title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
פרידריך ניטשה
|
פרידריך וילהלם נִיטְשֶׁה (או ניצשה; גרמנית: Friedrich Wilhelm Nietzsche, IPA: או ; 15 באוקטובר 1844 – 25 באוגוסט 1900) היה פילוסוף, פילולוג, מבקר תרבות, משורר ומלחין גרמני. ניטשה היה ממבשרי פילוסופיית החיים והפילוסופיה הקיומית ויש הרואים בו אף כחוזה הפוסטמודרניזם. במרכז הגותו של ניטשה הקריאה לאדם להתגבר בכוחות עצמו על מוסכמות חברתיות ותרבותיות כאחד.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות
ניטשה נולד בשנת 1844 בעיר רֶקֶן (Röcken) בפרובינציית סקסוניה שבממלכת פרוסיה (כיום בסקסוניה-אנהלט, גרמניה), למשפחה נוצרית אדוקה. הוא נקרא על שם פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה, שחגג את יום הולדתו ה-49 ביום לידתו של ניטשה (ניטשה נטש את שמו האמצעי 'וילהלם' בסופו של דבר). אביו, קרל לודוויג, כומר לותרני ומורה לשעבר, ואמו, פרנציסקה אולר, נישאו בשנת 1843. אחותו הצעירה אליזבת נולדה בשנת 1846, ואחיו הצעיר לודוויג יוזף נולד בשנת 1848. כשהיה בן שש מת אביו ממחלת מח. אחיו הצעיר, שנולד רק שנתיים קודם, מת בשנת 1850. לאחר מכן עברה המשפחה לעיר נאוּמבורג, שם גרו עם סבתו מצד אביו ושתי בנותיה הרווקות (אחיותיו של אביו).
לקראת גיל תשע החל ניטשה לנגן בפסנתר וכתב מספר פנטזיות ומזורקות. בנוסף, כתב שירה ושתי טרגדיות (אלי האולימפוס, אורקדל), אותן הציג עם חבריו. ניטשה התקבל ללימודים לבית-הספר היוקרתי פּפורטה, שם למד משנת 1858 עד 1864.
לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1864, החל ללמוד תאולוגיה קלאסית ופילולוגיה באוניברסיטת בון. חרף התנגדותה של אמו הוא הפסיק את לימודי התאולוגיה לאחר סמסטר אחד, זאת עקב איבוד אמונתו בקיום אלוהים. אפשר שהדבר נגרם בחלקו בהשפעת הספר "חיי ישו" מאת דוד שטראוס, השולל את הטבע האלוהי שמייחסת הנצרות לישו, ורואה בו דמות היסטורית. לאחר זמן מה עבר ניטשה לאוניברסיטת לייפציג יחד עם מרצהו, פרופסור פרידריך וילהלם ריטשל.
שנה לאחר מכן, החל ניטשה להתעניין בכתבי הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שנפטר כחמש שנים לפני כן. רולנד היימן, הביוגרף של ניטשה, מתאר את הגילוי המקרי, כנראה בשנת 1865, של ספרו של שופנהאואר "העולם כרצון וכייצוג", בין ספרים שבחנותו של בעל ביתו. הספר יצא לאור ב-1819 ולא עורר הדים עד שנות החמישים. כאשר גילה ניטשה את שופנהאואר נתקף התרגשות:
"התחלתי מניח לגאונות הנמרצת, הקודרת הזאת, לפעול את פעולתה על שכלי. הוויתור, השלילה וקבלת הדין קראו בקול מכל שורה. נמצאתי מביט אל תוך מראה ששיקפה את העולם, את החיים ואת רוחי שלי בתפארת איומה".
השפעתו המיידית של שופנהאואר על ניטשה התבטאה בתחושה של בוז לעצמו, עד שביקש להטיל על עצמו עונשים. בשבועיים הבאים לא הניח לעצמו לישון יותר מארבע שעות בלילה. הפילוסופיה של שופנהאואר גימדה בעיניו את עיסוקו בפילולוגיה, שנראתה לו חסרת חשיבות.
ניתן למצוא הד לרעיונות המטאפיזיים של שופנהאואר בכתביו המוקדמים של ניטשה, במיוחד ב"הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה".
בשנת 1867 התגייס ניטשה לשנת התנדבות באוגדת הארטילריה הפרוסית שבנאומבורג. אולם עקב תאונת רכיבה במרץ 1868 הוא נעשה בלתי כשיר לשירות וחזר להקדיש שוב את כל מרצו ללימודים.
לאחר פרישתו מהצבא החל להיפגש עם המוזיקאי והמלחין ריכרד וגנר בלייפציג, ומאוחר יותר אף עם אשתו, קוזימה (בתו של פרנץ ליסט).
כפרופסור בבזל
ממוזער|ניטשה, שנת 1869
בעזרת מורו ריטשל, קיבל ניטשה הצעה יוצאת דופן, לכהן כפרופסור לפילולוגיה קלאסית באוניברסיטת בזל, וזאת עוד לפני סיום תואר הדוקטור שלו ואף לפני סיום הסמכתו למורה, והוא רק בן 24. ניטשה השיב להצעה זו בחיוב והחליט לעבור לבזל, שם ויתר על אזרחותו הפרוסית לשארית חייו. מעט חוקרים טוענים שניטשה קיבל במקום אזרחותו הפרוסית אזרחות שווייצרית, אם כי רוב החוקרים סבורים כי מרגע זה הוא הפך לחסר אזרחות. למרות זאת שירת בכוחות הפרוסיים בזמן מלחמת צרפת–פרוסיה (1870-1871) כחובש. במהלך הקרבות היה עד לאירועים טראומטיים ואף סבל מדיפתריה ומדיזנטריה. בשנת 1870 חזר ניטשה לבזל ועקב אחר תקומתה של האימפריה הגרמנית ואחר ראשה, אוטו פון ביסמרק, בספקנות רבה: "ביני לביני אני רואה בפרוסיה את אחד הכוחות המסוכנים ביותר לתרבות כולה..." הוא כתב ויעץ לידידו הטוב ארווין רודה "להימלט מפרוסיה זו הממיתה, האנטי-תרבותית, שבה עבדים וכמרים צצים כפטריות, במהרה יחשיכו עלינו באדיהם את גרמניה כולה".
עם חזרתו לאוניברסיטה כפרופסור, החל להרצות, כשהרצאתו הפותחת עסקה ב"הומרוס והפילולוגיה הקלאסית". עם זאת, נראה שהושפע מן הבוז של שופנהאואר כלפי מוסדות אקדמיים. ייעודו היה ללמד, אבל לא היה בדעתו להוסיף ולעבוד באוניברסיטה עד סוף ימיו.
בנוסף, חזר להיפגש עם ידידיו ריכרד וקוזימה וגנר, ואף ביקר את שניהם בביתם בטְרִיבְּשֵׁן שבלוצרן. הוא הסתובב כבן בית בביתם. בשנת 1870 נתן לקוזימה וגנר את כתב היד של "בראשית הרעיון הטראגי" כמתנת יום הולדת. בשנת 1872 פרסם ניטשה את ספרו הראשון, "הולדת הטרגדיה מרוחה של המוזיקה", שזכה לשבחים מצד עמיתיו הפילולוגים, ומורהו ריטשל אף ציין את התלהבותו הרבה מהספר.
בשנים 1873–1876 פרסם ניטשה ארבע מסות בנושא ביקורת התרבות הגרמנית, בהשפעת הפילוסופיה של שופנהאואר ודעותיו של וגנר: "דוד שטראוס - האדוק והסופר", "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים", "שופנהאור כמחנך", "ריכרד וגנר בביירוית". מסות אלו קובצו ופורסמו מאוחר יותר בשם "עיונים שלא בעיתם". באותו זמן כתב את הספר פילוסופיה בעידן הטראגי של היוונים, שעסק בחמישה פילוסופים קדם-סוקרטיים, אולם ספר זה לא הושלם.
בשנים אלו חלה הצטננות ביחסים בין ניטשה לווגנר. כבר ברשימותיו של ניטשה על אודות וגנר בשנת 1874 מופיעה ביקורתיות חדשה: כאשר התוודע למוזיקה של יוהנס ברהמס, הסתייג ניטשה מן הלעג של וגנר כלפי מלחינים בני דורו. הוא חדל להתפעל מארמונו של וגנר, דחה כמה הזמנות לבקרו, ובאחד מן הביקורים האחרונים הניח על הפסנתר את הפרטיטורה של "שיר ניצחון" של ברהמס בכריכתה האדומה ואמר לו: "אתה רואה, הנה מישהו אחר, שאף הוא יודע לכתוב מוזיקה טובה!". ברשימותיו כבר ציין ניטשה: "אין העריץ מודה בשום עצמיות מלבד עצמיותו שלו ושל חבריו הקרובים ביותר. וגנר מסתכן מאוד כשהוא מתכחש לכישרונם של ברהמס ושל היהודים".
בזמן פסטיבל ביירוית שנערך ב-1876 ובו הופיע ידידו וגנר, ראה ניטשה את ניוונו של הקהל האירופאי של אותה תקופה והבחין ברעיונותיו האנטישמיים הנוצריים של וגנר. בעקבות זאת, ניתק ניטשה את קשריו עם וגנר במהירות ופרסם את טעמיו לכך. ב-1878 פרסם את הקובץ "אנושי, אנושי מדי" שהכיל מסות שעוסקות במגוון נושאים: מטאפיזיקה, מוסריות, דת ואף יחסי מין. בספר זה התנתק ניטשה מהפילוסופיה השופנהאוארית והווגנריאנית שאפיינה את חיבוריו הקודמים.
בשנת 1879 נאלץ ניטשה לעזוב את משרת ההוראה בבזל בעקבות בעיות בריאותיות חמורות שמהן סבל בילדותו ואשר התגברו כתוצאה מתאונת רכיבה והמלחמה שבה השתתף. ניטשה ראה במחלותיו הרבות את הגורם שכיוון אותו אל הדרך הנכונה. לפי הביוגרף שלו, רונלד היימן, הכיר ניטשה טובה בדיעבד אפילו לליקויי העיניים, שמנעו ממנו את הקריאה: "ניצלתי מפני הספר... זה היתרון הגדול ביותר שהענקתי לעצמי מעודי". סבור היה שסוף סוף הצליח לקנות לו שליטה על עצמו, לאחר פרק זמן ממושך שבו היה שייך לאחרים. לדבריו של היימן, "זה היה גם הרגע המכריע של התמכרות להרגל, שניטשה לא נגמל ממנו כל ימיו - דרכו להכליל על יסוד חקירה לא מספקת".
לאחר פרישתו מההוראה, הקדיש ניטשה את רוב זמנו לכתיבה ונכנס לתקופה הפורה ביותר בחייו. לאחר כתיבת "אנושי, אנושי מדי" בשנת 1878, החל ניטשה לפרסם חיבור מרכזי אחד בכל שנה עד שנת 1888, שהייתה שנת יצירתו האחרונה ובה פרסם חמישה חיבורים.
כפילוסוף
ממוזער|פרידריך ניטשה בבזל, 1875
בשנת 1882 פרסם ניטשה את החלק הראשון של ספרו "המדע העליז", אותו הגדיר כ"אישי ביותר מכל ספריי". בשנה זו פגש גם את האינטלקטואלית לו אנדריאס סלומה דרך חברו פאול ריי. ניטשה וסלומה בילו את הקיץ יחד בתורינגיה, כשאחותו של ניטשה, אליזבת, שתיעבה את סלומה, בילתה איתם כבת לוויה. ניטשה התאהב בסלומה, ולטענת סלומה הציע לה נישואים, אך היא לא נענתה. כתוצאה מכך שקע ניטשה בדיכאון עמוק ונפרד פרידה מרה מסלומה בחורף של 1883/1882. פרשה זו הייתה הבסיס לספרו של ארווין יאלום, "כשניטשה בכה".
ממוזער|לו סלומה, פאול ריי וניטשה, 1882.
לאחר פרידתו מהם עזב ניטשה לעיר רפאלו שבצפון מערב איטליה, שם החל לכתוב את ספרו המפורסם ביותר, "כה אמר זרתוסטרא". בסופו של דבר יצא הספר לאור ב-1885. ספר זה היה פרוזאי כמעט לחלוטין והגותי מאוד, בשונה מספריו הקודמים שכללו בעיקר שירה, מסות או טקסטים פילולוגיים. בעת יציאתו לאור נדפסו ממנו רק 40 עותקים שהוא חילק בין חבריו (לרבות הלן פון דרוסקוביץ), אך כיום הוא רב-מכר בינלאומי.
בשנת 1886 הודפס ספרו "מעבר לטוב ולרוע" בהוצאה עצמית והודפסו מהדורות שניות לכל ספריו המוקדמים. בשנת 1887 החל ניטשה סובל יותר מהתקפי כאב וחולי, אך בכל זאת כתב את ספרו הבא, "לגניאולוגיה של המוסר". "מעבר לטוב ולרוע" ו"לגניאולוגיה של המוסר" היו ספרי ביקורת המוסר הנפוצים בתקופתו.
בזמן זה החל ניטשה להתרועע עם הסופרים קרל שפיטלר וגוטפריד קלר. בשנת 1886 נישאה אחותו אליזבת לברנרד פֶרסטר שהיה ממבשרי האנטישמיות הגזענית, ונסעה עמו לפרגוואי כדי להקים את "גרמניה החדשה" (). תגובתו של ניטשה לחתונה ולמסע הייתה בוז, ויחסיו עם אחותו הידרדרו והגיעו למצב של טינה.
ניטשה החל לקרוא ולהתפעל מעבודותיו של הסופר הרוסי פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, ובזכותן החל להתכתב עם המרצה הדני גאורג ברנדס. ברנדס, שבאותו זמן התחיל ללמד את הפילוסופיה של סרן קירקגור, המליץ לניטשה באחד ממכתביו לקרוא חלק מכתביו של קירקגור. ניטשה התלהב מההצעה וב-1888 נסע לקופנהגן, עירם של ברנדס ושל קירקגור, כדי לקרוא עם ברנדס ולהיפגש עמו.
שמו של ניטשה כמעט שלא נודע בעולם הפילוסופיה של אותה תקופה, אך ברנדס העביר הרצאה ראשונה על אודות ניטשה, ועולם הפילוסופיה היה כמרקחה בעקבות רעיונותיו המרדניים של ניטשה שהחלו להתפשט באירופה. ניטשה רכב על גלי ההצלחה ושקד על כתיבת חמישה ספרים. בריאותו השתפרה והוא בילה את קיץ 1888 במצב רוח מרומם. מכתבים מהסתיו הצביעו על אמונה עצמית רבה ועל תקווה. ניטשה התנקם בחברו לשעבר ואגנר בספרים פרשת ואגנר ושקיעת האלילים (פארודיה על שם יצירתו של ואגנר, "דמדומי האלים"), ספרים שזכו להצלחה רבה.
ביום הולדתו ה-44 השלים את ספרו "אנטיכריסט", ספר אנטי דתי שמאשים את הנצרות בפשעים נגד האנושות. לאחר השלמת ספר זה החל בכתיבת אוטוביוגרפיה שיצאה בשם "הנה האיש". מטרתו של ספר זה, לפי ניטשה, הייתה פקודה לקוראיו: "שמעו אותי! כי אני אדם כזה וכזה. מעל הכול, אל תחשבוני לאדם אחר". בדצמבר החל ניטשה להתכתב עם יוהאן אוגוסט סטרינדברג וניסה לקנות בחזרה את כתביו המוקדמים מהמוציא לאור כדי לתרגמם לשפות אירופאיות נוספות.
באותו זמן שקד על פרסומם של הספרים "ניטשה נגד וגנר" ו"דיתיראמבוס דיוניסוסי".
חייו הפרטיים
אחת הסיבות העיקריות לכך שניטשה מעולם לא נישא היא העובדה ששלוש פעמים בהן הציע נישואין ללו סלומה נדחו על הסף. הביוגרף של ואגנר יואכים קוהלר מייחס לניטשה הומוסקסואליות וטוען שמחלת העגבת שבה נדבק מקורה בבית בושת לגברים בגנואה, וכן הוא משער כי לניטשה היה קשר רומנטי עם חברו פאול ריי. מתנגדיו של קוהלר טוענים כי תפיסה זו אינה מסייעת להבין את הפילוסופיה של ניטשה, וכי העדות לכך חלשה. הביוגרף של ניטשה, רונלד היימן, מציין כי נראה שדחפיו המיניים היו חלשים, וייתכן שחוסר יכולתו לנהל קשרים עם נשים נבע גם ממצבו הבריאותי הלקוי תדיר. כדוגמה למשיכתו לנשים, הוצג יחסו של ניטשה אל קוזימה וגנר, אשתו של וגנר. קוזימה, שניטשה חיבב והעריץ יותר מכל אישה אחרת, הייתה מבוגרת ממנו בשש שנים בלבד. רק לאחר שווגנר מת וניטשה כבר היה חולה בנפשו, הוא שלח אליה מכתב אהבה.
התמוטטות ומוות
ממוזער|223px|ניטשה בויימאר, קיץ 1899. צילום בסדרה "ניטשה החולה" (Der kranke Nietzsche) מאת האנס אוֹלדֶה
ממוזער|מצבה על קברו של ניטשה.
ב-3 בינואר 1889 עבר ניטשה התקף פסיכוטי. ישנו מיתוס כי ניטשה ראה פרש המכה את סוסו בקצה כיכר קרלו אלברטו, רץ אל הסוס והגן על צוואר הסוס בעזרת ידיו בזמן שצווח ובכה על הכאב של הסוס, ואז התמוטט ארצה. עם זאת, לא ניתן מקור לסיפור זה, ואמינותו מוטלת בספק. סיפור זה דומה מאוד לחלום אותו חולם רסקולניקוב, גיבור הספר "החטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי (חלק אחד, פרק חמש), אשר פורסם בדורו של ניטשה.
בימים שקדמו להתמוטטותו שלח מכתבים קצרים למספר ידידים (בהם אף לקוזימה וגנר), שבהם ניתן להתחקות אחר מצבו.
ב-6 בינואר 1889 הראה בורקהרדט, קולגה של ניטשה, מכתב שקיבל ממנו אוברבק, פרופסור לתאולוגיה שהיה ידיד של ניטשה מתקופת לימודיו בבזל. אוברבק קיבל מכתב דומה והחליט לנסוע לטורינו כדי להביא את ניטשה לקליניקה פסיכיאטרית בבזל. באותו זמן החל ניטשה להראות סימני שיגעון, ואמו פרנציסקה החליטה לשלוח אותו לקליניקה אחרת באיטליה. מנובמבר 1889 עד פברואר 1890, ניסה ג'וליוס לנגבן לרפא את ניטשה בטענה שאין ביכולתם של הרופאים לשנות את מצבו של ניטשה. במרץ 1890 הוציאה פרנציסקה את ניטשה מהקליניקה, ובמאי 1890 העבירה אותו לביתה בנאומבורג. באותו זמן התלבטו אוברבק וגסט מה לעשות עם כתביו הלא גמורים של ניטשה, והחליטו להדפיס את "שקיעת האלילים" ואת "ניטשה נגד וגנר", אך לעצור את הדפסתם של "אנטיכריסט" ו"הנה האיש".
בשנת 1893 חזרה אליזבת מפרגוואי אחרי התאבדותו של בעלה. עם חזרתה קראה ולמדה את עבודותיו של אחיה ואט אט השתלטה על פרסומן. היא הרחיקה את אוברבק וגסט מכתביו, עד שהשתלטה עליהם לחלוטין. בשנת 1897 מתה אמו של ניטשה, פרנציסקה, וניטשה עבר עם אחותו לוויימאר, שם אחותו אפשרה לאנשים, כולל לרודולף שטיינר, לבקר את אחיה הלא-מתקשר.
רוב המבקרים סברו שניטשה סובל כנראה מעגבת (שלטענת וולטר קאופמן, לקה בה בזמן שירותו במלחמת צרפת פרוסיה), ובגללה התמוטט מלכתחילה. חלק מהסימפטומים של ניטשה לא התאימו לעגבת אלא יותר לסרטן המוח. בעוד שרוב המבקרים לא קישרו בין הפילוסופיה של ניטשה לבין התמוטטותו, חלקם, כולל ז'ורז' בטאיי ורנה ז'ראר, טענו שההתמוטטות הייתה סימפטום לקשיי הסתגלות פסיכולוגית לפילוסופיה המרדנית שלו עצמו.
ב-25 באוגוסט 1900 מת ניטשה מדלקת ריאות. לבקשת אחותו אליזבת הוא נקבר ליד אביו בכנסיית רקן וקבור בעיירה הגרמנית ליצן שבסקסוניה-אנהלט. חברו גסט נשא בהלוויה את המילים הבאות: "קדוש יהיה שמך בכל הדורות הבאים!" (ניטשה עצמו הבהיר בספרו "הנה האיש" שאין הוא רוצה להיקרא קדוש).
אחותו של ניטשה, אליזבת פרסטר-ניטשה, השלימה את הספר "הרצון לעוצמה" מכתבי יד ומפתקים שניטשה כתב בעבר ולא פרסם. מכיוון שאחותו ערכה את הספר בהתאם לעמדותיה, מסכימים רוב המומחים שאין זה ספר ניטשאני אותנטי, ואף עורכו של ניטשה, מצינו מונטינרי, קרא לספר זה "זיוף". תוכנו של "הרצון לעוצמה" גילה תמיכה רחבה באנטישמיות ובלאומנות, ונתן בבסיסו לכאורה תמיכה ברעיונות נאציים, וזאת בניגוד לספריו הקודמים, שפורסמו בחייו, שבהם התנגד ניטשה נחרצות ללאומנות הגרמנית.
הגותו
הגותו של פרידריך ניטשה התפתחה במיוחד מתוך יחס לעבודתו של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר. ניטשה פיתח פילוסופיה רדיקלית שעוסקת במוסר, דת, פסיכולוגיה, תורת ההכרה, תורת ההוויה ומטאפיזיקה מתוך ביקורת ההיסטוריציזם ששלט באותה התקופה בגרמניה. לימים נודעה להגותו חשיבות כבדת משקל להתפתחות האקזיסטנציאליזם והפוסטמודרניזם, הגם שניטשה עצמו נמנע מהשתייכות לזרם זה או אחר.
טיעוניו של ניטשה מתאפיינים בספקנות כללית ובמיוחד בספקנות הנוגעת לאפשרות להחיל הגדרות מוסריות על העולם ולבסוף בעצם האפשרות להכיר את המציאות מעבר לפרשנות אישית. במשך כל עבודתו ניטשה מעלה עמדות שונות ומנוגדות, דבר המקשה לאפיין את דעתו האמיתית.
מות האלוהים
שמאל|ממוזער|200px|עטיפת הספר המדע העליז, 1882.
רעיון מות האלוהים והביטוי "אלוהים מת" (מגרמנית: "Gott ist tot") של ניטשה מופיע לראשונה בספרו המדע העליז. בקטע §125 המפורסם מתואר משל האיש המטורף, הנואם להמון שלא מכיר בהשלכותיו ההרסניות של מות האלוהים.
בקטע זה המשוגע אינו פונה למאמינים, אלא לאלה שאיבדו את אמונתם - אלו הסבורים כי הם כבר הפנימו את מות האלוהים. המשוגע, כלומר ניטשה, מטיף להם כי מות האלוהים אין משמעו רק שינוי בתמונת העולם המדעית, אלא אירוע בעל השתמעויות היסטוריות משמעותיות. ניטשה אינו מדבר על קיומו האובייקטיבי של האל במציאות, אלא על האל כמכונן האמון של האדם במוסדותיו ובעצמו. לטענתו, אלוהים מת בעידן המודרני, ולפיכך נותר האדם המודרני ללא הצדקה למוסדות המוסר, המדינה, ההיסטוריה והתרבות. לטענת ניטשה, "מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה". אין מדובר רק בשינוי אמונה, אלא במהפך ביסודות המחשבה האנושית.
לפי אחת מטענותיו של ניטשה בנושא, מות האלוהים פותח בפני הפילוסופיה משימה חדשה: מעתה, על הפילוסופיה לא לעסוק רק בניתוח ותצפית אודות המצב האנושי, אלא ליצור ערכים חדשים שהנושא שלהם הוא קדושה. ניטשה אף טוען כי הערכים הנוצריים והאמונה באלוהים היודו-נוצרי שעיוותו עד כה את אופן התבוננותו של האדם בעולם מקורם במוטיבציות מגונות שנוצרו כתוצאה ממצבי חולשה שונים אליהם נחשפו היהודים והנוצרים הראשונים.
על-אדם
על פי ניטשה, 'על-אדם' (מגרמנית, Übermensch, "אוברמנש") הוא שמו של המצב העליון של האדם. אין הסכמה לגבי כוונת ניטשה במושג זה, אך לרוב הוא מפורש כמצב הטוב ביותר שאדם יכול להגיע אליו, מצב שבו הוא עצמו בורא את המוסר, ולא דווקא המוסכמות החברתיות. הרעיון הוצג לראשונה בספר כה אמר זרתוסתרא, שבו טוענת הדמות זרתוסתרא שהאדם הוא מעין גשר, שבקצהו האחד נמצאת החיה ובקצהו השני נמצא העל-אדם. זרתוסתרא מונה את הדרכים להתקרב לרמת על-אדם:
על ידי רצונו לעוצמה יתגבר האדם על הניהיליזם שנוצר וייצור מוסר חדש.
על ידי רצונו לעוצמה יתרחק האדם מהמוסר החברתי וימרוד נגדו.
על ידי תהליך ממושך של התעלות עצמית.
על פי ניטשה צריך האדם להשתחרר מהאידיאלים והמוסכמות של תקופתו, ולבחון את העולם באופן עצמאי ומשולל אשליות.
העל-אדם מהווה ניגוד ל"אדם האחרון", ומדגיש את עליונותו של העל-אדם. לדעת ניטשה לא נמצאים אנשים שהגיעו לרמת על-אדם בזמנו, אך היו בעבר מספר דוגמאות לאנשים שהגיעו לרמה זו.
האדם האחרון
האדם האחרון (מגרמנית, Der letzte Mensch) הוא מונח בספר כה אמר זרתוסטרא שמתאר את האנטיתזה לעל-אדם. האדם האחרון לפי זרתוסתרא הוא אינדיבידואל חלש שעייף מחייו, נמנע מסיכונים ומחפש רק אחר נוחות וביטחון. האדם האחרון הוא ניהיליסט אך עדיין לא הצליח לעכל לגמרי את מות האלוהים.
לטענת ניטשה אין עתיד לאדם האחרון, אך מסיבה כלשהי החברה האירופאית כולה מתקדמת לכיוון האדם האחרון, לחברה בלי יכולת לבצע גדולות, בלי יכולת לחלום או בלי סיבה להתקיים.
הרצון לעוצמה
הרצון לעוצמה (מגרמנית, "Der Wille zur Macht") הוא רעיון חלקי שניטשה לא הצליח לסיים במהלך חייו השפויים. את מהות השאיפה לעוצמה שאב ניטשה משופנהאואר שביסס חלק נרחב מהפילוסופיה שלו על "הרצון להיות" - הטענה שהרצון העמוק והחשוב ביותר אצל האדם הוא המשך הקיום, וכל יצור חי מונע על ידי הרצון לשאת ולפתח את חייו שלו עצמו. ניטשה התנגד וטען שיש יצר יותר חשוב ועמוק מזה. הוא חידד את טענת שופנהאואר וטען כי "הרצון לעוצמה" הוא המוביל את האדם מבחינה פסיכולוגית. ניטשה הוריד את הרצון לחיות לדרגה משנית והעלה את הרצון לעוצמה לדרגה העליונה. הוא ראה את האדם המסתגל כאדם חלש לעומת האדם שמסגל את המציאות לטובתו.
הרצון לעוצמה אינו מדבר על עוצמה פיזית, כפי שהנאצים פירשו אותו, אלא לעוצמה אינטלקטואלית ויכולת לשינוי עצמי והתגברות.
הרצון לעוצמה הוא רעיון שמבטא את הטפילות של כל היצורים החיים, את חוסר היותם מספיקים לעצמם. לא הישרדות אלא הרצון לעוצמה הוא הכוח המניע את החיים: כל פרט במציאות חייב לנצל את סביבתו כדי לחיות. הפרט לעולם לא מספיק לעצמו, החלש מבקש את עוצמתו של החזק יותר. כך, למשל, מי שמציית למצפון הוא, למעשה, אדם שחומק מאחריות מוסרית, מה שמעיד על מצבו הקיומי החלש. קבלת תפיסה מוסרית על פיה נקבעים הכללים ואמות המידה באופן חיצוני וכולל היא אחד מהביטויים לחולשה ולטפילות. רק בעל העוצמה, אותו פרט שהתגבר על עצמו ואינו נזקק עוד לכללי ולחזק כדי לתת תוקף להחלטותיו ולנטיותיו - זה שמקור עוצמתו הוא פנימי - רק הוא יכול לבצע שיפוט מוסרי.
לטענתו, אין אדם שיוכל להעיד על כך שיישאר בחיים בכל מחיר. טוען שלכל אדם יש מצב אשר עבורו הוא לא ירצה להמשיך לחיות ולכן מצב זה ינצח את יצר ההישרדות ובכך הצליח להוריד את הרצון לחיות לדרגה משנית.
מוסר אדונים ומוסר עבדים, ורסנטימנט
שמאל|ממוזער|200px|עטיפת הספר לגנאלוגיה של המוסר, 1887
לטענת ניטשה קיימים שני סוגים של מוסר: מוסר אדונים שקשור לאדם האציל, ומוסר עבדים ששייך לאנשים הנחותים. שני סוגי מוסר הם מערכות מוסר שונות: בעוד מוסר האדונים מתאים פעולות ל"טוֹב או רע" (good or bad) מוסר העבדים מתאים פעולות ל"טוּב או רוע" (good or evil). ניטשה בז לשני סוגי המוסר האלו, אך בבירור פחות למוסר האדונים ביחס למוסר העבדים.
מוסר האדונים הוא מוסר של עוצמה. לאדם עם מוסר כזה "טוב" פירושו אצילי, חזק ועוצמתי, בעוד "רע" פירושו חלש, עלוב ופחדן. מוסר העל-אדם מתחיל באדם האציל עם רעיון בסיסי למהו טוב, אשר ממנו מתפתח הרע. מוסר העבדים מתחיל מחולשה ומקנאה חזקה כלפי החזק אותה ניטשה מכנה "רסנטימנט". רק מתוכו ובאמצעותו מוגדר ה"טוב". מוסר העבדים הוא מוסר של תועלתנות: הטוב הוא הדבר השמיש ביותר לקהילה כקהילה. הרשע לעומת זאת הוא הדבר שגורם לסבל.
האציל בז לרוע בעוד העבד מפחד ממנו.
בנוסף, ניטשה האמין שמוסר העבדים הוא הבסיס של מוסר הנצרות. לדעת ניטשה, מוסר העבדים נוצר על ידי אנשים שלא היה להם מספיק אומץ כדי להשיג את מה שהם באמת רצו: ולכן חוסר ההישג הזה הפך להישג מוסרי: לכן מוסר העבדים מרסן את התשוקות השונות של בני האדם, וכאשר הם מרוסנים ומדחיקים את עצמם מלעשות כל מני דברים, זה דבר טוב. ניטשה האמין שההפך הוא הנכון.
שליטת ערכי המוסר של הדת היהודית והנוצרית באירופה, בראשם הערך "ואהבת לרעך כמוך" מסמנים אליבא דניטשה את ניצחון מוסר העבדים על פני מוסר האדונים. המוסר השולט בחברה על פי ניטשה הוא מוסר עבדים, הדוחק אדם לרעהו כדי לשמור על שלמות האדם כחיית עדר צייתנית.
ביקורת כלפי הנצרות
ניטשה ביקר את עולם הערכים האירופי והנוצרי של זמנו וטען כי עקרונות המוסר הנוצריים השיגו את ההפך ממה שביטאו, ו"דת האהבה" היא זו שגרמה לשפיכות הדמים הגדולה ביותר. הוא לעג והתגרה בממסד הנוצרי באומרו "אלוהים מת, אני הייתי בהלוויה שלו". הוא הוקיע את הפרישות הנוצרית וראה אצל רבים שבוחרים בה מעשה של צביעות: "אמנם מתנזרים הם, אך הכלבה חושנות מציצה בקנאה מכל מעשה אשר יעשו...לא מעטים הם אלה, אשר ביקשו לגרש את שטנם מקרבם ונקלעו לתוך החזירים". בספרו אנטיכריסט ביקר ניטשה את התפתחות הנצרות, ולטענתו הקשר בין הנצרות לתורת ישו הוא אפסי.
דוגמה לביקורתו של ניטשה על הנצרות:
ניטשה כמלחין
במאי 1854 והוא בן 9, שמע ניטשה את האורטוריה "המשיח" של הנדל בקתדרלת נאומבורג, ונטמע בו לראשונה הרצון להלחין מוזיקה משל עצמו. כבר באותה שנה ניסה ניטשה את כוחו בתרגילי קומפוזיציה פשוטים, ובאביב 1855 לקח שיעורי פסנתר אצל מנצח מקהלת הכנסייה המקומי. בשנת 1856 השלים ניטשה את הלחנותיו הראשונות - יצירות קטנות לפסנתר ואוברטורה לפסנתר בארבע-ידיים לטרגדיה פרי עטו "אורקדל" (Orkadal). באותה שנה שמע ניטשה ביצוע של הרקוויאם של מוצרט בקתדרלת נאומברג, ולחג המולד קיבל עיבודים לפסנתר של הסימפוניות של היידן.
בשנים הבאות שמע ניטשה ביצועים לאורטריות "הבריאה" מאת היידן, "שמשון" ו"ישראל במצרים" מאת הנדל ו"פאוסט" מאת רוברט שומאן, וכן את הסימפוניה השביעית של בטהובן ופואמות סימפוניות מאת הנס פון בילו. במקביל השיג ניטשה תווים לסונאטות מאת בטהובן וליצירות שונות מאת פרנץ ליסט ורוברט שומאן, ביניהן מוזיקת הליווי שכתב שומאן לפואמה הדרמטית "מנפרד" מאת לורד ביירון.
עניינו ארוך השנים של ניטשה בריכרד וגנר החל לכל המאוחר בשנת 1860, כשהשיג את התווים לאופרה טריסטן ואיזולדה.
ניטשה הלחין שורה של שירים לקול גברי בליווי פסנתר, וכן יצירות לפסנתר. שיריו בוצעו על ידי הבריטון הנודע דיטריך פישר דיסקאו.
קבלה ומורשת
שמאל|ממוזער|200px|ניטשה, ציור של אדוורד מונק, 1906
השוואה עם סרן קירקגור
בעבר חשבו שניטשה (1900-1844) ידע מעט על הפילוסוף סרן קירקגור (1855-1813). אך במהלך המאה העשרים נכתבו השוואות בין ניטשה לקירקגור שאכן מראות על קשר ביניהם; הן נכתבו על ידי מספר רב של פילוסופים מערביים כגון ז׳אן ואהל, קרל יספרס, גאורג ברנדס ואפילו ז'אן-פול סארטר.
גאורג ברנדס ביקש מניטשה ב-1888 באחד ממכתביו שילמד את יצירותיו של קירקגור. ניטשה הבטיח שיקרא, אך בגלל התמוטטותו ב-1889 לא הספיק לקרוא. עם זאת, קרא ניטשה ספר של האנס מארטנסן שבו מארטנסן מצטט את קירקגור וכותב אודותיו.
השוואה:
בחייהם האישיים:
חברתו של קירקגור - פיאנסה רגינה, וחברתו של ניטשה - לו אנדריאס סלומה.
לשניהם הייתה תקופת כתיבה פורייה שבה הוציאו ספר בשנה. לקירקגור ב-1843–1850 ולניטשה ב-1888-ב-1878.
שניהם נחשבים למבשרי האקזיסטנציאליזם.
אביר האמונה של קירקגור לעומת העל אדם של ניטשה.
עיסוקם המשותף בפסיכולוגיה. קירקגור בפילוסופיית אמונה וניטשה בפילוסופיית כוח.
עיסוק משותף בדת. קירקגור החשיב את הדת כמרכיב חיוני של החיים, וניטשה התרחק מהדת וטען שאלוהים מת.
כתיבה על אבות דתיים. קירקגור בחיל ורעדה על אברהם אבינו, וניטשה בכה אמר זרתוסטרא על זרתוסטרא.
אהבת האמונה אצל קירקגור ואהבת החיים אצל ניטשה.
התרחקות משותפת מהאספסוף. קירקגור התרחק מה"קהל", וניטשה - מה"עדר".
יחס ניטשה ליהדות ודימויו בקרב הנאצים ובקרב יהודים
ממוזער|"מה שלא הורג אותי מחשל אותי" (Was mich nicht umbringt, macht mich stärker) כרזה של המפלגה הנאצית מאפריל 1939
על אף שניטשה הסתייג כל ימיו מלאומנות ודגל בחרות האדם, חלק מרעיונותיו של ניטשה אומצו בהתלהבות על ידי הפשיסטים והנאצים. לאחר מותו עוותו חלקים נרחבים מתורתו על ידי אחותו אליזבת שניסתה לתת להגותו של אחיה גוון לכאורה אנטישמי. אחותו של ניטשה, שערכה מתוך קטעי עיזבונו את הספר הרצון לעוצמה, נישאה לאחד ממבשרי הנאציזם והאנטישמיות המודרנית, ברנרד פֶרסטר. תחת השפעתו קירבה את רעיונותיו של ניטשה לחוגים לאומניים ואנטישמיים. היא פתחה על שם אחיה מוזיאון קטן ואף הזמינה את אדולף היטלר לבקר שם, והוא אכן ביקר שם שבע פעמים. הקשר בין הנאציזם להגותו של ניטשה התחזק מכיוון שבאותה תקופה היה מקובל לתת בתור מתנה את ספרו "כה אמר זרתוסטרא". בזמן מלחמת העולם השנייה אף חולקו 25,000 עותקים מן הספר לחיילים גרמנים. אחותו אליזבת כתבה באחד ממכתביה האחרונים, "אם אחי היה פוגש את היטלר, משאלתו הגדולה ביותר הייתה מתגשמת."
מיכאל קאליש מונה כמה רעיונות יסוד ששוזרים את הגותם של ניטשה ושל היטלר: המרכזיות של היצרים ושל הפעולה האותנטית; הסכנה שביהודי המתוחכם החדש; והנבואה על סוג חדש של אדם שיערער על הערכים היהודיים ויחזיר את התהילה של "החיה הבלונדינית". הוא מסיק שהבסיס לספר "מיין קמפף", הוא פירוש מעוות לעבודתו של ניטשה.
בתמיכתו לכאורה בקיום החוק והסמכות כדי לקיים את החברה, יחד עם שאיפתו לאדם-עליון העדיף על החיה והאדם הנחות, אימצוהו ההוגים של התנועה הנאצית, אך כיום יש הסבורים שהיה זה עיוות של רעיונותיו שכללו התנגדות לאנטישמיות ואהדה לרעיון אימוץ החיים שביהדות, ושעיקר דעתו הייתה שעל כל אדם מוטל לבדוק ולהגיע למסקנותיו הוא. אחרים רואים בהעמידו את מוסר הסמכות והכוח העדיף על פני "מוסר העבדים" הנוצרי (ובמקורו יהודי) אחר "מותו של האל", ואת דרישתו לחיות לפי המסקנות שאדם מגיע אליהן על סמך התבוננותו ותבונתו, כדחיית המוסר והרגש.
ניטשה עצמו סלד מן האנטישמיות וזאת הייתה אחת הסיבות העיקריות לניתוק קשריו עם עמיתו, המלחין הגרמני האנטישמי לשמצה ריכרד וגנר. ניטשה העריך את התנ"ך וראה את הברית החדשה כהתפתחות נחותה שלו, כך גם את הנצרות ביחס ליהדות. בספרו "אנושי, אנושי מדי" הצהיר כי על פי עמדתו יש:
לעומת זאת, יחסו ליהודים לא היה חד צדדי, והוא ראה במוסר היהודי-נוצרי מוסר חלש שדיכא את המוסר הדיונוסי היווני. ובעוד הוא משבח אנשי רוח יהודים, כגון ברוך שפינוזה, היינריך היינה ופליקס מנדלסון, העיסוק היהודי בכסף נראה בעיניו בזוי. יצוין שניטשה שיבח את שפינוזה לאחר שקרא את "האתיקה" שלו. מאוחר יותר ניטשה נתקל ב"מאמר תאולוגי-מדיני" והסתייג משפינוזה ואף הביע כלפיו סלידה.
יחסו של ניטשה ליהדות היה מורכב. מצד אחד, ראה ביהדות את האחראית ליצירת "מוסר העבדים" (לדוגמה, "מעבר לטוב ולרוע", אפוריזם 95) וכמקור להתפתחותה של הנצרות, הדת אותה תיעב. לעומת זאת, ניטשה ראה בעם היהודי כ"גזע החזק ביותר, היציב ביותר, הטהור ביותר מכל הגזעים החיים כיום באירופה." כמתנגד לאנטישמיות, ניטשה קרא לקבל את היהודים אל האומה הגרמנית ולהוציא ממנה את ה"צרחנים האנטישמיים" במקומם.
תורתו של ניטשה השפיעה רבות על הוגים יהודים שונים בני-זמנו. לטענת מתרגם כתביו של ניטשה לעברית, ישראל אלדד, היהודים בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים נמשכו לסגנון הנבואי של ספרו הראשי "כה אמר זרתוסטרא". תוכן הספר שבירת "הלוחות הישנים של המוסר" ושבירת מוסכמות לא מתוך ניהיליזם אלא לשם שמים (לדוגמה, שיחת זרתוסטרא עם האפיפיור המפוטר). ואכן, מספר סופרים ומשוררים בספרות העברית של תחילת המאה העשרים הושפעו ישירות מניטשה, ביניהם: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יוסף חיים ברנר, שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, פנחס שדה ועוד.
ניטשה נתן לרעיונותיו ביטוי מליצי בספריו, תוך מתן דמות שירית ומטאפורית לרעיונותיו, במקום ניסוח טיעונים פילוסופיים לשמם. חלק ממליצותיו, הניתנות לפרשנויות שונות, מצאו הד בלבם של הנאצים ובלבו של היטלר. שלילת המוסר הקיים (ניהיליזם), הרצון לעוצמה, "על-אדם", קידושה של המלחמה וביזויו של השלום, כל אלו הדהדו בתורתם של הנאצים לרוב - תוך עיוות - של רעיונותיו המקוריים של ניטשה, ריקונם מתוכן, ורידודם עד דק, ותוך התעלמות מרעיונות מרכזיים בתורתו, כגון חשיבות המאבק הפנימי, השליטה העצמית, והחשיבה העצמאית של האדם, אשר לא תאמו את דרכם של הנאצים.
תרגומי כתביו לעברית
בתחילת המאה העשרים תורגמו אפוריזמים אחדים לעברית על ידי יעקב קלצקין. להלן שאר חיבוריו שראו אור בעברית.
דיוניסוס ואפולו: מסות על האומנות. ראיית העולם הדיוניסית [1870]; על אמת ושקר במובן החוץ-מוסרי [1873]; התחרות ההומרית [1872]; על הפתוס של האמת [1872], ת"א: הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, מגרמנית יעקב גולומב, 1990.
מסות על חינוך לתרבות: שופנהאור כמחנך [1874]; על עתיד מוסדות החינוך שלנו [1872], ירושלים: הוצאת מאגנס, מגרמנית יעקב גולומב, 1988.
הולדת הטרגדיה [1872]; המדע העליז [1882, 1887], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1969.
אנושי, אנושי מדי [1878], ירושלים: הוצאת מאגנס, מגרמנית יעקב גוטשלק ואדם טננבאום, 2008.
דמדומי שחר [1881]; כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים [1874], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1968.
כה אמר זרתוסטרא [1883-5]
ורשה: הוצאת ספרות, מגרמנית דוד פרישמן, 1912.
ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1973.
ת"א: הוצאת עם עובד, מגרמנית אילנה המרמן, 2010.
מעבר לטוב ולרוע [1886]; לגניאולוגיה של המוסר [1887], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1967.
פרשת ואגנר [1888]; שקיעת האלילים [1888]; הנה האיש [1888]; אנטיכריסט [1888]; אגרות, ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1978.
הרצון לעוצמה [1901], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1978.
המדינה היוונית (תרגם מגרמנית והקדים מבוא: עמר ארד) בתוך 'דחק', כרך יג', 2021.
חלופות מכתבים
גאורג ברנדס - פרידריך ניצ'ה, ת"א: הוצאת מחברות לספרות, מגרמנית ישראל זמורה, 1949.
הנה האיש: מכתבים, ירושלים: הוצאת כרמל, תרגום: יפתח הרמן כרמל, לקט, ערך והקדים: יעקב גולומב, 2011.
לקריאה נוספת
חייו והגותו
(הרב) הלל צייטלין, "על גבול שני עולמות", הוצאת יבנה. במסה הראשונה.
ולטר קאופמן, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט, תרגם מגרמנית ישראל אלדד, הוצאת שוקן, 1982.
רחל שיחור, ניטשה: עיונים בתרבות המערב, הוצאת משרד הביטחון, 1989.
אריה י. לייב, החזרה הנצחית בפילוסופיה של ניטשה, הוצאת רזיאל, 1991.
רונלד היימן, ניטשה: חיים של ביקורת, הוצאת דביר, 1992.
בריאן מגי, הפילוסופים הגדולים - מבוא לפילוסופיה המערבית, הוצאת פרוזה, 1997.
יורגן ניראד, ניטשה: מסה ומבחר מכתביו, תרגמה מגרמנית אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 2000.
אביטל כהן, אליהו זערור, "גדולי הפילוסופים", רקפת הוצאה לאור בע"מ, שנת 2000, ערך:פרידריך ניטשה, עמוד 144–154.
רידיגר ספרנסקי, ניטשה: חיי הגות, תרגם יעקב גוטשלק, הוצאת כרמל, 2003.
אלי אילון, יצירה עצמית: חיים אדם ויצירה על פי ניטשה, הוצאת מאגנס, 2005.
חיים אסא, כשמרקס וניטשה נפגשו בכיכר תחריר, הוצאת דרור לנפש, 2013.
איתן מכטר, ניטשה והאסתטי: מעשה היצירה ב"מדע העליז", רסלינג, 2017.
גבריאלה ד'אנונציו, החיה הנבחרת | פרשת וגנר, (דחק, סדרת 'דרש', מאיטלקית: אמוץ גלעדי), 2022.
ערן אביב, האירוניה של ניטשה: כיצד מועילה ומזיקה ההכרה לחיים, רסלינג, 2022.
Curt Paul Janz, Friedrich Nietzsche: Biographie (München und Wien: Carl Hanser Verlag, 1978).
מורשתו
יעקב גולומב, הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד, הוצאת מאגנס, 1987.
רן סיגד, האמת כטראגדיה: ניטשה, שפינוזה, קירקגור, מרקוס אורליוס, הוצאת מוסד ביאליק, 1990.
ירמיהו יובל, חידה אפלה: הגל, ניטשה והיהודים, הוצאת שוקן, 1996.
יעקב גולומב (עורך), ניטשה בתרבות העברית, הוצאת מאגנס, 2001.
דייב רובינזון, ניטשה והפוסטמודרניזם, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר וספרית פועלים, תרגם מאנגלית אריה בובר, 2002.
יעקב גולומב (עורך), ניטשה בבתי הקפה של וינה, הוצאת כרמל, תרגם מגרמנית קלוד אבירם, 2006.
שלמה קאלו, התנצלות, הוצאת דע"ת, 2007.
סטיבן א. אשהיים, מורשת ניטשה בגרמניה 1890-1990, הוצאת עם עובד, תרגמה מאנגלית חנה אשהיים, 2008.
יעקב גולומב, ניטשה העברי, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009.
שי פרוגל, אתיקה: שפינוזה וניטשה, הוצאת כרמל, 2010.
דוד אוחנה, זרתוסטרא בירושלים: פרידריך ניטשה והמודרניות היהודית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2016.
חנינה בן מנחם, ניטשה על חוק ומשפט, הוצאת מאגנס, 2021
יעקב גולומב, זהות בלא נחת: על יהודי שוליים נאורים וזיקתם אל ניטשה, ירושלים: מאגנס, 2022.
מהדורות ביקורתיות של כתביו בגרמנית
Nietzsches Werke: Kritische Gesamtausgabe. Herausgegeben von Giorgio Colli und Mazzino Montinari. 40 Bänden in 9 Abteilungen. (Berlin und New York: Walter de Gruyter, 1967).
Nietzsches Briefwechsel: Kritische Gesamtausgabe. Herausgegeben von Giorgio Colli und Mazzino Montinari. 18 Bänden in 3 Abteilungen. (Berlin und New York: Walter de Gruyter, 1975).
Friedrich Nietzsche. Der Musikalische Nachlaß: Gesamtausgabe in einem Band. Herausgegeben von Curt Paul Janz, (Basel: Bärenreiter-Verlag, 1976).
קישורים חיצוניים
ציטוטים מתוך ספרו של ניטשה "אנושי, אנושי מדי", באתר ויקיציטוט
ציטוטים מתוך "כה אמר זרתוסטרא", באתר ויקיציטוט
לואיס קול, ניטשה כמבקר וכשבוי של ההארה, עבודת דוקטורט
אלי אילון, פרידריך ניטשה: יצירה עצמית
, 15 באוקטובר 2013
ניטשה וטיהורו המשונה בידי האקדמיה, באתר האוניברסיטה הפתוחה
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:פילולוגים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים גרמנים
קטגוריה:סופרים גרמנים
קטגוריה:מלחינים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-19
קטגוריה:אקזיסטנציאליסטים גרמנים
קטגוריה:פילוסופים של המוסר
קטגוריה:אסתטיקנים
קטגוריה:אתאיסטים גרמנים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:מתמודדים עם מגבלה נפשית: גרמנים
קטגוריה:אמנות והגות במפנה המאה העשרים
קטגוריה:פילוסופים אתאיסטים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בון
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לייפציג
קטגוריה:סגל אוניברסיטת בזל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1844
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1900
| 2024-10-19T23:24:48
|
דוד אבידן
|
שמאל|ממוזער|250px|לוחית זיכרון על ביתו של דוד אבידן ברח' שמשון הגיבור 11 בתל אביב
ממוזער|200 פיקסלים|איור של דוד אבידן
דָּוִד אֲבִידָן (21 בפברואר 1934, ו' באדר ה'תרצ"ד – 11 במאי 1995, י"א באייר ה'תשנ"ה) היה משורר, סופר, צייר, מתרגם, תסריטאי ובמאי קולנוע ישראלי.
את עיקר פרסומו קנה אבידן כמשורר בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים. מבקרים ישראלים מחשיבים אותו בדרך כלל לאחד משלושת הנציגים הבולטים ביותר של שירת "דור המדינה", לצד יהודה עמיחי ונתן זך.
ביוגרפיה
דוד אבידן נולד ב-1934 בתל אביב כדוד מוריץ (לאחר הולדת אחיו הצעיר נדיב, אשר לימים היה מחבר תשבצי ההיגיון נדיב אבידן, שינה אביהם בולק (דוב) מוריץ את שם משפחתם לראשי התיבות של אבי דוד ונדיב). הורי אימו, פייניה לבית נייקרוג, נספו בשואה. בתיכון למד אבידן בגימנסיה "שלוה" בתל אביב. עוד כנער צעיר החל לבלוט בכישרון הכתיבה שלו והיה מוכר בקרב חוגי המשוררים בתל אביב.
בתחילת שנות החמישים היה חבר ב"ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי" (בנק"י), ושיריו הראשונים התפרסמו בעיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית "קול העם", שם שימש חברו הטוב, הסופר והחוקר גבריאל מוקד סגן עורך הספרות. בין השאר פרסם מספר שירים על שביתת הימאים ב-1951, אך נטש עד מהרה את סגנון הכתיבה הערכי והחל לכתוב על מוות, חיי נצח, עתידנות ומין.
קובץ שיריו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים", יצא לאור בשנת 1954, בעת שהיה סטודנט באוניברסיטה העברית. הקובץ עורר הדים רבים בשל סגנונו החדשני, אך גם ביקורות שליליות, מבקר הספרות ישראל זמורה כתב עליו:.
אבידן המשיך ופרסם עוד ספרי שירה "בעיות אישיות" (1957), "סיכום ביניים" (1960) ו"שירי לחץ" (1962), בהן שאף להרחיב את גבולותיה של השפה העברית, ליצור מילים חדשות (הרבה באמצעות הלחם בסיסים) ולהעניק משמעויות נוספות למילים קיימות. במקביל החל לעסוק בתחומים נוספים של היצירה האמנותית כתב תסריטים וביים אותם, עסק באמנות פלסטית ותרגם מחזות. ב-1961 תרגם את המחזה "הזמנה לארמון" של ז'אן אנוי שעלה ב, ואת המחזה "השעות הקטנות" (יחד עם דן מירון) מאת שון או'קייסי. בסוף 1962 הוציא לאור תקליט בו הוא מקריא את שיריו. התקליט יצא בשם "דוד אבידן – מגיש את דוד אבידן" בחברת ישראפון וכלל גם קטע ממחזה שכתב בשם "סוף העולם הוא סוף העונה".
בשנת 1964 פרסמה הוצאת שוקן אנתולוגיה ראשונה של יצירתו, "משהו בשביל מישהו", שכללה מבחר שירים מארבעת ספריו הראשונים, בתוספת שירים חדשים.
בשנת 1965 פרסם אבידן את הספר "דוד אבידן מגיש: תיאטרון מופשט", שכלל שני מחזות שכתב: "מחר אתה מת, אדוני" ו"קאראמבול". באותה תקופה גם כתב מאמרים בכתב העת "אתגר" של נתן ילין-מור.
בשנת 1968 פרסם את הספר "שירים בלתי-אפשריים + דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד", קובץ שירים כרוך בדיווח אישי על שימוש בסם LSD. את הספר השיק בתערוכה בגלריה "מסדה" בתל אביב, שהציגה איורים וצילומים שיצר. בנוסף באותה שנה השתתף אבידן בתערוכה הקבוצתית "+10 - בעד ונגד", במסגרת קבוצת +10 של רפי לביא בגלריה 220 בתל אביב. ותרגם את המחזה "איפה איפה אתה ג'והני?" מאת ויויאן ולבורן, ההצגה הראשונה שהעלה "התיאטרון הפתוח", תיאטרון עצמאי שהקים הבמאי הלל נאמן
החל מסוף שנות ה-60 גילה אבידן עניין רב בחידושי הטכנולוגיה ובדרך לשלבם ביצירתו. הוא החל להשתמש בדיקטפון, ובמקום לכתוב על נייר את שיריו הוא הקליט אותם, והוא גם החל להפיק ולביים סרטים. באפריל 1969 ערך הקרנת בכורה לסרטו הראשון "הכל אפשרי", סרט ניסיוני קצר בן 15 דקות. בסוף 1970 הציג את סרטו "מין" בפני מבקרי קולנוע וערך מספר הקרנות לסטודנטים, אך המועצה לביקורת סרטים ומחזות אסרה את הקרנתו בנימוק כי יש בו "פגיעה במוסר הציבורי ובערכי הדת". גם ערעור לבית המשפט העליון על הפסילה נדחה. ספרו "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" (1974) כולל שמונה שיחות של אבידן עם תוכנית המחשב "אלייזה" של ג'וזף וייצנבאום, הדמיה פרודית של פסיכותרפיסט. בדש ספרו "תשדורות מלווין ריגול" (1978) מצוין: "רובם המכריע של מרכיבי הספר החדש הם תיעתוקים של הקלטות דיקטפון-יד, שאבידן הפך אותו בארבע השנים האחרונות לציוד-יצירתי-צמוד".
אבידן תרגם אחדים מספריו לאנגלית, וכן תורגמו ספריו לשפות נוספות, ובהן צרפתית, רוסית וערבית.
בשנת 1991 הוציא לאור את ספר השירים האחרון שלו, "המפרץ האחרון", שנכתב בהשראת מלחמת המפרץ. באותה תקופה התפרנס מהוראת כתיבה יצירתית באוניברסיטת תל־אביב וסדנאות פרטיות שארגן.
חיים אישיים
בשנת 1958 הכיר את אשתו הראשונה, העיתונאית ברוריה אבידן, הם התגרשו לאחר פחות מארבע שנות נישואים. עם אשתו השנייה, לילי (סיגל) אבידן, התחתן ב-1970 כשהיא הייתה בת 22 והוא בן 36. בשנת 1986 הכיר את ציפורן לוטם שהייתה לאם בנו יחידו (שאף היא הוציאה לאור מספר ספרי שירה).
דוד אבידן נפטר בתל אביב ב-11 במאי 1995 בגיל 61, כשהוא עני, חולה ושקוע בחובות. הוא נקבר בבית העלמין ירקון בגוש דן, והמשורר נתן זך ספד לו בהקריאו את שירו המצמרר של הנפטר: "שיר ילדים", הפותח בשורה "המוות יבוא אלי ביום ההולדת". כשנה לפני מותו, כבר נודע ברבים מצבו הנפשי, הגופני והכלכלי הירוד עם שידור כתבה בטלוויזיה הישראלית שחשפה את תנאי חייו, ובה אבידן אף חשף כי שקע בחובות של כ-100 אלף שקלים.
על מצבתו בבית העלמין ירקון חקוק שירו הקצר "אֲדַמִּלָּה". שמו של שיר זה ("אדם" ו"מלה", שהותכו ל"אדמלה") מייצג אחד ממאפייני שירתו של אבידן - הרחבת גבולות השפה, בעיקר באמצעות יצירת מילים חדשות המורכבות מהלחם בסיסים של שתי מילים ידועות.
הותיר אחריו בן יחיד, תר, בנה של צפורן לוטם. בשנת 2016, במלאת 21 שנים למותו של דוד אבידן פרסם תר שיר לזכרו.
לאחר מותו
רחובות נקראו על שמו של דוד אבידן בשכונת המשתלה בתל אביב, וכן בפתח תקווה, נתניה ובכפר סבא.
בשנת 2001 התפרסם קובץ של מבחר משיריו, "אדמלה", בהוצאת ידיעות אחרונות, בעריכת דוד וינפלד. בנוסף באותה שנה הוצאת בבל הוציאה לאור שניים מספריו במהדורה חדשה. את ספר שיריו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים", וכן "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב", שראה אור ב-1974.
בשנת 2007 עלה מופע תיאטרון המבוסס על שירי דוד אבידן, "המאה השלושים", בעיבוד ובימוי של ארי רמז. המופע על תחילה בפסטיבל עכו, אחר כך כל עלה שוב בתל אביב. באותה שנה השיר "ייפוי כוח" של אבידן שימש השראה ליצירת מחול של רמי באר ולהקת המחול הקיבוצית.
בשנים 2009–2012 פורסמו כל שיריו של אבידן בארבעה כרכים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן.
בשנת 2012 פרסם המשורר גלעד מאירי ספר אודותיו, "הר געש סימפתי: פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן".
בשנת 2013 התפרסם תרגום נשכח שלו למחזה “קדיש” של אלן גינסברג בהוצאת דחק.
בשנת 2019 הוצגה תערוכה של יצירותיו שאצר אורי דרומר במוזיאון תל אביב, ״דוד אבידן: נביא מדיה״, שהציגה אותו לא רק כמשורר, אלא כאמן רב־תחומי ניסיוני וחדשני. במסגרת התערוכה התפרסם קטלוג של יצירותיו.
ספרים
ספרי שירה בעברית
ברזים ערופי שפתיים, הוצאת "ארד", 1954.
בעיות אישיות, ארד, 1957.
סיכום ביניים, עכשיו, 1960.
שירי לחץ, א. לוין-אפשטיין, 1962.
משהו בשביל מישהו, הוצאת שוקן, 1964: מבחר שירים מארבעת ספריו הקודמים, בתוספת שירים חדשים.
אור של פיל (רצף רישומים עם איורימילוליים), המאה השלושים, 1967.
שירים בלתי-אפשריים + דו"ח אישי על מסע ל. ס.ד., המאה השלושים, 1968.
שירים חיצוניים, עקד, 1970.
שירים שימושיים, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1973.
הפסיכיאטור האלקטרוני שלי, לוין-אפשטיין, 1974.
שירי מלחמה ומחאה, לוין-אפשטיין, 1976.
שירי אהבה ומין, לוין-אפשטיין, 1976.
שירים עקרוניים, לוין-אפשטיין, 1978.
תשדורות מלווין ריגול, לוין-אפשטיין, 1978.
אנרגיה משורבטת, המאה השלושים, 1979.
ספר האפשרויות - שירים וכו', הוצאת כתר, 1985.
אבידניום 20, כתר, 1987.
המפרץ האחרון - שירי סופת המידבר ושבעה שירי רקע, הוצאת "המאה השלושים" והוצאת "תירוש", 1991.
אדמלה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001 (מבחר שירים, בעריכת דוד וינפלד).
כל השירים כרך 1 1965-1951, הקיבוץ המאוחד, 2009 (בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן)
כל השירים כרך 2 1973-1968, הקיבוץ המאוחד, 2010 (בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן)
כל השירים כרך 3 1978-1974, הקיבוץ המאוחד, 2010 (בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן)
כל השירים כרך 4 1991-1985, הקיבוץ המאוחד, 2012 (בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן)
מדריכים
לילות תל אביב, הוצאת תירוש.
טיפים למשורר מתחיל, הוצאת 'דחק', סדרת 'דרש – כתבי־מופת בפואטיקה ואסתטיקה', 2021
באנגלית
MEGAOVERTONE, 1966.
NO, 1969. (דו-לשוני)
בערבית
קצאיד מוסתחילה (שירים בלתי-אפשריים), 1970.
ספרי ילדים
עלילות דני מחונני, הוצאת ירון גולן, 1993
עלילות דני מחונני בניו יורק, הוצאת ירון גולן, 1993
ראש לשועלים, הוצאת ירון גולן, 1994
תרגומים
"הזמנה לארמון" מאת ז'אן אנוי, התיאטרון הקאמרי, 1962.
"השעות הקטנות" מאת שון או'קייסי, התיאטרון הקאמרי, 1962. פורסם ב'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט"ו, 2022.
"ארתורו אוי" בתיאטרון הבימה 1970
"קדיש" מאת אלן גינסברג - המחזה ושני קטעים מתוך הפואמה, תרגם וצרף מבוא: דוד אבידן. אחרית דבר: רונן סוניס. עורך: יהודה ויזן, דחק, 2013. התרגום פורסם לראשונה בכתב העת 'פרוזה' ב-1976 (גיליון 4–5) והוצג בתיאטרון הבימה באותה השנה בכיכובה של ליא קניג.
"כיצד שיקר לבעלה" מאת ג'ורג' ברנרד שו, פורסם ב'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך ט', 2018.
"נישואי פיגארו" מאת פייר בומשרה. דחק, כרך יז', 2024.
סרטים
הכל אפשרי (1968)
זוז (1969)
מין (1971)
צפנים טלפתיים (1976)
שדר מן העתיד (1981)
שיריו שהולחנו
עשרות משיריו של דוד אבידן הולחנו במהלך השנים, ביניהם: "הערב יוצאים", תקליטה הראשון של "שלישיית התאומים" (1966) כולל את השיר "הסתלקי רות", תרגומו של דוד אבידן ל־"Hit The Road Jack" של ריי צ'ארלס, וכן שירים נוספים של אבידן: "אנחנו לא רקדנים", "זה לא נורא" (לפי לחן של אנריקו מסיאס) ו"שבת" (לפי לחן של ליאו פרה). שירים מקוריים אחרים של אבידן שהולחנו הם "הרי את מותרת לכל אדם", שהולחן על ידי אמנים שונים, ובהם ארקדי דוכין, חוה אלברשטיין, דני ליטני ונפתלי אלטר; "הרחובות ממריאים לאט" (יוני רכטר ושם טוב לוי, וכן אסף אמדורסקי); "הזמנה להצגה יומית" (ברי סחרוף); "בעיות אישיוֹת" (שלומי שבן); "איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים" (שאנן סטריט); ״בדיחה״ (חיים רחמני) ועוד.
לקריאה נוספת
מנחם בן ויותם ראובני, דויד אבידן, דיוקן/3, הוצאת נמרוד, 2003.
הופר חגי, הפסימיזם הפואטי - מיפוי ראשוני של יצירת דוד אבידן, הוצאת הופר/ בית עלים, ירושלים, 2010.
גלעד מאירי, הר געש סימפתי: פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2012.
עכשיו 66, תשנ"ט - חוברת המוקדשת לדוד אבידן
חיה שחם, "סימן של אמנציפציה" או "אקט של מלחמה"? על זיקתה הפארודית של שירת אבידן אל שירת אלתרמן, מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ג (תשנ"ב) עמודים 261–294
קריאה חוזרת – דוד אבידן מראיין: "להיות מתורגם – זה תיסכול" – על שפה ועל היעדר קנה-מידה – ריאיון טלפוני עם המשורר האמריקני הנודע ג'ון אשברי • "ברוסיה הכל נזיל, מטורף, מסוכן" – ריאיון טלפוני עם המשורר הרוסי אנדריי ווזנסנסקי • "אני משורר זקן, אבל פרוזאיקון צעיר" – ריאיון טלפוני עם המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו • "אני אינטליגנטי – אבל טיפש" – על אינטליגנציה יצירתיות וזהות יהודית. ריאיון שנערך לפני שנים עם סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב. דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה, 2015
קישורים חיצוניים
שרית ישי לוי, - ריאיון עם אבידן
אריק גלסנר, על דויד אבידן, מקור ראשון, 2008
ד"ר דרור פימנטל, מתנת המקום: מהלדרלין עד אבידן, היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 10 - ימין, שמאל ורוח הקודש, אוקטובר 2008
ענת ויסמן, עסקים כושלים בתל אביב, דוד אבידן קורא את אשר ברש, פנס מוסף לביקורת ספרות, אפריל 2024.
מכּתביו:
שיריו המולחנים והמוקלטים של דוד אבידן, באתר שירונט
מאמרי דוד אבידן, באתר נתן אלתרמן
ירון לונדון מקריא שיר של דוד אבידן "סיפור אהבים", באתר גלי צה"ל, 18 ביולי 2017
הערות שוליים
קטגוריה:במאי קולנוע ישראלים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
קטגוריה:משוררים ישראלים
קטגוריה:משוררים כותבי עברית
קטגוריה:משוררים ששיריהם הולחנו
קטגוריה:מתרגמים ישראלים
קטגוריה:תל אביב-יפו: אישים
קטגוריה:ציירים ישראלים
קטגוריה:חבורת לקראת
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות ירקון
קטגוריה:בוגרי גימנסיה שלווה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:קבוצת עשר פלוס
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1934
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1995
| 2024-10-11T10:56:34
|
ריצ'רד פיינמן
|
ריצ'רד פיליפס פיינמן (באנגלית: Richard Phillips Feynman; 11 במאי 1918, קווינס, ניו יורק, ארצות הברית – 15 בפברואר 1988, לוס אנג'לס, קליפורניה) היה פיזיקאי יהודי-אמריקאי, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1965 על עבודתו בתחום האלקטרודינמיקה הקוואנטית. תרם רבות לפיתוחה של תורת האלקטרודינמיקה הקוונטית בפרט, לפיזיקה בכלל, וכן היה מרצה רב-השראה. היה שותף ב"פרויקט מנהטן" לפיתוח הפצצה האטומית וחבר בולט ב"ועדת רוג'רס" שחקרה את נסיבות אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר.
לפרסומו של פיינמן הוסיפו גם הרפתקאותיו ועלילותיו השונות, כפי שתוארו בספריו "אתה בטח מתלוצץ, מיסטר פיינמן!" ו"מה אכפת לך מה חושבים אחרים?".
ריצ'רד פיינמן, שגם בסביבה ליברלית כמו האקדמיה נחשב לפורץ גבולות בחשיבתו וליוצא דופן בהגיגיו, הקדים פעמים רבות את זמנו, וחזה התפתחויות טכנולוגיות עתידיות שנים רבות ואף עשרות שנים לפני שאלה באו לעולם. בין תחזיותיו: המצאת הטרנזיסטור, המחשב הקוונטי, והננוטכנולוגיה.
קורות חיים
ממוזער|150px|ריצ'רד פיינמן
פיינמן נולד בפאר רוקאווי (Far Rockaway) שבקווינס, ניו יורק, בן בכור להוריו, יהודים חילוניים ממוצא ליטאי. כצעיר הושפע מאביו אשר עודד אותו לשאול שאלות על מנת לצאת מגבולות החשיבה המסורתית. אמו תרמה לאישיותו את חוש ההומור שלו, שנשאר איתו כל חייו. בתור ילד הוא התעניין בתיקון מקלטי רדיו, ניחן בחוש לנושאי הנדסה, והתנסה במעבדת כימיה ביתית. בצעירותו הוא גם התעניין במתמטיקה ופיתח נושאים שונים כמו נגזרת חלקית בשימוש בסימנים שהוא המציא, עוד לפני שנכנס לקולג'.
פיינמן קיבל תואר ראשון מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) ב-1939, ותואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון ב-1942. מנחה התזה שלו היה ג'ון ארצ'יבלד וילר. אחרי שסיים את כתיבת התזה שלו על מכניקת הקוונטים, הראה אותה וילר לאיינשטיין, אך האחרון פקפק בה. בזמן מחקר הדוקטורט, נשא פיינמן לאשה את ארלין גרינבאום אשר אובחנה כחולת שחפת, מחלה חשוכת מרפא באותה תקופה.
במהלך מלחמת העולם השנייה עבד במעבדות לוס-אלאמוס במסגרת פרויקט מנהטן לפיתוח פצצת האטום. אשתו הראשונה התגוררה בבית חולים סמוך, אך נפטרה במהלך המלחמה. לאחר המלחמה, קיבל משרת פרופסור באוניברסיטת קורנל. בשנת 1951, לאחר שנת שבתון בברזיל, עבר ללמד במכון הטכנולוגי של קליפורניה, שם לימד רוב ימיו.
ב-1978 עבר פיינמן ניתוח להוצאת גידול סרטני מבטנו, שפגע בכלייתו. הוא עבר ניתוחים נוספים ב-1986 וב-1987, אך בפברואר 1988 הוא אושפז בבית החולים של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס עקב סיבוך בכליות ונפטר לאחר שנים עשר ימים.
עבודתו המדעית
עיקר עבודתו של פיינמן הייתה בתחום מכניקת הקוונטים. הוא פיתח מספר גישות לחשוב על הדינמיקה הקוונטית, כאשר הבולטת שבהם היא האינטגרל המסילתי והפרופגטור. לפי גישת אינטגרל המסלול של פיינמן, מערכת קוונטית מתקדמת בזמן בין נקודות שונות במרחב דרך כל המסלולים האפשריים, כאשר כל מסלול משוקלל במופע (פאזה) מרוכבת שפרופורציונית לפעולה הקלאסית של המסילה, כלומר: לאיבר . מגישה זו אפשר לקבל את עקרון הפעולה המינימלית הקלאסי כאשר לוקחים בחשבון את ההתאבכות בין המסלולים. מסלולים יתאבכו בצורה בונה סביב מסלול מסוים, רק אם כל הפאזות במסלולים קרובים אליו יהיו דומות מאוד לפאזה המקורית. כלומר, השינוי בפאזה - שהוא השינוי בפעולה יהיה אפס.
בשנת 1939 הוא הוכיח משפט הלמן-פיינמן.
פיינמן גם הציע את פירושו לפתרונות בעלי האנרגיה השלילית של משוואת דיראק, הלא הם האנטי-חלקיקים. לפי פיינמן, אנטי-חלקיק הוא בעצם חלקיק רגיל שנע אחורה בזמן ובא אלינו מהעתיד. פיינמן גם הוכיח שפרשנות זו עקבית עם כל התכונות שנצפו עבור אנטי-חלקיקים ושקולה להתייחסות אליהם כאל "חורים".
מאמצו הגדול ביותר, עליו קיבל את פרס נובל לפיזיקה, הוא פיתוח תורת אלקטרודינמיקה קוונטית (Quantum Electrodynamics או בראשי תיבות QED) המטפלת בתופעת האלקטרומגנטיות באופן קוונטי מלא. בין השאר ביצע פיינמן קוונטיזציה של השדה החשמלי והמגנטי והציג אותם כ"קוואזי"-חלקיקים נושאי כוח הנקראים "פוטונים". עבודתו של פיינמן הפכה בהמשך בסיס למודל הסטנדרטי כאשר גם הכוחות הגרעיניים טופלו בצורה זו.
פיינמן ידוע בשל תרומתו הרבה להוראת הפיזיקה. סדרת הספרים שנכתבה בעקבות הרצאותיו במכון הטכנולוגי של קליפורניה - הרצאות פיינמן על פיזיקה (לא תורגמו לעברית) - היא אחת מסדרות הספרים הפופולריות והמוערכות ביותר בקרב הפקולטות לפיזיקה. ספרים אלה נחשבים למאתגרים במיוחד, ורמתם גבוהה מרמת הלימודים הממוצעת בתואר ראשון. כפיצוי על כך, הם כוללים דיונים מעניינים ונקודות מבט חדשות.
בשנת 1959 הוא הציע אחסון נתונים דיגיטליים על גבי DNA.
המתמטיקאי הפולני-אמריקאי מארק כץ אמר: "יש שני סוגי גאונים. הגאון ה'רגיל', העושה דברים, אך משאיר לך את האפשרות לחשוב שגם אתה היית יכול לעשותם, אילו רק השתדלת, וישנו ה'קוסם', זה שאין לך מושג איך הוא עושה דברים... ריצ'רד פיינמן הוא קוסם מהדרגה הגבוהה ביותר".
חקירת אסון הצ'לנג'ר
לאחר אסון התרסקות המעבורת "צ'לנג'ר" ב-1986, התבקש פיינמן להשתתף בוועדת חקירה לברור נסיבות התאונה. פיינמן התגייס למשימה בהסתייגות רבה, משום שהיה בשלבים אחרונים של מחלת הסרטן. פיינמן למד את התחום במהירות, בעיקר באמצעות תחקור ישיר של מהנדסי נאס"א. בשלב מסוים הגיע פיינמן למסקנה שראשי הוועדה שבה השתתף, לא היו מעוניינים להגיע לחקר האמת, אלא ביקשו לסיים את החקירה ללא מהומות.
הסיבה להתפוצצות המעבורת הודלפה לפיינמן על ידי חברים בוועדה שחששו למסור את המידע ישירות עקב חששם כי יבולע להם. פיינמן הדגים את הסיבה להתפוצצות באופן פרובוקטיבי בניסוי פיזיקלי פשוט ששודר בטלוויזיה. הסיבה לפיצוץ נבעה מהטמפרטורה הנמוכה ששררה בעת המראת המעבורת, שגרמה לחלק מהאטמים להפוך לקשיחים ולאבד מגמישותם ומיעילות האטימה שלהם, ובשל כך נגרמה דליפת דלק. מלבד המסקנות הפיזיקליות, היו לפיינמן גם מסקנות בתחום הארגוני. לדעתו, האווירה ששררה בנאס"א הייתה כזו, שמנהלים בכירים בנאס"א העדיפו "שקט תעשייתי" על פני הקשבה לחששות המהנדסים. באופן זה, יכולים היו המנהלים להגן על עצמם מפני מחדלים ותביעות אפשריות. המהנדסים, מצידם, למדו עם הזמן שאם הם מעוררים דאגות ומפנים אותן כלפי מעלה, הדבר לא מתקבל בעין יפה. באופן זה, לטענת פיינמן, אף על פי שהיו מהנדסים שחששו שכשל באטמים עלול לגרום לאסון, לא ננקטה כל פעולה ממשית על מנת למנוע אותו. חקירת אסון המעבורת ומסקנותיה מתוארות בספרו של פיינמן "מה אכפת לך מה חושבים אחרים?".
מספריו שיצאו לאור בעברית
התאוריה המוזרה של אור וחומר, יצא לאור בישראל בשנת 1988, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בתרגומו של דוד פונדק ומסביר את התאוריה של אלקטרודינמיקה קוונטית לציבור הרחב.
"אתה בטח מתלוצץ, מיסטר פיינמן!", יצא בישראל בשנת 1995, בהוצאת מחברות לספרות, בתרגומו של עמנואל לוטם
מה אכפת לך מה חושבים אחרים?, הוצאת מחברות לספרות בשנת 1996, בתרגומו של עמנואל לוטם
המשמעות של כל זה - הרהורים של מדען אזרח, יצא בישראל בשנת 1999, בהוצאת מחברות לספרות, בתרגומו של יונתן פרידמן
החדווה שבגילוי דברים, יצא בישראל בשנת 2006, בהוצאת מחברות לספרות, בתרגומו של עמנואל לוטם
יחסו לנשים
בספרו "אתה בטח מתלוצץ, מיסטר פיינמן!" פיינמן טוען כי נקט שיטות של "אמן פיתוי" והתייחס לנשים כחסרות ערך כדי לשכב איתן, שיטות שהוא טוען כי נטש בסופו של דבר. הוא מתאר גם איך נהג לעבוד ולערוך ישיבות במועדוני חשפנות, כיצד בעודו פרופסור בקאל-טק הוא צייר דיוקנאות עירום של תלמידותיו, וכיצד העמיד פנים שהוא סטודנט לתואר ראשון כדי לרמות נשים צעירות לשכב איתו. בעקבות כתבת דיוקן מחמיאה במלאת מאה שנים להולדתו בכתב העת המדעי הנחשב Nature, שלא הזכירה פרטים אלה, טענה לילה מקניל כי פיינמן מהווה דוגמה ליחס הסלחני על פגיעה בנשים שמקבלים מדענים גברים הנחשבים לגאונים בתחומם.
ראו גם
פלקסגון
דיאגרמת פיינמן
לקריאה נוספת
Richard P. Feynman, The character of physical law, Penguin Books, 1965
1965 ,.Feynman, R.P., Leighton, R.B., Sands, M
The Feynman Lectures of Physics,
(three volumes, Addison-Wesley, Reading, Massachusetts)
קישורים חיצוניים
הרצאה של ריצ'רד פיינמן אודות מאפייני החוק הפיזיקלי (כתוביות בעברית) - חוק הכבידה.
הרצאה של ריצ'רד פיינמן אודות מאפייני החוק הפיזיקלי (כתוביות בעברית) - על הקשר בין מתמטיקה ופיזיקה.
הרצאה של ריצ'רד פיינמן אודות מאפייני החוק הפיזיקלי (כתוביות בעברית) - חוקי השימור הגדולים.
הרצאה של ריצ'רד פיינמן אודות מאפייני החוק הפיזיקלי (כתוביות בעברית) - הסימטריה בחוק הפיזיקלי.
הרצאה של ריצ'רד פיינמן אודות מאפייני החוק הפיזיקלי (כתוביות בעברית) - ההבדל בין העבר והעתיד.
הרצאה של ריצ'רד פיינמן אודות מאפייני החוק הפיזיקלי (כתוביות בעברית) - הסתברות ואי-הודאות - הטבע מנקודת מבטה של המכניקה הקוונטית.
הרצאה של פיינמן אודות מאפייני החוק הפיזיקלי (כתוביות בעברית) - החיפוש אחר חוקים חדשים.
'כיף לדמיין' עם ריצ'רד פיינמן - כל הפרקים (כתוביות בעברית) - ראיון ארוך עם פיינמן מ-1983.
יובל נאמן, ריצ'רד פיינמן – ה"אלוויס פרסלי" של המדע, באתר "פיזיקהפלוס"
פרק נבחר מתוך הספר "החדווה שבגילוי דברים", מאת פרופ' ריצ'רד פ' פיינמן, באתר "פורטל הקשר הישראלי"
Richard Feynman Computer Heuristics Lecture - הרצאה של ריצ'רד פיינמן על מחשבים ובינה מלאכותית
Feynman on Scientific Method - הסבר של ריצ'רד פיינמן על השיטה המדעית
Richard Feynman, The Great Explainer: Great Minds - סרטון הסבר על ריצ'רד פיינמן
הרצאה של ריצ'רד פיינמן: "Physics is fun to imagine"
הערות שוליים
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים אמריקאים
קטגוריה:יהודים זוכי המדליה הלאומית למדעים
קטגוריה:פיזיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אתאיסטים יהודים
קטגוריה:יהודים עובדי פרויקט מנהטן
קטגוריה:סגל המכון הטכנולוגי של קליפורניה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קורנל
קטגוריה:בוגרי המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
קטגוריה:אתאיסטים אמריקאים
קטגוריה:זוכי מדליית הזהב הבין-לאומית ע"ש נילס בוהר
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1918
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1988
| 2024-07-16T21:36:09
|
מחמוד עבאס
|
מחמוד עבאס (בערבית: محمود عباس, נולד ב-15 בנובמבר 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא נשיא הרשות הפלסטינית מאז בחירות 2005. בנוסף, הוא עומד בראשות הפת"ח ומכהן כיושב ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). עבאס הוא מחליפו של יאסר ערפאת, אשר נחשב ל"אבי האומה" הפלסטינית.
בתקופת כהונתו אירע עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה. בדצמבר 2009 הוארכה כהונתו ללא הגבלת זמן, וחמאס הודיע בתגובה כי אינו מכיר בו כנשיא.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
עבאס נולד וגדל בצפת שבתחומי המנדט הבריטי. ב־1948 ברחה משפחתו לסוריה, שם עסק בהוראה, ובמקביל למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת דמשק. במחצית השנייה של שנות החמישים היגר לקטר, שם, החל משנת 1957, הועסק כפקיד במשרד התרבות והחינוך. הוא אף קיבל אזרחות קטרית, עליה ויתר מאוחר יותר. באותה תקופה ביקר ביהודה, בשומרון ובחבל עזה מספר פעמים כדי לאתר מורים פלסטינים המעוניינים לעבוד בקטר.
עבאס נשוי לאמינה ואב לטארק וליאסר. הוא אימץ את הכוניה "אבו מאזן" על שם בנו הבכור, מאזן, שמת ב-2002 מאוטם שריר הלב.
בהנהלת הפת"ח
בתחילת שנות השישים היה ממייסדי הפת"ח, לצד יאסר ערפאת. לאורך השנים היה פעיל בהנהגת הפת"ח, חבר הוועד המרכזי של פת"ח אשר בשנת 1973 מנתה 11 חברים. הוא היה אחראי על ענייני הכספים של הארגון בשנות ה-70. לאחר מלחמת ששת הימים יצא עבאס יחד עם ערפאת לירדן. עם הצטרפות הפת"ח לאש"ף ב-1968, היה עבאס לחבר המועצה הלאומית הפלסטינית וחבר בוועד הפועל של אש"ף. עבאס עבר עם ערפאת ללבנון לאחר אירועי ספטמבר השחור.
לפי מידע של ממשלת ישראל היה ממקימי ארגון הטרור ספטמבר השחור. אהוד יערי כתב ב-1973 שצלאח ח'לף ועבאס היו אחראים להפעלת המודיעין של הפת"ח במבצעים מיוחדים בשם "ספטמבר השחור" בלא היוועצות בחבריהם בהנהגת הפת"ח. מוחמד עודה ("אבו דאוד"), ראש ארגון ספטמבר השחור ומתכנן טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, טוען בספרו האוטוביוגרפי שעבאס היה בין היחידים ששותפו בסוד העניין והוא שדאג למימון הפעולה. עבאס עצמו אמר שלא ידע למה עתיד לשמש הכסף.
בשנות ה-70 נודע עבאס כאיש של סעודיה באש"ף ונמנה בין המתונים בארגון. בינואר 1977 צוטט כאומר שאין הפת"ח מתנגד למגעים עם ישראלים. באמצע שנות ה-70 הוא עסק בעידוד ירידה של יהודים מישראל לארצות ערב. בשנים 1977–1978 ניהל שיחות עם ירדן ופעל לסיכול תוכנית האוטונומיה. ב-1979 ניהל את המגעים של אש"ף עם רוחאללה ח'ומייני שעלה לשלטון באיראן.
בשנת 1980 קיבל עבאס את תיק החוץ של אש"ף. בשנת 1982, בעקבות תוצאות מלחמת לבנון הראשונה, עבר עבאס יחד עם הנהגת אש"ף לתוניס. ב-1983, בתקופה שהיה חבר הוועד הפועל של פת"ח בדמשק, ובתקופה שעשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת לומומבה, הוגדר עבאס סוכן ק.ג.ב. ושם הצופן שלו היה "קרוטוב". עובדה זו התפרסמה לאחר פתיחת ארכיון מיטרוחין בשנת 2015.
לאחר ההתנקשות בח'ליל אל-ווזיר (אבו ג'יהאד) בשנת 1988, הוא מונה לאחראי על ניהול המאבק בשטחים.
הסכמי אוסלו
בספרו "הדרך לאוסלו" כתב עבאס כי היה תיאום בין אש"ף למפלגת העבודה על מנת לטרפד את המשא ומתן עם ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, שהתחיל בוועידת מדריד, ופנייה של מפלגת העבודה לאש"ף לפעול לעידוד הצבעת ערביי ישראל למפלגות הערביות בבחירות לכנסת השלוש עשרה, על מנת להחליש את הליכוד. טענות אלו הוכחשו על ידי אפרים סנה ועל ידי נציגי אש"ף.
עבאס היה מיוזמי הסכמי אוסלו, וב־13 בספטמבר 1993 חתם עליהם בשם אש"ף. היה בין המועמדים לפרס נובל לשלום, אך מכיוון שרק שלושה יכולים לזכות בפרס בשנה אחת, נדחק החוצה. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם הבהיר כי לשיטתו כל המתנחלים יהיו חייבים לעזוב את יהודה, שומרון וחבל עזה וכי ירושלים חייבת להיות בירת מדינת פלסטין.
ב־1995 גיבש יחד עם יוסי ביילין את הבנות ביילין-אבו מאזן כבסיס להסדר אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההבנות מעולם לא הפכו להסכם רשמי, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות.
בתור אחד מאחרוני המייסדים של הפת"ח, נחשב למספר שתיים במנהיגות הפלסטינית אחרי יאסר ערפאת. אולם, עבאס מעולם לא היה פופולרי כערפאת בקרב הציבור הפלסטיני. בשנת 1996 מונה למזכיר הכללי של הוועד הפועל של אש"ף, מה שחיזק את מעמדו כיורש אפשרי.
פעילות במהלך האינתיפאדה השנייה
עוד מתחילת האינתיפאדה השנייה נחשב עבאס לאחד ממבקרי דרך הטרור, או כפי שנקראה "המאבק המזוין". עבאס גרס כי העולם כבר נוטה להכיר בזכויות העם הפלסטיני, ולכן דרך המאבק צריכה להיות מדינית ובלא שימוש בכוח. הוא שב וטען באופן פומבי כי השימוש בטרור פגע במעמד הפלסטינים בעולם, והרחיק אותם מהשגת זכויותיהם. כמו כן, ביקר את ההשלכות השליליות של האינתיפאדה – התגברות תופעות רצח בתוך החברה הפלסטינית, מאבקי חמולות, אנרכיה ביטחונית ופגיעה בשלטון החוק. כל אלה, טען עבאס, היו תוצאה של השימוש בטרור ושל פעילות ישראל בעקבותיו.
ב־19 במרץ 2003, אחרי לחצים כבדים מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי, מינה ערפאת את עבאס כראש ממשלת הרשות הפלסטינית. ממשלתו זכתה לאמון המועצה המחוקקת ב־29 באפריל והושבעה למחרת. כראש ממשלה ניסה להגיע להבנות עם חמאס והג'יהאד האסלאמי על "הודנה", הפסקת אש זמנית במאבק בישראל. ב־4 ביוני 2003 נפגש בעקבה עם אריאל שרון וג'ורג' ווקר בוש והבטיח לשים קץ ל"אינתיפאדה החמושה". אולם קריסת ה"ההודנה" וחוסר הגיבוי מצד ערפאת, הביאוהו להתפטר ב־6 בספטמבר 2003 בעקבות איום בהפלת ממשלתו בהצבעת אי אמון. בראיון שנתן כשנה לאחר התפטרותו נימק אותה בהיעדר שיתוף פעולה מצד ממשלת ישראל והממשל האמריקני, וכן בהסתה הפרועה שהתנהלה נגדו ברחוב הפלסטיני (ככל הנראה בעידודו של יאסר ערפאת, שעבאס אכן הטיל עליו במרומז את האשמה). הוא המשיך לכהן בתפקידו עד להשבעת ממשלת אחמד קריע ב־11 בנובמבר.
כיו"ר הרשות הפלסטינית
עלייתו לשלטון
שמאל|ממוזער|250px|מחמוד עבאס יחד עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, 2003
ההחמרה בבריאותו של ערפאת במהלך נובמבר 2004 השיבה את עבאס אל מוקד הכוח השלטוני ברשות הפלסטינית. עם מותו של ערפאת באותו חודש, התמנה למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, כלומר ראש הארגון. על תפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית התמודד בבחירות מיוחדות שנערכו ב-9 בינואר 2005 בצורה דמוקרטית ובפיקוח בינלאומי בראשות ג'ימי קרטר. לפי הערכות שונות, בבחירות השתתפו 70%-75% מבעלי זכות ההצבעה הפלסטינים, אחוז הצבעה שנחשב גבוה מאוד במדינות ערב.
במערכת הבחירות התבטא עבאס בגנות האינתיפאדה החמושה, ובכך חיזק את תדמיתו כדמות הממתנת בהנהגה הפלסטינית. מנגד, נפגש עם פעילים חמושים בערים הפלסטיניות השונות, והדגיש בנאומיו מחויבות מלאה למימוש זכות השיבה. בראיון שנתן לערוץ 2 עם היבחרו אמר שאף על פי שהוא פליט מצפת הוא לא חושב לשוב לשם אלא כתייר. כמו כן, מצעו לבחירות כלל את עיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד", שפירושו שרק מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית רשאים לשאת נשק. בישראל תלו ציפיות בבחירתו, אך גם הטילו ספק ביכולתו לשלוט בארגונים החמושים ברשות.
במהלך מסע הבחירות, עבאס הגיע לדרום רצועת עזה והמון אנשים הקיף את רכבו. מאחר שעבאס היה חסר ניסיון בהתמודדות עם התקהלויות ציבוריות, הוא נבהל וסגר את דלת המכונית בבהלה על ידו שלו, מה שגרם לקטיעת הקמיצה בידו הימנית.
עבאס נבחר לתפקיד ברוב של כ־62%, מול כ־20% שבהם זכה ד"ר מוסטפא ברגותי, ואחוזים בודדים שבהם זכו שאר המועמדים. הוא הושבע לתפקיד ב־15 בינואר 2005. הבחירות הבאות לרשות הפלסטינית היו אמורות להתקיים בינואר 2010, אך לא התקיימו מאז עוד בחירות לנשיאות.
"עבאס אמר במגוון נאומים בערבית כי הוא קורא לפתרון הסכסוך באמצעות הנוסחה של "שתי מדינות לשתי עמים",ראו: https://www.wafainfo.ps/atemplate.aspx?:iol=5802, מצוטט אצל מתי שטיינברג ב"על העיוורון: התביעה להכרה ביהודיותה של המדינה כמקרה-מבחן", מתוך 25 שנה לתהליך אוסלו; ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני כרמל ירושלים (אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן עורכים) בעמ' 391. שעניינה חלוקת הארץ על-פי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. כבר בנאומו הראשון בטקס השבעתו לאחר שנבחר לנשיא (15.01.2005), הצהיר אבו מאזן: "אומר להנהגה הישראלית ולעם הישראלי: אנו שני עמים שנגזר עלינו לחיות זה לצד זה". בהמשך אותה שנה, בנאומו לרגל נסיגת ישראל מרצועת עזה (13.09.2005), נקט אבו מאזן את הביטוי "פיוס היסטורי בין שתי מדינות לשני עמים" (אל-מצאלחה אל-תאריח'יה בין דולתין לשעבין").מתי שטיינברג ב"על העיוורון: התביעה להכרה ביהודיותה של המדינה כמקרה-מבחן", מתוך 25 שנה לתהליך אוסלו; ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני כרמל ירושלים (אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן עורכים) בעמ' 391."
סוף האינתיפאדה ותוכנית ההתנתקות
לאחר מינויו לתפקיד חתר לסיום האינתיפאדה, כאשר במסגרת פסגת שארם א-שייח' הוא הכריז על סופה הרשמי של האינתיפאדה החמושה. הוא בחר לנסות לשתף את ארגוני הטרור בהנהגה הפלסטינית, ולא לפרקם מנשקם, מתוך השקפה ששילוב תנועות האופוזיציה בשלטון ימתן אותן ויחייבן לקבל את הכרעת הרוב. ממשלת שרון, שהחרימה את הרשות כל זמן שעמד בראשה יאסר ערפאת, שיתפה עמו פעולה במטרה להעביר בהדרגה לידי הרשות את השליטה בערים הפלסטיניות ולהסתייע בה כדי ליישם את תוכנית ההתנתקות.
במרץ 2005, לאחר סבב דיונים אינטנסיבי בין הפלגים הפלסטיניים (כולל ארגוני הסירוב), הושגה הצהרת קהיר. ההצהרה כללה החלטה על "תהדיאה" – הפסקת אש מותנית מול ישראל – על אי שימוש באלימות בעניינים פנים-פלסטיניים, ועל השתלבות חמאס במערכת השלטונית – לרבות עריכה מחדש של הבחירות במועצות המקומיות, והשתתפות התנועה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. חמאס לא התחייבה באופן מלא ל"הרגעה", וירתה במספר מקרים פצמ"רים ורקטות בטענה כי היא מגיבה על "הפרות ישראליות", אך לאחר מספר חודשים התחייבה אליה באופן מלא. ה"הרגעה", על אף שלא הובילה להפסקת אש מלאה או להתקדמות במתווה "מפת הדרכים", הובילה להורדה משמעותית בהיקף האלימות בין ישראל לפלסטינים.
ב־14 ביולי בעקבות ירי פצמ"רים נרחב של חמאס ולחץ בינלאומי, הורה עבאס למנגנוני הביטחון של הרש"פ ופעילי התנזים של פת"ח לעצור בכוח את הירי. לאחר הוראה זו, והנאום התקיף שנשא ב־16 ביולי במועצה המחוקקת (בו תקף את חמאס בחומרה), החלה סדרת מאבקים בשטח בין חמאס לפת"ח ומנגנוני הביטחון, אשר כללו ירי ברחובות, שריפת משרדים ופגיעה בסממני שלטון. אף שמנגנוני הביטחון לא הצליחו לפגוע ביכולת חמאס, רבים טוענים כי עבאס יצא נשכר פוליטית מההסלמה משום שהפגין נחישות במאבק מולה. שר החוץ של ישראל, סילבן שלום, טען כי עבאס "סוף סוף נלחם בטרור". ב־21 ביולי, בעקבות הבנות שהשיג עם חמאס, הפסיקו המאבקים.
ב־20 באוגוסט, ערב פינוי רצועת עזה, נשא אבו מאזן נאום שבו הגדיר את מטרותיו לאחר מימוש תוכנית ההתנתקות. עבאס הצהיר כי "נגמר היום הג'יהאד הקטן של שחרור האדמה, והחל הג'יהאד הגדול של בניין המולדת". בשימושו באבחנות השונות בין סוגי הג'יהאד באסלאם, הדגיש את סדר העדיפויות השונה שהוא מייעד לעם הפלסטיני – התרכזות ברפורמות פנימיות ובבניין "מדינה שבדרך", ולא בטרור נגד ישראל.
למרות זאת, למעט צעדים סמליים אבו מאזן לא נקט שום פעולה משמעותית להשבת הסדר על כנו. יתרה מכך, ככל שהתקרבו הבחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת (ינואר 2006) החלה הרשות הפלסטינית בראשותו לקרוס. במהלך ספטמבר ואוקטובר התגברה הפעילות הצבאית של ישראל, לאחר חידוש ירי הרקטות על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי. זמן קצר לאחר מכן, הבחירות המקדימות לרשימת הפת"ח פוצצו בידי חמושים מגדודי חללי אל-אקצא ואילו בבחירות למועצות המקומיות איבד הפת"ח את כוחו לחמאס. בדצמבר 2005 התפצלה פת"ח, רשימתו של אבו מאזן, בעקבות החלטתם של מרואן ברגותי (בכלא הישראלי), מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב לפרוש ולהקים מפלגה חדשה בשם "העתיד". פרישתם (יחד עם בכירים אחרים בתנועה, כמו קדורה פארס) חידדה את המתח בתנועה בין "דור תוניס" הוותיק, שהוביל את מאבק פת"ח בחוץ, ו"דור הביניים" שהוביל את האינתיפאדה הראשונה. אף שפרישת "דור הביניים" פגעה ביוקרתו של אבו מאזן, הרשימות אוחדו בסוף אותו חודש לרשימה אחת, ששילבה בין שני המחנות תחת מרואן ברגותי.
לאחר ניצחון חמאס בבחירות
שמאל|ממוזער|250px|"חלום מבטיח – דרך אחת" - מודעת רחוב עם יאסר ערפאת בצור באהר, 2007
לאחר ניצחון תנועת חמאס בבחירות של ינואר 2006, הטיל אבו מאזן על אסמאעיל הנייה, ראש סיעת חמאס בפרלמנט, את הקמת הממשלה. אבו מאזן קרא לממשלה הפלסטינית ולחמאס להכיר בישראל ולנהל איתה משא ומתן, אך זו סרבה, ובכך גררה חרם כלכלי על "הרשות" מצד אירופה, ארצות הברית, ישראל ואף כמה ממדינות ערב. בעוד שבשבועות הראשונים נראה כי העברת השלטון תעבור באופן חלק, בהדרגה גדל המתח בין אבו מאזן ותנועתו פת"ח לבין תנועת חמאס. מתח זה הוביל בהמשך למספר רב של עימותים אלימים בין פעילי התנועות, ניסיונות התנקשות וחטיפות של בכירים - אירועים שהובילו למאות הרוגים ופצועים. אבו מאזן ניסה בהתחלה לנהל משא ומתן עם חמאס להקמת ממשלת אחדות, אך לאחר כישלון המגעים בנושא הצהיר בדצמבר 2006 על תמיכתו בבחירות מחודשות לנשיאות ולפרלמנט.
בראשית מרץ 2007 התכנסו נציגי הרשות הפלסטינית, ובראשם עבאס (מטעם הפת"ח) ואיסמעיל הניה (מטעם חמאס), ונציגי מדינות ערביות נוספות במכה שבערב הסעודית. בוועידה חתמו נציגי רוב המפלגות הפלסטיניות (המיוצגות במועצה המחוקקת) על ההסכמים הקואליציוניים. ההסכם על ממשלת האחדות הפלסטינית וכן חלוקת התיקים באותה ממשלה נחשבים להישג של הפת"ח ועבאס כאחד. הממשלה זכתה לאמון המועצה המחוקקת והושבעה ב־17 במרץ 2007. על אף משבר קטן שאירע כבר בתחילת דרכה (כאשר מינוי מוחמד דחלאן לתפקיד היועץ לביטחון לאומי נכשל בממשלה, בעקבות התנגדות רוב שרי חמאס) הממשלה לא נפלה.
בתחום המדיני, עבאס נפגש מספר פעמים עם בכירי הממשל האמריקני. הוא נפגש פעמיים עם קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, ואהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, בתוך חודש וחצי, כאשר בפגישה השנייה הסכים להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט על בסיס דו־שבועי ולנסות להפשיר את הקיפאון המדיני.
בראשית יוני 2007 החל חמאס בתהליך השתלטות על רצועת עזה. ב־14 ביוני הודיע עבאס על פירוק הממשלה הפלסטינית בעקבות השתלטות מלאה של חמאס על הרצועה.
ב-1 בדצמבר 2007, בדרכו חזרה מוועידת אנאפוליס, אמר אבו מאזן לעיתונאים בקהיר: "הפלסטינים לא מקבלים את הנוסחה כי ישראל היא מדינה יהודית... אנו אומרים שישראל קיימת ובישראל יש יהודים ויש שאינם יהודים". בהתייחסו לסוגיית ההכרה ביהודיות מדינת ישראל בעקבות "נאום בר-אילן" של נתניהו, הזהיר אבו מאזן מפני הצגת תנאי ההכרה ביהודיותה של מדינת ישראל מצד הפלסטינים. הוא הביע חשש מגישת נתניהו להציב "תנאים מכשילים" ("שרוט תעג'יזיה") מסוג זה, "שאין להם כל יסוד במקורות הסמכות של השלום וההחלטות הבינלאומיות. אף על פי שהכרנו כבר במדינת ישראל, הדרישה מאיתנו להכיר בה כמדינה יהודית היא תנאי מוקדם שאי אפשר לקבלו". אבו מאזן נימק זאת בכך שקבלת הדרישה תלבה את המימד הדתי בסכסוך (בלשונו, תהפוך אותו ל"סכסוך דתי הרסני") ותחשוף לסכנה את עתידם של ערביי ישראל, ואף עומד בסתירה להיגיון לפיו מקבלים הפלסטינים פיצויים עבור הפליטות.מתי שטיינברג ב"על העיוורון: התביעה להכרה ביהודיותה של המדינה כמקרה-מבחן", מתוך 25 שנה לתהליך אוסלו; ציון דרך בניסיונות ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני כרמל ירושלים (אפרים לביא, יעל רונן והנרי פישמן עורכים) בעמ' 401-402. במסגרת ראיונות בשנים 2012 ו-2013, הסביר אבו מאזן כי שאלת יהדות המדינה איננה עניין לפלסטינים, כי הם אדישים לשאלה כיצד יגדירו היהודים את מדינתם, וכי מדובר בתנאי חדש שהכניסה ישראל.
יש הגורסים כי הדרישה מאבו מאזן שיכיר בישראל כמדינה יהודית הייתה "עז" שהוכנסה במשא ומתן על-מנת לסכלו.שאול אריאלי "ככה בדיוק קרה? 12 מיתוסים ישראלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני", ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2021 מתי שטיינברג וחוקר הסכסוך שאול אריאלי מסבירים כי מדובר בדרישה שאיננה מקובלת ביחסים בינלאומיים, שכן מדינות אינן נוהגות "להכיר" באופי הלאומי של מדינות אחרות. אלה מוסיפים כי היה חשש לגיטימי לצד הפלסטיני שהדרישה עלולה לשמש לצורך אפליית ערביי ישראל, וכן כי הדבר נתפס כדרישה שנועדה להשפיל את עבאס. בנוסף, שטיינברג מסביר כי לדרישה זו אין זכר בחוזי השלום בין ישראל למצרים וירדן, לא בתהליכי המשא ומתן עם סוריה, ואף לא בהסכמי אברהם.
שטיינברג מסביר כי בפרספקטיבה היסטורית, זוהי אף העמדה המסורתית של מחנה הימין בישראל, ומצטט למשל דברי מנחם בגין בנאומו הראשון בכנסת כראש ממשלה, לפיה "איננו מצפים מאיש לבקש בשמנו שתוכר זכותנו להתקיים בארץ אבותינו. הכרה אחת נחוצה בינינו לבין שכנינו: הכרה בריבונות ובצורך ההדדי בחיים של שלום והבנה", וכן עמדת זאב ז'בוטינסקי בעדותו בפני ועדת פיל: "אינני סבור כי רצוי שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים מראש את אופיה ה"לאומי". ... בהביעי את המילים "מדינה עברית", כוונתי לקהילה, או לכברת-ארץ, הנהנית ממידה מספקת של שלטון עצמי...ושישנו בה רוב יהודי".
ב־29 בפברואר וב־1 במרץ 2008 נכנסו כוחות גדולים של צה"ל לפעולה קרקעית ברצועת עזה ליד סג'עיה והרגו כ-30 פלסטינים, רובם מחבלים מחמאס, ופצעו עשרות. אבו מאזן גינה את הפעולה ואמר שהיא "יותר גרועה מהשואה".
ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה. ב-5 בנובמבר 2009 הודיע על התפטרותו בעקבות חוסר נכונות של הצד הישראלי להפסקת הבנייה בהתנחלויות והמשבר הפנימי בין הפת"ח לחמאס לדבריו.
בעשור השני של המאה ה-21
בשנת 2010 הוביל יוזמה להכרתן של מדינות במדינה פלסטינית בגבולות 1967, וזכה להכרתן של חמש מדינות בדרום אמריקה.
ב-2011 פרסם העיתון "אל-קודס אל-ערבי" כי ממשלת ירדן הנפיקה תעודות זהות ירדניות לבכירי הרשות הפלסטינית, בהם עבאס ושני בניו.
באפריל 2011 חתם על הסכם "סולחה" עם ראשי חמאס.
בספטמבר 2011 הוביל את המהלך להכרה של האומות המאוחדות במדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ב-23 בספטמבר נשא בעצרת הכללית נאום חריף כנגד ישראל, והצהיר (לפני הנאום) שהפלסטינים לא יכירו במדינה יהודית. באותו יום הגיש עבאס בקשה לבאן קי מון להכיר בפלסטין כמדינה ה-194 שחברה באו"ם. בהמשך, הוביל עבאס את פנייתה של הרשות הפלסטינית לאו"ם לקבלת מעמד של מדינה בו. בעקבות זאת, למרות התנגדותה של ישראל למהלך, אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 2012, ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה. גם בהזדמנות זו נאם עבאס בעצרת הכללית, כשהוא מאשים את ישראל בטיהור אתני של הפלסטינים ובכיבוש קולוניאלי המבטא גזענות ושנאה.
בשנת 2014, במהלך המשא ומתן עם נתניהו, הביע אבו מאזן הסכמה למדינה פלסטינית בגבולות 1967, מפורזת וחסרת צבא, קו גבול שישאיר 80 אחוז מהמתנחלים תחת ריבונות ישראל, נוכחות צבאית בבקעת הירדן למשך 5 שנים שתוחלף בכוחות אמריקאים, העברת כל השכונות היהודיות במזרח ירושלים לישראל, ושיבת פליטים סמלית לישראל ובהסכמת ישראל.
ב-2014 חתם אבו מאזן על הסכם פיוס עם חמאס שבו תוקם ממשלת אחדות שנתמכת על ידי הפת"ח וחמאס. אבו מאזן המשיך לתמוך בהסכם האחדות למרות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודיים על ידי פעילי חמאס, מבצע צוק איתן ברצועת עזה וניסיון להפיכה של חמאס ביהודה ושומרון שסוכל על ידי שירות הביטחון הכללי וצה"ל.
ב-26 בספטמבר 2014, בעקבות מבצע צוק איתן, נשא אבו מאזן נאום באו"ם נגד ישראל שבו האשים אותה ברצח עם ברצועת עזה ובתכנון הנכבה השנייה כנגד הפלסטינים. הנאום ספג גינויים בישראל, לרבות מממשלת ישראל והשמאל המתון. גם הבית הלבן גינה את הנאום כ"פוגעני" והגדיר אותו כ"לא יותר מפרובוקציה חסרת תועלת." בהמשך אמר: "ישראל מפעילה משטר אפרטהייד".
בנובמבר 2014 שלח אבו מאזן מכתב ניחומים למשפחת המחבל שירה ופצע אנושות את יהודה גליק: .
באוקטובר 2015, בעקבות גל מעשי טרור פלסטיני, בעיקר בירושלים, שבמהלכו נרצחו שבעה יהודים ונפצעו עשרות אחרים, שודר נאום מוקלט של אבו מאזן. בנאום הוא אמר כי "המתקפה הישראלית נגד בני עמנו, אדמתם והמקומות הקדושים להם מאיימת על השלום ועל היציבות". הוא האשים את ישראל בהריגת אחמד מנאסרה, נער בן 13, שביצע פיגוע דקירה בפסגת זאב שבו נפצעו באורח קשה שני יהודים. הנאום ספג גינויים ישראליים מימין ומשמאל. סיעת המחנה הציוני הגיבה: "דבריו של אבו מאזן הם דברי בלע חמורים המעוותים את המציאות, גובלים בחוסר אחריות מוחלט, ומלבים עוד יותר את הייאוש והשנאה באזור". לשכת ראש הממשלה הגיבה שדברי אבו מאזן הם דברי הסתה ושקר, בין היתר משום שהנער האמור לא הוצא להורג אלא נוטרל בעזרת מקלות בעת הפיגוע, וטופל בבית החולים הדסה עין כרם.
ב-22 ביוני 2016 הציע יו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, לעבאס להיפגש עם נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, כאשר שניהם שהו בבריסל, אך עבאס סירב. למחרת נשא נאום אנטישמי שבו האשים את ישראל בכך שרבניה הורו להרעיל את המים של הפלסטינים ואמר שישראל היא מדינה פשיסטית. נאומו ספג גינוי חריף בישראל, בין השאר מראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וכן מהליגה נגד השמצה. בעקבות זאת עבאס חזר בו מדבריו.
בספטמבר 2016, בעקבות הפרסומים על כך שעבאס היה סוכן קג"ב (שהתבססו על ארכיון מיטרוחין) וכן על רקע המפגש האפשרי בין ראש ממשלת ישראל ליו"ר הרשות הפלסטינית במוסקבה, עלתה שאלת תפקידו של סגן שר החוץ הרוסי מיכאיל בוגדנוב, אשר היה השגריר הרוסי בדמשק באותה תקופה.
בנובמבר 2016 נבחר עבאס לכהונה נוספת כראש הפתח.
ב-30 בספטמבר 2016 השתתף עבאס בהלווייתו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, צעד שבעקבותיו ספג ביקורת רבה מצד כלי תקשורת של חמאס וגופי תקשורת נוספים בעולם הערבי.
ממוזער|251x251 פיקסלים|מחמוד עבאס, 2017
במרץ 2017 אמר אבו מאזן בהרצאה בברלין: "עמנו הוא צאצא של העם הכנעני שחי לפני 3,500 שנה".
ב-14 בינואר 2018 נשא נאום נגד נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ונגד תנועת הציונות, שבו איחל לנשיא ארצות הברית שייחרב ביתו וכינה את הכרתו בירושלים כבירת ישראל פשע. לדבריו, בני עמו הם צאצאים ישירים של הכנענים ששכנו בארץ, ואילו היהודים הובאו לישראל במאה העשרים במסגרת קנוניה קולוניאליסטית בריטית-הולנדית שאין לה קשר ליהדות. לטענתו, לתנועת הציונות היה אינטרס בקיומה של האנטישמיות. בנאום חזר אבו מאזן על דרישתו לזכות השיבה והדגיש שימשיך לשלם משכורות לבני משפחות השהידים, בהם מבצעי פיגועי טרור נגד ישראלים.
ב-20 בפברואר 2018 אמר עבאס בנאום באו"ם כי החלטות ממשל ארצות הברית מסוכנות. הוא הציג תוכנית שכוללת ועידת שלום בינלאומית בחסות בינלאומית ואזורית, הכרה הדדית ביו מדינת פלסטין למדינת ישראל ומשא ומתן על כל סוגיות הליבה. במהלך נאומו חזר על הטענה שהפלסטינים הם צאצאי עמי כנען.
ב-20 במרץ 2018, גינה שגריר ארצות הברית בישראל דייוויד פרידמן את עבאס, על שלא גינה את רצח שלושה ישראלים. בתגובה, כינה עבאס את פרידמן "בן כלב". בינואר 2020, בנאום בפני הליגה הערבית שבו התנגד לתוכנית המאה של דונלד טראמפ, אמר עבאס שישראל אינה מדינה יהודית משום שרבים מהעולים לישראל מרוסיה ואתיופיה אינם יהודים, וכי שילמו כסף כדי לקבל מעמד זה.
בעשור השלישי של המאה ה-21
באופן מפתיע קבע עבאס ב-15 בינואר 2021 תאריך לבחירות לפרלמנט ולנשיאות הפלסטיניים. לפי הצו הנשיאותי עליו חתם, ב-22 במאי 2021 יתקיימו הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית, וחודשיים מאוחר יותר, ב-31 ביולי 2021, היו אמורות להתקיים בחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית. ב-30 באפריל 2021 הודיע עבאס על דחיית הבחירות למועד לא ידוע, בנימוק שאין לקיים את הבחירות כל עוד לא ניתן לקיימן גם במזרח ירושלים.
ברקע הפעולה בשכם למעצר מבוקשים, בה נהרגו 11 פלסטינים, מרביתם חברי חוליית הטרור גוב האריות, אמר בכיר בפת"ח, עזאם אלאחמד, בראיון לטלוויזיה הפלסטינית כי אבו מאזן הנחה את מנגנוני הביטחון הפלסטינים להתעמת עם חיילי צה"ל אם אלה ימשיכו "לפלוש לשטחים הפלסטינים".
בעקבות מתקפת הפתע על ישראל, כינס עבאס ב-7 באוקטובר ישיבת חירום של הרשות הפלסטינית בה הוא הדגיש את זכותם של הפלסטינים להגן על עצמם. לאחר מספר ימים הוא גינה פגיעה באזרחים על ידי שני הצדדים. בהמשך הוא פרסם ציוץ בו גינה את מתקפת חמאס, אך מחק אותו. בזמן מלחמת חרבות ברזל, עבאס קרא לחמאס "להשלים במהירות" את עסקת החטופים, כדי "לחסוך מהעם הפלסטיני אסון נוסף עם השלכות לא פחות חמורות מהנכבה של 1948".
ביוני 2024 אמר כי "איראן רוצה להקריב את דמם של הפלסטינים", בעקבות דבריו של המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, ששיבח את מתקפת 7 באוקטובר.
דעותיו על העם היהודי
בשנת 1982 סיים עבאס את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה בברית המועצות באוניברסיטה ע"ש פטריס לומומבה. עבודת הדוקטורט שלו הוגשה בשפה הרוסית תחת הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933 - 1945". העבודה הייתה בסיס לספר שכתב בערבית בשם "הפנים האחרות: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית". עבאס טען בספר שהתנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי, תמורת חתימת הסכם ההעברה בין גרמניה הנאצית לסוכנות היהודית, שבמסגרתו הותרה העברת רכוש של עשרות אלפי יהודים מגרמניה לארץ ישראל. בין השאר הסתמך עבאס על עבודותיו של ההיסטוריון ראול הילברג, אשר האשים את היודנראטים וגורמים נוספים בחברה היהודית בשיתוף פעולה עם הנאצים.
בהקדמה לספר האשים את התנועה הציונית בניפוח מספר הנרצחים וחומרת השואה. את מספר הנרצחים בשואה המעיט לכפחות ממיליון, ואת ההערכות המקובלות בעולם כינה "המיליונים השקריים הללו". בהמשך טען מחנות הריכוז ותאי הגזים הם בדיות של התנועה הציונית. בין היתר הסתמך על מכחיש השואה הצרפתי, פרופ' רובר פוריסון, המתכחש לשיטת ההשמדה בתאי הגזים. דברים אלו הביאו להאשמת עבאס בהכחשת השואה. ספרו של עבאס צוטט רבות בעולם הערבי על ידי מכחישי שואה. במהלך השנים עבאס סירב לחזור בו מהטענות שהעלה בספרו. אולם לקראת מינוי כראש ממשלת הרשות הפלסטינית, הכחיש את הטענות כי הוא מכחיש שואה, ואף גינה את השואה ואת סבלו של העם היהודיHolocaust denial as an international movement, Stephen E. Atkins, page 214Holocaust denial as an international movement, Stephen E. Atkins, page 214. ביוני 2010 הדגיש בפני מנהיגי יהדות ארצות הברית כי הוא מכיר בשואת יהודי אירופה, ואף שלח נציגים פלסטינים לייצג את הרשות בטקסים רשמיים בפולין וברוסיה, בניסיון להשריש את ההכרה בשואה בקרב הציבור הפלסטיני. גם בפברואר 2014, במפגש עם סטודנטים ישראלים, אמר שהוא כתב בספרו שמיליוני יהודים נהרגו בשואה.
מאידך, בינואר 2013, בריאיון לערוץ לבנוני, חזר עבאס על תזת הדוקטורט שלו, ולפיה ההנהגה הציונית עודדה את הנאצים לבצע את השואה, כדי לקבל את "אדמת פלסטין". באפריל 2014 סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא ציטטה מדבריו על יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בין היתר אמר: "מה שאירע ליהודים בשואה הוא הפשע הנתעב ביותר שידעה האנושות בעת החדשה".
במאי 2018 נאם אבו מאזן בפני המועצה הלאומית הפלסטינית וטען כי השואה אינה תוצאה של אנטישמיות אלא של "ההתנהגות החברתית" של היהודים, משום שעסקו בבנקאות והלוואת כספים. הוא תמך בתאוריה שלפיה יהודי אשכנז הם צאצאי הטורקים ועל כן אין להם כל קשר לארץ ישראל. הנאום ספג גינויים חריפים בישראל ובעולם, כולל גינויים רשמיים מצד ארצות הברית, האיחוד האירופי וכן מצד כלי תקשורת בולטים, והוגדר על ידי רבים כאנטישמיות. חמישה ימים לאחר מכן פרסמה לשכתו הודעה שבה נכתב: "אם מי שנפגע מדבריי, במיוחד לבני הדת היהודית, אני מתנצל בפניהם. אני רוצה להבהיר שלא הייתה לי כוונה כזו ואני שב על עמדתי המכבדת כלפי הדת היהודית כמו גם כל דת אחרת".
ב-17 באוגוסט 2022 בנאום שנשא בברלין, סירב אבו מאזן להתנצל על טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן והאשים ש. דבריו ספגו גינויים חריפים בישראל ובעולם, והוא הואשם בעיוות השואה ובאנטישמיות. כעבור זמן קצר הודיעה משטרת ברלין על פתיחת חקירה נגד עבאס בחשד להכחשת שואה. עם זאת, הודיעו הרשויות בגרמניה כי הנשיא הפלסטיני יזכה לחסינות בשל אמירת הדברים בעת ביקור דיפלומטי.
בסוף אוגוסט 2023 נשא אבו מאזן נאום אנטישמי בוועידת הפת"ח ובו טען שהיהודים נרצחו בשואה לא בגלל יהדותם אלא בגלל כסף: . דבריו ספגו גינוי חריף מצד שגריר ישראל בגרמניה רון פרושאור, שגריר ישראל באו"ם והאיחוד האירופי שקבע כי "מדובר באמירות שקריות ומטעות עד מאוד על יהודים", וכן כי "מדובר בעלבון למיליוני קורבנות השואה ובני משפחותיהם". שליחת ארצות הברית למאבק באנטישמיות, פרופ' דבורה ליפשטדט, גינתה את דבריו של אבו מאזן ודרשה ממנו התנצלות מיידית. ב-8 בספטמבר הצטרפה צרפת לגל הגינויים נגד נאומו של אבו מאזן, ואף החליטה לשלול ממנו את עיטור מדליית הכבוד שהוענקה לו מטעם העיר פריז ב-2015, מן הנימוק שדבריו מנוגדים לערכים האוניברסלים ולאמת ההיסטורית של השואה. ב-11 בספטמבר פורסם מכתב פתוח המגנה את הדברים עליו חתומים 96 אקדמאים, אמנים ואישי ציבור פלסטינים: ""אנו מגנים את הערותיו של עבאס, שהיו שגויות פוליטית ומוסרית". "אנו דוחים בתוקף כל ניסיון להקטין או להצדיק אנטישמיות, את פשעי הנאצים נגד האנושות או לשכתב את ההיסטוריה של השואה".
ראו גם
הפנים האחרות: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית - ספרו של מחמוד עבאס
קישורים חיצוניים
קורות חייו
מחמוד עבאס, אתר מבט לתקשורת פלסטינית
אלחנן מילר, מחמוד עבאס והציונות: ממאבק להשלמה; בהוצאת הפורום לחשיבה אזורית
כתביו ונאומיו
מחמוד עבאס, The Long Overdue Palestinian State, הניו יורק טיימס, 16 במאי 2011
נאום עבאס בעצרת האספה הכללית ה-63 של האו"ם, אתר האו"ם
אחר
היום הזה - נאום האנטישמיות של אבו מאזן, ערוץ היוטיוב של היום הזה עם אמיר איבגי, 3 במאי 2018
הערות שוליים
קטגוריה:ראשי ממשלת הרשות הפלסטינית
קטגוריה:נשיאי הרשות הפלסטינית
קטגוריה:פעילי פת"ח
קטגוריה:האינתיפאדה השנייה
קטגוריה:פליטים פלסטינים
קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: אישים
קטגוריה:מכחישי שואה
קטגוריה:מוסלמים סונים
קטגוריה:פלסטינים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת דמשק
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:פלסטינים שנולדו ב-1935
| 2024-10-01T22:46:46
|
יאסר עראפת
|
REDIRECT יאסר_ערפאת
| 2015-09-26T11:02:16
|
בינה מלאכותית
|
שמאל|250pxבינה מלאכותית (באנגלית: אינטליגנציה מלאכותית – Artificial intelligence, ובראשי תיבות: AI) היא שם מטאפורי למצב שבו מנסים לדמות את יכולות החשיבה האנושית באמצעים טכנולוגיים. הגדרה רחבה יותר לתחום זה ניתנה על ידי מרווין מינסקי: "לגרום למכונה להתנהג בדרך שהייתה נחשבת לאינטליגנטית לו אדם התנהג כך".
ה-OECD הגדיר:
מערכת בינה מלאכותית היא מערכת מבוססת מכונה, שלמטרות מפורשות או משתמעות, מסיקה, מהקלט שהיא מקבלת, כיצד ליצור פלט כגון תחזיות, תוכן, המלצות או החלטות שיש ביכולתן להשפיע על סביבות פיזיות או וירטואליות. למערכות בינה מלאכותית שונות ישנן רמות שונות של אוטונומיה ויכולת הסתגלות לסביבתן לאחר פריסתן."
יישומי בינה מלאכותית כוללים מנועי חיפוש מתקדמים באינטרנט (למשל, חיפוש גוגל), מערכות המלצות (בשימוש על ידי YouTube, אמזון ונטפליקס), הבנת דיבור אנושי (כגון סירי ואלקסה), מכוניות אוטונומיות, ובינה מלאכותית יוצרת (ChatGPT, ג'מיני, Midjourney ועוד), והיכולת להתחרות ברמה הגבוהה ביותר במשחקים אסטרטגיים (כגון שחמט ו-Go).
בינה מלאכותית נוסדה כדיסציפלינה אקדמית בשנת 1956. בעשור הראשון של המאה ה-21, למידת מכונה מתמטית וסטטיסטית הוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר, וסייעה בפתרון בעיות מאתגרות רבות ברחבי התעשייה והאקדמיה. למידה עמוקה עלתה על כל טכניקות הבינה המלאכותית הקודמות במדדים בתעשייה, מה שהוביל לעלייה עצומה במימון ובעניין.
הבינה המלאכותית (AI) התקדמה במהירות בשנים האחרונות, הן מבחינת כמות המשאבים שהוקצו לה והן מבחינת התפוקות שלה. האקונומיסט מעריך שמיזוגים ורכישות הקשורים לבינה מלאכותית היו גדולים פי 26 ב-2017 מאשר ב-2015. לגידול בהשקעה תרמה גם העלייה מהירה ביכולות הטכניות של בינה מלאכותית (AI). לדוגמה, על פי מדד הבינה המלאכותית, שיעורי השגיאות של זיהוי תמונה ירדו מ-29% לפחות מ-3% בין 2010 ל-2017.
המבחן המקובל ביותר לבינה מלאכותית הוגדר בשנת 1950 על ידי אלן טיורינג, וידוע בשם "מבחן טיורינג": מכונה תיחשב לתבונית, אם יינתן לאדם היושב בחדר סגור, לנהל שיחה באמצעות ממשק מחשב עם שתי ישויות שנמצאות בחדר השני, כאשר אחת מהן תהיה מכונה והשנייה אנושית, והמשוחח לא יוכל לזהות מי משתי הישויות היא מכונה או אדם.
היסטוריה
פרה־היסטוריה של הבינה המלאכותית
100px|ממוזער|"בינה" מלאכותית בדמות הגולם מפראג
באיליאדה ובאודיסיאה של הומרוס ניתן למצוא סממנים של בינה מלאכותית.באיליאדה: . וגם באודיסיאה: .
הגולם מפראג שנוצר על פי האגדה במאה ה-16 על ידי המהר"ל מפראג הוא דוגמה נוספת לאחד הניסיונות המוקדמים ביותר ליצור סוג של בינה מלאכותית.
דוגמה נוספת הוא השחמטאי המכני "הטורקי" שנבנה ב-1770 על ידי וולפגנג פון קמפלן. המכונה יכלה כביכול לשחק שחמט נגד בן אדם; שנים אחר כך היא התבררה כתרמית.
התפתחות של תאוריית הבינה המלאכותית
הרבה מההתמקדות המקורית של מחקר הבינה המלאכותית נובע מגישה ניסויית לפסיכולוגיה, ומדגישה את מה שאפשר לכנות תבונה לשונית (אותה אפשר לראות באופן מובהק במבחן טיורינג).
גישות לבינה מלאכותית שאינן מתמקדות בבינה לשונית כוללות רובוטיקה וגישות של בינה קולקטיבית, המדגישות שינוי פעיל של הסביבה, או קבלת החלטות בקונצנזוס, ומקבלות את השראתן מהביולוגיה או הפוליטיקה כשהן מחפשות מודלים לצורת הארגון של התנהגות "תבונית".
אבני דרך בפיתוח הבינה המלאכותית הן המחקרים "תחשיב לוגי של הרעיונות שמאחורי הפעילות העצבית" (1943), מאת וורן מק'קולוך ו־וולטר פיטס (A Logical Calculus of the Ideas Immanent in Nervous Activity (1943), by Warren McCulloch and Walter Pitts), ו"מכונות חישוב ותבונה" (1950), מאת אלן טיורינג (Computing Machinery and Intelligence (1950), by Alan Turing), וכן "סימביוזת אדם־מחשב" מאת ג'. סי. ר. ליקלידר (Man-Computer Symbiosis by J.C.R. Licklider). ראו קיברנטיקה ומבחן טיורינג לדיון נוסף.
מחקר ניסויי בבינה מלאכותית
הבינה המלאכותית החלה כתחום ניסויי בשנות ה־50, עם חלוצים כמו אלאן ניואל והרברט סימון, שייסדו את מעבדת הבינה המלאכותית הראשונה באוניברסיטת קרנגי מלון, וג'ון מקארתי ומרווין מינסקי, שייסדו את המעבדה ב־MIT ב־1959.
ציון דרך בהתפתחות המחקר בבינה מלאכותית הוא כנס שנערך בשנת 1956 בדרטמות קולג'. בכנס זה השתתפו חלוצי התחום, ובהם מינסקי, מקארתי וסימון (כל אחד מהשלושה זכה מאוחר יותר בפרס טיורינג). במסגרת הכנס טבע מקארתי את המונח "בינה מלאכותית" (Artificial Intelligence - AI).
בעבר היו שני סוגים כלליים של מחקר בינה מלאכותית – ה"מסודרים" וה"בלגניסטים". הגישה ה"מסודרת", ה"קלאסית" או ה"סימבולית", באופן כללי, עוסקת במניפולציה סימבולית של מושגים מופשטים, וזוהי המתודולוגיה שבה משתמשים בדרך כלל במערכות המתקדמות. הגישה המקבילה היא ה"בלגניסטית", או ה"קישורית", שרשתות נוירונים מלאכותיות הן הדוגמה הטובה ביותר שלה, המנסות "לפתח" תבונה על ידי בניית מערכות ושיפור שלהן בעזרת תהליך סטטיסטי כלשהו, במקום לתכנן מראש מערכת שתשלים את המשימה. שתי הגישות הופיעו כבר בתחילת ההיסטוריה של התחום. בשנות ה־60 ובה־70 הגישות הבלגניסטיות לא היו מקובלות, אך העניין בהן עלה שוב בשנות ה־80 כאשר התגלו המגבלות של הגישות ה"מסודרות" של אותו הזמן. במשך הזמן התברר שלשתי הגישות יש מגבלות חמורות.
המחקר בבינה מלאכותית מומן בחלקו הגדול על ידי הסוכנות לפרויקטים מתקדמים במחקר ביטחוני בארצות הברית (DARPA), ועל ידי מיזם הדור החמישי ביפן. חוסר ההצלחה של המחקר שמומן באותו הזמן להביא לתוצאות מיידיות, למרות ההבטחות הגדולות, הביא לקיצוצים גדולים במימון של הסוכנויות הממשלתיות בסוף שנות ה־80, מה שהביא לירידה בהתעסקות בתחום. בעשור שלאחר מכן, חוקרי בינה מלאכותית רבים עברו לתחומים שכנים עם מטרות צנועות יותר, כמו מערכות לומדות, רובוטיקה, ואופטיקת מחשבים, אם כי מחקר של בינה מלאכותית טהורה עדיין המשיך.
צעדים ראשונים בבינה מלאכותית כללו הענקת יכולת מילולית למחשב, כלומר מתן יכולת למחשב להבין שפה מדוברת ולהגיב בשפה מדוברת. מבחן טיורינג, שמקורו במאמר שפרסם אלן טיורינג בשנת 1950, מוביל לכיוון זה, ואחד הצעדים הראשונים למימושו נעשה בתוכנית "אלייזה", שפיתח ג'וזף וייצנבאום מ־MIT. תוכנית זו (הקרויה על שם גיבורת מחזהו של ג'ורג' ברנרד שו, "פיגמליון"), יוצרת סימולציה של פסיכיאטר. האדם, המקיים דיאלוג עם התוכנית באמצעות מקלדת, זוכה ממנה לתגובות אינטליגנטיות לכאורה, כפי שפסיכיאטר אנושי היה מגיב. ספרו של המשורר דוד אבידן "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" (1974) כולל שמונה שיחות של אבידן עם "אלייזה" (לדעת צבי ינאי, שהיה מעורב ביצירת הקשר בין אבידן ל"אלייזה", המשורר נטל לעצמו חירות רבה בעריכת השיחות, שאינן משקפות את יכולתה האמיתית של "אלייזה"). אלא שבהדרגה התברר שהיכולת לבנות תוכנה השולטת בשפה טבעית היא משימה מורכבת ביותר, הדורשת גם שילוב של ידע נרחב בבלשנות ובמדעים קוגניטיביים אחרים.
הישג נוסף לתחום הבינה המלאכותית הוא תוכנות היודעות לשחק משחקים "אינטליגנטיים" המצריכים "חשיבה". דוגמה בתחום זה היא תוכנות השחמט המנצחות בימינו את השחקן הממוצע בנקל. על היתרון האנושי (יכולת לשלול מהר מצבים לא מעניינים, אינטואיציה) מפצות התוכנות במאגרי מידע עצומים של ידע תאורטי (ספרי פתיחות וסיומים בשחמט לדוגמה) ובאלגוריתמים הפורסים את כל אפשרויות המשחק מספר רב של מהלכים קדימה - הרבה יותר מהיכולת האנושית. בבסיסן, אותן תוכנות נעזרות במבנה נתונים הנקרא עץ מינימקס לשם כך.
ביקורת, והתייחסויות לבינה מלאכותית
בשנות ה־60 של המאה ה־20, מספר מחקרים דחו את האפשרות של בינת מכונה מסיבות פילוסופיות או לוגיות, כגון "השכל, המכונה וגדל" (1961) מאת ג'ון לוקאס. עם ההתפתחות של טכניקות פרקטיות המבוססות על מחקר הבינה המלאכותית, עלו טענות כי המתנגדים לבינה מלאכותית שינו כל הזמן את עמדתם ביחס למשימות כמו שחמט ממוחשב או הבנת שפה שקודם נחשבו כ"תבוניות", על מנת להכחיש את ההצלחות של הבינה המלאכותית. דאגלס הופשטטר בספרו "גדל, אשר, באך" (Gödel, Escher, Bach) אומר, כי הזזת היעדים הזו היא למעשה אמירה ש"תבונה" היא "כל מה שאדם יכול לעשות ומחשבים לא יכולים". מדען המחשב א.וו. דייקסטרה לא התלהב מייחוס יכולת חשיבה למחשב, וטען כי "השאלה האם מחשב יודע לחשוב דומה לשאלה האם צוללת יודעת לשחות". היינו שמעשה מכונה מכח תיכנות, אינו מעשה תבוני, ששייך להגדירו כידיעה.
נכון ל־2017, ישנם מדענים הטוענים, כי בינה מלאכותית היא "הקבוצה של הבעיות במדעי המחשב שאין להן פתרונות טובים כרגע". כלומר, ברגע שתת־תחום כלשהו מגיע לתוצאה מוצלחת, הוא מוצא מתחום הבינה המלאכותית וניתן לו שם אחר. דוגמאות לזה הן זיהוי תבניות, עיבוד תמונה, רשתות נוירונים, עיבוד שפה טבעית, רובוטיקה ותורת המשחקים. אם כי השורשים של כל אחת מהדיסציפלינות האלה בבינה המלאכותית, בהדרגה הפכו לתחומים נפרדים.
ביקורת נוספת, טוענת שהטמעת AI באופן שגוי עלולה לגרום לבעיות בטיחות מידע.
רגולציה
בסוף העשור השני של המאה ה-21 החלו להופיע התייחסויות ראשוניות לבינה מלאכותית גם בחוקים ותקנות. בהסכמי הסחר שנחתמו בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו, הייתה התייחסות גם לקיום זרימת נתונים חוצת גבולות של בינה מלאכותית, לצד התחייבות להגנה על זכות הפרטיות של אזרחים מפני טכנולוגיות בינה מלאכותית. אזכורים אחרים היו גם בהסכמי סחר נוספים.
השימוש של סין בבינה מלאכותית נחשב במערב לכזה שאינו תואם את ערכי החירות של הדמוקרטיות הליברליות. אף על פי כן, בשנת 2021 הייתה סין למדינה הראשונה בעולם שפרסמה תקנות אתיקה הנוגעות לשימוש בבינה מלאכותית, שמטרתן לאפשר לגולשים, בכל פעם שאמורה לפעול מולם מערכת של בינה מלאכותית, לבחור באופן אקטיבי האם להפעיל או לבטל אותה. כלומר, על ספק השירות להציע במקביל גם אפשרות שאינה מבוססת על בינה מלאכותית שתהייה נגישה לגולשים שיבחרו בכך. עם זאת, נושא האתיקה בסין מורכב, מכיוון שבמקרים שונים גישתה של סין, שבאופן כללי אינה נוטה לכבד את זכותם לפרטיות של אזרחיה, סייעה להתפתחות תחום הבינה במלאכותית במדינה תוך גישה להיקפי מידע שאין בנמצא במדינות אחרות, דוגמת מסד נתונים רחב של צילומי וידאו עם טכנולוגיה של זיהוי תווי פנים, ותוך שימוש במערכת אשראי חברתי המנוגדת למתווים הבינלאומיים העוסקים באתיקה של בינה מלאכותית.
בשנת 2023, בייג'ינג ריככה את ההנחיות לחברות המפתחות מודלים של בינה מלאכותית, אך היא עדיין דרשה שצ'אטבוטים יעברו תהליך של הערכה ביטחונית וידבקו בסוציאליזם. מנגד הרגולציה במדינה גרמה לכך שחברות הטכנולוגיה הסיניות לא מיהרו להשיק את צ'אטבוטים שלהן.
שבוע אחרי הסינים, הממשל האמריקאי הודיע על כך שהצליח להוציא התחייבויות וולונטריות משבע חברות טכנולוגיה אמריקניות בכל הנוגע לניהול סיכונים הנשקפים מבינה מלאכותית. למשל, יפותחו מנגנונים כמו "סימון מים כדי לעזור למשתמשים להבחין מתי תוכן אודיו או ויז'ואל נוצר בעזרת בינה מלאכותית.
לאחרונה אישר הפרלמנט האירופי את חוק הבינה המלאכותית, החוק מחלק את השימושים בבינה מלאכותית לקטגוריות. החוק אוסר שימושים מסוימים בבינה מלאכותית בגלל הסיכונים לבטיחות, לפרנסה ולזכויות של אזרחי האיחוד האירופי.
במאי 2024 קראו 25 חוקרים בעלי שם עולמי, ביניהם ממדעני המחשב החשובים בעולם, להשית אחריות משפטית על נזקי AI שאפשר לחזות ולמנוע. הם דורשים מחברות הבינה המלאכותית להקצות לפחות שליש מתקציבן לבחינת בטיחות ומניעת סיכונים. הם מסבירים כי כבר היום מזרזת בינה מלאכותית באופן דרמטי את פיתוחה שלה עצמה ונזקים עצומים כמו במדע בדיוני עלולים להיגרם תוך שנתיים-שלוש. לדוגמה, רובוטים לוחמים שיוכלו למנוע את כיבויים והם "יבחרו" נגד מי לפעול וגם לפגוע בתשתיות. יובל נח הררי, שהשתתף בכתיבת המאמר ב-Science הבהיר כי נראה שהאבולוציה עוברת מהישרדותם של החזקים ביותר, להכחדתם של החכמים ביותר.
קניין רוחני
המודלים משתמשים בכמויות עצומות של מידע מהרשת. חלק מיוצרי המידע כבר אינם מוכנים לספק אותו בחינם. לדוגמה, הניו יורק טיימס. באוגוסט 2023 פורסם כי הניו יורק טיימס, CNN והשידור הציבורי באוסטרליה החליטו לחסום את הבוט של OpenAI מלקצור את תוכניהם.
בינה מלאכותית מודרנית
המחקר המודרני מתמקד בכמה משימות הנדסיות עיקריות (התומכים בבינה מלאכותית "חזקה" עשויים לכנות זאת כבינה מלאכותית "חלשה").
מחקר הבינה המלאכותית המודרני עוסק ביצירת תוכנות ומכונות מועילות על מנת לעשות משימות שבני אדם מבצעים, המצריכות תבונה, באופן אוטומטי. למשל תזמון משאבים - כמו יחידות צבאיות - ביעילות המרבית, מענה על שאלות לגבי מוצרים עבור לקוחות, עיבוד והבנת שפה טבעית (אנ') וזיהוי פנים במצלמות טלוויזיה במעגל סגור. לכן בינה מלאכותית נעשתה לדיסציפלינה הנדסית, העוסקת בפתרון בעיות מעשיות. לדוגמה, על־פי שיטות של בינה מלאכותית אורגנו המשאבים הצבאיים של ארצות הברית במלחמת המפרץ, והכספים שנחסכו בעקבות כך עלו בהרבה על ההשקעה של הממשלה האמריקאית בתחום הבינה המלאכותית מאז תחילת המחקר בשנות ה־50. מערכות בינה מלאכותית נכנסו לשימוש בעסקים רבים, בתי חולים ויחידות צבאיות סביב העולם, וכן מורכבות בתוכנות ובמשחקים רגילים.
שיטות של בינה מלאכותית משמשות גם פעמים רבות במחקר המדע הקוגניטיבי, שמנסה ליצור מודל של תת־מערכות של ההבנה והחשיבה האנושית. בעבר המטרה הסופית של חוקרי בינה מלאכותית הייתה "בינה מלאכותית חזקה", כלומר חיקוי של בינה אנושית ממש. אפשר לראות מחשבים כאלה בסרטי מדע בדיוני רבים, כמו המחשב HAL 9000 בסרט "2001: אודיסיאה בחלל". מטרה זו כנראה לא תמומש בעתיד הקרוב, וכבר כיום הוא אינו המטרה של מחקר הבינה המלאכותית הרציני. בגלל אי־המילוי של ציפיות בעבר יצא לתחום מוניטין רע, וכן בשל ציפיות שהתעוררו על ידי המדע הבדיוני. מסיבה זו, חוקרי בינה מלאכותית רבים אומרים כי הם עובדים בתחום הקוגניציה, אינפורמטיקה, הסקה סטטיסטית או הנדסת מידע (אנ'). ישנן פרדיגמות מחקריות רבות בתחום, ועדיין אין קונצנזוס על הצורה הטובה ביותר להמשיך במחקר. תחומי מחקר מהעת האחרונה כוללים רשתות בייאסיניות וחיים מלאכותיים; דוגמה לתוכנת חיים מלאכותיים היא Boids.
תחום חשוב בבינה המלאכותית הוא שפה טבעית. לתחומים רבים בבינה מלאכותית פותחו תוכנות או שפות תכנות במיוחד בשבילם. לדוגמה, אחת מתוכנות הדיבור (chatterbot) הדומות ביותר לאדם, "אלייס" (A.L.I.C.E), משתמשת בשפת תכנות AIML שהיא ספציפית בשבילה, ולתוכנות שהתפתחו ממנה. ובכל זאת, A.L.I.C.E מבוססת על התאמת תבניות ללא כל הסקת מסקנות, בדומה לתוכנות ישנות יותר. ג'אברוואקי (Jabberwacky) קרוב קצת יותר לבינה מלאכותית חזקה, מכיוון שהוא לומד כיצד לדבר רק מאינטראקציה עם המשתמש. למרות זאת, התוצאות עדיין חלשות מאוד, וכיום ניתן לומר שעדיין אין בינה מלאכותית לדיבור כללי.
אם כי ההתקדמות לקראת המטרה הסופית של בינה מלאכותית דמוית־אדם איטית למדי, היו תוצרים מועילים רבים בדרך. דוגמאות בולטות הן שפת התכנות LISP ופרולוג, שהומצאו עבור מחקר בינה מלאכותית אך שכיום משמשים למשימות אחרות. מערכות מועילות רבות פותחו בעזרת טכנולוגיות שהיו פעם תחומים פעילים במחקר הבינה המלאכותית. לדוגמה:
ממוזער|כחול עמוק
צ'ינוק (Chinook) הוכרז כאלוף העולם בתחרות אדם־מחשב בדמקה ב־1994.
כחול עמוק, מחשב ששיחק שחמט, ניצח את גארי קספרוב בתחרות שחמט מפורסמת ב־1997
ווטסון, מחשב ששיחק במשחק מלך הטריוויה (אנ'), הצליח לנצח מתחרים שזכו בעבר ב־2011.
אינפו־טיים (Info Tame), מנוע חיפוש בטקסט שפותח על ידי הק.ג.ב. עבור מיון אוטומטי של מיליוני דפים של תקשורות.
לוגיקה עמומה, שיטה לחשיבה הגיונית בתנאים של חוסר ודאות, משמשת במערכות שליטה תעשייתיות רבות.
קיימות מערכות תרגום מכונה כמו SYSTRAN, ורבים משתמשים בהן, אם כי התוצאות עדיין אינן באיכות של תרגום אדם.
עיבוד שפה טבעית
רשתות נוירונים משמשים למשימות רבות, ממערכות גלאי־פריצה למשחקי מחשב ("Creatures", לדוגמה).
מערכות הכרת סימנים אופטיות (OCR) יכולות לתרגם כל טקסט המודפס בגופנים מקובלים לטקסט ממוחשב.
הכרת והבנת כתב יד בידי, או בעיני מחשב.
מערכות ראיית מחשב, פועלות ביישומים תעשייתיים רבים.
רובוטיקה
מערכת למיון תכנים תומכי טרור ברשתות החברתיות, לצורך הסרה מהירה שלהם.
מערכת הוכחה אוטומטית - מערכת המבצעת הוכחת משפטים מתמטיים באמצעות תוכנה. תהליך ההוכחה מבוסס על תחשיב פסוקים ועל לוגיקה מסדר ראשון ובו רעיונות מתחום הבינה המלאכותית באים לידי ביטוי.
ממוזער|ReSymmetry, כיסא גלגלים רובוטי בעל יכולות בינה מלאכותית להקלה על חיי בעלי מוגבלות תנועתית
כיסא גלגלים רובוטי המיועד להקל על חייהם של אנשים בעלי מוגבלות. הכיסא משלב טכנולוגיות איסוף מידע (חיישנים) ובינה מלאכותית, על מנת לחשב תמידית את המדדים המסמנים מצוקה ולהגיב אוטומטית למניעת פצעי לחץ ופגעים הנוצרים מישיבה ממושכת.
הרעיון של בינה מלאכותית שתחליף שיפוט אנושי עלה פעמים רבות בהיסטוריה של התחום, וכיום ישנם תחומים מסוימים שבהן "מערכות מומחיות" מחליפות או תומכות בשיפוט אנושי, בהנדסה או ברפואה. דוגמה למערכת כזו היא מערכת העזרה של מיקרוסופט אופיס, שבו המערכת מנסה לנבא את העזרה שהמשתמש יזדקק לה.
בשנת 1986 פרופסור רודני ברוקס פרסם סדרת מאמרים ששינו באופן מהותי את כיווני פיתוח בתחום הבינה המלאכותית.
החל מ-2012, חלה תנופה משמעותית בתחום למידה עמוקה וענף זה נחשב כענף מרכזי לפתרון סוגיות בתחום הבינה המלאכותית. "למידה עמוקה" נשענת על רשתות עצביות מלאכותיות. החל מ-2017, מדינות רבות בעולם החליטו להיכנס לנושא ברמה הלאומית ולמעלה מעשרים מהן, פרסמו אסטרטגיה לאומית בנושא.
בשנת 2015 ניצחה מערכת AlphaGo של חברת DeepMind את אלוף העולם במשחק GO, הנחשב למשחק בו עץ המשחק הוא הענף ביותר, מה שדרש ממתכנני המערכת לחשוב על שיטה שונה ללמידת / פתרון המשחק, לעומת שיטת העבודה של כחול עמוק. המערכת התקרבה לשיטה הנקראת בינה מלאכותית חזקה (באנגלית Artificial general intelligence ). שיטה זו נחשבת לגביע הקדוש בבינה מלאכותית, ומתכונתה היא למעשה למידת מכונה ללא הכוונה מראש היכולה לפתור כל בעיה.
ב-11 ביולי 2019, תוכנת מחשב שנקראת Pluribus, ניצחה חמישה שחקנים ברמה הכי גבוהה שיש בעולם, במשחק "טקסס הולדם" - בסדרה ארוכה של משחקים כנדרש להוכיח מובהקות סטטיסטית. תוכנת המחשב Pluribus פותחה על ידי מדענים מפייסבוק ומאוניברסיטת קרנגי מלון בהובלת פרופסור Tuomas Sandholm ונועם בראון.
בניגוד למשחק שחמט או, אפילו, משחק ה"גו", בטקסס הולדם, אין לשחקנים מידע מלא על "המציאות" וזאת מכיוון שהם רואים רק את הקלפים שהם עצמם קיבלו ואת "קלפי הקהיליה". כלומר, מדובר במשחק רב פעמי, מרובה משתתפים ועם מידע חסר. מכיוון שכך, המשחק נחשב מבחן משמעותי מאוד ליכולת של "בינה מלאכותית" להשתוות לבינה אנושית.
מיקרו-עולם
העולם האמיתי מלא בפרטים רבים, המסיחים את הדעת מהעיקר: באופן כללי, המדע מנסה להתמקד במודלים מלאכותיים ופשוטים של המציאות (בפיזיקה, משטחים חסרי־חיכוך וגופים קשיחים לחלוטין, לדוגמה). ב־1970 מרווין מינסקי וסימור פאפרט, מהמעבדה ב-MIT, הציעו כי מחקר הבינה המלאכותית יתמקד גם הוא בפיתוח תוכנות שיכולות להתנהג באופן תבוני במצבים פשוטים ומלאכותיים הידועים כמיקרו־עולמות . מחקר רב התמקד ב"עולם הקוביות", שמורכב מקוביות בצבעים וצורות שונות המסודרים על משטח ישר.
יישומים בתחום הבינה המלאכותית כוללים:
חישה מלאכותית:
זיהוי תווים אופטי (OCR), שדוגמה שלו היא תוכנת המילון "בבילון", וזיהוי ממוחשב של כתב יד, כפי שיש במחשב כף יד PDA.
מערכת זיהוי דיבור: היכולת לקלוט דיבור אנושי ולפענח אותו, כלומר להפוך אותו לטקסט כתוב, אך לא בהכרח להבין אותו.
מערכת זיהוי תווי פנים: למשל, כמערכת זיהוי פרצופים של חשודים בביצוע עבירה.
מערכת זיהוי תמונות:פירוק את התמונות למטריצות RGB, וזיהוי אובייקתים תוך התמונות על ידי פיקסלים ולמידה עמוקה, למשל:איתור ומעקב אחר הולך רגל על ידי ניתוח תמונות ולכידת תנועה, זיהוי אוטומטי של הרכב אבנים בכליות מתצלומים דיגיטליים של אבנים.
הבנת שפה טבעית.
מערכות מומחה: מערכות המתבססות על הידע של מומחים בתחום מסוים ועל תהליכי קבלת החלטות בתחום זה, ומסייעות בתהליכים אלה.
רובוטים: זיהוי מכשולים למשל.
ראו גם
מחשוב קוונטי
היסטוריה של הבינה המלאכותית
ציר הזמן של בינה מלאכותית
אתיקה של בינה מלאכותית
למידה חישובית
מדעי המחשב
מונחים בתוכנה
CAPTCHA
המוח הכחול
מחשוב אוטונומי
סינגולריות טכנולוגית
רשת עצבית מלאכותית
אמנות מבוססת בינה מלאכותית יוצרת
מערכת חיסון מלאכותית
הפרדוקס של מורבק
אוריינות AI
לקריאה נוספת
דאגלס הופשטטר, גדל, אשר, באך, 1979
פאמלה מק'קורדק, מכונות חושבות, מסדה, 1985
ריי קורצוייל, עידן המכונות החושבות, הוצאת כנרת, 2001
ג'ף הוקינס וסנדרה בלייקסלי (אנ'), על האינטליגנציה, הוצאת אריה ניר, 2005
מרכוס דו סוטוי, תוכנת היצירתיות - איך לומדת הבינה המלאכותית לכתוב, לצייר ולחשוב, תרגמה: מיכל קירזנר-אפלבוים, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2022.
J Furman, R Seamans - Innovation policy and the economy, 2019 - journals.uchicago.edu) AI and the economy )
Brigadier General Y.S. The Human Machine Team, How to Create Synergy Between Human & Artificial Intelligence That Will Revolutionize Our World, Independent Publisher, 2021
קישורים חיצוניים
מילון למונחי בינה מלאכותית | 1997 | 2004 | באתר האקדמיה ללשון העברית
רובוטים ובינה מלאכותית עם פרופ' גל קמינקא - חלק א, חלק ב, באתר גלי צה"ל, נובמבר 2015
Alex Wissner-Gross: A new equation for intelligence – הרצאה מאתר TED על הגדרת האינטליגנציה כשאיפה למיקסום אפשרויות עתידיות
מייקל שרמר, האם הבינה המלאכותית מסכנת את האנושות?, 21 באוקטובר 2017
טוני מלינקוביץ', בינה מלאכותית – כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול, באתר Tech-IL, 20 באפריל 2019
שמואל אבן ודוד סימן טוב, המחקר בקהילת המודיעין בעידן הבינה המלאכותית, הבמה המחקרית, עדכן אסטרטגי, כרך 23, גיליון 4, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוקטובר 2020, עמודים 28–37
בועז לביא, מסע לעמק המוזרות, באתר הזמן הזה, יולי 2023
עומר כביר, האיחוד האירופי אישר את חוק ה-AI - המאסדר שימוש בבינה מלאכותית, באתר כלכליסט, 13 במרץ 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדעים קוגניטיביים
קטגוריה:מונחים בתוכנה
| 2024-09-22T16:07:40
|
משורר
|
ממוזער|250px|משוררת יפנית מקריאה משיריה לשתי מאזינות
ממוזער|200px|המשורר הברזילאי אלברטו דה אוליביירה , ציור של הצייר הברזילאי בלמירו דה אלמיידה במוזיאון האמנות של סאו פאולו
משורר הוא אדם הכותב שירה. משוררים פעלו החל מתקופות עתיקות והתקיימו לאורך ההיסטוריה במקומות שונים. בכל תקופה, תרבות ושפה, סגנון המשוררים והטכניקות שלהם השתנו. ביטויי השירה בעברית נמצאים כבר בתנ"ך כדרך להבעת מסרים, רגשות, הוראות וקינות.
פזמונאי הוא אדם הכותב טקסטים המיועדים בראש ובראשונה להלחנה. ישנם משוררים שלצד שיריהם הם כתבו גם פזמונים – למשל: נתן אלתרמן. ישנם שירים שהולחנו על אף שלא נועדו לכך – למשל: שיריו המולחנים של נתן יונתן.
משוררים בעבר נקראו גם משכילים, אף על פי שגם אנשים אחרים היו משכילים במידה גבוהה.
מספר משוררים כמו ג'ון גאוור וג'ון מילטון היו ידועים ביכולתם לכתוב שירה יפה ביותר משפה אחת.
לקראת המאה ה-20 החלו אוניברסיטאות רבות להציע תארים בכתיבה יצירתית. אף על פי שתואר זה לא הכרחי למשורר כדי ליצור, הוא יכול לספק כלים ליצירה, נוסף על זמן בעבורה.
שורשה העברי של המילה משורר
בשיר השירים, ז',ג' מוצאים: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר. שָׁרֵר, שמו של הטבור שהוא מרכז חִיות העֻבָּר. משורר- הוא המחבר מראשית הקיום למקור היניקה.
נתן זך תהה: "הַצַּיָּר = מְצַיֵּר. הַסּוֹפֵר = מְסַפֵּר. הַפַּסָּל = מְפַסֵּל/ אַךְ הַמְּשׁוֹרֵר אֵינוֹ שָׁר" (כותרת השיר: הצייר מצייר)
ראו גם
סופר
רשימת משוררים
רשימת משוררים עבריים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מקצועות האמנות
| 2024-08-02T14:10:08
|
פזמון
|
פזמון הוא שיר קל וקליט. ההבדל בין פזמון לשיר אמנותי – ליד – מתבטא ברמה, הן המילולית והן המוזיקלית. המאפיין העיקרי של הפזמון הוא היותו קליט, נוח להבנה ולזכירה ללא מאמץ מיוחד, בניגוד לשירים מעמיקים יותר, המחייבים הן שמיעה מוזיקלית והן יכולת הבנה ברבדים השונים של הטקסט. כמו כן רמת הכתיבה בפזמון נמוכה מכתיבת שירה, אשר היא בהכרח כתיבה בה מתבצע שימוש יצירתי – אמנותי מורכב על ידי כתיבה בשפה עשירה, עמוקה ומליצית יותר מאשר בפזמון, בו נעשה שימוש בשפה יום-יומית יותר. עם זאת, גם בפזמון נעשה לעיתים שימוש בכתיבה פואטית, בחריזה ובפזמון חוזר. הסוגה הרחוקה ביותר מסוגת הפזמון היא זו של השיר האמנותי.
את הטקסט לפזמונים כותבים על פי רוב פזמונאים, מלחינים מתאימים להם מוזיקה, והם מבוצעים על ידי זמרים ולהקות זמר, אך ייתכן גם שפזמונאי יכתוב מילים למוזיקה קיימת, או שמשורר רציני יכתוב, לפי הזמנה או על דעת עצמו, פזמון קליל, ויש לכך דוגמאות רבות בשירי נתן אלתרמן (שירי המחזמר שלמה המלך ושלמי הסנדלר), אברהם שלונסקי ("תה ואורז יש בסין") ואחרים.
ברבים מן הפזמונים מופיע פזמון חוזר, בית קבוע המשובץ בין בתי השיר המשתנים, ומטרתו, על פי רוב, לשתף את קהל המאזינים בביצוע השיר, הנכתב במקרים רבים ל"שירת רבים", בניגוד בולט לליד. פזמון חוזר כזה חייב להצטיין בטקסט ובנעימה קלים לקליטה עוד יותר מאלה של הפזמון כולו.
סוג אחר של פזמונים הם שירי רחוב – שירים בשפה נמוכה במתכוון, רצופים שגיאות לשוניות ותחביריות, שנועדו לבדר את קהל השומעים וליצור הזדהות. בסגנון זה התמחתה במיוחד המלחינה דרורה חבקין. דוגמה לפזמון כזה הוא "עוזי עוזי", המספר על עלילותיו של חייל פשוט עם הרב-סמל הפלוגתי. פזמון ארוך ומורכב במיוחד הוא "שיר השכונה" של התרנגולים, שהיה שיר השנה ב-1963. פזמונים אלה הם למעשה סיפורים מחורזים ומושרים, שתוכנם קליל, קליט ומבדר.
לסוגת הפזמון העברי אפשר לשייך גם כמה מפזמוני טרם המדינה ופזמוני תש"ח הנודעים, בהם "שיר הג'יפ" או "שיר הפינג'ן" ("הרוח נושבת קרירה"), בניגוד לשירים שאינם בהכרח פזמונים כמו "באב אל-ואד", "דודו" או "הרעות". בין שיריה של נעמי שמר יש גם פזמונים ("הטיול הגדול", "היי טיריליי", "חפש אותי", "מטריה בשניים" ואחרים) לצד שירים הנושאים אופי רציני ועמוק יותר, כמו "כיבוי אורות", "לילה בחוף אכזיב" ועוד.
פרופ' בעז ערפלי נדרש לשאלת הוראת פזמונים בבית הספר ואמר:
אטימולוגיה
חלק מפיוטי הסליחות נקראו בשם "פזמונים". במקור המילה הוצעו מספר אפשרויות:
צעקה בלשון תרגומי המקרא.
פזירות ונדיבות בלשון יווני, כי בפיוטים אלו מבקשים מה' נדיבות וותרנות.
"פזם" הוא ראשי תיבות של פיוט זה מהדרין (=מחזרים).
"פזמון" הוא ראשי תיבות של פיוט זה משובח ועושים נגינה.
לקריאה נוספת
אורי פרץ-שרון, איך כותבים פזמון - מדריך לפזמונאות, 2021.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:צורות מוזיקליות
קטגוריה:סוגי שירים
קטגוריה:מוזיקה פופולרית
| 2024-04-29T16:05:49
|
ביירות
|
בֵּיירוּת (בערבית: بيروت; בצרפתית: Beyrouth; בסורית: ܒܝܪܘܬ) היא בירת לבנון והגדולה שבעריה. מספר תושבי העיר רבתי, כולל הפרברים, עומד על כשני מיליון נפש ושטחה כ-20 קמ"ר, ובצירוף הפרברים – כ-67 קמ"ר.
העיר שוכנת לחופי הים התיכון על חצי אי, וממזרח לה הרי הלבנון. בעבר הייתה עיר נמל מפורסמת ועד שנות ה-70 מרכז תרבותי ופיננסי של המזרח התיכון. ביירות ספגה נזק קשה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, אולם במהלך שנות ה-90 חל שיפור הדרגתי במצבה הכלכלי והיא שבה להיות מרכז כלכלי ותיירותי. שיפור זה נעצר במלחמת לבנון השנייה שבה נגרם נזק ניכר לעיר עצמה ולמעמדה כאתר תיירות, ובקיץ 2007 לא הגיעו לעיר אלא תיירים מועטים.
שמה של העיר הוא גלגול של השם הפיניקי הקדום בְּאֵרוֹת, ממנה הגיעה לבאר העברי. זה היה שמה של העיר הכנענית העתיקה שנבנתה במקום שבו נמצאת ביירות. ביירות שימשה בירת התרבות הערבית לשנת 1999 ובין היתר הוכרזה על ידיי תאגיד שווייצרי כאחת משבע הערים המופלאות של העולם ב-2014.
היסטוריה
העת העתיקה
העיר נוסדה על ידי הפיניקים. מועד ייסודה אינו ברור, אך יש עדויות ברשימות תחותמס השלישי, כי "בְּאֵרוֹת", היא ביירות, הייתה קיימת כבר בשנת 1500 לפני הספירה. כמו כן מופיע שמו של שליט "בארות" במכתבי אל עמרנה. באותה העת נודעה העיר כמרכז מסחר ובו נמל.
בתקופה ההלניסטית נקראה העיר "בריטוס" (ביוונית: Βηρυτός). בתקופה הרומאית היא הפכה לעיר חשובה וזכתה למעמד של קולוניה. במקביל נמשך הסחר ביין ובפשתן מנמל ביירות. הורדוס, מלך יהודה, בנה בעיר מבנים רבים. בביירות אף נערך משפטו של הורדוס כנגד שני בניו ממרים החשמונאית שהאשימם בבגידה ובניסיון לרצוח אותו. גם יורשיו של הורדוס אגריפס הראשון ואגריפס השני בנו בעיר מבני ציבור רבים כגון תיאטרון ואמפיתיאטרון. לאחר חורבן הבית השני הורה טיטוס לערוך קרבות בין לודרים מקרב שבויי המלחמה היהודים שהשתתפו במרד.
במאה השלישית לספירה שכן בעיר בית ספר מפורסם וחשוב ללימודי משפטים. בבית הספר לימדו המלומדים אנטוליוס ודורותיאוס אשר השתתפו בכתיבת החלק השלישי של קוד יוסטיניאנוס. רעידת אדמה שאירעה בעיר בשנת 529 הביאה לסגירת בית הספר והעברתו לצידון. בשנת 551 אירעה בעיר רעידת אדמה אשר גרמה לירידתה של העיר מגדולתה.
ימי הביניים
בשנת 625 כבשו הערבים את העיר. במאי 1100 נכבשה העיר על ידי הצלבנים. העיר הייתה רוזנות ("סניורה") עצמאית במסגרת ממלכת ירושלים הצלבנית עד לשנת 1291. העיר אמנם נפלה לאחר מצור שהוטל עליה על ידי צלאח א-דין בשנת 1187 אך שבה ונכבשה על ידי הצלבנים בשנת 1196. בתקופה הצלבנית חזרה ביירות ושימשה עיר מסחר עם אירופה אך לא השתוותה בחשיבותה לעכו, יפו, צור, צידון וטריפולי. בשנת 1291 נכבשה העיר על ידי הממלוכים. במאה ה-14 חזרה הנוכחות הנוצרית לביירות שכן התחדש המסחר בין סוריה לקפריסין. קפריסין הייתה באותה העת ממלכה נוצרית. בביירות התמקמו סוחרים שהיו אזרחים של ממלכת קפריסין, וניתנו להם זכויות שונות אשר הבטיחו את רכושם וחופש הדת שלהם. בשנת 1517 נכבשה העיר על ידי האימפריה העות'מאנית. מאותה העת ואילך שלטו בעיר לפרקים אמירים דרוזים. בשלוש מאות השנים הראשונות לשלטונה של האימפריה העות'מאנית על ביירות ירדה העיר ממעמדה ואילו כוחן של טריפולי וצידון עלה.
העת החדשה
ממוזער|מצודת ביירות ואזור החוף, ג'אקומו ברוג'י 1868
בשנת 1830 כבש את העיר בנו של מוחמד עלי, אבראהים פאשא. בשנות ה-30 של המאה ה-19 הייתה ביירות בסיס לצבאו של מוחמד עלי במלחמתו נגד הצבא העות'מאני. בשנת 1840 גורש צבאו של עלי מהעיר על ידי חיל משלוח בריטי-צרפתי והעיר הועמדה תחת שלטון עות'מאני ישיר. באוגוסט 1860 חזר לעיר הצבא הצרפתי על מנת למנוע את התמשכות הטבח של הדרוזים בנוצרים בהר הלבנון.
בשנת 1866 ייסדו מיסיונרים אמריקאים את האוניברסיטה האמריקנית של ביירות. בתחילה נקראה האוניברסיטה 'הקולג' הסורי פרוטסטנטי' ועסקה בהקניית השכלה גבוהה לתלמידים בני הלבנט. בכך הפכה ביירות למרכז אקדמי בולט במזרח התיכון כולו. בשנת 1888 הקימה האימפריה העות'מאנית את וילאייט ביירות אשר בירתה הייתה ביירות. עד לאותה העת הייתה ביירות חלק מווילאייט דמשק. וילאייט ביירות חלשה אף על שטחים בצפונה של ארץ ישראל. בכך הפכה ביירות גם למרכז שלטוני חשוב.
המאה ה-20
במלחמת האזרחים הלבנונית השנייה, בין השנים 1975–1992, נחלקה העיר לאזורים שונים אשר בכל אחד מהם שלטה מיליציה שונה, בעיקר לפי המאפיין האתני של תושבי אותה שכונה. כך למשל באזורים הנוצריים שלטו הכוחות הלבנוניים ואילו בשכונות השיעיות בדרום העיר שלטו הארגונים השיעיים אמל ולאחר מכן בלט גם כוחו של ארגון החזבאללה.
מלחמת האזרחים פגעה קשות בתשתית הפיזית והכלכלית של העיר. מלונות הפאר שהיו בעיר נהרסו ונזנחו, ורובעי המסחר והבילוי של ביירות בימי טרום-המלחמה נהרסו גם הם.
במבצע "שלום הגליל" בחודש יוני 1982 הגיע צה"ל לביירות, כיתר אותה והפגיז את מערב העיר (הרבעים המוסלמיים). טבח סברה ושתילה עורר סערה ציבורית גדולה וביקורת חריפה. בלחץ ארצות הברית יצא צה"ל מביירות ב-27 בספטמבר 1982.
לאחר המלחמה החל פרויקט שיקום נרחב של מרכז העיר ביירות, במימון סעודי ובהנהגתו של הפוליטיקאי הלבנוני רפיק אל-חרירי, שגם כיהן בתקופות מסוימות כראש ממשלת לבנון. תעשיית המלונאות בביירות השתקמה ובעיר הוקמו מלונות מפוארים, במיוחד באזור הצפון-מערבי של העיר. ביירות חזרה להיות יעד תיירותי מועדף על רבים מעשירי מדינות הנפט במפרץ הפרסי ואף על תיירים ממערב אירופה.
המאה ה-21
בשנת 2006, כחלק ממלחמת לבנון השנייה, הפציץ חיל האוויר הישראלי מבנים בדרום ביירות (בעיקר ברובע הדאחייה) אשר תפקדו כמעוזים ומשרדים של ארגון החזבאללה. המלחמה העצימה את המשבר הפוליטי שהחל להיווצר בלבנון עוד קודם לכן, וביירות כבירת לבנון הפכה מוקד להפגנות ולאלימות. המלחמה והמשבר הפוליטי הסבו נזק קשה לתיירות בעיר ולתשתית הכלכלית שלה. בקיץ 2007, שנה לאחר המלחמה, לא נרשמו במלונות העיר אלא תיירים מועטים, כמעט כולם לבנונים העובדים מחוץ למדינה. כמו כן נסגרו משרדים של חברות בינלאומיות שהעדיפו להעביר את משרדיהן למרכזים אחרים במזרח התיכון.
ב-4 באוגוסט 2020 אירע בנמל ביירות שבדרום העיר פיצוץ אדיר שגרם למותם של כ-150 בני אדם ואלפי פצועים. כתוצאה מהפיצוץ בנמל ביירות הנמל וסביבתו הקרובה נחרבו, והנזק לרכוש בכל רחבי הבירה הלבנונית נאמד ב-10–15 מיליארד דולרים אמריקניים.
בשנת 2021 התרחשו בעיר עימותים צבאיים.
ב-30 ביולי 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל - צה"ל תקף לראשונה מאז 2006 ברובע הדאחייה בביירות, פיצוצים עזים אירעו ולאחר מכן התברר שצה"ל התנקש בפואד שוכר - רמטכ"ל חזבאללה בפועל, בתקיפה חוסל גם יועץ של משמרות המהפכה האיראנים, נהרגו מספר אזרחים ויותר מ־80 נפצעו, קודם לתקיפה מדינות רבות ביקשו מאזרחיהן לעזוב את לבנון מיידית והכוננות הייתה בשיאה לאחר שישראל איימה בתגובה קשה לאחר טבח הילדים במג'דל שמס 3 ימים קודם לכן.
גאוגרפיה
מאפיינים טבעיים
שמאל|ממוזער|250px|כיכר נג'מה
ביירות היא עיר חוף השוכנת על חצי אי באמצעה של רצועת החוף של לבנון. הים התיכון תוחם את העיר מצפונה וממערבה, וגבולה המזרחי של העיר הוא נהר ביירות שממזרח לו נישא רכס הר הלבנון. לעיר אין גבול דרומי טבעי והיא נתחמת מדרום על ידי הפרבר הדרומי הצמוד אליה.
מבחינה טופוגרפית העיר בנויה על שתי גבעות: אל-אשרפייה ואל-מציטבה. חופיה של העיר הם מגוונים ויש בהם סלעים, חול וצוקים.
שטחה של ביירות הוא 18 קמ"ר. יחד עם פרבריה, שטחה המטרופוליני של העיר הוא 67 קמ"ר.
חלוקה מנהלית
העיר ביירות מחולקת ל-13 רבעים המחולקים לכ-50 שכונות. פרט לרבעים אלה, לביירות יש פרברים רבים הצמודים לה ממזרח ומדרום אשר נחשבים במקרים רבים כחלק מהעיר, אף על פי שמנהלית הם אינם שייכים לעיר ביירות או למחוז ביירות (שמורכב מהעיר בלבד). על כן, הגדרת תחומי העיר נזילה ותלויה בנקודת מבט. בנוסף, מטרופולין ביירות כוללת גם ארבעה מחנות פליטים פלסטיניים.
רבעי ביירות
אל-אשרפייה – רובע מגורים ומסחר במזרח העיר המאופיין ברחובות צרים ומגדלי יוקרה
אל-באשורה – רובע במרכז העיר
אל-מדַוַר – רובע בצפון-מזרח העיר
אל-מזרעה – רובע גדול בדרום העיר
אל-מצֵיטְבה – רובע גדול בדרום-מערב העיר
אל-מרפא (הנמל) – רובע בצפון העיר הכולל את מתחם נמל ביירות
א-סייפי – רובע מגורים יוקרתי במזרח העיר: ברובע ישנן גלריות וחנויות אומנים ובשל כך נקרא גם לעיתים "רובע האומנויות"
א-רמֵיל – רובע במזרח העיר
דאר אל-מרֵיסה (נקרא גם: עין אל-מריסה) – רובע בצפון מערב העירממוזער|200x200px|קורניש (טיילת) ביירות ביום חורף
זקאק אל-בלאט – רובע במרכז העיר
מינאא' אלחֻצן – רובע בצפון העיר
מרכז העיר – המרכז השלטוני של העיר: ממוקם בצפון העיר, דרומית לנמל; במרכז ממוקמים מוסדות השלטון הלבנוניים והעירוניים
ראס ביירות – רובע גדול במערב העיר: זהו רובע תיירותי ומסחרי מאוד, אשר כולל חופי רחצה, טיילות וחנויות רבות, במיוחד ברחוב חמרא.
פרברי ביירות
בורג' חמוד – פרבר תעשייתי וצפוף צפונית-מזרחית לביירות, בעל אוכלוסייה ארמנית גדולה
סִן אל-פיל – פרבר עסקים ומגורים מזרחית לביירות
פֻרן א-שֻבאכּ – פרבר דרומית-מזרחית לביירות
א-שיאח – פרבר מגורים ועסקים דרומית-מזרחית לביירות
הפרבר הדרומי (אלצ'אחיה אלג'נוביה, או בהגייה הנפוצה: דאחייה) – פרבר שיעי גדול, הנמצא דרומית לביירות ובסמיכות לשדה התעופה; נמצאים בו מרכזי חזבאללה בביירות וכן מחנות פליטים פלסטיניים ובחלקיו המזרחיים מתגוררת גם אוכלוסייה נוצרית
אוכלוסייה
ביירות רבתי מגוונת מאוד באוכלוסייתה ומתגוררים בה נוצרים, מוסלמים (סונים ושיעים), מיעוט דרוזי ואף מיעוט ארמני גדול, המתגורר בשכונת בורג' חמוד במזרח העיר.
אוכלוסיית המטרופולין מתגוררת ברבעים ופרברים המתאפיינים במוצא האתני-דתי של תושביהם. זאת, כתוצאה ממלחמת האזרחים השנייה שבה כל עדה התרכזה בשטחים שבשליטתה. הנוצרים גרים במזרח ביירות ובפרברים המזרחיים, האוכלוסייה המוסלמית הסונית מתרכזת במערב העיר והאוכלוסייה המוסלמית השיעית גרה בדרומה של העיר, במיוחד בפרבר הדרומי.
נוצרים
ממוזער|225x225px|מסעדה בביירות
ממוזער|225x225px|שווארמה במסעדה ים תיכונית בביירות, 1950
הנוצרים בביירות משתייכים לעדות נוצריות שונות. העדה הגדולה ביותר היא הנוצרית המרונית, ובנוסף לה ישנם גם יוונים אורתודוקסים, מלכיתים, ארמנים קתולים, ארמנים אורתודוקסים ופרוטסטנטים.
נוצרים רבים בביירות הם מהמעמד הכלכלי הגבוה, ושכונות בעלות אופי נוצרי בולטות ביוקרתן וכן במיעוט נשים עם רעלות. מספר משפחות נוצריות עשירות שלטו בעבר על חיי העיר: משפחת פיאד, פרנייני, בוסטרוס, סורסוק, טראד, תוויני ואראמאן. משפחות אלו, בנות העדה היוונית-אורתודוקסית, היו האליטה של ביירות במשך מאות שנים.
מוסלמים שיעים
השיעים בביירות, אשר במקור התגוררו דרך קבע בדרום לבנון ובבקאע, החלו להגר לאזור ביירות עם פרוץ מלחמת האזרחים השנייה בלבנון וכניסת כוחות צה"ל במבצע שלום הגליל. אוכלוסייה זו התיישבה בשכונות עוני ומחנות פליטים פלסטיניים דרומית לביירות, שם תנאי חייהם הקשים חשפו אותם להשפעת אש"ף. קצב הריבוי הטבעי הגבוה של השיעים גרם להרחבה משמעותית השכונות בהם התיישבו השיעים, אשר לימים הפכו לפרבר הדרומי של ביירות.
העוני והצניעות מאפיינים את השכונות השיעיות בפרבר הדרומי. הגברים לבושים בבגדים פשוטים ורובם מגדלים זקן, ואילו הנשים עוטות רעלות שחורות המכסות את גופן.
ממוזער|200x200px|גן חמאם הרומני, מול רחוב בנק
יהודים
בשנות ה-30 של המאה ה-19 ישבו בביירות יהודים שמוצאם מאלג'יריה.
בעבר התגוררה בעיר קהילה יהודית בת אלפי תושבים. חלק ניכר מן היהודים התגוררו בשכונת ואדי אבו ג'מיל וקיימו חיי קהילה ענפים. בין מוסדות הקהילה היו בית הכנסת מגן אברהם, בית מדרש, ואף בתי ספר, יסודי ותיכון, של רשת אליאנס. שאול שרים כיהן כרב הקהילה במשך 18 שנים. בשנת 1975, כשהחלה מלחמת האזרחים, עזבו רוב יהודי ביירות את העיר והיגרו ברובם לארצות הברית. רובם המכריע חי בברוקלין שבניו יורק וחלק מהם עלה לישראל והתרכז בשכונת רמת הנשיא בבת ים ובשכונת קריית שרת בחולון.
בית הכנסת המרכזי בעיר היה "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו ג'מיל, שנבנה בשנת 1925 ונקרא על שמו של אברהם ששון, אביו של תורם הכסף עבור בית הכנסת. בית הכנסת כלל מקהלה של נערים ונהג להזמין את ראשי הקהילות בלבנון בפסח וסוכות. בשנות ה-40 של המאה ה-20 שימש בית הכנסת מרכז לפעילות ציונית כאשר עזר לעולים בלתי חוקיים להגיע לישראל. בית כנסת נוסף בוואדי אבו ג'מיל היה 'קהל ראובן עדי'. באזור אחר בביירות, ברחוב דמשק אשר שכן על הגבול בין מזרח למערב ביירות שכן בית הקברות של הקהילה היהודית. בגלל מיקומו בגבול בין השכונות המוסלמיות לנוצריות של ביירות בימי מלחמת האזרחים הלבנונית השנייה הפך בית הקברות לזירת קרבות בין הצדדים השונים במלחמה.
במהלך מבצע שלום הגליל הנציח הצלם מיכה בר-עם במצלמתו את מוסדות הקהילה היהודית בביירות ואחרוני היהודים בה. באותה העת היה סלים ג'מוס ראש הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בעיר.
תרבות
תרבותה של לבנון בכלל, וביירות בפרט, הושפעה רבות משלטון הצרפתי במדינה בתחילת המאה ה-20. רבים כינו את ביירות שלפני מלחמת האזרחים השנייה וחלקם גם לאחריה בתואר "פריז של המזרח התיכון". כיום עדיין ניתן לראות את ההשפעה הצרפתית בעיר, במיוחד בקרב האוכלוסייה הנוצרית.
מוזיאונים
המוזיאון הגדול ביותר בביירות הוא המוזיאון הלאומי של ביירות. המוזיאון נמצא בדרום מזרחה של העיר על הכביש הראשי לדמשק. במוזיאון אוספים שכוללים 100,000 פריטים, אך כיום מוצגים מעל ל-1,300 פריטים בתערוכות השונות, רובם מהתקופה הפרה-היסטורית ועד לימי הביניים.
עיתונות
מכיוון שאוכלוסייתה של לבנון מפולגת, הן מבחינה עדתית והן מבחינה פוליטית, יש בלבנון מספר רב של עיתונים ותחנות תקשורת השייכים לכל אחד מהזרמים הפוליטיים והעדות. בניגוד למדינות רבות בעולם הערבי, שבהן התקשורת מגויסת לטובת תעמולת השלטון או לפחות נוקטת זהירות בביקורת על הממשל, בלבנון כל אמצעי תקשורת נאמן לזרם שלו הוא משתייך וניתן לראות מגוון של דעות בעיתונות.
מרכזיהם של רוב אמצעי התקשורת הלבנוניים נמצאים בביירות, החל מעיתון אל-מוסתקבל ותחנת הטלוויזיה Future TV השייכים למשפחת אל-חרירי ועד לתחנת אל-מנאר השייכת לחזבאללה ומרכזה נמצא בפרבר הדרומי של ביירות.
ספרות
ביירות ידועה במספר הרב של הוצאות הספרים שבה. ספרים רבים הנכתבים במדינות ערביות שונות מודפסים בלבנון ומופצים לרחבי העולם הערבי.
אתרים מפורסמים
ממוזער|200px|הפסל בכיכר החללים בביירות
ממוזער|200px|צוק היונים
להלן רשימה של אתרים מפורסמים בביירות:
כיכר השהידים (ساحة الشهداء) – הכיכר הראשית במרכז העיר של ביירות אשר קרויה על שמם של הלאומנים הלבנונים והסורים שהוצאו להורג בידי הפאשא הטורקי ב-6 במאי 1916. בכיכר מוצב פסל לזכר החללים.
צוק היונים (صخرة الروشة) – צמד סלעים הניצבים בים התיכון אל מול חופה של ביירות ושכונת א-רושה. צוק טבעי זה הוא אתר תיירות מפורסם בביירות.
יער ביירות (حرش بيروت) – פארק עירוני בצורת משולש הפונה מזרחה אשר ממוקם בדרום העיר ובו עצי אורן רבים. על חלק משטחו נבנה ב-1921 מסלול מרוצי סוסים.
תחבורה
שדה התעופה בעיר, הממוקם בפרבריה הדרומיים, היה ידוע בעבר בשם נמל התעופה הבינלאומי ביירות. ב-2005 שונה שמו לנמל התעופה הבינלאומי רפיק אל-חרירי לזכר ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, שנרצח בהתנקשות בביירות ב-14 בפברואר 2005. לעיר יש גם קווי אוטובוס לערים אחרות בלבנון ולערים עיקריות בסוריה, אליה יש גם שירותי מוניות. אוטובוסים ליעדים צפוניים ולסוריה יוצאים מתחנת שארל חילו בצפון העיר, סמוך לנמל. האוטובוסים לדרום ולבקעת הלבנון יוצאים מצומת קולה בדרום מרכז העיר.
התחבורה בתוך העיר כוללת מספר קווי אוטובוס ומוניות, שבדרך-כלל פועלות כמוניות שירות אך ניתן גם להזמין נסיעות מיוחדות. העיר סובלת מפקקי תנועה קשים בשעות העומס.
קיימות שתי חברות תחבורה ציבוריות בביירות, האחת בבעלות הממשלה, Office des Chemins de Fer et des Transports en Commun (OCFTC), והשנייה בבעלות חברה פרטית, ליבאניז קומיוטינג קומפני (LCC).
תוכניות לשיחזור קווי הרכבת בעיר, כולל פתיחת קו הרכבת בין ביירות לדמשק, לא יצאו אל הפועל לעת עתה.
הנמל ממוקם בצפונה של העיר וקרויים על שמו רבעים ושכונות. לבנון שואפת להפוך את נמל ביירות לנמל העיקרי באזור להעברת סחורות לסוריה, ירדן, עיראק, ומדינות המפרץ. הנמל נפגע קשות בפיצוץ בנמל ביירות שאירע באוגוסט 2020.
ערים תאומות
ראו גם
היסטוריה של לבנון
דמוגרפיה של לבנון
מתואלים
מפרץ ביירות
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של ביירות
אתר האינטרנט של פרויקט השיקום של מרכז ביירות -Beirut Central District
מפת ביירות, 1936. הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור. אתר ערים היסטוריות.
הערות שוליים
*
קטגוריה:אסיה: ערי בירה
קטגוריה:לבנון: ערים
קטגוריה:לבנון: ערי נמל
קטגוריה:שבע הערים המופלאות של העולם
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:מקומות במכתבי אל-עמארנה
קטגוריה:המזרח התיכון: ערי בירה
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
| 2024-09-30T15:15:12
|
שחמט
|
ממוזער|250px|מימין לשמאל ומרחוק לקרוב: רץ לבן, מלכה שחורה, מלך לבן, פרש וצריח שחורים ורגלי לבן
שמאל|ממוזער|250px|כלי השחמט מסודרים על הלוח
שחמט (מוכר גם בשמות הפחות נפוצים: משחק המלכים, נרדשיר, אישקוקה או אישקוקי) הוא משחק לוח אסטרטגי מופשט וענף ספורט המיועד לשני שחקנים. המשחק מקובל ברחבי העולם כתחביב וכספורט תחרותי כאחד.
אדם העוסק במשחק שחמט באופן מקצועי נקרא שחמטאי.
שחמט הוא אחד המשחקים השכיחים והמורכבים ביותר הקיימים בתרבות האנושית; ההערכות למספר המצבים החוקיים בשחמט נעות בין לבין .
מקור השם הוא בפרסית: "שאה מט", בתרגום חופשי: "המלך מת (נדהם)" או "מארב למלך". ניצחון במשחק מושג, כאשר אחד המלכים מאוים בשח על ידי אחד מכלי היריב, אינו יכול להכות את הכלי המאיים, לחסום את האיום על ידי כלי אחר או להימלט מהאיום לערוגה בה לא יהיה מאוים. למצב כזה קוראים "מט".
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|אבירים טמפלרים משחקים שחמט, 1283
מקורותיו של משחק השחמט לוטים בערפל ושנויים במחלוקת, והמצאתו יוחסה לאימפריות שונות של העולם העתיק בסין, בהודו, במצרים או בפרס. ככל הנראה, מוצאו של השחמט ממשחק הלוח ההודי צ'טורנגה, שנדד וזכה לווריאציות שונות במזרח כמו שיאנג-צ'י בסין, שוגי ביפן, ג'נגי בקוריאה ומקרוק בתאילנד ובקמבודיה. גרסה אחרת שתומך בה דייוויד לי טוענת שמקור השחמט המודרני הוא במשחק הסיני שיאנג-צ'י, שהומצא, לפי גרסה זו, בסין במאה ה-2 לפנה"ס. טענות שונות כאילו שורשו של המשחק עתיק בהרבה, שגויות ככל הנראה. התפשטותו המהירה החלה מן המאה השביעית, ללא אזכורים כלשהם בספרות לפני כן, המעידים על כך שהומצא קרוב לתקופה זו.
הצלבנים, ששבו לאירופה ממסעי הצלב, הביאו איתם את המשחק שלמדו בארצות ערב. בסביבות שנת 1200 חוקי משחק שונים החלו להופיע באירופה הדרומית ובסביבות שנת 1475 נכנסו לשחמט כמה שינויים גדולים והפכו אותו למשחק המוכר כיום. לפי סברה אחת מקור החוקים החדשים הוא באיטליה ואילו לפי סברה אחרת בספרד. השינויים היו כדלקמן: הרגלים קיבלו אפשרות לדלג מעל ערוגה אחת במסעם הראשון ולהכות את רגלי היריב דרך הילוכו. גם הרצים והמלכות קיבלו את מאפייניהם המודרניים. החוקים החדשים התפשטו במהירות ברחבי אירופה המערבית והתקבעו סופית בראשית המאה ה-19.
תחרות מקצועית בינלאומית בשחמט נערכה לראשונה בלונדון ב-1851 וניצח בה אדולף אנדרסן. כוכבים נוספים החלו להופיע בשמי השחמט. בתחרות שנערכה בשנת 1886 נהוג לראות את התחרות הראשונה לתואר אליפות העולם בשחמט. האלוף הראשון היה וילהלם שטייניץ.
ב-1924 נוסד פיד"ה, איגוד השחמט העולמי, שמאגד איגודי שחמט לאומיים, מגדיר מד כושר לשחקנים, מעניק תארים בינלאומיים ומסדיר כללים שונים למשחק תחרותי. בשנת 1993 אלוף העולם, גארי קספרוב, ניתק את יחסיו עם פיד"ה ונוצר משבר בעולם השחמט, אך הוא נותר בירוקרטי בעיקרו.
החל משנת 1961 החלה להתקיים אולימפיאדת השחמט לעיוורים שבה נערכים משחקי שחמט מותאמים לעיוורים ולקויי ראייה. היא נערכת מדי ארבע שנים.
ספורט השחמט
חרף העובדה ששחמט משחקים בדרך כלל בישיבה, באולמות ממוזגים, הוא נחשב לספורט והוועד האולימפי הבינלאומי הכיר בשחמט כענף ספורט. בשאלה איזה שרירים מפתח ספורט השחמט מקובל לענות, שהוא מפתח את שרירי המוח. שחמטאי מוציא כמויות גדולות של אנרגיה, כ-6,000 קלוריות ביום של תחרות שחמט. לחץ הדם של שחמטאי בתחרות גבוה ודומה ללחץ הדם של רץ מרתון ואפילו גבוה מלחץ הדם של שחקן טניס.
תחרויות שחמט, בדומה לתחרויות ספורט בענפים אחרים, מאורגנות בשיטת גביע או בשיטת ליגה או בשיטה מעורבת. יש תחרויות ליחידים או יחידות ויש תחרויות לקבוצות. לדברי בוריס גלפנד שחמט הוא ספורט, כי יש מנצח ויש מפסיד וצריך כושר גופני. מתמודדים עם לחץ גדול בכל משחק שיכול להימשך שבע שעות.
את כל התחרויות הבינלאומיות הרשמיות כמו גם את אליפות העולם בשחמט מנהל הארגון FIDE.
מושגים בסיסיים בשחמט
מצב הפתיחה של משחק שחמט
לוח השחמט מחולק ל-64 ערוגות ובו שמונה שורות הממוספרות מ-1 עד 8 ושמונה עמודות המסומנות באותיות א' עד ח', או A עד H (משמאל לימין, מנקודת מבטו של הלבן). הערוגות צבועות בצבעי שחור ולבן לסירוגין (או, בכלליות, צבע בהיר וצבע כהה) – כל ארבע הצלעות של ערוגה לבנה גובלות בערוגה שחורה, ולהפך. מניחים את הלוח כך שהערוגה הימנית ביותר בשורה הקרובה לכל שחקן היא לבנה.
סידור הכלים
על הלוח מניחים את הכלים: בכל ערוגה ניצב כלי אחד בלבד. בשורה הקרובה ביותר לכל שחקן, מניחים תחילה את הכלים:
2 צריחים על הערוגות החיצוניות ביותר מימין ומשמאל.
לאחר מכן 2 פרשים, אחד מימין ואחד משמאל.
לאחר מכן 2 רצים,
בשתי הערוגות המרכזיות שנותרו בשורה: מלכה – מלכה בטור ד', מלך בטור ה', כשהסימן הוא "מלכה בצבעה" – מלכה לבנה בערוגה לבנה ואילו השחורה בערוגה שחורה (ראו בתמונה).
בשורה השנייה בכל צד (שורות 2 ו-7) מניחים את הרגלים לכל רוחב השורה (על כל שמונה הערוגות).
מאפייני הכלים
26px מלך – הכלי החשוב ביותר על הלוח. ביכולתו לנוע לכל כיוון (ישר או אלכסון) ערוגה אחת בכל כיוון, למעט "הצרחה" (ראו בהמשך).
כאשר המלך נמצא במצב של "שח", כלומר במצב שבו היריב יוכל "להכותו" בתורו הבא, השחקן המאוים חייב לשנות מצב זה על ידי הזזת המלך, חסימת קו ההתקפה של הכלי המאיים, או על ידי הכאה של הכלי המאיים. על מנת לנצח במשחק, על השחקן להגיע למצב שבו יריבו לא יוכל למלט את מלכו מהשח, להכות את הכלי המאיים או לחסום את האיום על ידי כלי משלו. מצב זה נקרא "מט". למרות ערכו ככלי החשוב ביותר תנועת המלך מוגבלת יחסית. להבדיל מהכלים האחרים, לא ניתן להעריך את המלך בנקודות לשם החלפת כלים, משום שהמלך אינו כלי שאפשר לוותר עליו, אולם מבחינת ערכו במובן יחסי הכוחות ויכולותיו הטקטיות במשחק מעריכים אותו בכ־2.5 נקודות. שכן למלך יכולת התקפית בעלת טווח מוגבל (ערוגה אחת בכל כיוון). יכולת זו באה לידי ביטוי בעיקר בשלבים מתקדמים של המשחק, כאשר לא נותרו כלים רבים על הלוח. על אותה "סקאלה" מוערך הצריח ב-5 נקודות, הפרש בשלוש נקודות וכך גם הרץ. הערכת כוחו של המלך משמשת לניתוחים טקטיים, להערכת עמדות עם מלך חופשי או מלך סגור וכדומה. 26px מלכה – הכלי החזק ביותר על הלוח. יתרונה הוא בגמישות התנועה שלה, שכן היא יכולה לנוע בכל קו ישר (טור, שורה או אלכסון) בלי הגבלה על מספר הערוגות. נהוג להעריכה בכ-9 נקודות. 26px צריח – הצריח יכול לנוע רק לאורך הטורים או השורות. הצריחים בדרך כלל יעילים יותר כאשר הם תומכים אחד בשני ופועלים כזוג. תפקיד מיוחד נועד לצריח בהגנת המלך במהלך המכונה הצרחה. נהוג להעריכו בכ-5 נקודות (נקרא גם: 'טורה'). 26px רץ – הרץ יכול לנוע רק באלכסונים. יעיל במיוחד במצבים פתוחים. הרץ הוא הכלי היחיד שמוגבל לצבע ערוגה אחד, ואינו יכול לעבור לצבע השני. שני הרצים הקיימים, מכסים ביחד את שני הצבעים של הלוח, ולכן במקרה שאבד רץ אחד, חלק מהשליטה על הלוח אבדה. נהוג להעריכו בכ-3 נקודות, אך עם התפתחות מנועי השחמט המודרניים הוכח ששוויו ברוב היחסי של העמדות מוערך ב-3.25 (נתון למחלוקת). כמו כן ישנו יתרון מזערי לשחקן שברשותו שני רצים כנגד פרש ורץ/שני פרשים. 26px פרש – לפרש תנועה מיוחדת שמשלבת תנועה ישר ובאלכסון. לחלופין ניתן לתאר את תנועתו כאות 'ך' המסובבת בכיוונים שונים (ראו דיאגרמה). יתרונו הוא בכך שכלים אינם חוסמים את תנועתו, והוא יכול לדלג מעליהם. הפרש יעיל במיוחד במצבים סגורים ובביצוע "מזלג" (כלומר איום על מספר כלים בו זמנית). בכל מהלך הפרש יעבור לצבע ערוגה שונה. נהוג להעריכו בכ-3 נקודות ובמעט פחות מהרץ. 26px רגלי – האחרון בהיררכיה והמוגבל ביותר בתנועתו (מכונה גם: 'חייל'). יכול לנוע רק ערוגה אחת בכל פעם ורק לכיוון אחד ("קדימה", ז"א, הכיוון הנגדי לצד הלוח בו הוא מתחיל). הרגלי אינו יכול להתקדם כאשר את הערוגה לפניו תופס כלי אחר. במהלכו הראשון של הרגלי, ורק במהלך זה, הוא יכול לנוע שתי ערוגות קדימה או ערוגה אחת בהתאם לרצון השחקן. אופן ההכאה של הרגלי מתבצע באופן שונה מאופן תנועתו הרגיל, על ידי מעבר ערוגה אחת באלכסון, אך ורק בכיוון התקדמותו. למרות היותו כלי חלש (בשל תנועתו המוגבלת), לרגלי יש יתרון אחד על פני שאר הכלים: אם הוא מגיע לשורה האחרונה של הלוח הוא מוחלף בכלי אחר (פרט למלך) באותו הצבע, על-פי בחירת השחקן (גם אם הכלי הנבחר טרם יצא מהמשחק). – מצב זה קרוי "הכתרה". נהוג להעריך את הרגלי בנקודה אחת (ביחס אליה מוערך ערכם של שאר הכלים). מהלך מיוחד של הרגלי הוא הכאה דרך הילוכו.
סיכום של תנועת כלי השחמט
לכל אחד מכלי השחמט יש את סגנון התנועה האופייני לו. בסכימה זו מצוינים ב-X המהלכים האפשריים של כל כלי. המהלכים אפשריים רק בתנאי ששום כלי של אותו צד לא נמצא במקום אליו נעים. אם יש כלי של הצד היריב במיקום אליו הכלי יכול להגיע, השחקן יכול להכות את הכלי של היריב. גם הימצאותם של כלים במסלול של הכלי בתנועה יכול למנוע את התנועה, פרט לתנועה של פרש.
וריאציות
וריאציות השחמט הם משחקים המבוססים על שחמט אך יש בהם שינויים שנועדו להפוך אותו למעניין יותר. רוב הווריאציות מבוססות על האלמנטים הבאים (או שילוב שלהם):
שינוי בגודל או בצורת הלוח
שימוש בכלים מיוחדים בעלי חוקים שונים
שינוי בחוקי המשחק הרגילים (כגון הכאה, יכולת השתלת כלים, מטרת המשחק וכולי).
ישנן אלפי וריאציות למשחק השחמט. גם משחקים שקדמו למשחק השחמט, כגון צ'טורנגה, נחשבים בימינו לווריאציות שחמט.
מהלך המשחק
ממוזער|250px|איש משחק שחמט ברחוב
ממוזער|משחק שחמט
השחקן בכלים הלבנים (להלן: "הלבן") הוא הראשון לשחק. כל שחקן מניע בתורו את אחד הכלים שברשותו (כלי אחד בלבד, להוציא במקרה של הצרחה), כאשר לכל כלי אופן תנועה הייחודי לו, כמפורט לעיל, מותר להזיז כלי רק לערוגה ריקה או לערוגה שנמצא בה כלי יריב ואז הכלי היריב מסולק מלוח המשחק וזו "הכאה". כך עד להכרעה. השחקן יכול להזיז כל כלי בתורו לאן שיבחר, ובלבד שלא יעבור על כללי תנועת הכלים המפורטים לעיל. כמו כן, אם המלך של שחקן מסוים נחשף לאיום מצד כלי של היריב (מצב המכונה "שח"), חובה על השחקן לנקוט מסע שיבטל את המצב הזה. אם אי אפשר לבטל את האיום, יפסיד במשחק, במצב המכונה מט. בנוסף לכך, מהלך המסיע את המלך לערוגה המאוימת על ידי כלי יריב אינו מסע חוקי. (המלך הוא הכלי היחיד שאסור להעמידו במכוון תחת איום של כלי אחר).
הכאה: אם ניצב אחד מכליו של היריב בדרכו של הכלי הנע, באפשרותו להכות אותו, בתנאי שמדובר במהלך חוקי. בשחמט (שלא כמו בדמקה, למשל) ההכאה היא זכות ולא חובה. בהכאת כלי אחר, הכלי המוכה מוסר מהלוח והכלי המכה מוצב במקומו. את המלך אין מכים. במצב בו הוא חשוף לאיום ולא ניתן להגן עליו – זהו שחמט ("שח", בתוספת "מט"; יש שמקצרים ל"מט"). כל הכלים מכים כדרך הילוכם (למשל, הרץ יכה רק על אלכסונו), מלבד הרגלי שזז קדימה אך מכה באלכסון. מקרה מיוחד של הכאה הוא "הכאה דרך הילוכו".
שלבי המשחק
השלב הראשון במשחק הוא הפתיחה. בשלב זה מפתחים השחקנים את כליהם, החסומים מאחורי שורת הרגלים, על מנת להגדיל את כוח ההשפעה שלהם ולאיים על ההגנה של היריב. שלב הפתיחה גם כולל את פינוי אחד האגפים על מנת לאפשר הצרחה שמטרתה לבצר את המלך בפינה ולהרחיקו מהמרכז החשוף. פתיחה אופיינית כוללת בדרך כלל דילוג כפול עם הרגלי של המלך או המלכה, פיתוח הפרשים והרצים, ואז הצרחה. ישנן פתיחות הנקראות גמביט, בהם אחד הצדדים מקריב חומר – לרוב רגלי – על מנת לזכות ביתרון טקטי או עמדתי תמורתו. מספר הפתיחות הוא רב ומספר הווריאנטים שלהן רב עוד יותר. שחקנים מקצוענים משננים בעל פה פתיחות רבות על מנת שלא לבצע טעויות בתחילת המשחק, דבר שייתן יתרון מוקדם ליריב.
השלב השני הוא מציעה, מתרחש אחרי שרוב הכלים כבר פותחו, והקרב מתנהל במרב חריפותו במרכז הלוח, בדרך כלל תוך כדי חילופי כלים וניסיון לשבור את מערך הרגלים של הצד השני. בשלב זה אפשר לממש מספר רב של טקטיקות לצבירת יתרון חומרי ועמדתי (ראו בהמשך).
השלב השלישי הוא סיום, ושלב זה מגיע כאשר נעשו מספר רב של חילופי כלים מבלי שהושג יתרון מכריע לצד כלשהו. שלב זה כולל בדרך כלל מספר קטן של כלים לכל צד (מלך, קצין ומספר רגלים) ובו מנסים השחקנים להכריע אחד את השני בדרך כלל על ידי הכתרת אחד הרגלים לכלי כבד (כגון מלכה). בשלב זה, האיום במט על המלך קטן ולכן המלך הופך לכלי פעיל, המגן על הרגלים ותומך בהתקדמותם אל עבר השורה השמינית. מכיוון שהסיום דורש משחק מדויק, שחקנים רבים לומדים בקפידה עמדות סיום נפוצות.
מהלכים ומצבים מיוחדים במשחק
הכאה "דרך הילוכו"
רגלי יכול להכות רגלי אחר "דרך הילוכו" או "אגב הילוכו" (תרגום עברי לביטוי שמקורו בצרפתית, en passant), רק כאשר רגלי (ולא כלי אחר) של היריב נע שתי ערוגות לפנים (במהלך אחד) וחולף בתנועתו על פני הערוגה המאוימת על ידי רגלי יריב. ההכאה מתבצעת כאילו התקדם הרגלי ערוגה אחת בלבד. כלל "דרך הילוכו" תקף רק באופן מיידי אחרי מהלך היריב ולא ניתן לנצל אותו אחר-כך. לדוגמה, רגלי שחור, המוצב בערוגה ב-4, יכול להכות רגלי לבן הנע במהלך אחד מערוגה א2 לערוגה א4 כאילו היה מוצב ב-א3. בסוף המהלך יונח הרגלי השחור על הערוגה א3, והרגלי הלבן מערוגה א4 יוסר מהלוח. זהו המהלך היחיד במשחק בו כלי מכה ומוכה לא נמצאים באותה ערוגה, רק כלי אחד (הרגלי) רשאי להכות, ועל ההכאה להתבצע באופן מיידי.
הצרחה
קובץ:Cb_kingside.png קובץ:Cb_queenside.png הצרחה קטנה ב"צד המלך"הצרחה גדולה ב"צד המלכה"
במשחק השחמט, הצרחה היא מהלך משותף של המלך והצריח הנחשב כמסע אחד ומתבצע בשני שלבים:
המלך מוסע שתי ערוגות לכיוון הצריח,
הצריח מוסע ערוגה אחת לאחר מלכו.
הצרחה תתבצע בתנאים הבאים:
המלך והצריח (המשתתף) לא זזו כלל מערוגותיהם ההתחלתיות,
המלך לא נמצא באיום שח באותו רגע,
המלך לא יימצא באיום שח בתום ההצרחה,
המלך אינו עובר על פני ערוגה המאוימת על ידי כלי היריב,
אין כלים המפרידים בין המלך לצריח.
מבחינים בין "הצרחה קטנה", שהיא הצרחה "לצד המלך", ובין "הצרחה גדולה" שהיא הצרחה "לצד המלכה" (ראו איורים משמאל).
אם רק אחד הצריחים הוסע, עדיין אפשר שהצריח השני ישמש לצורך הצרחה. אם הערוגה הצמודה לצריח מאוימת, אין אפשרות לבצע הצרחה קטנה (ראו תנאי מספר 3), אך ניתן לבצע הצרחה גדולה (משום שהמלך אינו עובר דרכה). גם אם הצריח עצמו מאוים והתנאים שהוזכרו לעיל מתקיימים – מותר לבצע הצרחה.
על-פי כללי המשחק, כדי לבצע הצרחה יש להזיז את המלך תחילה, ואחר כך יש להזיז את הצריח. נטילת הצריח קודם להזזת המלך פירושה מהלך שבו זז רק הצריח.
הצרחה היא מהלך חשוב בשלבים המוקדמים של המשחק, משום שהיא משרתת שתי מטרות חשובות: היא מזיזה את המלך למקום מוגן יותר מאשר מרכז הלוח בו התחיל להתפתח הקרב, והיא מוציאה את הצריח מהפינה ומביאה אותו לעמדת התקפה טובה יותר במרכז הלוח.
ההצרחה היא המהלך האחרון שהוסף לחוקי השחמט והוא מופיע בספרו של המחבר הצרפתי Claude Gruget בשנת 1560.
הכרעה
שמאל|ממוזער|250px|שחמט בדרך כלל מבוטא באמצעות הפלת המלך על צדו. בתמונה מלכה שחורה בגיבוי פרש מאיימת במט.
שח הוא מצב בו שחקן מתקיף את המלך של יריבו (כלומר מאיים להכותו). במצב של שח, השחקן שמלכו מאוים חייב לנקוט מהלך שיסיר את האיום – וזאת על ידי הכאת הכלי התוקף, או חסימת מסלול ההתקפה, או הסעת המלך לערוגה שאינה מותקפת. אם אף אחת מפעולות אלה אינה אפשרית, נקרא המצב מט (או שחמט) – מצב שבו לא ניתן להסיר את האיום על המלך.
שחמט יוכרז כאשר:
יש איום על המלך
לא ניתן להסיע את המלך לערוגה אחרת שאינה מאוימת
לא ניתן לחסום את האיום על המלך בעזרת כלי אחר
לא ניתן להכות את הכלי המאיים
שחקן שעלה בידו ללכוד את יריבו במצב של שח-מט ניצח במשחק.
הסעת כלי כך שיאיים בעצמו על מלך היריב נקראת "שח ישיר". הסעת כלי כך שיפתח קו התקפה לכלי העומד מאחריו אל מול המלך היריב נקראת "שח עקיף". הסעת כלי כך שיאיים בעצמו על מלך היריב ובמקביל יפתח קו התקפה מול המלך לכלי העומד מאחריו, כלומר, שילוב של "שח ישיר" ו"שח עקיף" במהלך אחד, נקראת "שח כפול" (לעיתים נדירות ביותר ניתן גם לבצע שח כפול כצירוף של שני שחים עקיפים, באמצעות הכאה דרך הילוכו).
כששחקן משיב לאיום מלכו בשח נגדי תוך כדי שהוא חוסם את השח שביצע יריבו- נקרא המלך ״שח צולב״.
הכרעה על ידי זמן
ממוזער|שעון שחמט אנולוגי
ממוזער|223x223 פיקסלים|שעון שחמט דיגיטלי
שעון שחמט משמש למדידת הזמן והקצבתו עבור כל שחקן במהלך המשחק. בתחרויות רשמיות מוקצב זמן מוגבל לכל שחקן לביצוע מסעיו. מרכיב חשוב במשחקים אלו הוא יכולתו של השחקן לתכנן ולבצע את מסעיו בזמן שהוקצב לו. שעון השחמט בנוי כיחידה אחת של שני שעוני עצר, שעון לכל שחקן. בסיום מסע על ידי השחקן עליו ללחוץ (ביד שביצעה את המסע) על כפתור שעון העצר שלו ובכך הוא עוצר את שעונו ובו בזמן מפעיל את שעון יריבו. ישנם שני סוגים עיקריים של שעוני שחמט: דיגיטליים ואנלוגיים.
במשחקי שחמט מקצועיים רגילים הגבלת הזמן לשחקן היא שעתיים ל-40 המהלכים הראשונים, ועוד שעה ליתר המשחק או שעה וחצי לכל המשחק עם תוספת של 30 שניות לאחר כל מהלך. בנוסף, ישנם גם סוגים של משחק שחמט מהיר, בהם "שחמט מהיר", בו הזמן הקצוב לכל צד הוא 25 דקות, ו"שחמט בזק" (בליץ) בהם הזמן הקצוב לכל צד הוא 5 דקות, או משחק בזק שנקרא 5+3 כאשר לכל צד יש 5 דקות, ואחרי כל מהלך מתווספות 3 שניות. במשחקי שחמט באינטרנט קיימים אף משחקים מהירים עוד יותר, של דקה או שתיים לכל צד, המכונים "שחמט קליע".
בכל מקרה, אם לא הסתיים המשחק קודם לכן במט, פט או תיקו בשל חומר לא מספיק, השחקן שזמנו תם ראשון הוא המפסיד.
תיקו
תיקו מוכרז באחד מן המקרים הבאים:
אם הצד שתורו לשחק אינו יכול לבצע אף מסע חוקי אך אינו נמצא תחת איום של שח. תיקו כזה נקרא פט או כפת בעברית (באנגלית – Stalemate). הפט יכול לשמש כאסטרטגיה של שחקן אשר נמצא בחסרון מובהק למלט את עצמו מהפסד, ומאידך גיסא הוא משמש מקור של איום על השחקן העומד לנצח. לפט חשיבות רבה בסיומים.
חוסר יכולת לבצע מט: במצב בו לשום שחקן לא ניתנת אפשרות חוקית לבצע מט, המשחק מוכרע כתיקו באופן אוטומטי. הדבר קורה כאשר לא נותרו די כלים על הלוח, למשל כאשר נשאר רק המלך או בתוספת פרש או רץ לשני השחקנים, או כשלכל אחד מהשחקנים מלבד המלך נשארו רק רגלים ואי אפשר להזיז את הרגלים או להכות אותם.
חזרה על אותה העמדה בפעם השלישית (אפילו לא ברציפות, ובתנאי שבכל פעם תורו של אותו צד לשחק).
אם נעשו 50 מסעים רצופים ללא כל הכאה או הסעת רגלי (בעבר ניתנה הארכה ל-100 מסעים בסיומים מיוחדים אך היא בוטלה לפני שנים אחדות).
כאשר לשחקן אחד אין מספיק חומר בשביל לבצע מט ולשחקן השני נגמר הזמן.
כאשר שני הצדדים מסכימים על תיקו.
דרישת תיקו (דבר זה קורה רק בתחרויות): אחד השחקנים עם דוחק זמן (פחות משתי דקות, במשחק שאין בו תוספת זמן לאחר כל מסע) ויתרון ברור יכול לדרוש תיקו (גם אם יריבו אינו מסכים) על ידי הזמנת השופט, ואם השופט רואה שיש יתרון ברור אז הוא קובע תיקו. כמו כן ניתן לדרוש תיקו בעמדה של תיקו ברור ומוחלט (למשל: מלך וצריח לכל צד) כאשר ברור שהיריב מנסה לנצח על הזמן ולא בזכות העמדה.
בעבר, נחשב לתיקו גם מצב של שח נצחי, היינו כאשר אחד הצדדים מאיים בשח שוב ושוב באופן בלתי פוסק. נכון ל־2012, שח נצחי נחשב למקרה פרטי של אחת מן הקטגוריות: חוק 50 המסעים, עמדה המופיעה בפעם השלישית, והסכם תיקו. שח נצחי משמש לרוב, כמו פט, כאמצעי הצלה לשחקן שמצבו נחות.
במקרה של תיקו, כל אחד מהיריבים זוכה בחצי נקודה.
מסע במעטפה (מסע סודי)
בעבר, אם משחק שחמט רשמי היה מתמשך יתר על המידה, מבלי להיות מוכרע על ידי זמן או בדרך אחרת (מט, פט, שח נצחי), הייתה קיימת אפשרות להפסיק את המשחק ולהמשיך אותו בשלב מאוחר יותר או ביום אחר. הנוהל הוא שהשחקן, אשר היה תורו לנוע, רשם את מהלכו המתוכנן והכניס אותו למעטפה אטומה. המעטפה הסגורה נשמרה בידי שופט התחרות ונפתחה רק עם חידוש המשחק. שעון הזמן נעצר עם הפסקת המשחק ועם חידושו הופעל מאותו מצב בו היה כשנפסק המשחק. השחקן שרשם את המהלך ושם אותו במעטפה לא יכול היה לשנות את דעתו ועם חידוש המשחק היה חייב לבצע את המהלך שכתב במעטפה. הנוהל הזה נועד להקטין את אפשרויות ההתייעצות של השחקנים בשעת ההפסקה במשחק, כי השחקן שרשם את מהלכו לא ידע מה תהיה תשובת יריבו והשחקן השני לא ידע מה הוא המהלך הטמון במעטפה. נוהג זה נעלם לחלוטין (החל מאמצע שנות ה-90) עקב התחזקות תוכנות השחמט הזמינות לכל שחקן.
אסטרטגיה וטקטיקה
אסטרטגיה
מטרת המשחק היא, כאמור, ללכוד את המלך של היריב מבלי שהוא יוכל להתגונן נגד האיום באמצעות מהלך, חסימה של כלי אחר או הכאת הכלי המתקיף. ישנן מספר אסטרטגיות שונות כדי להגיע לתוצאה זו, וכל אחת מהן כוללת בדרך כלל שימוש בטקטיקות על מנת לזכות ביתרון חומרי או עמדתי ולנצל טעויות של היריב.
ישנן מספר תוכניות אסטרטגיות כלליות לניצחון:
אחת העיקריות שבהן היא הוצאת הכלים וכיבוש מרכזו של הלוח, וניסיון לריכוז כמה כלים להשתלטות על נקודה קרובה למיקומו של המלך.
אפשרות אחרת היא התבצרות המכריחה את היריב ליזום מתוך השערה שהתקפתו תסתבך, הוא יעשה טעות ויאבד חומר שיאלץ אותו להיכנע.
אסטרטגיות נוספות כוללות ניצול יתרונות עמדתיים, כגון: לחץ על רגלי מבודד (רגלי שאין רגלים נוספים בטורים שלידו אשר יכולים להגן עליו) או נחשל של היריב, השתלטות על טורים פתוחים באמצעות הכלים הכבדים (הצריחים והמלכה), ועוד.
מבנה אסטרטגי עתיק יומין הוא שרשרת רגלים: אלכסון של רגלים המגנים זה על זה. טוב לחסימת מלכות, צריחים ובייחוד רצים. שחקן השחמט הראשון שנודע בשימוש בשיטה זו היה התאורטיקן הצרפתי בן המאה ה-18 פרנסואה אנדרה פילידור.
טקטיקה
ממוזער|350px|חשיבותה של טקטיקה. הדיאגרמה הבאה לקוחה ממשחק אמיתי. לבן הקריב פרש בערוגה ה5 (אשר מוטב היה לשחור להימנע מהכאתו) על מנת לבצע התקפה משולשת על ידי המסע ד6 – שח עקיף ומזלג על המלכה והרץ. הלבן זוכה במלכה.
משחק השחמט מכיל מגוון רב של טקטיקות שמטרתן להשיג יתרון חומרי (לזכות בכלי), יתרון עמדתי (לשפר את המצב, לשבש את הגנות היריב וכדומה) או להנחית מט בדרך מתוחכמת. אף על פי שישנו מגוון רב של טקטיקות וריאציות של משחק מתוחכם, ישנן מספר טקטיקות בסיסיות שכל שחקן חייב להכירן. לפני שנפרט עליהן נבהיר מספר מונחים:
אנו אומרים שכלי תוקף או מאיים להכות כלי יריב אם יש באפשרותו להכותו במסע. בניגוד לדמקה, הכלי התוקף לא חייב להכות את הכלי עליו הוא מאיים.
אנו אומרים שכלי (א) מגן על כלי אחר (ב) מאותו צבע אם כאשר כלי (ג) של היריב מכה את כלי ב' אזי כלי א' יכול להכות מיד בחזרה את כלי ג'. הגנה היא אפקטיבית כאשר חילופי הכלים לא כדאיים ליריב.
להלן פירוט על הטקטיקות היסודיות והנפוצות ביותר בשחמט:
חילופי כלים: הכאת כלי של היריב, והוא בתורו מכה את הכלי שלך שהכה. בדרך כלל, רצוי לזכות בכלי בכיר יותר מן הכלי שמאבדים (פרש תמורת רגלי, מלכה תמורת צריח וכדומה) ועל ידי כך לצבור יתרון חומרי. לפעמים מטרת חילופי הכלים היא טקטית ולא חומרית: לשבש את מערך ההגנה של היריב על ידי סילוק כלי מרכז במערך ההגנה שלו (למשל: כלי השומר על ערוגה חשובה), או לפשט את המצב (יעיל במיוחד אם יש לשחקן יתרון).
מיקוד איומים: מיקוד של מספר כלים מרבי המאיימים על כלי מסוים של היריב, יותר ממספר הכלים המגנים עליו, במטרה להזיזו ממקום בעל עמדה חשובה, או במטרה להכות אותו באופן, שהמכה יצא מורווח במאזן הכלים. העדיפות תהיה שכלים בעלי חשיבות נמוכה, יאיימו על כלים בעלי חשיבות גבוהה יותר, ואם יש כלים בטור, שהכלים בעלי החשיבות הגבוהה יותר יהיו מאחור.
בתמונה הפרש השחור מבצע לגיזה משולשת
ומאיים על המלך, המלכה והצריח.
מזלג ("לגיזה"): התקפה בו-זמנית על לפחות שני כלים, כך שבמהלך הבא רק אחד מהם יכול לברוח בתורו וכך זוכה הכלי אשר מקיים את המזלג בכלי השני. הפרש נחשב ל"אלוף המזלגות". באופן תאורטי, פרש יכול לקיים מזלג לכל היותר ל-7 כלים, אם כי בפועל רוב המזלגות הן של שניים עד שלושה כלים. הפרש הוא הכלי שמבצע בקלות יחסית מזלגות, בשל צורת הליכתו הלא-רגילה ביחס ליתר הכלים. מזלג מפורסם הוא של "פרש-המלכה" (הימני בצד השחור, השמאלי בצד הלבן). בשלושה מהלכים פרש זה יכול לעשות שח-צריח, וזאת בתנאי שהמלכה היריבה זזה ממקומה. הגנה בסיסית למזלג זה היא הזזת החייל שמול רץ-המלכה ערוגה אחת קדימה – מונע מהפרש להגיע לשלב השני.
ריתוק: כפיתת כלי למקומו על ידי יצירת מצב, שבו אם הוא זז, היריב מאבד יתרון חומרי. ריתוק מוחלט מתבצע רק כאשר הכלי הכפות (מרותק) חוסם איום ישיר על מלכו (כלומר: אם הוא יזוז, המלך ימצא ב"שח" וכלי היריב "יוכל להכות את המלך") ולכן אינו יכול לזוז (הרי אסור להזיזו לפי כללי המשחק). ריתוק יחסי הוא כאשר הכלי הכפות יכול לנוע, אך מאחוריו עומד כלי חשוב יותר והדבר יביא להפסד חומר. רק הכלים ארוכי הטווח יכולים לבצע ריתוק: המלכה, הצריח והרץ. דוגמה לריתוק אידיאלי הוא ריתוק בידי רץ של מלכה למלך של היריב, דבר המביא אותו לזכייה במלכת היריב (ראו דיאגרמה להלן).
הקרבה: מתן אפשרות ליריב לזכות בכלי (להכות כלי שלך ללא תמורה מספקת), על מנת לזכות ביתרון טקטי שישפיע על מהלך המשחק, או יאפשר למקריב לזכות ביתרון חומרי במהלכים הבאים. מט הנעשה באמצעות הקרבה (ובייחוד באמצעות הקרבת מלכה) נחשב למט מרשים ויצירתי במיוחד.
בתמונה הרץ הלבן מבצע ריתוק
של המלכה למלך וזוכה במלכה.
איום עקיף או התקפת חשיפה: זהו סוג של טקטיקה בה השחקן מזיז כלי אחד, אך דווקא הכלי שמאחוריו הוא זה שמאיים על כלי היריב. אם גם הכלי שמוזז מאיים על כלי של היריב, נוצר כאן איום כפול. טקטיקה זו טובה להשגת יתרון חומרי מפני שברוב המקרים הצד המותקף לא יוכל להגן על כל הכלים המותקפים בו-זמנית. אם הכלי המותקף על ידי הכלי שמסלולו נפתח הוא המלך, הרי שמדובר בשח עקיף שכבר הוזכר לעיל (ראו דיאגרמה בתחילת חלק זה).
הרחקת כלי מגן: איום על כלי של היריב במטרה להרחיקו למקום בו הוא לא יכול למלא את תפקידו בשמירה על כלי אחר או על ערוגה חשובה. לפעמים ההרחקה יכולה להתבצע גם באמצעות הקרבה (ראו לעיל).
חיסול כלי מגן: בדומה להרחקה, אלא שכאן הכלי המגן מוכה, תכופות תוך הקרבה או חילופי כלים.
שיפוד: מצב בו תוקף השחקן כלי מסוים אך בעצם מתכוון להכות את הכלי שמאחוריו. לדוגמה: מלכה וצריח ניצבים על אותו אלכסון, המלכה לפני הצריח. היריב מזיז את הרץ כך שהוא תוקף את המלכה באלכסון זה. המלכה נאלצת לזוז והרץ הלבן יכול להכות את הצריח. למעשה השיפוד דומה לריתוק – גם הוא יכול להתבצע רק באמצעות הכלים ארוכי הטווח – וההבדל הוא שכאן הכלי החשוב יותר של היריב מול קו ההתקפה הוא הקדמי ולא האחורי.
פריצת קווים: החדרת צריח או מלכה אל מאחורי קווי ההגנה של היריב ואיום על הכלים שלו. תפיסת שליטה על הקו האחורי משפיעה מאוד על המשחק.
כישורים מועילים למשחק
ריכוז עצמי וקור רוח: על אף שרוב המשחקים החשובים נעשים תחת פיקוח ודממה מוחלטת רבות קורה שעקב כישלון תוכנית אסטרטגית מסוימת, או מהלך בלתי צפוי מצד היריב – מאבד השחקן את הריכוז כי חש שהפסיד, לכן חשוב לשמור על ריכוז וקור רוח, גם כאשר המצב אינו נראה מזהיר.
ראייה עמוקה ודמיון מופשט: ככל שבכוחו של שחקן לראות עמוק יותר את רצף המהלכים ולדמיין את תפזורת הכלים בלוח במספר המהלכים הבאים על כל אפשרויותיהם, כך סיכויו לנצח יהיו גבוהים יותר.
תכנון אסטרטגי ויצירתיות: בשל חוסר היכולת של שחקן לחזות מראש את כל רצף המהלכים, יש צורך בתכנון כללי יותר, שייצר סיטואציות עתידיות נוחות יחסית. למשל, בדיקה אלו מן הכלים אינם מוצבים בנקודות מפתח, ותכנון כיצד לשפר את מיקומם.
סבלנות: בעיקר במשחקים שאינם משוחקים עם זמן, חשוב תמיד לבדוק את מיקום כלי המשחק על הלוח עד תום, ולא לשחק את התור באופן נמהר.
תכונות נוספות: התמדה, הגינות, אחריות, למידה מטעויות ומעל הכול לדעת לנצח בכבוד (לא להתנשא ולא ללעוג ליריב) וגם לדעת להפסיד בכבוד. וגם: מודעות עצמית, יכולת חישוב, אינטואיציה ושאיפה להישגים. התכונות המולדות החשובות ביותר הן זיכרון ודמיון.
קבלת החלטות: שחמט ברמה גבוהה תובע רצף בלתי פוסק של קבלת החלטות שקולות ומדויקות תחת לחץ. בעקבות ביצוע הערכה נכונה תבוא החלטה נכונה. תהליכי קבלת החלטות הם המפתח להצלחה או לכישלון. חישוב מדויק הוא המפתח הראשון לקבלת החלטות יעילות. חשוב לפתח יכולת להיות חדשניים בתהליכי קבלת החלטות.
רישום המהלכים
סימון אלגברי הוא השיטה המקובלת לרישום ותיאור מהלכים במשחק שחמט. הוא מבוסס על מערכת קואורדינטות לזיהוי ייחודי של כל ערוגה על לוח השחמט (כנראה לעיל). הוא משמש את רוב הספרים, המגזינים והעיתונים המקצועיים הקשורים לשחמט. במדינות דוברות אנגלית, השיטה המקבילה, סימון תיאורי, שימשה בדרך כלל בפרסומי שחמט עד שנות ה-80. כמה שחקנים עדיין משתמשים בסימון תיאורי, אבל זה כבר לא מוכר על ידי FIDE, גוף השחמט הבינלאומי.
המונח "סימן אלגברי" עשוי להיחשב ככינוי לא מדויק, מכיוון שהמערכת אינה קשורה לאלגברה.
שמאל|מסגרת|סימון אלגברי
מתן שמות לערוגות
כל ערוגה של לוח השחמט מזוהה על ידי זוג קואורדינטות ייחודי – אות ומספר – מנקודת מבטו של לבן. העמודות האנכיות של ערוגות, הנקראות "טורים", מסומנות מ-a עד h משמאלו של לבן (הצד של המלכה) לימין (הצד של המלך). השורות האופקיות של הערוגות, הנקראות שורות, ממוספרות 1 עד 8 החל מהצד של הלבן של הלוח. לפיכך לכל ערוגה יש זיהוי ייחודי של אות הטור ואחריה מספר השורה. לדוגמה, הערוגה הראשוני של המלך של לבן מוגדר כ-"e1".
מתן שמות לכלים
כל סוג כלי (מלבד רגלי) מזוהה באות גדולה, המתאימה לו. שחקנים דוברי אנגלית משתמשים באותיות K עבור מלך, Q עבור מלכה, R עבור צריח, B עבור בישוף ו-N עבור אביר.
אותיות ראשוניות שונות משמשות בשפות אחרות. בספרות השחמט, במיוחד זו המיועדת לקהל בינלאומי, האותיות הספציפיות לשפה מוחלפות לעיתים קרובות בסמלי כלים אוניברסליים; לדוגמה, ♞c6 במקום Nc6. סגנון זה ידוע בשם צלמית אלגברית (FAN). ערכת הסמלים של Unicode כוללת את כל הסמלים הדרושים ל-FAN.
גם בתווי אלגברי סטנדרטי וגם בשיטת FAN, הרגלים אינם מזוהים על ידי אות או סמל, אלא על ידי היעדר אחד.
סימון עבור מהלכים
בסימון אלגברי סטנדרטי (נקרא גם סימון אלגברי קצר) (SAN), כל מהלך של כלי מסומן על ידי האות הגדולה של הכלי, בנוסף למיקומו של ערוגת היעד. לדוגמה, Be5 (בישוף עובר ל-e5), Nf3 (אביר עובר ל-f3). עבור מהלכי רגלי, מצוין רק ערוגת היעד. לדוגמה, c5 (הרגלי עובר ל-c5).
המהלכים נרשמים תוך-כדי משחק, מהלך אחר מהלך, בלשון מקוצרת. נהוג לרשום את מספר המהלך, אחריו מהלכו של הלבן ואז את מהלכו של השחור.
למשל: 8. ר-ד3+? ג:ד3. בתחרויות, חובת הרישום היא בסימון האלגברי הבינלאומי.
מהלכי הרגלים: מהלכי הרגלים מצוינים על-פי ערוגת היעד, ללא ציון שם הכלי (להבדיל משאר הכלים). אם למשל, נע רגלי מערוגה הנמצאת בשורה השנייה (זו המסומנת ב-2) ובעמודה הרביעית (זו המסומנת ב-ד' או ב-D), לערוגה הנמצאת בשורה השלישית ובעמודה הרביעית, יש לסמן זאת כך: ד3.
מהלכי שאר הכלים: באופן דומה, יצוינו מהלכי הכלים האחרים, אלא שעבורם יצוין גם שם הכלי, בקיצור. מלך מסמנים ב-'מ', מלכה מסמנים ב-"מה", צריח ב-'צ', רץ ב-'ר' ופרש ב-'פ'. ניתן להוסיף מקף בין סימן הכלי לערוגת היעד. לדוגמה: אם פרש נע מערוגה הנמצאת בשורה השלישית ובעמודה השנייה (ב3), לערוגה הנמצאת בשורה החמישית ובעמודה השלישית (ג5), יש לרשום: פ-ג5 או פג5 (ערוגת המקור הושמטה).
במקרים בהם התיאור הנ"ל אינו חד-משמעי, יצוין הטור של ערוגת המקור. למשל: אם ישנו פרש נוסף ב-ה6, נרשום את המסע הנ"ל כך: פב-ג5.אם הטור אינו מוסיף מידע, תצוין במקומו השורה. למשל: אם ישנו פרש נוסף ב-ב-7, יירשם המסע כך: פ3-ג5.
פעולות:
הכאה
כאשר כלי מבצע הכאה (אכילה של כלי), שמים את האות "x" לפני ערוגת היעד. לדוגמה, Bxe5 (הרץ אוכל את הכלי ב-e5). כאשר רגלי מבצע הכאה, הטור ממנו יצא הרגלי משמש לזיהוי הרגלי. לדוגמה, cxd5 (רגלי שהיה על טור ג אוכל את הכלי שהיה ב-d5). בפרסומים גרמניים, רוסים או איטלקיים ישנים יותר, לעיתים משתמשים בנקודתיים (:) במקום "x". ישנו מחלוקת היכן לשים את הנקודתיים, באותו מקום (B:e5) או בסוף (Be5:).
הכאה דרך הילוכו מסומן על ידי ציון טור היציאה של הרגלי האוכל, ציון ההכאה ("x"), ערוגת היעד (ולא הערוגה של הרגלי שהוכה). לפעמים מוסיפים את הסיומת "ep", המציינת שהכאה הייתה דרך הילוכו (en passant). לדוגמה, exd6 ep.
חלק מהטקסטים, כמו "אנציקלופדיית פתיחות שחמט" (ECO), לא מסמנים הכאה. (לדוגמה, Be5 במקום ed6 ; Bxe5 במקום exd6 או exd6 ep) כאשר זה אין אפשרות לבלבול, לכידת רגלי מתוארת על ידי ציון הטורים המעורבים בלבד (exd או אפילו ed). צורות מקוצרות אלו נקראות לפעמים "סימון אלגברי מקוצר" ותווי "אלגברי מינימלי".
O-O – הצרחה קטנה (הצרחה באגף המלך).
O-O-O – הצרחה גדולה (הצרחה באגף המלכה).
+ – הכרזת שח. למשל, פ-ב3+, כלומר, במהלך זה נע הפרש לערוגה ב3 – ועכשיו הפרש (או כלי אחר) מאיים על המלך.
++ – שח כפול
X, # או ++ – מט.
! – מסע טוב. למשל, מה-ד1!, כלומר, במהלך זה נעה המלכה לערוגה ד1 – והיה זה מהלך טוב.
!! – מסע מבריק.
? – שגיאה.
?! – מסע מעניין (נראה כגרוע אבל מפתיע לטובה).
!? – מסע מפוקפק (נראה כטוב אבל מפיל למלכודת או לא יעיל).
?? – שגיאה גסה.
□ – מסע כפוי (שאי אפשר לבצע במקומו שום מסע אחר).
= – תיקו. סימן השוויון. משמש גם לרישום הכתרת רגלי, המתבצע על ידי רישום הערוגה אליה זז הרגלי, סימן שוויון וסימן הכלי אליו הוכתר. לדוגמה, אם רגלי שחור התקדם מהערוגה ח2 ל-ח1 והפך למלכה, נרשום זאת כך: ח1=מה.
כעת ניתן לפרש את הדוגמה שהוצגה בתחילת הקטע כך: במהלך השמיני הניע הלבן את הרץ לערוגה ד3 ואיים בשח. מסע זה אינו מוצלח, כי השחור, מצדו, הכה את הרץ באמצעות הרגלי של טור ג' (שהיה קודם לכן ב-ג4, מן הסתם).
שיטת הרישום המוזכרת כאן היא השיטה המקובלת בעברית. שיטות רישום אחרות מקובלות במספר מקומות.
השיטה באותיות לטיניות
שיטה זו מצויה בעיקר בתוכנות שחמט. סימון הערוגות הוא באותיות לטיניות במקום עבריות, סימון הכלים הוא לפי ראשי תיבות של השם האנגלי שלהם.
רגלי – PAWN
צריח – ROOK
רץ – BISHOP
פרש – KNIGHT
מלכה – QUEEN
מלך – KING
כמו כן שינויים בסימון מסעים.
הכאה – X
מט – #
מהלכים מעורפלים
כאשר שני כלים זהים (או יותר) יכולים לעבור לאותו ערוגה, הכלי הנע מזוהה על ידי ציון האות של הכלי, ואחריו (בסדר העדפה יורד):
טור היציאה (אם הם שונים)
שורת היציאה (אם הטורים זהים אך השורה שונה)
אם לא טור ולא שורה בלבד מספיקים כדי לזהות את הכלי האוכל, אזי שניהם מצוינים.
בתרשים, שני הצריחים השחורים יכולים לעבור באופן חוקי ל-f8, כך שהמעבר של הצריח אינו ברור כ-Rdf8. עבור הצריחים הלבנים בטור a שיכולים שניהם לעבור ל-a3, יש צורך לספק את השורה של החלק הנע, כלומר, R1a3.
במקרה של המלכה הלבנה ב-h4 שעוברת ל-e1, לא השורה ולא הטור לבדם מספיקים כדי להבדיל משאר המלכות הלבנות. ככזה, מהלך זה כתוב Qh4e1.
כמו לעיל, ניתן להוסיף "x" כדי לציין הכאה; לדוגמה, אם המקרה הסופי היה הכאה, הוא ייכתב כ-Qh4xe1.
שיטה נוספת
שיטה נוספת המופיעה במספר רב של ספרים היא שיטה מעט יותר מסובכת. ראשית, מספר השורה נקבע באופן יחסי לשחקן המשחק ולא בהכרח ביחס לשחקן הלבן. כמו כן, העמודה מסומנת לפי הכלי שהיה בה בתחילת המשחק (למשל ז5 בלבן תסומן בלבן N5 ובשחור N4 כי היה בה בתחילת המשחק פרש). אם ישנן מספר אפשרויות (למשל רץ יכול לנוע לו4 והרץ השני לג4) אז מציינים את הערוגה לפי תוספת Q לסימון אגף המלכה ו-K לסימון אגף המלך.
קידום רגלי
כאשר רגלי מקודם, הכלי שאליו מקודם מצוין בסוף סימון המהלך, למשל: e8Q (קידום למלכה). בתווי FIDE סטנדרטי, אין שימוש בסימני פיסוק; בסימון משחק נייד (PGN) ובפרסומים רבים, קידום חייל מסומן על ידי סימן השוויון (e8=Q). ניסוחים אחרים המשמשים בספרות השחמט כוללים סוגריים (למשל e8(Q)) ולוכסן קדימה (למשל e8/Q).
הצעת תיקו
FIDE מציין הצעות תיקו שיירשמו בסימן שוויון עם סוגריים "(=)" לאחר המהלך בדף הרישום. זה לא נכלל בדרך כלל בתוצאות המשחק שפורסמו.
הַצרָחָה
הצרחה מסומנת על ידי 0-0 (כאשר מדובר בצריח מהצד של המלך) ו-0-0-0 (כאשר מדובר בצריח מהצד של המלכה). בעוד שתיאור ה-FIDE של סימון אלגברי משתמש בספרה אפס (0-0 ו-0-0-0), PGN משתמש באות "O" גדולה (OO ו-OOO). שתי הצורות נפוצות בספרות השחמט.
שח
למהלך שמציב את המלך של היריב בשח בדרך כלל מצורף הסמל "+". לחלופין, לפעמים משתמשים בפגיון (†) או בקיצור "ch". פרסומים מסוימים מציינים שח עם קיצור כמו "dis ch", או עם סמל ספציפי. שח כפול מסומנת בדרך כלל כמו שח רגיל, אך לפעמים מיוצגת באופן ספציפי כ"dbl ch" או "++", במיוחד בספרות שחמט ישנה יותר. פרסומים מסוימים כגון "ECO" משמיטים כל אינדיקציה לבדיקה.
מַט
מט מיוצג על ידי הסמל "#" בסימון FIDE סטנדרטי וב-PGN. מדי פעם נעשה שימוש בפגיון כפול () או סימן פלוס כפול (++), אם כי סימן הפלוס הכפול משמש גם לייצג "שח כפול" (כנראה לעיל). שח-מט מיוצג על ידי "" (סימן לא שווה) באפליקציית השחמט של macOS. בפרסומים ברוסית ובפרסומים לשעבר של ברית המועצות, שבהם הכאות מסומנות ב-":", מט יכול להיות מיוצג גם ב-"X" או "x".
סוף המשחק
הסימון 1–0 בסיום המהלכים מציין שהלבן ניצח, הסימון 0–1 מציין ששחור ניצח, ו-½–½ מציין תיקו. במקרה של רמאות, איחור למשחק, או הפסד בגלל זמן, ניקוד 0–0, ½–0 ו-0–½ אפשריים גם כן.User's Manual for Vega Chess Pairing Software (FIDE-approved), p. 16.Geurt Gijssen, An Arbiter's Notebook, no. 164.
לעיתים קרובות אין סימון מיוחד לגבי האופן שבו שחקן ניצח או הפסיד (מלבד מט), כך ש 1–0 או 0–1 עשויים להיכתב כדי להראות ששחקן אחד הפסיד עקב או חילוט.ראו הערה [3] באופן דומה, יש יותר מדרך אחת למשחק להסתיים בתיקו. לפעמים מידע ישיר ניתן על ידי המילים "לבן עוזב" או "שחור עוזב", אם כי זה לא נחשב לחלק מהסימון אלא חזרה לטקסט הסיפורי שמסביב.
סימונים דומים
מלבד הסימון האלגברי הסטנדרטי (או הקצר) שכבר תואר, נעשה שימוש בכמה מערכות דומות.
סימון אלגברי ארוך
בסימון אלגברי ארוך (LAN), הידוע גם בתור סימון אלגברי מורחב לחלוטין, מצוינים גם ערוגות ההתחלה וגם הערוגות הסיום, למשל: e2e4. לפעמים אלה מופרדים במקף, למשל Nb1-c3. סימון אלגברי ארוך לוקח יותר מקום ואינו נפוץ עוד בדפוס; עם זאת, יש לזה את היתרון של בהירות. חלק מהספרים המשתמשים בעיקר בתווי אלגברי קצר משתמשים בסימון הארוך במקום בסימונים שתוארו קודם לכן. סימון אלגברי קצר וארוך מקובל במשחקים בדירוג של FIDE.
צורה של סימון אלגברי ארוך (ללא שמות חלקים) משמשת גם בתקן Universal Chess Interface (UCI), שהוא דרך נפוצה עבור תוכניות שחמט גרפיות לתקשר עם מנועי שחמט (למשל, עבור בינה מלאכותית): למשל e2e4, e1g1 (castling), e7e8q (קידום).
סימון מספרי ICCF
בשחמט בהתכתבות בינלאומית השימוש בסימון אלגברי עלול לגרום לבלבול, מכיוון ששפות שונות משתמשות בשמות שונים (ולכן אותיות ראשוניות שונות) עבור הכלים, וייתכן שחלק מהשחקנים לא מכירים את האלפבית הלטיני. לפיכך, להעברת מהלכים בדואר או במייל משתמשים בסימון מספרי ICCF, המזהה ערוגות באמצעות קואורדינטות מספריות, ומזהה הן את ערוגות היציאה והן את ערוגות היעד. לדוגמה, המהלך 1.e4 מוצג כ-1.5254. בשנים האחרונות, רוב משחקי ההתכתבות שוחקו בשרתים מקוונים ולא בדואר אלקטרוני, מה שהוביל לירידה בשימוש בסימון מספרי ICCF.
סימון משחק נייד
סימון משחק נייד (PGN) הוא פורמט קובץ מבוסס טקסט לאחסון משחקי שחמט, המשתמש בסימון אלגברי רגיל באנגלית ובכמות קטנה של סימון. PGN יכול להיות מעובד כמעט על ידי כל תוכנות השחמט, כמו גם להיות קריא בקלות על ידי בני אדם. לדוגמה, משחק המאה יכול להיות מיוצג באופן הבא :
[Site "New York, NY USA"]
[Date "1956.10.17"]
[EventDate "1956.10.07"]
[Round "8"]
[Result "0-1"]
[White "Donald Byrne"]
[Black "Robert James Fischer"]
[ECO "D92"]
[WhiteElo "?"]
[BlackElo "?"]
[PlyCount "82"]
1. Nf3 Nf6 2. c4 g6 3. Nc3 Bg7 4. d4 O-O 5. Bf4 d5 6. Qb3 dxc4 7. Qxc4 c6 8. e4 Nbd7 9. Rd1 Nb6 10. Qc5 Bg4 11. Bg5 Na4 12. Qa3 Nxc3 13. bxc3 Nxe4 14. Bxe7 Qb6 15. Bc4 Nxc3 16. Bc5 Rfe8+ 17. Kf1 Be6 18. Bxb6 Bxc4+ 19. Kg1 Ne2+ 20. Kf1 Nxd4+ 21. Kg1 Ne2+ 22. Kf1 Nc3+ 23. Kg1 axb6 24. Qb4 Ra4 25. Qxb6 Nxd1 26. h3 Rxa2 27. Kh2 Nxf2 28. Re1 Rxe1 29. Qd8+ Bf8 30. Nxe1 Bd5 31. Nf3 Ne4 32. Qb8 b5 33. h4 h5 34. Ne5 Kg7 35. Kg1 Bc5+ 36. Kf1 Ng3+ 37. Ke1 Bb4+ 38. Kd1 Bb3+ 39. Kc1 Ne2+ 40. Kb1 Nc3+ 41. Kc1 Rc2# 0-1|moin
עיצוב
משחק או סדרת מהלכים נכתבים בדרך כלל באחת משתי דרכים; בשתי עמודות, כזוגות לבן/שחור, לפנים מספר המהלך ונקודה:
1. e4 e5
2. Nf3 Nc6
3. Bb5 a6
או אופקית:
1. e4 e5 2. Nf3 Nc6 3. Bb5 a6
מהלכים עשויים להיות משולבים בפרשנות, הנקראת "annotations". כאשר game score מתחדש עם מהלך שחור, שלוש נקודות (...) ממלא את המיקום של המהלך הלבן, למשל:
1. e4 e5 2. Nf3
לבן תוקף את הרגלי השחור בטור e.
2. . . Nc6
שחור מגן ומתפתח בו זמנית.
3. Bb5
לבן עושה פתיחה ספרדית.
3... a6
שחור בוחר בהגנת מורפי.
סמלי הערות
אף על פי שהם אינם חלק טכנית מהתווי האלגברי, להלן כמה סמלים שמשתמשים בהם בדרך כלל על ידי כותבים, למשל בפרסומים "Chess Informant" ו-"Encyclopaedia of Chess Openings", כשרוצים לתת הערות על מהלכים מסוימים:
הסמל שנבחר פשוט מצורף לסוף סימון המהלך, למשל, בגמביט אנגלונדי: 1.d4 e5?! 2.dxe5 f6 3.e4! Nc6 4. Bc4+/−
מהלכים
סֵמֶל מַשְׁמָעוּת ! ! מהלך מבריק – ובדרך כלל מפתיע ! מהלך טוב מאוד ! ? מהלך מעניין שאולי לא הכי טוב ? ! מהלך מפוקפק שלא ניתן להפריך בקלות ? מהלך גרוע; טעות ? ? טעות ⌓ מהלך טוב יותר מזה ששיחק □מהלך כפוי; המהלך היחידי האפשרי
(למשל, הגנה משח) TN N חידוש תאורטי (כמעט שלא מופיע)
עמדות
סֵמֶל מַשְׁמָעוּת =לאף שחקן אין יתרון +/= או ⩲ללבן יש יתרון קטן =/+ או ⩱לשחור יש יתרון קטן +/− או ±ללבן יש יתרון ברור −/+ או ∓לשחור יש יתרון ברור +− ללבן יש יתרון מנצח. −+ לשחור יש יתרון מנצח. ∞לא ברור לאיזה צד יש יתרון =/ ∞ או ⯹לצד מסוים יש חיסרון בכלים,
אבל יתרון במיקומים טובים
היסטוריה
טקסט=תרשים שחמט נמצא בכתב יד צרפתי (1173)|ממוזער|153x153 פיקסלים|תרשים שחמט נמצא בכתב יד צרפתי (1173)
סימון תיאורי היה רגיל בימי הביניים באירופה. צורה של סימון שחמט אלגברי, שנראה שהושאל משחמט מוסלמי, הופיע באירופה ב-12. כתב היד של המאה המכונה "MS. Paris Fr. 1173 (PP.)". הקבצים פועלים מ-a עד h, בדיוק כפי שהם עושים בסימון האלגברי הסטנדרטי הנוכחי. השורות, לעומת זאת, מסומנות גם באותיות, למעט השורה השמינית, שהיא נבדלת כי אין לה אות. הדרגות כתובות הפוך – מה-7 עד ה-1: k, l, m, n, o, p, q.
מערכת נוספת של תווים המשתמשת באותיות בלבד מופיעה בספר שחמט מימי הביניים של רכנמייסטר יעקב קובל משנת 1520.
סימון אלגברי קיים בצורות ובשפות שונות ומבוסס על מערכת שפותחה על ידי פיליפ סטמה בשנות ה-30 של המאה ה-18. סטמה השתמש בשמות המודרניים של הערוגות (וייתכן שהיה הראשון למספר את השורות), אבל הוא השתמש ב-p עבור מהלכי רגלי בטור המקורי של חלק (A עד H) במקום האות הראשונית של שם הכלי כפי שמשמש כעת. אותיות לכלים הוצגו בשנות השמונים של המאה ה-17 על ידי משה הירשל, ויוהאן אלגייר עם אהרון אלכסנדר פיתחו את סימון ההצרחה המודרני בשנות ה-18 של המאה ה-19.
סימן אלגברי זכה לפופולריות באנגלית בשנת 1847 על ידי הווארד סטונטון בספרו "The Chess-Player's Handbook". סטונטון זוקף את הרעיון לסופרים גרמנים, ובמיוחד לאלכסנדר, יאניש וה-"Handbuch". בעוד שנעשה שימוש בסימון אלגברי בספרות השחמט הגרמנית והרוסית מאז המאה ה-19, המדינות דוברות האנגלית אימצה אותו, תוך שימוש בתווי תיאור במשך רוב המאה ה-20. החל משנות ה-70 של המאה ה-20, סימן אלגברי הפך נפוץ יותר בהדרגה בפרסומים בשפה האנגלית, ועד שנת 1980 הוא הפך לתווי הרווח. ב-1981, ה-FIDE הפסיק לזהות תווים תיאוריים, ותווי אלגברי הפך לתקן הבינלאומי המקובל.
טקסט=דיאגרמת שחמט מתוך ספרו הגרמני של יעקב קובל על שחמט מימי הביניים, שכצבל ספיל (1520)|ממוזער|184x184 פיקסלים|דיאגרמת שחמט מתוך ספרו הגרמני של יעקב קובל על שחמט מימי הביניים, שכצבל ספיל (1520)
השחמט בעולם היהודי
אגדה יהודית מספרת ששלמה המלך המציא את המשחק, (מובא ב"בית המדרש" של המלומד אהרן ילינק, חדר שישי, מעשיות ג'), אך התייחסות ראשונה לשחמט במקורות היהודיים מוצאים בפירוש רש"י לתלמוד, המפרש שזהו משחק הנרדשיר שמזכיר התלמוד הבבלי במסכת כתובות.טקסט=דיאגרמת שחמט המציגה סימון אלגברי בספרו של הווארד סטונטון Thess-Player's Handbook (1866)|ממוזער|דיאגרמת שחמט המציגה סימון אלגברי בספרו של הווארד סטונטון Thess-Player's Handbook (1866)|ימיןשמאל|ממוזער|250px|איזידור קאופמן – שחקני השחרבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מזכיר את המשחק: "ועל כן לא ייתכן שינצח החלש את החזק בשחוק האשקוקי הנקראת שטרנג' בערבי, ולא יאמר 'הצלחה' ו'רע מזל ארדשיר' במלחמת האשקוקי, כאשר יאמר במלחמת שני מלכים נלחמים, כי סיבות הארדשיר ומלחמת השטרנג' נמצאות כולן, וינצח החכם בהנהגתו תמיד, ולא יירא סיבה טבעית שצריך להתנות בה ולא סיבה מקרית, אלא בעת נכרי מחמת התעלמות: וההתעלמות נכנס בסכלות כאשר אמרנו." (מאמר חמישי ס' כ'). חתנו, הפרשן והמשורר ר' אברהם אבן עזרא, כתב עליו שירים ואף שיר-חידה:
"אשורר שיר ומלחמה ערוכה
קדומה מן ימי קדם נסוכה
ערוכה מתי שכל ובינה
קבועה עלי טורים בשמונה.
ועל כל טור וטור בהם חקוקות
עלי לוחות, שמונה מחלקות
והטורים מרובעים רצופים
ושתי מחנות עומדים צפופים.כושים בגדוד פשטו ידיהם,
אדומים יצאו בקרב אחריהם.
והרוגלים יבואו בתחילה,
למלחמה נוכח המסילה.
ועתים יגברו כושים עליהם,
וינוסו אדומים מפניהם.
ועתים כי אדום יגבר לכושים,
ומלכם בקרב הם נחלשים.""ארץ בלי אדמה,
מלכיה ושריה הולכים בלי נשמה.
אם המלך שממה
לא תחיה כל נשמה."שמאל|ממוזער|250px|שחמט אמנותי עשוי מזכוכית ונציאנית ובו כלים בדמות יהודים מוצג בגטו היהודי בוונציה
הרמב"ם בפירוש המשניות (סנהדרין ג) מפרש: "המשחק בקוביא – והוא משחק ידוע הנקרא בערבי שטרנג על תנאי שמשימין כספים למי שיעשה כך או כך..." והוא בין הפסולים לעדות בגלל משחק בהימורים.
ספרות השו"ת דנה בהיבטים הלכתיים שונים של המשחק כגון הימורים בשחמט, איסור עשיית פסל, איבוד הזמן בכלל, המשחק בשבת ועוד.
יהודים הצטיינו במשחק השחמט מזה שנים רבות ושחמטאים יהודים רבים הפכו לרבי אמנים (הדרגה העליונה בשחמט). ביניהם ניתן לציין את אלופי העולם וילהלם שטייניץ, עמנואל לסקר, מיכאל בוטביניק, מיכאל טל, בובי פישר (שנודע כאנטישמי למרות מוצאו), וגם יהודים למחצה (הורה אחד יהודי) כמו בוריס ספאסקי וגארי קספרוב. שחמטאים יהודים בולטים אחרים הם מיגל ניידורף, שהיה אלוף ארגנטינה שנים רבות, שמואל רשבסקי, יהודי שומר מצוות ורב אמן אמריקאי חזק, אהרון נימצוביץ', מגדולי התאורטיקנים בשחמט, ריכרד רטי, דוד ברונשטיין, עקיבא רובינשטיין ורבים אחרים. הרב ישראל אבא ציטרון, רבה של פתח תקווה, נחשב לאחד ממצטייני השחמט בארץ. מוצאה של השחקנית הטובה ביותר מאז ומעולם, יהודית פולגאר, ניכר משמה.
השחמט בישראל
בשנים 1923–1924 הופיע כתב העת "השחמט", שהיה הראשון בעברית שהוקדש למשחק. באחד מגליונותיו הרחיב הלשונאי קדיש יהודה סילמן אודות מונחי המשחק בעברית:
טקסט=חיילים משחקים שחמט, בית חדש לחיילי צה"ל מאת האגודה למען החייל בתל אביב, 1969. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית.|ממוזער|271x271 פיקסלים|חיילים משחקים שחמט, בית חדש לחיילי צה"ל מאת האגודה למען החייל בתל אביב, 1969. אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית.
משחק השחמט פופולרי מאוד בישראל, ומתקיימת ליגה שוקקת חיים בין המועדונים שבערים השונות. האיגוד הישראלי לשחמט מאגד את השחמט בישראל, מארגן תחרויות ודואג לניהול מד הכושר של השחקנים בארץ. לישראל הישגים רבים בתחום השחמט, אולי יותר מבכל ענף ספורט אחר. ההישגים הבולטים של נבחרת השחמט הישראלית בשנים 1998–2008 היו הזכיות במקום השני באליפות אירופה באוקטובר שנת 2003, כשנבחרת רוסיה הזוכה בטורניר היא היחידה שלה הפסידה, ושוב במקום השני באליפות אירופה ב-2005 (הפעם הזוכה הייתה הולנד). כמו כן, באולימפיאדת השחמט סיימה ישראל מספר פעמים בצמרת הגבוהה, כולל זכייה במדליית הכסף 2008 ופעמיים במקום הרביעי 1998, 2006.
בחודש מאי 2012 התמודד והפסיד רב האמן הישראלי בוריס גלפנד שעלה מברית המועצות לשעבר, מול המחזיק בתואר העולמי רב אמן ההודי וישוואנתן אנאנד.
השחמט בתרבות
280px|ממוזער|שחמט בשוק הבזאר הגדול באיסטנבול בו כלי השחמט הם צלבנים וצבאו של צלאח א-דין
עד המאה ה-18
ממוזער|שמאל|200px|שחמט לואיס, אוסף כלי שחמט יוקרתי מימי הביניים. למעלה (משמאל לימין): מלך, מלכה, רץבמרכז: פרש, צריח, רגלילמטה: מבט מקרוב על המלכה
בימי הביניים והרנסאנס היה השחמט חלק מתרבות האצולה; השתמשו בו כדי ללמד אסטרטגיה צבאית והוא כונה "משחק המלכים". סופר הרנסאנס החשוב בלדסארה קסטיליונה כתב כי ג'נטלמנים רבים נראים משחקים שחמט, אך אין השחמט תשוקה ראויה עבור ג'נטלמן, שכן הוא עלול להשקיע מחשבה רבה מדי בו על חשבון תחומי ידע אחרים, ובסופו של דבר "ידעו מסתכם בלא יותר ממשחק".
רבים מאוספי כלי השחמט האנגלים המפוארים אבדו, אך אחרים שרדו, כדוגמת שחמט לואיס.
באותה התקופה, שחמט שימש לעיתים קרובות כבסיס לדרשות בנושא מוסר. לדוגמה, Liber de moribus hominum et officiis nobilium sive super ludo scacchorum ("ספר מנהגי האנשים וחובות האצילים או ספר השחמט"), שנכתב בידי נזיר דומיניקני איטלקי ב-1300 לערך. היה זה אחד הספרים הפופולריים ביותר מימי הביניים. הספר תורגם לשפות רבות, ועליו התבסס חלקית ויליאם קקסטון בספרו "המשחק ועל המשחק בשחמט" (The Game and Playe of the Chesse, 1474), אחד הספרים הראשונים שהודפסו באנגליה. כלי שחמט שונים שימשו כמטפורות לסוגי אנשים שונים, וחובות האדם נמשלו לחוקי המשחק או לאביזרים המאפיינים את הכלים.
בהיותו ידוע במעגלי הכמורה, הלמידה והמסחר, השחמט פרץ לתרבות הפופולרית בימי הביניים. כך השיר ה-209 במספר מתוך אוסף כתבי היד בן המאה ה-13 "שירי בוראן" ("כרמינה בוראנה"), הידוע בין השאר בשל הטקסט שנלקח ממנו לקנטטה של קרל אורף כרמינה בוראנה, נפתח בשמות כלי השחמט. באופן כללי, במהלך השנים הופיע השחמט יותר ויותר בציורים וביצירות ספרותיות.
דוגמה לשימוש בשחמט כמטפורה היא הסאטירה הקומית התיאטרלית "משחק שחמט" של תומאס מידלטון, שהועלתה לראשונה ב-1624 על במת תיאטרון הגלוב; בעוד שהיה מדובר בה לכאורה במשחק שחמט, למעשה הייתה זו אלגוריה המסמלת את יחסי ספרד (בשחור) עם בריטניה הגדולה (בלבן).
העיירה מרוסטיקה בצפון איטליה הפכה את השחמט לאירוע תרבותי מרכזי שלה, והיא מכונה "עיר השחמט". הכיכר המרכזית של העיירה מרוצפת כלוח שחמט. בכל שנה שנייה נערך בה משחק שחמט, שהכלים בו הם אנשים בשר ודם, הפרשים רוכבים על סוסים אמיתיים, והיתר מחופשים לכלים אותם הם מגלמים. בכל פסטיבל המשחק נערך לפי מהלכי משחק של רבי אומנים מפורסמים, ששוחק בעבר.
מהמאה ה-18 ואילך
250px|שמאל|ממוזער|אליס עם המלכה האדומה. ציור מתוך "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", צייר ג'ון טניאל
בתקופת הנאורות הופיע השחמט בעיקר בהקשר לשיפור עצמי. כך כתב בנג'מין פרנקלין במאמרו "ערכי המוסר שבשחמט" (1750):
כל משחק יכול לזמן הזדמנויות לפיתוח של כישורים שונים. משחק השחמט נחשב כמשחק המפתח יכולות שכליות השימושיות לכל תחומי החיים. זוהי פעילות בעלת פוטנציאל בלתי מוגבל עבור המוח האנושי ולכן הוא יכול להיות כלי אפקטיבי לפיתוח של מיומנויות חשיבה גבוהות. כגון: יכולת פתרון בעיות, מיקוד, חשיבה ביקורתית, לוגיקה מופשטת, תכנון אסטרטגי, יכולת ניתוח, יצירתיות, הערכה וסינתזה. הערכות דומות לגבי השחמט הביאו לכך ששחמט נלמד על ידי ילדים בבתי ספר רבים ברחבי העולם. בתי ספר רבים מחזיקים מועדון שחמט וישנם טורנירים רבים מטעם בתי הספר הנועדים לילדים בלבד.
שחמט בספרים
בעקבות מקומו ההולך וגדל בתרבות, שחמט זוכה להתייחסויות רבות באמנות המודרנית; ישנן יצירות חשובות לא מעטות בהן שחמט ממלא תפקיד מפתח. דוגמאות בולטות הן:
הפנטזיה הקומית לילדים "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" מאת לואיס קרול, שבה תזוזות הדמויות מעוצבות בהתאם למשחק שחמט והגיבורה אליס מתחילה כרגלי ומתקדמת אט אט עד להמלכתה, בדומה ליצירות רבות המדמות אנשים לכלי שחמט.
הנובלה הפסיכולוגית "משחק המלכים" מאת שטפן צווייג, בה מתואר משחק שחמט ודרכו פער אישיותי בין שתי דמויות.
"ההגנה של לוז'ין" מאת ולדימיר נבוקוב, על שחמטאי שפיתח אובססיה חסרת שליטה למשחק.
שחמט בקולנוע ובטלוויזיה
השחמט זכה למקום חשוב גם בצורות אמנות חדשות יותר, והיה לו חלק בעלילתם של סרטים רבים:
"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן
"שחקני השחמט" של סטיאג'יט ריי
בסרט "פרש"
"שח-קוסמים" בספר "הארי פוטר ואבן החכמים" של ג'יי קיי רולינג, וכן גם בסרט. בספר ובסרט כלי השחמט חיים ונעים בעצמם. במט המלך שומט את כתרו או את חרבו.
הסדרה "גמביט המלכה" של נטפליקס, המבוססת על ספרו של וולטר טוויס בעל אותו השם, עוסקת בילדת פלא במשחק.
תוכנות שחמט
עם התפתחות הטכנולוגיה החלו תוכנות השחמט לאיים על יכולתם של השחמטאים. מכונות המשחקות שחמט ברמה גבוהה אינן טריוויאליות, מכיוון שההערכות למספר המצבים החוקיים בשחמט נעות בין לבין , אך מכונות שונות הצליחו להגיע לרמות גבוהות יחסית. עם זאת, לעיתים בהלת השחמטאים הייתה לשווא – שני המקרים המפורסמים ביותר של מכונות שחמט היו "הטורקי" משלהי המאה ה-18, שהיה תרמית, וכחול עמוק, שניצחה את גארי קספרוב בתחרות בת שישה משחקים (שני ניצחונות, הפסד ושלושה משחקים שהסתיימו בתיקו), ותוכנתה בין המשחקים כדי שתבין טוב יותר את סגנון המשחק של קספרוב. קספרוב אמר כי ראה תובנה ויצירתיות במשחקי המחשב שאותם לא יכול היה להבין. עם זאת, תחרות בת ארבעה משחקים שנערכה בנובמבר 2003 בין קספרוב ובין המחשב "פריץ X3D" הסתיימה בתיקו. עם התחזקותם של מנועי השחמט המודרניים, תוכנות השחמט המובילות אינן ניתנות להבסה על ידי בן אנוש. מנוע השחמט בעל הדירוג הגבוה ביותר כיום הוא Stockfish.
שרתי שחמט
שרתי שחמט (נקראים באנגלית הם שרתים בהם ניתן לפגוש שחקני שח אחרים ולשחק מולם, כמו כן לבצע פעולות אחרות כגון משחקי שח מול המחשב, דיונים שונים, ניתוח המשחקים ועוד.
בין שרתי השחמט הפופולריים ביותר, ניתן למצוא את השרתים הבאים::
Lichess – שרת חינמי המבוסס על קוד פתוח, ניתן להשתמש הן במחשב והן כאפליקציה בסלולרי. תכונות נוספות: חלק מהתפריטים מתורגמים לעברית, כל שחקן מקבל דירוג לטובת התאמה מיטבית מול שחקני שח אחרים, מגוון חידות שחמט עם קושי משתנה ועוד.
Chess.com – ניתן להשתמש הן במחשב והן כאפליקציה לסלולרי, חלק מהתפריטים מתורגם לעברית.
בישראל אתר השחמט הישראלי הוקם בשנת 2010.
גרסאות שחמט שונות
עם השנים התפתחו לוחות ופורמטי שחמט שונים מהלוח הרגיל המשמש לשני שחקנים.
קיימות גרסאות עבור יותר משני שחקנים: 3 שחקנים (לוח עגול או משושה), 4 שחקנים, ואף יותר.
משחקי שח עם חוקים ששונו או נוספו.
אם עוורים רוצים לשחק שחמט, יש על הלוח סימני ברייל, לכל שחקן יש את הלוח שלו, ולאחר מסע הם אומרים ליריב את המהלך.
בשחמט עיוור השחקן לא רואה את לוח המשחק ורק שומע את ההכרזות על תנועות הכלים.
ראו גם
גו – משחק אסטרטגיה מופשט שמקורו בסין
לקריאה נוספת
אלכסנדר מטנוביץ' ומשה שלו, לומדים שחמט ב-30 שעורים
יוחנן אפק והורסיו וולמן, עד רגלי האחרון
אהרון נימצוביץ', שיטתי-אהרון נימצוביץ, מהדורה עברית שנייה
ולדיסלב שקלובסקי ורם סופר, משחק המלכים (חלק א' הוא למתחילים וחלק ב' למתקדמים)
אהוד להב, שחמט פלוס פלוס, יסודות החשיבה בשחמט
גארי קספרוב, על קודמי הגדולים (חמישה כרכים)
ישראל גלפר, ניצחון עמדתי
קישורים חיצוניים
ספר השחמט מאת משה צ'רניאק, באתר פרויקט בן־יהודה
שחמט, עיצוב ותרבות – במגזין פורטפוליו
פיד"ה – אתר איגוד השחמט העולמי
האתר של האיגוד הישראלי לשחמט – מציג מידע רב על אירועי שחמט בישראל ובעולם, ניתן למצוא שם את חוקי השחמט ביתר הרחבה, מידע על אופן ההצטרפות לאיגוד השחמט ועוד
שחמט בשואה, באתר יד ושם
הערות שוליים
*
קטגוריה:משחקי חשיבה
קטגוריה:משחקי לוח
קטגוריה:ענפי ספורט
קטגוריה:משחקי אסטרטגיה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
| 2024-10-08T16:40:09
|
אדסחר דייקסטרה
|
אֶדְסְחֶר וִיבֶּה דֶיְיקְסְטְרָה (בהולנדית: Edsger Wybe Dijkstra, אלפבית פונטי בינלאומי: ; 11 במאי 1930 – 6 באוגוסט 2002, נינן, הולנד) היה מהבולטים במדעני המחשב והמתכנתים במאה העשרים.
ביוגרפיה
דייקסטרה נולד ברוטרדם שבהולנד, לאב כימאי ולאם מתמטיקאית.
למד מתמטיקה ופיזיקה תאורטית באוניברסיטת ליידן. בשנים 1952–1962 עבד כמתכנת, ובמהלכן השלים את הדוקטורט במדעי המחשב (שעדיין לא התגבש כתחום עצמאי) באוניברסיטת אמסטרדם. עבודת הדוקטור שלו, שהוגשה בשנת 1959, נושאת את הכותרת Communication with an Automatic Computer, והתבססה גם על ניסיונו כמתכנת.
בשנים 1962–1984 היה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת איינדהובן, ובשנים 1973–1984 היה עמית מחקר של חברת בורוז. בשנים 1984–1999 היה פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת טקסס באוסטין.
דייקסטרה הוא חתן פרס טיורינג לשנת 1972 ועמית ACM משנת 1994.
על שמו של דייקסטרה נקרא פרס דייקסטרה של ה־ACM (האגודה הבינלאומית של מדעני מחשב). הפרס מוענק כל שנה למאמר שהייתה לו השפעה מרובה (במשך עשר שנים לפחות) על תחום החישוב המבוזר. דייקסטרה היה מהזוכים הראשונים בפרס (לפני שנקרא על שמו), בזכות מאמר הייצוב העצמי.
תרומותיו הבולטות
האלגוריתם של דייקסטרה, למציאת מסלול קל ביותר בגרף, כשנתונות משקולות לא שליליות על הקשתות. האלגוריתם מוצא את המסלולים מקודקוד מסוים בגרף אל כל אחד מהקודקודים האחרים (במסגרת תורת הגרפים).
"Go To Statement Considered Harmful", מכתב למערכת הירחון Communications of the ACM שהתפרסם בשנת 1968 ויצר תפנית בתחביר של שפות תכנות, בהסבו את תשומת הלב לקושי שגורם השימוש בפקודת goto לקריאותן של תוכניות. בעקבות מכתב זה נוצר התכנות המובנה, שבו יש מבני בקרה המאפשרים קריאות גבוהה.
ביסוס מדעי של תהליך התכנות.
פעולות הנעילה והשחרור של מנעול לסינכרוניזציה של תהליכים במערכת מבוזרת. מאמריו על מערכות מבוזרות נחשבים על ידי רבים להתחלת תחום המחקר של החישוב המבוזר.
מאמרו על ייצוב עצמי, תכונה המבטיחה כי מערכת מבוזרת שתתחיל ממצב כלשהו תתכנס לבסוף למצב חוקי ותישאר חוקית. המאמר התחיל את תחום המחקר הזה (תת-תחום של תחום מערכות מבוזרות).
פיתוח מהדר ראשון לשפת התכנות ALGOL, שפה שהפכה למודל בבהירותה ובקפדנותה המתמטית.
טריוויה
דייקסטרה נודע בשנינותו, ואחדות מאמרותיו זכו לציטוט נרחב בקרב כותבים העוסקים במדעי המחשב:
אחדים מספריו
Structured programming (with O.J. Dahl and C.A.R. Hoare), Academic Press, 1972
A Discipline of Programming, Prentice-Hall, 1976
Selected Writings on Computing: A Personal Perspective, Springer Verlag, 1982.
ראו גם
בעיית הפילוסופים הסועדים
סמפור (מדעי המחשב)
קישורים חיצוניים
In Pursuit of Simplicity, the manuscripts of Edsger W. Dijkstra, הטקסט המלא של 1,300 מאמריו של דייקסטרה
הערות שוליים
קטגוריה:מדעני מחשב הולנדים
קטגוריה:מתכנתים הולנדים
קטגוריה:מתמטיקאים הולנדים
קטגוריה:ממציאים הולנדים
קטגוריה:מסאים הולנדים
קטגוריה:מפתחי שפות תכנות
קטגוריה:חוקרי שפות תכנות
קטגוריה:עמיתי ACM
קטגוריה:זוכי פרס טיורינג
קטגוריה:זוכי פרס דייקסטרה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ליידן
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת אמסטרדם
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בהולנד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת טקסס באוסטין
קטגוריה:רוטרדם: אישים
קטגוריה:הולנדים שנולדו ב-1930
קטגוריה:הולנדים שנפטרו ב-2002
| 2024-01-07T06:37:53
|
כוכב הלכת
|
REDIRECT כוכב לכת
| 2003-09-13T14:05:32
|
ניוטון (יחידת מידה)
|
ניוטון היא יחידת מידה המשמשת במערכת היחידות הבינלאומית למדידת כוח, וסימנה . הניוטון נקרא על שמו של המדען האנגלי אייזק ניוטון. "ניוטון" מוגדר ככוח הנדרש על מנת להאיץ מסה של קילוגרם אחד בתאוצה של מטר לשנייה בריבוע. נוסחתה היא:
הניוטון היא גם יחידת משקל, כיוון שמשקל הוא הכוח הפועל בין שני גופים עקב כוח המשיכה. מסה של קילוגרם אחד בגובה פני הים משקלה בערך 9.81 ניוטונים, אם כי נתון זה משתנה בכמה עשיריות האחוז במקומות שונים על פני כדור הארץ וכן משתנה בהתאם על פני כוכבי לכת אחרים בחלל. ולהפך, חפץ שמסתו 102 גרם משקלו בערך ניוטון אחד.
היחידה המקבילה (שכמעט אינה בשימוש) למדידת כוח במערכת סנטימטר-גרם-שנייה (CGS) היא הדיין (dyne).
ראו גם
אייזק ניוטון
יחידות מידה על שם אישים
דיין
חוקי התנועה של ניוטון
ניוטון מטר
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יחידות מידה: כוח
קטגוריה:מערכת היחידות הבין-לאומית
קטגוריה:אייזק ניוטון
| 2024-06-12T03:14:39
|
דיין
|
קטגוריה:שמות משפחה עבריים
| 2024-08-10T13:51:18
|
טריגונומטריה
|
טריגונומטריה (מיוונית τρίγωνον "משולש" + μέτρον "מדידה") היא ענף בגאומטריה העוסק בחקר המשולשים והקשר שבין צלעותיהם וזוויותיהם. קשר זה מבוטא בעזרת פונקציות טריגונומטריות, שהמוכרות שבהן הן סינוס, קוסינוס וטנגנס.
הטריגונומטריה התפתחה במאה ה-3 לפני הספירה כענף של גאומטריה עבור שימושים באסטרונומיה אך כיום לטריגונומטריה יישומים רבים מעבר לאסטרונומיה, למשל עבור ניווט, אופטיקה, תורת המוזיקה ועוד.
שמאל|ממוזער|250px|עמוד מתוך ספר המתמטיקה הגרמני Manuale Mathematicum משנת 1617 המתאר שימוש בטריגונומטריה
היסטוריה
אסטרונומים שומריים עסקו במדידת זוויות באמצעות חלוקת המעגל ל-360 מעלות. אסטרונומים אלה, ולאחריהם המצרים והבבלים, חקרו את היחסים בין צלעות במשולשים דומים, אך לא פיתחו תורה שיטתית למציאת אורכי צלעות וזוויות במשולשים. במאה השלישית לפנה"ס, מתמטיקאים יוונים כגון אוקלידס וארכימדס חקרו את תכונותיהם של מיתרים וזוויות היקפיות במעגלים, והוכיחו משפטים גאומטריים השקולים לנוסחאות טריגונומטריות מודרניות. במאה השנייה לפנה"ס ערך המתמטיקאי היווני היפרכוס לוח של אורכי מיתרים, המקביל ללוחות מודרניים של ערכי פונקציית הסינוס, והשתמש בו על מנת לפתור בעיות בטריגונומטריה וכן בטריגונומטריה ספירית. במאה השנייה לספירה, פרסם האסטרונום היווני תלמי טבלאות טריגונומטריות מפורטות (בספר א', פרק י"א של האלמגסט). תלמי השתמש באורך מיתר על מנת להגדיר את הפונקציות הטריגונומטריות, באופן השונה אך במעט מההגדרות המודרניות. מאות שנים עברו בטרם הועלו על הכתב טבלאות מפורטות יותר, ועבודתו של תלמי שימשה בסיס לחישובים טריגונומטריים במשך 1200 השנים הבאות, באימפריה הביזנטית, העולם האסלאמי, ולאחר מכן גם במערב אירופה.
ההגדרה המודרנית של פונקציות טריגונומטריות מופיעה לראשונה בחיבור הסנסקריטי סוריא סידהאנתא, ותכונותיהן נחקרו בעבודותיו של המתמטיקאי ההודי בן המאה החמישית אריאבהטה. עבודות אלו תורגמו והורחבו בימי הביניים על ידי מתמטיקאים מן העולם האסלאמי. נכון למאה ה-10, מתמטיקאים אלה כבר הכירו והשתמשו בכל שש הפונקציות הטריגונומטריות הבסיסיות, ערכו לוחות של ערכיהן, והשתמשו בהם לפתרון בעיות בגאומטריה ספירית. ביסוס הטריגונומטריה כענף מתמטי נפרד מאסטרונומיה ופיתוח הטריגונומטריה הספירית בצורתו הנוכחית מיוחס להמתמטיקאי ואיש האשכולות הפרסי נסיר א-דין א-טוסי.
ידע אודות שיטות ופונקציות טריגונומטריות הגיע למערב אירופה דרך תרגומים לטיניים של האלמגסט של תלמי, ועבודותיהם של אסטרונומים פרסים וערביים כגון מוחמד אל-בטאני, אבו אל-ופא בוזג'אני ונסיר א-דין א-טוסי. אחת העבודות הראשונות על הטריגונומטריה באירופה נכתבה במאה ה-15 על ידי המתמטיקאי הגרמני רגיומונטאנוס, בעידודו ובתמיכתו של המלומד היווני-ביזנטי
בזילאוס בסאריון, איתו התגורר מספר שנים. באותו זמן, האלמגסט תורגם מיוונית ללטינית על ידי המלומד היווני ג'ורג'ו מטרביזונד. נכון למאה ה-16, הטריגונומטריה טרם זכתה לתפוצה רחבה באירופה, וקופרניקוס נאלץ להקדיש שני פרקים בספרו De Revolutionibus Orbium Coelestium ("על תנועתם של גרמי השמים") להצגת יסודותיה.
בעקבות הדרישה הגוברת למפות מדויקות לצורכי ניווט, נהפכה הטריגונומטריה לענף מרכזי במתמטיקה. הגרמני בן המאה ה-16 ברתולומיאוס פיטיסקוס (Bartholomaeus Pitiscus) היה הראשון להשתמש במונח, עם פרסום ספרו "טריגונומטריה" ("Trigonometria") ב-1595. המלומד ההולנדי גמה פריזיוס (Gemma Frisius) היה הראשון לתאר את שיטת הטריאנגולציה המשמשת עד היום בחישוב מרחקים ומיקומים. המתמטיקאי השווייצרי לאונרד אוילר פיתח את השימוש במספרים מרוכבים בטריגונומטריה. עבודותיהם של המתמטיקאים הסקוטיים ג'יימס גרגורי (במאה ה-17) וקולין מקלורן (במאה ה-18) השפיעו רבות על פיתוחן של סדרות טריגונומטריות.
בספרות רבנית מימי הביניים כונה הסינוס - "בקע", והקוסינוס - "תשלום הבקע". את המונח "בקע" טבע רבי יצחק הישראלי, בעל הספר "יסוד עולם".
פונקציות טריגונומטריות
שמאל|250px
שמאל|ממוזער|250px|הגדרת סינוס, קוסינוס, טנגנס וקוטנגנס של זווית α על מעגל היחידה
מספר פונקציות טריגונומטריות המתארות יחסים בין צלעות במשולשים ישרי זווית.
במשולש ישר-זווית כלשהו (x בין 0° ל-90° במעלות או בין 0 ל-π/2 ברדיאנים):
סינוס של זווית (Sin x) מבטא את היחס שבין הניצב שמול הזווית והיתר במשולש, כמוצג בדוגמה הבאה:
קוסינוס של זווית (Cos x) הוא היחס בין הניצב הסמוך לזווית והיתר במשולש, כמוצג בדוגמה הבאה:
השם קוסינוס הוא קיצור של complement sine - סינוס הזווית המשלימה.
הפונקציות מקיימות
ממשפט פיתגורס נובע כי סכום ריבועי הסינוס והקוסינוס של אותה זווית שווה ל-1.
טנגנס של זווית (tg x או tan x) הוא היחס בין הניצב שמול הזווית והניצב שליד הזווית, כמוצג בדוגמה הבאה:
הטנגנס מתקבל גם על ידי חלוקת סינוס בקוסינוס, ובאופן הזה ניתן להגדיר אותה לאורך כל הישר הממשי.
הפונקציות הטריגונומטריות על מעגל היחידה
הסינוס והקוסינוס מורחבות גם לזוויות שאינן יכולות להופיע במשולש ישר-זווית, בהן או , על ידי הגדרתן באמצעות הקואורדינטות של מעגל היחידה, שמרכזו בראשית הצירים ורדיוסו 1. לפי הגדרה זו, הסינוס של הזווית α הוא קואורדינטת ה-y של הנקודה הנוצרת על היקף מעגל היחידה עם "סיבוב" הרדיוס נגד כיוון השעון החל מקרן המספרים החיוביים בציר ה-X לאורך זווית α, וקוסינוס הזווית הוא קואורדינטת ה-x של אותה נקודה. לפי הגדרה זו, עבור זוויות כלליות ייתכן שהסינוס או הקוסינוס יהיו שליליים (מה שלא אפשרי עבור זוויות שבין 00 ל-900, שם הפונקציות מייצגות יחס בין אורכים), אך סכום הריבועים שלהם הוא לעולם אחד. מסיבה זו, ערכם המוחלט חסום על ידי 1.
יישומי הטריגונומטריה
שמאל|ממוזער|250px|נקודת הטריאנגולציה בהמרפסט, חלק מהקשת הגאודזית של שטרובה, מפעל אשר השתמש בטריגונומטריה במטרה לחקור ולקבוע את גודלו וצורתו המדויקת של כדור הארץ
ישנם שימושים רבים לטריגונומטריה ולפונקציות טריגונומטריות. לדוגמה, טכניקת הטריאנגולציה משמשת באסטרונומיה למדידת המרחק של כוכבים סמוכים, בגאוגרפיה למדידת המרחק בין עצמים שונים במרחב ובתקשורת לזהוי מקור האות של הטלפון הסלולרי. פונקציות הסינוס והקוסינוס הן עקרונות בסיסיים בתאוריית הפונקציה המחזורית, כגון אלו המתארות את התנהגות גלי האור והקול. תחומים נוספים בהם עושים שימוש בטריגונומטריה כוללים פיזיקה, סייסמולוגיה, ארכיטקטורה, פונטיקה, כלכלה, קריסטלוגרפיה ופיתוח משחקי מחשב.
שימושים בקרטוגרפיה
השימוש בטריגונומטריה נמצא ביסודה של כל מדידת שטח - ממגרש לבנייה ועד ליבשות. זוויות קל יחסית למדוד בדייקנות, אבל יותר קשה למדוד מרחקים, במיוחד במקומות שבהם פני הקרקע הם בעייתיים. משום כך, מודדים מתחילים בדרך כלל ממדידה מדויקת של אורך אחד, קו הבסיס, שהוא המרחק בין שתי נקודות ציון מסוימת. אחר כך הם יוצרים רשת של משולשים ומשתמשים בזוויות שנמדדו ובטריגונומטריה לחישוב צלעותיהם של המשולשים האלה. באופן כזה אפשר לבנות מפה מדויקת של אזור שלם. התהליך ידוע בשם טריאנגולציה. על מנת לבדוק את הדיוק בתוצאות, אפשר לבצע מדידה שנייה של מרחק, אחרי שהטריאנגולציה הושלמה. בשנת 1751 ערכו סקר מדידות בדרום אפריקה על ידי האסטרונום אבה ניקולה לואי דה לאקאי. מטרתו העיקרית הייתה לערוך קטלוג על כוכבים בשמי חצי הכדור הדרומי, אבל כדי לעשות זאת בדייקנות היה עליו למדוד תחילה את הקשת של קו אורך מתאים. לשם כך הוא פיתח טריאנגולציה של האזור עד צפונה לקייפטאון. התוצאות שלו הצביעו על כך שהעקמומיות של כדור הארץ בקווי הרוחב הדרומיים יותר קטנה מזו שבקווי הרוחב הצפוניים - תוצאה מפתיעה שאושרה במדידות מאוחרות יותר. כדור הארץ הוא במובן מסוים דמוי אגס. הצלחתו בעבודת הקיטלוג הייתה רבה מאוד: הוא נתן שמות ל-15 מתוך 88 קבוצות הכוכבים המוכרות היום, צפה בלמעלה מ-10,000 כוכבים, תוך שימוש בטלסקופ שבירת אור קטן.
ראו גם
טור טיילור
נוסחת אוילר (אנליזה מרוכבת)
קישורים חיצוניים
טל קוולר, הטריגונומטריה שהקדימה את זמנה, באתר מכון דוידסון, ספטמבר 2017
טריגוקליק - אתר עזר לפתרון בעיות במשולשים (באנגלית)
*
קטגוריה:יוון: המצאות
| 2024-09-02T15:16:12
|
מדען מחשב
|
מדען מחשב הוא אדם העוסק במחקר במדעי המחשב.
הכשרה של מדעני מחשב נעשית באוניברסיטאות, במסגרת החוג למדעי המחשב (חוג למדעי המחשב הוקם לראשונה בשנת 1962 באוניברסיטת פרדו שבארצות הברית. מסלול לימודים ראשון לתואר במדעי המחשב בישראל נוסד במכון ויצמן למדע בשנת 1969). כיוון שמדובר בענף מדעי צעיר, הרי העוסקים הוותיקים בו קיבלו את הכשרתם המדעית בתחומים אחרים, בפרט מתמטיקה. עקב צעירותו של התחום נחשבים למדעני מחשב גם כאלה שנפטרו קודם להיווסדו של תחום זה, אך נושאי פעולתם נמצאים בתחום זה (שנוצר במידה רבה בזכות מחקריהם). דוגמה מובהקת לכך הוא אלן טיורינג.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מקצועות המחשוב
| 2023-04-02T00:02:33
|
ג'ון פון נוימן
|
ג'ון לואיס פון נוימן (באנגלית: John von Neumann; 28 בדצמבר 1903 – 8 בפברואר 1957) היה מתמטיקאי ואיש אשכולות הונגרי-אמריקאי יהודי מומר. היה שותף לשניים מההישגים הטכנולוגיים הבולטים של המאה ה-20: פיתוח פצצת האטום ופיתוח המחשב האלקטרוני. הוא היה גם יוצרה של תורת המשחקים (יחד עם הכלכלן אוסקר מורגנשטרן), תרם תרומה משמעותית לחקר מכניקת הקוונטים, תורת הקבוצות וענפי מתמטיקה נוספים, ושילב בהצלחה רבה פעילות במחקר טהור וכן מחקר שימושי בענפי מדע רבים.
תולדות חייו
פון נוימן נולד בבודפשט למשפחה יהודית-נאולוגית, בשם נוימן יאנוש ליוש (בהונגרית שמות משפחה נכתבים קודם: Neumann János Lajos). אביו, מקס נוימן, היה בנקאי אמיד ובעל דוקטורט במשפטים. עד גיל 10 למד בבית בהדרכת מורים פרטיים, כמנהג עשירי אירופה. סימני גאונות ניכרו בו כבר בילדותו; יוג'ין ויגנר, אף הוא יהודי-הונגרי וחתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1963, שלמד יחד עם פון נוימן בבית הספר התיכון הלותרני, אמר עליו מאוחר יותר: "יש שני סוגי אנשים בעולם: ג'וני פון נוימן - ואנחנו, השאר". המורה למתמטיקה בגימנסיה זיהה מיד את כישרונו המתמטי יוצא הדופן והמליץ להוריו לשכור לו מורה פרטי למתמטיקה. ההורים שכרו את מיכאל פקטה שהיה מרצה באוניברסיטת בודפשט, והוא לימד אותו מתמטיקה גבוהה.
למרות מגבלת הנומרוס קלאוזוס התקבל פון נוימן ללימודי מתמטיקה באוניברסיטת בודפשט, ובגיל 19 פרסם את מאמרו המתמטי הראשון, אותו כתב יחד עם מדריכו מהאוניברסיטה מיכאל פקטה, שהצטרף לאחר זמן לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים. פון נוימן קיבל תואר דוקטור למתמטיקה מאוניברסיטת בודפשט בגיל 23 (הדוקטורט שלו עסק בתורת הקבוצות). במקביל ללימודי מתמטיקה, למד גם כימיה באוניברסיטת ברלין והנדסה כימית במכון הטכנולוגי של ציריך, משום שאביו ראה במתמטיקה עיסוק שאין בו פרנסה. בעת לימודיו בציריך למד גם מתמטיקה, אצל ג'ורג' פוליה והרמן וייל.
לאחר סיום לימודיו לימד במשך שנים אחדות באוניברסיטאות של ברלין והמבורג, ובמקביל למד באוניברסיטת גטינגן אצל דויד הילברט, שם גם פגש לראשונה את הפיזיקאי רוברט אופנהיימר.
לאחר שפניותיו לקבלת אשרת הגירה לארצות הברית נדחו כמה פעמים, הוא הוזמן לבסוף ב-1929 לאוניברסיטת פרינסטון בסיוע חבריו. לאחר הטבלתו לנצרות קתולית לצורך נישואיו הראשונים, בסוף 1930 היגר לארצות הברית. בפרינסטון עסק בהוראה עד לשנת 1933, שבה נבחר לאחד מששת חברי הסגל הראשונים ב, מינוי שבו החזיק עד סוף ימיו, במקביל להיותו מרצה אורח באוניברסיטת פרינסטון.
הזוג התגרש ארבע שנים מאוחר יותר. מנישואיו הראשונים נולדה בתו היחידה, מרינה, פרופסור ידועת שם לסחר ומדיניות בינלאומית באוניברסיטת מישיגן.
עם עליית אדולף היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון, ניבא נוימן את השתלטות היטלר על אירופה, ואת התוצאות הרות האסון הצפויות ליהודים שם. בשנת 1937 ו-1938 חזר פעמים אחדות לבודפשט על מנת לארגן את יציאתה של משפחתו מהונגריה לארצות הברית, ושם פגש את אשתו השנייה קלארה (קלארי). הוא הצליח להוציא את משפחתה ואת משפחתו לארצות הברית בשנת 1939, רגע לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה במלוא עוזה.
במהלך מלחמת העולם השנייה חבר למדען היהודי יליד ניו יורק ריצ'רד פיינמן, והצטרף למזהירים מפני פיתוח נשק גרעיני על ידי גרמניה והצבא הנאצי. הוא השתתף בפרויקט מנהטן, ופיתח בה את ה'עדשה המפוצצת', אחד הרכיבים העיקריים הנדרשים לפיצוץ גרעיני. פון נוימן היה מהתומכים בהמשך פיתוח הטכנולוגיה הצבאית הגרעינית, לעומת הפורשים והמסתייגים ממנה כמו רוברט אופנהיימר ואלברט איינשטיין. לאחר המלחמה סייע גם לפיתוחה של פצצת המימן, היה חבר הוועדה לתחנות כוח גרעיניות, ובשנותיו האחרונות ועד מותו היה ראש הוועדה הסודית של ממשלת ארצות הברית לפיתוח טילים בין-יבשתיים. הוא פעל גם כיועץ לתאגיד ראנד.
בשנת 1928 פרסם מאמר ובו הוכחה ל"משפט המינימקס" שהוא ממשפטי היסוד בתורת המשחקים. בשנת 1944 פרסם, יחד עם אוסקר מורגנשטרן, את הספר Theory of Games and Economic Behavior, שהוא תחילתה של תורת המשחקים כתחום עצמאי.
על ייחודו של פון נוימן כאיש מדע כותבת סילביה נאצר, בספרה "נפלאות התבונה":
פון נוימן היה מחלוצי מדעי המחשב, ותרם לבסיס התאורטי שלהם. בצד המעשי של המחשוב היה בקשר הדוק עם מפתחי המחשבים הראשונים ועיצב את הארכיטקטורה המוכרת לנו של המחשב, לפיה מכיל הזיכרון את התוכנית לביצוע ואת הנתונים שעליהם היא פועלת, והוראות התוכנית מתבצעות באופן סדרתי בזו אחר זו. מחשב מסוג זה קרוי ארכיטקטורת פון נוימן. המחשב שפיתח במכון למחקר מתקדם שימש מודל למחשבים נוספים, ובהם ויצק של מכון ויצמן למדע - המחשב הראשון בישראל. פון נוימן התייחס בזלזול לפיתוחן של שפות התכנות הראשונות, בעיניו די היה בשפת מכונה. במאמר שפרסם נוימן בשנת 1949 כבר הופיעו ניצני הרעיון המקורי של תוכנות "המתרבות" מעצמן, קרי וירוס מחשב.
פון נוימן שילב בין תחומי הפעילות המגוונים שלו. הוא היה מהאסטרטגים של "המלחמה הקרה": הוא רתם את המחשב לפיתוח נשק גרעיני, ואת תורת המשחקים ככלי לחשיבה אסטרטגית אודות השימוש בנשק זה. בין היתר תמך בהתקפה גרעינית על ברית המועצות, מעין מכה מקדימה שתמנע ממנה לפתח פצצה גרעינית. פון נוימן היה אדם אוהב חיים, והרבה לערוך מסיבות בביתו שבפרינסטון. השם MANIAC, שניתן לאחד מראשוני המחשבים (ראשי תיבות של Mathematical Analyzer, Numerical Integrator And Computer), מיוחס לחוש ההומור שלו.
פון ניומן סייע לפרסומו של קורט גדל ומשפטי האי-שלמות שלו בקרב הקהילה המתמטית.
פון נוימן נפטר ב־8 בפברואר 1957 בוושינגטון, כשנה וחצי לאחר שהתגלה בגופו סרטן. לקראת מותו על ערש דווי הזמין כומר לצורך וידוי, לפי עיקרון ההימור של פסקל.
לאחר מותו זכה לאותות הוקרה רבים. בסוף שנת 1997 הוקם במכון ויצמן למדע מרכז מחקר על שמו לאימות של מערכות ריאקטיביות.
שמו של פון נוימן
נדודיו של פון נוימן, אשר נבעו מרצון לקדם את הקריירה שלו, משתקפים גם בשמות שסיגל לעצמו. הוא נולד בבודפשט בירת הונגריה, נימול כיוחנן (יאנוש) נוימן (Neumann János, בהונגרית שם המשפחה מקדים את השם הפרטי), וזכה לשם החיבה יאנצ'י (Jancsi). בשנת 1913 רכש אביו את תואר האצולה ההונגרי "מרגיטאי" המקביל לתואר האוסטרי "פון מרגיטה". כאשר עבר ללמוד בגרמניה שינה את שמו ליוהאן פון נוימן (Johann von Neumann), וכאשר התאזרח בארצות הברית שינה את שמו הפרטי לג'ון (John), ואת שם משפחתו ביטא "פון ניוּמֶן" (אם כי לא שינה את הכתיב שלו). בארצות הברית כונה ג'וני בפי חבריו. באנציקלופדיה העברית הוא נמצא תחת הערך "נוימן, ג'ון (ינוש) פון".
גם מבחינת דתו, בדומה ליהודים מתבוללים רבים במאות ה-19–20, הפגין פון נוימן גמישות והסתגלות לסביבה. הוא נולד כיהודי למשפחה ניאולוגית. בגיל 26, הוא הוטבל לנצרות הקתולית לצורך נישואיו עם אשתו הראשונה, מרייט. מנישואין אלו יש לו בת, מרינה, פרופסור ידועת שם ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת מישיגן. במכתביו הביע הסתייגות מדת, והציג עצמו כאתאיסט, אך על ערש דווי ביקש להתוודות בפני כומר, לפי עקרון ההימור של פסקל. ייתכן גם שטקס הווידוי נערך ביוזמת הכנסייה בשעה שפון נוימן כבר לא היה בהכרה מלאה "על מנת למנוע טעות".
ראו גם
ארכיטקטורת פון ניומן
פרס ג'ון פון נוימן (INFORMS)
לקריאה נוספת
ויליאם פאונדסטון, דילמת האסיר - ג'ון פון נוימן, תורת המשחקים וחידת הפצצה, הוצאת זמורה ביתן, 2000
אליעזר שישא, מתמטיקה ומתמטיקאים, הוצאת מסדה 1977, עמודים 12–19
קישורים חיצוניים
John von Neumann, ביוגרפיה שמתמקדת בתרומתו של פון נוימן להתפתחות המחשב
הערות שוליים
*
קטגוריה:מתמטיקאים יהודים הונגרים
קטגוריה:מתמטיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:חוקרי תורת המשחקים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מדעני מחשב יהודים אמריקאים
קטגוריה:חלוצי המחשוב
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת אטווש לוראנד בודפשט
קטגוריה:בוגרי המכון הטכנולוגי של ציריך
קטגוריה:יהודים עובדי פרויקט מנהטן
קטגוריה:יהודים מומרים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:סגל המכון למחקר מתקדם
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:מדענים שהיגרו לארצות הברית
קטגוריה:נשיאי האגודה האמריקאית למתמטיקה
קטגוריה:מהגרים מהונגריה לארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס אנריקו פרמי
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים אמריקאים
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות (1945)
קטגוריה:אישים שעל שמם מכתשים בירח
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מתנצרים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1903
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1957
| 2024-09-19T07:59:08
|
חולית (ספר)
|
חולית (באנגלית: Dune) הוא רומן מסוגת מדע בדיוני מאת פרנק הרברט שיצא לאור בשנת 1965. הספר, זוכה פרס נבולה (1965) ופרס הוגו (1966), זכה להצלחה מסחרית ונמכר בלמעלה מעשרים מיליון עותקים. בעקבות הצלחת הספר נכתבו חמישה המשכים ונוצרו סרטי קולנוע, מיני סדרה וסדרת משחקי מחשב שמתרחשים ביקום חולית. לאחר מותו של פרנק הרברט, כתב בנו, בריאן הרברט, יחד עם הסופר קווין ג'יי אנדרסון עוד מספר ספרים בסדרה. שלושה מתוכם מהווים קדימונים עלילתיים רציפים לספר חולית עצמו, ושלושה נוספים מתארים תקופות מוקדמות מאוד ביקום חולית, שאין להן קשר ישיר לעלילתם של שאר הספרים.
הספר ייחודי בכך שהוא דן באקולוגיה באופן מפורט, ומבסס את התרבויות המופיעות בו דווקא על תרבויות אסיה והמזרח התיכון ולא על התרבות האירופית-מערבית, כפי שהיה מקובל לרוב במדע בדיוני של אותה התקופה ואצל סופרים מערביים מאותה תקופה. ניתן לזהות בספרי הסדרה מילים בשפות כמו ערבית ועברית, ואלמנטים עלילתיים המבוססים על מנהגים של שלל עמים; בין השאר יש בו מונחים קבליים-יהודיים כמו 'קפיצת הדרך', ו'ספר א-זהר' (ספר הזוהר). לדררים, העם המרכזי בסיפור, דמיון גדול לבדואים ולקווקזים. לטענתו של הרברט, מנהגיהם מבוססים על אמונות הזן בודהיזם.
תקציר העלילה
אקספוזיציה ורקע לעלילה
עלילת חולית מתרחשת ברובה על כוכב הלכת אראקיס בשנת 23,346 לספירה הנוצרית שהיא שנת 10,191 על פי הספירה הנהוגה ביקום "חולית", ספירה שהחלה מחדש עם הקמת גילדת החלל. אראקיס הוא כוכב מדברי והמקור היחיד להפקת ה"מרקוח", סם המאריך את חיי המשתמש בו ומאפשר לנווטי הגילדה לקפל את החלל ולבצע מסע בין כוכבי המגשר בן רגע על שנות אור רבות. צורת תחבורה זו חיונית לקיום הקיסרות על אלפי עולמותיה ובלעדיה יבודד כל עולם ממשנהו. על כן נחשב סם המרקוח לחומר היקר והחשוב ביותר ביקום והשולט בו ובתהליך כרייתו אוצר כח עצום. על רקע זה בנה פרנק הרברט עולם דמיוני עשיר ומפורט השואב השראה רבה מתרבויות ערב, מהמיסטיקה הסופית והיהודית.
הספר נפתח כאשר הגלקסיה מצויה במשבר בעקבות הצורך ב"מרקוח", או בפשטות "הסם". הסם נמצא אך ורק בכוכב אחד, ושמו אראקיס (או "חולית" בפי המקומיים), הכוכב הוא מדברי, שומם וחסר חיים למראית עין, חסר מים, ובו שולטות תולעי ענק (עקלתונים) שלצידם חיים הדררים, נוודי המדבר המאמינים בבואו של ה"מהדי", המשיח שיחזיר את המים לכוכב. מקור הסם לא ידוע, אך בהתפתחות העלילה מבין הגיבור את המקור.
הפאדישאח שאדאם הרביעי לבית קורינו (קיסר הגלקסיה) קרא תיגר על שני בתים בעלי יכולת שליטה, שיווק ואיסוף הסם מהכוכב, אשר יאיישו את הכוכב לשימוש הגלקסיה. הבית הראשון הוא בית "אַטרֵיאִידֶס". בית אַטרֵיאִידֶס הוא בית של אצילים המאופיינים במידות טובות שבאו מכוכב הלכת קלדן בעל המשקעים והמים. הבית השני הוא בית "הארקונן". בניגוד לאַטרֵיאִידֶס באו אנשי הארקונן מכוכב לכת געשי בשם גאידי פריים והם אנשים קרי לב וחסרי תרבות, החיים חיי אלימות הכוללים רצח ובגידה כמעשה שבשיגרה. בין שני הבתים שוררת מלחמה על השליטה בכוכב.
הקרב על אראקיס
פול אַטרֵיאִידֶס הוא פרי אהבתם של הדוכס לטו ופילגשו הגבירה ג'סיקה. במשך דורות ארוכים עסק מסדר בנות הגישרית, שג'סיקה נמנית עמו, בהפעלת תוכנית רבייה מבוססת הנדסה גנטית. התוכנית עתידה הייתה על פי תפיסתן להביא ללידתו של "קפיצת הדרך" (כך בעברית במקור) – האדם האולטימטיבי. תפקידה של הגבירה ג'סיקה על פי תוכנית זו היה ללדת בנות בלבד (בת שתזווג עם אחיינו של הברון הארקונן, פייד ראותה, ושזיווגם עשוי להביא לפי התוכנית להולדתו של "קפיצת הדרך"), אך בעקבות אהבתה לדוכס ורצונה לספק לו יורש, המרתה את פי המסדר וילדה לו בן. כאשר מלאו לפול 15, התבקש בית אַטרֵיאִידֶס על ידי הקיסר ליטול את השליטה על אראקיס מידי בית הארקונן ומנהיגו הברון ולדימיר הארקונן, אויבם המושבע. לכאורה מדובר בכבוד גדול והזדמנות שאין לסרב לה, אך מאחורי כוונות הקיסר מסתתרת תכלית שונה לגמרי. תוכניות בתוך תוכניות נרקמו על מנת להביא להפלתו של הדוכס לטו ובית אַטרֵיאִידֶס ובשעה שזה מבסס את שלטונו החדש באראקיס, נאסף נגדו צבא רב בסתר.
ד"ר יואה, רופאו האישי של הדוכס, נסחט בחשאי על ידי בית הארקונן ונאלץ לבגוד באדונו. בעל כורחו שימש הרופא ככלי משחק בידיו של הברון הארקונן וכשניתן האות חיבל במנגנוני ההגנה הטאקטיים של בית אדונו ואיפשר את פלישת גייסות הברון מחוזקים בלגיונות חיילי העילית של הקיסר, הסרדאוקר. צבאו של הדוכס הובס והוא עצמו ומשפחתו נפלו בשבי הברון. לטו מצא את מותו בשבי אך פול ואמו ג'סיקה הצליחו להימלט ומצאו עצמם בעומק המדבר, שם פגשו את הדררים, ילידי המדבר של אראקיס. במשך דורות, מסדר בנות הגישרית עסק בהפצת נבואה, לפיה יבוא משיח אשר ישחרר אותם משיעבוד לבית הארקונן. הדררים האמינו כי הנבואה התגשמה, ופול הוא המשיח אשר לו ציפו. פול חובר אל הדררים, וגובר על הברון הארקונן ואף על גייסות הקיסר, תוך שהוא מפצח את סודה של חולית ומביא להגשמת חלומם של הדררים – הפרחת המדבר ושליטה על מקור הכוח העצום ביותר ביקום הידוע: סם המרקוח.
דמויות
בית אטריידיס
פול אטריידיס (ידוע גם כ-"אוצול", "ליסאן אל גאיב", "מואד'דיב" ו"קפיצת הדרך"), בנו של הדוכס והמשיח של הדררים.
הדוכס לטו אטריידיס, אביו של פול, דוכס נאור וחכם שהנחיל לפול ערכים והלכות שלטון.
הגבירה ג'סיקה (10,154 - 10,256), בתו הטבעית (לפי רשומות בנות גשרית) של הסירידאר-ברון ולדימיר הארקונן (והיא עצמה אינה יודעת זאת). פילגשו של הדוכס ואימו של פול-מואד'דיב. בוגרת מדרשת בנות גשרית הנמצאת בואלאך 9. לאחר הגעתה עם פול אל הדררים – אם נערצה.
גורני האלק, "הטרובדור הלוחם", ספרא וסייפא, אחת מדמויות המשנה בספר, ידוע בין היתר במיומנות נגינה בכלי הסבכא. האלק הוא היחיד, מבין ארבע הדמויות הבולטות בפמליית הדוכס (האחרים הם דוקטור יואה הבוגדני, דנקן איידהו והמנטאט תופיר חוואט), שנותר בין החיים בסיום. יש לציין את שנאתו הגדולה של גורני לבית הארקונן הנובעת מהפיכתה של אחותו לזונה המשמשת חיילים של הבית.
תופיר חוואט, המנטאט-המתנקש של בית אטריאידס מזה שלושה דורות.
דנקן איידהו, אמן הסיף של גינאז. אחראי להכשרתו של פול בלחימה.
דוקטור וולינגטון יואה, רופא, בוגר אקדמיית סוק. בגד בבית אטריאידס והוריד את המגינים של בית המשפחה על אראקיס ובכך איפשר לכוחות הארקונן לכבוש אותו. בגד בדוכס לטו אטריאידס ומסר אותו לידי הברון הרקונן, למרות ההתניה הקיסרית שאמורה למנוע זאת ממנו. המניע שלו לבגידה היה תפיסתה של אשתו בידי הברון ולדימיר הרקונן והבטחה לשחרורה.
עאליה אטריידיס, אחותו של פול מואד'דיב, בתה של הגבירה ג'סיקה. "נולדה לפני לידתה", עקב חשיפתה כעוברית ל"מי החיים" – רעל מעורר תודעה. היא נחשבת בעיני בנות גישרית לשיקוץ נורא שממנו רצו להימנע.
בית הארקונן
הברון ולדימיר הארקונן, שליט הבית שסובל ממחלת ניוון שרירים שהופכת את גופו לשמן עד כדי כך שהוא מסוגל לנוע רק באמצעות מתקני ציפה שמחזיקים חלק מגופו. אביה של ג'סיקה וסבו של פול.
פייד ראותה הארקונן, אחיינו המועדף של הברון ויורשו. על פי תוכנית רבייה של בנות גשרית היה אמור להינשא לבתם של לטו וג'סיקה מבית אטריידיס עם סבירות גבוהה שמזיווג זה יצא קפיצת הדרך.
גלוסו ראבאן, אחיינו הבכור והדחוי של הברון ופרא אדם אלים.
פייטר דה פריז, המנטאט הפגום של בני הארקונן. נוצר מגופות אנושיות על ידי בני טלילאסו, נחשב לפסיכופת ולרוצח קר בניגוד מוחלט לשאר המנטאטים.
בית קורינו
הקיסר הפדישאח שדאם קורינו הרביעי, קיסר היקום המוכר.
הנסיכה אירולן, בתו של הקיסר, פוליטיקאית והיסטוריונית חובבת. מאוחר יותר אשתו (מטעמי נוחות) של פול-מואד'דיב.
הרוזן האזימיר פנרינג, חברו הטוב ביותר של הקיסר מילדות. על פי תוכנית רבייה של בנות גשרית היה אמור להיות, בסבירות גבוהה, קפיצת הדרך, אך הוא לא בשל היותו סריס מלידה.
הדררים
סטילגאר, נאיב (מנהיג) סיטש טאבר ואחד מתומכיו המסורים של פול
לאייט קיינס, האקולוג הקיסרי של אראקיס, נרצח על ידי בני הארקונן (בין השאר בשל תמיכתו בבית אַטרֵיאִידֶס)
צ'אני, אחייניתו של סטילגאר, בתו של לאייט קיינס ופילגשו של מואד'דיב.
מושגים
אראקיס (חולית): כוכב לכת מדברי וצחיח. המקור היחידי לסם המרקוח.
הג'יהאד הבוטלריאני: מלחמת קודש שהתרחשה כעשרת אלפים שנה לפני אירועי הספר, והתנהלה כנגד כל אותן "מכונות חושבות" דוגמת מחשבים ורובוטים, והביאה להשמדתם. חסידי הג'יהאד הבוטלריאני חרתו על דגלם את האמרה "לא תעשה לך מכונה בצלם רוח האדם".
מנטאט: אדם בעל כישורים שכליים יוצאי דופן, שעבר הכשרה מיוחדת ומשמש כיועץ וכ"מחשב אנושי". עליית מעמד המנטאטים והכשרתם היו תוצאות ישירות של הג'יהאד הבוטלריאני.
בנות גשרית: אסכולה עתיקה של הכשרה רוחנית וגופנית. נוסדה בעיקר עבור חניכות, אחרי הג'יהאד הבטלריאני, שבעטיו הושמדו "מכונות החשיבה" והרובוטים למיניהם. מדרשת בנות גשרית ומקום מושבן של האמהות הנערצות מצוי על פני הכוכב וואלך 9, ולימים עבר מרכז בנות גשרית לכוכב הלכת למפאדאס – עד שהושמד.
אוצול: שמו הסודי של פול אַטרֵיאִידֶס בפי אנשי הסיטש שלו. פירוש השם הוא "בסיס העמוד".
מואד'דיב: כינויו של פול אַטרֵיאִידֶס בפי הדררים, תושביה המקורים של אראקיס, היא חולית. פירושו – ירבוע המדבר. הדררים מעריצים את ירבוע המדבר של חולית בגלל יכולותיו הסתגלניות במדבר. ככל הנראה מקורה של המילה היא המילה הערבית مؤدب – מואדיב, אשר משמעה מורה או מחנך.
קפיצת הדרך: (כך במקור: Kwisatz Haderach) המונח "קפיצת הדרך", השאול מן הקבלה היהודית, בא לתאר ב"חולית" – על פי אסכולת בנות גשרית (שאף הוא שם קבלי) - את אותה ישות עליונה, אם נערצה ממין זכר, המסוגל לבצע מעשים על-טבעיים ולראות את הנולד. פול-מואד'דיב מתגלה לבסוף כאותה "קפיצת הדרך".
עקלתון החולות של אראקיס, ובקיצור עקלתון או תולעת חול: מין של תולעים אימתניות השוכנות בעומק החול של מדבריות אראקיס. גודלו של עקלתון בוגר ממוצע הוא כ־200 מטר, אך יש ובני מין זה מגיעים עד לגודל של 450 מטר, במעמקי המדבר הדרומי. העקלתונים חסרים חוש ראייה, אולם הם מסוגלים לחוש בתנודות בקצב אחיד על פני הקרקע החולית של המדבר ולהתביית על מקורן. העקלתון אחראי להיווצרות המרקוח על פני הכוכב אראקיס. כאשר הוסקה מסקנה זו החלו ניסיונות להתקת תולעי הענק לפלנאטות מדבריות אחרות, תוך ניסיון לאפשר קיום של עקלתונים שם – ומכאן לצור מערכת חיים חדשה של עקלתונים – ושל מרקוח. תוכניות אלו כשלו פעם אחר פעם, עד שהישג זה הצליח, אלפי שנים לאחר מכן, על פני כוכב בית-הלשכה של בנות גשרית.
מרקוח: סם מעורר תודעה שמאופיין במראה וריח של קינמון ומקורו היחיד ביקום הוא במדבריות אראקיס. נחשב לחומר היקר והחשוב ביותר ביקום בשל יכולתו להאריך את החיים ולאפשר לנווטי גילדת החלל לחשב את מסלול קיפול החלל, ועל ידי כך לאפשר מסע ברחבי היקום באופן מיידי. נהוג לחשוב שהמרקוח נוצר בתהליך טבעי על ידי העקלתונים ומכאן הניסיונות להעביר עקלתונים לכוכבים אחרים כדי ליצור מקור נוסף לסם. כרייתו של המרקוח במדבריות חולית היא עניין יקר ומסוכן מאוד בגלל הנוכחות של העקלתונים בקרבת מצבורי הסם והנטייה שלהם לתקוף את המקצרות שאחראיות על כרייתו. שימוש ניכר בסם גורם לצביעת העיניים בצבע כחול עמוק, תופעה שמכונה "עיני עיבאד". המרקוח משמש את הדררים בכל ההיבטים של חיי היומיום ולכן עיני עיבאד הם אחד ממאפייניהם הבולטים ביותר.
דררים: במקור Fremen, נוודי המדבר החיים באראקיס ומטרתם להפריח את השממה באמצעות אגירת מים. הם מתייחסים למים כערך עליון וממנו נגזרים הרגלים ומנהגים לא שגרתיים בנוגע למים שמקובלים בתרבות הדררים – כמו ניקוז נוזלי המתים ומחזורם, הימנעות מהזלת דמעות, יריקה כסימן לכבוד רב ועוד. נחשבים ללוחמים מיומנים וקשוחים, וידועים בשל כישרונם ברכיבה על עקלתונים.
סיטש: מחסה, מערכת מערות חבויות המשמשות למגורים, עבודה ופעילויות אחרות, של הדררים.
ה"קול": יכולת שימוש בגווני הקול על מנת להגיע לשליטה בזולת וכן לבצע פעולות שונות אחרות. יכולת זו נלמדת במסדר בנות גישרית. יכולת השימוש ב"קול" הגיעה לרמה הגבוהה ביותר אצל פול, אשר עליו נאמר כי הוא יכול להמית אדם במילה.
סרדאוקאר: חייליו הקנאים והנאמנים של הקיסר, נחשבים ללוחמים הטובים ביותר ביקום ונוצחו בקרב רק על ידי הדררים.
גום ג'אבאר: "המוות העריץ", מבחן ידוע שמסדר בנות הגשרית מציב בפני בוגרותיו כחלק מהכשרתן כדי לבחון את כוח הסבל שלהן ועל ידי כך את התודעה האנושית שלהן. כף ידן מונחת בתוך קופסה המדמה באופן הדרגתי שרפה קשה וכואבת שלה, אך אם הנבחן לא יוכל לסבול את הכאב וימשוך את ידו מן הקופסה, הוא יידקר במחט מורעלת וימות במקום. על אף היותו גבר, פול נבחן גם הוא ובניגוד לציפיות עובר אותו ללא פגע.
תרגום לעברית
הספר תורגם לעברית בידי המתרגם עמנואל לוטם, ויצא לאור בדצמבר 1975 במסגרת סדרת המדע הבדיוני של הוצאת עם עובד. את התרגום ביצע לוטם בעת עבודתו במרכז למחקר מדיני של משרד החוץ, אשר נקרא באותו זמן, "המרכז למחקר ולתכנון מדיני". חלק גדול מהעובדים היו חובבי מדע בדיוני, וסייעו במלאכת התרגום. מירון גורדון, שעתיד להיות שגריר ישראל בפולין וברית המועצות, סייע בזיהוי פסוקים ומובאות מהתנ"ך המופיעים בספר, על מנת שלא לתרגמם מאנגלית; דוד מתני, לימים שגריר ישראל במספר ארצות במזרח אסיה, סייע בתרגום ביטויים ערביים לא מדויקים המופיעים בספר, ואראלה הדר, לימים שגרירה בפראג, תרגמה ביטויים מן התקופה הפאודלית.
עיבודים נוספים
הסרט חולית (1984) בבימויו של דייוויד לינץ', ובכיכובם של קייל מקלכלן, אברט מק'גיל, הזמר סטינג, פטריק סטיוארט (המוכר כקפטן ז'אן לוק פיקארד מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים: הדור הבא"), אלישיה ויט (כעליה הקטנה) ואחרים. הסרט לא זכה להצלחה קופתית מרשימה אך זוכה לעדנה כפריט לאספנים חובבי סרטי מדע בדיוני. גרסת הבמאי בת 4 השעות נחשבת נדירה להשגה.
סדרת משחקי המחשב האסטרטגיים Dune 1, Dune 2, Dune 2000 ו-Emperor : Battle for Dune
בעוד Dune 2000 נחשב בצורה גורפת למשחק כושל, ו-Emperor: Battle for Dune לא נחשב אף הוא פורץ דרך, Dune 2, אשר קדם להם, הוא בעל מקום של כבוד בהיסטוריה של משחקי האסטרגיה, ורבים רואים בו אחד מאבות הז'אנר הנקרא Real Time Strategy במשחקי מחשב. עוד שוני בין המשחקים הוא שבעוד כולם קשורים לעולמה של חולית, לא כולם קשורים ישירות לעלילת הספרים. במשחק Battle for Dune למשל מתוארת סיטואציה של מאבק דמיוני בין בית הארקונן, בית אטראידס ובית אורדוס – בית אצולה שלא קיים בספרי חולית והומצא עבור המשחק. לכל המשחקים ערך נוסטלגי רב בשל החברה שפיתחה אותם, Westwood, שנקנתה על ידי חברת EA ופורקה.
המיני סדרה חולית (2000) – מיני סדרה בשלושה חלקים בכיכובם של ג'יימס מק'אבוי וויליאם הרט.
הסרט חולית (2021) והמשכו (2024), בבימויו של דני וילנב ובכיכובו של טימותי שאלאמה., הופק על ידי Legendary Entertainment.
סדרת הספרים
הסדרה המקורית
חולית (Dune) (1965)
משיח חולית (Dune Messiah) (1969)
ילדי חולית (Children of Dune) (1976)
הקיסר האל של חולית (God Emperor of Dune) (1981)
כופרי חולית (Heretics of Dune) (1984)
בית הלשכה חולית (Chapterhouse Dune) (1985)
ששת הספרים האלו ידועים כ"הסדרה המקורית", שכולה תורגמה לעברית, והם נכתבו על ידי פרנק הרברט. ארבעת הראשונים בסדרה עוסקים בשושלת אטריאידס, ואילו השניים האחרונים מתמקדים במסדר בנות גשרית ובמאבק ההישרדות שלהן נגד מסדר מתחרה. ספרי ההמשך של חולית היו אהודים פחות מהספר הראשון וזכו לפופולריות פחותה בהרבה.
סדרות ההמשך
לאחר מותו של פרנק הרברט, כתבו בנו בראיין הרברט, וקווין ג'יי. אנדרסון ספרים המבוססים על הסדרה, תוך שימוש (לטענתם) בטיוטות וכתבים מכספתו של פרנק הרברט. הספרים אומנם יצאו לאור לאחר "חולית", אך עלילתם מתרחשת בזמן שקדם לאירועי הספר המקורי.
עד כה יצאו הספרים הבאים (ספרים ששמם מופיע גם בעברית הם ספרים שתורגמו לעברית ויצאו בהוצאת עם עובד).
"טרילוגיית הבתים", או "פרלוד לחולית" (Prelude to Dune)
חולית: בית אטראיידס (Dune: House Atreides) (1999)
חולית: בית הארקונן (Dune: House Harkonnen) (2000)
חולית: בית קורינו (Dune: House Corrino) (2001)
טרילוגיית "אגדות חולית" (Legends of Dune)
חולית: הג'יהאד הבאטלריאני (Dune: The Butlerian Jihad) (2002)
חולית: אדם נגד מכונה (Dune: The Machine Crusade) (2003)
חולית: קרב קורין (Dune: The Battle of Corrin) (2004)
המשך הסדרה המקורית
ספרי המשך לסדרה המקורית שנכתבה על ידי בראיין הרברט וקווין ג'יי. אנדרסון על פי כתביו של פרנק הרברט.
(The Road to Dune) (2005)
ציידי חולית (DUNE7-Hunters of Dune) (2006)
עקלתוני חולית (DUNE7-Sandworms of Dune) (2007)
טרילוגיית "גיבורי חולית" (Heroes of Dune)
ספרים המסופרים מנקודת המבט של ג'סיקה (אמו של פול) בתקופה בין הספר השני משיח חולית לספר השלישי ילדי חולית
חולית: פול של חולית (תרגום מאנגלית) (Dune: Paul Of Dune) (2008)
חולית: רוחות חולית (תרגום מאנגלית) (Dune: The Winds of Dune) (2009)
טרילוגיית "בתי הספר הגדולים של חולית" (Great Schools of Dune)
מתרחש 80 שנה לאחר חולית: קרב קורין
חולית: בנות הגשרית מחולית (תרגום מאנגלית) (Dune: Sisterhood of Dune) (2012)
(2014) Mentats of Dune
(2016) Navigators of Dune
סיפורים קצרים
(Dune: A Whisper on Caladan Seas) (2001)
(Dune: Hunting Harkonnens) (2002)
(Dune: Whipping Mek) (2003)
(Dune: The Faces of a Martyr) (2004)
(Dune: Sea Child) (2006)
(Dune: Treasure in the Sand) (2006)
קישורים חיצוניים
האתר הרשמי של סאגת חולית
מור דיעי חנני, חולית, מתוך - 'הספרים שלא תסיימו לקרוא לעולם' בפודקאסט 'עושים רוח'
אלי אשד, חולית : עולם המדבר האינסופי: סקירה על הספר המפורסם "חולית " וכל המשכיו והשראתם מעולם האסלאם ועולם האקולוגיה, על "חולית" והמשכיו, ובגרסה מורחבת
.
הערות שוליים
קטגוריה:חולית
חולית
קטגוריה:יצירות זוכות פרס נבולה
קטגוריה:ספרי פרנק הרברט
קטגוריה:ספרי 1965
קטגוריה:ספרים שעובדו לסרטים
קטגוריה:ספרי הוצאת עם עובד: מדע בדיוני
| 2024-09-23T13:21:10
|
ניו יורק
|
נְיוּ יוֹרְק (באנגלית: New York או New York City; בראשי תיבות: NYC) היא עיר במדינת ניו יורק והעיר המאוכלסת והצפופה ביותר בארצות הברית. לניו יורק שטח עירוני מהגדולים בעולם והיא מהווה עיר עולם בשל השפעתה העצומה על התקשורת, הפוליטיקה, הכלכלה, החינוך, הבידור, התרבות, האמנות והאופנה. לניו יורק מספר כינויים, כגון "התפוח הגדול" ו"העיר שלא ישנה".
העיר היא מרכז לפעילות בין-לאומית, ושוכן בה המטה של ארגון האומות המאוחדות. ראש עיריית ניו יורק מתחילת 2022 הוא אריק אדמס.
העיר ניו יורק מורכבת מחמישה רבעים: הברונקס, ברוקלין, מנהטן, קווינס וסטטן איילנד. אוכלוסיית העיר מגוונת מבחינה אתנית, נכון לשנת 2020 ניו יורק מונה 8.8 מיליון, המשתכנים בשטח של 1,214 קילומטר רבוע.
רבות משכונות העיר ומאתריה ידועים ברחבי העולם. פסל החירות קידם את פניהם של מיליוני המהגרים בבואם לאמריקה בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. וול סטריט, השוכן במנהטן תחתית, מהווה מרכז פיננסי עולמי מאז סוף מלחמת העולם השנייה ומשכנה של הבורסה לניירות ערך. בעיר שוכנים כמה מהבניינים הידועים בעולם, כמו מגדל החירות והאמפייר סטייט, וכן שכנו בה מגדלי התאומים, שנהרסו בפיגועי 11 בספטמבר 2001.
ניו יורק היא מקום היווסדן של תנועות תרבות אמריקאיות רבות, כמו תנועת הספרות והאמנות הידועה בשם "הרנסאנס של הארלם", סגנון הציור האקספרסיוניסטי המופשט (שידוע גם כאסכולת ניו יורק), והסגנונות המוזיקליים היפ הופ, פאנק וסלסה. 36 אחוזים מאוכלוסייתה נולדו מחוץ לארצות הברית, ובשנת 2005 דוברו בה כמעט 170 שפות שונות. הרכבת התחתית של ניו יורק פועלת 24 שעות ביממה, רחובותיה סואנים בהולכי רגל ובמכוניות והיא מכונה "העיר שאינה ישנה לעולם".
היסטוריה
ממוזער|200px|ימין|תוכנית קסטלו המתארת את מנהטן תחתית ב-1660, בזמן שהייתה חלק מניו אמסטרדם. הצפון בצד ימין.
באזור בו ממוקמת כיום העיר ניו יורק חיו כ-5,000 אנשי קהילת הלנאפי. בשנת 1524 הגיע לאזור ג'ובאני דה וראצאנו, חוקר איטלקי ששירת תחת הכתר הצרפתי. דה וראצאנו כינה את המקום "נובל אנגולם" (צרפתית: Nouvelle Angoulême – אנגולם החדשה). ההתיישבות האירופאית באזור החלה בשנת 1614, עם הקמת מושבת סחר הפרוות ההולנדית בדרומו של האי מנהטן, שלימים נקראה הולנד החדשה.
על פי המתיישבים האירופאים, בשנת 1624 רכש המושל הקולוניאלי ההולנדי פטר מינואי את האי מנהטן משבט הלנאפי בתמורה לחרוזי זכוכית. ב-1664 כבשו האנגלים את המושבה ושינו את שמה ל"ניו יורק", על שם ג'יימס השני, הדוכס האנגלי של יורק ואלבאני. בסופה של המלחמה האנגלו–הולנדית השנייה נמסרה הולנד החדשה לאנגלים. ב-1700, אוכלוסיית שבט הלנאפי הצטמצמה ל-200 איש.
ניו יורק התפתחה כנמל סחר בזמן השלטון האנגלי. ובשנת 1754, הוקמה בה אוניברסיטת קולומביה באישורו של המלך ג'ורג' השני.
העיר נודעה כזירה לסדרת קרבות גדולים שנערכו במערכה על ניו יורק במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית. הקונגרס הקונטיננטלי התכנס בעיר ניו יורק, וב-1789 הושבע הנשיא הראשון של ארצות הברית, ג'ורג' וושינגטון, בהיכל הפדרלי שבוול סטריט.
ממוזער|שמאל|250px|רחוב מאלבורי במזרח מנהטן בשנת 1900.
במאה ה-19, עוצבה העיר מחדש בגלל גל ההגירה הבלתי נפסק ובגלל הפיתוחים. הצעת פיתוח בעלת חזון, תוכנית חברי הוועדה (1811), הרחיבה את רשת רחובות העיר כך שתכלול בתוכה את כל האי מנהטן, וב-1819 נפתחה תעלת אירי שחיברה את הנמל האטלנטי למרחבים החקלאיים של פנים צפון אמריקה. ב-1835 עקפה ניו יורק את פילדלפיה כעיר הגדולה ביותר בארצות הברית כולה. ב-1857 פעלו ידוענים רבים כשדולה להקמת הסנטרל פארק, שהפך לפארק העירוני הראשון שהוקם בארצות הברית. אוכלוסייה שחורה גדולה התקיימה במנהטן, וכמו כן גם בברוקלין. עד שנת 1827 עוד הוחזקו עבדים שחורים בניו יורק, אך במהלך שנות השלושים של המאה, הפכה ניו יורק למרכז בין-גזעי שפעל לביטול העבדות בצפון.
הכעס על הגיוס הצבאי במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (1861–1865) הוביל למהומות הגיוס בניו יורק, אחת מהתקריות החמורות של איבוד אמון הציבור בהיסטוריה האמריקנית. בשנת 1898, נוצרה העיר ניו יורק המודרנית עם ביסוסם של רובע ברוקלין, שעד אז היה עיר עצמאית, מחוז ניו יורק (שכלל חלקים מהברונקס), מחוז ריצ'מונד, וחלקו המערבי של רובע קווינס. פתיחתה של הרכבת התחתית בניו יורק בשנת 1904 עזרה לחבר את חלקי העיר החדשה. לאורך חציה הראשון של המאה ה-20, העיר הפכה למרכז עולמי לתעשייה, מסחר, ותקשורת. אך למרות זאת, להתפתחות זו היה מחיר. בשנת 1904, אוניית הקיטור "גנרל סלוקום" עלתה בלהבות הנהר המזרחי, ואיתה 1,021 נוסעיה. בשנת 1911, נשרף מפעל תעשייתי בעיר ו-146 פועלים נהרגו. בעקבות האסון גדל "איחוד עובדי הטקסטיל הבין-לאומי", וסטנדרטי הבטיחות במפעלים עלו.
ממוזער|ימין|160px|מרכז מנהטן, בעיר ניו יורק ממרכז רוקפלר, 1932
בשנות ה-20 הפכה ניו יורק ליעדם של אפרו-אמריקאים רבים במהלך ההגירה הגדולה מהדרום. ב-1916, ניו יורק הייתה לביתה של התפוצה השחורה העירונית הגדולה ביותר בצפון. הרנסאנס הארלם שגשג במהלך תקופת האיסור, ביחד עם הצמיחה הכלכלית הגדולה שהגביהה את קו הרקיע של ניו יורק, עם בנייתם של גורדי שחקים רבים. בשנת 1948 ניו יורק הפכה לעיר המאוכלסת ביותר בעולם, לאחר שעקפה את לונדון, שהייתה כזו למשך מעל למאה שנה. השנים הקשות של השפל הגדול הובילו לבחירתו של פיורלו לה גוארדיה כראש העיר, ולנפילתה של המפלגה הדמוקרטית (שכונתה טמאני הול) לאחר 80 שנות שליטה פוליטית בעיר.
חיילים אמריקאים רבים שהשתחררו בתום מלחמת העולם השנייה וכן מהגרים רבים מאירופה שהגיעו בתום המלחמה הביאו לצמיחה כלכלית מהירה של העיר, ובניית שכונות חדשות במזרחה (בעיקר ברובע קווינס). הפיתוח הכלכלי הרב, והיותה של העיר אחת מהערים הגדולות היחידות בעולם שלא נפגעו במלחמה הביאו להפיכתה למרכז הכלכלה העולמית. בחירתה למיקום מטה האומות המאוחדות הדגישה את השפעתה הרבה של העיר, בתחום הפוליטיקה והכלכלה ואף בתחום האמנות.
ימין|ממוזער|160px|מגדלי התאומים עולים בלהבות
בשנות ה-60 וה-70, הביאו מיתון כלכלי ובעיות כלכליות לעליה בפשיעה ובמתח הבין גזעי. מצבה הכלכלי של העיר החל להשתפר בשנות ה-80, והפשיעה ירדה משמעותית הן בשל מדיניות עיריית ניו יורק וראש העיר החל משנת 1994 רודולף ג'וליאני, והן בשל השיפור במצב הכלכלי.
ב-11 בספטמבר 2001 נהרגו כ־3,000 בני אדם בפיגוע טרור שהביא לנפילתם של מגדלי התאומים.
תשעה עשר טרוריסטים מארגון אל-קאעידה, רובם סעודים, חטפו ארבעה מטוסי נוסעים גדולים. שניים מהם רוסקו אל תוך מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק ומוטטו אותם. היה זה פיגוע הטרור הגדול ביותר מאז ומעולם. כיום נבנה במקום הפיגוע מגדל גבוה ממדים שהוקדש לזכרם של הקורבנות.
ב-17 בספטמבר 2011 החלו הפגנות המוניות ברחובות ניו יורק כחלק מהמחאה החברתית אשר קיבלה את השם כיבוש וול סטריט. ההפגנות קמו במחאה על המדיניות הכלכלית של ארצות הברית ועל התנהלותם של מקבלי ההחלטות. נכון לאמצע אוקטובר התרחבה הפעילות והיא מתקיימת בערים רבות נוספות, כמו וושינגטון, שיקגו ובוסטון, וזוכה לסיקור נרחב בתקשורת האמריקאית.
באוקטובר 2012 העיר שותקה למשך מספר יממות עקב פגיעת הוריקן סנדי, שהביאה לשיתוק הבורסה של ניו יורק, מערכת התחבורה של העיר: הרכבת התחתית של ניו יורק, האוטובוסים ונמלי התעופה חדלו מפעילות עם ביטולן של כ-18,000 טיסות מכל רחבי העולם אל העיר ניו יורק. הפעילות אל העיר הושבה בהדרגה עם חלוף הסערה.
במרץ 2020 התפרץ בעיר נגיף הקורונה. נכון ל-9 באפריל העיר היא מוקד ההתפרצות במדינת ניו יורק שהיא מוקד ההתפרצות הגדול ביותר בארצות הברית ובעולם כולו. מערכות הבריאות של העיר התקשו לעמוד בעומסי החולים והמתים הרבים בעיר ובחומרי הציוד החמורים שהורגשו בכל רחבי ארצות הברית והעולם.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|תמונת לוויין של העיר ניו יורק
ניו יורק ממוקמת בצפון-מזרחה של ארצות הברית, בדרום-מזרחה של מדינת ניו יורק, בערך באמצע הדרך שבין וושינגטון ובוסטון. מיקומה של העיר על אגנו של נהר ההדסון, אשר נשפך לנמל טבעי, ומשם לאוקיינוס האטלנטי, עזר לעיר להתפתח כעיר מסחר. רובה של העיר בנוי על שלושה איים, מנהטן, סטטן איילנד ולונג איילנד, מה שהופך כל חלקת אדמה לנדירה, ומעודד את צפיפות האוכלוסייה.
טופוגרפיה
העיר ניו יורק ממוקמת בדרום-מזרח מדינת ניו יורק, על קבוצת איים לחוף האוקיינוס האטלנטי.
העיר נבנתה על שלושה איים עיקריים – מנהטן, סטטן איילנד ולונג איילנד (האי הארוך), וכן, בעיקר רובע הברונקס, על היבשה.
נהר ההדסון העובר ממערב לעיר הוא למעשה נהר גאות המפריד בין מדינת ניו יורק לניו ג'רזי.
מבנה האיים שעליהם נמצאת ניו יורק שונה בידי בני אדם שיבשו חלקים מן הים על מנת להגדיל את שטחי חלקו הדרומי של האי מנהטן.
שטח העיר הוא 1,214.4 קמ"ר מתוכם 785.6 קמ"ר הם שטחי יבשה, ו-428.8 קמ"ר הם מקווי מים (35.31%).
אקלים
שינויי הטמפרטורות בניו יורק קיצוניים. בחורף שלג מכסה את העיר, ויכול להגיע לגובה של 30 ס"מ. כמות השלגים השנתית נעה בין 63.5 ס"מ ל-88.9 ס"מ. באביב הטמפרטורות משתנות בין 15–30 מעלות צלזיוס. הקיץ חם מאוד ולח והטמפרטורות נעות בין 26–32 מעלות צלזיוס, ואף קרה שהטמפרטורות עלו ל-38 מעלות צלזיוס.
אם בשל התחממות כדור הארץ יעלו פני הים, יוצפו חלקים גדולים מהעיר.
+ מזג האוויר בעיר ניו יורק חודש ינו' פבר' מרץ אפר' מאי יוני יולי אוג' ספט' אוק' נוב' דצמ' שנתי טמפרטורות שיא, F°(C°) 70(21) 72(22) 80(27) 87(31) 91(36) 100(38) 102(39) 100(38) 99(37) 85(29) 81(27) 70(21) 70(30) טמפרטורות גבוהות ממוצעות, F°(C°) 36(2) 40(4) 48(9) 58(14) 68(20) 77(25) 83(28) 84(27) 74(23) 63(17) 52(11) 42(6) 60(15) טמפרטורות נמוכות ממוצעות, F°(C°) 23(-5) 24(-4) 32(-1) 42(6) 53(12) 63(17) 68(20) 66(19) 58(14) 47(8) 38(3) 28(-2) 47(8) טמפרטורות שיא נמוכות, F°(C°) -4(-20) -3(-19) 5(-20) 18(-8) 34(1) 44(7) 49(9) 47(8) 38(3) 27(-3) 14(-10) 5(-18) 23(-6) כמות משקעים, אינצ'ים (מ"מ) 3.7(94) 2.9(75) 4.0(104) 4.0(103) 4.5(114) 3.4(88) 4.1(106) 4.0(103) 4.0(103) 3.5(89) 4.0(102) 3.8(98) 46.7(1,124)
שלטון מעניין
מאז איחוד רובעי העיר בשנת 1898 מנוהלת העיר על ידי עירייה אחת מרכזית בראש עיר חזק-מועצה. בראשה ניצב ראש עיר הנבחר על ידי תושבי העיר. ראש העיר הנוכחי הוא אריק אדמס. ראש העיר ומועצת העיר בת 51 החברים, נבחרים אחת לארבע שנים. בעבר ראש העיר וחברי המועצה היו רשאים להיבחר לשתי תקופות כהונה בלבד עם אפשרות הארכה לכהונה שלישית. החל מ-2010, בעקבות כישלון הקמפיין שאותו הוביל ראש העירייה מייקל בלומברג, לא יכולים ראש העיר וחברי המועצה להיבחר לכהונה שלישית ותקופת הכהונה מוגבלת לשנתיים בלבד. לעיר ניו יורק מרכז עתיד שמטרתו השפעה על העתיד העירוני באמצעות מחקר והשפעה על מדיניות ציבורית.
רבעים בעיר
העיר בנויה מחמישה רבעים, שכל אחד מהם הוא גם מחוז במדינת ניו יורק. הערה: מספרי התושבים מעודכנים לשנת 2020:
מנהטן – Manhattan, עם אוכלוסייה בת כ־1.69 מיליון תושבים.
הברונקס – Bronx, עם אוכלוסייה בת כ־1.47 מיליון תושבים.
ברוקלין – Brooklyn, עם אוכלוסייה בת כ־2.73 מיליון תושבים.
קווינס – Queens, עם אוכלוסייה בת כ־2.40 מיליון תושבים.
סטטן איילנד – Staten Island, עם אוכלוסייה בת כ־495,000 תושבים.
סך כל האוכלוסייה בעיר ניו יורק נכון לנתוני מפקד האוכלוסין שנערך ב-2020 היא כ־8,804,190 תושבים.
ראשי עיריית ניו יורק מאז איחוד רבעי העיר
דמוגרפיה
לפי גודל האוכלוסייה, ניו יורק היא העיר הגדולה ביותר בארצות הברית והשנייה בגודלה בצפון אמריקה, אחרי מקסיקו סיטי. בסקר שנערך בשנת 2000 עלה כי בעיר ניו יורק 8,008,278 תושבים, 3,021,588 משקי בית ו-1,852,233 משפחות. צפיפות האוכלוסין היא 10,194.2 נפשות/לקמ"ר. מעריכים כי מספר תושבי העיר יגיע ל-9.5 מיליון תושבים עד שנת 2030.
מספר התושבים בעיר גדל במיליון בין השנים 1940 ו-2000. ב-39 ממדינות ארצות הברית מספר התושבים קטן מזה שבניו יורק. מספר התושבים בעיר כפול ממספר התושבים בעיר השנייה בגודלה בארצות הברית – לוס אנג'לס ופי 27 יותר תושבים מאשר בעיר השנייה בגודלה במדינת ניו יורק – באפלו.
אילו היה כל אחד מרבעי העיר ניו יורק עיר עצמאית, הייתה ברוקלין העיר השלישית בגודלה בארצות הברית, קווינס – הרביעית, מנהטן – השישית, ברונקס – התשיעית, וסטטן איילנד – ה-42 בגודלה מבין ערי ארצות הברית.
בעיר ניו יורק התגוררו בשנת 2011 כ-1,086,000 יהודים, נתון ההופך את העיר ניו יורק לעיר עם מספר היהודים הגבוה בעולם.
על פי דירוג רשימת הערים העשירות בעולם שפרסמה חברת ייעוץ ההגירה הנלי אנד פרטנרס בתחילת 2024, ניו יורק היא העיר המועדפת ביותר על עשירי העולם, ונכון ל-2024 גרים בה 350,000 מיליונרים (אחד מכל 24 אנשים בעיר). מתוכם, 60 מוגדרים כמיליארדרים ו-744 הם בעלי שווי הון של לפחות 100 מיליון דולר.
+מבט השוואתי על אוכלוסיית ניו יורק מפקד 2000 העיר ניו יורק ניו יורק ארצות הברית סך כל האוכלוסייה 8,008,278 18,976,457 281,421,906 אחוז שינוי בין 1990 ל-2000 +9.4% +5.5% +13.1% צפיפות אוכלוסין 10,198 נפשות/לקמ"ר 155 נפשות/לקמ"ר 31 נפשות/לקמ"ר הכנסה חציונית לבית אב (1999) $38,293 $43,393 $41,994 בעלי תואר אוניברסיטאי 27% 27% 29% נולדו מחוץ לארצות הברית 36% 20% 11% לבנים 45% 68% 75% לבנים (שאינם היספנים) 37% 62% 67% שחורים 28% 16% 12% היספנים (לבנים או שחורים) 27% 15% 11% אסייתים 10% 6% 4%
השכלה
שמאל|ממוזער|310px|חזית הספרייה הציבורית של ניו יורק
מכללות ואוניברסיטאות
בעיר ניו יורק פועלים מעל 120 מוסדות להשכלה גבוהה וביניהם מערכת האוניברסיטאות של אוניברסיטת העיר ניו יורק (CUNY) – האוניברסיטה העירונית הגדולה ביותר בארצות הברית. לאוניברסיטת העיר ניו יורק מבנים בכל חמשת הרבעים של העיר.
בעיר מצויות גם אוניברסיטת קולומביה, ואוניברסיטת ניו יורק המפורסמות, וכן קולג' בארנארד, אוניברסיטת פורדהאם, אוניברסיטת ישיבה, אוניברסיטת פייס, אוניברסיטת סנט ג'ונס וקולג' קופר יוניון.
העיר ידועה במוסדות מחקר בתחומי הרפואה ומדעי החיים, ובהם אוניברסיטת רוקפלר והמכללה הרפואית וייל קורנל וכן מרכז מחקר הסרטן סלואון קייטרינג הנחשבים למובילי המחקר הרפואי בעולם. בתי החולים בעיר משמשים אף הם כמוסדות מחקר רפואיים מן הדרגה הראשונה. הידוע בהם הוא המרכז הרפואי מאונט סיני.
בעיר פועל גם בית הספר ג'וליארד – מבתי הספר למוזיקה הידועים בעולם.
בתי ספר
בעיר ניו יורק קיים מערך החינוך הציבורי הגדול ביותר בארצות הברית. למעלה ממיליון תלמידים לומדים ב-1,200 בתי הספר בעיר. כמו כן בעיר כ-1,000 בתי ספר פרטיים (הן חילוניים והן דתיים).
הנוף העירוני
קו הרקיע של ניו יורק
מרכז|ממוזער|850px|מראה ניו יורק
מרכז|ממוזער|850px|מראה ניו יורק בערב
מרכז|ממוזער|850px|מראה מידטאון מנהטן בלילה, כפי שנראה מניו ג'רזי
לעיר ניו יורק יש אחד מקווי הרקיע הידועים בעולם. בשל הצפיפות בעיר ובשל עלות הקרקע הגבוהה התפתחה העיר במרכזה לגובה, ובעיר נבנו מספר גדול מאוד של בנייני מגורים ועסקים גבוהים. למעשה מהווה קו הרקיע של ניו יורק שלושה קווי רקיע – קו הרקיע של מידטאון מנהטן (מרכז מנהטן), קו הרקיע של דאונטאון מנהטן וקו הרקיע של דאונטאון ברוקלין.
באזור מידטאון (מרכז) מנהטן מצויים כמה מהבניינים הידועים בעולם – בניין אמפייר סטייט, בניין קרייזלר ומרכז רוקפלר.
באזור דאונטאון מנהטן היו מצויים בעבר מגדלי התאומים אשר נהרסו בפיגועי 11 בספטמבר. כיום נמצא במקום מגדל החירות ואתר הנצחה בשם Ground Zero.
לעיר ניו יורק יש היסטוריה של בנייה לגובה. בעיר עשרה בניינים שונים, אשר כל אחד מהם החזיק בתואר "הבניין הגבוה בעולם" במועד זה או אחר בהיסטוריה. חלקם נהרסו במהלך השנים. הבניין הראשון שנשא תואר זה היה בניין ניו יורק העולמי שנבנה ב-1890. לאחר מכן החזיקה העיר ניו יורק בתואר "העיר עם הבניין הגבוה בעולם" במשך 75 שנים רצופות – בניין פארק רו נשא בתואר החל משנת 1899, ומרכז הסחר העולמי 1 נשא בתואר עד שנת 1974 עת נבנה בשיקגו מגדל סירס.
תרבות
ממוזער|שמאל|250px|אודיטוריום המטרופוליטן אופרה במרכז לינקולן.
בעיר ניו יורק פועלים מוסדות תרבות רבים, והיא מהווה מרכז תרבותי עבור ארצות הברית כולה. כמרכז ספרותי ואינטלקטואלי פעלו בה החל מהמאה העשרים האינטלקטואלים של ניו יורק, ביניהם סול בלו, חנה ארנדט, סוזן סונטג ורבים אחרים. כמו כן, החלה לפעול בעיר תנועת הרנסאנס של הארלם אשר מהווה קנון של יצירות השחורים בארצות הברית. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הפכה העיר למרכז הג'אז, ובשנות ה-50 למרכז האקספרסיוניזם המופשט באמנות. בעיר נמצאים כמה מן המוזיאונים החשובים בעולם, בהם מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) והמוזיאון האמריקאי לידיעת הטבע וכמה מהתזמורות החשובות, בהן הפילהרמונית של ניו יורק.
בידור ואמנויות הבמה
בעיר ניו יורק פועלים למעלה מ-2,000 מוסדות תרבות ואמנות ולמעלה מ-500 גלריות לאמנות.
ראשיתם של מוסדות התרבות בעיר, בתרומות של תעשיינים עשירים אשר תרמו במהלך המאה ה-19 כספים להקמת מוסדות, כגון קרנגי הול ומוזיאון המטרופוליטן לאמנות שהפכו למוסדות תרבות בין-לאומיים. המצאת החשמל הביאה להקמת תיאטראות רבים במפגש הרחובות ברודוויי ו-42, ואלה פיתחו את סגנון מחזות הזמר.
מרכז לינקולן הכולל את המטרופוליטן אופרה, האופרה של ניו יורק, הפילהרמונית של ניו יורק, הבלט של העיר ניו יורק, תיאטרון ויויאן בומונט, בית הספר ג'וליארד למוזיקה ואת אולם אליס טולי הוא מרכז אמנויות הבמה הגדול ביותר בארצות הברית.
מיזם בימת הקיץ בסנטרל פארק הפיק למעלה מ-750 מחזות ואופרות לתושבי העיר הנערכות בלא תשלום תחת כיפת השמיים בסנטרל פארק ובאתרים אחרים בעיר.
תעשיית הקולנוע בעיר ניו יורק מפותחת ביותר, והעיר מהווה מרכז הפקת הסרטים השני בגודלו בארצות הברית (אחרי הוליווד).
תיירות
שמאל|ממוזער|250px|ניו יורק – מראה מהמעבורת לסטטן איילנד
ענף התיירות מהווה ענף כלכלי מרכזי בעיר, ומבקרים בה למעלה מ-40 מיליון תיירים מדי שנה. מספר התיירים עלה בהדרגה מ-33 מיליון תיירים בשנת 1998 לכ-51 מיליון תיירים בשנת 2011. אתרי התיירות העיקריים בניו יורק כוללים את בניין האמפייר סטייט, פסל החירות, אליס איילנד, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, מוזיאון הילדים היהודי השוכן במרכז שכונת קראון הייטס, מרכז רוקפלר, כיכר טיימס, התיאטראות של ברודוויי ועוד. כ-25 מיליון תיירים מבקרים מדי שנה בסנטרל פארק. בנוסף, פסטיבל הסרטים טרייבקה הוא אחד מאירועי התרבות המתויירים ביותר בעיר.
תרבות המזון בעיר כוללת סוגי מזון שונים ומגוונים, וזאת בשל המהגרים הרבים שעברו דרך העיר ומתגוררים בה, וכן רמות מזון שונות – החל מכ-4,000 דוכני מזון הפועלים ברחבי העיר והמוכרים נקניקיות, פלאפל, תירס חם, וקבב, וכלה במסעדות היוקרה היקרות ביותר בארצות הברית. בעיר כ-113 קמ"ר של שטחי פארקים וכ-22 ק"מ של חופים ציבוריים.
מבטא
ממוזער|250px|קוראים עיתונים ברכבת התחתית.
לחלק מתושבי ניו יורק היה מבטא (דיאלקט) ייחודי הנקרא מבטא ניו יורקי או "מבטא ברוקלינאי". מבטא זה הוא אחד המבטאים המוכרים והמאוזכרים ביותר בתרבות (יחד עם "המבטא הדרומי").
מקורו של מבטא זה בשפתם של מהגרים יהודים שהיגרו לארצות הברית בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 והתיישבו בניו יורק. יהודים אלה, שהיו בני המעמד התחתון, שילבו בשפתם ביטויים ביידיש, והמבטא מושפע משפה זו.
אחד המאפיינים של מבטא זה הוא היעדר הצליל "ר", כך למשל שם העיר מבוטא "ניו יוק" (New Yawk), "כאן" (באנגלית: "here" – "היר") יהגה "היה" (hiə) והפארק המרכזי בעיר יכונה "סנטוול פאאק" (pɔːk).
מאפיין נוסף הוא הארכת תנועת החוֹלָם, כך המילה "לדבר" (באנגלית "talk" – טוק") תהגה "טווק" והמילה קפה (באנגלית "coffee" "קוֹפי") תהגה "קווֹפי".
שילוב שני מאפיינים אלה יביא להגיית המילה "גירל" (girl – נערה) בצורה "גוֹייל", ו"ניו ג'רזי" תיקרא "ניו ג'ויזי".
מבטא זה הונצח בסדרה "הכל נשאר במשפחה" בה דמותו של ארצ'י בנקר דיברה במבטא זה.
כיום השימוש במבטא זה הולך ופוחת.
תקשורת
ממוזער|250px|שמאל|במרכז רוקפלר פועלים אולפני NBC.
העיר ניו יורק נחשבת למרכז עולמי בתחום הטלוויזיה, הפרסום, המוזיקה והעיתונאות. העיר מהווה את צרכן ויצרן התקשורת הגדול ביותר בארצות הברית.
בעיר פועלים ענקי התקשורת טיים וורנר, הרסט וויאקום. כמו כן שמונה מעשר חברות הפרסום הגדולות בעולם ממוקמות בניו יורק.
שנים משלושת העיתונים העיקריים של ארצות הברית מודפסים בניו יורק: הוול סטריט ג'ורנל והניו יורק טיימס. עיתונים נוספים היוצאים לאור בעיר הם הדיילי ניוז, הניו יורק פוסט (שנוסד בשנת 1801 על ידי אלכסנדר המילטון), וכן 270 עיתונים נוספים בהם עיתונים אתניים רבים בשפות שונות.
"אל דיאריו לה פרנסה" הוא היומון הספרדי הגדול ביותר בניו יורק, והוותיק בארצות הברית. כמו כן יוצא לאור בהארלם ה"ניו יורק אמסטרדם ניוז" – עיתון אפריקאי אמריקאי, והוילג' ווייס שיוצא לאור בגריניץ' וילג' שנחשב לעיתון אלטרנטיבי.
תעשיית הטלוויזיה של ניו יורק היוותה גורם מרכזי בפיתוחה הכללי של העיר. בעיר פועלות ארבע רשתות אמריקאיות עיקריות: ABC, CBS, NBC ופוקס, וכן רשתות הכבלים HBO, MTV, שואוטיים וקומדי סנטרל. נכון לשנת 2005, פעלו בעיר למעלה מ-100 תחנות טלוויזיה בכבלים.
ספורט
ממוזער|250px|יאנקי סטדיום, שהיה ביתה של קבוצת הניו יורק יאנקיז עד 2008
ממוזער|250px|שמאל|תחרויות הטניס הפתוחות של ארצות הברית שנערכות ברובע קווינס.
בעיר ניו יורק פועלות קבוצות מכל הליגות המקצועניות הבכירות של ארצות הברית. בניגוד למרבית ערי ארצות הברית, דווקא בייסבול פופולרי יותר מהפוטבול.
העיר ניו יורק היא אחת מחמישה אזורים מטרופוליניים בהם פועלות שתי קבוצות בייסבול (האחרים הם שיקגו, וושינגטון-בולטימור, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו): הניו יורק יאנקיז והניו יורק מטס.
בעבר פעלה בעיר קבוצת הניו יורק ג'איינטס (כיום הסן פרנסיסקו ג'איינטס) והברוקלין דודג'רס (כיום הלוס אנג'לס דודג'רס) אשר עברו לקליפורניה בשנת 1958.
כמו כן פועלות בעיר קבוצות הבייסבול מהליגה הנמוכה: הסטטן איילנד ינקיז והברוקלין סייקלונז.
קבוצות הפוטבול מה-NFL בעלות זיקה לעיר הם הניו יורק ג'טס והניו יורק ג'איינטס (בפועל שתי הקבוצות מארחות את משחקי הבית שלהם באצטדיון מטלייף שבניו ג'רזי).
קבוצת ההוקי קרח הפועלת בניו יורק וחברה בליגת ה-NHL היא ניו יורק ריינג'רס. קבוצת NHL נוספת, ניו יורק איילנדרס הפועלת היום בחלק של לונג איילנד שלא שייך לעיר, תעבור גם היא לפעול בשטח המוניציפלי של העיר עם מעברה לברוקלין ב-2015.
קבוצות הכדורגל של העיר ניו יורק הן ניו יורק רד בולס ניו יורק סיטי המשתתפות בליגת הכדורגל הלאומית של ארצות הברית.
קבוצות הכדורסל ניו יורק ניקס וברוקלין נטס חברות בליגת ה-NBA. קבוצת הנשים ניו יורק ליברטי חברה בליגת ה-WNBA.
ברובע קווינס נערכות תחרויות הטניס הפתוחות של ארצות הברית – אחת מארבע תחרויות הגראנד סלאם.
מרתון ניו יורק נחשב לריצת המרתון הפופולרית ביותר בעולם – בשנת 2006 סיימו את ריצת המרתון 37,866 משתתפים.
כלכלה
ממוזער|250px|הבורסה של ניו יורק בוול סטריט – הבורסה המשפיעה ביותר בעולם.
העיר ניו יורק מהווה מרכז כלכלי בין-לאומי, והמהווה למעשה אחד משלושת המרכזים הכלליים הגדולים בעולם (יחד עם טוקיו ולונדון). העיר מהווה מרכז בתחומי הביטוח, התקשורות, הפיננסים והנדל"ן בארצות הברית. התוצר הגולמי של אזור העיר ניו יורק מוערך ב-952.6 מיליארד דולרים, בשנת 2005, והעיר ניו יורק מהווה על כן את המרכז הכלכלי הגדול ביותר בארצות הברית.
האזורים הכלכליים של העיר מתרכזים בדרום האי מנהטן (אזור וול סטריט) ואזור מידטאון מנהטן – ובאזורים אלה מצויים ריכוזי גורדי שחקים הגדולים בעולם.
השירותים הפיננסיים הפועלים בעיר מהווים 33% מהמעסיקים של העיר.
תעשיית הנדל"ן מהווה אף היא גורם בר השפעה בכלכלת העיר, ותעשיית הטלוויזיה והסרטים הפועלת בעיר היא השנייה בגודלה בארצות הברית.
תחום התעשייה היווה בעבר מרכיב תעסוקתי מרכזי, אולם החל משנות ה-80 יורד חלקו של מרכיב זה בכלכלה העירונית. תחומי התעשייה העיקריים של העיר הם תחומי הביגוד, הכימיקלים, תעשיית המתכת, הרהיטים והמזון המוכן. בתחום המזון מועסקים כ-19,000 עובדים, מהם רבים הם מהגרים שאינם דוברי אנגלית. המחזור של תחום המזון בניו יורק מגיע ל-5 מיליארד דולרים בשנה.
מוצר המזון הייחודי המוביל של העיר ניו יורק הוא השוקולד – העיר מייצאת שוקולד בשווי 234 מיליון דולרים מדי שנה.
מקורם של מי הברז בניו יורק הוא באגן ניקוז שנמצא בהרי הקטסקיל. 90% ממי הברז בניו יורק מגיעים ממקור זה והם נחשבים לאיכותיים וטעימים במיוחד.
נכון ל-2024, ניו יורק נמצאת במקום השביעי בדירוג הערים היקרות בעולם של חברת הייעוץ האמריקאית מרסר.
תיירות
ממוזער|250x250 פיקסלים|הלוגו הרשמי אשר עוצב בידי מילטון גלייזר לטובת קידום תיירות העיר
I Love New York (מעוצב כ-I ❤ NY) הוא סלוגן, לוגו ושיר שהם הבסיס לקמפיין פרסומי שפותח על ידי חברת השיווק וולס, ריץ', גרין בניהולה של מרי וולס לורנס, מאז שנת 1977, במטרה לקדם את התיירות במדינת ניו יורק"I Love New York Logo". New York State Library – New York State Education Department. בכלל ובעיר ניו יורק בפרט, אשר היו אז במשבר תיירותי. הלוגו מכניס למדינת ניו יורק 30 מיליון דולר בכל שנה. עם יציאתו החלו חנויות מזכרות בעיר למכור מגוון מוצרים מעוטרים בלוגו המפורסם, החל מכוסות קפה ועד חולצות וכובעים.Kidd, Chip (1 בספטמבר 2003). "An Interview with Milton Glaser". Believer Magazine.
ליגת ברודוויי דיווחה שהופעות ברחוב ברודוויי מכרו כרטיסים בשווי כולל של כ-1.27 מיליארד דולר בשנים 2013–2014, עלייה של 11.4% מ-1.139 מיליארד דולר בעונת 2012–2013. מספר התיירים בעיר בשנת 2021 עמד על כ-32.9 מיליון, כשמתוכם 30.2 מבקרים מקומיים (אמריקאים) וכ-2.7 מבקרים בין-לאומיים.
שנהסה"כ
מבקרים
(במיליונים)מבקרים מקומייםמבקרים בין-לאומייםסך הוצאות
מבקרים (במיליארדי דולרים)199129.123.65.510.1199528.523.15.411.7199833.127.16.014.7199936.429.86.615.6200036.229.46.817.0200135.229.55.715.1200235.330.25.114.1200337.833.04.818.5200439.933.86.221.3200542.635.86.824.3200643.836.57.326.2200746.037.18.830.0200847.137.69.532.0200945.837.08.828.2201048.839.19.731.5201150.940.310.334.5201251.540.910.636.920135341.711.338.8201454.442.511.941.2201555.943.212.742.3201660.547.812.743.0201762.849.713.144.2201865.251.613.544.0201966.653.113.547.4202022.319.92.412.8202132.930.22.7
תחבורה
ממוזער|250px|שמאל|שדה התעופה הבין-לאומי קנדי
ממוזער|250px|הרכבת התחתית של ניו יורק
ממוזער|250px|תחנת גרנד סנטרל
מרבית תושבי העיר ניו יורק משתמשים בתחבורה הציבורית – ולמעשה אחד מכל שלושה מהמשתמשים בתחבורה ציבורית בארצות הברית, מתגורר בעיר ניו יורק. 66% ממספר המשתמשים בקווי הרכבת ברחבי ארצות הברית – הם תושבי הפרוורים של ניו יורק המשתמשים בקווי הרכבת כדי להגיע לעבודתם (וממשיכים, לרוב, את דרכם למקום עבודתם תוך שימוש במערכת התחבורה הציבורית של העיר ניו יורק). בכך שונה העיר ניו יורק באופן משמעותי מייתר חלקי ארצות הברית, שבהם 90% מהעובדים מגיעים למקומות עבודתם במכונית פרטית. ניו יורק היא העיר היחידה מבין ערי ארצות הברית שבה מחצית משקי הבית אינם מחזיקים בבעלותם מכונית, וברובע מנהטן, ל-75% ממשקי הבית אין כלי רכב בבעלותם (הממוצע בארצות הברית הוא 8%).
מערכת הרכבת התחתית של ניו יורק היא הגדולה בעולם במספר תחנותיה (468 תחנות), והשלישית בגודלה בעולם במספר נוסעיה (למעלה ממיליארד נוסעים בכל שנה). מערכת זו ייחודית בכך שהיא פועלת 24 שעות ביממה (בחלק מהקווים), בניגוד לרכבות תחתיות אחרות בעולם הפועלות רק חלק משעות היום (כגון לונדון, פריז, וושינגטון וטוקיו).
ישנן כ-12,000 מוניות בניו יורק, הידועות בצבען הצהוב.
בעיר ניו יורק פועלת מערכת האוטובוסים ומערכת הרכבות הגדולה ביותר בצפון אמריקה. מערכת קווי הרכבות מקשרת את העיר לפרבריה
(בשלוש מדינות נפרדות: קונטיקט, ניו יורק וניו ג'רזי) ומשתרעת על פני 20 קווי רכבת נפרדים בהם כ-250 תחנות. קווי הרכבת יוצאים משתי התחנות הרכבת העמוסות ביותר בארצות הברית: גרנד סנטרל ותחנת פן. תחנה אחרת, שידועה דווקא בשל עיצובה הייחודי, היא תחנת מרכז הסחר העולמי במנהטן תחתית.
העיר ניו יורק מהווה את השער האווירי המרכזי של ארצות הברית, ופועלים בעיר שלושה שדות תעופה עיקריים: נמל התעופה הבין-לאומי קנדי, נמל התעופה הבין-לאומי ניוארק ליברטי ונמל התעופה לה גוארדיה. ישנן תוכניות להקמת נמל תעופה בין-לאומי נוסף: נמל התעופה הבין-לאומי סטיוארט. 100 מיליון נוסעים עוברים דרך שדות תעופה אלה מדי שנה. שדות התעופה מנוהלים על ידי רשות הנמלים של ניו יורק.
כרבע מהנוסעים היוצאים מארצות הברית עוברים דרך שדות התעופה קנדי וניוארק.
אחוז המשתמשים באופניים או הולכים ברגל מבין תושבי ניו יורק הוא הגבוה ביותר בארצות הברית. מדי יום נוסעים כ-120,000 נוסעים באופניהם, ו-21% מתושבי ניו יורק נוסעים באופניהם או הולכים ברגל לעבודתם (הממוצע הארצי בארצות הברית הוא 8%).
מערכת נרחבת של כבישים ומנהרות מקשרת את העיר לסביבתה, אולם עומסי התנועה רבים, ופקקי התנועה יכולים להימשך מספר שעות. גשר ג'ורג' וושינגטון נחשב לגשר העמוס בעולם במספר כלי הרכב העוברים בו.
אתרים בעיר ניו יורק
שמאל|ממוזער|250px|חזית מוזיאון המטרופוליטן לאמנות
שמאל|ממוזער|250px|חזית מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים
שמאל|ממוזער|250px|מגדל החירות
שמאל|ממוזער|250px|פסל החירות. אחד מסמליה של העיר ניו יורק
שמאל|ממוזער|250px|קתדרלת פטריק הקדוש הבנויה בסגנון התחייה הגותית
אתרי תיירות עיקריים
כיכר טיימס, פסל החירות, פסל וסל, מטה האומות המאוחדות, האנדרטה והמוזיאון לפיגועי 11 בספטמבר, הגראונד זירו והסנטרל פארק.
מוזיאונים
אי אליס, המוזיאון האמריקאי לאמנות עממית, המוזיאון האמריקאי לקולנוע, המוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע ופלנטריום היידן, המוזיאון היהודי של ניו יורק, מוזיאון אינטרפיד, מוזיאון ברוקלין, מוזיאון דל בריו, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, הקלויסטרס – מוזיאון לאמנות ימי הביניים, מוזיאון העיר ניו יורק, מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, מוזיאון ז'אק מרשיי לאמנות טיבטית, מוזיאון נגוצ'י, האנדרטה הלאומית והמוזיאון לפיגועי 11 בספטמבר, מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים, מוזיאון קווינס לאמנות, מוזיאון קופר יואיט לעיצוב, המוזיאון לאמנות מודרנית (מומה), מוזאון הילדים היהודי.
למוזיאונים נוספים ראו: מוזיאוני העיר ניו יורק.
פארקים וגנים בוטניים
הגנים הבוטניים של ברוקלין
הגנים הבוטניים של ניו יורק
סנטרל פארק – הפארק המרכזי
פארק פרוספקט
פארק ואן קורטלנד
מבנים בעלי חשיבות
מגדל החירות
בניין הבורסה (NYSE)
בניין אמפייר סטייט
בניין מט לייף
בניין קרייזלר
מגדל טרמפ
מרכז רוקפלר
פסל החירות
גראונד זירו – שרידי מגדלי התאומים שנהרסו בעקבות פיגועי 11 בספטמבר
מטה האומות המאוחדות
בתי כנסת
מרכז חב"ד העולמי – 770 (770 Eastern Parkway)
בית המדרש הגדול
בית כנסת בית ישראל-אנשי אמת (ברוקלין)
בית כנסת עזרת ישראל (The Actors Temple)
אתרים יהודיים
אוהל קברו של הרבי מליובאוויטש
מרכז חב"ד העולמי 770
פארק הזיכרון לשואה
כנסיות
קתדרלת פטריק הקדוש (קתדרלה נאו-גותית)
קתדרלת סנט ג'ון דה דיוויין
כנסיית השילוש הקדוש
קתדרלת פטריק הקדוש הישנה
גשרים
גשר ברונקס וייטסטון
גשר ברוקלין
גשר ג'ורג' וושינגטון
גשר הל גייט
גשר ויליאמסבורג
גשר רוברט פ. קנדי
גשר מנהטן
גשר קווינסבורו
גשר ת'רוגס נק
מנהרות
מנהרת ברוקלין בטרי
מנהרת הולנד
מנהרת לינקולן
מנהרת קווינס מידטאון
שדות תעופה
נמל התעופה ג'ון פ. קנדי
נמל התעופה לה גוארדיה
נמל התעופה ניוארק
אולמות מופעים
אולם קרנגי
אולם המוזיקה רדיו סיטי
מרכז לינקולן
מדיסון סקוואר גארדן
מוסדות השכלה
האקדמיה למוזיקה של ברוקלין
ספריית העיר ניו יורק
בית הספר ג'וליארד
בית הספר מנהטן למוזיקה
360° פנורמה של ניו יורק
<center>
2500px|פנורמה של ניו יורק.
ערים תאומות
לעיר ניו יורק יש 11 ערים תאומות:
ראו גם
ראש עיריית ניו יורק
פיגועי 11 בספטמבר
מגדלי התאומים
הפילהרמונית של ניו יורק
מטרופוליטן אופרה
התזמורת הסימפונית של ניו יורק
דגל העיר ניו יורק
בניין העירייה של ניו יורק
גורדי שחקים מוקדמים
קישורים חיצוניים
העיר ניו יורק – נתונים
ראש עיריית ניו יורק וינסנט אימפליטרי מבקר בישראל. יומני כרמל ספטמבר 1951
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינת ניו יורק: ערים
קטגוריה:ארצות הברית: ערי חוף
קטגוריה:ארצות הברית: ערי נמל בחוף המזרחי
קטגוריה:הערים המאוכלסות ביותר במדינתן
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1624
קטגוריה:ארצות הברית: ערי בירה לשעבר
| 2024-10-05T14:33:59
|
אדוארד טלר
|
אדוארד טלר (בהונגרית: Teller Ede; באנגלית: Edward Teller; 15 בינואר 1908, בודפשט – 9 בספטמבר 2003, סטנפורד) היה פיזיקאי יהודי אמריקאי ממוצא הונגרי, שעסק בעיקר בפיזיקה גרעינית, אך היו לו תרומות חשובות גם בפיזיקה של מצב מוצק, פיזיקה סטטיסטית ופיזיקה חישובית. הוא מילא תפקיד מרכזי בקביעת מדיניות ההגנה והאנרגיה של ארצות הברית במשך למעלה מחצי מאה. היה מחלוצי פיתוח פצצת האטום ופצצת המימן, ונודע כ"אבי פצצת המימן". היה תומך נלהב בשימוש באנרגיה גרעינית לייצור חשמל וביוזמת ההגנה האסטרטגית מפני טילים, המכונה "מלחמת הכוכבים".
קורות חיים
תחילת חייו ודרכו המקצועית
טלר נולד בבודפשט, הונגריה, ב־15 בינואר 1908, בן למשפחה יהודית אמידה ומשכילה. כאחת הערים הגדולות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בודפשט היושבת בלב מרכז אירופה, הייתה שטופה תרבויות שונות, והשפה הגרמנית הייתה מוכרת בעיר כמעט כמו הונגרית. אדוארד היה רק בן עשר כאשר מלחמת העולם הראשונה הביאה לסיומה של האימפריה והונגריה הפכה לעצמאית לראשונה מזה מאות שנים.
ימין|ממוזער|193x193 פיקסלים|אדוארד טלר בילדותו.
אדוארד הצעיר היה ילד פלא שהצטיין במתמטיקה. בשנים 1917–1925 הוא למד בבית ספר "תיכון לדוגמה" (Minta Gymnasium) בבודפשט, אך חינוכו הופרע לעיתים קרובות על ידי המהמורות הפוליטיות שפקדו את המדינה ההונגרית החדשה. הוא עזב את הונגריה בשנת 1926, בין השאר עקב מגבלת הנומרוס קלאוזוס במשטרו האנטישמי של העוצר מיקלוש הורטי. תחילה עבר ללמוד הנדסה כימית בקרלסרוהה, רפובליקת ויימאר. בקרלסרוהה, טלר הסתקרן מפיזיקה, במיוחד מהתיאוריה החדשה של מכניקת הקוונטים. המהנדס הכימי הצעיר עבר לאוניברסיטת מינכן ב-1928 כדי לעסוק במכניקת הקוונטים. במינכן אירע אסון: הוא נסע בחשמלית כדי לתפוס רכבת לטיול בהרי האלפים הסמוכים והחליט לקפוץ ממנה בזמן שהיא עדיין הייתה בתנועה. הוא נפל, והגלגל קטע את רוב רגלו הימנית. במשך כל חייו הוא הלך בצליעה קבועה, ולעיתים חבש כף רגל תותבת.
לאחר שטלר החלים מפציעתו ולמד ללכת עם תותב, הוא עבר לאוניברסיטת לייפציג כדי ללמוד פיזיקה אצל ורנר הייזנברג, מגדולי המפתחים של המכניקה הקוונטית באותה העת. טלר קיבל את הדוקטורט שלו בפיזיקה ב-1930 וקיבל עבודה כיועץ מחקר באוניברסיטת גטינגן. לאחר ששהה שנתיים בגטינגן, בשנת 1934, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נמלט לדנמרק. שם הצטרף למכון לפיזיקה תאורטית בראשות נילס בוהר לפיתוח תורת הרכב האטום. בשנה זו התחתן טלר עם אוגוסטה הרקני, והשניים היו נשואים למעלה מיובל שנים. בשנת 1935 היגר לארצות הברית, ועד 1941 לימד באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. באותה השנה ביצע התאזרחות בארצות הברית.
פיתוח גרעיני
פרויקט מנהטן
התפתחות הפיזיקה הגרעינית נמשכה בקצב איטי יותר בגרמניה הנאצית, אבל עד 1939, מדענים גרמנים גילו את הביקוע הגרעיני בבחינה תאורטית במסגרת פרויקט הגרעין הגרמני. תאורטית ניתן היה לפצל את האטום ולשחרר אנרגיה בדמות חום בעקבות הפיצול. לטלר ושאר הפיזיקאים הפליטים נדמה היה שהכוח ההרסני ביותר שידע האדם עלול ליפול לידיו של אדולף היטלר. החשש שלהם התגבר על ידי הידיעה שאת תוכנית הגרעין הגרמנית הוביל הייזנברג עצמו, אותו העריכו על סגולותיו המדעיות.
בשנת 1939 היה אחד משלושת המדענים היהודים-הונגרים (טלר, ויגנר וסילארד) שכתבו את מכתב איינשטיין-סילארד, שנשלח לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, כדי ליידע אותו שביקוע גרעיני ניתן לניצול ליצירת נשק חדש ורב-עוצמה, ולעודד אותו לפתוח במחקר לפיתוח נשק כזה, מכתב שתרם לפתיחת פרויקט מנהטן. לאחר עבודה מקדימה בשיקגו עם אנריקו פרמי, ובברקלי עם רוברט אופנהיימר, ב-1942 הצטרף טלר לפרויקט, ועבד כפיזיקאי תאורטי במעבדות לוס אלמוס בצוות שפיתח את פצצת הביקוע.
כבר ב-1940 שקל טלר את האפשרות להשתמש בחום העז שנוצר מביקוע גרעיני כדי להפעיל את התהליך שנקרא היתוך גרעיני, תופעה נפיצה עוד יותר מביקוע גרעיני. טלר קיווה שאפשרויות הביקוע וההיתוך יפותחו בלוס אלמוס, אבל בניית מכשיר הביקוע הפשוט יותר לבדו התבררה ככה מסובכת עד שמחקר ההיתוך נזנח. טלר היה מאוכזב עמוקות מהזנחתו. טלר תרם תרומה גדולה לפיתוח פצצת האטום. מן ההתחלה, כמה מדענים חששו שתגובה גרעינית בלתי מבוקרת, כמו זו של הפצצה המוצעת, עלולה להימשך ללא הגבלת זמן ולכלות את כדור הארץ. החישובים של טלר הרגיעו את הצוות שהפיצוץ הגרעיני, אף על פי שהוא חזק מאוד, יהרוס רק אזור מוגבל.
בשנת 1945 נוסתה פצצת האטום הראשונה בניסוי מוצלח באלמוגורדו, ניו מקסיקו (ניסוי טריניטי). הפרויקט הגרמני לא היה קרוב לסיומו כאשר גרמניה נכנעה. בתוך שבועות ספורים מהניסוי הראשון, הוטלו פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי במטרה להביא לכניעה מהירה של יפן ללא הצורך בכיבוש יבשתי שלה שיעלה במחיר דמים רב בהרבה (מבצע נפילה). כניעת האימפריה היפנית לאחר הטלת הפצצות הובילה לסיומה של מלחמת העולם השנייה. לאחר שהמלחמה הסתיימה, טלר ניסה שוב, ללא הצלחה, לשכנע את הממונים עליו בלוס אלמוס לקדם את מחקר ההיתוך וליצור נשק תרמו-גרעיני חזק בהרבה מהפצצות שהוטלו על יפן.
פצצת המימן
ממוזער|ניסוי קיסוס מייק, הניסוי הראשון בפצצת מימן על בסיס המודל המשותף של טלר ואולם, 1952.
בשנת 1946 טלר סירב להצעה למינוי כראש החטיבה העיונית, עזב את מעבדות לוס אלמוס, והצטרף לאנריקו פרמי כפרופסור באוניברסיטת שיקגו. בעקבות הניסוי הגרעיני הסובייטי ב־1949 חזר טלר ללוס אלמוס, כדי להשתתף בפיתוח פצצת המימן, פרויקט שעליו הכריז הנשיא הארי טרומן על-פי יוזמתו של טלר, שבאה בעקבות רעיון של עמיתו של טלר, אנריקו פרמי. במהלך פיתוח פצצת המימן, כמו גם במהלך פיתוח פצצת האטום, הסתכסך טלר עם עמיתיו, משום שלא היה מרוצה מקצב ההתקדמות של הפרויקט. בין היתר, נוצרה יריבות בינו לבין רוברט אופנהיימר, שהתנגד לפיתוחו של נשק הרסני עוד יותר מפצצת האטום.
טלר ועמיתיו בלוס אלמוס עשו התקדמות מועטה בתכנון מכשיר תרמו-גרעיני בר ביצוע עד בתחילת 1951, כאשר הפיזיקאי סטניסלב אולם הציע להשתמש בהלם המכני של פצצת אטום כדי לדחוס ליבה בקיעה שנייה ולגרום לה להתפוצץ; הצפיפות הגבוהה שתתקבל תהפוך את שריפת הדלק התרמו-גרעיני של הליבה השנייה ליעילה הרבה יותר. טלר התנגד בתחילה להצעתו של אולם, אך אחר כך הבין את יתרונותיה והציע להשתמש ב"מצת" פלוטוניום, שימוקם במרכז דלק ההיתוך, כדי להתחיל את התגובה הגרעינית ולהגביר אותה. טלר גם שינה את הרעיון של אולם לדחוס את דלק ההיתוך, בכך שהבין שהקרינה מפצצת הביקוע תדחס את הדלק בצורה יעילה בהרבה מן הכוח המכני של הפיצוץ. מבנה הפצצה הזה, של קריסה (פיצוץ כלפי פנים) מבוססת קרינה ומדורגת, הפך מאז למבנה הסטנדרטי של פצצות מימן. אף שסבורים שגם הפיזיקאי הסובייטי אנדריי סחרוב הגה את המבנה הזה באופן עצמאי, הוא זכה לשם "פצצה מסוג טלר-אולם". אולם וטלר הגישו ביחד בקשה לרישום פטנט על סוג זה של פצצה. יחד הרעיונות החדשים הללו סיפקו בסיס איתן לנשק היתוך, אשר יוצת בידי פצצת אטום קטנה.
ב־1 בנובמבר 1952 ערכה ארצות הברית פיצוץ של התקן "טלר-אולם" בשם קיסוס מייק באטול אנווטאק שבאיי מרשל באוקיינוס השקט. במהלך הפיצוץ הוטס מטוס B-17 ללא טייס דרך הפטרייה האטומית על מנת לבדוק את השפעת ההתפוצצות על הנמצא במטוס. טלר האמין שהמדענים בלוס אלמוס היו אמביוולנטיים מדי לגבי פיתוח הדור הבא של נשק גרעיני, וכי יש צורך במתקן עצמאי. על כן פרש ממעבדת לוס אלמוס ב-1952 ועבר ללמד פיזיקה באוניברסיטת קליפורניה. במקביל הוא לחץ על הקונגרס והכוחות המזוינים במרץ להקמת מעבדה שנייה למחקר תרמו-גרעיני. הוועדה לאנרגיה אטומית הגיבה בהקמת מעבדת לורנס ליברמור בצפון קליפורניה. טלר שימש במקביל כיועץ פיתוח, מנהל שותף ולבסוף מנהל מעבדת ליברמור. בשנים 1958–1960 ניהל טלר את מעבדות לורנס ליברמור. בסופו של דבר הגיע טלר, יחד עם עמיתו סטניסלב אולם, לעיצוב פתרון לבעיות ייצור פצצת המימן, וזו נוסתה לראשונה בשנת 1952. הישג זה זיכה אותו בכינוי "אבי פצצת המימן", כינוי שהוא לא אהב.
פעילות לאחר תוכנית הגרעין האמריקאית
עדות נגד אופנהיימר
ממוזער|223x223 פיקסלים|טלר בהיותו דירקטור מעבדות לורנס ליברמור, 1958.
בשנת 1952 עזב טלר את מעבדות לוס אלמוס, ועבר ללמד פיזיקה באוניברסיטת קליפורניה, שם השתתף בייסוד מעבדות לורנס ליברמור. האנטגוניזם המעמיק בין טלר לרבים מעמיתיו לשעבר הגיע לשיאו כאשר רוברט אופנהיימר הואשם בחוסר נאמנות ונחשד בשיתוף פעולה עם גופים קומוניסטים המערערים את יציבותה ואת ביטחונה של ארצות הברית. טלר העיד במשפטו של אופנהיימר, הוא אמנם לא תקף אותו אישית והאשים אותו בשותפות עם גופים חתרניים, אבל כאשר הסיווג הביטחוני של אופנהיימר בוטל, רבים מחבריו האשימו את טלר.
בשימועים שערך הממשל הפדרלי ב-1954 כדי לקבוע אם אופנהיימר מהווה סיכון ביטחוני, עדותו של טלר הייתה בהחלט לא סימפתית עבור מנהלו לשעבר אופנהיימר. "אני ארגיש בטוח יותר באופן אישי", אמר לוועדת החקירה, "אם ענייני הציבור היו מונחים בידיים אחרות". לאחר סיום הדיונים, הסיווג הביטחוני של אופנהיימר כאמור בוטל, והקריירה שלו כמנהל מחקר מדעי הסתיימה. עדות טלר לא הייתה מכריעה, אך בקרב רבים בקהילה המדעית הוא תויג כבוגד שהפקיר את חברו ורבים ניתקו עמו את הקשר. במקביל לפעילותו במעבדת ליברמור טלר היה פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, מ-1953 עד 1960 והיה פרופסור כללי שם עד 1970.
טלר, אנטי-קומוניסט מובהק, הקדיש זמן רב בשנות ה-60 למאבק לשימור עוצמתה ועליונותה של ארצות הברית לפני ברית המועצות בתחום ארסנל הנשק הגרעיני. הוא התנגד להסכם האיסור על ניסויים גרעיניים משנת 1963, שאסר על ניסויים בנשק גרעיני באטמוספירה, והוא היה תומך נלהב של פרויקט פלאושהר (Plowshare), תוכנית ממשלתית פדרלית לא מוצלחת למציאת שימושים שאינם צבאיים לחומרי נפץ אטומיים. בשנות ה-70 נותר טלר יועץ ממשלתי בולט בנושאי מדיניות הנשק הגרעיני, ובשנים 1982–1983 הוא היה בעל השפעה רבה על הנשיא רונלד רייגן.
שינוי אקלים
טלר היה דובר פומבי מוקדם יחסית שהתריע מפני ההשפעות של שינוי אקלים והתחממות עולמית, זמן רב לפני שעמדתו הפכה למקובלת בקרב הקונצנזוס המדעי. בין היתר, הוא טען שההערכות הקיימות בדבר ההשפעות של שינוי האקלים מפחיתות מהערך האמיתי של השינויים שיתקיימו בפועל. בנובמבר 1959 הוא התקבל בתור אורח כבוד בעיר ניו יורק, בחגיגת יום השנה ה-100 לתעשיית הנפט האמריקאית בהנחיית מוסד הפטרוליום האמריקאי, איגוד סחר רב השפעה התומך בכמעט 8% מסך הכלכלה האמריקאית.
באותו המפגש לכבוד מאה שנה לתעשיית הנפט האמריקאית, טלר נאם והעביר מסר לא צפוי ובמסגרתו הזהיר מפני שינוי אקלים:
שאלת הגרעין הישראלית
למטרת פיתוח תוכנית הגרעין של ישראל, נעשה ניסיון לגייס למענה מדעני גרעין אמריקאים, ביניהם אופנהיימר וטלר. בין היתר נפגשו עמו שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, וראובן שילוח, ראש שירותי הביטחון. במשך כעשרים שנה ייעץ טלר לישראל בענייני גרעין. ב-1952 קיימו טלר ואופנהיימר פגישה ארוכה עם דוד בן-גוריון בתל אביב, ואמרו לו שהדרך הטובה ביותר לצבור פלוטוניום היא המרת אורניום טבעי (238) בכור גרעיני. החל מ-1964 נוצר קשר בין טלר לישראל דרך הפיזיקאי יובל נאמן, בעל עמדות פוליטיות דומות לשל טלר. בין השנים 1964–1967 ביקר טלר בישראל שש פעמים, הרצה באוניברסיטת תל אביב וייעץ לראשי החוג המדעי-ביטחוני בישראל וכן לראשי ממשלה וחברי קבינט.
ב-1967, הודיע טלר לנאמן שהוא עומד לספר ל-CIA שישראל מפתחת נשק גרעיני, ולהסביר שהפיתוח מוצדק על רקע מלחמת ששת הימים. לאחר שנאמן הודיע על כך לראש הממשלה לוי אשכול, תדרך טלר את ראש משרד המדע והטכנולוגיה של ה-CIA ולבסוף הגיע הנושא לידיעתו של הנשיא לינדון ג'ונסון. טלר גם פעל לשכנע את הממשל להפסיק את ניסיונותיו לבדוק את הפיתוחים בקריה למחקר גרעיני – נגב. בשנות ה-80, ביקר טלר שוב בישראל כדי לייעץ לממשלת ישראל בבניית כור גרעיני. שלושה עשורים לאחר מכן, אישר טלר כי בביקוריו הגיע למסקנה שישראל מחזיקה בנשק גרעיני. בין היתר הוא טען כי לישראל ישנן גם פצצות מימן.
יוזמת ההגנה האסטרטגית
ממוזער|הנשיא רונלד רייגן לוחץ ידיים עם טלר בחדר הסגלגל, הבית הלבן, 1989.
ממוזער|182x182 פיקסלים|טלר בשנותיו האחרונות.
טלר אמר כי צר לו על החלטת טרומן להטיל את פצצת האטום על הערים הירושימה ונגסאקי ביפן. לדבריו, היה צריך לעשות ניסוי ראווה בפצצה, בתקווה שההנהגה היפנית תתרשם דיה כדי להכריז על קץ המלחמה. עם זאת, היה טלר תומך נלהב בחיזוק עוצמתה הצבאית של ארצות הברית. בשנות השמונים עמד תחת ביקורת נוקבת כאשר תמך בהתלהבות בתוכניתו של הנשיא רונלד רייגן לפיתוח מטריית הגנה בחלל, יוזמת ההגנה האסטרטגית - שנודעה בכינוי "מלחמת הכוכבים". "בלי טלר, העולם היה מקום הרבה יותר טוב", טען פעם איזידור רבי, חתן פרס נובל ועמיתו של טלר לפרויקט מנהטן.
התעניינותו של רייגן בטכנולוגיית טילים ליירוט טילים בליסטיים החלה בשנת 1967 כאשר, כמושל קליפורניה, הוא ביקר אצל טלר במעבדה הלאומית לורנס ליברמור. על פי הדיווחים, רייגן התלהב מאוד מהתדריך של טלר על נשק מכוון באנרגיה (DEW), כמו לייזרים וקרינה מייננת. טלר טען כי מטוסי DEW יכולים להתגונן בפני מתקפה גרעינית, ואפיין אותם כ"דור שלישי של נשק גרעיני" לאחר ביקוע גרעיני והיתוך גרעיני. לדברי ג'ורג' שולץ, מזכיר המדינה בתקופת נשיאותו של רייגן, הפגישה עם טלר הייתה "ההברקה הראשונה בעיניו של רונלד רייגן של מה שהפך מאוחר יותר ליוזמת ההגנה האסטרטגית." הדיווח הזה אושר גם על ידי טלר, שכתב, "חמש עשרה שנים מאוחר יותר, גיליתי ש[רייגן] התעניין מאוד ברעיונות האלה." אף כי הושפעה ממדענים כמו טלר, יוזמת ההגנה האסטרטגית הייתה בסופו של דבר החזון האישי של רייגן מכיוון שהיא התבססה על טכנולוגיה שטרם הומצאה. מומחים מדעיים לא גילו שום תגליות פורצות דרך בשנים שקדמו להכרזה על היוזמה, והם היו רחוקים מלהיות בטוחים אם מערכת כזו בכלל אפשרית. ההתפתחות המדעית לא השפיעה על המדיניות במקרה זה; זו הייתה מדיניות שנועדה להשפיע על המדע. רייגן אישר עובדה זו במכתב מ-1984: "למען האמת, אין לי מושג מה יכול להיות טבעה של יוזמת הגנה כזו. פשוט ביקשתי מהמדענים שלנו לבדוק את האפשרות לפתח הגנה כזו."
גם העיצוב בפועל של היוזמה לא היה ברור; מדענים ומומחים שקלו מספר עצום של אפשרויות. האפשרויות כללו גם לייזרים שימוקמו בחלל וגם לייזרים מבוססים על הקרקע, כמו גם מגוון רחב של טילים ומערכות מעקב. טלר מצידו היה חסיד מוקדם של ירי קרינת רנטגן מלוויינים, אם כי בסופו של דבר היוזמה לא יצאה לפועל.
אחרית חייו
טלר קיבל פרסים רבים במהלך הקריירה שלו, לרבות פרס אלברט איינשטיין, פרס אנריקו פרמי והמדליה הלאומית למדעים. חודשיים לפני מותו, העניק לו הנשיא ג'ורג' ווקר בוש את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה ביותר לאזרחים בארצות הברית. האסטרואיד 5006 Teller שהתגלה באפריל 1989 על ידי אלינור הלין, נקרא על שמו. השם הוענק ביום הולדתו ה-84 של טלר, בזמן שנכח בסדנא של נאס"א על הגנה מפני אסטרואידים.
אדוארד טלר נפטר ב־9 בספטמבר 2003 בסטנפורד, קליפורניה, ליד מכון הובר, שבו פעל כעמית מחקר בכיר.
אחדים מספריו
The Legacy of Hiroshima (1975)
Better a Shield Than a Sword (1987)
Energy from Heaven and Earth (1979)
Pursuit of Simplicity (1980)
Conversations on the Dark Secrets of Physics (1991)
Memoirs: A Twentieth-Century Journey in Science and Politics (2002)
לקריאה נוספת
אמיל פוירשטיין, יהודים מפורסמים במדע, 1956. עמ' 117–136.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים זוכי המדליה הלאומית למדעים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת שיקגו
קטגוריה:פיזיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:יהודים עובדי פרויקט מנהטן
קטגוריה:זוכי פרס הארווי
קטגוריה:יהודים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:זוכי פרס איג נובל
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:סגל אוניברסיטת גטינגן
קטגוריה:מדענים שהיגרו לארצות הברית
קטגוריה:פיזיקאים יהודים הונגרים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא יהודי-הונגרי
קטגוריה:מהגרים מהונגריה לארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס אנריקו פרמי
קטגוריה:נכים אמריקאים
קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:בודפשט: אישים
קטגוריה:יהדות בודפשט
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:בוגרי מכון קרלסרוהה לטכנולוגיה
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לייפציג
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1908
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2003
| 2024-07-19T08:11:22
|
פצצת מימן
|
שמאל|250px|ממוזער|העקרונות של טלר-אולם לפצצת מימן: פצצת ביקוע עושה שימוש בקרינה על מנת לכווץ ולחמם אזור נפרד של דלק היתוך
פצצת מימן או פצצה תרמו-גרעינית היא פצצה גרעינית שבתוכה גרעיני המימן עוברים היתוך גרעיני (מיזוג) לגרעינים כבדים יותר, תוך שחרור אנרגיה בכמות עצומה (באופן טבעי מתרחש תהליך זה בכוכבים ובהם השמש). פצצת המימן היא הנשק החזק והקטלני ביותר שקיים בעולם ועוצמתה גדולה פי אלף לערך משל פצצת האטום, שבה מתבצע תהליך ביקוע גרעיני, ונמדדת ביחידות של מיליוני טונות TNT, מגהטון.
כדי שתהליך ההיתוך יתרחש יש צורך בלחץ עצום היוצר טמפרטורה גבוהה מאוד, תנאים שנוצרים בכוכבים בזכות המסה הגדולה שלהם. בפצצת מימן מושגים תנאים אלה באמצעות פיצוץ פצצת ביקוע כ לפיצוץ פצצת המימן.
פצצה מסוג זה נבנתה ונוסתה מספר פעמים בהיסטוריה על ידי המעצמות, אולם מעולם לא הופעלה במהלך מלחמה כלשהי.
עקרון פעולה, הנדסה ומאפיינים
עוצמת הפיצוץ של פצצת מימן גדולה בסדרי גודל מזו של פצצת אטום רגילה. בעוד שעוצמת פצצת אטום רגילה היא עשרות או מאות קילוטון TNT, עוצמתה של פצצת מימן היא בסדר גודל של עשרות מגהטון TNT (מגהטון = 1,000 קילוטון).
עקרון פעולה
מבין כל הכוחות הידועים בטבע, הכוח הגרעיני החזק, המדביק את חלקיקי גרעין האטום יחדיו, הוא החזק ביותר. אך כוח זה פועל רק במרחקים קצרים מאוד. גודלו של אטום הוא מרחק גדול מדי עבור כוח זה. רק במרחקים קטנים פי עשרת-אלפים, מסדר הגודל של גרעין האטום, עוצמתו הגדולה מופעלת.
מכך נובע שאם שני פרוטונים יתנגשו, הם יידבקו זה לזה בעוצמה רבה. בהתנגשות ישתחרר כוח ההצמדה של הכוח הגרעיני החזק, שיהיה משמעותי, ולמעשה האנרגיה שתשתחרר תהיה בסדר גודל של כאחוז מכלל מסת הפרוטונים. אבל מאחר שכוח ההדבקה פועל רק מטווחים קצרים מאוד, כוח הדחייה האלקטרוסטטי, הנובע מכך שלשני הפרוטונים מטען חיובי, ישנה את מסלולם וימנע את ההיצמדות, אלא אם הפרוטונים ינועו במהירות גבוהה מאוד, שתתגבר על הדחייה האלקטרוסטטית.
ניתן לחשב את המהירות הזו, וניתן גם, מאחר שחום אינו אלא ביטוי של האנרגיה הקינטית של חלקיקים, לחשב באיזה חום ההתנגשות יכולה להתקיים. מדובר (עבור פרוטונים) בטמפרטורה של כעשרה מיליון מעלות צלזיוס. אפשר לקבל תוצאה דומה, אך פחות אנרגטית, אם משתמשים בגרעיני מימן כבד (דיטריום וטריטיום) בטמפרטורה נמוכה יותר – אך עדיין גבוהה מכל מה שניתן להשיג בשימוש בחומר נפץ.
בפצצת מימן משיגים את הטמפרטורה הזו על ידי שימוש בפצצת ביקוע גרעיני (פצצת אטום) הפועלת על עיקרון הביקוע הגרעיני של ביקוע פלוטוניום על מנת ליצור את החום הדרוש לתהליך ההיתוך הגרעיני (שהוסבר קודם), הפיצוץ יוצר קרינה רבה אשר מוחזרת על ידי "מקרה הקרינה" בגוף הפצצה אשר מנתב את הקרינה אשר מחממת קצף פוליסטרן שגורם להיתוך ראשוני בקפסולת ההיתוך (בשילוב עם החום שנפלט מפצצת הביקוע בנוסף לקרינה) אשר גורם לחלק מאבקת הליתיום הידריד להפוך לדאוטריום וטריטיום (איזוטופים של מימן) ולבצע היתוך גרעיני קטן היקף יחסית אשר משחרר נייטרונים שגורמים לביקוע בצינור הביקוע העשוי פלוטניום שנמצא בתוך קפסולת ההיתוך, הביקוע של צינור הביקוע גורם לשחרור חום נוסף והיתוך כל הדאוטריום והטריטיום בקפסולת ההיתוך אשר גורמים (בנוסף לשחרור האנרגיה העצום בתהליך הביקוע שלהם) למעטפת הקפסולה העשויה אורניום 238 להתבקע (למרות שבדרך כלל האיזוטופ 238 אינו מתבקע אלא עם כן ישנו שטף נייטרונים מהיר שקורה רק במקרי היתוך גרעיני שכאלה) מה שגורם לשחרור אנרגיה נוספת בצורה של ביקוע (בפצצות גדולות תהליך ביקוע זה יכול להוות כ-50% מאנרגיית הפצצה).
היסטוריה
ההחלטה על פיתוח הפצצה
עוד בשנת 1941, לפני שהוחל בפיתוח פצצת האטום הראשונה, הציע הפיזיקאי האיטלקי אנריקו פרמי, כי ההיתוך הגרעיני (fusion) – ולא הביקוע (fission) – יכול לשחרר יותר אנרגיה ולכן להיות הרסני יותר.
בעקבות הניסוי הגרעיני הסובייטי ב־1949 הכריז נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, על פרויקט לפיתוח פצצת מימן. היוזמה לפרויקט זה הייתה של המדען אדוארד טלר, וזאת בעקבות הרעיון של פרמי. טלר טען כי באמצעות היתוך גרעיני ניתן להשיג פצצה שעוצמתה תהיה פי אלף מאשר הפצצה האטומית שהוטלה על הירושימה, פצצה שתוכל למחוק אי כדוגמת מנהטן (כולל בניינים) מעל פני האדמה.
מתנגדים
אחד מראשי המתנגדים לפיתוח פצצת המימן היה רוברט אופנהיימר – אבי פצצת האטום וחבר בוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית, שהתנגד לפיתוח של פצצת מימן, הן משיקולים פרקטיים – הוא פקפק באפשרות לבנות מתקן כזה – והן משיקולים עקרוניים-הומניטריים, בהיותו מזועזע מהתוצאות ההרסניות של הפיצוצים הגרעיניים בהירושימה ובנגסאקי. טלר ותומכיו לעומת זאת חשדו במניעיו, אם בשל היותו בעל רקע קומוניסטי, שפועל להשהיה של יצירת נשק הרתעתי למול ברית המועצות, ואם בשל רצונו האישי שמדען אחר לא יאפיל על ההישג האישי שלו.
פיתוח הפצצה
שמאל|ממוזער|250px|ניסוי בפצצת מימן בעוצמה של 15 מגהטון על ידי ארצות הברית בשנת 1955. צולם ממרחק 125 ק"מ מהפיצוץ.
במהלך פיתוח פצצת המימן הסתכסך טלר עם עמיתיו, משום שלא היה מרוצה מקצב ההתקדמות של הפרויקט. בסופו של דבר הגיע טלר, יחד עם עמיתו סטניסלב אוּלַם, לעיצוב פתרון לבעיות ייצור הפצצה. הישג זה זיכה את טלר בכינוי "אבי פצצת המימן", כינוי שהוא לא אהב.
אוּלַם, ביחד עם שותפיו, הראה כי המודל המוקדם של טלר לפצצת מימן איננו מספק, ובמקומו הציע מודל טוב יותר. הוא היה הראשון שהבין כי ניתן לארוז את כל רכיבי פצצת המימן באריזה אחת, למקם פצצת אטום (פצצת ביקוע גרעיני להבדיל מהיתוך גרעיני) בקצה אחד ואת הדלק התרמו-גרעיני בקצה השני, ואז להשתמש בכוח המכני של פצצת הביקוע כדי לדחוס ולפוצץ את הדלק התרמו-גרעיני (ובכך לגרום להיתוך). רעיון זה היה ככל הנראה תולדה של רעיונותיו הראשוניים של אוּלַם לבנות פצצה גרעינית רגילה מדורגת, שבה זרם הנייטרונים מפצצת ביקוע אחת ידחס את הדלק שבפצצת הביקוע השנייה, ובכך יגדיל את יעילותה.
טלר התנגד בתחילה להצעתו של אוּלַם, אך אחר כך הבין את יתרונותיה והציע להשתמש ב"מצת" פלוטוניום, שימוקם במרכז דלק ההיתוך, כדי להתחיל את התגובה הגרעינית ולהגביר אותה. טלר גם שינה את הרעיון של אוּלַם לדחוס את דלק ההיתוך, בכך שהבין שהקרינה מפצצת הביקוע תדחס את הדלק בצורה יעילה בהרבה מן הכוח המכני של הפיצוץ. מבנה הפצצה הזה, של קריסה (פיצוץ כלפי פנים) מבוססת קרינה ומדורגת, הפך מאז למבנה הסטנדרטי של פצצות מימן. אף שסבורים שגם הפיזיקאי הסובייטי אנדריי סחרוב הגה את המבנה הזה באופן עצמאי, הוא זכה לשם "פצצה מסוג טלר-אולם". אוּלַם וטלר הגישו ביחד בקשה לרישום פטנט על סוג זה של פצצה.
הניסויים הראשונים
ב־1 בנובמבר 1952 ערכה ארצות הברית פיצוץ של התקן "טלר-אולם" בשם קיסוס מייק באטול אנווטאק שבאיי מרשל באוקיינוס השקט. במהלך הפיצוץ הוטס מטוס B-17 ללא טייס דרך הפטריה האטומית על מנת לבדוק את השפעת ההתפוצצות על הנמצא במטוס.
עוצמת ההרס והחורבן של פצצת המימן הראשונה הייתה גדולה פי 700 מזו של פצצת האטום שהוטלה על הירושימה, והגיעה ל-10.4 מגהטון TNT. הפצצה, שמפאת ממדיה לא הייתה ניתנת להטלה ממטוס, אוחסנה בהאנגר גדול באי. לאחר הוכחת ההיתכנות של פצצת המימן, המשיך הצוות בפיתוח במטרה להקטין את ממדי הפצצה, כך שניתן יהיה להובילה במטוס.
פצצות מימן בפיתוח סובייטי
ב-12 באוגוסט 1953 פוצצה ברית המועצות פצצת מימן משלה, בעוצמה של 400 קילוטון.
"פצצת הצאר", שפותחה בראשותו של איגור קורצ'טוב ושבה מילא אנדרי סחרוב תפקיד מפתח, הייתה פצצת המימן הגדולה והחזקה ביותר שנוסתה אי פעם, והפיצוץ הגדול ביותר מעשי ידי אדם. הפצצה יצרה פיצוץ בעוצמה של כ-50 מגהטון (פי כ-3,300 מעוצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה). הניסוי נערך ב-30 באוקטובר 1961 בנוביה זמליה, ארכיפלג באוקיינוס הקרח הצפוני.
ההדף הורגש באי דיקסון, המרוחק כ-700 ק"מ משם. מעוצמת הפיצוץ, הקיף גל ההדף שלוש פעמים את כדור הארץ.
למעשה, עם הפצצה הזו ניתן היה להגיע לעוצמת פיצוץ של 100 מגה טון, אך המהנדסים נמנעו מהגעה לעוצמה זו בשל החשש מכמות נשורת רדיואקטיבית חריגה שתגרום לזיהום חמור בברית המועצות. הפצצה לא הייתה פונקציונלית אלא לצורכי תעמולה בלבד, משום שלא היה ניתן לעשות שימוש צבאי בפצצה – המטוס שיישא אותה יוכל לשאת אותה בלבד ולטוס במהירות איטית מאוד.
מדינות נוספות
גם לממלכה המאוחדת ולרפובליקה העממית של סין יש פצצות מימן.
לפי ההערכות כנראה שגם למדינת ישראל יש מספר לא ידוע של פצצות מימן. גורמים חיצוניים, כגון מדען הגרעין אדוארד טלר, טענו שלישראל יש פצצות מימן. תמונות שצילם מרגל האטום מרדכי ואנונו כללו דגם שעל פי הערכות מומחים הוא של פצצת מימן בת 1 מגהטון. ישראל מעולם לא אישרה זאת באופן רשמי ושומרת על עמימות מכוונת בנושא.
קישורים חיצוניים
מאמר על פצצת מימן ולמה היא יותר חזקה מפצצת אטום, מכון דייווידסון
הערות שוליים
מימן
קטגוריה:נשק תרמו-גרעיני
קטגוריה:מימן
| 2024-08-01T00:29:12
|
תורת המשחקים
|
תורת המשחקים היא ענף של המתמטיקה, המנתח מצבי עימות או שיתוף פעולה בין מקבלי החלטות בעלי רצונות שונים. לדוגמה, כמו המצבים המתעוררים במשחקי לוח שונים, בהם כל אחד מהשחקנים רוצה לנצח, ובפעילות כלכלית, בה כל אחד מהעוסקים שואף להגיע לרווח מקסימלי. מצבים כאלו מכונים משחקים, והמשתתפים בהם – שחקנים. הכלכלה, חלק מענפי הפסיכולוגיה ותורת המשחקים האבולוציונית נשענים על מודלים מספריים מתחום תורת המשחקים.
חקירה של משחק מורכב במסגרת תורת המשחקים, מתאפשרת על ידי הפשטתו לאחד מכמה מודלים כלליים, הניתנים לניתוח מתמטי. המטרה היא "לפתור" את המשחק, כלומר, לזהות בו את דרכי הפעולה הצפויות של השחקנים או להצביע על דרכי פעולה מומלצות לשחקנים בודדים או לקבוצות של שחקנים. לניבוי נכון של התנהגות השחקנים עשויה להיות משמעות במציאות, אך נושא זה נתון לביקורת ומחלוקת רבה. לדעתם של תומכי הניבוי, ניתן להסיק מהמודלים כי בחירה נבונה של כללי הצבעה, צריכה להביא בחשבון את האפשרות של הצבעה טקטית (אסטרטגית), לדוגמה: תכנון של תשתית הכבישים צריך להביא בחשבון את בחירות המסלול של הנהגים בשעות העומס.
התפתחות תורת המשחקים
מאמר של המתמטיקאי הגרמני ארנסט צרמלו (Zermelo) שפורסם בשנת 1913 ומאמרים של המתמטיקאי הצרפתי אמיל בורל (Borel) מהשנים 1921–1927 הם מבשריה של תורת המשחקים. מאמרים אלו מתייחסים לדוגמאות של שחמט ופוקר, אך עיקר עניינם הוא שאלות כלליות יותר, עקרוניות, העולות ממשחקים אלו. בשנת 1928 פרסם ג'ון פון נוימן מאמר ובו הוכחה למשפט המינמקס, העוסק במשחק סכום אפס לשני שחקנים, והוא ממשפטי היסוד של תורת המשחקים.
ראשיתה של תורת המשחקים כתחום עצמאי היא ספרם של פון נוימן ואוסקר מורגנשטרן, "תורת המשחקים וההתנהגות הכלכלית" (Theory of Games and Economic Behavior), שיצא לאור בשנת 1944.
בשנים 1950–1953 פרסם ג'ון נאש ארבעה מאמרים העוסקים במשחקים שיתופיים ולא שיתופיים. בין השאר הוכיח במאמר מ־1951 קיומו של שיווי משקל במשחקים לא שיתופיים, הקרוי כיום על שמו, שיווי משקל נאש. עבודתו של נאש, שנקטעה למשך שנים רבות בעטייה של מחלת הסכיזופרניה, הביאה לזכייתו בפרס נובל לכלכלה בשנת 1994. הפרס הוענק במשותף לנאש, לג'ון הרסני (Harsanyi) וריינהרד זלטן (Selten) על עבודתם החלוצית בתחום תורת המשחקים הלא שיתופית.
בעקבות עבודתו של נאש הציגו מריל פלאד (Flood) ומלווין דרשר (Dersher) מ"מכון ראנד", בשנת 1950, את הבעיה הידועה בשם דילמת האסיר.
ב-1982 פרסם ג'ון מיינרד סמית' (John Maynard Smith) את הספר "אבולוציה ותורת המשחקים" (Evolution and the Theory of Games), שקידם מאוד את השימוש בתורת המשחקים האבולוציונית בביולוגיה.
פרס נובל שני בכלכלה על עבודה מתחום תורת המשחקים הוענק בשנת 2005 במשותף לישראל אומן ותומאס שלינג (Schelling).
שיטות ומושגים מתורת המשחקים תופסים מקום של כבוד בענפי הכלכלה השונים ובמנהל עסקים ומשמשים גם במדעי חברה אחרים, כמו מדע המדינה ופסיכולוגיה, וכן במשפטים. תורת המשחקים משמשת גם בענפי ביולוגיה שונים, בעיקר בחקר התנהגות ואסטרטגיות אבולוציוניות של יצורים חיים. בשנים האחרונות גובר העניין בתורת המשחקים במדעי המחשב. התפתחות זו קשורה לחשיבותם הגוברת של רשתות מחשבים, ובמיוחד רשת האינטרנט. בציבור הכללי, המודעות הגדלה לתורת המשחקים מתבטאת בחדירה של מושגים הלקוחים מתחום זה, כמו משחק סכום אפס, לשפה המדוברת. תרמו לכך כמה ספרים פופולריים שנכתבו בזמן האחרון, ובמיוחד נפלאות התבונה, ביוגרפיה של המתמטיקאי ג'ון נאש, מחלוצי תורת המשחקים, שעובדה בשנת 2001 לסרט קולנוע מצליח באותו השם.
סוגי משחקים
תורת המשחקים חוקרת את המשחקים במונחים מתמטיים מוגדרים.
המשחק מכיל מספר שחקנים, סדרת פעולות (או אסטרטגיות) אפשריות לשחקנים אלו ומִפְרט של הרווחים לכל אחד מצירופי התכסיסים. ישנן שתי דרכים להציג את המשחקים הנפוצים בספרות:
משחק בסגנון הרגיל שחקן ב' בוחר ימין שחקן ב' בוחר שמאל שחקן א' בוחר למעלה -1, -1 4, 3 שחקן א' בוחר למטה 3, 4 0, 0
המשחק הרגיל, הנורמלי (או האסטרטגי) הוא טבלה אשר מראה לשחקנים את התכסיסים ואת הרווח (ראו דוגמה). יש שני שחקנים: האחד בוחר בשורה והשני בעמודה. לכל אחד מהשחקנים יש שתי אסטרטגיות, אשר מפורטות במספר השורות ובמספר העמודות. הרווחים מצוינים בפנים. הספרה הראשונה היא הרווח של שחקן השורה (בדוגמה שלנו הוא שחקן אחד), המספר השני הוא הרווח של שחקן העמודה (בדוגמה שלנו – השחקן השני). אם שחקן א' נוקט בצעד למעלה ושחקן ב' שמאלה, התוצאה שחקן א' מקבל 4, ושחקן ב' מקבל 3.
שמאל|ממוזער|250px|התשלומים לשחקן 1 (תשלום שמאלי) ולשחקן 2 (תשלום ימני) במשחק אבן נייר ומספריים
במשחק בצורה אסטרטגית (תכסיסית) (strategic, or normal, form game) השחקנים בוחרים את פעולותיהם בעת ובעונה אחת, מבלי לדעת כיצד בחרו האחרים. במשחק עם שני שחקנים, ניתן לבטא את תוצאת המשחק עבור כל אחד מהם – במונחים של רווח כספי או תועלת מופשטת – על ידי מטריצת תשלומים, ששורותיה מתאימות לפעולות האפשריות של שחקן 1 ועמודותיה לפעולות של שחקן 2. במשחק הילדים אבן נייר ומספריים, למשל, התשלום לשחקן המנצח הוא 1, למפסיד 1-, ובמקרה של תיקו שני השחקנים מקבלים 0. אבן נייר ומספריים הוא דוגמה למשחק סכום אפס (Zero-sum game): הרווח הכולל של השחקנים הוא אפס, כך שרווח של אחד בהכרח בא על חשבונו של שחקן אחר. משחקים רבים בכלכלה ובפוליטיקה אינם משחקי סכום אפס, משום שתוצאות מסוימות פירושן רווח לכל המשתתפים (מצבי "win-win") ואחרות פירושן הפסד לכול. משחקים כאלו מותירים פתח לשיתוף פעולה בין השחקנים, אך זה עשוי שלא להתממש אם הוא אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים האנוכיים של חלק מהשחקנים (כמו, למשל, בדילמת האסיר).
שמאל|ממוזער|250px|במשחק היונה–נץ, שווי משקל מושג כאשר אחד השחקנים משחק "יונה" והשני "נץ" או כאשר שניהם בוחרים "יונה", אך לא כאשר שניהם בוחרים "נץ"
האסטרטגיה (תכסיס) של כל שחקן במשחק בצורה אסטרטגית יכולה להיות בחירה באחת מדרכי הפעולה הפתוחות בפניו (אסטרטגיה טהורה) או הגרלה, בה לכל אחת מהפעולות יש הסתברות מסוימת להיבחר (אסטרטגיה מעורבת). האסטרטגיות של השחקנים מהוות שיווי משקל נאש אם כל אחד מהם בוחר בתשובה טובה ביותר לאסטרטגיות של השחקנים האחרים, כלומר, הוא אינו יכול להשיג תוצאה טובה יותר עבורו באופן חד־צדדי, על ידי בחירה באסטרטגיה אחרת כלשהי. קיום שווי משקל באסטרטגיות מעורבות מובטח על ידי משפט נאש; שווי משקל באסטרטגיות טהורות לא תמיד קיים. במשחק היונה–נץ (הנקרא גם משחק ה"שפן", Chicken) ובמלחמת המינים, למשל, קיימים שני שוויי משקל טהורים ושווי משקל מעורב אחד, בעוד שבאבן נייר ומספריים קיים רק שווי משקל מעורב, בו כל שחקן בוחר באקראי, בהסתברות שווה, אחת משלוש הפעולות.
כאשר משחק מוצג בסגנון רגיל, ההנחה הרווחת היא שכל שחקן פועל בעת ובעונה אחת או לפחות מבלי לדעת על פעולות האחר. אם לשחקנים יש מידע מסוים על בחירותיהם של שחקנים אחרים, אזי בדרך כלל המשחק מוצג בצורה המורחבת.
משחקים באופן הרחב מנסים ללכוד את המשחקים בסדר חשיבות מסוים. המשחקים פה מיוצגים כעצים (בדומה לתמונה משמאל). כל קודקוד ( או בליטה) מייצג נקודת בחירה של שחקן. השחקן מצוין על ידי מספר הרשום בקודקוד. הקווים (ענפים) היוצאים מהקודקוד מייצג פעולה אפשרית של אותו השחקן. הרווחים מצוינים בתחתית העץ.
בתמונת המשחק פה, ישנם שני שחקנים. שחקן 1 זז ראשון ובוחר או ב-F או ב-U. שחקן 2 רואה את הצעד של שחקן 1 ויכול לבחור או ב-A או ב-R. נניח ושחקן 1 בוחר U ולאחר מכן שחקן 2 בוחר A, אז שחקן 1 מקבל 8 ושחקן 2 מקבל 2.
כמו כן משחקים באופן הנרחב יכולים גם ללכוד משחקי פעולה סימולטנית. קו מקווקו או עיגול מסביב לשני קודקודים שונים כדי ליצג אותם כחלק מאותה סדרת מידע (כלומר השחקנים אינם יודעים באיזו נקודה הם)שמאל|ממוזער|250px
במשחק בצורה רחבה (extensive form game) השחקנים פועלים בזה אחר זה. סדר השחקנים ואפשרויות הפעולה הפתוחות בפניהם, העשויים להיות תלויים בפעולות השחקנים הקודמים, מתוארים בעץ המשחק. המשחק מסתיים באחד מעלי העץ, בו רשומים התשלומים המתאימים של השחקנים. כל קודקוד אחר בעץ מייצג צומת החלטה של אחד השחקנים, והענפים המסתעפים ממנו מייצגים את הפעולות האפשריות עבורו. במשחקים מסוימים, כמו שחמט או משחק מרבה־הרגליים ("נדל", centipede game), פעולות השחקנים גלויות וידועות לבאים אחריהם. באחרים, הקרויים משחקים עם ידיעה לא שלמה (imperfect information games), חלק מהשחקנים אינם יודעים בוודאות כיצד פעלו קודמיהם. משחקים בהם האי־ודאות ביחס לעבר קשורה למאורעות חיצוניים, כמו פוקר ומשחקי קלפים אחרים בהם סדר הקלפים בחפיסה אינו ידוע, נקראים משחקים עם ידיעה לא מלאה (incomplete information games).
שמאל|ממוזער|250px|בשווי משקל של משחק מרבה־הרגליים, שחקן 1 יוצא מיד (י'), ואינו ממשיך (מ'), כך שתשלומי השווי משקל הם 4 לשחקן 1 ו-1 לשחקן 2
במשחקים בצורה רחבה בהם העבר גלוי, משפט קון (Kuhn) (הידוע גם כמשפט צרמלו, אף שייחוסו למתמטיקאי צרמלו בטעות יסודו) מבטיח קיום שווי משקל באסטרטגיות טהורות. אלגוריתם הקרוי אינדוקציה לאחור (שעץ מינימקס הוא מקרה פרטי שלו) מאפשר למצוא שווי משקל כזה שהוא אף משוכלל (subgame perfect), במובן שאינו כולל פעולות שאינן סבירות בעת שהן מוצאות אל הפועל. למשל, בשווי משקל משוכלל שחקן אינו מאיים בנקיטת פעולה שתפגע גם בו עצמו. שכלול היא אחת מכמה דרכים "לעדן" את מושג השווי משקל של נאש, כלומר, להוציא מגדר המותר שוויי משקל הנראים כבלתי סבירים.
משחק שיתופי מתאפיין בכך שהשחקנים יכולים לתאם את מהלכיהם באופן מחייב, כך שאף שחקן לא יוכל לסטות מדרך הפעולה עליה הוחלט. שיתוף הפעולה מבטיח תוצאה יעילה, וזאת בניגוד למצב במשחקים לא שיתופיים (כמודגם בדילמת האסיר). את פירות שיתוף הפעולה בין השחקנים ניתן בדרך כלל לחלק באופנים שונים. מוכר וקונה, למשל, יכולים להסכים על מחיר גבוה או נמוך. חלקם של כל שחקן ושל כל קבוצת שחקנים (הקרויה, בהקשר זה, קואליציה) תלויים במה שיכלו להשיג לו בחרו לפרוש מן הכלל ולפעול לבדם – דבר הקובע את כוח המיקוח שלהם. תורת המשחקים השיתופית מציעה מגוון של מושגי פתרון, כמו ערך שפלי והליבה, הקובעים לכל משחק שיתופי תוצאה יעילה אחת או יותר, באופן המשקף דרישות מסוימות, כמו יחס שוויוני לכל השחקנים. אלגוריתמים שמקורם בתורה זו משמשים בפתרון בעיות מעשיות של התאמה. בבעיות סבוכות, כמו יצירת התאמה בין תורמי כליות לבין חולים הזקוקים להשתלה, הם עשויים להביא לתוצאות יעילות יותר מפתרונות מסורתיים.
במשחק בייסיאני לשחקן לא ידוע במדויק אוסף הפעולות האפשריות של השחקנים האחרים והתועלת עבורן. במקום זאת, השחקן יודע כי שחקן אחר יכול להיות אחד מכמה סוגים, שלכל אחד מהם פעולות אפשריות ופונקציית תועלת, וסוג השחקן נבחר בהתפלגות מסוימת. משחק בייסיאני הוא דרך טובה למדל משחקים בהם יש אלמנט של מזל, כמו פוקר ושש בש.
בתורת המשחקים האבולוציונית בחירה רציונלית של פעולות מוחלפת בתהליך ברירה (סלקציה), המעניק יתרון לפרטים המיטיבים לפעול. חלקם של אלו באוכלוסיית השחקנים עולה, בעוד חלקם של שחקנים המיטיבים פחות להגיב לפעולות השחקנים האחרים – יורד. אסטרטגיה נקראת יציבה־אבולוציונית אם באוכלוסייה בה הכול משחקים לפיה – שום אסטרטגיה חלופית אינה יכולה להתפשט. תורת המשחקים האבולוציונית מתאימה לתיאור משחקים בין בעלי חיים או צמחים, אשר האסטרטגיות שלהם, הנקבעות באופן גנטי, קובעות את כשירותו של הפרט, כלומר, את מספר ואיכות הצאצאים שיעמיד בימי חייו. על־פי נקודת השקפה אחת, שריצ'רד דוקינס הוא מדובריה הבולטים, הגנים הם השחקנים האמיתיים במשחק, בעוד היצורים החיים אינם אלא כלי להפצת הגנים. בחברה האנושית, מקבילים לגנים ה"ממים" (memes), שהם רעיונות, אופנות, צורות חשיבה וכיוצא בזה, המתחרים אלו באלו והמופצים בדרך של חיקוי.
משחק סימטרי ומשחק א-סימטרי
משחק א-סימטרי F E 0, 0 1, 2 E 1, 2 0, 0 F
משחק סימטרי הוא משחק אשר בו הרווח לאסטרטגיה מסוימת תלוי באסטרטגיות האחרות שהושמו ולא על ידי מי שיחק אותם. אם ניתן לשנות את זהויות השחקנים מבלי לשנות את הרווח של האסטרטגיות, אזי המשחק סימטרי. מרבית משחקי 2X2 הנחקרים הם סימטריים. משחקים רגילים של 'פחדן', 'דילמת האסיר', ו'צייד האייל' הם משחקים סימטריים. חוקרים מסוימים יחשיבו משחקים אלו כמשחקים א-סימטריים. אולם מרבית הרווחים למשחקים כגון אלו הם סימטריים.
רוב המשחקים הא-סימטריים שנחקרו הם משחקים שבהם אין אסטרטגיה זהה לכל השחקנים. לדוגמה, ל'משחק האולטימטום' והדומה לו 'משחק הדיקטטור' ישנן אסטרטגיות שונות לכל שחקן. אולם, אפשרי שלמשחק יהיו אסטרטגיות זהות לשני השחקנים ועם זאת א-סימטרי. לדוגמה, המשחק המתואר, הוא א-סימטרי אף על פי שלשחקנים סדרות אסטרטגיה זהות.
תורת המשחקים בישראל
שמאל|ממוזער|150px|חתן פרס נובל לכלכלה, פרופסור ישראל אומן
בישראל מתקיים מחקר ענף בתורת המשחקים, בעיקר במסגרת המחלקות לכלכלה ולמתמטיקה באוניברסיטאות השונות. החוקרים הבולטים בתורת המשחקים בישראל הם ישראל אומן ומנחם יערי מן האוניברסיטה העברית ואריאל רובינשטיין מאוניברסיטת תל אביב. כל אחד מהם זכה בפרס ישראל על תרומתו לתחום זה, וישראל אומן אף זכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 2005.
רשימת משחקים
שם המשחק מספר השחקנים כמות האסטרטגיות לשחקן מספר הנקודות שיווי משקל נאש של אסטרטגיות טהורות לשחקן משחק בתורים משחק מידע מלא משחק סכום אפס מלחמת המינים 2 2 2 לא לא לא משחק ה"נדל" 2 כלשהו 1 כן כן לא "צ'יקן"/"שפן" 2 2 2 לא לא לא משחק ה"תיאום" כלשהו כלשהו לפחות 2 לא לא לא תחרות מחירים 2 אינסוף 1 לא לא כן משחק ללא מוצא 2 2 1 לא לא לא משחק הדיקטטור 2 אינסוף 1 לא לא כן הבר ב"אל פארו" כלשהו 2 0 לא לא לא 2/3 מהממוצע כלשהו אינסוף 1 לא לא כן פוקר קאהן 2 קשה לחשב קשה לחשב כן לא כן זוג או פרט 2 2 0 לא לא כן משחק המיעוט כלשהו 2 0 לא לא כן משחק ההתמקחות של נאש 2 אינסוף אינסוף לא לא כן דילמת האסיר 2 2 1 לא לא לא אבן נייר ומספריים 2 3 0 לא לא כן משחקי תמסורת כלשהו כלשהו כלשהו כן לא לא דילמת הצייד 2 2 2 לא לא לא משחק האמון 2 אינסוף 1 כן כן לא התראה (אולטימטום) 2 אינסוף 1 כן כן לא משחק המפקח +2 כלשהי תלוי משחק כן לא תלוי משחק משחק הנסיכה והמפלצת 2 אינסוף 0 לא לא כן
יישומים של תורת המשחקים
לצד החלק התאורטי, יש הטוענים כי ניתן גם ליישם מסקנות מתורת המשחקים בתחומים כמו כלכלה, פסיכולוגיה, משפטים, ספורט יחסים בינלאומיים ועוד.
מכרזים - מכרז מחיר שני
אחת משיטות המכרזים - מכירות פומביות - היא מכרז מחיר שני. בשיטת מכרז זו, כל משתתף מגיש הצעה, שהיא המחיר שאותו הוא מוכן לשלם עבור הפריט המוצע למכירה. ההצעה הגבוהה זוכה והשחקן שהציע הצעה זו משלם את המחיר השני בגובהו שהוצע.
לדוגמה: אם חיים הציע 2 ₪ משה הציע 5 ₪ ודוד הציע 20 ₪, דוד יזכה במכרז ויצטרך לשלם רק 5 ש"ח אף על פי שהוא הציע הרבה יותר.
אם שני שחקנים הציעו אותו מחיר מקסימלי, מתבצעת הגרלה ביניהם ואחד מהם זוכה בפריט ומשלם את המחיר שהוא הציע, כי זהו גם המחיר השני בגובהו.
בשיטת מכרז זו קיים שיווי משקל באסטרטגיות שולטות חלש, כשכל שחקן מציע את הערך האמיתי, עבורו, של הפריט המוצע למכירה:
אכן, סטיה למעלה מהצעה זו אינה כדאית לשחקן כי אם ההצעה השנייה בגובהה קטנה יותר מהערך האמיתי שהפריט שווה לו, הצעה שבה הוא מציע את הערך האמיתי שלו תשיג לו את הפריט באותו מחיר עם הצעה נמוכה יותר, ואם ההצעה השנייה בגובהה גדולה יותר מהערך האמיתי שהפריט שווה לו, אז הוא אמנם יזכה בפריט אבל יצטרך לשלם יותר מערך הפריט עבורו.
ניתן גם להראות שהצעה נמוכה יותר מהערך האמיתי של הפריט בעיני השחקן נשלטת חלש על ידי הצעה של הערך האמיתי של הפריט.
אתר הקניות איביי מפרסם את מכרזיו לפי שיטה זו. בניגוד למכירה אנגלית (שיטת המכרז הנפוצה שבה כל קונה מציע מחיר גבוה יותר עד שנשאר קונה יחיד) שיטה זו מאפשרת לכל משתמש להזין את המחיר המקסימלי שלו רק פעם אחת ולחכות לסיום המכרז, מבלי להתחבר ולהציע מחיר חדש בכל פעם שמישהו מציע הצעה נגדית. לפי שיטה זו, המוכר מקבל ביטחון שהצעות המחיר לפריט שהוא מוכר יהיו הוגנות. לקונה משתלם לקנות לפי שיטת מכרז זו כי היא פשוטה, במקרה הכי גרוע הוא ישלם בדיוק את הערך שהוא מוכן לשלם עבר הפריט ובמקרה הטוב יותר הוא ישלם אף פחות.
הרשת החברתית פייסבוק מוכרת שטחי פרסום באתר שלה בשיטת מכרז מחיר שני, שבה המפרסמים שבוחרים לפרסם לפי קריטריונים דומים (כגון, פרסומות לאותה שכבת גיל, אותו מגדר ואותו מיקום גאוגרפי) מתחרים זה מול זה במכרז מחיר שני. שיטה זו עוזרת ל-Facebook להעריך את השווי האמיתי של שטחי הפרסום שלה ורמת הביקוש לפרסומות באתר.
מיזוגים ורכישות
בשנת 1988 התקיים מכרז להשתלטות על חברת הקמעונאות, Federated, חברת האב של הרשת בלומינגדיילס. במכרז השתתפו שתי חברות - Macy’s ו-Campeau. שתי החברות שהיו מעוניינות במיזוג חברת Federated לתוך החברה שלהן היו צריכות לקנות 50% או יותר ממניות חברת Federated אשר היו מוחזקות בידי פרטים שונים.
הפירוט להלן הוא פישוט של תהליך המיזוג הארוך שהתרחש, שבסופו ניצחה Campeau, אולם זמן מה לאחר הרכישה החברה פשטה את הרגל וכיום Macy’s Inc היא ההמשך של חברת Federated.
מחיר מניית Federated בשוק היה 60$, וזה היה גם מחירה הצפוי של מניית החברה לאחר רכישתה בידי אחת החברות המתחרות.
Macy’s הציעה הצעת רכישה של 70$ למנייה, בתנאי שיקבלו יותר מ-50% מהמניות.
Campeau לעומת זאת, הציעה 74$ למנייה, ללא תנאי מקדים. אם יותר מ-50% מהמניות היו מוצעות למכירה, Campeau הייתה משלמת, לכל מניה, כש%X הוא אחוז המניות הנמכרות. כלומר, אם 100% מהמניות היו מוצעות למכירה, Campeau הייתה משלמת רק 67$ למניה.
חברת Campeau עשתה שימוש באסטרטגיות שולטות כדי להבטיח את השתלטות על Federated תוך כדי תשלום נמוך יותר.
הסבר האסטרטגיה השולטת:
לכל המוכרים היה עדיף למכור את המניות שלהם לCampeau משום שהם הציעו מחיר גבוה יותר למניה. אם 50% מהמניות כבר הובטחו לCampeau להצעה של Macy’s לא הייתה משמעות, משום שהצעה של מעל 50% מהמניות למכירה תמורת 70$ לא הייתה אפשרית, במצב זה מוכרי המניות היו מעדיפים למכור את מניותיהם לCampeau ברווח נמוך יותר, על פני הישארות עם מניות בשווי של 60$.
ניתן לקרוא פירוט של תהליך המיזוג בלינק הבא:
הדוגמה הנ"ל לקוחה מהרצאה בנושא תורת המשחק באוניברסיטת ואנדרבילט: דוגמה דומה נלמדת בקורס מיקרו כלכלה 3, של פרופ' חיים פרשטמן באוניברסיטת תל אביב.
שידוך יציב
משחק זה עזר לפתור בעיה שהתעוררה בארצות הברית במהלך השמת סטודנטים מתמחים לרפואה, במחלקות שונות בבתי חולים.
לכל מתמחה יש העדפות על בתי החולים שהוא היה רוצה להתקבל אליהם להתמחות. באופן דומה, לכל בית חולים ישנם מתמחים שהוא מעדיף יותר ומתמחים שהוא מעדיף פחות. התעוררה השאלה, איך מצליחים להתאים בין המתמחים לבתי החולים בצורה כזו שגם בתי החולים וגם המתמחים יהיו מרוצים.
לדוגמה, אם אבי הותאם לבית החולים תל השומר, אף על פי שהוא מעדיף את בית החולים איכילוב על פני בית החולים תל השומר, ומשה הותאם לבית חולים איכילוב, אף על פי שהוא מעדיף את בית החולים תל השומר על בית החולים איכילוב, ובית החולים איכילוב מעדיף את אבי על משה, ואילו בית החולים תל השומר מעדיף את משה על אבי, הרי שההתאמה שתיארנו אינה אופטימלית.
על ידי אלגוריתם פשוט יחסית ניתן ליצור התאמה שבה אין זוגות של בית חולים ומתמחה שאינם מרוצים.
הרעיון הבסיסי באלגוריתם הוא שבתחילה כל מתמחה מגיע לבית החולים שהוא מדרג במקום הראשון. בתי החולים בתורם משאירים את המתמחים שהם הכי מעדיפים, בהתאם למכסת משרות המתמחים שיש להם.
בשלב הבא המתמחים שבתי החולים שחררו הולכים לבתי החולים הבאים בתור בהעדפותיהם ובתי החולים ממיינים את המתמחים שאצלם, הן אלה שנשארו אצלם מהשלב הראשון והן אלה שהגיעו אליהם בשלב השני, ומביניהם הם משאירים רק את המתמחים שהם הכי מעדיפים, בהתאם למכסת משרות המתמחים שיש להם. בדרך זו התהליך נמשך עד שכל מתמחה הותאם לבית חולים או נדחה מכל בתי החולים.
שימוש נוסף של משחק זה הוא בשידוך של תורמי כליות לנזקקים לתרומות.
מידע נוסף ניתן למצוא במאמר שפורסם באוניברסיטת הרווארד: כמו כן ניתן לקרוא על נושא זה גם בספר תורת המשחקים של שמואל זמיר, מיכאל משלר ואילון סולן.
משחק המפקח – אסטרטגיות מעורבות
במהלך המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות בשנות ה-60, המעצמות ביצעו ניסויים גרעיניים רבים. אצל שתי המעצמות גברו חששות מהמשך ההתחמשות, וכן, פעילים ברחבי העולם מחו נגד המשך ההתחמשות והזיהום הגרעיני של כדור הארץ. בשל כך, התקיים משא ומתן בין הצדדים על הפסקה ופיקוח אחר ניסויים גרעיניים.
הסובייטים היו מעוניינים לבצע ניסויים גרעיניים בסוד, ואילו האמריקאים היו מעוניינים לשלוח פקחים שיפקחו אחר הסובייטים ויגלו אם אכן הסובייטים עומדים בהסכם הפסקת הניסויים.
מהות המשא ומתן בין האמריקאים לסובייטים היה על מספר המועדים השונים שבהם כל צד הורשה לשלוח פקחים לבדיקת היתכנות ניסויים גרעיניים. האמריקאים נעזרו במומחים לתורת המשחקים כדי לדעת מה האסטרטגיה הכי כדאית עבורם.
לצורך ההסבר נפשט את התהליך שהתרחש בין האמריקאים לסובייטים, ונראה איזה ניתוח האמריקאים עשו כשהיה להם מועד יחיד לשלוח אליו פקחים ולסובייטים היו שני מועדים שהם יכלו לבצע את הניסוי הגרעיני. חישוב דומה, אם כי מסובך יותר, ניתן לבצע גם כשמספר המועדים לניסוי רב יותר ומספר מועדי הפיקוח גם כן רב יותר.
התועלת של הסובייטים מביצוע ניסוי גרעיני שלא התגלה: 1, וביצוע ניסוי שהתגלה: 0
התועלת של האמריקאים מגילוי ניסוי גרעיני: 1, ואי-גילוי של ניסוי שהתבצע: 0
אם הסובייטים לא ביצעו ניסוי כלל, התועלת שלהם היא והתועלת של האמריקאים היא
בפיתוח של משחק זה מתגלה שכדי שארצות הברית תבטיח לעצמה את התועלת המקסימלית האפשרית, ארצות הברית צריכה להשתמש באסטרטגיה מעורבת שבה היא מגרילה את המועד שבו פקחיה מגיעים לבדיקה. לפי אסטרטגיה זו, מועד הבדיקה הראשון יוגרל בהסתברות . לא רק זאת, אלא גם שלאמריקאים כדאי לגלות סיכויים אלה לסובייטים, כדי שהם יבצעו את המהלך המשתלם ביותר בשבילם שהוא הגרלה בסיכוי של לבצע את הניסוי הגרעיני במועד הראשון. מצב זה, שבו האמריקאים יכולים לגלות את האסטרטגיה המוערבת שלהם, ולהתחייב אליה, מביא לשיווי משקל עם התועלות הגבוהות ביותר לשני הצדדים.
חומר נוסף לגבי ההיסטוריה בנושא ניתן לקרוא
ניתן למצוא את המקור לדוגמה הנ"ל במאמר זה: ניתן לקרוא על פיתוחים נוספים למשחק המתואר, ומשחקי פיקוח אחרים במאמר זה:
ביקורת
חוקרים מובילים בתחום תורת המשחקים טוענים כי שימוש בה ככלי לקבלת החלטות במציאות אינו מועיל ולעיתים אף מזיק. לדבריהם, הניסיון לפתור משוואה עם אינסוף משתנים שעוסקים בבני אדם עם התנהגות לא רציונלית הוא לא יותר משרלטנות.
ראו גם
תורת המשחקים - מונחים
למידת חיזוק מרובת סוכנים
לקריאה נוספת
. 9789650614737 ISBN.
אביעד חפץ, חשיבה אסטרטגית: תורת המשחקים ושימושיה בכלכלה וניהול, האוניברסיטה הפתוחה, 2008
אברהם דיסקין, החיים כמשחק - הסיפור הלא־מתמטי של תורת המשחקים, גיבוריה ומשמעותה, כנרת זמורה דביר, 2021
קישורים חיצוניים
אריאל רובינשטיין, דילמה לוקה בחסר, הארץ
יגאל מילכטייך, משחקים, גליליאו 8, פברואר 1995.
ישראל אומן, תורת המשחקים קורס מצולם של האוניברסיטה העברית
פרופ' ישראל אומן על יישום תורת המשחקים בזירה הסביבתית, כתב עת 'אקולוגיה וסביבה'
תורת המשחקים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
Gabe Zichermann: How games make kids smarter – הרצאה מאתר TED אודות ההשפעה של משחוק על למידה ואינטליגנציה - העתיד המהנה.
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:נושאים בכלכלה
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:חקר ביצועים
קטגוריה:מתמטיקה בדידה
| 2024-03-05T18:08:00
|
אריאל רובינשטיין
|
אריאל רובינשטיין (נולד ב-13 באפריל 1951) הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, אשר עיסוקו העיקרי הוא בתחום תורת המשחקים.
רובינשטיין הוא חתן פרס ישראל לשנת תשס"ב, זוכה פרס א.מ.ת לשנת 2006, זוכה פרס רוטשילד לשנת 2009, חבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים משנת 1994, חבר זר של האקדמיה הבריטית (נבחר ב-2007), חבר זר של האקדמיה האירופית למדעים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. ב-1985 נבחר לעמית האגודה האקונומטרית וב-2004 כיהן כנשיאהּ.
רובינשטיין מחזיק בהשקפת עולם שמאלית-סוציאל-דמוקרטית והוא הוגה דעות בולט בשיח הכלכלי הישראלי.
קורות חייו
רובינשטיין נולד בשנת 1951 בירושלים, בשכונת תל ארזה. הוריו, לאה ויהודה, עלו לישראל מביאליסטוק בשנות השלושים של המאה ה-20.
למד בתיכון ליד האוניברסיטה ושירת כקצין בתותחנים. ב-1972 החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים שם תואר ראשון במתמטיקה, כלכלה וסטטיסטיקה ב-1974. ב-1975 סיים תואר שני בכלכלה וב-1976 סיים תואר שני נוסף במתמטיקה. ב-1979 הוענק לו תואר דוקטור לכלכלה, ולאחר מכן נמנה עם סגל המחלקה לכלכלה באוניברסיטה זו. בשנת 1990 עבר לבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת תל אביב. במקביל מחזיק רובינשטיין מינוי חלקי כפרופסור באוניברסיטת ניו יורק שבארצות הברית. לימד גם באוניברסיטת פרינסטון ועבד במשך כשנה במעבדות בל בניו ג'רזי.
לרובינשטיין הוענק פרס ישראל בחקר הכלכלה לשנת תשס"ב. ב-2004 זכה בפרס נמרס לכלכלה ובשנת 2006 זכה בפרס א.מ.ת. הוא גם זכה בפרס מיכאל ברונו מטעם יד הנדיב.
היה נשוי ליעל רובינשטיין, לשעבר שגרירת ישראל בתאילנד ובסינגפור, ואב לשניים.
הגותו הכלכלית
התאוריה הכלכלית שפותחה על ידי רובינשטיין עוסקת בתחומי תורת המשחקים, תורת המיקוח, רציונליות ומחקרים על הקשר בין כלכלה לשפה.
מאמרו משנת 1982, בנושא "שיווי משקל משוכלל במודל של מיקוח" נחשב כפורץ דרך בתחומו, ומהווה פיתוח למחקריו של חתן פרס נובל לכלכלה, ג'ון פורבס נאש. בעקבות מאמר זה ואחרים אשר נכתבו בעקבותיו, השתלב בספרות המקצועית בתחום המונח "גישת רובינשטיין".
בדבריו מקפיד רובינשטיין להבהיר שגם אם הכלכלה מסבירה כמה דברים, עקרונותיה אינם בהכרח ראויים ליישום. לדבריו, משוואות כלכליות ותאוריות שווקים לא תמיד ייתנו את התוצאות הרצויות ברגע האמת, כפי שכלכלנים רבים מאמינים:
"לימודי הכלכלה יכולים לכל היותר לעודד חשיבה שיטתית על בעיות חברתיות וכלכליות, אבל לא לספק פתרונות, לא במישור הלאומי ולא במישור האישי. אין תפיסת עולם נכונה, ובטח לא אחת שכתובה בספרי הכלכלה. לכן לא אהבתי את עמדתם ההתחלתית של המוחים שאמרו: 'איננו כלכלנים, ויש ממשלה וכלכלנים שצריכים למצוא פתרונות'. אין מקצוענים עם פתרונות לבעיות החברה הנוכחיות, אבל בשטח יש לא מעט מאחזי עיניים שרק מחכים לקריאה לדגל".
רובינשטיין אף סבור שאין להיחפז בניצול התאוריה הכלכלית להחלטות ערכיות של חיי היומיום:
"הקפיצה המהירה והפסקנית מהדיון המופשט לבעיות קונקרטיות היא הסכנה הגדולה שבשימוש במושגים הבאים מבית אולפנה אקדמי. כשעוסקים בנושאים פוליטיים, ספק אם פנייה לתורה אקדמית עדיפה על חוכמת האיש ברחוב."
בניסוי מפורסם שפרסם רובינשטיין ב-2005 התבקשו 764 סטודנטים ישראלים לפילוסופיה, מנהל עסקים, מתמטיקה, משפטים וכלכלה, לקבל החלטות בתפקיד מנכ"ל חברה המספקת שירותי הדברה ומעסיקה צוות עובדים קבועים קטן ו-196 עובדים לא קבועים. לסטודנטים נאמר כי לאחר שנים של שגשוג בתחום, מיתון במשק הביא לנסיגה ברווחי החברה, אף שמאזנה נותר חיובי. אנשי הכספים בחברה טענו כי פיטורי עובדים יסייעו בהגדלת הרווח, והעריכו כי פיטורם של כ-100 עובדים הוא הפתרון האולטימטיבי. הדילמה שהוצגה בפני הנבדקים הייתה פשוטה: כמה עובדים לא קבועים יש לפטר? לסטודנטים הוצעו האפשרויות הבאות: לפטר 96 עובדים ולהגיע לרווח מקסימלי של 2 מיליון שקל בשנה. לפטר 52 העובדים ובכך להגיע לרווח של 1.6 מיליון שקל בשנה; לפטר 26 עובדים ולהגיע לרווח של מיליון שקל בשנה; לא לפטר אף עובד ולשמור על רווח של 400 אלף שקל. שיעור הסטודנטים לכלכלה שבחרו למקסם את רווחי החברה - גם במחיר של פיטורי מחצית מעובדיה - היה הגבוה ביותר. מקרב הסטודנטים לפילוסופיה, רק 13% סברו כי יש להביא את הרווחים למקסימום האפשרי על חשבון פיטורי עובדים, מקרב הסטודנטים למתמטיקה 16% סברו כך, 27% מקרב הסטודנטים למשפטים נקטו בגישת הפיטורים המקסימליים, 33% מהסטודנטים למנהל עסקים, ומקרב הסטודנטים לכלכלה 46% גרסו כי יש למקסם את רווחי החברה בלי להתחשב בפיטורי העובדים. הסקר נבנה בצורה כזאת שמקסום הרווח יהיה אכזרי למדי; הפיטורים של 44 העובדים האחרונים (כמעט רבע מכלל העובדים) הביאו לגידול של 400 אלף שקל בלבד ברווחים. חלק מהסטודנטים לכלכלה ולמתמטיקה קיבלו את השאלון בצורה של פונקציה מתמטית במקום בצורה של טבלה. במקרה הזה, התוצאות היו קיצוניות אפילו יותר. כ-75% מהתלמידים בחרו באופציה של פיטורי מקסימום עובדים. לא נרשם הבדל בין סטודנטים למתמטיקה לבין סטודנטים לכלכלה שקיבלו שאלון בצורה של פונקציה מתמטית. המספרים, כך נראה, עזרו להעלים מעיניהם את העובדה שמדובר באנשים. רובינשטיין הסיק מניסוי זה, בין היתר, כי התפיסות שמלמדים בחוגים לכלכלה מקדמות רמיסת ערכים חשובים דוגמת ביטחון והשתתפות בעשייה וכי הצגת בעיה בצורה מתמטית מעלימה את מורכבותה של הסיטואציה.
רובינשטיין גם קרא להטיל מס ירושה כדרך להגברת הצדק החברתי ולמניעת ריכוז הון בידי משפחות מועטות. בנוסף, קרא להעניק הנחות מס מפליגות לצעירים עובדים באמצעות מתן פטור מתשלום מס הכנסה עד כפול מההכנסה הממוצעת במשק, במשך עשר שנות חיים, כאשר מועד תחילת חלון הפטור יהיה לא יאוחר מיום הולדתו ה-35 של האזרח.
פעילותו החברתית והפוליטית
לצד הגותו הכלכלית מרבה רובינשטיין להתבטא בענייני צדק חברתי וקידום השוויון. לדוגמה, הוא עומד מזה עשר שנים בראש קבוצת מרצים באוניברסיטת תל אביב, שהצליחו להשיג שיפור משמעותי בתנאי ההעסקה של עובדי הקבלן.
בשנת 1977 היה ממייסדי "התנועה לציונות אחרת", ושנה לאחר מכן נמנה עם יוזמי "מכתב הקצינים" שהביא להקמת תנועת "שלום עכשיו".
רובינשטיין הירבה להתבטא בגנות מפעל ההתנחלויות ביש"ע ובין היתר אמר בהקשר זה:
"אינני יכול לסיים רשימה זו מבלי להכות על חטא הטעות הטרגית ביותר שעשינו מאז השואה. לקח לנו יותר מדי זמן לעמוד על משמעות הפיכתנו לעם כובש, מדכא ומייסר. נכון, היה רוב דמוקרטי בעד החזקת השטחים שנכבשו ב-1967 כפיקדון לשלום. נכון, היה רוב בכנסת למען ההתנחלויות בשם הביטחון, יופי הארץ וברית בין הבתרים. ואנו לא הבנו שעל עקרונות הקיום היהודי אסור לנו לוותר, ושעקרונות אילו כוללים את הזדהותנו עם החלש ולא עם החזק, עם הנכבש ולא עם הכובש. צפינו בביקורת במפעל ההתנחלויות, זה שמנציח את הכיבוש ומרסק אותנו כעם."
בשנת 2002 הביע תמיכה בסרבני השרות בשטחים, אותם כינה "נטורי הקרתא של המצפון היהודי" ו"גיבוריה של החברה הישראלית". ב-2010 נמנה עם חותמי עצומת המרצים והאמנים שקראו לחרם על פעילות תרבותית מעבר לקו הירוק. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2015, פרסם טור בו הסביר מדוע לפי דעתו יש לבטל יום זה.
פרסומים
אריאל רובינשטיין פרסם כ-90 מאמרים, ואת הספרים הבאים (ארבעה מהם ניתנים להורדה מאתרו):
Bargaining and Markets, with M. Osborne, Academic Press, 1990
A Course in Game Theory, with M. Osborne, MIT Press, 1994
Modeling Bounded Rationality, MIT Press, 1998
Economics and Language, Cambridge University Press, 2000
Lecture Notes in Microeconomic Theory: The Economic Agent, Princeton University Press, 2005
אגדות הכלכלה, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2009
קישורים חיצוניים
דף הבית של אריאל רובינשטיין
הספר "אגדות הכלכלה"
פרופ' אריאל רובינשטיין באתר פרס א.מ.ת
כרטיס אישי, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
ריאיון עם רובינשטיין בפודקאסט גיקונומי
מכתביו:
הערות שוליים
קטגוריה:זוכי פרס ישראל לכלכלה
קטגוריה:זוכי פרס נמרס לכלכלה
קטגוריה:ישראלים זוכי פרסים בין-לאומיים
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
קטגוריה:כלכלנים ישראלים
קטגוריה:כלכלנים יהודים
קטגוריה:חוקרי תורת המשחקים ישראלים
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: כלכלה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת תל אביב: כלכלה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:זוכי פרס א.מ.ת.
קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד
קטגוריה:סוציאל-דמוקרטים
קטגוריה:נשיאי האגודה האקונומטרית
קטגוריה:זוכי פרס ברונו
קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:חיילי חיל התותחנים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1951
| 2024-09-12T19:15:02
|
פרויקט מנהטן
|
שמאל|ממוזער|200px|ניסוי טריניטי, הפיצוץ הגרעיני הראשון
שמאל|ממוזער|200px|ראש הפרויקט הגנרל לסלי גרובס (משמאל), ורוברט אופנהיימר מנהל מעבדות לוס אלמוס
פרויקט מנהטן (באנגלית: Manhattan Project) היה שם הצופן של מיזם מחקר ופיתוח שהתבצע במהלך מלחמת העולם השנייה ואשר הביא לייצור פצצות האטום הראשונות. הוא בוצע רובו ככולו בידי ארצות הברית, ונתמך גם על ידי בריטניה וקנדה. בשנים 1942–1946 ניהל את הפרויקט כולו מייג'ור גנרל לסלי גרובס מחיל ההנדסה של צבא ארצות הברית. פיזיקאי הגרעין רוברט אופנהיימר ניהל את מעבדות לוס אלמוס שבניו מקסיקו, שבהן התבצע עיקר הפיתוח המדעי והתכנון של הפצצות עצמן. תחילתו של הפרויקט הייתה במשאבים מצומצמים בשנת 1939, אך הוא גדל בהדרגה עד שכלל מעל 130,000 עובדים, התבצע בכ-30 אתרים, ועלה כ-2 מיליארד דולר (שווה-ערך לכ-23 מיליארד דולר של 2019).
שני סוגים של מנגנוני פצצות אטומיות פותחו במקביל במהלך המלחמה: הסוג הראשון היה פצצת מנגנון ירי, והסוג השני היה פצצת מנגנון קריסה. מרבית הפיתוח של תהליכי העשרת האורניום נעשו באתר הגרעיני שהוקם באוק רידג' שבטנסי, שבו יוצרה בסופו של דבר פצצת האורניום "ילד קטן", שהוטלה על הירושימה. במקביל פותחה ויוצרה פצצת פלוטוניום, שתכנונה ופיתוחה התבצעו במעבדות לוס אלמוס, ועיקר כורי הייצור שלה הוקמו באתר הנפורד שבמדינת וושינגטון. בכורים אלו הוקרן האורניום וחלקו הפך לפלוטוניום, שהופרד באמצעים כימיים מהאורניום. לבסוף יוצרו שתי פצצות פלוטוניום, הראשונה פוצצה בניסוי טריניטי, והשנייה, "איש שמן", הוטלה על נגסאקי.
במהלך הפרויקט נעשה מאמץ מודיעיני רחב היקף לאיסוף אינפורמציה על פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית. במשימת אלסוס נשלחו עובדים מפרויקט מנהטן לאירופה, לעיתים אל מעבר לקווי האויב הנאצי, ואספו מסמכים וחומר גרעיני שייצרה גרמניה, ואף עצרו מדעני אטום גרמניים.
בשיאו של הפרויקט התבצעו הפיתוח והייצור בעשרות אתרים, בעיקר בארצות הברית אך גם בבריטניה ובקנדה, והשתתפו בו גדולי המדענים באותה עת, ובהם הפיזיקאים ארנסט לורנס, ארתור קומפטון, נילס בוהר, אנריקו פרמי, אדוארד טלר, ריצ'רד פיינמן, יוג'ין ויגנר, ג'יימס צ'דוויק והנס בתה; המתמטיקאים ג'ון פון נוימן וסטניסלב אולם; והכימאים גלן סיבורג והרולד יורי.
הפצצה הגרעינית הראשונה פוצצה בניסוי טריניטי, שבוצע בניו מקסיקו שבארצות הברית ב-16 ביולי 1945. שתי הפצצות, "ילד קטן" ו"איש שמן", התוצרים העיקריים של הפרויקט, הוטלו על יפן כחודש אחר-כך, באוגוסט 1945, והחריבו את שתי הערים היפניות הירושימה ונגסאקי. נהרגו מהן על-פי ההערכות כ-340 אלף איש, רובם אזרחים. בעת פיצוצן נהרגו מיד מההדף החזק שלהן, מחומן העצום, ומעוצמת הקרינה הרדיואקטיבית הקטלנית שלהן כ-120,000 אנשים, והשאר, כ-220,000 אנשים נוספים, מתו בתוך כחמש שנים מההתקפה מההשפעות הקטלניות ארוכות הטווח שגרמו פצצות האטום לנפגעים, שכוללות בין השאר התפתחות מהירה של מחלת הסרטן והרעלת קרינה.
רקע
התחלה
גילוי הביקוע הגרעיני על ידי הכימאים הגרמנים אוטו האן ופריץ שטרסמן ב-1938, והתאוריה של התהליך שפיתחו ליזה מייטנר ואוטו פריש, הפכו את הפיתוח של פצצה אטומית לאפשרות סבירה באופן תאורטי. בתהליך זה נבקע גרעין האטום כאשר פוגע בו נייטרון, וחלק מן המסה של הגרעין הופכת לאנרגיה. בסוף שנות השלושים של המאה ה־20 החלה להתברר עוצמתו של התהליך. היו חששות, במיוחד בקרב פיזיקאים, בעיקר יהודים, שברחו מגרמניה הנאצית וממדינות פאשיסטיות אחרות, שפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית יביא לפיתוח פצצה ראשונה שכזו בידי הגרמנים. הם ידעו מניסיונם כי המחקר בתחום זה בגרמניה מתקדם ביותר. רבים מהם חשו על בשרם את אימת המשטר הנאצי, והבינו היטב שאם תינתן הפצצה בידי אדולף היטלר, הוא לא יהסס להשתמש בה. שלושה פיזיקאים יהודים ילידי הונגריה שהגיעו לארצות הברית, לאו סילארד, אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר, וכן הפיזיקאי היהודי-צ'כי ג'ורג' פלאצ'ק, הבינו את חשיבותו ומרכזיותו של האיזוטופ אורניום-235, שכתוצאה מתהליך ביקועו עלולה להיווצר "תגובת שרשרת": הגרעין המתבקע פולט שני נייטרונים או יותר, נייטרונים אלה או חלק מהם עשויים לפגוע בגרעינים נוספים ולבקעם, וכך הלאה. אם המסה של החומר הבקיע גדולה די הצורך ("מסה קריטית"), תשתחרר מהתהליך בתוך זמן קצר כמות עצומה של אנרגיה. המסקנה כי ניתן לרתום את עוצמת האנרגיה המשתחררת בתגובת השרשרת ליצירת נשק רב עוצמה, הייתה מהירה.
שמאל|ממוזער|350px|מכתב איינשטיין-סילארד לנשיא פרנקלין רוזוולט שבו מציע איינשטיין לזרז את המחקר לפיתוח פצצת אטום, בעיקר מחשש שגרמניה הנאצית תפתח ותייצר אותה ראשונה.
באוגוסט 1939 ניסחו הפיזיקאים לאו סילארד ויוג'ין ויגנר את מכתב איינשטיין-סילארד שהזהיר את הנשיא פרנקלין רוזוולט מפני פיתוח אפשרי של "פצצה בעלת עוצמה גדולה במיוחד מסוג חדש", שגרמניה הנאצית עלולה לפתח ראשונה. במכתב הם מתריעים שעל ארצות הברית לנקוט בצעדים להשגת מצבורים של עפרות אורניום, וממליצים לזרז את המחקר של אנריקו פרמי ומדענים אחרים בתחום תגובות שרשרת גרעיניות. הם שכנעו את אלברט איינשטיין לחתום על המכתב, והעבירו אותו לנשיא רוזוולט ב-2 באוגוסט 1939. רוזוולט מינה את ליימן בריגס ממשרד התקנים הלאומי האמריקני לראש ועדת הייעוץ בנושא אורניום שתבדוק את כל הנושאים שעלו במכתב. בריגס ערך פגישה ב-21 באוקטובר 1939, שבה נכחו גם סילארד, ויגנר ואדוארד טלר. הוועדה דיווחה לרוזוולט בנובמבר שאורניום "יספק מקור אפשרי לפצצות עם כוח הרס גדול בהרבה מכל מה שידוע עד עתה".
ב-27 ביוני 1940 הפכה ועדת הייעוץ ל"ועדת המחקר להגנה לאומית בנושא אורניום" (NDRC). בריגס המליץ על השקעה ראשונית של 167,000 דולר למחקר האורניום, במיוחד של האיזוטופ אורניום-235, ושל יסוד שהתגלה באותם ימים, פלוטוניום. ב-28 ביוני 1941 חתם רוזוולט על צו ביצועי שעל פיו הוקם המשרד למחקר ופיתוח מדעי (OSRD) בראשות המהנדס וניבר בוש, וה-NDRC הוכפפה אליו כאגף המחקר S-1. המשרד הוסמך לעסוק גם בפרויקטים הנדסיים גדולים לפי הצורך, בנוסף לפעילותו המחקרית. בצו הושמטה המילה "אורניום" מטעמי ביטחון.
בבריטניה ביצעו אוטו פריש ורודולף פיירלס מאוניברסיטת ברמינגהאם פריצת-דרך ביוני 1939, בחקירת המסה הקריטית של אורניום-235. על פי חישוביהם היא הייתה בסדר גודל של 10 קילוגרם, משקל קטן מספיק שיאפשר לשאתו במטוס הפצצה. התזכיר שכתבו במרץ 1940 הביא להקמת פרויקט הגרעין הבריטי, ואת כינונה של ועדת MAUD הבריטית, שהמליצה פה אחד על פיתוח פצצה אטומית. באותה עת היה הפרויקט הבריטי מעט גדול יותר ומתקדם יותר מהפרויקט האמריקאי.
החל מיולי 1940 אפשרה בריטניה למדענים אמריקניים גישה למחקר המדעי שבוצע בה, ולכל הממצאים המדעיים שהשיגה בנושא, כולל לממצאי ועדת MAUD. אחד מחברי הוועדה, הפיזיקאי האוסטרלי מרק אוליפנט, טס לארצות הברית בסוף אוגוסט 1941, ולתדהמתו גילה שהמידע שהועבר מאנגליה לא הגיע כלל לפיזיקאים אמריקאים בכירים. כתוצאה מכך הוא ביקש וקיבל פגישה עם ועדת האורניום האמריקאית, וביקר בברקלי, שם הוא דיבר עם ארנסט לורנס. לורנס התרשם מספיק כדי להתחיל לחקור את האורניום בעצמו, ואף דיבר על כך עם ג'יימס קונאנט, ארתור קומפטון וג'ורג' פגרם . שליחותו של אוליפנט הייתה, לפיכך, מוצלחת; פיזיקאים אמריקאים חשובים החלו להיות מודעים לכוח הפוטנציאלי הגדול של הפצצה האטומית.
ב-9 באוקטובר 1941 אישר רוזוולט את התוכנית האטומית לאחר פגישה שכינס עם וניבר בוש וסגן הנשיא הנרי וולאס. לצורך שליטה על התוכנית יצר רוזוולט "קבוצת מדיניות עליונה" שעמד בראשה (אף שמעולם לא השתתף בהמשך בכינוסיה), וכללה את וולאס, בוש, נשיא אוניברסיטת הרווארד הכימאי ג'יימס קונאנט, מזכיר המלחמה הנרי סטימסון, וראש מטה הצבא הגנרל ג'ורג' מרשל. רוזוולט בחר בזרוע הצבא של הכוחות המזוינים (ולא בזרוע חיל הים) להפעיל את הפרויקט, מכיוון שלצבא היה ניסיון גדול יותר בניהול פרויקטי ייצור ובנייה בהיקף רחב. הוא גם הסכים לתיאום מאמצים עם הבריטים, וב-11 באוקטובר 1941 שלח הודעה לווינסטון צ'רצ'יל שבה הציע שיתכתבו ויהיו מתואמים ביניהם בנושאי האטום.
הצעות לבדיקת היתכנות הפצצה
שמאל|ממוזער|250px|כינוס בברקלי של צמרת מדענים, 1940: (מימין) אלפרד לומיס, קארל קומפטון, ג'יימס קונאנט, וניבר בוש, ארתור קומפטון וארנסט לורנס
לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 והכרזת המלחמה של ארצות הברית על יפן ועל גרמניה, כונסה ב-18 בדצמבר באגף המחקר S-1 פגישה "חדורה באווירת התלהבות ובתחושת דחיפות". המחקר להפרדת האיזוטופ אורניום-235 מתוך עפרת האורניום-238 התקדם בשלוש טכניקות. הראשונה התבצעה בקבוצת המחקר של ארנסט לורנס באוניברסיטת קליפורניה בברקלי שחקרה הפרדה באמצעים אלקטרומגנטיים, השנייה התבצעה בקבוצת המחקר של אגר מרפרי וג'סי וייקפילד בימס שבדקה הפרדה באמצעות דיפוזיה גזית באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, והשלישית, בראשות פיליפ אייבלסון, הובילה מחקר שהתבסס על דיפוזיה תרמית במכון קרנגי למדע בוושינגטון ובהמשך במעבדות חיל הים.
בינתיים נפתחו גם שני מסלולי מחקר על טכנולוגיות לפיתוח כור גרעיני. הרולד יורי המשיך במחקר על מים כבדים באוניברסיטת קולומביה, וארתור קומפטון הביא מדענים מאוניברסיטאות קליפורניה, מאוניברסיטת קולומביה ומאוניברסיטת פרינסטון לקבוצת מחקר תחת ניהולו באוניברסיטת שיקגו. הוא הקים בה בתחילת 1942 מעבדת מטלורגיה לחקר פלוטוניום וכורים, ושימוש בגרפיט כחומר ממתן מהירות נייטרונים. בריגס, קומפטון, לורנס, מרפרי ויורי נפגשו ב-23 במאי 1942 כדי לנסח סופית את המלצותיה של ועדת המחקר S-1, שבהן היא קראה להמשיך בפיתוח כל חמש הטכנולוגיות שנחקרו. ההמלצות אושרו על ידי בוש, קונאנט, ובריגדיר גנרל וילהלם סטייר , ראש מטה אגף שירות ואספקה של מייג'ור-גנרל ברהון סומרוול , שגם מינה נציג צבאי לענייני גרעין. בוש וקונאנט העבירו את ההמלצות ל"קבוצת המדיניות העליונה", עם הצעה לתקציב של 54 מיליון דולר לבנייה לחיל ההנדסה של זרוע הצבא, ועוד 31 מיליון דולר למחקר ופיתוח ל-OSRD, והיא העבירה זאת ב-17 ביוני לנשיא רוזוולט, שאישר אותם מיידית.
עקרונות התכנון
שמאל|ממוזער|150px|שרבוטים של מספר שיטות הרכבה אפשריות של פצצת ביקוע גרעיני, שנדונו בכינוס בברקלי ביולי 1942
קומפטון ביקש מהפיזיקאי התאורטי רוברט אופנהיימר מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי לקחת על עצמו את המחקר על החישובים הקשורים בנייטרונים מהירים — המפתח לחישוב המסה הקריטית והיתכנות הפיצוץ — שבוצע עד אז בידי גרגורי ברייט. ברייט נאלץ לעזוב ב-18 במאי 1942 בשל חששות הקשורים לביטחון מידע. ג'ון מנלי, פיזיקאי במעבדה המטלורגית בשיקגו, מונה לעוזרו של אופנהיימר לתיאום ניסויים פיזיקליים שביצעו קבוצות שהיו מפוזרות ברחבי המדינה. אופנהיימר ורוברט סרבּר מאוניברסיטת אילינוי בחנו את הבעיות של דיפוזיה של נייטרונים — איך נייטרונים נעים בעת תגובת שרשרת גרעינית, וכן בעיות של הידרודינמיקה — איך פיצוץ שנוצר מתגובת שרשרת עשוי להתנהג. ביולי 1942 כינסו אופנהיימר ופרמי פגישות באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, כדי לדון בעבודתם ובתאוריה הכללית של ביקוע גרעיני, עם הפיזיקאים התאורטיים הנס בתה, ג'ון ואן ולק, אדוארד טלר, אמיל קונופינסקי, רוברט סאבר, סטאן פרנקל ואלדרד נלסון, ועם הפיזיקאים הניסויים אמיליו סגרה, פליקס בלוך, פרנקו רזטי, ג'ון מלני ואדווין מקמילן. הם אישרו עקרונית שפצצת ביקוע אפשרית באופן תאורטי.
נושאים רבים סביב פיתוח הפצצה היו עדיין בלתי פתורים או בלתי ידועים. התכונות של אורניום-235 טהור היו יחסית לא ידועות, וכך גם לגבי פלוטוניום, יסוד שהתגלה רק בפברואר 1941 על ידי גלן סיבורג וצוותו. המדענים שהשתתפו בפגישת יולי 1942 בברקלי שכינסו אופנהיימר ופרמי, חזו הפקת פלוטוניום בכורים גרעיניים שבהם אטומי אורניום-238 סופגים נייטרונים שנפלטו מביקוע של אטומי אורניום-235. בשלב זה עדיין לא נבנו כורים, ולרשות המדענים היו רק כמויות מזעריות של פלוטוניום מציקלוטרונים. אפילו בדצמבר 1943, יוצרו ועמדו לרשותם רק שני מיליגרם של פלוטוניום. היו דרכים רבות לאגד את החומר הבקיע לתוך מסה קריטית. הדרך הפשוטה הייתה לירות "מצת גלילי" באמצעות "מדחס" לתוך תווך של "חומר אקטיבי" — חומר דחוס שימקד נייטרונים פנימה, ישמור את המסה המגיבה צמודה, ובכך יגביר את יעילותה. נבדקו גם אפשרויות של שימוש בספרואידים ליצירת "מנגנון קריסה" בסיסי, שהוצעו על ידי רוברט באכר , וגם אפשרויות של שיטות אוטו-קטליטיות שיגבירו את כוח ההרס של הפצצה.
אף שרעיון פצצת הביקוע הגרעיני נחשב לאפשרי ופתור באופן תאורטי — לפחות עד שיגיעו נתונים נוספים מניסויים ממשיים — הביא הכינוס בברקלי לשינוי בכיוון. אדוארד טלר לחץ לדיון בפצצת ניסוי חזקה יותר ב-1942. הפצצה, שכונתה "פצצת מימן", תשתמש בחומר נפץ של פצצת ביקוע כדי להצית תגובה של היתוך גרעיני בדאוטריום ובטריטיום, שהם שני איזוטופים של מימן. טלר הציע מספר תוכניות, אך בתה התנגד לכל אחת מהן. רעיון ההיתוך נזנח מעט כדי להתרכז בייצור פצצות ביקוע. טלר גם העלה השערה ספקולטיבית מרחיקת לכת, שפיצוץ גרעיני עלול להצית את האטמוספירה של כדור הארץ, בשל תגובת היתוך היפותטית של גרעיני אטומים של חנקן. בתה חישב ומצא שדבר כזה אינו אפשרי, והוצא דו"ח שטלר השתתף בכתיבתו, שהראה ש"אין היתכנות סבירה שתתחיל תגובת שרשרת גרעינית המופצת עצמית".
ארגון - מפקדים ומנהלים
מחוז מנהטן
ביוני 1942 בחר המהנדס הראשי של הצבא, מייג'ור גנרל יוג'ין רייבולד , בקולונל ג'יימס מרשל לראש החלק הצבאי בפרויקט. מרשל יצר משרד-קשר בבניין משרד המלחמה בוושינגטון, והקים מטה זמני ברובע מנהטן שבניו יורק, שם היה יכול לקבל תמיכה מנהלית מחטיבת ההנדסה הצפון אטלנטית. במקום זה הוא גם היה קרוב למשרדי סטון אנד ובסטר, הקבלן הראשי של הפרויקט, ולאוניברסיטת קולומביה. הוא מינה את לוטננט קולונל קנת ניקולס לסגנו.
כיוון שרוב משימותיו היו קשורות לבנייה, עבד מרשל בשיתוף עם ראש חטיבת הבינוי של חיל ההנדסה, מייג'ור גנרל תומאס רובינס, ועם סגנו, קולונל לסלי גרובס. סומרוול, רייבולד וסטייר החליטו לקרוא לפרויקט "פיתוח מעבדתי של חומרים חלופיים" (DSM), אך גרובס הרגיש ששם זה ימשוך תשומת לב. כיוון שפרויקטים הנדסיים נקראו בדרך כלל על שם העיר שבה הם שוכנים, הסכימו מרשל וגרובס שהמרכיב הצבאי בפרויקט יקרא "מחוז מנהטן" (Manhattan District). באופן לא רשמי, הוא היה ידוע כ"מחוז הנדסי מנהטן" (MED), ושלא כמו מחוזות אחרים בחיל ההנדסה לא היו לו גבולות גאוגרפיים מוגדרים. "פיתוח מעבדתי של חומרים חלופיים" נשאר שם-הקוד הרשמי של הפרויקט בכללותו, אך שמו הוחלף במשך הזמן ל"פרויקט מנהטן".
מאוחר יותר הודה מרשל כי "מעולם לא שמעתי על ביקוע אטומי, אבל ידעתי שאי אפשר לבנות מפעל, ובוודאי לא ארבעה מפעלים, תמורת 90 מיליון דולר". צוות של סטון אנד ובסטר כבר סקר והמליץ על אתר עבור מפעלי הייצור. מועצת הייצור המלחמתית המליצה על אתרים סביב נוקסוויל שבטנסי, אזור מבודד שבו רשות עמק טנסי יכלה לספק חשמל בשפע והנהרות בו יכלו לספק מים לקירור הכורים. לאחר בחינת מספר אתרים, בחר צוות הסקר אתר ליד אלזה שבטנסי. קונאנט יעץ שאתר זה יירכש מיד, אך מרשל השתהה, והחליט להמתין לתוצאות ניסויי הכורים שביצע קונאנט לפני שינקוט בפעולה. מבין תהליכי ההפרדה הפוטנציאליים, רק ההפרדה האלקטרומגנטית של לורנס נראתה מתקדמת ובשלה מספיק כדי להתחיל בנייה של מפעל ייצור המבוסס עליה.
מרשל וניקולס החלו להרכיב את המשאבים שיידרשו לפרויקט. הצעד הראשון היה להשיג עבורו דירוג גבוה של עדיפות צבאית. הדירוגים העליונים היו AA-1 עד AA-4 בסדר יורד. דירוג העדיפות שהושג היה AA-3, ודירוג חירום מיוחד, AAA, למצבים שבהם יתעורר צורך בחומרים קריטיים. ניקולס ומרשל התאכזבו מהדירוג, שהיה נמוך ממה שציפו.
ועדת המדיניות הצבאית
שמאל|ממוזער|250px|ועדת S-1 ב-Bohemian Grove: (משמאל לימין) הרולד יורי, ארנסט לורנס, ג'יימס קונאנט, ליימן בריגס, אגר מרפי, וארתור קומפטון. הוועדה, שפיקחה על פרויקט האורניום עבור המשרד למחקר ופיתוח מדעי, המליצה על הרחבה ניכרת (פי 25 מהתוכנית המקורית) של מפעל העשרת האורניום באוק רידג'. 13 בספטמבר 1942
וניבר בוש לא היה מרוצה מאי-יכולתו של מרשל להניע את הפרויקט במהירות, ובמיוחד מהתמהמהותו ברכישת האתר בטנסי, מהעדיפות הנמוכה שהקצה הצבא לפרויקט, וממקום המטה שלו בניו יורק. בוש הרגיש שיש צורך במנהיגות אגרסיבית יותר, ודיבר על כך עם הארווי באנדי ועם הגנרלים מרשל, סומרוול וסטייר. הוא רצה שהפרויקט יעמוד תחת ועדת מדיניות בכירה, ושקצין בעל יוקרה, עדיף סטייר, יעמוד בראשו.
סומרוול וסטייר בחרו בלסלי גרובס לתפקיד ראש הפרויקט, והודיעו לו על כך ב-17 בספטמבר 1942. גרובס גם קודם לדרגת בריגדיר גנרל, מתוך כוונה שהתואר "גנרל" ישפיע לטובה על מדענים וחוקרים העובדים בפרויקט. גרובס היה עתה בפיקודו הישיר של סומרוול, וקולונל מרשל היה תחת פיקודו של גרובס. גרובס הקים את מפקדתו בוושינגטון, בקומה החמישית של בניין מחלקת המלחמה, שם היה לקולונל ג'יימס מרשל משרד קישור. גרובס מונה רשמית לראש פרויקט מנהטן ב-23 בספטמבר 1942, וזומן לוועדת מדיניות צבאית שזימן מזכיר המלחמה הנרי סטימסון. בהמשך מונו טולמן וקונאנט ליועצים המדעיים של גרובס.
ב-19 בספטמבר פנה גרובס לדונלד נלסון, יו"ר מועצת הייצור המלחמתי, וביקש סמכות להנפיק עדיפות AAA בכל פעם שנדרש. נלסון נרתע תחילה, אך מיהר לסגת כאשר גרובס איים ללכת לנשיא. לאחר מסע שכנוע ארוך קיבל גרובס, רק ב-1 ביולי 1944, את הסמכות לעדיפות AA-1.
אחת הבעיות הראשונות של גרובס הייתה למצוא מנהל לפרויקט Y, מעבדת המחקר בלוס אלמוס שתתכנן ותבנה את הפצצה. הבחירה הברורה הייתה של אחד משלושת ראשי המעבדה, הרולד יורי, ארנסט לורנס או ארתור קומפטון, אך אי אפשר היה לוותר עליהם בתפקידם באותה עת. קומפטון המליץ על רוברט אופנהיימר, שכבר הכיר מקרוב את עקרונות תכנון הפצצה. אלא שלאופנהיימר היה ניסיון ניהולי מועט, ובניגוד ליורי, לורנס וקומפטון, לא זכה בפרס נובל, סטטוס שמדענים רבים חשו כי ראש מעבדה חשובה שכזאת צריך לשאת. היו גם חששות לגבי סיווגו הביטחוני של אופנהיימר, שכן רבים מחבריו היו קומוניסטים, בהם אחיו פרנק אופנהיימר, אשתו קיטי, וחברתו ז'אן טטלוק. שיחה ממושכת ברכבת באוקטובר 1942 שכנעה את גרובס וניקולס שאופנהיימר מבין היטב את הסוגיות הכרוכות בהקמת מעבדה באזור נידח, ויש למנותו למנהל שלה. גרובס אישית ויתר על דרישות הביטחון, הוציא לאופנהיימר אישור ביטחוני ב-20 ביולי 1943, ומינה אותו למנהל מעבדת לוס אלמוס.
האתרים שבהם התבצע הפרויקט
מרכז|ממוזער|500px|האתרים המרכזיים בארצות הברית ובקנדה שבהם התבצע פרויקט מנהטן
לפרויקט היו יותר מ-30 אתרים פעילים, רובם המכריע בארצות הברית, אך גם בבריטניה ובקנדה. האתרים המרכזיים היו:
אוק רידג', טנסי - בה בוצעה העשרת אורניום בשלושה מפעלים.
לוס אלמוס, ניו מקסיקו - בה הייתה המעבדה המדעית הראשית של הפרויקט.
הנפורד, מדינת וושינגטון - בה היה אתר ייצור הפלוטוניום והכורים הגרעיניים.
אוניברסיטת שיקגו - בה הייתה המעבדה המטלורגית, שבה נבנה הכור הגרעיני הראשון.
מספר אתרים לייצור מים כבדים - במערב וירג'יניה, באינדיאנה ובאלבמה.
אוק רידג'
שמאל|ממוזער|250px|אוק רידג': החלפת משמרת במפעל Y-12 להעשרת אורניום בתהליך הפרדה אלקטרומגנטית. באוגוסט 1945 עבדו באוק רידג' 80,000 עובדים.
יום לאחר שקיבל את ניהול הפרויקט, בחן גרובס מקרוב את האתר המוצע בטנסי והתרשם לטובה. ב-29 בספטמבר 1942 אישר תת-מזכיר המלחמה, רוברט פטרסון, את רכישת השטח בגודל של 56,000 אקר (כ-227 קמ"ר) על ידי הפקעה, בעלות מוערכת של 3.5 מיליון דולר. כ-1,000 משפחות הושפעו מצו ההפקעה, שנכנס לתוקף ב-7 באוקטובר. מחאות, פניות משפטיות וחקירת קונגרס ב-1943 לא הועילו. כמה משפחות קיבלו הודעה של שבועיים מראש בלבד לפינוי חוות שהיו בתיהן במשך דורות רבים. בסופו של דבר נרכש שטח כולל של 58,900 אקר (כ-238.4 קמ"ר), ושולמו בפועל כ-2.6 מיליון דולר, שהם כ-11 דולר לדונם. ב'כרוז ציבורי' מס' 2 נקבע שאוק רידג' היא שטח צבאי סגור, ואיש אינו יכול להיכנס אליה ללא אישור צבאי. כשהוצג הצו למושל טנסי, פרנטיס קופר, הוא קרע אותו בזעם והשליך אותו לפח.
בתחילת 1943 נקבע שמו הרשמי של האתר ל"קלינטון עבודות הנדסיות" (CEW). חברת סטון אנד ובסטר התרכזה בבניית מתקני הייצור הגדולים, וחברת האדריכלות וההנדסה סקידמור, אוֹוינג ומריל תכננה ובנתה קהילת מגורים ל-13,000 אנשים. בתי המגורים שכנו על מורדות הרכס בלאק אוק, שממנו קיבלה העיר החדשה את שמה, אוק רידג' (Oak Ridge = רכס אלון).
עיקר הייצור באוק רידג' התרכז בשלושה מפעלים ענקיים להעשרת אורניום. מספר העובדים באתר גדל במהרה הרבה מעבר למה שתוכנן בתוכניות הראשונות, והגיע לשיאו במאי 1945, כשהועסקו בו כ-80,000 עובדים.
לוס אלמוס
משהוחלט שמעבדות הפרויקט לא יהיו באוק רידג' אלא במקום מרוחק, התרכז חיפוש האתר בסביבות אלבקרקי שבניו מקסיקו, אזור שאופנהיימר אהב ואף הייתה לו בו חווה. ב-16 בנובמבר סיירו אופנהיימר, גרובס, דאדלי ואחרים באתר ליד ג'מז ספרינגס, אך אופנהיימר חשש שהצוקים הגבוהים המקיפים את המקום יגרמו לאנשיו תחושת קלסטרופוביה, והמהנדסים היו מודאגים מהאפשרות לשיטפונות ולהצפה. לאחר מכן עברה הקבוצה לסביבת בית הספר לוס אלמוס, שהיה בית ספר כפרי לבנים. אופנהיימר התרשם מהמקום, העדיף אותו על פני כל מה שראה עד כה, וציין את יופיו הטבעי ואת הנופים הנשקפים ממנו על הרי סנגרה דה קריסטו . המהנדסים היו מודאגים מכביש הגישה הצר והמשובש, וחששו מקשיים באספקת המים. פרט לכך כולם חשו שהמקום אידיאלי.
פטרסון אישר את רכישת האתר ב-25 בנובמבר 1942. נרכשו כ-185 קמ"ר בעלות של 415,000 דולר. הבנייה החלה בדצמבר 1942, וגרובס הקצה לה 300,000 דולר ותאריך יעד לסיום ב-15 במרץ 1943. די מהר התברר שהיקף הבנייה גדול בהרבה, וכשהסתיימה ב-30 בנובמבר 1943, עלותה הייתה מעל 7 מיליון דולר.
מטעמי סודיות נקראה מעבדת לוס אלמוס "פרויקט Y" או "הגבעה". בתעודות לידה של תינוקות שנולדו בה בזמן המלחמה, צוין מקום הלידה כתא דואר 1663 בסנטה פה. במודל הארגוני ההתחלתי הייתה המעבדה אמורה להיות מעבדה צבאית, והמדענים היו אמורים להיחשב אנשי צבא. אופנהיימר הרחיק לכת עד כדי כך שהזמין לעצמו מדים של לוטננט קולונל. אלא ששני פיזיקאים מרכזיים, רוברט באכר ואיזידור רבי, התנגדו לרעיון. קונאנט, גרובס ואופנהיימר החליטו לבסוף על פשרה שלפיה המעבדה תהיה מעבדה אזרחית שתופעל על ידי אוניברסיטת קליפורניה, אך תעבוד בחוזה עם משרד המלחמה.
הנפורד
שמאל|ממוזער|250px|מבט כללי על אתר הנפורד לייצור פלוטוניום, על גדת נהר קולומביה
בדצמבר 1942 התעורר חשש שאוק רידג' קרובה מדי למרכז אוכלוסייה גדול (העיר נוקסוויל), במקרה של תאונה גרעינית. גרובס גייס את דופונט בנובמבר 1942 כקבלן ראשי לבניית קומפלקס הפלוטוניום, ודופונט המליצה שהאתר יהיה רחוק ממצבור האורניום הגדול שבאוק רידג'. בדצמבר 1942 שלח גרובס את קולונל פרנקלין מתיאס ואת מהנדסי דופונט לאתר מקומות פוטנציאליים חלופיים.
מתיאס דיווח כי אתר הנפורד במדינת וושינגטון "אידיאלי כמעט מכל בחינה". הוא מבודד, וזורם בו נהר קולומביה שיכול לספק מספיק מי קירור לכורי הייצור. גרובס ביקר באתר בינואר 1943, והקים את 'הנפורד עבודות הנדסיות' (HEW), בשם הקוד "אתר W".
תת-מזכיר המלחמה פטרסון נתן את אישורו ב-9 בפברואר, והקצה 5 מיליון דולר לרכישת 162 קמ"ר של קרקע במקום. הממשלה הפדרלית העתיקה כ-1,500 מתושבי הנפורד ויישובים סמוכים, וכן אינדיאנים משבט ואנאפום ומשבטים אחרים שגרו בשטח והשתמשו בו. הייתה מחלוקת עם חוואים לגבי יבול משטחים שנזרעו או נשתלו לפני קניית הקרקע. כפשרה, הרשה הצבא לקטוף או לקצור את היבול אם לוח הזמנים של הבנייה לא ייפגע, אך זה לא תמיד היה אפשרי.
דופונט לא יכלה לחזות במדויק את היקף הפרויקט, ולמרות זאת החלה באפריל 1943 בנייה של מבנים לכ-25,000 עובדים, שמחצית מהם היו אמורים לגור במקום. עד יולי 1944 נבנו כ-1,200 בניינים וקרוב ל-51,000 אנשים גרו במקום. כמהנדס הראשי של הנפורד, היה למתיאס פיקוח כולל על האתר. בשיאו, היה הנפורד המקום השלישי בגודל אוכלוסייתו במדינת וושינגטון. הנפורד הפעילה צי של יותר מ-900 אוטובוסים, יותר מאשר בעיר שיקגו.
כמו לוס אלמוס ואוק רידג', גם ריצ'לנד, עיר המגורים העיקרית של עובדי הנפורד, הייתה קהילה מגודרת עם גישה מוגבלת, אך נראתה יותר כמו עיר אמריקנית טיפוסית בזמן המלחמה: הפרופיל הצבאי שלה היה נמוך, ואלמנטים פיזיים, כמו גדרות גבוהות, מגדלים וכלבי שמירה, כמעט שלא נראו.
שיקגו
ב-25 ביוני 1942 החליט הצבא להקים מפעל ניסוי לייצור פלוטוניום מדרום-מערב לשיקגו. עד מהרה התברר כי היקף הפעולות גדול מדי, והוחלט להשאיר בשיקגו רק מתקן מחקר ובדיקה, ולבנות את מפעל הניסוי כולו באוק רידג'.
ארתור קומפטון מאוניברסיטת שיקגו אישר למעבדה המטלורגית של האוניברסיטה לבנות כור גרעיני ניסיוני ראשון, שכונה בהמשך "שיקגו פייל-1" . לכור נדרשה כמות עצומה של לבני גרפיט וגושי אורניום. באותה עת היה מחסור באורניום טהור. פרנק ספדינג מאוניברסיטת איווה הצליח לייצר 1.8 טון אורניום טהור. 2.7 טון אורניום נוספים, שהופקו בדחיפות ובתהליך מאולתר, סופקו על ידי חברת וסטינגהאוז. בלון מרובע גדול נבנה על ידי חברת גודייר כדי לכסות את הכור. ב-2 בדצמבר 1942 יצר צוות בראשותו של אנריקו פרמי את תגובת השרשרת הגרעינית הראשונה אי-פעם שנוצרה בידי אדם. הנקודה שבה הראקציה בכור מתחילה לקיים את עצמה (לייצר את שרשרת התגובות באופן עצמי), מכוּנה: 'הכור הופך קריטי' או 'נכנס לשלב קריטי'. קומפטון דיווח על הצלחתו לקונאנט בוושינגטון בשיחת טלפון (שסוכם מראש איזה משפט בה יבשר על הצלחה), שבה אמר את המשפט המפורסם: "הנווט האיטלקי נחת זה עתה בעולם החדש" ('הנווט האיטלקי' מרמז על פרמי).
הכור באתר ארגון, 'שיקגו פייל-3' , הראשון שהשתמש במים כבדים, הפך קריטי ב-15 במאי 1944. אחרי המלחמה עברו כל הפעילויות לאתר חדש, המעבדה הלאומית ארגון , שבפרווריה הדרומיים של שיקגו.
אתרים לייצור מים כבדים
אף שהתכנון המועדף על דופונט לכורים גרעיניים היה קירור בהליום ושימוש בגרפיט כחומר ממתן, היא עדיין הביעה עניין בשימוש במים כבדים כגיבוי, במקרה שתכנון כור הגרפיט יסתבר כלא ישים מסיבה כלשהי. לצורך זה, ההערכה הייתה שיידרשו 2.7 טון של מים כבדים לחודש. פרויקט P-9 היה שם הקוד הממשלתי לתוכנית ייצור המים הכבדים. גרובס אישר לדופונט להקים מתקני מים כבדים באתר ליד העיר מורגנטאון שבמערב וירג'יניה, במפעל התחמושת שעל נהר ואבאש ליד ניופורט שבאינדיאנה, ובמפעל תחמושת ליד צ'ילדרסבורג וסילקוגה שבאלבמה. מים כבדים הופקו במפעלים אלו על ידי זיקוק, תוך ניצול נקודת הרתיחה הגבוהה מעט יותר של המים הכבדים.
שיתוף הפעולה עם בריטניה
שמאל|ממוזער|250px|ג'יימס צ'דוויק, ראש הפרויקט הבריטי (שמאל), עם לסלי גרובס, ראש פרויקט מנהטן.
שמאל|ממוזער|250px|בית זיקוק בוויילס שסיפק לפרויקט מנהטן אבקת ניקל בעסקת השאל-החכר הפוכה.
ב-1941 החליפו הבריטים והאמריקאים מידע גרעיני אך לא שילבו מאמצי מחקר ופיתוח. בריטניה דחתה את ניסיונותיהם של בוש וקונאנט, שביקשו לחזק את שיתוף הפעולה עם הפרויקט הבריטי, שנקרא בשם הקוד "סגסוגות צינור" , משום שלא רצתה שארצות הברית תפתח לפניה פצצת אטום משלה. מכתב אישי מרוזוולט שהעביר מדען אמריקאי לצ'רצ'יל, ובו הציע רוזוולט לשלם על כל המחקר והפיתוח בפרויקט אנגלו-אמריקני, טופל ברשלנות, וצ'רצ'יל כלל לא השיב עליו. ארצות הברית החליטה לפיכך, באפריל 1942, להמשיך לבד. לבריטים לא היו המשאבים הדרושים לביצוע תוכנית מחקרית בהיקף כזה תוך כדי הלחימה על הישרדותם. כתוצאה מכך, הידלדל הפרויקט הבריטי, ונסוג לאחור יחסית להתקדמות מקבילו האמריקאי. חרף זאת, הגיעו צ'רצ'יל ורוזוולט ביולי 1942 להסכם פורמלי אך לא כתוב לשיתוף פעולה אטומי.
בינואר 1943 הודיע קונאנט לבריטים כי לא יקבלו עוד מידע אטומי אלא רק בשטחי מחקר מסוימים, והבריטים היו מזועזעים מביטול הסכם צ'רצ'יל-רוזוולט. קונאנט ובוש הסבירו לבריטים שהפקודה "הגיעה מלמעלה". המדענים האמריקאים החליטו כי ארצות הברית אינה זקוקה עוד לעזרה מבחוץ, ורצו למנוע מבריטניה לנצל את היישומים המסחריים של האנרגיה האטומית לאחר המלחמה. רוזוולט הסכים להגבלת העברת המידע לבריטניה, גם אם הדבר יאט את הפרויקט האמריקני. בתחילת 1943 הפסיקו הבריטים לשלוח מדעני מחקר לאמריקה, וכתוצאה מכך עצרו האמריקאים לחלוטין כל שיתוף של מידע עם הבריטים. הבריטים ניסו לגרום להפסקת אספקת האורניום מקנדה ולהפסקת אספקת המים הכבדים, כדי לאלץ את האמריקנים לשתף אותם שוב, אך לא הצליחו בכך כיוון שקנדה נזקקה לאספקה אמריקנית. הבריטים גם בדקו שוב את האפשרות לתוכנית גרעין עצמאית, אך הגיעו למסקנה שגם אם התוכנית תתקדם, הם לא יוכלו לבנות פצצה בזמן כך שתוכל להשפיע על תוצאות המלחמה באירופה.
במרץ 1943 החליט קונאנט, כי עזרה בריטית יכולה להועיל בכמה שטחים בפרויקט. ג'יימס צ'דוויק וכשני מדענים בריטיים נוספים היו חשובים דיים למחקר בפרויקט, וצוות תכנון הפצצות בלוס אלמוס נזקק להם, למרות הסיכון בחשיפת סודות תכנון הפצצה. באוגוסט 1943 ניהלו צ'רצ'יל ורוזוולט משא ומתן על הסכם קוויבק , שהביא לחידוש שיתוף הפעולה בין מדענים שחוקרים נושאים דומים. בריטניה הסכימה להגבלות על נתונים הדרושים לבניית מפעלי ייצור גדולים, הנדרשים לייצור פצצות גרעיניות. הסכם הייד פארק שסוכם בספטמבר 1944, הרחיב את שיתוף הפעולה לתקופה שלאחר המלחמה. בהתאם להסכם קוויבק, הוקמה ועדת מדיניות משולבת לתיאום המאמצים של ארצות הברית, בריטניה וקנדה. החברים האמריקנים בוועדת המדיניות המשולבת היו סטימסון, בוש וקונאנט, החברים הבריטיים היו תחילה פילדמרשל ג'ון דיל וקולונל ג'ון לוולין , והקנדי סי. די. האו . אך לבסוף כלל ההרכב הבריטי את לורד הליפקס ואת פילדמרשל הנרי מייטלנד וילסון.
כאשר התחדש שיתוף הפעולה לאחר הסכם קוויבק, הדהימו את הבריטים ההתקדמות המחקרית האמריקנית וההשקעה הכספית הגבוהה שלהם בפרויקט. ב-1943 כבר הוציאה ארצות הברית יותר ממיליארד דולר (היום כ-11.8 מיליארד דולר), בעוד שעד אותה שנה הוציאה בריטניה רק כ-0.5 מיליון ליש"ט. צ'דוויק לחץ, לפיכך, למעורבות בריטית גדולה ככל האפשר בפרויקט מנהטן הקיים, ולנטוש כליל כל תקווה שהיא לפרויקט גרעין בריטי עצמאי במהלך המלחמה. צ'דוויק הבטיח, בתמיכת צ'רצ'יל, שכל בקשת עזרה מגרובס תיענה. המשלחת הבריטית שהגיעה לארצות הברית בדצמבר 1943 כללה את נילס בוהר, אוטו פריש, קלאוס פוקס, רודולף פיירלס וארנסט טיטרטון . מדענים בריטיים נוספים הגיעו בתחילת 1944. המדענים שעבדו במחקר על דיפוזיה גזית עזבו עד סתיו 1944. השאר נשארו עד תום המלחמה, וכללו 35 מדענים שעבדו עם לורנס בברקלי, ו-19 שנשלחו ללוס אלמוס והצטרפו לקבוצות קיימות שעסקו במחקר והרכבה של פצצת מנגנון קריסה, אך לא בפצצות פלוטוניום. חלק מהסכם קוויבק קבע כי נשק גרעיני לא יופעל נגד מדינה כלשהי ללא הסכמה הדדית. ביוני 1945 הסכים וילסון שהשימוש בנשק גרעיני נגד יפן יירשם כהחלטה של ועדת המדיניות המשולבת.
ועדת המדיניות המשולבת יצרה את הקרן לפיתוח משולב ביוני 1944, עם גרובס כיושב ראש, כדי להשיג עפרות אורניום ותוריום בשווקים הבינלאומיים. בריטניה גם סייעה בהעברת רוב עפרות האורניום מקונגו הבלגית, בין השאר מכיוון שהממשלה הבלגית הגולה ישבה בלונדון. בשנת 1944 רכשה הקרן 1,560 טון של עפרות תחמוצת אורניום מחברות שהפעילו מוקשים בקונגו הבלגית.
גרובס העריך את התרומה הבריטית הראשונית שניתנה בתחילת הדרך למחקר האטומי, ואת תרומתם של מדענים בריטיים לפרויקט מנהטן, אך ציין כי ארצות הברית הייתה מצליחה גם בלעדיהם. הוא גם אמר שצ'רצ'יל היה "החבר הטוב ביותר שהיה לפרויקט הפצצה האטומית [בכך] ששמר על התעניינות גבוהה של רוזוולט בפצצה... הוא עורר אותו כל הזמן בכך שסיפר לו עד כמה הוא חושב שהפרויקט חשוב".
ההשתתפות הבריטית בפרויקט במהלך המלחמה הייתה גם חיונית להצלחתה של תוכנית הפיתוח הבריטית העצמאית של נשק גרעיני לאחר המלחמה, כשחוק מקמהון מ-1946 סיים באופן זמני את שיתוף הפעולה הגרעיני עם ארצות הברית.
הטיפול באורניום
עפרות אורניום
שמאל|ממוזער|200px|רוב האורניום לפרויקט מנהטן הגיע ממכרה שינקולובווה שבקונגו הבלגית
שמאל|ממוזער|200px|עפרת אורניום שנחצבה במכרה
חומר הגלם העיקרי של הפרויקט היה אורניום, ששימש כדלק לכורים, כחומר מוצא למעבר לפלוטוניום, ובצורתו המועשרת - כחומר הבקיע בפצצה האטומית עצמה. היו ארבעה מרבצים ידועים של אורניום ב-1940: במדינת קולורדו שבארצות הברית, בצפון קנדה, בצ'כוסלובקיה ובקונגו הבלגית. כולם, פרט למרבץ בצ'כוסלובקיה, היו בשליטת בעלות הברית, ומהם ניתן היה להפיק כמויות מספיקות של אורניום לצורכי הפרויקט. 1,100 טון של עפרות אורניום נרכשו מקונגו הבלגית, ואוחסנו במחסנים בסטטן איילנד.
רכישות אלה הבטיחו אספקה מספקת כדי לענות על צורכי המלחמה, אך ארצות הברית ובריטניה הגיעו למסקנה כי חשוב שישלטו על כמה שיותר מרבצי אורניום שקיימים בעולם. המקור העשיר ביותר של עפרות אורניום היה בשינקולובווה באזור קטנגה שבקונגו הבלגית, אך מכרה זה היה מוצף במים וסגור. קנת ניקולס, "מהנדס המחוז" של פרויקט מנהטן, ניהל משא ומתן עם אדגר סנגייר , מנהל החברה הבלגית בעלת המכרה, על פתיחתו מחדש ועל מכירת כל התפוקה העתידית שלו לארצות הברית. כ-30% ממניות החברה הבלגית נשלטו על ידי אינטרסים בריטיים, ולפיכך הובילו הבריטים את המשא ומתן. סר ג'ון אנדרסון והשגריר האמריקאי בבריטניה ג'ון ויננט גיבשו במאי 1944 הסכם עם סנגייר ועם ממשלת בלגיה על פתיחתו מחדש של המכרה ועל רכישת 1,560 טונות של עפרות אורניום ב-3.20 דולר לקילוגרם.
בנוסף, וכדי למנוע תלות בבריטים ובקנדים בהספקת עפרות, טיפל גרובס גם ברכישת מניות תאגיד ונדיום מיורוואן שבקולורדו. מכרה האורניום בקולורדו הניב לפרויקט כ-730 טון עפרות.
המפעל הכימי מלינקרוט מסנט לואיס לקח את עפרות האורניום הגולמיות והמיס אותן בחומצה חנקתית כדי לייצר חנקת אורניום . אתר הוסף בתהליך הפרדת נוזל-נוזל כדי לנקות זיהומים מחנקת האורניום. היא חוממה והתקבל אורניום טריאוקסיד שממנו התקבלה תחמוצת אורניום טהורה למדי. ביולי 1942 ייצרה מלינקרודט טון של תחמוצת אורניום טהורה מאוד ביום, אך הפיכתה של התחמוצת למתכת אורניום התבררה כקשה לביצוע. חברות כווסטינגהאוז ואחרות ניסו לייצר אורניום מתחמוצת האורניום, אך הייצור היה איטי מדי ואיכות האורניום שיוצר הייתה נמוכה מדי. לצורך מחקר ומציאת חלופות טובות לייצור אורניום נקי, הוקם סניף מיוחד של המעבדה המטלורגית באוניברסיטת איווה באיימס שבאיווה, בראשות פרנק ספדינג . המחקר נקרא פרויקט איימס , ותהליך איימס שגילתה היה זמין ב-1943.
הפרדת איזוטופים
אורניום טבעי מורכב מהאיזוטופ אורניום-238 בתכולה של 99.3%, ומהאיזוטופ אורניום-235, שרק הוא החומר הבקיע, בתכולה של 0.7%. תהליך העשרת האורניום הוא בעיקרו הפרדה פיזית של אורניום-235 מתוך האיזוטופ אורניום-238, וקבלת אורניום עשיר מספיק באורניום-235. נבחנו מספר שיטות להעשרת אורניום, רובן פותחו ובוצעו באתר הפרויקט באוק רידג' שבמדינת טנסי.
הטכנולוגיה המועדפת הייתה בתחילה הפרדה באמצעות צנטריפוגות, אך זו נזנחה משהתברר שהיא לא ישימה. הטכנולוגיות האחרות, שכללו: הפרדה אלקטרומגנטית, דיפוזיה גזית ודיפוזיה תרמית, התבררו כמוצלחות, ובהן השתמשו בפרויקט. פותחו גם שיטות משולבות מוצלחות, שבהן פלט של טכנולוגיה אחת שימש כקלט להמשך תהליך ההפרדה באמצעות טכנולוגיה אחרת.
צנטריפוגות
באפריל 1942 נחשבה ההפרדה באמצעות צנטריפוגות לשיטה המבטיחה היחידה, לאחר שכבר בשנות ה-30 היא נוסתה על ידי ג'סי בימס בתנאי מעבדה באוניברסיטת וירג'יניה. לאחר מחקר מתמטי-פיזיקלי התברר שבתנאי ייצור, הפקה של קילוגרם אחד של אורניום-235 ליום תדרוש 10,000 צנטריפוגות, שבכל אחת מהן רוטור שאורך זרועו ארבעה מטר. בדגמי ייצור שנבנו התברר שגם עם רוטור בגודל כזה, התפוקה שהושגה הייתה רק 60% מהמצופה. בנוסף, המהירות הגבוהה שנדרשה בסיבוב הצנטריפוגות הביאה לכשלים רבים ותכופים מדי במנועיהן ובמוטותיהן. כתוצאה מכך המליצו קונאנט וניקולס לוועדה הצבאית המפקחת להפסיק להשקיע בשיטה זו, ובנובמבר 1942 היא הופסקה ונזנחה.
הפרדה אלקטרומגנטית
שמאל|ממוזער|250px|"מסלול מרוצים אלפא" במפעל ההפרדה האלקטרומגנטית Y-12. בטבעת ההיקפית קסקדה של קלוטרונים. אוק רידג'
שמאל|ממוזער|250px|עמדות פיקוח ובקרה במפעל Y-12. הנשים המפעילות כונו "בנות הקלוטרון", תפוקתן הייתה גבוהה, והן כלל לא ידעו מה החומר המיוצר ולמה ישמש.
הפרדה אלקטרומגנטית של איזוטופים פותחה על ידי לורנס במעבדת הקרינה של אוניברסיטת קליפורניה. בשיטה זו השתמשו במכשיר שכונה "קלוטרון" (הלחם של המילים "ציקלוטרון", "אוניברסיטה" ו"קליפורניה"). הקלוטרונים היו מורכבים תחילה מספקטרומטר מסה סטנדרטי ומהמגנט רב העוצמה של הציקלוטרון. בהמשך הגדיל לורנס את המגנט בקלוטרון מגודל של 93 ס"מ (37 אינץ') שלקח מהציקלוטרון, למגנט גדול הרבה יותר של 467 ס"מ (184 אינץ'), והוא המגנט שהותקן בקלוטרונים של מפעל הייצור. בתהליך האלקטרומגנטי, השדה המגנטי מסיט חלקיקים טעונים כתלות במסה שלהם. התהליך לא היה מאוד יעיל מבחינת כמות תפוקתו. בהשוואה לייצור באמצעות דיפוזיה גזית או באמצעות כור, ייצור באמצעות הפרדה אלקטרומגנטית צורך חומרים נדירים ויקרים יותר, דורש יותר כוח אדם להפעלתו, ובנייתו יקרה יותר. למרות זאת השיטה אושרה כיוון שהתבססה על טכנולוגיה עובדת ומוכחת, ולפיכך הסיכון בה לאי-הצלחה היה קטן. בנוסף, היא אפשרה בנייה של מפעל הייצור באופן מדורג ובשלבים עד הגעה מהירה לתפוקת ייצור משמעותית.
מרשל וניקולס גילו כי תהליך ההפרדה האיזוטופית האלקטרומגנטית יחייב 4,500 טון של נחושת, כמות שהייתה קשה מאוד להשגה באותה עת, בעיקר בגלל צריכה מוגברת של נחושת במערכות נשק קריטיות אחרות בחזיתות מלחמת העולם. ניתן היה להשתמש בכסף במקום בנחושת, ולפיכך נפגש ניקולס ב-3 באוגוסט 1942 עם תת-מזכיר האוצר דניאל בל, וביקש העברה של 6,000 טונות של מטילי כסף ממחסני המטבעה בווסט פוינט. בסופו של דבר סופקו לפרויקט 13,300 טון של מתכת כסף.
האחריות לתכנון ולבניית מפעל ההפרדה האלקטרומגנטית באוק רידג', שנקרא מפעל Y-12, ניתנה לחברת סטון אנד ובסטר על ידי ועדת S-1 ביוני 1942. התכנון היה לבנות חמש יחידות ייצור ראשוניות, שכונו "מסלול מרוצים אלפא", ושתי יחידות לייצור סופי, שנקראו "מסלול מרוצים בטא". הבנייה החלה בפברואר 1943. בספטמבר 1943 אישר גרובס בנייה של ארבעה מסלולי מרוץ נוספים שנקראו "אלפא 2".
הקלוטרונים הופעלו תחילה על ידי מדענים מברקלי כדי שיוכלו לפתור תקלות, שאכן התעוררו בהפעלות הראשונות של המתקנים, וכדי להשיג כמות תפוקה סבירה. לאחר מכן הועברה הפעלת הקלוטרונים לאחריות המפעל הכימי טנסי איסטמן, שהעסיק לצורך זה עובדות עם השכלה תיכונית בלבד. ניקולס השווה את נתוני הייצור של היחידה, והתברר שהנשים הצעירות הפיקו כמות גדולה יותר מהמדענים מברקלי. הבנות היו "מאומנות כמו חיילים" לבצע את העבודה בלי להבין ובלי לשאול יותר מדי שאלות, בעוד שהמדענים לא יכלו להימנע מחקירה ארוכה של כל תופעה חריגה, גם אם היא זניחה, ועיכבו בכך את תהליך הייצור.
מפעל Y-12 העשיר תחילה את האורניום-235 לרמה של 13%–15%, ובמרץ 1944 שלח את כמה מאות הגרמים הראשונים מחומר זה ללוס אלמוס.
דיפוזיה גזית
שמאל|ממוזער|250px|מפעל K-25 להעשרת אורניום בדיפוזיה גזית באוק רידג'. השטח הבנוי הוא 800 × 300 מטר.
שמאל|ממוזער|250px|דיפוזיה גזית: תא העשרה אחד
השיטה המבטיחה ביותר להפרדת איזוטופים, אך גם המאתגרת ביותר, הייתה דיפוזיה גזית. חוק גרהם קובע כי שיעור האפוזיה של גז הוא ביחס הפוך לשורש הריבועי של המסה המולקולרית שלו, ולכן במכל בעל ממברנה מחוררת חדירה למחצה ותערובת של שני גזים, המולקולות הקלות יותר יעברו דרך הממברנה מהר יותר מהמולקולות הכבדות. הגז היוצא מהמכל יהיה עשיר מעט יותר במולקולות הקלות. הרעיון היה ליצור מערך משורשר של משאבות וממברנות כאלה, כך שבכל שלב תיווצר תערובת מועשרת יותר, שתשמש כקלט לשלב הבא, שבו תיווצר שוב תערובת מועשרת עוד יותר, וכך הלאה. המחקר על תהליך זה התבצע באוניברסיטת קולומביה על ידי קבוצה שכללה את הרולד יורי, וילארד ליבי, קארל כהן וג'ון דאנינג .
בנובמבר 1942 אישרה ועדת המדיניות הצבאית את הקמתו של מפעל דיפוזיה גזית בעל 600 שלבים. שם הקוד של המפעל היה K-25. במימוש התהליך הייתה התמודדות עם קשיים טכניים גדולים. תחילה היה צורך להמיר את עפרת האורניום המוצקה לגז כדי שיוכל לעבור דיפוזיה, וזאת נעשה על ידי הגבתו עם גז פלואור וקבלת אורניום שש פלואורי. האורניום שש פלואורי שנוצר הוא חומר שגורם לקורוזיה חזקה. המנועים והמשאבות היו צריכים להיות מהודקים בתוך ואקום ומוקפים בגז אינרטי. הבעיה הגדולה ביותר הייתה תכנון המחיצה (הממברנה), שהייתה צריכה להיות חזקה, מחוררת, ועמידה בפני הקורוזיה החזקה של גז האורניום. החומר שנבחר לבניית המחיצה היה המתכת ניקל. אדוארד אדלר ואדוארד נוריס יצרו מחיצת רשת מניקל, ובנו מתקן ניסוי בן שישה שלבים באוניברסיטת קולומביה, אך אב-טיפוס זה התברר כעדין ושברירי מדי. מחיצה חלופית פותחה מאבקת ניקל על ידי חברת קלקס (שהוקמה לצורך הפרויקט), מעבדות בל, ותאגיד הבקליט. בינואר 1944 הכריע גרובס בעד המחיצה שפיתחה חברת קלקס, והיא נכנסה לייצור.
חברת קלקס גם בנתה את מפעל הדיפוזיה הגזית כולו על-פי הסכם בנייה בהיקף של 2.5 מיליון דולר. היא תכננה מבנה בן 4 קומות, באורך של 800 מטר ובצורת U, שהורכב מ-54 בניינים צמודים, שחולקו לתשעה קטעים. בתוך כל קטע היו שישה תאי העשרה. ניתן היה להפעיל כל תא באופן עצמאי. בדומה, ניתן היה להפעיל באופן עצמאי גם קטע שלם ברצף, כשהתאים פועלים בזה אחר זה כמערך משורשר: פלט של תא אחד משמש כקלט לתא הבא, וכך הלאה. הבנייה החלה במאי 1943 עם איתור שטח של 2,000 דונם. בניית הבניין הראשי החלה באוקטובר 1943, ופיילוט של קטע בן שישה תאים היה מוכן לפעולה ב-17 באפריל 1944. מפעל ההעשרה פעל באופן רצוף במקביל להמשך בניית עוד ועוד בניינים ותאי העשרה, כשהמטרה הייתה, כפי שגרובס הגדיר לחברת קלקס, להגיע ל-540 תאים. הבנייה הושלמה רק לאחר המלחמה, ב-11 בספטמבר 1945. עלות הבנייה הכוללת הגיעה ל-480 מיליון דולר.
מפעל הייצור K-25 החל לפעול בפברואר 1945, וככל שרבו הקטעים בני ששת התאים המשורשרים, כך עלתה איכות האורניום המועשר. באפריל 1945 החל השימוש באורניום המועשר ממפעל הדיפוזיה התרמית S-50, כחומר מוצא (קלט) להעשרה. מפעל K-25 של הדיפוזיה הגזית, ובהמשך המפעל המשופר K-27, הגיעו למלוא פוטנציאל התפוקה שלהם בתחילת התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. באותה עת הם הפכו לאב-טיפוס לדור החדש של מפעלי העשרת אורניום.
דיפוזיה תרמית
שמאל|ממוזער|250px|מפעל S-50 להעשרת אורניום בדיפוזיה תרמית באוק רידג', הוא המבנה השחור הגדול משמאל לתחנת הכוח שבמרכז התמונה. שטחו הבנוי הוא 160 × 25 מטר.
שמאל|ממוזער|250px|העמודים שבהם התרחשה הדיפוזיה התרמית, מפעל S-50, 1945.
תהליך הדיפוזיה התרמית התבסס על התאוריה של סידני צ'פמן ודייוויד אנסקוג , שהסבירה שכאשר גז מעורב עובר דרך מפל טמפרטורה, הגז הכבד יותר נוטה להתרכז בקצה הקר והגז הקל בקצה החם. כיוון שגזים חמים נוטים לעלות וגזים קרים נוטים לרדת, יכולה תופעה פיזיקלית זו לשמש כאמצעי להפרדת איזוטופים. תהליך זה הודגם לראשונה על ידי קלאוס קלוסיוס וגרהרד דיקל בגרמניה ב-1938. התהליך פותח על ידי מדענים של חיל הים האמריקני, אך תחילה לא נכלל בטכנולוגיות ההעשרה הראשונות שנבחרו לבדיקה ולשימוש בפרויקט מנהטן. הסיבה הייתה בעיקר הספקות לגבי ההיתכנות הטכנית של התהליך, אך השפיעה גם היריבות בין צבא היבשה לבין חיל הים.
מעבדת המחקר של הצי המשיכה את המחקר על התהליך בהנחיית פיליפ אייבלסון, אך כמעט ולא היה קשר בין עבודתה לפרויקט מנהטן עד אפריל 1944. בחודש זה קפטן ויליאם פרסונס , קצין הצי הממונה על פיתוח תחמושת בלוס אלמוס, הביא לאופנהיימר חדשות מעודדות על התקדמות הניסויים שביצעו מדעני הצי על תהליך הדיפוזיה התרמית. אופנהיימר כתב לגרובס, והציע את האפשרות שפלט תהליך הדיפוזיה התרמית יכול להיות מוזן לתוך מפעל ההפרדה האלקטרומגנטית, Y-12, ובכך יקצר וישפר את תהליך ההעשרה. גרובס הקים ועדה שכללה את וורן לואיס , אגר מרפי וריצ'רד טולמן כדי לבדוק את הרעיון, והיא העריכה שמפעל דיפוזיה תרמית בעלות בנייה של 3.5 מיליון דולר יכול להעשיר 50 ק"ג של אורניום בשבוע לשיעור של קרוב ל-0.9% אורניום-235. גרובס אישר את בניית המפעל ב-24 ביוני 1944.
גרובס התקשר עם חברת פרגוסון מקליבלנד כדי לבנות את מפעל הדיפוזיה התרמית, שנקרא S-50. יועציו של גרובס מחברת סטנדרד אויל, תומפסון וקארל כהן, העריכו שיידרשו לבנייה שישה חודשים, אך גרובס נתן לפרגוסון רק ארבעה חודשים. על פי התוכניות נבנו 2,142 עמודי דיפוזיה בגובה של 15 מטר כל אחד, כשהם מסודרים ב-21 מתקנים (102 עמודים בכל מתקן). בתוך כל עמוד היו שלושה צינורות קונצנטריים. קיטור, שהגיע מתחנת הכוח הסמוכה, התקבל בלחץ של 100 פאונד לאינץ' רבוע (6.9 בר) ובטמפרטורה של 285° צלזיוס, זרם כלפי מטה דרך הצינור הפנימי שנבנה מניקל (בעובי 32 מ"מ), ומים בטמפרטורה של 68° צלזיוס זרמו כלפי מעלה דרך הצינור החיצוני שנבנה מברזל. האורניום שש פלואורי, שעליו התבצעה ההפרדה, זרם בצינור האמצעי שנבנה מנחושת, והפרדת האיזוטופים התרחשה באורניום בתווך זעיר בין צינור הניקל וצינור הנחושת.
בניית המפעל החלה ב-9 ביולי 1944, והוא החל לפעול חלקית כבר בספטמבר. ממדיו הסופיים של מפעל S-50 כולו, שהכיל את כל עמודי הדיפוזיה ואת חדרי הבקרה והשירות, היו בשטח של 160 × 25 מטר, גובהו היה 23 מטר, והוא נבנה כמבנה שחור ענק סמוך לתחנת הכוח באוק רידג'. באוקטובר ייצר המפעל רק 4.8 ק"ג ברמת העשרה של 0.852% אורניום-235. בנוסף, תקלות ודליפות הגבילו את הייצור ואילצו להפסיק את פעולת המפעל מדי פעם במהלך החודשים הבאים. במרץ 1945 כל 21 מתקני הייצור פעלו כמצופה. בתחילה הוזנה תפוקת ה-S-50 למפעל Y-12 שביצע הפרדה אלקטרומגנטית, אך החל ממרץ 1945 הוחלט שכל שלושת תהליכי ההעשרה יבוצעו בסדרה, בזה אחר זה. S-50 היה השלב הראשון, והעשיר את האורניום-235 מ-0.71% ל-0.89%. חומר זה הוזן לתהליך הדיפוזיה הגזית במפעל K-25, שהעשיר אותו לרמה של כ-23%, וחומר זה הוזן לשלב השלישי והסופי — תהליך ההפרדה האלקטרומגנטית במפעל Y-12, שהעלה אותו לרמת העשרה גבוהה של 89%, המספיקה לפצצה גרעינית.
כמות הייצור הכוללת של אורניום-235
כ-50 ק"ג אורניום שהועשר ל-89% אורניום-235, הועברו ביולי 1945 ללוס אלמוס. כל 50 הק"ג, יחד עם מעט אורניום שהועשר לרמה של כ-50%, שימשו בפצצת "ילד קטן" שהוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945.
הטיפול בפלוטוניום
שמאל|ממוזער|200px|טבעת פלוטוניום טהור (רמת ניקיון 99.96%), משקל 5.3 ק"ג וקוטר 11 ס"מ. מספיקה לליבת פצצה גרעינית אחת (יוצרה בשנות ה-80 של המאה העשרים).
שמאל|ממוזער|250px|עובדים טוענים אורניום לכור הגרפיט X-10. חזית הבטון של הכור היא בגודל 13.4 × 13.4 מטר.
שמאל|ממוזער|250px|מראה מהאוויר של כור B באתר הנפורד, הכור הגרעיני הראשון בהיקף תעשייתי מלא
קו הפיתוח השני של פרויקט מנהטן השתמש ביסוד הבקיע פלוטוניום. אף שכמויות קטנות של פלוטוניום קיימות בטבע, הדרך הטובה ביותר לקבל כמויות גדולות שלו נמצאת בכור גרעיני, שבו אורניום טבעי מופגז על ידי נייטרונים. האורניום-238 הופך לאורניום-239, המתפרק במהירות, תחילה לנפטוניום-239 ואחר-כך לפלוטוניום-239. כך חומר המוצא הטבעי, האורניום, עבר טרנספורמציה והומר ליסוד כימי חדש, הפלוטוניום. רק כמות קטנה של אורניום-238 תומר ותתפרק, ולכן הפלוטוניום חייב להיות מופרד כימית מן האורניום שנותר, וכן מכל הזיהומים ההתחלתיים שהיו באורניום הטבעי, וממוצרי לוואי בלתי רצויים שנוצרו בביקוע.
כור הגרפיט X-10 באוק רידג'
במרץ 1943 החלה חברת דופונט בבניית מפעל פלוטוניום על שטח של 450 דונם באוק רידג' שבטנסי, שיועד להיות מתקן ניסוי והרצה לקראת בניית מפעל ייצור גדול בהנפורד שבמדינת וושינגטון. המפעל כלל כור גרפיט X-10 שקורר באוויר, מתקן הפרדה כימית, ומתקני תמיכה. בשל ההחלטה שהתקבלה בהמשך להקים בהנפורד כורים מקוררים במים, רק מפעל ההפרדה הכימית פעל כמתקן ניסוי והרצה אמיתי. כור הגרפיט X-10 היה מורכב מגוש גרפיט ענק של 7.3 × 7.3 × 7.3 מטר ובמשקל של כ-1,400 טון, שלצורך הגנה בפני קרינה הוקף בבטון בצפיפות גבוהה ובעובי של 2.1 מטר.
הקושי הגדול ביותר שבו נתקלו היה עם גושי האורניום הקטנים שיוצרו והועברו משני מפעלים כימיים. תחילה נראה היה שצריך לצפות את הגושים באלומיניום כדי למנוע קורוזיה ובריחת חלקיקי ביקוע לתוך מערכת הקירור. אלא שבסופו של דבר פיתחה מעבדת המתכות טכניקת ריתוך משופרת שפתרה את הבעיה, ושולבה בתהליך הייצור באוקטובר 1943.
פעילות כור הגרפיט X-10 נצפתה מקרוב על ידי פרמי וקומפטון, והכור נכנס לשלב קריטי ב-4 בנובמבר 1943 עם כמות של כ-27 טון אורניום כחומר מוצא. שבוע לאחר מכן עלתה הכמות ל-33 טון, וייצור החשמל היה 500 קילוואט. עד סוף נובמבר נוצרו לראשונה 500 מ"ג פלוטוניום. השינויים במשך הזמן העלו ביולי 1944 את הכוח החשמלי המופק ל-4,000 קילוואט. X-10 פעל כמפעל לייצור פלוטוניום באוק רידג' עד ינואר 1945, כשאז עבר לפעילות מחקרית בלבד.
הכורים בהנפורד
אף שבכור באוק רידג' נבחר קירור באוויר, בעיקר כדי לאפשר בנייה מהירה, היה ברור כי שיטת קירור זו לא תהיה מעשית עבור כורי ייצור גדולים הרבה יותר. המעבדה המטלורגית ומפעל דופונט תכננו תחילה להשתמש בהליום לקירור, אך קבעו לבסוף שקירור מים יהיה פשוט יותר, זול יותר ומהיר יותר לבנייה. תכנון הכור הסתיים רק ב-4 באוקטובר 1943; בינתיים התמקד פרנקלין מתיאס , המהנדס הראשי באתר, בשיפור אתר הנפורד על ידי הקמת מקומות מגורים, שיפור כבישים, בניית קו רכבת ושדרוג קווי החשמל, המים והטלפון.
כמו באוק רידג', הקושי הגדול ביותר היה בציפוי גושי האורניום, אשר החל בהנפורד במרץ 1944. הם עברו תהליך כבישה כדי להסיר מהם לכלוך וזיהומים, נטבלו בברונזה מותכת, בבדיל, בסגסוגת אלומיניום, נלחצו באמצעות מכבשים הידראוליים, ולאחר מכן כוסו באמצעות ריתוך בקשת חשמלית בסביבה של גז ארגון. לבסוף, הם נבדקו באופן קפדני כדי לזהות חורים או ריתוכים פגומים. אלא שרוב הגושים המצופים כשלו תחילה בבדיקות, ורק קומץ עמד בהן בכל יום. אך לאחר התקדמות ושיפור תהליכים גדל הייצור, וביוני 1944 נראה היה שיש מספיק חומר תקין כדי להפעיל את כור B על פי לוח הזמנים, באוגוסט 1944.
העבודה החלה בכור B, הראשון מבין שישה כורים מתוכננים של 250 מגה-ואט, ב-10 באוקטובר 1943. הכורים נקראו באותיות מ-A עד F, כשאתרים D ,B ו-F נבחרו להיבנות תחילה, מכיוון שהמרחק ביניהם היה גדול מספיק. כורים אלו יהיו היחידים שנבנו במהלך פרויקט מנהטן. כ-350 טון פלדה, 13,300 מטרים מעוקבים של בטון, 50,000 בלוקים מבטון ו-71,000 לבנים מבטון שימשו לבניית מבנה הכור, שהגיע לגובה של 37 מטר.
בניית הכור עצמו החלה בפברואר 1944. קומפטון, מתיאס, קרופורד גרינוואט מדופונט, ליאונה וודס ופרמי, הכניסו את גוש האורניום הראשון, והכור הופעל ב-13 בספטמבר 1944. במהלך הימים הבאים הוטענו 838 צינורות, והכור הגיע לשלב הקריטי. זמן קצר לאחר חצות ב-27 בספטמבר, החלו המפעילים למשוך את מוטות הבקרה, והייצור התחיל. תחילה הכול היה נראה תקין, אך בסביבות 03:00 החלה רמת הכוח לרדת, ועד השעה 06:30 נכבה הכור לחלוטין. מי הקירור נחקרו כדי לראות אם היו דליפות או זיהומים. למחרת הופעל הכור מחדש, אך נכבה שוב.
פרמי יצר קשר עם טשין-שיונג וו, שזיהתה את הגורם לבעיה כזיהום של נייטרונים מהגז קסנון-135, שיש לו זמן מחצית חיים של 9.2 שעות. פרמי, וודס, דונלד יוז וג'ון וילר חישבו את חתך הפעולה הגרעיני של קסנון-135, והתברר שהוא גדול פי 30,000 מזה של אורניום. מניעת זיהום זה אכן פתרה את הבעיה. בנוסף, מהנדס דופונט ג'ורג' גרייבס חרג מהתכנון המקורי של המעבדה המטלורגית, שעל פיו הוצבו בכור 1,500 צינורות מסודרים במעגל, והוסיף עוד 504 צינורות כדי למלא גם את הפינות. המדענים חשבו תחילה שתוספת צינורות זו היא בזבוז של זמן וכסף, אך פרמי הבין שעל ידי הצבת כל 2,004 הצינורות, יוכל הכור להגיע לרמת הכוח הנדרשת ולייצר פלוטוניום ביעילות.
כור D החל לעבוד ב-17 בדצמבר 1944 וכור F ב-25 בפברואר 1945.
הפרדת הפלוטוניום
שמאל|ממוזער|200px|פצצת ביקוע עם ליבת אורניום בשיטת "מנגנון ירי" (שהוטלה על הירושימה), לעומת פצצת "מנגנון קריסה" עם ליבת פלוטוניום (שהוטלה על נגסאקי).
בינתיים החלו הכימאים לחשוב על בעיית הפרדת הפלוטוניום מהאורניום, כשהתכונות הכימיות של הפלוטוניום כלל לא היו ידועות, וכשרק כמויות זעירות של פלוטוניום (רק גרמים ספורים) היו זמינות ב-1942. בשנה זו ובתנאים קשים אלו, פיתח צוות בראשות צ'ארלס קופר מהמעבדה המטלורגית של אוניברסיטת שיקגו, תהליך שבו אלקטרודה סלקטיבית של לנתן פלואורידי (LaF3) משמשת להפרדת פלוטוניום מאורניום, והקים מפעל הרצה קטן לייצור פלוטוניום בתהליך זה. תהליך ההפרדה השני, תהליך הפוספט ביסמוט, פותח לאחר מכן על ידי סיבורג וסטנלי תומסון. בתהליך זה הועבר הפלוטוניום בין שתי דרגות חמצון, 4+ ו־6+, בתמיסות של פוספט ביסמוט. בדרגת החמצון האחת הפלוטוניום שקע, ובשנייה הוא נותר בתמיסה וחומרים אחרים שקעו.
גרינוולט מחברת דופונט העדיף את תהליך הפוספט ביסמוט בשל האופי הקורוזיבי של לנתן פלואורידי, והוא נבחר למפעלי ההפרדה של הנפורד. כשמפעל X-10 באוק רידג' התחיל לייצר פלוטוניום, הפך מפעל ההרצה במעבדה המטלורגית למתקן ניסוי ומחקר. הייצור הראשון של פלוטוניום התבצע ביעילות של 40%, אך תוך מספר חודשים עלתה היעילות ל-90%.
בהנפורד ניתנה תחילה עדיפות עליונה למתקנים בשטח 300. זה כלל מבנים לבדיקת חומרים, להכנת אורניום, ולהרכבה ולכיול מכשירים. באחד המבנים שוכן ציוד לציפוי גושי אורניום, והאחר הכיל כור בדיקה קטן. למרות העדיפות הגבוהה שהוקצתה לו, העבודה על שטח 300 לא עמדה בלוח זמנים, בשל האופי הייחודי והמורכב של מתקניו ובשל מחסור בכוח אדם ובחומרים בעת מלחמה.
על פי תוכניות מוקדמות תוכננו להיבנות ארבעה מפעלי הפרדה, שניים בכל אחד מהשטחים הידועים כשטח 200-מערב ושטח 200-מזרח. בפועל נבנו שלושה מפעלים בסך הכול, שני מפעלי הפרדה T ו-U בשטח 200-מערב, ומפעל הפרדה B (יחיד) בשטח 200-מזרח. כל מפעל הפרדה כלל ארבעה בניינים: בניין תאי התהליך או "קניון" (שנקרא 221), בניין ריכוז (224), בניין טיהור (231) וחנות עיתונים (213). המבנה העיקרי במפעל ההפרדה, הקניון, היה באורך של 240 מטר וברוחב של 20 מטר, וכלל 40 תאים בגודל 5.4 × 4.0 × 6.1 מטר כל אחד.
העבודה החלה ב־221-T וב־221-U, והתבצעה מינואר עד דצמבר 1944. בניין 221-B הושלם במרץ 1945. בשל רמת הרדיואקטיביות הגבוהה, כל העבודה במפעלי ההפרדה התבצעה באמצעות שלט רחוק תוך שימוש בטלוויזיה במעגל סגור, טכנולוגיה שהייתה חדשנית לחלוטין בשנת 1943. התחזוקה בוצעה בסיוע של עגורני גשר וכלי עבודה שתוכננו במיוחד למשימתם. מבני 224 היו קטנים יותר ופחות רדיואקטיביים, ולכן פשוטים יותר לבנייה. מבנים 224-T ו־224-U הושלמו ב-8 באוקטובר 1944, ו-224-B ב-10 בפברואר 1945. שיטות הטיהור ששימשו בסופו של דבר ב־231-W עדיין לא היו ידועות בתחילת בנייתו ב-8 באפריל 1944, אך המפעל הושלם והשיטות נבחרו עד סוף השנה. ב-5 בפברואר 1945 מסר מתיאס אישית בלוס אנג'לס את המשלוח הראשון של 80 גרם של פלוטוניום חנקתי ברמת ניקיון של 95% לשליח מיוחד שהעבירם ללוס אלמוס.
תכנון הפצצה
שמאל|ממוזער|200px|פצצה גרעינית בשיטת "מנגנון ירי" (ליבת אורניום; הוטלה על הירושימה)
שמאל|ממוזער|200px|פצצה גרעינית בשיטת "מנגנון קריסה" (ליבת פלוטוניום; הוטלה בניסוי טריניטי ועל נגסאקי)
שמאל|ממוזער|200px|עדשות נפץ שימשו לדחיסת הגלעין הבקיע בתוך פצצה מסוג מנגנון קריסה (אנימציה)
שמאל|ממוזער|200px|שורת מארזים לפצצת "איש רזה", שתוכננה להיות עם ליבת פלוטוניום ו"מנגנון ירי", אך פיתוחה הושעה.
ב-1943 הופנו מאמצי הפיתוח לפצצת ביקוע מסוג מנגנון ירי עם פלוטוניום, שכונתה "איש רזה" (Thin Man). המחקר הראשוני של תכונות הפלוטוניום נעשה על פלוטוניום-239 שיוצר בציקלוטרון. הפלוטוניום שנוצר היה טהור למדי, אך ניתן היה לייצר ממנו רק כמויות מזעריות. מעבדות לוס אלמוס קיבלו את הפלוטוניום מכור הגרפיט X-10 שבאוק רידג' באפריל 1944, אך תוך כמה ימים גילה אמיליו סגרה בעיה: לפלוטוניום שנוצר בכור היה ריכוז גבוה של פלוטוניום-240, שגרם לקצב גבוה עד פי חמישה של ביקועים ספונטניים יחסית לפלוטוניום הטהור שנוצר בציקלוטרון. סיבורג צפה מראש כבר במרץ 1943 שחלק מהפלוטוניום-239 יספוג נייטרון ויהפוך לפלוטוניום-240.
הדבר הפך את הפלוטוניום מהכור לבלתי מתאים לפצצת מנגנון ירי. הפלוטוניום-240 יתחיל בה תגובת שרשרת מהר מדי, ויגרום לפיצוץ מוקדם שישחרר כמות כזאת של אנרגיה שהמסה הקריטית תתפזר, ורק כמות קטנה מדי של פלוטוניום תגיב (מצב של כישלון הפיצוץ הגרעיני). הוצע ירי מהיר יותר, אך זה נמצא לא מעשי. נשקלה גם האפשרות להפריד את האיזוטופים, אך גם היא נדחתה, מכיוון שהפרדה של פלוטוניום-240 מפלוטוניום-239 קשה אף יותר בהשוואה להפרדת אורניום-235 מאורניום-238.
עבודה על שיטה חלופית של תכנון הפצצה, הידועה כפצצה מסוג מנגנון קריסה, החלה עוד קודם בהנחייתו של הפיזיקאי סת נדרמאייר . המנגנון מבוסס על ליבת מסה תת-קריטית של פלוטוניום, שעטופה בשכבת חומר נפץ. חומר הנפץ שמסביב לליבה מוצת בו-זמנית, ויוצר בכך לחץ סימטרי עצום על ליבת הפלוטוניום. ליבת הפלוטוניום נדחסת, צפיפותה גדלה, ונוצרת מסה קריטית במהירות גדולה יותר (בהשוואה לשיטת מנגנון הירי), המאפשרת את תגובת השרשרת של הביקוע הגרעיני. חקירותיו של נדרמאייר מ-1943 ותחילת 1944 על מנגנון הקריסה נראו מבטיחות, אך גם הבהירו שהבעיה תהיה הרבה יותר קשה מבחינה תאורטית והנדסית מאשר בתכנון מנגנון הירי. בספטמבר 1943, ג'ון פון נוימן, שהיה לו ניסיון עם מטענים חלולים של פגזים חודרי שריון, טען כי מנגנון קריסה לא רק יפחית את הסכנה של פיצוץ מוקדם מדי ולפיכך של כישלון הפיצוץ, אלא אף ישתמש באופן יעיל יותר בחומר הביקוע. הוא הציע להשתמש בתצורה כדורית ולא בתצורה הגלילית שעליה עבד נדרמאייר.
ביולי 1944 הגיע אופנהיימר למסקנה שלא ניתן להשתמש בפלוטוניום בפצצת מנגנון ירי, ובחר בפצצת מנגנון קריסה. המאמץ המואץ על תכנון פצצת קריסה, בשם קוד "איש שמן", החל באוגוסט 1944, ואופנהיימר ביצע ארגון מחדש מקיף של מעבדת לוס אלמוס כדי להתמקד בפצצת קריסה. שתי קבוצות חדשות הוקמו בלוס אלמוס כדי לפתח את פצצת הקריסה. חטיבה X (עבור eXplosives, חומרי נפץ) בראשות מומחה חומרי נפץ ג'ורג' קיסטיאקובסקי , וחטיבה G (עבור גאדג'ט) בראשות רוברט באכר. בתכנון החדש של פון נוימן וחטיבה T (עבור תאורטי), ובה בעיקר רודולף פיירלס, הומצאו עדשות נפץ , המשמשות למיקוד התפוצצות חומרי הנפץ על מטרה כדורית, תוך שילוב קפדני וסלקטיבי של חומרי נפץ איטיים ומהירים.
תכנון העדשות כך שיתפוצצו בצורה ובמהירות הנכונות, התברר כמאמץ תכנוני קשה ומתסכל. נבדקו חומרי נפץ שונים, ולבסוף הוחלט להשתמש ב'הרכב B' כחומר הנפץ המהיר, וב'ברטול' כחומר הנפץ האיטי. התכנון הסופי דמה לכדור כדורגל עם 20 עדשות בצורת משושה ו-12 בצורת מחומש, כשכל עדשה שוקלת כ-36 ק"ג. השגת פיצוץ מדויק חייבה שימוש בנפצים חשמליים מהירים, אמינים ובטוחים, ולהגדלת האמינות הותקנו שני נפצים בכל עדשה. הוחלט, לפיכך, להשתמש בנפצים מחווטים נפיצים , המצאה חדשה שפותחה בלוס אלמוס על ידי קבוצה בראשות לואיס אלוורז. חוזה לייצורם ניתן לחברת ריית'יאון.
כדי לחקור את ההתנהגות של גלי ההלם המתכנסים, המציא רוברט סרבר את ניסוי ראלה , שהשתמש באיזוטופ הרדיואקטיבי קצר-הזמן, לנתן-140, שהוא מקור חזק של קרינת גמא. איזוטופ הלנתן הוכנס למרכז כדור מתכת מוקף בעדשות נפץ, והכדור הוצב בתוך תא יינון. זה איפשר צילום בקרני רנטגן של סרטון המראה את תהליך הקריסה. העדשות תוכננו בעיקר באמצעות המידע שסיפקה סדרת ניסויים זו. בספר שהוציא על תולדותיו של פרויקט לוס אלמוס, כתב דייוויד הוקינס : "ראלה (RaLa) הפך לניסוי היחיד החשוב ביותר שהשפיע על התכנון הסופי של הפצצה".
לתוך חומרי הנפץ הוכנס גוש אלומיניום בעובי 110 מ"מ, שאיפשר מעבר מהיר וחלק מחומר הנפץ שהיה בצפיפות נמוכה יחסית לשכבה הבאה, שבה היה אורניום טבעי דחוס בעובי של 76 מ"מ. תפקידו העיקרי היה להחזיק את המסה הקריטית יחד זמן רב ככל האפשר, אך הוא גם החזיר נייטרונים חזרה לליבה (פעל כרפלקטור של נייטרונים). חלק ממנו היה עשוי להתבקע גם כן. כדי למנוע פיצוץ מוקדם על ידי נייטרון חיצוני, צופה האורניום הדחוס בשכבה דקה של המטלואיד בור. פולט נייטרונים העשוי מסגסוגת של פולוניום-בריליום, שכונה "קיפוד" בשל צורתו הדומה לקיפוד ים, פותח כדי להתחיל את תגובת השרשרת בדיוק ברגע הנכון. עבודה זו, שכללה מחקר כימי ומטלורגי של היסוד הרדיואקטיבי פולוניום, נוהלה על ידי צ'ארלס אלן תומאס מחברת מונסנטו, ונקראה בהמשך פרויקט דייטון , על שם העיר דייטון שבה התבצעה. במחקר נדרשו בדיקות רדיואקטיביות של פלוטוניום של עד 500 קירי לחודש, שמונסטו יכלה לבצע. כל המרכיבים הוכנסו למארז פצצה שעשוי מסגסוגת אלומיניום, כדי להגן עליהם מפני קליעים ואש.
המשימה העיקרית של חוקרי המטלורגיה הייתה לקבוע כיצד להטיל פלוטוניום לתוך כדור. הקשיים התבררו ביתר שאת כשהניסיונות למדוד את צפיפות הפלוטוניום נתנו תוצאות לא עקביות. תחילה היה נראה שהגורם לכך הוא זיהום, אך די מהר הסתבר שהסיבה קשורה בריבוי האלוטרופים של פלוטוניום. שלב α השברירי, שקיים בטמפרטורת החדר, משתנה לשלב β הגמיש בטמפרטורות גבוהות יותר. בהמשך עברה תשומת הלב לשלב δ החריף יותר, שבדרך כלל קיים בטווח 300° עד 450° צלזיוס. נמצא שפלוטוניום יציב בטמפרטורת החדר כאשר הוא משולב עם אלומיניום, אלא שאלומיניום פולט נייטרונים כאשר הוא מופגז על ידי חלקיקי אלפא, מצב שיחריף את בעיית הסיכוי לפיצוץ מוקדם. עם התקדמות המחקר גילו המטלורגים שסגסוגת פלוטוניום-גליום מייצבת את שלב δ, ואף ניתן ליצור בה את הצורה הכדורית הרצויה בלחיצה תחת חום. בנוסף, כשהתברר שפלוטוניום עובר קורוזיה בקלות, צופה הכדור בניקל.
העבודה הייתה מסוכנת. עד תום המלחמה נאלצו מחצית מהכימאים ומהמטלורגים הוותיקים להפסיק את עבודתם עם פלוטוניום, כשבבדיקות השתן שלהם נמצאו רמות חריגות גבוהות של יסוד זה. דליקת אש קטנה בלוס אלמוס בינואר 1945, גרמה לחשש שאש במעבדת הפלוטוניום עלולה לזהם את העיר כולה, וגרובס אישר את הקמתו של מתקן חדש למחקר כימי ומטלורגי של פלוטוניום, שנודע כאתר-DP (Delta Prime site).
שני חצאי הכדור לליבת הפלוטוניום הראשונה יוצרו ונמסרו ב-2 ביולי 1945. שלושה חצאי כדור נוספים הגיעו ב-23 ביולי ונמסרו כעבור שלושה ימים.
ניסוי טריניטי
שמאל|ממוזער|250px|הפטרייה הגרעינית שניות לאחר פיצוץ פצצת הפלוטוניום בניסוי טריניטי
שמאל|ממוזער|250px|סרטון של הפיצוץ בניסוי טריניטי
שמאל|ממוזער|250px|מקום הפיצוץ והמכתש שנוצר(צילום אוויר זמן קצר לאחר הניסוי)
בשל מורכבות פצצת אטום שפועלת בשיטת קריסה פנימה, הוחלט שלמרות בזבוז חומר בקיע יקר, נדרש ניסוי לבדיקתה בתנאי אמת. גרובס אישר את הניסוי, ואופנהיימר החליט שהניסוי שיבוצע יהיה ניסוי גרעיני בהיקף מלא של פצצת פלוטוניום המבוססת על "מנגנון קריסה". שם הקוד שניתן לניסוי היה "טריניטי".
במרץ 1944 מונה לתכנון הניסוי קנת ביינברידג', פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת הרווארד שעבד תחת קיסטיאקובסקי. ביינברידג' בחר לאתר הניסוי בשטח של ניסויי הפצצה שליד שדה התעופה הצבאי אלמוגורדו שבדרום ניו מקסיקו. ביינברידג' וקפטן סמואל דבלוס עבדו על הקמת מחנה בסיס לניסוי ולמתקניו, שכללו צריפים, מחסנים, סדנאות, מחסן תחמושת ומזנון.
גרובס לא אהב את האפשרות שיצטרך להסביר לוועדה בסנאט הפסד של פלוטוניום, שכלל ההשקעה בפרויקט עד מועד השימוש בו בניסוי הסתכמה ביותר ממיליארד דולר. לפיכך תוכנן ונבנה כלי גלילי שכונה "ג'מבו" כדי לשחזר את החומר הפעיל במקרה של כישלון. אורכו היה 7.6 מ' ורוחבו 3.7 מ', הוא נבנה בהשקעה כספית גדולה מ-194 טון ברזל ופלדה על ידי בבקוק אנד וילקוקס מברברטון שבאוהיו, והובא ברכבת מיוחדת לניו מקסיקו ולאתר הבדיקה. אך עד שהגיע, גבר הביטחון בפצצת מנגנון הקריסה, זמינות הפלוטוניום הייתה מספקת, ואופנהיימר החליט שלא להשתמש בו. במקום זאת הוא הוצב על מגדל פלדה במרחק של 730 מ' ממוקד הפיצוץ כדי לשמש מדד גס לעוצמת ההתפוצצות. בסופו של דבר שרד ג'מבו בפיצוץ, אך לא המגדל שעליו הוצב.
ב-7 במאי 1945 בוצע פיצוץ מוקדם לקראת הניסוי, שנועד לכיול מכשירים. פלטפורמת בדיקה עשויה מעץ הוקמה 730 מטר ממוקד הפיצוץ ומולאה ב-91 טון של מטען TNT, ששולב עם תוצרי ביקוע שכללו אורניום מוקרן מהנפורד שהומס ועורבב עם המטען. הפיצוץ המוקדם נצפה על ידי בריגדיר גנרל תומאס פארל , סגנו של אופנהיימר וגרובס, והניב נתונים חיוניים לניסוי טריניטי עצמו.
פצצת הניסוי עצמה, שכונתה "הגאדג'ט", הועלתה לראש מגדל פלדה בגובה של 30 מטרים שהוצב בנ.צ. . פיצוץ בגובה זה מעל הקרקע ייתן אינדיקציה טובה יותר לאופן שבו תתנהג הפצצה כשתופל ממטוס. פיצוץ באוויר גם הגדיל למקסימום את האנרגיה המופעלת ישירות על המטרה, ויצר פחות נשורת גרעינית. הגאדג'ט הורכב בפיקוחו של נוריס ברדבורי בחוות מקדונלד הסמוכה ב-13 ביולי, והועלה למגדל למחרת בבוקר. הצופים כללו את בוש, צ'אדוויק, קונאנט, פארל, פרמי, גרובס, לורנס, אופנהיימר וטולמן.
ב-16 ביולי 1945, בשעה 05:30, פוצץ הגאדג'ט, הפיק אנרגיה בכוח הרס הדומה לפיצוץ 21,000 טונות של TNT (20 קילוטון TNT), ויצר במדבר מכתש של טריניטיט (מעין זכוכית רדיואקטיבית) בגודל של 76 מטר. גל ההלם הורגש עד מרחק של מעל 160 ק"מ ממקום הפיצוץ, וענן הפטרייה הגרעינית הגיע לגובה של 12.1 ק"מ. הפיצוץ נשמע במרחק גדול, וגרובס פרסם סיפור כיסוי על פיצוץ במחסן תחמושת בשדה אלמוגורדו.
תגובות אנשי הצוות והצופים בניסוי היו של הפתעה, שמחה והקלה לנוכח הצלחתו הגדולה של הפיצוץ, ותדהמה מעוצמתו, מהאור הבוהק שבו הוארו ההרים מסביב, מכדור האש הצהוב-כתום שהתפשט במהירות עד שהפך לפטרייה ענקית, ומגל ההדף עצום שיצר. מפורסמת אמירתו של אופנהיימר כי משהבין את עוצמת ההרס הטמונה בפצצה, עלו במוחו (בציטוט משובש) מילותיו של קרישנה מתוך הבהגאוואד גיטה: "עתה הנני המוות, מחריב העולמות".
למחרת נפגש הנשיא טרומן עם וינסטון צ'רצ'יל ועם יוסיף סטלין בוועידת פוטסדאם, וסיפר להם כי יש בידי ארצות הברית נשק חדש בעוצמה חסרת-תקדים.
עובדים
שמאל|ממוזער|250px|מייג'ור גנרל לסלי גרובס מדבר בפני אנשי צבא באוק רידג', אחרי שהוטלו הפצצות על יפן, אוגוסט 1945
ביוני 1944 העסיק פרויקט מנהטן כ-129,000 עובדים, מהם 84,500 עובדי בנייה, 40,500 עובדי מפעלים ו-1,800 אנשי צבא. עם צמצום פעילות הבנייה, ירד מספר העובדים לכ-100 אלף ב-1945, אך מספר אנשי הצבא גדל ל-5,600. היה קשה מאוד להשיג ולגייס את העובדים הנדרשים, בעיקר עובדים מיומנים במיוחד, שגם תוכניות ופרויקטים חיוניים אחרים של זמן מלחמה התחרו עליהם. ב-1943 קיבל גרובס עדיפות זמנית מיוחדת מוועדת כוח-אדם לצורכי מלחמה. במרץ 1944, הן מועצת הייצור המלחמתי והן ועדת כוח-אדם לצורכי המלחמה העניקו לפרויקט מנהטן את העדיפות הגבוהה ביותר.
טולמן וקונאנט, היועצים המדעיים של הפרויקט, הכינו רשימה של מדענים מועמדים, ומדענים מהפרויקט דירגו אותם. לאחר מכן שלח גרובס מכתב אישי לראש האוניברסיטה או לראש החברה שלהם, וביקש לשחרר אותם לעבודה מלחמתית חיונית. באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, בחן סטניסלב אולם אישית את אחת מתלמידותיו, ג'ואן הינטון, כדי לבדוק את התאמתה לעבודה כל כך חיונית, וכעבור כמה שבועות קיבל הוא עצמו מכתב מהנס בתה שהזמין אותו להצטרף לפרויקט. קונאנט גם שכנע אישית את קיסטיאקובסקי להצטרף לפרויקט.
מקור חשוב של כוח אדם מיומן היה הצבא עצמו, ובמיוחד תוכנית ההכשרה המקצועית שלו. ב-1943 נוצרה חטיבת הנדסה צבאית מיוחדת (SED), וטכנאים ועובדים מיומנים שהתגייסו לצבא הוקצו אליה. מקור נוסף היו נשים מחיל הנשים, שבתחילה נועדו למשימות פקידות וטיפול בחומר מסווג, אך עד מהרה הוטלו עליהן גם משימות טכניות ומדעיות והן שולבו כמחשבות.
פרופסור עמית לרדיולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת רוצ'סטר, סטאפורד וורן , קיבל דרגת קולונל בחיל הרפואה, ומונה לראש המחלקה הרפואית בפרויקט ויועצו של גרובס לענייני רפואה. משימתו הראשונה הייתה לצוות את בתי החולים באוק רידג', ריצ'לנד ולוס אלמוס. המחלקה הרפואית הייתה אחראית למחקר הרפואי, אך גם לתוכניות בריאות ובטיחות רפואית. היה בזה אתגר עצום, שכן העובדים טיפלו במגוון גדול של כימיקלים רעילים, השתמשו בנוזלים מסוכנים ובגזים בלחץ גבוה, עבדו עם מתח גבוה, וביצעו ניסויים בחומרי נפץ. אתגר מיוחד היו הסכנות שטרם נחקרו כראוי בנושאי רדיואקטיביות ובטיפול בחומרים בקיעים. עם זאת, בדצמבר 1945 העניקה המועצה הלאומית לבטיחות פרס כבוד מיוחד לבטיחות לפרויקט מנהטן, כהכרה ברקורד הבטיחותי שלו. בין ינואר 1943 ליוני 1945 היו בפרויקט 62 הרוגים ו-3,879 פציעות, שהיו כ-62% מתחת לשיעורם בתעשייה הפרטית.
סודיות
שמאל|ממוזער|250px|שלט חוצות באוק רידג' שמעודד שמירת סודיות
מאמר ב"לייף" מ-1945 העריך כי לפני הטלת הפצצות על הירושימה ונגסקי, "קרוב לוודאי שלא יותר מעשרה אנשים בכל הארץ ידעו את מלוא המשמעות של פרויקט מנהטן, ואולי רק עוד אלף אנשים היו בכלל מודעים לכך שנעשית איזושהי עבודה על אטומים". המגזין כתב כי יותר מ-100,000 אנשים שהועסקו בפרויקט "עבדו כמו חפרפרות בחושך". העובדים הוזהרו שחשיפת סודות מעבודתם עלולה להיענש ב-10 שנות מאסר או בקנס של 10,000 דולר (היום כ-113,000 דולר). העובדים ראו כמויות עצומות של חומרי גלם נכנסים למפעלים, אך שום דבר לא יוצא מהם. הם משגיחים על "חוגות ומתגים כשמאחורי קירות בטון עבים מתבצעות ראקציות מסתוריות" בלי שהם יודעים כלל מה מטרת עבודתם.
אנשי הביטחון של אוק רידג' ראו כל מסיבה פרטית עם יותר משבעה אנשים כחשודה, ותושבים—שהאמינו שסוכנים חשאיים של ממשלת ארצות הברית מסתובבים ביניהם—נמנעו מלהזמין לביתם את אותם אורחים שוב ושוב. אף שתושבי המקום המקוריים היו יכולים להיקבר בבתי הקברות המקומיים, כל ארון קבורה נפתח, ובוצעה בו בדיקה של אנשי ביטחון. כולם, כולל אפילו מפקדי צבא בכירים ומכוניותיהם, עברו חיפוש ונבדקו בעת הכניסה והיציאה ממתקני הפרויקט. עובד מאוק רידג' סיפר ש"אם נראית סקרן, היית נקרא למקום מכוסה שטיח בתוך שעתיים על ידי סוכנים חשאיים ממשלתיים. בדרך כלל אלה שזומנו להסביר את סקרנותם, לוו אחר-כך עם התיק והמטען לשער, וצוו להמשיך ללכת".
אף שנאמר להם שעבודתם תסייע לסיים את המלחמה ואולי גם את כל המלחמות בעתיד, לא לראות ולא להבין את תוצרי עבודתם המייגעת—ואפילו לא לראות תוצרים טיפוסיים של עבודות מפעל תעשייתי רגיל, כמו עשן מארובות—והמלחמה באירופה הסתיימה בכניעת גרמניה בלי שנעשה שימוש בעבודתם כלל, גרמה לבעיות מורל קשות בקרב העובדים וגרמה לשמועות רבות להתפשט.אחד המנהלים סיפר אחרי המלחמה:
"זה לא שהעבודה הייתה קשה... זה היה מבלבל. אתה מבין, אף אחד לא ידע מה עושים באוק רידג', אפילו לא אני, והרבה אנשים חשבו שהם מבזבזים את הזמן שלהם כאן. זה היה תלוי בי להסביר לעובדים המתוסכלים שהם עושים עבודה מאוד חשובה. כאשר שאלו אותי מה, הייתי צריך להגיד להם שזה סוד. אבל כמעט השתגעתי בעצמי בניסיון להבין מה קורה."
עובדת אחרת סיפרה כיצד, כשעבדה במכבסה, העבירה מדי יום "מכשיר מיוחד" על גבי מדים שהגיעו לכביסה, והייתה צריכה להקשיב ל"קול נקישה". רק אחרי המלחמה הבינה שעשתה משימה חשובה של בדיקת קרינה רדיואקטיבית עם מכשיר מונה גייגר. כדי לשפר את המורל בקרב העובדים, יצרה אוק רידג' מערכת מקיפה של ליגות ספורט מקומיות, כולל 10 קבוצות בייסבול, 81 קבוצות סופטבול ו-26 קבוצות פוטבול.
צנזורה
שמאל|ממוזער|200px|פוסטר אבטחה שמזהיר עובדי משרד לנעול מגירות ולשמור מסמכים בכספות
צנזורה מרצון של מידע אטומי החלה עוד לפני תחילת הפרויקט. לאחר פרוץ המלחמה באירופה בשנת 1939, החלו מדענים אמריקנים להימנע מפרסום מחקרים הקשורים לנושאים צבאיים, ובשנת 1940 החלו כתבי עת מדעיים לבקש מהאקדמיה הלאומית למדעים לנקות מאמרים ממידע הקשור לאטום. ויליאם לורנס מ"הניו יורק טיימס" כתב מאמר על ביקוע אטומי ב"סאטרדיי איבנינג פוסט" שפורסם ב-7 בספטמבר 1940, ומאוחר יותר נודע לו שפקידי ממשל ביקשו ב-1943 מספריות בכל רחבי ארצות-הברית להסיר את הגיליון. אך הסובייטים הבחינו בשתיקת האמריקאים בנושא זה. באפריל 1942 כתב הפיזיקאי הגרעיני גאורגי פליורוב לסטלין על היעדרם של מאמרים על ביקוע גרעיני בכתבי עת אמריקניים, דבר שהגביר את חשדותיו של סטלין ועורר אותו לפעולה.
פרויקט מנהטן פעל תחת אבטחה הדוקה שמא גילויו יגרור את כוחות הציר, ובמיוחד את גרמניה, להאיץ את פרויקטי הגרעין שלהם או לבצע פעולות חשאיות נגד הפרויקט. בתחילת 1943 החלו העיתונים לפרסם דו"חות על בנייה מסיבית במדינות וושינגטון וטנסי על סמך רישומים ציבוריים, ומשרד הצנזורה הפדרלי החל לדון כיצד לשמור על סודיות הפרויקט. ביוני פנה משרד הצנזורה לעיתונים ולתחנות שידור וביקש שלא לדון ב"ריסוק אטום, אנרגיה אטומית, ביקוע אטומי, פיצול אטומי, או כל מונח דומה להם, וכן בשימוש למטרות צבאיות ברדיום או בחומרים רדיואקטיביים, במים כבדים ובציקלוטרונים". המשרד גם ביקש להימנע מדיון ב"פולוניום, אורניום, איטרביום, הפניום, פרוטקטיניום, רדיום, רניום, תוריום, דאוטריום". למעשה רק אורניום היה נושא רגיש, אך נרשמו גם יסודות אחרים כדי לערפל ולהסתיר את חשיבותו המיוחדת של האורניום.
מרגלים סובייטים
הסיכוי לחבלה היה קיים תמיד, ולעיתים עלה חשד שכשלים לא מוסברים נבעו מחבלה עוינת. היו כמה בעיות שחשבו שנגרמו מעובדים רשלניים או ממורמרים, אך לא היו מקרים מאומתים של חבלות שבוצעו ביוזמת מדינות הציר. כשאנשים ועובדים כה רבים מעורבים, הביטחון היה משימה קשה. הוקמה יחידה מיוחדת של המודיעין המסכל כדי לטפל בסוגיות הביטחון של הפרויקט. ב-1943 היה ברור כי ברית המועצות מנסה לחדור לפרויקט. בוריס פאש, ראש אגף המודיעין המסכל בפיקוד הצבאי המערבי, חקר חשוד בריגול סובייטי במעבדת הקרינה בברקלי. אופנהיימר הודיע לפאש שפנה אליו פרופסור בברקלי, האלון שבלייה, וסיפר שהועבר מידע מסווג לברית המועצות.
המרגל הסובייטי המצליח ביותר היה קלאוס פוקס, חבר המשלחת הבריטית שמילאה חלק חשוב בלוס אלמוס. פעולות הריגול שביצע בשנים 1943–1945 בלוס אלמוס, התגלו רק ב-1950, ופגעו בשיתוף הפעולה הגרעיני של ארצות הברית עם בריטניה וקנדה. נחשפו גם מקרי ריגול נוספים, שהובילו למעצרם של הארי גולד , דייוויד גרינגלס , ויוליוס ואתל רוזנברג. מרגלים אחרים, כמו ג'ורג' קובאל ותאודור הול, נותרו לא ידועים במשך עשרות שנים. קשה להעריך ולכמת את התרומה שהביא הריגול לברית המועצות, שכן המגבלה העיקרית על פרויקט הפצצה הגרעינית הסובייטית הייתה המחסור בעפרות אורניום. ההערכה היא שהריגול חסך וקיצר לסובייטים שנה או שנתיים בפרויקט הגרעין.
מודיעין במדינות זרות
שמאל|ממוזער|250px|הריסת כור גרעיני ניסיוני של גרמניה הנאצית בהייגרלוך שמדרום לשטוטגרט, על ידי צוות של אמריקאים ואנגלים ממשימת אלסוס, אפריל 1945
בנוסף לפיתוח פצצת האטום, היה פרויקט מנהטן אחראי לאיסוף מודיעין על פיתוח גרעיני במדינות זרות. ההערכה הייתה שתוכנית הגרעין היפנית לא הייתה במצב מתקדם, כי ליפן כמעט ולא הייתה גישה לעפרות אורניום, אך בתחילה היה חשש שפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית קרוב מאוד לפיתוח נשק גרעיני. לפי אינפורמציה שנאספה בפרויקט מנהטן, בוצע מבצע הפצצה וחבלה נגד מפעלי מים כבדים בנורווגיה הכבושה בידי הגרמנים. הוקם כוח משימה אמריקאי קטן, שאויש במשותף על ידי המודיעין הימי, OSRD, פרויקט מנהטן והמודיעין הצבאי (G-2), כדי לחקור התפתחויות מדעיות אצל האויב. הוא לא היה מוגבל להתפתחויות הנוגעות לנשק גרעיני. ראש המודיעין הצבאי, מייג'ור גנרל ג'ורג' סטרונג , מינה את בוריס פאש לפקד על היחידה, שמשימתה נקראה "משימת אלסוס".
משימת אלסוס באיטליה הייתה לחקור את עובדי המעבדה לפיזיקה באוניברסיטת רומא לאחר כיבוש העיר ביוני 1944. בינתיים יצר פאש בלונדון כוח משולב בריטי-אמריקאי בפיקודו של קפטן הוראס קלוור, שישתתף בפלישה לנורמנדי, מבצע אוברלורד. גרובס העריך שהסיכון שהגרמנים ינסו לשבש את הנחיתות בנורמנדי באמצעות זיהום רדיואקטיבי גדול מספיק, והחליט להזהיר את הגנרל אייזנהאואר ולשלוח קצין שיתדרך את ראש המטה שלו, לוטננט גנרל ולטר בדל סמית . תחת שם הקוד "מבצע פפרמינט" ("מנתה"), הוכן ציוד מיוחד לטיפול בזיהום רדיואקטיבי, וצוותי לוחמה כימית הוכשרו להפעילו.
בעקבות התקדמות צבאות בעלות הברית בחזית מערב אירופה, שאלו פאש וקלברט את הפיזיקאי הצרפתי פרדריק ז'וליו-קירי על פעילותם של מדענים גרמנים, ושוחחו עם מנהלי מכרות אורניום מקונגו הבלגית על משלוחי אורניום לגרמניה. הם גילו שקיימים 68 טון עפרות אורניום בבלגיה ו-30 טון בצרפת. מחקירתם של שבויים גרמניים התברר שאורניום ותוריום מעובדים במפעל באורניינבורג, כ-20 ק"מ מצפון לברלין, ולאחר המלצת גרובס הופצץ המפעל ב-15 במרץ 1945, בעיקר כדי שלא ייפול לידיים סובייטיות.
קבוצת משימת אלסוס הגיעה לסטאספורט באזור הכיבוש הסובייטי, ולקחה 11 טון עפרות אורניום ממפעל מחקר גרמני. באפריל 1945 ניהל פאש, שפיקד על כוח משולב שנקרא כוח T, את "מבצע הארבורג'", שבוצע מעבר לקווי האויב וטיהר את הערים הכינגן, ביזינגן והייגרלוך, שהיו בליבה של תוכנית הגרעין הגרמנית. כוח T תפס מעבדות גרעין, מסמכים, ציוד ואספקה, כולל 1.5 טון של מתכת אורניום.
צוותי אלסוס כינסו את המדענים הגרמנים, בהם קורט דיבנר, אוטו האן, ולטר גרלך, ורנר הייזנברג וקרל פרידריך פון וייזקר, והעבירו אותם לאנגליה. הם נכלאו ב"חוות הול" שבגודמנצ'סטר, שם צותתו להם. לאחר שהפצצות התפוצצו ביפן, נוכחו הגרמנים לדעת שבעלות הברית עשו מה שהם לא יכלו לעשות.
הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי
לפני הטלת הפצצה בדק משרד ההגנה האמריקני את אפשרויות הפלישה ליפן. בין היתר, הוטל על צוות בראשות המהנדס ויליאם שוקלי להעריך את מספר הקורבנות מפלישה אמריקאית ליפן עצמה, שבה יוכנעו היפנים ותסתיים המלחמה. שוקלי העריך כי כדי להכניע את היפנים "נצטרך להרוג בין 5 ל-10 מיליון. זה יעלה לנו בין 1.7 ל-4 מיליון נפגעים, ובהם 400 עד 800 אלפי הרוגים".
תחזיתו של שוקלי הייתה בין הגורמים שהשפיעו על ממשלת ארצות הברית להחליט על הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי.
הכנות
שמאל|ממוזער|250px|פצצת האורניום "ילד קטן", שנבנתה בפרויקט מנהטן ופעלה בשיטת "מנגנון ירי", הוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 (דגם)
שמאל|ממוזער|250px|פצצת הפלוטוניום "איש שמן", שנבנתה בפרויקט מנהטן ופעלה בשיטת "מנגנון קריסה", הוטלה על נגסאקי ב-9 באוגוסט 1945 (דגם)
מנובמבר 1943 החל פיקוד מחלקת הציוד של חיל האוויר בשדה רייט שבאוהיו, להפעיל פרויקט להתאמת מפציצי בואינג B-29 סופרפורטרס לנשיאת פצצות האטום. שם הקוד של הפרויקט היה "סילברפלייט" . במרץ 1944 נפגש גרובס עם מפקד חיל האוויר האמריקני, הגנרל הנרי ארנולד, כדי לדון באספקטים הלוגיסטיים של העברת הפצצות מארצות הברית לאזור יפן והטלתן על מטרותיהן. המטוס היחיד של בעלות הברית שהיה מסוגל לשאת את פצצת "איש רזה" באורך 5.2 מטרים או את פצצת "איש שמן" ברוחב של 150 ס"מ, היה המפציץ הבריטי הכבד אוורו לנקסטר, אך שימוש במטוס בריטי היה גורם לבעיות לוגיסטיות ולקשיים בתחזוקה. גרובס קיווה שניתן יהיה לשנות את המפציץ בואינג B-29 סופרפורטרס (Superfortress, מבצר-על) ולצרף את שני תאי הפצצות שלו לתא גדול אחד, כדי שיוכל לשאת את פצצת "איש רזה". ארנולד הבטיח שהעבודה תיעשה, ומינה את גנרל אוליבר אקולס לאיש קשר עם הפרויקט, שמינה את קולונל רוסקו וילסון כממלא מקומו. וילסון הפך למעשה לקצין הקשר הראשי בין חיל האוויר האמריקני לבין פרויקט מנהטן. הנשיא רוזוולט הורה לגרובס, שאם פצצות האטום יהיו מוכנות עוד לפני תום המלחמה עם גרמניה, עליו להיות מוכן להטיל אותן על גרמניה.
קבוצת הטייסות המעורבת 509 הופעלה ב-17 בדצמבר 1944 בבסיס האוויר ונדובר שביוטה, בפיקודו של קולונל פול טיבטס. האימונים נעשו בוונדובר ובבסיס חיל האוויר בטיסטה שבקובה, שבו התאמנה טייסת המפציצים 393 בהטלת פצצות דמה, הדומות במשקלן ובמבנן לפצצת "איש שמן", אחרי טיסה ארוכה מעל האוקיינוס.
יחידה מיוחדת מפרויקט מנהטן, שנקראה "פרויקט אלברטה" , הוקמה בלוס אלמוס כדי לעזור בהכנתן ובהעברתן של הפצצות. קצין חיל הים פרדריק אשוורת' נפגש בפברואר 1945 בגואם עם מפקד זירת האוקיינוס השקט, האדמירל צ'סטר נימיץ, ועדכן אותו בפרויקט. באותה נסיעה בחר אשוורת' באי הפאסיפי טיניאן כבסיסו של להק 509. מטוסים וציוד נפרסו באי החל מיוני 1945, ואנשי צוות אוויר, אנשי לוגיסטיקה ואחרים הגיעו לבסיס עד סוף יולי.
רוב המרכיבים של פצצת "ילד קטן" יצאו מסן פרנסיסקו על הסיירת אינדיאנפוליס ב-16 ביולי, והגיעו לטיניאן ב-26 ביולי 1945. כעבור ארבעה ימים טובעה הספינה על ידי צוללת יפנית. שאר המרכיבים של הפצצה, שכללו שש טבעות אורניום-235, הובאו על ידי שלושה טייסים מקבוצה 509. שתי הרכבות של פצצת "איש שמן" הובאו לטיניאן במטוסי B-29 מותאמים. ליבת פלוטוניום ראשונה הובאה במטוס C-54 מיוחד. הוקמה ועדת משותפת של חיל האוויר ופרויקט מנהטן כדי לקבוע אילו ערים ביפן יופצצו, שהמליצה על קוקורה, הירושימה, ניאיגטה וקיוטו. בנקודה זו התערב מזכיר המלחמה הנרי סטימסון , והודיע שהוא יקבל את ההחלטה לגבי המטרות, ולא יאשר את הפצצת קיוטו בשל חשיבותה ההיסטורית והדתית. לפיכך ביקש גרובס מארנולד להסיר את קיוטו, לא רק מרשימת המטרות הגרעיניות, אלא גם ממטרות ההפצצות הקונבנציונליות. נגסאקי החליפה את קיוטו ברשימת הערים הפוטנציאליות להפצצה.
הטלת הפצצות
שמאל|ממוזער|250px|ילד קטן מתפוצצת מעל הירושימה, 6 באוגוסט 1945 (שמאל);איש שמן מתפוצצת מעל נגסאקי, 9 באוגוסט 1945 (ימין)
במאי 1945 הוקמה ועדת הביניים כדי להמליץ על אופן השימוש באנרגיה גרעינית בזמן המלחמה ואחריה. הוועדה כללה את סטימסון כיושב ראש, את ג'יימס ביירנס, סנאטור אמריקאי לשעבר שיהיה בקרוב מזכיר המדינה, כנציגו האישי של הנשיא הארי טרומן, ובכירי ממשל נוספים. הוועדה הקימה פאנל מדענים שכלל את קומפטון, פרמי, לורנס ואופנהיימר, כדי לייעץ לה בנושאים מדעיים. בהצגת מסקנותיו, הציע הפאנל המדעי את דעתו הן לגבי ההשפעות הפיזיות של הפצצה האטומית והן לגבי האימפקט הצבאי והפוליטי שלה.
בוועידת פוטסדאם, שהתקיימה בגרמניה בין 17 ביולי ל-2 באוגוסט 1945, נודע לטרומן כי ניסוי טריניטי הצליח. הוא אמר לסטלין, מנהיג ברית המועצות, כי לארצות הברית יש אמצעי-על צבאי חדש, בלי למסור פרטים. הייתה זו ההודעה הרשמית הראשונה שהאמריקאים העבירו לסובייטים על הפצצה, אך סטלין כבר ידע עליה ממרגליו. מכיוון שההרשאה להשתמש בפצצה נגד יפן כבר ניתנה, ולאחר שיפן דחתה את הצהרת פוטסדאם, לא נשקלו כלל חלופות אחרות להמשך המערכה נגדם.
ב-6 באוגוסט 1945, המריא משדה צפון שבאי טיניאן המפציץ B-29, שכונה "אנולה גיי", ופצצת האורניום "ילד קטן" בתא ההפצצה שלו. המפציץ היה מטייסת ההפצצה 393, וטייסו היה קולונל פול טיבטס. הירושימה הייתה יעד הפיצוץ הראשון, כשהערים קוקורה ונגסאקי היו חלופות. באישורו של תומאס פארל השלים פרסונס, איש הצוות האחראי על פצצת האטום, את הרכבת הפצצה באוויר כדי למזער את הסיכונים בזמן ההמראה. לאחר שהוטלה, התפוצצה הפצצה בגובה של 530 מטר, ובעוצמת פיצוץ שנאמדה מאוחר יותר כשוות-ערך ל-13 קילוטון TNT. שטח של כ-12 קילומטרים רבועים נהרס. פקידי ממשל יפניים העריכו כי 69% ממבני הירושימה נהרסו כליל ועוד 6-7% ניזוקו. כ-70,000 עד 80,000 איש, שהם כ-30% מאוכלוסיית הירושימה, נהרגו מיד מההדף החזק של הפיצוץ, מהחום העצום, ומהקרינה הרדיואקטיבית החזקה שקרנה בעוצמה רבה בכל אזור פיצוץ. בשל תגובה מושהית של הפיצוץ והשפעות מתמשכות של הקרינה הרדיואקטיבית, עלה בהתמדה מספר הנספים, והוערך בסוף 1945 בכ-100,000. לאחר חמש שנים נאמד מספר ההרוגים מהפצצה בכ-200,000, שכללו גם את המתים ממחלת הסרטן ומהשפעות קטלניות ארוכות טווח נוספות שגרמה פצצת האטום שהוטלה על הירושימה.
בבוקר 9 באוגוסט 1945, המריא מפציץ B-29 שני, שכונה "בוקסקאר" , שהטיס מייג'ור צ'ארלס סוויני מטייסת 393, עם פצצת הפלוטוניום "איש שמן". אשוורת' היה איש הצוות האחראי על הפצצה, והעיר קוקורה הייתה היעד. סוויני המריא כשהפצצה מוכנה וחמושה, אך כשמתגי הבטיחות החשמליים במצב חסימה. כשהגיעו לקוקורה הם מצאו עננים שמכסים את העיר ומונעים ראות טובה, המחויבת על פי הפקודות. אחרי שלושה יעפים מעל העיר, וצמצום כמות הדלק, הם פנו למטרה החליפית שנקבעה, נגסאקי. אשוורת' החליט שהפעם ישתמשו במכ"ם אם תיחסם הראות למטרה, אך מעל נגסאקי נפער ברגע האחרון פתח בעננים שאיפשר ראות טובה על פי הפקודות. "איש שמן" הוטלה מעל העמק התעשייתי באמצע המרחק בין מפעל הפלדה של מיצובישי בדרום לבין מפעל התחמושת מיצובישי-אורקמי בצפון. עוצמת הפיצוץ הייתה שוות-ערך ל-21 קילוטון TNT, דומה לזו של ניסוי טריניטי, וגדולה בכ-40% מזו שהוטלה על הירושימה. הפיצוץ הוגבל לעמק אורקמי, כך שעל חלק גדול מהעיר הגנו הגבעות החוצצות. בפיצוץ נהרסו כליל כ-44% ממבני העיר, ונגרם נזק קשה לאזור התעשייה ולכושר הייצור שלה. בפיצוץ נהרגו מיד מההדף, מהחום ומהקרינה כ-40,000 אנשים, רובם עובדי תעשייה, וכ-60,000 נפצעו. בינואר 1946 הוערך שכמות הנספים הגיעה לכ-70,000 איש. לאחר חמש שנים נאמד מספר ההרוגים בנגסאקי בכ-140,000, כולל המתים ממחלת הסרטן, מהרעלת קרינה, ומהשפעות קטלניות ארוכות טווח נוספות של הפצצה.
סך כול מספר הנספים משתי פצצות האטום שהוטלו, האחת על הירושימה והשנייה על נגסאקי, נאמד לאחר חמש שנים מההתקפה בכ-340,000 אנשים.
פצצות אטום נוספות ותחילת המחלוקת על הפצצת יפן
הוכנו שתי הרכבות נוספות של פצצות מסוג "איש שמן", שהיו אמורות להישלח מ'שדה קירטלנד' לטיניאן ב-11 וב-14 באוגוסט 1945. גרובס ציפה שתהיה פצצת אטום שלישית מוכנה לשימוש ב-19 באוגוסט, עוד שלוש פצצות בספטמבר, ועוד שלוש באוקטובר. טכנאים עבדו בלוס אלמוס 24 שעות ברציפות כדי לצקת ליבת פלוטוניום שלישית, אך עדיין היה צריך לעבדה ולצפותה עד 16 באוגוסט, ולהכינה לשימוש עד 19 באוגוסט. ב-10 באוגוסט ביקש טרומן בחשאי שלא להטיל פצצות אטומיות נוספות על יפן ללא הוראתו המפורשת. לפיכך השעה גרובס ב-13 באוגוסט את משלוח הליבה השלישית. יומיים אחר-כך, ב-15 באוגוסט, הודיעה ממשלת יפן על נכונותה להיכנע.
לאחר הטלת שתי הפצצות נכנעה ממשלת יפן ללא תנאי באופן רשמי ב-2 בספטמבר 1945, ומלחמת העולם השנייה הגיעה לקיצה. למרות זאת, הצורך בהפצצת הירושימה ונגסאקי הפך לנושא שנוי במחלוקת בין היסטוריונים . היו ששאלו אם "דיפלומטיה גרעינית" לא הייתה משיגה את אותן מטרות, ונחלקו ביניהם אם ההפצצות האטומיות או הכרזת המלחמה הסובייטית על יפן אכן הכריעו את המלחמה מול יפן. דו"ח פרנק היה המאמץ הבולט ביותר ללחוץ נגד ההפצצה האטומית, אך הוא נדחה בידי הפאנל המדעי של ועדת הביניים. העצומה של סילארד , שנוסחה ביולי 1945 ונחתמה על ידי עשרות מדענים שעבדו בפרויקט מנהטן, הייתה ניסיון מאוחר להזהיר את הנשיא טרומן מפני האחריות והחובה שמוטלות עליו כתוצאה מהשימוש בנשק קטלני זה.
בדיקת נזקי הפצצות האטומיות בידי ארצות הברית
כבר ב-11 באוגוסט 1945, יומיים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, הורה גרובס לסטפורד וורן להקים צוות בדיקה שיסקור וידווח על ממדי ההרס והרדיואקטיביות בהירושימה ובנגסאקי. קבוצה בראשות תומאס פארל וסטפורד וורן, מצוידת במונה גייגרים ניידים, הגיעה להירושימה ב-8 בספטמבר, זמן קצר לאחר כניעת יפן, כשהאדמירל היפני מסאו צוזוקי משמש לה כמתורגמן. הם נשארו בהירושימה עד 14 בספטמבר, ולאחר מכן סקרו את נגסאקי מ-19 בספטמבר עד 8 באוקטובר. משלחת זו ומשלחות מדעיות אחרות שנשלחו ליפן סיפקו נתונים מדעיים והיסטוריים חשובים על ההפצצות ועל השפעותיהן.
אחרי המלחמה
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא הארי טרומן חותם על חוק האנרגיה האטומית של 1946, שעל פיו הוקמה הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית
שמאל|ממוזער|250px|ענן הפטרייה ועמוד המים הענק מהפיצוץ הגרעיני התת-מימי "בייקר" במבצע פרשת דרכים. צילום מאטול ביקיני, 25 ביולי 1946
עוצמת הפצצות וההרס העצום בהירושימה ובנגסאקי הדהימו את העולם כולו, ובפרט את העובדים עצמם בפרויקט מנהטן, שכלל לא הבינו מה מטרת עבודתם. אף שקיומן של הפצצות כבר פורסם פומבית, נמשכה הסודיות, ועובדים רבים עדיין לא ידעו מה מהות עבודתם. באוק רידג' אמר אחד העובדים ב-1946, "אני לא יודע מה לעזאזל אני עושה מלבד להסתכל לתוך XXX ולהפוך XXX ליד XXX. אני לא יודע שום דבר על זה, ואין שום דבר שאני מסוגל להגיד". תושבים רבים המשיכו להימנע מלדון בשיחות רגילות במה שהם כינו "החומר" ("the stuff"), למרות היותו של "החומר" הסיבה לקיומה של העיר שבה הם חיים.
לקראת הטלת הפצצות, ביקש גרובס מהנרי דאוולף סמית' להכין דו"ח היסטורי בלתי מסווג על הפצצה האטומית, המיועד לקריאה על ידי הציבור הרחב. הדו"ח, ששמו המלא הוא "אנרגיה אטומית למטרות צבאיות: הדו"ח הרשמי על פיתוח הפצצה האטומית בחסות הממשל האמריקני, 1940–1945", הידוע יותר בשם "דו"ח סמית", יצא לציבור ב-12 באוגוסט 1945. גרובס וניקולס העניקו "פרסי E של הצבא והצי" לקבלני מפתח (בעיקר מפעלים אזרחיים), שמעורבותם הייתה חשאית עד כה. מעל 20 מדליות מצוינות נשיאותיות הוענקו לקבלני מפתח ולמדענים, כולל לווניבר בוש ולאופנהיימר. אנשי צבא קיבלו את עיטור "לגיון המצוינות".
בהנפורד הופסק ייצור הפלוטוניום לאחר שכורים D ,B ו-F נשחקו כתוצאה מהרעלת מוצרי ביקוע, והגרפיט התנפח בשל מה שידוע כ"אפקט ויגנר" . הנפיחות פגמה בצינורות הטעינה, שבהם הוקרן האורניום לצורך ייצור פלוטוניום, והפך אותם לבלתי שמישים. כדי לשמור על אספקת הפולוניום לפולטי הנייטרונים שבפצצה (הקיפודים), צומצם הייצור וכור B נסגר, מתוך מגמה שלפחות כור אחד יהיה זמין בעתיד. המחקר נמשך, וחברת דופונט והמעבדה המטלורגית פיתחו תהליך משופר חדש להפרדת הפלוטוניום מהאורניום, במקום התהליך פוספט-ביסמוט, שהותיר את האורניום במצב שלא איפשר שימוש נוסף בו.
ניקולס המליץ על סגירת מפעל הדיפוזיה התרמית S-50, ועל סגירת מסלולי אלפא במפעל Y-12 של ההפרדה האלקטרומגנטית באוק רידג', והם נסגרו בספטמבר 1945. אף שביצועיהם היו טובים מאי פעם, לא יכלו מסלולי אלפא להתחרות עם מפעלי ההפרדה בדיפוזיה גזית K-25 ומפעל K-27 החדש, שהחל לפעול בינואר 1946. בדצמבר נסגר מפעל Y-12 כולו.
בלוס אלמוס החלה עזיבה של מדענים מוכשרים רבים, אף שנותרה עדיין עבודה רבה. הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי דמו יותר לאב-טיפוס מעבדתי שצריך השלמת פיתוח, ונותרה עבודת מחקר ופיתוח רבה כדי להפוך אותן לפשוטות יותר, בטוחות יותר ואמינות יותר. לדוגמה, היה צריך לפתח מנגנון קריסה גם עבור פצצת האורניום במקום מנגנון הירי הבזבזני, ונדרשה גם ליבה מעורבת של אורניום-פלוטוניום בשל הקושי לספק פלוטוניום ברמת הניקיון הנדרשת בכמות מספקת. אלא שאי הוודאות לגבי עתידה של המעבדה הקשתה על המדענים להמשיך לעבוד בה. אופנהיימר חזר לתפקידו באוניברסיטת קליפורניה, וגרובס מינה את נוריס ברדבורי כמחליף זמני (הוא נשאר לבסוף בתפקיד במשך 25 השנים הבאות).
שני פיצוצים של פצצות פלוטוניום מסוג "אדם שמן" נערכו באטול ביקיני שבאוקיינוס השקט ביולי 1946 במסגרת מבצע פרשת דרכים, במטרה לחקור את השפעת הפיצוץ הגרעיני על ספינות מלחמה. פצצת "אייבל" התפוצצה ב-1 ביולי 1946, והפיצוץ הגדול יותר, "בייקר", בוצע בתוך המים בעומק של 27 מטר ב-25 ביולי.
לאחר הפצצת הירושימה ונגסאקי, ייסדו מספר פיזיקאים מפרויקט מנהטן את ביטאון מדעני האטום, שהחל כפעולת חירום של מדענים שראו צורך דחוף בתוכנית חינוכית מיידית בנושא הנשק האטומי. לנוכח כוח ההרס של הנשק החדש, ובמיוחד מרוץ החימוש הגרעיני הצפוי, הביעו כמה חברים בפרויקט, בהם בוהר, בוש וקונאנט, את הדעה כי יש צורך להגיע להסכמה על פיקוח בינלאומי על מחקר גרעיני ועל נשק אטומי. תוכנית ברוך , שנחשפה בנאום בפני ועדת האו"ם לאנרגיה אטומית ביוני 1946, הציעה להקים רשות בינלאומית לפיתוח אטומי, אך הצעתה לא התקבלה.
בעקבות ויכוח פנימי על ניהול תוכנית הגרעין האמריקאית, הוקמה הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית (AEC - Atomic Energy Commission) בכפוף לחוק האנרגיה האטומית של 1946 , כדי לנהל את הנכסים ואת הפעולות של פרויקט מנהטן. היא קיימה פיקוח אזרחי על הפיתוח האטומי, והוציאה מהצבא את הפיתוח, הייצור והבקרה של הנשק האטומי. ההיבטים הצבאיים הקשורים בנשק האטומי הועברו לאחריות "פרויקט הנשק המיוחד של הכוחות המזוינים" .
פרויקט מנהטן חדל להתקיים ב-31 בדצמבר 1946.
עלות הפרויקט והפצצות שיוצרו
+ עלות פרויקט מנהטן עד 31 בדצמבר 1945 (במיליוני דולרים) <font style="color:#000000;">אתר <font style="color:#000000;">עלות (1945) <font style="color:#000000;">עלות (2018) <font style="color:#000000;">אחוז מהסה"כאוק רידג' 1,190 13,400 62.9%הנפורד 390 4,400 20.6%חומרים מיוחדים 103 1,170 5.5%לוס אלמוס 74 835 3.9%מחקר ופיתוח 70 786 3.7%תקורת ממשלה 37 420 2.0%מתקני מים כבדים 27 302 1.4%סה"כ 1,891 21,313
הוצאות הפרויקט עד 1 באוקטובר 1945 הסתכמו ב-1.845 מיליארד דולר (שהם פחות מההוצאות על תשעה ימי לחימה רגילים במלחמת העולם השנייה). עד 1 בינואר 1947, כשהפרויקט נסגר והוועדה לאנרגיה אטומית (AEC) קיבלה אחריות על המשך הפיתוח האטומי, הסתכמו כלל ההוצאות בפרויקט מנהטן ב-2.191 מיליארד דולר. הקצאת התקציב לפרויקט הייתה 2.4 מיליארד דולר. יותר מ-90% מהעלות היו עבור בניית מפעלים וייצור והעשרה של חומרי הביקוע, ופחות מ-10% על פיתוח וייצור סופי של הפצצות.
ארבע פצצות נבנו בסך הכול עד סוף 1945: פצצת ניסוי טריניטי ("הגאדג'ט"), הפצצה שהוטלה על הירושימה ("ילד קטן"), הפצצה שהוטלה על נגסאקי ("איש שמן"), ופצצה רביעית זהה ל"איש שמן" שלא השתמשו בה.
העלות הממוצעת לפצצה הייתה לפיכך כ-500 מיליון דולר, במונחי 1945. לשם השוואה, העלות הכוללת של הפרויקט עד סוף שנת 1945 הייתה כ-90% מסך ההוצאות על ייצור נשק קל (לא כולל תחמושת), או 34% מהסכום הכולל שהושקע בפיתוח וייצור של טנקים אמריקניים באותה תקופה. זה היה פרויקט הנשק השני היקר ביותר שבוצע על ידי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה (היקר ביותר היה פרויקט התכנון והייצור של מטוסי ההפצצה בואינג B-29 סופרפורטרס).
מורשת הפרויקט
ההשפעות הפוליטיות והתרבותיות של פיתוח הנשק הגרעיני היו עמוקות ומרחיקות לכת. ויליאם לורנס מ"הניו יורק טיימס", הראשון שהשתמש בביטוי "העידן האטומי", הפך לכתב הרשמי של פרויקט מנהטן באביב 1945. בשנים 1943 ו-1944 הוא ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את משרד הצנזורה להתיר כתיבה על פוטנציאל הפיצוץ הגדול של אורניום, וגורמי ממשל חשו שמגיעה לו הזכות לדווח ראשון על הסוד הגדול ביותר של המלחמה. לורנס היה עד הן לניסוי טריניטי והן להפצצת נגסאקי, כתב את ההודעות הרשמיות לעיתונות שהוכנו עבורם, והמשיך בסדרה של מאמרים המתארים את יתרונותיו של הנשק החדש. הדיווחים שלו לפני הפיצוצים ואחריהם סייעו לעורר את המודעות הציבורית לפוטנציאל הטמון בטכנולוגיה הגרעינית, ודרבנו את פיתוחה בארצות הברית ובברית המועצות.
פרויקט מנהטן הותיר מתקופת המלחמה רשת גדולה של מעבדות לאומיות: המעבדה הלאומית לורנס ברקלי, המעבדה הלאומית בלוס אלמוס, המעבדה הלאומית באוק רידג' , המעבדה הלאומית בארגון , ומעבדת איימס . שתי מעבדות נוספות הוקמו על ידי גרובס זמן קצר לאחר המלחמה, המעבדה הלאומית ברוקהייבן באפטון בלונג איילנד שבניו יורק, והמעבדות הלאומיות סנדיה באלבקרקי שבניו מקסיקו. גרובס הקצה למעבדות תקציב כולל של 72.4 מיליון דולר למחקר לשנת 1946. מעבדות לאומיות אלו, שהוקמו בפרויקט מנהטן, יהיו בחוד החנית של מחקר בקנה מידה גדול, שאלווין ויינברג , מנהל המעבדה הלאומית באוק רידג', יקרא "המדע הגדול" .
מעבדת המחקר של חיל הים האמריקאי כבר התעניינה מזה זמן באפשרות להשתמש בכוח גרעיני להנעת ספינות מלחמה, וביקשה להקים פרויקט גרעיני משלה. במאי 1946 החליט נימיץ, אז מפקד המבצעים של חיל הים, שחיל הים יעבוד ישירות עם פרויקט מנהטן ולא עם מעבדת חיל הים. קבוצת קצינים מחיל הים שולבה במעבדת אוק רידג', השתתפה בחקר האנרגיה הגרעינית, והניחה את היסודות להנעת כלי השיט של חיל הים באנרגיה גרעינית. קבוצה דומה של אנשי חיל האוויר האמריקאי הגיעה לאוק רידג' בספטמבר 1946 במטרה לפתח מטוסים גרעיניים. הפרויקט להנעת מטוסים באנרגיה גרעינית (NEPA) נתקל בקשיים טכניים כבירים, ובסופו של דבר בוטל.
יכולתם של הכורים החדשים ליצור איזוטופים רדיואקטיביים בכמויות שלא נודעו קודם לכן, הביאה למהפכה ברפואה הגרעינית בשנים שלאחר המלחמה. החל מאמצע שנת 1946 החלה אוק רידג' לספק רדיו-איזוטופים לבתי חולים ולאוניברסיטאות. רוב ההזמנות היו עבור יוד-131 וזרחן-32, ששימשו לאבחון ולטיפול בסרטן. בנוסף לתרופות, שימשו האיזוטופים הרדיואקטיביים גם במחקר ביולוגי, תעשייתי וחקלאי.
בהעבירו את האחריות לוועדה לאנרגיה אטומית, נפרד גרובס מהעובדים בפרויקט מנהטן, ואמר:
"לפני חמש שנים, הרעיון של כוח אטומי היה רק חלום. הפכתם את החלום הזה למציאות. לקחתם את הרעיונות המעורפלים הללו ותרגמתם אותם לממשות. בניתם ערים שאף אחד לא הכיר קודם. הקמתם בתי חרושת בהיקף וברמת דיוק שנחשבו עד כה לבלתי-אפשריים. יצרתם כלי נשק שסיים את המלחמה, והציל בכך את חייהם של אמריקאים רבים מספור. ובנוגע ליישומים של זמן שלום, הסרתם את המסך וגיליתם עולם חדש שלם."
בשנת 2014 העביר הקונגרס של ארצות הברית חוק להקמת פארק לאומי המוקדש להיסטוריה של פרויקט מנהטן. הפארק הלאומי ההיסטורי של פרויקט מנהטן , נפתח ב-10 בנובמבר 2015. הוא פרוס על שלושת אתרי הפיתוח והייצור הגדולים של הפרויקט, אוק רידג', הנפורד ולוס אלמוס.
לקריאה נוספת
רוברט יונק, שבעתיים כאור החמה – גורל חוקרי האטום, 1960, מתרגם: צבי ארד.
ג'ים באגוט, הפצצה – ההיסטוריה הסודית של פצצת האטום: 1939-1949, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2012, מאנגלית: מיכל גרינפלד
רוני ברבש, לוחמה חשאית במלחמת העולם השנייה, אוריון הוצאת ספרים, 2023, הפרק "המירוץ אחר הפצצה הגרעינית", עמ' 426–450.
קישורים חיצוניים
"רדיו־אקטיבי" - תולדות הפצצה האטומית וסיפורה של הפצצה השלישית, בפודקאסט "מינהר הזמן", "כאן", תאגיד השידור הישראלי
פרויקט מנהטן באתר Atomic Heritage Foundation
פרויקט מנהטן באתר המוזיאון הלאומי לגרעין
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תוכנית הגרעין האמריקאית
קטגוריה:ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי
| 2024-10-13T03:29:46
|
המכון למחקר מתקדם
|
המכון למחקר מתקדם (באנגלית: Institute for Advanced Study) הוא מכון מחקר פרטי שנמצא בעיר פרינסטון, ניו ג'רזי שבארצות הברית. המכון נועד לקיים מחקר ברבים מענפי המדע, והחוקרים החברים בו זוכים לחופש מלא בבחירת נושאי המחקר שלהם ולא מוטלת עליהם חובת הוראה.
המכון כולל מחלקות להיסטוריה, מתמטיקה, מדעי הטבע ומדעי החברה, ותוכנית חדשה בביולוגיה תאורטית. סגל המכון כולל פחות משלושים חברים קבועים, שאליהם מצטרפים מדי שנה עשרות מדענים אורחים המשתתפים בתוכניות מחקריות עדכניות ורבות השפעה. במכון לא מתקיימים לימודים לתואר, ואין לו הכנסות משכר לימוד. זהו מוסד אקדמי עצמאי אך הוא מקיים שיתוף פעולה עם אוניברסיטת פרינסטון הסמוכה ואוניברסיטאות סמוכות נוספות.
המכון נוסד בשנת 1930 על ידי אברהם פלקסנר, בעזרת תרומתם של לואיס במברגר ואחותו קרולין במברגר פולד, ונפתח ב-2 באוקטובר 1933. בשנותיו הראשונות שכן המכון במבנה בתוך קמפוס אוניברסיטת פרינסטון אך משנות הארבעים הוא שוכן באתר המרוחק מספר קילומטרים מאוניברסיטה זו. החברים הראשונים בו היו אוסוולד ובלן, אלברט איינשטיין, הרמן וייל, ג'יימס אלכסנדר וג'ון פון נוימן. המכון התפרסם כביתם האקדמי של רבים מגדולי המדענים של המאה העשרים שנמנו עם חבריו, ובהם הפיזיקאים והמתמטיקאים רוברט אופנהיימר, אדוארד ויטן וקורט גדל.
על פי עקרונות פעולתו של המכון למחקר מתקדם פועלים בעולם גופים נוספים הקרויים "המכון למחקר מתקדם" או "המכון ללימודים מתקדמים". עשרה מכונים כאלה, ובהם המכון למחקר מתקדם שבפרינסטון, מאוגדים בארגון מכונים אחדים למחקר מתקדם. גם "המכון ללימודים מתקדמים" שליד האוניברסיטה העברית בירושלים חבר בארגון זה.
שם המכון בעברית
פעמים רבות קרוי המכון בעברית בשם "המכון ללימודים מתקדמים". שם זה אינו משקף היטב את מהות המכון, שהרי במכון לא מתקיימים לימודים. את המילה study מקובל אמנם לתרגם למילה "לימוד", אך בהקשר זה ראוי לה התרגום "מחקר".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:מכוני מחקר אמריקאיים
קטגוריה:מכוני מחקר רב תחומי
קטגוריה:פרינסטון (ניו ג'רזי)
| 2024-09-05T17:49:40
|
נומרוס קלאוזוס
|
נומרוס קלאוזוס (לטינית: Numerus Clausus, "מספר סגור") הוא שם כולל לשיטות להגבלת מספר הסטודנטים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות בשל חוסר במקומות לימוד או בשל סיבות פוליטיות וחברתיות שונות.
בשימוש מודרני
כמעט בכל מדינות העולם נהוגה צורה מסוימת של נומרוס קלאוזוס, שכן מספר המתמודדים על מקומות הלימוד באוניברסיטאות גדול כמעט תמיד ממספר מקומות הלימוד. השיטה לסינון המתמודדים ורף הקבלה תלויים בהיצע מקומות הלימוד לעומת הביקוש להם, וכן באופי ההשכלה הגבוהה במקום מסוים.
בארצות הברית, למשל, מקובלים לימודים כלליים מאוד בשנת הלימודים הראשונה במכללות. סטודנטים לביולוגיה, לכימיה, לפיזיקה ולגאולוגיה, למשל, לומדים כמעט את אותם הנושאים בשנת הלימודים הראשונה, ורק לאחר מכן הם מתחילים ללמוד נושאים מהתחום שבחרו. מטעם זה קשה לקיים בארצות הברית נומרוס קלאוזוס לפי תחום הלימוד (לדוגמה, קביעת רף קבלה גבוה יותר לסטודנטים לפיזיקה מאשר לסטודנטים לכימיה), וסינון הסטודנטים מינימלי.
ברוב המדינות קיימות שתי שיטות עיקריות לסינון מועמדים לקבלה לאוניברסיטה: באמצעות ממוצע ציוני תעודת הבגרות ובאמצעות בחינות כניסה והתאמה, כגון בחינה פסיכומטרית. במקומות רבים ובהם ישראל משלבים את שתי השיטות.
מקצועות לימוד מסוימים מבוקשים במיוחד, ולכן נקבע להם רף כניסה גבוה. רשימת המקצועות הללו משתנה באופן תדיר לפי מגמות בשוק העבודה. כך, למשל, הועלה בצורה ניכרת סף הקבלה ללימודי מדעי המחשב בתחילת שנות ה-90, עם פריחתו של שוק ההיי-טק. רף הקבלה נקבע במידה מסוימת גם לפי הקושי היחסי של המקצוע, אך לעיתים ננקטת גישה של קבלת סטודנטים רבים לשנת הלימודים הראשונה וסינונם לאחר מכן, כלומר - רק הסטודנטים המצטיינים ביותר יכולים להמשיך בלימודים. לימודי הרפואה, שסף הקבלה אליהם גבוה באופן מסורתי, מהווים דוגמה לגישה הראשונה. לימודי הפיזיקה, למשל, מהווים דוגמה לגישה השנייה, שכן סף הקבלה נמוך בדרך כלל; בשנת הלימודים הראשונה פורשים סטודנטים רבים אשר אינם מסוגלים להתמודד עם רמת הלימודים.
נומרוס קלאוזוס כשיטת אפליה
לפני מלחמת העולם השנייה התייחס המושג נומרוס קלאוזוס לתופעת סינון הסטודנטים לפי דתם או שייכותם האתנית, בצורה של איסור מוחלט על קבלתם של סטודנטים בני דת או קבוצה אתנית מסוימת, או הקפדה על כך שמשקלם היחסי של סטודנטים ממיעוט מסוים לא יעלה על חלקם של בני מיעוט זה באוכלוסייה. מגבלה זו הופעלה באחדות ממדינות מזרח אירופה בעיקר ביחס לסטודנטים ממוצא יהודי.
אפליית יהודים
באימפריה הרוסית נקבעה מגבלה זו בשנת 1887, ונקבע ששיעור היהודים בבתי הספר התיכוניים ובאוניברסיטאות לא יעלה על 10% בערי תחום המושב, 5% אחוז ביתר היישובים, ו-3% בלבד במוסקבה ובסנקט פטרבורג. בשנת 1917, לאחר המהפכה, בוטלה מגבלה זו. היא הוחזרה לשימוש לאחר מלחמת העולם השנייה, עם עליית גל אנטישמיות בברית המועצות. המגבלה הייתה לא-רשמית, ונאכפה על ידי הק.ג.ב. בשיטות שונות, וביתר שאת בערים הגדולות ומוסדות הלימוד המבוקשים יותר.
בהונגריה נחקקה מגבלה זו ב-21 בספטמבר 1920, כחלק מגל האנטישמיות שעלה עם משטרו של מיקלוש הורטי, ובמסגרתה נקבע ששיעור הסטודנטים היהודים לא יעלה על 6% מכלל הסטודנטים (זה היה שיעור היהודים באוכלוסייה), לעומת שיעור של 30% לפני מלחמת העולם הראשונה. אף על פי שבחוק לא הוזכרה המילה "יהודי", חוק זה נחשב לחוק האנטישמי (רק ליהודים היה ייצוג יתר במוסדות הלימודיים) הראשון שחוקק באירופה במאה ה-20. חרף הגבלה זו למדו בהונגריה אחדים מגדולי אנשי המדע של המאה העשרים ממוצא יהודי, ובהם ג'ון פון נוימן ופאול ארדש.
פולין ניסתה להנהיג נומרוס קלאוזוס בשנת 1923 אך נתקלה בהתנגדות של חבר הלאומים, ולכן הונהגה מגבלה זו באופן לא רשמי. מספר הסטודנטים היהודים הוגבל ל-10%, כשיעור היהודים באוכלוסייה. בשנת 1937, עם גבור האנטישמיות, הוטל איסור מוחלט על קבלת יהודים לאוניברסיטאות.
ברומניה הונהג נומרוס קלאוזוס בשנת 1926.
בארצות הברית (בפרט בניו אינגלנד) ננקטו בשנות ה-20 של המאה ה-20 צעדים שמטרתם צמצום מספר היהודים באוניברסיטאות. אייזיאה באומן הנהיג מדיניות מגבילה ליהודים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. אוניברסיטת ייל הגבילה את כמות היהודים בלימודי רפואה. אוניברסיטת הרווארד ואוניברסיטת פרינסטון הציבו אף הם מכסות לכמות הסטודנטים היהודים..
יהודים שחפצו בהשכלה התמודדו עם הנומרוס קלאוזוס בדרכים שונות: תשלום שוחד, המרת דת או יציאה ללימודים במדינות שבהן לא הייתה הגבלה זו. בהונגריה, למשל, עזבו 5,000 צעירים יהודים את המדינה בעקבות הנהגת נומרוס קלאוזוס. בשנת 1924 עסקה ישיבה של ועידת המיעוטים של חבר הלאומים בדיון בנושא הנומרוס קלאוזוס ונציג של ועד המשלחות היהודיות ניסה לעורר מודעות לבעיה.
הלחץ שהפעיל הנומרוס קלאוזוס על הצעירים היהודים, ששאפו לרכוש השכלה, היה גורם חשוב מאוד ביוזמות להקמת מוסדות להשכלה גבוהה עבור יהודים בארץ ישראל כמו הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים.
נומרוס ולאכוס
ברומניה הוצאה שיטה נוספת, שמטרתה קידום האינטרסים של הרוב - "נומרוס ולאכוס" (numerus valachus) או "נומרוס פרופורציונליס" (numerus proportionalis). בהתאם לנומרוס ולאכוס, כל מפעל וכל מוסד היו אמורים לכלול בין המועסקים שלו מועסקים בני הרוב הרומני (ולאכים) ביחס מתאים ליחס הרומנים באוכלוסיית רומניה, יחס שנקבע לפי שנת 1930, בה היו ברומניה 71.9% רומנים. את הרעיון הזה קידמה בעיקר המפלגה החזית הלאומית (Frontul Românesc) בהנהגתו של אלכסנדרו ואידה-וויבוד. שיטת נומרוס קלאוזוס כוונה נגד חברות משפחתיות, שהיו מקובלות אצל יזמים יהודים.
אפליה כלפי קבוצות אחרות
בפולין שקמה לתחייה בתום מלחמת העולם הראשונה הופעל נומרוס קלאוזוס נגד המיעוט האוקראיני בשטחים המאוכלסים על ידי קבוצה אתנית זו. לא הותר לקבל באוניברסיטת לבוב, למשל, יותר מ-15% אוקראינים, בעוד שהמכסה לפולנים הייתה צריכה להיות לא מתחת ל-50%. מגבלות מסוג זה הוטלו גם על השחורים בארצות הברית עד לשנות ה-60 וכחלק ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
בתחילת המאה ה-21 נחקרו מספר אוניברסיטאות במערב ארצות הברית על כך שהנהיגו לכאורה נומרוס קלאוזוס בלתי-רשמי נגד סטודנטים ממדינות מזרח אסיה. במספר רב של אוניברסיטאות בארצות הברית זוכים שחורים ובני מיעוטים אחרים להעדפה בקבלה על חשבונם של סטודנטים לבנים.
ראו גם
נומרוס נולוס
העדפה מתקנת
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריה של החינוך
קטגוריה:נגישות חינוך והשכלה
קטגוריה:אפליה בחינוך
קטגוריה:חקיקה אנטישמית
קטגוריה:עם ישראל בעת החדשה
קטגוריה:מילים וביטויים בלטינית
קטגוריה:רוסיה וברית המועצות: אנטישמיות
קטגוריה:רומניה: אנטישמיות
קטגוריה:ארצות הברית: אנטישמיות
| 2023-10-30T13:25:59
|
דילמת האסיר
|
דילמת האסיר (באנגלית: Prisoner's dilemma) היא בעיה פרדוקסלית בתורת המשחקים, שפורסמה בשנת 1950 על ידי מריל פלאד ומלווין דרשר מ"תאגיד ראנד" בארצות הברית, לפיה במצב שבו שני אנשים אינם יכולים לתאם ביניהם, יש שלושה מצבים: הראשון - אם שניהם יבטחו זה בזה, אזי הם יצליחו במידת מה. השני - אם הם יבגדו זה בזה, אז שניהם ייענשו במידת מה. השלישי - אם האחד יאמין והשני יבגוד, אז הבוגד יזכה בכל והאחר יענש בחומרה. הדילמה מדגימה מצב בו התנהגות רציונלית לחלוטין, מנקודת מבטו של הפרט, תוביל לתוצאה שאינה אופטימלית לצמד, כלומר אינה יעילה פארטו. בשל פשטותה, משמשת הדילמה כדוגמה קלאסית לבעיות בהן עוסקת תורת המשחקים.
הדילמה הבסיסית
גרסה נפוצה לבעיה זו: המשטרה עצרה שני עבריינים שביצעו פשע משותף, ומפרידה ביניהם לצורך חקירה. אם תצליח המשטרה להביא להרשעתם, ייכנס כל אחד מהם לכלא ל-15 שנה, אך בחוסר ראיות הם יועמדו לדין על עבירה משנית שבגינה ייכנס כל אחד מהם לכלא לשנה אחת. למשטרה אין די ראיות להעמידם לדין, ולכן היא מציעה לכל אחד מהם להעיד נגד רעהו, וכפרס מובטח לעד עונש מופחת: אם שני האסירים יקבלו את הצעת המשטרה, ייכנס כל אחד מהם לכלא לחמש שנים, ואם רק אחד מהם יעיד ורעהו ישתוק, העד יצא מיד לחופשי וחברו ייכלא ל-15 שנה. ניתן לסכם סיטואציה זו בטבלה הבאה, שמסכמת את העונשים שייגזרו על אסיר א (אדום) ואסיר ב (כחול) בהתאם לפעולתם:
אסיר ב שותק מלשין אסיר א שותק שנה אחת, שנה אחת 15 שנה, אפס שנים מלשין אפס שנים, 15 שנה חמש שנים, חמש שנים
כל העובדות הללו ידועות לשני האסירים, אך אין באפשרותם לתקשר האחד עם השני. הדילמה שעומדת בפני כל אחד מהם היא "איזו טקטיקה לנקוט - לשתוק או להעיד?". אסיר א' מסתכל בטבלה וחושב: "בלי תלות בטקטיקה שבה יבחר ב', כדאי לי להעיד, משום שבכל מקרה אם אעיד, עונשי יהיה קטן מאשר אם אשתוק" ולפיכך "הודאה" היא אסטרטגיה שלטת עבורו. גם אסיר ב' מנתח את המצב בצורה דומה. החלטה רציונלית של שניהם מובילה לכך ששניהם בוחרים להעיד, ונכנסים לכלא לחמש שנים. אילו שתקו שניהם, היה כל אחד מהם נכנס לכלא לשנה בלבד.
הפרדוקסליות שבדילמה נובעת מכך שהחלטה רציונלית מביאה לתוצאה שאינה הטובה ביותר. כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר עבור שניהם נדרשים השחקנים לשיתוף פעולה (קרי, שתיקה של שניהם), אך מכיוון שדרך הפעולה המשתלמת יותר לכל שחקן לבדו היא תמיד לא לשתף פעולה (כלומר, להעיד), בוחר כל אחד מהשחקנים לא לשתף פעולה.
גם אם יוכלו האסירים לתקשר זה עם זה, כל עוד אין הם חותמים על הסכם מחייב, שמבטיח שהחותמים עליו ינהגו בהתאם להצהרתם, דרך הפעולה הרציונלית ממשיכה להיות הלשנה הדדית. רק הסכם שהפרתו גוררת סנקציה שתהווה משקל נגד לרווח שבבגידה יבטיח שיתוף פעולה הדדי.
הדילמה ממחישה מצב שאינו נדיר, לפיו שיתוף פעולה יביא תועלת רבה יותר לשני הצדדים מאשר גישה שבה כל צד פועל על דעת עצמו. להלן מספר דוגמאות אקטואליות לנושא זה:
במדע המדינה משמשת דילמת האסיר להמחשת מצב שבו שתי מדינות נכנסות למרוץ חימוש (ובעיקר מרוץ לחימוש גרעיני). לכל מדינה יש שתי אפשרויות: להגדיל את תקציב הביטחון שלה או להגיע להסכם עם יריבתה לפירוק החימוש. בכל מדינה מקנן החשש שיריבתה תפר את ההסכם, ולכן כל אחת מהן נוטה לכיוון של מרוץ חימוש. כל מדינה נראית כפועלת באופן רציונלי, אך התוצאה היא בלתי רציונלית בעליל. דוגמה למרוץ חימוש מסוג זה הוא המלחמה הקרה.
בתחום הכלכלה, ניתן להוכיח, שכאשר הריבית הנומינלית במשק גדולה מ-0, וכל גורם במשק דואג רק לטובת עצמו, התוצאות עבור המשק כולו אינן אופטימליות. פתרון אפשרי לבעיה זו הוא להוריד את שער הריבית ל-0.
דוגמה כללית מספרו של ויליאם פאונדסטון : תארו לעצמכם מצב בו אין אכיפה על תשלום ברכבות. תמיד משתלם לנוסעים לא לשלם (כלומר גם אם השאר בוחרים לשלם או "לגנוב" נסיעות), אך מצב זה יוביל לפשיטת רגל וסגירת הרכבת, בעוד שעדיף לכל אחד לשלם כדי לשמור על קיומה של הרכבת.
דילמת האסיר האיטרטיבית
כאשר ההחלטה שעל האסירים לקבל אינה חד-פעמית, כמו בדוגמה לעיל, אלא יש להם הזדמנות לחזור על ה"משחק" פעמים רבות, האסירים עשויים לנהוג אחרת, ואף לנקוט באסטרטגיה בה היו נוקטים לו היו משתפים פעולה, לצורך קבלת תוצאה טובה יותר מבחינתם. חזרה על הדילמה או במילים אחרות דילמת אסיר איטרטיבית (כלומר כזו שחוזרת על עצמה שוב ושוב), משמשת בסיס למחקרים פסיכולוגיים רבים, שבהם נבחנה התנהגותם של המשתתפים בדגם זה של ה"משחק".
אחד הניסויים המפורסמים בתחום זה הוא הניסוי שערך רוברט אקסלרוד מאוניברסיטת אן ארבור במישיגן. בניסוי זה התבקשו מומחים ממגוון דיסציפלינות (כלכלה, פסיכולוגיה, מדע המדינה, ביולוגיה, מדעי המחשב ועוד) לשלוח תוכניות מחשב שישחקו זו נגד זו בדילמת אסיר איטרטיבית במשך 200 משחקים לכל זוג תוכניות. התוכנית שתוכרז כזוכה היא זו שתזכה ברווח המצטבר הגבוה ביותר בכל 200 המשחקים.
תוכניות אלה נקטו באסטרטגיות שונות כדי להשיג מטרה זו, ובהן:
בגידה קבועה: ללא תלות במשחקים קודמים, תוכנית זו בגדה תמיד.
שיתוף פעולה קבוע: ללא תלות במשחקים קודמים, תוכנית זו שיתפה פעולה תמיד.
אקראית: התוכנית בוחרת בבגידה או בשיתוף פעולה באופן אקראי.
מידה כנגד מידה (Tit For Tat): במשחק הראשון התוכנית שיתפה פעולה, ובכל משחק אחר בחרה בדרך שבה בחר היריב במשחק הקודם.
אסטרטגיות אחרות, מורכבות יותר.
בטורניר שערך אקסלרוד השיגה מידה כנגד מידה את התוצאה הטובה ביותר. גם בטורנירים נוספים שנערכו, לאחר שנודעו תוצאות הטורניר הראשון, עדיין השיגה אסטרטגיה זו את הניקוד הגבוה ביותר. לעומת זאת, תוכניות שהיו בנויות על אסטרטגיות תוקפניות הגיעו להישגים נמוכים.
הצלחתה של אסטרטגיה מסוימת תלויה באסטרטגיות האחרות. משמע - לו היו התוכניות שנשלחו לטורניר שונות, לא הייתה מידה כנגד מידה זוכה בטורניר. לא ניתן לכתוב תוכנה או אסטרטגיה שתזכה מול כל אסטרטגיה אחרת.
בתנאים מסוימים ההחלטה הרציונלית היא דווקא לשתף פעולה ולא לבגוד.
תנאי יסוד הוא אכיפה של עונש. אכיפה מתקבלת באמצעות קיום משחקים חוזרים אינסופיים או בעלי אופק אירועים לא ידוע, דבר השקול לאופק אין סופי. משום שאם מספר המשחקים ידוע, במשחק שלפני האחרון כדאי לבגוד ואז ניתן להוכיח באינדוקציה לאחור שכדאי לבגוד מהמשחק הראשון: הרי במשחק האחרון שני הצדדים יבגדו, אין יותר למה לשתף פעולה. אם כך גם באחד-לפני-האחרון, כי גם אז אין למה לשתף פעולה (הרי באחרון בכל מקרה שניהם יבגדו) וכך הלאה עד למשחק הראשון. לשם אכיפה צריכים להתקיים תנאים כאלה שהסיכוי למפגש חוזר גבוה מספיק וכן שישנו עונש. העונש גם צריך להיות גבוה מהרווח של הבגידה.
בתחומים ביולוגיים, כגון התנהגות בעלי חיים, ניתן לצפות לקיומם של תנאים אלה במקרים רבים ואז ההעדפה היא לשיתוף פעולה על-פני אי שיתוף, מסיבות רציונליות. כאשר ציפור פולה את נוצות חברתה כדי לסלק טפיל (ממקומות שהציפור השנייה אינה יכולה לגשת בעצמה, כגון פדחת הראש), עושה היא זאת כדי לקבל אותו הטיפול בעת צרה. אומנם, "עלות" פליית פדחת הציפור השותפה איננה גדולה, בהשוואה לתועלת שבסילוק טפיל, אבל אין היא זניחה לחלוטין, משום שהסילוק כרוך בהוצאת זמן ואנרגיה.
דילמת האסיר האיטרטיבית נתגלתה כיעילה לצורך בניית מודלים וסימולציות המתארות קבלת החלטות הקשורות למאזן האימה הגרעיני, וכמו כן לניתוח אופן הפעולה של מערכות מוניטין המשמשות באתרי מכירות פומביות ומסחר אלקטרוני.
דילמת האסיר האבולוציונית
אחד מתחומי המחקר הפעילים ביותר בדילמת האסיר עוסק בגרסאות אבולוציוניות של המשחק. העניין בתחום נובע מכך שרבים מהקונפליקטים בחברה ובטבע תואמים את המודל של דילמת האסיר, כפי שאפשר להיווכח מהדוגמאות שהובאו לעיל. לכן ההנחה היא שמחקר אבולוציוני של דילמת האסיר עשוי לעזור לנו להבין את ההתפתחות הספונטנית של שיתוף פעולה בחברה ובטבע. המחקרים בנושא מתייחסים לשאלות כגון עד כמה התפתחות ספונטנית כזו אפשרית, אילו תבניות של שיתוף פעולה היינו מצפים לראות, ואיך משפיעים תנאי רעש ואי-וודאות.
הסכֶמה הכללית של דילמת האסיר האבולוציונית היא סימולציה של משחק איטרטיבי, בו אוכלוסיית שחקנים בעלי אסטרטגיות שונות משחקת בינה לבין עצמה. בכל צעד של הסימולציה מתקיימים משחקים בין זוגות שחקנים, כאשר תוצאות המשחקים משפיעות על הרכב האוכלוסייה בצעד הבא: חלקו היחסי של כל שחקן (אסטרטגיה) באוכלוסייה גדל או קטן בהתאם למידת ההצלחה שלו במשחקים האחרונים. במשחק איטרטיבי כזה, אסטרטגיות לא יציבות אבולוציונית צפויות להכחד, ואסטרטגיות יציבות צפויות לשגשג.
הסכֶמה כוללת בדרך-כלל גם אקראיות, הנחוצה הן כדי להתאים לתנאים המציאותיים בטבע, והן כדי להימנע מתלות גדולה מדי בתנאי ההתחלה השרירותיים של הסימולציה. האקראיות עשויה להתבטא בהגרלת השחקנים המתמודדים זה מול זה בכל צעד, ובסיכוי קטן ל"מוטציה" (תשנית) באוכלוסייה, שמשמעותה הכנסת אסטרטגיות חדשות לאוכלוסייה בכל צעד בהסתברות קטנה. לעיתים נעשה שימוש גם באופרטורים גנטיים נוספים, כגון שחלוף (באינטרפרטציה המתאימה לסימולציה).
אחת הסימולציות הראשונות נערכה על ידי רוברט אקסלרוד במהלך שנות השמונים, והתוצאות היו מובהקות לטובת מידה כנגד מידה: לאחר כאלף "דורות" של ריצת הסימולציה מידה כנגד מידה הייתה האסטרטגיה הדומיננטית באוכלוסייה, וגם זו שגדלה בקצב המהיר ביותר. כאמור, אקסלרוד הוא גם זה שערך את הטורניר בין תוכניות המחשב, שגם בו ניצחה אותה אסטרטגיה.
הסימולציה של אקסלרוד כללה יחסית מעט אסטרטגיות, ולא כללה תנאי רעש. בתחילת שנות התשעים שני חוקרים, מרטין נוואק וקארל סיגמונד , פרסמו תוצאות של סימולציות בתנאים יותר מציאותיים שכללו גם רעש ומוטציות. מהסימולציות האלה עלה שהאסטרטגיה היציבה ביותר היא מידה תחת מידה סלחנית (Generous Tit-for-Tat, ובקיצור GTfT או גם Forgiving Tit For Tat ובקיצור FTfT), שבסיכוי מסוים מגיבה בשיתוף פעולה גם על בגידה של היריב בצעד הקודם. ה"סלחנות" הזו מאפשרת ל-GTFT להתגבר על מצבים שבהם מידה כנגד מידה הייתה עשויה להיכנס לשרשרת של בגידות הדדיות, כתוצאה מהרעש (שאולי ניתן לפרש כאן כ"אי הבנה").
אלא שגם סימולציות אלה היו פשטניות יחסית, משום שהן כללו רק אסטרטגיות שפעלו רק בהתאם לפעולה האחרונה של היריב. לכן בהמשך עבודתם, נוואק וסיגמונד שכללו את הסימולציות שלהם, כך שהן כללו אסטרטגיות שפעלו בהתאם לפעולה האחרונה של היריב ושל עצמן, או בהצגה אחרת, בהתאם לרווח האחרון שהתקבל. אסטרטגיות כאלה ניתנות לתיאור כווקטור ארבע-ממדי, , המייצג את ההסתברויות לשיתוף פעולה בהינתן שיתוף פעולה הדדי בצעד הקודם (Reward), שיתוף פעולה חד-צדדי שלי (Sucker), בגידה חד-צדדית שלי (Temptation), או בגידה הדדית (Punishment). המונחים בסוגריים הם המונחים המקובלים בספרות. בהצגה הזו, "תמיד בגידה" היא , מידה כנגד מידה היא , ומידה כנגד מידה סלחנית היא, למשל, . בסימולציות על מרחב האסטרטגיות הזה התקבלו תוצאות מפתיעות: לאחר 10 מיליון דורות, ביותר מ-80 אחוז מהסימולציות שלטה האסטרטגיה , אותה כינו החוקרים "פבלוב" (Pavlov) על שום התנהגותה הדומה להתניה פבלובית: כאשר היא מקבלת את אחת מהתשואות הנמוכות היא משנה את התנהגותה, וכאשר היא מקבלת את אחת מהתשואות הגבוהות היא נשארת עם אותה התנהגות. רק אחוז קטן מהסימולציות הסתיימו עם דומיננטיות של GTFT.
לאחר מכן פורסמו תוצאות נוספות בתחום, הן על ידי נוואק וסיגמונד והן על ידי חוקרים נוספים. בעבודות אלה הסתבר שישנם הבדלים לא זניחים באופי האסטרטגיות היציבות המתקבלות עבור ואריאציות שונות של סימולציות (קריטריונים מעט שונים ליציבות אבולוציונית, או אסטרטגיות דטרמיניסטיות לעומת הסתברותיות).
חרף ההבדלים באסטרטגיות היציבות שהתקבלו במחקרים השונים, אפיון משותף שלהם הוא שבסופו של דבר הסימולציות מתכנסות למצב שבו רוב הפעולות של השחקנים הן שיתוף פעולה. תכונה זו מתקיימת, למשל, גם כאשר האסטרטגיה השלטת היא "פבלוב" וגם כאשר היא מידה-כנגד-מידה או GTFT. אלא שההתכנסות לשיתוף-פעולה נובעת מתכונה מאוד לא טבעית של הסימולציות: בכל עימות השחקנים הם שווי-כוחות (מטריצת התשלום שלהם זהה), וכך נוצר ביניהם מאזן אימה. במציאות כמעט בכל עימות קיימת אסימטריה בין השחקנים, כך שהשחקן החזק יותר יכול "להעניש" באופן משמעותי יותר את יריבו. ב-2007 הראו חוקרים ממכון מקס פלאנק שניסויים בדילמת האסיר האסימטרית נותנים אחוז משמעותית נמוך יותר של שיתופי פעולה, וגם כאשר יש התכנסות למצב של שיתוף פעולה הדדי, מצב זה הרבה פחות יציב מאשר במשחק הסימטרי.
דילמת האסיר מרובת-משתתפים
דילמת האסיר כפי שהוצגה עד כה מיועדת לשני שחקנים בלבד. אולם יש אפשרות להרחיב אותה ליותר משחקן אחד: מספר שחקנים, שלכל אחד מהם אפשרות בחירה בין שתי אפשרויות כאשר אחת מהן בהכרח מביאה תוצאה טובה יותר לשחקן שבחר בה, אך ככל שאנשים רבים יותר בוחרים בה, המצב נהיה גרוע יותר עבור כלל השחקנים. דוגמה לדילמה כזאת היא דילמת הסועדים: כל אחד יכול להזמין מנה זולה או יקרה, כך שככל שיותר אנשים בוחרים מנה יקרה, ככה המחיר לסועד עולה, עד שעלול להיווצר מצב שכולם משלמים מחיר גבוה למנה יקרה אף על פי שזהו מצב גרוע יותר מאשר כשכולם מזמינים מנה זולה. מקרה אחר הוא השתמטות ממס: אנשים רבים בוחרים להשתמט מתשלום מסים, אף על פי שאם כולם היו משלמים זה היה מאפשר להוריד את גובה המיסים. במקרה זה נוסף גם אלמנט של פרדוקס הערימה: אין אדם שהשתמטותו מעלה את גובה המיסים, אך כאשר אנשים רבים משתמטים גובה המיסים עולה.
הבסה עצמית של הנחות הרציונליות
יש מי שהשתמשו בתצפיות מסוג דילמת האסיר, בהם האסטרטגיה הדומיננטית והרציונלית היא לא לשתף פעולה, כדי לטעון שהנחות הרציונליות מביסות את עצמן.
הטיעון נעשה באמצעות אינדוקציה על מספר המשחקים החוזרים. תחת מספר הנחות, דרך אחת של שחקן לבחון האם הוא רציונלי היא לערער על התנהגותו הקיימת ולפעול באופן אחר. בדילמת אסיר חוזרת באורך נתון, למשל, שחקן 1 עשוי להסיק שאם ינהג לפי אסטרטגיה "לא רציונלית" של מידה כנגד מידה למשל, השחקן השני יגיב באופן רציונלי בשיתוף פעולה הדדי כמעט בכל הסיבובים. כך, הנחת הרציונליות מראה שאנחנו מצדדים בכך ששחקן 1 גם ימשיך לא לשתף פעולה וגם לא ייבנה מכך. לטענת אותם כותבים, מכאן עולה שההנחות הסטנדרטיות לגבי רציונליות אינן עקביות וכי הן מביסות את עצמן. (ראו גם Skyrms, Brian, 1990, The Dynamics of Rational Deliberation, Cambridge, MA: Harvard University Press, pp 125-139, Bicchieri, Cristina, 1989, “Self-refuting Theories of Strategic Interaction,” Erkenntinis, 30: 69–85.)
ראו גם
מלחמת המינים
מונחים בתורת המשחקים
לקריאה נוספת
אילן עמית, הליברליזם ופרדוקס האסירים, מחשבות, דצמבר 1984
ריצ'רד דוקינס, הגן האנוכיי, תורגם על ידי עמנואל לוטם, הוצאת דביר, 1989
אריאל רובינשטיין, דילמה לוקה בחסר, הארץ, אפריל 1995
ויליאם פאונדסטון, דילמת האסיר, הוצאת זמורה ביתן, 2000
אבינש דיקסיט ובארי ניילבאף, תורת המשחקים, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005
קישורים חיצוניים
מרגרט בקט: "בעניין שינוי אקלים המדינות נוהגות כמו בדילמת האסיר". בארכיון הסרטונים של AP
לוסי איוב, דילמת האסיר בתא השירותים, בערוץ כאן 11 ביוטיוב, 15 באוגוסט 2018
, 23 בדצמבר 2023 (באנגלית)
הערות שוליים
קטגוריה:תורת המשחקים
קטגוריה:קבלת החלטות
קטגוריה:פסיכולוגיה חברתית
| 2024-09-06T04:49:19
|
אוגוסטוס קיסר
|
שמאל|ממוזער|250px|אוגוסטוס במוזיאון הארכאולוגיה בכרתים
שמאל|ממוזער|250px|"ארה פקיס" – "מזבח השלום" של אוגוסטוס
ממוזער|שמאל|250px|אוגוסטוס ככהן דת, מוזיאון הוותיקן
גַּאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹקְטַבְיָאנוּס (בלטינית: CAIVS•IVLIVS•CAESAR•OCTAVIANVS; 23 בספטמבר 63 לפנה"ס – 19 באוגוסט 14 לספירה), המוכר בשם "אוֹגוּסְטוּס" (Augustus), היה מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא, ולדעת היסטוריונים רבים גם החשוב שבהם. אוגוסטוס משל ברומא 57 שנה, תחילה כאחד משלושת חברי הטריוּמווירט השני (43–27 לפנה"ס), ולאחר מכן כפּרִינקֶפּס (27 לפנה"ס – 14 לספירה). אוגוסטוס היה אחיינו ובן טיפוחיו של יוליוס קיסר. עם מותו של יוליוס, מונה אוגוסטוס ליורשו. הוא שם קץ למלחמות האזרחים של תקופת הרפובליקה, הרחיב את גבולותיה של רומא וכונן את "השלום הרומי" (פַּקס רוֹמָנָה; בלטינית: Pax Romana), שנמשך כמאתיים שנים אחריו.
לאחר פרוק הטריומווירט השני, השיב אוגוסטוס לכאורה את כוחה של הרפובליקה החופשית, עם כוח שלטוני הנתון לסנאט הרומי, השופטים המבצעים והאסיפות המחוקקות, אך הוא שמר על סמכות אוטוקרטית בכך שהסנאט העניק לו כהונה לכל החיים כמפקד עליון, טריבון (זכות הגשת הסיוע וסמכות הווטו) וצנזור (משרה פוליטית ברפובליקה הרומית שממלאה היה צריך לבצע מפקד אוכלוסין בין אזרחי רומא ולחלק את האזרחים למעמדות מצביעים על בסיס הכנסתם ושיוכם השבטי). אוגוסטוס גם הבין שעליו לשמור בשליטתו את הסנאט, מעוז הכוח האריסטוקרטי. משמעות הדבר היא מצד אחד להעניק להם כבוד והערכה אבל מצד שני לסלק כיסי ההתנגדות. וכך כבר בשנת 29 לפנה"ס, הוא סילק 190 סנאטורים וצמצם את מספר החברים מ-900 ל-600.
שם משפחתו המאומץ – קיסר, ותוארו – אוגוסטוס (הנשגב, המרהיב), אומצו כתוארם הרשמי של כל הקיסרים הרומיים שבאו אחריו, ואף של שליטים רבים אחרים, במדינות ובתקופות שונות, עד העידן המודרני.
ביוגרפיה
נעוריו
אוגוסטוס נולד ברומא בשם גַאיוּס אוֹקְטַבְיוּס למשפחה ממעמד הפרשים. אביו, גאיוס אוקטביוס , היה הראשון ממשפחתו ששירת בסנאט ובכך הפך ל"איש חדש". גאיוס אוקטביוס האב הגיע לדרגת פְּרַייְטוֹר ושירת כמושל מקדוניה, אך מת כשאוגוסטוס היה בן ארבע. אימו אַטיַה הייתה בתה של יוליה , אחותו של יוליוס קיסר.
בשנת 46 לפנה"ס, נטל אוגוסטוס חלק במצעד הניצחון של יוליוס קיסר ברומא וזכה באות צבאי, אף שלא לקח חלק במסע המלחמתי. שנה מאוחר יותר, בגיל 18, הצטרף אוגוסטוס לקיסר בספרד, שם ניהל קיסר את קרב מונדה. אוגוסטוס, כמפקד יחידת פרשים של הלגיון העשירי אקסטריס, שהוצבה מאחור כעתודה, הפגין חשיבה עצמאית מהירה ויצא להילחם באויב ללא פקודה מפורשת מקיסר, פעולה ששינתה את פני הקרב והעניקה לקיסר את הניצחון.
קיסר התפעל מתעוזתו וחוצפתו של בן חסותו הצעיר, ובמהלך מסעם לספרד ובחזרה הזדמן לשניים לעמוד זה על טיבו של זה. לאוגוסטוס הייתה זו הזדמנות נדירה ללמוד על המשילות בפרובינקיות, על ניהול מערכות במלחמה ועל מניפולציות פוליטיות. עבור קיסר הייתה זו הזדמנות לצרף כוח צעיר לפמלייתו.
עם שובו של קיסר לרומא, נשלח אוגוסטוס בהוראת קיסר לאפולוניה שבמקדוניה יחד עם המצביאים הצעירים מרקוס ויפסניוס אגריפה וקווינטוס סלבידינוס רופוס. באפולוניה היה אמור אוגוסטוס להמשיך בחינוכו ולזכות בנאמנותם של הלגיונות במקדוניה, בעודו ממתין לבואו של קיסר, שתכנן לצאת למסע מלחמה לכיבוש האימפריה הפרתית.
באותה עת אוגוסטוס טרם כיהן במשרה ציבורית, וקיסר, שהבחין בפוטנציאל שלו, התכוון לשנות זאת. בשנת 44 לפנה"ס, מונה קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו (DICTATOR PERPETVVS); ובחר באוגוסטוס לשרת כסגנו במשרת מגיסטר אקוויטום. מותו של קיסר זמן קצר לאחר מכן עמד לשנות את מסלול חייו של אוגוסטוס.
מאבק על השלטון ברומא
לאחר רציחתו של קיסר ב-44 לפנה"ס, הפך מרקוס אנטוניוס, שכיהן כקונסול, לאיש החזק ברומא. אנטוניוס ניצל זאת לאיוש משרות ומינוי נאמניו לפקידים בטענה שהוא מקיים את צוואתו של קיסר, וכך הקים לו אויבים בתוך הסנאט. כקרוב משפחתו הבכיר של קיסר, אוגוסטוס, שעדיין שהה במקדוניה, מיהר לשוב לרומא, אך בניגוד לעצת חבריו לא הביא איתו כוח צבאי. כשהגיע לאיטליה, גילה אוגוסטוס שקיסר אימץ אותו לבן בצוואתו ושמו הפך לגאיוס יוליוס קיסר. אוגוסטוס זכה מיד לפופולריות רבה בקרב ותיקי לגיונותיו של קיסר, במיוחד לאחר ששילם את משכורתם מכמה אחוזות שמכר. הוא גייס צבא פרטי של שלושת אלפים חיילים, מוותיקי הקרבות של קיסר, והשתלט לזמן קצר על הפורום, אך סולק משם על ידי צבאו של מרקוס אנטוניוס. מעמדו של אוגוסטוס היה שנוי במחלוקת. הליך האימוץ שלו נחשב מפוקפק, וכאזרח פרטי שמפקד על צבא הוא היה בחזקת מורד במלכות.
אנטוניוס, שחשק בכהונה כמושל גאליה קיסאלפינה, נערך למלחמה נגד מושלה דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס. הסנאט גינה את הפעולה, והכריז על אנטוניוס כבוגד. בתיווכו של קיקרו, כוחותיו של אוגוסטוס הצטרפו לכוחות הסנאט והוא קיבל אימפריום של פרופראיטור ובכך זכה לראשונה במידה של לגיטימיות וחוקתיות. הכוחות הביסו את אנטוניוס בקרב מוטינה, אולם הקונסולים שעמדו בראש הצבאות נהרגו בקרב ואוגוסטוס נשאר המפקד היחיד של הצבא. אנטוניוס עצמו נמלט לגאליה נארבוננסיס וחבר לכוחותיו של מושל האזור מרקוס אמיליוס לפידוס. המצב ברומא נטה כעת לטובת הסנאט, שחשש מטיראניה של אנטוניוס וביקש לרכז בידיו את השלטון. ואולם, אוגוסטוס הבין שעדיף לו לחבור אל אנטוניוס, הפסיק את המתקפה כנגדו ואף סירב לבקשת הסנאט למסור את הפיקוד על לגיונותיו לברוטוס. הוא דרש את ביטול ההכרזה על אנטוניוס כבוגד, וכאשר הסנאט סירב, הצעיד את לגיונותיו לרומא וכפה על הסנאט את מינויו לקונסולאט.
בשנת 43 לפנה"ס כרתו אוגוסטוס, אנטוניוס ולפידוס ברית שנקראה הטריומווירט השני. אנטוניוס ואוגוסטוס נכנסו לרומא והרגו את כל מתנגדיהם בסנאט, כולל קיקרו וכ-300 סנטורים. הם נתנו כוח בידי החיילים באמצעות החרמת רכוש וקרקעות ומסירתם לחיילים. אנטוניוס ואוגוסטוס נלחמו נגד גאיוס קסיוס לונגינוס ומרקוס יוניוס ברוטוס מייצגי הרפובליקה, בקרב פיליפי, שם הייתה ידם על העליונה, על אף שמחנהו של אוגוסטוס, שפרש מן הזירה עקב מחלה, הוכה על ידי צבאו של ברוטוס, קסיוס וברוטוס הובסו לבסוף ביום השני לקרבות, ובכך בא הקץ על הניסיונות להחייאת הרפובליקה הרומית. המשטר האוטוריטרי נכון כעת בידי אנטוניוס ואוגוסטוס. השלטון חולק בין השלושה: אוגוסטוס קיבל את המערב כולל רומא, אנטוניוס את המזרח כולל מצרים, ולפידוס את אפריקה.
לאחר הניצחון על רוצחיו של קיסר, החלו לוקיוס אנטוניוס ופולביה אנטוניה, אחיו ואשתו של מרקוס אנטוניוס, לפעול כנגד אוגוסטוס בניסיון לבסס את שליטתה הבלעדית של משפחתם ברומא. לוקיוס ואנטוניה ניסו לשבש את הקצאת הקרקעות לוטרנים של צבא אוגוסטוס, וניסיון של לוקיוס לכבוש את רומא סוכל עם הגעתו של אוגוסטוס עם כוח צבאי מהיספניה. הוא נסוג לגאליה, שם קיווה לחבור לפקודי אחיו, אך גילה כי אגריפה, שנשלח על ידי אוגוסטוס לרדוף אחריו מכיוון דרום, נושף בעורפו. אוגוסטוס שלח גם את רופוס בראש כוח צבאי, כך שכשאגריפה כבש את סוטריום (כיום סוטרי שבאיטליה) מצא עצמו לוקיוס לכוד בין שני כוחות עוינים, ולא נותרה לו בררה והוא נסוג לפרוסיה (כיום פרוג'ה), שם הטילו עליו מצור כוחותיו של רופוס. אוגוסטוס ואגריפה פנו לטהר את כוחותיה של פולביה ממאחזיהם באיטליה, ואחר כך שבו לסייע לרופוס במצור על פרוסיה. בראשית שנת 40 לפנה"ס, ניסיון של קציניו של מרקוס אנטוניוס, גאיוס אסיניוס פוליו ופובליוס ונטידיוס בסוס, להעניק סיוע ללוקיוס הנצור, סוכל על ידי אגריפה ורופוס שחסמו את דרכם ובסופו של דבר דחקו אותם לפולגיניום (כיום פוליגנו שבאיטליה), שם הוטל עליהם מצור. בסוף פברואר נכנע לוקיוס לאוגוסטוס, ופרוסיה נכבשה. בעקבות זאת, קציניו של אנטוניוס התפזרו ונטשו את צבאותיהם.
בשנת 40 לפנה"ס אנטוניוס שב לאיטליה מן המזרח, מה שיצר חשש זמני מהתפרצותה של מלחמה בינו לבין אוגוסטוס. בספטמבר הצליחו השניים להגיע להסכם ברונדיסיום לחלוקת שטחי פיקוד והשפעה. במסגרת הסכם זה הוגדרו תחומי שליטת אנטוניוס במזרח ואוגוסטוס במערב. לחיזוק הברית ביניהם, נשא אנטוניוס את אוקטביה אחותו של אוגוסטוס לאישה. ב-36 לפנה"ס אגריפה ניצח את סקסטוס פומפיוס, שאיים על אספקת המזון לאיטליה, בקרב מילאי ובקרב נאולוכוס. לפידוס, שניסה לפעול בזמן המלחמה כנגד אוגוסטוס, הודח ממשרתו ושטחיו נמסרו לאוגוסטוס. ב-34 לפנה"ס אגריפה כיהן כאיידיל ובעזרתו של אוגוסטוס החל בשיקומה של רומא ובמתן הטבות לעם. מעשים אלו אפשרו לאוגוסטוס לזכות בתמיכת האוכלוסייה וסייעו בשינוי תדמיתו ממנהיג סיעה רודני למנהיגה של רומא.
הברית עם אנטוניוס לא החזיקה מעמד זמן רב, אנטוניוס התגרש מאוקטביה וחי חיי זוגיות עם קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים. אנטוניוס הואשם שהכיר בבנה קיסריון כיורשו של קיסר, ואף מסר לילדיהם שטחים מן האימפריה. טענות אלו הובילו למלחמת תעמולה בין הצדדים הניצים: אוגוסטוס השמיץ את כישלונותיו של אנטוניוס במלחמה כנגד הפרתים, והאשים אותו בשיעבוד מוחלט לקלאופטרה ובמסירת ניהול האימפריה לידיה. אנטוניוס, מנגד, טען שאוגוסטוס הוא צעיר פחדן, אכזר וצמא דם, שזכה למעמדו כבנו המאומץ של קיסר רק מכיוון שהתמסר בגופו לדיקטטור הזקן.
המלחמה פרצה לבסוף בשנת 31 לפנה"ס, כאשר אנטוניוס וקלאופטרה פלשו ליוון. ההיסטוריונים המודרניים חלוקים על סיבותיה. אדוארד מאייר רואה בה מלחמה אידאולוגית בין אנטוניוס, שרצה להפוך את רומא למלוכה בסגנון הלניסטי-מזרחי, לבין אוגוסטוס, שרצה ליצור משטר יחיד שמבוסס על המסורת הרפובליקאית ומוסדותיה. רונלד סיים, לעומת זאת, רואה במלחמה לא יותר מעימות אישי על כוח בין שני מנהיגים שלא היה שוני אמיתי בין מטרותיהם או קהל תומכיהם.
ב-2 בספטמבר 31 לפנה"ס, הביס אוגוסטוס את ציים של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום, ליד יוון, בעיקר הודות לכישוריו של שר-צבאו אגריפה ולהתרופפות עצביו של אנטוניוס, שחילותיו נכנעו כמעט בלא לחימה. מאוחר יותר שב אוגוסטוס למצרים, דרך חצי האי סיני, והפך אותה לפרובינקיה רומית. אנטוניוס התאבד בטרם הצליח ללכוד אותו. קלאופטרה נתפסה, והתאבדה 11 ימים לאחר מותו של אנטוניוס.
הפיכתו לקיסר רומא
שמאל|ממוזער|250px|מטבע רומאי עם דיוקן אוגוסטוס
ההסדר ראשון (27 לפנה"ס)
בשנת 28 לפנה"ס אוגוסטוס מונה לקונסול יחד עם מרקוס אגריפה. בשנת 27 לפנה"ס, אחרי שהנהגתו התבססה מכוח סמכותו כטריומווירי, השיב אוגוסטוס את סמכויותיו "לסנאט ולעם הרומי" ובכך חידש כביכול את המשטר הרפובליקני. הסנאט הפציר באוגוסטוס להחזיק בשלטון, בשל האהדה לה זכה בקרב האזרחים לאחר ששם קץ למלחמות האזרחים ברומא. התואר אַוּגוּסְטוּס (AVGVSTVS, הנשגב) הוענק לו על ויתורו זה והוא מונה לפרינקפס; מעתה, עמד אוגוסטוס בראש משטר חדש שהתהווה בהדרגה, שנודע בזמנים המודרניים כמשטר הקיסרות. אף על פי שרשמית הפרינקפס מונה לתפקידו על ידי הסנאט והיה תלוי בו לאישור מינוי, בפועל הפך אוגוסטוס לשליט החזק ביותר בקיסרות משום שהחזיק ב-21 מתוך 26 לגיונות רומאיים, מתוקף שלטונו על הפרובינציות שבהן פעלו לגיונות אלה. בהמשך הצליח אוגוסטוס להכפיף למרותו את כל הלגיונות, פרט ללגיון האפריקאי.
ההסדר השני (23 לפנה"ס)
בין השנים 26–24 לפנה"ס, כיהן אוגוסטוס כקונסול. בחירתו בשנית לתפקיד ב-23 לפנה"ס, עוררה את זעמם של בני המעמד הגבוה. באותה עת חלה אוגוסטוס ונשקפה סכנה לחייו. לאחר שהבריא, ניסח את ההסדר השני, שהשלים את סמכויות הפרינקפס. לאחר שוויתר על תפקיד הקונסול, זכה בתואר אימפריום פרוקונסולרי מאיוס – שקבע את זכותו להכריע במחלוקות בין הקונסולים. האספה גם האצילה לו סמכויות טריבוניות. סביב שנת 19 לפנה"ס, ניסח אוגוסטוס מעין הסדר שלישי, שבו הצליח לזכות באימפריום באיטליה. הסדר זה איפשר לו את הקמת המשמר הפרטוריאני, יחידה מובחרת שתפקידה להגן על המצביא.
ימי שלטונו ופעולותיו כקיסר
ממוזער|320x320 פיקסלים|הגמה אוגוסטיאה, המוזיאון לתולדות האומנות בווינה.
האבן מציגה את עליונותה של רומא תחת שלטונו של אוגוסטוס (מוכתר בצד ימין למעלה).
מרותו של אוגוסטוס כללה את הנהגת הצבא וסמכות פוליטית נרחבת, כולל חקיקת חוקים וזכות הטלת וטו. בין היתר קבע ששכר אנשי הצבא יימסר בכסף ולא באדמות, הסדיר בחקיקה צבא קבע בגבולות, במקום צבא המתגייס בעתות חירום, והקים קרן למימון מענקי שחרור לחיילים, "ארריום מיליטרה" . מקבלי הקצבה היו חיילים ששירתו בצבא למשך 20 שנה. רוב הקרקעות שהוענקו היו מחוץ לאיטליה. אוגוסטוס לא רצה לממן את הקרן במיסים שייגבו מהעם, וידע שיתקשה להעביר חוק שיפגע בשכבות הגבוהות. הוא הגיע אל הסנט עם הצעה משלו, אך תחילה שאל את הסנט על רעיונות למימון הקרן. כאשר לא הייתה לאף סנטור הצעה, העלה את הצעתו: גבייה של 5% מס ירושה החל מסכום מסוים עבור אדם שאינו בן המשפחה המצומצמת. הסנט העביר את החוק, אך לאור התסיסה בקרב העשירים, החליט הסנט לכנס דיון נוסף בהחלטה. הפעם שלח אוגוסטוס תעמולנים שהפיצו את השמועה כי בכוונתו להעביר חוק מחמיר יותר: מס עבור כל בעל בית. תחבולה זו פעלה וההחלטה הועברה ברוב קולות בשנית. החוק תרם לביסוסו של צבא מאורגן, מאומן ויציב.
פעולותיו הצבאיות של אוגוסטוס וקצן של מלחמות האזרחים הבטיחו שקט פוליטי יחסי שנמשך עשרות שנים לאחר מותו של אוגוסטוס. אוגוסטוס קבע את גבולות האימפריה עד הדנובה, אך את ניסיונותיו לעבור את הריין בלמו השבטים הגרמאניים. לאחר תקיפתו של המצביא הגרמאני ארמיניוס, שינה אוגוסטוס את מדיניותו והחליט להגן על הגבולות הקיימים, ולהציב את רוב החיילים בגבולות האימפריה. הוא אף הורה בצוואתו שלא להרחיב את האימפריה. כך, נמנע מלכבוש את ממלכת הפרתיים במזרח, בארמניה מינה מלך כרצונו, אך לא הפך אותה לפרובינקיה רומית, בארץ ישראל הכיר בהורדוס כבן ברית של רומא, ובמערב ביצר את הגבולות לאורך הריינוס ולא ניסה לכבוש אזורים חדשים.
אוגוסטוס חולל מהפכה אדריכלית. ברומא, שהפכה מעיר של לבנים לעיר של שיש, נבנו 82 מקדשים, בהם מקדש הפנתיאון, מקדש נפטון ומקדש על הפלטינום, ומונומנטים כמרחצאות אגריפה, תיאטרון מרקלוס, טיילות ושדירת ניצחון – כולם בהשראת הארכיטקטורה היוונית. כן נבנו סכרים בנהר הטיבר. ברחבי האימפריה תוקנו דרכים רבות, נחפרו תעלות לנילוס שבמצרים, ונבנו מובילי מים וגשרים בדרום גאליה.
אוגוסטוס ייסד את המסורת של "לחם ושעשועים", שבה התנהלו הצגות שעשוע, קרבות גלדיאטורים וביתור חיות טרף. בימי אוגוסטוס פרחו הספרות והשירה הרומית. עם המשוררים הנודעים בימיו נמנים ורגיליוס, הורציוס, טיבולוס, פרופרטיוס, אובידיוס וההיסטוריון טיטוס ליוויוס.
סווטוניוס כותב שאוגוסטוס ציווה שיחקקו את תמצית עלילותיו על-גבי לוחות ברונזה. העתקים של הכתובת, הידועה כתיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי, נמצאו בטורקיה.
תארים
ינואר 42 לפנה"ס – זכה לתואר בן האל (Divi filius).
שנת 27 לפנה"ס – זכה לתואר אוגוסטוס, נשגב.
שנת 27–23 לפנה"ס – השלים את סמכויות הפרינקפס.
שנת 22 לפנה"ס – מונה למספק מזון. בשנה זו עלה נהר הטיבר על גדותיו ופגע באספקת המזון, והעם פנה לאוגוסטוס בבקשה למנות את עצמו לדיקטטור כדי לטפל במצב. מסופר שבאספת הפלבס כרע אוגוסטוס על ברכיו וקרע את הטוגה שלו, וביקש מהעם שלא יבקשו זאת. תחת זאת הסכים להיות אחראי על מימון המזון. תוך זמן קצר דאג לאספקת המזון מכספו האישי, ובתמורה זכה לכנס אספת חירום ואת הדיון הראשון בסנאט בנושא.
12 לפנה"ס – זכה לתפקיד הכהונה פונטיפקס מקסימוס, לאחר מותו של אמיליוס לפידיוס.
2 לספירה – זכה לכינוי Pater patriae, אבי המולדת.
משפחתו ויורשיו
בעודו נשוי לאשתו השנייה, סקריבוניה, אמה של בתו הבכורה יוליה, פגש אוגוסטוס בליוויה והתאהב בה. אוגוסטוס אילץ את בעלה של ליוויה להתגרש ממנה, גירש את אשתו ונישא לליוויה, לה נשאר נשוי עד מותו.
אוגוסטוס העדיף למנות את יורשיו מבין צאצאיו. יורשו הראשון היה מרקוס קלאודיוס מרקלוס, בנם של אחותו אוקטביה ושל גאיוס קלאודיוס מרקלוס (Gaius Claudius Marcellus Minor). מרקלוס נישא ליוליה בת אוגוסטוס כדי לבסס את מעמדו הפוליטי, אך מת ב-23 לפנה"ס. לאחר מותו, השיא אוגוסטוס את בתו בפעם השנייה לידידו מרקוס אגריפה. לשניים נולדו שלושה בנים ושתי בנות: גאיוס קיסר, יוליה הצעירה, לוקיוס קיסר, אגריפינה ואגריפה פוסטמוס (שנקרא כך משום שנולד לאחר שאביו כבר נפטר).
אוגוסטוס אימץ את הבנים כבניו שלו, שאמורים לרשת אותו:
כבר בגיל 14, בזמן טקס הטוגה שלו, רצה ההמון להכריז על גאיוס קיסר כקונסול. אוגוסטוס סירב בטענה כי הוא צעיר, אולם הוסכם כי הנער יוכל לקבל את התפקיד כעבור 5 שנים ובינתיים יוכל, כבר בגילו, לשבת בסנאט. הסכם זהה נקבע ביחס ללוקיוס (שזכה גם לתואר "פרינקפס הנערים"), לכשיגיע לגילו של אחיו. לוקיוס נפטר בשנת 2 לספירה בספאניה. גאיוס נשלח למזרח האימפריה ובדרכו אל יעדו דיכא מרד בארמניה, שם מת ב-4 לספירה. אגריפה פוסטמוס אמנם אומץ גם הוא, אך לאחר מכן הוגלה על ידי אוגוסטוס ונושל מהירושה. מאוחר יותר, סביב 14 לספירה, נרצח.
בערוב ימיו נאלץ אוגוסטוס למנות את טיבריוס, בנו המאומץ מנישואיו לליוויה, ליורשו. כאחיינו גרמאניקוס, היה טיבריוס אמנם מצביא עטור תהילה, אך הפרינקפס הקשיש לא הותיר ספק באשר להעדפתו את גרמאניקוס (שכבר אומץ בשנת 4 לספירה), עד למותו. תאוריית קשר שמעולם לא גוועה היא שמותם של יורשיו הפוטנציאליים נבע ממזימתה של ליוויה למנות את בנה טיבריוס לקיסר. התאוריה גורסת גם שליוויה קיצרה את חייו של אוגוסטוס, בכך שהרעילה אותו במשך 14 שנה, בכך שמשחה את התאנים שצמחו בגנו בחומר רעיל.
אופיו ומראהו
אוגוסטוס הצעיר היה נמוך קומה ונאה למראה. הוא סבל כל חייו מבעיות שיניים ואף שהאריך ימים (הוא מת בגיל 75, שנחשב מופלג למדי בתקופה זו) הייתה בריאותו רופפת כל ימיו. גופו היה מכוסה כתמים ושפע כתמי לידה עיטרו את חזהו ובטנו. אוגוסטוס היה נחוש ואף אכזרי כשנדרש לכך, בעימותו עם יריביו, והפגין כלפי חוץ התנהגות מוסרית לעילא (הוא מונה לכוהן, פונטיפקס, כבר בגיל 16). הוא אף הגלה מטעמי מוסר את בתו (יוליה אוגוסטי פיליאה) ונכדתו (יוליה הצעירה). בחייו האישיים, נהג גמישות רבה יותר והרבה לבגוד באשתו, ליוויה דרוסילה, אף שכל חייו נותר מסור לה.
למרות עושרו וכוחו הרב, המשיך הקיסר לגור באחוזתו, וניהל חיי משפחה ומשק בית לדוגמה. אופיו היה, במיוחד בשנותיו המאוחרות, מתון ונוח לבריות. הוא נהנה מחוש הומור טוב, גם כלפי עצמו, והיה פתוח לשמיעת ביקורת כלפיו. הוא חיבב משחק בקוביות, ולעיתים קרובות העניק לאורחיו את הכסף להמר באמצעותו.
תדמיתו ומורשתו
שמאל|ממוזער|250px|אוגוסטוס על מטבע המציין את האלהתו של אביו
בראשית דרכו הפוליטית, אוגוסטוס נתפס כצעיר לא מוכר וחסר ניסיון. הוא הציג את עצמו כחבר רדיקלי בסיעה הקיסרית, ובנה את בסיס תמיכתו על הסתת הפלבס, שאת אהדתו ואהדת החיילים קנה בזכות שמו של אביו המאמץ. בשנותיו הראשונות אוגוסטוס נטה אפוא להדגיש את היותו בנו של יוליוס האלוהי, ובנה את כוחו הפוליטי מהאלהתו של קיסר. הוא גם קנה לו שם של מנהיג רודני, שלא מהסס להרוג באכזריות את יריביו.
החל משנות השלושים לחייו, ככל שאוגוסטוס ביצר את מעמדו, הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר. קיסר אמנם היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס והצבא, אבל הוא נשאר שנוא נפשם של המעמד הסנאטורי, ואף הסופרים בעידן האוגוסטני ראו באור שלילי את חלקו במלחמת האזרחים ויחסיו עם קלאופטרה. כדי לפייס את המעמד הסנאטורי, אוגוסטוס החל לנהוג בכבוד במסורת הרפובליקאית. התנהלותו המתונה בממשל המדינה הפכה אותו לבסוף ממנהיג סיעה בעל מוניטין אכזריים למנהיג של איטליה ורומא.
אוגוסטוס נתפס בהיסטוריוגרפיה הרומאית כאחד מהטובים שבקיסרים. הוא עיצב את תפקיד הקיסר ובמידה רבה כל הקיסרים עד הרפורמות של דיוקלטיאנוס פעלו בתבנית שאותה עיצב אוגוסטוס. ההערצה אליו אפילו חדרה לתוך החוק הרומאי בתקופת שלטונו של אספסיאנוס. אולם למרות הערצה שהוא זכה לה בדרך כלל, השתמרו תפיסות מנוגדות שמתארות את אוגוסטוס כעריץ וכמשעבד המדינה הרומאית.
שמו של אוגוסטוס הונצח באמנות ובתרבות:
השם אוגוסטוס הפך לשם פרטי נפוץ בתרבות המערבית.
התואר אוגוסטוס הוסיף להינתן לקיסרי רומא גם לאחר מותו של אוגוסטוס.
שמו של החודש השמיני, אוגוסט, נקרא על שם אוגוסטוס. החודש נקרא במקור 'סקסטיליס' שפירושו 'שישי', כיוון שהיה החודש השישי בלוח השנה הרומי שנפתח בחודש מרץ. אוגוסטוס בחר לקרוא לחודש זה על שמו בשנת 8 לפני ספירה, מכיוון שהתרחשו בו אירועים חשובים הקשורים לעלייתו לשלטון, כגון: מינויו לקונסול, כיבוש מצרים, מותה של קלאופטרה וסיום מלחמות האזרחים.
אוגוסטוס הוא דמות מרכזית במחזותיו של ויליאם שייקספיר 'יוליוס קיסר' ו'אנטוניוס וקלאופטרה'.
אוגוסטוס הוא דמות מרכזית בספרו של רוברט גרייבס 'אני, קלאודיוס', ובסדרת הטלוויזיה המבוססת עליו.
ב-1972 יצא ספרו של הסופר האמריקאי ג'ון ויליאמס 'אוגוסטוס', רומן מכתבים המורכב ממכתבים בדיוניים שנכתבו לאוגוסטוס.
אוגוסטוס והיהודים
בשנת 40 לפנה"ס, אוגוסטוס ואנטוניוס, שמשלו יחד ברומא, שכנעו את הסנאט למנות את הורדוס למלך יהודה. לאחר קרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, אשרר אוגוסטוס את מלכותו של הורדוס, על אף שעזר לאנטוניוס במלחמה. הוא אף החזיר לממלכת יהודה את חבל הארץ שנלקח ממנה על ידי אנטוניוס וקלאופטרה, ומאוחר יותר הוסיף לה שטחים נוספים: השומרון, מישור החוף, הגולן, הבשן, טרכון וחורן.
כהוקרה על ידידותו של הקיסר, הקדיש לו הורדוס חלק גדול ממפעלי הבנייה שלו ברחבי ארץ ישראל:
העיר קיסריה נקראה על שמו. לנמל קרא "סבסטוס". (אוגוסטוס ביוונית) על גבעה מול פי הנמל, בנה את מקדש קיסר ובו פסל ענק של אוגוסטוס. הורדוס קבע בעיר תחרות בין-לאומית במוזיקה ומשחקים על שמו כל 5 שנים.
כאשר בנה מחדש את העיר המקראית שומרון, קרא לה "סבסטיה" על שמו, ובה גם הקדיש לו מקדש וכיכר רחבה.
בירושלים בנה תיאטרון "עטור סביב כתובות לכבוד קיסר ואותות-ניצחון שלקח הלה מהעמים שנלחם בהם, כולם עשויים זהב טהור וכסף". את אחד משני בנייני ארמונו המפואר קרא "קיסריון" (או "קיסר"). בבית המקדש, חרט את שמו מעל לשער שבנה.
בפניאס בנה מקדש לכבודו. בנו פיליפוס הקיף את העיר בחומה וקרא לה "קיסריה פיליפי".
ביריחו קרא על שמו את ארמונו החדש.
יוסף בן מתתיהו מספר ש"לא כיבד קיסר שום איש על פני הורדוס חוץ מאגריפס" ושאוגוסטוס אף היה המתווך בהתפייסות בין הורדוס לבניו ממרים החשמונאית.
אבל היחסים הקרובים בין שליט האימפריה הרומית למלך יהודה עברו משבר מדיני חמור. בזמן שהורדוס התעמת עם בניו ברומא בפני הקיסר, כנופיות שודדים מארץ טרכון, שנמלטו מצבאו של הורדוס, מצאו מקלט אצל סילאיוס בערב, משם המשיכו לפשוט באין מפריע על יהודה ושכנותיה. כשחזר הורדוס ליהודה, "הוליך את צבאו לערב", הסתער על המבצר ששימש כבסיס לשודדים, הרס אותו ולקח אותם איתו. כשבאו הערבים לעזרת השודדים, התפתח קרב, בו נהרגו מפקד הצבא הערבי ו-25 מחייליו והשאר ברחו. באותו הזמן ביקר סילאיוס אצל הקיסר, שם סיפרו לו שליחים על האירועים "והפריזו, כמסתבר, בכל מאורע ומאורע". סילאיוס מיהר לספר לקיסר שממלכת ערב "כולה נחרבה" ו-"2,500 ערבים" מתו.
אוגוסטוס כעס מאוד שהורדוס "נזדרז יתר על המידה להתגונן" וכשבדק שאכן ביצע פעולה צבאית מחוץ לממלכתו, הודיע לו "שקודם נהג בו מנהג רֵע ועכשיו ינהג בו כבנתין". הערבים "נתעלו ברוחם" לאחר ש"מלך היהודים הושפל בגלל כעסו של קיסר". הם לא הסגירו את השודדים שהצליחו להימלט "והחזיקו בשדות-המרעה ששכרו מהורדוס והשתמשו בהם ללא תשלום". כשניסה הורדוס לשלוח משלחת לקיסר, סירב אוגוסטוס לקבל אותה. "העניינים ביהודה ובערב הלכו וגאו מיום ליום", כשהורדוס "מוכרח לשאת את כל מעשי-העוול שנעשו לו". לכן החליט לשלוח שליח נוסף לרומא, את ניקולאוס איש דמשק. שליחותו הוכתרה בהצלחה. בעזרת תומכי חרתת במלחמת האזרחים שפרצה בין הערבים, עלה בידו לשכנע את הקיסר שגרסתו של סילאיוס היא "עלילה מלאה שִטנה". אוגוסטוס דן את סילאיוס למוות וחזר בו מכעסו על הורדוס.
בעקבות הפשרת היחסים, קיבל הורדוס מאוגוסטוס את הרשות להעניש את בניו כרצונו וזה הוציא אותם להורג. מקרוביוס (המאה ה-5 לספירה) מייחס לאוגוסטוס את האמירה "מוטב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו". מהציטוט משתמע כי הורדוס נמנע ממאכל חזיר, ובכך מייחסת אמירה זאת לקיסר, עדות על יהדותו של הורדוס.
השלטון העצמי ביהודה והעובדה שליהודים יש מלך משלהם בחסות האימפריה, לא מנעה מהאוכלוסייה היוונית מלדכא את חופש הדת של היהודים, החיים בארצות אחרות ברחבי האימפריה. החרמת הכספים המיועדים לבית המקדש, הביאה את היהודים לפנות לקיסר, שהודיע לממונים על האפרכיות על שוויון הזכויות שניתן להם עוד קודם:
לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הגיעה משלחת של 50 צירים מיהודה, אליהם נלוו מעל 8,000 יהודים תושבי רומא, לבקש מאוגוסטוס שלא יאשר את מלכותו של ארכלאוס, יורש הורדוס, אלא ייתן ליהודים שלטון עצמי ביהודה, שתסופח לנציבות סוריה. בקשתם לא נתקבלה ואוגוסטוס חילק את ממלכת יהודה בין בניו של הורדוס.
בשנת 6 לספירה הגיעה שוב משלחת מיהודה, מחוזקת בנציגים שומרונים, כדי להתלונן על ארכלאוס. אוגוסטוס שפט אותו לגלות בגאליה ואת מדינתו הפך לנציבות רומאית.
הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "המשלחת לגאיוס", משבח את אוגוסטוס על יחסו ליהודים בכלל וליהודי רומא בפרט ועל סובלנותו כלפי המגבלות שהטילה הדת היהודית עליהם. בנוסף לכך, פילון זוקף לזכותו של אוגוסטוס את יוזמת הנהגת "קורבן הקיסר" – קורבן יומי בבית המקדש בירושלים לשלום הקיסר, שהופסק בשנת 66 ובכך ניתן האות לפרוץ המרד הגדול.
מתוך הביוגרפיה שכתב סויטוניוס לעומת זאת, מתברר שיחסו של אוגוסטוס לדת היהודית לא היה חף מדעות קדומות. הוא מצטט ממכתב שלו, בו אוגוסטוס חושב בטעות כי היהודים צמים בשבת וגם טוען שהקיסר זלזל במנהגים עתיקים שבדתותיהם של חלק מהעמים הזרים, וכדוגמה לכך מספר ש"שיבח את נכדו גאיוס על אשר לא ערך תפילה בירושלים, בשעה שעבר את ארץ-יהודה".
גם אם יחסו של אוגוסטוס לפולחן היהודי היה שלילי, הוא לא נמנע מלשלוח מתנות למרכז הפולחן עצמו. בין כלי הקודש שהותכו על ידי יוחנן מגוש חלב בזמן המצור על ירושלים במרד הגדול, היו גם מזרקי-היין ששלחו אוגוסטוס ואשתו לבית המקדש.
ראו גם
גאיוס קילניוס מאיקנס
מרקוס ויפסניוס אגריפה
אוגוסטוס מפרימה פורטה
ודיוס פוליו
תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי
אוגוסטוס (ספר)
לקריאה נוספת
רחל צלניק-אברמוביץ, "אוגוסטוס ומשטר הפרינקיפאט", יחידה 9 במסגרת הקורס רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2002.
קישורים חיצוניים
חיי אוגוסטוס, מאת ניקולאוס איש דמשק
אוגוסטוס האלוהי, מאת סווטוניוס
תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי, בעברית
גבי ליפשיץ, פניו השונות של אוגוסטוס במקורות
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:השושלת היוליו-קלאודית
קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל
קטגוריה:דמויות ביצירות שייקספיר
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-1 לפנה"ס
קטגוריה:נפטרים ב-14
| 2024-09-05T17:04:52
|
גלגיליות
|
שמאל|ממוזער|נערה על גלגיליות להב
ממוזער|גולש על גלגיליות, בארצות הברית בשנת 1905
שמאל|ממוזער|גלגלים המחוברים בקו ישר
ממוזער|החלקה על גלגיליות
ממוזער|מתמודדת בתחרות גלגליות
גלגיליות (מאנגלית: Roller Skate - רולר סקייט) הן נעליים שבתחתיתן מחוברים גלגלים, המאפשרים החלקה על משטחים חלקים. הגלגיליות נפוצות כפעילות פנאי או כספורט. עם הזמן השתנה עיצובן ועלתה קרנן של גלגיליות הלהב - רולר בליידס, המאתגרות את שיווי המשקל והיכולת של הרוכב יותר מהגלגיליות הרגילות. השם הנפוץ כיום בישראל לגלגיליות הלהב הוא "רולר", להבדיל מן הגלגיליות שגלגליהם מסודרים בשני טורים, הקרויות בדרך כלל "סקטים".
היסטוריה
הגלגיליות תועדו לראשונה במאה ה-18, וב-1819 נרשמו כפטנט על ידי ממציא צרפתי. גלגיליות ראשונות אלו היו בעלות ארבעה גלגלים שהיו מסודרים בשתי שורות, בדומה לגלגיליות המודרניות, אך היו קשות ביותר לתמרון. עם הזמן הן התפתחו ויכולת המחליק לפנות בהן כרצונו ובקלות השתפרה, עד שבשנת 1863, ממציא ניו יורקי תכנן גלגיליות שבהן ארבעת הגלגלים יכולים להסתובב בחופשיות בהתאם לתנועות המחליק. מערכת הגלגלים החדשה זכתה לאהדה רבה והפכה את ההחלקה על הגלגיליות לפעילות פנאי נפוצה. פיתוחים נוספים, כמו פיתוח ושיפור הגלגלים עצמם והתקנת מעצור פשוט בקצה הנעל שאיפשר בלימה מהירה וחלקה, נרשמו במהלך המאה ה-19 והפכו את ההחלקה על הגלגיליות לפשוטה יותר.
במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 החלו להתפתח גלגיליות הלהב, שמוכרות בשם המותג "רולר בליידס". בגלגיליות אלו הותקנו הגלגלים בטור עורפי. העיצוב החדש איפשר לנוע במהירות רבה יותר מחד, ומאידך לאתגר יותר את המחליק מבחינת השמירה על שיווי המשקל. כעשור אחר כך זיהה זוג חובבי הוקי קרח ממינסוטה את הפוטנציאל העיצובי והחליט להשתמש בו כדי לשחק במשחקם האהוב גם בקיץ באמצעות החלפת המחליקיים בגלגיליות להב. הרעיון זכה לתפוצה רחבה ובמהלך השנים הפך למעין ספורט משל עצמו - "הוקי רולר".
פיתוחים נוספים של הגלגיליות הביאו ליצירת משחקי ספורט נוספים עבורן, כמו החלקה קבוצתית בגלגיליות, "החלקה אגרסיבית" (ספורט אתגרי שבו משתמשים בגלגיליות להב עם רווח בין הגלגלים לביצוע להטוטים שונים (כמו קפיצה ממעקה)), מרוצי גלגיליות ואף החלקה אמנותית.
בעולם מתקיימות אליפויות לאומיות או בינלאומיות של גלגיליות להב.
החלקה מהירה - Inline speed skating
החלקה מהירה (באנגלית Inline speed skating) היא ענף נוסף ומרכזי שהתפתח סביב תרבות גלגיליות הלהב. ההתפתחות הטכנית המבוססת על טכניקת ה-double push שאותה פיתח צ'אד הדריק, שיחד עם היווצרותן של קבוצות ובתי ספר ברחבי העולם, הובילה להיווצרות ענף ספורט רחב היקף. ענף ההחלקה המהירה מועמד להצטרף כענף ספורט אולימפי באולימפיאדת 2016, אולם לבסוף הוחלט שלא לצרפו.
החלקה מהירה בישראל
ענף ההחלקה המהירה החל את דרכו בישראל משנת 2004 כאשר פריצת הדרך הגדולה הגיעה בשנת 2010 שמקצה רשמי הוכנס כחלק ממרתון תל אביב בו לקחו חלק מעל ל-230 מחליקים למרחק חצי מרתון (21.1 ק"מ) אותו ניצח איתי דרורי.
כיום, קיימים מספר מקומות בהם מתאמנים המחליקים להחלקה המהירה, בעיקר בפארקים במהירות שעולה על 40 קמ"ש.
בשנת 2012 הקימו מספר מחליקים בשיתוף אתרים דומים באירופה את סקייטלנד ישראל, האתר הראשון שמייבא ומוכר ציוד לענף ההחלקה המהירה ונותן מענה על ידי מחליקים מקצועיים מהענף.
"מועדון החלקה מהירה עוצמה תל אביב" הוא המועדון הראשון בישראל להחלקה מהירה אשר נמצא איגוד הגלגיליות השייך לאיגוד "אילת".
בית ספר Speed iL הוא בית הספר הראשון להחלקה מהירה שהחל את דרכו מתוך מועדון "עוצמה" ובשיתוף עם האיגוד.
בישראל
החלקה אמנותית על גלגיליות קיימת במספר מועדונים בישראל: בחולון, גבעתיים, גבעת שמואל, ראשון לציון ומודיעין-מכבים-רעות-נצרת, יבנה .
הקטגוריות שבהן קיימת תחרות הן סולנים לפי דירוג, להקות, רביעיות, ועוד. בעבר היה בארץ גם מקצה זוגות אך עקב מיעוט בנים אין יותר זוגות. החלקה אמנותית על סקייטים זהה כמעט בכל חוקיה להחלקה על הקרח אמנותית. מועדוני הגלגיליות בארץ מתחרים באליפויות אירופה בסולנים ולהקות ההחלקה על גלגיליות נפוצה גם בישראל. מחליקים רבים מחליקים להנאתם או משתתפים בתחרויות שונות, כגון הוקי גלגיליות. כמו כן ידועות קבוצות החלקה על גלגיליות אשר מתארגנות לטיולים ברחובות ערים על גבי גלגיליות.
התאחדות הגלגיליות בישראל חברה בהתאחדות אילת - ארגון הגג של ענפי הספורט בישראל, שאינם אולימפיים.
ענף ההחלקה המהירה נמצא בחיתוליו בישראל, אך נציגים מישראל מייצגים את המדינה בתחרויות בינלאומיות.
ב-2011 נוסדה בתל אביב ליגת הרולר דרבי הראשונה בישראל, בשם TLV Derby Girls. רולר דרבי הוא ספורט מגע, בו מתנהלות תחרויות בין קבוצות מחליקים בגלגיליות.
ראו גם
הוקי רולר
סקייטבורד
הוקי גלגיליות (קואד)
קישורים חיצוניים
אתר התאחדות אילת - התאחדות ישראלית לספורט תחרותי לא אולימפי
מועדון החלקה מהירה "עוצמה" תל אביב- דף הפייסבוק של המועדון הראשון בארץ להחלקה מהירה על רולר בליידס
רולר ישראל Israel Rollers - דף הפייסבוק המרכז את כל קבוצות הפייסבוק שקשורות לרולר בישראל
תחרות סקטים בתל אביב, 1939, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:ספורט אתגרי
קטגוריה:תחבורה בת קיימא
קטגוריה:ענפי ספורט
קטגוריה:צרפת: המצאות
| 2024-08-01T00:29:42
|
ציונות מדינית
|
ממוזער|תמונתו של בנימין זאב הרצל
הציונות המדינית הייתה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.
מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.
שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.
יעדים
המצדדים בציונות המדינית דרשו השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות בטרם התיישבות מאורגנת של יהודים בארץ ישראל. הזרם התבסס על מספר הנחות:
האנטישמיות היא האויב המשותף המלכד את האומה היהודית.
מצוקת היהודים היא בעיה מדינית שיש לטפל בה בגלוי בזירה הבינלאומית.
לעמים עצמם יש אינטרס לפתור את בעיית היהודים (היהודים גורמים אנטישמיות ומהווים מתחרים כלכלים).
מרכז טריטוריאלי יתאפשר רק בהסכמת המעצמות.
הנמקה
במכתב לדניאל פסמניק הסביר הרצל את תמיכתו בציונות המדינית:
ראו גם
ציונות מעשית
ציונות דתית
ציונות רוחנית
ציונות סינתטית
לקריאה נוספת
מחקרים
יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו-1955
אמנון רובינשטיין, מהרצל עד רבין והלאה: מאה שנות ציונות, 1997.
יואל רפל, אין זו אגדה: ציונות, הסיפור והמעשה, 1997
גדעון שמעוני, האידאולוגיה הציונית, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001
מקורות
אברהם לוינסון (עורך), ביבליוגרפיה ציונית, ירושלים: יוצא לאור על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ג-1943
ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943
ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א-1980
קישורים חיצוניים
קובי דנה, בנימין זאב הרצל: אם תרצו אין זו אגדה - עיונים בכתביו, באתר מגזין אימגו, נובמבר 2013
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
ציונות מדינית
קטגוריה:בנימין זאב הרצל
| 2024-08-19T03:18:40
|
ת"ס אליוט
|
תומאס סטרנס אליוט (באנגלית: Thomas Stearns Eliot; 26 בספטמבר 1888 – 4 בינואר 1965), המוכר גם כטִי אֵס אליוט (או "ת.ס. אליוט"), היה משורר, מחזאי ומבקר ספרות אנגלי-אמריקאי. את עיקר פרסומו רכש בממלכה המאוחדת, ונחשב לממשיכה ומחדשה של המסורת האירופאית בשירה ובאמנות בכלל.
חייו
אליוט נולד למשפחה אמידה בסנט לואיס שבמיזורי (ממדינות המערב התיכון בארצות הברית). הוא התיישב בבריטניה בשנת 1914, בהיותו בן 26. בשנת 1927 אימץ אזרחות בריטית תוך ויתור על זו האמריקאית. באותה שנה המיר אליוט גם את דתו היוניטריאנית בזו האנגליקנית ("אנגלו-קתולית" לפי ניסוחו).
עזרא פאונד, שהיה כתב חוץ של המגזין "Poetry" למשך שש שנים, שכנע את המייסדת והמו"לית של המגזין, הרייט מונרו, לפרסם את יצירותיו הראשונות של ת"ס אליוט. בשנת 1948, הוענק לת"ס אליוט פרס נובל לספרות.
מאפייני שירתו
שיריו של אליוט נחשבו כקשים לקריאה ולפיצוח, עקב שפע המטפורות הדקות, ההפניות והרמזים לספרות הקלאסית הרחבה, שאותן כתב אליוט מתוך הנחה שהקורא המשכיל יזהה את המובאות ואת משמעויותיהן. הוא השתמש בשירתו ביסודות צעקניים והמוניים לצד נושאים שיריים מסורתיים מן המסורת האירופית, היהודית-נוצרית או ההודית, במעברים בין שיחת חולין בנלית לרטוריקה מקיפה, בהפסקות ברצף הסיפורים על ידי גיחות פתאומיות אל העבר כמו בטכניקות קולנועיות.
במקביל לפעילותו כמשורר ועורך בכיר (הוצאת פייבר את פייבר) העלה אליוט כמה מחזות חדשניים בתיאטרון האנגלי - כגון "רצח בקתדרלה", "האיחוד המשפחתי", מסיבת הקוקטייל" ועוד.
חידושים ביקורתיים
אליוט אחראי ליישום המונח שטבע בשנת 1919 - "קורלטיב אובייקטיבי" (Objective Correlative) בניתוחו את "המלט" לשייקספיר. דרך שימושו במונח זה הגדיר אליוט מערך של חפצים, אירועים ומצבים שמתחברים על-מנת ליצור רגש מסוים אצל הקורא. במאמרו זה, שנקרא "המלט ובעיותיו" מגדיר אליוט את המחזה המפורסם כ"כישלון ספרותי".
שאלת יחסו ליהודים
ב-1934 הצהיר אליוט שנוכחות מספר גדול של יהודים "חופשיים במחשבתם" (לא-אורתודוקסים) היא גורם המערער ומסכן את האחדות החברתית והתרבותית בבריטניה ובארצות אחרות, וקרא לארגן הגירה שלהם. ב-1952 הסביר לישעיה ברלין שלא התכוון מעולם לקרוא לאלימות או לגירוש כפוי, אך התעקש על צדקתו. לדברי אליוט, בעוד שבעבר יכלו יהודים להיטמע על ידי התנצרות, העידן המודרני הפך את המרת הדת למעשה חסר משמעות, וגזר על יהודים כאלו לחיות כמיעוט מנוכר בחברה שנותרה נוצרית במובן העמוק, ללא יכולת להיקלט, ועשה אותם מועדים לדעות רדיקליות כמו קומוניזם. לדעת אליוט, נותרו ליהודים רק שתי אפשרויות בנות-קיימא: להיצמד למסורתם (הוא הצהיר כי איננו מתנגד בשום אופן לקהילות יהודיות דתיות במערב) או להגר.
גם סוגיית היחס ליהודים ביצירתו של אליוט מעוררת פולמוס עז. כך למשל הם פני הדברים בנוגע לשיר שכתב ב-1919, בעת בה פרחה האנטישמיות באירופה, ואשר נקרא אז "בליישטיין עם סיגר" (לאחר מכן שינה אליוט את שמו של השיר ל"בֶּרְבַּנְק עם הבֶּדֶקֶר"). בשיר זה תיאר אליוט אדם בשם בליישטיין - שם יהודי - בתיאורים חריפים המעוררים סלידה מהדמות. עם זאת כיום רווחת יותר במחקר הספרות הגישה שאינה מייחסת אנטישמיות לאליוט, בפרט על ידי הבלטת הפן הסאטירי ביצירתו, וטענה שאין זו אלא ביקורת על העם היהודי כשם שקיימת ביצירתו גם ביקורת על העם האירי ועל אחרים; היו גם שטענו שהשם 'בליישטיין', שמו של אותו אדם המתואר בצורה כה מסלידה, אינו יהודי במובהק. אמנם, על גישה זו נמתחה ביקורת, שכן גם בשירים אחרים נמצאים אצלו אזכורים אנטישמיים מפורשים, המזכירים את היהודים, וכי ההבדל בין סאטירה לבין אנטישמיות הוא בולט לעין כך, למשל, מתאר אליוט בשיר Gerontion, אחד משיריו הנודעים, את בעל הבית היהודי:
וכך כותב מבקר הספרות גדעון סתר ("נתיב", ספטמבר 2002) על שיר זה:
על כן, גורס סתר, שהמוטיב האנטישמי בשירתו של אליוט אינו ניתן לערעור. הוא קושר זאת בסביבה התרבותית באותם זמנים, שעודדה אנטישמיות, ואף בהשפעה אפשרית של "מיטיבו ומדריכו הרוחני", עזרא פאונד.
ספרי שירה ופואמות
The Love Song of J Alfred Prufrock, 1915 ("שיר האהבה של ג' אלפרד פרופרוק").
המשורר הישראלי דוד אבידן התכתב עם היצירה בשירו "בעניין אהבתו האומללה של ג' אלפרד פרופרוק".
The Waste Land, 1922 (תורגם, בין השאר, תחת השמות "ארץ הישימון" ו"ארץ השממה").
The Hollow Men, 1925 ("האנשים החלולים").
Old Possum's Book of Practical Cats, 1939 ("ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים") - ספר שירה לילדים ששימש בסיס למחזמר הנודע "קאטס" (Cats) של אנדרו לויד ובר.
Four Quartets, 1943 ("ארבעה קוורטטים").
מחזות
1925 Sweeney Agonistes - סוויני אגוניסטס
1934 The rock - הסלע
Murder in the Cathedral 1935 - רצח בקתדרלה
1939 The Family Reunion
1949 The Cocktail Party - מסיבת הקוקטייל
1953 The Confidential Clerk
1958 The Elder Statesman
יצירותיו שתורגמו לעברית
ארבעה קוורטטים, תרגום והערות: אסתר כספי, סוף דבר: שמעון זנדבנק, המעורר, תל אביב, 1999
ארבעה קוורטטים, תרגום: מאיה בז'רנו, קשב, תל אביב, 2008
"פרלודים", תרגום: נוית בראל. בתוך: כתב העת "עמדה" גיליון 16. 2007
ארץ השממה, תרגום: נח שטרן, ספר, תל אביב, 1940
ארץ הישימון, תרגום: מנחם בראון, קלנת ברוקס: "ארץ הישימון" - ניתוח, אל"ף, תל אביב, 1967
משירי ט.ס. אליוט, תרגום: דליה גלבר, מבוא: ריצ’ארד שרוין, עקד, תל אביב, 1981
ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים, תרגום: יהודית קופנהגן, הקיבוץ המאוחד, 1986
על השירה, זמורה ביתן, תל אביב, 1976
רצח בקתדרלה, תרגום: יהודה ויזן, אורית גת, הוצאת עכשיו, תל אביב, 2009
סוויני אגוניסטס, תרגום: יהודה ויזן, הוצאת עכשיו, תל אביב, 2009
כל שירי ת.ס. אליוט, תרגום: אורי ברנשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
.
אילדרופ ואפלפלקס (סיפור קצר), מאנגלית: אביעד שטיר, בתוך דחק, כרך י"ג, 2021.
.
סוויני אגוניסטס, הטקסט המלא בשני חלקים בנ.ר.ג בתרגום יהודה ויזן
הִיסְטֶרְיָה, בתוך הליקון (תרגמו אירית סלע וזהר איתן)
שיר לשמעון, בתוך הליקון בתרגום דוד ויינפלד
שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק
שיר האהבה של ג'יי. אלפרד פרופרוק בתרגום אלי אליהו
שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק בתרגום עופרה עופר
רצח בקתדרלה, בתרגום יהודה ויזן, אורית גת בתוך הבלוג של אלי אשד באתר "רשימות"
ברנט נורטון, הפרק הראשון מתוך הקוורטט הראשון ב'ארבעה קוורטטים', בתרגום ה. בנימין ובתרגום אוֹרי ברנשטיין, באתר הספריה החדשה
פרסים ועיטורים
1948 מסדר ההצטיינות, הממלכה המאוחדת
1948 פרס נובל לספרות
1951 אות לגיון הכבוד, צרפת
1954 פרס גתה של ההאנזה
1959 מדליית אמרסון
1959 הפרס על-שם תורו
1964 מדליית החירות הנשיאותית, ארצות הברית
לקריאה נוספת
ת.ס. אליוט והשירה העברית, מאמר מאת שמעון זנדבנק, נדפס ב"סימן קריאה", 5, 1976
זמן הווה וזמן עבר, מאמר מאת גל אורן, מוסף שבת, מקור ראשון, עמ' 20–21, 4 בפברואר 2011
דבר לא יחזור (פתיחת השירה "יום רביעי של האפר" - מקור ושישה תרגומים), ליקט ערך והקדים: גל אורן, מוסף שבת, מקור ראשון, עמ' 11, 4 בפברואר 2011
פתיחת 'ארבעה קוורטטים', מקור וחמישה תרגומים, ליקט ערך והקדים: גל אורן, עיתון 77, גיליון 351, דצמבר 2010 - ינואר 2011.
גל אורן, בריחה מן האישיות (בין ת.ס. אליוט לח.נ. ביאליק), עתון 77, גיליון 353, מאי 2011
גל אורן, שברים במראה: שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014 (״ת.ס. אליוט - מסורת: זמן הווה וזמן עבר״, עמודים 26–36).
Harold Bloom - The Waste Land, Chelsea House, Infobase Publishing 2007,
Michael Grant T.S. Eliot:The Critical Heritage vol. 1 Routledge, London and NY, 2006,
קישורים חיצוניים
איתי אהרה, אליוט: האנשים החלולים
על כל שירי ת.ס. אליוט בתרגום אורי ברנשטיין וכן ב'דחק' כתב עת לספרות טובה, כרך א', עמ' 388, 2011
אלי הירש, על "כל שירי ת.ס. אליוט", ידיעות אחרונות, 17 בדצמבר 2010
Young Eliot from St-Louis to the Waste land
סקירת ספרו של רוברט קרופורד, מאת Sarah Chruchwell בעיתון The Guardian 11 בפברואר 2015
כתבת הספד ב"ניו יורק טיימס - 5 בינואר 1965
הערות שוליים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת שיקגו
קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות
קטגוריה:זוכי פרס נובל בריטים
קטגוריה:חוקרי ספרות אמריקאים
קטגוריה:חוקרי ספרות בריטים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת הרווארד
קטגוריה:משוררים אמריקאים
קטגוריה:משוררים בריטים
קטגוריה:משוררים להט"בים אמריקאים
קטגוריה:כותבי מכתבים
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:קצינים בלגיון הכבוד
קטגוריה:סגל אוניברסיטת לונדון
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:אנטישמיות בממלכה המאוחדת: אישים
קטגוריה:זוכי פרס טוני: מחזאים, מחברים וליברטיסטים
קטגוריה:זוכי פרס טוני: מוזיקאים
קטגוריה:אנגליקנים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1888
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1965
| 2024-10-15T17:16:35
|
גאיוס יוליוס קיסר
|
REDIRECT יוליוס קיסר
| 2003-09-21T06:20:46
|
אומנות לחימה
|
REDIRECTאמנות לחימה
| 2004-02-15T13:32:33
|
קפוארה
|
קפוארה (בפורטוגזית: Capoeira) היא אמנות לחימה ברזילאית בעלת שורשים אפריקנים, המשלבת בתוכה יסודות ריקודיים, אקרובטיקה ומוזיקה. הקפוארה פותחה בברזיל על ידי עבדים ממוצא מערב אפריקני, החל במאה ה-16. היא ידועה במהלכים המהירים והמורכבים ובמינוף הגוף במגוון רחב של בעיטות, ספינים, וטכניקות ניידות. הקפוארה פופולרית במיוחד בברזיל, והחל מסוף המאה ה-20 צברה פופולריות בשאר העולם, לרוב בזכות מטיילים ששבו מברזיל.
שורשי הקפוארה הניכרים עד היום מתייחסים לאלמנטים של קרב הכוללים התקפה והגנה, אך המינוח המקובל בקפוארה הוא של "משחק". המתרגלים אותה נקראים Capoeiristas.
המקור המקובל כיום למילה קפוארה הוא בשפת הטופי במילים ka'a שמשמעותה "ג׳ונגל" ו-e pûer ("היה"), בהתייחסות לאזורים של צמחייה נמוכה בפנים ברזיל, שבהם עבדים נמלטים נהגו להתחבא.
260px|ממוזער|שמאל|שני גברים רוקדים קפואירה ברחובות אמסטרדם
ב-26 בנובמבר 2014 הוענק לקפוארה מעמד מיוחד כ"מורשת תרבותית בלתי מוחשית" על ידי ארגון אונסק"ו.
אליפות העולם בקפוארה נערכת אחת לשנתיים בעיר ריו דה-ז'ניירו בהשתתפות מאות מתחרים מרחבי העולם, כולל מישראל.
היסטוריה
ההיסטוריה של הקפוארה מתחילה עם תחילת העבדות האפריקאית בברזיל. החל מהמאה ה-17, מתיישבים פורטוגלים באפריקה החלו לייצא עבדים מהמושבות בעיקר במערב אפריקה. ברזיל, עם השטח העצום שלה, קבלה את רוב העבדים, כמעט 40% מכלל העבדים שנשלחו דרך האוקיינוס האטלנטי. ההיסטוריה המוקדמת של הקפוארה נותרה שנויה במחלוקת, בעיקר בתקופה שבין המאה ה-16 ותחילת המאה ה-19 כיוון שמסמכים כתובים היו מאוד נדירים בברזיל באותה עת. עדויות שבעל-פה, שפה וראיות שונות משאירות מעט ספק באשר לשורשים האפרו-ברזילאים של הקפוארה.
שורשי הקפוארה
מבין האימפריות הקולוניאליות של המאה ה-16, תחת שלטון הכתר הפורטוגלי היה אחד השטחים הגדולים ביותר, אך היה לה מחסור באנשים ליישב אותם, בעיקר עובדים. במושבה הברזילאית, הפורטוגזיים, כמו מתיישבים אירופאים רבים, בחרו להשתמש בעבדות על מנת לספק את המחסור בעובדים. במאה הראשונה שלה, הפעילות הכלכלית העיקרית במושבה היה ייצור ועיבוד של קנה סוכר. המתיישבים הפורטוגלים הקימו חוות קני סוכר גדולות בשם Engenhos, אשר היו תלויות בעבודתם של העבדים. העבדים, חיו בתנאים לא אנושיים ומשפילים, נאלצו לעבוד קשה ולעיתים קרובות ספגו ענישה גופנית קשה על עברות קלות. אף על פי שמספרם של העבדים עלה על מספרם של המתיישבים הפורטוגלים, מרידות היו נדירות. נדירותן נובעת בעיקר בשל המחסור בנשק, החוק הקולוניאלי הקשוח, חילוקי דעות בין העבדים אשר הגיעו מתרבויות ושבטים שונים מאפריקה וחוסר ידע על הארץ החדשה והסביבה בה העבדים חיו.
בסביבה זו, הקפוארה נולדה כתקווה להישרדות. היא הייתה הכלי היחיד שבעזרתו העבדים שנמלטו, מחוסרי כלי נשק, יכלו לשרוד בארץ העוינת, ולהתמודד עם ציידי עבדים, capitães-do-mato, הסוכנים הקולוניאליים החמושים ורכובים אשר מטרתם הייתה מציאתם ולכידתם של העבדים הנמלטים.
חלק מההיסטוריונים מאמינים כי הקפוארה הושפעה רבות גם מילידי ברזיל האינדיאנים ותרבותם. העבדים, ששאפו לצאת לחופשי, היו חייבים להתאמן על מנת להילחם על חירותם, אולם לא יכלו להתאמן בלחימה עקב החשש שיתגלו בפעילות מעין זו וייענשו. על כן שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות של ריקוד, כדי שלא יעוררו כל חשד בשעה שהתאמנו.
קילומבוס
עם בריחת העבדים, קבוצות רבות של עבדים נמלטים התאספו יחדיו והקימו קילומבוס (בפורטוגזית: Quilombos). אלו היו התנחלויות פרימיטיביות מרוחקות במקומות אשר ההגעה אליהם הייתה קשה. ככל שעבר הזמן, חלק מאותן התנחלויות הגדילו את שטחן, ומשכו אליהן עבדים נמלטים, ילידים ברזילאים ואף אירופאים אשר ברחו מידי החוק או הקיצוניות הנוצרית של אותה תקופה. חלק מאותם קילומבוס צמחו לגודל עצום, והפכו למדינה רב-אתנית עצמאית אמיתית.
חיי היום-יום בקילומבוס הציעו חופש, חירות ואת ההזדמנות להחיות מחדש תרבויות מסורתיות שהשלטון הקולוניאלי דיכא. בסוג זה של קהילה רב-אתנית, אשר אויימה ללא הפסקה בידי הכוחות הקולוניאליים הפורטוגזיים, הקפוארה התפתחה מכלי הישרדות לכדי אמנות לחימה לצורכי מלחמה.
הקילומבו הגדול ביותר, היה קילומבו דוס פלמארס (בפורטוגזית: Quilombo dos Palmares) אשר הורכב ממספר רב של כפרים, והצליח לשרוד למעלה ממאה שנה. לאורך שנותיו עמד בהצלחה והתנגד לפחות ל-24 התקפות קטנות ו-18 פלישות קולוניאליות. חיילים פורטוגלים שלקחו חלק בלחימה אמרו שזה לקח יותר מדרגון ללכוד לוחם קילומבו, שכן לוחמי הקילומבו הגנו על עצמם עם טכניקת לחימה מוזרה. מושל המחוז הכריז בכתביו באשר לקילומבו כי "קשה יותר להביס קילומבו מאת חיל הפרשים ההולנדיים."
היסטוריה מאוחרת
ב-13 במאי 1888 הכריזה הנסיכה איזבל על ביטול העבדות בברזיל בזמן שאביה המלך היה בביקור בארצות הברית. שנה לאחר מכן, עם ההכרזה על רפובליקה פדרלית, איבדה הדת הקתולית את המונופול בברזיל, דבר שאיפשר לתרבויות האפריקאיות לצאת מהמחתרת בה התקיימו.
עם שחרורם, נפוצו העבדים האפריקאים בערי המדינה. בשל מחסור קשה בתעסוקה נוצרו כנופיות פשע רבות המורכבות מעבדים משוחררים. העבדים המשוחררים המשיכו בתרגול הקפוארה, וכך נוצרה לה תדמית חתרנית ופושעת אשר הובילה להוצאת הקפוארה מחוץ לחוק בשנת 1892. למרות החקיקה המחמירה והאלימות המשטרתית כנגד העוברים על החוק, הקפוארה לא נעלמה אלא הפכה מחתרתית - ההודות (roda, הגייה: הוֹדָה, היא מעגל לחימה בה נלחמים שני קפואריסטים אחד כנגד האחר) הועברו למקומות שאיפשרו נתיבי מילוט רבים והלוחמים אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות את זהותם האמיתית.
הקפואריסטים אימצו מקצב בשם "קוואלריה" (cavalaria, הגייה: קָוָלָרִיָה) כדי להסוות את אימוני הקפוארה. ברגע שהיו מגיעים שוטרים לסביבה, היו עוברים לנגן קוואלריה כאות אזהרה לכל הסובבים ואז משנים את המקצב לסמבה ושני השחקנים שבהודה היו עוברים מיד לריקוד (כגון סמבה).
עד 1920 עוד אסר החוק בברזיל על עיסוק בקפוארה.
העידן החדש
ממוזער|261x261 פיקסלים
בשנת 1937 הוזמן מסטרה בימבה (Mestre Bimba, הגייה: מֵסְטְרִי בִּימְבָּה, שמו היה "מנואל דוס רייס משאדו" Manoel dos Reis Machado) לארמון הנשיאות להדגים את אומנותו. לאחר מכן הוא זכה באישור לפתיחת בית הספר הראשון לקפוארה בברזיל, שם לימד קפוארה רג'יונל (ראו קבוצות וסגנונות), סגנון אשר נחשב לפרי פיתוחו. בשנת 1942 פתח מסטרה פסטיניה (Mestre Pastinha) את בית הספר הראשון לקפוארה אנגולה במדינת באהיה. בסופו של דבר העביר הסנאט בברזיל חוק המכריז על הקפוארה כספורט לאומי, שני המורים זכו בהכרה כאבות הקפוארה וכיום היא נפוצה מאוד בברזיל (ואף נלמדת בקביעות על ידי חיילים בצבא). בנוסף, בתי ספר לקפוארה מברזיל פתחו נציגויות בכל רחבי העולם, כולל בישראל.
קפוארה בישראל
בישראל נערכים חוגי קפוארה רבים ברחבי הארץ, כמו בית הספר לקפוארה "אבאדה קפוארה" המונה כ-3000 חברים ברחבי הארץ, מתוכם בית הספר אבדה קפוארה חיפה בניהולם אינסטרוטורס נועה כחל צרפתי ותומר ארמה. כמו כן בית ספר באר שבע בניהולו של איתי כהן, החוג במודיעין בניהולה של לוטן מגר, בבני ברק, באלעד ועוד רבים אחרים.כמו fam קפוארה אשר מקומה בירושלים בניהלו של ישראל קדוש
בארץ מתקיימת אליפות ישראל אליה מוזמנים לשיפוט שופטים בינלאומיים.כמו קונטרה מסטר פטריק
אליפות העולם 2023
בשנת 2023 השתתפו 15 נציגים מישראל בתחרות העולמית בריו דה-ז'ניירו.
איתי כהן מישראל התחרה בקטגוריה הגבוהה ביותר במשקל בינוני, וזכה במקום השלישי בעולם.
נציגים ישראליים נוספים בתחרות היו בני המשלחת החרדית מבני ברק: איציק ריוועס, מוישי ואלחנן קירשברג ומיקי חייט (שזכו במדליות בתחרות ישראל 2023), לוטן מגר ממודיעין ועוד..
מקור המילה
מקור המילה קפוארה אינו ידוע בבירור וקיימות מספר השערות:
מילה בפורטוגזית שמשמעותה "עשב גבוה". כאשר האדון היה שואל איפה העובדים, היו משיבים לו: "בקפוארה" - כלומר, רוקדים הם לתומם. כך התאפשרה למעשה הכשרתם של העבדים הברזילאים למאבק באדוניהם.
פירוש אחר: חלקת יער שפונתה על ידי כריתת או שריפת העצים.
ההיסטוריון הקונגולזי ק. קיא בונסקי פו-קיאו סבור כי מדובר בעיוות של המילה קיפורה משפת הקיקונגו שמשמעותה לרפרף, "לפרפר" ממקום למקום, להיאבק, להילחם או להלקות, ובמיוחד משמש לתיאור תנועות של תרנגולים בקרב.
היסטוריונים שחקרו את מקור המילה בתרבות האינדיאנית סבורים שהמילה "קפוארה" היא בעצם חיבור של שתי מילים: capuaa era שפירושן "תקופת קַפּוּאַה" על שם שבט הקפואה האינדיאני שנאבק בתקופה הקולוניאלית בעריצים הפורטוגלים.
יש שסוברים שמקור השם הוא משמה של ציפור הנקראת "קיפורה".
סגנונות בקפוארה
הקפוארה נחלקת בחלוקה בסיסית לשני סגנונות - אנגולה (Angola) ורג'יונל (Regional - הגייה: הֵיז'וֹנַאוּ). בשני הסגנונות נעשה שימוש נרחב בקרקע, בתכסיסים ובהטעיות וכן גם בעיטות, הכשלות ונגיחות. רוב הקבוצות כיום עושות בתוכנית לימודיהן שילוב במינונים שונים של שני הסגנונות, אף על פי שקיימות קבוצות המשויכות לסגנון אחד בלבד. יש סגנון המשלב בין השניים הנקרא בנגלה שנחשב למקצב הבינוני.
קפוארה אנגולה נחשבת לסגנון הבסיסי והראשוני ומתאפיינת בקרב קרקע נמוך, בדרך כלל איטי ומדויק יותר, הדורש ערמומיות ותכסיסנות מסוימת, ומעניק תשומת לב ייחודית למסורת וטקסיות. הדעה המקובלת היא כי מחייה האנגולה המודרני הוא מסטרה פסטיניה מסלבדור, באהיה (Salvador, Bahia). רוב תלמידי האנגולה היום מתאמנים בחולצות צהובות, בהתאם למסורת אותה הנהיג. על אף התדמית שעשויה לעלות, האנגולה אינה סגנון ארכאי וזניח, אלא סגנון חי ומתפתח ועל אף שבצורתו הטקסית תנועות הלחימה איטיות, ברחובות ובאקדמיות לקפוארה בברזיל מתנהלים קרבות מהירים המשלבים גם אקרובטיקה.
קפוארה רג'יונל היא פיתוח של האנגולה המקורית. זהו סגנון מהיר ומורם יותר מהקרקע המתאפיין בתנועות אקרובטיות גמישות, ואשר בו חשיבות רבה יותר לטכניקה ואסטרטגיה. סגנון זה פותח על ידי מסטרה בימבה על מנת להרחיב את התחום ולהפוך אותו לנגיש יותר לציבור הרחב, וכמו כן כדי לנתק הקפוארה מההקשר הבעייתי לפשע ממנו סבלה.
שאר החלוקה מתבצעת לפי קבוצות ובתי ספר ללימוד קפוארה שהוקמו על ידי מורים שונים. הקבוצות נבדלות זו מזו בסגנון הלחימה, מידת השילוב של תנועות התקפיות מול ריקוד ואקרובטיקה, ולעיתים אף בסגנון התנועה הבסיסית הנקראת ג'ינגה (Ginga שפירושה להתנודד, הגייה: זִ'ינְגַּה), אך חולקות בסופו של דבר את אותם אלמנטים בווריאציות שונות.
הודה - מעגל הלחימה
משחק קפוארה אשר מתבצע במסגרת קבוצתית כלשהי, מתבצע במסגרת ההודה (כותבים: roda) - זהו המעגל אשר הקבוצה יוצרת מסביב לשני שחקנים. הנוכחים בהודה שרים ומוחאים כפיים, וחלקם גם מנגנים במגוון כלים ייחודיים. להודה יש מנהיג, והוא בדרך כלל המורה או הלוחם המנוסה ביותר, המנגן בבירימבאו הראשי. בסמכותו של מנהיג ההודה לעצור את הקרב בכל שלב שיבחר, לסמן לאלו המבקשים להיכנס לשחק את הזמן בו הם רשאים להיכנס, וכמו כן הוא זה שמכתיב בדרך כלל את קצב השירה והנגינה.
מושג נוסף הקשור להודה הוא "אַשֶה" (axé) אשר פירושו הוא "אנרגיה". האשה הוא פרץ האדרנלין הזורם בגופו של הקפואריסט בזמן השירה או המשחק. אשה גבוה הוא המפתח לאינסטיקטים מהירים ומשחק זורם ומלהיב.
המשחק בדרך כלל אינו כולל מגע רב. בעוד שנהוג ומקובל לערוך קרבות בהם מותר להפיל את היריב, שחקן מנוסה יעדיף לסמן ליריבו תנועה אחר תנועה את עליונותו על ידי בלימתה בשבריר השנייה שלפני המגע, ותוך התחמקות עקבית מהתקפות היריב. נהוג לקרוא לצורה זו של לחימה - משחק, אף כי הפועל "לשחק" במובן הזה עשוי לשמש גם לקרבות רציניים יותר. כאשר שני השחקנים במעגל הם ברמה גבוהה, ניתן להגיע לידי מגע, הפלות ואף הרמות. הדבר תלוי גם בסגנון המשחק וקצבו.
התנועות ההתקפיות של הקפוארה מורכבות ברובן מבעיטות והכשלות, כשקיים שימוש גם בידיים ואגרופים, אך הוא פחות נפוץ. בנוסף משולבים בקרב תרגילי אקרובטיקה וגמישות שנועדו לתמרן סביב המעגל והיריב, כמו גם על מנת להדגים את כישורי הלוחם. תרגילים רבים משלבים התקפה בתרגילי ראווה ומשלבים עמידות ידיים וראש, גלגלונים, סחרורים, קפיצות, פליק פלקים וסלטות יחד עם בעיטות ואגרופים.
אצל הקפואריסטים המתקדמים ניתן לראות אף שילובים מרהיבים של מספר תרגילים מוכרים אשר יחד יוצרים צירוף (נקרא גם: סיקואנציה, בפורטוגזית: sequênceia) מרשים של תנועות מהירות ומדויקות.
נגינה ושירה בקפוארה
המוזיקה והשירה מהווים חלק חשוב בקביעת הקצב וסגנון המשחק. המקצב משתנה במהירות במהלך הקרבות בין השאר בהתאם לקצב השירים, החל מאיטי מאוד כמו "אנגולה", ועד מהיר מאוד כמו "סאו בנטו גרנג'י ג'י אנגולה". למקצבים השונים סגנון משחק שונה, ולחלקם שירים המיוחדים להם.
במהלך הקרב, נמצא השחקן מול יריבו, מוקף במעגל שר, מתופף ומוחא כפיים. חלק מהחוויה של לחימה במעגל קפוארה העשוי להחוות לעיתים על ידי לוחם הוא מעין טראנס אליו נכנס המשתתף בקרב בעקבות התנועות הקצביות המאוחדות על ידי קצב הג'ינגה והמתחברות למוזיקה הרועשת לעיתים על ידי הבאה למצב הכרתי שונה מהרגיל.
תנועות הקפוארה
תנועות בסיסיות
התנועה הבסיסית ביותר בקפוארה נקראת ג'ינגה (ginga) הנגזרת מהמילה gingar שמשמעותה להתנודד. הג'ינגה היא 'הריקוד' של הקפוארה, תנועה מצד לצד תוך מעבר באמצע הנקרא פרללה (paralela) או בעברית מקבילה. במצב הג'ינגה הידיים מגנות על הפנים והרגליים אחת מאחורי השנייה, מכיוון שלג'ינגה שני צדדים הגוף נוטה מעט לכל צד בכל פעם. במצב הפרללה הרגליים מקבילות וברגע זה מחליפים בין הידיים.
תנועה בסיסית נוספת נקראת אוו (aú), היא הגלגלון של הקפוארה. האוו נקרא כך על שם שני המצבים בהם נמצא הגוף במהלך התרגיל: A כשהגוף עומד, U כאשר הגוף הפוך על הידיים.
בעיטות
בעיטות עגולות
Meia-lua de Frente (מיילוה די פרנצ׳י, בעברית: חצי ירח מקדימה) - בעיטה עגולה מצד אחד לצד השני של הגוף.
Armada gi costa (ארמדה ג'י כוסטה, בעברית: התחמשות של הגב או מתיחה של הגב) - בעיטה עגולה שלפניה כניסה אל עבר בן הזוג וסיבוב באותו הכיוון יש גם תנועה בשם פיטה ארמדה בה יש רק סיבוב ולא בועטים את הבעיטה.
Queixada de Frente (קיישדה דה פרנצ'י, בעברית: 'סנטרית קדימה' [מהמילה סנטר]) - בעיטה עגולה שנבעטת מבפנים החוצה. שהתנופה שלה ניתנת מעוצמה של הדחיפה מהרגל השנייה בחצי סיבוב מעצד לפנים
Meia Lua de Compasso (מיילוה די קומפסו, בעברית: חצי ירח במצפן או מחוגה) - בעיטה עגולה המשתמשת ברגל הקדמית כציר, שלפניה כניסה והתכופפות. ידועה כאחת הבעיטות הקטלניות מכל אמנויות הלחימה.
בעיטות ישרות
Benção (בנסאו או בנסאון, בעברית: ברכה) - בעיטה קדמית המשמשת יותר כדחיפה ארוכה מאשר בעיטה קצרה בבנסאו משתמשים בכל כף הרגל.
pontira פונטיירה- היא בעיטת הצלפה הדומה לבנסאו אך הרבה יותר מהירה ובה משתמשים אך ורק בכרית כף הרגל.
Martelo (מחטלו, בעברית: פטיש) - בעיטה צדדית המתיישרת לאזור עורף בן הזוג ומתבצעת על ידי גב כף הרגל.
shapa (שאפה)- שאפה היא בעיטה בה הגוף נוטה הצידה יש גם שאפה ז'ירוטוריה שהיא סיבוב ולאחר מכן בעיטה.
בקפוארה יש שילובי בעיטות המאפשר יצירת בעיטות חדשות מבעיטות שונות, לדוגמה Armada וMartelo יוצרות בעיטה בשם Parfuzo (פרפוזו).
התחמקויות
Cocorinha (קוקוריה) – התחמקות בסיסית ביותר, מצב בו יושבים אך ורק על כפות הרגליים, הברכיים מקופלות, יד אחת מגנה על הראש והיד השנייה על הרצפה.
Esquiva Lateral (סקיבה לטרל, בעברית: התחמקות הצידה) – התחמקות הבסיסית ביותר, השענות ממצב הג'ינגה לאחד הצדדים מהאגן ומעלה לכדרה בזווית של 90 מעלות.
Esquiva de Baixa או Esquiva De Frente (סקיבה באיישה, בעברית: התחמקות של הרצפה או התחמקות קדימה) – התחמקות פשוטה, ירידה ממצב הג'ינגה כך שהיד שאינה מגנה על הפנים נתמכת ברצפה. ויש שקוראים לזה רזיסתנסיה
Esquiva Diagonal (סקיה נדג'ונאו, בעברית: התחמקות אלכסונית) – התחמקות הנראית כמו הפנייה לאחור של הגוף בג'ינגה והחלפת הידיים. ונקראת בעברית גם כידה ג"כואתרו שהמשמעות של זה. זה ירידה על 4
מוזיקה
המקצבים
סאו בינטו פקינו - São Bento Pequeno (הגייה: סַאוּם' בֵינְטוּ פֵּקֵינוֹ) משמעות השם היא סאו בנטו הקטן וזה אחד מן המקצבים האיטים.
אנגולה - Angola הוא אחד מן שני המקצבים המוכרים והוא האיטי מבניהם.
סאו בינטו גרנג'י ג'י אנגולה - São Bento Grande de Angola (הגייה: סָאוּם' בֵינְטוּ גְרָאנְגִ'י גִ'י אָנְגוֹלָה)
בנגלה - Bengeula הוא המקצב הביינוני המשלב בין המקצבים המהירים למקצבים האיטיים.
איונה - Iúna (הגייה: אִיוּנַה) האיונה הוא מקצב שסגנון המשחק שלו מתאפיין באקרובטיקה.
סמבה ג'י רודה - Samba de Roda (הגייה: סמבה ג'י הודה)
סאו בינטו גרנדי די מסטרה בימבה - São Bento Grande de Mestre Bimba (הגייה: סַאוּם' בֵינְטוּ גְּרַאנְגִּ'י גִּ'י מֵסְטְרִי בִּימְבַּה)
אידלינה - Idalina
אמאזונס - Amazonas
סנטה מריה - Santa Maria
צ'יקו צ'יקו - Apanha a laranja no chão tico tico
קוואלריה - Cavalaria (הגייה: קַבַלַרִיַּה)
מיוז'יו - Miudinho
כלי הנגינה
שמאל|ממוזער|250px|נגנים במעגל הקפוארה: פאנדיירו, אטאבאקי ובירימבאו (בתמונה נראים נגנים בתלבושת קבוצת "אבאדה")
בירימבאו ג'י בגהה (berimbau) - כלי חד-מיתרי יוצא דופן למראה, העשוי בצורה של קשת עץ ומיתר ברזל אשר אליהם מהודקת בחוט תיבת תהודה עגולה בגדלים שונים אשר קובעים את צלילו ואת שמו - גונגה, ויולה או מדיו. תיבת התהודה עשויה מדלורי או קוקוס מיובשים יש עו סוגים רבים של בירימבאואים כמו בירימבאו עם שתי תיבות תהודה, בירימבאו עם שני מיתרים ובירימבאו ג'י בוקה או בירימבאו של הפה שמנגנים עליו עם השיניים.
צורת הנגינה: הנגן אוחז ביד שמאל את הקשת, וביד ימין הוא אוחז במקל - איתו הוא מכה במיתר הבירימבאו, ובאבן - המאפשרת לנגן ליצור שלושה צלילים בעת ההכאה במקל (כאשר האבן לחוצה למיתר, כאשר האבן נוגעת חלושות במיתר, וכאשר האבן מרוחקת מהמיתר). בנוסף, הנגן תולה על אצבעות יד ימינו את ה"קשישי" שמרשרש תוך כדי הנגינה. הבירימבאו במקורו היה חץ וקשת והקבסה (תיבת התהודה) הייתה מימיה.
אַטַאבַאקִי (atabaque) - תוף באס גדול (כמו זה המשמש במוזיקת הסמבה) שאחראי על שמירה של מקצב קבוע.
פַּאנְדֵירוֹ (pandeiro) - סוג של תוף מרים. משמש כלי מלווה המנגן במקצב דומה לאטאבקי, אך עם יותר אלתורים.* כמו כן, מחיאות כפיים במקצב כפול או משולש מוסיפות אלמנט מוזיקלי קצבי שנחשב כמעט הכרחי ללחימה.
אגוגו-כלי המורכב ממקל ושני קוקוסים שמחוברים למקל ומכים עליהם במקל ומפיקים קול המלווה במחיאות הכפים.
סדר תחילת הנגינה בקפוארה הוא כלהלן:
ראשית מתחילה הגונגה עם המקצב הראשי של אותו סגנון משחק. לאחר מכן מצטרפים המדיה והויולה ולאחריהן האטאבקי. הפאנדיירו מצטרף אחריהם ולבסוף מצטרף האגוגו ולאחריו מחיאות הכפיים של יתר הלוחמים.
שירים רבים נכתבו לקפוארה. חלקם מושרים בפי כל הקבוצות, וחלקם מושרים רק על ידי קבוצות או אקדמיות מסוימות. הסגנון העיקרי שבו הם מושרים הוא קריאה ותגובה - בו נותן מישהו את קולו לבד בשורה ולאחר מכן נענה על ידי המעגל במקהלה, בדרך כלל בחזרה מילה על מילה של אותה השורה. סגנון זה נפוץ מאוד אולם קיימים גם שירים רבים אחרים המושרים ברציפות בצורה של סיפור. השירים עוסקים במגוון רחב של נושאים החל בהיסטוריה ולוחמים מפורסמים, מהמתרחש במעגל ההודה, החיים בכללותם (בעיקר אלוהים ונשים), וכלה בשירי נונסנס קלילים.
וריאציות
לחלק מהמקצבים צורת משחק שונה לגמרי מהמשחק הבסיסי קפוארה למעשה אלו ריקודים שונים הנפוצים בעולם הקפוארה והם לא חלק מהקפוארה
סמבה די הודה - ריקוד הסמבה בתוך ההודה, יכול להיערך כאשר הרוקדים הם גבר ואשה, במתכונת של ריקוד פלירטוט וחיזור, או במתכונת של קרב בין שני גברים.
מַקוּלֶלֶה (maculelê) - משחק בעזרת מקלות קצרים (אחד בכל יד) במקצב של ארבעה צעדים. בצעד הרביעי נוצר מגע בין מקלות השחקנים, ובכל השאר אפשרי מגע בין המקלות לרצפה, או בין המקלות של אותו שחקן.
ג'וֹנְגוֹ - צורת ריקוד נוספת שנערכת בשתי שורות מקבילות ולא במסגרת הרודה.
בטיזאדו וטרוקה די קורדאו
טקס ההטבלה בקפוארה, הנקרא בטיזאדו (batizado), נערך אחת לשנה בכל קבוצה, ובו הבכירים חונכים את התלמידים החדשים ומעניקים להם כינוי וחגורה ראשונה. מקובל שלכל קפואריסטה יש כינוי (בפורטוגזית) אחד או יותר המשקף אפיון ויזואלי, התנהגותי, או אנקדוטה מעברו. כינויים מקובלים הם שמות מעולם הטבע, ובייחוד בעלי חיים.
לשחקנים ותיקים בעלי חגורות, יש הזדמנות לעלות ברמתם ולהחליף חגורה לדרגה גבוהה יותר ב"טרוקה די קורדאו" (troca de cordão) - טקס המתלווה לבטיזאדו. לכל בית ספר שיטת דירוג שונה לפי צבעי החגורות.
הקפוארה בראי הרפואה
בהקשר לשאלה הנצחית של "ריקוד או אמנות לחימה?", ניתנה זווית רפואית מעניינת לקפוארה במאמר שהתפרסם במגזין המקצועי "הרפואה" בישראל, בשנת 1997. במאמר, שנערך על ידי י. שמר, נידונו שלושה מקרי פציעת חבלה כתוצאה מבעיטת רגל במהלך משחק קפוארה. שמר דן בנושא, והעלה כי על אף שהקרבות מתנהלים בשיטה של סימון מכות ללא מגע, בכל זאת עלולות להגרם תאונות קשות ללוחמים כמו גם לצופים בקרב, עקב הקרבה הפיזית ואנרגיית התנועה הרבה המושקעת במכות. כמו כן העלה שמר ההשערה כי הסיכון גובר מכיוון שבישראל פועלות בעיקר קבוצות המיישמות טכניקות קפוארה השמות דגש רב על תנועות לחימה ופחות בריקודיות. המאמר מסכם בהמלצה להגביל הפעילות למקומות מאושרים ולהדרכה קפדנית. ומצד שני, ניתן לטעון כי מומלץ כי כל ספורט המערב מגע, כגון קראטה או ג'ודו, יהיה מוגבל בפעילויתו למקומות מאושרים והדרכה קפדנית.
גלריית תנועות
ראו - גלריית תנועות קפוארה מורחבת
חלק מהתנועות והבעיטות הנפוצות בקפוארה:
160px160px160pxאַרְמָדַה פוּלָדַהאָאוּ (גלגלון)אָאוּ דה קוֹסְטַהArmada PuladaAúAú de Costa160px160px160pxבֶּנְסוֹבננרהקֵישָאדָהbênçãoQueixada
215px215pxפיזאו Pisãoקבסאדה Cabeçada
לקריאה נוספת
י. שמר (עורך), 1997, "מדור טראומה - קפוארה - ריקוד עממי או אמנות לחימה?", הרפואה, כרך 132, חוברת ב' עמ' 137–138.
דורון לוקס, 2005, קפוארה - ז'ינגה על חוד התער, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ברזיל: תרבות
קטגוריה:מחול
קטגוריה:אמנויות לחימה
*
קטגוריה:מילים וביטויים בפורטוגזית
| 2024-08-01T00:29:52
|
המפץ הגדול
|
שמאל|ממוזער|250px|התפשטות היקום מתוך הסינגולריות לאחר המפץ הגדול
המפץ הגדול (באנגלית: The Big Bang) הוא תאוריה פיזיקלית שמתארת את היווצרות היקום. על פי תאוריה זו, היקום התפשט במהירות עצומה ממצב של "סינגולריות כבידתית" שבה הכבידה, הצפיפות והחום הם גדולים מאד. לפי התיאוריה, החלקיקים היסודיים הראשונים נוצרו בגלל . תאוריית המפץ הגדול מתארת את התהליכים שהתרחשו מאז, בהם היווצרות ממדי הזמן והמרחב, היווצרות הכוחות הפיזיקליים הידועים לנו כיום, והתפשטות היקום לכדי המצב המוכר לנו כיום. גיל היקום, שהוא הזמן שחלף מאז המפץ הגדול, מוערך ב-13.819 מיליארד שנה. בראשיתו היה היקום כולו מרוכז באותו מצב סינגולרי, ולכן כל מקום ביקום של היום הוא המקום שבו התרחש המפץ.
במסגרת התאוריה נהוג לכלול את התהליכים שהתרחשו ביקום הצעיר, ואשר עיצבו את מבנה היקום ואת הרכבו. מיליונית שנייה לאחר ההתרחבות הגדולה, היקום הקדום היה במצב מיוחד המכונה "פלזמת קווארקים-גלואונים", שהוא תערובת של קווארקים וגלואונים חופשיים, ומאז הוא החל להתקרר ולהתפשט במהירות. בעקבות ההתקררות והפחתת הצפיפות, נוצרו התנאים להיווצרות חלקיקים פחות יסודיים, דוגמת פרוטונים ונייטרונים בתהליך הנקרא "באריוגנזה", ועל ידי סינתזה גרעינית נוצרו האטומים של שלושת היסודות הראשוניים שהרכיבו את היקום אז: מימן, הליום וליתיום.
את "טביעות האצבע" של אירועים מסוימים מאז המפץ הגדול ניתן לזהות כיום, והתאוריה זכתה לארבעה אישושים מרכזיים בדמות מדידת התפשטות היקום; גילוי קרינת הרקע הקוסמית; מידע שנאסף בטלסקופ BICEP ומצביע על אי-סדירות בקרינת הרקע הקוסמית שעשויה הייתה להיגרם מגלי כבידה בשלב התפיחה של המפץ הגדול; והתאמת כמות היסודות הקלים ביקום לתחזית של תהליך הנוקליאוסינתזה ביקום הצעיר.
מקור השם
את השם "המפץ הגדול" טבע בשנת 1949 דווקא פרד הויל, שהתנגד לתאוריה וכינה אותה בצחוק תאוריית "הבום הגדול" - The big bang. הוא פיתח מודל אלטרנטיבי בשם "תאוריית המצב היציב".
כרונולוגיה של התהוות היקום
סינגולריות
300px|ממוזער|כרונולוגית היקום. החל מתחילת ההתפשטות, תנודות קוונטיות, אינפלציה קוסמית, היווצרות הפרוטונים, תחילתו וסיומו של היתוך גרעיני, קרינת הרקע הקוסמית, היווצרות מימן נייטרלי ועד ליקום כיום
כאשר מבצעים "הילוך אחורנית" מחשבתי להתרחבות מגיעים לנקודת זמן בעבר בה צפיפות החומר והטמפרטורה היו אינסופיות. סינגולריות זו אינה מאפשרת לתורת היחסות הכללית לתאר באופן מלא את מצב היקום ברגע היווצרותו, ויכולתם של מודלים המבוססים על תאוריה זו לתאר את מצב היקום בפרק הזמן הקצרצר הקרוי "עידן פלאנק", 10-43 של שנייה מן המפץ הגדול, מוגבלת אף היא.
אותה סינגולריות קדמונית מכונה לעיתים "המפץ הגדול", אך המושג מתייחס לעיתים גם לשלב הראשוני, הצפוף והחם, של היקום. בלשון הדיבור ניתן להתייחס ל"מפץ הגדול" כאל אירוע "לידתו" של היקום, מאחר שהוא מייצג את הרגע בהיסטוריה בו חוקי הפיזיקה כמו שאנו מבינים אותם, כולל הזמן עצמו, החילו לשחק תפקיד. הזמן שעבר מאז אותו אירוע — מה שנחשב גם כגיל היקום — הוא כ-13.8 מיליארד שנה. נתון זה מתבסס על מדידות על ידי שימוש בסופרנובה מסוג Ia, ומדידת תנודות בקרינת הרקע הקוסמית.
אינפלציה ובאריוגנזה
השלבים הראשונים של המפץ הגדול נתונים להשערות. ברוב המודלים הנפוצים היקום בראשיתו היה מלא הומוגנית ואיזוטרופית בצפיפות אנרגיה גדולה מאוד, טמפרטורות גבוהות ולחץ אדיר, תוך כדי התפשטות מהירה והתקררות.
כ-10-37 שנייה להתפשטות, מעבר פאזה גרם לאינפלציה קוסמית תוך כדי שהיקום גדל בצורה מעריכית, בזמן שתנודות קוונטיות, שהתרחשו כתוצאה מעקרון האי-ודאות, התגברו והפכו לאבני היסוד שמאוחר יותר יהוו את המבנים הגדולים ביקום (גלקסיות, צבירים וכדומה). לאחר שהאינפלציה נעצרה, היקום התחמם מחדש עד לקבלת הטמפרטורה הנחוצה ליצירת זוג של פלזמת קווארקים-גלואונים בנוסף לחלקיקים יסודיים אחרים. הטמפרטורות היו כה גבוהות עד שתנועות אקראיות של חלקיקים היו מהירים יחסותית וזוגות של חלקיק-אנטי חלקיק מכל הסוגים נוצרו והושמדו ללא הרף כתוצאה מהתנגשויות. בנקודה מסוימת, ריאקציה בלתי ידועה שנקראת באריוגנזה הפרה את השימור של מספר באריוני, מה שהוביל לרוב קטן של קווארקים ולפטונים על פני אנטי-קווארק ואנטי-לפטון (כלומר האנטי חלקיק שלהם). הדבר הוביל ליתרון של החומר על פני האנטי חומר ביקום כיום.
התקררות
350px|ממוזער|תמונה פנורמית תת-אדומה של השמיים חושפת את תפוצת הגלקסיות מחוץ לגלקסיית שביל החלב
צפיפות היקום המשיכה לרדת והטמפרטורות צנחו, מה שגרם לאנרגיה האופיינית של כל חלקיק להיחלש בהתאם. מעבר פאזה נוסף סידר את כוחות היסוד של הפיזיקה והפרמטרים של חלקיקי היסוד בצורתם הידועה כיום. כ-10-11 שנייה לאחר המפץ הגדול, התמונה נהפכת לפחות משוערת מאחר שאנרגיית החלקיקים צונחת למידות שכבר ניתן לאמת על ידי שימוש במאיצי חלקיקים. כ-10-6 שנייה למפץ הגדול, קווארקים וגלואונים התחברו ויצרו באריונים כמו פרוטונים ונייטרונים. היתרון המספרי של הקווארקים על פני האנטי-קווארקים גרם גם ליתרון של הבאריונים על פני האנטי-באריונים. הטמפרטורות באותה העת לא היו גבוהות מספיק כדי ליצור זוגות חדשים של פרוטון ואנטי-פרוטון (אותו הדבר עבור נייטרונים ואנטי-נייטרונים), מה שגרם להשמדת מסה אשר ממנה נשאר רק 10-10 ממספר הפרוטונים והנייטרונים המקוריים ואף לא אחד מהאנטי חלקיק שלהם. תהליך דומה התרחש עבור האלקטרונים והפוזיטרונים כשנייה לאחר המפץ הגדול. לאחר השמדת המסה, הפרוטונים, הנייטרונים והאלקטרונים הנותרים לא נעו יותר יחסותית וצפיפות האנרגיה ביקום נשלטה על ידי הפוטונים (עם השפעה זניחה של חלקיק הנייטרינו).
דקות ספורות למפץ הגדול, כאשר הטמפרטורה הייתה כמיליארד מעלות קלווין והצפיפות הייתה כזאת של האוויר, נייטרונים ופרוטונים התחברו ויצרו את גרעיני האטום של דאוטריום (איזוטופ של אטום מימן) וההליום בתהליך הסינתזה הגרעינית. רוב הפרוטונים נשארו חופשיים כגרעיני אטום מימן.
במשך אותו הזמן, צפיפותו של היקום גברה על קרינת הפוטונים ולא איפשרה לה לחדור מבעדה. Dark Ages - לאחר כ-380,000 שנה של התקררות, האלקטרונים וגרעיני האטום התחברו לכדי אטומים (לרוב אטומי מימן). כתוצאה מכך, צפיפות היקום ירדה ולקרינה לא הייתה עוד אינטראקציה עם החומר, מה שאיפשר לה להמשיך ולהתקדם ברחבי היקום. אותה קרינה מכונה כקרינת הרקע הקוסמית. ייתכן שהביוכימיה החלה זמן קצר יחסית לאחר היווצרות היקום כאשר היקום היה בן 10–17 מיליון שנה.
התגבשות מבנים
150px|ממוזער|צביר הגלקסיה "אבל 2744", כפי שנצפה על ידי טלסקופ החלל האבל
לאחר פרק זמן ארוך, כשהחומר התפזר ביקום בצורה כמעט אחידה, האזורים המעט יותר צפופים משכו, בעזרת הכבידה, את החומר שהיה מצוי בקרבתם. אלו הפכו ליותר ויותר צפופים כאשר הם מתגבשים לבסוף לכדי ענני גז, כוכבים, גלקסיות ולמעשה כל מבנה אסטרונומי שניתן לצפות בו כיום. פרטי תהליך זה תלויים בכמות וסוג החומר ביקום. ארבעת סוגי החומר האפשריים ידועים כהחומר האפל הקר, החומר האפל החמים (warm dark matter), החומר האפל הלוהט (hot dark matter) והחומר הבאריוני. המדידות הטובות ביותר שזמינות (מלוויין המחקר WMAP), מראות כי הנתונים תואמים היטב את מודל הלמדא-CDM (ΛCDM) בו משוער כי החומר האפל הוא קר והערכה כי הוא מהווה כ-23% מהחומר-אנרגיה ביקום, כאשר החומר הבאריוני מהווה כ-4.6%.
התרחבות מואצת
ראיות שונות מסופרנובה מסוג Ia וקרינת הרקע הקוסמית רומזות כי היקום כיום נשלט על ידי סוג של אנרגיה מסתורית המכונה אנרגיה אפלה שכפי הנראה מתפשטת בכל החלל. תצפיות מציעות כי אנרגיה זו מהווה כ-73% מצפיפות האנרגיה ביקום כיום. כשהיקום היה צעיר מאוד, ככל הנראה היה חדור אנרגיה אפלה, אך עם פחות מרחב וצפיפות גדולה יותר, לכבידה היה יתרון והתרחבותו נבלמה באיטיות. אך לבסוף, לאחר מיליארדי שנים של התרחבות שכיחותה של האנרגיה האפלה עלתה וגרמה באיטיות להתרחבות להתחיל להאיץ.
האנרגיה האפלה בהגדרתה הפשוטה ממלאת את מקום המושג הקבוע הקוסמולוגי ממשוואות השדה של איינשטיין של תורת היחסות הכללית, אולם ההרכב והמכניזם שלה אינם ידועים והיחסים של עם המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים נחקר הן בדרכים תאורטיות והן על ידי תצפיות.
כל האבולוציה הקוסמית של עידן האינפלציה יכול להיות מוסבר לעומק על ידי מודל הלמדא-CDM של הקוסמולוגיה, אשר נעזרת במסגרת של מכניקת הקוונטים ותורת היחסות הכללית. אין מודל מגובה בראיות שמסביר את מה שאירע כ-10-15 שנייה למפץ הגדול ונראה כי נדרשת תאוריה מאוחדת של תורת כבידה קוונטית על מנת לפרוץ מחסום זה. הבנת התקופות הקדומות של ההיסטוריה של היקום מהווה את אחת הבעיות הגדולות הבלתי פתורות של הפיזיקה.
ההיסטוריה של רעיון המפץ הגדול
עד למאה ה-19 התקיימו 2 תפיסות לגבי ראשית היקום: לפי מיתולוגיות פגניות ודתיות, היקום נוצר בעבר בדרך על טבעית; ולפי חלק מהפילוסופים של יוון העתיקה, ובראשם אריסטו, היקום התקיים מאז ומעולם. אריסטו לא טעה מבחינה פילוסופית בהערכה שלו כפי שאפשר לקרוא כמה שורות בהמשך, לפי המתמטיקאי הרוסי אלכסנדר פרידמן התפשטות היקום נבלמת והוא מתכווץ וקורס, כלומר חוזר חלילהשתי התפיסות דמו זו לזו בראותן את היקום כישות סטטית, שעוברת שנויים מזעריים בלבד עם הזמן - השקפה זו בעייתית משום שאינה מסוגלת להסביר מדוע המשיכה הגרוויטציונית לא מובילה לקריסת היקום. מאפיין משותף נוסף הוא העדרה המוחלט של ידיעה עד כמה גדול הוא היקום בפועל.
הראשון שהעלה על הכתב את האפשרות שמקור היקום הוא בנקודה בודדת לא היה מדען, אלא הסופר אדגר אלן פו, שכתב על כך בשנת 1848 במאמר לא מדעי בשם "יוריקה", אולם למאמר זה לא הייתה השפעה על הקהילה המדעית. תפיסת היקום כסטטי השתנתה בעקבות פיתוח תורת היחסות הכללית ומחקרים תאורטיים על השלכותיה, ובעקבות תצפיות אסטרונומיות שהראו שהיקום מתפשט.
ב-1917 ניסה אלברט איינשטיין לבדוק את השלכותיה של תורת היחסות הכללית אותה פיתח על היקום. הוא הניח שהיקום הוא איזוטרופי והומוגני, וגילה שהצבת התפלגות מסה אחידה במשוואות השדה נתנה פתרון בלתי יציב, שבו היקום הולך ומתכווץ. איינשטיין הצליח לקבל בכל זאת מודל סטטי של היקום כשהוא הוסיף למשוואות עוד איבר, שלא סתר את הנחות היסוד שלו, אבל היה תלוי בקבוע שרירותי, שעבור ערך מסוים שלו קיים פתרון יציב למשוואות, שהתאים להנחה של יקום סטטי. לקבוע זה הוא קרא הקבוע הקוסמולוגי.
בשנות ה-20, ערערו שני מדענים על קביעתו של איינשטיין לפיה יש לתקן את משוואות השדה בעזרת האיבר התלוי בקבוע הקוסמולוגי, ובדקו מה משמעות הפתרונות הבלתי יציבים שמתקבלים ממשוואות השדה המקוריות. המתמטיקאי הרוסי אלכסנדר פרידמן פרסם ב-1922 וב-1924 מאמרים, בהם הראה את קיומם של שלושה סוגי פתרונות, שבכל אחד מהם היקום בתחילה מתפשט. הפתרונות היו שונים זה מזה במידת ההתפשטות ההתחלתית ובצפיפות המסה ההתחלתית של היקום. עבור צפיפות התחלתית גבוהה, התפשטות היקום נבלמת והוא מתכווץ וקורס. עבור צפיפות התחלתית נמוכה, ההתפשטות נמשכת לנצח, ועבור ערך קריטי של הצפיפות, ההתפשטות נבלמת אולם לא מתהפכת, והיקום שואף לבסוף למצב סטטי. הפיזיקאי הבלגי ז'ורז' למטר, שלא הכיר את עבודתו של פרידמן, מצא גם הוא את הפתרונות בהם היקום מתפשט. אולם הקהילה המדעית לא שמה לב לעבודותיהם, ואילו איינשטיין, שכן היה מודע להן, דחה אותן בתוקף.
באותה תקופה חלו גם התפתחויות באסטרונומיה התצפיתית שהביאו להכרה בכך שהיקום מתפשט. ב-1912 פרסמה האסטרונומית האמריקנית הנרייטה ליוויט את גילויה שיש קשר בין הבהירות המוחלטת של כוכבים משתנים מסוג קפאידים לבין זמן המחזור שלהם - דבר שאיפשר למדוד את מרחקם על ידי השוואת הבהירות הנראית לבהירות המוחלטת, ולהשתמש בהם כ"נר תקני". ב-1923 הצליח האסטרונום האמריקני אדווין האבל לזהות לראשונה משתנה קפאידי בערפילית אנדרומדה. מדידת המרחק הראתה שהערפילית היא מחוץ לשביל החלב, ובכך הכריע את הוויכוח ארוך השנים האם קיימות גלקסיות מחוץ לשביל החלב. מדידת המרחקים לגלקסיות נוספות, והשוואת למדידת ההסחה לאדום של האור מהן לפי אפקט דופלר, הראו שהגלקסיות מתרחקות זו מזו במהירות פרופורציונית למרחק ביניהן, דבר שמראה כי היקום עצמו מתפשט. האבל פרסם מסקנה זו, שמכונה היום "חוק האבל", ב-1929.
ממוזער|האנטנה ששימשה לגילוי קרינת הרקע הקוסמית. התגלית היוותה ציון דרך ואישוש מובהק למודל "המפץ הגדול" וגורם מכריע להעדפתו על פני מודל "המצב היציב"
פרסום חוק האבל הוביל להתעניינות בעבודתם של פרידמן, שנפטר בינתיים, ושל למטר. ב-1930 הסב ארתור אדינגטון את תשומת לב הקהילה המדעית למאמרו של למטר מ-1927 שחזה את התפשטות היקום. למטר חזר לעסוק בנושא, ובהרצאה בלונדון הציג לראשונה את הרעיון שהיקום התפשט מנקודה התחלתית, לה הוא קרא "האטום הקדמוני". ב-1931 קיבל גם איינשטיין את רעיון היקום המתפשט, והכריז על כך בעת ביקור אצל האבל במצפה הכוכבים בהר וילסון. הוא גם חזר בו מרעיון "הקבוע הקוסמולוגי", אותו כינה "הטעות הגדולה בחיי".
למרות התמיכה של איינשטיין, מודל "המפץ הגדול" היה עדיין רחוק מלהתקבל כקונצנזוס בקהילה המדעית. במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 כמעט כל הקוסמולוגים הבכירים תמכו במודל של מצב יציב נצחי, חלקם בטענה כי מודל של יקום עם התחלה מייבא רעיונות דתיים. טענה זו הסתמכה גם על העובדה שלמטר עצמו היה כומר קתולי. במשך השנים פותחו תאוריות שונות שהסבירו את התפשטות היקום שהוכחה בתצפיות של האבל מבלי להניח שליקום הייתה התחלה, כולל את מודל מילן, מודל של יקום מחזורי (במקור הוצע על ידי פרידמן אבל נתמך על ידי איינשטיין וריצ'רד טולמן) ורעיון האור המתעייף של פריץ צוויקי.
לאחר מלחמת העולם השנייה צמחו שתי תאוריות אפשריות שונות. האחת הייתה תאוריית המצב היציב של פרד הויל, ולפיה היקום מתפשט בצורה קבועה תוך כדי שבמרחבי היקום נוצר חומר באופן מתמיד. על פי מודל זה היקום הוא פחות או יותר זהה בכל נקודת זמן. השנייה הייתה תאוריית המפץ הגדול של למטר, שנתמכה ופותחה על ידי ג'ורג' גאמוב שהציג את הסינתזה הגרעינית הקדמונית. עמיתיו רלף אלפר ורוברט הרמן חזו את קיומה של קרינת הרקע הקוסמית. באופן אירוני, היה זה הויל שטבע את המושג שהפך לשמה של התאוריה של למטר, בהתייחסו ל"רעיון המפץ הגדול" בזמן שידור תוכנית רדיו של ה-BBC במרץ 1949. בעיה מרכזית שעמדה בפני תומכי "המפץ הגדול" הייתה שגיל היקום כפי שהתקבל מהתצפיות של האבל עמד על פחות משני מיליארד שנה, בעוד ההערכות לגבי גיל כדור הארץ עמדו באותה תקופה על כ-3.4 מיליארד שנה. בעיה זו נפתרה רק בשנות ה-50, כשהאסטרונומים ואלטר באדה ואלן סאנדייג' מצאו פגמים ניכרים בהערכות המרחקים לגלקסיות עליהן התבסס האבל. לזמן מה, התמיכה בשתי התאוריות הייתה מפוצלת ובסופו של דבר הראיות התצפיתיות החלו לנטות לטובת מודל המפץ הגדול. הגילוי והאישוש של קרינת הרקע הקוסמית ב-1964 הבטיח את היותו של המפץ הגדול כהסבר הטוב ביותר למוצאו והתפתחותו של היקום. רוב המחקרים בקוסמולוגיה כיום כוללים את הבנת היווצרות הגלקסיות לפי המפץ הגדול, הבנת הפיזיקה של היקום בתקופות קדומות וישור קו של תצפיות עם התאוריה.
בשנים 1968 ו-1970 פרסמו רוג'ר פנרוז, סטיבן הוקינג וג'ורג' אליס מאמר בו הראו כי סינגולריות מתמטיות היו תנאי מקדים הכרחי עבור מודלים יחסותיים של המפץ הגדול. מאז, משנות ה-70 ועד שנות ה-90 של המאה ה-20, קוסמולוגים עבדו על אפיון התכונות של היקום על פי המפץ הגדול ופתרון בעיות בולטות. ב-1981 עשה אלן גות' פריצת דרך בפתרון מספר בעיות בולטות בתאוריית המפץ הגדול עם הצגת תקופת התפשטות מהירה ביקום הקדום שנקראת אינפלציה קוסמית. באותם עשורים התעוררו גם שאלות בנוגע לצפיפות החומר ביקום וערכו המדיוק של קבוע האבל.
באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, תצפיות על צבירים כדוריים מסוימים הצביעו כי גילם הוא כ-15 מיליארד שנה, בניגוד לרוב הערכות גיל היקום. בעיה זו נפתרה מאוחר יותר כאשר סימולציות מחשב חדשות, אשר לקחו בחשבון את אפקט אובדן המסה כתוצאה מרוח כוכבים (Stellar wind), הצביעה כי גיל הצבירים הכדוריים הוא צעיר הרבה יותר.
מאז שנות ה-90 נעשתה התקדמות ניכרת בקוסמלוגיה של המפץ הגדול כתוצאה מהתקדמות טכנולוגיית הטלסקופ יחד עם ניתוח מידע שנאסף על ידי לוויני מחקר שונים כגון COBE, טלסקופ החלל האבל ו-WMAP. מאז יש לקוסמולוגים מדידות די מדויקות של פרמטרים רבים של מודל המפץ הגדול והגיעו לתגלית בלתי צפויה שלפיה התרחבות היקום מאיצה.
אישוש תצפיתי לתאוריה
התפשטות היקום
שמאל|ממוזער|300px|ציוני דרך עיקריים בהתפשטות היקום
ניתן להבחין בשינויים במרחק בין גלקסיות ביקום על ידי הקרינה האלקטרו-מגנטית, שכוללת גם את האור הנראה, אותה הן פולטות. שינוי בתכונות גל האור יכול להעיד על השינוי במרחק אותו עבר; כאשר גל האור מתרחק מנקודה מסוימת, אורך הגל עולה, התדירות יורדת ומתרחשת הסחה לאדום. מקרה הפוך, בו גל האור מתקרב אל נקודה מסוימת, גורם להסחה לכחול. תופעה פיזיקלית זו מוסברת על ידי אפקט דופלר.
לפי תצפיות וניתוחן על ידי האסטרונום האמריקני אדווין האבל ועמיתו למחקר מילטון יומאסון בשנת 1929, נמצאה הסחה לאדום בספקטרום הגלקסיות, המעיד על כך שהגלקסיות מתרחקות זו מזו וכי מהירות התרחקותן פרופורציונית למרחקן, במה שידוע כקבוע האבל.
התגלית ניתנת להסבר על ידי שתי אפשרויות; האחת היא שכדור הארץ נמצא במרכז ההתפשטות, כלומר בנקודה אשר ממנה מתרחקות כל הגלקסיות והשנייה היא שהיקום מתפשט בצורה אחידה לכל עבר. האפשרות הראשונה לא תיתכן על פי העיקרון הקופרניקני, אך האפשרות השנייה נחזתה על ידי אלכסנדר פרידמן וז'ורז' למטר, עוד לפני התגלית של האבל.
את קצב התפשטות היקום והתרחקות הגלקסיות זו מזו ניתן להסביר בעזרת חוק האבל. כמו כן ניתן גם לחשב לאחור את גיל היקום שמוערך בכ-13.819 מיליארד שנים.
החוק מוגדר כך:
כאשר,
v הוא מהירות ההתרחקות של הגלקסיה.
D הוא המרחק מן הגלקסיה.
H0 הוא קבוע האבל, שערכו 0.8 ± 69.32 ק"מ לשנייה, למיליון פרסק.
קרינת הרקע הקוסמית
שמאל|ממוזער|300px|קרינת הרקע הקוסמית כפי שנמדדה על ידי לוויין המחקר WMAP, שנשלח לחלל ביוני 2001
בסביבות שנת 1950 העריכו הקוסמולוגים ג'ורג' גאמוב, רלף אלפר ורוברט הרמן כי היקום, בראשיתו, היה צפוף ולוהט עד כדי כך שקרינה לא יכלה לחדור מבעד לאלקטרונים החופשיים. רק לאחר תקופה של כ-380,000 שנה בה היקום התפשט, צנחה הטמפרטורה מספיק כך שהאלקטרונים והפרוטונים יכלו להתחבר וליצור את האטומים הראשונים. כתוצאה מכך, צפיפות היקום ירדה והקרינה יכלה להמשיך הלאה ולהתפשט בחופשיות ברחבי היקום. לפיכך, ההנחה הייתה כי שרידים של הקרינה מראשיתו של היקום עדיין מתקדמת ביקום וניתן לראותה גם במאה ה-21.
ארנו פנזיאס ורוברט וילסון ממעבדות בל גילו באקראי ב-1965 רעש שלא ידעו מה מקורו, באמצעות גלאי קרינה אלקטרומגנטית רגישים. לאחר שפסלו כל מקור רעש אחר הבינו כי מדובר בקרינת הרקע הקוסמית. הקרינה הקוסמית היא אחידה בכל כיוון ומעידה על קיום מצב של שיווי משקל תרמי ביקום הקדום - הקרינה הקוסמית "נפרדה" משאר החומר ביקום כ-380 אלף שנה לאחר המפץ הגדול. הגילוי היווה אישוש לתחזיתם של גאמוב, אלפר והרמן. על גילוי זה זכו ארנו פנזיאס ורוברט וילסון בפרס נובל לפיזיקה. למטר שמע על התגלית כשהיה על ערש דווי. אחריהם הציעו ווקר ורוברטסון דגמים דומים לדגם של למטר.
מידע שנאסף בטלסקופ BICEP , ופורסם במרץ 2014, הצביע על אי-סדירות בקרינת הרקע הקוסמית שעשויה הייתה להיגרם מגלי כבידה בשלב התפיחה של המפץ הגדול. אחר בדיקה מחודשת של התוצאות פורסם באוקטובר 2014 כי ככל הנראה נפלו טעויות בהערכת הממצאים, וכי לא ניתן לייחס למדידות אלו את קיומם של גלי כבידה בשלב התפיחה של המפץ הגדול. הבהרה של מהות הממצאים התפרסמה על ידי צוות לוויין החלל האירופאי Planck באוקטובר 2014. אישוש מדעי נוסף למודל המפץ נתקבל בעקבות הממצאים הקשורים לקרינה שגילה לוויין המחקר COBE בשנות ה-90 של המאה ה-20 ולוויין המחקר WMAP ששוגר מאוחר יותר.
שכיחות יסודות קדמונים
לאחר שהיקום התקרר דיו נוצרו היסודות הראשונים בתהליך הסינתזה הגרעינית. ניתן לצפות שהתפלגות החומר ביקום תהיה 75% מימן, 25% הליום-4, כמה אלפיות האחוז של דאוטריום והליום 3, ועשר מיליארדיות האחוז ליתיום. כמו כן ניתן לחשב את ריכוז הליום-4, הליום-3, דאוטריום וליתיום-7 ביקום ביחס לכמות אטומי מימן רגיל (כלומר שאיננו איזוטופ). היחס, במסה, שנחזה הוא כ-0.25 עבור הליום-4/מימן, כ-10−3 עבור דאוטריום/מימן, כ-10−4 עבור הליום-3/מימן וכ-10−9 עבור ליתיום-7/מימן.
התצפיות אינן חד משמעיות. על חלק מהתחזיות יש הסכמה רחבה (כדוגמת דאוטריום) ועל חלק אי ודאות (כדוגמת ליתיום). למרות זאת, העקביות בכמות שנחזית על ידי הסינתזה הגרעינית מהווה ראייה למפץ הגדול מאחר שהתאוריה היא היחידה שיכולה להסביר את היחס בין היסודות וכי לא ייתכן שהמפץ הגדול יצור כמות גדולה או נמוכה מ-20–30% של הליום.
היווצרות הגלקסיות
תצפיות על המבנה והתפוצה של גלקסיות וקוואזרים מאמתות את התחזית של תאוריית המפץ הגדול כי הגלקסיות והקוואזרים הראשונים נוצרו כמיליארד שנה לאחר המפץ הגדול וכי מאז עוד מבנים גדולים נוצרו והתהוו, כגון צבירי גלקסיות וצבירי-על.
בנוסף, תצפיות מעידות כי גלקסיות מרוחקות (שנצפו כפי שהיו ביקום הקדום) נראות שונה מאוד מגלקסיות אחרות בסביבתן הקרובה (נצפות במצב מאוחר יותר). יתרה מזאת, גלקסיות שהתהוו יחסית לאחרונה שונות בצורה בולטת מגלקסיות שנוצרו במרחקים דומים אך זמן קצר לאחר המפץ הגדול. כל זה מהווה טיעון חזק כנגד מודל המצב היציב ומתיישב עם התיאור של מודל המפץ הגדול את צפיפות היקום.
ענני גז קדמונים
ממוזער|מישור מוקד של טלסקופ BICEP2, משמש לחיפוש קיטוב בקרינת הרקע הקוסמית
בשנת 2011 מצאו אסטרונומים ענני גז, וסיווגו אותם כעננים קדומים של גז קדמוני, על ידי ניתוח ספקטרום הבליעה של קוואזרים מרוחקים. טרם תגלית זו, כל גרמי השמיים נצפו כמכילים את היסודות הכבדים אשר נוצרים בליבת הכוכבים. אולם ענני הגז שהתגלו לא הכילו שום יסוד כבד ממימן נייטרלי ודאוטוריום. מאחר שלענני הגז אין יסודות כבדים, הם ככל הנראה נוצרו דקות ספורות לאחר המפץ הגדול במהלך הסינתזה הגרעינית הקדמונית.
קווי ראיות נוספים
הערכת גיל היקום בעזרת חוק האבל וקרינת הרקע הקוסמית מיישרת קו עם הערכות אחרות המתבססות על גיל הכוכבים הקדומים ביותר, הנעזרות באבולוציית כוכבים, צבירים כדוריים ותיארוך רדיומטרי של כוכבים מסוימים בעלי כמות מתכת נמוכה יחסית.
ניסויים שנעשו על ידי תצפיות בספקטרום הבליעה של ענני גז עם הסחה לאדום מאוד גבוהה (כלומר מתרחקים) מאמתות את התחזית כי טמפרטורת קרינת הרקע הקוסמית הייתה גבוהה בעבר. תחזית זאת גם מרמזת כי משרעת אפקט זלדוביץ'-סודייב (עיוות של קרינת הרקע על ידי אפקט קומפטון) בצבירי גלקסיות אינה תלויה ישירות בהסחה לאדום. תצפיות מגלות כי הדבר פחות או יותר נכון אך אפקט זה תלוי במאפייני צבירים שלא משתנים עם הזמן הקוסמי, מה שהופך את דיוק המדידות לקשה.
תצפיות עתידיות
תצפיות עתידיות של גלי כבידה עשויות לזהות גלים קדמונים ושרידים של היקום הקדום עד פחות משנייה מהמפץ הגדול.
גורלו הסופי של היקום
לפני התצפיות של האנרגיה האפלה, קוסמולוגים שקלו שני תרחישים לעתיד היקום. אם צפיפות המסה של היקום תהיה גדולה מהצפיפות הקריטית, היקום יגיע לגודל מרבי ואז יתחיל לקרוס. הוא יהפוך שוב לצפוף וחם יותר, ויסתיים במצב דומה (אך הפוך) לזה שבו הוא התחיל - התכווצות גדולה.
לחלופין, אם הצפיפות ביקום הייתה שווה לצפיפות הקריטית או מתחתיה, התרחבות היקום הייתה מאטה אך לא עוצרת. היווצרות כוכבים תפסיק עם צריכת גז בין-כוכבי בכל גלקסיה; כוכבים יתפוצצו ויסיימו את מחזור חייהם, כאשר הם משאירים אחריהם ננסים לבנים, כוכבי נייטרונים וחורים שחורים. בהדרגה, התנגשויות בין אלה יגרמו להצטברות המונית של חורים שחורים יותר ויותר גדולים. הטמפרטורה הממוצעת של היקום תתקרב אסימפטוטית לאפס המוחלט - כלומר, קפאון גדול. יתרה מזאת, אם הפרוטונים יהיו בלתי יציבים, החומר הבאריוני יעלם וישאיר רק קרינה וחורים שחורים. לבסוף החורים השחורים יתנדפו על ידי פליטת קרינת הוקינג. האנטרופיה של היקום תתעצם עד לנקודה שבה שום צורה של אנרגיה לא תוכל להיחלץ ממנה. תרחיש זה מכונה "מות החום".
תצפיות מודרניות על ההתרחבות המואצת של היקום מרמזות כי יותר ויותר מהיקום הנצפה יעבור את אופק האירועים ויאבד כל קשר איתנו. התוצאה הסופית איננה ידועה. מודל ה-ΛCDM כולל את האנרגיה האפלה בדמות הקבוע הקוסמולוגי. תרחיש זה גורס כי רק מערכות הקשורות כבידתית, כגון גלקסיות, יישארו מחוברות וגם הן יהיו נתונות למות החום של היקום בזמן שהיקום מתרחב ומתקרר. הסברים אחרים של אנרגיה אפלה, הנקראים תאוריות "אנרגיית פנטום", גורסים כי בסופו של דבר כל צבירי הגלקסיות, כוכבים, כוכבי לכת, אטומים, גרעיני אטום ולמעשה כל החומר ביקום, יקרעו לגזרים בתוך היקום המתרחב לנצח, בתרחיש שנקרא הקריעה הגדולה.
הרכבו הכימי של היקום
מודל המפץ הגדול הסטנדרטי מאפשר חישוב של התנאים הפיזיקליים ששררו ביקום בכל רגע, החל בשבריר-זמן קצר ביותר לאחר המפץ הגדול עצמו. על פי תורת הגרעין ותורת החלקיקים האלמנטריים, אנו יודעים לחשב, בתנאי צפיפות וטמפרטורה שונים, את מצבי הקיום של החומר, אילו חלקיקים יכולים להתקיים, אילו אינטראקציות אפשריות בין חלקיקים שונים ובין חלקיקים לשדות קרינה. בשניות ובדקות הראשונות שלאחר המפץ הגדול, הטמפרטורה והלחץ ששררו ביקום הלכו וקטנו במהירות רבה, בגלל ההתפשטות המהירה של היקום. חישובים מראים שמהלך הצפיפות והטמפרטורה היו כאלה שעם ההתפשטות וההתקררות, 90 אחוזים מחלקיקי החומר ביקום נשארו בצורת גרעינים של אטומי מימן, דהיינו כפרוטונים, וכ-10 אחוזים - כחלקיקי אלפא, דהיינו כגרעינים של אטומי הליום.
בתנאי המפץ הגדול לא הספיקו להיווצר חלקיקים כבדים יותר, שכן ירידת הצפיפות והטמפרטורה היו מהירים מדי להתחוללותן של ריאקציות היצירה של יסודות כאלה. גם ניבוי זה של תורת המפץ הגדול אושש בתצפיות. אלה מגלות בכל מקום ביקום את הרכב החומר המתבקש מן המודל. כל הסטיות המתגלות, כגון קיומם של יסודות כבדים אחרים, כמו בשמש ובמערכת השמש, ניתנות להסבר כתופעות וכשינויים מאוחרים יותר בהרכב החומר הקוסמי, שנבעו מתהליכים תרמו-גרעיניים שמתחוללים בליבתם של כוכבים.
היחס לתאוריה
מודל המפץ הגדול והתפשטות היקום סותר את התפיסה האריסטוטלית, על פיה היקום הוא סטטי ונצחי ללא כל נקודת התחלה בזמן.
תאוריות מדעיות חלופיות
נעשו מספר ניסיונות מדעיים לסתור את מודל המפץ הגדול, אך ללא הצלחה יתרה. בין הניסיונות ניתן למנות את תורת המצב היציב של הרמן בונדי, תומאס גולד ופרד הויל, ואת ניסיונם של יבגני ליפשיץ ואיסק חלטניטוב הסובייטים.
ישנם מדענים רבים שניסו למצוא תיאוריות חלופיות. אחד מהם הוא הפיזיקאי ג'וליאנו סזאר סילבה נבס מאוניברסיטת קמפינס שבברזיל. לפי המחקר של נבס והמנחה שלו, פרופ' וסקז סהא, שהתפרסם בכתב העת General Relativity and Gravitation, היה יקום קדום שהגיע לשלב של התכווצות ולאחריו התרחשה התפשטות שככל הנראה לא העלימה את כל העקבות של השלב המוקדם. לטענתו, חורים שחורים יכולים לספק עדויות לשלב הקודם.
תאוריית המפץ הגדול והתנ"ך
תאוריית המפץ הגדול נראית כסותרת את האמונה הנפוצה בדתות האברהמיות לגבי בריאת העולם, בשלוש נקודות עיקריות:
לפי לוח הזמנים המבוסס על המקרא מקובל שראשית היקום הייתה בשנת 3760 לפנה"ס.
סדר היווצרות היקום לפי הוא: ארץ ומים, אור, שמיים, מקווי מים, עולם הצומח, גרמי השמיים, בעלי חיים ימיים ומעופפים, בעלי חיים יבשתיים, אדם.
היקום מתואר בכתבי הקודש כמסודר ומתוכנן, בעוד המפץ הגדול נתפש בטעות כ"פיצוץ" ומתאר תהליכים כאוטיים שהתרחשו ללא יד מכוונת.
ישנם אנשי דת ומדענים דתיים אשר מודעים לחוזק תקפותה של התאוריה, ויש ביניהם המקבלים את נכונותה, אך רואים אותה כתואמת את כתבי הקודש, בין השאר בכך שהיא מתארת בריאת יש מאין. לדוגמה, הפיזיקאי נתן אביעזר טען בספרו בראשית ברא ש"האור הראשוני" המתואר בספר בראשית וממנו נוצר היקום הוא-הוא המפץ הגדול, ולאחריו הוא מסביר את השלבים המאוחרים יותר לפי התאוריה כשלבים המתוארים בבריאה. את השאלה בדבר גיל העולם הוא מסביר כך שכל יום, עד בריאת האדם, הוא תקופה ולא יום ממש, שכן תקופות הזמן הנקבעות על ידי גרמי השמים (ימים, חודשים, שנים) החלו לקבל משמעות עבור כדור הארץ בשלב הרבה יותר מאוחר, בפרק הזמן המכונה "היום הרביעי".על סתירות בין תורה למדע, מאמר של נתן אביעזר, באתר דעת בנצרות הקתולית, האפיפיור פיוס השנים עשר הכריז בשנת 1951 כי תאוריית המפץ הגדול תואמת את כתבי הקודש.
ראו גם
אינפלציה קוסמית
בעיית האופק
לקריאה נוספת
.
סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן, פרק 3 - היקום המתפשט, בהוצאת מעריב.
סטיבן ויינברג, שלוש הדקות הראשונות, 1977.
ויליאם ביינום, היסטוריה של המדע לצעירים מכל הגילים, עמ' 329–340.
סיימון סינג, המפץ הגדול - התגלית המדעית החשובה ביותר בכל הזמנים, בהוצאת ידיעות ספרים, 2004.
קישורים חיצוניים
צ'ארלס ק' צ'וי, התחלות חדשות – רעיונות לגבי הזמן שקדם למפץ הגדול – האם הם ניתנים לבדיקה?, סיינטיפיק אמריקן, דצמבר 2007-ינואר 2008
המפץ הגדול, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
רן לוי, המפץ הגדול , בפודקאסט "עושים היסטוריה", 2018
הערות שוליים
קטגוריה:קוסמוגוניה
קטגוריה:קוסמולוגיה
קטגוריה:אסטרופיזיקה
קטגוריה:תאוריות מדעיות
| 2024-10-11T06:50:57
|
מונטסקייה
|
שארל לואי דה סקונדה, ברון לה ברד ומונטסקייה (בצרפתית: Charles-Louis de Secondat, baron de La Brède et de Montesquieu; 18 בינואר 1689 – 10 בפברואר 1755) הידוע בעיקר כמונטסקייה, היה פילוסוף צרפתי. נודע בעיקר בזכות תורת "הפרדת הרשויות" שלו.
ביוגרפיה
מונטסקייה נולד בשנת 1689 בבורדו. תחילה למד משפטים בפריז ובהמשך בבורדו. התקבל לפרלמנט של בורדו (בית המשפט לערעורים) בשנת 1714. את שמו ותוארו קיבל בירושה מדודו, הברון דה-מונטסקייה, בשנת 1716, שהוריש לו גם את משרתו בנשיאות הפרלמנט של בורדו.
ב-1721 פרסם את ספרו "מכתבים פרסיים", רומן אפיסטולרי סאטירי המבוסס על מכתביהם של שני בני אצולה פרסים המבקרים בצרפת. ברומן השתמש מונטסקייה ברשמיהם הבדיוניים של המבקרים על מנת למתוח ביקורת על החברה והמשטר באירופה בזמנו. הספר הביא לו פרסום רב וגרם לקבלתו לאקדמיה הצרפתית למדעים.
ב-1734 פרסם ספר שני, "המונרכיה העולמית", שבו חילק את העמים לצפוניים ודרומיים, וטען כי ההבדלים בתנאי האקלים הם הגורמים להבדלים העיקריים בין אלה הגרים בצפון לאלה הגרים בדרום.
מכתבים פרסיים
ברומן האפיסטולרי "מכתבים פרסיים" מציב מונטסקייה קבוצת פרסים שברחו מפרס (מהעיר איסטהפן) ושהתיישבו בפריס. קבוצה פרסית-לשעבר זו מחליפה מכתבים עם הפרסים והפרסיות שנותרו באיסטהפן על המתרחש בצרפת של התקופה ועל המתרחש בפרס של התקופה. מונטסקייה, שמעולם לא ביקר בפרס, מתבסס כאן על שורה של חיבורי מטיילים ושליחים למדינה. מתוך המסגרת הזו טווה מונטסקייה סאטירה פוליטית ופילוסופית שהקנתה לו פרסום רב. הדמות המרכזית ברומן היא הפרסי אוזבק, שתחילה מספר לנו ברומן שברח מפרס כדי להרבות דעת. אולם מהר מאוד מתגלה לנו שהוא שיקר לנו ובעצם ברח מפרס מפחד שיפגעו בו, משאיר תוך כדי הבריחה את רכושו ואת הרמון הנשים שלו מאחור.
פילוסופית, הנקודה הבסיסית שמונטסקייה משחק עליה ברומן ניצבת על הניגוד בין טבע לתרבות. מונטסקייה דן בנקודה זו מתוך דיון בשתי סוגיות: (1) טבע האדם וטבע היחסים בין המינים, ובמקביל (2) דן ביחסי נתינים-שלטון ובמהות של החשיבה הרציונלית (הוא מניח יסודות לדיוניו המאוחרים יותר). במסגרת בריחתו לפריס, אוזבק מגלה את ההבדלים בין התרבות הפרסית לתרבות הצרפתית-פריזאית, וכן את המגוון המחשבתי שנוכח בין שני ה"לאומים". אוזבק לומד להבין שהמחשבה האנושית, ובתוך כך התבונה, מגוונת, ושהיא מתחלקת לסוגים רבים. הוא מבין גם שחברות שונות נראות אחרת ושהחלקים הרציונליים בהן מתבטאים אחרת. יש כאן גם יותר מכך, נדגיש: אוזבק לומד שיש הרבה חלקים לא רציונליים בתכנון וניהול שתי המדינות, תזה שהייתה מנוגדת לרבות מהשאיפות של חבריו בני תנועות הנאורות. בה בעת, הוא לומד שהרציונליות היא למרות הכל חלק הכרחי מהצורה שבה אנו מתנהלות ומתנהלים, גם אם היא לא יכולה להתגשם במלואה. ביטוי לכך אפשר למצוא בצורות השלטון בחברות השונות ובקביעה שלו כי חברה אוטופית לא תחזיק זמן רב, ממש כמו חברה דיסטופית. במילים אחרות, הוא טוען בספר שביטוי מושלם של רציונליות מסוכן לחברה ולאזרחים כמו ביטוי מושלם של אי רציונליות.
ביטוי אחר לכך מוצא מונטסקייה המוקדם בתחום היחסים בין גברים לנשים. מונטסקייה אינו חוסך ביקורת על מיסוד הרמונות הנשים בפרס, ועל יחסי השלטון הדכאני שמפעילים הפרסים המדומיינים על נשותיהם. במקביל, עם זאת, מונטסקייה מתאר את הנשים הצרפתיות בכלא שהוא אמנם לדבריו שונה מהרבה בחינות, אך שבמובנים מסוימים ניתן למצוא בינו לבין הכלא הפרסי דמיון רב, למעשה הרבה יותר מכפי שנראה במבט ראשון. מבחינת מונטסקייה, הנשים הצרפתיות כלואות על ידי מוסכמות חברתיות (תרבות) שמונעות מהן, וגם מהגברים שציפה שיקראו את הטקסט, להבין מה פוטנציאל גלום בטבען של הנשים הצרפתיות. כיוון שכך, טוען מונטסקייה, על שני הלאומים ועל שני המינים להילחם במוסכמות שכולאות כך את הנשים בשתי התרבויות, כשתנאי לכך לדבריו, הוא לאפשר לנשים השכלה רחבה ולאפשר את הגירושין שמונעים מהן את חירותן הטבעית, לדבריו. באופן טבעי, מונטסקייה מקדיש מקום רב לתיאור היחסים בין בני הזוג, אך טוען כנגד האהבה כאפשרות אמיתית בנידון. במציאות, הוא טוען, לא תצמח אהבה היכן שיש דיכוי. להפך, מונטסקייה מכשיר בפני הנשים המדוכאות, וגם בפני כל ציבור אחר, את האופציה הרדיקלית מכל: ההתאבדות, הן כאקט של מחאה והן כאקט של שחרור.
נהוג לומר שהטיעונים הללו חוללו שינויים מסוימים בצרפת של תקופת ה"משטר הישן". לכל הפחות, הספרים נרכשו בכמויות נרחבות.
על רוח החוקים
בשנת 1748 פרסם מונטסקייה את ספרו החשוב ביותר "רוח החוקים", בו תיאר והסביר את ההבדלים בין שלושה סוגי משטרים:
רפובליקה: שכוללת הן את האריסטוקרטיה והן את הדמוקרטיה, והיא סוג ממשל שבו שולט העם, או מי שהעם בחר.
מונרכיה: מלוכה, שבה השליט מקבל את תפקידו בירושה, ויש לו כבוד ומעמד מיוחדים, עם זאת המונרך מוגבל על ידי חוקים מסוימים אשר מחייבים אף אותו, וכן באמצעות הכבוד שמנחה את השליט.
דיקטטורה: דספוטיזם או עריצות, בה השליט שולט לבדו ללא מגבלה של חוק, ומבסס את שלטונו על הפחד שהוא מטיל באזרחים.
לדעת מונטסקייה, הממשל הטוב ביותר הוא הרפובליקה, שהיא השולטת במידות הטובות ביותר של האדם.
טענותיו הן שכל משטר צריך לשאוף ולהבטיח את חירות האדם, וכדי לעשות זאת יש להפריד בין שלוש הרשויות, תוך שמירה על איזונים ובלמים. שלוש הרשויות שהוא מתאר הן:
הרשות המבצעת
הרשות המחוקקת
הרשות השופטת
תורתו של מונטסקיה הביאה לו אוהדים רבים באירופה והיוותה ומהווה בסיס לחוקת ארצות הברית ולמשטרים דמוקרטיים רבים בימינו.
עם זאת, האמין מונטסקייה באי ניידות של מעמדות חברתיים, וראה את פשוטי העם כלא שווים וחסרי זכות להתעלות למעמד של שליטים.
כתביו בעברית
על רוח החוקים, 'מאגנס', 1998, בתרגומו של עידו בסוק
מכתבים פרסיים, תורגם לעברית פעמיים, תחילה בנוסח מקוצר בתרגומו של נ. רבן ('דורון', 1949) ולאחר מכן בנוסח המלא בתרגומה של אביבה ברק, מוסד ביאליק, 1991
מתוך על רוח החוקים (מצרפתית: אהרן אברהם קבק | תרגום מעיזבונו של הסופר), דחק, כרך טו', 2022
מסה על הטעם, 'דחק', סדרת 'דרש - לכתבי מופת בפואטיקה ואסתטיקה', בתרגומו של שירן בק, 2023
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פילוסופים צרפתים
קטגוריה:פילוסופים של עידן הנאורות
קטגוריה:ליברליזם: הוגים
קטגוריה:תאורטיקנים במדע המדינה
קטגוריה:חוקרי הדמוקרטיה
קטגוריה:אנציקלופדיסטים צרפתים
קטגוריה:חברי האקדמיה הצרפתית
קטגוריה:צרפתים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:ילידי 1689
קטגוריה:נפטרים ב-1755
| 2024-10-08T06:56:42
|
ויקי כנפו
|
REDIRECT ויקי קנפו
| 2003-09-22T07:11:14
|
סווטוניוס
|
גאיוּס סוֵיטוֹניוּס טְראנקוִילוּס (75 - 160 לספירה) היה סופר והיסטוריון רומאי.
ביוגרפיה
הוא נולד בצפון אפריקה וחי שם זמן מה (לפי גרסה אחרת נולד ברומא למשפחה שמוצאה בצפון אפריקה). בראשית דרכו היה עורך דין, אך עבר לכתיבה ספרותית והיה מקורב לסופר פליניוס הצעיר. סווטוניוס כיהן כמזכיר לענייני תרבות של הקיסר טראיאנוס ובין השנים 119 ל־121 שימש מזכירו של הקיסר אדריאנוס, אחד מחמשת הקיסרים הטובים, שבתקופתם הייתה פריחה לאמנויות ולתרבות ברומא. הוא הודח ממשרתו אצל אדריאנוס כנראה עקב פגיעה בכבוד אשת הקיסר והקדיש עצמו לכתיבת ספרים.
סווטוניוס חיבר ספרים רבים, ביוגרפיות ומחקרים בתחומי לשון ומדעי הטבע. ביניהם ספר על אנשי רוח רומים ידועים אשר רק חלקים מצוטטים ממנו שרדו.
חיי שנים-עשר הקיסרים
ספרו הידוע ביותר הוא "חיי שנים-עשר הקיסרים" (De Vita Caesarum). הספר, שהופיע לראשונה ברומי בשנת 121 לספירה, כולל ביוגרפיות מקוצרות של הדיקטטור הרומאי האחרון ואחד-עשר הקיסרים הרומיים הראשונים, והם: יוליוס קיסר, אוגוסטוס, טיבריוס, קליגולה, קלאודיוס, נירון קיסר, גלבה, אותו, ויטליוס, אספסיאנוס, טיטוס, דומיטיאנוס.
הספר הוא ספר קריאה ומקור לחקר תקופת האימפריה הרומית. כפי הנראה בעת ששימש מזכירו של אדריאנוס היו גנזכי המדינה הרומית פתוחים בפני סווטוניוס, וניתנה לו גישה למסמכים אישיים הנוגעים לחיי הקיסרים. סווטוניוס עשה בחומר זה שימוש, לפחות לגבי שתי הביוגרפיות הראשונות. הביוגרפיות שכתב מתמקדות בחייהם האישיים של נשואי כתיבתו, ורק לאחר מכן בחייהם הציבוריים. המדובר באוצר בלום של מידע, הגולש לעיתים לרכילות אנקדוטלית, שאין ספק שלא היה משתמר ללא פעולתו של סווטוניוס. הקורא את הספר חש שהוא מכיר אישית את הקיסרים, על מעלותיהם וגחמותיהם, ולעיתים טירופם ופשעיהם. עם זאת אין המדובר ברכילות גרידא, כי אם בספר שהוציא מתחת ידו סופר מוכשר ומיומן המסוגל להתעלות לרמת כתיבה גבוהה כאשר הנושא מחייב אותו לכך, כגון בתיאור מותו של קיסר.
הספר השפיע על הכתיבה ההיסטורית במשך שנים רבות, ולאחריו הייתה נטייה להיסטוריונים הרומים לתת לכתביהם צורה ביוגרפית.
תרגומי ספריו לעברית
קאיוס סוטוניוס טראנקויללוס, חיי הקיסרים: 1: בית פלויוס – אספסיינוס, טיטוס, דומיטיינוס. מתורגם מן המקור הלטיני בצירוף מבוא והערות מאת מנחם שטיין. ורשה, א"י שטיבל, ת"ש 1940.
גאיוס סויטוניס טרנקוילוס, חיי שנים-עשר הקיסרים. תרגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור. תל אביב, מסדה, תשט"ו.
קישורים חיצוניים
סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית
סווטוניוס, אספסיאנוס האלוהי , בתרגום לעברית
סווטוניוס, טיטוס האלוהי , בתרגום לעברית
סווטוניוס, על הרטוריקנים, במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית
סווטוניוס, על המדקדקים, במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית
הערות שוליים
קטגוריה:היסטוריונים מן העת העתיקה
קטגוריה:רומאים בתקופת הקיסרות
קטגוריה:ביוגרפים
קטגוריה:מחברים כותבי לטינית
קטגוריה:ילידי 70
קטגוריה:נפטרים ב-126
| 2024-05-30T12:15:19
|
ריצ'רד פיליפס פיינמן
|
REDIRECT ריצ'רד_פיינמן
| 2015-09-26T11:02:17
|
פנאי
|
ממוזער|250px|נערות מבלות בשעות הפנאי של סוף השבוע.
ממוזער|250px|פעילות פנאי - ילד משיט סירת צעצוע.
פְּנַאי או זמן חופשי הוא פרק זמן בו האדם אינו מחויב לפעול בדרך מסוימת מכל סיבה שהיא ולכן חופשי לבחור מה ברצונו לעשות.
הפנאי נתפס כזמן שאינו מוקדש לעיסוק בטיפול עצמי ופעילויות הנדרשות בחיי היום יום.
"לימודי הפנאי" הם דיסציפלינה אקדמית המתרכזת במחקר ובניתוח הפנאי.
פעילות פנאי מול פעילויות אחרות
ממוזער|250px|הפיקניק כפעילות פנאי חברתית
פעילות מסוימת תחשב כפעילות פנאי רק כאשר היא מבוצעת מתוך רצון ולא מתוך כורח. מכאן שהקריטריון להבחנה בין פעילות פנאי לפעילות שאינה כזו היא המוטיבציה שגרמה לה ללא תלות בתוכן העשייה. מסיבה זו אותה פעילות יכולה להיחשב כפנאי אם היא נעשית מרצון או כמחויבות אם לא. לדוגמה ציור יחשב כפנאי אם הוא נעשה במסגרת תחביב, אך כמחויבות אם הוא נעשה במסגרת שיעורי בית.
פעילות פנאי היא פעילות מהנה אשר כדאית בזכות עצמה. כדי שפעילות מסוימת תהיה מהנה עליה לעמוד במספר תנאים. לראשונה, צריכה להיות התאמה בין אתגרים ומיומנויות כדי למנוע שעמום הנובע מאתגר קל מדי או תסכול מאתגר קשה אשר עלול להוביל לחרדה. לפעילות מהנה צריכות להיות גם מטרות ברורות אשר יקנו לה משמעות, גם כאשר היא אינה מתבצעת כדי להשיג אותן אלא לשם עצמה בלבד. אל המטרות צריך להתווסף משוב מידי אשר יאפשר להעריך מהן התגובות שמתאימות להשגת היעדים של הפעילות ומאילו כדאי להימנע. בנוסף, הפעילות המהנה צריכה לעורר התמקדות וריכוז מעמיקים שמונעים דאגות ומחשבות פולשניות.
פנאי ועבודה
ממוזער|250px|בילוי שעות הפנאי בישיבה על המרפסת
קיימת תפיסה לפיה הפנאי מנוגד לעבודה משום שהוא מקושר להנאה שאינה מייצרת תפוקה כלשהי, בעוד שהעבודה נתפסת כפעילות פרודוקטיבית אך בלתי נעימה. תפיסה זו מאפיינת מצבים שבהם חיי היום יום אינם יכולים להיות מהנים, כך שההנאה יכולה להתקיים רק בשעות הפנאי. עם זאת, המצב האידיאלי הוא זה שבו הפנאי אינו מצטמצם לעיסוק מופנם ברמה האישית, אלא משתלב במסגרות החברתיות של עולם התעסוקה, המשפחה והקהילה.
תחביבים
ממוזער|250px|קריאה כפעילות פנאי 1922
ממוזער|250px|נגינה כפעילות פנאי
אנשים רבים מאמצים להם לשעות הפנאי תחביבים שונים, חלקם נפוצים וחלקם ייחודיים. בין התחביבים הנפוצים ניתן למנות קריאה וכתיבה, אמנויות פלסטיות, נגינה, אמנויות לחימה, ואספנות לסוגיה.
יצירת זמן פנוי
כאמור, הפנאי הוא אותו חלק מזמנו של הפרט שבו הוא חופשי לפעול כרצונו על פי הבנתו ועל פי נטיותיו.
כלומר, זמנו של האדם הוא פנאי פרט לאותם חלקים בזמן בהם הוא פועל מתוך מחויבויות מסוגים שונים.
הפעילויות המרכזיות שאדם מחויב אליהן הן עיסוק בצרכים בסיסיים כמו אכילה, שינה ותחזוקה שוטפת של משק הבית.
מסגרות שונות שאדם מחויב אליהן, בין מרצונו ובין עקב גורמים חיצוניים כגון משפחה וחוק הן הגורמים העיקריים להגבלת הפנאי. בין המסגרות ניתן למנות מקומות עבודה, מוסדות לימוד, צבא ונישואין.
זמן פנוי בחברה המודרנית
היווצרותו של זמן פנוי היא תופעה חדשה יחסית. היא החלה מהמאה ה-20 בעולם המערבי.
החיים בחברה המודרנית מאפשרים לאדם יותר זמן פנוי מבעבר. זאת בעקבות גורמים שונים כמו ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית, הקפדה על יום עבודה בן 8 שעות, הגבלת הגיל המינימלי לעבודה, פרישה לגמלאות ותוחלת חיים גבוהה יותר. אל כל אלו מצטרפים ההיצע הרחב של מקורות בילוי והנאה.
זמן פנוי של אוכלוסיות שונות
כמות הזמן הפנוי היא מאפיין המשתנה בין אוכלוסיות שונות. למשל: למתבגרים יש יותר זמן חופשי משיש למבוגרים צעירים, לרווקים יש יותר זמן חופשי מאשר לנשואים, לפנסיונרים יש יותר פנאי מאנשים שעובדים, ולאמהות עובדות חד-הוריות יש זמן חופשי מועט יחסית לכלל האוכלוסייה.
תרומת הפנאי להתפתחות האדם
בעבודה ובמסגרות של מחויבות חברתית האדם נוטה לזהירות ולאיפוק. לעומת זאת, במצב שבו האדם חש שמותר לו לשגות, הוא יכול ללמוד בצורה הטובה ביותר על האפשרויות העומדות בפניו. כתוצאה מכך הפנאי הוא המרחב העיקרי בו מגדיר האדם את הנאתו, מנוחתו חיי התרבות והמשפחה שלו. לכן הפנאי מספק את הסביבה התומכת ביותר להתפתחות האישיות והמודעות העצמית.
תרבות הפנאי
תרבות הפנאי הוא מונח המציין את הנורמות המקובלות במסגרת הפנאי. תרבות הפנאי התפתחה בצורה משמעותית במהלך המאה ה-20, עם הירידה בזמן העבודה הממוצע בעולם המודרני והעלייה בפוריות העבודה, הארכת שעות האור בעקבות התאורה המלאכותית, ועלייתה של תעשיית הבידור.
חשיבות החינוך לפנאי
שינויים גלובליים בדפוסי העבודה בחברה המודרנית הביאו לעלייה בכמות הזמן החופשי. צורך זה הוביל בשנים האחרונות לפיתוחה ולחיזוקה של גישת החינוך לפנאי ולתפישת חינוך זה, כתהליך המתחיל בילדות וכולל מגוון פעילויות, המסייעות לפיתוח עמדות חיובית כלפי הפנאי, תרומתו לאיכות החיים ולהבנת משמעותו.
פעולות הפנאי מעשירות את הלמידה ותורמות להווי החברתי של התלמידים ולמימושם העצמי. בית הספר הוא המוסד העיקרי שבו נמצאים התלמידים בתהליך הכשרתם לחיים ולכן יש לו אחריות מרכזית לחינוך תלמידיו לפנאי.
מטרת החינוך לפנאי היא לסייע לתלמידים ללמוד כיצד להשתמש בשעות הפנאי שלהם לצורך שיפור את איכות חייהם ולצורך התפתחות שכלית, נפשית, גופנית וחברתית. החינוך לפנאי צריך להבטיח פעילויות פנאי אשר יתרמו להתפתחותו הערכית והחברתית של כל תלמיד ויעודדו אותו להיות מעורב בקהילה, להתנדב ולתרום לה.
ראו גם
איכות חיים
נופש
איזון עבודה-חיים
לקריאה נוספת
טלי היוש, פנאי רציני: על תרבות וצריכה אחרת בימינו, הוצאת רסלינג, 2018.
פאדיה נאסר אבו אלהיג'א, טלי היוש, אחרי הצלצול: עולם הפנאי של ילדים ובני נוער, הוצאת מאגנס, 2018.
קישורים חיצוניים
ג'יין מקגוניגל: משחקי מחשב יכולים ליצור עולם טוב יותר – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:סוציולוגיה
| 2024-07-28T19:57:40
|
משחק קלפים
|
שמאל|ממוזער|250px|"הקלפנים", ציור מאת פול סזאן
שמאל|ממוזער|250px|קלפי הניצחון בבלק ג'ק
ממוזער|250px|משחק קלפים
משחק קלפים הוא משחק שיש בו שימוש בקלפים, בין אם אלה קלפי משחק תקניים או קלפים ייחודיים אשר מיועדים למשחק הספציפי. קיימים משחקי קלפים רבים מספור – לחלקם יש חוקים תקניים, וחלקם בעלי חוקים המשתנים לפי האדם המשחק, מיקומו או תרבותו.
כלל מהותי למשחקי קלפים (ולמשחקים בכלל) הוא שכל השחקנים יהיו מודעים לכלל חוקי המשחק לפני תחילתו, אלא אם כן חוקי המשחק דורשים אחרת (מאו).
השחקנים
ממוזער|250px|ילד המשחק לבדו בקלפים.
ממוזער|250px|איור של אדם המשחק בקלפים עם כלבים
במשחק קלפים יכולים להשתתף שחקן אחד (סוליטר) או יותר.
בדרך כלל כשמדובר במשחק קבוצתי, השחקנים מתיישבים כולם סביב שולחן או משטח אחר כשפניהם מופנות למרכזו, והם מחזיקים בידיהם מספר קלפים, קלפים אלו נקראים ה"יד". במשחקים שונים על המשטח ישנה ערימת קלפים המשמשת כקופה.
החפיסה
שמאל|ממוזער|250px|ערבוב חפיסת קלפים
בהגדרה, על מנת לשחק במשחק קלפים, יש צורך בחפיסת קלפים המיועדת למשחק. כמעט תמיד, גודלם של כל הקלפים בחפיסה זהה, ולכל קלף שני צדדים: צד אחד ("גב הקלף", "הצד האחורי") זהה בין כל הקלפים, ועל הצד האחר ("פני הקלף", "הצד הקדמי") יש ציור. הציור יכול להיות ייחודי לכל קלף, או להיות מצוי על מספר קלפים זהים.
חפיסת הקלפים הסטנדרטית
על אף שלמשחקים רבים יש חפיסות קלפים ייחודיות להם, רוב המשחקים משתמשים בחפיסה סטנדרטית (אנגלו-אמריקאית) בעלת 52 קלפים המחולקת ל-4 סדרות (תלתן , יהלום , לב , עלה ). בכל סדרה 13 דרגות: 2 עד 10, נסיך (J), מלכה (Q), מלך (K) ואס (A). בנוסף לחפיסה הסטנדרטית קיים קלף מיוחד אשר לעיתים מתווסף לחפיסה (הג'וקר).
קיימים גם משחקים המשתמשים רק בחלק מהקלפים בחפיסה הסטנדרטית, משחקים שבהם סדר הקלפים שונה, ומשחקים שדורשים יותר מחפיסה סטנדרטית אחת.
במחוזות רבים באירופה משתמשים בחפיסות שונות של קלפים, במקום החפיסה הסטנדרטית. חפיסות אלה מכילות לעיתים פחות קלפים, וברובן משתנות הסדרות.
הקופה
ברוב המשחקים, לא כל הקלפים מחולקים לשחקנים, כך שנשארים קלפים בהם משתמשים במהלך המשחק, קלפים אלה נקראים "קופה".
הקופה תונח כך שפני הקלפים יהיו כלפי מטה כך שלא יראו את הקלפים ובמרכז משטח המשחק, כך שלכל השחקנים תהיה גישה נוחה לקופה, אלא אם כן ישנו דילר במשחק.
המחלק
המחלק, או "דילר" (מאנגלית: Dealer), אחראי על חלוקת הקלפים. בחלק מהמשחקים המחלק לא יהווה אחד מהשחקנים (פוקר), בחלקם ישחק המחלק מול כל שאר השחקנים (בלאק ג'ק) ובחלקם ישמש אחד השחקנים בתור המחלק. במשחקים בהם המחלק הוא אחד השחקנים נהוג להחליף את המחלק מדי תור עם כיוון השעון. לעיתים המחלק יהיה זה שהפסיד בתור הקודם.
החלוקה
במשחקים בהם מחולקים הקלפים תחילה לשחקנים החלוקה תתבצע על ידי המחלק עם כיוון השעון (או נגדו) בכל פעם קלף אחד. המחלק לפני החלוקה יערבב את הקלפים כראוי, לעיתים יבקש המחלק מאחד השחקנים "לחתוך" את החבילה בסיום הערבוב, פעולה זו היא פעולה של אמון שבאה להראות שהמחלק ערבב כראוי ולמנוע רמאויות. לרוב החלוקה תחל מהשחקן היושב ליד המחלק (משמאלו בהנחה שמחלקים עם כיוון השעון). החלוקה תתבצע כך שאף שחקן לא יוכל לראות את הקלפים אשר חולקו ליתר השחקנים (או אף לו בחלק מהמשחקים) וגם לא את הקלפים אשר נותרו בחפיסה.
סוגי משחקים
ממוזער|250px|ילדים משחקים בקלפים
קיימים מספר סוגי משחקים. לעיתים משחק יכול להשתייך ליותר מסוג אחד.
משחקי לקיחות
משחקים בהם המטרה לקחת (או להימנע מלקחת) את הקלפים אשר הונחו על ידי יתר השחקנים.
ברידג'
ויסט
ויסט ישראלי
סקאט
לבבות
קרה קופה
פרפראנס
הוק
צמודים
משחקי רמי
המטרה במשחקי הרמי היא ליצור סדרות קלפים.
רמי
רמי פתוח
קנסטה
משחקי סוליטר
משחקים אשר המיועדים לשחקן בודד. לרוב ישחקו במשחקים אלו על מחשב, אך ניתן לשחק בהם גם ללא מחשב.
קלונדייק (ידוע כ"סוליטר רגיל")
פריסל
סוליטר עכביש
משחקי הסרה
במשחקים אלו המטרה להיפטר מכל הקלפים לפני השחקנים האחרים.
ספיד
נסיך שבע
דוראק
טאקי
פרזידנט
שתיים שחור
יניב
שיטהד
שקר
ג'ונגל ספיד
שלום אדוני הנסיך
10 על 10
דאבל
צ'יט
משחקי צבירה
משחקים בהם המטרה לאסוף את כל קלפי המשחק.
מלחמה
מלחמה מצרית
רונדה
משחקי הימורים
ממוזער|250px|ציור מאת קאש קולידג' של כלבים משחקים פוקר.
משחקים אלו לרוב יתקיימו בבתי קזינו, אך ניתן לשחק בהם גם בחברה.
פוקר
טקסס הולדם
אומהה הולדם
בלק ג'ק
משחקי אוסף
Magic: The Gathering
יו-גי-הו!
Pokemon TCG
סופרגול
שונות
ממוזער|250px|משחק קלפים
לשון
789
סוויש
חושם
סט
מאו
מנצ'קין
משחק רביעיות
חתחתול
נגוס
דומיניון
מצודות
דיקסיט
חתולים מתפוצצים ג'וקר
ראו גם
סדרה (קלפים)
קלף משחק
קישורים חיצוניים
Pagat.com - אתר המכיל חוקים ותיאורים של מאות משחקים מרחבי העולם
*
| 2024-07-16T20:45:36
|
משחקי קופסה
|
REDIRECT משחק קופסה
| 2005-02-19T15:09:54
|
משחק לוח
|
ממוזער|250px|ציור של משחק לוח מהמאה ה-19.
שמאל|ממוזער|250px|משחק סנת מקברו של פרעה אמנחותפ השלישי.
משחק לוח הוא משחק קופסה המיועד לשחקן אחד או יותר, המתנהל בעיקר, או באופן בלעדי, על-גבי לוח שסומן מראש לצורך זה, בהתאם לכללים קבועים מראש. בדרך כלל נעשה שימוש בכלי משחק שונים, כגון חיילי משחק וקוביות משחק.
בין שיטות המשחק השונות ניתן למנות הטלת קוביות, שליפת קלפים, מסחר בין שחקנים, קרבות בין צבאות, בנייה ופיתוח של אזורים וביצוע משימות בעלות דרגות קושי שונות לפי היררכיה מסוימת. משחקי לוח ידועים עוד מתקופת מצרים העתיקה בו שיחקו בסנת כבר בסביבות 3500 שנים לפנה"ס. בסוף המאה ה-19 פותח המשחק רברסי שהיה מאוד פופולרי במשך תקופה ארוכה.
רוב המשחקים הפופולריים והמצליחים ביותר בעולם בכל הזמנים הם משחקי לוח. דוגמת שחמט, דמקה ומונופול, אשר שני הראשונים הומצאו לפני מאות שנים ועדיין נחשבים לשניים המשחקים הפופולריים ביותר, ומשחק המונופול שלפי הערכות שונות נמכר בכמעט 300 מילון עותקים.
קיימים משחקים דוגמת שחמט שהניצחון בהם תלוי רק בניסיון וכישורים של השחקנים. במשחקים אחרים, דוגמת שש בש קיים אלמנט מסוים של מזל, אך גם בהם לרוב מנצח שחקן מנוסה. בין המשחקים השונים מקובל להבחין במשחקי "סגנון גרמני" (דוגמת "איירליינס יורופ") בהם השפעת המזל קטנה ו"סגנון צפון אמריקאי" (דוגמת "סיכון") בהם מזל צפוי להשפיע יותר על תוצאת המשחק.
לרוב משחקי לוח פותחו מקבילים במחשב.
משחקי לוח הם תת-קבוצה של משחקי הקופסה.
ראו גם
רשימת משחקי לוח
משחק אסטרטגיה מופשט
לקריאה נוספת
מיכאל סבן, "משחקי לוח קדומים בארץ ישראל", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 64-50
ממוזער|משחקי קופסה בצפון אמריקה (רובם תוצרת אירופה)
קישורים חיצוניים
A Case for Board Games – סרטון הסבר של Extra Credits על האופן שבו משחקי קופסה יכולים ללמד על משחקי מחשב והדגש שלהם על הפן החברתי של המשחק
משחקי לוח בישראל
הערות שוליים
*
קטגוריה:משחקים
קטגוריה:משחקי קופסה
| 2024-10-19T20:17:53
|
אבו מאזן
|
REDIRECT מחמוד עבאס
| 2003-09-24T05:54:02
|
סויטוניוס
|
REDIRECT סווטוניוס
| 2003-09-24T05:54:50
|
פרידריך וילהלם ניטשה
|
REDIRECT פרידריך_ניטשה
| 2015-09-26T11:02:17
|
גן
| 2023-04-07T18:27:34
|
|
גן חיות
|
שמאל|ממוזער|270px|נוף מגן החיות סאו פאולו שבברזיל.
שמאל|ממוזער|270px|גן החיות שנברון בווינה, שהוקם בשנת 1752, הוא גן החיות הוותיק ביותר שעודנו פעיל. בתמונה אזור דובי קוטב (משמאל) ואזור הביזון (מימין) בגן החיות שנברון.
גן חיות,
גן זואולוגי או בֵּיבָר הוא מקום שבו מוחזקים בעלי חיים (בעיקר חיות בר) בשביה דרך קבע, ומוצגים לעיני קהל למטרות בידור, מחקר, חינוך ושימור מינים הנתונים בסכנת הכחדה. גני החיות קיימים במתכונות שונות כבר מן העת העתיקה, ומאז הם מהווים את נקודת המפגש הנפוצה ביותר בין בני אדם ובין חיות בר. במשך הדורות הם מצאו את מקומם בתרבות האנושית, בעיקר בהקשר של תרבות פנאי.
בעבר, מטרתם הכמעט בלעדית של גני החיות הייתה בידור האדם. בעת החדשה נוספו לגני החיות עוד מטרות, וחלקם הרחיבו את תחומי פעילותם לנושאים דוגמת שימור מינים הנתונים בסכנת הכחדה, חינוך המבקרים בנוגע לחשיבות שבשימור עולם החי, הנחלת ערכי הגנת הטבע והסביבה לדורות הבאים, ומחקרים זואולוגיים שונים. בגני חיות רבים השתפר בתקופה זו מצב הרווחה של בעלי החיים. עם זאת, ארגוני זכויות בעלי חיים טוענים נגד קיומם של גני החיות ונגד התנאים בהם.
היסטוריה
העת העתיקה
שמאל|ממוזער|200px|ברומא העתיקה הוחזקו חיות בר בשביה לשם קרבות הגלדיאטורים בלבד. בתמונה נראה מדליון ארד עליו מתואר גלדיאטור הנלחם בחזיר בר.
גני החיות הראשונים היו לרוב חלק מאחוזתם הפרטית של מלכים, וידוע על שליטים בעת העתיקה שהחזיקו בעלי חיים מסוימים בבורות או בכלובים פרימיטיביים. מתקנים אלו לא היו גני חיות במובן של ימינו: המוני העם לא הורשו להיכנס אליהם, והם נועדו לבידור ולשעשוע של השליט בלבד ולהאדרת דמותו בעיני העם. מטבע הדברים, בגלל מגבלות סחר וחוסר ידע מתאים בטיפול בחיות, במתקנים אלו שנקראו "בֵּיבָרִים" (מלטינית: vivarium; מיוונית: bibarion; מעין גן חיות קדום) לא הוצג מגוון רחב של בעלי חיים, ואלה שהיו בהם לא תמיד זכו לטיפול נאות. כבר במצרים העתיקה הוחזקו מינים מסוימים של חיות בר בשביה לצורך שעשוע, וב-2009 התגלה גן החיות הראשון שיש לגביו ידיעות מוצקות בנחן שמתוארך לבערך 3500 לפנה"ס וכלל היפופוטמים, בובאל איילי, פילים, בבונים, חתולי בר אפריקני. בסין גן חיות ראשון, שנקרא "גן התבונה", הוקם על ידי השליט הראשון של שושלת ג'וֹאוּ, ווּוָאנְג, בסביבות שנת 1,100 לפני הספירה. נראה שלו היו גם היבטים חינוכיים ולימודיים בנוסף להיבטים הבידוריים.
אריות וטורפים אחרים, שבעולם העתיק הוחזקו לעיתים בחצרות השליטים, שימשו גם כאמצעי להוצאה לפועל של עונש מוות, ופושעים או נידונים למוות הושלכו לכלובים כביצוע גזר דינם. אמצעי הריגה זה מוזכר בספר דניאל, כאשר יועצי המלך ושריו ממליצים להשליך לגוב האריות כל אדם שמתפלל לאלים אחרים מלבד אלה של הדת הבבלית. ברומא העתיקה הוחזקו בשבייה בעלי חיים רבים כגון דובים, פילים, נמרים, אריות, אנטילופות, ג'ירפים, קרנפים, יענים ותנינים, אך אלו הוחזקו לשם קרבות הגלדיאטורים. גם בבבל העתיקה הוחזקו בעלי חיים בחצרות המלכים למטרות שעשוע. חלק מבעלי החיים הובאו על ידי הרומאים מארצות רחוקות, במסגרת מסעות כיבושים.
שליטים בימי קדם נהגו לקבל בעלי חיים מחוץ לארצם כאות לידידות בין שליט לרעהו, ולעיתים כמתנה או כמס מעם נכבש לשליט העם הכובש; בעלי חיים אלו הוחזקו לשעשוע בארמונות המלך. בספר דברי הימים מסופר ששלמה המלך קיבל מעבדי חירם הראשון מלך צור בעלי חיים יחד עם מתנות אחרות:
בספרות ההלכתית של המשנה והתלמוד מוזכרים הביברים מספר פעמים בהקשר של דיונים הלכתיים. לדוגמה, במשנה במסכת ביצה דף כ"ג עמוד ב': "אין צדין דגים מן הביברים ביו"ט ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין חיה ועוף מן הביברין...". גם הרמב"ם התייחס לביברים ב"ספר קניין" שבמשנה תורה.
ימי הביניים והרנסאנס
במהלך ימי הביניים נהגו לעיתים בני מלוכה ואריסטוקרטים בכירים להחזיק ביברים פרטיים שבהם הוצג מגוון של בעלי חיים ועופות. גני החיות המודרניים התפתחו למעשה מביברים אלה. מגלה הארצות האיטלקי מרקו פולו סיפר כי במסגרת מסעותיו במזרח הרחוק הגיע לגן חיות שהיה בחצר מלכותו של הקיסר המונגולי קובלאי חאן וצפה שם בבעלי חיים שונים, בהם טיגריסים, נמרים, פילים ואף היפופוטמים.
הנרי הראשון (שלט בשנים 1100 - 1135) הקים ביבר באוקספורדשייר שבאנגליה. ביבר זה הועבר למצודת לונדון, כנראה בתקופת שלטונו של הנרי השלישי, והמשיך לפעול עד שנת 1828 לערך. בגרמניה, הנסיך הבוחר אוגוסטוס הראשון ייסד גן חיות בדרזדן בשנת 1554.
בצרפת פעלו במהלך ימי הביניים ביברים ואוספי חיות רבים. פיליפ השישי, מלך צרפת ייסד גן חיות בפריז בשנת 1333. שארל החמישי הקים אוספים של חיות בערים צרפתיות אחדות, ולואי האחד עשר ייסד ביבר בטור שבמרכז צרפת, שהועבר לפריז לאחר מותו ונוספו לו בעלי חיים מצפון אפריקה; גן חיות זה נהרס על ידי אנרי השלישי. אנרי הרביעי החזיק אוסף קטן יחסית שכלל גם פילים. לואי השלושה עשר החזיק בעלי חיים מסוימים באזור ורסאי, ובנו לואי הארבע עשר ייסד בעיר את הביבר המפורסם של ורסאי, "מנאז'רי דו פארק", שהתקיים עד למהפכה הצרפתית. גן חיות זה קיבל בעלי חיים רבים מקהיר, וסיפק ידע רב לחוקרי הטבע ולאנטומים הצרפתים. עם הזמן ירד מעמדו של גן החיות, והוא כמעט נהרס על ידי ההמון במהלך המהפכה הצרפתית בשנת 1789. בשנת 1793 הוסדר חוקית מעמדו של מוזיאון תולדות הטבע בפריז, ורעיונו של החוקר הצרפתי הרוזן בופון בדבר צירוף גן חיות למתקן המוזיאון קרם עור וגידים; גן זה פעיל עד היום.
נאצאואלקויטל, שהיה שליט אחת מערי-המדינה האצטקיות בתקופה הפרה-קולומביאנית החזיק גן חיות במקסיקו של המאה ה-15. הכובש הספרדי הרנאן קורטס מצא באחת מן הערים המקסיקניות כלובי דגים ועופות. מוֹנטסוּמה השני, שליט אצטקי בתחילת המאה ה-16, החזיק אוספים גדולים של בעלי חיים ממינים שונים בגני חיות בבירת ממלכתו. בין השאר, החזיק מונטסומה ביזון אמריקאי, שהובא אל גן החיות ממרחק של יותר מ-1,000 קילומטרים, מאמריקה הצפונית.
פתיחה לקהל הרחב
המאה ה-19
שמאל|ממוזער|250px|הביבר של ורסאי בתקופת שלטונו של לואי ה-14
שמאל|ממוזער|250px|"שדרת התוכים", ציור של מקס ליברמן המתאר גן חיות
שמאל|ממוזער|250px|גן החיות של לונדון, 1835
במהלך המאה ה-19 נבנו גני חיות גדולים רבים, בעיקר באירופה, וחלק מגני החיות הגדולים המצויים בערים אירופאיות שונות התפתחו מגני חיות אלו. הסיבה העיקרית לצמיחה המהירה של גני חיות הפתוחים לציבור בתקופה זו הייתה הקולוניאליזם האירופאי, שבמסגרתו הובאו אל הבירות האירופאיות מן הקולוניות נכסים ארכאולוגים, יצירות אמנות וגם מגוון רב מעולם החי המקומי, שהיה ברובו זר לאירופאים. במרביתם של בעלי החיים הללו לא ידעו האירופאים לטפל כהלכה, ורבים מהם מתו במהלך המסע אל גני החיות. הג'ירף שהובא לגן החיות שנברון, לדוגמה, נישא על גבי גמלים במהלך המסע מסודאן למצרים וכתוצאה מכך מת חודשים אחדים לאחר מכן. גורם אחר שהביא אף הוא להתפתחות גני החיות בתקופה הזו היה עלייתה של תרבות הפנאי: גני החיות שימשו לבידור המבקרים בהם, שזכו להיפגש בבעלי חיים אקזוטיים שברובם לא נתקלו מעולם.
גן החיות העתיק ביותר שעודנו פועל הוא גן החיות שנברון (גן החיות של וינה) הנמצא בבירת אוסטריה. גן חיות זה, שהתפתח אף הוא מאחוזה אריסטוקרטית, נוסד בשנת 1752 על ידי בית הבסבורג. בעקבות המהפכה הצרפתית נפתח לציבור גן החיות של פריז, "Ménagerie du Jardin des Plantes" ("הגן הבוטני"). היה זה גן החיות הראשון שנוסד במוצהר למטרות מחקר וחינוך, וכן גן החיות הראשון שהתקיים כמוסד ממלכתי הפתוח לציבור הרחב. גם גן החיות של לונדון, שהיה מלכתחילה חלק מאחוזתו הפרטית של בית המלוכה האנגלי (בריג'נטס פארק), נפתח לציבור בשנת 1828.
הצלחתו של גן החיות של לונדון הביאה להופעתם של גני חיות במקומות רבים במדינות המערב. בשנת 1844 הקים פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה את גן החיות הראשון בגרמניה, גן החיות בברלין. גן החיות הראשון שנפתח באוסטרליה היה גן החיות של מלבורן בראשית שנות ה-60 של המאה ה-19. באותה שנה נפתח לציבור גם גן החיות הראשון בארצות הברית - גן החיות של הסנטרל פארק שבניו יורק. שנה קודם לכן, בשנת 1859, החלה החברה הזואולוגית של פילדלפיה לעסוק בהקמתו של גן חיות, אולם הדבר לא עלה בידה בשל מלחמת האזרחים האמריקנית שפרצה בשנת 1861.
בתקופה הנאו אימפריאליסטית (סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20), היו מקרים נדירים שבהם בני עמים נכבשים הוצגו בכלובים יחד עם חיות, במטרה להדגים ולהציג תאוריות גזעניות פסאודו-מדעיות. בשנת 1906 האנתרופולוגית החובבת, מאדיסון גראנט, יושבת ראש החברה לשימור הטבע של ניו יורק, הציגה לראווה פיגמי מקונגו בגן חיות בניו יורק, יחד עם קופי אדם וחיות אחרות, כדוגמה ל"חוליה החסרה" בין האוראנג אוטאנג לאדם הלבן. תופעה זו נקראה "גני חיות אנושיים", ונמשכה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1906 הוקם גן החיות של בייג'ינג.
המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21
תנאי ההחזקה של החיות בגני החיות הגדולים החלו להשתפר החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, ובראשית המאה ה-21 נעשו מאמצים להבטיח את רווחתן של החיות, וחלקן אף נמצא בתצוגות המדמות ככל שניתן את סביבתן הטבעית. גני החיות המתקדמים משתרעים על פני שטחים נרחבים, דבר שתורם לחופש התנועה של החיות בהם. עם זאת, קיימים גם גני חיות רבים ששטחם קטן, דבר שלא תמיד מאפשר לתת מענה הולם לצרכים הבסיסיים של בעלי החיים. המודעות לרווחתם של בעלי החיים בכל מדינה משפיעה גם היא על אופי גני החיות בה.
עם עליית המודעות האקולוגית והתפתחות אסכולות איכות הסביבה ושימור הטבע במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, לקחו על עצמם גני חיות מסוימים תפקיד בשימור בעלי החיים ובהקמת גרעיני רבייה לבעלי חיים בסכנת הכחדה. גני חיות רבים מפעילים תוכניות שימור ואף מחליפים ביניהם בעלי חיים כדי להגדיל את המגוון הגנטי, בתקווה לשחרר לבסוף בעלי חיים בסכנת הכחדה חזרה אל הטבע.
במהלך תקופה זו החלה להישמע ביקורת על גני החיות מצד פעילי ארגוני זכויות בעלי חיים וארגוני רווחת בעלי חיים. יש בפעילים אלה המתנגדים כליל לגני חיות מטעמים מוסריים, ורואים בהם שימוש בבעלי חיים בידי בני אדם לצורכי בידור. לטענתם, גני החיות לא מצליחים לחנך לאהבת בעלי חיים, אלא נותנים לגיטימציה לכליאת חיות בר. אחרים קובלים על תנאי הרווחה של בעלי החיים בגני חיות בכלל, ובגני חיות קטנים ומיושנים בפרט. טענה נוספת הנשמעת בחוגים אלו היא ששימור בעלי החיים צריך להתבצע בדרך של הגנה על סביבת החיים הטבעית של בעלי החיים, ולא באמצעות כליאתם בגני חיות. קיימים מאבקים כלליים לסגירת גני החיות באשר הם, ומאבקים ספציפיים המכוונים לגני חיות מסוימים.
מבנה ומאפיינים
שמאל|ממוזער|240px|בגני חיות מודרניים מצויים בעלי החיים בכלובים המדמים ככל שניתן את סביבתם הטבעית. בתמונה טיגריס סיבירי בגן החיות של ציריך.
שמאל|ממוזער|240px|בגני חיות מסוימים ישנם מתקני דולפינריום בהם מוחזקים יונקים ימיים. בתמונה דולפינן בדולפינריום המצוי בגן החיות של ברצלונה.
שמאל|ממוזער|240px|עקב עיטי בגן החיות התנ"כי בירושלים. עופות דורסים מוחזקים על פי רוב בתוך כלובי רשת גדולים. בפרט זה ניתן לראות בבירור אברות כנף שנקטמו עקב פגיעה ברשת בזמן מעוף.
בגני חיות מודרניים פותחו מתקנים מיוחדים להחזקת עופות, חרקים, זוחלים, דגים ובעלי חיים ימיים אחרים. עופות מוחזקים בדרך כלל בכלובי-רשת גדולים, שמשולבים בהם עצים או מתקנים עליהם יכולים העופות לשבת. חרקים וזוחלים מוצגים לעיתים קרובות בכלוב-זכוכית, טריטוריום - ואצל הזוחלים מותקנות בתקרת הכלוב מנורות-חימום, שכן הם פויקילותרמיים (בעלי דם קר). פרפרים מוחזקים במעין חממות-זכוכית או רשת גדולות, שבתוכן צמחייה רבה. דולפינריום הוא סוג מיוחד של מבנה שבו מוחזקים יונקים ימיים (בעיקר לווייתנאים וטורפים ימיים), ולעיתים הוא מהווה חלק אינטגרלי מגן חיות. אקווריום גדול אף הוא מתקן הנמצא לעיתים בתוך גן החיות, ובו מוחזקים מגוון רחב של דגים, גם גדולים מאוד. קיימים גם גני חיות ייעודיים למינים או קבוצות מסוימות של בעלי חיים, כגון עופות, פרפרים או זוחלים.
גני חיות מסוימים, למשל הספארי ברמת גן, מכילים "פארקי ספארי" - שטחים גדולים בהם החיות נעות בחופשיות. אך יש להבחין בין גני חיות אלו לבין שמורות טבע או פארקים לאומיים. שמורות הטבע, גם אם הן מגודרות וכניסת מבקרים אליהן נעשית בתשלום, נועדו להגן על בעלי החיים בסביבתם הטבעית או להשיבם אליה, וקיים בהן ניסיון לשקם או לשמר את המערכת האקולוגית כך שהיא תתפקד בעצמה. הגידור, אם קיים, נועד גם כדי להבטיח את שמירת החיות בשמורה ולמנוע כניסת מינים פולשים שעלולים להזיק להן; לרוב קיים גם איסור או הגבלה על ציד באזור השמורה.
בחלק מגני החיות, בעלי החיים - ואף המסוכנים שבהם - מאולפים ומוחתמים והצוות המטפל בא אתם במגע קרוב. באחרים, הצוות דוגל בהימנעות ככל הניתן ממגע עם בעלי החיים, והטיפול בבעלי החיים, ההאכלה וניקוי שטחם נעשה ללא מגע קרוב. בגני חיות מהסוג הראשון נערכים לעיתים מופעים דמויי קרקס של הצוות והחיות, שבהם מבצעים בעלי החיים פעלולים שונים. מופעים כאלה מתבצעים גם עם בעלי חיים קטנים יותר, כגון תוכים.
פינות ליטוף מכילות צירוף של בעלי חיים מבויתים וחיות בר עדינות מספיק שיאפשרו נגיעה והאכלה על ידי בני אדם. פינות ליטוף פופולריות במיוחד בקרב ילדים. כדי להבטיח את בריאות בעלי החיים בפינת הליטוף, בדרך כלל האוכל שרשאים המבקרים לתת לחיות מחולק על ידי צוות הגן, והמבקרים אינם מורשים להביא לבעלי החיים אוכל משל עצמם. בגני חיות רבים קיימות תצוגות מסוימות אליהן יכולים להיכנס המבקרים. בדרך כלל, מדובר באזורים בהם מוחזקים בעלי חיים לא מסוכנים כגון למוריים, מרמוסטים, עופות, לטאות, צבים וכדומה. באזורים כאלה למבקרים נאמר לא לסטות מהשביל, לא להפריע לחיות ולא להציג או לאכול מזון שאותו יכולים בעלי החיים לחטוף.
גני חיות מודרניים מעסיקים צוות עובדים המאומן לעבוד עם בעלי החיים. לעובדים יש תפקידים שונים, החל מהדרכת המבקרים ועד ניקוי הכלובים והאכלת בעלי החיים. הפעלת גן חיות כרוכה בעלויות גבוהות הכוללות קניית או שכירת השטח עליו פועל גן החיות, משכורות לצוות, רכישת מזון וגירויים לחיות, הדרכת המבקרים, טיפול וטרינרי בבעלי החיים, ועוד הוצאות רבות. מטבע הדברים, מקורות המימון וגובה ההוצאות משתנה בהתאם לתנאים שבהם פועל גן החיות. מרבית גני החיות ממומנים על ידי מקורות פרטיים ומפיקים את עיקר הכנסתם מדמי כניסה שנגבים מהמבקרים, מזכיונות לחנויות, מסעדות ודוכני מזון מהיר בשטח הגן, וכן מפעילויות ואטרקציות נוספות לציבור המבקרים. כמו כן, חלק מגני החיות מקבלים תרומות מהציבור, ולעיתים ניתנת לציבור האפשרות לבחור לחיה מסוימת שם או "לאמץ" אותה באופן סמלי, כנגד תרומה.
מקורם של בעלי החיים
בעבר, חלק גדול ממיני בעלי החיים בגני החיות, ובעיקר המינים האקזוטיים, ניצודו בטבע. ציד זה פגע באוכלוסיות של חיות בר, ולעיתים קרובות הפריד בין גורים להוריהם ואף הביא למות הגורים. שיטה זו ספגה ביקורת מחוגים שונים, החל מארגונים לזכויות בעלי חיים ועד למבקרים בגני החיות. כיום, רובם של בעלי החיים בגני החיות המערביים נולדו בשביה, וגני חיות בחלקים שונים של העולם מחליפים ביניהם בעלי חיים, גורים שנולדו בגן או פרטים בוגרים, כדי למנוע צפיפות-יתר בקרב אוכלוסיות בעלי החיים בגן החיות, לשמור על רווחת בעלי החיים ולהעשיר את המגוון הגנטי בקרב המין. למרות זאת, בגני חיות במדינות עניות עדיין קורה לא אחת שבעלי חיים מגיעים מהטבע בעקבות ציד לא חוקי. בעלי חיים נדירים מושאלים לעיתים לתקופה קצובה בזמן מגן חיות אחד למשנהו, בדרך כלל עבור ממון רב. כך, לדוגמה, השאילה הרפובליקה העממית של סין לגן החיות של סן דייגו דוב פנדה למשך מספר שנים.
בחלק מגני החיות המודרניים קיימים גם בתי חולים לחיות המקבלים חיות בר יתומות, פצועות או חולות ומטפלים בהם. כאשר מדובר בחיית בר יתומה שאין ברירה אלא לגדלה בידיים אנושיות, נעשה בדרך כלל מאמץ לצמצם את המגע שלה עם בני אדם במהלך הטיפול ולהרגילה לחברת בני מינה; זאת כדי למנוע החתמה וניכור של הפרט אל בני מינו, דבר שעלול למנוע בעתיד את שחרורו לטבע. לאחר הטיפול, אם מאפשרים התנאים, משוחרר בעל החיים חזרה אל הטבע. אם מצבה הרפואי של החיה אינו מאפשר זאת היא נשארת בגן החיות, ונעשים מאמצים להכניסה לחברת בני מינה; זהו מקורם של חלק קטן יחסית מבעלי החיים בגני החיות.
לעיתים קרובות מובאים לגני החיות בעלי חיים שהיו קורבנות לסחר בלתי-חוקי בחיות בר (בדרך כלל במדינות העולם השלישי), בתקווה שיוכלו להמשיך שם את חייהם בצורה טובה יותר. לא אחת מגיעות לגני החיות חיות בר (לפעמים גם חיות מסוכנות, כמו תנינים או נחשים) שהובאו על ידי אזרחים שרכשו אותן (בדרך כלל בצורה בלתי חוקית) כשהיו קטנות ובלתי מזיקות למראה, אך משבגרו וגדלו התקשו להתמודד עימן.
ארגוני זכויות בעלי חיים טוענים שגם גני חיות מודרניים מחזיקים חיות שנתפסו בטבע, וטוענים שהעברה ומכירה של בעלי חיים מגן חיות אחד למשנהו נובעת רק משיקולים כלכליים ומשיקולי מקום.
רווחת בעלי החיים והטיפול בהם
שמאל|ממוזער|240px|שימפנזה המוחזק בכלוב קטן שלו רצפת בטון
שמאל|ממוזער|240px|כדי להגן על הפינגווינים שחורי-הרגל בספארי ברמת גן, ממחלות המועברות על ידי יתושים, הוצבו בחצר מאווררים וכן יריעה המסככת ויוצרת צל וגוף מים בו הם יכולים לטבול.
שמאל|ממוזער|250px|אזור הסוואנה בגן החיות דאלאס, טקסס
מרחב מחיה ותנאי חיים
ברוב גני החיות, גם באלה המפותחים, שטח המחיה של בעלי החיים קטן במידה ניכרת מהשטח שבו הם חיים בסביבתם הטבעית. באופן כללי, ניתן לומר שבעלי חיים מסוימים חשים עקה כתוצאה מהכליאה בכלובים קטנים, אולם מנגד בעלי חיים אחרים מסתגלים לתחום המחיה הקטן יחסית, לא מפגינים סימני עקה משמעותיים, ואף מתרבים בשבי. הטיפול הווטרינרי בגני חיות מודרניים שבו זוכים בעלי החיים הוא לרוב מסור ומתקדם. בנוסף, אספקת המזון והטיפול הוטרינרי הקבועים, וההגנה מפני טורפים מעלה את תוחלת החיים של רוב המינים בשבי יחסית לתוחלת חייהם בבר. אולם, קיימים מינים, בעיקר יונקים ימיים, שתוחלת חייהם בשבי בדרך כלל נמוכה מאשר בטבע.
כלובים
השיטה שהייתה נהוגה במשך מאות שנים, ועדיין נהוגה בגני חיות ישנים או קטנים, היא שיטה של כליאה בכלוב בטון עם סורגים או בביבר. גני חיות שנוקטים בגישה זו פועלים כמו מוזיאון בכך שהיחס אל בעלי החיים הוא כמו אל מוצגי ראווה להנאת הקהל, ואם יש התחשבות בצורכי בעלי החיים הם באים רק אחרי צורכי הקהל וצורכי המטפלים. בגני חיות אלה בעלי חיים בדרך כלל לא מקבלים מקומות מסתור או מנוחה, ולעיתים הם מסוממים או מאולפים באמצעות שיטות של הענשה או אלימות על מנת שיהיה אפשר לעשות איתם הצגות לקהל. מאז שנות ה-70 החלה לעלות מודעות לרווחת בעלי החיים ולצרכיהם ונוחותם של בעלי החיים, וגני חיות רבים בעולם עושים מאמצים לשפר את תנאי בעלי החיים בכלובים או להחליף את הכלובים בתצוגות גדולות שמחקות את הטבע. המעבר מכלובים לתצוגות הוא יקר ולוקח הרבה שנים, מה שגורם לכך שגני חיות קטנים לא מצליחים לעשות את המעבר מפאת חוסר תקציב. כיום ברוב המדינות המתקדמות יש פיקוח על גני חיות וגן חיות בו תנאי האחזקה של החיות לא תואמים את הקריטריונים המוצבים נדרשים לשפר את התנאים, או לחלופין להעביר את החיה המדוברת לגן חיות אחר. גני חיות בהן מרבית החיות מוחזקות בתנאים לא הולמים נדרשים לעבור שיפוץ מסיבי או להיסגר.
תצוגות
מוסכם כי גן חיות אינו יכול לדמות באופן מלא את תנאי המחיה של בעלי החיים בסביבתם הטבעית. הנטייה בגני החיות המתקדמים היא לדמות ככל שניתן את הסביבה הטבעית במסגרת מגבלות השטח של גן החיות, בתצוגות גדולות ככל האפשר. שינוי הגישה נבע הן ממודעות גוברת והולכת של הצוות הניהולי והמקצועי לרווחתם של בעלי החיים והן עקב לחץ המבקרים שרגישים יותר לנושא זה. לפי גישה זו, קיים ניסיון להחליף את הכלובים בשטחים רחבים או בשטחים מתוחמים במקווה מים בלתי ניתן למעבר. עבור בעלי חיים שנמצאים בתוך כלובים, קיים ניסיון לשפר את רווחתם על ידי הכנסת אלמנטים מסביבתם הטבעית, הקצאת מקום לפעילות גופנית, והקצאת מקום לפרטיות, גם אם הדבר מונע מהמבקרים לצפות בחיה בשעות שהיא מעדיפה לפרוש למנוחה; התקנת חלון כהה בחלקו האחורי של המחסה אליו בעלי החיים נמלטים מחום הצהריים מאפשרת למבקרים לצפות בחיה תוך כדי הפרעה מינימלית. כיום בגני חיות מודרניים לכל בעל חיים צריך להיות מקום מסתור אליו הוא יכול ללכת כדי להתחמק ממבקרים ומבעלי חיים אחרים איתם הוא חולק את התצוגה. מקום מסתור כזה מוריד את רמות העקה בצורה משמעותית ומאריך מאוד את תוחלת החיים ומגדיל את סיכויי הרבייה של בעל החיים.
לעיתים, הגישה הנהוגה בגני החיות המתקדמים מהווה פשרה בין דרישת הקהל לראות את בעלי החיים ובין צרכים בסיסיים וצרכי רווחה של בעלי החיים. כך למשל, בגני חיות מסוימים, מייחדים שטחים גדולים לבעלי חיים אפריקאים כמו אנטילופות, על חשבון זמינות הצפייה בהם. גישה זו, נותנת לבעלי חיים רבים, הזקוקים לכך, מרחב מחיה גדול למדי. ניתן לציין גם את המבנים המיוחדים שנבנו עבור בעלי חיים ליליים, הכוללים תאורה עמומה לאורך שעות היום כדי לעודד פעילות בשעות הביקור, ותאורה חזקה בלילה כדי לעודד שינה. במקרה זה נעשית התערבות בסדר היום הטבעי של בעלי החיים על מנת לענות על דרישת הקהל לראות אותם בפעולה. במקרים מסוימים גני החיות צריכים להשקיע סכומים גדולים על מנת לאפשר תנאי מחיה עבור בעלי חיים שאינם מותאמים לאקלים השורר במקום. בהקשר זה, משתמשים באמצעי בקרת אקלים על מנת לאפשר תצוגה של בעלי חיים החיים בטבע בתנאים קיצוניים, כגון פינגווינים או דובי קוטב.
העשרות
שמאל|ממוזער|240px|פיל אפריקני משחק עם מתקן העשרה בגן חיות באנגליה
בגני חיות רבים נעשים מאמצים להעניק לבעלי החיים, ובמיוחד לאינטליגנטיים שבהם, גירויים מספקים, כך שיבצעו פעילות קוגניטיבית, בדומה למתרחש בטבע - גירויים אלו נקראים "העשרה סביבתית". ההעשרה הסביבתית מגיעה בדרך כלל בתור מתקנים, סולמות או חבלים שעליהם יכולים בעלי החיים לטפס, או על ידי הכנסת אביזרים חדשים לכלובים במטרה לעורר את סקרנותם של בעלי החיים, לנצל את שטח הכלוב עד תום, לתת ביטוי להתנהגויות וליכולות ספציפיות שמפגין המין בטבע ולהגדיל את סך אפשרויות הפעילות שלו. בנושא זה יש חשיבות לדמיון של המטפלים ולמידת התקשורת בין החיות ובינם. כך למשל, בגני חיות שונים נוהגים להכניס מזון לתוך גזע עץ או להקפיא אותו בגוש קרח שעל בעלי החיים להפעיל אינטליגנציה כדי להגיע אליו, ולהביא צעצועים או חפצים אחרים שיכולים לסקרן את בעלי החיים ולגרות אותם. באופן כללי, נעשה מאמץ לגוון את שגרת יומם של בעלי החיים בגן החיות.
נמצא שגירויים חברתיים חיוביים המוצגים לחיה על ידי בני מינה, או על ידי צוות המטפלים מהווים מקור העשרה משמעותי לבעלי החיים, ומעלים את רמת הרווחה שלהם באופן משמעותי. במחקר שנערך בספארי ברמת גן, בשנת 2007, מצאו צמד החוקרים: אורי פומרנץ ויוסף טרקל מאוניברסיטת תל אביב שאימון קבוצת השימפנזים בטכניקות של חיזוק חיובי הביא להפחתת רמות העקה, ולעליה ברמת ההתנהגויות החברתיות החיוביות (כגון, סירוק וטיפוח הדדי). כתוצאה ממחקרם, החלו בספארי ליישם את שיטות האימון במגוון רחב של מינים נוספים.
קיימים בעלי חיים מסוימים, בעיקר קופים, אשר לעיתים קרובות מקיימים אינטראקציה משמעותית עם המבקרים הצופים בהם. כך למשל, ניתן למצוא פרטי שימפנזה ואורנגאוטן שמבצעים לעיתים תרגילי ראווה אל מול המבקרים, או מפגינים מחוות גופניות שונות.
רבייה
ממוזער|240px|פנדה בגן החיות של סן דייגו. פנדה הוא אחד מבעלי החיים שאינו מסתגל היטב לחיים בגני חיות, וזאת למרות המאמצים הנעשים להביא לרווחתו. הדבר מדאיג במיוחד, מפני שזהו מין נדיר בטבע, ובגני החיות שיעורי הרבייה שלו יורדים פלאים לעומת שיעורי הרבייה בטבע.|טקסט=
מינים מסוימים ממעטים מאוד להתרבות בגני חיות - אם בכלל, אולם מינים אחרים מתרבים על נקלה. זברות, פילים, ג'ירפות, אריות וגנואים נמנים עם מינים לא מעטים המתרבים היטב בגני החיות (יחסית לשיעור הרבייה הטבעי), ואצל מינים מסוימים לא קיים הבדל של ממש בין שיעור הרבייה הטבעי לשיעור הרבייה בגני החיות. מנגד, מינים אחרים, שהפנדה הוא מהידועים שבהם, ממעטים מאוד להתרבות בגני חיות, בשל חוסר הסתגלות לתנאי המחיה בשבי או לממדי השטח בו הם מוחזקים, מחסור בצמחייה טבעית, אי מנוחה כתוצאה מזרם המבקרים הבלתי פוסק, או סיבות אחרות.
ברוב המקרים מניחים עובדי גן החיות לחיות להתרבות באופן טבעי ואינם מתערבים ברבייה ובילודה באופן מלאכותי, אולם אצל מינים מסוימים - בעיקר כאלה הנתונים בסכנת הכחדה, נעשים מאמצים רבים כדי לשמור על שיעור ילודה גבוה, דוגמת הפריה חוץ גופית. בעבר, מינים שכיום מתרבים באופן סביר בגני חיות מיעטו מאוד להתרבות שם בשל טיפול לא נאות. במשך השנים למדו גני החיות שיטות טיפול מתקדמות, ובזכות צעדים אלו מינים מסוימים, כגון השימפנזה, החלו להתרבות בצורה סדירה בגני חיות. מבין השיפורים שיכולים להועיל להגדלת שיעורי הרבייה, ראוי לציין את הקמתם של מקומות מנוחה ומסתור רחוקים מעיני המבקרים ויצירת סביבה המדמה את הסביבה הטבעית.
בטבע, בדרך כלל לומדות הנקבות בצעירותן את מלאכת האמהות מאמותיהן או מנקבות קרובות המסייעות בגידול הצאצאים. אמנם, לנקבות אינסטינקטים מולדים המורים להן בבוא העת איך לנהוג עם גוריהן, אבל אצל בעלי חיים רבים - בעיקר בעלי חיים אינטליגנטיים כגון קופים - ללמידה מהאם או מנקבות אחרות תפקיד חשוב לא פחות, ולכן לעיתים קרובות נקבות שלא שהו ליד אמותיהן בתקופת הילדות - כתוצאה מציד לא חוקי, סחר בבעלי חיים או סיבות אחרות - לא מצליחות לטפל כראוי בגוריהן בגני חיות. נקבות כאלה דוחות את הגורים, סולדות מהם או לא יודעות איך לשאת אותם כראוי או להניק אותם. במקרים כאלה, לרוב מתערב צוות גן החיות ולוקח את הגור תחת חסותו עד שיוכל להשתלב בחברת בני מינו.
תזונה
שמאל|ממוזער|250px|חבר צוות גן חיות מאכיל קבוצה של פינגווינים זוטרים
שמאל|ממוזער|250px|פרפר ניזון מפירות בגן חיות הולנדי
ממוזער|250px|האכלה של תנין הים בגן חיות באוסטרליה משמשת הן פעילות העשרה לתנין והן אטרקציה למבקרים בגן החיות.
בגני חיות מודרניים על המזון המסופק לבעלי החיים להיות מגוון, מתאים לתזונתם הטבעית ומוגש בכמויות ובתדירות המתאימים לכל בעל חיים. יש להימנע מסיפוק כמות גדולה מדי של מזון בזמן מסוים, שיכולה להביא לחולי או להשמנת יתר. תדירות ההאכלה משתנה בין המינים השונים: החל מזוחלים דוגמת תנינים שאותם יש להאכיל פעם במספר ימים או שבועות, ועד עופות קטנים אוכלי חרקים שאותם יש להאכיל כל מספר שעות, כדי לשמור על רמת אנרגיה תקינה. סוגי המזון משתנים בין המינים השונים. טורפים מקבלים לפעמים בנוסף לבשר תוספי תזונה ותערובות מזון שמטרתן לספק את כל אבות המזון הדרושים. ככלל, מנסה צוות גן החיות לגוון בתזונתן של החיות ולפעמים גם להוסיף מיני מזונות שבדרך כלל אינם מצויים בסביבתו הטבעית של בעל החיים, בתנאי שאינם מזיקים לו.
בעלי חיים מסוימים, כמו דוב נמלים, נהנים לבסס את כל תזונתם בשבי על תערובות מזון שאינן מצויות בסביבתם הטבעית. תערובות מזון אלו אינן מסכנות את דובי הנמלים אלא מספקות להם את כל המגוון התזונתי הדרוש, ודובי הנמלים מעדיפים בדרך כלל לאכול אותן על פני מזונם הטבעי. מנגד, בעלי חיים אחרים דוגמת פנדה או קואלה מבססים את תזונתם, בשבי ובטבע כאחד, על מינים מסוימים של צמחים, ולכן קשה יותר לספק את צורכיהם התזונתיים בשביה.
בגני החיות המודרניים, בעלי חיים זקנים או חולים מקבלים מזון מיוחד אם הם מתקשים לאכול מזון רגיל. עבורם, האוכל ייחתך במיוחד, ימעך או ירוכך עם מים, חלב או נוזל על מנת שיהיה קל יותר לעיכול. בנוסף, אם יש צורך לספק לחיה תרופות, אז הן מוכנסות לעיתים קרובות לתוך המזון כדי למנוע מהחיות לשים לב לטעמן. גורי יונקים שאמם נטשה אותם או שאינה מסוגלת לספק להם חלב אם מואכלים בדרך כלל בתחליף חלב מבקבוק על ידי צוות גן החיות.
ברוב גני החיות המערביים אסור למבקרים להאכיל את החיות, וזאת כדי לשמור על בריאותן ולמנוע מהן לאכול מזון שאינו מתאים להן. לעיתים קרובות, המבקרים אינם נשמעים לאיסור זה, ולפעמים בעל חיים חולה ואף מת כתוצאה ממזון (או שקיות פלסטיק ואשפה) שהביאו לו המבקרים. על פי רוב, המאכלים שמספקים המבקרים לחיות אינם תואמים את תזונתן הטבעית ומגיעים בכמויות גדולות מדי או בצורה שאינה מתאימה, ועל כן הדבר עלול לגרום לבעיות עיכול או השמנת יתר. בדרך כלל, הצוות מאכיל את בעלי החיים בשעות קבועות כדי לאפשר לצופים לחזות בהאכלה, ולפעמים בשעה זו ניתנת למבקרים רשות להאכיל את בעלי החיים עם אוכל שמביא הצוות. בגני חיות מסוימים ניתנת למבקרים אפשרות לתרום לגן החיות כספים המממנים קניית מזון טרי ומתאים למיני בעלי החיים השונים המוחזקים בגן.
התנגדות לגני חיות
קיימים גורמים, ובהם פעילי זכויות בעלי חיים, המתנגדים לגני חיות משום שבשבי לא ניתן לענות באופן מלא על כל צורכיהם הפיזיים והמנטליים של בעלי החיים, למרות המאמצים לשפר את תנאי מחייתם. הם מביאים כדוגמה את הפילים שבטבע רגילים לצעוד למרחקים ארוכים מדי יום (עד עשרות קילומטרים). טענה נוספת נוגעת לכך שהשיפור ברווחת בעלי החיים מתבטא בעיקר בגני החיות הגדולים והמתקדמים ואילו מצב החיות בגני חיות אחרים הוא בכי רע. מתקיימים מאבקים כלליים נגד גני חיות ומאבקים ספציפיים לשיפור תנאי הרווחה בגני חיות מסוימים, ולסגירת גני חיות שתנאי המחיה בהם לא ראויים. קיימות גם מחאות ספציפיות נגד החזקת בעלי חיים שאינם מורגלים לתנאי האקלים השוררים במקום. חוקרים ופעילי שימור מוכרים חלוקים בדעתם בנוגע לגני חיות: אחדים תומכים בהם, ואילו אחרים, כגון ג'יין גודול ודיאן פוסי, מתנגדים להם.
על פי מספר מחקרים שנעשו על בעלי חיים בשביה, נראה כי בריאותם של מינים מסוימים עלולה לרדת בעת שהותם בגני חיות והם עלולים לחוות שם מתח נפשי, ירידה באחוזי הרבייה או חוסר מרץ. בעלי חיים כאלה הם בעיקר טורפים הרגילים בטבע לשטחי מחיה גדולים, וכן מינים מסוימים של לווייתנאים המוחזקים במתקני דולפינריום. אצל חתוליים, העקה יכולה להתבטא בהליכה עצבנית הלוך וחזור, לאורך הכלוב. לעיתים חיות שוקעות בדיכאון או מפתחות חוסר מעש כתוצאה מהעברה מגן חיות אחד למשנהו או מסיבות אחרות. מוכרים מקרים שבהם בגני חיות מסוימים מצבן הנפשי של החיות הידרדר עד שצוות גן החיות נאלץ לתת להן תרופות נוגדות-דיכאון.
מחקר, חינוך ושימור
שמאל|ממוזער|250px|גני החיות מספקים למבקרים הסברים שונים על בעלי החיים המוחזקים בהם. בתמונה תחנת מידע שעוסקת בגורילה, בגן חיות בברצלונה שבספרד.
שמאל|ממוזער|250px|מדריך מטעם גן החיות מסביר למבקרים על הפרפרים השונים בביתן הפרפרים בגן חיות במיזורי
מרבית גני החיות המודרניים באירופה ובצפון אמריקה משתתפים בתוכניות לשימור מינים בסכנת הכחדה והקמת גרעיני רבייה לבעלי חיים בסכנה, בתקווה שביום מן הימים ניתן יהיה לשחרר את בעלי החיים לטבע. בנוסף לשימור, גני חיות רבים משתתפים גם בתוכניות מחקר על בעלי החיים, ובייחוד כאלה שקשה לחקור אותם בצורה סדירה בטבע, בסביבתם הטבעית. מרבית גני החיות מפעילים גם תוכניות למידה וחינוך למבקרים הצעירים כדי להחדיר מודעות לחשיבות שבשימור הטבע ובעלי החיים שבו. בחלק גדול מגני החיות מדריכים המסבירים למבקרים אודות בעלי החיים המוחזקים בגן, או עורכים סיורים מודרכים ברחבי גן החיות, במטרה ללמד את המבקרים פרטים שונים על החיות.
פעילות מחקרית מתאפשרת בגני חיות הודות לשיתוף פעולה עם מומחים בתחום הזואולוגיה והכנסתם לצוות גן החיות. ידיעות מדעיות בנוגע למיני בעלי חיים רבים בתחומי הזואולוגיה השונים, בהם האתולוגיה ותחומים נוספים, הושגו כתוצאה מתצפיות ארוכות-טווח שעורכים חוקרים ומומחים בבעלי חיים שהוחזקו בגני חיות. ניתוח שלאחר המוות של בעלי חיים שמתים בגני חיות, מספק למדענים ידע בתחומי האנטומיה, מיון עולם הטבע וחקר האבולוציה. בנושאים אלו לעיתים קיים קשר בין גני חיות לחוקרים באוניברסיטאות לצורך מחקר ולימוד נושאים שונים. בגני חיות מסוימים, דוגמת גן החיות התנ"כי בירושלים, קיימים מרכזים זואותרפיים לטיפול בילדים בעלי צרכים מיוחדים בעזרת מגע ומשחק עם בעלי חיים ידידותיים.
כ-1,200 גני חיות חברים באיגוד גני החיות והאקווריומים הבינלאומי (WAZA). גני החיות החברים באיגוד מחויבים לפעול לפי סטנדרטים שהוא מציב בנוגע לטיפול בחיות ותנאי אחזקתם, וחלקם גם משתתף בתוכניות שימור ומחקר המופעלות על ידו. בנוסף לאיגוד הבינלאומי, קיימים איגודים קטנים יותר המסועפים אף הם ל-WAZA, או מקבלים על עצמם את הסטנדרטים שלו ומשתפים איתו פעולה.
איגוד גני החיות והאקווריומים הבינלאומי השיק את תוכנית השימור הראשונה שלו בשנת 1993. בנובמבר 2004 פרסם האיגוד תוכנית חדשה המציגה את הכיוון והמשימות אליהן אמורים להגיע גני החיות במאה ה-21. תוכניות השימור והקמת גרעיני הרבייה של מינים הנתונים בסכנת הכחדה מתואמת על ידי תוכניות שימור בינלאומיות המתווכות בין גני החיות השונים. תוכניות הרבייה משתמשות באילנות יוחסין ובדיקות גנטיות כדי להחליט אלו בעלי חיים יועברו לאלו גני חיות וכדי להעלות את סיכויי הרבייה. להעברת פרטים צעירים ובוגרים בין גני החיות השונים שלוש מטרות עיקריות: הקמת גרעיני רבייה של מינים בסכנת הכחדה והגדלת סיכוייהם להתרבות; הגדלת המגוון הגנטי של מין מסוים כדי למנוע מחלות ופגמים גנטיים; ומניעת מועקה אצל החיות שיכולה להיגרם מצפיפות יתר או ממספר רב מדי של זכרים המתחרים על הנקבות. לתוכניות אלו חשיבות בשימור בעלי חיים בסכנת הכחדה, ומספר לא מבוטל של מינים אף הושבו לטבע בעקבות גרעיני שימור שנוסדו בגני חיות או גנים זואולוגים, ואילו אחרים יושבו לטבע בעתיד או לכל הפחות תבוסס אוכלוסייה איתנה שלהם שתאפשר שחרור עתידי. בהקשר זה ניתן להזכיר את המקרה של אייל דוד שהושב לטבע.
ארגוני זכויות בעלי חיים משמיעים ביקורת על יעדי החינוך והשימור של גני החיות. הם טוענים שגן חיות לא יכול להוות גורם חינוכי משום שחינוך לאהבת בעלי חיים צריך להתבסס על העמקת ההבנה כי מקומם של בעלי החיים בטבע בלבד ולא בשביה. בנוסף, ארגונים אלו טוענים שמטרתם העיקרית של גני החיות היא בידורית והמידע האינפורמטיבי שמקבל המבקר על החיות הוא מינימלי ושטחי. הם גם טוענים שהשימור צריך להתבצע רק בסביבתם הטבעית של בעלי חיים, ולשימור שמתבצע תוך כדי כליאתם בגני חיות אין ערך. כן, הם מצביעים על מקרים שבהם השבת בעלי חיים מגני חיות לטבע לא מצליחה, ומצרים על כך שכספים המושקעים בתוכניות אלו לא מושקעים בשימור החיות במקום חיותן המקורי.
גני חיות בישראל
בישראל יש שישה גני חיות המוכרים על ידי ארגון גני החיות הישראלי: גן החיות התנ"כי בירושלים, הספארי וגן החיות ברמת גן, פארק הקופים בבן שמן, חי-כיף בראשון לציון, חי פארק בקריית מוצקין וגן החיות הלימודי בחיפה. כל גני החיות החברים בארגון גני החיות הישראלי מחויבים לפעול על פי הקריטריונים הבינלאומיים שנקבעו על ידי איגוד גני החיות והאקווריומים העולמי, WAZA. נוסף על גני חיות אלו, בישראל עוד מספר גני חיות בהם גם גנים זואולוגים ומרכזי שימור שאינם חברים בארגון גני החיות הישראלי, דוגמת הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב ושני מרכזי חי בר שמטרתם להחזיר לטבע בעלי חיים שנכחדו מנופי ארץ ישראל. בנוסף מתקיימות במקומות רבים פינות חי, שהן מעין גני חיות קטנים.
גן החיות הגדול ביותר בישראל הוא הספארי ברמת גן, שבו בנוסף לגן החיות הרגיל בו מוחזקות החיות בכלובים קיים אזור פתוח המדמה ספארי אפריקני. בגן החיות של רמת גן ממוקם בית חולים וטרינרי לחיות-בר, "בית החולים לחיות בר", המטפל בחיות בר שנפצעו או הורעלו, ומנסה להשיבן לטבע.
גן חיות גדול נוסף הוא גן החיות התנ"כי שבירושלים. בעבר, התקיים בתל אביב גן חיות (גן החיות הראשון בישראל) שבו הוחזקו החיות בתנאים לא טובים ובכלובים קטנים. גן חיות זה נסגר בשנת 1980, והחיות שהוחזקו בו הועברו לספארי ברמת גן, כמעט חצי מגני החיות הקטנים שהיו בתל אביב נסגרו כמו הצפארי, הדולפינריום בתל אביב והגן הזואולוגי באבו כביר.
אקווריומים ציבוריים בישראל
בישראל פועלים שני אקווריומים - פארק המצפה התת-ימי באילת, אקווריום ישראל, וכן, פועל גם ריף הדולפינים באילת.
בעבר פעל גם הדולפינריום בתל אביב.
ראו גם
בעלי חיים בשביה
דולפינריום
זכויות בעלי חיים
קרקס
ג'רלד דארל
לקריאה נוספת
שי בן עמי, גן החיות הציוני, ההיסטוריה של גני החיות בישראל , רסלינג, 2024
קישורים חיצוניים
צביקה רייטר, הביבר, הקרקס וגן החיות, כתב העת "חיות וחברה" גיליון 28
שני דורון, "העשרה סביבתית על קצה המזלג" (חלק 1, חלק 2), כתב העת "חיות וחברה" גיליון 29
מיכל שמש, גן החיות כסביבה לימודית באתר "סנונית"
מצבם של בעלי החיים בגני החיות, מאמר באתר של אנימלס המציג טענות נגד גני חיות
גן החיות בתל אביב, יומני כרמל דצמבר 1938
דגי חשמל בגן החיות בתל אביב, יומני כרמל יוני 1950 (התחלה 2:23)
גן החיות בתל אביב בפורים, יומני כרמל אפריל 1951 (התחלה 5:48)
גן החיות בתל אביב, יומני כרמל מרץ 1952 (התחלה 1:55)
גן החיות בתל אביב, יומני כרמל אוגוסט 1953
הערות שוליים
*
קטגוריה:תשתיות תיירותיות
קטגוריה:תשתיות חינוך
| 2024-10-18T11:06:30
|
מיתולוגיה יוונית
|
המיתולוגיה היוונית היא אוסף המיתוסים שנוצרו ביוון העתיקה. מיתוסים אלה קיימים זמן רב. הם מספרים, בין היתר, על אלים בדמות אנושית, עלילותיהם ועלילות גיבורים בני תמותה או אלים למחצה (חצויים) ומפלצות למיניהן. המיתולוגיה אינה כוללת את הדת היוונית, אך היא כוללת את הפולחן, אשר חלקו ממוסד, מוגדר ומנוהל על ידי הפוליס, וחלקו טקסים פרטיים ובחלקם מסתוריים.
רומא העתיקה, שכבשה את יוון, אימצה מן היוונים את המיתולוגיה. ולכן במיתולוגיה הרומית מופיעים סיפורים זהים כמעט, אך בשמות שונים.
על המיתולוגיה
בתרבות היוונית היו מספר גדול של אלים, על פי תפקידיהם ועל פי מיקומם. בערים שונות היו אלים מקומיים, בעלי שמות שונים, שמילאו תפקידים שונים. תכונות אנושיות, תחומי עיסוק אנושיים, כוחות טבע כלליים ואף מעיינות ונהרות ספציפיים, זוהו עם אלים אלה ואחרים.
דמויות האלים היו מואנשות והם היו, במידה רבה, מעין אדם-על. בעיקרו של דבר, דמו בצורתם החיצונית לזו האנושית (אך יכלו להיראות איך שהם ירצו והאלים האולימפיים יכלו אף להפוך לחיות) ובתכונותיהם לאלה של בני האדם, אך היו חזקים יותר ובעלי חיי נצח. הם יכלו להיפצע, אך חוסנם הגופני היה רב והם החלימו בקלות, כשנפצעו דמם היה זהב קסום (איכור) שנקרש במהירות רבה. היו להם רגשות של בני תמותה, כמו תשוקה, אהבה, קנאה ושנאה, והם יכלו לעשות מעשים לא מוסריים, אך לבני האדם אסור היה לבקרם על מעשיהם. לעיתים היו האלים חוברים אל בני האדם, מקיימים איתם יחסים (למשל, זאוס), ואף יולדים ילדים חצי-אנושיים, כמו הסיפור המיתי על הרקלס (הידוע יותר בשמו הרומי - הרקולס).
שנים עשר האלים החשובים ביותר נקראו האלים האולימפיים, כיוון ששכנו - לפי המיתולוגיה - על פסגתו של הר האולימפוס, הגבוה שבהרי יוון. הם שמרו על חיי נצח בעזרת מזון האלים - האמברוסיה ומשקה האלים - נקטר. באמנות אפשר לזהות את דמויות האלים השונים על-פי אטריבוטים, סמלים מקובלים שהיו ידועים לכל - לבוש, חיה או חפץ שנחשבו לסמליהם האישיים (למשל, כאשר מופיעה דמות בעלת קלשון משולש, ניתן לזהות אותה עם פוסידון, אל הים). האלים הופיעו לעיני בני האדם בגלגולי צורה ובתחפושות שונות.
הדחף הבסיסי לאמונה באלים היה ניסיון להסביר את כוחות הטבע הלא מוסברים ולנסות לגייס אותם למען האדם, כמו גם להסביר מאורעות היסטוריים. ניסיון הפקת הלקח הוא מוטיב ידוע במיתולוגיה היוונית (כמו סיפור לידתו של המינוטאורוס). היו כאלו שלא רק שעבדו אלים ידועים, אלא אף כאלו שלא ידועים. באתונה הייתה עבודה של "האל הלא ידוע", כנראה במטרה לכסות את כוחות הטבע שלא זוהו - עובדה שהיוותה פתח להמרתם לנצרות מאוחר יותר.
על פי המיתולוגיה, לבני האדם יש נשמה (הקרויה פסיכה) שיוצאת מגופם בזמן מותם ומגיעה לשאול (מקום תת-קרקעי), שכדי להגיע אליו יש לחצות באמצעות סירה נהר תת-קרקעי בשם סטיקס. לשם חציית הנהר צריך היה לשלם באובול (מטבע יווני קדום) לזקן ששט בסירה, כארון. לשם כך צוידו היוונים שמתו באובול אחד תחת לשונם בעת קבורתם. קרברוס, כלב תלת ראשי, שמר על פתח השאול כך שאיש לא יוכל להיכנס או לצאת, בתוך השאול ממוקם טרטרוס שהוא מדור עמוק יותר של השאול, שם כלואות המפלצות האיומות ביותר במיתולוגיה ובהם קרונוס, אבי האלים ומנהיג הטיטאנים.
מקורות המיתולוגיה
השפעתן של המיתולוגיות המזרחיות (מיתולוגיה בבלית, מיתולוגיה פרסית, מיתולוגיה כנענית ומיתולוגיה מצרית) ניכרת במיתולוגיה זו. אפשר למצוא מקבילות אפילו לסיפורי התנ"ך (השוו לדוגמה את פרשת המבול המקראית למיתוס המבול של דאוקליון ואשתו פירה).
סיפורי המיתולוגיה רווחו בקרב היוונים כתורה שבעל פה עד שהועלו על הכתב בעיקר על ידי שני משוררים: הסיודוס והומרוס. שני המקורות אינם משלימים או חופפים זה את זה ואף ניתן למצוא סתירות ואי התאמות בין שני המקורות.
הומרוס
הומרוס הוא היוצר הקדום מבין השניים. המקור העיקרי לסיפורי המיתולוגיה שלו הן הפואמות איליאדה ואודיסיאה המתוארכות למאה השמינית לפנה"ס. המשורר מתאר את האלים בדומה לשושלת מלוכה עם חצר אצילים המהווים משפחה רחבה. הוא כמעט אינו מתייחס לסיפור הבריאה ותולדות העולם, אלא לעלילות האלים האולימפיים ושאר גיבורי המיתולוגיה. בשירתו נתן בסיס לדת האולימפית הממוסדת.
הסיודוס
הסיודוס תיאר את הבריאה ותולדות העולם בספרו "מעשים וימים" ובפואמה "תאוגוניה". פואמה זו נכתבה כנראה כמה עשרות שנים לאחר הפואמות של הומרוס. כחלק מתיאור הבריאה מספר המשורר על האלים הכתוניים ומורגשת בסיפוריו השפעתן של המיתולוגיות המזרחיות. על סיפורי אלים אלה מבוססת הדת היוונית הכתונית הפרטית, המסתורית יותר וכנראה גם הקדומה יותר מזו הבאה לידי ביטוי אצל הומרוס.
ההמנונים ההומריים
אוסף של 33 שירי הלל יווניים עתיקים שחוברו בידי משוררים אלמונים לכבוד האלים. הכינוי "הומריים" דבק בהם, כפועל יוצא מן העובדה שהם בעלי משקל אפי זהה לזה שבאיליאדה ובאודיסיאה המיוחסות להומרוס.
מקורות נוספים
עלילות האלים וגבורת הגיבורים סופרו בטרגדיות של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס. אפולוניוס מרודוס תיאר בפואמה "ארגונאוטיקה" את סיפור מסע הארגונאוטים. ה"ביבליותקה" היא מעין סיכום של המיתוסים היוונים בשלושה ספרים. סיפורו של האל דיוניסוס נכתב על ידי נונוס ביצירתו "דיוניסיאקה" בתחילת ימי הביניים. ראוי להזכיר גם את הפואמה "איניאדה" מאת המשורר הרומי ורגיליוס, המקבילה לסיפור ה"אודיסיאה". מקור חשוב הוא גם המטמורפוזות מאת אובידיוס, אף על פי שהיא מכילה יותר מיתולוגיה רומית.
תוספות (אפיטטים) לשמות האלים
לרוב, היו האלים בעלי אפיטט (ἐπίθετον), כלומר כינוי מלווה הצמוד לשמם כמו "הרה לבנת הזרועות", "זאוס מכנס העבים", וכן "אפרודיטה המוזהבת".
היו אלים בעלי תיאורים אחדים, למשל אתנה שזכתה לאפיטט ניקה ("אתנה ניקה" - אלת הניצחון) וכן לאפיטטים פוליאס, פרומכוס, פרתנוס. וזאוס שזכה לאפיטט "זאוס של האבות" ו"זאוס הנעלה".
חמשת הדורות
היוונים ערכו חלוקה של הזמן, לחמשה דורות. לפי הסיודוס, מקור האלים ובני האדם אחד הוא. ואחר-כך התפצלו ביניהם. כאשר החלה ירדה בדורות עד התקופה הנוכחית של המשורר.
תור הזהב – הדור הראשון של בני-אדם נוצרו בימי מלכותו של קרונוס, אבי זאוס. הדור זה חי ביחד עם האלים על הר האולימפוס, טרם הפרידו ביניהם את הארץ. שמו של הדור נקרא תור הזהב, בשל חוסר הדאגות וחייהם נטולי הזקנה והמחלות. בתקופה זו הייתה רק עונה אחת, אביב. מסיבה לא ברורה, אחר עליית זאוס לשלטון, לא המשיך דור זה להתקיים.
תור הכסף – אחרי תור הזהב, הגיע תור הכסף, אלו היו בני אדם שחיו לתקופה קצובה, אך ארוכה מהרגיל, כמאה שנה. בימיהם נוספה עונה נוספת, פרט לאביב. אך הם בזו לאלים, לא כיבדו אותם ועסקו במעשים שפלים. אזי, על חטאיהם, זאוס הענישם וטמן אותם עם דור הזהב באדמה.
תור הארד – אחרי שחדלו להתקיים דור הכסף, הגיע תור הארד. דור זה היה גס ואלים, הוא נוצר מעץ המילה, וכן, היה לראשון הדורות אשר עסק בחקלאות. הדור הזה חטא כאשר פרומתאוס הביא לבני האדם את האש; זאוס יצר אז את פנדורה וזו פתחה את התיבה והביאה את הצרות על העולם. סופו של תור הארד הוא במבול, ממנו ניצל דאוקליון, בנם של יאפטימוס ופנדורה, עם אשתו פירה.
תור הגבורה – אחר המבול, קם דור הגבורה, אלו אלים למחצה נשגבים, כל גיבורי יוון הגדולים. ראשון הידועים הוא פרסאוס, קוטל מדוזה, ואחריו הרקולס, יאסון ותזאוס מלך אתונה. בתקופה זו, התרחשו סיפורים כמו מלחמת השבעה נגד תבאי של בית אדיפוס; גיבורים ואלים למחצה מתוך תור הגבורה מתו זמן רב לפני מלחמת טרויה והחליפו אותם גיבורים אחרים (כגון אכילס, אודיסאוס...) ועלילות מלחמת טרויה. סופו של תור הגבורה הוא בחורבן טרויה ומותם של הנוטלים חלק במלחמה.
תור הברזל – התקופה הנוכחית, דור בני-התמותה, החיים בסבל ועול קשה מנשוא. חייהם קצרים, נתונים למחלות ולמלחמות בלתי פוסקות. הוא מסיים את התקופה המיתולוגית הקסומה, ומביא אל ההווה העגום וחסר המעוף.
טבע במיתולוגיה היוונית
בסיפורי המיתולוגיה היוונית, גם אם הם דמיוניים, ניתן למצוא הרבה אזכורים לעקרונות מדעיים או תופעות טבע, וכן ניסיונות להסבירם גם אם לא בצורה מדעית.
בריאת העולם
כאוס יצר את הטיטאנים הראשונים, ביניהם גאיה - אלת האדמה, ואת אורנוס - אל השמים. שניהם מהווים ביחד את כדור הארץ.
למה השמיים לא נופלים על האדמה
לאחר המלחמה הראשונה נגד הטיטאנים, זאוס מקלל את אטלס להיות מחזיק השמיים (אוראנוס- השמיים עצמם).
עונות השנה
העונות החמות מתקיימות בזמן שפרספונה שוהה אצל אמה דמטר, ובזמן שפרספונה עם בעלה האדס, מתקיימות העונות הקרות.
בריאת האדם
הטיטאנים פרומתאוס ואפימתאוס קיבלו שתי חביות מלאות בחימר שניתן להפיח בו חיים.
חיים לאחר המוות
כשבן אדם מת, נשמתו נשלחת לשאול, שם היא נשפטת על ידי האדס אל השאול.
אש
אש נוצרה על ידי אל האש והנפחות, הפייסטוס. מסופר שבניו ובנותיו, בעלי כוח שליטה באש.
ברק
האל היווני זאוס יוצר הברק. הקיקלופים, מחשלים את הברקים של זאוס.
צונאמי ורעידות אדמה
צונאמי ורעידות אדמה קורות על ידי האל פוסידון, בדרך כלל כשהוא חש רגשות סוערים כמו כעס ותסכול.
ראו גם
דמויות מהמיתולוגיה היוונית
אלים אולימפיים
לקריאה נוספת
;
מעין מזור, אלים, גיבורים ומיתוסים ביוון העתיקה, תל אביב: משרד הביטחון, 2014
סטיבן פריי, מיתוסים, הוצאת הכורסא, 2022
קישורים חיצוניים
אוסף סיפורי מיתולוגיה יוונית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
יובל מלחי, פרק 28: המיתולוגיה היוונית: חלק א', חלק ב', חלק ג' וחלק ד', באתר "קטעים בהיסטוריה", 5–16 ביוני 2011
גילי חסקין, מבוא למיתולוגיה יוונית, באתר של גילי חסקין
GreekMythology.com, אנציקלופדיה מקוונת למיתולוגיה יוונית
THEOI GREEK MYTHOLOGY, אנציקלופדיה מקוונת למיתולוגיה יוונית
זאב גוטהולד, "יחס חכמינו למיתולוגיה היוונית", כתב העת פשיטא, תשכ"ז, גיליון קי"ב, מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרות העולם הקלאסי
| 2024-10-10T11:53:51
|
מספר אלגברי
|
מספר אלגברי הוא מספר ממשי או מרוכב המהווה שורש של פולינום בעל מקדמים רציונליים (או שלמים, אין הבדל). בפרט, כל מספר רציונלי הוא אלגברי, משום שהוא פותר את המשוואה . מספרים ממשיים ומרוכבים שאינם אלגבריים, כגון π ו- e, נקראים מספרים טרנסצנדנטליים.
לדוגמה, יחס הזהב, , הוא מספר אלגברי, מכיוון שהוא שורש של הפולינום . כלומר, זהו ערך עבור x שעבורו הפולינום מוערך לאפס. כדוגמה נוספת, המספר המרוכב הוא אלגברי כי הוא שורש של .
אוסף כל המספרים האלגבריים מהווה שדה, הנקרא שדה המספרים האלגבריים. שדה זה סגור אלגברית: השורשים של פולינום בעל מקדמים אלגבריים הם בעצמם אלגבריים.
אוסף המספרים האלגבריים הוא בן מנייה, בעוד שהמשלים לו אינו בן מנייה. תכונה זו הוכחה על ידי גאורג קנטור במאה ה-19. במובן זה ישנם הרבה יותר מספרים שאינם אלגבריים מאשר מספרים אלגבריים, למרות שבאופן מעשי קשה ביותר להוכיח שמספר נתון (כגון e או פאי) אינו אלגברי (להוכחות ראו טרנסצנדנטיות של e ומשפט לינדמן).
דוגמאות.
הוא מספר אלגברי - הוא מאפס את הפולינום .
הוא מספר אלגברי - הוא מאפס את הפולינום .
המספרים , ו- אינם אלגבריים.
ההגדרה המובאת כאן מסתפקת בכך שמספר אלגברי יהיה שורש לפולינום בעל מקדמים רציונליים. הגדרה מקובלת אחרת דורשת שהמספר יהיה שורש לפולינום בעל מקדמים שלמים. שתי ההגדרות שקולות זו לזו, משום שפולינום במקדמים רציונליים אפשר להפוך לפולינום במקדמים שלמים על ידי כפל בגורם משותף. את ההגדרה הראשונה אפשר להכליל למושג איבר אלגברי בהרחבה כללית של שדות; אחרי הכל, מספר אלגברי אינו אלא איבר אלגברי של שדה המספרים המרוכבים מעל שדה המספרים הרציונליים. באופן צורף, ההגדרה השנייה הולמת אם חושבים על שדה המספרים המרוכבים כאלגברה מעל חוג המספרים השלמים: האיברים האלגבריים בהרחבה זו הם בדיוק המספרים האלגבריים.
שלמים אלגבריים
מספר (מרוכב) המהווה שורש של פולינום מתוקן (כלשהו) בעל מקדמים שלמים, נקרא שלם אלגברי. הסכום, ההפרש והמכפלה של מספרים שלמים אלגבריים הם שוב מספרים שלמים אלגבריים, מה שאומר שאוסף המספרים השלמים האלגבריים מהווה חוג.
השם מספר שלם אלגברי נובע מהעובדה שהמספרים הרציונליים היחידים שהם מספרים שלמים אלגבריים הם המספרים השלמים, ומכיוון שהמספרים השלמים האלגבריים בכל שדה מספרים דומים במובנים רבים למספרים השלמים. תורת המספרים האלגברית, העוסקת בתכונות של שלמים אלגבריים והמבנים הקשורים אליהם, היא הכללה של תורת המספרים הקלאסית.
איבר הוא שלם אלגברי אם ורק אם הפולינום המינימלי שלו (מעל הרציונליים) הוא בעל מקדמים שלמים.
הכללה
על איברים אלגבריים בהרחבה של שדות, או באופן כללי יותר באלגברה, ראו בערך איבר אלגברי.
ראו גם
אי תלות אלגברית
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:אלגברה
| 2024-07-27T09:43:42
|
עמירם סיון
|
עמירם סיון (1938 – 25 בספטמבר 2003) היה מנכ"ל משרד האוצר (1976–1980) ועמד בראש בנק הפועלים (1986–2002).
ביוגרפיה
סיון נולד בתל אביב. בשנת 1965 סיים לימודי כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבד במשרד האוצר, במינהל הכנסות המדינה. לאחר סיום לימודיו עבד ככלכלן בלשכת היועץ הכלכלי לשר האוצר, וב-1969 מונה לסגן הממונה על התקציבים לענייני חברה ורווחה. בשנת 1974 מונה למנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, וב-1976 מונה למנכ"ל משרד האוצר, על ידי שר האוצר, יהושע רבינוביץ. ב-1980 פרש משירות המדינה ומונה ליו"ר חברת תיעוש (תיעוש אזורי פיתוח בע"מ, קונצרן שהוקם בשנת 1958 כשותפות של הממשלה וההסתדרות הכללית במטרה לפעול לתיעוש אזורי הפיתוח. בשנת 1967 עברה מלוא הבעלות לידי חברת העובדים), שהחזיקה מפעלי תעשייה באזורי פיתוח. בין השנים 1973–1978, ובשנית בין 1983–1989, היה חבר מועצת עיריית ירושלים.
ב-1 ביוני 1986 מונה ליו"ר הנהלת בנק הפועלים, בעקבות התפטרותו של מנהל הבנק הקודם, גיורא גזית, על פי מסקנות ועדת בייסקי בפרשת ויסות מניות הבנקים. סיון שיקם את הבנק והביא אותו ממצב של משבר לרווחיות גבוהה. בתקופתו עברו ביצועי בנק הפועלים את אלה של בנק לאומי. בשנת 2000 הגיע הבנק לרווח של מיליארד ושש מאות מיליון שקלים, רווח שיא לחברות ישראליות עד לאותו מועד. הוא גם תוגמל בהתאם והשתכר כ-10 מיליון שקלים באותה שנה.
ב-1997 עברה השליטה בבנק הפועלים לידי קבוצת אריסון-דנקנר. בעלי השליטה החדשים השאירו את סיון בתפקיד המנכ"ל, והוא עמד בראש הבנק עד פרישתו ב-1 באפריל 2002. למעשה, הודח סיון מתפקידו עקב מחלוקת שהייתה לו עם הבעלים של הבנק. החליף אותו בתפקיד אלי יונס. בתקופת עבודתו בבנק הפועלים הוביל את הבנק לראש דירוג הבנקים בישראל, ונחשב בשנות ה-90 של המאה ה-20 לבנקאי הבכיר בישראל. לאחר פרישתו ניסה סיון להקים קרן השקעות בישראל, אך לא הצליח בגיוס ההון הדרוש.
לאחר מותו הוקם לזכרו "המרכז למפעלות חברתיים על שם עמירם סיון" הפועל באוניברסיטת תל אביב ואשר מטרתו להגדיל את נגישותן של קבוצות חברתיות שונות להשכלה גבוהה. זכרו הונצח גם ברחוב על שמו בשכונת רמת בית הכרם בירושלים.
קישורים חיצוניים
סיון עמירם (1938–2003)
קטגוריה:מנכ"לי המוסד לביטוח לאומי
קטגוריה:מנכ"לי משרד האוצר
קטגוריה:חברי מועצת העיר ירושלים
קטגוריה:מנהלי בנק הפועלים
קטגוריה:מנכ"לים יוצאי משרד האוצר
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות קריית שאול
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1938
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2003
| 2024-01-25T05:45:33
|
הצרחה
|
שמאל|מסגרת|הצרחה קטנה ב"צד המלך"
שמאל|מסגרת|הצרחה גדולה ב"צד המלכה"
במשחק השחמט, הצרחה היא מהלך משותף של המלך והצריח הנחשב כמסע אחד ומתבצע בשני שלבים:
המלך מוזז שתי ערוגות לכיוון הצריח
הצריח מוזז לערוגה הצמודה למלך ומעבר לו
זהו המקרה היחיד בו מוזזים שני כלים ובו המלך זז יותר מערוגה אחת, במסע אחד.
ההצרחה היא המהלך האחרון שהוסף לחוקי השחמט והוא מופיע בספרו של המחבר הצרפתי Claude Gruget בשנת 1560.
הצרחה תתבצע בתנאים הבאים:
המלך והצריח לא הוזזו כלל מערוגותיהם הטבעיות מתחילת המשחק.
המלך לא נמצא באיום שח באותו רגע.
המלך לא יימצא באיום שח בתום ההצרחה.
המלך אינו עובר על פני ערוגות המאוימות על ידי כלי היריב; ערוגות אלו כוללות את ערוגת הכניסה של המלך בהצרחה.
אין כלי מפריד בין המלך לצריח.
הצריח והמלך נמצאים באותה שורה. הגבלה זו נוספה לחוקים בשנת 1972, כדי למנוע הצרחה במאונך לאחר הכתרת רגלי בטור ה'.
על-פי כללי המשחק, כדי לבצע הצרחה יש להזיז את המלך תחילה, ואחר כך יש להזיז את הצריח. נגיעה בצריח קודם להזזת המלך, אינה מאפשרת הצרחה ומחייבת מהלך שבו זז רק הצריח (על פי החוק "נגעת-נסעת"). מבחינים בין "הצרחה קטנה" שהיא הצרחה "לצד המלך" ובין "הצרחה גדולה" שהיא הצרחה "לצד המלכה". אם רק אחד הצריחים הוזז, ניתן להשתמש בצריח השני לצורך ביצוע הצרחה. אם הערוגה ב1 מאוימת, ניתן לבצע הצרחה גדולה (משום שהמלך אינו עובר דרכה). גם אם הצריח עצמו מאוים מותר לבצע הצרחה.
ברישום התנועות, מציינים הצרחה "קטנה", בה הצריח נע שתי משבצות, על ידי הסימון O-O ואילו הצרחה "גדולה", בה הצריח נע שלוש משבצות, על ידי הסימון O-O-O.
הצרחה היא מהלך חשוב בשלבים המוקדמים של המשחק, משום שהיא משרתת שתי מטרות חשובות: היא מזיזה את המלך למקום מוגן יותר מאשר מרכז הלוח בו התחיל להתפתח הקרב, והיא מביאה את הצריח לעמדת התקפה טובה יותר במרכז הלוח. במקרים מסוימים עלולה הצרחה שאיננה מחושבת כראוי, להביא למילכודו של המלך ולהפסד במשחק. לדוגמה, אם לאחר ההצרחה השחקן המצריח מביא את המלך שלו לפינת הלוח ולאחר מכן מצמיד את הצריח למלך ולא מזיז מתחילת המשחק את הרגלים שמלפני המלך השחקן חושף את המלך שלו לסיכון למט חנק.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:חוקי השחמט
הערות שוליים
es:Reglamento del ajedrez#El enroque
| 2024-06-25T08:58:32
|
שדה (מבנה אלגברי)
|
250px|ממוזער|מערכות מספרים ידועות: המרוכבים, הממשיים והרציונליים הם שדות; השלמים והמספרים הטבעיים אינם שדות.
שדה הוא מבנה אלגברי המוגדר על ידי קבוצה לא ריקה של איברים (מספרים) עליהם מוגדרות פעולות חיבור, חיסור, כפל, וחילוק בעלות תכונות הדומות לאלו של אותן ארבע פעולות על המספרים הרציונליים והממשיים (פרוט בהמשך).
השדות הידועים ביותר הם שדה המספרים הרציונליים, שדה המספרים הממשיים ושדה המספרים המרוכבים. שדות רבים אחרים, כגון שדות של פונקציות רציונליות, שדות מספרים ושדות p-אדיים, נלמדים ומשמשים רבות במתמטיקה. פרוטוקולים קריפטוגרפיים רבים משתמשים בפעולות על שדות סופיים, כלומר שדות עם מספר סופי של איברים.
שדה אחד הוא הרחבה של שדה אחר אם קבוצת אבריו מכילה ממש את קבוצת אברי השדה האחר, ושומרת על פעולות הכפל והחיבור שלו. תורת גלואה, אותה התחיל אווריסט גלואה במאה ה-19, מוקדשת להבנת הסימטריות (האוטומורפיזמים) של הרחבות שדה. בין היתר, תורה זו מראה כי לא ניתן לשלש זווית או לתרבע מעגל באמצעות סרגל ומחוגה. יתרה מזאת, היא מראה כי משוואות ממעלה חמישית אינן ניתנות לפתרון אלגברי.
שדות משמשים כרעיונות יסוד במספר תחומים מתמטיים. זה כולל ענפים שונים של אנליזה מתמטית, המבוססים על שדות עם מבנה נוסף. משפטים בסיסיים באנליזה מצביעים על המאפיינים המבניים של שדה המספרים הממשיים. כל שדה עשוי לשמש כסקלרים עבור מרחב וקטורי, שהוא ההקשר הכללי הסטנדרטי עבור אלגברה ליניארית. שדות מספרים, אחיהם של שדה המספרים הרציונליים, נלמדים לעומק בתורת המספרים.
הגדרה
מבוא אינטואיטיבי
באופן לא פורמלי, שדה הוא קבוצה שעליה מוגדרות שתי פעולות – פעולת חיבור הנכתבת על ידי ופעולת כפל הנכתבת על ידי . החיבור והכפל מתנהגים באופן דומה לחיבור וכפל של מספרים רציונליים ומספרים ממשיים. במיוחד, מובטח קיומו של מספר נגדי לכל מספר , ושל מספר הופכי לכל מספר השונה מאפס. זה מאפשר להגדיר את הפעולות ה"הפוכות" של חיסור, וחלוקה, , באופן הבא:
הגדרה פורמלית
שדה זו קבוצה לא ריקה שעל אבריה מוגדרות שתי פעולות בינאריות הנקראות חיבור וכפל. תוצאת החיבור של מסומנת ותוצאת הכפל מסומנת , או בקיצור . הפעולות הללו חייבות לקיים את האקסיומות הבאות לכל ב-:
סגירות לחיבור ולכפל: לכל מתקיים וגם ;
קומוטטיביות של חיבור ושל כפל: וגם (בעברית, חוק החילוף);
אסוציאטיביות של חיבור ושל כפל: וגם (בעברית, חוק הקיבוץ);
איברים נייטרליים לחיבור ולכפל: קיימים איברים שונים המקיימים וגם ;
קיום מספר נגדי: לכל קיים איבר ב- שיסומן המקיים ;
קיום מספר הופכי: לכל קיים איבר ב- שיסומן המקיים ;
דיסטריבוטיביות של הכפל מעל החיבור: (בעברית, חוק הפילוג).
כל זה ניתן לקיצור באמירה כי שדה זו קבוצה עם פעולות חיבור וכפל כאשר אברי השדה עם פעולת החיבור זו חבורה אבלית, אברי השדה שאינם כוללים את 0 (האבר הנייטרלי של החיבור) עם פעולת הכפל מהווים חבורה אבלית, ומתקיימת דיסטריבוטיביות של הכפל מעל החיבור. זה ניתן לסיכום אפילו יותר בקצרה באמירה כי שדה הוא חוג קומוטטיבי שבו כל איבר שונה מ-0 הוא הפיך (או במילים אחרות, חוג חילוק קומוטטיבי).
דוגמאות
מספרים רציונליים
מספרים רציונליים היו בשימוש נרחב זמן רב לפני המצאת מושג השדה. אלו מספרים שניתן לכתוב כשברים , כאשר ו- הם מספרים שלמים עם . הנגדי לשבר שכזה הוא וההופכי אליו (בהנחה כי ) הוא , שניתן לראות כדלקמן:
כל אקסיומות השדה שצריך לקיים אלו תכונות סטנדרטיות של מספרים רציונליים. לדוגמה, ניתן להוכיח דיסטריבוטיביות באופן הבא:
שדה המספרים הרציונליים מקיים תכונות חשובות נוספות שלא נכנסו להגדרת השדה, אלא למקרה פרטי של שדה סדור. ההפרדה בין תכונות השדה לתכונות הסדר, מאפשרת להכניס אובייקטים רבים יותר תחת הגדרת השדה, תוך שימת דגש על מכנה משותף רחב יותר, שגם לו השלכות רבות.
מספרים ממשיים
המספרים הממשים , עם הפעולות הרגילות של חיבור וכפל, גם יוצרים שדה. מספרים אלה נבדלים מהרציונליים רק בתכונת השלמות, ולשם כך הוגדרו.
מספרים מרוכבים
המספרים המרוכבים , עם הפעולות הרגילות של חיבור וכפל יוצרים שדה. מתקיים כאשר היא היחידה המדומה כלומר
מספרים הניתנים לבנייה
ממוזער|255x255 פיקסלים|חזקה של נקודה מראה כי . בחירת מאפשרת בנייה של השורש הריבועי של מספר נתון .
בעת העתיקה, מספר בעיות גאומטריות נגעו להיתכנות של בניות גאומטריות מסוימות באמצעות סרגל ומחוגה. למשל, היוונים שיערו כי לא ניתן לשלש זווית באופן זה, אבל ללא הוכחה. ניתן לפתור בעיות אלה באמצעות שדה המספרים הניתנים לבנייה. מספרים ניתנים לבנייה הם, בהגדרה, אורכים של קטעים שניתן לבנות במספר סופי של צעדים תוך שימוש רק סרגל ומחוגה, בהינתן קטע באורך 1. מספרים אלה, עם חיבור וכפל שמוגדרים עליהם בתור מספרים ממשיים, יוצרים שדה הכולל את שדה הרציונליים . האיור מראה כיצד ניתן לבנות שורש ריבועי של אורך נתון, שורש שאינו בהכרח מספר רציונלי. בהינתן קטע באורך , ניתן לשרטט את הנקודות ו-עם האורכים המתוארים באיור, יחד עם חצי מעגל שקוטרו ואנך לישר הנתון דרך . הנקודה , שהיא החיתוך של חצי המעגל ושל האנך, תהיה במרחק של מ-.
לא כל המספרים הממשיים ניתנים לבנייה. ניתן להראות כי אינו מספר הניתן לבנייה, מה שמראה כי אי אפשר להכפיל את הקובייה, בעיה נוספת שהציבו היוונים הקדמונים.
חיבורכפל+·
שדה עם ארבעה איברים
בנוסף למערכות מספרים מוכרות כמו הרציונליים, ישנן דוגמאות אחרות ופחות מיידיות של שדות. הדוגמה הבאה היא שדה המורכב מארבעה איברים הנקראים , , ו-. הסימון נבחר כך ש- ממלא את התפקיד של האיבר הנייטרלי לחיבור (מסומן 0 באקסיומות שלמעלה), ו- הוא האיבר הנייטרלי לכפל (מסומן 1 באקסיומות לעיל). ניתן לאמת את אקסיומות השדה באמצעות כלים נוספים מתאוריית השדות, או על ידי חישוב ישיר. לדוגמה,
שווה ל- כמו שמתבקש מדיסטריבוטיביות.
שדה זה הוא שדה סופי עם ארבעה איברים, והוא מסומן או (השדות הסופיים נקראים על שמו של אווריסט גלואה - ומכאן Galois field). תת-הקבוצה המורכבת מ- ו- (מודגשת באדום בטבלאות משמאל) היא גם שדה, המכונה השדה הבינארי או . בהקשר של מדעי המחשב ואלגברה בוליאנית, ו- מסומנים לעיתים קרובות בהתאמה על ידי שקר ואמת, חיבור מסומן על ידי XOR, והכפל מסומן AND. במילים אחרות, מבנה השדה הבינארי הוא המבנה הבסיסי המאפשר מחשוב עם ביטים.
מושגים בסיסיים
מסקנות מההגדרה
לכל ב- מתקיים גם ש-, מה שאומר כי כל שדה הוא תחום שלמות.
התכונות הבסיסיות הבאות מתקיימות לכל ב-:
מאפיין
בנוסף לחיבור ולכפל שמוגדרים לכל שני איברי , ניתן להגדיר את המכפלה לכל איבר ב- ושלם חיובי על ידי החיבור החוזר
אם אין שלם חיובי המקיים אז יאמר על השדה שיש לו מאפיין . למשל, לשדה של מספרים רציונליים יש מאפיין כיוון שאין בו שלם חיובי השווה ל-. אחרת, אם יש שלם חיובי המקיים את המשוואה הזו, ניתן להראות כי השלם החיובי הכי קטן שמקיים את המשוואה הזו הוא מספר ראשוני. במצב זה, נהוג לסמן את מספר זה ב- ונאמר על השדה שיש לו מאפיין .
אם ל- יש מאפיין זה אומר כי לכל ב-. מזה נובע כי
מכיוון שכל המקדמים הבינומיים האחרים המופיעים בבינום של ניוטון מתחלקים ב-. כאן,
מוגדר על ידי כפל חוזר. מכך נובע שהומומורפיזם פרובניוס
הוא אכן הומומורפיזם של שדות. הקיום של הומומורפיזם שכזה הופך שדות עם מאפיין לדי שונים משדות עם מאפיין .
תת-שדות
תת-קבוצה של שדה נקראת תת שדה אם היא שדה בזכות עצמה, כאשר מצמצמים אליה את פעולות החיבור והכפל. במילים אחרות, קבוצה כזו צריכה להכיל את אברי האפס והיחידה של , ולהיות סגורה לחיבור, לכפל וגם לפעולות של לקיחת הנגדי או ההופכי.
אם הוא תת-שדה של , אז הוא מרחב וקטורי מעל , ולכן יש לו ממד. כאשר הממד הזה סופי, מוכרח להיות אלגברי מעל . במקרה זה, כדי שתת-קבוצה המכילה את וסגורה לחיבור וחיסור תהיה תת-שדה, מספיק שהיא סגורה לכפל.
לכל שדה יש תת-שדה ראשוני, שהוא השדה הקטן ביותר המכיל את איבר היחידה. השדה הזה יכול להיות שדה סופי בעל גודל ראשוני, או להכיל את כל המספרים השלמים, שאז הוא בהכרח מכיל את הרציונליים. במקרה הראשון המאפיין של השדה הוא גודל השדה הראשוני, ובשני אומרים שהמאפיין הוא אפס.
שדות סופיים
שדות סופיים (או שדות גלואה) אלו שדות עם כמות סופית של איברים, שמספרם מכונה גם הסדר של השדה. למעלה נמצאת הדוגמה לשדה עם ארבעה איברים, או . התת-שדה שלו הוא השדה הקטן ביותר, שכן לפי ההגדרה לכל שדה יש שני איברים שונים .
השדות הסופיים הפשוטים ביותר, אלו עם סדר ראשוני מתקבלים ישירות מחשבון מודולרי. עבור שלם חיובי , על הקבוצה
מוגדרים פעולות כפל וחיבור על ידי ביצוע כפל וחיבור ב-, ולקיחת השארית אחרי חלוקה ב-. הקבוצה הזו תצא שדה אם ורק אם הוא מספר ראשוני, כיוון שאחרת ניתן לקחת זוג מספרים שלמים חיוביים כך ש- שזה ב-, וזה מונע מ- להיות שדה כמוסבר למעלה.
לכל שדה סופי יש איברים, כאשר ראשוני כלשהו ו-. טענה זו נכונה כיוון שניתן לראות את בתור מרחב וקטורי מעל התת-שדה הראשוני שלו. הממד של מרחב וקטורי זה הוא בהכרח סופי, נסמנו , ונקבל את הדרוש.
ניתן לבנות שדה עם איברים בתור שדה הפיצול של הפולינום .
שדה פיצול זה הוא הרחבה של שבה לפולינום יש שורשים. קבוצת השורשים האלו יוצרים שדה בפני עצמם כיוון שאם הם שורשים של פולינום זה, אז מתקיים בבירור, וגם הנובע משימוש חוזר בשוויון , מה שאומר שקבוצת השורשים סגורה לחיבור ולכפל (ובבירור מתקיים שההופכי והנגדי של שורש הם עדיין שורש). שדה זה הוא בגודל , והוא מסומן על ידי . זהו השדה היחיד עם איברים, מכיוון שאם נתבונן בחבורה הכפלית של שדה שכזה, נקבל ממשפט לגראנז' כי כל איברי השדה הם שורשים של הפולינום .
היסטוריה
היסטורית, שלוש דיסציפלינות אלגבריות הביאו לרעיון של שדה: השאלה של פתרון משוואות פולינומיות, תורת המספרים האלגברית, וגאומטריה אלגברית. צעד ראשון בכיוון של שדות נוצר לראשונה ב-1770 על ידי ז'וזף-לואי לגראנז', שגילה שאם מסדרים מחדש שורשים של משוואה ממעלה שלישית מקבלים בביטוי
רק שני ערכים (כאשר הוא שורש יחידה מסדר שלישי).
באופן הזה, לגראנז' מסביר את הקונספט של הפתרון הקלאסי למשוואות ממעלה שלישית של שיפיונה דל פרו ופרנסואה וייט, המתחילה בצמצום של משוואה ממעלה שלישית ב- למשוואה במעלה שנייה ב-. יחד עם הבחנה דומה על משוואות ממעלה רביעית, לגראנז' חיבר בין מה שמאוחר נהיה הקונספט של שדה והקונספט של חבורה. ונדרמונד, גם ב-1770, וגם קרל פרידריך גאוס במידה מסוימת בספרו מחקרים אריתמטיים (1801), חקר את המשוואה
עבור ראשוני , ובכך קיבל את מה שידוע כיום בתור חבורת גלואה ציקלית. גאוס הסיק מכך שיש בנייה בסרגל ובמחוגה עבור מצולע משוכלל עם צלעות, כאשר . בהסתמך על עבודתו של לגראנז', פאולו רופיני טען ב-1799 כי לא ניתן לפתור באופן אלגברי משוואה ממעלה חמישית, אבל היו חורים בהוכחה שלו. חורים אלו מולאו על ידי נילס הנריק אבל ב-1824. אווריסט גלואה מצא ב-1832 תנאים הכרחיים ומספיקים לכך שמשוואה ממעלה חמישית תהיה פתירה על ידי רדיקלים, ובכך התחיל את מה שידוע כיום בתור תורת גלואה. גם אבל וגם גלואה עבדו עם מה שמכונה היום שדה מספרים, אבל לא הגו באופן מפורש את המושג של שדה, או את המושג של חבורה.
ב-1871 ריכרד דדקינד הציג את המילה הגרמנית Körper עבור קבוצה של מספרים ממשיים או מרוכבים שסגורה תחת ארבע פעולות החשבון, שמשמעותה בגרמנית היא "גוף" או "קורפוס" (כדי לציין ישות שסגורה באופן אורגני). המונח האנגלי field, שתורגם ישירות לעברית כ"שדה", הוצג לראשונה על ידי מור.
ב-1881, לאופולד קרונקר הגדיר את מה שהוא כינה "תחום הרציונליים", שהוא שדה שברים במונחים של היום. ההגדרה של קרונקר לא כיסתה את שדה המספרים האלגבריים (שהוא שדה במובן של דדקינד), אבל מצד שני הייתה יותר אבסטרקטית מזו של דדקינד בכך שהיא לא עשתה אף הנחה ספציפית בנוגע לסוג האיברים שיכולים להופיע בשדה. קרונקר פירש שדה כמו באופן אבסטרקטי כמו השדה של פונקציות רציונליות . לפני כן, דוגמאות למספרים טרנסצנדנטליים היו ידועות מאז עבודתו של ז'וזף ליוביל ב-1884, עד ששארל הרמיט (1873) ופרדיננד לינדמן (1882) הוכיחו כי ו- טרנסצנדנטליים, בהתאמה.
ההגדרה הברורה הראשונה לשדה אבסטרקטי הייתה של היינריך וובר (1893). ספציפית, ההגדרה שלו כללה את השדה . ג'וזפה ורונזה (1891) חקר את השדה של טורי חזקות פורמליים, מה שהוביל את קרט הנזל (1904) להציג את שדה המספרים ה-p-אדיים. שטייניץ (1910) אסף וסידר את הידע על שדות אבסטרקטיים שנצבר עד כה. הוא חקר אקסיומתית את התכונות של שדות והגדיר הרבה מהרעיונות החשובם בתורת השדות. רוב המשפטים המוזכרים בפרקים של תורת גלואה, בניית שדות, ומושגים בסיסיים, נמצאים בעבודתו של שטייניץ. ארטין ושטייניץ (1927) חיברו את הרעיון של סידור איברי שדה, ובכך את התחום הרחב של אנליזה, לתכונות אלגבריות טהורות. אמיל ארטין פיתח מחדש את תורת גלואה בין 1928 ל-1942, ומחק את התלות של התורה במשפט האיבר הפרימיטיבי.
בניית שדות
בניית שדות מחוגים
חוג קומוטטיבי זו קבוצה עם פעולות חיבור וכפל המקיימת את כל האקסיומות של השדה פרט לקיום ההופכי . למשל, המספרים השלמים הם חוג קומוטטיבי אבל לא שדה, מכיוון שההופכי של מספר שלם אינו שלם אלא אם .
בהיררכיית המבנים האלגבריים, שדות ניתנים לאפיון בתור חוגים קומוטטיביים שבהם כל איבר שונה מ- הוא איבר הפיך (מה שאומר כי לכל איבר יש הופכי). באופן דומה, שדות הם חוגים קומוטטיביים עם בדיוק שני אידיאלים, ו-. שדות גם מאופיינים בתור החוגים הקומוטטיביים בהם הוא האידיאל הראשוני היחיד.
בהינתן חוג קומוטטיבי , יש שתי דרכים להגדיר שדה הקשור ל-, כלומר שתי דרכים לשנות את כך שכל איבריו השונים מ- יהיו הפיכים: יצירת שדה שברים, ויצירת שדה מנה. עבור חוג השלמים , שדה השברים הוא שדה הרציונליים בעוד ששדות המנה של הם השדות הסופיים .
שדה שברים
בהינתן תחום שלמות , שדה השברים שלו בנוי על ידי השברים של שני איברים של בדיוק כפי ש- נבנה מתוך . ביתר דיוק, האיברים של הם שברים מהצורה כאשר ו- הם איברים ב- וגם . שני שברים ו- הם שווים אם ורק אם . הפעולות על השברים פועלות בדיוק כפי שהן פועלות על מספרים רציונליים. למשל:
ניתן להראות ישירות כי אם הוא תחום שלמות, מה שתיארנו כאן יוצר שדה.
דוגמה מפורסמת לשדה שברים הוא השדה של פונקציות רציונליות מעל שדה , שהוא שדה השברים של חוג הפולינומים . השדה של טורי לורן
מעל שדה הוא שדה השברים של החוג של טורי החזקות הפורמליים מעל שדה (שבו ). אבל כיוון שכל טור לורן ניתן להצגה בתור טור חזקות מחולק בחזקת , אין הרבה חשיבות להצגה של איברי השדה כשברים.
שדה מנה
בנוסף לשדה השברים, שמעביר את לשדה בהעתקה חד-חד-ערכית, ניתן לבנות שדה מתוך חוג קומוטטיבי בהעתקה על . בהינתן אידיאל מקסימלי , חוג המנה הוא שדה, הנקרא שדה המנה.
למשל, בהינתן חוג פולינומים , האידיאל הנוצר על ידי פולינום הוא מקסימלי אם ורק אם הפולינום הוא אי פריק מעל , כלומר לא ניתן לכתוב אותו כמכפלה של שני פולינומים אחרים ב-. אם האידיאל אכן מקסימלי, זה יוצר את השדה
השדה הזה כולל איבר (מחלקת השקילות של ) שמקיים . ניתן לשכן את ב-, שכן כל איברי הם פולינומים ממעלה ב- ומחלקות השקילות שלהם שונות. כלומר, השדה זו מעין הרחבה של השדה , שכוללת שורש לפולינום .
כך למשל, ניתן לבנות את השדה מהשדה , באמצעות הוספת שורש לפולינום . קל לבדוק שזהו אכן פולינום אי-פריק ב-, ולכן נוכל לבנות את השדה
ראו גם
הרחבת שדות
תורת גלואה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אלגברה ליניארית
קטגוריה:מבנים אלגבריים
קטגוריה:תורת השדות
קטגוריה:טיפוסי חוגים
| 2024-07-06T13:23:07
|
עמירם סיוון
|
REDIRECTעמירם סיון
| 2003-09-26T11:57:33
|
יחס (תורת הקבוצות)
|
במתמטיקה, ובפרט בתורת הקבוצות, יחס בינארי או רלציה בין קבוצות כלשהן הוא קבוצה של זוגות סדורים של איברים, כך שהאיבר הראשון בכל זוג שייך ל- והשני ל-. קיימים גם יחסים -אריים, שהם קבוצות של -יות מקבוצות נתונות . יחס n-ארי על הקבוצה A הוא יחס n-ארי שבו הקבוצות שוות כולן ל-A.
אם נאמר כי " עומד ביחס עם " ונסמן .
שוויון, אי-שוויון, וכל פונקציה במשתנה אחד או יותר, כולם דוגמאות ליחסים.
הגדרה פורמלית
יחס בין הקבוצות הוא קבוצה המקיימת .
יחס -ארי בין הקבוצות הוא תת-קבוצה .
תכונות של יחסים
יחס ייקרא:
רפלקסיבי אם לכל איבר בקבוצה מתקיים .
לדוגמה: היחס 'שווה' הוא רפלקסיבי בקבוצת המספרים הרציונליים, כיון שכל מספר שווה לעצמו.
אי-רפלקסיבי אם לכל איבר בקבוצה לא מתקיים .
לדוגמה: היחס 'קטן מ-' הוא אי-רפלקסיבי בקבוצת המספרים הרציונליים, כיון שאף מספר אינו קטן מעצמו.
קו-רפלקסיבי אם לכל זוג איברים בקבוצה המקיים מתקיים .
לדוגמה: היחס 'שווה' הוא קו-רפלקסיבי בקבוצת המספרים הרציונליים (בעוד שהיחס 'בעל חֶזקה ריבועית שזהה לזו של' הוא קו-רפלקסיבי רק בקבוצת המספרים החיוביים – אך לא בקבוצת המספרים הרציונליים).
סימטרי אם כל זוג איברים בקבוצה מקיים .
לדוגמה: היחס 'שווה' הוא סימטרי בקבוצת המספרים הרציונליים (אם אז ).
אנטי-סימטרי (או אנטי-סימטרי חלש) אם כל זוג איברים בקבוצה המקיים וגם מקיים .
לדוגמה: היחס 'קטן או שווה' הוא אנטי-סימטרי בקבוצת המספרים הרציונליים (אם וגם אז ).
א-סימטרי (או אנטי-סימטרי חזק) אם כל זוג איברים בקבוצה המקיים אינו מקיים .
לדוגמה: היחס 'קטן מ-' הוא א-סימטרי בקבוצת המספרים הרציונליים (אם אז לא מתקיים ). יחס כזה הוא אנטי-סימטרי חזק (וגם אי-רפלקסיבי).
טרנזיטיבי אם לכל שלושה איברים בקבוצה המקיימים וגם מתקיים .
לדוגמה: היחס 'קטן מ-' הוא טרנזיטיבי בקבוצת המספרים הרציונליים (אם וגם אזי ).
אי-טרנזיטיבי אם לכל שלושה איברים בקבוצה המקיימים וגם לא מתקיים .
לדוגמה: היחס 'עוקב של' הוא אי-טרנזיטיבי בקבוצת המספרים הרציונליים (אם וגם אז לא מתקיים ).
יחס שקילות אם הוא רפלקסיבי, סימטרי וטרנזיטיבי.
יחס סדר אם הוא רפלקסיבי, אנטי-סימטרי וטרנזיטיבי.
דוגמאות לאינטראקציות שבין תכונות של יחסים
יחס טרנזיטיבי אי-רפלקסיבי הוא א-סימטרי.
יחס אי-טרנזיטיבי רפלקסיבי הוא א-סימטרי.
יחס א-סימטרי הוא אנטי-סימטרי אי-רפלקסיבי.
דוגמאות ליחסים
מושג היחס מהווה אבן יסוד להגדרת מושגים בסיסיים רבים במתמטיקה:
פונקציה היא סוג של יחס, המאופיין על ידי התכונות חד-ערכיות: וקיום התאמה לכל איבר בקבוצה: .
פעולה בינארית היא סוג של יחס (זוהי למעשה פונקציה מאוסף הזוגות הסדורים של קבוצה מסוימת אליה עצמה).
סדר חלקי (מכונה גם "סדר חלקי חלש" או "סדר חלש", ומסומן בדרך כלל ב-) הוא יחס רפלקסיבי, אנטי-סימטרי וטרנזיטיבי.
סדר מלא הוא סדר חלקי אשר מקיים את תכונת ההשוואה, כלומר לכל בקבוצה הסדורה חלקית מתקיים או או .
יחס שקילות הוא יחס רפלקסיבי, סימטרי וטרנזיטיבי. יחס שקילות משרה חלוקה על הקבוצה עליה הוא מוגדר, למחלקות שקילות על ידי ההגדרה ששני איברים יהיו באותה מחלקת שקילות, אם ורק אם הם עומדים ביחס.
היחס "צאצא ביולוגי", הוא דוגמה ליחס אי-רפלקסיבי (אדם אינו צאצא של עצמו), א-סימטרי (אם אדם א' הוא צאצאו של אדם ב' אז ב' אינו צאצאו של א') וטרנזיטיבי (אם אדם א' הוא צאצאו של אדם ב' וב' בתורו הוא צאצא של ג', אז א' גם הוא צאצא של ג').
פעולות על יחסים
הרכבת יחסים – לכל שני יחסים ניתן להגדיר יחס שלישי כהרכבה של שניהם:
לפי הגדרה זו – הרכבת פונקציות היא למעשה מקרה פרטי של הרכבת יחסים. הרכבת יחסים רפלקסיביים או טרנזיטיביים היא רפלקסיבית או טרנזיטיבית בהתאמה.
היחס ההופכי – עבור היחס נגדיר את היחס ההפוך על ידי היפוך הזוגות הסדורים:
הרכבת יחס עם היחס ההופכי, כמו גם איחודם, מניבה יחס סימטרי.
כל יחס על קבוצה ניתן להשלים באופן מינימלי ליחס רפלקסיבי, סימטרי או טרנזיטיבי על ידי לקיחת החיתוך של אוסף כל היחסים בעלי אותה תכונה שמכילים אותו. כיוון שתכונות אלו נשמרות תחת החיתוך, הקבוצה המתקבלת, המכונה הסגור של ביחס לתכונה המבוקשת (רפלקסיביות, סימטריות או טרנזיטיביות), היא היחס המינימלי שמכיל את ומקיים את אותה תכונה.
לכל יחס בינארי על קבוצה מתאים קומפלקס הסדר של היחס: זהו קומפלקס שהתאים שלו הם כל תת-הקבוצות של שהצמצום של אליהן הוא יחס סדר חלש. קומפלקס הסדר הוא כוויץ אם ורק אם הוא יחס סדר.
ראו גם
תורת הקבוצות - מונחים
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תורת הקבוצות
| 2024-09-08T19:51:57
|
פרס ישראל
|
שמאל|ממוזער|250px|אות פרס ישראל
פרס ישראל הוא פרס שמעניקה מדינת ישראל במגוון רחב של תחומים. הענקת הפרס נערכת מדי שנה במוצאי יום העצמאות בירושלים בטקס ממלכתי בהשתתפותם של ראשי המדינה, אך שמות הזוכים מתפרסמים חודשים אחדים קודם לכן. הענקת הפרס החלה בשנת 1953 ביוזמתו של שר החינוך, בן-ציון דינור (אשר זכה בעצמו בפרס בשנת 1958 ובשנת 1973).
דינור אמר על הפרס:
תקנון הפרס
250px|ממוזער|שמאל|שר החינוך יגאל אלון פותח את טקס הענקת פרס ישראל ביום העצמאות תשל"א, בנוכחות נשיא המדינה זלמן שזר וראש הממשלה גולדה מאיר
פרס ישראל מוענק לאזרחי ישראל שהיו תושבים בה בשלוש השנים שקדמו להצעת מועמדותם לפרס, כיחידים או כחלק מקבוצה, ובעבר גם לתאגידים ישראליים (במקרים מיוחדים ניתן הפרס לאזרחים זרים תושבי ישראל) אשר הצטיינו באחד המקצועות והתחומים המזכים בפרס. כל תושב ישראל רשאי להמליץ על אחר כמועמד לקבלת הפרס. הזוכים בפרס נבחרים על ידי ועדת שופטים ציבורית, בהחלטה המתקבלת פה אחד. לכל אחד מתחומי הפרס ועדת שופטים משלו, וזו ממונה רק לשנה אחת. ועדות השופטים מגישות לשר החינוך את המלצתן להענקת הפרס, ובדרך כלל השר מקבל המלצה זו.
יוקרתו של פרס ישראל אינה נובעת מגובה הפרס. בשנת 2024 היה גובה הפרס 75,000 ש"ח,על הפרס אתר משרד חינוך סכום נמוך יחסית לגובהם של פרס רוטשילד, פרס בלווטניק למדענים צעירים ופרס א.מ.ת, המוענקים אף הם בישראל לישראלים.
התחומים שבהם מוענק הפרס
שמאל|ממוזער|250px|תעודת פרס ישראל שהוענקה לאלימלך פירר
על מנת להקיף מגוון רחב של תחומים, הוחלט כי פרס ישראל יינתן בכל שנה בתחומי משנה משתנים משנה לשנה, במחזורים של בין ארבע ושבע שנים. התחומים הראשיים ותחומי משנה שבהם מוענק כיום הפרס הם:
מדעי היהדות, מדעי הרוח ומדעי החברה:
מדעי החיים ומדעים מדויקים:
תרבות, אמנות, תקשורת וספורט:
טכנולוגיה ומחשבים
תעשייה
טכנולוגיה וחדשנות יישומית
תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית
בשנת 2024 החליט שר החינוך, יואב קיש, על הוספת קטגוריה מיוחדת לשנת 2024 בשל מלחמת חרבות ברזל.
מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
בשנת 1972 החליטה הממשלה להוסיף תחום זה לתחומי הפרס, והזוכה הראשון בתחום זה היה אברהם הרצפלד.
זוכי פרס ישראל
מרבית התחומים שבהם מוענק הפרס הם בתחומי חקר, ומרבית הזוכים הם חוקרים באוניברסיטאות בישראל. הפרס על מפעל חיים מוענק בכל תחומי החיים בישראל, ובהתאם לכך קהל הזוכים בו מגוון יותר. גם בתחומי התרבות, האמנות, התקשורת והספורט יוצא הפרס מגבולות האוניברסיטאות.
בדרך כלל מוענק הפרס לזוכים בשלב מתקדם של הקריירה שלהם ולארגונים ותיקים בישראל. בפרט נהוגה גישה זו בפרס על מפעל חיים. ישנם ארגונים שחרגו מהכלל הזה והוחלט להעניק להם "פרס על מפעל חיים", כגון התזמורת האנדלוסית הישראלית, שהוכרזה כזוכה בפרס לשנת תשס"ו לאחר 12 שנות פעילות בלבד, והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שלאחר 16 שנים של פעילות ציבורית, הוחלט שיקבל את הפרס בשנת תשס"ט.
ממוזער|דינה פייטלסון מקבלת את פרס ישראל לחינוך בטקס פרסי ישראל הראשון בשנת 1953
הזוכה הצעיר ביותר הוא איתיאל זהר, שהיה בן 23 בעת קבלת הפרס לגבורה אזרחית בשנת 2024. זהר קיבל את הפרס כחלק מצוות אלחנן על חילוץ אזרחים תחת אש בקרב בבארי. לפניו דינה פייטלסון קיבלה את הפרס כשהייתה בת 27 בשנת 1953.
עם הזוכים בפרס ישראל גם כאלה שזכו בפרסים בין-לאומיים יוקרתיים. שישה מ-13 חתני פרס נובל הישראלים, ש"י עגנון, אברהם הרשקו, אהרן צ'חנובר, ישראל אומן, עדה יונת ודן שכטמן, זכו בפרס זה לאחר זכייתם בפרס ישראל. שלושה מששת חתני פרס טיורינג הישראלים, מיכאל רבין, אמיר פנואלי ועדי שמיר, זכו בפרס זה קודם לזכייתם בפרס ישראל.
תקנון הפרס קובע כי "אפשר לקבל את פרס ישראל פעם אחת בלבד". טרם הוספת כלל זה זכו בפרס פעמיים בן-ציון דינור, ש"י עגנון ויעקב כהן.
תקנון הפרס קובע כי במקרים יוצאים מן הכלל ניתן להעניק את פרס ישראל גם לאדם שהלך לעולמו:
א. כאשר המועמד נפטר לאחר הגשת מועמדותו, בטרם בחירתו. בכגון זה תימסר תעודת הפרס לקרוב משפחתו בלא הפרס הכספי.
ב. כאשר המועמד נפטר לאחר שוועדת השופטים בחרה בו. בכגון זה תימסר תעודת הפרס לקרוב משפחתו עם הפרס הכספי."
בחלוקת הפרס הראשונה, בשנת תשי"ג ניתן הפרס לגדליה אלון שלוש שנים לאחר פטירתו, בשנת תשי"ז קיבל יוחנן לוי את הפרס כ-12 שנה לאחר מותו. שישה זכו בפרס בשנת פטירתם – בתש"ל זכתה בפרס לאה גולדברג, בתשנ"ב זכה בפרס אבות ישורון, בתשס"ח זכה בפרס ניסן נתיב, בתשע"ג זכה בפרס רון נחמן, בתשע"ט זכתה בפרס רונה רמון ובתשפ"ד זכתה בפרס עדנה סולודר.
מסרבים ומסורבים
אחדים מאלה שנמצאו ראויים לפרס סירבו לקבלו.
בשנת 1957 סירב חנוך אלבק לקבל את הפרס, מתוך התנגדות לחלוקתו. אלבק הסביר את התנגדותו במכתב: "א) ריבוי הפרסים במדינה וחלוקתם לכל מיני אנשים ונשים מורידים את ערכם לפחות מכשיעור הראוי להתכבד. ב) המיסים הכבדים המוטלים על הציבור אינם מצדיקים לדעתי את השימוש בהם לצרכים מפוקפקים כאלה, וחוששני ליהנות מכסף זה."
בשנת 1961 סירב הרב צבי יהודה הכהן קוק לקבל את הפרס, שכן סבר שאין הפרס מגיע לו. הוא כתב במכתבו לשר החינוך אבא אבן: "יש כאן למעשה טעות מוחלטת ובשום אופן אין לי כל אפשרות לקבל את זה. ולפיכך לא יזכירו שום דבר מזה ביחס אלי...".
ב-1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לראשונה פרס בקטגוריה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וביקשה להעניקו לראש ממשלת ישראל לשעבר, חבר הכנסת דוד בן-גוריון. בן-גוריון שלח מכתב לשר החינוך, זלמן ארן, שבו הביע את סירובו לקבל את הפרס, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".
אורי זוהר, שזכה בשנת 1976 בפרס בקטגוריה של קולנוע. באקט הסירוב שלו היה מן המחאה האנטי-ממסדית.
בשנת 1993 הוחלט על הענקת הפרס לישעיהו ליבוביץ, ובעקבות המחלוקת שהתעוררה ויתר על הפרס.
האמן משה גרשוני שהיה אמור לקבל את הפרס בשנת 2003 הודיע כי יסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושרת החינוך לימור לבנת, ו"שאין זה הזמן לחגיגות", בעקבות כך נשלל ממנו הפרס וכספי הזכייה נתרמו לעמותה למען אמנים במצוקה.
לרגל חגיגות ה-60 למדינת ישראל, רצו להעניק לאריק איינשטיין את הפרס, אך איינשטיין סירב לקבלו.
בשנת 2021 נבחר יהודה משי זהב לחתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ימים אחדים לאחר מכן פרסם העיתון "הארץ" תחקיר ובו עדויות כי משי זהב נהג במשך שנים להטריד ולתקוף מינית ילדים, נערים, נערות ונשים. משי זהב הכחיש את הטענות, אך הודיע שהוא מוותר על הפרס.
בשנת 2023 סירב הזמר שלמה ארצי לקבל את פרס ישראל שהוענק לו עקב המחאה נגד הרפורמה המשפטית שהתקיימה באותה עת. הוא נימק: "בעיתוי הנוכחי, כשהמדינה שלנו פצועה ושסועה, אני מרגיש שקשה לי לקבל את הפרס ולכן אני נאלץ בצער לוותר על הכבוד הגדול הזה." על כן הוחלט ע״י הוועדה להעניק את הפרס לזמר דקלון (יוסי לוי).
מחלוקות סביב פרס ישראל
סביב רבים ממקבלי הפרס שורר קונצנזוס באשר לזכותם לפרס זה, בזכות מוניטין שצברו בציבור הרחב או בתחום אקדמי, אף שאינם בהכרח מוכרים לציבור הרחב. עם זאת, יוקרתו של הפרס, כפרס ממלכתי, מביאה לכך שלעיתים נכרכת ההחלטה על מתן הפרס במחלוקת פוליטית עזה.
מחאות וביקורת
בשנת 2004 המליצה ועדת השופטים על הענקת הפרס לאמן יגאל תומרקין. שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת, פנתה לוועדה בבקשה שתבחן מחדש המלצה זו, לאור פניות רבות של אזרחים "לבטל את הענקת הפרס לתומרקין בשל התנהגות והתבטאויות פוגעות של הפסל". הוועדה בחנה שוב את העניין ועמדה על החלטתה הקודמת להעניק את הפרס לתומרקין.
בשנת 1992 מחה יובל נאמן, מזוכי פרס ישראל 1969, על הענקת הפרס לסופר אמיל חביבי, תוך שהוא משליך את תעודת הפרס שלו לכיוונו של חביבי.
בחירת השופטים
בפברואר 2015 נמנע ראש הממשלה ושר החינוך, בנימין נתניהו, מלאשר את חברותם בוועדות השיפוט לפרס של חיים שריר, אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן. נתניהו הציג את המניע להחלטתו: "במשך השנים מונו לוועדה הבוחרת יותר ויותר גורמים קיצוניים בעמדותיהם, ובהם גורמים אנטי ציוניים – למשל כאלה התומכים בסרבנות לשרת בצה"ל – ופחות מדי נציגים אותנטיים של חלקים נרחבים אחרים בעם". במחאה על כך החל גל התפטרויות של שופטים ובהם גיל הראבן, ניסים קלדרון, נורית גרץ, יונה אליאן, זיוה בן-פורת, אפרים חזן, אורי הולנדר ורם לוי. מועמדים לפרס ישראל ובהם רות דיין, יצחק בן נר, יגאל שוורץ, חיים באר, סמי מיכאל ודויד גרוסמן הסירו מועמדותם. מועצת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הביעה מחאה על פסילת השופטים שפגעה במעמדו של הפרס, והציעה להעביר את הכפפתו לגורם ממלכתי כגון לשכת נשיא המדינה. בעקבות הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לפיה עקב תקופת הבחירות אין לקבל החלטות בנושא, חזר בו נתניהו מהחלטתו. אף על פי כן, רוב השופטים שהתפטרו והמועמדים שהסירו את מועמדותם הודיעו שלא יחזרו בהם. אל המסירים את מועמדותם לפרס הצטרף העיתונאי דן מרגלית. בעקבות עתירה לבג"ץ של קבוצת אנשי רוח, נקבע כי הפרס בתחום חקר הספרות לא יוענק.
עתירות לבג"ץ
בשנת 1997 החליטה ועדת הפרס להעניק את הפרס לעיתונות לעיתונאי שמואל שניצר. לאחר שהוכרז על ההחלטה, הוגשה עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה. התברר שוועדת הפרס לא הייתה מודעת לכך שמספר שנים קודם לכן פרסם שניצר מאמר שקרא לעצירת העלייה מאתיופיה, בתואנה רפואית, ובעקבות תלונה שהוגשה למועצת העיתונות קבע בית הדין של מועצת העיתונות כי במאמר "יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי" וכי מאמרו פוגע קשות "בחוסנה של החברה הישראלית כחברה קולטת עלייה" ו"גרר עמו בוז והסתייגות מבני העדה האתיופית" ובכך עבר שניצר על כללי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות.
בג"ץ הורה להחזיר את הדיון בפרס לוועדת הפרס. שניצר, בינתיים, לא שעה לקריאתו של נשיא המדינה עזר ויצמן להתנצל או לחזור בו מדבריו. בנסיבות אלה, כשברקע גם הרוחות הסוערות על פרשת תרומות הדם של עולי אתיופיה שנחשפה ב-1996, כשהתכנסה ועדת הפרס שנית הוחלט שלא להעניק את הפרס לשניצר.
מאז הוגשו לבג"ץ עתירות רבות כנגד החלטות ועדות הפרס, שכולן נדחו. רוב העתירות דרשו לשלול מזוכה את הפרס. קבוצה אחת של עתירות טענה שהזוכה אינו ראוי לפרס. העתירות נגד הענקת הפרס על מפעל חיים לשולמית אלוני, והענקת הפרס ליגאל תומרקין ולזאב שטרנהל טענו שהם אינם ראויים לפרס על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת. השופטת עדנה ארבל התייחסה לטענות אלו בנימוקים לדחיית העתירה בפרשת שטרנהל:
טענה נוספת שהועלתה בעתירות לשלילת הפרס עסקה בניגוד עניינים של אחד או יותר מחברי ועדת הפרס. בעתירות כנגד הענקת הפרס למכון הישראלי לדמוקרטיה, ולשמעון מזרחי. כנגד טענות אלו קבעו השופטים שלא סביר לדרוש במדינה קטנה כמו ישראל שלא יהיה קשר כלשהו בין חברי ועדת הפרס, אשר צריכים להיות בקיאים בתחום שבו ניתן הפרס.
היו גם עתירות אחרות כנגד פרס ישראל. בעתירה אחת דרש העותר שפרס ישראל יוענק לו. בעתירה אחרת יצא הצייר משה גרשוני כנגד שלילת הפרס ממנו בגלל סירובו להופיע בטקס הענקת הפרס. גם עתירות אלו נדחו על ידי בית המשפט.
יש הסוברים, כמו דניאל פרידמן ומאיר הופמן, כי מאחר שפרס ישראל ניתן כאות כבוד והערכה אין מדובר כלל בהחלטה שפיטה ובית המשפט העליון טעה בהתערבו בעניין הענקת הפרס לשניצר. שופטי בית המשפט העליון לא קיבלו עמדה זו מפאת האופי הממלכתי של הפרס המחייב לשיטתם ביקורת שיפוטית, הגם שהיו בהם, כמו אליהו מצא, שפקפקו בצדקת ההתערבות בעניין הפרס לשניצר. עמדת בית המשפט העליון היא שאין עילה להתערבות בית המשפט אם החלטתה של הוועדה התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים ענייניים. בפסק הדין בעניינו של שמעון מזרחי, כתב השופט אשר גרוניס באופן כללי על עותרים כנגד הענקת הפרס לאחר: "יהיו כאלה שיאמרו שמדובר בחוסר פירגון ויהיו אחרים שירחיקו לכת ויטענו שעותרים המעוניינים בשלילת הפרס מהאחר פועלים מתוך צרות עין" והשופט חנן מלצר ביקש מהציבור לפרגן לזוכים ולהניח לפרס ישראל ולזוכים בו. באותו מקרה אף הושתו על העותרים הוצאות משפט גבוהות יחסית לעתירות מעין אלו.
בשנת 2021 המליצה ועדת פרס ישראל במתמטיקה ומדעי המחשב להעניק את הפרס לפרופ' עודד גולדרייך ממכון ויצמן למדע, על מחקריו בנושא סיבוכיות חישובית, אך שר החינוך, יואב גלנט, ולאחריו שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון נמנעו מלאשר את המלצת הוועדה עקב התבטאויות פוליטיות של גולדרייך. נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, דוד הראל, וחמישה מנשיאיה בעבר פרסמו מחאה על ההחלטה שלא להעניק את הפרס. נשיאי שבע אוניברסיטאות בישראל הביעו אף הם מחאה על החלטת השרה. במרץ 2022 פסק בג"ץ כי יש להעניק את הפרס לגולרייך, מכיוון שהפרס ניתן על בסיס שיקולים מקצועיים מובהקים, וכי שיקולים לא-מקצועיים, כגון התבטאויות של המועמדים בהקשרים ערכיים – עשויים להיות רלוונטיים רק במקרים חריגים וקיצוניים ביותר. גולדרייך קיבל את הפרס באפריל באותה שנה.
ב-2024 הודיע שר החינוך יואב קיש על ביטול הענקת הפרסים באותה השנה בתחומי היזמות, המדע והתרבות, ויצר קטגוריה חדשה "תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית". ההחלטה עוררה תרעומת, בין השאר משום שנתפסה כחלק מניסיון לבטל את הענקת הפרס ליזמות לאיל וולדמן, על רקע היותו פעיל במחאה נגד הממשלה. כנגד ההחלטה הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה שהשר פעל ממניעים זרים ותוך חריגה מסמכות. אל העתירה הצטרפו שתי ועדות פרס, והייעוץ המשפטי לממשלה סירב להגן על עמדת השר. בעקבות העתירה ועמדת הייעוץ המשפטי – הודיע קיש כי חזר בו מהחלטתו וכי הפרס יחולק במתכונת הרגילה. באותה שנה המליצה ועדת פרס ישראל בתחום הספרות התורנית לתת את הפרס לרב יצחק יוסף, בתיה כהנא דרור עתרה לבג"ץ עקב "התבטאויותיו הפוגעניות והמסיתות במהלך השנים, ובפרט מאז היבחרו כרב ראשי לישראל כנגד יוצאי חבר העמים, התנועה הרפורמית, בית המשפט העליון ושלטון החוק", בג"ץ הוציא צו על תנאי המורה לשר החינוך לנמק את החלטתו.
זוכים בני אותה משפחה
הורים וילדים
דב כרמי (אדריכלות, 1957), רם כרמי (אדריכלות, 2002) ועדה כרמי-מלמד (אדריכלות, 2007)
יעקב בן-תור (מדעי החיים, 1955) ואמנון בן-תור (חקר הגאוגרפיה, 2019)
יהושע ברטונוב (תיאטרון, 1959) ודבורה ברטונוב (אמנות הבד והבימה, 1991)
אהרן הראל-פיש (חקר הספרות הכללית, 2000) ודוד הראל (מדעי המחשב, 2004)
הרב עובדיה יוסף (ספרות תורנית, 1970), עדינה בר-שלום (מפעל חיים, 2014) והרב יצחק יוסף (ספרות תורנית, 2024)
יעקב לויצקי (מדעים מדויקים, 1953) ואלכסנדר לויצקי (מדעי החיים, 1990)
אחים
יוסי בנאי (אמנויות הבמה, 1998) וגברי בנאי (מפעל חיים, 2000)
שרה הסטרין-לרנר (מדעי הרפואה, 1955) ושלמה הסטרין (מדעים מדויקים, 1957)
יגאל ידין (מדעי היהדות, 1956) ויוסי ידין (אמנות הבד והבימה, 1991)
רחל ינאית בן-צבי (תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, 1978) ובתיה לישנסקי (מפעל חיים, 1986)
יובל נאמן (מדעים מדויקים, 1969) ורות בן-ישראל (חקר המשפט, 2001)
אהרון צ'חנובר (חקר הביולוגיה, 2003) ויוסף צ'חנובר (מפעל חיים, 2021)
אפרים קציר (מדעי החיים, 1959) ואהרן קציר (מדעי החיים, 1961)
מיכאל רבין (חקר מדעי המחשב, 1995) ומרים בן-פרץ (חקר החינוך, 2006)
נתן שרון (חקר הביוכימיה, 1994) ושמואל שטריקמן (חקר הפיזיקה, 2001)
עדינה בר-שלום (מפעל חיים, 2014) והרב יצחק יוסף (ספרות תורנית, 2024)
בני זוג
יהודית ברוניצקי ויהודה ברוניצקי (תעשייה, 2018)
מירי ארנטל וחיים ארנטל (מפעל חיים, 2019)
יעקב יער (אדריכלות, 2007) ורות ברמן (חקר הבלשנות, 2021)
אליהוא כ"ץ (מדעי החברה, 1989) ורות כ"ץ (חקר התרבות, האמנות והמוזיקולוגיה, 2012)
דוד עמירן (גאוגרפיה, 1977) ורות עמירן (חקר ארץ ישראל, 1982)
יעקב רכטר (אדריכלות, 1972) וחנה מרון (תיאטרון, 1973)
יוסף קאפח (מדעי היהדות, 1969) וברכה קאפח (מפעל חיים, 1999)
בני זוג לשעבר
חיים הזז (ספרות יפה, 1953) ויוכבד בת-מרים (ספרות, 1972)
חנה מרון (תיאטרון, 1973) ויוסי ידין (אמנות הבד והבימה, 1991)
דליה רביקוביץ (שירה, 1998) ויוסף בר-יוסף (תיאטרון, 2003)
סבים ונכדים
יוסף צבי הלוי (ספרות תורנית, 1958) ואברהם חיים הלוי (חקלאות, 2002)
מנחם מנדל כשר (ספרות תורנית, 1963) ואסא כשר (חקר הפילוסופיה הכללית, 2000)
התפלגות הזוכים
רובם הגדול של זוכי הפרס הם גברים יהודים אשכנזים. עד שנת 2024 הוענק הפרס ל-777 איש, מתוכם רק ל-129 נשים (פחות מ-20%). בשליש ממספר השנים שבהן הוענק הפרס כל הזוכים היו גברים. עד שנת 2024, רק שישה אנשים שאינם יהודים זכו בפרס: השייח' אמין טריף וכמאל מנצור בני העדה הדרוזית, אלדין חתוקאי בן העדה הצ'רקסית-מוסלמית, והנוצרים מכרם ח'ורי, אמיל חביבי והאב מרסל דיבואה. אף על פי שכ-15% מאזרחי ישראל הם ערבים-מוסלמים, איש מהם לא זכה בפרס מעולם. מתוך 158 זוכים בפרס ישראל בתחומי התרבות השונים עד 2008 (כולל מוסדות), היו כ-10 מזרחיים.
התפלגות זאת הביאה לביקורת בתקשורת. בעקבות הענקת הפרס בשנת 2007 שאל המבקר והעורך בני ציפר:
לאחר חלוקת הפרסים ב-2009 כתב הפרשן רינו צרור:
ביקורת זאת זכתה להד בדו"ח מבקר המדינה שקבע "התהליך שלפיו נבחרים הזוכים מוביל לכך שאין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לבין מקבלי הפרס במהלך השנים", והמליץ: "ראוי שהמשרד ימנה ועדה מקצועית אשר תהיה אחראית לקביעת התקנון ולשינויים בו וכן תבחן מעת לעת את התאמתו לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית כך שירחיבו את מעגל מקבלי הפרס ויאפשרו את הענקתו גם לבאים מקבוצות אוכלוסייה נוספות מבלי לפגוע במצוינות הנדרשת לקבלתו".
תגובת משרד החינוך הייתה ש"בחלק גדול מהמקרים אין נשים ובני מיעוטים בכלל בקרב המועמדים ולכן אין אפשרות להעניק להן את הפרס. בשנת תש"ע מונו נשים במרבית הוועדות, כך שבוודאי ניתנה תשומת לב לנושא זה. אישה שעמדה בראשות אחת מוועדות השיפוט הסבירה שהקיפוח לכאורה איננו בעת דיוני הוועדה על מתן הפרס, המחסור במועמדות מבטא את הקושי שהיה לנשים במהלך השנים להגיע לעמדות בכירות ולהישגים אקדמיים, שיבשילו לכדי מתן פרס ישראל כיום".
פערים בהתפלגות הזכיות בין גברים לנשים, ובין יהודים לאינם יהודים בכלל ולערבים בפרט, אינם ייחודיים לפרס ישראל, אלא קיימים גם בהתפלגות זוכים בפרסים בין-לאומיים. לשם השוואה, מתוך 876 פרסי נובל שהוענקו (עד 2014, לא כולל פרסים לארגונים) רק 47 פרסים חולקו לנשים (5.4%), ואחוזי היהודים בקרב זוכי פרס נובל גבוהים בהרבה מחלקם באוכלוסיית העולם, ומספרם גבוה בהרבה ממספר הערבים שזכו בו.
חברי כנסת זוכי פרס ישראל
ממוזער|250px|קיר ההוקרה לחברי הכנסת זוכי פרס ישראל
כאמור, מרבית תחומי הפרס הם על מחקר מדעי ולפיכך רוב זוכי פרס ישראל הם חוקרים באוניברסיטאות. אולם במהלך השנים (נכון לשנת 2021) זכו ארבעים ואחד חברי הכנסת בפרס ישראל. בשנת 2013 נחנך בכנסת "קיר ההוקרה לחברי הכנסת זוכי פרס ישראל" ביוזמת השר אורי אורבך. רוב חברי הכנסת שזכו בפרס זכו בו בתחום מפעל חיים או בתחום מדעי היהדות, הרוח והחברה. במהלך השנים שלושה חברי כנסת בלבד זכו בפרס ישראל בתחום המדעים המדויקים: פרופ' יובל נאמן (מדעים מדויקים, 1969), פרופ' יוסף רום (טכנולוגיה והנדסה, 1976) ופרופ' אלכס לובוצקי (מתמטיקה, 2018).
בקולנוע
פרס ישראל נמצא במרכז סרטו של יוסי סידר "הערת שוליים". הסרט עוסק בשני חוקרי תלמוד, אב ובנו. ועדת הפרס מחליטה על הענקתו לבן, אך בטעות שרת החינוך מבשרת לאב שהוא הזוכה. מנקודה זו נמשך הסרט בחיפוש מוצא מהתסבוכת שנוצרה.
סידר הוא בנו של חתן פרס ישראל חיים סידר.
לקריאה נוספת
אור ברק, פרס ישראל – הפוליטיקה מאחורי התהילה, הוצאת רואים אור, 2018
קישורים חיצוניים
תקנון פרסי ישראל, באתר פרס ישראל
מאיר הופמן, שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל - עד מתי?, המשפט, יולי 2002
הערות שוליים
*
קטגוריה:יום העצמאות
ישראל
| 2024-09-27T06:42:43
|
פתיחה (שחמט)
|
ממוזער|שמאל|מהלך פתיחה קלאסי בשח מט של חייל רגלי לבן
פתיחה בשחמט היא סדרה של מהלכים המתרחשים בתחילת המשחק. אורכה של הפתיחה בדרך כלל 2 - 8 מהלכים, אך קיימות גם פתיחות מקובלות ארוכות יותר.
מספר המצבים האפשריים במשחק השחמט גדול בסדרי גודל רבים ממספר המצבים ששחמטאי - או תוכנת שחמט - עשויים לזכור. בשל כך, שחקנים (וכותבי תוכנות) מתמקדים בחלקים של המשחק בהם מספר האפשרויות קטן יותר - בעיקר הסיום והפתיחה. שחקני וחוקרי שחמט מכירים מאות רבות של פתיחות, שנותחו באופן תאורטי וניסיוני לעומק רב. בחלק מהפתיחות התגלה כי היריב יכול להשיג יתרון נגדי, ועם זאת ישנם שחקני שחמט מסוימים שעדיין משתמשים בפתיחות אלו מאחר שלא כל השחקנים מכירים את התאוריה לעומקה.
ככל שהשחקן מכיר מגוון של פתיחות שונות, וריאנטים שונים על פתיחות אלו, הגנות שונות, גמביטים (הקרבות כלים יזומות) ותחבולות, כך הוא יכול להגיב באופן יעיל יותר למסעי היריב. כך גם נחסך זמן יקר לו יזדקק השחקן בשלבים מאוחרים יותר של המשחק, אותם קשה יותר לצפות מראש.
לשחקנים יש לרוב פתיחה מסוימת שבה הם נוקטים ובה הם מומחים לכל התפתחות. מאידך, היריב משתדל להכין עצמו וללמוד את ההגנה הדרושה ולהיות מוכן לכל הסתעפות, או לחלופין להפתיע את היריב בהגנה שונה מזו בה הוא נוקט בדרך כלל, ובכך לשבור את רצף המסעים שהיריב מכיר בעל פה ומבצע על פי ידע מראש.הניסיון להפתיע יריב בווריאנט חדש כרוך בסיכון, משום שהמשחק מתפתח לכיוונים חדשים ובלתי מוכרים בשלב הקריטי ביותר שלו, שהוא שלב הפתיחה, אך טמון בו גם סיכוי להכשלת היריב באי-דיוקים.
המקור העיקרי לידע וללימוד תורת הפתיחות הוא חיבור רב כרכים עבי-כרס בשם אנציקלופדיית פתיחות שחמט או ECO. באנציקלופדיה זו כותבים מיטב רבי האמנים את ניתוחיהם, שחלקם שוחקו בפועל וחלקם תאורטיים. מצויים שם אלפי וריאנטים לפתיחות השונות, והמסעים הנכונים, לדעתו של הכותב, בכל סיטואציה. בנוסף קיימים ספרי פתיחות ממוחשבים המותאמים למרבית התוכנות הקיימות.
בנוסף יש ספרות ענפה מאוד העוסקת בפתיחות שחמט.
רעיונות מרכזיים בפתיחה
שליטה במרכז הלוח. כל מהלכי הפתיחה צריכים להוביל לשליטה במרכז הלוח (הערוגות: ה4, ד4, ה5, ד5), לכן מקובל מאוד שהלבן פותח ברגלי המלך אל ערוגה ה4. על ידי הסעת רגלי המלך קדימה שתי ערוגות הוא שולט בחלק ממרכז הלוח, וגם מאיים להסיע את הרגלי המרכזי השני, רגלי המלכה, אל עבר המרכז לערוגה ד4. היעדר שליטה במרכז מקשה על הסעה נכונה של הכלים לשדה המערכה ועל תכנון תוכנית ברורה. יש להשתדל שכל מסע יהווה איום על היריב בצורה כלשהי, למשל: לערער את העמדה שלו, להכות כלי בלי להפסיד כלי, להכות כלי בעל ערך רב מהכלי המכה, להשיג שליטה טובה יותר במרכז, לפרוץ לעבר עמדת המלך שלו ועוד אפשרויות.
פרשים לפני רצים. יש לפתח את הפרשים למרכז הלוח לפני הרצים, כיוון שהפרש יעיל יותר מהרץ בסביבה צפופה (כמו זאת שנוצרת בשלב הפתיחה) בשל יכולת הדילוג שלו, לעומת הרצים אותם קל יחסית לחסום באמצעות רגלים.
הרצים יפותחו זמן קצר לאחר פיתוח הפרשים.
היערכות מוקדמת לפני התקפה. אין להתחיל בהתקפה על היריב לפני שפותחו כל הקצינים (פרשים, רצים וצריחים), או לפחות מרביתם, לעמדה שתתמוך בדרך כלשהי במתקפה. ולכן:
אין להסיע כלי יותר מפעם אחת במהלך הפתיחה. כלי יוסע יותר מפעם אחת במהלכי הפתיחה רק אם ניתן להשיג במסע זה משהו חשוב מהיריב (כלי או עמדה).
אין להסיע את המלכה בפתיחה. למלכה אין מה לעשות מחוץ למקומה בפתיחת המערכה. הפרת כלל זה יכולה לגרום לאיבודה או שהיריב ירדוף אותה בכליו ובכך יבוזבזו זמן ומסעים. יש להמתין עם הוצאת המלכה עד שמטרת יציאתה תהא ברורה.
ביטחון המלך הוא מעל לכול. כיוון שהמלך הוא מרכז המשחק. לצורך כך:
יש להצריח מוקדם ככל האפשר. יש לבצע הצרחה כבר במהלכי הפתיחה הראשונים (אלא אם בדחיית ההצרחה ניתן יהיה להשיג מהיריב משהו חשוב ויקר - כלי או עמדה). רוב המשחקים מצריחים בצד המלך כי זה מחייב רק שני מסעים מקדימים במקום שלושה. כאשר מצריחים לצד המלכה יש להזיז את המלכה, ופעמים רבות אין לה עמדה טובה בשלב מוקדם זה של המשחק.
קישור הצריחים. לאחר ביצוע כל ההוראות - הוצאת כל הקצינים, הצרחה והזזת המלכה - הצריחים אמורים להיות מקושרים, כלומר להגן אחד על השני.
העברת הצריחים לטורים פתוחים. יש להעביר את הצריחים לטורים בהם אין כלי מאותו הצבע. זאת מהסיבה הפשוטה שצריח נע בקו ישר ובאופן זה הוא "יכסה" את המספר הגדול ביותר של משבצות. לכן יש להעביר את הצריחים בשלבי הפתיחה למרכז השורה הראשונה משום שאחד מן הטורים יפתח במוקדם או במאוחר במהלך הקרב.
הדיאגרמה הבאה מתארת מיקום טוב של כל כלי הלבן בהנחה שהשחור לא משחק, אולם במשחק יש לשים לב להזדמנויות השונות ולא להיתפש למצב מסוים.
אין להקריב כלי ללא תמורה כדאית. החלטה להקריב כלי תיעשה רק אם יש ביטחון מוחלט שהתמורה מהיריב תהא בעלת ערך להתפתחות המשחק עבור המקריב. כמעט בלי יוצא מן הכלל, אם היריב הכה כלי, חייל או כלי אחר, יש להכות ולקחת חזרה.
שמירה על עקרונות. יש לשמור על העקרונות האלו, ועם זאת לא להגזים ולהיצמד אליהם כלשונם. אין להיכנס למצבים שמפרים את העקרונות ללא סיבה מספיק טובה לכך. בנוסף, כשם שמומלץ לשמור על העקרונות הללו, מומלץ לגרום ליריב להפר אותם, ולנצל מצבים שנוצרים מכך. כך למשל אם היריב הוציא את מלכתו מוקדם מדי, מומלץ לרדוף אותה וכך לגרום ליריב להיות מגיב ולא יוזם.
סיווג לפתיחות אב
עמדת הפתיחה בשחמט מציעה ללבן 20 מהלכים ראשונים אפשריים. מבין אלה, 1. ה4, 1. ד4, 1. פ-ו3 ו-1. ג4 הם הפופולריים ביותר. החלוקה הפשוטה ביותר של פתיחות השחמט היא :
פתיחות המתחילות בחייל המלך
פתיחות המתחילות בחייל המלכה
פתיחות שלא מתחילות בחייל המלך או בחייל המלכה
מאחר שכל אחת מקטגוריות אלו כוללת פתיחות רבות בפני עצמה, נהוג לסווג את הפתיחות באופן מפורט יותר לפתיחות אב:
משחק פתוח או סימטרי (1.ה4 ה5) - פתיחות המתחילות בחייל המלך הלבן ונענות בחייל המלך השחור.
משחק חצי פתוח (1.ה4) - פתיחות המתחילות בחייל המלך הלבן ולא נענות בחייל המלך השחור.
משחק סגור (1.ד4 ד5) - פתיחות המתחילות בחייל המלכה הלבן ונענות בחייל המלכה השחור.
משחק חצי סגור (1.ד4) - פתיחות המתחילות בחייל המלכה הלבן ולא נענות בחייל המלכה השחור.
פתיחת איגוף (1.ג4 או 1.פ-ו3 או 1.ו4 או אחרות) - פתיחות שלא מתחילות בחייל המלך או בחייל המלכה אלא מאחד או משני האגפים.
פתיחה נדירה - פתיחות שאינן מהוות יתרון ללבן.
סיווגים נוספים
גמביט, הגנה, התקפה ושיטה
ניתן לסווג פתיחות שחמט גם לקטגוריות הבאות:
פתיחות גמביט
פתיחות הגנה
פתיחות התקפה
פתיחות שיטתיות
פתיחות ללא סיווג
הגנה הודית
תת סיווג נוסף לחלק מהפתיחות הא-סימטריות ל-1. ד4 (משחק חצי סגור) הן המערכות ההודיות המשתמשות באסטרטגיית שחמט היפרמודרנית. הפיאנקטו נפוץ ברבות מפתיחות אלו. למרות שההגנות ההודיות פותחו בשנות העשרים על ידי שחקנים מהאסכולה ההיפרמודרנית, הן לא התקבלו במלואן עד ששחקנים סובייטים הראו בסוף שנות הארבעים שמערכות אלה טובות לשחור. מאז, ההגנות ההודיות נעשו התגובות הפופולריות ביותר של השחור ל-1. ד4 מכיוון שהן מציעות משחק לא מאוזן עם סיכויים לשני הצדדים. המהלך השני של הלבן הנפוץ הוא 2.ג4, תופס נתח גדול יותר מהמרכז ומאפשר את המהלך פ-ג3, כדי להתכונן להעברת הרגלי בערוגה ה ל- ה4מבלי לחסום את ערוגה ג.
אנציקלופדיית פתיחות שחמט
במקום השמות המקובלים לפתיחות, ECO יצרה שיטת קידוד חדשה שאומצה לשימוש בפרסומים הקשורים למשחק. הפתיחות מסווגות לחמש קטגוריות שונות המסומנות באותיות האנגליות A עד E, כאשר בכל קטגוריה מרוכזות פתיחות בעלות מהלכים דומים. כל קטגוריה מתחלקת למאה תתי־קטגוריות המסומנות במספרים 0 עד 99, כאשר כל מספר מסמל וריאציה שונה בפתיחה. לדוגמה: מערכות כדוגמת ההגנה ההודית אשר פותחות ב-1. ד4 פ-ו6, מסומנות תחת האות E בקודים E00-E99.
ראו גם
שחמט
מלכודות בפתיחה בשחמט
יתרון מהלך ראשון בשחמט
קישורים חיצוניים
מדריך פתיחות שחמט למתחילים
מדריך לפתיחה ספרדית
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תאוריית שחמט
*
| 2024-06-24T17:14:49
|
תורת הספרות
|
תורת הספרוּת (באנגלית: Literary theory) הוא שם כולל לתאוריות שונות אודות הספרות כתחום אקדמי, אופני הפרשנות שלה ואופייה האונטולוגי. תיאוריות אלו חוקרות ומנתחות באופן מדעי, את טבעה של התיאוריה הספרותית בשיטות מחקר שונות, ומעצם כך התגבשו לכדי דיסציפלינה מדעית הנלמדת באוניברסיטאות (literary analysis). מבחינה היסטורית, גוף ידע זה התמסד והתפתח במהלך המאה ה-19 בעיקר בעולם המערבי והכיל לתוכו תחומי ידע נוספים, כגון: היסטוריה של הרעיונות, פילוסופיה, תאולוגיה ובלשנות.
התפתחות תורת הספרות
תורת הספרות קיימת לכל המאוחר מימי הפואטיקה של אריסטו, וממשיכה דרך הארס פואטיקה של הוראציוס עד לימי הרומנטיקה, ועד בכלל. עם זאת, מרבית התאוריות שקדמו למאה העשרים היו יותר נורמטיביות מאשר דסקרפטיביות, ועסקו יותר בשאלה כיצד ראוי לכתוב ולא מהי ספרות והמנגנונים הפועלים בה ומתוכה.
המחצית הראשונה של המאה העשרים הביאה תחת כנפיה שורת אסכולות שעסקו בתורת הספרות במובן דסקרפטיבי. מגמה זו החלה להשתנות עם עליית הזרם הפוסט-סטרוקטורליסטי ואסכולות המחקר שיצאו ממנו. כיום משמש המונח תורת הספרות לכיסוי מגוון אסכולות ותופעות בעלות אוריינטציה תאורטית (ואף אוריינטציה שאינה תאורטית במוצהר) שונה. אי לכך קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, לתחום את גבולותיה של תורת הספרות.
אסכולות בתורת הספרות
נהוג ליחס את תחילתה של תורת הספרות המודרנית לפורמליסטים הרוסים, שפעלו בתחילת המאה ה - 20 וניסו להעמיד תאוריה מדעית של הספרות. במקביל לפורמליסטים קמה באנגליה הביקורת החדשה, שניסתה גם היא לייצר תאוריה של הספרות. הן הפורמליסטים והן הביקורת החדשה ניסו לאפיין את הספרות, ולו כדי לתחום את אזור המחקר שלהם. הפורמליסטים הרוסים טענו שהמייחד את הספרות הוא מנגנון ההזרה (ובשלבים מאוחרים יותר, טען רומן יאקובסון כי המייחד את הפואטיקה הוא תבניות אנלוגיות והתייחסות או "ריפרור" לעצמה), ואילו הביקורת-החדשה יצאה מנקודת הנחה כי המייחד את הספרות הוא דחיסות סמאנטית, רב משמעות.
לקראת אמצע המאה העשרים התפתחו אסכולות חדשות לחקר הספרות, ובהן הסטרוקטורליסטים - קבוצה רבת השפעה, שניסתה אף היא לתאר את הספרות באופן מדעי. ההבדל העיקרי בינם לבין הפורמליסטים הרוסים היה ניסיונם למצוא מבני עומק שמתקיימים בכל מערכת סימון, ולא רק בטקסטים ספרותיים. הסטרוקטורליזם יצא מתאוריות של הבלשן השווייצרי פרדינן דה-סוסיר.
דה סוסיר הבדיל בין הלאנג לפארול. כלומר, בין הכללים המייצרים את המשפטים (חוקי תחביר, לקסיקון מנטלי) לבין המשפטים עצמם. הסטרוקטורליסטים השתמשו בעקרונות אלה על מנת לתאר את המבנים שמנביעים את יצירות הספרות, כמו תופעות תרבותיות נוספות (מאגדות עם ועד לתפריטי מסעדות). רבים טוענים כי תרומתו הגדולה של הסטרוקטורליזם היא בפיתוח הנרטולוגיה והסמיוטיקה.
רולאן בארת, ממכונני הסטרוקטורליזם, פנה מאוחר יותר כנגד זרם זה. בארת טען עתה בזכות דיון בטקסטים ספציפיים, במקום בעקרונות כלליים, והעלה על נס את ההבדלים שבין הטקסטים (המפנה היה, ביסודו של דבר, מחיפוש אחר המאחד לחיפוש אחר המייחד טקסטים). נהוג לכנות את האסכולה שיצר רולאן בארת בשם פוסט-סטרוקטורליזם. אסכולה זו התפתחה מאוחר יותר לאסכולות שונות, למין הדקונסטרוקציה של ז'אק דרידה ופול דה מאן ועד לפוסט-קולוניאליזם, שראשיתו באדוארד סעיד ומישל פוקו.
מרבית הגישות מאמצע המאה העשרים משויכות על-פי-רוב לפוסט-מודרניזם ("תיאוריה וביקורת" בשם אחר), והן מאופיינות או בדגש פילוסופי וסמיוטי רב-חשיבות או בדגש פוליטי חזק.
רשימת אסכולות ואישים בולטים בהן
הבדלים בין אסכולות
מהו טקסט ספרותי? כיצד יש לפרש יצירת ספרות? מהו טבע השפה? מהו הערך הפוליטי של טקסט? אלו הן חלק מהשאלות העיקריות שעליהן חלוקות אסכולות שונות בתורת הספרות. לעיתים קרובות תשובה לשאלה אחת גוררת אחריה סוג תשובות מסוים לשאלות אחרות. האופן בו הדקונסטרוקציה רואה את השפה, לדוגמה, מוביל אותה לזהות טקסטים ספרותיים כטקסטים שאינם אוטונומיים וסגורים, אלא מקיימים יחסים אינטרטקסטואליים עם טקסטים אחרים, שאינם יצירות ספרות בהכרח.
במקרים רבים ההבדלים בין אסכולה אחת לשנייה הם כה רבים עד כי בלתי ניתן כמעט למצוא מאפיין משותף ביניהן. אף שכל האסכולות עוסקות בחקר הספרות, הן יוצאות לא רק ממטרות שונות אלא אף מהנחות שונות לגבי אופי הטקסט הספרותי ואופי הסימנים עצמם. אפילו אסכולות קרובות זו לזו ברוחן כמו הסטרוקטורליזם והפורמליזם הרוסי נבדלות זו מזו באופן בו הן מתייחסות לטקסטים ספרותיים. בעוד הפורמליזם ניסה למצוא את המאפיין העיקרי של הספרות, הסטרוקטורליזם בדק במקרים רבים את המשותף ליצירות ספרותיות עם תופעות תרבותיות אחרות. בין הסטרוקטורליזם לבין הפוסט סטרוקטורליזם ישנם גם כן הבדלים רבים, למרות מספר הנחות יסוד משותפות. הסטרוקטורליזם ניסה לתאר את הספרות במונחים מדעיים, וגייס לשם כך אף את תחומי המתמטיקה והסטטיסטיקה. הפוסט סטרוקטורליזם, לעומת זאת, יצא כנגד הניסיון הסטרוקטורלי לייצר הכללות, וטען בזכות אפשרויות קריאה שונות לאותו טקסט עצמו. רולאן בארת במאמרו "מות המחבר" טען שעלינו "להרוג" את המחבר כדי שהקורא יוכל "להיוולד". משמע, על הקורא להתעלם מקיומו של המחבר בקונטקסט היסטורי מסוים, כדמות המאחדת את יצירת הספרות, כדי שיפתחו לפניו אפשרויות פרשנות בלתי סופיות.
גם בין אסכולות מהמחצית השנייה של המאה העשרים יש הבדלים ניכרים. ההבדל העיקרי ביניהן, ניתן לטעון, הוא במידת החשיבות שהן מקנות לצד הפוליטי שביצירה. בעוד אסכולות כדוגמת הדקונסטרוקציה מנתחות טקסטים בהתעלם מהצד הפוליטי שבהם (מתוך הנחת היסוד שלא קיימת קריאה נכונה של טקסט, מאחר שהטקסט פרוץ לכל רוח, וכל סימן בו "מהדהד" סימנים קודמים עד אינסוף), הרי שקריאות ביקורתיות יוצאת מתוך הנחה שטקסטים ספרותיים לעיתים קרובות מקבעים הגמוניה פוליטית שלטת או מקבעים דימויים סטריאוטיפיים של בני מיעוטים.
תחומים בחקר הספרות
תורת הספרות עוסקת בתחומים שונים ומגוונים של חקר הספרות, בהתאם לאוריינטציה המחקרית של האסכולות השונות. בין עיסוקיה המרכזיים ניתן למנות תחומי מחקר אלה:
נרטולוגיה - חקר הנרטיבים.
הרמנויטיקה - חקר הפרשנות (כיצד יש לפרש טקסטים).
אינטרטקסטואליות - חקר רמיזות טקסטואליות לטקסטים אחרים.
לשון פיגורטיבית - חקר הלשון הפיגורטיבית (מטפורות, דימויים וכדומה).
מדעים קוגניטיביים (ביקורת תגובת הקורא) - חקר האופן בו קוראים מגיבים ומפרשים טקסטים.
ז'אנרולוגיה - חקר סוגות ספרותיות.
ראו גם
ביקורת ספרות
ספרות משווה
תאוריה קולנועית
קישורים חיצוניים
תורת הספרות מאת שמואל ליב גורדון, 1907. מבוא כולל לספרות ורטוריקה. אינו משקף את תורת הספרות המודרנית.
מדריך הופקינס לתיאוריה וביקורת של ספרות
*
| 2024-10-19T16:44:09
|
ישעיהו ליבוביץ
|
ישעיהו ליבוביץ (נהגה: לֵיְבּוֹבִיץ' 29 בינואר 1903, ריגה – 18 באוגוסט 1994, ירושלים) היה מדען והוגה דעות ישראלי. שימש עורך האנציקלופדיה העברית והיה פרופסור לביוכימיה, לכימיה אורגנית ולנוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. נודע כמבקר חריף של ממשלות ישראל וזכה לכינוי "נביא הזעם של החברה הישראלית".
ליבוביץ פרסם ספרים ומאמרים רבים, שבהם פירט את משנתו הפילוסופית, הדתית והפוליטית. בהגותו הפילוסופית ניכרים יסודות קאנטיאניים מובהקים; יסודות אלה ניכרים גם בגישתו של ליבוביץ לפילוסופיה של המדע, בעיקר בכך שהוא ראה את השיטה המדעית ככפויה על הכרת האדם, ובכך שהוא ראה חלקים ניכרים של ענפי הפסיכולוגיה כעומדים מחוץ לתחום המדע. בהגותו הדתית גרס ליבוביץ כי עיקרה של היהדות הוא המצוות המעשיות, ולא האמונה. הוא התנגד בחריפות לתפיסה הדתית/חרדית-לאומית, שקידשה בין היתר ערכים כגון אדמה ולאום. מבחינה פוליטית זוהה ליבוביץ עם השמאל, וכמו כן תמך בהפרדת הדת מהמדינה.
ליבוביץ נודע בסגנון החריף, ובכלל זה בהתבטאויות רדיקליות ופרובוקטיביות, כגון טענתו שבמדינת ישראל ישנם חוגים בעלי מנטליות "יהודונאצית".
עמדותיו עוררו עניין בקרב חוגים רחבים, גם בקרב מי שהתנגדו להן.
קורות חייו
שמאל|ממוזער|250px|ליבוביץ בשנות ה-30
ליבוביץ נולד בריגה שבאימפריה הרוסית (כיום בירת לטביה), לסוחר העצים מרדכי קלמן ולפריידה (לבית נימצוביץ) ליבוביץ. הוריו היו אמידים והמשפחה הייתה דתית וציונית. אחותו הצעירה ממנו בשנתיים, נחמה ליבוביץ, הייתה לימים לפרשנית מקרא נודעת. בילדותם, למדו ישעיהו ונחמה אצל מורים פרטיים ולא ביקרו בבית-ספר יסודי. כילד שיחק ליבוביץ שחמט עם בן-דודו, אהרון נימצוביץ', שהיה לימים רב אמן ואחד משחקני השחמט הטובים בעולם. אולם הוריו, שחששו שיתפקר, מנעו ממנו להתפתח בכיוון זה.
בשנת 1919 נמלטה משפחתו מריגה לברלין בעקבות מלחמת האזרחים ברוסיה. בגרמניה היה ליבוביץ פעיל בתנועת "צעירי המזרחי". בגיל 16 עמד בבחינות הבגרות מבלי שביקר בבית ספר, ובגיל 18 החל ללמוד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת פרידריך וילהלם, ובין מוריו היו חתני פרס נובל אוטו מאיירהוף, אוטו היינריך ורבורג ופריץ הבר. בשנת 1923, לאחר שנבחן בהצלחה אצל הבר, הציע לו זה לעבוד עמו, אך הדבר לא יצא אל הפועל, כיוון שליבוביץ נמנע מעבודה בשבת. בשנת 1924 ליבוביץ קיבל תואר דוקטור בכימיה. בשנה זו יצא לאור ספר שכתב יחד עם מנחהו, הנס פְּרִינְגְסְהיים , שעסק בכימיה של הסוכרים, והיה מראשוני ספרי הלימוד בתחום זה.
ב-1927 הצטרף למכון קייזר וילהלם בברלין, ועסק בחקר הסוכרים. ב-1928 עבר לאוניברסיטת קלן, שם מונה לעוזרו של ברונו קיש ועסק בחקר פעולת הלב והמוח. בקלן הכיר את רעייתו גרֶטה וינטר. הוא המשיך ללמוד ביוכימיה ורפואה, אך לא התכוון לעסוק בטיפול רפואי. לאחר שהגסטאפו חיפש אחר ליבוביץ בבית הוריה של גרטה בבון, עברו בני הזוג ליבוביץ לבזל שבשווייץ, וליבוביץ סיים את הדוקטורט ברפואה באוניברסיטת בזל בשנת 1934.
בשנת 1935 עלה ליבוביץ לארץ ישראל. שנה מאוחר יותר, ב־1936, החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, ובמקביל לימד בבית הספר התיכון "בית הכרם" (לימים התיכון ליד האוניברסיטה). ב־1955 הועלה לדרגת פרופסור חבר לכימיה אורגנית. בשנת 1961 התמנה לפרופסור מן המניין לכימיה אורגנית וביולוגית ונוירופיזיולוגיה. מחקריו בכימיה עסקו בסוכרים ואנזימים, ומחקריו בפיזיולוגיה עסקו במערכת העצבים של הלב. בשנת 1970 פרש לגמלאות, אך המשיך ללמד היסטוריה של המדע, פילוסופיה של המדע ולימודים כלליים.
במלחמת העצמאות היה מפקד מחלקה בפלוגה הדתית ב"הגנה" בירושלים. היה, יחד עם אהרן זאב אשכולי, מראשוני יחידת הקשר להורים שכולים. בראשית ימי המדינה עסק בפעילות פוליטית, במסגרת סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות.
בבחירות לאספה המכוננת שנערכו בראשית 1949 התמודד ליבוביץ' בראשות "הרשימה המאוחדת של פועלים דתיים". הרשימה קיבלה 1,280 קולות בלבד ולא זכתה בנציגות באספה.
בראשית שנות ה-50 היה פעיל בשורת המתנדבים, במסגרתו פרסם האשמות בשחיתות כלפי פוליטיקאים. בשנת 1957, לאחר שהצעה שלו ושל יצחק שלו להקים מפלגה של שורת המתנדבים נדחתה, התרחק מפעילות בשורת המתנדבים.
ליבוביץ היה מהבולטים שבהוגי הדעות היהודים במאה ה-20. הוא עסק בשאלות פילוסופיות כלליות, כמו גם בשאלות יהודיות-הלכתיות ובנושאים פוליטיים. הוא שימש עורך מחלקת מדעי הטבע של הכרכים א'-כ' והעורך הראשי של הכרכים י'-י"ג, ט"ז-כ' ומילואים א' באנציקלופדיה העברית, וכתב ערכים רבים באנציקלופדיה. ב-1971 פוטר מעריכת האנציקלופדיה על ידי המוציאים לאור, שרצו לזרז את קצב הוצאת הכרכים, בניגוד לעמדתו שהדבר יפגע באיכות הערכים.
הוא פרסם ספרים ומאמרים בנושאי מדע ופילוסופיה של המדע. הוא עסק רבות בבעיית גוף-נפש, בייחודם של החיים ובפילוסופיה של המוסר. כמו כן פרסם ספרי הגות והרבה לעסוק בהגותו של הרמב"ם. הוא פרסם מאמרים רבים שבהם עסק בשאלת משמעותה הדתית של מדינת ישראל ליהודי שומר-מצוות בדורנו. ליבוביץ שלט בשבע שפות – עברית, יידיש, רוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ולטינית.
שמאל|ממוזער|250px|ישעיהו ליבוביץ עם תלמידיו בתיכון בית הכרם (כיום התיכון ליד האוניברסיטה)
בכל הנושאים האלה הרבה ליבוביץ לצאת מתחומי האקדמיה ולפנות לציבור הרחב, והיה, בין השאר, מרצה פופולרי בסדרת "אוניברסיטה משודרת" של גלי צה"ל. למעשה, חלק ניכר ממפעלו היה פופולריזציה של תחומים בפילוסופיה יהודית, בפילוסופיה מערבית, ובפילוסופיה של המדע, שלא היו די נגישים בזמנו לציבור דובר העברית. פנייתו אל הציבור הרחב ניכרת גם בכך שהִרבה לענות למכתבים שנשלחו אליו. במכתבים, שחלקם קובצו לספר לאחר מותו ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ..."), עולות בקשות להבהרות בנושאים שעסק בהם במאמריו, אבל גם בקשות לייעוץ אישי. לרוב המכתבים ענה ליבוביץ בפירוט, ובהם הוא התנסח בסגנון עדין בהרבה מזה שניכר במאמריו ובהרצאותיו.
שמאל|ממוזער|250px|פרופ' ישעיהו ליבוביץ מרצה בכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית (1964)
ביתו הצנוע ברחוב אוסישקין בשכונת רחביה בירושלים שימש מוקד עלייה לרגל לצעירים, שראו בליבוביץ מורה וסמכות פילוסופית-מדעית.
ליבוביץ נפטר בירושלים בגיל 91 ונטמן בהר המנוחות.
משפחתו
אחותו הייתה פרופ' נחמה ליבוביץ, מומחית לפרשנות המקרא. יהושע ליבוביץ, שלמה לבב ורנה לייבוביץ היו בני דודיו.
אשתו הייתה ד"ר גרטה ליבוביץ, מתמטיקאית. לזוג ליבוביץ נולדו שישה ילדים, שניים מהם נפטרו בחייו.
פרופ' אורי ליבוביץ, רופא, נוירולוג, מת ממחלת הסרטן בגיל 38. בנו של אורי הוא הפסיכיאטר פרופ' יורם יובל.
פרופ' אלחנן ליבוביץ, מתמטיקאי-פיזיקאי ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מת מתופעות לוואי של הרדמה בניתוח בגיל 47. בנו הוא עורך הדין שמאי ליבוביץ.
ד"ר יוסי יובל, כימאי.
פרופ' אליה ליבוביץ, אסטרופיזיקאי.
ד"ר מירה עופרן, פיזיקאית המתמחה בהוראת מדעים. לאחר מותו של פרופ' ליבוביץ ערכה חלק מכתביו.
עו"ד יסכה ליבוביץ, פרקליטת מחוז דרום לשעבר.
פרשת פרס ישראל וההתבטאות "יהודונאצים"
בשנת 1993 החליטה ועדת פרס ישראל פה אחד, באישורה של שרת החינוך, שולמית אלוני, להעניק לליבוביץ את הפרס על "מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה".
באספה מטעם "המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני" שהתקיימה באולם "צוותא" בתל אביב השמיע ליבוביץ התנגדות חריפה לגירוש פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון שעליו הורה ראש הממשלה יצחק רבין כחודש לפני כן.
בנוסף, ליבוביץ' גינה באותה אספה את פעולת יחידות המסתערבים של צה"ל, והצהיר כי "המסתערבים הם החמאס שלנו". התבטאותו זו של ליבוביץ פורסמה בהרחבה בראש מהדורות החדשות באותו ערב. הדבר הוביל לסערה ציבורית ולדרישות לשלול ממנו את הפרס, תוך אזכור התייחסותו של ליבוביץ למדיניות ממשלת ישראל, בייחוד כפי שבאה לידי ביטוי לטענתם בכינוי "יהודונאצים", עניין שהוכחש על ידי ליבוביץ מכל וכל (ראו להלן), וקריאתו הגלויה לסרבנות. משה דרזי, אביו השכול של המסתערב דורון דניאל דרזי, הגיש תביעה לבית המשפט בגין הוצאת דיבה. רבין הודיע שאם ההחלטה על הענקת הפרס "לאיש הזה" לא תבוטל, הוא לא יבוא לטקס הממלכתי.
מאוחר יותר התארח ליבוביץ' בתוכנית פופוליטיקה ואמר כי מלכתחילה הוא העדיף שלא יוצע לו פרס ישראל, אך לא סירב לקבלו מכיוון שיש בכך ביטוי יהירות. עוד אמר שאינו חוזר בו מהביטוי כי קיימים בישראל חוגים בעלי מנטליות "יהודונאצית" ובד בבד תקף בחריפות את אלה שייחסו לו ביטוי זה ביחס למדינת ישראל או לחברה כולה.ליבוביץ ופרס ישראל, מתוך פופוליטיקה ארכוב: לאחר מספר ימים הודיע ליבוביץ על החלטתו לוותר על הפרס.
הגותו הפילוסופית
ליבוביץ לא העמיד משנה פילוסופית סדורה וכוללת. יתרה מזו, הוא סבר שאין בנמצא השקפת עולם שלמה ואחידה וטען שהשקפה כוללת על המציאות יכולה להיות אך ורק לאלוהים. לאדם, הוא טען, יכולה להיות רק השקפה על דברים מסוימים בעולם. כשנשאל על סתירות פנימיות בהגותו אמר שאמנם יש בכתביו אמרות ורעיונות שאינם מתיישבים אלה עם אלה, אבל כך גם במדע: בתורת הקוונטים, בקיברנטיקה ועוד.
בכתביו הוא מתייחס רבות לרמב"ם ולקאנט. בקרב הוגי המאה העשרים הוא מצא עניין בהגותם של קרל פופר ולודוויג ויטגנשטיין.
הגותו של ליבוביץ מאופיינת במציאתן ובניסוחן החד של בעיות ושאלות פילוסופיות, ומציאת ניגודיות בלתי ניתנת ליישוב בין תחומים שאחרים רואים מעבר רציף ביניהם. מציאת הניגודים נעשתה באמצעות חקירת מושגים והגדרתם המדויקת, לעיתים אף בצורה שונה מן ההגדרה המקובלת.
גוף ונפש
באשר לבעיית גוף-נפש, אותה כינה ליבוביץ "הבעיה הפסיכופיזית" (מלשון פסיכופיזיקה), הוא נקט בגישה שלפיה הבעיה בלתי ניתנת לפתרון מטבעה. הוא אחז בעמדה שלפיה אין לערבב את הדיון על הרקע הפיזי להתנהגות בדיון על הנפש עצמה. זאת בניגוד לגישות בפילוסופיה של הנפש אשר מנסות ליישב את הדיכוטומיה.
לדעתו, לא ניתן להבין קשר בין תהליכים פיזיים שהם אובייקטיביים ושייכים ל"רשות הרבים של ההכרה" לבין תהליכים נפשיים שהם סובייקטיביים ושייכים ל"רשות היחיד של ההכרה", לא ניתן להבין רציונלית את עצם קיומו של הקשר שבו אירוע נפשי מחולל אירוע פיזי ולהפך, ולא ניתן להבין הצמדה סינכרונית מתמדת בין אירועים נפשיים לאירועים פיזיים ללא הבנת הסיבה הראשונה שחוללה הצמדה זו. מכאן שכל חשיבה על קשר שכזה מובילה לאנטינומיות ולפרלוגיזמים (הפרה בלתי מודעת של כללי ההיגיון). לדעתו אי ההבנה של הקשר הפסיכופיזי היא מהותית לשכל וההכרה האנושיים, וכל תוספת ידע על העולם הפסיכי או תוספת ידע מדעי נוירופיזיולוגי לא יכולים לקרב אותנו להבנת קשר זה.
ערכים וצרכים
המסגרת הפילוסופית אשר שימשה לליבוביץ נקודת מוצא מושגית ותשתית אובייקטיבית, שבתוכה שיכן את עמדותיו הערכיות הסובייקטיביות, היא הבחנתו בין ערך לבין צורך:
לשיטתו, ערך מוגדר כמטרה סובייקטיבית, שאת הגשמתה אדם רוצה ובוחר להשיג בכל מחיר ותמורת כל קורבן שיידרש, בעוד שצורך הוא כל מה שמתחייב מן המציאות הטבעית. לדעת ליבוביץ, אין שום קנה מידה אובייקטיבי המאפשר להכריע איזה ערך "נכון" או "טוב" יותר, ולכן שום בחירה או דחייה של ערך כלשהו אינה ניתנת לנימוק רציונלי. עם זאת, מרגע שאדם בוחר בערך כלשהו, נכפות עליו כל ההשלכות הנגזרות מבחירתו הערכית, כולל האמצעים המאפשרים את השגת הערך.
להבחנה זו של ליבוביץ בין ערך לצורך הייתה השפעה מכרעת על הדרך שבה הוא ניתח את המציאות הפוליטית.
ליבוביץ הדגים את השקפתו זו ביחס למהותם של הערכים הרווחים בחברה האנושית:
פאשיזם: תפיסה המעמידה במרכז את המדינה, אשר למענה ולמען קיום החלטותיה נדרש בעל-הערך להקדיש את חייו, כולל הנכונוּת להקריב את חייו. את הניגוד הקוטבי לערך זה ראה ליבוביץ באנרכיזם. ליבוביץ דחה את האידאולוגיה הפאשיסטית והוא תמך בסירוב להוראות מסוימות של המדינה, אבל הצהיר כי הוא איננו אנרכיסט והבהיר שהוא רואה את המדינה כצורך, כלומר כהכרח עבור קיומו של הפרט (כמאמר חז"ל: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו"), ועצמאותו של העם.
אתנוצנטריזם/לאומנות: ערך המעמיד במרכז את העם, אשר למענו נדרש בעל-הערך להקדיש את חייו, כולל הנכונות להקריב את חייו. את הניגוד הקוטבי לערך זה ראה ליבוביץ בקוסמופוליטיות. אך אף על פי שליבוביץ סלד מהלאומנות, ולעיתים אף הפגין עמדות שיכולות להיחשב קוסמופוליטיות – למשל בקריאתו לבטל כל אפליה מעמדית בין יהודים לפלסטינים – הוא הצהיר שאינו קוסמופוליט, והכריז על עצמו כיהודי וכציוני (בהגדירו את הציונות כרצונו של חלק מהעם היהודי לקיים שלטון מדיני עצמאי).
מיליטריזם: ערך המעמיד במרכז את הצבא, ודורש מבעל-הערך למלא מתוך ציות עיוור כל פקודה שהוא מקבל ממפקדו, כולל הנכונות להקרבת חייו לשם מילוי הפקודה. את הניגוד הקוטבי לערך זה ראה ליבוביץ בפציפיזם. על אף שליבוביץ שנא את המיליטריזם, ואף הפגין עמדות שיכולות להיחשב פציפיסטיות – למשל בפעילותו במסגרת הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון, ובקריאתו לסרב לשרת במסגרת מלחמת לבנון הראשונה – הוא הצהיר כי הוא איננו פציפיסט, ושהוא מאמין בצורך במלחמות (ואף במלחמות אזרחים, שלדעתו אינן בהכרח גרועות יותר מסתם מלחמות).
הומניזם/מוסר: ערך המעמיד במרכז את האדם, ודורש מבעל-הערך לבכר על פני כל שיקול אחר את טובתם ורווחתם של בני האדם באשר הם. אף שליבוביץ הדגיש כי הוא איננו הומניסט, ניכר שהוא רחש כבוד לערך זה.
תיאוצנטריות/דת: ערך המעמיד במרכז את עבודת האל, ודורש מבעל-הערך למלא את כל מצוות הדת ולהקדיש לקיומן את חייו, ואף למסור את נפשו כאשר הדת תובעת זאת ("ייהרג ואל יעבור"). בערך זה בחר ליבוביץ עצמו.
היחס בין הערכים
בהתאם לדרך שלפיה הוא הגדיר (כדלעיל) את המונח "ערך", נהג ליבוביץ לעמוד על הסתירה הקיימת לדעתו בין הערכים השונים:
ליבוביץ טען שהומניסט אמיתי, הרי הוא בהכרח גם: קוסמופוליט, אנרכיסט, פציפיסט ואתאיסט.
ליבוביץ התנגד בתוקף לקשירה בין ערך הדת, לבין ערכי לאום ומדינה, והתבטא בחריפות על הרצי"ה קוק: "הרב קוק הבן... אשר באמת מעלה את העוצמה המדינית והצבא הישראלי לדרגה של קדושה... האדם הזה הוא עובד אלילים ממש, עובד אלילים פשיסטי".
ליבוביץ התנגד בתוקף לקשירה בין ערך הדת לערך המוסר, וטען שקיים הבדל מהותי בין שני הערכים. כראיה לסתירה הקיימת, לדעתו, הביא ליבוביץ את הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם", אשר פירושו, לפי ליבוביץ, הוא שעל האדם הדתי לקיים את המצוות, גם אם הן נוגדות את מצפונו. כדוגמה להבדל שבין שני הערכים, טען ליבוביץ כי קיים הבדל עמוק בין הצו המוסרי "ואהבת לרעך כמוך", לבין הצו הדתי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". ליבוביץ טען כי המילים "אני ה'" עומדות על המטרה העליונה שלשמה נדרש האדם הדתי לקיים את מצוות אהבת הזולת, ובכך הן משקפות את ההבדל הגדול בין הגישה הדתית לגישה המוסרית-הומאנית: בעוד שהתכלית שאליה מתכוון האדם הדתי היא עבודת ה', הרי שהתכלית של האדם המוסרי היא "עבודת האדם".
ערכים ועובדות
בדומה להבחנה של ליבוביץ (כדלעיל) בין ערך לצורך, ליבוביץ ערך דיכוטומיה בין ערך לעובדה. על פי הבחנה זו, שראשיתה בהגותו של דייוויד יום, הכרת העובדות (שהכרתן וההודאה בהן כפויה על תודעתו של כל אדם המבין אותן, ואין זה בגדר החלטה, הכרעה או ברירה), לא יכולה לחייב את האדם לשום פעולה. הכרת מה שקיים (is) אינה מעידה ולא כלום על מה שצריך (ought). המחשבה כי בין שני התחומים קיימת הַקְבּלָה (קורלציה) מכונה הכשל הנטורליסטי. בדרך זו מנתק ליבוביץ את הקשר בין המדע המודרני לבין ערכיו של האדם. ליבוביץ גרס כי המושג רציונליות חל אך ורק בתחום עיסוקו של המפעל המדעי, והוא הבסיס למתודה המדעית. לדעתו, למושג "רציונליות" אין תוקף בתחומים אחרים בחיי האדם, ובפרט בכל הנוגע לרצון האדם ולאמונה שהוא בוחר לחיות לאוֹרה. הניסיון להחיל את המושג "רציונליות" בכל הנוגע לערכיו של האדם (כגון הומניות, עבודת השם, הגנה על המולדת, מוות למען אידיאל) לוקה בכשל המכונה בפי הלוגיקנים "טעות בקטגוריה" (category mistake).
עוד טען ליבוביץ כי אין שום קשר בין ידיעותיו של אדם (הכרת ה-is), שמהן נובעות מסקנות על הקיים, לבין רצונו (קביעת ה-ought) שהוא מקור להכרעות על מה שלדעתו ראוי שיהיה. לרצון האדם אין סיבה הנובעת מהמציאות, אלא הוא מהותו ואישיותו. בפרט, שום ידיעה שרוכש האדם על העולם אינה משפיעה על רצונו. האדם יכול לשנות את רצונו מעצמו אך ללא סיבה חיצונית, ולא מפאת תוספת ידע.
הגותו הדתית
משנתו הדתית של ליבוביץ היא יוצאת-דופן בהגדרתו את המושג אמונה. בניגוד לתפיסת האמונה המקובלת, המדגישה את חשיבות קבלתן של הנחות מטאפיזיות על המציאות (כגון בריאת העולם ומתן תורה) ורואה בקיום המצוות נגזרת של הנחות אלו, טען ליבוביץ שהאמונה ביהדות אינה אלא עבודת ה'. לשיטתו, כל מה שאיננו קשור לעבודת ה' אין לו משמעות דתית. האמונה היא הכרת האדם בחובתו לעבוד את ה' ויישומה של הכרה זו בקיום תורה ומצוות (והכפירה היא הסירוב לעבוד את ה'). כל הכרה אחרת, גם אם היא חשובה, אינה אלא ידע שאין בו תוכן דתי.
לכן לשיטתו האמונות הדתיות המקובלות, החל בבריאת העולם ועד לתחזיות אחרית הימים, גם אם יש להן חשיבות אנושית רבה, הן נטולות חשיבות דתית.
אף על פי שבהגותו הדתית ליבוביץ לא התייחס במפורש לקאנט, רבים עמדו על השפעתו על ליבוביץ גם בפילוסופיה הדתית שלו. דת המצוות האוטונומית של ליבוביץ דומה במידה רבה למוסר האוטונומי של קאנט, בעיקרון ובפרטים רבים. אך זהו דמיון צורני ולא תוכני – ליבוביץ ראה בתורת המוסר של קאנט תורה אתאיסטית, המעוגנת בראיית האדם כערך עליון.
ליבוביץ העריץ את הרמב"ם, הרבה לצטט אותו והתיימר לשאוב את הגותו הדתית מכתביו. עם זאת, קיימות בהגותו סתירות רבות לדברי הרמב"ם.
מהות היהדות
ליבוביץ ראה בקיום המעשי של המצוות את מהותה של הדת היהודית, ואף של האמונה היהודית. לטענתו האמונה מתגלמת במערכת המצוות, ומחוץ לה אין היא קיימת.
ליבוביץ טען שהדבר היחיד המשותף לכל היהודים המאמינים בכל הדורות הוא מחויבותם להלכה, שהרי באמונות ודעות היו בתוך עולמה של היהדות הבדלים עצומים, ולמרות זאת כולם נחשבים לחלק מהיהדות ההיסטורית; ולעומת זאת, היהדות הוציאה מקרבה את הנצרות, הקראות, השבתאות ואף את הציונות החילונית כיוון שלא היו נאמנים להלכה. מכאן, הוא טען, שהדבר היחיד המאפיין את היהדות הוא הכרת החובה לעבוד את ה' על פי ההלכה.
ליבוביץ טען שהיהדות נועדה להכתיב ליהודי כיצד לעבוד את ה', ולא לספק את צרכיו ורצונותיו – כולל הרצון לדעת (שנחשב לרצון נעלה וראוי, על פי תפיסות פילוסופיות רבות). לשיטתו, הדת היהודית רק דורשת מהאדם, ואינה נותנת לו מאומה בתמורה: לא שכר על נאמנותו, לא צדק וגם לא תשובות לשאלותיו.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
ליבוביץ זיהה את עצמו כיהודי אורתודוקסי, אם כי לדעת מיעוט, השקפותיו בנושא אמונה היו רחוקות מהאורתודוקסיה. בניגוד לתפישה המסורתית, הוא לא האמין שהתורה שבעל-פה נתקבלה במעמד הר סיני והועברה במסורת מדור לדור. ליבוביץ כתב:
"ניתן להגדיר את היחס שבין המקרא ובין ההלכה כמשוב: ההלכה של תורה שבע"פ שהיא יצירה אנושית – שואבת את סמכותה מדברי אלהים חיים שבמקרא, אולם היא הקובעת מהו תכנה, מהו מובנה ומהי משמעותה של תושב"כ."
לכן לשיטתו אין משמעות אמונית לדרך התהוותם של ספרי המקרא או לסתירות בין התורה שבעל-פה לתורה שבכתב
ליבוביץ טען שההלכה, שהיא דרך עבודת ה' שמתגבשת על ידי רוב עובדי ה' לדורותיהם, היא זו שמחייבת את היהודי. ובסמכותה של הלכה זו לחדש חידושים ואף לעקור את הכתוב במקרא.
לשמה ושלא לשמה
ליבוביץ הדגיש את ההבחנה בין עבודת ה' לשמה לבין עבודת ה' שלא לשמה. לדעתו, אף על פי שגם העובד שלא לשמה הוא יהודי כשר, שהרי ההלכה מתירה עבודת ה' שלא לשמה (לשמור מצוות מתוך תקווה לשכר ולהימנע מעברות משום פחד מעונש), השלמות הדתית היא קיום המצוות לשמן, ולא לשם שום תכלית אחרת: לא למען גמול בעולם הזה או בעולם הבא, לא לשם תועלת גופנית או שיפור המידות, לא לשם סיפוק רוחני ("חוויה דתית") או צורך נפשי ואף לא לצרכים חברתיים ומדיניים, מכיוון שבכל אלו האדם למעשה עובד את עצמו. לכן בשיטתו אין מקום לטעמי המצוות.
ליבוביץ טען שסמלה העליון של האמונה ביהדות היא עקדת יצחק. בעקדה מתגלה אברהם אבינו כמי שמוכן להקריב את בנו יחידו, ובכך גם לוותר על כל ההבטחות שניתנו לו על ריבוי זרעו וירושת הארץ, מפני יראת ה' ואהבת ה'. לדעת ליבוביץ, זהו האידיאל שהאדם המאמין אמור לשאוף אליו, וזהו הניצחון של האדם על טבעו.
אלוהים והעולם
לפי אמונתו של ליבוביץ, האל הוא טרנסצנדנטי. הוא טען שלאדם לא יכולה להיות שום ידיעה על האל או קשר איתו. כמו כן, הוא טען שאין התערבות אלוהית בטבע או בהיסטוריה. לדעתו, ההשגחה האלוהית היא ראיית המאמין את המציאות כולה ("עולם כמנהגו נוהג") כרצונו של ה'. לדעתו, הדבר היחיד שהפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" בא ללמד, הוא ש"העולם איננו אלוהים, ואלוהים איננו בעולם" כלומר, שלילת הפוליתאיזם, הפנאנתאיזם, הפנתאיזם והאתאיזם.
ליבוביץ טען שהדת אינה עוסקת באלוהים, אלא בעבודת אלוהים. לכן לשיטתו כל הוויכוחים על קיומו או אי קיומו של אלוהים כלל לא רלוונטיים מבחינת הדת. לדברי יוסף אגסי, ליבוביץ עצמו סירב לענות על השאלה האם יש אלוהים.
כמו כן, ליבוביץ טען שבעולם אין ערך מצד עצמו, והאדם בכלל זה, כדברי קהלת: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל". אלא שלדעתו, במעמדו של האדם לפני אלוהים בכך שהוא מקיים את המצוות יש חריגה מן ההבל.
לגבי הנבואה טען ליבוביץ שאילו היו הנבואות קובעות מה יקרה בעתיד באופן עובדתי – הן היו חסרות ערך דתי, כשם שכל ההיסטוריה חסרת ערך. לדעתו, הנבואות אינן הבטחות אלא דרישות המוצגות לאדם לגבי העתיד, אף על פי שהן אמורות בסגנון של תיאור מה שעתיד לקרות. בעקבות המאמר בתוספות: "אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא", אמר ליבוביץ : "שום דבר איננו מובטח, והנביא אומר מה שראוי להיות".ישעיהו ליבוביץ, פרקי אבות: לפי פירוש "רוח חיים" של ר' חיים מוולוז'ין, אגם, הוצאה לאור, 2012, עמ' 161 לכן לשיטתו גם אם נבואות מסוימות בתנ"ך לא התקיימו, אין זה אומר שנביאי התנ"ך אינם נביאי אמת.
לדעת ליבוביץ, בתפילות החובה הקבועות, יש לכוון לקיים מצוות תפילה בלבד, מתוך תודעת החובה, לא לבקש שיתגשם רצונו של האדם, כגון שירד גשם או שפלוני יתרפא, שהרי זו עבודה שלא לשמה. ליבוביץ זלזל באנשים המתפללים על בקשותיהם האישיות, ועושים את אלוהים "ממונה על החברה האנושית, הממלא בשבילה תפקידים של שר-הבריאות העילאי, שר-המשפטים העילאי, שר-המשטרה העילאי, שר-הסעד העילאי ושר-הכלכלה העילאי".
בתשובה לחיים כהן שאמר שבעקבות השואה איבד את האמונה באלוהים, ענה ליבוביץ שגם קודם לכן כהן לא האמין באלוהים, אלא בעזרת אלוהים.
דת ומדע
הבחנתו של ליבוביץ בין ערכים לעובדות (כדלעיל), והגדרת הדת כערך, הופכת כל סתירה בין תורה ומדע לסתירה מדומה. לדוגמה, ליבוביץ התייחס אל תולדות התפתחות המינים על כדור הארץ, כפי שהיא מתגלה על ידי המדע המודרני, כאל עובדה ("אינני חושב, אני יודע שהייתה אבולוציה. כמו שאני יודע – לא מאמין – שקיימת יבשת אוסטרליה, אף שלא ראיתיה מעודי"). בתפקידו כעורך האנציקלופדיה העברית כתב את הערך "דרוויניזם", ועל תורת האבולוציה של זמנו בערך "התפתחות", וכן כתב הקדמה להוצאה בעברית של "מוצא המינים".
לדעת ליבוביץ, הידיעה אינה זו שמביאה את האדם לקיים מצוות, שהרי אדם יכול לבחור להיות "יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו", כשם שאין לימודי המדעים משפיעים על רצון האדם או מונעים ממנו לקבל עליו עול תורה ומצוות (או כל ערך אחר). עוד אמר כי הוא אינו יודע מה היה בהר סיני, ולא מפני שהאל התגלה בסיני הוא מקבל עליו את המצוות, אלא מפני שהוא מקבל עליו את המצוות הוא מאמין שהאל התגלה בסיני.
לדעת ליבוביץ, מטרת התורה אינה סיפוק מידע לאדם, אלא הצגת דרישה ערכית בפניו. התורה היא הדרישה המוצגת לאדם לעבוד את ה', ודרישה זאת מנוסחת בצורות שונות: קודם כל במערכת המצוות, אבל גם בחלקיה הסיפוריים, השירים וההיסטוריים של התורה. האירוע ההיסטורי כשלעצמו אינו רלוונטי מבחינה דתית, כמו כל ההיסטוריה האנושית. השכינה לא "ירדה על הר סיני" כדי ללמד את בני האדם פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ואסטרונומיה. זהו תפקידם של בני האדם עצמם לעסוק בתחומים המדעיים, ללא קשר לתורה.
לפיכך, לא תיתכן סתירה בין המדע לבין הדת משום שתוכניהם שונים בתכלית: המדע, הן מדעי הטבע והן מדעי החברה, תכליתם ללמדנו עובדות על העולם. ואילו הדת, שהיא ערך, עניינה במעמדו של האדם לפני האל.
יחסו לקבלה
יחסו של ליבוביץ לתורת הסוד היה שלילי ביותר. את ספר הזוהר הוא הגדיר "ספר אלילי מוחלט".
דעתו של ליבוביץ על הקבלה הוצגה במכתב ששלח לגרשם שלום בשנת 1941:
בסוף המכתב הוא מסכם את דבריו כך:
יחסו לרפורמה
כאמור, לשיטתו של ליבוביץ, מהותה של הדת היא קבלת עול מצוות ולא מתן סיפוק לאדם.
לכן, יחסו אל היהדות הרפורמית לא היה כאל תנועה דתית אלא כאל תנועה חילונית-הומניסטית. הוא הסביר זאת בכך שאת השינויים בצורת עבודת ה' הרפורמים חוללו על מנת לספק צרכים אנושיים, בין צרכים גשמיים ובין צרכים רגשיים ומוסריים, וכדי להתאים את ההלכה להשקפותיהם האישיות ולרוח הזמן.
הוא חזה שכמו כל הזרמים האנטינומיסטיים ביהדות (כגון הנצרות והשבתאות) גם הרפורמים עתידים לפרוש ממנה.
עם זאת, ליבוביץ גילה פתיחות יחסית כלפי הקונסרבטיבים ואמר עליהם: "במידה שהוא מבסס את הדבר הזה על הכרתו בהלכה, אז הדבר הזה הוא לגיטימי. ולדעתי השאלה, באיזו מידה הוא מבסס את זה על הכרתו בהלכה. וזה מה שהרפורמים בפירוש אינם עושים. אלא הם עומדים מול ההלכה ובוחרים מקרבה את מה שמתאים להם ולא מתוך הכרה שמבחינת ההלכה יש לקבל את הדברים האלה, אלא מנימוקים אחרים. ואצל הקונסרבטיבים, אי אפשר למצוא להם מכנה משותף בעניין זה, בינם לבין עצמם. אם יש כאלה שמערערים על דברים שנקבעו בהלכה ומבססים את הערעור הזה על הבנתם בהלכה, אז זאת היא מחלוקת לגיטימית בעולמה של היהדות. ויש כאלה ביניהם. אבל יש אחרים שאמנם טוענים שהם רוצים בהמשכה של ההלכה, אבל הם כאילו לא נמצאים בהלכה אלא נמצאים מחוץ לה והם בוחנים את ההלכה כפי שהיא נראית להם מן החוץ. אולי זהו הניסוח: השאלה היא האם אני בוחן את ההלכה מתוך ההלכה עצמה, או שאני בוחן אותה מתוך איזשהו אספקט חיצוני". ברוח זו, ליבוביץ עצמו סבר כי יש לבצע רפורמות מסוימות בהלכה מצד כללי ההלכה עצמם.
יחסו לציונות הדתית
בצעירותו השתייך ליבוביץ לחוגי הציונות הדתית. טרם עלייתו לישראל היה פעיל בחוגי תנועת המזרחי. עם עלייתו לישראל, הטיף ליבוביץ להתחדשות של השיח ההלכתי ולעיצוב החיים הפוליטיים והחברתיים תוך פירושה של התורה בהתאם למציאות המודרנית. בשנות ה-40 טען כלפי הציונות הדתית שהיא מסתגרת. עם זאת, בשלב זה פעל ליבוביץ עדיין במסגרותיה של הציונות הדתית, והייתה לו השפעה בחוגים כמו הקיבוץ הדתי.
בשלבים מאוחרים יותר ובפרט לאחר מלחמת ששת הימים, ליבוביץ היה ממתנגדיה החריפים ביותר של הציונות הדתית, והאשים אותה שביטלה את ההבדלה בין קודש לחול. בהגותו של ליבוביץ, בניגוד לזו של הראי"ה קוק – מאבות הציונות הדתית – המציאות כולה היא חול. רק אלוהים קדוש, והאדם יכול לשאוף לקדושה על ידי קיום מצוותיו. לשיטתו אין שום קדושה למדינה. ליבוביץ נהג לבסס את יחסו השלילי לקידוש כל מה שאינו אלוהים על דברי רבי מאיר שמחה הכהן בפירושו לתורה.
בעיתון הארץ צוטט ליבוביץ ביחס למתנחלים:
בפרט התנגד ליבוביץ למושגים "קדושת העם" ו"קדושת הארץ". לדעת ליבוביץ, רבי יהודה הלוי, רוב המקובלים, המהר"ל מפראג והרב קוק הם "תלמידיו של קורח", מפני שהאמינו בקדושתם הבלתי-תלויה של עם ישראל וארץ ישראל. בזאת, ומחמת ששלל חלק מי"ג העיקרים, עורר את חמתם של רוב החוגים הדתיים בישראל (ובפרט בקרב הציונות הדתית), אשר ראו בו אפיקורס.
כמו כן, בדומה לחרדים ובניגוד לדתיים לאומיים, טען ליבוביץ כי להקמת מדינת ישראל אין כל משמעות דתית, כיוון שמנהיגיה ואזרחיה הם "פורקי עול תורה ומצוות", אין קשר בין הבטחת הארץ לאברהם לבין הקמת המדינה, שכן לדידו של ליבוביץ קיום ההבטחה האלוהית מותנה בכך שעם ישראל יקיים את חלקו בברית – קיום המצוות. במיוחד התקומם ליבוביץ על שהקשר ההיסטורי של עם ישראל עם יהודה ושומרון שימש נימוק של הציונות הדתית ושל הימין הפוליטי החילוני, להצדקת השליטה בשטחים אלו וההתיישבות בהם.
המשמעות המשיחית שמייחסים רבים מאנשי הציונות הדתית לשיבת עם ישראל לארץ ולהקמת המדינה ("אתחלתא דגאולה") נתפסה בעיניו כאמונה שקרית, והוא הרבה להשוות אותה לתנועה השבתאית, אשר אמונתם בשבתי צבי נתבדתה וסופם היה לעזוב את היהדות ולהתאסלם, כיוון שאמונתם התבססה על משיח שקר, ולא על מה שליבוביץ ראה כמהות הדת היהודית – קיום המצוות המעשי.
בראיון איתו אף הקביל ביחס שבין הלאומיות הדתית לדת, ליחס שבין הנאציונל-סוציאליזם לסוציאליזם.
יחסו למדינת ישראל
ליבוביץ ראה בעצמאותו המדינית המתחדשת של העם היהודי בבחינת הזדמנות היסטורית לעמת את ערכי המורשת היהודית מול מבחן המציאות - "הציבור של יהודים שומרי תורה שהשתתפו במפעל הציוני חולל בהקמת המדינה את המהפכה הדתית הגדולה ביותר בתולדות ישראל". השקפה זו הוצגה בחיבורו "לאחר קיביה", שפורסם בעקבות פעולת קיביה (14 באוקטובר 1953), שבה נהרגו למעלה מ-60 מתושבי הכפר:
ליבוביץ שב ומדגיש את היעדר הקדושה במדינה, שאינה אלא כלי חילוני להגשמת צרכיו השוטפים של העם. הוא טען כי הפעולה בקיביה מלמדת על בעיה דתית מובהקת; שורש הרע, לשיטתו, מונח בייחוס קדושה לענייני חולין, והוא ראה בו חילול השם.
עמדותיו וסגנונו
לצד עבודתו באוניברסיטה העברית ועיסוקו בכתיבה, ליבוביץ הביע בפומבי את דעותיו בעניינים שעמדו על סדר היום, ואף היה פעיל בעצמו במספר ארגונים פוליטיים. לליבוביץ היו דעות נחרצות בתחומים רבים של השיח הציבורי: פוליטיקה, מלחמה, שלום, אתיקה, דת, מדינה ועוד. בענייני פנים, ביקר ליבוביץ בחריפות את החברה הישראלית, על הפיכתה, לדעתו, לפשיסטית, לאומנית ומיליטריסטית. כמו כן הוא הרבה לבקר את שלטון מפא"י על שחיתותו. בענייני חוץ ליבוביץ מיקם את עצמו בקצה השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, והזהיר מהתנוונותו המוסרית ההכרחית של צה"ל כתוצאה מהחזקה בכוח בשטחי יהודה ושומרון.
לאחר מלחמת ששת הימים היה ליבוביץ נרגש מכך שהעיר העתיקה בידי מדינת ישראל. עם זאת, מעט לאחר מכן הוא הביע את עמדתו נגד החזקת השטחים. כבר מימי פעולת קיביה מחה ליבוביץ נגד מה שלדעתו היה הפיכה של המדינה והצבא לערכים עליונים, ומפני שכרון הכוח שלדעתו הוביל את החיילים לבצע את הטבח. בתחילה התלבט ליבוביץ בנוגע לפתרון לשטחים שנכבשו במלחמה, אך מעט לאחר מכן היה ליבוביץ מהראשונים שקראו לנסיגה מכל השטחים שנכבשו גם ללא שלום, והזהיר מפני הבעיה הדמוגרפית והמוסרית שעלולה לצמוח כתוצאה מהשליטה על הפלסטינים. לדברי ליבוביץ, המשך התנהגות כמו זו של ישראל ביהודה ושומרון תוביל בהכרח למדיניות דומה לזו של הנאצים, ואפילו באשר להקמת מחנות השמדה נוסח אושוויץ אמר ליבוביץ כי "אין זה מן הנמנע". ב-20 ביוני 1982 כינה את מדיניות ישראל בלבנון "יהודו-נאצית". לאחר שחברי ועדת לנדוי התירו הפעלת "מידה מתונה של לחץ פיסי" על נחקרים לצורך סיכול פעולות טרור, הוא כינה אותם "יהודונאצים" משום שלדבריו התירו "להשתמש בעינויים כדי לסחוט הודאות משבויים ערבים".
ליבוביץ התבטא בפומבי בדבר הצורך במלחמת אזרחים במדינת ישראל, כדוגמת מלחמת האזרחים האמריקנית. בהקשר זה קרא להקים פלוגות אנשים אשר "ישברו את העצמות" ל"כנופיות הבנדיטים השורצות היום ברחובותינו".
ליבוביץ נתן פומבי לדעותיו, תוך שימוש בביטויים פרובוקטיביים. לפי עדותו של ליבוביץ, הוא אימץ לעצמו סגנון התבטאות חד, ולעיתים קיצוני, על מנת למשוך את תשומת לבם של השומעים.
ענייני פנים
לאחר קום המדינה עסק בפעילות פוליטית במסגרת סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות.
ליבוביץ היה חבר ב"שורת המתנדבים", קבוצה של אזרחים שביצעו פעולות התנדבות חברתיות בקרב ציבור העולים במעברות וביישובי העולים בפרוזדור ירושלים, בעיקר לימוד השפה העברית לעולים.
בסוף שנות החמישים, הצטרף לתנועת "המשטר החדש", שהקים שמואל תמיר, וששמה לה למטרה להילחם בשלטון מפא"י החד-מפלגתי. הוא פרש מפעילות זו ב-1960.
שנים רבות לאחר משפט אייכמן, אמר ליבוביץ: "כל משפט אייכמן היה כישלון טוטלי... אני חושב שהייתה זו קנוניה בין אדנאואר לבן-גוריון כדי לטהר את העם הגרמני. בתמורה הם שילמו לנו במיליארדים ... (אייכמן) הוא הפרודוקט של אלפיים שנות היסטוריה של הנצרות, שכל משמעותה היא השמדת היהדות... הוא למעשה ביצע את רצון האנושות כלפי העם היהודי!".
ליבוביץ דגל בהפרדת הדת מהמדינה, הוא טען שהואיל ובמצב הנוכחי מדינת ישראל היא מדינה חילונית, שילובה של הדת במנגנון השלטוני של מדינה חילונית וביסוסה של המציאות הדתית על מנגנון זה תגרום לחילול השם, ביזיון התורה והרס הדת. לכן, לדעת ליבוביץ, צריכה להיות הפרדה מוחלטת בין הדת למדינה, כדי שהדת תהיה אופוזיציה ואלטרנטיבה לשלטון החילוני. הוא סיפר כי בשנים הראשונות לקום המדינה, באחת מהשיחות שהיו לו עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אמר לו בן-גוריון בנושא הפרדת הדת והמדינה: "אני מבין יפה מאוד למה אתה דורש בכל תוקף את הפרדת הדת מן המדינה. אתה מתכוון לכך שדת ישראל תהיה גורם עצמאי אשר השלטון היהודי יצטרך להתמודד עמו. ולכן אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת מהמדינה. אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה". על כך ענה לו ליבוביץ: "ואני רוצה שדת ישראל תשתחרר משלטונך!"
ליבוביץ הרבה לבקר את החברה הישראלית על שבחרה בערכים שמהם סלד. בפרט בז ליבוביץ לגל הפטריוטיות שאחז בעם, חילונים ודתיים כאחד, אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. במכתב שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב־21 ביולי 1967, תחת הכותרת "הדיסכותל", זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, גינה ליבוביץ את הנהירה לכותל המערבי הכרוכה בחילולי שבתות וחגים המוניים, והוסיף: "אשר לליכוד הלאומי בצלו של הכותל – הנה הצעתי: תתוקן הרחבה שלפני הכותל כדיסקוטק הגדול ביותר במדינת ישראל, וייקרא שמו "דיסקוטק השכינה". דבר זה ישביע את רצונם של כל החוגים והפלגים בעם: של החילוניים – בשל היותו דיסקוטק, של הדתיים – בשל שם השכינה הנקרא עליו". בשנת 1982 אמר: "המניע הנפשי החזק ביותר בקרבי זה שנאת עבודה זרה ועבודת אלילים, כשאני רואה את הפולחן של אבני הורדוס האלה... שיהודים מחללי שבת, אוכלי טריפות ובועלי נידה באים לכותל המערבי ומתפעלים שם התפעלות דתית זו תועבה!".
ליבוביץ' ראה במדינה "צורך", אך סבר שיש לצמצם ולהגביל את כוחה למינימום ההכרחי (מינארכיזם), כדי לאפשר לבני האדם לממש את ערכיהם.
לצד תמיכתו בחירויות אזרחיות התנגד ליבוביץ' לסוציאליזם ולמדיניות הרווחה, הקצבאות והפרוטקציוניזם שהנהיגה מפלגת מפא"י, ותמך תחת זאת בליברליזם כלכלי.
ענייני חוץ
התנגד להתחמשות גרעינית – ב־1962 פעל במסגרת הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון והיה מראשי הקוראים לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, וטען כי ארצות הברית תפציץ את הכור בדימונה.
התנגד לשליטה על השטחים – במיוחד נודע בהתנגדותו החריפה לשליטת ישראל בתושבי השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. כבר בימיה הראשונים, הטיף לוויתור על שטחי יהודה שומרון ועזה, ונגד ארץ ישראל השלמה, ועורר בכך פולמוס ציבורי רב. מדבריו בסוגיה זו:
"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסייה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה – חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם – היהודי והערבי כאחד. כל זה יקרה אפילו אם הערבים לא ייהפכו לרוב במדינה (בעקבות ריבויים הטבעי הגבוה) אלא יישארו שליש או 40% של אוכלוסייתה. המדינה לא תהיה עוד מדינה יהודית אלא מדינה "כנענית"... המדינה השלטת על אוכלוסייה עוינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי... לפיכך אין לנו ברירה – מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו – אלא להסתלק מן השטחים המיושבים 1.25 מיליון ערבים, וזאת ללא קשר לבעיית השלום." וטען כי "אחרי מלחמת ששת הימים מדינת ישראל פסקה מלהיות דמוקרטיה."
ביטחון ושלום – למרות תמיכתו הנלהבת ביציאה מהשטחים, ליבוביץ היה מודע לכך שהתבצרות בגבולות 67 לא תבטיח ביטחון:
"'ביטחון' אינו אלא שלום-אמת בין שכנים (כגון הולנד-בלגיה, שוודיה-נורווגיה, ארצות הברית-קנדה); בהיעדר שלום אין ביטחון, ואין הסדר גאוגרפי-אסטרטגי שבכוחו לשנות מציאות זו. אין קשר ישיר בין בעיית הביטחון ובעיית השטחים: אין 'גבולות בטוחים'. ביסוס ההגנה על קווים מבוצרים – המנטאליות של קו מאז'ינו – סופו תמיד היה כישלון, מימות החומה הסינית והלימס הרומי ועד לחומה האטלנטית של היטלר."
ביקורת על ליבוביץ
על רקע עמדותיו זכה ליבוביץ להערכה רבה ורחבה, אבל גם להתנגדות גדולה לא פחות. מחד גיסא, היו שראו בו את גדול הוגי-הדעות היהודיים בדורו, ומאידך גיסא ראו בו רבים "כופר שומר מצוות".
כנגדו נכתבו הספר "שלילה לשמה: כלפי ישעיהו ליבוביץ" (קובץ מאמרים מאישים נודעים), והספר "אמונה משלו", מאת משה גרנות. בין היתר נטען כלפיו:
גישתו הדתית, שאותה תלה ברמב"ם, מהווה למעשה כפירה בעיקרי האמונה של הרמב"ם: נבואה, תורה מן השמים, השגחה פרטית, שכר ועונש, ביאת המשיח ותחיית המתים, ושוללת את דעותיו של הרמב"ם בנושאים רבים: ידיעת ה', תכלית התורה והמצוות, תכלית האדם, חשיבותם הדתית של המדע והפילוסופיה ועוד.
נטען שהרעיון הדתי של ליבוביץ הוא מעגלי: האדם נדרש לעבוד את ה' כי הוא האלוהים, ואילו הדבר היחיד שניתן לומר על אלוהים הוא שעובדים אותו. ליבוביץ, מצידו, טען שהאדם אינו נדרש לעבוד את ה' אלא אם כן הוא בוחר מרצונו בדת כערך, ללא קשר למה שהוא יודע (או חושב שהוא יודע) על אלוהים. על כך ניתן להשיב כי לייבוביץ' למעשה טען בפה מלא כי לאדם יש הדרישה האובייקטיבית שאינה תלויה בקבלתו אותה לקיים את המצוות. אלא שלייבוביץ' הציב עובדה הברורה אף מהתנ"ך, כי על אף המקור האלוהי והחיוב האלוהי האובייקטיבי בקיום המצוות, לחיוב זה אין שום משמעות מעשית כל עוד אין האדם עצמו מקבל את החיוב הזה כערך.
נטען כי אמונה מהסוג שמציע ליבוביץ אינה יכולה להתקבל על דעתם של רבים ואין לה סיכוי לעבור מדור לדור. הדבר מצטרף לכך שליבוביץ גרם לרבים שנחשפו אליו ולמשנתו להפוך ממאמינים לאתאיסטים או אגנוסטים, או לחזק את עמדתם האתאיסטית.
מאשימים את ליבוביץ שעשה שימוש מסולף במקורות תורניים והוציא אותם מהקשרם. לעיתים, כך נטען, ניתן לראות כיצד הוא מבסס את טענותיו על מראי מקומות שעיון בהם מגלה תוכן שונה לחלוטין מפרשנותו של ליבוביץ.
רבים הצביעו על הפרדוקס בעמדותיו הפוליטיות של ליבוביץ: מחד – הוא הגדיר את עצמו כ"תיאוצנטרי", ומאידך – הוא שיתף פעולה בצורה עקבית עם מחנה השמאל, המורכב ברובו הגדול מחילונים גמורים ויצא עמם למאבק נגד תנועת גוש אמונים הדתית. מנגד, יש המסבירים התנהגות זו בכך, שבניגוד לאנשי שמאל אחרים, ליבוביץ לא נאבק בכיבוש משום דאגה יתרה לזכויות הפלסטינים, אלא מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו, שהרי לטענתו השלטון על עם אחר יגרום לאיבוד צביונה היהודי של המדינה, יפגע במעמדה של ישראל בעולם, ישחית מוסרית את שני העמים ויהפוך את מדינת ישראל ל"מדינת שב"כ".
מבקריו מצביעים על סתירה בין תמיכתו בהפרדת הדת מהמדינה לבין קריאותיו, משלהי שנות ה-20 עד ראשית שנות ה-50, לחדש את ההלכה על מנת לאפשר את יישומה במדינה ריבונית שתהיה "מדינת התורה". מנגד, יש המסבירים סתירה זו בכך שלמעשה אין כאן שינוי באידיאה אלא שינוי בתחושת המציאות: בתחילה ליבוביץ חשב שאם ההלכה תחודש בהתאם למצב הנוכחי (שיש ליהודים עצמאות מדינית), ויהיו אזרחים רבים שיחפצו בכך, כינונה של מדינת הלכה היא דבר אפשרי. ומאוחר יותר, עקב הנסיבות, הוא התייאש מאפשרות זו והגיע למסקנה שצריך להביא את הדת היהודית לידי עימות מכריע עם המדינה, על ידי הפרדתה ממנה.
ליבוביץ הדגיש כי בהיותו אדם דתי הוא איננו הומניסט, מנגד נטען כי רבות מפעולותיו ומהשקפותיו נבעו בבירור ממניעים הומאניים. מאידך, ליבוביץ טען שבני אדם מערבבים את המושג הומניזם, במושגי ההומניות או הומניטאריות. הומניות היא צורת התנהגות מסוימת של האדם כלפי אדם אחר; הומניזם זוהי תפיסה מסוימת על האדם: ראיית האדם – לא המין האנושי אלא האינדיבידואום האנושי – כערך עליון.
הנצחה ואזכורים בתרבות הפופולרית
250px|ממוזער|שמאל|רחוב ישעיהו ליבוביץ בהרצליה
בשנת 2006 הוציאו ברי סחרוף ורמי פורטיס באלבומם "על המשמרת" את הקטע האינסטרומנטלי "ישעיהו ליבוביץ'".
בדצמבר 2007 דנה מועצת העיר הרצליה בהצעה לקרוא על שמו רחוב בעיר, אך ההצעה נדחתה. במרץ 2011 שונתה ההחלטה והוחלט לקרוא רחוב על שמו של ליבוביץ, ובכך הפכה הרצליה לעיר הראשונה בישראל שעשתה זאת. בשנת 2007 דחתה עיריית ירושלים הצעה דומה, אך באפריל 2013 שונתה ההחלטה והיא אישרה קריאת רחוב על שמו בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, אשר נחנך באוגוסט 2014.
פרס מיסודה של תנועת "יש גבול" ע"ש של ליבוביץ' ניתן מדי שנה "על עשייה ציבורית משמעותית בתחומים אשר עניינו את ישעיהו ליבוביץ, כמו המאבק בכיבוש, הפרדת דת ומדינה ועוד".
משפחתו הפקידה את ארכיונו בידי הספרייה הלאומית.
בפברואר 2013 עלתה לשידור בערוץ 8 סדרה תיעודית בשלושה חלקים אודותיו, בשם "ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם".
בעונה ה-11 של ארץ נהדרת שיחק ערן זרחוביץ' פארודיה של דמותו אשר כונתה "פרופסור מעשיהו לייבניץ".
משפחתו
ספריו
תורה ומצוות בזמן הזה, תל אביב: הוצאת שוקן, 1954
יסודות הבעיה הפסיכופיזית, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר, 1974
יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, תל אביב: הוצאת שוקן, 1975.
התפתחות ותורשה – פרקי יסוד, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת אוניברסיטה משודרת, 1978
שיחות על פרקי-אבות ועל הרמב"ם, תל אביב: הוצאת שוקן, 1979
אמונתו של הרמב"ם, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1980
גוף ונפש – הבעיה הפסיכו-פיזית, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1982
אמונה, היסטוריה וערכים, ירושלים: הוצאת אקדמון, 1982
שיחות על 'שמונה פרקים' לרמב"ם, ירושלים: הוצאת כתר, 1985
שיחות על מדע וערכים, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", 1985
בין מדע לפילוסופיה, ירושלים: הוצאת אקדמון, 1987. חלק מהערכים שכתב באנציקלופדיה העברית.
הערות לפרשיות השבוע, ירושלים: הוצאת אקדמון, 1988
על עולם ומלואו – שיחות עם מיכאל ששר, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1988
עם, ארץ, מדינה, ירושלים: הוצאת כתר, 1991
יצאו לאור לאחר מותו:
חמישה ספרי אמונה, ירושלים: הוצאת כתר, 1995
שיחות על "מסילת ישרים" לרמח"ל, הוצאה עצמית, 1995
שיחות על הפילוסופיה של המדע – ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1996
מגבלות השכל: על מחשבה, מדע ואמונה – ישעיהו ליבוביץ ויוסף אגסי משוחחים, ירושלים: הוצאת כתר, 1997
שיחות על תורת הנבואה (פרקים נבחרים ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם), הוצאה עצמית, 1997
מה שלמעלה ומה שלמטה – דיאלוגים עם טוני לביא, תל אביב: הוצאת ספריית מעריב, 1997
שיחות על חגי-ישראל ומועדיו, ליאור-רשף הפצות, 1999
רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ..., ירושלים: הוצאת כתר, 1999
שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, הוצאה עצמית, 2000
שיחות על פרקי טעמי המצוות (מתוך "מורה נבוכים" לרמב"ם), הוצאה עצמית, 2003
שיחות על מבחר פרקי ההשגחה (מתוך "מורה נבוכים" לרמב"ם), הוצאה עצמית, 2003
נפש ומוח, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005
ויכוחים על אמונה ופילוסופיה – שיחות עם אביעזר רביצקי, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2006
שייע: כתבי שחרות של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ורעייתו גרטה לבית וינטר, בעריכת הנרי וסרמן, ירושלים: הוצאת כרמל, 2011
פרקי אבות, לפי פירוש 'רוח חיים' של ר' חיים מוולוז'ין, תל אביב: אגם הוצאה לאור, 2012
ליבוביץ' מתפלמס, (עורך: יוסי אבישר), ירושלים: הוצאת כרמל, 2013
לקריאה נוספת
אסא כשר ויעקב לוינגר (עורכים), ספר ישעיהו ליבוביץ, הוצאת אגודת הסטודנטים, אוניברסיטת תל אביב, 1977
ח. בן ירוחם וחיים קוליץ (עורכים), שלילה לשמה כלפי ישעיהו ליבוביץ, הוצאת אל השורשים, 1983
משה גרנות, אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של י' ליבוביץ, הוצאת מודן, 1993
משה גלבוע, ישעיהו ליבוביץ – דברים והפוכם, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 1994
אבי שגיא (עורך), ישעיהו ליבוביץ – עולמו והגותו, ירושלים: הוצאת כתר, 1995
מיכאל ששר, מדוע פוחדים מישעיהו ליבוביץ?, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 1995
אליהו זערור, ישעיהו ליבוביץ – איש הרוח וההגות, הוצאת רקפת, 2001
מיכאל ששר, ליבוביץ – כופר או מאמין, ירושלים: הוצאת כתר, 2002
משה רבפוגל, התחיה, הוצאת חיש, 2005
מיכאל אוחנה, ישעיהו ליבוביץ: מהגות לחינוך, הוצאת אח ומכללת גורדון לחינוך, 2007
אביעזר רביצקי (עורך), ישעיהו ליבוביץ: בין שמרנות לרדיקליות, הוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, 2007
טל זסלר, ליבוביץ ולוינס – בין יהדות לאוניברסליזם, הוצאת רסלינג, 2008
ניב גולדשטיין, ישעיהו ליבוביץ ואסא כשר – על דת, פוליטיקה ומוסר, תל אביב: רסלינג, 2011
נעמי ואסא כשר, דרך ליבוביץ: הגותו של ישעיהו ליבוביץ, פרשנות וביקורת, הוצאת כתר, 2018
דניאל הורוביץ, ליבוביץ או היעדרו של אלוהים, הוצאת ספרי ניב, 2020
גדעון כ״ץ, בדממה וקול: ליבוביץ בהקשר ישראלי, למדא עיון ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2021.
מעשה ישעיהו: העבודה האנושית על פי ליבוביץ. "אש זרה", פודקסט (הסכת) מאת: נדב הלפרין, תאגיד השידור ישראלי, 2022
קישורים חיצוניים
אתר ישעיהו ליבוביץ (עמותת "לשמה") – ארכיון מאמרים, עיתונות, וידאו ואודיו של ליבוביץ.
יום עיון במשנתו הפוליטית באונ' הפתוחה
ראיון מצולם עם ליבוביץ ופרופ' אסא כשר, בנוגע למשמעות החיים והמוות (תקציר)
מיכה אודנהיימר, הטרגדיה של ישעיהו ליבוביץ, מגזין ארץ אחרת, 2005
לוראן כהן, מחכים לגודו – על רעיון התיקון בהגותו של ישעיהו ליבוביץ, מגזין ארץ אחרת
גיל דקל, מסקנות מהספר: שיחות על תורת הנבואה, פרקים נבחרים במורה נבוכים של הרמב’ם
עמוס ברדע, "עירו של ליבוביץ", מטרופוליס, 2013
אריאל הורוביץ, אחרי עשרים שנה, כתבה על ליבוביץ באתר בית אבי חי
Joel Greenberg, Yeshayahu Leibowitz, 91, Iconoclastic Israeli Thinker, הניו יורק טיימס, August 19, 1994
(עם הסדרה "ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם")
ליאור טל שדה, אילעאי עופרן, חגית עופרן, שלושה פרקי פודקאסט על משנתו של ליבוביץ – ערכים, יהדות, מדינת ישראל, במסגרת הפודקאסט 'קולות של רוח', מרץ-אפריל 2019
מכּתביו:
ביאורים
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-20
קטגוריה:פילוסופים של היהדות
קטגוריה:פילוסופים של המדע
קטגוריה:פילוסופים ישראלים
קטגוריה:ביוכימאים ישראלים
קטגוריה:עורכי האנציקלופדיה העברית
קטגוריה:אנציקלופדיסטים יהודים
קטגוריה:פרשני מסכת אבות
קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית
קטגוריה:ישראלים ילידי לטביה
קטגוריה:אנשי העלייה החמישית
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת בזל
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: רפואה
קטגוריה:יקירי ירושלים
קטגוריה:סגל התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:זוכי פרס ישראל שסירבו לקבלו
ישעיהו
קטגוריה:רחביה: אישים
קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1903
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1994
| 2024-09-03T20:46:05
|
האוניברסיטה העברית בירושלים
|
האוניברסיטה העברית בירושלים היא האוניברסיטה הציבורית הראשונה שהוקמה בארץ ישראל (בשנת 1925) והמוסד האקדמי השני שנוסד בה (אחרי הטכניון). האוניברסיטה העברית הוציאה מתוכה אנשי שם בכל תחומי המחקר, לרבות פרופסורים ומדענים ידועים, ואף חתני פרסי נובל. האוניברסיטה מדורגת על פי מדד שנגחאי במקום השני במדינת ישראל, ובמקום ה-86 בעולם.
לאוניברסיטה שישה קמפוסים:
קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים – משמש את מרבית הפקולטות העיוניות של האוניברסיטה ואת מרבית משרדי המנהל שלה. בנוסף מכיל קמפוס זה את ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה ע"ש בלומפילד.
קמפוס אדמונד י' ספרא בגבעת רם – משמש את הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע, את בית הספר להנדסה ומדעי המחשב, את מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח, את החוג להוראת המדעים, את בית הספר למדע יישומי וכן, חלק ממשרדי המנהל כגון הרשות למחקר ופיתוח. כמו כן, מכיל קמפוס זה מוסדות השייכים לאוניברסיטה באופן חלקי כגון הספרייה הלאומית ומרכז ארצי לבחינות ולהערכה ומוסדות שאינם שייכים לאוניברסיטה כגון האקדמיה ללשון העברית והאקדמיה למוסיקה ולמחול.
קמפוס עין כרם (בשיתוף עם בית החולים הדסה עין כרם) – משמש את מקצועות הבריאות: הפקולטה לרפואה, הפקולטה לרפואת שיניים ועוד.
קמפוס רחובות, שבה נמצאת הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית ובית הספר לרפואה וטרינרית ע"ש קורט
קמפוס מכון וולקני משמש את בית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי
מעבדה לביולוגיה ימית באילת
תולדות האוניברסיטה
הקמת האוניברסיטה
הקמת אוניברסיטה בארץ ישראל הייתה חלק מהחזון הציוני, וההצעה לעשות זאת עלתה כבר בשנת 1884 בוועידת קטוביץ. בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל בשנת 1897, התקיים דיון על רעיון הקמת האוניברסיטה, בעקבות הצעתו של צבי הרמן שפירא.
במרץ 1914 רכש המשרד הארץ ישראלי את האחוזה של סר ג'ון גריי היל ואשתו קרוליין אמילי גריי היל על פסגת הר הצופים, במטרה להקים במקום את "בית מדרש התורה והעבודה". התוכנית המקורית לבניין האוניברסיטה תוכננה על ידי האדריכל הבריטי סר פטריק גדס, שמתוכה נבנה רק בניין הספרייה הלאומית, כיום ספריית הפקולטה למשפטים. גדס תכנן מבנה בעל מאפיינים אוריינטליים, ובמרכזו כיפת ענק, דמוית כיפת הסלע. בסוף שנות העשרֵה ותחילת שנות ה-20 נוצרו יצירות ופריטי "בצלאל" רבים – ציורים, תבליטי נחושת והדפסי אבן של מבנה האוניברסיטה המקורי של גדס, והם שימשו כקישוטי קיר.
בט"ו באב ה'תרע"ח (24 ביולי 1918), נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים, בהשתתפות הגנרל אלנבי, זאב ז'בוטינסקי וד"ר חיים ויצמן, שנאם את הנאום המרכזי.
בטקס נכחו קרוב ל-6,000 אורחים. הונחו 13 אבני יסוד באוהל גדול מקושט פרחים: ויצמן (שהוסע אל הטקס במכוניתו של אלנבי) הניח אבן "בשם הציונות" ואבן נוספת "בשם הצבא העברי" (אם כי אלנבי סירב להתיר לחיילי הגדוד העברי להשתתף בטקס). יחד עם רבני ירושלים, הניחו המופתי של ירושלים (כאמל אל-חוסייני) והבישוף האנגליקני אבן יסוד "בשם ירושלים". יתר האבנים ייצגו את הברון רוטשילד ואת י"ל גולדברג, שתרם את הכסף לרכישת המגרש, ואת העיר יפו ואת המושבות החקלאיות, את ועד החינוך והמורים, את האקדמאים והסופרים, את האומנים, את הפועלים ואת הדור הבא, שיוצג על ידי כמה עשרות ילדים. בסוף הטקס שרו סביב שורת האבנים את "התקווה" ואת "אל מלך נצור".
בראשית 1923 ביקר אלברט איינשטיין בארץ ישראל, ביקור שנועד לסייע לחיים ויצמן לקדם את הקמת האוניברסיטה העברית. באחד החדרים של הבית היחיד שעמד לרשות האוניברסיטה על הר הצופים, השמיע איינשטיין הרצאה בצרפתית על תורת היחסות. בפתח דבריו קרא כמה מילים בעברית.
חלק מהשטח על הר הצופים שעליו נבנתה האוניברסיטה, נמכר בשנת 1924 על ידי ראע'ב נשאשיבי.
עד לפתיחה הרשמית של האוניברסיטה, היו לה שני מכונים, לכימיה ולמדעי היהדות, מחלקה אחת למיקרוביולוגיה וספרייה. הסגל כלל 7 פרופסורים ועוד כ-30 מורים.
במרץ 1925, לקראת טקס הפתיחה, הכריזו ערביי ארץ ישראל שביתה כללית. בשכונות ובערים הערביות ננעלו החנויות ועל הבתים הונפו במחאה דגלים שחורים.
שמאל|ממוזער|260px|לורד בלפור נואם בטקס פתיחת האוניברסיטה
שמאל|ממוזער|260px|הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים, 1918
שמאל|ממוזער|260px|הרב קוק בעת נאומו בטקס פתיחת האוניברסיטה, 1925
ב-1 באפריל 1925 (ז' בניסן ה'תרפ"ה) נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית באמפיתיאטרון שנבנה בהר הצופים. בטקס נאמו הלורד בלפור, חיים ויצמן, הרב קוק, הרברט סמואל וחיים נחמן ביאליק. בשנים הראשונות עסקה האוניברסיטה במחקר בלבד, והוראה פורמלית התחילה רק בשנת 1928. בתקופת המנדט הבריטי התקיימו לימודים לתואר שני ושלישי בלבד.
חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית היה היושב ראש הראשון של חבר-הנאמנים, המוסד המנהל העליון של האוניברסיטה, וכן השתתפו בו גדולי הדור וביניהם אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ומרטין בובר. חבר-הנאמנים בחר בד"ר יהודה לייב מאגנס לתפקיד קנצלר (נגיד) האוניברסיטה, התואר לבעל סמכויות בתחום האקדמי וגם בתחום המנהלי, מעין שילוב של מנכ"ל, רקטור ונשיא, תפקיד שבו החזיק עשר שנים, עד שפוצל ומאגנס מונה לנשיא האוניברסיטה.
בשנת 1930 התמנה הד"ר משה בן דוד למזכיר הכללי של האוניברסיטה העברית. בן דוד החל לתכנן את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית, הרבה לבקר במוסדות אקדמאים ובמכונים רפואיים באירופה ובארצות הברית, וכבר אז מונה עוזר דקאן בבית הספר לרפואה שיפתח בעתיד בהר הצופים. בן דוד נרצח בשיירת הדסה.
אנשי מפתח ומבנה האוניברסיטה
ממוזער|260px|האוניברסיטה העברית, 1937/1938
בעשור הראשון לקיומה של האוניברסיטה היה ד"ר יהודה לייב מאגנס הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר על עיצוב דרכה. בסוף 1933 פעלה ועדת חקירה על ארגונה של האוניברסיטה העברית, שכונתה "ועדת הרטוג". הוועדה, בראשות פיליפ הרטוג ובהשתתפות לוי גינצבורג ורדקליף סלמן, חקרה את מצב הפקולטות השונות באוניברסיטה, ובמסקנותיה מתחה ביקורת על הדרך שבה ניהל אותה מאגנס, והציעה שינויים מקיפים במבנה הארגוני והניהולי שלה. בשנת 1935 נערכה, בעקבות מסקנות הוועדה, רפורמה מבנית באוניברסיטה. מאגנס המשיך אמנם לכהן בתפקיד הנשיא עד יום מותו (1948), אך רוב סמכויות הניהול האקדמי עברו לרקטור האוניברסיטה הראשון פרופ' שמואל הוגו ברגמן ורוב סמכויות הניהול המנהלי הועברו למנכ"ל הראשון, שלמה גינוסר.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 קלטה האוניברסיטה אנשי מדע שעלו לארץ ישראל ממרכז אירופה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, בהם יעקב פולוצקי, שהצטרף לאוניברסיטה העברית בשנת 1934 והקים את החוג לבלשנות, לדיסלאוס פרקש שעלה ב-1935 והקים את המחלקה לכימיה פיזיקלית, ברנרד צונדק שמונה לפרופסור לגינקולוגיה, חנוך אלבק, שמונה לפרופסור ולאחר מכן לראש המחלקה לתלמוד, מרטין בובר, שנקלט ב-1938 ואחרים. עם סיום מלחמת העולם השנייה ב-1945, נחתם הסכם בין האוניברסיטה העברית וההסתדרות הציונית הדסה לפיו הסכימו שני הגופים להקים את בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה על הר הצופים, סמוך לבית החולים הדסה הר הצופים שנחנך ב-1939, כאשר האחריות לחלק הפרה-קליני חלה על האוניברסיטה העברית וההוראה הקלינית באחריות הדסה.
עד שנת 1947 התקיימו באוניברסיטה שתי פקולטות: הפקולטה למדעי הרוח והפקולטה למדעי המתמטיקה והטבע. בעקבות פרסום תוכנית החלוקה, דנו אנשי האוניברסיטה בשאלה האם על האוניברסיטה להישאר כולה בירושלים מחוץ לגבולות המדינה העברית המוצעת, או שעליה לעבור לפתוח שלוחה בגבולות המדינה המוצעת. בנוסף, שקלו אנשי האוניברסיטה את השלמת מגוון הפקולטות של האוניברסיטה, כדי לספק את צורכי המדינה שעתידה לקום. בפברואר 1948 החליט הוועד הפועל שיש להרחיב את האוניברסיטה ולכונן שלוחות וכיתות הוראה בעיר ירושלים.
לאחר הקמת המדינה
בתום מלחמת העצמאות, קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים נותר אמנם בשליטת מדינת ישראל, אך בלא רצף טריטוריאלי עם חלקה היהודי של ירושלים. האוניברסיטה נאלצה למצוא משכן בבתים זמניים בעיר. כך, חלק מן הפקולטות ו"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", מוקמו בבניין קולג' טרה סנטה, המעבדות נדדו לשכונת ממילא, המחלקה למתמטיקה השתכנה במבנה של מלון המלך דוד, המחלקה לסטטיסטיקה – בבניין רטיסבון ואילו בתי-הספר לרפואה ולרפואת שיניים התמקמו במגרש הרוסים. ב-1953 הוחל בהקמת קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם. עם הקמתו, הועברו אליו מרבית הפקולטות של האוניברסיטה, לבד מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה שעבר ב-1964 לקמפוס בית החולים הדסה עין כרם, והפקולטה לחקלאות שעברה לקמפוס בעיר רחובות. לאחר הקמת המדינה נפתחו תוכניות לימוד חדשות רבות ובהן הפקולטה למשפטים שפתחה את שעריה בשנת הלימודים ה'תש"י 1950, והוחל במתן תארים לתלמידי תואר ראשון. האוניברסיטה העברית שימשה מודל לאוניברסיטאות החדשות שקמו בישראל בשנות החמישים והשישים של המאה.
190px|ממוזער|שמאל|בול "האוניברסיטה" שהונפק ב-9 במאי 1950 ובו ציור של המבנה שבו שכנה הספרייה הלאומית (כיום משמש את הפקולטה למשפטים)
עד שנת 1969 הונהג סינון בקבלה ללימודים רק בפקולטות למדעי הטבע ורפואה ובשאר הפקולטות התקבלו כל מי שעמד בדרישות הסף. אך עם הגידול במספר הסטודנטים הוחלט על סינון הסטודנטים למדעי החברה משנת 1970.
עם איחוד ירושלים, בעקבות מלחמת ששת הימים, הוחל בשחזור ובהרחבה של קמפוס הר הצופים, שזכה לתנופת בנייה רחבה. מרבית הפקולטות עברו בשנת 1981 להר הצופים, ובקמפוס גבעת רם נותרו בעיקר הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע, האקדמיה ללשון העברית ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בהמשך הספרייה הלאומית). באותה השנה הוקם בקמפוס גבעת רם "מרכז ארצי לבחינות ולהערכה" המפעיל מבחנים לחיזוי הצלחה בלימודים האקדמיים, בהם הבחינה הפסיכומטרית.
בשנת 1975 הפך בית הספר לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית להיות חלק מהפקולטה לרפואה של האוניברסיטה.
בשנת 1990 למדו לראשונה באוניברסיטה יותר מעשרים אלף סטודנטים.
האוניברסיטה העברית קיבלה בירושה מאלברט איינשטיין את כל כתבי היד שלו, והקימה את "ארכיון איינשטיין" שמכיל את כתביו. כמו כן העביר איינשטיין את זכויות היוצרים על כל כתביו לרשות האוניברסיטה.
בבעלות האוניברסיטה חברת יישום - החברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר עושה שימוש בידע ובהמצאות של סגל האוניברסיטה.
בשנת 2002 אירע פיגוע טרור בקפיטריית "פרנק סינטרה" במרכזו של קמפוס הר הצופים שבו נרצחו תשעה בני אדם.
בשנת 2006 למדו באוניברסיטה העברית למעלה מ-24,000 סטודנטים. עד לשנת 2003 העניקה האוניברסיטה כ-90,000 תארים אקדמיים.
גירעון תקציבי וקבלת סיוע מהמדינה
בעשור השני של המאה ה-21 הכריזה האוניברסיטה העברית על משבר פיננסי ובשנת 2016 הכריזה על השבתת הלימודים בגלל מצבה הכלכלי, אשר החריף במשך כ-15 שנה מבלי שנעשה דבר על מנת לתקן אותו. המשבר הכלכלי באוניברסיטה נבע בעיקר מתפיחת התחייבות האוניברסיטה לפנסיות תקציביות של עובדיה בכלל ושל חברי הסגל שלה בפרט, וממתן הטבות שניתנו לאנשי הסגל לאורך השנים. בנוסף, לאוניברסיטה יש קושי מבני בהתנהלות על פני שישה קמפוסים הפזורים ברחבי הארץ.
בשנת 2018 סיכמה הנהלת האוניברסיטה על הסכם חילוץ מול משרד האוצר והמועצה להשכלה גבוהה. במסגרת ההסכם הוחלט כי בעשר השנים הקרובות תעביר המדינה כ-700 מיליון שקל לקופת האוניברסיטה, בנוסף לתקציב השנתי הרגיל, וזאת בתמורה ליישום תוכנית התייעלות מצד האוניברסיטה הכוללת מכירת נדל"ן, קיצוצי שכר וקיצוצי משרות. לפי ההסכם, יבוטלו בהדרגה כ-80 משרות של חברי סגל מנהלי ועל כל העובדים יחולו קיצוצי שכר.
עם זאת, ההסכם בין האוניברסיטה למדינה לא מטפל בחוב האקטוארי של האוניברסיטה לפנסיות תקציביות, והוא אמור רק להקל על ההתנהלות השוטפת של האוניברסיטה בשנים הקרובות, בזמן שאלה תגענה לשיאן. נכון ליום ההסכם לאוניברסיטה חוב אקטוארי של 13 מיליארד שקל בגין פנסיות תקציביות, גירעון בהון של 1.8 מיליארד שקל והיא מתקשה להגיע לאיזון בתקציבה השוטף.
סמל האוניברסיטה
סמל האוניברסיטה העברית המקורי עוצב על ידי זליג סגל בשנת 1954, כשעוד היה סטודנט בבצלאל ולימים ראש המחלקה לצורפות בה.
אף שהסמל של סגל לא הוגש על פי דרישות התקנון, בחר צוות השופטים בהצעתו והסמל אושר. את הכתוביות סביב הסמל הוסיף הגרפיקאי הירושלמי נחום מרון. הסמל מורכב מהאותיות אל"ף ועי"ן, ראשי תיבות של "אוניברסיטה עברית". בנוסף, הלהבה שמופיעה מעל האות עי"ן מסמלת את לפיד ההשכלה.
ב-1 באפריל 2015 השיקה האוניברסיטה סמל מעודכן המבוסס על הסמל המקורי, שעוצב על ידי אריאל שקל מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בהנחיית פרופ' עדי שטרן. שינוי הסמל נעשה כחלק מעיצוב חזותי שכלל גם עיצוב גופן חדש שעיצב שטרן והתבסס על גופן "אוניברסאל" שהופיע בשילוט מראשית האוניברסיטה.
קמפוס הר הצופים
שמאל|ממוזער|250px|הקמפוס בשנות ה-30
250px|ממוזער|שמאל|צילום אוויר של קמפוס הר הצופים שנת 1990
פקולטות ובתי ספר
הפקולטה למדעי הרוח (אתר הפקולטה)
הפקולטה למדעי החברה (אתר הפקולטה)
הפקולטה למשפטים והמכון לקרימינולוגיה (אתר הפקולטה)
בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית (אתר הפקולטה)
בית הספר למדיניות ציבורית (אתר בית הספר)
בית הספר לחינוך (אתר בית הספר)
בית הספר לריפוי בעיסוק (אתר בית הספר)
בית הספר למנהל עסקים (אתר בית הספר)
המכון ללימודים עירוניים ואזוריים (אתר המכון)
בית הספר לתלמידים מחו"ל ע"ש רוטברג (אתר בית הספר)
המכון לארכאולוגיה (אתר המכון)
היסטוריה
קמפוס הר הצופים, שהוא הקמפוס הראשון של האוניברסיטה, משמש את מרבית הפקולטות של האוניברסיטה ואת מרבית משרדי המנהל שלה.
הקמפוס נבנה סביב אחוזתו הגדולה של ג'ון גריי היל, עורך דין פרוטסטנטי מליברפול שהיה אוהד מושבע של הציונות. לפני מותו בשנת 1914 חתם היל הסכם עם חיים ויצמן וראשי הציונות על מסמך העברת אחוזתו ואדמותיה לידיהם לצורך הקמת הקמפוס. בתום המלחמה כיבדה אלמנתו את ההסכם, וכבר ביולי 1918 הונחה אבן פינה לקמפוס. ב-1924 נפתח המכון ללימודי היהדות, וב-1 באפריל 1925 התקיים טקס חנוכת האוניברסיטה בנוכחותם של הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הרבנים הראשיים ובהם הרב קוק, נציגי מדינות, ארגוני צדקה ואנשי דת רבים.
באפריל 1930 נחנך בית דוד וולפסון, ובו שוכנו הספרייה הלאומית והפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע, ובה החוג לכימיה (בראשותו של חיים ויצמן), החוג למיקרוביולוגיה והחוג למתמטיקה. החוג לכימיה נפתח בבית האחוזה של ג'ון גריי-היל, ושאר מבני העזר שימשו את שאר המחלקות עד הקמת מבני הקבע שלהם.
בינואר 1932 הוענקו לראשונה תעודות הסמכה מטעם האוניברסיטה ל-13 בוגרים במדעי הרוח בהתמחויות ספרות עברית, תלמוד, פילוסופיה, ותולדות האסלאם.
עם פרוץ מלחמת העצמאות עזבו סגל ההוראה, המנהל והסטודנטים את הקמפוס בגלל צליפות יושבי הכפרים הערבים שבאזור. לאחר הסכמי שביתת הנשק בירושלים ב-30 בנובמבר 1948 נותר הר הצופים כמובלעת ישראלית בתוך שטח ירדן. במשך 19 שנה עד מלחמת ששת הימים. מחלקות האוניברסיטה העברית, ובית החולים הדסה, המשיכו לפעול במבנים אחרים בעיר, כמו בניין קולג' טרה סנטה (אליו עברה הספרייה הלאומית), מנזר נוטרדאם דה ז'רוזלם ועוד. כעבור כמה שנים, עם השלמת בניית הקמפוס בגבעת רם, הועברו הכיתות אליו. הקמפוס בהר הצופים אוכלס בחיילים ישראלים שאבטחו אותו. הם הוחלפו פעם בשבועיים על ידי שיירת משוריינים ישנים, בהתאם לנקבע בהסכמים בין ישראל וירדן.
עם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הוחל בשחזור ובהרחבה של קמפוס הר הצופים, שזכה לתנופת בנייה רחבה. כל המבנים המקוריים השתמרו, למעט מבנה המכון לכימיה שהוסר כולו בשל מצבו הרעוע. מלאכת תכנון הקמפוס הופקדה בידי צוות האדריכלים דוד רזניק, שמואל שקד, רם כרמי וחיים קצף. בקצהו המזרחי של הקמפוס הוקם מערך בניינים שיועד בתחילה למחלקה למדעי הטבע (כיום אולמות הרצאות ואגף בבניין בית ספר בצלאל) ולמגדל מים בתכנונם של האדריכלים בנימין אידלסון וגרשון צפור. בסופו של דבר הושארו מחלקות מדעי הטבע בקמפוס בגבעת רם, ואילו האחרות הועתקו להר הצופים. חלקים מהקמפוס נבנו בצורה הדומה למצודה סגורה ומבוצרת. האקדמיה הלאומית לאומנויות – "בצלאל" עברה אל קמפוס הר הצופים בשנת 1980 כשנה לאחר מכן עברו הפקולטות למדעי הרוח ומדעי החברה, ובתי הספר לחינוך ולעבודה סוציאלית אל קמפוס הר הצופים.
מבנים בעלי חשיבות בקמפוס
בית הכנסת ע"ש הכט
ארכיון ומוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור
מוזיאון בית אלברט איינשטיין (בהקמה)
הגנים הלאומיים בהר הצופים
מדרום לקמפוס הר הצופים נמצא הגן הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש טבצ'ניק שבו מצויים: המצפור ע"ש גליק, המצפור ע"ש הלברט, רחבת כיכר החיים, ובית הקברות של המושבה האמריקאית בהר הצופים ובסמוך אליו בית הקברות של משפחת בנטוויץ'. מצפון לקמפוס מצוי הגן הבוטני הלאומי ע"ש מונטגיו למפורט ובו נמצאת "מערת ניקנור" שבה קבורים מנחם אוסישקין, ויהודה לייב פינסקר. את הגן הלאומי חוצה מנהרת הר הצופים. בכל הגנים הלאומיים בשטח הר הצופים ישנם מערות קבורה עתיקות מתקופת בית שני.
מוזיאון בית אלברט איינשטיין
בשנת 2012 החליטו להקים את מוזיאון בית אלברט איינשטיין בקמפוס הר הצופים. המוזיאון מתוכנן לתעד את כתביו של אלברט איינשטיין ויכלול מוצגים נוספים, בנוסף – אמור לכלול המוזיאון פלנטריום חדש שיהיה תחליף לפלנטריום ע"ש משפחת ויליאמס שעומד נטוש ועזוב שנים רבות בקמפוס גבעת רם. המוזיאון אמור להיות התשובה הישראלית למגדל איינשטיין בגרמניה.
מעונות
שמאל|ממוזער|250px|מעונות מאירסדורף-רזניק, קמפוס הר הצופים, 2022
כפר הסטודנטים
מעונות ״ברונפמן״ (״אידלסון״)
מעונות ״מאירסדורף״ (״רזניק״)
גלריה הר הצופים
קמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם)
260px|ממוזער|שמאל|רחבת הכניסה לקמפוס גבעת רם ובניין שפרינצק
פקולטות
הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע (אתר הפקולטה)
מכון איינשטיין למתמטיקה
המכון למדעי החיים על שם אלכסנדר סילברמן (אתר המכון)
המכון למדעי כדור הארץ (אתר המכון)
המכון לכימיה (אתר המכון)
מרכז קזאלי לכימיה יישומית
מכון רקח לפיזיקה (אתר המכון)
החוג להוראת המדעים
בית הספר להנדסה ומדעי המחשב (אתר בית הספר)
מרכז אדמונד ולילי ספרא לחקר המוח ELSC (אתר המכון)
המכון הישראלי ללימודים מתקדמים (אתר המכון)
מחלקת הרכש של כלל האוניברסיטה העברית ממוקמת בקמפוס זה, לצד הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע, משום שהרכש עבור פקולטה זו הוא המורכב ביותר.
בשטח הקמפוס מצויים גם מוסדות שאינם חלק מהאוניברסיטה העברית, כמו בניין האקדמיה ללשון העברית, הספרייה הלאומית, האקדמיה למוסיקה ובית ספר תיכון אורט. (בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה ממוקם מחוץ לקמפוס, בצמוד אליו).
היסטוריה
קמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם) או קריית אדמונד י' ספרא (גבעת רם) נבנה באזור גבעת רם בירושלים החל משנת 1953. בניית הקמפוס בגבעת רם באותה עת באה לתת מענה למצב שנוצר בתום מלחמת העצמאות. קמפוס הר הצופים היה להלכה בשליטת ישראל, אך בהיעדר רצף טריטוריאלי עם חלקה היהודי של ירושלים לא ניתן היה להשתמש בו, והאוניברסיטה נאלצה למצוא משכן אחר בבתים זמניים בעיר.
קמפוס האוניברסיטה נבנה על פי עקרונות קריית הממשלה הסמוכה – בסגנון "עיר הגנים" האנגלית המורכבת ממבנים פזורים בשטח ירוק שאת כולו מקיף כביש טבעתי. סגנון זה היה אופייני לאוניברסיטאות שנבנו בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 ברחבי העולם. הקמפוס תוכנן על ידי האדריכלים ריכרד קאופמן, היינץ ראו ויוסף קלארווין. הקמת המבנים הושלמה עד שנת 1967, מועד שבו הוחלט על העברת חלק מהפקולטות לקמפוס הר הצופים. מבני הקמפוס בנויים בסגנון המודרני שהיה מקובל בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 – מבנים קופסתיים שבחזיתם חלונות גדולים המוצלים בתריסי בטון (המכונים "בריס סוליי" – "Brise Soleil").
עם איחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים החלה חזרה הדרגתית לפעילות בקמפוס הר הצופים. מרבית הפקולטות עברו בשנת 1981 להר הצופים, ובגבעת רם נותרו בעיקר הפקולטה למתמטיקה ולמדעי הטבע (מכון רקח לפיזיקה), בית הספר לספרנות ארכיונאות ומידע, האקדמיה ללשון העברית ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי.
בשנת 2005 שונה שמו של הקמפוס ל"קמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם)", על שמו של הנדבן אדמונד י' ספרא.
בשנת 2007 הפכה הספרייה הלאומית לגוף עצמאי במטרה לעבור אל בניין חדש שיבנה בסמוך אל הקמפוס ואל הכנסת. מעבר זה בוצע בשנת 2023. בשנת 2012 הודיעה הממשלה על הפיכתה של האקדמיה ללשון העברית לגוף עצמאי. כחלק מכך, גוף זה יועבר לבניין שייבנה במרכז ירושלים.
מבנים בעלי חשיבות בקמפוס
ממוזער|אצטדיון גבעת רם
הספרייה הלאומית (אתר הספרייה)
בניין המנהלה ע"ש שרמן
האקדמיה ללשון העברית (אתר האקדמיה)
בית בלגיה
בית הכנסת ע"ש גולדשטיין
האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין (אתר האקדמיה)
הפלנטריום ע"ש משפחת ויליאמס
מרכז ארצי לבחינות ולהערכה (אתר המרכז)
האצטדיון הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש גרוסברג
אמפיתיאטרון גבעת רם ע"ש מונה ברונפמן-שקמן
מעונות
כיום, קיימים שני מרכזי מעונות בקמפוס גבעת רם:
מעונות "צוויג" ("הקריה") – מגורי סטודנטים לתואר ראשון.
מעונות "ליברמן" – מגורי סטודנטים לתארים מתקדמים.
בעבר פעלו בגבעת רם גם "מעונות האלף", שהוקמו בשנת 1969 ב-35 מבנים טרומיים חד קומתיים, בפינה הדרומית של הקמפוס. השם "מעונות האלף" ניתן להם מאחר שהכילו אלף מיטות בסך הכל. בשנת 2001 נסגרו מעונות אלו וכיום ממוקם שם "כפר ההייטק" המשמש כחממה לחברות הייטק צעירות שרובן הוקמו על ידי חברי סגל וסטודנטים של האוניברסיטה העברית.
מרכז הספורט גבעת רם
ממוזער|מרכז הספורט ובריכת השחיה המקורה
בשנת 1952 אישר סינט האוניברסיטה מערכת שיעורי חינוך-גופני חובה לסטודנטים (שעה אחת בשבוע במשך שנה). בתחילה הופעלה תוכנית הספורט במתקנים שכורים עד שבשנת 1958 נחנך האצטדיון הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש גרוסברג, שהיה מתקן הספורט הראשון שעמד לרשות האוניברסיטה בקמפוס בגבעת-רם. למתקן זה נוספו אולם ספורט (1964), בריכת השחייה ואולמות סקווש (1968), 5 מגרשי טניס (בין השנים 1958–1968). המרכז תוכנן בידי האדריכל יוסף קלארווין, שתכנן את תוכנית המתאר הכללית (תוכנית פרישת הבניינים וחלוקת האזורים – לא הבניינים עצמם) של קמפוס גבעת רם, כולו. החל משנת 1986 מנהלת את מרכז הספורט "עמותת הספורט על-שם הווארד קוסל".
גלריה קמפוס אדמונד י' ספרא (גבעת רם)
קמפוסים נוספים
קמפוס עין כרם
ממוזער|שמאל|220px|בניין בית הספר לרפואה, קמפוס בית החולים הדסה עין כרם
קמפוס עין כרם של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה עין כרם נבנו יחדיו, זה לצד זה, באותו הסגנון. חלק ממבניהם משותפים. לאחר מלחמת העצמאות, כשקמפוס הר הצופים הפך קשה לשימוש, תכנון הקריה הרפואית נמסר לאדריכל יוסף נויפלד ובנובמבר 1954 נחתם הסכם עם סולל בונה על בניית בית הספר לאחיות, כשלב ראשון לבניין הקריה. עוד בראשית 1953 החלה מע"ץ בהכנת השטח ובסלילת דרכי גישה. בסוף 1955 פורסם מכרז לבניית בית הספר לרפואה.
פקולטאות
הפקולטה לרפואה (אתר הפקולטה)
הפקולטה לרפואת שיניים (אתר הפקולטה)
בית הספר לסיעוד
בית הספר לבריאות הציבור (אתר בית הספר)
בית הספר לרוקחות (אתר בית הספר)
מסלול צמרת
מסלול פסגה
מסלול בינה
קמפוס רחובות
ממוזער|220px|שמאל|קמפוס הפקולטה לחקלאות ברחובות
בית הספר לרפואה וטרינרית ע"ש קורט (אתר בית הספר)
הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית (אתר הפקולטה)
קמפוס מרכז וולקני (ראשון לציון)
בית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי (אתר בית החולים)
מרכזים, משרדים ויחידות
הרשות למחקר ולפיתוח
המזכירות האקדמית, יחידות אקדמיות
פקולטות ובתי ספר, יחידות אקדמיות
המכינה הקדם אקדמית, יחידות אקדמיות
ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג
ארכיון אלברט איינשטיין באתר הספרייה הלאומית
המכון לחקר הטיפוח בחינוך
המכון ללימודי אסיה ואפריקה
המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון
החוג למדעי הקוגניציה והמוח
מכון טרומן
מערכת מידע גאוגרפי של האוניברסיטה העברית
פורום אירופה באוניברסיטה העברית
המרכז הבינתחומי לחישוביות עצבית
המרכז לחקר הרציונליות
המרכז לחקר הכאב
המכון לחקר המשפט העברי
מעמדה באקדמיה הבינלאומית
לאוניברסיטה העברית מוניטין בינלאומי והיא נמנית עם המוסדות הנודעים בעולם להשכלה גבוהה. באוגוסט 2006, למשל, דורגה בשבועון ניוזוויק במקום ה-82 בין 100 האוניברסיטאות המובילות בעולם. דירוג ה-Times Higher Education מיקם את האוניברסיטה העברית במקום ה-93 בשנת 2008, במקום הגבוה ביותר בין אוניברסיטאות המזרח התיכון.
לפי דירוג שנחאי היא דורגה בשיאה במקום ה-53 בעולם (2012), ונכון לשנת 2019 היא בין 150 האוניברסיטאות הטובות בעולם. האוניברסיטה העברית היא הראשונה מבין האוניברסיטאות בישראל שנכנסה לרשימת המאה.
בדירוג זה דורגה האוניברסיטה בשנת 2012 גם:
בתחום מדעי הטבע ומתמטיקה במקום ה-35 בעולם.
בתחום מדעי החברה במקום ה-51–75 בעולם.
כמו כן רשמה האוניברסיטה הישגים מרשימים נוספים:
המחלקה למתמטיקה דורגה במקום ה-16 בעולם.
בתחום מדעי המחשב דורגה במקום ה-27 בעולם.
בתחום הפיזיקה דורגה בין 51–75 בעולם.
בשנת 2015 דורגה האוניברסיטה העברית על ידי המרכז לדירוג אוניברסיטאות העולם (CWUR) במקום ה-23 בעולם. בשנת 2019 דורגה האוניברסיטה, על ידי אותו מרכז, במקום ה-62. לפי מדד שנגחאי לשנת 2022, האוניברסיטה העברית עלתה 13 מקומות (בהשוואה לאשתקד) ודורגה השנה במקום ה-77, מבין 100 האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם והראשונה מבין מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. מדד שנגחאי לפי תחומי לימוד לשנת 2022, דורגה האוניברסיטה העברית במקום ה-17 בעולם בתחומי המתמטיקה והתקשורת, במקום ה-30 בעולם בתחום המשפטים וה-48 במדיניות ציבורית.
ספריות האוניברסיטה
מערך הספריות של האוניברסיטה, השוכן בארבעת הקמפוסים שלה, כולל עשר ספריות, שבאוספן (2012) למעלה מ-2.5 מיליון פריטים, עשרות אלפי כותרי כתבי עת (מרביתם אלקטרוניים) ומאות מאגרי מידע אלקטרוניים.
תוכניות לימודים
תוכניות לימודים לתואר ראשון
תוכנית לימודים נוספת המיועדת לתלמידי התואר הראשון היא תוכנית אבני פינה. מדובר בתוכנית העשרה אקדמית נסיונית שהחלה פעילותה בשנת תש"ע, על בסיס תוכניות דומות הנהוגה ברבות מהאוניברסיטאות בארצות הברית, המכירות בחשיבות הרחבת האופקים בתואר הראשון. מטרתה היא להקנות סל ידע בסיסי לכל סטודנט בתואר הראשון נוסף על הידע שהוא רוכש במסגרת חוג בו הוא לומד. התוכנית מחייבת את תלמידי האוניברסיטה העברית להירשם לקורסים נוספים שאינם מתחום לימודיהם, כדי להעשיר ולהרחיב את הדעת.
בראשית שנות התשעים היו תת-מסלולי לימוד במסגרת התואר הראשון בביולוגיה. הן הציעו קורסים עשירים יותר לתלמידי השנה השנייה והשלישית של תוכנית הלימודים הכללית בביולוגיה שרצו להתרכז בתחומים מסוימים יותר של הדיסיפלינה. אולם ניסיון זה לא צלח ותת מסלולי הלימוד האלה בוטלו.
תוכניות מצטיינים לתואר ראשון
באוניברסיטה כמה תוכניות לימוד כלליות לסטודנטים מצטיינים לתואר ראשון, ובהן תוכנית אמירים (רוח), תוכנית לסטודנטים מצטיינים במדעי הרוח; אמירים (טבע), תוכנית לסטודנטים מצטיינים במדעי הטבע; ותוכנית "רביבים" לסטודנטים מצטיינים ללימודי יהדות המתעתדים ללמד יהדות בבתי ספר ממלכתיים. עוד תוכנית מצטיינים היא "עתידים: צוערים למנהל הציבורי-רוחות של שינוי". תוכנית זו מטפחת עתודת מנהיגות צעירה המעוניינת לתרום לשיפור פני החברה באמצעות הצטרפות בוגריה לעמדות מפתח בשירות הציבורי. כל הסטודנטים בתוכניות המצטיינים הכלליות של האוניברסיטה זכאים למלגת שכר לימוד מלאה ולמלגות נוספות.
בנוסף על תוכניות מצטיינים אלה, קיימות תוכניות מצטיינים פקולטאיות וחוגיות בתחומים אלו: התוכנית המשולבת: פילוסופיה, כלכלה ומשפטים – תואר כפול משפטים כלכלה ופילוסופיה, ביולוגיה (תוכנית "אתגר"), כימיה (תוכנית "אתגר"), תוכנית פסיכוביולוגיה המשותפת לפקולטות למדעי החברה ולמתמטיקה ומדעי הטבע, קוגניציה השייכת לפקולטה למדעי הרוח, פכ"ם – התוכנית המשולבת: פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה והיסטוריה.
הלימודים האקדמיים במסגרת תוכניות המצוינות הצבאיות חבצלות ותלפיות מתקיימים באוניברסיטה העברית.
תוכניות לימודים לתואר שלישי
הפקולטה למשפטים
התוכנית לרציונליות
תוכנית מלגות הנשיא לדוקטורנטים מצטיינים של הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית
פרויקט חברותא לתלמידי מחקר
התוכנית הישירה לדוקטורט בחישוביות עצבית
תל"ם יחב"ל במסגרת המכון ע"ש לאונרד דייוויס – התכנית הישירה ללימודי מחקר ביחסים בין-לאומיים.
נשיאי האוניברסיטה העברית
תמונה שם שנות כהונה הערות80px הרב ד"ר יהודה לייב מאגנס 1925–1948 הנשיא הראשון של האוניברסיטה.
כיהן במקביל כנגיד האוניברסיטה בשנים 1925–193580px סר אריה (לאון) סימון 1948–1949 ממלא מקום80px פרופ' זליג ברודצקי 1949–195280px פרופ' בנימין מזר 1953–196180px פרופ' יואל רקח 1961–1962 ממלא מקום80px ד"ר אליהו אילת 1962–196880px ד"ר אברהם הרמן 1968–1983 לימים נגיד האוניברסיטה פרופ' דן פטינקין 1983–198680px פרופ' אמנון פזי 1986–1990 פרופ' יורם בן פורת 1990–199280px פרופ' חנוך גוטפרוינד 1992–199780px פרופ' מנחם מגידור 1997–200980px פרופ' מנחם בן-ששון 2009–2017 לימים נגיד האוניברסיטה80px פרופ' אשר כהן 2017– מכהן
נגידי האוניברסיטה העברית
על פי חוקת האוניברסיטה העברית רשאים נשיא האוניברסיטה ויושב ראש חבר הנאמנים להמליץ על מינוי נגיד, שמינויו מאושר על ידי חבר הנאמנים. תפקידו של הנגיד אינו מוגדר, ועל הנשיא להגדירו בעצה אחת עם הנגיד עצמו. בעשור הראשון לקיומה כיהן ד"ר יהודה לייב מאגנס כנגיד, תפקיד שכלל את סמכויות כל שדרת הניהול הבכירה של האוניברסיטה במתכונתה הנוכחית (נשיא, מנכ"ל ורקטור), אך עם שינוי החוקה הוכפף נושא התפקיד לנשיא האוניברסיטה, וכהונתו אינה נמשכת לאחר תום כהונת הנשיא שהמליץ על מינויו (אם כי ניתן למנותו מחדש). מאז פוצל התפקיד מינתה האוניברסיטה שני נגידים בלבד, שניהם מונו עם תום כהונתם כנשיאי האוניברסיטה.
שם תקופת כהונה הערות ד"ר יהודה לייב מאגנס 1925–1935 במקביל לכהונתו כנשיא ד"ר אברהם הרמן 1983–1992 עד לפטירתו פרופ' מנחם בן-ששון 2017– מכהן
רקטורי האוניברסיטה העברית
200px|ממוזער|פרופ' שמואל הוגו ברגמן
שם תקופת כהונה הערות פרופ' שמואל הוגו ברגמן 1935–1938 פרופ' אברהם פרנקל 1938–1940 פרופ' לאון רות 1940–1943 פרופ' ליאו אריה מאיר 1943–1945 פרופ' מיכאל פקטה 1945–1949 פרופ' שמחה אסף 1949–1950 פרופ' משה שוובה 1950–1952 פרופ' בנימין מזר 1952–1961 לימים נשיא האוניברסיטה פרופ' יואל רקח 1961–1965 לימים נשיא האוניברסיטה פרופ' נתן רוטנשטרייך 1965–1969 פרופ' יעקב כ"ץ 1969–1972 פרופ' מיכאל רבין 1972–1975 פרופ' גדעון שפסקי 1975–1979 פרופ' רפאל משולם 1979–1982 פרופ' דן פטנקין 1982–1985 לימים נשיא האוניברסיטה פרופ' אמנון פזי 1985–1987 לימים נשיא האוניברסיטה פרופ' יורם בן-פורת 1987–1990 לימים נשיא האוניברסיטה פרופ' חנוך גוטפרוינד 1990–1992 לימים נשיא האוניברסיטה פרופ' יהושע בן-אריה 1993–1997 פרופ' מנחם בן-ששון 1997–2001 לימים נשיא האוניברסיטה ונגידה פרופ' חיים רבינוביץ'2001–2008 פרופ' שרה סטרומזה 2008–2012 האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד פרופ' אשר כהן 2012–2017 לימים נשיא האוניברסיטה פרופ' ברק מדינה 2017–2022 פרופ' תמיר שפר 2022– מכהן
מנכ"לי האוניברסיטה העברית
שם תקופת כהונה הערות שלמה גינוסר 1935–1937 מנכ"ל דוד ורנר סנטור 1937–1953 סגן נשיא ומנכ"ל יאיר ארן1953–1964 סגן נשיא למינהל ומנכ"ל יוסף הרפז 1967–1975 מנכ"ל מרדכי מירון1975–1980 מנכ"ל ישראל ברגיל 1983–1986 סגן נשיא ומנכ"ל פרופ' פנחס זוסמן 1986–1987 סגן נשיא ומנכ"ל פרופ' יואש ועדיה 1987–1991 סגן נשיא ומנכ"ל אלי גונן 1987–1991 מנכ"ל משותף למינהל פרופ' יוסף יהב 1991–1993 סגן נשיא ומנכ"ל אורי ליטוין1991–1992 מנכ"ל משותף לכספים משה ויגדור 1992–2004 סגן נשיא ומנכ"ל אלחנן הכהן2005–2009 סגן נשיא ומנכ"ל בילי שפירא 2009–2017 סגן נשיא ומנכ"ל, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד ישי פרנקל2017– סגן נשיא ומנכ"ל – מכהן
חוקרים ובוגרים נודעים
חוקרי האוניברסיטה העברית ובוגריה ניצבים בקדמת המדע בעולם. דוגמאות אחדות:
בתחום הפיזיקה ידועים פרופ' יואל רקח ותלמידו פרופ' עמוס דה-שליט.
דייוויד גרוס היה סטודנט לפיזיקה באוניברסיטה העברית. הוא סיים בה תואר ראשון ותואר שני. בשנת 2004 הוא זכה בפרס נובל לפיזיקה על מחקרו בקשר לחופש אסימפטוטי של הכוח הגרעיני החזק.
בראש המחלקה למתמטיקה עמד המתמטיקאי הנודע אברהם הלוי פרנקל שהיה שותף לפיתוח מערכת אקסיומות צרמלו-פרנקל. כמו כן הפרופסור הראשון בחוג למתמטיקה היה אדמונד לנדאו. עוד ראויים לציון במחלקה למתמטיקה, אריה דבורצקי, רות לורנס-נאימרק, שהרן שלח, דוד קשדן, צליל סלע, אלכסנדר לובוצקי, יורם לינדנשטראוס, אילון לינדנשטראוס, חתן מדליית פילדס לשנת 2010 והלל פורסטנברג, חתן פרס אבל לשנת 2020.
מיכאל רבין מייסד המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטה, הוא חתן פרס טיורינג, הפרס הנחשב ביותר בתחום מדעי המחשב. חוקרים בולטים נוספים בבית הספר להנדסה ומדעי המחשב הם נתי ליניאל, דורית אהרונוב וניר פרידמן העומד בחזית המחקר העולמי בביולוגיה חישובית.
אבי ויגדרזון, חתן פרס נבנלינה, פרס גדל ופרס אבל ופרופסור במכון למחקר מתקדם, היה פרופסור באוניברסיטה במשך 17 שנים וכיהן כראש המכון למדעי המחשב.
במדע המדינה נמנים עם מורי האוניברסיטה שלושה מן החוקרים המובילים בעולם בתחומם: שלמה אבינרי, יחזקאל דרור וזאב שטרנהל, שלושתם חתני פרס ישראל. פרופ' שלמה אבינרי גם כיהן כמנכ"ל משרד החוץ.
גרשם שלום היה ממייסדי המחקר המודרני של המיסטיקה היהודית ומגדולי חוקרי הקבלה, כיהן כראש המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.
באוניברסיטה נמצא המרכז לחקר הרציונליות. זהו מרכז בין-תחומי המחבר חוקרים מדיסיפלינות שונות לחקר היבטים שונים ברציונליות, כלכלה ותורת המשחקים, ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2005 הוא חבר סגל המכון. מייסד המכון הוא סרג'יו הרט המכהן כפרופסור במכון עד היום.
דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, נמנה במשך 18 שנה עם סגל המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ואת המחקרים שזיכו אותו בפרס עשה עם עמוס טברסקי מהאוניברסיטה העברית.
רפאל משולם, פרופסור אמריטוס במחלקה לחומרי טבע בבית הספר לרוקחות שבפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, רקטור האוניברסיטה בשנים 1979–1982, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1994 וחתן פרס ישראל לחקר הכימיה לשנת תש"ס 2000. חוקר תרופות וחומרי טבע, מגלה החומר הפעיל בקנאביס, ה-THC.
אברהם הרשקו ואהרן צ'חנובר, חתני פרס נובל לכימיה לשנת 2004, קיבלו את תואר הדוקטור לרפואה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית.
רוג'ר קורנברג, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2006 הוא פרופ' עמית במחלקה לכימיה ביולוגית במכון למדעי החיים ע"ש אלכסנדר סילברמן, והוא נמצא וחוקר בה ארבעה חודשים בשנה.
עדה יונת, כלת פרס נובל לכימיה לשנת 2009, היא בעל תואר בוגר בכימיה ותואר מוסמך בביופיזיקה מטעם האוניברסיטה העברית.
ג'ושוע אנגריסט, חתן פרס נובל בכלכלה לשנת 2021, היה מרצה בכיר ופרופסור חבר במחלקה לכלכלה.
אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, צבר את כל תאריו במשפטים באוניברסיטה העברית, היה פרופסור למשפטים בה וכיהן בתפקיד דיקן הפקולטה למשפטים. גם נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש רכשה את השכלתה המשפטית באוניברסיטה העברית, וכך גם מרבית שופטי בית המשפט העליון המכהנים כיום. עם בוגרי הפקולטה למשפטים גם נמנים היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מני מזוז, פרקליט המדינה שי ניצן ומבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס.
ראו גם
אוניברסיטאות בישראל
אוניברסיטה ציבורית#ישראל
הפיגוע באוניברסיטה העברית (2002)
אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית
המכינה לעולים באוניברסיטה העברית בירושלים
ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג
מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים
המכון ליהדות זמננו
המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון
המכון לחקר המשפט העברי
הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית – פקולטה של האוניברסיטה העברית השוכנת בעיר רחובות
לקריאה נוספת
ספרים
אורי כהן, ההר והגבעה – האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2006.
אורי כהן, אוניברסיטת-אם: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1948–1967, שדה בוקר: הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2019.
שאול כ"ץ ומיכאל הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים – שורשים והתחלות, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1997.
חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים – התבססות וצמיחה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2005.
חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים – התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2009.
אסף זלצר (מחבר ועורך), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים – ספר האישים: מייסדים, מעצבים וראשוני הפרופסורים לפני קום המדינה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2013.
יפעת וייס, עוזי רבהון (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים – מדינת הלאום וההשכלה הגבוהה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2024.
דוד קרויאנקר, האוניברסיטה העברית, גבעת רם – תכנון ואדריכלות 1953–2002, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, 2002.
Yaacov Iram, Curricular and Structural Developments at the Hebrew University, 1928-1948, History of Universities, Vol. 11, 1992, pp. 205–241.
Research 2000, The Authority for Research and Development, The Hebrew University of Jerusalem 2000
עבודות גמר ודוקטור
דני יעקובי, בין פרטיקולריות לאוניברסליות, מדעי הרוח הכלליים באוניברסיטה העברית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2003.
דני יעקובי, הכשרת מורים והאוניברסיטה העברית בתקופת המנדט, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1995.
דיאנה דולב, האדריכלות של האוניברסיטה העברית 1918–1948, עבודת גמר, אוניברסיטת תל אביב, 1990.
מאמרים
גילי שולץ, קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים לדורותיו. (2020)
ארי בראל, לוויתן והאקדמיה: האם היה ניסיון להלאים את האוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל?, תרבות דמוקרטית, 13, 2011, עמ' 7–59.
ישראל קולת, האוניברסיטה העברית: בין אוניברסיטה יהודית לאוניברסיטה ארץ-ישראלית, מדעי היהדות 35, תשנ"ה, עמ' 47–59.
יעקב עירם, השפעת מסורות בחינוך הגבוה על דרכה האקדמית של האוניברסיטה העברית, עיונים בחינוך 18, 1978, עמ' 123–140.
דיאנה דולב, מגדל השן בקריית הלאום: התוכנית האדריכלית לקמפוס בגבעת רם, זמנים 96, סתיו 2006, עמ' 86–93.
אורי כהן, איתן אורקיבי, הפרופסורה והסטודנטים באוניברסיטה העברית, 1967–1972, קתדרה 129, אוקטובר 2008, עמ' 137–164.
חגית לבסקי, משמעות הקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים ומקומה בחיי העיר בתקופת המנדט, בתוך: יהושע בן אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, הוצאת משכנות שאננים; יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2003, עמ' 335–350.
אניטה שפירא, האוניברסיטה העברית והיישוב היהודי בארץ ישראל, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 351–354.
ישראל ברטל, ההר והעיר: האוניברסיטה העברית, מגעים והשפעות, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 354–357.
חדוה בן-ישראל, ההיבטים הפוליטיים בחיי האוניברסיטה, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 358–362.
שמואל רזין, מיכאל הד, חנן חלפון, יהושע אריאלי, חדוה בן-ישראל, אניטה שפירא, חגית לבסקי, דיון, בתוך: ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, עמ' 362–366.
גרשון נראל, מיסיונרים בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים, עת-מול 282 (מאי 2023), עמ' 20–23.
פתיחת האוניברסיטה ושנים ראשונות
פאול אברהם אלסברג, מקורות לחקר גיבוש הרעיון לייסוד האוניברסיטה העברית, 1913–1914, דברי הקונגרס העולמי האחד עשר למדעי היהדות, ב' (2), 1993, עמ' 205–212.
קימי קפלן, חמש תגובות של רבנים אורתודוקסים לייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים ולפתיחתה, יהדות זמננו 10, תשנ"ו, עמ' 139–163.
יאיר פז ואסף זלצר, "לאן נעלמו אבני הפינה של האוניברסיטה העברית? מסע בין ממצאים ארכיוניים ומעט תוצאות בשטח", ארכיון, 17, 2013, עמ' 56–63.
קישורים חיצוניים
חברת יישום – החברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית
המרכז לחקר המוזיקה היהודית – קמפוס גבעת רם
אסף זלצר, על פסגת הר הצופים – סיור היסטורי בקמפוס האוניברסיטה העברית, בהוצאת המחלקה לדוברות, האוניברסיטה העברית בירושלים
הפנטזיה של המכללה העברית, המחסן של גדעון עפרת
דיאנה דולב, אדריכלות, חינוך וכוחניות: מבט פמיניסטי על קמפוס האוניברסיטה העברית על הר הצופים, בתוך: חגית גור, מיליטריזם בחינוך, הוצאת ידיעות ספרים, 2005.
, מתוך: גליליאו 125, ינואר 2009.
, מתוך: גליליאו 117, מאי 2008.
מפת קמפוס גבעת רם, האוניברסיטה העברית בירושלים
ארגון בוגרי האוניברסיטה העברית – קישור לאתר הבית
על פעולת הציונים בווילנה למען האוניברסיטה העברית בירושלים בימיה הראשונים, בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם
טקס פתיחת האוניברסיטה, באתר המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, האוניברסיטה העברית
חיים ויצמן
תוכן הנאום של ויצמן בטקס הפתיחה, דואר היום, 2 באפריל 1925
,
תמונות מימי ראשיתה של האוניברסיטה, באתר המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, האוניברסיטה העברית
אורי כהן, דנה כץ, תרבות עירונית וזהות אקדמית: אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בתל אביב, 1933–1940, ישראל 8, 2005, עמ' 1–37
מנחם מגידור, הבית אשר נפתח עתה על הר הצופים, אקדמיה 7–8, 2000, עמ' 5–6
מימי אייזנשטדט, דוד בר-גל,הורתו ולידתו של בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית (1953–1958), חברה ורווחה ל (1), מרץ 2010, עמ' 9–27
חגי צורף, היחס לשאלת הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים בעיתון "האחדות", יולי 1913 – יולי 1914, ארכיון 7, 1994, עמ' 29–47.
אישים בתקופת היישוב, באתר המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, האוניברסיטה העברית
הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, 24 ביולי 1918
וינסטון צ'רצ'יל בביקור בהר הצופים 1921. בפמליה: הרברט סמואל, ג'יימס דה רוטשילד, לורנס איש ערב, רונלד סטורס, האמיר עבדאללה, הרב קוק, הרב יעקב מאיר, הרב יוסף חיים זוננפלד, הרב נסים יהודה דנון, מרדכי עליאש, ארתור רופין, דוד ילין, אליעזר בן-יהודה ונחום סוקולוב
פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1 באפריל 1925. מתוך סרט של יעקב בן דב 1925
הלורד בלפור נואם בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית, 1925
נאומו של הראי"ה קוק ז"ל בפתיחת המכללה העברית על הר הצופים בירושלים
נאומו של ח"נ ביאליק לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים
פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים וביקור הלורד בלפור בארץ ישראל, שנת 1925, מתוך אתר ארכיון שפילברג
פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1 באפריל 1925, מתוך סרטון בהזמנתו של אלברט קהאן. ברקע מושמע המנון האוניברסיטה, מילים שלום יוסף הפטמן, לחן אברהם צבי דוידוביץ', ביצוע אורה זיטנר
האוניברסיטה העברית חוגגת עשור, יומני כרמל מאי 1935
פתיחת הפקולטה לרפואה, יומני כרמל יוני 1949
האוניברסיטה העברית חוגגת עשרים וחמש שנה, יומני כרמל מאי 1950
בניית הקמפוס בגבעת רם, יומני כרמל ינואר 1955 (התחלה 4:47)
מקבץ סרטונים מארכיון ספילברג:
| כי מציון תצא תורה, 1940
| בית הבינה, 1944
| הבית על הגבעה, 1950
| זמן, מרחב והאוניברסיטה, 1955
| ארבעה ימים בגבעת רם, 1958
| הקמפוס החדש בגבעת רם, 1958
| הקמפוס בירושלים, 1960
| השכלה – הדיבר העיקרי, 1961
| הקמפוס בירושלים, 1966
| חוזרים להר הצופים, 1967
| מרצים וסטודנטים מדברים על הימים ההם, 1968
| האוניברסיטה בת חמישים, 1975
| שבילים אל העבר, 1995 |
Arieh Goren, Sanctifying Scopus: Locating the Hebrew University on Mount Scopus, in Elishiva Carlebach, John M. Efron, David N. Myers (eds.), Jewish History and Jewish Memory: Memory: Essays in Honor of Yosef Hayim Yerushalmi, Hanover and London, 1998, pp. 330–347.
הישגים אקדמיים
שנחאי העולמי דירג את תחומי מנהל עסקים, כלכלה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית בין 50 הטובים בעולם, הודעות לעיתונות, המחלקה לדוברות, באתר האוניברסיטה העברית, 3 בינואר 2011
העברית מדורגת במקום השני באירופה במספר מענקי המחקר מהאיחוד האירופי, הודעות לעיתונות, המחלקה לדוברות, באתר האוניברסיטה העברית, 21 בינואר 2010
הערות שוליים
*
אוניברסיטה עברית בירושלים, ה
קטגוריה:רחובות: חינוך
קטגוריה:מבנים ואתרים שתכנן ריכרד קאופמן
קטגוריה:מזרח ירושלים
קטגוריה:גבעת רם
קטגוריה:עין כרם
קטגוריה:היישוב: מדע וטכנולוגיה
| 2024-10-07T16:07:10
|
בראשית
|
סֵפֶר בְּרֵאשִׁית הוא הספר הראשון בספרי התנ"ך. בתנ"ך היהודי הספר פותח את חלק ה"תורה" (חמישה חומשי תורה). בביבליה הנוצרית מכונה הספר Γένεσις בתרגום השבעים היווני, או Genesis בתרגום הוולגטה הלטיני, והוא כלול ב-"Pentateuch" (קובץ "חמשת הספרים" המקביל לתורה) שבברית הישנה.
על פי האמונה היהודית בתורה מן השמים, כתיבת הספר נעשתה בידי משה רבנו, שכתב מפי האלוהים. מספר פרשני מקרא באשכנז של ימי הביניים כבר הצביעו על עריכות בספר המאוחרות לימי משה. בחקר המקרא מקובל לייחס את הספר לעריכה של מספר מקורות שהסתיימה בראשית תקופת בית שני.
הספר מכיל חמישים פרקים, ארבעים ושלושה סדרים, ארבעים ושלוש פרשיות פתוחות וארבעים ושמונה פרשיות סתומות. סך פסוקיו הוא 1533. בקריאת התורה כולה חומש בראשית מחולק ל-12 פרשות.
הספר מתאר את אירועי בריאת העולם וראשית האנושות עד לרדת משפחת בני יעקב (אבותיהם של שבטי ישראל) למצרים, כפי שהתרחשו על פי המקרא.
שם הספר
שמו של הספר – בראשית – נגזר מהמילה הפותחת אותו בהתאם לנוהג הרווח בספרות המזרח הקדום. אולם, לא קיימות עדויות לכך שזה היה שם הספר גם בתקופה קדומה.
בקרב היהדות ההלניסטית כונה הספר בשם Γενεσις (בתעתיק: גנסיס; ובתרגום לעברית – יצירה או התהוות). ככל הנראה, מדובר בקיצור השם "Γενεσις κύσμου" (התהוות העולם) וזאת על שם האירוע המסופר בתחילת החיבור – בריאת העולם. בעקבות הנוהג הזה, התקבע השם "גנסיס" גם בתרגום השבעים. מתרגום השבעים, עבר השם גם לתרגומים הלטיניים ונקרא "Genesis" וכך גם בתרגומים המאוחרים בלשונות האירופיות השונות.
בפשיטתא, נקרא הספר "ספרא דבריתא" (מארמית: ספר הבריאה).
ב במסגרת מחלוקת בנוגע לזיהוי "ספר הישר", ר' יוחנן מצביע שמדובר על ספר בראשית. רבי יוחנן מבסס את טענותיו על דברי בלעם: . הישרים, לשיטתו, אלה הם אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב).
נושאים מרכזיים
ממוזער|שלט בעצרת התמיכה בוושינגטון לישראל שנערכה במהלך מלחמת חרבות ברזל, עם תרגום אנגלי של פסוק י"ב בספר בראשית פרק ל"ה – "ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ"
בספר מופיעים שני אמצעים ספרותיים חוזרים: סצנת דפוס ואילנות יוחסין. סצנות הדפוס המופיעות בספר בראשית מופיעות בעיקר בסיפורים על אבות האומה. שני סוגי סצנות דפוס בולטים הם סצנת הפגישה ליד הבאר וסצנת לידת הבן עבור אישה עקרה. אילנות היוחסין המופיעים בספר בראשית תופסים מקום נכבד בתיאור קורות ראשית האנושות. אילנות יוחסין אלה באים לתאר את מקורותיהם של עמים נוספים במזרח התיכון ואף מעבר לו. יוצאים מכלל זה הם אילנות היוחסין שלפני המבול, שכן אוכלוסיית העולם, פרט לנח ובניו, נמחתה מן העולם.
לחלק מהסיפורים המופיעים בספר בראשית מקבילות בסיפורים עממיים אחרים במזרח הקדום. דוגמה לכך היא סיפורו של אותנפישתים, המופיע בעלילות גילגמש, אשר לו קווים מקבילים לסיפור נח והמבול (פרקים ו'–ט'). כמו כן, ישנם סיפורים או קטעי סיפורים בספר הבאים להסביר תופעות טבע שונות. לדוגמה, בסוף סיפור המבול (פרק ט') מופיע ההסבר להופעת הקשת בענן, לפיו הקשת בענן היא האות לבריתו של אלוהים עם נח והאנושות שלעולם לא ימחה אלוהים נפש חיה במבול נוסף.
הבריאה ושחר האנושות
ממוזער|250px|ציור של אדוורד היקס (1780–1849) המראה את עליית החיות, זוגות זוגות, לתיבה
פרקים א' ו-ב' מספרים כיצד נבראו העולם ובני האדם: פרק א' מתאר בריאה שנמשכה שישה ימים, והתבצעה בשלבים מסודרים באמצעות אמירות של האל: "יהי אור", "יהי רקיע", וכו'. בתחילת פרק ב' מתואר כיצד עם השלמת הבריאה שבת האל ממלאכתו וקידש את היום השביעי. בהמשך הפרק מסופר כיצד "ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים" יצר האל את האדם הראשון מהאדמה, לאחר מכן נטע את הצמחים, בהמשך יצר את בעלי החיים מהאדמה ולבסוף את האישה מצלעו של האדם. פרק ג' מספר על חטא עץ הדעת: אדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת האסור, ועקב כך נענש המין האנושי כולו. פרק ד' מספר על קין והבל, בניהם הראשונים של אדם וחוה, וכיצד רצח קין הבכור את אחיו הצעיר הבל בשל קנאתו בו. בהמשך הפרק מתוארים תולדותיהם של בני קין.
פרק ה' מתחיל מלוח העמים, אילן היוחסין מאדם ועד נח, וממשיך לסיפור על חטא בני האלוהים והידרדרות המוסר האנושי עד להחלטת האל למחות מהעולם את בני האדם ואת בעלי החיים במבול, עליו מסופר בפרקים ו'–ט'. האל הורה לנח, הצדיק היחיד באותו הדור, לבנות תיבה ולהעלות אליה את משפחתו ואת כל בעלי החיים והעופות, כדי שימשיכו את החיים על פני האדמה. פרק י' מגולל את אילן היוחסין של בני נח, שבו מפורט ייחוסם של העמים שחיו באזור המזרח התיכון והקרוב.
בפרק י"א מסופר כיצד חטאו בני האדם בבניית מגדל בבל, המפורשת כהעזת פנים כנגד האל, ובעקבות כך שפתם התבלבלה והם נפוצו על פני כל הארץ. בהמשך הפרק מפורט אילן היוחסין משם בן נח עד אברהם (אברם, כפי שנקרא בתחילה), אבי אומות רבות שביניהן העם היהודי.
אברהם
הסיפורים על אברהם נפרשים על פני פרקים י"ב–כ"ה, בהם מסופר כי האל התגלה לאברהם וציווה עליו לצאת ממקום מולדתו, חרן, וללכת לארץ כנען. הוא הבטיח לאברהם שייתן לו את ארץ כנען ויברך אותו בזרע רב, כלומר צאצאים רבים. האל חזר על הבטחות אלו לאורך שלל הסיפורים שאברהם במרכזם, כגון בברית בין הבתרים (פרק ט"ו), בברית המילה (פרק י"ז), ובעקדת יצחק (פרק כ"ב). אברהם נסע לארץ כנען, קידש אותה על ידי בניית מזבחות לאל, התיישב במקומות שונים, חפר בארות ולבסוף קנה לו ולשרה אשתו, אחוזת קבר במערת המכפלה בחברון (פרק כ"ג). במהלך נדודיו אברהם ירד לתקופה קצרה למצרים בשל רעב בכנען, כפי שעשו שנים לאחר מכן ניניו.
ברכת הזרע התגשמה לראשונה כאשר נולד ישמעאל, בנו משִפְחתו הגר. לאחר מכן, כשהיה בו 100 שנה, נולד בנו יצחק מאשתו שרה, ואז הוא הצטווה על ידי האל להרחיק את בנו ישמעאל, ובכך סומן יצחק כממשיך השושלת. בשלב זה אירעה גם עקידת יצחק. לבסוף, זכה אברהם לחתן את בנו יצחק, ובסוף ימיו הוא הבדיל אותו לטובה משאר בני הפילגשים.
סיפורים נוספים המסופרים במסגרת סיפורי אברהם הם סיפור מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, מהפכת סדום ועמורה וסיפור גירוש הגר וישמעאל.
יצחק
פרקים כ"א–ל"ה מספרים על יצחק. הגם שאין המקרא מרבה לספר עליו, מאפיינים רבים בסיפורי אברהם חוזרים ונשנים בקורות יצחק: כאביו, הוא התכוון לרדת מצרימה כאשר הרעב תוקף את כנען, אך האל ציווה עליו להישאר בארץ, ולכן הוא ירד לגרר. הוא הסתכסך עם אבימלך מלך גרר בשל הסתרת הקשר שלו עם רבקה אשתו, והפלשתים רבו עמו על בארות מים, אך האל תמיד היה לצדו והוא נחל הצלחות, ולבסוף אבימלך כרת עמו ברית. בערוב ימיו רצה יצחק לברך את בנו הבכור עשו, אך יעקב גנב את הברכות, בציווי אמו, וזכה להתברך במקום עשו.
יצחק מתואר לרוב כאדם סביל – החל מעקדתו, דרך מציאת האישה עבורו, וכלה במסירת ברכתו ליעקב.
ממוזער|יעקב נלחם במלאך
יעקב ובניו
מחזור הסיפורים על יעקב ובניו הוא הארוך ביותר בספר בראשית (פרקים כ"ה–נ'). גם יעקב, כמו אביו, נאלץ להתמודד מול אחיו על זכות הבכורה, שמשמעותה ירושת הארץ ובחירת אבי האומה. הוא הציג עצמו לפני אביו יצחק כעשו וקיבל את ברכתו, ואז ברח מפני עשו לחרן.
בחרן נאלץ יעקב להתמודד מול דודו, לבן הארמי. הוא נשא שתי נשים (לאה ורחל) ושתי פילגשים (בלהה וזלפה), שילדו לו 12 בנים ובת, וחזר לארץ כנען.
בעת חזרתו לכנען, יעקב נאבק לבדו במלאך האלוהים וניצח אותו (פרק ל"ב), ובשל כך קיבל את השם ישראל (ישר-אל). בארץ כנען התחילו לבוא עליו צרות: בתו דינה נאנסה ואחיה הרגו את האונס וכל בני עירו שכם, ובכך הטילו חשש קיומי על המשפחה, ובנו האהוב יוסף נעדר לאחר שאחיו מכרוהו לעבדות. לאחר מכן היה רעב בארץ, ובניו ירדו למצרים לקנות אוכל, שם הואשמו בריגול על ידי המשנה למלך מצרים ואחד מהם אף נאסר, והם נדרשו להביא ככופר את בנו הקטן בנימין.
לבסוף התברר שהבן הנעדר, יוסף, הוא בעצמו המשנה למלך מצרים שהעליל את העלילה. כל בני המשפחה ירדו להתגורר על יד יוסף בארץ גושן, והוא היטיב עמם ודאג להם לפרנסה.
סיפורי יעקב משולבים בסיפורי בניו, וגם סיפורי בניו משולבים אלו בתוך אלו. הציר המרכזי הוא יוסף, אך גם ראובן ויהודה הם גיבורי עלילות משנה (מעשה ראובן, מעשה יהודה ותמר, וכן מכירת יוסף). בסוף ספר בראשית, מסופר שיעקב אסף את בניו כדי לומר להם את אשר יקרה להם באחרית הימים, וברך כל אחד מהם ברכה אישית (פרק מ"ט). במקצת הדברים נמצאים רמזים להורשת נחלות בארץ ישראל בימי יהושע. לבסוף, יעקב מת במצרים ונקבר בכנען.
ספר בראשית נחתם במותו של יוסף ובציוויו את אחיו להעלות בבוא היום את עצמותיו לארץ המובטחת.
חלוקת הספר
ספר בראשית פותח בבריאת העולם ובקורותיו של אדם וראשית האנושות, לרבות קורות נח הצדיק והמבול וסיפור מגדל בבל. לאחר מכן מביא הספר את תולדות אבות האומה הישראלית: אברהם, יצחק ויעקב, וכן 12 בני יעקב. כך, בצורה תמציתית, חולף הסיפור על פני מאות שנים בספרו את היווצרות שורשי העם היהודי על פי המסורת המקראית (יש המכנים תופעה ספרותית זו בשם 'טלסקופיה'). הסיפור מכוון לתאר את מקורותיו של עם ישראל ולפיכך מרבה להתרכז בדמויות המרכזיות, אבותיה הקדומים של האומה, תוך כדי התעלמות משאר דמויות סובבות.
ספר בראשית מחולק ל-50 פרקים וסך פסוקיו הוא 1,533. בקריאת התורה החומש מחולק ל-12 פרשות:
הפרשה הפרקים מספר הפסוקים וסימנו תחילת הפרשה במניין השנים בלוח העברי לפי סדר הדורות התקופה בשנים אירועי הפרשה ההפטרה בראשית א' – ו',ח' קמ"ו – "אמציה" 1,536 בריאת העולם, בריאת האדם, השבת, גן עדן, חטא עץ הדעת והעונש, קין והבל, עשרת הדורות מאדם ועד נח, חטא בני האלוהים נח ו',ט' – י"א קנ"ג – "בצלאל" 1,536 467 המבול – ההכנות, 40 יום והיציאה, ברית הקשת, מעשה חם, תולדות בני נח, מגדל בבל, עשרת הדורות עד אברם לך לך י"ב – י"ז קכ"ו – "נמלו" 2,003 44אברם בארץ, הירידה למצרים, הפרידה מלוט, הבטחת הארץ, מלחמת המלכים, ברית בין הבתרים, הגר וישמעאל, אברהם אבינו, שרה אימנו, ברית המילה – וירא י"ח – כ"ב קמ"ז – "אמנון" 2,047 37 בשורת המלאכים, מהפכת סדום ועמורה, מעשה לוט ובנותיו, אברהם בגרר, הולדת יצחק אבינו, שליחת הגר וישמעאל, ברית אבימלך, עקידת יצחק והברכה לאברהם חיי שרה כ"ג – כ"ה,י"ח ק"ה – "יהוידע" 2,084 24 רכישת מערת המכפלה וקבורת שרה, שליחות העבד ובחירת רבקה, נישואי יצחק ורבקה, נישואי אברהם וקטורה, מות אברהם אבינו, תולדות ישמעאל תולדות כ"ה,י"ט – כ"ח,ט' ק"ו – "עלו" 2,108 77 בני יצחק ורבקה: יעקב ועשו – ההיריון, האופי, הבכורה וכל אחד פונה לדרכו ובאמצע הירידה לגרר ויצא כ"ח,י' – ל"ב,ג' קמ"ה – "מחניים" 2,185 20יעקב יוצא לחרן, סולם יעקב, המפגש עם רחל, הנישואין ללאה, הולדת בני יעקב, החזרה לכנען והברית עם לבן הארמי וישלח ל"ב,ד' – ל"ו קנ"ד – "קליטה" 2,205 11 המפגש עם עשו, גיד הנשה, התיישבות בשכם, מעשה שכם ודינה ותגובת שמעון ולוי, העלייה לבית אל, מעשה ראובן, ותולדות עשו וישב ל"ז – מ' קי"ב – "יבק" 2,216 14 חיי יוסף – השליחות לשכם, מכירתו, הירידה למצרים, מעשה יהודה ותמר, מעשה אשת פוטיפר, ופתרון חלום שרי פרעה. מקץ מ"א – מ"ד,י"ז קמ"ו – "יחזקיהו" 2,228 5 חלומות פרעה, פתרונם, יוסף כמשנה למלך, הרעב בכל הארצות, האחים באים ושבים עם מזון, יוסף מתכנן את הלקח שילמד אותם – ויגש מ"ד,י"ח – מ"ז,כ"ז ק"ו – "יהללאל" 2,233 5 התנצחות יהודה עם יוסף, התוועדות יוסף, הזמנת יעקב ובניו למצרים, ירידת בני ישראל למצרים (מתקיימת ברית בין הבתרים), ההתיישבות בארץ גושן, מדיניות כלכלית חדשה במצרים ויחי מ"ז,כ"ח – נ' פ"ה – "פה" 2,238 71 השבעת יוסף, הברכה לאפרים ומנשה, הברכות לבני יעקב, מות יעקב וקבורתו במסע לוויה מלכותי
אילן יוחסין של דמויות ספר בראשית
תקופות בספר בראשית
לפי פרשנות מסורתית, ספר בראשית נמשך על פני תקופה של 2,309 שנים: אלפיים השנים הראשונות לבריאת העולם המכונות "אלפיים שנות תוהו, ועוד 309 שנה בחיי האבות הנכללות באלפיים השנים הנקראות "אלפיים שנות תורה". זאת, לפי המקובל במסורת היהודית. וכך מובא במסכת עבודה זרה: ומבואר בגמרא שאלפיים שנות תוהו נמשכו עד שהגיע אברהם אבינו לגיל 52 שאז, על פי חלק מהמפרשים, החל ללמד אנשים בחרן את דרך התורה. כלומר, אלפיים השנים הראשונות של העולם נקראות "שנות תוהו" מפני שבניגוד לתקופות שבאו אחריו, תקופה זו הייתה בלא תורה בעולם.
לפי פרשנות נוספת, משמעות המילה תוהו היא תהייה. אין זה אי סדר ללא סיבה, אלא תקופה של תהייה ושאלה. כמו "לתהות על קנקנו" שפירושו לשאול שאלה ולנסות להבין. בדומה, המילה "בוהו" באה מהמילה "בהִייה" שפירושה הסתכלות במשהו לא ברור, זהו מבט שעדיין לא נתבררו בו הצורות.
בתקופה זו קמו האימפריות הגדולות: השומרית והאכדית מצפון לארץ ישראל, והמצרית מדרום לארץ ישראל, בעמק הנילוס. לממלכות אלו היו הישגים טכנולוגיים והתפתחה בהן תרבות עירונית כפי שניתן למצוא בממצאים הארכאולוגיים המיוחסים לתקופה זו.
אברהם אבינו הופיע בסוף שנות התוהו, הוא חי בתוך התרבות של ה"תוהו ובוהו". היוזמה שלו לצאת ממנה באה לידי ביטוי במדרש המתאר את שבירת הפסלים ואת לעגו למציאותם. הוא שולל את התרבות הקיימת מעיקרה. בהרס האלילים מבטא אברהם את התנגדותו הגדולה להגשמה ולאלילות. אברהם, בהוראת האלוהים, עוזב את מקומו, ביתו ומשפחתו והולך אל ארץ חדשה. מכאן החלה תקופה חדשה – אלפיים שנות תורה, תקופה שהמשיכה על פני אלפיים שנה והסתיימה בתחילת תקופת האמוראים.
נוסחים שונים
יש כמה נוסחים עיקריים לספר:
נוסח המסורה – קבוצה של נוסחים שערכו בעלי המסורה בטבריה במאה העשירית לספירה, וממשיכיהם.
הוולגטה – הגרסה הלטינית של כתבי הקודש הנוצריים שתרגם הירונימוס במאה הרביעית לספירה.
תרגום אונקלוס – תרגום יהודי של התורה לארמית, ככל הנראה מהמאה השלישית לספירה.
נוסח שומרון – אחד מהנוסחים הקדומים של חמישה חומשי תורה. נוסח זה נבדל מנוסח המסורה שבידי היהודים בפרטים רבים.
תרגום השבעים – תרגום חמשת חומשי תורה ליוונית קוינה במאה השלישית לפנה"ס. זהו התרגום הראשון של אסופה מקראית כלשהי.
חלקים ממגילות מדבר יהודה – כתבי היד העתיקים ביותר בעברית שנמצאו עד היום. קרובים לנוסח המסורה עם הבדלים קטנים רבים, ונראה שהם משקפים שלבים בהתקבעות נוסח המסורה.
באופן כללי, נוסח המסורה הוא הנוסח המקובל על הציבור היהודי על כל גווניו.
חיבורו של הספר לפי ביקורת המקרא
במשך רוב שנות המאה ה-20 הסכימו רוב חוקרי המקרא על השערת התעודות, על פיה חמשת חומשי התורה הגיעו מארבעה מקורות עיקריים.
ארבעת המקורות המשוערים הם (מתוארכים לפי הצעתו של ולהאוזן, שהציע זאת לראשונה):
המקור היהוויסטי: נכתב כ-950 שנה לפנה"ס בממלכת יהודה.
המקור האלוהיסטי: נכתב כ-850 שנה לפנה"ס בממלכת ישראל.
המקור הדברימי: נכתב כ-600 שנה לפנה"ס בתקופת רפורמה דתית בירושלים.
המקור הכהני: נכתב כ-500 שנה לפנה"ס על ידי כהנים בגלות בבל.
על פי השערת התעודות, כל אחד מהמקורות הללו מוסיף נופך מסוים למקרא (היבט חוקי, סיפורי, או היבט כוהני), והללו חוברו יחד על ידי עורכים שונים. ישנן מחלוקות בקרב שיטה זו, למשל יש הרואים את המקור האלוהיסטי כלא יותר מאשר גרסה של המקור היהוויסטי, בעוד שהמקור הכוהני נראה פחות ופחות כמסמך עצמאי, אלא יותר כאסופה של תיקונים והרחבות למקור היהוויסטי. ובהיפוך יש המוצאים מקורות רבים יותר, ומחלקים כל "מקור" אחד למקורות משניים נוספים. מכל מקום דוגמאות לסיפורים חוזרים ונשנים בתורה משמשות את חוקרי-המקרא לזיהוי המקורות הנפרדים – כך למשל בספר בראשית משתלבים שני סיפורי בריאה, שתי גרסאות של סיפור המבול, ועוד.
על כל פנים, נכון למאה ה-21, מקובל אצל מרבית חוקרי-המקרא, כי הניסוח הסופי של המקרא (בשילוב כל המקורות הנ"ל, ולאחר כל העריכות) היה תהליך שנמשך עד שלהי המאה ה-6 לפנה"ס.
לגבי הסיבות לעריכת הספרים הסופית עלו בחקר-המקרא השערות רבות, וכיוון אחד הוא "הרשאת האימפריאליזם הפרסי", שהחלה לקבל בתחילת המאה ה-21 תשומת לב רבה. ישנה הסכמה רחבה בין החוקרים שהצמיחה של התשתית הארגונית היהודית בארץ ישראל, בימי שיבת ציון, הייתה תחת השפעה (או לכל הפחות מתן לגיטימיות) מצד השלטון הפרסי, שעודד את צמיחתה של אוטונומיה יהודית מאורגנת באזור ירושלים, מתוך מחשבה על אינטרסים שונים של הממלכה הפרסית. מכאן מסיקים חלק מהחוקרים שהאוטונומיה בירושלים הצריכה חוק יהודי מוגדר ומוסכם אשר יאושר על ידי הממשל הפרסי. זה העלה את הצורך להפיק קוד-חוקים שיהיה מקובל על הכל, ולכן הקבוצות היהודיות איחדו את המסורות שלהן לטקסטים אחידים. בין החוקרים הישראלים ניתן למצוא את פרופ' ברוך שורץ למשל, האומר בחיבורו "התורה וארבע תעודותיה", כי הניסוח הסופי אכן התרחש בימי שיבת ציון, ומדגיש את הצורך לחזק את הזהות היהודית כלפי פנימה – באותם הימים – ולאו דווקא כלפי השלטונות, באותה תקופה סוערת של שיבת ציון וכינון המקדש.
מכל מקום, בחקר-המקרא אין קונצנזוס שהתאוריה הזו (ואף לא אחרת), מהוות הסבר מספק לתהליך שהביא ליצירת "כתבי הקודש", כפי שהם מוכרים לנו – השערת התעודות עצמה זכתה כאמור לגישות חולקות או מקבילות (כמו שיטת ה"קטעים" או שיטת ה"רבדים") – כל אחת מהן מחייבת תפישה שונה של ה"אבולוציה" של הטקסט המקראי, וגם גדולי החוקרים הישראלים, שהניחו את היסודות לאקדמיה העברית (כמו יחזקאל קויפמן או משה קאסוטו), נטו להציג שיטות הרמוניות יותר לצמיחת האמונה היהודית – והפילולוגיה שלה.
סוגה
הסיווג המתאים ביותר לספר בראשית הוא כנראה סוגת ההיסטוריה הקדמונית (antiquarian history) – סגנון ספרותי שמתאר, למשל, את ההופעה הראשונה של בני-האדם, את סיפורי אבות האומה, וגיבורים תרבותיים, וכמו כן מתאר את מקורותיהן של תרבויות, ערים וכיוצא בזה. הדוגמאות המוכרות ביותר של סוגה זו נמצאות בעבודותיהם של ההיסטוריונים היוונים של המאה ה-6 לפנה"ס – כוונתם הייתה לחבר בין משפחות נכבדות מתקופת חייהם לבין עבר מרוחק של גבורה מפוארת, ובתהליך זה לא יצרו הבחנה בכתביהם בין מיתוס, אגדה ועובדות.
בספר בראשית, מכל מקום, תהליך היצירה הסבוך אמור עם-זאת להפוך תערובת זו של מיתוס, אגדה, סאגה, ועובדות למסורת כתובה אחידה ומוסכמת, המעידה בעיקר על שורשי האומה ויעדיה.
לקריאה נוספת
פרשנות ומחקר על הספר
רחל גלבוע, יחסי בורא-נברא בספר בראשית (בריאת עולם, אדם, אומה), הוצאת כתב, תל אביב, 2018.
ויינפלד, משה (עורך), ספר בראשית, מתוך סדרת עולם התנ"ך, הוצאת "דברי הימים", תל אביב, 2002.
קאסוטו, משה דוד, פירוש על ספר בראשית (סדר בראשית, נח ולך לך), הוצאת מאגנס, ירושלים, 1996.
קיל, יהודה, ספר בראשית (שלושה כרכים), מתוך סדרת דעת מקרא, מוסד הרב קוק, ירושלים.
עיונים בספר ובנושאים מתוכו
הרמן גונקל, אגדות בראשית: מבוא לספר בראשית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1998
יונתן גרוסמן, סדרת נועם, ידיעות ספרים והוצאת תבונות, ארבעה חלקים:
בראשית: סיפורן של התחלות, 2017.
אברהם: סיפורו של מסע, 2014.
יעקב: סיפורה של משפחה, 2019.
יוסף: סיפורם של חלומות, 2021.
מרדכי ברויאר, פרקי בראשית (שני כרכים), הוצאת תבונות, תשנ"ט
יצחק בנימיני, צחוק אברהם: פירוש לספר בראשית כתאולוגיה ביקורתית, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2011
יואל בן-נון, פרקי האבות: עיונים בפרשיות האבות בספר בראשית, הוצאת תבונות, תשס"ג
ליאון קאס, ראשית חכמה: קריאה בספר בראשית, הוצאת שלם, ירושלים, 2010
גבי ברזילי, בראשית הייתה משמעות: סיפורי הראשית קריאה עכשווית, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2012
קישורים חיצוניים
טקסט
ספר בראשית עם 26 מפרשים באתר אשובה
אוספי מאמרים
בראשית באתר 929 - תנ"ך ביחד
מאמרים על ספר בראשית, באתר הניווט בתנ"ך של ארגון נח"ת (כותבים שונים)
מאמרים רבים בנושא ספר בראשית, אתר דעת, כותבים שונים
מאגר סיכומים ומשאבים בנושא ספר בראשית על פי פרקים באתר טקסטולוגיה
תכנים על ספר בראשית באתר של סיון רהב-מאיר
שונות
הצגה על מפת לוויין של כל המקומות המוזכרים בספר בראשית - לפי פרקים, באתר עלמפה
החל מדקה 1:18
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרי התורה
קטגוריה:הברית הישנה
| 2024-09-10T15:21:56
|
קין
|
שמאל|ממוזער|250px| קין רוצח את הבל, ציור מעשה ידי ברתולומאו מנפרדי, שנת 1600 לערך. מוצג במוזיאון לתולדות האמנות בווינה
קַיִן היה, לפי ספר בראשית (פרשת בראשית, ), בנם הבכור של אדם וחוה ומבצע הרצח הראשון בספר התנ"ך. עיסוקו היה בעבודת אדמה.
מקור השם
משמעות שמו של קין מופיעה בספר בראשית פרק ד' פסוק א':
כלומר, עשיתי אדם בעזרת ה' (קניתי פירושו עשיתי). משמעות אחרת (אך קרובה) למילה "קנה" היא "ברא". לפי פסוק זה חווה קראה לבנה קין, כיוון ש"קנתה", כלומר בראה איש – נפש חיה, כמו שה' ברא, בין השאר, את בני האדם. לפי ההקשר בפסוק זה משמעות המילה "קונה" היא "בורא".
במחקר
על פי ה-Chicago Assyrian Dictionary, השם ("quanu": קָ-נוּ) מופיע לראשונה במכתבי אל-עמארנה במשמעויות שונות כגון: חץ, קנה, צינור, מכשיר מדידה, יחידת מדידה, שטח אדמה.
בשפה הערבית מופיע השם קין במשמעות נפח חרש מתכת. קנוואת הוא גם שמו של אתר מקראי - בשם קנטה.
בעברית משמעות השם קין (שורש ק־נ־ן): קינה, ניגוד או מלשון קן, בית, תא.
חטאו של קין
קין הציע להקריב מנחה לה' ולאחר מכן, אף הבל, אחיו הצעיר שעיסוקו היה רעיית צאן, הציע את מנחתו לה'. הבל הביא כמנחה – הבכורות (הראשונים) שבצאנו, החֵלֶב (שומן), שהוא חלק מובחר בבשר.
מנחתו של קין הייתה מפרי האדמה ומיבולו שגידל. בשונה מהבל, מנחתו של קין אינה מלווה בתיאורים המעידים על איכות המנחה. סוברים כי בעוד הבל השקיע באיכות מנחתו, קין לא השקיע בה ולא הביא מהטוב שבגידוליו. כפי שתואר קודם אין אנו יודעים על כישוריו של קין כחקלאי ולכן ייתכן שלא הביא הגידולים המובחרים. יש מוסיפים כי המילים "מקץ ימים" בפסוק ג' מתארות שמדובר ביבול סוף השנה, שבדרך כלל אינו מן המובחר. בנוסף ייתכן שקין לא הביא מפרי גידוליו, היות שלא מצוינת המילה "שלו", לעומת הבל שמצוין "צאנו" כצורת שייכות. ה' קיבל את מנחתו של הבל (בכור צאנו), אך את מנחתו של קין לא קיבל בגלל איכות מנחתו (פרי אדמה).
קין נמלא כעס וקנאה, כיוון שמנחתו נדחתה, וה' העדיף את מנחתו של הבל על פניה. קין שהוא זה שיזם את המנחה וגם האח הבכור, שהיה בעל מעמד גבוה מבין הבנים, הרגיש שהתבזה. על כן קין נמלא קנאה כלפי הבל.
ה' כנראה מבין שהכעס והקנאה מציפים את קין בשל כך, ולכן ניסה להרגיעו ולשכנע אותו לא לתת ליצר הרע להשתלט עליו, והסביר לו שאם ינהג בדרך הנכונה, הוא ינחל הצלחה והוא ישא אליו פנים:
שמאל|ממוזער|200px|קין. פסלו של אנרי וידאל, 1896, גני טווילרי, פריז
ממוזער|200px|"קין". פסלו של ג'ובאני דיפרה בארמיטאז'
פירוש הפיסוק הוא שאם תשפר מעשיך ומחשבותיך תוכל להתמודד עם היצרים שלך, ואם לא תשפר ותתנהג בצורה לא טובה החטא יחכה לך תמיד ויפתה אותך, ומסיים בהמלצה – ואתה תמשול בו – ביצר שלך, אם אכן תטיב מעשיך. ה' גם נותן תקווה לקין שאם הוא ישתפר בעתיד הוא יקבל את מנחתו.
אך קין לא מחליט להתגבר על יצריו ועדיין שרוי בכעס. ואכן בהמשך הסיפור קין והבל הלכו לשדה וקין הרג את הבל. לא מצוין במפורש זמן המריבה וכן שעת היום בו התבצעה או רקע מריבה זאת, אך בגלל הסמיכות בין תיאור דחיית המנחה לסיפור הרצח ניתן להסיק שככל הנראה הרצח נבע מסיבה זאת. נוסף על כך, אין תיאור מה התרחש ביניהם ברגעים לפני הרצח ועל תוכנה של השיחה ביניהם. לפי פסוק ח':
שמאל|ממוזער|250px|קין והבל, בציור מהמאה ה-15
כלומר אין כל משמעות לדברי קין להבל כיוון שקין לא היה באמת מעוניין לדבר עם אחיו והיה שטוף ביצרים. פרט הרצח היחיד המתואר הוא מיקומו – קין משך את הבל לשדה כנראה בסמיכות למקום מגוריהם אך רחוק מבית ההורים.
התוודותו של קין
לאחר הרצח ה' שואל את קין בבראשית פרק ד' פסוק ט': קין בתחילה בוחר שלא לשתף עמו פעולה ועונה לו בחוצפה ובזלזול רב: זאת שאלה רטורית, היות שאלוהים רואה ויודע הכול ותפקידה לתת לנשאל הזדמנות להתוודות בעצמו על חטאו. בשאלתו לקין ה' כבר יודע את גורל הבל. תשובתו החצופה של קין שיש הרואים בה אפילו טענה כלפי ה' שה' בעצמו היה צריך לשמור על הבל (ואין זה עיסוקו של קין כלל) בוודאי לא הוסיפה לו נקודות זכות.
גם בסיפור החטא של אדם וחוה ה' שואל אותם שאלה רטורית לאחר החטא: . בניגוד לקין, בסיפור חטא אדם וחוה בגן עדן הם בחרו לשתף פעולה עם ה'.
לאחר שה' מטיח בקין בפסוק לא נותר לקין ברירה והוא למעשה מודה ברצח בהמשך.
עונשו של קין
ממוזער|200px| פסל "קין המקולל" מאת לואי ז'הוט בבריסל
בשל רצח אחיו הבל ה' מקלל את קין בכך שהאדמה לא תצמיח לו עוד יבול, כיוון שכאשר רצח את הבל הדם נאלץ לחלחל אל תוך האדמה, שהיא סיפקה לו את יבולו וממנה התקיים, ולכן לא תצמיח לו עוד דבר. למעשה זאת הפעם השנייה בה האדמה מקוללת. הפעם הראשונה הייתה בסיפור החטא של אדם וחוה, והאדמה קוללה בעונשו של אדם כמתואר:
עונש משלים לאי יכולתו של קין לעבד את האדמה הוא לעבור ממגורי קבע (תכונתו של החקלאי המעבד את האדמה ואשר נמצא במקום אחד),לנדידה: מכיוון שאין לו יכולת לשבת במקום אחד ולעבד אדמה הוא יאלץ לנדוד.
פרשנים אחרים רואים את הסיפור כמייצג את העימות בין התרבות החקלאית - המתיישבת, המיוצגת על ידי קין עובד האדמה לבין תרבות הרועים הנוודים, המיוצגת בדמותו של הבל. בתקופת המקרא נמצא העימות בין שתי צורות החיים האלה בשיאו. בסופו של דבר אנו יודעים כי התרבות החקלאית דחקה את רגלי תרבות הנוודים (אך זה לקח שנים רבות) ולראיה שברוב אוכלוסיית העולם חיה כיום חיים של יישובי קבע. סיפור קין והבל בא לרמז כי הדבר נעשה בצורה כוחנית ותוך גילויי אלימות כלפי חברת הנוודים.
אות קין
קין אמר לה': "גדול עווני מנשוא" (בראשית פרק ד', פסוק י"ג) כלומר – עווני כה גדול שיהיה קשה לסלוח לו. כלומר, התנצלות על מעשיו תוך הבנה מה הוא עשה. לאחר שהודה במעשיו והתנצל הוא גם הבין שהוא מאוד פגיע, ללא מקום הגנה או מחסה קבוע כיוון שהוא נענש בנדודים. לכן ה' נתן לקין את אות קין, שיהיה סימן לכך שאסור לפגוע בו, וכל מי שיפגע בקין עונשו יהיה חמור פי שבעה.
אולם, יש המפרשים את הביטוי "גדול עווני מנשוא" כתלונה של קין על העונש כלומר: "עונשי כל כך גדול, שאני לא יכול לסבול אותו". או כתמיהה כלפי הקב"ה, גדול עווני מנשוא?!, האם עווני כה גדול עד שאתה, הבורא, אינך יכול לשאתו?
ה' לא הרג את קין לפי עקרון "מידה כנגד מידה", מכיוון שזה היה הרצח הראשון, קין לא ידע מהו רצח, גרימתו והשלכותיו, ולכן הוקל בעונשו (נחשב רוצח בשגגה ולא בכוונה). יש האומרים שבקבלת מנחותיהם של קין והבל ה' לא קיבל את המנחה של קין רק כדי לבחון את תגובתו והתנהגותו, ולכן יהיה זה לא צודק להורגו בשל כך.
סיבה נוספת לאי הריגת קין ונתינת אות עליו ועונש הנדודים, היא כי על ידי כך שקין ינדוד ממקום למקום יופץ המסר של איסור הרצח והעונש הצפוי בעקבות כך.
סיבה אחרת לאי הריגת קין היא, שהדור השני לאנושות הכיל בסך הכל 3 אנשים: קין, הבל ושת. הבל כבר נרצח, ואם ה' היה הורג גם את קין כעונש יחידי שהיה נשאר לצורך המשכת המין האנושי היה שת. ייתכן וה' לא רצה שהמשך המין האנושי יסתמך רק על שת.
נקודות דמיון ושוני בין חטאו ועונשו של קין לחטאם ועונשם של אדם וחוה
דמיון
לאחר החטא ה' החל לדבר עם מבצעי החטא כדי לגרום להם להתוודות בפניו על החטא.
מבנה התחלת השיחה של ה' היא ב"איכה" או "אי" (היכן) כאשר הכוונה להתחיל לגרום להם להתוודות – בסיפור החטא של אדם וחוה הם התחבאו כיוון שהם גילו שהם עירומים לאחר שאכלו מעץ הדעת לכן חשו בושה והתחבאו, לכן ה' שואל אותם היכן הם. בסיפור החטא של קין, השאלה היא כלפי הבל.
בשני הסיפורים החוטאים נענשים על חטאם.
שוני
בחטא של אדם וחוה היה איסור ברור וחד משמעי, בעוד בחטא של קין לא היה איסור כלל.
בשאלתו של ה', אדם בחר לענות לה' ולשתף פעולה, ואילו קין התחמק וענה בחוצפה.
חטאם של אדם וחוה נעשה מתוך הפיתוי של חווה על ידי הנחש והפיתוי של אדם על ידי חווה, ואילו חטאו של קין נעשה מתוך כעס וקנאה כלפי הבל.
בסיפור החטא של קין ה' ראה שהכעס מציף אותו והוא עלול לחטוא, לכן ניסה לדבר איתו כדי להרגיע אותו ולמנוע ממנו לחטוא. בסיפור החטא של אדם וחוה ה' לא ניסה למנוע מהם לחטוא כאשר יצר החטא שלהם עלה.
אדם וחוה לא התלוננו על עונשם, בעוד קין (על פי פרשנות אחת) התלונן על גורלו.
לאחר העונש
קין התיישב לבסוף בארץ נוד, המזרחית לעדן, שם בנה עיר וקרא לה על-שם בנו חנוך. פעולה זאת מנוגדת לעונש ה', מכיוון שאלוהים ציווה עליו לנוע ולנוד בעוד שהוא מתיישב במקום קבע ואף בונה עיר. לפי פירושו של רש"י, ארץ נוד היא ארץ מקלט לגולים ונוודים. הארץ נקראת ככה מכיוון שכל הגולים נדים (נודדים) לשם. פרופסור זלי גורביץ' בספרו "על המקום" מציע שלא מדובר בכלל בשם של מקום, אלא שהשם ניתן למצב שבו נתון קין, שהנדודים הם מקום מושבו. פירוש אחר הוא שעונשו של קין הוא גלות ממקום מגוריו למקום שאינו שייך לו. בנוסף, ייתכן שקין הצליח להימלט מעונשו, וייתכן שהעונש היה ניתוק מהאדמה. ניתן לראות צידוק לכך בפסוק "כי תעבד את האדמה לא תוסף תת-כוחה לך", ואת המקצועות העירוניים שעסקו בהם צאצאיו – חרש ברזל ומוזיקאי.
לפי ספר הזוהר (זוהר חדש פרשת בראשית) לאחר שקין קיבל את העונש והפך להיות ארור מן ה"אדמה" הוא נאלץ לרדת ל"ארץ", מעין מימד מקביל למעמד ה"אדמה" שבו נברא האדם. לאחר שעשה תשובה, הועלה ל"ארקא" שם התיישב והוליד בנים. הזוהר באותה הזדמנות מפרט על 7 עולמות או ממדים מקבילים שיש היררכיה ביניהם (מסודרים מהנמוך ביותר לגבוה ביותר): ארץ, אדמה, ארקא. גיא, נשיה, ציה, תבל.
משפחתו ושושלתו
בתלמוד מובא שקין והבל נולדו כל אחד עם אחות תאומה, ודרשו כן מיותר המילים 'את' בפסוק: ', הבל ואחותו, קין ואחותו". לפי בראשית רבה נולדה עם קין תאומה אחת ועם הבל שתי תאומות. שמה לא מוזכר במקרא, אך ניתנו לה שמות במקורות חיצוניים.
רבי יצחק אברבנאל מביא בשם "ספרי האומות" ששמה של תאומת קין היא קלמנה ושם תאומת הבל היא בלבירה. בספר היובלים נכתב כי קין התחתן עם אחותו 'און': .
שם נוסף המופיע בספרים חיצוניים הוא 'הויה'.
לחנוך נולד עירד, ולעירד מחויאל, ומחויאל ילד את מתושאל, ומתושאל ילד את למך. למך לקח לו שתי נשים: שם האחת עדה, ושם השנית צלה. עדה ילדה את יבל ואת יובל, וצלה ילדה את תובל-קין ונעמה. סיפור תולדותיה של שושלת קין מסתיים לאחר כשמונה דורות, בעוד ששושלת שת מובילה לנח שהוא אבי כל הדורות הבאים. עם זאת יש המפרשים שאשת נח הייתה נעמה, מצאצאיו של קין, וישנה אגדה לפיה אשמדאי מלך השדים הוא מצאצאי קין.
מותו
על מותו של קין מסופר באגדה כי הרגו צאצאו למך בן מתושאל כאשר יצא לציד עם בנו תובל קין שחי שבעה דורות אחרי רצח הבל. למך היה כבד ראיה וחשב כי קין הוא חיה הראויה לציד, ניתר עליו והרגו. לאחר שעמד על טעותו ספק את כפיו בצער, אך כיוון שהיה כבד ראיה לא ראה שבנו נמצא לפניו, מחץ אותו והרגו. ניתן למצוא צידוק לכך בשירו של למך:
במדרש תנחומא מרחיבים על המקרה. לאחר שלמך הרג את קין, הוא טפח בחרטה ונגע בראש תינוקו (בנו, תובל-קין), ובשגגה הרגו.
לעומת זאת במדרש רבה מסופר כי . לפי מדרש זה הוא חי 1656 שנים.
על פי ספר היובלים קין מת שנה אחת לאחר שאדם מת, בהיותו כבן 865.
בתרבות
בפולקלור של עמי קדם קיימות מבחר של אגדות מיתיות אודות אחים הנלחמים זה בזה על הבכורה להלן, המפורסמות שבהן:
אוזיריס - סת, רומולוס - רמוס, אטאוקלס - פולינייקס.
חוקרי דת מצאו שבסיפור בראשית פרק ד הבל וקין מייצגים מהויות קוטביות זאת לזאת, ניגודים אלה ניכרים בתרבותם ובמוסריותם, ולדעתם סיפור קין הוא ביטוי קדום להתיישבות הקבע של האדם באדמה.
בכתב הקודש הנוצרי האיגרת אל העברים האל מבכר את מנחתו של הבל בגלל צדיקותו.
ובאיגרת יהודה פסוק י"א משווה המחבר את תושביה החוטאים של סדום ועמורה לרשעותו של קין. "אוֹי לָהֶם כִּי־בְדֶרֶךְ קַיִן הָלָכוּ וַיִּדַּחוּ בְּמַדּוּחֵי בִלְעָם עֵקֶב שָׂכָר וּבִמְרִי קֹרַח אָבָדוּ."
ישנם פולקלורים הקושרים את האי סוקוטרה להולדתם של קין והבל וגם למקום בו רצח קין את הבל. פולקלור זה נקשר לעץ דם הדרקון (דרקונית קינבר) ממנו יוצא נוזל המזכיר דם.
קין בנצרות
הברית החדשה שופטת בחומרה את קין הנחשב (), ומחשיבה את הבל צדיק ומאמין:
(). אף על פי כן, מלבד השיפוטיות המגדירה מי רשע ומי צדיק, אין בתיאור האחים בכתוב מידע החורג בהרבה מפשט הסיפור בתורה. לעומת זאת, בפרשנות הנוצרית הבאה במאות השנים הבאות, לאחר ההתנתקות מן היהדות ועל רקע העימות בין ישראל לכנסייה, נעשית דמותו של קין לסמל של היהודים הדוחים את ישו לאחר שרצחו אותו. הבל נתפס בהתאמה כישו, הקדוש המעונה, שנרצח לאחר שהאל בחר בו.
אוגוסטינוס, אב הכנסייה שחי במאות ה-4–5 לספירה כתב את הספר "נגד פאוסטוס המניכאי". בספרו, הוא מעלה את הנקודות הבאות:
כשם שנדחתה מנחתו של קין, כך נדחו מצוות הברית הישנה (והתקבלו מצוות הברית החדשה).
הבל, האח הצעיר, נרצח בידי הבכור. כך גם ישו, ראש העדה הצעירה, נרצח בידי העם הבכור – היהודים.
כשם שדמי הבל האשימו את קין – כך מאשימים דמי ישו את היהודים.
קין לא הוצא להורג, אלא נענש בחומרה. לכן המשך קיומם של היהודים מוכיח את צדקת שעבודם של היהודים.
אות קין מנע את המתתו; כך גם לא איבדו היהודים את "אות מצוותיהם".
קישורים חיצוניים
בראשית, פרק ד' בכתיב מלא, באתר מכון ממרא.
בראשית, פרק ד' בכתיב המסורה (מנוקד), באתר מכון ממרא.
זיוה שמיר, "אשר ידי הייתה בו בשדה"-דמות קין ביצירת אלתרמן לתקופותיה ולסוגיה, אתר מב"ע (מחקרים בספרות עברית) www.zivashamir.com
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים בפרשת בראשית
| 2024-10-14T19:42:12
|
חבורה (מבנה אלגברי)
|
במתמטיקה, חבורה (Group) היא מבנה אלגברי המורכב מקבוצה ופעולה בינארית אסוציאטיבית (קיבוצית).
החבורות הופיעו במחקר המתמטי במהלך המאה ה-19, במסגרת הניסיונות לפתור משוואות פולינומיות ממעלה גבוהה, כדוגמת הפתרונות למשוואה ממעלה שלישית ורביעית שהתגלו ב. החבורות שבהן עסקו החוקרים הראשונים, ובראשם גלואה, היו חבורות ספציפיות שאיבריהן הם תמורות. מאוחר יותר ניסח ארתור קיילי את מערכת האקסיומות המגדירה חבורה באופן מופשט, וייסד בכך את תורת החבורות.
לתורת החבורות יש שימושים רבים במתמטיקה עצמה, כאמור, אך גם בפיזיקה, כמו בחקר מבנה הגבישים והמולקולות, ובחקר מושג הסימטריה.
הגדרה
חבורה היא מבנה אלגברי בסיסי הכולל קבוצה עם פעולה בינארית ("סגורה": לכל מתקיים כי ), אשר מקיימת את התכונות הבאות:
אסוציאטיביות (קיבוציות): לכל מתקיים .
קיום איבר יחידה: קיים איבר כך שלכל מתקיים .
כל האיברים הפיכים: לכל קיים עבורו .
(מהאקסיומות נובע שיש רק איבר יחידה אחד, ושלכל איבר יש הופכי אחד; די להניח שכל איבר הפיך משמאל).
חבורה אבלית (חילופית) היא חבורה שבה מתקיים, בנוסף, תנאי הקומוטטיביות (חילופיות) לכל .
דוגמאות
חוג המספרים השלמים עם פעולת החיבור הוא חבורה אבלית הנקראת החבורה הציקלית האינסופית. זו אינה חבורה ביחס לכפל, משום שיש מספרים שאין להם הפכי שלם.
קבוצת הסימטריות של מצולע משוכלל (פעולות שיקוף וסיבוב שלא משנות אותו) עם פעולת ההרכבה (ביצוע הפעולות בזה אחרי זה). חבורה זו נקראת החבורה הדיהדרלית.
, חבורת התמורות על איברים, ביחס לפעולת ההרכבה. זוהי חבורה לא אבלית לכל .
קבוצת המטריצות ההפיכות מסדר מעל שדה , המסומנת , היא חבורה ביחס לפעולת כפל מטריצות. חבורה זו נקראת החבורה הליניארית הכללית.
חבורת שורשי היחידה מסדר , כלומר השורשים המרוכבים של המשוואה עם פעולת הכפל של מספרים מרוכבים. חבורה זו היא חבורה ציקלית מסדר . גם מעגל היחידה ב-, כלומר , הוא חבורה ביחס לכפל.
קשרים בין חבורות למבנים כלליים יותר
+ מבנים אלגבריים (תחום החבורות) שם סגירות אסוציאטיביות איבר יחידה איבר הופכי קומוטטביות מאגמה כן לא לא לא לא קוואזי-חבורה כן לא לא כן לא לולאה כן לא כן כן לא חבורה למחצה כן כן לא לא לא חבורה למחצה הפיכה כן כן לא כן לא מונואיד כן כן כן לא לא חבורה כן כן כן כן לא חבורה אבלית כן כן כן כן כן
איבר היחידה של חבורה הוא האידמפוטנט היחיד בה. בחבורה למחצה יש בדרך כלל אידמפוטנטים רבים, והקשרים ביניהם מאפשרים לבנות במדורג משפחות של חבורות למחצה שיש להן דמיון מסוים לחבורות. למשל, חבורה למחצה הפיכה היא חבורה למחצה שבה לכל קיים יחיד עבורו ; במקרה זה מסמנים . בחבורה למחצה סופית , לכל אידמפוטנט , קבוצת האיברים המקיימים היא תת-החבורה המקסימלית של אשר הוא איבר היחידה שלה.
במונואיד, שהוא חבורה למחצה עם איבר יחידה 1, אפשר לדרוש שאיבר יהיה "הפיך מימין" (קיים עבורו ) או "הפיך משמאל" (קיים עבורו ). איבר שהוא הפיך גם מימין וגם משמאל הוא הפיך, כלומר, קיים המקיים בו-זמנית . בכל מונואיד, אוסף האיברים ההפיכים סגור לכפל (בגלל התכונה ), והוא מהווה לכן חבורה. אם כל איבר של המונואיד הוא הפיך משמאל, אז כולם הפיכים, והמונואיד הוא חבורה. לעומת זאת קיימים מונואידים שאינם חבורות שבהם לכל קיימים עבורם . מונואיד שבו מהשוויון תמיד נובע , נקרא "מונואיד עם צמצום משמאל"; כל מונואיד הניתן לשיכון בחבורה הוא בעל צמצום (מימין ומשמאל), אבל ההפך אינו נכון. מונואיד סופי עם צמצום משמאל הוא חבורה.
תת-חבורות
תת-קבוצה של חבורה המהווה בעצמה חבורה (ביחס לאותה פעולה בינארית אסוציאטיבית ולאותו איבר יחידה), נקראת תת-חבורה. כל תת-קבוצה הכוללת יחד עם כל איבר את ההפכי שלו, ויחד עם כל שני איברים את מכפלתם, היא תת-חבורה. החיתוך של תת-חבורות הוא תמיד תת-חבורה. כל תת-חבורה מחלקת את החבורה למחלקות שקילות, הנקראות קוסטים, בשני אופנים: מימין, המחלקות הן מהצורה , ומשמאל, המחלקות הן מהצורה . מספר האיברים בכל מחלקה (ימנית או שמאלית) שווה למספר האיברים בתת-החבורה, ומכאן נובע משפט לגראנז': הסדר של תת-חבורה של חבורה סופית, מחלק את הסדר של החבורה. מספר המחלקות (השמאליות או הימניות) של תת-חבורה נקרא האינדקס של תת-החבורה ומסומן . כאשר החבורות סופיות מתקיים .
מהסדר של חבורה (סופית) אפשר להסיק רבות על המבנה שלה. בין המשפטים הבסיסיים בכיוון זה אפשר למנות את משפט קושי על קיומם של איברים בעלי סדר ראשוני, ואת משפטי סילו על קיומן של תת-חבורות שסדרן הוא חזקה של ראשוני.
בין תת-החבורות, חשובות במיוחד תת-החבורות הנורמליות, שהן תת-חבורות הכוללות, יחד עם כל איבר, את כל האיברים הצמודים לו. במילים אחרות, תת-חבורה היא תת-חבורה נורמלית של אם לכל מתקיים ; לכן לכל . מכאן נובע שהמחלקות הימניות והשמאליות של תת-חבורה נורמלית שוות זו לזו. על אוסף המחלקות ביחס לתת-חבורה נורמלית אפשר להגדיר פעולת כפל, ההופכת אותו לחבורה; חבורה זו נקראת חבורת המנה של ביחס ל-, וגודלה הוא האינדקס של ב-. החבורה עצמה, ותת-החבורה הכוללת את איבר היחידה בלבד, הן תמיד נורמליות. חבורה שאין לה תת-חבורות נורמליות אחרות נקראת חבורה פשוטה. חבורה שאינה פשוטה אפשר לבנות מתת-חבורה נורמלית ומחבורת המנה, באמצעות תהליך הנקרא הרחבה של חבורות. נורמליות אינה עוברת בתורשה (כלומר, ייתכן ש- תת-חבורה נורמלית של , ו- תת-חבורה נורמלית של , בעוד כי אינה נורמלית ב-).
המכפלה של תת-חבורות מוגדרת לפי הכפלת האיברים, . זוהי תת-חבורה אם ורק אם . מכיוון שתת-חבורה נורמלית מקיימת את הזהות , המכפלה שלה עם כל תת-חבורה מהווה תת-חבורה. בפרט, המכפלה של שתי תת-חבורות נורמליות היא תת-חבורה (נורמלית).
תת-חבורות מיוחדות
אומרים שאיברים בחבורה מתחלפים, אם . אוסף האיברים המתחלפים עם כל אברי החבורה הוא תת-חבורה שלה, הנקראת מֶרְכָּז החבורה; את המרכז של מקובל לסמן ב-, על-פי המלה הגרמנית למרכז, Zentrum. המרכז הוא תת-חבורה נורמלית, ובחבורה אבלית הוא שווה לחבורה כולה. יש חבורות, כגון החבורה הסימטרית, שבהן המרכז כולל רק את איבר היחידה. המרכז מוכל בכל תת-חבורה אבלית מקסימלית של החבורה.
באופן כללי יותר, לכל תת-חבורה של חבורה מסמנים ב- את אוסף האיברים של , המתחלפים עם כל אברי . תת-חבורה זו נקראת המְרַכֵּז של . בפרט, . אם שתי תת-חבורות של , אז . לכל תת-חבורה מתקיים , ו-.
באופן דומה, מגדירים את המנרמל של , כתת-החבורה . תת-חבורה זו מכילה את , והיא תת-החבורה הגדולה ביותר של שבה נורמלית.
ראו גם: תת-חבורת הקומוטטורים, סדרה נורמלית.
יוצרים ויחסים
קבוצה של איברים בחבורה היא קבוצת יוצרים של , אם תת-החבורה הקטנה ביותר המכילה את היא עצמה. חבורה שיש לה קבוצת יוצרים ובה איבר יחיד, נקראת חבורה ציקלית; כל חבורה נוצרת סופית היא בת-מנייה.
היוצרים של חבורה יכולים לקיים ביניהם יחסים; למשל, חבורת התמורות של שלושה עצמים נוצרת על ידי התמורות , המקיימות את היחסים . חבורה שבין היוצרים שלה אין יחסים כלל נקראת חבורה חופשית; כל חבורה היא חבורת מנה של חבורה חופשית.
את האופן שבו החבורה מכוסה על ידי מילים הולכות ומתארכות מודד קצב הגידול של החבורה. לקצב זה יש קשרים הדוקים למבנה של החבורה.
פעולות יסודיות ואיברים צמודים
לחבורות יש מעמד מרכזי במתמטיקה בגלל היכולת שלהן לפעול על קבוצות שונות. כמעט בכל מקרה, אוסף הפונקציות ההפיכות ממרחב נתון אל עצמו, השומרות על תכונות מסוימות של המרחב, מהווה חבורה. פעולה של חבורה על קבוצה מציגה את אברי החבורה כפונקציות הפיכות מן הקבוצה לעצמה, וכך מאפשרת לחקור תכונות מעניינות של מחד, ולנתח ביתר קלות את המבנה של החבורה, מאידך.
כל חבורה פועלת על עצמה בשתי דרכים חשובות: על ידי פעולת הכפל (משמאל או מימין), ועל ידי פעולת ההצמדה. פעולת הכפל משמאל מוגדרת באופן שאיבר שולח את האיבר לאיבר . בדרך זו הופך האיבר לתמורה על אברי החבורה, וכך מתקבלת הוכחה של משפט קיילי: כל חבורה היא תת-חבורה של חבורת תמורות. בפעולת ההצמדה, האיבר שולח את ל-; פעולה זו מחלקת את החבורה למחלקות שקילות מן הצורה , הקרויות "מחלקות צמידות". פעולת ההצמדה היא גם אוטומורפיזם של החבורה עצמה, ולכן היא יוצרת הצגה של החבורה, כתת-חבורה של חבורת האוטומורפיזמים של עצמה. הצגה זו היא נאמנה אם ורק אם לחבורה יש מרכז טריוויאלי.
ראו גם
מונואיד
חוג חבורה
חבורה טופולוגית
חבורה אלגברית
חבורה ציקלית
קישורים חיצוניים
Euler's formula with introductory group theory - סרטון הנפשה
קטגוריה:מבנים אלגבריים
קטגוריה:תורת החבורות
קטגוריה:סימטריה במתמטיקה
| 2024-09-08T17:52:34
|
כלכלה
|
כלכלה היא מכלול של פעילות אנושית, הכוללת מחשבה ותכנון, והמכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. זאת לאור אילוצים מצביים וקבלת החלטות, לרוב במציאות של אי-ודאות. המחקר הכלכלי מתרכז באופן שבו בני האדם מתמודדים עם תופעת המחסור במשאבים, בין כפרטים ובין כחברה.
הפעילות והמחקר הכלכליים עוסקים במחסור וניהול יעיל של משאבים להם נזקקת האנושות. מטרת העל היא לייצר מצב אופטימלי של שיווי משקל בין מחסור למשאבים בעזרת כלים מדעיים כדי לשפר את רווחת האדם ורמת איכות חייו.
הכלכלה התעצבה והתמסדה כתחום מחקר מדעי במדעי החברה, העוסק ביחסים האנושיים, הפוליטיים והחברתיים שקשורים בהשגת אמצעים חומריים שונים לצרכים האנושיים. בנוסף, הכלכלה היא תחום העוסק בחוקים וביחסים חברתיים הקשורים לקניין המשמש לצורכי אדם. המונח כלכלה כולל בתוכו את המסחר בחברה מסוימת וחוקי המדינות והרגולציות שלהן לתמרון ושליטה על המסחר בשטח שיפוטן. המחקר בתחום הכלכלה עוסק באופן בו משאבים נגישים, על סמך ההנחה הבסיסית כי אלה מצויים במחסור, כגון: חומרי גלם – משמשים, מעובדים, מיוצרים, מוקצים, מופצים ונצרכים – כמוצרים. הכלכלה עוסקת גם במגוון הקשרים ויחסי החליפין בין בני אדם במהלך ייצור מוצרים, שיווקם וצריכתם. בין השאר, נוגעים תחומי חקר זה בהליכים של ייצור, הפצה, מסחר וצריכה של מוצרים ושירותים.
אטימולוגיה וטרימינולוגיה
המונח "אקונומיה" או "אקונומיקה", שפירושו "כלכלה" בשפות רבות הוא מונח שטבע הפילוסוף היווני אריסטו, לתיאור מדע העוסק בחקר חוקי משקי הבית. המילה אקונומיה מורכבת מהמילה היוונית οίκω (אִיקוֹ, בית או משק–בית) עם המילה νέμω (נֶמוֹ או נומוס, חוק). מונחים כמו "כלכלה מדינית", "כלכלה פוליטית", "כלכלה חברתית" או "כלכלה לאומית" שימשו את בני האדם החל מהמאה ה-17, אך במאה ה-20 הפך השימוש במונח "כלכלה" (economics) לבדה כנפוץ ושגור ביותר, בהשראת הספר "עקרונות הכלכלה" של אלפרד מרשל משנת 1890.
שמאל|ממוזער|505px|בראש עשר הכלכלות החזקות ביותר בעולם בתחילת המאה ה-21, ניצבות: ארצות הברית, סין, יפן והודו.
הגדרות שונות לכלכלה
קיימות מספר הגדרות חליפיות לכלכלה. את הפשוטה ביניהן סיפק אדם סמית', שנחשב לאבי הכלכלה המודרנית, ולדבריו כלכלה היא "המדע החוקר את העושר". ביתר פירוט, הכלכלה על פי סמית' היא "חקר הייצור, ההפצה והחליפין" של עושר. ג'ון סטיוארט מיל נתן הגדרה דומה: "המדע המעשי של ייצור והפצת עושר", כאשר את העושר לעניין זה תיאר כ"מלאי הדברים השימושיים".
אלפרד מרשל הסיט את ההגדרה של המדע מעושר לרווחה, כדי לתת ביטוי לפעילות כלכלית שאינה בהכרח קשורה לכסף או מתכות יקרות. לתפיסתו כלכלה עוסקת במכלול ההיבטים החומריים של החיים והפעילות החברתית המשפיעים על רווחתו ותועלתו של האדם.
ליונל רובינס ניסח הגדרה מודרנית של תורת הכלכלה: כלכלה היא חקר הקשר בין מטרות ומשאבים המצויים בצמצום שיש בהם שימושים חלופיים. כלומר, הכלכלה עוסקת בחקר המחסור או בחקר השימוש האנושי באמצעים הנתונים במחסור שיכולים לשמש למטרות שונות. משמעות המונח "מחסור" אינה בצורת או מחסור ביבול וכדומה, אלא שלעולם לא יוכל העולם כפי שהוא בתצורתו הנוכחית לספק באופן מושלם רצון כל אחד שהרי יש גבול וסך מסוים לכל הדברים בעולם, בין אם זה סוגי מתכות, מזון או משאבים אחרים. אם כן כל הדברים והמשאבים המצויים בעולם יש בהם "מחסור" ביחס להשלמת רצון כל האנשים ורווחתם המלאה, ועל בני האדם אפוא להפנות את אותם "משאבים שבצימצום" אל המקומות והצורות שם הם הכי נצרכים והכי מבוקשים. למשל, אדם יכול ליצור מחלב יוגורט או גלידה, או לחלופין לשווקו כמשקה כפי שהוא. בכך עוסקת תורת הכלכלה - להפנות את אותם משאבים אל המקומות בהם הם הכי מבוקשים על ידי האנשים, וכל זה למען רווחתה של החברה האנושית, וכדי שאנשים יחיו ברמת חיים גבוהה יותר. הטענה לפיה לעולם יהיה מחסור כוללת בתוכה רעיונות קודמים על טיבה של ההתנהגות האנושית.
מושגי יסוד בכלכלה
מוצרים ושירותים
כל שיטה כלכלית מתמקדת בראש ובראשונה במוצרים (או תוצרים): חומרים שעובדו באופן כלשהו ביד אדם. המכנה המשותף לכל המוצרים הכלכליים הוא, שכולם נוצרו בעקבות מאמץ אנושי מכוון ליצירתם, ויש להם ערך כלשהו עבור היוצר או עבור בני אדם אחרים הצורכים את המוצר. המאמץ האנושי המכוון מודרך על ידי השאיפה להקנות ערך למוצר. כאשר קיים מאמץ כזה ולמוצר יש ערך בעיני יוצרו או בעיני אחרים, ניתן לומר שהוא עבר "כִּילְכּוּל" או "אקונומיזציה"—הוא הפך בעצם למוצר כלכלי. פרי שנקטף הוא מוצר כלכלי וכמוהו גם מטוס, אף שכמותו ומורכבותו של המאמץ הדרוש כדי לייצר אותם משתנה.
בדומה לכך, שירות הוא מוצר שאינו חומרי, אלא פעולה שמבצע אדם המסיבה תועלת, כלומר מייצרת ערך עבורו או עבור אחרים. ייעוץ פסיכולוגי הוא דוגמה לשירות משום שעל אף שאינו מוצר חומרי, יש בו ערך עבור המטופל ונדרש מאמץ אנושי מכוון כדי לספק אותו.
על פי הגדרה זו סך כל המוצרים והשירותים הנצרכים על ידי בני אדם נחשבים כ"רווחה" אנושית.
ייצור באמצעות הון, עבודה ומשאבים נגישים
הגורמים הראשוניים המעצבים את הכלכלה של חברה מסוימת הם תנאי הסביבה: האקלים, הסביבה הטבעית, תנאי השטח, והמשאבים הנגישים. משאבי הטבע משמשים לייצור מוצרים שונים.
גורם נוסף בייצור הוא ההון - סך כל הנכסים, גם הם כשלעצמם מוצרים, המשמשים לייצור מוצרים אחרים.
הגורם השלישי הוא העבודה, כלומר הזמן והמאמץ שמושקע בתהליך הייצור.
לדוגמה: כדי לעבד יהלום, דרושים כחומר גלם יהלומים גולמיים (משאב טבע), דרושות מכונות לחיתוך, עיבוד וליטוש שלהם (הון), דרושים עובדים מיומנים וזמן עבודה (משאבים), ונדרש לשלב את כל אלה באמצעות עבודה (עבודה).
עקומת התמורה, עלות אלטרנטיבית
שמאל|ממוזער|250px|עקומת התמורה
בידי אדם כמו גם בידי החברה בכללותה יש כמות מוגבלת של הון, עבודה וחומרי גלם. הם יכולים להשתמש בהם כדי לייצר מוצרים שונים. עקומת התמורה מייצגת את אפשרויות הייצור היעילות השונות, בעולם פשוט שבו יש שני מוצרים בלבד. ייצור יעיל משמעותו כי לא ניתן להגדיל את הכמות המיוצרת ממוצר אחד מבלי לוותר על כמות כלשהי מהמוצר השני. השיפוע של העקומה בכל נקודה מבטא את עלותה האלטרנטיבית של יחידה מהמוצר האחד במונחי המוצר האחר. עלות זו היא העלות אלטרנטיבית של המוצר: הכמות עליה נצטרך לוותר ממוצר אחד כדי שנוכל לייצר יחידה אחת נוספת מהמוצר השני.
מסחר
מאחר שישנם אנשים הזקוקים למוצרים שאינם מייצרים בעצמם, מתקיים מסחר, כלומר קשרים בין אנשים למטרת חליפין. קשרי המסחר יכולים להתקיים בחליפין ישירים או סחר חליפין, בהם אנשים מעבירים זה לזה מוצר תמורת מוצר אחר. לעיתים קרובות, מבוצע הסחר תוך שימוש במטבע—מוצר ביניים בעל ערך מוסכם. מחיר הנקוב בכסף מייצג את מחיר המוצר במונחי מצרף של כל המוצרים האחרים.
בכלכלות מורכבות יותר, ישנם אנשים שהתמחותם בתיווך בין יצרנים לבין צרכנים באמצעות השוק. אנשים אלו מכונים "סוחרים".
מקובל להבחין בין סחר פנים, מסחר בין פרטים המשתייכים לאותו משק או לאותה מדינה, לסחר חוץ המתבצע בין המשק לבין משקים אחרים. תוצאה חשובה, פרי ניתוחו הכלכלי של דייוויד ריקארדו היא שסחר חוץ מיטיב עם כל המשתתפים בו, בכך שהוא מאפשר להם להרחיב את עקומת התמורה שלהם ולהשיג רווחה גבוהה יותר משהיו יכולים בכוחות עצמם.
משק
מושג מרכזי נוסף בכלכלה הוא המשק: מערכת כלכלית שבה פרטים רבים, הקשורה או מיוחסת לאותם פרטים כקבוצה ונמצאת בבעלותם. ישנם סוגים רבים של משקים, שונים בגודלם ובאופיים, המאופיינים בהתייחסות שונה לתחרות, מידת התחרותיות בהם, חלוקת התפקידים, עושרו או עוניו של המשק, מידת פתיחותו של המשק למשקים אחרים, וכן הלאה.
המשקים הכלכליים הפשוטים ביותר הם משקים שכל חבריהם עוסקים בייצור מוצרים אותם יצרכו בעצמם באופן בלבדי. סיפורו של דניאל דפו רובינזון קרוזו משמש בשיח הכלכלני כמשל למשק פשוט כזה. משקים פשוטים הם אוטרקיים, כלומר, הם חיים על אמצעיהם הם וסגורים בפני שווקים אחרים. במשקים פשוטים, לרוב כל יצרן הוא גם צרכן; כל היצרנים-צרכנים עוסקים גם בניהול וגם בחישובים הנוגעים לעלות הכרוכה (מבחינת מאמץ) בייצור מוצר.
במשקים מורכבים יותר נוצרת חלוקת עבודה: חלק מן האנשים מתמחים בעשיית דברים מסוימים, ואילו חלק אחר של האנשים מתמחה בעשיית דברים אחרים. פעולתם של האנשים השונים, לבד או במשולב, מביאה לייצור מוצרים. לדוגמה, כדי ליצור בגד צמר שישמש כסות בחורף, יכולה העבודה להתפצל בין רועה הדואג לכבשים ולתזונתן, גוזז צמר הגוזז את צמרן של הכבשים, אנשים הכובשים את הצמר לסיבים וכאלו האורגים מן הצמר את הבגד. קיום חלוקת עבודה הוא המבחין העיקרי בין משקים פשוטים למשקים מורכבים.
משקים בהם ישנה חלוקת עבודה אינם אוטרקיים לחלוטין, בדרך כלל. חלוקת העבודה דורשת התמחות, ולכן יש רווח ניכר ביצירת קשר עם אנשים המתמחים בעבודות מסוימות, כדי לבצע החלפה של מוצרים מסוג אחד במוצרים מסוג אחר.
היצע וביקוש ומנגנון השוק
שמאל|ממוזער|180px|שווי משקל במשק
השוק הוא המקום בו נפגשים הקונים והמוכרים של סחורות ושירותים כדי לסחור בהן, בין אם מדובר במקום במובן המילולי או לא. מחירן של הסחורות נקבע בשוק בהתאם להיצע וביקוש: בכל רמת מחיר מעוניינים היצרנים למכור כמות מסוימת הנגזרת ממבנה העלויות של תהליך הייצור, דהיינו מחירם של גורמי הייצור וחומרי הגלם (זוהי "פונקציית ההיצע"), ואילו הצרכנים מעוניינים בכמות אחרת הנגזרת מה"תועלת" שהם מפיקים מהמוצר וממוצרים אחרים ("פונקציית הביקוש"). באופן גס ניתן לומר כי פונקציית ההיצע תהיה בדרך כלל פונקציה "עולה" - כלומר, היצרנים ייצרו ויציעו כמות גדולה יותר מן המוצר ככל שהמחיר גבוה יותר. פונקציית הביקוש, לעומת זאת, היא בדרך כלל פונקציה "יורדת" - כלומר, הצרכנים ידרשו כמות קטנה יותר מן המוצר ככל שעולה מחירו.
הכלכלה הנאו-קלאסית גורסת שהשוק יגיע לשיווי משקל ומחיר הסחורה בשוק יהיה המחיר בו הכמות המבוקשת תהיה זהה לזו המיוצרת. ההגיון העומד מאחורי שיווי משקל זה, הוא שברמת מחיר גבוהה ממנו ישרור מצב של "עודף היצע" - הכמות המוצעת גדולה מהכמות המבוקשת, דבר שיגרור הורדת מחיר מצד היצרנים שנותרו עם עודפי סחורה. באופן דומה, במחיר הנמוך ממחיר שיווי משקל ישרור מצב של "עודף ביקוש" - הכמות המבוקשת עולה על זו המוצעת, מצב שיוביל צרכנים לעוט על הסחורה המועטה המוצעת ולהציע עליה מחיר גבוה יותר. תהליכים אלה ייפסקו רק לכשיגיע השוק למצב של שיווי משקל, והשוק יתייצב ברמת מחיר מסוימת בה הכמות המבוקשת שווה לכמות המוצעת.
במערכת כלכלית מציאותית קיימים שווקים רבים המקיימים ביניהם יחסי גומלין. הצרכן בשוק העבודה הוא המפעל המבקש עובדים ומתפקד כיצרן בשוק המוצר. הצרכן בשוק המוצר האחד הוא גם צרכן בשוקי מוצר אחרים וגם "יצרן" המציע את זמנו בשוק העבודה.
ישנם חילוקי דעות בין כלכלנים אם הליכי הדגם של היצע וביקוש אכן חותרים להגעה לנקודת "שיווי משקל" שבה הביקוש וההיצע מאוזנים, או שהשוק נמצא בתהליך של הפרה מתמדת של שיווי משקל או אפילו של אי שיווי משקל כחלק ממבנה השוק.
מיקרו-כלכלה ומקרו-כלכלה
המחקר הכלכלי מתחלק באופן גס לשניים:
מיקרו-כלכלה עוסקת בבעיות של יצרנים בודדים, שווקים בודדים וצרכנים בודדים. מתקשרת לפסיכולוגיה.
מקרו-כלכלה עוסקת באופן מצרפי במשק כולו. לדוגמה: במקום לבחון את ההיצע והביקוש בשוק מסוים היא מתמקדת בסך התוצר של המשק כולו. במקום לבחון את מחירו של מוצר מסוים היא תבחן את רמת המחירים הכללית במשק. מתקשרת לסוציולוגיה.
החלוקה הדואלית הזו אינה חד משמעית: מחקר כלכלי בתחומים רבים אינו נופל כולו תחת הענף המיקרוכלכלי או המקרוכלכלי. יתרה מזאת, כל תאוריה מקרוכלכלית טובה זקוקה ליסודות מיקרוכלכליים איתנים, שכן תוצרתם של השווקים המצטרפים לכדי התוצר המצרפי המקרוכלכלי היא מטבעה מיקרוכלכלית.
צריכה, חיסכון והשקעה
חיסכון הוא וויתור על שימוש במשאב בהווה לצורך שימוש עתידי במשאב בעתיד. המחקר המקרו-כלכלי מחלק את החיסכון משק לשלושה מקורות: הפרטים (המגזר האישי), החברות (המגזר העסקי) והממשלה (המגזר הציבורי). לפרטים השונים בחברה יש הכנסה ממספר מקורות: שכר עבודה, רנטה, שהיא התשלום שהם מקבלים עבור שימוש בהון שבבעלותם ועוד. החלק מהכנסתם אשר בו הם משתמשים במשך תקופה מסוימת כדי לקנות מוצרים ושירותים נקרא הצריכה שלהם בתקופה זו. יתרת הכנסתם שלא הוציאו בתקופה היא החיסכון האישי. החברות חוסכות כאשר אינן מחלקות את רווחיהן לבעלים, וזהו החיסכון העסקי. הכנסות הממשלה בניכוי הוצאותיה יוצרות את החיסכון הציבורי. סך החיסכון במשק הוא סכום החיסכון האישי, החיסכון העסקי והחיסכון הציבורי.
השקעה היא הקצאת משאבים בהווה לצורך הגדלת כושר הייצור, כלומר שימוש בהון ליצירה או לרכישה של הון נוסף, ולכן המחקר המקרו-כלכלי מייחס את ההשקעה בדרך כלל לחברות. השימוש היומיומי המוכר לנו במילה השקעה כדי לתאר את פעולתו של פרט שקנה נייר ערך או הפקיד כסף בבנק הוא טעות נפוצה.
חברה יכולה לבצע השקעה באמצעות ההון העצמי שלה או נטילת הלוואה, שהיא למעשה שימוש בהון של בעלים אחרים, שהם למעשה החוסכים במשק. כלומר לצורך ביצוע השקעה נדרש חיסכון, בין אם של החברה או לאו. לפיכך במחקר המקרו-כלכלי קיימת זהות בין סך החיסכון במשק בתקופה לסך ההשקעות במשק באותה התקופה.
כאשר מתקיים מסחר בינלאומי, המחקר המקרו-כלכלי מתייחס לעודף הייצוא (ייצוא בניכוי ייבוא) כאל חיסכון של המשק (המכירות בשוק הבינלאומי גבוהות מהרכישות בשוק הבינלאומי), כך שסך ההשקעה במשק הוא סך החיסכון במשק ועודף הייצוא.
מודל כלכלי
כדי לייצג את המשתנים הרבים המרכיבים את העולם הכלכלי או היבט מסוים שלו, בונה החוקר מודל כלכלי המתאר הפשטה או קירוב של המציאות בצורה של כללים או משוואות השולטות על התנהגותם של שחקנים בשוק. ככל תאוריה מדעית המודל נבחן במידה שבה הוא מסביר תופעות הנצפות במציאות ובתחזיות הניתנות לאימות שהוא מספק.
מודל כלכלי יתייחס למשתנים אקסוגניים או חיצוניים למודל, שכל שינוי בהם משנה את תוצאותיו אך אינו מתואר על ידו, ולמשתנים אנדוגניים, שאת טיב השינויים בהם המודל מסביר בעצמו על ידי תלות במשתנים אחרים הכלולים במודל.
התחום של אמידה כמותית של מודלים כלכליים ומשתנים כלכליים נקרא אקונומטריקה.
דוגמה למודל מרכזי בכלכלה הוא מודל IS-LM המקשר בין ריבית, היצע הכסף, תעסוקה, הכנסה לאומית ומשתנים מקרוכלכליים נוספים ברוח הכלכלה הקיינסיאנית.
גודל שולי
ביסוד ההחלטות הכלכליות שאנו מקבלים עומד הגודל השולי או ההשפעה השולית של שינוי בן יחידה אחת במשתנה אחד על משתנה אחר. המונח המתמטי המקביל הוא הנגזרת הנקודתית.
המושגים השוליים המשמעותיים ביותר הם התועלת השולית שמפיק הצרכן מיחידה נוספת של מוצר והעלות השולית ליצרן של ייצור היחידה הנוספת. הכלל בכלכלה הוא שהתועלת השולית מהמצרך יורדת כפונקציה של הכמות הנצרכת ואילו העלות השולית לייצורו עולה.
לדוגמה, נניח שבשוק מציע רוכל מים עשרה ליטרים של מים למכירה. צרכן כלשהו בשוק מעוניין לרכוש מים. בליטר הראשון הוא מתכוון להרוות את צמאונו, בליטר השני, להרוות את צמאונו של סוסו, בשלישי, לשטוף את פניו ולהתרענן, ברביעי לנקות את עגלתו ובחמישי להשקות את הפרחים בביתו. התועלת השולית שלו ממים יורדת. מצד שני ליצרן יש באר אחת קרובה שמספקת לו ליטר אחד של מים למכירה ובאר נוספת רחוקה שממנה יוכל להפיק כמות נוספת. העלות השולית של ייצור המים עולה עבורו.
הכמות של המוצר בשוק תהיה זו שבה העלות השולית של האחד שווה לתועלת השולית של האחר. מעבר לנקודה זו לא כדאי לצרכן לשלם ליצרן את עלות היחידה הנוספת משום שהוא מפיק ממנה פחות תועלת. המחיר בשוק יהיה שווה לאותה עלות שולית גם כן.
ריבית
כלכלות מתקדמות משתמשות בכסף כאמור כדי לייצג את ערכם של כלל הסחורות והשירותים במשק. לכסף יש ערך-זמן והוא נקרא ריבית. עובדה היא שלאורך ההיסטוריה אנשים משלמים לבעלי ממון ריבית תמורת הזכות לקבלו במועד נתון ולהחזירו במועד מאוחר יותר. ההסברים הכלכליים לכך שהם משלמים אותה הם:
העדפת זמן - הלווה מפיק רווחה גבוהה יותר משקל היום מאשר משקל מחר.
הכסף יכול לשמש לרכישת הון לפעילות יצרנית ולרכישת נכסים מניבים אחרים.
בגלל ההשפעה המקרוכלכלית הרבה שיש לשער הריבית על השקעות וצריכה במשק היא נשלטת ברוב המדינות על ידי הממשלה או על ידי בנק מרכזי הפועל מטעמה. השליטה בגובה הריבית על ידי הממשלה משמעותה גובה הריבית שהממשלה מוכנה לשלם כדי לקבל כסף. לדוגמה, אם ממשלה מנפיקה איגרת חוב לעשר שנים בריבית של 5 אחוז, משמעות הדבר היא שקונה שירכוש אגרות כאלו באלף שקל, ייהנה מריבית של 5 אחוז לשנה על האיגרות שרכש, עם הגיע מועד הפדיון של האיגרת (כלומר, המועד בו הממשלה משלמת למלווה את סכום ההלוואה בתוספת ריבית).
על פי התאוריה, בימים רגילים אמורה הממשלה (גם באמצעות הבנק המרכזי) לפעול כדי לקבוע את הריבית בגובה המכונה "טבעי". כלומר בגובה שניתן להניח שאליו הייתה מגיעה לולא התערבה הממשלה. בעתות משבר, היא אמורה להעלות או להוריד את גובה הריבית כדי להשיג מטרות כלכליות כמו עידוד הצמיחה במשק או ריסון אינפלציה. מבקרי התערבות הממשלה טוענים כי בהיעדר שוק אשראי חופשי אין כל דרך לדעת מה הגובה "הטבעי" של הריבית, כך שבמקרה הטוב הממשלה מגששת באפלה, ובמקרה הרע היא פועלת מאינטרסים צרים. כך למשל הממשלה עשויה לשמור על ריבית נמוכה כדי לעודד את הציבור לצרוך, מה שיגרום לעלייה במצב הרוח הציבורי, ובסופו של דבר ייתרגם לתמיכה פוליטית בממשלה המכהנת.
תפקיד הממשלה בכלכלה
מדינות בנות זמננו מאורגנות ומנוהלות על ידי ממשלות. תפקידו של השלטון במדינות דמוקרטיות ובמדינות לא דמוקרטיות היא עניין שנוי במחלוקת לאורך ההיסטוריה האנושית ובמיוחד עם עלייתה של ההגות הליברלית. בעקבות ההגות הליבראלית יש הרואים בממשלה ישות המספקת לאזרחיה שירותים כגון ביטחון ואכיפת חוקים (ובכלל זה זכויות קניין). אך ישנן גם עמדות אחרות שאינן רואות בממשלה רק שחקן כלכלי בתוך השוק, אלא גורם משמעותי היוצר את השוק ומכונן אותו.
שאלה חשובה בכלכלה ציבורית היא איזה מוצר צריך להיות מסופק על ידי ממשלה ואיזה לא. על פי גישה זו על הממשלה לנהל תקציב בו ירשמו ההכנסות שלה וההוצאות. על פי גישה זו את הכנסותיה שואבת הממשלה ממסים—תשלומים הנגבים מאזרחי המדינה על פי הכנסתם (כמו "מס הכנסה"), על פי צריכתם (כמו "מס ערך מוסף"), על פי ערך נכסיהם (כמו "מס רכוש"), או על פי סכום קבוע שאינו תלוי באף אחד מאלה ("מס גולגולת"). כמו כן לווה הממשלה כספים בשוק המקומי או בחו"ל. כאשר גובה הכנסותיה של הממשלה מתשלומי המיסים של אזרחיה אינו מגיע לגובה ההוצאות שלה, נוצר מצב המכונה גרעון תקציבי או גירעון בתקציב השוטף. הממשלה צריכה לממן את הגירעון הזה. לעיתים, היא מבצעת זאת באמצעות הגברת נטל המס נטילת הלוואות או הדפסת כסף. סך כל ההלוואות שהממשלה נוטלת מכונה חוב לאומי והוא מחולק ל"חוב פנימי" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מאזרחיה) ו"חוב חיצוני" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מגורמים מחוץ לארץ).
קפיטליזם מול סוציאליזם
סוגיית מקומה של הממשלה בשוק היא שאלה מרכזית בכלכלה. מידת התערבותם הרצויה בשווקים ובפעילות הכלכלית היא נושא הנתון במחלוקת תמידית בין הימין הכלכלי התומך בממשלה מינימלית, בנטל מס נמוך ובשווקים חופשיים ככל האפשר, לבין השמאל הכלכלי התומך בממשלה גדולה הגובה מאזרחיה מיסים פרוגרסיביים (התלויים בגודל ההכנסה או הרכוש) ומספקת להם שירותים רבים, כגון חינוך ובריאות. על פי הגישות האחרות, השוק משוקע בתוך הפעילות הממשלתית והיא זו שמכוננת אותו ומאפשרת לו להתקיים, ולכן ההפרדה בין הממשלה לבין השוק הפרטי עשויה להחשב מלאכותית בהבטים רבים.
שאלה נוספת היא סוגיית תכנון השוק. גישות קפיטליסטיות נבדלות במידת התכנון המרכזי שהן מציעות. ישנן הדוגלות בהקפדה על זכויות קניין וכלכלה מבוזרת כמעט בכל תחומי החיים, וטוענות כי תכנון מרכזי הוא פגיעה בערכים אלה. גישות קפיטליסטיות אחרות מבקשות להתערב בשוק רק במידה הנדרשת לטיפול בכשלי שוק או במשברים פיננסיים.
גם בתוך הסוציאליזם ישנם חילוקי דעות בשאלה זו. ברית המועצות, בה התקיים שלטון קומוניסטי-ריכוזי ששלט על השוק באופן מוחלט, מדינות אחרות מאפשרות תכנון כלכלי מרכזי, אך לא באופן מלא.
תאוריה כלכלית
הנחות יסוד של הניתוח הכלכלי
חוקר העוסק בכלכלה מניח בדרך כלל כמה הנחות יסוד בעבודתו. אין פירוש הדבר שההנחות מתקיימות תמיד: לעיתים הן מתקיימות באופן מקורב בלבד או לא מתקיימות כלל. כלכלנים רבים בוחנים את ההנחות ורואים כיצד משתנה מודל כלכלי כשמסירים הנחה מסוימת. עם זאת, בדרך כלל ההנחות מפשטות את הניתוח הכלכלי המורכב מטבעו ומאפשרות להגיע למסקנות משמעותיות ממודל בסיסי. מודל זה מהווה מכאן ואילך נקודת מוצא וקנה מידה להשוואה עם תוצאותיהם של מודלים מורכבים ומציאותיים יותר.
הנחות היסוד כוללות:
בעלות על הקניין
הנחת יסוד של כל דיון כלכלי היא זכות הקניין משום שאיש לא יטרח לייצר מוצר בלא ערובה שיוכל ליהנות ממנו. האופן שבו משטר מגדיר זכויות קניין ומגן עליהן משפיע על הכלכלה תחת משטר זה במידה רבה. שינוי בזכות הקניין, כגון שלילת העבדות כזכות לקניין על אדם אחר, הוא תמיד בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת.
חברה המעניקה לכהני דת זכויות על משאבים מסוימים משנה את חלוקת הרווחה הכלכלית בין הפרטים. בחברות מודרניות, הבעלות מעוגנת בחוקים העוסקים בזכות הקניין ובנורמות חברתיות ואתיות, כשנקבעות לה מגבלות שונות. החוקים מגדירים את מגבלות השימוש באמצעי ייצור, כמו באיסור על שימוש בקניין כדי לפגוע בקניינו של אדם אחר (גנבה), אופן הורשת נכסים, חוקים המבטיחים זכויות יוצרים, ועוד.
רציונליות
בכלכלה נהוג להניח כנקודת מוצא שאנשים מתנהגים באופן רציונלי: שהם מקבלים את ההחלטות שמביאות למקסימום את רווחתם ושאינם מתרשלים או מתעצלים לקבל את החלטותיהם הכלכליות. המחקר הכלכלי המודרני מספק מודלים מציאותיים יותר המסירים הנחה זו או מחלישים אותה, כגון אלו של דניאל כהנמן, אשר היה מחלוצי הכלכלה ההתנהגותית אולם על פי רוב ניתוח כלכלי שאינו עוסק במפורש באי-רציונליות כולל את הנחת הרציונליות.
שוק משוכלל
אטומיות - ישנו מספר רב של יצרנים וצרכנים וכל אחד מהם אינו גדול מספיק כדי להשפיע על מחיר השוק.
הומוגניות - מוצריהם של כל היצרנים בשוק זהים ותחליפיים לחלוטין.
מידע מושלם - לכל השחקנים בשוק יש את כל המידע על פעולות האחרים, לרבות המחיר השורר בשוק.
גישה חופשית - אין חסמי כניסה לשוק המונעים מיצרנים להיכנס ולצאת ממנו בחופשיות. בכלל זה ניידות מושלמת של אמצעי הייצור והצרכנים.
פוזיטיביות לעומת נורמטיביות
תאוריה כלכלית נקראת פוזיטיבית אם היא מגבילה את עצמה לתיאור המציאות כפי שהיא. לעומתה, תאוריה נורמטיבית שופטת מה טוב ורע במציאות כלכלית וכיצד יש לשנות אותה. מחקר שמגלה מה הגורמים לאי שוויון כלכלי ולעוני הוא בגדר פוזיטיבי אבל הקביעה כי ממשלות צריכות לנקוט צעדים כדי לצמצמם (כגון מיסוי פרוגרסיבי או סובסידיות) היא נורמטיבית.
סיווג הכלכלה כמדע
ישנן הגדרות שונות וסותרות ביחס לתחום החקר שאליו שייכת הכלכלה ואמצעי החקר הצריכים לשמש בה. לפי הגדרה מקובלת אחת, כפי שגורס למשל מילטון פרידמן, הכלכלה היא מדע מדויק המעלה היפותזות, בודק אותן באמצעות מודלים ונוסחאות מתמטיות וסטטיסטיות המכילים מספר מוגבל של משתנים מדידים, מקיים תצפיות ומדידות, ומגיע למסקנות פוזיטיביות ביחס לקשרים שעל בסיס חומרי בין בני אדם.
הכלים המשמשים את החוקרים על–פי גישה זו הם בעיקר מודלים מתמטיים שונים, המנסים לגלות ולקבוע חוקיות מסוימת בפעולתה של מערכת כלכלית, כשלצורך הגעה למסקנות נעשה שימוש במדידות מדויקות של הצטברות של פעולות, המנותחות באמצעים סטטיסטיים, על פי יחסן למודלים המתמטיים.
מגישה זו נגזר באופן הכרחי צמצום שדה החקר בתחום הכלכלה רק למשתנים שניתן לכמת ולמדוד, ומאידך, יש טענה חזקה מצד החוקרים בגישה זו לרמה גבוהה של דיוק מדעי במסקנות החקר, עד כדי כך שניתן להעלות המלצות לקובעי מדיניות בנוגע לפעולות כלכליות רבות. מאידך, צמצום שדה החקר גוזר גם נייטרליות, לפחות לכאורה, בנוגע לערכיות ההכרעות. הכלכלה המדעית אינה יכולה לומר אם צעד מסוים מועיל או מזיק לחברה, נכון או לא נכון מבחינה פוליטית: היא יכולה רק לטעון כי צעד מסוים מועיל לצמיחה כלכלית או מזיק לה, מעודד או מדכא אינפלציה, וכדומה. במילים אחרות: הכלכלה כמדע מדויק היא פוזיטיבית בהכרח, כמו מתמטיקה או פיזיקה. תפישות עולם פוליטיות-כלכליות ככלכלת שוק או סוציאליזם הן נורמטיביות ואינן נכנסות תחת 'ההגדרה המדעית' של הכלכלה.
גישה אחרת לתחום חקר הכלכלה גורסת כי מספר המשתנים הכרוכים בפעולות כלכליות רב מדי ופעולתם צפויה פחות מדי מכדי שאפשר יהיה לבנות מודלים מתמטיים שייצגו בצורה נאמנה דיה את ההתרחשות הכלכלית בפועל. כדי לבנות מודלים מתמטיים או סטטיסטיים שניתן להשתמש בהם, גורסת גישה זו, יש צורך בפישוט המציאות והסרת משתנים רבים ממנה, עד כדי כך שהמודל המתמטי חדל מלייצג התרחשות כלכלית ממשית ולכן ערכו המעשי מועט. כראיה לכך, מוצגת הטענה שתחזיות כלכליות ידועות לשמצה בחוסר הצלחתן לקלוע למציאות. עבור הדוגלים בגישה זו, כלכלה היא בעיקרה תחום של הגות ולמידה, בו מנסה החוקר להשים כללי-אב בסיסיים ביחס להתנהגות אנושית להתרחשויות כלכליות, תוך שימוש בכלים של לוגיקה, הגיון, היסקים והיקשים. מטרת החוקר כאן היא לצאת מהנחות בסיס פשוטות יחסית ועל דרך ההגיון להגיע להבנת הכללים הרחבים יותר של התנהגות אנושית בתחום הכלכלי.
שמאל|ממוזער|290px|תמ"ג PPT לפי נפש בשנת 2008
הגישה הרואה בכלכלה תחום חקר עיוני רווחה בעבר, בעיקר בימי התגבשותה של הכלכלה כתחום מובחן מתחומים כמו פוליטיקה או מדיניות. זו הגישה המאפיינת את רוב הוגי הכלכלה הקלאסית, אסכולת הערך השולי ובימינו, האסכולה האוסטרית. לעומתה, הגישה הרואה בכלכלה מדע מדויק התפתחה בשלהי המאה ה-19 והתפשטה בעולם החקר הכלכלי החל משנות ה-20 של המאה ה-20. לקראת סוף שנות ה-50 הפכה לגישה המובילה, וכיום היא הגישה הדומיננטית ומהווה ציר מרכזי בלימודי כלכלה. רוב האסכולות המודרניות בכלכלה תואמות גישה זו לפחות במידה מסוימת. חלק מענפי הידע הכלכלי, כמו אקונומטריקה או תורת המשחקים מבוססים על הנחה זו.
תפיסה שלישית, האופיינית למרקסיזם היא סינתזה של מחשבה עיונית-פילוסופית וניסיון להראות כי גם מחקר אמפירי מאשש את מסקנותיה. כלכלה כזו עוסקת בעיקר בהתפתחות ההיסטורית, החברתית והפוליטית של היחסים הכלכליים.
ישנם מבקרים חריפים יותר של הכלכלה הטוענים כי המחקר הכלכלי משמש כהצדקה לשימור הסדר הקיים, וכי הכלכלנים אינם יכולים ואינם צריכים לקבוע כיצד יש לחלק משאבים בין בני האדם, וסוגיה זו שמורה לתחום הפוליטי.
אתיקה בכלכלה ועסקים
אתיקה אינה כוללת בתוכה רק ציות מוחלט לחוק, אלא גם את המעשה הראוי מבחינה מוסרית וחברתית.
למודעות לאתיקה (כלומר מוסר ושמירה על החוק) חשיבות עליונה בהתנהלות כלכלית בריאה.
מודעות נמוכה לאתיקה בכלכלה ובעסקים תפגע בכלכלה על ידי שחיתויות, גזל, ועבירות על פי דיני העונשין כגון שימוש במידע פנים, הסתרת מידע מהותי מבעלי עניין, גנבת זכויות יוצרים, הרצת מניות, עבירה על חוקי ניירות ערך, פרסום מטעה, וכל עבירה על החוק שפוגעת בכלכלה.
עבירות צווארון לבן נחשבות לעבירות שפוגעות בכלכלה שמקורם בגזל.
קיימים רשויות שתפקידם למנוע עבירות כלכליות כגון רשות המיסים, הרשות לניירות ערך, הרשות להגבלים עסקיים, הרשות להגנת הצרכן.
חברה אנושית שתשמור על רמה אתית גבוה באופן טבעי תהיה כלכלה בריאה ויעילה יותר לעומת חברה אנושית שלא תשמור על רמה אתית מה שיכול לגרום לפגיעה בכלכלה.
כלכלת האושר
בעשורים האחרונים המחקר על אושר התקשר לכלכלה. רק בשנות התשעים של המאה הקודמת התחילו כלכלנים לתרגם ניתוחים המבוססים על התנסות של הדברים שקובעים את תחושת האושר בארצות שונות ובתקופות שונות. המחקרים האלה הדגימו משתנים חברתיים-כלכליים שמשפיעים על הרמה של האושר של האדם למשל הכנסה אישית, אי-שוויון בחלוקת ההכנסות, הרמות של בריאות הציבור והחינוך, דמוקרטיה, שחיתות ועוד.
מאז ראשית שנות העשרים של המאה העשרים, פיתחו כלכלנים מחדש את ההבנה שיש צורך להתייחס ולמדוד את איכותו ותועלתו של השירות הציבורי לפי מידת האושר שהוא מייצר. ולפיך התבססו בשיטות שלהם על היחסים בין גורמים כלכליים אובייקטיביים לבין נתונים על רווחת האזרחים.
ישנם כמה מרכיבים נוספים שאולי משפיעים על התרומה של הרגשת האושר של הצרכן. ניתן למנות תמיכה חברתית, תוחלת חיים ובריאות, חופש הבחירה, נדיבות, מלחמה בשחיתות. אם משקללים בכל הארצות את האושר האישי בתור פועל יוצא של תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) לנפש, הרי התוצאות יהיו יציבות פחות בהשוואה לשקלול של גורמים אחרים, למשל חוסר שוויון.
על מנת לשקלל את מדד האושר בהיבט הכללי יש להוסיף עוד גורם– המשתנה של ההכנסות בחברה נתונה כפי שהיא נמדדת על-ידי מקדם ג'יני (בכלכלה-יחס המלמד על מידת השוויוניות בהתפלגות משתנה) .
עד לרמה מסוימת בתמ"ג לנפש, כל עלייה מאפשרת לרמה גבוהה יותר של אושר. ככל שהתמ"ג לנפש גבוה יותר כך עולה האפשרות להשיג את הדברים הנחוצים הבסיסיים כמו מזון, ביגוד ומגורים וכך גם עולה תחושת הרווחה של הפרט. גורמים אחרים כמו חינוך ואיכות חיים טובים, התייעלות התחבורה הציבורית ממשיכים להיות בעלי השפעה חיובית על רמת חיים גבוהה יותר ועל האושר.
האם ככול שעולה התמ"ג הממוצע לנפש בתוך האוכלוסייה כך עולה גם רמת האושר? האם אנשים מאושרים יותר בארצות מפותחות שיש בהן תמ"ג גבוה יותר לנפש, אז עד כמה הם מאושרים יותר מאנשים בארצות מתפתחות?
איך מקדם ג'יני משפיע על האושר של כלל האוכלוסייה בכל ארץ?
ההנחה הבסיסית מראש היא שחוסר שוויון ברמה גבוהה מדי יכול להנמיך את האושר היות שרוב האנשים מקנאים באנשים אחרים כאשר הם משווים את ההכנסות שלהם להכנסות של העשירים ביותר, שהם מיעוט באוכלוסייה. אין ספק שחוסר שוויון בתור גורם מסביר של אושר יכול בדרך כלל להוביל לערפול בתוצאות של מדד האושר.
ולכן לחוסר שוויון כפי שהוא נמדד במדד ג'יני יש השפעה רבה על מדד האושר בארצות שונות.
ראו גם
לקריאה נוספת
תומאס סואל, יסודות הכלכלה - מדריך לאזרח, שלם, 2006
קישורים חיצוניים
אנציקלופדיה מקוונת לכלכלה
מבחר סרטונים אקדמיים בנושא כלכלה באתר הערוץ האקדמי
יוסף זעירא, כלכלה: מדע, מקצוע או אידאולוגיה?, באתר של מכון ון ליר
קל-כלכלן הוא אתר המציג נושאים הקשורים לכלכלה וכספים בישראל ובעולם בצורה קלה ומובנת.
קיצורים וראשי תיבות בכלכלה
התפתחות המדינה כמוסד כלכלי ראיון רדיו עם עומר מואב
הערות שוליים
*
| 2024-10-20T08:41:47
|
פרלמנט
|
ממוזער|250px|הבית התחתון של הפרלמנט של אירלנד, ציור מאת פראנסיס ויטלי (Francis Wheatley) משנת 1780. מוסד זה התקיים מימי הביניים עד 1800.
פרלמנט (נגזר מהמילה הצרפתית: parler, קרי: פַּארְלֶה, "לדבר") או בית נבחרים, הוא מוסד פוליטי המורכב מנציגיהם של אזרחי המדינה, ומשמש כרשות המחוקקת במדינות שהן דמוקרטיות יצוגיות.
בדמוקרטיה, השלטון על המדינה וקביעת חוקיה נתונים בידי העם. בדמוקרטיה ישירה, "אספת עם" המורכבת מכלל האזרחים בעלי זכות הבחירה, היא הגוף באמצעותו מתקבלות ההחלטות, וזאת באמצעות דיונים, הצבעה וקבלת דעת הרוב. בדמוקרטיה ייצוגית לעומת זאת, כלל האזרחים בעלי זכות הבחירה בוחרים במספר מצומצם של נציגים לפרלמנט, אשר מתפקד במקום אספת העם ובאותו האופן. בחירת הנציגים על ידי העם היא שאמורה ליצור פרלמנט המשקף את רצון העם, כך שההחלטות המתקבלות בו יתאמו עד כמה שניתן את ההחלטות שהיו מתקבלות באספת עם.
היסטוריה של פרלמנטים
יסודותיהם ההיסטוריים המוקדמים של מוסדות הייצוג הפרלמנטריים מן העת העתיקה ועד ימי הביניים.
הפרלמנט המודרני אשר מהווה את הגוף המחוקק שעומד בבסיס הדמוקרטיה הייצוגית חב את התפתחותו למגוון מסורות מתרבויות שונות. ההיסטוריונית סופיה מנשה טוענת כי על מנת להתחקות אחר שורשיהם של המשטרים התחוקתיים אשר צמחו במערב יש להיצמד לשני צירים מרכזיים בתהליך התפתחותם:
שלטון המושתת על חוקה כתובה (constitution).
מערכת משפטית אשר מבוססת על הסכמה רחבה (consensus), ומבטאת הסכמה זו.
בעולם העתיק היו קיימות מספר דוגמאות אשר עונות על הגדרות אלה במידה מסוימת, אשר מגיעות עד לשלבים הקדומים ביותר של ההיסטוריה האנושית במסופוטמיה העתיקה. עם זאת, לא לכולן יש קשר ברור להתפתחותם של מוסדות הייצוג המערביים. לעומת זאת, המשטרים אשר מורשתם מהדהדת במובהק עד לימינו, הם מן העת הקלאסית.
אתונה העתיקה
אתונה לא הייתה עיר המדינה (פוליס) בעלת המשטר הדמוקרטי היחידה ביוון העתיקה, אך עם זאת מעמדה הדומיננטי והמידע הרב והמפורט יחסית ששרד לגביה שמים אותה בעמדה מועדפת למחקר. את צעדיה הראשונים לעבר הדמוקרטיה עשתה אתונה עם המעבר ההדרגתי ממונרכיה לשלטון האצולה (אריסטוקרטיה) שהחל בערך במאה ה-8 לפנה"ס. אמנם ישנן עדויות חצי היסטוריות (כגון יצירותיו האפיות של הומרוס – ה"איליאדה" וה"אודיסאה") ועדויות ארכאולוגיות על קיומן של אספות עם שנקראו אגורה (agora), אך לא היה להן שום כוח פוליטי ממשי, והנוהג המקובל אף קבע שאין זה מכובד שאדם ממעמד נמוך יביע דעה בעת הדיון. בשנת 594 לפנה"ס לערך, הוציא לפועל המחוקק והארכון האתונאי סולון שורה של רפורמות במשטר האתונאי האריסטוקרטי, וכונן מועצה בת 400 נציגי שבטים בשם "בולה", שתפקידה היה להכין את סדר היום של אספת העם, בה כל האזרחים החופשיים, גברים שמעל גיל 20, היו רשאים להשתתף בצורה מלאה. עם זאת, נקבע רף של הכנסה שנתית שרק מי שהכנסתו השנתית עמדה בו היה רשאי לכהן במשרה בכירה בפוליס. מאוחר יותר, בשנת 462 לפנה"ס, הועברו חלק מן הסמכויות החשובות במסגרת השיפוט והחקיקה ממועצת הארכונטים, שהורכבה מנושאי המשרות הבכירים בני המעמדות העליונים, אל אספת העם ואל הבולה שבינתיים הורחבה ל-500 נציגים. חמש שנים לאחר מכן נפתחו משרות הארכנוטים בפני כל האזרחים למעט השכבה הענייה ביותר שכללה ברובה שכירי-יום. החידושים של המשטר האתונאי היו מרחיקי לכת. כוחו של העם, באמצעות האספה, גבר בהתמדה עד למצב שכל ההחלטות המכריעות של המדינה היו באחריותו, והחלטותיו בנוגע לחקיקה היו מחייבות. באספה היה נהוג עקרון ה"איסגוניה", זכות הדיבור השווה לכל, לפיה כל אזרח היה רשאי להביע את דעתו על העניינים שעל סדר היום ולהציע הצעות. אף על פי ששיטה זו מכונה כיום "דמוקרטיה ישירה", המסורות של מוסדות הייצוג היווניים – דוגמת מועצת ה-500 ש"דמתה במידה מה לוועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת", והייתה מתוקף כך גוף נבחר בעל כוח פוליטי משמעותי – השאירו חותם במחשבה הפוליטית של המערב, ופרצו לתודעה מחדש בימי הביניים בזכות כתבים של הוגים כגון אריסטו שעסקו בהרחבה בפוליטיקה האתונאית בכתביהם.
הרפובליקה הרומית
כמו אתונה, גם רומא בתחילת דרכה הייתה מונארכיה. הדעות חלוקות בין החוקרים בנוגע לשאלת המעבר לשיטת הרפובליקה: המסורת הרומאית, אשר נתמכת על ידי היסטוריונים מסוימים, מספרת שבשנת 509 הודח על ידי הרומאים אחרון המלכים האטרוסקיים ששלטו ברומא. מאידך, חלק מהחוקרים טוענים שהמעבר נעשה בצורה הדרגתית כאשר משרות רמות כגון הקונסולים אוישו במקביל לשלטונו של מלך שהלך ונחלש עד לשינוי החוקה. תחילה החזיק המעמד האציל (הפטריקים) בזכויות יתר על פני ה"פלבאים" הנחותים מהם במעמד, אך לאחר מכן התמרדו האחרונים וכתוצאה מכך במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה"ס הוקמה "אספת הפלבאים" (concilium plebis) לצד אספת העם של הקנטוריות (comitia centuriata), שבה היה רוב לפטריקים. דומה היה שהאקט בתחילתו היה רק חותמת גומי לשלטון הפטריקים, שכן סמכויות החקיקה העליונות עדיין נותרו אצל הסנאט ורק האצילים הורשו להיבחר למשרות הרמות. אך כפי שעליית האריסטוקרטיה באתונה בישרה על שוויון מעמדי מורחב בטווח הארוך, כך הוא גם הדבר אצל הרומאים. היטיב לנסח תיאודור מומסן: "אמנם בני אותו הדור יכלו לחשוב ברובם כי המהפכה של הפלבאים הביאה רק לשלטון עריצים קשה יותר, אבל אנו בני הדורות המאוחרים, רואים כבר בשלטון עריצים זה את ניצניה של החירות המאוחרת." ניצחונם הגדול של הפלבאים הגיע בשנת 287 לפנה"ס כאשר נקבע כי החלטותיה של אספת הפלבאים יקבלו מעמד של חוק לכל דבר ועניין אשר יחול על כל העם הרומאי. מפנה זה משקף את אחד מהערכים התאורטיים החשובים ביותר שהורישו הרומאים לתרבות המערב – עיקרון המכונה בקיצור "מה שנוגע לכלל" (quod omnes tangit), ומשמעותו המלאה היא – "מה שנוגע לכלל כפי [שהוא נוגע] ליחיד, חייב לקבל את הסכמת הכלל". סופיה מנשה מציינת כי "ברבות הימים היה העיקרון של quod omnes tangit למקור ההצדקה העיקרי למוסדותיה הייצוגיים של אירופה, כפי שצמחו והתפתחו במהלך ימי הביניים." אותו צורך עתיק בקבלת ההסכמה, עבר בירושה אל מרכזי הכוח של ימי הביניים דרך החוק הרומי (corpus iuris civilis) וקיבל מעמד קאנוני במשפט הימי-ביניימי.
בנוסף, גם השפעתו של המבנה הפרלמנטרי הרומאי אשר הורכב מבית תחתון ובית עליון ניכרת גם היום כאשר הרשויות המחוקקות ברבות ממדינות המערב פועלות בשיטה דומה.
מסורות גרמאניות
ההיסטוריון הרומאי בן המאה הראשונה לספירה, קורניליוס טאקיטוס, מספק לנו מסמך היסטורי-אתנוגרפי נדיר אשר מתאר את תרבותם ומנהיגיהם של השבטים הגרמאנים בני התקופה:
בדברים הקלים מחליטים נגידיהם, בכבדים – הכול; אך אף הדברים הנדונים להכרעת העם, נידונים תחילה לפני נגידיו... כשטוב הדבר בעיני ההמון יושבים הם במקומותיהם חגורי נשקם. אז קם המלך, או הנגיד, וכפי שנות ייחוסו, כפי תהילתו במלחמה, כפי כושר דיבורו, נשמעים דבריו... אם אין דעתו ישרה בעיניהם, דוחים הם אותה בקול המולה; אם ישרה היא בעיניהם משיקים הם בכידוניהם, ואין צורת הסכמה נכבדת מזה השבח ביד הנשק. לפני אספה זו מותר להביא גם דיני האשמה וגם תביעה בדיני נפשות.
צורה זו של אספה משקפת תקופה שבטית בעיקרה של העמים הגרמאנים יושבי אירופה, שבה יחידת הכוח הפוליטית הייתה הקלאן וההחלטות התקבלו באספות עם בדומה לתיאורו של טאקיטוס או לעיתים באספות של זקני השבט. אך במרוצת הזמן, ככל שהשבטים החלו לעבור להתיישבויות קבע ברחבי שטחי אירופה שהיו תחת שליטה רומית, נוצרו פערים סוציו-אקונומיים משמעותיים בין המלך לבין לוחמיו, וסגנונן העממי של ההתכנסויות הפך לרשמי יותר וכלל יותר אצילים ומקורבים למלך שביניהם שררה היררכיה ברורה יותר. אך עם זאת, האספה עדיין סימלה מסורת שוויונית ביחסים שבין המלך לנתיניו. ביטוי לכך אפשר לקבל מסיפור אשר מופיע בכרוניקה של גרגוריוס בישוף טור. הוא מתאר כיצד במהלך מלחמתו של כלוביס מלך הפרנקים בשלטון רומי בגאליה התבקש על ידי ארכיבישוף ריימס להשיב לו אגרטל בעל ערך שהיה שייך לו ונלקח כביזה במהלך אחד הקרבות. כלוביס רצה להיעתר לבקשתו אך כאשר הגיע לאספת הלוחמים שהתכנסה לשם חלוקת השלל חייל אחד מאנשיו התנגד לבקשתו ואף ניפץ את האגרטל. כלוביס לא פגע בו באותו רגע מפאת הכבוד למעמד, אלא הרג אותו שנה לאחר מכן בעוון עבירה פעוטה. סיפור זה ממחיש את מידת המחויבות של המלך הפרנקי למסורת אבותיו. אף על פי שוויון זה ולמרות מערכת השיפוט על ידי האספה, החוק היה מורכב בעיקר ממסורת אבות ולכן היה גמיש.
ראוי לציון הוא האלת'ינגי [איסלנדית: Alþingi] האיסלנדי, שאף שצמח בניתוק מסוים משאר אירופה ולכן השפעתו נתונה בספק, מקימיו חלקו מוצא אתני משותף עם הגרמאנים מיבשת האם של אירופה. אספה זו פעלה משנת 930 לערך ועד למאה ה-13 בצורה עצמאית כגוף ייצוגי אשר הפיק חוקים ופרוצדורות מנהליות, והיה בעל סמכות שיפוט וענישה. האלת'ינגי התכנס אחת לכל קיץ באותו מקום תחת הנהגתו של דובר-חוק נבחר, שתפקידו היה לשנן ולדקלם את החוקים באוזני האספה מתחילתם ועד סופם. בין היתר האלת'ינגי חילק את הארץ המיושבת למחוזות ומינה להם שופטים אזוריים.
תרומתו של הפיאודליזם הימי-ביניימי להתפתחות המשטר התחוקתי
החוקרת שולמית שחר מעלה השערה בספרה "מורשת ימי הביניים", בדבר קשר ישיר בין מבנה השיטה הפיאודלית ויחסי הגומלין שבה לבין התפתחות מוסדות השלטון הפרלמנטריים. לטענתה, המשפחתיות השבטית שהייתה טבועה בתרבותם של בני העמים הגרמאנים ויחסי התלות ההדדית של הווסלים כחוליות בשרשרת; כאשר מעליהם הסניור, ומתחתיהם האיכר או לחלופין ווסל כפוף, אשר אושרו בטקס רשמי ועברו (בתקופות מסוימות) מדור לדור, יצרו שותפות גורל אשר הצריכה שותפות בנטל ההחלטות. במישור החובות הפיאודליות, הווסל היה מחויב מתוקף שבועתו לעקרון הקונסיליום – העצה והאספה. משמעות הדבר הוא שבעת שהוא חפץ בכך יכול הסניור לזמן את הווסל שלו לטקס לו עצה או לחלופין לכנס אספה לצורך חריצת דין. משמעות המנהג הוא הכרה מושכלת בכך שעל מנהיג טוב לבקש את עצת נאמניו מתוך אינטרס משותף. בבחינת "ראשון בין שווים"(primus inter pares).
רוברטו לופז ב"לידתה של אירופה" מתייחס ללוקליזם, אדמיניסטרציה המבוססת על יחידות מקומיות קטנות כגון עיירות, מועצות מקומיות, בתי משפט אזוריים ומוסדות כנסייתיים כפלטפורמות מועילות לקידום תודעה של ממשל עצמי שהיו קיימות באותה תקופה, ומסיבה זו עלה בידם להתאגד יותר בקלות לצורך מטרות משותפות כאשר נוצר מצב שבו צריך להתמודד אל מול המלך או הרשויות.
הרכב הפרלמנט
יש מדינות, כמו ישראל בהן הפרלמנט (במקרה של ישראל זו הכנסת) מורכב מבית מחוקקים חד-ביתי בלבד. במדינות אחרות הפרלמנט מורכב משני "בתים", המכונים בית תחתון ובית עליון, המתחלקים ביניהם בסמכויות הפרלמנט.
הבית התחתון נבחר לרוב בבחירות כלליות על ידי העם, וכשהוא נבחר במחוזות הוא נותן ייצוג פרופורציונלי למספר התושבים בכל מחוז.
הבית העליון מתמנה בדרכים שונות בהתאם לאופי המדינה ולאו דווקא מייצג באופן ישיר את האזרחים. בארצות הברית, הבית העליון, הסנאט, מייצג את מדינות ארצות הברית, כאשר לכל מדינה יש שני נציגים בסנאט ללא קשר למספר האזרחים הגרים בה. חברי הבית העליון בממלכה המאוחדת, בית הלורדים, אינם נבחרים, אלא מתמנים. בהולנד, חברי הבית העליון של הפרלמנט, הנקרא הבית הראשון (בניגוד לבית השני = הבית התחתון), נבחרים על ידי בתי הנבחרים המקומיים של שנים עשר המחוזות של הולנד.
לרוב, כאשר הנציגים בבית העליון נבחרים, הם נבחרים לתקופות ארוכות יותר מאשר חברי הבית התחתון. למשל, בהודו, יפן וארצות הברית חברי הבית העליון נבחרים לשש שנים, בניגוד לחברי הבית התחתון הנבחרים לחמש שנים, ארבע שנים ולשנתיים, בהתאמה. במדינות רבות, הנציגים בבית העליון אינם מתחלפים בעת ובעונה אחת, אלא בכל פעם מתחלפים רק חלק מהנציגים, דבר שמעניק יותר יציבות למערכת הפוליטית.
מספר חברי הפרלמנט
מספר חברי הבית התחתון של הפרלמנט נע לרוב בין 100–700 נציגים בהתאם לגודל המדינה ולמאפיינים אחרים. בישראל יש 120 נציגים בכנסת, בהולנד יש 150 חברים בבית התחתון, בגרמניה יש מעל 600 נציגים (המספר אינו קבוע), ובשוודיה יש מעל 300 נציגים. בארצות הברית יש בבית הנבחרים 435 חברים ובדומה הרוסית יש 450 חברים. ביפן, יש 480 חברים בבית התחתון ובהודו 545 חברים.
בבית העליון יש לרוב פחות נציגים מאשר בבית התחתון. ביפן יש בבית העליון 242 נציגים, בהודו 250, ברוסיה 178, בהולנד 75, ובסנאט של ארצות הברית 100.
בחירת חברי הפרלמנט (הבית התחתון)
קיימות שיטות רבות לבחירת הנציגים לפרלמנט. השיטות נועדו להבטיח עד כמה שניתן שהפרלמנט ייצג את רצון העם שהוא הריבון על המדינה. אולם יש גם שיקולים אחרים בהחלטה על שיטת הבחירות לפרלמנט, למשל רצון ליציבות שלטונית ומניעת כניסת גורמים קיצוניים לפרלמנט. שיטות הבחירות לפרלמנט כוללות:
נציגות אזורית, בה נבחרים הנציגים לפי אזורים גאוגרפיים, לכל אזור יש נציג אחד בלבד המייצג את אותו אזור. שיטה זו נהוגה בממלכה המאוחדת ובארצות הברית, למשל.
שיטה יחסית, בה מתמודדות רשימות כלל-ארציות, הנקראות מפלגות, על הכוח היחסי בפרלמנט. שיטה זו נהוגה בישראל ובהולנד, למשל.
שיטה מחוזית, בה המדינה מחולקת למחוזות, כשלכל מחוז יש מספר נציגים, לרוב בהתאם לגודל המחוז. שיטה זאת נהוגה בין השאר בפורטוגל (20 מחוזות), פינלנד (16 מחוזות) ושוודיה (29 מחוזות, ומספר מועט של נציגים ארציים).
שיטה מעורבת בה חלק מהנציגים נבחרים בשיטה אזורית או מחוזית וחלק אחר נבחרים בשיטה ארצית. שיטה מעין זאת נהוגה בגרמניה, ניו זילנד וטאיוואן.
שיטה מעורבת בה חלק מהנציגים נבחרים באזורים וחלק אחר במחוזות. שיטה כזאת נהוגה ביפן.
במקרים מעטים שיטת הבחירות סבוכה יותר, בלבנון למשל שיטת הבחירות היא עדתית-אזורית, כלומר חברי הפרלמנט נבחרים על פי עדתם ועל פי אזור המגורים שלהם.
תפקידי הפרלמנט
במדינות בהן הפרלמנט חזק, הוא מתפקד כרשות המחוקקת של המדינה. כמו כן עוסק הפרלמנט בפיקוח על פעולותיה של הממשלה (הרשות המבצעת). חלוקה זו היא בהתאם לתורת "הפרדת הרשויות" של מונטסקיה.
פרלמנטים בעולם
הכנסת – הפרלמנט הישראלי
הקונגרס של ארצות הברית – בית המחוקקים האמריקאי
האספה הפדרלית– הפרלמנט הרוסי
הפרלמנט האירופי – הגוף הפרלמנטרי של האיחוד האירופי
הפרלמנט של בריטניה – הרשות המחוקקת של בריטניה
הסיים – הפרלמנט הפולני
בונדסטאג – הפרלמנט הגרמני
הפרלמנט של דרום אפריקה – הפרלמנט של דרום אפריקה
הפרלמנט האוסטרלי – הפרלמנט האוסטרלי
אלת'ינגי – הפרלמנט האיסלנדי (נחשב לפרלמנט הוותיק ביותר בעולם))
הפרלמנט ההודי – הפרלמנט ההודי
הפרלמנט הפיני – הפרלמנט הפיני
הפרלמנט הפדרלי של בלגיה – הרשות המחוקקת של בלגיה
הפרלמנט האוסטרי – הרשות המחוקקת של אוסטריה
הפרלמנט של אתיופיה – הרשות המחוקקת של אתיופיה
הפרלמנט של גאורגיה – הרשות המחוקקת של גאורגיה
הפרלמנט הלבנוני – הרשות המחוקקת של לבנון
הפרלמנט הסקוטי – הרשות המחוקקת של סקוטלנד
הפרלמנט הקנדי – הרשות המחוקקת של קנדה
הפרלמנט הפלסטיני – הרשות המחוקקת של הרשות הפלסטינית
האספה הלאומית הגדולה של טורקיה – הפרלמנט של טורקיה
קישורים חיצוניים
אתר הכנסת
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:שיטות ממשל
קטגוריה:ממשל ומדיניות
קטגוריה:חקיקה
קטגוריה:דמוקרטיה
| 2024-06-17T12:20:20
|
מרקסיזם
|
שמאל|ממוזער|קרל מרקס, ייסד עם פרידריך אנגלס את התאוריה המרקסיסטית|טקסט=תמונה של קרל מרקס בחליפה, שחור לבן
מרקסיזם היא תאוריה פוליטית ומדינית עם דגש כלכלי-חברתי, המציעה השקפת עולם כוללת. היא נקראת כך בשל התבססותה על מרכיבים וטיעונים שהופיעו בהגותו של הפילוסוף קרל מרקס. תאוריה זו הייתה הראשונה במסגרת המטריאליזם הדיאלקטי ואחת מכמה תאוריות סוציאליסטיות שהתגבשו במאה ה-19. עיקרי התאוריה פורסמו בשנת 1848 על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, במניפסט הקומוניסטי, אך עם השנים הוסיף עליהם שכבות נוספות על סמך 'הקפיטל'. המרקסיזם מתייחס לחברה האנושית כתופעה שאינה חורגת מהחוקיות של שאר המרכיבים בטבע. התורה המרקסיסטית גורסת שאין קיום לערכים אוניברסליים (דוגמת אמת, צדק, טוב ורע), והיא רואה בהן השתקפות של אינטרסים בלבד. המרקסיזם מתייחס בביטול לקיומם של עצמים רוחניים כלשהם, ועל כן מתנגד גם לכל גישה אמונית, תאולוגית, או מטפיזית.
לפי השקפה זו, במציאות הקפיטליסטית קיים קונפליקט בין שני כוחות מרכזיים: המדכאים, הם הבורגנים בעלי אמצעי הייצור, ומעמד הפועלים המדוכא שתלוי באמצעים אלה. השקפה זו מבוססת על ההנחה המטריאליסטית שהמהות של האדם היא ייצור לשם קיום, צריכה ושליטה על הטבע. לפי גישה פילוסופית זו, הדת, הפילוסופיה, והמוסר אינן מניעות את המציאות, אלא הן השתקפות של יחסי הייצור, דהיינו היחסים המעמדיים, ובמונחים מרקסיסטיים: מבנה העל הוא השתקפות של מבנה הבסיס. המדינה, לפי מרקס, משמשת ככלי בידי הבורגנים לשימור יחסי הכוחות, והתודעה הכוזבת משמשת ככלי להרדמת תחושות ההתמרמרות של מעמד הפועלים.
אלא שהבורגנות, לשיטתו של מרקס, מכילה בתוכה יסוד של הרס עצמי. מכיוון שזו מעדיפה תחרות על פני שיתוף, היא מייצרת הרבה יותר ממה שנדרש וממה שהציבור יכול לרכוש. כתוצאה מכך, נסגרים מפעלים, האבטלה גדלה ושכר הפועלים יורד, מה שמחמיר את מצב השוק. התשובה הקפיטליסטית לקושי זה היא כיבוש של שווקים חדשים, ושיכלול של אמצעי הייצור על מנת לחסוך בכוח אדם ולייצר יותר ויותר סחורות. מרקס חזה שבסוף תהליך זה מעמד הפועלים ימצא את עצמו מחוץ לתהליך הייצור, ומכאן הדרך להתפכחות מהתודעה הכוזבת ולמרד בסדר הקיים היא בלתי נמנעת.
מרקס האמין שלפרולטריון, אשר סבל מעוול מתמשך, תהיה תודעה חברתית-כלכלית ולכן הוא יפעל לביטול ההיררכיה המעמדית. כמו כן, מכיוון שאין לו רכוש הוא לא ירגיש צורך להשתלט על רכוש כמו המעמד הבורגני. לפי התחזית של מרקס, ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור, יבטל את הקניין הפרטי ויבנה חברה סוציאליסטית שאין בה מנצלים ומנוצלים.
במשך השנים לא נשאר המרקסיזם בצורתו המקורית. התשתית החשיבתית של המרקסיזם, אמנם לא בצורתו הטהורה, הוסיפה להתקיים, ומורשת המרקסיזם מתקיימת ברוב הזרמים הביקורתיים.
תיאור החברה
המרקסיזם, כתורה מתחום המטריאליזם הדיאלקטי רואה במבנה החברתי (יחסים בין אדם לסביבתו ובין אדם לאדם) את הגורם המעצב בחברה. על-פי גישה זו, מערכות חברתיות שונות משמשות לשימור המבנה החברתי הקיים בחברה. הגישה מתמקדת בהשלכות החברתיות של ההיבטים הכלכליים הטמונים ביחסים שבין הגורמים השונים בחברה, כגון שליט ונשלט, מעסיק ועובדיו.
יסודות החברה
שמאל|250px|ממוזער
מרקס מחלק את החברה האנושית לשניים: הכוחות המניעים את החברה הם הבסיס הכלכלי שלה, וכל היתר נקרא מבנה העל ומעוצב על ידי כוחות הבסיס.
הבסיס הכלכלי
בבסיס החברה עומדים כוחות הייצור - כלל האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות החברה ומכתיבים את כמות וסוג המשאבים שהיא יכולה להפיק ואת אופן הפקתם ויחסי הייצור - יחסי הייצור כוללים את מערכת היחסים בין הגורמים השונים השותפים לעשייה הכלכלית - המעמדות. יחסים אלה, לפי מרקס, היו תמיד, מבחינה היסטורית, יחסים של ניצול, בהם מעמד שליט כופה את כוחו ומנצל מעמדות נמוכים ממנו.
מבנה העל
שאר האלמנטים בחברה האנושית, אלו שאינם כלכליים, מקבלים חשיבות משנית במשנתו של מרקס. אלו מעוצבים על ידי הבסיס הכלכלי, ואופיים הוא כזה שיצדיק את שליטתו של המעמד העליון. במבנה העל נכללים אלמנטים רבים שההיגיון הפשוט טוען כי הם אלו שמעצבים את החברה, כמו דת, אידאולוגיה, משפט ותרבות - אך לפי מרקס, לגורמים אלו אין השפעה על המציאות החומרית והם אינם אלא כלי בידי המעמד השליט ליצירת תודעה כוזבת.
ההיסטוריה כמאבק בין-מעמדי
החקירה המרקסיסטית רואה בקונפליקט, מאבק ומשא-ומתן את האמצעים המרכזיים לשינוי חברתי ולחלוקת-משאבים. היא מבוססת על תיאור החברה האנושית כשדה למאבקי כוחות, הנמשכים ללא הרף ומעצבים את מראה החברה.
בסיס החברה, המורכב מהמשאבים וחלוקתם הוא באופיו קובע את חלוקת הכוח בחברה. מכיוון שיחסי הייצור הם אלו שקובעים את מהלך ההיסטוריה, ניתן לבטא אותה כמאבק מתמיד על חלוקת המשאבים והכוח. במאבק זה ניתן להבחין בתת-קבוצות להן אינטרס משותף, אלו הן המעמדות. מעמדות אלו מתחרים ביניהם על השליטה, מאבקים המושפעים רבות מהתפתחות טכנולוגית בלתי פוסקת. התפתחות זו היא חלק מכריע בהיסטוריה שכן היא משנה את יחסי הייצור, אך גם תוצר של ההיסטוריה ושל מאבקי הכוחות בה.
אף על פי שמרקס הבחין במעמדות רבים אשר פועלים בחברה, הוא מחלק באופן גס ומכליל, לשם ההפשטה, את החברה לשני כוחות מרכזיים אשר עיצבו את ההיסטוריה האנושית, ומהם נגזרת פעולתם של כוחות המשנה: מדכאים ומדוכאים. שני כוחות אלו מנהלים ביניהם מאבק בלתי פוסק, מאבק שמסתיים בכל פעם בשינוי מהפכני של החברה כולה.
ההיסטוריה על פי המרקסיזם מורכבת ומפותלת, אך ניתנת, כאמור, להפשטה גסה. התהליכים העיקריים בהם עסק מרקס הם היווצרות האצולה והפאודליזם, יצירת הבורגנות והקפיטליזם, והיווצרותו העתידית של הקומוניזם ושלטון מעמד הפועלים.
דת ולאום כתוצרי המאבק המעמדי
על-פי הניתוח המרקסיסטי הרואה בהשתלשלות ההיסטוריה דינמיקה של מעמדות ויחסי-ייצור, נתפסים חלקים גדולים מהתרבות כמשרתים את יחסי הייצור. כאלו הם האידאולוגיה המאפיינת את החברה, רעיון הדת ורעיון הלאומיות:
אידאולוגיה תמיד מסלפת או מייצגת בצורה שקרית את תנאי החיים האמיתיים של האדם. היא מסך כוזב של התנאים האמיתיים בהם אנו נמצאים לטובת המעמד השליט. האינטלקטואל יוצר את האידאולוגיה – למען המעמד השליט ובשרותו, כלומר האידאות השולטות בכל זמן הן האידאות של המעמד השליט. יחסה של האידאולוגיה למציאות הוא יחס של היפוך ועיוות - מטאפורה של המראה. הראי לכאורה משקף את המציאות, אך למעשה מראה אותה בהיפוך, ובאופן דו-ממדי. כך גם האידאולוגיה מחסירה, מסלפת ומייפה את המציאות.
שמאל|ממוזער|150px|לפי מרקס, דת היא אחת הדרכים לשימור היכולת של החברה לשמר את הערכים והצורה החברתית הקיימת. בתמונה: איקונה של ישו, הקדוש לדת הנוצרית
דת (ליתר דיוק - הדת כפי שהיא באה לידי ביטוי במוסדות הרשמיים) היא היכולת של החברה לשמר את הערכים והצורה החברתית הקיימת, בכך שהיא מנסה לענות על כלל מצוקות האדם. על ידי אמונה דתית מנסה האדם לפתור את בעיותיו במסגרת הפרקסיס הקיים, על ידי התקרבות לאל ולטוב הרוחני, ואינו מפתח מודעות ואקטיביות כלפי מבנה החברה. בכך, לדוגמה, מאשרת הדת את ההיררכיה הפאודלית, ומציבה את אושרו של האדם כנובע אך ורק מציות לאל ולשליחיו. בעולם המודרני, משמשת הדת כשהיא מצמצמת את הפעילות הפוליטית-חברתית של האדם במדינה ומונעת ממנו את הרצון לשנות את החברה על מנת לקדם את אושרו (ומציבה במקומו ניסיון אינדיבידואלי להשגת אושר). הדת, לפי מרקס, היא "אופיום להמונים".
לאום גורם לכך שהתפיסה החברתית של האדם מתמקדת בשימור והגדלת הכוח של קבוצת האנשים אליה הוא משתייך, בכך הוא נמנע מלחקור את החברה, לבקרה, ולשאוף לשנותה. לאום מבטא אנרגיות רבות במלחמות, במתחים, ובתחרותיות בינלאומיים, וחוסך אנרגיות אלו ממאבק פוטנציאלי בין המעמדות בתוך החברה. כמו כן, במצב בו ישנו גיוס למען הלאום, כל מאבק בתוך החברה נתפס כבגידה, ובכך מוקע. גם הדת משמשת לרוב בפונקציה זו.
המשותף לאידאולוגיה השלטת, לדת וללאום הוא, שעל ידי מניעת שינוי חברתי, הם מסייעים למעמד העליון לשמר את עליונותו, בכך הם משרתים אינטרס ישיר שלו. שני גורמים אלו ניזונים ממצוקות ואנרגיות שליליות המצטברות בזכות הניכור והניצול בחברה, אך מופנים לכיוון מוטעה, שאינו מביא לפתרון הבעיות האמיתיות.
זמן עבודה עודף
מרקס בוחן את שעות העבודה של שכיר במשק הקפיטליסטי, ומגיע להבנה כי זמן זה מורכב משני חלקים: זמן עבודה המשמש לסיפוק רמת החיים הנוכחית, וזמן עבודה עודף. מובן שהחלוקה בין שעות העבודה השונות אינה קיימת בפועל; זהו חישוב מתמטי-תאורטי המבוסס על ממוצע של כל המשק.
למונחים אלו מצטרף המונח פריון עבודה - כמות הייצור לכל שעת עבודה.
לפי מרקס, זמן העבודה העודף נוצר בזכות יעילותם של האמצעים הטכנולוגיים המשתפרים ללא הרף. ההתפתחות הטכנולוגית מגדילה את פריון העבודה, ובכך מאפשרת לצמצם את זמן העבודה המושקע בסיפוק רמת החיים הנוכחית (ממלכת הכורח), בלא לצמצם את רמת החיים. ההתפתחות ההיסטורית הזו מגדילה את חלקו היחסי של זמן העבודה העודף. רמת החיים העולה עם הזמן מאטה את תהליך עלייתו היחסית של זמן העבודה העודף, בכך שהיא דורשת זמן עבודה רב יותר בייצורה.
מרקס מכנה את זמן העבודה המושקע בייצור ברמת החיים הנוכחית בשם ממלכת הכורח. ממלכת הכורח היא האחראית על ייצור החיים החומריים (בסיס החברה). זמן עבודה שאינו מושקע בפיתוח החיים החומריים, ולמעשה לא מושקע ביצירת מוצרים חדשים בשוק, מתממש בצורת ממלכת החירות (מבנה העל של החברה). ממלכת החירות היא המקום בו מתעסק אדם בעיצוב החיים, כלומר שינוי מכוון של החברה, במקום בייצור מוצרי צריכה נוספים.
מפאודליזם לקפיטליזם
ימי הביניים
המערכת הכלכלית בימי הביניים התיכונים והמאוחרים הייתה הפיאודליזם, שהתבסס, ככל המערכות הכלכליות שקדמו לו, בעיקר על חקלאות. בתחתית המדרג החברתי ניצבו האיכרים הצמיתים, שהיו מוצמתים לאדמה אותה חכרו כאריסים מאדון האחוזה. מעליהם ניצב במערכת המנוריאלית הווסאל, שהיה אדון האחוזה או אדם חופשי אחר שחכר מאדון האחוזה חלק מאדמתו והחכירה לצמיתים.
שמאל|ממוזער|צמיתים הכורעים לרגליו של המלך היה המצב הטבעי בפיאודליזם.
מעמדו של הצמית היה שונה מזה של עבד: הוא לא נחשב רכושו של אדון האחוזה ולא ניתן היה לקנות או למכור אותו בנפרד מן האדמה אליה היה מוצמת. לצמית הייתה זכות לרכוש משלו וזכות להוריש את רכושו ולהלכה היה אדון האחוזה גם מחויב בהגנה עליו מפני אדונים אחרים, מפני פגיעה במלחמה וכאשר היו היבולים ירודים. הצמית היה כפות לאדמה וכפיתות או צמיתות זו הייתה מוּרשת. הוא נדרש להעביר חלק נכבד מפרי עבודתו לידי אדון האחוזה, ונדרש גם לעבוד את אדמות אדון האחוזה (הדמסנה). נוסף על–כך היה הצמית כפוף לתביעות שונות למיסים ותשלומים עבור כל פעולה שנחשבה לפגיעה באדון האחוזה, כמו נישואים עם אדם מחוץ לגבולות האחוזה, מעבר של אחד מבני המשפחה מן האחוזה, וכדומה.
בערי השוק ובערים נוצרו בימי הביניים גילדות, שהיו אגודות של בעלי מלאכה או אומנים שעסקו בתחומי מלאכה וייצור כמו סיתות, בניין, סנדלרות, נגרות, ניפוח זכוכית, ציור, ייצור גבינה, וכדומה. כל גילדה תפקדה כמונופול בתחום שליטתה—כלומר, היא החזיקה בשליטה בלעדית על אספקת המוצר או השירות של הגילדה—וכתב זיכיון מטעם המלך הבטיח את יכולתה למנוע מכל אדם שאינו חבר בגילדה לעסוק במקצוע. הגילדות כפו מסלול הכשרה ארוך למקצוע, והעניקו לאלו שצלחו את מסלול ההכשרה הממושך תמיכה רחבה, כולל תמיכה לעת זקנה וסיוע לאלמנות וליתומים.
שני מרכיבים חשובים אלו של המשטר הפיאודלי היו תלויים לקיומם בבידוד היחסי של הערים והאחוזות זו מזו. כל עוד התקיימו האחוזות כישויות אוטרקיות, המספקות את כל צורכי עצמן, וכל עוד תפקדו הגילדות בערים כספקיות בלעדיות של שירותים ומוצרים ללא תחרות מבחוץ, הצליחה השיטה להתקיים. דבק נוסף לחיזוק המשטר סיפקו שבועות האמונים (ההומגיום) שקשרו בין וסאל אחד לווסאל הכפוף לו, וכן הדגש הרב ששמה הדת הנוצרית—שהייתה אחד מבעלי האדמות העיקריים—על כפיפות וכניעות.
התפרקות הפאודליזם וצמיחת הקפיטליזם
שמאל|ממוזער|200px|לפי מרקס, התפתחות הטכנולוגיה הביאה אמנם ליצור המוני, אך מעולם לא שינתה את הבדלי המעמדות בין בעלי ההון לעם הפשוט. בתמונה: תופרות במפעל, 1890
לפי מרקס, התפתחויות טכנולוגיות שהופיעו שינו את שיטות הייצור וגרמו להתפוררותו של הפיאודליזם ולהופעת צורת יחסים כלכליים חדשה. לדידו, הייתה התפתחות זו כלכלית טהורה. בחיבור "דלותה של הפילוסופיה" הוא כותב: "מטחנת היד תעניק לך חברה עם אדון פיאודלי; מנוע הקיטור יעניק לך חברה עם קפיטליסט תעשייתי" (עמ' 103). לתפישתו, טכנולוגיות חדשות הביאו לכך ששיטות ייצור המוני בהן מעט פועלים בעלי מיומנות נמוכה יותר והכשרה פשוטה יותר יכולים לייצר יותר מוצרים ואלו דחקו את רגליהן של שיטות הייצור הישנות.
על פי תפישתו של מרקס, השינויים המתחוללים בהיסטוריה אינם תוצר של פעולות, המצאות או הגות של בני אדם, אלא הכרח הנובע מפעולתה של רוח (geist) הגורמת לבני האדם לפעול באופנים שונים, כדי לקדם את מטרתה הסופית—הקומוניזם. אופן ההתקדמות ההיסטורי אותו מחוללת הרוח הוא דיאלקטי: תחילה ישנה תזה, הגורמת למצב אחד, אחר כך מופיעה האנטיתזה, שהיא המצב ההפוך, ולבסוף נוצרת סינתזה, שהיא מיזוג של שניהם.
כך, כפי שהוא טוען בעמוד 145 של "דלותה של הפילוסופיה", הופעתה של תחרות הייתה האנטיתזה למונופול הפיאודלי שקדם לה. לפי מרקס ב"המניפסט הקומוניסטי" "מקרב הצמיתים של ימי הביניים יצאו האזרחים הזעירים של הערים הראשונות; מתוך האזרחות הזעירה הזאת התפתחו יסודותיה הראשונים של הבורגנות". היינו, הצמיתים היו השורש שממנו התפתחה הבורגנות.
גילוי אמריקה והקפת אפריקה בדרכי הים יצרו כר פעולה חדש לבורגנות העולה, שהייתה המעמד המהפכני של התקופה ההיא. התפתחות הסחר העניקו למסחר, לספנות ולתעשייה תנופה, ומאחר והגילדות הסגורות לא הצליחו לספק את צריכת השווקים החדשים ירשה את מקומן ה"מנופקטורה"—התעשייה הזעירה, והמעמד הבינוני התעשייתי דחק את רגלי אומני הגילדות; חלוקת העבודה בין הקורפורציות השונות נדחקה מפני חלוקת העבודה בכל סדנה וסדנה.
המשך התרחבות הסחר והצריכה הביאה לכך שגם המנופקטורה לא הספיקה ואז "באו הקיטור והמכונה ושינו את פני הייצור התעשייתי שינוי מהפכני. במקום ייצור זעיר נוצרה התעשייה המודרנית הגדולה, ובמקום המעמד הבורגני התעשייתי באו המיליונרים התעשייתיים, אנשי צבאות תעשייה שלמים, הבורגנים המודרניים". חלוקת העבודה השתכללה והלכה, ותפקידו של הפועל המייצר הפך פשוט יותר ויותר וחדגוני יותר ויותר.
המרכיב החשוב ביותר בכוחה של הבורגנות, טוען מרקס, הוא ההון שעל שמו (capital) קרויה השיטה הכלכלית קפיטליזם. לפי מרקס, המאפיין המובהק של השיטה הקפיטליסטית של הבורגנות הוא העובדה שבניגוד לנוהג המקובל בעבר הוא אינו מושקע כולו או בעיקרו ברווחתו של בעל ההון (לדוגמה, בבניית בתים, בגדי פאר, חגיגות מפוארות, וכיוצא בזה) אלא מושקע פעם נוספת בשיפור הייצור התעשייתי.
מנקודת מבטו של מרקס, ההון שהרוויח התעשיין הבורגני אינו שייך לו: "העבודה השכירה יוצרת את ההון." יתר על כן, אותם עובדים שכירים שיצרו את ההון אינם בעלי הון משל עצמם—הם יוצרים את ההון, אך אינם שותפים בבעלות עליו. לכן, טוען מרקס, רעיון הקניין הפרטי אינו אלא פיקציה שיצרה הבורגנות כדי להבטיח את יחסי הייצור שיצרה. ההון הוא "קניינה המשותף של החברה" ולכן הוא שייך לכל חבריה ומכאן הוא מסיק כי יש לבטל את הקניין הפרטי מכל וכל, שכן הדבר היחיד שהוא מבטא הוא את הכוח החברתי שיש לבורגנות, לא זכות ממשית.
פעולתה של הבורגנות
על פי מרקס לבורגנות תפקיד מהפכני וחשוב מאין כמוהו. הבורגנות היא שהחריבה את הקשרים הפאודליים ושינתה את יחסי הייצור מיסודם. היחסים החברתיים ש"כפתו את האדם לאדוניו הטבעיים" בתקופה הפיאודלית הוחרבו על ידי הבורגנות שלא הותירה "שום קשר בין אדם לחברו זולת האינטרס הערום" והיחסים הכספיים.
הבורגנות מוטטה את הגבולות בין מדינות ויצרה חברה כלל-עולמית שביסודה הסחר, משכה לתחומה של הציוויליזציה את התרבויות הברבריות והברבריות למחצה, גאלה את רוב האוכלוסייה מבערות חיי הכפר, האיצה והגבירה את העיור, שעבדה את כוחות הטבע, הפרתה חלקי תבל שלמים וגרמה להופעתן של "אוכלוסיות שלמות, שכאילו צצו מן האדמה".
אבל הבורגנות הפכה בשלב מסוים לסוג של "אשף ששוב אינו יודע לשלוט בכוחות השאול שהעלה באוב". כדי לקיים את ההתפתחות והמהפכה המתמדת ביחסי הייצור שהבורגנות חייבת מטבעה לחולל היא בראה מערכת תפישות ואמונות המצדיקה את עמדתה ואת יחסי הייצור שכוננה, וטענה כי יחסים אלו הם נצחיים. בעיני מרקס, רעיון הקניין הפרטי אינו אלא מעטה רעיוני שמטרתו להצדיק את שליטת הבורגני הקפיטליסט.
אך ימיו של תהליך זה, טען מרקס, קצרים. ככל שהבורגנות שואפת לשמר את מעמדה, כך היא נאלצת להגביר עוד ועוד את ניצולם של הפועלים, הפרולטריון, ונוצרת סחרחרה של עוני גובר והולך. הפרולטריון הופך עני יותר ויותר ומכאן, גם מהפכני יותר ויותר, ובתהליך זה הבורגנות שיצרה את הפרולטריון הופכת אותו לפרולטריון מהפכני, בעל תודעה, ומכינה "את קברנה".
תיאור הקפיטליזם
פרקסיס קפיטליסטי
הקפיטליזם מבוסס על העקרונות המנחים של רווח וניכוס (שיוך נכסים). בפרקסיס זה ישנה חלוקה ברורה ומוחלטת בין שני עולמות:
עבודה: התחום בו האדם משקיע מזמנו, זמן עבודה, בייצור דבר מה, אותו הוא מחליף תמורת כסף. פעילות זו היא פעילות תכליתית, כלומר - האדם אינו מעוניין במוצר אותו הוא מייצר אלא בכסף אותו הוא מרוויח.
צריכה: התחום בו אדם משקיע כסף, על מנת לנכס את הדברים שיספקו לו את צרכיו. זהו התחום שבו אין האדם אמור להתחשב בחברה, שכן בו מתבטא רצונו החופשי.
כאמור, כל פעילותו של האדם נעשית באופן אמצעי, כלומר- דרך תיווכו של הכסף והניכוס. בפרקסיס הקפיטליסטי נוצר חוש הניכוס: היכולת לתפוס גורמים במציאות כקניין אשר איתו מסוגל לעשות בעל הקניין בהתאם לרצונו האישי, בלא הגבלה חברתית מלבד הגנה על נכסי אחרים. בעזרת חוש הניכוס נעשה העולם מורכב מסחורות. בהגדרה זו כלולים, מלבד המוצרים החומריים, גם מוצרי רוח (אמנות, מידע וכדומה), קרקע, זמן (זמן עבודה, ריבית וכו'), כישרונות (ניתן לקנות כישרונות דרך השקעת כסף, והם שווים כסף בזכות עצמם), ואף רגשות (אפשר "לתת" אהבה, ו"לקבל" תמורתה אהבה, ביטחון, עזרה כלכלית ולהפך).
תיאור היחס בין בני האדם וחלוקת המשאבים ביניהם בחברה הקפיטליסטית, ניתן לביסוס על מספר עקרונות מרכזיים:
הערך של סחורה (מחירה) נקבע על-פי כמות העבודה המושקעת בה. את ערך השימוש של סחורה (כלומר, התועלת שמביא המוצר) אי אפשר למדוד כמותית, ולכן הערך היחיד הניתן למדידה הוא העבודה, הנמדדת בזמן. אמנם יש הבדל בין עבודה של פועלים לבעלי מקצוע אבל אפשר לתרגם את כולם למדידה ביחידה אחת, הוא הכסף.
ערך העבודה נמדד על-פי השכר שהקפיטליסט נותן לעובד, והוא שווה ערך לכמות העבודה שצריך על מנת לייצר את מה שצורכים העובד ובני משפחתו, כלומר- השכר הוא עבור קיומו החומרי של הפועל, שהוא רמת החיים במשק.
חלק משעות העבודה של העובד מוקדש לייצור בערך המתאים לשכרו ושאר הזמן למען המעסיק, שכן הארגונים הכלכליים מצויים במצב טבעי של רווח (ואם לא כן, הם נסגרים). פער זה הוא ההון של המעסיק. בניסוח אחר, העבודה היא סחורה שמשלמים עליה לפי ערכה אך היא מייצרת יותר מערכה- וכך נוצר עודף.
הערך העודף הוא הכמות שהפועל מייצר מעבר למה שקיבל בצורת שכר, כלומר- רווחי מעסיקו. שיעור הניצול של המעסיק את העובד הוא היחס בין הערך העודף להון המוצא על שכר (ההון המשתנה). לקפיטליסט יש אינטרס להגדיל את שעות העבודה או את פריון העבודה.
בכך, לטענת מרקס, מנצל הקפיטליסט את הפועל, שכן הוא לוקח ממנו את ערך העבודה העודף, והופכו להון. בהון זה משתמש בעליו על מנת להמשיך ולהשקיע בייצור נוסף (שכן רק כך הוא מסוגל לשמר ולהגדיל את הונו), ועל מנת לשלוט בחברה.
שעבוד בחברה הקפיטליסטית
מרקס טוען כי החברה הקפיטליסטית, למרות אופייה הליברלי, היא חברה משעבדת.
שיעבוד זה בא לידי ביטוי בכך שאין האדם מגשים את עצמו בפעילותו, אלא נמצא במאבק קיומי מתמיד. מאבק זה מתבטא בכך שעליו להשקיע זמן עבודה בפעילות תכליתית שאת תוצריה אינו מכוון לייצור, ובכך שכל מעשיו נועדו לאפשר לו להשיג את מרב הקניין, חומרי או רוחני, להגדיל את הנאתו ולהקטין את סבלו. בכך אין האדם עוסק בעיצוב העולם ובעיצובו שלו באופן מכוון, ולכן אינו מסוגל להגשים את עצמו, ולייצר את עצמו באופן בו הוא שואף להיות (למעשה, לאדם כזה אין כלל שאיפה אמיתית לגבי עיצוב עצמו, אלא רק צורך בצבירת אושר ועושר).
למעשה משועבד האדם הקפיטליסטי לחוקי התחרות והניכוס, ולא לאף אדם, ארגון או מוסר. שיעבוד זה יוכל להיפתר רק בפרקסיס הקומוניסטי, כאשר פעילותו תהיה בלתי תכליתית.
ניכור העובד
מרקס מגדיר אדם המתנכר לגורם במציאות, כאדם אשר הופך גורם זה לאמצעי ולא למטרה. האדם המנוכר יוצר פונקציונליזציה של הגורם אליו הוא מנוכר, ואינו תופס אותו במלואו. הניכור בחברה הקפיטליסטית מתבטא בדרכים רבות:
ניכור לעבודה ולתוצריה: אדם מתייחס אל העבודה כאל פעילות שהוא נדרש לעשותה על מנת לזכות בדבר מה אחר, בעיקר ממון (לעיתים סיפוק, הנאה, תחושת שיוך חברתי וכדומה). עם הניכור לעבודתו, מתנכר האדם גם לתוצר העבודה, ואינו מכיל ברצונותיו את הרצון האמיתי שהמוצר יהיה קיים וישפיע על המציאות.
ניכור לחברה: אדם תופס את החברה על פי יחסי הגומלין אתה - לקוח/מעסיק (הקונים ממנו דבר מה תמורת ממון) או ספק (המוכר לו דבר מה תמורת ממונו). בשני המקרים, מדובר בפונקציה בלבד, והאדם המנוכר אינו תופס את בני האדם שסביבו כבני אדם.
את החלוקה הבסיסית הזו בין אדם/פונקציה הקונה מהפרט לבין אדם/פונקציה המוכר לו, ניתן להשליך גם על מצבים שאין בהם ממון, לדוגמה:
האדם משלם מיסים כי זהו חלקו בהסכם (כלומר, מתוך הכרח או מתוך הגינות) ומקבל את המגיע לו בהסכם בצורת שירותים ממשלתיים, ומטרת האדם להגדיל את החלק שהוא מקבל ולהקטין (בהגבלת בית משפט או חוקי יושר) את החלק שהוא חייב לתת.
האדם מקבל הנאה משהייה עם חברו, ולכן מנסה לצרוך כמה שיותר ממנה (על חשבון פעילות אחרת, שיכולה להיות זמן עבודה או צריכה מסוג אחר). לשם כך עליו לספק בתמורה צורך כלשהו של חברו, לרוב יהיה זה הצורך המקביל בהנאה משהייה עמו. אם ההסכם לא ישתלם לאחד הצדדים, הוא יפסיק את הקשר.
צורה נוספת בה אדם מתנכר לחברה, היא בכך שכל פעילות שהוא מקיים משפיעה עליה. מכיוון שזוהי השפעה סטיכית (לא מכוונת) מבחינתו, שכן הוא מעוניין בתועלת לעצמו, הוא מתנכר אליה.
ניכור לעצמו: אדם מתנכר ליכולותיו, כישרונותיו ואף לזמן מחייו, שכן הוא מוכר את כל אלו על מנת לזכות בתמורה כלשהי.
מכיוון שכל פעילות, צריכה או ייצור, מעצבת את האדם, האדם הקפיטליסטי מתנכר לעצמו, שכן עיצוב זה הוא סטיכי מבחינתו. החוש היחיד העומד בידיו על מנת לחוות את יחסיו עם העולם הוא חוש הניכוס. בכך מבדיל האדם את עצמו מיכולותיו ומצרכיו: הוא מנכס אותם, והם לא חלק ממנו המעצב אותו אלא קניינו.
לפי מרקס, עם עליית הקומוניזם וביטול העבודה ייעלם הניכור. אדם ייחווה את מכלול חייו, עולמו והאנשים סביבו באופן מלא וכפי שהם. הוא לא יתייחס לאף אדם כאל פונקציה, אלא כאל שותף לעיצוב העולם, לטובת הכל.
תפיסת החברה בפרקסיס הקפיטליסטי
בפרקסיס זה תופס האדם את עצמו כפרט עצמאי, נבדל לחלוטין מהחברה. את מגעו עם החברה הוא תופס כיחסים תכליתיים, כלומר- משרתים אינטרס אישי בלבד. הדוגמה הטובה ביותר היא העבודה: האדם מעצב את העולם החומרי, את עצמו, ואת החברה, אך כל אלו הם סטיכים עבורו, וכוונתו היא לזכות בממון (לעיתים נהנה האדם מעבודתו, ומקבל ממנה סיפוק רגשי, אך עדיין זוהי פעילות תכליתית, שכן העובד מקבל הנאה וסיפוק תמורת עבודתו בנוסף לממון, אך כוונתן אינה העיצוב שהוא מעצב את המציאות אלא הרווח החומרי והרגשי שלו)
החברה הקפיטליסטית היא מסגרת לסחר-מכר עבור האדם, בין אם בצורתה התחרותית הפשוטה, ובין אם בני אדם יוצרים הסכמים לרווחת כולם. בכל מקרה, מטרת כל פעילות היא הגדלת הקניין של הפרט, חומרי או רוחני.
הפטישיזם המרקסיסטי
פטישיזם לפי הגדרת המרקסיזם, הוא תהליך הפיכת האמצעי למטרה. החברה הקפיטליסטית פטישיסטית בהכרח, שכן כמעט כל הפעילויות הן אמצעיות (מתווכות על ידי כסף). במציאות זו אגירה או חיסכון בכסף נעשה חשוב יותר מהפעילות עצמה. אין מדובר ברדיפת בצע במובן הלא-רציונלי של מונח זה, אלא במובנו השפוי- על האדם להשיג ממון על מנת שצרכיו יסופקו, ולכן עליו להתייחס אל הממון כאל מטרה בזכות עצמה (על אף שהיא רק אמצעי).
מקפיטליזם לקומוניזם
פעולת הבורגנות מביאה את קיצה
על פי מרקס, החברה הקפיטליסטית מאופיינת בשתי צורות של סתירות:
סתירה בין היכולות של החברה לייצר את מוצריה השונים לבין השיטות המביאות את בני האדם לעסוק בייצור זה.
גידול בעושר של מעטים לעומת התפשטות העוני בקרב רבים.
תחזיתו של מרקס היא שסתירות אלו מביאות באופן בלתי נמנע לקריסת הקפיטליזם. המרקסיזם מתאר כי תהליך ניצולם של העובדים ילך ויקצין, ויפער פער מכריע בין המעמדות, תוך ירידה של תת--מעמדות ביניים (עוסקים זעירים) למעמד הפרולטריון. מתוך מצוקות הפועלים תצמח מרידה חברתית, אשר תפיל את הקפיטליזם ותקרא לשוויון חברתי, כלומר לייסוד חברה קומוניסטית.
המרקסיזם הקלאסי מתאר את כיוון ההיסטוריה כמוביל לכינונה של חברה קומוניסטית מלאה. הנאו-מרקסיזם מתפצל בנקודה זו מהתפיסה הקלאסית, ומתאר התפתחות היסטורית שונה.
מנגנון קריסת הקפיטליזם טבוע בשיטה הקפיטליסטית, ומביא אותה בהכרח להרס העצמי שלה. למנגנון זה שתי דרכים:
דיאלקטיקה חברתית, כלומר - היחס בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה. הדיאלקטיקה החברתית שתביא להתפרקות הקפיטליזם מורכבת משני תהליכים עיקריים:
פרולטריזציה – ככל שיגבר הניצול יותר אנשים ממעמד הביניים יהפכו לפרולטריון.
התרוששות - הפרולטרים יהיו יותר ויותר עניים. מצב עניינים זה יביא לאי שביעות רצון הולכת וגדלה, להתקוממות כנגד הקפיטליסטים.
דיאלקטיקה כלכלית, כלומר - היכולת של החברה לספק את צרכיה. על פי הדיאלקטיקה הכלכלית המתרחשת בחברה הקפיטליסטית, ההכנסות של העם לא יספיקו לרכוש את המוצרים בשל מנגנוני הניצול של העובדים, עד לנקודה בה המנגנון הכלכלי יהיה משותק. לדעתו של מרקס השיפורים הטכנולוגיים יביאו לרמה גבוהה של אבטלה והעלייה ברמת החיים תביא לעליה בילודה. מסיבה זו, קריסת הקפיטליזם היא תוצאה של התמרדות המוני העם.
התרוששות ההמונים
כל חברה מעמדית שהייתה עד היום, הבטיחה למעמד המדוכא תנאים בהם הוא יכול להמשיך בחיי העבדות שלו. הפועל המודרני, לעומת זאת, נעשה עני יותר ממה שהיה קודם עד כי הוא לא יכול עוד להבטיח את קיומו. כתוצאה מכך מעמד הפועלים אינו יכול לרכוש עוד מוצרים (כי אין לו לקיומו שלו).
חוסר היכולת לרכוש מוצרים מביא לכך שהבורגנות לא מרוויחה כסף (שכן מקור הכנסותיה העיקרי הוא כוח הקנייה של המוני העם). הבורגנות, אשר יכולת ההתעשרות שלה נפגעת - סופה להיכלות. הבורגנות כורה לעצמה את הקבר בכך, עצם הבסיס שעליו היא מייצרת ורוכשת את המוצרים נשמט תחת רגליה.
התארגנות הפרולטריון
עם התפתחותה של התעשייה, תנאי החיים בקרב הפרולטריון הולכים ומשתווים (כלומר - מתבטלים המעמדות הפנימיים בתוך הפרולטריון), מערכת המכונות מטשטשת יותר ויותר את ההבדלים בין המינים והגילים, ומורידה את השכר לרמה נמוכה אחת. תהליך זה מייצר את העיקרון לפיו ככל שמתפתחת הבורגנות, כך מתפתח גם הפרולטריון, ועימו התודעה המעמדית הדורשת שינוי.
התפתחות זו של הפרולטריון מתרחשת בשלבים שונים: תחילה נאבקים הפועלים כבודדים, אחר כך פועלי בית חרושת אחד, אחר כך פועלי ענף עבודה שלם, עד שלבסוף יתאחד כל מעמד הפועלים מבחינת ארגונו.
בעוד שמעמד הבורגנות נמצא במאבקים בלתי פוסקים (נגד האצולה, נגד חלקים בבורגנות שהאינטרסים שלהם מנוגדים להתפתחות התעשייה ונגד הבורגנות של כל ארצות החוץ), מעמד הפרולטריון הולך ומתאחד.
בניגוד לעליית הבורגנות, שארגונה דרש מאות שנים, התארגנות הפרולטריון תהיה מהירה אודות ליכולות הארגון המשופרות ביחס לתקופות קודמות (תחבורה, דפוס, ידע וכו'). יכולות אלו, שנוצרו על ידי התעשייה הגדולה ומקשרות בין פועלי המקומות השונים, למעשה נוצרו על ידי פעולת הבורגנות. לפיכך, הבורגנות בהשתלטותה על חלקים נוספים, מאפשרת בעצם את איחודם של הפועלים.
המאבק הקומוניסטי
מאבק הפרולטריון אינו נמנע, שכן ככל שמתפתח הקפיטליזם, כך הופך הפרולטריון להמוני יותר (ולכן בעל כוח רב יותר), מנוצל יותר (ולכן ישאף לשינוי חברתי מקיף) ומודע יותר. את המודעות הפוליטית של הפרולטריון למצבו מגביר מאבק המעמדות העליונים להגדלת רווחיהם, שכן מעמדות אלו זקוקים למודעות פוליטית בקרב ההמון לצורך מאבקיו נגד אויביו. כמו כן, תורמת נפילתם המתמידה של מעמדות הביניים בעלי השכלה חלקית למודעות זו. כלי הנשק שבהם הכריעה הבורגנות את הפאודליזם מכוונים עתה נגד הבורגנות עצמה. כלומר, כתוצאה מהתפתחות הבורגנות מתפתח מעמד הפרולטריון.
באופן גס, ניתן לחלק את העולם המודרני לשתי מגמות-על:
הבורגנות – המעמד השליט – חייבת ליצור מהפכות באמצעי הייצור.
כוחות הייצור שיחוללו את המשטר הסוציאליסטי נמצאים בתהליך הבשלה.
הקפיטליזם מכיל בתוכו, בשל הסתירות הפנימיות שלו, את זרעי המהפכה הסוציאליסטית. על פי תיאור זה, דרוש כי הקפיטליזם יגיע לכלל מימוש או מיצוי כוחותיו, כדי שיבקעו התנאים להופעת המהפכה. המהפכה על פי מרקס היא הכרחית ובלתי נמנעת והיא זו שתביא לשינוי התודעה של הפרולטריון, ולא להפך, כלומר - השינוי התודעתי אינו קודם למהפכה.
למאבק זה פנים רבות, ביניהם התאגדויות מקצועיות, מפלגות פועלים וכו'. עם זאת, תפקיד מפתח יהיה לתנועה הקומוניסטית - הפלג הרדיקלי במאבק הפועלים, השואף לשינוי כולל של השיטה הכלכלית.
מטרת הקומוניזם היא לעצב את הפרולטריון למעמד, למגר את שלטון הבורגנות, ולהביא לכיבוש השלטון הפוליטי על ידי הפרולטריון. עיקר פעולתו של הקומוניזם הוא ביטול הקניין הפרטי, ובמרכזו ההון, אך הוא מכיל גם צעדים נוספים, כגון שימת דגש על חינוך מקצועי וביטול המשפחה הבורגנית, שגם היא על פי מרקס סוג של קניין פרטי.
עם ביטול הקניין הפרטי תחדל כל פעילות, שכן הפועלים יחדלו מרכישה, ובכך יפגעו היכולות של הבורגנות להשיג את הונה, ויביאו לסופה. ההון, למעשה, יהפוך למשותף, ובכך יאבד את אופיו המעמדי.
מרקס טוען כי בכל מקום יהיה צביון המאבק שונה, בהתאם לתרבות המקומית, אך בכולן תהיה לו את אותה התוצאה: עליית מעמד הפועלים לשלטון, הפקעת ההון והקמת דיקטטורת הפרולטריון דיקטטורה זו תוחזק על ידי מובילי המאבק, אשר יתכננו את עתיד החברה. מובילים אלו יהוו אליטה משרתת, המסתמכת על המוני העובדים המנוצלים לשעבר, אשר יהוו בסיס הכוח של המהפכה. אליטה זו היא חלק קטן מן המעמד הבורגני, שהצטרף למאבק הפרולטריון.
דיקטטורת הפרולטריון תהיה רק שלב מעבר, אשר יתפתח אט-אט לעבר מיסוד חברה קומוניסטית אמיתית, על ידי הרגלה הדרגתית של ההמון לפרקסיס חופשי.
"פועלי כל העולם - התאחדו!"
בססמה "פועלי כל העולם - התאחדו!" (מתוך המניפסט הקומוניסטי) קורא מרקס למעמד הפועלים להתאגד על-פי שיוכו המעמדי והחזון הקומוניסטי, בניגוד לשיוך המפלגתי, הלאומי או הדתי. הססמה הפכה לדגל למאבקים קומוניסטים ברחבי העולם, ונחשבת לאמירתו המפורסמת ביותר של מרקס.
תיאור הקומוניזם
פרקסיס קומוניסטי
על פי החקירה המרקסיסטית, בחברה הקומוניסטית מכיל האדם את החברה כחלק מהתהליכים שהוא שותף להם.
בכך הוא תופס את תוצרי הפעילות (עיצוב העולם החומרי, עיצוב החברה ועיצוב עצמו) כמטרותיה מבחינתו. כלומר- הפעילות היא בלתי-תכליתית (שתוצריה הם כוונתו של העושה אותה) ובלתי-אמצעית (שאין אמצעי, כמו כסף או כפייה חיצונית, המפריד בין הרצון האמיתי של האדם לבין פעילותו בפועל). האדם מסוגל לתפוס את תהליך הייצור שלו כמספק את צרכיו וצורכי אחרים ולא כסחורה אותה הוא מוכר; ואת הצריכה כסיפוק צרכיו על ידי החברה, הנעשה מעצם העובדה שהם קיימים ולא כי הוא קנה את הסיפוק מהחברה.
תהליך זה, של הפיכת העבודה התכליתית לפעילות בלתי תכליתית, מכונה ביטול העבודה.
האדם תופס את החברה כאורגניזם של שותפים, המעבדים את הטבע על מנת לספק את צורכיהם. כחלק מזה, תופס האדם את הצרכים שמכתיבה הסינרגיה החברתית (כמו ייצור הסמלה משותפת, משימות לאומיות וכו') כחלק מצרכיו ולא כסותרים אותם.
לפי מרקס, החברה הקומוניסטית תבטל את חלוקת העבודה, ובכך תממש את מקסימום הפוטנציאל הניתן למימוש של תהליך האוניברסליזציה. במצב כזה לא יהיה האדם מוגבל לתחום צר של הקיום האנושי, אלא יוכל לעסוק במגוון רחב של פעילויות, ולהרחיב את עולמו. בחברה הקומוניסטית לא יתקיימו לא דת ולא לאום (ועמם כל המאבקים והמתחים בין דתות ולאומים שונים).
בחברה הקומוניסטית, לפי מרקס, ינוצל ערך העבודה העודף לשימושם של העובדים. מכיוון שאין אינטרס עבור העובדים להגדלת ממלכת הכורח בלא צורך, תתפתח ממלכת החירות המאפשרת לעובדים לתכנן את קיומם ולהגשים את שאיפותיהם האמתיות, שאינן קשורות אך ורק בהגדלת מוצרי הצריכה.
סייגים לאידיאל הקומוניסטי
בעוד מרקס הצעיר מתאר את הקומוניזם כאוטופיה אליה מכוונת ההיסטוריה, עם התבגרותו ככותב מציב מרקס סייגים לאידיאל זה:
לעולם תתקיים מידה זו או אחרת של ממלכת כורח – כלומר, תחום של הפעילות האנושית שהאדם חייב לבצעו על מנת להתקיים אף על פי שהוא לא מבטא במלואו את ההגשמה העצמית שלו. עם זאת, טוען מרקס, ממלכת הכורח תקטן בצורה יחסית עם צמיחת עושרה של החברה.
פיתוח אמצעי הייצור (שיפור הטכנולוגיה ובניית מכשירים נוספים המשפרים את הייצור), דורש השקעה לזמן ארוך, כלומר יצירת הון. יצירת ההון תצריך פרקסיס של צבירת רכוש לשם צבירתו – כלומר, הפיכת התוצר לקניין ופטישיזציה שלו (במקום התעסקות בעיצוב העולם לטובת האדם).
עבודה תעשייתית דורשת חוקי עבודה סדירים (שעות עבודה מוגדרות וחלוקת עבודה יעילה), המקבעים את מחשבת האדם ומצמצמים את תפיסתו כך שאינו יכול להכיל בתוכו את מכלול יחסיו עם החברה, אלא רק את תפקידו המצומצם בתוכה, כנותן שירות ומקבל שכר עבור שירותו לחברה.
לעולם תהיה חלוקה בין יצרנים (העוסקים בייצור), לבין נהלנים (העוסקים בפיקוח וניהול), ואין יכולים כל בני האדם להיות שותפים באותה מידה לניהול המשק. חלוקת עבודה זו תיצור פרקסיס של קונפליקט בין היצרן (המייצג את צרכיו ורצונותיו האישיים בלבד) לבין הנהלן (המייצג את צורכי 'המערכת').
ככל שתגדל ממלכת החירות, כלומר: ככל שיעצבו העובדים יותר את המשק, ייעשה תכנון מכוון של המשק. תכנון זה תלווה באופן בלתי ניתן לביטול מערכת ביורוקרטיה. סביב הביורוקרטיה ההולכת וגדלה, יתפתח פרקסיס המקטין את האדם ומציב בפניו מערכת נוקשה של כללים שאינו יכול להכילה, להבין את מטרותיה ולמצוא בה את הגשמתו.
תהליך הייצור ההולך ומשתכלל דורש זמן התמקצעות רב יותר. משך זמן זה, הבא לידי ביטוי בבתי הספר המקצועיים, יקבע את האדם בתפקידו ולא יאפשר לו להכיל את המורכבות החברתית.
על פי תפישה זו, הנחשבת למאוחרת בהגותו של מרקס, יהיה מאבק מתמיד על קיום החברה הקומוניסטית כחברה חופשית אמיתית, ולא כחברה המקדשת את העבודה (במקום לבטלה), זאת בניגוד לתפיסה הרואה בקומוניזם חברה אוטופית.
ראו גם
המניפסט הקומוניסטי
הקפיטל
תאוריית הערך של העבודה
חוק הדלות הגוברת
מטריאליזם היסטורי
נאו-מרקסיזם
אנטוניו גראמשי
חלוקת עבודה
לקריאה נוספת
אנרי לפבר, מרקסיזם, הוצאת רסלינג, 2005
צבי טאובר, עיונים בהגות מרקס, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2021
קישורים חיצוניים
ארכיון הכתבים המרקסיסטיים
תומר ריבל, "מרקסיזם ולאומיות", אתר אימגו (חלקים א', ב' ו־ג')
ד"ר אבנר דה שליט, מרקס והמרקסיזם, הספרייה הווירטואלית של מטח.
פיטר גורדון, איך הפך המרקסיזם למרקסיזם?, באתר הזמן הזה, אוקטובר 2024
הערות שוליים
*
קטגוריה:סוציאליזם
קטגוריה:קומוניזם
קטגוריה:ריבוד ואי שוויון
| 2024-10-16T16:59:32
|
פראקסיס
|
פראקסיס (מיוונית Πράξις) הוא מונח פילוסופי מתחום תורת ההכרה, שמשמעותו מתבססת על הכרה בשני מושגים:
המציאות הסובבת את האדם: מכלול החוויות הקורות את האדם, והחוקיות על פיה הן מתרחשות. לדוגמה: בכל פעם ששותלים זרעים של חיטה, צומחת חיטה. מציאות זו מכילה את הטבע, את בני האדם, המכשירים העומדים לרשותם, האומנות, המנהגים, הנורמות, החוקים והמוסדות הקיימים.
התפיסה של האדם (קוגניציה): היכולת של האדם לקלוט, לנתח, ולהבין את המציאות שסביבו, הן ברמה המודעת והן בבלתי מודעת.
הפראקסיס הוא המציאות הסובבת את האדם, כפי שהיא נתפסת על ידו, כלומר: המפגש בין האובייקטיבי לסובייקטיבי.
לכל חברה (או תת-חברה) אנושית פראקסיס משלה, שכן היא מובחנת על ידי מציאות משותפת לכל הפרטים בה. ניתן לדבר על פראקסיס מערבי, פראקסיס של ימי-ביניים, וכדומה. כמו כן, לכל עיסוק אנושי פראקסיס משלו אותו הוא מעצב: פראקסיס דתי, פראקסיס של פועל-פס-ייצור וכך הלאה.
פראקסיס הוא התהליך באמצעותו החשיבה האנושית והתאוריה או מה שנלמד באמצעותה הופך לחלק בלתי נפרד מההתנסות דרך מעגל של פעולה-רפלקציה-פעולה. במקום רעיונות המתפתחים לכדי תאוריות ברמה האינטלקטואלית ובשיח בין אינטלקטואלים, הרעיונות נבחנים ומתנסים בהם בעולם הממשי כשהם מלווים בתהליך של התעמקות רפלקטיבית והערכה מחדש של משמעותם. בדרך זו מושגים מופשטים מקושרים למציאות המשתנה, משפיעים עליה ומושפעים ממנה.
שימושים במושג
במושג פראקסיס נעשה שימוש בהקשרים שונים מעבר להיותו מושג בפילוסופיה ובתורת ההכרה. כך למשל, בתחום הפוליטי, הפראקסיס הוא מושג מרכזי במרקסיזם. על פי גישתו של מרקס, את ערכה של הפילוסופיה צריך לבחון על פי מידת היותה מנחה לפעולה.
למושג פראקסיס שימוש עכשווי גם בהקשר האסטרטגי והארגוני. כל ארגון צריך לבצע תהליכי חשיבה כדי ללמוד מהתנסות, ובכך לבחון את רלוונטיות האסטרטגיה הארגונית אל מול שינויים בסיסיים במציאות. על פי גישה זו אין להתייחס אל אסטרטגיה, אופרציה וטקטיקה כיישויות נפרדות שמתקיימים ביניהם יחסים ליניאריים אלא כמערכת יחסים מעגלית שבה כל רמה מעשירה את ההבנות של הרמות האחרות. דרך הפראקסיס גדלה הסבירות שהארגון לא יקלע להפתעה בסיסית וישיג רמה גבוהה יותר של אפקטיביות לסביבת הפעולה שלו.
קישורים חיצוניים
על מושג הפראקסיס ב-Psychology Wiki
קטגוריה:מונחים בפילוסופיה
קטגוריה:תורת ההכרה
קטגוריה:אתיקה
| 2024-07-13T13:43:47
|
פרס נובל
|
פְּרַס נוֹבֶּל (במלרע; בשוודית: Nobelpriset; בנורווגית: Nobelprisen) הוא פרס המוענק בכל שנה לאנשים או לארגונים, עבור מחקר יוצא דופן, המצאה ראשונית של ציוד או טכנולוגיה, או תרומה יוצאת דופן לחברה. הפרסים מוענקים החל מ-1901 מריביות קרן נובל שהוקמה בהוראת צוואתו של אלפרד נובל, תעשיין שוודי וממציא הדינמיט. הפרס כולל מדליה מזהב, תעודה (דיפלומה) המהווה יצירת אמנות ייחודית ומענק כספי בגובה 10 מיליון קרונות שוודיות, שהן נכון לשנת 2024, כ-980 אלף דולרNobel Foundation, The amount of the Nobel Prize is being increased by 1 million SEK, nobelprize.org, 24 September 2020.. מדי שנה מחולקים הפרסים ב-10 בדצמבר, לציון יום מותו של יוזם הפרס אלפרד נובל.
צוואת אלפרד נובל
חמשת הפרסים המקוריים המוענקים מקרן נובל ניתנים על פי צוואתו של אלפרד נובל, כימאי ותעשיין שהמציא את הדינמיט והתעשר מכך. אף שנובל כתב מספר צוואות במהלך חייו, על האחרונה שבהן חתם כשנה בטרם מותו במועדון השוודי בפריז, ביום 27 בנובמבר 1895. פיתוחיו של נובל נגעו ישירות בפיתוח וייצור חומרי נפץ והוא חש אי נוחות גוברת לנוכח השימוש הצבאי בהמצאותיו. מסופר כי אחד הגורמים לצוואתו האחרונה היה ידיעה שפורסמה על מותו בעיתון צרפתי, זאת בטרם עת ובטעות, כאשר הלך לעולמו אחיו לודוויג. אותה ידיעה שגויה על מות נובל הופיעה תחת הכותרת "סוחר המוות מת" (צרפתית: Le marchand de la mort est mort).
נובל ציווה לתת 94% מכל רכושו, סך הכל 31 מיליון קרונות שוודיות, לייסוד קרן להענקת חמישה פרסים שנתיים, וכך כתב בצוואתו:
טקס הענקת הפרס
שמאל|ממוזער|190px|אולם הקונצרטים של סטוקהולם, שבו מוענק הפרס
הוועדות והמוסדות האחראים על הענקת הפרסים מכריזים על זוכי הפרס בדרך כלל בחודש אוקטובר מדי שנה. הפרסים מוענקים בטקסים רשמיים הנערכים מדי שנה ב-10 בדצמבר, הוא יום פטירתו של אלפרד נובל. כחלק בלתי נפרד מהענקת הפרסים נערך "נשף נובל" בבניין עיריית סטוקהולם.
טקס הענקת פרס נובל לשלום נערך בעבר במכון נובל הנורווגי (1905-1946), באוניברסיטת אוסלו (1947-1990) והחל משנת 1991 הוא נערך בבניין עיריית אוסלו. החל משנת 2005 נערכים טקסי הענקת שאר חמשת הפרסים באולם הקונצרטים של סטוקהולם.
בכל פרס יכולים לזכות שלושה אנשים לכל היותר. ניתן לקבל פרס על שני נושאים לכל היותר. על פי חזונו של נובל המענק נועד לממן המשך עשייה ומחקר של הזוכה, אולם בעת האחרונה מוענק הפרס לעיתים קרובות לאנשים אשר פרשו זה מכבר מעשייה בתחומם, דבר שהוליד ביקורת על בחירת זוכי הפרס.
כאשר ישנם מספר זוכים באותו פרס, המענק מתחלק בין הזוכים. כאשר הפרס מוענק לשלושה זוכים קיימת האפשרות לוועדת הפרס לחלק את המענק באופן שווה, או לתת את מחציתו לזוכה אחד ורבע מענק לכל אחד מן הזוכים הנותרים. זוכי פרס לא מעטים תרמו את המענק למטרות מדע, תרבות ופעילות הומניטרית אחרת.
החל משנת 1902 נוכח מלך שוודיה בטקס הענקת הפרסים בסטוקהולם, להוציא את טקס הענקת פרס נובל לשלום (המוענק באוסלו). בתחילה, הביע המלך אוסקר השני הסתייגות מהענקת הפרס לזרים, אולם לאחר שנוכח בתשומת הלב העולמית הניתנת לשוודיה בזכות הפרס, שינה דעתו.
המסיבה הרשמית לכבוד קבלת פרס נובל לשלום נערכת מדי שנה במלון היוקרתי "גרנד הוטל". מקבל הפרס עומד על המרפסת הצופה למרכז העיר ומנופף לקהל לשלום. בשנת 2018, הוענקה למלון חנוכיית זהב, 24 קארט, בגובה של 65 ס"מ על ידי משפחת פיליפסון מארצות הברית שהם במקור מאוסלו.
עד לשנת 1904, אז נוסדה ועדת נובל הנורווגית, העניק נשיא הפרלמנט הנורווגי את פרס נובל לשלום. חמשת חברי ועדת הפרס הם שמופקדים היום על עריכת החיפוש והמחקר על המועמדים, בחירת הזוכים והענקת הפרס. אף שמינוי הוועדה נעשה על ידי הפרלמנט הנורווגי, הוועדה עצמאית בעבודתה ובשיקוליה ואינה חייבת בדיווח לגוף הממנה. חברי ממשלת נורווגיה אינם מורשים להימנות עם חברי הוועדה.
מועמדות ובחירה
ועדת הפרס יושבת בסטוקהולם שבשוודיה, ומעניקה פרסים בתחומים הבאים: פיזיקה, כימיה, פיזיולוגיה או רפואה וספרות. פרס נובל לשלום מוענק בנורווגיה מטעם ועדה הנבחרת בידי הפרלמנט הנורווגי. בשנת 1969 נוסף פרס בכלכלה מטעם הבנק של שוודיה. על פי מדיניות ועדת הפרס, רק אדם חי יכול לזכות בפרס. כמו כן הפרסים בתחומים המדעיים (כולם מלבד הפרסים לספרות ולשלום) ניתנים רק לאחר פרק זמן ממושך, לעיתים עשרות שנים לאחר התגלית, אשר במהלכו נבחנת חשיבותם בקהילה המדעית. גם הפרס בתחום הספרות לעיתים מוענק באיחור קל, זאת על מנת לתת לוועדת הפרס את האפשרות לבדוק את ההשפעות השונות שהולידה היצירה בגינה ניתן הפרס.
בהשוואה לפרסים אחרים, תהליך הצעת המועמדות ובחירת הזוכים הוא ארוך וקפדני. זו הסיבה העיקרית שבזכותה זכו פְּרָסֵי נובל להכרה וליוקרה המוענקת להם במשך שנים ברחבי העולם, והם נחשבים לפרסים החשובים ביותר בתחומם.
כל אחד מזוכי פרס נובל נבחר על ידי ועדה בתחומו. לבחירת הזוכים בכימיה, בפיזיקה ובכלכלה, הוועדה מורכבת מחמישה חברים ונבחרת על ידי האקדמיה המלכותית השוודית למדעים. את תהליך בחירת הזוכה בספרות מנהלת ועדה בת ארבעה או חמישה חברים מן האקדמיה השוודית, לבחירת הזוכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה נבחרת ועדה בת חמישה חברים על ידי אספת נובל המורכבת מ-50 חברים ממכון קרולינסקה. לבחירת הזוכה בפרס לשלום מתכנסת ועדה בת חמישה חברים של ועדת נובל הנורווגית הנבחרת על ידי בית הנבחרים הנורווגי.
בשלב ראשון, אלפים אחדים של אנשים מתבקשים להציע מועמדים לפרס. פרטי המועמדים נבדקים על ידי ועדות המומחים השונות בתחומיהן ומתבצע תהליך של ניפוי אשר בסופו נבחר זוכה הפרס. ההזמנות להציג מועמדות לפרס נובל לשלום נשלחות לממשלות של מדינות, חברי בתי דין בינלאומיים, פרופסורים ורקטורים של אוניברסיטאות, זוכי הפרס לשלום בעבר, חברי ועדת נובל הנורווגית, ועוד. המועד האחרון לקבלת מועמדויות לפרס נובל לשלום הוא 3 בפברואר של שנת הפרס. המועד האחרון לקבלת מועמדויות לפרסים בפיזיקה, כימיה, רפואה, ספרות וכלכלה הוא 31 בינואר של שנת הפרס. הצעת מועמדות עצמית וכן מועמדות של אישים שנפטרו, איננה מתקבלת. שמות המועמדים נשמרים בסוד ואם לא נבחרו, לעולם לא יקבלו הודעה רשמית מוועדת הפרס כי מועמדותם נשקלה. על פי כללי הפרס, מוטל חיסיון על רישומי ועדות הפרס למשך 50 שנה. למרות זאת, לעיתים מתפרסמות ידיעות על שמות מועמדים בעיתונות, בין אם הן מבוססות ובין אם לאו.
לאחר ניפוי ראשוני של רשימת המועמדים נוצרת רשימה של כמאתיים מועמדים לכל פרס. רשימה זו מועברת למומחים בתחומים השונים ולאחר תהליך ניפוי נוסף נותרת רשימה של כחמישים מועמדים. רשימה זו מוגשת בצירוף המלצות לגוף המחליט המתאים. כך למשל המליאה של פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, שבה חמישים חברים. חברי המליאה בוחרים את זוכי הפרס בהצבעה. תהליך זה מתבצע לצורך בחירת זוכי הפרסים השונים, בהבדלים מעטים.
בעוד שלא ניתן להציע לוועדת הפרס מועמדים שהלכו לעולמם, בשני מקרים אירע שזוכה הפרס הלך לעולמו בחודשים שבין הגשת המועמדות לבין ההכרזה של הוועדה (בחודש אוקטובר) על זכייתו של המועמד בפרס. כך הלך לעולמו זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1931, אריק אקסל קרלפלט וזוכה פרס נובל לשלום, מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד. החל משנת 1974 נוספה הדרישה כי הזוכה בפרס חייב להיות בין החיים בעת ההכרזה על הזכייה בחודש אוקטובר. במקרה אחד – ויליאם ויקרי, זוכה פרס נובל לכלכלה – הלך לעולמו לאחר הכרזת זכייתו, אולם בטרם הספיקו להעניק לו את הפרס. במקרה נוסף בשנת 2011 הלך לעולמו ראלף סטיינמן שלושה ימים לפני ההכרזה על פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה. לוועדה לא נודע על מותו כך שהיא העניקה לו את הפרס בתום לב.
תהליך בחירה איטי ומורכב זה, עליו עמד אלפרד נובל, הוא שמעניק לדעת רבים את היוקרה והמעמד של פרס זה. למרות זאת, לאורך למעלה ממאה שנות הפרס, היו זוכים אשר עוררו חילוקי דעות ומנגד היו אישים בולטים בתחומם אשר לא זכו להכרה בפרס נובל.
בעבר הזוכים בפרס נובל היו מקבלים פרס כספי של 10 מיליון קרונות שוודיות (שווי ערך לכמיליון אירו), אולם ב-11 ביוני 2012 דווח, כי החל משנה זו יועמד סכום הפרס על שמונה מיליון קרונות, בשל הצורך לקצץ בהוצאות, עקב תשואות נמוכות על כספי הקרן בשנים שקדמו להחלטה זו. כשבתחום מסוים ישנם מספר זוכים, סכום הפרס הכספי מתחלק ביניהם.
הכרה בהישגים לאחר זמן
הזמן החולף בין השלמת ההישג המוכר כבולט בתחומו ובין הענקת פרס נובל על הישג זה, משתנה מתחום לתחום. פרסי נובל בספרות מוענקים בדרך כלל על עבודת חיים של יצירה ספרותית נרחבת ולא על יצירה ספרותית בודדת ויוצאת דופן. לאור זאת, לא ניתן לטעון לשיהוי בתחום פרס זה.
הפרסים בתחומים המדעיים ניתנים להישגים אשר חשיבותם נבחנה לאורך זמן. במציאות, משמעות הדבר היא כי השיהוי שבין התגלית או ההישג המדעי לבין מועד הענקת הפרס הוא כ-20 שנה ואף הרבה יותר. לדוגמה, מחצית מפרס נובל בפיזיקה לשנת 1983 הוענקה לסוברהמניאן צ'נדראסקאר על מחקריו בתחום המבנה וההתפתחות של כוכבים, שאותם ביצע בשנות ה-30. החסרון הבולט בשיטת בחירה זו של זוכים היא שחלק מן המדענים הבולטים בהישגיהם, אינם מאריכים ימים כדי שמועמדותם תישקל בוועדת הפרס. לאלברט איינשטיין הוענק פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921, שש עשרה שנה אחרי שנת הפלאות שבה הוא פרסם את מאמריו על תורת היחסות הפרטית, התנועה הבראונית ואפקט הפוטואלקטרי, וזמן רב אחרי ההכרה הרחבה בגדולתו של איינשטיין. ההשהיה במתן הפרס נבעה ככל הנראה מכך שחברי הוועדה חששו להעניק פרס נובל על תורה (תורת היחסות) שהייתה עדיין שנויה במחלוקת. משום כך לבסוף הוענק לאיינשטיין הפרס לא על תורת היחסות אלא על האפקט הפוטואלקטרי. ארנסט רתרפורד היה מועמד מספר שנים רצופות לקבלת פרס נובל לפיזיקה (על פי סטיבן ויינברג לרתרפורד היו לפחות שלוש תגליות שכל אחת מהם לבדה הייתה ראויה לפרס נובל בפיזיקה) אך בגלל השיהוי בהחלטת הוועדה לחלוקת פרסי נובל לפיזיקה הוענק לו פרס נובל לכימיה.
מן העבר השני, פרס נובל לשלום מוענק לעיתים קרובות בתוך שנים ספורות מעת האירועים או ההישגים שעליהם ניתנת ההכרה בפרס. לדוגמה, יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1994, שנה אחת בלבד לאחר שחתמו על הסכמי אוסלו ובטרם נבחנה הצלחתם. דוגמה נוספת היא זכייתו של ברק אובמה בפרס נובל לשלום לשנת 2009 כמה חודשים לאחר שנבחר לנשיאות, עבור "מאמציו לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין העמים", ובטרם רשמה כהונתו הישגים של ממש. משום כך, הוועדה הבוחרת ספגה ביקורת קשה על הבחירה עד כדי כך שהיא נאלצה לכנס מסיבת עיתונאים שבה היא הגנה בתוקף על הבחירה הזו.
הישגים שלא זכו בפרס
מהטמה גנדי היה מועמד לקבלת פרס נובל לשלום ארבע פעמים בין השנים 1937 ו-1948, אולם לא זכה לקבל את הפרס. על פי מחקר שנעשה, נראה היה כי בשנת 1948 היה זוכה בפרס, אולם הוא נרצח טרם סיום הליך הבחירה. ועדת הפרס שקלה להעניק לו את הפרס אף לאחר מותו, אולם בסופו של דבר החליטה שלא להעניק את פרס נובל לשלום באותה שנה.
הכלל לפיו לא יוענק פרס בתחום בודד ליותר משלושה זוכים יצר בעיה במקרים שבהם הוענק הפרס לצוות מחקר שבו היו חברים יותר משלושה - באופן בלתי נמנע חלק מן החברים לא יוכרו כזוכים בפרס. לדוגמה, בשנת 2002 הוענק פרס נובל לכימיה לג'ון פן וקואיצ'י טנקה על פיתוח ספקטרומטר מסה לניתוח כימיית חלבונים, הכרה אשר התעלמה מהישגיהם של פרנץ הילנקאמפ ומיכאל קאראס מן המכון לכימיה תאורטית ופיזיקלית באוניברסיטת פרנקפורט.
האיסור על מתן הפרס לאישים שהלכו לעולמם, מונע הכרה בחברי צוות מחקר שנפטרו לפני הענקת הפרס. כך, הביופיזיקאית רוזלינד פרנקלין, שתגליותיה סיפקו את הבסיס להבנת מבנה ה-DNA בשנת 1953, הלכה לעולמה בשנת 1958, ארבע שנים בטרם פרנסיס קריק, ג'יימס ווטסון ומוריס וילקינס (שהיה שותפה של פרנקלין למחקר) זכו בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה. את ההכרה שאינה ניתנת על ידי ועדת הפרס, נותנים לעיתים הזוכים עצמם. בטקס קבלת פרס נובל לכלכלה ציין דניאל כהנמן את חלקו של שותפו למחקר, עמוס טברסקי, שנפטר לפני ההחלטה על הענקת הפרס.
במקרים אחדים של הענקת הפרס לחוקרים על תגליות, התעלמה מתגליות דומות שנעשו על ידי אחרים עוד קודם לכן. לדוגמה, פרס נובל לכימיה לשנת 2000 על גילוי ופיתוח פולימרים מוליכים (בשנת 1977), התעלמה מתגלית מוקדמת בהרבה של פולימרים מורכבים מוליכים שנעשתה בשנת 1963.
תגלית מדעית חשובה ביותר שלא זיכתה את מנסחה בפרס נובל, היא תורת היחסות, של אלברט איינשטיין; איינשטיין זכה בפרס נובל בפיזיקה, אולם הפרס הוענק לו על הסבר האפקט הפוטואלקטרי.
פרס נובל לשלום
פרס נובל לשלום מוענק בכל שנה לאנשים בעלי חזון שפעלו למען השלום והתגברו על מעגלי אלימות, עימותים, או דיכוי באמצעות הנהגה מוסרית. כמו כן, הפרס מוענק גם למנהיגי מדינות שנטשו את דרך המלחמה והחליפו אותה במשא ומתן במטרה להגיע לשלום או אישים שפעלו למען מטרות הומניטריות כמו זכויות אדם ומודעות סביבתית.
בניגוד לשאר פרָסי נובל, המוענקים בסטוקהולם, בירת שוודיה, מוענק פרס נובל לשלום באוסלו, בירת נורווגיה, שם גם נמצא מרכז נובל לשלום. הדבר נעשה על פי קביעה מפורשת של נובל בצוואתו שוועדת הפרס תבחר על ידי הפרלמנט הנורווגי. לפי ועדת הפרס סיבה אפשרית להחלטתו של נובל לקבוע את נורווגיה כמרכז הפרס היא שבניגוד לשוודיה לא הייתה לנורווגיה מסורת מלחמתית.
היעדר פרס נובל במתמטיקה
למרות שמה של המתמטיקה כמלכת המדעים קיימות מספר סיבות אפשריות בגללן לא הועיד נובל פרס על הישגים במתמטיקה. צוואתו של נובל עוסקת בפרסים על המצאות או תגליות שלהן התועלת הרבה ביותר לאנושות, לכן כנראה חשב על עידוד הישגים מעשיים ולא תאורטיים. ייתכן שהסיבה שלא מוענק פרס במתמטיקה היא כיוון שמתמטיקה לא נחשבה כתחום מדעי מעשי כתחומים האחרים אשר בהם מוענק הפרס. סיבה אפשרית אחרת היא כי בעת שנובל כתב את צוואתו היה כבר בנמצא פרס יוקרתי לעוסקים בתחום זה - הפרס הסקנדינבי למתמטיקאים. אחת השמועות הידועות, אך חסרות הביסוס, היא שנובל לא רצה כי המתמטיקאי השוודי הנודע מיטַג-לפְלר יזכה בפרס, כיוון שניהל רומן עם הפילגש של נובל (נובל לא נישא מעולם) או בגרסה אחרת שנובל היה מאוהב במתמטיקאית הרוסייה סופיה קובלבסקי, והיא הייתה מאוהבת במיטַג-לפְלר, ולכן הוא החליט שפרס נובל לא יוענק למתמטיקאים.
מספר מתמטיקאים זכו בפרס נובל בשטחי עשייה אחרים. זוכים רבים בפרס נובל לפיזיקה היו גם מתמטיקאים, וזאת מכיוון שעיסוק בפיזיקה דורש יכולות מתמטיות גבוהות, ולעיתים אף יש צורך בפיתוח כלים מתמטיים חדשים. בקטגוריה זו ניתן למנות, בין היתר, את אלברט איינשטיין (1924), פול דיראק (1933), ריצ'רד פיינמן (1965), מקס בורן וולתר בותה (זכו במשותף ב-1954).
גם בין הזוכים בפרס נובל כלכלה נמנים מתמטיקאים רבים, שוב עקב הצורך ביכולות מתמטיות גבוהות והצורך לפיתוח כלים חדשים. בין המתמטיקאים הבולטים שזכו בפרס זה ניתן למנות את קנת' ג'. ארו (1972), לאוניד קנטורוביץ' (1975), ג'ון פורבס נאש (1994), קלייב גריינג'ר (2003), ישראל אומן ותומאס שלינג (2005).
ארבעה מתמטיקאים זכו בפרסי נובל שאינם בתחומי הפיזיקה או הכלכלה.
חוזה אצ'גראי, שהיה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת מדריד, זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1904. לזכייתו לא היה קשר ישיר לעבודתו כמתמטיקאי, אך חוקרי ספרות טוענים כי המבנים במחזות שחיבר מושפעים ממספר רעיונות מתמטיים.
ברטרנד ראסל זכה בפרס נובל לספרות (1950). ועדת הפרס ציינה בנימוקיה כי הפרס הוענק לו עבור כתביו המהווים “ניצחון לאידיאלים האנושיים ולחופש המחשבה”. בין כתבים אלה מוזכרים “יסודות הגאומטריה” (1897), “סקירה ביקורתית של הפילוסופיה של לייבניץ” (1900), “יסודות המתמטיקה” – היצירה המונומנטלית שכתב יחד עם וייטהד בין 1910 ל-1913 “מבוא לפילוסופיה מתמטית” (1919), ומספר ספרים שעוסקים בלוגיקה, יחד עם עוד כתבים רבים בתחומים רבים נוספים.
הרברט א. האופטמן, ד”ר למתמטיקה שעבד במכון למחקר רפואי בעיר בפאלו, ניו-יורק, זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1985, במשותף עם עמיתו, הכימאי ג’רום קארל. השניים פיתחו יחדיו אלגוריתם ששילב שיטות גאומטריות והסתברותיות, שבעזרתו ניתן לקבוע את המבנה המולקולרי של חומרים תוך שימוש בקרני רנטגן. שיטה זו, כאשר יושמה בשנות השמונים באמצעות מחשב, קיצרה את משך הזמן שנצרך לקביעת המבנה המולקולרי של מולקולה ביולוגית פשוטה משנתיים ליומיים. כך ניתן היה לקבוע את המבנה המולקולרי התלת־ממדי של ויטמינים, הורמונים וחומרים אנטיביוטיים בקלות, ובעזרת הידע שהתגלה ניתן היה להמשיך לפיתוח תרופות חדשות.
בשנת 1998 זכה בפרס נובל לכימיה מתמטיקאי נוסף, ג’ון א. פופל. גם פופל זכה בפרס עבור פיתוח שיטות חישוביות חדשות, בתחום הכימיה הקוואנטית. פופל חיפש ומצא שיטות לפתרון משוואות שרדינגר, המשוואות היסודיות של תורת הקוואנטים. משוואות אלה נחשבו קודם לכן לבלתי פתירות, פרט למספר מקרים פרטיים פשוטים. התכנה שפיתח ליישום שיטותיו נושאת את השם המחייב “גאוסיאן”, ומשמשת כיום ככלי עבודה בסיסי של כימאים קוונטיים.
מספר פרסים בתחום המתמטיקה דומים במאפייניהם לפרס נובל. מדליית פילדס מתוארת לעיתים כ"פרס נובל במתמטיקה", אולם היא שונה מפרס נובל בכך שהיא מוענקת רק אחת לארבע שנים, לחוקרים שגילם צעיר מ-40. לעיתים מוזכר פרס קרפורד, המוענק על ידי האקדמיה המלכותית השוודית מאז שנת 1982. עוד מוזכרים פרס אבל, המוענק על ידי ממשלת נורווגיה מאז שנת 2001, פרס שאו במדעי המתמטיקה המוענק מאז שנת 2004, ופרס קרל פרידריך גאוס אשר הוצג לראשונה על ידי האיחוד המתמטי הבינלאומי והחברה הגרמנית למתמטיקה בקונגרס הבינלאומי למתמטיקאים בשנת 2006, על מחקר מעשי וישומי במתמטיקה.
מספר פרסי נובל הוענקו לתגליות יישומיות ולא לתגליות מדעיות בסיסיות. אולם, כמה מן התגליות המשמעותיות ביותר בתחום ההנדסה אינן מתאימות לאף לא אחת מן הקטגוריות של הפרס. אחד הפרסים הבולטים ביותר בתחום ההנדסה הוא פרס דרייפר.
זוכים שסירבו לקבל את הפרס
שני זוכים סירבו לקבל את הפרס מיוזמתם:
ז'אן-פול סארטר (צרפת): דחה את פרס נובל לספרות לשנת 1964
לה דק טהו (וייטנאם): דחה את פרס נובל לשלום לשנת 1973
בנוסף מספר זוכים אולצו לדחות את הפרס:
בוריס פסטרנק (ברית המועצות): אולץ לדחות את פרס נובל לספרות לשנת 1958. בנו קיבל את הפרס לאחר הפרסטרויקה ב-1989.
בזמן גרמניה הנאצית השלטון הנאצי אילץ את הזוכים הגרמנים ריכרד קון, אדולף בוטנאנדט וגרהרד דומק לסרב לקבל את הפרס. הם קיבלו את המדליה והתעודה (אך לא את הפרס הכספי) לאחר התמוטטות השלטון הנאצי.
אנדרי סחרוב שהיה דיסידנט זכה בפרס נובל לשלום ב-1975 אך לא הורשה על ידי שלטונות ברית המועצות להשתתף בטקס.
ליו שיאובו שזכה בפרס נובל לשלום ב-2010 היה אסיר פוליטי באותה תקופה והשלטונות בסין מנעו ממנו ומאשתו להגיע לטקס הענקת הפרס.
התפלגות זוכי פרס נובל
עד וכולל שנת 2020, הפרס ניתן 603 פעמים. אולם, מכיוון שבחלק נכבד מהמקרים, פרס אחד חולק בין מספר שותפים, זכו בפרס 962 אישים או ארגונים (934 אישים סה"כ ו־28 ארגונים שזכו בפרס נובל לשלום), עם מספר מקרים שקיבלו את פרס נובל יותר מפעם אחת, לכן, 930 אישים סה"כ ו־25 ארגונים סה"כ.
זוכי שני פרָסי נובל
מאז שנוסד פרס נובל, חמישה מן הזוכים בו קיבלו את הפרס פעמיים:
מארי קירי זכתה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1903 על תגלית הרדיואקטיביות, ובפרס נובל לכימיה בשנת 1911, על גילוי היסודות הכימיים פולוניום ורדיום.
לינוס פאולינג זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1954 על תיאור טבעם של הקשרים הכימיים, ובפרס נובל לשלום בשנת 1962 על פועלו כנגד ניסויים גרעיניים מעל פני הקרקע. פאולינג הוא היחיד שזכה בשני פרסי נובל ללא שותפים.
ג'ון ברדין זכה בשני פרסי נובל בפיזיקה: בשנת 1956 על גילוי אפקט הטרנזיסטור ובשנת 1972 על פיתוח התאוריה של מוליכות על.
פרדריק סנגר זכה בשני פרסי נובל לכימיה: בשנת 1958 על גילוי מבנה מולקולת האינסולין, ובשנת 1980 על הריצוף בשיטת סנגר של חומצת גרעין.
קרל בארי שארפלס זכה בשני פרס נובל לכימיה: בשנת 2001 על תגובות חמצון מזורזות כיראלית, ובשנת 2022 על פיתוח כימיית ה"קליק" והכימיה הביו-אורתוגונלית.
בנוסף, שארל אלבר גובאט זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1902 ביחד עם אלי דוקומון בעת ששניהם עמדו בראש 'לשכת השלום הבינלאומית בשווייץ'. הלשכה זכתה בפרס בשנת 1910 בעת שגובאט עמד בראשה לבדו.
ארגונים שזכו פעמיים בפרס ויותר
הצלב האדום הבינלאומי קיבל את הפרס שלוש פעמים
נציבות האו"ם לפליטים קיבלה אותו פעמיים
זוכים בני אותה משפחה
בני משפחת קירי זכו במספר פרסי נובל הרבים ביותר, שישה סך הכל:
מארי קירי, נובל לפיזיקה (1903) ולכימיה (1911);
בעלה פייר קירי, נובל לפיזיקה (1903);
בתם אירן ז'וליו-קירי, נובל לכימיה (1935);
חתנם פרדריק ז'וליו-קירי, נובל לכימיה (1935);
הנרי לבואיס, בעלה של בתם השנייה של בני הזוג קירי, היה מנהל ארגון יוניצף כאשר הארגון זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1965.
אב ובנו זוכי פרס נובל
מאנה סיגבאן זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1924 ובנו קאי סיגבאן זכה בפרס זה בשנת 1981.
נילס בוהר זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1922 ובנו אגה בוהר בשנת 1975.
ארתור קורנברג זכה בפרס נובל לרפואה בשנת 1959 ובנו רוג'ר דויד קורנברג זכה בפרס נובל לכימיה בשנת 2006.
ג'וזף ג'ון תומסון זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1906 ובנו ג'ורג' פג'ט תומסון זכה בפרס זה בשנת 1937.
ויליאם הנרי בראג וויליאם לורנס בראג זכו ביחד בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1915. זהו המקרה היחיד שבו זכו אב ובנו ביחד בפרס נובל.
סונה ברגסטרם זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1982 ובנו סוונטה פבו זכה בפרס זה בשנת 2022.
בעל ואשה זוכי פרס נובל
נוסף על שני הזוגות לבית קירי שהוזכרו, זכו עוד שני זוגות בפרס נובל משותף קארל וגרטי קורי זכו בפרס ברפואה ב-1947 וב-2014 זכו בפרס ברפואה מיי-בריט ואדוורד מוסר. בנוסף, בני הזוג מירדאל זכו בנפרד בפרסי נובל: אלווה מירדאל זכתה בפרס לשלום ב-1982, ובעלה גונאר מירדאל בפרס לכלכלה ב-1974.
הזוכה הצעיר והמבוגר ביותר
מלאלה יוסופזאי הייתה בת 17 בלבד כאשר זכתה בפרס נובל לשלום לשנת 2014 והיא הזוכה הצעירה ביותר בפרס נובל מאז היווסדו. עד לאותה שנה החזיק בתואר ויליאם לורנס בראג אשר היה בן 25 בלבד כאשר זכה בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1915, יחד עם אביו. העובדה שזכה בגיל כה צעיר איפשרה לקרן נובל לחגוג לראשונה יובל שנים לזכייה בפרס במעמד הזוכה. הטקס נערך בסטוקהולם ב-1965 ובראג היה אז בן 75.
מנגד, ג'ון גודאינף היה בן 97 בעת ההכרזה על זכייתו בפרס נובל לכימיה בשנת 2019 והפך לחתן פרס נובל המבוגר ביותר בתולדות הפרס, תואר שהחזיק בו עד אז ארתור אשקין, שהיה בן 96 בעת קבלת הפרס בפיזיקה. גודאינף זכה בפרס בעקבות פיתוח סוללת יוני ליתיום.
נשים שזכו בפרס נובל
מתוך 934 פרסי נובל שהוענקו לאנשים (ולא לארגונים) עד כה (2020) רק 57 פרסים חולקו לנשים - אישה אחת, מארי קירי, קיבלה שני פרסים - בפיזיקה ובכימיה. שתי נשים זכו בפרס לכלכלה, ארבע זכו בפרס נובל לפיזיקה, שבע זכו בפרס לכימיה, שתים עשרה בפרס לפיזיולוגיה ולרפואה, שש עשרה בפרס לספרות (עד 2020) ושש עשרה נשים זכו בפרס נובל לשלום.
יהודים שזכו בפרס נובל
יהודים ומי שאביהם או אמם היו יהודים, זכו ב-208 פרסי נובל מתוך 934 אישים זוכי פרס נובל עד וכולל שנת 2020 (ולמעט 28 מוסדות שזכו בפרס נובל לשלוםׂ), שהם 22% מכלל פרסי נובל שחולקו.
בעשורים האחרונים גדל שיעור חתני הפרס ממוצא יהודי: בשנים הכלולות במאה ה-21 לבדן (2001–2017) עומד יחס הזכיות על 50 זוכים יהודים מתוך 196 זכיות בסך הכול (ועוד 8 מוסדות), שהם 25.5%. אם מנכים מן המכלול את פרס נובל לשלום, אזי במאה ה-21 לבדה זכו היהודים ב-50 מתוך 180 פרסי נובל, שהם 27.8%.
השנה שבה זכו הכי הרבה יהודים בפרס נובל הייתה שנת 2004, אשר בה זכו שבעה יהודים. היהודי הראשון שזכה בפרס נובל היה אדולף פון באייר (1905). התחום בו יחס הזוכים היהודים לזוכים לא יהודים הוא הגבוה ביותר הוא כלכלה, בו כמעט 40% מהזוכים הם יהודים. התחום שבו זכו הכי הרבה יהודים הוא פרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה, בו יהודים זכו ב-56 פרסים מתוך 214 פרסים שחולקו בסך הכל.
התפלגות הזוכים לפי מדינות
נכון לשנת 2013, 876 אישים וארגונים זכו בפרס, בין אם באופן עצמאי ובין אם בשותפות של אחדים מהם בפרס אחד. חלוקת כל הזוכים למדינות, אינה פשוטה מכמה סיבות. ראשית, לחלק נכבד מהאישים הזוכים יש אזרחות כפולה (לאלברט איינשטיין, לדוגמה, הייתה אזרחות גרמנית וגם שווייצרית בעת קבלת הפרס). שנית, לא כל ארגון משתייך בבירור למדינה או למדינות מסוימות. שלישית, במהלך 117 השנים, שבהן חולק הפרס, המסגרות המדיניות השתנו ולכן יש זוכים, שלא קל לשייך אותם למדינה עכשווית. לדוגמה, הזוכה איוו אנדריץ', נולד בשטח בוסניה של היום, כשהיא הייתה תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית ונפטר בשטח סרביה של היום, כשזו הייתה תחת שלטון יוגוסלביה.
ישנן ארבע מדינות שמקובל לשייך להן יותר מחמישים זוכים: 350 אזרחים וארגונים לארצות הברית, 120 לבריטניה, 104 לגרמניה ו-66 לצרפת. מדינות נוספות, שמקובל לשייך לאזרחיהן וארגוניהן זכיות רבות, נופלות בהרבה ממספר הזכיות של מדינות אלו: 30 לשוודיה, 27 לרוסיה (קשה להפריד בין זוכים של רוסיה לזוכים של שאר ברית המועצות לשעבר), 26 לשווייץ, 23 לקנדה, 22 לאוסטריה, 20 לאיטליה, 19 ליפן, 19 להולנד, 16 לפולין, 14 לדנמרק, 13 לאוסטרליה, 13 לישראל, 12 להונגריה, 11 לנורווגיה, 11 לדרום אפריקה, ו-11 לבלגיה (סך כל הזוכים בעשרים מדינות מובילות אלה גדול ממספר כל הזוכים, משום שיש זוכים בעלי אזרחות כפולה, המזכים שתי מדינות).
אף שקשה לכמת את הזכיות בפרס לפי מדינות, עדיין ניתן לקבל רושם כמותי מרשימת עשרים המדינות, שמקובל לשייך להן לפחות עשר זכיות. התפלגות הזוכים לפי מדינות רחוקה מלהיות תואמת את התפלגות האוכלוסייה בעולם. בכל רשימת עשרים הזוכות הגדולות, אין ולו מדינת עולם שלישי אחת. מדינות צפון אמריקה ואירופה בולטות במספר הזוכים הגדול בהן. מחוץ ליבשות אלה יש רק ארבע מדינות ברשימה: דרום אפריקה, אוסטרליה, ישראל ויפן. מעבר לזאת, כאשר מסווגים את עשרים המדינות האלו לפי שפותיהן הרשמיות (לאחדות מהן יש יותר משפה רשמית אחת), מגלים, כי לרבות מהן יש שפה רשמית משותפת. מגלים גם, כי מתוך שש השפות הרשמיות של האומות המאוחדות, שתיים, ספרדית וסינית, אינן שפתה הרשמית של אף אחת ממדינות אלו (שפה נוספת, ערבית, היא, בהסתייגויות מסוימות, שפה רשמית בישראל). המדינה עם מספר חתני פרס נובל הגבוה ביותר יחסית לגודל האוכלוסייה היא סנט לוסיה, ממנה יצאו שני חתנים: דרק וולקוט בספרות וארתור לואיס בכלכלה.
עשרה אנשים שמוצאם מתת-היבשת ההודית זכו בפרס נובל: שלושה בפיזיקה, אחד בכימיה, אחד ברפואה, אחד בכלכלה, שניים בספרות ושניים לשלום.
אחד עשר אנשים ממוצא סיני, העם הגדול בעולם, זכו בפרס נובל; שישה מהם בפיזיקה, שניים בכימיה, שניים בספרות ואחד לשלום.
שישה אישים ממדינות ערב זכו בפרס נובל: אחמד זוויל זכה בפרס נובל לכימיה ונגיב מחפוז זכה בפרס נובל לספרות; אנואר סאדאת, יאסר ערפאת, מוחמד אל-בראדעי ותוואכול כרמאן זכו בפרס נובל לשלום.
600px|ממוזער|מרכז|מפה המציגה את התפלגות הזוכים לפי מדינות
יש שוני בין ההתפלגות הכללית של הפרסים, לבין זו של פרס נובל ספציפי. לדוגמה, אף שבשנת 2009 צרפת הייתה במקום הרביעי במספר הכללי של פרסי נובל, היא הייתה במקום הראשון במספר הפרסים לספרות.
ישראלים שזכו בפרס נובל
שלושה-עשר מאזרחי ישראל (לא כולם תושבי ישראל) זכו בפרסי נובל בתחומים: ספרות, שלום, כלכלה וכימיה. שישה מהזוכים בפרס נובל הם גם זוכי פרס ישראל.
שנה שם תחום ארץ לידה שנת לידה שנת פטירה בשיתוף עם סיבת הענקת הפרס 1966 ש"י עגנון ספרות גליציה (בעת לידתו חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית; כיום באוקראינה) 1887 1970 נלי זק"ש "עבור יצירתו הספרותית האופיינית השזורה מוטיבים מחיי העם היהודי" 1978 מנחם בגין שלום רוסיה הלבנה, האימפריה הרוסית (כיום בלארוס) 1913 1992 אנואר סאדאת "על המשא ומתן לשלום בין ישראל ומצרים" 1994 שמעון פרס שלום פולין, כיום בבלארוס 1923 2016 יאסר ערפאת ויצחק רבין "על מאמצם ליצור שלום במזרח התיכון וחתימתם על הסכמי אוסלו"יצחק רבין שלום ישראל 1922 1995 יאסר ערפאת ושמעון פרס 2002 דניאל כהנמן כלכלה ישראל1934 2024 ורנון סמית' "על שילוב תובנות מן המחקר הפסיכולוגי במדע הכלכלי, בפרט בנוגע לשיפוט אנושי וקבלת החלטות בתנאים של חוסר ודאות" 2004 אברהם הרשקו כימיה הונגריה 1937 אירווין רוז ואהרן צ'חנובר "על גילוי אחד מהתהליכים המחזוריים החשובים ביותר בתא שמאפשר את פירוק החלבונים"אהרן צ'חנובר כימיה ישראל1947 אירווין רוז ואברהם הרשקו 2005 ישראל אומן כלכלה גרמניה 1930 תומאס שלינג "על מחקריו בתורת המשחקים" 2009 עדה יונת כימיה ישראל1939 תומאס סטייץ וונקטרמן רמאקרישנן "על מחקריהם שתרמו להבנת מבנה ותפקיד הריבוזום" 2011 דן שכטמן כימיה ישראל1941 "על גילוי גבישים קוואזי-מחזוריים" 2013 אריה ורשל כימיה ישראל1940 מרטין קרפלוס ומיכאל לויט "על פיתוח מודלים למערכות כימיות מורכבות"מיכאל לויט כימיה דרום אפריקה1947 מרטין קרפלוס ואריה ורשל2021 ג'ושוע אנגריסט כלכלה ארצות הברית 1960 דייוויד קארד וגואידו אימבנס
280px|ממוזער|שמאל| זוכים ישראלים בטקס פרסי נובל - סרטון של חברת החדשות של ערוץ 2
ראו גם
מדליית פילדס
פרס טורינג
פרס קיוטו
פרס אבל
זוכי פרס נובל לפי מדינה
ישראלים זוכי פרס נובל
זוכי פרס נובל ממוצא יהודי
קישורים חיצוניים
NobelPrize.org - אתר האינטרנט של ועדת הפרס
הנשים שזכו בפרס נובל, באתר ועדת הפרס
ארכיון האינטרנט של פרס נובל
מהו פרס נובל? מי נותן אותו ולמה?, באתר אנציקלופדית אאוריקה
איתי נבו, דבר אליי בפרסים, כל מה שרציתם לדעת על הפרס , באתר מכון דוידסון, דצמבר 2017
Portraits of Nobel Heroes, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
*
| 2024-10-15T07:01:06
|
מדעי המדינה
|
הפניה מדע המדינה
| 2024-08-07T16:04:56
|
אריה אסייתי
|
אריה אסייתי או אריה הודי (שם מדעי: Panthera leo persica) הוא תת-מין של אריה. כיום תת-מין זה מצוי רק בגוג'ראט שבהודו, אך בעבר תפוצתו הייתה רחבה מאוד, החל מאירופה במערב (ראו: אריה אירופאי), דרך המזרח התיכון ועד הודו שהייתה הגבול המזרחי של אזור תפוצתו. האריה האסייתי חי לרוב 16–18 שנים. מבחינה גנטית האריה האסייתי קרוב לאריה סנגלי ולאריה קונגו.
תפוצת המין
מספר האריות האסייאתים החיים בטבע משוער בכ-523 פרטים החיים בפארק הלאומי יער גיר במדינת גוג'ראט ועוד פרטים בפארק פאלפור-קונו במדינת מאדהיה פרדש שבהודו. ביער גיר ניזון האריה האסייתי מהפרסתנים הגדולים בשמורה כגון: האייל הנקוד, אייל הסמבר, חזיר הבר ועוד מספר מיני אנטילופות. בשמורת הטבע יער גיר האריות האסייתים הם טורפי העל וחסרי אויבים טבעיים (הטיגריסים נעלמו משמורה זו). רוב מוחלט של אוכלוסיית האריות האסייאתים חיה על שטח של כ-. שמורת הטבע יער גיר קרובה לאזורים המיושבים בידי האדם, עובדה זו גורמת לעימותים רבים בין האדם לאריה.
ארץ ישראל מהווה חלק מאזור תפוצת האריה האסייתי ההיסטורי. תחת הכיבוש הצלבני התדלדלה אוכלוסייתם עקב ציד, הציד התרחש בזמן המאה ה-12 וה-13 אבל העדות האחרונה היא מהמאה ה-16. בישראל נמצאו עדויות לאוכלוסייה גדולה של אריות שחיה באזור אשקלון. בארץ ישראל ניזון האריה מפרסתנים גדולים כגון: הראם הערבי, צבי מצוי, הפרא הסורי, ערוד ועוד. האריה בארץ ישראל היה נפוץ בכל הארץ.
מאפיינים פיזיים ומראה
באופן חזותי ישנם הבדלים מינוריים בין תת-המינים השונים שמסתכמים לרוב בצבע הפרווה, אורכה והשייכות הגנטית. משקלם של זכרי האריות האסייתים הוא כ-150–250 ק"ג ואילו משקל הנקבות הוא כ-120–182 ק"ג. אורך הגוף של האריה הזכר הוא כ-1.7–2.5 מטרים ואילו אורך גופן של הנקבות הוא כ-1.4–1.75 מטר. גובה האריה הוא כ-75–105 ס"מ. צבע פרוות האריה האסייתי היא כהה באופן יחסי לתת-המינים האפריקאים.
הבגרות המינית של הזכרים מאוחרת משל הנקבות והיא בגיל 5 שנים ושל הנקבות בגיל 4 שנים. תקופת הרבייה לא עונתית והיא נמשכת כל השנה. ההריון נמשך בין 100 ל-119 ימים ומספר הוורדים שנולדים בשגר נע בין אחד לשישה. תקופת ההינקות היא כ-18–26 חודשים.
אפשר להבחין בין האריה האסיתי לאריה האפריקני לפי אורך רעמת הבטן של הזכר, לאסייתי יש רעמת בטן שחורה וארוכה יותר ולאפריקני יש רעמת בטן חומה וקצרה.
שימור
אוכלוסיית האריות האסייתים היא אחת ההצלחות של שימור תת-מינים בסכנת הכחדה ודאית, אוכלוסייה זו גדלה מאוד ברבות השנים. בשנת 1907 נאמד מספר האריות האסייתים הפראיים בכ-13 פרטים ובשנת 2010 האוכלוסייה נאמדה בכ-411 פרטים ומאז מספר האריות עולה בהתמדה, ובספירה שנערכה במאי 2015 באזור הפארק הלאומי יער גיר במדינת גוג'ראט אוכלוסיית האריות מוערכת ב-523 פריטים, הכולל: 109 זכרים בוגרים, 201 נקבות בוגרות ו-213 גורים. למרות זאת עקב רביית שארים בין האריות ישנה קרבה גנטית גדולה מאוד שמסכנת את האוכלוסייה ששרדה. כדי למנוע את הכחדת האוכלוסייה ששרדה ביער גיר העתיקו מספר פרטים לשמורה נוספת במרכז הודו. בארגון גני החיות האירופאים הרבעת האריות האסייתים היא אחד מפרויקטים רבים ומוצלחים שדוגל בהם הארגון.
הכחדת האריה האסייתי מרחבי אסיה
ארמניה - סביבות שנת 300 לספירה
אזרבייג'ן - המאה ה-10
ארץ ישראל - המאה ה-16
מרכז הודו (חלק מהודו הבריטית) - האריה האחרון נורה ב-1860
סוריה - 1891
טורקיה - סוף המאה ה-19
עיראק - 1918
ערב הסעודית - 1923
איראן - 1942
ארצות נוספות מהן נכחד האריה האסייתי: אפגניסטן, ירדן, כווית, לבנון, פקיסטן, גאורגיה, רוסיה (הקווקז הרוסי), קטר, איחוד האמירויות הערביות, עומאן, תימן, מצרים (סיני).
האריה האסייתי נכחד מרחבי אסיה בגלל צייד מוגבר, בירוא יערות ואובדן בתי גידול אחרים (בעיקר ערבות).
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1826
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פרידריך אלבכרט אנטון מייר
קטגוריה:אריה
קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים שנכחדו
קטגוריה:הודו: חתולים גדולים
| 2024-02-27T09:57:03
|
פיל אסייתי
|
ממוזער|250px|פיל רכוב במערב בנגל. בניגוד לקרובו האפריקני, פיל זה ניתן לאילוף והוא משמש להובלת אנשים או לתיירות.
ממוזער|250px|פסל של פיל אסייתי בווייטנאם.
פיל אסייתי (שם מדעי: Elephas maximus) הוא מין יחיד בסוג פיל ממשפחת הפיליים. בעבר היו מינים נוספים, שנכחדו. לפיל האסייתי כמה תת-מינים, ביניהם: פיל סומטרי, פיל בורנאי, פיל הודי ופיל סרי לנקי.
מאפיינים
הפיל האסייתי הוא בעל החיים היבשתי השלישי בגודלו (אחרי שני מיני הפיל האפריקני). הם צורכים עד כמאתיים ק"ג צמחייה ליום על מנת לשרוד. תוחלת החיים של הפיל האסייתי נעה בין 60 ל-70 שנים. מהירות התנועה של הפילים האסייתים מגיעה עד .
הגובה של פיל אסייתי מגיע עד לכ-, ומשקלו עשוי להגיע לכ-6 טונות. נקבת הפיל האסייתי חסרת חטים. צבע הפיל האסייתי הוא בין חום לאפור. לפיל האסייתי קיימת אונה (כמעין אצבע) אחת בקצה החדק, לעומת הפיל האפריקני לו יש שתי אונות.
משך היריון הפילות האסייתיות הוא 18–32 חודשים. משקל הגור הנולד מגיע ל-100 ק"ג.
הפיל האסייתי נפוץ באזורים תחומים בדרום-מזרח אסיה. מספר הפילים האסייתים החי בטבע בימינו נע בין 28,000 ל-42,000 והוא נחשב לבעל חיים בסכנת הכחדה.
הפיל היה נפוץ מהרי ההימלאיה ועד לנהר יאנגצה בסין, אך ציד והתיישבות בני האדם הביאו לצמצום תחומי המחיה. הפיל האסייתי שימש כ"טנק" בעת העתיקה ובימי הביניים - הוא היה "כלי נשק" במלחמות ונשא משאות כבדים. המשתמשים הראשונים בפילים לצורכי מלחמה היו הפרסים. במיתולוגיה ההינדית, באחד מייצוגיה הנפוצים של האלה לקשמי, אלת העושר ההודית יושבת על פרח לוטוס כאשר שני פילים רוחצים אותה בזרמי מים (סמל לגשם), ומידיה נשפכים זרמי מטבעות אל האדמה. בגני החיות בישראל כל גני החיות לוקחים חלק בתוכניות שימור בינלאומיות. גני החיות בישראל שבהם יש פילים אסייתים הם: הספארי ברמת גן, גן החיות התנ"כי והחי פארק.
מכיוון שמערכת העיכול של הפיל, אינה מעכלת תאית (בניגוד לזו של הפרה) ומכיוון שכל מזונו של הפיל הוא מהצומח ובעיקר עלים, צואתו של הפיל מכילה המון סיבי עץ. לכן גללי הפיל הם חומר גלם קל ונוח מאוד להכנת נייר. הדבר נעשה באינדונזיה ובסרי לנקה.
הפיל האסייתי תואר על ידי החוקר קארולוס ליניאוס ב-1758.
גדילת האוכלוסייה
הגורמים העיקריים המגבילים את גדילתם של אוכלוסיית הפילים האסייתים הם שטח מוגבל, משאבים מוגבלים ומחלות. בעקבות הגדילה וההתרחבות של המין האנושי, הפילים האסייתים נאלצו לחיות בשטחים קטנים, מוגבלים ולא רציפים. עקב שטחם המצומצם, הרבה פילים מתחרים על אותה כמות מוגבלת של משאבים, דבר שמגביל את גדילתם משמעותית. עוד גורם שנובע משטח מוגבל הוא מחלות, הצפיפות של הפילים מובילה לעלייה בתדירות של מחלות טפיליות ולזיהום במקורות המים שלהם.
יחסים עם מינים
הפיל האסייתי הוא הרביבור והטרוטרוף, יש לו מגוון מזון רחב ומסוגל לאכול כמעט כל מין מהצומח. הוא לרוב אוכל עשבים, פירות, עלים, ענפים, שורשים, פרחים ושיחים. פילונים נטרפים על ידי אריות ונמרים ולפילים מבוגרים אין טורפים קרניבורים, לעומת זאת יש להם יחסים פרזיטים עם מינים רבים. כינים, זבובים, פרעושים, יתושים וקרציות ניזונים מהדם והעור של הפילים.
חשיבות הפיל בטבע
הפיל האסייתי הוא מין מפתח ומהנדס מערכת אקולוגית מובהק בדרום מזרח אסיה. הפילים מורידים עצים, סוללים שבילים, חופרים בורות מים, מדשנים את האדמה ומפזרים זרעים. הם מעצבים ומייצבים את סביבתם ומשפיעים ישירות על מגוון רחב של צמחים ובעלי חיים.
אסטרטגיית חיים
אסטרטגיית החיים של הפילים האסייתים מתחלקת לשניים: כמתבגר וכמבוגר. מחזור חייהם אינו מורכב והם גדלים ומתפתחים באיטיות. הפילון המתבגר מקצה את כל האנרגיה שלו להתפתחות וגדילה. כתינוק הוא לומד להתמודד עם סביבתו וכיצד להשתמש בחדקו ושיניו. לאחר 2–4 שנים מפסיק הפילון לינוק מאמו, מתחיל להסתובב עם פילים זכרים, ובאיטיות עוזב את העדר הראשי. הפיל האסייתי ממשיך לגדול עד לגיל 20. פיל אסייתי מבוגר יכול לגדול עד שלושה מטרים ולשקול עד שישה טונות. בשלב השני, כאשר הפיל מבוגר, הוא מתחיל להקצות אנרגיה לרבייה. למרות הגעתו לבגרות מינית בגיל 10–15 שנים, הפיל האסייתי מתחיל בזיווג בגיל 20 והפילה בגיל 15. הריונה של הפילה אורך 18–32 חודשים, לכן הפילים מזדווגים בהתאמה לעונת הגשמים כשהצמחייה רכה ללעיסה. כאשר הפילה יולדת כל הפילים מקיפים אותה במעגל ובכך מגנים עליה. הפילה ממליטה פילון אחד (נדיר שהיא תמליט תאומים), ומשקלו מגיע עד ל-100 ק"ג. הפילה משקיעה המון אנרגיה בפילון ולמעשה לא מזדווגת שוב עד שהפילון לא נגמל מהנקה, עקב כך היא ממליטה כל 4–5 שנים.
יחסי פילים ובני אדם
פעילות אנושית מאיימת על הפילים האסייתים מאוד. התיישבות בני האדם, ציד וסחר הובילו את המין לסכנת הכחדה, כתוצאה מכך הפילים היום חיים בכ-5% מאזור התפוצה שהיה להם בעבר ואיבדו מגוון גנטי גדול. על פי הרשימה האדומה של ה-IUCN רמת האיום של הפילים האסייתים היא סכנת הכחדה כללית. המין כבר נכחד בפקיסטן והאוכלוסייה בעולם הולכת ופוחתת. בימינו נותרו כ-50,000 פילים אסייתים בעולם, כאשר לפני 100 שנה הם מנו מעל 100,000. בעשרות השנים האחרונות עלתה חשיבות השימור במדינות, והוקמו ארגונים שמטרתם לסייע לפילים האסייתים, הממומנים בעיקר מתרומות ועובדים יחד עם הרשויות באזור. הפיל האסייתי נחשב כמין דגל שזוכה לתמיכה ציבורית ומשמש כמין מטרייה כנגד ציד באסיה. הארגונים דואגים לשמור על בתי הגידול של הפילים, להפחית סכסוכים בין פילים לבני אדם, לערוך מחקרים לאסטרטגיות שימור ולקדם מדיניות ידידותית לפילים.
בעוד שבתחום התיירות, אטרקציות הכוללות פילים נחשבות פופולריות, ארגוני זכויות בעלי חיים יוצאים במקרים רבים נגד התעשייה, ומתעדים מקרים שלטענתם מפרים זכויות בעלי חיים, למשל; כאשר אילוף הפילים מתבצע על ידי הכאתם במקל עם קצה מתכתי חד.
גלריה
קישורים חיצוניים
פיל אסייתי באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פילים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:תאילנד: יונקים
קטגוריה:אינדונזיה: יונקים
קטגוריה:הודו: יונקים
קטגוריה:נפאל: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:קמבודיה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:יונקים ביערות הגשם של דרום-מזרח אסיה
| 2024-09-23T13:18:56
|
משפט פיתגורס
|
שמאל|350px
שמאל|ממוזער|300px|לוח חרס שמקורו בבבל, המתוארך בין השנים 2003–1595 לפנה"ס. בלוח, הכתוב בכתב יתדות, הוכחה מתמטית הדומה למשפט פיתגורס.
שמאל|ממוזער|300px|פלימפטון 322 - לוח חרס שמקורו בבבל, המתוארך בין השנים 1822–1784 לפנה"ס. בלוח, הכתוב בכתב יתדות, ארבע עמודות וחמש עשרה שורות של מספרים בספרות בבליות, כך שהמספרים בשתיים מן העמודות שייכים לשלשות פיתגוריות.
משפט פיתגורס הוא משפט מפורסם בגאומטריה, המתאר את היחס בין שלוש צלעותיו של משולש ישר-זווית. המשפט קובע כי (הניצבים הם שתי הצלעות שביניהן כלואה הזווית הישרה, והיתר הוא הצלע הארוכה של המשולש). בניסוח פורמלי: אם אורכי הניצבים במשולש ישר-זווית הם ו-, ואורך היתר הוא , אז: .
המשפט נקרא על שם המתמטיקאי והפילוסוף היווני פיתגורס, שחי במאה ה-6 לפנה"ס, אשר נהוג לייחס לו את ההוכחה הכללית הראשונה של המשפט, אם כי אין ודאות שהוא אכן זה שהוכיח את המשפט לראשונה. המשפט עצמו ללא ההוכחה היה מוכר מאות שנים לפני זמנו של פיתגורס - במצרים העתיקה, בבבל ובסין, אולם המתמטיקאים היוונים היו הראשונים שעמלו למצוא הוכחות לרעיונות מתמטיים.
המשפט ההפוך, הקובע שמשולש שבו ריבוע צלע אחת שווה לסכום ריבועי הצלעות האחרות הוא ישר-זווית, נכון גם הוא. משפט פיתגורס והמשפט ההפוך לו מופיעים כמשפטים האחרונים בכרך הראשון של "יסודות" - ספרו הנודע של אוקלידס. משפט פיתגורס מהווה מקרה פרטי של משפט הקוסינוסים, המופיע אף הוא ב"יסודות" של אוקלידס, המגדיר את היחס של שלוש צלעותיו של כל משולש, בהינתן אורכן של שתיים מצלעותיו וגודל הזווית הכלואה ביניהן.
בתורת המספרים קיימת בעיה מפורסמת הקשורה למשפט פיתגורס, ובה נדרש למצוא משולשים ישרי זווית שאורכי הצלעות שלהם הם מספרים שלמים, כלומר למצוא פתרונות שלמים למשוואה הדיופנטית:
. שלשה של מספרים כאלה קרויה שלשה פיתגורית, וידוע שיש אינסוף שלשות מסוג זה. דוגמה לשלשה פיתגורית הם המספרים 3,4,5 שכן הם מקיימים את המשוואה: .
היסטוריה של משפט פיתגורס
את המשפט עצמו הכירו בתרבויות עתיקות זמן רב לפני פיתגורס. בקרב חוקרי ההיסטוריה של המתמטיקה אין הסכמה לגבי השאלה האם משפט פיתגורס התגלה פעם אחת, ונדד בין התרבויות השונות בעת העתיקה, או שמא התגלה בכמה מקומות באופן עצמאי ובלתי תלוי.
המתמטיקאי ההולנדי ברטל לינדרט ואן-דר-ורדן סבר כי המשפט התגלה בבריטניה הנאוליתית, וממנה הופץ למצרים ולמסופוטמיה. בהמשך הועבר הידע להודו, לסין וליוון. השערה זו מבוססת על גילויים של מבנים פרהיסטוריים באיים הבריטים, הבנויים בזוויות ישרות וצלעות שהיחסים בין אורכיהן הם מספרים שלמים. מבנים אלו מתוארכים למאה ה-25 לפנה"ס.
משפט פיתגורס בתרבויות קדומות
מצרים העתיקה
בפפירוס ברלין 6619, המתוארך לתקופה שבין 2000 לפנה"ס ל-1780 לפנה"ס, והמכיל ידע רב במתמטיקה וברפואה, מצויה בעיה שפתרונה מעיד על ידע בפתרון משוואה ממעלה שנייה ועל הכרתן של מספר שלשות פיתגוריות.
בבל
לוח החרסית הכתוב בכתב יתדות, "פלימפטון 322", המתוארך לתקופה שבין 1900 לפנה"ס ל-1600 לפנה"ס, מכיל ארבע עמודות וחמש עשרה שורות של מספרים בספרות בבליות. לפי אחת הפרשנויות, הלוח שימש לחישוב שלשות פיתגוריות או לחישוב ערכיה של פונקציה טריגונומטרית.
הודו
ספר הקודש ההודי, "שולבה סוטרא", המתאר בניית מזבחות המיועדים להקרבת קורבנות, אשר מתוארך לתקופה שבין 800 לפנה"ס ל-200 לפנה"ס, מכיל רשימה של שלשות פיתגוריות והוכחה גאומטרית של המשפט עבור משולש ישר-זווית שווה-שוקיים.
ממוזער|300px|הוכחה ויזואלית למשפט פיתגורס למשולש (5, 4, 3) כפי שמופיעה בספר "ג'וֹאוּבִּי סְוָּאנְגִ'ינְג", סין
סין
בספר "ג'וֹאוּבִּי סְוָּאנְגִ'ינְג" - "המדריך של ג'ואו למדידת צללים" - המתוארך לתקופה שבין 100 לפנה"ס ל-100 לספירה מצויה הוכחה ויזואלית למשפט פיתגורס ("משפט גאוגו" בשמו הסיני) למשולש ישר-זווית שאורכי צלעותיו הן 3, 4 ו-5.
הספר, הנחשב לחשוב ביותר בהיסטוריה של המתמטיקה בסין, הוא "גְ'יו גָא'נְג סוָּאן שוּ" - "תשעת הפרקים של אמנות המתמטיקה", מכיל 246 בעיות מתחומי חיים שונים האמורות להקיף את הידע הדרוש לפתרון בעיות מתמטיות יום-יומיות. הפרק התשיעי של הספר, ששמו "גוּאַי גוּ" ("בסיס וגובה"), עוסק במשולשים ישרי זווית וכולל יישומים של מה שידוע במערב כמשפט פיתגורס, שלשות פיתגוריות וחפיפת משולשים.
ממוזער|200px|משולש ישר-זווית שאורך הניצבים שלו הוא 1
יוון
במאה השלישית לפנה"ס נכתב בידי אוקלידס הספר "יסודות", המכיל סיכום מקיף של הידע בגאומטריה ובאריתמטיקה שנצבר עד זמנו. תרומתו הגדולה הייתה בניסוח השיטתי ובמבנה הלוגי המסודר של המשפטים. הספר נחשב לאחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו מאז ומעולם, והיה הספר המרכזי ללימוד אריתמטיקה וגאומטריה במשך מאות שנים.
בספר מצויה הוכחה למשפט פיתגורס (ראו בהמשך). ההוכחה כתובה בצורה אקסיומטית ומובנית, והיא ההוכחה העתיקה ביותר למשפט הידועה היום.
לפי הפילוסוף והמתמטיקאי פרוקולוס, שפירש את "יסודות" של אוקלידס כ-700 שנים לאחר כתיבתו, השתמש פיתגורס, שחי במאה השישית לפנה"ס, בשיטות אלגבריות למציאת שלשות פיתגוריות, ואילו אפלטון, שחי בתחילת המאה הרביעית לפנה"ס, פיתח שיטה למציאת שלשות פיתגוריות המשלבת בין האלגברה לגאומטריה.
על-פי משפט פיתגורס, השורש הריבועי של 2 (הידוע גם כקבוע פיתגורס) הוא אורך האלכסון בריבוע שאורך צלעותיו הוא 1. פיתגורס ותלמידיו ידעו להוכיח ש- הוא מספר אי רציונלי, מה שלפי סברה רווחת היווה מכה קשה לאסכולה הפיתגוראית שהאמינה שהעולם כולו ניתן לתיאור כיחסים בין מספרים טבעיים.
הוכחות מפורסמות
למשפט פיתגורס התפרסמו הוכחות רבות. ייתכן אף שמשפט פיתגורס הוא המשפט המתמטי בעל המספר הגדול ביותר של הוכחות (ראו בהמשך קישור ל-367 הוכחות).
עם האנשים שמצאו הוכחות חדשות למשפט נמנים לאונרדו דה וינצ'י, הנשיא ה-20 של ארצות הברית, ג'יימס גרפילד, ואלברט איינשטיין (בנעוריו).
אוקלידס
260px|שמאל
260px|שמאל
בספרו הנודע של אוקלידס, "יסודות", כרך ראשון, משפט מספר 47, מצויה ההוכחה הבאה למשפט:
יהי ABC משולש ישר-זווית, כאשר C היא הזווית הישרה.
מנקודה C מעבירים גובה ליתר, כך שיחצה את הריבוע המונח עליו לשני מלבנים. ההוכחה מראה ששטחי המלבנים האלו שווים לשטחים של הריבועים המונחים על הניצבים בהתאמה. כפי שניתן לראות בציור משמאל, ההוכחה מבוססת על המרת כל אחד משני הריבועים המונחים על הניצבים למקבילית בעלת אותו שטח, השווה גם לשטחו של המלבן המתאים.
להלן פרטי ההוכחה:
ABC הוא משולש ישר-זווית, עם זווית ישרה ACB.
על כל אחת מצלעות המשולש AB, BC, CA מונחים הריבועים ABIK, BCFG, CADE בהתאמה.
הגובה מקודקוד C ליתר AB חותך את הצלעות AB, KI בנקודות H, J בהתאמה.
הזוויות ACB ו-ACE הן זוויות ישרות ולכן הנקודות B, C ,E נמצאות על ישר אחד. כנ"ל לגבי הנקודות A, C, F.
הזוויות DAC ו-BAK הן זוויות ישרות, לכן המשולשים KAC ו-BAD חופפים (AD=AC, הזוויות KAC ו-BAD שוות, BA=KA).
מאחר שהנקודות C, H, J נמצאות על ישר אחד, אזי שטח המלבן KAHJ שווה לפעמיים שטח המשולש KAC.
מאחר שהנקודות B, C, E נמצאות על ישר אחד, אזי שטח הריבוע ADEC שווה לפעמיים שטח המשולש ADB.
מכאן ששטח המלבן KAHJ שווה לשטח הריבוע ADEC, כלומר שטח המלבן KAHJ שווה ל-AC2.
משימוש באותם השיקולים מתקבל ששטח המלבן IBHJ שווה ל-BC2.
מחיבור שתי תוצאות אלו נובע ששטח הריבוע IBAK שווה ל-AC2+BC2.
מחישוב ישיר של שטח הריבוע IBAK, שטחו שווה ל-AB2.
סך הכל, מקבלים כי: AC2+BC2=AB2.
הוכחה נוספת של אוקלידס
250px|ממוזער
נשרטט אנך מקודקוד הזווית הישרה ליתר, ונקבל שני משולשים קטנים. הזוויות בשני המשולשים הקטנים שוות לזוויות במשולש המקורי, ולכן שלושת המשולשים דומים.
כתוצאה מדמיון המשולשים היתר חלקי הניצב במשולש העליון, שווה ליתר חלקי הניצב התואם במשולש הגדול:
=
מכאן
באופן דומה במשולש התחתון:
=
מכאן
נחבר את שתי המשוואות:
לאונרדו דה וינצ'י
200px|שמאל|ממוזער|הוכחתו של דה וינצ'י למשפט פיתגורס
הסבר להוכחתו של לאונרדו דה וינצ'י, המתוארת בסקיצה משמאל:
המרובעים האפורים AJIC ו-ABGD חופפים ולכן שטחם שווה. כך גם המרובעים הלבנים DGFE ו-CIHB. מתקבל כי שטח המשושים AJIHBC ו-ABGFED שווה.
שטח המשושה AJIHBC שווה ל-
שטח המשושה ABGFED שווה ל-
מהשוואת שני הביטויים שהתקבלו, המייצגים את אותו שטח, מתקבל משפט פיתגורס.
הנשיא גרפילד
שמאל|ממוזער|200px|הוכחת הנשיא גרפילד למשפט פיתגורס
ג'יימס גרפילד, שכיהן כנשיא ארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-19, חיבר בשנת 1876 (טרם בחירתו לנשיא) הוכחה יפה למשפט פיתגורס, המבוססת על הנחת שני עותקים של המשולש ישר-הזווית לאורכו של קו ישר כמודגם בציור משמאל. מתקבל טרפז, שאת שטחו ניתן לחשב בשני אופנים:
מצד אחד, שטחו שווה ל-, כיוון ששטח טרפז שווה למכפלת גובהו במחצית סכום בסיסיו.
מצד שני, שטחו שווה ל- כי הוא שווה לסכום שטחם של שני המשולשים האפורים והמשולש הלבן שביניהם.
מהשוואת שני הביטויים, המייצגים את אותו שטח, מתקבל משפט פיתגורס.
שיטות הוכחה נוספות
כאמור, למשפט פיתגורס התפרסמו עשרות רבות של הוכחות המבוססות על שיטות שונות. רובן הגדול של ההוכחות מבוסס על גאומטריה: חישוב של אותו שטח בשתי דרכים שונות, בחלקן תוך סידור מחדש של השטח; שימוש במשולשים דומים ובמשולשים חופפים; שימוש בקווים מיוחדים במעגל: רדיוס ומשיק.
הוכחות פחות שגרתיות מתבססות על כלים מתמטיים מתקדמים יותר, כמו חשבון דיפרנציאלי ואנליזה ממדית.
השוואת שטחים
דרך אחת להוכחת המשפט היא חישוב שטח של צורה נתונה בשתי דרכים שונות, שההשוואה ביניהן נותנת את משפט פיתגורס. דוגמה להוכחה בדרך זו, היא הוכחתו של הנשיא גרפילד שהוצגה לעיל.
וריאציה אחרת של שיטה זו, היא חישוב שטח של צורה מסוימת, סידור מחדש של השטח על ידי חיתוך והרכבה, חישוב מחדש של השטח, וכמו קודם, מהשוואת השטחים מתקבל משפט פיתגורס.
דוגמה להוכחה בשיטה זו, היא הוכחתו של לאונרדו דה וינצ'י. דוגמאות נוספות לגישה זו, בהנפשות הבאות:
חפיפה ודמיון משולשים
מסגרת|שמאל|הוכחה באמצעות דמיון משולשים
אחת הדרכים הנפוצות להוכחת המשפט היא שימוש בחפיפת משולשים, כמו בהוכחתו של אוקלידס, או שימוש בדמיון משולשים, כמו בדוגמה הבאה:
נתון משולש ישר-זווית ABC, כאשר היא הזווית הישרה.
מהקודקוד C מורידים גובה לצלע AB ומקבלים שלושה משולשים דומים: ACB, ADC, CDB.
את המשך ההוכחה ניתן לראות בציור משמאל.
פרשנים טוענים שההוכחה הייתה ידועה לאוקלידס כאשר כתב את "יסודות", אך כיוון שרצה לכלול את משפט פיתגורס כבר בכרך הראשון של ספריו, לפני המשפטים שעוסקים בדמיון משולשים, הוא השתמש בהוכחה מורכבת יותר.
קווים מיוחדים במעגל
בשימוש בתכונותיהם של הרדיוס והמשיק למעגל, כמו בדוגמה הבאה:
מעגל בעל רדיוס חסום במשולש ABC.
שטח המשולש שווה לסכום שטחי המשולשים הצבעוניים: .
מהשוואת נוסחה זו לנוסחה הרגילה לחישוב שטח משולש מתקבל: .
אורך הצלע c שווה ל .
לאחר העברת אגפים מתקבל:
מהשוואת שני הביטויים שהתקבלו המייצגים את מתקבל משפט פיתגורס.250px|ימין
ימין|250px
שימוש בחשבון דיפרנציאלי
ממוזער|שמאל|הוכחת המשפט באמצעות משוואות דיפרנציאליות.
בגישה זו, אורך אחד הניצבים הוא קבוע ובודקים כיצד משתנה אורך היתר בהתאם לשינוי באורך הניצב השני , כפי שניתן לראות בדיאגרמה משמאל.
באמצעות דמיון משולשים מקבלים את המשוואה: .
ואחרי העברת אגפים, מתקבלת המשוואה הדיפרנציאלית: .
התרתה של משוואה זו (באמצעות אינטגרציה של שני האגפים) מביאה לפתרון:
.
מכיוון שעבור המקרה שבו מתקבל כי , אזי הקבוע בפתרון הוא בדיוק .
הצבתו של הקבוע במשוואה מביאה לתוצאה הדרושה: .
שימוש באנליזה ממדית
שמאל|300 פיקסלים|ממוזער|הוכחת משפט פיתגורס באמצעות אנליזה ממדית
את משפט פיתגורס ניתן להוכיח גם משיקולים של אנליזה ממדית. זוויות המשולש הן חסרות ממד; אורכיהן של צלעות המשולש הן מממד L; שטח המשולש הוא מממד L2.
את שטח המשולש ניתן להביע כפונקציה של היתר ושל אחת מהזוויות החדות במשולש שתסומן באות היוונית .
מכיוון ש- חסר ממד, c מממד L והשטח מממד L2 הרי ששטח המשולש ABC שווה ל- .
הגובה מקודקוד C פוגש את הצלע AB בנקודה D.
מאותם שיקולי ממד מקבלים ששטח המשולש ACD שווה ל- ואילו שטח המשולש BCD שווה ל- .
מכיוון ש- הרי ש-.
לאחר צמצום בגורם ששונה מ 0 מתקבל משפט פיתגורס.
המשפט ההפוך
המשפט ההפוך למשפט פיתגורס נכון גם הוא:
כל משולש שצלעותיו מקיימות את המשוואה a2 + b2 = c2, הוא משולש ישר-זווית.
משפט זה מופיע גם כן בכרך הראשון של ה"יסודות" של אוקלידס, כמשפט 48.
ניתן להוכיח את המשפט באמצעות משפט הקוסינוסים (ראו גם בהמשך תחת הכללות), או באמצעות משפט פיתגורס עצמו, באופן הבא:
יהי ABC משולש שצלעותיו מקיימות את המשוואה
a2 + b2 = c2
כדי להוכיח שהזווית בין הצלעות a ו-b היא זווית ישרה, בונים משולש ישר-זווית שארכי ניצביו הם a ו-b. לפי משפט פיתגורס, אורך היתר במשולש החדש הוא c.
מכיוון שאורכי הצלעות במשולש המקורי שווים לאורכי הצלעות במשולש החדש, נובע בהכרח שהמשולשים חופפים ולכן גם הזוויות שלהן שוות. לכן, המשולש המקורי הוא בהכרח ישר-זווית.
הכללתו של המשפט ההפוך, נותנת כלי פשוט לקביעה האם משולש שצלעותיו , כאשר c הצלע הארוכה ביניהן, הוא חד-זווית, ישר-זווית או קהה-זווית:
אם a2 + b2 = c2 אז המשולש הנתון הוא ישר-זווית.
אם a2 + b2 > c2 אז המשולש הנתון הוא חד זווית.
אם a2 + b2 < c2 אז המשולש הנתון הוא קהה זווית.
בניסוח קומפקטי, שנוסח על ידי אדסחר דייקסטרה, המבוסס על פונקציית הסימן:
.
שימושים
שימושים יומיומיים במשפט פיתגורס יושמו עוד לפני שפיתגורס ניסח אותו.
280px|שמאל|ממוזער|הוכחה גאומטרית לאי שוויון הממוצעים עבור שני מספרים a>b>0 המשתמשת במשפט פיתגורס., , ,
הוכחות גאומטריות למשפטים מתמטיים שונים
משפט פיתגורס משמש בהוכחת משפטים רבים מתחום הגאומטריה, למשל נוסחת הירון או המשפט ההפוך למשפט פיתגורס.
בטריגונומטריה, משפט פיתגורס מהווה כלי חשוב בהוכחתן של זהויות. למשל: במשולש ישר-זווית שאורך היתר שלו הוא 1, ואחת מזוויותיו החדות היא x, אורכי הניצבים הם .
ממשפט פיתגורס מקבלים את הזהות .
כמו כן, ניתן להשתמש במשפט פיתגורס כדי לתת הוכחה גאומטרית למשפטים מתחומים אחרים במתמטיקה, כמו המקרה של אי שוויון הממוצעים.
מרחק במרחב האוקלידי
במרחב האוקלידי מגדירים את המרחק במערכת הקואורדינטות הקרטזיות באמצעות משפט פיתגורס:
בהינתן שתי נקודות (x1, y1), (x0, y0) ב-, המרחק האוקלידי ביניהן נתון על ידי הנוסחה:
את הנוסחה הנ"ל ניתן להרחיב גם למרחב האוקלידי ה-n ממדי באופן הבא:
בהינתן הנקודות , ב- , המרחק האוקלידי ביניהן נתון על ידי הנוסחה:
ציוד המרחב האוקלידי בפונקציית מרחק לפי משפט פיתגורס הופכת אותו למרחב מטרי שהמטריקה שלו קרויה "המטריקה האוקלידית".
מושג קרוב למרחק הוא אורך. במרחב האוקלידי הסטנדרטי האורך מוגדר בדומה למרחק לפי משפט פיתגורס. האורך האוקלידי של וקטור הוא . זוהי הנורמה הסטנדרטית המושרת על המרחב האוקלידי כמרחב מכפלה פנימית עם מכפלה סקלרית.
הגדרה בסיסית זו של אורך של וקטור (שהוא קו ישר) מאפשר להגדיר אורך של כל עקומה בעלת אורך. האורך של עקומה מתקבל על ידי חלוקת העקומה למקטעים ישרים, שאורך כל אחד מהם קטן מ , סכימת האורכים של המקטעים (המחושבים לפי פיתגורס) ולבסוף חישוב הגבול של אורך זה כאשר ערכו של שואף ל-0.
הערך המוחלט של מספר מרוכב מתקבל גם הוא ממשפט פיתגורס. זהו האורך של המספר כווקטור במישור המרוכב.
בניית שורשים של שלמים בעזרת סרגל ומחוגה
שמאל|ממוזער|250px|בניות בעזרת סרגל ומחוגה של שורשי שלמים.
לכל מספר טבעי n, משפט פיתגורס מאפשר לבנות קטע באורך בעזרת סרגל ומחוגה. כדי לבנות את בונים את היתר של משולש ישר-זווית עם ניצבים באורך 1. כדי לבנות בונים את היתר של משולש יש זווית עם ניצב באורך 1 וניצב באורך וכן הלאה.
באופן כללי, נבנה את השורש של n באינדוקציה. בהינתן שבנינו כבר את , אז נבנה משולש ישר-זווית עם ניצב באורך זה וניצב באורך 1, ולפי משפט פיתגורס נקבל יתר שאורכו: .
בנייה זו מעידה שהשורשים הריבועיים של המספרים הטבעיים נמצאים בשדה המספרים הניתנים לבנייה.
חישוב ערכים של הפונקציות הטריגונומטריות
שמאל|ממוזער|140px|משולש 90°-60°-30°
משפט פיתגורס מאפשר למצוא ערכים פשוטים של פונקציות טריגונומטריות.
הערכים של קוסינוס וסינוס (ולכן גם טנגנס) בזוויות 30°,45°,60° מתקבלים ממשפט פיתגורס בקלות.
כדי למצוא את ערכי הפונקציות בזווית 45° בונים משולש ישר-זווית שהוא גם שווה-שוקיים. לשם הפשטות קובעים כי אורכי הניצבים הם 1. זוויות הבסיס במשולש שוות ולכן הן 45° (כי סכום הזוויות במשולש הוא 180°). לפי משפט פיתגורס אורך היתר הוא , ולכן מהגדרת הפונקציות הטריגונומטריות במשולש נובע ש-
כדי למצוא את ערכי הפונקציה בזוויות 30° ו-60° מתחילים ממשולש שווה-צלעות שכל צלעותיו הן באורך 2. מכיוון שהמשולש שווה-צלעות כל זוויותיו הן בנות 60°. כעת מורידים גובה מאחד הקודקודים. הגובה הוא גם חוצה זווית ולכן מתקבל משולש שזוויותיו הן 90°-60°-30°. הגובה הוא גם תיכון ולכן למשולש שהתקבל ניצב באורך 1 (מול הזווית 30°) ויתר באורך 2. לפי משפט פיתגורס אורך הניצב השני (מול הזווית 60°) הוא . לכן מקבלים ש- וכן .
הכללות
למשפט פיתגורס ישנן הכללות רבות, חלקן היו ידועות עוד בימי קדם. הכללות חדשות ממשיכות להתגלות, כאשר מתמטיקאים בוחנים את ההוכחות השונות של המשפט ומנסים להכלילן. הכללות אלו ניתן לסווג בשלוש קטגוריות:
הכללות של המשפט למשולש כלשהו, (לאו דווקא ישר-זווית) ולמצולעים שונים (לאו דווקא משולש).
משפטים דומים, בהם על צלעות המשולש בונים צורה גאומטרית כלשהי, (לאו דווקא ריבוע).
הכללות לגאומטריה אוקלידית מממדים גבוהים יותר (לאו דווקא גאומטריה מישורית).
הכללות למשולש כלשהו ולמצולעים שונים
משפט הקוסינוסים
200px|שמאל|ממוזער|משפט הקוסינוסים במשולש חד-זווית
ההכללה הידועה ביותר של משפט פיתגורס למשולש כללי היא משפט הקוסינוסים. בגרסתו המוכרת, ניסוחו של משפט הקוסינוסים הוא:
כאשר היא הזווית מול .כאשר היא זווית ישרה, מתקבל משפט פיתגורס (כי )
למשפט גרסה מוקדמת יותר, המופיעה גם היא ב"יסודות" של אוקלידס ואינה כוללת פונקציות טריגונומטריות:
על כל אחת מהצלעות AB, BC, CA של משולש ABC מונחים ריבועים ABOM, BCIG, CAJL בהתאמה.
מכל קודקוד מועבר גובה לצלע ממול החותך גם את הריבוע המונח על צלע זו.
אזי מתקיימים השוויונות הבאים:
, , .
ניתן להציג שוויונות אלו במשולש חד זווית גם באופן הבא: .
(מכיוון ש מתקבל משפט הקוסינוסים בגרסתו המוכרת)
בגרסה זו ברור יותר הקשר בין משפט הקוסינוסים למשפט פיתגורס: אם הזווית ACB היא זווית ישרה, אז הישר KE מתלכד עם הישר LC ואילו הישר DH מתלכד עם הישר CI, כלומר ומתקבל משפט פיתגורס.
משפט התיכון
שמאל|200px|ממוזער|משפט התיכון במשולש כללי: השטח הירוק ועוד השטח הכחול שווה לשטח האדום
התיכון מהקודקוד A במשולש ABC חוצה את הצלע BC בנקודה D.
משפט התיכון קובע כי .
במקרה הפרטי שבו המשולש הוא שווה-שוקיים :
, ,
מתקבל משפט פיתגורס.
הכללת אבן קורה
300px|שמאל|ממוזער|הכללת ת'אבת אבן קורה למשפט פיתגורס
הכללה נוספת למשולש כללי, נתונה במשפט הבא המיוחס למתמטיקאי הערבי ת'אבת אבן קורה בן המאה התשיעית:
נתון משולש ABC . מקודקוד A יוצאים שני ישרים החותכים את הצלע BC בנקודות g, h, כך ש
(בציור משמאל, דוגמה עבור המקרה הפרטי שבו היא זווית קהה).
אזי .
במקרה הפרטי, שבו הזווית היא זווית ישרה, הנקודות g, h מתלכדות, ואז ומתקבל משפט פיתגורס.
משפט היין
200px|ממוזער|שמאל|משפט hoehn משנת 2000
המתמטיקאי האמריקאי לארי היין פרסם בשנת 2000 משפט המכליל את משפט פיתגורס, במשולש שווה-שוקיים:
נתון משולש שווה-שוקיים שאורך השוק שלו הוא c. ישר באורך a המחבר את זווית הראש והבסיס חוצה את הבסיס לשני קטעים שאורכיהם b, d.
אזי:
במקרה הפרטי שבו הישר הפנימי הוא גובה (ולפי משפט ידוע בגאומטריה, גם תיכון),
מתקיים ש ומתקבל משפט פיתגורס.
לא רק ריבוע
מתוך ה"יסודות" של אוקלידס
ממוזער
הכללה למשפט פיתגורס, ניתן למצוא כבר ב"יסודות" של אוקלידס:
אם על צלעותיו של משולש ישר-זווית מונחות צורות דומות, אזי סכומם של שני השטחים הקטנים, שווה לשטח הגדול.
בצורה פורמלית יותר: אם על צלעות משולש ישר-זווית שאורכי צלעותיו הן בונים צורות ששטחיהן A,B,C כך ש , אזי .
משפט תלמי
150px|שמאל|ממוזער|מקרה פרטי של משפט תלמי בו המרובע החסום במעגל הוא מלבן.
משפט תלמי בגאומטריה קובע שאם מרובע ABCD הוא ציקלי, כלומר ניתן לחסום אותו במעגל,
כלומר: ,
אז .
במקרה הפרטי שבו המרובע הנדון הוא מלבן שאורכי צלעותיו ואלכסוניו הם: ,
, , מתקבל משפט פיתגורס.
מקביליות הבנויות על צלעות משולש כללי
ממוזער|שמאל|השטח האדום ועוד השטח הכחול שווה לשטח הירוק
על הצלעות AC ו-BC של משולש ABC, בונים מקביליות ACED ו-BCGF בהתאמה.
הקרנות DE ו-FG נחתכות בנקודה H.
על הצלע AB בונים מקבילית ABJI שצלעותיה AI, BJ, מקבילות לקטע CH ושוות לו באורכן.
אזי .
הוכחה זו מופיעה בספר הרביעי בסדרת האסיף המתמטי של פאפוס מאלכסנדריה.
במקרה הפרטי, בו המשולש הוא ישר-זווית, והמקביליות הן ריבועים, מתקבל משפט פיתגורס.
הכללת ויליאם האזרד
שמאל|ממוזער|150px|השטח האדום שווה לשטח הכחול
המתמטיקאי האמריקאי ויליאם האזארד פרסם בשנת 1929 הכללה להוכחתו של המתמטיקאי ההודי אריאבהטה למשפט פיתגורס.
בנייה:
המקבילית ABCD חסומה במקבילית PNMQ, כלומר על כל אחת מצלעות המקבילית PNMQ מונח קודקוד של המקבילית ABCD.
מקודקוד A מעבירים ישר מקביל לקטעים MN, QP החותך את הצלע QM בנקודה S.
מקודקוד B מעבירים ישר מקביל לקטעים MQ, NP החותך את הצלע PQ בנקודה K.
הישרים AS, BK נחתכים בנקודה Y.
אזי: .
כאשר שתי המקביליות הן ריבועים, מתקבל משפט פיתגורס (כמו בהוכחתו של אריאבהטה).
גאומטריה מסדר גבוה יותר ומרחבים נורמיים
250px|שמאל
משפט דה גוּאַה
משפט דה גואה, על שמו של המתמטיקאי הצרפתי ז'אן דה-גואה דה-מלבס, הוא הכללה של משפט פיתגורס לשלושה ממדים. המשפט קובע שאם לפירמידה משולשת יש פינה ישרה, כלומר:
,
אז סכום ריבועי השטחים של הפאות היוצרות את הפינה הישרה, שווה לריבוע הפאה הרביעית, כלומר:
משפט אנלוגי קיים גם בממד רביעי ומעלה.
משפט פיתגורס במרחב מכפלה פנימית
אם u ו-v הם וקטורים אורתוגונליים (מאונכים) במרחב מכפלה פנימית, אזי
באמצעות אינדוקציה מתמטית, ניתן להרחיב את הכלל למספר סופי כלשהו של וקטורים, כך שכל שניים מהם מאונכים זה לזה:
יהיו v1, v2,…, vn וקטורים במרחב מכפלה פנימית כך ש
לכל i<j, אזי:
משפט פיתגורס בגאומטריה לא אוקלידית
הגאומטריה האוקלידית מבוססת על מספר אקסיומות (שנוסחו תחילה על ידי אוקלידס ותוקנו בהמשך על ידי דויד הילברט), בהן אקסיומת המקבילים, לפיה בהינתן ישר ונקודה P שאיננה על הישר, ניתן להעביר דרך P ישר אחד בלבד המקביל ל- .
משפט פיתגורס נובע מהאקסיומות של הגאומטריה האוקלידית. למעשה, בגאומטריה האוקלידית, משפט פיתגורס שקול לאקסיומת המקבילים, כלומר: בהינתן האקסיומות של הגאומטריה האוקלידית ללא אקסיומת המקבילים ובתוספת משפט פיתגורס, ניתן להוכיח את אקסיומת המקבילים, ומכאן, גם את כל שאר המשפטים של הגאומטריה האוקלידית.
משפט פיתגורס, בניסוחו המוכר, לא תקף בגאומטריות שאינן אוקלידיות, אך יש לו גרסאות שמותאמות לגאומטריות אלו.
משפט פיתגורס בגאומטריה הספירית
שמאל|ממוזער|250px|משולש ישר-זווית בגאומטריה ספירית
בגאומטריה הספירית אקסיומת המקבילים מוחלפת באקסיומה הבאה:
בהינתן ישר ונקודה P שאיננה על הישר, לא ניתן להעביר דרך P אף ישר המקביל ל- .
בגאומטריה הספירית, המשולשים (וכל שאר העצמים המתמטיים) נמצאים על פני ספירה.
כאשר רדיוס הספירה שווה ל-R, ניתן לנסח את משפט פיתגורס באופן הבא:
.
כדי להבין מדוע משפט זה אכן מהווה את המקבילה של משפט פיתגורס, מפתחים את הפונקציה לטור מקלורן:
כאשר מציבים את הפיתוח הנ"ל ב"משפט פיתגורס בגאומטריה הספירית", מקבלים:
.
לאחר פתיחת סוגריים, והכפלה בגורם , מקבלים את משפט פיתגורס בגרסתו האוקלידית כאשר מאפשרים לרדיוס הכדור לשאוף לאינסוף ():
.
משפט פיתגורס בגאומטריה ההיפרבולית
בגאומטריה ההיפרבולית, את אקסיומת המקבילים מחליפה האקסיומה: בהינתן ישר ונקודה P שאיננה על הישר, ניתן להעביר דרך P לפחות שני ישרים המקבילים ל- .
במישור היפרבולי בעל עקמומיות 1-, ניתן לנסח את משפט פיתגורס באופן הבא: כאשר cosh הוא הקוסינוס ההיפרבולי.
גם כאן, על ידי שימוש בטור מקלורן, כאשר מקבלים את משפט פיתגורס בגרסתו האוקלידית.
בתרבות
בדיאלוג הסוקרטי "מנון", שכתב הפילוסוף היווני אפלטון שחי בין תקופתו של פיתגורס לזו של אוקלידס, מוצגת הבעיה של בניית ריבוע כפול בשטחו מריבוע נתון. הפתרון הוא למעשה הוכחה למקרה הפרטי של משפט פיתגורס למשולש ישר-זווית ושווה-שוקיים.
תחום עניין מעט יוצא דופן בפועלו של קרל פרידריך גאוס, היה חקר האפשרות של קיום חיים מחוץ לכדור הארץ. גאוס העלה רעיון לזרוע במדבר סהרה שטח מוריק בן מאות קמ"ר בצורת תרשים של משפט פיתגורס. אם יבחינו החוצנים בטלסקופים שלהם בצורה הזאת, הם יבינו כי הסבירות שהיא מקרית נמוכה ביותר ויסיקו שיצרה אותה ציוויליזציה מתקדמת.
משפט פיתגורס זוכה לאזכורים רבים בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע.
בסרט "הקוסם מארץ עוץ", כאשר הדחליל מקבל מוח מהקוסם, הדבר הראשון שהוא עושה הוא לצטט את משפט פיתגורס. הוא מצטט את המשפט עם שגיאות מרובות, אך המסר ברור: מי שיודע את משפט פיתגורס לא יכול להיות חסר מוח (סצנה זו אינה קיימת בספר).
ראו גם
המשפט האחרון של פרמה
עץ פיתגורס
שלשה פיתגורית
פסגת פיתגורס - הר בהרי טולה בארץ אנדרבי שבאנטארקטיקה, הקרוי על שם המשפט.
פאפוס מאלכסנדריה
לקריאה נוספת
רוברט פ' קריז, המשוואות הגדולות - פריצות דרך במדע מפיתגורס עד הייזנברג, כתר ספרים, 2008, עמ' 17–43.
Eli Maor, The Pythagorean Theorem: A 4,000-Year History, Princeton University Press, 2007
קישורים חיצוניים
אתר המכיל מעל ל-70 הוכחות שונות והכללות למשפט פיתגורס
אתר המכיל הוכחות למשפט פיתגורס ומספר הכללות
הוכחות אינטראקטיביות למשפט פיתגורס:
ההוכחה של אוקלידס
ההוכחה המופיעה בטקסט הסיני "Chou Pei Suan Ching"
Elisha Scott Loomis, The Pythagorean Proposition - 367 הוכחות למשפט פיתגורס
Bruce Ratner, Pythagoras: Everyone knows his famous theorem, but not who discovered it 1000 years before him, Journal of Targeting, Measurement and Analysis for Marketing volume 17, pages229–242, 2009
הערות שוליים
פיתגורס
קטגוריה:משולש ישר-זווית
קטגוריה:יוון העתיקה: מדע ומתמטיקה
קטגוריה:בעיות נודעות במתמטיקה
קטגוריה:שטח
קטגוריה:פיתגורס
| 2024-10-10T07:18:40
|
יער גשם טרופי
|
שמאל|ממוזער|300px|יער גשם טרופי בסבה
שמאל|ממוזער|300px|יער האמזונאס בברזיל
שמאל|ממוזער|250px|תפוצת יערות הגשם הטרופיים
יער גשם טרופי, הידוע גם כיער משווני לח או ג'ונגל, הוא מערכת אקולוגית הנפוצה באזור קו המשווה. יערות הגשם הטרופיים הם ירוקי עד, וגדלים בהם בעיקר עצים רחבי-עלים ובגובה שונה שצמרותיהם יוצרות כמה רבדים אופקיים. יערות גשם טרופיים, המשתרעים על שטחים נרחבים סביב קו המשווה, יוצרים את אחת המערכות האקולוגיות המורכבות ביותר על פני כדור הארץ.
תפוצה
יערות גשם טרופיים מהווים רצועה רחבה משני צידי קו המשווה, באזורים החמים והלחים של כדור הארץ. הם משתרעים על פני שלושה גושים עיקריים. הגוש הגדול מכולם נמצא באגני האמזונאס, הגוש השני שוכן במערב אפריקה והגוש השלישי נמצא בדרום-מזרח אסיה. שטחם הכולל של כל יערות הגשם הטרופיים הוא כעשרים מיליון קמ"ר (יותר משמינית מהשטח היבשתי של כדור הארץ). בנוסף ישנם יערות גשם גם בצפון אוסטרליה ובניו זילנד.
האקלים
חגורת הצומח שמשני צידי קו המשווה לא עברה תקופת קרח, כמו אלו שהשמידו חבלי יער רבים בצפון כדור הארץ, וזאת אחת הסיבות שהרכב יער הגשם הטרופי מגוון מאוד מבחינת ריבוי המינים ליחידת שטח. סיבה נוספת היא התנאים האופטימליים של שפע גשמים וטמפרטורות גבוהות, שהביאו להתפתחות הצמחייה העשירה ביותר בעולם. כמות המשקעים השנתית באזורים אלו היא למעלה מ-3,000 מ"מ, וזו מתפזרת על פני כל השנה. גשם יורד כל יום בשעות הצהריים, והפוגות בגשמים שאורכן ימים אחדים מתרחשות לעיתים רחוקות בלבד. הטמפרטורה יציבה מאוד ונעה בין 20 ל-30 מעלות צלזיוס, כמוה גם לחות האוויר הגבוהה, המגיעה ל-90 אחוזים. יערות העד תורמים במידה ניכרת ליצירת האקלים המשווני הלח: המים שמתנדפים מצמחיית היער העצומה, בהשפעת השמש הטרופית, שבים אליה כגשמים והדבר חוזר ונשנה ללא הפסקה.
מבנה יער הגשם
קיים מבנה ברור של מפלסים בגבהים השונים של יער הגשם הטרופי: מפלס-העל ומתחתיו שני מפלסים עליונים של עצים ושני מפלסים נוספים הקרובים לפני הקרקע. מפלסים אלה הן גומחות אקולוגיות שונות זו מזו, המשתלבות בסביבתן ומהוות מקום חיות למגוון עשיר של בעלי חיים. בשל התופעה המעניינת שבגבהים שונים של אותו עץ מתקיימים תנאי טמפרטורה, אור ולחות השונים זה מזה, ניתן למצוא עצים מאותו מין שהם בעלי מקצב פעילות שונה ותכונות מורפולוגיות שונות.
שמאל|ממוזער|250px|התיישבות ילידית בלב יער האמזונאס במדינת אקרי, ברזיל
250px|שמאל|ממוזער|יערות הגשם של פרו
ממוזער|יער גשם בפנמה
ממוזער|יער בדרום אפריקה
ממוזער|יער טרופי אפריקני
ממוזער|יער מוצף בבורניאו
מפלס העל, הקרוי מפלס א', הוא קבוצה של עצים ענקיים, שמיתמרים עד לגובה של 40–50 מטר ויש שיגיעו אף לגובה של 60 מטר ויותר. עצים אלה, שיוצרים חופה בלתי רציפה המתנשאת מעל היער, הם היחידים שיכולים לצמוח גם לרוחב. צמיחת הענפים הצדדיים מתחילה אצלם בגובה רב, סמוך לראש הגזע ולצמרת העץ. זוהי אחת התוצאות של התחרות הקשה על האור, המתקיימת בין מיני העצים המרובים. מפלס-העל מורכב ממינים רבים. הוא גם זה החשוף למרבית קרינת השמש. אולם מאחר שנוף העצים אינו רציף, הוא מאפשר לרבע מכמות קרני השמש לחדור למפלס הנוף שמתחתיו, זה קרוי מפלס ב'.
מפלס ב', שגובהו הממוצע כ-25 מטר, הוא קבוצה של עצים מוארכים שעלוותם מרוכזת בקודקודם, כיוון שהם גדלים בצפיפות רבה ועליהם להיאבק על כל פיסת מקום וקרן אור. עם המינים המופיעים במפלס זה נמנים גם מיני עצים המשתייכים למפלס א' ונאלצים להמתין לעיתים עשרות שנים עד שעצים אחרים מהמפלס שמעליהם ימותו ואז יוכלו הם לפרוץ אל על ולתפוס את מקומם.
מפלס ג' הוא מפלס צפוף מאוד של עצים שגובהם הממוצע כ-12 מטר. זהו מפלס רצוף ואטום במיוחד. המפלס הזה מקבל פחות מעשירית מקרינת השמש. בשני המפלסים הנמוכים ממנו גדלים עצים צעירים, עצים נמוכים, שיחים מטפסים וצמחים עשבוניים, שביכולתם לנבוט ולהתקיים בעוצמת הארה נמוכה ביותר.
מפלס ד' הוא מפלס של עצים נמוכים ושיחים שגובהם הממוצע כחמישה מטרים ובכללם גם עצי שרך, דקלים ועצים צעירים אחרים. עוצמת הקרינה המגיעה אליהם היא כחמישה אחוזים מסך קרינת האור הכללית.
מפלס ה' הוא המפלס הנמוך ביותר. זהו מפלס פני הקרקע המכוסה בצורה בלתי רציפה בצמחים עשבוניים, בשרכים ובנבטי עצים. כל אלה יכולים לעיתים לתפוס את מקומו של צמח שמת ולעלות מעט מעלה. המפלס התחתון מקבל כאחוז בלבד מסך קרני האור ובדרך כלל הוא עני בכסות צמחית משום שמעט צמחים מסוגלים לגדול ולהתקיים בתנאים שכאלה.
שכבת הקרקע ביער הגשם הטרופי נקראת לטוסול, והיא רדודה יחסית ליערות מחטניים וליערות נשירים. עקב הלחות והחום השוררים באזור המשווני, יונקים העצים את המים ואת חומרי המזון המומסים בהם במהירות רבה. בתהליך פירוק כה מהיר אין סיכוי להצטברות כה רבה של רקבובית, וכמות הגשם הגדולה, השוטפת את הקרקע הרדודה והדלה, מותירה מצע דל שעליו צריך העץ להתקיים. שכבת הקרקע הרדודה היא האחראית לכך שהבליה ביערות הגשם הטרופיים שנכרתים היא כה מהירה והרסנית, מכיוון שלאחר שהעצים נכרתים, נשטפת האדמה הדקה ומותירה רק מצע סלע שומם. שורשי העצים ביער הגשם הטרופי הם השומרים למעשה על שכבת הקרקע שעליו הוא מתקיים. חרף דקותן של האדמה ופסולת העלים, הן שוקקות חיים והרבה מצורות החיים שניתן למצוא שם, אינן מצויות בשום מקום אחר, וחלקן ייחודיות ומותאמות לחיים בחוסר אור. ניתן למצוא שם תולעים ונחשים המתחפרים בקרקע, דו-חיים במחילותיהם, עכבישים, המשחרים לטרפם בין העלים, וגם חלזונות, אקריות, ציקדות ושאר מיני חיפושיות.
בעיות הקרקע
בשל דקות הקרקע, מתגלה בעיה טיפוסית לכל עץ ועץ, שנאלצים להצמיח גזעים לגובה של עשרות מטרים. עצים שכאלה זקוקים לבסיס איתן שהקרקע הרדודה אינה מסוגלת לעגן. בשכבת קרקע שכזו מערכת השורשים אינה עמוקה והעץ נאלץ לעבות את בסיס הגזע - הדק יחסית לגובהו - ולתמוך בו. על כן עצים רבים מצמיחים חוטרים המתפצלים בבסיס הגזע, בגובה של מטר או שניים מן הקרקע, לשורשי-קביים שננעצים באדמה וחודרים לתוכה על מנת לתמוך בגזע המרכזי. כך נוצר לגזע בסיס משולש של קביים תומכים.
התופעה הזו רווחת בין מינים שונים של דקלים ממפלסים ג' ו-ד'. תופעה אחרת של תמיכות נוצרת בעזרת שורשי לוחות, שהם צימוח עילי של חלקי השורש האופקי העליון, הממלאים את הנפח המשולש שבין הגזע לשורשים ויוצרים עוגני גזע גדולים. שורשי הלוחות אופייניים לעצים הגבוהים ביער כמו אלה הצומחים במפלסים א' ו-ב'. סמוך לגזעים בעלי שורשי לוחות כמעט שלא מתבססים צמחים אחרים. יש ובבסיסי העצים נותרים פתחים קטנים המשמשים משכן לציפורים, זוחלים, פרוקי-רגליים ויונקים כגון עטלפים ומכרסמים.
המטפסים
שמאל|ממוזער|250px|צמחים מטפסים ביער גשם באוסטרליה
לא רק שורשים פורצים מתוך הגזע ביער הגשם הטרופי, אלא גם ניצנים שמתפתחים לפרחים (ביערות אחרים, הפרחים ואחרי כן הפירות, מתפתחים רק בקצות הענפים הצעירים). תופעה זו קרויה קאולילוריה.
כעבור זמן מה מתפתחים הפרחים לפירות ואז קרויה התופעה קאוליקרפיה. ניצני העצים ביער הגשם הטרופי הם קטנים וחסרים את המעטה העבה כמו בניצנים המתפתחים ביערות אחרים משום שאינם חשופים לפגעי מזג האוויר בעונה הקרה.
לא כל הצמחים ביער הגשם הטרופי משקיעים משאבים כה רבים, כדוגמת העצים החפצים להגיע אל האור. שתיים מצורות חיים אלה המתקיימות ומצויות בשפע על העצים הם המטפסים (הליאנות) והאפיפיטים. כסות העצים ביער הגשם הטרופי עשויה לעלות על 400 אחוזים ואינה מאפשרת לאור לחדור מבעד לעלווה הצפופה ולכן רק מחצית האחוז מעוצמת האור (ללא עננות) מגיעה אל קרקעית היער. וכך, בניגוד למה שנהוג לחשוב, קרקעית היער האפלולית אינה צפופה ואף עבירה למסיירים בה (על גדות הנהרות ישנו מעטה סמיך של צומח עד שהיער נראה בגללם בלתי חדיר).
למעשה, גדלים על הקרקעית רק מינים מועטים של צמחי צל ונבטי עצים. שתי דרכים עומדות לפני הצמח כדי להגיע אל האור. האחת היא לפתח גזע שאורכו כארבעים מטר ויותר ולנסות להיות הגבוה בעצים מסביב, והשנייה היא להיצמד לצמח שכבר בנה גזע שכזה. ביער הגשם הטרופי, על לחותו הגבוהה, עושים זאת האפיפיטים והמטפסים, אשר מגיעים כמעט לכל גזע, ענף או גבעול חשוף ונמצאים על כל עץ שיוכלו לטפס ולהשתרג עליו.
למעלה מתשעים אחוז ממיני המטפסים בעולם חיים ביער הגשם הטרופי. אורכם הממוצע אמנם מגיע לכ-75 מטרים, אך הם עשויים להגיע אף לאורך של כ-250 מטרים. המטפסים משתרגים בין קומות היער השונות ומקשרים ביניהן כמערכת כלי דם בגוף של בעל חיים, המחברת ומקשרת בין כל איבריו. הדרך שבה הצמחים האלה מצליחים להעביר מים ומינרלי מזון מהשורשים לנצרים, וחומרי מזון מהנצרים לשורשים, נחשבת לפלא פיזיולוגי. השרכים יוצרים מעין סלים תלויים ברחבי היער אשר לוכדים בתוכם עלים, פירות וזלזלים הנופלים מלמעלה ואלה נאספים לערמות ביניהם. במשך הזמן מתפרקים השיירים ונוצרת רקבובית המשמשת להזנת מיני צומח ושאר יצורים ומספקת להם מרחב מחיה נוסף.
אפיפיטים
מלבד מטפסים ניתן למצוא על העצים מינים רבים של אפיפיטים. אלה הם צמחים הגדלים על צמחים אחרים, מבלי לצרוך מהם חומרים מזינים כפי שעושים טפילים. האפיפיטים יוצרים תנאים ייחודיים למגוון רחב של בעלי חיים, לכן השפעתם ביער הגשם הטרופי גדולה למדי. הצמח הנושא אותם משמש מעין מצע לאפיפיט, אשר שורשיו כלל אינם נתונים בקרקע.
האפיפיטים קולטים את המים ואת מינרלי המזון, המומסים בהם והחיוניים לגידולם, מהאוויר הלח. יש הטוענים שנוכחותם מועילה לעץ, כי הם מקטינים את הלחות סביבם ובכך פוגעים בעקיפין בפטריות המזיקות. האפיפיט מעדיף להתיישב בהסתעפויות של ענפים, שם מצטברים מים וחומרים אורגניים הדרושים למחייתו. השגת האור מפצה על הריחוק מן הקרקע ועל הקושי היחסי בהשגת נוזלים. האפיפיטים קולטים מים במהירות ויש המסוגלים לאגור אותם. שורשיהם נועדו בעיקר לאחיזה בענף ולחלקם יש צורה של שושנת עלים גדולה, שבתוכה מצטברים מי גשמים, כך שהצמח קולט את המים מבסיס העלים.
ישנם אפיפיטים ממשפחת הברומליים, שקיבולת המים של שושנת עליהם מגיעה לחמישה ליטרים. שושנת עלים לוכדת פסולת צמחית ויוצרת ערימת דשן לחה במרכז הצמח. במים האלה מתקיימים דו-חיים וחרקים, החיים רק בגומחה זו של בריכת הגשם הזעירה. בתוך הבריכה יכולות קרפדות עצים להשלים את כל מחזור חייהן הרחק מעל האדמה כשכל מזונן הוא יתושים הדוגרים גם הם במאגר המים התלוי.
הפרשותיהם של יצורים אלה ושיירי מזונם הם מינרלים חיוניים לאפיפיטים ואלה נקלטים על ידם בתיווכם של המים. עבור הסחלבים שמלבלבים בחופת היער בשל שפע האור יש לשורשים שני תפקידים: האחד, להיאחז בחוזקה למצע ולהיצמד אליו והשני הוא לינוק את הלחות מן האוויר באמצעות חללים המצויים בקצות שורשים תלויים וארוכים. כהגנה מפני התייבשות, משמרים הסחלבים את הנוזלים בפקעות כדוריות.
פיקוסים
שמאל|ממוזער|250px|עץ פיקוס ביער גשם טרופי
צורת חיים הדומה לזו של האפיפיטים הם הפיקוסים החונקים. אלה הם צמחים המתחילים כאפיפיטים אך במהלך התבססותם על העץ הנושא אותם הם שולחים שורשים המגיעים וחודרים לקרקע ואחר מתחילים להשתרג על צמח המצע שלהם עד שמוחצים אותו ואז הם הופכים לעצים עצמאיים. רוב המינים, מתוך מאות מיני פיקוסים, מתחילים את מחזור חייהם כאפיפיטים והופכים כעבור זמן לפיקוסים חונקים.
חופת יער הגשם
חלקו העליון הירוק של יער הגשם הטרופי הוא אזור מיוחד במינו. לשכבה שטופת-שמש זו יש מאפיינים ייחודיים, וחיים בה יצורים שאינם יורדים לעולם אל פני הקרקע. צמרות העצים שמשתרגות אלה באלה יוצרות מבנה סבוך ומורכב של צמחייה, שבתוכו נוצרות "דרכים" שבהן בעלי החיים יכולים לנוע. הן מציעות שפע נדיב של קליפת עץ, עלים, פרחים ופירות לבעלי החיים.
על כן, חופת היער היא אחד האזורים המיושבים והמגוונים ביותר של יער הגשם הטרופי. מספר העופות השוכנים שם הוא אדיר. העופות ניזונים מצוף הפרחים, מהפירות ומהזחלים הניזונים מהם. לעיתים הם מלווים את להקות הקופים על מנת ללקט את החרקים שהוטרדו ממקומם עקב קולות הנפץ הרעשניים של הקופים, העוברים בינות לענפים. ניתן למצוא שם גם יונקים קטנים הניזונים מצמחים או מבעלי חיים אחרים, דוגמת לטאות. בעלי החיים בחופת היער משליכים את שאריות המזון למטה, ושם בעלי חיים אחרים נאבקים עליהן.
עונות השנה
ביער הגשם הטרופי יש אמנם עונות שנה, אך אלה אינן מובחנות זו מזו כמו עונות השנה באזורים הממוזגים ולכן הצמחייה הגדלה בו אינה תלויה בשינויים אלה כמו ביערות אחרים. מידות החום וקרינת האור הבאות מן השמש הן יציבות במשך השנה כולה בסמוך לקו המשווה, והעונות מתבטאות בשינוי בכמות המשקעים בלבד, כשההשפעה היחידה שיש לכך היא האטה בקצב הפריחה והבשלת הפירות בחודשים היבשים יותר. בעצים בני אותו מין ואפילו בענפיו של אותו העץ, ייתכנו דרגות שונות של התפתחות בעלים, בענפים ובפרחים. ביער הנמצא באזור בעל עונתיות ותנאי אקלים משתנים, מתקיימת מחזוריות אחת ליער כולו. ביער הגשם הטרופי, הצמחים והעצים בוחרים למעשה באיזה שלב יימצאו, אם בשלכת, בפריחה או בחניטת הפרי, כך שבכל תקופה מזמני השנה ניתן למצוא ביער את כל השלבים מתקיימים זה לצד זה.
החי והצומח
שמאל|ממוזער|250px|קוף עכביש שחור-ראש בקוסטה ריקה
לעומת יערות אחרים שבהם שולטים במספרם העופות והחרקים, הרי שביער הגשם הטרופי הם נאלצים לחלוק את משכנם עם מספר רב של יונקים, זוחלים, דו-חיים ופרוקי-רגליים שונים. חברת השיא של יער גשם טרופי רוחשת שפע של צורות חיים: כמחצית ויותר מכלל מיני היצורים המוכרים למדע מצויים ביער זה. בניגוד ליערות אחרים שבהם יש מיני עצים שליטים, ביער הגשם הטרופי אין שליטה של מין אחד או כמה מינים אלא הוא ערב-רב של צמחים, וכמעט כל משפחה המיוצגת במקומות אחרים על ידי צמחים עשבוניים או שיחים, מיוצגת בו על ידי עצים. המבנה הייחודי של כסות הירק הסמיכה והנפח שהיא תופסת בשכבת האוויר של היער, מספקים הגנה טובה למערכות החיים שבתוך היער ובחלל היער כמעט שאין תנודות במשתני מזג האוויר עד כי קיים הבדל ממשי בין תנאי האקלים שמחוץ ליער לבין תנאי האקלים שבתוכו.
צמחיית יער הגשם הטרופי ירוקת-עד בשל התנאים הסביבתיים הקיימים באזור המשווני. היער זוכה לשפע של אור וחום מן השמש ואלה, לצד כמויות הגשם הגדולות, מאפשרים תהליכי חיים הנמשכים ברציפות לאורך כל השנה, כמו בתוך חממת ענק. כמו כן, תהליך התחדשותם של העלים הוא תהליך קבוע. הצמחייה, שכל שאר היצורים החיים תלויים בה לקיומם, נעשית כל כך פרועה עד כי היא יוצרת מאות מקומות חיות זעירים כגדולים, המספקים את התנאים הנחוצים להתפתחותם של מאות אלפי יצורים שונים, ואכן סגולתם של יערות הגשם הטרופיים שהם עשירים מאוד ביצורים וצורת היער נותרת יציבה באופן תמידי. כמו ביערות אחרים גם ביער הגשם הטרופי העץ משמש יחידה חיונית מאוד עבור היצורים החיים בתוכו וסביבו. ביער רגיל הוא שווה-ערך לבית דירות גדול אצל האדם. באזור הטרופי, כל אחד ואחד מעצי הענק ביער הגשם יכול להיחשב כמטרופולין.
כמו כן בעלי החיים ניזונים מין הפירות והזנים השונים של המזון העשיר ביערות הגשם
ראו גם
יער גשם ממוזג
יער האמזונאס
בירוא יערות
קישורים חיצוניים
אודות יערות גשם טרופיים
*
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
גשם טרופי
קטגוריה:ביומות יבשתיות
קטגוריה:האזור הטרופי
| 2023-09-07T06:40:02
|
פרעוש
|
REDIRECT פרעושים
| 2004-10-19T10:11:32
|
ג'אווה (שפת תכנות)
|
ג'אווה (באנגלית: Java) היא שפת תכנות מונחית עצמים אשר פותחה בחברת סאן מיקרוסיסטמס (כיום חברת־בת של אורקל) על ידי צוות בראשות ג'יימס גוסלינג בשנת 1991, והיא אחת משפות התכנות הנפוצות ביותר הנמצאות בשימוש כיום. השפה הוצגה לראשונה בשנת 1995, והיא מהווה את אחד מרכיבי הליבה של פלטפורמת התוכנה ג'אווה.
התחביר של השפה מבוסס במידה רבה על התחביר של ++C, אך כולל הרחבות רבות במטרה לאפשר תמיכה מובנית בתהליכונים, בינלאומיות, אבטחה ועבודה בסביבת האינטרנט ותכונות נוספות.
לרוב עוברות תוכניות ג'אווה הידור ל־Java bytecode, שפת ביניים דמוית שפת מכונה, שאותה מריצה מכונה וירטואלית (Java Virtual Machine ;JVM). הודות לכך התוכנית יכולה לרוץ על כל מחשב ועל כל מערכת הפעלה המריצים JVM, החל מטלפונים סלולריים ועד למחשבי-על.
בשנת 1996 הוקם לראשונה הכנס "JavaOne", כנס שנתי המאגד אלפי משתמשי ומפתחי השפה הדנים בפיתוחה ובעדכונים הטכנולוגיים בה.
נכון ליולי 2022, ג'אווה נחשבת לשפת התכנות השנייה ברמת הפופולריות בעולם, גם בקרב מהנדסי תוכנה מקצועיים וגם על פי מדידת Google Trends.
היסטוריה
השפה פותחה לראשונה כמיזם פנים בתוך חברת סאן מיקרוסיסטמס, על ידי ג'יימס גוסלינג, ארכיטקט הפרויקט, שהחל בדצמבר 1990 בשם "פרויקט החמקן" (Stealth Project), ושמו הוחלף לאחר זמן מה ל"פרויקט הירוק" (Green Project). מטרתו המקורית של הפרויקט הייתה מערכות משובצות מחשב (embedded systems) עבור מכשירים חכמים (smart appliances) שונים, כגון מחשב כף יד (PDA) ואפילו תנור או מקרר חכם, תחום שסאן צפתה כי יתפתח מאוד מבחינה עסקית.
צוות הפרויקט פיתח שפה חדשה משום ששפות קיימות כגון ++C שנשקלה בתחילה, היו מורכבות מדי וצרכו משאבים גדולים מדי עבור מערכות פשוטות משובצות מחשב. אמנם, אחד מהנסיונות הראשונים של הצוות היה כתיבת גרסה שונה של ++C שתיקרא "--++++C", אך במהרה החליט הצוות לכתוב שפה חדשה המתבססת על מספר עקרונות ותחביר דומה ל־++C. השם שהוצע בתחילה לשפה היה Oak (אלון), על שמו של עץ שגדל מחוץ לחלון של גוסלינג.
מבחינת תשתית השפה, הרעיון הבסיסי היה ליצור "מְפָרֵשׁ" (Interpreter) שקורא את קוד השפה ומבצע אותה. משמע, כי לכל סביבה יהיה מפרש משלה וכך ניתן לכתוב קוד מקור אחיד עבור סביבות שונות. בסוף 1992 סאן הקימה חברת בת בשם FirstPerson שייעודה לפתח ולמצוא שימושיים עסקיים לשפה החדשה.
הכיוון אותו בחרה FirstPerson היה ממירים (Set-Top Boxes) לחברות כבלים, שיוכלו להריץ יישומים עבור טלוויזיה אינטראקטיבית. לאחר שני כישלונות במכרזים גדולים (חברות הכבלים חששו ממתן חופש גדול מדי בידי משתמש הקצה) נסגרה החברה והצוות חזר לסאן.
ביולי 1994, לאחר שמספר חברים נוספים הצטרפו לצוות, וביניהם אריק שמידט, החליט הצוות על כיוון עסקי שלישי, חדש, והוא ה־Web. הם צפו שהמדיום החדש יהיה זקוק לשפה שבעזרתה יוכל להריץ בתחנות הקצה יישומים אינטראקטיביים ללא תלות במערכת ההפעלה או המעבד, ועל מחשבים חלשים יחסית.
באותה שנה, בפגישה בבית קפה בהשתתפות מספר חברי צוות, הוחלט על שינוי השם מאחר ש־Oak היה רשום כסימן רשום על ידי יצרן אחר. מקור השם ג'אווה אינו ברור. יש טוענים שאלו ראשי תיבות של חברי הצוות שנכחו בפגישה:
James Gosling, Arthur Van Hoff, and Andy Bechtolsheim
גרסה אחרת טוענת כי השם ניתן על שם הקפה שהוגש באותה פגישה (קפה שמקורו בג'אווה שבאינדונזיה). חיזוק לגרסה האחרונה ניתן למצוא בכך שארבעת הבתים הראשונים (ראה מספר קסם) של כל מחלקה בג'אווה הם, בהקסדצימל: 0xCAFEBABE... (ז'רגון כתיבת מילים באמצעות התווים המותרים בפורמט הקסדצימלי מוכר בשם Hexspeak ). בהלצה נטען כי אלו ראשי תיבות של Just Another Vague Acronym ("עוד ראשי תיבות עמומים").
בשנת 1995 הטכנולוגיה הודגמה בכנס על דפדפן נטסקייפ על ידי סיבוב גוף תלת־ממדי בעזרת תוכנת קצה בדפדפן המריצה ג'אווה וידועה בימינו כיישומון (Applet – יישום קטן אשר רץ בתוך הדפדפן). הטכנולוגיה התקבלה בהתלהבות. היישומונים התפתחו זמן מה עד שה־Flash התחיל להחליף את מקומם בזכות יכולת ההנפשה שלו.
גרסה 5.0, שהושקה בספטמבר 2004 הייתה ממוספרת גם 1.5, כשלב מעבר ממספור גרסאות בקפיצות של עשירית (למשל, מ־1.3 ל־1.4) למספור בקפיצות של מספרים שלמים. השינוי בשיטת המספור ציין את קפיצת המדרגה בגרסה זו שכללה שינויים רבים (ובפרט Generics). כמו כן השינוי בשיטת המספור נובע, ככל הנראה, גם מן התחרות עם שפת #C, שהמיספור שלה קופץ במספרים שלמים.
בנובמבר 2006, הכריזה חברת סאן כי ג'אווה תוצע גם תחת רישוי GPL v2. ההכרזה כוללת את השפה והמהדר, הספריות, סביבת הריצה (JVM) והכלים הנלווים. בכך הפכה ג'אווה לשפה וסביבה פתוחה וחופשית. במאי 2007, הודיעה סאן כי סיימה את תהליך העברת ג'אווה לקוד פתוח.
עקרונות
שמאל|ממוזער|340px|תוכנית Hello world בשפת ג'אווה שנכתבה ובוצעהבסביבת הפיתוח המשולבת Eclipse
ג'אווה היא שפה בעלת טיפוסיות סטטית חזקה, כלומר לכל ביטוי בשפה מתאים טיפוס יחיד, תקינות ביטויים נבדקת בזמן ההידור, במידת האפשר. כאשר אין זה אפשרי, תתבצע בדיקה בזמן ריצה.
ג'אווה תומכת בתכנות מונחה עצמים. עם זאת ג'אווה עדיין כוללת, מטעמי יעילות, גם "טיפוסים פרימיטיביים", שאינם אובייקטים. משום כך (ומסיבות נוספות) אינה נחשבת שפה מונחית עצמים "טהורה" כמו Smalltalk או Ruby. עם זאת, לכל טיפוס פרימיטיבי בג'אווה יש מחלקה עוטפת, אליה וממנה מתבצעת המרה אוטומטית (Boxing). למשל, לטיפוס הפרימיטיבי int קיימת מחלקה עוטפת Integer.
שפת ג'אווה כוללת גם ניהול זיכרון אוטומטי. המתכנת פטור מן ההכרח לשחרר זיכרון המוקצה לאובייקט ברגע שאין עוד משתנים המצביעים עליו. במקום זאת, סביבת זמן הריצה כוללת מנגנון "איסוף זבל", המבצע זאת אוטומטית.
ג'אווה מאפשרת ירושה יחידה בלבד, וזאת על מנת למנוע בעיות דו־משמעות הנוצרות מירושת יהלום. כדי לאפשר גמישות דומה לזו של ירושה מרובה, קיים בג'אווה מנגנון ממשק (interface) המגדיר רשימה של מתודות, המהווה חוזה עם המתכנת. כך כל מחלקה יכולה להרחיב (extends) לכל היותר מחלקה אחת, ולממש (implements) מספר בלתי מוגבל של ממשקים. על המחלקה לממש במפורש כל מתודה בכל ממשק כזה, וכך לא קיימת בעיה של כפל משמעות.
בגרסה 5.0 נוספו מספר הרחבות חשובות לשפה, ביניהן תכנות גנרי (Generics), מספר משתנה של פרמטרים לפונקציה וטיפוסי מניה (Enums).
בגרסה 7 של השפה נוספה תמיכה בהקצאת משאבים תחומה־לקסיקלית – בלוקים של try-with-resources.
בגרסה 8 של השפה נוספה תמיכה נרחבת וישירה בטכניקות של תכנות פונקציונלי; בין היתר נוסף תחביר עבור פונקציות למבדא, נוסף תחביר להעברה של מתודות כפרמטר, נוספו ממשקים עבור פונקציות, נוסף טיפוס נתונים מובנה Stream התומך בפונקציות מסדר גבוה ובפעולות כגון map או collect ונוספה מתודה forEach לטיפוס הנתונים Iterator.
בגרסה 9 של השפה נוספה האפשרות למימוש ברירת-מחדל עבור מתודות בממשקים, נוספו מתודות ייצור סטטיות עבור אוספים כגון List, ונוספו מתודות שונות ל-Option ול Stream.
ג'אווה כשפה מוּנְחֵית עצמים חלקית
אחד מעקרונותיה החשובים של שפת java, הוא תמיכה בפרדיגמת תכנות מונחה העצמים שלה.
השפה לא מונחית עצמים "טהורה" כיוון שניתן להשתמש בה בטיפוסי נתונים פרימטיביים (כמו int,float,char וכו'..).
חמישה עקרונות חשובים של תכנות מונחה עצמים בjava הם
1. ירושה
דוגמת קוד: // Parent class
class Animal {
public void voice() {
System.out.println("I am animal");
}
public void scream() {
System.out.println("boo!");
}
}
// class child, inherit from Animal
class Dog extends Animal {
// same method like Animal
public void voice() {
System.out.println(" I am Dog!");
}
}
class Main {
public static void main(String[] args) {
// create an object of the parent class that will point the child class!
Animal labrador = new Dog();
labrador.voice();
labrador.scream(); // also has the method of his parent class
}
}
// output: I am Dog! boo!
2. כימוס
דוגמת קוד: // Java program to demonstrate encapsulation
class EncapsulatedCar {
// private variables declared these can only be accessed by public methods of class
private String companyName;
private int year;
private int price;
// getters methods to access private variables
public int getYear() { return year; }
public String getCompanyName() { return companyName; }
public int getPrice() { return price; }
// setters methods to access and change private variables
public void setYear(int newYear) { year = newYear; }
public void setCompanyName(String newCompanyName) {
companyName = newCompanyName; }
public void setNewPrice(int newPrice) { price = newPrice; }
}
public class Car {
public static void main(String[] args)
{
EncapsulatedCar car = new EncapsulatedCar();
// setting values for the variables
car.setCompanyName("Tesla");
car.setNewPrice(200000);
car.setYear(2022);
// Displaying values of the variables
System.out.println("car company: " + car.getCompanyName());
System.out.println("year " + car.getYear());
System.out.println("price of the car: " + car.getPrice() +"₪");
// Direct access to the variables is not possible due to encapsulation
// output: car company: Tesla
// year 2022
// price of the car: 200000₪
}
}3. פולימורפיזם
דוגמת קוד: class Animal {
public void animalVoice() {
System.out.println("Animals make various of voices..");
}
}
class Cat extends Animal {
public void animalVoice() {
System.out.println("The cat howl: Meow Meow!");
}
}
class Dog extends Animal {
public void animalVoice() {
System.out.println("The dog bark: Woof Woof!");
}
}
class Main {
public static void main(String[] args) {
Animal myAnimal = new Animal(); // Create a Animal object
Animal mitzi = new Cat(); // Create a Cat object
Animal puppy = new Dog(); // Create a Dog object
// We have now *two* different objects derived from the same super class!
myAnimal.animalVoice();
mitzi.animalVoice();
puppy.animalVoice();
}
}
// output: Animals make various of voices..
// The cat howl: Meow Meow!
// The dog bark: Woof Woof!4. אבסטרקציה
5. ממשק
יתרונותיה של java כשפה מונחית עצמים
הופך אותה למהירה ואינטואיטיבית יותר, כיוון שתכנות זה מדמה את העולם האמיתי.
מאפשר מבנה נקי, פשוט וברור לתוכניות.
מפחית שימוש חוזר בקוד, הקוד קל יותר לתחזוקה, לשינוי ולניפוי שגיאות.
ביצועים
בראשית דרכה סבלה ג'אווה מביצועים גרועים, היות שמנועי זמן הריצה בוססו על מפרש בלבד. אולם, עם התפתחות השפה, הוחל שימוש בטכניקה הקרויה JIT – Just In Time, אשר בבסיסה עמד העיקרון של הידור דינמי של קוד המכונה הווירטואלי לקוד המכונה הספציפי בזמן הריצה. על ידי כך מתקבלים ביצועים טובים יותר, ותאורטית אף גבוהים יותר משפת ++C במצבים מסוימים (היות שההידור מתבצע תוך כדי ריצת התוכנה, יש למהדר ידע מדויק יותר על ריצת התוכנה, מה שמסייע לביצוע אופטימיזציות טובות יותר לקוד).
גישה אחרת לנושא הביצועים מפרידה את עיקרון המכונה הווירטואלית מהשפה, ומהדרת את קוד המקור ישירות לקוד מכונה ספציפי, שרץ ככל תוכנה אחרת במערכת. עם זאת, גם בהידור כזה ישנו חיסרון לעומת שפות כמו ++C שעוצבו במיוחד לאפשר ריצה מהירה. לדוגמה, כל קריאה לשיטה בג'אווה כוללת חיפוש בזמן ריצה של השיטה המתאימה, בניגוד לשפת ++C בה קריאה לשיטה שאינה מוגדרת כוירטואלית שקולה לקריאה לפונקציה רגילה. בנוסף לכך ג'אווה נודעת בצריכת זיכרון גבוהה בהשוואה לקוד דומה שנכתב בשפה כגון שפת ++C, זאת עקב טעינה של ספריות ניהול של המכונה הווירטואלית. צריכת זיכרון גבוהה זו באה לידי ביטוי בעיקר במערכות הפעלה מסוג UNIX.
דוגמה לתוכנית בשפת ג'אווה
התוכנית המופיעה להלן כתובה בשפת ג'אווה, והיא בודקת האם מספר שהועבר אליה הוא מספר ראשוני. הסימן "//" מציין שהטקסט שמימינו אינו חלק מקוד התוכנית, אלא הוא הערה שמטרתה להסביר את התוכנית למתכנת הקורא אותה. התוכנית מחולקת לשתי פונקציות, האחת בודקת האם מספר נתון הוא ראשוני, והשנייה מטפלת בדיאלוג עם המשתמש: קבלת המספר לבדיקה (קלט) והצגת תוצאות הבדיקה (פלט).
import java.util.Scanner;
public class JavaProgram
{
public static int getFactor (int num)
{
double sqrt = Math.sqrt(num);
// try to find a factor that is not 1.
for (int i = 2; i <= sqrt; i++) {
if (num % i == 0) // is num divisible by i?
return i;
}
return 1; // num is a prime.
} // End of getFactor function.
public static String communicate (int num)
{ // communicate with the user.
if (num <= 0)// is it a valid input?
return "The checked number should be positive";
int factor = getFactor(num);
if (factor == 1)
return num + " is a prime";
else
return num + " is not a prime, " + num + " = " + num/factor + " × " + factor;
} // End of communication function
public static void main (String [] args)
{
Scanner in = new Scanner(System.in);
System.out.println(communicate(in.nextInt()));
}
}
גרסאות
סאן הגדירה מספר גרסאות לג'אווה המיועדות לסביבות שונות:
Java Card
Java Platform, Standard Edition (Java SE): סביבת הפיתוח של ג'אווה הכוללת JVM, מהדר וכלי עזר
Java Platform, Enterprise Edition (J2EE)
Java Platform, Micro Edition (J2ME): גרסה למכשירים קטנים וסלולריים
J2EE
עם התרבות השימוש באינטרנט, התברר שיש צורך ביצירת תשתית של תוכנת שרת על ידי שרת התומך בג'אווה בשיתוף של משאבים כמו בסיסי נתונים ומבני נתונים, בתמיכה בשרתי HTTP ובדפים דינמיים. כך פותחה JSP, טכנולוגיה של ג'אווה לבניית אתרי Web דינמיים. כך נוצר אוסף הכלים של ה־Enterprise Edition הנקרא בקיצור J2EE. לאחר מכן שונה השם ל-J2E.
שרת יישומים זה הצליח עד כדי כך שמיקרוסופט מנסה ב־NET. לתת פתרון דומה. יישומים כבדים באמת כמו SAP עזבו את העולם הסגור של Windows ובחרו לעבוד עם J2EE. ולמעשה רוב הקוד והפיתוח בג'אווה בימינו מבוסס על תשתיות אלו. חברות כמו BEA פיתחו שרת לתשתיות אלו ובמקביל קבוצת JBoss פיתחה שרת המבוסס על קוד פתוח.
J2ME
תכונה זו של ניתוק ממערכת ההפעלה על ידי כתיבת JVM החוצצת בין התוכנה למערכת ההפעלה אומץ לתחום אחר והוא הטלפונים החכמים כחלק מקבוצה של התקנים משובצי מחשב (Embedded Devices). גם בתחום זה ריבוי המכשירים, מערכות ההפעלה, וסוגי המעבדים השונים נתנו יתרון לפיתוח מבוסס JVM. בתחום זה מספקת Sun את J2ME (Java 2 Mobile Edition), שהיא גרסה קלת־משקל וקומפקטית למכשירי טלפון סלולרי ומחשבי כף יד.
ראו גם
Java (פלטפורמת תוכנה)
מונחים בתוכנה
JavaFX
Java Web Start
קישורים חיצוניים
The Java Tutorials - מדריכים לשפת ג'אווה באתר הרשמי של סאן/אורקל
java.sun.com - הורדות ופיתוח
java.com -
java.org -
ניר אדר, מדריך ג'אווה בעברית חלק א', חלק ב'
מדריך נוסף בעברית - מכללת HIT שבחולון המדריך הישראלי ל־Java
הערות שוליים
*
קטגוריה:שפות תכנות מונחות עצמים
| 2024-10-09T07:13:01
|
פורטוגזית
|
upright=1.5|ממוזער|דוברי הפורטוגזית בעולם
פורטוגזית (על-פי מתקני לשון: פורטוגלית) היא שפה איברו-רומאנית מתוך קבוצת השפות הרומאניות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וקרובה במיוחד לספרדית וגליסית. פורטוגזית מדוברת בפורטוגל ובחלק ממושבות העבר שלה, ברזיל, אנגולה, מוזמביק, גינאה ביסאו, מזרח טימור, איי כף ורדה וסאו טומה ופרינסיפה. הפורטוגזית מדוברת כיום בפי כמאתיים מיליון בני אדם ברחבי העולם. רוב דוברי הפורטוגזית חיים בברזיל. קהילת המדינות הדוברות פורטוגזית היא קהילה פוליטית לשיתוף פעולה בין מדינות ששפתן ותרבותן מבוססות על השפה הפורטוגזית, המכונות "מדינות לוזופוניות" על שם הפרובינקיה הרומאית לוזיטניה, ששטחה חפף בקירוב את שטח פורטוגל. הקהילה, המכונה בראשי תיבות CPLP, הוקמה בשנת 1996.
השפה הקרובה ביותר לפורטוגזית היא הגליסית, אשר התפתחה יחד איתה במערב חצי האי האיברי מתוך הלטינית הוולגארית שדוברה שם בימי הביניים המוקדמים, כאשר במהלך הכיבוש המוסלמי נספגו בפורטוגזית מילים רבות ממקור ערבי אף שלא הייתה לערבית השפעה עמוקה יותר מעבר לאוצר מילים. במובן הזה ניתן להגיד כי הפורטוגזית, מבחינה מורפולוגית ותחבירית, מהווה דוגמה לשפה רומאנית שהתפתחה מהלטינית הוולגרית ללא השפעה ישירה כמעט, כאשר אף כיום 90 אחוז מאוצר המילים הפורטוגזי נובע ממנה.
במאה ה-16, עם תחילת המסעות הימיים והגילויים הגדולים (ראו האימפריה הפורטוגזית), התפשטה הפורטוגזית לחלקים בדרום אמריקה, אפריקה ואסיה, ואז גם החלו להתרחש מרבית השינויים בשפה הפורטוגזית. ישנם הבדלים מסוימים בהגייה, באוצר המילים ובתחביר בין הפורטוגזית האירופאית לפורטוגזית הברזילאית, עקב הריחוק הגאוגרפי, דבר שניכר בעיקר באמרות וביטויים פופולריים.
בתקופת המסעות הימיים, הגילויים הגדולים וההתיישבות הייתה הפורטוגזית בסיס ליצירת כמה שפות קריאוליות, המדוברות בעיקר בקהילות מעורבות של פורטוגזים וילידים.
השפה הפורטוגזית נודעת בכינוי "שפתו של קמואש" ("A língua de Camões"), כהוקרה ללואיש דה קמואש, משורר פורטוגזי בן המאה ה-16, מחבר היצירה האפית "הלוסיטנים". המשורר הברזילאי אולאבו בילאק תיאר אותה בכינוי "פרח לאטיום האחרון, פראי ויפה" ("a última flor do Lácio, inculta e bela"). מיגל דה סרוונטס, המשורר הספרדי הנודע, תיאר את הפורטוגזית כ"שפה מתוקה שערבה לאוזן".
הגיית השפה וכתיבתה
לפורטוגזית שני ניבים עיקריים: פורטוגזית אירופית (פורטוגזית) ופורטוגזית ברזילאית. בשל הריחוק בן מאות השנים, קיימים הבדלי הגייה הן בעיצורים והן בתנועות.
עיצורים
העיצורים הסימוןהגרפי ניב איברי ניב ברזילאיזעירבאותיות גדולות תעתיקIPA הערך הפונטי תעתיקIPA הערך הפונטיbB β נהגה כהגיית בי"ת רפה דו־שפתית בין תנועות;נהגה כהגיית בי"ת בשאר המקריםb נהגה כהגיית בי"ת bcC s נהגה כהגיית סמ"ך לפני e i;נהגה כהגיית כ"ף בשאר המקרים s כנ"ל k k ç Ç s נהגה כהגיית סמ"ך s ch Ch ʃ נהגה כהגיית שי"ן ימנית ʃdD ð נהגה כהגיית דל"ת רפה בין תנועות;נהגה כהגיית דל"ת בשאר המקרים ʤ נהגה כהגיית גימ"ל גרושה לפני i ו-e סופית;נהגה כהגיית דל"ת בשאר המקרים d d f F f נהגה כהגיית פ"א רפה f כנ"לgG ɣ נהגה כהגיית גימ"ל רפה בין תנועות;נהגה כהגיית זי"ן גרושה לפני e i;נהגה כהגיית גימ"ל בשאר המקרים ɣ בניבים מסוימים נהגה כהגיית גימ"ל רפה בהקשרים שונים;נהגה כהגיית זי"ן גרושה לפני e i;נהגה כהגיית גימ"ל בשאר המקרים ʒ ʒ ɡ ɡguGuɣu נהגה גוּ (כשהגימ"ל רפה) ɡ נהגה כהגיית גימ"ל לפני e i;נהגה גוּ בשאר המקרים ɣu hH - אינו נהגה - כנ"ל j J ʒ נהגה כהגיית זי"ן גרושה ʒ kK k נהגה כהגיית כ"ף k lL נהגה כהגיית ו"ו עיצורית לאחר תנועות;נהגה כהגיית למ"ד בשאר המקרים lh Lh נהגה כהגיית למ"ד מרוככת m M מאנפף את התנועה שלפניו כשמופיע בסוף הברה;נהגה כהגיית מ"ם בשאר המקרים n N מאנפף את התנועה שלפניו כשמופיע בסוף הברה ואחריו עיצור אחר;נהגה כהגיית נו"ן בשאר המקרים nh Nh נהגה כהגיית נו"ן ויו"ד שוואית בקירוב p P נהגה כהגיית פ"א qu Qu נהגה כהגיית כ"ף לפני e i;נהגה קְוּ (כשהו"ו כ-W אנגלית) לפני a o u qü Qü נהגה קְוּ (כשהו"ו כ-W אנגלית) rR נהגה כהגיית רי"ש מודגשת בראש מילה;נהגה כהגיית רי"ש מודרנית בשאר המקרים נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת לאחר עיצורים מלבד N ולפני תנועות, ובסוף מילהכשהמילה הבאה מתחילה בתנועה;נהגה כה"א בתחילת מילה ולפני תנועות פתוחות בלתי מוטעמות. rr RR נהגה כהגיית רי"ש מודגשת; נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת לאחר עיצורים מלבד N ולפני תנועות, ובסוף מילהכשהמילה הבאה מתחילה בתנועה;נהגה כהגיית כ"ף רפה בשאר המקרים s S נהגית כהגיית סמ"ך בראש מילה;נהגה כהגיית זי"ן בין תנועות ובסוף מילה כשהמילה הבאה מתחילה בתנועה;נהגה כהגיית שי"ן ימנית לאחר תנועה ולפני עיצור, ובסוף מילה כשהמילה הבאהמתחילה בעיצור נהגה כהגיית סמ"ך בראש מילה;נהגה כהגיית זי"ן בין תנועות;נהגה כהגיית זי"ן גרושה לפני עיצור קולי;נהגה כהגיית שי"ן ימנית לפני עיצור אטום sh Shʃנהגה כהגיית שי"ן ימניתʃCh/ch t T נהגה כהגיית ת"ו נהגה כהגיית צד"י גרושה לפני i ו-e סופית;נהגה כהגיית ת"ו בשאר המקרים v V נהגה כהגיית בי"ת רפה כנ"ל w W נהגה כהגיית ו"ו עיצורית כנ"ל x X נהגה כהגיית שי"ן ימנית בראש מילה ולפני עיצור מלבד C שלפני e i;נהגה כהגיית סמ"ך לפני C שלפני e i;נהגה כהגיית זי"ן בין ex לבין תנועה;בשאר המקרים עשוי ליהגות כשי"ן ימנית, קְסְ או כסמ"ך כנ"ל y Y נהגה כהגיית יו"ד עיצורית כנ"ל z Z נהגה כהגיית זי"ן גרושה בסוף מילה;נהגה כהגיית זי"ן בשאר המקרים כנ"ל
תנועות
+פונמות בפורטוגזית ענבלי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי/שִנִּי שפתי(־שִנִּי) אפי ɲ ~ n̠ʲnm סותםgk dtbp מחוכך[ʤ][ʧ] חוכך ʁʒʃzsvf מקורב ʎ ~ l̠ʲl מקישɾ* פונמה זרה
* אלופוני /t d/ לפני /i/ בניבים ברזילאיים
שמאל|ממוזער|280px|מיקום התנועות בניב ליסבון, פורטוגל
שמאל|ממוזער|280px|מיקום התנועות בניב סאו פאולו, ברזיל
התנועות הסימוןהגרפי ניב איברי ניב ברזילאיתחתוןמכתב הון תעתיקIPA הערך הפונטי תעתיקIPA הערך הפונטי aA נהגית כהגיית e במילה האנגלית Takenבהברה לא-מוטעמת ובסוף מילה;נהגית כפתח בשאר המקרים נהגית כהגיית פתח áÁ נהגית כהגיית פתח כנ"ל àÀ נהגית כהגיית פתח כנ"ל â נהגית כהגיית פתח מאונפפת כנ"ל ãà נהגית כהגיית פתח מאונפפת כנ"ל eE נהגית כהגיית e במילה האנגלית Takenבהברה לא-מוטעמת ובסוף מילה;נהגית כהגיית צירי בשאר המקרים נהגית כהגיית צירי בהברה לא מוטעמת;נהגית כצירי פתוח יותר בהברה מוטעמת;נהגית כהגיית חיריק בסוף מילה éÉ נהגית כצירי פתוח יותר כנ"ל êÊ נהגית כהגיית צירי בלבד כנ"ל iI נהגית כהגיית חיריק כנ"ל oO נהגית כהגיית חולם נהגית כהגיית חולם בהברה לא-מוטעמת;נהגית כחולם פתוח בהברה מוטעמת;נהגית כשורוק בסוף מילה óÓ נהגית כחולם פתוח יותר כנ"ל ôÔ נהגית כהגיית חולם בלבד כנ"ל õÕ נהגית כחולם מאונפף כנ"ל uU נהגית כהגיית שורוק כנ"להדיפתונגים Ãe/ãe נהגה כ-אַיי (כשהפתח מאונפף) כנ"ל Ai/ai נהגה כ-אַיי כנ"ל Ao/ao נהגה כ-אַװ (כשהו"ו כ-W אנגלית) כנ"ל Au/au נהגה כ-אַװ (כשהו"ו כ-W אנגלית) כנ"ל Ão/ão נהגה כ-אַװ (כשהו"ו עיצורית והפתח מאונפפת) כנ"ל Ei/ei נהגה כ-אֵײ כנ"ל Eu/eu נהגה כ-אֵװ (כשהו"ו כ-W אנגלית) כנ"ל Oi/oi נהגה כ-אוֹי כנ"ל Õe/õe נהגה כ-אוֹי (כשהחולם מאונפף) כנ"ל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:פורטוגל: תרבות
קטגוריה:ברזיל: תרבות
קטגוריה:שפות
| 2024-07-29T12:57:40
|
ברזיל
|
הרפובליקה הפדרלית של ברזיל (בפורטוגזית: República Federativa do Brasil, נהגה: ברזיאוּ ) היא המדינה הגדולה ביותר בשטחה ובאוכלוסייתה בדרום אמריקה, החמישית בגודל שטחה והשביעית באוכלוסייתה בעולם.
ברזיל חולשת על שטח גדול, בין מרכז היבשת לבין האוקיינוס האטלנטי; זו המדינה המזרחית ביותר ביבשת אמריקה. היא גובלת בעשר מדינות – למעשה בכל מדינות דרום אמריקה, מלבד אקוודור וצ'ילה. בדרום היא גובלת באורוגוואי, בדרום-מערב בארגנטינה, במערב בפרגוואי, בבוליביה ובפרו, בצפון-מערב בקולומביה, ובצפון בוונצואלה, בגיאנה, בסורינאם ובגיאנה הצרפתית.
בברזיל אדמות חקלאות פוריות וגם יערות גשם עצומים, אשר המפורסם שבהם הוא יער האמזונאס. ניצול אוצרות הטבע של המדינה והתיעוש הנרחב שהתפתח בה הפכו את ברזיל למעצמה כלכלית מובילה בדרום אמריקה ולמנהיגה אזורית. מדד הפיתוח האנושי של ברזיל הוא גבוה יחסית לשכנותיה, על אף הפערים החברתיים הניכרים השוררים בין שכבות החברה הברזילאית.
המדינה נקראת על שם עץ הברזיל (pau-brasil), שגדַל בה בשפע עד אמצע המאה ה-16 (כיום בסכנת הכחדה); ראשוני המתיישבים האירופאים העריכו אותו כמשאב טבע חשוב. שם העץ נגזר מן המילה "בראזה" (brasa), שפירושה בפורטוגזית "גחלת", בהשראת הגוון הכתום-אדום של ליבת גזע עץ הברזיל.
בראשיתה הייתה ברזיל קולוניה פורטוגלית, והשפה הרשמית בה היא פורטוגזית, בשונה מרוב ארצות אמריקה הלטינית, שבהן השפה העיקרית היא ספרדית.
בעוד האימפריה הספרדית באמריקה חולקה בין מדינות רבות, נשמרה אחדות האימפריה הפורטוגזית באמריקה תחת מדינת ענק אחת – ברזיל.
היסטוריה של ברזיל
ימין|ממוזער|150px|פדרו אלוורש קברל, מגלה ברזיל
ההתיישבות האנושית בשטח שבו מצויה כיום מדינת ברזיל המודרנית התחילה בהגירתם של האינדיאנים הראשונים באלף ה-6 לפנה"ס. עד המאה ה-15 אוכלסה ברזיל בשבטי נוודים למחצה, שכלכלתם התבססה על ציד, דיג, ליקוט מזון וחקלאות בלתי ממוכנת.
ברזיל התגלתה לאירופים לראשונה בשנת 1500 על ידי מגלה הארצות הפורטוגלי פדרו קברל (אף כי יש החולקים על כך ומצביעים על אחרים שגילו אותה לשיטתם לפניו), ומאז נשלטה על ידי פורטוגל והייתה למושבה פורטוגלית.
לאחר רבע מאה של ביקורים מזדמנים בלבד, גברה ההתעניינות הפורטוגזית בברזיל, וב-1534 חולקה ברזיל ל-15 קפיטניות בניהולם של אצילים אשר היו אמורים לפתח אותן. אף על פי שרק שתיים מהקפיטניות עברו תהליכי פיתוח, הוקמה בשנת 1549 נקודת ממשל פורטוגזית מרכזית בברזיל, בעיר סלבדור. המתיישבים הפורטוגלים התמקדו בתחילה בגידול קנה סוכר בקרבת חופי היבשת. הם שעבדו מיליוני אפריקאיים לעבודות אלו, ועל כן רבים מתושבי המדינה הם ממוצא אפריקאי או ממוצא אפריקאי-אירופי. במאה ה-17 ובמאה ה-18 התגלו מרבצי זהב ויהלומים בדרום ברזיל ובמערבה. גל מחפשי זהב מפורטוגל הרחיב את האזור המיושב ואת גבולות המדינה על חשבון שטחי הספרדים.
החל משנות ה-20 של המאה ה-17 התקיימה בצפון-מזרח ברזיל מושבה הולנדית שנודעה גם בשם "הולנד החדשה" או ברזיל ההולנדית. בתחום השליטה ההולנדי חיו הולנדים לצד ברזילאים-פורטוגזים ואף מאות יהודים. היא נודעה בסובלנות דתית והתבססה כלכלית על מטעי סוכר ועבדות. בעקבות שינויים גאו-פוליטיים באירופה ושורה של קרבות ימיים ויבשתיים בין צבאות הולנד ופורטוגל, הסתיימה השליטה ההולנדית באזור בשנת 1654.
שמאל|ממוזער|150px|"עצמאות או מוות" – פדרו הראשון מכריז על עצמאות ברזיל מפורטוגל ב-7 בספטמבר 1822, באירוע שנודע לימים כזעקת איפירנגה.
כאשר כבשה צרפת של נפוליאון את פורטוגל בשנת 1807, נמלטה משפחת המלוכה הפורטוגזית לברזיל, הכריזה על ריו דה ז'ניירו כבירת האימפריה הפורטוגזית, ונתנה לברזיל מעמד שווה לזה של פורטוגל. בשנת 1821 חזרה משפחת המלוכה לפורטוגל, וביטלה את המעמד המיוחד שהקנתה בתקופת גלותה לברזיל. יורש העצר, פדרו, שנשאר בברזיל, תמך במחאה הברזילאית, וב-7 בספטמבר 1822 הכריז על עצמאות ברזיל, באירוע שנודע לימים כזעקת איפירנגה. ב-12 באוקטובר אותה שנה, הכריז על עצמו פדרו כפדרו הראשון קיסר ברזיל, וההכתרה התקיימה ב-1 בדצמבר. רק כעבור שלוש שנים, ב-29 באוגוסט 1825, הכירה פורטוגל רשמית במדינה החדשה. בשנת 1831, נאלץ פדרו, בלחץ העם הפורטוגלי והפרלמנט שמחו כנגד שלטונו, לחזור לפורטוגל ולוותר על השלטון, ובמקומו הומלך בנו, פדרו השני, בעודו בן חמש בלבד. כעבור עשר שנים, בשנת 1841, כשהגיע פדרו השני לבגרות מספקת, הוכתר רשמית כקיסר ברזיל.
פדרו השני הביא את ברזיל להישגים כלכליים מרשימים ביותר במהלך תקופת שלטונו (1840–1889), שנודעה בכינוי "האימפריה הברזילאית", אף על פי שבתקופה זו נלחמה המדינה על גבולותיה עם שכניה מדרום וממערב. הוא ביצע עבודות תשתית והתקין מסילות רכבת, פיתח את החקלאות בכלל ואת גידול הקפה בפרט, וכן קידם את ניצול המשאבים ביער האמזונאס.
ממוזער|201x201 פיקסלים|מסמך שביטל את העבדות בברזיל, 1888.
בשנת 1888 בא על סיומו תהליך ארוך של ביטול העבדות בברזיל, כאשר חוק הזהב שחרר סופית את העבדים האפריקניים ממשטר העבדות. צעד זה הביא למתחים רבים עם בעלי המטעים והשררה, עד שב-15 בנובמבר 1889 הודח פדרו השני מהשלטון בהפיכה צבאית, וברזיל הוכרזה כרפובליקה פדרלית שנודעה לימים בכינוי הרפובליקה הישנה – תקופה שנמשכה עד שנת 1930. במסגרת ההפיכה, נכתבה לרפובליקה חוקה המבוססת על חוקת ארצות הברית. מאז ההכרה כרפובליקה עברו על ברזיל תקופות ארוכות של מהפכות ומרידות, שרק שנים מעטות של שקט חוצצות ביניהן.
בתחילת המאה ה-20 החליף הקפה את הסוכר כמוצר הייצוא העיקרי של ברזיל. בשנת 1930 עלה לשלטון בהפיכה הנשיא ז'טוליו ורגאס. ורגאס שלט, באופן רודני לעיתים, עד לשנת 1945. בהנהגתו לחמה ברזיל במלחמת העולם השנייה לצד בעלות הברית. תקופתו של ורגאס, הידועה בכינוי "המדינה החדשה", הייתה תקופה של תיעוש ופיתוח, שהעבירה את מרכז הכובד הכלכלי והחברתי מהאוליגרכים יצרני הקפה בסאו פאולו ובמינאס ז'ראיס לאנשי המעמד הבינוני החדש שנוצר בערים.
שמאל|ממוזער|150px|כרזת תעמולה של "המדינה החדשה"
הפיכה צבאית הדיחה את ורגאס בשנת 1945, וחוקה דמוקרטית התקבלה ב-1946. התקופה שבין 1945 ו-1964 הייתה תקופה של תיעוש ופיתוח, אך גם של חוסר יציבות מדינית ומשבר כלכלי. ורגאס (שנבחר לכהונה שנייה בשנת 1950 והחזיק בנשיאות עד להתאבדותו בשנת 1954) נותר דמות מרכזית בפוליטיקה הברזילאית גם בשנות ה-50, ואף לאחר מותו. בשנת 1956 החליט הנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק, לפתוח את מרכז המדינה להתיישבות מואצת. הוא העביר את בירת המדינה מריו דה ז'אנירו אל ברזיליה, עיר חדשה ומתוכננת, שנבנתה בחבל הסרטאו, בשטח מדינת גויאס, ובשנת 1960 הפכה רשמית לבירת המדינה.
במקביל החלה נדידה של איכרים אל האזורים המיוערים של צפון המדינה. השגת האדמות בוצעה על ידי בירוא שטחים עצומים מיערות האמאזונאס. תהליך זה מעורר חששות כבדים לפגיעה חמורה באיכות האוויר של כדור הארץ כולו, מאחר שיערות אלו בעלי ריכוז גבוה של עצים מפיקי חמצן.
הפיכה צבאית העלתה לשלטון כת צבאית שהשליטה בברזיל משטר דיקטטורה צבאית בשנים 1964 עד 1985. משטר זה היה מבוסס על הפרה שיטתית של זכויות האדם. הפעילות המפלגתית צומצמה לפעולתן של שתי מפלגות, האחת בעד המשטר הצבאי, והשנייה מפלגת אופוזיציה, ונעשו הסדרים לשמירת "מפלגת המשטר הצבאי" שכונתה "ARENA", כמנצחת העיקרית בכל מערכות הבחירות. הנשיא לא נבחר, כי אם מונה מקרב אנשי הכת הצבאית. תקופה זו הייתה תקופה של פיתוח כלכלי, שלעיתים גם כונה "הנס הכלכלי", אך שקיעתה של ברזיל במשבר הנפט של אמצע שנות ה-70, ויצירתו של חוב חיצוני הולך וגדל, הביאה למשבר כלכלי, עמו נאלצו אנשי הכת הצבאית להתמודד.
בשנת 1985 העבירה הכת הצבאית את השלטון לנשיא הנבחר טנקרדו נווס, אך זה מת בטרם החלה כהונתו. מהלך הדמוקרטיזציה וההתפתחות הושלם עם קבלת חוקה דמוקרטית בשנת 1988. כיום ברזיל היא דמוקרטיה פדרלית. נשיאה הראשון של ברזיל, שנבחר באופן דמוקרטי בבחירות כלליות וישירות לנשיאות, היה פרננדו קולור דה מלו, אך שמו הוכתם בפרשיות שחיתות, והוא התפטר מתפקידו בשנת 1992, באותו היום בו היה אמור הבית העליון בקונגרס, הסנאט הפדרלי, להצביע בעד הדחתו מתפקיד הנשיא. מאז בחירתו שלטו בברזיל אנשי מפלגות הימין והמרכז, עד לבחירתו של לואיז אינסיו דה סילבה (המכונה "לולה") איש השמאל. בפני הממשל בברזיל עומדים אתגרים מורכבים – פערים גדולים, בין העשירים ושכבות הביניים מחד, שרמת חייהם דומה לזו של מדינות מתקדמות, לעניים מאידך, אשר לרובם רמת חיים דומה לזו של מדינות בלתי מפותחות. כנופיות הפשע המשגשגות בערים והגורמות להתפרצויות אלימות מעת לעת. גם שמו של סילבה הוכתם בפרשיית שחיתות בשנת 2005, אשר הביאה לערעור מעמדו. יורשתו דילמה רוסף לא פעלה להילחם בשחיתות הגואה ויחד עמו הייתה אחת הדמויות המרכזיות בחקירה של המשטרה הפדרלית "מבצע שטיפת רכב" שחשפה מעורבות חסרת תקדים של הממשל בשחיתות. הנשיא ז'איר בולסונארו, שנכנס לתפקיד בינואר 2019 הבטיח להילחם בשחיתות, אך ספג ביקורת רבה על מעשיו לבירוא האמזונס לטובת עבודות החקלאות ותעשיית העץ. בולסונארו הפסיד בבחירות הבאות שנערכו באוקטובר 2022 ליריבו דה סילבה שחזר לכס הנשיאות.
פוליטיקה וממשל
לברזיל היו, החל מהקמתה, שבע חוקות. על פי החוקה האחרונה, שאושרה בשנת 1988, ברזיל היא רפובליקה פדרלית דמוקרטית, נשיאותית, ייצוגית. נשיא ברזיל הוא גם ראש המדינה וגם ראש הממשלה, במערכת רב מפלגתית. הרשות המבצעת היא הממשלה, בעוד שהרשות המחוקקת היא שני בתי הקונגרס הלאומי של ברזיל. הרשות השופטת היא עצמאית ונפרדת מהרשות המבצעת והרשות המחוקקת. ברזיל מחולקת ל-26 מדינות, ולמחוז פדרלי.
נשיאה הנוכחי של ברזיל הוא לואיז אינסיו דה סילבה שהחליף את ז'איר בולסונארו.
מלבד מפלגת הפועלים, בברזיל עוד מספר מפלגות עיקריות: מפלגת המרכז המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת הסוציאל-דמוקרטיה הברזילאית הנאו ליברלית, מפלגת העבודה הברזילאית המתויגת כמפלגת מרכז-ימין, ומפלגת העבודה הדמוקרטית השמאלית.
ראו גם: :קטגוריה:ברזיל: מפלגות | רשימת נשיאי ברזיל
הרשויות
שמאל|ממוזער|250px|בניין הקונגרס הלאומי של ברזיל בתכנונו של אוסקר נימאייר
מבנה המדינה והפדרציה מבוסס על המודל של ארצות הברית. המערכת המשפטית כוללת בתי משפט פדרליים ובתי משפט של המדינות, ומבוססת על משפט קונטיננטלי שהובא מן המסורת הפורטוגזית אם כי בשנים האחרונות ניתנת חשיבות לתקדים.
ממשלת ברזיל היא הרשות המבצעת, ובראשה עומד נשיא ברזיל שנבחר לתקופת כהונה בת ארבע שנים, ורשאי להיבחר לתקופת כהונה אחת נוספת. הרשות המחוקקת היא שני הבתים של הקונגרס הלאומי של ברזיל. נציגי הבית התחתון, הוא בית הנבחרים של ברזיל, נבחרים אחת לארבע שנים על פי מפתח יחסי לפי גודל האוכלוסייה במדינות הפדרציה, בעוד שנציגי הבית העליון, הסנאט הפדרלי של ברזיל, נבחרים לתקופת כהונה בת שמונה שנים, שלושה מכל מדינה, ושלושה מהמחוז הפדרלי.
זכות בחירה ובחירות
זכות הבחירה ניתנת לכל אזרח. ההצבעה בגילאים 16 עד 18 ולאחר גיל 70 היא רשות, ובין הגילאים 18 ו-70 חלה חובת הצבעה – פרט לנכים ולמי שאינו יודע קרוא וכתוב.
בעלי תפקידים הנבחרים בבחירות ישירות, כנשיא, מושלי המדינות וראשי הערים, נבחרים בבחירות בנות שני סיבובים. אם אף מועמד אינו זוכה לרוב, שני המועמדים שקיבלו את מרב הקולות בסיבוב הראשון, מתמודדים בשנית. הנציגים לסנאט וראשי ערים בהן פחות מ-400,000 תושבים נבחרים בבחירות בנות סיבוב אחד בהן זוכה המועמד שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר. הנציגים לבית הנבחרים ולמועצות הערים נבחרים בבחירות יחסיות על פי מפתח מפלגתי.
מדינות ומחוזות
ממוזער|שמאל|250px|מקטע של מערך הכבישים המהירים אימיגראנטס (Imigrantes, בעברית – מהגרים), אחד הכבישים המהירים החשובים במדינת סאו פאולו. קומפלקס זה מחבר בין העיר סאו פאולו לפראייה גרנדה, שלחופי דרום מדינת סאו פאולו, וחולף דרך עיר הנמל סנטוס.
ברזיל מחולקת ל-26 מדינות (בפורטוגזית: אסטדוס), הנהנות ממעמד פדרלי. בנוסף למדינות, קיים מחוז פדרלי אחד, שאינו שייך לאף מדינה, שבו שוכנת הבירה ברזיליה.
מדינות ברזיל הן יחידות אוטונומיות בעלות שלטון עצמי הכוללות רשויות ממשל משלהן, ואוטונומיה כלכלית יחסית. למדינות מערכת של סמלים ודגלים בדומה למערכת של הפדרציה, ברזיל. על אף האוטונומיה הניתנת לכל מדינה, שיטת הממשל במדינות זהה לזו של הפדרציה, כפי שקובעת החוקה. על פי החוקה, למדינות מערכת מיסוי משלהן, והבחירות במדינות נערכות אחת לארבע שנים.
ראש הרשות המבצעת במדינות הוא המושל (governador), ו"שרי" ממשלתו הם ה"מזכירים" (secretários). לכל מדינה "מועצה מחוקקת" ובית משפט משלה. המושלים וחברי המועצות נבחרים, אך השופטים ממונים על ידי המושל. החוקה של 1988 מעניקה למדינות את מידת האוטונומיה הרבה ביותר בברזיל מאז ימי "הרפובליקה הראשונה" (1891–1930). כתוצאה מכך רב כוחם של מושלי המדינות, ולרוב המועמדים לנשיאות הם מושלי מדינות.
כל אחד מ-27 המושלים חייב להשיג יותר ממחצית מהקולות, בסיבוב ראשון או בסיבוב שני. בניגוד לרמה הפדרלית, המועצה המחוקקת כוללת בית אחד, אך חבריה נבחרים באופן דומה. בחירות ברמת המדינה מתרחשות בה בעת עם הבחירות לנשיאות ברזיל ולקונגרס. ב-2002 נבחרו למשרת המושל מועמדים משמונה מפלגות שונות, ונציגי 28 מפלגות מיוצגות במועצות המחוקקות של המדינות.
רשימת המדינות
כלכלה
ממוזער|שמאל|250px|מבט חלקי על רובע העסקים איטאים ביבי שבסאו פאולו
ממוזער|שמאל|250px|חנוכת אסדת קידוחים של פטרוברז, חברת הנפט הלאומית של ברזיל, באוקיינוס האטלנטי, בנוכחותו של נשיא ברזיל לולה.
הודות לפיתוח מואץ וממושך בתחומי המכרות, החקלאות, התעשייה והשירותים, התוצר הלאומי הגולמי של ברזיל הוא הגבוה ביותר בין מדינות אמריקה הלטינית, אף כי עודנו נמוך בהשוואה למדינות המערב. ברזיל היא החברה הדומיננטית והחזקה ביותר בארגון המרקוסור – איגוד כלכלי של מדינות דרום אמריקה והיא חברה גם בארגון הסחר העולמי. נוכחותה של ברזיל בשווקים העולמיים הולכת ומתעצמת. תעשייתה מתבססת בעיקר על תעופה, קפה, כלי רכב, סויה, ברזל, פלדה, הדרים, הנעלה, וציוד אלקטרוני. על פי הערכות ה-CIA מ-2009 הכלכלה הברזילאית היא התשיעית בגודלה בעולם על פי כוח קנייה.
בשל גודלה, רמת הפיתוח והתיעוש, וכנגזר מכך גם המצב הכלכלי, שונים באזורים שונים. מרבית תעשייתה מרוכזת בדרום המדינה ובדרום-מזרחה. צפון ברזיל הוא האזור העני ביותר במדינה, אך לאחרונה החלה מגמה של השקעות גם בו.
בשנות ה-90 המוקדמות של המאה העשרים הסקטור הבנקאי היווה יותר מ-16 אחוז מן התל"ג של ברזיל. למרות השינוי החד, השירותים הפיננסים והתעשייתיים של ברזיל מהווים מוקד משיכה לעסקים המקומיים ולעסקי חוץ רבים, בהם תאגידים אמריקנים רבים. הבורסות של סאו פאולו (בורסת סאו פאולו) וריו דה ז'ניירו עוברות תהליכי מיזוג ומגזר הביטוח עובר הפרטה.
לאחר עשורים של אינפלציה בלתי מרוסנת, החלה ברזיל ביישום תוכניתו המוצלחת של רין פלן לייצוב הכלכלה. היא הצליחה להוריד את האינפלציה במדינתה מ-5,000 אחוזים בשנת 1993 ל-2.5 אחוזים בלבד בשנת 1998. בשנת 2000 עמדה האינפלציה על שיעור של 6 אחוזים.
סדרה של רפורמות חוקתיות הוצעו כדי לשנות את המדיניות הריכוזית הכלכלית בה החזיקה הממשלה. הקונגרס אישר מספר שינויים כדי לפתוח את הכלכלה בפני הסקטור הפרטי ומשקיעים זרים. בסוף 2003, תוכנית ההפרטה, שכללה את הפרטת תעשיות התקשורת והפלדה במדינה, הכניסה לברזיל יותר מ-90 מיליארד דולר.
בינואר 1999 הודיע הבנק המרכזי של ברזיל שאינו מחזיק עוד בדולרים. הפיחות עזר במיתון השפל בצמיחה הכלכלית ומשך משקיעים זרים. החוב של ברזיל היווה כ-48 אחוז מהתל"ג, שיעור חוב נמוך מהציפיות, שהשיב את הביטחון למשקיעים. הכלכלה צמחה ב-4.4 אחוזים בשנת 2000 אבל בעיות עם ארגנטינה ב-2001 והתחזקות ההתנגדות למנהיג השמאל לואיז אינסיו דה סילבה שנצפה כי יעלה לשלטון, גרמו למשבר אמון בכלכלה ובשל כך להאטה כלכלית.
בצד ההתפתחות הכלכלית, לברזיל מספר אתגרים כלכליים עיקריים: אוכלוסייה גדולה מאוד מתחת לקו העוני (כ-20% מן העם הברזילאי, המהווים כ-40 מיליון איש), לעיתים עד כדי כך שאינם יכולים לרכוש או לשכור בתים משל עצמם והם חיים בשכונות ארעיות – פאבלות. בנוסף לכך, גם האבטלה גבוהה. אף על פי שבנתונים הרשמיים היא עומדת על כ-9.6%, הרי שלמחצית מכוח העבודה, המוערך בכ-97.7 מיליון איש, אין עבודה מסודרת רשמית. בנוסף, השיפור הכלכלי היחסי לא הגיע כמעט אל האזורים המבודדים של ברזיל, בהם, בשונה מהמטרופולינים המתועשים והמודרניים בערי החוף, הכלכלה נשענת בעיקר על חקלאות.
תעשייה
ממוזער|שמאל|250px|בברזיל תעשיית תעופה מפותחת. השקתו של מטוס מדגם E-190 של חברת אמבראר הברזילאית, יצרנית מטוסי הנוסעים השלישית בגודלה בעולם.
המגזר התעשייתי בברזיל הוא המפותח והגדול ביותר באמריקה הלטינית. הוא אחראי לשליש מהתוצר המקומי הגולמי של המדינה. התעשייה הברזילאית מגוונת, והיא כוללת מכוניות, פלדה, חומרים פטרוכימיים (ראו פטרוברז), מחשבים, מטוסים (ראו אמבראר) ומוצרים בני-קיימא. יחד עם היציבות הכלכלית הגוברת אותה מספקת "פלאנו ריאל", עסקים פנימיים (ברזילאים) וחיצוניים (בעיקר ארצות הברית) השקיעו רבות בציוד ובטכנולוגיה חדשים.
ברזיל היא מהמובילות העולמיות בייצור אנרגיה הידרואלקטרית, כאשר הקיבולת הנוכחית עומדת על 58,000 מגה ואט. האנרגיה ההידרואלקטרית מספקת מעל 90% מהחשמל בברזיל. שני הפרויקטים ההידרואלקטריים הגדולים בברזיל הם סכר איטייפו המייצר כ-12,600 מגה וואט (נמצא על נהר הפרנה), וסכר טוקורי הנמצא בצפון ברזיל. הכור הגרעיני המסחרי הראשון בברזיל, אנגרה 1, ממוקם בסמוך לריו דה ז'ניירו, ופועל במשך יותר מ-10 שנים. אנגרה 2 נמצא בתהליכי בנייה אחרי שנים של עיכובים. בנוסף, אנגרה 3 כבר נמצא בתכנון. שלושת הכורים יחדיו יספקו כ-3,000 מגה ואט לכשתושלם בנייתם.
בברזיל קיימים גם משאבים מינרליים נרחבים – מאגרי ברזל ומנגן הם מקורות חשובים לחומרי גלם תעשייתיים. שכבות של ניקל, בדיל, כרום, בוקסיט, בריליום, נחושת, עופרת, טונגסטן, אבץ, זהב ומינרלים אחרים מנוצלות גם כן.
בעיר סאו פאולו שוכן אחד מהמכונים הביו רפואיים החשובים בעולם, אשר עוסק בין השאר במציאת נוגדני ארס שונים – מכון בוטאנאן.
ברזיל מספקת בעצמה את כל תצרוכת הנפט שלה. בנוסף, נחשבת ברזיל למדינה המובילה בעולם בניצול ביו-דלקים. בשנת 2007 התגלה לחופי ברזיל שדה נפט בממדים עצומים, גילוי העשוי להפוך אותה למעצמת נפט ולאחת מיצרניות הנפט הגדולות בעולם, בסדר גודל של ניגריה וונצואלה או סעודיה.
מצד שני החלה כלכלת ברזיל להדק בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 את התלות בכלכלת ארגנטינה, סביב ייצור משותף של תעשיות שונות כמו תעשיית הרכב הדומיננטית בשתי המדינות. המצב גורם לכך שמהלכים פוליטיים כלכליים של מדינה אחת משפיעים באופן משמעותי גם על המדינה השכנה.
סחר עם ישראל
על פי נתוני מכון היצוא, היקף הסחר (יבוא + יצוא, ללא הסחר ביהלומים), בין ישראל וברזיל מסתכם בשנת 2010 בכ-1.2 מיליארד דולר. בשנה זו הייתה ברזיל שותפת הסחר ה-17 של ישראל. בשנה זו פעלו בה 391 חברות ישראליות.
בשנת 2010 הייתה ברזיל יעד היצוא ה-11 של ישראל (לא כולל יהלומים). יצוא הסחורות הסתכם בכ־930 מיליון דולר. מבחינת היקפי היבוא, ברזיל הייתה יעד היבוא ה-27 של ישראל (לא כולל יהלומים).
בנוסף ליבוא/יצוא פועלת בברזיל חברות שירות ישראליות, בעיקר בתחומי הייעוץ הביטחוני, שרותי איתור, שרותי גבייה ואבטחת מידע.
גאוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מפת ברזיל
ברזיל היא המדינה הגדולה בדרום אמריקה מבחינת אוכלוסייה ושטח, והחמישית בעולם. ברזיל גובלת עם כל מדינות דרום אמריקה למעט אקוודור וצ'ילה. שטחה של ברזיל – 8,514,215 קמ"ר – מהווה חלק משמעותי מיבשת דרום אמריקה. 8,456,510 קמ"ר ממנו הם שטחי יבשה ו-55,455 קמ"ר שטחי מים. השיא הרם ביותר בברזיל הוא פיקו דה נבלינה שגובהו 2,994 מטרים, והנקודה הנמוכה ביותר היא חוף המדינה לאורך האוקיינוס האטלנטי.
ברזיל גובלת (מדרום לצפון) באורוגוואי, ארגנטינה, פרגוואי, בוליביה, פרו, ונצואלה, קולומביה, גיאנה, סורינם וגיאנה הצרפתית.
אקלים המדינה הוא אקלים טרופי ברובו, אף שישנם אזורים בעלי אקלים ממוזג בדרום המדינה. נהר האמזונאס זורם בצפון המדינה ויער הגשם הגדל באגן ההיקוות של הנהר – יער האמזונאס – הוא הגדול בעולם, ומהווה מחצית משטחי יערות הגשם בעולם.
פני השטח
שמאל|ממוזער|250px|מפלי איגואסו הממוקמים במשולש הגבולות של ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי
ברזיל משתרעת על פני מרבית שטחה הצפון-מזרחי של יבשת דרום אמריקה. ברזיל היא המדינה החמישית בגודלה בעולם (אחרי רוסיה, קנדה, סין וארצות הברית). אורכה של ברזיל 4,395 ק"מ ("20 '5°16 צפון ועד "30 '33°44 דרום) ורוחבה 4,319 ק"מ ("34 '34°47 מערב ועד "32 '73°59 מערב).
בשל גודלה מחולקת ברזיל לשלושה אזורי זמן.
מבחינת פני השטח, מחולקת ברזיל לשלושה אזורים עיקריים: רמת ברזיל במרכז הארץ ובמזרחה, רמת גיאנה שבצפון, ושפלת האמזונאס העצומה, התופסת כ-2 חמישיות משטחה של ברזיל כולה ומשתרעת על כל רוחבה של ברזיל הצפונית, בין שתי הרמות, שבה בין השאר יער האמזונאס ונהר האמזונאס.
הרי הסיירה דל סול פרושים לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי בצפונה של המדינה, והרי הסיירה דו אספינחקו נמצאים בדרומה של המדינה. ההרים הגבוהים במדינה נמצאים ברכסי הטומוקומאקה, הפאקאריימה והאימרי בצפון ברזיל לאורך גבולותיה עם גיאנה, גיאנה הצרפתית וונצואלה (גובהם עולה על 1,200 והם מהווים 0.5% משטח המדינה). 41% משטח המדינה נמוך מ-200 מטרים.
מרכזה של ברזיל היא רמה מרכזית (Planalto Central) שגובהה הממוצע כ-1,000 מטרים.
מישור החוף של ברזיל נרחב ומכוסה בעיקרו ביערות טרופיים, דיונות חול ויערות מנגרוב.
ממוזער|250px|הנוף הנשקף מהר קורקובדו בריו דה ז'ניירו, ביום מעונן קיצי בדצמבר 1997. במרכז, ניתן להבחין בהר הסוכר. ריו ממוקמת צפונית לחוג הגדי (החוצה את מדינת סאו פאולו, מעט דרומה לריו), כלומר באזור הטרופי בברזיל, בו מרובים הגשמים בעונת הקיץ. בתמונה מוצג נופה של ריו ביום מעונן טיפוסי למקום בעונה זו.
בברזיל שמונה נהרות הזורמים ממערב למזרח (או דרום מזרח) בואכה האוקיינוס האטלנטי. הגדולים בנהרות אלה הם נהר האמזונאס והנהרות טוקנטינס – ארגואייה. אגני נהרות אלה מכסים מחצית משטחה של ברזיל. אגן נהר האמזונס מכיל 1/5 מכמות המים המתוקים על פני כדור הארץ.
3,615 ק"מ מנהר האמזונס מצויים בשטחה של ברזיל ולאורך תוואי ארוך זה יורד גובה פני המים בכ-100 מטרים בלבד. אל נהר האמזונס זורמים הנהרות ז'אוארי, ז'ורואה, פורוס, מדיירה, טאפאז'וס, קסינגו וטוקנטינס בחלקו הדרומי, והנהרות ברנאקו, ז'פורה, ז'ארי ונגרו בחלקו הצפוני.
הרי האנדים הם הרים "צעירים" יחסית, בניגוד לתצורות הגאולוגיות העתיקות ביותר המצויות בברזיל. 36% משטח המדינה (בעיקר מרכזה) נוצרו בעידן הפרקמבריון. שטחי המדינה שאינם חלק מרכסי ההרים הם סלעי משקע.
את שטחה של ברזיל מקובל לחלק לחמישה אזורים-גאוגרפיים עיקריים:
צפוני (Norte) – אזור זה, ששטחו 3,869,638 קילומטרים רבועים, חופף במידה רבה את אגן האמזונס; כמשתמע מכך, בו מרוכזים מגוון גדול מאוד של צמחים ובעלי חיים, ורוב שטחו מכוסה ביער גשם טרופי. בצמחים ובגידולי האזור משתמשים לתעשיית הרפואה, וכן להכנת קינמון וגומי; כמו כן, באזור זה מתבצעת כריתה נרחבת של עצים.
הצפון מזרחי (Nordeste) – באזור זה, ששטחו 1,561,178 קילומטרים רבועים, שורר אקלים יבש ובצורות הן דבר שבשגרה. מרבית האוכלוסייה מתגוררת במישור החוף, שבו מגדלים מטעי קנה סוכר, וכן בערים הגדולות.
הדרום מזרחי (Sudeste) – באזור זה, ששטחו 927,286 קילומטרים רבועים, מתגוררת רוב אוכלוסיית ברזיל ובו הערים הגדולות סאו פאולו וריו דה ז'ניירו וכן מפעלי תעשייה רבים. בעבר, היה מכוסה אזור זה יער אטלנטי, אולם כיום רק כ-10% מהשטח נשארו מיוערים.
הדרומי (Sul) – באזור זה, ששטחו 577,214 קילומטרים רבועים מתגוררים מרבית התושבים באזור החוף. באזור גדלים עצי אורן, אולם רבים מהם נכרתו. כיום, מכוסה מרבית האזור בחוות חקלאיות קטנות.
המרכזי מערבי (Centro-Oeste) – אזור זה, ששטחו 1,612,077 קילומטרים רבועים, מכוסה כיום בסוואנה של שיחים ועשבים נמוכים. בצפון האזור מצויים יערות גשם, ובמערב – ביצות הפנטנל.
אקלים
ממוזער|ימין|250px|חלוקה לאזורי אקלים בברזיל, על פי שיטת קפן
שמאל|ממוזער|שלג בסאו ז'ואקין שבמדינת סנטה קטרינה, דרום ברזיל. סאו ז'ואקים נחשבת לעיר הקרה בברזיל, עם טמפרטורת מינימום המגיעה עד לעשר מעלות מתחת לאפס
האקלים בברזיל מגוון ביותר, אף על פי שיותר מ-90% משטחי המדינה שוכנים באזור אקלים טרופי. צפון המדינה ומרכזה, הקרובים לקו המשווה, כוסו ג'ונגלים טרופיים. האזורים הדרומיים, המצויים מדרום לחוג הגדי (קו רוחב '23°27 דרום) ניחנים באקלים ממוזג.
בברזיל חמישה אזורי אקלים מרכזיים: אקלים משווני, אקלים טרופי, אזורים צחיחים למחצה, אזורי רמה טרופית ואזורי אקלים סובטרופי.
הטמפרטורות באזורים המשווניים גבוהות ומגיעות לממוצע של מעל C° 25 (אולם לא עוברות את ה-C° 40). באזור המשווני אין שינויי אקלים במהלך השנה.
באזורים הדרומיים של המדינה, בחודשי החורף (יוני – אוגוסט) יורדות הטמפרטורות ובאזורים ההרריים יורד לעיתים שלג. באזור חוג הגדי, בערים סאו פאולו, בלו הוריזונטי וברזיליה האקלים ממוזג והטמפרטורות נעות בין C° 15 ל-C° 30, בממוצע. זאת בעיקר בשל מיקומן של הערים בלו הוריזונטה וברזיליה על הרמה הברזילאית, שגובהה כאלף מטרים.
ערי החוף ובהן ריו דה ז'ניירו, רסיפה וסלבדור נהנות מאקלים חם עם טמפרטורות ממוצעות בין C° 23 ל-C° 27. רוחות הסחר הפוקדות את הערים הן חזקות ביותר. האקלים בערים פורטו אלגרה וקוריטיבה הוא סובטרופי, ובחורפים ייתכנו קרות.
כמות המשקעים בברזיל משתנה בין האזורים ונעה בין 1,000 ל-1,500 מילימטרים גשם, אשר רובם יורדים בחודשי הקיץ (דצמבר–אפריל). באזור המשווני הלח מגיעות כמויות המשקעים ל-2,000 מילימטרים של גשם בשנה באזורי החוף ול-3,000 מילימטרים גשם בשנה בקרבת העיר בלם.
צמחייה, בעלי חיים ואקולוגיה
שמאל|ממוזער|250px|יער האמזונאס, יער הגשם הטרופי הגדול בעולם.
בברזיל עולם חי מגוון ביותר, המרוכז בעיקר באזור יער האמזונאס, שם מצויים חלק גדול ממיני בעלי החיים בכדור הארץ, לרבות בעלי חיים רבים שטרם זוהו. מעריכים כי אזור האמזונאס משמש בית לכ-2.5 מיליון זנים של חרקים, עשרות אלפי מיני צמחים וכ-2,000 מיני ציפורים ויונקים. מגוון זני הצמחייה הוא מהגבוהים בעולם; מומחים מעריכים כי קמ"ר אחד יכול להכיל מעל 75,000 סוגי עצים ו-150,000 סוגי צמחייה גבוהה. קמ"ר אחד ביער האמזונס יכול להכיל כ-90,000 טון של צמחייה חיה ולכן היער מהווה את אוסף זני הצמחייה ובעלי החיים הגדול בעולם. אחת מכל חמש ציפורים חיה ביער האמזונס. עד תחילת המאה ה-21 נתגלו כ-438,000 סוגי צמחייה המהווים עניין כלכלי או חברתי. בנהרות הזורמים ביער חיים דולפין האמזונאס וטוקוקסי, לוטרות ענק ומגוון עצום של דגים, בהם הפיראניה, הפיררוקו ואמנון בס טווסי. בנוסף להם ניתן למנות בין בעלי החיים בברזיל את העצלנים, ציפורי הקוליברי, דובי נמלים, עכביש נודד ברזילאי וטפירים.
בברזיל מופקים למעלה מ-70 מיליון טונות של יבול דגנים מדי שנה. תפוקה ניכרת זו של יבול מתאפשרת בזכות פוריות האדמה הגבוהה לאחר בירוא שטחים מיערות הגשם הטרופיים. משנה לשנה פוחתת פוריות הקרקע עקב כמות המזיקים הרבה וחומציות האדמה, תהליך הגורר בירוא הולך וגובר של היערות והתפשטות האדמות החקלאיות מערבה. תהליך בירוא יערות הגשם בברזיל זוכה לביקורת עולמית רבה בשל חשיבות אותם יערות למגוון הביולוגי של כדור הארץ. בתהליך בירוא היערות מושמד יער הגשם, המכיל זנים רבים של בעלי חיים וצמחים, חלקם נדירים, בהותירו אדמה צחיחה, לאחר שנים ספורות של שימוש חקלאי בשטח. בעייתיות הבירוא עלתה על סדר היום העולמי במהלך פסגת כדור הארץ שנערכה בריו דה ז'ניירו בשנת 1992.
לחץ מצד מדינות וארגונים רבים ברחבי העולם, והמשבר הכלכלי של שנת 1987, הביאו להפחתה בהיקף בירוא היערות מ-22,000 קמ"ר לשנה במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, לכ-11,000 קמ"ר בין השנים 1988–1991. תקנות חדשות של ממשלת ברזיל ואכיפתן המוגברת בשנות ה-90 הביאו להפחתה נוספת.
בעיות אקולוגיות נוספות הפוקדות את ברזיל הן זיהום האוויר החמור ותנאי הסניטציה הירודים בערי המדינה.
דמוגרפיה
ממוזער|250px|מפת צפיפות האוכלוסייה בברזיל (2007).
שמאל|ממוזער|250px|העיר סאו פאולו היא המטרופולין השנייה בגודלה בעולם ומהווה את המרכז הכלכלי, התעשייתי והעסקי החשוב בברזיל ובאמריקה הלטינית. בין מתחמי העסקים החשובים בעיר – שדרות פאוליסטה ואזור איטאים ביבי. בעיר ענף מסעדנות מפותח, משלל מטבחי תבל, הודות לגלי ההגירה הגדולים מאוד מכל העולם שנקלטו ונטמעו בה החל מסוף המאה ה-19.
בטרם החלו גלי ההגירה הגדולים לברזיל במחצית השנייה של המאה ה-19, מוצאה של אוכלוסיית הברזילאים הייתה בעיקרה ממתיישבים אירופאים מוקדמים (בעיקר פורטוגזים), מאפריקנים שהביאו האירופאים כעבדים, ומבני תערובת בין אירופים לאפריקאים (מולאטים) ובין אינדיאנים (מסטיסים) (טופי וגוואראני ורבים אחרים). נישואים בין שבטיים ובין גזעיים היו נפוצים ומקובלים בברזיל מאז הניח המתיישב הפורטוגזי הראשון את כף רגלו על אדמתה. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ברזיל הפכה ליעד הגירה למהגרים רבים ממספר מדינות, חלק גדול מהם היגרו מאיטליה, גרמניה, פורטוגל, ספרד, פולין, לבנון וסוריה (בעיקר נוצרים), יפן (ראו ברזילאים יפניים) אך גם מאוקראינה, רוסיה, ליטא, הונגריה, רומניה, ארמניה, סין וקוריאה ומעוד לא מעט מדינות. לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית היגרו אלפים מתושבי מדינות הדרום לברזיל, והקימו מושבות אמריקניות, שנטמעו עם השנים באוכלוסייה המקומית. יהודים מארצות אשכנז, כמו גם ממרוקו וממוצא ספרדי, יצרו קהילות גדולות בברזיל, במיוחד בריו דה ז'ניירו, באזור האמזונס ובמדינת סאו פאולו (ראו יהדות ברזיל).
צאצאיהם של המהגרים האירופאים, ובמיוחד הגרמנים, איטלקים ופולנים, מרוכזים בעיקר בחלק הדרומי והדרום מזרחי של ברזיל, במידה רבה במדינות ריו גראנדה דו סול, סאנטה קטרינה, פרנה וסאו פאולו. במדינות אלו, יחד עם הארצות דוברות הספרדית שלדרומה של ברזיל (ארגנטינה ואורוגוואי), יש רוב גדול לתושבים ממוצא אירופי. ביתר ברזיל, מרבית האוכלוסייה הלבנה מקורה בשושלות פורטוגזיות ותיקות יותר. במדינות הנמצאות במרכז וחלק מדרום-מזרח ברזיל, כלומר ריו דה ז'ניירו, אספיריטו סאנטו, מינאס ז'ראיס, גויאס, מאטו גרוסו דו סול והמחוז הפדרלי, מספר הלבנים כמעט שווה למספר האפרו ברזילאים והמולאטים. בצפון ברזיל, אליה הובאו עבדים אפריקנים רבים לשם עבודה במטעי קנה סוכר, הטבק והכותנה, יש רוב לצאצאי העובדים האפריקנים. העיר סלבדור נחשבת כאחת מהערים הגדולות בעולם של צאצאי ילידי אפריקה. בנוסף, רבים מצפון ברזיל היגרו דרומה, בעיקר למגלופוליסים ריו דה ז'ניירו וסאו פאולו ששימשו כור היתוך.
הברזילאים היפניים הם הקבוצה האסיאתית הגדולה ביותר בברזיל. למעשה, בברזיל חיה הקהילה היפנית הגדולה ביותר מחוץ ליפן. 1.5 מיליון יפנים מתגוררים בברזיל, רובם בעיר סאו פאולו.
בין הבעיות החברתיות עמן מתמודדת ברזיל ניתן למנות את תנאי התברואה והניקיון הגרועים בכפרים ובאזורים המרוחקים וכן אחוזי בערות ואנאלפביתיות גדולים יחסית באזורים אלו. בכפרים נידחים רבים החיים מתנהלים בצורה דומה לצורה שבה התנהלו לפני עשרות שנים.
240px|ממוזער|ימין|פורטו אלגרה, בירת מדינת ריו גראנדה דו סול, הגובלת בארגנטינה ובאורוגוואי.
גם גודלה של המדינה הוא מן הגורמים אשר מביאים לבידודם של הכפרים והאזורים המרוחקים; במקרים אחדים אין כבישים ודרכי גישה נוחים בין מקומות שונים, כדוגמת האמזונאס. מזה עשרות שנים מתוקצבות תוכניות ממשלתיות לחיבור האזורים הנידחים למרכז ברזיל ולערים הגדולות.
בעיות נוספות הן קצב גידול האוכלוסייה הגדול יחסית (כ-1.04% בשנת 2006), כמו גם העוני והפערים הגדולים בין עשירים ובני מעמד הביניים לעניים. בברזיל פערי ההכנסה הם מהגדולים בעולם ותורמים לניתוק בין שכבות שונות בעם הברזילאי. בעיבורי חלק מהערים הגדולות בברזיל שוכנות פאבלות, רובעי עוני בלתי חוקיים שנוצרו עם השנים בגלל פערים אלה, וחלקם נשלטים בידי כנופיות מקומיות המתעמתות עם השלטונות.
עיור
לפי המכון הברזילאי לגאוגרפיה וסטטיסטיקה (IBGE), אזורים עירוניים מרכזים 84.35% מהאוכלוסייה, בעוד שהאזור הדרום מזרחי נותר המאוכלס ביותר, עם למעלה מ-80 מיליון תושבים. המטרופולינים הגדולות בברזיל הן סאו פאולו, ריו דה ז'ניירו ובלו הוריזונטה – כולם באזור הדרום מזרחי – עם 22, 12.7 ו-6 מיליון תושבים בהתאמה. רוב בירות המדינה הן הערים הגדולות ביותר במדינותיהן, למעט ויטוריה, בירת אספיריטו סנטו, ופלוריאנופוליס, בירת סנטה קטרינה.
חינוך
בתי הספר הראשונים הידועים לנו בברזיל נוסדו על ידי הישועים בשנת 1549. הישועים היו דומיננטיים ביותר במערכת החינוך בברזיל עד 1759 עת גורשו על ידי המרקיז של פומבל. החינוך הישועי התרכז בבניית בסיס תרבותי אירופאי משותף ובמיומנויות ספרותיות ורטוריות בפורטוגזית. מעט מאוד הושקע בחינוך מדעי, בלימוד שפות זרות ובהכשרה מקצועית. בעוד ילדי הילידים והשחורים הסתפקו בחינוך המינימלי, ילדי המעמד הגבוה זכו לחינוך המתאים לאליטה תרבותית ובניהם למדו במכללות בברזיל או נשלחו ללימודים גבוהים באירופה.
עם ייסוד הרפובליקה הברזילאית חוקק חוק חינוך חובה, אך לקח שנים רבות עד אשר יושם בפועל בכל חלקי המדינה. ב-1930 הוחל בהקמת מערכת חינוך פדרלית של ברזיל, בנוסף למערכות החינוך המדינתיות ולבתי הספר הפרטיים, אשר בשנות ה־60 היוו 9% מהחינוך היסודי ו-66% מהחינוך התיכוני. ממשלת ברזיל מפקחת על בתי הספר הפרטיים בקביעת תוכנית הלימודים ובמתן תקצוב לבתי ספר העומדים בדרישותיה. תארים של בתי ספר אשר אינם עומדים בדרישות הממשלה אינם מוכרים על ידי המדינה.
בתי הספר בברזיל מחולקים לבתי ספר יסודיים בהם לומדים שמונה שנים ובתי ספר על יסודיים בהם לומדים עוד שלוש שנים. בעבר, היו בתי הספר היסודיים חמש שנים, ועד שנות ה-50 של המאה ה-20 רק ארבע שנים, ובבתי הספר העל יסודיים למדו במשך 7 שנים, ארבע שנים במעין חטיבת ביניים הנקראת Ginasio ושלוש שנים בחטיבה עליונה הנקראת Colegio. בהמשך הוכללה חטיבת הביניים בתוך מערכת החינוך היסודית.
בסביבות 1960 למדו בבתי ספר יסודיים כמחצית מהילדים בברזיל ופחות מ-10% מהילדים למדו בבתי ספר על יסודיים. בסביבות שנת 2002 כמעט כל הילדים בגילאי 7–10 למדו בבית ספר יסודי, וכ-30% מהתלמידים הגיעו לרמת לימודי תיכון בגילאי 15–17. אחוזים רבים מהתלמידים בברזיל לומדים בכיתות נמוכות מההתאמה לגילם (בברזיל נהוג בסוף כל שנת לימודים לברור על פי הישגים אילו תלמידים זכאים לעלות לכיתה גבוהה יותר), כך שכשליש מהתלמידים בגילאי 15–17 עדיין רשומים ללימודים בבתי ספר יסודיים. נתון מפתיע הוא שבברזיל יש כ-43 מיליון ילדים רשומים בבתי ספר בעוד בשכבות הגיל 7–17 יש רק כ-35 מיליון ילדים. נתון זה נובע מהכמות הגדולה של תלמידים הלומדים בכיתות נמוכות מהמתאימות לגילם וכנראה מדיווחים מנופחים של מנהלי בתי ספר.
בשנת 2001 היו לאנשים ממוצא אירופאי ("לבנים") בברזיל ממוצע של 5.75 שנות לימוד, וללא לבנים; בני תערובת או אינדיאנים, רק 4.04 שנות לימוד בממוצע. נתון זה עולה כל הזמן, בעקבות התרחבות אחוזי ההשתתפות של הילדים בלימודים בבתי ספר.
בברזיל לא מתקיימים מבחני בגרות של המדינה לקראת סיום הלימודים בבית הספר התיכון, אלא התלמידים המסיימים מקבלים תעודה המעידה על 12 שנות לימוד. מבחנים מעין תעודת הבגרות בישראל, המכונים Vestibular, נערכים במוסדות להשכלה גבוהה כמבחני קבלה.
ברזיל חברה בארגון המדינות האיברו-אמריקניות, בו משתפות מדינות איברו-אמריקאיות פעולה בנושאי חינוך, מדע ותרבות.
השכלה גבוהה
שמאל|ממוזער|250px|האוניברסיטה הפדרלית של פרנה, האוניברסיטה הראשונה בברזיל, אשר נוסדה בשנת 1912 בעיר קוריטיבה שבמדינת פרנה.
לימודים גבוהים הגיעו לברזיל במאה ה-19. מבחינת הממשל הקולוניאלי הפורטוגזי שימשה ברזיל מקור לחומרי גלם, ועל כן רק עם עצמאותה של ברזיל, החלו לקום בה מוסדות השכלה גבוהה בהיקף נרחב. בהתאם, עד המאה ה-19 נאלצו בני העשירים להפליג לאירופה עבור לימודים גבוהים. האימפריה הברזילאית הכניסה לימודים גבוהים במשפטים, רפואה, לימודים טכניים ואמנויות, וייסדה ב-1839 מוסד להכשרת מורים.
בשנת 1912 נוסדה בברזיל האוניברסיטה הראשונה – היא האוניברסיטה הפדרלית של פרנה, הממוקמת בעיר קוריטיבה אשר במדינת פרנה שבברזיל.
בין מאות המוסדות להשכלה בברזיל נמנית גם אוניברסיטת סאו פאולו (USP), האוניברסיטה המובילה בברזיל ובדרום אמריקה. היא נחשבת למוסד האקדמי והמחקרי הטוב בברזיל, ודורגה בשנת 2007 במקום ה-94 בין האוניברסיטאות בעולם. היא אוניברסיטה ציבורית ורשומים בה כשבעים וחמישה אלף סטודנטים לתארים בוגר, מוסמך ודוקטור. הלימודים בה מוצעים בחינם, כבכל האוניברסיטאות הציבוריות בברזיל, עליהן נאסר בחוק פדרלי לגבות שכר לימוד. עם זאת, בפני תלמידים אשר אינם עומדים בתחרות העזה על כל מקום פנוי באוניברסיטה ציבורית בתמיכה כספית ממשלתית, בהן הלימודים ברמה גבוהה, נותרת האפשרות לפנות ללימודים במסגרת אוניברסיטאות ומכללות פרטיות בברזיל, אשר גובות שכר לימוד בשיעור דומה או אף גבוה מזה הנגבה על ידי האוניברסיטאות והמכללות בישראל. על כן, נוצר מצב בו סטודנטים רבים הבאים מבתים מבוססים ואף אמידים מאוד, אשר זכו לחינוך איכותי במסגרת בתי ספר פרטיים, מתקבלים לאוניברסיטאות הציבוריות הנתמכות על ידי הממשלה ואינן גובות שכר לימוד. לעומתם, רבים מהסטודנטים הנאלצים לפנות למסגרות פרטיות נאלצים לעבוד למחייתם ולמימון לימודיהם, במקביל ללימודיהם, אף במשרה מלאה. בברזיל מתקיימים לימודים גבוהים ברוב המסגרות בלימודי בוקר וערב, כדי לאפשר לסטודנטים ללמוד במקביל לעבודה לפרנסתם. כחלק מהצעדים הננקטים בברזיל כדי להקל על גישת כלל שכבות האוכלוסייה ללימודים גבוהים, נוקטות האוניברסיטאות המסובסדות אפליה מתקנת, על פי מצב חברתי-כלכלי וקבוצה אתנית. מטרת האפליה המתקנת לפצות על הפער הכלכלי והחברתי בין צאצאי מהגרים מארצות אירופה ואפריקה, שאבותיהם נהנו ממידות שונות של נגישות למשמני הארץ, עד ראשית המאה העשרים. במסגרת ההטבות הניתנות לאלו הראויים לקידום, ננקטת הקלה בסף הקבלה לאוניברסיטאות ציבוריות מסובסדות, ולחלקם מוצעים מגורים בחינם במעונות סטודנטים וארוחות מוזלות.
שפות
השפות הראשונות הידועות כי היו מדוברות בברזיל היו שפות השבטים הדרום אמריקאיים המקומיים, על פי רוב ממשפחת שפות הטופי, ובעיקר גוואראני וטופי עתיקה. הגירת עמים ילידיים מאזור הקריביים הביאה איתה שפות ילידיות ממשפחות אחרות, למשל ממשפחת קריב וממשפחת אראוואק.
השפה הרשמית היחידה בברזיל היא השפה הפורטוגזית והיא שגורה בפי רוב האוכלוסייה, וזאת בשונה משאר מדינות אמריקה הדרומית – בהן מדוברת הספרדית. הבדל זה נובע, כאמור, מכך שהפורטוגזים הם האירופאים הראשונים אשר יישבו את ברזיל, ולא הספרדים. הפורטוגזית היא השפה המדוברת באמצעי התקשורת (ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות), במערכת החינוך ובבתי הספר, ובאמצעותה מנוהלים גם רוב העסקים במדינה. הפורטוגזית עברה שינויים במהלך הדורות, ובמשך הזמן התפתח ניב ברזילאי של פורטוגזית, שההבדל בינו לבין הפורטוגזית ה"קלאסית" מפורטוגל, דומה להבדל בין האנגלית האמריקנית לאנגלית הבריטית; גם בתוך ברזיל עצמה קיים הבדל בין הניבים המדוברים במדינות המחוז השונות.
בברזיל, בעיקר בצפונה, יש שפות וניבים רבים שהם תוצר הכלאה בין הפורטוגזית לבין שפות ילידיות מקומיות שונות. באזורים מרוחקים בדרומה של ברזיל, חיות קהילות המדברות עדיין בשפות המקומיות מהתקופה טרם פלישת הפורטוגזים לברזיל, אך רובם דוברים גם פורטוגזית. מלבד שפות אלה, קיימות בברזיל מספר קהילות מהגרים הדוברים בשפת ארצם, בעיקר איטלקית, גרמנית ויפנית.
השפה האנגלית נלמדת בבתי הספר התיכוניים כשפה שנייה, אולם רוב הברזילאים אינם מיטיבים לדבר בה. גם השפה הספרדית מובנת, אך פחות מדוברת על ידי רוב דוברי הפורטוגזית.
קבוצות אתניות
שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון ההגירה של מדינת סאו פאולו, סאו פאולו.
החברה ברזילאית מתאפיינת ב"עירוב גזעי״ רב מאוד, מ"יסודות" האוכלוסייה הילידה, צאצאי האפריקאים שהובאו לברזיל כעבדים וצאצאי המהגרים הרבים שהגיעו אליה – בעיקר מדרום אירופה. מבדיקות DNA של מכוני מחקר שונים עולה כי החברה הברזילאית מורכבת ממיעוט אינדיאנים-ילידים (בעיקר בני הקבוצות האתניות והשבטים טופי והגוואראני); כמו גם מבני תערובת רבים של אינדיאנים ואירופאים, המכונים Mestiço מסטיסו, בנוסף, בחברה הברזילאית נראה כי יש רוב של אירופאים לבנים (בעיקר צאצאי פורטוגלים, איטלקים, גרמנים וספרדים), ומאידך אפריקנים (בעיקר בנטו ויורובה) וכמות גדולה מאוד של בני תערובת של אירופאים ואפריקניים המכונים מולאטים. מיעוט קטן מן התושבים הם אסיאנים (בעיקר ברזילאים יפניים), לבנונים וסורים. כמו כן, קיימת בברזיל קהילה יהודית לא מבוטלת.
בדרומה של ברזיל אוכלוסיית האירופאים גדולה יחסית. אחוז האירופאים יורד ככל שמצפינים ובמרכזה של ברזיל מספרם זהה לבני התערובת. בבהאיה אשר בצפון מזרח ברזיל, רוב האוכלוסייה היא מצאצאי השחורים, ובצפון רובם ממוצא אינדיאני.
על פי החוקה בברזיל משנת 1998, גזענות היא פשע חמור שעונש כבד בצידו.
עם זאת, מדי שנה מדווחים מקרים רבים של גזענות, כולל של קבוצות נאו-נאציות וגלוחי ראש וכן של קבוצות שוליים של השמאל או הימין הרדיקלים, ושנאת זרים, שנאת הומוסקסואלים, שנאת שחורים ויהודים וביטויי איבה כלפי אוכלוסיות מצפון וצפון-מזרח ברזיל העוברות לדרום בחיפוש אחר עבודה. מדווחים מדי שנה מקרים רבים של ניצול רשת האינטרנט והתקשורת הכתובה להעברת תכנים גזעניים מסוג זה.
על פי מפקד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ברזיל שנערך בשנת 2010, זוהי ההתפלגות האתנית בברזיל (שנקבעת במפקד על סמך הערכת ותשובת הנשאלים עצמם, כך שמותר להניח שאחוז הלא לבנים או ה"מעורבים" גדול יותר):
47% לבנים
43% מולאטים או מסטיסים– בני תערובת של אפריקאים ואירופאים או בני תערובת של ילידים ואירופאים.
7.5% שחורים
1% אסייתים ומזרח תיכוניים – (בעיקר ברזילאים יפניים, הקהילה הגדולה ביותר של מהגרים ממוצא יפני מחוץ ליפן).
0.4% ילידים
דת
שמאל|ממוזער|250px|רובם של הברזילאים מאמינים בנצרות לסוגיה, בעיקר נצרות קתולית. בתמונה: פסל ישו המשקיף על העיר ריו דה ז'ניירו
החוקה מאפשרת חופש דת ועל הפרדת דת מהמדינה, מה שהופך את ברזיל למדינה חילונית באופן רשמי. החוק אוסר על כל צורה של חוסר סובלנות דתית, אם כי הכנסייה הקתולית נהנית ממעמד מיוחס.
ברזיל היא המדינה בעלת אוכלוסיית הנוצרים קתולים הגדולה בעולם: רוב אוכלוסייתה, כ-65 אחוזים, הם קתולים. לעובדה זאת הייתה השפעה רבה על החוקים בברזיל, דוגמת אי ההכרה בגירושין עד המחצית השנייה של המאה ה-20. בשנת 1905 ז'ואקים ארקוברדה מונה לחשמן ובכך הוא היה יליד ברזיל הראשון שקיבל תואר זה.
שמאל|ממוזער|250px|בית הכנסת קהל צור ישראל ב רסיפה, פרנמבוקו, הבכור מבין אמריקה.
מספר הנוצרים הפרוטסטנטים בעלייה ונכון לשנת 2010 עומד על כ-22 אחוזים מהאוכלוסייה, כלומר כ-26 מיליון איש. 8% מתושבי ברזיל מגדירים עצמם חסרי דת. כמו כן חיים בברזיל כ-1.2 מיליון ערבים נוצרים וכ-900,000 מורמונים, המהווים כ-0.5 אחוזים מכלל התושבים. חלק מן האוכלוסייה אוחזים באמונות שהן שילוב בין הנצרות לגווניה לבין פולחן דרום-אמריקני מסורתי; הפולחן המקורי של השבטים הילידים הוכחד כמעט כליל. בשנת 1999 במהלך ביקור יוחנן פאולוס השני בברזיל הוא הכריז על פאולינה הקדושה כמבורכת, הראשונה בין נשות ברזיל שהגיעה למעמד זה. בהמשך היא עברה קנוניזציה.
בברזיל חיים כ-107,000 יהודים (0.065 אחוזים מהאוכלוסייה) וכ-35,000 מוסלמים (כ-0.015 אחוזים).
ברזיל היא אחת ממדינות המערב בהן הריכוז הגבוה ביותר של מאמינים בדתות ואמונות מזרח-אסייאתיות מסורתיות, כדוגמת השינטו והבודהיזם – 215,000 איש; מאמיני דתות אלה מהווים חלק ניכר מהאוכלוסייה, יחסית לחלקם במדינות מערביות אחרות. כמו כן קיימות בברזיל אמונות וצורות פולחן אפריקניות מסורתיות, כמו הקנדומבלה, ראסטפארי והמקומבה.
יהדות ברזיל
יהודים אנוסים הגיעו לברזיל מפורטוגל זמן קצר לאחר גילויה. ב-1630, הגיעו לברזיל יהודים מהולנד. רבים מהם היו צאצאים של מגורשי פורטוגל ב-1497. ב-1636, נבנה בית הכנסת הראשון ביבשת אמריקה, בית הכנסת קהל צור ישראל בעיר רסיפה. ב-1920 גברה הגירת היהודים לברזיל עם הגבלות הכניסה לארצות הברית. בגל הגירה זה התיישבו היהודים גם בארצות אחרות בדרום אמריקה, בעיקר בארגנטינה. הגירת יהודים משמעותית נוספת התרחשה עם תום מלחמת העולם השנייה.
בברזיל חיים כ-107,000 יהודים והם מהווים חלק אינטגרלי בפוליטיקה, בספורט, באקדמיה, בתעשייה, במסחר ובכל שאר תחומי החיים בברזיל. רוב היהודים הברזילאים חיים במדינת סאו פאולו, אך ישנן קהילות יהודיות גם במדינות ריו דה ז'ניירו, ריו גראנדה דו סול ופרנה. יהדות ברזיל נחשבת למבוססת ועשירה, ורוב היהודים במדינה חיים בביטחון כלכלי.
תרבות
שמאל|ממוזער|250px|בניין במרכז ההיסטורי של העיר סלבדור שבברזיל
ברזיל היא מדינה רב תרבותית, ואוכלוסייתה ממוצאים שונים. ככזו, תרבותה מגוונת עד מאוד, וניכרות בה השפעות מאזורים ומדינות רבות. המשפיעות העיקריות הן התרבות האינדיאנית המקורית של השבטים הילידים בברזיל, תרבות קהילות העבדים האפריקניים ותרבות אירופאית, בעיקר מפורטוגל. פרט לאלו, קיימות עוד השפעות מארצות הגירה נוספות כמו איטליה, גרמניה, ספרד, יפן וארצות ערב.
מוזיקה ומחול
המוזיקה והמחול בברזיל הם תולדה של ערוב סגנונות מרחבי העולם, אשר הובאו על ידי מהגרים מארץ מוצאם והתמזגו במרכיבי המוזיקה והריקוד של הילידים המקומיים. במיוחד ניכרות השפעות אירופאיות שהובאו בתקופה הקולוניאליסטית על ידי הכובשים הפורטוגזים, והשפעות מקצבים אפריקניים מתקופת העבדות. התוצאה היא פיוז'ן יוצא דופן בין עידון אירופאי, עצבות המלודיות הפורטוגזיות והאינדיאניות עם חספוס פראי של הקצב האפריקני. אל כל אלה הצטרפה במאה ה-20 השפעת הג'אז האמריקני שהוסיפה את הפן ההרמוני המורכב.
מוזיקת הסמבה (שלצליליה רוקדים בקרנבל) כמו גם הבוסה נובה והשורו מקורן בברזיל. הבוסה נובה, מוזיקה מרוככת ומעודנת, הושפעה מג'אז וממקצבי סמבה והצמיחה להיטים רבים, הבולט ביניהם הוא הנערה מאיפנימה שזכה לגרסאות כיסוי רבות בברזיל ובעולם. מעבר להיותן מזוהות עם ברזיל, ניכרת גם על התפתחות המוזיקה הכלל עולמית.
פרט לסמבה התפתחו סוגי מחול נוספים בברזיל, רובם קצביים וחושניים, כגון הפוחו – ריקוד עממי הפופולרי במיוחד במחוזות הצפוניים, מיועד בעיקר לריקוד בזוגות, ומלווה בנגינת אקורדיון ותוף בס.
ממוזער|שמאל|300px|ז'ילברטו ז'יל, בין המוזיקאים החשובים של ברזיל, ממניחי יסודות זרם הטרופיקליה וה-MPB. הוא כיהן כשר התרבות של ברזיל בממשל לולה הראשון.
הרוק הברזילאי אף משלב לעיתים את מרכיבי הרוק המוכרים עם אלמנטים מהפולקלור הברזילאי, כמו בסגנון הטרופיקליה שפרח בברזיל בשלהי שנות ה-60, אשר מעבר להיותו גרסה מקומית למהפכת הרוק העולמית, נתן ביטוי למחאה חברתית ופוליטית נגד השלטון הדיקטטורי. בברזיל מגוון יוצרים בכל תחומי הרוק, החל מלהקות רוק כבד ומטאל כגון ספולטורה ועד הרכבים המשלבים מגוון סגנונות פופ ורוק, דוגמת ההרכבים פאטו פו ועייפתי מלהיות סקסית.
האקלים הפוליטי בו שגשגה הטרופיקליה חדל להתקיים, והמוזיקה הפופולרית הברזילאית (MBP) היא כעת שילוב סוגים שונים של מוזיקת אמצע הדרך, אם כי עדיין בשילוב מרכיבים פולקלוריסטיים.
פסטיבל רוק בריו – פסטיבל בין-לאומי של מוזיקת רוק, המתקיים מדי כמה שנים בריו דה ז'ניירו (ובליסבון שבפורטוגל). הפסטיבל התקיים שלוש פעמים בריו דה ז'ניירו, בשנים 1985, 1991 ו-2001.
בין הזמרים והמלחינים הברזילאים המוכרים והמשפיעים ביותר ניתן למנות את קייטנו ולוזו, ז'ילברטו ז'יל, מילטון נסימנטו, שיקו בוארקי, מריה בתניה (אחותו של ולוזו), דוריבאל קאיימי, אליס רז'ינה, סימוני, גל קוסטה, דז'וואן, קסיה אלר, נארה לאאו, אסטרוד ז'ילברטו וכן את אנטוניו קרלוס ז'ובים, ויניסיוס דה מוראיס וז'ואאו ז'ילברטו, אבות הבוסה נובה, ואת הייטור וילה לובוס (מלחין בסגנון קלאסי). במכירות התקליטים בברזיל מוביל הזמר רוברטו קרלוס.
הקרנבל הססגוני המתקיים מדי שנה ברחבי ברזיל ומושך אליו רבבות תיירים מרחבי העולם, מהווה תצוגה מרהיבה של מגוון המחול והמוזיקה העממיים המקומיים בתהלוכות רחוב מרהיבות של בתי הספר לסמבה, הכוללות ריקודי סמבה וסגנונות ריקוד מקומיים אחרים, תלבושות ססגוניות וחושפניות ומוזיקה קצבית.
ראו גם: :קטגוריה:מוזיקה ברזילאית | :קטגוריה:מוזיקאים ברזילאים | :קטגוריה:להקות ברזילאיות
אוכל
ממוזער|250px|הפייז'ואדה, המאכל הלאומי של ברזיל (במרכז), ומסביבה מספר מנות צדדיות נפוצות.
המטבח הברזילאי, ככלל התרבות הברזילאית, מורכב מהשפעות שהביאו איתם מהגרים מארצות מוצאם, העיקריים שביניהם: פורטוגל, גרמניה, אפריקה, ארצות המזרח התיכון (בעיקר סוריה ולבנון), אך כולל גם השפעות מהשבטים הילידים. שילוב זה יצר סגנון בישול לאומי, שלמרות היותו כזה שומר על הבדלים בטעמים ובסוגי המאכלים, וזאת בשל שטחה הגדול של ברזיל.
הפייז'ואדה (בפורטוגזית feijoada), הוא תבשיל קדירה המורכב בעיקר משעועית שחורה, מאורז לבן ומבשר חזיר טחון, ונחשב למאכל הלאומי של ברזיל. מאכל זה, שנוצר כתוצאה מהשפעות אירופאיות שהביאו איתם הפורטוגזים, נפוץ גם בארצות אחרות שהיו קולוניות פורטוגזיות. לצד הפייז'ואדה, הקשאסה – סוג משקה המיוצר מקנה סוכר ומקורו בעבדים האפריקניים, נחשב למשקה הלאומי של ברזיל.
בין סוגי משקאות אחרים הנפוצים בברזיל, מלבד המשקה הלאומי, ניתן למנות את הקפיריניה – קוקטייל מסורתי העשוי מתערובת של קשאסה, ליים, סוכר וקרח, וגם את הגוארנה – משקה קל בטעם פרי הגוארנה – הנפוץ מאוד בברזיל.
במטבח הברזילאי מספר מצרכים עיקריים המופיעים במגוון רב של מאכלים: בשר (עוף או בקר), שעועית (בעיקר שחורה), ירקות שורש וירקות אחרים, קמח מאניוק (manioc), ותבלינים פיקנטיים שונים, כמו גם אורז, תפוחי אדמה ואגוזים. ככלל, נפוצים במטבח הברזילאי תבשילי קדירה ונזידים רבים. פירות טרופיים הנפוצים בברזיל כמו הגוארנה, אסאי, קופואסו, מנגו, פפאיה, קקאו, קשיו, גויאבה, פסיפלורה, אננס וספונדיאס משמשים להכנת משקאות, שוקולדים וגלידות. חלק מהמאכלים הברזילאים הם תוצר של מאכלי דלות ועוני שיצרו העבדים האפריקנים שהובאו לברזיל; כשחסרו להם חומרים איכותיים לבישול הם הרכיבו תבשילי קדירה המכילים מרכיבים שונים. מרכיבים אלה אינם בנמצא בכל המאכלים הברזילאים, אך הם נפוצים ברבים מהם. באזורים שונים מכינים לעיתים מאכלים דומים בסגנונות תיבול והכנה שונים.
ספורט
שמאל|ממוזער|300px|מעגל קפואירה בפארק ציבורי בפורטו אלגרה.
הספורט הנפוץ ביותר בברזיל הוא הכדורגל, המשוחק על ידי כל חלקי העם; החל מעשירים ועד דיירי שכונות עוני כגון הפאבלות ואף בקרב כל המגדרים, גברים ונשים. ברזיל ידועה בעולם כולו בכדורגלנים אשר יצאו מתוכה, ביניהם ניתן למנות את פלה, גארינצ'ה, סוקרטס, זיקו, רומאריו, ריבאלדו, רונאלדו, רונאלדיניו וניימאר, משחקני הכדורגל הטובים ביותר בכל הזמנים. בברזיל אף הומצא כדורגל החופים והיא המדינה הבולטת והמצליחה ביותר בענף בעולם ולכן הענף אף נחשב לספורט הלאומי שלה.
נבחרת ברזיל בכדורגל היא היחידה שהשתתפה בכל המונדיאלים והיא שיאנית הזכיות כאשר לזכותה חמישה גביעי עולם בשנים: – 1958, 1962, 1970, 1994 וב-2002. גם אצטדיון המרקנה, מהגדולים בעולם, נמצא בריו דה ז'ניירו אשר בברזיל. היא אירחה את המונדיאל פעמיים, ב-1950 וב-2014.
סוגי ספורט נוספים הנפוצים בברזיל הם הכדורעף וכדורעף חופים, המשוחקים בעיקר בקרבת חופי הים במדינה; בפרט אלו של ריו דה ז'ניירו. משחקים נוספים הם גרסאות מקומיות, מעין שילוב בין כדורגל לכדור-חוף וכדור-עף. נבחרות הכדורעף וכדורעף החופים של המדינה מצליחות גם הן, באופן יחסי, בתחרויות בין-לאומיות.
גם ענפי ספורט אחרים נפוצים בברזיל. נבחרתה הכדורסל הלאומית של ברזיל זכתה פעמיים באליפות העולם בכדורסל; בשנת 1959 ובשנת 1963. שחקן הכדורסל הברזילאי אוסקר שמידט נחשב אחד מטובי הכדורסלנים ששיחקו בשנות השמונים והתשעים.
גם משחק הטניס נעשה נפוץ במדינה, בעיקר מתחילת שנות האלפיים, וזאת, בין השאר, בעקבות דירוגו הממושך של שחקן הטניס הברזילאי גוסטבו קוורטן בצמרת הטניס העולמי וזכייתו שלוש פעמים באליפות צרפת הפתוחה בטניס; בשנים 1997, 2000, ו-2001.
תחומי הספורט המוטורי, בעיקר מרוצי אופנועים ומרוצי מכוניות, אהודים ונפוצים בברזיל מזה זמן רב. ברזיל הוציאה מקרבה מספר זוכים בתחרות פורמולה 1: אמרסון פיטיפאלדי בשנים 1972 ו-1974, נלסון פיקה בשנים 1981, 1983 ו-1987, ואיירטון סנה, אשר נהרג בתאונת מרוץ. סנה נחשב לאחד מנהגי הפורמולה 1 הטובים ביותר בכל הזמנים וזכה בברזיל להערצה המונית.
בתחום האתלטיקה הקלה היו לברזיל מספר הישגים לאורך השנים. במיוחד בולטים בתחום קופצי הקפיצה המשולשת. הבולטים מביניהם הם: אדהמר דה סילבה אשר שלט בתחום בשנות החמישים וזכה בשני משחקים אולימפיים במדליות זהב, וז'ואאו קארלוס דה אוליווירה אשר החזיק בשיא העולמי בקפיצה משולשת מ-1975 ועד 1985.
מספר סוגים של אמנויות לחימה שפותחו בברזיל נפוצו ונעשו לאהודים גם בשאר רחבי העולם, בהם ניתן למנות את הוולה טודו (Vale tudo), ג'יו ג'יטסו ברזילאי, והמוכרת מכולם – הקפואירה.
חגים וחגיגות
תאריך שם שם מקומי הערות 1 בינואר ראש השנה האזרחית Confraternização Universal, Ano Novo - 20 בינואר סאו סבסטיאו São Sebastião רק בעיר ריו דה ז'ניירו 25 בינואר הקמת סאו פאולו Aniversário de São Paulo רק בעיר סאו פאולו לא קבוע קרנבל Carnaval יום שלישי שלפני יום רביעי של האפר, על אף שהחגיגות מתחילות ביום השישי הקודם לא קבוע (44 יום לפני יום שישי הטוב) יום רביעי של האפר Quarta-feira de Cinzas רק הבוקר נחשב כחג יום שישי הקרוב לפסח היהודי יום שישי הטוב Sexta-Feira da Paixão - 21 באפריל טיראדנטס - - תמיד ביום ראשון של חודש מרס אפריל פסחא Páscoa - 23 באפריל סאו ג'ורג'ה São Jorge רק בעיר ריו דה ז'ניירו 1 במאי אחד במאי Dia do Trabalho - לא קבוע (62 יום אחרי יום שישי הטוב) חג הלחם והיין הקדושים - - 9 ביולי מהפכת החוקה Revolução Constitucionalista רק מדינת סאו פאולו 7 בספטמבר יום העצמאות Dia da Independência - 20 בספטמבר מהפכת פארופיליה Revolução Farroupilha רק במדינת ריו גרנד'ה דו סול 12 באוקטובר גברתינו אפרסידה Nossa Senhora de Aparecida נחגג גם כ"יום הילדים" 2 בנובמבר יום כל הנשמות Dia de Finados - 15 בנובמבר יום הכרזת הרפובליקה Proclamação da República - 20 בנובמבר זומבי מפלמארס, יום התודעה השחור Zumbi dos Palmares, Dia da Consciência Negra רק במדינת ריו דה ז'ניירו 25 בדצמבר חג המולד Natal -
צבא וביטחון
הכוחות המזוינים של ברזיל מורכבים מארבע זרועות:
צבא ברזיל – הזרוע היבשתית, הוא אחד מן הצבאות החזקים ביבשת דרום אמריקה
חיל הים הברזילאי, הוא חיל הים החזק ביותר בדרום אמריקה, לרשותו ספינות טילים, משחתות, פריגטות ואף נושאת מטוסים אחת
חיל האוויר הברזילאי מחזיק מטוסי סיור, תקיפה ותובלה
המשטרה הפדרלית הברזילאית.
גיל הגיוס לצבא הוא, כמו בישראל, 18, ובברזיל כ-313,000 חיילים כשירים בגילאים 15–49, נכון לשנת 2000. תקציב הכוחות המזוינים הוא 13,408 מיליארד דולר אמריקני, שהם כ-1.9% מהתוצר הלאומי גולמי.
מלבד הכוחות המזוינים של ברזיל, סוכנות הביון הברזילאית (Agência Brasileira de Inteligência), ממשיכת דרכו של שירות המידע הלאומי הידוע לשמצה שהתפרק עם כינון המשטר הדמוקרטי, היא האחראית לתכנן, לבצע, לבקר ולתאם על מבצעי הביון במדינה, בנוגע לאיומים פנימיים או איומי חוץ.
לברזיל גם תוכנית חלל משלה, שבמסגרתה שוגרו מספר רקטות וגשושיות אל החלל. תוכנית החלל הברזילאית הייתה בשליטה הצבא עד שנת 1994, אז, בעקבות לחץ מצד ארצות הברית, היא הופרטה ונעשתה לאזרחית, ושמה שונה לסוכנות החלל הברזילאית.
ראו גם
קרנבל ברזילאי
אדריכלות בברזיל
סוכנות החלל הברזילאית
קישורים חיצוניים
אתרים רשמיים וממשלתיים
אתרו הרשמי של נשיא ברזיל
אתרם הרשמי של מחוזות ברזיל
אתר משרד התרבות הברזילאי
מידע וסטטיסטיקות
סקירה כלכלית על ברזיל והסחר עם ישראל באתר מכון היצוא
Curitiba Brazil (גרסה אנגלית)
פרטי עיתונות היסטוריים על ברזיל באתר עיתונות יהודית היסטורית
תמונות וסרטונים
תמונות מברזיל
ברזיל – תמונות נוף וטיילים
צילומי לוויין של ערי ברזיל הראשיות
טיול וירטואלי ברבות מערי ברזיל
תיירות
ברזיל בוויקיטיולים
משרד התיירות של ברזיל
מדריך למטייל בברזיל, באתר של למטייל
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:פדרציות
קטגוריה:מדינות אמריקה
קטגוריה:אמריקה הלטינית: מדינות וטריטוריות
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות פורטוגזית
קטגוריה:אמריקה הדרומית: מושבות פורטוגזיות לשעבר
קטגוריה:מדינות שהחזיקו בנושאת מטוסים
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:חברות ה-G20
קטגוריה:מדינות החברות בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית
קטגוריה:רפובליקות פדרליות
קטגוריה:מדינות החברות במרקוסור
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1822
| 2024-10-02T16:57:45
|
ספרדית
|
שמאל|ממוזער|250px|דוברי הספרדית בעולם
ספרדית (בספרדית: Español אֶספָּנְיוֹל) או קסטילית (Castellano קַסְטֶיַאנוֹ), היא שפה איברו-רומאנית מתוך קבוצת השפות הרומאניות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וקרובה במיוחד לפורטוגזית וגליסית.
הספרדית היא השפה הרומאנית המדוברת ביותר. עם כ-570 מיליון איש דובריה ברחבי העולם, ספרדית היא שפת הדיבור השלישית בתפוצתה בעולם (מבחינת מספר הדוברים הכולל, כשפת אם וכשפה זרה), לאחר מנדרינית ואנגלית. ספרדית משמשת כשפת אם בפי כ-470 מיליון דוברים ובפי השאר כשפה זרה. כשפת אם היא השנייה המדוברת ביותר בעולם. ספרדית מדוברת בפי 40 מיליון איש בספרד ומלבדה היא מדוברת בלמעלה מ-20 מדינות, רובן בדרום אמריקה ובמרכזה. היא גם אחת השפות הרשמיות של האומות המאוחדות.
המסמכים המוקדמים ביותר בהם הספרדית הופיעה בכתב מתוארכים למאה ה־11 לספירה. אוצר המילים הספרדי מכיל בעיקר אוצר מילים לטיני אך גם אוצר מילים ערבי ובכלל שמי רב, אלה השתרשו מגלי הגירה לאורך ההיסטוריה. הספרדית התפתחה מהלטינית הוולגארית שדוברה במושבות של האימפריה הרומית. בימי הביניים המוקדמים הושפעה מהערבית וגם מהבסקית. היא התפשטה בכל רחבי חצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה ובכל רחבי אמריקה הלטינית בתקופת האימפריה הספרדית.
שמות השפה
300px|ממוזער|האזורים בהם נקראת השפה Español או Castellano
שמאל|ממוזער|250px|הדיאלקטים של הספרדית האיברית
השמות העיקריים של השפה הספרדית הם Español ו-Castellano.
מקור השם Español (אספניול) בשם España, שמה העצמי של ספרד. המונח הספציפי בצורתו הסופית לקוח כנראה מהשפה האוקסיטנית.
השם Castellano (נהגה קסטלְיאנו, קסטֶיַאנוֹ, קסטֶזַ'אנוֹ או קסטשאנו בניבים שונים) נגזר משמה של ממלכת קסטיליה ממנה התפתחה ספרד. פירוש שמה של ממלכת קסטיליה הוא "ארץ הטירות" שכן בזמן הכיבוש המוסלמי של רוב חצי האי האיברי הייתה הממלכה מוקפת טירות, ועם הרקונקיסטה (הכיבוש הנוצרי) התפשטה לשאר חלקי חצי האי.
לרוב השימוש במונח Español הוא בהשוואה לאנגלית, ערבית, רוסית, גרמנית, צרפתית וכדומה בעוד שהשימוש במונח Castellano הוא בהשוואה לקטלאנית, גליסית, בסקית ועוד שפות אזוריות בספרד. הבחנה זאת נעשית בעיקר בספרד בעוד שבשאר העולם דובר הספרדית ישנה העדפה לאחד השמות.
בארגנטינה, אורוגוואי, פרגוואי, בוליביה, אקוודור וונצואלה יש עדיפות לשם Castellano; בקולומביה, מקסיקו, גואטמלה ופרו ישנה עדיפות לשם Español, ובצ'ילה שני המונחים בשימוש באותה המשמעות כאשר המונח Español נפוץ בתקשורת והמונח Castellano הוא שם המקצוע בבית הספר.
שם השפה בעברית, ספרדית, נגזר מהשם המסורתי לחצי האי האיברי, ספרד. כפי הנראה רצו היהודים בימי הביניים להשתמש בשם עברי לספרד, ושאלו שם זה מספר עובדיה (א, כ), שם הוא מוזכר כיעד ההגליה מירושלים. בעברית מקובל הביטוי "חלומות באספמיה". אספמיה היא למעשה ספרד. מקור השם הוא המלחים שחצו את הים התיכון ונתקלו בספרד. הם גילו שם ארנבות רבות אותן חשבו לשפנים ולכן קראו למקום "ארץ השפנים" הוא שפניה. שפניה הפך לספמיה בגלגולים שונים ומציין עד היום ארץ רחוקה ומסתורית, כביטוי.
הגיית השפה וכתיבתה
בספרדית 29 אותיות שמתוכן שתיים – K ו-W – הן לא חלק אינטגרלי מהשפה עצמה ומשמשות אך ורק במילים שאולות משפות אחרות, ואות אחת – H – שאינה נהגית כלל.
עיצורים
כאשר מופיעה המילה כנ"ל בצד הלטינו־אמריקאי, השורה מוסבת על מקבילתה בצד האיברי.
העיצורים הסימוןהגרפי ניב איברי ניב לטינו־אמריקאי תעתיק IPA הערך הפונטי תעתיק IPA הערך הפונטי Bb b נהגה כהגיית בי"ת בתחילת משפט או לאחר m;כהגיית בי"ת רפה דו-שפתית בשאר המקרים b נהגה כהגיית בי"ת בתחילת מילה או לאחר m;כהגיית בי"ת רפה דו-שפתית בשאר המקרים β β Cc θ נהגה כהגיית ת"ו רפה לפני e i;כהגיית כ"ף בשאר המקרים s נהגה כהגיית סמ"ך לפני e i k k כנ"ל Ch/ch ʧ נהגה כהגיית צד"י גרושה ʧ Dd d נהגה כהגיית דל"ת בתחילת משפט או לאחר n;כהגיית דל"ת רפה בין תנועות ולאחר כל עיצור אחר;כהגיית ת"ו לעיתים בסוף מילה. d ð ð t Ff f נהגה כהגיית פ"א רפה f כנ"ל Gg x נהגה כהגיית כ"ף רפה לפני e i;כהגיית גימ"ל בתחילת משפט או לאחר n;כהגיית גימ"ל רפה בשאר המקרים x ~ h נהגה כהגיית כ"ף רפה או ה"א לפני e i ɡ ɡ כנ"ל ɣ ɣ Gu/gu ɡ נהגה כהגיית גימ"ל ɡ Gü/gü ɡw נהגה גְּוו (כשהו"ו עיצורית) ɡw Hh – אינו נהגה – Ii j נהגה כהגיית יו"ד עיצורית לפני תנועה אחרת j Jj x נהגה כהגיית כ"ף רפה x ~ h נהגה כהגיית כ"ף רפה או ה"א Kk k מופיע במילים שאולות בלבד, אז נהגה כבשפת המקור k כנ"ל Ll l נהגה כהגיית למ"ד l Ll/ll ʝ ~ ʒ ~ ʤ נהגה לרוב כהגיית יו"ד במעט חיכוך, או זי"ן גרושה או גימ"ל גרושה ʎ נהגה מעין למ"ד ~ יו"ד כששרירי הלשון מתרחבים ונוגעים בחך קלות Mm m נהגה כהגיית מ"ם m כנ"ל Nn נהגה כהגיית מ"ם לפני v n נהגה כהגיית נו"ן בשאר המקרים n Ññ ɲ נהגה כהגיית נו"ן ויו"ד שוואית בקירוב ɲ Pp p נהגה כהגיית פ"א p Qu/qu k נהגה כהגיית כ"ף לפני e i;נהגה קְוו (כשהו"ו עיצורית) לפני a o u k kw kw Rr r נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת בראש מילה או לאחר l ו-n;כהגיית רי"ש לשונית בשאר המקרים r כנ"ל;בניבים מסוימים בדרום אמריקה - זי"ן גרושה ʒ ɾ ɾ כנ"ל Rr/rr r נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת r כנ"ל;באמריקה המרכזית כהגיית כ"ף רפה x Ss s נהגה כהגיית סמ"ך s כנ"ל;בניבים מסוימים (בעיקר במקסיקו) כהגיית זי"ן לפני עיצור קולי;בניבים מסוימים ובאיים הקנריים כהגיית ה"א בסוף מילה ולפני עיצור אחר z h Tt t נהגה כהגיית ת"ו t כנ"ל Uu w נהגה כהגיית W אנגלית לפני תנועה אחרת w Vv b נהגה כהגיית בי"ת בתחילת משפט או לאחר n;כהגיית בי"ת רפה בשאר המקרים b v v כנ"ל; בניבים מסוימים גם לאחר n Ww - מופיע במילים שאולות בלבד, אז נהגה כבשפת המקור - כנ"ל Xx ks נהגה כְּסְ בין תנועות;כהגיית סמ"ך לפני עיצור אחר ks כנ"ל; בניבים מסוימים גם לפני עיצור אחר (בעיקר במקסיקו) s s כנ"ל;בניבים מסוימים כהגיית ה"א לפני עיצור אחר (בדומה ל-s);במילים השאולות משפות מקומיות במקסיקו כהגיית כ"ף רפה (México = מֶכִיקוֹ)או כסמ"ך h ~ x Yy j נהגה כהגיית יו"ד עיצורית j כנ"ל;בניבים מסוימים נהגה כהגיית זי"ן גרושה, גימ"ל גרושה או שי"ן ימניתלפני תנועה אחרת וכיו"ד עיצורית בסוף מילה ʒ ~ ʤ ~ ʃ Zz θ נהגה כהגיית ת"ו רפה s נהגה כהגיית סמ"ך
+פונמות בספרדית וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי שִנִּי שפתי־שִנִּי דו־שפתי אפיɲnm סותםgkdtbp מחוכך ʧ חוכך[ɣ]xʝ ʃ s[ð]θ[v]f[β] מקורב(צדי)wʎl מקישɾ רוטטr* פונמה זרה לרוב, לבד מניבים דרום-אמריקאיים
* אלופוני /b g d/ בהתאמה בין תנועות
תנועות
התנועות הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Aa [] קובץ:Open_central_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית פתח Ee [] קובץ:Mid_front_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית צירי Ii [] קובץ:Close_front_unrounded_vowel.ogg נהגית כהגיית חיריק Oo [] קובץ:Mid_back_rounded_vowel.ogg נהגית כהגיית חולם Uu [] קובץ:Close_back_rounded_vowel.ogg נהגית כהגיית שורוק Yy [] קובץ:Close_front_unrounded_vowel.ogg נהגית כחיריק תנועתי רק במילה y (וְ-) jנהגית כחיריק עיצורי כשהמילה הבאה אחרי y (וְ-) מתחילה בתנועה/באות האלמת h הדיפתונגים הסימוןהגרפי תעתיק IPA הערך הפונטי Ai/ai נהגה כפי שנכתב (ה-i כיו"ד עיצורית) Ay/ay נהגה כפי שנכתב (ה-y כיו"ד עיצורית) Au/au נהגה כפי שנכתב (ה-u כו"ו עיצורית) Ei/ei נהגה כפי שנכתב (ה-i כיו"ד עיצורית) Ey/ey נהגה כפי שנכתב (ה-y כיו"ד עיצורית) Eu/eu נהגה כפי שנכתב (ה-u כו"ו עיצורית) Oi/oi נהגה כפי שנכתב (ה-i כיו"ד עיצורית) Oy/oy נהגה כפי שנכתב (ה-y כיו"ד עיצורית)
אותיות המייצגות תנועות עשויות להופיע בליווי סימנים דיאקריטיים: Áá, Éé, Íí, Óó, Úú על־מנת להצביע על הטעם במילה במקרים שמיקומו חורג מחוקי השפה הרגילים. יש שחריגות כאלה הן נפוצות ביותר.
בספרדית נעשה שימוש בסימן שאלה הפוך (¿), בראש משפטי שאלה, וסימן קריאה הפוך (¡), בראש משפטי קריאה.
ספרדית ארגנטינאית
ממוזער|550px|הדיאלקטים של השפה הספרדית
שמאל|ממוזער|200px|הדיאלקטים של הספרדית הארגנטינאית
שמאל|ממוזער|250px|הדיאלקטים של הספרדית המקסיקנית
שמאל|ממוזער|250px|הדיאלקטים של הספרדית הפרואנית
לניב הספרדי המדובר בארגנטינה, ואורוגוואי. כמה מאפיינים ייחודיים. ניב זה מכונה ספרדית של ריו דה לה פלטה (Rioplatense).
הבדל בולט ביותר הוא הגיית האותיות ll ו y כאשר הן נמצאות בתוך מילה.
ברוב הניבים, הוגים אותיות אלה כ"אי", כמו y אנגלית, ואילו בניב זה הוגים אותיות אלה כ-ז' או ש. כלל זה אינו חל על מילת החיבור y, על y בסוף מילים ועל y ולפניה אות ניקוד (Aa ,Ee ,Ii ,Oo ,Uu). הבדל נוסף הוא כתוצאה מהגירה מסיבית מאיטליה למדינות אלו, בניב הארגנטינאי השתחלו הרבה מילים מאיטלקית. Y ולפניה אות ניקוד לא יופיע באף מילה במילון, אבל הצירוף יכול להופיע בשמות (כמו Maylen, שנהגה "מיילן").
הדקדוק הספרדי
מערכת הפועל הספרדי
ממוזער|אנטוניו דה נבריה, מחבר הדקדוק הראשון בספרדית
שמות הפעולה בספרדית נוטים לפי 3 נטיות בסיסיות: פעלים אשר בצורת המקור מסתיימים ב-ar (לדוגמה: jugar - לשחק), ב-er (לדוגמה: comer - לאכול) וב-ir (לדוגמה: vivir - לחיות/לגור ב...).
{| border="1" cellpadding="1" cellspacing="0" style="font-size: 85%; border: gray solid 1px; border-collapse: collapse; text-align: center;"
|-style="background: #ececec;"
! colspan=6 | Amar - לאהוב, פועל רגיל ar
|-
! rowspan=2 | גוף
! style="background: #00BAFF;" rowspan=2 | הווה
! colspan=2 | עבר
! style="background: #FFFF00;" rowspan=2 | עתיד
! style="background: #00BB00;" rowspan=2 | תנאי
|-
! style="background: #FFBE9E;" | לא־מושלם
! style="background: #D399FF;" | לא־מוגדר
|-
! align=right | ראשון יחיד (Yo)
| style="background: #00BAFF;" | amo
| style="background: #FFBE9E;" | amaba
| style="background: #D399FF;" | amé
| style="background: #FFFF00;" | amaré
| style="background: #00BB00;" | amaría
|-
! align=right | שני יחיד (Tú)
| style="background: #00BAFF;" | amas
| style="background: #FFBE9E;" | amabas
| style="background: #D399FF;" | amaste
| style="background: #FFFF00;" | amarás
| style="background: #00BB00;" | amarías
|-
! align=right | שלישי יחיד (El/Ella)| style="background: #00BAFF;" | ama| style="background: #FFBE9E;" | amaba| style="background: #D399FF;" | amó| style="background: #FFFF00;" | amará| style="background: #00BB00;" | amaría|-
! align=right | ראשון רבים (Nosotros)
| style="background: #00BAFF;" | amamos| style="background: #FFBE9E;" | amábamos| style="background: #D399FF;" | amamos| style="background: #FFFF00;" | amaremos| style="background: #00BB00;" | amaríamos|-
! align=right | שני רבים (Vosotros)
| style="background: #00BAFF;" | amáis| style="background: #FFBE9E;" | amabais| style="background: #D399FF;" | amasteis| style="background: #FFFF00;" | amaréis| style="background: #00BB00;" | amaríais|-
! align=right | שלישי רבים (Ellos/Ellas)
| style="background: #00BAFF;" | aman| style="background: #FFBE9E;" | amaban| style="background: #D399FF;" | amaron| style="background: #FFFF00;" | amarán| style="background: #00BB00;" | amarían|-
| width="20%" |
| width="16%" |
| width="16%" |
| width="16%" |
| width="16%" |
| width="16%" |
|}
Comer - לאכול, פועל רגיל er ראשון יחיד (Yo) como comía comí comeré comería שני יחיד (Tú) comes comías comiste comerás comerías שלישי יחיד (El/Ella) come comía comió comerá comería ראשון רבים (Nosotros) comemos comíamos comimos comeremos comeríamos שני רבים (Vosotros) coméis comíais comisteis comeréis comeríais שלישי רבים (Ellos/Ellas) comen comían comieron comerán comerían
Vivir - לחיות, פועל רגיל ir ראשון יחיד (Yo) vivo vivía viví viviré viviría שני יחיד (Tú) vives vivías viviste vivirás vivirías שלישי יחיד (El/Ella) vive vivía vivió vivirá viviría ראשון רבים (Nosotros) vivimos vivíamos vivimos viviremos viviríamos שני רבים (Vosotros) vivís vivíais vivisteis viviréis viviríais שלישי רבים (Ellos/Ellas) viven vivían vivieron vivirán vivirían
העבר הלא-מוגדר (Pretérito indefinido) מציין פעולה שהתרחשה והסתיימה בעבר, בעוד שהלא-מושלם (Pretérito Imperfecto) מציין פעולה בעבר שלא ידוע מתי החלה או מתי נגמרה, ואילו העבר הנוצר באמצעות פרפקט ההווה מציין פעולה שהתרחשה בעבר ובעלת השפעה על ההווה.
התנאי מציין את תנאי ההווה שהוא תנאי היפותטי, בניגוד לתנאי העבר הנוצר באמצעות פרפקט התנאי המציין תנאי שלא נתממש והוא בטל או תנאי העתיד הממשי.
הבינוני
בינוני ההווה
צורת בינוני ההווה היא סוג של שם תואר, הנגזר מפועל וכתואר הוא נוטה לפי נטיות התארים ועשוי לשמש את הזמנים המתמשכים בעזרת נטיות פועל העזר Estar.
בינוני ההווה נוצר בדרך הבאה:
עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~ar בצורת המקור, סיומת ה~ar מתחלפת ב~ando.
עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~er בצורת המקור, סיומת ה~er מתחלפת ב~iendo.
עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~ir בצורת המקור, סיומת ה~ir מתחלפת ב~iendo.
עבור פעלים רגילים המסתיימים ב~er וב~ir בצורת המקור ולפני הסיומת יש תנועה, הסיומת מתחלפת ב~yendo.
בינוני העבר
צורת בינוני העבר היא סוג של שם תואר הנגזר מפועל והוא נוטה לפי נטיות התארים, אך עשוי לשמש גם את הקול הסביל יחד עם נטיות הפועל Ser או את זמני הפרפקט יחד עם נטיות הפועל Haber.
בינוני העבר נוצר בדרך הבאה:
עבור פעלים המסתיימים ב~ar בצורת המקור, סיומת ה~ar מתחלפת ב~ado.
עבור פעלים המסתיימים ב~er בצורת המקור, סיומת ה~er מתחלפת ב~ido.
עבור פעלים המסתיימים ב~ir בצורת המקור, סיומת ה~ir מתחלפת ב~ido.
עבור פעלים שבסיסם מסתיים בתנועה, סיומת ה-er או ir מתחלפות ב-ído.
זמני הפרפקט
זמני הפרפקט מופקים באמצעות פועל השייכות וצורת הבינוני.
פרפקט ההווה, נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בהווה וצורת הבינוני ומציין פעולה שהתרחשה בעבר ובעלת השפעה על ההווה.
פרפקט העבר, נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בעבר וצורת הבינוני ומציין פעולה שהתרחשה לפני פעולה אחרת בעבר ויש בין שתיהן קשר, כמין פלאשבק.
פרפקט העבר הפרטוריטרי נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בעבר הפרטוריטרי וצורת הבינוני ומציין את אותה המשמעות של פרפקט העבר רק שכאן ידוע זמן תחילת הפעולה וסיומה.
פרפקט העתיד, נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בעתיד וצורת הבינוני ומציין פעולה שתתרחש לפני פעולה אחרת בעתיד ויש בין שתיהן קשר.
פרפקט התנאי נוצר באמצעות נטיות הפועל Haber בזמן תנאי וצורת הבינוני ומציין תנאי שלא נתרחש והוא בטל.
Haber - פועל שייכות גוף הווה עבר עתיד תנאי לא־מושלם לא־מוגדר ראשון יחיד (Yo) he había hube habré habría שני יחיד (Tú) has habías hubiste habrás habrías שלישי יחיד (El/Ella) ha había hubo habrá habría ראשון רבים (Nosotros) hemos habíamos hubimos habremos habríamos שני רבים (Vosotros) habéis habíais hubisteis habréis habríais שלישי רבים (Ellos/Ellas) han habían hubieron habrán habrían
הזמנים המתמשכים
הזמנים המתמשכים נוצרים באמצעות שימוש בנטיות פועל העזר Estar בזמנים השונים ושם הפעולה והם מוסיפים לזמנים ממד מתמשך.
Estar - להיות גוף הווה עבר עתיד תנאי לא־מושלם לא־מוגדר ראשון יחיד (Yo) estoy estaba estuve estaré estaría שני יחיד (Tú) estás estabas estuviste estarás estarías שלישי יחיד (El/Ella) está estaba estuvo estará estaría ראשון רבים (Nosotros) estamos estábamos estuvimos estaremos estaríamos שני רבים (Vosotros) estáis estabais estuvisteis estaréis estaríais שלישי רבים (Ellos/Ellas) están estaban estuvieron estarán estarían
הפועל Estar מבטא גם מקום ומצב, אם הם זמניים או קבועים, לתאר מצב רגעי של אדם ולהפיק את הזמנים המתמשכים.
הסביל
הקול הסביל נוצר באמצעות שימוש בנטיות הפועל ser בזמנים השונים וצורת הבינוני.
Ser - להיות גוף הווה עבר עתיד תנאי לא־מושלם לא־מוגדר ראשון יחיד (Yo) soy era fui seré sería שני יחיד (Tú) eres eras fuiste serás serías שלישי יחיד (El/Ella) es era fue será sería ראשון רבים (Nosotros) somos éramos fuimos seremos seríamos שני רבים (Vosotros) sois erais fuisteis seréis seríais שלישי רבים (Ellos/Ellas) son eran fueron serán serían
נטיות שמות העצם
שמות העצם בספרדית הם בעלי מגדר, זכר/נקבה. בדרך-כלל, שם עצם המסתיים בצליל o הוא זכר, ושם עצם המסתיים בצליל a''' - נקבה. גם הסיומות ión ו-ad אופייניות לשמות עצם בנקבה.
למעשה כאשר מילה נגמרת באחת מאותיות: n,o,r,m,l אזי המילה היא זכר. שאר הסיומות יעידו על נקבה למעט חריגים משני הכיוונים. [למשל:día - יום (זכר) ]
בצורת הרבים בשמות העצם בספרדית אין הבחנת זכר/נקבה. צורת הרבים נוצרת בדרכים הבאות:
שם עצם המסתיים בתנועה, מתווספת לו סיומת s ברבים.
שם עצם המסתיים בעיצור, מתווספת לו סיומת es ברבים.
שם עצם המסתיים בעיצור z, בצורת הרבים ה-z מתחלף ב-ces.
שמות העצם עשויים להיות מיודעים באופן מסוים או בלתי-מסוים.
תוויות היידוע בספרדית יידוע זכר יחיד נקבה יחיד זכר רבים נקבה רבים בלתי-מסוים un una unos unas מסוים el la los las
לאחר מילת היחס a מתלכד יידוע הזכר המסוים (el) עם מילת היחס לכדי al (תחת a el).
לאחר מילת היחס de מתלכד יידוע הזכר המסוים (el) עם מילת היחס לכדי del (תחת de el).
קיימת מילת יידוע נייטרלי, לא מסוים ולא בלתי-מסוים, Lo המיידעת שם מופשט או איכות, ואשר לא נוטה לפי כמות ומגדר.
תוויות היידוע ההצגתי בספרדית זכר יחיד נקבה יחיד זכר רבים נקבה רבים עצם קרוב לדובר este esta estos estas רחוק מהדובר אך קרוב למאזין ese esa esos esas רחוק מהדובר ומהמאזין aquel aquella aquellos aquellas
נטיות התארים
שמות התואר בספרדית מתאימים לשמות העצם במגדר ובכמות, והם מופיעים לאחר שם העצם אותו הם מתארים, פרט לתארים הלא מיודעים (לדוגמה: הרבה, כמה, כל וכדומה), אשר יופיעו לפני שם העצם.
מגדר התארים
תארים שבזכר מסתיימים ב-o בנקבה ה-o הופכת ל-a.
תארים שבזכר מסתיימים ב-e או ב-a צורתם בנקבה היא זהה.
תארים שבזכר מסתיימים בעיצור צורתם בנקבה היא זהה.
תארים שבזכר מסתיימים ב-n או r מקבלים בנקבה סיומת a.
יחיד ורבים בשמות התואר
שם תואר ביחיד (זכר או נקבה) המסתיים בתנועה, מתווספת לו סיומת s ברבים.
שם תואר ביחיד (זכר או נקבה) המסתיים בעיצור, מתווספת לו סיומת es ברבים.
שם תואר ביחיד (זכר או נקבה) המסתיים בעיצור z, בצורת הרבים ה-z מתחלף ב-ces.
קישורים חיצוניים
ספרדית באתר אומניגלוט
הערות שוליים
*
קטגוריה:שפות איבריות מערביות
קטגוריה:ספרד: שפות
| 2024-10-10T03:06:00
|
מנדרינית
|
frameless|left
מנדרינית (בכתב מסורתי: 北方話; בכתב מפושט: 北方话; בתעתיק פּין-יִין תקני: bĕifānghuà; מילולית: "הניב הצפוני". מכונה גם 北方方言 bĕifāng fāngyán שפירושו "הניבים הצפוניים") היא קבוצה של ניבים סיניים הנמצאים בשימוש ברחבי צפונה ודרום מערבה של סין. המונח מתייחס גם למנדרינית תקנית, הניב התקני של השפה הסינית, המבוסס על הניב הבייג'ינגי של השפה (אך לא זהה לו). מנדרינית תקנית היא השפה הרשמית ברפובליקה העממית של סין, וכן, בשינויים קלים, גם ברפובליקה הסינית (טאיוואן). כמו כן, היא אחת מארבע השפות הרשמיות בסינגפור. אם מתייחסים למנדרינית כשפה בפני עצמה, כפי שמקובל בשיח האקדמי, הרי שזו השפה המדוברת בתבל.
על פי רוב מתייחס המונח "מנדרינית" למנדרינית תקנית בשימוש יומיומי. בתפישה אקדמית, המונח "מנדרינית" מתייחס לקבוצה רחבה של ניבים, שדובריהם אינם בהכרח מבינים זה את זה, מה עוד שמחוץ לחוגים אקדמיים נדיר מאוד השימוש במונח זה לציון עצמי של הניב על ידי דובריו-שלו. תחת זאת, כאשר דוברי צורה מסוימת של מנדרינית נשאלים לגבי שפת הדיבור שלהם, סביר שיתייחסו לגרסה המסוימת שהם דוברים, כגון ניב סצ'ואן, ניב צפוני וכדומה, ואף ייתכן שאינם מודעים לכך שניב זה מזוהה עם מנדרינית. לא קיימת גם זהות "מנדרינית" משותפת המבוססת על לשון זו, אף כי קיימות זהויות אזוריות המשותפות לדוברי ניב מנדריני זה או אחר.
כמו לגבי גרסאות אחרות של סינית, קיימת מחלוקת רבה בשאלה אם מנדרינית היא אכן שפה או שמא דיאלקט. לדיון בנושא ראו שפות סיניות.
היסטוריה
החלוקה הקיימת של השפה הסינית התפתחה מתוך הסינית העתיקה ומתוך הסינית הבינונית.
מרבית הסינים החיים בקשת הרחבה המשתרעת בין מנצ'וריה בצפון-מזרח סין ויוּן-נַאן בדרום מערב, דוברים ניב זה או אחר של מנדרינית כניב המקומי. האחידות היחסית של השפה באזורים אלה, היא במידה רבה תולדה של הגאוגרפיה של האזור, דהיינו, המישורים הרחבים של צפון סין. כנגד אחידות זו, בדרום סין נוצר דווקא גיוון לשוני כתוצאה מן הטופוגרפיה ההררית ורוויית הנהרות של אזור זה. נוכחותה של המנדרינית בדרום מערבה סין היא במידה רבה תולדה של מגפה שפקדה את סֱה-צְ'װָאן במאה ה-12. מגפה זו, שייתכן שהייתה קשורה למגפה השחורה דיללה את אוכלוסיית האזור והביאה מאוחר יותר ליישוב מחדש של האזור מצפון סין.
אין גבול ברור בין סופה של הסינית הבינונית למנדרינית. עם זאת, ספר מחורז מתקופת שושלת יואן (המאה ה-14), המכונה ג'ונְג-יְוֵן יִין-יוּן (中原音韵) משמש כציון דרך משמעותי בהיסטוריה של המנדרינית. בספר זה ניתן לראות לראשונה מאפיינים חשובים של המנדרינית, כגון היעלמותם וצמצומם של עיצורים סוגרים, וכן שינוי בהרכבים של הטונים של הסינית הבינונית.
קובץ:Mandarin sub-dialects.png
לגרסה המלאה
מרבית תושבי דרום סין לא דיברו מנדרינית כלל עד לאמצע המאה ה-20. עם זאת, מנדרינית הפכה דומיננטית לפחות בזמן שושלת צ'ינג, ששפתה הרשמית הייתה מנצ'ורית. החל מהמאה ה-17 הקימה האימפריה אקדמיות להגייה נכונה (גֶ'נְג-יִין שׁוּ-יְװֵאן 正音書院), מתוך מטרה למסד את ההגייה הבייג'ינגית כהגייה התקנית, אך לניסיונות אלה הייתה הצלחה מועטה בלבד.
כל זה השתנה עם הקמתה של מערכת חינוך יסודי (בסין כמו גם בטאיוואן) שהוקדשה בין השאר להנחלת השפה המנדרינית. כתוצאה מכך מרבית תושבי סין וטאיוואן דוברים כעת מנדרינית שוטפת, לפחות כשפה שנייה. בהונג קונג נותרה קנטונזית השפה הרשמית, אך השפעתה של המנדרינית גוברת.
שם ומיון
המונח העברי מקורו באנגלית, שבתורו מגיע מ-mandarim בפורטוגזית, ומופיע כ-menteri במלאית מַנטְרין- בסנסקריט ומקורו ב-满大人 (מַאן-דַּא-רֶן במנדרינית), שמשמעו שׂר. זהו למעשה תרגום של המונח הסיני גְווַאן-חְווַה (官話/官话/Guānhuà), שמשמעו המילולי "שפת המנדרינים" (שרים קיסריים). המונח גְווַאן-חְווַה עצמו נחשב ארכאי בסינית מודרנית, אך לעיתים משמש גם הוא כשם קיבוצי של הניבים הצפוניים, היינו, מנדרינית.
מנדרינית תקנית
המנדרינית התקנית היא שפתה הרשמית של הרפובליקה העממית של סין והן של הרפובליקה הסינית (טאיוואן) ומהווה, כמו כן, אחת מהשפות הרשמיות בסינגפור.
המנדרינית התקנית מבוססת על הדיאלקט המנדריני מאזור בייג'ינג, דיאלקט זה נבחר לביסוס המנדרינית התקנית על ידי מומחי השפה בסין ושימש בפיתוחה בתחילת תקופת הרפובליקה הסינית (1912-1949). מבחינה רשמית קיימות שתי גרסאות של מנדרינית תקנית מדוברת, אחת בשימוש בסין הקומוניסטית, ומכונה פּוּ-טוֹנְגּ-חְווַה, והשנייה בטאיוואן, ומכונה גְּװוֹ-יוּ.
תורת ההגאים של שתי הגרסאות מבוססת על הניב של בייג'ינג, אף כי זו של סין הקומוניסטית משתמשת גם במקורות נוספים. אך שתי הגרסאות הנלמדות בבתי הספר שונות למדי מהמנדרינית המדוברת, הכפופה להשפעות אזוריות, ושתיהן שונות אפילו מהניב הבייג'ינגי. פּוּ-טוֹנְגּ-חְווַה וגְּװוֹ-יוּ שתיהן שונות מהניב של בייג'ינג גם באוצר המילים, בדקדוק ובשימוש.
הניב של בייג'ינג הוא בעל היגוי דל מבחינת גיוון פונטי (לדוגמה - העיצורים הסופיים היחידים בכל הברה הם רק ng, n, r). מחסור פונטי זה הוביל לבעיה של ריבוי משמעויות למילים ויצר מצב שניתן היה להבינן רק לפי מקומן במשפט ולפי ההקשר הרעיוני. ייתכן כי בשל כך הוחל תהליך המעבר לשימוש במילים מרובות הברות גם בכתב. על כל פנים, במהלך המאה ה-20 הפכה השפה המדוברת, הרב-הברתית, גם לשפת הכתיבה המקובלת.
על אף שהאמור לעיל, וכן הערך כולו, מתייחס לשפת ה'דיבור' ולאו דווקא לכתיבה, בטאיוואן הסינית נכתבת השפה בסימנים מסורתיים בעוד שבסין הקומוניסטית הונהגו הסימנים המפושטים. עם זאת, זהו הבדל באופן הכתיבה גרידא, ואין לו נגיעה לשפה עצמה.
ניבים
ממוזער|שמאל|250px| התפלגות גאוגרפית של מנדרינית ושפות סיניות נוספות
כפי שצוין לעיל, קיימים ניבים רבים של מנדרינית. הדבר בא לידי ביטוי בשני אופנים:
הניבים השונים של מנדרינית מכסים שטח עצום ונמצאים בשימוש של כמעט מיליארד דוברים. באופן טבעי קיימים הבדלים בהגייה, אוצר מילים, ודקדוק. השוני בין הניבים השונים הוא גדול משמעותית מהשוני בין הניבים השונים של אנגלית כפי שהיא מדוברת באנגליה, ויילס, אירלנד, דרום אפריקה, אוסטרליה, ארצות הברית ועוד.
ממשלות סין, טאיוואן וסינגפור מעודדות כל אחת את השימוש במנדרינית תקנית כשפה שנייה, כתוצאה מכך, דוברים ילידיים של ניבים סיניים שונים מתבלים את המנדרינית התקנית שבפיהם בצלילי הלשון המקומית.
המנדרינית נחלקת לשמונה קבוצות עיקריות: בייג'ינג, מנדרינית צפון-מזרחית, גִ'י-לוּ, גְ'יַאו-לְיַאו, ג'ונג-יְװֵאן, לַאן-יִין, דרום מערבית וגְיַאנְג-הְווַאי. קיימת מחלוקת בשאלה אם גִ'ין הוא ניב מנדריני או שפה נפרדת.
בסין ובטאיוואן, באזורים המאוכלסים בבני האן (הקבוצה האתנית הגדולה בסין) מלמדים מנדרינית תקנית החל מבית-הספר היסודי, ובשלב מסוים הופכת שפת הלימוד להיות מנדרינית בכל המקצועות. עם זאת הונהגו בטאיוואן מספר שעות לימוד בשבוע של שיעורים בשפה המקומית החל מאמצע שנות התשעים.
עם זאת, ההחדרה המסיבית של המנדרינית התקנית לא העלימה הבדלים קודמים בין הניבים. בדרום, החיכוך בין מנדרינית וניבים מקומיים הוליד גרסאות של השפה ה"צפונית", השונות משמעותית מן המנדרינית התקנית הן בהגייה והן בדקדוק.
הגיית השפה
אוסף ההברות הניתנות להגייה במנדרינית הוא מצומצם מאוד, וזאת מכיוון שכל הברה מתחילה בעיצור יחיד, (או, לגבי עיצורים מסוימים, צירוף של עיצור וחצי תנועה), נמשכת בתנועה ומסתיימת בעיצור כהברה פתוחה, חצי פתוחה או בעיצור אפּי (למעט סיומת -er). לא כל צירוף אפשרי אכן נמצא בשימוש, ובפועל קיימות כמה מאות הברות בלבד. עם זאת יש להוסיף לכך את הטונים, (ארבעה במספר ברוב הניבים של המנדרינית), המכפילים למעשה את אוסף ההברות.
אוצר מילים
בהשוואה לשפות סיניות אחרות, קיימות במנדרינית הרבה יותר מילים המורכבות מיותר מהברה אחת. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהמנדרינית עברה שינויים פונולוגיים רבים בהרבה בהשוואה לגרסאות הדרומיות של סינית, ונאלצה עקב כך להתמודד עם הומופונים רבים (מילים השונות במשמעות אך זהות בהגייה), כשהפתרון היה בדרך כלל יצירת מילים חדשות על ידי הרכבה. בסינית עתיקה, לעומת זאת, כמעט כל המילים היו חד הברתיות.
כינויי הגוף במנדרינית הם ווֹ (我/wǒ) "אני", נִי (你/nǐ) "אתה" או (妳) "את", טַה (他/tā) "הוא" או (她) "היא", עם סיומת -מֶן (們/们/men) לצורת רבים. הניבים המנדריניים עקביים למדי בנושא זה, אך ניבים אחרים לאו דווקא, כך למשל בשפת ווּ "אתה" הוא דווקא נוֹנג (儂/侬). כינויי גוף נוספים הם: נִין (您/nín), שהוא צורת גוף שני נימוסית; ודְזַאן-מֶן (咱們/咱们/zánmen), שהוא צורת "אנחנו" הכוללת גם את המאזין.
הניבים המנדריניים גם חולקים מיליות אופן (מודוס) ואספקט, כגון -לֶה (了), -גֶ'ה (著/着) וגווֹ (過/过). שפות סיניות אחרות נוטות להשתמש במיליות אחרות בתפקידים אלה (כגון 紧 ו-咗 בקנטונזית).
בשל הקרבה היחסית של צפון סין למרכז אסיה, קיימות במנדרינית מספר מילים שאולות משפות אלטאיות, כגון הוּטוֹנג (胡同) - "סמטה". השפות הסיניות של דרום סין, לעומת זאת, שואלות מילים משפות טאי ושפות אוסטרונזיות.
אימוץ מילים זרות
בשל מיעוט ההברות בסינית, על פי רוב מתקשים דוברי המנדרינית בהגיית מילים בשפות העשירות בקובצי עיצורים, כמו העברית ומרבית השפות האירופיות. בנוסף, לא ניתן לתעתק באופן ישיר לכתב הסיני הברות שאינן תואמות לפונולוגיה של ההברות הסיניות. קיימת שיטה אחידה לתעתוק של מילים זרות, אך פעמים רבות התוצאה היא מגושמת למדי. כך למשל "תל אביב" מתועתקת כ"טֶה-לַא-וֵי-פֿוּ" (特拉维夫/tèlāwéifū). שימושה העיקרי הוא לפיכך בתעתוק שמות ולא מושגים.
לסימנים הסינים המופיעים בתעתיקים של שמות זרים יש כמעט תמיד משמעות משל עצמם, אלא שבתעתוק הם מעוקרים ממשמעות זו. כך למשל, הסימנים שמשמשים בשם "ישראל" - אי-以 סֶה-色 ולְיֵה-列, משמעותם, בדרך כלל "על ידי", "צבע" ו"סידור בשורות". עם זאת קיימים מספר סימנים המשמשים בתעתיקים בלבד (כגון קַה 咖 ופֵיי 啡 המרכיבות את המילה הסינית ל"קפה").
בשל הסרבול של הכנסת מילים זרות לשפה, מקובל יותר לטבוע מילים חדשות מתוך המנדרינית מאשר לאמץ מילים זרות. כך למשל, המילה "טלפון" הושאלה בשנות העשרים כ"טֵה-לוּ-פֶֿנְג", אך מאוחר יותר הוחלפה בצירוף דְיֵן-חְווַה (電話/电话), שפירושו המילולי "דיבור חשמלי". מאידך המילה הסינית למיקרופון נותרה "מַי-קֵה-פֶֿנג" (麦克风/Màikèfēng) (אף כי "חְווַה-טונְגּ" 話筒/话筒 "צינור דיבור" תופסת אט אט את מקומה). כתוצאה מכך נפקד ממנדרינית מקומם של מילים לועזיות בינלאומיות כביכול השאובות מן הלטינית והיוונית.
במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בשל הקרבה הרבה בין הכתב הסיני לכתב הקאנג'י היפני, שאלה המנדרינית מילים רבות מיפנית, כשאלו הושאלו במקור מלשונות אירופיות.
ראו גם
זה סינית בשבילי
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שפות סיניות
| 2024-06-19T04:26:59
|
שפות טופי
|
שמאל|ממוזער|250px|תפוצת דוברי שפות טופי
שפות טוּפִי היא משפחת לשונות הכוללת 70 שפות ומדוברת בפי ילידי דרום אמריקה. גוואראני היא השפה המדוברת ביותר במשפחה זו ולה 7 מיליון דוברים, לעומתה, רוב השפות במשפחה כוללות דוברים מעטים בלבד ונמצאות בסכנת הכחדה.
היסטוריה
כאשר הגיעו הפורטוגזים לברזיל, הם גילו שכל השפות המדוברות על ידי ילידים החיים לאורך רצועת חוף ארוכה, דומות להפליא. כולן השתייכו למשפחת השפות הטופיות. השפה הידועה ביותר ממשפחה זו היא טופי עתיקה, ששימשה גם כלינגואה פרנקה בשטח שהיה נתון לשליטה פורטוגזית עד דיכויה במאה ה-19. ניב מודרני של טופי עתיקה המדובר עד היום על ידי כ-35,000 איש באזור נהר הריו נגרו, קרוי ניֶאֶנגַטוּ ([ɲɛʔẽŋaˈtu]), שפירושו "שפה מצוינת".
בקולוניות הספרדיות השכנות עברה על שפת טופי אחרת, גוואראני, היסטוריה דומה. אלא שהיא שרדה בהצלחה יחסית את התפשטות השפה הספרדית, שלא כטופי העתיקה. כיום ישנם כ-7 מיליון דוברי גוואראני, והיא שפה רשמית בפרגוואי ובבוליביה. למעשה, ניתן למצוא דוברי שפות טופי, בכמות זו או אחרת כמעט בכל מדינות דרום אמריקה.
ראו גם
טופי-גוואראני - תת-משפחה של משפחת שפות זו.
קישורים חיצוניים
פירוט השפות במשפחת השפות הטופיות.
טופי
| 2022-10-24T19:19:24
|
טופי-גוארני
|
טופי-גוארני היא תת-משפחה במשפחת הלשונות טופי. שפה זו כוללת 53 שפות ב-11 קבוצות ובהן השפות גוארני וטופי עתיקה.
טעות נפוצה מדברת על שפה בשם "טופי-גוואראני" כאשר למעשה, טופי, גוואראני, ועוד שפות משתייכות לתת-המשפחה הזו, באותו מובן שעברית, ערבית ואמהרית משתייכות לענף השפות השמיות במשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, רק שהדמיון בין טופי וגוואראני גדול בהרבה מהדמיון בין השפות שהוזכרו. בעצם, ההבדל המרכזי בין טופי לגוואראני הוא החלפה של /s/ הטופית ב-/h/ בגוואראני.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:שפות אמרינדיאניות
קטגוריה:ברזיל: תרבות
| 2021-11-26T00:14:29
|
טופי עתיקה
|
טוּפִּי עתיקה או טופי קלאסית היא שפה מתה שדוברה בפי בני הטופינמבה, קבוצת שבטים אינדיאנית, באזור ברזיל היום, בעיקר לחוף הים, עד הכחדתה בתחילת המאה ה-18 על ידי הפורטוגלים. טופי עתיקה נמנית עם תת-המשפחה טופי-גוארני, במשפחת השפות הטופיות. בתחילת תקופת הקולוניאליזם שימשה השפה כלינגואה פרנקה לאורכה של ברזיל על ידי אירופים כאינדיאנים, ובאותה בתקופה אף נכתבו בה יצירות ספרותיות, אך מאוחר יותר דוכא שימושה והיא נכחדה. הניב היחיד בה הנמצא בשימוש כיום הוא ניֶאֶנגַטוּ (IPA: [ɲɛʔẽŋaˈtu]).
היסטוריה
ממוזער|צילום שער הספר "דקדוק השפה הנפוצה ביותר בחוף ברזיל", מאת חוזה דה אנשייטה, 1595
מאחר שהאוכלוסייה בה נוצרה השפה ודוברה הייתה אנאלפביתית אין ידיעות בכתב על קורות השפה, לכן עד המפגש עם האירופים במאה ה-16 היסטוריית שפה זו עלומה. ידוע שעם בוא האירופים, יחד עם מספר שפות אחרות מתת-המשפחה טופי-גוארני, הייתה זו השפה המדוברת ביותר לאורך כל רצועת החוף של השטח הידוע כיום כברזיל מפארה עד סנטה קטרינה ובאגן הריו דה לה פלטה.
הרשומות הראשונות המזכירות את השפה בשמה מתוארכות לתחילת המאה ה-16, אך המסמכים הראשונים המכילים מידע ממשי עליה השפה נכתבו ב-1575 ואילך, על ידי המיסיונרים ז'וזה דה אנשייטה הפורטוגזי ואנדרה טיווה הצרפתי שתרגמו תפילות קתוליות וסיפורים תנ"כײם לשפה זו. אירופי חשוב נוסף הוא ז'אן דה לרי שכתב את השיחון הראשון, וכנראה היחיד, לטופי עתיקה, בו הוא תרגם גם דיאלוגים שלמים. שיחון זה חשוב ביותר שכן הוא המקור הטוב ביותר להבנה כיצד דוברה הלכה למעשה.
ב-200 או 300 השנים הראשונות בהיסטוריה הברזילית כל קולוניאליסט שנשלח לברזיל למד את השפה בניב בו דיברו בני הטופינמבה כאמצעי לתקשורת עם הילידים ועם קולוניאליסטים קודמים שהתיישבו באזור ואימצו את השפה.
אנשי מסדר הישועים לא רק שלמדו את השפה, אלא אף עודדו את המקומיים לשמור עליה. כחלק מעבודת המיסיון, תורגמו כתבי הקודש הנוצריים לטופי, ואף נכתבו יצירות מקוריות בשפה זו. ז'וזה דה אנשײטה כתב למעלה מ-4,000 שורות שירה בשפה, גם ספר דקדוק ראשון נכתב על ידיו. לואיס פיגואיירה, דמות חשובה נוספת בת התקופה, כתב ספר דקדוק נוסף בטופי שפורסם ב-1621. במחצית השנייה של המאה ה-18 פורסמו עבודותיהם של אנשײטה ופיגואיירה מחדש, והאב בתנדורף כתב קטכיזם מקיף בטופי. עד אז השפה הייתה לשפת הכמורה באזור ולמעשה שמשה כשפה הרשמית והלאומית בברזיל, אך כתיבה בשפה זו התרחשה לעיתים נדירות בגלל המונופול הכנסייתי על האוריינות.
כשראש הממשלה הפורטוגזי המרקיז דה פומבל גרש את הישועים מתחום ממלכת פורטוגל בשנת 1759 השפה דעכה במהירות, בעיקר בגלל מיעוט אחיזתה בברזילאים שאינם משתייכים לכמורה המגורשת. סיבה נוספת לדעיכת השפה היא עליית קרן הפורטוגזית, עם גל ההגירה הגדול מפורטוגל בתחילת המאה ה-18 בעקבות גילוי מרבצי זהב, יהלומים ואבני חן בפנים ברזיל. טופי עתיקה שורדת עד היום, בדמות הניב המודרני ניֶאֶנגַטוּ, באזורים מבודדים בלב ברזיל, שם היא מדוברת לרוב בפי ילידים, אך במקומות מעטים נמצאת גם אוכלוסייה ממוצא אירופי והשפה מדוברת גם בפיהם.
מחקר
הראשונים לחקור את השפה לא היו בלשנים מנוסים, כי אם מיסיונרים נוצרים קתולים חדורי רצון להבין את הילידים על-מנת לשכנעם להמיר דתם לנצרות ולהיפטר ממנהגיהם ה"ברבריים" בעיני האדם האירופי (כמו קניבליזם, פוליגמיה ועוד).
לכן, ספר הדקדוק הראשון בטופית עתיקה, והיחיד שנכתב בזמן בו דוברה, מושפע מהתנאים והדעות הקדומות האירופיות. הספר משתמש בטרמינולוגיה הודו-אירופית למרות חוסר ההתאמה הבולט. נטייה זו בולטת בעיקר בעיסוק ב"שמות העצם" וב"פעלים" הטופיים, למרות שהראשונים נוטים בזמן והאחרונים אינם נוטים בזמן.
הראשון שחקר את השפה היה הישועי הספרדי ז'וזה דה אנשײטה, וכתביו מהווים את רוב רובם של המקורות הכתובים לחקר שפה זו. לאור עובדה זו, חלקיות המחקר ברורה, עקב חוסר באוצר מילים ששרד וחוסר בקולגות בני זמנו של דה אנשײטה שיאזנו את ההשקפה האירופית הקולוניאליסטית.
הגיית השפה וכתיבתה
עד בוא האירופים לעולם החדש הייתה הטופי נטולת כתב, ודובריה - אנאלפביתים. כיום, מיוצגת השפה בווריאנט של האלפבית הלטיני. אבחנת העיצורים וקביעת דרך הכתיבה המקובלת כיום נעשתה על ידי ז'וזה דה אנשייטה, מיסיונר ישועי פורטוגזי בן המאה ה-16.
כבשפות אמריקאיות רבות, חסרה טופי עתיקה עיצורים רבים הנראים בסיסיים לאדם המערבי כעיצור מכתשי מקורב צדי (ל), שפתי-שיני חוכך אטום (פ רפה) ועוד רבים, ולעומתם מכילה עיצורים הנחשבים נדירים כדו-שפתי חוכך קולי (/β/) ואפיים טרום-סותמים (Prenasalized stops).
+תנועות בטופי עתיקה (אנשייטה) אחורית מרכזית קדמית סגורה˜u ˜ɨ ˜i חצי-פתוחה˜ɔ ˜ɛ פתוחה ˜a * תוספת פונמה בהתאמה
+עיצורים בטופי עתיקה (אנשייטה) סדקי וילוני חכי בתר־מכתשי מכתשי דו־שפתי אפיŋɲnm סותםᵑɡkⁿdtᵐbp חוכך hɣ ʃ sβ מקישɾ
לכל אחת מהתנועות גרסה מאונפפת הנכתבת על ידי הוספת טילדה מעל האות. כך לדוגמה Õ מייצגת /ɔ̃/.
קיים גם סדקי סותם אטום (/ʔ/ - כמו א) שאינו נכתב אך נהגה בין שתי תנועות או בראש מילה המתחילה בתנועה. לעיתים מצוין על ידי אפוסטרוף (').
לעיתים משתמשים בסימן הטעמה עלי (◌́) לציון ההברה המוטעמת.
לרוב המקורות, חצאי התנועות בשפה היו מעט יותר חוככות מסימני ה-IPA המייצגים אותן. כך Î היה מעין יו"ד חוככת יותר ([ʝ]) ו-Û נשמע מעט כמו [w]. כתוצאה מכך מילים שהושאלו מטופי על ידי פורטוגזית ברזילאית נכתבים עם gu כתעתיק Û.
גישה אחרת
הבלשן נתנאל סנטוס גומז חולק במעט על ממצאי אנשײטה. לדעתו לא קיימת /ɰ/ כחצי-תנועה, ואינו מחשיב את העיצור [ɣ]. אך מעל הכל אינו מקבל את האפיים טרום-הסותמים [ᵐb ⁿd ᵑɡ] (אם כי מכיר ב-/ŋ/) כפונמות, אלא רואה בהם אנפוף /k t p/ בהתאמה.
גומז מציין גם שההבחנה בין הסותמים לאפיים טרום-הסותמים רופפת עד כדי החשבתם כאלופונים - קביעה זו נתמכת באיות המגוון למילים כ-Umbu, שבכתבי מיסיונרים מוקדמים ובניבים ששרדו מאויתת חליפות גם Ubu, Umu, Umpu ו-Upu.
את התנועות המיוצגות בצמדים E/Ẽ O/Õ הוא מזהה כ-[e/ẽ] [o/õ].
מורפולוגיה
רוב המילים בטופי עתיקה מכילות הברה אחת או שתיים והן בעלות משמעויות רבות, לרוב ישנו קשר בין המשמעויות כך שאחת מהן היא המקורית והשנייה מגיעה משימוש מטפורי במילה, אם כי לעיתים אין קשר נראה לעין ביניהן.
a = עגול / ראש / זרע
oby = כחול / ירוק
y = נוזל / מים / מעיין / נחל, נהר
sy = אמא / מקור
בטופי, ישנן מספר צורות ליצירת מילים ארוכות יותר על דרך הלחם בסיסים:
תדביק פשוט:
arasy = ara + sy. יום + מקור = מקור היום, השמש.
yîara = y + îara. אגם + אדון/גברת = גבירת האגם (דמות מיתולוגית)
השמטת סופי או תחיליות המילים:
takûarusu = takûara + ûasú. במבוק + גדול = עץ במבוק גדול.
ערבוב מורכב יותר של כל המילה, ללא השמטה:
taubaté = taba + ybaté. כפר + גבוה = שם של עיירה ברזילאית, שנבנתה במקור על פסגת הר.
בתדביק הפשוט צורת המילה המתקבלת תלויה בהטעמת הבסיס הראשון. אם הוא מלעילי הוא יגרום לרוב להשמטת העיצור הראשון בבסיס השני, לעיתים אף תושמט כל ההברה הראשונה. כך לדוגמה ñeenga + katú = ñeen-ngatú (שפה + טוב = השפה הטובה). אם, לעומת זאת, הבסיס הראשון מלרעי, לא יחול שינוי. כך לדוגמה itá + úna = itaúna (אבן + גדול = סלע).
לאחר הגעת המיסיונרים האירופאים, נוצרו בדרך זו מילים רבות למושגים שלא היו מוכרים לילידים, לדוגמה:
îande + îara = îandeîara. שלנו + אדון = ישו
Tupã + sy = Tupãsy. אל + אמא = מרים, אם ישו
מבנה דקדוקי
ככלל, טופי עתיקה היא שפה צירופית אך לעיתים היא מגלה מאפיינים מיזוגיים. כלומר, ברוב המקרים בהן מתווספות כמה מוספיות למילה הן יצמדו בצורתן המקורית למילה ולא יתאחו לכדי מוספית אחת. אם כי, אין בטופי עתיקה שרשור של מוספיות רבות עד כדי מילה שאת משמעותה ניתן לבטא במשפט שלם.
חלקי הדיבר
מאפייני חלקי הדיבר הטופײם שונים בצורה מהותית מהמקובלים בשפות מערביות.
פעלים
הפעלים לא נוטים בזמן ובמודוס (עצם הרעיון של מודוס נעדר מטופי עתיקה), אלא רק בגוף, וגם זה על ידי כינוי גוף שמתייחס אליהם ולא על ידי נטיית הפועל עצמו. כל המשפטים בטופי הם בזמן הווה.
נטיית הפעלים בגוף נעשית על ידי כינויי גוף שיכולים להיות סבילים או פעילים, כך -a זה "אני" שעשה פעולה (בדומה ל-I האנגלי), לעומת -xe המבטא "אני" שנעשתה עליו פעולה (כמו me האנגלי). לדוגמה:
A-bebé = אני (פעיל)-עף = אני עף / אני יכול לעוף
Xe-pysyk = אני (סביל)-תופש = נתפשתי
A-î-pysyk = אני (פועלי)-הוא (סביל)-תופש = אני תפשתי אותו
למרות שאין הפעלים נוטים בזמן ניתן לדעת את זמן התרחשות הפעולה ברוב המקרים עקב האפשרות לזהות מילים המציינות זמן כמו koára - היום.
שמות עצם
שמות העצם אינם נוטים במין או במספר אך הם כן יכולים לנטות בזמן, בעזרת מוספית המצביעה עליו. כך abáûera פירושו "הוא שהיה פעם איש" ו-abárama תרגומו "הוא שיום אחד יהיה איש". הטיה זו יכולה לשמש ליצירת מילים חדשות לדוגמה המילה akangûera שפירושה גולגולת, מתפרשת הצורה מילולית כ"הדבר שפעם היה ראש".
בטופי קיימת הבחנה בין שתי קבוצות שמות עצם: שמות עצם "גבוהים", המתייחסים לבני אדם או רוחות; ושמות עצם "נמוכים", המייחסים לחיות ועצמים דוממים. ההתגלמות הנפוצה והברורה ביותר להבדל זה הוא בתחילית -t לשמות עצם גבוהים, לעומת -s לנמוכים. כך tesá תרגומו "עין אנושית" ו-sesá פירושו "עין של בעל חיים". חלק מהבלשנים רואים בכך סוג של הבחנה מגדרית.
בטופי עתיקה אין דרך להטות את המשפט במין, אך לעיתים ניתן להבחין אם המשפט כולל מילים שמשמעותן איש, אישה, ילד, ילדה וכדומה. גם ההטייה במספר נעשית על ידי הוספת שתארים, ולא בהטייה של המילים עצמן:
abá = איש ; abá eté (איש+הרבה) = אנשים.
תחביר
סדר המילים במשפט משחק תפקיד משמעותי בהבנתו:
abá-í taba = איש+קטן כפר = ילד מהכפר
לעומת
abá taba-í = איש כפר+קטן = איש מהכפר הקטן
ככלל, טופי עתיקה היא שפה מסוג SOV (נושא, מושא, נשוא), אך למעשה סדר המילים יכול להתחלף בחופשיות בגלל קיומם של כינויי הגוף המבהירים ביתר קלות מי הנושא ומי המושא. אף על פי כן המשפטים בטופי נוטים להיות קצרים במיוחד הודות לעובדה שהילידים לא הוצרכו לשימושים מתוחכמים בשפה כמו רטוריקה וספרות.
דגימת טקסט
להלן תרגום של תפילת האדון לטופי עתיקה בתרגומו של אנשייטה:
יש לשים לב ששתי מילים הושאלו מפורטוגזית: Reino (מלכות) ו-tentação (פיתוי) בגלל שקשה יהיה לבטא מושגים אלה במילים שמקורן טופי בלבד.
השפעת טופי על הפורטוגזית הברזילית
השימוש בטופי עתיקה כ"לינגואה זֶ'רַאל" ("Língua Geral", "שפה כללית" או "שפה שגורה" במובן של לינגואה פרנקה) בכל רחבי ברזיל על ידי ילידים ואירופאים עד תחילת המאה ה-18, ועד תחילת המאה ה-20 בכיסים מבודדים, גרם להשפעה אדירה שלה על הפורטוגזית הברזילאית, והיא למעשה הגורם המשמעותי ביותר להבדל בין פורטוגזית לפורטוגזית ברזילאית. בין השאר, הביא השימוש בטופי עתיקה להעצמה של השימוש באנפוף ולהגברת ההבחנה בין "e" ו-"o" מעוגלות ללא-מעוגלות.
בפורטוגזית הברזילאית אלפי מילים השאולות מטופי עתיקה, חלקן תרכובות בין השפות, בהן שמות לחיות, צמחים ומושגים תרבותיים. כמו כן, מקור שמן של כ-40% מהרשויות המקומיות בברזיל הוא בטופי עתיקה. כך, למשל, מקור שמה של איפנמה הוא y panema, כלומר, מים עקרים. שמות ברזילאים לא מעטים מקורן בטופי עתיקה. למשל Jaci (יאסי), פירושו בטופי עתיקה הוא "ירח" (îá sy).
כנגד זה, מעניין אפוא ששתיים מהחיות המזוהות ביותר עם ברזיל, היגואר והטפיר, ששמותיהן ברוב העולם, וגם בעברית, נגזרים מטופי עתיקה, נקראות בפורטוגזית ברזילאית בשמות שדווקא מקורם אחר: onça (אונסה) ו-anta (אנטה), בהתאמה.
התעניינות מחודשת
טופי עתיקה נחשבת כמאפיין ייחודי של הלאומנות בברזיל. בשנות השלושים חברי האינטגרליזם הברזילאי שאלו ממנה את רוב המונחים שלהם כמו הקריאה Anaûé, שהייתה מקבילה ל"זיג הייל" הנאצית.
פעמים רבות מוצע לימוד טופי כפתרון להיעדר רוח פטריוטית, ובשנת 1995 אף עבר חוק כזה במדינת ריו דה ז'ניירו.
למרות זאת, כיום טופי עתיקה היא שפה מתה הידועה רק לבלשנים.
ראו גם
טופי-גוארני
קישורים חיצוניים
טופי עתיקה באתר ethnologue.com
קורס טופי עתיקה למתחילים
מילון טופי עתיקה-פורטוגזית ברזילאית (איות לא סטנדרטי)
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:שפות נכחדות
קטגוריה:שפות אמרינדיאניות
קטגוריה:ברזיל: תרבות
| 2024-01-31T03:45:42
|
אווקלידס
|
REDIRECT אוקלידס
| 2003-09-29T06:04:36
|
אויקלידס
|
REDIRECT אוקלידס
| 2003-09-29T06:05:34
|
אדולף אייכמן
|
אוטו אדולף אייכמן (; 19 במרץ 1906, זולינגן, גרמניה – 31 במאי 1962, רמלה, ישראל) היה פושע מלחמה גרמני נאצי. כראש מחלקת היהודים בגסטפו, בדרגת אובר-שטורמבאנפיהרר (מקביל לסגן-אלוף) באס אס בגרמניה הנאצית, היה מראשי האחראים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה. בשנת 1960 נלכד על ידי המוסד בארגנטינה והובא למשפט בישראל. הורשע על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, נידון למוות בתלייה, והוצא להורג ב-31 במאי 1962.
ראשית חייו
אדולף אייכמן נולד כבן הבכור לאדולף קארל ומריה בזוֹלִינגֶן שבחבל הריין במשפחה בת שישה ילדים. אביו היה רואה חשבון.
בשנת 1914 עבר עם משפחתו ללינץ שבאוסטריה. אמו מתה באוגוסט 1916.
במהלך לימודיו בתיכון הכיר את ארנסט קלטנברונר, לימים מפקדו הישיר. הוא לא סיים תיכון, וב-1921 החל הכשרה מקצועית כמכונאי, שגם אותה לא סיים. עד אביב 1933 עבד בעיסוקים שונים, בין השאר כסוכן מכירות וכנציג מכירות אזורי של חברת הנפט "וקואום אויל" (.Vacuum Oil Co; כיום חלק מאקסון מוביל).
אביו התאזרח באוסטריה (לאחר 1924) וכך הפכו כל ילדיו לאוסטרים, למעט אדולף, שכבר היה בעת ההיא בוגר ולכן נותר רק עם אזרחותו הגרמנית.
בשנת 1932 נפצע קשה בתאונת אופנוע במהלך עבודתו. בשנת 1935 נשא לאשה את ורה ליבל, ילידת בוהמיה ממוצא גרמני.
בשנת 1927 הצטרף לארגון "לוחמי החזית" (Frontkämpfervereinigung Deutsch-Österreichs) הלאומני-אוסטרי ובאפריל 1932 הצטרף למפלגה הנאצית בהשפעת חברו, ארנסט קלטנברונר. בנובמבר אותה שנה התקבל לשורות האס אס. ביוני 1933 נאסרה פעילות המפלגה הנאצית באוסטריה, ואייכמן עבר לבוואריה שבגרמניה, שם הצטרף ל"לגיון האוסטרי" (Österreichische Legion) ועבר הכשרה צבאית בת 14 חודשים בשורות האס אס.
באוקטובר 1934 הגיש בקשה להצטרף לשורות האס דה. בנובמבר אושרה בקשתו והוא עבר לאס דה. שם עסק כפקיד באיסוף והקמת מאגר מידע על הבונים החופשיים.
"מומחה לענייני יהודים"
שמאל|ממוזער|250px|הרברט האגן (במרכז) יחד עם אדולף אייכמן (יושב) בפשיטה על משרדי הקהילה היהודית של וינה. משמאל ראש הקהילה, יוזף לוונהרץ, מרץ 1938
בשנת 1935 זכה לקידום בדרגה וביוני עבר למדור לענייני יהודים (Juden-Referat) שזה עתה הוקם וב-1939 הוכפף למשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA), בפיקודו של ריינהרד היידריך, שהיה כפוף להיינריך הימלר. תפקידו של אייכמן היה לפעול להגירה הכפויה של היהודים מגרמניה.
מכאן ואילך בכל התקופה שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמהלכה עסק בשאלת היהודים ברייך השלישי, בשטחים שכבש או סיפח, או היו לפרוטקטוראט או גנרלגוברנמן, ובמדינות שהיו בעלות בריתו.
אייכמן ניסה ללמוד עברית בכוחות עצמו והיה מסוגל לקרוא ולהבין עיתונים ביידיש ברמה טובה.
אייכמן ביקר בארץ ישראל באוקטובר 1937 לצד מפקדו הרברט האגן, לאחר פגישתם בברלין עם איש ההגנה, פייבל פולקס, כדי לבדוק את חלופת ההגירה של יהודים לארץ ישראל. הביקור השתבש מכיוון ששלטונות המנדט סירבו להעניק להם אשרת ביקור. השניים שהו בחיפה למשך כ-6 שעות בלבד, במהלכן סיירו במושבה הגרמנית ובחלקים היהודיים של העיר, שהרשימו אותם לטובה. לאחר מכן המשיכו לקהיר. אייכמן הגיע למסקנה שאין לעודד הגירה המונית לארץ ישראל, מאחר שהקמת מדינה יהודית שם אינה עולה בקנה אחד לא עם האינטרסים של הרייך השלישי ולא עם האינטרסים הבריטים. בסוף שנת 1937 צוין אייכמן לטובה בדוח האישי שהכין הממונה עליו, דיטר ויסליצני, ועל כן הועלה לדרגת קצין (אונטרשטורמפיהרר).
באביב 1938, בעקבות "האנשלוס" (סיפוח אוסטריה), עבר לווינה, קודם לדרגת אוברשטורמפיהרר ומונה לראש המחלקה היהודית באוסטריה (SS-Oberabschnitt Donau). שם הקים באוגוסט, יחד עם עוזרו אלויס ברונר, את הלשכה להגירה יהודית, שבעזרתה החרים את רכוש המהגרים, כפה את גירושם והשאיר בידם אך ורק אשרת כניסה לארץ ההגירה המיועדת. בווינה פיתח את שיטתו המיוחדת שכללה שלושה שלבים:
ערעור הבסיס הכלכלי (על ידי החרמת רכושם);
הפחדתם באמצעות אלימות;
השתלטות על מוסדות יהודיים ואילוץ מנהיגיהם לשתף עמו פעולה.
המטה של אייכמן בווינה שכן באחד מאגפי הארמון של משפחת רוטשילד. בתוקף תפקידו, נועד בין היתר עם נציגי היהודים באוסטריה וגם עם פעילים ציונים. אחד מהם היה טדי קולק, שביקר בלשכתו של אייכמן באביב 1939. אייכמן אישר את בקשתו להתיר לצעירים יהודים שהיו עבורם אשרות כניסה לאנגליה, לצאת מאוסטריה. קולק סיפר לימים: "הוא עשה עלי רושם של פקיד זוטר, לא תוקפני, לא קולני, לא חסר נימוס... הוא היה ענייני לחלוטין". במרץ 1939 הקים אייכמן בפראג לשכה להגירה יהודית על פי הדגם הווינאי, ושיטתו התקבלה במשרדי הרייך כנוהל רשמי לכל הרייך בענייני הגירה יהודית.
בספטמבר 1939 הקים היינריך הימלר את המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) ואייכמן נקרא לשוב לברלין. באוקטובר נתמנה למנהל הלשכה המרכזית להגירת יהודים בברלין, שבראשה עמד ריינהרד היידריך, ובדצמבר מונה כראש המחלקה היהודית בגסטפו (Referat IV B4) תחת ראש הגסטפו, היינריך מילר. עקב כך, התרחבו סמכויותיו והשפעתו ברייך עלתה.
ראש "המחלקה היהודית"
טקסט=|ממוזער|314x314 פיקסלים|אייכמן במדי האס.אס ב-1942
כראש המחלקה הקים אייכמן שלוחות במספר ערים באירופה, ונציגים מטעמו פעלו להחרמת רכוש יהודי, ריכוז בגטאות ועידוד הגירה, בהם:
אלויס ברונר שימש כראש "הלשכה להגירת יהודים" בווינה עד אוקטובר 1942, לאחר שהודיע לאייכמן שהעיר "נקייה מיהודים". משנת 1943 מונה למפקד מחנה הריכוז דראנסי שבפרברי פריז.
זיגפריד זיידל היה נציגו בלודז' ובנובמבר 1941 התבקש להרחיב את מחנה טרזיינשטט לממדי מחנה מעבר וריכוז ומונה למפקדו.
הנס גינתר (Hans Günther) מונה כראש "הלשכה להגירת יהודים" בפראג.
תיאודור דנקר מונה כראש המחלקה היהודית של האס דה בפריז, ושימש בתפקיד זה עד יולי 1942. מחנה הריכוז דראנסי נמצא תחת סמכותו עד שנת 1943.
פרנץ נובאק (Franz Novak) - החל בפעילותו בלשכה להגירת יהודים בווינה, ומאביב 1940 היה אחראי לתיאום וארגון כל משלוחי היהודים ברכבות למחנות הריכוז וההשמדה.
בהולנד שימש וילהלם צפּף (Wilhelm Zoepf) כראש "הלשכה להגירת יהודים" באמסטרדם, ונעזר בשירותיו של אריך ראייקוביץ' (Erich Rajakowitsch), מעוזריו של אייכמן, לצורך רישום בני יהדות הולנד ושילוחם להשמדה.
לאחר שירד מהפרק הרעיון הנאצי בדבר ההגירה הכפויה של יהודי גרמניה לארץ ישראל, התגבש רעיון גירוש היהודים למקומות אחרים בעולם. באוגוסט 1940 הכין אייכמן טיוטה ליישום הרעיון של גירוש היהודים לאי מדגסקר – החייאת תוכנית מדגסקר. רעיון זה לא התממש. בסוף השנה קודם אייכמן לדרגת שטורמבאנפיהרר. ביולי 1941 נעשו שינויים מבניים ב-RSHA ושם מחלקתו שונה (Referat IV B4).
בקיץ החלו גם ניסויי המתת המונים בגז, ולשם כך ביקר אייכמן במחנה ההשמדה אושוויץ ודן עם מפקדו, רודולף הס, בהיבטים הטכניים של העניין. בסתיו אותה שנה עדכן היידריך את אייכמן על הכוונה לחסל את כל היהודים באירופה ובהתאם לכך הוציא הימלר באוקטובר צו שאסר על כל הגירה יהודית מרחבי הרייך ונקבעו מועדי המשלוחים הראשונים של יהודי גרמניה להשמדה במזרח. באותו חודש הועלה אייכמן לדרגת אובר-שטורמבאנפיהרר.
אייכמן היה מעורב בהכנות לוועידת ואנזה, לבקשתו של היידריך. הוא הכין את ההזמנות לגורמים השונים, הכין את נאומו של היידריך, ורשם את הפרוטוקול. הוועידה התקיימה בברלין ב-20 בינואר 1942. בוועידה תואמו פעולות המוסדות השונים וסוכמו פרטי הביצוע בפועל של הפתרון הסופי לשאלת יהודי אירופה, תוכנית שיזם אדולף היטלר. בעקבות הוועידה התמנה אייכמן לאחראי על הובלת יהודי אירופה לאתרי ההשמדה, לשם כך הוא תכנן את כל הפעולות הנדרשות לביצוע יעיל של הגירושים והנחה את עובדיו בארצות השונות בהתאם. ב-31 בינואר 1942 שלח אייכמן מכתבים דחופים לכל דרגי הפיקוד של המשטרה, המשטרה החשאית ושירות הביטחון (SD), ובהם הוראות להכין את גירוש יהודי גרמניה, אוסטריה והפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. הוא פירט בדקדקנות את סוגי האנשים שיש לגרש, ואלו מקרים נחשבו כיוצאי דופן. עם ביצוע הוראות אלו החלו הגירוש וההשמדה השיטתיים של יהודי אירופה. עד סוף שנת 1944 היה אייכמן שולח הוראות לעובדיו ברחבי אירופה בעניין עיתוי עריכת האקציות, קביעת מועדי המשלוחים, מקום יציאתם, מספר המגורשים ונושאים נוספים. הוא גם נדרש לתאם את פעולותיו עם גורמים ממלכתיים, כמו משרד החוץ ואחרים וכן מוסדות של מדינות אחרות שהיו מעורבות בגירושים. אייכמן גם היה אחראי על החרמת רכוש המגורשים ודאג לשמור על חלק מן הרכוש שנבזז עבור עובדי מחלקתו. הוא נדרש למצוא פתרונות לבעיות שונות שצצו ונאלץ לעיתים קרובות לחלק את משאבי הרכבות עם גורמים אחרים כמו הוורמאכט. במהלך עבודתו ביקר מספר פעמים במחנות השמדה על מנת ללמוד מקרוב על יעילות עבודתו וראה במו עיניו את גורל המגורשים.
באוטוביוגרפיה שלו סיפר רודולף הס כי הוא וחבריו חטפו פיק ברכיים כל אימת ששלחו ילדים לתאי הגזים, אולם מי שנזף בהם והסביר להם בלהט את חשיבות העניין היה אייכמן. הס כתב שאייכמן הסביר לו שדווקא את הילדים צריך להרוג קודם, משום שאין שום הגיון בכך שהורגים דור של מבוגרים ומשאירים בחיים דור של נוקמים אפשריים, שיכולים אחר כך להקים את הגזע הזה מחדש.
קומנדו אייכמן - שואת יהודי הונגריה
במרץ 1944, לאחר השתלטות הנאצים על הונגריה, הגיע אייכמן בראש צוות מיוחד של האס אס (Sondereinsatzkommando Eichmann, SEK) לבודפשט והוציא לפועל את השמדת יהודי הונגריה. המטרה הרשמית לשמה הגיעו הייתה "להוציא את יהודי הונגריה מן הפעילות הציבורית, לרכזם, ולגרשם להשמדה, למעט יחידים הכשירים לעבודה." צוותו של אייכמן כלל בין 150 ל-200 עובדים, הבכירים שבהם היו: דיטר ויסליצני, תיאודור דנקר, זיגפריד זיידל, פרנץ נובאק, אוטו הונשה ופרנץ אברומייט. סגנו של אייכמן בצוות המיוחד היה הרמן קרומיי. למעשה ממונה על קומנדו אייכמן שנשלח לבודפשט היה אס אס אוברפיהרר (מקביל לקולונל) הנס-אולריך גשקה, מפקד משטרת הביטחון וה-SD בהונגריה, אך אנשי אייכמן פעלו במידה רבה ללא תלות בו.
בתקופה הקצרה שבין מאי ליולי גירש אייכמן כ-440,000 יהודים מכל רחבי הונגריה בעיקר למחנה ההשמדה אושוויץ. השלטונות ההונגרים שיתפו פעולה עמו במבצע זה. ב-9 באוגוסט הפסיקו ההונגרים את הגירוש, אולם אייכמן ניסה במרמה לגרש עוד כמה אלפי יהודים מבודפשט. בתקופה זו היה פעיל במשא ומתן עם ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שניסו ללא הועיל להציל חלק מיהודי הונגריה מהשמדה, בעסקה שכונתה "סחורה תמורת דם". באוקטובר אותה שנה שלח כ-76,000 יהודים בצעדות מוות לכיוון אוסטריה, כיוון שקווי הרכבת לפולין לא פעלו יותר ופעילות תאי הגזים במחנות ההשמדה נפסקה עם התקרבות הצבא האדום. ב-23 בדצמבר, ערב חג המולד, עם תחילת המערכה הסובייטית לשחרור בודפשט עזב אייכמן את הונגריה וחזר לאוסטריה.
אייכמן התערב בכמה מקרים לסיכול תוכניות שחרור יהודים על ידי ארגונים ומדינות שונות.
לקראת תום המלחמה
באוסטריה התבקש אייכמן על ידי היטלר ב-1945 לרכז יהודים מכובדים מגטו טרזיינשטט בטירול, כדי שאלה ישמשו מעין "קלף מיקוח" במשא ומתן עם האמריקאים והבריטים, אולם ראש המחוז המקומי התעלם מפניותיו של אייכמן. משימתו האחרונה של אייכמן כבעל דרגת קצין מילואים בוואפן אס אס הייתה לארגן יחידה ללוחמת גרילה באלפים. ליחידה זו הצטרף גם הפשיסט הרומני הוריה סימה. היחידה לא עשתה רבות, עקב סיום המלחמה. ימים ספורים לפני תום המלחמה, ניסה אייכמן להיפרד מחברו הוותיק קלטנברונר, אולם הלה סירב לראותו מתוך ידיעה שבארצות הברית שואפים לתפוס אותו ו"אין לו סיכוי". לפני ירידתו למחתרת נפרד ממשפחתו והשאיר להם כמוסות ציאניד, למקרה שיפלו בידי הצבא האדום.
לאחר מלחמת העולם השנייה
עם תום המלחמה נתפס אייכמן על ידי האמריקאים ונכלא במחנה מעצר בשם הבדוי אוטו אקמן.
ב-3 בינואר 1946 נתן דיטר ויסליצני בנירנברג עדות על היקף פעולותיו של אייכמן.
אייכמן הצליח לברוח ממחנה המעצר בינואר 1946, לפני שגילו את זהותו, עבר בכמה מקומות והתיישב לבסוף בכפר קטן צפונית לצלה, באזור הכיבוש הבריטי. הוא נרשם ברשות המקומית בשם אוטו הנינגר. ראשית עבד כחוטב עצים, אולם לאחר שהחברה שבה עבד פשטה רגל נאלץ להתקיים מעבודות מזדמנות.
בשנת 1950 נסע לאיטליה דרך דרום טירול, שם סייעו לו גורמים בוותיקן (ביניהם ההגמון אלויס הודאל) לקבל תעודת מעבר של הצלב האדום תחת השם הבדוי "ריקרדו קלמנט". הוא הגיע באניה לבואנוס איירס שבארגנטינה ביוני 1950. עם הגיעו קיבל את פניו קרלוס פולדנר, קצין אס אס וסוכן של המודיעין הגרמני, שארגן לו דירה ודאג להנפקת תעודת זיהוי ארגנטינאית. בתחילת אוקטובר עבר למחוז טוקומאן, בצפון ארגנטינה, שם התגורר בחווה גדולה ועבד כראש צוות עבור חברת "קאפרי" שייסד פולדנר. חברה זו עסקה באיסוף נתונים לצורך הקמת תחנות כוח הידרו-אלקטריות והעסיקה כמה מאות אנשי אס אס לאחר הגעתם לארגנטינה. מארגנטינה יצר אייכמן קשר מכתבים עם אשתו וארגן את הגעת המשפחה אליו. אשתו וילדיו עזבו במפתיע את אוסטריה ביולי 1952 והגיעו גם הם לארגנטינה.
בקיץ 1953, בעקבות המשבר הכלכלי בארגנטינה, נאלץ אייכמן למצוא לו תעסוקה אחרת ולכן עברה המשפחה לדירה שכורה בשכונת אוליבוס שבצפון בואנוס איירס. בעל הדירה היה אוסטרי בשם פרנציסקו שמיט. בעקבות המעבר הורע מצבם הכלכלי, אייכמן ניסה את מזלו ללא הצלחה יתירה בהנהלת מכבסה, כבעל חנות הלבשה ולבסוף כמנהל חוות ארנבות בעיר קטנה כ-70 קילומטרים ממקום מגוריו.
ב-1956 שלח אייכמן מכתב ממחבואו בארגנטינה לקנצלר גרמניה המערבית קונראד אדנאואר, ובו הציג עצמו בשמו וביקש לשוב לגרמניה. הוא כתב שהוא צופה שיישפט בגרמניה על חלקו במלחמה, אך אינו סבור שיישלח לתקופת מאסר ממושכת. לא ידוע האם אדנאואר השיב על המכתב. באותה שנה החל אייכמן לכתוב את זכרונותיו.
ב-1960 לאחר מעצרו של אייכמן, פרסם המגזין "לייף" ריאיון שערך וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן שנתיים קודם לכן.
החיפושים אחריו
כבר בשנת 1946 ארגן אשר בן נתן קבוצת צעירים בווינה, ביניהם טוביה פרידמן, שניסתה להתחקות על עקבותיו של אייכמן. כיוון שאייכמן נמנע מלהצטלם בפומבי, אפילו תמונה לא הייתה בידיהם. הקבוצה תחקרה את אשתו ואת אביו, שהיה בעל בית מסחר סיטונאי למוצרי חשמל, אולם העלתה חרס. לבסוף נשלח סוכן רומנטי לאשה שהייתה ידועה כאחת המאהבות של אייכמן (לפי מידע שאספה הקבוצה היה אייכמן במהלך המלחמה בקשרים אינטימיים עם כמה נשים) וכך הצליחה הקבוצה להשיג תמונה עדכנית שלו.
בעיתונות בארץ ישראל עוררו על הצורך לתפוס את אייכמן ואף פרסמו בשנת 1947 את תמונתו. פורסמו השערות שונות לגבי מקום מחבואו, ביניהן שהוא מנצל את ידיעותיו בעברית ומסתתר במסווה של פליט יהודי או שהוא נמלט לאחת מארצות ערב.
שירות המודיעין של מערב גרמניה ידע כבר בשנת 1952 שאייכמן נמצא בארגנטינה, אולם החיפושים אחריו התנהלו בעצלתיים. משטרת גרמניה המערבית סירבה לפנות לאינטרפול כדי לחפש אחריו ושגרירות מערב גרמניה בארגנטינה נוהלה על ידי נאצי לשעבר והתחמקה מסיוע.
בקיץ 1953 גילה שמעון ויזנטל מאספן בולים עמית, קצין מודיעין אוסטרי, שאייכמן מתגורר בסמוך לבואנוס איירס. המידע הגיע מחבר שלו, קצין לשעבר בוורמאכט, שעבר להתגורר בבואנוס איירס ופגש באייכמן. מידע דומה קיבל גם מפקיד מדינה אוסטרי בכיר. ויזנטל העריך מידע זה כמהימן והעביר אותו לקונסול ישראל באוסטריה ובמכתב לראש הקונגרס הציוני העולמי, נחום גולדמן במרץ 1954.
בשנת 1956 החל טוביה פרידמן בלחצים על ממשלת ישראל ומערב גרמניה לחפש אחריו והציע לקצוב פרס של 10,000 דולר על ראשו של אייכמן, שעל פי הערכתו היה בדרום אמריקה. בעיתונות התפרסמו באותן שנים שמועות על כך שאייכמן נמצא במצרים או בארצות ערב אחרות, שמועות שככל הנראה היו חסרות בסיס.
בספטמבר 1957 פריץ באואר, התובע הכללי היהודי של מדינת הסן שבגרמניה המערבית, גילה לד"ר פליקס שנער, ראש משלחת השילומים בגרמניה, שאייכמן יושב בבואנוס איירס. הוא פנה לנציג הישראלי משום שחשש שבצינורות הגרמניים מישהו עלול להכשיל את הסגרתו. מקור המידע היה לותר הרמן (Lothar Herrmann), גרמני (חצי יהודי), שנכלא בדכאו ועזב לארגנטינה ב-1938. הרמן התגורר בשנת 1955 בבואנוס איירס ובתו יצאה עם בנו הבכור של אייכמן, קלאוס, שהשתמש בשם משפחתו האמיתי.
איסר הראל, ראש המוסד, שלח מישהו לבדוק את המידע, אך לא הצליח לאתר את אייכמן. כעבור שנתיים, בעקבות מידע שמסר גרהרד קלאמר, גרמני ששהה זמן רב בארגנטינה פנה באואר שוב אל המוסד, הפעם עם שם וכתובת. סוכני המוסד הגיעו אל הכתובת שהתקבלה מבאואר, אולם השכנים סיפרו שהמשפחה עברה דירה ומישהו מהם סיפר שהיא עברה לסביבת רחוב גריבלדי.
באוקטובר 1959 התפרסם בעיתונות בישראל מכתב שקיבל טוביה פרידמן מתובע במערב גרמניה שהודיע לו שאייכמן נמצא בכווית. הידיעה עוררה גל של תגובות בישראל, ובדצמבר טען התובע הכללי של מדינת-המחוז הסן במערב גרמניה שהוכח שאייכמן בכווית. במקביל, בנובמבר 1959 התפרסמה שמועה שאייכמן בתימן. באותו זמן, עסק המוסד בבירורים ראשונים של מידע שהצביע על מסתורו האמיתי של אייכמן בארגנטינה. לדברי כלתו של אייכמן, הוא אמר לילדיו פעם שהוא עייף מחייו כנמלט, ושיער מה צפוי לקרות לו.
לכידתו, משפטו והוצאתו להורג
שמאל|ממוזער|250px|תעודה שהנפיק הצלב האדום לאייכמן, ובאמצעותה נכנס לארגנטינה ב-1950 תחת השם ריקרדו קלמנט
250px|ממוזער|שמאל|אייכמן עם חוקר המשטרה אבנר לס בדיון להארכת מעצר, מרץ 1961
שמאל|ממוזער|250px|אייכמן בבית המשפט – קובץ וידאו (לעזרה להפעלת הקובץ)
ממוזער|250px|יומן המשטרה בנמל יפו, 01-06-1962 שעה 04:00. המלל באדום:רישום מיוחד: בשעה הנ"ל הופיעו לנמל יפו ליד הרציף 2 מכוניות. מהמכוניות יצאו 3 קציני משטרת ישראל, 3 קציני שירות בתי הסוהר, וכן הכומר האל וקצין במחוז. ובידי אחד מקציני שירות בתי הסוהר כד אשר הכיל אפר של הצורר אדולף אייכמן. וכל הנוכחים עלו לסירה מוטור אשר הפליגה לעבר סירת משטרת ישראל אשר הפליגה רחוק.
ב-1960 נלכד אייכמן במקום מגוריו בבואנוס איירס על ידי "המוסד", בפעולה שתוכננה ובוצעה בפיקודו של ראש "המוסד", איסר הראל. בפעולה השתתפו, בין השאר, רפי איתן, אברהם שלום (סגן מפקד המבצע), צבי מלחין, יהודית נסיהו, צבי אהרוני, יעקב גת ויונה אליאן, שהיה הרופא המרדים שהרדים את אייכמן. אייכמן נחטף ב-11 במאי, והובא לישראל בחשאי ב-21 במאי.
ב-23 במאי הודיע דוד בן-גוריון בכנסת:
לאחר שנחטף לישראל, הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה, שארכה כתשעה חודשים. בעת שהותו בכלא הישראלי פחדו כי ינסה להתאבד ולכן נשמר 24 שעות ביממה. בסיום החקירה הוגש נגדו כתב אישום הכולל 15 סעיפים וביניהם פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים (ס"ס, ס"ד ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג). בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע נגד עמים אחרים, כגון גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד.
משפט אייכמן
משפטו של אדולף אייכמן נערך בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי ויצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. ועל הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס, שהגן גם על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג. הדיון הראשון נערך ב-11 באפריל 1961. עם תחילת המשפט ניסה הסניגור לחלוק על סמכות בית המשפט לשפוט את אייכמן, בהתבססו על ארבע טענות:
השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.
חקיקה אקס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ.
תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן רטרואקטיבי למעשים שנעשו במהלך המלחמה ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.
העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל, ובמועדים בהם בוצעו מדינת ישראל לא הייתה קיימת.
בית המשפט דחה טענות אלה.
אחרי דחיית טענות אלה השיב הנאשם על כל כתב האישום בצורה דומה: "במובנו של כתב האישום – לא אשם" (Im Sinne der Anklage – nicht schuldig). העדויות במשפט כללו 121 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש והשמדת היהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמיד את העם היהודי כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה לכדי 'בורג קטן במערכת'. הסניגוריה טענה כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי שלא יכול היה להפר בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע, כי ניתן היה לסכל את ביצוען של הפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי לאייכמן, גם אם היה רק פקיד צייתן, אסור היה לבצע פקודות של רצח.
בפסק הדין הוכח כי אייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה. אומנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו למאורעות השואה.
ב-15 בדצמבר 1961 נמצא אייכמן אשם ונידון למוות. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור של אייכמן, ואישר את פסק הדין של המשפט הראשון. אייכמן, אשתו ורה (ורוניקה), חמשת אחיו ומספר אנשי רוח ישראלים שלחו בקשות חנינה לנשיא המדינה, יצחק בן-צבי, שפרטיהן פורסמו בשנת 2016. הנשיא דחה את הבקשה, וכתב בכתב ידו על גבי מסמך הבקשה את דברי הנביא שמואל לאגג: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" (. פירוש: כשם שחרבך הפכה נשים לשכולות, כך תהפוך כעת אימך לשכולה).
הוצאה להורג
ב-31 במאי, לאחר סירוב הנשיא לחנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בשעה 23:58. גופתו נשרפה בחצר כלא רמלה ואפרו פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.
זו הייתה הפעם היחידה בתולדות מדינת ישראל שגזר דין מוות, שנגזר על נאשם במשפט פלילי בהליך תקין, הוצא לפועל (מאיר טוביאנסקי הוצא להורג בישראל במשפט שדה ועמד במרכז פרשת טוביאנסקי שנושאת את שמו). לפני תלייתו, קרא אייכמן: "תחי גרמניה! תחי ארגנטינה! תחי אוסטריה! לעולם לא אשכח אתכן!".
שעה ורבע לאחר שהרופא בכלא רמלה קבע את מותו של אייכמן, הופיעה הידיעה על תלייתו בכל עיתוני לונדון וסוכנות הידיעות רויטרס עידכנה את האירוע במבזקים שוטפים. ה-BBC שידר את הידיעה בכל השפות המרובות בהן משדר השירות העולמי שלו. הניו יורק הראלד טריביון כתב למחרת במאמר ראשי: "מבחינת הצדק האנושי, מוצדק בהחלט הדבר שאייכמן – אחרי משפט הוגן, מלא וקפדני, ייתלה כפושע רגיל, בארץ שקרובי תושביה נהרגו בצורה כה אכזרית על ידיו ונרצחו על ידי חבריו".
מסמכים על אייכמן, בהם טופס טביעות האצבע שלו שנתנו למשטרת ישראל, נמצאים בידי יד ושם. גדעון האוזנר סיפר בספרו על משפט אייכמן, כי בזמן שבתו בכלא, כתב אייכמן אוטוביוגרפיה. לדברי האוזנר, הוא טען בפני ראש הממשלה בן-גוריון כי ספרו של אייכמן מיועד להתחרות בפסק הדין של בית המשפט ואם יפורסם, עלול לעורר ספקות בעולם לגבי פסק הדין. עוד טען האוזנר, כי אייכמן כבר אמר את דברו במהלך המשפט ומדינת ישראל אינה חייבת לאפשר לו פרסום נוסף. בן-גוריון הורה לגנוז את כתב היד.
משפחתו
אייכמן נישא ב-1935 לוורוניקה (ורה) לבית ליבל. לשניים נולדו ארבעה בנים: קלאוס (יליד ברלין, 1936), הורסט (יליד וינה, 1940), דיטר (יליד פראג, 1942) וריקרדו (יליד בואנוס איירס, 1955).
אייכמן סיפר לילדיו שהיטלר רדף אחרי היהודים כיוון שהם זממו לעקר את הגרמנים על ידי הכנסת כימיקלים למים שלהם. כן טען בפניהם שרק רצה לגרש את היהודים מגרמניה, אך נאלץ לרצוח אותם לאחר ששום מדינה לא הסכימה לקבלם. כדי למנוע את חשיפת זהותו, אף סיפר לבניו שהוא דודם, אך הודה על האמת לאחר ויכוח עם בנו הורסט. הוצאתו להורג הייתה נקודת שבר עמוקה במשפחתם.
קלאוס הבכור, שהיה הקיצוני ביותר באמונתו הנאצית, ניסה להביא עדי הגנה עבור אביו, וטען שנכשל בגלל סירוב ישראל להבטיח לעדים חסינות. הוא טען שאביו ביקש "פתרון בעיית היהודים ללא שפיכות דם". הוא התקומם במסיבת עיתונאים בבואנוס איירס, שעות לאחר שאביו נידון למוות, על "חוסר הצדק" בגזר הדין. בריאיון ב-1961 כשביקר בארצות הברית, טען: "כל הדברים שהם מאשימים בהם את אבא שלי הם תעמולה טהורה. פשעי המלחמה האלו לא נכונים", ובגלל כך גורש מהמדינה. ב-1959 התחתן עם מרתה, אישה ממוצא אפריקני, ונולדו להם שני ילדים. מאוחר יותר עזב אותה ועבר לדרום גרמניה, שם נולדו לו עוד שלושה ילדים מאישה אחרת. הוא מת בגרמניה מאלצהיימר ב-2015, בגיל 79.
קלאוס ואחיו הורסט - שהיה הקרוב ביותר לאב, ונאצי אדוק שהניף צלב קרס על בית המשפחה כשנתפס, ואף לבש לעיתים קרובות סרט נאצי על בגדיו כשהיה בקרבת הבית - הקימו יחד תא טרור נאצי כדי לתקוף עסקים יהודים ובתי כנסת. ב-1962, המשטרה פשטה על המטה שלהם לאחר קרב יריות, והחרימה חומרי תעמולה נאצית, רובים ובקבוקי תבערה, עמם תכננו לתקוף אוטובוס של תלמידי בית ספר יהודי. הורסט נשלח בהמשך לשנתיים מאסר על אחזקת כלי נשק וחומרי תעמולה נאצים. עסקי האחים פשטו רגל והם נאבקו לשרוד כלכלית. הורסט היה נשוי לכרמן ברטין לינדמן, שהתמודדה לראשות העיירה גארופה בארגנטינה מטעם מפלגת "אלטרנטיבה חדשה", ופרשה לאחר שעוררה סערה כשהתבטאה בראיון שההיסטוריה סולפה וכי "אייכמן לא היה אדם רע". הוא מת בארגנטינה מסרטן המעי הגס ב-2015, בגיל 75.
דיטר, היה בעבר מנהל עבודות בנייה וחילק את זמנו בין ארגנטינה לגרמניה לפני שפרש לפנסיה. הוא מחזיק בכמה נכסים שאותם הוא משכיר, ויש לו שני ילדים. הוא חי עם אשתו האיטלקייה מרתה ולינוטי, ומתגורר בבואנוס איירס, לא רחוק מבית המשפחה הקודם. גם הוא מעריץ את אביו ומתעקש שהיה חף מפשע.
לאחר חטיפת אייכמן, ורוניקה אשתו חזרה לגרמניה יחד עם בנם הצעיר ריקרדו שהיה בן 5. ריקרדו, ארכאולוג שמתמחה במזרח התיכון, הוא היחיד שהתנער מאביו. בראיון בשנות ה-90 אמר שלאביו הגיע למות בשל מעשיו. הוא גינה אותו בגלוי: "הוצאתו להורג הייתה מוצדקת, הוא רק דמות היסטורית עבורי".
הסרט "מבצע פינאלה"
בשנת 2018, יצא בנטפליקס הסרט "מבצע פינאלה" המספר את סיפור לכידתו של אייכמן. תסריט הסרט מתבסס על חומרים שונים כולל הספר "אייכמן בידיי", האוטוביוגרפיה של פיטר מלקין, שסיפק את בסיס הסיפור לסרט. הצילומים החלו בארגנטינה באוקטובר 2017 והסרט יצא לאקרנים בארצות הברית ב-29 באוגוסט 2018 וזכה לביקורות מעורבות מהמבקרים. את אייכמן גילם השחקן בן קינגסלי.
ראו גם
שמאל|ממוזער|250px|תחנת אוטובוס בברלין, במקום בו שכנה מחלקתו של אייכמן באס אס. השלט מציג תמונות של אייכמן ונקרא "אתר התרעה"
השואה
נאציזם
רוצח מכתבה
הפתרון הסופי
לשכה 06
בטינה שטנגנט (מחברת הספר "אייכמן לפני ירושלים")
לקריאה נוספת
איסר הראל, הבית ברחוב גריבלדי, ספרית מעריב, 1975.
חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, הוצאת בבל, 2000.
חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
פיטר מלקין (צבי מלחין), אייכמן בידי.
משה פרלמן, איך נתפס אייכמן, תל אביב 1961.
רוברט מ"וו קמפנר, המקצוע: השמדה; דרכו של אייכמן, ירושלים-תל אביב 1974.
גדעון האוזנר, משפט ירושלים, הוצאת לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980.
ניל בסקומב, המצוד אחר אייכמן, משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
יוסי המי, לשכה 06 - חקירתו של אדולף אייכמן במשטרת ישראל, הוצאת משטרת ישראל, 2020.
אייכמן - ההקלטות האבודות, סדרה ערוץ 1, יוזם הפרויקט, מפיק ותסריטאי שותף: קובי סיט, במאי: יריב מוזר, ישראל 2022
Bettina Stangneth, Eichmann Before Jerusalem: The Unexamined Life of a Mass Murderer, Knopf, 2014,
קישורים חיצוניים
"איני מתחרט": ההודאה של אייכמן וההתפארות בפתרון הסופי, מתוך כאן חדשות, 21 במאי 2022
וידויו של אדולף אייכמן - הראיון שפורסם במגזין לייף ב-1960, באתר "נזכור"
,
אייכמן, אדולף אוטו (1906-1962), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
אדולף אייכמן, מתוך התערוכה "חמישים שנה למשפט אייכמן", באתר יד ושם
משפט אייכמן באתר ארכיון המדינה.
תיאור 14 פגישות של הכומר האל עם אייכמן בכלא רמלה
על הוויכוח בין אנשי רוח יהודיים לבין בן-גוריון על מוסריות ההוצאה להורג של אייכמן, בבלוג של ארכיון צה"ל
הקלות הבלתי נסבלת של ההשמדה: אייכמן ואחרים, פרק בפודקאסט 'קולות של רוח' על אייכמן והבירוקרטיה של הפתרון הסופי, מגיש: ליאור טל שדה, 1 במאי 2019
אפרים לפיד, לשכה 06 - חקירתו של אדולף אייכמן במשטרת ישראל, ישראל דיפנס, 3 בפברואר 2021
שרון שביט (בלו רוז הפקות), זכרונותיו של אייכמן, סרט על פי יומנים שכתב, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
אבא אמר: הדלקתי את התנור, הכנסתי את הגופה וזהו. כל מה שעשיתי זה להפוך את אייכמן לאפר, משה ויסטוך, ישראל היום 27 במאי 2022
אייכמן ההקלטות האבודות - במלאת 60 שנה למשפטו של אדולף אייכמן, מתגלה ראייה אחת גנוזה שלא הוצגה בו - סלילי הקלטה ובהם הראיות החסרות שחושפות את פניו האמיתיות של הפושע הנאצי.מתוך אתר כאן ארכיון - תאגיד השידור הישראלי | כאן
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים שהוצאו להורג בארץ ישראל
קטגוריה:אישים שנחטפו
קטגוריה:נאצים שנעלמו ואותרו
קטגוריה:אנשי אס אס
קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה
קטגוריה:בורחים מכליאה
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:משתתפי ועידת ואנזה
קטגוריה:משתתפים ברצח יהודי הונגריה
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים שהוצאו להורג
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים שנמלטו לאמריקה הדרומית
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:נידונים למוות בישראל
קטגוריה:גרמנים שגווייתם נשרפה
קטגוריה:אישים שמקום קבורתם לא נודע
קטגוריה:משפט אייכמן: עדים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1906
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1962
| 2024-10-03T16:16:25
|
אדולף היטלר
|
אדולף היטלר (בגרמנית: Adolf Hitler; 20 באפריל 1889 – 30 באפריל 1945) היה הקנצלר והפיהרר של גרמניה הנאצית בשנים 1933–1945, ומנהיג המפלגה הנאצית משנת 1921 ועד להתאבדותו בפיהררבונקר בברלין. היטלר חולל את מלחמת העולם השנייה, והיה אחראי להשלכות הנאציזם, ובהן, להשמדתם השיטתית והמאורגנת של שישה מיליון יהודים בשואה על פי "הפתרון הסופי". כמו כן גרם להשמדת מיליוני בני אדם נוספים, לחורבן מדינות רבות באירופה, לפשעים נגד האנושות ולפשעי מלחמה. את רעיונותיו הגזעניים, האנטישמיים והלאומניים הקיצוניים צרף היטלר ביחד באידאולוגיה של הנאציזם, שהיה מנסחה הראשי ואשר משתקפת בספרו "מיין קאמפף".
היטלר נולד בחבל דובר־הגרמנית של האימפריה האוסטרו־הונגרית, ועבר לגרמניה ב־1913. בעת מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני כחייל ועם סיומה עבר לשרת כסוכן סמוי במעקב אחר התארגנויות מרקסיסטיות. ככזה הזדמן לאספה של "מפלגת הפועלים הגרמנית", התאגדות זעירה שרעיונותיה מצאו חן בעיניו. באמצעות כישרונו הרטורי התקדם בה עד שמונה ליושב ראש בזמן ששמה כבר שונה ל"מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל־סוציאליסטית". היטלר הנהיג ניסיון הפיכה צבאית כושל נגד ממשלת בוואריה, נאסר ושהה בכלא במשך שמונה חודשים, אותם ניצל לכתיבת "מיין קאמפף". לאחר שחרורו שיקם את המפלגה, תוך הכפפתה לשליטתו המוחלטת בתור "הפיהרר", או המנהיג. על רקע המשבר הכלכלי העולמי שפגע קשות ברפובליקה הגרמנית צברה המפלגה הנאצית כוח ותמיכה רחבה. בינואר 1933, לאחר שקיבלה המפלגה כשליש מן הקולות בבחירות לרייכסטאג, עלו הנאצים לשלטון, והיטלר מונה לקנצלר. הוא חיסל בהדרגה את הדמוקרטיה הגרמנית המפוררת בתהליך של הפיכה עצמית ולאחר מות נשיא גרמניה הינדנבורג בשנת 1934 הפך לדיקטטור לכל דבר.
כשליט גרמניה הנהיג היטלר שלטון רודני וסמכותני. הוא הכין את המדינה לקראת מלחמה כוללת מתוך שאיפה לבטל את ההפסדים הטריטוריאליים של מלחמת העולם הראשונה, וכדי להגשים את הפאן־גרמניות ברייך אחד מאוחד ולמגר את הקומוניזם. בין היתר סיפח את אוסטריה ולאחר הסכם מינכן גם השתלט בשלבים על צ'כוסלובקיה. ב־1939 פלש היטלר לפולין ופתח את מלחמת העולם השנייה. ביוזמתו ובהשראתו של היטלר נערך במהלך המלחמה רצח עם במיליונים של יהודים ולא יהודים, זאת בהתאם לעקרונות הגזעניים של הנאציזם שיש לשעבד או להשמיד את מה שכינו כ־"הגזעים הנחותים".
"רייך אלף השנים" שהיטלר הבטיח לגרמניה, או "הרייך השלישי", החזיק מעמד 12 שנים בלבד עד כניעתה של גרמניה הנאצית. רבים ברחבי העולם רואים בהיטלר ובהנהגת הרייך כאחראים לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות מהקשים ביותר בהיסטוריה האנושית בכלל ובעת החדשה בפרט (גם בעקבות משפטי נירנברג). בשיא כוחה, כבשה גרמניה הנאצית את מרבית יבשת אירופה. כשבעלות הברית החלו לגבור עליה ופלשו לשטחה, שלל היטלר כל אפשרות לכניעה והורה על מלחמה טוטלית בשאיפה לניצחון או חורבן גמור. בימיה האחרונים של המלחמה הוא האשים את העם הגרמני בתבוסה והורה על החרבת ארצו עד היסוד. לקראת סיום הקרב על ברלין התאבדו היטלר ובת זוגו אווה בראון בפיהררבונקר.
ראשית חייו
מוצא והורים
היטלר נולד ב־20 באפריל 1889 בעיירה האוסטרית הקטנה בראונאו אם אין, שנמצאה אז בשטח האימפריה האוסטרו-הונגרית (אוסטריה עילית כיום), סמוך לגבול בוואריה שבגרמניה.
אביו אַלוֹיס (Alois) נולד ב־1837 מחוץ למסגרת הנישואין למריה אנה שִׁיקֶלְגְרוּבֶּר (Schicklgruber) וזהותו של האב אינה ידועה. בהיותו בן חמש נישאה אמו ליוהאן גאורג הִידְלֶר (Hiedler), ועם מותה חמש שנים אחרי כן, עבר אלויס לחזקת אחיו של יוהאן גאורג – יוהאן נפומוק הידלר. בגיל צעיר קץ אלויס בחיי החווה שבה גדל ועבר לווינה. הוא עבד זמן מה כשוליה אצל סנדלר. מאוחר יותר, הצליח להתמנות לפקיד מכס בשירות הציבורי האוסטרי, מינוי שנחשב אז משאת נפש. עם הזמן התקדם אלויס בעבודתו עד לדרגת מפקח, ובשנת 1875 הפך לעוזר מפקח ראשי במכס באזור מגוריו, הדרגה הגבוהה ביותר הזמינה לאדם בעל השכלת בית-ספר יסודי.
אלויס נישא פעמיים, ומן הנישואים הללו נולדו לנשותיו שני ילדים (אנגלה ואלויס הבן). בשנת 1885, כאשר היה בן 48, נישא בשלישית, לאחייניתו קלרה פלצל, שהרתה לו בעוד אשתו שוכבת על ערש דווי. קלרה ילדה ארבעה בנים. שלשה מהם מתו בינקותם, ואילו הרביעי – אדולף – שרד.
ילדות ונעורים
שמאל|ממוזער|250px|אדולף היטלר כפעוט, מוערך: 1889–1890
היטלר גדל בבית טיפוסי של המעמד הבינוני. אמו, שאיבדה ארבעה מילדיה בילדותם, פינקה ביתר שאת את אדולף ופאולה, שני הילדים ששרדו. אביו אלויס היה אדם נוקשה, נטול חמלה, וקצר רוח, חובב עישון ושתייה, שסלד מהשהות בבית גדוש הילדים ובמקום זאת העדיף לעסוק בתחביבו – כוורנות – או בשתיית בירה עם ידידיו.
בשנת 1895 החל אדולף היטלר ללמוד בבית הספר היסודי, באותה השנה פרש אביו לפנסיה, ושהותו המתמדת בבית השפיעה מאוד על חייו של היטלר הצעיר שספג מאביו מהלומות באופן יומיומי. המתח בין האב ובנו גבר עם מותו של אחיו אדמונד כשבכך נותר אדולף בנו היחיד של אלויס והפך למוקד שאיפותיו ורצה כי בנו ימשיך את דרכו בשירות הממשלתי – תוכנית שהיטלר הצעיר לא נטה לה כלל. ב־3 בינואר 1903, כאשר היה אדולף היטלר כמעט בן 14, מת אביו אלויס במפתיע מדימום בריאות.
בשנת 1907 החליט היטלר לנסות להתקבל ללימודים באקדמיה לאמנות בווינה. אמו חלתה אותה עת בסרטן השד ועברה ניתוח כריתת שד, היטלר טיפל בה בנאמנות אך המשיך בהכנותיו להתקבל לאקדמיה. היטלר קיבל כספים בירושה מדודתו ונסע לווינה לבחינות. הוא נדחה בנימוק כי אין לו כישרון ציור של ממש, וכי הייעוד החלופי האפשרי עבורו הוא בתחום האדריכלות, מסלול שהיה חסום בפני היטלר משום שלא השלים את לימודיו התיכוניים ולא היה יכול להתקבל ללימודי הנדסת בניין. היטלר, שהרבה להתרברב קודם לכן בעתידו כיוצר, לא סיפר על כישלונו לקרובי משפחתו, ונמנע מאזכור אי קבלתו אף בפני חברו הטוב, אוגוסט קוביצק.
לאחר מכן שב היטלר לביתו כדי לטפל באמו הגוועת. הוא נועץ ברופא, יהודי בשם אדוארד בלוך, שהמליץ על טיפול דרסטי – הזרקת חומר בשם אידופורם ישירות לאזורים שנפגעו מהסרטן. יש שטענו טענה מוטעית כי אכזריות הטיפול – המיטב שהיה לרפואה להציע באותם ימים לטיפול בסרטן – הולידה את שנאתו של היטלר ליהודים, אולם היטלר לא נטר טינה לבלוך, וכשהחלו רדיפות היהודים באוסטריה תחת שלטונו מאוחר יותר, איפשר לבלוך לעבור לגור בארצות הברית.
ב־21 בדצמבר 1907 נפטרה אמו של היטלר והוא עבר להתגורר בווינה יחד עם אוגוסט קוביצק. היטלר המשיך באורח החיים הבוהמייני שסיגל לעצמו מאז נשר מלימודיו בבית הספר התיכון; קוביצק תיאר אותו כציפור לילה. היטלר היה ישן עד הצהריים, יוצא לטיולי הליכה בעיר, ואז נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, כשהוא מלהיב את עצמו ואת קוביצק בתיאורים נלהבים של העתיד הגדול המצפה לשניהם, על אדריכלות ועל המוזיקה של ריכארד ואגנר שאהב מאוד. היטלר לא ניסה למצוא עבודה. ביום היה מתלבש כאמן, ובלילה התלבש כג'נטלמן צעיר שעיתותיו בידו. לעיתים קרובות נהג לבלות באופרה, ובמיוחד באלו של ואגנר.
ממוזער|250px|האופרה של וינה, ציורו של היטלר מ-1912
באוקטובר 1908 ניסה היטלר בשנית להתקבל לאקדמיה לאמנות, אך הפעם לא הצליח לעבור אפילו את הסינון הראשוני. תוצאה זו לא הייתה מפתיעה נוכח העובדה שהיטלר לא טרח באמת להתכונן לבחינה. החלטה זו הביאה לקץ שאיפותיו האמנותיות. חברו קוביצק, לעומתו, הצליח להתקבל לקונסרבטוריון למוזיקה של וינה ועשה חיל בלימודיו. קוביצק סיפר שיום אחד נעלם היטלר מדירתם המשותפת ולא יצר עמו קשר מאז. היטלר החל לנדוד ממקום למקום. חסכונותיו החלו לאזול וחייו החלו להתדרדר, אך עדיין לא ניסה למצוא עבודה. בסופו של דבר אזל כספו, והוא החל לישון על ספסלים בגנים ציבוריים ולקבץ נדבות. בדצמבר 1909, קפוא ורעב, עבר להתגורר בבית מחסה למשך מספר שנים. לעיתים היה מרוויח מעט כסף בעבודות יום כגון גריפת שלג בכניסות של בתים, או בתחנת הרכבת.
התגבשות התפיסה הגזענית והאנטישמית
בטרם צץ הראיון עם אליזבת גרינבאואר, לא התגלה מעולם שום מסמך מהימן שמעיד על עמדותיו האנטישמיות של היטלר טרם קיץ 1919. היטלר עצמו טען שנעשה אנטישמי ממניעים פוליטיים בזמן היותו איש צעיר בווינה. עם זאת, מאז פרסמה ההיסטוריונית הגרמנית־אוסטרית בריגיטה האמאן את מחקרה פורץ הדרך "וינה של היטלר: חניכתו של דיקטטור" (1998), הסוקר את שנותיו בבירת אוסטריה משנת 1907–1913, מקובל לראות בטענותיו של היטלר על התפתחות האנטישמיות שלו – טענות בדיוניות, המעידות על תבונה פוליטית. שלושה הסברים שונים להולדת האנטישמיות הפוליטית של היטלר מתחרים כעת זה בזה. הסבר אחד מאתר את מקור האנטישמיות המתלהמת של היטלר בחוויות שחווה בששת החודשים הכאוטיים של המהפכה בעיר, בייחוד בזמן הרפובליקה הסובייטית הבווארית קצרת הימים במינכן, באפריל 1919. על פי הסבר זה, בלב ההמרה של היטלר לאנטישמיות עומדת תפיסת נגד לבולשביזם, והטענה היא שהיטלר היה שותף לאמונה הפופולרית שהיהודים עמדו מאחורי המהפכה. על פי ההסברים השני והשלישי, ההתנהגות של היטלר בזמן המהפכה מעידה על משהו אחר: בששת חודשי המהפכה לא היה היטלר אנטישמי אנטי־מהפכני דווקא, אלא ישב על הגדר מבחינה פוליטית, או אפילו היה מוכן לתמוך במהפכה. בעקבות ההסבר העכשווי, המשפיע ביותר, אפשר לומר שהיטלר אימץ בראשונה את האנטישמיות כאשר שירת בצבא הפוסט־מהפכני במינכן, שבו הוכשר לשמש תועמלן נגד המהפכה. היטלר, כך נאמר, פשוט ספג את האנטישמיות שהייתה סביבו. למעשה, האנטישמיות של היטלר לא הייתה מקורית, אלא פשוט האנטישמיות של הצבא הפוסט־מהפכני במינכן. היטלר טען שהקשיים שהתגבר עליהם בבירת אוסטריה גילו לו את כוחה של האנטישמיות להסביר את העולם. הוא רצה שהקוראים יאמינו שהאנטישמיות הפוליטית שלו הבשילה עוד בטרם עבר מווינה לגרמניה.
בגיל 21 החל להתעניין בפוליטיקה. באחד הימים צפה בתהלוכת מחאה גדולה של פועלים בווינה, והחל לקרוא וללמוד על הפוליטיקה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית. הוא התפעל מהשימוש שעשתה המפלגה בכוח ובהפחדה ככלי להשגת יעדים פוליטיים.
היטלר אהב לקרוא, אם כי קריאתו נטתה תמיד לאקלקטיות. לצד חיבה ארוכת שנים לכתבי קארל מאי ונטייתו לקריאת צהובונים שערורייתיים, הוא טען כי קרא יצירות של פילוסופים כניטשה, הגל, פיכטה, וגם של הפילוסוף האנגלי הגזעני צ'מברלין. רעיונותיו התגבשו משברי מידע שליקט מכל הבא ליד עד לבניית תפיסת העולם שתבוא לכדי ביטוי מלא בספר "מיין קמפף". בווינה של אותה התקופה האנטישמיות גאתה. בדוכנים בעיר ניתן היה לקנות חוברות ועיתונים אנטישמיים. ראש העיר היה קרל לואגר, אנטישמי ידוע וחבר המפלגה הסוציאל-נוצרית, שאנטישמיות הייתה חלק ממצעה. היטלר העריץ את לואגר על יכולתו להשתמש באיבה ככלי מניפולטיבי חזק. היטלר הושפע גם מלאנץ פון ליבנפלס , בעל המגזין הגזעני "אוסטרה" ומגאורג ריטר פון שנרר , פוליטיקאי וינאי אנטישמי שממנו שאל את רעיון עליונות הגזע הארי.
בספרו "מיין קמפף" טוען היטלר שכאשר עיין בחוברת אנטישמית בפעם הראשונה פשוט השליך אותה מידיו – . אך באותו ספר עצמו מתאר היטלר את המהפך שחל בו – . היטלר החל להתעמק בנושא, או ליתר דיוק, לעיין בפמפלטים, ספרונים וצהובונים אנטישמיים. , טען בספרו, אולם האנטישמיות של היטלר עדיין לא ניכרה והוא המשיך למכור ציורים שצייר בבית המחסה לידידו היהודי יוזף נוימן, בעל חנות לתמונות בעיר.
בגיל 24 עזב היטלר את וינה כדי להימנע מגיוס לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית, שאותה תיעב מימי בחרותו. היטלר לא אהב את השלטון הקיסרי ואת אופייה הרב-לאומי של אוסטרו-הונגריה ודגל בהשקפות גרמניות לאומניות. ב־"מיין קאמפף" טען: . במאי 1913 עבר לגרמניה, והתיישב במינכן. השלטונות האוסטריים איתרו אותו, וכדי להימנע מללכת לבית הסוהר, כתב היטלר מכתב לקונסוליה האוסטרית בגרמניה וסיפר להם על שנותיו הקשות בווינה. טון המכתב, שהגיע לשלטונות האוסטריים, הרשים אותם. הם הזמינו את היטלר לבדיקה רפואית, ובה נמצא היטלר בלתי כשיר לשירות צבאי.
במינכן המשיך היטלר להתקיים מציור תמונות ומכירתן לחנויות קטנות. כששאל אותו אחד ממכריו כיצד הוא מתכנן למצוא עבודה קבועה, ענה היטלר שאין זה חשוב, שכן ממילא עומדת לפרוץ מלחמה.
מלחמת העולם הראשונה
ב-1 באוגוסט 1914, כחלק ממלחמת העולם הראשונה, הכריזה גרמניה מלחמה על האימפריה הרוסית, בהתאם לברית בינה לבין אוסטרו-הונגריה. היטלר תיאר את רגע ההכרזה ב־"מיין קאמפף": . יומיים מאוחר יותר התגייס היטלר לצבא, לגדוד הבווארי – – כתב היטלר בספרו. לאחר שנים של עוני ובדידות, מצא היטלר שייכות ומטרה לעצמו.
ביחידתו שימש היטלר בתפקיד של רץ. הוא נחשב חייל מרושל למדי בהתנהגותו, כמו העברת תשדורות אל אזורי הלחימה ומהם. בזמני רגיעה היה מצייר את אזורי הקרבות. היטלר, שלא כמו חבריו החיילים, מעולם לא התלונן על איכות המזון והתנאים הקשים שבהם חיו. הוא העדיף לדבר על אמנות או היסטוריה. חבריו החיילים סברו שהוא שש לרצות את מפקדיו יותר מדי, אבל בדרך כלל היה ידוע כמתבודד, אמיץ ובר מזל. לדוגמה, בקרב בין היחידה אליה השתייך היטלר לבין כוחות בריטים ובלגים נהרגו 2,500 מתוך 3,000 חיילי היחידה. היטלר יצא בלא פגע. במקרים רבים אחרים קרה שעבר ממקום אחד למקום אחר דקות ספורות לפני שנפלה שם פצצה או פגז.
ב-7 באוקטובר 1916, נפגע היטלר ברגלו מרסיס של פגז בקרב על הסוֹם והועבר לאשפוז בגרמניה. זו הייתה הפעם הראשונה מחוץ לחזית מזה שנתיים. לאחר שהחלים, נסע לטייל בברלין, ולאחר מכן הוצב לתפקיד קל במינכן. במינכן נדהם היטלר לראות את האדישות של האנשים כלפי המאמץ המלחמתי. מאוחר יותר, הוא נטה לתלות את האשם ביהודים, בהם ראה קושרי קשר נגד המאמץ המלחמתי הגרמני.
כדי להתרחק מהאזרחים הלא אכפתיים, ביקש היטלר לשוב אל חבריו בחזית ונשלח לשם במרץ 1917. אחרי שבדצמבר 1914 קיבל היטלר את אות "צלב הברזל" מדרגה שנייה, הוא קיבל באוגוסט 1918 את אות צלב הברזל מדרגה ראשונה, עיטור נדיר למדי לחייל שאינו קצין (דרגתו של היטלר הייתה טוראי-ראשון, גפרייטר). האירוניה היא, שאת ההמלצה לצלב הברזל נתן מפקדו של היטלר, השליש היהודי של גדודו הוגו גוטמן, עובדה שהיטלר השתדל להסתיר בשנים שלאחר מכן. על אף שהיה חייל טוב, לא נחשב היטלר מתאים לפקד כקצין, גם מטעם היעדר רכוש, דבר ששימש עדיין באותה תקופה אלמנט חשוב בקביעת אפשרות קידום בדרגה.
ככל שהתקדמה המלחמה והכף הלכה ונטתה כנגד הגרמנים, נטה היטלר יותר ויותר לדכדוך. הוא היה מתבודד ומשתלח ב"יריבי גרמניה", היהודים והמרקסיסטים. באוקטובר 1918, בעקבות מתקפת גז בריטית ליד איפר (Ypres), סבל היטלר מעיוורון זמני ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי.
ב-10 בנובמבר 1918 נכנס כומר זקן לאולם שבו שכב היטלר והודיע שהמלחמה הסתיימה. גרמניה הובסה. הקייזר וילהלם השני הודח ובית הוהנצולרן נפל. גרמניה הקייזרית הפכה לרפובליקת ויימאר. היטלר תיאר את תחושותיו ב"מיין קמפף": "ואז חלפו ימים נוראים, ונוראים יותר היו הלילות. ידעתי שהכול אבוד... בלילות אלו השנאה בי גברה, השנאה אל אותם אלה האחראים לתבוסה". לדעת היטלר, האחראים לתבוסה היו הפוליטיקאים בגרמניה, ובעיקר היהודים.
תחושתו זו של היטלר לא הייתה חריגה בקרב גרמנים אחרי המלחמה. הסכם ברסט-ליטובסק עם ברית המועצות היה נוח לגרמניה ואף חיסל את הלחימה בשתי חזיתות. במערב, אחרי תחילת מתקפת האביב של 1918, היו הכוחות הגרמנים רחוקים רק מאה ועשרים קילומטרים מפריז. הניצחון נראה בהישג יד, עד שהקייזר וילהלם השני אף הורה להפוך את יום 24 במרץ, בו הופגזו פאתי פריז, ליום של חג לאומי בגרמניה.
אך גרמניה כבר עמדה על סף אובדן גמור. האבדות שספגה במתקפה, הגעתם של כוחות אמריקניים לחזית לקראת סוף המלחמה, וכישלון המתקפה השנייה על המארן ביולי 1918, הותירו אותה על עברי פי-פחת. לפי הערכות, כשישה מיליון גרמנים נהרגו או נפצעו במלחמה, כרבע מכלל הגברים הכשירים במדינה כולה.
השמועות על התמוטטות קרבה והולכת נפוצו בכל מקום, מלוות בהפגנות אנטי-מלחמתיות, נטישות, עריקות והתמוטטות של כוחות בחזית. הגנרל לודנדורף, ששימש בפועל דיקטטור בגרמניה מאז 1916 ביחד עם הגנרל הינדנבורג, החליט להעביר את הסמכות להחליט על הפסקת אש (דהיינו, כניעה) לפרלמנט, הרייכסטאג. כאשר זה החליט באופן טבעי והכרחי לחתום על הסכם הפסקת האש, שינה לודנדורף את טעמו באופן מיידי והחל לטעון כי גרמניה נכנעה מפני שהפוליטיקאים "תקעו סכין בגב האומה".
זו הייתה גם הדעה שאימצו רבים אחרים, ובתוכם היטלר. לא גרמניה היא שהפסידה, הפוליטיקאים, הבוגדים, המרקסיסטים, והיהודים, "פושעי נובמבר", הם שגרמו להפסד. השפלתה של גרמניה תחת חוזה ורסאי הייתה מלח על פצעיהם. כמו דור שלם של בוגרי מלחמת העולם הראשונה חש גם היטלר כי גרמניה לא תוכל לחזור למעמדה הקודם בלי שתעניש את "פושעי נובמבר" ותשים קץ לשליטתם של הבוגדים.
הדרך לראשות השלטון הגרמני
תחילת הקריירה הפוליטית
בקיץ 1919 הוצב היטלר, שעדיין היה חייל מגויס בצבא הגרמני במינכן בתפקיד סוכן סמוי לניפוי ההשפעה המרקסיסטית בשורות הצבא, על רקע הבהלה הכללית שפשתה בו בעקבות ניסיונות ההתקוממות הסוציאליסטיים במינכן ובברלין. תפקידו של היטלר היה להודיע למפקדיו על כל חייל שתמך בדעות מרקסיסטיות, כשחייל שנמצא אשם בכך היה עשוי להישפט ולהיות מוצא להורג.
היטלר נשלח להכשרה פוליטית שנערכה באוניברסיטת מינכן. ההתפרצויות האנטישמיות שלו הרשימו מאוד את מפקדיו, והיטלר החל להרצות בפני חיילים שחזרו מן השבי על סכנות הקומוניזם, הדמוקרטיה ואי-הציות. בדוח שנכתב על היטלר צוין כי הוא נואם מעולה. גם היטלר גילה שהוא מסוגל להופיע בפני קהל לא מוכר ולשכנעו.
בשנת 1919 שלח היטלר מכתב לאדולף גמליך, ששימש כאחראי על התעמולה בצבא הגרמני. המכתב מהווה את התיעוד הידוע המוקדם ביותר לשנאתו של היטלר ליהודים. במכתב כתב היטלר כי תוכניות אקראיות נגד היהודים אינן מספיקות וכי "המטרה הסופית צריכה להיות הרחקה בלתי מתפשרת של היהודים".
לקראת סוף שנת 1919 הוטלה על היטלר המשימה להסתנן ולחקור קבוצה קטנה של אנשים במינכן בשם "מפלגת הפועלים הגרמנית". המושג שמשך את תשומת לבם של מפקדיו הייתה המילה "פועלים" בשם המפלגה, דבר שעורר חשד שמדובר בתנועה מרקסיסטית.
לבוש בבגדים אזרחיים הלך היטלר לפגישה של מפלגת הפועלים הגרמנית. הפגישה נערכה במרתף בירה במינכן, והגיעו אליה 25 אנשים. הוא הקשיב להרצאה שנתן גוטפריד פדר, שנושאה היה "איך ובאילו אמצעים ניתן לבטל את הקפיטליזם". אחרי הנאום שמע היטלר, שעמד לצאת מהאולם, מישהו אחר שקם ודיבר על להוציא את בוואריה מגרמניה ולאחדה עם אוסטריה לאיחוד דרום גרמני. הדבר הכעיס את היטלר במידה כזו שקם ולהפתעת הכול דיבר בלהט במשך רבע שעה נגד הרעיון. אחד ממייסדי המפלגה, אנטון דרקסלר, לחש לשכנו לספסל, "...יש לו את מתנת הדיבור, נוכל להשתמש בו". לאחר שסיים את דבריו ניגש דרקסלר אל היטלר ונתן לו חוברת בת 40 דפים, שכותרתה "התעוררותי הפוליטית". הוא דחק בהיטלר שיקרא בה והזמינו לשוב ולבקר בכינוסי המפלגה.
היטלר גילה שקווי המפלגה שתוארו בחוברת תואמים לשלו, מפלגה לאומית, פרו-מיליטריסטית, ואנטישמית. מספר ימים אחרי כן קיבל היטלר גלויה שהודיעה כי התקבל לשורות מפלגת הפועלים הגרמנית. הוא התבקש להגיע לפגישה עם מזכירות המפלגה. בפגישה הוא התקבל בברכה, אף על פי שטרם החליט אם להצטרף למפלגה או לא. בספרו "מיין קמפף" מתאר היטלר את המצב: "...חוץ מכמה רעיונות לא היה שם כלום. לא הייתה תוכנית, לא היה שום חומר מודפס, לא כרטיסי חבר, ואפילו לא חותמת גומי".
למרות התרשמותו שמדובר בארגון עלוב, נמשך היטלר לרעיונותיו של דרקסלר, שטען כי המפלגה עומדת להיות תנועה חברתית גדולה ולא סתם מפלגה פוליטית. בחוסר הסדר ששרר בה ראה היטלר הזדמנות. ב"מיין קמפף" כתב: "היתרון בארגון הקטן והאבסורדי הזה עם קומץ חבריו היה, שלא היה מבנה של ארגון. כך שהייתה אפשרות לבוא ולשנות סדרים ושיטות." הוא חשב על כך במשך יומיים ואז החליט להשיב בחיוב. ב"מיין קמפף" כתב: "לבסוף הגעתי להחלטה שעלי לעשות צעד זה... זו הייתה ההחלטה החשובה בחיי", ובנימה הדרמטית המופרזת הרגילה שלו הוסיף: "מכאן והלאה לא תהיה דרך חזרה".
היטלר לא עבד מעודו בעבודה מסודרת, פרט לתקופת שירותו בצבא, אך מרגע שהצטרף למפלגה, בשנת 1919, כשהוא כבר בן 30, החל לעבוד במלוא המרץ להבטיח את הצלחתה. הוא החל בגיוס חברים חדשים על ידי פרסום הזמנות לכנסים של המפלגה. בהדרגה, הגיעו יותר ויותר אנשים לכינוסי המפלגה. באחת האסיפות עלה היטלר לנאום ושוב, הרשים את מנהיגי המפלגה ואת הקהל. היה זה רגע חשוב בקריירה שלו: הוא גילה את כישרונו הגדול. מאותה נקודה הפך היטלר, בנאומיו הנרגשים ובאישיותו הבימתית הכריזמטית למוקד המשיכה העיקרי של המפלגה. הוא התחיל לנהל את כל תחום הפרסום וגיוס החברים של המפלגה.
בתחילת 1920, אחרי שעזב את שירותו הצבאי והתפנה לעיסוק מלא בקידום המפלגה, דחק היטלר במפלגה לקיים עצרת המונים, ביודעו שזו תהיה פרובוקציה בעיני הקומוניסטים. העצרת הסתיימה בהצלחה גדולה, שהביאה לחיזוק מעמדו במפלגה.
באביב 1920 תיאר העיתון "מינכנר פוסט" (Münchner Post) אספה של המפלגה ובה נאום של היטלר: "הוא נהג כליצן. אחרי כל משפט שלישי, כמו בשיר קברט, בא ה'פזמון': העִברִים אשמים... דבר אחד צריך לדעת: הֶר היטלר עצמו הודה ששנאה גזענית מכתיבה את נאומו. כששאל הנואם כיצד יגן אדם על עצמו מפני היהודים, ענו קריאות מהקהל: 'תלו אותם! חסלו אותם!'". ב-27 באפריל 1920, בנאום שכותרתו "פוליטיקה ויהדות", שאל היטלר: "מה קרה לעירם של הווינאים נוחי המזג?", ובתשובה, עליה קיבל תשואות סוערות, קרא: "בושה! הלוא זו ירושלים שנייה!". ב-13 באוגוסט 1920, בנאום של 3 שעות במסבאה במינכן תחת הכותרת "למה אנחנו אנטישמים", קבע היטלר שהעבודה ליהודי היא עונש: היהודי אינו יכול לעבוד עבודה יצירתית ועל כן אינו יכול לבנות מדינה. בשבילו העבודה אינה אלא ניצול של הישגי האחרים.
בקיץ 1920 הגה היטלר את רעיון השימוש בסמל צלב הקרס בדגל המפלגה ובהמשך אותה שנה שינה את שם המפלגה למפלגת העבודה הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית (Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei) שנודעה מכאן בקיצור בשם המפלגה הנאצית.
כישרונו של היטלר כנואם הלך והשתפר. הוא גייס עוד ועוד תומכים במהלך 1921, כשבין התומכים הראשונים הבולטים נמנים ארנסט רהם, קצין צבא קטום אף וקשוח הליכות שהיה גם הומוסקסואל מוצהר; הרמן גרינג, מן הטייסים הגרמניים הבולטים במלחמת העולם הראשונה, אלפרד רוזנברג, גרמני ממוצא לטבי שהיה סבור שביכולתו ליצור תאוריה מאחדת של תפישות הגזע, ורודולף הס הכנוע והצייתן שהפך עד מהרה למזכירו האישי של היטלר.
בקיץ אותה שנה נסע היטלר לברלין כדי לגייס תומכים נוספים למפלגה. בהיעדרו החליטו חברים במזכירות המפלגה שהוא צבר יותר מדי כוח וסיפחו אליהם קבוצה פוליטית נוספת, כדי להחליש את כוחו של היטלר. כששמע על כך היטלר חזר מיד למינכן והודיע ב-11 ביולי 1921 על התפטרותו לאלתר מן המפלגה. ראשי המפלגה הבינו את טעותם וביקשו ממנו לשוב לתפקידו, אך היטלר הודיע להם שהוא מוכן לשוב רק אם יהפוך ליושב ראש המפלגה ותינתן לו שליטה מלאה בה. חברי המזכירות התקפלו. בהצבעה על כך מונה היטלר לתפקיד ברוב של 543 קולות לעומת אחד. בכנס הבא של המפלגה, שנערך ב-29 ביולי 1921, הוכרז היטלר לפיהרר של המפלגה הנאצית, תואר שיישא עמו לאורך כל הדרך.
הפוטש במרתף הבירה
במהלך השנתיים הבאות ביסס היטלר את מעמדו כראש המפלגה. חולשתה של ממשלת ויימאר שכנעה אותו כי הוא יכול לחקות את המצעד על רומא של מוסוליני משנת 1922 ולתפוס את השלטון בעצמו. היטלר תכנן להשתמש בארגון הצבאי-למחצה של המפלגה, פלוגות הסער (אס אה, Sturmabteilung) בראשות ארנסט רהם, ובכיסוי "מכובד" בדמות הגנרל אריך לודנדורף (שליט גרמניה בפועל בשנתיים האחרונות למלחמת העולם הראשונה). לודנדורף היה אמור להפוך לדיקטטור של המשטר במינכן, ובעזרת היטלר כנואם הנלהב של הלאומיות הגרמנית המתחדשת - להשתלט על גרמניה כולה.
בערב 8 בנובמבר 1923 צעדו היטלר ותומכיו מהאס אה אל הבירגרברויקלר, מרתף הבירה בו עמד לנאום גוסטב פון קאהר, הקומיסר הממונה בבוואריה תחת משטר החירום שהוטל בה. לפי התוכנית, הייתה ההשתלטות על מרתף הבירה וההכרזה על המהפכה אמורה להניע את פון קאהר ואת ראש משטרת בוואריה, הנס פון זייסר והגנרל אוטו פון לוסוב לתמוך בתוכנית. השלושה לא התרשמו מהיטלר, אך כאשר הופיע לודנדורף במקום, הסכימו לחתום על תמיכה בפוטש. בטעות טקטית גסה, נטש היטלר את המקום כעבור זמן קצר ולודנדורף אפשר לשלושה לעזוב את המקום.
למחרת, התברר כי השלושה נסוגו מתמיכתם הכפויה בפוטש, והיטלר ולודנדורף נותרו אובדי עצות והחליטו על מצעד לשום מקום ברחובות מינכן, בתקווה שזה יעורר את הציבור לתמיכה בפוטש. לא כך אירע בפועל, והפוטש התפורר בתוך כמה שעות.
אחרי הפוטש עמד היטלר לדין בעוון בגידה, אך במשפט עצמו, בגלל האווירה האוהדת לרעיונותיו הלאומניים וההיתר שניתן לו להשתמש בבית המשפט כבמה לנאומים פוליטיים, התהפכה הקערה על פיה. היטלר הודה ברצונו להחליף את הממשלה והתווה את רעיונותיו, תוך שהוא מציג את עצמו כפטריוט נאמן ואת הממשלה הדמוקרטית בברלין ואת מייסדיה כבוגדים. "אני לבדי נושא באשמה. אבל אינני פושע בגלל זה. אם ניצב אני לפניכם היום כמהפכן, הרי זו מהפכה כנגד המהפכה. אין דבר כזה בגידה - בבוגדים של 1918". העיתונים נתנו לדבריו פרסום והפכו אותו במידה רבה ממעורר מהומות מקומי ששמו לא נודע הרבה מעבר למינכן וסביבתה לאישיות לאומית מוערכת. גרמניה למדה להכיר את האיש ואת רעיונותיו, ורבים בה אהבו אותם.
היטלר נמצא אשם ונדון לחמש שנות מאסר במצודה (Festungshaft, מאסר במצודה נחשב למאסר פוליטי שאינו מכתים את כבודו של הכלוא במאסר פלילי רגיל), עם אפשרות לשחרור מוקדם על התנהגות טובה כבר לאחר שישה חודשים. האמת הייתה, שהשופטים כלל לא רצו למצוא את היטלר אשם. רק לאחר שהובטח להם שיקבל שחרור מוקדם, הרשיעו אותו.
מיין קאמפף
שמאל|ממוזער|250px|עטיפת "מיין קמפף", גרסה ראשונה
ב-1 באפריל 1924 נלקח היטלר לבית הסוהר במצודת לנדסברג, שם זכה לתא מרווח, אפשרות לקבל מתנות ומבקרים ככל שיחפוץ וחשוב מכל, להחזיק את מזכירו הפרטי רודולף הס. בתאו הכתיב היטלר למזכירו את דעותיו, שמצאו אחר כך את צורתם הסופית בספרו "מיין קמפף" ("מאבקי"), ההצגה המקיפה הראשונה של רעיונותיו של היטלר. בספר מתאר היטלר את חייו עד לאותה נקודה, ובעיקר מתווה את רעיונותיו הקיצוניים על לאומנות גרמנית, אנטישמיות ואנטי־בולשביזם.
היטלר שילב רעיונות של דרוויניזם חברתי וגזענות בנוסח צ‘מברלין וגובינו עם תפישות היסטוריציסטיות נפוצות באותה תקופה, כמו "שקיעת המערב" של אוסוואלד שפנגלר לתיזה מבולבלת משהו על מאבק נצחי לא בין אומות או ציוויליזציות כי אם בין גזעים שונים. מן העבר האחד ניצב הגזע הארי העליון, ומן העבר השני הגזע היהודי הנחות, אויבו הנצחי. המאבק בין היהדות לבין האריוּת יכול להסתיים רק בניצחונו של אחד מן הצדדים, טען היטלר; אין פשרה אפשרית בין אויבים נצחיים אלו. כרגיל בתורות גזעניות, כוללת גם התפישה ההיטלריאנית את הסתירה הבסיסית – תיאור היהודים בו זמנית כנחותים, עלובים, טיפשים, נתעבים, אכולי זימה ומושחתים מחד; ומאידך, זוממי מזימות מתוחכמים ביותר, המשתמשים במצג שווא של עליבות וטיפשות כדי להסוות את מזימותיהם הקטלניות.
בתווך בין הגזע הארי והיהודי, מצויים כל שאר הגזעים, שמידת קרבתם לגזע הארי תקבע את מעמדם. בתחתית הסולם הגזעי, מעט מעל ליהודים, מצוי הגזע הסלאבי. לגזע נחות זה ייעד היטלר תפקיד של חוטבי עצים ושואבי מים עבור הארים. השטחים הנרחבים בהם יושבים הסלאבים הם מרחב המחיה (Lebensraum) העתידי עבור הגזע הארי. חלקו של הגזע הסלאבי ישועבד וחלקו יושמד.
את תפיסת עולמו, תורותיו הגזעניות ומחשבותיו לגבי יחסי החוץ של גרמניה המשיך היטלר ופירט בטקסטים פזורים שקובצו ב-1928. טקסטים אלה לא יצאו לאור בעודו בחייו, אלא רק בשנות השישים, בספר בשם "הספר השני".
שנות בניין המפלגה
אדולף היטלר השתחרר מהכלא בסוף 1924, כשמונה חודשים אחרי מאסרו, וגילה כי בהיעדרו התפוררה המפלגה כמעט לחלוטין. בשנת 1925 הוא התחיל בהליך הדרגתי של ארגון המפלגה בהתאם לתוכניות שטווה בעת מאסרו.
תהליך בניין כוחה של המפלגה היה איטי וממושך משחשב. המצב הכלכלי המשתפר תחת הקנצלר ואחר כך שר החוץ גוסטב שטרזמן הפחית במידה משמעותית את התרעומת נגד רפובליקת ויימאר. עבור המפלגה הנאצית, שלא היה לה בסיס כוח מסורתי באזור כלשהו בגרמניה והתבססה על הסתה על רקע מצוקה, הייתה זו תקופה קשה, כמעט מכת מוות לשאיפותיה. היטלר עצמו, עם זאת, נטה לתאר את התקופה כמאושרת ושלווה. בין השאר, מצא בשנים אלו את הבית האידיאלי שלו, בבית שכור בהרים שמעל לכפר ברכטסגאדן (Berchtesgaden)השם של הבית היה ברגהוף. הבית, שנקנה זמן לא רב אחרי כן, עתיד להפוך מעונו הרשמי מעתה ואילך.
עד לחודש מאי 1926 הצליח היטלר לגבור על כל יריביו במפלגה הנאצית והפך למנהיג הראשי, כשהוא מכונן במפלגה את עקרון המנהיג (הפיהרר פרינציפ). עם זאת, בעקבות משפטו ומאסרו, עדיין לא הייתה לו אפשרות לשאת נאומים בפומבי (הגבלה זו הוסרה בשנת 1927). באותם ימים התהדקה היכרותו של היטלר עם יוזף גבלס, שהסתייג ממנו תחילה אך במהרה הפך למאמין אדוק של היטלר. ביומנו כתב גבלס: "אנחנו שואלים והוא עונה תשובות מבריקות. אני אוהב אותו. הוא כבר חשב על הכל. הוא מרגיע את מוחי מכל השאלות. הוא יכול להיות המנהיג שלי. אני משתחווה לאיש גדול יותר, הגאון הפוליטי." ולאחר כמה ימים, לאחר שבילה עם היטלר זמן מה בברכטסגאדן: "ימים אלו סימנו את דרכי. גרמניה תחיה, הייל היטלר".
עליית המפלגה הנאצית לשלטון
הישגי המפלגה הנאצית בבחירות בתקופת ויימאר בחירות הצבעה(באלפים) אחוז מושביםברייכסטאג הערותמאי 1924 (בשם תנועת החרות הנאציונל-סוציאליסטית) 1,918.3 6.5 32 בתקופת מאסרו של היטלר דצמבר 1924 (בשם תנועת החרות הנאציונל-סוציאליסטית) 907.3 3.0 14 עם שחרורו של היטלר ממאסר מאי 1928 810.1 2.6 12 שיא תקופת שטרזמן ספטמבר 1930 6,409.6 18.3 107 אחרי פרוץ המשבר הכלכלי יולי 1932 13,745.8 37.4 230 אחרי מועמדות היטלר לנשיאות נובמבר 1932 11,737 33.1 196 בחירות דמוקרטיות אחרונות מרץ 1933 17,277 43.9 288 אחרי עליית היטלר לשלטון
המפנה בגורלו של היטלר ובגורלה של המפלגה הנאצית הגיע בעקבות המשבר בארצות הברית בשנת 1929, שהפך במהרה משבר עולמי. התמוטטות הבורסה בארצות הברית הובילה לדרישת פרעון מהירה של הלוואות שנטלה גרמניה בארצות הברית בשנים הקודמות והביאה בתוך זמן קצר לשפל כלכלי קשה במדינה. בתוך כמה חודשים עלו האבטלה והאינפלציה שדוכאו בשנים שחלפו לגבהים שהיו מוכרים משנות העשרים המוקדמות.
הייתה זו שעתה הגדולה של המפלגה הנאצית. בבחירות בספטמבר 1930 הגדילה המפלגה את מספר בוחריה ב-5.6 מיליון והפכה למפלגה השנייה בגודלה ברייכסטאג. גם מפלגות אחרות עלו, כשהמפסידות העיקריות הן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD), מעוז הכוח של ויימאר, שאיבדה מצביעים לקומוניסטים, והלאומנים של ה-DNVP, שהפסידו מכוחם לנאצים. אך עיקר התוספת בבוחרים עבור המפלגה הנאצית באה מאלו השרויים במצוקה – אותם חמישה מיליון בוחרים שנמנעו מהצבעה בשנת 1928 ונזעקו לקלפיות בעקבות המשבר הכלכלי.
שנתיים אחרי כן, ביולי 1932, הכפילה המפלגה הנאצית את תוצאותיה פעם נוספת. גם כאן, נהנו הנאצים מגידול במספר הבוחרים, אך גם מהיעלמותן של מספר מפלגות קיצוניות אחרות בימין. המפלגה הצליחה לגרוף מעט למעלה משליש מן הבוחרים ודומה היה כי זהו, פחות או יותר, המספר המרבי של תומכיה, שכן בשני הסיבובים בבחירות לנשיאות באביב וקיץ 1932, בהן הוא הפסיד לנשיא המכהן העצמאי פאול פון הינדנבורג, כמו גם בבחירות בנובמבר 1932, בהם הייתה ירידה בהצבעה לנאצים, לא הצליחה המפלגה לעבור את מחסום 40 אחוז מכלל הבוחרים.
היטלר עמד בראשית שנות השלושים על סיפו של השלטון, אך דומה היה כי אין לו כל דרך חוקית לתפוס אותו. לעזרתו באו הכוחות השמרניים בגרמניה, האצולה היונקרית שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא ושלוחיה כמו הגנרל שלייכר, הקנצלר ברינינג, והנשיא פון הינדנבורג ששאפו מכבר לחסל את התעתוע הדמוקרטי המזיק במדינתם. במהלך השנים שבין 1930 ו-1933 התחלפו שלושה ראשי ממשלה, כשכל אחד מהם חותר בדרכו להחריב את הדמוקרטיה הרעועה של ויימאר.
לבסוף, החליטו קובעי המדיניות מאחרי הקלעים, ובראשם הגנרל שלייכר ופון פאפן שפעלו יחד עם אוסקר פון הינדנבורג, להמליץ בפני הינדנבורג על מינוי היטלר לקנצלר בסברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. למרות ההסתייגות של הינדנבורג מהיטלר, שלא ראה בו מועמד מתאים להנהיג את המדינה וכינה אותו ה"גפרייטר הבוהמי", הסכים הנשיא הסנילי כמעט לחלוטין להיעתר לבקשה וב-30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לקנצלר.
אחרי מינויו, כתב מי שהיה ידידו של היטלר ואחר כך אויבו המושבע, הגנרל לודנדורף, לחברו לנשק הנשיא פון הינדנבורג: "במינוי היטלר לראש הממשלה, מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו".
מינוי המנהיג וקנצלר הרייך
250px|ממוזער|שמאל|היטלר בחלון לשכת הקנצלר, 30 בינואר 1933
ב-30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לראש ממשלת גרמניה. במהלך 12 שנות שלטונו הביא לפרוץ מלחמת העולם השנייה ולשואה. בכך הוביל למותם של 64המספר הגדול ביותר, שבו נתקל עורך שורה זאת, באשר להרוגי מלחמת העולם השנייה הוא 85 מיליון, מקורו כאן: https://www.youtube.com/watch?v=qa0DnCijMdY, באשר להיטלר, רצחנותו הידועה החלה עוד לפי המלחמה: ליל הסכינים הארוכים, ליל הבדולח, ועוד. היחוס באשר לרצח כמה הרוגים הוא אשם, היא עניין לפרשנות, כי הסכסוכים שהפכו למלחמה במקורם מנותקים זה מזה, ובסין היבשתית כבר הייתה לחימה רצופה מאז 1937, ומעצמות הציר אחדו הכל למלחמה אחת, שפרצה ב 1 בספטמבר 1939. הנטייה היא להאשים את היטלר בכל, כי המשטר הנאצי, היה הגורם המאחד לכל הסכסוכים, ומקור הפלישה לפולין היה הוראה של היטלר. מיליון בני אדם, ובהם כשישה מיליוןהמספר 6 מיליון נזכר במשפט אייכמן, ומבוסס על היומן שכתב אדולף אייכמן בתקופת מאסרו, 1960 עד 1962. כאשר נודע הקף השואה אמד המודיעין הבריטי את מספר היהודים שנרצחו ב: 6 עד 7 מיליונים. האמדן המפורט הגבוה ביותר הוא 6,286,000 ומופיע באטלס היסטורי של מרטין גילברט בלווי מפה שמראה כמה יהודים נרצחו בכל ארץ שנכבשה בידי הנאצים, ולא נכללו בו יהודים שנהרגו כחילים בצבאות. מספריהם של ההרוגים היהודיים ששרתו בצבאות שונים, נאמד ב: 200,000 לפי האמדן הנמוך, ו 550,000 לפי האמדן הגבוה. יהודים שהושמדו בשואה.
בתחילה נשא היטלר בתואר קודמיו, "קנצלר הרייך". ב-1 באוגוסט 1934, יום אחד לפני מותו של הינדנבורג, קבעה הממשלה בצו כי משרת הנשיא תאוחד עם זו של הקנצלר מרגע פטירתו וסמכויותיו יועברו להיטלר, שיהפוך לראש המדינה. הלה מיאן לשאת את תוארו של המנוח; למחרת, ב-2 באוגוסט, כתב לשר הפנים כי מאחר שהתפקיד מקושר עם דמותו של הינדנבורג, הוא מבקש להיקרא מעתה "המנהיג וקנצלר הרייך" (Führer und Reichskanzler) בכל התכתובת הרשמית. זה נותר תיאור משרתו עד להתאבדותו.
"השנים הטובות"
250px|ממוזער|שמאל|250px|הקבינט הראשון של היטלר, 1933: היטלר, גרינג, פון פאפן, פון קרוזיק, וילהלם פריק, פון בלומברג, הוגנברג
השנים שלאחר "ליל הסכינים הארוכות" (1934–1937) נחשבות על ידי רבים ל"שנים הטובות" של הנאציזם, משום שהתחוללו בהן הצלחות בתחומי מדיניות החוץ והפנים. היטלר קיבל לידיו בראשית שנת 1933 כלכלה במשבר. כמו דנמרק, הולנד, נורווגיה ואוסטריה סביבה, סבלה גם גרמניה מאבטלה בשיעור של כ-30 אחוז—למעלה משישה מיליון מובטלים ובנוסף, סבלה גם מהיפר-אינפלציה ומתלות גדולה בחומרי גלם. כעבור ארבע שנים, היו פחות ממיליון מובטלים בגרמניה והתוצר הלאומי הגולמי עלה בין 1932 ל־1937 ב־107 אחוז. היטלר גם החל בפרויקטים לאומיים שאפתניים, ובמיוחד סלילת הכבישים המהירים, האוטובאהן, ומפעלי המכונית העממית, הפולקסווגן של פרדיננד פורשה (אף כי ייצורה בפועל החל רק אחרי המלחמה).
להיטלר עצמו הייתה הבנה מוגבלת למדי ועניין דל בכלכלה והוא הותיר בשנים הראשונות יד חופשית למדי להיילמאר שאכט, שר הכלכלה, והפעיל שורה של צעדים חריפים להגדלת התעסוקה:
מאסר מנהיגי איגודי העובדים והפיכת "חזית העבודה" (DAF) בראשות נאמנו רוברט ליי לאיגוד הפועלים החוקי היחיד בגרמניה. ליי לא איחר ליישם הקפאה מוחלטת של השכר, הפחתות מוגדלות לצורכי מס הכנסה ואכיפת "פנקס עבודה" שרק הוא אפשר תעסוקה.
מתן העדפה לתעסוקות עתירות כוח אדם: נאסרה הכנסה לשימוש של מכונות החוסכות בכוח אדם; חוזים ממשלתיים ניתנו רק לחברות שהסתמכו על כוח אדם ולא על מכונות (עובדה זו הייתה נכונה במיוחד ביחס לתוכנית האוטובאהן); נדרש אישור ממשלתי לפיטורי עובדים.
תעסוקה צבאית וקדם-צבאית: הונהג גיוס חובה וצעירים הופנו ל"שירות עבודה בהתנדבות" ו"שירות צעירים בהתנדבות" שביצעו "עבודות יזומות" כמו נטיעת יערות או סיקול קרקעות. כמו כן הונהג בשנת 1935 שירות עבודה (RAD) שכפה על כל גבר צעיר (ומאוחר יותר נשים צעירות), חצי שנת עבודה עבור הממשלה.
פיטורי נשים: נשים במקצועות שירות ציבורי או רופאות פוטרו ואילו נשים נשואות קיבלו כסף כדי לא לעבוד.
מעבר לכלכלת מלחמה: מרגע עלייתו לשלטון וביתר שאת משנת 1936 ואילך, העביר היטלר את גרמניה למבנה כלכלי המכוון לחימוש ומלחמה, כשמספרים גדלים והולכים של גברים מועסקים במכונת המלחמה המתפתחת.
צעדים אלו של היטלר מבהירים במידת מה כי הנס הכלכלי היה במידה רבה תוצר של עבודות יזומות בכפייה מסוגים שונים ובהדרגה, הכפפת שוק העבודה לצורכי בניין מכונת המלחמה הגרמנית. אבל גם כך, יש הכופרים בעצם הטענה כי התחולל בגרמניה שיפור כלכלי ממשי בשנות שלטונו הראשונות של היטלר, בעיקר מהסיבות הבאות:
האוטרקיה שכשלה: אחד מלקחי השפל הגדול היה הניסיון להפחית את תלותה של גרמניה ביבוא חומרי גלם מבחוץ והפיכתה לאוטרקית ככל שאפשר, מבחינת אספקת מזון ואנרגיה (דלק סינתטי). זה היה ניסיון נואל, שנכשל לחלוטין. בשנת 1939, אחרי האיחוד עם אוסטריה וכיבוש צ'כוסלובקיה עתירות המשאבים הטבעיים, עדיין ייבאה גרמניה חומרי גלם רבים ונותרה תלויה כשהייתה בחומרים מבחוץ.
החוב המתעצם: בעוד שהכנסותיה של הממשלה הגרמנית עלו מ-10 מיליארד רייכסמארק בשנת 1928 ל-15 מיליארד רייכסמארק בשנת 1939, הוצאות הממשלה גדלו מ-12 ל-30 מיליארד רייכסמארק, והחוב הממשלתי עמד על 38 מיליארד רייכסמארק. במילים אחרות, התעסוקה היזומה והחימוש מומנו באמצעות הגדלת חוב שמשמעותה הייתה שגרמניה ניצבה על פי פחת כלכלית.
האנשים הפכו עניים יותר: אם בוחנים את צריכת המזון של אזרחי גרמניה כמדד לעושרם, הרי שניתן לאתר עלייה ניכרת במחירי רוב סוגי המזון הבסיסיים בהשוואה בין נתוני 1927 ו-1937, והשכר הממשי (בניכוי אינפלציה) לא השתפר בצורה דרסטית.
הנס הכלכלי של היטלר היה למעשה כישלון חרוץ מנקודת מבט כלכלית ואנושית. מנקודת מבטו של היטלר, עם זאת, הייתה המדיניות הכלכלית שנקט הצלחה כבירה. כבר בשנים הראשונות לקיום המשטר דחף היטלר להגברת החימוש, כשהוא בולם את הקצאת הכספים לצבא ולבניינו רק בנקודות בהן נדמה היה שמוצרי יסוד חיוניים כמו חמאה עומדים לאזול בחנויות.
משנת 1936 ואילך, דומה, נפלה אצל היטלר ההכרעה לוותר לחלוטין על הניסיון לבנות את גרמניה ככוח כלכלי המבוסס על סחר בינלאומי, יבוא ויצוא. גרמניה, מבחינתו, הייתה אמורה להפוך לאי-בודד מבחינה כלכלית. הקשר היחידי בינה לבין "הגזעים הנחותים" (לתפישתו) שישבו סביבה היה אמור להיות כיבושם. המדינה שעטה קדימה לעבר מלחמה בלתי נמנעת. שאכט, ששאף לכונן כלכלה "אזרחית", נדחק הצידה לטובת גרינג, שמונה ל"פיהרר" של "התוכנית-הארבע שנתית" שהתמקדה כל כולה בבניין מכונת המלחמה.
מאפייני ההנהגה של היטלר
שמאל|ממוזער|250px|פגישה עם קארל גוסטף אמיל מנרהיים, רמטכ"ל צבא פינלנד, בעת ביקור בפינלנד, 4 ביוני 1942
האחדה
אחד מסודות הצלחתו של המשטר הנאצי הייתה המערכה המקפת לתיאום – גלייכשאלטונג – מושג שמשמעותו המילולית "סינכרוניזציה" אך משמעותו המעשית הייתה "נאציפיקציה" של כל היבטי החיים תחת המשטר הנאצי.
הנאצים החריבו בשיטתיות כל מוסד שהיה עלול לערער באופן כלשהו על כוחם, מגן הילדים ועד זקנה, כשהם מנסים להמיר כל אחד מהם במוסד משלהם. ילדים היו צריכים להשתתף בתנועות הנוער הנאציות, בתחילה היונגפולק ומאוחר יותר ההיטלריוגנד. כל מורה היה חייב להצטרף לאגודת המורים הנאצית, ששמרה הן על "טוהר הגזע" של המורים והן על מינון התעמולה הנאצית והגזענית בחומר הלימודים. בחופשים היו התלמידים נדרשים לצאת למחנות עבודה.
אחרי השלמת הלימודים בא גיוס החובה לצבא ואחריו האוניברסיטאות, שעברו אף הן נאציפיקציה מזורזת לסילוק המרצים היהודים והתחלת לימודי "מדעים נאציים" (כגון תורת היחסות ומכניקת הקוונטים מטוהרים מ"זבל יהודי"). אנשי המפלגה הנאצית היו במאבק תמידי גם עם הכנסייה, במיוחד בדרום גרמניה השמרנית והקתולית יותר, לערעור מעמדה ולמעשה, להחלפתה.
כלפי המתנגדים למשטר הופעל טרור – אנשים נשלחו למחנות מעצר, למחנות עבודה ולכלא. חופש העיתונות והדעה בוטלו. נחקקו חוקי הגזע (חוקי נירנברג), שהורו לפעול לטיהור העם הגרמני מיסודות "נחותים" ובראשם היהודים.
עבור אזרחים מן השורה, פעלו העיתונות, הרדיו והקולנוע תחת שלטונו של יוזף גבלס, שר התעמולה והגאולייטר של ברלין.
הפרד ומשול
מעבר למכונת האינדוקטרינציה, התבסס השלטון הנאצי יותר מכל על היטלר עצמו. המשטר כולו נבנה סביב אישיותו והמיתוס של הפיהרר בעל רצון הברזל, שלעולם אינו טועה.
היטלר עצמו דאג לחזק את הרושם הזה באמצעות הימנעות קפדנית ממתן הוראות מדויקות או התחייבות ברורה כמעט בשום מקרה, כך שהמערכת השלטונית כולה הייתה שרויה במאבק פנימי מתמיד באשר לכוונתו המדויקת, ופעלה כל הזמן לפי התפישה של "לכוון לדעתו של הפיהרר". המריבה המתמדת בין הרשויות השונות גם שירתה את עניינו של היטלר פעם נוספת בהציגה אותו כבורר העליון בכל המחלוקות. כך, לדוגמה, פעלו בתחום מדיניות החוץ בשנת 1938 קונסטנטין פון נויראט, שר החוץ, אלפרד רוזנברג ראש המחלקה לענייני חוץ של המפלגה, יואכים פון ריבנטרופ ולשכתו הענפה והרמן גרינג. ההחלטה הסופית, בכל מקרה, הייתה תמיד של היטלר. כל הפועלים בתחום התחרו על חסדיו.
מן העבר השני, דאג היטלר לנתק את עצמו מכל נושא שנוי במחלוקת. הוא סירב להכריע במחלוקות, אלא אם כן אולץ לעשות כן, ונמנע מביטוי פומבי של מחויבות לביצוע פעולה קונקרטית כלשהי. כך, לדוגמה, היטלר נתן אישורו לארגון הפוגרומים בליל הבדולח ב-1938. אחרי שהתברר כי הפוגרומים עוררו תגובות שליליות בעולם ובגרמניה עצמה, נמנע היטלר מכל אזכור של האירוע וכלפי חוץ הפנה אצבע מאשימה כלפי גבלס, שהיה האיש "שנתן את ההוראה" בפועל. אנשים בגרמניה נהגו לומר על דבר מביש או מחפיר שראו: "אילו רק היה הפיהרר יודע על כך", מתוך מחשבה שהפיהרר, המנהיג העליון שאיננו טועה לעולם, היה מן הסתם שם קץ לאותם מעשי שחיתות, ביזה, רצח וכפייה שנהגו פעילי המפלגה הנאצית לבצע.
מימוש רצונו של הפיהרר התבצע דרך המפלגה הנאצית. החל ב"גאולייטרים" וכלה בפעילי השטח, דחפו אנשי המפלגה כל הזמן להעצמת והעמקת הגלייכשאלטונג ולהקצנה מתמשכת של האמצעים הננקטים, מתוך תפישה שבכך הם פועלים ליישום רצונו האמיתי של הפיהרר, אף שהוא אינו יכול לומר זאת בגלוי מטעמים של מדיניות חוץ ומראית עין. לא התקיים הליך מסודר של העברת פקודות להקצנה של הנאציפיקציה של החיים בגרמניה. המפלגה קיימה מדי שנה מספר אירועים (לדוגמה, יום העלייה לשלטון, כנס המפלגה בנירנברג, יום הולדתו של היטלר, יום הפוטש, וכדומה) בהם היה היטלר הנואם המרכזי. נאום זה ונאומים אחרים בכנסים שימשו דרך להעברת מסרים כללית על כיוונים רצויים לפעולה. פעילי השטח עצמם, בהשראת הנאומים ומתוך תפישותיהם הם, דחפו כל הזמן להקצנה נוספת, כשלעיתים קרובות נוצר הרושם כאילו פעולות חקיקה או תקנות באות בעקבות לחץ מלמטה ולא כיוזמה של ראשי המפלגה.
מיתוס
חלק ניכר מכוחו של היטלר נבנה על המיתוס של יכולתו הכמעט מיסטית, לכאורה, לגרוף הצלחות בזו אחר זו בקלות כמעט בלתי נתפשת. היטלר עצמו, כאדם שעיקר כוחו ביכולתו הכריזמטית, תפש את שלטונו קודם כל במונחים תועמלניים. הוא הפך למאמין האדוק ביותר באי-יכולתו לטעות וחש כי עליו לשוב ולספק את ההצלחה הבאה ולהמשיך "לתחזק" את ההערצה ההמונית אליו ואת האופוריה בציבור.
באספה של גאולייטרים שנערכה בבית הספר לצעירים מצטיינים של המפלגה ב-29 באפריל 1937, הסביר היטלר את חישוב צעדיו: "בשבילי הדבר החשוב הוא לא לצעוד שום צעד שיהיה עלי לסגת ממנו, ולא לנקוט שום צעד שעלול לגרום לנו נזק. ידוע לכם שאני הולך תמיד עד קצה גבול הסיכון, אבל לעולם איני עובר אותו. צריך להיות בעל אף רגיש די הצורך לחוש: במה אני יכול לעשות יותר? במה איני יכול?".
השימוש במיתוס אפשר להיטלר להביא את גרמניה הנאצית לרצף ניצחונות צבאיים ולהישגים דיפלומטיים ולתמיכה ציבורית רחבה.
השואה ומלחמת העולם השנייה
מהלכים צבאיים ודיפלומטיים
ממוזער|250px|צמרת המפלגה הנאצית ובראשם אדולף היטלר ועמו אלברט שפר ומרטין בורמן, ועמם מפקדי הוורמאכט ובראשם וילהלם קייטל, לרגלי מגדל אייפל בפריז הכבושה.
רשימת ההצלחות של היטלר בתחילת שלטונו כללה הישגים רבים:
ב-1935 הונהג גיוס חובה כללי תוך הפרת חוזה ורסאי בגודלו של הצבא הגרמני, והופעלה תוכנית התחמשות שאף היא סתרה חוזה זה.
ב-1936 חודשה הנוכחות הצבאית בחבל הריין.
בתחילת 1938 בוצע ה"אנשלוס" איחודה של אוסטריה עם הרייך. איטליה של מוסוליני, בעלת האינטרס הראשי באוסטריה, ויתרה להיטלר.
בספטמבר 1938 התקיימה ועידת מינכן בהשתתפות איטליה, הממלכה המאוחדת וצרפת שקרעה את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה. היטלר הכריז כי אין לו שום תביעות נוספות מצ'כיה. צ'מברלין חתם על ההסכם לוויתור על חבל הסודטים, שב לממלכה המאוחדת ונפנף בנייר שעליו חתימתו של היטלר בבשרו על "שלום בזמננו".
מרץ 1939 – כיבוש צ'כיה וכינון מדינת בובות בסלובקיה ואילוצם של הליטאים לוותר על עיר הנמל קלייפדה. כאן יש הטוענים כי הממלכה המאוחדת וצרפת הבינו כי היטלר מתכוון להילחם גם בפולין. הם לא הגיבו בהכרזת מלחמה בתגובה על ההפרה של הסכם מינכן.
ברוב הצעדים הללו, לפחות עד משבר הסודטים בקיץ 1938, נהנה היטלר מתמיכה כמעט בלתי מסויגת מן העם הגרמני, כצעדים לבניין מחודש של כוחה של גרמניה כמעצמה מובילה באירופה. אך היטלר נפל כאן גם קורבן למיתוס שלו עצמו. הוא לא היה יכול, גם מסיבות של שימור המשטר וגם מתוך התייחסותו לעצמו, להרשות לעצמו לעצור.
מצבה הכלכלי של גרמניה היה בכי רע, כשחלק חשוב בדחיפה ל"אנשלוס" ולכיבוש צ'כיה נובע מהרצון לנכס לרייך את המשאבים התעשייתיים, הצבאיים והטבעיים של שתי המדינות. הצבא העצום שבנה היטלר לא היה דבר שאפשר להמשיך לבנותו לאורך זמן בלי להשתמש בו. המשטר הנאצי, כפי שכותב איאן קרשו, היה מושתת על רדיקליזציה והתפשטות מתמידים. המשך הרדיקליזציה וההתפשטות היו הכרח קיומי והישרדותי עבור המשטר, לא עניין של בחירה.
אף על פי שהמשטר הנאצי עשה שימוש רחב במשטרה חשאית, מעצרים ודיכוי מתנגדים, אופיו היה שונה בתכלית מזה של המשטר הסובייטי תחת סטלין. במקום שבו סטלין נבנה על דיכוי, טיהורים ואימה, נבנה היטלר על אהדת ההמון והמיתוס שלו כגאון שאינו טועה לעולם. עצירה של התהליך והודאה בכך שבעצם גרמניה היא עיי חורבות כלכליים הייתה שוות ערך להתמוטטות המשטר.
היטלר המשיך לנחול הצלחות גם הלאה, אחרי פתיחת המלחמה:
בספטמבר 1939 הושג כיבוש פולין בתוך ארבעה שבועות.
ב-1940 כיבוש דנמרק ונורווגיה, כמעט בלא מאמץ.
זמן לא רב אחרי כן, באה הפלישה לצרפת דרך הולנד, בלגיה ולוקסמבורג והיטלר עמד בשערי פריז בתוך ארבעים יום.
ב-1941 באו כיבוש יוון ויוגוסלביה.
הצלחות אלו הכתיבו גם את הצעדים ההכרחיים הבאים. בראש ובראשונה, ביוני 1941, "מבצע ברברוסה" לכיבוש ברית המועצות.
פריצת מלחמת העולם
ממוזער|228x228 פיקסלים|היטלר מכריז מלחמה על ארצות הברית בשנת 1941.
רוב חוקרי התקופה מסכימים שבסוף 1937 כבר היה היטלר נחוש בדעתו לנקוט מדיניות תוקפנית, שיעדה כינון ההגמוניה של גרמניה על מזרח אירופה ויישום המדיניות של "מרחב מחיה" שתוארה בספרו "מיין קאמפף". אולם, רובם גם מסכימים כי בשלב זה עדיין לא החליט היטלר לנצל את כוחה הגובר של גרמניה כדי לממש תוכנית שאפתנית זאת. ב-1 בספטמבר 1939 החלה פלישת גרמניה הנאצית לפולין. יומיים אחר כך כיבדו בריטניה וצרפת את ערבותם לפולין והכריזו מלחמה על גרמניה. בכך החלה מלחמת העולם השנייה.
ההחלטה להכרזת מלחמה על ארצות הברית בשנת 1941 התקבלה על ידי היטלר, כמעט ללא התייעצות עם חברי ממשלתו או גנרלים בצבאו. הסיבות של היטלר להכרזת מלחמה נגד ארצות הברית היו רבות. למרות שהוא לא היה מחויב על פי ההסכם התלת-צדדי לתמוך ביפן אלא אם היא הותקפה באופן ישיר על ידי צד שלישי, הוא קיבל השראה מהטקטיקה היפנית של התקפת פתח ללא הכרזת מוקדמת. הוא השתמש בעצמו בטקטיקה הזו מספר חודשים לפני כן, ביוני 1941 כאשר החליט לתקוף את ברית המועצות במבצע ברברוסה.
כל ההתייעצויות שקיבל היטלר לפני קבלת ההחלטה, לא כללו אף נציג מוורמאכט מלבד הגנרלים וילהלם קייטל, שהיה ראש ה-OKW ואלפרד יודל, שהיה ראש אגף המבצעים של ה-OKW. הגנרל ולטר ורלימונט סיפר כי "זו הייתה החלטה עצמאית לחלוטין שלא ניתנה לגביה עצמה מהורמאכט, סביר להניח שאם הייתה נשאלת, ההנהגה הצבאית הייתה מייעצת שלא להרחיב את המלחמה לאור היקף המשבר בחזית המזרחית". הקולונל ניקולאוס פון בלאו סיפר כי נודע לו על ההחלטה לאחר שחזר מחופשה בת חודש, הוא סיפר כי הוא נדהם מ"חוסר המושג" של היטלר לגבי הפוטנציאל הצבאי של ארצות הברית וראה בכך דוגמה ל"ידע המוגבל" של היטלר לגבי מדינות זרות.
רדיפת היהודים והשמדתם
אין הסכמה בדבר התאריך המדויק שבו החליט היטלר על ההשמדה השיטתית של היהודים בשטחים הכבושים של ברית המועצות. עם זאת, סימנים רבים מעידים שהפקודה ניתנה בשלבי ההכנה הראשונים של התקפתו נגד ברית המועצות, בסוף יוני – תחילת יולי 1940. נראה כי הפקודה לירות בכל היהודים מרוסיה נמסרה בעל-פה להימלר או להיידריך בסוף מאי 1941, מספר שבועות לפני ההתקפה, והועברה בעל-פה על-ידי ריינהרד היידריך, בבית הספר של משטרות-הגבולות בפרץ', אל מפקדי היחידות שכונו איינזצגרופןבזיכרונתיו מזכיר אדולף אייכמן (Ich, Adolf Eichmann, Ein historisher Zeugenbericht) פקודה מאת היטלר, שמסר לו היידריך בע"פ סמוך לסוף 1941 או בראשית 1942, פקודה שהייתה לדעתו הגורם המפעיל של "השמדה פיזית של האויב היהודי". המחקר Gerald Fleming, Hitler und die Endloesung. Es ist des Fuehrers Wunsch... Wiesbaden-Munich, 1982, מדגיש את אחריותו האישית של היטלר וממקם את התהליכים המדויקים בקיץ 1941, שבו ניתנה פקודתו של היטלר, וממנו מוליכה הדרך אל תחילת ההשמדות ההמוניות..
מעורבות בפתרון הסופי
נכון לשנת 2024, עדיין לא נמצא כול מסמך בחתימת היטלר הקורא לרציחה כוללת של היהודים. העדרו של מסמך כזה מיוחס לעיתים לאנדרולומסיה שאפיינה את דרך פעולתה של המערכת הנאצית, ומשתמעת ממנה האפשרות שייתכן והפקודה מטעם היטלר ניתנה בעל-פה, או שהגיעו הדברים לידי כך שלא נזקקה פקודה מפורשת מהיטלר כדי להפעילה. אולם, אין חילוקי-דעות בין החוקרים באשר לאחריותו של היטלר להוצאת ה'פתרון הסופי' לפועל, גם אם המערכת הגדולה של האס אס, בראשותו של הימלר היא שעשתה את עיקר העבודה.
במסמך המוקדם ביותר הקשור לקריירה הפוליטית שלו, מכתב מ־16 בספטמבר 1919, אשר נכתב כמענה לשאילתא מאת אדולף גמליך (סוכן לשעבר של מפקדו של היטלר, הסרן קארל מאייר), ניסח היטלר את השקפתו ש"בעיית היהודים" לא תבוא על פתרונה בדרך של אנטישמיות רגשית ופוגרומים, אלא אך ורק בדרכים "אנטישמיות של היגיון", שתוביל למאבק חוקי־שיטתי לנישול היהודים מזכויותיהם וסיווגם כזרים; . בשנות ה־20 הוסיפה "בעיית היהודים" להיות נושא מרכזי לגבי היטלר. לעיתים הייתה לשונו של היטלר מאיימת יותר, בעיקר כשהיה עורך השוואות בין חיידק השחפת, שאותו יש להכחיד (Vernichten) ובין היהודי – "השחפת הגזעית של העמים" (Rassentuberkulose), שאותו יש לסלק אם אכן רוצה העם הגרמני לשקם את בריאותו.
בראשית שנות ה־30 – בין פריצת הדרך בבחירות לבין עלייתו של היטלר לשלטון – לא הייתה הכנה במפלגה למדיניותה לגבי היהודים, או שההכנה הייתה מועטה מאוד. בשנים הראשונות לאחר עלייתן לשלטון, נקטו סיעות נאציות שונות קווי מדיניות שונים, לעיתים אף מנוגדים. היטלר העדיף בדרך כלל את הגישה של אפליה חוקתית שיטתית – ה"אנטישמיות של ההיגיון", כפי שצוין שמכתב לגמליך – על פני האלימות בפומבי של פוגרומים "פעולות פרועות". ואולם, נעדרו אז ההתבטאיות שבראשית שנות ה־20 היו כה נפוצות בהצהרותיו של היטלר, דהיינו, הנחישות לגבי המטרה הסופית במדיניות הנאצים לגבי היהודים. בשנת 1940 הציג היינריך הימלר מיזכר בשאלת היחס לאוכלוסיות מזרח אירופה, שכלל גם רעיון של שילוח כל היהודים לשטחי מושבות באפריקה. הכוונה הייתה להפוך את אוכלוסיות מזרח אירופה לעבדים. היטלר התייחס להצעותיו של הימלר כ"טובות מאוד ונכונות". כעבור מספר שבועות בא רעיון השילוח של היהודים לארצות מעבר לים לידי המחשה במסגרת תוכנית מדגסקר.ממוזער|נאומו של היטלר ברייכסטאג הגרמני ב-30 בינואר 1939 נחשב לאחת מההכרזות האנטישמיות הפומביות המרכזיות שלו.|250x250 פיקסלים
בנאום מפורסם בפני הרייכסטאג, המכונה "נאום הנבואה", ב־30 בינואר 1939, הצהיר היטלר:
יש הטוענים כי ניתן לראות בהצהרותיו של היטלר ניסיונות להפעיל 'סחטנות דיפלומטית' על ממשלות שנחשבו נתונות להשפעת יהודים, לקבל את הפליטים היהודים מגרמניה שירדו מנכסיהם ולא להתנגד לחורבנה הממשמש ובא של צ'כוסלובקיה מידי גרמניה; מצד שני אפשר שהיה זה ניסיון להקנות למאמיניו את הרעיון, שאחרי פרוץ המלחמה יהיה צורך במדיניות מרחיקת-לכת יותר מהגירה כדי לפתור את 'בעיית היהודים'.
היטלר השמיע דברים דומים בפני פוליטיקאים זרים בפגישות פרטיות לאחר פוגרום ליל הבדולח בנובמבר 1938. למשל, ב־21 בנובמבר 1938, נפגש היטלר עם שר ההגנה הדרום אפריקאי אוסוואלד פיראו ואמר לו ש"היהודים ייהרגו אם תפרוץ מלחמה". באותו חודש, פקיד בלשכת קנצלר הרייך של היטלר אמר לדיפלומט בריטי על התוכניות של גרמניה: "להיפטר מיהודים, באמצעות הגירה או במידת הצורך על ידי הרעבה או הריגתם". בנוסף הוא אמר שגרמניה "מתכוונת לגרש או להרוג את היהודים בפולין, הונגריה ואוקריאנה" לאחר הפלישה לאותן מדינות. ב־16 בינואר 1939, היטלר נפגש עם אישטװאן צ׳אקי, שר החוץ של הונגריה. צ'אקי נזכר שהיטלר "היה בטוח רק בדבר אחד, היהודים יצטרכו להיעלם מגרמניה עד לאדם האחרון". היטלר התייחס להריגת יהודי פולין בשיחה עם מיקלוש הורטי ב־17 באפריל 1943: .
ההיסטוריון איאן קרשו אומר כי הוא בטוח שהיטלר היה מעורב בפתרון הסופי, עקב מקרוב אחרי תהליך ההשמדה, ואישר אישית כל החלטה משמעותית במהלך. לרוב האישור ניתן להימלר ובעל פה. לאחר התבוסה נאצית בקרב שהתחולל בסטלינגרד (שלימים ייחשב כקרב הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית) היטלר התערב ישירות ולחץ על בעלי בריתו ההונגרים והרומנים לקדם את השמדת היהודים. במקרים רבים החלטותיו לא היו ביזמתו אלא היו תגובה להצעות של הבכירים הנאצים, אבל גם כך ברור שהיטלר החליט על השלבים השונים ושהחלטותיו היו הכרחיות לביצוע השואה.
תוכניות להפלתו מהשלטון
מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה, היו תוכניות להפלתו מהשלטון. חלק ניכר מתוכניות אלו תוכנן על ידי קצינים בכירים, אשר התנהגותו של הרב"ט לשעבר לא הייתה לרוחם. השינויים שערך במטה הכללי, החלפתם של הגנרלים בלומברג ופריטש, באמצעות סיבוכם בשערוריות מין מפוברקות והצבתם של קצינים נאמנים לו במקומם, ושבועת הנאמנות שהכריח היטלר את כל חיילי הוורמאכט להישבע לו באופן אישי, גרמו לרבים מן הקצינים לחשוב על הדחתו.
כבר בימי ועידת מינכן, עת עמדה גרמניה בסכנה של מלחמה עם הממלכה המאוחדת וצרפת, בשל דרישת היטלר לצרף לרייך את חבל הסודטים (מלחמה שבמאזן הכוחות נראתה כחסרת סיכוי לצבא הגרמני), תכננו הגנרלים הגרמנים לעצור את היטלר ולהכריז כי אינו שפוי, כאשר ייתן לכוחות את הפקודה לנוע. בגידת הבריטים והצרפתים בעם הצ'כי בוועידת מינכן, והצלחתו המפתיעה של היטלר להשתלט על חבל הסודטים ללא קרב, הוציאו את הרוח ממפרשי הקושרים.
עם זאת, חלק מן הקושרים, אנטי נאצים מושבעים, המשיכו בתכנון תוכניותיהם, תוך שהם מחכים לשעת כושר. הדבר הגיע לידי כך שהאבווהר, שירות המודיעין הצבאי הגרמני, שימש מטה פעיל לקושרים, ובכירים באבווהר הודיעו למדינות כגון דנמרק ונורווגיה, כי הצבא הגרמני עומד לפלוש אליהן. בראש הקושרים באבווהר עמדו האדמירל וילהלם קנריס, וסגנו הגנרל הנס אוסטר.
מאחר שחלק ניכר מן הקושרים בקרב הצבא לא תמך בקשר בשל אי מוסריותו של המשטר הנאצי, אלא בשל החשש מהרפתקנותו, היו השנים שבין ועידת מינכן ובין הפלישה לברית המועצות שנים בהן לא יכלו הקושרים לפעול. עם הפלישה לברית המועצות, ועם שהסתבר עומק התסבוכת שזו יצרה, חודשה פעילות הקושרים במרץ מוגבר. ניסיון ראשון של קבוצת קושרים לעצור את היטלר ו"להעמידו למשפט" נעשה כבר בשנת 1941 על ידי הגנרל הנינג פון טרסקו, ושלישו, פביאן פון שלברנדורף, עת ביקר היטלר במפקדת "ארמיות המרכז" בחזית הרוסית. אך הביקור נדחה פעמים מספר, ומשהגיע היטלר, היה מלווה במשמר של אנשי אס אס, דבר שמנע כל אפשרות לעצרו.
כשנתיים לאחר מכן, בשנת 1943, הצליח טרסקו להחדיר פצצת זמן למטוסו של היטלר כאשר זה חזר מביקור בחזית, אך היא לא התפוצצה.
כישלונות אלו העבירו את מרכז הכובד של הקשר אל קבוצת גנרלים שישבו בפריז ובברלין, כאשר ביניהם שימש מתווך ומוציא לפועל הקולונל הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג. בשלב זה כלל הקשר קבוצה משמעותית של קצינים, שכללה אף את הפלדמרשל ארווין רומל, אשר זכה לפופולריות עצומה בגרמניה, וכן היה מכובד ומקובל על בעלות הברית. כן הצטרפו אל הקשר גורמים אזרחיים - משפטנים, דיפלומטים ואנשי דת. הקשר שערכה קבוצה זו ידוע בשם קשר העשרים ביולי, משום שנערך ב־20 ביולי 1944. הקשר נכשל, וחלק גדול מן המעורבים בו, ובהם מנהיג הקשר, פון שטאופנברג, הוצאו להורג. הקשר היווה את שיאם של ניסיונות רבים, במשך שנות קיומו של הרייך השלישי להפיל את המשטר הנאצי, על ידי גרמנים שדגלו בהתנגדות למשטר הנאצי.
תבוסת גרמניה ומותו
שמאל|ממוזער|250px|דף השער של עיתון הצבא האמריקני המדווח על מותו של היטלר
בשנת 1945, תבוסתה המלאה של גרמניה הלכה וקרבה. בעלות הברית המערביות והצבא האדום במזרח חדרו אל שטחה. למרות זאת, היטלר לא שקל אף לרגע להיכנע.
לקראת סוף המלחמה, במרץ 1945, הוציא היטלר את צו נרון, בו פקד על הצבא והרשויות לנקוט מדיניות של "אדמה חרוכה" בעת נסיגתם למעמקי גרמניה. עוד קודם הונהגה מדיניות כזו בשטחי ברית המועצות שהוורמאכט איבד. היטלר גם פקד אישית על דיטריך פון קולטיץ מושל פריז לשרוף את העיר ולמנוע את שחרורה.
בימיו האחרונים האשים היטלר את הצבא, אנשי ה-SS והעם הגרמני בהפסדה של גרמניה במלחמה. דווח גם כי היטלר עצמו פחד להיתפס על ידי הצבא האדום, או להיפצע, ולכן פסל את האפשרות להשתתף בקרב בעת שהרוסים התקדמו לעבר הבונקר שבו שהה. בבוקר ה-29 באפריל נודע לו על מותו של בניטו מוסוליני, שהוצא להורג בברוטליות על ידי הפרטיזנים, מחשש לגורל דומה ויחד עם חששות שנחלו בליבו עוד לפני, גמלה בליבו ההחלטה להתאבד. טרם התאבדותו כתב היטלר את צוואתו האישית והפוליטית, את רכושו הוריש למפלגה ואם זו לא תתקיים, למדינה. "ואם גם המדינה תיהרס", הוסיף, "הרי שאין צורך בהחלטה נוספת מצדי". היטלר הוסיף גם צוואה פוליטית בה טען כי המלחמה "ניזומה באופן בלעדי על ידי אותם מדינאים בינלאומיים ממוצא יהודי או העמלים למען האינטרסים היהודיים." לטענתו, הוא עצמו עשה כל מאמץ למנוע את המלחמה, אך כוחה של היהדות הבינלאומית גבר. אבל, מוסיף היטלר, "לא הותרתי ספק שלא ארשה שמיליוני ילדים אירופאים ממוצא ארי ימותו מרעב... בלי שהאשמים האמיתיים יכפרו על אשמתם, אף כי תוך שימוש באמצעים הומניים יותר". לסיכום הוא קרא ל"הנהגת האומה ולממשיכה להקפיד על חוקי הגזע ועל התנגדות ללא רחם למרעילים העולמיים של כל האומות, היהדות הבינלאומית".
בליל 29–30 באפריל נשא היטלר את אווה בראון לאישה. בשעות אחר הצהריים ב-30 באפריל השניים התאבדו. היטלר ואווה בלעו ציאניד והיטלר גם ירה כדור בראשו. לפני כן בדק היטלר את יעילות הרעל על כלבתו "בלונדי" מגזע רועה גרמני, שעל־פי עדויות מכריו הייתה חביבה עליו מאוד, והיא מתה כעבור כמה שעות. בנוסף, הומתו גם חמשת גוריה של כלבתו של היטלר, שהיו בידי ילדיו של גבלס. על פי בקשתו, גופתו הוספגה בבנזין ונשרפה על ידי אוטו גנשה ועוזרים אחרים מחוץ לבונקר, כדי שהאויב לא יתעלל בה (כפי שקרה למוסוליני לאחר מותו). התאבדותו של היטלר הייתה השיא של גל התאבדויות המוניות בשלהי הרייך השלישי.
חיילי הצבא האדום איתרו את שרידי גופתו של היטלר, וקברו אותם בקבר לא מסומן. באפריל 1970 הוציאו סוכני ק.ג.ב. את שתי הגופות, שרפו אותן, ערבבו את האפר עם פחם, ופיזרו אותו על פני נהר האלבה. הק.ג.ב. החליט לשמור בארכיון הביון הסובייטי חתיכה מהגולגולת של היטלר, ובספטמבר 2009 פרסם העיתון הבריטי "האובזרבר" כי חתיכת הגולגולת אינה שייכת להיטלר, אלא שמדובר בגולגולת של אישה. ב-2018 פורסם מחקר שמאמת את מותו של היטלר בבונקר בברלין.
חיים אישיים
היטלר היה חובב חיות ונהג לעיתים לשמור תזונה צמחוניתToland, John (1976). Adolf Hitler. Garden City, New York: Doubleday. p. 256.Misch, Rochus (2014). Hitler's Last Witness: The Memoirs of Hitler's Bodyguard. Frontline Books. p. 80. ISBN 978-1-84832-749-8.Dione Lucas (1964). The Gourmet Cooking School Cookbook. p. 89. בארבע השנים האחרונות לחייו הוא לא אכל בשר או דגים. בנוגע לחייו המיניים ישנן עדויות שונות. גלי ראובל, אחייניתו למחצה של היטלר, התגוררה בחדר בדירתו המפוארת בת תשעת החדרים בסמוך ל"פרינצרגנטן-תיאטר" במינכן בתקופה שבין אוקטובר 1929 לספטמבר 1931. לדעת רוב הביוגרפים של היטלר הייתה ראובל גם המאהבת שלו, והיו בין השניים יחסים אינטימיים. לאחר התאבדותה ב-18 בספטמבר 1931 איים היטלר לשים קץ לחייו וזמן רב לא התאושש מהזעזוע שמותה גרם לו.
היטלר ניהל מערכת יחסים עם אווה בראון, עלמה צעירה בת העיר מינכן, שאותה הוא הכיר כבר בשנת 1930. אלברט שפר, האדריכל האישי של היטלר (שלימים ישמש גם כשר החימוש של הרייך), ומבאי ביתו הקבועים, מעיד שכבר ב-1933 היטלר ואווה חיו ביחד (משק בית משותף): "בשנים ראשונות אלו להיכרותנו, היו רק היטלר ואווה בראון, ועימם שליש ומשרת, לנים בבית הקטן. האורחים... שוכנו בפנסיון קרוב"; הם כנראה ניהלו גם חיי אישות משותפים, כמו שממשיך לתאר שפר, שהיטלר ואווה "בסופו של דבר, בשעת לילה מאוחרת, היו פורשים לחדר-השינה שבקומה השנייה"; היטלר, באקט נדיר ויוצא דופן, היה מביע חיבה כלפי אווה בקרב אנשי חוגו הקרוב, אחרי שהיו מסיימים לראות סרט בשעות הערב: "אחרי סיום ההצגה היה מרכז האירועים עובר אל פינת האח... בכורסאות נוחות, ישבו היטלר, לשמאלו אווה בראון ולימינו אחת הגברות... לעיתים היה היטלר מנהל שיחה קלה עם הנשים, או שהיה מתלחש עם אווה בראון. מדי-פעם אף היה מחזיק בידה".
הסיבה שנהג היטלר להסתיר את אווה מהציבור הרחב מתבארת גם מדבריו של היטלר עצמו שאמר: "הרבה נשים מעריצות אותי מפני שאינני נשוי. לתופעה זו הייתה חשיבות מיוחדת בתקופת המאבק. זה כמו אצל שחקן קולנוע: ברגע שהוא מתחתן, הוא מאבד חלק ניכר מקסמו בעיני הנשים, הרואות בו את אלילן"; ואמנם, בימיו האחרונים, כאשר היטלר לא חשש עוד ליוקרתו, נעתר לבקשתה של אווה ונשא אותה לאישה.
עלו טיעונים מצד החוקרים, הגורסים שהיטלר היה גם בעל נטיות הומוסקסואליות, אך רוב החוקרים שוללים זאת. ההיסטוריון פרופ' איאן קרשו, מחברה של הביוגרפיה "היטלר" (בשני כרכים), כתב שהיטלר "נגעל מהומוסקסואליות"; וזאת מלבד העובדה שהתנועה הנאצית, שהיטלר היה מראשי מתווי דרכה, התנגדה התנגדות אקטיבית להומוסקסואליות, והענישה בעלי נטייה זו בעונשים חמורים. ישנן דעות אחרות במחקר, המייחסות להיטלר נטיות נוספות על רקע מיני (דהיינו שהיה ביסקסואל, א-מיני) או מזוכיסט.
ראו גם
עיינו גם בפורטלים: פורטל גרמניה פורטל מלחמת העולם השנייה פורטל השואה
יום ההולדת ה-50 של אדולף היטלר
יצירות אשר נעשו על ידי אדולף היטלר
פולחן האישיות של אדולף היטלר
עקרון הפיהרר
לקריאה נוספת
איאן קרשו, היטלר - היבריס: 1889–1936, תרגמה סמדר מילוא, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003
איאן קרשו, היטלר - נמסיס: 1936–1945, תרגם יוסי מילוא, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2005
קונרד היידן, איש מתגרה באירופה (חיי אדולף היטלר), תרגם פ' עזאי, הוצאת צ. לינמן, 1941 (הביוגרפיה הראשונה על היטלר שהופיעה בעברית בעצם מלחמת העולם השנייה)
הרמן ראושנינג, שיחות עם היטלר, תרגם מ"ז וולפובסקי, רמת גן: הוצאת מסדה, 1941
ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, תרגם חיים גליקשטיין, תל אביב: הוצאת שוקן, 1961
אלן בולוק, היטלר, אנטומיה של רודנות, תרגמה ג' אריוך, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974
סבסטיאן הפנר, היטלר - החידה האיומה ופשרה, תרגם חיים איזק, תל אביב: הוצאת שוקן, 1979
יואכים פסט, בתוך הבונקר של היטלר - 14 הימים האחרונים, תרגם חנן אלשטיין, הוצאת אחוזת בית, 2006
יואכים פסט, היטלר - דיוקנו של לא איש, תרגם אהרן אמיר, ירושלים: בית הוצאה כתר, 1986
רון רוזנבאום, היטלר - מסע אל שורשי הרשע, תרגם ברוך קורות, הוצאת מטר, 1999
ריצ'רד אוברי, הדיקטטורים, תרגם אריה חשביה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2006
איאן קרשו, היטלר, הגרמנים ו"הפתרון הסופי", תרגם יוסי מילוא, עם עובד ויד ושם, תשע"א 2011
קישורים חיצוניים
אדולף היטלר מתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם
היטלר, עלוב גם בתור חייל, באתר ישראל היום, 19 באוגוסט 2010
יוחנן בן יעקב, מלחמת האלים, על הספר "שיחות עם היטלר", פורסם במגזין סגולה
על מותו של אדולף היטלר, באתר הספרייה הלאומית
עיתונות היסטורית | |
פרופ' מיכאל הר-סגור משוחח בתוכניתו שעה היסטורית על אדולף היטלר:
שעה היסטורית מס' 41 : אויבי המין האנושי - חלק א', 54 דק'
שעה היסטורית מס' 42 : אויבי המין האנושי - חלק ב', 44 דק'
שעה היסטורית מס' 669 : הקורפורל שהיה לפיהרר - עלייתו של היטלר לשלטון, 53 דק'
שעה היסטורית מס' 672 : התרמית הגדולה של היטלר, 52 דק'
שעה היסטורית מס' 675 : מדוע הפסיד היטלר במלחמת העולם השנייה, 52 דק'
הערות שוליים
*
קטגוריה:אוסטרים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה גרמנים
קטגוריה:מורשעים בעבירות על רקע אידאולוגי בגרמניה
קטגוריה:צמחונים
קטגוריה:מעוטרי צלב הברזל
קטגוריה:מתאבדים: נאצים
קטגוריה:מתאבדים: ראשי מדינות
קטגוריה:נשיאי גרמניה
קטגוריה:פוליטיקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:פושעי מלחמה נאצים
קטגוריה:קנצלרי גרמניה
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: פוליטיקאים
קטגוריה:אנטי-אמריקאים
קטגוריה:נאצים שהשתתפו בפוטש במרתף הבירה
קטגוריה:מקבלי אות הזהב המפלגתי
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1889
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1945
| 2024-10-02T12:50:08
|
ויליאם שייקספיר
|
ויליאם שייקספיר (באנגלית: William Shakespeare; נטבל ב־26 באפריל 1564 – 23 באפריל גרגוריאני: 3 במאי 1616) היה מחזאי, משורר ושחקן תיאטרון אנגלי. נחשב לאחד מגדולי המשוררים האנגלים, ורבים אף מחשיבים אותו לגדול הכותבים בשפה האנגלית ובתרבות המערב, כמו גם לאחד המחזאים הבולטים שפעלו אי פעם.
שייקספיר כתב את מחזותיו בין השנים 1589 ל־1613 אף על פי שהכרונולוגיה המדויקת שלהם אינה ודאית. יצירותיו, הנחשבות ליצירות מופת, תורגמו לשפות רבות והן ממשיכות להיות מוצגות על במות בכל העולם. כן, ציטוטים מיצירותיו נפוצים בשימוש יום-יומי בכל שפות העולם. ביצירתו הענפה, שכללה אלפי תחדישים, תרם תרומה גדולה לשפה האנגלית. במילון הלשון האנגלית של סמואל ג'ונסון, שייקספיר אחד משלושת הכותבים המצוטטים ביותר בדוגמאות, לצד מילטון ודריידן.
תולדות חייו
שנים מוקדמות
שמאל|ממוזער|250px|הבית בו נולד שייקספיר בעיירה סטרטפורד אפון אייבון
שייקספיר נולד בעיירה סטרטפורד אפון אייבון במחוז ווריקשייר בממלכת אנגליה, באפריל 1564, בנו של ג'ון שייקספיר, סוחר כפפות, ומרי ארדן, בת לאיש האצולה הכפרית. הטבלתו לנצרות מתועדת ל־26 באפריל באותה השנה. בשל העובדה כי באותה העת נהוג היה להטביל את התינוקות בעודם בני ימים ספורים, נהוג לקבוע את ה־23 באפריל כיום הולדתו. תאריך זה הוא אף יום מותו, 52 שנה לאחר מכן.
כבן לדמות בולטת בכפר, שייקספיר הורשה ללמוד בבית הספר בעיירה, שם קיבל חינוך כנהוג באותם הימים, ולמד את עיקרי דקדוק השפה הלטינית. בגיל 18 נישא לאן האת'ווי, בת ה־26. תיעוד של הנישואים, שנערכו ב־28 בנובמבר 1582 מראה כי שני עדים העידו כי אין כל מניעה לנישואים אלו. נראה כי היה דוחק בארגון הנישואים, וכי אן הייתה בהיריון זה כשלושה חודשים.
לאחר נישואיו, כמעט לא תועדה פעילות כלשהי של שייקספיר עד שהגיע, מספר שנים לאחר מכן, בתחילת שנות התשעים של המאה ה-16, לזירה התאטרונית בלונדון. שנים אלו ידועות כ"שנים האבודות" של שייקספיר, משום שלא ידוע ממה התפרנס, ומדוע עזב את סטרטפורד. ב־26 במאי 1583 הוטבלה בתו הראשונה, סוזנה, בסטרטפורד. בן בשם המנט ובת בשם ג'ודית הוטבלו בסטרטפורד ב־2 בפברואר 1585.
לונדון והקריירה התאטרלית
ממוזער|טקסט=דיוקן שנדוס, דיוקן אפשרי של שייקספיר שצויר בין 1600 ל-1610. מוצג בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון|דיוקן שנדוס, דיוקן אפשרי של שייקספיר שצויר בין 1600 ל-1610. מוצג בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון
שייקספיר הגיע ללונדון, ועבד כשחקן וכמעבד של מחזות ישנים לבמה. מ-1591 ואילך עבד בעיקר כמחזאי (וגם כשחקן). בשנת 1592, בהיותו בן עשרים ושמונה, כבר צבר מוניטין, שעורר קנאה. כך המשורר והמחזאי רוברט גרין כינהו "עורב זה מקרוב בא, המתהדר בנוצות לא לו". בתחילת דרכו שייקספיר חיבר מחזות היסטוריים על מלכי אנגליה בשיתוף פעולה עם מחזאים אחרים, וקומדיות קלילות בהשפעה איטלקית.
שייקספיר היה בעלים של חלק בקבוצת תיאטרון שכונתה "אנשי הלורד צ'מברלין", שקיבלה את שמה מהנדבן האריסטוקרטי שמימן את פעילותה, הלורד צ'מברלין (תואר לנושא תפקיד במשק ביתה של המלכה). לאחר מותה של אליזבת הראשונה והכתרתו של ג'יימס הראשון בשנת 1603, אימץ המלך החדש את קבוצת התיאטרון והיא כונתה "אנשי המלך".
ב־1596 מת בנו של שייקספיר, המנט (Hamnet). חוקרים אחדים סבורים כי אירוע זה שימש השראה לכתיבת אחת הטרגדיות העמוקות ביותר שיצר שייקספיר, הטרגדיה של המלט, נסיך דנמרק (Hamlet). אחרים סבורים כי הרקע לטרגדיה הוא מות אביו של שייקספיר, או כליאת מיטיבו, הלורד סאות'המפטון, אשר שניהם אירעו בשנת 1601, השנה שבה כפי הנראה נכתב המחזה.
רשימת שחקנים שערך המחזאי בן ג'ונסון בשנת 1598 כוללת את שמו של שייקספיר. באותה שנה פרנסיס מרס מנה אותו עם גדולי המשוררים האנגלים של זמנו, בסדר הבא: פיליפ סידני, אדמונד ספנסר, סמואל דניאל, מייקל דרייטון, ויליאם וורנר, ויליאם שייקספיר, כריסטופר מרלו.
מתקופה זו קיים עושר של מסמכים משפטיים המראים כי שייקספיר התעשר דיו על מנת לרכוש נדל"ן ברובע בלאקפריארס המסחרי של לונדון ולהיות לבעליו של הבית השני בגודלו בעיירת הולדתו, סטרטפורד.
בתקופה היעקובינית (1603 ואילך) חיבר את רוב מחזותיו הגדולים: הטרגדיות והרומנסות.
שנותיו המאוחרות
שמאל|ממוזער|250px|מצבת זיכרון לשייקספיר בעיר הולדתו
שני מחזותיו האחרונים של שייקספיר נכתבו בשנת 1613, ולאחריהם נראה כי פרש לעיר הולדתו. הוא מת ב־23 באפריל 1616, בגיל 52. הוא נותר נשוי לאן עד מותו, והותיר אחריו את שתי בנותיו, סוזנה, שנישאה לרופא ג'ון הול, וג'ודית. שייקספיר היה סנדקו של המשורר והמחזאי ויליאם דאווננט (יש אומרים שדאווננט אף היה בנו הממזר, וללא ספק היה בנו הספרותי). לא ידוע על צאצאים ישירים של שייקספיר החיים כיום.
שייקספיר קבור בכנסיית השילוש הקדוש בעיר הולדתו סטרטפורד. פסלו קבוע בקיר הכנסייה, ומתאר אותו כשהוא שקוע במלאכת הכתיבה. מדי שנה, ביום הולדתו, מוחלפת הנוצה שביד הפסל.
יצירותיו
המחזות
מיטב מחזותיו של שייקספיר נחשבים בעיני רבים למחזות הגדולים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית ובתרבות המערב. מחזותיו כוללים טרגדיות, מחזות היסטוריים וקומדיות, והם תורגמו כמעט לכל שפה משפות העולם ומוצגים ברציפות על במות ברחבי העולם.
כנהוג בתקופתו, הוא ביסס רבים ממחזותיו על יצירותיהם של מחזאים או סופרים אחרים, ומיחזר סיפורים היסטוריים ידועים. כך, למשל, "המלט" (1601 בערך) הוא קרוב לוודאי עיבוד למחזה קדום יותר שאבד, ו"המלך ליר" הוא עיבוד למחזה בשם דומה. מחזותיו ההיסטוריים נשענים על מקורות היסטוריים שהיו מוכרים לבני התקופה.
את מחזותיו ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות על פי סגנונם: המחזות המוקדמים, בעיקר קומדיות והיסטוריות אך גם טרגדיות, כ"חלום ליל קיץ", ריצ'רד השני", "רומיאו ויוליה", "הנרי הרביעי"; תקופת הביניים הכוללת טרגדיות בשלות כ"המלט", "אותלו", "מקבת" ו"המלך ליר", וכן קומדיות כבדות; והמחזות האחרונים (רומנסות) כ"אגדת חורף" ו"הסערה". המחזות המוקדמים קלילים, עוסקים בעיקר באהבה ובפוליטיקה, מתוך עין טובה ואופטימיות, ומלאי ליריות. תקופת הביניים נוטה לקדרות פסימית ולביקורת מחשבתית נוקבת על החברה האנושית. מחזות שנכתבו בתקופה זו מתייחסים לנושאים כניכור מלנכולי, קנאה, רדיפת כבוד, תאוה הרסנית, רוע, הסבל האנושי, ובדרך כלל עוסקים בחוסר הכרת תודה. המחזות האחרונים עוסקים בגאולה ופיוס, תוך שימוש חינני באמצעים אגדיים ואלמנטים פנטסטיים, וכתובים במבנה רופף מאולתר שמאחוריו אמנות מופתית. הטרגדיות והרומנסות נחשבות על ידי מבקרים רבים לדבר הנפלא ביותר בלשון האנגלית.
כמה מכתבי שייקספיר הופיעו בדפוס סמוך להצגתם על הבמה במהדורות קוורטו (חלקן חוקיות ורובן פיראטיות), אך רובם נותרו בלתי מודפסים עד לשנת 1623 כאשר יצאה מהדורת הפוליו הראשונה של כתביו לאחר מותו. החלוקה המסורתית של מחזותיו לטרגדיות, קומדיות, ומחזות היסטוריים החלה במהדורה זו. עם זאת, מבקרים מודרניים מכנים כמה ממחזותיו "מחזות בעייתיים", כיוון שאינם משתייכים בבירור לאחת הקטגוריות, ופורצים את גבולות הסוגה אליה הם אמורים להשתייך. מבקרים אלו הם המתייחסים לקומדיות המאוחרות כ"רומנסות".
ישנה מחלוקת בדבר התיארוך המדויק של המחזות. בנוסף לכך, העובדה כי בימי חייו לא פרסם שייקספיר מהדורה מוסמכת של כתביו, יוצרת בעיות טקסטואליות, ושוני בין גרסאות שונות. כתוצאה מכך, הקושי לוודא מהו שאכן נכתב בידי שייקספיר הפך למקור דאגתם העיקרית של המוציאים לאור של כתביו במהדורות מודרניות. טעויות דפוס, אי הבנות, וטעויות שונות גורמות לאי-ודאות, שאליה מתווסף השוני שחל מתקופתו של שייקספיר באיות השפה האנגלית. בתקופתו של שייקספיר היו נהוגות מספר צורות של איות של מילים מסוימות, כאשר כיום הנטייה היא לאיות סטנדרטי. כיום מניחים כי מחזותיו עובדו על ידו שוב ושוב בימי חייו, ומכאן נובע חלק מן השוני בין הגרסאות למחזותיו.
הסונטות
הסונטות של שייקספיר הן אוסף של 154 סונטות העוסקות בנושאים כאהבה, יופי, פוליטיקה והיות האדם בן תמותה. כולן, פרט לשתיים, הופיעו במהדורה משנת 1609 שנקראה "הסונטות של שייקספיר". שתיים מן הסונטות פורסמו בקובץ משנת 1599 שנקרא "הצליין רב הרגש" (The Passionate Pilgrim).
התנאים שהביאו לפרסום הסונטות אינם ברורים. מהדורת 1609 מוקדשת ל"מר דאבליו-אייץ'", אשר מתואר כ"נמען היחיד" של הסונטות, על ידי המוציא לאור תומאס ת'ורפ. לא ברור מי היה איש זה, ועל אף שקיימות תאוריות רבות בעניין זה, לא ברור אף אם שייקספיר אישר את הוצאתן לאור של הסונטות. ייתכן כי אלו נכתבו במהלך מספר שנים.
שירים נוספים
בנוסף לסונטות, כתב שייקספיר מספר שירים נוספים, ארוכים יותר, כמו: "ונוס ואדוניס", "האונס של לוקרציה" ו"תלונת האוהבים". "ונוס ואדוניס" הייתה כנראה יצירתו הראשונה של שייקספיר שהודפסה.
נראה כי שירים אלו נכתבו על מנת לזכות בחסדו של פטרון עשיר, כמנהג התקופה, או שמא היו התוצאה של יחסי פטרונות. "האונס של לוקרציה" ו"ונוס ואדוניס" הוקדשו לפטרונו של שייקספיר, הלורד סאות'המפטון. בנוסף לאלו כתב שייקספיר שיר קצר בשם "הפניקס והיונה".
מקורות יצירותיו
למרות הרושם הראשוני ששייקספיר לא היה מלומד וחיבר את מחזותיו באופן אינטואיטיבי, הרי שבפועל השתמש בהיקף רחב של מקורות. הוא אהב לקרוא ספרים, והיה קורא מהיר. לפי בן ג'ונסון "הוא ידע קצת לטינית, ופחות יוונית". אפשר להסיק שידע גם קצת צרפתית ואיטלקית. הרמזים שבמחזותיו, או עלילות מוכרות עליהן הם מבוססים, מצביעים על מקורותיו. המקורות העיקריים: תנ"ך ז'נבה וספר התפילות האנגלי, ה"מטמורפוזות" של אובידיוס בתרגום ארתור גולדינג, מחזות של סנקה בתרגומים לאנגלית, ספרי ההיסטוריה של הולינסהד (עליהם מבוססים מחזותיו ההיסטוריים), ספר "חיי אישים" של פלוטרכוס בתרגום תומאס נורת' (עליו מבוססים "יוליוס קיסר", "קוריולנוס", "אנטוניוס וקלאופטרה", "טימון איש אתונה", ו"חלום ליל קיץ"). סיפורים קצרים של פיורנטינו, בוקאצ'ו, באנדלו, וצ'ינציו באיטלקית או בתרגום (עליהם מבוססים "שני אדונים מוורונה", "רומאו ויוליה", "מהומה רבה על לא דבר", "אותלו", "סוף טוב הכל טוב", "מידה כנגד מידה", "סימבלין"), רומנים אליזבתנים בשירה ובפרוזה של פיליפ סידני (עלילת משנה ב"המלך ליר"), תומאס לודג' ("כטוב בעיניכם") ורוברט גרין ("אגדת חורף"), מעשיות של צ'וסר ("שני שארים אצילים") ושל גאוור ("פריקלס"), סיפורים של בארנבי ריץ' ("הלילה השנים עשר"), תרגומים ועיבודים ליצירות של אריוסטו, "יופיוס" מאת ג'ון לילי, המסות של מונטן בתרגום פלוריו (בהן השתמש ב"הסערה"), וספרות עממית פופולרית של שירים, בלדות, רומנסות ופתגמים.
מעבר לכך, ככל הנראה גם הושפע מאפלטון (חלק ממחזותיו קרובים לו ברוחם) ומוורגיליוס (המצוטט פה ושם), אלא שהמומחים חלוקים מה הייתה מידת השפעתם.
חדשנותו
מחזותיו
לשייקספיר השפעה מרכזית על התיאטרון המודרני. הוא יצר כמה מהמחזות הנערצים ביותר בתרבות המערב, גם שינה את הדרך בה מתייחס הקהל אל התיאטרון, תוך הרחבת הציפיות שיש לקהל מתיאטרון. לאחריו נקבעו סטנדרטים חדשים בנוגע לאפיון הדמויות, ורמת הלשון ועומק המחשבה במחזאות.
ממוזער|250x250 פיקסלים|תיאטרון אליזבתני טיפוסי (שרטוט מ-1596)
התיאטרון עבר תהליך של שינוי כאשר שייקספיר הגיע לראשונה ללונדון. בימי הביניים, שנמשכו בבריטניה עד לשלהי המאה ה-15, הצורות הנפוצות של בידור המוני עממי היו "מחזות המוסר". במחזות אלו השתלבה השקפה דתית עם קומדיית סלפסטיק. היו אלו משלים שבהם הדמויות היו האנשה של מידות טובות ושל מידות רעות, כשהגיבור, שסימל את האנושות כולה, מפותה, נופל, עושה תשובה, ונגאל. הדמויות והעלילה היו אלגוריה תאולוגית למאבק על נפש האדם. יש להניח כי כנער שייקספיר צפה בסוג כזה של מחזות (ובסוגים הקרובים אליו: "מחזה המסתורין" ו"מחזה הנס"). בידור בצורה אינטלקטואלית חילונית הוצג במסגרת האוניברסיטאות, שהעלו את מחזותיהם של הקלסיקונים ומחזות בהשפעתם, לרוב בלשון הלטינית. מחזות אלו הדגישו את הדיאלוג הפואטי, אך נטו לאריכות על חשבון התנועה הבימתית וזרימת העלילה.
בסוף המאה ה־16 דעכה הפופולריות של מחזות המוסר והמחזות האקדמיים. החל הרנסאנס האנגלי, שהביא למהפכה בתיאטרון. מחזאים כתומאס קיד וכריסטופר מרלו שינו את פני התיאטרון. מחזותיהם עירבו אלמנטים ממחזה המוסר, עם המחזה האקדמי, ליצירת צורה חדשה וחילונית של מחזה: הגדולה הפואטית והעומק הפילוסופי של המחזה האקדמי, צורפו לעממיות של מחזה המוסר. הדרמה החדשה הייתה לרוב בעלת משמעות מורכבת, ועמומה מבחינה מוסרית. את רוב המחזאים החדשים לא עניינו המשלים המוסריים והתאולוגיה של קודמיהם.
שייקספיר הושפע מסגנון חדש זה, ושיפרו משמעותית תוך תפיסתו המקורית כמשורר גדול. הוא יצר מחזות שלא התבססו רק על הרמה הרגשית, ועל הקשר הרגשי עם הקהל, אלא חקרו ודנו ביסודות האנושיים, ובשאלה מה זה אדם, באופן עמוק יותר וכללי יותר מהמחזאים שקדמו לו ושבאו בעקבותיו.
לשונו
ממוזער|ג'ון פייד, שייקספיר ובני זמנו (1851)
התקופה האליזבתנית הייתה גדושה בכותבים: אנשי אשכולות, מדינאים, תאולוגים, פילוסופים, מלומדים, הוגי דעות, מחנכים, משוררים גדולים, חבורות משוררים, סופרים מבריקים, מתרגמים שתרגמו את מיטב הספרות האירופאית, מחזאים מוכשרים, תאורטיקנים שחיברו ספרים על פואטיקה ורטוריקה, מבקרים – עשרות רבות של יוצרים גאונים שלשונם רהוטה, ושייקספיר אחד מהם.
להלן השוואה קצרה בין לשונו של שייקספיר ללשונם של יריביו הגדולים אדמונד ספנסר ובן ג'ונסון:
ספנסר התגעגע ללשון האנגלית התיכונה של ימי הביניים. הוא שיבץ בלשונו מילים ארכאיות, ומילים השאולות מלשונות זרות, ותחדישים בנוסח ארכאי, להקנות ללשונו טעם ישן. לשונו כה הטרוגנית, עד שבן ג'ונסון אמר עליה שאינה לשון כלל. הלשון של שייקספיר היא שפת זמנו, המשמשת אותו כחומר ביד היוצר. פניה לעתיד.
לבן ג'ונסון הייתה תאוריה על טוהר הלשון ובעזרתה חיבר את מחזותיו. כתב עליה דריידן: "אם יש חסרון בלשונו, הרי זה שטווה אותה באופן הדוק מדי ובעמל רב מדי". הלשון של שייקספיר לא שואבת את כוחה מחוקי רטוריקה ודקדוק, אלא, ככל שאמנותו התפתחה, הלכה ושיקפה, באופן כמעט לגמרי אינטואיטיבי, את מחשבות ורגשות דמויותיו ואת עולמם. אין לשון המלט כלשון ברוטוס, ולא לשון ליר כלשון סימבלין. אין לשון הרמיון כלשון דזדמונה, ולא לשון רוזלינד כלשון מירנדה.
ממוזער|250x250 פיקסלים|הצגת "עמל אהבה לשווא" בתיאטרון הגלוב
בתחילת דרכו שייקספיר חיבר את המחזה "עמל אהבה לשווא" העוסק באהבה ובלשון. המשורר הצעיר, מתפעל מכוחה של הלשון, חיפש במפגן של זיקוקי לשון חיוניים את גבולות משאביו המילוליים, ומצא שאין כאלה. המחזה סאטירה על דיבור שגיוני, על למדנות פדנטית, על הצהרות אהבה מוגזמות וראוותניות, על ביטוי רגשות לוהטים באופן קפוא בצורות שיר מלאכותיות ומאובנות, על להטוטים לשוניים ועל כל סוג של נונסנס. שייקספיר לא היה מרוצה מדרכי הלשון הנהוגות בזמנו, וככל משורר גדול חיפש דרך לשונית חדשה.
הלשון של שייקספיר בכללותה מתאפיינת באוצר מילים וניבים מדהים, במטבעות-לשון המשנים את משמעותן של מילים, בתחביר ובאנלוגיה חופשיים, ובצמידות חלקית לחוקי הדקדוק.
היצירה השייקספירית העשירה, הרחיבה, העמיקה, והאצילה, לאין ערוך, את אופני הביטוי של הלשון האנגלית. שייקספיר נחשב הן לאחד מגדולי המשוררים האנגלים והן לאחד מגדולי כותבי הפרוזה האנגלים. הוא הגיע לשיאים ליריים מסוגים שונים במחזות "רומיאו ויוליה", "חלום ליל קיץ", ו"ריצ'רד השני". הקומדיות המעודנות כתובות בפרוזה מצוינת. בטרגדיות הוא שם בפיו גיבוריו נאומים חוצבי-להבות בלשון פיוטית, כמו גם דברי לצון עמוקים בפי ליצנים וכסילים. בפאתוס של "המלך ליר" התקרב אל הנשגב. הרומנסות כתובות בלשון מאולתרת ופלאית, והחרוז הלבן של מחזותיו האחרונים סלל את הדרך לחרוז הלבן של מילטון.
יצירתו של שייקספיר שימשה ומשמשת את הדורות הבאים של הכותבים באנגלית כמעיין בלתי נדלה של הלשון האנגלית, ולא בכדי כינו את הלשון האנגלית "לשונו של שייקספיר".
מאפייני מחזותיו
ממוזער|300x300 פיקסלים|מהדורת הפוליו הראשונה (1623)
להלן המאפיינים העיקריים של מחזותיו (הרחבה בספרים המקיפים על שייקספיר מאת ויליאם הזליט, אדוארד דאודן, וגאורג ברנדס):
באופן כללי, ככל השירה האליזבתנית, מחזותיו עוסקים במוסד הנישואין כתכלית אהבה רומנטית או בביקורת חברתית.
עוסק במחשבות ורגשות ולא בציורים חיצוניים.
דמויותיו אינדיבידואליות וחיוניות. לכל אחת מהן לשון, סגנון דיבור, מאפיינים ומחוות משלה. ככל שאמנותו התפתחה, כן דמויותיו נהיו מורכבות יותר, ושיטת אפיונו פשוטה יותר.
מצייר את כל דמויותיו, גם את אלו השליליות, בעין טובה. במיוחד מצטיין באפיון נשים.
העלילות של מחזותיו מבוססות על ספרי היסטוריה או על יצירות ספרותיות. משנה ומתקן את העלילה באופן הנותן לה את הטעם ה"שייקספירי".
בחלק ממחזותיו עלילות המשנה משקפות את העלילה הראשית ומשמשות להדגימה ולהאירה.
עושר: בדמויות, במקומות, בתקופות, בסגנונות, בנימוסים, באורחות חיים.
רוב מחזותיו עוסקים בחיי מלכים או אצילים וסביבתם, ובעולם המעשה.
חלק ממחזותיו הם שירים ליריים, חלקם כתובים בפרוזה, וברובם האצילים משוחחים בשירה והאנשים הפשוטים בפרוזה.
כל מחזותיו משקפים נאמנות לטבע.
המחזות עוסקים גם במחשבה רפלקטיבית על שירה, דרמה, ואמנות בכלל.
כמעט בכל מחזה יש לפחות מונולוג, או נאום, שירי אחד, המביע איזו השקפה כללית.
מסוגל לעבד כל סוגה ספרותית למחזה. שאף לפרוץ את גבולות התיאטרון, אל האפוס והרומן.
מיזוג הקומי והטרגי. בטרגדיות יש דמויות קומיות, בקומדיות נושאים טרגיים.
מצליח להקנות לכל מקום ולכל תקופה אווירה ייחודית.
ככלל, למעט שניים-שלושה מחזות, שייקספיר אובייקטיבי והדמויות שבמחזותיו אינן משקפות אותו.
מחזותיו חידתיים, הן מבחינת המניעים של הנפשות הפועלות, והן מבחינת משמעות תוכנם.
מרכז|ממוזער|678x678 פיקסלים|תהלוכת דמויות ממחזותיו של שייקספיר (אמן מהמאה ה-19)
קולרידג' הבחין במאפיינים הדקים הבאים (המסוכמים להלן בקיצור) המייחדים את שייקספיר משאר משוררי הדרמה:
העדפת ציפייה על הפתעה.
דבקות בחוקי הטבע, כך שכל הניגודים נוטים להימשך ולאזן זה את זה.
נשאר תמיד בדרך המלך של החיים. את המוסר שלו כולם יכולים וצריכים להרגיש. אצל שייקספיר חטא לא מהלך לאור הדמדומים (כלומר שייקספיר לא מלביש מה שאיננו טהור בלבוש של מידות טובות כמחזאים אליזבתנים אחרים), שום דבר איננו במכוון שלא במקומו, והוא לא הופך את סדר הטבע והנימוסים.
חוסר תלות של העניין הדרמטי בעלילה. העניין בעלילה הודות לדמויות, ולא להפך כמו אצל כמעט כל הכותבים האחרים. העלילה אינה אלא רקע. אצל כל הכותבים האחרים העלילה מקודמת תמיד על ידי הדמות הראשית; אצל שייקספיר זה כך, או שזה אינו כך, הן כל דמות מחושבת כלשעצמה, ולא כאמצעי לעלילה. דון ג'ון (וכמוהו יוליוס קיסר) הוא המבוע הראשי לעלילת המחזה, אך כמעט לא מוצג במחזה.
חוסר תלות של העניין הדרמטי בסיפור כבסיס לעלילה. שייקספיר מעולם לא טרח להמציא סיפורים, אלא בחר בסיפורים שכבר הומצאו, המתאימים למטרתו: סיפורים כה מוכרים, כך שהצופים אינם רוצים אלא לראות את האדם עצמו. האדם עצמו, את ליר, את שיילוק, את ריצ'רד, שייקספיר מכיר להם אותו לראשונה.
מיזוג של הלירי – מה שעיקרי בשירה – לא רק עם הדרמטי, אלא בדרמטי ומבעד לדרמטי. כך "חלום ליל קיץ" כולו אינו אלא דוגמה אחת ארוכה לשיר לירי דרמטי.
התכונות של הדמויות שבמחזות, כמו אלו שבחיים האמיתיים, על הקורא להסיקן בעצמו, הן אינן מסופרות לו. הדמויות של שייקספיר, כמו אלו בחיים האמיתיים, לעיתים תכופות לא מובנות כראוי, וכמעט תמיד מובנות על ידי אנשים שונים בדרכים שונות. אם מתחשבים רק בדברי חבריה של הדמות, התוצאה אולי אשליה; ועוד יותר אם בדברי אויביה; אדרבא אפילו איך שהדמות רואה את עצמה באופן רפקלטיבי איננו בדיוק מי שהיא. אם מתחשבים בהכל, מבלי להשמיט אפילו רמז שנון של כסיל או של ליצן, אולי יתקבל רושם נכון.
בשייקספיר מה שהטרוגני מאוחד, כמו בטבע. רגש אצל שייקספיר הוא מה שמבחין את האינדיבידואל מאחרים, לא מה שעושה אותו למשהו אחר. הוא איננו מנתח את הרגשות או את האמונות של אנשים, אלא בטוח שיסודן בטבע האנושי המשותף. זו נקודה חשובה, המכוננת את שייקספיר כמדריך וחלוץ של פילוסופיה אמיתית.
אבחנה נוספת היא זו של אלכסנדר פופ, ובעקבותיה חוברו ספרים רבים העוסקים בדמויות שבמחזותיו:
ההומור של שייקספיר
להבדיל ממשוררים גדולים נעדרי חוש הומור, שייקספיר ידע לצחוק. ההומור של שייקספיר דרמטי ורב-צדדי: מההומור הפנטסטי או הפארודיה של הקומדיות המוקדמות, להומור המשעשע של "הנרי הרביעי", להומור הרומנטי השמח של הקומדיות המעודנות, להומור השחור והאירוני של הקומדיות הכבדות, להומור ההגותי החריף והביקורתי שבטרגדיות, להומור החינני של המחזות האחרונים.
כתב אדוארד דאודן: "ההומור של שייקספיר הוא יותר מאשר הכוח להצחיק. יש לו השפעה נוכחת וחודרת ביצירותיו הכנות ביותר. זה מה ששמר על שייקספיר, מפני אינטנסיביות נלהבת וצווחנית, והוא שאיפשר לו רגשות עצומים".
פרשנות שייקספיר
ההערות הביקורתיות של סמואל ג'ונסון למחזות של שייקספיר, אליהן צירף הקדמה כללית על יצירתו, שיצאו לאור עם מחזות שייקספיר בעריכתו, בשנת 1765, נחשבות לפירוש המקיף הראשון החשוב למחזות שייקספיר.
בשנת 1777 יצאה לאור המסה "שייקספיר" מאת הרדר, שהגן על שייקספיר מפני מבקריו הצרפתים ששפטו אותו לפי אמות המידה של אריסטו, והסביר את ייחודו ואת התאמת יצירתו לזמנה. ההרצאות של שלגל על דרמה בשנת 1808, בהן שיבח את שייקספיר והסביר את מחזותיו, הפיצו את התפיסה של שייקספיר כיוצר רומנטי ברחבי אירופה.
ממוזער|ויליאם הזליט, שער "הדמויות של מחזות שייקספיר" (1817)
בשנת 1777 פורסם המאמר: "מסה על דמותו הדרמטית של ג'ון פלסטף" (דמות קומית גרוטסקית במחזה "הנרי הרביעי, חלק ראשון") מאת מוריס מורגן, שהשתדל להוכיח שפלסטף איננו פחדן, אף על פי שמצטייר כך לפי מעשיו, תוך הסתמכות על אחד מהמשפטים הרציניים היחידים של פלסטף במחזה, בו הוא אומר שאיננו פחדן. הוא לא הסתפק בכך, וניתח באופן כללי את דמותו של פלסטף כאביר אמיץ, כן ופיקח; תוך תשומת-לב לפרטי הפרטים של היצירה. התגובות המיידיות למקרא מאמרו של מורגן היו שהמאמר מגוחך. אלא שבמהלך הדורות האופן בו מורגן ניתח את המחזה, הלך וקיבל הכרה, עד שכעבור יותר ממאה שנה א"ס ברדלי החשיבו למאמר ביקורתי קלאסי, וכתב עליו: "הפרשנים של המאה ה-18 כמעט לא פירשו את תהליך הדמיון של שייקספיר מבפנים. זה מה שמורגן ניסה לעשות. גישתו לשייקספיר היא זו של גתה, קולרידג', לם, הזליט". כלומר, המאמר של מורגן סלל את הדרך לפרשנות הרומנטית והמודרנית של מחזות שייקספיר.
בשנת 1817 יצאו לאור המסות הביקורתיות המבריקות "הדמויות של מחזות שייקספיר" מאת ויליאם הזליט, פירושים אסתטים שעסקו בעיקר בניתוח פסיכולוגי דק של הדמויות שבמחזותיו כאילו הן אנשים ממשיים, תוך הבלטת מעלותיו של שייקספיר כמשורר וכמחזאי. בעקבות הזליט, אנה בראונל ג'מסון חיברה מסות על דמויות הנשים שבמחזותיו, וצ'ארלס קאודן קאלרק על דמויות המשנה (קלארק ואשתו אף הוציאו לאור מהדורה מפורשת של מחזותיו). הרצאות של קלארק והזליט על שייקספיר לקהל הרחב ברחבי אנגליה, כמו גם עיבוד המחזות לפרוזה לילדים על ידי צ'ארלס לם ואחותו, הפכו את שייקספיר לכותב האנגלי הפופולרי ביותר. קולרידג' כתב הערות קצרות, מנקודת מבטו כמשורר, על קטעים במחזותיו של שייקספיר.
בתקופה הוויקטוריאנית המבקרים גאורג ברנדס היהודי-דני, אדוארד דאודן האירי, וגרווינוס הגרמני, נחשבו לגדולי מפרשיו. גרווינוס החשיב את שייקספיר לאיש מוסר מהשורה הראשונה, ופירש כל מחזה באופן המלמד מוסר השכל. ברנדס ביאר את מחזותיו לפי רוח הרנסאנס והסביבה האליזבתנית בה פעל, ובזיקה לביוגרפיה שלו שהסיק ממחזותיו. דאודן ביאר את המחזות תוך הסבר התפתחות שכלו ואמנותו של שייקספיר.
באותה תקופה פעלו באנגליה עשרות מלומדים שהתמחו בלמדנות ופרשנות של שייקספיר, ביניהם ויליאם אלדיס רייט, פרדריק בועז, א"ק צ'יימברס, מורטון לוס, צ'ארלס הרולד הרפורד, ארתור וילסון וריטי, ואחרים. אזי, במקביל למהדורות של כל מחזותיו בספר אחד, החלו להוציא כל מחזה עם מבואות ופירושים מפורטים ונספחים בספר נפרד. באופן כזה מהדורות חדשות למחזותיו חילקו את עבודת הפרשנות בין כמה מלומדים, שיכלו להקדיש יותר זמן ומחשבה ותשומת-לב ומקום לפירושם.
בשנת 1904 יצאו לאור ההרצאות של א"ס ברדלי על הטרגדיות הגדולות של שייקספיר, אולי הספר המשפיע ביותר שחובר עליו בתקופה המודרנית, כה משפיע, עד שנאמר בזמנו שסטודנטים לספרות כבר לא קוראים את שייקספיר, אלא את שייקספיר על פי ברדלי. מהספרים המקוריים הכלליים שחוברו אז על שייקספיר: "שייקספיר והבמה המודרנית, ומאמרים אחרים" מאת סר סידני לי (1906), ו"הערות על אוּמנותו של שייקספיר" מאת ארתור קווילר-קאוץ' (1917).
במאה ה-20 חוברו ספרים חשובים על מחזות ספציפיים, כגון, הספר של ג'ון דובר וילסון "מה מתרחש בהמלט" (1935), הספר של ג'ון דנבי "דוקטרינת הטבע: לימוד של המלך ליר" (1949), או ספרים על קבוצת מחזות. הקומדיות של שייקספיר משכו הרבה יותר תשומת-לב פרשנית, ובמיוחד עסקו בקבוצת המחזות האחרונים של שייקספיר, שמבקרים מודרניים רבים החשיבו כפסגת יצירתו, בהם וולטר אלכסנדר ראלי, ג'ון מקהייל, טיליארד, וילסון נייט, טרברסי, נורתרופ פריי, פרנק קרמוד, ואחרים.
עם המפרשים האמריקאים הנודעים למחזותיו, מהמאה ה-19 ואילך, נמנים ד"ג סניידר, ג'ורג' לימן קיטרג', אלמר אדגר סטול, הרדין קרייג, והרולד בלום.
אייזק אסימוב חיבר מהדורות מוערות לכל מחזות שייקספיר, הכוללות בעיקר הרחבות היסטוריות ופרשנות להרמזים. הוא אף חילק את המחזות לארבע קבוצות, השונות מהחלוקה המקובלת על פי מהדורת הפוליו. בכל קבוצה תיאר סדר פנימי כרונולוגי: המחזות היווניים (חלום ליל קיץ, שני שארים אצילים, טרוילוס וקרסידה, טימון איש אתונה, מעשיית חורף, קומדיה של טעויות, פריקלס); המחזות הרומיים (אונס לוקרטיה, קוריולנוס, יוליוס קיסר, אנתוני וקלאופטרה, טיטוס אנדרוניקוס); המחזות האיטלקיים (עמל אהבה לשווא, אילוף הסוררת, שני אדונים מוורונה, רומיאו ויוליה, הסוחר מוונציה, רוב מהומה על לא דבר, כטוב בעיניכם, הלילה השנים-עשר, סוף טוב הכל טוב, אותלו, מידה כנגד מידה, הסערה) והמחזות הבריטיים (המלך ליר, סימבלין, המלט, מקבת, המלך ג'ון, ריצ'רד השני, הנרי הרביעי, נשות וינזדור העליזות, הנרי החמישי, הנרי השישי, ריצ'רד השלישי, ריצ'רד השמיני).
בישראל עסקו בלימוד ופרשנות שייקספיר ליאון קלנר, יהודה אריה קלוזנר, אהרן הראל-פיש, אברהם עוז, אליס שלוי, רות נבו, ואחרים.
מוניטין
ממוזער|שחזור היסטורי של תיאטרון הגלוב
המוניטין של שייקספיר הלך וגדל במהלך הדורות. מקובל שבתקופה האליזבתנית שייקספיר נחשב על ידי רוב עמיתיו לאחד מבין כותבים טובים רבים של זמנם. בכל זאת, כבר בשנת 1598, בטרם שייקספיר חיבר את מחזותיו הגדולים, המלומד פרנסיס מרס החשיבו לגדול המחזאים של זמנו, והמשורר ריצ'רד ברנפילד חזה לו תהלה נצחית. לאחר מותו של שייקספיר, בן ג'ונסון, עמיתו וידידו, חיבר שיר זיכרון לכבודו בו כינה אותו "נשמת התקופה", "התשבחות, העונג והפלא של הבימה".
לאחר תקופת "הרפובליקה האנגלית" של אוליבר קרומוול, בין 1642 ל־1660, שבה נאסרה העלאת המחזות על במה (בשל הפוריטניות הדתית של המשטר), החלה תקופת הרסטורציה, שהביאה פריחה לתיאטרון. התיאטרון בתקופה זו נשען על יצירות מתקופת שייקספיר, לצדם של אחרים כבן ג'ונסון. גם מילטון חיבר שיר זיכרון בשבחו של שייקספיר, והחשיבו יחד עם ספנסר וקאולי לגדולי המשוררים האנגלים. בשנת 1668 ג'ון דריידן הוציא לאור את "מאמר על שירה דרמטית", בו כתב: "מכל המשוררים המודרניים, ואולי אף העתיקים, נשמתו של שייקספיר הייתה הרחבה והמקפת ביותר", וכינה את שייקספיר "אבי משוררינו הדרמטים".
ממוזער|240x240 פיקסלים|*שער מהדורת מחזות שייקספיר בעריכת סמואל ג'ונסון (1773)
בסוף המאה ה-17 החל שייקספיר להיחשב כמחזאי העילאי בשפה האנגלית. בתחילה התבסס מוניטין זה על כישוריו כמחזאי דרמטי, שנבחנו באמות מידה של המילה הכתובה, ולא על במת התיאטרון. במהלך המאה ה-18 מבקרים צרפתים בזו לשייקספיר כי מחזותיו לא עמדו באמות המידה של המחזאות הקלאסית היוונית בעוד שמשוררים גרמנים הללוהו כיוצר המודרני הגדול ביותר. לקראת סוף המאה ה-18 מבקרים סקוטים החשיבו את שייקספיר לאחד מגדולי המשוררים של המערב. לורד קיימס הבחין ששייקספיר מצטיין בהבנת טבע האדם ועולה על כל כותב אחר ברישום רגשות המביאים למעשה. סמואל ג'ונסון, אבי הביקורת השייקספירית באנגליה, שיבחו: "שייקספיר הוא מעל כל הכותבים, לפחות מעל הכותבים המודרניים, משורר הטבע; משורר המציג לקוראיו מראה נאמנה של נימוסים ושל החיים", אך גם ביקרו: "הוא מקריב מידות טובות למען נוחות, וכל כך הרבה יותר שם לב להנעים מאשר להורות, עד שנראה ככותב בלי תכלית מוסרית". יו בלייר כתב על שייקספיר: "בצדק אפשר לקרוא לו גדול, כי לכוח ולהיקף של גאונותו הטבעית, לטרגדיה ולקומדיה, אין מתחרים. אך, באותה מידה, גאונותו פראית, חסרה בטעם טוב, ולגמרי לא נעזרת בידע או באמנות. מזמן האומה הבריטית האלילה אותו, הרבה נאמר, הרבה נכתב... ועד היום יש ספק מה גדול יותר מעלותיו או חסרונותיו".
בתחילת המאה ה-19 הפך שייקספיר ל"שובר קופות" והגיע לשיאים של פופולריות תיאטרלית ותהילה. בתקופה זו הפקות תיאטרליות של שייקספיר סיפקו מחזה ראווה ומלודרמה להמונים, והיו מאוד פופולריות בקרב המבקרים הרומנטיים. אשר העלו את הערצתו של שייקספיר לרמה של עבודת אלילים כמעט, ברוח המיתוס הרומנטי של "היוצר הגאון". סמואל טיילור קולרידג' הבחין ששייקספיר היה משורר גדול עוד בטרם היה למחזאי. ויליאם הזליט כינה את שייקספיר "הגאון האוניברסלי ביותר מאז ומעולם" והזדהה מאוד עם דמותו של "המלט".
הלאומיות הבריטית של אמצע המאה ה-19 והתקופה הוויקטוריאנית, העלתה את שייקספיר על נס כסמל לגאווה אנגלית, עבור האימפריה הבריטית כולה. אזי יצאה מהדורת ארדן המפורשת של מחזותיו על ידי מיטב המלומדים, וספרי מחקר רבים החלו להיכתב על מחזותיו. לנוכח השירה הרומנטית, שירתו של שייקספיר נקראה באופן בשל יותר, כדברי דאודן: "עבור מי שמוצא את השירה הנעלה ביותר אצל שלי, שייקספיר תמיד יישאר כסוג של פרוזה. שייקספיר הוא המשורר של דברים קונקרטיים וממשיים. אמת, אך האם אינם מיוצגים עם רגש ומחשבה? לעיתים לא נדירות, אדם נוטש דברים מטאפיזים ומופשטים, ופונה לחיים המעשיים של העולם, לאנשים ולנשים ממשיים שבסביבתו, למקורות של רגש ומחשבה ומעשה – עת בה מבקש לשוחח עם הבלתי-נראה, לא באופן מיידי, אלא באמצעות התגלות הנראה. אזי ימצא את הכוח והמחיה בהם שייקספיר העשיר את העולם".
לדעת וורדסוורת', אופי גאונותו של שייקספיר היה מטאפיזי באופן יוצא דופן, ואילמלי עסק בדרמה, מה שהכריחו להיות אנושי, שירתו הייתה קשה להבנה; שייקספיר בשיאו עולה על כל המשוררים, אלא שאין משתמע מכך שהוא משורר מושלם; מעבר לחוסר תשומת לב מספקת לאמנותו, יש לשירתו חסרונות רציניים, כגון המקום הקטן שנתן לרגש דתי כמרכיב בטבע האדם, מה שמנע ממנו הצגה נכונה יותר ונעלה יותר של האדם.
לשייקספיר הייתה השפעה עצומה על השירה הרומנטית האירופאית. הוא היה מקור ההשראה מיוחד להרדר, שלגל וגיתה בגרמניה; לפושקין ברוסיה, להוגו ודה מיסה בצרפת; ולמשוררים הרומנטיים האנגלים. לנדור הגדיר את מעמדו כך: "מהצלע של שייקספיר אפשר לעשות מילטון, ומהצלע של מילטון את שאר המשוררים". מאז קרלייל יש האומרים שהתרבות המערבית מתחלקת בין דנטה ושייקספיר.
צורות אלו של הערצה הביאו לתגובת נגד. במאה ה־21 רוב דוברי האנגלית נתקלים בשייקספיר בבית הספר בצעירותם, ולעיתים מתייחסים לכתיבתו בשעמום ובאי הבנה. בה בעת מחזותיו של שייקספיר מועלים על הבמות יותר מיצירות כל יוצר אחר, ולעיתים קרובות זוכים לעיבוד קולנועי.
על אף שהביצועים המפורסמים של המחזות כיום ובכמאה וחמישים השנים האחרונות נערכים בהגייה המקובלת, שייקספיר כתב בתקופת המעבר בין אנגלית תיכונה לזו המודרנית, בה היה המבטא שונה מאוד. רבים מהחידודים מאבדים את משמעותם בהפקות בנות ימינו, והשורות אינן מתחרזות. כך, לדוגמה, ב"כטוב בעיניכם" מצטט ז'אק שוטה האומר "משעה לשעה (hour to hour) אנו נעשים בשלים ובשלים יותר (we ripe and ripe)"; הגיית hour ו-ripe הייתה אז זהה ל-whore ו-rape, כפל-משמעות שלא נשמר היום (שייקספיר נאלץ להתאים את מחזותיו לטעמו של קהל התיאטרון האליזבתני). ב-2004 וב-2005, בהדרכתו של הבלשן דייוויד קריסטל המתמחה בלשון השייקספירית, נערכו בתיאטרון הגלוב המחודש הפקות של רומיאו ויוליה וטרוילוס וקרסידה במבטא של המאה ה-16.
שייקספיר והיהודים
היהודים גורשו מאנגליה ב-1290, ואין זה סביר ששייקספיר פגש ביהודי מימיו. עם זאת, בשנת 1594 נשפט והוצא להורג באופן פומבי מראנו (יהודי שהתנצר) פורטוגזי בשם רודריגו לופז, ששימש רופאהּ של המלכה אליזבת והסתבך בקשר לרציחתה. משפטו של לופז זכה לפרסום רב, ואלמנט מכריע במשפט זה היה מוצאו של לופז, שהביא לחשדות נגדו בדעת הקהל. בשנת 1597 העלה שייקספיר לראשונה את המחזה "הסוחר מוונציה" המתייחס אל היהדות ואל היהודים.
המחזה מבטא אנטישמיות הטיפוסית לתקופה: שיילוק היהודי קשה וקמצן ואכזר מטבעו, ובתו הנוטה להתנצר היא הדמות החיובית; הסוף הטוב – התנצרותו של היהודי. המחזה נסוב סביב התחייבותו של סוחר נוצרי בשם אנטוניו לערוב לחובו לשיילוק בליטרת בשר מגופו, וסביב דרישתו של שיילוק לגבות את ליטרת הבשר בפועל ממש. על אף מוטיבים אלו, שייקספיר מבקר את החומרנות של החברה הוונציאנית ואת יחסה לזרים (בדומה לביקורתו עליה במחזהו "אותלו"), ודמותו של שיילוק מוצגת באופן מורכב. כך במונולוג "האין ליהודי עיניים" שם בפיו את הדברים הבאים:
שייקספיר בעברית
שמאל|ממוזער|250px|התרגום הראשון של שייקספיר לעברית, "מליצת ישורון" מאת שלמה לויזון, 1816. קטע מ"הנרי הרביעי, חלק שני"; המונולוג של המלך המתחיל ב"!Are at this hour asleep" באנגלית המקורית.
התרגום הראשון הידוע של שייקספיר לעברית הוא קטע בן חמש-עשרה שורות מ"הנרי הרביעי, חלק שני" שהופיע בספרו של שלמה לויזון, "מליצת ישורון", מ-1816. ב-1842 תרגם פביוס מיזס את המונולוג להיות, או לא להיות, אם כי לא הוציאו לאור עד 1891. תרגומים נוספים של קטעים קצרים הוכנו במהלך המאה ה-19 על ידי סופרים שונים, בהיקף של מאתיים שורות בסך הכל – מתוכן היו 101 עיבודים של חלקים ב"המלט". ב-1874 פרסם יצחק סלקינסון את התרגום הראשון לעברית של המחזה לו קרא "איתיאל, הכושי מוינעציא". ב-1878 הוא השלים את "רם ויעל" (רומיאו ויוליה").
עם חלוף השנים נתנו גדולי המתרגמים, הסופרים והמשוררים בעברית את תרומתם לתרגום שייקספיר. בין היתר ידוע תרגומו של דוד פרישמן למחזה "קוריולנוס", תרגומו של ש. ל. גורדון למחזה "המלך ליר", תרגומו של חיים נחמן ביאליק למחזה "יוליוס קיסר", וכן תרגומיהם של שלום צבי דוידוביץ, אברהם שלונסקי ("הלילה השנים עשר", "המלט", "המלך ליר"), ונתן אלתרמן ("נשות וינדזור העליזות", "יוליוס קיסר", "אותלו"). רפאל אליעז, וט. כרמי תרגמו מחזות רבים של שייקספיר. כן ידועים תרגומיו של נסים אלוני ("הנשים העליזות מוינדזור", "אותלו"), אהוד מנור למחזה "הלילה השנים-עשר" ואף דוד אבידן ("המלט").
כיום נמנים עם מתרגמיו של שייקספיר מאיר ויזלטיר, דן אלמגור, אברהם עוז, דב סדן, דורי פרנס, אנה הרמן, ערן צלגוב וכן שמעון זנדבנק, שתרגם גם את הסונטות. תרגומים מאוחרים ניסו לקרב את שייקספיר ללשון הדיבור העכשווית בעברית.
שמאל|ממוזער|250px|תיאטרון הבימה מעלה את המחזה "הלילה השנים עשר", ברלין, 1930
כל תיאטרון בישראל מתגאה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר. המחזות מועלים על ידי טובי השחקנים, ובמאים רבים התמחו בהעלאתם ובהעברתם לצופה העברי.
ההפקה המקצועית הראשונה של מחזה שייקספירי בעברית הייתה "הלילה השנים עשר", בתרגום שאול טשרניחובסקי ובביומו של מייקל צ'כוב, שהועלתה על ידי הבימה בעת סיבוב הופעות באירופה. הבכורה התקיימה ב-15 בספטמבר 1930, ב-Neues Schauspielhaus בברלין. ההצגה הראשונה בארץ ישראל נערכה ב-14 בפברואר 1931, באופרה מוגרבי.
משנותיו המוקדמות של התיאטרון זכורה הופעתם של אהרן מסקין ושמעון פינקל בתפקיד שיילוק (הועלה בשנת 1936 בבימויו של ליאופולד יסנר ואחר כך בשנת 1959 בבימויו של טיירון גאטרי, בתרגומו של שמעון הלקין); הופעתה של חנה רובינא כ"ליידי מקבת'" (הועלה בשנת 1954 בתרגום אפרים ברוידא). והופעתו של אהרן מסקין בתפקיד המלך ליר בשנת 1955 בתרגומו של אברהם שלונסקי. עם השנים העלה "הבימה" מחזות רבים מאת שייקספיר. הופעתה האחרונה של רובינא עלי במות הייתה כ"דוכסית מיורק" במחזה "ריצ'רד השלישי" בשנת 1976 בתיאטרון "הבימה". כן זכור המחזה "אותלו" בגרסתו של נסים אלוני ובבימויו של גדליה בסר משנת 1992.
"האוהל" העלה מספר מחזות שייקספיריים. בזיכרון הקהל נחרתה הופעתו הקומית של מאיר מרגלית כ"ג'ון פלסטף" ב"נשי וינדזור העליזות" בתרגום נתן אלתרמן בשנת 1946 ובשנת 1957.
הקאמרי הוא בעל מסורת עשירה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר החל מן ההצגה "כטוב בעיניכם" שהעלה בשנת 1955 ועד ימינו אנו – בתחילת 2006 הועלה בתיאטרון הקאמרי המחזה "המלט".
כן זכורה גרסתו של תיאטרון החאן הירושלמי ל"אגדת חורף" משנת 1983, ומשחקו של דורון תבורי בהצגה "המלט" בתיאטרון חיפה.
בשנת 2008 עלתה בתיאטרון תמונע עונה של מחזות שייקספיר הנקראה "שייקספיר אנפלאגד" ובה עלו מחזותיו "מקבת'" בעיבוד ובימוי של לילך דקל-אבנרי, "ריצ'רד השלישי" בעיבוד צבי סהר ועודד ליטמן ובבימויו, "רומיאו ויוליה" (בתרגומו של אברהם עוז) בעיבוד ובימוי דפנה רובינשטיין, עידו שקד וטל ברנר.
כמו כן עלתה בתמונע גם ההצגה "חלום ליל קיץ" (בתרגומו של אברהם עוז) בעיבוד ובימוי של דפנה רובינשטיין ואחותה הכוריאוגרפית מירה רובינשטיין.
בשנת 2015 העלה תיאטרון בית ליסין את הקומדיה "אילוף הסוררת" בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של אודי בן-משה.
בשנת 2018 העלה התיאטרון הקאמרי את הטרגדיה אותלו בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימיו של עירד רובינשטיין.
השערות אודות שייקספיר
זהותו של שייקספיר
במהלך השנים דמויות כוולט ויטמן, מארק טוויין, הנרי ג'יימס וזיגמונד פרויד הביעו את חוסר אמונם בכך שהאיש הפשוט מהעיירה הכפרית סטרטפורד אפון אייבון יצר את העבודות המיוחסות לו, המראות ידע נרחב בתרבות העולם, במדינות זרות, בהיסטוריה של בריטניה ושל העולם, ובשפות כלטינית ויוונית, הרבה מעבר למה שניתן להניח שרכש תלמיד בית ספר כפרי בזמנו של שייקספיר. טענות אלו טיבן שהן נשענות על תאוריית קשר על מנת להסביר את היעדר הראיות הישירות לעניין זהותו של שייקספיר, על אף שיש ממקדמי תאוריות אלו המראים על פערים ראייתיים בתיעוד ההיסטורי המקובל. רוב המלומדים אינם מתייחסים לטענות אלו כמבוססות, ומייחסים את הרקע להן לנדירותן ועמימותן של הרשומות ההיסטוריות מתקופה זו.
אדוארד דה וור, הרוזן מאוקספורד, אציל אנגלי וידידה של אליזבת הראשונה, היה לפי חלק מהתאוריות המועמד העיקרי להיות האיש שכתב את מחזותיו של שייקספיר, החל משנות העשרים של המאה ה-17. התומכים בהשערה זו מצביעים על זהות בין אירועים בחיי הרוזן ובין אירועים המופיעים במחזות ובסונטות שכתב שייקספיר. הבעיה העיקרית בתאוריה זו היא כי רבים מהמחזות נכתבו לאחר מותו של הרוזן מאוקספורד. כריסטופר מרלו הוא מועמד נוסף, ואנשי תיאורית הקשר טוענים כי מותו של מרלו בתיגרה בבית מרזח זויף, וכי מסיבות שונות העדיף מרלו להיעלם ולהמשיך את כתיבתו בשם "ויליאם שייקספיר".
שאלה העולה בחוגים אקדמיים היא, האם אכן כתב שייקספיר כל מילה ממחזותיו, לאור העובדה כי המחזאים בתקופתו עבדו לעיתים במשותף. עבודה רבה מושקעת בניסיון לוודא כי היה זה שייקספיר שיצר את מחזותיו ואת הסונטות שלו, כמו גם לנסות ולגלות את עקבותיו של שייקספיר בעבודתם של אחרים בתקופתו.
מבקרים שונים העלו ספקות בעניין דיוקן דרושאוט: דיוקנו המשוער של שייקספיר. הדיוקן, שפורסם לראשונה ב-1623, עיטר את כריכת המהדורה הראשונה של אוסף מחזותיו של שייקספיר, ויש החולקים על אמינותו. עם זאת, הביקורת על הדיוקן אינה מקובלת על ידי הזרם המרכזי של ההיסטוריונים.
מיניות
מסמכי בית-משפט מאשרים כי בשנת 1582 נישא שייקספיר בן ה־18 לאן האת'וויי, בת ה־26, ובהמשך נולדו להם שלושה ילדים: סוזנה הבכורה, והתאומים האמנט וג'ודית. מהמסמכים הקיימים ניתן גם לשער כי לאחר שנת 1585 (בה ידוע לנו שהיה עדיין בעיר הולדתו) עזב שייקספיר את ביתו, עבר ללונדון, וחי בה הרחק ממשפחתו עד שפרש מפעילותו התיאטרונית בעיר הבירה ושב לסטרטפורד.
בכל זאת, שאלת זהותו המינית של שייקספיר עולה בהתחשב בתוכן של חלק מהסונטות שלו. בעוד שעשרים ושש מן הסונטות של שייקספיר הן שירי אהבה המוקדשים ל"גבירה הכהה", מאה עשרים ושש הן שירים המוקדשים לאדם הידוע כ"אדון הבהיר". הנימה המאוהבת של קבוצת השירים האחרונה, המתמקדת ביופיו של האדם הצעיר, התפרשה כראייה לביסקסואליות של שייקספיר, אף על פי שיש המייחסים זאת לידידות שבין השניים, ולא לאהבה מינית, כי רבים מהמשוררים והיוצרים בתקופה זו התבטאו כלפי גברים אחרים בנימה רגשית עזה בהרבה מן המקובל כיום. יש המפרשים את השירים לא כאוטוביוגרפיים, אלא כדמיוניים, כמקובל בקובצי סונטות אליזבטנים, כלומר אינם אלא אלגוריה מופשטת המשקפת פילוסופיה עמוקה. למרות פירושים אלו, ישנם קוראים שהעדיפו להבין את השירים כפשוטם כביטוי של אהבה רגשית ומינית לגבר צעיר. סטפן בות' בפירושו לסונטות, הבחין: "ויליאם שייקספיר היה קרוב לוודאי הומוסקסואל, ביסקסואל, או הטרוסקסואל. הסונטות לא מספקות שום ראיה לדבר".
האהבה בין איש ואישה ומסגרת הנישואין תופסות מקום מרכזי במחזותיו של שייקספיר. פרופסור הרדפורד, מלומד ועורך של מהדורה שייקספירית, בספרו "הנורמליות של שייקספיר על פי עיסוקו באהבה ובנישואין", כתב: "אהבה מקומה לא יכיר / אשר מחליפה עת חילוף היא מוצאת / או נוטה עם ממיר להמיר – רק מבטא לירית את האידיאל של יחסים בין גברים ונשים, שראינו כמושל במחזותיו. ואשר מדגים את הנורמליות הנעלה שייחסתי לאמנותו".
שייקספיר בספרות ובתרבות
ג'ון פלטשר חיבר את המחזה "הרועה הנאמנה" (1608) בהשפעת מחזהו של שייקספיר "חלום ליל קיץ" (1595). שייקספיר חיבר את המחזה "הסערה" (1611) בהשפעת מחזהו של פלטשר "הרועה הנאמנה". לאחר מכן השניים חיברו יחדיו שלושה מחזות: "הנרי השמיני", "שני שארים אצילים", ואת המחזה האבוד "קרדניו" שהיה מבוסס על אפיזודה מתוך "דון קישוט" של סרוואנטס.
המסכה "קומוס" מאת מילטון חוברה בהשפעה ניכרת של מחזותיו הליריים של שייקספיר "הסערה", "חלום ליל קיץ", ו"רומיאו ויוליה".
בתקופת הרסטורציה האנגלית דריידן עיבד מחדש את מחזותיו של שייקספיר: "הסערה", "אנטוניוס וקאופטרה", "טרוילוס וקרסידה", ו"יוליוס קיסר". שניים מהעיבודים נעשו יחד עם ויליאם דאווננט, שגם עיבד את "מקבת'", ואת "המלט".
ברומן "וילהלם מייסטר" (1795) מאת גתה, למחזה "המלט" תפקיד חשוב בתהליך החניכה של הדמות הראשית, ויצירתו של שייקספיר נידונה בהרחבה בשיחות בין דמויות הספר.
הסופרת ג'יין אוסטן העריצה את שייקספיר ולמדה ממנו היאך לכתוב באופן כללי. בפרט, כל אחד מהרומנים שלה חובר בזיקה למחזה או למספר מחזות של שייקספיר. לורד מקולי כתב, שאוסטן מהסופרים שהגיעו הכי קרוב לדרך הכתיבה של האמן הגדול. היו מבקרים שכינו אותה "שייקספיר בפרוזה", או "שייקספיר בזעיר אנפין". לדעת הרולד בלום, היא למדה משייקספיר את השיעור הקשה ביותר: להפגין סימפתיה לכל הדמויות. אוסטן כתבה בפי אחת מדמויותיה ב"מנספילד פארק" (1814): "את שייקספיר אנו מכירים בלי לדעת איך. הוא חלק ממה שמרכיב אנגלי. מחשבותיו ויופייו כל כך מפוזרים מסביב, עד שנוגעים בהם בכל מקום; מכירים אותו באופן בלתי אמצעי אינסטינקטיבית. אין אדם בר-דעת שיכול לפתוח את אחד ממחזותיו, מבלי להיסחף מיד אחר משמעותו".
ההשפעה של שייקספיר נוכחת בכל היצירה השירית של שלי ושל טניסון. ובאופן מובהק בפואמות שחיברו בהשראת דמויותיו של שייקספיר: "עם גיטרה, לג'יין" מאת שלי ("הסערה", 1822), ו"מריאנה" מאת טניסון ("מידה כנגד מידה", 1830). היא גם נוכחת בכל יצירותיו של קיטס.
המחזה "בוריס גודונוב" (1825) מאת פושקין, חובר בהשראת טרילוגיית המחזות על "הנרי הרביעי" מאת שייקספיר וספרי ההיסטוריה של קרמזין. פושקין כתב: "חיקיתי את שייקספיר בציור הרחב והחופשי של דמויות, ובצירוף הפשוט והאדיש של עלילות; נהגתי על פי קרמזין בפיתוח בהיר של אירועים. מקורות עשירים!".
לפי המסורת, בנערותו שייקספיר גנב אייל מפארק שהיה שייך לסר תומאס לוסי מצ'ארלקוט, שתבע אותו בחריפות בגין העבירה, ובתגובה שייקספיר חיבר עליו בלדה סאטירית, שכל כך הרגיזה את הברונית, עד ששייקספיר עזב את סטנפורד וחבר לשחקנים בלונדון. וולטר סאוואג' לנדור חיבר על כך את ספרו "ציטוט ובחינה של שייקספיר" (1834), שיחה בין שייקספיר וסר תומאס. צ'ארלס לם אמר, שרק שני אנשים היו מסוגלים לחבר את הספר: זה שחיברו, וזה שעליו הספר חובר.
המשורר הצרפתי ויקטור הוגו, להביע את הערכתו לשייקספיר, חיבר את הספר "שייקספיר" (1864), שמשום מה נושאו הראשי ויקטור הוגו והמשוררים שהשפיעו עליו, ובכללם שייקספיר.
צ'ארלס ומרי קאודן קלארק חיברו את הספר עב-הכרס "המפתח של שייקספיר" (1879) על אוצרות סגנונו של שייקספיר, עם דוגמאות מקיפות מיצירותיו. קודם לכן מרי הוציאה לאור את ספר המעשיות "תקופת הילדות והנערות של הגיבורות של שייקספיר" (1850).
הסופר הרוסי טולסטוי סלד מיצירות שייקספיר, ולאחר שקרא את מחזותיו בשפות שונות ולא הצליח להתפעל מיצירתו, חיבר ספר ביקורתי כנגדה (1906).
רומנים מודרניים מפורסמים ששמם לקוח מתוך מחזותיו של שייקספיר: "תחת עץ היער הירוק" מאת תומאס הרדי ("כטוב בעיניכם"), "סיפור נדוש" מאת נתניאל הות'ורן ("המלך ג'ון"), "נצנוצי הירח" מאת אדית וורטון ("המלט"), "ארץ לא נודעת" מאת ארתור שניצלר ("המלט"), "עולם חדש מופלא" מאת אלדוס האקסלי ("הסערה"), "הקול והזעם" מאת ויליאם פוקנר ("מקבת'"), "החורף של אי-שביעות רצוננו" מאת ג'ון סטיינבק ("ריצ'רד השלישי"), "אש חיוורת" מאת ולדימיר נבוקוב ("טימון איש אתונה").
הסופר ארי אבן זהב חיבר את הרומן "שיילוק: היהודי מוונציה" (1943), המבוסס על "הסוחר מוונציה", תוך תיקון העלילה לטובתו של שיילוק.
במאה ה-19 שלוש אופרות מצליחות של ורדי היו מבוססות על מחזות שייקספיר: "מקבת", "אותלו", ו"פלסטף" שהייתה מבוססת על סצינות מ"הנרי הרביעי", חלקים ראשון ושני, ומ"נשות וינדזור העליזות".
מומחים זיהו כ-20,000 יצירות מוזיקליות שחוברו בהשפעת שייקספיר. מהן: הפתיחה "חלום ליל קיץ" מאת מנדלסון (1826), הבלט "רומיאו ויוליה" מאת פרוקופייב (1940), הפתיחה "הסערה" מאת ברליוז (1830), הפתיחה "אותלו" מאת דבוז'אק (1892), הפתיחה "יוליוס קיסר" מאת שומאן (1851), הסימופניה הפואטית "המלט" מאת ליסט (1858), הסוויטה "שיילוק" מאת פורה (1889), הלימוד הסימפוני "פלסטף" מאת אדגר (1913).
אמן השחמט הווארד סטונטון, שנחשב לשחמטאי הטוב ביותר בעולם בשנים 1843–1851, היה מלומד שייקספירי, ואף ערך מהדורה של יצירותיו.
ישנם יותר מארבע מאות עיבודים של מחזות שייקספיר לקולנוע ולטלוויזיה. לורנס אוליבייה היה שחקן תיאטרון אנגלי נודע שגילם דמויות שייקספיריות במשך שבעה עשורים. בשנת 1936, כשהחשיבוהו לשחקן השייקספירי הבריטי הגדול ביותר, הוא דחה הצעה לשחק בתפקיד הראשי בסרט "רומאו ויוליה", והעדיף להתחיל את הקריירה הקולנועית השייקספירית שלו כאורלנדו בסרט "כטוב בעיניכם". בשנת 1944 ביים ושיחק את התפקיד הראשי בסרט "הנרי החמישי". בשנת 1948 סרטו "המלט" היה לסרט הבריטי הראשון שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. תפקידו השייקספירי האחרון היה "המלך ליר" בהפקה טלוויזיונית (1983).
לפחות עשרה מחזות-זמר מפורסמים חוברו בהשראת מחזות של שייקספיר, כשהנודע מכולם המחזמר "סיפור הפרברים" (1957) שחובר בהשראת "רומיאו ויוליה".
סדרת הטלווזיה "מסע בין כוכבים" לעיתים תכופות כללה סיפורים שחוברו בהשראת יצירותיו של שייקספיר ואזכורים למחזותיו. שחקנים רבים שהופיעו בסדרה, ביניהם ויליאם שאטנר, כריסטופר פלאמר, ופטריק סטיוארט, השתתפו קודם לכן בהפקות שייקספיריות. באמצע שנות ה-50 (של המאה ה-20) ויליאם שטנר היה ממלא מקום של כריסטופר פלאמר בגילום דמותו של "הנרי החמישי" בתיאטרון. ערב אחד הוא מילא את מקומו בהצלחה. לדבריו, מאותו ערב ידע שהוא שחקן.
מחזותיו
גלריית סצינות ממחזותיו העיקריים (לפי סדר כרונולוגי של המחזות)
ראו גם
הקדמה לשייקספיר
מהדורת הפוליו הראשונה
הסונטות של שייקספיר
המחזות האחרונים של שייקספיר
מיקרוקוסמוס (פילוסופיה)
מידות טובות
ג'ון מילטון
בן ג'ונסון
לקריאה נוספת
ספרים
אמיל פוירשטיין, וויליאם שקספיר: חייו ויצירותיו, תל אביב, תשי"ח
א"א מנדילוב ואליס שלוי, שקספיר – עולמו ויצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו
רות נבו, הקומדיה השקספירית (עברית: תמר עמית), בית הוצאה כתר, 1980
רות נבו, הטרגדיות של שקספיר (עברית: ארי אבנר), הוצאת מאגנס, 1987
ביל ברייסון, שייקספיר: העולם כבמה, תרגם מאנגלית: גיא הרלינג. הוצאת מודן, 2008
סטיבן גרינבלט, להיות או לא להיות שייקספיר, תרגמה מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבוים, ספרי עליית הגג, 2010
טל ניצן, "שקספיר לפני השינה – 14 המחזות הגדולים בקצור ובצורת ספור", אחוזת בית הוצאה לאור, 2011.
מאמרים
ויליאם שיקספיר – 'עוף החול והיונה' (מאנגלית: יותם בנשלום) מתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014.
שאול אדר, הטוב בעיניכם – 400 שנה למותו של שייקספיר, מסע אחר, תרבות | שנת שייקספיר, ינואר 2016, גיליון 291, עמוד 54–62.
קישורים חיצוניים
כתבות ומאמרים על ויליאם שייקספיר, מתוך הבלוג "הספרנים" באתר הספרייה הלאומית.
"שייקספיר והיהודים", בימת מופעי הספרות של מאיר עוזיאל בצוותא,(עם דן כנר, יואב יפת, תמר לבני, פרופ' זיוה שמיר), 14 בנובמבר 2021
מיצירותיו
שייקספיר בעברית, "שקספיר מימין לשמאל", אוסף דן אלמגור, באתר הלקסיקון של יוסי גלרון
יהודה אריה קלוזנר, שקספיר: חייו ויצירותיו, באתר פרויקט בן-יהודה
איך לשחק את שייקספיר בעברית, ריאיון עם עמרי ניצן וגל זייד, באתר כתב העת אורות
שייקספיר ושות', תרגומים למחזות של ויליאם שייקספיר ובני-דורו מאת דורי פרנס
גל אורן, החיים כמות שהם, מוסף "שבת", מקור ראשון, 30 במרץ 2012
קטעים ממקבת, סונטה 116 ורומיאו ויוליה בהגייה האנגלית של המאה ה-16. באדיבות המועצה הבריטית.
כל עבודותיו של שייקספיר
הספרייה הבריטית – 93 העותקים המקוריים בקוארטו
יצירותיו של שייקספיר – כולל אינדקס וניתן לחיפוש
שייקספיר המאויר
שייקספיר ושות' – תרגומים מכתבי שייקספיר מאת דורי פרנס
כל סונטות שייקספיר, בתרגום זיוה שמיר
שייקספיר ללא חת, כל המחזות בלוויית תרגום לאנגלית בת-ימינו.
אתר שייקספיר 2016 של ה-BBC, מאות קטעים מוקלטים מיצירות שייקספיר
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מחזאים אנגלים
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:משוררים אנגלים
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף בריטיים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1564
קטגוריה:נפטרים ב-1616
קטגוריה:משוררים
| 2024-10-08T17:39:42
|
חינוך
|
ממוזער|בת שש בכניסתה הראשונה לבית הספר, שנת הלימודים תש"פ (2019), ירושלים.
חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. באופן זה, ניתן להתבונן בתהליך החינוכי שבו אדם שרוי, כמצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. לדוגמה, הוראה עם מטא-קוגניציה מכוונת לעיצוב תודעת האדם ופיתוח דרכי החשיבה שלו בצורה רפלקטיבית וביקורתית. הפדגוגיה מהווה את תורת החינוך, קיימים בה זרמים ואידאולוגיות חינוכיות שונות, והיא חוקרת את השיטות והכלים באמצעותם ניתן להשיג את מטרת החינוך בצורה הטובה ביותר.
חינוך בגילאים שונים
תהליך החינוך מתרחש לאורך כל חייו של האדם, וכך גם מטרות החינוך ואופי החינוך משתנים בהתאם למאפיינים ולדרישות של כל גיל. מטרות ואופי החינוך תלויות בתרבות ותהליכי הסוציאליזציה שהאדם חווה בנקודות הזמן השונות בהתאם לתרבות החינוכית.
חינוך ילדים ונוער
האדם נולד עם תכונות וכישורים האופייניים לו, אשר מימושם מושפע מהשפעת הסביבה הטבעית והחברתית שלו. אחת הדרכים של החברה להשפיע על התפתחות האדם היא באמצעות החינוך.
לכן, מבחינה חברתית החינוך נתפס כעבודה של מבוגר עם ילדים ונוער, במטרה להכניסם באופן מכוון לעולם המבוגרים ולקבל את ערכיהם. תהליך זה נקרא סוציאליזציה.
ניתן להקנות לתלמידים בבית הספר מבחר מייצג של הדעת האנושית. עם זאת, לא ניתן להבטיח שידע זה יספק את כל מה שהם יזדקקו לו בעתיד. למעשה קיימת סבירות גבוהה להתיישנות של חלק מנושאי הלימוד לאורך חיי האדם, בלי שניתן יהיה לחזות באופן מדויק אילו נושאים ימשיכו להיות רלוונטיים ואלו לא. מכאן עולה החשיבות של פיתוח מיומנויות חשיבה כחלק מהתהליך החינוכי. זאת משום שטיפוח החשיבה מאפשר ללומד לדעת דבר מתוך דבר. בכך מתאפשר לו לדעת יותר ממה שהוא למד באופן ישיר במסגרת מוסדות החינוך השונים ולהיות מסוגל להשלים בכוחות עצמו כל ידע אשר יחסר לו בעתיד.
בהתאם לכך, יש לטפח בתלמידים הבנה של הדרכים שבהן ידע נוצר ומשתנה לצד מודעות לאופי המתפתח והלא-ודאי שלו, רגישות לקיומן של נקודות מבט שונות ופתיחות ללמידה של מושגים חדשים.
קיימת הבחנה בין חינוך פורמלי הניתן במסגרת מערכת החינוך ומתחיל בגן, לבין חינוך בלתי פורמלי בתנועת נוער, מועדוניות, חוגים ועוד, וחינוך לא פורמלי הניתן במסגרת המשפחה (בעיקר על ידי ההורים) אמצעי התקשורת, אנשי דת או סביבות אחרות ללא התוויה רשמית.
המשפחה והסביבה משפיעים רבות על החינוך באופן מודע ולא מודע כאחד, כך שהאדם מקבל למעשה חלק גדול מחינוכו מחוץ לבית-הספר.
חינוך מבוגרים
שמאל|ממוזער|250px|שלט בכניסה לבית הספר כדוריאנדרגוגיה היא האמנות והמדע של העזרה למבוגרים ללמוד.
חינוך מבוגרים לרוב מתייחס לרכישת השכלה או מקצוע במוסד להשכלה גבוהה או בדרכים אחרות.
אנשי חינוך
לרוב החינוך נעשה על ידי הורים, מורים, אנשי דת, מנהיגים, אחים גדולים וכדומה.
חינוך יכול להיעשות גם על ידי קבוצת אנשים או ארגון. לדוגמה: משרד פרסום, בית ספר, בית משפט מדינה.
קשה להגדיר אילו פעולות גורמות לחינוך שכן מחנך פורמלי בבית ספר עשוי לחנך, מנהל בעבודה עשוי להוביל תהליכים חינוכיים תוך ארגוניים, ואף סוהר בבית הסוהר עשוי להוות דמות מחנכת עבור האסירים. בנוסף, בראשית המאה ה-21 יש המדגישים את הפן הניהולי או מנהיגותי בחינוך - מנהיגות חינוכית. דהיינו, כיצד אנשים או גופים משפיעים על תהליכים חינוכיים או על מדיניות חינוך בעיר, מדינה, או אף בעולם כולו (כגון ארגון האומות המאוחדות), כך שהגדרת המעשה החינוכי רחבה מאוד.
מוסדות חינוך
מערכת החינוך היא מן המפעלים המורכבים והאוניברסליים של החברה המודרנית.
במדינות מפותחות רבות החינוך נעשה במסגרת ממסדית.
משרד החינוך הוא אחד ממשרדי הממשלה בישראל, אשר אחראי על מערכת החינוך בישראל בהתאם לחוק לימוד חובה.
מערכת החינוך נחלקת לשני תחומים עיקריים:
חינוך פורמלי, הכולל: גנים, בתי ספר (בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים), השכלה גבוהה (אוניברסיטה, מכללה).
חינוך בלתי פורמלי
משרד החינוך אחראי במקרה הצורך גם על מתן שירות פסיכולוגי ייעוצי על ידי יועץ חינוכי.
חינוך מיוחד מיועד לתלמידים עם לקויות הפוגעות בתפקוד באופן משמעותי וגם הוא נמצא תחת אחריותו של משרד החינוך. החינוך המיוחד נעשה במסגרות נפרדות או ברמות שונות של שילוב במערכת החינוך הרגילה. סוג המסגרת ומידת השילוב נבחרים בהתאם למאפיינים ולצרכים הייחודיים של כל תלמיד.
פיקוח במוסדות חינוך
משרד החינוך מפקח על בתי הספר באמצעות מפקחים ומורים בתפקידי הדרכה.
המועצה להשכלה גבוהה אחראית על המוסדות להשכלה גבוהה. הוועדה לתכנון ולתקצוב הפועלת מטעם המל"ג אחראית על חלוקת תקציב המדינה המוקדש להשכלה גבוהה.
מטרות מסגרת חינוכית בישראל
מטרת העל של החינוך כפי שהוא מתבטא במסגרת קבועה של בתי ספר, מכללות ועוד - היא להביא להצלחת התלמיד.
פרופ' צבי לם מזהה שלוש מטרות בנושא חינוך. הוא טוען כי החינוך מונע בערות נרחבת בחברה.
מבחינה חברתית מטרת החינוך היא לגדל אנשים בוגרים הראויים להשתלב בחברה שבה הם חיים. לכן השאיפה היא להכשיר את הדור הצעיר כך שיוכל למלא תפקידים ולשאת באחריות.
בהתאם לכך, מטרתו של משרד החינוך היא לראות בתלמיד לומד עצמאי, אשר מכוון את עצמו.
יכולת החשיבה היא חיוניות לתפקודו של האדם בחברה המשתנה של עידן המידע, לכן יש לטפח את ההיכרות של התלמידים עם מיומנויות חשיבה מסדר גבוה ואת היכולת שלהם להפעילן באופן יעיל בהקשרים מגוונים.
ההתפתחויות בטכנולוגיות מידע ותקשורת מובילות להיצף מידע הנגיש וזמין לכל באמצעות האינטרנט באופן בלתי מבוקר. אחת ממטרות החינוך היא להקנות לתלמידים את היכולת להפיק תועלת מהפיכת המידע באופן בטוח. לצורך כך, יש לפתח את המיומנויות שיאפשרו להם לאתר את המידע הרצוי, לוודא את אמינותו, לארגן ולעבד אותו, להפיק ממנו מידע חדש ולהציגו בדרך בהירה ומשכנעת. אוריינות מדיה מאפשרת שימוש יעיל באמצעי תקשורת שונים, לצורך קליטה, הבנה ומסירת מידע.
החינוך גם שואף להנחיל את המורשת התרבותית של החברה כדי לשמר ולפתח את ההון התרבותי שלה. מסיבה זו מטרות החינוך משתנות מחברה לחברה ומתקופה לתקופה.
למשל, הממד האינסטרומנטלי בא לידי ביטוי במצב של אי ודאות כלכלית, בו החינוך נתפס בעיקר כאמצעי לפיתוח מיומנויות שערכן רב בשוק העבודה, אשר יכולות להבטיח רמת קיום סבירה.
בתרבות האוריינית היכולת לקרוא ולכתוב היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לחיברות. זאת משום שכדי לקחת חלק בחיים החברתיים והאזרחיים של תרבותו, האדם האורייני נזקק לדרכי חשיבה ביקורתיים בפרשנות טקסטים שונים, כמו גם לכלים לשוניים המאפשרים ניסוח מורחב ומפורש של רגשות, בעיות ועמדות.
כמו כן, בתקופה המודרני שבה הפנאי הולך ותופס מקום מרכזי, בית הספר נדרש לא להכשיר תלמידים שבבגרותם יהיו לכוח עבודה יעיל ותורם, אלא גם להכשיר את תלמידיו גם למיצוי מרבי של שעות הפנאי. חינוך לפנאי משתלב במעגל החיים כתהליך מתמשך, שבו האדם מפתח מודעות לצרכיו ולרצונותיו מתוך הבנה של האפשרויות העומדות לרשותו.
בהתאם לכך, לפי צבי לם החינוך נועד לשרת את החברה, הפרט והתרבות:
החברה: החינוך בא להכשיר את התלמיד למלא את התפקידים החיוניים לחברה שבה הוא חי.
הפרט: חינוך בא לעזור לפרט להגשים מימוש העצמי המתחשב בנטיותיו והתפתחותו של היחיד.
התרבות: מטרת החינוך להנחיל את הידע והמסורת התרבותית של התרבות אליה משתייך התלמיד.
תיאור מטרות חינוכיות - תהליך חינוכי ניזון ממטרת על כללית בעלת מסר ערכי. מטרות כלליות המציינות באופן ברור מהן תוצאות הלמידה שמצפה המחנך להשיג מחניכו. ויעדים אופרטיביים המגדירים מה יוכל הלומד לבצע עם סיום תהליך החינוך והלמידה. על יעד כזה להיות ניתן לצפייה.
אחת התאוריות המרכזיות בנושא תיאור מטרות החינוך היא הטקסונומיה של בלום, מיון מטרות החינוך בתחום הקוגניטיבי: ידע, הבנה, יישום, אנליזה, סינתזה, הערכה.
טכנולוגיה בחינוך
הטכנולוגיה, ובפרט טכנולוגיית מידע, היא כלי רב עוצמה שיכול לתרום רבות תהליכי חינוך והוראה.
בהתאם לכך, בתקופה המודרנית החל להיעשות שימוש בטכנולוגיה לצרכים חינוכיים.
טכנולוגיית המידע והתקשורת על פניה הרבות, תופסת מקום הולך וגדל בבתי הספר.
האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות המורים והתלמידים מתפתחים עם הזמן, והם רבים ומגוונים: מחשב, חיבור לאינטרנט, רמקולים, מקרן, לוח חכם ועוד.
אחד השימושים העיקריים של טכנולוגיה בחינוך הוא בלמידה משולבת מחשב, הכוללת למידה מקוונת ולמידת חקר מבוססת מחשב: הטכנולוגיה מאפשרת נגישות למקורות מידע, הרחבה של סביבת הלמידה, המחשה ויזואלית ודינאמית של מושגים ותהליכים, שמירה והפצה של מערכי השיעור, אינטראקטיביות, הגברת הגיוון והעניין בשיעור ואיתם הגברת המוטיבציה ללמידה. בנוסף, נטען כי לטכנולוגיות המידע יש פוטנציאל אדיר לפיתוח חשיבה מסדר גבוה ומטא-קוגניציה.
הנגישות למקורות מידע, בעיקר באמצעות רשת האינטרנט, מאפשרת גישה לאינספור מקורות אשר יכולים לסייע לא רק ללמידה, אלא גם להוראה: מורה המחפש דרכים לשפר את מערכי השיעור שלו יכול למצוא ברשת במאגרי מידע, סרטונים, הפעלות אינטראקטיביות, אתרים לימודיים ועוד. אחת הדוגמאות לכך בישראל הוא הפורום הגדול למורים וגננות.
בנוסף לכל אלו, טכנולוגיה מסייעת לשילוב לימודי ושיפור התפקוד של אנשים עם מוגבלות, הבא לידי ביטוי בפן האקדמי ותורמת לשילוב שלהם. כמו כן, השימוש באפליקציות בקרב תלמידי החינוך המיוחד משפר את תחושת הביטחון העצמי שלהם ומטפח אצלם תחושת קהילה. מתוך כך, הטכנולוגיה מעלה את המוטיבציה שלהם ללמידה. זאת ועוד, כדי לשפר את חוויית הלמידה של לתלמידים מהחינוך המיוחד, יש לשלב בהוראה יותר טכנולוגיות חושיות שמאפשרות מישוש, הצגה חזותית והצגה שמיעתית.
אימוץ טכנולוגיה בקרב מורים
מחקרים רבים עוסקים בגורמים המסייעים לשילוב הטכנולוגיה בכיתה, זאת, כי חרף היתרונות החינוכיים של הטכנולוגיה, השקעה ההולכת וגדלה בתוכנה ובחומרה וזמינות הטכנולוגיה בעקבות התפתחות ה-וב 2.0, מורים עדיין נוטים לשלב טכנולוגיה בהוראתם בצורה מוגבלת בלבד. מחקרם של איאן ולאוטר אשר בחן את ההשפעות הישירות ובלתי ישירות של מאפייני המורים (שנות הוראה, גיל, מיומנויות מחשב ומוכנות המורים) וגורמים הקשורים לסביבת בית הספר (זמינות מחשבים, תמיכה טכנית ותמיכה כוללת), על שילוב הטכנולוגיה בהוראה העלה כי שילוב הטכנולוגיה בהוראת המורים הוא תהליך מורכב, שמושפע הן ממאפייני המורים עצמם והן מתפיסתם את סביבת בית הספר. התוצאות של המחקר היו:
הגורם בעל ההשפעה המשמעותית ביותר על שילוב הטכנולוגיה בהוראה, היה מוכנותם של המורים לשלב טכנולוגיה בהוראה: מורים שמרגישים מוכנים ובטוחים לשלב טכנולוגיה ישתמשו בה בשכיחות רבה יותר בהוראתם בכיתה.
הגורמים הבאים שצוינו כבעלי חשיבות והשפעה כוללת על שילוב הטכנולוגיה בהוראה היו: התמיכה הכוללת, מיומנויות המחשב של המורים ולאחר מכן אמונת המורים .
נתונים דמוגרפיים של המורים השפיעו על מיומנויות המחשב שלהם: ככל שגילם של המורים ושנות ניסיון ההוראה שלהם גדלו, מיומנויות המחשב שלהם פחתו.
סביבת בית הספר, כלומר, תמיכה בטכנולוגיה ובשילובה מצד בית הספר, השפיעה בצורה משמעותית על מיומנויות המחשב של המורים.
מחקר של אלדונט ונוסבאום בחן את תהליך האימוץ הטכנולוגי בקרב מורים ואת הקשר שבין הגישה לטכנולוגיה וסוג הטכנולוגיה ומורכבותה. הממצאים העיקריים שעלו מתוך המחקר, היו:
קל יותר לאמץ טכנולוגיה פשוטה וקלה ביחס לטכנולוגיה מורכבת.
מורים המשקיעים חלק נכבד מזמנם לשילוב טכנולוגיה חינוכית בהוראתם מפגינים סבירות גבוהה יותר של אימוץ טכנולוגיה, באופן כמעט בלתי תלוי במידת המורכבות של הטכנולוגיה.
ככל שהמורה חדשן (מאמץ ואוהב טכנולוגיה) הוא ירצה לאמץ טכנולוגיה גם אם היא מורכבת יותר. ככל שהוא פחות חדשן הוא פחות ירצה לאמץ טכנולוגיה גם אם היא מורכבת פחות.
קשיים
לצד היתרונות הרבים השילוב של הטכנולוגיה בהוראה מעורר גם מספר קשיים. קשיים טכניים: הצורך בלימוד הטכנולוגיה החדשה הדורש השקעה של זמן ומאמץ, בעיות טכניות המתרחשות במהלך הלמידה ויצירת תלות באמצעים כגון רשת החשמל, האינטרנט ועוד. בנוסף על הקשיים הטכניים ישנן בעיות עקרוניות של ניוון יכולות יכולות האדם למשל בתחום ההקשבה, הקריאה והחשיבה, העמקת הבדידות אצל בני נוער והתגברות בעיות חברתיות, תפקיד המורה נראה לעיתים מיותר ועלול לגרום לזלזול במורים ושימוש בכלים הטכנולוגיים על ידי התלמידים שלא לצורכי הלימוד.
לאור היתרונות והחסרונות של הטכנולוגיה יש מקום לשלב אותה באופן מאוזן, רק במקומות שבהם היא יכולה לתרום באופן משמעותי. גם בעידן המחשבים הפדגוגיה היא עדיין לב התהליך החינוכי, כאשר המורים עומדים במרכז תהליך ההוראה והתלמידים במרכז תהליך הלמידה. הטכנולוגיה לא יוצרת תורה חינוכית חדשה, אלא מאפשרת להעצים את החוויה הלימודית ואת האפקטיביות של הלמידה. לכן על המורים להכיר את הכלים הטכנולוגיים העומדים לרשותם ולמצוא את הדרך לשלבם בצורה היעילה ביותר בתהליך ההוראה.
רמות חינוך
החינוך הפשוט ביותר הוא החינוך הישיר: הגורם המחנך מעביר, בתקשורת ישירה, מסר שאותו הוא רוצה להעביר, לאדם המחונך. לדוגמה: הורה המסביר לילדו על דרכו של העולם.
חינוך אחר הוא חינוך באמצעות יצירת מצב, שבו האינטרס של האדם המחונך הוא להתנהג בצורה שהגורם המחנך מעוניין בה, והגעה של המחונך להבנה לגבי זאת. לדוגמה: מערכת אכיפת החוק ההופכת את הפשע ללא משתלם, ודואגת להסביר זאת לכלל האזרחים.
חינוך מורכב יותר הוא חינוך המייצר תודעה מסוימת באדם המחונך, על ידי השפעה על השפה, על קוד החשיבה ועל תרבותו של האדם. שיטת חינוך זו מורכבת יחסית, ולרוב אינה נעשית באופן מודע, אלא היא סטיכיה. לדוגמה: בית-ספר המחנך את התלמידים להישגיות בכך שהוא יוצר תודעת ציון אינדיבידואלי, חברה המחנכת לפטריוטיות על ידי שימוש בהסמלה לאומית, או הורה הנותן מודל חיקוי לילדיו וכו'.
חינוך הוא דרכה של תרבות לשמר את עצמה, שכן תרבות היא מאפיין חיצוני של תודעת האדם, והחינוך עוסק בעיצוב תודעה זו. החינוך והתרבות יוצרים זה את זה, ומהווים מקשה אחת בה מתקיים העולם הרוחני של האדם והחברה. מובן כי לכל תרבות דרך חינוך משלה, הנוצרת מתרבות זו ויוצרת אותה. הדבר נכון גם כאשר אין מודעות לתהליך זה.
מצוינות והצטיינות בחינוך
המילים "מצוינות" ו"הצטיינות" טומנות בחובן משמעות חיובית - התבלטות חיובית ומיוחדת, להיות מעולה.
יצחק גונן מבחין בין שני המושגים: לשיטתו, מצוינות היא תהליך יחסי של מיצוי גדל של הפוטנציאל הקיים באדם עצמו - כלומר המצוינות היא ביחס לאדם עצמו, ובפיתוח האישי שלו. הוא מוסיף, שהמצוינות היא תהליך פנימי מתפתח, שבכל רגע נתון יש לו ערך מוחלט. לעומת זאת, ההצטיינות היא ביחס לאחרים, מופע יחסי, חיצוני ומוגבל בתנאי התקיימותו. למשל, אם תלמיד מצטיין בבית הספר בריצת 50 מ', ייתכן שבבית הספר הסמוך תלמיד זה לא יהיה מצטיין, כי שם ההישגים גבוהים יותר; גונן מוסיף כי ההצטיינות היא יחסית לאנשים אחרים, מתרחשת במקום, בזמן ובתפקיד מסוים, או באירוע מסוים ומופנית כלפי חוץ. התגמול עבור הצטיינות ניתן על ידי גורם חיצוני, על בסיס השוואה עם אחרים. המצוינות מתוגמלת באמצעות תחושות של הנאה וסיפוק, תחושות אלה הן פועל יוצא של עבודה שבוצעה היטב. לדבריו, ההצטיינות היא מופע יחסי, ואילו מצוינות היא תהליך מוחלט. הבחנה נוספת של גונן היא שהמצטיין חריג בהשוואה לאחרים, בעוד שמצוין לא חייב להיות חריג. אלמנט נוסף הוא כי המצוינות מתייחסת גם לקולקטיב - ככל שבארגון יש יותר מצוינים, כך יש סיכוי שהארגון יצליח יותר.
אסא כשר מתייחס רק למושג הצטיינות, וטענתו שההצטיינות היא בגדר של ערך, ואף היא "יכולה להיות בגדר מה שאמור להתבטא בהתנהגות המקצועית". העשייה וההתנהגות המקצועית מוציאה לפועל את ההצטיינות, כדי להצטיין על האדם לפעול ולהתנהג באופן מצוין. המצוינות וההצטיינות שלובים זה בזה: לא ניתן להצטיין ללא התנהגות מצוינת.
כשר טוען כי ההצטיינות היא סולם בעל חמישה שלבים, ורק בשלב החמישי מגיעים להצטיינות הטהורה:
שלב ההצטיינות ההתפתחותית האישית - ההצטיינות של האדם ביחס לעצמו בעבר. הצטיינות זו עוסקת בהשוואה של ההישגים של העשייה, הפעילות, ההתנהגות של היום לעומת העבר. זהו שלב חשוב, אך לא עיקרי.
שלב ההצטיינות ההשוואתית - ההישגים נמדדים ביחס למשהו, בהשוואה למשהו. מי שמגיע למקום הראשון הוא זה שהישגיו הם הטובים ביותר ביחס לאחרים. שלב חשוב, אך כשר ממליץ להישמר בו מפני הנמכת היריב, מפני פגיעה בזולת, מפני התנשאות על העמיתים ובכך מפני הגבהת קומתו של הפרט רק באמצעות הנמכת קומתו של היריב.
שלב ההצטיינות הכישורית - היכולת של האדם הנתקל בבעיה לגלות את כישוריו על מנת לפתור אותה. האדם חייב לגלות כישורים ואף להתקרב לגבול הכישורים שלו כדי לפתור בעיות קשות ובלתי שגרתיות בתחום המקצועי שלו, ואם צריך - עליו גם להגיע למיצוי כישוריו לפתרון בעיות. לדברי כשר: "ככל שהאדם קרוב יותר אל קצה גבול יכולתו, כך הוא מגלה באופן מובהק יותר את ההצטיינות הכישורית שלו". אין להקל ראש באדם שהגיע לשלב שהוא גבול היכולת.
שלב ההצטיינות המהותית - הצטיינות מוחלטת הנמדדת על פי סטנדרטים אובייקטיביים של תחום הפעילות או העשייה. זו אינה הצטיינות יחסית בהשוואה לעברו של האדם, או בהשוואה לסביבה, אלא היא נמדדת על פי הרף של הקהילייה המקצועית אליה האדם שייך. על מנת להגיע לשלב הזה על האדם להיות בעל ידע שיטתי, מיומנות מובהקת, הבנה עמוקה, ונאמנות יציבה לערכים ולנורמות של האתיקה הרלוונטית לתחום העיסוק. לפיכך מדובר אם כך ברמה מקצועית גבוהה מאוד.
שלב ההצטיינות הטהורה והנעלה - על מנת להגיע לשלב זה צריך האדם להיות בעל שתי מידות: האומץ להצטיין והצניעות. מידות אלו מעידות על אופיו, ואם אין הוא ניחן בהן, הוא יכול לעצב את אופיו. האומץ להצטיין משמעו כי למרות סביבה לועגת, מלחיצה או מקשה, האדם האמיץ יודע לעשות את המעשה הנכון: "חרף הכל, האדם שיש בו מידת האומץ להצטיין יביא את מידותיו לידי ביטוי ויצטיין". באשר לצניעות אומר כשר כי האדם מצטיין לא על מנת לקבל פרס, אלא הוא יודע שהוא מצטיין ולכן תפקידו לשרת את החברה. האדם המצטיין שמח בחלקו, וזהו שכרו. כשר מוסיף שמידות אלו אינן רווחות, והצירוף שלהן הוא נדיר.
ניכר כי כשר משלב בסולם ההצטיינות את המצוינות ואת ההצטיינות כאחד. עצם העלייה בסולם ההצטיינות, מהווה תהליך של מצוינות. כאשר בכל שלב האדם יכול להצטיין אך עדיין לא להגיע לרף העליון ביותר, מתחזקת הטענה כי המצוינות היא תהליך רב ממדי המכיל בתוכו הזדמנויות להצטיינות. ההצטיינות מהווה נקודת מקסימום מקומית בתהליך אך לא בהכרח מהווה פסגת ההישגים במסלול זה.
גם פרופ' רוברט סטרנברג מדבר על המצוינות במושג של תהליך: ביצוע מצוין הוא מצד אחד מבע של מצוינות, ומצד שני מתייחס ללמידה קודמת שהביאה למצוינות וללמידה המשכית כאמצעי לשיפור המצוינות. על פי ההגדרות של האגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים במשרד החינוך, "הצטיינות" ו"מצוינות" שלובים זה בזה: "המצוינות פירושה מכלול ההתנהגויות והפעולות החותרות להשתפרות מתמדת והמאפשרות מיצוי הפוטנציאל האישי, על מנת להגיע לתוצאות האפשריות הטובות ביותר. המצוינות הנה אורח חיים". משמעותו של המושג "הצטיינות תלמידים" היא ביצוע יוצא דופן או סימנים לעשייה יוצאת דופן ברמה גבוהה מאוד, ביחס לגיל המצטיין. על מנת להצטיין צריך מרכיבים של מצוינות. מרכיבי המצוינות על פי האגף הם: מוטיבציה פנימית חזקה המניעה תלמידים אלה בהתמדה, סקרנות, יצירתיות, העדפה של גירויים חדשים על פני מוכרים, העדפה לנושאים עם מורכבות. תלמידים אלה הם בעלי רצון להתעלות ולהתמקצע, בעלי תחושת ערך עצמי, אחריות, עצמאיים ובעלי מיקוד שליטה פנימי.
התלמיד המצוין לומד באופן יעיל, יודע להפיק מההתנסויות שלו, ובכך הוא מגיע אל המטרות שהציב לעצמו. התלמיד המצטיין מגיע להישגים יוצאי דופן בזכות מאמץ מתמשך ואיכותי. מאמץ זה הוא מסימני המצוינות. מכאן, שגם המצוינות וגם ההצטיינות הן דינמיות.
לפיכך, יש לתת את הדעת להבחנה המושגית בין מצוינות והצטיינות. משרד החינוך מחנך בבתי הספר לתרבות של מצוינות. תרבות זו מאפשרת לגייס ולרתום את כלל הקהילה הבית ספרית לגווניה השונים: תלמידים, מורים, אנשי מינהלה וכו', למען חזון ומטרה משותפים שתכליתם לחולל שינוי בתרבות הבית ספרית.
בנוסף, על מנת לחולל "שינוי מסדר שני" (כזה המוטמע בהתנהלות הארגונית ולא רק שינוי מבני), יש להרחיב את מעגלי ההשפעה הבית ספריים:
המעגל הראשון - מצוינות אישית
המעגל השני- מצוינות ארגונית
המעגל האחרון - מצוינות מערכתית
המעגלים קשורים זה בזה נמצאים באינטראקציה ובסינרגיה; שינוי במעגל אחד יוביל להעצמה במעגל זה, כזו שתקרין על המעגלים האחרים, ובסופו של דבר כל המעגלים יחד יובילו לשינוי מהותי מערכתי, שהסך שלו עולה על סכום מרכיביו.
דילמות בחינוך
היות שהחינוך הוא מאפיין קבוע של האנושות הקיים בכל חברותיה, קיימים סוגי חינוך רבים, השונים זה מזה במאפיינים רבים. ישנם מספר צירי מתח עליהם ניתן לאפיין צורת חינוך מסוימת.
חינוך וסמכות
מידת הפעלת סמכות כחלק מן המעשה החינוכי היא אחת מהסוגיות הבולטות בעולם החינוך. השימוש בסמכות במסגרת החינוך קיים ברוב מוחלט אם לא בכל צורות החינוך המוכרות. עם זאת, גישות חינוכיות מודרניות רבות שואפות לצמצם או לבטל את השימוש בסמכות בחינוך, מתוך התנגדות להפעלת כוח ביחסי אנוש. בכל גישה חינוכית ישנה התייחסות לנושא זה, המייחדת אותה מגישות אחרות.
כל שימוש בסמכות, גם אם אינו מכוון למטרות חינוכיות, מחנך בפועל. כל הפעלת סמכות משפיעה על ההרגלים ועל המבנה הנפשי של המפעיל ושל המופעל, ובכך היא בעלת משמעות חינוכית.
הצורה הבסיסית ביותר להפעלת סמכות בחינוך היא השימוש בשיטת המקל והגזר, כלומר - המחנך מסוגל, מחד גיסא, לזכות את המחונך בדבר מה אותו המחונך רוצה (ציון משופר, גילוי אהדה, כסף וכדומה) כאשר הוא מגלה התנהגות אותה מעוניין המחנך לעודד, ומאידך גיסא, המחנך יכול להפעיל סנקציה (הורדת ציון, גילוי כעס, הפעלת אלימות פיזית וכדומה) כאשר המחונך מתנהג בניגוד לרצונו של המחנך.
שיטת המקל והגזר מרגילה את המחונך להתנהגות אותה מכוון המחנך, ולכן מהווה שימוש מובהק בסמכות כדי לאפשר חינוך. מלבד שיטה זו, הסמכות עשויה להתבטא ביצירת דמות מחנך אשר אותה המחונך מקבל כעליונה עליו מבחינה מוסרית. דמות זו מפעילה סמכות בעצם נוכחותה, בלא הפעלה ממשית של שכר ועונש, והמחונך משנה את התנהגותו כך שתתאים לדרישות המחנך בזכות המשמעות הסמלית של המחנך הסמכותי.
לשימוש בסמכות בחינוך השפעה עמוקה על המחונך. סמכות מאלצת את המחונך לגלות התנהגות המגיבה לסמכות - ציות או התנגדות. ידוע כי הסמכות שבחינוך מותירה בתוך נפש האדם תבנית הכרתית המבטאת את "צו המוסר" (או החברה), אף אם האדם נוטה בהתנהגותו לפעול במנוגד לצו זה. צו זה הוא במידה רבה הפנמה של הסמכות עקב החינוך, ופירושו "סמכות פנימית" התואמת את החינוך.
פן אחר של השימוש בסמכות בחינוך, שעשוי לכלול השלכות בעייתיות, הוא העמדת רצון המחנך במרכז העשייה החינוכית. מבחינת המחונך אין חשיבות להתנהגותו, מלבד התאמתה לרצון המחנך. לדוגמה: מורה המזכה את תלמידיו הטובים בציון טוב ואת הגרועים בציון רע, הופך את הציון (השכר/עונש) לגורם האמור להניע את התלמיד, ומרחיק את החומר הנלמד כמטרה בפני עצמה.
סוג הסמכות המופעל אף הוא מבחין בין כל צורות החינוך. לכל צורות הסמכות מלווה בהכרח גילוי תואם של הבעה רגשית (כעס מלווה לעונש, גאווה מלווה לשכר וכו'), וחסרונה נחשב להפרעה קשה למהלך החינוך. אף על פי שצורות חינוך מסוימות עושות שימוש במנגנון זה בלבד, ניתן לזהות צורות רבות של מנגנונים אחרים עליהם מתבססת הסמכות, והעיקרים שבהם:
כוח פיזי: שימוש בהכאה כענישה מקובל בחברות רבות, ולרוב מבוצע כלפי ילדים. נהוג כי השימוש באלימות מצומצם למספר מצומצם של דמויות, לרוב הורה או מורה. לעיתים נדירות בלבד כוח פיזי הוא הכוח העיקרי בחינוך. בחברות מודרניות, במגמה ההולכת ומתחזקת עם הזמן, השימוש באלימות פיזית הולך ופוחת, ונחשב לפסול יותר ויותר ומזוהה עם שמרנות קיצונית או ערעור נפשי. ממשלות עשויות גם כן להשתמש בכוח פיזי למטרות חינוכיות. לעיתים קרובות עונשים פיזיים (כליאה, הלקאה וכו') אינם משמשים אך ורק כגורם מרתיע אלא כניסיונות חינוכיים.
תגמול חומרי: שימוש בפרס (כמו צעצוע או כסף) ובקנס (כמו קיצוץ תקציבי) מקובל ביותר בתחום החינוך. היות שהמחנך מצוי בעמדה אחראית לנושאים חומריים רבים, או בעל יכולת כלכלית גבוהה יותר, הוא מסוגל לשנות את התנהגות המחונך.
הערכה פורמלית: שימוש זה, נפוץ במיוחד בחברות מודרניות, יוצר מדדים על פיהם מוערכים בני אדם, ועושה בה שימוש במטרה לבנות סמכות חינוכית. ציון בבית הספר הוא הדוגמה הבולטת ביותר, וניתן להבחין גם בדוגמאות כגון פרס ל"עובד מצטיין" כמנגנון יצירת מדדים פורמליים על ידי המחנך.
ריחוק המחנך והמחונך
סוגיה נפוצה אחרת היא הפער התודעתי הנוצר בין המחנך למחונך. בקצה אחד של המתח ניתן לצייר דמות מרוחקת, שאינה ידועה למחונך, ושהשפעתה קבועה ומוחלטת (מפקד בסיס טירונות, מנהל בית ספר וכו'), ובקצהו האחר דמות המחנך היא אדם קרוב, מבין ומגלה מעורבות, שהשפעתו דינמית ומותאמת למצב היחסים (אח, מדריך וכו').
לרוב, ככל שחולף הזמן, הפער הולך ומצטמצם, אם כי נדיר ביטולו. לרוב מזוהה פער גדול עם חינוך שמרני, ופער קטן עם חינוך ליברלי.
חינוך ואוטונומיה
מידת האחיזה של המחנך בחיי המחונך משמשת אף היא מגדיר מרכזי של העשייה החינוכית. בסוגיה זו ניתן להבחין בכמה תהליכים תאורטיים:
אחיזה חזקה של המחנך בחיי המחונך, וזאת על ידי כך שהמחנך קובע ישירות את התנהגות המחונך בלא שלאחרון תהיה השפעה אקטיבית על חייו. בתהליך זה המחנך שולט בפועל במעשיו של המחונך, ואינו מותיר למחונך ביטוי להכרעה עצמית. מקובל כי בגילאים צעירים ביותר זקוק כל אדם לאחיזה מסוג זה על ידי דמות הורית או מחליפה.
נסיגה באחיזת המחנך בחיי המחונך, וצמצום החינוך המכוון בחיי המחונך. בתהליך זה המחנך מסיר מעצמו את האחריות לחיי המחונך, ומניח למחונך לקיים את החלטותיו בכוחות עצמו. לרוב, מלווה תהליך זה בהתנהגות קוטבית של המחונך להתנהגות אותה ניסה המחנך להשריש. בעיני רבים תהליך זה של נסיגת הנוכחות החינוכית הוא מאפיין תרבותי של העולם המודרני, המועצם מדור לדור.
האצלת האחריות של המחנך למחונך, בדרך בה מקבל המחונך את דרכי המחנך ומיישמן בעצמו. בתהליך זה המחנך מקרב אליו את המחונך (בניגוד לקודם, המאופיין בהתרחקות), ובכך מאפשר למחונך לקיים את חייו מתוך העמדה המחנכת, שהתקיימה לפני כן במחנך בלבד.
חינוך יהודי
הדילמות המרכזיות בחינוך היהודי נוגעות לשאלות ומתחים בהוראת יהדות. למשל: היחס בין מסורת לחידוש, בין מצווה לאוטונומיה, מהו מעמד המקרא כטקסט קאנוני, מה היחס בין השקפתו הפרשנית של המורה לבין המעשה החינוכי ועוד. על הדמויות המרכזיות בחינוך היהודי בעידן הנוכחי ניתן למנות את פרופ' מיכאל (מייק) רוזנק, פרופ' ברי (Barry) הולץ, פרופ' יונתן כהן ועוד. בתוך תחום החינוך היהודי ניתן להצביע על שני זרמים מרכזיים: חינוך יהודי שמרני וחינוך יהודי פלורליסטי.
היסטוריה של החינוך
ממוזער|250px|חינוך באפריקה, 2009.
בחברות קדומות ההורים וזקני השבט הכשירו את הצעירים לתפקידיהם כמבוגרים בחברה. הם לימדו אותם את המיומנויות המעשיות הנחוצות לחיים היום יום ואת כללי ההתנהגות, המוסר והאמונות הדתיות של תרבותם. החינוך נעשה בעיקר על ידי התבוננות, חיקוי והשתתפות בפעולות של המבוגרים.
בעקבות המצאת הכתב נוצרו מוסדות מיוחדים לחינוך.
כאמור, מטרות החינוך משתנות בהתאם למאפיינים הייחודים של כל תרבות בכל תקופה.
באתונה העתיקה שאפו לחנך ולעצב אדם חופשי, באירופה של ימי הביניים הכשירו אבירים, ביהדות המסורתית שאפו לגדל תלמיד חכם, והציונות שאפה לחנך חלוצים. בעולם המודרני החינוך מסייע ברכישת המימניות הנדרשות להשתלבות בחברה ובעולם התעסוקה, מרחיב את הידע וההבנה לגבי העולם ועוזר להסתגל לשנויים המהירים המתרחשים בו.
היסטוריה של החינוך המערבי
במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו כל ממשלות אירופה להקצות תקציבים עבור מערכות חינוך ציבוריות המיועדות לכל האזרחים, הן בכפר והן בעיר.
בעקבות תהליך החילון שעברה אירופה בתקופה זו, מערכת החינוך החלה להתפתח תחת פיקוח המדינה וללא תלות בכנסייה.
כתוצאה מכך החל להצטמצם מספר האנאלפביתים ומעגל האנשים המשכילים היודעים קרוא וכתוב הלך והתרחב.
מצב זה העמיק את המעורבות של הציבור בפוליטיקה והגביר את כוחה של דעת הקהל במדינה.
בעולם המערבי התבסס במאה זו זרם מרכזי של שיטת חינוך, אולם לאורך המאה אותגר הזרם המרכזי על ידי זרמי חינוך פרוגרסיביים השואפים להיות אלטרנטיבה. זרמים אלו התמקדו באופן כללי במתן חופש למידה אינדבודאלי לתלמידים, מתוך נקודת מוצא לפיה מערכת החינוך של הזרם המרכזי מדכאת אותם.
פילוסופיה של החינוך
הפילוסופיה של החינוך היא תחום בפילוסופיה, שהעוסק בחינוך, מטרותיו ודרכי הפעולה שלו. חלק מהפילוסופים הידועים ביותר, כגון אפלטון, אריסטו, רוסו ולוק, העלו רעיונות ודעות בקשר לחינוך. ההפרדה בין חקר החינוך לפילוסופיה של החינוך אינה ברורה, ויש הטוענים שכל איש חינוך עוסק בפילוסופיה במסגרת עבודתו.
גישות בחינוך
הגישה המריטוקרטית בחינוך טוענת שיש לקדם מצוינות בקרב תלמידים המסוגלים לכך.
קונסטרוקטיביזם (או הבניתיות) טוען כי כל פעילות מנטלית היא בנייתית. התלמידים אינם מקבלים את הידע מהמורה או מתוך ספר הלימוד באופן פסיבי, אלא הם בונים את הידע שלהם בעצמם. בשנים האחרונות נידונה הגישה ההבניתית בהרחבה כבסיס לרפורמה בדרכי ההוראה. ארבע תפיסות יסוד מאפיינות את הגישה בנייתית ללמידה: אין קיום לידע במנותק מהיודע; למידה היא פעילות הבנייתית; למידה היא פעילות ממוקמת בהקשר; למידה היא פעילות חברתית.
הגישה המשלבת מתייחסת לשילוב ההוראה של מיומנויות חשיבה בכל מקצועות הלימוד, מתוך מטרה לעודד למידה מעמיקה של התכנים וליצור הזדמנויות לחשיבה מעמיקה על בסיס ידע עשיר.
למידת חקר היא דוגמה לדרך בה ניתן לפתח מיומנויות חשיבה במסגרת של למידה פעילה.
ראו גם
פילוסופיה של החינוך
חינוך מיוחד
תורת ההוראה
חינוך בישראל
לקריאה נוספת
רונית בוגלר ואורלי טנא-גזית, מנהיגות בחינוך, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2021.
רונית בוגלר, יצחק ברקוביץ ועמרי רוזנקרנץ, סוציולוגיה של החינוך, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2021.
אדמיאל קוסמן: נפש החינוך – ממאמרו של אדמיאל קוסמן חינוך – מהות ורוח ספר על ליבת החינוך בהוצאת מכון מופ"ת, יולי 19, 2012.
חינוך בעידן של אי-ודאות בעריכת יהודית וינברגר: הוצאת רסלינג, 2016.
ערן אלדר, מערכת החינוך בתל אביב במעבר ממנדט לעצמאות - שינוי והתמדה, אופקים בגאוגרפיה 90, 2016, עמ' 27–47
ניר מיכאלי, "חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית",ביטאון מכון מופ"ת, 54, 15-10.
קרמניצר, מ' (2014). "החינוך הפוליטי איננו נייטרלי", ביטאון מכון מופ"ת, 54, 4-3.
Aldunate, R., & Nussbaum, M. (2013). Teacher adoption of technology. "Computers in Human Behavior", 29(3), 519-524.
Inan, F. A., & Lowther, D. L. (2010). Factors affecting technology integration in K-12 classrooms: A path model. "Educational Technology Research and Development, 58"(2), 137-154.
דיאן ריי, אי שיוון בחינוך
ג'וליה רסניק, השפעת גלובליזציה על חינוך
קישורים חיצוניים
ציטוטים של הוגה הדעות האמריקני ג'ון דיואי בנושא החינוך – אתר ויקיציטוט
האתר הרשמי של ריצ'רד לבוי – מאמרים העוסקים בנושאים שונים של הוראה וחינוך
רחל אליאור, דמות הבוגר הרצוי
ראשי תיבות בעברית בתחום החינוך
דף החינוך של הרב שטיינזלץ
This Will Revolutionize Education - התרומה של טכנולוגיה לחינוך, ככלי עזר ולא כתחליף למורה
קן רובינסון טוען שבתי הספר הורגים את היצירתיות – על החשיבות של חינוך ליצירתיות. הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית
גולשים ושומרים על עצמנו ברשת - סרטון של המשרד לביטחון הפנים ומשרד החינוך, העוסק בגלישה בטוחה וזהירה באינטרנט.
התאמת תוכניות הלימודים וחומרי הלימוד למאה ה-21, ועדת קונצנזוס, היזמה למחקר יישומי בחינוך
גיל ברנד, יהרהרו רבים ותרבה הדעת, באתר הגיע זמן חינוך , 5 במרץ 2019
הערות שוליים
*
*
| 2024-09-13T19:11:06
|
פרשת בראשית
|
260px|ממוזער|אדם בצלם אלוהים
פרשת בְּרֵאשִׁית היא פרשת השבוע הראשונה בספר בראשית ובתורה כולה. היא מתחילה בתחילת הספר ומסתיימת, לפי החלוקה לפרקים, ב.
בפרשת בראשית מתוארת בריאת העולם, ואחריה קורות בני האדם עד המבול, שבו מחה אלוהים את בריאתו מעל פני האדמה. פרשת בראשית והפרשה שאחריה, פרשת נח, הן שתי הפרשות היחידות בתורה, העוסקות בתולדות העולם והאנושות לפני תחילת תיאורי חיי שלושת האבות שמהם יצא עם ישראל.
את פרשת בראשית קוראים בשבת הראשונה שאחרי חג שמחת תורה. העלייה הראשונה בפרשה נקראת גם בשמחת תורה, מייד עם השלמת סבב הקריאה בתורה. העולה לקריאה זו בשמחת תורה מכונה "חתן בראשית".
תוכן הפרשה
בריאת העולם
230px|ממוזער|אדם וחווה מכסים את גופם בבושה
ספר בראשית נפתח בתיאור מפורט של בריאת העולם על ידי אלוהים בשישה ימים:
בתחילת היום הראשון, הייתה הארץ ריקה ושוממה, תוהו ובוהו, וחושך שרר על פני תהום, ורוח אלוקים ריחפה על פני המים. אלוהים ברא את האור, והבדיל בינו לבין החושך.
ביום השני נוצר הרקיע, המבדיל בין המים העליונים למים שעל הארץ.
ביום השלישי ריכז אלוהים בתוך הימים את המים שהציפו את הארץ, והיבשה התגלתה. באותו יום הוא ברא גם את הצמחים.
ביום הרביעי תלה אלוהים את השמש, את הירח ואת הכוכבים ברקיע, וקבע שהשמש תאיר ביום והירח בלילה. על פי חלק מהמפרשים, המאורות נבראו כבר ביום הראשון, אלא שנראו בשמים רק החל מיום זה (רמב"ן בראשית א', יד'-טו'. בבלי חגיגה יב' א'. רש"י בראשית א', יד'. אור החיים בראשית א', יד').
ביום החמישי ברא אלהים את יצורי המים ועופות השמים, וברך אותם שיתרבו ויתמלאו את העולם.
ביום השישי ברא אלהים היצורים החיים ביבשה. בסוף מעשה הבריאה ברא אלוהים את האדם.
היום השביעי: בסוף היום השישי נסתיימה מלאכת הבריאה, והגיע היום השביעי שבו שבת אלוהים מכל המלאכה. הוא ברך את היום הזה וקבע שיהיה יום קדוש.
לאחר תיאור ששת ימי הבריאה, שב המקרא ומתמקד בבריאת האדם. בסיפור זה מתואר גן עדן וסביבתו, נהרותיו וצמחיו, כמקום שניתן לאדם "לעבדה ולשמרה". מסופר שה' הניח את האדם בגן עדן וציווה אותו לאכול מכל פירות הגן חוץ מפרי עץ הדעת. לאחר מכן ה' החליט ש"לא טוב היות האדם לבדו - אעשה לו עזר כנגדו", יצר את החיות מן האדמה והביא אותן לפני האדם לקרוא להן בשמות. האדם קרא לכל החיות בשמות, אך לא מצא לעצמו עזר כנגדו. לבסוף ה' הפיל תרדמה על האדם, לקח ממנו צלע אחת מגופו וממנה יצר את נקבת האדם.
חטא עץ הדעת
כהמשך ישיר לסיפור בריאת האישה, מסופר כיצד שכנע הנחש הקדמוני את חווה כי אלוהים אסר על אכילת פרי עץ הדעת כדי למנוע מהאדם דעת, ולא מכיוון שרצה להגן עליו. חווה החליטה לאכול מהפרי ולהביא ממנו לאדם, שאכל ממנו גם כן. בעקבות אכילת הפרי, אדם וחווה נעשו לפתע מודעים להיותם ערומים ומיהרו להתכסות. כעונש אלוהים קילל את הנחש בקיצוץ רגליו וזחילה על גרונו, את חווה בכאב הלידה ותלותה בבעלה, ואת אדם בעבודת האדמה כדי להצמיח מזון. לבסוף, אדם וחווה גורשו לנצח מגן העדן.
230px|ממוזער|קין והבל, מנסים להקריב איש-איש את מנחתו.
קין והבל
אדם וחוה הולידו שני בנים, קין והבל. הבל היה רועה צאן וקין היה עובד אדמה. שני האחים הביאו מנחה לאלוהים, קין מפירות האדמה והבל מבכורות צאנו, אך אלוהים שעה למנחתו של הבל בלבד. בעקבות זאת, קין רצח את אחיו ונענש בגלות נצחית. להגנתו, אלוהים העניק לו "אות" שטיבו אינו מפורש, כדי שלא ייפגע על ידי אויבים שינצלו את חולשתו. לאחר מכן מסופר על השושלת שיצאה מקין, עד למך ובניו.
הולדת שת
לאחר מותו של הבל, לאדם ולחווה נולד בן שלישי בשם שת, ממנו נולדה השושלת שהביאה אל נח.
עשרת הדורות
תולדות עשרת הדורות שמאדם עד נח. הפרשה מסתיימת בתיאור השחיתות המוסרית שעלתה בעולם, ועל התקווה שהביאה הולדתו של נח, שכן נח "מצא חן בעיני ה'".
מעשה בני האלוהים
בסוף הפרשה מתואר חטא בני האלוהים שהוביל להחלטת ה' להחריב את העולם. קיימות שתי גישות עיקריות מהי זהותם של בני האלוהים ומה היה חטאם: רבים מפרשים שבני האלוהים הם בני הדיינים ובעלי הכח שניצלו את מעמדם כדי לחמוס ולגזול נשים יפות מתחת בעליהן כדי לשאתן לנשים. גישה נוספת מבארת שבני האלוהים הם מלאכים או כוחות רוחניים אחרים שהתגשמו ונשאו בנות אדם ומהם נולדו הנפילים שהיו בעלי כוחות על-אנושיים, מה שהביא רבים לסגוד להם ולהאלילם.
מצוות בפרשה
בפרשה ישנה מצווה אחת:
+המצוותמקורהמצווה נוהגת בזמן הזההמחויביםמצוות פריה ורבייהוַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ.כןגברים
תאריכי הקריאה
את פרשת בראשית קוראים בשבת הראשונה שאחרי סוכות ושמחת תורה. שבת זו יכולה לחול בארבעה תאריכים שונים:
שנת השא ושנת הכז, שנת השג ושנת החא – כ"ד בתשרי
שנת גכה ושנת גכז – כ"ו בתשרי
שנת בשה ושנת בחג, שנת בשז ושנת בחה – כ"ז בתשרי
שנת זשג ושנת זחא, שנת זשה ושנת זחג – כ"ט בתשרי
הפטרה
מפטירים ב, ראשון של שירי עבד ה' המצויים בספר זה. התימנים והאיטלקים מתחילים ב, והספרדים והאשכנזים מתחילים ב. התימנים מסיימים ב, הספרדים והאיטלקים וכן קהילות פרנקפורט דמיין ופוזנא ב, והאשכנזים (חוץ מהנ"ל) ב. ההפטרה עוסקת בהנהגתו של ה' ופותחת בבריאת העולם והיצורים החיים בו:
בנוסח רומניא הפטירו – עד .
בשנים שבהן היום הראשון של ראש השנה חל בשבת (כ-28.6% מהשנים), נוהגים לקרוא עם פרשת בראשית את הפטרת "מחר חודש", מכיוון שראש חודש חשוון יוצא ביום ראשון ושני, למחרת שבת פרשת בראשית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
בראשית
קטגוריה:שמחת תורה
| 2024-08-20T11:58:29
|
טראיאנוס
|
מַרְקוּס אוּלְפִּיוּס נֶרְוָוה טְרַאיָאנוּס (בלטינית: Marcus Ulpius Nerva Traianus; 18 בספטמבר 53 – 9 באוגוסט 117) היה קיסר האימפריה הרומית משנת 98 ועד מותו. היה השני מבין "חמשת הקיסרים הטובים". תחת שלטונו הגיעה האימפריה לשיא התרחבותה הטריטוריאלית. לפי ההיסטוריון בן המאה ה-4, אוטרופיוס, מאז טראיאנוס כל קיסר חדש היה מקבל מטעם הסנאט הרומי את הברכה "מי ייתן ותהיה בר מזל יותר מאוגוסטוס וטוב יותר מטראיאנוס." (Felicior Augusto, melior Traiano). במסורת היהודית זכור טראיאנוס כמדכאו ביד רמה של מרד התפוצות אשר פרץ בשנת 115 בקרב היהודים בגולה.
טראיאנוס, יליד חצי האי האיברי ובן לסנאטור באימפריה, עלה בשורות הדרג הצבאי דרך קשריו וכישוריו. כדי להשיג את תמיכת הצבא, מינה הקיסר נרווה את טראיאנוס ליורשו בשנת 97 ושנה אחר כך ירש זה האחרון את הקיסרות במותו של נרווה. טראיאנוס קידם סדרת תשתיות אדריכלות יוצאות דופן (בהן גשר טראיאנוס, פורום טראיאנוס ועמוד טראיאנוס), נמנע מלרדוף אחר הקהילה הנוצרית באימפריה ופעל להתעלות מעל ההפרש התרבותי בין רומא ליוון ולחזק את ההשפעה הרומאית התרבותית על מזרח האימפריה. כקיסר הטביע חותם היסטורי במסעותיו הצבאיים שהובילו לכיבוש וסיפוח של דאקיה והממלכה הנבטית. ב-113 יצא במסע מלחמה נגד האימפריה הפרתית והגיע לכדי כיבוש בירתה המנהלית קטסיפון והסדר שליט בובות בראשה של האימפריה. בנקודה זאת ב-116 נאלץ לקטוע את מסעו הצבאי במזרח, עקב פרוץ מרד התפוצות ברחבי האימפריה הרומית. במהלך המרד כשלה בריאותו של טראיאנוס והוא נפטר זמן קצר לאחר דיכוי המרד. במותו הייתה האימפריה הרומית בשיא התפשטותה הטריטוריאלית, אם כי הישגיו במזרח עלו בתוהו לאחר מותו עם מרידה כללית ושיבת השטחים לידי הפרתים. תקופת שלטונו נזכרה לדורות כשעתה היפה ביותר של רומא.
ביוגרפיה
קריירה מוקדמת
טראיאנוס נולד ב-18 בספטמבר 53 לספירה (נתון לוויכוח, ייתכן ונולד בשנת 56) בעיר איטליקה אשר בפרובינקיית היספניה בייטיקה באימפריה הרומית (אנדלוסיה, ספרד המודרנית, סמוך לעיר סביליה). טראיאנוס היה הקיסר הרומי השני שלא נולד בחצי האי האפניני (איטליה), אחרי קלאודיוס שנולד בלוגדונום אשר בגאליה (לימים העיר ליון, צרפת המודרנית), אך מוצא משפחתו בטודי, מרכז חצי האי האפניני (חבל אומבריה שבאיטליה). אביו היה מרקוס אולפיוס טראיאנוס, סנאטור חשוב ממשפחה רומית שהתיישבה בספרד, אשר אף מוזכר מספר פעמים בספרו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים", כמפקד הלגיון העשירי פרטנסיס. אמו, מרקיה, הייתה בת אצולה (ייתכן ומוצאה היה קלטי) וחמתו של קיסר רומא טיטוס (אשר משל בין השנים 79–81). לטראיאנוס הייתה אחות בכורה, אולפיה מרקיאנה והשניים נותרו קרובים כל חייהם. בעת משל באימפריה הרומית נהג טראיאנוס להיוועץ באחותו ואף העניק לה את תואר הכבוד אוגוסטה. טראיאנוס היה גם קרוב לאחייניתו, בת אחותו סלוניה מאטידיה, לצד זה שלו עצמו מעולם לא היו ילדים.
כאיש צעיר התקדם בשירותו הצבאי בכמה מן האזורים המסוכסכים בגבולות האימפריה ועלייתו בדרג הפיקודי הושפעה בין לבין דרך קשריו, בראש ובראשונה מעמדת הכוח של אביו. בסביבות שנת 86, בן דודו פובליוס אליוס אדריאנוס נפטר ובצוואתו קבע כי טראיאנוס יהיה לאחד מה"שומרים" המגינים של שני ילדיו: בתו איליוס דומיטיה פאולינה ובנו פּוּבְּלִיוּס אָילִיוּס טְרַאיָאנוּס אדְרִיָאנוּס, לימים יורשו של טראיאנוס בקיסרות. באותה העת טראיאנוס פגש ונישא לפומפאיה פלוטינה, בת למשפחה אמידה. מקורות היסטוריים מתארים אותה כאישה משכילה ואכפתית. אף שנישואיהם היו שמחים, לא היו להם ילדים.
קורות שירותו הצבאי של טראיאנוס נתונים למחלוקת עקב המיעוט במקורות היסטוריים אודותיהם. כן ידוע כי היה אהוד בקרב חייליו וכי שירת עשור שנים לערך כטריבון ובנקודה מסוימת עבר לפרובינקיה סוריה כאשר התמנה אביו למושלה. בהמשך, בשנת 89, התמנה למפקד לגיון שהוצב במולדתו בחצי האי האיברי ולקח חלק בהפלת ניסיון הפיכה צבאית נגד הקיסר דומיטיאנוס. הקיסר רחש לו חיבה וב-91 מינה אותו לקונסול. דומיטיאנוס היה שליט סמכותי, אשר פעל לרווחת עמו, הגן על גבולות האימפריה הרומית, ונקט צעדים לעבר שלטון טוטליטרי לצד כך שהצליח להגיע להישג יוצא דופן בעת שלטונו, של ייצוב ערך המטבע של רומא לאחר שנים של מהמורות כלכליות. עריצותו של דומיטיאנוס הופנתה בעיקר נגד האריסטוקרטיה, וייתכן שהדבר השפיע על התדמית הרעה שהתקבעה על אודותיו בידי המקורות בני התקופה. לאורך שלטונו היה דומיטיאנוס נתון במאבקי סמכות מול הסנאט הרומי מחד וזכה לאהדה ותמיכה נרחבת מצד האוכלוסייה הכללית וצבאו מאידך. טראיאנוס פיקד על לגיון במלחמותיו של הקיסר דומיטיאנוס כנגד השבטים הגרמאניים, וכאשר נרצח דומיטיאנוס בקנוניה שארגנו מקורביו בשנת 96, כבר היו לו מוניטין של איש צבא בכיר.
מוניטין זה סייע לו תחת שלטון יורשו של דומיטיאנוס, נרווה, הנחשב לראשון מתוך סדרת "חמשת הקיסרים הטובים". נרווה עצר משפטים בדבר בגידה בעת הליכם, העניק חנינה לאשמים, השיב תושבים שהוגלו וסבסד תהליך של העברת קרקעות לרבים מבני המעמד השלישי. נוסף על כך קידם מדיניות חסכונית ונמנה מלבזבז את כספי האוצר הלאומי על נושאים כגון טקסי דת פגאנים. אמנם זכה לתמיכה ציבורית כללית ולתמיכת הסנאט, נרווה לא נהנה מפופולריות בשורות הצבא, והיה זקוק לקבלת תמיכתם כדי לייצב ולהבטיח את שלטונו באימפריה. נרווה אף התעמת וסירב לקבל את דרישת המשמר הפרטוריאני (משמר שומרי ראש הקיסר, שנשא השפעה פוליטית רחבה) להוציא להורג את האחראים לרצח דומיטיאנוס. בעקבות פעולת המשמר הפרטוריאני בפיקוד קספריוס אליאנוס נגד הוראות הקיסר נרווה ברדיפתם אחר המתנקשים בחיי דומיטיאנוס, סמכותו השלטונית של נרווה הטלטלה ונוסף על כך הקיסר סבל ממחלה כרונית. לפיכך אימץ נרווה את טראיאנוס לבן, והכריז עליו כיורשו בשנת 97. באותה העת השיג טראיאנוס ניצחון צבאי נגד שבטים פושטים במסגרת תפקידו כמושל פאנוניה (בתוך המישור הפאנוני).
הורשה על ידי אימוץ אפיינה את "הקיסרים הטובים" נרווה, טראיאנוס, אדריאנוס ואנטונינוס פיוס, אשר לאיש מהם לא היה בן מדמו שיכול היה לרשת את הקיסרות. האימוץ הבטיח את רציפות השלטון התקין, ומנע זליגה של האימפריה לכדי אנרכיה ומלחמות אזרחים במותו של כל קיסר. את הידיעה על האימוץ קיבל טראיאנוס מאחד ממפקדי צבאותיו, בנו המאומץ שעליו הופקד לשמור, אדריאנוס, וכך נהנה אדריאנוס מחסדו של טראיאנוס לשארית ימי חייו. באוקטובר 97 הוכרז טראיאנוס כיורשו של נרווה, וכעבור שלושה חודשים נפטר האחרון. כאשר מת נרווה, ב-27 בינואר 98, קיבל טראיאנוס את השלטון ללא כל התנגדות. באותה העת כיהן כמושל פרובינקיית גרמאניה אינפריור. עם היוודע דבר מותו של נרווה קיסר, טראיאנוס לא מיהר להפגין סמכות ברומא אלא יצא במסע לאורכי גבולותיה של האימפריה, בין לבין בכדי להבטיח את נאמנות הלגיונות עבורו. טראיאנוס, בכדי להימנע ממשבר סמכות בדומה לזה שעבר קודמו, שלח את המשמר הפרטוריאני לפעולה ממושכת בגבולות גרמאניה ובכך הרחיק אותם ממרכז השלטון ברומא. היה זה רק בקיץ 99 שהגיע טראיאנוס לרומא והוכתר רשמית כקיסר.
שלטונו של טראיאנוס כקיסר
מוניטין, רווחה ומנהל
ממוזער|מטבע זהב רומאי בדמותו של טראיאנוס. המטבע נמצא ביחד עם מטבע זהב בדמות מלך האימפריה הקושאנית, קאנישקה, בחפירות המנזר הבודהיסטי אהין פוש (ליד ג'לאלאבאד, אפגניסטן המודרנית).
ממוזער|טראיאנוס כפי שהוא מוצג בתחריט במצרית קדומה כפרעה של מצרים המעניק מנחה לאלים (נמצא בחפירות ארכאולוגיות בלוקסור, על גדות נהר הנילוס, במצרים).
הקיסר החדש נהנה מאהדת העם, והצדיק אותה בתקופת שלטון ארוכה ללא שפיכות הדמים שאפיינה את קודמיו. הוא שחרר רבים שנכלאו על ידי דומיטיאנוס שלא בצדק, והחזיר רכוש שהוחרם לבעליו, תהליך בו החל נרווה, אך לא הספיק להשלימו. הפופולריות שלו הגיעה לכך שהסנאט העניק לו את הכינוי "אופטימוס" (Optimus) שפירושו "הטוב ביותר". טראיאנוס קיים האלהה של קודמו נרווה במותו ואימץ את שמו ביורשו את הקיסרות - כך שנודע רשמית בתור נרווה טראיאנוס. בשנת 114 הציב לפני תוארו אוגוסטוס את שם התואר אופטימוס. זה ללא ספק נועד, בהזכרת הכינויים אופטימוס מקסימוס, שהוחלו על האל יופיטר במיתולוגיה הרומית, להציג את טראיאנוס כנציג האל עלי אדמות. טראיאנוס היה שליט פעיל הרבה יותר מאשר נרווה בתקופת שלטונו הקצרה. בהכתרתו הוא נתן לחיילים ברחבי הלגיונות רק מחצית מהמתנות הנהוגות עם עלייתו של קיסר חדש בכדי לרצות את הצבא ולמנוע ניסיונות הפיכה. באופן כללי, הוא נהג בהגינות, אם כי בקפדנות, עם הצבאות.
לאחר ששלח את המשמר הפרטוריאני למשימת שמירה על גבולות האימפריה עם השבטים הגרמאנים, הורה על הלכידה של חברי המשמר שרצחו את המתנקשים בחיי דומיטיאנוס ועשו זאת נגד פקודותיו של נרווה. לפי כתבי קסיוס דיו, נעשו שלושה ניסיונות התנקשות בחיי טראיאנוס בתקופת קיסרותו, כולם נכשלו. את אחת הקנוניות הנהיג אדם ושמו קראסוס, אותו הורה הקיסר ללכוד והציג אותו בפני הסנאט שישפוט את גורלו. טראיאנוס עם זאת נשבע כי לא יישפך דם רומאי תחת משמרתו והשתדל כמה שיותר לשמור שבועה זאת לאורך שלטונו, וגורל מתכנני הקנוניות לא נודע. כשחזר לרומא בשנת 99, הוא נהג בכבוד ובאדיבות כלפי הסנאט. הוא הציג נדיבות בעבור אוכלוסיית רומא וכזאת הייתה גם תדמיתו. הוא נהג לחלק מתנות נכבדות במזומן, והגדיל את מספר האזרחים קשי היום שהיו רשומים בעבור קבלת תבואה חינם מהמדינה. לאחר הכתרתו, הוא השיב למושלי המחוזות האיטלקיות את הזהב שנהגו לשלוח לקיסרים החדשים עם הכתרתם.
טראיאנוס גם הפחית מיסים וכנראה היה אחראי לחידוש מנהלי שעליו ניתן קרדיט לנרווה - מוסד הכספים הציבוריים (Alimenta) לתמיכה בילדי עניים בערים האיטלקיות של האימפריה. מוסדות מקומיים שהוקדשו למאמצים אלו הוקמו בעבר ברחבי איטליה הרומית על ידי אנשים פרטיים, בעיקר על ידי ידידו הקרוב של טראיאנוס, הנואם והמדינאי פליניוס הצעיר, עבור חבל מולדתו קומום (קומו המודרנית, בלומברדיה אשר בצפון איטליה). עבור ניהול הפרובינקיות ברחבי האימפריה, השתדל טראיאנוס למנות פקידים לפי כישוריהם ויושרם ולא לפי קשרי הון-שלטון שנשאו. הוא שלח לפחות שני מושלים מיוחדים לניהול פרובינקיות שעריהן הגדולות סבלו מקשיים כלכליים. אחד מהם היה פליניוס הצעיר, אותו שלח למשול על פרובינקיית ביתיניה-פונטוס (אשר בהמשך נפרדה לשתי פרובינקיות נפרדות), הממוקמת בחוף הצפוני של אסיה הקטנה מול הים השחור. במהלך שלטונו של טראיאנוס התקיים לפי הוראתו פסטיבל גלדיאטורים יוצא דופן בגודלו בן שלושה חודשים שנערך בקולוסיאום ברומא ומשך קהל של מעל למיליון צופים. הפסטיבל נערך ככל הנראה בכדי לחגוג את הניצחון הצבאי על דאקיה, אם כי מועד הפסטיבל המדויק שלו אינו ידוע.
אדריכלות ותשתיות בנייה
הקיסר בנה מספר מבנים מונומנטליים ושיפר את רשת הדרכים שבין איטליה וספרד מולדתו. לטראיאנוס היה אדריכל ראשי שהיה המועדף עליו ובנה בשמו את מירב המבנים שהקים בתקופת שלטונו, אפולודורוס מדמשק, בן למוצא סורי-יווני. התשתית הגדולה הראשונה שבנה אפולודורוס במצוות טראיאנוס היה גשר טראיאנוס. הגשר נבנה באזור שערי הברזל של הדנובה ושימש למעבר הצבא הרומי במלחמה הדאקו-רומאית השנייה. הגשר נבנה בתקופה בת שנתיים, בין אביב 103 ואביב 105. בניית הגשר תוארה בספרו של אפולודורוס, ספר שהיה לחיבור אבוד, אך תיאורים מיד שנייה, כולל ציטוטים מתוך הספר, מופיעים בספרים של דיו קסיוס, פרוקופיוס מקיסריה ומחברים קדומים נוספים. על עמוד טראיאנוס, ברומא, יש תבליט המתאר את הגשר ואת כיבוש דאקיה בידי טראיאנוס.ממוזער|תבליט בשער טראיאנוס בעיר בנוונטו, קמפניה, איטליה; טראיאנוס (מימין) מקבל את שבועת האמונים (receptio in fidem) של נסיכים ברברים|ימיןאורך הגשר היה 1135 מטרים ונוצר ממבנה עילי עשוי עץ המונח על עשרים עמודי אבן. גובה הגשר היה 50 מטר ורוחבו 12 מטרים. הגשר חיבר בין המצודה פונטס (Pontes), שבחוף הדרומי של הדנובה ובין היישוב דרובטה (Drobeta) בחוף הצפוני. על פי המסופר על ידי פרוקופיוס מקיסריה, הבונים הסיטו חלק ממי הדנובה לאפיק דרומי יותר וכך הצליחו לבנות 10 עד 12 עמודים על קרקע יבשה. לבניית העמודים האחרים היה שימוש בתבניות עשויות מקורות עץ אלון ומלט ומערכת משאבות. על הגשר נכתב תבליט זיכרון שרומם את שמו של טראיאנוס - האדם שהורה על בניית הגשר: מרבית ההיסטוריונים מקבלים את דברי דיו קסיוס, הטוען שאדריאנוס היה זה שהורה על פירוק המבנה העילי של הגשר, כדי לא לסכן את מואסיה במקרה של פלישה מכיוון צפון, אך יש גם מקורות הטוענים שנותן ההוראה היה הקיסר אורליאנוס (משל בין 270 ל-275).
אפולודורוס בנה עבור טראיאנוס את פורום טראיאנוס, הפורום הרומאי הקיסרי האחרון ובתוכו בנה, במצוות הסנאט הרומאי, את עמוד טראיאנוס, שבתוכו מצוי כלי זהב המכיל את אפרו של טראיאנוס. אפרו הושם בכלי בהחלטת הסנאט שהתקבלה לאחר מותו. הפורום והעמוד הוקמו ונועדו לפיאור שמו של טראיאנוס בשובו ממסעות המלחמה בדאקיה במצעד ניצחון. הפורום נחנך בשנת 112. גובהו של עמוד טראיאנוס הוא 30 מטרים, והוא ניצב על כן שגובהו 8 מטרים (גובה האנדרטה הכולל הוא 38 מטרים). העמוד מורכב מ-18 גלילי שיש, שכל אחד מהם שוקל כ-40 טון וקוטרו של כל אחד כ-4 מטרים. את העמוד מכסה תבליט שאורכו 200 מטרים, והוא מקיף את העמוד 23 פעמים במעלה העמוד. העמוד חלול, וגרם של 185 מדרגות מאפשר גישה למרפסת התצפית בראש העמוד. בעבר סברו שהעמוד הוקם למטרות תעמולה, במטרה להאדיר את שמו של הקיסר, אולם בשל המבנים שסביב העמוד המסתירים אותו מסביבתו, ובשל הקושי לקרוא את התבליט מקצה אל קצה, כיום סבורים שהעמוד שימש בעצם כ"סרגל" לבוני פורום טראיאנוס.
לאפולודורוס מיוחסת גם בנייתם של סדרת קשתות שנקראו על שם הקיסר טראיאנוס. בנוסף נבנו סדרת "שערי טראיאנוס" בתקופת שלטונו של הקיסר ובין לבין ממוקם שערים אלו בדנדרה (קינא, מצרים המודרנית) ובמעבר הרים ליד איחטימן (מחוז סופיה, בולגריה המודרנית). מספר יישובים נבנו ונקראו על שמו של טראיאנוס באזור תראקיה ואסיה הקטנה, מביניהם אחד נותר עומד - טראיאנופוליס (Τραϊανούπολη) אשר בחבל מזרח מקדוניה ותראקיה ביוון המודרנית. בין התשתיות הציבוריות שהורה הקיסר להקים הייתה ויה טראיאנה שארכה מעל ל-300 קילומטרים מבנוונטו ועד לברינדיזי לחוף הים האדריאטי כחלופה נוחה יותר לוויה אפיה הוותיקה. הדרך הוארכה בימיו עד למצר אוטרנטו בקצה חצי האי סלנטו. בתוך רומא נבנו גם שווקים חדשים ובתי מרחץ. בהוראתו של טראיאנוס הקירקוס מקסימוס שופץ לחלוטין ונבנה מחדש.
יחסו לנוצרים וגישור תרבותי בין רומא ליוון
בשבע השנים שלאחר סיפוח ממלכת הנבטים משל טראיאנוס ללא מלחמות. בתקופה זו התכתב עם הסופר פליניוס הצעיר על השאלה כיצד לנהוג בנוצרים. לדעת טראיאנוס ניתן היה להניח להם לנפשם, ובלבד שלא ינהגו את מנהגי דתם בציבור. פליניוס, שנשא במשרת מושל ביתיניה-פונטוס, שאל את טראיאנוס כיצד יש לנקוט בנוצרים לאחר שהובאו אליו לקביעת גזר דין מספר מהם. רישומי המכתבים מהווים את אחד האזכורים המוקדמים ביותר לנוצרים בספרות פגאנית. במכתב לטראיאנוס הפנה שלוש שאלות עיקריות: טראיאנוס השיב במכתב תגובה לשאלתו של פליניוס ובו נתן למושל ארבע הוראות כיצד להתייחס לנתיניו הנוצרים המובאים בפניו למשפט: טראיאנוס, על אף שלא הנציח רדיפות בסדר גודל של דומיטיאנוס וקיסרים אחרים, הוציא להורג כמה מנהיגים נוצרים ביניהם איגנטיוס, הבישוף של אנטיוכיה ושמעון, הבישוף של ירושלים.
לאורכו של השלטון הרומאי בן מאות השנים על יוון, העם היווני פעל לשמר תרבות ומסורת נפרדת מזאת של הרומאים. בתור קיסר ששמר על כבוד הסנאט, פעל טראיאנוס להשיג בסיס תמיכה חוקי דרך סנאטורים שהיו אוליגרכים עירוניים. במערב האימפריה, היו אלו בעיקר משפחות סנאטוריות מקושרות כשלו, אך במזרח האימפריה היו אלו משפחות אצולה יוונית. היוונים מצידם, בזיכרון ימי עצמאותם ובהערכתם את תרבותם כעליונה על זאת של רומא, פעלו לשמר את ייחודם ורבים מהמשפחות היווניות העוצמתיות נמנעו מלקחת חלק במנהל האימפריה בשל כך. על כן, בכדי להשיג את תמיכת האצולה היוונית, היה על טראיאנוס לאפשר ליוונים מידה מסוימת של שלטון עצמי. הקיסר וכלל צמרת ההנהגה הרומאית נמנעה מכך עקב הפגיעה בסמכותה הריכוזית של רומא ועקב ההוצאות הכספיות הנרחבות שבהן נזדקקו היוונים לתשתיות אדריכלות שונות ורחבות היקף. על כן, טראיאנוס החליט כי יש לשלוח 'קורקטורים' (מתקנים) לפקח על הוצאות כלכליות בערים החופשיות של האימפריה - ערים שידעו מידה רבה של ממשל עצמי.
טראיאנוס נהג לשוחח רבות עם ידידו ומקורבו, דיו מפרוסא, על אודות היחסים בין הרומאים ליוונים. בתקופת שלטונו של טראיאנוס הייתה התרבות היוונית בשעת פריחה ואחת כתב הקיסר במכתב לפליניוס הצעיר כי: "היוונים המסכנים האלה כולם אוהבים את הגימנסיון... יהיה עליהם להסתפק במוסד שמתאים לצרכיהם האמיתיים." טראיאנוס חשש מההתנהלות הכלכלית העצמאית של היוונים בערים החופשיות, שכן לאורך תקופת שלטונו הייתה ערך המטבע של האימפריה פעם נוספת איבד את יציבותו, והכלכלה התערערה נוכח הוצאות הענק על מסעות המלחמה של טראיאנוס. ב-107 הפחית מערך המטבע הרומאי כאשר הוריד מאחוז הכסף בייצור דנאריוס מ-93.5% ל-89%.
טראיאנוס כאיש צבא
המלחמות בדאקיה וכיבושה
טראיאנוס נודע לימים בעיקר במסעות המלחמה שלו. ממלכת דאקיה (כיום בשטחן של רומניה והונגריה על הגדה הצפונית של נהר הדנובה) קידמה פשיטות אינספור לתוך האימפריה הרומית במהלך השנים. תחת שלטון מלכם דקבלוס פלשו צבאות דאקיה לתוך מואסיה ב-87. באותה העת כיהן דומיטיאנוס כקיסר ובעקבות כך יצא במתקפת נגד שהובילה למלחמת דאקיה הראשונה. הצבא הרומי בפיקודו של קורנליוס פאסקוס חצה את נהר הדנובה, סבל מפלה מוחצת ונסוג לאחר קרב על תאפאי (דרום טרנסילבניה, רומניה המודרנית). שנה לאחר מכן יצא צבא רומי נוסף למערכה בדאקיה ונוצר שוויון בשדה הקרב שלאחריו הוסדר הסכם שלום בתנאים שהטיבו עם דאקיה. הממלכה הייתה למדינת חסות רומית, אם כי בפועל היא הטיבה מההסדרים המסחריים החדשים, המשיכה לחזק את מגננותיה וצבאה לקראת מאבק צבאי וקידמה לעיתים פשיטות לשטחי רומא.
עם עלייתו לשלטון, ראה טראיאנוס חשיבות ביטחונית ויוקרתית בכפרה על ההפסד המחפיר של הצבא הרומי במלחמה הראשונה מול דאקיה. בניצחון ישיב את היוקרה שאבדה לממסד הקיסרי בתקופת דומיטיאנוס בעקבות המפלה. בשנת 101 יצא טראיאנוס למתקפה כנגד ממלכת דאקיה לאחר שניתנה לו ברכת הסנאט ביוצאו למלחמה. בנוסף לתשעת הלגיונות ששמרו על הגבול עם דאקיה, טראיאנוס צירף שניים נוספים מגבולותיה השונים של האימפריה והקים שני לגיונות חדשים לקראת חציית הדנובה והיציאה למלחמה. פעם נוספת התגודדו הצבאות בסביבת תאפאי ובמהלך המתקפה הרומית פרצה סופה. הכוחות הדאקים, שהאמינו כי הסופה מהווה סימן אלוהי, נסוגו מזירת הקרב. הקרב נערך בספטמבר, ובעקבות התקרבות החורף, החליט טראיאנוס להחנות את צבאו במקום קודם יצא למערכה חדשה באביב השנה הבאה.
דקבלוס מצידו ניצל את ההתחפרות הרומית בחורף והוציא סדרת פשיטות על מואסיה. בתגובה היה על טראיאנוס להניע את צבאו על אף תנאי החורף, הוא פגש בכוחות הדאקים הפושטים בהיותם מפוזרים וחסרי פיקוד אחיד, והניס אותם בקרב אדמקליסי. לאחר מכן החליט טראיאנוס לפנות לשולחן המשא ומתן והסדיר הסכם שלום חדש שניכרו בו תנאים המטיבים עם רומא. בשובו חזרה התקבל ברומא בטריומף (מצעד ניצחון) והורה להקים מעל הדנובה את 'גשר טראיאנוס' הכביר בכדי להקל על תנועת צבאו לקראת המערכה הבאה לה ציפה.
על אף ההישג שהביא עימו בשובו מן המלחמה, היה הסכם השלום שהוסדר עם דאקיה ב-102 זמני בלבד, דקבלוס החל שוב להתמרד, וטראיאנוס שב לדאקיה, נעזר לראשונה בגשר החדש מעל הדנובה כדי להעביר את צבאו, וניהל לוחמת שחיקה ממושכת מול צבא ממלכת דאקיה. לבסוף טראיאנוס הכניע את מלך הדאקים דקבלוס, וכבש את בירת הדאקים סרמיזגטוסה. תחילה הורה על צבאו להטיל מצור על העיר ובכדי לקדם את כניעת יושביה ניתק את אספקת המים שלה. עד לשנת 106 הספיק הצבא הרומי להשליט סמכותו על דאקיה בכללה, תוך שבירתה הפכה לתל חורבות. דקבלוס התאבד במקום להיכנע, ודאקיה יושבה במתיישבים רומאים, ומחציתה סופחה לכדי פרובינקיה רומאית. את מחציתה השנייה של דאקיה הותיר טראיאנוס מחוץ לתחום השליטה הרומאי והיא נותרה מלא בשבטים לא מאורגים שלא היוו איום על רומא. סיפוחה של דאקיה תרם לכלכלת רומא דרך מצבורי זהב רבים שהתגלו במקום. נוסף על כך נשלחו עשרות אלפי עבדים לחצי האי האפניני.
מסע הסיפוח של ממלכת הנבטים
בהמשך שנת 106 יצא טראיאנוס למסע צבאי נוסף, הפעם פנה דרום-מזרחית לפרובינקיה יודיאה, ופעל לסיפוחה של הממלכה הנבטית. במשך עשורים הייתה הממלכה מדינת חסות הכפופה לרומא. עוד בשנת 67 לספירה הוכיחה הממלכה הנבטית שהיא בעלת ברית נאמנה של האימפריה הרומית, והמלך מלכו השני שלח לתמיכת הקיסר אספסיאנוס אלף פרשים וחיל בן חמשת אלפים רגלים לדיכוי המרד הגדול שפרץ ביהודה. הממלכה הנבטית המשיכה לשגשג כממלכה שכפופה לאימפריה הרומית, אך לא נשלטת על ידה. לאחר שמלכה האחרון של הממלכה מת התברר כי מינה את טראיאנוס ליורשו בצוואתו. רבים בחצר המלוכה הנבטית סירבו לקבל זאת, ומכאן הגורם לפרוץ המלחמה בין רומא לנבטים. טראיאנוס הנחה תנועת כוחות מסוריה ופרובינקיית מצרים כאחד לשם כיבוש נבטיה. מפקדם הישיר של הכוחות לא ידוע, אם כי ישנה סברה המבוססת על ממצאים אפיגרפים כי היה זה מושל סוריה, אולוס קורנליוס פאלמה פרונטוניאנוס . לאחר כיבושה וסיפוחה של ממלכת הנבטים הקים טראיאנוס את פרובינקיה ערביה מתוך שטחי הממלכה שסופחו בבקעת הירדן, הערבה, דרום הנגב ודרום חצי האי סיני.
המלחמות הפרתיות
ממוזער|מפת מסעות צבאו של טראיאנוס לתוככי האימפריה הפרתית במהלכן של המלחמות הפרתיות שנערכו בין השנים 114 עד 117.|317x317 פיקסלים
ממוזער|מטבעות זהב (Aureus) שטראיאנוס ציווה להנפיק בקיץ 116 לכבוד חגיגות ניצחונותיו הצבאיים נגד הפרתים.
בשנת 113 יצא למסע המלחמה האחרון שלו, המלחמות הפרתיות. על פי הסכמים קודמים היה על האימפריה הפרתית להתייעץ עם רומא בטרם ימונה מלך ארמניה בצו של מלך פרתיה. הפרתים הפרו הסכם זה ומינו מלך שלא היה מקובל על הרומאים. מזה מעל למאה שנים הייתה פרתיה ליריבתה האזורית הגדולה ביותר של רומא, ושתי האימפריות יצאו לסדרת מלחמות האחת בשנייה. טראיאנוס קיווה שיוכל לשים קץ מוחלט למאבק מול פרתיה וליהנות מפירות הניצחון כפי שעשה לממלכת דאקיה. מטרותיו של טראיאנוס ביוצאו למלחמה כוללת נגד פרתיה נתונות בספק, וייתכן כי מניעיו היו יותר פרגמטיים, חיזוק משמר הגבול המזרחי של האימפריה וניצול העושר הכלכלי שיניב הסיפוח של חבל מסופוטמיה מידי הפרתים. בנוסף הייתה רומא בקשרי מסחר עם המזרח הרחוק שנעו בדרך המשי. סחורות סיניות שנעו לרומא ולהפך נדרשו לעבור דרך האימפריה הפרתית, ועקב עוינותה לרומא היה לטראיאנוס אינטרס להעלים את הגורם השלישי הפרתי ממשוואת המסחר עם המזרח הרחוק. לעומת זאת ישנה סברה כי טראיאנוס פעל להשיג יוקרה ומוניטין שישמרו לדורות דרך חיקוי כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול, תוך מסע מלחמה להשמדת כל האימפריה הפרתית. בשנת 110 הגיע המניע הישיר שטראיאנוס חיפש בכדי לצאת למלחמה. הנסיך הפרתי אקסידרס מונה בידי דודו, מלך פרתיה אוסורס הראשון, למלך ארמניה החדש.
טראיאנוס יצא למסע מלחמה בראשות צבאו ב-113 והחל לנוע לעבר ארמניה. בדרכו פגש בשליח מטעם חצר המלוכה הפרתית שהודיע לו כי בשביל לרצות את רומא אוסורס החליף את אקסידרס באחיו, פרתימוסאיריס, כשליט החדש של ממלכת ארמניה. טראיאנוס קיבל את השליח הפרתי בכבוד אך התעלם מדרישותיו והמשיך לנוע בראשות צבאו לעבר ארמניה. טראיאנוס כבש את ארמניה והדיח את מלכה. הכיבוש של ארמניה היה מהיר במיוחד, כאשר מלכה פרתימוסאיריס הסגיר עצמו בפני מחנה צבאו של טראיאנוס, הסיר את הכתר מראשו והעניק אותו לקיסר הרומי. הנסיך הפרתי ציפה כי הקיסר הרומי ימנה אותו בחזרה למלך על ארמניה בתנאי שיפנה גבו לפרתיה וארמניה תהפוך למדינת חסות רומאית. במקום זאת, טראיאנוס סיפח את ארמניה לתוך רומא, המיר אותה לכדי פרובינקיה ומינה מושל מטעמו לעמוד בראשותה. פרתימוסאיריס נפטר זמן קצר לאחר מכן, סיבת מותו לא ידועה אך ישנה סברה שנרצח בהוראת טראיאנוס. בעוד טראיאנוס התקדם דרום-מזרחה, הוא פיצל את כוחותיו ושלח חיל לשוט על גדות הים הכספי ולנוע צפון-מזרחה בפעולת תנועת מלקחיים דרך חבל אזרבייג'ן האיראני (מחוזות מערב אזרבייג'ן, מזרח אזרבייג'ן, ארדביל וגילאן באיראן המודרנית) שיכתר את ליבה את האימפריה במסופוטמיה.
משם המשיך טראיאנוס ב-115 דרומה אל האימפריה הפרתית עצמה, ופתח במערכה על מסופוטמיה בעודו מוליך את צבאותיו דרומה על גדות נהרות הפרת והחידקל. אזור חבל מסופוטמיה חולק בין ערי מדינה מקומיות ומושלים בעלי מידת שלטון עצמי רבה לבין תחום השלטון הריכוזי הישיר של האימפריה הפרתית. רבים ממנהיגי אותם ערי מדינה ואותם מושלים מיהרו לצוות שליחים ומתנות למחנה הפיקוד של טראיאנוס, בשביל שזה יורה על צבאו לחון על אותם האזורים ולהימנע מלפגוע בהם. לאחר שבילה את החורף באנטיוכיה, שם ב-13 בדצמבר 115 כמעט נהרג ברעידת אדמה, יצא טראיאנוס באביב 116 דרומה לאורך הפרת. טראיאנוס פיצל את צבאו אחר מספר מטרות עיקריות. דרך חלוקת כוחות הצבא הרומי הצליח לכבוש בטווח זמן קצר יחסית את הערים בבל, סלאוקיה על החידקל ולבסוף את הבירה המנהלית של האימפריה הפרתית קטסיפון, שהייתה למושב מלכה. הוא המשיך דרומה עד להגעת צבאו לעבר חופי המפרץ הפרסי וגבל במדבר הערבי ממערב. עם הגעת צבאו לגדות המפרץ הפרסי המוביל אל האוקיינוס ההודי, טראיאנוס הכריז על מסופוטמיה כפרובינקיה חדשה באימפריה.ממוזער|פסל ראש וחזה עשוי ארד בדמותו של הקיסר טראיאנוס בשנותיו המאוחרות (העשור השני של המאה ה-2). כיום ממוקם במוזיאון לתרבויות אנטוליה, אנקרה, בירת טורקיה.|293x293 פיקסלים|ימיןטראיאנוס הפליג במורד החידקל אל ממלכתו של שליט חרקיני היושבת על גדות המפרץ הפרסי, אטמבלוס השביעי, ובכך היה קיסר רומא הראשון והיחיד שהגיע לחוף המפרץ הפרסי. בהמשך פנה לכיבוש חבל ח'וזסתאן, אחריו חצה את גבול הרי הזגרוס לתוך המישור האיראני וכבש את העיר שושן. לפי כתביו של קסיוס דיו, טראיאנוס התכוון להצעיד את צבאו מזרחה, לנצל את מאבק הירושה הפנימי בתוך האימפריה הפרתית ולחצות את נהר האינדוס לתוך תת-היבשת ההודית תוך שהוא פוסע בצעדיו של אלכסנדר הגדול, ואף שאף לעקוף את הישגיו ההיסטוריים של אלכסנדר ולהגיע בראשות צבאו לגדותיו של נהר הגנגס. בהמשך כתב דיו כי על אף תושייתו, טראיאנוס נמנע מלצאת למסע שכזה בעיקר עקב גילו, שנחשב למופלג באותה העת (טראיאנוס היה בן 62 בשנת 116). על כן החליט טראיאנוס במקום זאת לשוב לבבל ולהקריב קורבן בטקס פגני בקברו של אלכסנדר הגדול. הוא הדיח את מלך הפרתים אוסורס הראשון ובכך היה זה ההישג הגדול ביותר שהשיגו הרומאים בהתקדמותם במזרח, הישג שאף שליט רומי מאוחר יותר לא יגיע אליו. באותה העת, האימפריה הרומית הייתה בשיא התפשטותה הטריטוריאלית אי פעם. עם סיפוח השטחים, טראיאנוס התכוון להקים את 'דרך טראיאנוס החדשה' שנועדה להתמשך מאיילה לחופי ים סוף ועד לבצרה על גדות השט אל-ערב בדרום מסופוטמיה.
לאחר שהחל במסעו חזרה מהשטחים המסופחים החדשים, החלו מרידות רחבות במסופוטמיה שהקשו על שימור השטחים החדשים. מוצבי הצבא הרומי שנותרו בשטחים המסופחים לא הספיקו בכדי לבלום את המרידות. הניצחונות הצבאיים של טראיאנוס התגלו לבסוף כקצרי מועד: כבר בהיותו בבבל במהלך נסיעתו חזרה, למד טראיאנוס על מרידות שפרצו באזורים החדשים שסופחו בארמניה ומסופוטמיה, וחזר על עקבותיו במטרה לרסק את אותן המרידות. כיוון שטראיאנוס חשש ממרד כולל של הפרתים, הוא הציב במקומו של אוסורס את בנו פרתמספטס בתור שליט בובה. לאחר הצבתו של פרתמספטס כשליט בובה רומאי בהנהגת הפרתים, התהפך מזלו של טראיאנוס. העיר חתרה בעורף, על נהר החידקל, המשיכה להתנגד לו, והוא נאלץ לצור עליה. במהלך המצור ייתכן שסבל ממכת חום, ובריאותו התערערה. בנקודה זאת היה על טראיאנוס לשוב חזרה ממסע המלחמה במזרח, בעקבות מרד התפוצות שהחל בקרב יהודי הגולה ברחבי האימפריה.ממוזער|219x219px|האימפריה הרומית בשנת 117 לספירה, שיא ההתפשטות הטריטוריאלית.גורם מרכזי לעלייתם בתוהו של כלל הישגיו הצבאיים של טראיאנוס במזרח ושיבת השטחים הכבושים לידי האימפריה הפרתית זמן קצר אחרי מותו הייתה ניסיון ההמרה התרבותית שניסה לקדם הקיסר על שטחי פרתיה המסופחים. ההמרה התרבותית הרומאית על השטחים הכבושים עוררה התנגדות נרחבת באזורים שונים, כגון יוון ובמיוחד ארץ ישראל. באופן דומה גם יושבי האימפריה הפרתית התנגדו בכל כוחם לניסיונות ההמרה התרבותית של האימפריה הרומית, ועיקר ההתנגדות שלהם לשלטונה נבע מרצונם לשמור על תרבות ומסורת אבותיהם. אותה המרה תרבותית הייתה גורם מרכזי לסלידת עמים רבים מהרומאים וגורם עיקרי למרידות שפרצו בשטחי המזרח. הרומאים ראו בתרבותם שלהם נעלה על תרבויות זרים.
טראיאנוס והיהודים
במסורת היהודית ידוע טראיאנוס כרשע מרושע. לאחר תקופה קשה, בה היו זיכרונות המרד הגדול עוד טריים, ו"המס היהודי" שהוטל על ידי אספסיאנוס, נגבה בחוזק יד מן היהודים שברחבי האימפריה, הייתה תקופת שלטונו של נרווה (96–98) כמשב רוח רענן. נרווה ניסה להיטיב עם היהודים ולפייסם. טראיאנוס לא המשיך בקו זה.
אריאנוס, מפקד צבאי והיסטוריון בן התקופה, כתב בפרתיקה: כי "טראיאנוס היה נחוש בדעתו להשמיד את האומה לחלוטין, אם הדבר יעלה בידו, ואם לא, לפחות למחוץ אותה, ולשים קץ לרשעותה השחצנית". בנימין איזק סובר לאור טענות של חוקרים אחרים ואישושים של מקורות היסטוריים נוספים כמו אוסביוס, שדבריו של אריאנוס כוונו כלפי היהודים, וטראיאנוס בלט לרעה באנטישמיות שלו, בין כל שליטי רומא.
אגדה יהודית הכרוכה בשמו של טראיאנוס מספרת על דיון בינו לבין רבי יהושע בן חנניה מפקיעין. לפי האגדה טראיאנוס פנה לרבי יהושע: "למדני נא; אם אלוהיכם [אלוהי היהודים] בכל מקום, ואתם מחזקים כי הוא חי ביניכם ובארצכם; ברצוני לראות אותו." הרב השיב כי: "נוכחות האלוהים היא אכן בכל מקום, אך אין לראות אותו. עין אנושית לא יכולה להיאחז בגדולתו." טראיאנוס נותר לא מסופק מן התשובה והרב אמר לו כי הם אכן יכולים לראות את שליחו של האלוהים. השניים יצאו לאוויר הפתוח וראו את השקיעה. הרב אמר לטראיאנוס שיביט לתוך החמה וזה השיב כי אינו יכול לראות עקב האור החזק של השמש. הרב השיב כי "אם אינך יכול לצפות באורו של אחד השליחים, כיצד תוכל לצפות באלוהים עצמו ולהישאר בין החיים? היה שבע רצון ותאמין."
טראיאנוס נזכר במדרש איכה רבה בכינוי "שחיק עצמות" שהיה שמור לצוררים מסוגם של נבוכדנצר השני, אספסיאנוס ואדריאנוס אשר פגעו בעם ישראל באופן קריטי. במדרש מסופר כי לטראיאנוס נולד בן בתשעה באב ומת בחנוכה, ומשנודע לטראיאנוס כי היהודים התאבלו ולבשו שק עם לידת הבן, אך הדליקו נרות עם מותו, יצא לנקום בהם והרג בהם אנשים ונשים. בעת פלישתו לפרתיה, חשש מפני האפשרות של התקוממות רבתי של קהילות יהודי בבל. כמו כן, טראיאנוס התגאה בשם שעשה לעצמו אביו בלוחמו כמפקד בצבא טיטוס בזמן המרד הגדול.
מרד התפוצות
באותה העת שהיה טראיאנוס במלחמותיו במזרח, החלו היהודים במרד, המכונה מרד התפוצות, שכלל התקוממות כנגד התושבים היוונים והרומאים בערים רבות, במסופוטמיה, קירנאיקה, אלכסנדריה וקפריסין. טראיאנוס נאלץ להקצות רבים מכוחותיו לדיכוי המרד. כפי שהמאבק התרבותי היה לגורם פנימי עיקרי לכישלון טראיאנוס בסיפוח ארצות המזרח השוררות נגד רומא, כך קרה שמרד התפוצות היה לגורם חיצוני, בלתי-נשלט, שהוביל לכישלון (אף שהוא עצמו נבע מהמאבק התרבותי בין רומא ליהודה). המרד נגרם בעקבות מספר סיבות: ההתנגדות היהודית לשלטון ההלניסטי והרומי הזר, שנאת ישראל בעולם היווני-רומי, זיכרון המרד הגדול, הטלת "המס היהודי" בידי רומא, כיסופי גאולה שקידמו קבוצות מרדניות וקנאיות כגון הסיקריים, התנכלות תרבותית כללית ליהודים ברחבי תפוצות הגולה באימפריה הרומית ועוד.
בתלמוד מסופר על עונש מוות שעמד טראיאנוס לבצע בשני אחים יהודים (פפוס ולוליינוס) חפים מפשע שהודו בביצוע מעשה רצח של בתו כדי להציל את שאר היהודים מעונש מוות קולקטיבי. הנידונים למוות התרו בו קודם ביצוע הדין שהוא יינקם על כך משמיים, ואכן, מיד לאחר מכן הוא חלה ומת. דעתו של ההיסטוריון רבי יצחק אייזיק הלוי היא שאין הכוונה לטראיאנוס עצמו, אלא לשליחו ובא כוחו, לוסיוס קווייטוס, מי שהיה הנציב ביהודה מטעמו לצורך דיכוי המרד היהודי הידוע בשם "פולמוס קיטוס." בפרוץ המרד מינה טראיאנוס את קווייטוס לאחראי על דיכויו. בתמורה הבטיח טראיאנוס לקווייטוס כי ימנה אותו לקונסול ב-118. על פי היסטוריה אוגוסטה ודיו קסיוס, קווייטוס, בעודו בדרכו למאוריטניה, נהרג בפקודתו של אדריאנוס, יורשו של טראיאנוס, מחשד למרידה.
הימצאותו של נתח הארי של הצבא הרומי במערכה במזרח נגד האימפריה הפרתית תורגמה בידי מתנגדים רבים לרומא כשעת כושר חד פעמית בעבור מרד. רבים מיהודי בבל שיתפו פעולה עם הצבא הפרתי נגד הפולש הרומאי. נדמה היה למנהיגי המרד ברחבי הקהילות היהודיות באימפריה שמכה מתואמת היטב שתפרוץ במקביל בחלקים שונים של האימפריה, תוכל להביא להם הישגים ממשיים, אולי גם מול רומא הגדולה, כמו גם להישגים במאבק האתני בין האוכלוסיות השונות בערים המעורבות ברחבי האימפריה. ברם, כאן ראוי לבחון את האירועים בראייה היסטורית: הקשר בין התפוצות היהודיות היה רופף; יכולתם של יהודים לזהות את מקורות החולשה בצבא הרומי ולתזמן מרידה רב מוקדית אף היא הייתה בספק. הסיבות הייחודיות למרדנות היו שונות מתפוצה לתפוצה; רק מהלך רומי אימפריאלי אנטי-יהודי, בנקודת זמן מסוימת, יכול היה לעורר גל מרדני יהודי מקיף אסיאתי-אפריקאי, שאף גלש לקפריסין.
תחת טראיאנוס, המרד דוכא בידו בחוזק יד. מאות אלפים מיהודי התפוצות הומתו בחרב בכל רחבי האימפריה. דיכוי מרד התפוצות ארך שנתיים. בעיקר נעשה דיכוי אלים ועקוב מדם נגד המורדים במצרים. קהילת אלכסנדריה, העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות - חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם. בפפירוס שנכתב באוקסירינכוס במצרים מעל 80 שנה לאחר המרד, צוין "שאף עתה חוגגים הם מדי שנה בשנה את יום הניצחון" (על היהודים). גם קהילת קפריסין חרבה, ואף נקבע עונש מוות לכל יהודי שיגיע לאי; כן חרבו קהילות נוספות, מארם נהריים ועד לפרובינקיית אפריקה. המרד פגע בסיכויי טראיאנוס להכות בפרתים מכת מחץ בתנועה לעבר ח'וראסאן ולכבוש את כל המזרח, שכן הוא לא השלים מלאכה זו בטרם מת ב-117, בסמוך לדיכוי המרד. יורשו אדריאנוס ויתר על רבים מכיבושיו, והתרכז בשמירה על השקט בתוך הקיסרות, וביצור גבולותיה.
מותו של טראיאנוס וירושתו
ממוזער|מטבע רומאי עם דיוקן טראיאנוס, על צדו האחורי דיוקנותיהם של אביו המאמץ נרווה ואביו הביולוגי מרקוס אולפיוס טראיאנוס.
ממוזער|מטבע כסף ועליו דיוקן בדמותה של הקיסרית פומפאיה פלוטינה מתקופת מלכותה.
ממוזער|מטבע זהב של אוגוסטה אולפיה מרקיאנה, מתקופת ימי קיסרות אחיה.
ממוזער|מטבע דנאריוס ועליו דיוקן של אוגוסטה סלוניה מאטידיה מוצגת כאלה. מצידו האחורי של המטבע מוצגות סלוניה ובנותיה.
בשלב זה התערערה בריאותו עד כדי שנאלץ לפרוש מן המלחמה. טראיאנוס נפש על מנת לשוב לכוחותיו באביב ובקיץ של שנת 117 אך לבסוף מת ב-9 באוגוסט בשנה זו בטרסוס שבקיליקיה, דרום אסיה הקטנה. ישנם ויכוחים באשר לצוואתו מינוי יורשו. יש הסבורים כי מינה את לוסיוס קווייטוס ליורשו, וכי הייתה זו אשתו של טראיאנוס, פלוטינה, אשר אדריאנוס היה קרוב משפחתה, אשר זייפה את חתימתו של טראיאנוס על מסמכי אימוצו של אדריאנוס לבן לאחר מות טראיאנוס. יש הסבורים כי אכן מינה את אדריאנוס שהיה חביבו עוד בימי חייו, להיות לו ליורש. לפי המסופר בהיסטוריה אוגוסטה, מכתב האימוץ הרשמי של טראיאנוס הגיע לאדריאנוס בעת שהותו בסוריה ב-9 באוגוסט, יום פטירתו של טראיאנוס. אדריאנוס פיקד אז על הלגיון המוצב באנטיוכיה, בה היה המושל.
ב-11 באוגוסט הגיעה משלחת נוספת שהודיעה על מותו של טראיאנוס. אדריאנוס הוכתר כקיסר (פרינקפס) ה-14 של האימפריה הרומית בהיותו בן 41. משמונה לקיסר, אדריאנוס נסוג ממרבית כיבושיו של טראיאנוס במזרח, שכן סבר כי ההחזקה בהם מאמצת את כוחותיה של האימפריה מעבר לדרוש. מסופוטמיה וח'וזסתאן הושבו לידי הפרתים, ששיקמו עצמם, וארמניה השיגה את ריבונותה המחודשת וניתנה לה עצמאות בבחירת ריבונה. לצד זאת, אדריאנוס שמר על שאר הנחלות שקודמו סיפח לתוך האימפריה, בהן דאקיה וממלכת הנבטים.
מקורביו של טראיאנוס בני משפחתו
לטראיאנוס היו מספר קרובי משפחה שהיו בעלי חשיבות רבה לאורך חייו והשפיעו על עלייתו לשלטון ועל התנהלותו לאורך שלטונו כקיסר:
מרקוס אולפיוס טראיאנוס, אביו, חבר הסנאט הרומי, מושל פרובינקיה סוריה ומפקד לגיון צבאי בגרמניה תחתית ובהמשך גם מפקד הלגיון העשירי פרטנסיס במהלך המרד הגדול. עמדת ההשפעה הרבה שבה נטל בשירות מערך הדרג המדיני הייתה לגורם מרכזי בעליית בנו בשורות הדרג הצבאי. מרקוס היה לאב בית משפחת אולפיוס אשר הייתה למשפחת אצולה אות יישב בחצי האי האיברי. ככל הנראה הוא נפטר בטרם עלה בנו על כס הקיסרות.
פומפאיה פלוטינה (Pompeia Plotina), רעייתו, קיסרית רומא במקביל לכהונת טראיאנוס כקיסר. היא נולדה גם היא בהיספניה בייטיקה כטראיאנוס, למשפחה בעלת קשרים פוליטיים. היא התחנכה והייתה מקורבת לאסכולה האפיקוראית כל חייה. הזוג נישא קודם עלה טראיאנוס על הכס, ואמנם היו אלו חיי נישואים שמחים, לזוג לא היו ילדים. טראיאנוס העניק לפומפאיה את התואר אוגוסטה כבר בשנת 100, אך היא הסכימה לקבלו רק בשנת 105. במות בעלה, היה לפומפאיה חלק בביסוס שלטונו של אדריאנוס, וייתכן כי זייפה את צוואת בעלה כך שאדריאנוס יאומץ רשמית כיורשו. נפטרה ב-123 לערך. על פומפאיה כתב קסיוס דיו בהערכה רבה: "אני מציג הלום אישה כזאת שהייתי רוצה לי בעוזבי."
אולפיה מרקיאנה (Ulpia Marciana), אחותו הבכורה, ילידת שנת 48 (מבוגרת מטראיאנוס בחמש שנים), מקורבת לשלטון אחיה. אולפיה נישאה לסנאטור גאיוס סאלוניוס מאטידיוס פאטרוינוס, שכיהן בימי הקיסרות של אספסיאנוס ונפטר בשנת 78. לאחר מותו של בעלה אולפיה לא נישאה בשנית. כאמור היא נשאה השפעה רבה על קבלת ההחלטות של אחיה בימיו כקיסר, והוא מצידו הכתיר אותה בתואר "אוגוסטה", אחות הקיסר הראשונה לשאת בתואר זה. לאחר פטירתה בסביבות שנת 112, טראיאנוס שכנע את הסנאט להכריז עליה רשמית כאלה. טראיאנוס הורה גם לבנות שתי ערים שישאו את שמה, האחת באלג'יריה המודרנית והאחת בבולגריה המודרנית.
סלוניה מאטידיה (Salonia Matidia), אחייניתו, בתם של אולפיה מרקיאנה וגאיוס סאלוניוס מאטידיוס. סלוניה, ילידת 68 לערך, נישאה לסנאטור והקונסול לוקיוס ויביוס סאבינוס. לזוג הייתה בת אחת, ויביה סבינה, אשתו של אדריאנוס וקיסרית רומא לאחר פומפאיה פלוטינה. סלוניה נישאה מספר פעמים ובתה מנישואיה השלישיים הייתה סבתו של מרקוס אורליוס (לימים החמישי בסדרת "חמשת הקיסרים הטובים"). בדומה לאמא, הייתה סלוניה מקורבת לטראיאנוס אשר נהג להתדיין ולהתייעץ עמה. במות אמא הועבר לידיה התואר אוגוסטה. במותה שלה ב-119 הוכרזה גם כן כאלה.
היסטוריוגרפיה
ממוזער|פסל טראיאנוס מול האמפיתיאטרון של העיר קולוניה אולפיה טראיאנה (כיום הפארק הארכאולוגי בקסנטן , במדינת נורדריין-וסטפאליה, גרמניה).
ממוזער|"הצדק של טראיאנוס" (בצרפתית: La justice de Trajan), דיוקן שצייר אז'ן דלקרואה ב-1840. הקיסר טראיאנוס מוצג רכוב על הסוס הלבן.
בימי הקיסרות המאוחרת
במהלך התקופה שלאחר שלטונו, כל קיסר חדש שמונה התקבל על ידי הסנאט בברכה - "felicior Augusto, melior Traiano" - מי ייתן ותהיה בר מזל יותר מאוגוסטוס וטוב יותר מטראיאנוס. טראיאנוס מוזכר במספר רישומים היסטוריים בני תקופת הקיסרות הרומית המאוחרת שעל בסיסם מתקיים החקר המודרני על אודותיו. להלן מספר ספרים היסטוריים בני העת העתיקה הכוללים את תולדות טראיאנוס:
רומאיקה, היסטוריה רומאית (ביוונית: Ῥωμαικά, בלטינית: Historia Romana) יצירה בת 24 ספרים פרי עטו של אפיאנוס. מתוך סדרת הספרים, כל תולדותיה של הקיסרות הרומית ובה הרישומים על הקיסרים שכיהנו בתקופת חייו של אפיאנוס (טראיאנוס, אדריאנוס ואנטונינוס פיוס), אבדו.
היסטוריה רומית (ביוונית: Ῥωμαϊκὴ Ἱστορία, בלטינית: Historia Romana) יצירה שאורכה 80 ספרים פרי עטו של דיו קסיוס, נכתבה ופורסמה במהלך המאה השלישית המוקדמת.
היסטוריה אוגוסטה (בלטינית: Historia Augusta) קובץ ביוגרפיות של קיסרי רומא בין השנים 117–284. קובץ הביוגרפיות לא הגיע לידנו בשלמותו. המגילה המקורית ככל הנראה פתחה בביוגרפיה של נרווה ושל טראיאנוס, כהמשך למחזור הביוגרפיות של סווטוניוס "חיי שנים-עשר הקיסרים", שהסתיים בחיי דומיטיאנוס. הגרסה הקיימת לא כוללת את הביוגרפיות של נרווה וטראיאנוס.
תקציר תולדות רומא (בלטינית: Breviarium Historiae Romanae) בן עשרת הפרקים, יצירה פרי עטו של אוטרופיוס מאמצע המאה הרביעית, תולדות רומא עד מלכות ואלנס.
דברי־הימים (בלטינית: Res Gestae, מילולית: הישגים) קובץ בן 31 ספרים שכתב אמיאנוס מרקלינוס במאה הרביעית המגוללת את קורות רומא מימי נרווה ועד לתקופת חייו של מרקלינוס. מתוך אותו קובץ ספרים, 13 הספרים הראשונים, שביניהם מסופרים גם תולדות קיסרות טראיאנוס, אבדו.
רבים מהרישומים ההיסטוריים על תולדות טראיאנוס אבדו, ועיקר הרישומים והמחקרים על אודותיו מבוססים רק על כתביו של קסיוס דיו, שכתב כמאה שנים לאחר מות טראיאנוס והציג אותו באור אוהד במיוחד. גם הגרסה המוקדמת ביותר שעדיין שרדה לכתביו של דיו נכתבה רק שמונה מאות שנים לאחר שכתב את הגרסה המקורית לספרו היסטוריה רומית. לצד זאת, סדרת התכתובות והתבליטים ההיסטוריים הרבים מימיו של טראיאנוס הובילו לאיסוף מידע רב על הרגלי החיים בשורות הצבא הרומי מתקופת שלטונו. אין התייחסות למלחמות או להיסטוריה צבאית, רק תיאורים על חיי היומיום במבצרים ובמוצבים, והתפקיד שמילאו הקבלנים האזרחיים הרבים שנשאו בתפקיד חשוב בתפקודו של הצבא.
בעת ימי הביניים
זכרו הכללי של טראיאנוס נשמר לאורך ההיסטוריה כשליט טוב ומיטיב, ואף עליית הנצרות לא פגעה במוניטין זה. בימי הביניים הופצה האגדה לפיה האפיפיור גרגוריוס הראשון, הקים אותו מן המתים והטביל אותו לנצרות. ביצירתו של דאנטה, הקומדיה האלוהית, פוגש דאנטה את טראיאנוס בגן עדן, ביחד עם שליטים נוספים שהיו ידועים כאנשי צדק. כלפי הנצרות, שנרדפה עד אז כאמונה תפלה הנהיג כאמור מדיניות טולרנטית יותר, לפיה אף על פי שהנצרות נשארה דת אסורה נמנעו השלטונות לרדוף את הנוצרים על דעת עצמם, נמנעו מלבדוק האשמות אנונימיות כלפיהם ובמשפט הותר לנוצרים לחזור בהם מנצרותם. התאולוג הנוצרי תומאס אקווינס הציג את טראיאנוס כעובד אלילים בעל מידות טובות. שליטי האימפריה הרומית הקדושה כגון הקיסר פרידריך ברברוסה, ראו עצמם כיורשים החוקיים והישירים לכתר הרומאי וניסו לחקות את קיסרי רומא הגדולים כגון אוגוסטוס וטראיאנוס.
בעת החדשה
מלכים ספרדים כגון פליפה השני וקרלוס השלישי נשאו הערכה רבה כלפי טראיאנוס ושלטונו. במהלך תקופת הנאורות החל המוניטין של טראיאנוס להישאל מחדש. אדוארד גיבון, מחבר שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית (באנגלית: The History of the Decline and Fall of the Roman Empire), תשאל את חשיבות מדיניותו הלוחמנית של טראיאנוס בהשוואה ליורשיו שנקטו במדיניות של ביסוס וחיזוק גבולות הנחלות הקיימות של האימפריה ושימור השלום הרומאי כתחלופה למדיניות מלחמות שאפתנית. ההיסטוריון תאודור מומזן טבע את המונח "יוקרה לשווא" (בגרמנית: Scheinglorie) בהתייחסו לשאפתנות הצבאית של טראיאנוס.
רבות מהמעצמות האירופאיות ערכו השוואות שנשענו על רומא העתיקה. באימפריה הבריטית, למשל, היה נהוג זמן רב לפנות לסמליות הרומאית כדי להצדיק את ההתפשטות האימפריאלית שלה. במאה ה-19, אינטלקטואלים מכל הקשת הפוליטית, כולל בנג'מין דיזראלי, ארתור ג'יימס בלפור ורודיארד קיפלינג, ציינו כולם את רומא כהצדקה מוסרית למהלכי ההשתלטות על תת-היבשת ההודית, הקמת הראג' הבריטי ודיכוי המרד ההודי הגדול. מכל שליטי רומא, טראיאנוס היה בעל תפקיד מרכזי כסמל ליוקרתה ולגדולתה בשיא תפארתה. היסטוריונים מדרגים בדרך כלל את טראיאנוס כאחד האצילים והיעילים מבין הקיסרים בגלל הידידותיות שלו, נכונותו להיכנס לא חמוש לבתים שבהם עלול היה להיהרג, היחס ההוגן שלו לסנאט והעדינות והחסד שבו נהג כלפי אויבים שזממו נגדו. אף על פי כן, הוא היה מרוצה מכך שנעשתה האלהה של בני משפחתו, חשק בתהילה, היה גאוותן ואוטוקרט ביסודו, כרוב בני דורו. כיום יש הרואים בעליית טראיאנוס לשלטון דוגמה כיצד אימצה רומא את הרעיונות והלכי הרוח מכל רחבי האימפריה, ואילו אחרים רואים בעליית הספרדי לשלטון ברומא כתחילת נפילתה של החברה הרומאית הטהורה.
ראו גם
המלחמות הפרתיות
לקריאה נוספת
א. שליט, דרכי הפוליטיקה המזרחית של רומי: מנירון עד טריינוס, תרביץ, חוברת ב' כרך ז', המכון למדעי היהדות (ע"ש מנדל) באוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 159–180, תרצ"ו (1936).
תאודור מומזן, דברי ימי רומא, בארבעה כרכים, מתורגמים בידי צבי וויסלבסקי, ד’ קלעי, צ’ רודי, בעריכת פ. לחובר, צ' ויסלבסקי, מסדה, תל אביב, 1952.
גאיוס פליניוס קאיקיליוס סקונדוס, המכתבים, ספר עשירי, תרגם מלטינית והוסיף מבוא, הערות ומפתחות: ארנסט דוד קולמן, מוסד ביאליק, תשנ"ב 1991.
משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, עמ' 444–471 .
בארי שטראוס , עשרה קיסרים: רומא מאוגוסטוס ועד קונסטנטינוס, תרגום: שאול לוין, הוצאת הקיפוד והשועל, 2022.
Penelope J. E. Davies, "The Politics of Perpetuation: Trajan's Column and the Art of Commemoration", American Journal of Archaeology, Vol. 101, No. 1, pp. 41–65, The University of Chicago Press, 1997.
Julian Bennett, Trajan: Optimus Princeps (Roman Imperial Biographies), Indiana University Press, 2001.
P. A. Roche, "The Public Image of Trajan's Family", Classical Philology, Vol. 97, pp. 41–60, The University of Chicago Press, 2002.
Martin Goodman, "Trajan and the Origins of Roman Hostility to the Jews", Past & Present, No. 182, pp. 3–29, Oxford University Press, 2004.
Nicholas Jackson, Trajan: Rome's Last Conqueror, Greenhill Books, 2022.
קישורים חיצוניים
דורות הראשונים, חלק א כרך ה, ii עיקר ימי יבנה פרק לז - ימי ממשלת טראיאנוס, הרב יצחק אייזיק הלוי
הערות שוליים
קטגוריה:קיסרי רומא
קטגוריה:השושלת הנרווה-אנטונינית
קטגוריה:אנשי מלוכה להט"בים
קטגוריה:להט"בים בעת העתיקה
קטגוריה:ילידי 53
קטגוריה:נפטרים ב-117
| 2024-09-03T15:18:08
|
מפלגה
|
מִפְלָגָה היא תנועה פוליטית, השואפת להשיג שליטה מלאה או חלקית במוסדות הממשל או הפרלמנט. פעולת ההצטרפות למפלגה נקראת לעיתים, התפקדות.
מאפייני המפלגה
למפלגה מספר מרכיבי יסוד:
המפלגה היא ארגון מוכר ורשמי.
למפלגה ציבור תומכים, הסבור כי על המפלגה להרחיב או לשמר את כוחה הפוליטי במוסדות השלטון.
מפלגה מאוגדת סביב זהות מסוימת. זהות זו עשויה להיות מגזר במדינה (מגזר אתני, מגזר על פי חתך גיל, מגזר גאוגרפי, וכו'), רעיון (אידאולוגיה מסוימת, רעיון דתי, וכו') או כזו הקשורה לתנועה או ארגון הגדולים מהמפלגה עצמה (ארגון פועלים, תנועה דתית וכו').
המפלגה מעורבת בפוליטיקה במדינה, לרוב בכל ענפי החברה הקשורים לצבירת כוח פוליטי.
סוגי מפלגות
מפלגות ניתנות למיון על בסיסים שונים. החלוקות העיקריות:
חלוקה בין מפלגות שלד, להן ארגון מצומצם וציבור תומכים פסיבי יחסית, למפלגות המון, אליהן מתחבר האזרח בחיי היום-יום שלו, דרך עשייה פוליטית ולעיתים אף עשייה חברתית שאינה קשורה בפוליטיקה באופן ישיר.
חלוקה בין מפלגות הפונות לכלל האזרחים, לבין מפלגות הפונות למגזר מסוים.
חלוקה בין מפלגות המעוניינות בשינוי חברתי מקיף הנוגע בכל תחומי החיים, לבין מפלגות המקדמות רעיון מסוים (חוק ספציפי, מגזר מסוים, תחום חיים מוגדר וכו').
חלוקה על בסיס הרעיונות אותן מקדמים המפלגות. חלוקה כזו היא לרוב לשמאל לימין ולמרכז, בהגדרות שונות.
חלוקה בין מפלגה המייצגת עולם ערכים מלא, זהות ודרך חיים שלמה, אליהם משתייכים תומכיהן, ואותם הם שואפים להגשים לא רק במישור הכלל-מדינתי, אלא גם בסביבתם הקרובה ובחיי היום-יום, בין אם באמצעות פעילות פוליטית למען המפלגה, ובין אם על ידי הגשמת ערכי המפלגה כפי שהם באים לידי ביטוי בסביבתם. מול מפלגה אשר קיומה הוא אך ורק על מנת לקדם רעיונות במישור הפוליטי.
במקרה הראשון, נחשבת המפלגה לתנועה חברתית, או לחלק מכזו.
במדינה בה יש מערכת דמוקרטית קיימות שתי מפלגות או יותר, המתחרות ביניהן על השליטה במוסדות הנבחרים. במערכת כזו מתקיים משחק פוליטי המכיל יריבויות עמוקות יותר או פחות, הסכמי תמיכה הדדית, פיצול ואיחוד מפלגות ותהליכים אחרים.
בשיטה רב-מפלגתית, לעומת שיטה דו-מפלגתית, קיימת קרבה וריחוק יחסיים של מפלגות. מידת הקרבה או הריחוק נקבע על פי ההבדל או הדמיון בזהותם, ההרכב הפרסונלי של המפלגות, המשחק הפוליטי ביניהן וההיסטוריה של משחק זה.
בשיטה זו קיימת מפה פוליטית המתארת את קרבתן ואת ריחוקן של המפלגות זו מזו. בדרך כלל מורכבת המפה הפוליטית משני גושים ("ימין" ו"שמאל") עיקריים, או משלושה (ימין, מרכז ושמאל) ומפלגות קטנות המשחקות ביניהם.
בשלטון דיקטטורי קיימת רק מפלגה רלוונטית אחת, היא מפלגת השלטון.
בישראל
בישראל, פעילותן של מפלגות מוסדרת על ידי חוק המפלגות, התשנ"ב-1992 ובמספר חוקים נוספים כגון חוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959, חוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב), התשכ"ט-1969 וחוק יסוד: הכנסת. מפלגה מוגדרת על ידי החוק כ"חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על ידי נבחרים". במפלגה חייבים להיות 100 חברים, ועליה להיות רשומה אצל רשם המפלגות. החוק אוסר על מפלגה להתאגד אם במטרותיה יש אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל או יסוד סביר למסקנה כי המפלגה תשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות.
החוק אוסר על חברות במספר מפלגות בו-זמנית. הוא אינו מגדיר את דרך בחירת יו"ר המפלגה ורשימתה לכנסת, אלא קובע רק כי "מועמדי מפלגה לבחירות לכנסת ייקבעו בהליך שיוגדר בתקנון". לפיכך, מפלגות שונות בוחרות את היו"ר שלהן ורשימתן בדרכים שונות. לדוגמה, לקראת הבחירות לכנסת ה-18, במפלגות הליכוד, קדימה והעבודה, נבחרו היו"ר והרשימה על ידי כלל חברי המפלגה, בעוד שבמפלגת ישראל ביתנו נבחר היו"ר על ידי מרכז המפלגה ובמפלגת ש"ס קובעת מועצת חכמי התורה את רשימת המפלגה ואת היו"ר. כמו כן, החוק לא קובע איזה מוסדות צריכה כל מפלגה לקיים ומה יהיו סמכויותיהם, ולכן אלה נקבעים על ידי כל מפלגה, לרוב באמצעות תקנון המפלגה.
מימון המפלגות בישראל מוסדר בחוק מימון מפלגות, אשר קובע שכל מפלגה תקבל מימון מהמדינה לפי מספר המנדטים שלה בכנסת, מדמי חבר ומכספי תרומות מוגבלים. מימון המתמודדים בפריימריז מוסדר בחוק המפלגות, אשר קבועות בו שורת הגבלות על התרומות אשר ניתן לתת למועמד ועל הוצאות המועמד.
ראו גם
מפלגות בישראל
מפלגת מדף
מפלגת לוויין
קישורים חיצוניים
שידורי וידאו של המפלגות, באתר ערוץ הכנסת
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
| 2023-12-21T02:00:56
|
דניאל כהנמן
|
דניאל כהנמן (5 במרץ 1934 – 27 במרץ 2024) היה פסיכולוג קוגניטיבי ישראלי-אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002. מחקריו היו לפורצי דרך בתחומי שיפוט וקבלת החלטות, היוריסטיקה וכלכלה התנהגותית. כיהן כפרופסור לפסיכולוגיה ולמדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון שבארצות הברית.
ביוגרפיה
הוריו של כהנמן היגרו מליטא לצרפת בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. הוא נולד בשנת 1934 בתל אביב, בעת שאמו ביקרה קרובי משפחה בארץ ישראל. כהנמן הוא צאצא לשושלת של רבנים מליטא. המפורסם ביותר בשושלת זו הוא הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז' בבני ברק שהיה דודו של כהנמן (אח אביו אפרים).
כהנמן גדל בפריז, ובזמן הכיבוש הגרמני התחבא עם הוריו ואחותו (כהנמן סיפר על מפגש מקרי ומרגש עם חייל אס. אס. גרמני בפריז, אירוע שהותיר בו רושם עמוק). אביו נתפס ונכלא במחנה הריכוז דראנסי, אך שוחרר לאחר שישה שבועות כתוצאה מהתערבותו של אז'ן שילר, מנהל חברת לוריאל בה עבד. המשפחה נמלטה לדרום צרפת ואביו מת מסוכרת ב-1944. ב-1946 עלה לארץ ישראל עם אמו. תחילה התגוררו בירושלים ולאחר מכן עברו לתל אביב.
כהנמן היה בוגר התיכון ליד האוניברסיטה ובוגר שבט משואות של עדת הצופים – הצופים הדתיים, למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובמתמטיקה באוניברסיטה העברית וסיים בשנת 1954. בשנת 1955 התגייס לצה"ל ושירת כפסיכולוג ביחידה לפסיכולוגיה. בין השאר פיתח את מבחני הקב"א, ועסק בתכנון מבדקים לקורס קצינים.
ב-1958 החל בלימודי דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אותם סיים בשנת 1961. לאחר קבלת תואר דוקטור חזר לישראל והצטרף לסגל המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בתחילת שנות ה-70 היה שותף בצוות חשיבה שעסק במשא ומתן בנושא הסכמי הביניים בסיני, ותרם ממומחיותו בהקשר זה.
בשנת 1978 עבר כהנמן לאוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה, ב-1986 עבר לברקלי, וב-1993 עבר לאוניברסיטת פרינסטון, שם עבד וחקר עד פטירתו. משנת 2000 היה חבר במרכז לחקר הרציונליות שבאוניברסיטה העברית. בתקופה זו החל לשתף פעולה עם כלכלנים, במיוחד עם ריצ'רד ת'אלר, ולפתח את המחקר בתחום הכלכלה ההתנהגותית.
מחקריו
באוניברסיטה העברית החל לחקור עם עמיתו עמוס טברסקי, את תהליכי קבלת החלטות ושיפוט סובייקטיבי בתנאים של אי-ודאות. המאמר החשוב הראשון שהשניים פרסמו ראה אור בכתב העת Science בשנת 1974. ב-1979 פרסמו השניים בכתב העת Econometrica את מאמרם פורץ הדרך בנושא תורת הערך, אותו פיתחו כחלופה לתורת התועלת, Prospect theory: An analysis of decisions under risk, מאמר שהפך ברבות הימים למצוטט ביותר בכתב העת הזה, לתיאור תהליכי קבלת ההחלטות בתנאי אי-ודאות.
מאמרם המשותף החשוב והמפורסם ביותר פורסם בירחון Science בשנת 1981, וכותרתו "מיסגור החלטות והפסיכולוגיה של בחירה". בשנת 1982 ראה אור ספרו "שיפוט בתנאי חוסר ודאות" אותו כתב יחד עם טברסקי ופול סלוביק.
חיים אישיים
כהנמן היה אתאיסט.
היה נשוי לעירא, מורה וסופרת, ממנה נולדו לו שני ילדים ושלושה נכדים. כהנמן נישא בשנית ב-1978 לפסיכולוגית הקוגניטיבית אן טריזמן והם נשארו נשואים עד פטירתה ב-2018.
בשנותיו האחרונות התגורר עם ברברה טברסקי, אלמנתו של עמוס טברסקי, שותפו למחקר.
פרסים והוקרה
ממוזער|דניאל כהנמן, 2013
פרס נובל לכלכלה לשנת 2002 הוענק לדניאל כהנמן על המחקר שערך יחד עם עמוס טברסקי (שכבר לא היה אז בחיים) על 'הכרעה בתנאי אי ודאות' במסגרת עיסוקם בפסיכולוגיה חברתית, וההשלכה של המחקר על אופן פעולתם של כלכלנים. אף שלדבריו "מעולם לא למד קורס בכלכלה".
ב-2011 הוענק לו פרס distinguished fellows של האגודה הכלכלית האמריקאית, ובאותה שנה זכה בפרס טלקוט פרסונס מטעם האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. ב-2008 נבחר כחבר חוץ של האקדמיה הבריטית. ב-2007 הוענק לו פרס מפעל חיים מטעם האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה. ב-2006 הוענקה לו, במשותף עם עמוס טברסקי, מדליית פרנק רמזי מטעם the Decision Analysis Society. ב-2002 הוענק לו פרס על מפעל חיים מטעם Society for Medical Decision Making, ובאותה שנה הוענק לו פרס גרומאייר לפסיכולוגיה במשותף עם טברסקי. ב-1995 זכה, גם כן במשותף עם טברסקי, במדליית וורן של society ofSociety of Experimental Psychologists. באותה שנה זכה בפרס הילגארד למפעל חיים בתחום הפסיכולוגיה. ב-1992 הוענק לו פרס Distinguished Scientific Contribution Award מטעם Society of Consumer Psychology.
זכה במספר רב של פרסי דוקטור לשם כבוד, בין היתר מאוניברסיטת הרווארד (2001), אוניברסיטת פנסילבניה (2001), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (2003), אוניברסיטת בריטיש קולומביה (2004), אוניברסיטת מישיגן (2010), אוניברסיטת חיפה (2016), האוניברסיטה העברית (2014).
ב-20 בנובמבר 2013 העניק לו נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר שניתן בארצות הברית.
על שמו נקרא רחוב בשכונת ׳המדע׳ בעיר רחובות, יחד עם רחובות נוספים בשכונה זו שנקראו על שם זוכי פרס ישראל.
רשימת הפרסים
תואר עמית כבוד, המרכז האקדמי רופין (2011)
ספריו
דניאל כהנמן ועמיתים, רציונליות, הוגנות, אושר: מבחר מאמרים, עורכת: מיה בר-הלל, חיפה: אוניברסיטת חיפה וירושלים: כתר הוצאה לאור, 2005. (הספר כולל אוטוביוגרפיה).
דניאל כהנמן, לחשוב מהר, לחשוב לאט, תרגום: יעל סלע-שפירו ועידית נבו, עורכת: מיה בר-הלל, הוצאת מטר בשיתוף הוצאת כנרת, 2013.
דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני, קאס סאנסטיין, רעש, תרגום: עפר קובר, מטר - הוצאה לאור, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2022.
ראו גם
תורת הערך
פסיכולוגיה קוגניטיבית
קבלת החלטות
חשבונאות נפשית
שנאת הפסד
לקריאה נוספת
מייקל לואיס, ענן של אפשרויות: עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, החברות ששינתה את האופן שבו אנו חושבים, הוצאת בבל, 2018.
קישורים חיצוניים
קישורים לביוגרפיה מקוצרת ולהחלטות ועדת הפרס
הידיעה על הזכייה בפרס נובל, ביומון של אוניברסיטת פרינסטון
מיה בר-הלל, התובנות הפסיכולוגיות שזכו בפרס נובל בכלכלה
רות בייט-מרום, פרופ' דניאל כהנמן – זוכה פרס נובל לכלכלה, באתר האוניברסיטה הפתוחה
פרק על ילדותו של כהנמן תחת הכיבוש הנאצי מתוך ספרו של מייקל לואיס, ענן של אפשרויות (הוצאת בבל)
דניאל כהנמן, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות
יואב מה טוב, לזכרו של דניאל כהנמן, המדען הישראלי שזעזע את עולם הכלכלה, בבלוג בואו להכיר את המוח, 28/03/2024
מהרצאותיו וממאמריו:
רציונליות חסומה: המקור התפיסתי של טעויות קוגניטיביות, הרצאה שניתנה באוניברסיטה העברית ב-12 בינואר 2003, ביוטיוב
חקר האושר, הרצאה שניתנה באוניברסיטת תל אביב ב-19 במרץ 2003
הרצאה מוסרטת באוניברסיטה העברית
, 12 בנובמבר 2015
החידה של ניסיון נגד זיכרון, הרצאה מ-TED בפברואר 2010
הערות שוליים
*
קטגוריה:פסיכולוגים יהודים אמריקאים
קטגוריה:פסיכולוגים ישראלים
קטגוריה:זוכי פרס נובל לכלכלה
קטגוריה:סגל אוניברסיטת פרינסטון
קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: פסיכולוגיה
קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס נובל ישראלים
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
קטגוריה:חוקרי כלכלה התנהגותית
קטגוריה:ילדים בשואה: צרפת
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
קטגוריה:ישראלים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:מהגרים מישראל לארצות הברית
קטגוריה:ישראלים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:אתאיסטים אמריקאים
קטגוריה:אתאיסטים ישראלים
קטגוריה:בוגרי התיכון ליד האוניברסיטה
קטגוריה:בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
קטגוריה:זוכי פרס גרומאייר: פסיכולוגיה
קטגוריה:חברי המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל
קטגוריה:חוקרים בקבלת החלטות
קטגוריה:בוגרי הצופים הדתיים
קטגוריה:אישים ממוצא יהודי-ליטאי
קטגוריה:אמריקאים ממוצא יהודי-ליטאי
דניאל כהנמן
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1934
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2024
| 2024-09-21T21:41:29
|
פטישיזם
|
שמאל|ממוזער|250px|פטיש ממערב אפריקה
פֶטישיזם (מצרפתית: fétiche, דרך הפורטוגזית: feitiço, ובמקור מן הלטינית: facticius – מלאכותי) היא נטייה לייחס תכונות מדומות לעצמים, ובייחוד לעצמים מעשה ידי אדם. עצם המהווה מושא לפטישיזם מכונה פֶטיש.
את המונח במשמעותו הפולחנית טבע שארל דה-בּרוֹס ב-1757, במסגרת השוואה בין אמונות דתיות במערב אפריקה לבין האספקטים המאגיים של הדת במצרים העתיקה. לשם כך שאל את הכינוי שהעניקו ימאים פורטוגזים לחפצי כישוף שבזזו ממערב אפריקה.
פטיש ורוחניות
במובן הקלאסי, הפטישיזם הוא אמונה המייחסת תכונות מטאפיזיות לחפצים טבעיים. במקרא, למשל, משה ערך מופתים באמצעות מטהו ואלישע ניסה להחיות מת באמצעות משענתו. הרב קוק הסביר זאת בכך שבמדתו העליונה, "אור הקודש" מתפשט עד לחפצי האדם. ביהדות ימינו יש הנוהגים לייחס סגולות מטאפיזיות לחפצים שונים שצדיקים באו במגע אתם, כגון קמעות שכתבו, בקבוקי מים שברכו עליהם, גלימה שצדיק התעטף בה, יין שהצדיק שתה ממנו וכדומה.
המקרה הבולט של פטיש שכזה הוא האמונה כי לעצם מסוים יש סגולות מטאפיזיות, הבאות לידי ביטוי בהשפעה על עולם הטבע. במקרה זה, "פטיש" הוא המקרים בהם משנים בני האדם את התנהגותם כלפי אותם עצמים, מתוך מטרה שהתנהגות זו תביא באופן ישיר לשינוי המציאות האובייקטיבית. לדוגמה: הקרבת מנחות לפסל על מנת לזכות בהטבות בעתיד היא פטיש שכזה.
מקרה אחר של פטיש, השנוי במחלוקת בעולם המערבי, הוא דימוי האדם כי גורמים פיזיקליים מזוהים עם גורמים מטאפיזיים, וכי יחסו אל אותם גורמים פיזיים הוא יחסו לגורמים המטאפיזיים. דוגמאות ליחסים שכאלו הן ספרי קודש (המזוהים עם יצירת האל), בתי תפילה מקודשים וכו'.
למעשה, כל רוחניות המשויכת לעצם מסוים, עשויה להיות מפורשת לפטיש. כך מייצג ספר את תוכנו, בית מגורים את יושביו וכו'. יש אף הטוענים כי ההתייחסות לגוף האדם, כמייצג של האדם כולו, היא דפוס של פטיש מקובל.
פטיש וחברה
בתחום הסוציולוגיה, מציין הפטיש ייחוס משמעויות תרבותיות לגורמים שונים, המסמלים גורמים כגון עוצמה, מוות וכו', כאשר משמעות הופכת אוטונומית ובעלת ערך עצמי. לרוב ניתן לראות תהליכי פטישיזציה פשוטים בהתבוננות בילדים, וניתן להבחין בקלות כי צעצועים אופנתיים שונים (גוגואים, פוגים, קלפי איסוף וכו') הופכים לבעלי ערך עצמי ממשי, עבור אותם הילדים.
למרות שתופעת הפטישיזם נפוצה בקרב ילדים, ניתן להבחין בה בקלות גם אצל בוגרים, גם במקרים בהם אין משמעות דתית. פטישים קלים להבחנה הם תכשיטים (כאשר אינם משמשים כאמצעי תשלום, אלא כבעלי ערך אסתטי מוקצן), מכוניות, פרטי אספנות וכו'.
יש הרואים גם בכסף עצמו סוג של פטיש, שכן הוא אינו מכיל ערך ממשי בזכות עצמו (למטבעות ולשטרות כמוצר אין ערך רב), אך מיוחסת לו יכולת השפעה רבה על ידי האדם. במובן זה, הפטיש אינו נתון לבחירתו של האדם, והוא זקוק לו על מנת לצבור כוח הנחוץ לקיומו.
כמו כן, יש הסוברים כי פורמליות היא לא יותר מהתייחסות פטישיסטית לתהליכים מסוימים. השימוש בצורות כתיבה פורמליות, תכנון ריהוט פורמלי, לבוש פורמלי וכדומה, מאשש טענה זו.
ראו גם
עבודת אלילים
האנשה
איסור עשיית פסל
שלילת הגשמות
פטישיזם (סקסולוגיה)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:אנתרופולוגיה
| 2024-05-24T18:28:58
|
מרקסיזם: מקפיטליזם לקומוניזם
|
הפניה מרקסיזם#מקפיטליזם לקומוניזם
| 2007-01-01T05:51:34
|
מרקסיזם: תיאור הקומוניזם
|
הפניה מרקסיזם#תיאור הקומוניזם
| 2007-01-01T05:50:48
|
מעבורת חלל
|
מעבורת חלל היא חללית וכלי טיס רב־פעמי, המסוגל להמריא מכדור הארץ, לשהות בחלל ולנחות חזרה בכדור הארץ. מעבורת החלל הראשונה, "קולומביה", שוגרה לראשונה ב־12 באפריל 1981. עידן מעבורות החלל תם ב־21 ביולי 2011, עם נחיתת מעבורת החלל אטלנטיס. סוכנות החלל האמריקאית נאס"א בנתה חמש מעבורות חלל, שיחד ביצעו 135 טיסות לחלל. צוות המעבורת אינו עולה בדרך כלל על שבעה אסטרונאוטים.
תוכנית מעבורת החלל כשלה למלא את הבטחות נאס"א לגבי כמות השיגורים, עלותם ובטיחותם, ונחשפו כשלים מהותיים בתרבות הניהול ובעיקר ניהול הסיכונים בסוכנות. בשני אסונות המעבורת נהרגו 14 אסטרונאוטים - יותר מבכל תוכניות החלל האחרות יחדיו, כולל אלה הסובייטיות - וחקירות לאחר האסונות חשפו כשלים שהמהנדסים דיווחו עליהם להנהלה שבחרה באופן עקבי לאמץ הערכות נגדיות ולהתעלם מאזהרות מפורשות ומתועדות לגבי סכנות כגון שיגור במזג אוויר קר (הגורם לאסון הצ'לנג'ר) וסכנת שברי קצף הבידוד (הגורם לאסון הקולומביה). התוכנית לא הצליחה לשגר יותר מחמש מעבורות בשנה לעומת ה־24 שהובטחו. עלות כל שיגור עמדה על חצי מיליארד עד מיליארד וחצי דולר, לעומת ההבטחה לעלות קטנה פי 100. המטרה המרכזית של תוכנית המעבורת - להוזיל עלות שיגור לוויינים מול עלות טילים לשימוש חד־פעמי - נכשלה, ולמעשה עלויות השיגור באמצעות המעבורת עלו על עלות השיגורים במשגרים חד־פעמיים. מהנדס האווירונאוטיקה רוברט זוברין כינה את מעבורת החלל "רמאות שעלתה לנו ב־30 שנה של דריכה במקום". עם זאת, המעברות עזרו לחקר החלל אף שחשיבות הניסויים שבוצעו הוטלה בספק על ידי אנשי מדע רבים, והיו בין המשימות החלל שהביאו למסלול הכי הרבה אסטרונאוטים, והיו הראשונות להגשמת הרעיון של חלליות רב פעמיות.
אחרי 30 שנות פעילות הופנם הלקח שתוכנית המעבורת אינה בטיחותית ויקרה מעבר לכל הצדקה, וב־2011 הופסקו השיגורים.
עקרון הפעולה
מעבורת החלל משוגרת כמו טיל, מקיפה את כדור הארץ כמו חללית, ונוחתת כמו מטוס (או ליתר דיוק, כמו דאון כבד במיוחד). היא מורכבת מארבעה חלקים עיקריים: המקפת (orbiter, הדומה בצורתה למטוס ובה נמצאים אנשי הצוות והמטען), שני מאיצי דלק מוצק, ומכל דלק חיצוני. מכל הדלק הוא החלק המתכלה היחיד במעבורת. צוות המעבורת מונה בין 2 ל־8 אסטרונאוטים: מפקד, טייס ומומחים מסוגים שונים. מרבית המשימות של המעבורת כללו שבעה אנשי צוות.
המעבורות האמריקאיות
200px|ממוזער|שמאל|עיצובים מוקדמים של מעבורת החלל
טייס הניסוי צ'אק ייגר היה מהראשונים לעסוק באופן מעשי ותאורטי גם יחד באפשרות של טיסה לחלל, אך באמצעות כלי טיס נהוג בידי טייס, ולא כפי שהציעו אחרים, להטיס לחלל על גבי רקטה חפץ כלשהו שיהפוך ללווין. כפי שהיטיב לתאר את הנושא הסופר טום וולף, במקביל להיבט הברור של יוקרה - טייסים הכובשים את החלל אחרי שכבשו את האוויר - יש הגיון רב לתפיסה לפיה כלי טיס שיוצא אל החלל נכון לתכננו כך שיוכל לשוב לארץ באופן מבוקר. הבעיה הייתה פיזיקלית: ככל שעולים לגובה כך נעשה האוויר דליל יותר, ובהתאם יכולת התמרון יורדת ושואפת לאפס. ייגר הוביל צוות שניסה להגיע לחלל באמצעות מטוסים מהירים מאד, שהמפורסם ביניהם הוא ה-X-15, שיכול היה לטוס במהירות עצומה, אך לא יכול היה להמריא בעצמו, אלא הוא נישא בגחונו של מטוס תובלה סילוני גדול. טיסת הבכורה של ה-X-15, נערכה ב-1959, והגם שהתכנית בסופו של דבר נגנזה, היא כללה את כל המרכיבים של תוכנית מעבורת החלל: המראה באמצעות כלי אחר (טיל במקרה של מעבורות החלל שהגיעו לכלל מימוש), ונחיתה עצמאית בסגנון דאיה.טום וולף, הצוות המובחר, תל אביב, מערכות 1985
בתום תוכנית אפולו, חיפשה סוכנות החלל האמריקאית פרויקט חדש, שימשיך את המחקר שנעשה בתוכנית אפולו, במסגרתה הונחתו אסטרונאוטים על הירח. התוכנית שנהגתה כללה בניית תחנות חלל גדולות יותר ויותר, החל מצוות של 12 אנשים, לאחר מכן 50 אנשים, ואפילו של 100 אנשי צוות, שישוגרו על גבי טיל סטורן 5 העצום ששימש את תוכנית אפולו. בנוסף, תכננה נאס"א תחנות חלל סביב ועל הירח, ובסופו של דבר שיגור אסטרונאוטים אל המאדים. כל זה דרש בניית רכב חלל שיעביר ציוד ואסטרונאוטים אל התחנות ומהן, שיהיה רב־פעמי כדי לחסוך בעלות.
עם זאת, תוכניות גרנדיוזיות אלה לא עלו בקנה אחד עם המציאות הפוליטית והכלכלית של שנות ה־70 של המאה ה־20. הנשיא ניקסון היה עסוק בעניינים גלובליים-אסטרטגיים כגון הקשר עם סין, מלחמת וייטנאם והמלחמה במזרח התיכון, והוא לא נלהב להוציא מיליארדי דולרים לתוכנית חלל שאפתנית ובהתאם הורה לקצץ את תקציב נאס"א למינימום האפשרי. כל מה שנותר מהתוכנית הגדולה היה מעבורת חלל, ללא תחנת חלל לשרת. עקב זאת, פיתחה נאס"א תוכנית לשימוש במעבורת חלל כאמצעי בפני עצמו.
כאמור, ניקסון הטיל ספק בתועלת שבטיסות חלל מאוישות. לאור זאת, טענה נאס"א שאם המעבורת תבצע את כל השיגורים הממשלתיים והפרטיים, העלות הכוללת של תחזוקת מערך הלוויינים תרד משמעותית. ביצוע כל השיגורים האלו דרש לפחות 50 שיגורי מעבורת בשנה, מספיק כדי להצדיק אותה מבחינה כלכלית.
כדי לעמוד במשימות שלקחה על עצמה, נדרשה המעבורת להיות שונה לחלוטין מרכבי החלל הקודמים. עם זאת, הבית הלבן הגביל את תקציב הפיתוח ל־5 מיליארד דולר לאורך חמש שנים. כדי לשכנע בהיתכנות התקציבית של הפרויקט, ראשי נאס"א טענו בתחילת 1972 שתמורת 5.15 מיליארד דולר יוכלו לפתח רכב שיתאים לכל הביצועים הנדרשים, יהיה בעל אורך חיים של 100 טיסות, ויעלה 7.7 מיליון דולר לטיסה. באותו זמן, ידעו אנשי משרד הניהול והתקציב בבית הלבן שהערכותיהם של ראשי נאס"א מוגזמות.
בסופו של דבר אישר ניקסון את התוכנית, לא בגלל טענות נאס"א, אלא משום שידע שתוכנית בסדר גודל כזה תשפר את התעסוקה במדינות בהן היא התנהלה, בשנת בחירות כמו 1972, וכן כדי לעמוד בתחרות מול ברית המועצות דאז.
מגבלת התקציב כפתה על נאס"א לבצע מספר ויתורים בתכנון, שהוזילו את עלות הפיתוח, אך העלו משמעותית את עלויות התפעול והגדילו את רמת הסיכון שבהפעלת הרכב. כדוגמה, מנועי ההאצה החיצוניים המוצמדים לחללית מונעים בדלק מוצק, משום שמנועים כאלה זולים יותר לפיתוח מאשר מנועי דלק נוזלי, אף על פי שעלות התחזוקה הצפויה שלהם הייתה גבוהה יותר. בכך הייתה המעבורת לכלי הטיס המאויש הראשון המונע בדלק מוצק. כמו כן, משום שהאמינה שהרכב החדש יהיה בטוח יותר מקודמיו, ויתרה על מערכת מילוט לאנשי הצוות.
בסופו של דבר, לא עמדה המעבורת בכמות השיגורים, עלותם ובטיחותם, כפי שהבטיחה נאס"א כאשר ביקשה לאשר את התוכנית. התוכנית לא הצליחה לשגר יותר מחמש מעבורות בשנה, מול ה־24 שהובטחו. עלות כל שיגור עלתה על חצי מיליארד דולר, לעומת ה־8 מיליון דולר שהובטחו. מהנדס האווירונאוטיקה רוברט זוברין כינה את מעבורת החלל "רמאות שעלתה לנו ב־30 שנה של דריכה במקום".
מעבורת החלל הראשונה הייתה "אנטרפרייז", שנבנתה כדי לנסות את מערכת הנחיתה. היא נישאה על גבי בואינג 747, וב-1976 בוצעו כמה ניסיונות מוצלחים בהם שוחררה המעבורת בגובה רב, ונחתה בשלום בבסיס אנדריוז הסמוך לוושינגטון. כבר אז הקפידה נאס"א לקדם את תמיכת הציבור בפרויקט באמצעות הצגת סרטים במכון סמיתסוניאן בהם נראתה המעבורת נוחתת בשלום.
המעבורת הראשונה שטסה לחלל הייתה קולומביה. בנייתה החלה במרץ 1975 ובדיקתה הסופית הסתיימה בפברואר 1981. חודשיים אחר כך, ב־12 באפריל, הייתה "קולומביה" למעבורת החלל הראשונה שטסה לחלל. כאשר יצאה ממפעל הייצור היא שקלה 74,949 קילוגרם ולאחר שהתקינו עליה את המנועים הראשיים, היא שקלה 80,909 קילוגרם.
מאז מסעה הראשון של "קולומביה" לחלל, נבנו ארבע מעבורות חלל נוספות: "צ'לנג'ר", שבנייתה הושלמה ב־1982, ואשר התפוצצה בעת שיגורה ארבע שנים אחר כך; "דיסקברי", שנבנתה ב־1983; "אטלנטיס", שהושקה שנתיים אחר כך; ולבסוף "אנדוור", שהחליפה את ה"צ'לנג'ר" ב־1991. עם תחילת הקמת תחנת החלל הבינלאומית, עסקו "דיסקברי", "אטלנטיס" ו"אנדוור" בעיקר בבנייתה, ו"קולומביה" הייתה היחידה שהמשיכה לעסוק במחקר מדעי. הסיבה לכך היא שבגלל היותה מעבורת החלל הראשונה, הועמסה הקולומביה במכשור מדידה רב כדי לבדוק את תגובותיה. בנוסף, שלדתה הייתה מסיבית יותר וכבדה יותר מזו של המעבורות שבאו אחריה. כתוצאה מכך, היה משקלה גדול יותר, מה שמנע ממנה מלהגיע לגובה מספיק כדי להגיע לתחנת החלל. ב־1 בפברואר 2003 התפרקה המעבורת "קולומביה" בזמן חזרתה לכדור הארץ, וגרמה למותם של שבעת אנשי הצוות שעל סיפונה, בהם האסטרונאוט הישראלי אל"ם אילן רמון. בהתאם להמלצות וועדת החקירה של תאונת הקולומביה, נאס"א קרקעה את כל מעבורות החלל כשהנחיתה האחרונה התרחשה ב־21 ביולי 2011.
מבנה מעבורת החלל
250px|ממוזער|שמאל|מעבורת החלל קולומביה מוסעת אל כן השיגור לקראת שיגורה למשימת STS-1
מעבורת החלל הייתה החללית המסלולית הראשונה שתוכננה לשימוש חוזר. המעבורת נשאה מגוון רחב של מטענים למסלול לווייני נמוך, שימשה להחלפת צוותים בתחנת החלל הבינלאומית וביצעה משימות שירות. המעבורת יכלה גם כן לאסוף לוויינים ומטענים שונים ממסלולם ולהחזירם אל כדור הארץ. כל מעבורת נבנתה כך שתעמוד ב־100 טיסות או 10 שנות שירות, אך בסופו של דבר אף מעבורת לא שוגרה 100 פעמים ושירותם הוארך להרבה יותר מ־10 שנים. מי שהיה אחראי על תכנון המעבורת היה מקסים פאגט שהיה אחראי גם על תכנון חלליות מרקורי, ג'מיני ואפולו. הגורם המרכזי למבנה המעבורת היה צורך בהתאמתה לשיגור הלוויינים הצבאיים והאזרחיים שתוכננו ועמידה בדרישות החסויות של חיל האוויר האמריקאי למשימות למסלול קוטבי. גורמים אלו גרמו לבחירת השימוש ברקטות האצה ובמכל דלק נתיק, שהתאימו לדרישות הפנטגון לכלי בעל יכולת נשיאה גבוהה ולדרישות ממשל ניקסון שביקש להוזיל את הטיסות לחלל על ידי שימוש ברכבי חלל הניתנים לשימוש חוזר.
כל מעבורת היא מערכת הניתנת לשימוש חוזר המורכבת משלושה חלקים מרכזיים: המעבורת (OV), מכל הדלק הנתיק (ET) ורקטות ההאצה (SRB). רק המעבורת נכנסה למסלול סביב כדור הארץ, כאשר רקטות ההאצה ומכל הדלק מתנתקים לפני הכניסה למסלול. המעבורת שוגרה אנכית כמשגר רגיל, ונחתה על גלגליה כמטוס רגיל. בתחילה סברו שהמעבורת תהיה מוכנה לשימוש חוזר לאחר הנחיתה ותחזוקה מינימלית, אך כשלים חוזרים אילצו תחזוקה מקיפה וארוכה הרבה יותר, שהייתה הסיבה העיקרית לכך שפער הזמן בין שיגורים היה ארוך פי 6 מהצפוי. רקטות ההאצה צנחו לאוקיינוס, שם הם נאספו על ידי אוניות גרר והוכנו לשימוש חוזר. רק מכל הדלק הנתיק היה אובד בשיגור והיה נשרף באטמוספירה.
חמש מעבורות לטיסות חלל נבנו: קולומביה (OV-102), צ'לנג'ר (OV-99), דיסקברי (OV-103), אטלנטיס (OV-104) ואנדוור (OV-105). בנוסף להן נבנו שתי מעבורות נוספות: אנטרפרייז (OV-101) ששימשה למבחני דאייה ופאת'פיינדר (OV-98) ששימשה לבדיקות בקרקע. המעבורת אנטרפרייז יועדה לעבור הסבה ולהפוך למעבורת מבצעית בתום מבחני הדאייה אך התברר כי משתלם יותר להסב את המעבורת צ'אלנג'ר, שנבנתה במקור לבדיקות, למעבורת מבצעית. אנדוור נבנתה מחלקי חילוף של שאר המעבורות לאחר אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר ב־1986. עבור המעבורת קולומביה, שהתפרקה ב־2003 לא נבנתה מחליפה. כל מעבורת עלתה כ־2 מיליארד דולר וכל שיגור עלה כ־450 מיליון דולר.
האחריות לחלקים שונים ושלבים שונים במהלך תוכנית המעבורות פוזרה בין מרכזים רבים של נאס"א. מרכז החלל קנדי היה אחראי לשיגור ונחיתת המעבורות במשימות למסלול לווייני נמוך (במסלול היחיד ששימש בסופו של דבר בתוכנית), בסיס חיל האוויר ונדנברג היה אחראי לשיגור ונחיתת משימות שישוגרו למסלול קוטבי (אך מעולם לא נעשה בו שימוש), מרכז החלל ג'ונסון שימש כמרכז הבקרה של משימות המעבורות, מרכז טיסות החלל מרשל היה אחראי לבניית רקטות ההאצה, מכל הדלק הנתיק ומנועי המעבורת הראשיים, מרכז החלל ג'ון סטניס בחן את מנועי המעבורת הראשיים ומרכז טיסות החלל גודרד טיפל ברשת העיקוב הגלובלית.
המעבורת, מכל הדלק ורקטות ההאצה הורכבו יחד ב־Vehicle Assembly Building שבמרכז החלל קנדי, שנבנה במקור להרכבת החללית אפולו על גבי משגר הסטורן 5.
מידע טכני (כל חלקי מעבורת החלל)
גובה: 56 מטר
משקל המראה כולל: 2,000,000 ק"ג
דחף כולל בהמראה: 30.16 מגה ניוטון
מבנה המעבורת
250px|ממוזער|שמאל|קוקפיט הזכוכית שהותקן במעבורות החלל. (התא המצולם נמצא בהליכי בנייה – ההגאים והמושבים חסרים. הרקע הניבט מהחלונות הוסף על ידי תוכנה לעריכת תמונות)
250px|ממוזער|שמאל|מעבורת החלל דיסקברי במהלך משימת STS-121. ניתן לראות כי תא המטען של המעבורת פתוח
המעבורת עצמה דמתה למטוס. היא הייתה בעלת זוג כנפי דלתא משוכות 81° בקצה הפנימי ו־45° בקצה החיצוני. המאזנת האחורית הייתה משוכה אחורה בזווית של 45°. המאזנות ומעצורי האוויר שמוקמו בקצוות האחוריים של הכנפיים שימשו לשליטה במעבורת בשלבי הדאייה והנחיתה.
תא הצוות של המעבורת היה בעל שלושה סיפונים: סיפון הטיסה, הסיפון האמצעי וסיפון השירות. בסיפון הטיסה היו 4 מושבים (מפקד המשימה, טייס ושני מומחי משימה) ושם מוקמו מערכות בקרת הטיסה של המעבורת. בסיפון האמצעי היו 3 מושבים נוספים (לשאר צוות המשימה), מטבח, שירותים, אזורי שינה, תאי אחסון ופתח הכניסה והיציאה מהמעבורת כשהיא בכדור הארץ. בסיפון האמצעי היה גם מנעל אוויר שהיה בעל שתי דלתות: אחת לסיפון האמצעי ואחת אל תא המטען. אסטרונאוטים שיצאו להליכת חלל עברו דרך המנעל, שאיפשר לשאר האסטרונאוטים להישאר בבגדיהם הרגילים ללא צורך ללבוש חליפות חלל.
ממדי תא המטען של המעבורת הם 4.6 על 18 מטרים שהם רוב נפח המעבורת. מידע שהותר לפרסום ב־2011 הראה כי גודל תא המטען הותאם במדויק לממדי לוויין הריגול KH-9 Hexagon שהופעל על ידי משרד הסיור הלאומי. לתא המטען היו שתי דלתות סימטריות שהוצבו לאורך תא המטען ונפתחו כלפי חוץ. רוב המטען הוכנס לתוך תא המטען בצורה אופקית כאשר המעבורת מוצבת אנכית והוצא מהמעבורת בצורה אנכית כאשר היא במסלול על ידי הזרוע הרובוטית של המעבורת (שהופעלה על ידי אסטרונאוט), אסטרונאוטים בפעילות חוץ רכבית, או באמצעות מנועים שהורכבו על המטען עצמו.
למעבורת החלל היו שלושה מנועים ראשיים מסוג RS-25 שמוקמו בחלקה האחורי. מנועים אלו היו יעילים מאוד ביחס משקל - כוח גם בהשוואה למנועים בני ימינו, ותודלקו על ידי הדלק הנוזלי שהיה במכל הדלק הנתיק. בנוסף למנועים אלו, שני מנועים שמוקמו גם הם באחורי המעבורת שימשו לתיקוני מסלול והאטת המעבורת לפני החדירה לאטמוספירה. כמו כן, מנועי תימרון קטנים מוקמו במקומות שונים על פני המעבורת ושימשו גם הם לתיקוני מסלול.
על מנת שהמעבורת תהיה חללית רב־פעמית היא צוידה במגיני חום מיוחדים. חלליות חד־פעמיות, כגון חלליות אפולו וחלליות סויוז, צוידו במגן חום שהתכלה במהלך החדירה לאטמוספירה. לפיכך פותח עבור המעבורת מגן קבוע העשוי אריחים של סיבי צורן דו־חמצני טהור (LI-900). אריחים אלו הם אריחי חומרים קרמיים שיכולים לספק הגנה מן החום העז בחדירה לאטמוספירה עד לטמפרטורה של 1,260 מעלות כך שניתן להחזיק אותם ביד חשופה בלי להיכוות. 30,757 אריחים כאלה הותקנו בגחון המעבורת ובצידיה. הם עוצבו, נחתכו והודבקו בעבודה ידנית מפרכת. לעיתים קרה שחלק מהאריחים לא החזיקו מעמד בהמראה ונשרו, לרוב ללא נזק למעבורת. ועדת החקירה שבדקה את אסון מעבורת החלל קולומביה מצאה כי התאונה נגרמה משום שפיסת קצף שניתקה במהלך ההמראה פגעה במגן החום של שפת הכנף העשוי פחמן מחוזק בסיבי פחמן (RCC), ויצרה בו חור שאיפשר חדירת אוויר לוהט אל הכנף בזמן הנחיתה.
מידע טכני
אורך: 37.237 מטר
מוטת כנפיים: 23.79 מטר
גובה: 17.86 מטר
משקל ריק: 78,000 ק"ג
משקל המראה מרבי כולל: 110,000 ק"ג
משקל נחיתה מרבי: 100,000 ק"ג
משקל המטען המקסימלי: 25,060 ק"ג
ממדי תא המטען: 4.6 על 18 מטרים
גובה טיסה: 190-960 ק"מ
מהירות: 27,870 קמ"ש
צוות: 2-8 נוסעים/אנשי צוות. (במשימות חילוץ ניתן להכניס עד 11 אנשים)
מכל הדלק החיצוני
250px|ממוזער|שמאל|מכל הדלק הנתיק מובל אל בניין הרכבה של המעבורות
תפקידו העיקרי של מכל הדלק החיצוני והנתיק של המעבורת היה לספק דלק (מימן וחמצן נוזלי) לשלושת מנועיה הראשיים של המעבורת. מכל הדלק הושלך מהמעבורת כ־10 שניות מתום פעולת המנועים הראשיים ונשרף באטמוספירה. רקטות ההאצה של המעבורת חוברו אל המכל החיצוני. בשתי הטיסות הראשונות בתוכנית מעבורות החלל נצבע המכל החיצוני בלבן על מנת להגן עליו מקרינה על סגולה לה הוא חשוף במשך הזמן הרב בו מוצבת המעבורת על כן השיגור. ממשימת STS-3 הפסיקה לוקהיד מרטין, יצרנית המכלים, לצבוע את המכלים בלבן מפני שהתברר כי הקרינה אינה מהווה בעיה. אי הצביעה של המכל הפחיתה את משקל מכל הדלק בכ־272 ק"ג.
מידע טכני
אורך: 46.9 מטר
קוטר: 8.4 מטרים
נפח: 2,025 מטרים מעוקבים
משקל ריק: 26,535 ק"ג
משקל המראה כולל: 756,000 ק"ג
רקטות ההאצה
200px|ממוזער|שמאל|רקטות ההאצה של מעבורת החלל קולומביה רגעים ספורים לאחר התנתקותם מהמעבורת במהלך שיגורה למשימת STS-1
רקטות ההאצה של מעבורת החלל היו זוג רקטות שהונעו על ידי דלק מוצק ושימשו את המעבורת במשך שתי הדקות הראשונות בשיגור. בתום שתי הדקות השתחררו הרקטות וצנחו אל האוקיינוס, שם הן נאספו על ידי ספינות גרר והוכנו לשימוש חוזר. הרקטות סיפקו את הדחף העיקרי בעת השיגור כשסיפקו 12.5 מגה־ניוטון של דחף (בגובה פני הים) כל אחת לעומת 5.25 מגה־ניוטון שסיפקו שלושת מנועיה הראשיים של המעבורת יחד.
אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר אירע בעקבות כשל באחת מרקטות ההאצה של המעבורת. אטם ברקטת ההאצה הימנית של המעבורת, נפגם כתוצאה מהטמפרטורות הנמוכות ששררו באתר השיגור באותו יום. כתוצאה מכך, גזים לוהטים נפלטו מהרקטה, פרצו פתח במכל הדלק החיצוני וגרמו לפיצוצו.
מידע טכני
אורך: 45.46 מטר
קוטר: 3.71 מטרים
משקל ריק (לרקטה): 68,000 ק"ג
משקל המראה כולל (לרקטה): 571,000 ק"ג
דחף (לרקטה, בהמראה, בגובה פני הים): 12.5 מגה ניוטון
זמן בעירה: 124 שניות
פרופיל משימה
250px|ממוזער|שמאל|תרשים המתאר את כל שלבי הטיסה של המעבורת
250px|ממוזער|שמאל|רגע ההצתה של המנועים הראשיים
250px|ממוזער|שמאל|המעבורת בדרכה למסלול רגעים ספורים אחרי ניתוק רקטות ההאצה
250px|ממוזער|שמאל|מעבורת החלל אטלנטיס חוזרת אל כדור הארץ ממשימתה האחרונה – STS-135. התמונה צולמה מתחנת החלל הבינלאומית
250px|ממוזער|שמאל|דימות של חלקיה החיצוניים של מעבורת החלל כשהיא מתחממת ליותר מ־1,500 מעלות צלזיוס בעת החדירה לאטמוספירה
250px|ממוזער|שמאל|נחיתת מעבורת החלל אנדוור ממשימת STS-127
250px|ממוזער|שמאל|פרישת מצנח הבלימה של המעבורת דיסקברי עם נחיתתה ממשימת STS-92
200px|ממוזער|שמאל|מעבורת החלל דיסקברי לאחר נחיתתה ולקראת הוצאת האסטרונאוטים
200px|ממוזער|שמאל|מעבורת החלל אטלנטיס מובלת על גבי מטוס הבואינג 747 המיוחד שהותאם לכך
שיגור
כל משימות מעבורות החלל שוגרו ממרכז החלל קנדי (KSC). תנאי מזג האוויר באתר השיגור יכלו להשפיע על השיגור ואפילו לגרום לדחייתו. גשמים, טמפרטורות נמוכות, עננים, סופות ברקים, רוחות ולחות הם חלק מאותם גורמים. אחראי מזג האוויר לשיגור המעבורות היה מנטר את מזג האוויר עד שההחלטה הסופית לשיגור אושרה. מזג האוויר היה צריך להיות מתאים עבור המעבורת גם בלפחות אחד מאתרי נחיתת החרום של המעבורת שמעבר לאוקיינוס האטלנטי, וכך גם מזג האוויר באזור נחיתת רקטות ההאצה.
המעבורות מעולם לא שוגרו למשימה שהחלה בדצמבר והסתיימה בינואר מפני שמחשבי המעבורת, שנבנו בשנות ה־70, לא יכלו לעמוד במצב של שינוי השנה והיו צריכים לעבור אתחול במהלך הטיסה. אף על פי שב־2007 מצאו טכנאי נאס"א דרך לעקוף את הבעיה אף מעבורת לא שוגרה למשימה כזו.
ביום השיגור, אחרי העצירה הסופית בספירה לאחור ב־T מינוס 9 דקות (9 דקות לפני השיגור), עברה המעבורת את ההכנות הסופיות לשיגור והספירה לאחור נמשכה תחת הפיקוח האוטומטי של ה־GLS (קיצור ל־Ground Launch Sequencer), תוכנה שעצרה את הספירה לאחור אם היא נתקלה בבעיה כלשהי במערכות המעבורת. הספירה לאחור עברה לאחריות המחשבים שעל המעבורת עצמה ב־T מינוס 31 שניות.
ב־T מינוס 16 שניות החלה מערכת ה־SPS (קיצור ל־sound suppression system) להציף את ה־MLP, (הפלטפורמה ממנה משוגרת המעבורת אשר נישאת לכן השיגור על ידי זחלן טרנספורטר) ואת התעלות שמתחת לרקטות ההאצה ב־1,300 מטרים מעוקבים של מים כדי להגן על המעבורת מפני האנרגיה האקוסטית והגזים הלוהטים שפרצו מרקטות ההאצה.
ב־T מינוס 10 שניות מופעלת מערכת מצתים מתחת לכל מנוע על מנת לשרוף את הגזים הנמצאים בתוך נחירי הפליטה של המנועים. אי שריפת הגזים עלולה להכשיל את חיישני המעבורת ולגרום ללחץ יתר ולפיצוץ המעבורת בעת הצתת המנועים. באותו זמן שואבות משאבות הענק של מנועי המעבורת חמצן ומימן נוזלי אל תאי השריפה של המנועים.
שלושת המנועים הראשיים של המעבורת הוצתו ב־T מינוס 6.6 שניות. המנועים הופעלו זה אחר זה בהפרשים של 120 מילישניות. מחשבי המעבורת חיכו שהמנועים יגיעו ל־90% הספק על מנת להשלים את כיול המנועים למצב שיגור. כשניצתו המנועים, מי הקירור הפכו לענן קיטור שנפלט בתעלות דרומה. מנועי המעבורת היו צריכים להגיע ל־100% הספק בתוך שלוש שניות בלבד. אם הם לא הגיעו להספק זה תוך 3 שניות ביטל מחשב המעבורת את השיגור. אם המנועים הגיעו להספק של 100%, ב־T מינוס 0 (רגע השיגור) פוצצו 8 אטבים פירוטכניים שחיברו את המעבורת אל כן השיגור, והוצתו מנועי רקטות ההאצה. ברגע שהוצתו רקטות ההאצה לא היה ניתן לבטל את השיגור מפני שלא ניתן לכבות רקטה הפועלת על דלק מוצק. שובלי העשן מרקטות ההאצה נפלטו על ידי תעלות בכיוון צפון במהירות הקרובה למהירות הקול.
ברגע הפעלת המנועים הראשיים, כאשר רקטות ההאצה עדיין מרותקות אל כן השיגור, הדחף שיצרו המנועים גרמו לכל המערכת (המעבורת, מכל הדלק והרקטות) לנטות מטה בכ־2 מטרים (מפני שדחף המנועים אינו ישר כלפי מטה). כשחזרו רקטות ההאצה למצב הנכון, חזרה המערכת ועלתה מעלה. כל התהליך לקח פחות מ־6 שניות. כשעמדה המעבורת אנכית לחלוטין הוצתו רקטות ההאצה והשיגור החל. מרכז הבקרה במרכז החלל ג'ונסון קיבל את האחריות לטיסה ברגע שהמעבורת ניתקה מכן השיגור.
זמן קצר אחרי עזיבת "מגדל" כן השיגור, החלה המעבורת בתמרון שכלל גלגול, נטייה וסבסוב כך שהמעבורת הייתה הפוכה וכנפיה מיושרות עם כן השיגור. המעבורת הייתה הפוכה במשך כל שלב הנסיקה. במצב זה הגיעה המעבורת לזווית התקפה רצויה לעומסים האווירודינמיים ונתנה לצוות המעבורת נקודת יחוס – כדור הארץ. המעבורת טיפסה בקשת הולכת ומתמתנת, בעודה מאיצה עם ניתוק רקטות ההאצה והתרוקנות מכל הדלק החיצוני. הכניסה למסלול סביב כדור הארץ דורשת יותר כוח אופקי מאשר כוח אנכי. רוב תהליך ההאצה האנכית לא היה יכול להראות לצופים מהקרקע. המהירות הנדרשת להגעה למסלול כמעט מעגלי של 380 ק"מ (המסלול בו נמצאת תחנת החלל הבינלאומית) היא 7.68 ק"מ לשנייה (27,650 קמ"ש – מאך 23 בגובה פני הים). מפני שנטיית המסלול של תחנת החלל הבינלאומית היא 51.6°, היה על המעבורת להגיע לאותה נטייה אם היה ברצונה לחבור אל התחנה.
בהגיע המעבורת לנקודה בשם Max Q, בה כוחות המשיכה הפועלים על המעבורת הם החזקים ביותר, הונמכה עוצמת המנועים אוטומטית ל־72% דחף על מנת לא להגיע למהירות גבוהה מידי שתגרום ללחץ רב מידי על המעבורת. בנקודה זו ארעה סינגולריות פראנטל־גלאוארט, וענני התעבות נוצרו סביב המעבורת בעודה עוברת את מהירות הקול. ב־T פלוס 70 שניות הגבירו המנועים את הדחף לרמה המקסימלית של 104% דחף.
ב־T פלוס 126 שניות התפוצצו האטבים שחיברו את רקטות ההאצה למכל הדלק ומנועים קטנים הרחיקו אותם מהמעבורת ואחד מהשני בעודם צונחים אל האוקיינוס. מכאן המשיכה המעבורת עם מנועיה הראשיים בלבד. באותה נקודה יחס הדחף־משקל של המעבורת היה קטן מאחד – כלומר כוח המשיכה גבר על הכוח שהפעילו מנועי המעבורת, והמהירות האנכית שקיבלה המעבורת מרקטות ההאצה ירדה באופן זמני. עם זאת, כשפעולת המנועים נמשכה, ירד משקל הדלק ויחס הדחף־משקל הגיע שוב ל־1 והמעבורת המשיכה להאיץ אל עבר הכניסה למסלול.
המעבורת המשיכה לטפס והביאה את חרטומה אל מעל לאופק (בעודה הפוכה). מנועי המעבורת שמרו על גובהה בעודה מאיצה אופקית. אחרי כ־5 דקות ושלושת רבעי מהשיגור החלו אותות השידור מהמעבורת ואליה לדעוך, אז התהפכה המעבורת ויצרה התקשרויות חדשות עם כדור הארץ דרך מערכת לווייני ה־TDRS.
בעשר השניות האחרונות לפעולת מנועי המעבורת, משקל המעבורת היה נמוך מספיק כך שהיה צורך להנמיך את עוצמת המנועים על מנת להגביל את העומס על המעבורת ל־3 ג'י, בעיקר לנוחיות האסטרונאוטים. כ־8 דקות לאחר השיגור כובו מנועי המעבורת הראשיים.
מנועי המעבורת כובו לפני תום הדלק כי המנועים היו נהרסים אם היו "מתייבשים". מכל הדלק החיצוני היה מופרד אז מהמעבורת על ידי אטבים מתפוצצים ונשרף כמעט כולו באטמוספירה כאשר חלקים מזעריים ממנו מתרסקים באוקיינוס רחוק מכל נתיב שיט. על מנת למנוע מהמעבורת לרדת אל תוך האטמוספירה התחתונה בעקבות מכל הדלק, הופעלו המנועים המסלוליים שהעלו את אפוגיאת המעבורת אל עבר האטמוספירה העליונה. הסיבה שבגללה שוגרה המעבורת למסלול ממנו היא יכולה לחזור בקלות אל כדור הארץ ולא ישירות למסלול המתוכנן הייתה שאם המנועים המסלוליים לא עבדו או שדלתות תא המטען לא יכלו להיפתח, הייתה המעבורת יכולה לחזור ישירות אל כדור הארץ לנחיתת חרום ללא צורך במנועים (שאולי לא עבדו). במשימות מסוימות (ביניהן משימות אל תחנת החלל הבינלאומית) הופעלו המנועים המסלוליים לפני כיבוי המנועים הראשיים.
במסלול
עם כניסתה למסלול הייתה המעבורת בדרך כלל בגובה 321 ק"מ ולפעמים בגובה 643 ק"מ. בשנות ה־80 וה־90 רבות ממשימות המעבורת היו לביצוע ניסויים במסגרת התוכנית המשותפת של נאס"א וסוכנות החלל האירופאית ספייסלאב, או שיגור לוויינים וגשושיות. מסוף שנות ה־90 ובשנות ה־2000 משימות המעבורות התמקדו בבניית ותחזוק תחנת החלל הבינלאומית ופחות בשיגור לוויינים. רוב משימות המעבורת נמשכו בין מספר ימים בודדים ועד לשבועיים שלמים, אף על פי שמשימות ארוכות יותר היו אפשריות על ידי שימוש ב־Extended Duration Orbiter או על ידי שהייה בתחנת החלל.
חדירה לאטמוספירה
כמעט כל הפעולות שביצעה המעבורת במהלך החדירה לאטמוספירה והנחיתה, למעט הורדת כני הנסע ופרישת חיישני מידע הטיסה, בוצעו בדרך כלל בצורה אוטומטית. עם זאת, שלב החדירה היה יכול להעשות בצורה ידנית לחלוטין אם ארעה תקלה או במקרה חירום. הגישה לנחיתה והנחיתה בעצמה יכלו להעשות על ידי הטייס האוטומטי אך נעשו בדרך כלל בצורה ידנית.
המעבורת החלה את שלב החדירה על ידי הפעלת המנועים המסלוליים בעודה הפוכה לכיוון תנועתה כך שהמנועים האטו אותה. המנועים הופעלו לכ־3 דקות שבסופם הואטה המעבורת בכ־322 קמ"ש. כתוצאה מההאטה ירדה אפוגיאת המעבורת אל תוך האטמוספירה העליונה. אחר כך התהפכה המעבורת על ידי הטיית חרטומה כלפי מטה (או מעלה ביחס לכדור הארץ). תהליך זה התבצע במרחק של כחצי גלובוס מאתר הנחיתה.
המעבורת החלה "להיתקל" באוויר צפוף יותר באזור האטמוספירה התחתונה (120 ק"מ – 400,000 רגל) ובמהירות של מאך 25 (30,000 קמ"ש). המעבורת ביצעה תמרונים קטנים על ידי נחירי פליטה ומשטחי שליטה, והביאה את חרטומה לזווית של 40° כלפי מעלה ובכך יצרה גרר גדול במיוחד שהאט אותה וגם הפחית את עוצמת החום מהחדירה. המעבורת החלה להיתקל באוויר צפוף יותר ויותר ולאט הפכה מחללית למטוס. אם הייתה המעבורת נעה בקו ישר אל עבר מסלול הנחיתה, הייתה זווית הגישה שלה (40°) גורמת לזווית הירידה להתיישר או אפילו לעלות (כלומר המעבורת הייתה מטפסת ולא מנמיכה). לכן ביצעה המעבורת סדרה של 4 תמרונים חדים – פניות של 70° בצורת האות S – כאשר כל פנייה נמשכת מספר דקות ובעוד המעבורת שומרת על זווית הגישה של 40°. בצורה זו איבדה המעבורת מהירות בעודה פונה לצדדים ולא בעודה מטפסת כלפי מעלה. התמרונים בוצעו בשלב "החם" ביותר מהלך החדירה, כאשר מגיני החום זהרו באדום וכוחות הג'י היו הגבוהים ביותר. בסוף הפנייה האחרונה כמעט והושלם תהליך המעבר מחללית למטוס (או יותר נכון לדאון). אחר כך איזנה המעבורת את כנפיה, הנמיכה את חרטומה לכדי צלילה מתונה והחלה בשלב הגישה לנחיתה.
יחס הגלישה המקסימלי של המעבורת היה תלוי במהירותה ונע בין 1:1 במהירויות מגה־על־קוליות, 2:1 במהירויות על־קוליות ו־4.5:1 במהירויות תת־קוליות במהלך הגישה והנחיתה.
באטמוספירה התחתונה המעבורת מתפקדת כדאון, מלבד זאת שהיא מאבדת גובה בקצב מהיר הרבה יותר – מעל 50 מטרים כל שנייה (180 קמ"ש). במהירות של כמאך 3 נפרשים שני חיישני מידע בשני צידי המעבורת החשים את לחץ האוויר ביחס לתנועת המעבורת באטמוספירה.
גישה סופית ונחיתה
כששלב הגישה והנחיתה מתחיל המעבורת נמצאת בגובה של כ־3,000 מטרים (9,800 רגל) ובמרחק 12 ק"מ מקצה מסלול הנחיתה. בשלב זה פורש טייס המעבורת את מעצורי האוויר של המעבורת על מנת להאט אותה. במהלך הגישה האחרונה הייתה מהירות המעבורת יורדת מ־682 קמ"ש לכ־346 קמ"ש ברגע הנחיתה (לעומת 260 קמ"ש של מטוס סילון סטנדרטי). כני הנסע של המעבורת היו מורדים במהירות של כ־430 קמ"ש. כדי להאט את המעבורת מהר יותר נפרש מצנח בלימה ברגע נגיעת כן הנסע הראשי או כן הנסע הקדמי (תלוי במוד פרישת המצנח) ובמהירות של כ־343 קמ"ש. המצנח הושלך ברגע שהמעבורת הואטה אל פחות מ־110 קמ"ש.
אתרי נחיתה
נאס"א העדיפה כי משימות המעבורות ינחתו במרכז החלל קנדי. אם תנאי מזג האוויר בקנדי לא התאימו לנחיתת המעבורת, יכלה המעבורת להמתין במסלול עד שתנאי מזג האוויר יתאימו, לנחות בבסיס חיל האוויר אדוארדס שבקליפורניה או לנחות באחד משדות נחיתת החרום ברחבי הגלובוס. אם מעבורת הייתה נוחתת במקום אחר ממרכז קנדי היה צורך להעבירה למרכז קנדי על גבי מטוס הבואינג 747 המיוחד שהותאם לכך. מעבורת החלל קולומביה נחתה ממשימת STS-3 בנמל החלל וייט סנדס שבניו מקסיקו, שם לא נחתו עוד משימות כי מדעני נאס"א האמינו כי החול פוגע במעבורת.
במהלך תוכנית מעבורות החלל נחתו 78 משימות במרכז החלל קנדי, 56 בבסיס אדוארדס ומשימה אחת בווייט סאנדס.
לאחר הנחיתה
עם עצירתה המוחלטת של המעבורת היא הושארה על המסלול במשך מספר דקות על מנת שתצטנן. צוותים בקדמת ובאחורי המעבורת חיפשו אחר הימצאות שאריות של מימן, הידרזין, מונומטיל־הידרזין, דיניטרוגן־טטרוקסיד ואמוניה (שאריות דלק ממנועי המעבורת). אם נמצאו שאריות מימן היה מוכרז מצב חירום, מערכות החשמל של המעבורת היו כבויות וצוותי הסיוע היו מתפנים. אחר כך הייתה מגיעה שיירה של 25 כלי רכב שתוכננו במיוחד למטרה זו יחד עם 150 טכנאים ומהנדסים שהוכשרו לכך. טיהור המעבורת על ידי צוות השיירה החל כ־45–60 דקות לאחר הנחיתה. רופא היה עולה אל המעבורת ובודק את הצוות לפני ירידתם. עם ירידת האסטרונאוטים מהמעבורת עברה האחריות על המעבורת ממרכז החלל ג'ונסון למרכז החלל קנדי.
אם המעבורת נחתה בבסיס חיל האוויר אדוארדס בקליפורניה, נמל החלל וייט סנדס בניו מקסיקו או אחד משדות החרום לנחיתת המעבורת, הייתה המעבורת מועמסת על גב מטוס הבואינג 747 המיוחד שהעביר אותה אל מרכז החלל קנדי אז הייתה מובלת אל מתקן מיוחד בו היא הוכנה לקראת המשימה הבאה.
המעבורת הרוסית
שמאל|ממוזער|250px|מעבורת החלל בוראן
ברית המועצות, שבעבר בנתה את מטוס הנוסעים העל קולי טופולב Tu-144, שכונה "קונקורדסקי", כדי להציג יכולת מתחרה למטוס הקונקורד המערבי חודשיים לפני טיסתו הראשונה של הקונקורד, המשיכה במגמה ובנתה מעבורת חלל משלה, שנקראה "בוראן" (סופת שלג), שהייתה בעלת דמיון מפתיע למעבורת האמריקאית. עם זאת, מערכות האוויוניקה שלה היו פרי פיתוח עצמאי.
כמו המעבורת האמריקאית, גם המעבורת הרוסית הציגה עלויות שיגור גבוהות מאשר עלותו של שיגור על גבי טיל חד פעמי. הסובייטים הסיקו מסקנות באופן מיידי והפרויקט בוטל לאחר שיגור לא מאויש אחד בשנת 1988. במהלך שיגור זה הפגינה הבוראן יכולת נחיתה אוטונומית, שאינה קיימת במעבורת האמריקאית. מעבורות הבוראן ננטשו בהאנגארים ללא שמירה, ותמונות של המעבורות המתפוררות היו לסמל של התמוטטות תעשיית החלל הסובייטית.
ראו גם
משימות מעבורות החלל
תוכנית מיר ומעבורות החלל
מדמה מעבורת החלל
שנלונג
חקר החלל
x-37
קישורים חיצוניים
אתר סוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) – דף הבית של תוכנית מעבורות החלל המכיל נתונים כלליים ועדכונים שוטפים
תוכנית מעבורות החלל האמריקאית, באתר סוכנות החלל הישראלית
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:האדם בחלל
קטגוריה:חלליות מאוישות
קטגוריה:חלליות אמריקאיות
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
| 2024-10-07T10:39:03
|
קרל מרכס
|
REDIRECT קרל מרקס
| 2003-10-04T10:59:17
|
פסקל (שפת תכנות)
|
פסקל (באנגלית: Pascal) היא שפת תכנות עילית, שפותחה בשנת 1970 על ידי ניקלאוס וירת, וקרויה על שמו של המתמטיקאי והפילוסוף בן המאה ה-17 בלז פסקל.
השפה תוכננה במטרה להקל על לימוד שפות תכנות ומדעי המחשב, ושימשה לפיתוח תוכנה ואף כשפה הסטנדרטית לתיאור אלגוריתמים עד אמצע שנות התשעים. תכנון השפה הושפע בעיקר משפת ALGOL, כמו שפות רבות אחרות. השפה מאפשרת תכנות מבני, תוך שימוש בשגרות, פונקציות ויצירת מבני נתונים מורכבים.
בגרסתה המקורית היו בשפה כשלים תכנוניים רבים, אך לא מעטים מהם שופרו עם הזמן בתקינה, ואחרים שופצו על ידי מפתחי המהדרים. פסקל השפיעה רבות על עולם התוכנה ועל שפות שהופיעו אחריה, כגון עדה, Java, Visual Basic ועוד.
היסטוריה
ממוזער|שמאל|השפה פותחה בשנת 1970 על ידי ניקלאוס וירת, וקרויה על שמו של המתמטיקאי והפילוסוף בן המאה ה-17 בלז פסקל.
אף שבבסיסה השפה פרוצדורלית עם כל היכולות הידועות וכוללת בקרת זרימה, מבני נתונים, קבוצות ומצביעים, כבר בתחילת שנות ה־90 של המאה ה־20 היא הורחבה והוגמשה בתקן נוסף שהרחיב אותה בהרבה היבטים, כך שישנם שני תקנים לפסקל, תקן בסיסי ותקן מורחב.
שפת פסקל תוכננה במקור כדי שהיא תהווה מקור למידה לתחביר, לתכנות, פיתוח חשיבה וכבסיס ללימוד שפות אחרות - היות שהיא שפה בסיסית וקלה ללימוד. כך למשל שפה זו היוותה מקור השראה למתכננים של שפת ויזואל בייסיק, ותפיסות שהיו קיימות בה הועתקו לשפה זו.
בשל תפיסותיה ובהירות קוד המקור שלה, היא שימשה שפה לימודית באוניברסיטאות פרק זמן לא מבוטל. משרד החינוך הישראלי השתמש בשפת פסקל לבחינות הבגרות וללימוד בכיתות, במקביל לשפת C, עד שנת 2006. ההתאמה שלה ללמידה סייעה לה להפוך לשפה משפיעה, בשל העובדה שבוגרי תיכונים רבים בשנות השבעים, השמונים והתשעים של המאה ה-20 היו בעלי ידע בשפה זו.
בפועל השפה הייתה חזקה יותר מהשפה המתוקננת, הואיל והחברות שפיתחו סביבות פיתוח לשפה זו הרחיבו אותה ויצרו שפה גמישה וחזקה יותר, אך יכולות אלה גרמו לתלות במהדר הספציפי עבורו הן נכתבו. בין החברות שפיתחו מהדרים לשפה זו הייתה מיקרוסופט (עם Microsoft Pascal), אך הפופולרית שבהן הייתה חברת בורלנד שפיתחה בסביבת DOS סביבת פיתוח ומהדר בשם טורבו פסקל. בגרסה 5.5 היא הורחבה לתכנות מונחה עצמים ובגרסתה השביעית הוציאה גם סביבת פיתוח לחלונות 16 ביט בשם BPW. גרסה זו לא זכתה לפופולריות ועם עליית התפוצה של מערכת ההפעלה חלונות, טורבו פסקל ירד ממעמדו, ולמעשה הוחלף בסביבת הפיתוח הוויזואלית דלפי, שמשתמשת בפסקל כשפת הקוד הפנימית שלה. קיימות מספר סביבת פיתוח חופשיות לפסקל, אחת מהידועות בהן היא סביבה רב פלטפורמית של הקוד הפתוח בשם FreePascal.
מבנה התוכנית
לשפת פסקל צורה תחבירית מוגדרת היטב. כל תוכנית תכלול את המקטעים הבאים. ייתכנו מקטעים ריקים (אחד או יותר), מלבד גוף התוכנית שחייב להופיע.
שם התוכנית: המילה השמורה Program ולאחריה שם התוכנית.
ספריות חיצוניות: המילה השמורה Uses ולאחריה רשימת הספריות החיצוניות שהתוכנית עושה בהם שימוש. לדוגמה: גרפיקה, קריאות למערכת ההפעלה וכולי.
תוויות קפיצה: באמצעות המילה השמורה Label.
קבועים גלובליים: באמצעות המילה השמורה Const.
טיפוסי נתונים באמצעות המילה השמורה Type.
משתנים גלובליים באמצעות המילה השמורה Var.
פונקציות ושגרות (פרוצדורות) גלובליות באמצעות המילות השמורות Function ו- Procedure. (בשפות התכנות של היום אין הבחנה בין פונקציה לפרוצדורה, ההבדל ביניהן בפסקל הוא שפונקציה מחזירה ערך בעוד פרוצדורה לא מחזירה ערך)
גוף התוכנית המתחיל במילה השמורה Begin ומסתיים במילה השמורה End ולאחר מכן נקודה (".").
השפה אינה מבחינה בין אותיות קטנות וגדולות. לדוגמה, הפקודות: write, Write ו- wrITE הן זהות לחלוטין מבחינת השפה.
התוכנית "שלום עולם"
Program Hello_World;
Begin
Writeln ('Hello World!');
End.
קוד זה יגרום להצגת "!Hello World" על המסך ולירידת הסמן לשורה הבאה.
פקודות בסיסיות
כל בלוק בשפה מתחיל במילה השמורה Begin ויסתיים במילה השמורה End ולאחריה נקודה. הפקודות בשפה מופרדות ביניהן בעזרת נקודה פסיק (כמו שפות רבות אחרות שהושפעו משפת Algol). בשל ההגדרה של הפקודות ב"מופרדות בנקודה פסיק" ולא "מסתיימות בנקודה פסיק", הוספה של נקודה פסיק לאחר הפקודה האחרונה תגרום לשגיאת הידור; מאפיין זה גרר ביקורת רבה. בסופה של התוכנית יש להוסיף תו נקודה במקום נקודה ופסיק. מחרוזת תוקף בגרש (') יחיד בלבד ולא בגרשיים (") כפי שמקובל בשפות תכנות אחרות. הערה תוקף בתווים (* בתחילתה והתווים *) בסופה.
הגדרות והכרזות
קבוע
כדי להכריז על קטע זיכרון שתוכנו נשאר קבוע במהלך כל התוכנית, יש להשתמש במילה השמורה Const. לדוגמה:
Const
Example1 : Boolean = False;
Example2 : Array [3 .. 5] of Char = ('F', 'o', 'o');
משתנה
מערכת הטיפוסים של השפה היא בעלת טיפוסיות סטטית ובטוחה יחסית, כך שלא ניתן להמיר בין טיפוסי נתונים מובחנים. מאפיין זה סייע להקל על לימוד השפה, אך גרר ביקורת בשל הקושי הרב לבצע פעולות שבשפות אחרות (כגון שפת C) הן קלות לביצוע.
בפסקל ישנם כמה טיפוסי משתנים:
מספרים שלמים בגדלים שונים:
כל המספרים: ShortInt, Integer, LongInt. החל מגרסה 7 של טורבו פסקל נוסף Int64 (עבור כל מספר שלם, שערכו המוחלט אינו גדול מהחסם: 2 בחזקת 63, אם המספר שלילי; בעוד שאם המספר חיובי יש להפחית אחד מהחסם).
טווח המספרים החיוביים בלבד: Byte, Word.
מספר ממשיים בגדלים שונים: Comp ,Extended ,Double ,Single ,Real.
משתנה מסוג תו היכול להכיל תו ASCII יחיד: Char.
מחרוזת: String. המחרוזת יכולה להכיל רצף של תווים אלפא־נומריים באורך משתנה עד 255 תווים. עם זאת, ניתן להקטין ולהגביל את אורכה באופן הבא:
Type StringNine = String [9];
החל מגרסה 7 של טורבו פסקל נוספה מחרוזת NullTerminated שגודלה 65,535 תווים.
בוליאני: Boolean - משתנה היכול להכיל שני ערכים בלבד - "True" ו־"False" (בשונה מהמקובל בשפות אחרות כגון שפת C לא ניתן להגדיר למשתנה בוליאני ערכים באמצעות 0 ו־1).
ההכרזה על משתנה תתבצע באמצעות המילה השמורה Var לפני גוף התוכנית. ניתן לבצע הכרזה והשמת ערך בפקודה אחת, אך יש מהדרים שאינם תומכים באפשרות זו:
Var i : Integer = 0;
מערך
בפסקל ניתן ליצור מערכים מטיפוסי נתונים שונים כגון מספרים, מחרוזות, מצביעים ואף מבנה רשומות. כדי להכריז על מערך יש לציין את שמו, מספר איבריו וסוג הטיפוס של המערך, למשל, באופן הבא:
Var myArray : Array [0..261] of Char;
ניתן להגדיר טווח של איברי מערך לא רק באמצעות מספרים אלא אף באמצעות תווים. בדוגמה הבאה ייווצר מערך שגודלו יהיה בדיוק מספר האותיות שבא'-ב' הלועזי.
Var aLetters: Array ['A'..'Z'] of Char;
באמצעות התו פסיק ניתן ליצור מערכים רבי ממדים בסוגריים המרובעים שבהם אנו מגדירים את מספר האיברים. בדוגמה הבאה ניתן לראות מערך תלת־ממדי המייצג למעשה קובייה.
Var myArray : Array [0..10, 0..10, 0..10] of Char;
לפני השימוש במערך יש לאפס את המערך כדי לנקות אותו ממידע אקראי. כדי לגשת למידע במערך יש להשתמש בסוגריים מרובעים לאחר שם המערך, בהם אינדקס המיוצג על ידי מספר, אות או משתנה.
משתנה מורכב - רשומה
משתנה מסוג "רשומה" הוא משתנה שמוגדר על ידי המתכנת וכולל צירוף של מספר טיפוסי משתנים ביחד. הוא יכול להכיל בתוכו משתנים רגילים, מערכים ומצביעים. שימושים נפוצים הם במבנה ערכים טבלאי וברשימות מקושרות. הגדרת רשומה נעשית באמצעות המילים השמורות Record ו־End, בתוך קטע הקוד של Var. לדוגמה:
Var
tW32FindData = Record
iFileAttributes : LongInt;
iCreationTime : Array [0..1] of LongInt;
cFileName : Array [0..261] of Char;
End;
ניתן ליצור מבנה של רשומה דינמית, שבה תתבצע הגדרה דינמית של המשתנים בזמן ריצה, כאשר המשתנים שברשומה ישתנו בהתאם לערכי שדה או שדות אחרים. הדבר נעשה באמצעות פקודת Case, בדומה לפקודת Case רגילה, יוכרזו משתנים שונים בכל תנאי, וכך מבנה השדות ישתנה מרשומה לרשומה, לפי הערכים שבפועל קיימים בהם.
ניתן להשתמש במילה With על מנת לקצר את הגישה במשתנה רשומה ולוותר על הקידומת של שם משתנה הרשומה, כך לאחר פקודת With אפשר לגשת ישירות למשתני הרשומה.
קבוצות
ניתן ליצור בפסקל אוסף של פריטים מכל סוג שהוא בתוך משתנה יחיד מסוג Set. מספר הפריטים המרבי הוא 256. ניתן לבצע פעולות שונות על קבוצות, כמו למשל בדיקה האם קבוצה מכילה או מוכלת בקבוצה אחרת, איחוד, חיסור וחיתוך בין הקבוצות. דוגמה להגדרת קבוצה:
Var
TheSet : SET OF BaseType
TheSet := [Element1, Element2, ... ElementN];
שגרה
שגרה (פרוצדורה) היא קטע ביצועי שאינו מחזיר ערך. שגרה מוגדרת באמצעות כותרת שבה המילה השמורה Procedure, שם השגרה, שמות וסוג הפרמטרים שהיא מקבלת. לאחר מכן ניתן להגדיר קבועים ומשתנים מקומיים. גוף השגרה תחום באמצעות המילים Begin ו־End. לדוגמה:
Procedure PrintManyTimes (t : integer; s : string);
Var
i : Integer;
Begin
For i := 1 To t Do
Writeln (s);
End;
שגרה זו מקבלת מספר (t) ומחרוזת (s). השגרה מדפיסה t פעמים את המחרוזת s.
פונקציה
פונקציה מוגדרת באמצעות כותרת שבה המילה השמורה Function, שם הפונקציה, שמות וסוג הפרמטרים שהיא מקבלת, וסוג תוכן שהיא מחזירה. בדומה לשגרה, לאחר מכן ניתן להגדיר קבועים ומשתנים מקומיים. גוף השגרה תחום באמצעות המילים Begin ו־End. עם זאת במהלך התוכנית יש לבצע השמת ערך לשמה של הפונקציה, פעולה שתגרום לפונקציה להחזיר ערך. לדוגמה:
Function Get_NumberCard (Num : Integer) : Integer;
Var
St1 : String;
Number, Code : Integer;
Begin
St1 := Card_GetIdent(C, Num);
St1 := Str_Get(St1, 2, '-');
Val(St1, Number, Code);
Get_NumberCard := Number;
End;
פונקציה זו מקבלת מספר, קוראת בעצמה לפונקציות אחרות (שלא הוגדרו כאן) מהן היא מקבלת מידע, ולבסוף מחזירה מספר.
כתיבה וקריאה
בפסקל, קלט ופלט אינטראקטיבי (למשתמש וממנו) מבוצע באמצעות השגרות Read ו־Write. קיימות גם השגרות ReadLn ו־WriteLn, המבצעות ירידת שורה לאחר ביצוע פעולת הכתיבה או הקריאה.
Read: קליטה של ערך. זוהי פקודה המורה למשתמש להזין ערך. הערך שיתקבל יושם לתוך המשתנה הנמצא בסוגריים.
Write: הדפסה של ערך ומידע. את המידע המודפס יש להכניס לסוגריים, כאשר המידע מופרד באמצעות פסיק ותחום בגרש יחיד. לדוגמה, אם בקוד הבא המשתנה iNum הוא המספר 8, אזי יודפס: "The Value of iNum is 8".
Write('The value of iNum is ', iNum);
השמה
השמה נעשית באמצעות נקודתיים וסימן שווה ("=:"). כך לדוגמה, X := A + 5 הוא חיבור המשתנה A והמספר 5 והשמת התוצאה במשתנה X.
מבני בקרה
תנאי If...Then...Else
מבנה If...Then...Else מאפשר לבצע פקודות באופן בררני באמצעות התניה ולבצע הסתעפות של התוכנה לכיוונים שונים. אם התנאי לא התקבל ניתן לבצע פקודה חלופית באמצעות Else. ניתן לכתוב תנאי If מקוננים.
If Variable > Value Then
Statement1
Else
Statement2;
אין למקם את סימן הנקודה פסיק לאחר המילה Then או לפני ה-Else. ניתן להשתמש ב-Begin ו-End לשם ביצוע מספר פקודות מותנות (פקודה מורכבת).
תנאי Case...End
תנאי Case...End מאפשר ליצור תנאי מרובה על ערכים מטיפוס נתונים סדור מסוג מספרי או Char. היא יכולה לפעול על טווחי ערכים ואף טווחי משנה. בטורבו פסקל נוספה פקודת Else שאינה קיימת בשפה התקנית.
Case Variable of
Value1: Statment1;
Value2: Statment2
Else Statment3;
End;
לולאות
לולאת For...Do
לולאת...For היא פקודה מחזורית המורה לבצע קטע קוד מספר פעמים קבוע מראש. בתחילת הפעלתה יש לקבוע את מספר הפעמים שהיא תתבצע. לדוגמה: For i := 1 To 7 Do. במקרה זה i הוא המשתנה המונה, והמניה תתבצע מ־1 עד ל־7. כברירת מחדל, פסקל תחזור רק על הפקודה שמיד לאחר הוראת הלולאה, בדומה לתנאי If. כדי לכלול מספר פקודות יש להשתמש במילים Begin ו־End.
For i := 1 to 10 Do
Statement1;
לולאת While...Do
לולאה זו היא פקודה המבצעת את קטע קוד כל עוד תנאי כלשהו מתקיים. היא נחשבת לגמישה יותר מכיוון שהיא יכולה לבחון תנאים שבזמן כתיבת התוכנית אינם ברורים כגון גודל של קובץ.
While Variable > Value Do
Statement1;
לולאת Repeat...Until
לולאה זו אף היא מתקיימת על פי תנאי. היא דומה ללולאת While...Do וההבדל העיקרי הוא שהתנאי מוערך רק לאחר ביצוע הקוד, ולכן תמיד יתבצע הקוד לפחות פעם אחת. הבדל נוסף הוא שלולאת While ממשיכה לרוץ כל עוד התנאי המוערך מתקיים (כלומר מקבל ערך "TRUE") ואילו לולאת Repeat ממשיכה לרוץ כל עוד התנאי המוערך לא מתקיים (כלומר מקבל ערך "False").
Repeat
Statement1;
Until Variable > Value;
אופרטרים
אופרטורים אריתמטיים: חיבור (+), חיסור (-), כפל (*) וחילוק (/) פועלים באופן המקובל. אופרטור Div מחזיר את החלק השלם לאחר חילוק. אופרטור Mod מחזיר את השארית לאחר חילוק.
אופרטורים בוליאניים: או (Or), וגם (And), לא (Not), שווה ל- (=), שונה מ- (<>), גדול מ- (<), קטן מ- (>), גדול או שווה ל- (=<) וקטן או שווה ל- (=>).
אופרטורי קבוצות: מכיל את (=<), מוכל ב- (=>), שייך אל (in).
מצביעים והקצאה דינמית
פסקל תומכת בשימוש במצביעים ובהקצאת זיכרון דינמית. כדי ליצור ולהשתמש במצביעים יש להשתמש באופרטור ^. יצירת מצביע נעשית באמצעות שימוש באופרטור ^ בצידו השמאלי של המשתנה המוצבע, ואילו ביצוע פעולת השמה נעשית באמצעות שימוש באופרטור ^ בצידו הימני של המשתנה המצביע.
לדוגמה, כדי להגדיר מבנה ששמו MyRecord ובו שלושה משתנים, כאשר המשתנה RecPtr מצביע אליו, והוא גם משולב כאחד מאיבריו (ליישום של רשימה מקושרת), נכתוב את הקוד הבא:
Type
String20 = String[20];
RecPtr = ^MyRecord;
MyRecord = Record
Name: String20;
Age: integer;
Next: RecPtr
End;
כדי להכריז על משתנה pb, מצביע מסוג MyRecord, יש לכתוב את הקוד הבא:
Var
pb: RecPtr
יצירה של רשומה חדשה וביצוע השמה של שם, גיל ומצביע, כך שהמצביע יצביע לכלום, יש לכתוב את הפקודות הבאות:
New(pb);
pb^.Name := 'Eli Gold';
pb^.Age := 18;
pb^.Next := Nil;
עבודה עם קבצים
מילים שמורות
לפי תקן ISO הבסיסי בפסקל קיימות 35 מילים שמורות, לצורך שימושים מיוחדים של השפה כגון מזהים, אופרטורים, קבועים ופקודות תכנותיות. לא ניתן לכנות משתנים בשמות אלה. בתקן המורחב נוספו עוד 13 מילים נוספות.
מילים שמורות לפי מסמך 7185
and | array | begin | case | const | div |do | downto | else | end | file | for | function | goto | if | in | label | mod | nil | not | of | or | packed | procedure | program | record | repeat | set | then
| to | type | until | var | while | with.
תוספת של מילים שמורות לפי מסמך 10206
and then | bindable | export | import | module | only | or else | otherwise | pow | protected | qualifed | restricted | value |
בטורבו פסקל נוספו עוד מילים שמורות, בהן: Unit ו-Uses להגדרת שימוש ביחידות חיצוניות, XOR, InLine ו-Object ו-assign לייבוא, ייצוא וטיפול בקבצים שאינם pascal units
הרחבות לפסקל
על פי תקן 10206 הוספו לפסקל שיפורים רבים והעיקריים שבהם: מודולים מוכללים שניתן יהיה להדר כרכיבי תוכנה נפרדים שמקבילים ל-Unit של טורבו פסקל. סכמה לקביעת טיפוסי משתנים דומים, שיוכלו להיות מוגדרים באופן סטטי או דינמי, כך למשל אפשר להגדיר מערך דינמי כפרמטר של פונקציה. מחרוזת מטיפוס גודל קבוע. משתנה שניתן לכריכה, גישה ישירה לקבצים, מספרים מרוכבים, אתחול ערכים ברשומה באמצעות בנאי, פרמטרים מוגנים משינוי, פונקציות לטיפול בחתימת זמן ואופרטור להעלאה בחזקה.
רשימת מהדרים לפסקל
ראו גם
דלפי
טורבו פסקל
Lazarus
לקריאה נוספת
סקוט ד. פלמר, תכנות בבורלנד פסקל, בהוצאת באג
קישורים חיצוניים
FreePascal, סביבת פיתוח חופשית
GnuPascal, סביבת פיתוח מבית פרויקט גנו
DevPascal, סביבת פיתוח לפיתוח בסביבת חלונות
מאמר שמשווה בין תקן פסקל מורחב לבין טורבו פסקל
הערות שוליים
קטגוריה:שפות תכנות
קטגוריה:בלז פסקל
קטגוריה:תוכנות שהושקו ב-1970
קטגוריה:אפונימים
| 2024-07-22T18:51:44
|
חינוך פורמלי
|
ממוזער|250px|בית הספר חביב בראשון לציוןחינוך פורמלי הוא כינוי לצורת הלימוד הנפוצה בבתי ספר. זאת בניגוד לחינוך בלתי פורמלי. בצורת חינוך זו, הדמות המרכזית האחראית על חינוך התלמידים היא המורה.
מאפיינים מקובלים של החינוך הפורמלי הקיימים ברוב בתי־הספר, בניגוד לחינוך הבלתי-פורמלי, הם התייחסות מרובה לדמות הסמכות של המורה, שמירה על משמעת וסדר, שימוש בציונים ובשיטות הערכה פורמליות כדרך להערכת התלמידים, ועוד, וזאת הן כחלק מהחינוך הערכי והן ככלי המאפשר את תהליך החינוך כולו.
חינוך פורמלי מודרני
ממוזער|250px|תלמידים במסגרת החינוך הפורמלי. נהוג להשתמש בהצבעה כדי לבקש רשות דיבור במהלך השיעור.
בית הספר המודרני הוא לרוב מוסד גדול הפעיל בשעות הבוקר, ומכיל כיתות רבות, המחולקות לפי שנתונים (כלומר, כיתה הכוללת בני שנת לידה מסוימת). מחזורים אלו נקראים שכבות, המורכבות לרוב ממספר כיתות של בני אותו שנתון. כמו כן קיימת חלוקה לבתי ספר שונים, אף היא על פי גיל התלמידים (בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, בית ספר תיכון, חטיבה עליונה, וכדומה).
במרבית בתי הספר בחינוך הפורמלי קיימת פורמליות משמעותית, המתבטאת בין היתר בשיטות הערכה פורמליות, ובשמירה על סדר ומשמעת ברורים (שעות לימוד לפיהן מחולקים מקצועות הלימוד, רישום תלמידים, ציונים מספריים ועוד). כחלק מהסדר נשמר מדרג תפקידים ברור, בו נמצאים התלמידים בעמדה בה הם נדרשים למלא מטלות הניתנות על ידי המורים, שבתורם מקבלים הנחיות מהנהלת בית הספר. הנוכחות בשיעור ומילוי המטלות נחשבים לחובה במרבית בתי הספר, ובאחרים נדרש מינימום השתתפות מהתלמיד.
מאפיינים אלו עשויים ליצור לעיתים דפוסים הדומים למאפייני הבירוקרטיה, למשל חוסר הזדהות של המורה עם מלאכת החינוך, יצירת הרגלה (דפוסי פעולה קבועים) ועוד.
תכונותיו הפורמליות של בית ספר המודרני, מביאות אותו להשתמש בהערכה ומדידה פורמליות על מנת לבדוק את רמת התלמידים בהבנת החומר הנלמד. ההערכה ניתנת לרוב כציונים מספריים, הניתנים באופן אישי לכל תלמיד, על בסיס הישגיו האישיים. הציונים נקבעים על פי מספר קטגוריות משתנות, שהעיקרית שבהן היא מבחן - שאלון לבדיקת ידע. התמריץ עבור תלמיד להשקיע בלימודיו הוא השאיפה לקבלת ציון גבוה. ציונים הם גם המדד העיקרי להערכת הצלחת בית הספר, ולכן העברת תוכנם של המקצועות הנלמדים - שהוא תחום ההערכה העיקרי של המבחנים - הופכת למטרה המרכזית לשמה פועל לעיתים קרובות בית הספר המודרני.
לבית הספר קיימת גם שאיפה משנית - לקיים פעילויות חינוכיות נוספות, שהדגש בהן אינו חומר הלימוד (פעילות לשם הנאה, סדנאות בנושאים הקשורים לתרבות וחברה, ועוד). כמו כן כל בית ספר מעצב במודע תפיסה חינוכית בקרב הסגל המחנך, הבאה לידי ביטוי בצורת ההתייחסות לתלמידים.
ערכי החינוך הפורמלי
החינוך במערכת החינוך הפורמלית מושפע מערכי החברה המודרנית כולה, ובתורו משפיע עליהם. מערכת קביעת הציונים, לדוגמה, נגזרת מהצורך של המשק החופשי בהערכה מוחלטת, סופית וניתנת לכימות של יכולותיהם של העובדים, ומנטייתם (אותם ספגו מהתרבות סביב) לרצות אך ורק בהישגיהם ובאושרם האישיים. השימוש בציונים מעצב תודעה של תחרות חברתית בעולם התלמידים, בה מתוגמל האדם על פי הישגיו האובייקטיביים, תודעה העשויה להגביר את מידת האינדיבידואליזם בחברה.
דוגמה אחרת היא יכולת בחירת מקצועות הלימוד, המתאפשר בעיקר בגילאים הגבוהים. המקצועות הרבים מהם יכול התלמיד לבחור נובעים מהדרישה החברתית בהתמקצעות (שכן תחומי העיסוק בחברה כולה הופכים למגוונים יותר ויותר ודורשים מיומנות גבוהה). בית הספר מושפע מתהליך זה ומשמר אותו, בכך שהוא מרגיל את התלמיד לחשיבה המתמקדת בתחום עיסוק מסוים.
אף על פי שמאפיינים אלו משותפים לרוב בתי הספר המודרניים, ישנם סוגים רבים של בתי ספר, המיישמים שיטות חינוך שונות (כדוגמת בית ספר דמוקרטי מול רגיל) ומקצועות שונים (כדוגמת החינוך המקצועי מול העיוני). בבתי הספר מופעלות שיטות חינוך מגוונות, הפועלות על פי עקרונות הנעה שונים של התלמידים, הקשורים להתנהלות הכללית של החברה.
עקרונות הנעה נפוצים בחינוך הפורמלי המודרני:
בניית דמות מורה סמכותית, על ידי הבלטת פער הגילאים, שימוש בעונשים, התנהגות סמכותית וכדומה. כלי זה משקף ערכי חברה המבוססים על סמכות חזקה.
שימת דגש על ציוני התלמיד, ויצירת מערכת תגמולים וענישה המתבססת על שאיפתו להגדיל את מעמדו היחסי לעומת שאר התלמידים. על פי גישה זו ניתנת לתלמיד יכולת בחירה גבוהה, ולכל מעשה שלו מוצמד "תג מחיר" המתבטא בשינוי ציוניו. גישה זו מבטאת ערכי חברה אינדיבידואליים ותחרותיים.
יצירת יחס רגשי חיובי של התלמיד עם הלימודים, החומר הנלמד ועם בית הספר, על ידי יצירת מאפיינים משפחתיים, מערכת אמון עם המורה, פעילויות מהנות ועוד. גישה זו נובעת מערכי חברה הומניים.
שיתוף התלמידים בתהליכי החינוך, על ידי מנגנונים כמו מועצות תלמידים, שילוב בעיצוב מראה בית הספר ועוד. גישה זו נובעת מערכי חברה דמוקרטיים ושיתופיים.
לרוב נעשה שימוש בשילוב של ארבע הגישות או חלקן.
הוראה בחינוך הפורמלי
במסגרת החינוך הפורמלי המורה עוסק בשני תהליכים, המשולבים זה בזה: עיצוב הלמידה ועיצוב ההתנסות של הדור הבא. בתחום עיצוב הלמידה הנקרא הוראה, עוסק המורה בהעברת מידע לו זקוק התלמיד על מנת לתפקד בעולם (מתמטיקה, היסטוריה, מדע, דת, אומנות, שפה וכדומה). שיטות הלמידה משתנות מתרבות לתרבות, אך לרוב מדובר בהעברה ישירה של החומר הנלמד מהמורה לתלמיד, באמצעות כלים שונים (כדוגמת ספרי לימוד). בתחום עיצוב ההתנסות, הנקרא גם חינוך ערכי, מנסה המורה לעצב את תפיסותיו ותודעתו של התלמיד, במגוון דרכים (כגון הסבר לגבי צורת ההתנהגות הנאותה, ענישה ותגמול, קביעת מבנה הכיתה ועיצובה הפיזי, דוגמה אישית ועוד).
ביקורת על החינוך הפורמלי
מרכזיותו של החינוך הפורמלי עבור החברה האנושית, ותכונותיו השונות, הביא עם השנים לביקורת מצד גורמים רבים. קיימות ביקורות כלפי מוסד החינוך הפורמלי וכנגד הגישה הפונקציונליסטית עליה הוא מושתת, למשל יש המתארים את בית הספר כ"פס ייצור לתלמידים" או "בית חרושת לציונים". ביקורת אחרת מתארת את בית הספר כמוסד שאינו מתחשב בצורכי הפרט ובייחודיות של כל תלמיד. אחרים מבקרים את יעילות השיטה בהשגת מטרותיה הפנימיות. ביקורת נוספת מתארת את בית הספר כמקום דוגמטי, שמנסה להכניס את כל התלמידים לסד מחשבתי אחד.
כתוצאה מביקורת זו הוקמו ברחבי הארץ מספר מוסדות חינוך "פתוח", וכן מסגרות להכשרת מורים בחינוך מסוג זה (למשל במכללת דוד ילין ומכון כרם בירושלים). במקומות אלו מושם דגש על פיתוח הלמידה העצמית של התלמידים באמצעים שונים, וביטול המבחנים כמדד ליכולתו של התלמיד.
ראו גם
אוטודידקציה
מונחים בהערכה פורמלית
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
פורמלי
| 2024-10-07T15:43:43
|
חינוך בלתי פורמלי
|
חינוך בלתי פורמלי הוא תפיסה חינוכית שהתפתחה בתחילה בארגוני חינוך וקהילה חוץ־בית־ספריים, הפועלים בדרך כלל בשעות אחר־הצוהריים והערב. לימים אומצה בחלקה סביב פעילות ייחודית בתוך בתי הספר.
בבסיסה של תפיסת החינוך הבלתי פורמלי טבועה ההנחה שניתן ורצוי לממש מטרות חינוכיות וחברתיות בסיוע עקרונות, תכנים, ארגונים וכלים בעלי רמת מיסוד גמישה, המשוחררים מכללי המבנה הקיים בדרך כלל בבית הספר.
מוסד בלתי פורמלי עשוי להיות תנועת נוער, מועדון נוער, מתנ"ס (מרכז תרבות, נוער וספורט), מרכז התנדבות, מועצות נוער וכו'; אין הכוונה לחוגים שונים, שעיקרם בהקניית ידע או מיומנות, ואין להם עניין ישיר בחינוך.
דמות המחנך הבלתי פורמלי קרויה מדריך נוער (ובקיצור "מדריך"), והוא אחראי על קבוצה של חניכים. הצורה הקלאסית לקיום הפעילות היא הפעולה, גם אם קיימות צורות רבות נוספות (טיול, ערב תרבות וכו'). הדגש בפעילות החינוך הבלתי פורמלי הוא לרוב על פעילות חברתית-ערכית, כלומר: הדינמיקה הקבוצתית והקניית ערכים, ופחות על העברת מידע.
לרב המדריך אינו מבוגר בהרבה מגיל חניכיו בהשוואה למקובל בבתי הספר, כך שהחברה הנוצרת סביב החינוך הבלתי פורמלי היא חברת נוער: חברה שהנוער בה אחראי על חלק גדול מעיצובה האקטיבי בפועל.
בנוסף לחינוך הבלתי פורמלי שפועל מחוץ לכותלי בית הספר, ישנה גם פעילות של חינוך בלתי פורמלי בתוך מסגרת בית הספר, הכוללת ריכוז חברתי, חוגי העשרה, מועצת תלמידים, הפסקה פעילה, טיולים וכדומה.
בימינו יש מודעות רבה לחינוך הבלתי פורמלי, ולחשיבות השילוב בינו לבין החינוך הפורמלי.
בית הספר הארצי לעובדי חינוך ונוער ("סמינר שיין") הוא המוסד המשמש כמרכז ארצי לחינוך הבלתי פורמלי מטעם משרד החינוך של מדינת ישראל.
מאפייני החינוך הבלתי פורמלי
ראובן כהנא מתאר במאמרו: "לקראת תאוריה של בלתי פורמליות והשלכותיה לנעורים" את מאפייני החינוך הבלתי פורמלי, אותם הוא מכנה: "מרכיבי 'הצופן הבלתי פורמלי'":
וולונטריזם: יכולת בחירה גבוהה של השותפים לחינוך בהשתייכות למסגרת ובהשתתפות בפעילויות.
רב־ממדיות: מגוון רחב יחסית של פעילויות ומיומנויות (כגון: לימודים, שדאות, עבודות כפיים שונות, ספורט) השוות זו לזו בערכן ובחשיבותן החברתית.
סימטריה: יחסי גומלין המבוססים באופן יחסי על שוויון. הסימטריה נובעת מכך שאין פער מעמדי גדול ומוחלט (כדוגמת יחסי מורה-תלמיד) בין השותפים לתהליכי החינוך - בני שכבות-גיל שונות, בעלי תפקידים שונים או מדריכים וחניכים.
דואליזם: מגמות שונות ואף סותרות מתקיימות זו לצד זו בו-זמנית. למשל, שיתוף פעולה ותחרותיות, אינדיבידואליזם וקולקטיביזם.
מורטוריום (שמיטת חובות): לשותפים תחום הרשאה רחב יחסית לניסוי ולטעייה, המאפשר התנסויות במגוון תפקידים ומטלות ללא קבלת התחייבות ארוכת טווח. כמעט ולא מופעלות סנקציות על התנהגות לא נאותה, ויש משקל רב להתנהגות חיובית מתקנת.
מודולריות: מערכת הבנויה מיחידות פעולה נפרדות בהתאם למטרות ולצרכים. המודולריות מאפשרת גמישות ומפתחת יכולת אלתור.
אינסטרומנטליזם אקספרסיבי: פעולות המבוצעות הן כמטרה בפני עצמן והן למען השגת יעדים עתידיים, או בניסוח אחר, פעילויות המכוונות בו זמנית לעבר סיפוקים מידיים ורווחים עתידיים. פעולות אלו משפרות את יכולת הביצוע במטלות ארוכות טווח ומגדילות את כמות התמריצים.
סימבוליזם פרגמטי: תרגום סמלים למעשים וייחוס חשיבות סמלית למעשים. שימוש בסמלים וטקסים להרחבת משמעות ההתנהגות האנושית.
מאפיינים נוספים של החינוך הבלתי פורמלי:
מעורבות חברתית פעילה למען הכלל, הבאה לידי ביטוי בגישת הנוער ומעורבותו כלפי חברת הנוער עצמה וכלפי החברה הכללית.
אקטיביות של החניכים בתהליכי החינוך על ידי שיתופם המתמיד בפעילות, תוך לקיחת אחריות עליה, והנהגה פנימית של חניכים את עצמם, בין אם באופן לא מאורגן ובין אם בוועדות פנימיות שונות עליהן אמונים החניכים.
פיקוח חברי: הכוח המופעל בעיקר באמצעות הסברה ושכנוע ולא באיסורים וסנקציות.
לא בכל מוסד של חינוך בלתי פורמלי מתקיימים המאפיינים הנ"ל. לדוגמה, פעילויות בלתי-פורמליות רבות בארץ נעשות במסגרת פרויקט "מחויבות אישית" מטעם משרד החינוך, המחייב את הנוער לקיים פעילות התנדבותית. פעילות זו (שלעיתים נעשית במתנסים או במרכזי התנדבות שנחשבים מוסדות לחינוך בלתי-פורמלי) אינה מקיימת רבים מעקרונות החינוך הבלתי-פורמלי (וולונטריות, פיקוח חברי, ועוד). דוגמה אחרת היא - מתנסים רבים בארץ בהם משלמים עבור הדרכה של הנוער באירועי הקיץ, דבר ההופך את החינוך הבלתי פורמלי לבעל מאפיינים של חברה כלכלית.
מאפיינים אלו נחשבים למאפיינים הקלאסיים של החינוך הבלתי פורמלי, ולרוב באים לידי ביטוי בצורתם המלאה ביותר בתנועת נוער.
החינוך הבלתי פורמלי ביישוב ובמדינת ישראל
בישראל מתחלק החינוך הבלתי פורמלי לשני סוגים עיקריים: האחד חינוך חברתי-ערכי חוץ בית ספרי כמו תנועות נוער, חינוך משלים בבתי התלמיד, מועדונים ובתי נוער. לימים מרכזים קהילתיים, חבורות נוער מנותק והיחידה לקידום נוער. הסוג השני הוא החינוך החברתי בבתי הספר הכולל את הגדנ"ע, של"ח וידיעת הארץ ומועצות התלמידים.
החינוך הבלתי פורמלי ביישוב ולאחר קום המדינה נחלק לשבע תקופות שנקבעו בעיקר על פי השינויים בהתארגנות המחלקה לחינוך ואחר כך על ידי משרד החינוך:
1935-1919 - התחלות של טרם מיסוד - תנועות נוער, מגרשי משחקים, מועדונים, קייטנות, חבורת תלמידים ותחילת החינוך הקדם צבאי.
1947-1935 - "לשכת הנוער" ו"המרכז לנוער". "לשכת הנוער" התמקדה בחינוך המשלים. "המרכז לנוער" פעל להרחבת המועדונים להגעת תנועות הנוער גם לפריפריה הגאוגרפית. עם גיוס הנוער לפלמ"ח והמאבק להקמת המדינה הפעילות של מרכז הנוער ולשכת הנוער דועכת.
1958-1948 - "לשכת הנוער" ו"מחלקת הנוער" בעשור הראשון של מדינת ישראל - ה"ממלכתיות" וקליטת העלייה הגדולה. המדינה מעניקה חסות ממלכתית לתנועות נוער שאינן כפופות למפלגה זו או אחרת על מנת להימנע מפוליטיזציה.
1971-1959 - תקופת מעבר של מחלקת הנוער, בסימן השינויים במדיניות הטיפוח וביסוס הגישה הקהילתית.
1990-1972 - "אגף הנוער" - ייעוץ ופיתוח, הכשרה ופיקוח, וביזור ל"שדה". דגש על של"ח בבתי הספר וקידום נוער חוץ בית ספרי. בשנת 1979 מוקם מטעם "אגף הנוער" בית ספר ארצי למדריכים בבית דגן. בהמשך בית הספר הארצי למדריכים גדל והתפתח לבית ספר ארצי לעובדי חינוך ונוער. בשנת 1981 הועבר בית הספר לקלמניה, בית ברל ופעל שם במשך 10 שנים. ב-1991 הועבר בית הספר ל"סמינר שיין".
1991 ואילך - הוקם "מנהל חברה ונוער" - העוסק בתחומים חברתיים - ערכיים - קהילתיים כגון: מחויבות למדינת ישראל, סולידריות ומעורבות חברתית, כשירות ערכית חברתית מנהיגות תלמידים ונוער, זהות ורב תרבותיות, אתגרים בחברה הערבית, של"ח וידיה"א ועוד. מינהל חברה ונוער מפעיל בבית הספר הארצי לעובדי חינוך ונוער "שיין" ובמרכזי ההדרכה במחוזות תוכניות חינוכיות, הכשרות והשתלמויות של בעלי תפקידים בחינוך החברתי - ערכי ותלמידים ונוער מתוכניות המנהיגות.
2020 - "מינהל חברה ונוער" פוצל לשניים: תחום החינוך החברתי-ערכי במסגרות הבלתי פורמליות עבר לאחריות המשרד להשכלה גבוהה ומשלימה, ואילו תחום החינוך החברתי ערכי בבתי הספר נשאר באחריות משרד החינוך. בית הספר הארצי לעובדי חינוך ונוער "סמינר שיין" נשאר קמפוס באחריות משרד החינוך, מינהל חברה ונוער ונותן מענה גם למשרד להשכלה גבוהה ומשלימה.
2021 - ב-19 ביולי 2021 החליטה ממשלת ישראל השלושים ושש לבטל את משרד ההשכלה הגבוהה והמשלימה ולהחזיר למשרד החינוך את תחום ההשכלה הגבוהה.
ב-4 במרץ 2021 צוין לראשונה בישראל יום החינוך הבלתי פורמלי ביוזמת מועצת התלמידים והנוער המחוזית מחוז חיפה במטרה להעלות על נס את חשיבות מסגרות החינוך החברתי ערכי והחינוך הבלתי פורמלי ולהכיר תודה לכל העוסקים במלאכה זו - מדריכים, רכזים, מנהלי יחידות נוער, תנועות נוער וארגוני נוער בישראל. היום התקיים בסימן 90 שנים להולדתו של ראובן כהנא ובצל סגירת הפעילויות הפיזיות בשל משבר מגפת הקורונה בישראל ואופיין במעשי התנדבות, הוקרת תודעה, מפגשי שיח מקוונים והעלאת הנושא בתקשורת.
מחקרים בתחום
על פי מאמרו של גדעון לווין, "כיצד לומדים בגיל הרך", חינוך בלתי פורמלי משמעו למידה מתוך מעשה ולא המעשה עצמו, לדוגמה, מתוך משחק בגן ילמד הילד על חברות או על ערך חברתי אחר.
למעשה ניתן לכלול את כל הגילאים עד גיל 18 כלוקחים חלק בחינוך בלתי פורמלי, אם זה באופן בלתי מודע כחלק מלמידה לאחר מעשה, או אם בהשתתפות במסגרת בלתי פורמלית כגון מתנ"ס או מועדון נוער. כל ילד החל מגיל 0 ועד 18 לוקח חלק באופן פסיבי בלמידה בלתי פורמלית בכך שלומד משיעורים או פעילויות בית ספריות.
כאשר הילד גדל ונכנס למסגרות חברתיות הוא נכנס לשלב האקטיבי של הלמידה. בהיותו נמצא במסגרת שהיא לא פורמלית ולא לומדים בה על פי תוכנית לימודים ילמד הרבה מעבר לנושא המרכזי.
לפעילות פנאי מובנית במסגרות חינוך בלתי פורמלי, יתרונות רבים. השתתפות בפעילות זו מאפשרת לפרט לרכוש מיומנויות וכישורי חיים שאינם מוקנים לו במסגרת הפורמלית. תוך כדי התנסות אישית, החווה קולט את הגירויים מהסביבה בצורה טובה יותר, ויוצר לעצמו סמכויות ומיומנויות חדשות בחייו. כמו כן השתתפות בפעילויות פנאי מוּבְנות תורמות להגברת הביטחון העצמי וקידום העצמאות של הפרט.
ליתרונות אלה חשיבות לגבי ילדים ובני נוער בסיכון וקבוצות שוליים, כגון עולים חדשים וקבוצות מיעוט. בהיותם בשלבים שונים של השתלבות וקבלת הנורמות המקובלות בחברה, החינוך הבלתי פורמלי מאפשר להם לממש עצמם, להביא לידי ביטוי את אישיותם ולהרגיש חלק מן הכלל.
בנוסף החינוך הבלתי פורמלי מביא להישגיים אישים אצל הפרט כגון: הישגיים לימודיים טובים, שיפור ביכולות אישיות וחברתיות, שיפור דימוי עצמי, פיתוח כישורי מנהיגות, ומניעת התנהגויות סיכון בקרב בני נוער.
החינוך הבלתי פורמלי דוגל בהתנסות אישית, למידה עצמית, רכישת ידע מתוך חוויות ופעילויות בהן הפרט לוקח חלק אקטיבי. זה מתוך ההנחה כי הפרט מקבל את גירויו מן הסביבה תוך כדי התנסות אישית ותוך כדי שילוב של הטמעה (קליטת המידע) והתאמה למה שהוא כבר מכיר. הפרט בונה סכמות חדשות בחייו או מרחיב סכמות ישנות. במסגרות הבלתי פורמליות דרכי הפעולה יבואו לידי ביטוי בפעילות חברתית, למידה מהתנסות אישית, וקבלת אחריות אישית של כל פרט ופרט בפעילות. דרכי פעילות בחינוך הבלתי פורמלי: בגנים - החצרות, פינת הבובות. בתנועות נוער פעילויות ODT (אימון והדרכה בחוץ - Outdoor Training), בית לקשיש - פעילויות חברתיות למיניהם.
המסגרות הנפוצות לקיום פעילויות בלתי פורמליות לרוב הן מסגרות חוץ בית ספריות אשר מתקיימות לאחר שעות בית הספר. המסגרות הנפוצות הן תנועות נוער כגון: הנוער העובד והלומד, מכבי צעיר, הצופים, בני עקיבא, תנועת הנוער של האיחוד החקלאי, ועוד. מסגרות בלתי פורמליות ביישובים קהילתיים וקיבוצים, מתנס"ים, חוגים שונים בהם הפרט בוחר להשתתף על פי עניינו האישי. אך ישנה מסגרת אשר בהגדרה נחשבת למסגרת פורמלית אך הלמידה בה נעשית באופן בלתי פורמלי. מסגרת זו היא - גן הילדים. במסגרת זו הלמידה נעשית באמצעות עשייה, התנסות אישית של הילדים, שימוש בחפצים מוחשיים והנפשות. כול זה כדי להביא את הילד לניסיון אישי הרב ביותר ממנו הוא קולט, מעבד ובעצם רוכש עוד ועוד מידע, כישורים ומיומנות לחייו האישיים.
לקריאה נוספת
דיאנה סילברמן-קלר, חינוך בלתי פורמלי בישראל, הוצאת בית ברל, 1995
אברהם עודד כהן, "החינוך הבלתי פורמלי" בתוך "יובל למערכת החינוך בישראל", משרד החינוך, 1999
שלמה רומי, מרים שמידע (עורכים), החינוך הבלתי פורמלי במציאות משתנה, הוצאת מאגנס, 2007
ראובן כהנא, נעורים והקוד הבלתי פורמלי: תנועות נוער במאה העשרים ומקורות הנעורים הפוסט-מודרניים, הוצאת מוסד ביאליק, 2007
תמר רפופורט ואהוביה כהנא (עורכים), הסדר החברתי והקוד הבלתי פורמלי, הוצאת רסלינג, 2012
R. Kahane "The Origins of Postmodern Youth: Informal Youth Movements in a Comparative Perspective". Berlin & New York: de Gruter, 1997
קישורים חיצוניים
שרה זמיר ויסמין לסרי-רוש, מה חושבים מדריכי החינוך הבלתי-פורמלי על המסגרת הפורמלית בחינוך?, כתב העת שאנן, כרך י"ט, 2014
מליחה זגייר ואלישבע מיליקובסקי, חינוך בלתי פורמלי ככלי לצמצום פערים במזרח ירושלים, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2020
הערות שוליים
*
ru:Дополнительное образование детей
| 2024-10-01T00:45:33
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.