פרדוקסלי, לירידה בכוחם, עם התפתחותם של מרכזי תורה במקומות נוספים, כגון קירואן בתוניסיה, ספרד, מגנצא בלותרינגיה ועוד. לכך נוספו שקיעת הח'ליפוּת בבגדאד, ירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות בבבל בשנת 1040 בערך ומעט מאוחר יותר גם להפסקת הגאונות בארץ ישראל. עם פיזור הסמכות ההלכתית ברחבי העולם היהודי התחילה תקופת הראשונים. שמות הגאונים עם הבולטים שבגאונים נמנים רב נטרונאי גאון, רב צמח גאון, רב חנינא גאון, רב עמרם גאון, רב סעדיה גאון, רב שמואל בן חפני גאון, רב שרירא גאון ובנו הרב האי גאון אשר למעשה חותם את תקופת הגאונים. ראשי ישיבת סורא דור ראשון: רב חנניה הכהן מנהר פקוד (חיננאי) - 689-694 ד'תמ"ט-ד'תנ"ד רב נהילאי (הילאי) הלוי מנרש - 694-712 ד'תנ"ד-ד'תע"ב דור שני: רב יעקב הכהן מנהר פקוד - 712-730 ד'תע"ב-ד'ת"צ רב שמואל גאון מפומבדיתא, נכדו של רב רבה - 730-748 ד'ת"צ-ד'תק"ח דור שלישי: רב מרי הכהן מנהר פקוד - 748-756 ד'תק"ח-ד'תקט"ז רב יהודאי בן נחמן (מכונה רב יהודאי גאון) - 757-761 ד'תקי"ז-ד'תקכ"א, הספר הלכות פסוקות מיוחס לו רב אחונאי (אהונאי) כהנא בן פפא - 761-769 ד'תקכ"א-ד'תקכט רב חנינאי כהנא בן הונא - 769-774 ד'תקכ"ט-ד'תקל"ד רב מרי הלוי בן משרשיא - 774-778 ד'תקל"ד-ד'תקל"ח רב ביבוי הלוי בר רבא מנהר פקוד - 778-789 ד'תקל"ח-ד'תקמ"ט דור רביעי: רב הילאי בן מרי - 789-798 ד'תקמ"ט-דתקנ"ח רב יעקב הכהן בן מרדכי- 798 ד'תקנ"ח רב איבומאי אחיו של רב מרדכי רב צדוק בן אשי (יצחק בן ישי) - 810-812 ד'תק"ע-ד'תקע"ב רב הילאי בן חנניה - 812-816 ד'תקע"ב-ד'תקע"ו רב קימוי בן אשי - 816-820 ד'תקע"ו-ד'תק"פ רב משה (משרשיא) גאון בר רב יעקב - 820-830 ד'תק"פ-ד'תק"צ שנתיים ללא גאון דור חמישי: רב כהן צדק בן איבומאי - 832-843 ד'תקצ"ב-ד'תר"ג רב שר שלום בן בועז - 843-853 ד'תר"ג-ד'תרי"ג רב נטרונאי גאון בן הילאי - 853-861 ד'תרי"ג-ד'תרכ"א רב עמרם גאון בן ששנא - 861-872 ד'תרכ"א-ד'תרל"ב, כתב את סידור התפילה הראשון המצוי בידינו רב נחשון בן צדוק - 872-879 ד'תרל"ב-ד'תרל"ט רב צמח בן חיים - אחיו של רב נחשון מאמו, 879-886 ד'תרל"ט-ד'תרמ"ו רב מלכא - ב-886 ד'תרמ"ו רב האי בן נחשון בן צדוק - 886-896 ד'תרמ"ו-ד'תרנ"ו דור שישי: רב הילאי בן נטרונאי בן הילאי - 896-904 ד'תרנ"ו-ד'תרס"ד רב שלום בן מישאל - 904 ד'תרס"ד רב יעקב בן נטרונאי - 924-911 ד'תרע"א-ד'תר"פ"ד רב יום טוב כהנא בן יעקב - 924 ד'תרפ"ד רב סעדיה גאון בר רב יוסף אלפיומי, היה במחלוקת עם ראש הגולה דוד בן זכאי 928-942 ד'תרפ"ח-ד'תש"ב רב יוסף בן יעקב בר סטיא 930 ד'תר"צ בקירוב (בזמן רב סעדיה גאון) דור שביעי: הישיבה נסגרה כ-45 שנה עד סביבות 990 ד'תש"נ דור שמיני: רב צמח צדק - בן יצחק בן פלטוי (ידוע כרב צמח גאון) - סביבות 998~-990~ ד'תש"נ-ד'תשנ"ח בקירוב רב שמואל הכהן בן חפני (ידוע כרב שמואל גאון) - סביבות 1012~-998~ ~ד'תשנ"ח-~ד'תשע"ב, היה חותנו של רב האי גאון וחיבר ספרים רבים. רב דוסא בן סעדיה גאון 1012-1018 ד'תשע"ב-ד'תשע"ח, בנו של רב סעדיה גאון רב ישראל הכהן בן שמואל בן חפני - 1018-1033 ד'תשע"ח-ד'תשצ"ח רב עזריה הכהן בן ישראל בן שמואל רב יצחק - גאון אחרון בסוראראשי ישיבת פומבדיתא דור ראשון: רב הונא מרי בן מר יוסף - בערך 689~ ד'תמ"ט רב חייא ממישן - בערך 700~ ד'ת"ס דור שני: רב רביא בן רב אביי (מורונאי) - סביב 710~ ד'ת"ע רב נטרונאי בן נחמיה (בר מר ינקא) - מ-719 ד'תע"ט רב יהודה גאון - סביב 730~ ד'ת"צ רב יוסף גאון (בר כותנאי) - 739-748 ד'תצ"ט-ד'תק"ח רב שמואל בן רב מרי - 748-755 ד'תק"ח-ד'תקט"ו רב נטרוי כהנא בן אמונה - שמשו של רב אחאי, סביבות 761~-755~ ד'תקט"ו-ד'תקכ"א לערך רב אברהם כהנא - כנראה ב-761 ד'תקכ"א דור שלישי: רב דודאי בן נחמן (רב דוראי) - אחיו של רב יהודאי גאון סורא, 761-767 ד'תקכ"א-ד'תקכ"ז רב חנניא בן משרשיא - 767-771 ד'תקכ"ז-ד'תקל"א רב מלכא בן אחא - 771-773 ד'תקל"א-ד'תקל"ג רב רבא (אבא) בר דודאי - 773-782 ד'תקל"ג-תקמ"ב רב שנוי - ב-782 ד'תקמ"ב רב חנינאי כהנא בן אברהם - 782-786 ד'תקמ"ב-ד'תקמ"ו רב הונא הלוי בן יצחק - 786-788 ד'תקמ"ו-ד'תקמ"ח רב מנשה בן יוסף - 788-796 ד'תקמ"ח-ד'תקנ"ו דור רביעי: רב ישעיה הלוי בן אבא - 796-798 ד'תקנ"ו-ד'תקנ"ח רב יוסף בן שילא משלחי - 798-804 ד'תקנ"ח-ד'תקס"ד רב רברבי כהנא בן חנינאי - 804-810 ד'תקס"ד-ד'תק"ע רב איכומאי (אחונאי) כהנא בן אברהם - 810-814 ד'תק"ע-ד'תקע"ד רב יוסף בן אבא - 814-816 ד'תקע"ד-ד'תקע"ו רב אברהם בן שרירא - 816-828 ד'תקע"ו-דתקפ"ח דור חמישי: רב יוסף בן מר חייא - 828-833 ד'תקפ"ח-דתקצ"ג רב יצחק בן חנניה - 833-839 ד'תקצ"ג-ד'תקצ"ט רב יוסף בן רברבי - 839-841 ד'תקצ"ט-ד'תר"א רב פלטוי בן אביי - 841-858 ד'תר"א-ד'תרי"ח רב אחא כהנא בן מר רב - ב-858 ד'תרי"ח רב מנחם בן יוסף בן חייא - 858-560 ד'תרי"ח-ד'תר"כ רב מתתיהו הכהן בן רברבי בן חנינא - 860-869 ד'תר"כ-ד'תרכ"ט רב אבא (רבה) בן אמי בן שמואל - 869-872 ד'תרכ"ט-ד'תרל"ב רב צמח בן פלטוי - 872-889 ד'תרל"ב-ד'תרמ"ט רב האי בן דוד - 889-896 ד'תרמ"ט-ד'תרנ"ו דור שישי: רב קימוי בן אחאי - 896-905 ד'תרנ"ו-ד'תרס"ה רב יהודה בר מר שמואל - 905-917 ד'תרס"ה-ד'תרע"ז רב מבשר הכהן בן קימוי - 917-926 ד'תרע"ז-ד'תרפ"ו רב כהן צדק בן יוסף - 917-936 ד'תרע"ז-ד'תרצ"ו רב צמח בן כפנאי - 935-937 ד'תרצ"ה-ד'תרצ"ז רב חנניה בן יהודה 937-943 ד'תרצ"ז-ד'תש"ג, אביו של רב שרירא גאון רב חמאי גאון (חי והאריך ימים בין השנים 939-1038 ד'תרצ"ט-ד'תשצ"ח) דור שביעי: רב אהרן הכהן בן יוסף (כלף סרג'דו) - 943-960 ד'תש"ג-ד'תש"כ רב נחמיה בן כהן צדק 960-968 ד'תש"כ-ד'תשכ"ח רב שרירא גאון 968-1006 ד'תשכ"ח-ד'תשס"ו, העביר בחייו את התפקיד לבנו רב האי גאון. האיגרת שחיבר נחשבת למקור היסטורי חשוב מאוד לתולדות העם היהודי. דור שמיני: רב האי גאון בן רב שרירא, מונה בשנת 1004 ד'תשס"ד- נפטר בשנת 1038 ד'תשצ"ח. פטירתו נחשבת לסיומה של תקופת הגאונים. רב חזקיה בן דוד ראש הגולה. נרצח על ידי הח'ליפה המוסלמי. יש מן החוקרים הסבורים שלא שימש כגאון. חכמי בבל המאוחרים לתקופת הגאונים, הידועים לנו: רב יצחק בן סוכרי - סביב 1070 ד'תת"ל רב עלי - עד 1130~ ד'תת"צ בקירוב רב שלמה - מ-1130~ ד'תת"צ בקירוב עד 1160~ ד'תתק"כ בקירוב רב שמואל בן עלי - מ-1160~ ד'תתק"כ בקירוב עד 1198~ ד'תתקנ"ח בקירוב רב זכריה בן ברכאל - ב-1198~ ד'תתקנ"ח רב אלעזר בן הלל בן פהד - מ-1198~ ד'תתקנ"ח בקירוב עד 1201~ ד'תתקס"א בקירוב רב דניאל בן אלעזר בן היבת אללה - 1201~ ד'תתקס"א בקירוב עד 1209 ד'תתקס"ט רב היבת אללה בן אבי אלרביע - ב-1209 ד'תתקס"ט רב יצחק הכהן בן אלאוני - 1210~ ד'תתק"ע בקירוב עד 1220~ ד'תתק"פ בקירוב רב יצחק בן ישראל אבן אלשוויח - 1220~ ד'תתק"פ בקירוב עד 8 בינואר 1248 ה' בשבט ה'ח רב דניאל הכהן בו שמואל בן אבי אלרביע - 1248-1251 ה'ח-ה'י"א רב עלי בן זכריה - מ-1251 ה'י"א רב שמואל הכהן בן דניאל - ב-1288 ה'מ"ח חכמים ידועים שלא שימשו כגאון (ראש ישיבה) במהלך הדורות יש שהתרגלו להצמיד את התואר "גאון" גם לחכמים בני-התקופה שלא שימשו בראשי ישיבות בבל. מחכמי התקופה שלא שימשו כגאונים: רב אחא גאון משבחא (מכונה בעל השאילתות), לא נסמך לגאון ולראש ישיבה בגלל מתיחות עם ראש הגולה - ועלה לא"י. רב אחאי כתב את "ספר השאילתות". רבי שמעון קיירא, לא נסמך לגאון ולראש ישיבה. מקובל ליחס לו את חיבור הספר "הלכות גדולות" שהוא אחד מספרי הפסיקה החשובים מתקופת הגאונים, ספר המבוסס בעיקרו על הלכות פסוקות של רב יהודאי גאון ועל השאילתות של רב אחא משבחא. פירקוי בן באבוי, תלמיד רב יהודאי גאון, חיבר איגרת פולמוסית שבה יצא נגד מנהגי ארץ ישראל של תקופתו, וכלפי תורתם של בני ארץ ישראל בכלל. גאוני ארץ ישראל חשיפת קטעי גניזה רבים מעלים תמונה של מציאות של ספרות הלכה בארץ ישראל בתקופה שלאחר חתימת הירושלמי, ושלבני ארץ ישראל הייתה מסורת הלכתית מיוחדת שנשענה על התלמוד הירושלמי ועל מסורות ארצישראליות נוספות. ומכאן "ששלשלת של תורה וראשי ישיבות לא פסקה בארץ ישראל מעולם עד סוף תקופת הגאונים". יש שטענו שמסורת ארצישראלית זו היוותה בסיס להבדלים בין יהדות אשכנז שנסמכה עליה לבין יהדות ספרד שנסמכה על המסורת הבבלית, אולם טענה זו נכונה במידה מוגבלת בלבד. בין גאוני ארץ ישראל נמנים: ר׳ פנחס הכהן, בן המאה ה-8 ר׳ יהושפט בן יאשיהו, בן המאה ה-9, מצאצאי ענן בן דוד ר׳ צמח בן יאשיהו, בן המאה ה-9, גם מצאצאי ענן ר' אהרן בן מאיר הכהן נשיא הישיבה בארץ ישראל והחולק על רס"ג בקביעת לוח השנה. ר' אברהם בר' אהרן בן מאיר, גאון וראש ישיבה בירושלים - ד' תש"כ (960) ר׳ אהרן הכהן ר׳ יוסף בן עזרון הכהן גאון ר׳ עזרון (בן יוסף?) גאון ר׳ שמואל בן יוסף הכהן גאון ר׳ שמעיה גאון, בערך בתחילת המאה ה-11 ר׳ יאשיהו בן אהרן גאון, בערך משנת 1015 עד 1025 ר׳ שלמה בן יוסף הכהן גאון, ששה חדשים בשנת 1025 ר' שלמה בן יהודה אלפאסי - בשנים 1025–1051 ר' דניאל בן עזריה, גאון משנת 1052 עד 1062 רבי אליהו בן שלמה הכהן - בשנים 1062–1083, ירושלים וצור ר' אביתר בר' אליהו הכהן, אחרון גאוני ארץ ישראל, ראש הישיבה בצור ובטריפולי (1042-1112 בקירוב). אחיו רבי שלמה בן אליהו הכהן - מקים את ישיבת ארץ הצבי בחדרך ובדמשק בנו רב מצליח הכהן בן שלמה - מקים בשנת 1127 את ישיבת ארץ הצבי במצרים ר' משה הלוי בן נתנאל השישי - 1138 במצרים בנו ר' נתנאל - 1160 במצרים ר' שר שלום - אחיו של נתנאל, נתמנה אחרי שנת 1170 ועם פטירתו הסתיימה תקופת הגאונות במצרים. ר׳ אברהם בן מזהיר, גאון בדמשק, מ-1139 עד בערך 1160 ר׳ עזרא בן אברהם, ממשיך אביו בדמשק, בערך מ-1160 עד לפני 1191 ר׳ שר שלום בן אברהם, אחר אחיו עזרא בדמשק צדוק, אחרי 1215 כנראה בדמשק, נפגש עם יהודה אלחריזי לקריאה נוספת שמחה אסף, תקופת הגאונים וספרותה, הרצאות ושיעורים (ערוכים על ידי ד"ר מרדכי מרגליות), הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשט"ו. שרגא אברמסון, עניינות בספרות הגאונים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ד. שרגא אברמסון, מחקרים בספרות הגאונים, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2020. בנימין מנשה לוין, ארץ-ישראל בתשובות הגאונים ופירושיהם ירושלים, תרפ"ו. מרדכי מרגליות, הלכות ארץ ישראל מן הגניזה (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ד). אביגדור אפטוביצר, מחקרים בספרות הגאונים, ירושלים תש"א. ירחמיאל ברודי, ציון בין הפרת לחידקל: עולמם של גאוני בבל (יד הרב נסים, 2016). ירחמיאל ברודי, צוהר לספרות הגאונים, ספריית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998. עוזיאל פוקס, תלמודם של גאונים, יחסם של גאוני בבל לנוסח התלמוד הבבלי (אשכולות, הוצאת מכללת הרצוג - רשות המחקר, 2017). רפאל וויינברג, "ביטול ההגמוניה של ישיבת סורא באמצע המאה התשיעית", בתוך: ספר זיכרון לשמואל קלמן מירסקי (ירושלים-ניו יורק תשל"א), עמ' קסט צבי גרונר, המגרב וישיבות הגאונים בבבל בראי ספרות השאלות והתשובות (במאות הט'-הי"א), פעמים, גיליון 38, תשמ"ט קישורים חיצוניים תקופת הגאונים \| ד"ר רוני שויקה, באתר יוטיוב, ערוץ בית אבי חי בתי הדין בתקופת הגאונים - מאמר של ד"ר יהושע הורוביץ - באתר דעת הישיבה בתקופת הגאונים - מאמר של ד"ר יהושע הורוביץ - באתר דעת הספר המלא "תקופת הגאונים: עם ישראל תחת שלטון האסלאם במאות ז'-י"ב" מאת אלינער ברקת לקריאה באתר שלה המשך תקופת הסבוראים תחילת הגאונים, מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר. תקופת הגאונים הקראות ורבינו סעדיה גאון, מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר. רבינו סעדיה גאון סוף תקופת הגאונים ראשית הראשונים, מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר. גאוני פומבדיתא, גאוני סורא מתוך סדר הדורות המקוצר מנחם בן ששון, ההנהגה העצמית של היהודים בארצות האסלאם במאות ה-7 עד ה-12 באתר מט"ח. מנחם ברונפמן, הגאונים: הכירו את קבוצת החכמים שעיצבה את עתידו של עם ישראל, אתר he.chabad.org נעם אשכולי, הגאונים, מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית הצצה היסטורית לשונית לתקופת הגאונים, באתר האקדמיה ללשון העברית, 2020 הערות שוליים * קטגוריה:אנשי דת יהודים קטגוריה:תקופות בתולדות עם ישראל	2024-10-03T15:50:04
סבוראים	סָבוֹרָאִים (בעלי סברא) – ובספרות התורנית רבנן סבוראי – הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים והסתמאים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (סוף המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר. אופי פעילותם בשונה מקודמיהם, האמוראים, שדבריהם מובאים בשמם, והסתמאים, שערכו את דברי האמוראים והוסיפו את דבריהם שלהם ללא שמם ('סתמא דמרא'), והם שיצרו את הנוסח הראשוני של התלמוד הבבלי, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכתו הסופית של התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד. מלבד זאת, לא הותירו הסבוראים אחריהם טקסט כתוב, בשונה מכל שאר תקופות ישראל, לכן הידע עליהם הוא דל ביותר. מחברי הסקירות ההיסטוריות השונות שנכתבו בתקופת הגאונים הסכימו שהסבוראים היו קרובים יותר לאמוראים מאשר לגאונים לא רק מבחינת הזמן אלא אף מבחינת אופי פעילותם. אף אם תרומתם של הסבוראים הייתה מוגבלת וגבולותיה מטושטשים, אין ספק שהתלמוד כפי שהוא יצא מתחת ידיהם לא היה זהה לתלמוד שירשו מסתמאי בבל ואמוראיה, עד כמה שניתן לראות זאת. ההבחנה העיקרית בינם ובין הגאונים שבאו אחריהם, היא היחס לתלמוד, הגאונים התייחסו לתלמוד באופן עקרוני כקורפוס ספרותי סגור שאינו נתון לעריכה אלא להפצה לפרשנות וליישום בלבד. יש המייחסים לסבוראים את העלאת המשנה והתלמוד על הכתב. המקורות ההיסטוריים המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא הספר סדר תנאים ואמוראים. בספר זה אין תאריכים או סדר של דורות, רק רשימה גולמית של 11 שמות של סבוראים. למרות חוסר במידע אודות תקופה זו, בספר זה מופיע הערכה רבה לפועלם של הסבוראים: . לאחר מכן, בסוף המאה ה-10 מוזכרת תקופת הסבוראים ביתר פירוט באגרת רב שרירא גאון. אחר כך, במאה ה-12 בספר הקבלה לרבי אברהם אבן דאוד, בשינויים קלים מאגרת רב שרירא, בתיחום התקופה ל-189 שנה (500–689), ובתוספת של חלוקה לחמישה דורות. בעקבות רבי אברהם אבן דאוד, הלכו כל ההיסטוריונים שעד המאה ה-17: רבי מנחם המאירי (המאה ה-13), רבי יצחק בן יוסף הישראלי (המאה ה-14), רבי אברהם זכות (המאה ה-16), רבי גדליה אבן יחיא (המאה ה-16), ורבי דוד קונפורטי (המאה ה-17). סקירה היסטורית תקופת הסבוראים החלה עם סיום תקופת האמוראים והסתמאים. לפי איגרת רב שרירא גאון, רבינא האחרון נפטר סביב שנת500 לספירה, וסביב מועד זה נחתם התלמוד הבבלי. לדברי הבבלי עצמו, "רב אשי ורבינא סוף הוראה", כלומר אחרוני האמוראים ואפשר שהם גם שותפים לסידור ועריכת התלמוד. אך למעשה התלמוד נסדר ונערך על ידי הרבה אמוראים במשך כל תקופת האמוראים וגם אחריהם, ומשמעות החתימה היא, שלאחר החתימה אין לשנות להוסיף ולגרוע על התלמוד, בדומה למובן של "חתימת כתבי הקודש". בהתאם לכך, הסבוראים לא חלקו על קודמיהם, האמוראים, אלא רק פירשו והסבירו, ולעיתים גם הכריעו (הלכה) במקומות שלא היה הכרעה ברורה. אחרי כ-50 שנה שישיבות סורא ופומבדיתא היו סגורות, שב רב חנן מאישקיא, בראש סיעת חכמים, לעיר פומבדיתא ופתח שם את סדר הלימודים כמקדם (ד'שמ"ט – 589). לאחר שנתיים, או 20 שנה (ד'שנ"א או ד'שס"ט, הדבר תלוי בחילופי נוסחאות באיגרת רב שרירא גאון), התחדשה גם ישיבת סורא, שהלימודים בה פסקו אחר פטירת רב עינא, ובראשות הישיבה עמד רב מר בר רב הונא. מכאן ואילך נמשך רצף של ראשי ישיבות בישיבות סורא ופומבדיתא. סיום תקופת הסבוראים המקור הראשון שתוחם באופן ברור את תקופת הסבוראים הוא ספר הקבלה, שמציין את סיומה, לאחר חמישה דורות, בשנת ד'תמ"ט (689) עם פטירת רב משרשיא בר תחליפא. בעקבותיו הלכו רבי אברהם זכות ב"ספר יוחסין", ורבי מנחם המאירי בספרו "סדר הקבלה". כיום, מקובל לתארך את סוף תקופת הסבוראים בהתאם לדברי ספר הקבלה. הרב שלמה רוטנברג בספרו תולדות עם עולם הביא לכך גם סימוכין מדברי הגאונים וראשונים, שמכנים את רב הונא, סבורא בדור החמישי (האחרון), כ"רבנן סבוראי". בניגוד לתקופות אחרות בעם ישראל, בהם ישנו מאורע או אישיות מרכזית שתוחמים וסוגרים תקופה, בסיום תקופת הסבוראים לא ידוע לנו על שינוי מהותי שאירע בתולדות ישראל. אמנם, בשנים אלו אירע הכיבוש הערבי, שהשפיע על כל ההיסטוריה של יהודי בבל וארץ ישראל, ומבחינה מדינית יש לראות בו את סוף תקופת הסבוראים וראשית תקופת הגאונים. בעל הספר סדר תנאים ואמוראים רומז על כך, בכתבו "מוחמד יצא בזמן הסבוראים". בתחילת המחקר ההיסטורי אודות תקופה זו, הניחו החוקרים כי מדובר בתקופה קצרה מאוד. ראשון לצמצום תקופה זו היה הרב דוד גנז בספרו צמח דוד, שהבין מדברי אגרת רב שרירא גאון שמדובר בתקופה של 2 או 3 דורות (89 שנה). ההיסטוריון צבי גרץ הפליג לצמצמם את התקופה לכדי 40 שנה בלבד. אחריהם הלכו רוב ההיסטוריונים וכותבי ימי ישראל עד המאה ה-20. לפי הנחה זו, האירוע של פתיחת ישיבת פומבדיתא מחדש (ד'שמ"ט - 589), פתח את ראשיתה של תקופת הגאונים, וסיים את תקופת הסבוראים. בראשית המאה ה-20 חל מפנה בחקר תקופת הסבוראים ותקופת הגאונים, עם יציאה לאור של ספרי המקור במהדורות מדעיות ועם פרסום כתבי יד רבים שנחשפו בגניזה הקהירית. אחד החוקרים הראשונים שגילה שהסבוראים פעלו הרבה יותר ממה שיוחס להם עד כה, הוא הרב פרופסור אברהם ווייס. בין תגליותיו, נמצא שכמעט בכל מסכת מן התלמוד הבבלי טבועה הסוגיה הראשונה באיזו מידה שהיא בחותם סבוראי. שמות סבוראים ראשי ישיבת סורא דור ראשון: רבנא סמא בר רבנא יהודה (נפטר ד'רס"ד 504). דור שני: רב עינא ישיבות סורא ופומבדיתא נסגרו לכ-50 שנה. דור שלישי: מר בר רב הונא - נתמנה לראש ישיבה בשנת 591 ד'שנ"א רב חנניה (חיננאי) - בערך 610 ד'ש"ע דור רביעי: בדור זה לא מופיע חכמים בישיבת סורא (בספר הקבלה). רק מצוין שמו של רב יצחק (פירוז שבור) - שקיבל בשנת 660 ד'ת"כ את הח'ליף עלי אבן אבי טאלב. דור חמישי: רב הונאי (הונא) - בערך 650 ד'ת"י רב ששנא (משרשיא בר תחליפא) - בערך 670 ד'ת"לראשי ישיבת פומבדיתא דור ראשון: רבה יוסי (נפטר ד'רע"ד 514). רב רחומי (נפטר ד'רס"ו 506). דור שני: רב אחאי מבי חתים (נפטר ד'רס"ו 506). רב שמואל בריה דרב אבהו (נפטר ד'רס"ז 507). רבינא בר אמוציא (נפטר ד'רס"ז 507). רב תחינא (נפטר ד'רע"ה 515) רב סימונא (נפטר ד'ש' 540) רב רבאי דמן רוב ישיבות סורא ופומבדיתא נסגרו לכ-50 שנה. דור שלישי: רב חנן מאישקיא - כיהן כראש הישיבה מ-589 ד'שמ"ט רב מרי בר רב דימי סורגו - בערך 591~ ד'שנ"א חנא (הונא) - בערך 630~ ד'ש"צ דור רביעי: בדור זה לא מופיע חכמים בישיבת פומבדיתא (בספר הקבלה). רק מצוין שמו של רב יצחק (פירוז שבור) - שקיבל בשנת 660 ד'ת"כ את הח'ליף עלי אבן אבי טאלב. אמנם, יש מי שכתב שרב יצחק היה ראש ישיבה בפומבדיתא, ו"פירוז שבור" שכתוב באיגרת רב שרירא גאון מתייחס לישיבת פומבדיתא עצמה, שנקראה גם בשם זה. דור חמישי: רב רבה (רבא, ראבא) - 651 ד'תי"א רב בוסאי (בוסתנאי) - בערך 660~ ד'ת"כ סבוראים נוספים בספר סדר תנאים ואמוראים מופיעים עוד שלוש סבוראים, שלא מופיעים באגרת רב שרירא גאון או בספר הקבלה: רב אחא בר נהלאי. רב אחדבוי בר בטינא. רב גדא. אמנם, יש שזיהו אותו כרב עינא. סוגיות סבוראיות על פי עדויותיהם של כמה מן הראשונים, בתלמוד שבידינו נטמעו כמה סוגיות סבוראיות, רובן בראשי המסכתות או בפתחם של נושאים חדשים. העיסוק הפרשני בסוגיות הללו הוא בדרך כלל באמצעות ניתוח לשוני, ולעיתים קרובות יש בו השוואה בין חלקי המסכת, והרחבה של הדיון, אך אין בו תוספות הלכתיות ועקרוניות. דוגמאות ידועות לסוגיות סבוראיות: הפתיחה למסכת קידושין (ב/א-ג/א), הפתיחה לסדר נזיקין (בבא קמא ב/א-ג/ב), סוגיית המגדף (). פסיקות סבוראיות קיימת דעה כי חלק מהמקומות שבתלמוד בו חלוקים אמוראים, ובסוף מחלוקתם נאמר "והלכתא כרב פלוני" או "והלכתא כך וכך", פסיקה זו היא הוספה של הסבוראים. ראו גם סתמאים אמוראים תנאים לקריאה נוספת הרב ד"ר יעקב אליהו אפרתי, תקופת הסבוראים וספרותה, אגודת "בני אשר" פתח תקווה, ה'תשל"ג יעקב שמואל שפיגל, הוספות מאוחרות סבוראיות בתלמוד הבבלי: חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת תל אביב, ה'תשל"ו הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, רבנן סבוראי וכללי ההלכה - כרך א', חיפה ה'תשנ"ב (עוד שני כרכים עתידים לצאת) ברודי, ירחמיאל, צוהר לספרות הגאונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998. כהן, אבינעם, "לאופייה של ההלכה הסבוראית: סוגיית הבבלי ריש קידושין ומסורת הגאונים", דיני ישראל כ"ד (תשס"ז), עמ' 161 – 214. ניומן, הלל, המעשים לבני ארץ ישראל, הלכה והיסטוריה בארץ ישראל הביזנטית, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשע"א – 2011. עמ' 60–68 יעקב זוסמן, "ושוב לירושלמי נזיקין", מחקרי תלמוד א (תש"ן), עמ' 104 - 114 ובהערות. קישורים חיצוניים הרב יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים ח"ג, באתר HebrewBooks תקופת הסבוראים, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר. המשך תקופת הסבוראים תחילת הגאונים, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר. מנחם ברונפמן, הסבוראים: על תקופה עלומה בתולדות עם ישראל, באתר בית חב"ד הערות שוליים * סבוראים קטגוריה:אנשי דת יהודים קטגוריה:חז"ל קטגוריה:תקופות בתולדות עם ישראל קטגוריה:תקופת המשנה והתלמוד קטגוריה:יהדות בבל	2024-10-01T07:05:06
אברהם בר חייא	רבי אברהם בר חייא היה תלמיד חכם, מתמטיקאי, אסטרונום ופילוסוף יהודי שפעל בשלהי המאה ה-11 ובמחצית הראשונה של המאה ה-12 בברצלונה שבספרד. בעברית נוסף לשמו תואר הכבוד "הנשיא", ובערבית ניתן לו תואר הכבוד "צָאחִב א-שֻרְטַה" (صاحب الشرطة), שפירושו "מפקד המשמר". על פי שד"ל, תואר 'הנשיא' ניתן לו בעקבות היותו מזרע דוד המלך. מבני בניו של חזקיה ראש גלות בבל, שהיגרו לספרד. אין ידיעות ברורות על חייו. על-פי המשוער חי בשנים 1065 עד 1136, אך יש סימנים לכך שחי לפחות עד 1145. חשיבותו בתולדות המדע לאברהם בר חייא חלק נכבד בהפצת המדע הערבי בקרב היהודים והנוצרים, ובכך היה שותף לאחד השלבים החשובים בהתפתחות המדע באירופה. הוא היה בין הבולטים שתיווכו בין אוצר הידע המדעי בתרבות הערבית לבין מרחב העולם הנוצרי. תרומתו הייתה לא רק בחיבוריו העצמאיים בשפה העברית, אלא גם בתרגומיו מן הערבית. הוא שימש גם כמתווך לשוני עבור המתרגם הלטיני הנודע, אפלטון איש טיבולי. בתחום המתמטיקה, היה אברהם בר חייא הראשון שהביא את האלגברה הערבית לאירופה הנוצרית, ובכך מילא תפקיד חשוב בהתפתחות המתמטיקה. ככל הידוע, ספרו חבור המשיחה והתשבורת הוא החיבור הראשון באירופה המכיל פתרון מלא למשוואה הריבועית הכללית. התרגום ללטינית של ספר זה היה אחד ממקורותיו של פיבונאצ'י לספרו "ההנדסה המעשית", שהעתיק ממנו מסקנות, רעיונות ודוגמאות. תרומתו לשפה העברית לפני אברהם בר חייא לא נכתבו ספרי מתמטיקה ואסטרונומיה בשפה העברית (חכמי ספרד בני זמנו כתבו בערבית), ולכן חידש אברהם בר חייא מונחים רבים במדע ובפילוסופיה, ובכך נמנה עם מניחי היסודות לכתיבה מדעית בעברית. על עבודתו החלוצית בהבאת המדע לשפה העברית כתב בפתח ספרו "יסודי התבונה ומגדל האמונה": . את תרומתו הייחודית לכתיבה המדעית העברית העריך גד בן-עמי צרפתי: הוכחה לקשר בין היקף לשטח עיגול בספרו "חיבור המשיחה והתשבורת" הוסיף בר חייא הוכחה לגבי היחס בין היקף לשטח עיגול. הטיעון שבה מבוסס על חלוקת העיגולים לאוסף של מעגלים קוצנטריים, פתיחתם לאורך הרדיוס והפיכתם למשולש. ניתן להפוך טיעון זה להוכחה במונחים מודרניים. קובץ:Equation in circle proved by the method of indivisibles.gif גאוגרפיה רבי אברהם בר חייא תיאר את כדור הארץ כמחולק לשניים: בחציו האחד יש בעיקר יבשה ובחצי השני אוקיינוס. היבשה מיושבת לכל ארכה, 180 מעלות, ממזרח למערב. האזור המיושב מתפרש החל מ-66 מעלות צפונה מקו המשווה ומגיע עד 16 מעלות מדרום לקו המשווה. . את החום הרב בדרום מסביר אברהם בר חייא על פי מסלול השמש ונטיית מישור המלקה מקו המשווה השמימי. החלק המיושב מצפון לקו המשווה מחולק לשבעה חלקים - 'אקלימים' - שתחומים בעזרת קווי רוחב. תמונת העולם שהציג אברהם בר חייא הייתה מקובלת על האבן עזרא ורוב הראשונים. אברהם בר חייא פסע בעקבות תלמי והגאוגרפים המוסלמים; בעוד באירופה הנוצרית של ימי הביניים, התאוריה האריסטוטלית על חמישה אזורים גאוגרפיים זכתה להצלחה רבה יותר. אסטרולוגיה רבי אברהם בר חייא היה מאמין נלהב באסטרולוגיה, וראה בה תחום מדעי לכל דבר. הוא מעיד על עצמו: "כי מנעורי עד היום הזה הייתי מתלמד בחכמת הכוכבים ומתעסק בה וחוקר עליה ודורש אותה והייתי מחזיק את עצמי קונה חכמה ומזמה, שאין בה עון ולא אשמה". באיגרת שכתב לרבי יהודה בן ברזילי הברצלוני הוא סיפר על מחלוקת שהתעוררה כנגדו בשל חישובים אסטרולוגיים שערך לקביעת מועד לחתונה לתלמידו, ושם הוא שוטח באריכות את משנתו בנושא, מבאר את המקורות השונים שמזכירים האוסרים, ומסביר שעיקר האסטרולוגיה שאסרה התורה באיסור 'לא תעוננו' היא כזו הקשורה באמונה אלילית בכוחם של הכוכבים שמובילה לעשיית פסלים ופולחן.מגן וצנה, רבי יהודה אריה די מודינא, עמ' 39-52; לניתוח התשובה ראה הרפואה המשלימה בהלכה, עמ' רל השפעה ביהדות ממוזער\|ההוכחה של אברהם בר חייא לקשר בין היקף מעגל לשטחו, בתוך פירוש . בין הראשונים המצטטים ישירות מספריו של אברהם בר חייא, ניתן למנות את האבן עזרא, הרד"ק, הרז"ה, המאירי, רבנו בחיי, רבי יצחק בן יוסף הישראלי, 'המפרש' על הלכות קידוש החודש במשנה תורה והאברבנאל. מאוחר יותר, רבי עזריה מן האדומים ורבי דוד גנז השתמשו בהרחבה בספריו וציטטו ממנו רבות. האברבנאל והרלב"ח הביאו ראיות לכך שככל הנראה גם הרמב"ן שאב מספריו. ספריו של רבי אברהם בר חייא יסודי התבונה ומגדל האמונה: אנציקלופדיה מדעית שתחומיה הם אריתמטיקה, גאומטריה, אופטיקה, מוזיקה ואסטרונומיה. רק חלק קטן מספר זה נשתמר עד ימינו. ספרים מסוג זה היו מקובלים בקרב הערבים במאה ה-9 עד המאה ה-11. חיבור המשיחה והתשבורת: ספר עזר למודד קרקעות, ובו רקע תאורטי באריתמטיקה ובגאומטריה. על-פי תרגומו ללטינית חובר בשנת 1116, אך לפי הנתונים האסטרונומיים שבו משערים שחובר כשלושים שנה מאוחר יותר (להשערה זו השפעה על מועד מותו המשוער של בר חייא). החלק השלישי של ספר זה מבוסס על אחד מספרי אוקלידס שאבד. ספר העיבור: על הלוח העברי, חובר בשנת ד'תתפ"ג - 1123. על אודות ספר זה כתב הרמב"ם את דברי השבח הבאים: "וכבר חבר זולתנו בספרד בזה העניין וזולתו מהמין הזה חבור נאה מאוד, שאין בינו ובין החבורין שחברו במזרח בענייני העבור דומיא בשום צד". מגילת המגלה: על חישוב הקץ ועל ביאת המשיח. מועד חיבורו הוא בין השנים 1120-1129. צורת הארץ ותבנית השמיים: על גאומטריה ואסטרונומיה. חובר בשנת 1132. חשבון מהלכות הכוכבים: המשך לספר הקודם. הושלם בשנת 1136. בספר זה נידונות פונקציות טריגונומטריות, לראשונה בשפה העברית. לוחות הנשיא: לוחות אסטרונומיים. איגרת אל ר' יהודה בן ברזילי: חיבור קצר להגנת האסטרולוגיה. הגיון הנפש: ספר פילוסופיה העוסק בתורת הנפש ובתורת המידות. גדר האדם: מוזכר בתשובות הרשב"א, אך אבד. ספר הגלגול: מוזכר על ידי הרד"ק, אך אבד. תרגומיו ליצירות של אחרים הרשימה הבאה כוללת כמה תרגומים ללטינית שהתבססו, ככל הנראה, על תרגומיו של בר חייא מן הערבית אל השפה העברית: De Horarum Electionibus מאת עלי בן אחמד אל-אימרני Capitula Centiloquium אפוריזם באסטרולוגיה ביאורו של אחמד אבן יוסוף לחיבור Centiloquium המיוחס לתלמי (אסטרונום) De Astrolabio - על מכשיר האצטרולב, מאת רודולף מבורגס. Liber Augmenti et Diminutionis - חיבור במתמטיקה לקריאה נוספת שלמה וייסבליט, רבי אברהם בר-חייא כמפרש המקרא, ב"בית מקרא", כרך כב, חוברת ג (ניסן-סיון תשל"ז), ע' 369-365. שלום צדיק, סגולת ישראל ומוסר טבעי בהגותו של רבי אברהם בר-חייא, ב"דעת", מס' 85 (תשע"ח), ע' 90-77., חנוך גמליאל, לשונו של ר' אברהם בר חייא, ב"לשוננו", אלול תשנ"ז, ע' 295-277. , מבוא לספר הגיון הנפש העצובה, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ב. גד בן-עמי צרפתי, מונחי המתמטיקה בספרות המדעית העברית של ימי הביניים, הוצאת מאגנס, תשכ"ט, עמ' 61-129. גד בן-עמי צרפתי, "אברהם בר חייא, ראשון המתמטיקאים היהודים", אלף אפס, 2002. קישורים חיצוניים קלרה זיסקין, חיבורים מתמטיים של שני חכמי ספרד: אברהם בר חייא ואברהם אבן עזרא, על"ה 33, תשס"ה, עמודים, 12-22. המחשה לנוסחת שטח מעגל על פי אברהם בר חייא הערות שוליים קטגוריה:מתמטיקאים יהודים ספרדים קטגוריה:פילוסופים יהודים ספרדים קטגוריה:אסטרונומים ספרדים קטגוריה:אסטרונומים יהודים קטגוריה:ראשוני ספרד קטגוריה:ברצלונה: אישים קטגוריה:מדענים קטלאנים קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-11 קטגוריה:מתמטיקאים מהמאה ה-12 קטגוריה:מתרגמים יהודים בימי הביניים קטגוריה:ילידי 1070 קטגוריה:נפטרים ב-1136	2024-03-06T15:15:44
אום אל-פחם	שמאל\|ממוזער\|250px\|ראש הכפר אום אל-פחם חותם בנוכחות אנשי הממשל הצבאי על שבועת אמונים למדינת ישראל, עם העברת הכפר לשלטון ישראלי (1949) שמאל\|ממוזער\|250px\|המסגד המרכזי בליבה ההיסטורי של העיר שמאל\|ממוזער\|250px\|בית הספר התיכון "העתיד" (אל-מוּסְתַ֫קְבַּל) באום אל-פחם שמאל\|ממוזער\|250px\|אחד מחדרי התצוגה ב"הגלריה לאמנות אום אל-פחם", מרץ 2007 250px\|ממוזער\|מראה כללי של העיר אוּם אֶל-פַחֶם (וגם אֻם אֶל-פַחְם) (בערבית: أُمّ ٱلْفَحْم, תעתיק מדויק: אֻם אלְפַחְם, משמעות השם: "מקור הפחם" או "אם הפחם") היא עיר ערבית-מוסלמית בנפת חדרה של מחוז חיפה בישראל. היא הוכרזה כעיר בשנת 1985. העיר שוכנת בחלקה על רכס אמיר ומזרחית לכביש ואדי עארה. העיר נמצאת ליד עין איברהים (הממוקם מעבר לכביש של אום אל-פחם), ליד ערערה ומוצמוץ. פירוש השם מקור שמו הנוכחי של היישוב בכמויות הרבות של הפחם שהופק בעיר במשך דורות ושימש, במקביל לחקלאות, כמקור ההכנסה העיקרי של התושבים. השם בתרגום מערבית משמעותו "אם הפחם" או "מקור הפחם". שם זה עלול כיום להתפרש בערבית באופן שלילי ("מקור השְחור"), ולכן מכנים אותה התושבים לפעמים "אום א-נוּר" (أمّ النّور – "מקור האור"). כפרים נוספים בשומרון נושאים שמות הקשורים בתעשיית הפחם, כגון (פחם), דיר אל-חטב ובאקה אל-חטב. גאוגרפיה אום אל פחם חולשת על ואדי עארה. היא שוכנת על רכס הררי, ששיאו בהר אלכסנדר. רוב הכפרים הסמוכים הם כפרים ערביים–מוסלמיים. אום אל-פחם היא עיר גדולה ביחס לכפרים שסביבה, וכוללת מרכזים מסחריים רבים. העיר שוכנת סמוך לגדר ההפרדה, דרומית-מערבית לעפולה וצפונית-מזרחית לכפר ערערה. אום אל-פחם יושבת בחלקה על רכס אמיר (שהוא שלוחה של הכרמל), וכמה רכסי הרים מקיפים את העיר. פסגתו של רכס אמיר הוא הר אלכסנדר, הגבוה ביותר באזור, בגובה של עד 527 מעל פני הים. מיקומה הגבוה מקנה לעיר חשיבות אסטרטגית מיוחדת – היא משקיפה על עמק יזרעאל, עפולה, הרי שכם, הכרמל (אוניברסיטת חיפה, דלית אל-כרמל, עספיא), חדרה, בנימינה, זכרון יעקב, ואפילו חוף קיסריה, שלו השפעה ותפקיד ראשי בתמיכה הצבאית ההיסטורית לאזור. העיר מתאפיינת בשפע של מעיינות מים הפזורים בשטחה. היסטוריה בחפירות ארכאולוגיות נמצאו באום אל-פחם והסביבה מערות ומבנים המעידים על יישוב קדום בן כ-5,000 שנה, החל מן התקופה הכנענית. כמו כן נמצאו כמה קברים מאותה תקופה בשכונת חִ'רְבֶּת אל-גַטְסֶה ועֵין א-שַעְרַה. ליד ח'רבת עין-זייתונה נמצאו עקבות של חאן קדום ומטבעות ערביים מתקופת בית אומיה. ביישוב קיימים גם שרידים של מספר טחנות מים עתיקות, וכן בית תפילה מוסלמי וקברו של שייח' איסכנדר בהר אלכסנדר. על-פי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, הקאדי בכפר סיפר להם ששייח' איסכנדר היה מלכם של בני ישראל, אך אחרים סברו כי שייח' איסכנדר הוא אלכסנדר הגדול.Conder & Kitchener, 1882, SWP II, p. 73 תולדות הכפר אום אל-פחם נכבשה בידי בלדווין הרביעי, מלך ירושלים, בסוף המאה ה-12. הוא קרא למקום "בודוראנה", על שם אחת מנסיכות הממלכה. שם זה נשמר עד היום ככינוי לשכונת עין-ג'ראר בעיר. בשנת 1265 נכבש הכפר על ידי הסולטן ביברס, והוא מוזכר בכתבי ההיסטוריון המוסלמי אל-מקריזי במסמך חלוקת הרכוש בין ביברס לבין סגנו, הנסיך . תושביו התפרנסו מהפקת פחמי עץ מעצי החורש בסביבה, ומכאן שם הכפר. על פי אל-מקריזי, שטח הכפר השתרע עד לחוף קיסריה. בשנת 1596 התגוררו בכפר 24 משפחות. במהלך המאה ה-17 ניהל השליט הדרוזי פח'ר א-דין השני מספר קרבות נגד האימפריה העות'מאנית סביב העיר, עד שהובס בשנת 1633 בקרב ליד חאצביא. הוא הוצא להורג יחד עם בני משפחתו באיסטנבול בשנת 1635. בשנים 1836 ו-1852 ביקר בכפר חוקר המקרא האמריקאי אדוארד רובינסון במהלך ביקורו בארץ ישראל, ודיווח כי מתגוררות בו כ-30 משפחות נוצריות. ויקטור גרן ביקר בכפר בשנת 1870 וכתב כי מתגוררים בו ובסביבותיו כ-1800 תושבים והוא מוקף בגני נוי. בסקר של הקרן לחקר ארץ ישראל משנת 1883 נכתב כי בכפר מתגוררים כ-500 תושבים, בהם כ-80 נוצרים. לפי עדויות של אישים, כיעקב ספיר ויואל משה סלומון, במהלך המאה ה-19 היה הכפר מקור לגידול אתרוגים שהיו ידועים בטיבם. במחצית הראשונה של המאה ה-20 חיו כמה משפחות נוצריות בעיר, המפורסמת בהן היא משפחת חדאד. ימי קום המדינה המרד הערבי הגדול פגע בכלכלת אום אל-פחם. , ממנהיגי המרד ועוזרו של יוסוף אבו דורה, נולד באום אל-פחם, ומת בעיר בדצמבר 1939 במהלך חילופי אש נגד חיילים בריטים. בתקופת המנדט נכלל הכפר בנפת ג'נין ולפי סקר הכפרים משנת 1945 התגוררו בו 5,490 תושבים ושטחו כלל 77,242 דונמים. ב-1948 היו בכפר כ-4,500 תושבים. במלחמת העצמאות שלט בכפר הצבא העיראקי ואחר כך הלגיון הירדני. ב-20 במאי 1949 הועבר הכפר במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לשטח מדינת ישראל (יחד עם כפרים ערביים אחרים באזור המשולש). חלק מתושבי הכפר עזבו אותו והקימו את כפר טייבה בנפת ג'נין. תושבי הכפר קיבלו אזרחות ישראלית, אך היו נתונים לממשל צבאי עד שנת 1966. המושל הצבאי הראשון בכפר היה אפרים בן-נתן. לאחר ביטול הממשל הצבאי הפך הכפר ליישוב מרכזי באזור "המשולש". יישוב בישראל בשנת 1960 הוכרז הכפר כמועצה מקומית, וצורף אל שטחה הכפר "עין איברהים" (عين إبراهيم) המהווה כיום שכונה בעיר, הממוקמת מעבר לכביש 65. בשנת 1985 הוכרז היישוב כעיר. אום אל-פחם נחשבת למרכז של התנועה האסלאמית. ראש העירייה הוא איש התנועה האסלאמית מאז 1989. לתנועה יש השפעה חברתית ותרבותית חזקה בקרב תושבי אום אל-פחם. אום אל-פחם הייתה אחד המוקדים של אירועי אוקטובר 2000: הפגנות אלימות של תושבי העיר הביאו לחסימתו של כביש ואדי עארה. ביום הראשון לאירועים נהרגו שניים מהמפגינים מירי של המשטרה, ולמחרת נהרג מפגין נוסף. ועדת אור, שתפקידה היה לחקור את האירועים על כל היבטיהם, מתחה ביקורת קשה על שייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וראש עיריית אום אל-פחם בעת האירועים, וכן על אישי ציבור מחוץ לעיר ועל התנהלות המשטרה. בשנת 2021, נחתם "הסכם גג" בין משרד האוצר לעיריית אום אל-פחם במסגרתו ייבנו 5,300 יחידות דיור בעיר. אוכלוסייה אום אל-פחם היא העיר הערבית השלישית בגודלה בישראל, אחרי רהט ונצרת. יש בה ארבע חמולות גדולות (אגבאריה, ג'בארין, מחאג'נה, מחאמיד) שבכל אחת מהן משפחות רבות שלא בהכרח יש ביניהן קשר דם או קרבה. משפחות ביישוב: מחאג'נה: אבו שַקרה, כילאני, טמיש, אבו רעד, בדיר, דעדוש, אבו גזאלה מחאמיד: כיואן, מנאסרה, חמאמדֶה, כַּרם, ח'ד'ור ג'בארין: סואלחה, חסיניה, ג'ואברה, ינסי אגבאריה: בשיר, אבו סעאדֶה, מוסא, אבו סמרא, מסארווה, קרמטה, ח'ליפה, חביטי, חאג' דאוד כלכלה ותרבות העיר אום אל-פחם נחשבת למרכז מסחרי לאזור ואדי עארה, עיר המושכת לקוחות מכל רחבי ישראל שקונים, בין היתר, רהיטים, דבר שהפך את העיר למקום המושך בעלי עסקים ומשקיעים. העיר מהווה מרכז למתן שירותים ציבוריים למשולש הצפוני. רוב כוח האדם שבעיר מתפרנס מעבודות פיזיות כמו בניין, מסעדנות ובתי מלון. בעיר פועלת מאז 1996 "הגלריה לאמנות אום אל-פחם" שהקים האמן סעיד אבו שקרה. בשנת 2007 העניקה העירייה מגרש שעליו מתוכנן לקום מוזיאון לאמנות ערבית בתכנון של אדריכל סנאן עבד אל-קאדר. בעיר מופיעים שלושה עיתונים שבועיים: "אלפחמאוי", "אלמדינה" ו"אלמסאר". יש בה גם תחנת טלוויזיה מקומית בשם "מיס אלרים". ספורט באום אל-פחם פועלות מספר קבוצות כדורגל – עירוני סעיד, מכבי וביתר. המוכרת שבהן הפועל אום אל-פחם, אשר התפרקה בשנת 2009 וקמה מחדש לאחר כשנתיים. היא עלתה לראשונה לליגה הלאומית בשנת 2019 ונכון לשנת 2022 היא עוד משחקת שם. קבוצה נוספת, מכבי אום אל-פחם, מתמודדת בליגה א' צפון. תחבורה ציבורית על עיקר התחבורה הציבורית בעיר ובפרט על 2 הקווים הפנימיים בעיר אחראית חברת קווים. בנוסף חברת הנסיעות והתיירות נצרת מפעילה קווים לנצרת עילית ולנצרת וחברת סופרבוס מפעילה קווים לחיפה, עפולה, ועמק יזרעאל. בנוסף לכך בכניסה לעיר עובר שירות חולף של חברת אגד שעוצר בכניסה אך לא נכנס לעיר עצמה. תחבורה בין עירונית מרוכזת במסוף אום אל פחם שממוקם בכניסה לעיר. אתרוגי אום אל פחם במאה ה-19 גודלו במקום אתרוגים שהיו ידועים בטיבם. כך למשל סיפר הרב יעקב הלוי ספיר שביקר שם ב-1853: ראשי העיר ממוזער\|180px\|תאופיק עסליה ג'בארין, ראש המועצה הממונה הראשון. תאופיק עסליה, עד 1960 אחמד אבו חשיש, 1960–1965 וג'יה פיאד מחאג'נה, 1965–?? אחמד ג'אבר ג'בארין, ??–?? מוחמד מוסטפא חאג' דאוד, ??–?? האשם מחאמיד, 1983–1989 ראאד סלאח, 1989–2001 סלימאן אגבאריה , 2001–2003 , 2003–2008 ח'אלד אגבאריה , 2008–2018 סמיר סובחי מחאמיד, 2018– קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ישראל: ערים לא-יהודיות קטגוריה:ערים במחוז חיפה קטגוריה:המשולש קטגוריה:רכס אמיר: יישובים	2024-10-11T07:39:38
אור יהודה	ממוזער\|שמאל\|פארק נווה סביון בעיר ממוזער\|שמאל\|אור יהודה בלילה שמאל\|ממוזער\|שרידי כפר עאנה האחרונים\|250px שמאל\|ממוזער\|250px\|גינה ואחד מבתי השכונה החדשה שהוקמה על ידי חברת אפריקה ישראל להשקעות, ספטמבר 2007 שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטה לנופלים במערכות ישראל באור יהודה שמאל\|ממוזער\|250px\|הלוגו של המרכז למורשת ליהדות לוב שמאל\|ממוזער\|250px\|המרכז למורשת יהדות לוב ממוזער\|250px\|שמאל\|מכבי אור יהודה במשחק נגד סקציה נס ציונה שמאל\|ממוזער\|250px\|אנדרטת עולי הגרדום באור יהודה שמאל\|ממוזער\|250px\|שמות תשעת עולי הגרדום אוֹר יהוּדָה היא עיר במחוז תל אביב בישראל. העיר ממוקמת במגזר המזרחי ביותר של גוש דן. היא מרוחקת כשבעה קילומטרים מתל אביב-יפו וסמוכה לנמל התעופה בן-גוריון. אור יהודה גובלת במערב בכביש 4 ובשטחים פתוחים שעליהם מוקמת שכונת פארק איילון; במזרח ביהוד-מונוסון; בצפון בכביש 461, צומת השומר וצומת סביון ובדרום בכביש 412 ובשטחים פתוחים. מקור השם אור יהודה נקראת על שמו של רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי. מסורת אחרת גורסת כי אור יהודה היה שמו של בית הספר של העולים המתיישבים שהגיעו מטורקיה והמדינה מיסדה את השם מאוחר יותר. לפי מסורת נוספת העיר נקראת בשל מיקומה בשטח ההיסטורי של שבט יהודה, אחד משבטי ישראל (אף על פי שזה לא מסתדר עם מיקומה הגאוגרפי). היסטוריה העיר שוכנת במקום בו היה היישוב אונו הנזכר במקרא ובמשנה. לפני קום המדינה שכן במקום היישוב סאקיה שנהרס ב-1948 במלחמת העצמאות. במלחמת העצמאות נכבשו הכפרים סאקיה וכפר עאנה (ואל-ח'ירייה) במבצע 'חמץ'. בשנת 1949 התיישבו ראשוני העולים יוצאי לוב וטורקיה בתוך חורבות הבתים הערביים הנטושים של שני הכפרים. במקום לא היו תשתיות מים וביוב, והמתיישבים הראשונים סבלו סבל רב. הם השקיעו במקום כסף רב ועבודה רבה: הבתים שופצו, הסמטאות נוקו והתושבים טיפחו גינות פרטיות סביב בתיהם. בשנים 1950–1953 הוקמו המעברות של סקיה וכפר עאנה ואליהן הגיעו עולים מעיראק במבצע עזרא ונחמיה. המעברות כללו אוהלים ("בדונים") וצריפונים. מספר התושבים במעברות גדל עד ל-16,000 תושבים. +אוכלוסייה במעברות בתחילת שנות ה-50:שם המעברהמספר המשפחות במעברהמספר תושבי המעברהסקייה א'8103,744סקייה ב'7253,069כפר עאנה א'5602,592כפר עאנה ב'5252,526 באותה תקופה השלטונות עדיין לא הכירו במעברות כישוב קבע וראו בהן מקום זמני לקליטת העולים, כשהערים השכנות תל אביב ורמת גן סירבו לקלוט את המעברות בשטח שיפוטן. בהמשך נעשה ניסיון לפנות את המעברות ולהעביר את התושבים לערי פיתוח בצפון ודרום הארץ, ולייעד את שטח המעברות לחקלאות. רבים מתושבי המעברות התנגדו לפינוי והחלו בפעילות להכרה באור יהודה כיישוב קבע. יישוב קבע בשנת 1955 הכריזה ממשלת ישראל על אור יהודה כישוב קבע. המבנים הראשונים החד-קומתיים נבנו ברחוב "הראשונים" ולאחר מכן ברחוב "ההגנה" ואוכלסו על ידי ותיקי המעברות. בשנת 1962, בלחץ ראש המועצה המקומית מרדכי בן פורת הכריזה הממשלה על אור יהודה כשטח תכנון עיר, לפי כך זכאית אור יהודה לתכנן את בנייתה בעצמה. בעקבות הכרזתה החלה בנייה מואצת של שיכונים ודירות. במקביל החלו לפרק את הצריפונים שהתפנו במגמת חיסול המעברות. בגלל מגבלות תקציב הן של הרשויות והן של התושבים נבנו 80% מהדירות כדירות ציבוריות בבעלות המדינה. דירות אלו אופיינו כדירות קטנות (למשפחות מרובות ילדים), ברמת בנייה נמוכה והעדר תשתיות סביבתיות, והשכונות היו לשיכוני עוני ומצוקה. בהמשך נבנו בניני ציבור, מתנ"ס מרכזי, מרפאות, בית מועצה, בתי ספר כולל תיכונים. גם בשנות ה-70 קלטו באור יהודה אלפי משפחות עולים מברית המועצות, בעיקר מגאורגיה ומבוכרה. רמת הבנייה השתפרה, ונבנה גם אזור תעסוקה חדש ונרחב. במקביל לקליטת עלייה, דאגה המועצה למתן דירות לבני הדור השני, ובתקופה זו כיהנו כראשי מועצה יחזקאל קזז ומנשה יצחקי, בזה אחר זה. בשנות ה-80, עת כיהן בתפקיד ראש המועצה, עו"ד יצחק בוכובזה, עברה אור יהודה את פרויקט שיקום שכונות שיזם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. במסגרת פרויקט זה הובילה המועצה המקומית מהלך שבו רכשו אלפי משפחות את דירותיהם מעמידר, ובמקביל הפסיקה המועצה את הבנייה של דירות על ידי משרד השיכון. תחת זאת הורחבו אלפי דירות על ידי הדיירים במסגרת תוכנית של המועצה, ומאות דירות הרוסות בשכונות שוקמו לטובת זוגות צעירים. על התהליכים הללו ועל השיפור בתחום החינוך זכתה אור יהודה בפרסים חשובים ויוקרתיים, כולל פרס חינוך לרשות המקומית על צמצום הנשירה לממדים אפסיים, וכן "פרס קפלן" שהיה מיועד לפיתוחים ולהישגים כלכליים. בשנת 1988, בתקופת כהונתו של עו"ד יצחק בוכובזה, הוכרזה אור יהודה כעיר, תוך שהיא משתדרגת גם ברמתה הסוציו-אקונומית. אור יהודה כעיר במקביל לתהליך שיקום השכונות, יזמה עיריית אור יהודה הקמה של שכונה חדשה, כאשר הפעם נעשה ניסיון להביא יזמים מהשורה הראשונה, ואכן, בתחילת שנות ה-90' נחתם חוזה בין עיריית אור יהודה לחברת "אפריקה ישראל" על בנייה של שכונה חדשה: "נווה סביון", שכללה 2,500 יחידות דיור במגוון של סוגים, קוטג'ים, בתים מדורגים ובניינים רבי-קומות. במרכז העיר, כגשר בין החדש לישן, נבנו מוסדות ציבור רבים כגון היכל תרבות, ספרייה, מרכז מדעים ואומנויות, מרכז מוזיקה ומחול, היכל ספורט, בריכת שחייה, מגרשי כדורסל וטניס, ובתי ספר חדשים. בשנת 1993, אחרי פרישתו של ראש העיר יצחק בוכובזה, החליף אותו בתפקיד תמיר שאבי, אשר טיפל בבניית נווה סביון, תכנן את שכונת "נווה רבין" וכן קידם תוכניות בניין עיר נוספות, וקידש מאבק נגד תוכנית נתב"ג 2000. לאחר 5 שנות כהונה של שאבי, חזר לתפקיד יצחק בוכובזה, שעסק בבניית השכונה היוקרתית "נווה רבין". במקביל לבניית אזורי המגורים, התפתח המסחר והורחבו אזורי התעסוקה. בדרום העיר נבנה אזור תעשייה חדש "יהלום", שבתוכו נבנה "טרמינל פארק". בעיר החלו לפעול בתחילת המאה ה-21 מוסדות אקדמיים: "המרכז ללימודים אקדמיים" שפעל תחילה בשם "שלוחת אוניברסיטת דרבי בישראל" (נסגר ב-2019), וכן השלוחה החרדית ובית הספר ללימודי חוץ של "הקריה האקדמית אונו". בעיר קיימים 45 בתי כנסת, שתי ישיבות, שלושה תלמודי תורה ושלושה מקוואות. בשנת 2007 הגיעה אור יהודה לראשונה לעודפים בתקציב השוטף, וגם הצליחה ליצור קרנות פיתוח עצמיות בסדרי גודל של עשרות מיליוני שקלים, ובשנה זו, בעקבות פירוקה של המועצה האזורית רמת אפעל, הפכה רמת פנקס לשכונה מן המניין של אור יהודה. בשנת 2007 נבחר לראשות העירייה דוד יוסף, שהמשיך בבנייה של נווה רבין ואזורי התעסוקה, ופעל במיוחד לשיפור חזות העיר באמצעות עיצוב ככרות ומקומות מרכזיים בעיר, והדבר עורר חילוקי דעות בשל האמצעים והמינון. נוהג של דוד יוסף, אשר היה שנוי במחלוקת, נגע לקריאת רחובות על שמות של אישים חיים. ב-2010, נחנכה כיכר על שמו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ויותר מאוחר, ניתן לכניסה הדרום-מזרחית לעיר השם "שדרות גבי אשכנזי", כשאשכנזי בעצמו השתתף בטקס חנוכת השם, והתכבד בהסרת הלוט. בסוף 2014, נקרא רחוב על שמו של גדעון סער, למרות התנגדות גורפת במועצת העירייה, ואף של סער עצמו. ביוני 2013 אישרה המועצה את הצעתו של יוסף לקרוא רחוב בשם באלי. ב-2015, במסגרת כתב אישום נגד יוסף שכלל 25 סעיפים והביא להתפטרותו, נטען שקרא כך לרחוב על שם המאהבת שלו. באוגוסט 2015 הסירה העירייה את השלטים. באוקטובר 2015 נבחרה לראשונה אישה לתפקיד ראש העיר באור יהודה, ליאת שוחט, שניצחה בבחירות המיוחדות שהתקיימו באותה תקופה בעקבות התפטרותו של דוד יוסף. ב-4 באפריל 2017 חתמה העירייה בראשות ליאת שוחט על הסכם גג עבור העיר שמתייחס להקמתן של שתי שכונות חדשות בהיקף של 5,200 יחידות דיור, הקמת פארק תעסוקה ענק וכן פארק ירוק בהיקף של 600 דונם. הסכם הגג מתייחס ליצירת תשתיות בשכונות החדשות וכן עבודות שדרוג של מבני ציבור, חינוך וכבישים בשכונות הוותיקות. ביולי 2017 אושרה להפקדה תוכנית פארק איילון, בה יבנו כ-2,400 יחידות דיור בהם יבנו כ-500 יחידות לדיור מוגן כ-250 יחידות עבור דיור מיוחד לסטודנטים, כמו כן יוקם במקום אזור תעסוקה ופארק בגודל של כ-530 דודם. באזור התעסוקה יבנו כ-560 אלף מ"ר ותיבנה אף מכללה. בינואר 2018 נחנך אצטדיון הכדורגל המחודש על שמו של שחקן העבר משה נעמן ז"ל בהשתתפות שחקני מכבי תל אביב. בשדרוג האצטדיון הושקעו משאבים רבים שאפשרו להתאים אותו לסטנדרטים הגבוהים ביותר. ביוני 2018 נחנכה הבריכה העירונית שגם בה הושקעו משאבים רבים לאחר שבמשך שנים היא הוזנחה. במרץ 2020 התבשרה העירייה כי זכתה בפרס החינוך הארצי של משרד החינוך בזכות הפעילות הפדגוגית והערכית שמתבצעת בעיר. אור יהודה הצטיינה באשכול הערכים ואקלים חינוכי ובאשכול למידה והישגים. במאי 2020 פורסם עדכון אודות שכונת בית בפארק שנבנית בסמוך לצומת סביון כי הבניינים הראשונים יאוכלסו באמצע 2021 וכי החלו העבודות להקמת בתי ספר לתושבי השכונה. שכונת בית בפארק תכלול כ-3,000 יחידות דיור, שרובן שווקו במסגרת "מחיר למשתכן" לצורך העדפת זוגות צעירים. בשנים 2018 עד 2020 בוצעו פרויקטים תשתיתיים ברחבי העיר, ביניהם שדרוג רחובות הרצל, יקותיאל אדם, אלכסנדרוני ויהדות קנדה. כמו כן, החלה הקמה של בית כנסת לקהילה האתיופית בעיר, הוקם מרכז קזז לצעירים לטובת צעירי העיר בגילאי 18 עד 40, הוקמו גני ילדים חדשים בשכונות סקיא א' ונווה רבין, הוקם מרכז קהילתי בשכונת רמת פנקס, שודרגה גינת יסמין בשכונת קריית גיורא ושודרגה גינת דגניה במרכז העיר. בחודש יוני 2020 יצאה העירייה בפרויקט לשיווקו של מתחם OPARK, מתחם תעסוקה ומסחר בהיקף של כמיליון מ"ר שיהווה העוגן הכלכלי של העיר בשנים הבאות. סמל עיריית אור יהודה סמלה הישן של העיר עוצב בשנת 1998 על ידי המעצב הגרפי לביא צרפתי ובו שמש המסמלת את האור שבעיר ובשמה, הבתים הגבוהים וצמודי הקרקע המאפיינים את אור יהודה, וכן את תעשיית ה-low-tech (גלגל שיניים) וה-high tech (גלגל משונן) בעיר. בתחתית הסמל הישן ומשמאלו מופיעים עצים ושטחים ירוקים. סמל העיר הנוסף הושק בשנת 2017 והוא מורכב מצורות גאומטריות המרכיבות את המילה "אור" שהוא חלק משמה של העיר. הסלוגן הנבחר הוא "המרכז של המרכז", שמבליט את מיקום העיר – במרכז בקעת אונו, מרכז גוש דן, ובמרכזה של מדינת ישראל. אוכלוסייה תחבורה ממסוף האוטובוסים אור יהודה יוצאים אוטובוסים לפתח תקווה, יהוד-מונוסון, קריית אונו, רמת גן, תל השומר, תל אביב, בני ברק וראשון לציון. כיום הגישה לאור יהודה ממערב ומצפון נעשית בכביש אחד מרכזי שהוא כביש 461 ובאמצעות מחלף מסובים המאפשר גישה לאור יהודה מהכבישים האחרים. הגישה לעיר ממזרח ומדרום נעשית באמצעות הצומת עם כביש הגישה לאזור התעשייה יהלום הנמתח מכביש 412. בימים אלו מקודמות תוכניות תחבורתיות רבות עבור תושבי העיר, ביניהן הרכבת הקלה, פרויקט "מהיר לעיר" לנתיבי תחבורה ציבוריים וכן המטרו שיכלול שתי תחנות בתוך העיר (ברחוב יגאל אלון וב-OPARK, פארק התעסוקה החדש של העיר). תרבות, חינוך, ספורט ובילוי לאור יהודה עיר תאומה אחת: רובע שרלוטנבורג-וילמרסדורף (שרלוטנבורג הייתה בעברה עיר עצמאית) בעיר ברלין (ההסכם נחתם לראשונה ב־1966 וחודש ב-2017). תרבות ובילוי בעיר היכל תרבות המשמש לתיאטרון, קונצרטים ומופעים המכיל 450 מקומות. ההיכל מארח מופעי תיאטרון, מופעי סטנדאפ, מופעים מוזיקליים, אירועים לתלמידים ולמשפחות. מדי שנה מתקיימים בעיר ירידים על ידי התושבים, העירייה וארגונים שונים. באור יהודה שוכנים המרכז למורשת יהדות בבל והמרכז למורשת יהדות לוב, ובתוכם פועלים מוזיאונים מיוחדים המשמרים היסטוריה על יהדות תושבי העיר. "נפגשים" מרכזים קהילתיים (המתנ"ס) מפעיל בין השאר את תחומי המוזיקה והמחול שמגיעים להישגים ברמה הבינלאומית עם אירוח תחרויות של קבוצות מחו"ל. בתחום המוזיקה, מתקיימת מדי שנה באור יהודה תחרות "המלחין הצעיר" שמאפשרת לתלמידים צעירים לקיים סדנאות קומפוזיציה בהשתתפות מלחינים בעלי שם עולמי. חינוך בעיר אור יהודה לומדים קרוב ל-6,000 תלמידים, למעלה מ-3,000 בחינוך היסודי ולמעלה מ-2,000 בחינוך העל-יסודי. בעיר מספר מתנ"סים וספריות קטנות בשכונות השונות. באור יהודה נמצאים מוסדות החינוך הבאים: שלושה בתי ספר תיכוניים: יובלים (ממלכתי), יעדים (תיכון דתי לבנים) ואור חנה (תיכון דתי לבנות) חטיבת ביניים אחת, במסגרת קריית חינוך "יובלים" שישה בתי ספר יסודיים בית ספר אחד של חינוך מיוחד מספר גני ילדים שתי שלוחות של מוסדות להשכלה גבוהה: קמפוס המרכז ללימודים אקדמיים שנסגר ב-2019, והקריה האקדמית אונו, השוכנת בשלושה בניינים ומרכזי לימוד רשת של גני חב"ד ישיבת גבוהה של תומכי תמימים חב"ד שממוקמת באזור המרכז המסחרי החדש (על רחוב יהדות קנדה). ישיבה קטנה של תומכי תמימים חב"ד שממוקמת באזור המרכז המסחרי החדש. ישיבת ברכת יצחק השוכנת במתחם גדול ברחוב הסוכנות היהודית מכינת ארז של אחריי תנועות נוער בעיר פועלות תנועות הנוער המכבי הצעיר, כנפיים של קרמבו, הצופים, המש״צים ובני עקיבא ובהן משתתפים מעל 1000 חניכים ובוגרים. מחלקת הנוער מפעילה ארבעה מועדונים לנוער: בייס, השחר, דוקטור ומועדון המטרו-לנוער דתי. בנוסף, פועל בעיר גרעין נח"ל של בוגרי המכבי הצעיר במסגרת פרק המשימה הלאומית במועדונים השונים בעיר. ספורט ממוזער\|250px\|שמאל\|אצטדיון הכדורגל על שם משה נעמן מועדוני הספורט של העיר כדורגל מועדון כדורגל עירוני אור יהודה (בעבר הפועל אור יהודה) מכבי עירוני אור יהודה כדורסל ע.ל.ה אור יהודה אנדרטה לזכר עולי הגרדום במרכז אור יהודה הוקמה בשנת 1966 אנדרטה לזכר יוסף בצרי ושלום צלאח שנתלו בבגדד ב-21 בינואר 1952 בגלל פעילות ציונית. האנדרטה הוקמה על ידי "הועד הציבורי להנצחתם של נידוני עיראק" ושמה הרשמי נקבע "אנדרטת השניים - ע"ש חברי ההגנה עו"ד יוסף בצרי ושלום צאלח הי"ד". לצורך הקמת האנדרטה נערכה בשנת 1964 תחרות על ידי המועצה המקומית וחבר שופטים ובה זכתה הצעתו של שמשון מרחב. בליל 5 בנובמבר 1968 נעצרו תשעה יהודים מבצרה והואשמו בריגול לטובת מדינת ישראל. ב-4 בינואר 1969 החל משפטם, שחלקים ממנו שודרו בטלוויזיה העיראקית. בליל 26 בינואר 1969 נגזר דינם למוות ועוד באותו לילה הם נתלו בפומבי. שמונה נתלו בכיכר המרכזית בבגדד ואחד - בכיכר המרכזית בבצרה. יום תלייתם הוכרז בעיראק כיום חג ושבתון. לאחר תלייתם הוקדשה האנדרטה גם לזכרם. לקריאה נוספת "הילד מהכניסה השלישית" - רומן אוטוביוגרפי מאת יצחק בוכובזה המתאר את התפתחותה של אור יהודה, כמי שנולד במעברה וכיהן כראש המועצה והעירייה של אור יהודה כחצי יובל שנים. קישורים חיצוניים מיכאל יעקובסון: סקירת שרידי כפר עאנה בתחומי אור יהודה באתר 'חלון אחורי', 26 בנובמבר 2011 MLA - המרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה הערות שוליים מרכז\|ממוזער\|500px\|תצלום אוויר של היישוב ... * קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1950 קטגוריה:גוש דן קטגוריה:בקעת אונו קטגוריה:עיירות פיתוח קטגוריה:ערים במחוז תל אביב קטגוריה:ישראל: ערים הקרויות על שם אישים קטגוריה:ישראל: ערים	2024-10-13T06:57:18

Subsets and Splits

No community queries yet

The top public SQL queries from the community will appear here once available.