title
stringlengths 1
146
| content
stringlengths 0
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
טקסונומיה
|
טַקְסוֹנוֹמְיָה (מיוונית – τάξις: סידור; νόμος: שיטה, חוק) היא סיווג שיטתי של עצמים מאותו תחום. הסיווג הנפוץ ביותר הוא מדרגי (הירארכי), אולם ייתכן גם סיווג שמרשה יחסים יותר מורכבים או פחות מורכבים בין הדברים הממוינים. למשל, סיווג מכונית גם כרכב קרקעי וגם כרכב ממונע; או סיווג של צמחים לפי צבע פרחיהם, המקובל במגדירי צמחים עממיים.
ההיסטוריה של הטקסונומיה
הטקסונומיה בעבר
בעבר השתמשו במילה טקסונומיה רק במשמעות של מיון עולם הטבע. בתחום זה מקובל עד היום המידרג שהציע בשנת 1735 המדען השוודי קארולוס ליניאוס, למרות שהמדענים שינו במשך השנים את הגדרת חברי כל מדרג, כפי שאפשר לקרוא בערך מיון עולם הטבע.
דוגמה לסיווג לפי המידרג של ליניאוס:
מין צבעוני ההרים
שיך לסוג צבעוני
ממשפחת השושניים
מסדרת השושנאים
ממחלקת החד-פסיגיים
ממערכת בעלי הפרחים
בממלכת הצמחים
הטקסונומיה כיום
כיום הורחבה משמעות המילה טקסונומיה לציון מיון בתחום כלשהו, כולל בארגון ידע בארגונים, באינטרנט, וכדומה.
בתחום המודרני של ניהול ידע נחשבות טקסונומיות מעט פחות רחבות מאונטולוגיות.
כדי להבחין בין טקסונומיה במובנה המורחב והכללי, לבין הטקסונומיה במובנה המקורי מתחום הביולוגיה, טבעו בשפה האנגלית את המונח Alpha Taxonomy. בוויקיפדיה העברית נבחר להשתמש לתחום הביולוגי במונח מיון עולם הטבע.
דוגמאות לטקסונומיה בתחומים שאינם קשורים למיון בעולם החי:
תרבות ואמנות ציור ופיסול מוזיקה ספרות ושירה יציקת פסלים ציורי מדרכה מוזיקה יהודית מוזיקה קלאסית כתבי עת לשירה הוצאות ספרים
באתרי אינדקס לאינטרנט תיתכן טקסונומיה שחלקה מתואר בטבלה משמאל.
בחקיקה לגבי ביטוח רפואי בארצות הברית HIPAA – The Health Insurance Portability and Accountability Act of 1996 מוגדרת טקסונומיה מדרגית של ספקי שירותים רפואיים, אשר מתעדכנת פעמיים בשנה. חלק מטקסונומיה זו מוצגת להלן:
ספקי כִירוֹפְּרַקְטִיקָה
כירופרקטיקאי (קוד 111N00000X)
ספקי רפואת שיניים
סייע (קוד 126800000X)
שיננית (קוד 124Q00000X)
טכנאי מעבדה (קוד 126900000X)
רופאי שיניים
רפואת שיניים כללית (קוד 1223G0001X)
רפואת שיניים ילדים (קוד 1223P0221X)
רפואת חניכיים (קוד 1223P0300X)
הטקסונומיה של בלום היא מושג מפתח בחינוך ובפילוסופיה של החינוך.
טקסונומית ברטל של סוגי שחקנים היא סיווג של שחקני משחקי וידאו על פי העדפות המשחק שלהם
הטקסונומיה והאדם
יש הטוענים שמוח האדם התפתח במהלך האבולוציה לסיווג טבעי של הכרתו את העולם למערכות ממוינות כדוגמת אלה המצוינות לעיל. השקפה זו יונקת בין היתר מהאֶפִּיסְטֶמוֹלוֹגְיָה (תורת ההכרה) של עמנואל קנט. אנתרופולוגים הבחינו שסיווגים מוטמעים במערכות חברתיות ותרבותיות מקומיות, וממלאים תפקידים חברתיים שונים. אחד המחקרים הידועים והמשפיעים ביותר בנושא הוא צורות היסוד של חיי הדת מאת אמיל דורקהיים. התאוריות של קנט ודורקהיים השפיעו גם על קלוד לוי-שטראוס, מייסד האנתרופולוגיה הסטרוקטורלית. לוי-שטראוס כתב שני ספרים חשובים בנושא הטקסונומיה: טוטמיזם והמוח הפראי.
טקסונומיות כגון אלה שנותחו על ידי דורקהיים ולוי-שטראוס מכונות לעיתים טקסונומיות עממיות, כדי להבחין בינן לבין הטקסונומיות המדעיות, המתיימרות להיות אובייקטיביות ואוניברסליות.
ראו גם
סוגי טקסונומיה נוספים מתוארים בוויקיפדיה האנגלית, בערכים:
Folk Taxonomy הנבדלת מ-Folksonomy
Corporate Taxonomy
Numerical Taxonomy
הטקסונומיה של בלום
טקסונומיה (ביולוגיה)
קישורים חיצוניים
NCBI
הערות שוליים
*
קטגוריה:תחומים בביולוגיה
| 2021-12-06T19:50:30
|
פיליים
|
שמאל|ממוזער|250px|תקריב של עין פיל
שמאל|ממוזער|250px|פילים בתוך הספארי ברמת גן
שמאל|ממוזער|250px|פיל סוואנה אפריקני
ממוזער|250px|פיל אוכל עלים מעץ
ממוזער|250px|פיליים בקניה
ממוזער|250px|פילי יער אפריקניים
ממוזער|250px|פיל הודי
ממוזער|250px|פיל בורנאי
ממוזער|250px|איור של פיל מאולף המותקף על ידי טיגריס. במציאות, נדיר מאוד שטיגריס יעז לתקוף פיל בוגר, במיוחד לא אם הוא מאולף ויש בני אדם עליו
שמאל|ממוזער|250px|במלחמת העולם הראשונה השתמשו בפילים לגרירת ציוד כבד
שמאל|ממוזער|250px|פילים בתאילנד
ממוזער|250px|פיל אסייתי מאולף עם בעליו
שמאל|ממוזער|250px|פיל ברצפת פסיפס הציפורים בקיסריה
שמאל|ממוזער|250px|הממותות הם קרובות משפחה נכחדות של הפיל האסייתי
300px|ממוזער|שמאל|העץ האבולוציוני של הסוגים "ממותה" (הענף הימני, הכחול, בו כל השמות מתחילים ב- M.), "הפיל האסייתי" (הענף האמצעי, האדום, בו כל השמות מתחילים ב- E.) ו"הפיל האפריקני" (הענף השמאלי, הירוק, בו כל השמות מתחילים ב- L.) שלושת המינים היחידים ששרדו מסומנים בעזרת חץ מעל שמם. ציר הגובה מסמן את זמן המחיה של המינים במיליוני שנים לפני היום.
פִּילִיִּים (שם מדעי: Elephantidae) היא משפחה של יונקים שהם היצורים החיים הגדולים ביותר על פני היבשה כיום. מספר סוגים היו במשפחה זו:
הסוג פיל אפריקני - Loxodonta, ממנו שרדו שני מינים: פיל סוואנה אפריקני ופיל יער אפריקני
הסוג פיל - Elephas, שממנו שרד המין הבודד פיל אסייתי
סוגים נוספים שנכחדו, כמו הממותה והפלאולוקסודון
המשותף למינים ששרדו הוא זוג החטים הבולטים משני צידי הפה (למעט נקבת הפיל האסייתי). החטים המשמשים להפקת שנהב הם גורם מרכזי בציד פילים על ידי האדם. פגיעה במרחבי המחיה וציד צמצמו את אוכלוסיית הפילים הקיימת היום באפריקה מכמה מיליונים למאות אלפים בודדים. הפילים כיום הם מין מוגן, ובארצות שונות קיימות מגבלות על ציד, על ניצול ביתי ועל סחר במוצרים שמוצאם מן הפיל, בעיקר הסחר בשנהב.
אנטומיה
גודל
כל בני משפחת הפיליים הם בעלי חיים גדולים מאוד. משקלם הוא למעלה מ-5 טונות וגובהם למעלה מ-. פיל הסוואנה האפריקני הוא בעל החיים היבשתי הגדול ביותר שחי כיום. גודלם הרב מעניק לפילים הגנה כמעט מפני כל הטורפים.
הפיל הגדול ביותר שתועד היה פיל סוואנה אפריקני שניצוד באנגולה ב-1955, משקלו היה והוא התנשא לגובה של .
חדק הפיל
המאפיין הבולט ביותר של הפיל הוא החדק, שהוא התארכות של האף והשפה העליונה. לחדק מספר שימושים:
החדק משמש כאפו של הפיל - הפיל נושם דרך נחיריו המצויים בחדק (כמו בני האדם הוא מסוגל לנשום גם דרך פיו) וכן מריח דרכם. הפיל הוא שחיין מצוין, והוא יכול גם לשהות מתחת למים זמן רב בעת שהחדק משמש לו צינור העברה של אוויר, בדומה לשנורקל אצל צוללים אנושיים.
החדק משמש גם כמעין זרוע עבור הפיל ובאמצעותו הוא יכול לאחוז בחפצים ולהרימם, לשאתם ואף לדחוף אותם. החדק מורכב משרירים רבים המאפשרים חוזק וכוח מחד, וגמישות ועדינות רבה מאידך. באמצעות חדקו יכול הפיל לברור ולהרים מן הקרקע גושי סוכר קטנים מתוך שכבה של חול ובאותה מידה הוא יכול להרים גזע עץ במשקל של עשרות קילוגרמים.
הפיל משתמש בחדק גם כדי ללקט מזון. באמצעותו הוא מגיע אל ענפים גבוהים או שהוא אוסף בעזרתו את המזון מן הקרקע ואז מביא אותו אל פיו. בכך עושה הפיל בחדק שימוש הדומה ליד אוחזת.
הפיל מסוגל להשמיע באמצעות החדק קולות הנשמעים למרחוק, כמעין חצוצרה.
החדק חזק מאוד ומשמש "שוט" לסילוק תוקפים.
הפיל יכול לשאוב מים באמצעות החדק ולהביאם אל פיו כדי לשתות או להתיזם על גופו כדי להצטנן מעט בימים חמים. כמו כן יכול הוא לאסוף עפר מן הקרקע ולפזר על גבו כדי ליצור כסות דקה שתשמש מגן מפני חרקים עוקצים או נושכים.
הבדלים בין סוגי הפילים
בין הפילים האפריקניים לפיל האסייתי ישנם מספר הבדלים חזותיים בולטים:
גודל הגוף: הפילים האפריקניים גדולים יותר ומשקלם של בוגרים זכרים עשוי להגיע גם לעשרה טון מטרי. לעומת זאת, משקלו של הפיל האסייתי מגיע לחמישה טון מטרי.
אפרכסות האוזניים: אצל הפילים האפריקניים הן גדולות יותר.
חטי השנהב: אצל נקבת הפיל האסייתי החטים חסרים.
בקצה החדק של הפיל האפריקני יש שתי אונות בשריות, זו מול זו, כמעין אצבעות, ואילו לפיל האסייתי יש רק אונה אחת בקצה החדק.
ראשו של הפיל האסייתי קצר יותר וגבו מתקמר כלפי מטה בעוד שגבו של הפיל האפריקני ישר יותר.
אורך רגליים: פילים רבים מזן "פיל מדברי" החיים במדבריות נמיביה מאופיינים כתת-מין עקב גובהם הרב ורגליהם הארוכות (מכונים בסלנג מקומי "פיל ג'ירפי")
חטי השנהב של הפיל
הפיל מפורסם גם בחטי השנהב שלו. אלו למעשה זוג שיניים חותכות מחוסרות אמייל שמתארכות ל-2 עד 3 מטרים ומשקלן מגיע לעשרות קילוגרמים. לנקבת הפיל האסייתי אין חטים, או כמעט לא ניתן להבחין בהם אם הנקבה אינה פותחת את פיה. קיימים גם זכרים רבים ללא חטים, במיוחד פילים סרי לנקיים.
השנהב הוא חומר יקר ערך, ומסיבה זו ניצודו הפילים בהמוניהם בימים עברו ועד עצם היום הזה. כיום הציד הולך ופוחת בשל חוקים נוקשים, וישנם מקומות במזרח אפריקה שאפילו מדללים מדי כמה שנים את אוכלוסיית הפילים, על ידי העברתם למקומות אחרים ועל ידי המתת פרטים לאחר מחקר יסודי, כדי למנוע נזקים עתידיים. אגדות רבות נקשרו אודות שנהב הפילים ועוד במאה ה-19 יצאו הרפתקנים לגלות את מקום הימצאם של בתי הקברות האגדתיים של הפילים כדי לזכות באוצר היקר, מתוך אמונה טפלה כי הפילים נודדים למקום מסוים כדי להוציא את נשמתם. פיל שהתפרסם בשל החטים הענקיים שלו היה הפיל סאטאו שחי בקניה וניצוד בסופו של דבר בגלל חטיו.
בנוסף לחטים, לפיל גם ארבע שיניים טוחנות. אורך כל שן כזו כ-40 ס"מ ורוחבה כ-10 ס"מ.
החטים משמשים את הפילים לשם חפירה בקרקע על מנת לחשוף שורשים ופקעות שנחשבים עבורם מעדן, וכן כדי להזיז מכשולים מן הארץ כדי לפלס דרכם בה. הזכרים נוהגים להשתמש לעיתים בחטים לשם מאבק, אם כי בדרך כלל אינם פוצעים זה את זה. החטים יכולים לשמש ככלי מגן, אולם בשל גודלו האימתני לפיל כמעט ואין אויבים טבעיים.
אוזניים
לאוזני הפיל הרחבות יש תפקיד חשוב בשמירה על טמפרטורה יציבה של גופו, באופן פעולה הדומה לזה של מקרן חום. אוזני הפיל מורכבות משכבה דקה של עור המתוח על גבי סחוס ועל גבי רשת ענפה של כלי דם. בימים חמים, פילים מנפנפים תדירות באוזניהם וכך יוצרים משב רוח קל. הרוח, הדקות יחד עם השטח הגדול של אוזן הפיל, גורמים לכך שנפח גדול של אוויר פוגש את אוזן הפיל ומקרר את כלי הדם שמסיעים את החום החוצה מגוף הפיל. הדם החם הנכנס לאוזן יכול להצטנן בכ-5.5 מעלות צלזיוס באופן זה. כך ניתן להסביר באופן חלקי את ההבדל בין גודל האוזן של הפיל האפריקאי לזו של הפיל האסיאתי על פי המיקום הגאוגרפי שלהם. מוצאם של הפילים האפריקניים הוא אזור קו המשווה, מקום חם יותר, ולכן יש להם אוזניים גדולות יותר. הפילים האסייתים חיים במיקום צפוני יותר, שם פחות חם, לפיכך יש להם אוזניים קטנות יותר.
הפיל בטבע
תוחלת החיים של הפיל ארוכה ביותר, ומתקרבת לזו של האדם. הפיל בטבע חי במשך 70 שנה בממוצע, ורק זוחלים דוגמת צבים ותנינים, ועופות כמו תוכים ונשרים מאריכים ימים יותר ממנו. אחת הפילות הזקנות ביותר בעולם בתנאי שביה, נולדה בשנת 1951 וחיה בגן החיות בבזל שבשווייץ עד למותה בשנת 2010 בגיל 59. הפיל מגיע לשיא גודלו רק בשנות העשרים של חייו. בשנותיו הראשונות הוא צמוד לאמו שמגוננת עליו מפני טורפים ומפני זעמם של פילים אחרים. לרוב נשארת הנקבה בעדר שבו נולדה, עד יום מותה. הזכר מורחק בעת הגיעו לגיל הבגרות.
הפילים נעים בעדרים, שאותם מנהיגות נקבות בוגרות. הזכרים נודדים כיחידים או בצמדים, וישנן תקופות שבהן הם מתלווים לעדר הנקבות, בעיקר לשם רבייה. עדר הנקבות מורכב מקרובות משפחה וכולן תלויות בניסיון חייה של הפילה המבוגרת. זו תוביל אותן ביערות אסיה או בשבילי אפריקה אל מקורות המזון והמים. הפילים אינם טריטוריאליים מכיוון שבאזור שבו ישהו, בתוך זמן קצר לא תישאר מספיק צמחייה שממנה יוכלו להיזון. לכן הם נודדים מרחקים עצומים, ובאפריקה אף על פני מחצית היבשת, מדרום אפריקה אל טנזניה דרך מוזמביק ולהפך. הפילים מצטיינים בזיכרון מעולה והם יכולים לדלות מזיכרונם פרטים קלושים כעבור שנים. פילה המנהיגה את העדר מסוגלת, למשל, להוביל את שאר הפילים אל עבר חוליות במדבריות נמיביה, ושם, כאשר תחפור לעומק של מטר או שניים, יתגלו לפתע מים, וכל זאת משום שזכרה שכשהייתה בגיל צעיר, כמה עשרות שנים לפני כן, הובילה אותה מנהיגת העדר דאז באותו נתיב (בורות המים האלה משמשים גם בעלי חיים אחרים ויש להם חשיבות עצומה באקלים הצחיח של אפריקה). מכאן נגזר הביטוי "זיכרון של פיל".
לפיל יש שתי צורות הליכה, הליכה רגילה והליכה מהירה הנראית כריצה, אולם עקב גודלו הוא אינו יכול לדהור או לטפוף, ואף אינו יכול לקפוץ. אמנם הפיל אינו יכול לקפוץ, אך הוא כן מסוגל לעמוד על שתי רגליו, לשם אכילה, כצורת אילוף, או אזהרה.
הפיל משתמש בחישה סייסמית של גלי תת-קול לשם ניווט, תקשורת ומציאת העדר.
בשל גודלם המאיים של הפילים, אין להם כמעט טורפים בטבע, מלבד להקות של אריות, שהתמחו בבידוד פיל צעיר או גור מסביבת אמו והעדר ובהריגתו, תוך שיתוף פעולה זהיר של פרטים רבים. הדרך בה האריות תוקפים גור פילים היא קפיצת להקת לביאות על גב אחד מהם עד שהמשקל מפיל את הפיל ואז הם חוסמים לו את האוויר על ידי נשיכת החדק, דבר הגורם למותו. אירועים כאלה מתרחשים בשעות הלילה, עת כושר הראייה של הפילים נעשה מוגבל, בעיקר יחסית לזה של האריות שראיית הלילה שלהם משופרת ביחס ליתר בעלי החיים. חיה נוספת התוקפת לעיתים פילים צעירים בודדים היא טיגריס בנגלי.
אינטליגנציה
הפיל נחשב לאחת החיות האינטליגנטיות בטבע. ניתן ללמוד זאת מכמה ניסויים ותצפיות שנעשו במשך השנים:
על פי מחקר גם הפיל שייך לקבוצה המצומצמת של חיות המזהות את עצמן במראה, כלומר בעלות תודעה עצמית. החיות האחרות בקבוצה הן שימפנזה, דולפין (במידה מסוימת) והאדם.
הפיל יכול לפתור פעולות פשוטות של חיבור וחיסור.
הפילים מסוגלים להשתמש בענפים לצרכים שונים.
הפילים הם יצורים חברתיים למדי, החיים בעדר ומקיימים אינטראקציות חברתיות. נמצא כי פילים יודעים לגלות אמפתיה, לעזור לפיל בצרה, לשמש כבייביסיטר, לפנות מכשול בפני פיל אחר ועוד.
פילים ניחנים ביכולות זיכרון שונות, כגון: זיכרון לטווח ארוך (לדוגמה, זיהוי עמית לתא בגן החיות או זיהוי פילים אחרים בעדר), זיכרון והבנת התנהגות אנושית, זיכרון מקומות למרעה ומים.
נראה כי במידה מסוימת הם מסוגלים להבין את משמעות המוות. כאשר אחד הפרטים בעדר נופח את נשמתו, שאר הפילים בעדר נשארים בסביבת הפגר במשך כמה ימים, ואינם נוטשים אותו אף לצורך השגת מזון. הם גם אינם מאפשרים לאוכלי נבלות למיניהם להתקרב אל הגווייה. מתצפיות שנעשו עולה גם שכאשר פילים עוברים ליד שלדים ושרידי עצמות פילים אחרים – לאו דווקא מאלה שהיו חברים בעדר – הם נעצרים ממהלכם, עומדים זמן מה ורק אז ממשיכים, משל היה זה טקס אבל פרטי משלהם.
רבייה
לפילה אין עונת ייחום מוגדרת, אם כי עיקר ההזדווגות נעשית בעונות הגשומות יותר. פיל מגיע לבגרות מינית סביב גיל 12. לפילים הזכרים יש תקופה שנקראת מוסט בה הם הופכים למסוכנים ביותר לסביבתם.
הפילון יוצא לאוויר העולם במשקל של כ-100 קילוגרם, לאחר שהות של 22 חודשים ברחם אמו (הריון הפילות האפריקניות הוא הארוך מבין חיות היבשה), ונגמל מינקותו רק קרוב לגיל שנה, אם כי כבר לפני כן הוא מתחיל בלעיסת מזונות ירוקים.
מרבית ההריונות הם של עובר אחד בלבד.
תזונה
הפילים הם צמחוניים, ואוכלים הן עשבים גבוהים, והן ענפים ועלים של עצים. פיל אפריקאי זקוק לכ-140 ק"ג של צמחייה ליום על מנת לשרוד. בנוסף, זקוקים הפילים לכמויות גדולות של מי שתייה, כ-150 ליטר בממוצע ליום.
הרגלי תזונה אלו, הגורמים לכך שהפילים מכלים את הצמחייה במקום שבו הם סועדים, מחייבים את עדרי הפילים לנדוד ממקום למקום לשם השגת מזון.
הפיל והאדם
הפיל ניתן לאילוף ואכן, רבים מן הפילים האסייתים מאולפים. הפילים האפריקניים קשים ביותר לאילוף, בעבר נעשה שימוש בפילים מזן צפון אפריקאי (מין קטן יותר שנכחד בינתיים) על ידי צבאות שונים כשיצאו לקרב על גבי פילי מלחמה, דוגמת לוחמי אנטיוכיה כנגד החשמונאים ובני קרתגו נגד הרומאים במלחמות הפוניות. כיום חדלו לאלף את הפילים האפריקניים מלבד מעט קרקסים, ורק את הפיל האסייתי ממשיכים לאלף. זה משמש בעיקר בתעשיית העץ של דרום-מזרח אסיה, כאשר כל עיסוקו הוא להוביל את הגזעים שנכרתו אל זרמי המים והנהרות, משם ייסחפו אל עבר נמל היעד. פילים אסיאתים נלכדים לצורך אילוף דווקא בגיל בוגר. משאלה נלכדו, הם מושמים בחברת פילים מאולפים אחרים, ואחר זמן לא רב, נרגעים פילי הבר בהשראת הפילים המאולפים ולומדים אט אט את הפקודות והציוויים הדרושים. אילוף וטיפול בפילים הוא מקצוע לכל דבר בכפרים רבים באסיה הקרוי מאהוט ויש מקומות שבהם הוא עובר מאב לבן. המטפל נותר צמוד לאותו פיל במשך שנים רבות.
מבחינת האדם, יש יתרונות בכך שפילים המוחזקים בגן החיות יהיו מאולפים:
הטיפול בפיל מאולף קל יותר. כאשר לפיל לא מאולף ישנה דלקת בעין והוא זקוק לתרופה, יש להרדים אותו לשם כך, ואף לסכן את חייו יותר מאשר תוכל דלקת מקומית. כאשר הפיל מאולף, קרב אליו המטפל ללא חשש ומורח ליד עינו את המשחה.
לא רק מחלות דורשות טיפול צמוד אלא גם נסיבות טבעיות לחלוטין דוגמת התארכות הציפורניים. כמו אצל האדם, גם ציפורני פרסותיו של הפיל מתארכות ללא הרף. האדם משתמש בקוצץ ציפורניים או בפצירה ואילו אצל הפיל נשחקות הציפורניים באופן טבעי מעצם נדידתו מדי יום מהלך של כמה עשרות קילומטרים. הפיל בגן החיות, לעומת זאת, סגור במכלאה ואף שתהיה רחבת ידיים עדיין אינה מספיקה כדי להביא לשחיקה מספקת של ציפורניו. כאשר הפיל מאולף קרב אליו המטפל ובפשטות יחסית משתמש במשוף עץ של נגרים כדי להסיר את ההתארכות המיותרת של הציפורניים.
הפיל הוא בעל חיים צמחוני האוכל מגוון רחב של צמחים. הפיל האסייתי אוכל בעיקר עשב רך אם כי לעיתים גם עלים וקליפות עצים. בגן החיות חביבים עליו במיוחד המזונות המתוקים והעסיסיים, אך את עיקר מזונו תופס החציר, הזול יחסית והקל לאחסון מבחינת בעיות של טריות. הפיל אוכל מדי יום עשרות קילוגרמים של מזון, בהתאם לפעילותו ולמצבו הגופני. כדי להעשיר את מזונו בגן החיות, מוסיפים לתפריטו גם לחם וטבליות של מינרלים וויטמינים על מנת לשמור על תזונה מאוזנת.
בגן החיות נמצאים לרוב בעדר גם זכרים וגם נקבות, אולם בעת שהזכרים מיוחמים הם מופרדים מן הנקבות משום שהתנהגותם נעשית פראית למדי. למרות הקשיים, מחזיקים זכרים בגן החיות על מנת להפרות את הנקבות. כיום ישנה אפשרות של הפריה מלאכותית כדי לעבר את הנקבה, אך לשם כך יש למצוא זכר מתאים וכן לאמן את האם המיועדת במשך חודשים עבור יום הלידה. זהו מבצע מסובך למדי, אך אפשרי.
הפיל האסייתי אינו מצוי בסכנה קיומית אולם היערות והחורשים, סביבתו הטבעית, נעלמים במהירות בעקבות פלישת האדם, והפיל המאולף הורס למעשה את ביתו בעל כורחו כאשר הוא משמש כלי עיקרי בתעשיית העץ. עם התפתחות התעופה והתיירות, נועד לפיל גם תפקיד חדש-ישן: במקום לשאת על גבו צבאות של חיילים, נושא הוא כיום צבאות של תיירים, ורכיבה על גבי פילים הפכה למקור פרנסה לתושבי מזרח אסיה.
ישנה מוטציה נדירה הקרויה פיל לבן, ופילים כאלו נחשבים למקודשים על ידי ילידי הודו, תאילנד, בורמה ולאוס. באפריקה, הפיל פופולרי ביותר בציד-חובבים ומשתייך לחמשת הגדולים.
הפיל במקורות יהודיים
הפיל אינו מוזכר בשמו בתנ"ך, אבל מוזכר ששלמה המלך ייבא שנהב מחירם מלך צור: . רוב הפרשנים סבורים שהשנהבים המוזכר בתנ"ך הם השיניים הבולטות של הפיל, מנגד ישנם חוקרים הסבורים שהשנהב זה שם לפיל.
הפיל מתייחד ביהדות כאחד משני בעלי החיים היחידים שמברכים עליהם את ברכת משנה הבריות. יש כמה סברות מדוע מברכים עליו "משנה הבריות". יש שאומרים שזה מפני ש, בכך שעורו אינו שעיר אלא חלק והוא משתמש בחדקו כמו ביד.
ויש אחרים שסוברים שמשום שבזמן המבול העניש הקב"ה חלק מן האנשים הרשעים והפך אותם לקופים ופילים.
התלמוד הבבלי () שואל על השיטה לפיה אפשר לקנות בעלי חיים רק על ידי הגבהתם, כיצד אפשר לקנות פיל. לפי פירוש התוספות (שם ד"ה "אי נמי") על פי האמור לעיל הפיל לא מסוגל לקפוץ. הרב יעקב אריאל כתב במאמרו "הפיל וההלכה היהודית"
:
בתלמוד בבלי מופיע
כן מסופר על אלעזר המכבי מבית חשמונאי שנמחץ על ידי פיל בקרב בית זכריה שקרס עליו, לאחר שפגע בו באמצעות חנית.
יש עוד טעם שהובא בראשונים מדוע מברכים על הפיל. מכיוון שדעתו קרובה לדעת בני אדם ויש בו הבנה יותר משאר החיות. ומעשה שהביא הרשב"ץ ש"פעם אחת עבר הפיל בשוק הסוחרים. וישבו כמה סוחרים פתח החנות וכשראו את הפיל לעגו לו וצחקו על גודלו ועל אורך אפו ומראהו המשונה. והפיל הבין את אשר ליגלגו לו בני האדם. ואותם הסוחרים היו מסתחרים בקמח מה עשה הפיל הלך אל הנהר ומילא אפו מים וחזר אל השוק ושפך את המים על הקמח וקלקל להם את הסחורה".
פילים בתאילנד
ממוזער|הפיל באמנות התאילנדית
הפיל הוא דמות חשובה וסמל משמעותי בתרבות התאילנדית, והוא בעל השפעה ניכרת על האומה התאית. הפיל התאילנדי הוא סמל לאומי רשמי של תאילנד. ניתן למצוא בתאילנד גם פיל הודי, שהוא תת-מין של פיל אסייתי.
מיון
ממוזער|250px|שלד של ממותה במוזיאון הטבע הלאומי של צרפת בפריז.
ממוזער|250px|משפחת פילי סוואנה אפריקניים חוצים את נהר הזמבזי באפריקה
ממוזער|250px|פיל אסייתי זכר בגן החיות התנ"כי בירושלים
במשפחת הפיליים מוכרים לנו שישה סוגים. מארבעה מתוכם, הסוגים ממותה, פלאולוקסודון, Primelephasו-Stegotetrabelodon לא שרד מין אחד. הממותות היו הסוג האחרון שנכחד. הן נעלמו מן העולם לפני כעשרת אלפים שנה וגם בישראל נמצאו שרידי שלדים שלהן.
סוג: פרימלפס (Primelephas) - נכחד
מין: Primelephas gomphotheroides
מין: Primelephas korotorensis
סוג: סטגוטטרבלודון (Stegotetrabelodon) - נכחד
מין: Stegotetrabelodon syrticus
מין: Stegotetrabelodon orbus
מין: Stegotetrabelodon lybicus
סוג: ממותה (Mammuthus) - נכחד
מין: ממותה אפריקנית (Mammuthus africanavus)
מין: ממותה קולומביאנית (Mammuthus columbi)
מין: ממותת כרתים גמדית (Mammuthus creticus)
מין: ממותה ננסית (Mammuthus exilis)
מין: ממותה למרמוראי (Mammuthus lamarmorai)
מין: ממותה דרומית (Mammuthus meridionalis)
מין: ממותה צמרית (Mammuthus primigenius)
מין: ממותה רומנוס (Mammuthus rumanus)
מין: ממותה דרום אפריקנית (Mammuthus subplanifrons)
מין: ממותת הערבות (Mammuthus trogontherii)
סוג: פיל (Elephas)
מין: פיל אסייתי (Elephas maximus)
מין: Elephas beyeri -נכחד
מין: Elephas celebensis -נכחד
מין: Elephas ekorensis -נכחד
מין: Elephas falconeri -נכחד
מין: Elephas hysudricus -נכחד
מין: Elephas hysudrindicus -נכחד
מין: Elephas iolensis -נכחד
מין: Elephas planifrons -נכחד
מין: Elephas platycephalus -נכחד
סוג: פלאולוקסודון - נכחד
מין: Palaeoloxodon chaniensis
מין: פלאולוקסודון קפריסאי (Palaeoloxodon cypriotes)
מין: Palaeoloxodon melitensis
מין: Palaeoloxodon tokunagai
מין: Palaeoloxodon mnaidriensis
מין: פיל אסייתי ישר-חט (Palaeoloxodon namadicus)
מין: פלאולוקסודון רקי (Palaeoloxodon recki)
מין: פיל ישר-חט (Palaeoloxodon antiquus)
מין: פלאולוקסודון פלקונרי (Palaeoloxodon falconeri)
סוג: פיל אפריקני (Loxodonta)
מין: Loxodonta atlantica - נכחד
מין: Loxodonta exoptata - נכחד
מין: Loxodonta adaurora - נכחד
מין: פיל יער אפריקני (Loxodonta cyclotis)
מין: פיל סוואנה אפריקני (Loxodonta africana)
ראו גם
מחיצה על ידי פיל
פיל מלחמה
פיל לבן
פיל ורוד
העיוורים והפיל
לקריאה נוספת
דוגלאס-המילטון איאן ואוריה, בין הפילים, זמורה, ביתן, מודן ההוצאה לאור. 1978.
ר' יעקב אריאל: הפיל וההלכה היהודית, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א, 2011.
קישורים חיצוניים
למה הפילים מתעניינים במתיהם, מאת נדב לוי, הארץ (מאתר וואלה!)
הדמיון בין אורחות החיים של פילים ולווייתנים, מאת נדב לוי
הפיל והבעיה היהודית, מאת רמי נוידרפר, מגזין אימגו (חלק שני)
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בפליוקן
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:יונקים משתמשי כלים
קטגוריה:משפחות יונקים
| 2024-06-02T16:34:13
|
פיל
|
פיל הוא מונח לקבוצה פוליפילטית של שלושה מיני יונקים – פיל סוואנה אפריקני, פיל יער אפריקני ופיל אסייתי – שהם חיות היבשה הגדולות ביותר בעולם והמינים היחידים ששרדו במשפחת הפיליים. בעבר היו מינים נוספים מהמשפחה, ביניהם הממותה, הפלאולוקסודון והסטגוטטרבלודון שאינם נחשבים לפילים רגילים.
המאפיין הבולט ביותר של הפילים הוא החדק, שבעזרתו הם שותים, אוכלים ומתרחצים. מפיהם בולטים שני חטי שנהב, שהפכו אותם למטרה לציד רב שהביא לפגיעה קשה בהם. הפיל האסייתי ופיל הסוואנה האפריקני מצויים בסכנת הכחדה, ופיל היער האפריקני נמצא בסכנת הכחדה חמורה.
קולו של הפיל מכונה בעברית חִצצור.
אנטומיה
שמאל|ממוזער|250px|תקריב של עין פיל
שמאל|ממוזער|250px|פיל סוואנה אפריקני
ממוזער|250px|פיל אוכל עלים מעץ
ממוזער|250px|פילות וגורים בקניה
ממוזער|250px|פילי יער אפריקניים
ממוזער|250px|פיל הודי
ממוזער|250px|פיל בורנאי
גודל
כל בני משפחת הפיליים הם בעלי חיים גדולים מאוד. משקלם הוא למעלה מ-5 טונות וגובהם למעלה מ-. פיל הסוואנה האפריקני הוא בעל החיים היבשתי הגדול ביותר שחי בימינו. גודלם הרב מעניק לפילים הגנה מפני כמעט כל הטורפים.
הפיל הגדול ביותר שתועד היה פיל סוואנה אפריקני שניצוד באנגולה ב-1955, משקלו היה והוא התנשא לגובה של .
להלן גודל שלושת מיני הפילים שחיים בימינו:
דירוג שם מדעי שם עברי אורך מרבי גובה משקל ממוצע משקל מרבי הערות 1 Loxodonta africana פיל סוואנה אפריקני 6–7 מטר 3.5–4.2 מטר 4.9–7.0 טונות 12.5 טונות חיית היבשה הגדולה ביותר בימינו 2 Elephas maximus פיל אסייתי 6.8 מטר 2.75–3.5 מטר 4.15 טונות 8.15 טונות החיה הגדולה ביותר באסיה 3 Loxodonta cyclotis פיל יער אפריקני 6.2 מטר 2.4–3.0 מטר 2.7–4.0 טונות 6 טונות מצוי רק בכמה שמורות של ג'ונגלים באפריקה
חדק הפיל
המאפיין הבולט ביותר של הפיל הוא החדק, שהוא התארכות של האף והשפה העליונה. לחדק מספר שימושים:
החדק משמש כאפו של הפיל - הפיל נושם דרך נחיריו המצויים בחדק (כמו בני האדם הוא מסוגל לנשום גם דרך פיו) וכן מריח דרכם. הפיל הוא שחיין מצוין, והוא יכול גם לשהות מתחת למים זמן רב בעת שהחדק משמש לו צינור העברה של אוויר, בדומה לשנורקל אצל צוללים אנושיים.
החדק משמש גם כמעין זרוע עבור הפיל ובאמצעותו הוא יכול לאחוז בחפצים ולהרימם, לשאתם או לדחוף אותם. החדק מורכב משרירים רבים המאפשרים חוזק וכוח מחד, וגמישות ועדינות רבה מאידך. באמצעות חדקו יכול הפיל לברור ולהרים מן הקרקע גושי סוכר קטנים מתוך שכבה של חול ובאותה מידה הוא יכול להרים גזע עץ במשקל של עשרות קילוגרמים.
הפיל משתמש בחדק גם כדי ללקט מזון. באמצעותו הוא מגיע אל ענפים גבוהים או שהוא אוסף בעזרתו את המזון מן הקרקע ואז מביא אותו אל פיו. בכך עושה הפיל בחדק שימוש הדומה ליד אוחזת.
הפיל מסוגל להשמיע באמצעות החדק קולות הנשמעים למרחוק, כמעין חצוצרה.
החדק חזק מאוד ומשמש "שוט" לסילוק תוקפים.
הפיל יכול לשאוב מים באמצעות החדק ולהביאם אל פיו כדי לשתות או להתיזם על גופו כדי להצטנן מעט בימים חמים. כמו כן יכול הוא לאסוף עפר מן הקרקע ולפזר על גבו כדי ליצור כסות דקה שתשמש מגן מפני חרקים עוקצים או נושכים.
הבדלים בין סוגי הפיליים
בין הפילים האפריקניים לפיל האסייתי ישנם מספר הבדלים חזותיים בולטים:
גודל הגוף: הפילים האפריקניים גדולים יותר ומשקלם של בוגרים זכרים עשוי להגיע גם לעשרה טון מטרי. לעומת זאת, משקלו של הפיל האסייתי מגיע לחמישה טון מטרי.
אפרכסות האוזניים גדולות יותר בקרב הפילים האפריקניים.
חטי השנהב: אצל נקבת הפיל האסייתי החטים חסרים.
בקצה החדק של הפיל האפריקני שתי אונות בשריות, זו מול זו, כמעין אצבעות, ואילו לפיל האסייתי יש רק אונה אחת בקצה החדק.
ראשו של הפיל האסייתי קצר יותר וגבו מתקמר כלפי מטה בעוד שגבו של הפיל האפריקני ישר יותר.
אורך רגליים: פילים רבים מזן "פיל מדברי" החיים במדבריות נמיביה מאופיינים כתת-מין עקב גובהם הרב ורגליהם הארוכות (מכונים בסלנג מקומי "פיל ג'ירפי").
חטי השנהב של הפיל
הפיל מפורסם גם בחטי השנהב שלו. אלו למעשה זוג שיניים חותכות מחוסרות אמייל שמתארכות ל-2 עד 3 מטרים ומשקלן מגיע לעשרות קילוגרמים. לנקבת הפיל האסייתי אין חטים, או כמעט לא ניתן להבחין בהם אם הנקבה אינה פותחת את פיה. קיימים גם זכרים רבים ללא חטים, במיוחד פילים סרי לנקיים.
השנהב הוא חומר יקר ערך, ומסיבה זו ניצודו הפילים בהמוניהם בימים עברו ועד עצם היום הזה. בימינו הולך הציד ופוחת בשל חוקים נוקשים, וישנם מקומות במזרח אפריקה שאפילו מדללים מדי כמה שנים את אוכלוסיית הפילים, על ידי העברתם למקומות אחרים ועל ידי המתת פרטים לאחר מחקר יסודי, כדי למנוע נזקים עתידיים. אגדות רבות נקשרו אודות שנהב הפילים ועוד במאה ה-19 יצאו הרפתקנים לגלות את מקום הימצאם של בתי הקברות האגדתיים של הפילים כדי לזכות באוצר היקר, מתוך אמונה טפלה כי הפילים נודדים למקום מסוים כדי להוציא את נשמתם. פיל שהתפרסם בשל החטים הענקיים שלו היה הפיל סאטאו שחי בקניה וניצוד בסופו של דבר בגלל חטיו.
בנוסף לחטים, לפיל גם ארבע שיניים טוחנות. אורך כל שן כזו כ-40 ס"מ ורוחבה כ-10 ס"מ.
החטים משמשים את הפילים לשם חפירה בקרקע על מנת לחשוף שורשים ופקעות שנחשבים עבורם מעדן, וכן כדי להזיז מכשולים מן הארץ כדי לפלס דרכם בה. הזכרים נוהגים להשתמש לעיתים בחטים לשם מאבק, אם כי בדרך כלל אינם פוצעים זה את זה. החטים יכולים לשמש ככלי מגן, אולם בשל גודלו האימתני לפיל כמעט ואין אויבים טבעיים.
אוזניים
לאוזני הפיל הרחבות יש תפקיד חשוב בשמירה על טמפרטורה יציבה של גופו, באופן פעולה הדומה לזה של מקרן חום. אוזני הפיל מורכבות משכבה דקה של עור המתוח על גבי סחוס ועל גבי רשת ענפה של כלי דם. בימים חמים, פילים מנפנפים תדירות באוזניהם וכך יוצרים משב רוח קל. הרוח, הדקות יחד עם השטח הגדול של אוזן הפיל, גורמים לכך שנפח גדול של אוויר פוגש את אוזן הפיל ומקרר את כלי הדם שמסיעים את החום החוצה מגוף הפיל. הדם החם הנכנס לאוזן יכול להצטנן בכ-5.5 מעלות צלזיוס באופן זה. כך ניתן להסביר באופן חלקי את ההבדל בין גודל האוזן של הפיל האפריקאי לזו של הפיל האסייתי על פי המיקום הגאוגרפי שלהם. מוצאם של הפילים האפריקניים הוא אזור קו המשווה, מקום חם יותר, ולכן יש להם אוזניים גדולות יותר. הפילים האסייתים חיים במיקום צפוני יותר, שם פחות חם, לפיכך יש להם אוזניים קטנות יותר.
הפיל בטבע
ממוזער|250px|פיל סוואנה אפריקני
ממוזער|250px|פיל סוואנה אפריקני
תוחלת החיים של הפיל ארוכה ביותר, ומתקרבת לזו של האדם. הפיל בטבע חי במשך 70 שנה בממוצע, ורק זוחלים דוגמת צבים ותנינים, ועופות כמו תוכים ונשרים מאריכים ימים יותר ממנו. אחת הפילות הזקנות ביותר בעולם בתנאי שביה נולדה בשנת 1951 וחיה בגן החיות בבזל שבשווייץ עד מותה בשנת 2010 בגיל 59. הפיל מגיע לשיא גודלו רק בשנות העשרים של חייו. בשנותיו הראשונות הוא צמוד לאמו, שמגוננת עליו מפני טורפים ומפני זעמם של פילים אחרים. לרוב נשארת הנקבה בעדר שבו נולדה, עד יום מותה. הזכר מורחק בעת הגיעו לגיל הבגרות.
הפילים נעים בעדרים, שאותם מנהיגות נקבות בוגרות. הזכרים נודדים כיחידים או בצמדים, וישנן תקופות שבהן הם מתלווים לעדר הנקבות, בעיקר לשם רבייה. עדר הנקבות מורכב מקרובות משפחה וכולן תלויות בניסיון חייה של הפילה המבוגרת. זו תוביל אותן ביערות אסיה או בשבילי אפריקה אל מקורות המזון והמים. הפילים אינם טריטוריאליים מכיוון שבאזור בו ישהו תוך זמן קצר לא תישאר מספיק צמחייה ממנה יוכלו להיזון. לכן הם נודדים מרחקים עצומים, ובאפריקה אף על פני מחצית היבשת, מדרום אפריקה אל טנזניה דרך מוזמביק ולהפך. הפילים מצטיינים בזיכרון מעולה והם יכולים לדלות מזיכרונם פרטים קלושים כעבור שנים. פילה המנהיגה את העדר מסוגלת, למשל, להוביל את שאר הפילים אל עבר חוליות במדבריות נמיביה, ושם, כאשר תחפור לעומק של מטר או שניים, יתגלו לפתע מים, וכל זאת משום שזכרה שכשהייתה בגיל צעיר, כמה עשרות שנים לפני כן, הובילה אותה מנהיגת העדר דאז באותו נתיב (בורות המים האלה משמשים גם בעלי חיים אחרים ויש להם חשיבות עצומה באקלים הצחיח של אפריקה). מכאן נגזר הביטוי "זיכרון של פיל".
לפיל יש שתי צורות הליכה, הליכה רגילה והליכה מהירה הנראית כריצה, אולם עקב גודלו הוא אינו יכול לדהור או לטפוף, ואף אינו יכול לקפוץ. אמנם הפיל אינו יכול לקפוץ, אך הוא כן מסוגל לעמוד על שתי רגליו, לשם אכילה, כצורת אילוף, או אזהרה.
הפיל משתמש בחישה סייסמית של גלי תת-קול לשם ניווט, תקשורת ומציאת העדר.
בשל גודלם המאיים של הפילים, אין להם כמעט טורפים בטבע, מלבד להקות של אריות, שהתמחו בבידוד פיל צעיר או גור מסביבת אמו והעדר ובהריגתו, תוך שיתוף פעולה זהיר של פרטים רבים. הדרך בה האריות תוקפים גור פילים היא קפיצת להקת לביאות על גב אחד מהם עד שהמשקל מפיל את הפיל ואז הם חוסמים לו את האוויר על ידי נשיכת החדק, דבר הגורם למותו. אירועים כאלה מתרחשים בשעות הלילה, עת כושר הראייה של הפילים נעשה מוגבל, בעיקר יחסית לזה של האריות שראיית הלילה שלהם משופרת ביחס ליתר בעלי החיים. חיה נוספת התוקפת לעיתים פילים צעירים בודדים היא טיגריס בנגלי. תועדו גם תקיפות של פילים בידי תנינים.
אינטליגנציה
הפיל נחשב לאחת החיות האינטליגנטיות בטבע. ניתן ללמוד זאת מכמה ניסויים ותצפיות שנעשו במשך השנים:
על פי מחקר גם הפיל שייך לקבוצה המצומצמת של חיות המזהות את עצמן במראה, כלומר בעלות תודעה עצמית. החיות האחרות בקבוצה הן שימפנזה, דולפין (במידה מסוימת) והאדם.
הפיל יכול לפתור פעולות פשוטות של חיבור וחיסור.
הפילים מסוגלים להשתמש בענפים לצרכים שונים.
הפילים הם יצורים חברתיים למדי, החיים בעדר ומקיימים אינטראקציות חברתיות. נמצא כי פילים יודעים לגלות אמפתיה, לעזור לפיל בצרה, לשמש כבייביסיטר, לפנות מכשול בפני פיל אחר ועוד.
פילים ניחנים ביכולות זיכרון שונות, כגון: זיכרון לטווח ארוך (לדוגמה, זיהוי עמית לתא בגן החיות או זיהוי פילים אחרים בעדר), זיכרון והבנת התנהגות אנושית, זיכרון מקומות למרעה ומים.
נראה כי במידה מסוימת הם מסוגלים להבין את משמעות המוות. כאשר אחד הפרטים בעדר נופח את נשמתו, שאר הפילים בעדר נשארים בסביבת הפגר במשך כמה ימים, ואינם נוטשים אותו אף לצורך השגת מזון. הם גם אינם מאפשרים לאוכלי נבלות למיניהם להתקרב אל הגווייה. מתצפיות שנעשו עולה גם שכאשר פילים עוברים ליד שלדים ושרידי עצמות פילים אחרים – לאו דווקא מאלה שהיו חברים בעדר – הם נעצרים ממהלכם, עומדים זמן מה ורק אז ממשיכים, משל היה זה טקס אבל פרטי משלהם. פילים אפריקאיים נוהגים לקבור את מתיהם, וקיימת השערה כי גם פילים אסיאתיים נוהגים כך.
רבייה
לפילה אין עונת ייחום מוגדרת, אם כי עיקר ההזדווגות נעשית בעונות הגשומות יותר. פיל מגיע לבגרות מינית סביב גיל 12. לפילים הזכרים יש תקופה שנקראת מוסט בה הם הופכים למסוכנים ביותר לסביבתם.
הפילון יוצא לאוויר העולם במשקל של כ-100 קילוגרם, לאחר שהות של 22 חודשים ברחם אמו (הריון הפילות האפריקניות הוא הארוך מבין חיות היבשה), ונגמל מינקותו רק קרוב לגיל שנה, אם כי כבר לפני כן הוא מתחיל בלעיסת מזונות ירוקים.
מרבית ההריונות הם של עובר אחד בלבד.
תזונה
הפילים הם צמחוניים, ואוכלים הן עשבים גבוהים, והן ענפים ועלים של עצים. פיל אפריקאי זקוק לכ-140 ק"ג של צמחייה ליום על מנת לשרוד. בנוסף, זקוקים הפילים לכמויות גדולות של מי שתייה, כ-150 ליטר בממוצע ליום.
הרגלי תזונה אלו, הגורמים לכך שהפילים מכלים את הצמחייה במקום בו הם סועדים, מחייבים את עדרי הפילים לנדוד ממקום למקום לשם השגת מזון.
הפיל והאדם
שמאל|ממוזער|250px|פילים בתוך הספארי ברמת גן
ממוזער|250px|איור של פיל מאולף המותקף על ידי טיגריס. במציאות, נדיר מאוד שטיגריס יעז לתקוף פיל בוגר, במיוחד לא אם הוא מאולף ויש בני אדם עליו
שמאל|ממוזער|250px|במלחמת העולם הראשונה השתמשו בפילים לגרירת ציוד כבד
שמאל|ממוזער|250px|פילים בתאילנד
ממוזער|250px|פיל אסייתי מאולף עם בעליו
שמאל|ממוזער|250px|פיל ברצפת פסיפס הציפורים בקיסריה
צמצום אוכלוסיית הפילים
במאות ה-19 וה-20, בעקבות עלייה משמעותית בסחר הבינלאומי בשנהב, והתפשטות ההתיישבות האנושית שפגעה בשטחי המחיה של הפילים, התדלדלה בהתמדה אוכלוסיית הפילים באזורים רבים באסיה ובאפריקה.
על פי ארגון ה-WWF, הפגיעה בשטחי המחיה של הפילים האפריקאים מוערכת בצמצום של כ-50%, בעוד ששטחי המחיה של הפילים האסייתיים צומצמו לכ-15% מין השטח שעמד לרשותם בעבר.
ארגון ה-WWF מעריך שאוכלוסיית הפילים האסייתיים, שנפגעה באופן החמור ביותר, הצטמצמה בכ-50% בתוך שלושה דורות, אולם על פי הערכות ארגון IUCN גם באפריקה ישנן אוכלוסיות פילים שנפגעו בשיעורים דומים.
אחד הגורמים הדחופים יותר להתדלדלות האוכלוסייה הוא הציידים, ובראשם הציידים המקצועיים שמוכרים את חטי הפילים לסוחרי השנהב. במשך תקופה ארוכה התקשו ארגונים ומדינות להפעיל מולם אכיפה אפקטיבית, אולם בעשור השני של המאה ה-21 החלו ליישם מספר טכנולוגיות מתקדמות לאיתור ציידים בשטח, לדוגמה, שילוב של רחפנים עם תוכנות למידה עמוקה שעוקבות אחר תנועת הפילים והציידים במטרה לספק ראיות שיאפשרו את הרשעתם.
אילוף
הפיל ניתן לאילוף ואכן, רבים מן הפילים האסייתים מאולפים. הפילים האפריקניים קשים ביותר לאילוף, בעבר נעשה שימוש בפילים מזן צפון אפריקאי (מין קטן יותר שנכחד בינתיים) על ידי צבאות שונים כשיצאו לקרב על גבי פילי מלחמה, דוגמת לוחמי אנטיוכיה כנגד החשמונאים ובני קרתגו נגד הרומאים במלחמות הפוניות. בימינו חדלו לאלף את הפילים האפריקניים מלבד מעט קרקסים, ורק את הפיל האסייתי ממשיכים לאלף. זה משמש בעיקר בתעשיית העץ של דרום-מזרח אסיה, כאשר כל עיסוקו הוא להוביל את הגזעים שנכרתו אל זרמי המים והנהרות, משם ייסחפו אל עבר נמל היעד. פילים אסייתים נלכדים לצורך אילוף דווקא בגיל בוגר. משאלה נלכדו, הם מושמים בחברת פילים מאולפים אחרים, ואחר זמן לא רב, נרגעים פילי הבר בהשראת הפילים המאולפים ולומדים אט אט את הפקודות והציוויים הדרושים. אילוף וטיפול בפילים הוא מקצוע לכל דבר בכפרים רבים באסיה הקרוי מאהוט ויש מקומות שבהם הוא עובר מאב לבן. המטפל נותר צמוד לאותו פיל במשך שנים רבות.
מבחינת האדם, יש יתרונות בכך שפילים המוחזקים בגן החיות יהיו מאולפים:
הטיפול בפיל מאולף קל יותר. כאשר לפיל לא מאולף ישנה דלקת בעין והוא זקוק לתרופה, יש להרדים אותו לשם כך, ואף לסכן את חייו יותר מאשר תוכל דלקת מקומית. כאשר הפיל מאולף, קרב אליו המטפל ללא חשש ומורח ליד עינו את המשחה.
לא רק מחלות דורשות טיפול צמוד אלא גם נסיבות טבעיות לחלוטין דוגמת התארכות הציפורניים. כמו אצל האדם, גם ציפורני פרסותיו של הפיל מתארכות ללא הרף. האדם משתמש בקוצץ ציפורניים או בפצירה ואילו אצל הפיל נשחקות הציפורניים באופן טבעי מעצם נדידתו מדי יום מהלך של כמה עשרות קילומטרים. הפיל בגן החיות, לעומת זאת, סגור במכלאה ואף שתהיה רחבת ידיים עדיין אינה מספיקה כדי להביא לשחיקה מספקת של ציפורניו. כאשר הפיל מאולף קרב אליו המטפל ובפשטות יחסית משתמש במשוף עץ של נגרים כדי להסיר את ההתארכות המיותרת של הציפורניים.
הפיל הוא בעל חיים צמחוני האוכל מגוון רחב של צמחים. הפיל האסייתי אוכל בעיקר עשב רך אם כי לעיתים גם עלים וקליפות עצים. בגן החיות חביבים עליו במיוחד המזונות המתוקים והעסיסיים, אך את עיקר מזונו תופס החציר, הזול יחסית והקל לאחסון מבחינת בעיות של טריות. הפיל אוכל מדי יום עשרות קילוגרמים של מזון, בהתאם לפעילותו ולמצבו הגופני. כדי להעשיר את מזונו בגן החיות, מוסיפים לתפריטו גם לחם וטבליות של מינרלים וויטמינים על מנת לשמור על תזונה מאוזנת.
בגן החיות נמצאים לרוב בעדר גם זכרים וגם נקבות, אולם בעת שהזכרים מיוחמים הם מופרדים מן הנקבות משום שהתנהגותם נעשית פראית למדי. למרות הקשיים, מחזיקים זכרים בגן החיות על מנת להפרות את הנקבות. בימינו ישנה אפשרות של הפריה מלאכותית כדי לעבר את הנקבה, אך לשם כך יש למצוא זכר מתאים וכן לאמן את האם המיועדת במשך חודשים עבור יום הלידה. זהו מבצע מסובך למדי, אך אפשרי.
הפיל האסייתי אינו מצוי בסכנה קיומית אולם היערות והחורשים, סביבתו הטבעית, נעלמים במהירות בעקבות פלישת האדם, והפיל המאולף הורס למעשה את ביתו בעל כורחו כאשר הוא משמש כלי עיקרי בתעשיית העץ. עם התפתחות התעופה והתיירות, נועד לפיל גם תפקיד חדש-ישן: במקום לשאת על גבו צבאות של חיילים, נושא הוא בימינו צבאות של תיירים, ורכיבה על גבי פילים הפכה למקור פרנסה לתושבי מזרח אסיה.
ישנה מוטציה נדירה הקרויה פיל לבן, ופילים כאלו נחשבים למקודשים על ידי ילידי הודו, תאילנד, בורמה ולאוס. באפריקה, הפיל פופולרי ביותר בציד-חובבים ומשתייך לחמשת הגדולים.
הפיל במקורות יהודיים
הפיל אינו מוזכר בשמו בתנ"ך, אבל מוזכר ששלמה המלך ייבא שנהב מחירם מלך צור: . רוב הפרשנים סבורים שהשנהבים המוזכר בתנ"ך הם השיניים הבולטות של הפיל, מנגד ישנם חוקרים הסבורים שהשנהב זה שם לפיל.
הפיל מתייחד ביהדות כאחד משני בעלי החיים היחידים שמברכים עליהם את ברכת משנה הבריות. יש כמה סברות מדוע מברכים עליו "משנה הבריות". יש שאומרים שזה מפני ש, בכך שעורו אינו שעיר אלא חלק והוא משתמש בחדקו כמו ביד.
ויש אחרים שסוברים שמשום שבזמן המבול העניש הקב"ה חלק מן האנשים הרשעים והפך אותם לקופים ופילים.
התלמוד הבבלי () שואל על השיטה לפיה אפשר לקנות בעלי חיים רק על ידי הגבהתם, כיצד אפשר לקנות פיל. לפי פירוש התוספות (שם ד"ה "אי נמי") על פי האמור לעיל הפיל לא מסוגל לקפוץ. הרב יעקב אריאל כתב במאמרו "הפיל וההלכה היהודית"
:
בתלמוד בבלי מופיע
בתלמוד הבבלי מסכת שבת מובא גם; תָּנוּ רַבָּנָן: חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הֵן וכו' אֵימַת יַתּוּשׁ עַל הַפִּיל ומפרש שם רש"י: "יתוש - נכנס לפיל בחוטמו" ומערבב דעתו, כלומר יְצוּר קָטָן וַחֲסַר כּוֹח מַצְלִיחַ לְהַפְחִיד יְצוּר גָּדוֹל וְחָזָק.
כן מסופר על אלעזר המכבי מבית חשמונאי שנמחץ על ידי פיל בקרב בית זכריה שקרס עליו, לאחר שפגע בו באמצעות חנית.
יש עוד טעם שהובא בראשונים מדוע מברכים על הפיל. מכיוון שדעתו קרובה לדעת בני אדם ויש בו הבנה יותר משאר החיות. ומעשה שהביא הרשב"ץ ש"פעם אחת עבר הפיל בשוק הסוחרים. וישבו כמה סוחרים פתח החנות וכשראו את הפיל לעגו לו וצחקו על גודלו ועל אורך אפו ומראהו המשונה. והפיל הבין את אשר ליגלגו לו בני האדם. ואותם הסוחרים היו מסתחרים בקמח מה עשה הפיל הלך אל הנהר ומילא אפו מים וחזר אל השוק ושפך את המים על הקמח וקלקל להם את הסחורה".
בברייתא דפרק שירה מובא ששירת הפיל היא הפסוק: .
פילים בתאילנד
ממוזער|הפיל באמנות התאילנדית
הפיל הוא דמות חשובה וסמל משמעותי בתרבות התאילנדית, והוא בעל השפעה ניכרת על האומה התאית, ומעמדו התרבותי משפיע בתורו גם על אוכלוסיית הפילים. הפיל התאילנדי הוא סמל לאומי רשמי של תאילנד. ניתן למצוא בתאילנד גם פיל הודי, שהוא תת-מין של פיל אסייתי.
מיון
סוג: פיל אפריקני (Loxodonta)
מין: פיל סוואנה אפריקני (Loxodonta africana)
מין: פיל יער אפריקני (Loxodonta cyclotis)
סוג: פיל (Elephas)
מין: פיל אסייתי (Elephas maximus)
תת-מין: פיל הודי (Elephas maximus indicus)
תת-מין: פיל סרי לנקי (Elephas maximus maximus)
תת-מין: פיל סומטרי (Elephas maximus sumatranus)
תת-מין: פיל בורנאי (Elephas maximus borneensis)
תת-מין: פיל סיני (Elephas maximus rubridens) - נכחד
תת-מין: פיל סורי (Elephas maximus asurus) - נכחד
תמונות
קישורים חיצוניים
משה גלעד, קיצור תולדות הפילים בארץ ישראל, משכשוך בכנרת ועד פדיקור בספארי, באתר הארץ, 6 במרץ 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:שמות עממיים של יונקים
קטגוריה:יונקים משתמשי כלים
| 2024-09-29T08:39:04
|
טורפי יבשה
|
טורפי יבשה (שם מדעי: Fissipedia) היא קבוצת יונקים לא-טקסונומית, שבעבר הייתה תת-סדרה בסדרת הטורפים. אלה כוללים את כל הטורפים החיים, למעט הטורפים הימיים. עם זאת כיום הטורפים הימיים מאוחדים בתת-הסדרה דמויי-כלב לצד טורפי יבשה אחרים. תת-הסדרה דמויי-חתול כוללת רק טורפי יבשה.
מיון הקבוצה
המיון שתכליתו הקשר גנטי בין המשפחות השונות בסדרה, מצא כי על אף השוני בסביבת החיים ובהתאמות אנטומיות ופיזיולוגיות לסביבות החיים השונות, קיימים הבדלים גנטיים גדולים יותר בתוך טורפי היבשה. על כן הוחלט לפרקה ולהגדירה כקבוצה שאינה טקסנומית.
ממוזער|דב לבן - הגדול בטורפי היבשה, יחד עם דוב קודיאק
ממוזער|לוטרת הים היא טורף יבשה על אף שמרבית חייה בים
מובא כאן מיון הקבוצה עם שיוכם העכשווי של המשפחות:
שייכים כעת לתת סדרת דמויי חתול
משפחת נימרוידיים (Nimravidae) - נכחדה
משפחת חתוליים (Felidae)
משפחת נמייתיים (Herpestidae)
משפחת צבועיים (Hyaenidae)
משפחת גחניים (Viverridae)
משפחת טורפי מדגסקר (Eupleridae)
משפחת זבדי דקלים אפריקנים (Nandiniidae)
משפחת לינסנגים אסייתיים (Prionodontidae)
שייכים כעת לתת-סדרת דמויי כלב
משפחת כלבי דב (Amphicyonidae) - נכחדה
משפחת פנדות אדומות (Ailuridae)
משפחת כלביים (Canidae)
משפחת סמוריים (Mustelidae)
משפחת בואשיים (Mephitidae)
משפחת ראקוניים (Procyonidae)
משפחת דוביים (Ursidae)
טורפים ימיים (Pinnipedia) להבדיל, ממוינים כיום כעל-משפחה בתוך תת-סדרת דמויי כלב.
תפוצה
עד לעת האחרונה לא היו נפוצים הטורפים בגינאה החדשה, ניו זילנד, אנטארקטיקה ובמספר איים, אולם בהדרגה, בהשפעת האדם, נכנסו טורפי היבשה לכל היבשות. לדוגמה: מין של כלב, Canis familiaris, הוכנס על ידי האדם ליבשת אוסטרליה עוד בתקופה הפרה-היסטורית ונהפך לכלב הבר דינגו.
הטורף הקטן ביותר הוא חמוס גמדי (Mustela nivalis), מין ממשפחת הסמוריים, (טעות נפוצה היא לחשוב שהחדף הוא הטורף הקטן ביותר, מכיוון שהוא בעצם אוכל חרקים), גודל גופו 8.5-13.5 ס"מ, אורך זנבו 4-3 ס"מ, ומשקלו 70-35 גרם. הטורפים הגדולים ביותר הם הדוב קודיאק החי בדרום אלסקה המגיע לגובה 2.8 מטר ולמשקל 780 ק"ג, וקרוב אליו דוב קוטב, אשר אורך גופו הממוצע הוא 260 ס"מ ומשקלו הממוצע הוא 600 ק"ג.
אנטומיה
לטורפים 5-4 אצבעות בעלות טפרים (ציפורן אצל האדם) בכל גפה. האצבע הראשונה לא תמיד שימושית ולעיתים היא נעדרת. טורפים אחדים, כגון הכלביים והחתוליים הולכים על אצבעות הרגל, ואילו אחרים, כגון הדוביים, הולכים על כל כפות רגליהם כך שהעקב ננעץ בקרקע. מוחם של טורפי היבשה מפותח והגולגולת כבדה. חיבור הלסת התחתונה מאפשר רק תנועות פתיחה-סגירה. הקיבה פשוטה. לזכרים איבר מין מפותח. לנקבות מספר משתנה של פטמות, הממוקמות באזור הבטן. יש להם ניבים חזקים לצורך הריגת הטרף וקריעת בשרו. לשונם מחוספסת ומכוסה בליטות העוזרות להם בשתיית מים ובליקוק פרוותם לשם ניקיונה. לטורפים הקדומים היו 44 שיניים אך בטורפים בני ימינו הצטמצם מספר השיניים: לכלבים יש 42 שיניים, ולחתולים כ- 30 שיניים בלבד.
תזונה
מרבית המינים של הכלביים, חתוליים והדוביים ניזונים מטרף חי. מבנה גופם והתנהגותם מותאמים לציד. התזונה משתנה בהתאם לעונה ולמיקום הגאוגרפי. הציד נעשה תוך שימוש בראייה וחוש ריח מפותחים. הטרף נתפס תוך שימוש בגורם ההפתעה, על פי רוב בעזרת מארב. מינים אחדים ניזונים מפגרים ואחרים ניזונים בעיקר מפירות ומצמחים.
לטורפים יצר טרף חזק הדוחף אותם לצוד בעלי חיים. יש טורפים האוכלים רק פעם אחת בכמה ימים אך בכל פעם כזאת הם אוכלים כמות גדולה של בשר. המצאות שפע של טרף קל גורם לטורף לעיתים להרוג בעלי חיים בכמות רבה יותר מאשר הוא זקוק לה. תופעה זו קרויה "קטילת יתר". התופעה נפוצה בעיקר בהיתקלות טורף בבעלי חיים מבויתים החסרים בדרך כלל כל כושר הגנה והימלטות.
רבייה וגידול צאצאים
הטורפים חיים בקבוצות קטנות, בזוגות וכפריטים יחידים. הנקבות על פי רוב ממליטות ולד כל שנה, לעיתים יותר ולדות ולעיתים פעמיים-שלוש בשנה. למרבית המינים תקופת עיבור של 113-49 ימים הולד נולד עיוור וחסר ישע אך עם כסות פרווה דקה. גידול לעצמאות נעשה על יד האם ובמינים מסוימים גם על ידי האב. הגעה לבגרות מינית ארוכה יחסית לבעלי חיים אחרים.
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טורפים
קטגוריה:קבוצות יונקים שהתבטלו
| 2024-09-13T08:50:32
|
פנתר
|
ממוזער|טיגריס סיבירי - תת-המין הגדול ביותר בתת־סדרת דמויי חתול
ממוזער|אריה טרנסוואל, תת-מין של האריה
פנתר (שם מדעי: Panthera) הוא סוג במשפחת החתוליים, הכולל חמישה מינים החיים כיום: הטיגריס, האריה, היגואר, הנמר ונמר השלג. בצפון אמריקה מכונה לעיתים הפומה פנתר, אף שאיננו שייך לסוג פנתר.
מיני הסוג פנתר הם היחידים במשפחת החתוליים המצטיינים ביכולת לשאוג, חוץ מנמר השלג, שאיננו שואג. בעבר ייחסו סגולה זו לשינויים אנטומיים בעצם הלשון לעומת שאר החתוליים; כיום מניחים שיכולת השאגה נובעת מתכונות מורפולוגיות ייחודיות של הלוע אצלם. הפנתרים הם טורפים. שיטת הציד הנפוצה בקרב מיני הסוג פנתר, היא נשיכת הטרף וחניקתו.
כל מיני הפנתר שייכים לתת הקבוצה חתולים גדולים, והם היחידים בתת-קבוצה זו לצד הנמר הערפילי, שאינו פנתר. הפנתרים מאופיינים בגודלם העולה בהרבה על זה של חתוליים מסוגים אחרים. המין הגדול ביותר בסוג הוא הטיגריס, לאחריו האריה, היגואר, הנמר ונמר השלג בהתאם.
עדויות על־פי מאובנים מצביעות על כך, שהסוג פנתר הופיע על פני הארץ לפני 2-3.8 מיליוני שנים.
מקור השם
לעיתים קרובות נטען כי שמו המדעי נגזר מהמילים היווניות "παν" ("כל") ו־"ther" ("חיה"), אולם זו כנראה אטימולוגיה עממית בלבד. אף על פי שהמילה הגיעה לשפה האנגלית דרך השפות הקלאסיות, מקור המילה "Panthera" הוא כנראה מזרח אסיאתי, ומשמעותה "החיה הצהובה" או "צהוב־לבנבן".
השם פנתר מופיע במקורות מתקופת האמוראים, בפרשנות לגבי זהות מכת הערוב:
מינים
אריה (Panthera leo)
יגואר (Panthera onca)
נמר (Panthera pardus)
טיגריס (Panthera tigris)
נמר השלג (Panthera uncia)
מינים נכחדים
חלק ממינים אלה נחשבים לעיתים לתת-מינים של הפנתרים החיים. חלקם בעלי מחלוקת על תקפות מאובניהם:
פנתר קרסידנס (Panthera crassidens) - מין משוער על סמך ממצאי מאובנים. חי בסוף הפליוקן ובתחילת הפליסטוקן.
יגואר אירופאי (Panthera gombaszoegensis) - חי לפני כ־1.5 מיליון שנה.
אריה אמריקני (Panthera atrox)
פנתר פלאוסיננסיס (Panthera palaeosinensis) - חי בסוף הפליוקן ובתחילת הפליסטוקן; ככל הנראה אביו הקדמון של הטיגריס.
פנתר סכרדר (Panthera schreuderi) - ייתכן כי מדובר בשם אחר ליגואר אירופאי
אריה טוסקני או יגואר טוסקני (Panthera toscana) - כנראה מדובר בשם אחר ליגואר אירופאי.
פנתר יאנגי (Panthera youngi)
פנתר בליתיה (Panthera blytheae)
פנתר זדנסקי (Panthera zdanskyi)
פנתר בלמואידס (Panthera balamoides)
אריה המערות (Panthera spelaea)
פנתר שואו (Panthera shawi)
גודל
להלן רשימת מיני הפנתר, ממוינים לפי גודלם.
דירוג שם שם מדעי אורך משקל 1 טיגריס Panthera tigris 300–350 ס"מ 300 ק"ג 2 אריה Panthera leo 330 ס"מ 260 ק"ג 3 יגואר Panthera onca 120–200 ס"מ 45–151 ק"ג 4 נמר Panthera pardus 90–190 ס"מ 37–90 ק"ג 5 נמר השלג Panthera uncia 100–120 ס"מ 35–55 ק"ג
הכלאות בסוג פנתר
עקב הקרבה בין המינים בסוג, ניתן לערוך הכלאות ביניהם:
בן כלאיים של אריה וטיגריסית נקרא לייגר.
בן כלאיים של טיגריס ולביאה נקרא טייגון.
בוצעו גם הכלאות מוצלחות בין אריה ליגוארית, ובין יגואר ללביאה.
כמו כן, הצליחו גם להכליא נמר ויגוארית, וכן, יגואר ונמרה.
בני כלאיים כאלה נוצרים לעיתים בגני חיות. בדומה לפרדים, שהם הכלאות בין המינים חמור וסוס בתוך הסוג סוס (equus), הם כמעט תמיד אינם פוריים.
פנתר שחור
ממוזער|נמר בעל צבע שחור
פנתר שחור הוא כינוי לפרטים של חתוליים גדולים, בעיקר מהסוג פנתר, שצבע עורם שחור או צבע אשר לא מאופיין למין זה או לתת מין זה. אף על פי שבטעות נהוג לחשוב כך, פנתר שחור אינו מין או תת־מין של הסוג פנתר.
מיני הסוג פנתר בהם קיימים פרטים שחורים הם נמרים באסיה ובאפריקה, ויגוארים באמריקה הלטינית. המונח מאפיין פרטים בעלי מלניזם (עודף פיגמנטציה של מלנין) הנובע מווריאציה גנטית מולדת. פנתרים רבים המזוהים ממרחק כשחורים הם בעלי פיגמנטציה חלקית המאפשרת במבט מדוקדק לראות את חברבורותיהם.
במינים אלה, כמו בבעלי חיים אחרים, קיימת גם תופעה הפוכה של פרטים לבקנים, הנובעת מהיעדר מלנין. פרט כזה מכונה "פנתר לבן".
פנתר בתרבות
הפנתר השפיע רבות על התרבות האנושית, כאשר מיניו השונים נתפשים כטורפי-על זריזים, חמקמקים, קטלניים, אלגנטיים ואציליים. האריה נחשב ל"מלך החיות" ומופיע בתרבויות רבות כסמל לאומץ והדר מלכות.
קישורים חיצוניים
להאזנה: שתי תוכניות רדיו מוקלטות בנושא החתוליים הגדולים שהיו בארץ (אריה, ברדלס ונמר) חלק א', חלק ב'. מתוך: פה ושם בארץ ישראל־פודקסט. בהגשת יפתח מזור.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1816
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי לורנץ אוקן
קטגוריה:סוגי יונקים
| 2024-07-31T04:51:42
|
טיגריס
|
טיגריס (שם מדעי: Panthera tigris; מלטינית: tigris), הוא מין יונק מסוג פנתר שבמשפחת החתוליים בסדרת הטורפים שחי באסיה. הטיגריס הוא המין הגדול ביותר במשפחה זו: אורכו מגיע ל-3.5 מטרים ומשקלו ל-225–300 ק"ג.
הטיגריס הוא חיה יחידאית ואת רוב חייו מבלה בגפו, למעט בזמן הרבייה. הוא טורף-על בתחום מחייתו ותוקף גם בני אדם. הטיגריס הוא שחיין ומטפס טוב, ותוקף את טרפו על ידי שימוש בטכניקת מארב הטיגריס. פרוותו כתומה עם פסים אנכיים שחורים ומסייעת לו בהסוואה בסבך טבעי, למשל בג'ונגל. לטיגריס בוגר אין כמעט אויבים טבעיים מלבד האדם שצד אותו והורס את בית הגידול שלו.
הטיגריס חי בדרום-מזרח אסיה, מסיביר שבצפון ועד הודו בדרום, ונמצא בסכנת הכחדה.
תיאור
הטיגריס הוא המין הגדול ביותר בסוג פנתר. אורכו של הזכר ברוב המקרים יכול להגיע לשלושה מטרים, ומשקלו ל-225 ק"ג, כשהפרטים הגדולים באוכלוסייה הסיבירית יכולים להגיע לאורך של ומשקל של מעל . גובהו עד הכתפיים כ-115 ס"מ ואורך זנבו כ-98 ס"מ. מראהו של הטיגריס מאופיין בפרווה שגווניה יכולים להיות מהצבעים כתום, אדום או צהוב, שעליה פסים כהים אנכיים העוזרים להסוואה בעשב הגבוה. לכל פרט ישנו דגם פסים ייחודי משלו. קל לזהות את הטיגריס מבין החתולים הגדולים, הן כגדול והארוך שבהם, והן בשל דפוס הפסים הכהים האנכיים שעל פרוותו: פרוותם של שאר החתולים הגדולים היא או בעלת צבע אחיד, למשל הפומה, האריה והקרקל, ולאחרים דפוס של חברבורות (כתמים כהים מעוגלים), לדוגמה הנמר, היגואר והברדלס.
אורח חיים
טריפה ותזונה
שמאל|ממוזער|250px|טיגריס במים
ממוזער|250px|טיגריס דרום-סיני שצד דאמאליסק בשמורה בדרום אפריקה
הטיגריס הוא טורף זריז ומיומן המיטיב לשחות ולטפס על עצים, כושר קפיצתו מצוין: הטיגריס מסוגל לזנק למרחק של 7 עד 10 מטרים ולגובה של יותר מ-3.5 מטרים. מהירותו של הטיגריס לא ידועה, אך משערים שטיגריסים מסוגלים להגיע למהירות של . הוא נוהג לארוב לטרפו בעיקר בשעות בין הערביים ליד מקווה מים ביער, שאליו מגיעות החיות כדי לשתות. בהבחינו בבעל חיים כמו אייל או חזיר, מזנק הטיגריס עליו ובכפותיו החזקות אוחז בראשו של הניצוד ומושכו לאחור על מנת לשבור את מפרקתו. אחרי כן גורר את הטרף אל מסתור הסבך כדי לאכול מבשרו ללא הפרעה. הוא ניזון מחזירים, צבאים, איילים, אנטילופות ואף מסוגל להתגבר על תאו אסייתי. בארוחה אחת יכול הטיגריס לבלוע עד 40 ק"ג בשר. הטיגריס הוא טורף-על וניצב בראש מארג המזון. למעט האדם, הטורפים היחידים שמאיימים עליו הם תניני ים גדולים.
רבייה
לבגרות מינית הטיגריס מגיע בגיל ארבע שנים. ההריון נמשך בין 100 ימים בקירוב עד לחמישה חודשים, והנקבה ממליטה 2–6 גורים לשנה. תוחלת החיים: עד גיל 18 שנים.
טריטוריאליות
הזכרים טריטוריאליים, משוטטים לבדם ומסמנים את שטחם בעזרת שתן, בגללים ובחריצה על עצים. כשהוא אינו משחר לטרף, הטיגריס יושב בדרך-כלל בצל או בבריכות מים כדי להתקרר.
תת-מינים
בימינו נותרו שישה תת-מינים, מתוך תשעה שהיו בעבר:
טיגריס סיבירי (Panthera tigris altaica) - תת-המין הגדול ביותר במשפחת החתוליים. נותרו ממנו כ-500 פרטים בטבע ועוד כ-160 בשבי.
טיגריס בנגלי (Panthera tigris tigris) - תת-המין הנפוץ ביותר. אוכלוסייתו מוערכת בכ-3,200 פרטים.
טיגריס הודו-סיני (Panthera tigris corbetti) - נותרו כ-1,500 פרטים. זה הוא תת-המין השלישי בגודלו.
טיגריס מלאי (Panthera tigris jacksoni) - עד 2004 לא נחשב לתת-מין בפני עצמו. אוכלוסייתו נאמדת בכ-340 פרטים. מצוי באזור מלזיה.
טיגריס דרום-סין (Panthera tigris amoyensis) - הדעות חלוקות האם נכחד מהטבע. בין 0–40 פרטים משוערים, רובם נמצאים בגני חיות למטרות שימור.
טיגריס סומטרה (Panthera tigris sumatrae) - הקטן מבין תת-המינים. נותרו 450 פרטים המרוכזים רק באי סומטרה.
בתחילת המאה ה-19 נאמדה אוכלוסיית הטיגריסים בכ-100,000 פרטים. כיום, על פי הרשימה האדומה של IUCN נותרו בין 2,154 ל-3,159 פרטים בטבע.
תת-מינים שנכחדו
טיגריס באלינזי (Panthera tigris balica) - נכחד ב-1937.
טיגריס ג'אווה (Panthera tigris sondaica) - נכחד בסביבות 1980
טיגריס כספי (Panthera tigris virgata) - נכחד בסוף המאה ה-20.
טיגריס נגנדונג (Panthera tigris soloensis)
טיגריס טרינילי (Panthera tigris trinilensis)
תפוצה
שמאל|ממוזער|250px|טיגריס בסונדרבאנס. טיגריסי הסונדרבאנס מועדים לטריפת אנשים יותר מרוב הטיגריסים
שמאל|ממוזער|250px|תפוצת הטיגריס ב-1900 וב-1990
תחום התפוצה של הטיגריס בעבר השתרע מחבל הקווקז דרך איראן, פקיסטן, הודו, בורמה, תאילנד, מלזיה וסין עד איי סומאטרה, ג'אווה ובאלי.
היום הטיגריס חי בעיקר ביערות טרופיים, ביצות וערבות עשב בדרום-מזרח אסיה. אך גם באזורים קרים במזרח רוסיה (הטיגריס הסיבירי) וצפון-מזרח סין (וייתכן שגם בקוריאה הצפונית), ובאזורים אלו פרוותם רכה ובהירה יותר מאשר באזורים הטרופיים החמים.
במספר אזורים בהודו ודרום מזרח אסיה טיגריסים תוקפים אנשים, לעיתים מקרבה לטריטוריה או להגנה אך ישנם טיגריסים שצדים אנשים למאכל. טיגריסים אוכלי אדם נמצאים בעיקר בצפון הודו כשחלקם חלשים מכדי לצוד טרף חזק יותר. בביצות הסונדרבאנס התרחשו תקיפות רבות כשהסיבות לא ברורות לחלוטין אך הרבה תקיפות התרחשו לציד.
סכנת ההכחדה
הטיגריס נמצא על סף הכחדה כתוצאה מציד (וכאמור לעיל, שלושה תת-מינים שחיו בעבר הוכחדו מן העולם). ציד הטיגריס הפך למסורתי בהודו, עם נוהג מקובל בו היו רוכבים הציידים על פילים ובמעבה היער היו מניחים על הקרקע פיתיון כמו נבלת חיה ואחר כך היו ממתינים על ענף קרוב. בהתקרב הטיגריס אל המארב שטמנו לו, היו הציידים יורים בו ונוטלים אותו עימם למזכרת. סכנת ההכחדה הגדולה נובעת מכך שבנוסף לציד לשם הפרווה היפה וייצור תרופות אליל מאברי הטיגריס, גם איבוד שטחי המחיה (כתוצאה מכריתת יערות וכדומה) מדלדל את אוכלוסיית הטיגריסים. כשני-שלישים מאוכלוסיית הטיגריסים היום הם טיגריסים בנגליים, ולאוכלוסיות הנוספות, שאוכלוסיותיהן מונות בין עשרות למאות אחדות כל אחת, סיכויים קלושים לשרוד.
מוטציה מיוחדת של טיגריס הנקרא טיגריס לבן נוצר בגלל גן רצסיבי מיוחד. בניגוד לדעה הרווחת, צורה זו (טיגריס לבן) אינה מצויה בסכנת הכחדה; זוהי צורה של טיגריס רגיל שנוצרה כתוצאה מגידול סלקטיבי. יש כ-600 פרטים כיום, והם נמצאים בהודו ובמקלט חיות באינדונזיה. הוא נמצא גם בגני חיות למטרות שימור ותצוגה.
מגוון גנטי
מסתבר שלטיגריסים המוחזקים בשבי בכל רחבי העולם – בגני חיות, קרקסים, ובתים פרטיים – יש ערך לשימור המין הנמצא בסכנת הכחדה מהירה. כך עולה ממחקר שפורסם בכתב העת Current Biology.
המחקר משתמש בשיטות חדשות להערכת המוצא הגנטי של טיגריסים והחוקרים גילו כי טיגריסים רבים מייצגים תת-מינים שנכחדו ומכילים מגוון גנטי שלא נמצא בטבע.
מספרם של הטיגריסים בטבע פוחת במהירות. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוערך שמספר הפרטים הוא כ-10,000. בשנת 2014 הוערך שמספר הפרטים הוא בין 2,154 ל-3,159. האוכלוסייה שבשבי יכולה, לפיכך, לשמש כמאגר גנטי. הטיגריס הוא בעל החיים הראשון שהמגוון הגנטי שלו בשבי גדול מזה שבטבע. הניתוח הראשון של המגוון הגנטי של הטיגריסים העלה שונות גבוהה יותר בין השבויים לבין אלו שבטבע. הדבר מעיד על מספרם הנמוך של הטיגריסים בטבע, אך מחקר זה גם מעלה את הסבירות שניתן יהיה לשמור על השלמות הגנטית של המין.
סאן-ג'ין לואו (Luo) מהמעבדה לשונות גנטית במכון לחקר הסרטן במרילנד בחן את המבנה הגנטי של 105 טיגריסים שבויים ב-14 מדינות כדי לראות כמה מהם היו גזעיים, כלומר לא היו יצורי כלאיים בין כמה תת-מינים הנמצאים בטבע. הם הגיעו למסקנה כי עד כרבע מהטיגריסים השבויים יכולים להיות גזעיים.
לדבריו, ישנם כיום בין 15 ל-20 אלף טיגריסים בגני חיות, תוכניות רבייה, קרקסים ובתים פרטיים ברחבי העולם, פי 5–7 יותר מאשר בטבע. רק אלף מהם נמצאים בתוכניות רבייה המבקשות לשמר את המגוון הגנטי של האוכלוסייה בטבע. השאר הם ממקורות לא ידועים או בני כלאיים שנולדו כתוצאה מזיווג ללא הבחנה של טיגריסים מתת מינים שונים בתוכניות רבייה.
לואו ועמיתיו השתמשו בדגימות DNA מטיגריסים שנולדו להורים פראיים ויצרו סמנים גנטיים שישמשו לזיהוי טיגריסים אחרים מאותו תת-המין. הם בחנו 105 דגימות DNA שנאספו במשך למעלה מ-20 שנה מטיגריסים בבעלות פרטית או מגני חיות.
הם מצאו כי 47 מתוך 105 הטיגריסים שייכים לאחד מחמשת תת-המינים המוכרים. לאו העיר כי סביר להניח שנתון זה אינו מייצג את היחס של הטיגריסים טהורי הגזע בקרב אוכלוסיית הטיגריסים השבויים. "מתוך הטיגריסים שבחנו, 43 השתייכו לתוכניות רבייה שנועדו להציל תת-מינים ספציפיים." הסביר. למרות זאת, החוקרים מעודדים ממספר הטיגריסים הגזעיים שמצאו בין 62 הטיגריסים שלא השתייכו לתוכניות השימור. 16 מתוכם סווגו כשייכים לתת מינים גזעיים. "אם זהו המצב לגבי למעלה מ-15 אלף הטיגריסים שבשבי, יכולה להיות לכך השלכה חשובה על השימור של תת-המינים." אמר לואו לעיתון המדע הפופולרי ניו סיינטיסט.
"ההצדקה להחזקת חיות פרא בשבי היא בעקרון לפיהם הם מייצגים ייצוג גנטי של האוכלוסייה בטבע והדבר משמש כביטוח כנגד הכחדות המין בטבע." הפחתת מספרם של הזיווגים הבין גזעיים בקרב הטיגריסים בשבי חיונית כדי לשמר את הערך הזה. אמר לואו והוסיף כי הטכניקה שפיתח עבור הניסוי יכולה לשמש לזיהוי גזעי הטיגריסים ולהרחבת תוכניות הרבייה.
החוקרים גילו כי הטיגריסים שבשבי היו גם מגוונים גנטית יותר. טיגריסים חיים בטבע בכיסים קטנים שבהם הסכנה לרבייה שאינה גזעית - גבוהה. עמיתיהם השבויים רבים במספרם והם מתרבים עם בני מינם מכל רחבי העולם.
גלריה
קישורים חיצוניים
טיגריס, באתר מטר.
מגוון גנטי, באתר הידען.
פרויקט שימור הטיגריסים, מט"ח
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:מיאנמר: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-09-30T14:36:04
|
יגואר
|
יגואר (שם מדעי: Panthera onca) הוא יונק ממשפחת החתוליים המצוי באמריקה הדרומית ובחלקים מאמריקה המרכזית ואמריקה הצפונית. הוא אחד מחמישה מיני החתולים הגדולים המשתייכים לסוג פנתר (Panthera), יחד עם הטיגריס, נמר השלג, האריה והנמר, והוא היחיד מביניהם החי באמריקה, ובאמריקה בלבד. היגואר הוא החתול השלישי בגודלו, לאחר הטיגריס והאריה, והוא החתול הגדול והחזק ביותר בחצי הכדור המערבי. הוא נפוץ כיום מדרום-מערב ארצות הברית בצפון, דרך מרכז אמריקה, ועד אזור פטגוניה שבאמריקה הדרומית.
מבחינה חיצונית היגואר דומה מאוד לנמר, אך גופו חסון, שרירי וגדול יותר. התנהגותו ובית הגידול האופייני לו דומים יותר לאלו של הטיגריס. בית הגידול המועדף עליו הוא יער גשם טרופי (ג'ונגל), אולם ניתן למצוא אותו גם באזורים מיוערים ובשטחים פתוחים. היגואר הוא בעל חיים יחידאי (סוליטרי), כלומר מבלה את מרבית חייו בגפו. הוא איננו בררן בבחירת תזונתו, והוא נוהג לצוד את טרפו באמצעות מעקב ומארב. הוא טורף-על, ובמקומות שבהם הוא חי הוא משמש כמין מפתח (Keystone species), כלומר הוא מכתיב את תכונות החברה האקולוגית. ליגואר תפקיד חשוב בשמירה על יציבות המערכת האקולוגית שבה הוא חי, ובוויסות אוכלוסיות טרפו. נשיכתו חזקה מאוד בעוצמתה וחזקה יותר מנשיכתם של חתולים גדולים אחרים. עוצמת נשיכתו מאפשרת לו לחדור את שריונם של זוחלים מסוימים, והוא אף פיתח שיטת הרג מיוחדת: נשיכת טרפו באזור הגולגולת שבין האוזניים, ובכך הוא גורם לפצע אנוש במוחו של הטרף, ועקב כך למותו.
אטימולוגיה
האטימולוגיה של המילה jaguar אינה ברורה. על-פי טענה אחת השם נגזר משפת טופי עתיקה הדרום אמריקאית והתגלגל לאנגלית דרך הפורטוגזית, בעוד שעל-פי טענה אחרת מקור השם הוא משפת הגוואראני. בשפת הטופי, המילה השלמה והמקורית ליגואר היא jaguara, מילה שמשמשת לציון "חיה טורפת גדולה שגוברת על טרפה בקפיצה". בשפת הגוואראני, yaguareté תורגם באופנים שונים, בהם "החיה האכזרית האמיתית", "גוף של כלב" או "כלב אכזרי". במספר מדינות במרכז אמריקה ובדרומה, שמו של היגואר הוא el tigre, כלומר "הטיגריס".
שמו המדעי, כמו שמו של כל מין, מורכב משני חלקים: שם הסוג, "פנתר" - Panthera, ושם המין, "onca". לעיתים קרובות נטען כי החלק הראשון של שם זה נגזר מהמילים היווניות "Pan" ("כול") ו-"ther" ("חיה"), אולם זו כנראה אטימולוגיה עממית בלבד. אף על פי שהמילה הגיעה לשפה האנגלית דרך השפות הקלאסיות, מקור המילה panthera כנראה במזרח אסיה, ומשמעותה "החיה הצהובה" או "צהוב-לבנבן". החלק השני של שמו המדעי של היגואר, onca, מקורו במילה הפורטוגזית המציינת את היגואר, onça, כאשר הסדיליה (הסימן שתחת האות c) נשמטה מסיבות טיפוגרפיות. מקור השם בפורטוגזית הוא במילה הלטינית העממית lyncea, שפירושה lynx, מילה שהלטינית שאלה מהיוונית. המילה lyncea השתבשה עם הזמן בשפות הלטיניות המערביות לרבות הפורטוגזית, כאשר פירשו בטעות את העיצור הראשון כמילית יידוע, דהיינו l'oncia, שבהמשך הושמטה. שורש המילה היוונית המקורית משמעותו "בהיר", "לבן".
יש לשים לב שלמרות שבשפות ילידיות בדרום אמריקה פירוש השם שממנו נגזרה המילה יגואר הוא "זה שהורג בניתור אחד", הרי שבפועל היגואר מכניע את טרפו בכך שהוא נושך אותו למוות ולא בניתור.
טקסונומיה
היגואר הוא המין היחיד בסוג פנתר (Panthera) המצוי באמריקה. בדיקות DNA הראו כי לאריה, לטיגריס, לנמר, ליגואר, לנמר השלג ולנמר הערפילי ישנו אב קדמון משותף, וכי קבוצה זו קיימת בין שישה לעשרה מיליוני שנים; עדויות על-פי מאובנים מצביעות על כך, שהסוג פנתר הופיע על פני האדמה לפני 2 - 3.8 מיליוני שנים. הנמר הערפילי ממוקם בדרך כלל מבחינה אבולוציונית בראשית קבוצה זו, וממנו התפתחו, ככל הנראה, המינים האחרים. סדר הופעתם של המינים האחרים (התפצלותם מהאב הקדמון) אינו ידוע לאשורו.
הזואולוג הבריטי רג'ילנד פורוק הסיק, בהתאם לעדויות מורפולוגיות, כי היגואר קרוב לנמר יותר מאשר לכל מין אחר. בדיקות DNA לא הכריעו באופן חד משמעי בנושא זה ומידת קרבתו של היגואר למינים אחרים שנויה במחלוקת. מאובנים של מינים נכחדים מהסוג פנתר, כגון יגואר אירופי (Panthera gombaszoegensis) ואריה אמריקני (Panthera atrox), מראים כי היגואר והאריה חלקו בעבר מאפיינים דומים רבים.
כיום, מקובלת הטענה כי היגואר אינו מתחלק למספר תת-מינים באופן ברור, וזאת בהתאם למספר מחקרים שנעשו בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. עם זאת, הייתה מקובלת בעבר הסברה כי ליגואר ישנם שמונה תת-מינים, וזאת בשל מחקר מ-1939. למרות היעדר חלוקה לתת-מינים, ככל שמתרחקים מקו המשווה היגוארים כבדים וגדולים יותר. תופעה זו (כלל ברגמן) נותנת ליגואר יתרון נוסף: ככל שמתרחקים מקו המשווה, האקלים קר יותר. ככל שהמשקל גדל, כך היחס שבין שטח הפנים לנפח הגוף קטן, וכך קטן גם איבוד חום הגוף. המשמעות היא שככל שמתרחקים מקו המשווה, פרטי היגואר החיים באזור גדולים יותר ומאבדים לפיכך פחות חום מעורם.
מאפיינים פיזיים
ממוזער|שמאל|250px|יגואר שחור בגן חיות אמריקאי. בלשון עממית נקרא יגואר שחור "פנתר שחור".
משקל היגואר נע בדרך כלל בין 45 ל-120 קילוגרמים, אך נצפו גם פרטים גדולים במשקל של 131 עד 151 קילוגרמים, וכן פרטים קטנים שמשקלם 36 קילוגרמים בלבד. לרוב, משקל הנקבה קטן ב-10 עד 20 אחוזים ממשקלו של הזכר. אורכו נע בין 1.20 ועד לשני מטרים - כולל הזנב, שאורכו כ-50 עד 75 סנטימטרים. גובהו נע בין 70 ל-100 סנטימטרים. ממדיו משתנים בהתאם לאזור: במחקר שנערך בשמורת צ'מלה קואישמאלה השוכנת במקסיקו לחופי האוקיינוס השקט, נמצאו פרטים שמשקלם בין 30 ל-50 קילוגרמים, כמשקלה הממוצע של פומה. לעומת זאת, במחקר באזור הפנטנל הברזילאי (פנטנל הוא אזור ביצתי, חם ופתוח), נמצאו פרטים במשקל ממוצע של 100 קילוגרמים. הפרטים שחיים ביערות הם לעיתים קרובות כהים וקטנים יותר מהפרטים שחיים בשטחים פתוחים, ככל הנראה בשל מיעוט טרף אוכל-עשב בשטחים מיוערים ליגואר יש נשיכה שנעה בין 200-250 קילוגרמים.
גפיו של היגואר קצרות וחזקות, ובזכותן הוא מיומן בטיפוס, בזחילה ובשחייה. לסתותיו חזקות מאוד. נשיכתו נחשבת כחזקה ביותר מבין כל בעלי החיים ממשפחת החתוליים, והשנייה בעוצמתה מבין כל היונקים; עוצמה זו מאפשרת ליגואר לחדור חומרים קשים מאוד כגון שריונות של צבים. מחקר השוואתי שנושאו "כוח נשיכה ביחס לגודל הגוף" מדרג את היגואר במקום הראשון מבין החתוליים, לצד נמר ערפילי מצוי ולפני האריה והטיגריס. כמו כן, דווח כי "יגואר יחיד מסוגל לגרור פר שמשקלו 360 ק"ג לאורך 8 מטרים באמצעות לסתותיו החזקות, ולכתוש את העצמות הגדולות ביותר".
שמאל|ממוזער|250px|יגואר בגן חיות, פוער את פיו וחושף את שיניו החדות
שורשי פרוותו הם בדרך כלל בצבע חום-צהבהב, אך קיימים גם פרטים בעלי פרוות בגוון חום-אדמדם ושחור (ראו פנתר שחור). הפרווה מכוסה חברבורות כהות מעוגלות וטבעתיות, המסוות אותו על רקע היער. החברבורות משתנות מפרט לפרט: חלקן כוללות נקודה אחת או יותר, וחלקן מלאות או חלולות. גם צורת הנקודות משתנה מפרט לפרט. הנקודות על ראשו, צווארו וזנבו של היגואר הן בדרך כלל מלאות. אצל פרטים מסוימים הכתמים שבקצה הזנב מתמזגים בהדרגה לפסים. צבעם של הבטן, הגרון והחלקים התחתונים של הרגליים הוא לבן.
אף שהיגואר דומה מאוד לנמר, ניתן להבדיל ביניהם על-פי מספר מאפיינים: גופו של היגואר חסון וגדול יותר מגופו של הנמר, וזנבו קצר ועבה יותר. החברבורות שעל פרוותו של היגואר גדולות וכהות יותר, אך גם מעטות יותר. הפסים עבים יותר אצל היגואר ובדרך כלל יש נקודות בתוך הכתמים מה שאין כן אצל הנמר. כמו כן, ראשו של היגואר עגול וגדול יותר וגפיו קצרות וחזקות יותר.
כשישה אחוזים מבין כלל היגוארים באזור דרום אמריקה מאופיינים במלניזם (צבע עור שחור כתוצאה מפיגמנטציה עורית חזקה של מלנין), ככל הנראה כתוצאה מאלל דומיננטי. מרחוק נראה צבע פרוותם של פרטים אלו שחור, אולם מקרוב ניתן להבחין גם בכתמים ובנקודות. בדומה למינים אחרים במשפחת החתוליים, קיימים גם פרטים לבקנים, אם כי שכיחותם קטנה.
התנהגות
220px|ממוזער|יגוארים שצדו קיימן במאטו גרוסו.
220px|ממוזער|יגואר שוחה בפנטנל. בניגוד לחתולים אחרים היגואר אינו חושש לשחות ואף לצוד במים.
ציד ותזונה
בדומה ליתר החתולים, היגואר הוא חיה טורפת, והוא ניזון אך ורק מבשר. הוא אופורטוניסט, ותזונתו מורכבת מלמעלה מ-85 מיני בעלי חיים שונים. היגואר מעדיף טרף גדול, והוא טורף איילים, טפירים, פקארים, ארמדילאים, קפיבארות, כלבים,ותנינים קטנים ואפילו אנקונדות או קיימנים. לעיתים הוא אף צד בקר (פרטים אחדים נצפו טורפים פרים במשקל של עד 500 ק"ג). היגואר אינו בוחל גם במינים קטנים יותר, כמו צפרדעים, לטאות, עכברים, עופות, דגים, עצלנים, קופים או צבים. לעיתים יגוארים יגיחו מהיערות אל החופים כדי לצוד צבות ים גילדיות שעולות על החוף לקנן, אף שמשקלם גדול ממנו ועדיין לסתותיו החזקות שוברות את שריונם.
שיטת ציד נפוצה בקרב המינים בסוג פנתר, ובכללם היגואר, היא נשיכת הטרף וחניקתו. עם זאת, היגואר מעדיף להשתמש בשיטת הרג ייחודית מבין החתוליים: הוא נושך את הטרף בראשו, באזור שבין שתי אוזניו, ובאמצעות ניביו החדים הוא פוגע קשות במוחו של הנטרף. הוצע, כי ראשו המסיבי וניביו החזקים הם למעשה התאמה מורפולוגית שנועדה לחדור את שריונם של הצבים; לאחר ההכחדה ההמונית של בעלי חיים צמחוניים שאירעה בסוף תקופת הפליסטוקן, היו נפוצים מאוד זוחלים בעלי שריון, כדוגמת צבים ותנינים, ואלה היוו חלק גדול מתזונתו של היגואר. עם זאת, היגואר אינו מוכרח לחדור את שריון הצב על מנת לאכול אותו, שכן הוא מסוגל להוציא את בשרו מתחת לשריונו של הצב באמצעות כפות רגליו וטפריו. באשר לזוחלים גדולים, כדוגמת הקיימן, היגואר קופץ על גבו של הזוחל, פוגע בחוליות הצוואר שלו ובכך משתק אותו. כדי להרוג בעלי חיים קטנים יותר, כמו כלבים, היגואר הולם בהם באמצעות כפות רגליו הקדמיות.
היגואר אינו נוהג לנהל מרדף אחר מזונו, אלא מעדיף לעקוב אחריו ולארוב לו. הוא ילך באיטיות ובשקט בפיתולי היער, ויאזין ברגישות לרחשי הסביבה. כאשר יתקוף, הוא יגיח ממקום מוסווה היטב ויסתער על טרפו. היגואר ידוע ביכולות המארב וההסתערות שלו, ומבחינה זו הוא נחשב לאחד מהטורפים הטובים והיעילים ביותר בממלכת החי. הוא אינו בוחל בהסתערות אל תוך המים על מנת לתפוס את טרפו. היגואר מסוגל לשחות ולגרור את טרפו בו זמנית. חוזקו מאפשר לו לגרור גופות כבדות - הוא מסוגל לשאת עגל קטן ולטפס עמו במעלה עץ כאשר הוא רוצה להימנע משיטפונות.
לאחר הריגת הטרף גורר היגואר את הגווייה לסבך שיחים או לנקודה מבודדת אחרת. אז, הוא יחל באכילת הצוואר והחזה, ולא במרכז הגוף דווקא. הוא אוכל את הלב והריאות, ואחר-כך את הכתפיים. צריכת המזון היומית המומלצת ליגוארים החיים בשבי עומדת על כשני קילוגרמים ליגואר שמשקלו בין 50 ל-60 קילוגרמים. עם זאת, צריכת המזון בטבע היא פחות מסודרת ויציבה; יגוארים בטבע מכלים אנרגיה רבה בתהליך של לכידתו והריגתו של טרפם, וכך הם עשויים לצרוך 25 קילוגרמים של בשר בפעם אחת, שאחריה יבואו, בדרך כלל, מספר ימים שבהם לא יאכלו דבר.
תקיפת אנשים
לרוב מיני החתולים גדולים, מתרחקים מהאדם וישנם מעט מיקרים של תקיפות של בני אדם על ידי היגואר. האינדיאנים המקומיים לפי צ'ארלס דרווין הניחו שכל עוד היגוארים ניזונים מקפיברות אין צורך לפחד מהם, אך הכובשים הספרדים חששו מהיערות בהם שוכן היגואר וייתכן שהגדילו את הסיפורים אודות התקיפות, מעבר לעובדות. היגואר חי הרחק מהאדם וכמעט שאינו נראה בטבע, גם עבור חוקרים מנוסים.
עם זאת מספר תקיפות קרו בתנאי שביה או בטבע, לרוב בעת דחק או להגנה, אך ייתכן שגם למטרות ציד. ביוני 2008 אדם הותקף ונהרג בברזיל ו-2 ילדים הותקפו בגיאנה במצב קשה למרות מיעוט התקיפות, אלה שקרו הסתיימו כמעט תמיד בפציעות קשות מהלסתות או הטפרים ולעיתים המקומיים יורים ביגואר התוקף.
מבנה חברתי
220px|ממוזער|זוג יגוארים נלחמים בברזיל. היגוארים הם יחידאיים וטריטוריאליים ויתקפו מסיגי גבול.
שמאל|ממוזער|250px|יגואר זכר צועד לבדו על שפת הנהר.
כמו מרבית בני משפחת החתוליים, גם היגואר הוא בעל חיים יחידאי, כלומר הוא נוטה להתבודד ולא לשהות בחברת בני מינו במשך מרבית ימות השנה, להוציא מפגשים למטרות הזדווגות וקבוצות קטנות של אם וגור. הבוגרים נפגשים בדרך כלל רק לצורך חיזור ורבייה ולצורך השתלטות על טריטוריה. טריטוריית הנקבות, ששטחה נע בין 25 ל-40 קילומטרים רבועים, עלולה לחפוף לטריטוריה של נקבות אחרות או של זכרים. טריטוריית הזכרים יכולה להיות כפולה בגודלה מזו של הנקבות, ושטחה משתנה בהתאם לתנאים הטבעיים. סימון תחום המחיה נעשה על ידי סימני שתן, גללים, וחיכוך הגוף בענפים ובגזעי עצים.
בדומה למרבית החתולים הגדולים, גם היגואר מסוגל לשאוג. שאגות הזכר חזקות משאגות הנקבה, ומטרתן להכריז על תחום המחיה ולהבריח זכרים אחרים המעוניינים להזדווג עם הנקבות. בטבע נצפו מעין תחרויות שבמהלכן ניסו שני זכרים להפגין כל אחד את כוחם בשאגות ושאגות-נגד. השאגות מזכירות בצלילן מעין שיעול חוזר ונשנה. בנוסף לשאגה, מסוגלים היגוארים גם ליילל ולנהום. קרבות בין זכרים לקראת תקופת הרבייה הם נדירים, ובטבע הם משתדלים, בדרך כלל, להימנע מחיכוכים. מקרי התקיפה הנדירים נסובים סביב תחום המחיה: טריטוריית הזכר יכולה להקיף טריטוריות של שתיים עד שלוש נקבות, והוא אינו מתיר נוכחות של זכרים בוגרים אחרים מלבדו בשטח זה.
בדרך כלל מתואר היגואר כבעל חיים לילי, אם כי שיא פעילותו מתרחשת בין הערביים ולקראת השקיעה. שני הזוויגים עוסקים בציד. בתנאים טובים עשוי היגואר לצוד גם בשעות היום. היגואר הוא חתול נמרץ יחסית, ומבלה למעלה ממחצית מיומו בפעילות אקטיבית. אופיו החמקני והנגישות הקשה אל חלקים רבים מאזורי המחיה המועדפים עליו, הופכים את היגואר לבעל חיים קשה לצפייה ולמחקר.
רבייה ומחזור חיים
שמאל|ממוזער|250px|תצלום תקריב של ראשו של יגואר.
נקבת היגואר מגיעה לבגרות מינית בגיל שנתיים לערך, ואילו הזכר מגיע אליה בגיל שלוש או ארבע שנים. נראה כי באזורים בעלי אקלים ממוזג היגוארים מתרבים באופן עונתי, אולם באזורים בעלי אקלים טרופי הם מתרבים במשך כל ימות השנה (כנראה בשל כך שההבדלים בין העונות פחות ניכרים), אם כי שיעורי הילודה גדלים כאשר יש בנמצא טרף רב. מחקרים שנערכו על זכרים בשבייה איששו את ההנחה כי היגואר מתרבה לאורך השנה כולה, והוכיחו כי אין שוני באיכותו של הזרע וטיבו במהלך עונות השנה השונות; כמו כן התגלה כי בשבי קיימת ירידה בשיעור הרבייה. מחזור הייחום של הנקבה אורך 37 ימים, שמתוכו בין 6 ל-17 ימים הוא הייחום עצמו, ובמהלכו תמשוך אליה הנקבה את הזכרים באמצעות נהמות וסימני שתן המפרסמים את דבר ייחומה.
במהלך תקופת החיזור, הן הזכר והן הנקבה הם טריטוריאליים ומשתלטים על תחום מחיה גדול יותר מהרגיל. לאחר ההזדווגות נפרדים בני הזוג לדרכם, והנקבה מטפלת בגוריה לבדה. תקופת ההריון אורכת בין 93 ל-105 ימים. בדרך כלל, ממליטות הנקבות שני גורים, אם כי מספרם יכול להגיע גם לארבעה גורים בשגר אחד. לאחר המלטת הגורים, הנקבה לא תתיר נוכחות של זכרים בשטחה, מחשש לחיי הגורים, שהזכרים עלולים להרגם כדי למנוע העברת זרעם של זכרים מתחרים הלאה; תופעה דומה מתקיימת גם אצל אריות וטיגרסים. בשנת 2001 בפארק הלאומי אמאס יגואר זכר הרג זוג גורים ואף אכל אותם חלקית, כשהסתבר בבדיקת DNA שהוא אף האב של הגורים. עם זאת בכמה מקרים הנקבה הצליחה לגונן על הגורים מהזכר.
הגורים נולדים עיוורים ופוקחים את עיניהם רק לאחר שבועיים מיום הלידה. הם נגמלים מחלב אמם בגיל שלושה חודשים לערך, ובגיל שישה חודשים הם מתחילים ללמוד לצוד את טרפם. הם נשארים בחברת אמם עד גיל שנתיים לערך, ולאחר עזיבתם הם מגדירים לעצמם תחום מחיה משלהם. בתחילת דרכם העצמאית, הזכרים הצעירים הם נוודים, עד שיהיה בכוחם להגדיר לעצמם תחום מחיה או לסלק פרטים אחרים משטחם ולהשתלט על תחום מחיה משלהם. על פי ההערכה, תוחלת החיים של היגוארים בטבע עומדת על בין 12 ל-15 שנים; בשבייה, הם בין החתוליים המאריכים ימים ביותר, ותוחלת חייהם בשבי היא עד 23 שנים.
אקולוגיה
תפוצה ובית גידול
שמאל|ממוזער|250px|יגואר שנתפס במצלמה באריזונה. יגוארים מעטים מצויים כיום בדרום ארצות הברית.
שמאל|ממוזער|250px|יגואר במרכז שיקום והצלה של חיות בר בארגנטינה
שמאל|ממוזער|250px|יגואר בגן חיות במקסיקו סיטי
מאובנים שנמצאו במדינות אמריקה מאשרים את קיומו של היגואר מזה שני מיליון שנים. היגואר חי באמריקה מאז שחצה את מצר ברינג במהלך עידן הפליסטוקן. האב הקדמון המיידי של היגואר המודרני הוא ה-Panthera onca augusta.
בית גידולו הטבעי משתרע כיום על פני מקסיקו, אמריקה התיכונה ודרום אמריקה, כולל אזור האמזוניה שבברזיל. המדינות הכלולות בטווח זה הן ארגנטינה, בליז, בוליביה, ברזיל, קולומביה, קוסטה ריקה, אקוודור, גיאנה הצרפתית, גואטמלה, גיאנה, הונדורס, מקסיקו, ניקרגואה, פנמה, פרגוואי, פרו, סורינאם, ונצואלה וארצות הברית. היגואר נכחד באל סלוודור ובאורוגוואי. בית הגידול הטבעי המוגן הגדול ביותר שלו הוא שמורת קוקסקומב בבליז ששטחה 400 קמ"ר.
ארצות הברית הצטרפה לרשימת המדינות שבהן היגואר חי לאחר שהוא נצפה במספר מדינות בדרום-מערב הרפובליקה, כמו אריזונה, ניו מקסיקו וטקסס. בתחילת המאה ה-20 נצפה גם מצפון לאזורים אלו. על פי חוק אמריקאי, היגואר הוא מין מוגן בארצות הברית, ולפיכך אסור לצוד אותו לכל מטרה שהיא.
בית הגידול הטבעי של היגואר כלל בעבר את רוב החצי הדרומי של ארצות הברית, וכיסה גם את רוב דרום אמריקה. הגבול הצפוני של תחום תפוצתו הדרים בכ-1,000 קילומטרים, ובמקביל הצפין הגבול הדרומי בכ-2,000 קילומטר. מאובנים של היגואר מעידן הקרח נמצאו בארצות הברית. המאובנים מצביעים על יגוארים בגודל של עד 190 קילוגרמים, הרבה יותר מהממוצע של היגואר בן זמננו.
בית הגידול של היגואר כולל את יערות הגשם שבדרום אמריקה ובאמריקה התיכונה, שטחים פתוחים, אדמות בוציות המוצפות עונתית ואדמות מרעה יבשות. מבין כל בתי הגידול, היגואר מעדיף יער עבות. הוא נוטה לנטוש אזורים יבשים כגון ערבות הפמפס בארגנטינה, או אדמות מרעה צחיחות במקסיקו ובדרום-מערב ארצות הברית. בית הגידול שלו כולל כיום יערות טרופיים, יערות סובטרופיים ויערות עם עצים נשירים. הוא מעדיף לחיות בקרבת מקורות מים כגון נהרות, ביצות, ויערות גשם צפופים שבהם הוא יכול לבצע בקלות מארב לטרפו. הוא נמצא באזורים שגובהם אינו עולה על 3,800 מטרים, אולם מעדיף להימנע מהרים מיוערים. כך לדוגמה, אין למצוא יגוארים ברמות הגבוהות שבמרכז מקסיקו ובהרי האנדים.
תפקיד אקולוגי
היגואר נמצא במעלה מארג המזון, כלומר, הוא אינו ניצוד על בסיס קבוע בטבע על ידי טורפים אחרים. היגואר, כשאר החתוליים, חשוב למערכת האקולוגית שבה הוא חי, מכיוון שהוא משפיע על גודל אוכלוסיית אוכלי העשב והגרגרים, ובכך הוא שומר על איזון אקולוגי באזור מחייתו. עם זאת, קשה לקבוע במדויק מה מידת השפעתו של מין כלשהו, כגון היגואר, על מערכות אקולוגיות. הסיבה לכך היא הצורך להשוות מידע שמקורו באזורים שבהן המין אינו נפוץ, כמו גם מידע מאזור מחייתו, וגם להתחשב בהשפעת פעילות בני האדם. היגואר משפיע גם על חיות טרף אחרות. היגואר והפומה, החתול השני בגודלו באמריקה, עוברים תהליך של ספציאציה סימפטרית (כלומר, אין הפרדה במרחב בין האוכלוסיות, והן יכולות לחפוף זו לזו במידה מסוימת), ולכן לעיתים נלמדים ונחקרים שני המינים יחדיו. בטריטוריות שבהן נמצאים גם היגואר וגם הפומה, הפומה קטן יותר מהרגיל: היגואר נוטה לתקוף טרף גדול יותר ואילו הפומה נותר עם הטרף הקטן יותר. במצב כזה דווקא לפומה ישנו יתרון. באפשרותו ללכוד גם טרף קטן ולכן הוא יכול להסתגל טוב יותר באזורים שהושפעו על ידי בני האדם; בעוד שהשניים מסווגים כ"קרובים לסיכון" מבחינת מצב השימור שלהם, תפוצתו של הפומה גדולה באופן משמעותי מזו של היגואר.
יש הטוענים כי בדרום אמריקה, נחש האנקונדה נמצא מעל היגואר במארג המזון, לאחר שתועדו מקרים של תקיפת היגואר על ידי נחש האנקונדה. אם כי תועדו יותר מקרים של יגואר תוקף אנקונדה.
מצב שימור
ממוזער|שמאל|250px|יגואר בפנטנל בברזיל. ביצות הפנטנל הם בית גידול חיוני ליגואר.
ממוזער|שמאל|250px|יגואר מגיח מבין העצים בפנטנל.
היגואר נחשב למין קרוב לסיכון על פי איגוד השימור העולמי (IUCN), הגדרה אשר משמעותה היא שייתכן שבעתיד הקרוב היגואר יהיה מאוים בסכנת הכחדה. בין הסיבות המרכזיות לכך הן אובדן של חלקים מבתי הגידול שבהם הוא נפוץ, כולל אזורים בתחום הצפוני של אזור תפוצתו ההיסטורי, וכן העובדה שתחום תפוצתו אינו רציף. אוכלוסיית היגוארים נמצאת כעת בירידה. בדיקות יסודיות שערכה האגודה לשימור חיי הבר (Wildlife Conservation Society) הראו כי שטחי תפוצתו של היגואר הצטמצמו בכ-37 אחוזים, כאשר ב-18 אחוזים נוספים משטחים אלו מצב היגוארים אינו ידוע. עם זאת, בכ-70 אחוזים משטחי תפוצתו סיכויי היגואר לשרוד בטווח הארוך נמצאו גבוהים, במיוחד באזורי שפך האמזונאס, הגראן צ'קו והפנטנל.
הסיכונים המרכזיים הנשקפים ליגואר הם כריתת יערות הגשם בתחום תפוצתו, תחרות גוברת מול האדם על מזון, וכן ציד מצד חוואים אשר חוששים כי היגוארים יטרפו חלקים ממשק החי שלהם.
היגואר נמצא בנספח הראשון של אמנת וושינגטון לחיות מוגנות (CITES), כלומר כל סחר ביגואר או באיבריו אסור לחלוטין. ציד היגואר נאסר בארגנטינה, בבליז, בקולומביה, בגיאנה הצרפתית, בהונדורס, בניקרגואה, בפנמה, בפרגוואי, בסורינאם, בארצות הברית (שבה הוא נכלל באמנה למען מינים בסכנת הכחדה מ-1973), באורוגוואי ובוונצואלה. במדינות אחרות באמריקה הדרומית מוגבל הציד במידות משתנות, ובמדינות אחרות הוא אינו מוגן כלל.
מאמצי שימור עכשוויים מתמקדים בהסברה המופנית למגזר החוואים ובקידום תיירות אקולוגית. היגואר מוגדר כמין מטרייה (Umbrella species). מין מטרייה הוא מין אשר הגנה עליו מגנה גם על מינים אחרים, כמו מטרייה. הגדרה זו נובעת מכך שבתחום תפוצתו של היגואר חיים גם מינים שתחום תפוצתם מצומצם יותר, ולכן ההגנה על היגואר מספקת גם להם הגנה. מסיבה זו, ארגוני שימור עשויים להתמקד בבתי גידול של היגואר, בידיעה שהגנה טובה עליהם תגרור הגנה גם על מינים נוספים.
תחום תפוצתו של היגואר הוא ברובו בלתי נגיש או בעל רמת נגישות נמוכה, ולכן קשה להעריך את מספר היגוארים החיים כיום. עובדה זו הביאה לכך שמרבית החוקרים בודקים את מספר היגוארים בתחום מצומצם בלבד, ולכן ישנן רק מעט הערכות שנקודת המבט שלהן רחבה וכוללת. עם זאת, באמצעות השוואת שיטות שונות, נמצא כי מחקרים הנוגעים לטווח אזורים מצומצם עלולים להטות את התוצאות כלפי מעלה, ולכן ייתכן כי המספר האמיתי של היגוארים נמוך מההערכות הקיימות.
היגואר במיתולוגיה ובתרבות
ממוזער|שמאל|250px|לוחם יגואר מקודקס מליאבקיאנו
כגדול שבטורפים באמריקה, נחשב היגואר למלך החיות שם, ודמותו מופיעה בממצאים ארכאולוגיים רבים בתרבויות שונות במרכז אמריקה ובדרומה. עם זאת, קיימת מחלוקת עד כמה היה היגואר שכיח, כאשר ישנם הטוענים שהוא היה סמל מרכזי באמנות של אמריקה, בעוד אחרים טוענים שחלק נכבד מהדמויות המזוהות כיגוארים, אינן אלא חיות אחרות כמו קיימנים, לטאות ונחשים. על פי הממצאים נראה שהיגואר סימל כוח ועוצמה. פולחן היגואר שהנהיגו בני הצ'אווין הפך למקובל באזור שטחה של פרו עד לשנת 900 לפנה"ס לערך. במקביל לתרבות הצ'אווין פיתחו האולמקים מוטיב ייחודי שבא לידי ביטוי בפסלים ובפסלונים, שהציג יגוארים מסוגננים או בני אדם בעלי תכונות של יגואר. מאוחר יותר סימל היגואר אצל בני המאיה את החושך והעולם התחתון ונחשב בעיני בני המאיה כמי שמקדם את התקשורת בין החיים ובין המתים, וכמגן של משפחת המלוכה. בני המאיה ראו ביגוארים החזקים את שותפיהם בעולם הרוחני, ולמלכים ניתן באופן טיפוסי שם מלכותי שכלל את המילה "יגואר". האצטקים חשבו כי היגואר הוא נציגם של המלך ושל הלוחמים. בקרב מעמד לוחמים מיוחד בקרב האצטקים הוקדש אחד משני המסדרים ליגואר. במיתולוגיה האצטקית נחשב היגואר לחיית הטוטם של האל טסקטליפוקה. גם היום, היגואר הוא החיה הלאומית של גיאנה וככזו הוא מופיע בסמל שלה.
בעולם העסקי של ימינו, היגואר הוא סמל של פראות ומהירות. היגואר משמש כשמה של חברת רכב יוקרתית, כשמה של להקת הבי מטאל בריטית וכשמן או כסמלן קבוצות כדורגל, פוטבול ורוגבי. בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 השיקה חברת פנדר גיטרה חשמלית חדשה שנקראה "יגואר". מ-1968 יצרה חברת המגפר נעל שכונתה "יגואר" שהייתה מאוד פופולרית בישראל בסוף שנות ה-60 ושנות ה-70. יגואר הוא הכינוי שניתן לגרסה 10.2 של מערכת ההפעלה Mac OS X.
לקריאה נוספת
מל ווייט, לפסוע בנתיב היגואר - הגנה על מסדרונות הנדידה של היגוארים היא המפתח לשימורם, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009
Alan Turner, "The Big Cats and their Fossil Relatives", 1997
C.A.W. Guggisber, "Wild Cats of the World", 1975
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:פנתר
קטגוריה:בעלי חיים בפנטנל
קטגוריה:ארצות הברית: יונקים
קטגוריה:מקסיקו: יונקים
קטגוריה:ונצואלה: יונקים
קטגוריה:פרו: יונקים
קטגוריה:קוסטה ריקה: יונקים
קטגוריה:ברזיל: יונקים
קטגוריה:יונקים ביער האמזונאס
קטגוריה:יונקים חצי-מימיים
קטגוריה:יונקים ביערות הגשם של אמריקה המרכזית
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הצפונית
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:גואטמלה: יונקים
| 2024-09-15T03:32:12
|
נמר
|
שמאל|250px|ממוזער|נמר שחור בעל פיגמנטציה כהה מהרגיל
ממוזער|שמאל|250px|נמר אמור בטבע
שמאל|ממוזער|250px|נמר אפריקאי
נמר (שם מדעי: Panthera pardus) הוא מין של יונק טורף-על ממשפחת החתוליים השייך לסוג פנתר והוא מבין הקטנים שבבני סוגו, גדול רק מנמר השלג.
הנמר שוכן בסוואנות, מדבריות, מורדות הרים ויערות שונים לאורך אפריקה ודרומה של אסיה והוא מצוי בסכנת הכחדה. נמרים נצפו גם בישראל לאורך השנים, אף שכיום לא ברור אם שרדו נמרים בטבע.
טקסונומיה
התפוצה הרחבה והשוני הרב בין אזורי מחייתו של הנמר גרמו להיווצרות תת-מינים שונים של הנמר.
מרבית תת-המינים חיים באסיה בשל הסביבה המגוונת בה:
נמר אפריקאי, Panthera pardus pardus
נמר אמור או נמר סיבירי, Panthera pardus orientalis
נמר אנטולי או נמר גלילי, Panthera pardus tulliana
נמר המדבר או נמר ערבי, Panthera pardus nimr
נמר הודי, Panthera pardus fusca
נמר הודו-סין, Panthera pardus delacouri
נמר ג'אווה, Panthera pardus melas
נמר סרי-לנקה, Panthera pardus kotiya
נמר מערות, Panthera pardus spelaea – נכחד
אנטומיה
גופו של הנמר מכוסה פרווה בגוון צהוב, והוא מנומר בחברבורות מעוגלות וטבעתיות כהות רבות בגבו ומשני צידי גופו. בטנו וחזהו בהירים. גוני פרוותו מסווים אותו, וקשה לגלותו כשהוא מסתתר בסבך הצמחייה. גופו שרירי וזנבו ארוך יחסית לגופו. לעיתים מופיעים נמרים הידועים כפנתרים שחורים בעלי מלנין כהה לאורך גופם ובמספר מקרים הוא חום כהה בעל חברבורות בולטות.
אורך גוף הנמר עד 2.2 מטר, אורך זנבו עד 1.2 מטר ומשקלו כ-30–90 ק"ג. ממדים אלו תלויים בתת-המינים, שהגדול שבהם הוא נמר הודי שהפרט המתועד הגדול ביותר ממנו הגיע לאורך 262 ס"מ. הפרט הכבד ביותר שתועד היה נמר אפריקני שמשקלו היה 92 ק"ג. כמו במרבית הפנתרים הזכרים גדולים יותר מהנקבות.
התנהגות
הנמר בעל תפוצה נרחבת לאורך אפריקה ואסיה והוא שוכן ביערות, ערבות, הרים ושטחים סלעיים. הוא מטפס היטב על עצים, בעל זינוק וקפיצה מוצלחת ובעל אינסטינקטים מהירים להפליא. כל אלה עוזרים לו להיות טורף מוצלח ביותר, ההורג את טרפו ביעילות בנשיכה חזקה בעורפו או גולגולתו או שנושכו בגרונו ומחכה שייחנק. לרוב הנמרים פעילי לילה הצדים לבדם ולא משתפים פעולה, אף לא בין אחים.
הנמר ניזון ממגוון בעלי חיים בגודל שבין חולדה לאיילנד ענק במשקל 900 ק"ג. הטרף העיקרי שלו כולל פרסתנים בינוניים או פרימטים, אחריהם הוא רודף אף בין העצים. עם זאת הוא ניזון גם ממכרסמים, זוחלים ואף מדגים ומגוון בכמות קטנה בכמה זרעי צמחים.
הנמרים אינם אוכלי אדם טבעיים אך קרו מספר תקיפות נמרים לטריפת אנשים או חיות משק. בכמה אזורים בהודו ונפאל נמרים נקלעים לקונפליקט גבוה עם אנשים ואף טורפים אנשים ותקיפות נוספות נרשמו ממרכז אסיה, סין ומאפריקה שמדרום לסהרה.
הנמר נוטה לגרור את טרפו אל בין העצים הגבוהים כדי שטורפים אחרים כמו אריות, טיגריסים וצבועים לא יחטפו את מזונו. לנמר בוגר אין טורפים טבעיים למעט האריה והטיגריס אך הוא יכול להיהרג גם בתחרות עם צבועים, כלביים כמו הדהול והזאב, בבונים, פיתוניים, דוביים ותנינים. טורפים קטנים יותר ייטרפו לעיתים בטריפה תחרותית.
הנמרים הם מינים יחידאים וטריטוריאליים המסמנים את תחום מחייתם בשתן, בגללים, בשאגות ועוד. הזמנים היחידים בהם נמרים ייראו יחדיו הוא בעונת הרבייה או כשנקבה מטפלת בגוריה, ללא עזרת הזכר.
רבייה
עונת הרבייה של הנמר היא בקיץ. ההיריון נמשך כשלושה חודשים ובסופו ממליטה הנקבה שניים עד שישה גורים במאורה. הגורים פוקחים את עיניהם כעבור שבוע. האם מגדלת אותם עד לגיל שנה וחצי.
הנמרה מקפידה להעביר את הגורים ממקום מסתור אחד למשנהו בתכיפות גבוהה בחודשי חייהם הראשונים כדי לגונן עליהם מטורפים ומנמרים יריבים. תקופת ההנקה נמשכת כשלושה חודשים, ומעט לאחר מכן מתלווים הגורים אל האם לציד, כשהיא צדה עבורם חיות קטנות, עליהם הם מתרגלים לצוד. כעבור 15 עד 20 חודשים האם נוטשת ומרחיקה אותם, ואז היא יכולה להתרבות שוב. הנמרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים.
תפוצת הנמר בארץ ישראל
בארץ ישראל ידוע כי חיו ארבעה תת-מינים של נמרים בטבע:
נמר המדבר: תת-המין הקטן ביותר של הנמר. משקלו כ-25 ק"ג והוא בדרך כלל בלתי מסוכן לאדם בוגר. ההערכות הן שנשארו בעולם מתת-מין זה כ-220 פרטים בלבד. בישראל התפרסם נמר זה ב-1974 כשהתגלה במדבר יהודה. בישראל היו ידועות שתי אוכלוסיות של נמר זה: אחת במדבר יהודה, שככל הנראה נכחדה, והשנייה בהר הנגב, במכתש רמון ובמישור עבדת אשר ייתכן שכוללת 8–9 פרטים. נמר המדבר האחרון נצפה בישראל לאחרונה בשנת 2007, ומאז נכחדו כליל הנמרים מהטבע בארץ. בעשור האחרון לא דווחו או נראו תצפיות של פרטים חיים, סימני טריפה, גללים ועקבות.
נמר אנטולי: מהנמרים הגדולים בעולם. משקלו מעל 70 ק"ג. הוא נראה לאחרונה בנחל בצת שבגליל המערבי בשנת 1965 לאחר שזכר מבוגר ניצוד שם. מאז מתגלים מדי כמה שנים סימני חיים, כמו עקבות ושיירי טרף, בגליל העליון. כנראה מצוי בגולן הסורי ובדרום לבנון. ישנם גם הטוענים כי נתקלו בו בהר חרמון. ניזון בעיקר מטרף חזירי בר ויחמורים.
נמר סִינַי: תת-מין נכחד שהיה מצוי בהרי אילת עד לפני כמה עשרות שנים ונעלם מן האזור בשל ציד פרוע שהיה מקובל אצל בדואים באזור כדי להשתמש בפרוותו. צבעו צהוב בהיר מאוד, כמעט לבן. גודלו בינוני בהשוואה לתת-מינים אחרים של נמרים. ניזון בעיקר מיעלים, מחוגלות, מקוראים, משפני סלע ולעיתים נדירות יותר גם מפגרים. עד שנות ה-60, היה מצוי תת-מין זה בדרום חצי האי סיני, אך כפי הנראה נכחד גם משם. אלו היו המקומות היחידים שבהם היה מצוי תת-מין זה. הוא ככל הנראה נכחד לחלוטין בשנת 1969.
נמר פרסי: נמר שהיה מצוי בעבר בגאון הירדן ומזרח הגולן. תת-מין זה ככל הנראה נכחד בין שנות ה-70 לשנות ה-90.
אזכורי הנמר בתנ"ך
קישורים חיצוניים
להאזנה: שתי תוכניות רדיו מוקלטות בנושא החתוליים הגדולים שהיו בארץ (אריה, ברדלס ונמר) חלק א', חלק ב'. מתוך: פה ושם בארץ ישראל-פודקסט. בהגשת יפתח מזור.
יונקים בסכנת הכחדה באזור הים התיכון 2009 באתר IUCN (אנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים שנכחדו
קטגוריה:קניה: יונקים
קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים
קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: יונקים
קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
| 2024-09-25T19:50:05
|
טורפים
|
ממוזער|שונר
ממוזער|תן זהוב
טוֹרְפִים (שם מדעי: Carnivora) היא סדרה של בעלי חיים במחלקת היונקים. רוב החיות המשתייכות לסדרת הטורפים ניזונות בעיקר מבשר ציד, אך חלקם הם אוכלי-כל או אף אוכלי-צמחים (אף על פי ששיניהם ומערכת העיכול שלהם מותאמים לאכילת בשר). עם זאת רוב מובהק של היונקים הטורפים הגדולים (אריות, נמרים, זאבים וכו') כלולים בסדרה זו ומכאן שמה.
סדרת הטורפים אינה כוללת את כל היונקים הניזונים מטרף. בנוסף לסדרת הטורפים, קיימים גם יונקים אוכלי בשר אחרים, כדוגמת כמה מיני עטלפים, לווייתנים וגם טורפי הכיס.
סדרת הטורפים כוללת בתוכה כמה מבעלי החיים המוכרים ביותר לאדם: חתולים, כלבים, דובים וכלבי ים משתייכים כולם לסדרה זו. בעבר השתייכו הטורפים הימיים לסדרה עצמאית, אך כיום הם מחולקים ל-3 משפחות בתת-סדרת דמויי כלב.
הגדול בטורפים הוא פיל ים דרומי ששוקל כ-4,000 קילוגרם ודב לבן – היונק הטורף היבשתי הגדול ביותר ששוקל עד 900 קילוגרם אצל זכרים. הטורף הקטן ביותר הוא חמוס השלגים ששוקל לפעמים 40 גרם אצל זכרים.
מיון הטורפים
תת-סדרה דמויי כלב (Caniformia)
משפחה כלבי דב (Amphicyonidae) – נכחדה
משפחה המיקיוניים (Hemicyonidae) – נכחדה
משפחה כלביים (Canidae)
משפחה סמוריים (Mustelidae)
משפחה בואשיים (Mephitidae)
משפחה ראקוניים (Procyonidae)
משפחה פנדות אדומות (Ailuridae) – בה מין יחיד פנדה אדומה (Ailurus fulgens)
משפחה דוביים (Ursidae)
על-משפחה טורפים ימיים
משפחה אנליארקטיים (Enaliarctidae) – נכחדה
משפחה סמנטוריים (Semantoridae) – נכחדה
משפחה כלבי ים (Phocidae)
משפחה דסמנטופוקיים (Desmatophocidae) – נכחדה
משפחה ניבתניים (Odobenidae) – בה מין יחיד ניבתן (Odobenus rosmarus)
משפחה אוטריים (Otariidae)
תת-סדרה דמויי חתול (Feliformia)
משפחה נימרוידיים (Nimravidae) – נכחדה
משפחה זבדי דקלים אפריקנים (Nandiniidae)
משפחה חתוליים (Felidae)
משפחה לינסנגים אסייתיים (Prionodontidae)
משפחה ברבורופליים (Barbourofelidae) – נכחדה
משפחה גחניים (Viverridae)
משפחה לופוקייניים (Lophocyonidae) – נכחדה
משפחה צבועיים (Hyaenidae)
משפחה פרקרוקוטיים (Percrocutidae) – נכחדה
משפחה נמייתיים (Herpestidae)
משפחה טורפי מדגסקר (Eupleridae)
בעבר השתייכו לסדרה גם המיאקויים הנכחדים אך כיום רואים בהם חברים בקבוצה דמויי טורפים, מהם התפתחו הטורפים האמיתיים.
גלריה
ראו גם
טורפי יבשה – קבוצה שאינה טקסונומית.
קראודונטים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תומאס אדוארד בואודיץ'
| 2024-09-10T06:48:57
|
טורפים ימיים
|
טורפים ימיים או טורפי הים (שם מדעי: Pinnipedia; נקראים גם סנפירגליים) היא קבוצה גדולה של יונקים ימיים מסדרת הטורפים, ותת-סדרת דמויי כלב אשר במיונים עתיקים נחשבו לסדרה עצמאית. זו הקבוצה היחידה ששרדה מדמויי-טורפים ימיים הקיימת החל מסוף האוליגוקן.
מאפיינים
על-המשפחה התפתחה מהטורפים היבשתיים תוך התאמת גופם לפעילות במים. גופם קיבל צורה הידרודינמית. רגליהם הפכו לדמויי סנפיר, צורתם שטוחה וקרום מחבר את אצבעותיהם. לשתי אצבעות ברגליהם האחוריות צורת זנב של דג והן משמשות לייעוד דומה, כלומר לשם התקדמות בתנועתם במים.
רובם נפוצים באזורים קרים וממוזגים. חלקם מתקיימים גם במקומות חמים יותר ואפילו טרופיים. למרות שמם, חלקם מצויים גם בנהרות ובאגמי מים מתוקים. הם ניזונים מטרף חי שמקורו במים כמו צדפות, דגים, סרטנאים ודיונונים, בעוד שהמינים הגדולים טורפים גם עופות ימיים ואף יונקי ים אחרים.
הזכרים גדולים יותר מן הנקבות, כשאצל פיל הים ישנה דו-צורתיות זוויגית גדולה ביותר. גופם מכוסה שכבת שומן השומרת על חום גופם, ועורם – המכוסה פרווה שמנונית – אטום כליל למים. את רוב זמנם הם מבלים בים, וליבשה מגיעים רק כדי לרבוץ על החוף לצורך מנוחה או השתזפות בשמש לשם חימום גופם, וכן למטרות רבייה, כמו הזדווגות והמלטת גורים. תנועתם ביבשה איטית למדי אך במים תנועתם קלילה ומהירה והם גם מסוגלים לשהות זמן רב מתחת לפני המים.
טורפיהם הטבעיים הם מספר כרישים, דוב הקוטב ולווייתני שיניים גדולים ואף טורפים ימיים אחרים, אך אויבם הגדול ביותר הוא האדם, שצד אותם בהמוניהם לצורך מזון, ביגוד ושעשועים.
מיון
בשיטות מיון ישנות הייתה סדרה עצמאית ובהמשך הועברה אל תת-הסדרה דמויי כלב שבסדרת הטורפים:
קבוצה טורפים ימיים (Pinnipedia)
על-משפחה Phocoidea
משפחה כלבי ים (Phocidae)
על-משפחה אוטריואידה (Otarioidea)
משפחה דסמנטופוקיים (Desmatophocidae) - נכחדה
משפחה ניבתניים (Odobenidae) - בו סוג ומין יחיד ניבתן (Odobenus rosmarus)
קבוצה Panotariidae
סוג Eotaria - נכחד
משפחה אוטריים (Otariidae)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1811
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון קרל וילהלם יליגר
| 2024-08-13T21:12:18
|
יונקים
|
שמאל|ממוזער|250px|ברווזן, יונק מטיל ביצים מסדרת יונקי הביב (בשחייה)
ממוזער|250px|קנגורו אפור מזרחי, יונק מקבוצת בעלי הכיס (אם וגור)|טקסט=
ממוזער|250px|קוף וורווט, יונק שלייה מסדרת הפרימטים (גור יונק מאמו)|טקסט=
שמאל|ממוזער|250px|ראשתן גדול-ראש, יונק שלייה ימי בסדרת הלווייתנאים
שמאל|ממוזער|250px|טיגריס, יונק שלייה יבשתי בסדרת הטורפים
שמאל|ממוזער|250px|פרסף גמדי, יונק שלייה מעופף בסדרת העטלפים
יונקים (שם מדעי: Mammalia) היא מחלקה במערכת המיתרניים, המונה כ-5,400 מינים של בעלי חיים. המאפיין הבולט ביותר של היונקים (ממנו נגזר שמה של המחלקה) הוא קיומן של בלוטות חלב, שבאמצעותן מזינה האם את צאצאיה.
מחלקת היונקים היא אחת המחלקות המפותחות והמגוונות ביותר שחיות על פני כדור הארץ. היא כוללת בעלי חיים ממשקל של 2 גרם עד משקל של 180 טונות, מטילי ביצים או יולדים, אשר מאכלסים את מרבית האזורים הגאוגרפים ובתי-הגידול. יש בהם שוכני-יבשה ההולכים על ארבע רגליים או על שתיים, שוכני-ים מובהקים, בעלי חיים מעופפים, מטפסים על עצים ושוכני מחילות תת-קרקעיות. האדם משתייך אף הוא למחלקת היונקים.
עורם של מרבית היונקים מכוסה לפחות חלקית בשיער, והם מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם באמצעות תהליכי חילוף חומרים הפולטים חום, תכונה המכונה גם הומיאותרמיות או "דם חם". מוח היונקים גדול יחסית לגופם, והם מצטיינים באינטליגנציה גבוהה יחסית ובדאגה לצאצאיהם.
סיווג ומיון של היונקים
על אף המגוון העצום של היונקים השונים, יש לכולם תכונות אנטומיות ופיזיולוגיות משותפות וייחודיות (ראו בפרק הבא), אשר מבדילות אותם מכל שאר מחלקות המיתרניים. כבר במאה ה-18 סיווג אותם קארולוס ליניאוס, חוקר הטבע הראשון שפיתח את השיטה הטקסונומית המודרנית, למחלקה אחת, והעניק להם את שמם המדעי Mammalia, הגזור מן המילה הלטינית mamma (עטין). לינאוס זיהה ללא קושי שהלווייתנאים, למשל, הם יונקים למרות דמיונם השטחי לדגים, ושהעטלפים הם יונקים למרות דמיונם השטחי לעופות. בסוף המאה ה-20 ובמאה ה-21 אישרו שיטות פילוגנטיות המבוססות על רצף הגנום שכל המינים שסווגו כיונקים אכן קרובים זה לזה, ורחוקים יותר ממינים שאינם יונקים.
מחקר שפורסם במרץ 2020 אישש את ההשערה הדרוויניסטית, שלפיה ריבוי של מינים (כמו אצל היונקים) מעיד על התמיינות גבוהה שתוביל גם להתפתחות של תת-מינים נוספים. השערות מנוגדות טענו כי התפתחות של תת-מינים לאו דווקא מקושרים ליצירת מין חדש, ויכולים להופיע ולהיעלם לאורך ההיסטוריה. המחקר בדק מה היחס שבין ריבוי המינים אצל יונקים ובין תת-המינים שהתפתחו ומצא שההשערה נכונה לגבי רובם של היונקים.
כבר במאה ה-19 הוברר כי יש למיין את היונקים לשלוש קבוצות בסיסיות על פי שיטת הרבייה שלהם:
היונקים מן הקבוצה העתיקה ביותר מטילים ביצים, שבתוכן ניזונים העוברים מן החלמון, בדומה לעוברי הזוחלים, העופות ושאר המיתרניים, אך לאחר בקיעתם הם ניזונים מחלב אמם בדומה ליונקים אחרים.
מעין שיטת ביניים קיימת אצל יונקי הכיס, בה העוברים מתפתחים לתקופת היריון קצרה ברחם האם, כשהם ניזונים משק החלמון בדומה לעוברים בביצים, ולאחר מכן נולדים ומשלימים את שאר התפתחותם בתוך כיס חיצוני הנוצר בעור הבטן של האם, שבו נמצאות הפטמות.
השיטה המתקדמת ביותר נמצאת אצל יונקי השליה, שבה העובר מתפתח במשך תקופת היריון ארוכה יותר ברחם האם, וסופג ממנה מזון וחמצן דרך שליה העשירה בכלי דם. ולדות יונקי השלייה נולדים מפותחים יותר מאלו של יונקי הכיס, ולאחר לידתם הם יונקים מן האם בדומה לוולדות שאר היונקים.
למרות חלוקה בסיסית זו שררו במשך השנים מחלוקות בנוגע לסדר התפצלותן של שלוש הקבוצות זו מזו, וכן בנוגע למיונם של יונקים מאובנים, שבהם איברי הרבייה לא השתמרו. מסיבה זו היו נהוגות מספר שיטות מיון מתחרות של היונקים. המחלוקות יושבו לפחות לגבי סדר החלוקה: היונקים מטילי הביצים התפצלו ראשונים, ומן השאר התפצלו יונקי הכיס ויונקי השליה. כתוצאה מכך ישנה הסכמה רחבה על מיון כללי כלהלן:
מיון:
מחלקה: יונקים (Mammalia)
תת-מחלקה: קדם-יונקים (Yinotheria).
קבוצה Australosphenida
משפחה Shuotheriidae - נכחדה
סדרה: יונקי הביב (Monotremata)
קבוצה: דמויי-תריה (Theriiformes)
אינפרא-מחלקה: Allotheria - נכחדה
קבוצה Gondwanatheria
סדרה Haramiyida
סדרה מולטיטוברקולטה (Multituberculata)
קבוצה Holotheria
משפחה Chronoperatidae - נכחדה
קבוצה Kuehneotheria - נכחדה
קבוצה Trechnotheria
סדרה Gobiconodonta - נכחדה
משפחה Amphilestidae - נכחדה
משפחה Amphidontidae - נכחדה
סדרה אאוטריקונודונטים (Eutriconodonta) - נכחדה
סדרה Spalacotheriida - נכחדה
קבוצה Cladotheria
קבוצה דריולסטים (Dryolestoidea) - נכחדה
קבוצה Zatheria
משפחה Vincelestidae
סדרה Peramura
קבוצה Tribosphenida
תת-מחלקה: תריה (Theria)
בת-מחלקה: מטאתריה (Metatheria)
בת-מחלקה: אאותריה (Eutheria)
קבוצות היונקים הקיימות כיום
קדם יונקים (Yinotheria)
סדרה: יונקי הביב (Monotremata)
אינפרא-מחלקה: כיסאים (Marsupialia): יונקי כיס, והאב הקדמון המשותף שלהם.
על-סדרה: אמרידלפיה (Ameridelphia): כיסאים מאמריקה הדרומית
סדרה: אופוסומים (Didelphimorphia)
סדרה: אופוסומיים חדפיים (Paucituberculata)
על-סדרה: אוסטרלידלפיה (Australidelphia): כיסאים מאוסטרליה ומניו זילנד
סדרה: קנגוראים (Diprotodontia)
סדרה: מוניטאים (Microbiotheria)
סדרה: חפרפרות כיס (Notoryctemorphia)
סדרה: בנדיקוטאים (Peramelemorphia)
סדרה: טורפי כיס (Dasyuromorphia)
אינפרא-מחלקה: שלייניים (Placentalia)
על-סדרה: דלשינאים (Xenarthra): שיליניים ממוצא נאוטרופי
סדרה: פילוסאים (Pilosa): דובי נמלים ועצלנאים.
סדרה: ארמדילאים (Cingulata):
על-סדרה: אפרותריה (Afrotheria): שיליניים ממוצא אפרוטרופי
סדרה: שנבובאים (Tubulidentata)
סדרה: טנרקאים (Afrosoricida)
סדרה: חדפי פיל (Macroscelidea)
סדרה: בעלי חדק (Proboscidea)
סדרה: שפנאים (Hyracoidea)
סדרה: תחשאים (Sirenia)
על-סדרה: אאוארכונטוגליריים (Euarchontoglires)
סדרה: חדפי עצים (Scandentia)
סדרה: פרימטים (Primates)
סדרה: גלשנאים (Dermoptera)
סדרה: מכרסמים (Rodentia)
סדרה: ארנבאים (Lagomorpha)
על-סדרה: לאוראסייתריה (Laurasiatheria): שיליניים ממוצא לאוראסייתי
סדרה: עטלפים (Chiroptera)
סדרה: לווייתנאים (Cetacea)
סדרה: מפריטי פרסה (Perissodactyla)
סדרה: מכפילי פרסה (Artiodactyla)
סדרה: אוכלי חרקים (Soricomorpha)
סדרה: טורפים (Carnivora)
סדרה: פנגולינאים (Pholidota)
הערה:
קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין.
סיווגם של יונקי שליה
החל מראשית המאה ה-21, מחקרים מולקולריים המבוססים על ניתוח DNA הציעו קשרים חדשים בין משפחות יונקים. מרבית הממצאים הללו אומתו באופן בלתי תלוי על ידי נתוני נוכחות/היעדרות של רטרוטרנספוזון. שיטות סיווג המבוססות על מחקרים מולקולריים חושפות שלוש קבוצות או שושלות עיקריות של יונקי שליה - אפרותריה, דלשינאים ובוראואאותריה- אשר התמיינו בקרטיקון. היחסים בין שלוש השושלות הללו מעוררים מחלוקת, ושלוש השערות אפשריות הוצעו באשר לאיזו קבוצה היא הבסיסית. השערות אלו הן אטלנטוגנטה (basal Boreoeutheria), (basal Xenarthra) ו- (basal Afrotheria). בוראואאותריה בתורה מכילה שתי שושלות עיקריות - אאוארכונטוגליריים ו-לאורסיאתריה.
האומדנים לזמני ההתפצלות בין שלוש קבוצות השליה הללו נעים בין 105–120 מיליון שנה אחורנית, תלוי בסוג ה־DNA בו משתמשים (כגון גרעיני או מיטוכונדריאלי) ופרשנויות שונות לנתונים פליאוגאוגרפיים.
הקלדוגרמה לעיל מבוססת על Tarver et al. (2016)
מאפיינים אנטומיים ופיזיולוגים של היונקים
מאפיינים בלעדיים ליונקים
המאפיינים הבאים נמצאים כיום אך ורק ביונקים, ולכן ניתן להשתמש בהם להגדרתה של המחלקה. ואולם חלקם התקיימו או היו עשויים להתקיים גם במינים נכחדים שאינם יונקים, ובפרט באבותיהם של היונקים ממחלקת הזוחלים:
התכונה המגדירה את כל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ואינה קיימת באף בעל-חיים שאינו יונק, היא קיום בלוטות חלב בהן מזינה האם את צאצאיה.
המוח הקדמי גדול יחסית (ונקרא לכן "המוח הגדול"), בעיקר כתוצאה מהתפתחות קליפת המוח החדשה או ה"נאוקורטקס". גם בעופות המוח הקדמי גדול יחסית, אך רובו מתפתח מגרעיני הבסיס ולא מקליפת המוח.
גולגולת בתצורה סינאפסידית, כלומר בעלת פתח צדע אחד בכל צד מאחורי ארובת העין. תכונה זו נמצאה גם בגולגולות מאובנות של זוחלים נכחדים שהיו ככל הנראה אבות היונקים.
השיניים מועטות משל זוחלים וכמעט תמיד עוברות התמחות לצורות שונות: חותכות, ניבים, קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות. מספר השיניים וצורתן הם מאפיינים מובהקים המשמשים למיון קבוצות יונקים שונות. יוצאים נדירים מכלל זה הם הלווייתנאים שהם חסרי שיניים או בעלי שיניים רבות ודומות.
באוזן התיכונה שלוש עצמות שמע, בניגוד לאחת בלבד בזוחלים ובעופות. עצם הפטיש ועצם הסדן נמצאות ביונקים בלבד. בנוסף, אפרכסת האוזן החיצונית קיימת רק ביונקים (אם כי לא בכולם).
הלסת התחתונה מורכבת מעצם יחידה, עצם השיניים (dentary), בניגוד ללסת תחתונה המורכבת מאיחוי של מספר עצמות בזוחלים ובעופות.
חוליית הצוואר הקדמית ביותר מתחברת לעורף הגולגולת במפרק בעל פול ("condyle") זוגי, בניגוד לפול יחיד בזוחלים ובעופות.
בצוואר שבע חוליות (למעט מינים בודדים). מספר זה שווה ביונקים ארוכי צוואר כמו הג'ירף וב"חסרי צוואר" כמו הלווייתן. זאת בניגוד לעופות וזוחלים שם התארכות הצוואר היא תוצאה של תוספת חוליות רבות, ולא הארכת החוליות הקיימות.
קשת עורקים יחידה של אבי העורקים היוצאת מן הלב ופונה לצד שמאל של הגוף. זאת בניגוד לקשת העורקים בעופות, הפונה לצד ימין, ולקשתות עורקים משני צדי הגוף בזוחלים ודוחיים.
עור מכוסה בשיער. שיער המתפתח מן האפידרמיס בלבד ובנוי בעיקר מ-α קרטין (בניגוד לנוצות פלומה למשל, המתפתחות גם מן הדרמיס ובנויות בעיקר מ-β קרטין) קיים אך ורק ביונקים, ולרוב משמש ככסות פרווה המסייעת בבידוד תרמי. בכמה מן היונקים השיער נעלם ברובו אך זוהי תכונה משנית.
אפרכסות אוזניים
תאי הדם האדומים בבוגר הם חסרי גרעין (בעובר רובם עדיין בעלי גרעין).
סרעפת החוצצת בין חלל בית החזה וחלל הבטן. תנועתה ממלאת תפקיד ראשי בכניסת האוויר לריאות.
עצם הפין היא עצם הייחודית לתת הקבוצה של יונקי שליה, ולא ניתן למצוא אותה אצל בעלי חיים שאינם יונקים. עם זאת, היא חסרה בחלק ממיני יונקי אלו, כדוגמת האדם.
מאפיינים לא בלעדיים של היונקים
תכונות אלו אופייניות ליונקים אך נמצאות גם בכמה מחלקות אחרות של המיתרנים:
בעלי "דם חם", כלומר אנדותרמיים (מייצרים חום גוף באופן פעיל) והומיאותרמים (שומרים על רמה קבועה של טמפרטורת גוף). בתכונה זו הם דומים לעופות, וייתכן שגם לדינוזאורים נכחדים. נראה כי מספר קטן מאוד של מיני יונקים כמו החולד העירום ושפן הסלע איבדו יכולת זו באופן משני.
בעלי לב המופרד לחלוטין במחיצה לשני חדרים ושתי עליות, כך שלא ייתכן ערבוב בין דם עני בחמצן לדם עשיר בחמצן. תכונה זו קיימת גם בעופות, אך לא בזוחלים בני ימינו, דוחיים ודגים.
חך משני מפותח המבדיל בין חלל האף לחלל הפה, ומאפשר ליונקים לנשום ולאכול באותו זמן. חך משני מפותח נמצא גם בעופות ובתנינאים, אך הוא קטן מאוד או בלתי קיים בזוחלים אחרים, בדוחיים ובדגים.
ביונקי שליה מתפתחת שליה המאפשרת מעבר מזון וחמצן מומסים מדם האם לדם העובר. שליה אינה קיימת ביונקים מטילי ביצים וביונקי כיס, ומבנים דמויי שליה קיימים גם בכרישים מסוימים.
כל היונקים מטפלים בצאצאיהם. תכונה זו קיימת גם בעופות, בתנינים ובמספר דגים, אך היא מפותחת מאוד אצל היונקים. המגע בין האם לצאצא ביונקים הוא בעל חשיבות התנהגותית עליונה, ויש לו השלכות רבות גם להתנהגות החברתיות והזוויגית שלהם.
אנטומיה ופיזיולוגיה
ממדי היונקים
היונקים הראשונים היו יצורים קטנים ביותר כמו דמויי יונקים מעידן המזוזואיקון, בה שגשגו הדינוזאורים וכן זוחלים ימיים ומעופפים בעולם. לאחר ההכחדה הגדולה של הקרטיקן התפתחו היונקים לצורות שונות ובמשך הזמן התפתחו ליונקי ענק כמו הקוריפודון, הפרקרתריום, האמבולותריום, האנדרוסארכוס, האנטלודונטיים, כלבי הדוב וראשוני הלווייתנים כמו הבסילוזאורוס. יונקי ענק שגשגו בייחוד בתקופת הפליסטוקן ובה התפתחו
המסטודון, הממותה, הסמילודון, עצלני הקרקע, הבונה הענק והאלסמותריום וכן יונקים אוסטרלים כמו הדיפרוטודון, אריה הכיס והפרוקופטודון. בחלוף הזמן היונקים הענקיים האלה נכחדו אך עדיין יש יונקים ענקיים על פני האדמה ובים. למעשה היונק הגדול ביותר כיום - לווייתן כחול - הוא גם בעל החיים הגדול ביותר שחי אי פעם. משקלו הממוצע הוא 150–170 טון מטרי ואורכו . לעומתו היונק הקטן ביותר היום - עטלף הדבורה שוקל 1.5–2 גרם ואורכו רק 29–30 מילימטר. קרוב אליו מאוד הוא חדף זעיר שמשקלו 1.4–2.1 גרם ואורכו 42–51 מ"מ.
להלן טבלה ובה רשומים עשרת יונקי היבשה הגדולים ביותר החיים כיום וממדיהם, מסודרים לפי משקל ממוצע. לטבלת גודלי הלווייתנאים ראו בערך על הלווייתנאים:
דירוג שם מדעי שם עברי משפחה אורך מרבי משקל ממוצע משקל מרבי הערות 1 Loxodonta africana פיל סוואנה אפריקני פיליים 6 מטר 4.9–7 טונות 12.5 טונות חיית היבשה הגדולה ביותר כיום 2 Elephas maximus פיל אסייתי פיליים 6.8 מטר 4.15 טונות 8.15 טונות החיה הגדולה ביותר באסיה 3 Loxodonta cyclotis פיל יער אפריקני פיליים 6.2 מטר 2.7 טונות 6 טונות מצוי רק בכמה שמורות של ג'ונגלים באפריקה 4 Ceratotherium simum קרנף רחב-שפה קרנפיים 4.4 מטר 2 טונות 4.5 טונות מפריט הפרסה הגדול ביותר 5 Rhinoceros unicornis קרנף הודי קרנפיים 4.2 מטר 1.9 טונות 4 טונות בעל שריון עור עבה ביותר, השני בגודלו באסיה 6 Hippopotamus amphibius היפופוטם מצוי בהמותיים 4 מטר 1.8 טונות 4.5 טונות גדול מכפילי הפרסה 7 Diceros bicornis קרנף צר-שפה קרנפיים 4 מטר 1.1 טונות 2.9 טונות מכונה בטעות "קרנף שחור", כמעט נכחד מהעולם 8 Rhinoceros sondaicus קרנף יאווה קרנפיים 3.8 מטר 1.75 טונות 2.3 טונות הגדול בחיות אינדונזיה 9 Giraffa camelopardalis ג'ירף מנומר ג'ירפיים 5.15 מטר (לגובה) 1 טונה 2 טונות החיה הגבוהה ביותר בעולם 10 Dicerorhinus sumatrensis קרנף סומטרה קרנפיים 3.18 מטר 1 טונה 2 טונות הקטן שבקרנפים והקרנף האסייתי היחיד עם 2 קרניים
בלוטות החלב
הנקת הצאצאים בחלב מבלוטות חלב בגוף האם משותפת לכל היונקים ללא יוצא מן הכלל, ומייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים. לכן תכונה זו העניקה ליונקים את שמם. בלוטות החלב הן בלוטות אקסוקריניות הדומות במבנה שלהן לבלוטות זיעה.
החלב מורכב בעיקרו ממים, בדומה לכל שאר נוזלי הגוף, וכן הוא מכיל את חומרי המזון הנדרשים להתפתחות הצאצאים - חלבונים (בעיקר קזאין), סוכרים (בעיקר לקטוז), שומנים, מינרלים וויטמינים, באחוזים שעשויים להיות שונים מאוד במינים שונים. מיד לאחר ההמלטה הוא גם עשיר בנוגדנים החשובים לבריאות הצאצאים בתקופה בה מערכת החיסון שלהם עדיין חלשה.
שיער
שמאל|ממוזער|250px|פרווה בדובי קוטב מאפשרת בידוד יעיל אף בטמפרטורות נמוכות מאוד
השיער בימינו ייחודי ליונקים מכל שאר מחלקות החוליתנים, והוא בדרך-כלל מכסה את מרבית הגוף בצורת פרווה. הפרווה לוכדת שכבה בלתי-מופרעת יחסית של אוויר, שהוא מוליך חום גרוע, לכן היא יעילה לצורך בידוד תרמי, ומאפשרת שמירה על טמפרטורת גוף קבועה (הומותרמיות) באקלים קר. אצל דובי קוטב ויונקים אחרים החיים באזור הארקטי, הפרווה מאפשרת לשמור על טמפרטורת גוף
של כ-37 מעלות אפילו כאשר טמפרטורת הסביבה יורדת לעשרות מעלות מתחת לנקודת הקפאון. פרווה וצמר יונקים שימשו את האדם מאז התקופה הפרהיסטורית להכנת ביגוד חורף. באזורי אקלים בהם יש הבדלי טמפרטורה בין עונות השנה, יונקים רבים רבים משירים את שערם ומצמיחים אותו מחדש פעמיים בשנה, כך שיש להם פרוות חורף ארוכה ופרוות קיץ קצרה. השיער מכיל בדרך-כלל צבענים, כמו מלנין, הנותנים לו את צבעיו השונים.
השער אבד לחלוטין רק ביונקים ימיים מסוימים כמו הלווייתנאים, אשר אצלם בידוד תרמי מושג באמצעות שכבת שומן תת-עורית. אצל יונקים מסוימים החיים באקלים חם, בעיקר גדולי גוף כמו קרנפים והיפופוטמים, שער הגוף אבד ברובו אך לא כולו.
מבנים נוספים אצל יונקים שונים הם למעשה שערות או גלגול של שערות. זיפי "שפם" ארוכים (לטינית: vibrissa), כמו אצל טורפים ומכרסמים, רגישים למגע ומשמשים לחישה, בעיקר בחשכה ובמחילות אפלות. ריסים אצל יונקים רבים מגינים על העיניים. קוצי דורבנים וקיפודיים הם שערות שהתקשו. קרני הקרנפיים עשויים ממעטה שיער קרני שהתקשה.
ויסות טמפרטורת הגוף
ממוזער|250px|פרוותו הבהירה של דישון מקראי, ביחד עם פעילות בעיקר בלילה, עוזרים לווסת את טמפרטורת גופו בשמש הצורבת והחמה של המדבר.
בדומה לעופות, ובניגוד לזוחלים וכמעט כל שאר בעלי החיים, יונקים מסוגלים לווסת את טמפרטורת הגוף שלהם כך שהיא נשארת קבועה למדי בטווח רחב של טמפרטורות סביבה (הומאותרמיות). יכולת זו היא המפתח לתפוצתם הרחבה של היונקים, ולהתאמתם למרבית אזורי האקלים על כדור הארץ. הומאותרמיות מאפשרת ליונקים להיות פעילים בלילה, אפילו באזורים קרים, או להתחיל את פעילותם מיד בבוקר בלי להתחמם קודם בשמש. הומאותרמיות גם מאפשרת טמפרטורת גוף גבוהה מזו האופיינית לבעלי חיים פויקילותרמיים (בלתי הומאותרמים), אשר מגבירה את קצב חילוף החומרים, וכתוצאה מכך מרבית היונקים הם יצורים פעילים וסקרניים המרבים לחקור את סביבתם, ללמוד ולשחק.
בסביבה קרה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הומאותרמיות דורשת יכולת לייצר חום גוף באופן פעיל (אנדותרמיות). יכולת זו מתאפשרת ביונקים באמצעות מספר מנגנונים שונים. "שומן חום" הוא למעשה רקמה של תאים אוגרי שומן העשירים במיטוכונדריות ובכלי דם (ומכאן צבעם החום). בתהליך מעגל קרבס במיטוכונדריות אלו נותקה אגירת האנרגיה ב-ATP, ולכן האנרגיה מתפזרת בצורת חום. רקמות שומן חום נפוצות במיוחד בוולדות של יונקים, מתחת לעור על פי רוב באזור השכמות, ומאפשרות להם לשמור על חום גופם. חום גם נוצר בגוף כתוצר לוואי של כל תנועה שהיא, אך רעד צמרמורת היא צורת תנועה ייעודית לייצור חום ביונקים. החום הנוצר נשמר בגוף בזכות מנגנוני בידוד כמו שיער, שכבת שומן תת-עורית, ויכולת היונקים לצמצם את נפח נימי הדם הקרובים לעור.
בסביבה חמה מן הטמפרטורה המיטבית של הגוף, הוויסות דורש יכולת לקרר את הגוף באופן פעיל, על ידי איבוד חום לסביבה, וגם יכולת זו מושגת באמצעות מספר מנגנונים שונים. הזעה והלחתה מקררות את הגוף באמצעות נידוף של מים. הן יעילות כאשר הלחות היחסית של האוויר אינה גבוהה מדי ומאפשרת נידוף, אך חסרונן הוא באיבוד מים אשר בבתי-גידול מסוימים כמו מדבריות עלולים להימצא בצמצום ויש לחסוך בהם. דרך חסכונית יותר לאבד חום היא להרחיב נימי דם העוברים בסמוך לעור, בעיקר באזורי גוף החשופים לרוח. אפרכסות אוזניים גדולות במיוחד משמשות לאיבוד חום ביונקים מדבריים כמו ירבועיים ושועלי פנק, וכן אצל פילים.
האזור העיקרי במוח היונקים האחראי על ויסות הטמפרטורה וחום הגוף הוא החלק הקדמי של ההיפותלמוס.
להומאותרמיות, אנדותרמיות וקצב גבוה של חילוף חומרים יש גם חיסרון: הם גובים מחיר בהוצאה אנרגטית גבוהה, ולכן יונקים זקוקים למזון רב יותר מבעלי-חיים פויקילותרמיים באותו גודל גוף. באזורים קרים שבהם יש מעט מזון בעונת החורף, יונקים מסוימים מפחיתים את בזבוז האנרגיה על ידי שקיעה בתרדמת חורף. בעת תרדמת החורף צונחת טמפרטורת הגוף לכמה מעלות בלבד מעל נקודת הקפאון, וקצב הנשימה ופעימות הלב מואט מאוד. כתוצאה מכך מושג קצב חילוף החומרים נמוך, המאפשר ליונקים כאלו לשרוד במשך חודשים ללא מזון, פרט לשומן שנאגר בגופם לפני התרדמה. תרדמת חורף יכולה להימשך עד שמונה חודשים אצל המרמיטה. בין יונקי ארץ ישראל שוקעים בתרדמת חורף קיפודים, נמנמניים וכמה מינים של עטלפי חרקים. עטלפים מסוימים עשויים לשקוע במצב דמוי תרדמת חורף על בסיס יומי, למשך שעות האור בלבד. תרדמה יומית כזו קרויה נמנום (Torpor).
מינים מעטים מאוד של יונקים איבדו באופן משני חלק מן היכולות ההומאותרמיות שלהם. מינים האלו הם בעיקר שוכני מאורות באזורים חמים, בית גידול בו תנודות הטמפרטורה הן קטנות יחסית, למשל החולד העירום.
שיניים
שמאל|ממוזער|250px|המשנן של צבוע נקוד, חצי לסת עליונה (למעלה) וחצי לסת תחתונה (למטה)
קבוצות חולייתנים אחרות - דגים, דוחיים וזוחלים - הן בעלי שיניים דומות צורה (הומודונטיות). בניגוד להם, שיני יונקים במרבית הקבוצות (פרט ללווייתנאים) הן הטרודונטיות - הן עוברות התמחות לצורות שונות וייעודיות:
שיניים חותכות נמצאות בקדמת הלסת, בדרך-כלל צורתן שטוחה עם שפה חדה דמוית מפסלת, והן משמשות לחיתוך, גזירה וכירסום. הן מפותחות במיוחד אצל מכרסמים וארנבאים.
ניבים נמצאים מאחורי החותכות. הם לרוב ארוכים משאר השיניים, צורתם חרוטית ובעלת חוד בדומה לשיניים של חולייתנים אחרים. הם משמשים בעיקר כנשק ללכידת טרף או להתגוננות. הם מפותחים בטורפים, והגיעו לגודל עצום בפילים.
קדם-טוחנות (מלתעות) וטוחנות נמצאות באחורי הלסת, סמוך לציר המפרוק של הלסתות כך שביכולתן להפעיל כוח רב יותר. הן עבות יחסית לגובהן, כשבחלקן העליון משטח שטוח או בעל רכסים, ומשמשות בדרך-כלל לטחינה ופיצוח מזון קשה. הן מפותחות בייחוד אצל אוכלי עשב רבים, למשל פריים וסוסיים, ואצל טורפים המתמחים בפיצוח עצמות כמו צבועיים.
מספרי השיניים מכל צורה בדרך-כלל קבועים בכל מין של יונקים, והם שימושיים כמאפיינים מובהקים לצורך מיון קבוצות יונקים שונות, אפילו במאובנים. לכן מקובל בתחום הזואולוגיה של יונקים לציינם בנוסחת שיניים. בנוסחה נרשמות משמאל לימין מספרי החותכות, הניבים, הקדם טוחנות והטוחנות בכל צד של הלסת, כאשר שיני הלסת העליונה נרשמות בשורה העליונה ושיני הלסת התחתונה בשורה התחתונה, עם קו מפריד ביניהן. לדוגמה, אצל החזיר יש 3 חותכות, ניב אחד, 4 קדם טוחנות ו-3 טוחנות בכל רבע לסת, ובסך הכל 44 שיניים. נוסחת השיניים שלו נרשמת כך:
= 44
זוהי הנוסחה הבסיסית ביותר אצל היונקים השיליניים, אשר התקיימה ככל הנראה באב הקדמון המשותף שלהם. ואולם במרבית קבוצות היונקים ניכרת התמעטות של השיניים, לעיתים עד כדי העלמות מוחלטת של טיפוסי שיניים שאינם דרושים. תהליך זה ניכר מאוד אצל מכרסמים כמו העכבר, אשר איבד לחלוטין את הניבים והקדם-טוחנות, וגם מספר החותכות אצלו קטן לאחת בכל רבע לסת, לכן נוסחת השיניים שלו היא:
= 16
שיניים נשברות ונשחקות, בעיקר במיני יונקים הניזונים ממזון גס וקשה, ולכן חלקן מתחלף במהלך החיים. מערכת השיניים הראשונה - שיני החלב - כוללת חותכות, ניבים וקדם-טוחנות. היא מתחלפת לקראת ההתבגרות, ואז מופיעות גם הטוחנות. במרבית היונקים יש רק חילוף אחד, אך אצל הפילים הטוחנות והקדם טוחנות מתחלפות מספר פעמים לאורך החיים. במספר קבוצות ובעיקר אצל המכרסמים, שורשי שיניים עשויים להמשיך לצמוח כל החיים, באופן המפצה על שחיקת חלקה העליון של השן.
אבולוציה של יונקים
מתוך ייחודה וגודלה של מחלקת היונקים ניתן לצפות שתהייה לה אבולוציה ארוכה ונפרדת. ואכן הודות לממצאי המאובנים ולעדות הטקסונומיה המולקולרית מוכרת כיום האבולוציה של היונקים במשך יותר מ-300 מיליון שנה, כמעט ללא פערים גדולים מרמת המשפחה.
שמאל|ממוזער|300px|מאובן של אינוסטרנסביה מסוף תור הפרם. בגולגולת נראות תכונות דמויות יונק: שיניים בעלות גדלים שונים ופתח צדע יחיד מאחורי ארובת העין.
הזוחלים הסינאפסידיים של סוף הפלאוזואיקון
ראשיתם של היונקים בזוחלים סינאפסידיים מסוף עידן הפלאוזואיקון, בתור הקרבון ובתור הפרם. המונח סינאפסידיים מתייחס למספרם ולמיקומם של "פתחי צדע", פתחים בגולגולת מאחורי ארובת העין המאפשרים את הגדלת שרירי הלעיסה. גולגולות סינאפסידיות הן בעלות פתח צדע יחיד מכל צד, בניגוד לגולגולות דיאפסידיות שהן בעלות שני פתחי צדע מכל צד, שגם מיקומם יחסית לעצמות הגולגולת שונה. התצורה הדיאפסידית מאפיינת את מרבית הזוחלים ששרדו כיום וכן את העופות ואת אבותיהם הדינוזאורים, בעוד שהתצורה הסינאפסידית אפיינה את כל הזוחלים הנכחדים בשושלת המובילה ליונקים, וכיום שרדה ביונקים בלבד.
שתי קבוצות נפוצות מאוד של זוחלים סינאפסידים בעידן הפרם היו הפליקוזאורים והתראפסידים. מן הראשונים בעיקר נמצאו מספר גדול של מינים שונים, מהם הטורפים הגדולים ביותר בתקופתם, באורך של שלושה מטרים ויותר. היחסים המדויקים בין קבוצות קרובות אלו עדיין לא הובררו במלואם. הפליקוזאורים קדמו לתראפסידים וככל הנראה היו אבותיהם, אבל שתי הקבוצות התקיימו זו לצד זו במשך כמה עשרות מיליוני שנה.
בסוף תקופת הפרם התרחשה הכחדת פרם-טריאס – הכחדה המונית מן הקשות שתועדו ברשומות המאובנים: כ-70% מכלל מיני החולייתנים היבשתיים נכחדו. הכחדה זו סיימה את עידן השליטה הסינאפסידית ופתחה את תור השגשוג של הזוחלים הדיאפסידים, כמו הארכוזאורים וצאצאיהם הדינוזאורים, אשר ככל הנראה היו מותאמים טוב יותר לאקלים החם והיבש שאפיין את מרבית עידן המזוזואיקון. עם זאת זוחלים סינאפסידים שונים שרדו גם בעידן המזוזאיקון, ומהם התפתחו בסופו של דבר היונקים.
שמאל|ממוזער|250px|גולגולת מאובנת של זוחל צינודונט, Diademodon mastacus מתור הטריאס. השיניים בעלות גדלים וצורות שונים בדומה לשיני יונקים מודרניים.
יונקים ראשונים בעידן המזוזואיקון
קבוצה גדולה של זוחלים תראפסידים בתור הטריאס, התור הראשון של המזוזואיקון, היו הצינודונטים. הקבוצה הוגדרה לראשונה על ידי הפלאונטולוג המפורסם מן המאה ה-19 ריצ'רד אוון ופירושו המילולי של השם הוא "שיני כלב", המעיד על התצורה ה"יונקית" של שיניהם. הקבוצה כוללת מינים רבים מכל היבשות, הקדומים שבהם כבר בסוף הפלאוזואיקון לפני ההכחדה הגדולה. הגדולים שבהם הגיעו לגודל של דוב. הענף המתקדם ביותר של הצינודונטים היה ה-Eucynodontia ("צינודונטים אמיתיים") וממנו השתלשלו ככל הנראה היונקים.
תור היורה באמצע המזוזואיקון כבר עשיר למדי במאובנים של דמויי יונקים (Mammaliformes) ושל "יונקים פרימיטיבים". שמות המונחים מעידים על הבדלים הדרגתיים ביותר, עד כי הפלאונטולוגים חלוקים לעיתים קרובות בשאלה אילו מן המינים כבר זכאים להיות מסווגים כיונקים ואילו עדיין כזוחלים. רבים מהם מפגינים תכונות שלד האופייניות ליונקים כמו קופסת מוח מוגדלת, חיך משני, הצטמצמות חלק מן העצמות בלסת התחתונה, התמחויות של השיניים ופולי עורף זוגיים.
שמאל|ממוזער|250px|שחזור אמנותי של קסטרוקאודה, מין דמוי ברווזן מתור היורה אשר החוקרים חלוקים אם יש לשייכו לזוחלים או ליונקים.
כמו כן נראה שלפחות בחלק מן המינים בתור היורה כבר התקיימו תכונות אופייניות ליונקים כמו מערכת ההנקה, שיער ומנגנוני שמירה וייצור חום גוף (הומאותרמיות ואנדותרמיות). מערכות כאלו אינן משאירות סימנים במאובנים, אך ניתן להסיק את קיומן מתוך הגנום של הברווזן שפוענח לאחרונה. באמצעות שיטות שעון מולקולרי חישבו שהאב הקדמון המשותף לברווזן ולשאר היונקים חי לפני 166 מיליון שנה, כלומר בתור היורה. מכיוון שמערכת הנקה, שיער ומנגנוני חום גוף כבר קיימים בברווזן (אם כי חלקן בתצורה יותר פרימיטיביות מאשר ביונקי שליה ויונקי כיס) סביר שהן התקיימו אף באותו אב קדמון. באותו אופן ניתן להסיק שבדומה לברווזן, אותו אב קדמון מתור היורה עדיין התרבה באמצעות הטלת ביצים.
ביורה ובקרטיקון שגשגו הדינוזאורים וקבוצות אחרות של זוחלי ענק דיאפסידיים, והיונקים הקדומים היו יצורים קטנים שחיו בצילם. מקובל לחשוב שהם היו נדירים יחסית, דמו בגודלם ובצורתם הכללית לחדפים מודרניים ואכלסו גומחות אקולוגיות דומות - ניצול ההומיאותרמיות וכסות הפרווה שלהם לפעילות לילית, ותזונה מחרקים ומשדידת ביצי דינוזאורים. ואולם הצטברות ממצאי מאובנים מן השנים האחרונות מראה שהמגוון של יונקי היורה והקרטיקון היה גדול בהרבה ממה שחשבו קודם לכן, והם אכלסו גומחות אקולוגיות רבות ושונות כמו דמויי מכרסמים, טורפי דגים הדומים ללוטרה ולברווזן של ימינו ויצורים מטפסים ואף דואים בדומה לסנאים מעופפים מודרניים. מאמר מ-2007 מונה 310 סוגים ידועים של יונקים מן היורה והקרטיקון, מתוכם 18 שמהם נמצאו שלדים מושלמים, וסביר שהמספר האמיתי של סוגים היה גדול בהרבה.
השגשוג בפלאוגן ובנאוגן
ממוזער|איור של פרצרתריומים ושל האינדונים. יונקים אלה היו יונקי היבשה הגדולים ביותר אי-פעם.
בעידן הפלאוגן החלו היונקים לשגשג ולתפוס גומחות שבעבר מילאו הדינוזאורים וזוחלי הענק שנכחדו בסוף הקרטיקון. הם החלו להתפתח למגוון צורות שונות וגדלים שונים, כולל טורפים, עטלפים, פרסתניים, יונקים ימיים ועוד. חלק מהיונקים התפתחו ליצורים גדולים במיוחד, כגון הממותות והפרצרתריום, שהיה יונק היבשה הגדול ביותר שחי אי-פעם, כשמיני ענק רבים שגשגו במשך הפליסטוקן. כיום רוב היונקים הענקיים נכחדו ויונק היבשה הגדול ביותר הוא הפיל האפריקני. בעל החיים הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא לווייתן כחול שמשקלו עולה על 170 טון ואורכו על 34 מטרים.
במיוקן והלאה התפתחו הפרימטים (קופאים), מהם התפתחו הקופים, קופי אדם והאדם הקדמון.
גלריה
ראו גם
הנקה
יונקים ימיים
יונקים מימיים
יונקי כיס
לקריאה נוספת
"עלייתם של היונקים" ו"היונקים החיים כיום", בספר "ביולוגיה - האחדות והמגוון של החיים" מאת ססי סטאר וראלף טגארט, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2001, כרך א, עמ' 567–572.
אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 9: היונקים, האוניברסיטה הפתוחה, 1996.
ד"ר אבי ארבל, לקסיקון מפה: היונקים, מפה הוצאה לאור, 2008.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:מחלקות בעלי חיים
| 2024-10-19T08:34:11
|
בעלי חוליות
|
ממוזער|הייקויכטיס - מהחולייתנים הראשונים.
ממוזער|לכרישים שלד פנימי עשוי סחוס אבל שיניים גרמיות
ממוזער|עצמות הצבים התאחו לשריון
ממוזער|שלד של הדינוזאור אפטוזאורוס מדגים היטב את מבנה עמוד השדרה מחוליית האטלס שמחברת בין הגולגולת לצוואר ועד לקצה הזנב.
ממוזער|גולגולת של תנין הים. הגולגולת היא מאפיין בולט ועיקרי של החולייתנים.
ממוזער|ארה צהובת חזה. לעופות יש עצמות חלולות שעוזרות להם לעוף.
ממוזער|קרניו של צבי תומסון עשויות מעצם קשה מצופה בקרטין.
בעלי חוליות או חולייתנים (שם מדעי: Vertebrata) היא תת-מערכה הכוללת את כל המיתרניים בעלי עמוד שדרה.
לחולייתנים משתייכים הדגים, הזוחלים, הדו-חיים, העופות והיונקים – כולם בעלי מבנה שרשרת גרמי-חוליות (בלטינית: Vertebra, ומכאן שמם) או עמוד שדרה, המתפרס לאורך הגוף, ויוצר את הציר להתפתחות שאר השלד של בעל החיים. עמוד השדרה מחליף את מיתר הגב הקיים אצל המיתרניים האחרים כבסיס הגוף בתנועה.
בסוף תקופת הסילור ובתחילת הדבון, לפני 400–420 מיליון שנים לערך, היו מרבית בעלי החוליות על פני כדור הארץ מבין חסרי הלסתות ומבין קבוצות שנכחדו והיו קרובות להם. לפני 380 מיליון שנים החלה דעיכה במספר חסרי הלסתות ועלייה הדרגתית עד לימינו במספר החולייתנים הלסתניים.
החולייתנים כוללים מספר תכונות המייחדות את חברי הקבוצה, ושלא הופיעו אצל המיקסינים:
כיסוי חיצוני המורכב מאפידרמיס ומדרמיס;
הכיסוי החיצוני מגיע בצורות שונות: שיער, קשקשים, נוצות, בלוטות, חומר קרני וכדומה;
החלפת המיתר בחוליות שדרה (שלמות או חלקיות בהתאם לקבוצה);
שלד פנימי שמחליף את השכבה המזודרמלית, ואליו מוצמד ראש בעל החיים עם איברים ייעודיים (חוטם, עיניים), הגפיים ושאר האיברים ה"תלויים" מהבטן;
תנועה המופקת משרירים הצמודים לשלד הפנימי;
מערכת עיכול מפותחת, בעלת בלוטות עיכול גדולות, לבלב וכבד;
לב בעל 2–4 חדרים;
חלל קרביים (coelom) מפותח;
2 כליות;
איברי מין נבדלים לזכר ולנקבה (לא אצל כולם).
מיון מדעי של בעלי חוליות מאז הופעתם ועד התפתחות הביצה האמניוטית
קבוצה קונודונטים (Conodonta) – חסרי לסתות שנכחדו
קבוצה פרוטוקונודונטים (Protoconodonta)
קבוצה פרקונודונטים (Paraconodonta)
קבוצה איקונודונטים (Euconodonta)
על-מחלקה עגולי הפה (Cyclostomata)
מחלקה מיקסינות (Myxini)
מחלקה צמדים (Hyperoartia)
קבוצה אנספידים (Anaspida) – משורייני עור שנכחדו
קבוצה דמויי פטרספידים (Pteraspidomorphi) – חסרי לסתות שנכחדו
קבוצה הטרוסטרקים (Heterostraci)
קבוצה תלודונטים (Thelodonti) – חסרי לסתות שנכחדו
קבוצה אוסטסטרקים (Osteostraci)
על-מחלקה חולייתנים לסתניים (Gnathostomata)
מחלקה בעלי שריון (Placodermi) – נכחדה
מחלקה דגי סחוס (Chondrichthyes)
תת-מחלקה מחוייצי זימים (Elasmobranchii)
תת-מחלקה כסויי זימים (Holocephali)
קבוצה גרמיים (Teleostomi)
מחלקה אקנתודים (Acanthodii) – נכחדה
קבוצה בעלי עצם (Euteleostomi)
מחלקה מקריני סנפיר (Actinopterygii) – דגי גרם
מחלקה בעלי סנפירים בשרניים (Sarcopterygii) – דגי גרם
קבוצה דמויי-בעלי ארבע גפיים (Tetrapodomorpha)
קבוצה בעלי ארבע רגליים (Tetrapoda)
מחלקה דו-חיים (Amphibia)
קבוצה דמויי זוחלים (Reptilomorpha) - מהם התפתחו הזוחלים
קבוצה קוטילוזאוריה (Cotylosauria)
קבוצה בעלי שפיר עוברי (Amniota)
קבוצה סינאפסידה (Synapsida) - ממנה התפתחו היונקים
קבוצה זאורופסידה (Sauropsida)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1812
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ז'ורז' קיווייה
קטגוריה:תת-מערכות בעלי חיים
| 2024-10-19T08:40:19
|
בעלי גולגולת
|
ממוזער|גולגולת של אריה.
בעלי גולגולת (שם מדעי: Craniata, לפעמים Craniota) היא תת-מערכה של מיתרניים המתאפיינים, כמשמעות השם, בקיום גולגולת של עצם או סחוס. תת-מערכת זו כוללת:
קבוצת מיקסינות (Myxini)
סדרת מיקסינאים (Myxiniformes)
משפחת מיקסיניים (Myxinidae)
קבוצת בעלי חוליות
קבוצת צמדים;
על-מחלקת חולייתנים לסתניים.
המיקסינים והצמדים נכללו גם בקבוצה הפרפילטית חסרי לסתות.
מאפייני הקבוצה
במובן הפשוט ביותר, בעלי הגולגולת הם חולייתנים עם ראש, כלומר הקבוצה כוללת את קבוצת מיקסיניים (Myxinidae), להם יש גולגולת סחוסית ומבנים דמויי שן העשויים קרטין אך אינה כוללת את מיתרני הזנב (Tunicata), ומיתרני הראש (Cephalochordata). הקבוצה כוללת גם את הצמדים, דגי הסחוס – כרישים, כימראים ובטאים – וקבוצת הגרמיים: דגי גרם, וקבוצת בעלי ארבע רגליים (Tetrapoda) בה נמצאים גם היונקים.
ראשו של 'בעל גולגולת' מורכב ממוח, אברי חישה כולל עיניים, אף ואוזן פנימית וכמובן, גולגולת.
נוסף לגולגולת המובחנת יש ל'בעלי הגולגולת' תכונות אופייניות משותפות נוספות (תכונות נגזרות) שאיפשרו להם לפתח מורכבות רבה יותר. מחקרים בגנטיקה מולקולרית של בעלי הגולגולת חשפו שבהשוואה לבעלי חיים מפותחים פחות, יש להם עותקים של משפחות גנים שקשורות בתקשורת תוך תאית, שעתוק, ומורפוגנזה כמו רצף DNA המכונה הומאובוקס.
קישורים חיצוניים
*
| 2024-04-28T19:50:25
|
מיתרניים
|
מֵיתְרָנִים (שם מדעי: Chordata) היא מערכה של בעלי חיים שניוני הפה המתאפיינים בקיום מיתר גב חלול. קבוצה זו כוללת מיתרני זנב, מיתרני ראש אך בעיקר את בעלי הגולגולת שבתוכה בעלי החוליות הכוללים את העופות, הזוחלים, הדגים, הדו-חיים והיונקים השונים והם רובם המוחלט של בני הקבוצה והחיות המשגשגות והמצליחות ביותר כיום.
אצל חלק מהמיתרניים עוברים עצבים מרכזיים בתוך מיתר הגב; אצל האחרים (כגון האדם) התנוון המיתר במשך הדורות, אם כי הוא מופיע לזמן קצר במשך התפתחות העובר. בנוסף, לכל המיתרניים יש זנב הנמשך אל מעבר לאגן. גם הזנב, בדומה למיתר הגב, התנוון במרוצת הדורות אצל חלק מהמינים, וגם הוא מופיע אצלם בדרך כלל במשך ההתפתחות העוברית. שיאנים מפורסמים מהמיתרניים הם החיה הגדולה בעולם: לווייתן כחול, והיצורים המהירים בעולם: בז נודד (בצלילה) והעטלף אשף מקסיקני (בקו ישר).
יש יותר מ-60,000 מינים של מיתרניים.
220px|ממוזער|הלווייתן הכחול הוא החיה הגדולה בעולם220px|שמאל|ממוזער|הבז הנודד הוא היצור המהיר בעולם
מיון
תת-מערכה מיתרני ראש (Cephalochordata)
משפחה Pikaiidae – נכחדה
קבוצה Olfactores
סוג Palaeospondylus – נכחד
סוג Zhongxiniscus – נכחד
תת-מערכה וטוליקוליה (Vetulicolia) – נכחדה
תת-מערכה מיתרני זנב (Tunicata)
תת-מערכה בעלי חוליות (Vertebrata)
מיון המיתרניים בני זמננו
תת-מערכה מיתרני זנב (Urochordata)
תת-מערכה מיתרני ראש (Cephalochordata)
תת-מערכה בעלי גולגולת (Craniata)
קבוצה בעלי חוליות (Vertebrata)
קבוצה מיקסינים (Hyperotreti) – מיניה נכללו בעבר בחסרי לסתות
סדרה מיקסינאים (Myxiniformes)
קבוצה צמדאים (Hyperoartia) – מיניה נכללו בעבר בחסרי לסתות
סדרה צמדאים (Petromyzontiformes)
על-מחלקה חולייתנים לסתניים (Gnathostomata)
מחלקת דגי סחוס (Chondrichthyes)
קבוצה גרמיים (Teleostomi)
קבוצה בעלי עצם (Euteleostomi)
מחלקה מקריני סנפיר (Actinopterygii) – דגי גרם
קבוצה בעלי סנפירים בשרניים (Sarcopterygii) – דגי גרם
קבוצה בעלי ארבע רגליים (Tetrapoda)
מחלקה דו-חיים (Amphibia)
קבוצה בעלי שפיר עוברי (Amniota)
מחלקה יונקים (Mammalia)
קבוצה זאורופסידה (Sauropsida)
קבוצה זאוריה (Sauria)
קבוצה לפידוזאוריה (Lepidosauria)
קבוצה ארכוזאוריה (Archosauria)
מחלקה עופות (Aves)
הערות:
בשיטה המודרנית של המיון המדעי לא תמיד דרגת מיון מסוימת נכללת בדרגת המיון שמעליה. כלומר, סדרה של צמחים יכולה להיות כלולה במערכה ולא תהיה שייכת לאף מחלקה.
קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין. היא יכולה לכלול קבוצות מדרגות שונות. לדוגמה: קבוצת הארכוזאוריה כוללת את התניניים, המהווים משפחה, ואת העופות, המהווים בכלל מחלקה.
דגי גרם כוללים את מקריני סנפיר ואת בעלי סנפירים בשרניים.
מחלקת חסרי לסתות התבטלה.
מערכת מיתרני פה קרובה יותר לקווצי עור מאשר למיתרניים.
גלריה
חיות קיימות:
חיות שנכחדו:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1885
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויליאם בייטסון
| 2024-10-19T08:39:07
|
בעלי חיים
|
בעלי־חיים (שם מדעי: Animalia) הם יצורים חיים אאוקריוטים רב-תאיים, המשתייכים לממלכת בעלי־חיים Animalia. כמעט כל בעלי־החיים צורכים חומר אורגני, נושמים חמצן, יש להם יכולת תנועה, מתרבים (לרוב) ברבייה מינית, ומתפתחים מתוך צבר כדורי של תאים המכונה blastula, שמופיע בתחילת ההתפתחות העוברית. עד היום זוהו 1.5 מיליון מינים של בעלי חיים, מתוכם מעל מיליון מינים הם חרקים. עם זאת, לפי הערכות קיימים מעל 7 מיליון מיני בעלי חיים. בעלי חיים הם בעלי מגוון גדול של צורות, תפקודים וגדלים. בעלי החיים הזעירים ביותר הם בגודל 8.5 מיליונית המטר, והגדולים ביותר מגיעים לגודל 30–40 מטרים ומשקל של למעלה מ־150 טונה מטרית. בעלי החיים מקיימים אינטראקציה מורכבת עם סביבת החיות שלהם, והם יוצרים רשתות מזון מסובכות. הענף בביולוגיה החוקר את בעלי החיים נקרא זואולוגיה.
רוב מיני בעלי־החיים שקיימים כיום משתייכים לענף הפילוגנטי בילטריה (Bilateria), שבו יצורים בעלי סימטריה דו־צדדית, הכוללת ראש וזנב וכן גב ובטן. הבילטריה כוללת את הענף Nephrozoa, שמתחתיו שני ענפים חשובים: קדמוני הפה (Protostomia) שכוללת קבוצות רבות של חסרי חוליות כמו פרוקי־רגליים (בכלל זה – חרקים), רכיכות (ובכלל זה גם חלזונות וסילוניות), נמטודות, ועוד; ואת ענף שניוני הפה (Deuterostomia) הכולל את קווצי עור ואת המיתרניים; בנוסף הבילטריה כוללת את ענף ה-Xenacoelomorpha וכללה בעבר את ענף Proarticulata שנכחד.
גם האדם הוא מין של בעל־חיים, השייך למערכת המיתרניים המכילה כ־60 אלף מינים וכוללת גם את כלל הארכוזאורים, העופות, הזוחלים, הדגים, הדו־חיים והיונקים. בשפה המדוברת משמש הביטוי "בעלי־חיים" פעמים רבות לתיאור כלל בעלי החיים מלבד האדם, אך ערך זה עוסק במשמעות הטקסונומית של המושג, הכוללת את האדם.
מאובנים של יצורים חיים שמזוהים כבעלי חיים קדומים נמצאו בביוטה של האדיקר משלהי מתקופת הפרקמבריון. בעלי חיים מודרניים רבים נראים בבירור בממצאי המאובנים כמינים ימיים מתקופת הפיצוץ הקמבריוני שהחל לפני כ־542 מיליון שנים. קיימות 6,331 קבוצות של גנים שמשותפות לכל מיני בעלי־החיים שחיים כיום. גנים אלו יכולים להגיע מאב־קדמון משותף שחי לפני כ־650 מיליון שנה.
מאפייני בעלי חיים
לבעלי־חיים כמה מאפיינים משותפים, המבדילים אותם לעיתים משאר הממלכות:
כל בעלי־החיים הם רב־תאיים, ואיקריוטים, ולפיכך משתייכת ממלכת בעלי החיים לעל־ממלכת האיקריוטים. הממלכה היחידה, חוץ מבעלי־חיים, שכל יצוריה רב־תאיים, היא ממלכת הצומח.
כל בעלי־החיים (מלבד הספוגיים) הם ניידים. זאת בניגוד לחלק מהצמחים, הפטריות, והפרוטיסטים, אשר חסרי כושר תנועה.
מלבד כמה יוצאים מן הכלל בעלי־החיים הם אירוביים (אווירניים); הם מפיקים אנרגיה באמצעות נשימת חמצן.
כל בעלי־החיים הם הטרוטרופים (צרכנים); הם מפיקים תרכובות אורגניות לשם בניית גופם באמצעות צריכה של תרכובות אורגניות (מזון) מהסביבה. המזון, למעשה, הוא בדרך כלל יצורים אחרים.
ה־Blastula הוא כדור חלול של תאים שנוצר סביב חלל פנימי מלא נוזל. זהו שלב מוקדם בהתפתחות עוברים שהוא ייחודי לרוב בעלי החיים, ומאפשר התמיינות תאים לרקמות ולאיברים בעלי מבנה ותפקוד ייחודי.
אורגניזמים שעונים רק על חלק מהמאפיינים (כדוגמת צמחים, המכילים חלוקה לרקמות ומתרבים ברבייה זוויגית אך הם אוטוטרופים), אינם בעלי חיים.
תאים ורקמות
שמאל|ממוזער|250px|רקמת תאי שריר של אדם
בעלי החיים כולם הם איקריוטיים, בתאיהם ישנם גרעינים האוצרים את החומר התורשתי, שבבעלי חיים הוא תמיד DNA. תאים אלה גדולים משמעותית מתאיהם של יצורים פרוקריוטיים (חסרי גרעין) כדוגמת החידקים. גוף בעל החיים בנוי ממספר גדול מאוד של תאים, ולכן מוגדר כיצור רב־תאי. ברוב המכריע של בעלי החיים ישנן קבוצות תאים שונות בגופו המתמחות בתפקודים שונים ולהם מבנים שונים. אלה הן הרקמות. ישנם תאים המתמחים בהובלה, כגון תאי הדם האדומים המובילים חמצן אל תאי הגוף; ישנם המתמחים בתנועה, כתאי השריר, ויש המתמחים בהעברת המזון, עיכולו וספיגתו, כתאי הקיבה והמעי. התפתחות הרקמות אפשרה לייעל את תפקוד גופם של בעלי החיים. רוב בעלי החיים מכילים רקמה עצבית, שתפקידה העברת מידע בין הרקמות השונות, לשם תיאום ובקרה בין חלקי הגוף השונים, וקליטת מסרים מהסביבה. בבעלי חיים מפותחים קיים גוש תאים עצביים שנקרא מוח, המהווה מרכז בקרה למערכת העצבים.
מטבוליזם
ממוזער|250px|הזוחלים, ובהם התנין, הם בעלי דם קר וטמפרטורת גופם מושפעת באופן גדול מהסביבה בה הם חיים
בעלי החיים כולם הם ארוביים, והם צורכים חמצן לשם הפקת אנרגיה. רוב האנרגיה מופקת בתהליך של נשימה תאית, בו נצרכים חמצן וגלוקוז (או חומר עתיר אנרגיה אחר), ונפלט פחמן דו־חמצני תוך שחרור אנרגיה. האנרגיה משמשת למגוון תפקודי הגוף. חלק מבעלי החיים היבשתיים (וגם יונקים ימיים) פיתחו ריאות המסייעות בקליטת החמצן ישירות מהאטמוספירה. בעלי חיים קדומים יותר, המצויים בסביבות מימיות קולטים את החמצן המומס במים. בנוסף, כל בעלי החיים הם הטרוטרופים. הם לא יכולים להפיק בעצמם תרכובות אורגניות מחומרים אנאורגניים פשוטים. תרכובות אורגניות הן החומרים המרכיבים את כל גופו של בעל החיים והן התרכובות הנחוצות לו לשם הפקת האנרגיה. כיוון שכל האורגניזמים מורכבים מתרכובות אורגניות, בעלי חיים צורכים אורגניזמים אחרים למחייתם, במקום לייצר אותן בעצמם. בתרכובות המצויות באורגניזמים אחרים, בעל החיים משתמש לצרכיו. יש הצורכים אורגניזמים אוטוטרופים (יצרנים), המסוגלים להפיק תרכובות אורגניות, כגון צמחים. ויש הצורכים בעלי חיים אחרים.
קצב חילוף החומרים של בעלי החיים תלוי גם בטמפרטורת הגוף שלהם. רוב בעלי החיים בהם דגים רבים (למעט יוצאי דופן), דו־חיים וזוחלים (למעט צב ים גילדי) הם בעלי דם קר (פוקילותרמיות) וטמפרטורת גופם מושפעת מטמפרטורת הסביבה, וכך גם פרוקי־רגליים או רכיכות שאין בגופם דם אלא נוזל דומה. על בעלי חיים אלה לפתח התנהגויות שמאפשרות להם לווסת את חום גופם כגון "שיזוף" והתחממות בקרינת השמש או טבילה במים להתקררות. לעומתם, העופות והיונקים (להוציא יוצאי דופן כמו יונקי הביב וחולד עירום) הם בעלי דם חם (הומיאותרמיות) וטמפרטורת גופם נשמרת יציבה הודות לחילוף חומרים פנימי ופחות מושפעת מטמפרטורת הסביבה. תכונה זו מאפשרת להם להיות יותר פעילים, גם בקור, אך דורשת מהם תזונה רבה ולעיתים קרובות יותר מאשר בעלי חיים בעלי דם קר.
תנועה
כל בעלי החיים ניידים ברמה מסוימת בשלב כלשהו של חייהם. יש הניידים במשך רוב חייהם כמו החולייתנים (בעלי חיים בעלי עמוד שדרה) כדוגמת האדם; ויש הניידים רק בשלב מסוים בחייהם, כמו בעלי חיים מקבוצת ההידרתים. בעלי חיים אלה חיים בסביבה מימית וניידים רק בשלבים מסוימים במחזור חייהם, במקרה זה בשלב הרבייה. בשלבים האחרים הם צמודים למסלע או לקרקע ויוצרים מושבה.
במים בעלי חיים יכולים לשחות או לצלול (כמו דגים). על היבשה בעלי חיים יכולים לזחול (כמו נחש), ללכת, לקפוץ או לדלג, ואף לרוץ. בעלי חיים כמו ברדלס, יען ומיני פרסתניים יכולים לפתח מהירויות ריצה מרשימות. באוויר בעלי חיים מסוימים יכולים לדאות ואחרים אף לעוף. כיום היצורים המעופפים האמיתיים היחידים הם חרקים, עופות ועטלפים.
רבייה והתפתחות
רובם המוחלט של בעלי החיים מתרבים בשלב מסוים בחייהם ברבייה זוויגית. ברבייה זוויגית ישנם תאים מתמחים הקרויים תאי זוויג. תאים אלה נוצרים בתהליך מיוחד הקרוי מיוזה, ובסיומו כמות החומר התורשתי בגרעין התא פוחתת בחצי (תאים כאלה קרויים הפלואידים). תאי הזוויג מתחלקים לתאים זכריים (זרעונים) ותאים נקביים (ביציות). בדרך כלל ישנם אברי רבייה שונים לייצור תאי זוויג זכריים ותאי זוויג נקביים. במינים מסוימים לכל פרט רק אחד משני סוגי אברי הרבייה. במינים כאלה ישנה הפרדה בין פרטים זכריים לפרטים נקביים. אך אין הכרח שבעל חיים יהיה זכר או נקבה. ישנם מינים רבים שהם הרמאפרודיטים (דו מיניים), ולהם אברי רבייה משני הסוגים.
שמאל|ממוזער|200px|עובר בן שלושה ימים. בעל שמונה תאים כשתאים משני הזוויגים נפגשים עשויה להתרחש הפריה של הביצית. בהפריה מתאחים גרעיניהם של תאי הזוויג ונוצר תא שכמות החומר התורשתי שלו זהה לכמות בתאים "רגילים" (תאים כאלה, אשר מרכיבים את כל גוף בעל החיים, קרויים דיפלואידים). התא הנוצר קרוי זיגוטה. הזיגוטה מתחלקת שוב ושוב לתאים רבים על ידי תהליך המיטוזה, בו מתחלק תא אחד לשני תאים הזהים לו. משלב זה מתחילה סדרת שלבים עובריים האפיינית לכל בעלי החיים: תחילה חלוקות התא של הזיגוטה יוצרות צבר רב תאי המהווה את העובר הראשוני. לאחר מכן התאים מסתדרים במספר שכבות רקמה: אקטודרם (השכבה החיצונית), אנדודרם (השכבה הפנימית) ומזודרם (שכבת ביניים) הקיים בכל בעלי החיים למעט הצורבים. כל אחת מהשכבות מתפתחת למספר רקמות המרכיבות את גוף הבוגר. האקטודרם מתפתח לכסות ולמערכת העצבים; האנדודרם מתפתח לרקמות מערכת העיכול והאיברים הנגזרים ממנה; והמזודרם מתפתח לשרירים, מערכת הדם, מערכת הרבייה, מערכת ההפרשה, רוב השלד, ורקמות חיבור.
בקבוצות מסוימות, רבייה אל־זוויגית שכיחה הרבה יותר מרבייה זוויגית.
התנהגות
ממוזער|250px|זוג היפופוטמים נלחמים זה בזה במים
תיאורית הברירה הטבעית שהוצגה בספר "מוצא המינים" של צ'ארלס דרווין ב־1859 פתחה צוהר לניתוח התנהגות בעלי החיים בראייה מדעית ואבולוציונית. על בסיס תאוריה זו, פיתחו שלושה חוקרי טבע עיקריים את מדע האתולוגיה: קונראד לורנץ, ניקולאס טינברגן וקארל פון פריש, שזכו בשנת 1973 בפרס נובל על תרומתם הנכבדה לתחום זה.
ניקולאס טינברגן שאל ארבע שאלות המשמשות עד היום בניתוח התנהגות בעל חיים מסוים:
השאלה הראשונה נוגעת למנגנון המפעיל את ההתנהגות: מהו המנגנון האחראי להמריץ את בעל החיים להגיב בהתנהגות מסוימת?
השאלה השנייה מתייחסת למעבר מגנוטיפ (המערך התורשתי של אורגניזם) לפנוטיפ (מכלול התכונות של האורגניזם הנראות לעין): איזה הליך התפתחותי מסייע ביישום ההתנהגות, במהלך התפתחותו הכרונולוגית של אורגניזם (מעובר לבוגר למשל)?
השאלה השלישית דנה בפונקציונליות של התנהגות מסוימת: איך ההתנהגות מסייעת להישרדותו של בעל החיים, ואיך פועלת האבולוציה על התנהגות זו?
השאלה הרביעית בוחנת את ההיסטוריה האבולוציונית של ההתנהגות. איך ההתנהגות התפתחה לאורך הזמן שבו מתקיימת? האם ניתן, למשל, למצוא אב קדמון משותף לשני בעלי חיים שונים המקיימים אותה התנהגות?
מוצאם והתפתחותם של בעלי החיים
שמאל|ממוזער|200px|השוטונית Chlamydomonas
מוצא בעלי החיים
תחום המחקר אשר מתחקה אחר מנגנון ההיווצרות הראשוני של יצורים חיים נקרא אביוגנזה. מיקרו מאובנים של חיידקים מספקים מידע על התפתחות מוקדמת של החיים במאות מיליוני השנים שקדמו להופעת בעלי החיים, המאובנים העתיקים ביותר שנמצאו עד כה הם בני יותר מ-3.5 מיליארד שנה. בהמלך האבולוציה של החיים החיידקים השתנו ואף שינו את סביבת המחיה בכדור הארץ. שינוי חשוב כזה היה התפתחות כחוליות לפני כ-3 מיליארד שנים, שגרמה לעליה הדרגתית באחוז החמצן באטמוספירה של כדור הארץ ושינה את הרכבה באופן מהותי. דבר זה הוביל לאסון החמצן לפני כ-2.4 מיליארדי שנים – בהכחדה המונית זה נכחדו רוב המינים של אל-אווירנים שאינם יכולים לשרוד בנוכחות חמצן ונוצרו מיני חיידקים וארכאונים מותאמים לסביבה רווית חמצן. ברוב התאים האווירניים ניתן למצוא מנגנוני נטרול של החמצן המהווים עדות להסתגלות לאסון החמצן – אברוני פראוקסיזומים.
דברים אלו יצרו תנאים להתפתחות יצורים אאוקריוטים לפני כ-1.8 מיליארד שנים. אאוקריוטים הם יצורים בעלי גרעין תא ואברונים. הם כוללים מגוון גדול של אורגניזמים, ובהם חד-תאיים, כמו פרוטוזואה, ריריות, אצות ופטריות חד-תאיות, וכן את הממלכות של הרב-תאיים שכוללות פטריות, צמחים ובעלי חיים. לכל האאוקריוטים יש אב קדום משותף ותכונות משותפות שקיימות עד היום: כולל גנום ראשי שמורכב שנמצא בתוך גרעין תא (אחד או יותר) שיש לו ממברנה; "מכונות תרגום" בצורת ריבוזומים מסוג 80S; שלד תאי המורכב מצינורות דקים (מיקרוטובולים), ומקורים דקים (מיקרופילמנטים); מערכת אנדוממברנה המורכבת מרטיקולום אנדופלזמי, מגופי גולג'י, מחלוליות, מליזוזומים, מפרוקסיזומים וממעטפת הגרעין ומיטוכונדריונים המאפשרים נשימה תאית, ותפקודים נוספים.
התאוריה האנדוסימביוטית שהגתה הביולוגית לין מרגוליס ב-1967, מסבירה את קיומם של האברונים מיטוכונדריה וכלורופלסט בתאים איקריוטיים על ידי תהליך אבולוציוני. לפי התאוריה, שהיא כיום קונצנזוס מדעי מקורם של אברונים אלו בחיידקים אווריניים קדומים מסוג בקטריה, אשר נבלעו על ידי חיידקים ארכאונים אל-אוורניים גדולים יותר מסוג, והמשיכו להתפתח בתוכם בסימביוזה הדדית. האאוקריוטים התפצלו בהמשך למגוון רחב של קבוצות כולל דיאפורטיקס (הכוללת את צמחים, סטראמנופילס וענפים אבולוצינים אחרים) ואת אמורפאה. האמורפאה מורכבת משני ענפים עיקריים: ענף ה-Amoebozoa (המכיל בעיקר את הריריות ואת האמבות), וענף ה-Obazoa. מתוך ענף זה התפתח ענף Opisthokont לפני כ-1.3 מיליארד שנים. ענף זה מכיל שני ענפים – האחד הוא
Holomycota שכולל את הפטריות, והשני הוא Holozoa שכולל את ענף בעלי החיים.
מאובנים ראשונים של בעלי חיים רב-תאיים נוצרו החל משלהי עידן הפרקמבריון, לפני כ־575 מיליוני שנים. בתחילת תור הקמבריון, לפני כ־545 מיליוני שנים, חל אירוע הקרוי "התפרצות הקמבריון". אירוע זה מייצג פרץ של מאובני בעלי חיים שהתגלו ותוארכו לתקופה זו. יש הסוברים שההתפרצות מייצגת התפצלות אבולוציונית גדולה בקרב בעלי החיים, בה נוצרו רוב הקבוצות הטקסונומיות המוכרות כיום. אחרים גורסים כי קבוצות אלה נוצרו אט־אט במשך עידן הפרקמבריון, אך רק בתקופה זו נוצרו התנאים המאפשרים את התאבנות בעלי החיים מקבוצות אלה. ככל הנראה בעלי החיים הראשונים היו בעלי רקמות רכות, התנאים להווצאות מאובן מרקמה כמו עצם או שן הם נמוכים מאוד, והתנאים להתאבנות רקמות רכות הם נמוכים הרבה יותר.
אך למרות הכל, לא ידוע כלל מאיזו שושלת קדומה של אורגניזמים התפתחו בעלי החיים. מקובל להניח שהיו אלה מיני פרוטיסטה (חד תאיים) מסוימים שהתפתחו לבעלי החיים הראשונים, אבל לא ממש מובן באיזו קבוצה של פרוטיסטים מדובר. התפתחו כמה השערות בנושא זה. השערה אחת גורסת שמוצא בעלי החיים הוא במושבות כדוריות של שוטוניות – יצורים חד תאיים איקריוטיים בעלי שוטון או מספר שוטונים המשמשים לתנועה. חלק מתאי המושבות הללו עברו מוטציות (שינויים בחומר התורשתי) והשתנו, כך שהפכו מתמחים לתפקודים שונים. חלקם התמחו ברבייה, אחרים בתנועה וכך הלאה. כך המושבה הפכה מקבוצה של תאים בודדים, ליצור רב תאי אחד בעל רקמות שונות. השערה אחרת סוברת שבעלי החיים התפתחו מריסניות – גם הם חד תאיים איקריוטיים בעלי כושר תנועה, אך תאיהם מכילים יותר מגרעין אחד. על פי סברה זו, במהלך האבולוציה נוצרו מחיצות בין הגרעינים וכל חלק של התא הפך למעשה לתא נפרד. תא הריסנית הראשון הפך למעשה ליצור רב תאי, וכל אחד מחלקיו החל להתמחות בתפקוד אחר. השערה זו פחות מקובלת, כיוון שאין כל עדויות להתפתחות מסוג זה, כיום או בעבר.
התפתחות המינים
מגוון ראיות ארכאולוגיות וגנטיות מסייעות בידי החוקרים להתחקות אחר התפתחותם הגנטית של סוגים רבים של בעלי חיים.
בעבר, כלל בעלי החיים היו יצורים ימיים, ובהדרגה מתוך בעלי הסנפירים הבשרניים התפתחו מינים שהיו מסוגלים להתקיים באופן מוגבל גם מחוץ למים, הם הגרסאות המוקדמות של דו החיים, מהם התפתחו בהמשך שאר בעלי הארבע הרגליים החיים היום. התפתחות הדרגתית במספר מאפיינים, ביניהם מבנה הביצה, גרם להתפתחות המינים הקדומים של זוחלים. הזוחלים התפצלו בהדרגה לסדרות מגוונות של בעלי החיים, ביניהם סדרת בעלי אגן דמוי לטאה מהם התפתחו בהדרגה העופות. מוטציות גנטיות מצטברות באחת מסדרות אלו גרמו להיווצרות הגרסאות הקדומות ביותר לעוברים, וכך התפתחו בהדרגה מתוך הזוחלים הסינאפסידים, מהם התפתחו בהמשך היונקים.
התפתחותם של מינים היא תהליך מתמשך המתקיים גם בימינו, וכך למשל אירועים כמו אירוע ההכחדה בהולוקן מעצבים מחדש את תפוצתם והתפתחותם של מיני בעלי החיים.
מגוון טקסונומי ומיון
המגוון הטקסונומי והפנוטיפי בממלכת בעלי־החיים עצום. יצורים זעירים כדוגמת הפרעושים, וכן היצור הגדול ביותר על־פני כדור הארץ, הלווייתן הכחול, דרים בכפיפה אחת בממלכה זו. למרות זאת, השוני והמגוון בממלכות אחרות (ובעיקר בממלכת החיידקים האמיתיים), גדול אף יותר, אף על פי שהוא פחות נראה לעין; עבור הממלכות האחרות קשה לחבר רשימת תכונות משותפות כמו זו שלעיל. חיידקים, למשל, מתרבים ברבייה זוויגית ואל־זוויגית, מפיקים אנרגיה בצורה אירובית ואנאירובית, וכן הלאה.
המיון המדעי של בעלי חיים
ממוזער|ספוגיים
ממוזער|מדוזה (צורבים)
ממוזער|כוכב ים (קווצי עור)
ממוזער|למור קטה (חולייתנים)
ממוזער|מושית השבע (פרוקי־רגליים)
מערכה ספוגיים (Porifera) – בעלי חיים נקבוביים רב־תאיים ירודים, שוכני מים ונייחים. אלה הם הפשוטים בין בעלי החיים הרב־תאיים משום שאין להם איברים מוגדרים. זו מערכה נרחבת הכוללת לפחות 10,000 מינים ידועים. הספוגיים מצויים בעיקר במים מלוחים, אך גם במים מתוקים, החל ממים רדודים ועד לעומק של יותר מ־8,500 מטר. הספוגיים ניזונים ממזון העובר במים והמסונן בגופם באמצעות מערכת סינון ביולוגית.
מערכה פלקוזואה (Placozoa) מכילה יצורים בעלי המבנה הפשוט ביותר מבין בעלי החיים הרב־תאיים, שאינם טפילים, ולכן נחשבת לקבוצה בסיסית (קדומה) של הרב תאיים. בקבוצה יש 3 מינים ידועים: Trichoplax adhaerens ו-2 מינים שנתגלו מאז 2017: Hoilungia hongkongensis, Polyplacotoma mediterranea .
מערכה מיקסוזואה (Myxozoa) – מעל 1,300 מינים של בעלי חיים זעירים טפילים החיים במים. לרבים מהם יש מחזור חיים של שני מארחים הכולל דגים וכן תולעת טבעתית או חיטחבים.
על־מערכה מזוזואה (Mesozoa)
מערכה רומבוזואה (Rhombozoa)
מערכה אורתונקטידה (Orthonectida)
קבוצה רב־תאיים אמיתיים (Eumetazoa)
קבוצה נבוביים – לדעת רוב החוקרים בוטלה
מערכה צורבים (Cnidaria). כוללת כ־10,000 מינים של בעלי חיים פשוטים יחסית (בעלות שתי שכבות נבט בלבד) המצויים בעיקר בים. במערכה זו נכללים בין היתר אלמוגים (מעל 6,000 מינים), שושנות ים, מדוזות סוכך, מדוזות קובייתיות ונוצתאים.
מערכה מסרקניות (Ctenophora). כוללת כ־150 מינים, שרובם נעים באמצעות קבוצות ריסים דמויות מסרק המשמשות לשחייה. המסרקניות הם בעלי החיים הגדולים ביותר ששוחים באמצעות ריסים – גודלם נע מכמה מילימטרים ועד 1.5 מטרים. רוב המינים בעלי יכולת הארה כימית עצמונית פנימית.
קבוצה בילטריה (Bilateria) – בעלי סימטריה דו־צדדית או בעלי חיים מורכבים – קבוצה של בעלי חיים בעלי סימטריה דו־צדדית, כלומר, יש להם ראש (מלפנים) וזנב (מאחור), כמו גם גב (בצד הגבי) ובטן (בצד הגחוני); לכן יש להם גם צד שמאלי וצד ימני. הבילטריה היא הקבוצה העיקרית בממלכת בעלי חיים, הכוללת את רוב המערכות מלבד הספוגיים, מסרקניים, פלקוזואה והצורבים. רוב עוברי הבילטריה הם בעלי חיים תלת־שכבתיים (triploblastic), כלומר בעלי שלוש שכבות נבט: אנדודרם, מזודרם ואקטודרם.
קבוצה חסרי חלל גוף משני (Acoelomata)
מערכה תולעים שטוחות (Platyhelminthes) יצורים פחוסים, בעלי גוף רך. נחלקת לארבע מחלקות: תולעי ריסים, עלקות, שרשורים ומחלקת Monogenea. תולעי הריסים חיות חופשית, ואילו כל מיני שאר המחלקות האחרות הן טפילים. רוב העלקות מיקרוסקופיות, ואילו שרשורי המעיים עשויים להגיע לאורך 12 מטרים.
קבוצה בעלי חלל גוף משני (Coelomata)
קבוצה שניוני הפה (Deuterostomia)
מערכת תולעי חץ (Chaetognatha)
מערכה מיתרניים (Chordata) – אליה משתייכים הצמדאים, הדגים, הדו־חיים, הזוחלים, העופות והיונקים – ובכללם האדם.
מערכה קווצי עור (Echinodermata). מונה כ־6,500 מינים, שכולם חיים בבתי גידול ימיים, ונמצאים בכל העומקים. זוהי המערכה הגדולה ביותר שאין לה ייצוג במים מתוקים או ביבשה. מבנה קווצי עור שונה באופן מוחלט מכל יתר מערכות החי. במערכה זו חמש מחלקות: קיפודי ים, כוכבי ים, נחשוני ים, מלפפוני ים, חבצלות ים ובלסטואידים (נכחד). מבנה קווצי עור שונה באופן מוחלט מכל יתר מערכות החי. והם בעלי מאפייני מבנה שונים המופיעים אצלם ראשונה בעולם החי, או בלעדית אצלם. לדוגמה יש להם מערכת עצבים ללא מרכז, אין להם איברי הפרשה, ועוד. מאפייניהם העיקריים של בני המערכה הם סימטריה פנטה־רדיאלית, סימטריה ראשונית דו־צדדית, חלל קרביים (coelom) אנטרוצלי, ושלד פנימי מזודרמלי מורכב מלוחיות גיר. שלד זה קיים בקווצי עור לראשונה מבחינה אבולוציונית. יש דמיון רב בין התפתחות השלד הפנימי ומיקומו לשלד המופיע בחולייתנים.
מערכת מיתרני פה (Hemichordata)
קבוצה קסנוטורבלה (Xenoturbellida) כוללת סוג יחיד.
קבוצה קדמוני הפה (Protostomia)
מערכה ברכיופודים (Brachiopoda) בעלי חיים ישיבים ימיים בעלי שתי קשוות (שני החלקים המרכיבים את הקונכייה) המסודרות מעל ומתחת לגופם, בשונה מסידור הקשוות משני צדי הגוף כפי שקיים אצל הצדפות ממערכת הרכיכות. הקשוות מחוברות בעורפן במפרק בעוד שהחזית יכולה להיפתח לצורך הזנה או להיסגר לשם הגנה. מפתח באחת הקשוות נשלף איבר מיוחד דמוי גבעול המכונה רגלית שתפקידו לעגן את הברכיופוד לקרקעית הים, ולהרחיק את הברכיופוד מטין שעלול לסתום את הפתח של הברכיופוד ומכאן שמם. ברכיופודים חיים בים בלבד, בעיקר במים קרים שבהם יש מעט אור. שושלות של ברכיופודים הקיימות הן כמאובנים והן כבעלי חיים החיים כיום הופיעו בתקופות הקמבריון, האורדוביק והקרבון. שושלות אחרות הופיעו, התפתחו ואז נכחדו, לעיתים באירועי הכחדה המונית. בשיאם, בפלאוזואיקון, היו הברכיופודים בין בעלי החיים בוני השונית ומסנני המזון הנפוצים ביותר, והתיישבו בגומחות אקולוגיות אחרות, כולל מינים שפיתחו יכולת תנועה.
מערכה חיטחבים (Bryozoa) כוללת כ־4,000 מינים הידועים כיום, רובם חיים בימים ומיעוטם בנחלים ומקווי מים מתוקים ונפוצים בעולם כולו. לחיטחבים מבנה פנימי מורכב: לרובם שלד גירני המצופה שכבת קוטיקולה דקה. יש מושבות חיטחבים שהן קרומיות ומכסות את המצע, ויש שדומות לשיחים זעירים ואף לאלמוגים. כל פרט במושבה נראה כקופסה זעירה שאורכו פחות ממילימטר, שבקצה שלה קבוע פתח בודד, שפונה החוצה מהמושבה. בעד לפתח נשלף זר זרועות עדינות, גמישות וריסניות, שמקיפות את הפה שנמצא במרכז, חלקיקי מזון נסחפים לפה באמצעות זרם המים שיוצרת תנועת הריסים. האיברים הפנימיים בתוך קופסת השלד כוללים מנגנון לשליפת זר הזרועות, מעי פשוט שצורתו כפרסה, מערכת רבייה ומערכת עצבים. לחיטחבים אין איברי חישה או איברי הפרשה.
מערכה פורונידה (Phoronida) – מערכה קטנה בת כ־20 מינים של בעלי חיים ישיבים ימיים, המכונים פורונידים (Phoronids), מסנני מזון בעזרת לופופור ("כתר" של זרועות ציד), והבונים שפופרות כיטין זקופות התומכות ומגינות על גופיהם הרכים. הם חיים במרבית האוקיינוסים והימים, כולל האוקיינוס הארקטי, ולמעט האוקיינוס האנטארקטי, ובין אזור הכרית ועד לעומק של 400 מטרים. אורכם של מרבית הפורונידים הוא כ־2 סנטימטרים ורוחבם כ־1.5 מילימטרים, אם כי אורכו של המין הגדול ביותר הוא 50 סנטימטרים.
מערכה אנטופרוקטה (Entoprocta)
מערכה רכיכות (Mollusca) אחת המערכות המגוונות והנפוצות ביותר של חסרי החוליות על פני כדור הארץ. המדענים מונים בה כ־100,000 מינים, חיים ומאובנים, הנחלקים לשבע מחלקות. תפוצתן של הרכיכות גדולה והן מצויות בכל רחבי העולם; רובן בים ומיעוטן במקווי מים מתוקים וביבשה. גופן של הרכיכות רך והן חסרות שלד פנימי. גוף רך זה מוגן לרוב על ידי קונכייה, הבנויה סידן פחמתי וקונכיולין. הקונכייה מופרשת על ידי הגלימה, שתחתיה נמצא אזור המכונה מרחב גלימה. לרכיכות יש מבנה ייחודי נוסף הנמצא במערכת העיכול של רובן: המשננת (רדולה), העשויה כיטין ונראית כשיניים זעירות. המשננת שימשה במקור לגירוד חומר צמחי מהמצע, אולם תפקודה משתנה בהתאם לבעל החיים הספציפי. כמו כן, למערכת הרכיכות יש רגל המשמשת אותן לתנועה להצמדות למשטח. הרכיכות מתאפיינות במערכת דם פתוחה, בה מוזרם דם אל תוך חלל הגוף, בו נמצאים האיברים.
מערכה תולעי החוטם (Nemertea)
מערכה פריאפולידה (Priapulida)
מערכת תולעים סיפוניות (Sipuncula)
קבוצה אנכיפורה (Annechiuphora)
מערכה תולעים טבעתיות (Annelida) כ־15,000 מינים של תולעים בעלי צלום (חלל גוף משני). רובן ימיות, חלקן חיות במים מתוקים וחלקן יבשתיות. תולעים טבעתיות נבדלות מתולעים שטוחות בכך שיש להן גוף סגמנטלי (פרוק), כלומר מחולק לסגמנטים (פרקים) – טור של יחידות שחוזרות על עצמן, אחד מיתרונות הסגמנטציה הוא הסיוע לתנועה. המערכת נחלקת לשלוש מחלקות עיקריות: רב־זיפיות, דל־זיפיות ועלוקות.
מערכה אכיורה (Echiura)
מערכה בעלי הזקן (Pogonophora)
קבוצה פנרתרופודה (Panarthropoda)
מערכה פרוקי־רגליים (Arthropoda) – בעלי חיים חסרי חוליות בעלי שלד חיצוני, גופם מחולק לפרקים, והגפיים שלהם מחולקות לפרקים. זוהי המערכה הגדולה ביותר בעולם הטבע, והיא כוללת למעלה מ־1,134,000 מינים שונים – יותר מכל מיני בעלי החיים האחרים יחדיו. כ־80% מכלל בעלי החיים על־גבי כדור הארץ הם פרוקי־רגליים (מבחינת מספר הפרטים). לפרוקי הרגליים משתייכות כמה קבוצות ידועות מאוד של בעלי חיים, ובהן חרקים, עכבישאים, סרטנאים ועקרבים. מחלקת החרקים היא המחלקה הגדולה ביותר בעולם הטבע, עם מעל מיליון מינים מתוארים. פרוקי הרגליים שונים בגודלם, ונעים מגודל של פלנקטון מיקרוסקופי (~0.25 מילימטר) ועד לגודל של סרטן עכביש יפני שאורכו מספר מטרים.
מערכה נושאי ציפורניים (Onychophora) כוללת כ־200 מינים של בעלי חיים יבשתיים בעלי מבנה מקוטע דמוי זחל, בעלי דמיון לפרוקי־רגליים ולתולעים טבעתיות. זו מערכת בעלי החיים היחידה שלא כוללת בתוכה אף יצור ימי חי.
מערכה דובוני מים (Tardigrada) כוללת מעל 1,000 מינים של יצורים בגדלים בין 0.1 מילימטר ו־1.5 מילמטר. דובוני מים נמצאים בכל העולם, החל בהרי ההימלאיה ועד לקרקעית הים, במגוון בתי גידול כולל מדבריות, חופים, חזזיות ועוד בקו המשווה וגם בקטבים. הם מסוגלים לשרוד בסביבות קיצוניות טמפרטורות הקרובות לאפס המוחלט (273- מעלות צלזיוס), טמפרטורות גבוהות עד כדי 151 מעלות צלזיוס ובתנאי קרינה חזקה פי 1,000 מזו שתהרוג כל חיה אחרת. הם מסוגלים לשרוד כמעט עשר שנים ללא מים, והם עמידים אפילו בפני הריק בחלל.
קבוצה בעלי חלל גוף משני מדומה (Pseudocoelomata)
מערכה תולעים קוצניות ראש (Acanthocephala)
מערכה סיקליופורה (Cycliophora)
מערכה גסטרוטריכה (Gastrotricha)
מערכה קינורהינכה (Kinorhyncha)
מערכה תולעים נימיות (Nematoda)
מערכה לוריסיפרה (Loricifera)
מערכה תולעי שיער־סוס (Nematomorpha)
מערכה גלגיליות (Rotifera)
מחלקה מיקרוגנאטוזואה (Micrognathozoa)
מערכה גנתוסטומולידה (Gnathostomulida)
המיון של בעלי החיים ביהדות
שלא כמו העושר שבמיון המדעי של בעלי החיים, המיון ההלכתי של בעלי החיים ביהדות הוא מצמצם הרבה יותר, וממיין את כל בעלי החיים רק ל־5 קבוצות שונות: חיות, בהמות, עופות, דגים, שרצים ורמשים, כאשר לכל קבוצה הלכות המיוחדות לה מבחינת הלכות כשרות, טומאה וטהרה ועוד. 4 הקבוצות הראשונות מקבילות פחות או יותר למחלקות של מערכת המיתרניים לפי המיון המדעי, אך לקבוצה החמישית – שרצים ורמשים – אין כל מקבילה במיון המדעי, והיא כוללת בעלי חיים מקבוצות רבות ושונות במיון המדעי.
בעלי החיים והאדם
ציד
ממוזער|250px|ציור משנת 1839, צרפת
האדם צד בעלי חיים כבר בתקופה הפרהיסטורית. בעבר הציד היה בעיקר בשביל מזון, לצד שימוש משני בעור, פרווה ועצמות לייצור בגדים וכלים שונים.
התפתחות התרבות האנושית ומעבר לחיים ביישובי קבע, ביות בעלי החיים ופיתוח החקלאות, הפחיתו את הצורך בציד לצורך מאכל. בשלב זה הפך עיקר הציד לסוג של ספורט, כשהצייד לעיתים חוזר עם גביע ציידים. בחברות מתועשות ציד לצורך מאכל הוא נדיר ביותר וכמעט כולו בגדר ספורט. עם זאת, ציד דגים וייצורים ימיים אחרים, הנקרא דיג, משמש עד היום כמקור מזון חשוב.
החל מסוף המאה ה־20, עם התרבות הכללתם של אזורים ומינים כ"מוגנים", התפתחה תעשייה של ציד בלתי חוקי.
תקיפות בעלי חיים
ממוזער|אדם אוחז ברב־פתן מלכותי. רב־הפתן יכול להכיש ולהרוג אדם במהירות.
מספר חיות תקפו או תוקפות אנשים מסיבות שונות ולעיתים קטלניות. התקיפות הקטלניות ביותר מתרחשות במדינות העולם השלישי בהן במקרים רבים אין דרכים להתגונן מפגיעות חיות. בעבר תקיפות היו נפוצות בהרבה עקב הקרבה של האדם לטבע והיעדר רפואה מוצלחת נגד פציעות או הכשות ארסיות.
חלק מהחיות הן טורפות כמו אריות, טיגריסים או תנינאים רעבים וכן מוצצי דם, בעוד אחרות תוקפות להגנה או אף מתאונות כמו מדוזות. גם חיות מחמד עלולות לתקוף כשהן בלתי צפויות ובכל שנה נרשמות מספר תקיפות שלעיתים מלוות בזיהומים ומחלות.
ביות בעלי חיים
ממוזער|250px|ביות בעלי חיים, כגון סוס הבית, היה חלק חשוב מאוד במהפכה החקלאית.
במהלך הפרהיסטוריה והיסטוריה האנושית, האדם ביית בעלי חיים רבים, כגון בקר, כבשים, עיזים, סוסים, תרנגולות ועוד. רוב בעלי החיים בויתו לצורכי מזון ולבוש או לשימוש בחקלאות. מטרה נוספת היא הגידול למטרות נוי כגון גידול דגי נוי ועופות כגון התוכים או קנרית. כלב הבית הנחשב כבעל החיים המבוית הוותיק ביותר, משמש כיום בעיקר כחיית מחמד אך גם מסייע בעבודות שונות (כגון כלב משטרה וכלב נחייה). החתולים בויתו כחיות מחמד.
מעבר לביות השתמש האדם בבעלי חיים לצרכים נוספים, דוגמת הצבתם בגני חיות, קרקסים ותחרויות ספורט. שימוש בבעלי חיים עבור שני האחרונים הפך מקובל פחות בעולם המערבי של ראשית המאה ה־21.
טיפול בעזרת בעלי חיים
טיפול בעזרת בעלי חיים (או זואותרפיה), הוא שיטה בפסיכותרפיה המסתייעת בבעלי חיים כדי לשפר את בריאותו ואיכות־חייו של האדם המטופל. שיטה זו מתאימה לטיפול בבני־אדם בעלי קשיים פיזיים, נפשיים, רגשיים והתנהגותיים.
חשיפה לבעל חיים ידידותי מעודדת את השחרור של אנדורפינים המעוררים הרגשה טובה ולימפוציטים המתגברים את מערכת החיסון.
גלריה
ראו גם
אינטליגנציה בבעלי־חיים
הסוואה אצל בעלי־חיים
התנהגות אצל בעלי־חיים (אתולוגיה)
קישורים חיצוניים
מילון למונחי בעלי חיים | בארץ ישראל 1963 | בארץ ישראל 2000 | בנכר 1972 | באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בפרוטרוזואיקון
קטגוריה:זואולוגיה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:ממלכה (טקסונומיה)
| 2024-10-19T16:08:23
|
יצורים בעלי גרעין
|
הפניה אאוקריוטים
| 2024-05-31T12:06:10
|
פטריות
|
250px|ממוזער|פטריות על עץ בנחל שניר
שמאל|ממוזער|250px|פטרייה מסוג דפדפנית המחטנים על גזע עץ ביער בן שמן
ממוזער|250px|פטריית כובע מסוג טבורית.
פטריות (שם מדעי: Fungi) היא ממלכה של אורגניזמים אאוקריוטים, הכוללת מגוון רחב, החל ממיקרואורגניזמים כמו שמרים ועובשים, ועד פטריות כובע רב-תאיות גדולות שחלקן מוכרות כמזון מבוקש לאדם.
אורגניזמים אלה מסווגים כממלכה טקסונומית נפרדת, שנבדלת מהממלכות האיקריוטיות האחרות, שלפי הסיווג המסורתי כוללות צמחים, בעלי חיים ופרוטיסטים.
אחד המאפיינים המציבים את הפטריות בממלכה שונה מצמחים, מחיידקים ומפרוטיסטים, הוא הכיטין שנמצא בדפנות התאים שלהן.
פטריות, כמו בעלי-חיים, הן הטרוטרופיות. הן מקבלות את מזונן על ידי ספיגת מולקולות מומסות לגופן, בדרך כלל על ידי הפרשת אנזימי עיכול לסביבתן. בשונה מצמחים, הפטריות אינן מבצעות פוטוסינתזה.
אמצעי הניידות שלהן הוא צמיחה וגדילה, למעט הנבגים שלהן, שמשמשים כגופיפי רבייה, שעשויים לנוע באוויר או במים.
לפטריות תפקיד מרכזי בפירוק חומר אורגני מת והשבתו לטבע. בכך הן מהוות חוליה הכרחית במחזור ההתפתחות של מערכות אקולוגיות.
על אף תפוצתן הגדולה ברחבי העולם, רוב הפטריות אינן בולטות בגלל גודלן הקטן ובשל אמצעי ההסוואה שהן מסגלות לעצמן במקום הימצאן, באדמה או על גבי חומר מת.
פטריות שימשו לאורך ההיסטוריה כמקור ישיר למזון לאדם, בצורה של פטריות וכמהין; כחומר מחמצת שאור בייצור בצק ולחמים; וכחומר תסיסה למוצרי מזון שונים, כמו יין, בירה ורוטב סויה.
עד היום התגלו כ-100,000 מינים של פטריות, וההנחה היא שקיימים אף יותר עקב גיוונם הרחב. בעקבות גיוונם ניתן למצוא פטריות בסוגי סביבות מחיה רבות ואף בסביבות עם תנאי מחיה הנחשבים קיצוניים.
התחום בביולוגיה העוסק בפטריות נקרא מיקולוגיה.
מבנה ומחזור חיים
לפטריות הרב-תאיות מחזור חיים הכולל שלב הפלואידי ודיפלואידי. מחזורי החיים של הפטריות מגוונים מאוד ביחס להיותם תחת ממלכה אחת. על פי רוב, בשונה מבעלי חיים ומרוב הצמחים, השלב ההפלואידי הוא הדומיננטי, הוא מתחיל בנבג שנובט ומתפתח לקור, המורכב משרשרת תאים המשתפים את הציטופלסמה שלהם ובכך מאפשרים תנועה יעילה של נוזלים ומומסים לאורכו של הקור. הקור מתפצל ומתפתח לתפטיר, מבנה המזכיר שורשי צמחים. המבנה הבולט והמוכר של פטריות נקרא 'כובע', ומתבטא רק בחלק קטן יחסית ממיני הפטריות. הוא מהווה חלק מהגוף הפורה שלהם, אשר מפריש נבגים ועליו מתבצעת הרבייה.
ניתן למצוא פטריות בסביבות מחיה שונות ומגוונות - במים, ביבשה, נישאות באוויר ואף כטפיליות על בעלי חיים או צמחים. רוב הפטריות מתקיימות בטווח טמפרטורות של 10–35 מעלות צלזיוס, אולם ניתן למצוא פטריות בטמפרטורות שמתחת ל-0 ובטמפרטורות של 60 מעלות. רוב הפטריות מעדיפות לחות גבוהה אולם יש כאלו המתקיימות אף בתנאי יובש קשים.
טקסונומיה
טרם מחקר מעמיק וריצוף דנ"א, הפטריות סווגו כצמחים, אך למעשה הפטריות אינן צמחים כלל אלא ממלכה נפרדת. כאמור, הן יצורים הטרוטרופיים, כלומר צורכים תרכובות אורגניות מהסביבה ולא פוטוסינתטיים. הפטריות מפרישות אנזימי עיכול לסביבה וסופגות חזרה את החומרים הדרושים להן מהסביבה. כמו כן יש לפטריות דופן תא עשוי כיטין (בשונה מצמחים אך דווקא בדומה לחלק נרחב מהחרקים) והן מייצרות תפטיר. חומר התשמורת בפטריות הוא הגליקוגן, כמו בבעלי-חיים, ולא עמילן שהוא חומר התשמורת של צמחים.
מיון
המיון הנוכחי של ממלכת הפטריות הוא:
קבוצה Rozellomyceta
קבוצה Rozellomycota
קבוצה Microsporidia
קבוצה Aphelidiomyceta
קבוצה Aphelidiomycota
קבוצה Eumycota
קבוצה Chytridiomyceta
קבוצה Neocallimastigomycota
קבוצה Chytridiomycota
קבוצה Blastocladiomyceta
קבוצה Blastocladiomycota
קבוצה Zoopagomyceta
קבוצה Basidiobolomycota
קבוצה Entomophthoromycota
קבוצה Kickxellomycota
קבוצה Mortierellomycota
קבוצה Mucoromyceta
קבוצה Calcarisporiellomycota
קבוצה Mucoromycota
קבוצה Symbiomycota
קבוצה Glomeromycota
קבוצה Entorrhizomycota
על-מערכה פטריות עילאיות (Dikarya)
מערכה פטריות בסיסה (Basidiomycota)
מערכה פטריות שק (Ascomycota)
אבולוציה
המאובנים הקדומים ביותר בעלי תכונות האופייניות לפטריות מתוארכים לעידן הפלאופרוטרוזואיקון, שהיה לפני 2.4 מיליארד שנים בערך. לאורגניזמים רב-תאיים אלה היו מבנים חוטיים בעלי יכולת אנסטומוזיס.
מחקרים מ-2009 מצביעים על הגעתם של אורגניזמים פטרייתיים בתקופה שבין 760–1060 למ"ש, על בסיס השוואות של קצב ההתפתחות בקבוצות קרובות.
במשך חלק ניכר מעידן הפלאוזואיקון (542–251 למ"ש), נראה שהפטריות היו מימיות והורכבו מאורגניזמים הדומים ל הקיימים ובכך שהיו להם נבגים עם שוטונים.
ההסתגלות האבולוציונית והשינוי מאורח חיים מימי לאורח חיים יבשתי חייבה מגוון אסטרטגיות אקולוגיות להשגת חומרים מזינים, כולל טפיליות, ופיתוח קשרים הדדיים כמו מיקוריזה.
מחקרים נוספים מצביעים על כך שהמצב האקולוגי הקדמון של פטריות שק היה , וכי אירועי הפיכת פטריות לחזזיות התרחשו מספר פעמים.
מבנה
מבנה הפטרייה משתנה בשלבי חייה השונים. לעיתים אף קשה להצביע מתי פטרייה אחת בודדת מפסיקה להתקיים והשנייה מתחילה. גופה של הפטרייה בנוי מרשת קורים הקרויה בעברית תפטיר.
בישראל 400 מיני פטריות כובע. הכובע הוא מבנה שייצר נבגים וגוף הפטרייה (התפטיר) מתפשט בתוך הקרקע או על ערמות חומר אורגני. פטריות שגוף הרבייה שלהן תת-קרקעי קרויות כמהין.
תפטיר
תפטיר (mycelium, ברבים: mycelia) הוא גוף הפטרייה המורכב מקורים רבים (hypha, ברבים: hyphae). רשת התפטיר גדלה בתוך חומר אורגני או בתוך האדמה. שטח הפנים שלה גדול מאוד יחסית לנפחה, ומאפשר לה לספוג מזון ביעילות.
בשנת 2018 הודיעה רשת איקאה שתפעל להחליף את אריזות הפוליסטירן שלה באריזות מתכלות שעשויות מתפטיר של פטריות, כדי להפחית את הפסולת ולהגדיל את היקף המיחזור.
"אש השועל": פטריות מאירות
259px|ממוזער|שמאל|פטרייה מהמין Panellus stipticus, מפיקה את הזוהר המכונה "אש השועל".
"אש השועל" (מוכרת גם בשמות "זוהר הפיה ו"אש הפיה") היא תופעת טבע שבה מיני פטריות מסוימים מפיקים אור עמום (ביולומינסנציה) בגווני ירוק וכחול. תופעת אור זו מופקת מריקבון העצים עליהם הן שוכנות (פטריות מופיעות גם על גבי הקרקע או גזעים ישנים באזורים הלחים של היער). אש השועל מופיעה ביער כאשר מזג האוויר מתקרר עם בוא הסתיו (אצל רוב המינים).
רבייה
רביית הפטריות נעשית באמצעות תאים זעירים מיוחדים שמכונים נבגים. הם משתחררים מהצד התחתון של ה"כובע".
פטריות חד תאיות מתרבות בחלוקת התא לשניים או בהנצה, יצירת תא צדדי קטן.
פטריות שונות מקיימות שתי צורות של רבייה, רבייה זוויגית (מינית) ואל-זוויגית. חלקן מקיימות רק צורה אחת של רבייה ורובן מקיימות את שתי הצורות.
צורת הרבייה נקבעת לרוב על פי הקבוצה אליה שייכת הפטרייה ועל פי תנאי הסביבה.
נבג "הנופל" מהדפים (באזידיוספרה) מוציא קור ראשוני רב תאי הפלואידי (בעל סט כרומוזומים יחיד), כששני קורים נפגשים ומתרחשת פלאזמוגמיה (איחוי ציטופלזמות) נוצר קור משני, דו קריוני (בעל שני גרעינים).
בסביבה לחה ייווצר במהרה תפטיר מפותח ואף גוף פרי (ספוריוקרפ) שכל תאיו דו קריוניים.
בתאי הבסיסה (בעלי שני הגרעינים) שיתפתחו בדפי הכובע של גוף הפרי שנוצר תתרחש מיוזה (חלוקת הפחתה), ועקב כך יתקבלו 4 תאים הפלואידים. לאחר נדידת הגרעינים והתפתחות מבנה דמוי עוקץ (sterigamata), שבקצהו הבזידיוספרה שיכולה כעת להתפזר, יוכל המחזור להתחיל מחדש.
אופורטוניסטיות
רק כ-50–60 סוגים של פטריות חיות עם האדם בסימביוזה, ממש בתוך גופו או עליו. קבוצה מצומצמת זו של פטריות מחולקת לשלוש תת-קבוצות: שמרים, עובשים ודרמטופיטים.
פטריות אלו, החיות עם האדם בסימביוזה, הן אוֹפּוֹרטוּניסטיות: בדרך כלל הן אינן מזיקות לבריאות, אולם כשנפגעת המערכת החיסונית של האדם או נחלשת מסיבה כלשהי (למשל - עקב נטילת אנטיביוטיקה ופגיעה בחיידקים ה"טובים" המאזנים את כמות הפטריות), עלולות הפטריות להתרבות יתר על המידה ולפגוע במקומות שונים בגוף. הפטרייה קנדידה אלביקנס, לדוגמה, משגשגת בעיקר לאחר נטילת אנטיביוטיקה.
מקור השם
מקור השם הוא מהשורש פ.ט.ר, שמשמעותו פתיחה. הפטרייה (פטריית הכובע), ביוצאה מן הקרקע, פותחת את הצעיף שהייתה עטופה בו, אותו ניתן לעיתים לראות קרוע.
פטריות בשימוש רפואי
שמאל|ממוזער|250px|פטריות מיובשות
ממוזער|טקסט= תוסף תזונה המכיל פטריות מרפא|תוסף תזונה המכיל פטריות מרפא|260x260 פיקסלים
מלבד ניצול הפטריות למאכל, האדם עושה שימוש בפטריות מסוימות לטיפול במחלות כבר אלפי שנים. שימוש זה החל ברפואה הסינית, והוא נבדק במחקרים אקדמיים בעשורים האחרונים ונמצא יעיל בחלקם.
זני פטריות מסוימים, למשל שיטאקי, קורדיספס וגנודרמה הם בעלי תכונות רפואיות חיוביות, כמו חיזוק מערכת החיסון, איזון כולסטרול וסוכר בדם, טיפול באין אונות ואף תכונות נוגדות סרטן.
זנים אלה אף מצויים בתוספי תזונה שונים.
הפנצילין, שמיוצר על ידי מין של פטריית עובש מסוג פניציליניום, מגן על פטריית העובש ואינו מזיק לאדם, לכן הוא משמש כתרופה נגד זיהום חיידקי.
הרעלים שבפטריות הרעילות מסייעים להן להתגונן מפני חיידקים.
פטריות חד תאיות - שמרים - משמשות להכנת מזון ומשקאות-השמרים, למשל, מפיקים אנרגיה באמצעות תסיסה כוהלית בה מתקבלים שני תוצרים סופיים: אתנול, אשר נמצא בכל המשקאות האלכוהוליים, ופחמן דו-חמצני, המשמש להתפחת הבצק באפיית לחם ומוצרי מאפה אחרים. עובשים, על אף שמעידים בדרך-כלל על התיישנות וריקבון של מזון, מצורפים לגבינות רבות ומקנים להן טעם ייחודי.
ממוזער|250px|אמנית קיסרית, פטריית מאכל המצויה בדרום אירופה ובצפון אפריקה. האמנית הקיסרית שייכת לסוג אמנית, לצד פטריות רעל כמו אמנית המוות או אמנית זבובנית.
לעומתן יש פטריות שהאדם רואה כמזיקות:
פטריות מסוימות הן רעילות לאדם ואכילתן עלולה לסכן חיים.
פטריות מתפתחות על מזונות וגורמות לשינוי טעמם (לרוב לרעה) ולעיתים אף הופכות אותו לרעיל.
פטריות מסוימות, כמו פטריות פסילוסיבין – אשר גורמות להזיות, תהליכי מחשבה מוגברים וחוסר יכולת להבחין בין פנטזיה לבין המציאות – רשומות בפקודת הסמים המסוכנים במדינות רבות כאסורות לשימוש.
פטריות שונות גורמות לנזקים בצמחים, כגון קימחון, פייחת, בוטריטיס ועוד, ועלולות לפגוע ביבולים חקלאיים.
ליקוט פטריות הוא תחביב. עם זאת, אין סימנים כלליים לזיהוי פטריות רעל, ולכן כדאי לוודא את מין הפטרייה לפני השימוש בה.
קישורים חיצוניים
שש דרכים בהן פטריות יכולות להציל את העולם, מתוך ועידת TED
צייד ללא שפיכות דמים - פטריות שדה ויער במערכת מן השדה
דריה פלדמן, עודד ירדן ויצחק הדר, איתור גנים מפטריות לשיפור הפקת דלק ביולוגי, כתב העת אקולוגיה וסביבה, אוקטובר 2015
דוגמאות למבנה הפטרייה, באתר פטריות בישראל
"המעבדה" - ד"ר דליה לוינסון, "פטריות": חלק 1, חלק 2, חלק 3, הפודקאסט של כאן - תאגיד השידור הישראלי
מילון למונחי פטריות (1949), באתר האקדמיה ללשון העברית
הרב נתנאל אורבך, הפטריות בהלכה, אמונת עתיך 126 (התש"פ), באתר מכון התורה והארץ
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי רויאל ט. מור
קטגוריה:מאכלים
קטגוריה:פטריות שתוארו ב-1980
קטגוריה:ממלכה (טקסונומיה)
| 2024-10-17T12:59:08
|
פטריה
|
REDIRECT פטריות
| 2005-02-04T18:19:07
|
עולם הטבע
|
הפניה טבע
| 2007-01-06T19:13:19
|
יצורים חסרי גרעין
|
REDIRECT פרוקריוטים
| 2012-11-09T13:05:43
|
יצורים חד תאיים
|
REDIRECTמיקרואורגניזם
| 2005-08-02T11:59:51
|
צומח
|
צומח (שם מדעי: Plantae או Viridiplantae) היא ממלכה שכוללת בתוכה יצורים המבצעים פוטוסינתזה ומכילים את הפיגמנטים כלורופיל a וכלורופיל b. חומר התשמורת העיקרי אצלם הוא עמילן. ממלכת הצומח ממוינת לשתי קבוצות עיקריות:
מערכת הירוקיות.
קבוצה הכוללת בתוכה את תת-ממלכת צמחי עובר, סדרת הנאווניתאים ועוד שככל הנראה התפתחה מן הירוקיות.
מקובל להניח שצמחים התפתחו מאצות ירוקיות בגלל המשותף ביניהם: הפיגמנטים הפוטוסינתטיים הם כלורופיל a וכלורופיל b, חומר התשמורת העיקרי הוא עמילן, דופן התא מכיל תאית.
שיטות הרבייה של הצמחים רבות ומגוונות, החל מהתחלקות תאים, כמו בחלק מהאצות הירוקיות, וכלה בהאבקה והתפתחות זרעים כמו בבעלי הפרחים.
רוב הצמחים הם אוטוטרופים שמייצרים את המזון שלהם עצמאית על ידי הפוטוסינתזה. בהתאם לכך, אחד הגורמים העיקריים שמשפיעים על גדילת הצמח והתפתחותו הוא האור.
חלק מהצמחים הם טפילים, ומנצלים לקיומם חומר אורגני מצמחים חיים אחרים. לעומתם, צמחים טורפים מנצלים חומר אורגני מבעלי החיים.
המדע העוסק בחקר הצומח נקרא בוטניקה.
בראשית המאה ה-21 מספר מחקרים הראו שצמחים שונים פיתחו יכולות שונות לחוש את הסביבה ואף להגיב למתרחש בה, למשל, להגיב בהפרשת חומרים למשמע זמזום דבורה.
המיון המדעי של ממלכת הצומח
להלן המיון השלם, המלא והמעודכן לשנת 2004:
מערכת הירוקיות (Chlorophyta) – אצות ירוקות
מחלקת אצות ירוקניות
מחלקת Pedinophyceae
מחלקת Picocystophyceae
מחלקת Prasinophyceae
מחלקת Trebouxiophyceae
מחלקת Ulvophyceae
תת-ממלכת סטרפטופיטיים (Streptophyta)
קבוצת נאוניתיות
סדרת נאווניתאים (Charales)
סדרת Coleochaetales
מחלקת Chlorokybophyceae
מחלקת Klebsormidiophyceae
מחלקת Mesostigmatophyceae
מחלקת Zygnemophyceae
על-מערכת צמחי עובר (Embryophyta)
הערה
בשיטה המודרנית של המיון המדעי, לא תמיד דרגת מיון מסוימת נכללת בדרגת המיון שמעליה. כלומר, סדרה של צמחים יכולה להיות כלולה במערכה ולא תהיה שייכת לאף מחלקה.
קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין.
גלריה
קישורים חיצוניים
ד"ר מאיר ברק,כיצד ומתי התפתחו צמחים על גבי היבשה?, מכון דוידסון לחינוך מדעי.
אשכול
מילון למונחי צמחים (1930), באתר האקדמיה ללשון העברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1866
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ארנסט הקל
קטגוריה:ממלכה (טקסונומיה)
קטגוריה:פוטוסינתזה
| 2024-10-19T16:08:42
|
פרוקי-רגליים
|
שמאל|ממוזער|230px|מאפייני פרוקי הרגליים: 1. מפרקים מחוברים 2. גוף מחולק 3. שלד חיצוני
שמאל|ממוזער|230px|עכביש ממשפחת הקופצניים
שמאל|ממוזער|230px|סרטן מהמין Pachygrapsus marmoratus
שמאל|ממוזער|230px|נדל מהמין Scolopendra cataracta
שמאל|ממוזער|230px|שפירית מהמין Sympetrum fonscolombii
ממוזער|230px|חיפושית מהמין נחושתית הקוצים.
פְּרוּקֵי רַגְלַיִם (שם מדעי: Arthropoda, מיוונית: arthro – שפירושו מִפרָק; podos – שפירושו רגל) מהווים מערכה בממלכת בעלי החיים. בעלי החיים המשתייכים למערכה זו הם חסרי חוליות בעלי שלד חיצוני, גופם מחולק לפרקים והגפיים שלהם מחולקות לפרקים. מכאן, שמה של קבוצה זאת (להבדיל למשל מרכיכות, מערכה של חסרי חוליות, שלמשתייכים אליה אין פרקים).
זוהי המערכה הגדולה ביותר בעולם הטבע, והיא כוללת למעלה מ-1,134,000 מינים שונים – יותר מכל מיני בעלי החיים האחרים יחדיו. כ-80% מכלל בעלי החיים על-גבי כדור הארץ הם פרוקי-רגליים (מבחינת מספר הפרטים). לפרוקי הרגליים משתייכות כמה קבוצות ידועות מאוד של בעלי חיים, ובהן חרקים, עכבישים, עקרבים וסרטנים. מחלקת החרקים היא המחלקה הגדולה ביותר בעולם הטבע. למחלקה זו משתייכים יותר ממיליון מינים מתוארים. פרוקי הרגליים שונים בגודלם, ונעים מגודל של פלנקטון מיקרוסקופי (~0.25 מילימטר) ועד לגודל של סרטן עכביש יפני שאורכו מספר מטרים.
המיון המדעי של פרוקי-רגליים
תת-מערכת בעלי כליצרות (Chelicerata)
מחלקת עכבישנים (Arachnida)
תת-מחלקת אקריות (Acari)
סדרת עקרבישאים (Amblypygi)
סדרת עכבישאים (Araneae)
סדרת קוצרים (Opiliones)
סדרת Palpigradi
סדרת דמויי עקרב (Pseudoscorpiones)
סדרת Ricinulei
סדרת עקרבאים (Scorpiones)
סדרת עכשובאים (Solifuga)
סדרת Uropygi
מחלקת בעלי כליצרות ימיים (Merostomata)
סדרת זנבות חרב (Xiphosura)
משפחת סרטני פרסה (Limulidae)
מחלקת עכבישנים ימיים (Pycnogonida)
משפחת Ammotheidae
משפחת Austrodecidae
משפחת Callipallenidae
משפחת Colossendeidae
משפחת Endeidae
משפחת Nymphonidae
משפחת Phoxichilidiidae
משפחת Pycnogonidae
משפחת Tanystylidae
קבוצת בעלי לסתות (Mandibulata)
תת-מערכת מרבי-רגל (Myriapoda)
מחלקת נדלים (Chilopoda)
מחלקת רבי-הרגליים (Diplopoda)
סדרת Pauropoda
סדרת סימפילה (Symphyla)
קבוצת Pancrustacea
תת-מערכת סרטנאים (Crustacea)
מחלקת סרטנים מסננים (Branchiopoda)
מחלקת Cephalocarida
מחלקת Malacostraca
מחלקת רגלסתיים
מחלקת צדפונאים Ostracoda
מחלקת Remipedia
על מחלקת שש-רגלים (Hexapoda)
סדרת Diplura
קבוצת Elliplura
סדרת Collembola
סדרת Protura
מחלקת חרקים אמיתיים (Insecta)
הערות:
בשיטה המודרנית של המיון המדעי לא תמיד דרגת מיון מסוימת נכללת בדרגת המיון שמעליה. כלומר, סדרה של צמחים יכולה להיות כלולה במערכה ולא תהיה שייכת לאף מחלקה.
אדפטציות שתרמו להצלחתם
שלד חיצוני נוקשה המכוסה קוטיקולה העשוי מחומר אורגאני בשם כיטין. מלבד מעטה הגנה לגוף השלד החיצוני מהווה מאחז לשרירים ומאפשר להם להפעיל כוח רב (יחסית לגודלם).
גפיים בעלות מפרקים (מכאן השם) וגפי-פה.
איחוי והתמחויות של מקטעי גוף.
מבני נשימה מיוחדים.
מערכות יעילות של עצבים ואברי חישה (בהם עיניים).
חלוקת עבודה (גלגול) במחזור החיים.
גיוון רב בגומחות האקולוגיות והתאמות מבנה הגוף וההתנהגות לאורח חייהם.
קישורים חיצוניים
מגדיר חרקים ופרוקי-רגליים בישראל - באתר של עוז ריטנר.
חרקים עולם קטן בגדול - חרקי ענק - האם יחזרו שוב?
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1829
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
| 2024-08-04T10:11:05
|
שש-רגלים
|
שֵׁשׁ-רַגְלִים או בעלי שש-רגלים (שם מדעי: Hexapoda) היא תת-מערכה המכילה את המספר הגדול ביותר של פרוקי-רגליים (בחישוב לפי מספר מינים). תת-המערכה מחולקת לשניים: מחלקת החרקים הידועה, וזנבאים (Entognatha) המכילה שלוש סדרות קטנות הרבה יותר של פרוקי-רגליים חסרי כנפיים: קפזנביים (Collembola), קדם-זנבאים (Protura) ודוזנבאים (Diplura). שש-רגלים קרויים על שם התכונה המבחינה אותם יותר מכל: חזה מגודל שממנו צומחים שלושה זוגות של רגליים. לרוב פרוקי-הרגליים האחרים יותר משלושה זוגות רגליים.
מורפולוגיה
שש-רגלים הם בעלי גוף המחולק לראש קדמי, חזה וגחון אחורי. הראש מורכב מחלק דמוי בלוט, הנושא בדרך כלל עיניים, ולאחריו שישה מקטעים מחוברים היטב, הנושאים את התוספות הבאות:
מקטע ראשון - ללא תוספת
מקטע שני - מחושים (לא נמצא בקדם-זנבאים)
מקטע שלישי - ללא תוספת
מקטע רביעי - לסת תחתונה (לריסוק)
מקטע חמישי - לסת עליונה (ללעיסה)
מקטע שישי - שפה תחתונה
הפה נמצא בין המקטע הרביעי לחמישי, ומכוסה בבליטה מהשישית, הקרויה Labium. בחרקים אמיתיים, חלקי הפה חשופים, ובשאר הקבוצות הם חבויים. איברים דומים ניתן למצוא בראשי הסרטנאים ומרבי הרגל, אך לאלו יש מחושים משניים.
חזה מורכב משלושה מקטעים, שלכל אחד מהם זוג רגליים. באופן המאפיין פרוקי רגליים המותאמים לחיים ביבשה, לכל רגל יש חלק אחד בלבד המותאם להליכה, ומורכב מחמישה מקטעים, ללא ענפי הזימים שניתן למצוא אצל חלק מפרוקי הרגליים. אצל רוב החרקים המקטעים השני והשלישי של בית החזה תומכים גם בכנפיים. יש הסוברים שאלו הומולוגיות לזימים של הסרטנאים, או שהתפתחו מהמקטעים עצמם.
הגחון מורכב מאחד עשר מקטעים אצל כל החרקים האמיתיים, אך אצל הקדם-זנבאים קיימים שנים עשר ואצל הקפזנביים רק ארבעה עד שישה. בגחון יש איברים מועטים, בדרך כלל רק איברי מין ולעיתים גם איברי חישה על המקטע האחרון.
קשרי תת-המערכה
באופן מסורתי, תת-המערכת מרבי-רגל נחשבה לקרובה ביותר לשש-רגלים, עקב דמיון צורני, ושתי הקבוצות סווגו לתת-מערכה בשם "Uniramia". מחקרים עדכניים הציבו סימני שאלה על חלוקה זו, ונראה שקרוביהם המידיים הם הסרטנאים דווקא. שש-רגלים שאינם חרקים נחשבו לעיתים כקו אבולוציוני יחיד, שנקרא מחלקת הזנבאים (Entognatha), ולעיתים כמספר קווים עם מערכות יחסים שונות עם מחלקת החרקים. הדוזנבאים במיוחד עשויים להיות קרובים יותר לחרקים משאר השותפים לתת-המערכה. קיימות גם ראיות לכך שבני תת-המערכה אינם חולקים מוצא משותף, ובפרט - שהקפזנביים אינם שייכים לקבוצה.
ניתוח מולקולרי מצביע על כך שהקבוצה התפצלה מקבוצת-האחות Anostraca בתקופת הסילור, לפני כ-440 מיליון שנה - במקביל להופעת הצמחים הווסקולריים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1816
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי הנרי מארי דוקרוטאי דה בלנוויל
קטגוריה:פרוקי-רגליים
קטגוריה:תת-מערכות בעלי חיים
| 2024-05-13T06:35:17
|
חרקים אמיתיים
|
REDIRECT חרקים
| 2003-11-02T09:36:21
|
פרעושים
|
פרעושים (שם מדעי: Siphonaptera) היא סדרה במחלקת החרקים, המונה כ־2,500 מינים הידועים למדע.
בישראל ידועים כ-40 מינים. הפרעושים הם חרקים בעלי גלגול מלא הכולל ארבע דרגות: ביצה, זחל, גולם ובוגר. הזחלים ניזונים מחומרים אורגניים שונים, והבוגרים הם טפילים הניזונים מדם. כ-95% מהפרעושים הם טפילי יונקים, וכ-5% מהם הם טפילי עופות. התפלגות בלתי מאוזנת זו נובעת מאורח חייהם של הזחלים, שלצורך התפתחותם זקוקים לרמת לחות יחסית גבוהה באוויר הקיימת לרוב בתוך מאורות, מחילות ובתים אך לא בקיני ציפורים. מסיבה זו פרעושים אינם נטפלים ליונקים החיים בשטח פתוח כגון אייליים, הואיל ותנאי היובש הקיימים בסביבה זו עשויים לפגוע בזחליהם.
הפרעושים קיימים לפחות 60 מיליוני שנים. הפרעוש הקדום ביותר הידוע למדע הוא מתקופת האאוקן שבעידן השלישון, שנדבק לשרף אורנים שהתאבן, וכך השתמר בתוך הענבר עד אשר נמצא לפני כמה עשרות שנים בחוף הים הבלטי. מניחים כי הפרעושים קרובים לסדרה ארוכי כנף בגלל הדמיון ביניהם בפרטים מורפולוגיים רבים, ויש סבורים כי מוצאם מן הזבובאים.
ברוב המקרים מהווים הפרעושים בעיקר מטרד לפונדקאים שלהם. במקרים מסוימים הרוק שמפרישים הפרעושים בעקיצתם גורם לתגובות אלרגיות המתבטאות בפריחה.
בנוסף, פרעושים מסוגלים להעביר מחלות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מחלת הדבר, המועברת ממכרסמים לבני אדם באמצעות עקיצת פרעושים. מחלה נוספת שפרעושים מעבירים היא טיפוס הבהרות, ובמקרים מסוימים הם מעבירים טפילים מסוג תולעי סרט.
מבנה הגוף
גודל הפרעוש הבוגר הוא 1–5 מ"מ. גופו פחוס משני צדדיו ומחודד בראשו. הגוף מעוצב באופן כזה שיוכל לפלס את דרכו ללא קושי בסבך של שערות או נוצות. גוף הפרעוש בנוי כגופו של כל חרק: ראש, חזה ובטן, אלא שחלקי הגוף אינם נבדלים זה מזה על ידי שנצים, וכל גופו של הפרעוש מהווה מעין חטיבה אחת. אין בגופו חריצים ובליטות לבל יפריעו בתנועתו.
שמאל|ממוזער|200px|חלקי גוף הפרעוש
שמאל|ממוזער|200px|פרעוש מאת פיליפו בונאני (1681)
הראש דומה לקופסה סגורה זעירה, שהיא, בדרך כלל, מעוגלת מלפנים. המחושים הקטנים צמודים אל צידי הראש ונתונים בשקעים מיוחדים. לפני המחושים, סמוך לבסיסם, מצויה במקצת מן המינים עינית, הבולטת ככתם שחור בכל צד. העין נעדרת בקבוצת המינים "פרעושי קן", הקרויים כך משום שאינם עוזבים את קן הפונדקאי שלהם. ראייתם של הפרעושים חלשה ביותר, והם מבחינים בתנועותיהם של צללים בלבד. חשיבות רבה יותר יש לאיברי ההרחה הנמצאים על המחושים. אצל פרעושים רבים מצויה בתחתית הראש שורה של זיפים דמויי מסרק (ctenidium), המופנים לאחור ומשמשים לתמיכה בתנועה בתוך פרווה או פלומת הנוצות, ומונעים את נשירת הפרעוש מן הפונדקאי. מספר הקוצים במסרק ומיקומו משמשים כאמצעי עזר לזיהוי הפרעושים. ישנם מינים שבהם מקשט מסרק את שוליו האחוריים של פרק החזה הראשון, ובמינים נדירים יותר אף את שוליה האחוריים של הגבית הראשונה בבטן. גם אופן פיזור הזיפים המכסים את הראש, ובעיקר הזיף הסמוך לעין, מסייעים להגדרת המינים השונים.
בגפי הפה העוקצים-מוצצים מנוונות הלסתות העליונות, והחלקים הבולטים ביותר הם בחניני הלסת התחתונה ובחניני השפה התחתונה. איברי העקיצה הם העל-לוע (epipharynx) והאונות הפנימיות של הלסת התחתונה (maxillary laciniae), שבחניני השפה התחתונה מחפים עליהן ומחזקים אותן מן הצדדים. תעלת השאיבה של הדם נוצרת בעל-לוע, ותעלת הרוק נוצרת בין שתי אונות השפה התחתונה. שרירים הקשורים לבית הבליעה בקדמת צינור העיכול מפעילים את משאבת הדם.
בחזהו של הפרעוש ניכרים שלושה חלקים: קדמי, תיכוני ואחורי. לוחיות החזה נושאות זיפים ובליטות שחשיבותם רבה לחוקרים לצורך מיון. אין בפרעוש הבוגר כל שרידים של כנפיים. במספר מינים ניכרים ניצני כנפיים בגולם, אך הם מתנוונים בהמשך הגלגול. הודות לרגליו הפרעוש מיטיב לקפוץ עד שכנפיו מתייתרות. רגלי הפרעושים גדולות ביותר כתוצאה מהתארכות פרק הירך, שהוא בעל תנועה חופשית, והתארכות פיסת הרגל. לפיסה חמישה פרקים והיא עולה באורכה על אורך השוק או הקולית. בקצות פיסת הרגל מצויים הטפרים הגדולים והחזקים המשמשים לאחיזה בשערות הפונדקאי.
בבטן עשרה פרקים שכל אחד מהם מכוסה בשתי לוחיות: גבית (tergite) למעלה וגחונית (sternite) למטה. בגביות מצויים ספירקולות של מערכת הטרכיאות, בדרך כלל שמונה פתחים מכל צד. במרבית המינים קיים זוג פתחי נשימה נוסף בחזה התיכון. על גבי הגביות והגחוניות פזורים זיפים או קוצים שונים. בולט במיוחד הוא איבר החוש (sensilium או בשמו הקודם, pygidium) שעל גבית הפרק התשיעי של הבטן. איבר חישה זה מסייע לפרעוש בזיהוי תנודות באוויר, רעידות בקרקע ושינויים בטמפרטורת הסביבה. במספר מינים משמש ה-sensilium כמתווך בהזדווגות. כמו כן הוא משמש כאמצעי חשוב בזיהוי פונדקאים ובתגובות הימלטות.
על פי רוב גדולות הנקבות מן הזכרים, אך סימן זה אינו מספיק כדי להבדיל ביניהם, כיוון שגודל הפרעוש תלוי במידה רבה במועד ארוחתו האחרונה. איבר המין של הנקבה הוא הספרמתקה (spermatheca), שבו אוגרת הנקבה, אחרי ההזדווגות היחידה עם הזכר, את תאי הזרע לכל חייה. איברי המין של הזכר מורכבים הרבה יותר, וכוללים מערכת צבתות חיצוניות המיועדות להחזקת הנקבה בשעת ההזדווגות, ומערכת מוטות ארוכים וקפיציים המשמשים לכיוון איבר המין הזכרי לפתח איבר המין הנקבי.
כושר הניתור
זוג הרגליים האחוריות, המפותחות והארוכות במיוחד, מעניקות לפרעושים כושר ניתור גבוה. הניתור חיוני לפרעוש הבוגר שבקע מן הגולם, כדי להיטפל אל הפונדקאי, אדם או חיה כלשהי, ולהיזון מדמו. יתרון רב יש לניתור גם לצורכי בריחה. פרעושים, בעיקר רעבים, מסוגלים להמשיך בניתוריהם זמן רב, לעיתים שלושה ימים רצופים, ותדירות ניתוריהם יכולה להגיע גם עד כדי אלף ניתורים בשעה.
שמאל|ממוזער|200px|פרעוש מאת רוברט הוק (המאה ה-17)
פרעוש מסוגל לנתר לגובה של 18 ס"מ בקירוב ולמרחק של כ-33 ס"מ. מספרים אלה הם עצומים ביחס לגודל גופו של הפרעוש. אילו הייתה לאדם יכולת ניתור כזו, יכול היה לדלג בקלות מעל מגדל שלום בתל אביב. אולם אילו היה פרעוש גדל למימדי אדם, סביר להניח כי יכולת ניתורו הייתה קטנה מזה, בגלל היחס בין גידול הגוף לכוח שריריו של כל יצור, על אף שכושר הניתור של הפרעוש אינו מבוסס רק על כוח שרירי. רק מינים מעטים של פרעושי עטלפים וציפורים איבדו את כושר ניתורם באורח משני, הואיל ואם אלה ינתרו מעל פונדקאיהם בעת שאלה נמצאים בגובה רב מעל פני הקרקע, לא יוכלו עוד למצוא את דרכם חזרה.
פרעושים מגיעים בניתורם לתאוצה של כ-1,350 מטר לשנייה בריבוע, כלומר פי 140 מתאוצת הכובד. קיימים חרקים אחרים המסוגלים לנתר בתאוצות גבוהות אף יותר, כגון קצפית הרוק (Philaenus spumarius) מתת-סדרת הציקדות, המנתרים בתאוצה הגדולה פי ארבע מאות מתאוצת הכובד, ומשפחת חיפושיות הנתוזית (Melanotus) המפתחות תאוצה הגדולה פי שלוש מאות מתאוצת הכובד. תאוצה גדולה כזו, כפי שנאמר לעיל, איננה אפשרית באמצעות כוח השרירים בלבד, שכן פעולתם איטית מדי לשם כך. כושר הקפיצה נבדק לראשונה אצל פרעוש החולדה, ונמצא כי במנגנון הניתור שלו יש קשת צידית (pleural arch) שמקורה במפרק הכנף בחרק המעופף. איבר זה, המצוי בגבו של החרק המעופף, הוסט אצל הפרעוש לצידי הגוף כתוצאה מפסיחותו. הקשת עשירה בחלבון בעל אלסטיות גבוהה הקרוי רזילין. גמישות הרזילין קרובה לשלמות שכן הוא מסוגל לשחרר 96 אחוזים מן האנרגיה המושקעת במתיחתו (לעומת 85 אחוזים שיכול גומי משובח).
הרזילין מאפשר לפרעושים להתגבר על שתי מגבלות של פעולת השרירים: איטיות ההתכווצות וההרפיה וחולשת הפעילות בטמפרטורה נמוכה. המנגנון המפעיל את הרזילין הוא מנגנון של נצרה (click mechanism), המסוגל לשחרר את האנרגיה האצורה בו בבת אחת. הנצרות שמצויות בגוף הפרעוש הן: תפס במיזופלוירה (צידית החזה התיכון) מחזיק את הירך של הרגל השלישית במקומה ונוצר אותה, ואילו ירך זאת נושאת אף היא תפס המחזיק את הקולית של הרגל השלישית במקומה. הרפייתם של שרירים מסוימים משחררת את הנצרות. כתוצאה מכך, נלחץ קצה הירך אל הקרקע וגוף הפרעוש מתחיל להתרומם. ברגע שטבעת הקולית משתחררת ממגעה עם הקרקע, מגביר יישור הרגל את התאוצה והכוח עובר מהקולית אל קצה השוק. הניתור מתבצע באמצעות אגירת האנרגיה הדרושה ברזילין, אנרגיה המשתחררת בבת-אחת. מחקר שפורסם ב-1 במרץ 2011 קבע, בעזרת שימוש בשיטת צילום מיוחדת, כי הניתור מתבצע דרך "רגלי" הפרעוש (ה-tibiae וה-tarsi) ולא דרך "ברכיו" (ה-trochantera) ושם בכך קץ לעשור של ויכוח מדעי. הודות לסינכרוניזציה בין החלקים הנעים במהירות גדולה, יעיל מנגנון הנצרה יותר מכל תיאום באמצעות מערכת העצבים.
שלבי החיים
מחזור החיים מתחיל בהטלת הביצים על ידי נקבת הפרעוש. פרעושים בוגרים חייבים לצרוך דם על מנת להיות מסוגלים להתחיל להתרבות. ביצי הפרעושים הן כדוריות או סגלגלות בצורתן. קוטר הביצה מגיע לכמחצית המ"מ ומשקלה לכדי החלק ה-12 ממשקל הזחל. בהשוואה לחרקים אחרים, משקלה של הביצה גדול למדי. צבע הביצים הוא לבנבן מבריק. בדרך כלל מטילה הפרעושה 300–400 ביצים במשך ימי חייה, 3–18 ביצים בכל הטלה. לעיתים קרובות מטילות הפרעושות את ביציהן בין שערות הפונדקאי, אך מכיוון שאינן דביקות, הן נושרות אל הקרקע. על פי רוב מוטלות הביצים בתוך מאורתו או קינו של הפונדקאי. סביבה זו מתאימה ביותר להבשלת הביצה בכל תקופת האינקובציה, משעת הטלת הביצה עד בקיעת הזחל, ומספקת גם את מיטב התנאים המיקרו-אקלימיים המבטיחים את התפתחות הזחל. כן מצויים שם די חומרי פסולת אורגניים המשמשים מזון לזחל. הביצים בוקעות החל מיומיים-שלושה ועד שבועיים לאחר ההטלה, בהתאם לטמפרטורת הסביבה. טווח הטמפרטורה האופטימלית הוא 18–27 מעלות צלזיוס, אך יש שהן מתבקעות בטמפרטורות נמוכות יותר באזורי אקלים קרים. לחות גבוהה יחסית הכרחית להתפתחותן המלאה של הביצים.
שמאל|ממוזער|200px|זחל של פרעוש, מבעד למיקרוסקופ
מן הביצים בוקעים זחלים זעירים ולבנים דמויי תולעים. לזחל קופסת ראש חומה הנושאת גפי פה נושכים-לועסים. הזחל חסר עיניים אך רגיש לאור ונוטה לברוח ממנו. לגוף שלושה פרקי חזה ואחד עשר פרקי בטן, שהאחרון בהם חבוי בקצה ואינו נראה. הזחלים מכוסים זיפים בלתי צפופים, המגבירים את החיכוך עם המצע ומקילים עליהם את תנועת הזחילה. הם ניזונים מחומרי פסולת אורגניים, המשתיירים בקן מצואת פונדקאי, משערותיו או מקשקשי העור אשר נשרו ממנו. לחלק קטן מהמינים הכרחי שיימצא דם מיובש במזונם של הזחלים, דבר המובטח בדרך כלל על ידי הפרשותיהם של הפרעושים הבוגרים. אלה מוסיפים למצוץ מדמם של הפונדקאים גם לאחר שאיברי העיכול שלהם כבר מלאים, וטיפות הדם העודף שהם מפרישים מתייבשות ומשמשות מזון לזחלים. כרגיל מפריש הפרעוש טיפת דם בצואתו מדי עשרים דקות, ואילו בתקופת הרבייה, כתוצאה מפעילות הורמונלית, גדלות בלוטות הרוק ומתנפח אפיתל צינור העיכול, וההפרשה מוחשת אף לטיפת דם אחת בדקה. יש מינים אחרים הזקוקים לתפטירים של מיני עובש מסוימים המתפתחים בקן בתנאי לחות גבוהה.
לזחל שלוש דרגות, ונשל מפריד בין דרגה לדרגה. בתנאים טובים נמשכת התפתחות הזחל תשעה עד חמישה עשר יום, אך בתנאים גרועים היא עשויה להימשך יותר משישה חודשים. בסיום התפתחותו טווה הזחל פקעת משי דקה. המשי שעל פני הפקעת דביק, ולכן נדבקים אליה גרגירי אבק זעירים המחזקים אותה ומשמשים לה הסוואה. כיומיים לאחר השלמת הפקעת מתגלם הזחל. משך תקופת הגולם שונה ממין למין, ומשתנה בהתאם לטמפרטורה של הסביבה. בתנאי סביבה נוחים בוקעים הבוגרים תוך שבוע-שבועיים עד חודש, ואילו בתנאי קור ויובש קיצוניים נשאר הבוגר רדום בנשל הגולם, ובמצב זה הוא מסוגל לעבור את העונה הקשה, העשויה להימשך חודשים רבים. לאחר בקיעת הבוגר מנשל הגולם נוהגים מרבית הפרעושים להישאר רדומים בתוך הפקעת ורק זעזועים מסוימים בקרבתם, כגון צעדיו של יונק, עשויים להוציאם משלוותם ולהניעם לפעולה. בדרך זו אפשר שבמקום עזוב תתרכז אוכלוסייה גדולה של פרעושים הרדומים בתוך פקעות וממתינים שמישהו יעבור על ידם. צעדיו של עובר אורח, המזעזעים את הדומיה, גורמים להתעוררותם, ומייד הם קופצים מתוך פקעותיהם ונטפלים אליו.
הפרעושים הבוגרים זקוקים לארוחת דם לעיתים מזומנות, בדרך כלל אחת ליום. כמות הרוק הרעיל המגיעה בעקיצת הפרעוש אל תוך הפצע היא זעירה ביותר, פחות ממיליונית טיפת מים. כמו מרבית הטפילים החיצוניים מוצצי הדם, מסוגלים גם הפרעושים, כשהם נמצאים במצב של חוסר תנועה, לצום שבועות ארוכים, במיוחד כשהטמפרטורות ולחות האוויר היחסית גבוהות. הפרעושים מאריכים ימים הרבה יותר כאשר הם ניזונים מדם פונדקאיהם הטבעיים. בדרך כלל הם חיים שלושה עד ארבעה חודשים בממוצע, אך ידוע על מינים שאורך חייהם מגיע עד למעלה משנה.
הזכרים קטנים ודקים מן הנקבות. במינים רבים של פרעושי עופות, מזדווגים הזכר והנקבה מייד לאחר בקיעתם מפקעת הגולם, ואילו במרבית המינים של פרעושי היונקים הם עוברים שלב של התבגרות מינית לפני ההזדווגות, ומכל מקום דרושה לנקבה ארוחת דם לפני התחלת הטלת הביצים. המפגש בין בני הזוג נוצר על ידי תקשורת קולית. שורות של קוצים זעירים מצויות בקולית של הרגליים האחוריות, ואלו פורטים על גבי חריצים דקים שבבטן. הצלילים המופקים עדינים וגבוהים, ורק אוזן הפרעוש מסוגלת לקלוט אותם. סבורים כי לחלק מהפרעושים מחזור הרבייה קשור בזה של הפונדקאים, במיוחד אם ריבויים של אלה הוא עונתי בלבד.
בית הגידול
שמאל|ממוזער|200px|איבוק כלבים במטרה להילחם בפרעושים שעל גופם
ימין|ממוזער|200px|פרעוש החתול
הפרעושים מצויים במשך מחזור חייהם בשני בתי גידול שונים זה מזה. מקום חיותם של הזחלים היא הסביבה, לרבות קינו של הפונדקאי, ואילו מקום חיותו של הפרעוש הבוגר הוא הפונדקאי עצמו, לפחות למשך זמן מסוים, בהיותו מוצץ דם. רק מינים בודדים, כגון הפרעושים הנצמדים (Echidnophaga), חיים בקביעות על גבי הפונדקאי, וגם אצלם נוהגות כך הנקבות בלבד. לעומתם, מינים שהם פרעושי קן מובהקים מצויים אך מעט על גבי הפונדקאי עצמו ובדרך כלל ניתן לגלותם בתוך הקן. נמצא כי בדרך כלל אין כמות הפרעושים המצויים על הפונדקאי עולה על חמישית מאוכלוסיית הפרעושים כולה. זחלי הפרעושים חיים חיים חופשיים. אורח חיים זה מעמיד את הבוגר בסכנה, שמא בשעת בקיעתו מן הגולם לא ימצא לו פונדקאי. לכן פרעוש שבקע בקינו או במחילתו של הפונדקאי, סיכוייו למצוא את הפונדקאי רבים יותר.
מכיוון שזחלי הפרעושים אינם טפילים, הם רגישים לתנאים האקלימיים והמיקרואקלימיים, וייתכנו מקרים שבהם לא תימצא חפיפה בין התפוצה של פרעוש לבין תפוצת הפונדקאי שלו, אם נפוץ האחרון בסביבות אקלים שונות, על אף הקשר הסגולי ביניהם (הכוונה היא לסגוליות פיזיולוגית או פילוגנטית). לעומת זאת, ייתכן כי פרעושים אשר במרכז תפוצתם אינם מגלים סגוליות שכזו לגבי פונדקאיהם, עשויים לגלות בגבולות תפוצתם סגוליות אקולוגית, שכן בשולי התפוצה הגאוגרפית, במקום שהתנאים האקלימיים שונים מאוד מאלה שבמרכז התפוצה, יש שהפרעושים מוצאים את התנאים הנוחים להם אצל פונדקאי אחד בלבד. פרעושים מסוגים אלו נמצאים באורח קבע על פונדקאים שונים, הואיל ואלו מספקים תנאים דומים לזחלים המתפתחים בקיניהם או במחילותיהם, גם אם אורחות חייהם של פונדקאיהם אלו שונים זה מזה.
הטפילות באדם
שמאל|ממוזער|200px|עקיצות פרעושים
שמאל|ממוזער|200px|תמונה של ג'וזפה מריה קרספי מ-1720 לערך – אישה מחפשת פרעושים על גופה
בהיות הפרעושים חרקים מוצצי דם, הם עלולים לגרום מחלות לאדם המשמש להם כפונדקאי, הן על ידי נזק ישיר שהם גורמים לו והן בשמשם וקטורים להעברת מחלות שונות. הנזק הישיר הוא על פי רוב הטרדה בלבד. הפרעוש מחדיר את רוקו לפצע שהוא גורם בשעת העקיצה, וכתגובה לכך נוצר על עורו של הנעקץ כתם אדום מגרד, החולף בדרך כלל כעבור שעות או ימים ספורים. הרגישות האישית שונה מאדם לאדם, וסכנה קיימת רק אם מופיעה תגובה אלרגית חזקה, כגון פריחה, אסתמה והלם אנפילקטי. בדרך כלל האדם רוכש חיסון טבעי במגע חוזר עם פרעושים.
הפרעוש המכונה פרעוש האדם (Pulex irritans) הוא, לאמיתו של דבר, טפיל של יונקים גדולים שהאדם חלק עימם את משכנו בהיותו שוכן מערות בתקופת האבן, וטפילותו על האדם היא משנית בלבד. משגירש האדם את היונקים הגדולים ממעונותיו, מצאו הפרעושים בו עצמו פונדקאי המתאים להם, והתחילו להיטפל אליו. הפרעוש המשיך להילוות אל האדם גם כאשר יצא מן המערות הטבעיות והחל לבנות לו משכנות מלאכותיים. כל עוד הייתה רצפת המשכן מלאה חריצים, שבהם נאספו שיירים של חומר אורגני, ושהלחות השתמרה בהם הודות לפרוות או לשטיחים שכיסו אותם, נמצאו לפרעוש מיטב התנאים להתפתחות תקינה של מחזור חייו. רק משהחלה הבנייה המודרנית נעשו הרצפות אטומות והדיירים החלו להקפיד על ניקיונן. בכך נחסמה אפשרות הקיום של הפרעושים לצידו של האדם, והוא נעלם מסביבתו הביתית אל סביבתו הסמוכה, ובימינו הוא נפוץ בעיקר בדירי חזירים, באוכלוסיות גדולות ביותר. תפוצתו עדיין כלל-עולמית והוא שכיח באזורים חמים.
פרעוש הכלב (Ctenocephalides canis) ופרעוש החתול (Ctenocephalides felis) גם הם כלל-עולמיים בתפוצתם. הם מלווים את האדם, ואף שאינם ידועים כמעבירי מחלות, הם עלולים להטריד לא מעט את האדם בעקיצותיהם. הפרעוש החודר (Tunga penetrans), המתחפר בחולות של חופים טרופיים, נצמד אל עור האדם כל אימת שהוא מוצץ מדמו, והנקבה מתחפרת בעת הרבייה בתוך עורו ותופחת בתוך רקמותיו. מידת הנזק הנגרם תלויה במספר הפרעושים שחדרו לרגל, וקיימת סכנה שחיידקי טטנוס עלולים לחדור דרך הפצע הפתוח או שייווצר זיהום חמור.
מחלת הדבר היא הדוגמה המפורסמת ביותר לתפקידו של הפרעוש כחוליה מקשרת קריטית בהעברתה. כאשר הפרעוש מוצץ דם מפונדקאי הנגוע בחיידק, מתרבה החיידק בגוף הפרעוש ומביא לסתימת דרכי העיכול. פרעושים "חסומים" אלה רעבים תמידית, וכתוצאה מכך הם מנתרים מפונדקאי אחד למשנהו ללא הרף (למשל מחולדה נגועה לאדם) ומעבירים את חיידקי המחלה. העובדה כי המחלה מופצת באמצעות חולדות נגועות העוברות בספינות מנמל לנמל, הביאה להתפשטות מהירה של המחלה במהלך ההיסטוריה.
ראו גם
דבר – על דרכי הפצת המחלה באמצעות הפרעושים
קרקס פרעושים
לקריאה נוספת
Krasnov, Boris R. Functional and evolutionary ecology of fleas: a model for ecological parasitology. Cambridge University Press, 2008.
Mullen, Gary R. Mullen, Gary. Durden, Lance. Medical and Veterinary Entomology. Academic Press, 2009. chapter 9, pages 110-130. .
Shrewsbury, J. F. D. A History of Bubonic Plague in the British Isles. Cambridge University Press, 2005.
קישורים חיצוניים
המכון הזואולוגי של סנקט פטרבורג - FLEAS HOME PAGE
הנחיות המשרד לאיכות הסביבה להתמודדות עם פרעושים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פייר אנדרה לטריי
קטגוריה:חרקים
| 2024-09-22T15:02:20
|
חרק
|
REDIRECT חרקים
| 2004-06-26T12:18:29
|
וירוס
|
הפניה נגיף
| 2012-05-15T09:52:04
|
באונטי
|
redirectהמרד על הבאונטי
| 2004-04-06T21:09:28
|
היסטוריה של ארץ ישראל
|
ההיסטוריה של ארץ ישראל היא מהקדומות והעשירות בעולם. היא מיושבת ברציפות עוד מהתקופה הפרה-היסטורית ושימשה כנתיב נדידה עיקרי של בני-אדם קדמוניים מאפריקה לשאר יבשות העולם. היציאות הראשונות של האדם מאפריקה, תחילת השליטה באש, מנהג קבורת המתים והקמת יישובי הקבע – כל אלה תיעודם בארץ ישראל הוא מהקדומים בעולם.
בנוסף, אזור זה הוא מהראשונים בעולם בו הופיעה חקלאות ובו הוקמו ערים. גודלן של הערים הראשונות שהוקמו לא עלה על כמה עשרות דונמים, אך עם הזמן, ערים אלה התפתחו והיו לערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים. בתקופת הברזל התגבשו בארץ ישראל ממלכות, כממלכות ישראל ויהודה.
רקע
רקע גאוגרפי
200px|ממוזער|חבלי ארץ ישראל
הגורם הגאוגרפי המכריע בתולדות ארץ ישראל, הוא מיקומה בקצה הדרום מערבי של האזור המיושב והפורה במזרח התיכון. אזור זה הדומה לקשת הנמתחת מן המפרץ הפרסי במזרח עד לחצי האי סיני במערב מכונה הסהר הפורה. בצדה המערבי, קשת זו מגיעה עד הים התיכון. בצפונה ובמזרחה היא מוקפת הרים גבוהים וקשים למעבר – הרי האמנוס, הרי הטאורוס, הרי אררט והרי הזגרוס.
בחלל הקשת שוכן המדבר הסורי-הערבי שהמשכו הוא חצי האי סיני אשר מפריד בין ארץ ישראל למצרים. הסהר הפורה מחולק בימינו בין שטחיהן של עיראק, סוריה, לבנון, ירדן וישראל. החלק העשיר במים שוכן בין הנהרות הפרת והחידקל וכונה בעולם העתיק בשם מסופוטמיה. באזור זה הונחו יסודות הציוויליזציה באלף הרביעי לפנה"ס. ארץ ישראל נמצאת בחלק היבש יחסית של הסהר הפורה, ומקורות המים שלה תלויים במידה רבה במי גשמים.
רקע כלכלי לתקופה ההיסטורית
הכלכלה בתקופה ההיסטורית לאחר המהפכה החקלאית התבססה על גידול עצמאי של מזון הנחוץ למחייתו של האדם. בשל היקף המסחר המצומצם, התפריט היה חד-גוני ופשוט והתבסס על הקיים באזור המחיה.
בארץ ישראל הושתתה הכלכלה על עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה. בנוסף, על שפת הים היו מפעלי זכוכית ומצבעות ארגמן. ים המלח נוצל לאיסוף מלח ואספלט.
מיקומה המרכזי של ארץ ישראל בין היבשות אסיה, אירופה ואפריקה – הוביל להפיכתה לנתיב מסחר ולעורק תחבורה מרכזי במזרח הקדום. ארץ ישראל שוכנת ברצועה צרה בין המדבר לים ורק בה היה מעבר נוח בין מצרים למסופוטמיה. מכאן שהייתה משמעות רבה לשליטה בדרכי המעבר בארץ ישראל, דבר שהוביל להפיכתה לזירת קרבות בין מעצמות העולם העתיק.
מקומן של הדרכים בארץ נקבע כתוצאה מתנאי השטח ההרריים. הדרך הבינלאומית הראשית הייתה דרך הים (ישעיהו ח' 23) העולה ממצרים לאורך החוף ונמשכת דרך עמק יזרעאל לחצור ולדמשק. דרך המעבר העיקרית מן השרון לעמק עוברת בנחל ערונה ומכאן עמדת המפתח של מגידו החולשת על מעבר זה. דרך זו הייתה קרויה גם בשם "דרך פלשתים". נתיב בינלאומי שני הוא דרך המלך (במדבר כ"א 22) העוברת לאורך רמת ההר של עבר הירדן ובקרבת המדבר. זוהי מסילת משנה מדמשק למצרים, וחשיבותה נובעת מן הדרכים שירדו ממנה לערב.
העת העתיקה
התקופות הפרה-היסטוריות (עד 3300 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|200px|רישום שלד האדם הניאנדרטלי המכונה "משה" שהתגלה במערת כבארה, ליד זכרון יעקב, בתנוחה שבה נחשף
ראשית האבולוציה של האדם ביבשת אפריקה, ובשל מיקומה הגאוגרפי הייתה ארץ-ישראל פרוזדור טבעי להגירת בני-אדם קדמונים מאפריקה לשאר יבשות העולם. בתקופה הפלאוליתית התחתונה, האתר הארכאולוגי הקדום ביותר המוכר בארץ-ישראל נמצא ליד תל עובדיה, ולפי הערכות שונות גילו נע בין 1.55 ובין 1.2 מיליוני שנה לפני זמננו – אחד האתרים הקדומים בעולם מחוץ לאפריקה. תושביו היו ציידים-לקטים שהשתייכו ככל הנראה למין הומו ארקטוס והותירו אחריהם אלפי כלי-אבן מן התרבות האשלית. באתר בן כ-780 אלפי שנים גשר בנות יעקב הותיר הומו ארקטוס שרידי בעלי-חיים טבוחים ועדויות משכנעות, בין הקדומות שנתגלו, לשליטה באש. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-250 אלף עד 45 אלף שנים לפני זמננו, כבר חיו בארץ-ישראל בני-אדם מן המין האנושי המודרני האדם הנבון, לצד הניאנדרטלים שהיו נפוצים בתקופה זו גם באירופה ומערב אסיה. כלי האבן שנמצאו מתקופה זו הם מן התרבות המוסטרית. אתרי היישוב של התקופה כוללים מערות רבות ובהן כמה מהקבורות המכוונות העתיקות בעולם, לצד כירות אש ועדויות לציד שיטתי של פרסתנים גדולים ולשיטות סיתות אבן מתוחכמות. בתקופה הפלאוליתית העליונה, בין 45,000 ועד 20,000 שנים לפני זמננו, נכחדו הניאנדרטלים, והופיעו חידושים טכנולוגיים כגון שיטות מתקדמות להכנת כלי צור, כלי עצם וחרוזי צדף, המצאת חץ וקשת, ועדויות להכנת צבעים ושימוש בקונכיות לקישוט. התרבויות המוכרות בתקופה הם התרבות האוריניאקית והתרבות האחמרית.
ימין|ממוזער|250px|שרידים מהתרבות הנאטופית בטרסת מערת הנחל בכרמל: קיר אבנים, מכתשים חצובים בסלע והעתק של קבורה
בפרק הזמן של 20,000 עד 11,500 שנים לפי זמננו התפתחו בארץ-ישראל תרבויות אפיפלאוליתיות אשר מייצגות מורכבות חברתית ואוכלוסייה גדלה והולכת, ומבשרות את תחילת המעבר מחברות ניידות של ציידים ולקטים לחברות חקלאיות נייחות. תהליך זה באזור הסהר הפורה, הכולל את ארץ ישראל, הוא הקדום בעולם. בתחילת התקופה האפיפלאוליתית ידועות התרבות הכבארית והתרבות הכבארית הגאומטרית ובסופה התקיימה התרבות הנאטופית. האחרונה זכתה לפרסום עולמי בהיותה תרבות הציידים-לקטים האחרונה באזורנו, לפני תחילת ייצור המזון. באתרים הנאטופיים (15 עד 11.5 אלפי שנים) מופיעים לראשונה כפרי קבע או קבע-למחצה הכוללים בתי אבן, בתי קברות מובחנים, מכתשים כבדים וחפצי אמנות רבים. התקופה האפיפלאוליתית הסתיימה עם המעבר מהתרבות הנאטופית לתקופה הנאוליתית. מעבר זה, הקדום בעולם, מציין את תחילת הכלכלה החקלאית והציויליזציה האנושית המוכרת לנו. במהלך התקופה הנאוליתית (11.5 עד 6.5 אלפי שנים) בויתו בארץ ישראל ובאזורים אחרים בסהר הפורה צמחים (חומוס, חיטה, שעורה, תאנה) ובעלי חיים (צאן, בקר וחזיר). באמצע התקופה הנאוליתית החל שימוש רחב היקף בכלי חרס. האוכלוסייה בארץ הנושבת הייתה מאורגנת בכפרים עם בתים שלחלקם יותר מקומה אחת, רצפות טיח, מבני פולחן וממגורות.
בארץ ישראל נמצאו מאות אתרים מהתקופה הכלקוליתית (4500 עד 3300 לפנה"ס). בתקופה זאת הופיעה חרושת המתכת בארץ ישראל. ההתיישבות הייתה בעלת אופי חקלאי. בכל יישוב התגוררה אוכלוסייה קטנה שמנתה עשרות עד מאות אנשים. החקלאות של היישובים התבססה על חיטה שעורה וקטניות. לאחר התקופה הכלקוליתית, בתחילת תקופת הברונזה הקדומה בסוף האלף הרביעי לפנה"ס, הייתה ארץ ישראל מהאזורים הראשונים בעולם שבהן הוקמו ערים. הערים הראשונות היו קטנות יחסית וגודלן לא עלה על כמה עשרות דונם. עם הזמן התפתחו הערים הקטנות ליישובים גדולים ואף שידעו עליות ומורדות, נוצרו בה בסופו של דבר ערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים.
תקופת הברונזה (3300–1200 לפנה"ס)
תקופת הברונזה המוקדמת נחלקת לשלוש או ארבע תתי תקופות, כאלף שנים עד 2300 לפנה"ס שבהן ישבו בארץ ישראל מקומיים, נוודים ונוודים למחצה. בהשפעת מסופוטמיה ומצרים, קמו בישראל ערים קטנות בין שני דונם ל-200 דונם ויותר באזורי ההר, השפלה והעמקים. בערים אלו התקיימה חברה מרובדת על פי הממצאים הארכאולוגיים. בניגוד לערי המזרח הקדום, בישראל לא התפתח כתב ונראה כי טרם הגיע אליה. סביב לערים היו כפרים וחוות אשר קיימו קשר עם העיר שסיפקה להם שוק למכירת תוצרתם החקלאית, צרכים חומרים ורוחניים והגנה. תושבי הכפרים והחוות שסביב הערים התפרנסו מחקלאות דגנים, עצי פרי, זיתים וגפן. תושבי הערים היו מומחים מקצועית ובהם חרשי נחושת וקדרים. בסוף האלף השלישי לפנה"ס, ערים אלו ננטשו מסיבה שלא הובהרה עד ימינו.
בתקופת הברונזה הבינימית בסוף האלף השלישי לפני הספירה אוכלוסיית ישראל הייתה נוודית. רועי צאן שהשקיעו מעט בבתים והרבה מאוד בקברים ותרבותם איננה ידועה. בראשית האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה החלה מגמת עיור במערך יישובי מפותח ובהם אף יישובים מבוצרים דוגמת בית אל, גבעון, ירושלים ובית צור. עד המאה ה-12 לפני הספירה סוף תקופת הברונזה המאוחרת (קרויה לעיתים גם "התקופה הכנענית") גרו בשטחי ארץ ישראל כנענים בעלי תרבות פגנית, שעסקו בגידול עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה. בנוסף, על שפת הים היו מפעלי זכוכית ומצבעות ארגמן.
באותה תקופה, הכנענים היו כפופים לאימפריה המצרית, כפי שעולה ממכתבי אל-עמארנה, אם כי הייתה להם אוטונומיה מסוימת בניהול ענייניהם הפנימיים. בשל מיקומה האסטרטגי כחבל ארץ המחבר בין אסיה, אירופה ואפריקה, האימפריות הגדולות לטשו אליה עיניים וניסו לבסס את אחיזתם בה.
תקופות הברונזה הקדומה והברונזה התיכונה היו תקופות שיא של ההתיישבות בארץ ישראל. לפי מחקריהם של מגן ברושי ורם גופנא, מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל המערבית בתקופות אלה כ־140,000 וכ־150,000 נפש, בהתאמה.
תקופת הברזל (1200–586 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|250px|שחזור בית ישראלי מתקופת הברזל במוזיאון ארץ ישראל
במחקר קיימת מחלוקת לגבי אופי התהוותן של התרבויות שהפכו לימים לממלכות ישראל ויהודה. לפי אחת הגישות, התואמת את המתואר במקרא, החל מהמאה ה-13 לפני הספירה החלה תקופת ההתנחלות, בה חדרו בני ישראל לאזור והשתלטו על רוב שטחי ארץ ישראל. לפי גישה אחרת, שמהווה את הסברה המקובלת במחקר בן-זמננו, בני ישראל התהוו מתוך האוכלוסייה הכנענית עצמה, אפשר שבשילוב גורמים נוודים, ובידלו את עצמם מקבוצות אחרות באמצעות האמונה המונולטרית ולאחר מכן המונותאיסטית באלוהי ישראל.Mark Smith in "The Early History of God: Yahweh and Other Deities of Ancient Israel" (pp. 6–7). Smith, Mark (2002) "The Early History of God: Yahweh and Other Deities of Ancient Israel" (Eerdman's)Rendsberg, Gary (2008). "Israel without the Bible". In Frederick E. Greenspahn. The Hebrew Bible: New Insights and Scholarship. NYU Press, pp. 3–5 במהלך המאה ה-12 לפנה"ס הגיעו בדרך הים לארץ ישראל גם "גויי הים", שהקבוצה הדומיננטית בהם הייתה הפלשתים. אלו השתלטו על מישור החוף הדרומי ודחקו גם הם את הכנענים.
לפי המסופר בתנ"ך ולפי הגישה הארכאולוגית המקסימליסטית, החל מאמצע המאה ה-11 לפנה"ס ועד שנת 930 לפנה"ס לערך התקיימה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת, שהורכבה מ-12 שבטי ישראל. הממלכה השתרעה מהנגב עד הגולן וכללה את רובו של מישור החוף (פרט לחלק הדרומי שהיה בידי הפלשתים), את ערי יהודה והשומרון ואזורים בגדה המזרחית של נהר הירדן. תולדות הממלכה המאוחדת מסופרים בתנ"ך, בספרים שמואל, מלכים ודברי הימים. לפי המסופר המלך הראשון של הממלכה היה שאול, משבט בנימין. אחריו עלה לשלטון דוד (ב-1010 לפנה"ס בקירוב), ובתקופתו הגיעה ממלכת ישראל לשיא גודלה (מנהר הפרת בצפון ועד לעציון גבר שבדרום) לאחר שכבש ארבע ממלכות מצפון וממזרח: ארם דמשק, עמון, מואב ואדום. לאחר מותו הוחלף דוד בידי בנו שלמה, אשר על פי המסופר בתנ"ך בנה את בית המקדש הראשון בהר הבית בירושלים. לאחר מותו של שלמה נתפלגה הממלכה המאוחדת.
תומכי הגישה הארכאולוגית המינימליסטית גורסים לעומת זאת כי בתקופה זו היה היישוב באזור יהודה מוגבל בהיקפו, וכי הממצאים הארכאולוגיים אינם תומכים בטענה לקיומה של ממלכה מאוחדת. אחרים מקבלים את אפשרות קיומה של הממלכה המאוחדת, אך גורסים ששטחה היה קטן משמעותית ממה שמתואר בתנ"ך. אחרים סוברים כי היחס ההיסטורי היה הפוך מזה המתואר במקרא, כך שהייתה ממלכה מאוחדת שמרכזה בישראל, כך שיהודה הייתה ממלכה וסאלית של השלטון המרכזי בישראל.
שמאל|ממוזער|150px|מצבת מישע המתארת את ניצחונותיה של ממלכת מואב על ממלכת ישראל בתקופת שושלת בית עמרי (המאה ה-9 לפנה"ס)
תקופת ממלכת יהודה וממלכת ישראל
בתקופה זו התקיימו שתי ממלכות: ממלכת יהודה בדרום, וממלכת ישראל בצפון. על-פי הערכות, אוכלוסיית ארץ ישראל באותה העת הייתה סביב 400,000 נפש.Broshi, M., & Finkelstein, I. (1992). "The Population of Palestine in Iron Age II". Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 287(1), 47–60.
על פי המקרא בראש ממלכת יהודה עמד רחבעם (בנו של שלמה), והיא הורכבה משבטי יהודה ובנימין, וממלכת ישראל כללה את עשרת השבטים הנוספים, בראשותו של ירבעם בן נבט משבט אפרים. למען שמירת עצמאותה הדתית והתרבותית של ממלכת ישראל, אסר ירבעם על בני ממלכתו לעלות לבית המקדש בירושלים והקים שני מרכזי פולחן חלופיים, בדן ובבית אל. בשנה החמישית למלכותו של רחבעם, הותקפו הממלכות בידי שישק הראשון, מלך מצרים. מהפשיטה נפגעה בעיקר ממלכת ישראל, שרוב עריה המבוצרות נכבשו ונחרבו.
לאורך זמן, ממלכת ישראל הפכה לחזקה בין שתי הממלכות העבריות, ונעשתה למעצמה אזורית. תחת שושלת בית עמרי, הממלכה התפרשה על שטחי השומרון, הגליל, השרון, בקעת הירדן, עמק החולה וחלקים גדולים מעבר הירדן. בעיר שומרון, בירת הממלכה, התגלה ארמון מלכותי שנחשב לאחד המבנים הגדולים והמפוארים באזור בתקופת הברזל. ממלכת יהודה הייתה קטנה יותר; היא חלשה על הרי יהודה, השפלה ובקעת באר שבע. על פי התיאור המקראי, ממלכת יהודה הייתה היציבה מבין שתי הממלכות, שכן במשך כל שנות קיומה, היא נשלטה בידי בית דוד, בעוד שבממלכת ישראל התחלפו מספר שושלות, שכל אחת החליפה את קודמתה באמצעות הפיכה. עם זאת, בחקר המקרא יש מי שחולק על אמיתותו ההיסטורית של פרט זה. חוקר המקרא יגאל בן נון פרס בספרו מספר נימוקים ועדויות טקסטואליות שלטענתו מראים כי תיאור השושלת היהודאי נערך בדיעבד על ידי הכותבים הדויטרונומיסטים, כאשר בפועל אינה הייתה רציפה כלל.
אוכלוסיית ארץ ישראל בתקופת הברזל 2ב, המשתרעת ברובה על פני המאה ה-8 לפנה"ס, הייתה גדולה יותר מבכל התקופות שקדמו לה. לפי מחקרם של מגן ברושי וישראל פינקלשטיין, בסביבות שנת 750 לפנה"ס מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל המערבית כ־400,000 נפש.
אולם במהלך המחצית השנייה של המאה ה-8 לפנה"ס עלה תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור על ארץ ישראל עם צבאו. תחילה החריב את הערים הגדולות – חצור ומגידו לאחר מכן כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן, ושלטונה של ממלכת ישראל צומצם לאזור הר אפרים. בשנת 722 לפנה"ס, לאחר מצור ממושך כבשה אשור והחריבה את מעוזה האחרון של ישראל בשומרון. בכך בא קץ ממלכת ישראל ותחתה הוקמה פחוה אשורית. רוב תושבי ממלכת ישראל הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית ובמקומם הובאו לארץ תושבים אחרים מרחבי האימפריה (אשר כונו בהמשך בשם "כותים"), כחלק ממדיניות הענישה האשורית שכללה חילופי אוכלוסיות.
הכיבושים האשוריים גרמו לירידה דמוגרפית. ממלכות דרום ארץ ישראל (יהודה, עמון, מואב, אדום, וערי פלשת) הוסיפו לשמור על עצמאותן גם בשליש האחרון של המאה ה-8, אך הן היו כפופות לאימפריה האשורית.
ממלכת יהודה שרדה מעל 130 שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל. יש הטוענים כי חלק משארית הפליטה של ממלכת ישראל היגר דרומה ליהודה, ודבר זה הוביל להרחבה משמעותית של ירושלים בימי חזקיהו. במהלך אותה התקופה, סנחריב מלך אשור פלש ליהודה וניסה לכבוש את ירושלים, ללא הצלחה. תחת שלטון יאשיהו נערכה רפורמה דתית מקיפה. על-פי המסופר במקרא, נמצא בבית המקדש ספר תורה אבוד, המזוהה לרוב עם ספר דברים. על-פי הסברה המקובלת במחקר בן-זמננו, ספר זה נעשה לבסיסה של תנועה דתית בעלת מפעל ספרותי המכונה האסכולה הדויטרונומיסטית, שנחשב לצעד מפתח בהתהוות המונותאיזם ביהודה.
עם היחלשותה של האימפריה האשורית במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, בא ככל הנראה השלטון האשורי בארץ ישראל לקיצו, ומקובלת הדעה שמצרים ניצלה את החלל המדיני-שלטוני והשתלטה על הארץ. אולם לאחר קריסתה של האימפריה האשורית, כבשה האימפריה הנאו-בבלית את האזור מידיה של אשור, ובשלהי המאה ה-7 לפנה"ס הפכה יהודה למדינת חסות של האימפריה הנאו-בבלית.
עם זאת, בדרום ארץ ישראל נמשך חוסר השקט, ככל הנראה בעידודה של מצרים, והבבלים קיימו סדרת מסעות מלחמה לאזור. בשנת 604 לפנה"ס כבש נבוכדנצר השני מלך בבל את מישור החוף הדרומי (פלשת).
מאבקי כוח בין הבבלים לבין המצרים על השליטה באזור הובילו לכך שממלכת יהודה מרדה פעמיים כנגד השלטון הבבלי. במהלך המרד הראשון הוגלתה צמרת העם, במה שנודע בשם גלות יהויכין (597 לפנה"ס). בעקבות מרד נוסף בהנהגתו של צדקיהו, בשנת 586 לפנה"ס כבש נבוכדנצר השני את יהודה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש הראשון, והגלה רבים מתושבי הממלכה לבבל.
תקופת השלטון הבבלי (604 ו-586 עד 539 לפנה"ס)
התקופה הבבלית מובחנת במחקר הארכאולוגי כתקופת הברזל 2ד.
כיבוש דרום הארץ בידי הבבלים גרם להרס ולחורבן, ויחד עם ההגליות, התוצאה הייתה הידלדלות קיצונית של האוכלוסייה. העדות הארכאולוגית מלמדת, שההתיישבות והכלכלה בתקופה זו היו בשפל חסר תקדים. עקב הכיבושים הבבליים, קרסו ערי פלשת, ועקב ההרס, המוות, וההגליות, אבדה בהדרגה הזהות הפלשתית, שהתקיימה באזור מאז המאה ה-12 לפנה"ס.
נראה שבתקופה זו המשיכה להתקיים החלוקה האשורית לפחוות, אולם אין בידינו עדויות לקיומה של מערכת מנהל בבלית, וסביר להניח שבמרבית אזורי הארץ הסתכמה הפעילות הבבלית בגביית מיסים, והתמקדה באזורי החוף.
יהודה הפכה לפחווה של בבל, ומרכזה השלטוני הוצב במצפה, צפונית לירושלים החרבה. לאחר מות נבוכדנצר השני התערער השלטון הבבלי, והנותרים ביהודה מרדו בו כמה פעמים, בהשפעתה וביוזמתה של מצרים.
התקופה הפרסית (539–332 לפנה"ס)
בשנת 539 לפנה"ס כבש את בבל כורש מלך פרס, וכל שטחי האימפריה הבבלית, ובכללם ארץ ישראל, עברו אליו. כורש פרסם את "הכרזת כורש", ואפשר לגולי בבל לחזור לארץ, בתהליך הקרוי שיבת ציון.
מלכי פרס נטו חסד ליהודים, אישרו לבנות את בית המקדש ואף כיסו את הוצאותיו מקופת הממלכה, אך כדי לא לחזק סיכוי למרד הרחיקו את בית דוד מהשלטון בארץ יהודה. היישוב היהודי חולק לפלכים עם ערי בירה וערי משנה. שטח יהודה עמד על כ-1,600 קמ"ר בלבד ומנה כ-40,000 נפש לערך.
עם שאר תושבי הארץ נמנו שבטים ערבים (בני קדר), האדומים שהיגרו מאזור אדום והערבה לאזור הר חברון, הפיניקים שישבו בערי החוף, והשומרונים – מיזוג בין שארית הפליטה של ממלכת ישראל באזור השומרון לבין גולים שהובאו לארץ ישראל על ידי אשור לאחר חורבן הממלכה. רוב תקופת השלטון עברה בשקט יחסי, במיוחד לאור האוטונומיה שפרס הרשתה בתחום הדתי. לקראת סוף התקופה התחזקה השפעת התרבות ההלניסטית.
התקופה ההלניסטית (332–141 לפנה"ס)
התקופה ההלניסטית בארץ החלה בכיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס, ונמשכה עד לפרוץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס. נהוג לכלול בתקופה זו גם את התקופה החשמונאית (160–63 לפנה"ס), בה הייתה ההשפעה ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה מורגשת לא פחות מן התקופה בה היו שליטיה זרים.
התקופה ההלניסטית התחילה עם סיום הכיבוש הפרסי בארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון והמשיכה עם מאבקי הכוח על השליטה בארץ בין יורשיו השונים. החל מבית תלמי ששלט החל מ-301 לפנה"ס על ארץ ישראל ועד להשתלטות בית סלאוקוס על ארץ ישראל ב-200 לפנה"ס. מרד החשמונאים והתפוררות הממלכה הסלאוקית הביא להקמת מדינה יהודית עצמאית במידת מה בתחומי ארץ ישראל, עד לתחילת השלטון הרומאי על ארץ ישראל.
כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לחילופי תרבויות באזור. התרבות ההלניסטית החלה משתרשת בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות רק באזורים העירוניים ובעיקר בירושלים. ההתנגשות בין התרבות ההלניסטית לבין המסורת היהודית הובילה למרד המכבים נגד השלטון הסלווקי ובהמשך ליסוד הממלכה החשמונאית. אמנם, דווקא לאחר התבססותה של הממלכה, החל תהליך מואץ של התיוונות וחדירת מנהגים הלניסטיים לחיי היהודים בארץ ישראל.
התקופה החשמונאית (141–63 לפנה"ס)
שמאל|ממוזער|250px|דגם של בית המקדש השני (נבנה על ידי הורדוס), במוזיאון ישראל
החשמונאים היוו את המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן ופרוץ מרד המכבים (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. מספר עשורים לאחר פרוץ המרד, הייתה יהודה לממלכה עצמאית, שבה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככוהן גדול. השליטים החשמונאים ניצלו את היחלשותה של הממלכה הסלווקית על מנת לטפח את עצמאותם ולהרחיב את גבולות הממלכה.
שלטון בית חשמונאי היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, ואלה לא שבו במשך כאלפיים שנה לאחר נפילת החשמונאים. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר. בתקופה זו, תחת שלטונו של יוחנן הורקנוס, הוחרב המקדש השומרוני המתחרה על הר גריזים וגוירו האדומים.
לקראת סוף התקופה הגיעה ממלכת החשמונאים לשיא (בימי אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון), ולאחר מותה, בזמן ריב בניה על המלוכה, כבש את הארץ פומפיוס, המצביא מטעם האימפריה הרומית ההולכת ונבנית, כמעט ללא התנגדות.
התקופה הרומית (63 לפנה"ס – 324 לספירה)
שמאל|ממוזער|250px|ממלכת יהודה תחת מלכות הורדוס
התקופה הרומית הקדומה
בשנת 63 לפנה"ס התחולל מאבק בין שני היורשים החשמונאים, בני אלכסנדר ינאי ושלומציון, הורקנוס השני ואריסטובולוס השני. בתחילה ידו של האח הצעיר – אריסטובלוס – הייתה על העליונה, אך אז התערב אנטיפטרוס האדומי ויעץ להורקנוס לבקש עזרה מהנבטים. אלה אכן סייעו לו, אך המאבק טרם הוכרע כשלאזור הגיע כוח חדש מצפון – פומפיוס הרומי. בפניו נקראו להתייצב שלוש משלחות: הורקנוס, שטען שהוא המלך בדין, מהיותו הבכור; אריסטובלוס, שטען שהוא כשיר יותר מאחיו לנהל את הממלכה; ומשלחת נכבדי העם, שטענה כי אף לא אחד מהאחים ראוי להיות מלך, ויש להשיב לקדמותו את שלטון הכהן הגדול, ולא המלך. פומפיוס החליט למנות את הורקנוס השני לכהן גדול ולזכותו בתואר "אתנרך" ("ראש העם"), תחת חסותו של יוליוס קיסר. בנוסף, חולקה הממלכה על פי "תנאי פומפיוס" לחמישה חלקים. אנטיפטרוס מונה לאפוטרופוס (מה שקודם לתואר "נציב") על ממלכת יהודה, ובתור שכזה הוא התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב לממלכה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס.
לאחר מותו של אנטיפטרוס התמנה הורדוס בנו למלך יהודה, ותקופת שלטונו נחשבה ליציבה ומשגשגת במיוחד. בתקופה זו עבר היישוב בארץ ישראל התפתחות מסיבית בזכות בנייה הרבה, פיתוח הערים, השקט הצבאי והרווחה הכלכלית ששררה בארץ.
אחרי מותו של הורדוס החלה תקופת הנציבות, בה שלטו נציבים רומאים בארץ. רוב הנציבים בתקופת הנציבים הראשונה (6–41 לספירה) העדיפו שלא להתנגש עם היישוב היהודי ולתת לו לנהל את ענייניו. לאחר תקופת שלטונו של המלך אגריפס הראשון (41–44 לספירה), החלה תקופת הנציבים השנייה (44–66 לספירה), בה התערבו הנציבים הרבה יותר בחיי היישוב היהודי. התסיסה נגד גזירות השלטון הרומאי בתקופה זו ביחד עם הקיטוב והפילוג הפנימי בקרב היישוב היהודי הובילו לפרוץ המרד הגדול בשנת 66 לספירה, ועם דיכויו לחורבן בית המקדש השני ארבע שנים אחר כך (בשנת 70).
התקופה הרומית המאוחרת
שמאל|ממוזער|250px|מטבעות כסף יהודיים מתקופת מרד בר כוכבא
לאחר אירועים אלו שינתה רומא את מדיניותה והעם היהודי לא נחשב עוד לגורם המרכזי בארץ אלא עוד קבוצה אתנית, וכדי לעגן זאת במציאות סופחו גם צור והבשן לארץ יהודה.
בשנת 106 חוסלה גם המסגרת הלאומית של הנבטים. עם מות המלך הנבטי האחרון, רבאל השני, ממלכת הנבטים סופחה לרומא על ידי הקיסר טראיאנוס באותה שנה או זו שאחריה, והפכה לפרובינקיה ערביה, שלא האריכה ימים.
בעקבות חורבן בית המקדש, פסקו רוב הפלגים היהודיים (ובראשם הצדוקים והאיסיים) מלהתקיים ככאלה והעם היהודי כולו בארץ ישראל התאחד תחת הנהגתם של הפרושים, שהפכו לזרם המרכזי והיחיד. רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל והסנהדרין ביבנה. תקופת "דור יבנה" (70–132 לספירה) הייתה תקופת שיקום ביישוב היהודי. תקופה זו נקטעה בברוטאליות על ידי מרד בר כוכבא (132–135 לספירה). תוצאותיו של מרד זה היו קטסטרופליות עבור האוכלוסייה היהודית באזור יהודה. הממצא הארכאולוגי תואם את המקורות ההיסטוריים, ומראה כי רוב יישובי יהודה חרבו והאזור התרוקן מיושביו.Werner Eck, "Sklaven und Freigelassene von Römern in Iudaea und den angrenzenden Provinzen", Novum Testamentum 55 (2013): 1–21 לפי חלק מהחוקרים ניתן לתאר אירוע זה כרצח עם. באותה התקופה, ירושלים נבנתה מחדש כקולוניה רומית בשם איליה קפיטולינה, ושמה של פרובינקיית יהודה הוסב לסוריה פלשתינה.H.H. Ben-Sasson, A History of the Jewish People, Harvard University Press, 1976, , page 334 Ariel Lewin. The archaeology of Ancient Judea and Palestine. Getty Publications, 2005 p. 33.
לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, הגליל הפך למרכז היהודי העיקרי, וקהילות יהודיות המשיכו לחיות גם באזור רמת הגולן, בדרום הר חברון ובעמק הירדן הדרומי, וכן בסביבת לוד, יבנה ואשדוד. בחלק מהמקומות הללו נבנו בתי כנסת גדולים ששרידיהם נחשפו לאורך השנים. במקביל, אוכלוסיות פגאניות חדרו בהדרגה לאזור יהודה ויישבו חלק מהישובים היהודים שחרבו במרד. השומרונים הרחיבו את תחום מושבם לכיוון בית שאן, ומשכם לכוון השפלה, ויישבו גם כן חלק מהישובים היהודים החרבים.
כשנתיים לאחר שוך המרד וביטול גזירות אדריאנוס, נדד המרכז היהודי (הנשיאות והסנהדרין) לעיר אושא בגליל, בפיקוח רומי, ובראש ההנהגה היהודית עמד הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, אשר דאג לשפר את היחסים עם השלטון הרומי. יורשו, בנו רבי יהודה הנשיא, או בקיצור "רבי", עמד אחריו בראש הנשיאות והסנהדרין. בתקופתו התמקם המרכז בבית שערים שבעמק יזרעאל ואחר כך בטבריה הגלילית. נשיאותו של ר' יהודה הייתה חסרת תקדים בכל המובנים: שיפור היחסים עם רומא, חיזוק מעמד הנשיאות, הטבה משמעותית בחיי הכלכלה, אבטחת חיים חברתיים תקינים וצמיחת היצירה התרבותית. גולת הכותרת הייתה עריכת המפעל המונומנטלי של המשנה וחתימתו בשישה סדרים.
פטירתו של רבי וירושת בנו (רבן גמליאל דרבי) ונכדו (רבי יהודה נשיאה) עמדו בסימן תקופת האנרכיה שבאימפריה הרומית (235–294 לספירה), או המשבר האימפריאלי בארץ ישראל ויצרה אווירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי, שהתבטא גם בשקיעת רמת הלימודים וגם בירידה פיזית של יהודים רבים מהארץ לבבל, שם המצב הכלכלי היה טוב בהרבה. למרות זה, הונחה התשתית באותה תקופה לעריכתו וחתימתו של התלמוד הירושלמי ("הטברייני").
סוף תקופה זו מתבטא בשקיעתה של התרבות ההלניסטית והתחזקותה של הנצרות, עם עלייתו לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324, לאחר שהכיר בנצרות כדת לגיטימית כ-11 שנים קודם לכן.
התקופה הביזנטית (324–638)
בשנת 324 לספירה, לאחר שנות אנרכיה באימפריה הרומית, עלה לשלטון הקיסר קונסטנטינוס כשליט יחיד של האימפריה הרומית. הוא הכריז על הדת הנוצרית (בצו מילנו בשנת 313) כעל דת מותרת או חוקית (בלטינית Religio Licita) באימפריה, ובנה בירושלים את כנסיית הקבר. כן נבנו עוד עשרות כנסיות ומנזרים והארץ הייתה למוקד עלייה לרגל של צליינים ונזירים. רוב היישוב היהודי שנותר בארץ ישראל ולא ירד לבבל, ישב באותה תקופה באזור הגליל, ורק מעטים במישור החוף ובהרי יהודה. על אף שקונסטנטינוס הקפיד יותר מקודמיו על הגזירות נגד היהודים שנגזרו בעבר על ידי קיסרי רומא (כאיסור הגיור, איסור התיישבות יהודית בירושלים ועוד), היהודים זכו בשנים אלו לשקט יחסי ויחס מתון ונסבל מצד השלטון. אך תוך זמן קצר הפכו הנוצרים לרוב מכריע בארץ, היישוב היהודי איבד מכוחו הפוליטי והחברתי והוטלו עליו גזירות נוספות. בשנת 351 פרץ בציפורי מרד גאלוס אשר דוכא עד מהרה ועל הארץ הוטל שלטון צבאי. יוליאנוס "הכופר" אשר הוכרז כקיסר, התנגד לנצרות, ביקש לחזור להלניות וראה ביהודים בני ברית. בשנת 362 הוא הציע ליהודים להקים מחדש בית מקדש ואף החל בעבודות להקמתו, אך עם מותו בקרב הופסקה הבנייה ונסתם הגולל על היוזמה.
לאחר שנים של רווחה יחסית בשלהי המאה ה-5, שלוותה בריבים פנימיים בין הפלגים הנוצריים, הידרדר מצב היהודים עם עליית הקיסר יוסטיניאנוס הראשון לשלטון בשנת 527 לספירה. הקיסר החל להתערב בחיי הדת של היהודים, הגדיר אותם כ"כופרים", גזר גזירות בעניין חג הפסח ולימוד התורה שבעל פה, ובהשראתו חל המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. ההערכות המקובלות מדברות על כ-150 עד 200 אלף יהודים שחיו בארץ ישראל בתקופה זו, והיוו כ-10% מכלל האוכלוסייה.
בבא רבה היה מנהיג בולט של עדת השומרונים במאה ה-4. הוא פעל כנגד הלחץ הרומאי על העדה השומרונית והאיסור על המילה שהוטל על השומרונים. כצעד ראשון הוא פתח בתי כנסת שהיו נעולים, בנה שמונה בתי כנסת חדשים ברחבי השומרון ויזם בניית מקוואות טהרה. בנוסף, הוא ארגן גם את כל העם השומרוני בארץ ישראל. הוא חילק את הארץ לאחד-עשר מחוזות שהשליטה בהם הוענקה למשפחות מכובדות. כן מינה מועצה לביצוע פעולות חינוך ולניהול בתי הכנסת, ושבעה שופטים בכפרי השומרון. הוא חי ב"תקופה השמינית" לכרונולוגיה השומרונית. בהמשך, בבא רבה הוזמן לקונסטנטינופול, שם נאסר, מת ונקבר.
במאות ה-5 וה-6 התקוממו השומרונים בסדרה של מרידות כנגד השלטונות הביזנטיים. בשנת 484 השומרונים ביקשו לנצל את המרד של אילוס שבסיסו היה באנטיוכיה כדי לערער את השלטון הביזנטי בארץ ישראל, אך המושל של ארץ ישראל הצליח לדכא את המרד והוציא את מנהיגו להורג. בראשית שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 529, פרץ מרד שומרוני גדול נוסף כנגד הביזנטים. הרקע למרידה הגדולה הזאת היה המתח בין הנוצרים לשומרונים בארץ ישראל וגזירות הדת הקשות שנכפו על האוכלוסייה השומרונית על ידי השלטון הביזנטי. בראש המרד עמד שומרוני בשם יוליאנוס בן צבר (הידוע גם כיוליאנוס סברוס). במהלך המרד, נהרגו בקרב אחד כ-20 אלף שומרונים, ואחרים נמלטו לעבר הירדן שם הם נתפסו בידי שבטים נוצריים ונמכרו לעבדות. בתי הכנסת שלהם נחרבו ורבים ממי שששרדו התנצרו בכפייה. מרד שומרוני שלישי התרחש בשנת 556, הפעם בשותפות עם האוכלוסייה היהודית. בשלב מסוים המורדים הצליחו לשרוף את כנסיית המולד בבית לחם. מרד זה דוכא גם כן באופן ברוטלי. לפי מקורות, ההערכה היא כי נהרגו מאות אלפי שומרונים במרידות האלה, ואוכלוסייתם הדלדלה עד מאוד. בנוסף, דתם הוצאה מחוץ לחוק, והרדיפות אחריהם המשיכו עד המאה השביעית.
במאה ה-7 החלו הפרסים לחדור לתחומי האימפריה הביזנטית, ובניסיונם לכבוש את ארץ ישראל הם זכו לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בשנת 614 כבש המלך הפרסי ח'וסרו (כורש) השני את סוריה ואת ארץ ישראל, בסיוע מרידות פנימיות של היהודים. הפרסים המשיכו בהתקדמותם לעבר קושטא, אך בשנת 622 הצליח הרקליוס קיסר ביזנטיון לנחות במפרץ אלכסנדרטה וב-627 הביס את הפרסים בקרב המכריע ליד נינוה. השלטון הביזנטי חזר לארץ, ותחת חסותו הנוצרים ערכו טבח ביהודים, בתגובה לתמיכתם בפרסים, מה שגרם לדלדול משמעותי באוכלוסייה היהודית באותה תקופה. מאז ועד תחילת המאה ה-20 היישוב היהודי לא היווה גורם מדיני מרכזי בארץ ישראל.
תום העידן הביזנטי בארץ ישראל החל להסתמן בשנת 638, אז כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. כעבור שנתיים (640) נכבשה גם קיסריה, ובכך הקיץ הקץ על השלטון הביזנטי בארץ.
ימי הביניים
התקופה הערבית הקדומה (638–1099)
שמאל|ממוזער|200px|מפת מחוזות הארץ בתקופה הערבית הקדומה
לאחר מספר פשיטות מצד הערבים לתוך ארץ ישראל, החלו במספר קרבות עד לניצחון נגד הביזנטים בשנת 634 ב-1 ביולי, באזור הנמצא בין רמלה לבית-גוברין, בקרב זה המוסלמים נחלו ניצחון נגד הביזנטים. לאחר ניצחון זה נכבשו ערי הארץ על ידי הערבים בזו אחר זו: לוד, שכם, עזה, שומרון, ובהמשך, ירושלים וקיסריה – וכך נכבשה כל הארץ עד שנת 641, עם כיבוש אשקלון.
בתקופה הערבית הקדומה, שלטו בארץ מספר שושלות מוסלמיות בזו אחר זו: בית אומיה, בית עבאס, הפאטמים והסלג'וקים. תושבי הארץ היהודים והנוצרים נעשו לנתינים מדרגה שנייה, כמקובל בארצות שהיו תחת חסות הדת המוסלמית. רוב תושבי הארץ באותה העת היו נוצרים. הכובשים הערבים לא שינו את המערכת המינהלית של ארץ ישראל: ארץ ישראל הדרומית (שנקראה על ידי הביזנטים "פלשתינה פרימה") הייתה ל"ג'ונד פלסטין" (כלומר: המחוז הצבאי של "פלסטין") ובירתה נקבעה ללוד, וארץ ישראל הצפונית (שנקראה על ידי הביזנטים "פלשתינה סקונדה") הייתה למחוז הצבאי של הירדן ("ג'ונד אורדון") ובירתה נקבעה בטבריה. בעקבות הכיבוש באה נדידה מסיבית של שבטים ערביים לאזור. תקופה זו סימנה ירידה משמעותית במעמדה הכלכלי והפוליטי של ארץ ישראל. בשל שינוי משמעותי בדרכי הסחר הבינלאומי, נפגע במיוחד מעמד הנגב והאוכלוסייה נדלדלה מאוד. להתדרדרות תרמו גם שתי רעידות אדמה קשות שפגעו בארץ ישראל במאה ה-8 וה-11.
בסוף העשור הראשון של המאה ה-9 שוב החלו מהומות ומרידות פרצו. ראשית, בשנת 807 פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המיסים הכבד. במרד התאחדו הנוצרים, יהודים וערבים מוסלמים נגד שלטון בית עבאס, מרד זה דוכא על ידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים.
בשנת 942 השתלטו על ארץ ישראל נסיכים ממצרים והשליטה עברה לידי הפאטימים. החליף הפאטמי אל-חאכם נודע כרודף הנוצרים והיהודים; הוא אילץ את אלו לסמן את עצמם בלבוש מיוחד, ואסר על השימוש ביין לצורכי דת ופולחן. ב-28 בספטמבר 1009 הוא הרס את כנסיית הקבר בירושלים. על-פי חלק מהחוקרים, רדיפותיו של אל-חאכם הובילו לגל של התאסלמות בקרב תושבי הארץ הנוצרים והיהודים, אך לאחר מכן הוא ביטל את הגזרות והותיר לאלו לשוב לדתם הקודמת. ב-1017 אל חאכם באמר אללא הכריז על עצמו כנביא, והוא נחשב למייסד הדת הדרוזית.
בשנת 1071 כבשו הסלג'וקים, עם ממוצא טורקי, את מרבית חלקי ארץ ישראל, כולל ירושלים. לאחר גלות ארוכה, חזר בתקופה זו המרכז היהודי לירושלים , על חשבון טבריה, שירדה מגדולתה. כמו כן הייתה התיישבות מרכזית של יהודים ברמלה, עיר המחוז, וקהילות קטנות יותר בחברון ובערי החוף צור, עכו, קיסריה, יפו, אשקלון ועזה. רדיפות הדת הופסקו, היה חופש פולחן אמנם נותר החיוב במיסים מיוחדים. גם הפקעת הקרקעות עבור המתיישבים הערבים והפרסים פגעה ביישוב היהודי. התנגשויות אירעו במאה ה-10 וה-11 בירושלים גם בין היהודים הרבניים והקראים.
התקופה הצלבנית (1099–1260)
במהלך מסע הצלב הראשון נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים ב-1099, והוקמה ממלכת ירושלים. כיבוש הארץ היה אכזרי והצלבנים טבחו בתושבים לא-נוצרים רבים. בטבח בירושלים נרצחו לפי ההערכה כ-40,000 נפש, רבים מהם יהודים שהצטרפו למוסלמים במאמץ להגנת העיר. הצלבנים הביסו את תושבי הארץ ופנו להרחבת הממלכה (כיבוש ערי החוף ממצרים, הכנרת כגבול עם דמשק, הדיפת הערבים אל תוך המדבר וכיבוש עד הירדן). רוב מטרות אלו הושגו כבר בעשור הראשון, אך חלקן ארך מעט יותר (צור נפלה ב-1124 ואשקלון רק ב-1154).
ימין|ממוזער|250px|ביצורי העיר עכו מהתקופה הצלבנית
הצלבנים הביאו איתם את השיטה הפיאודלית והארץ נחלקה לנסיכויות, רוזנויות וסניוריות שבראשן עמדו אצילים אירופיים. הכיבוש הביא לזרם של אלפי נוצרים שהגיעו ממערב אירופה וחיפשו להם נחלה בארץ ישראל. שפת הארץ הייתה לצרפתית. שרידי המדינה הצלבנית נראים במבצרים וביצורים רבים ברחבי ארץ ישראל.
בשנת 1154 חדלה דמשק להיות "נייטרלית" והממלכה הסורית התאחדה אל מול הצלבנים. ב-1171 הצטרפה מצרים לממלכה זו עם התנוונות ונפילת השושלת הפאטמית ועליית צלאח א-דין, לאחר מותו של קרובו השליט נור א-דין (1174). צלאח א-דין ניסה לפלוש לדרום הארץ (עד אז נמנע מתוך רצון בחיץ בינו ובין שאר הממלכה), אך נכשל ופנה להשתלט על הממלכה של נור א-דין. ב-1186 משימתו הוכרזה בהצלחה ומיד פנה לכיבוש הארץ. ב-1187 הביס צלאח א-דין את הצלבנים בקרב קרני חיטין (לא רחוק מטבריה), ובאוקטובר נכנעה גם ירושלים והצלבנים נסוגו מהארץ.
הצלבנים חזרו ב-1191 במסע הצלב השלישי בפיקוד ריצ'רד לב הארי, כבשו את עכו והביסו את צלאח א-דין אך לא עמד להם כוחם ולא הצליחו לכבוש את ירושלים. לבסוף הגיעו להסכם לפיו תוקם "ממלכת ירושלים השנייה", אשר תכלול אך ורק את רצועת החוף מיפו לצור, ולצליינים יותר לעלות למקומות הקדושים לנצרות בירושלים. האפיפיור אינוצנטיוס השלישי ניסה לעורר מסע צלב נוסף, אך התנאים שאפשרו זאת בזמנו כבר לא היו קיימים ואירופה לא נענתה לו. ב-1228 הגיע לארץ פרידריך השני בראש מסע הצלב השישי, ובמשא ומתן דיפלומטי עם סולטאן מצרים הצליח להרחיב משמעותית את גבולות הממלכה – בגליל, ברמלה, בבית לחם ובירושלים שחזרה לשלטון נוצרי ל-15 שנים נוספות, אף שהאוכלוסייה המוסלמית נשארה רוב מכריע. ב-1244 עלו על הארץ ועל ירושלים הממלוכים, בתמיכת סולטאן מצרים, ולאחר ניצחונם בקרב הירביה, הרגו את מרבית התושבים הנוצרים של העיר. קרב זה סימל את תחילת הסוף של הממלכה, ועריה אבדו בזו אחר זו בקרבות עם המוסלמים, על אף שיתוף פעולה קצר עם המונגולים.
תבוסת המונגולים בקרב עין ג'אלות ב-1260 הביא להגברת ההתקפות של הממלוכים בראשות הסולטאן ביברס על שרידי הממלכה הצלבנית. ביברס הרס את ערי החוף ומרכז הכובד של הארץ חזר אל פנים הארץ לשנים רבות. כיבוש עכו ב-1291 סימן את סיום העידן הצלבני בארץ ישראל.
התקופה הממלוכית (1260–1517)
שמאל|ממוזער|200px|המגדל הלבן בעיר רמלה, נבנה בתקופה הממלוכית
הממלוכים היו לוחמים-עבדים שחונכו במערכת החינוך הצבאית המצרית של צלאח א-דין. בעת מסע הצלב החמישי בראשות המלך לואי ה-9 אל מצרים, תפשו הממלוכים את השלטון ובשנת 1260 יצאו להילחם בממלכה המונגולית המתרחבת והכוה בקרב עין ג'אלות בעין חרוד. בכך השתלטו הממלוכים למעשה על כל השטח מחלב שבסוריה בצפון ועד מצרים, ובתחום שלטונם נכללה כל ארץ ישראל. הנמל העיקרי של הממלוכים היה נמל עזה, שהייתה בירת ארץ-ישראל במשך רוב התקופה וריכזה סחר בהיקף עצום, חלק ניכר מכלכלת האימפריה הממלוכית נסמכה על המכס שגבתה ממסחר זה.
בהמשך המאה ה-13 הכו השולטאן הממלוכי ביברס וממשיכי דרכו את היישובים הצלבנים שנותרו בארץ, והרסו את ערי החוף ואת נמלי הים של הארץ (יפו, חיפה, קיסריה ועתלית). ארץ ישראל הפכה לתווך המרכזי לתקשורת בין המרכזים הממלוכיים במצרים ובסוריה ודרכה עברה דרך הדואר, דבר שהפך את הרצועה המרכזית של הארץ (תוואי עזה – יבנה – רמלה – ואדי עארה – מגידו – בית שאן) לאסטרטגית, מפותחת, ועשירה. נחלות חקלאיות נמסרו לקצינים ממלוכים פורשים לאורך רצועה זו וכן באזורי גידול הזיתים בשומרון. הארץ נחשבה במהלך רוב תקופה זו למקום שקט, רדום ושלו.
הממלוכים, שלא היו מוסלמים מבטן ומלידה אלא מתאסלמים, רצו להוכיח נאמנותם לאסלאם ולכן אימצו קנאות דתית מודגשת ומוצהרת כקו שלטוני. הם חידשו ובנו מסגדים, מדרסות ומבנים רבים בארץ ישראל, בעיקר בירושלים ובאתרים המוזכרים בכתבי הקודש. כחלק מתפיסתם הדתית, אכפו הממלוכים בקפדנות את תנאי עומר, החוקים המגנים על בני החסות (ד'ימי), היהודים, השומרונים והנוצרים הלא-אירופאים. בחסות תנאי עומר זכו היהודים והנוצרים להגנה שלטונית על גופם, רכושם ואפשרות לקיום מצוות. מאידך היו במעמד מושפל, נאלצו לשלם מיסי-עושק (ג'יזיה) ולא יכלו להקים בתי-תפילה חדשים. אפליה ישירה ורדיפה מכוננת זו, שנמשכה גם תחת השלטון העות'מאני, עודדו את תהליך האסלאמיזציה של תושבי הארץ. למעשה, על-פי הסברה המקובלת במחקר בן-זמננו, ניתן לקבוע שהתהווה רוב מוסלמי במרחב של ארץ ישראל רק במהלך התקופה הממלוכית.
בשנים שבהן השלטון המרכזי היה חזק, רמת הביטחון האישי ורמת הסדר והארגון השלטוני היו גבוהות, אך עול המסים היה כבד, האדיקות הדתית המוסלמית הייתה רבה וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה. מאידך, בשנות הרפיון וההתפוררות התחזקו מנהיגים מקומיים על חשבון השלטון המרכזי, וכנופיות בדואים ושודדי דרכים הטילו את אימתם על תושבי הארץ. ערים מרכזיות בתקופה זו היו עזה, שהייתה לבירת אזור הדרום, צפת שהייתה לבירת הגליל, רמלה, לוד ושכם.
התחזקות העות'מאניים למן אמצע המאה ה-15, התפוררות המבנה הכלכלי הממלוכי, ולבסוף כיבוש הארץ בידי הממלכה העות'מאנית העולה ב-1516 לאחר שהכו את הממלוכים מכה ניצחת אותה שנה בקרב מרג' דאבק הביאו לסיומו של השלטון הממלוכי בארץ ישראל.
העת החדשה
התקופה העות'מאנית (1517–1917)
שמאל|ממוזער|270px|חומות ירושלים, שנבנו בתקופה העות'מאנית בידי סולימאן המפואר
התקופה העות'מאנית בארץ ישראל מתחילה בכיבוש הארץ בידי הסולטאן הטורקי סלים הראשון בשנת 1517, ומסתיימת בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה.
הארץ חולקה לחמישה מחוזות (מגידו, צפת, שכם, ירושלים ועזה) שנכללו בתוך פרובינציית דמשק. בראש כל מחוז עמד הפאשא (פחה). בתקופות הזוהר (המאה ה-16 בעיקר) הצליח שלטון זה לשמור על מנהל תקין וביטחון.
עד אמצע המאה ה-18 לא זכתה ארץ ישראל למעמד מיוחד בין השאר בגלל התמקדות האימפריה בשטחים אחרים בחבל הבלקן אך ממחצית המאה ה-18 ובהתחזקות הדרגתית אל אמצע המאה ה-19 עלה מעמדה, בין היתר בגלל המרד שערך איברהים פחה בטורקים. ב-1831 עלה איברהים בראש צבא בן 40,000 חיילים על ארץ ישראל. הוא כבש את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים ללא קרב, ואת עכו לאחר מצור אכזרי של שישה חודשים. כיבוש הארץ בידי אבראהים פאשא הביא לשינוי דמוגרפי מהותי.
במשך חלקים גדולים של התקופה, השלטון בפועל בחלקים שונים של הארץ היה בידי מנהיגים בדואים או דרוזים כגון פח'ר אל-דין השני במאה ה-17, ודאהר אל-עומר במאה ה-18. בסוף המאה ה-18 ערך נפוליאון את מסע הכיבוש שלו בארץ ישראל. למסע זה הייתה השפעה ישירה מועטה ביותר על הארץ. היחלשות האימפריה העות'מאנית הביאה במהלך המאה ה-19 גם להתגברות העניין של האימפריות האירופיות במתרחש בארץ ישראל, ולנסיונותיהן להגביר את השפעתן באזור.
היישוב היהודי בתקופה העות'מאנית
לאחר הכיבוש העות'מאני, התרכז היישוב היהודי בירושלים (בשנת 1553 התגוררו בעיר כ-1,800 יהודים) וכן בערים צפת, טבריה, חברון, עזה (עד למסע נפוליאון ב-1799) ושכם. מעט יהודים מוסתערבים התגוררו גם בחלק מכפרי הגליל. בשלהי התקופה העות'מאנית, נותרו בכפרי הגליל רק שלוש קהילות יהודיות: בכפר יאסיף, בשפרעם ובפקיעין. לרוב היה היישוב היהודי והנתין היהודי נחות, עד כיבוש הארץ בידי אבראהים פאשא ב-1831. האחרון התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ.
החל ממחצית המאה ה-18 החלו לעלות לארץ, בעיקר מסיבות דתיות ואף משיחיות, קבוצות רבות של עשרות ומאות עולים מאירופה וצפון אפריקה, ביניהן עליית תלמידי הבעש"ט ועליית תלמידי הגר"א, ואלו תרמו לגידולו והתבססותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל. בראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-6,000 נפש, כמחצית מהם בירושלים. בשנת 1881 כבר מנה היישוב היהודי למעלה מ-25,000 בני אדם.
ראשית ההתיישבות הציונית, העלייה הראשונה והעלייה השנייה והקמת היישוב החדש, הביאו להתגברות משמעותית של קצב העלייה לארץ ישראל. תום מלחמת העולם הראשונה סימן תקווה עבור היישוב היהודי עם קבלת "הצהרת בלפור" בנובמבר 1917, בה הובטח ליהודים "בית לאומי בארץ ישראל".
המנדט הבריטי (1917–1948)
שמאל|ממוזער|450px|עיצוב גבולה הצפוני של ארץ ישראל 1916–1924: הסכם סייקס-פיקו ייעד את ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון הגליל העליון שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונודעה בשם אצבע הגליל וחלק ניכר מהגליל התחתון להיות תחת שליטה צרפתית בסדרים החדשים שיונהגו במזרח התיכון לאחר תום המלחמה. בפועל, האזור, לאחר שהכוחות הבריטים נסוגו ממנו בראשית 1919, הצרפתים לא קיימו בו נוכחות צבאית מתמדת, הלאומנים הסורים שאפו לספחו לממלכה הערבית של סוריה ושבטים מקומיים גם הם בחשו בקדירה, היה לשטח הפקר ומריבה עד לסימונו הסופי של הגבול – הסכם ניוקומב-פולה מ-1924 והוא התוואי המוכר בימינו כגבול הבינלאומי בין ישראל, סוריה ולבנון
תקופת המנדט הבריטי בהיסטוריה של ארץ ישראל החלה בשנת 1917 ונמשכה עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948. המנדט היה ייפוי כוח שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים לשלוט בארץ ישראל, שנכבשה על ידי כוחות האימפריה הבריטית מידי האימפריה העות'מאנית. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914–1918). הייתה ארץ ישראל נתונה במשך שלוש שנים בממשל צבאי בריטי ובאפריל 1920 החליטו בנות הברית, בועידת סן-רמו להעניק את המנדט על ארץ ישראל לבריטניה. במקביל לכינון המנדט הבריטי בארץ ישראל כונן מנדט צרפתי על החלק הצפוני של האזור, בו נוצרו לימים מדינות סוריה ולבנון המודרניות.
המנדט, החל מתוך כוונה מוצהרת להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. בשלוש עשורי שנות קיומו נסוגה בריטניה בהדרגה מכוונה זאת. הדבר נגרם כתוצאה מהתעוררות הלאומיות הערבית הפלסטינית שבאה בתגובה לגלי העלייה היהודית, משינויים במדיניות הבריטית, שחלו עקב התהפוכות הפוליטיות השונות בבריטניה במהלך התקופה, ומיחס הפקידים המנדטוריים, שגיבשו גישה קולוניאליסטית כלפי הארץ ותושביה, על אף שארץ ישראל לא הייתה מושבה בריטית, אלא בחזקת פקדון שהופקד בידי בריטניה על ידי חבר הלאומים.
עם זאת הקפידו הבריטים על שמירת מערכת שלטונית מסודרת שכללה חקיקה, מערכת בתי משפט על כל דרגותיה, מערכת מסודרת של מרשם מקרקעין ומשטרה, שהייתה תחת פיקוד בריטי אך שירתו בה גם בני הארץ, יהודים וערבים.
במהלך תקופת המנדט שימשו בתפקיד ראש המינהל המנדטורי – הנציב העליון שבעה אישים. לכל אחד מהם היה יחס שונה לציונות ולסכסוך היהודי-ערבי בארץ. רוב הנציבים העליונים גילו גישה עוינת כלפי העלייה וההתיישבות הציוניות, או לפחות העדיפו את האינטרס השלטוני הבריטי. השיא של התנכרות הממשל הבריטי לציונות ולתנועת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היה בספר הלבן של 1939 שהטיל הגבלות חמורות על העלייה היהודית לארץ ועל רכישת קרקעות על ידי יהודים, ונאכף בחוזקה בזמן השואה שהתחוללה באירופה.
שלוש מתוך חמש העליות היהודיות-ציוניות לארץ ישראל, היו בתקופת המנדט, החל בעלייה השלישית וכלה בעלייה החמישית. במהלך עליות אלה גדל מספר היהודים בארץ מעשרות אלפים אחדים בראשית תקופת המנדט לכ-600,000 איש עם סיום המנדט. נוצרה ישות יהודית טרום-מדינית שקיבלה את הכינוי "היישוב". הארץ יושבה בהדרגה וחל בה פיתוח עצום, נוסדו ערים, מושבים וקיבוצים, נבנתה תעשייה, הוקמו מוסדות חינוך והשכלה, לרבות השכלה גבוהה ועיתונות עברית רבת תפוצה. ליישוב היו ארגונים ומערכת מוסדות מסודרת, שהחשובה ביניהן היו הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה ממשלה בדרך, וההסתדרות הכללית שהייתה כלי ארגוני ופוליטי רב עוצמה.
במהלך תקופת המנדט התחוללו ארבע פעמים מאורעות שהיו התקפות של ערביי ארץ ישראל על היישוב היהודי. הארוכה והמכוננת שביניהן היו מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט שקיבלו את הכינוי המרד הערבי הגדול וארכו שלוש שנים. מאחר שהערבים פתחו בהן לא רק בהתקפה על היישוב היהודי אלא גם במרד נגד הבריטים, נוצר שיתוף פעולה צבאי בין היישוב היהודי לבריטים.
במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה ארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי כמקום לשהייה ולהתארגנות של מאות אלפי חיילים של הצבא הבריטי ושל כוחות הצבא של האימפריה הבריטית. בארגון וציוד של הבריטים הוקם הפלמ"ח. מארץ ישראל המנדטורית יצאו כוחות אלה למערכה בסוריה ובלבנון ב-1941 לשחררן מידי כוחות צרפת של וישי. היישוב התגייס להתנדבות לצבא הבריטי ועשרות אלפים מצעירי היישוב שירתו בו. לקראת סיום המלחמה הוקמה הבריגדה היהודית.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כשנתברר כי בריטניה לא תקיים הבטחותיה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ונמשכה סגירת שערי הארץ לעליית שארית הפליטה מן השואה, התחולל המאבק של ההגנה וארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י נגד השלטון הבריטי והוגברה תנועת ההעפלה, עד שהאירועים הובילו להקמתה בשנת 1946 של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שהמליצה על סיום המנדט הבריטי ועל חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות יהודית וערבית. העניין הובא להכרעת האומות בפני העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות. ב-29 בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה. למחרת החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות, כאשר ערביי ארץ ישראל וכוחות בלתי סדירים ממדינות ערב תקפו את היישוב היהודי והתחולל הקרב על הדרכים. ב-14 במאי 1948 עזב הנציב העליון האחרון את ארץ ישראל ובתאריך זה הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ובא הקץ על המנדט הבריטי בארץ ישראל.
מדינת ישראל (1948 והלאה)
ממוזער|250px|דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל
מיד לאחר הכרזת המדינה, החל השלב השני של מלחמת העצמאות, וצבאות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק הצטרפו ללחימה לצד ערביי ארץ ישראל. ב-1949, במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבעו קווי שביתת נשק, "הקו הירוק", שהפך למעשה לגבול הזמני של המדינה וכלל את שטחי הגליל והנגב. ירושלים חולקה בין חלקה המערבי בידי ישראל, וצידה המזרחי, כולל העיר העתיקה ובכללה הרובע היהודי, אשר נפל בידי ירדן. במלחמה נהרגו כאחוז מהאוכלוסייה היהודית (כ-6,000 איש). בעיית הפליטים הפכה לציר מרכזי בסכסוך הישראלי-פלסטיני שמלווה אותה עד היום. על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.
פעולות חבלה וטרור שהגיעו ברובם מירדן ומצרים, פגעו ביישובי הספר של המדינה, בעיקר מדרום, ונענו בפעולות תגמול מצד ישראל. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ והחלטתה לסגור מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים, דחפו בריטניה וצרפת, את ישראל לפתוח במלחמת סיני ("מבצע קדש") – לכיבוש חצי האי סיני ולהשגת שליטה על תעלת סואץ. במבצע כבשה ישראל את רצועת עזה ואת חצי האי סיני וכוחות צה"ל נעצרו 16 ק"מ מתעלת סואץ בהתאם לדרישת הבריטים והצרפתים, אך נאלצו לסגת מסיני בלחץ האמריקנים.
בשנותיה הראשונות של המדינה החלה עלייה המונית של יהודים מארצות רבות ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. בשנת 1966 הסתיימה בניית פרויקטים גדולים – המוביל הארצי, נמל אשדוד, ומפעלי ים המלח.
ב-23 במאי, בימים שלפני מלחמת ששת הימים, חסמה מצרים בשנית את מצרי טיראן, פעולה המוגדרת כצעד מלחמתי והוגדרה בישראל כקאזוס בלי, והייתה מלבד קידום כוחות האויב הערבי לגבולות ישראל אחד הגורמים העיקריים לפרוץ המלחמה ולכן ב-5 ביוני 1967 פתחה ישראל במתקפת מנע כנגד צבאות מדינות ערב, שמוכרת בשמה מלחמת ששת הימים. המלחמה הייתה ניצחון כביר למדינת ישראל, שכבשה את חצי האי סיני, רמת הגולן רצועת עזה ויהודה ושומרון ובכך שילשה את השטח שבשליטתה. בהתאם לכך נקבעו גבולות השליטה החדשים – הקו הסגול. בשנת 1967 החלו גרעינים של אנשי הציונות הדתית לנסות ליישב את יהודה ושומרון. ניסיונות אלו בהתחלה נתקלו בהתנגדות של השלטון וגורמים בינלאומיים שונים, אבל במשך הזמן הגיעו לפשרות, שהובילו לייסוד ההתנחלויות הראשונות.
בשנות ה-60 המאוחרות החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות במדינות אחרות.
ממוזער|250px|מצריים חוצים את תעלת סואץ במהלך מלחמת יום הכיפורים
ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה – מלחמת יום הכיפורים, במטרה להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים. צה"ל ספג מכה בתחילת המלחמה, אך הוא יצא מהמלחמה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו"ם על הפסקת האש היו דמשק וקהיר בטווח הארטילריה הישראלית. ב-1979 חתמו ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין ונשיא מצרים, אנואר סאדאת, על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני ופתחת רפיח, ופינתה עשרות יישובים. היא גם הסכימה לתת אוטונומיה לערביי השטחים והזכות להחזיק כוח שיטור עצמאי חזק.
בעקבות ריכוז גדל והולך של מחבלים פלסטיניים בדרום לבנון ("פתחלנד"), גל טרור, ירי קטיושות לצפון ישראל וניסיון התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, פתחה ישראל ב-6 ביוני 1982 במבצע שלום הגליל המכונה גם "מלחמת לבנון הראשונה", במטרה להגן על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים. צה"ל פלש ללבנון ואף כבש חלק מביירות, והצליח לגרש את אש"ף לתוניס. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה (=התקוממות) בשטחים. האינתיפאדה החלה בעיקר כהפרות סדר המוניות, אך הפכה בהמשכה לפעילות טרור מתמשכת, שנפסקה למעשה רק עם כינוס ועידת מדריד, ב-1991. בתקופת שלטונו השנייה של יצחק רבין, נחתמו הסכמי אוסלו עם הפלסטינים בשנת 1993, הסכמים אשר נועדו להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנת 1994 נחתם הסכם השלום עם ירדן. במקביל, התקיימו מגעים מתקדמים לשלום עם סוריה שלא נשאו פרי.
במהלך שנות ה-90 עלו לישראל כמיליון מיהודי ברית המועצות בעקבות התפרקות ברית המועצות. בעקבות קבלת הערבויות האמריקניות, הוזרם כסף רב לשיפור התשתיות של המדינה, לדוגמה, הקמת מחלפים רבים בכבישים המהירים.
ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, מתנקש יהודי שהתנגד למהלכים הפוליטיים אותם הוביל רבין. ב-24 במאי 2000, נסוגה ישראל לאחר 18 שנה מרצועת הביטחון בלבנון. לאחר שהמשא ומתן בין ראש הממשלה ברק ליאסר ערפאת בקמפ דייוויד התפוצץ עקב שינוי דרישותיו של יאסר ערפאת, פרצה האינתיפאדה השנייה. לאחר שאריאל שרון עלה לשלטון, לאחר כשנתיים של פיגועים קשים, יצאה ישראל למבצע חומת מגן למיגור הטרור ביהודה ושומרון. המבצע, פעולות צה"ל בהמשך והקמת גדר ההפרדה הביאו לדעיכת האינתיפאדה, אשר גבתה את חייהם של למעלה מאלף ישראלים שנהרגו בפיגועי טרור. באוגוסט 2005 פינתה ישראל את רצועת עזה והרסה את ההתנחלויות ברצועה, במסגרת תוכנית ההתנתקות. ביצוע ההתנתקות, יחד עם עלייתו לשלטון של מחמוד עבאס (אבו מאזן) לאחר מותו של יאסר ערפאת בשלהי 2004, הביא לתקווה שנכזבה שהאינתיפאדה תסתיים ויחודש התהליך המדיני, אך לאחר ההתנתקות התעצם הטרור והירי תלול המסלול לעבר ישראל מרצועת עזה. בתגובה, ישראל יצאה למספר מבצעים כנגד שלטון החמאס ברצועה, בין היתר מבצע עופרת יצוקה (2008), מבצע עמוד ענן (2012) מבצע צוק איתן (2014) ומלחמת חרבות ברזל (2023).
חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון (2006) התפתחה למלחמה שנמשכה למעלה מחודש בין צה"ל לחזבאללה, שנודעה כמלחמת לבנון השנייה.
ראו גם
לוח התקופות בארץ ישראל
עליות לארץ ישראל
היסטוריה של עם ישראל
היסטוריה של ירושלים
היסטוריה של מדינת ישראל
לקריאה נוספת
עופר בר-יוסף ויוסף גרפינקל, הפרהיסטוריה של ארץ ישראל: תרבות האדם לפני המצאת הכתב, ירושלים, הוצאת אריאל, 2008
צבי ברס, שמואל ספראי, מנחם שטרן (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, הוצאת יד בן צבי, 1982
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
| 2024-09-16T18:02:56
|
תל-אביב
|
REDIRECTתל אביב-יפו
| 2004-04-17T18:14:11
|
גאוגרפיה של ארץ ישראל
|
ארץ ישראל ממוקמת מבחינה גאוגרפית ביבשת אסיה, במזרח התיכון ונכללת באגן הים התיכון. גבולה הצפוני הוא בדרום מדינת לבנון של ימינו וגבולה הצפון מזרחי הוא בדרום מערב סוריה; במזרח ובדרום מזרח היא גובלת במדבר הערבי ובקצה הדרומי נמצא הים האדום; במערב הים התיכון ובדרום מערב סיני.
ארץ ישראל היא חבל ייחודי ורבגוני, שהיווה ארץ מעבר ופרשת דרכים, ולמעשה לב המזרח התיכון. היא ממוקמת במערבו של האזור הנקרא הסהר הפורה ובדרומו של האזור הנקרא לבנט, אם כי לאחרונה הצטמצם מושג זה לסוריה ולבנון בלבד. על אף שארץ ישראל היא אחת הארצות הקטנות בעולם, היא שוכנת בין יסודות גאולוגיים, פיזיולוגיים ואקלימיים מגוונים, ומהווה נקודת חיבור בין שלוש היבשות העתיקות: אירופה, אסיה ואפריקה.
בארץ ישראל אקלים ים תיכוני, כלומר – הקיץ ארוך, בהיר, חם ויבש, ואילו החורף מתון, בהרים ובצפון קר יותר. הצפון והמרכז המזרחי הרריים, המערב שפלת חוף, במזרח זורם נהר הירדן, הדרום מדברי, 5% מיוערים. מים עיליים מצויים בארץ ישראל בעיקר בשלושת המקומות הבאים: ים כנרת (שטחו 164 קמ"ר), ים המלח (שטחו 310 קמ"ר) ונהר הירדן (אורכו 251 ק"מ). בארץ ישראל נמצא המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם, והוא: חוף ים המלח (ישנן נקודות נמוכות יותר מתחת למים או מתחת לפני הקרח). נכון לשנת 2017, גובה החוף הוא 431 מטר מתחת לגובה פני הים. המקום הגבוה היותר בשטח ממערב לנהר הירדן הוא הר מירון עם גובה של 1,204 מטר. המקום הגבוה ביותר הכולל את הגולן הוא בהר חרמון, כיפה ממערב למצפה שלגים בגובה 2,236 מטרים.
הנקודה היבשתית המרוחקת ביותר על פני כדור הארץ מארץ ישראל היא האי (המיושב) רפּה איטי (שבאיי באס – השייכים לפולינזיה הצרפתית); האנטיפוד של האי הזה ממוקם בסמיכות לעיר דובא שבערב הסעודית הממוקמת כ-250 קילומטרים דרום מזרחית לאילת.
היסטוריה
העת העתיקה
ארץ ישראל הייתה מיושבת עוד מתקופת האבן ובה נבנו הערים הראשונות של האנושות. ארץ ישראל הייתה מיוערת בחורש טבעי ורבו בה בעלי חיים, בהם גם אריות וחיות גדולות אחרות. ערים גדולות רבות נבנו בה והיא הייתה מיושבת ברציפות במשך אלפי שנים. עברו בה מספר דרכי מסחר חשובות, שהבולטות בהן דרך המלך ודרך הים, שקישרו את מצרים העתיקה עם ערי סוריה וצפונו של המזרח התיכון. נמלי הים הטבעיים שלה היו מעטים והפעילות הימית בה הייתה מצומצמת יחסית לזו של פיניקיה.
נבנו בה מספר ערי מדינה כנעניות, חלקן גדולות למדי דוגמת מגידו. ערי המדינה לא התאחדו מעולם לכדי מדינה ריכוזית אחת, אך נכבשו על ידי מצרים העתיקה והיו חלק מהאימפריה המצרית בתקופת הממלכה החדשה במצרים. גלי הכיבוש של גויי הים הותירו בה יישובים פלשתים אחדים בדרום מערב, בצמוד לחוף הים התיכון. הממלכות הריכוזיות הראשונות שנוצרו בה, נוסדו בידי היהודים. קיימת מחלוקת על קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת של דוד שלמה, אך אין ספק בדבר קיומן של ממלכת יהודה וממלכת ישראל ששגשגו באזור במחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס. האימפריה האשורית כבשה את ממלכת ישראל במאה ה-8 לפנה"ס והותירה בה חורבן רב ואחר כך חרבה גם ממלכת יהודה בכיבוש בבלי במאה ה-6 לפנה"ס, אך עריה שוקמו והיישוב העירוני לא נזנח. גלי כיבוש יוונים-מוקדונים לא פגעו בעריה, אך בעת השלטון הרומאי מרדו היהודים מספר פעמים נגד השלטון הרומי ובתגובה הרסו הרומאים חלק ניכר מערי הארץ, אך גם חורבות אלה שוקמו.
ימי הביניים
בימי הביניים סבלה ארץ ישראל משורה של מסעות צלב שבתגובה אליהם, הורו השלטונות הממלוכים, שכבשו את ארץ ישראל בחזרה מידי הצלבנים במאה ה-13 להרוס את כל ביצורי ערי החוף. כתוצאה מכך, חרבו מרבית ערי החוף והארץ הייתה שוממה למדי, למעט מספר מרכזים עירוניים בצפון ובירושלים במשך מרבית התקופה הממלוכית והעות'מאנית והיישוב התרכז בעיקר בכפרים.
העת החדשה
בסוף המאה ה-19 התחילו להגיע גלי עלייה יהודים גדולים לארץ ישראל והם היו בין הגורמים העיקריים לחידוש היישוב העירוני. תנופת הבנייה נמשכת עד עצם היום הזה וכיום יש בה עשרות ערים גדולות וקטנות.
גידולים חקלאיים
הגידולים החקלאים העיקריים של העת העתיקה היו, כמקובל באזור, חיטה וגידולי דגן אחרים. גם בימי הביניים הגידולים היו אופייניים לאזור עם גידולי דגן ופירות. גידלו בה כותנה, בחלקה ליצוא. בעת החדשה רבו בה גידולים מסחריים רבים וכיום מתאפיינת ארץ ישראל בגידולים חקלאים בטכנולוגיה מודרנית. עד ראשית המאה ה-20 היה בארץ ישראל חורש טבעי רב, אך מרבית העצים נכרתו למען מאמץ המלחמתי של האימפריה העות'מאנית נגד הבריטים במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. העצים שימשו להפעלת הרכבת שהחישה תגבורות ואמצעי לחימה לחזית. כיום מרבית החורש בארץ נטוע בידי אדם.
ארץ ישראל כיחידה גאוגרפית
במשך ההיסטוריה הוגדרה הטריטוריה של ארץ ישראל על פי שני דגמים עקרוניים:
א. דגם עצמאי, הרואה את הטריטוריה הארצישראלית כטריטוריה העומדת בפני עצמה, המובדלת מטריטוריות אחרות אשר בה מצוי המרכז המדיני.
ב. דגם מוכלל, הרואה את הטריטוריה כחלק מטריטוריה רחבה יותר, המשתייכת מבחינה ארגונית ומנהלתית למרכז מדיני אחר.
המודל הראשון, הרואה בטריטוריה יחידה עצמאית, מופיע תמיד בהקשר היהודי של האזור. הקשר זה נמצא במשך תקופת הריבונות היהודית בעת העתיקה, עד לחורבן הבית השני ודיכוי מרד בר-כוכבא; וכן בזמן הריבונות הנוצרית, בתקופה הצלבנית ובתקופת המנדט הבריטי, אשר ייחסו לטריטוריה חשיבות מכוח ההיסטוריה הנוצרית העתיקה המבוססת למעשה על המסורת היהודית.
לעומת זאת, כאשר השלטון באזור אינו מבוסס על הזהות היהודית של הטריטוריה, מופיע המודל השני, הרואה את הארץ כמחוז משני של יחידה טריטוריאלית רחבה יותר, אשר מרכזה מצוי מחוץ לארץ ישראל.עקיבא ביגמן, ארץ היהודים: פוליטיקה ורציפות – ארץ ישראל כיחידה גאוגרפית: מושג יהודי בלעדי, אתר מועצת ישע
אקלים ארץ ישראל
ממוזער|שמאל|סוגי האקלים במדינת ישראל לפי שיטת קפן
אזורי האקלים העיקריים בתחומי מדינת ישראל נחלקים לשלושה סוגים:
אקלים ים תיכוני חם (Csa): 400–700 מ"מ גשם בשנה, אקלים סובטרופי ממוזג, אקלים זה מתחיל מקו צפון רצועת עזה וחברון צפונה כולל מישור החוף.
אקלים ערבתי חם (BSh): אקלים זה מתאפיין ב-200–400 מ"מ גשם בשנה.
אקלים מדברי חם (BWh): אקלים זה מתאפיין ב-0–200 מ"מ גשם בשנה. קו גבול הצחיחות הוא קו 200 מילימטר והוא נע משנה לשנה. בשנים ברוכות הקו מדרים ובשנים שחונות הקו מצפין.
בקצות גבולות המדינה, ישנם שטחים קטנים בעלי אקלים קר יותר:
אקלים מדברי קר (BWk)
אקלים ים תיכוני חמים (Csb)
אקלים יבשתי (Dsb)
אקלים תת-ארקטי (Dsc)
הגורמים המשפיעים על אקלים ארץ ישראל
גורמים עולמיים:
קווי רוחב: 29–33 צפונית לקו המשווה. ארץ ישראל קרובה לקו הצחיחות. קו זה מקיף את הנגב ומדבר יהודה. מדבר הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמית. בנוסף, ככל שנצפין במזרח התיכון, כמות המשקעים עולה.
מיקום ביחס למערכת הלחצים: בקיץ – השפעה חמה של הרמה הסוב-טרופית. בחורף – השפעה של קצה השקע התת-קוטבי.
יש הטוענים כי סכר אסואן גרם, החל מסוף שנות ה־60 לשינוי בכמות ובתפרוסת המשקעים בארץ ישראל, בשל שינוי משטר הזרימה של נהר הנילוס, אך יש החולקים על כך וסוברים שהשפעת הסכר זניחה.
גורמים מקומיים:
גורם ההצפנה: ככל שמצפינים ככה כמות המשקעים גדלה והטמפרטורות יורדות וככל שמדרימים כמות המשקעים קטנה והטמפרטורות עולות.
קרבה לים: ככל שקרובים לים, כמות המשקעים גדלה והטמפרטורות מתונות וככל שמתרחקים מהים כמות המשקעים קטנה והטמפרטורות קיצוניות.
גורם כיוון המדרון: האוויר מגיע מכיוון הים הנמצא בכיוון מערב, האוויר עולה על המדרונות המערביים מתקרר ומוריד גשמים, ובכיוון המזרחי של המדרון באוויר מתחמם ומתייבש, תופעה זאת נקראת "בצל גשם".
פנות: מדרונות הפונים צפונה – מוצלים יותר, מדרונות הפונים דרומה – מוארים יותר. מדרונות הפונים מערבה – גשומים יותר. מדרונות הפונים מזרחה – יבשים יותר.
גורם צפיפות הבניה – ככל שהעיר בנויה בצפיפות הלחות תהיה נמוכה הרוחות ינשבו לאט והטמפרטורה תהיה גבוהה, ככל שהעיר תהיה פחות בנויה הרוח תנשוב בחזקה הלחות תהיה גבוהה והטמפרטורה תהיה נמוכה.
השפעת מערכות הסינופטיות: שקע ברומטרי: אזור לחץ אוויר נמוך כלומר הסיכוי למשקעים גדל.
רמה ברומטרית: אזור לחץ אוויר גבוהה כלומר הסיכוי למשקעים נמוך.
החבלים הפיטוגאוגרפים בארץ ישראל
מיקומה של ארץ ישראל באזור מעבר מביא לכך שבשטח מצומצם ישנם מספר אזורי אקלים. הביטוי לכך הם החבלים הפיטוגאוגרפים (אזורי צמחייה שונים). חוקרי הגאוגרפיה חילקו את כדור הארץ לאזורים צמחיים-גאוגרפים (או פיטוגאוגרפיים) שכל אחד מהם מתוחם פיזית ומתאפיין על ידי אקלימו וצמחייתו. בארץ ישראל נפגשים 4 אזורים פיטוגאוגרפים: האזור הים תיכוני, האירנו-טורני, הסהרו-ערבי והסודני.
החבל הים תיכוני: אזור זה מקיף את אגן הים התיכון, וארץ ישראל נמצאת במזרחו. באזור זה ישנן שתי עונות עיקריות: חורף קצר וגשום וקיץ ארוך, חם ויבש. החבל הים תיכוני משתרע על מרבית מחלקה הצפוני של ארץ-ישראל. הוא מגיע במישור החוף עד לאשקלון ובחבל ההר – עד לדרום הרי יהודה, להוציא את מדרונותיהם המזרחיים של הרי השומרון והרי יהודה. לפנים היה היער הצומח הטבעי של החבל הים תיכוני אך כיום כמעט ונעלם אותו מעטה צמחי ואת מקומו ממלאים בעיקר חורשים, גריגות ובתות. מגוון המינים שבו הוא רב וכולל את אלון התולע, אלה ארצישראלית, גריגה של קידה שעירה ועוד.
החבל האירנו טורני: ארץ ישראל שוכנת על הגלובוס בחלקו המערבי של האזור האירנו-טורני. האקלים באזור זה הוא יבשתי וקיצוני ביותר. החורף קר ומושלג, האביב והסתיו גשומים והקיץ חם ויבש. אולם, בארץ ישראל לא שוררים תנאים אלו. החבל האירנו-טורני בארץ ישראל גובל בחבל הים-תיכוני לאורך בקעת הירדן, מדבר יהודה וצפון הנגב. הוא כולל גם רצועה רחבה בחרמון ובנגב התיכון. הצמחייה עשירה מאוד במספר מיניה והצומח הוא של יער ערבתי דליל, בתות וערבות דגניים. מספר המינים האירנו-טורניים בארץ הוא 250–300. בחבל זה גדלות חברות שיחים, כמו חברת שיזף השיח, או חברות של בני שיח, כמו חברת לענת המדבר. הוא כולל גם מיני עצים כגון האלה האטלנטית. חלקו הצפוני נוח יחסית לעיבוד חקלאי.
החבל הסהרו-ערבי: בארץ ישראל משתרע החבל הסהרו-ערבי מדרום לחבר האירנו-טורני וממזרח לו וכולל את מדבריות יהודה והנגב. האקלים באזור זה הוא דו עונתי. עונת הגשמים שלו קצרה מאוד ועונת היובש ארוכה מאוד, החורף נוח והקיץ חם ויבש מאוד. כמות הגשמים בו מועטה ביותר ואינה מספיקה, ברוב שטחיו לא קיים צומח אלא בערוצים ובשקעים, האוגרים את המים היורדים מהרמות. צמחיית האזור היא ענייה ואומדים את מספר מיניה ב-1,400. הצומח הוא מדברי קיצוני ומקורו באזורי הסהרה, סיני וערב. החבל הסהרו-ערבי הוא הגדול ביותר בשטחו מבין החבלים הגאוגרפים בארץ אך מספר המינים בו קטן.
האזור הסודני: בניגוד לאזורים הפיטוגאוגרפים האחרים, אין לאזור הסודני כיום קשר ישיר ורציף לארץ ישראל. אולם מחמת הדמיון הרב במבנה חברות הצמחים הסודניות ותפוצתן יש הרואים גם בארץ חבל סודני מיוחד. אקלימו טרופי. החורף יבש והקיץ גשום, בעוד שהטמפרטורות גבוהות באזור כולו כל השנה, הרי שכמות הגשמים השנתית נעה כאן מ-50 עד 1,000 מ"מ. בשל החורף החם השורר בבקעת הירדן ובאזור מפרץ אילת, התרכזה כאן צמחייה של האזור הסודני. מספר הצמחים הטרופיים מתמעט ככל שמתקדמים צפונה, והוא מתאפס כאשר הוא מגיע לאזור קו הרוחב 31. על כן אין לדבר על חבל סודני בארץ ישראל אלא על רצועת חדירה של צמחייה סודנית, המוגבלת בארץ למקומות שבהם הטמפרטורות החורפיות הקיצוניות אינן יורדות מתחת לאפס, אלא לעיתים רחוקות.
גבולותיה של היחידות הפיטוגאוגרפיות בארץ אינם נקבעים רק על פי המקום הגאוגרפי של השטח, אלא גם על פי ההשתנות בגובה ובטמפ'. עם העלייה בגובה ישנה אומנם עלייה במשקעים, אך זו מלווה בירידה בטמפרטורות, בעלייה בהתאדות ובקיצור עונת הצמיחה. התוצאה היא שבהרים גבוהים נוצרים תנאים יובשניים, המאפשרים את התפתחותם של צמחים מיוחדים העמידים ביובש, קור וקרינה חזקה במקומות המושלגים. אך לא רק הגובה והטמפרטורה הם אלו שקובעים את גבולות החבלים הפיטוגאוגרפים אלא גם סוג הקרקע.
ממוזער|250px|מפת חבלי ארץ ישראל
חופי ישראל
על חופי ישראל נמנים החופים לאורך הים התיכון, חוף סובב כנרת, החוף המערבי של ים המלח וחופי מפרץ אילת. שטח הסביבה החופית בישראל, שנותר לרווחת התושב, לאחר שהופקעו ממנו שטחים לצורכי תשתיות וצורכי ביטחון הוא מן המצומצמים בעולם.
הנגב
שמאל|ממוזער|250px|הרי חול בנגב
הנגב הוא חבל ארץ רחב ידיים שרובו מדברי, הנמצא בדרום ארץ ישראל. הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמיים. הגורמים המשפיעים על המדבריות העולמיים משפיעים גם עליו.
שטחו כ-13,000 קילומטרים רבועים, המהווים את רוב שטחה של ארץ ישראל, אך מתגוררים בו רק כ-350,000 איש, שהם כ-7% מתושביה. העיר המרכזית בנגב היא באר שבע הנמצאת בצפונו.
בצורתו דומה הנגב למשולש ארוך וחד זווית, שקדקודיו נמצאים בדרום – בראש מפרץ אילת, במזרח – בדרום ים המלח, ובמערב – בקיבוץ ארז. אורכו המרבי של המשולש, מן העיירה שדרות בצפון ועד אילת בדרום הוא 240 קילומטרים ורוחבו בין עין גדי במזרח לפתחת שלום במערב, הוא 110 קילומטרים.
מאפייני הנגב:
מיעוט משקעים.
כמויות משתנות של גשם בגלל הרוחות.
משרע גדול בגלל חוסר עננות (בלילה החום בורח בגלל חוסר העננים).
טמפרטורות גבוהות בגלל קו הרוחב.
סופות אבק וחול בגלל חוסר צמחייה והרוחות המקומיות.
לחות נמוכה בגלל הריחוק ממים.
התאדות גבוהה בגלל טמפ' גבוהה, וגם כי הקרקע אטימה (ומחזירה קרניים).
מאפיינים ייחודיים של הנגב לעומת שאר הארץ:
אקלים מדברי. קו הצחיחות מפריד בין הנגב לשאר אזורי הארץ.
אוכלוסייה דלה מאוד ביחס לשאר הארץ, ובנוסף שטחה מהווה את רוב הארץ – מצב של חוסר איזון בין-אזורי.
צמחייה ובעלי חיים.
תופעות נוף – קניונים ומכתשים.
מסלע וקרקעות – מסלע לס וסלעי יסוד באזור אילת.
ההבדל בין מדבר יהודה לנגב
הגורם להיווצרותו של הנגב הוא היותו חלק מרצועת המדבריות העולמיים. מדבר יהודה, לעומת זאת, נוצר מגורם מקומי: מדבר יהודה הוא "מדבר בצל הגשם". תופעה זו נוצרת כאשר עננים מגיעים מהים (מכיוון מערב), וחולפים מעל הרי יהודה, הם מורידים גשמים בגלל האוויר הקר בהרים. כאשר הם מתקדמים מזרחה, הם מגיעים אל מעל מדבר יהודה הנמוך. בגלל האוויר החם במקום הנמוך – הם לא מורידים גשמים ונוצר המדבר. כאשר ממשיכים העננים מזרחה להרי עבר הירדן, הם חוזרים להוריד גשמים.
ראו גם
איים בישראל
לקריאה נוספת
מנשה הראל, דב ניר, גאוגרפיה של ארץ ישראל, עם עובד, 1995, תל אביב, 460 עמ'.
קישורים חיצוניים
גובה פני ים המלח והכנרת
הערות שוליים
*
ישראל
קטגוריה:ארץ ישראל
| 2024-08-18T15:06:51
|
סמטנה
|
סְמֶטַנָה הוא שם משפחה סלאבי, שפירושו שמנת
קטגוריה:שמות משפחה
| 2016-06-26T08:04:52
|
בורודין
|
בורודין (ברוסית: Бороди́н) הוא שם משפחה רוסי.
קטגוריה:שמות משפחה
| 2017-08-02T17:21:56
|
קופלנד
|
קטגוריה:שמות משפחה
| 2024-06-19T23:02:32
|
מוצרט (פירושונים)
|
קטגוריה:שמות משפחה גרמניים
| 2020-05-25T10:14:08
|
ברוקנר
|
ברוקנר (בגרמנית: Bruckner או Brückner) הוא שם משפחה ממקור גרמני, שפירושו "בונה גשרים".
קטגוריה:שמות משפחה אשכנזיים
קטגוריה:שמות משפחה גרמניים
קטגוריה:שמות משפחה לפי עיסוק
| 2023-05-18T07:11:51
|
אנטוניו ויוואלדי
|
אַנְטוֹנִיוֹ לוּצ'וֹ וִיוַואלְדִי (באיטלקית: Antonio Lucio Vivaldi; 4 במרץ 1678, ונציה – 28 ביולי 1741, וינה) היה מגדולי המלחינים הוונציאנים בתקופת הבארוק, כנר וירטואוז ובגיל 25 הוסמך לכמורה.
ביוגרפיה
ילדותו
אנטוניו לוצ'ו ויוואלדי נולד בוונציה, בירתה של הרפובליקה של ונציה. אביו, ג'ובאני באטיסטה, ספר לשעבר שהיה לכנר מקצועי, לימד אותו נגינה בכינור, וכשהגיע לרמה נאותה סייר בוונציה והופיע בנגינה עם בנו הקטן. האב היה בין מייסדי "סובניו דאי מוזיצ'יסטי די סנטה צ'צ'יליה", מעין איגוד מקצועי לנגנים ומלחינים. נשיא האגודה היה ג'ובאני לגרנזי, מאסטרו די קאפלה בבזיליקה של סאן מארקו ומלחין נודע בראשית תקופת הבארוק. ייתכן שאנטוניו הצעיר קיבל את שיעורי ההלחנה הראשונים שלו אצל לגרנזי. המלומד בן לוקסמבורג ולטר קולנדר רואה ביצירה הליטורגית המוקדמת, (Laetatus sum (RV Anh 31, שאנטוניו חיבר בשנת 1691, בגיל 13, השפעה של סגנון לגרנזי. אביו היה מלחין בעצמו: אופרה בשם La Fedeltà sfortunata חוברה בשנת 1688 על ידי ג'ובאני באטיסטה רוסי, השם שבו נרשם אביו של ויוואלדי באיגוד שהיה בין מקימיו (רוסי - האדום, על שום צבע שערו, תכונה משפחתית).
נעורים וראשית קריירה
אנטוניו סבל אמנם מקשיי נשימה (כנראה קצרת), אך אלה לא הפריעו לו לנגן בכינור, לחבר מוזיקה ולהשתתף בפעילויות מוזיקליות שונות. בגיל 15 (1693) החל בלימודי דת לקבלת תואר כמורה. ב-1703, בן 25, הוסמך לכמורה ועד מהרה ניתן לו הכינוי "איל פרטה רוסו", "הכומר האדום", ככל הנראה בשל צבע שערו.
זמן לא רב לאחר הסמכתו, בשנת 1704, קיבל פטור מניהול המיסה בשל בריאותו הלקויה. בסוף 1706 פרש מכמורה פעילה. מעמדו בכנסייה הקתולית לא מנע ממנו לנהל פרשיות אהבים, אחת מהן עם הזמרת אנה ז'ירו.
מורה בבית יתומים
ב-3 בספטמבר 1703 התמנה ויוואלדי למורה לכינור בבית יתומים בשם "פיו אוספדאלה דלה פייאטה" ("מחסה החסד והרחמים") בוונציה. בעיר היו ארבעה מוסדות כאלה, שנועדו להעניק מחסה וחינוך לילדים יתומים, נטושים או כאלה שמשפחותיהם לא היו יכולות לכלכל אותם. מימון בתי היתומים האלה היה באחריות הרפובליקה. הבנים למדו מקצוע ונדרשו לעזוב את המחסה בגיל 15. הבנות קיבלו הכשרה מוזיקלית והמוכשרות שבהן נשארו והתקבלו לתזמורת ולמקהלה הנודעות של בית המחסה.
זמן קצר לאחר מינויו, החלו היתומות לזכות בהערכה ובכבוד גם מחוץ לאיטליה; ויוואלדי כתב בשבילן את רוב הקונצ'רטי, הקנטטות ומוזיקת הקודש שלו. בשנת 1704 נוספה גם משרת מורה לוויולה לתפקידיו כמורה לכינור.
יחסיו עם מועצת המנהלים של בית המחסה היו מתוחים. המועצה נדרשה לקיים הצבעה מדי שנה להכריע על המשך העסקתו של כל אחד מן המורים. לגבי ויוואלדי ההצבעה הייתה לרעתו, ובשנת 1709 איבד את משרתו בהצבעה של 7 נגד ו-6 בעד. כעבור שנה שבה עבד כמוזיקאי עצמאי, נקרא בשנת 1711 לחזור לעבודתו בבית המחסה, הפעם בהצבעה פה אחד; המועצה הכירה כנראה בחשיבות תרומתו למוסד. בשנת 1713 מונה לאחראי על הפעילות המוזיקלית של בית המחסה. בשנת 1716 קודם למעלת מאסטרו דה קונצ'רטי.
במהלך שנים אלה כתב ויוואלדי את עיקר יצירתו, כולל מספר רב של אופרות וקונצ'רטים. ב-1705 יצא לאור האוסף הראשון (ראקולטה) של יצירותיו: אופוס 1 הוא קובץ של 12 סונאטות לשני כינורות ובאסו קונטינואו, עדיין בסגנון קונבנציונלי. ב-1709 הופיע קובץ שני של 12 סונאטות לכינור ובאסו קונטינואו (אופוס 2). פריצת הדרך האמיתית הגיעה עם הקובץ הראשון שלו של 12 קונצ'רטי לכינור, שני כינורות וארבעה כינורות עם תזמורת כלי קשת, "ל'אסטרו ארמוניקו" (אופוס 3), שפורסם באמסטרדם בשנת 1711 על ידי אטיין רוז'ה. קובץ זה קצר הצלחה מרשימה ברחבי אירופה ואחריו הופיע "לה סטראוואגאנצה" (אופוס 4), קובץ של קונצ'רטי לכינור סולו וכלי קשת.
בפברואר 1711 נסעו ויוואלדי ואביו לברשה, שם נוגן ה"סטאבאט מאטר" (621 ברשימת יצירות ויוואלדי) כחלק מפסטיבל דתי. נראה שהיצירה נכתבה בחיפזון: תפקידי כלי הקשת פשוטים, המוזיקה של שלושת הפרקים הראשונים חוזרת על עצמה בשלושת הפרקים הבאים, ולא לכל הטקסט נכתבה מוזיקה. אף על פי כן, ובחלקו כתוצאה מן התמציתיות שנכפתה על המוזיקה, היצירה מגלה עומק מוזיקלי ורגשי והיא אחת מיצירות המופת המוקדמות שלו.
ב-1718 החל ויוואלדי לצאת למסעות. על אף היעדרויותיו התכופות, שילם לו בית המחסה על כתיבת שני קונצ'רטי לחודש לתזמורת ועריכת ארבע חזרות לפחות עמה כשיימצא בוונציה. על פי רשומות בית המחסה קיבל תשלום על 140 קונצ'רטי בין 1723 ל-1729.
אמרגן אופרה
בוונציה של ראשית המאה ה-18 הייתה האופרה הבידור המוזיקלי הפופולרי ביותר והרווחי ביותר למלחין. תיאטראות אחדים התחרו על תשומת לבו של הקהל הרחב. ויוואלדי החל בקריירה של מחבר אופרות ללא הבלטה: האופרה הראשונה שלו, (Ottone in villa (RV 729 לא בוצעה בוונציה אלא בתיאטרון גארזריה בוויצ'נצה בשנת 1713. כעבור שנה זינק ויוואלדי לוונציה והיה לאמרגן של תיאטרון סנט'אנג'לו, שם הוצגה האופרה שלו (Orlando finto pazzo (RV 727, אלא שהיצירה לא קלעה לטעם הקהל וויוואלדי נאלץ להסיר אותה כעבור שבועות ספורים ולהחליף אותה בהופעות חוזרות של יצירה אחרת, שכבר הוצגה בעונה הקודמת. בשנת 1715 הציג את (Nerone fatto Cesare (RV 274 שאבדה מאז. את המוזיקה לאופרה כתבו שבעה מלחינים שונים, ובראשם ויוואלדי עצמו עם אחת-עשרה אריות. הפעם הייתה זו הצלחה וויוואלדי תכנן להעלות בסוף העונה אופרה שכולה שלו, (Arsilda regina di Ponto (RV 700. אולם הצנזור מטעם המדינה מנע את ההופעה; הוא התנגד לעלילה, שבה מתאהבת הגיבורה הראשית, ארזילדה, באישה אחרת, שמתחזה לגבר. ויוואלדי הצליח להכשיר את האופרה בעיני הצנזור בשנה הבאה והיא הוצגה לבסוף בהצלחה מרשימה.
באותה תקופת זמן עצמה הזמין מוסד הפייאטה אי-אלו יצירות ליטורגיות. החשובות שבהן היו שתי אורטוריות. הראשונה, (Moyses Deus Pharaonis (RV 643 אבדה. השנייה, (Juditha triumphans (RV 644 שחוברה ב-1716, היא מיצירות הקודש המופתיות שלו. האורטוריה הוזמנה לחגיגות הניצחון של רפובליקת ונציה על הטורקים וכיבושו מחדש של האי קורפו. את כל אחד-עשר תפקידי השירה ביצעו נערות מבית המחסה, הן של הדמויות הנשיות והן הגבריות. רבות מן האריות כללו תפקידים לכלי סולו: חליליות, אבובים, קלרינטים, ויולה ד'אמורה ומנדולינות, שהציגו לראווה את קשת הכישרונות של בנות "בית המחסה של החסד והרחמים".
אמצע החיים
בשנת 1717 או 1718 הציעו לוויוואלדי משרה יוקרתית חדשה כמאסטרו די קאפלה בחצר הנסיך פיליפ מהסה-דרמשטאדט, מושל מנטובה. ויוואלדי עבר לשם לשלוש שנים ויצר כמה אופרות, בהן (Tito Manlio (RV 738. בשנת 1721 היה במילאנו, שם הציג את הדרמה הפסטורלית La Silvia (RV 734), שאבדה, ושוב כעבור שנה את האורטוריה L'adorazione delli tre re magi al bambino Gesù ("סגידת שלושת החכמים לישו התינוק", RV 645 שגם היא אבדה). הצעד הגדול הבא היה מעבר לרומא ב-1722, לשם הביאו האופרות שלו את הסגנון החדש. האפיפיור החדש בנדיקט ה-13 הזמין את ויוואלדי לנגן לפניו. בשנת 1725 חזר ויוואלדי לוונציה, שם הפיק ארבע אופרות באותה שנה.
בתקופה זו כתב גם את "ארבע העונות", ארבעה קונצ'רטי לכינור, המתארים במוזיקה את המתרחש בטבע. שלושה מהקונצ'רטי מקוריים בתפיסתם אך הראשון, "אביב", שואל מוטיבים מסינפוניה במערכה הראשונה של האופרה שלו Il Giustino שחוברה בה בשנה עם "ארבע העונות". ההשראה לחיבור הקונצ'רטי נבעה מן הסתם מעיבוריה הכפריים של מנטובה. הם היוו מהפכה בתפיסה המוזיקלית: ויוואלדי נתן בהם ייצוג לפלגים מפכים, ציוצי ציפורים (מסוגים שונים, כל אחד מאופיין בנפרד), נביחות כלבים, זמזום יתושים, קריאות רועים, סערות, רקדנים שתויים, לילות חרישיים, יציאה לצייד (מנקודת המבט הן של הציידים והן של הטרף), נופים קפואים, ילדים מחליקים על הקרח ואש מבוערת. כל קונצ'רטו נקשר אל סונטה משל ויוואלדי, אשר תיארה את ההתרחשויות שביטאה המוזיקה. הקונצ'רטי יצאו לאור כארבעת הראשונים בקובץ של שנים-עשר, Il cimento dell'Armonia e dell'Inventione, אופוס 8 של ויוואלדי, שיצא באמסטרדם ב-1725.
אף כי לקשרים הרומנטיים שיוחסו לויוואלדי עם נשים שונות אין ראיות של ממש, יש מקום להניח, כי ערך חומר לאופרות שלו כך שיתאים להעדפותיה של בת-חסותו, הזמרת אנה ז'ירו, שפגש בשובו לוונציה.
שמאל|ממוזער|150px|קריקטורה של ויוואלדי, צייר פ. ל. גצי, רומא (1723)
שנים אחרונות ומוות
בשיא הקריירה שלו, קיבל ויוואלדי הזמנות מאצילים ובני משפחות מלוכה באירופה. קנטטת הכלולות
Gloria e Imeneo (RV 687) נכתבה לנישואי לואי ה-15. אופוס 9 ,La Cetra, הוקדשה לקיסר קארל ה-6. לוויוואלדי הזדמן לפגוש את הקיסר פנים אל פנים בשנת 1728 כשזה הגיע לטריאסטה לבחון מקרוב הקמת נמל חדש. קארל התפעל כל כך מן המוזיקה של הכומר האדום, עד שהקדיש, על פי השמועה, יותר זמן לשיחה עם המלחין באירוע זה מאשר לשריו במשך שנתיים תמימות. הוא העניק לוויוואלדי תואר אבירות, מדליית זהב והזמנה לבוא לווינה. ויוואלדי, מצדו, העניק לקארל עותק כתוב ביד של "לה צ'טרה", קובץ קונצ'רטי שונה כמעט בכל מזה שיצא לאור באותו שם כאופוס 9. נראה שההדפסה התעכבה וויוואלדי נאלץ לאסוף קובץ מאולתר.
בשנת 1730 נסע, יחד עם אביו, לווינה ופראג, שם הוצגה האופרה Farnace (RV 711). כמה אופרות מאוחרות ציינו שיתוף פעולה עם שניים מחשובי הלבריתנים באיטליה בזמן ההוא. את "ל'אולימפיאדה" ואת "קאטונה באוטיקה" כתב פייטרו מטסטאזיו, הנציג החשוב ביותר של האקדמיה של ארקדיה ומשורר החצר בווינה. את "לה גריזלדה" שיכתב קרלו גולדוני הצעיר מלברית מוקדמת של אפוסטולו זנו.
חייו של ויוואלדי, כאלה של מלחינים רבים בני זמנו, הסתיימו במצוקה כלכלית. יצירותיו לא נהנו עוד מן החשיבות וההערכה, שהיו מנת חלקן לפנים, בוונציה; תמורות בטעם המוזיקלי הוציאו אותן תוך זמן קצר מן האופנה וויוואלדי, בתגובה לכך, בחר למכור רבים מכתבי היד שלו בחצי חינם, כדי לממן הגירה לווינה. הסיבות ליציאתו של ויוואלדי מוונציה אינן ברורות, אבל נראה סביר להניח, שרצה לפגוש את קארל ה-6 ולנצל את הערכתו של הקיסר למוזיקה שלו כדי להתקבל כמלחין החצר הקיסרית. סביר גם שוויוואלדי נסע לווינה להפיק אופרה, בייחוד לאור קרבת משכנו לקארנטנר טור תיאטר. אלא שזמן קצר אחרי בואו של ויוואלדי לווינה, הלך קארל ה-6 לעולמו. למלחין הייתה זו מהלומה טראגית, ביש מזל שהותיר אותו ללא חסות ומקור הכנסה מחצר המלוכה. הוא נאלץ למכור עוד כתבי יד לשם קיום וזמן לא רב לאחר זאת נפטר, ב-27 או 28 ביולי 1741, כנראה כתוצאה מן הקצרת שממנה סבל כל ימיו, בביתה של אלמנת יצרן אוכפים וינאי. ב-28 ביולי נקבר בקבר פשוט בחלקת הקבורה של בית החולים בווינה (ההשערה, שיוזף היידן הצעיר שר במקהלה בהלווייתו של ויוואלדי התבססה על טעות בהעתקת מקור ראשוני והוכחה כשגויה).
חלקת הקבורה שלו נמצאת סמוך לקארלסקירכה בווינה, באתר המכון הטכני. הבית שבו התגורר בווינה נהרס ובמקומו ניצב עכשיו מלון זאכר. אתרים שונים בווינה מנציחים את זכרו של אנטוניו ויוואלדי.
סגנון והשפעה
רבים מחיבוריו של ויוואלדי יוצרים רושם של שמחת חיים תוססת, כמעט משועשעת, העומדת בניגוד בולט לכובד הראש אומר הכבוד של רוב מוזיקת הבארוק שנכתבה בימיו. רוב הרפרטואר של ויוואלדי התגלה מחדש רק במחצית הראשונה של המאה ה-20 בטורינו וג'נובה ויצא לאור במחצית השנייה של המאה. המוזיקה של ויוואלדי חדשנית, מנפצת מסורת מוצקה של סכימות; הוא אצל זוהר ובהירות למבנה הצורני והקצבי של הקונצ'רטו, בחיפוש מתמיד אחר ניגודים הרמוניים והמצאת מלודיות ונושאים חדשניים. יתרה מזו, ויוואלדי ביקש ואף הצליח לחבר מוזיקה שאינה אקדמית, שנועדה בפירוש לקהל הרחב ולא רק למיעוט האינטלקטואלי. שמחת היצירה שלו באה לביטוי מובהק בעליצות הגלויה של המוזיקה שחיבר. תכונות אלה אחראיות במידה רבה לפופולריות העצומה של יצירות ויוואלדי. הפופולריות הזו פרסמה אותו תוך זמן קצר בארצות אחרות כמו צרפת, שהייתה אותו זמן עצמאית מאוד בכל הנוגע לטעמה המוזיקלי.
ויוואלדי נמנה עם המלחינים, שהביאו להתפתחות המוזיקה הבארוקית (על ניגודי המצלולים הכבדים שאפיינו אותה) אל הסגנון הקלאסי. יוהאן סבסטיאן באך הושפע עמוקות מן הקונצ'רטי והאריות של ויוואלדי (השפעה, שאת אותותיה אפשר למצוא ביוהנס פסיון, במתאוס פסיון ובקנטטות). באך עיבד מספר קונצ'רטי של ויוואלדי לכלי מקלדת סולו, לצד אחרים שעיבד לתזמורת (בהם בקונצ'רטו המפורסם לארבעה כינורות וצ'לו, כלי קשת וקונטינואו (מס' 580 ברשימת יצירות ויוואלדי).
ויוואלדי היה ממציאיה של צורת הריטורנלו והראשון לבסס אותו כצורה המקובלת לפרקי קונצ'רטו מהירים. כמו כן, ויוואלדי הוא שכונן את המבנה המוסכם לשלושת פרקי הקונצ'רטו (מהיר-איטי-מהיר). רבים מן הקונצ'רטי שלו מכילים פרקים תיאוריים, הנושאים שמות כגון "סערה בים". מוזיקת הקודש של ויוואלדי נופלת בכמותה אך לא באיכותה מן המוזיקה האינסטרומנטלית שלו. המוזיקה שלו למזמורNisi Dominus לקול אלט כוללת ציור מילים עתיר הבעה.
מוניטין לאחר מותו
ויוואלדי המשיך להיות נחבא אל הכלים ונשכח במידה רבה, גם לאחר התחדשות העניין בבאך, ביוזמת מנדלסון. אפילו יצירתו המפורסמת ביותר, "ארבע העונות" לא הייתה מוכרת במהדורה המקורית שלה. בראשית המאה ה-20 חיבר פריץ קרייזלר קונצ'רטו בסגנון ויוואלדי. הוא הציג את היצירה כקונצ'רטו מקורי של ויוואלדי, ואם כי היה זה הוא שחיבר אותו בפועל, היה בכך כדי ליצור שוב עניין במוזיקה של המלחין הבארוקי. העניין המחודש הניע את החוקר הצרפתי מארק פינשרל להתחיל עבודת מחקר אקדמית על מכלול יצירתו של ויוואלדי. גילוי כתבי יד רבים של ויוואלדי ורכישתם על ידי הספרייה הלאומית של אוניברסיטת טורינו, במימון הנדיב של רוברטו פואה ופיליפו ג'ורדאנו (לזכר בניהם, מאורו ורנצו), הובילה להתעוררות מחודשת של העניין בויוואלדי. אנשים כמו מארק פינשרל, מריו רינאלדי, אלפרדו קאזלה, עזרא פאונד, אולגה ראדג', ארטורו טוסקניני ולואיס קאופמן תרמו את חלקם בהשבת ויוואלדי לחיי המוזיקה של המאה ה-20. החייאת יצירותיו של ויוואלדי, שלא התפרסמו קודם לכן, במאה ה-20 התאפשרה בעיקר הודות למאמציו של אלפרדו קאזלה, שארגן ב-1939 את שבוע ויוואלדי, כיום ציון דרך היסטורי, שבו הושמעו מחדש, לראשונה, ה"גלוריה" (RV 589) ו"ל'אולימפיאדה". מאז מלחמת העולם השנייה נהנות יצירות ויוואלדי מהצלחה אוניברסלית כמעט והופעתם של ביצועים אותנטיים לתקופה רב מגבירה את תהילתו. בשנת 1947 ייסד איש העסקים הוונציאני אנטוניו פאנה את "המכון האיטלקי על שם אנטוניו ויוואלדי", שהמלחין ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו היה מנהלו האמנותי ומטרתו לקדם את המוזיקה של ויוואלדי ולהוציא מהדורות חדשות של יצירותיו.
המוזיקה של ויוואלדי, יחד עם זו של מוצרט, צ'ייקובסקי וקורלי, כלולה בתאוריות של אלפרד טומטיס על אפקטים של מוזיקה על התנהגות אנושית (אפקט מוצרט), והיא משמשת בתראפיית מוזיקה.
מדיה
"Symphonic Guitars" Podcast #3
Vivaldi - "The Four Seasons - The Spring" - Dan Sindel http://www.dansindel.us/podcast/DanSindel_podcast3_Vivaldi_Spring.mp3
250 unique electric guitar tracks recreate the orchestral score..!
Concerto b minor, 2nd movement (Adagio) - transcription for organ by Johann Gottfried Walther - https://www.musicalion.com/en/scores/sheet-music/11248/johann-gottfried-walther/25810/adagio-from-organ-concerto-no-3-b-minor
יצירותיו
למעלה מ-500 קונצ'רטי (מתוכם 230 לכינור, והשאר לבסוּן, צ'לו, אבוב, חליל, ויולת האהבה, חלילית ומנדולינה. כ-40 מהם נכתבו כקונצ'רטו גרוסו- לשני כלים וכלי קשת, וכ-30 נכתבו לשלושה כלים וכלי קשת).
46 אופרות (ויוואלדי עצמו טען שהלחין יותר מ-100).
סימפוניות.
73 סונאטות.
מוזיקה קאמרית (קונצ'רטי קאמריים וכ-70 סונאטות)
מוזיקה דתית (היצירות המבוצעות ביותר הן גלוריה ברה מז'ור מס' 589 ברשימת יצירותיו, וסטאבט מאטר מס' 621 ברשימת יצירותיו).
יצירותיו המפורסמות ביותר:
– "ארבע העונות" (איטלקית: Le Quattro Stagioni; אנגלית: The Four Seasons)
– ארבעה קונצ'רטי לכינור, לכלי קשת ולקונטינואו מתוך אופוס מס' 8.
באפריל 2008 התגלתה ובוצעה בפראג האופרה "ארג'יפו" של ויוואלדי, שאבדה לפני 278 שנים, אחרי שבוצעה, גם אז, בפראג. מגלה לברית האופרה התחקה אחר מסע להקת האופרה ומצא, שמפראג המשיכה בדרכה אל רגנסבורג שבגרמניה של ימינו, ושם התגלו שני שלישים מן האופרה האבודה. החסר הושלם באריות שכתב ויוואלדי באותה תקופה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:כמרים איטלקים
קטגוריה:מלחינים מתקופת הבארוק
קטגוריה:מלחיני אורטוריות
קטגוריה:הרפובליקה של ונציה: אישים
קטגוריה:מלחינים איטלקים במאה ה-17
קטגוריה:מלחינים איטלקים במאה ה-18
קטגוריה:ילידי 1678
קטגוריה:נפטרים ב-1741
| 2024-08-17T18:16:06
|
אורף
|
הפניה קרל אורף
| 2011-01-16T07:08:47
|
קרל אורף
|
שמאל|ממוזער|קרל אורף בזלצבורג בשנת 1956, יחד עם המו"לית ליזלוטה הולצמייסטר
קרל אורף (בגרמנית: Carl Orff; 10 ביולי 1895 – 29 במרץ 1982) היה מלחין גרמני, נולד במינכן, גרמניה.
יצירתו
יצירתו המוכרת ביותר של אורף היא "כרמינה בוראנה" (Carmina Burana 1938) - "קנטטה נופית". היא הראשונה מתוך טרילוגיה שכוללת גם את "קאטולי כרמינה" (Catulli Carmina) ו"טריונפו דה אפרודיטה" (Triunfo de Aphrodite), שמציגות את העניין הרב שלו בשירה גרמנית של ימי הביניים. אף על פי שהוא נחשב מודרני בחלק מטכניקות ההלחנה שלו, אורף, בטרילוגיה, הצליח ללכוד את רוח ימי הביניים עם מקצבים מדבקים וטונאליות פשוטה. שירת ימי הביניים בגרמניה נכתבה בגרסה מוקדמת של גרמנית ובלטינית והייתה לרוב עסיסית, אך לא גלשה לגסויות לשם גסות.
בחוגים פדגוגיים הוא נודע בעיקר בשל יצירתו Schulwerk (1930–1935), שתורגמה לאנגלית כ"מוזיקה לילדים" (Music for Children). התזמור המוזיקלי הפשוט שלה אפשר גם לילדים בלי הכשרה ארוכה לנגן יצירה שלמה בקלות יחסית. במשך רוב חייו עבד אורף עם ילדים, והשתמש במוזיקה ככלי חינוכי. גם המלודיה וגם המקצב מוכתבים לרוב על ידי המילים, גם בגרמנית וגם באנגלית.
אורף לא אהב לקרוא ליצירותיו "אופרות". למשל, ליצירה Der Mond ("הירח", 1939) קרא Märchenoper: אופרת אגדה. Die Kluge ("האישה החכמה", 1943) תיפול לאותה קטגוריה. בשתי היצירות ישנו אותו צליל ימי-ביניימי או חסר זמן בכלל מבלי להעתיק בפועל את הדימויים המוזיקליים של התקופה.
קשריו עם השלטון הנאצי
אורף לא היה חבר במפלגה הנאצית, אך קיים קשרים טובים עם המשטר הנאצי ונהנה מחופש יצירה בתקופתו של משטר זה, כולל פטור משירות צבאי שניתן לו על ידי משרד התעמולה שבהנהגת יוזף גבלס. בשנת 1938 קיבל על עצמו משימה שהטיל ראש עיריית פרנקפורט, לכתוב מוזיקה חדשה ליצירה "חלום ליל קיץ", כזו שתחליף את המוזיקה של מנדלסון, שהוחרמה על ידי הנאצים (אורף התעניין ביצירה זו כבר שנים רבות קודם לכן). אורף התפטר מתפקידו באגודת באך עם עליית הנאצים לשלטון ובין ידידיו הקרובים לא היו נאצים.
לאחר מלחמת העולם השנייה נעצר על ידי בנות הברית, ובחקירתו טען כי היה חבר בקבוצה האנטי-נאצית, "הוורד הלבן". הוא אכן היה מיודד עם המוזיקולוג פרופ' קורט הובר, אחד מחברי הקבוצה. אך אין עדויות המאמתות את טענתו. אשתו של הובר טוענת כי המלחין אף נמנע (למרות הפצרותיה לנצל את השפעתו) מלעזור לחברו הקרוב לאחר מאסרו.
חלק מהביוגרפים שלו טוענים כי לאורף היה דם יהודי (אביו היה, לדבריהם, יהודי-למחצה) אך אורף הכחיש זאת מכל וכל.
אורף קבור בכנסייה הבארוקית של המנזר אנדכס, מדרום למינכן, שגם משמש כמבשלת בירה.
קישורים חיצוניים
Was Carl Orff a Nazi?
המלחין הנאצי שלא הכרתם - קארל אורף
הערות שוליים
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:מלחינים גרמנים
קטגוריה:חינוך באמצעות מוזיקה
קטגוריה:בוואריה: אישים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טיבינגן
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1895
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1982
| 2023-04-26T06:49:36
|
באך (פירושונים)
|
באך (Bach) הוא שם משפחה שמקורו בגרמנית ופירושו "נחל".
קטגוריה:שמות משפחה אשכנזיים
קטגוריה:שמות משפחה גרמניים
| 2022-03-07T17:42:21
|
יוהאן סבסטיאן באך
|
יוהאן סבסטיאן בַּאך (; 31 במרץ 1685 – 28 ביולי 1750) היה מלחין גרמני מתקופת הבארוק. הוא נחשב לאחד המלחינים הגדולים ביותר בכל הזמנים. יצירותיו של באך, הכתובות תוך מיצוי אמנותי וטכני של טכניקת הקונטרפונקט, נודעות בעומקן וביופיין. רבים רואים בבאך את המלחין שהביא לשיאה את המוזיקה הפוליפונית. בתקופתו נודע בעיקר כנגן עוגב וירטואוז, ולאחר מותו דעכה תהילתו. שמו שב לתודעת הציבור במאה ה-19 ותהילתו לא פסקה מאז.
בין יצירותיו החשובות והמוכרות ביותר: טוקטה ופוגה ברה מינור, הפסנתר המושווה, וריאציות גולדברג, מתאוס פסיון, יוהנס פסיון, הקונצ'רטי הברנדבורגים, המנחה המוזיקלית, אמנות הפוגה, המיסה בסי מינור ועוד.
ביוגרפיה
באך נולד ב-1685 בעיירה אייזנך, בירת דוכסות סקסוניה-אייזנך (כיום בתורינגיה שבגרמניה), בן זקונים ליוהאן אמברוסיוס באך ולמריה אליזבטה לאמרהירט. אביו היה נגן העוגב של כנסיית גאורג הקדוש, וכן כנר וויולן, שהדריך את יוהאן הצעיר ביסודות הנגינה בכינור ובצ'מבלו. משפחת באך הוציאה מתוכה במשך כמה דורות עשרות מוזיקאים מקצועיים, כמו נגני חצר, עוגבני כנסייה ומלחינים. דודו של באך, יוהאן כריסטוף, הציג בפניו את אמנות הנגינה בעוגב. באך היה גאה במורשת המשפחתית, וב-1735 חיבר גניאולוגיה משפחתית: "Ursprung der musicalisch-Bachischen Familie“. במאי 1694 נפטרה אמו, ולאחר פחות משנה, בתחילת 1695, נפטר גם אביו.
באך, שטרם מלאו לו עשר שנים, עבר אל חסותו של יוהאן כריסטוף באך, אחיו בן ה-24. זה הביא אותו לביתו באורדורף, שם עבד כנגן עוגב. באך החל אז את לימודיו בבית הספר ועשה חיל בלטינית, ביוונית עתיקה, בחשבון ובשירה. בנוסף, עסק בהעתקה, לימוד וביצוע מוזיקה וייתכן שגם בתחזוקת העוגב. מאחיו קיבל הדרכה שכללה נגינה בקלאוויקורד, ונחשף למלחינים רבים בני ארצו, כמו יוהאן פכלבל (שהיה מורו של יוהאן כריסטוף) ויוהאן יאקוב פרוברגר, וכנראה גם למוזיקה של מלחינים מצפון גרמניה, למלחינים צרפתים כמו לולי, לואי מרשאן ומרן מארה ולמלחין המקלדת האיטלקי ג'ירולאמו פרסקובלדי. לא עבר זמן רב עד שהאח הקטן שלט בכל הידע שהקנה לו האח הגדול. יוהאן סבסטיאן הפציר באחיו ללמדו מוזיקה מתקדמת יותר, אולם יוהאן כריסטוף סבר, שבאך הצעיר עדיין אינו בשל לכך.
בשנת 1700 החל בלימודי מוזיקה בבית הספר היוקרתי מיכאל הקדוש, בעיר לינבורג והשתכר למחייתו מזמרה במקהלת הכנסייה הצמודה, עד שהתחלף קולו. לצד השירה המשיך בנגינה בעוגב, כינור וצ'מבלו. בנוסף ללימודיו המוזיקליים, רכש באך השכלה מקיפה שכללה תאולוגיה, היסטוריה, ופיזיקה וככל הנראה למד גם איטלקית וצרפתית. שהותו בלינבורג נמשכה 3 שנים ובזכותה זכה באך להכיר את מגוון התרבות האירופית, מה שלא היה אפשרי בעיר מולדתו. בית הספר היוקרתי אפשר לו להכיר בני אצולה מצפון גרמניה. הוא ניהל קשר משמעותי עם נגני העוגב בעיר, במיוחד עם המלחין גאורג בהם, נגן עוגב בכנסיית יוחנן המטביל, ואף פגש נגני עוגב מהמבורג הסמוכה, שהייתה מהערים הגדולות בצפון אירופה. קשרים אלו הקנו לו גם גישה לכלים מוזיקליים מעולים. נראה שבאותה עת למד להכיר את אסכולות העוגב הגרמניות, את כתביהם (המוזיקליים והתאורטיים) של מוזיקאים אלו, ובמיוחד את עבודתו של דיטריך בוקסטהודה. בעזרת כל אלה הוא התפתח לעוגבאי מעולה.
תחילת הקריירה המוזיקלית
עם סיום לימודיו, בינואר 1703, הועסק באך כמוזיקאי חצר בקפלה של הדוכס יוהאן ארנסט בוויימאר, עיר גדולה בתורינגיה. נראה שמשרתו שם לא הייתה מוזיקלית ביותר, אך המוניטין שלו כנגן מקלדת נודעו ברבים והוא הוזמן לחנוך את העוגב החדש בכנסיית בוניפציוס הקדוש ("הכנסייה החדשה") בארנשטאדט, העיר העתיקה ביותר בתורינגיה עמה קיימה משפחת באך קשר קרוב. בכירי הכנסייה התרשמו מנגינתו, והוא זכה במשרת נגן העוגב שלה. הייתה זו משרה קלה יחסית ונדיבת שכר, ולרשותו עמד עוגב חדיש בעל מערכת מודרנית, המאפשרת שימוש בסולמות רבים. באך פנה להלחנה של פרלודים לעוגב במסורת הצפון גרמנית: וירטואוזיים ואלתוריים. כבר אז ניכרה בפרלודים שכתב שליטה בפיתוח מוטיבי ועם זאת עדיין לא בשלו יכולותיו בארגון בקנה מידה רחב ובקונטרפונקט.
באוקטובר 1705 ניתנה לו חופשה בת חודש, אותה ניצל לעריכת מסע רגלי בן כ-400 קילומטרים לליבק שבצפון גרמניה, כדי להאזין לנגינתו של דיטריך בוקסטהודה. באך האריך לשהות בעיר שלושה חודשים, דבר המעיד על השפעתו הגדולה ורבת הערך של בוקסטהודה עליו. נראה שבאך ראה בו דמות אב, וסגנונו היווה יסוד ליצירותיו המוקדמות. באך חזר לארנשטאדט רק בפברואר 1706, לאחר שהתפטר בשל חילוקי דעות בינו לבין בכירי הכנסייה לגבי צורת נגינתו ורמת הזמרים במקהלה.
שבאך קיבל עליו ב-1707 משרה רווחית כנגן עוגב בכנסיית דיווי בלאסי (Divi Blasii) במילהאוזן, עיר צפונית גדולה וחשובה. ארבעה חודשים לאחר הגעתו נשא באך לאישה את דודניתו מדרגה שנייה, מריה ברברה באך מארנשטאדט. ראשי העיר והכנסייה ששו לממש את תוכניתו של המנהל המוזיקלי החדש לחידוש העוגב בכנסייה, הם אהבו את הקנטטה החגיגית "האל הוא מלכי", רי"ב 71, שכתב לכבוד חנוכת בית המועצה החדש ב-1708, ושילמו לו עבורה ביד נדיבה. הם קיוו שבאך יוסיף וינצח על קנטטה זו גם בעתיד, אך בינתיים הוצעה לו משרה מפתה יותר.
ויימאר
ב-1708, לאחר פחות משנה במילהאוזן, חזר באך לוויימאר בעקבות הזמנתו של הדוכס מוויימאר. הוא התמנה לעוגבאי ובהמשך למנהל הקונצרטים בבית התפילה הדוכסי, שם עמדו לרשותו מוזיקאים מקצועיים.Johann Sebastian Bach: a detailed informative biography. The Baroque Music Site. Archived from the original on 20 February 2012. Retrieved 19 February 2012 באך ואשתו עברו לגור בסמוך לארמון הדוכס, וכעבור שנה נולד בנם הבכור. אל משק ביתם הצטרפה אחותה המבוגרת והלא נשואה של מריה ברברה, כדי לסייע לה בגידול הילדים. בסך הכול נולדו לזוג שבעה ילדים, מהם רק ארבעה הגיעו לבגרות. שניים מהם, ילידי ויימאר – וילהלם פרידמן באך וקארל פיליפ עמנואל באך – היו למלחינים חשובים בסגנון הרוקוקו, שבא לאחר הבארוק.
בוויימאר השיג באך רמה טכנית, ביטחון כלכלי והשראה מספיקים כדי להרחיב את המבנים היצירתיים הקיימים ולשלב בהם השפעות מחוץ לארץ, וכך חיבר את יצירותיו הגדולות הראשונות למקלדת ולתזמורת. השפעתם של מוזיקאים איטלקיים כקורלי, טורלי, ובעיקר ויוואלדי ניכרת באופי הבהיר והנינוח של יצירותיו, במקצביהן הדינמיים, בפתיחות הדרמטיות ובתבניות ההרמוניות ההחלטיות. אחת משיטות הלימוד העצמי של באך הייתה תעתוק (transcription) קונצ'רטי של ויוואלדי ליצירות לצ'מבלו ועוגב (יצירות שעודן אהודות בקונצרטים). ייתכן ששאב רעיון זה מהנסיך יוהאן ארנסט, אחד ממעסיקיו, שהיה מוזיקאי מקצועי. בנוסף, ניגן באך מוזיקה קונצרטנטית מגוונת עם האנסמבל של הדוכס. ב-1713 חזר הדוכס מטיול בארצות השפלה ובאמתחתו אוסף גדול של פרטיטורות. באך נמשך במיוחד למבנה האיטלקי של קונצ'רטו גרוסו: תחלופה לסירוגין בין קבוצה של כלי סולו (concertino) לתזמורת שלמה (tutti). מאפיינים איטלקיים אלה אפשר לשמוע ביצירותיו המאוחרות יותר, כמו הסוויטה האנגלית מספר 3 (כאשר התחלופה היא בין המנעד הנמוך למנעד הגבוה של הצ'מבלו) והקונצ'רטי הברנדנבורגיים, המבוססים חלקית על מבנה זה. בתקופה זו החל באך בכתיבת הפוגות שלו, הנשענות על שליטתו הטובה בהלחנה קונטרפונקטית. עיקר יצירתו בתקופה זו הייתה לעוגב. הוא החל באותה עת בכתיבת הספרון לעוגב עבור בנו הבכור, וילהלם פרידמן. הספר כלל כוראלים לותרניים (מזמורים) מעובדים בצורות מורכבות לצורך הדרכת נגני עוגב, וללימוד הרמוניה וקונטרפונקט (והם משמשים למטרה זו מאז ואילך). במשך חייו באך הלחין מוזיקה רבה לעוגב, ומעטים יכולים להתחרות בתרומתו לכלי נגינה זה.
לאחר תשע שנות עבודה בוויימאר החל באך לחפש עבודה יציבה יותר, שתאפשר לו לפתח את רעיונותיו המוזיקליים. הוא נענה להזמנת הנסיך לאופולד מאנהלט-קטן (Anhalt-Cöthen) להתמנות למנהל מוזיקלי (Kapellmeister), אך הדוכס מוויימאר סירב לשחררו ממשרתו, ואף שלח אותו בנובמבר 1717 לכלא, שממנו שוחרר בדצמבר ועבר לקטן. הנסיך לאופולד, שהיה בעצמו מוזיקאי, העריך את כשרונותיו של באך, שילם לו כהלכה והעניק לו חופש ניכר בהלחנה ובנגינה. הנסיך היה קלוויניסט ולא נזקק למוזיקה דתית רבה, ולכן מרבית יצירתו של באך באותה עת הייתה חילונית. הוא חיבר את הסוויטות התזמורתיות, את שש הסונאטות והפרטיטות לכינור, את שש הסוויטות לצ'לו, את הקונצ'רטי הברנדנבורגיים, וכן חלק מיצירותיו למקלדת.
ביולי 1720, בזמן ששהה בקרלסבאד לצד הנסיך לאופולד, פקדה את באך טרגדיה: אשתו, מריה ברברה, מתה במפתיע. זמן לא רב אחר כך, בדצמבר 1721, נשא באך תחתיה את אנה מגדלנה וילקה, הצעירה ממנו ב-16 שנים. אנה מגדלנה הייתה זמרת סופרן מחוננת בחצרו של הנסיך לאופולד, בתו של חצוצרן העיר. נולדו להם 13 ילדים (מה שלא מנע את המשך הקריירה של אנה מגדלנה כזמרת), מהם שרדו והגיעו לבגרות שישה: שלושה בנים – גוטפריד היינריך, יוהאן כריסטוף פרידריך באך ויוהאן כריסטיאן באך, ושלוש בנות – אליזבט יוליאנה פרידריכה, יוהאנה קרולינה ורגינה סוזאנה.
לייפציג
שמאל|ממוזער|250px|פסל של באך לפני כנסיית תומאס הקדוש בלייפציג
בשנת 1723 הגיש באך את מועמדותו לתפקיד מנהל המוזיקה בכנסיית תומאס בלייפציג (Thomaskantor), תפקיד שהתפנה עם מותו של יוהאן קונאו. למשרה ניגשו עוד ארבעה מועמדים והיה עליהם לעמוד במבחנים קשים. להוכחת יכולתו ניצח באך על שתי קנטטות שלו – רי"ב 22 ורי"ב 23 – וזכה במשרה. הוא מונה לקנטור של בית הספר (Thomasschule) הנספח לכנסייה הראשית, ולמנהל מוזיקלי של כמה כנסיות מרכזיות בעיר. היה זה תפקיד יוקרתי בעיר מסחר מובילה בסקסוניה (שכנתה של תורינגיה), תפקיד ממשלתי – בניגוד לתפקידיו הקודמים בחצרות האצולה. בתפקידו בלייפציג החזיק 27 שנים עד למותו.
מועצת לייפציג, מעסיקתו של באך, הייתה מפולגת בין נאמני הנסיך הבוחר פרידריך אוגוסטוס השני לבין העירוניים, מייצגי מעמד הסוחרים והאצולה הזעירה. באך היה מינוי של הפלג הראשון, ובתמורה למינויו ניתנה לפלג השני שליטה בבית הספר של כנסיית תומאס. באך ראה עצמו כראש המוזיקה הכנסייתית בעיר אך הפלג העירוני ניסה להגביל את השפעתו ולצמצם את הדגש על מוזיקה בבית הספר ובכנסיות. מועצת העיר גם לא כיבדה את ההבטחה שניתנה לבאך למשכורת של 1000 טלרים לשנה, אך עם זאת סיפקה לו הכנסה סבירה ודירה טובה בפאתי בניין בית הספר.
תפקידו של באך כלל הן חינוך והן הלחנה. הוא הדריך את תלמידי בית הספר בשירה ואף לימד לטינית (הוא היה רשאי להעסיק תחתיו ארבעה עוזרים לצורך מטלות אלו). כמלחין היה עליו לספק מוזיקה מדי שבוע לכנסיית תומאס ולכנסיית ניקולאי. מטלה זו עודדה יצירתיות רבה, שהתבטאה בהלחנת חמישה מחזורי קנטטות. בשנותיו בלייפציג באך הלחין יותר מ-300 קנטטות (מהן כ-100 אבדו),Wolff, Christoph, ed. (1997). The World of the Bach Cantatas: Johann Sebastian Bach's Early Sacred Cantatas. New York: W. W. Norton, p. 5 רובן בשלוש השנים הראשונות לכהונתו. עבודות אלו מקיפות את כתבי הבשורה לכל יום ראשון ויום חג בשנה הלותרנית, ורבות מהן שאבו השראה ממזמורים כנסייתיים מסורתיים. במהלך החזרות והביצוע של יצירות אלו ניגן באך בצ'מבלו או בעוגב, או ניצח על המקהלה (ואז החליפו במקלדת נגן העוגב של הכנסייה או אחד משני בניו הבכורים).
מועצת העיר העמידה לרשותו שמונה נגנים קבועים בלבד והוא נאלץ לגייס כ-20 נוספים לצורך ביצוע יצירותיו, והדבר הוביל לחיכוך מתמשך בינו לבין המועצה. המוזיקאים שעבדו אתו התפרנסו גם מנגינה בחתונות ולוויות וכנראה למטרה זו, ולצורך אימון בבית הספר, כתב באך מספר מוטטים (חלקם למקהלה כפולה). בעבודתו השוטפת בכנסייה ביצע באך גם מוטטים של האסכולה הוונציאנית ושל מלחינים גרמנים כגון היינריך שיץ. אף שצבר רפרטואר עצום של מוזיקה כנסייתית עבור הכנסיות הראשיות בעיר, באך שאף להרחיב את דרכי ההבעה שלו וליצור גם מוזיקה שאינה דתית.
במרץ 1729 באך לקח על עצמו את ניהול ה-Collegium Musicum, הרכב חילוני ותיק שחודש ב-1702 על ידי מכרו הוותיק, המלחין גאורג פיליפ טלמן. הקולגיום היה מוסד פרטי נפוץ בערים גדולות של דוברי גרמנית, שתפס בהדרגה מקום חשוב בתרבות המוזיקלית הציבורית. בדרך כלל השתתפו בהרכבים הללו תלמידי אוניברסיטאות פעילים מוזיקלית והובילו אותם מוזיקאים מקצועיים בולטים בעיר. כריסטוף וולף תיאר את קבלת הניהול על ידי באך כמהלך פיקחי, ש"ביסס את אחיזתו האיתנה של באך במוסדות המוזיקליים העיקריים בלייפציג". רוב ימות השנה ערך ההרכב קונצרט בן שעתיים מדי שבועיים. אולם גדול הועמד לרשותם ומספר כלי נגינה נרכשו לשימושם. רבות מיצירותיו החילוניות של באך מאז ועד מותו נכתבו עבור הקולגיום ובוצעו על ידו ב"קפה צימרמן" ובמקומות אחרים בעיר, ביניהן חלקים מהתרגילים למקלדת (Clavier-Übung) ומרבית הקונצ'רטי לכינור ולצ'מבלו. בשנת 1737 הוחלף באך בניהול ההרכב על ידי תלמידו לשעבר, קרל גוטהלף גרלך.
ב-1733 הגיש באך לנסיך הבוחר החדש של סקסוניה, אוגוסט השלישי, את התווים לכמה חלקים מהמיסה בסי מינור, כדי לשכנעו למנות אותו למלחין חצר מלכותי. באך אכן מונה למלחין חצר, והמינוי תרם לחיזוק מעמדו מול מועצת העיר. מאוחר יותר הוא הרחיב את פרקי המיסה למיסה קתולית שלמה, שמרבית המוזיקה שלה נשאלה ממיטב פרקי הקנטטות שלו. יצירה זו, שהושלמה רק בשנות חייו האחרונות של באך ולא בוצעה במהלך חייו, נחשבת לאחד משיאי יצירתו.
באך קיים קשרים פעילים עם כמה חברי סגל של האוניברסיטה בלייפציג. ראויים לאזכור יחסיו הפוריים עם המשורר פיקנדר. הזוג באך קיבל בביתו חברים, בני משפחה, ומוזיקאים עמיתים מכל רחבי הממלכות הגרמניות. מוזיקאי חצר מדרזדן ומברלין, בהם טלמן, ערכו אצלו ביקורים תדירים או החליפו עמו תכתובות. אבל דווקא עם גאורג פרידריך הנדל לא הזדמן לו להיפגש. הם נולדו באותה שנה ועיר מולדתו של הנדל הייתה קרובה ללייפציג. הנדל אומנם חי באנגליה באותה תקופה, אך ביקר מספר פעמים בגרמניה.
סוף חייו
בשנותיו האחרונות הלחין באך שתי יצירות מופת מורכבות ביותר מבחינה פוליפונית. ב-1747, בעת ביקור בפוטסדאם בארמונו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, ניגן המלך, שהיה מוזיקאי חובב, מנגינה קצרה, ואתגר את באך לאלתר עליה פוגה בשישה קולות. באך אלתר בו במקום פוגה בשלושה קולות, אך לאחר שחזר לביתו נענה לאתגר המקורי ואף הרחיבו: הוא שחזר מהזיכרון את הפוגה שניגן מול המלך, הוסיף עוד פוגות וקאנונים על בסיס "הנושא המלכותי", ואף כתב פוגה בשישה קולות. הוא שלח את היצירה למלך תחת הכותרת המנחה המוזיקלית. היצירה השנייה, אמנות הפוגה, גם היא סדרה של פוגות מורכבות וקאנונים על בסיס נושא פשוט, החלה להיכתב בשנת 1742 והעבודה עליה נמשכה עד סמוך למותו של באך.
בריאותו של באך הידרדרה במהלך 1749. כבר באמצע השנה החלו אבות העיר לחפש מועמדים לתפקיד הניהול המוזיקלי של כנסיית תומאס. באך הלך והתעוור. הוא נותח בידי רופא העיניים הבריטי ג'ון טיילור, אך ללא הועיל. עיתון מקומי תלה את סיבת מותו של באך בהשלכות הניתוח הכושל (אותו מנתח ביצע ניתוח כושל גם בהנדל). באך נפטר ב-28 ביולי 1750, בן 65. היסטוריונים משערים שמותו נגרם משבץ, שהוחמר על ידי דלקת ריאות. היצירה האחרונה אותה השלים באך הייתה פרלוד על כוראל, יצירה לעוגב שהוכתבה לחתנו, יוהאן אלטניקול, על ערש דווי. תווי הקדנצה המסיימת מאייתים את ראשי התיבות "JSB". כוראל זה מנוגן לעיתים לאחר הפוגה הארבע עשרה הבלתי גמורה מ"אמנות הפוגה", שבה מופיעים תווי המוטיב "BACH".
מורשתו של באך
בשנות חייו האחרונות, ועוד יותר מכך לאחר מותו, ירדה הפופולריות של יצירתו של באך והיא נחשבה למיושנת בהשוואה לסגנון הקלאסי שהחל להופיע באירופה, אולם באך לא נשכח לגמרי, בעיקר בזכות ילדיו (במיוחד קרל פיליפ עמנואל באך), שכמוזיקאים נשאו את המורשת המוזיקלית של שושלתם. יצירותיו של באך לכלי מקלדת המשיכו להוות דוגמת מופת ליכולות הטכניות של הכלים השונים. ב-1774 התוודע שגריר ממלכת הבסבורג בברלין, גוטפריד ואן סוויטן, ליצירותיו של באך, שלא היו מוכרות לו לפני כן. עם שובו לווינה ב-1777 הביא עמו דפי תווים של באך (והנדל) והמריץ את מוצרט ומאוחר יותר את בטהובן להכיר ולנתח את עבודתו של באך. כך הפכו מוצרט ובטהובן למעריציו של באך וכתבו יצירות ברוחו.
חזרתו של באך לתודעת הציבור הרחב התרחשה בשנת 1829, כאשר פליקס מנדלסון-ברתולדי ביצע בפעם הראשונה את המתאוס פסיון בקונצרט פומבי. אמנם יצירה זו בוצעה לאחר מותו של באך במסגרת הכנסייה, אך מנדלסון היה הראשון שערך גרסת ביצוע של המתאוס פסיון עבור אולם הקונצרטים. היה בכך חידוש גדול: הבאת מוזיקה ליטורגית, שמעולם לא בוצעה מחוץ לכנסייה, אל אולם הקונצרטים ואל קהל שאינו דתי. בעקבות הקונצרט התעורר מחדש העניין בבאך ובמוזיקה שלו, והוא חזר לתודעה הציבורית כאחד מגדולי המלחינים בכל הדורות. ב-1850 הוקמה "חברת באך" (Bach Gesellschaft), שעסקה בפרסום יצירותיו של המלחין.
במהלך המאה ה-20 המשיכו חוקרי המוזיקה לגלות עוד ועוד רבדים ביצירותיו של באך, חלקם בעלי ערך לימודי רב לעוסקים בלימודי המוזיקה. התעוררות העניין בבאך ובמוזיקה שלו תרמה להופעת מגמה של ביצוע יצירות באופן אותנטי, בכלים עתיקים ובהרכבים המקוריים עבורם כתב המלחין.
יצירותיו של באך מצוטטות לעיתים במוזיקה הפופולרית:
להקת ג'ת'רו טאל הקליטה עיבוד ליצירה בורה במי מינור. היצירה אריה על מיתר סול הייתה השראה לליווי האורגן בלהיט של פרוקול הארום "בהיר יותר מחוורון" והבסיס ללהיט הפופ "Everything's gonna be alright" משנת 1997.
להקת הצ'רצ'ילים הישראלית עיבדה מספר יצירות של באך להרכב של להקת רוק וב-1969 ביצעה את העיבודים האלה בליווי התזמורת הפילהרמונית הישראלית ובניצוחו של זובין מהטה בהיכל התרבות (תל אביב). השיר "אל נא תלך" של הזמר והמלחין שלמה גרוניך מבוסס על הפרלוד מס' 1 בפסנתר המושווה מאת באך.
בג'אז – ההרכב הקולי "סווינגל סינגרס" הקליט עיבודים ג'אזיים ליצירות באך וב-1962 הוציא אלבום "ג'אז סבסטיאן באך" שהפך ללהיט בכל העולם. הפסנתרן הצרפתי ז'אק לוסייה התמחה בביצוע יצירות באך בסגנון ג'אז. רביעיית הג'אז המודרני הקדישה אלבום לבאך ובלוז.
בקולנוע נעשה שימוש נרחב בטוקטה ופוגה ברה מינור – לדוגמה, כקטע הפתיחה בסרט המצויר "פנטסיה" של וולט דיסני משנת 1940; כפס הקול לסצנת הפתיחה של הסרט "רולרבול" משנת 1975; וכפתיח של סדרת הטלוויזיה "היה היה – האדם".
מדף הקרח באך באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של יוהאן סבסטיאן באך.
יצירות
בשנת 1950 פרסם וולפגנג שמידר קטלוג של יצירות באך (רי"ב או BWV). בהוצאה הראשונה של הקטלוג נכללו 1,080 יצירות. הקטלוג מסודר על פי סוג היצירה וכלי הנגינה לו מיועדת היצירה. בחלוקה גסה ניתן לומר שכחמש מאות המספרים הראשונים מיוחדים למוזיקה קולית, חמש מאות המספרים הבאים מיוחדים לכלי מקלדת שונים, והמאה האחרונים מיוחדים לכלים אחרים ולהרכבים קאמריים ותזמורתיים.
חלוקה מפורטת יותר היא: רי"ב 1–222 – קנטטות; רי"ב 225–248 – מוזיקה מקהלתית בהיקף גדול; רי"ב 250–524 – כוראלים ושירים; רי"ב 525–771 – יצירות לעוגב; רי"ב 772–994 – יצירות לכלי מקלדת; רי"ב 995–1012 – יצירות לכלי מיתר; רי"ב 1013–1040 – מוזיקה קאמרית; רי"ב 1041–1071 – מוזיקה תזמורתית; רי"ב 1072–1078 – קאנונים, פוגות ועוד. יצוין שבמחקר המודרני נמצאו או שוחזרו יצירות רבות של באך שלא נכללו ברשימה המקורית, וכן התגלה שיצירות רבות שנכללו ברשימה המקורית לא נכתבו על ידי באך. ראו רשימת יצירות מאת יוהאן סבסטיאן באך.
שמאל|ממוזער|250px|ריצ'רקר בשישה קולות מתוך המנחה המוזיקלית, בכתב-ידו של באך.
בין יצירותיו הנודעות:מחקר קונטרפונקטי אמנות הפוגה (Die Kunst der Fuge) רי"ב 1080
המנחה המוזיקלית (Musikalisches Opfer) רי"ב 1079קנטטות "לב ופה ומעשה וחיים" (Herz und Mund und Tat und Leben), רי"ב 147, ובמיוחד הפרק האחרון שלה, "Jesu, Joy of Man's Desiring".מוזיקה קולית אורטוריה לחג המולד (Weihnachts-Oratorium) רי"ב 248
מיסה בסי מינור רי"ב 232
מגניפיקט ברה מז'ור רי"ב 243
מתאוס פסיון (Matthäus-Passion) רי"ב 244
יוהנס פסיון (Johannes-Passion) רי"ב 245מוזיקה תזמורתית 4 סוויטות לתזמורת רי"ב 1066–1069
14 קונצ'רטים לצ'מבלו רי"ב 1052–1065
2 קונצ'רטים לכינור סולו רי"ב 1041–1045
6 הקונצ'רטי הברנדנבורגיים רי"ב 1046–1051
קונצ'רטו לשני כינורות ברה מינור רי"ב 1043מוזיקה לעוגב טוקטה ופוגה ברה מינור רי"ב 565
פרלוד ופוגה במי מינור "קטנה" רי"ב 533
פנטזיה ופוגה בסול מינור "גדולה" רי"ב 542
פסקליה ופוגה בדו מינור רי"ב 582
פרלוד לכוראל "התעוררו, הקולות קוראים לנו" (Wachet auf, ruft uns die Stimme) רי"ב 645מוזיקה לכלי מקלדת (צ'מבלו/קלאוויכורד) הפסנתר המושווה (Das wohltemperierte Klavier) ספרים 1 ו-2, 48 פרלודים ופוגות רי"ב 846–893
וריאציות גולדברג רי"ב 988
6 סוויטות אנגליות רי"ב 806–811
6 סוויטות צרפתיות רי"ב 812–817
אינוונציות בשנים ושלושה קולות רי"ב 772–801
המחברת של אנה מגדלנה באךמוזיקה לכלי סולו סונאטות ופרטיטות לכינור סולו רי"ב 1001–1006
6 סוויטות לצ'לו סולו רי"ב 1007–1012
פרטיטה לחליל סולו רי"ב 1013
לקריאה נוספת
טים דולי, באך, תרגום: הד סלע, הוצאת דביר, 1989.
מלקולם בויד, באך, תרגום: גבי פלג, כתר, 1990.
אלברט שווייצר, באך - חיים של מוזיקה, תרגום: יצחק הירשברג, הוצאת חותם תרבות, 2010.
דאגלס הופשטטר, גדל, אשר, באך - גביש בן-אלמוות''', תרגמו: טל כהן וירדן ניר בוכבינדר, הוצאת דביר, 2011.
קישורים חיצוניים
על באך במוזיקה צפונט
מידע על רוב יצירותיו של באך
תרגומי קנטטות של באך
יצירות של באך בביצועים שונים, כולל ביצועם של נגנים ישראלים.
מתאוס פסיון היפרטקסט - אדובי פלאש
בוריס גילטבורג, אלוהים והמקהלה (ניתוח קנטטה 39 של באך, פרק ראשון), אלכסון, 9 באפריל 2013
Secret Mathematical Patterns Revealed in Bach’s Music
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:לותרנים
קטגוריה:מלחיני אורטוריות
קטגוריה:מלחיני מוזיקה כנסייתית
קטגוריה:מלחינים גרמנים במאה ה-17
קטגוריה:מלחינים גרמנים במאה ה-18
קטגוריה:מלחינים גרמנים
קטגוריה:מלחינים מתקופת הבארוק
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
יוהאן סבסטיאן
קטגוריה:נגני עוגב גרמנים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1685
קטגוריה:נפטרים ב-1750
| 2024-09-10T17:29:30
|
אלכסנדר בורודין
|
אלכסנדר פורפירייביץ׳ בורודין (ברוסית: Александр Порфирьевич Бородин; 12 בנובמבר 1833 - 27 בפברואר 1887) היה מלחין רוסי ופרופסור לכימיה אורגנית.
בורודין, יליד סנקט פטרבורג, היה אחד המלחינים הרומנטיים הרוסים הבולטים ביותר במאה התשע עשרה. הוא נמנה עם קבוצת "החמישה", קבוצה שייחדה את מרצה להלחנת מוזיקה רוסית ייחודית, שלא חיקתה את המוזיקה האירופית המערבית.
תולדות חייו
בורודין נולד בסנקט פטרבורג, והיה בנו הלא־חוקי של אציל גאורגי בן שישים ושתיים וצעירה רוסיה נשואה בת עשרים וחמש. בשל נסיבות הולדתו הלא־חוקיות, רשם אותו האציל כבן של אחד מצמיתיו, פורפירי בורודין – ומכאן שמו של המלחין. אביו של בורודין שחרר אותו ממעמד הצמיתות בהיותו בן שבע, ודאג לדיור ולפרנסה לו ולאִמו. אף על פי כן אִמו של אלכסנדר לא הכירה רשמית בבנה. אמנם היא דרה סמוך אליו, אך בורודין הצעיר פנה אליה בכינוי "דודה".
בורודין קיבל חינוך טוב, ובכללו גם שיעורי פסנתר, חליל צד וצ׳לו ממורים פרטיים.
קריירה אקדמית
בגיל 16 התקבל בורודין לאקדמיה הרפואית הכירורגית בסנקט פטרבורג וסיים את לימודיו בשנת 1856. הוא למד בין היתר אנטומיה, בוטניקה, זואולוגיה, וקריסטלוגרפיה, אך התמחה בכימיה. לאחר סיום לימודיו עבד בורודין במשך שנה בתפקיד רופא בבית חולים צבאי. בין 1859 ל-1862 השתלם במדעי הטבע באוניברסיטת היידלברג, ושם השלים את לימודי הפוסט דוקטורט שלו, וגם חבר למנדלייב, יוצר הטבלה המחזורית.
בהיידלברג פגש בורודין פסנתרנית רוסייה שסיירה בגרמניה, ונשא אותה לאישה ב־1863. בשנת 1862 נתמנה לפרופסור לכימיה באקדמיה שבה למד. הוא גם היה ממייסדיו וממוריו הראשונים של בית הספר הרפואי הגבוה לנשים בסנקט פטרבורג.
אף על פי שהיה מלחין ידוע, התפרנס בורודין מעבודתו בכימיה, וזכה בכבוד רב בתחום זה, בייחוד על עבודתו בתחום האלדהידים. הוא היה שותף לגילוי התגובה האלדולית, וקיבל את הכבוד שבקריאת תגובה כימית מסוימת (Hunsdiecker–Borodin reaction) על שמו.
בריאותו של בורודין היה לקויה. אף על פי שהחלים ממחלת הכולרה ושרד ואף כמה התקפי לב מינוריים, לבסוף מת בורודין באמצע נשף של האקדמיה ב־27 בפברואר 1887. הוא נקבר בבית הקברות טיחווין שבמנזר אלכסנדר נבסקי בסנקט פטרבורג.
קריירה מוזיקלית
בורודין התחיל ללמוד הלחנה רק בשנת 1863, והיה תלמידו של מילי באלאקירב. בורודין היה לאחד מהחברים בקבוצת החמישה שריכז סביבו באלאקירב, ולצידם מודסט מוסורגסקי, סזאר קואי וניקולאי רימסקי־קורסקוב.
בשנת 1869 ניצח באלאקירב על הסימפוניה הראשונה של בורודין, ובאותה שנה החל בורודין בהלחנת הסימפוניה השנייה שלו. סימפוניה זו נחלה הצלחה מוגבלת בלבד בבכורה שלה ב־1877. בורודין ערך את התזמור שלה ב־1879, ופרנץ ליסט ארגן מופעים של הסימפוניה גם בגרמניה, ב־1880. כך זכה בורודין למידת־מה של תהילה גם מחוץ לרוסיה.
כמו כן בשנת 1869 החל לעבוד על האופרה הנסיך איגור, ובה היה שותף גם לכתיבת הלִבְרִית. זוהי אופרה בארבע מערכות, והתפרסמו ממנה מאוד הקטעים המכונים "המחולות הפולובציים". תזמורות רבות ניגנו את המחולות הללו, והם היו ליצירה העומדת לעצמה – וגם הפכו את האופרה למוכרת שביצירותיו. האופרה לא הושלמה עד מותו של בורודין בשל קצב ההלחנה האיטי שלו, שנבע במידה רבה מהעומס בעבודה העיקרית שלו, בשדה הכימיה. בורודין כינה את עצמו "מלחין של שבת", מאחר שעבודתו בכימיה העסיקה אותו עד מאוד. פעילותו המדעית, ובכללה הרצאות, עבודה במעבדה, ישיבות ובחינות, הייתה תובענית ביותר. רק לאחר מותו השלימו חבריו, ניקולאי רימסקי־קורסקוב ואלכסנדר גלאזונוב את הלחנת האופרה ואת תזמורה.
בורודין לא היה מלחין פורה, בשונה ממלחינים רבים בני זמנו, ואף על פי כן הניב עוד יצירות אחדות – ובהן פואמה סימפונית פופולרית ("בערבות מרכז אסיה"), שתי רביעיות לכלי קשת (הרביעייה השנייה נכנסה לרפרטואר הסטנדרטי, והפרק האיטי מתוכה התפרסם במיוחד), וגם כמה שירים וקטעים קצרים לפסנתר. וכן החל בורודין לעבוד על הסימפוניה השלישית שלו, אך לא זכה להשלימה. גלאזונוב השלים ותזמר את שני פרקיה הראשונים לאחר מותו. אף על פי שהסימפוניה השלישית איננה פופולרית כסימפוניה השנייה (ואף הראשונה, המוכרת פחות מהשנייה), עדיין מרבים להקליטה במסגרת מכלול הסימפוניות של המלחין.
אופי המוזיקה של בורודין רוסי בעיקרו, אך במוזיקה משובץ לרוב גם מצלול מזרחי של ערבות אסיה.
הנצחה
הר בורודין באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של אלכסנדר בורודין.
מיצירותיו
לתזמורת
סימפוניה מס׳ 1 במי־במול מז׳ור (1862‒1867)
סימפוניה מס׳ 2 בסי מינור (1869‒1876)
סימפוניה מס׳ 3 בלה מינור (1886–1887, לא הושלמה עד מותו. שני הפרקים הראשונים פורסמו לאחר השלמה ותזמור של גלאזונוב)
”בערבות מרכז אסיה“, פואמה סימפונית (1880)
מוזיקה קאמרית
חמישייה בדו מינור, לפסנתר ולרביעיית כלי קשת (1862)
רביעיית כלי קשת מס׳ 1 בלה מז׳ור (1874‒1879)
רביעיית כלי קשת מס׳ 2 ברה מז׳ור (1881)
סקרצו לרביעיית כלי קשת (1882, שימש בסיס לפרק השני של הסימפוניה השלישית)
מוזיקה לפסנתר
”סוויטה קטנה“, שבעה קטעים קצרים (פורסמה ב־1885, מקצת הקטעים הולחנו כמה שנים קודם לכן)
סקרצו בלה־במול מז׳ור (1885)
אופרה
הנסיך איגור (1869‒1887, הושלמה לאחר מותו. הפתיחה והמחולות הפולובציים מנוגנים לרוב כיצירה לעצמה)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים רוסים
קטגוריה:החמישה
קטגוריה:מלחיני אופרה
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:כימאים רוסים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת היידלברג
קטגוריה:אזרח נכבד לדורותיו (של האימפריה הרוסית)
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין טיחווין
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1833
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1887
| 2024-05-16T13:35:00
|
בטהובן
|
REDIRECT לודוויג ואן בטהובן
| 2003-10-12T10:32:53
|
לודוויג ואן בטהובן
|
ממוזער|בטהובן בילדותו
לודוויג ואן בטהובן (; 17 בדצמבר 1770 – 26 במרץ 1827) היה מלחין ופסנתרן וירטואוזי גרמני. נחשב לאחד מגדולי המלחינים בכל הזמנים, לדמות בולטת בתקופה הקלאסית ובתקופה הרומנטית, ולמלחין הידוע ביותר של תקופת המעבר הקצרה שהייתה ביניהן. רעיונותיו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של מוזיקאים ומאזינים.
בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בכלל ושל מוזיקאים בפרט, ונחשב מביש בתקופתו. אולם בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת גם לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, ארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהיה חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו.
בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות הסימפוניות השלישית ("הרואית" - Eroica), החמישית ("הגורל", "הניצחון"), השישית ("הפסטורלית" - Pastoral), השביעית והתשיעית ("המקהלתית" - Choral) המכילה את ה"אודה לשמחה" - An die Freude, שנכתבה כשכבר היה חירש לחלוטין. כמו כן ידועות מיסה סולמניס, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 5 ("קיסר" - Emperor), הקונצ'רטו לכינור, פרק רביעיית המיתרים "הפוגה הגדולה" המהפכני, הסונאטות לפסנתר: "הפאתטית" (Pathétique), "אור הירח" (Mondscheinsonate), "ולדשטיין" (Waldstein), "אפאסיונטה" (Appassionata), "סונאטת האמרקלאוויר" (Hammerklavier), וכן היצירה "לאליזה" (Für Elise).
ביוגרפיה
ילדותו ונעוריו
250px|ממוזער|שמאל|בית הולדתו של בטהובן ברח' Bonngasse 20 בעיר בון
בטהובן נולד בעיר בון שבנסיכות הבוחר מקלן, באימפריה הרומית הקדושה (כיום בשטח גרמניה), ליוהאן (1740–1792) ומגדלנה (1744–1787) ואן בטהובן. ידוע כי בטהובן הוטבל לנצרות ב-17 בדצמבר, וכי משפחתו חגגה את יום הולדתו ב-16 בדצמבר. סבו מצד אביו, לודווייק (Lodewijk) ואן בטהובן (1712–1773), היה מוזיקאי מדוכסות בראבנט (כיום בחלק הפלמי של בלגיה) שעבר לבון בגיל 21, והיה זמר בס בחצר נסיכות קלן וברבות הימים הקאפלמייסטר של המקום. בטהובן הנכד נקרא על שמו (לודוויג הוא המקבילה הגרמנית של לודווייק בפלמית). האב יוהאן, זמר טנור באותו מקום, נתן גם שיעורים בפסנתר ובכינור כדי להשלים את הכנסתו.
יוהאן החל ללמד את בנו לודוויג מוזיקה כשזה היה בן חמש, בתקווה שהילד יוכל לסייע בפרנסת המשפחה. בטהובן אכן הראה כישרון מוזיקלי מיוחד והתקדם במהירות בלימודיו. האב היה מורה קשוח ובלתי צפוי – הוא נהג לצוות על בנו להתאמן בנגינה כל היום בחדרו. כיוון שהיה מודע להצלחתו של לאופולד מוצרט עם בנו, רצה אף הוא להציג את בנו לודוויג כ"ילד פלא", ועל אף שכבר מלאו לו שבע הציגו כבן חמש במודעות על הופעתו הראשונה במרץ 1778. האב לחץ על בטהובן להיקשר לתחום המוזיקה כבר מגיל צעיר, והכביד עליו בתביעות קשות כדי שיוכל לפרנס את משפחתו.
כשהגיע בטהובן לגיל תשע החל אחד מידידי אביו ללמדו לנגן בפסנתר. לא אחת היה האב שב עם חברו המורה לביתו באמצע הלילה, כשהם שתויים לחלוטין, וגורר את לודוויג הצעיר ממיטתו כדי שינגן לפניהם עד שיירדמו. השניים לא השניאו על בטהובן את הנגינה – אדרבה, המוזיקה היא שהמציאה לילד מקום מפלט ממכאוביו.
מורו המפורסם הראשון של בטהובן, שלימדו מאז שהיה בן 11, היה כריסטיאן גוטלוב נפה (1748–1798). כשזה עזב כדי לעבוד במקום אחר, נקרא לודוויג למלא את מקומו בנגינה בכנסייה, ועשה זאת בהצלחה רבה. באותה עת הושפע בטהובן מאוד מיצירותיו של באך. בגיל 14 החל לעבוד למחייתו כנגן בתזמורת החצר, ומלבד עיסוק זה החל לחבר יצירות משלו.
ב-1787 נסע בטהובן הצעיר לווינה בפעם הראשונה, מתוך כוונה להיפגש, בין היתר, עם מוצרט, שהיה אז כבן שלושים. לא ידוע אם פגישה כזו אכן התקיימה ואם כן, מה קרה בה. לפי מקור אחד, בטהובן פגש בווינה את מוצרט וניגן לפניו, וכשזה האזין לנגינתו, אמר: "יש לשים לב אליו – יבוא יום והעולם כולו ידבר אודותיו". בטהובן נאלץ לעזוב את וינה ולשוב לביתו במהרה עקב גסיסת אמו ממחלת השחפת. מאז ביקור ראשון זה בווינה חלם בטהובן לחזור למרכז המוזיקה החשוב ולהגשים את שאיפותיו כמוזיקאי. עם מותה של אמו, כשהיה בן 17, השתנה אורח חייו באופן קיצוני. בגלל האלכוהוליזם המחמיר של אביו הוא נאלץ לגדל ולפרנס את שני אחיו הצעירים. בטהובן מצא את פרנסתו במתן שיעורי נגינה. בבית משפחתו של אחד מתלמידיו הכיר את כתביו של גתה, אותו פגש אישית מאוחר יותר. הוא נהג לצאת לבדו לטיולים ארוכים מחוץ לעיר, ולרשום מנגינות שעלו בדעתו בפנקס קטן – הרגל שליווה אותו כל ימיו. ממנגינות קצרות אלו פיתח לאחר מכן את יצירותיו.
בגרותו
250px|ממוזער|דיוקן של בטהובן מאת כריסטיאן הורנימן, 1803
בתחילת שנות העשרים לחיי בטהובן התעכב המלחין יוזף היידן בדרך מקרה בעיר בון בדרכו ללונדון, ובשובו ממנה חזרה לווינה. בבון הוא פגש את בטהובן, שהראה לו קנטטה שחיבר, והיידן התרשם ממנה לטובה. בעקבות זה החליט נסיך העיר בון לשלוח את בטהובן ללמוד אצל היידן ואף דאג לממן את לימודיו ואת שהותו בווינה. בטהובן הגיע לווינה ב-1792 והשתקע בעיר בהמלצת הרוזן ולדשטיין (Waldstein). את הסיכוי ללמוד הלחנה אצל היידן ראה בטהובן כפיצוי על החמצת הלימוד אצל מוצרט, שמת שנה לפני כן. אולם הקשר עם היידן לא עלה יפה. היידן כבר היה מבוגר, שבע הצלחה ומפורסם בעולם כולו, ובטהובן הצעיר והמרדן לא הסב לו נחת. כמו אחרים, היידן מצא שאי אפשר להציב גבולות לעצמאותו של בטהובן הצעיר ולא ניתן לכבול את רוחו. השיעורים באו לקיצם בשנת 1794 כאשר היידן נסע לאנגליה. ידוע כי היידן היה מכנה את בטהובן "המונגולי הגדול", כנראה בשל מראהו של בטהובן באותם ימים – בחור גוץ וגס למראה, חסר נימוסים, חם מזג ועקשן.
מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצאו לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר מביש. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו, ובני שיחו לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם בכוונה מדבריהם. הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות, ואילו הוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה של הסימפוניה התשיעית, אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצחים את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שייווכח במו עיניו בתגובה הנלהבת ליצירתו.
על אף השם שיצא לו כאדם גס רוח, בטהובן קשר קשרים עם משפחות אצולה וזכה להצלחה כפסנתרן בחצר הקיסר ובקונצרטים פומביים. הוא לימד רבים מבני האצילים ופרסם יצירות חדשות כל העת. דומה שכולם העריכו את כישרונו בנגינה, בניצוח ובהלחנה. יצירותיו הראשונות שנשאו מספר אופוס – שלוש השלישיות לפסנתר, כינור וצ'לו אופוס 1 – בוצעו בשנת 1795. במקום לעבוד בשביל פטרון קבוע כמו הכנסייה או חצר אצולה (כשם שנהגו אז רוב המלחינים), בטהובן עבד באופן עצמאי, אף שלעיתים קרובות כתב יצירות עבור פטרונים מזדמנים. הוא ביסס עצמו כלכלית באמצעות שילוב של מלגות שנתיות ומתנות מאנשי האצולה, הכנסות מקונצרטים, מתן שיעורים ומכירות של יצירותיו.
חייו האישיים
שמאל|ממוזער|190px|לודוויג ואן בטהובן
בטהובן מעולם לא נישא. ידוע לנו על פרשיית אהבה שלו, שהחלה ב-1805, עם ז'וספין פון בראונשוויג, אלמנה ואם לארבעה ילדים קטנים. על אף ידידותה הקרובה וחיבתה אל בטהובן, הסתייגה ז'וספין מהידוק הקשרים ומן האינטימיות שבטהובן חפץ בה. 13 מכתבים שהוחלפו ביניהם והתפרסמו בשנת 1957 מלמדים על הקשר ביניהם ועל רצונם להסתיר את קרבתם מבני משפחת פון בראונשווייג, בין השאר על ידי שימוש בגוף שלישי המסויג ולא בגוף שני, האינטימי. הפער החברתי בין השניים היה אחד הגורמים להסתייגותה של פון בראונשוויג מהידוק הקשר, כיוון שלא יכלה להתחתן עם פשוט עם בלי לאבד את ילדיה, אך גם לאישיותו הקשה של בטהובן היה חלק בדבר. בשנת 1810 נישאה פון בראונשוויג בשנית.
ב-1812 כתב בטהובן מכתב אהבה ארוך לאישה המזוהה רק כ"האהובה הנצחית". ישנם המאמינים, שתקופת השפל ביצירתיות של בטהובן סביב השנים 1812–1816 נבעה מדיכאון עקב הבנתו שלעולם לא יינשא. בטהובן לא פרסם דבר בתקופה זו, אך בשנת 1816 הלחין מספר רב של יצירות.
בטהובן היה בקשר חברי טוב עם המלחין והמוציא לאור טוביאס האסלינגר, אשר פרסם את יצירותיו (ואת יצירותיהם של מלחינים גדולים אחרים). קיימים מכתבים רבים של בטהובן להאסלינגר ולהפך. נראה כי בטהובן נהנה בחברתו של האסלינגר.
בטהובן היה בעל נפש מורדת והדבר השפיע על אורח חייו; תכופות הסתבך במריבות, התקשה בניהול ביתו ומשרתיו, לא הקפיד על לבושו והיה "מכור לתעלולים". הוא רב עם קרובי משפחתו ועם אחרים (כולל מאבק ציבורי כואב בנושא אחיינו קארל, תחילה על האפוטרופסות עליו ואחר כך נגדו) והחזיק בהרגלים אישיים מוזרים, ביניהם לבישת בגדים מלוכלכים. בהדרגה התכנס בטהובן יותר ויותר אל תוך עצמו ואל תוך המוזיקה שלו; הוא לא יכול היה עוד ליהנות מחברת אחרים, והמשיך את חייו כאיש גלמוד ועצוב. שנות חייו האחרונות היו מרירות וחסרות ביטחון כלכלי.
בריאותו ומותו
מצבו הבריאותי של בטהובן היה רע לעיתים קרובות. לפי אחד ממכתביו, כאבי הבטן החלו כשהיה עוד לפני שעזב את בון, וכך ניתן לקבוע שאירעו לפני 1792. בשנת 1826 התדרדרה בריאותו באופן חריף והוא מת בן 57. דוח הנתיחה שלאחר המוות מציין בעיות בכבד, בשלפוחית השתן, בטחול, ובלבלב.
לא ידוע בוודאות הגורם למותו של בטהובן. בשנת 2024 פורסם מחקר שנעשה על שיער שהוכח גנטית שהיה של בטהובן. בחלק מקווצות השיער נמצאה עופרת ברמה של כמעט פי 100 מהתקין היום. לטענת החוקרים, זה יכול להסביר את חרשותו ואת מחלותיו האחרות. כמו כן נמצאו ארסן ברמה של פי 13 מהתקין וכספית פי 4. אחד המקורות הסבירים לעופרת בגופו של בטהובן היה יין זול, ממנו היה שותה לפחות בקבוק ליום. מיכלי היין היו מולחמים בעופרת, שפעפעה פנימה עם התיישנות היין. בנוסף, היו מוסיפים ליין תרכובת עופרת שנתנה לו טעם מתוק.
בטהובן ניסה טיפולים שונים לטיפול במחלותיו. בשלב מסוים נטל 75 תרופות במקביל. ככל הנראה, חלקן הכילו עופרת.
בחודש דצמבר 1826 תקף את בטהובן צינון קשה שהתפתח לדלקת ריאות. בטהובן מת ב-26 במרץ 1827 לאחר חולי ארוך, באמצעה של סופת רעמים עזה. היו שאמרו, כי מילותיו האחרונות היו: "בשמיים אשמע".
בטהובן נקבר בבית הקברות ווארינגר שבצפון מערב וינה, שם נטמנה כעבור עשרים חודשים גם גופתו של פרנץ שוברט, בקבר הסמוך לקברו של בטהובן. בשנת 1888 הועברו קבריהם של שוברט ובטהובן לבית הקברות המרכזי בווינה, לצד קברו של יוהאן שטראוס (האב); מאוחר יותר (בשנת 1897) נקבר לצידם גם יוהנס ברהמס.
הנצחה
חצי האי בטהובן באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה, נקרא על שמו; חצי האי אירואיקה הסמוך נקרא על שמה של הסימפוניה השלישית של בטהובן
יצירתו
נהוג לחלק את יצירתו של בטהובן לשלוש תקופות: התקופה המוקדמת, האמצעית והמאוחרת.
התקופה המוקדמת
בתקופה המוקדמת צעד בטהובן בעקבות מקורות ההשראה הגדולים שלו, היידן ומוצרט, ובמקביל חקר כיוונים חדשים והרחיב בהדרגה את ההיקף והשאיפות של יצירותיו. יצירות משמעותיות בתקופה זו הן הסימפוניה הראשונה והשנייה, שש הרביעיות הראשונות כלי קשת, שני הקונצ'רטי הראשונים לפסנתר, ועשרים הסונאטות הראשונות לפסנתר, הכוללות את "הפתטית" ו"סונאטת אור הירח".
התקופה האמצעית
בתקופה האמצעית, החלה הירידה בשמיעתו של בטהובן, ובאחד ממכתביו מתוארים אף צפצופים באוזניים. התקופה מאופיינת בעיסוק בנושאים של גבורה ומאבק. יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן שש הסימפוניות מס' 3–8, הקונצ'רטי האחרונים לפסנתר מס' 3–5, הקונצ'רטו המשולש, הקונצ'רטו לכינור, חמש הרביעיות לכלי קשת מס' 7–11, שבע הסונאטות לפסנתר מס' 21–27, הכוללות את "ולדשטיין" ו"אפאסיונטה", והאופרה היחידה שכתב בטהובן – פידליו.
התקופה המאוחרת
שמאל|ממוזער|260 פיקסלים|הבית עם גג הרעפים בווינה בו סיים בטהובן את חיבור הסימפוניה התשיעית
התקופה המאוחרת החלה בסביבות שנת 1816 ונמשכה עד מותו בשנת 1827. תקופה זו מאופיינת במשבר קשה שעבר בטהובן, כשהגיע להבנה שלעולם לא יינשא. בשנים אלה החמירה החירשות של בטהובן עד שכמעט לא שמע דבר. היצירות המאוחרות מאופיינות בעומק אינטלקטואלי, בביטוי אישי עז ובעריכת ניסויים מבניים (לדוגמה: ברביעייה אופ' 131 יש שבעה פרקים ולא ארבעה, ובסימפוניה התשיעית משולבת מקהלה בפרק האחרון). יצירות מפורסמות שנכתבו בתקופה זו הן מיסה סולמניס (Missa Solemnis), חמש הרביעיות האחרונות לכלי קשת, וחמש הסונאטות האחרונות לפסנתר שביניהן נמצאת גם סונאטת האמרקלאוויר, הסונאטה הגדולה והארוכה ביותר של בטהובן. כתיבתו של בטהובן באותה התקופה מאופיינת במשקלים מורכבים וכן במלל רב לתיאור צורת הנגינה הדרושה.
סגנון המוזיקה וחידושים
שמאל|ממוזער| 200 פיקסלים|עטיפת הסונטה לפסנתר, מס' 32
בטהובן נחשב לדמות מפתח במעבר מהתקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית בתולדות המוזיקה. הוא נשען על עקרונות צורת הסונאטה ועל עקרונות הפיתוח המוזיקלי שירש מהיידן ומוצרט, אך הרחיב את המבנה הזה בכתיבת פרקים ארוכים ושאפתניים יותר. הוא אף הגדיר מחדש את הסימפוניה, ושינה אותה מבעלת מבנה נוקשה של ארבעה פרקים לצורה גמישה שמספר פרקיה איננו קבוע ומתכונתה משתנה.
בתקופה הקלאסית הייתה המוזיקה שחיברו המלחינים הגדולים מלאת חן ומעודנת, מלבבת והרמונית, ונאמנה לתבניות המקובלות הן בצורה והן במבנה ההרמוני. המוזיקה של בטהובן הייתה סוערת יותר, מלאה רגשות עזים, עשירה בתוכן דרמטי והבעתי, ונועזת בשימוש בהרמוניות. זו הייתה מהפכה של ממש בעולם המוזיקה של אותם ימים. אופיו החזק והעקשני של בטהובן ניצח את מסגרות העבר, ערער את היסודות המבניים הקלאסיים ועיצב אותם מחדש בדרכו שלו.
בטהובן השפיע מאוד על התפתחות הפסנתר. לפניו התקיימו שתי אסכולות של נגינה בפסנתר: הפסנתרים שנבנו בווינה היו קלים ומתאימים לשלל הגוונים וההרמוניות שהיו דרושים למוצרט, אך טווח הדינמיקה שלהם לא ענה על דרישותיו האקספרסיביות הכבירות של בטהובן. לפסנתרים שנבנו בלונדון היה צליל מלא וכבד יותר. אף על פי שחי בווינה, אימץ בטהובן את סגנון נגינה הכבד. היו לו קשרים עם יצרן הפסנתרים אנדראס שטרייכר, ובשנת 1809, בהשפעת בטהובן, ויתר שטרייכר על "תכונותיהם הרכות, הלטפניות, קלות-ההכנעה של שאר כלי הנגינה הווינאיים ובנה, על פי עצת בטהובן, את הפסנתרים שלו גמישים יותר, ועל ידי כך העמיד לרשות הווירטואוז בעל כוח הנגינה ובעל הרצון להפכה רבת-משמעות, פסנתר בעל יתר עוז ויתר אפשרות להאריך את צלילו ולהפיק צלילים עדינים. על ידי כך שיפר את אופי כלי הנגינה שלו והעניק להם רב-צדדיות יתירה, ועליהם להניח דעתו של כל וירטואוז, שאינו רודף אחרי הברק הקל בלבד...".
במפגש בין בטהובן ליוהאן פרנץ קסאבר שטרקל בשנת 1791 הזמין שטרקל את בטהובן לנגן אחריו לפני הקהל. כשבטהובן סירב, התגרה בו שטרקל באומרו, שהווריאציות שבטהובן הלחין על נושא הארייטה "וייני אמורה" ("בואי, אהבה") של וינצ'נצו ריגיני (מלחין החצר הקודם באשאפנבורג) קשות כל כך לביצוע, שספק אם מחברן עצמו יוכל לנגנן כראוי. בתגובה לכך התיישב בטהובן אל הפסנתר וניגן בעל פה לא רק את כל 24 הווריאציות שלו, אלא גם יצירות נוספות. בין הנוכחים היו שהבחינו, שבטהובן ניגן בסגנון שחיקה את נגינתו של שטרקל. יש המוצאים את השפעת נגינתו של שטרקל גם בכמה מיצירותיו המוקדמות של בטהובן לפסנתר.
דוגמאות למהפכנותו של בטהובן
שמאל|ממוזער|260 פיקסלים|הסימפוניה השישית בכתב ידו של בטהובן
ממוזער|הסימפוניה החמישית, פרק ראשון, אלגרו קון בריו
כאמור, בטהובן חידש ברוח מהפכנית את המבנים שהיו מקובלים בתקופה הקלאסית. להלן נמנה כמה מחידושיו במבנה הסימפוניה:
שינוי מבנה הפרק השלישי בסימפוניה – בתקופה הקלאסית נהגו לכתוב פרק זה בצורת מינואט-טריו-מינואט (הפרק בנוי בצורת א-ב-א). החל מסימפוניה מס' 2 (למעט מס' 8) החליף בטהובן את המינואט בסקרצו (הלצה מוזיקלית). למעשה, כבר בסימפוניה הראשונה שלו, שבה הפרק השלישי נקרא עדיין מינואט, הוא מנוגן כמו סקרצו. בסימפוניות מס' 4, 5, 6 ו-7 הרחיב בטהובן את צורת הפרק השלישי ל-א-ב-א-ב-א, כלומר סקרצו-טריו-סקרצו-טריו-סקרצו.
חיבור בין פרקים – בשתיים מתוך תשע הסימפוניות של בטהובן מנוגנים פרקים שונים כיחידה אחת ברצף. כך הדבר בסימפוניה מס' 5, שבה פרקים 3 ו-4 מנוגנים ברצף, וכך גם בסימפוניה מס' 6 ("פסטורלית"), שבה פרקים 3, 4 ו-5 מנוגנים ברצף. מאפיין זה, השאול מעולם האופרה (ונעשה בו שימוש כבר בסימפוניות של היידן), הוא חלק משינוי הגישה לסימפוניה ותפיסתה כיחידה אורגנית ולא כאוסף של פרקים נבחרים.
סימפוניה תוכניתית – בטהובן כתב סימפוניה בעלת תוכן חוץ מוזיקלי המתואר על ידי המוזיקה. את סימפוניה מס' 6 תיאר בטהובן כ"זכרונות מחיי הכפר", ולכל פרק יש כותרת תיאורית ("סצנה על הנחל", "התכנסות שמחה של אנשי כפר"). אמנם בכתיבה התוכניתית לא היה כל חידוש (כבר ברנסאנס ובבארוק נכתבו יצירות בפורמט דומה), אך החידוש הוא בהערה שצירף בטהובן לתווים, לפיה אין מדובר בתיאורי טבע ומזג-אוויר כפשוטם, אלא ב"נופי נפש". בכך פעל בטהובן להפיכת המוזיקה לכלי של הבעה אישית. אין הוא מסתפק בכך שהמוזיקה מדגימה מהו עצב באופן כללי, הוא רוצה לשתף את הקהל בעצב של המלחין.
הרחבת החלק האחרון של הפרק – הקודה היא החלק המסיים של פרק הכתוב בצורת סונאטה. אצל מלחיני התקופה הקלאסית הקודה הייתה קצרה ביותר. אצל בטהובן הפכה הקודה למעין חטיבה מפותחת בפני עצמה.
דגש על הפרק המסיים של הסימפוניה – בסימפוניות של בטהובן התבססה המגמה להעביר את מרכז הכובד המוזיקלי מהפרק הראשון אל הפרק האחרון של הסימפוניה, בניגוד למה שהיה נהוג במאה השמונה עשרה.
שימוש במוטיבים
בסימפוניה החמישית עושה בטהובן שימוש במוטיב ריתמי המופיע בכל הפרקים (מוטיב המכונה לפעמים "מוטיב הגורל" או "מוטיב הניצחון"). בכך תורם בטהובן להפיכת צורת הסונטה מצורה דואלית (המתמקדת בעימות בין שני נושאים מנוגדים) לצורה מונותמטית (המציגה נושא מאגד שסביבו מבוסס כל הפרק, או אפילו כל היצירה).
בסימפוניה התשיעית מצטט בטהובן בתחילת פרק הפינאלה (האחרון) את הנושאים הראשיים של שלושת הפרקים הקודמים.
הרחבת התזמורת
בפרק הפינאלה של הסימפוניה התשיעית הוסיף בטהובן מקהלה וארבעה סולנים, פיקולו, קונטרה בסון, שלושה טרומבונים, תוף גדול, מצלתיים ומשולש.
בסימפוניה השלישית הוסיף בטהובן קרן שלישית.
בסימפוניה החמישית, בפרק האחרון, הוסיף בטהובן פיקולו, קונטרה בסון ושלושה טרומבונים.
בסימפוניה התשיעית הוסיף בטהובן לפרקים 1, 2 ו-4 עוד שתי קרנות.
רבים ממלחיני התקופה הרומנטית אימצו את החידושים של בטהובן. להלן כמה דוגמאות:
הסקרצו הבטהובני החליף אצל מרבית המלחינים את המינואט, וכמעט בכל סימפוניה רומנטית ניתן למצוא אותו.
חיבור בין הפרקים ניתן למצוא אצל פליקס מנדלסון, למשל בקונצ'רטי לכלי סולו (גם לכינור וגם לפסנתר); אצל שומן בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור ובקונצ'רטו לכינור ברה מינור; אצל סן סנס בקונצ'רטו השלישי במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת; אצל רחמנינוב בקונצ'רטו השלישי ברה מינור לפסנתר ותזמורת ועוד.
המלחין הצרפתי הקטור ברליוז כתב סימפוניה תוכניתית בעלת חמישה פרקים – הסימפוניה הפנטסטית.
אצל דבוז'ק ניתן למצוא שימוש רב בטכניקת הציטטות של בטהובן. בסימפוניה מס' 9 שלו, "מן העולם החדש", בכל פרק מובאות ציטטות מן הפרקים שקדמו לו. טכניקה זו מגיעה לשיאה בפרק האחרון של הסימפוניה, שם משולבים כל ארבעת המוטיבים מן הפרקים הקודמים.
מאהלר אימץ את השימוש במקהלה בחלק מהסימפוניות שכתב.
השפעת אישיותו ואמונותיו על כתיבתו
כל כתיבתו של בטהובן מאז אמצע חייו, כאשר החל להתחרש, הייתה מאבק מתמשך בגורל. במיוחד באד הדבר לביטוי ביצירות המאוחרות, כמו הסימפוניה התשיעית, מיסה סולמניס, הרביעיות האחרונות ועוד.
בטהובן חי בימים הסוערים של המהפכה הצרפתית, שלטון נפוליאון והפצת רעיונות בדבר שחרור האדם מדיכוי ומעריצות. בטהובן שמצד אחד היה אדם רב השפעה בשל הכבוד הרב לכישרונו המוזיקלי, ומצד שני חי בחשש מתמיד בשל הצורך לשמור את חירשותו בסוד ובשל הביקורת החברתית על אופיו, מצא ברעיונות האלה קסם רב. רעיונות של שחרור ואחווה מפעפעים בכל יצירותיו הגדולות. בטהובן התרשם מהאידיאלים של עידן הנאורות והרומנטיקה באירופה. בתחילה הקדיש את הסימפוניה השלישית שלו, "ארואיקה" (ההרואית), לנפוליאון, באמונה שזה יתמוך באידיאלים הדמוקרטיים והרפובליקניים של המהפכה הצרפתית; אולם ב-1804, כששאיפותיו האימפריאליות של נפוליאון הפכו למציאות והוא הכתיר את עצמו לקיסר, קרע בטהובן את עמוד ההקדשה ושינה את שם הסימפוניה ל"סימפוניה הרואית, הולחנה לזכרו של אדם דגול".
ביצירותיו של בטהובן מתגלה חזון אופטימי ונמרץ של אמונה בכוחו של האדם להתגבר על כל הקושי ורוע בחיים, כפי שהוא עצמו התמודד עם אסון הגורל שנטל ממנו את שמיעתו, ויכול לו. בפרק הרביעי והמסיים של הסימפוניה התשיעית של בטהובן שרה המקהלה את ה"אודה לשמחה" של פרידריך שילר, מזמור אופטימי המגן על אחוות האנושות. בטהובן התגבר על מרירותו ועל חירשותו הקשה וכתב המנון אדיר לחדווה המאחדת את בני האדם כולם.
שאלת הגדרתו של בטהובן כרומנטיקן
ממוזער|שמאל|300 פיקסלים|אנדרטה לבטהובן בפארק שוברט בעיר וינה
ויכוח ממושך מתקיים באשר לבטהובן - האם היה מלחין רומנטי או קלאסי. כפי שמתועד ממקור כלשהו, מאחר שמשמעות המילה "רומנטי" והגדרת תקופת ה"רומנטיקה" משתנות עם הדיסציפלינה, הכללת בטהובן כחלק מתנועה או תקופה זו חייבת להשתקף בהקשר המסוים.
בטהובן נמנה ללא ספק בחצי הראשון של המאה ה-19 עם רומנטיקנים ספרותיים כגון המשוררים הגרמנים גתה ושילר והמשורר האנגלי פרסי שלי. הוא נקרא רומנטיקן גם על ידי בני זמנו כמו שפור או הופמאן. לעיתים קרובות הוא נחשב מלחין מחזורי השירים הראשון והושפע על ידי ניבים עממיים רומנטיים, לדוגמה בשימושו ביצירה של המשורר רוברט ברנס. הוא עיבד לחנים עממיים לקול, פסנתר, כינור וצ'לו.
מצד שני מתייחסים להקשר המוזיקולוגי, בו המוזיקה הרומנטית נחשבת מאוחרת יותר מתקופתו. נושא זה קשור לוויכוח גדול יותר: לדעת כמה מומחים, בטהובן הוא לא רומנטיקן, והיותו כזה היא מיתוס; לדעת אחרים הוא דמות בתקופת מעבר, או מעין מבשר לרומנטיקה, "ממציא" התקופה הרומנטית; לדעת אחרים הוא מלחין רומנטי טיפוסי ואפילו אבטיפוס מושלם בהתאמה למיתוס של גאוניות ואינדיבידואליות הרואיות. מיקומו בתקופה הרומנטית נע ממקום למקום פעמים אחדות על ידי החוקרים, ונשאר נושא לוויכוח עז, בין השאר מכיוון שבטהובן נשקף כדמות מולידה. לאלה שעידן ההארה מסמל את יסוד המודרניות בעיניהם, הוא מוכרח עקב כך להיות קלאסי באופן חד-משמעי, בעוד לאלה שרואים את הרגישות הרומנטית כמפתח לאסתטיקה מאוחרת יותר (כולל אסתטיקה של ימינו), הוא חייב להיות רומנטי. בין שני הצדדים הקיצוניים האלה קיימות פרשנויות או מחלוקות והערכות ביניים רבות.
האזנה ליצירות בטהובן מוסיפה עוד ניתוח מחקרי אפשרי: ישנה ללא ספק התפתחות בסגנון יצירותיו בין המוקדמות למאוחרות. בטהובן הצעיר נראה לעיתים עמל על מנת להיות מותאם לתבניות חבריו: הוא רוצה לכתוב מוזיקה שתהיה מתקבלת על הדעת בחברה של ימיו. מאוחר יותר, ישנם בהישגיו הרבה יותר מאמונות האיקונוקלאזם, כמו הוספת מקהלה בסימפוניה, כשז'אנר הסימפוניה כפי שהיה לפניו היה אינסטרומנטלי בלבד. משמעות הדבר היא, שהשאלה משתנה מ"האם היה בטהובן קלאסי או רומנטי" ל: "היכן בדיוק על ציר הזמן נטה בטהובן מקלאסיות בולטת לרומנטיות בולטת?" רוב המלומדים מסכימים: ביצוע הסימפוניות החמישית והשישית בקונצרט אחד ב-1808 היה כנראה נקודת המפנה שלו. בסימפוניה החמישית, שיבץ בטהובן נושא הבנוי ממוטיב חוזר קצר בכל פרקי היצירה (שנשמעה בפעם הראשונה באותו קונצרט). הסימפוניה השישית שבאה אחריה הייתה הדוגמה הראשונה לסימפוניה, שהולחנה כיצירה תוכניתית (נוהג שהיה שגור בתקופת הרומנטיקה), וכן שברה את הארגון המסורתי של סימפוניה בארבעה פרקים. עם זאת, בהמשך כתב בטהובן את הסימפוניה השמינית העדינה שלו ומעט מוזיקה קאמרית שקטה לדרישות האנגלים. על כל פנים, בסוף העשור הראשון למאה ה-19, בטהובן היה ללא ספק רומנטיקן.
בניגוד לכך, קארל דאלהאוס טוען, שהתפתחות סגנונו של בטהובן מביאה אותו למעשה אף לתקופה קדומה מהרומנטיקה, שם הוא נפרד מהמוזיקה של עמיתיו. דאלהאוס מציין כי הבנתנו את בטהובן כמלחין רומנטי נשאבת בעיקרה מתקופתו האמצעית-מוקדמת של בטהובן, שמכילה את הסימפוניה השלישית והסימפוניה החמישית. בכל אופן השפעת בטהובן על מלחינים רומנטיים אחרים לקוחה בעיקר מיצירות בין Opp. 74 ו-97, של חציה השני של התקופה האמצעית. דאלהאוס טוען שמסורת המוזיקה הרומנטית היא במהותה מסורת המוזיקה של שוברט, ושהשפעת בטהובן על שוברט נלקחה במידה רבה מ-Opp. 74 ו-97. בטהובן המאוחר הוא אינדיבידואליסט במידה כזאת, עד שאין עוד לראותו כשייך לאותו ז'אנר של בני זמנו הרומנטיקנים.
ראו גם
יצירות מאת בטהובן
אלכסנדר וילוק תאייר
וריאציות דיאבלי
האסכולה הווינאית הראשונה
לקריאה נוספת
צבי צרי, בטהובן - בעין הסערה, נהר ספרים, תשע"א 2011.
רון וידברג, בטהובן - מורד ורומנטיקן, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
ג'רמי סיפמן, בטהובן - חייו ויצירתו, הוצאת מטר, 2007.
מריון מ. סקוט, בטהובן, תרגם עפר שלח, כתר הוצאה לאור, 1987.
פאול בקר, בטהובן, תרגם יצחק הירשברג, הוצאת ניב 1962.
נורמן לברכט, למה בטהובן: גאונות במאה יצירות, הוצאת הקיפוד והשועל, 2023
קישורים חיצוניים
כל סימפוניות בטהובן - קטעים להאזנה (אתר ובו קטעים להאזנה בפורמט mp3)
ציטוטים נבחרים ממכתביו ויומניו של בטהובן, בתרגום לעברית
יצירות של בטהובן בביצועים שונים, ביניהם ביצועם של נגנים ישראלים: עמית פלד, אלון גולדשטיין ואחרים.
בית בטהובן בווינה
הסימפוניות של בטהובן עם התזמורת הפילהרמונית של וינה והמנצח כריסטיאן טילמאן.
בטהובן: צלילים ששינו את העולם: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
תרגום של צוואת הייליגנשטט לעברית באתר מלודיה, Melodia.me
רובין ואלאס, האיש ששמע בידיים, באתר אלכסון, 29 באוגוסט 2019
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:גרמנים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:מלחיני ליד
קטגוריה:מלחינים מן התקופה הקלאסית
קטגוריה:לקויי שמיעה
קטגוריה:וינה: אישים
קטגוריה:נכים גרמנים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות המרכזי בווינה
קטגוריה:בטהובן
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:מלחינים גרמנים במאה ה-18
קטגוריה:מלחינים גרמנים במאה ה-19
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1770
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1827
| 2024-09-10T16:05:50
|
ז'ורז' ביזה
|
אלכסנדר-סזאר-לאופולד ז'ורז' ביזה (בשם מלא בצרפתית: Alexandre-César-Léopold Georges Bizet; 25 באוקטובר 1838 – 3 ביוני 1875), היה מלחין צרפתי.
קורות חיים
ביזה נולד סמוך לפריז להורים בעלי רקע מוזיקלי. אביו היה מורה לפיתוח קול ואמו הייתה פסנתרנית. את יסודות המוזיקה רכש במהירות, ואביו עודד אותו לפנות ל³כיוון ההלחנה. בגיל עשר התקבל לקונסרבטואר של פריז ובין מוריו היו שארל גונו, אנטואן מרמונטל וז'אק הלוי, שלימים יהיה לחותנו.
במהלך קריירת לימודים מבריקה בקונסרבטואר, זכה ביזה בפרסים רבים, בתחומי הנגינה וההלחנה. החשוב בהם, בשנת 1857, היה "פרס רומא" היוקרתי, שאיפשר לו לימודים בלי דאגות פרנסה למשך חמש שנים. ביזה התבלט ביכולותיו הפסנתרניות, אך העדיף שלא לנצל את כישוריו אלה וכמעט לא הופיע בפומבי. עם שובו לפריז לאחר קרוב לשלוש שנים באיטליה, מצא שבתי האופרה העיקריים בעיר נוטים להעלות את הרפרטואר הקלאסי המקובל ולהתעלם מיצירות של מלחינים חדשים. גם יצירות שכתב לפסנתר ולתזמורת נדחו ברובן; כתוצאה מכך, קפאה הקריירה שלו על שמריה והוא התפרנס בעיקר מעיבוד והעתקה של מוזיקה מאת מלחינים אחרים. חסר-מנוחה ומשתוקק להצלחה, החל במספר רב של מיזמי תיאטרון בשנות ה-60 של המאה ה-19, שאת רובם נטש. ליצירה הראשונה הרצינית שלו נחשבת האופרה דולי הפנינים מ-1863. היצירה זכתה לשבחים מצד מבקרי המוזיקה, אך הקהל הדיר רגליו מן האופרה ואחרי שמונה-עשרה הצגות היא ירדה מן הבמה.
אחרי מלחמת צרפת–פרוסיה בשנים 1870–1871, שבה שירת במשמר הלאומי, כתב ביזה אופרה במערכה אחת, "ג'מילה", המתרחשת בקהיר. האופרה לא נחלה הצלחה, אך סוויטה תזמורתית מתוך המוזיקה למחזה "הנערה מארל" של אלפונס דודה זכתה לפופולריות מיידית. הפקת האופרה האחרונה של ביזה, "כרמן", שעלילתה מבוססת על סיפור של פרוספר מרימה על חייה הטראגיים של צוענייה, ורצופה מעשי בגידה, מעילה באמון ולבסוף רצח, נדחתה מחשש שנושאיה יפגעו בקהל הצופים. תגובת הקהל לבכורה של האופרה ב-3 במרץ 1875, שכללה קריאות בוז והשלכת חפצים, גרמה לביזה להשלים עם היותה כישלון חרוץ; הוא מת כתוצאה מהתקף לב כעבור שלושה חודשים ולא זכה לראות בהצלחתה יוצאת הדופן ומאריכת הימים של יצירתו, הנחשבת לאחת האופרות המצליחות ביותר בתולדות המוזיקה. עם חלוף הזמן נחשבת "כרמן" לאחת האופרות האהובות ביותר על קהל שוחרי האופרה, וקטעים רבים בה הפכו ללהיטים כמו "שיר הטוראדור", וה"הבנרה".
בקונסרבטואר
ממוזער|שמאל|חלק מן הקונסרבטואר של פריז, שם למד ביזה מ-1848 עד 1857 (צולם בשנת 2009)
ביזה התקבל לקונסרבטואר ב-9 באוקטובר 1848, שבועיים לפני יום הולדתו העשירי. כבר בראשית לימודיו הטביע את רישומו, כשלאחר שישה חודשים זכה בפרס ראשון בסולפג', הישג שהרשים את פייר-ז'וזף-גיום צימרמן, מי שהיה הפרופסור לפסנתר בקונסרבטואר. צימרמן נתן לביזה שיעורים פרטיים בקונטרפונקט ובפוגה, שנמשכו עד מותו של המורה הזקן בשנת 1853.
באמצעות שיעורים אלה, התוודע ביזה אל חתנו של צימרמן, המלחין שארל גונו, שהשפעתו על סגנונו המוזיקלי של התלמיד הצעיר התמידה שנים רבות, אף כי בקשר ביניהם היו לא מעט מתחים בשנים הבאות. הוא פגש גם אחד מתלמידיו הצעירים של גונו, קאמי סן-סנס בן ה-13, שהיה לידידו הקרוב. בהדרכת אנטואן פרנסואה מרמונטה, המורה לפסנתר בקונסרבטואר, התפתחה שליטתו של ביזה בפסנתר במהירות; הוא זכה בפרס השני של הקונסרבטואר לפסנתר בשנת 1851, וכעבור שנה בפרס הראשון. לאחר זמן כתב ביזה אל מרמונטה, "בשיעורים שלך לומדים משהו מעבר לפסנתר; לומדים להיות למוזיקאי". בסוף שנתו הראשונה בקונסרבטואר, נדרש ביזה להגיש יצירה דתית, אבל בהיותו אתאיסט, סירב וכתב תחת זאת אופרה קומית, שהוועדה קיבלה.
יצירתו
חיבוריו הראשונים של ביזה שהשתמרו, שני שירים ללא מילים לקול סופרן, נכתבו בסביבות 1850. ב-1853 נכנס לשיעורי ההלחנה של ז'אק הלוי והחל להלחין ברמת תחכום ואיכות גדלה והולכת. שניים משיריו, "Petite Marguerite" ו-"La Rose et l'abeille" התפרסמו בשנת 1854. בשנת 1855 כתב אוברטורה שאפתנית לתזמורת גדולה ועיבד גרסאות לפסנתר בארבע ידיים לשתי יצירות של גונו: האופרה La nonne sanglante והסימפוניה ברה מז'ור. העבודה על הסימפוניה של גונו העניקה לו את ההשראה להלחין, זמן קצר לאחר שמלאו לו שבע-עשרה, סימפוניה משלו, הסימפוניה בדו, הנושאת דמיון ברור לזו של גונו - תו בתו בקטעים מסוימים. הסימפוניה של ביזה אבדה, נמצאה מחדש ב-1933 ובוצעה לראשונה ב-1935.
משפחה
לביזה נולדו שני בנים. הראשון, ז'אן ריטר (1862–1939), בא לעולם לאחר פרשת אהבים עם מארי ריטר, ששירתה בבית אביו. עד שנת 1913 נחשב לאחיו למחצה של ביזה עד שאימו, על ערש דווי, גילתה לו את האמת. ז'אן היה מנהל העיתון היומי Le Temps וקצין בלגיון הכבוד.
בנו השני, ז'אק ביזה (1871–1922), נולד מאשתו ז'נבייב הלוי והתאבד בעקבות סיום רומן סוער.
לקריאה נוספת
ניצה שאול, כולם אוהבים את כרמן: ילדותו של ז'ורז' ביזה, הוצאת מודן, 2014.
Hugh Macdonald, Bizet, Oxford University Press, 2014
Mina Kirstein Curtiss, Bizet and his World, A.A. Knopf, 1958
Susan McClary, Georges Bizet, Carmen, Cambridge University Press, 1992
קישורים חיצוניים
יו מקדונלד, The Bizet Catalog
הערות שוליים
קטגוריה:מלחיני אופרה צרפתים
קטגוריה:בוגרי הקונסרבטואר של פריז
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:מלחינים צרפתים במאה ה-19
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1838
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1875
קטגוריה:זוכי פרס רומא
| 2024-04-16T14:50:13
|
מונופול
|
מוֹנוֹפּוֹל (מיוונית: μόνος, "מוֹנוֹס" – אחד ו־πωλεῖν "פּוֹלָיֶן" – למכור) הוא מונח המגדיר בעלות או שליטה בלעדית של גורם מסוים בתחום חיים כלשהו או בחלק הארי שלו. בתחום הכלכלה מגדיר המונח מצב בו בשוק של מוצר (או שירות) מסוים קיים מוכר יחיד אשר חולש על רוב השוק או אדם המחזיק כוח שוק משמעותי ביחס לאספקת נכסים. דבר זה מקנה לאותו גורם, הקרוי "בעל המונופול" או מונופוליסט, שליטה בתחום פעילות בשוק, לרוב תוך הגבלה של התחרות בו. דוגמאות למונופולים יכולים להוות הכנסייה הקתולית בימי הביניים באירופה, ובישראל: חברת החשמל, רשות הנמלים (בטרם הפרטת הנמלים) וחברת "אגד" בתחום תעבורת הנוסעים בישראל, בטרם כניסתם של גורמים נוספים לפעילות.
יש המבדילים בין מונופול טבעי הנוצר על ידי היותו היעיל או זול ביותר בשוק לבין מונופול ממשלתי או פרטי בחסות הממשלה הקיים בזכות חסם כניסה לשוק, במיוחד בכלכלות פרוטקציוניסטיות או מרקנטליסטיות, כאשר מונופול טבעי אינו יכול למנוע כניסה של שחקנים חדשים לשוק במידה, על אף שיכול לנסות על ידי אסטרטגיות כמו מכירה במחירי היצף.
על פי תפיסות כלכליות רווחות תופעת המונופול היא שלילית ויש להקים ארגונים ממשלתיים שיתערבו בו (בישראל - הממונה על התחרות) כדי להחזיר את השוק למצבו ה"טבעי". תאוריות ביקורתיות יטענו ששיח המונופול מאפשר להסוות את העובדה שלמעשה שוק חופשי הוא שוק המנוהל באמצעות סוכנויות ממשלתיות המגדירות רגולציות משמעותיות.
ראוי להבחין מונח זה ממונחים מקורבים כמו מוֹנוֹפְּסוֹן, המייצג מצב שבו יש רק קונה אחד למוצר או שירות או אוליגופסון, שבו יש מספר בודד של קונים למוצר או שירות; קרטל, שהיא תופעה דומה ומקושרת של שליטת מספר חברות שביניהן יש הסכמה חלקית; ואוליגופול, שבו יש מספר קטן של מוכרים בשוק, עם או בלי התארגנות קרטלית.
לצד המילה מונופול משמשת גם הצורה מונופולין. לפי קביעת האקדמיה ללשון העברית, מינם הדקדוקי של כל אחד משני השמות הללו הוא זכר ומספרם יחיד ('היה לו מונופולין').
מאפייני המונופול
למונופול מספר מאפיינים מובהקים, אותם ניתן למצוא בכל מונופול אמיתי, כזה הנהנה מיציבות בשוק (בניגוד למונופול זמני או חולף):
מוכר בודד: מונופול טהור קיים בתעשייה שבה היצרן של מוצר או ספק שירות מסוים הוא גורם יחיד. גורם או חברה עשויים להיחשב מונופול גם אם נתח השוק של כל המתחרים גם יחד זניח (פחות מאחוז או שניים).
היעדר חלופות קרובות: השירות ייחודי ואינו ניתן להחלפה על נקלה. לדוגמה, יצרן חומוס השולט ברוב השוק אינו יכול להיחשב מונופול, שכן למוצר שהוא מציע יש חלופות דומות.
שליטה במחירים: לחברה או גורם בודד שליטה מוחלטת או קרובה למוחלטת בהיצע התעשייתי כולו במוצר או שירות מסוים, ויש להם השפעה ניכרת על גובה המחיר בו מוצע השירות או המוצר.
חסם כניסה: במצב של מונופול טהור, אסורה ההתחרות בבעל המונופול. במצב של מונופול שאינו טהור מוצבים חסמי כניסה משמעותיים, המונעים למעשה, גם אם לא להלכה, כניסה של גורמים אחרים.
סוגי המונופולים
ניתן להבחין בין סוגי מונופולים על–פי נסיבות היווצרותם ועל–פי אופן התנהגותם בשוק. על–פי גישה זו, ניתן להבחין בין מונופול באישור ממשלתי ומונופול על פי חוק, המבוססים על מדיניות ממשלתית או חקיקה ונהנים ממעמד מונופוליסטי בזכות קביעה בחוק; מונופול טבעי, שהוא תוצר של מבנה העלויות בשוק (היינו, שרק גורם אחד מסוגל להתחרות בשוק); ומונופול תחרותי, שהוא מונופול שנוצר בעקבות תחרות חופשית. על–פי גישה אחרת, המקובלת בעיקר על בעלי גישה התומכת בקפיטליזם ובליברליזם, מונופול טבעי אינו נוצר בפועל במצב של תחרות חופשית ואילו מונופול תחרותי אינו ראוי להיקרא מונופול, כיוון שמעמד השליטה שלו בשוק אינו יציב, כנדרש ממונופול ולכן עשוי להשתנות באופן טבעי בכל זמן נתון.
הבחנה אחרת בין סוגי מונופולים נוגעת לאופן בו מוצע השירות או המוצר. בתחום זה, ישנם מונופולים אנכיים, השולטים באספקת שירות או מוצר לכל אורך הדרך, מחומר גלם ועד למוצר הצריכה המוצע לצרכן. דוגמה טיפוסית לכך יכולות להוות חברות לאספקת חשמל, השולטות לרוב גם בייצור החשמל, גם בהולכתו וגם בהפצתו ובטיפול בצרכן. מונופול מסוג שני הוא אופקי: שליטה בגזרה רחבה של שירותים או מוצרים מסוג מסוים. לדוגמה, חברה המוציאה לאור את רוב המגזינים הנמכרים במדינה מסוימת עשויה להיחשב בעלת מונופול אופקי.
הבחנה נוספת בין סוגי מונופולים נוגעת לאופן בו נקבע המחיר כלפי פלחי אוכלוסייה שונים. בתחום זה ישנו המונופול הפשוט, בו למעשה נקבע מחיר אחד עבור כל השוק, ומונופול מפלה - מונופול אשר קובע רמה שונה של מחירים לפלחי שוק שונים לפי רצונו. דוגמה למונופול הפשוט הוא דוכן הפופקורן בקולנוע בו המחירים גבוהים (ללא אלטרנטיבה) אך אחידים. דוגמה למונופול מפלה מושלם היא רופא מומחה או עו"ד הגובים שכר דיפרנציאלי (שונה) מכל לקוח ולקוח לפי בחירתם וכך מביאים את הפדיון למקסימום.
מונופול על פי חוק
מונופול על–פי חוק הוא מונופול שבו ישנו איסור מפורש בחוק, בתקנה או בנוהל, על תחרות באספקת מוצר או שירות, כשהשליטה באספקת מוצר או שירות זה מוענקת לגורם יחיד. מונופול על–פי חוק עשוי להיות על מוצר או שירות מקומי או כלל-ארצי ויכול לגעת בכל סוג של שירות או מוצר. מונופול על–פי חוק, באישור ממשלתי או בגיבוי ממשלתי, מכונה לעיתים גם מונופול כופה.
לדוגמה, רשות השידור בישראל נהנתה ממונופול על–פי חוק בתחום שידורי הטלוויזיה הארציים למן תחילת שידורים אלו ועד שנת 1992. מונופולים דומים היו לחברת "בזק" על שיחות טלפון מקומיות, לחברת "פלאפון" על שירותי טלפון סלולרי, לחברת החשמל על אספקת חשמל או לחברות הכבלים על שידורי הכבלים באזורי הארץ השונים. מנקודת מבט זו, ניתן לראות גם בבלעדיות המוענקת לגופים כמו "ביטוח לאומי" או משרד החינוך על שירותים מסוימים מונופול.
לרוב, נהוג להבחין בין מונופולים ממשלתיים או בבעלות ממשלתית, כמו משרדי ממשלה או חברות ממשלתיות; ומונופולים בבעלות פרטית, הנהנים מבלעדיות על מתן השירות או המוצר שבמונופול. מונופולים מן הסוג השני מכונים גם מונופולים באישור ממשלתי. ההבדל העיקרי בין שני סוגי הגופים הוא שעל גופים פרטיים בעלי מונופול מוטל לרוב פיקוח באמצעות רשויות פיקוח, בעוד שעל חלק ניכר מהמונופולים הממשלתיים אין פיקוח כלל או שהפיקוח הוא מנהלי ולא רגולטיבי. לדוגמה, חברות פרטיות מפוקחות על–ידי רשות התחרות ואילו גופים ממשלתיים מפוקחים על–ידי מבקר המדינה.
מונופול טבעי
מונופול טבעי, לטענת אלו הסבורים כי מונופול כזה קיים, הוא מונופול הצומח בתעשיות שבהן התשתית הנדרשת לאספקת השירות או המוצר היא כה רחבה עד כי רק חברה אחת מסוגלת לספק שירות או מוצר אלו. בדרך כלל, נחשבים תחומי אספקת החשמל והמים, בהם נדרשת תשתית פיזית רחבה להולכת המוצרים, לתחומים שבהם קיים או נוצר מונופול טבעי. תחומים נוספים עתירי תשתית, שבהם טוענים או נטען כי קיים מונופול טבעי, הם תחומי אספקת הגז, הבנזין, שיחות טלפון, טלפון סלולרי, הובלת מטענים ונוסעים, שירותי תעופה ועוד.
מונופול טבעי מתפתח, נטען, כתוצאה מכך שהעלויות הגדולות הכרוכות בהקמת תשתית גורמות לעזיבת כל החברות הפרטיות את השוק והשתלטות עליו של החברה היחידה — פעמים רבות, הראשונה — המסוגלת לעמוד בעלויות אלו. כניסתם של גורמים חדשים לשוק במועד מאוחר יותר נמנעת בגלל חסם כניסה לשוק גבוה בדמות עלויות הקמת התשתית הגבוהות, גם כאשר יעילותם עשויה להיות רבה יותר משל המונופוליסט.
על-פי טענות ליברטריאניות ואחרות, היווצרות מונופול טבעי אינה אפשרית כלל בתנאים של שוק חופשי. לטענתם, התופעה המכונה "מונופול טבעי" היא בכל המקרים מונופול באישור ממשלתי. כלומר, מונופול שנוצר כתוצאה מטיפוח של חברה ראשונית או מובילה בתחום מסוים, תוך מתן עדיפות או בלעדיות לאותה חברה בהענקת השירות או המוצר שבמונופול. כעדות, הם מצביעים על–כך שבשווקים בהם לא הייתה מעורבות ממשלתית מסוג זה, לא נוצר מעולם מונופול טבעי כזה.
בתחומים רבים שנחשבו בעבר כ"מונופול טבעי" מתקיימת כיום לכאורה תחרות חופשית עם הסרת הפיקוח או השליטה הממשלתית (אחרי הפרטה), כמו תחומי אספקת הגז, הבנזין, הטלפון הסלולרי, הובלת נוסעים, שיחות טלפוניות לחו"ל ומקומיות, ועוד. יש הטוענים כי הנטייה המונופוליסטית בתחומים אלו נוצרה בעיקר משום שקיים פיקוח (רגולציה) ממשלתי, המגביל את האפשרות להתחרות ומעודד יצירת מונופולים.
עם זאת, יש לזכור כי בתחומים אלו חלו בשנים האחרונות התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות, אשר הוזילו במידה ניכרת את עלות הקמת התשתית לאספקתם, ואפשרו לגופים עסקיים חדשים להיכנס לשווקים אלו. בנוסף, בחלוף זמן מפתיחת השוק לתחרות, ניכרת מגמה של קונסולידציה בין החברות החדשות, דוגמת שוק התקשורת, במטרה לחסוך בעלויות התפעול הגבוהות. באופן זה עשויים להיווצר דואופולים או אוליגופולים מסחריים, המחליפים את המונופול הטבעי.
פתרון בעיית המונופול
חברה הפועלת במשק תחרותי משוכלל, כלומר משק שבו מספר רב של חברות, מקבלת מחיר כנתון, שכן היא קטנה ביחס לשוק, ולכן אין לה יכולת להשפיע על המחיר. לעומת זאת, מונופול, מפני שהוא החברה היחידה שפועלת בשוק, יכול לקבוע בצורה מוחלטת את המחיר בשוק (בהנחה שאין חסמים שונים כגון רגולציה ממשלתית או איום של יבוא).
תחת מספר תנאים סטנדרטיים, פתרון בעיית המונופול מתקבל מהשוואת העלות השולית (Marginal Cost - MC) לפדיון השולי (Marginal Revenue - MR). כלומר, המונופול בוחר מחיר או כמות כך שהפדיון שהוא מקבל מהיחידה האחרונה שהוא מייצר יהיה זהה לעלות הייצור של אותה יחידה. מכיוון שהפדיון השולי תמיד יורד בצורה תלולה יותר מהביקוש, נקבל שהכמות שהמונופול קובע קטנה מכמות של תחרות משוכללת, והמחיר גבוה יותר.
שמאל|ממוזער|250px|פתרון המונופול
מונופול תחרותי
מונופול תחרותי קיים כאשר חברה בודדת שולטת ברוב השוק לאספקת שירות או מוצר מסוים. המונופול בפועל של החברה אינו מעוגן בחוק או תקנה, ונוצר בעקבות תחרות חופשית מול חברות אחרות במתן השירות או המוצר. לעיתים קרובות, מונופול תחרותי אינו יציב, במובן זה שתקופת שלטונו קצרת טווח ורוויית איומים מצד מתחרים חדשים בשוק.
דוגמה טיפוסית למונופול תחרותי עשויה להוות חברת מיקרוסופט, שלה שליטה כמעט מוחלטת בשוק מערכות ההפעלה הביתיות. מונופול תחרותי דומה יש לשרת האינטרנט "אפאצ'י" ששלט בתקופות מסוימות בעד 70 אחוז משוק שרתי האינטרנט.
מונופול תחרותי מושג בכל המקרים כאשר חברה אחת מייצרת באופן יעיל או מספק מוצר או שירות מבוקשים במחיר מבוקש, כאשר מתחריה של החברה מתקשים לספק מוצר דומה במחירים דומים. לעיתים, נטען, נוקטות חברות המשיגות מונופול צעדים להגבלת יכולתם של המתחרים להתחרות בה כמו הסכם כובל עם חברות אחרות או מכירה במחירי היצף.
ראו גם
קרטל
אוליגופול
רשות התחרות
אינטגרציה אופקית
אינטגרציה אנכית
הגבלים עסקיים
לקריאה נוספת
אלי גולדשטיין, מיכאל תבור, מונופול - מודלים של תחרות לא משוכללת, הגבלים עסקיים ורגולציה, הוצאת לומדון, 2012. פרק ראשון - המונופול הגדרות ומושגים, באתר חברת תבור
מיכל שיצר-גל ואמיר ישראלי "פעמון סביב צוואר החתול: הכרזה על קיומו של מונופול" משפט ועסקים ז, 139 (2007).
סדרת כתבות ב-כאן 11: "מונופולנד"- שאול אמסטרדמסקי יוצא בעקבות המונופולים הגדולים השולטים בשוק הישראלי והאופן בו הם פועלים, ביוטיוב.
כתבה ב-כאן 11: יגאל גואטה יוצא מסע אחר החברות שמעדיפות לשלוט בשוק ללא תחרות, ביוטיוב.
קישורים חיצוניים
מחשבון רווח מקסימלי של מונופול
הערות שוליים
*
קטגוריה:הגבלים עסקיים
קטגוריה:מבני שוק
קטגוריה:מיקרו-כלכלה
קטגוריה:תחרות (כלכלה)
קטגוריה:1 (מספר)
| 2024-08-25T20:39:23
|
בראהמס
|
REDIRECTיוהנס ברהמס
| 2004-10-16T20:58:40
|
יוהאנס בראהמס
|
REDIRECTיוהנס ברהמס
| 2004-10-16T20:58:37
|
אנטון ברוקנר
|
אנטון יוזף ברוקנר (בגרמנית: ; 4 בספטמבר 1824, אנספלדן – 11 באוקטובר 1896, וינה) היה מלחין אוסטרי שפעל בתקופה הרומנטית המאוחרת, בזרם הווגנריאני. ליצירותיו הסימפוניות נודעת חשיבות רבה בתולדות הסימפוניה. אלו יצירות יחידות במינן ברפרטואר הסימפוני הן בשל ממדיהן העצומים והן בשל העובדה שהן קיימות במספר גרסאות, כתוצאה מביקורת שספג ברוקנר במהלך חייו ונכונותו לעבד את יצירותיו מחדש על יסוד ביקורת זו. הסימפוניות שלו מייצגות את השלב האחרון של הרומנטיקה האוסטרו-הונגרית הודות לשפתן ההרמונית העשירה, הפוליפוניה המורכבת שלהן ואורכן הניכר. יצירותיו רדיקליות בשל הדיסוננסים, המודולציות הפתאומיות וההרמוניות הנודדות המאפיינות אותן.
חייו ויצירתו
אנטון ברוקנר נולד באנספלדן (כיום פרבר של לינץ). אביו, שהיה מנהל בית ספר ונגן עוגב, היה מורו הראשון למוזיקה. בצעירותו שימש ברוקנר שנים אחדות כעוזר הוראה, ובלילות ליווה בכינור ריקודי כפר להשלמת הכנסתו. הוא למד במנזר האוגוסטיני בסנט פלוריאן ובשנת 1851 היה לנגן העוגב במקום. בתקופת לימודיו בסנט פלוריאן כתב ברוקנר כמה יצירות, הגדולה מביניהן היא הרקוויאם, שהולחן לזכר ידידו פרנץ זיילר. הוא המשיך בלימודים עד גיל 40 אצל סימון זכטר ואוטו קיטצלר, שקירב אותו אל המוזיקה של ריכרד וגנר. ברוקנר חקר מוזיקה זו באופן יסודי משנת 1863 ואילך. גאוניותו של ברוקנר התגלתה רק כשהגיע לאמצע העשור הרביעי לחייו, והוא התקבל על הקהל הרחב וזכה לתהילה רק בשנות השישים שלו. הוא היה קתולי אדוק וחובב בירה, והתקשה למצוא את מקומו בעולם המוזיקה של זמנו. בשנת 1861 התוודע אל ליסט, שהיה כמוהו אדם דתי וראה עצמו, לפני ומעל לכל, מחדש בתחום ההרמוניה ויוזם האסכולה הגרמנית החדשה יחד עם וגנר. זמן קצר אחרי שסיים את לימודיו אצל זכטר וקיצלר, כתב ברוקנר את יצירתו הבוגרת הראשונה, המיסה ברה מינור.
בשנת 1868 קיבל ברוקנר משרה של מורה לתאוריה של המוזיקה בקונסרבטוריון של וינה. בעת הזו השקיע את רוב מרצו בכתיבת סימפוניות, אך אלה לא התקבלו בעין יפה ונחשבו "פרועות" ו"חסרות שחר". בשנת 1875 קיבל משרה באוניברסיטת וינה, וניסה להכניס את תאוריית המוזיקה לתוכנית הלימודים. ברוקנר לא היה מרוצה בווינה, משום שחיי המוזיקה שלה נשלטו על ידי המבקר אדוארד הנסליק. בווינה התנהלה מלחמה בין חסידי וגנר לחסידי ברהמס, ובכך שהתייצב לצד וגנר הקים לו ברוקנר את הנסליק כאויב. לברוקנר היו תומכים משלו – מנצחים מפורסמים כמו ארתור ניקיש, פרנץ שאלק והרמן לוי, שניסו בהתמדה להביא את המוזיקה שלו לקהל הרחב. הם הציעו מספר רב של "שיפורים", כדי לעשות את יצירותיו מקובלות יותר על המאזינים. ברוקנר התיר שינויים אלה, אך בה בעת הוריש בצוואתו את הפרטיטורות המקוריות לספריה הלאומית בווינה, מתוך ביטחון בתקפותן המוזיקלית.
ראיה לביטחונו של ברוקנר ביכולתו האמנותית היא, שלא פעם החל בעבודה על סימפוניה חדשה ימים ספורים לאחר שסיים את קודמתה. נוסף לסימפוניות כתב ברוקנר גם מיסות, מוטטים ויצירות קודש אחרות למקהלה. שלא כמו הסימפוניות, המוזיקה הכוראלית של ברוקנר היא ברובה שמרנית וקונטרפונקטית בסגנונה.
ברוקנר היה אדם פשוט, ואנקדוטות רבות מספרות על דבקותו במשלח ידו ועל הענווה שבה קיבל את התהילה, כשזו הגיעה. פעם, לאחר חזרה על הסימפוניה הרביעית, ניגש ברוקנר אל המנצח הנס ריכטר. ריכטר סיפר, "ברוקנר ניגש אלי, פניו קורנים בהתלהבות וחדווה. הוא לחץ את ידי והידק מטבע אל כפי, 'קח אותו', אמר לי, 'ושתה כוס בירה לחיי'". ריכטר שמר את המטבע (תאלר עם דיוקן מריה תרזה) וענד אותו על שרשרת שעונו מאותו יום ואילך.
ברוקנר היה נגן עוגב נודע שהרשים את קהל שומעיו. למרות זאת, יצירותיו לעוגב מועטות, קצרות ולא משמעותיות. האלתורים שלו על העוגב הניבו לעיתים רעיונות לסימפוניות. הוא גם לימד נגינה בעוגב בקונסרבטוריון. אחד מתלמידיו היה המלחין הנס רוט (אנ'), שהמוזיקה שלו השפיעה על גוסטב מאהלר.
ברוקנר מת ב-11 באוקטובר 1896 בווינה. השמעת הבכורה של הסימפוניה האחרונה שלו, התשיעית, הייתה שבע שנים אחרי מותו (ב-11 בפברואר 1903).
ברוקנר לא נישא מעולם (אף כי הציע נישואים לרשימה ארוכה של נערות נדהמות). היה לו עניין מורבידי בגופות מתים, ופעם החזיק את גולגולתו של בטהובן בידיו, כשהוציאו את בטהובן מקברו. הוא השאיר הוראות מפורטות לחניטת גופתו.
אוניברסיטת אנטון ברוקנר למוזיקה, דרמה ומחול (מוסד לחינוך מוזיקלי שנוסד בלינץ בשנת 1823) נקראת על שמו מאז שנת 1932 (עד שנת 2004 נקרא המוסד "קונסרבטוריון אנטון ברוקנר").
יצירותיו של ברוקנר מקוטלגות ברשימת WAB (ראשי תיבות של Werkverzeichnis Anton Bruckner). הקטלוג נערך על ידי רנטה גרסברגר (Renate Grasberger).
פרדריק אקשטיין היה מזכירו האישי ובשנת 1923 פרסם ספר על חייו של ברוקנר.
קישורים חיצוניים
ביצועים של ברוקנר
ביצועים של ברוקנר ב-Classic Cat
תווים של ברוקנר
תווים של ברוקנר ב-Free Scores
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים אוסטרים
קטגוריה:נגני עוגב אוסטרים
קטגוריה:מבצעים בכלים אותנטיים
קטגוריה:וינה: אישים
קטגוריה:מלחיני רקוויאם
קטגוריה:סגל האוניברסיטה למוזיקה ואמנויות הבמה של וינה
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים אוסטרים
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1824
קטגוריה:נפטרים ב-1896
| 2024-10-18T11:36:42
|
גריג
|
קטגוריה:שמות משפחה
| 2022-06-29T02:52:31
|
גרשווין
|
הפניה ג'ורג' גרשווין
| 2009-10-11T22:27:49
|
דבורז'אק
|
REDIRECTאנטונין דבוז'אק
| 2004-06-26T07:07:40
|
אנטונין דבוז'אק
|
אנטונין לאופולד דבוז'אק (בשם מלא בצ'כית: Antonín Leopold Dvořák, , 8 בספטמבר 1841 – 1 במאי 1904) היה מלחין צ'כי, יליד פראג.
יצירותיו המפורסמות ביותר הן הסימפוניה "מן העולם החדש", המחולות סלאביים, הרביעייה האמריקאית, הקונצ'רטו לצ'לו, האופרה רוסלקה (המבוססת על הסיפור "בת הים הקטנה" של אנדרסן) והאופרה יעקובין, חמישיית הפסנתר בלה מז'ור, שלישיית הפסנתר "דומקי", הפתיחה "קרנבל" וכן כמה יצירות ווקאליות (Te Deum, רקוויאם) סטאבט מאטר.
ביוגרפיה
דבוז'אק נולד בנלהוזבס על יד פראג, שם חי רוב ימי חייו. הוא למד מוזיקה בבית הספר לעוגב בפראג בסוף שנות ה־50 של המאה ה־19, ובשנות השישים הוא ניגן בויולה בתזמורת האינטרימסתיאטר ("התיאטרון הזמני", עד בניית האופרה הצ'כית), שמשנת 1866 ניצח עליה בדז'יך סמטנה. היה זה בית האופרה הראשון שבו נוגנו אופרות בצ'כית.
מ־1892 עד 1895 היה דבוז'אק מנהל הקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה של אמריקה בניו יורק. הקונסרבטוריון נוסד בידי ז'אנט תרבר, אשת חברה עשירה, שביקשה מלחין ידוע שינהל את המוסד על מנת להעניק לו יוקרה. היא כתבה לדבוז'אק וביקשה ממנו לקבל את התפקיד. הוא הסכים, בתנאי שתמלא אחר דרישותיו: שתלמידים אפרו-אמריקנים ואינדיאנים מוכשרים, שלא יוכלו לשלם את דמי הלימוד, יתקבלו בחינם. היא הסכימה, והוא נסע לאמריקה.
בתקופה זו הוא חבר להארי ברלי (Harry Burleigh), שהיה למלחין אפרו-אמריקאי חשוב. דבוז'ק לימד את ברלי קומפוזיציה; ובתמורה, ברלי שר לדבוז'ק במשך שעות שירי נשמה אמריקאיים מסורתיים. ברלי כתב מאוחר יותר עיבודים לכמה משירי הנשמה האלה.
בזמן נסיעתו לארצות הברית הוא כתב את יצירתו הפופולרית ביותר, הסימפוניה התשיעית, "מן העולם החדש".
בזמן שהותו בארצות הברית שמע הופעה של הקונצ'רטו לצ'לו של המלחין האירי ויקטור הרברט. הוא התרשם מאוד מאפשרויות השילוב של הצ'לו והתזמורת ששמע בקונצ'רטו זה, וכתב קונצ'רטו לצ'לו משלו, "הקונצ'רטו לצ'לו בסי מינור" (1895). קונצ'רטו זה נעשה לפופולרי מאוד מאז נכתב, וכיום הוא מנוגן רבות. הוא אף השאיר אחריו יצירה לא גמורה, "הקונצ'רטו לצ'לו בלה מז'ור" (1865), שהושלמה ונוגנה בידי המלחין הגרמני גינתר רפאל בין השנים 1925 ל־1929.
לדבוז'ק הייתה אישיות צבעונית ומגוונת. בנוסף לנגינה, היו לו שני תחומי עניין נוספים בחייו: רכבות והרביית יונים.
לבסוף חזר לפראג, שם היה מנהל הקונסרבטוריון משנת 1901 ועד מותו ב-1904. רודולף קארל היה בין תלמידיו.
הוא נקבר בבית הקברות וישֶהְראד בפראג.
האסטרואיד , שהתגלה על ידי לובוש קוהואוטק ב-1974, נקרא על שמו.
סגנון מוזיקלי והשפעות
יצירותיו של דבוזא'ק הן במבחר סגנונות: תשע הסימפוניות שלו נשארות במודלים הקלסיים שבטהובן היה מזהה, ושניתן להשוותם לאלה של יוהנס ברהמס, אך הוא גם יצר בסגנון הפואמה הסימפונית החדשה שפיתח המלחין פרנץ ליסט, והשפעתו של ריכרד וגנר על כמה מיצירותיו ניכרת. רבות מיצירותיו נושאות השפעה של מוזיקת עם צ'כית, הן מבחינת המקצבים והן מבחינת הצורות והמלודיות; הדוגמאות הטובות ביותר הן שתי הסדרות של המחולות הסלאביים. יחד עם זאת דבוז'אק לא נטל מוזיקה עממית כגון שירים וריקודים כנושאים ליצירותיו השונות. הדוגמה המובהקת לכך היא המחולות הסלאביים. כל המחולות מקוריים. דבוז'אק יצר את המלודיות בעצמו והרכבן על סגנון ריקודים מקובל וידוע בארצו. חוץ מהיצירות שהוזכרו, דבוז'אק כתב גם 11 אופרות (הידועה ביותר היא "רוסלקה") מוזיקה ווקאלית כגון: רקוויאם, סטאבט מאטר ועוד. מוזיקה לפסנתר, שירים לקול ולפסנתר ולקול ותזמורת ויצירות קאמריות רבות כגון: רביעיות כלי קשת, שלישיות פסנתר, חמישית פסנתר, חמישיות כלי קשת ועוד.
הסימפוניות של דבוז'אק
בתחילה, מספור הסימפוניות של דבוז'אק לא היה ברור; סימפוניית "העולם החדש" מוספרה בזמנים שונים כחמישית, השמינית והתשיעית. דבוז'אק עצמו קרא לסימפוניה זו "החמישית", מתוך אמונה תפלה שמלחינים מתים לאחר הסימפוניה התשיעית שלהם. מה גם כי דבוז'אק עצמו התכחש לארבע הסימפוניות הראשונות שלו מתוך מחשבה שאלו סימפוניות שלא ראוי לפרסמן. ב"העולם החדש" בתחילת הפרק השלישי ניתן לשמוע הדים לתחילת הפרק השני בסימפוניה התשיעית של בטהובן.
בניגוד למספר מועט של מלחינים שהשתדלו שלא לכתוב סימפוניות עד לשנותיהם המבוגרות יותר (בעיקר המורה הרוחני שלו, יוהנס ברהמס), דבוז'אק כתב את הסימפוניה מספר 1 בדו מינור כשהיה רק בן 24. היא קרויה "פעמוני זלוניצה", על שם כפר בבוהמיה ארצו, והיא בבירור יצירה של מלחין לא מנוסה, אף שהיא מראה פוטנציאל רב לעתיד. הסקרצו נחשב לפרק החזק ביותר, אך גם האחרים מעניינים. יש דמיון צורני בינה ובין הסימפוניה החמישית של בטהובן, אך מבחינה הרמונית ובתזמור שלו, הוא מלחין רומנטי יותר, אשר בסימפוניה זו מפנה מבטו לפרנץ שוברט.
ללא ייחוד רב, אך עדיין איכותית, היא הסימפוניה מספר 2 בסי במול מז'ור, שעדיין מביטה אל בטהובן. הסימפוניה מספר 3 במי במול מז'ור אופוס 10 מראה את ההשפעה העמוקה שהשרתה על דבוז'אק היכרותו עם המוזיקה של ריכרד וגנר ופרנץ ליסט. סימפוניה זו נכתבה בשלושה פרקים בלבד שלא כמקובל באותם הימים. הפרק העיקרי והחשוב בסימפוניה זו הוא הפרק השני שנכתב כמרש אבל בסולם דו מינור. כפי שניתן לראות, דבוז'אק בפרק זה נשא עיניו אל מרש האבל, הפרק השני מתוך הסימפוניה השלישית "ההרואית" מאת בטהובן. סימפוניה זו מראה אחידות בכתיבת הנושאים בכול פרק ופרק ואף אחידות בין הפרקים עצמם. דבוז'אק בסימפוניה זו בפרק השני הוסיף נבל לכלי התזמורת. בכך יצר מצלול אשר תואם למלחינים מהם הושפע הוא בזמן כתיבת הסימפוניה.
אך ההשפעה של וגנר לא נמשכה לזמן רב; בקושי ניתן לשמוע אותה בסימפוניה מספר 4 ברה מינור אופוס 13. זו האחרונה בסימפוניות המוקדמות של דבוז'אק, נחשבת לטובה ביותר שלו. שלושת הפרקים הראשונים הם בעלי חשיבות ואחידים בכתיבתם. רק הפרק האחרון חלש ביותר בעיקר בנושא הראשי שלו, בפיתוח ובסיום. בסימפוניה זו דבוז'אק מראה את שליטתו בכל הצדדים הצורניים. הפרק השלישי מראה את חיבתו של דבוז'אק למלודיות עממיות ופולקלוריסטיות. פרק זה נשמע כמחול בוהמי. לפרק זה הוסיף דבוז'אק נבל וכלי הקשה.
הסימפוניות האמצעיות של דבוז'אק, מספר 5 ו־6, הן יצירות שמחות ופסטורליות. הן אינן מפורסמות כמו אחיותיהן המאוחרות יותר, אך יש שמחשיבים אותן כלא פחות טובות. הסימפוניה החמישית בפה מז'ור אופוס 76/24 היא הפסטורלית יותר, אף שיש בה פרק איטי מלנכולי, שארבעת התווים הפותחים שלו מזכירים את הנושא העיקרי הפותח את הקונצ'רטו לפסנתר הראשון של צ'ייקובסקי, זו יצירה חדורת אופטימיות. כבר בסימפוניה זו אשר היא במהותה יצירה מוקדמת של דבוז'אק ניתן לראות את התפתחותו המוזיקלית. הנושאים בפרקים השונים אחידים ומהווים בסיס להתפתחויות ווריאציות שונות. הפרק האחרון איננו נפתח על הטוניקה של היצירה, קרי פה מז'ור, אלא על הדרגה השלישית בסולם: לה מינור. מהלך שכזה אמנם איננו חידוש, ויחד עם זאת זהו מעשה נועז. במקור קיבלה סימפוניה זו את מספר האופוס: 24. ברם יצירה זו הושמעה ונוגנה מספר פעמים מועט לפני 1880 ולאחר מכן לא נוגנה כלל. ב-1887 המוציא לאור של יצירות דבוז'אק פריץ זימרוק שמע, כי הוצאה לאור בלונדון מבקשת להוציא לאור יצירות מוקדמות שהמלחין כתב ולכן ביקש מדבוז'אק שישלח לו יצירות מוקדמות שהוא חושב שראויות לפרסום. דבוז'אק שלח לו מספר יצירות ביניהן הסימפוניה החמישית. אך כשזימרוק החליט לפרסם יצירות אלו, הן קיבלו מספר אופוס גבוה כדי שציבור השומעים יחשוב שמדובר ביצירות חדשות. הסימפוניה החמישית בפה מז'ור קיבלה את המספר 3 ואת האופוס 76. בזמן פרסום הסימפוניה דבוז'אק כבר פרסם שתי סימפוניות, השישית והשביעית. הסימפוניה השישית ברה מז'ור אופוס 60 דומה לסימפוניה מס' 2 של ברהמס, במיוחד בפרק הראשון והאחרון. הפרק המרתק ביותר הוא הסקרצו שכתוב על פי סגנון מחול בוהמי ידוע: פוריאנט. זו הפעם הראשונה בסימפוניה שדבוז'אק מציין, כי זהו מחול בוהמי ידוע בכותרת של הפרק. הסימפוניה חדורה באופטימיות אביבית, במלודיות בוהמיות שובות לב והיא כתובה בפורמט גדול ורחב.
סימפוניה מספר 7 ברה מינור אופוס 70, מ־1885, היא הרומנטית ביותר מהסימפוניות שלו. היא שואבת השראה מברהמס וצ'ייקובסקי, ומשקפת את המאבק הפוליטי בפראג בזמן כתיבתה. מבחינה זו, זוהי יצירה פטריוטית ביותר שמאזנת בין שלווה עמוקה למאבק שמתחת לפני השטח. יצירה זו סוחפת בתזמור שלה ובאחידות הנושאים שלה בכול ארבעת הפרקים. בסימפוניה זו ניתן לשמוע את התפתחותו המוזיקלית של דבוז'אק ובכושר ההמצאה של מלודיות בעלות סגנון בוהמי מובהק. ניתן לומר כי זו הסימפוניה האישית ביותר של המלחין ואף האינטימית ביותר. השביעית שונה מאוד מהשמינית בסול מז'ור אופס 88, יצירה שקרל שומן השווה ליצירותיו של גוסטב מאהלר. דבוז'אק בסימפוניה השמינית כתב בתמצות רב. הנושאים מוצגים ולאחר מכן מיד מתפתחים. האחידות והליכוד מייצגים סימפוניה זו. יחד עם הסימפוניה האחרונה שלו, שתי אלו נחשבות כפסגת יצירתו ובין הסימפוניות הטובות ביותר במאה ה־19.
אולם היצירה הפופולרית ביותר היא הסימפוניה התשיעית במי מינור אופוס 95, הידועה יותר בתת-הכותרת שלה, "מן העולם החדש" (From the New World). היא נכתבה זמן קצר לאחר שהגיע לאמריקה. בזמן שהלחין אותה, טען דבוז'אק לשימוש באלמנטים ממוזיקה אמריקאית כגון ספריטואלים אפרו-אמריקאיים ומוזיקה אינדיאנית, אך לאחר מכן הכחיש זאת. דבוז'אק כתב אחר כך כי ביצירה זו הוא השתמש בנושאים שמנצלים אלמנטים ייחודיים של מוזיקה אינדיאנית. הדעה המקובלת היא כי ביצירה יש יותר ממוזיקת העם הבוהמית המייצגת געגוע לארץ המולדת. מאשר מוזיקה אינדיאנית. אמנם יש אלמנטים ביצירה זו המזכירים מוזיקה אינדיאנית בעיקר בשל הפרק השני והכתיבה במודוסים אשר היו מקובלים במוזיקה עממית, אך המכלול הצרוף איננו מעיד על כך. זוהי יצירתו השלמה ביותר של דבוז'אק. בכול פרק מצטט דבוז'אק את הנושא הראשי מהפרק הקודם, ובפרק האחרון דבוז'אק מרכיב את ארבעת הנושאים יחדיו לידי מצלול שלם ואחיד.
ניל ארמסטרונג לקח עמו את הסימפוניה הזו לירח באפולו 11, כלי החלל הראשון שנחת על הירח ב־1969.
הקונצ'רטים לפסנתר, כינור וצ'לו
דבוז'אק כתב בחייו ארבעה קונצרטים לכלי סולו. היצירה הקונצרטנטית הראשונה, קונצרטו לצ'לו ולתזמורת בלה מז'ור, נכתבה עוד בראשית דרכו כמלחין ב-1865. אך דבוז'אק נטש את היצירה ומעולם לא סיים אותה. יצירה זו איננה דומה לקונצרטו לצ'לו בסי מינור שנכתב לקראת סוף חיו של המלחין.
היצירה הקונצרטנטית הראשונה שפורסמה: הקונצ'רטו בסול מינור לפסנתר ותזמורת אופוס 33. כשישב דבוז'אק לכתוב את הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת, הייתה בראשו אידאה לכתוב את הקונצ'רטו בהא הידיעה. כלומר לכתוב קונצ'רטו לפסנתר אשר יאתגר את הפסנתרנים וכמו כן את התזמורת. דבוז'אק לא היה פסנתרן ולכן הכתיבה שלו בקונצ'רטו לפסנתר לעיתים מסורבלת, לא פסנתרנית ומציבה קשיים טכניים רבים למבצע. בשל זאת עד לעתות אלו הקונצ'רטו לא נחשב חלק אינטגרלי מהרפרטואר הקונצרטנטי. הקונצ'רטו לפסנתר בסול מינור כתוב ברוח התקופה הרומנטית ומלא במלודיות רומנטיות מרגשות. הטענה אומרת שאם דבוז'אק היה כותב את תפקיד הסולן כתיבה פסנתרנית הגם כי קשה לביצוע, היה הקונצ'רטו הזה הופך להיות אחד החביבים והמנוגנים ביותר על ידי פסנתרנים. הקונצ'רטו רחב יריעה בשלושת פרקיו המייצגים את המבנה הקלאסי של קונצ'רטו לפסנתר. תפקיד התזמורת איננו נופל מתפקיד הסולן אלא שווה לו. התזמורת לא רק מלווה את הסולן אלא מתקיים דו-שיח בין הפסנתר והתזמורת ולעיתים אף מאבק. הקונצ'רטו נכתב בין ימיו הראשונים של חודש אוגוסט 1876 ועד 14 בספטמבר אותה השנה ונחשב לאחת מהיצירות הטובות שדבוז'אק כתב באותה התקופה. בין היצירות אשר נכתבו באותה התקופה יש לציין: הסימפוניה החמישית בפה מז'ור (1875) רביעיות כלי הקשת במי מז'ור ורה מינור (1876–1877) והסטאבט מאטר (1876–1877) הקונצ'רטו נוגן לראשונה ב-24 במרץ 1878 בהצלחה רבה וסלל את הדרך לפרסום השם של דבוז'אק ברבים. עד הופעת הפרטיטורה לראשונה בדפוס בשנת 1883 דבוז'אק המשיך לשפר ולשנות את תפקיד הסולן. הקונצ'רטו זכה לכמה ביצועים במהלך המאה ה-19 אך רוב הפסנתרנים לא היו מוכנים להתמודד עם נגינת קונצ'רטו זה בקונצרטים. בשנת 1919 פרופסור צ'כי למוזיקה, ווילם קורץ, ישב עם הפרטיטורה ותיקן את הכתיבה הפסנתרנית של דבוז'אק. הוא שינה תרוצות ואקורדים הן בנגינת יד ימין ויד שמאל על מנת להפוך את הנגינה לפסנתרנית יותר ואף וירטואוזית. אך מכיוון שלא זאת הייתה כוונת המלחין, עדיין הקונצ'רטו לא נוגן לעיתים קרובות. בימינו רוב הפסנתרנים מעדיפים לנגן את הקונצ'רטו על פי הפרטיטורה המקורית שכתב דבוז'אק ועם זאת לשלב מדי פעם במקטעים מסורבלים ולא פסנתרניים את התיקונים שערך קורץ. הפרק הראשון בסול מינור כתוב ברוח התקופה הרומנטית. זהו פרק רחב יריעה, מלודי, לירי ורומנטי. הפסנתרן והתזמורת נדרשים לתשומת לב בנגינה יחדיו. הפרק סוער במהותו ומראה על יכולת הלחנה כישרונית ביותר מאת דבוז'אק. הפרק השני ברה מז'ור מציג את יכולתו של דבוז'אק לפתח מלודיות ממוטיבים קצרים. הפרק האחרון בסול מינור הוא פרק רונדו מלא ברעננות מלודית ונועז בהרמוניות שלו.
היצירה הקונצרטנטית השנייה שפורסמה: הקונצ'רטו בלה מינור לכינור ותזמורת אופוס 53. את הקונצ'רטו לכינור ותזמורת החל דבוז'אק לכתוב ביולי 1879 וסיים באמצע ספטמבר אותה השנה. היצירה הוקדשה לכנר ולמלחין יוזף יואכים שגם היה חברו הקרוב של יוהנס ברהמס. לאחר סיום הכתיבה של היצירה, דבוז'אק שלח את הקונצ'רטו ליואכים על מנת שיוכל לבדוק את היצירה בהיבטיה התכניים וזאת על אף שדבוז'אק ידע לנגן על כינור, ויולה ואף צ'לו. יואכים היה עדיין תחת הרושם של הקונצ'רטו לכינור ברה מז'ור של ברהמס. משאף ברהמס ביקש מיואכים שיבדוק את כתיבתו לכינור הסולן מכיוון שברהמס לא היה כנר. לאחר השינויים אשר נעשו בפרטיטורה, הקונצ'רטו של ברהמס נוגן בהצלחה יתרה. לכן הקונצ'רטו של דבוז'אק נותר בידיו של יואכים מעל לשנתיים עד אשר נעשו בו כל התיקונים ההכרחיים על פי דעתו. הקונצ'רטו פורסם לראשונה בשנת 1883 על ידי זימרוק ובאותה השנה בחודש אוקטובר הוא נוגן במופע הבכורה. היצירה מלאה במלודיות בסגנון בוהמי אשר קנה לו מקום של כבוד ביצירותיו של דבוז'אק, עד כדי כך שמכול הרעיונות המוזיקליים והמלודיות ניתן היה ליצור עוד קונצ'רטו. הפרק הראשון איננו כתוב על פי תבנית קלאסית אלא על פי רצון המלחין. אין זה פרק במבנה הסונטה אשר היה מקובל בתקופת כתיבת הקונצ'רטו. הפרק הראשון מסתיים במעבר המוביל מיד אל הפרק השני בפה מז'ור. הפרק האחרון בלה מז'ור מלא בשמחה ועליזות. מיד לאחר קונצרט הבכורה הפך קונצ'רטו זה לחביבם של הכנרים ובתחילת המאה ה-20 נחשב הקונצ'רטו של דבוז'אק לאחד הקונצרטים המפורסמים ביותר והמנוגנים ביותר.
היצירה הקונצרטנטית השלישית שפורסמה: הקונצ'רטו בסי מינור לצ'לו ותזמורת אופוס 104. כשהגיעה לידיו של ברהמס בערוב ימיו הפרטיטורה של הקונצ'רטו לצ'לו של דבוז'אק הוא קרא: "בשם האלוהים, אם הייתי יודע שאפשר לכתוב כך קונצרטו לצ'לו ותזמורת, מזמן הייתי יושב וכותב אחד". דבוז'אק הלחין את הקונצ'רטו לצ'לו בארצות הברית, בשנת 1894 על פי בקשה של האנוס וויהאן צ'לן מרביעית כלי הקשת הבוהמית וגם חבר קרוב, כי יקדיש בעבורו קונצ'רטו. בתחילה דבוז'אק חשב לדחות את הבקשה. ברם לאחר ששמע את הקונצ'רטו השני לצ'לו ותזמורת מאת המלחין האירי, ויקטור הרברט, הוא החליט שגם הוא יכול לעמוד במשימה ולכתוב קונצ'רטו לצ'לו. ככל שהכתיבה לצ'לו ותזמורת לא קלה ואף קשה, בשל צליל הצ'לו המשתלב בהומוגניות עם שאר כלי התזמורת, הצליח דבוז'אק להוציא תחת ידיו, יצירת מופת. במהלך כתיבת הקונצ'רטו דבוז'אק היה מוטרד בשל מכתב אותו קיבל מג'וזיפינה אחותה של רעיתו. כ30 שנה לפני כן ג'וזיפינה דחתה את הצעת הנישואין של דבוז'אק. עתה כתבה היא על בדידותה ועל כך שדבוז'אק התנתק ממנה לחלוטין. דבוז'אק היה נרעש מכך ולכן בפרק השני של היצירה בחלק המרכזי הוא הכניס כמה תיבות משיר אותו כתב בעבר והיה חביב על ג'וזיפינה. לכשסיים דבוז'אק את כתיבת הקונצ'רטו הגיעה אליו הידיעה כי ג'וזיפינה נפטרה. דבוז'אק כבר הרגיש כי אין הוא שבע רצון מהקודה המסיימת את הפרק השלישי והוא החליט להחליף את הקודה אשר הציגה אופטימיזם ושמחה בשיר אותו אהבה ג'וזיפינה בשילוב עם התמה של הפרק הראשון. וכך הקודה של הפרק השלישי נשמעת כמו שקיעת שמש מלנכולית. בקונצ'רטו זה הלך דבוז'אק בעקבות בראמס אשר החזיר עטרה ליושנה במבנה הקונצ'רטו הקלאסי. הפרק נפתח בנגינת התזמורת אשר מציגה חלק מהנושאים אשר ינוגנו בפרק הראשון. זהו פרק במבנה סונטה על פי מיטב המסורת. אלא שהרקפיטולציה איננה שבה אל הנושא הראשון אלא מיד אל הנושא השני. הפרק מסתיים בקודה עוצמתית. הפרק השני מביא את הסולן להבעה רגשית החודרת ללב. הפרק האחרון הוא רונדו מלא במלודיות בוהמיות נוגעות ללב.
רביעיות כלי קשת
עוד מראשית דרכו כתב דבוז'אק מוזיקה קאמרית, ובעיקר רביעיות כלי קשת. לאורך כל חייו כתב 14 רביעיות כלי קשת. על כך יש להוסיף עוד מספר פרקים עצמאיים, כגון שירי אהבה ללא מספר אופוס. דבוז'אק הרבה לכתוב רביעיות כלי קשת בשנות השישים והשבעים. יצירות אלו מראות על התפתחותו של דבוז'אק כמלחין מראשית דרכו ועד ערוב ימיו, שבהם נכתבו שתי הרביעיות האחרונות. לאורך כל חייו נטה לפתח את כתיבתו למדיום זה, אשר היה מקודש בשל מלחיני העבר, בעיקר של התקופה הקלאסית: היידן, מוצרט, בטהובן ושוברט. דבוז'אק פיתח את שפתו האינדיבידואלית בהלחנת רביעיות כלי הקשת, והיצירות המוקדמות שכתב אינן דומות ליצירות המאוחרות, אשר מעידות על בשלות ובגרות.
רביעייה מס. 1 ברה מז'ור (ללא מספר אופוס)
רביעייה מס. 2 בלה מז'ור אופוס 2
רביעייה מס. 3 בסי במול מז'ור אופוס 4
רביעייה מס. 4 בפה מינור אופוס 9
רביעייה מס. 5 במי מינור אופוס 10
רביעייה מס. 6 בלה מינור אופוס 12
רביעייה מס. 7 בלה מינור אופוס 16
רביעייה מס. 8 ברה מינור אופוס 34
רביעייה מס. 9 במי במול מז'ור אופוס 51 (הסלאבית)
רביעייה מס. 10 בדו מז'ור אופוס 61
רביעייה מס. 11 במי מז'ור אופוס 80
רביעייה מס. 12 בפה מז'ור אופוס 96 (האמריקאית)
רביעייה מס. 13 בסול מז'ור אופוס 106
רביעייה מס. 14 בלה במול מז'ור אופוס 105
רביעייה מס. 1 ברה מג'ור: יצירה זו נכתבה לפני 1870 כאשר דבוז'אק עצמו נאבק על מקומו כמלחין רציני, בזמן שעדיין היה ויולן בתזמורת האופרה של צ'כיה. בזמן שדבוז'אק כתב רביעייה זו הוא הושפע מהמוזיקה של ווגנר והייתה לו כוונה לאמץ את סגנון המוזיקה של ווגנר ליצירותיו ולכתיבת יצירות קאמריות בעיקר המדיום של רביעיות כלי הקשת. יצירה זו מראה את תחילת דרכו של דבוז'אק כמלחין. המלודיות מתפתחות באיטיות רבה מה שמביא יצירה זו לאורך נגינה בלתי מקובל של מעל 72 דקות. יחד עם זאת ניתן לשמוע ביצירה זו דמיון רב, תעוזה הרמונית ומלודית. הפרק המעניין ביותר ביצירה הוא הסקרצו. דבוז'אק השתמש בתיבות מתוך שיר עם אשר היום הוא חלק מההמנון הפולני. שיר זה נאסר לשירה בפומבי והוא הפך להיות ההמנון של המאבק של הצ'כים והסלובקים בקיסרות האוסטרית-הונגרית. עצם מעשה שכזה מראה את מעורבותו של דבוז'אק במצב הפוליטי שהתקיים בתקופתו. על אף שיצירה זו מאפשרת לנו הצצה אל תהליך ההלחנה בראשית חיו של דבוז'אק כמלחין, יצירה זו מנוגנת בעיקר למען הקלטה ואין היא מבוצעת בקונצרטים חיים.
המחולות הסלאביים אופוס 46 ו- 72
במהלך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 הושפעה המוזיקה הבוהמית בעיקר על ידי המסורת הגרמנית. באמצע המאה ה-19 בשלו התנאים בבוהמיה, מוראביה וסלובקיה להתנתק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית. מהלך זה איפשר למוזיקה העממית במדינות אלו לבוא לידי ביטוי. מלחינים חדשים החלו לצמוח בצ'כיה, אשר שמו להם למטרה להשתמש בנעימות ובמקצבים עממיים כדי להגדיר את נבדלותם הלאומית מהאסכולה הגרמנית. המוביל של זרם זה היה בדז'יך סמטנה, בעיקר באופרה "הכלה המכורה" (The Bartered Bride) ומחזור הפואמות הסימפוניות "מולדתי" (Ma Vlast). לאחר שסמטנה התווה את הדרך, היה זה דבוז'אק שאימץ דרך זו בהלחנתו והיה, יחד עם סמטנה, למלחין הצ'כי החשוב ביותר. ב-1874 דבוז'אק היה ידוע בארצו בלבד, מצב שהביאו אל סף משבר כלכלי. לכן פנה דבוז'אק לקבל מלגה מהמכון האוסטרי הלאומי, אשר שם לו למטרה לתמוך באמנויות השונות לבני המיעוטים הזקוקים לכך. דבוז'אק זכה למלגה משנת 1874 ועד שנת 1877. בין השופטים היו מבקר המוזיקה הידוע אדוארד הנסליק והמלחין יוהנס ברהמס. הן הנסליק והן ברהמס התרשמו מיצירותיו של דבוז'אק. בנובמבר 1877 קיבל דבוז'אק מכתב מאדוארד הנסליק, בו נכתב כי "מר ברהמס שם את לבו ועינו ביצירותיך ובעיקר בשירים הבוהמיים. האמפתיה שרוחש מלחין ידוע כמר ברהמס ליצירותיך לא נועדה להנאתך בלבד, אלא יכולה להיות מועילה ביותר. הוא שומר בידיו את הפרטיטורה של השירים כדי להראותם למוציא לאור של יצירותיו על מנת לשכנעו כי ידפיס שירים אלו אותם כתבת." ואכן ברהמס עשה זאת. במכתב אל פריץ זימרוק, המוציא לאור של יצירותיו, הצביע על עושר המלודיות, על העממיות והיופי ביצירות אלו ועל כך שדבוז'אק עצמו מלחין מוכשר ביותר אך עני מרוד. השירים הבוהמיים קיבלו עם פרסומם את השם: "דואטים מורביים". לאחר שזימרוק פרסם יצירות אלו, החל שמו של דבוז'אק להתפרסם מחוץ לארצו.
בין דבוז'אק וברהמס התפתחה ידידות הדוקה ולעיתים ביקש דבוז'אק את עצתו של ברהמס בענייני הלחנה, מלודיה והרמוניה. לאחר ששמו של דבוז'אק החל להתפרסם, ביקש זימרוק כי יכתוב סדרה של מחולות בוהמיים ומורביים על פי המודל של המחולות ההונגריים שכתב ברהמס, אשר פורסמו זמן קצר לפני כן וזכו להצלחה מיידית. לאחר התייעצות עם ברהמס הסכים דבוז'אק וישב לכתוב מחולות לפסנתר בארבע ידיים. שלא כמו ברהמס, אשר חשב שהוא מלקט מחולות הונגריים מקוריים (וכפי שהתברר, חלקם לא היו נעימות הונגריות מקוריות) דבוז'אק כתב יצירות מקוריות. הוא כתב מחולות על פי מקצבי ריקוד ידועים לא רק בארצו (פולונז הוא ריקוד פולני), אך כושר ההמצאה של דבוז'אק הוביל אותו לכתוב מלודיות מקוריות לחלוטין. עוד כשכתב את המחולות לפסנתר בארבע ידיים, הבין דבוז'אק, כי מצלול הפסנתר בארבע ידיים איננו מייצג את כוונותיו במלואן, לכן, בד בבד עם הכתיבה לפסנתר בארבע ידיים, החל דבוז'אק לתזמר את המחולות. שתי הפרטיטורות התפרסמו בשנת 1878. כל העותקים נמכרו מיד והיה הכרח להדפיס מהדורות נוספות במהירות. שמו של דבוז'אק נישא בפי כל בן לילה.. לאחר הפרסום הרב לו זכו המחולות הסלאביים, ביקש זימרוק מדבוז'אק לכתוב עוד מחזור, אך דבוז'אק לא נענה לבקשה, ואף כי זימרוק חזר מדי פעם על בקשתו, נתן לו דבוז'אק להמתין שמונה שנים עד שנעתר לכתוב עוד מחזור של מחולות, זאת לאחר שנכתבה הסימפוניה השביעית (באותה התקופה פורסמה כמספר 2) ברה מינור. בעת הלחנת המחולות כתב דבוז'אק לזימרוק, כי "כתיבת המחולות מסבה לי אושר רב וסדרת מחולות אלו תהיה שונה לחלוטין מהסדרה הראשונה". עברו מספר שנים מאז כתב דבוז'אק את המחזור הראשון של המחולות, ומאז הוא יצא לסיבוב הופעות באירופה, רכש לעצמו חברים חדשים ואף הרוויח את לחמו בכבוד. כמו בכתיבת המחזור הראשון של המחולות, גם הפעם, עם כתיבת המחזור השני, חש דבוז'אק כי מצלול הפסנתר בכתיבה לארבע ידיים איננו מייצג את מלוא כוונותיו ולכן, תוך כדי הלחנה, תיזמר את המחולות. במחזור השני התיזמור הרבה יותר מבריק מאשר במחזור הראשון והמחולות עצמם, אם כי המלודיות מקוריות, הרבה יותר מורכבים ומתוחכמים. דבוז'אק סיים את המחזור השני של המחולות בינואר 1887 והם פורסמו באותה השנה וזכו לאותה מידת הצלחה שלה זכה המחזור הראשון.
מחולות סלאביים אופוס 46
מחול מס. 1 בדו מז'ור: פרסטו - פוריאנט
מחול מס. 2 במי מינור: אלגרטו סקרצנדו - דומקה
מחול מס. 3 בלה במול מז'ור: פוקו אלגרו - פולקה
מחול מס. 4 בפה מז'ור: טמפו די מינואטו - סוסדסקה
מחול מס. 5 בלה מז'ור: אלגרו ויוואצ'ה - סקוצ'נה
מחול מס. 6 ברה מז'ור: אלגרטו סקרצנדו - סוסדסקה
מחול מס. 7 בדו מינור: אלגרו אסאי - סקוצ'נה
מחול מס. 8 בסול מינור: פרסטו - פוריאנט
מחולות סלאביים אופוס 72
מחול מס. 1 בסי מז'ור: מולטו ויוואצ'ה - אודזמאק
מחול מס. 2 במי מינור: אלגרטו גרציוזו - דומקה
מחול מס. 3 בפה מז'ור: אלגרו - סקוצ'נה
מחול מס. 4 ברה במול מז'ור: אלגרטו גרציוזו - דומקה
מחול מס. 5 בסי במול מינור: פוקו אדאג'יו, וויואצ'ה - ספאצ'ירקה
מחול מס. 6 בסי במול מז'ור: מודראטו אסאי מינואטו - פולוניז
מחול מס. 7 בדו מז'ור: אלגרו ויוואצ'ה - קולו
מחול מס. 8 בלה במול מז'ור: גרציוזו אה לנטו מה נון טרופו, קואזי טמפו די ואלס - סוסדסקה
ארבע שלישיות לפסנתר, כינור וצ'לו
דבוז'אק כתב 4 שלישיות פסנתר. השתיים הראשונות נכתבו בתחילת דרכו כמלחין. השלישית שהיא המורכבת והקודרת מבין הארבע נכתבה זמן קצר לפני הסימפוניה השביעית ברה מינור, הרביעית והאחרונה היא אוסף של מחולות דומקה.
מקורות
פרטיטורות
הסימפוניות ה-8 וה-9: הוצאת דובר 0-486-24740
הסימפוניות ה-6 ו ה-7: הוצאת דובר0-486-28056-8
הסימפוניה הרביעית: הוצאת אולנבורג (Eulenburg) מס. 593
הקונצ'רטו לכינור ותזמורת: הוצאת אולנבורג מס. 751
מחולות סלאביים אופוס 46: הוצאת דובר 0-486-25394-5
מחולות סלאביים אופוס 72/1-4: הוצאת אולנבורג מס. 1348
מחולות סלאביים אופוס 72/5-8: הוצאת אולנבורג מס. 1349
יצירות קאמריות לפסנתר וכלי קשת: הוצאת דובר 0-486-25663-4
רביעיות כלי קשת: הוצאת דובר 0-486-25135-7
לקריאה נוספת
מילטון קרוס ודוד אבן, אנציקלופדיה של גדולי המוזיקה ויצירותיהם, הוצאת לדורי, הערך "אנטונין דבוז'אק", עמ' 317–332
קישורים חיצוניים
סרטון מידע ביוטיוב על אנטונין דבוז'אק.
יצירות של דבוז'ק על פי מספר אופוס
צלילים מן ההיכל - דבוז'אק - 150 להולדתו, בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח זובין מהטה, בערוץ יוטיוב "חינוכית תרבות"
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מוזיקאים צ'כים
קטגוריה:מלחינים צ'כים
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:מלחיני רקוויאם
קטגוריה:ילידי 1841
קטגוריה:נפטרים ב-1904
| 2024-04-28T06:02:23
|
אלבינוני
|
REDIRECTתומאזו אלבינוני
| 2006-01-27T06:26:39
|
פרוקופייב
|
REDIRECTסרגיי פרוקופייב
| 2004-03-12T03:15:49
|
צ'ייקובסקי
|
REDIRECTפיוטר איליץ' צ'ייקובסקי
| 2004-10-16T21:10:14
|
שרפנטייה
|
שרפנטייה (Charpentier) הוא שם משפחה שמקורו בצרפתית ומשמעותו נגר.
קטגוריה:שמות משפחה
| 2021-03-31T03:12:44
|
שטראוס
|
שטראוס (Strauss) הוא שם משפחה של גרמנים ושל יהודים אשכנזים שמקורו בגרמנית. משמעות השם בגרמנית עתיקה היא כנראה מאבק, ובמודרנית זר פרחים וכן יען.
קטגוריה:שמות משפחה אשכנזיים
קטגוריה:שמות משפחה גרמניים
| 2024-07-21T14:45:48
|
שוברט
|
REDIRECT פרנץ שוברט
| 2003-10-12T10:56:16
|
מוצארט
|
REDIRECT וולפגנג אמדאוס מוצרט
| 2006-01-29T19:33:58
|
רוסיני
|
REDIRECT ג'ואקינו רוסיני
| 2004-03-12T03:23:38
|
ראוול
|
הפניה מוריס ראוול
| 2008-08-21T01:56:34
|
חאצ'טוריאן
|
REDIRECTאראם חאצ'טוריאן
| 2004-03-12T03:12:19
|
מאסקאני
|
REDIRECTפייטרו מסקאני
| 2006-05-10T07:14:03
|
מוסורגסקי
|
REDIRECTמודסט מוסורגסקי
| 2004-03-12T03:14:30
|
רשימת מגלי ארצות
|
מגלה ארצות הוא חוקר או מטייל שערך מסעות חקר ותגלית בחבלי ארץ ובתרבויות שלא היו מוכרים לאנושות, או שלא היו מוכרים בקרב בני תקופתו ותרבותו. המושג מגלה ארצות הוא מושג אתנוצנטרי ביסודו והוא יוצא מנקודת הנחה שדבר שאינו ידוע אינו קיים.
המניעים הדוחפים את מגלה הארצות למסעותיו הם רבים ומגוונים והם נעים בין סיבות רבות, כגון מציאת נתיבי מסחר חדשים, חיפוש אחר משאבים ואוצרות, השגת יוקרה לאומית ואישית, או ניסיון לספק את שאיפת האדם לחקר הלא נודע.
אף על פי שמגלי ארצות היו קיימים משחר ההיסטוריה האנושית ובקרב כל התרבויות, המושג מתייחס בעיקר בתרבות המערב לחוקרים האירופים בני המאות ה-15, ה-16 וה-17, שחשפו בפני ממלכות אירופה את ארצות אפריקה, אמריקה, אוסטרליה והמזרח הרחוק.
מגלי ארצות מגלה הארצות לאום תקופת חייו תגלית חנון הספן קרתגו המאה ה-5 לפנה"ס חקר את חופה המערבי של אפריקה והקים מושבות לאורכו חימילקו קרתגו המאה ה-5 לפנה"ס חקר חופה המערבי של אירופה, לימים חופי פורטוגל, ספרד, צרפת וברטאן פיתאס יווני מאזור מסליה (כיום מרסיי) 380 לפנה"ס - 310 לפנה"ס ערך מסע לאיים הבריטים ומערב אירופה. היווני הראשון שחצה את החוג הארקטי ג'אנג צ'יאן סיניהמאה ה-2 לפנה"ס חקר מרכז אסיה כולל הודו וממלכת פרס לייב אייריקסון ויקינגי 970–1020 נולד באיסלנד, יישב את גרינלנד והיה כנראה יורד הים האירופי הראשון שהגיע לאמריקה הצפונית. אפונסו דה אלבוקרקי פורטוגלי 1453–1515 חקר הודו, סין, המפרץ הפרסי, הקמת מושבה בגואה, ביסוס מעמד האימפריה הפורטוגלית באוקיינוס ההודי. פדרו דה אלוואראדו ספרדי 1486–1541 חקר אזור אל סלוודור, גואטמלה דייגו דה אלמגרו ספרדי 1475–1538 גילוי צ'ילה. דיוגו רודריגש פורטוגלי המאה ה-16 חוקר ומגלה איי האוקיינוס ההודי על שמו נקרא האי רודריג. פרנסיסקו דה אלמיידה פורטוגלי 1450–1510 חקר חופי מזרח אפריקה והודו. רואלד אמונדסן נורווגי 1872–1928 הראשון שהגיע לקוטב הדרומי ב-14 בדצמבר 1911 פדרו אסקובר(Pedro Escobar) פורטוגלי המאה ה-15 גילוי איי סאו טומה ופרינסיפה ויליאם באפין אנגלי1584–1622 גילוי מפרץ באפין ואי באפין משה באסולה יהודי-איטלקי1480–1560 חקר אזורים בדרך מאיטליה לארץ ישראל. היינריך בארת גרמני 1821–1865 חקר המזרח התיכון, צפון ומערב אפריקה אמה בונפלאן צרפתי 1773–1858חקר דרום אמריקה, אמזוניה, אורינוקו, בוליביה אבן בטוטה מוסלמי יליד טנג'יר שבמרוקו 1304–1377 ערך מסעות במזרח הקרוב, המזרח הרחוק וצפון אפריקה במשך כשלושים שנה. וסקו נונייס דה בלבואה ספרדי 1475–1519 האירופי הראשון שהגיע לאוקיינוס השקט ממזרח, ב-1513 פביאן גוטליב פון בלינגסהאוזן גרמני-רוסי 1778–1852 חקר אזור הקוטב הדרומי, גילוי יבשת אנטארקטיקה. בנימין מטודלה יהודי מספרד המאה ה-12 מסע של 13 שנים בדרום אירופה, ישראל וחצי האי ערב ג'ורג' בס אנגלי 1771–1803 חקר אוסטרליה גילוי מצר בס ג'יימס ברוס סקוטי 1730–1794 מצא את מקורות הנילוס הכחול באתיופיה ריצ'רד פרנסיס ברטון בריטי 1821–1890 מסע לגילוי האגמים הגדולים באפריקה וחיפוש אחר מקורות הנילוס ויטוס ברינג דני 1681–1741 צפון מזרח סיביר, מצר ברינג (המפריד בין אסיה לאמריקה הצפונית) ואלסקה וילם ברנץ הולנדי 1550–1597 חקר ים ברנץ, גילוי איים באוקיינוס הקרח הצפוני גשפר דה גמה יהודי-פולני בשרות פורטוגל 1444–1510 השתתף במסעות להודו ו ברזיל ואסקו דה גאמה פורטוגלי 1469–1524 הראשון שהגיע ישירות בדרך הים, מסביב לאפריקה, מיבשת אירופה להודו פרנסיס גרנייה צרפתי 1835–1873חקר נהר מקונג ז'ול דיומון דאורביל צרפתי 1790–1842חקר האוקיינוס השקט, אוסטרליה, ניו זילנד ואנטארקטיקה סמיון דז'ניוב (Semyon Dezhnyov) רוסי 1605–1673 חקר חופי ים צ'וקצ'י והאיים בים ברינג בארתולומיאו דיאש פורטוגלי 1450–1500 ערך מסע מסביב לאפריקה במטרה לגלות את הנתיב הימי להודו, הראשון שהגיע לכף התקווה הטובה ג'ון דייוויס אנגלי 1543–1605 חיפוש המעבר הצפון-מערבי, גילוי מצר דייוויס, איי פוקלנד. פרנסיס דרייק אנגלי 1540–1596 האנגלי הראשון והאדם השני שהפליג מסביב לעולם. הנרי הדסון אנגלי 1570–1611 חיפוש המעבר הצפון-מערבי, חקר חופי אמריקה הצפונית גילוי מפרץ הדסון ונהר הדסון קורנליס דה האוטמן הולנדי 1565–1599 גילוי הדרך מאירופה לאינדונזיה. ג'נג חה סיני1371–1433 חקר נתיבים ימיים הגיע עד לסרי לנקה, הודו, קניה, והמפרץ הפרסי. יוסף הלוי יהודי-טורקי 1827–1917 חקר אזור תימן ואתיופיה. אנריקה הספן פורטוגלי 1394–1460 היה אחראי על מסעות פורטוגליים לאפריקה. ג'ורג' ונקובר בריטי 1757–1798 חקר מערב אמריקה – קולומביה הבריטית, אלסקה, אורגון, וושינגטון (מדינה). פייר גולטיה דה וורן (Pierre Gaultier de Varennes) צרפתי 1685–1749 חקר אזורים פנימיים בקנדה. צ'ארלס וילקס אמריקאי 1798- 1877 חקר האוקיינוס השקט והאיים בו. אמריגו וספוצ'י גנואזי (איטליה) 1454–1512 גילה שאמריקה היא יבשת נפרדת ולא חלק מיבשת אסיה ג'ובאני דה וראצאנו איטלקי 1485–1528 ראשון חוקרי חופי אמריקה הצפוניתפרנסיסקו חאווייר ספרדי 1506 – 1552 מחשובי המיסיונרים הקתוליים שערך מסעות בכל דרום-מזרח אסיה להמיר אנשים על דתם אייריק תורוואלדסון ויקינגי 950–1003 גילה את חופיה הדרומיים של גרינלנד. לואיס ואס דה טורס ספרדי 1565–1607 חקר אזור אוסטרליה, גילוי מצרי טורס. אבל ינזון טסמן הולנדי 1603–1659 האירופי הראשון שהגיע לטסמניה ואיי פיג'י. מיפה חלקים מאוסטרליה, ניו זילנד ואיי האוקיינוס השקט ז'אן-פרנסואה לה פרוז צרפתי 1741 – 1788 חקר החוף המערבי של אמריקה (צ'ילה, אלסקה וקליפורניה), הוואי, יפן, קוריאה, סחלין, אוסטרליה ואוקיאניה מריווד'ר לואיס אמריקאי 1774–1809 חקר את מערב ארצות הברית בניסיון למצוא מסלול מים אל האוקיינוס השקט. ראו משלחת לואיס וקלארק דייוויד ליווינגסטון סקוטי 1813–1873 חיפש את מקורותיו של נהר הנילוס גשפר דה למוש פורטוגלי המאה ה-15 חקר חופי ברזיל, גילוי אזור ריו דה ז'ניירו סְטֵפָן מאליגין(Stepan Malygin) רוסי ? - 1764 חקר האזור הארקטי פרדיננד מגלן פורטוגזי 1480–1521 האירופי הראשון שהגיע לאסיה על ידי הפלגה מערבה דרך האוקיינוס השקט, והוא זה שנתן לו את שמו אלברו דה מנדניה ספרדי1542–1595חקר האוקיינוס השקט, גילוי איי שלמה ואיי מרקיז פדרו מסקרנס פורטוגלי1470–1555גילוי אי דייגו גרסיה ואי מאוריציוס אלכסנדר מקנזי סקוטי1764–1820חקר קנדה, גילוי נהר מקנזי ז'ואו דה נובה פורטוגלי 1460–1509 גילוי אי אסנשן ואי סנט הלנה ז'אן ניקולה צרפתי1598–1642גילוי ימת מישיגן, חקר ויסקונסין אפנסי ניקיטין(Afanasy Nikitin) רוסי? - 1472ערך מסע מרוסיה להודו. מרקוס דה ניסה ספרדי 1495–1558 חקר אזור אריזונה וניו מקסיקו ארננדו דה סוטו ספרדי 1496–1542 חקר מרכז אמריקה ודרום ארצות הברית, היה האירופאי הראשון שגילה את נהר המיסיסיפי. דיאגו דה סילבס (Diogo de Silves) פורטוגלי המאה ה-15 גילוי האיים האזוריים. פרנאו דו פו (Fernão do Pó) פורטוגזי המאה ה-15 חוקר חופי מערב אפריקה; גילוי כמה איים במפרץ גינאה, כגון האי בִּיוֹקוֹ מרקו פולו ונציאני 1254–1324 ערך מסעות למזרח הקרוב ולסין, שם שהה 17 שנים. אלונסו אלוורס דה פינדה ספרדי המאה ה-16 גילוי נהר מיסיסיפי וחופי מפרץ מקסיקו מרטין אלונסו פינסון(Martin Alonzo Pinzón) ספרדי 1441–1493 השתתף במסע של כריסטופר קולומבוס, רב חובל של פינטה. ויסנטה יאנייס פינסון (Vicente Yáñez Pinzón) ספרדי 1460–1523 השתתף במסע של כריסטופר קולומבוס, רב חובל של ניניה. פרנסיסקו פיסארו ספרדי 1475–1541 כובש פרו ז'ואו פרננדס (João Fernandes) פורטוגלי המאה ה-15 גילוי חצי האי לברדור דיוגו קאו פורטוגלי המאה ה-15 ערך שני מסעות לאורך החוף המערבי של אפריקה שבמסגרתם גילה את נהר הקונגו אלביסה קדמוסטו ונציאני בשרות פורטוגל 1432–1488 גילוי איי כף ורדה. ג'ון קבוט איטלקי 1450–1499 גילוי החוף המערבי של צפון אמריקה כריסטופר קולומבוס איטלקי 1451–1506 הראשון שהגעתו ליבשת אמריקה ב-12 באוקטובר 1492 מתועדת וודאית. ערך ארבעה מסעות לאיים הקריביים, אמריקה המרכזית וצפון אמריקה הדרומית גונסלו קואליו פורטוגלי 1451 (1454) - 1512 חקר חופי ברזיל חואן דה לה קוסה (Juan de la Cosa) ספרדי 1460–1510 השתתף ב-3 מסעות של כריסטופר קולומבוס, היה בעליה של הסנטה מריה והקצין הראשון של קולומבוס. נסע גם עם אמריגו וספוצ'י ואחרים ושימש כנווט וכרטוגרף. טריסטן דה קונה (Tristão da Cunha) פורטוגלי 1460–1540 גילוי איי טריסטן דה קונה ז'ואאו קורטה-ריאל פורטוגלי המאה ה-15 חקר האוקיינוס האטלנטי, גילוי ניופאונדלנד (?) סבסטיאן קבוט איטלקי 1476–1557 חקר חופי דרום אמריקה, גילוי נהר פרנה פדרו קברל פורטוגלי 1467–1520 נחשב לאירופי הראשון שגילה את ברזיל ב-22 באפריל 1500 הרנאן קורטס ספרדי 1485–1547 כובש מקסיקו ז'אק קרטייה צרפתי 1491–1557 סייר בקנדה, ניופאונדלנד וקוויבק חואן רודריגס קבריו פורטוגלי 1499–1543 חקר חופי קליפורניה, גילוי מפרץ סן דייגו פרנסיסקו וסקס דה קורונדו ספרדי 1510–1554 חקר ניו מקסיקו ואזור נהר קולורדו. סבסטיאן דה אוקמפו (Sebastián de Ocampo) ספרדי המאה ה-16 גילוי מפרץ מקסיקו אנטוניו דה אבראו פורטוגליהמאה ה-16 גילוי האי טימור ואיי בנדה פרנסיסקו דה אורייאנה ספרדי 1511?- 1546 חקר נהר אמזונאס סמואל דה שמפלן צרפתי1567–1635 חקר אזור קוויבק ואזור הימות הגדולות רנה-רובר קוואלייה, אדון לה-סאל צרפתי 1643–1687 חקר אזור הימות הגדולות, אזור מיסיסיפי ולואיזיאנה יאקוב רוחבן הולנדי 1659–1729 גילוי אי הפסחא ג'יימס קוק בריטי 1728–1779 גדול חוקרי האוקיינוסים בהיסטוריה. ערך שלושה מסעות בני שלוש שנים כל אחד במהלכם סייר בכל חמשת האוקיינוסים. סייר בטהיטי, ניו זילנד, אוסטרליה, אנטארקטיקה, אלסקה עד שנהרג בהוואי. ניסה למצוא את המעבר הצפון-מערבי. ויליאם קלארק אמריקני 1770–1838 חקר את מערב ארצות הברית בניסיון למצוא מסלול מים אל האוקיינוס השקט. ראו משלחת לואיס וקלארק רנה קאיה צרפתי 1799–1838 חקר מרכז אפריקה, עיר טימבוקטו ג'ון מקדואל סטיוארט (John McDouall Stuart) אנגלי- אוסטרלי 1815–1866 חקר אזורים פנימיים של אוסטרליה צ'ארלס סטורט (Charles Sturt) אנגלי1795–1869 חקר אוסטרליה, גילוי נהר מארי ג'יימס קלארק רוס בריטי 1800–1862 חיפש את המעבר הצפון-מערבי, חקר את הקוטב הצפוני, פיקד על משלחת לחקר הקוטב הדרומי, גילה את ים רוס, ארץ ויקטוריה והר הגעש ארבוס צ'ארלס פרנסיס הול אמריקאי1821–1871חקר אזור הקוטב הצפוני אדוארד ג'ין אייר אנגלי 1815–1901 חקר אוסטרליה - אגם אייר וחצי האי אייר. הנרי וולטר בייטס בריטי 1825–1892 חקר אזור אמזוניה סמואל בייקר בריטי 1821–1893 חקר המזרח (טורקיה) ומרכז אפריקה אדולף אריק נורדנשלד פיני-שוודי 1832–1901 משלחות מחקר באזור הארקטי. גילה את המעבר הצפון-מזרחי באוקיינוס הקרח הצפוני מצפון לסיביר גוסטב נכטיגל גרמני 1834–1885 חקר אזורים פנימיים של אפריקה. ניקולאי פרז'וואלסקי רוסי 1839–1888 חקר אזורים במונגוליה, סין וטיבט הנרי מורטון סטנלי אמריקני 1841–1904 חקר את אפריקה ומצא את דייוויד ליווינגסטון האבוד. גילה לעולם המערבי את רכס רוונזורי ואגם אדוארד אלכסנדר דה סרפה פינטו פורטוגלי 1846–1900 חקר דרום אפריקה - נהר זמבזי, מוזמביק, אגם מלאווי רוברט פירי אמריקאי 1856–1920 הוכר כאדם הראשון שהגיע לקוטב הצפוני. ב-1996 הובהר כי החטיא את הקוטב הצפוני ב-40 ק"מ. יוליוס פופר יהודי-רומני 1857–1893 חוקר ארצות, כרטוגרף ויזם שכונה הקונקיסטאדור של פטגוניה פריטיוף ננסן נורווגי 1861–1930 חוקר הקוטב הצפוני שניסה להגיע באונייה לקוטב הצפוני, והגיע עד למרחק 400 ק"מ ממנו פיוטר קוזלוב רוסי 1863–1935 חקר אזורים במונגוליה, סין וטיבט רוברט פלקון סקוט אנגלי 1868–1912 חוקר יבשת אנטארקטיקה. הגיע שני לקוטב הדרומי ונספה בדרך חזרה ארנסט שקלטון אירי 1874–1922 הוביל מספר משלחות חשובות לחקר יבשת אנטארקטיקה. נלכד 16 חודשים בשדה קרח ונחלץ ללא פגע. היירם בינגהאם השלישי אמריקאי 1875–1956 גילוי עיר האינקה מאצ'ו פיצ'ו ריצ'רד בירד אמריקאי 1888–1957 הראשון שטס מעל הקוטב הדרומי. שהה לבדו 4.5 חודשים בתחנת המחקר הראשונה באנטארקטיקה לינקולן אלזוורת' אמריקאי 1880–1951 הוביל מספר משלחות חשובות לחקר יבשת אנטארקטיקה. על שמו נקראים הרי אלזוורת' ואגם אלזוורת'. איוואן פאפאנין סובייטי 1894–1986 חוקר הקוטב הצפוני. נחת עליו לראשונה והקים בו תחנת מחקר. הוכיח כי אין שטח אדמה תחת כיפת הקרח. טנזינג נורגיי נפאלי 1914–1986טיפוס ראשון על הר אוורסט. אדמונד הילרי ניו זילנדי1919–2008ההעפלה הידועה הראשונה לפסגת הר האוורסט
לקריאה נוספת
משה גלעד (עורך), נוסעים גדולים - 28 מסעות בעקבות מגלי עולם, ספריית מסע אחר, 2005
קישורים חיצוניים
אורי קציר, מגלים את אמריקה
פירוט הגילויים האנגלים במאה ה-18, ספר מ-1785, באתר הספרייה הדיגיטלית העולמית
*
| 2024-04-10T10:31:36
|
היולט פקארד
|
הִיוּלֶט-פָּקַארְד (באנגלית: Hewlett-Packard Company), המוכרת בעיקר כ-HP, היא חברה אמריקאית רב-לאומית טכנולוגית, שמרכזה בפאלו אלטו, קליפורניה. תחומי הפעילות העיקריים שלה הם מחשבים (חומרה, תוכנה ושירותים), הדפסה (מדפסות ומכונות דפוס) והדמיה דיגיטלית (סורקים ומצלמות דיגיטליות).
ב-1 בנובמבר 2015 התפצלה החברה לשתי חברות: HP אנטרפרייז (המוכרת בשם HPE) שמתמקדת במגזר העסקי, ומספקת לו שרתים, שירותים ותוכנה, ו-HP Inc שמתמקדת במגזר הצרכני, ומספקת לו מחשבים ומדפסות.
היסטוריה של החברה
מ-1939 עד שנות השבעים
ממוזער|הסמליל של (HP Enterprise (HPE
HP נוסדה ב-1939 על ידי ויליאם היולט ודייוויד פאקרד, שסיימו שניהם את לימודיהם באוניברסיטת סטנפורד ב-1934, כיצרנית מכשירי בדיקה ומדידה. המוצר הראשון שלהם היה מתנד (אוסצילטור) קול מדויק, דגם 200A. חדשנותם הייתה בשימוש בנורה כנגד מיוצב-טמפרטורה בחלק קריטי של המעגל. זה אפשר להם למכור את דגם 200A ב-54.40 דולר, בשעה שהמתחרים מכרו מתנדים יציבים פחות ב-200 דולר. אחד מלקוחותיהם הראשונים הייתה חברת דיסני, שרכשה שמונה מתנדים מדגם 200B (תמורת 71.50 דולר לאחד) לשימוש בבדיקת מערכות קול לסרט "פנטסיה".
ב-1968 HP הייתה הראשונה שהשתמשה במונח "מחשב אישי", בפרסומת למכונת חישוב שולחנית. אך בהמשך שינתה את המונח למחשבון שולחני (desktop calculator), ולא מחשב (computer). לדברי ביל היולט "אילו היינו קוראים לו מחשב, מומחי המחשבים של לקוחותינו היו דוחים אותו מכיוון שהוא לא נראה כמו מחשב של יבמ. לכן קראנו לו מחשבון, וכל השטויות האלה נעלמו".
החברה זכתה להערכה עולמית בזכות מגוון מוצרים. היא הציגה את ה"מחשבון האלקטרוני המדעי" הראשון ב-1972 (ה-HP-35), את ה"מחשבון הניתן לתכנות" הראשון ב-1974 (ה-HP-65), ואת המחשבון ה"אלפאנומרי, ניתן לתכנות ולהרחבה" הראשון ב-1979 (ה-HP-41C).
HP מוכרת כמייסדת הסמלית של עמק הסיליקון, אף על פי שלא פעלה בתחום המוליכים-למחצה עד הקמת חטיבה שעסקה בתחום, ב-1960 לערך.
משנות השמונים והלאה
HP-150 של חברת היולט פקארד שיצא לשוק בשנת 1983 היה המחשב האישי המסחרי הראשון שבו שולב מסך מגע.
ב-1984 הציגה HP מדפסות הזרקת דיו ולייזר שולחניות. יחד עם קו הסורקים שלה, מוצרים אלה התפתחו מאוחר יותר למוצרים רב-שימושיים, כגון מדפסת/סורק/מכונת-צילום/פקס ביחידה אחת.
בשנות ה-90 החלה HP לייעד מחשבים ללקוחות פרטיים. כחלק מאסטרטגיה זו, רכשה החברה ב-2002 את קומפאק (שרכשה לפני כן את דיגיטל). הרכישה הפכה את HP ליצרנית המחשבים האישיים הגדולה בעולם.
ב-1987 הוכר המוסך בפאלו אלטו שבו החלו היולט ופקארד את העסק שלהם, כציון דרך היסטורי של מדינת קליפורניה. עם זאת, עסקי ציוד הבדיקה והמדידה של HP פוצלו ממנה ב-1999 לחברה בשם "אג'ילנט".
ב-2001 רכשה HP את חברת אינדיגו, חלוצת הדפוס הדיגיטלי ויצרנית מכונות הדפוס הדיגיטליות שמרכזה בישראל, והפכה אותה לחטיבת הדפוס הדיגיטלי של החברה שכונתה HP Indigo.
במרץ 2002 הודיעה החברה שתחדל לייצר מחשבונים מדעיים ופיננסיים – קו מוצרים ושוק שהחברה ייסדה שלושים שנה לפני כן. ואולם, ב-2003 חזרה לשוק הזה עם כמה דגמים חדשים.
HP היא מהמובילות בתעשייה בתמיכה בקוד פתוח ובלינוקס. עובדים רבים של החברה תורמים באופן פעיל, חלקם בתוקף תפקידיהם בה, למיזמי קוד פתוח.
ב-2005 פוטרה מנכ"לית החברה, ומי שעמדה בראש המיזוג השנוי במחלוקת עם קומפאק, קרלי פיורינה. היא גם הייתה האשה הראשונה ששימשה כמנכ"ל בחברה הנכללת במדד דאו ג'ונס. במקומה מונה מרק הרד (Mark Hurd). באותה שנה רכשה החברה עוד חברה ישראלית בתחום הדפוס, סאיטקס ויז'ן שהתמחתה בהדפסה בפורמט רחב. בשנה זו העסיקה החברה 151,000 עובדים בכל העולם.
ב-2006 רכשה HP את חברת התוכנה מרקורי אינטראקטיב. ב-2007 חברה ישראלית נוספת בתחום הדפוס, נור מאקרופרינטרס. ב-2008 רכשה HP חברת Electronic Data Systems כדי להתחרות ב-IBM בתחום של שירותי מערכות מידע. באפריל 2010 היא רכשה את חברת מחשבי כף היד פאלם (בסכום של 1.2 מיליארד דולר), כדי להיכנס לשוק הטלפונים החכמים.
ב-2010 רכשה HP את חברת 3COM ומותג H3C והכניסה את עצמה לראש רשימת ענקיות מוצרי התקשורת בעולם. כיום HP משמשת כייצרן וכפתרון תקשורת מערכות המתקדמות בעולם. הכניסה לשוק יצרה תחרות עזה עם חברת הענק סיסקו מערכות.
חברת HP (לצד חברות נוספות) הואשמה בדו"ח אמנסטי מינואר 2016 בשימוש בקובלט שנכרה על ידי ילדים בקונגו, המועסקים בפרך, בתנאי סכנה ועושק החל מגיל 7.
פיצול החברה
ממוזער|165x165 פיקסלים|סמליל חטיבת מחשבי היוקרה של HP Inc
ממוזער|130x130 פיקסלים|הסמליל של HP Inc
לפי תוכנית שהתגבשה שנה קודם לכן, ב-1 בנובמבר 2015 התפצלה החברה לשתי חברות: HP אנטרפרייז (המוכרת בשם HPE) שמתמקדת במגזר העסקי, ומספקת לו שרתים, שירותים ותוכנה, ו-HP Inc שמתמקדת במגזר הצרכני, ומספקת לו מחשבים ומדפסות.
ב-2016 רכשה HP Inc את חטיבת המדפסות של סמסונג המעסיקה למעלה מ-6,000 עובדים. ההסכם עם סמסונג נועד להגדיל את סל המוצרים של HP בתחום המדפסות המציעות תפוקת הדפסה וצילום גבוהים יותר, המתאימות בעיקר לצרכים של שוק המשרדים והחברות.
בינואר 2017 רכשה HP אנטרפרייז את חברת SimpliVity תמורת סכום של כ-650 מיליון דולר.
בספטמבר 2016 הודיעה חברת מיקרו פוקוס האנגלית על כוונתה למזג אליה את מגזר התוכנה של HP אנטרפרייז והרכישה הושלמה בספטמבר 2017
חטיבת התוכנה של HP
HP הייתה פעילה גם בתחום התוכנה, לאחר רכישת חברת מרקורי, הקימה HP חטיבת תוכנה על בסיס השלד הארגוני של מרקורי. חטיבת התוכנה מייצרת תוכנות לאופטימיזציה של טכנולוגיה עסקית עבור שוק מערכות המידע, שכולל כלי ניהול מערכות נתונים, תקשורת ואחסנה.
התוכנות הן משני סוגים מרכזיים, תוכנות עבור בדיקה (Application) ותוכנות עבור שלב התפעול (Operation). כלל המערכות מסוגלות לפעול בתיאום זו עם זו.
תוכנות הבדיקה
בין התוכנות הנ"ל קיימות התוכנות QC, PC לבדיקת מערכות, NNM להצגת מצב רכיבי התקשורת, ו-BAC לבדיקת חוויית המשתמש.
תוכנות התפעול
בין התוכנות הנ"ל קיימות התוכנות
Operation Manager - ovo להצגת מצב השרתים
Integrated Lights Out - iLO לניהול שרתים בשיטת ניהול מחוץ לרשת
HP Systems Insight Manager - SIM לניהול שרתים ואחסון
אתרי פעילות בישראל
ממוזער|מדבקה מטעם HP עם הכיתוב "ביחד ננצח!" - צולם בתל אביב במהלך מלחמת חרבות ברזל
לחברה מספר אתרי פעילות בישראל:
HP ישראל – ארגון המכירות, השיווק, השירות והתמיכה בשרתים – באזור התעשייה ברעננה
ICSC – שותפה עסקית של HP, המספקת תמיכה טכנית למדפסות ומחשבי החברה – באזור התעשייה החדש בנתניה (פארק שיאים)
HP Labs – מעבדת המו"פ בפארק הטכניון, חיפה
HP Indigo – בקריית ויצמן בנס ציונה ובאזור התעשייה בקריית גת
HP Industrial Large Format (לשעבר Scitex Vision) – באזור תעשייה החדש, נתניה
חטיבת התוכנה (לשעבר מרקורי) – ביהוד. בתחילת 2010 הועסקו בו 850 עובדים, שהם כ-30% מכלל עובדי החברה בחטיבת התוכנה
משרדי EDS – חברה בת ל-HP, הנותנת שירותי IT, בהרצליה
ב-1 בנובמבר 2015, עם התפצלות החברה האם בארצות הברית, התפצל בהתאם גם סניף החברה בישראל.
קישורים חיצוניים
אתר HP בעברית
הערות שוליים
*
קטגוריה:יצרני חומרה אמריקאים
קטגוריה:חברות שנסחרו בבורסה לניירות ערך בניו יורק
קטגוריה:תאגידים רב-לאומיים
קטגוריה:עמק הסיליקון: חברות
קטגוריה:חברות שהוקמו בשנות ה-1930
| 2024-08-21T22:12:16
|
בית הספר לאמנויות תל אביב
|
בית הספר לאמנויות - קמפוס אריסון הוא בית ספר יסודי וחטיבת ביניים בתל אביב המתמקד בתחומי האמנות כחלק מהלימודים בבית הספר.
היסטוריה
בית הספר נוסד ב-1984 על ידי יעל העליון, שגם שימשה כמנהלת בית הספר עד מותה בשנת 2002. לאחר מכן התמנתה סגניתה, גילה חנונה, למנהלת בית הספר וכיהנה בתפקיד זה עד לשנת 2006. מאז סיום תפקידה, מנהלת בית הספר היא אורית קרובינר, עד ל-2017. משנת 2023 ניהול בית הספר עבר לורד בן מאיר.
קמפוס בית הספר מכיל את בניין החטיבה הצעירה (שמכונה "החממה") שבו לומדים תלמידי כיתות א' - ג'. בניין "הקמפוס" שבו לומדים תלמידי כיתות ד׳ עד ט', אודיטוריום על שם תד אריסון ואגף עיוני אשר נתרם על ידי קרן אריסון בראשות שרי אריסון.
המגמות בהן מרחיבים התלמידים את לימודיהם בבית הספר הן קולנוע, מחול, אמנות חזותית ודיגיטלית, תיאטרון ומוזיקה. האחרונה מתחלקת לשני מסלולים: מסלול המוזיקה קלאסית ומסלול מוזיקת הג'אז. במגמות מלמדים אמנים פעילים.
בעבר נערכו מיונים לבית הספר, והתקבלו ילדים מכל רחבי תל אביב שהוכרו כבעלי כישרון אמנותי. ב-2017 אסר משרד החינוך על קיום מיונים לבתי ספר יסודיים, ומאז הקבלה לבית הספר היא באמצעות הגרלה.
תלמידי בית הספר השתתפו לצד נתן דטנר בקטעי משחק בתוכניות הטלוויזיה "תופסים ראש" ששודרה בערוץ הראשון בשנים 1988–1991. עם משתפי התוכנית שהפכו לימים לשחקנים מוכרים נמנו, טל ועידו מוסרי, יוני ואלון אמגור, ריקי בליך, אורי אומנותי, אוהד קנולר ודנה דבורין. עם בוגרים נוספים של בית הספר לאמנויות שזכו לפרסום בבגרותם נמנים מיכאל הנגבי, בן ארצי, מאיה מרון, רועי חן, אלון עדר, אניה בוקשטיין, גאיה טראוב, תמר עמית יוסף, יובל סגל ותמיר גינזבורג.
בשנת 1998 הופק ערב מחווה לנתן אלתרמן בשם "כוכבים בחוץ" בהשתתפות תלמידי בית הספר לצד דטנר ובתו שרון דטנר, מיקי קם, דני ליטני ודנה דבורין.
יעל העליון, מייסדת בית הספר, נהגה לכתוב סיפורים. מאז מותה, התקיימו בבית הספר מדי שנתיים תחרות סיפורים קצרים לזכרה. הסיפורים נבחרו על ידי צוות שופטים המורכב ממורים ואנשי רוח.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תל אביב-יפו: בתי ספר
קטגוריה:תל אביב-יפו: תרבות
קטגוריה:תל אביב-יפו: בתי ספר לאמנות
קטגוריה:לב העיר
| 2024-09-06T17:23:49
|
מארק-אנטואן שרפנטייה
|
מארק-אנטואן שרפנטייה (בצרפתית: Marc-Antoine Charpentier; 1643 – 24 בפברואר 1704) היה מלחין צרפתי מתקופת הבארוק.
קורות חייו
שרפנטייה נולד בפריז או סמוך לה, בנו של לבלר אמן שקיים קשרים טובים עם משפחות בעלות השפעה בשלטון הפריזאי. מארק-אנטואן עצמו קיבל חינוך מעולה (ייתכן שאצל הישועים) ובגיל 18 נרשם לבית הספר למשפטים בפריז.
בין השנים 1667 ל-1669, כנראה, למד ברומא אצל ג'אקומו קריסימי; לסברה שלפיה נסע לרומא ללמוד ציור, ורק אחר כך התגלה כישרונו המוזיקלי על ידי קריסימי, אין תיעוד. מה שברור הוא, ששרפנטייה רכש ידע מוצק במוזיקה איטלקית של התקופה, שאותו הביא עמו לצרפת.
ככל הידוע, בשובו לצרפת עבד והתגורר שרפנטייה אצל מארי דה לורן, דוכסית דה גיז (שכונתה גם "מדמואזל דה גיז"), כמלחין הבית שלה וכזמר קונטרה-טנור, עד מותה בשנת 1688. במהלך תקופה זו חיבר כמות ניכרת של יצירות ווקאליות חילוניות, כמו גם מוזיקה לפסוקי תהילים, מזמורי תפילה, מגניפיקט, מיסה ומוטטים (שאותם כינה סיפורים ושירים).
החל בשנת 1672 עבד עם מולייר, לאחר שזה ניתק את קשריו עם ז'אן-בטיסט לולי. היצירה המשותפת האחרונה לשניהם הייתה החולה המדומה. מולייר השתתף בהצגת המחזה, התמוטט על הבמה בהצגה הרביעית ומת כמה שעות לאחר מכן. בשנות ה-80' של המאה ה-17 שירת שרפנטייה כממונה על המוזיקה בכנסייה הישועית סאן לואי בפריז. נוסף לכך, שרפנטייה היה המורה למוזיקה של פיליפ, דוכס שרטר. שרפנטייה התמנה ל- maître de musique à la Sainte Chapelle - מנהל מוזיקלי של כנסיית סנט שאפל בפריז - בשנת 1698, משרה שהתמיד בה עד מותו בשנת 1704. בתוקף תפקיד זה עליו היה לא רק להלחין לצורכי הפולחן בכנסייה אלא לנהל את מקהלת הילדים וללמדם סולפג' וזמרה. אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר בתקופת כהונתו שם הייתה המיסה "עליית מריה השמיימה".
מוזיקה, סגנון והשפעה
יצירותיו כוללות אורטוריות, מיסות, אופרות ואין ספור יצירות קטנות יותר, קשות למיון. רבות מיצירותיו הקטנות לקול אחד או שניים ולכלים דומות לקנטטה האיטלקית של התקופה, ויש להן אותם תווי היכר פרט לשם: שרפנטייה קרא להן air sérieux ("אריה רצינית") או air à boire ("אריית שתייה") אם הן בצרפתית, אבל קנטטה אם הן באיטלקית.
אירוויזיון
הפרלוד ל"טה דאום" שלו, H 146 בצורת רונדו, מוכר מאוד כאות של איגוד השידור האירופי, הנשמע בפתיחת תחרות האירוויזיון.
יצירותיו של שרפנטייה
את קטלוג יצירותיו של שרפנטייה ערך יו ויילי היצ'קוק, ומשום כך מצרפים במקרים רבים את האות H (היצ'קוק) למספר היצירה.
אופרות
אהבת אקיס וגאלאתאה (1678)
ירידת אורפיאו לשאול (1686 - 1687)
משפט פאריס (1690)
פילומלה (1690)
מדיאה (1693)
טרגדיות על פי כתבי הקודש
דוד ויהונתן, 1688 490 H (לִבְרִית מאת פ. ברטונו).
פסטורלות
מוזיקה לתיאטרון
באלט-קומדיות
באלטים
דיברטימנטי
אידיליות מוזיקליות
אינטרלודים
סונאטות
מוזיקת קודש
(פירוט מלא בוויקיפדיה האנגלית או הצרפתית)
קישורים חיצוניים
שרפנטייה- אמן של הבארוק -סרטון בצרפתית
תיאטרון ירושלים, הצגת "החולה המדומה"
קטגוריה:מלחינים מתקופת הבארוק
קטגוריה:זמרי קונטרה-טנור
קטגוריה:מלחיני אורטוריות
קטגוריה:מלחיני רקוויאם
קטגוריה:מלחינים צרפתים במאה ה-17
קטגוריה:מלחינים צרפתים במאה ה-18
קטגוריה:ילידי 1643
קטגוריה:נפטרים ב-1704
| 2024-05-16T13:35:30
|
תומאזו אלבינוני
|
תומאזו אלבינוני (איטלקית: Tomaso Albinoni; 8 ביוני/14 ביוני 1671, ונציה - 17 בינואר 1751) היה מלחין בארוק איטלקי.
אלבינוני התפרסם בזמנו כמלחין אופרות, אך כיום זכור בעיקר הודות למוזיקה הכלית שלו. ה"אדאג'ו בסול מינור" שלו, שהוא למעשה שחזור מאוחר, הוא אחד הקטעים המוכרים ביותר במוזיקה של תקופת הבארוק שהיה ליצירה פופולרית ומושמעת, לצד הקאנון של פכלבל. כיום סבורים המומחים כי הקטע המפורסם נכתב על ידי רמו ג'אזוטו (Remo Giazotto) מוזיקולוג שהתמחה בעבודותיו של אלבינוני, על פי קטע מסונאטה של אלבינוני עצמו.
ביוגרפיה
תומאזו אלבינוני, שאביו, אנטוניו אלבינוני (1634–1709), היה סוחר נייר ואציל עשיר בוונציה, למד נגינה בכינור וזמרה. מעט, יחסית, ידוע על חייו, בהתחשב בשיעור קומתו כמלחין בין בני זמנו ובתקופה המתועדת היטב, בהשוואה לאחרות, שבה חי. בשנת 1694 הקדיש את אופוס 1 שלו לבן-עירו, החשמן פייטרו אוטובוני (בן-אחיינו של האפיפיור אלכסנדר השמיני); אוטובוני היה פטרון חשוב של מלחינים אחרים ברומא, כמו ארכאנג'לו קורלי ודומניקו סקרלטי. בשנת 1700 עבד אלבינוני ככנר אצל פרדיננדו קרלו, דוכס מנטובה, לו הקדיש את אופוס 2, קובץ של 12 יצירות כליות: 6 סימפוניות (סונטות) ו 6 קונצ'רטי, כולם ב 5 קולות ולכלי קשת עם באסו קונטינואו. בשנת 1701 כתב את הסוויטות אופוס 3, שזכו לפופולריות עצומה, ואת הקובץ הזה הקדיש לדוכס הגדול פרדיננד השלישי מטוסקנה.
בשנת 1705 נשא אישה; אנטונינו ביפרי, מנצח המקהלה בכנסיית סן מרקו היה עד לנישואים, וככל הנראה היה ידידו של אלבינוני. נראה, מכל מקום, שלאלבינוני לא היו עוד קשרים עם המוסד הזה, הראשון במעלה בחיי המוזיקה בוונציה, ואת תהילתו הראשונית כמלחין אופרות השיג בערים רבות באיטליה, ביניהן ונציה, ג'נובה, בולוניה, מנטובה, אודינה, פיאצ'נצה ונאפולי. בתקופה זו גם הרבה לחבר מוזיקה אינסטרומנטלית: לפני 1705 כתב בעיקר טריו סונאטות וקונצ'רטי לכינור, אבל מאז ועד 1719 כתב סונאטות סולו וקונצ'רטי לאבוב. אלה האחרונים מופיעים באופוס 7 ובאופוס 9: קונצ'רטי לאבוב ולתזמורת כלי קשת וגם קונצ'רטי לשני אבובים ולתזמורת כלי קשת.
שלא כמלחינים אחרים בני זמנו, נראה שמעולם לא חיפש משרה בכנסייה או בחצרות אצולה, אבל יש לזכור שאלבינוני היה בעל אמצעים ונהנה מן האפשרות להלחין באופן עצמאי. בשנת 1722 הזמין אותו מקסימיליאן עמנואל השני, הנסיך הבוחר של בוואריה, להיות מנצח האופרות בחצרו. אלבינוני הקדיש לו סדרה של שנים-עשר קונצ'רטי, אופוס 9 שנזכרו לעיל: 4 קונצ'רטי לאבוב, 4 לשני אבובים ו-4 לכנור.
בשנת 1742 יצא לאור בצרפת קובץ סונאטות לכינור של אלבינוני. הקובץ התפרסם כ-"posthumus", כלומר, לאחר מות המלחין, ומתוך כך סברו המלומדים במשך שנים שאלבינוני מת סמוך לאותה שנה. ואולם, נראה שאלבינוני המשיך לחיות בוונציה באלמוניות; רשומות מקהילת סאן ברנאבה, מקום הולדתו, מלמדות שאלבינוני מת בשנת 1751, "בגיל 84" (כנראה שגיאה), ממחלת הסוכרת.
מוזיקה והשפעות
אלבינוני כתב כחמישים אופרות, ו-28 מהן הופקו בוונציה בין 1723 ל-1740, אבל כיום הוא נודע בעיקר במוזיקה האינסטרומנטלית שלו, בייחוד בקונצ'רטי לאבוב.
המוזיקה האינסטרומנטלית שלו משכה אליה תשומת לב רבה מצד יוהאן סבסטיאן באך, שכתב שתי פוגות (BWV 946 ו-BWV 951), המבוססות על נושאים של אלבינוני מתוך הטריו סונטות אופוס 1 שלו לשני כינורות ובאסו קונטינואו. באך השתמש גם בבסים של אלבינוני לתרגילי הרמוניה לתלמידיו. קרוב משפחתו של באך, המלחין יוהאן גוטפריד ולתר, עיבד כמה יצירות מאת אלבינוני לעוגב סולו, בדומה למה שעשה באך ליצירות אחדות מאת ויולדי.
רבות מיצירותיו של אלבינוני אבדו במלחמת העולם השנייה כשהספרייה הממלכתית בדרזדן נהרסה בהפצצת בעלות הברית, ועל כן רק מעט ידוע על חייו ועל המוזיקה שלו מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-18 ואילך.
האדאג'ו בסול מינור המפורסם של אלבינוני הוא שחזור משנת 1945 שעשה רמו ג'אזוטו על פי קטע מפרק איטי של טריו סונאטה, שגילה בין הריסות הספרייה. השימוש המפורסם ביותר ביצירה נעשה בסרט "גליפולי" משנת 1981, שעלילתו מתרחשת במלחמת העולם הראשונה, סביב קרב בשם זה. גם להקת הדלתות הקליטה גרסה אינסטרומנטלית משלה ליצירה בליווי תזמורת, לאלבום "An American Prayer". גם להקת הרוק המתקדם רנסאנס הקליטה גרסה (עם טקסט מושר) ליצירה, וגם שלמה ארצי הקליט גרסה עם מילים המושרות בעברית באלבומו "את ואני" משנת 1975. בערוב השנים עברה היצירה מטאמורפוזה על ידי יוצר מוזיקת ההאוס די ג'יי טיאסטו, שנתן לה אינטרפרטציה עכשווית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים מתקופת הבארוק
קטגוריה:מלחינים איטלקים במאה ה-17
קטגוריה:מלחינים איטלקים במאה ה-18
קטגוריה:ילידי 1671
קטגוריה:נפטרים ב-1751
| 2023-10-16T08:09:56
|
ליאונרד ברנשטיין
|
ליאונרד ברנשטיין (נהגה: לנארד ברנסטין; Leonard Bernstein; 25 באוגוסט 1918 – 14 באוקטובר 1990) היה מלחין, מנצח ופסנתרן יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד המלחינים האמריקאיים החשובים במאה ה-20. כתב יצירות גדולות שהשפיעו על המוזיקה המודרנית של היום, כגון "קנדיד" (Candide), "סלבה" (Slava) ועוד. ברנשטיין היה המנצח הראשון שהגיש תוכניות טלוויזיה אודות מוזיקה קלאסית, שהתחילו בשנת 1954 ונמשכו עד מותו. הוא היה פסנתרן מחונן ולעיתים ניצח על התזמורת מן הפסנתר. הוא הלחין בסגנונות שונים, מוזיקה תזמורתית, בלט, מוזיקה לקולנוע ולתיאטרון, יצירות למקהלה, אולם היצירה המפורסמת והמצליחה ביותר שכתב היא המוזיקה למחזמר "סיפור הפרברים" ולסרט המוזיקלי באותו השם.
קורות חיים
ילדות
ברנשטיין נולד בלורנס שבמסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו שברוסיה (כיום באוקראינה). סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו העדיפו לקרוא לו ליאונרד, ושמו שונה רשמית לליאונרד כשהיה בן שש-עשרה. נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שאליו לקח אותו אביו, שבתה את לבו בקסמה, והוא החל ללמוד נגינה על פסנתר בגיל צעיר. כילד למד בבתי הספר גאריסון ובבית הספר הלטיני של בוסטון . אביו, איש עסקים דומיננטי, התנגד לבחירת בנו במוזיקה כעיסוק לחיים, וחדל לממן את שיעוריו. למרות זאת החל ברנשטיין ללמד ילדים בשכונה תמורת דולר לשיעור, ואף לנגן בסופי שבוע בחתונות תמורת "שני דולר ואצבעות שותתות דם".
תקופת הקולג'
לאחר סיום לימודיו בבית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935, המשיך ברנשטיין את לימודיו באוניברסיטת הרווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ובהמשך במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם למד ניצוח אצל פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס המשיך גם בלימודי פסנתר עם איזבלה וֶנגֶרובה והיינריך גבהרד.
ברנשטיין הושפע מהמנצח דימיטרי מיטרופולוס, שבזכות הכריזמה שלו בחר בניצוח. סגנון הניצוח של מיטרופולוס לא דמה לזה של ברנשטיין, אך השפיע עליו לנצח כמוהו מן הפסנתר, על הבחירה לוותר על שרביט המנצחים, ואף על התעניינותו הרבה במאהלר. ברנשטיין אף הושפע מן המלחין אהרן קופלנד, שאותו פגש בקונצרט ולאחר מכן במסיבה לכבוד יום ההולדת שלו בשנת 1938. באותה מסיבה ניגן ברנשטיין את "וריאציות לפסנתר" של קופלנד, יצירה קשה לביצוע שברנשטיין לא ידע מאומה על המלחין שלה עד אותו ערב. לאחר מכן, אף שלא היה באופן פורמלי תלמיד של קופלנד, נהג באופן קבוע להתייעץ איתו לגבי יצירתו והתייחס אליו כ"מורה היחיד שלו להלחנה". ברנשטיין הנציח את פגישתו עם קופלנד באקרוסטיכון שחיבר לכבוד יום הולדתו ה-80 בו הוא מודה בפתיחתו ובסופו לאנה סוקולוב על כך שהפגישה ביניהם.
חייו האישיים
ברנשטיין היה הומוסקסואל גלוי. ברנשטיין נודע בקשריו הרומנטיים עם האמן יוסי שטרן ועם השחקן דני קיי, אך התחתן עם פליסיה מונטאלגרה, שחקנית צ'יליאנית בשנת 1951. מונטאלגרה התגיירה ולשניים נולדו שלושה ילדים. מונטאלגרה השתתפה בביצוע הסימפוניה השלישית של ברנשטיין, "קדיש", עם הפילהרמונית של ניו יורק בשנות ה־60 של המאה ה־20, כקריינית (תפקיד שבוצע במקור על ידי השחקנית הישראלית חנה רובינא).
שמאל|ממוזער|200px|ליאונרד ברנשטיין, 1944
מורשת
ברנשטיין זכה להערכה רבה כמנצח, כמלחין, כפסנתרן וכמחנך. הוא נודע בציבור כמנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, כמי שניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם, וכמלחין המוזיקה לסרט המוזיקלי המצליח ""סיפור הפרברים"". בסך הכול, כתב שלוש סימפוניות, שתי אופרות, חמישה מחזות זמר ומגוון יצירות אחרות.
בנובמבר 1943, זמן קצר לאחר שנבחר לעוזר המנצח של הפילהרמונית של ניו יורק, עלה על דוכן המנצחים להופעתו הראשונה בגלל מחלתו של ברונו ולטר. הוא זכה להצלחה גדולה ולפרסום מיידי, מאחר שהקונצרט שודר בשידור חי ברדיו בערוץ הארצי. דבר מחלתו של ולטר נודע לברנשטיין רק באותו יום, כשהודיעו לו שיהיה עליו לעלות על דוכן המנצחים בשעה 15:00 לקונצרט מנחה ולנצח על "דון קישוט" של ריכרד שטראוס ועל יצירות אחרות. ברונו ולטר הזמין אותו אל חדר המלון שלו ושם, על אף מחלתו, סימן לו בפרטיטורות את מה שיהיה עליו לדעת בזמן הניצוח כדי להתאים את עצמו לדקויות שהתזמורת למדה עם ולטר. הוא סיפר שהקונצרט עבר עליו בערפול מוחלט, ורק כשהסתיים בתשואות נלהבות, הבין שהצליח במשימה.
ב-1945 מונה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של ניו יורק, וכיהן בתפקיד זה עד 1947.
ב-1947, בתקופת המנדט הבריטי, ניצח ברנשטיין בפעם הראשונה בתל אביב, על התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית והחל בכך את קשר חייו עם ישראל. המעבר לארץ ישראל היה אפשרי בזמנו אך ורק דרך מצרים, ועקב תמיכתו של ברנשטיין בציונות סירבה השגרירות המצרית בפריז לאשר לו ויזה. הוויזה אושרה הודות להתערבותו של פקיד אמריקאי, שאהב את יצירתו. ברנשטיין הגיש בקשה לויזת עבודה למחלקת העלייה וההגירה של ממשלת פלשתינה (א"י) בפברואר 1947, יחד עם אביו כמנהלו ואחותו כמזכירה. בקשתו אושרה כחודש לאחר מכן. בשנת 1948 ניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית לפני חיילים, בקונצרט פתוח שנערך בעיר העתיקה של באר שבע. ההתקהלות של מספר חיילים רב במקום אחד, שנצפתה על ידי מטוסי סיור מצריים, גרמה למצרים לחשוד, שמדובר בהתקפה מתוכננת, והם ריכזו כוחות למקרה הצורך. רצה המקרה, ובאותו זמן אכן התקיימה התקפה ישראלית במקום אחר, וכך, שלא במתכוון, היה הקונצרט לגורם הסחה צבאי.
לאחר מלחמת העולם השנייה החלה הקריירה הבינלאומית של ברנשטיין לפרוח. ב-1949 ניצח על הבכורה העולמית של "סימפוניה טורנגלילה" של אוליבייה מסייאן. ב-1951 החליף את סרגיי קוסביצקי המנוח כראש מחלקת התזמורת ומחלקת הניצוח בטנגלווד. ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו, ""קדיש"", עם זמרת הסופרן ג'ני טוראל, הקריינית חנה רובינא, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש", ב-22 בנובמבר 1963, נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים, הוקדש "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי".
ב-1958 התמנה ברנשטיין למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של ניו יורק, תפקיד שבו החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב בארצות הברית הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "קונצרטים לצעירים" (בשיתוף עם הפילהרמונית של ניו יורק), שבה הגיש הסברים על מוזיקה קלאסית, מלחינים ויצירות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה.
בחג המולד, 25 בדצמבר 1989, ניצח ברנשטיין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן כחלק מהחגיגות לרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט הועבר בשידור חי בטלוויזיה ליותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה לפי ההערכה כ-100 מיליון איש. לרגל האירוע שינה ברנשטיין מילה אחת בטקסט של פרידריך שילר ל"אודה לשמחה", ושילב את המילה "חירות" (Freiheit) במקום "שמחה" (Freude). "אני בטוח שבטהובן היה נותן לנו את ברכתו", אמר ברנשטיין.
כמנצח זכה ברנשטיין להערכתם ולהוקרתם של מוזיקאים רבים. מעמד מיוחד היה שמור לו בין חברי הפילהרמונית של וינה והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שם היה מנצח אורח קבוע. הוא נחשב מעורב במיוחד ביצירותיהם של גוסטב מאהלר, אהרן קופלנד, יוהנס ברהמס, דמיטרי שוסטקוביץ' ויצירותיו שלו. הוא שכלל גישה מקורית לעבודה על סימפוניה של מאהלר, בהצגת כל פסוק ושירתו לפני התזמורת, כדי להבהיר לנגנים את המשמעות השלמה ולהשיג את האפקט הדרוש, עם אוזן מוזיקלית מדויקת שלא החמיצה דבר. ברנשטיין ניצח בכל רמ"ח אבריו. הוא פיסל את המוזיקה בגופו ובפניו ושינה את אופי ניצוחו בהתאם לאופי היצירה - התאבל בניצוח על סימפוניית "ירמיהו" שלו, היה רך ועדין כשניצח מן הפסנתר אגב נגינת מוצרט ורקד בעת הניצוח על "הואלס" של מוריס ראוול.
ברנשטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס שבצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה את "אינטרלוד ארבעת הימים" של בנג'מין בריטן ואת הסימפוניה השביעית של בטהובן.
ביום תהלוכת הלווייתו ברחובות מנהטן הסירו עובדי בניין את כובעיהם, נופפו וצעקו "היה שלום, לני".
ליאונרד ברנשטיין קבור בבית העלמין גרינווד שבברוקלין, ניו יורק.
ברנשטיין והיהדות
שמאל|ממוזער|250px|ליאונרד ברנשטיין מנגן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני חיילים בקונצרט פתוח בבאר שבע, 1948
ברנשטיין היה מודע ליהדותו, והתייחס לנושא זה ברבות מיצירותיו: הוא שילב בהן מוטיבים יהודיים (מן התפילה, קריאת התורה וכדומה) ואף כתב טקסט יהודי (כמו למשל ב"סימפוניית קדיש" או ב"מזמורי צ'יצ'סטר"). ביצירתו הביא לידי ביטוי את התמודדותו האמונית ואת יחסו ליהדות. ברנשטיין אף ביקר והופיע פעמים רבות בישראל, בעיקר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בין השאר חיבר את היצירה "חליל" (1981), שנכתבה לזכרו של , נגן חליל צעיר ומבטיח שנהרג בסיני במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 19.
עוזרו האישי של ברנשטיין, ישראל אדלסון, לימד בעבר בישיבה המוזיקלית "כינור דוד", וכיום הוא מתגורר בניו יורק ומתעסק במוזיקה חסידית.
הנצחה
שמאל|ממוזער|100px|רחבת ליאונרד ברנשטיין בכניסה להיכל התרבות
שמאל|ממוזער|100px|חתימתו של ליאונרד ברנשטיין, וינה
לאחר מותו החליטה עיריית תל אביב-יפו לקרוא לכיכר התזמורת על שמו. כמו כן, נקרא רחוב על שמו בבאר שבע.
בשנת 2023 יצא הסרט ״המאסטרו״ המבוסס על חייו של ברנשטיין, בבימויו וכיכובו של בראדלי קופר.
יצירות
יצירות נבחרות
סימפוניה מס' 1, ירמיהו (1944)
סימפוניה מס' 2, עידן החרדה (1949, גרסה נוספת ב-1965, על פי פואמה הנושאת שם זה מאת ויסטן יו אודן)
מהומה בטהיטי (1951) - מחזמר
קנדיד (1956) - מחזמר
"סיפור הפרברים" (1957) - מחזמר
סלאבה - בדיחה פוליטית
סימפוניה מס' 3, קדיש (1963, גרסה נוספת ב-1977). ברנשטיין סיים את היצירה ביום 22 בנובמבר 1963 והקדיש את הפרק השלישי והאחרון "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי". ביצוע הבכורה העולמי היה בישראל ב-10 בדצמבר 1963, בניצוח המלחין, עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית והפסנתרנית רות מנזה, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים ע"ש צדיקוב, עם חנה רובינא כקריינית וג'ני טוראל כסולנית. הטקסט המדובר תורגם לעברית על ידי דן מירון. ב-23 במרץ 2015 בוצע הקדיש בירושלים, בקונצרט מיוחד לזכר דוד עזריאלי בניצוחו של סטיבן מרקוריו, עם הקריין ריצ'רד דרייפוס והסופרן שרון עזריאלי-פרץ, בתו של הפילנתרופ המנוח, התזמורת הסימפונית ירושלים, מקהלת אורטוריו ירושלים, מקהלת אנקור והמקהלה הפילהרמונית תל אביב.
מיסה (1971) - מוזיקה לתיאטרון
ספריו שתורגמו לעברית
חדוות המוזיקה (תרגום: יהואש הירשברג), הוצאת רשפים, 1960.
רבגוניותה של המוזיקה (תרגום: יצחק הירשברג ושלומית הירשברג), הוצאת רשפים, 1973.
היצירות היהודיות של ברנשטיין כוללות את:
סימפוניה מס' 1: ירמיה. (בפרק האחרון יש ציטוט ממגילת איכה)
הסימפוניה השלישית, "קדיש". היצירה היא דווקא אנטי-דתית. היצירה מבטאת קונפליקט בין רוח האדם לאל, קונפליקט עז וסוער שסופו פיוס והשלמה, במפלס שונה מזה שהחל את היצירה הסבוכה הזאת.
מזמורי צ'יצ'סטר. היצירה נכתבה במקור עבור כנסיית צ'יצ'סטר באנגליה. הטקסט הוא כולו בעברית. מדובר בחלקים מתהילים שהולחנו. מוזיקלית היצירה מחולקת לשלושה פרקים ומזכירה בצורתה סימפוניה. לסולן בביצוע היצירה בישראל בחר ברנשטיין בדניאל סיקסיק, בן 13, לאחר ששמע אותו שר.
לקריאה נוספת
ג'ואן פייזר, ברנשטיין: הביוגרפיה, מאנגלית: עמשי לוין, הוצאת כנרת, 1988.
נתן דונביץ, מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2006, הפרק "לנרד ברנשטיין - תיאטרון החיים של איש הרנסאנס האמריקני", עמ' 251–277.
Nigel Simeone, The Leonard Bernstein Letters, Yale University Press, 2013
Jamie Bernstein, Famous Father Girl: a Memoir of Growing Up Bernstein, Harper, 2019
קישורים חיצוניים
ארכיון ברנשטיין בספריית הקונגרס האמריקאי
מאמר ביוגרפי על ברנשטיין וחייו האישיים
מוזיקה של ברנשטיין
יוטיוב, לאונרד ברנשטיין מדבר על התזמורות בחייו ]
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:מנצחים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מלחינים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מלחיני מוזיקה ליטורגית יהודית
קטגוריה:מלחינים להט"בים
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:בוגרי מכון קרטיס למוזיקה
קטגוריה:חינוך באמצעות מוזיקה
קטגוריה:יהודים זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס טוני לשם כבוד
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:התזמורת הפילהרמונית הישראלית
קטגוריה:להט"בים אמריקאים
קטגוריה:סגל אוניברסיטת ברנדייס
קטגוריה:להט"בים יהודים
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארצות הברית
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1918
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1990
קטגוריה:זוכי פרס ארנסט פון סימנס
| 2024-08-01T00:32:42
|
אדוורד גריג
|
אדוורד הגרופ גריג (בנורווגית: Edvard Hagerup Grieg; 15 ביוני 1843 – 4 בספטמבר 1907) היה מלחין נורווגי נודע.
חייו
גריג נולד בברגן למשפחה אמידה. אביו, אלכסנדר, היה ממוצא סקוטי וכיהן כקונסול הממלכה המאוחדת בברגן. אמו, גסין האגרופ, הייתה בת למשפחה נורווגית מבוססת, וכפסנתרנית מעולה הייתה מורתו הראשונה למוזיקה. את יצירותיו הראשונות כתב בגיל תשע, אך רק לאחר שנפגש עם הכנר הנורווגי הדגול אולה בול, החל גריג להתייחס אל המוזיקה בכובד ראש. בהמלצתו של בול נסע גריג בן ה-15 ללייפציג שבגרמניה כדי ללמוד שם בקונסרבטוריון אצל המלחין והמורה היהודי הנודע איגנץ מושלס, שם למד במשך ארבע שנים.
שמאל|ממוזער|300px|ביתו של המלחין אדווארד גריג - טרולדהגן
שמאל|ממוזער|300px|פסלו של המלחין אדווארד גריג, בחצר ביתו
שמאל|ממוזער|200px|פסלו של המלחין אדווארד גריג, מאת אינגברייט ויק בברגן
בשנת 1863 נסע לקופנהגן, בירת דנמרק, והתגורר שם שלוש שנים. המלחין הדני נילס גאדה עודד אותו לכתוב סימפוניה. גריג נענה לכך, אך התוצאה לא מצאה חן בעיניו ולכן כתב על התווים שאין לנגנם. בקשתו זו לא נענתה, והוא סירב להכיר ביצירה זו כביצירתו.
בשנת 1866 חזר לנורווגיה והתיישב בכריסטיאניה (היום אוסלו). שם פגש את ריקרד נורדראק, אשר הסב את תשומת לבו למוזיקה הנורדית העממית. יצירתו המוקדמת של גריג משקפת את החינוך הגרמני הרומנטי שקיבל, אך לאחר מכן החליט לשקף ביצירתו את מולדתו, נורווגיה, ויצירתו מושפעת ממנגינות נורווגיות עממיות. בשנת 1867 נשא גריג לאשה את דודניתו, נינה האגרופ, זמרת מחוננת שסייעה רבות לפרסום שיריו בעולם.
בחורף 1869 שהה גריג באיטליה, שם פגש ברומא את המלחין ההונגרי פרנץ ליסט והשמיע לו את הקונצ'רטו לפסנתר שחיבר. ליסט ניגן את הקונצ'רטו והתלהב ממנו מאוד. כאשר ניגן אותו גריג בלייפציג בשנת 1897, התרשם ממנו העולם המוזיקלי עמוקות.
גריג חזר לכריסטיאניה, שם חיבר מוזיקה ליצירות אחדות של הסופר הנורווגי ביורנסטרן ביורנסון. בהמשך לכך פגש את הנריק איבסן וחיבר את המוזיקה הנודעת למחזהו פר גינט. זו היא יצירתו הנודעת ביותר. המוזיקה של גריג שבתה את לב העם הנורווגי, וזכתה גם להכרה עולמית.
בשנת 1874 קיבל גריג מענק ממשלתי שאיפשר לו לחזור ולהתגורר בעיר הולדתו ברגן. בשנת 1885 עבר להתגורר עם רעייתו באחוזת טרולדהגן שבפרברי ברגן, ושם התגורר עד מותו, תוך שהוא מרבה לצאת לקונצרטים ברחבי אירופה. אחוזה זו נשמרה במצבה המקורי כביתו של גריג והיא פתוחה לביקורי תיירים.
ב-1899 הוזמן על ידי המוזיקאי הצרפתי אדואר קולון לנצח על קונצרט מיצירותיו בפריז, וההזמנה הגיעה זמן קצר אחרי תום המשפט החוזר של אלפרד דרייפוס בו הוא הורשע שנית. גריג החליט לדחות את ההזמנה, וכתב לקולון במכתב שגם פורסם בעיתונות שהוא "מזועזע מהאופן המביש בו בני ארצך נוהגים בחוק ובצדק" ולכן אין לו שום חשק להופיע בפני קהל צרפתי. פרסום המכתב עורר סערה, שבעקבותיה גריג קיבל מכתבי נאצה רבים. הוא הסכים להופיע שוב בפריז רק ב-1903, והופעתו נתקלה בקריאות בוז מצד חלק מהקהל, ואף בביקורת מלגלגת על ההופעה שכתב קלוד דביסי.
גריג יסד את "החברה לקידום המוזיקה הסקנדינבית".
מבחר מיצירותיו
יצירות לתזמורת
סימפוניה בדו מינור
קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת בלה מינור מס' 1 אופ' 16
פתיחה "באביב" אופ' 11
סוויטת "מזמנו של הולברג" (לכבוד המחזאי וההיסטוריון לודוויג הולברג) אופוס 40. חוברה לפסנתר ואחר כך לתזמורת כלי קשת.
שתי אלגיות לפסנתר או תזמורת כלי קשת אופ' 34 - "הלב הפצוע" ו" האביב האחרון".
סוויטה למחזה "סיגורד יורסלפר" (סיגורד העולה לירושלים) של ביירנסטרנה ביירנסון אופ' 22 - "בארמון המלך", "אינטרמצו", "שיר לכת".
ארבעה מחולות סימפוניים אופ' 64. חוברו לפסנתר ואחר כך לתזמורת.
סוויטה למחזה פר גינט של הנריק איבסן - מס' 1 אופ' 46 (בוקר, מות אוזה, מחול אניטרה, בארמון מלך ההרים); מס' 2 אופ' 55 (חטיפת הכלה, מחול ערבי, סערה בים, שירת סולוויג)
יצירות לפסנתר
סונטה לפסנתר במי מינור אופ' 7
66 "קטעים ליריים" לפסנתר, אופ' 12, 38, 43, 47, 54, 57, 62, 65, 68, 71.
ארבעה מחולות נורווגים אופ' 35
וריאציות על שיר עם נורווגי אופ' 24
יצירות קאמריות
סונטה לכינור ופסנתר מס 1 בפה מז'ור אופ. 8
סונטה לכינור ופסנתר מס' 2 בסול מז'ור אופ' 13
סונה לכינור ופסנתר מס' 3 בדו מינור אופ' 45
סונטה לצ'לו ופסנתר בלה מינור אופ' 36
רביעיית כלי קשת בסול מינור אופ' 27
קישורים חיצוניים
, 15 ביוני 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים נורווגים
קטגוריה:ילידי 1843
קטגוריה:נפטרים ב-1907
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
| 2024-06-01T07:26:15
|
ג'ורג' גרשווין
|
שמאל|ממוזער|250px|רחוב 42 במבט מהשדרה השישית עם אולם אֶאוליאן משמאל ב-1919, הנוף בו פעל גרשווין
ג'ורג' גרשווין (באנגלית: George Gershwin; במקור יעקב גרשוביץ, 26 בספטמבר 1898, ברוקלין, ניו יורק – 11 ביולי 1937, הוליווד, לוס אנג'לס) היה פסנתרן ומלחין יהודי-אמריקאי, מחשובי יוצרי המוזיקה הקלאסית והמוזיקה הפופולרית בארצות הברית. אף שנפטר בטרם מלאו לו 39 שנים, הטביע חותם על המוזיקה של המאה ה-20 ובפרט על המוזיקה האמריקאית.
לגרשווין היו שלוש קריירות מקבילות: באחת, הוא היה פסנתרן מחונן. בשנייה, הוא חיבר מוזיקה פופולרית שכללה פזמונים, מוזיקה למחזות-זמר ולסרטים, ובכך היה לאחד היוצרים המרכזיים ביצירת "ספר השירים האמריקאי הגדול" (Great American Songbook), אותם שירים קליטים שזכו לעשרות ביצועים ועיבודים במהלך השנים ושרובם היו לסטנדרטים של ג'אז. בשלישית, הוא היה מלחין של מוזיקה קלאסית, שחיבר יצירות לתזמורת, קונצ'רטי ואף אופרה אחת (פורגי ובס). בהיותו חסר השכלה מוזיקלית תאורטית מסודרת, פיתח סגנון עצמאי וייחודי, ששאב מהמסורת הקלאסית, וכן ממוזיקה אמריקאית פופולרית, כגון רגטיים, ג'אז, בלוז, האופרטות של גילברט וסאליבן ומוזיקת כליזמרים. רוב חייו חתר ללמוד באופן מסודר ולקנות שליטה בתאוריה הקלאסית, אך מצד שני, במענה לאהרן קופלנד, שכמו מלחינים אמריקאים קלאסיים אחרים בני זמנו נטה לפסול את עבודותיו הרציניות של גרשווין כחסרות ערך, ניסח גרשווין את ה"אני מאמין" שלו במילים:
שנותיו הראשונות
משפחה ונעורים
שמאל|ממוזער|250px|בית טיפוסי בלואר איסט סייד
גרשווין נולד בסתיו 1898 בברוקלין שבניו יורק בשם יעקב גרשוביץ. אביו משה (מוריס) היגר לאמריקה מסנקט פטרבורג שבאימפריה הרוסית ונרשם בלשכת רישום האוכלוסין בניו-יורק ב-14 באוגוסט 1890. בניו יורק התיישב משה גרשוביץ בשכונה היהודית הגדולה בלואר איסט סייד ופגש את רוזה ברוסקין, גם היא בת למהגרים מרוסיה. השניים נישאו ב-21 ביולי 1895, ועברו לדירה גדולה יותר בברוקלין. ג'ורג' היה השני מבין ארבעת ילדי המשפחה. אחותו הצעירה, פרנסס (1906–1999), גילתה כישרון מוזיקלי, אך נישאה בגיל צעיר ולא פיתחה את כישרונה. האח הצעיר ממנו היה ארתור (1900–1981), ואחיו הבכור היה איירה (ישראל) גרשווין, שעבורו רכשה המשפחה פסנתר. אולם מי שנמשך למוזיקה והחל לנגן על הפסנתר כבר מגיל עשר היה יעקב (ג'ורג'), ששינה את שמו כשהחל לפתח קריירה מוזיקלית, ושאר בני המשפחה הלכו בעקבותיו ואימצו את השם האמריקאי.
לפי עדותו של גרשווין, מי שגרם לו להתוודע לראשונה לרפרטואר הקלאסי היה חבר ילדותו מקסי רוזנברג (מקס רוזן), שהיה לימים כנר בהשראתו החל גרשווין לחפש מורה לפסנתר, בשאיפה להפוך לפסנתרן באולם קונצרטים. מורה הפסנתר החשוב והמרכזי שלימד את גרשווין בתקופת נעוריו היה צ'ארלס המביצר (Charles Hambitzer), שגרשווין הכיר ב-1912. המביצר שימש לו כמורה רוחני עד מותו ב-1918. הוא לימד את גרשווין הצעיר טכניקת נגינה קלאסית וחשף אותו לעולם היצירות הקלאסיות לפסנתר ולתזמורת, בעיקר אלה של שופן, ליסט ודביסי. הוא עודד אותו לבקר בכמה שיותר קונצרטים ורסיטלים, והגדיר אותו כגאון. עם מוריו בהמשך הדרך נמנים המלחינים רובין גולדמרק (Rubin Goldmark), אדוארד קילני (Edward Kilenyi) והנרי קאוול, כולם בעלי השכלה אירופית קלאסית שהיגרו לארצות הברית.
בסמטת טין פאן
שמאל|ממוזער|170px|מנגנון השמעה של סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי Welte-Mignon משנת 1927
שמאל|ממוזער|170px|פסנתר אוטומטי להשמעה
את השכלתו רכש גרשווין בבית ספר למסחר בניו יורק. הוא לא סיים אותו, מאחר שבטרם מלאו לו 15 שנים הגיעה אליו הצעת עבודה מאת ג'רום רמיק, בעל חברת Jerome H. Remick and Company לכתיבת שירים והפצה של תווים, ששכנה בסמטת טין פאן בניו יורק. בסמטה זו התרכזו יצרני המוזיקה הפופולרית האמריקאית ושם נולדו סגנונות מוזיקליים, שירים פופולריים, הרכבים וסטנדרטים שיצרו את מה שקרוי "ספר השירים האמריקאי הגדול".
גרשווין הצעיר נכנס אל הקלחת הזו בשיאה, בשנת 1914, ושימש כפסנתרן לניקוב סרטים מנוקבים (Piano Rolls) עבור פסנתרים המנגנים באופן אוטומטי את המוזיקה המנוקבת בסרט. ניקוב הסרט התבצע תוך כדי נגינת יצירה בפסנתר -"מקליט" מיוחד שבמהלך הנגינה ניקבו קלידי הפסנתר סרט ששימש מאוחר יותר לשכפול סרטים נוספים לשם השמעתם בפסנתרים אוטומטיים רבים. על מנת שהתהליך יהיה יעיל כלכלית, היה על הפסנתרן בפסנתר-המקליט לנגן את היצירה באופן מדויק ומלא כבר בניסיון הראשון, כדי לא לבזבז סרטים יקרים. גרשווין הצטיין בכך, וזכה למשכורת של 15 דולר בשבוע. בשנת 1975 יצא לאור תקליט של חברת קולומביה רקורדס שבו הושמע גרשווין ביצירה "רפסודיה בכחול" על פסנתר מכני שניגן סרט מנוקב אותו ניקב גרשווין בשנות ה-20, ואת נגינתו (38 שנים לאחר מותו) ליוותה תזמורת ג'אז בניצוחו של מייקל טילסון תומאס.
במקביל עסק גרשווין בכתיבה. בגיל 16 כתב את שירו הראשון שהתפרסם, When You Want 'Em You Can't Get 'Em, When You've Got 'Em, You Don't Want 'Em (אנגלית: "כשאתה רוצה אותם, 'תה לא יכול לקבל'תם, כשיש'ך אותם, 'תה לא רוצה אותם"). פחות משנה לאחר מכן זכה הרגטיים שכתב, Rialto Ripples, להצלחה במצעד מכירות דפי התווים של סמטת טין פאן. רמיק, מעסיקו, לא היה שבע רצון מכיוון התפתחות זה של הפסנתרן שלו, וטען באוזניו ש"עושי-שירים יש לנו מספיק".
גרשווין עזב את רמיק לאחר שלוש שנים ועבר לעבוד עבור סוכני מופעי וודוויל ומחזות זמר בתיאטראות ניו יורק, וכך התוודע אליו בכיר האמרגנים של התקופה, פלורנץ זיגפלד, שהזמין ממנו מספר קטעים לריקודים במופעיו. אולם המחזמר הראשון שעבורו כתב גרשווין לחן מלא היה La La Lucille, שעלה בברודוויי ב-1919 בהפקתו של אלכס איי אהרונס בן ה-29 שהתלהב מכישרונו והתיידד איתו. גרשווין המשיך לגור בבית הוריו ונסע לביתו באוטובוס, ונהג לחבר מנגינות במהלך הנסיעה ולהעלות אותן על הכתב עם שובו.
Swanee
שמאל|ממוזער|150px|השיר swanee, בביצוע אל ג'ולסון בהקלטה מ-1920
בשנת 1918 הלחין גרשווין את השיר Swanee (למילים מאת אירווינג סיזר) עבור מופע וודוויל בשם Demi-Tasse. גרשווין סיפר שהשיר חובר במהלך נסיעה באוטובוס ממקום עבודתם שלו ושל סיזר אל ביתו. השיר זכה להכרה ציבורית רחבה כאשר שולב במחזמר "סינבד". כוכב המחזמר, הזמר הפופולרי ביותר, אל ג'ולסון, שמע את השיר במקרה והחליט לשבץ אותו במחזמר. הוא אף הקליט אותו עבור Columbia Records והפך אותו ללהיט הראשון של גרשווין בקנה מידה ארצי. התקליט שהה במצעד הלהיטים במשך 18 שבועות ב-1920, תשעה מהם במקום הראשון.
הלחן נמכר בכמיליון דפי תווים וכשני מיליון תקליטים, והפך לשיר הנמכר ביותר של גרשווין בכל הקריירה שלו. המבקר והמלחין ארתור שוורץ מעיר כי "מוזר ואירוני שהשיר המצליח ביותר של גרשווין, למרות היותו קליט, לא ניחן בייחודיות ובמקוריות של יצירתו המאוחרת יותר." אולם הכסף שהרוויח איפשר לו להתרכז בכתיבה רצינית יותר מאשר בכתיבת להיטי פופ קלילים.
1919–1924
תחילת שיתוף הפעולה עם איירה גרשווין
שמאל|ממוזער|150px|תוכנית הקונצרט עם אווה גותייה, שותפתו של גרשווין למופע באולם אאוליין
בשלב זה בחייו ויתר גרשווין על חזון הקריירה שלו כפסנתרן קונצרטים, והחל למקד את כל יצירתיותו בכתיבה לתיאטרון. עם זאת, הוא המשיך לקחת שיעורים בנגינה ובתאוריה אצל רובין גולדמרק ואדוארד קילאני (ראו להלן), ונגינתו הייתה לשם דבר בסלונים החברתיים של ניו יורק. הוא היה מנגן בקלילות, ללא מאמץ, מאלתר וממציא לחנים קליטים לפי מחרוזות תווים שנזרקו אליו מקהל המאזינים (בעיקר המאזינות).
אחיו, איירה, התגלה כמוכשר ביותר לחבר מילים ללחניו של ג'ורג'. השניים הפכו לצמד מבוקש, והקשר ביניהם כצמד יוצרים לא ניתק עד מותו של ג'ורג'. בחוג ידידיהם שהתגבש באותה תקופה נכללו, בין היתר, האחים הרקדנים אדל ופרד אסטר, הכנר יאשה חפץ, המלחין ורנון דיוק, הפזמונאי יפ הרבורג, הפסנתרן אוסקר לבנט והמנצח וולטר דאמרוש.
בנובמבר 1923 העלה גרשווין יחד עם זמרת המצו סופרן הקנדית אווה גותייה מופע באולם אאוליין בניו יורק. המופע כלל שילוב בין מוזיקת ג'אז ושירים מהרפרטואר הקלאסי. בקונצרט ניגן גרשווין בפסנתר לראשונה יצירות פרי עטו בסגנון ההלחנה הייחודי שלו, הנוטל הן ממסורת הרגטיים והג'אז והן מן המסורת הקלאסית.
בין 1923 ו-1924 כתבו ג'ורג' ואיירה גרשווין, יחד ולחוד, מוזיקה ותמלילים למספר מחזות מוזיקליים בברודוויי. הידוע והמוצלח שבהם היה Lady, Be Good ("גברת, היי טובה"), על פי ספר מאת גאי בולטון, שבכורתו נערכה בדצמבר 1924. הלהיטים הידועים מהמחזה היו Fascinating Rhythm ("קצב מרתק"), שהפך לבסיס הרמוני לסטנדרטי ג'אז רבים, ושיר הנושא, !Oh, Lady Be Good, שנודע בביצועה של אלה פיצג'רלד שנים רבות לאחר מכן. המחזמר, שהיה ללהיט, פרסם גם את הרקדן פרד אסטר.
ב-1923 הוזמנו ג'ורג' ואיירה גרשווין לכתוב את המוזיקה והמילים למחזה Rainbow ("קשת בענן") שהופק בלונדון. הדבר הוביל לביקורו הראשון של גרשווין מחוץ לארצות הברית, בקיץ 1923, בלונדון ובפריז.
Blue Monday
בין השנים 1920–1924 השתתף גרשווין בכתיבת לחנים לסדרת מופעי ה"רוויו" (סוג של וודוויל ברמה אמנותית גבוהה יותר ועם מספר רב יותר של משתתפים, רובם רקדני ורקדניות-שורה) George White's Scandals, סדרת המופעים הזניקה את הקריירות של אדי קנטור, אל ג'ולסון, וו. סי. פילדס, אתל מרמן ועוד. במופע של 1922 (שבו השתתף לראשונה גם איירה בכתיבת תמלילים) העלה גרשווין אופרת-ג'אז במערכה אחת בשם Blue Monday (כפל לשון: "יום שני הכחול / העצוב / הבלוזי") שהוצגה במסגרת התוכנית, שגרשווין החשיב ל"אופוס 1" שלו. האופרה הקטנה, המושפעת מהווי חיי האפרו-אמריקאים בהארלם, הוצגה בכיכובם של אדי קנטור ואל ג'ולסון, שחקנים-זמרים לבנים (יהודים) שהופיעו בפנים מושחרות כשחורים, כמו במופע מינסטרל. בהמשך תוזמרה האופרה מחדש על ידי פרד גרופה (מי שיתזמר מאוחר יותר את "רפסודיה בכחול"), והוצגה בשם "רחוב 135" (רחוב מרכזי בהארלם), עם צוות שחקנים אפרו-אמריקאי. חשיבותה של האופרה היא בעיקר בראשוניותה: הייתה זו הפעם הראשונה שגרשווין שילב מוזיקה אומנותית וג'אז במסגרת תזמורתית ארוכה ובה הוצגו מספר אלמנטים עליהם יחזור מאוחר יותר, בעיקר באופרה שלו "פורגי ובס".
רפסודיה בכחול
שמאל|ממוזער|200px|פול וייטמן מנצח על רפסודיה בכחול, 1945
בינואר 1924 פנה אל גרשווין המנצח ומוביל הביג בנד "מלך הג'אז" פול וייטמן, שהיה מוביל התזמורת הפופולרית ביותר בשנות העשרים ונמצא אז בשיא הפופולריות שלו,
בעקבות קונצרט הגא'ז-קלאסי עם גותייה באולם האאוליין שבו נכח. וייטמן אהב את המוזיקה, וביקש מגרשווין שיחבר יצירה חדשה לתזמורתו באותו סגנון עבור קונצרט באותו אולם שנועד להתקיים בפברואר 1924 תחת הכותרת "מהי מוזיקה אמריקאית?" וייטמן הגדיר את היצירה כקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת ג'אז, והיה סבור שלגרשווין יש כבר יצירה כזו, כיוון ששוחח עמו על הרעיון שנתיים קודם לכן; למעשה, לגרשווין לא היה כל מתווה ליצירה, והוא הלחין אותה בחמשת השבועות שחלפו מההזמנה ועד לבכורה. היצירה, בתזמורו של פרד גרופה, בוצעה לראשונה על ידי תזמורתו של וייטמן, מתוגברת בחטיבת כלי קשת ובגרשווין עצמו כסולן בפסנתר, ב-12 בפברואר 1924. גרשווין הופיע עם תזמורתו של וייטמן במהלך מסע הופעות שפרסם את היצירה עד שעלה ביולי אותה שנה על האנייה שהובילה אותו ללונדון, לעבודה על מחזהו Primrose, שהופעת הבכורה שלו הייתה ב-11 בספטמבר.
מאמר הביקורת שהתפרסם למחרת הבכורה בהניו יורק טיימס קבע שמדובר ב"קליידוסקופ של אמריקה, בביטוי מוזיקלי של כור ההיתוך של בלוז ומהומה עירונית". עם זאת, קיימת הסכמה בין מבקרים שהרפסודיה היא אוסף של מלודיות (יפות ומעניינות ככל שיהיו) ולא יצירה מתמשכת בעלת זרימה והתפתחות פנימית.
היצירה נפתחת ומסתיימת בסולם סי במול מז'ור, אולם היא עוברת במהלך 16 דקותיה מרכזים טונאליים אחרים, שבמהלכם עושה גרשווין שימוש בבלו נוטס, שמבטלים את האפשרות להתייחס ליצירה ככתובה בסולם מז'ורי או מינורי, ומציעים ניתוח לפי מודוס באופן שדומה ליצירות העממיות של בלה בארטוק. השימוש בסולמות כאלו, השואבים מן הבלוז, אינו קישוטי אלא מהותי, כפי שמצביעה כותרת היצירה (שיכולה להתפרש גם כ"רפסודיה בנוסח בלוזי").
לימודים והכשרה בסיסית
לפי הביוגרף הראשון של גרשווין, אייזק גולדברג, לגרשווין לא הייתה כמעט הכשרה תאורטית, והוא כתב את "הרפסודיה בכחול" עם ידע בסיסי בלבד בהרמוניה, אך עם חוש טבעי ל"קומבינציות טונאליות". ואולם, גרשווין למד כארבע שנים אצל המביצר, ואין ספק שעסק עמו בלימוד תאורטי של הרמוניה, על אף שגרשווין ציין שהוא התחיל ללמוד הרמוניה ברצינות רק סמוך למותו של מורו האהוב, ב-1918. המורה המשפיע השני של גרשווין לאחר מותו של המביצר היה אדוארד קילאני, שעליו המליץ המביצר בפני גרשווין כמורה טוב להרמוניה. השכלתו של קילאני הייתה רחבה ועמוקה הרבה יותר מזו של המביצר. הוא היה יליד הונגריה (1884) ולמד ברומא אצל פייטרו מסקאני, וכמו כן בקלן, לפני שהיגר לארצות הברית ב-1908. בארצות הברית היה מורה ומבקר מוזיקה. בין היתר כתב ב-1915 מאמר על ארנולד שנברג, מלחין כמעט לא מוכר באמריקה באותה תקופה. על אף שגרשווין הופנה אל קילאני עוד לפני מותו של המביצר, הוא החל ללמוד אצלו רק ב-1919, וקילאני לימד אותו, בנוסף להרמוניה, גם תאוריה ותזמור עד 1923. גרשווין כתב לקילאני, כתרגיל, רביעיית מיתרים בשם "שיר ערש", ששילב גם במיני-אופרה שלו Blue Monday. קילאני תיאר אותו כתלמיד שאינו צריך לעבוד קשה ובאופן מכני על מנת להצליח (והביוגרפים מציינים על סמך מחברותיו שהוא גם לא שקד על תרגיליו), והתרשם מיכולתו של גרשווין לשלב כל השפעה והסחת-דעת במוזיקה שלו. הוא יעץ לו להימנע מלחשוב על פרטים טכניים ועל מבנים, שרק יפריעו לזרם הרעיונות המקורי שלו. ואכן, הביקורת העיקרית שנמתחה על גרשווין הייתה שיצירותיו לוקות מבחינה טכנית ושהן חסרות מבנה.
ב-1923 למד גרשווין אצל רובין (ראובן) גולדמרק, תלמידו של דבוז'אק ומורו של אהרן קופלנד. גולדמרק הגיע ממסורת גרמנית רומנטית, ולא היה שבע רצון ממשיכתו של תלמידו החדש לזרמים המודרניים. סיפור ידוע, החוזר בביוגרפיות רבות של גרשווין, מספר שכאשר גרשווין הראה לגולדמרק את תווי רביעיית המיתרים שלו "שיר ערש" (שכתב לקילאני שנים לפני כן), ציין גולדמרק ש"העבודה מצביעה עד כמה הספיק ללמוד ממני". גרשווין חש שהלימודים אצל גולדמרק אינם מקדמים אותו, ועזב את הלימוד השיטתי הבסיסי למשך מספר שנים.
הוא טען באוזני עמיתו, המלחין ורנון דיוק:
1925–1930
קריירה בברודוויי
במהלך השנים 1924–1925 היה גרשווין עסוק בעיקר בכתיבת מוזיקה למחזות זמר בברודוויי ובלונדון. רבים מהם זכו להצלחה מסחרית ואמנותית. Tip-Toes, שנכתב על ידי איירה גרשווין לפי ספר מאת גאי בולטון (הסופר שכתב גם את Lady, Be Good), הוצג בבכורה ב-28 בדצמבר 1925 וזכה ל-192 הצגות בברודוויי ו-182 הצגות בלונדון. הוא עובד גם לסרט אילם והיה מהסרטים האילמים האחרונים שהופקו. המחזה, הלועג לאילי הנדל"ן של פלורידה של התקופה, כלל את כל "סימני ההיכר של הגרשווינים", קטעי וודוויל, ריקודי ג'אז, מילים שנונות ושירי אהבה מלודיים. במהלך הפקתו כתב גרשווין את הקונצ'רטו שלו בפה מז'ור (ראו להלן), וסייע לרוג'רס והמרשטיין בהפקת המחזה שלהם Song of the Flame. גרשווין זכה להצלחה רבה, הפך לדמות מוכרת, וביולי 1925 הופיע דיוקנו על שער טיים מגזין.
גרשווין, שביקש למצוא את שורשי מוזיקת העם האמריקאית, ביקש להאזין לג'אז שמנגנים מוזיקאים אפרו-אמריקאים לקהל אפרו-אמריקאי (Negro Jazz, בלשון התקופה), ולא הסתפק עוד במה שנחשב לג'אז על ידי מרבית הקהל הלבן (בהשראתו של פרנסיס סקוט פיצג'רלד – כלומר בתזמורות הריקודים, כגון זו של פול וייטמן, שהג'אזיוּת שלהן התבססה על סולמות בלוז, על סינקופות ועל קצב אחיד לריקודים). הוא החל לבקר במועדוני ג'אז בהארלם, שבהם פיתחו ג'יימס פ. ג'ונסון ופאטס וולר את סגנון הסטרייד פיאנו, במועדון הכותנה שבו ניגן דיוק אלינגטון ובהופעותיה של בסי סמית. הוא עמד על כך שהג'אז אינו מוזיקה לשחורים אלא המוזיקה של כל האומה האמריקאית, והיה חלוץ בגישה זו. גרשווין ביקש למצות את המאפיינים הייחודיים של המוזיקה ששמע על מנת לתת להם ביטוי משלו. הוא חקר את השימוש בבלו נוטס, במקצבים ובמיוחד בשינויי-מקצב, במהלכים ההרמוניים ובשימוש בכלי נגינה, והחל לשלב אותם בכתיבתו.
הקונצ'רטו בפה מז'ור
במהלך סתיו 1925 עסק גרשווין בהלחנת מה שכינה "קונצ'רטו ניו יורק", במקביל לעבודתו האינטנסיבית בהלחנה לתיאטרון. ב-3 בדצמבר 1925 נערך קונצרט הבכורה של הקונצ'רטו בקרנגי הול, עם התזמורת הסימפונית של ניו יורק בניצוחו של וולטר דאמרוש (Walter Damrosch), כשגרשווין עצמו מנגן כסולן בפסנתר. הקונצ'רטו, הנקרא כיום "קונצ'רטו בפה מז'ור", בנוי בתבנית קלאסית של אלגרו–אדג'יו–אלגרו. לפי תיאורו של גרשווין עצמו, החלק הראשון של הקונצ'רטו הוא בסגנון צ'ארלסטון (ריקוד פופולרי), המייצג את הנעורים האמריקאיים. החלק האמצעי, המסומן "Adagio - Andante con moto", הוא בלוז, שבו בולט סולו חצוצרה. קטעי הסולו של הפסנתר בחלקים המהירים מושפעים מרגטיים ומג'אז. מקוריותו וראשוניותו של גרשווין בקונצ'רטו זה טמונה בכך שיצק תכנים אמריקאים מקוריים לתוך תבניות קלאסיות.
בקונצרט הבכורה נכחו מוזיקאים רבים ששהו אז בארצות הברית, ובהם מלחינים אורחים מרוסיה כסרגיי רחמנינוב ואלכסנדר גלאזונוב. הייתה זו היצירה הגדולה השלישית שיצר גרשווין (מלבד האופרה "Blue Monday" והרפסודיה), והראשונה שתיזמר בעצמו לשני חלילים, פיקולו, 2 אבובים, קרן אנגלית, 2 קלרינטות סי במול, ו-2 קלרניטות בס, 2 בסונים, 4 קרנות יער, 3 חצוצרות, 3 טרומבונים, טובה, 3 תונפנים, כלי הקשה (משולש, גונג, פעמונה, ועוד), חטיבת כלי קשת ופסנתר סולן. גרשווין, ששאף ללמוד תזמור אצל המלחין הרוסי אלכסנדר גלאזונוב, התרגש לפגוש אותו מאחורי הקלעים לאחר הבכורה וציפה לברכתו; אך שיפוטו של גלאזונוב היה חריף, ולדבריו לגרשווין לא היה מושג בתאוריה ובקונטרפונקט. גלאזונוב הפנה את המלחין ההמום מהביקורת הקשה למורה יוסף שילינגר, על מנת שילמד תאוריה, הצעה שגרשווין מימש רק כעשר שנים מאוחר יותר.
ב-1928 תיזמר פרד גרופה את הקונצ'רטו במיוחד עבור תזמורתו של פול וייטמן. את תפקיד הפסנתר ניגן רוי בארגי וביקס ביידרבק ביצע את סולו החצוצרה בחלק השני. התזמורת הקליטה את הקונצ'רטו עבור Columbia Records תחת הכותרת Music for Moderns ("מוזיקה למודרניים").
או, קיי!
שמאל|ממוזער|250px|קיי סוויפט, סביבות 1920
לאחר העבודה האינטנסיבית בחורף 1925 הביאו החורף והאביב של 1926 רגיעה מסוימת בפעילותו של גרשווין. בראשית 1926 פגש לראשונה בקיי סוויפט (Kay Swift; 1897–1993), במהלך מסיבה בבית הכנר יאשה חפץ. סוויפט, אשתו השנונה והיפה (והלא יהודייה) של ידיד של חפץ בשם ג'ימי ורבורג, הייתה מוזיקאית משכילה (בוגרת בית הספר ג'וליארד). גרשווין ישב, כתמיד במסיבות חברתיות, ליד הפסנתר. הקסם האישי וההומור שלו קסמו לקיי, והשניים התאהבו. ורבורג ביקר באותה עת בגרמניה בענייני עסקיו, והזוג הנוצץ סוויפט וגרשווין החלו להיראות יחדיו בציבור. באביב 1926 הפך הזוג ל"מסמר" המסיבות של החברה הניו-יורקית. הדבר נודע לוורבורג, וגרם כאב לו ולשלוש בנותיהם המשותפות, אך קיי וגרשווין המשיכו ביחסיהם. גרשווין עודד את סוויפט להלחין בעצמה, דבר שאכן עשתה בהמשך חייה ובהצלחה. הרומן בין השניים נמשך עשר שנים; הם היו דומים מבחינה אינטלקטואלית ומבחינת תחביביהם, שניהם היו שנונים וקלילים ואגוצנטריים מספיק על מנת לא להתחשב בדעות המקובלות.
באותה תקופה הלחין גרשווין חמישה פרלודים לפסנתר (שלושה יצאו לאור ב-1926), הלחין "סיפור קצר" לכינור ופסנתר, והקליט תקליטים ובהם שירים פופולריים מ-Lady, Be Good וביצוע סולו פסנתר של הרפסודיה. בנוסף, החל לעבוד על מחזמר חדש, !Oh, Kay, למילים של איירה גרשווין לפי ספר מאת גאי בולטון ופ. ג. וודהאוס על אודות מבריחים אנגלים בתקופת היובש (עיבד ותזמר: רוברט ראסל בנט). הדמות הנשית הראשית נקראת קיי והדמות הגברית הראשית נקראת ג'ימי, כשם בעלה. החל מהצגת הבכורה שלו ב-8 בנובמבר 1926, הועלה המחזמר 256 פעמים בברודוויי ו-213 פעמים בווסט אנד בלונדון.. העיתונאים והמבקרים היללו את המחזמר כ"תמהיל מעולה של יצירתיות ובידור מוזיקלי", וג'ורג' ואיירה גרשווין עוטרו בהילה של מי שכל מחזמר שהם מוציאים תחת ידם הופך ללהיט.
אחד השירים מהמחזה, Clap Yo' Hands ("מחאו כפיים"), נכתב בסולם פנטטוני, ושאב את השראתו מהספיריטואלז, מוזיקה דתית-עממית אפרו-אמריקאית הדומה לגוספל. גם התוכן שלו והפזמון החוזר (הללויה! הללויה!) שואבים ממסורת התפילה בכנסיות אפרו-אמריקאיות. הייתה זו הפעם הראשונה שספיריטואל הוצג על במה מרכזית של "תיאטרון לבן", והדבר עודד גם מלחינים אחרים (כאירווינג ברלין וקול פורטר) לעבד מוזיקה דומה.
Strike up the Band: כישלון ראשון
מיד לאחר הצלחת "או, קיי!", החלו האחים לחבר את המחזמר החדש שלהם, Strike up the Band, סאטירה פוליטית לפי ספר של מוריס ריסקינד וג'ורג' קאופמן על אודות חוויותיהם ממלחמת העולם הראשונה. גרשווין לא היה אדם בעל דעות פוליטיות מוצקות, אך אחיו איירה, כרבים מיהודי ניו-יורק באותה עת, היה איש שמאל מעורב. בספטמבר 1927 יצא המחזה למסע הופעות בפילדלפיה לפני העלאתו בברודוויי, אך נאלץ לעבור עידון של המסרים והשירים לפני שעלה על במות ברודוויי. נושא המלחמה לא היה פופולרי באותה תקופה, כשארצות הברית התכנסה לתוך עמדה של בדלנות, וניסתה לפתח רעיונות על שלום עולמי אוטופי; ובאותו זמן ודאי לא התאים כנושא למחזה סאטירי. המחזה תקף בין היתר בחריפות את רעיונות השלום העולמי מבית מדרשו של הנשיא וודרו וילסון ואת חבר הלאומים כמועדון חסר שיניים שבו ממרקים סוחרי נשק קפיטליסטים את מצפונם. המחזה נערך מחדש על ידי איירה גרשווין, והשיר The Man I Love (שהתפרסם בעיקר על ידי ביצועה של בילי הולידיי והפך סטנדרט) הוצא ממנו, כיוון שהיה פנייה אל אהוב שלא שב משדה הקרב – נושא אפל מדי בארצות הברית החוגגת של "שנות העשרים הסוערות". המחזה עלה לבסוף ב-1930.
השיקום מהכישלון בא בדמות המחזמר המצליח מאוד Funny Face ("פנים מצחיקות"; 1927), להיט ריקודים סוחף בהשתתפות אדל ופרד אסטר, שחנך את תיאטרון אלווין בברודוויי. בשנת 1957 עובד לסרט קולנוע מצליח בכיכובם של פרד אסטר ואודרי הפבורן.
אמריקאי בפריז
שמאל|ממוזער|250px|גרשווין בפריז (עומד מימין), ליד הפסנתר מוריס ראוול ואווה גותייה. צולם במסיבת יום הולדתו של ראוול, 7 במרץ 1928.
במרץ 1928 הפליג גרשווין לפריז. הוא התרשם מתנועת כלי הרכב הרבה ומצפירות המוניות בשאנז אליזה. אלו, יחד עם חוויות של בדידות וגעגועים, מצאו את ביטויים ביצירה "אמריקאי בפריז". אך לצד תחושת הבדידות והגעגוע שחש גרשווין בפריז, הוא בילה חלק ניכר מזמנו בעיר בחברת המוזיקאים מוריס ראוול, סרגיי דיאגילב, ז'אק איבר ואחרים בפגישות בבתי קפה ובמסיבות. לאחר הביקור בפריז המשיך גרשווין לסיור באירופה ונפגש עם סרגיי פרוקופייב, אלבן ברג, קורט וייל ופרנץ להאר.
עוד במהלך שהותו בפריז כתב גרשווין למנצח וולטר דאמרוש, והציע לו ולחברה הפילהרמונית של ניו יורק רפסודיית-בלט לתזמורת על הנושא "אמריקאי בפריז". הרעיון ליצירה החל להתרקם שנתיים לפני כן, במהלך ביקורו הקודם בפריז, כשאז הותיר למארחיו מכתב ובו קטע חדש, קצר, שהכתיר כ"מוזיקה לבלט אמריקאי בפריז". הייתה זו פתיחה ליצירה שתעסיק את גרשווין במשך השנתיים הבאות. לפני חזרתו לאמריקה רכש גרשווין צופרים של מוניות, על מנת לשלב את הצליל האותנטי שלהם ביצירה. מאז חזרתו מפריז, בחודשים שבין אוגוסט לנובמבר, עבד על הלחנת היצירה בבית החווה של קיי סוויפט בקונטיקט ובביתו בניו יורק, שבו התבונן אל הנהר הדסון, שנתן לו, לדבריו, את ההשראה למוטיב הבלוז של הגעגועים ביצירה.
היצירה מתארת תייר אמריקאי סקרן הצועד על מדרכות שאנז אליזה ובולע בעיניו את מראות העיר, קולותיה ואווירתה. הוא נכנס לבית קפה ובהשפעת היין שוקע בדכדוך של געגועים, המבוטא בלחן בלוזי. הוא יוצא מבית הקפה חזרה לרחוב ההומה, המיוצג עתה על ידי לחן של קאן-קאן, ואומר לעצמו "הבית נפלא, אבל אחר הכל זוהי פריז!"
גרשווין תיזמר את היצירה בעצמו, וכלל בה, בנוסף להרכב התזמורתי המקובל, גם ארבעה צופרי מוניות פריזאים (בגובהי קול שונים), צ'לסטה וסקסופונים. עמיתו של גרשווין, המלחין ורנון דיוק, ציין שתזמורו של גרשווין הושפע מראוול ומיצירותיו המוקדמות של סטרווינסקי.
הופעת הבכורה נערכה ב-13 בדצמבר 1928 בקרנגי הול, ובה ניצח וולטר דאמרוש על הפילהרמונית של ניו יורק. חבריו של גרשווין, בהם דאמרוש עצמו, יאשה חפץ, פרנסיס פולנק, גרטרוד לורנס, ליידי אדווינה מאונטבאטן, קול פורטר, ריצ'רד רוג'רס ופול וייטמן, העניקו לגרשווין במעמד זה כלי לסיגרים עשוי כסף עם הקדשה על היותו "ממנהיגי דור הצעירים של ארצות הברית". היצירה, באותו תזמור, נוגנה והוקלטה עד מהרה על ידי טובי המנצחים והתזמורות והפכה למרכיב חביב ברפרטואר המודרני.
בשנת 1951 הופק סרט בבימויו של וינסנט מינלי ובכיכובו של ג'ין קלי, המתבסס על סיפור המסגרת של היצירה, על אודות אמריקאי צעיר המנסה להצליח בפריז. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר באותה שנה.
פרשת "מזרח הוא מערב"
עוד בנובמבר 1926 הודיעו האחים גרשווין על כוונתם לכתוב מחזמר חדש, שיבוסס על הצגתם המצליחה מ-1918 של סמואל פישמן וג'ון ב' היימר, "מזרח הוא מערב" (East is West). עלילת המחזה שואבת את השראתה מסיפור מאדאם באטרפליי, על אודות רווק אמריקאי אמיד המבקר בסין, מציל נערה סינית בשם מינג-טוי ומביא אותה לסן פרנסיסקו. השניים מתאהבים ומבקשים להינשא, אך הוריו של הגבר מתנגדים. לבסוף מתברר שמינג-טוי היא אמריקאית שנחטפה בילדותה והנישואים מתאפשרים. הפקת המחזמר התעכבה והתאפשרה רק בינואר 1929.
גרשווין התלהב יותר מן האפשרות ליצור "מוזיקה סינית" מאשר מן התכנים. הוא הלחין קטעים עם שמות כ"גן הסחלבים של המנדרין", "תחת עץ הקינמון" ו"נערת הירח", שכללו מוטיבים "אוריינטליים". גם הלחן לשיר הנודע Embraceable You, שנועד להיכלל במחזמר, כולל מוטיבים פסבדו-אוריינטליים.
המחזה מכיל אמנם השקפה אוניברסליסטית ליברלית המובעת מפיהן של רבות מהדמויות, אך מסקנתו היא שמערב ומזרח אינם יכולים להתאחד, אלא אם יתברר שה"מזרחי" הוא מערבי. רבים ראו בעלילה זו מעין תמיכה בחוקים נגד יחסי זוגיות בין-גזעיים בארצות הברית. נושא זה היה שנוי במחלוקת חריפה כאשר עלה המחזה, עת הגזענות וכוחן של קבוצות כמו הקו קלוקס קלאן נמצאו בשיאם ונחקקו חוקים שהגבילו מאוד את ההגירה לארצות הברית. בעקבות הסערה הציבורית, המפיק זיגפלד ביטל את הצגת המחזה, והציע לג'ורג' ולאיירה גרשווין פרויקט חדש. סיבה אפשרית נוספת לביטול המחזה הייתה ההשקעה חסרת התקדים של זיגפלד בהפקת המחזמר "ספינת השעשועים" (Show Boat), שלא איפשרה לו להיכנס להרפתקאות נוספות שהצלחתן הקופתית אינה מובטחת.
נערות שעשועים ושינויי קצב
שמאל|ממוזער|250px|ג'ורג' (יושב) ואיירה גרשווין של עטיפת התקליט Girl Crazy
הפרויקט החדש שהציע זיגפלד היה Show Girl ("נערת מופעים"), מחזמר הנסוב סביב דמותה של רקדנית-שורה במופעים בשם "דיקסי דוגן", דמות סטריאוטיפית שנוצרה על ידי ג'וזף פ' מקיווֹי (McEvoy), שסביבה נוצרו סדרת קומיקס, מחזות וסרטים. המחזמר כלל בין היתר סצנה בת חמש עשרה דקות של ריקוד בלט לפי חלקים מהלחן של "אמריקאי בפריז". הוא הועלה על בימת תיאטרון זיגפלד 111 פעמים. על התזמורת ניצח דיוק אלינגטון.
בהמשך כתבו האחים גרשווין את המחזמר Girl Crazy ("משוגע על בנות"), גם הפעם לפי ספר מאת גאי בולטון. הבכורה נערכה ב-14 באוקטובר 1930, ופתחה סדרה של 272 הצגות. המחזמר הזניק לכוכבות את הרקדנית והשחקנית ג'ינג'ר רוג'רס, העלה לראשונה את הזמרת אתל מרמן על בימת ברודוויי והפך אותה לכוכבת בין לילה עם השיר I Got Rhythm ("יש לי קצב"), שיר שהפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה. המחזה כלל בנוסף לשיר זה את השירים Embraceable You ו-But Not For Me, שהפכו לסטנדרטים נודעים והוקלטו עשרות פעמים על ידי מבצעים שונים. התזמורת כללה כמה מטובי נגני הג'אז של התקופה, בהם ג'ין קרופה, טומי דורסי, ג'ק טיגרדן, בני גודמן, רד ניקולס וגלן מילר (שני האחרונים סייעו למעבד רוברט ראסל בנט ביצירת התזמור החי והג'אזי שכלל יותר כלי נשיפה ממתכת ושיכלל את הצליל של ברודוויי). המחזה זכה לשלושה עיבודים לקולנוע, שהבולט שבהם הוא הסרט משנת 1943 בכיכובם של מיקי רוני וג'ודי גארלנד.
הקצב וההרמוניה של השיר I Got Rhythm מהמחזה לא רק גרמו לו להיות לסטנדרט ג'אז אהוב ופופולרי, אלא הפכו אותו למגדיר הסגנון של סטנדרט ג'אז מהיר. מהלך האקורדים של הרמוניה, הנובעת מטכניקת הנגינה של סטרייד פיאנו, "ממסגר" את המלודיה באופן רופף מספיק כדי לפתוח מקום לאלתור. המהלך ההרמוני בן 32 התיבות שהמציא גרשווין בשיר זה נקרא רית'ם צ'יינג'ס, ומהווה בסיס לעשרות סטנדרטים של ג'אז מאז. הוא נקרא גם "המהלך ההרמוני האהוב ביותר של כל הזמנים, פרט לבלוז".
הסטנדרט הפך למרכיב בסיסי הן בסווינג, החל מההקלטה של לואי ארמסטרונג ופאטס וולר ב-1931, באמצעות ביצועיהם של חברי התזמורת המקוריים של המחזמר גלן מילר, ג'ין קרופה ובני גודמן, ביצועיהם של ליונל המפטון, ארט טייטום, סטפן גרפלי וג'אנגו ריינהארדט, והן, על ידי ההקלטה ההיסטורית של צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי ב-1947 ועיבודו של ת'לוניוס מונק, למרכיב בסיסי בעולם הבי-בופ. על פי המהלך ההרמוני של השיר נכתבו שירים רבים נוספים על ידי חלוצי הבי בופ, ובהם Salt Peanuts של גילספי, Anthropolgy ו-Moose the Mooch של פארקר, Oleo של סאני רולינס, Lester Leaps In של לסטר יאנג ורבים אחרים. בכך היווה המהלך ההרמוני של השיר גשר בין הסווינג לבי בופ.
את מלאכת כתיבת מחזות הזמר של האחים גרשווין כצמד חתמו שני מחזות: הראשון היה Of Thee I Sing ("בשבילך אני שר"; 1931), שהיה למחזמר הראשון שזכה בפרס פוליצר. המחזמר, ברוח גילברט וסאליבן, שעיקרו סאטירה פוליטית, הועלה 441 פעמים, דבר שהפך אותו להצלחה קופתית מרשימה בעת המשבר הכלכלי החריף. המחזמר השני, Let 'em Eat Cake ("שיאכלו עוגות", בפרפרזה על הדברים המיוחסים למארי אנטואנט; 1933) היה גם הוא סאטירה פוליטית שנכתבה עם מוריס ריסקינד וג'ורג' קאופמן, ונכשל (ירד לאחר כ-80 הופעות ולא נותר ממנו כל להיט) עקב חוסר התאמתו לטעם הקהל ועקב המשבר הכלכלי המחריף אשר "סגר את ברודוויי" באמצע שנות השלושים.
פרויקטים מהתקופה שלא התבצעו
גרשווין, שהוקסם מפרשנות אמנותית למוזיקה יהודית כגון זו של רביעיית המיתרים השנייה של ארנולד שנברג ו"ויטבסק" (על שם עיירתו של מארק שגאל) מאת אהרן קופלנד, ביקש לבדוק ב-1929 אפשרות לעבד את "הדיבוק" לאופרה. אולם, בעיות של זכויות יוצרים מנעו את הוצאת הפרויקט אל הפועל; עם זאת, גרשווין המשיך להשתעשע ברעיון לכתיבת אופרה על חיי מיעוטים. הוא נהנה מקריאת ספרו של דו-בוז הייוורד (DuBose Heyward), "פורגי", על אודות חיי קהילת אפרו-אמריקאים בקרוליינה הדרומית, וכתב לו שיהיה מעוניין לעבד את הרומן כבסיס לאופרה עממית, אך הדבר לא יצא לפועל אלא ב-1934.
רעיונות נוספים שלא יצאו לפועל היו הלחנת קנטטה המבוססת על נאום גטיסברג של אברהם לינקולן לסולן ולתזמורת והלחנת סימפוניה.
בסביבות שנת 1926 נולד אלן גרשווין, בנו של ג'ורג' גרשווין. אמו הייתה מרגרט מנרס (Margaret Manners). כותבת הביוגרפיה של גרשווין ג'ואן פייזר טוענת שמנרס חפצה להינשא לג'ורג', אך זה לא קרה. בילדותו היה אלן מגיע עם אמו לדירות בריברסייד דרייב וברחוב שבעים ושתיים-מזרח. הביקורים היו חפוזים וסודיים. אלן גרשווין טען בפני בני המשפחה שהשיר Someone to watch over me נכתב עבור אמו.
לימודים במהלך התקופה
שמאל|ממוזער|200px|נדיה בולאנז'ה
גרשווין חזר ללימודים תאורטיים סדירים ב-1927 אצל הנרי קוול, מלחין ידוע באותה תקופה, שחיבר למעלה מעשרים סימפוניות וכן יצירות לבלט ואופרות. הוא פיתח שיטת נגינה שלה קרא "tone clusters" ("אשכולות צלילים"), שכללה הכאה על קלידי הפסנתר באגרופו. גרשווין למד אצלו באופן לא סדיר והרבה להחסיר שיעורים. לדברי קאוול, גרשווין ידע לציית לחוקים, אך הם פשוט הרגיזו אותו. הוא העדיף תמיד להכניס דרגה תשיעית "עסיסית" או אקורדים מוסטים, אפילו לתוך מוטט בסגנון ג'ובאני פלסטרינה. לימודיו אצל קאוול נמשכו פחות משנה.
במהלך שהותו בפריז ביקר גרשווין אצל המורה הנודעת נדיה בולאנז'ה (בין תלמידיה היו המלחינים אהרן קופלנד, ליאונרד ברנשטיין, וירג'יל תומסון ואחרים, שייסדו את אסכולת ההלחנה האמריקאית. שנים מאוחר יותר למדו אצלה בין היתר גם פיליפ גלאס, קווינסי ג'ונס ודניאל בארנבוים), אולם היא לא הסכימה לקבל אותו כתלמיד. כאשר הגיע אליה, טענה בראיון משנת 1938, כבר לא היה לה דבר לתרום לו. גם מוריס ראוול לא הסכים לקבלו כתלמיד, ושאלו: "מדוע עליך להיות ראוול מספר שתיים כאשר אתה יכול להיות גרשווין מספר אחד?". כאשר ביקש להתקבל ללימודים אצל איגור סטרווינסקי שאל אותו המלחין הרוסי כמה הוא מרוויח. משנקב גרשווין האמיד בסכום, הציע סטרווינסקי שהוא-עצמו יבוא ללמוד אצל גרשווין.
לדברי המלחין ורנון דיוק, חברו ועמיתו של גרשווין, בולנז'ה ופרוקופייב ראו בגרשווין "פרא אציל" שאין "לאלף" אותו במסגרת חוקי ההלחנה הקלאסיים ואין למסגר אותו במסגרות שרק יעכבו אותו בהפקת יצירתו המקורית.
בתקופה זו החל גרשווין לנטוש את הרעיון לרכוש השכלה סדורה באסכולת הנגינה וההוראה האירופיות הקלאסיות, ועזב את הלימוד המעמיק של יסודות תאורטיים כצורות הקונטרפונקט הקלאסיות למשל.
1931–1936
הרפסודיה השנייה, בין ברודוויי להוליווד
ב-5 בנובמבר 1930 עברו ג'ורג', אחיו איירה ואשתו לאונור לבית בהוליווד, שם כתב גרשווין את המוזיקה לאחד מהסרטים המוזיקליים הראשונים שנוצרו, Delicious, גם הוא לפי ספר מאת גאי בולטון.
בסרט Delicious הייתה אמורה להיכלל "רפסודיה" בת שש דקות שכותרתה "רפסודיה ניו-יורקית". עם שובו של גרשווין לניו יורק מאוחר יותר באותה שנה, ביקש לפתח את שש הדקות ליצירה קונצרטנטית בהיקף מלא. גרשווין השתעשע בשמות שונים ליצירה לפסנתר ולתזמורת, שארכה עם השלמתה כ-14 דקות. הוא קרא לה "רפסודיית מנהטן", "רפסודיית ניו יורק" ו-Rhapsody in Rivets ("רפסודיה במסמרים", רמז למסמרי-הפלדה של גורדי השחקים של מנהטן), אך לבסוף התקבע השם "הרפסודיה השנייה". הבכורה התקיימה בבוסטון ב-29 בינואר 1932, בביצוע התזמורת הסימפונית של בוסטון בניצוחו של סרגיי קוסביצקי, כאשר גרשווין עצמו מנגן בפסנתר. באופן שאינו יוצא דופן, התזמור המקורי של גרשווין נערך מחדש, הפעם על ידי רוברט מקברייד, שנשכר על ידי המוציא לאור של גרשווין, פרנק קמפבל-ווטסון.
הסרט יצא לאקרנים ארבעה ימים בלבד לאחר עלייתו של המחזמר "בשבילך אני שר" (Of Thee I Sing) בברודוויי. במחזמר מוצגת סוגיית השפיטות באופן נלעג, כאשר בסצנת הסיום מתכנס בית המשפט העליון של ארצות הברית כדי להכריע בשאלה מה יהיה מינו של התינוק העומד להיוולד לנשיא ארצות הברית.
הלימודים אצל שילינגר, וריאציות על "I Got Rhythm" ופתיחה קובנית
ב-1932 החל גרשווין ללמוד אצל יוסף שילינגר, שהחשיב יותר מכל מוריו ונסע במיוחד לבוסטון כדי לבקרו. שיטתו של שילינגר הלהיבה את דמיונו של גרשווין והתאימה לו במשחקיות ובהיגיון המתמטי שבה, שהתחברו לגישתו של גרשווין עצמו, שלא מצא עניין מוזיקלי בצורות ה"אירופאיות". ורנון דיוק העיד שהתרגילים המוזרים של שילינגר הביאו לשחרור הביטוי של גרשווין בכל התחומים, כולל בתזמור, שמצא את ביטויו במיוחד ב"פורגי ובס".
במסגרת התרגילים של שילינגר למד גרשווין שיטה מתמטית להלחנה בקונטרפונקט, כאשר המתווה משורטט כגרף, והיחס אל הקווים המלודיים הוא מתמטי טהור. גרשווין היה להוט לנסות ולהלחין לפי שיטה זו. ההזדמנות נקרתה בדרכו בשעת חופשה בהוואנה בירת קובה ביולי 1932, שם נחשף למקצב הרומבה ולכלי הנגינה המקומיים. בתחילה כתב יצירה לפסנתר בארבע ידיים, שתיזמר לקראת הקונצרט הראשון שהוקדש כולו ליצירותיו. הקונצרט התקיים באצטדיון לוינסון בניו-יורק, ופתח מסורת של קונצרטי-קיץ על טהרת גרשווין, שנקטעה רק עם מותו. ליצירה, שלה קרא גרשווין בתחילה "רומבה", שלושה חלקים במבנה 'מהיר-איטי-מהיר'. בתזמור כלל גרשווין ארבעה כלי נגינה קובניים ייחודיים, שביקש להציג בקדמת הבמה – תופי בונגו, מאראקס, תוף עשוי דלעת (Gourd) ומקלות קובניים (קלאווה) (Claves). הקונצרט כלל, פרט ל"רומבה", את היצירות "אמריקאי בפריז", "הרפסודיה השנייה", הפתיחה ל-Of thee I sing, הקונצ'רטו בפה, "הרפסודיה בכחול" ומחרוזת שירים. גרשווין היה סולן ברוב הקטעים. תוכנית הקונצרט מדגימה את החיבור המקורי בין מוזיקה פופולרית לרצינית באותה מסגרת, ויצרה תבנית של "קונצרט גרשווין", שהפכה לפופולרית ביותר משנות ה-50 ואילך. לאחר הקונצרט הראשון שינה גרשווין את שם היצירה ל"פתיחה קובנית", משום שחשש שאם תשווק כ"רומבה" היא תיתפס כמוזיקה לריקודים.
במהלך שנת 1933 חיבר גרשווין את יצירתו האחרונה לפסנתר ולתזמורת ג'אז עבור סיבוב ההופעות של לאו רייזמן ותזמורתו, בניצוחו של צ'ארלס פרוין, וריאציות על השיר I Got Rhythm. היצירה פותחת בנגינת ארבעה קלרינטים החוזרים בזה אחר זה על המלודיה המקורית של השיר, בסולם פנטטוני. התזמורת מצטרפת לאחר מענה קצר של הפסנתר לקלרינטים. לאחר מכן מנוגן השיר במספר וריאציות: בסגנון ואלס, בהרמוניה אטונאלית, בסגנון אוריינטלי ובסגנון ג'אז. בכורת היצירה הייתה בבית הסימפוניה של בוסטון בינואר 1934.
תחביבים ועיסוקי פנאי
שמאל|ממוזער|200px|גרשווין עם ציור השמן הראשון שלו
בתקופה זו היה לגרשווין פנאי רב יחסית, ואת זמנו מילא במספר תחביבים ועיסוקים: הוא היה חובב מכוניות, למד נהיגה (בתקופה שבה רוב חברי המעמד הבינוני ומעלה העדיפו שימוש בנהגים מקצועיים), ורכש מספר מכוניות, בהן מרצדס-בנץ וביואיק.
הוא גם החל להשקיע מהונו ברכישת ציורים, בהם מאת ז'ורז' בראק ומארק שאגאל, וגם צייר בעצמו בצבעי שמן ומים. גם אחיו איירה נהג לצייר. הטכניקה של שני האחים דומה מאוד, והוגדרה כ"ילדותית ופרימיטיבית, אך עם זאת מלאת חן". ואולם גרשווין זנח את הציור עד מהרה והתמקד בצילום, שם מצא כר נרחב יותר למשחק ולניסויים. הוא צילם בעיקר חברי משפחה, וערך ניסויי צילום שונים בזמני החשיפה ובפרספקטיבה. קיי סוויפט וחברים אחרים מציינים את שמחת-הגילוי וההתלהבות בהם נכנס גרשווין לכל פרויקט או תחביב, במיוחד כאלו מהם היה יכול ללמוד מתוך ניסוי.
גרשווין אף היה חובב טניס נלהב, והרבה לשחק יחד עם איירה אחיו ולאונור אשתו עם זוגות מקרב בני חבורתם.
פסיכואנליזה, מסע למקסיקו ופעילות פוליטית
בין אביב 1934 וסתיו 1935 עבר גרשווין טיפול פסיכואנליטי על ידי הפסיכואנליטיקאי גרגורי זילבורג (Gregory Zilboorg), שהיה פסיכואנליטיקאי נודע בקרב הקהילה האמנותית של ניו-יורק. כותבת הביוגרפיה של גרשווין, ג'ואן פייזר, טוענת שהסיבה העיקרית לפנייתו של גרשווין לטיפול הייתה כאבי הראש החמורים שמהם סבל והתפרשו בזמנו כנובעים ממצב נפשי. אחד התכנים בטיפול היה גם גירושיה של סוויפט מבעלה וחוסר אפשרותו להכריע אם לשאת אותה לאשה.
גרשווין התלווה לזילבורג בטיול למקסיקו, שם נועדו השניים עם בני הזוג, פעילי השמאל והציירים דייגו ריברה ופרידה קאלו וחבריהם. המפגשים עשו על גרשווין רושם רב, והוא נתפס לפרק זמן קצר לרעיונות הסוציאליזם (אחיו, איירה, היה בעל תודעה פוליטית מפותחת, אך ג'ורג' נהג להצהיר כי הפוליטיקה משעממת אותו). גרשווין השתתף בהפגנות אנטי-נאציות ותמך בגלוי בחזית עממית אנטי-פשיסטית. מאוחר יותר הפך הבית שלו ושל איירה בהוליווד למוקד פעילות פוליטית ליברלית (של הצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית), דבר שהחשיד אותו אחר כך בחיבה לקומוניזם. בשנת 1953 תיאר הסנאטור ג'וזף מקארתי את המוזיקה של גרשווין כ"חתרנית" ואף ניסה להוציא אותה מספריות תרבות אמריקאית ברחבי העולם.
פורגי ובס
שמאל|ממוזער|250px|הדף הראשון של הפרטיטורה, בכתב ידו של גרשווין (מאוצרות ספריית הקונגרס)
הרעיון לכתיבת אופרה (גרשווין השתמש במושג "אופרה עממית", Folk Opera) על אודות חיי האפרו-אמריקאים בדרום ארצות הברית נולד עוד לפני 1927, עת קרא גרשווין את הרומן "פורגי" מאת דו-בוז הייוורד, תושב קרוליינה הדרומית (המבוסס על סיפור אמיתי שקרא בעיתון מקומי). ב-1928 הומחז הרומן על ידי הייוורד ואשתו, והוצג בברודוויי כמחזה לא-מוזיקלי על ידי "גילדת התיאטרון". ב-1933 חתמו הייוורד, גרשווין וגילדת התיאטרון על חוזה לכתיבת אופרה, והרעיון הישן החל לקרום עור וגידים. בקיץ של 1934 בילו הייוורד והאחים גרשווין באי קטן ליד חופי קרוליינה הדרומית, על מנת לחוש את קצב המקום ולהכיר את אנשיו ואת המוזיקה שלהם. איירה חזר לניו יורק לפני האחרים, בשל התחייבותו לכתיבת המחזה Life Begins at 8:40 עם יפ הרבורג ולכן חלקו בכתיבה לא היה גדול. הלברית לאופרה נכתב כולו על ידי הייוורד (כולל חלק מהשירים, בהם הלהיט המרכזי Summertime, "עת קיץ"), איירה גרשווין כתב מספר שירים, בהם It Ain't Necessarily So ("זה לא בהכרח כך"), וחלק מן השירים נכתבו בשיתוף-פעולה. לפי החוזה, המִזְכֶּה (קרדיט) ללברית ולמילות השירים היה משותף לאיירה גרשווין ולדו-בוז הייוורד. באמצע אוגוסט שב גרשווין לניו-יורק וסיים את כתיבת האופרה. כאשר סיים לכתוב את 700 עמודי הפרטיטורה חש, לדברי הביוגרף דייוויד אוֶון (David Ewen), "פליאה על הנס שהוא המלחין שכתב אותה. הוא לא חדל לאהוב כל תיבה ותיבה וידע שיצר יצירת אמנות.".
בתשובה לשאלה מדוע הוא קורא לאופרה "אופרה עממית" ענה גרשווין:
למעשה, רק שיר אחד שכתב גרשווין לאופרה הפך לשיר עם של ממש: Summertime.
בניגוד לפרויקטים אחרים, גרשווין התייחס ל"פורגי ובס" כפרויקט אישי שלו. הוא היה מעורב בפרטי התזמור, ההפקה והליהוק. בחירת הזמרים לא הייתה תמיד שגרתית; טוד דאנקן, ששיחק את פורגי בהפקה המקורית, היה פרופסור באוניברסיטה. גרשווין לא היה מעוניין שפרופסור ישיר תפקיד של קבצן נכה, המרוחק מעולמו, ואילו דאנקן תפס את האחים גרשווין כמוזיקאי סמטת טין פאן לא רציניים. רק לאחר פגישה אישית בבית האחים, שבה שרו זה לזה קטעים מהאופרה, נשבה דאנקן בקסם ואמר: "חשבתי שאני בגן עדן, מלודיות יפות יותר לא שמעתי מעודי. לא יכולתי לשבוע מהן. בשיר האחרון I'm on My Way, בכיתי, התייפחתי".
בספטמבר 1935 נערכו הצגות הרצה בבוסטון, כאשר המילה "אופרה" לא הוזכרה. ב-10 באוקטובר 1935 נערכה הצגת הבכורה בניו יורק. ההפקה המקורית הייתה כישלון יחסי, עם 124 הופעות בלבד. היצירה בלבלה גם את המבקרים בשל חוסר האפשרות לקטלג אותה לתבניות הרגילות של "דרמה" "מחזמר" או "אופרה". הם שאלו את עצמם האם זו אופרה או מחזמר שאפתני במיוחד, והתקשו לנתח אותה בכלים מסורתיים. מספר שירים הפכו ללהיטים עוד בימי חייו של גרשווין, אך האופרה כמכלול לא זכתה להכרה עד לאחר ההפקה של גילדת התיאטרון ב-1940. במהלך השנים הוצגה האופרה יותר פעמים באירופה מאשר באמריקה ועם השנים צברה הכרה ופופולריות ושרדה כאירוע אופראי יחיד מהתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה בארצות הברית.
השנה האחרונה לחייו
המעבר להוליווד
באמצע 1936 ניכרה בניו יורק פגיעתו הקשה של השפל הכלכלי, ומספר ההפקות החדשות בברודוויי היה אפסי. כתוצאה מכך עברו רבים מבני חוגו של גרשווין לקליפורניה, בתקווה לפתח קריירה בהוליווד, ששמרה על יציבות והפיקה סרטים מוזיקליים כתחליף למחזות הזמר. באוגוסט 1936 עזבו גם ג'ורג', איירה ולאונור גרשווין את ניו יורק ועברו ללוס אנג'לס. הם רכשו בה בית רחב ידיים בסגנון ספרדי בשכונה יוקרתית שבה התגוררו כוכבי קולנוע, ובו בריכת שחייה ומגרש טניס. בדירה אחת התגורר ג'ורג' בגפו, ובשנייה התגוררו איירה ולאונור. קיי סוויפט, פנויה לאחר גירושיה, נשארה בניו יורק, והקשר בין ג'ורג' ובינה התרופף. הגרשווינים ניהלו בביתם חיי חברה, והוא הפך למרכז שבו התארחו תדיר חבריהם הקרובים פרד אסטר, ג'ינג'ר רוג'רס, ג'רום קרן, אוסקר לבנט, הארפו מרקס, יפ הרבורג ואחרים. עם שותפיו למשחק טניס נמנה גם המלחין ארנולד שנברג.
באחת המסיבות הללו הכיר גרשווין את שחקנית הקולנוע פולט גודארד, אשתו בנפרד של צ'ארלי צ'פלין, וקיים עמה מערכת יחסים במשך מספר חודשים. בראשית התקופה נהנה גרשווין מהאקלים, מהנוחיות, מהאווירה הפתוחה והרעננה של קליפורניה, ומחבריו החדשים והנוצצים מקרב ידועני הוליווד, אולם כעבור מספר חודשים שקע במלנכוליה.
?Shall We Dance – הסרט האחרון
שמאל|ממוזער|250px|על הסט של הסרט Shall we dance. ליד הפסנתר: ג'ורג' גרשווין, יישובים לצידו משמאל פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. עומדים, משמאל לימין: הכוריאוגרף ובמאי המחול הרמן פאן (Hermes Pan), הבמאי מרק סנדריץ' (Mark Sandrich), איירה גרשווין (רוכן) והמתאם המוזיקלי נאט שילקרט (Nat Shilkret)
בראשית 1937 חיברו איירה וג'ורג' גרשווין מילים ולחן לסרט המוזיקלי בבימויו של וינסנט מינלי ובכיכובם של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, ?Shall We Dance ("הנרקוד?"), המספר על אהבתו של רקדן בלט רוסי לרקדנית אמריקאית. בדרך כלל כללו הקומדיות המוזיקליות של אסטר ורוג'רס שישה-שבעה קטעי ריקוד ("נאמברים") מובחנים על בסיס שירים מתומללים, שעבורם נכתבה כוריאוגרפיה, כשבשאר חלקי הסרט לא נכללו קטעי ריקוד משמעותיים. ב-?Shall we Dance ערכו פרד אסטר והרמס פאן כוריאוגרפיה למספר רב של קטעים אינסטרומנטליים שכתב גרשווין, ובכללם שני בלטים ששולבו בפסקול, והפכו אותו לסרט שכולל ריקוד כמעט לכל ארכו. קטע נוסף מהסרט, שהוא קונצ'רטו קטן לפסנתר ותזמורת קאמרית בשם Walking the Dog ("להוליך את הכלב"; נקרא גם "בטיילת"), הורחב בהמשך וזכה לביצועים במסגרת קונצרטים. בשל עלילת הסרט, המשלבת בלט קלאסי "גבוה" עם ריקוד פופולרי, שזר גרשווין בפסקול מוזיקה קלאסית ופופולרית, בשילוב המוטיבים הקלאסיים לתפקידיו של אסטר ומוטיבים פופולריים לתפקידיה של רוג'רס, תוך שזירתם זה בזה במסגרת יצירה תזמורתית ארוכה אחת, שהיא פסקול הסרט. הדבר בא לידי ביטוי סימבולי למשל בסצנה שבה עורכת להקת בלט קלאסית חזרות על סיפון אונייה בעוד שבקומה מתחת נערך נשף של ריקודים פופולריים.
במסגרת הסרט שולבו שלושה מלהיטיהם הגדולים ביותר של ג'ורג' ואיירה גרשווין: They All Laughed ("כולם צחקו") שהפתיח שלו הוא פרודיה על בלט, Let's Call the Whole Thing Off ("הבה נבטל את כל הדבר הזה") ו-They Can't Take That Away from Me ("הם לא יוכלו לקחת זאת ממני"), שיר שהיה מועמד לפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר בטקס שנערך לאחר מותו של גרשווין. בעת העבודה על הסרט חש גרשווין ברע. הוא התלונן על כאב ראש מסמא ועל כך שהוא מריח כל העת גומי שרוף. אלו היו אותות ראשונים לגידול במוח שממנו סבל (ראו להלן). גרשווין וחבריו סברו ש"הוליווד עושה אותו חולה".
הסרט יצא לאקרנים במאי 1937 וזכה להצלחה קופתית. ברשימת הקרדיטים המוקרנת בסוף הסרט, כאשר מופיע שמו של גרשווין, מנוגן ברקע קטע קצרצר מתוך "הרפסודיה בכחול".
סרט נוסף שבו עסק באותה עת אך לא סיים את העבודה עליו היה The Goldwyn Follies ("שגיונות גולדווין"), שיצא לאקרנים ב-1938. חברו ועמיתו ורנון דיוק נקרא להשלים את כתיבת הפסקול יחד עם ג'רום קרן. הסרט כולל את אחד משיריו הידועים ביותר של גרשווין, Our Love is Here to Stay ("אהבתנו כאן כדי להישאר"). הסרט Damsel in distress ("עלמה במצוקה") בכיכובם של פרד אסטר וג'ואן פונטיין, יצא גם הוא עם פסקול שירי גרשווין לאחר מותו, ומשולבים בו השירים Things Are Looking Up ("הדברים מתבהרים"), A Foggy Day (in London Town) ("יום סגריר בלונדון העיר") ו-Nice Work If You Can Get It, שהוא ככל הנראה השיר האחרון שכתב גרשווין.
מותו
שמאל|ממוזער|250px|המאוזוליאום של גרשווין בבית הקברות
גרשווין חש ברע עוד מינואר 1937. בין התסמינים שמהם סבל היו כאב ראש שהפריע לראייה עד כדי עיוורון של מספר שניות, סחרחורת, תחושה תמידית של הרחת ריח של גומי שרוף ותחושה כללית של חוסר אנרגיה ורצון. מאוחר יותר נזכרו מכריו שנהג להתלונן מדי פעם על ריח גומי שרוף עוד ב-1934, אולם איש לא נתן על כך את דעתו מבחינה רפואית. רופאים שונים בהוליווד בדקו את גרשווין, אך לא מצאו דבר חריג. ב-23 ביוני אושפז לבדיקות מקיפות בבית החולים "ארזי הלבנון" (Cedars of Lebanon) בלוס אנג'לס, לפי המלצת רופא שאליו הגיע בהמלצת חברו והפסיכואנליטיקאי שלו זילבורג, שטען באופן תקיף שמיחושיו נובעים מסיבות נפשיות ולאו דווקא פיזיולוגיות. נחוש לחזור לעבודתו כתב גרשווין לאמו שהוא חש בטוב, השתחרר מבית החולים מבלי לסיים את הבדיקות, ועבר להתגורר בביתו של יפ הרבורג. במהלך השבועיים הבאים הידרדר מצבו במהירות: הוא איבד שליטה על תנועות ידיו, לא יכול היה להשתמש במזלג או לנגן בפסנתר ומעד במדרגות. גם מצבו הנפשי הידרדר, וב-4 ביולי הוא תקף אח. ב-9 ביולי שקע בתרדמת. רופאיו ב"ארזי הלבנון", בית החולים שאליו הובהל, גילו גידול סרטני במוחו. קיימת מחלוקת לגבי סוג הגידול המדויק ומשך הזמן שהתפתח במוחו של גרשווין.
רופאיו החליטו על ניתוח בהול להסרת הגידול, והחלו בסבב טלפונים אל גדולי הנוירוכירורגים של אותה תקופה. רובם שהו במזרח ארצות הברית, ונערך אף ניסיון לגייס את הצי האמריקאי, בהתערבות הבית הלבן, על מנת להחיש כירורג מוח מומחה ללוס אנג'לס. קרוביו וידידיו הרבים של המלחין התאספו בבית החולים. גרשווין נותח אך נפטר על שולחן הניתוחים בבוקר 11 ביולי 1937. מומחים רבים סבורים שבכלים שעמדו לרשות הרפואה באותה עת נעשה כל דבר שניתן היה לעשותו על מנת להצילו.
מותו, בטרם מלאו לו 39 שנה, הכה בצער את אוהביו ומכריו. הניו יורק טיימס דיווח על מותו של גרשווין בעמוד השער שלו.
ארונו הובל ברכבת לניו יורק, וב-15 ביולי נערך לו טקס הספד רפורמי בהשתתפות 3,500 איש בבית הכנסת עמנו-אל בניו יורק, ובמקביל בבית הכנסת "בני ברית" בלוס אנג'לס (בניהולו של אוסקר המרשטיין ובהשתתפות ג'רום קרן, רוג'רס והארט, שנברג, אירווינג ברלין ופרד אסטר). אלפים נוספים מילאו את הרחובות הסמוכים לבתי הכנסת. בראש נושאי הארון צעדו ראש עיריית ניו יורק פיורלו לה גוארדיה ומושל מדינת ניו יורק. עוד השתתפו בנשיאת הארון ורנון דיוק, פרד גרופה, וולטר דאמרוש, פול וייטמן ואחרים. גרשווין נקבר בבית הקברות "מאונט הופ" (Mount Hope), ועל מצבת קברו נבנה מאוזוליאום על ידי אמו.
ב-9 באוגוסט ערכה לכבודו הפילהרמונית של ניו יורק קונצרט באצטדיון לואיסון (Lewisohn Stadium) בניו יורק בפני 20,223 צופים, בהם ראש העירייה והמושל, בהשתתפות אתל מרמן וצוות ההצגה המקורי של "פורגי ובס" ובניצוחו של פרד גרופה. ב-8 בספטמבר 1937 התקיים בהוליווד בול קונצרט נוסף בהשתתפות פרד אסטר, אל ג'ולסון ואחרים, בפני למעלה מ-26,000 צופים, ובו ניצח אוטו קלמפרר על עיבוד לתזמורת לשניים מבין שלושת הפרלודים לפסנתר של גרשווין. הקונצרט שודר ברדיו לרחבי העולם.
לאחר מותו
המורשת
הופעות קלאסיות בשנות הארבעים והחמישים
במותו היה גרשווין מוזיקאי נערץ, מוכר ואהוב על ידי קהל ומבקרים בארצות הברית ובאירופה, אולם ההערכה כלפיו עוד גברה עם השנים. איירה גרשווין, שלא התאושש לעולם ממות אחיו, שמר יחד עם אחיו ארתור ופרנסס את הזכות לפקח על הפקות מחודשות של המוזיקה של גרשווין. לפי מחזות הזמר שלו, שרובם ככולם לא הועלו עוד ככאלה על בימות ברודוויי או בתיאטראות אחרים, הופקו סרטי קולנוע. חלקם השתמשו בשיריו תוך שינוי מוחלט של התוכן (למשל Strike up the band מ-1940 בכיכובם של מיקי רוני וג'ודי גרלנד ו-Lady Be Good מ-1941). ב-1945 הופק הסרט Rhapsody in blue, לפי תסריט שנכתב בפיקוחו של איירה גרשווין. הסרט, שבו השתתפו חבריו של גרשווין בתפקיד עצמם (למשל אוסקר לבנט, שמבצע את נגינת הפסנתר בסרט עבור דמותו של גרשווין, וכן אל ג'ונסון, ג'ורג' וייט, פול וייטמן ואחרים), היה סרט מוזיקלי ביוגרפי שהעצים את האתוס של גרשווין כ"מלחין אמריקאי לאמריקאים". פסקול הסרט הורכב משרשרת להיטי גרשווין. ב-1951 הופק הסרט "אמריקאי בפריז" בכיכובו של ג'ין קלי. הציר המרכזי של הסרט הוא שיריו של גרשווין, עלילתו עוקבת באופן כללי אחר המתווה של היצירה "אמריקאי בפריז", ושיאו הוא בלט בן 18 דקות לצלילי היצירה. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב.
בשנת 1946 עיבדה קיי סוויפט, בהנחייתו של איירה גרשווין, פרלוד מן העזבון שלו העניק איירה גרשווין את השם Sleepless Night ("לילה ללא שינה"), ובכך כמעט נחתם קאנון היצירה הרצינית של גרשווין, עד שב-1973 פרסם איירה גרשווין את היצירה האחרונה – "Impromptu in Two Keys": יצירה קטנה לפסנתר שחיבר גרשווין ב-1929, לאחר ביקורו בפריז, אך לא פרסמהּ.
בין השנים 1945–1951 הושמע גרשווין בארצות הברית יותר מכל מלחין אמריקאי אחר ויותר מכל מלחין אחר בן דורו (כסטרווינסקי, בארטוק, הינדמית, שוסטקוביץ', בריטן או דריוס מיו). התוכנית לקונצרט שכולו יצירות גרשווין התגבשה כבר בשנות הארבעים, ותזמורות-גרשווין הופיעו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בהביאן לאירופה תרבות אמריקאית מקורית בדמות קונצרט-גרשווין. ב-1949 התקיים קונצרט גרשווין בברית המועצות. ב-1953 נוסדה לראשונה תזמורת שיועדה אך ורק לנגינת יצירותיו (ה-Blue Express; הופיעה בתל אביב ב-1959). יצירות גרשווין שולבו ברפרטואר של רבות מתזמורות אירופה, לרוב במסגרת תוכניות של "מוזיקה קלאסית קלה". ב-1957 הופיעה התזמורת בלנינגרד ובמוסקבה, ועוררה התרגשות משני צדיו של מסך הברזל (טרומן קפוטה כתב על הביקור את הספר "קול המוזות נשמע". קפוטה מדווח שאחד הקומיסרים טען כי "גרשווין קרוב ללבו של כל רוסי".
פרשנויות בעולם הג'אז
שמאל|ממוזער|250px|עטיפת האלבום של אלה פיצג'רלד ולואי ארמסטרונג
סגנונות הבי בופ וממשיכיו בג'אז המודרני אימצו חלקים ניכרים מה"קאנון" של גרשווין והפכו להיטים רבים לסטנדרטים. אלתוריו של פארקר על Embraceable you, Fascinatin’ Rhythm ועל I got Rhytem התוו דרך באלתור על בסיס המהלכים החסכוניים של גרשווין. בין השירים שהפכו לסטנדרטים של ג'אז מודרני ניתן למנות גם את Things Are Looking Up, S Wonderful , The Man I Love A Foggy Day ואת הלהיט Summertime. ב-1957 הקליטו אלה פיצג'רלד ולואי ארמסטרונג ביצוע ל"פורגי ובס". התקליט, שעורר עניין מחודש באופרה בקרב מאזיני ג'אז, נכלל ב-2001 בהיכל התהילה של פרס גראמי. בשנת 1959 הקליטה פיצג'רלד, תחת עינו הפקוחה של איירה גרשווין, ארבעה תקליטים בחברת Verve תחת כותרת Ella Fitzgerald Sings The Gershwin Songbook, במסגרת מבצע הענק לתעד את "ספר השירים האמריקאי הגדול". האלבום המרובע זכה ב-1960 לפרס גראמי. פרשנותה של פיצג'רלד נותרה כ"ביצוע קלאסי" של השירים. באותה שנה (1959) הופק גם סרט קולנוע אופראי המבוסס על "פורגי ובס", בכיכובם של סידני פואטייה כפורגי וסמי דייוויס ג'וניור כספורטינג לייף. שנה קודם לכן, ב-1958, הקליטו מיילס דייוויס וגיל אוונס פרשנות משלהם לאופרה עם ביג בנד, שכללה כמה מגדולי המוזיקאים של התקופה כקנונבול אדרלי, פול צ'יימברס, פילי ג'ו ג'ונס ועוד.
שנות השבעים ואילך
בשנת 1972 פורסם ספרו של אלק וילדר (Alec Wilder), שחקר את הזמר האמריקאי הפופולרי. הייתה זו תחילתה של התייחסות מלומדת, אקדמית ורצינית לתחום המוזיקה הקלה, אשר פתחה את השער למחקרים מוזיקולוגיים, כולל כאלו המוקדשים לניתוח יצירתו של גרשווין (ראו להלן).
ב-1979 בחר וודי אלן עבור סרטו "מנהטן" בפסקול שכולו גרשווין, בהקלטת הפילהרמונית של ניו יורק בניצוחו של זובין מהטה, והחזיר את המוזיקה הקלה של גרשווין, בסאונד הבסיסי שלה, לתודעה. באותה שנה הקליט לראשונה המנצח לורין מאזל עם תזמורת קליבלנד גרסה שלמה, לא מקוצצת, של האופרה "פורגי ובס". בהערות האלבום כתב שהתשוקה של גרשווין והבנתו את נפש היחיד אינן נופלות מאלו של ורדי, ושהבנתו את נפש האדם ויכולת ביטויה במוזיקה משתוות לאלו שהפגין מוצרט באופרות שלו, ושהבנתו את הפולקלור עמוקה כזו של מוסורגסקי.
בעונת הקונצרטים 1984–1985 הושמע גרשווין בארצות הברית ב-72 תוכניות קונצרטים, אולם מבין התוכניות של שש התזמורות הגדולות, אף לא אחת יועדה לקהל מנויים מבוגר. יצירותיו של גרשווין (כמעט רק ה"רפסודיה בכחול", "אמריקאי בפריז" ומחרוזות שירים) שולבו במסגרת קונצרטים קלים ותוכניות לנוער.
המעבר לתקליטורים בראשית שנות ה-90 רענן את כל עולם המוזיקה; תקליטים שנעדרו מהמדפים במשך שנים חזרו והופיעו ויצירות נשכחות הוקלטו מחדש. גם הרפרטואר של גרשווין נהנה מגל של הוצאות מחודשות והקלטת יצירות שלא ראו אור לפני כן, שכללו הערות אלבום מאת מלומדים וחשפו קהל צעיר למכלול יצירותיו. בשנת 1992 התגלו והתפרסמו על גבי תקליטורים גלילי נגינה מקוריים של פסנתר מכני שהכין גרשווין ב-1916. גם "פורגי ובס" נהנתה מהפריחה המחודשת של האופרה החל מאמצע שנות ה-90, וזכתה לעשרות הפקות, הן בבתי אופרה והן בפסטיבלים.
ב-1985 העניק הקונגרס האמריקאי את מדליית הזהב של הקונגרס – העיטור הגבוה ביותר שמוענק על ידי הקונגרס של ארצות הברית לאזרחי המדינה – לג'ורג' ואיירה גרשווין, על "תרומתם היוצאת-מן-הכלל למוזיקה, לתיאטרון ולתרבות האמריקאית".
בשנת 1998 כתב היסטוריון המוזיקה ריצ'רד קרופורד (Crawford) על גרשווין במדריך המוזיקה החשוב ביותר, ה"גרוב" (Grove Dictionary of Music and Musicians):
במהדורת 2001 של ה"גרוב" נכללה כבר סקירה מוזיקולוגית מעמיקה על גרשווין כעל כל המלחינים הבולטים של המאה ה-20.
במרץ 2007 ניתן לראשונה פרס "ג'ורג' ואיירה גרשווין" למפעל חיים בתחום המוזיקה הפופולרית מאת ספריית הקונגרס, לזמר פול סיימון. הפרס מוענק מאז מדי שנה מידיו של נשיא ארצות הברית בטקס בבית הלבן.
העיזבון
גרשווין נפטר בלא שהכין צוואה, ולרשותו ממון רב. לאחר הליכים משפטיים לא נעימים נמסר עיזבונו לאמו, ואֶחיו איירה, ארתור ופרנסס ניהלו אותו. העזבון כלל בנוסף לכסף גם רשימות מקוריות של המלחין, תווים מקוריים, התכתבויות שונות וכן את הזכות לקבל תמלוגים, שהניבו מיליוני דולרים מדי שנה. המשפחה, ובפרט גיסתו של גרשווין לאונור, מנעה במשך שנים רבות גישה לחומרים המקוריים, והרשתה רק לידידי המשפחה לחקור אותם. במהלך השנים נתרמו חלקים מהעזבון לספריית הקונגרס וכך נפתחו גם למחקר ביקורתי, אך חלקים רבים נמצאים עדיין ברשות המשפחה. משפחתו של גרשווין יסדה ארגון בשם "The Gershwin Estate", שנלחם (יחד עם קרן סוני בונו, חברת וולט דיסני ואחרים) למען הארכת משך הזמן בין מות היוצר לבין תום פקיעת תקופת זכויות היוצרים על יצירותיו.
ביוגרפיות ומחקר
הביוגרפיה הראשונה על אודות ג'ורג' גרשווין נערכה עוד בחייו על ידי אייזק גולדברג (Isaac Goldberg, 1930), שהסתמך על מספר ראיונות עם גרשווין עצמו, והיא עשירה בסיפורי הווי ואנקדוטות. עם מותו של גרשווין נטלו על עצמם בני המשפחה, ובפרט איירה גרשווין, את מטלת השמירה על מורשתו של ג'ורג', ריכזו בידיהם את כל השליטה על חומרים מקוריים ותכתובות ואיפשרו גישה לחומר רק לכותבים שהיו מקורבים לבני המשפחה ואשר סמכו עליהם כי ידבקו בנרטיב על אודות ג'ורג' גרשווין. כך רוב הביוגרפיות (הרבות יחסית, הן בארצות הברית והן באירופה; למעשה, באירופה נכתבו על גרשווין יותר ביוגרפיות מאשר על כל מלחין אמריקאי אחר) מכילות תיאור בלתי-ביקורתי. בפרספקטיבה של המחקר שנערך לאחר שנות ה-90, תיאור זה לא עשה לגרשווין שירות טוב במיוחד. גרשווין הצטייר כאדם קליל, שטחי, גאון שאינו צריך להתאמץ. הביוגרפיות חוזרות ומצטטות אנקדוטות כגון אמירותיהם הדומות של בולנז'ה, סטרווינסקי ושנברג על כך שאינם יכולים ללמד את גרשווין, שאין הם רוצים "לקלקל" אותו ולהרוס את מקוריותו. הביוגרפיות מתעלמות מסוגיית מעורבותו הפוליטית ומן העובדה שייתכן מאוד שבערוב ימיו היה קשור באופן הדוק יותר מכפי שאושר לפרסם למפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית שאליה היו מקורבים באותה תקופה בחוף המערבי רבים מבני חוגו הקרוב של גרשווין (רובם יהודים) כצ'ארלי צ'פלין, פול רובסון, יפ הרבורג ואחרים (בעיקר עקב התנגדות לפשיזם וחרדה מפני עלייתו באירופה), ושנמנה עם תומכיו של הנרי ואלאס, סגן הנשיא השמאלני שנחשד אף הוא בזיקה לקומוניזם. כמו כן חסר מידע בנוגע ליחסו של גרשווין לסוגיית ההפרדה הגזעית. הוא הכיר את המוזיקה השחורה האותנטית טוב יותר ומקרוב יותר מכפי שהורשו לפרסם הביוגרפים שלו לפני שנות ה-90.
סמוך לאחר מותו של ג'ורג' ריכז איירה גרשווין דברים שנאמרו עליו על ידי חברים ומכרים. עדויות אלו רוכזו על ידי מרל ארמיטג' (Merle Armitage) בספר שיצא באנגליה ב-1938. אדוארד ימפולסקי ולורנס סטיוארט (Edward Jablonski and Lawrence D. Stewart) ריכזו צילומים רבים וסיפורים נוספים בספר "The Gershwin Years", שראה אור ב-1958. ספר נוסף מסוגה זו הוא "The Gershwins", מ-1973. הספרים מספקים הצצה לחיי הזוהר והפאר הנוצץ של בכורות, קונצרטים ומעריצות, אך אין בהם מידע של ממש.
עד 1973 הביוגרפיות של גרשווין היו כמעט הגיוגרפיות ("סיפורי קדושים"). בכלל זה ספריו של דייוויד אוון (David Ewen), הכוללים ביוגרפיה לילדים שיצאה ב-1943, וספריו משנות ה-50 "George Gershwin: his journey to greatness" ו-"George Gershwin: Man and Legend", שרק משמם ניתן ללמוד על כך שנכתבו על ידי מעריץ נלהב (ספרו של אוון הוא היחיד שתורגם לעברית). בשנת 1973 פרסם צ'ארלס שוורץ (Schwartz) את הספר "Gershwin: His Life and Music", שהיה הספר הראשון שדן במוזיקה של גרשווין באופן רציני תוך שילוב מתודולוגיות של מחקר מוזיקולוגי. בשנת 1991 יצא לאור ספרה של דינה רוזנברג (Deena Rosenberg) "Fascinating Rhythm: The Collaboration of George and Ira Gershwin", בהוצאת אוניברסיטת מישיגן, שעשה לראשונה שימוש בחומרים ששחרר איירה גרשווין לציבור באמצעות הענקתם לספריית הקונגרס. מעט לפניו הופיע הספר "The Life and Times of Porgy and Bess: The Story of an American Classic" מאת הוליס אלפרט (Hollis Alpert). הספרים עוררו גל של פרסומים מחקריים, בהם ספרו החשוב של סטיבן גילברט (Steven E. Gilbert) "The Music of Gershwin". גל הפרסומים הגדול ביותר החל ב-1998, כאשר במסגרת חגיגות המאה להולדתו של גרשווין, שעוררו עניין ציבורי רב, יצא לאור מאמרו של צ'ארלס הם (Carles Hamm), הכלול בקובץ המאמרים החשוב "The Gershwin Style: New Looks at the Music of George Gershwin". הקובץ, ובפרט מאמרו של האם " Towards a New Reading of Gershwin", עורר מחקרים רבים שנערכו ונערכים לאורך שנות האלפיים, ובהם מחקרים משווים, מחקרים על אודות גישתו הפוליטית של גרשווין וגישתו לנושאים של גזע. בפרט עולה מהמחקרים החדשים הערכה מחודשת של גרשווין כיוצר מקורי בעל הבנה עמוקה בנושאים של קצב והרמוניה, שלמד מהמוזיקה השחורה האותנטית ושילב במסגרות ובמבנים אירופיים-קלאסיים. כן ניתנת הערכה מחודשת ליצירות הקלילות שכתב, שאינן מורכבות ועמוקות פחות מיצירותיו ה"רציניות".
חשיבות וחלוציות
חשיבותו של גרשווין, "מלחין אמריקאי עבור אמריקאים", התבטאה במספר תקדימים שיצר בתולדות המוזיקה:
הראשון ששילב מוזיקה פופולרית וקלאסית במסגרת "רצינית" ב"רפסודיה בכחול" (1927).
הראשון שזכה בפרס פוליצר עבור כתיבת מחזמר (Of Thee I Sing) ב-1931.
הראשון שחיבר אופרה אמריקאית מקורית ("פורגי ובס"), שלא רק עסקה באפרו-אמריקאים, אלא שכל צוות הזמרים שלה היה אפרו-אמריקאי. אופרה זו היא עדיין "האופרה האמריקאית התקפה היחידה, שחורה או לבנה".
התזמור של היצירה "אמריקאי בפריז", הכוללת צופרי מכוניות ככלי נגינה, היווה השראה לתזמור המודרני.
גם יצירתו הקלה הייתה חלוצית ובעלת עומק חסר תקדים. בעוד שמבקרים עד הדור האחרון הכירו בעיקר בכך ש"שיריו מצטיינים בכושר המצאה מלודי שטרם קמו לו מתחרים במאה ה-20", הרי שהמחקר משנות ה-90 העלה את ההערכה שלו ממלחין מוכשר, שידע להפיק מנגינות קליטות, למלחין מתוחכם שיצר את השפה ההרמונית והקצבית של המוזיקה האמריקאית, הן הפופולרית והן הרצינית, המבוססת על ג'אז שאותו הגדיר, ברוחם של בארטוק ודבוז'אק, שביססו מוזיקה מודרנית על המוזיקה העממית של עמיהם, כ"מוזיקת העם האמריקאית". שירו Clap Yo' Hands ששולב במחזמר "או! קיי" ובסרט "פנים מצחיקות" הניע מלחינים אחרים לבחון את המוזיקה הדתית האפרו-אמריקאית (הספיריטואלז); המהלך ההרמוני של שירו I Got Rhythm (הקרוי רית'ם צ'יינג'ס) היווה תשתית ליצירת עשרות סטנדרטי ג'אז, והוא המהלך ההרמוני הנפוץ ביותר בג'אז פרט לבלוז.
זמרים ומוזיקאים נודעים רבים חוזרים ומבצעים את שיריו עד היום.
השפעות מוזיקליות
מוזיקה קלאסית
בצעירותו של גרשווין לא היו שידורי רדיו או תקליטים. היכרותו עם מוזיקה קלאסית החלה מתוך האזנה לקונצרטים חיים, עולם אליו נחשף בגיל ההתבגרות על ידי חברו מקס רוזן. הוא אהב את באך, את המוזיקה הקאמרית של ברהמס ומוצרט, את האופרות של זה האחרון, וכמעט את כל מה שנכתב על ידי בטהובן ודביסי. מבין המלחינים בני-זמנו העריך את שנברג, ראוול, הינדמית ואלבן ברג, שלרגל הבכורה האמריקאית של האופרה שלו, "ווצק", נסע במיוחד לפילדלפיה.
מורה הפסנתר הראשון שלו, המביצר, הדגיש את הפסנתרנות של שופן וליסט. ההשפעה של שופן על גרשווין מורגשת במעברים רבים במוזיקה הפופולרית שלו. אחד מסמני ההיכר המשותפים להם היא מלודיה פשוטה מאוד, עם חזרות על תווים, בהרמוניה וקו בס מורכבים.
ההשפעה של שנברג, מלחין שגרשווין הכיר לפני רבים אחרים, באמצעות קילאני, באה לידי ביטוי בפיתוח העושה שימוש בסולמות כרומטיים מקו הבס בשיר Do it again ועד ההרמוניה של שירו האחרון Nice Work if you can get it.
גרשווין למד ברצינות את תורתו של ריכרד וגנר ויישם את הנחיותיו בנוגע ללייטמוטיב בכתיבת "פורגי ובס", וכן את תפיסתו בנוגע ליכולת ההבעה המוזיקלית של אירועים דרמטיים. עם זאת, העריך מאוד את יכולתו של ז'ורז' ביזה (מלחין "כרמן") לשלב "להיטים" באופרה שלו ולהטמיע בה שירים וסגנונות עממיים (ספרדיים, במקרה של "כרמן").
למרות חיבתו של גרשווין למוזיקה קלאסית, הוא מיעט לנגן בעצמו יצירות של מלחינים אחרים, ומעולם לא הקליט מוזיקה של מלחין אחר.
הביוגרף ויליאם הילנד מציין כי ריצ'רד רוג'רס ואירווינג ברלין היו מלודיסטים לא פחות טובים מגרשווין, וכי לג'רום קרן הייתה יכולת כתיבת להיטים טובה יותר וקול פורטר היה בעל השכלה מוזיקלית רחבה יותר ושילב יותר השפעות קלאסיות במוזיקה שלו מגרשווין – אך שאיש מהם לא שילב את הזמר הפופולרי ואת אולם הקונצרטים באופן שבו עשה זאת גרשווין, ובכך ייחודיותו כמי שיצר מוזיקה אמריקאית מקורית; לדעתו, לאיש מהם לא הייתה את תחושת הבלוז הבסיסית שהייתה לגרשווין ואת רדיפתו המתמדת אחר חידושים הרמוניים.
גרשווין וג'אז
במהלך השנים הלך וגבר המחקר המנסה לבדוק את הקשר בין גרשווין לג'אז ולבחון עד כמה היה הג'אז השחור אבן בניין במוזיקה שלו. דעות מוקדמות היו כי "ידיעתו של גרשווין על ג'אז הייתה קלושה" (המבקר והמפיק דייב דקסטר), או כי "אמנם היה לו כישרון הרמוני נדיר, אך הוא הפיק רק שירים קלושים כמו embraceable you, בשעה שעל אותו מהלך הרמוני בנה צ'ארלי פארקר ארמונות מדהימים" (המוזיקולוג André Hodeir), אך המחקר המודרני ובמיוחד מאמרו של ברברה (Barbera) מדגישים שגרשווין לקח ברצינות רבה את "צוואתו" של דבוז'ק:
גרשווין לא הסתפק בהאזנה ללהקות ריקודים לבנות, אלא פקד משנת 1925 ואילך מועדוני שחורים בהארלם, הכיר טכניקות של סטרייד פיאנו, ובשהותו בצ'ארלסטון אף השתתף בתפילה בכנסייה מקומית. יחסו מודגש במיוחד על רקע יחסם של מלחינים אחרים בני דורו לג'אז. קופלנד, למשל, כתב ש"כל העניין בג'אז הוא מצב הרוח ה"בלוזי" והגישה הפראית, ההיסטרית והגרוטסקית שלו"., ברברה מדגיש במיוחד את המבנים החסכוניים שהקים גרשווין, שהעניקו מקום רב לאלתור. אמנם נכון שמוזיקאי ג'אז רבים, במיוחד מתחום הבי בופ, המאלתרים על מוזיקה של גרשווין, מתעלמים מהתיווי המלודי, אולם הם מושפעים מהקסם שבו, מהכוח שבו, האטרקטיביות שלו ומהקשר שלו למהלך ההרמוני.
לדברי גרשווין:
הערכה וביקורת
בשנות ה-50 כתב עורך הערך "גרשווין" באנציקלופדיה העברית יוסף טל (לימים ראש החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים) בסיכומו כי "כישרונו של גרשווין בקומפוזיציה נשאר לקוי על אף לימודיו והמשימות שהציג לעצמו עלו על יכולותיו. אולם הספונטניות שבהמצאותיו, גישתו הרעננה, המקורית ומלאת החיים לניסוח רעיונותיו, יש בהן כדי לשכנע את ההדיוטות והמוזיקאים כאחד." גרשווין מוקם שנים ארוכות לצדם של אירווינג ברלין וג'רום קרן כ"מלודיסט" – מלחין שיכל להוציא תחת ידו מלודיות קליטות והרוויח בקלות את מקומו בקרב קהל המוזיקה הקלה. זו הייתה הגישה הנפוצה בקרבם של מוזיקולוגיים מודרניסטיים; לדבריהם, בשעה שבני דורו של גרשווין, כבארטוק, סטרווינסקי ושנברג, חקרו כיוונים חדשים בשפה המוזיקלית והעמידו שיטות שממשיכים רבים צעדו לאורן ואף שכללו, גרשווין חיבר מוזיקה טונאלית פשטנית למראה, במבנים של המאה ה-19. הם מציינים למשל בביטול את העובדה שכל יצירותיו התזמורתיות הן במבנה "משעמם" מהיר-איטי-מהיר, ואין בהן כל חידוש.
רק הדור שבא לאחר המודרניסטים, שיכול היה לבחון את התווים המקוריים של גרשווין, לרבות אלו של המוזיקה ה"קלה" שלו, וקרא את הערותיו המקוריות שנחשפו לציבור רק החל מאמצע שנות ה-90, מצא את מקוריותו של גרשווין לא תוך שימוש בכלים של הביקורת הקלאסית אלא דווקא בזו של ביקורת הג'אז האפרו-אמריקאי. אז התגלה מלוא השימוש שערך גרשווין בידע הבלתי-אמצעי שהיה לו עם פסנתרני הסטרייד, עם המאלתרים של הארלם ועם המתפללים בכנסיות, שמהם למד קצב והרמוניה שלא היו מוכרים למוזיקאים לפניו ושממשיכי דרכו בתחום זה נמצאים בבי בופ יותר מאשר במוזיקה הקלאסית. אלתוריו של צ'ארלי פארקר על I Got Rhythm ו-Embraceable You למשל, אינם מקרה, כי אם תוצר של המהלך ההרמוני המקורי של גרשווין.
בהערכת גרשווין, אם כן, התחולל מהפך: ממלחין קלאסי נעים אך לא חדשני – למלחין מוזיקה "קלה" מתוחכם, שנתן למוזיקה הפופולרית, ובעיקר לג'אז, שפה הרמונית וקצבית שיצר בהתבסס על "מוזיקת העם האמריקאית".
ורנון דיוק העיד כי פרוקופייב העריץ את נגינת הפסנתר של גרשווין אך טען לגבי המוזיקה שלו שהיא "חובבנית".
רשימת יצירות עיקריות
ברשימה להלן מוצגות יצירות עיקריות של גרשווין לכל אורך הקריירה, לפי סדר כרונולוגי. לא נערכה הפרדה בין יצירות "רציניות" ליצירות קלות, מתוך כוונה להציג את יצירתו כמכלול.
שנה שם היצירה סוג יצירהשירים בולטיםמילים/עיבוד 1916 When You Want 'Em, You Can't Get 'Emשיר1917Rialto Ripplesקטע מוזיקלי1918(The Real American Folk Song (Is a Ragשירמילים:איירה גרשווין1919Swaneeשירמילים:ארווינג סיזר1919La, La, Lucilleמחזמרמילים:ארווינג סיזר1922Blue Monday במסגרת George White's Scandals of 1922נקרא גם "רחוב 135"אופרה במערכה אחתלִבְרִית: בי' גי' דה סילווה 1924רפסודיה בכחוליצירה תזמורתיתעיבוד: פרד גרופה1924Lady Be Goodמחזמר Fascinating Rhythm
Lady Be Goodמילים:איירה גרשווין1924Primroseמחזמרמילים:איירה גרשווין1925קונצ'רטו בפה מז'ורקונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת1925Short Storyסונטה לכינור ופסנתר1925Tip-Toesמחזמרמילים:איירה גרשווין19263 פרלודים לפסנתרפרלודים:
בסי במול מז'ור
בדו דיאז מינור
במי במול מינור1926!Oh KayמחזמרClap Yo' Handsמילים:איירה גרשווין1927Strike Up the Bandמחזמר The Man I Love
Strike Up the Bandמילים:איירה גרשווין1927Funny Faceמחזמר S Wonderful'
He Loves and She Loves
?How Long Has This Been Going Onמילים:איירה גרשווין1928אמריקאי בפריזיצירה תזמורתית1929Show Girlמחזמרמילים:איירה גרשווין1930Girl Crazyמחזמר I Got Rhythm
Embraceable You
But Not For Meמילים:איירה גרשווין1931בשבילך אני שר (Of Thee I Sing)מחזמרמילים:איירה גרשווין1931Deliciousסרט מוזיקלימילים:איירה גרשווין1932הרפסודיה השנייהיצירה תזמורתית1932פתיחה קובניתיצירה תזמורתית1933Let 'Em Eat Cakeמחזמרמילים:איירה גרשווין1934וריאציות על I Got Rhythmuיצירה תזמורתית1935פורגי ובסאופרה Summertime
It Ain't Necessarily So
I got plenty of nothing
I Love you Porgyליברית:דובוס הייווארד ואיירה גרשווין1937?Shall We Danceסרט מוזיקלי They Can't Take That Away from Me
They All Laughed
Let's Call the Whole Thing Offמילים:איירה גרשווין1937A Damsel in Distressסרט מוזיקלי Things Are Looking Up
(A Foggy Day (in London Town
Nice Work If You Can Get Itמילים:איירה גרשווין1938The Goldwyn Folliesסרט מוזיקלי Our Love is Here to Stayמילים:איירה גרשווין1946"Sleepless night"פרלודעיבוד: קיי סוויפט
הנצחתו בישראל
ב- 17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי בול דואר שהוקדש לג'ורג' גרשווין, כחלק מסדרה על "תרומת היהודים לתרבות העולם". האמן חובב רשלבך עיצב את הבול.
לקריאה נוספת
ביוגרפיות
דוד יואן, גרשווין', מאנגלית: חוה שור, הוצאת לדורי, 1959.
Isaac Goldberg, George Gershwin: A Study In American Music, Simon & Schuster, 1930.
Merle Armitage (Ed.), George Gershwin, Da Capo Press, 1938.
Merle Armitage, George Gershwin: Man and Legend, Books for Libraries Pr., 1958.
David Ewen, The Story of George Gershwin, H. Holt, 1943.
David Ewen, George Gershwin : His Journey to Greatness, Prentice-Hall, 1958.
Edward Jablonski, Lawrence D. Stewart, The Gershwin Years, Da Capo Press, 1973.
Robert Payne, Gershwin, Robert Hale Publishers, 1960.
Robert Rushmore, Life of George Gershwin, Atheneum, 1968.
Charles Schwartz, Gershwin: His Life And Music, Da Capo Press, 1973.
Robert Kimball, Alfred Simon, The Gershwins, Cape Publishers, 1974.
Edward Jablonski, Gershwin, Doubleday, 1987.
Gregory R. Suriano (ed.), Gershwin in His Time: A Biographical Scrapbook, 1919–1937, Diane Pub Co., 1998.
Norbert Carnovale, George Gershwin: a Bio-Bibliography, Greenwood Press, 2000.
William G. Hyland, George Gershwin : A New Biography, Praeger Publishers, 2003.
Jablonski, Edward. Gershwin Remembered, Amadeus Press, 1992.
Robert Wyatt, John Andrew Johnson (Eds.), The George Gershwin Reader, Oxford University Press, 2004.
Howard Pollack, George Gershwin. His Life and Work, University of California Press, 2006.
Joan Peyser, The Memory of All That: the Life of George Gershwin, Simon & Schuster, 1993.
Walter Rimler, George Gershwin : An Intimate Portrait, University of Illinois Press, 2009.
Ean Wood, George Gershwin: His Life & Music, Sanctuary Press, 1996.
Catherine Reef, George Gershwin: American Composer, Morgan Reynolds Inc., 2000.
מחקרים וניתוחים
Steven E. Gilbert, The Music of Gershwin, Yale University Press, 1995.
Allen Forte, Listening to Classic American Popular Songs, Yale University Press, 2001.
Jon Alan Conrad, Style and Structure in Songs by George Gershwin, University Microfilms International, 1988.
Wayne Joseph Schneider, George Gershwin’s Political Operettas: Of Thee I Sing (1931) and Let ’em Eat Cake (1933) and their Role in Gershwin’s Musical and Emotional Maturing, University Microfilms International, 1988.
Walter Rimler, A Gershwin Companion, Popular Culture, 1991.
Gregory Sloop, What Caused George Gershwin's Untimely Death? in Journal of Medical Biography 9 (February 2001): 28–30.
Hollis Alpert, The Life and Times of Porgy and Bess: The Story of an American Classic, Nick Hern Books, 1991.
Michael Feinstein, Nice Work If You Can Get It: My Life in Rhythm and Rhyme, Hyperion Books, 1995.
Deena Ruth Rosenberg, Fascinating Rhythm: The Collaboration of George and Ira Gershwin, University of Michigan Press, 1997.
Wilfred Sheed, The House That George Built: With a Little Help from Irving, Cole, and a Crew of About Fifty, Random House, 2007.
Ari Katorza, Stairway to Paradise: Jews, Blacks, and the American Music Revolution, De Gruyter, 2021.
קישורים חיצוניים
אתר המעריצים המרכזי
מאמר מתוך ג'ון סטנלי, מוזיקה קלאסית: גדולי המלחינים ויצירות המופת שלהם
תווים חופשיים מיצירותיו
גרשווין מנגן מיצירותיו
המסורת של ג'ורג' ואיירה גרשווין באתר ספריית הקונגרס עם תמונות רבות
פרס גרשווין | קישור מוענק לסטיבי וונדר, 2009 | קישור מוענק לפול מקרטני, 2010 | בארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:פסנתרנים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מוזיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מלחינים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מלחיני אופרה אמריקאים
קטגוריה:מלחיני אופרה יהודים
קטגוריה:מלחיני מחזות זמר
קטגוריה:מלחיני קולנוע
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: ציון לשבח
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1898
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1937
| 2024-08-17T18:10:11
|
יוזף היידן
|
פרנץ יוזף היידן (בגרמנית: Franz Joseph Haydn; 31 במרץ 1732 – 31 במאי 1809) היה מלחין אוסטרי, מחשובי המלחינים בתקופה הקלאסית.
היידן, תושב אוסטריה כל חייו, עשה את רוב הקריירה שלו כמוזיקאי ומלחין החצר של משפחת אסטרהאזי באחוזתם הנידחת. הניתוק שנכפה עליו ממלחינים אחרים וממגמות חדשות במוזיקה עד סמוך לסוף חייו הארוכים, אילץ אותו, כפי שביטא זאת, "לגלות מקוריות".
יוזף היידן היה אח של מיכאל היידן, מלחין חשוב כשלעצמו, ושל יוהאן אוונגליסט היידן, זמר טנור.
חייו
ילדותו
שמאל|ממוזער|200px|האזור שבו נולד וחי היידן רוב ימיו
יוזף היידן נולד בכפר רוהראו שבאוסטריה, באזור בורגנלנד סמוך לגבול הונגריה. אביו, מתיאס היידן, שהיה יצרן גלגלים לעגלות ושימש גם כראש הכפר (Marktrichter), היה מוזיקאי בעצמו, והוא זה שטיפח וכיוון את היידן לכיוון המוזיקה. אמו של היידן, מריה קולר, עבדה לפני נישואיה כטבחית בארמון הרוזן האראך, האציל שחלש על רוהראו. שני ההורים לא ידעו לקרוא תווים, אבל מתיאס גילה התלהבות ממוזיקה עממית, ובמהלך חייו למד בעצמו לנגן בנבל. על פי זיכרונותיו של היידן בשנותיו מאוחרות, המשפחה שנולד אליה הייתה מוזיקלית מאוד והרבתה לשיר יחדיו ועם השכנים.
הוריו של היידן עמדו על כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן של בנם כבר בהיותו רך בשנים, וידעו כי ברוהראו אין לו אפשרות לזכות בהכשרה מוזיקלית ראויה. משום כך קיבלו את הצעתו של קרוב משפחתם, יוהאן מתיאס פרנק, מנהל בית ספר ומנצח מקהלה בהיינבורג, לקחת את יוזף אל ביתו כשוליה ולהכשירו להיות מוזיקאי. אביו של יוזף קיווה שפרנק יכשיר אותו להיות מוזיקאי מקצועי, ואילו אמו הניחה שהכשרה כזו שיקבל אצל פרנק תסייע לו בייעוד שחזתה לו, הכמורה. היידן יצא איפוא בשנת 1738 (עוד טרם מלאו לו שש) עם פרנק להיינבורג (מרחק של 16 קילומטרים מרוהראו) ומעולם לא שב לחיות עם הוריו.
החיים בבית משפחת פרנק לא היו קלים להיידן. עם זאת, הוא החל ללמוד שירה ונגינה בכלים שונים ועד מהרה יכול היה לנגן בצ'מבלו ובכינור. תוך זמן קצר החלו תושבי היינבורג לשמוע את קול הסופרן שלו מזמר בתפקידי סולו במקהלת הכנסייה. בניגוד לדעה המקובלת, היידן לא היה אוטודידקט, כדברי יוזף היידן עצמו:
שמאל|ממוזער|200px|קתדרלת סטפנוס הקדוש בווינה
יש יסוד להניח ששירתו של היידן הייתה מרשימה, משום ששנתיים אחר כך, ב-1740, הוסבה אליו תשומת לבו של גאורג פון רויטר, המנהל המוזיקלי בקתדרלת סטפנוס הקדוש שבווינה, שסייר באזורי הכפר בחיפוש אחר נערי מקהלה מוכשרים. היידן הצליח במבחן הקול שערך לו רויטר, וכעבור זמן קצר עבר לווינה, שם שר במשך תשע השנים הבאות במקהלה, בארבע השנים האחרונות מתוכן בחברת אחיו הצעיר, מיכאל.
בדומה לפרנק, גם רויטר לא דאג תמיד לוודא, שנערי המקהלה יאכלו די צורכם וגם לא השתדל במיוחד לקדם את השכלתם המוזיקלית. לימודיהם של החניכים כללו מקצועות שונים, בהם לטינית, עיקרי הדת, אריתמטיקה, קריאה וכתיבה. עם זאת, קתדרלת סטפנוס הקדוש הייתה, בימים ההם, בין מרכזי המוזיקה הראשונים במעלה באירופה, ומוזיקה של מלחינים מן השורה הראשונה הושמעה שם כדבר של קבע. לכן, היידן יכול היה ללמוד הרבה על מוזיקה פשוט מעצם שהייתו שם.
היידן החל ללמד פסנתר וללטש את נגינתו ואת טכניקות ההלחנה שלו. בתקופה זו הכיר את המשורר והלבריתן פייטרו מטסטאזיו ואת ניקולא פורפורה שלימד אותו הלחנה.
מאבקים כמוזיקאי עצמאי
בשנת 1749, כשקולו של היידן התחלף ולא יכול היה עוד לשיר את תפקידי הסופרן במקהלה, הציע מנהל המקהלה למשפחתו של היידן לסרסו, אך אביו לא הסכים לכך והיידן פוטר מהמקהלה. לילה אחד עבר עליו, כנראה, על ספסל בגן הציבורי, אבל חברים הזמינו אותו לביתם והוא החל לחפש עבודה כמוזיקאי עצמאי. באותה תקופה, שנמשכה כעשר שנים, ידע היידן מחסור ועבד בעבודות מזדמנות רבות, בהן חדרן-מלווה למלחין האיטלקי ניקולא פורפורה, שממנו, כך אמר לאחר זמן, למד "את יסודות הקומפוזיציה האמיתית". הוא עמל למלא את הפערים בהכשרתו, ולבסוף כתב את רביעיות המיתרים הראשונות שלו ואת האופרה הראשונה. במהלך תקופה זו גדלו המוניטין המקצועיים של היידן בהדרגה.
שנותיו כקאפלמייסטר
בשנת 1759 (או 1757, לפי אנציקלופדיה גרוב החדשה), קיבל היידן מינוי חשוב ראשון, כמנצח (מנהל מוזיקלי) בחצר הרוזן קרל פון מורצין. בתפקיד זה, ניצח על תזמורתו הקטנה של הרוזן ולהרכב זה כתב את הסימפוניות הראשונות שלו. הרוזן מורצין חווה זמן קצר לאחר מכן הפסדים כספיים ניכרים, שאילצו אותו לפטר את סגל המוזיקאים שהעסיק, אך היידן לא איחר לקבל הצעה לכהן כעוזר למנצח אצל משפחת אסטרהאזי, אחת העשירות והחשובות בקיסרות אוסטריה. כאשר המנצח הזקן, גרגור ורנר, מת בשנת 1766, הועלה היידן לדרגת מנצח מלא.
לבוש במדי משרת של משפחת אסטרהאזי, התלווה היידן אל מעסיקיו במסעות בין שלושת משכנותיהם: בית המשפחה באייזנשטאדט, ארמון החורף שלהם בווינה ו"אסטרהאזה", ארמון מפואר, שנבנה בחבל ארץ כפרי בהונגריה בשנות ה-60' של המאה ה-18. מכלול החובות ותחומי האחריות שהוטלו על היידן היה עצום וכלל הלחנה, ניהול התזמורת, נגינת מוזיקה קאמרית לפני פטרוניו ובחברתם, ועם הזמן, הפקת הצגות אופרה. על אף עומס העבודה המפרך ראה עצמו היידן בר-מזל להחזיק במשרה זו. נסיכי אסטרהאזי (תחילה פאול אנטון ואחר, חשוב ביותר, ניקולאוס הראשון) היו חובבי מוזיקה בקיאים ואניני טעם, שהעריכו את עבודתו והעמידו לרשותו את התנאים הנחוצים להתפתחותו האמנותית, בהם גישה יום-יומית אל תזמורתו הקטנה.
בשנת 1760, נסמך על הביטחון הכלכלי שהעניקה לו משרתו כמנצח, נשא היידן אישה, מריה אנה לבית קלר. הנישואים לא עלו יפה ולזוג לא נולדו ילדים. ייתכן שהיידן הוליד ילד אחד או יותר עם לואיג'ה פולצלי, זמרת בחצר אסטרהאזי, שעמה ניהל פרשיית אהבים ממושכת וקשרי מכתבים תכופים כשהיה במסעותיו.
במשך קרוב לשלושים השנים של שירותו בבית אסטרהאזי, הלחין היידן שפע של יצירות, וסגנונו המוזיקלי הוסיף להתפתח. גם הפופולריות שלו בעולם שמחוץ לאסטרהאזי גדלה והלכה. בשנת 1777 הוא סיים עבודה על סימפוניה מס' 53 (L'Impériale). עם הזמן, חיבר היידן עבור מזמינים מן החוץ לא פחות משהלחין למען מעסיקו וכמה יצירות חשובות מתקופה זו, כמו סימפוניות פריז (1785-6) והגרסה התזמורתית המקורית של "שבע המילים האחרונות של ישו" (1786) הוזמנו מארצות שמחוץ לאוסטריה.
בסביבות 1781 קשר היידן קשרי ידידות עם מוצרט, שהושפע כבר שנים קודם לכן מיצירותיו. על פי עדות של סטיבן סטורייס, שני המלחינים ניגנו לעיתים יחדיו ברביעיית כלי קשת. היידן התרשם מאוד מן המוזיקה של מוצרט והשתדל לעזור באופנים שונים למלחין הצעיר ממנו. במהלך השנים 1782 עד 1785 כתב מוצרט סדרת רביעיות כלי קשת, כנראה בהשראת הסדרה אופוס 33 של היידן. והקדיש אותן להיידן, מעשה יוצא דופן ביותר בתקופה, שנשואי הקדשות כאלה היו תמיד ממעמד האצולה. קשר האחווה הקרוב כל כך בין מוצרט להיידן היה, אולי, גם ביטוי לאהדה הטבעית שבין בונים חופשיים: מוצרט הצטרף לארגון בשנת 1784, בעיצומה של הלחנת אותן רביעיות כלי קשת, שהוקדשו להיידן. היידן עצמו לא נכח באף אירוע של הבונים בחופשיים מאז הצטרפותו, ובשנת 1787 חברותו במסדר נפסקה.
בשנת 1785 המוסד הפריזאי "האגודה של התא האולימפי" הזמין שצל היידן סדרה של שש סימפוניות שקיבלו שם סימפוניות פריז. בהמשך, לפי הזמנה נוספת הוא כתב סימפוניות מס' 90–92.
בשנת 1789 פיתח היידן קשר עם מריה אנה פון גנצינגר (1750 - 1793), אשת רופאו האישי של הנסיך ניקולאוס בווינה. ידידותם, שתועדה במכתביו של היידן, הייתה ככל הנראה איתנה, אך אפלטונית. המכתבים מבטאים את תחושת הבדידות והמלנכוליה של היידן עקב בידודו הממושך באזור הביצות הלח של אחוזת אסטרהאזי. מותה של גנצינגר בשנת 1793 היווה מהלומה להיידן, והווריאציות שלו לפסנתר בפה מינור, החריגות לגבי יצירתו של היידן בנימת הטרגדיה הנוקבת השזורה בהן, נכתבו אולי בתגובה למותה. הבידוד מן העולם השפיע על הלך הרוח של היידן עצמו ושל נגני התזמורת שלו, והיצירות הקודרות שכתב בשנים 1766 עד 1772 הושפעו הן מן הסביבה והן מתנועת הסער והפרץ, שצמחה בתקופה זו. שש רביעיות כלי הקשת אופוס 20, שכתב בתקופה זו, ביססו את מעמדו כ"מייסד" רביעיית המיתרים הקלאסית.
מסעותיו ללונדון
בשנת 1790 מת הנסיך ניקולאוס ואת מקומו ירש נסיך בלתי מוזיקלי לחלוטין, שפיטר את כל הסגל המוזיקלי בחצרו והוציא את היידן לגמלאות. לאחר שהשתחרר ממחויבותו, התאפשר להיידן להיענות להצעה משתלמת מיוהאן פטר סלומון, אמרגן גרמני, לבקר בממלכת בריטניה הגדולה ולנצח על סימפוניות חדשות בביצוע תזמורת גדולה.
הביקור (1791-2), וכמוהו גם הביקור חוזר (1794-5) נחלו הצלחה מסחררת. הקהל צבא בהמוניו על האולמות בהם התקיימו ההקונצרטים של היידן, והוא השיג תוך זמן קצר עושר ותהילה: ביקורת אחת הגדירה אותו כמי ש"איש לא ישווה לו". הביקורים בבריטניה הניבו כמה מיצירותיו הנודעות ביותר של היידן, בהן "סימפוניית ההפתעה", "הסימפוניה הצבאית", "דרדור התוף" ו"סימפוניית לונדון", רביעיית "הפרש" ושלישיית הפסנתר "רונדו הצוענים".
הכישלון היחיד הייתה אופרה, "נשמת הפילוסוף", שהיידן נשכר לחבר, בתשלום נכבד, אך רק אריה אחת מתוכה הושרה בפומבי בשעתה, ו-11 קטעים בלבד יצאו לאור בדפוס; האופרה בשלמותה בוצעה לראשונה רק בשנת 1950.
השנים האחרונות בווינה
היידן שקל לקבל אזרחות אנגלית ולהשתקע בממלכת בריטניה לצמיתות, כפי שעשה הנדל לפניו, אך שינה את דעתו. הוא חזר בשנת 1793 לאזור ווינה, בנה לעצמו בית גדול ופנה לחיבור יצירות דתיות גדולות למקהלה ותזמורת. עם אלה נמנות שתי האורטוריות הגדולות שלו, "הבריאה" ו"העונות" ושש מיסות למשפחת אסטרהאזי, שבראשה עמד שוב נסיך בעל נטיות מוזיקליות. היידן כתב אז גם את תשע האחרונות בשורה ארוכה של רביעיות כלי קשת, בהן רביעיות "הקיסר", "הזריחה" ו"הקווינטות". על אף גילו המתקדם, צפה היידן לעתיד. באחד ממכתביו הכריז, "כל כך הרבה עוד נשאר לעשות באמנות הזוהרת הזאת!"
בשנת 1802 גברה על היידן מחלה ממנה סבל תקופה מסוימת, עד שמצבו הפיזי מנע ממנו את האפשרות להלחין. דבר זה הקשה עליו מאוד, ללא ספק, משום שכדבריו הוא, זרם הרעיונות המוזיקליים החדשים, המצפים למצוא ביטוי בתווים, לא חדל. היידן זכה לטיפול מסור ממשרתיו וקיבל מבקרים רבים ואותות הוקרה ציבוריים בשנותיו האחרונות, אבל ודאי לא היו אלה שנים טובות בחייו. במשך מחלתו, מצא היידן לא פעם ניחומים בישיבה אל הפסנתר ובנגינת Gott erhalte Franz den Kaiser, שחיבר בעצמו כמחווה פטריוטית בשנת 1797. הנעימה הזאת שימשה לאחר שנים את ההמנונים הלאומיים של אוסטריה ושל גרמניה.
במאי 1809 הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליאון תקף את וינה, וב-10 במאי הפציץ את שכונתו של היידן. לפי גריזינגר, בשעה שפגזים נפלו והרעידו את חלונות ודלתות הבית, היידן עודד את באי ביתו בביטחון עצמי רב אך עצמו נתקף רעד. בערב ה-26 במאי התמוטט ומת בשלווה ב-31 במאי 1809, בן 77. כאשר נודע הדבר לנפוליאון הורה להציב משמר כבוד ליד ביתו של היידן המנוח.
אופי והופעה
היידן נודע בקרב בני זמנו באישיותו האדיבה, האופטימית והידידותית. היה לו חוש הומור מפותח, שמצא ביטוי באהבתו למתיחות וניכר לא פעם גם במוזיקה שלו (למשל בפרק השני של סימפוניית ההפתעה). הוא זכה לכבוד מיוחד מצד המוזיקאים בחצר אסטרהאזי, שעליהם היה ממונה, כיוון שהצליח לקיים אווירה נוחה ולבבית ביחסי העבודה וייצג ביעילות את האינטרסים של הנגנים בפני מעסיקם. דוגמה טובה ומלאת חן לכך היא סימפוניה מספר 45 ("הפרידה"). היידן כתב וביצע אותה ב-1772, כתגובה לכך שהשהות הכפוייה של הצוות המוזיקלי במעון הקיץ של הנסיך התארכה מאוד, בעוד שמשפחותיהם נותרו באייזנשטאדט. הסימפוניה מסתיימת בפרק במהלכו מדי כמה תיבות קמים נגנים אחדים בתזמורת ממקומם, מכבים את נר התאורה של התווים שלהם, ועוזבים את האולם עד שנותרים על הבמה רק שני כנרים המנגנים דואט. הנסיך אסטרהאזי הבין את המחאה, ואנשי החצר הורשו לעזוב את מעון הקיץ כבר למחרת היום.
היידן היה קתולי אדוק ולא פעם נעזר במחרוזת התפילה שלו כשנתקל בקשיים במלאכת ההלחנה, נוהג שהועיל לו, בדרך כלל. לכן, עם סיום חיבור מוזיקלי, היה נוהג לכתוב בשולי כתב היד "לאוס דאו" ("ישתבח האל") או ביטוי דומה. בשעות הפנאי נהנה לצאת לצייד ולדייג.
היידן היה גוץ, אולי כתוצאה מתת-תזונה בילדותו ובנעוריו. בדומה לרבים מבני דורו, חלה באבעבועות שחורות ושרד אותה,
אך פניו נותרו מחוטטים בצלקות המחלה. הוא לא היה יפה-תואר והופתע כאשר נשים התקהלו סביבו בביקוריו בלונדון.
יצירה
היידן מתואר כ"אבי" הסימפוניה הקלאסית ורביעיית כלי הקשת. למעשה, הסימפוניה הייתה כבר צורה מבוססת היטב לפני שהיידן החל בקריירת ההלחנה שלו, ודוגמאות מרשימות לכך אפשר לראות ביצירתו של קרל פיליפ עמנואל באך, בין השאר, אבל הסימפוניות של היידן הן הראשונות, שנכנסו לרפרטואר "התקני" ונשארו שם. אבהותו על רביעיית כלי הקשת, לעומת זאת, אינה מוטלת בספק: בעיקרו של דבר, הוא לבדו המציא את המדיום הזה. הוא כתב גם סונאטות לפסנתר, שלישיות פסנתר, דיוורטימנטי ומיסות, שהיו לאבני המסד לסגנון הקלאסי בסוגי היצירות הללו. כמו כן כתב סוגים אחרים של מוזיקה קאמרית, אופרות וקונצ'רטי, אם כי יצירות אלה מוכרות פחות כיום.
אף כי מלחינים אחרים התבלטו בתקופה הקלאסית המוקדמת, בעיקר קרל פיליפ עמנואל באך בתחום הסונאטה לכלי מקלדת (הצ'מבלו ופסנתר הפטישים היו פופולריים באותה מידה כמו הפסנתר בזמן ההוא) ויוהאן כריסטיאן באך ולאופולד מוצרט בסימפוניה, הרי להיידן הייתה ללא ספק ההשפעה הכוללת החזקה ביותר על הסגנון המוזיקלי בתקופה זו.
בעיקר הודות להיידן ולממשיכי דרכו, התפתחה צורת הסונאטה לדרך ביטוי מוזיקלית גמישה וסובטילית, והייתה לכוח השליט בחשיבה המוזיקלית הקלאסית. חוש ההמצאה הצורנית של היידן הוליך אותו גם למיזוג הפוגה בסגנון הקלאסי ולהעשרת צורת הרונדו בהגיון טונאלי לכיד יותר. היידן היה גם התומך הראשי בצורת הווריאציה הכפולה, דהיינו, וריאציות על שני נושאים מתחלפים, המהווים לא פעם גרסאות הדדיות בסולמות מז'ור ומינור.
מבנה ואופי המוזיקה
מאפיין מרכזי במוזיקה של היידן הוא פיתוח מבנים גדולים יותר ממוטיבים מוזיקליים קצרים ופשוטים מאוד, המעוצבים בדרך כלל מתבניות נלוות סטנדרטיות. המוזיקה מרוכזת מבחינה צורנית, ברוב המקרים, והאירועים המוזיקליים החשובים בפרק יכולים להיפרש במהירות רבה למדי. הנהלים המוזיקליים של היידן יצרו את הבסיס לחלק גדול מן העתיד לבוא בפיתוח הטונאליות והצורה המוזיקלית. הוא נטל סוגות כמו הסימפוניה, שהיו אז קצרות יותר ומשניות למוזיקה הקולית, החשובה מהן, והוסיף עליהן בהדרגה באורך, במשקל ובמורכבות.
עיסוקו של היידן בהלחנה נבע ממחקר בקונטרפונקט המודאלי של פוקס והסגנונות ההומופוניים, שנעשו פופולריים יותר ויותר, בייחוד יצירותיהם של גלוק וקרל פיליפ עמנואל באך. על זה האחרון כתב היידן, "בלעדיו, איננו יודעים דבר". הוא האמין בחשיבות המלודיה, בייחוד כזו שאפשר לפרק לחלקים קטנים יותר, הניתנים בנקל לצירופים קונטרפונקטיים. במובן זה הקדים את בטהובן.
עבודתו של היידן הייתה מרכזית לפיתוח מה שנקרא בהמשך צורת הסונאטה. כתיבתו הייתה שונה, מכל מקום, בכמה מובנים מזו של מוצרט או בטהובן, בני זמנו הצעירים יותר, שהצטיינו גם הם בצורה מוזיקלית זו. היידן אהב במיוחד את מה שכונה תצוגה (אקספוזיציה) מונו-תמאטית, שבה המוזיקה הקובעת את הסולם הדומיננטי דומה או זהה לנושא הפותח. היידן שונה ממוצרט ובטהובן גם בחלקי הפיתוח, שבהם הוא נוהג לעיתים קרובות לערוך מחדש את סדר הנושאים בהשוואה לתצוגה ולהשתמש בפיתוח תמאטי רחב-היקף.
תאורטיקאים מאוחרים יותר אפיינו את הארגון הצורני של היידן באופן כזה:
מבוא: אם קיים בצורה מורחבת, קטע איטי יותר בדומיננטה, במקרים רבים עם חומר שאיננו קשור ישירות לנושאים העיקריים, שיעבור אז במהירות אל -
תצוגה: הצגת החומר התמאטי, כולל התקדמות הטונאליות הלאה מסולם הבית. שלא כמו מוצרט ובטהובן, היידן נהג לכתוב תצוגות, שבהן המוזיקה המבססת את הסולם החדש דומה או זהה לזו של הנושא הפותח: זו היא צורת סונאטה מונותמאטית.
פיתוח: החומר התמאטי עובר דרך רצף סולמות משתנה במהירות, משנה צורה, מתפרק או משתלב בחומר חדש. אם אין פיתוח, היצירה מוגדרת "סונאטינה". הפיתוחים של היידן נוטים להיות ארוכים ומורכבים יותר מאלה של מוצרט, למשל.
רפריזה (ריקאפיטולציה): חזרה אל סולם הבית, שם חומר התצוגה מוצג בשנית. היידן, בשונה ממוצרט ובטהובן, עורך מחדש את סדר הנושאים בהשוואה לתצוגה. הוא גם משמיט במקרים רבים מעברים, שהופיעו בתצוגה (בייחוד כשמדובר בתצוגה מונותימאטית) ומוסיף קודה.
קודה: אחרי חתימת הרפריזה על הטוניקה, עשוי להופיע קטע של עיבוד אפשרויות נוספות מן החומר התמאטי.
לאורך התקופה הזאת, עוצבה המוזיקה הכתובה באמצעות הטונאליות, וקטעי יצירה מן התקופה הקלאסית צוינו בקדנצות טונאליות. המעברים החשובים ביותר בין קטעים היו מן התצוגה אל הפיתוח ומן הפיתוח אל הרפריזה. היידן התמקד במציאת דרכים שנונות ולא פעם דרמטיות ליצירת המעברים האלה, על ידי השהייתם או בהצגתם באופן סובטילי כל כך, שרק כעבור זמן מה עומדים על כך, שהמעבר התרחש כבר. פרדוקסלית, ייתכן שאחת הדרכים שהיידן נקט לשם כך הייתה להקטין את מספר האמצעים השונים למעברים ההרמוניים, כדי שיוכל לחקור ולפתח את האפשרויות שמצא באלה שנראו לו המעניינים ביותר.
אולי משום כך היידן ידוע, יותר מכל מלחין אחר, בהלצות שהכניס במוזיקה שלו. הדוגמה המפורסמת ביותר היא כאמור האקורד החזק הפתאומי בסימפוניית "ההפתעה" שלו, מס' 94, אבל יש אחרות, אולי מבדחות יותר: הסיומים המדומים ברביעיות אופוס 33 מס' 2 ואופוס 50, מס' 3, או האשליה הריתמית הראויה לציון שהכניס לקטע הטריו של אופוס 50, מס' 1.
מורשתו
ההערכה העצומה לה זכה היידן בחייו לא האריכה ימים כמו זו של בטהובן או העדנה לה זכה מוצרט אחרי מותו; יצירותיו המשיכו להתנגן בקביעות עד אמצע המאה ה-19 בקירוב. עם חילופי הסגנון הקומפוזיטורי והשינוי בטעם הקהל ירדה קרנו בהדרגה. ציטוט ידוע של רוברט שומאן מלגלג על הסגנון ה"ארכאי" של היידן בכנותו "סבא היידן". כן מדווח רובינס-לנדון, שבאמצע המאה ה-20 רק כ-75 מיצירותיו הודפסו בקביעות. עליית קרנו של היידן חבה אם כן חוב עצום לרובינס-לנדון, אשר החל את הקריירה שלו כמוזיקולוג בניסיון לתקן את מה שהיה לדעתו עיוות היסטורי. רובינס-לנדון ערך מסעות ברחבי אירופה על מנת לדלות כל פרט ארכיוני וכל יצירה שכוחה של היידן, ואף דאג להביאן לביצוע באסתרהאזה. פרסומו החשוב הראשון בנושא היה ספר המחקר "הסימפוניות של יוזף היידן" אשר יצא לאור בשנת 1955.
מפרצון היידן באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של היידן.
קובצי שמע
ראו גם
היידן ומוזיקת עם
רשימת יצירות מאת יוזף היידן
האסכולה הווינאית הראשונה
לקריאה נוספת
צבי צרי, היידן - בכוחות עצמו, נהר ספרים, 2014.
Rosemary Hughes - Haydn
"J.M.Dent&Sons,1989,London series "The Masters Musicians
רוזמרי יוז - היידן - דנט אנד סונס, 1989
Complete recording of Joseph Haydns Pianosonatas on a sampled Walther Pianoforte
Complete recording of Joseph Haydns Pianosonatas on a sampled Steinwy D
קישורים חיצוניים
בני קדם, המוזיקה התזמורתית של היידן ומוצרט
אורי קציר, סיפור גנבת ראשו של המלחין היידן לאחר מותו
http://home.wxs.nl/~cmr/haydn/catalog/main.htm רשימת יצירותיו של יוזף היידן
הסימפוניות הלונדוניות של היידן, האתר של כריסטר מלמברג
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:אוסטרים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:מלחינים אוסטרים
קטגוריה:מלחיני אורטוריות
קטגוריה:מלחינים מן התקופה הקלאסית
קטגוריה:התקופה הקלאסית
היידן
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים אוסטרים
קטגוריה:ילידי 1732
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1809
| 2024-08-29T03:10:43
|
גאורג פרידריך הנדל
|
גאורג פרידריך הנדל (; באנגלית: ג'ורג' פרידריק הנדל - George Frideric Handel; 23 בפברואר 1685 – 14 באפריל 1759) היה מלחין גרמני-אנגלי בן תקופת הבארוק, יליד דוכסות מגדבורג שחי רוב ימיו באנגליה. יצירתו המפורסמת ביותר היא משיח – אורטוריה לסולנים, מקהלה ותזמורת, ונהוג לבצעה בחג הפסחא ובחג המולד.
ממוזער|שמאל|תעודת ההטבלה של הנדל בהאלה
ביוגרפיה
הנדל נולד בהאלה, אז בדוכסות מגדבורג שבתוך ברנדנבורג-פרוסיה ב-1685, לאב שהיה ספר-מנתח . כבר בגיל שבע התגלה כצ'מבליסט ונגן עוגב מוכשר, ובגיל תשע החל להלחין. החל ב-1700 למד אצל פרידריך וילהלם צאכו (Zachow), נגן העוגב של כנסיית הגבירה (Liebfrauenkirche). בשנת 1702 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת האלה במצוות אביו. כעבור שנה פרש מלימודיו לטובת המוזיקה, וזכה במשרת כנר בתזמורת בית האופרה של המבורג. שם יצר בשנת 1705 את האופרות הראשונות שלו, "אלמירה" ו"נרו", ובשנת 1708 שתי אופרות מוקדמות נוספות, "דפני" ו"פלורינדו". בשנים 1706–1709 יצא למסעות שונים, ולמד באיטליה, כי חזה שסגנון האופרה האיטלקית יכבוש את תחום האופרה. מלחיני אופרה גרמנים נוספים ניסו גם הם לחקות את האופרה האיטלקית, אך כתיבתם הייתה כבדה ומייגעת יותר ועתירת קונטרפונקטים, שנועדו לכלי מקלדת ולאו דווקא לקול אנושי. הנדל לקח לתשומת לבו את דברי מבקר המוזיקה והמלחין יוהאן מאתזון, כי המוזיקה שלו חזקה בהרמוניה אך חלשה במלודיה, ויצא לאיטליה לתקן זאת. בפירנצה הלחין ב-1707 את "רודריגו", ובוונציה הלחין ב-1708 את "אגריפינה". ברומא כתב ב-1710 שתי אורטוריות.
בשנותיו באיטליה התוודע הנדל אל טובי המלחינים, בהם קורלי וויוואלדי, שמהם למד על הקונצ'רטו והסונאטה, אלסנדרו סקרלטי, שהכניס אותו בסודות האופרה האיטלקית והקנטטה, ובנו, דומניקו סקרלטי, שעמו התחרה בנגינה, ניצח בנגינה בעוגב והפסיד בנגינה בצ'מבלו. התחרות הזו היוותה בסיס לידידות נאמנה ולהערצה הדדית בין השניים. הנדל כתב קנטטות רבות, שהיו פופולריות במיוחד ברומא, שם נאסרה האופרה באופן רשמי. מבין קנטטות אלו מוכרות כיום בעיקר "לוקרציה", המבוססת על הפואמה "אונס לוקרטיה" של שייקספיר ו"אקיס, גאלאתיאה ופוליפמוס".
ממוזער|המלך ג'ורג' הראשון והנדל בסירה על הנהר תמזה
בשנת 1710 היה למוזיקאי החצר של גאורג לודוויג, הנסיך הבוחר מהנובר, אולם לאחר זמן מה הסתכסך עמו ופנה לחפש אפשרויות נוספות ברחבי אירופה, עד שבשנת 1712 השתקע סופית בבריטניה. בשנת 1713 העניקה לו המלכה אן הכנסה שנתית בסך 200 לירות שטרלינג, לאחר שכתב אודה לכבוד יום הולדתה. לרוע מזלו, בשנת 1714 מתה המלכה אן בלא צאצאים חיים, ויורשה היה לא אחר מאשר מעסיקו הקודם, גאורג לודוויג, שהיה למלך ג'ורג' הראשון. בשנים הראשונות לאחר המלכתו של ג'ורג' נפגע מאוד מעמדו של הנדל בחצר המלוכה הבריטית, אך בהדרגה התפייסו השניים, בייחוד לאחר שהנדל כתב בשנת 1717 עבור המלך את הסוויטה "מוזיקה על פני המים", יצירה מרשימה שנוגנה לכבודו מעל גבי סירות על התמזה.
בשנת 1719 ייסד את האקדמיה המלכותית למוזיקה, ועמד בראשה בשנים 1720–1728. ב-1727 קיבל אזרחות בריטית ושיווה לשמו צורה אנגלית, ג'ורג' פרידריק הנדל. בשנים 1729–1734 היה שותף בניהול התיאטרון המלכותי. החל ב-1732 כתב בעיקר אורטוריות.
ממוזער|בית הנדל בהאלה, שם נולד (צולם ב-2009)
בשנת 1737 חלה בשיתוק בעקבות התקף לב, אך נרפא לאחר שנסע לאאכן. בשנת 1738, היה ממייסדי החברה המלכותית למוזיקאים (RSM). בשנת 1751 התעוור, וכעבור שמונה שנים נוספות מת. הוא נקבר בכנסיית וסטמינסטר שבלונדון.
יצירותיו
יצירותיו של הנדל מקיפות כחמישים אופרות, שלושים ושתיים אורטוריות, אוסף גדול של מוזיקה כנסייתית ואוסף גדול אף יותר של מוזיקה כלית. כמה מהיצירות המוכרות שלו הן:
אורטוריות:
אסתר (1720)
שאול (1738, בכורה ב-1739)
ישראל במצרים (1739)
משיח (1741)
שמשון (1743)
בלשצר (1743)
יהודה המכבי (1745) (מתוכה נלקח הלחן לשיר החנוכה "הבה נרימה" - !HWV 63 - See the conqu'ring hero comes)
יפתח (1752).
קנטטות:
דיקסיט דומינוס
שבח להרמוניה
יצירות אחרות:
מוזיקה על פני המים (1717)
צדוק הכהן (1727), המנון שנכתב לטקס ההכתרה של ג'ורג' השני, ומשמש בטקסי ההכתרה מאז
בשנת 1978 פרסם המוזיקולוג Bernd Baselt את קטלוג היצירות של הנדל, הידוע בקיצור HWV.
הנצחה
הדום הקרח הנדל באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של גאורג פרידריך הנדל.
לקריאה נוספת
W.S. Rockstro, The Life of George Frederick Handel, Macmillan, 1883
Donald Burrows, Handel, Oxford University Press, 1996
David Hunter, The Lives of George Friedrich Handel, The Boydell Press, 2015
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:גאורג פרידריך הנדל
קטגוריה:מלחינים אנגלים
קטגוריה:מלחינים מתקופת הבארוק
קטגוריה:מלחיני אורטוריות
קטגוריה:מלחיני מוזיקה כנסייתית
קטגוריה:מלחיני אופרה גרמנים
קטגוריה:מלחיני אופרה אנגלים
קטגוריה:נגני עוגב אנגלים
קטגוריה:נגני עוגב גרמנים
קטגוריה:לונדון: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:עיוורים
קטגוריה:מלחינים גרמנים במאה ה-17
קטגוריה:מלחינים גרמנים במאה ה-18
קטגוריה:מלחינים בריטים במאה ה-18
קטגוריה:ילידי 1685
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1759
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
| 2024-09-16T08:40:46
|
פרנץ ליסט
|
ממוזער|האקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בבודפשט, הונגריה
שמאל|ממוזער|250px|פרנץ ליסט (1847)
פֶרֶנץ ליסט (בגרמנית: Franz Liszt, בהונגרית: Liszt Ferenc; 22 באוקטובר 1811 – 31 ביולי 1886) היה מלחין ופסנתרן הונגרי. הוא פעל בתקופה הרומנטית ונחשב לגדול הפסנתרנים בדורו ואולי אף בכל הזמנים. הופעותיו השפיעו על הקהל באופן עמוק ומסעיר.
ביוגרפיה
ליסט נולד בעיירה ההונגרית דוֹבּוֹריָאן (Doborján; כיום רַיידינג שבאוסטריה) למשפחה ששורשיה באוסטריה. את ראשית חינוכו המוזיקלי קיבל מאביו ששימש כפקיד בחצרו של הנסיך מיקלוש (ניקולאוס) השני לבית אסטרהאזי. אביו היה מוזיקאי חובב ברמה גבוהה, שניגן במספר כלים ואף היה צ'לן בתזמורת הנסיך. בגיל 7 החל ליסט ללמוד פסנתר בהדרכת אביו, ובגיל 8 כבר הלחין את יצירותיו הראשונות. כשהיה בן 10 עבר עם משפחתו לווינה ולמד שם פסנתר אצל קארל צ'רני וקומפוזיציה אצל סאליירי. בגיל 11 ניגן לראשונה בקונצרט בווינה והקהל יצא מגדרו מרוב התלהבות. בנסיעותיו לפריז וללונדון זכה להצלחה מרובה כפסנתרן, ובגיל 38 השתקע בוויימאר כמנהל המוזיקלי של חצר הנסיך. אחרי עשר שנים בערך עבר ליסט לרומא, אך המשיך בפעילות מוזיקלית בוויימאר ובבודפשט. בכל שנות חייו היה מושפע מן הדת הקתולית (הוא נכנס למנזר ב-1863 והוסמך ככומר מן הדרגה הנמוכה ב-1865), ויצירותיו המאוחרות משקפות את רוח הדת ששרתה עליו תמיד.
<div class="center">
שנות הנדודים
שמאל|ממוזער|250px|פרנץ ליסט
250px|ממוזער|שמאל|פסל של פרנץ ליסט בפארק לזיאנקי בוורשה
ב-1823 עזב ליסט את וינה ועבר לפריז, שבה למד הלחנה. ב-20 באפריל 1832 היה שם בקונצרט של הכנר הווירטואוז פגניני. הרושם שהותיר עליו הכנר היה בל יימחה, ובעקבותיו שאף ליסט להפוך לפסנתרן הטוב באירופה. פעמים רבות הסתגר בחדרו והתאמן במשך שעות בנגינה. עד מהרה כתב יצירה קטנה שהשתמשה בתוכן תמטי זהה לזה שהיה כלול ב-Études d'exécution transcendante d'après Paganini. יצירה נוספת שהולחנה בתקופה זו הם 12 האטיודים הגדולים.
יצירתו המוזיקלית
ליסט הוא יוצרה של הפואמה הסימפונית. סוגה זו, ללא צורה מוגדרת מראש, היא מעין שיא לתקופת הרומנטיקה, שבה מועדפים רגשותיו של היחיד על הצורה המקובלת. ליסט חיבר יצירות ארוכות ורבות דמיון. כפסנתרן הוא נחשב לאחד מהווירטואוזים הגדולים ביותר שידע העולם. ליסט כתב כ-1,300 יצירות; 400 מהן מקוריות, והשאר עיבודים מיצירותיהם של אמנים אחרים, בעיקר לפסנתר. הוא אומנם השפיע על פסנתרנים וירטואוזים ועל מלחינים שונים אך יצירותיו המקוריות לא זכו עד לתקופה האחרונה בהכרה הראויה להן.
ברליוז אל מול שופן
בכל חייו נראה שליסט לא הגיע להשלמה המוזיקלית לה ייחל. נראה שהגרנדיוזיות שביצירתו נבעה מברליוז אולם גם צד המופנם שלו מתגלה בהשפעת שופן. יצירותיו ארוכות מאוד ובעלות הברקות טכניות קשות. המלחינים שופן, שומאן וברהמס היו מהמתנגדים הבולטים לליסט ולחבורת המוזיקאים שאסף סביבו (שכללה גם את וגנר) . שומאן נשמע אומר ש"עולמו של ליסט הוא לא עולמי". שופן כינה אותו "מלחין מכורכם המהלך על קביים" ואמר עליו שהוא "תוקע פורטיסימו ופיאניסימו בשופרות של יריחו" ואילו ברהמס נרדם כאשר ליסט ניגן את הסונאטה בסי מינור.
מאוחר יותר, דווקא נוצרה חברות בין ליסט לבין שופן , למרות הביקורת של האחרון על ליסט ולמרות דבריו שהוא (ליסט) מקדם הטכניקה הווירטואוזית של הפסנתר אך כמלחין הוא "תחבולן מוכשר". קשר זה השפיע רבות על כתיבתו וסגנונו המוזיקלית של ליסט, שהעריץ את שופן והאמין שהוא גאון שאין שני לו, ואף כתב את הספר "חייו של שופן".
המסע בנסיכות מולדובה
ב-1847 ערך המלחין פרנץ ליסט מסע בנסיכות מולדובה והתעניין במוזיקה המקומית. ערב אחד, בהיותו בביתו של הבויאר אלקו באלס, יחד עם בויארים נוספים, כולל וסילה אלכסנדרי, הזמין באלס את הטאראף של בארבו לאוטארו, כדי שליסט יוכל להתרשם מהמוזיקה שלהם. לאחר שלאוטארו ולהקתו ניגנו מיני מוזיקה צוענית, הודה לו ליסט והחליט להשמיע לו גם את המוזיקה שלו וניגן במקום מרש הונגרי ואימפרוביזציה שלו. לאוטארו הודה לו בתורו וביקש רשות ממנו לנגן בעצמו את מה שניגן ליסט. ליסט הסכים ולאוטארו ניגן את המוזיקה שלו תוך חזרה מדויקת, להפתעתו של ליסט. אירוע זה זכה לפרסום בכתב העת הצרפתי La vie Parisienne, במספר 48 מיום 28 בנובמבר 1874.
בהשפעת המוזיקה ששמע חיבר ליסט יצירה בשם "רפסודיה הונגרית", שנמצאה על ידי בלה בארטוק במוזיאון על שם ליסט.
יצירות מפורסמות
קונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ולתזמורת במי-במול מז'ור
קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת בלה מז'ור
סונטה לפסנתר בסי מינור
סימפוניית "פאוסט"
סימפוניית "דנטה"
13 פואמות סימפוניות
פנטזיה על נושאים עממיים הונגריים, לפסנתר ולתזמורת
מחול-המוות (Totentanz), פרפרזה על "Dies irae", לפסנתר ולתזמורת
12 אטיודים ברמת ביצוע עילאית (Études d'exécution transcendante), לפסנתר
שנות העלייה-לרגל (Années de Pèlerinage), לפסנתר
הרמוניות פואטיות ודתיות (Harmonies Poétiques et Réligieuses), לפסנתר
19 רפסודיות הונגריות, לפסנתר
רפסודיה ספרדית
עיבוד לפסנתר ל-9 הסימפוניות של בטהובן
עיבוד לפסנתר לסימפוניה הפנטסטית של ברליוז
עיבוד לפסנתר ליצירתו של פגניני "La Campanella"
חלומות אהבה (Liebesträume), לפסנתר וסופרן או פסנתר סולו
4 קטעי "ואלס מפיסטו" לפסנתר
4 "ואלסים נשכחים" (Valses Oubliées), לפסנתר
"עננים אפורים" (Nuages Gris), לפסנתר
Bagatelle sans tonalité (זוטה ללא טונאליות), לפסנתר
בתרבות הפופולרית
ג'ולט הרשני, "רפסודיה הונגרית"
הנצחה
הר ליסט באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של פרנץ ליסט בנוסף נקרא על שמו נמל התעופה פרנץ ליסט שבבודפשט.
על שמו קיימים שני מבנים ללימודי מוזיקה בעיר ויימאר שבגרמניה.
לקריאה נוספת
Demko Miroslav, Franz Liszt compositeur Slovaque, L´Age d´Homme, Suisse, 2003.
Oliver Hilmes, Franz Liszt: Biography of a Superstar, Yale University Press, 2016.
Erika Quinn, Franz Liszt: a Story of Central European Subjectivity, Brill, 2014.
Alan Walker, Reflections on Liszt, Cornell University Press, 2011.
Dana Gooley, Christopher H. Gibbs (eds.), Franz Liszt and his World, Princeton University Press, 2006.
Adrian Williams, Portrait of Liszt: by Himself and his Contemporaries, Clarendon Press, 1990.
Alan Walker, Franz Liszt, A.A. Knopf, 1983.
קישורים חיצוניים
אוסף יצירות של ליסט
רפסודיות הונגריות בביצוע המופת של ג'ורג' ציפרא
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ילדי פלא במוזיקה קלאסית
קטגוריה:מלחינים הונגרים
קטגוריה:פסנתרנים הונגרים
קטגוריה:מלחיני ליד
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
קטגוריה:מלחיני רקוויאם
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:הונגרים ממוצא גרמני
קטגוריה:חברי מסדר פרנץ יוזף
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:ילידי 1811
קטגוריה:נפטרים ב-1886
| 2024-10-20T09:32:15
|
משחקי כדור
|
שמאל|ממוזער|250px|משחק כדורסל
ממוזער|250px|נערים משחקים בכדור
ממוזער|250px|משחקי כדור
משחקי כדור הם משחקים המבוססים על הנעת כדור (או דיסקית, או עצם דמוי-כדור אחר) על-פי כללים מוגדרים היטב, לרוב בתחומי מגרש שגבולותיו ידועים, במטרה לצבור את מרב הנקודות, עד לניצחון במשחק.
על פי רוב משחקי כדור מצריכים יכולת תיאום עין-יד מהמשתתפים.
משחקים קבוצתיים
ממוזער|250px|כדורגל הוא משחק כדור קבוצתי
הוקי קרח
הוקי רולר
הוקי גלגיליות (קואד)
הוקי שדה
פלור בול (הוקי אולמות)
בנדי (הוקי רוסי)
כדור בסיס ("בייסבול")
כדור מים
כדורגל
כדורגל חופים
כדוריד
כדורסל
כדורסל 3x3
כדורעף
כדורעף חופים
כדורשת (Throwball)
נטבול (Netball)
כדורשת (Newcomb Ball])
לקרוס
סופטבול
פוטבול
פולו
פולו קאנו (Canoe polo)
פטאנק
קורפבול
קטרגל
קריקט
רוגבי
נטבול
כדור טבעת
טניס כדורגל
משחקי זוגות/רביעיות
בדמינטון
חאי אלאי
טניס
טניס שולחן ("פינג-פונג")
Headis
סקווש
מסירות
טקבול
משחקי תורים
(משחקים שבמהלכם משחק כל שחקן בתורו, ואין כל תלות בין תור לתור, מעבר לרישום הנקודות)
ביליארד
גולף
באולינג
קרוקט
משחקי ילדים
ממוזער|250px|ציור של ילדים משחקים בכדור
הטלה
חיי שרה
כדור פגיעה
מחניים
סטנגה
עמודו
עשרים ואחת
שבע בקיר
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ענפי ספורט
| 2024-01-08T11:08:00
|
גוסטב מאהלר
|
שמאל|ממוזער|150px|צילום מאהלר כילד
גוסטב מַאהלֶר (בגרמנית: Gustav Mahler; 7 ביולי 1860 קאלישט, בוהמיה – 18 במאי 1911, וינה) היה מלחין ומנצח אוסטרי ממוצא יהודי. הוא השתייך לזרם הרומנטי המאוחר (או הפוסט-רומנטי), בתקופת המעבר מהמוזיקה הרומנטית למוזיקה המודרנית. את מקומו כמלחין קנה בעיקר בזכות תשע הסימפוניות שכתב, הנחשבות מהעמוקות, המורכבות והעשירות בז'אנר, ובזכות הלחנת "השיר על הארץ", מחזור שירים סימפוני המבוסס על שירי משוררים סיניים.
על פי משאל שערך BBC Music Magazine ב־2016 בקרב 151 מנצחים, דורגו שלוש מבין הסימפוניות שלו ברשימת עשר הסימפוניות הגדולות בכל הזמנים.
רקע משפחתי
שורשיה של משפחת מאהלר במזרח בוהמיה. שני הוריו היו דוברי גרמנית. אביו, ברנרד ברוך – בנם של שמואל שמעון מאהלר (1793–1865) ומארי מאהלר לבית בונדי (1805–1883) – טיפס בסולם החברתי עד שהצטרף אל הבורגנות הזעירה. ברנרד ברוך מאהלר (1827–1889) נשא לאישה את מארי הרמן (1837–1889), בתו של יצרן סבון מקומי בשם אברהם הרמן (1807–1868), ולזוג נולדו 14 ילדים, מתוכם 9 שרדו עד בגרות. גוסטב מאהלר, הילד השני, היה הראשון מבין הילדים ששרד. אחיו הבכור איזידור נפטר בהיותו תינוק. מאהלר היה ער לחוויית מות אחיו. יחסיו עם אחיו האחרים היו מעיקים וקשים, בפרט עם אחיו אוטו שחלה בדיכאון והתאבד. אח נוסף ארנסט נפטר בגיל 13 בשנת 1875, אירוע שהשפיע רבות על גוסטב. מבין אחיו ואחיותיו ששרדו עד בגרות, רק חמישה הגיעו לגיל מבוגר יחסית.
חייו
בשנת חייו הראשונה עברו הוריו של מאהלר לעיר איגלאו (כיום ייהלבה) שבמוראביה, שם עברה עליו ילדותו ושם למד בגימנסיה המקומית. משפחתו השתייכה לקהילה היהודית. כישרונו המוזיקלי התגלה בגיל מוקדם וזכה לטיפוח. לאחר הכשרה מוזיקלית בקונסרבטוריון ובאוניברסיטה של וינה, בין השאר אצל אנטון ברוקנר, פתח מאהלר בקריירת ניצוח. לאחר שניצח על תזמורות חשובות בערים רבות, בהן קאסל, פראג, לייפציג, בודפשט (1887–1891) והמבורג, מונה בשנת 1897 לתפקיד המשפיע והיוקרתי של מנהל האופרה של וינה. מעט לפני קבלת המשרה בווינה נטבל מאהלר לדת הקתולית, כדי להתגבר על מכשול אפשרי שהציבה יהדותו לקבלת המשרה. בין השנים 1898–1901 ניצח גם על הפילהרמונית של וינה.
מאהלר הושפע בנעוריו מהמוזיקה של ריכרד וגנר, ולימים היה מהפרשנים החשובים של האופרות של וגנר.
בשנת 1902 נישא מאהלר לאלמה שינדלר, שהייתה צעירה ממנו בעשרים שנה. אלמה הייתה בעלת כישרונות אמנותיים, אך בטרם נישאה למאהלר התחייבה להקדיש את עצמה לצרכיו ולאושרו. כבר בתחילת הנישואים היא שקעה בדיכאון וייחסה את מצבה ל"בלאי הנגרם כשנפש עזה כל כך כשלו דוחקת בך ללא הרף". מנישואים אלו נולדו שתי בנות – מריה ואנה. שלושה אסונות שניחתו עליו בקיץ 1907 הביאו לקץ פרץ יצירה נלהב (אלמה ראתה בשלוש מכות הפטיש שבסימפוניה השישית אות מבשר לשלושת האסונות). האסונות היו מות בתו הבכורה האהובה עליו ממחלת האסכרה, מחלת הלב שאיימה על חייו, והאילוץ לפרוש ממשרתו באופרה של ווינה בגלל רדיפה ריאקציונית ואנטישמית. דברים אלו התישו את כוחו. כשניחתו המכות דבקו גוסטב ואלמה זה בזה, אולם בהמשך חשה אלמה שמאהלר מאשים אותה במות בתם, "הסבל יצר בינינו ניכור וריחוק" כתבה.
בשנת 1910 פגשה אלמה את האדריכל ולטר גרופיוס, שעד מהרה התאהב בה, והשניים התראו מדי יום. אמה של אלמה, אנה מול, נתנה את ברכתה לרומן ואף עודדה אותו. אחד ממכתביו של גרופיוס לאלמה נפל לידיו של מאהלר, וחרדותיו של מאהלר הלכו וגברו.
באותה שנה פגש מאהלר את זיגמונד פרויד בהולנד והם טיילו יחדיו כארבע שעות, בהן סיפר מאהלר לפרויד את סיפור חייו. בשנת 1935 כתב פרויד לידידו תיאודור רייק (אנ') על המפגש עם מאהלר: "המפגש היה חיוני בעיניו, מכיוון שבאותה תקופה אשתו התרעמה על כך שהוא מונע ממנה את הליבידו שלו. במסעותינו בנפתולי חייו גילינו את תנאי האהבה האישיים שלו, ובמיוחד את תסביך מריה הקדושה".
בארבע שנות חייו האחרונות הפליג מאהלר לארצות הברית מדי חורף וניצח על המטרופוליטן אופרה ועל הפילהרמונית של ניו יורק. מדי קיץ חזר אל הרי הדולומיטים, שם עסק בכתיבת שלוש יצירותיו האחרונות, השיר על הארץ, הסימפוניה התשיעית והסימפוניה העשירית, שאותה לא זכה לסיים.
בשנת 1911 חלה ושב לווינה, שם מת באותה שנה. לבקשתו נקבר ליד בתו מריה שנפטרה בילדותה. בין האבלים בהלוויה (החילונית) היו ארנולד שנברג, ברונו ולטר והצייר גוסטב קלימט.
אלמה מאהלר האריכה ימים אחרי בעלה. היא נישאה בשנית (בשנת 1915) לארכיטקט ולטר גרופיוס, ובשלישית (בשנת 1929) לסופר פרנץ וורפל. היא מתה בשנת 1964. אנה, בתו השנייה של מאהלר, ברחה ב-1938 מאימת הנאצים מווינה ללונדון. היא הפכה לפסלת מפורסמת וחייתה בלונדון עד מותה בשנת 1988.
יצירתו
מאהלר היה מהמנצחים הבולטים של זמנו. תקופתו באופרה המלכותית של וינה הייתה מזהירה עבורו ועבור בית האופרה. בזכות חזרות אינטנסיביות העלה את רמתן של התזמורת והמקהלה ויצר מכלול דרמטי, שלהגשמתו נעשו גם חידושים בבימוי ובתפאורה. הפרשנות המוזיקלית שלו התאפיינה בנאמנות רבה ליצירה. עם זאת, לא היסס להכניס שינויים בפרטיטורות כאשר אלה שירתו את האפקט שביקש ליצור. מאהלר היה דמות מופת לדור צעיר של מנצחים, בהם ברונו ולטר ואוטו קלמפרר.
ממוזער|מהלר, שירים על מות ילדים 01
לצד הצלחתו כמנצח וכמנהל מוזיקלי, חשיבותו של מאהלר כמלחין הייתה נתונה במחלוקת בחייו, וגם אחרי מותו. אף שקיבץ סביבו חוג מעריצים נלהב, נתקלו יצירותיו בחוסר עניין, חוסר הבנה ודחייה בקרב קהל חובבי המוזיקה. רק בשנות השישים של המאה ה-20 זכה מאהלר להערכה מחודשת ולהתגברות העניין ביצירתו. בשינוי זה היה למנצח ליאונרד ברנשטיין תפקיד חשוב. ברנשטיין גם היה הראשון שהקליט בהקלטת סטריאו את כל הסימפוניות של מאהלר.
כיום מנוגנת המוזיקה של מאהלר באולמות הקונצרטים לעיתים תכופות, ומיטב המבצעים מקליטים מיצירותיו. מאהלר נתפס כדמות אמן אופיינית של תקופת מפנה המאה העשרים (Fin de Siècle). מאהלר הקדיש את רוב מרצו לניצוח והלחין את יצירותיו בדרך כלל בחופשות הקיץ, אותן בילה באלפים האוסטריים. היקף יצירתו צר למדי, ומכיל רק סוגים מעטים של יצירות. החשובות בהן הן סימפוניות ושירים (Lieder).
שיריו של מאהלר נוקבים ונוגעים ללב. מחזור השירים "שירי שוליה נודד" עוסק באהבה נכזבת, והשירים על מות ילדים עוסק במוות. השירים שואבים רבות מן השיר העממי (התרבות האוסטרו-הונגרית, התרבות המוראבית, התרבות היהודית), למשל במחזור קרן הפלא של הנער יש שירים שמלותיהם לקוחות מתוך אסופת שירים גרמנים עתיקים. ראויים לציון מיוחד השיר Ich bin der Welt abhanden gekommen מתוך "שירי ריקרט", והשיר Der Abschied מתוך השיר על הארץ, שבו נפרד המחבר מהחיים בכאב, בדידות, צער-עולם והשלמה.
הסימפוניות
המוזיקה של מאהלר אינה מוזיקה מופשטת, אלא מבטאת תכופות יחס לטבע ורעיונות על החיים והמוות, על רוח האדם, על התקוות ועל האכזבות. לחלק מפרקי הסימפוניות שלו העניק מאהלר שמות מפורשים, המנחים את המבצע ואת המאזין ומכילים רעיונות חוץ-מוזיקליים, וגם לפרקים חסרי הכותרת שיווה אופי שמעבר למוזיקה עצמה. אופיין התוכניתי של הסימפוניות בא לביטוי גם בשימוש בטקסטים – המושרים על ידי קולות סולניים, מקהלות מעורבות ומקהלות ילדים.
בסימפוניה הראשונה שלו (בודפשט 1889), המכונה טיטאן, ביקר מאהלר נושאים שונים והקהל לא ידע איך לקבל גישה זו. הוא עשה שימוש בשיר הילדים "אחינו יעקב" כביקורת לאדישות שגילה הציבור לתמותת תינוקות. לואיג'י דאלאפיקולה סבר, שפרק זה בסימפוניה של מאהלר נתן לאלבן ברג השראה לטכניקת הקולאז' שלו ולקורט וייל לשימוש בניבול פה ביצירותיו. בקטע קצר זה ניבא מאהלר את התפתחות הזרמים העיקריים במוזיקה של המאה ה-20. הביקורות כלפי הסימפוניה הראשונה היו שליליות עד כדי כך, ש"חברים התחמקו ממני; איש לא העז להזכיר בפני את הביצוע או היצירה, והסתובבתי כמו מצורע או פושע".
ימין|ממוזער|350px|קטע מגיליון התווים של הסימפוניה השנייה, 1895
בסימפוניה השנייה, (ברלין 1895), פנה מאהלר לשאלת החיים שלאחר המוות. מאהלר האמין בגאולת האנושות, שלא תהיה תלויה בדת או באמונה. הוא הגדיל את הממד המרחבי של המוזיקה בכך שהציב קבוצות כלים מאחורי הקלעים, במקומות מרוחקים מן התזמורת שעל הבימה.
הסימפוניה השלישית ברה מינור (נכתבה בין 1895 ל-1896 ובוצעה לראשונה ב-9 ביוני 1902), היא היצירה הארוכה ביותר שכתב. משך נגינתה נע בין 90 ל-100 דקות, ואף יותר.
שלוש הסימפוניות הראשונות של מהלר חורגות מהממדים שהיו מקובלים עד אז לצורה זו, הן באורכן הן במספר פרקיהן והן בהרכב הגוף המבצע.
הסימפוניה הרביעית (מינכן, 1901) היא רגילה במידותיה. היא בת ארבעה פרקים ומשך נגינתה הוא פחות משעה. אך פעמוני המזחלות שבראשיתה וכינור הצוענים המזייף במתכוון, המשווה לסקרצו אופי של מחול מוות, הדהימו את קהל המאזינים. בפרק האיטי, שמשולב בו קול סופרן זך וצלול, באים לביטוי תום ילדותי ואמונה בגן עדן (תוכן השיר, שיש בו מידה רבה של אירוניה ולגלוג, סותר במתכוון את הוראתו של מאהלר לבצעו ב"תום ילדותי").
בסימפוניה החמישית (קלן, 1904) מבצבצת, מתחת לחזית האופטימית, ראשיתה של טרגדיה. נושא הגורל בסימפוניה החמישית של בטהובן מופיע בצורה מעוותת במרש האבל. הפרק הרביעי, ה"אדאג'טו", הוא מן המוכרים ביותר במוזיקה של מאהלר, קטע חרישי ומופנם לנבל וכלי מיתר, המצטט בין השאר שיר שכתב מאהלר באותה תקופה למילים "אבוד אני לעולם" "Ich bin der Welt abhanden gekommen". אובדן ואהבה היו קשורים תמיד בעיני מאהלר, קשר שבא לביטוי גם ביצירתו שירים על מות ילדים (וינה, 1905).
גם בסימפוניה השישית, (אסן, 1906) "הטראגית", נמשכת תחושת האבדון הממשמש ובא. פרק הסיום שלה הוא הפסימי ביותר בספרות הסימפונית, אף כי נכתב דווקא כשמאהלר היה שרוי באושר הרב ביותר שידע מעודו, לאחר נישואיו לאלמה.
בסימפוניה השביעית (פראג, 1910) משולבות, לראשונה בתזמורת קונצרטים, מנדולינה וגיטרה. לאחר מאהלר החלו גם מלחינים חדשניים כמו שנברג ובולז לעשות שימוש בכלים אלה.
שמאל|ממוזער|200px|הפרמיירה של הסימפוניה השמינית של מאהלר
ממוזער|"כורוס מיסטיקוס" מן החלק הראשון של הסימפוניה השמינית
בסימפוניה השמינית, "סימפוניית האלף", שילב מאהלר יחדיו מזמור לחג השבועות הנוצרי ("בוא, רוח בורא", Veni Creator Spiritus), ואת סצנת הסיום של "פאוסט" מאת גתה, ולשם כך עשה שימוש בהרכב קולוסאלי של שמונה זמרים, שלוש מקהלות מעורבות ותזמורת ענק. ההרכב העצום היה מעבר ליכולת השליטה של כל מנצח שהוא, אך הרעיונות שהובעו בפרטיטורה השפיעו על מלחינים כמו פפיצנר באופרה "פלסטרינה" ובריטן ב"פיטר גריימס".
השיר על הארץ (מינכן, 1911) מבוסס של שירים סיניים מן המאה השמינית. ששת פרקי היצירה נעים בין רגשנות להילולה פראית עד לסיום המרגיע. מאהלר ביטא בשיחה עם ברונו ולטר את חששו, כי המוזיקה תהיה קשה מדי לשמיעה ואולי אף תדחף אנשים לאבד עצמם לדעת.
הסימפוניה התשיעית (וינה, 1912) מתנודדת בין השלמה עם הגורל לבין התקוממות נגדו. יש בה טירוף ואיפוק, הומור ואימה, חיבה ולגלוג. לתחושות הפלצות המאיימות באה הרווחה באדג'ו הנשגב, שאלבן ברג הגדירו כ"מוזיקה שלא מן העולם הזה". ליאונרד ברנשטיין חיוה את דעתו, כי "המאה שלנו היא מאה של מוות ומאהלר הוא נביאה המוזיקלי".
מאהלר, שמת בגיל 50, לא זכה לשמוע ביצוע של השיר על הארץ או של הסימפוניה התשיעית.
את הסימפוניה העשירית לא הספיק מאהלר להשלים. המוזיקאי הבריטי דריק קוק פרסם בשנת 1960 גרסה של הסימפוניה, שהושלמה על סמך הטיוטות של מאהלר. גרסתו של קוק בוצעה לראשונה בשנת 1964. קוק המשיך לעבוד על גרסתו, בעזרת שותפים, וגרסה סופית של הסימפוניה בעריכתו פורסמה בשנת 1976. בפיתוח הטונאלי של האדג'ו (הפרק הפותח את הסימפוניה העשירית) יש רמזים להינתקות מהטונאליות, ויש הרואים פרק זה כהקדמה לכתיבתו של שנברג. הסימפוניה בכללותה היא הישג מוזיקלי מופתי, המבטא ייסורים והשלמה.
סימפוניה – כפי שאמר מאהלר לסיבליוס – "כמוה כעולם: היא חייבת לחבוק הכול". כתיבתו של מאהלר נועדה, לדבריו, לא לתקופתו אלא לדורות הבאים, והוא אכן הקנה לסימפוניה אופקים רחבים מכל מה שנודע עד אז מבחינת ההיקף, מספר הפרקים, ההרכב המבצע ותחומי הנושאים. לאחר תקופה של אלמוניות יחסית בכל הנוגע לקהל הרחב, ולאחר האיסור שהטילו הנאצים על השמעת המוזיקה שלו, הגיעה שעתו בחגיגות המאה להולדתו. מחזור הסימפוניות שלו הוקלט שוב ושוב על ידי טובי הגופים המבצעים, וברפרטואר הסימפוני של אולמות הקונצרטים הוא היה למלחין סימפוניות מהמקובלים ביותר.
חיים אישיים
בשנת 1902 נישא מאהלר לאלמה שינדלר, ממנה נולדו שתי בנותיו: מאריה אנה מאהלר (1902–1907) שנפטרה בילדותה ואנה מאהלר (1904–1988). מבתו אנה נולדו שתי נכדותיו: אלמה זולנאי (1930–2010) ומרינה פיסטולארי (ילידת 1943). שתיהן הקימו משפחות.
מקורות
אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים / נורמן לברכט
ראו גם
הסימפוניה הראשונה של מאהלר
הסימפוניה השנייה של מאהלר
הסימפוניה השלישית של מאהלר
הסימפוניה הרביעית של מאהלר
הסימפוניה החמישית של מאהלר
השיר על הארץ
שירים על מות ילדים
אנרי-לואי דה לה גראנז'
לקריאה נוספת
נורמן לברכט, אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, תרגום: שלומית קדם, הוצאת לדורי, 1996.
מילטון קרוס ודייוויד אבן, אנציקלופדיה של גדולי המוזיקה ויצירותיהם, תרגום: א. שן-ארי, הוצאת לדורי, 1991.
מייקל קנדי, מהלר, תרגום: עפר שלח, כתר הוצאה לאור, 1986.
סטוארט פדר, גוסטב מאהלר: חיים במשבר, תרגום: יאיר לוי. הוצאת רסלינג, 2009.
Jens Malte Fischer, Gustav Mahler, Yale University Press, 2011
Zoltan Roman, Gustav Mahler's American Years, 1907-1911: a Documentary History, Pendragon Press, 1989
Stephen E. Hefling, Mahler Studies, Cambridge University Press, 1997
Jeremy Barham (ed.), The Cambridge Companion to Mahler, Cambridge University Press, 2007
Donald Mitchell, The Mahler Companion, Oxford University Press, 1999
Henry-Louis de La Grange, Gustav Mahler, Oxford University Press, 1999
Norman Lebrecht, Mahler Remembered, Faber Press, 1987
Norman Lebrecht, Why Mahler? How One Man and Ten Symphonies Changed Our World, Pantheon Books, 2010
Charles Youmans (ed.), Mahler in Context, Cambridge University Press, 2021
Peter Franklin, The Life of Mahler, Cambridge University Press, 1997
Alfred Rosenzweig, Gustav Mahler: New Insights Into his Life, Times and Work, Routledge, 2016
Donald Mitchell, Gustav Mahler: the Early Years, Boydell Press, 2003
Donald Mitchell, Gustav Mahler: the Wunderhorn Years, Boydell Press, 2005
קישורים חיצוניים
אגודת גוסטב מאהלר הבינלאומית
נעם בן זאב, פרטיטורה מתגלה מחדש, הפורטל הקלאסי החדש
המנצח אליהו ענבל כותב על המוזיקה של מהלר, הפורטל הקלאסי החדש
ארכיון הקלטות יצירותיו של מאהלר
אליהו ענבל, "הסימפוניות של מאהלר: תנ"ך של רגשות אנושיים" מגזין אופוס, 15 ביולי 2014
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:יהודים מומרים אוסטרים
קטגוריה:מלחינים יהודים אוסטרים
קטגוריה:מנצחים יהודים אוסטרים
קטגוריה:מנצחי אופרה
קטגוריה:מלחיני ליד
קטגוריה:אמנות והגות במפנה המאה העשרים
קטגוריה:וינה: אישים
קטגוריה:צמחונים אוסטרים
קטגוריה:צמחונים יהודים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות של גרינצינג
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:בוהמיה: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וינה
קטגוריה:מתנצרים
קטגוריה:ילידי 1860
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1911
| 2024-10-04T16:32:15
|
וולפגנג אמדאוס מוצרט
|
וולפגנג אמדאוס מוצרט (בגרמנית: Wolfgang Amadeus Mozart; 27 בינואר 1756 – 5 בדצמבר 1791) היה מלחין ווירטואוז בן התקופה הקלאסית. מספר היצירות שחיבר במהלך חייו הקצרים ואיכותן יוצאת הדופן, מציבים אותו כאחד מגדולי המלחינים של כל הזמנים.
מוצרט הלחין למעלה מ-800 יצירות. מלחינים בולטים שהשפיעו על יצירתו הם יוזף היידן ויוהאן כריסטיאן באך, אך הוא הביא עמו סגנון חדש ורענן אל התקופה הקלאסית, והיה אחד המלחינים הבולטים בה. מוצרט תרם רבות למוזיקה הקלאסית, והמוזיקה שחיבר שימשה השראה לשורה ארוכה של מלחינים.
יצירותיו של מוצרט קוטלגו בשנת 1862 בקטלוג כרונולוגי-נושאי על ידי לודוויג פון קכל. רשימת קכל (שבה מקוטלגות יצירות מוצרט מ-K.1a עד K.626) עברה מאז מספר עדכונים, האחרון שבהם בשנת 1964.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|מוצרט בן השבע, 1763
ילדות
מוצרט נולד בבית אחורי ברחוב גטריידה מס' 9 בזלצבורג. אביו, לאופולד, היה מוזיקאי בשירות הארכיבישוף, ואמו, אנה מריה, הייתה מורה לכינור ומוזיקאית חובבת. מוצרט הצעיר הוטבל לנצרות יום לאחר הולדתו בקתדרלת רופרט ווירגיל הקדושים, וקיבל את השם יוהנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס (גוטליב) מוצרט. שני השמות הראשונים הם שמו של הקדוש הנוצרי יוחנן כריסוסטומוס, אשר ביומו נולד מוצרט. השם השלישי הוא שמו הפרטי והוא הוענק לו על-שם סבו מצד אביו, ואילו הרביעי הוא שם יווני שמשמעו "אהוביה" והיה שם סנדקו. שם זה שימש את מוצרט כשם אמצעי לאורך כל חייו, ובהתאם לנוהג המקובל בתקופתו, נהג מוצרט להתאים את שמו האמצעי לשלל שפות בהתאם למקום מחייתו ולמצב רוחו. כך בעת ביקוריו באיטליה כינה את עצמו "אמדאו" (Amadeo), בזלצבורג היה "גוטליב" (Gottlieb) ולעיתים השתמש בגרסה הצרפתית "אמדה" (Amadé). השם האחרון היה החביב עליו ביותר, ולראיה, זהו השם בו חתם על הסכם נישואיו.
כישרונו המוזיקלי הנדיר של מוצרט בלט כבר כשהיה בן שלוש. אביו שהיה אחד ממורי המוזיקה המפורסמים באירופה באותה עת, הרביץ בו את תורתו המוזיקלית מגיל מוקדם, ומלבד לימודי תאוריה, לימד אותו גם נגינה בכינור ובצ'מבלו. בגיל חמש החל מוצרט לחבר קטעי מוזיקה קטנים ולהעלותם על הכתב בסיועו של אביו. בגיל שש כבר ידע לפרוט על הפסנתר כשעיניו מכוסות.
בשנת-2024 התגלתה בספרייה בלייפציג שבגרמניה יצירה לא מוכרת שהלחין מוצרט כשהיה כפי הנראה בתחילת גיל הנעורים שלו. היצירה נכתבה כנראה בשנות ה-60 של המאה ה-18 לשלישיית מיתרים ואורכה כ-12 דקות.
במכתבים רבים ובכמה מיצירותיו הקלילות ביטא מוצרט הומור בתי שימוש ילדותי וגס, שהביך את חוקריו, משום שהוא עומד בסתירה לרצינות ולבגרות של יצירותיו המוזיקליות. לדוגמה, במכתב שכתב לדודניתו ב-5 בנובמבר 1777 חרז מוצרט ביטויים אנאליים על הפרשות, וכך עשה גם בקאנון הפארודי K.382c. חוקרים אחדים מייחסים זאת להתפתחותו הנפשית של מוצרט במסגרת המשפחתית שבה גדל.
שנות הנדודים באירופה
ליאופולד מוצרט זיהה את הכישרון יוצא הדופן של בנו, והבין חיש מהר כי בילד המחונן טמון פוטנציאל כלכלי גדול. כשהיה מוצרט בן 6, ואחותו מריה אנה (נאנרל) בת 11, יצא איתם אביהם למסע הופעות ראשון, שבמהלכו ביקרו במינכן ובווינה. מוצרט הקטן הוצג לראווה בחצרות האצילים כילד פלא, בעוד אחותו, שניחנה אף היא בכישרון מוזיקלי, ליוותה אותו בפסנתר. לצורך הופעות פומביות אלו חיבר מוצרט מספר דואטים לכינור ולפסנתר. הילדים, ובמיוחד וולפגנג, הותירו רושם עז בקרב כל שומעיהם. המאזינים התפעלו מיכולתו של וולפגנג לנגן בפסנתר קטע מוזיקלי תוך כדי חיבורו ממש, ומיכולתו לזהות בקלות – בעיניים מכוסות – כל צליל שנוגן בפניו. הם העשירו את כיסי אביו, ובלבד שיוכלו לחזות בבנו המחונן ולהאזין לנגינתו. בראותו עד כמה רבה ההצלחה, החליט האב לפרסם את שמו של הבן במרכזי המוזיקה הגדולים של אירופה, והמשפחה יצאה למסע ארוך שנמשך קרוב לשלוש שנים, דרך גרמניה, איטליה, צרפת, אנגליה, ארצות השפלה ושווייץ. בפרנקפורט צפה בו גתה בן ה-14, שלימים תיאר בכתביו את היום ההוא. בלונדון ליווה מוצרט את המלכה שארלוט בשירתה, וניגן בפניה ובפני המלך ארבע שעות תמימות. בלונדון פגש מוצרט גם את יוהאן כריסטיאן באך (בנו של יוהאן סבסטיאן באך).
המסעות היו כרוכים בהוצאות כספיות מרובות, ותנאי המסע היו קשים.Halliwell, Ruth (1998). The Mozart Family: Four Lives in a Social Context. New York City: Clarendon Press, pp. 51, 53 בכל מדינה ועיר נאלץ ליאופולד לשכור כלי נגינה חדשים, לקנות בגדים חדשים כאופנת המקום ולשכור מקומות לינה מתאימים. הקהל שילם לרוב במתנות קטנות ולא בכסף. עם זאת, עבור מוצרט הצעיר הערך האמיתי היה חשיפתו למגוון תרבויות אירופה.
המסעות הביאו למוצרט הצעיר תהילה רבה, והוא נחשף למוזיקה מעולה בסגנונות השונים. בכוח זיכרונו המופלא קלט את היצירות ששמע והבינן מיד, ובעבודותיו המוקדמות ניכרות השפעות של מלחינים אחרים, אולם כבר בגיל צעיר היה טבוע ביצירתו חותם אישי. הנסיעות הארוכות היו כרוכות בקושי רב, ובמהלכן חלו שלושת בני המשפחה במחלות מסכנות חיים: תחילה ליאופולד (לונדון, קיץ 1764),Halliwell 1998, pp. 82-83 ואחר כך שני הילדים (האג, סתיו 1765).Halliwell 1998, pp. 99-102
שמאל|ממוזער|250px|משפחת מוצרט (האם מופיעה בתמונה שעל הקיר). ציור משנת 1780
בשנת 1769 כשמוצרט היה בן 13, שנתיים בלבד לאחר שובו מהמסע הארוך באירופה, יצאה המשפחה למסע נוסף לאיטליה. המסע, שנמשך כשנתיים, היה הראשון בסדרה של שלושה מסעות לאיטליה, שהגיעו לסיומם כעבור ארבע שנים. גם במסעות אלו זכה הנער להצלחה רבה, בעיקר בזכות האופרות שכתב, ושמו הלך לפניו בכל אשר פנה. האפיפיור קלמנס הארבעה עשר הוקסם מגאוניותו של מוצרט הצעיר והעניק לו אות כבוד. אנקדוטה הממחישה את גאוניותו המוזיקלית של מוצרט קשורה ביכולתו הפנומנלית לזכור מוזיקה ולשחזרה: באותה תקופה נחשבה המיזררה (יצירה גותית דתית) של גרגוריו אלגרי לנשגבת; מותר היה להשמיעה רק פעם בשנה בכנסיית האפיפיור, ותוויה נשמרו בסוד. ליאופולד מוצרט כתב באחד ממכתביו, שבנו נכח בעת ביצוע היצירה ואחר כך שחזר בכוח זכרונו את תוויה והעלה אותם בשלמות על הכתב.
בתקופת שהותו בבולוניה התוודע מוצרט למלחין הצ'כי יוזף מיסליבצ'ק והתיידד עמו. כאשר מיסליבצ'ק חלה בעגבת, פקד ליאופולד על בנו לנתק כל קשר עם המלחין, אך סבלו של מיסליבצ'ק נגע ללבו של וולפגנג, ובשנת 1777, כאשר שהה עם עמו במינכן ערכו השניים ביקור אצל מיסליבצ'ק ששהה אף הוא בעיר.ג'יין גלובר, "הנשים של מוצרט", ספרי עליית הגג, 2006, תרגום אביעד שטיר, עמ' 83-82
את השנים 1773–1777 עשה מוצרט בזלצבורג כמלחין-חצר אצל הנסיך-הארכיבישוף של זלצבורג. העבודה נתפסה בעיניו כחדגונית ומשעממת, עם זאת הייתה זו תקופת הלחנה פורייה מאד. הוא הלחין סימפוניות, סונאטות, רביעיות מיתרים, מיסות, סרנדות ואופרות. הוא אף יצא למסעות שונים ברחבי אירופה. במסעו למינכן ב-1775, לשם כתיבת האופרה La finta giardiniera (נערת הגן המתחזה), כתב מוצרט את הסונאטה לפסנתר מס' 6. למסעו האחרון יצא מוצרט בן ה-21 ב-23 בספטמבר 1777 כשהוא מלווה באמו. מסע זה כלל ביקור במינכן, במנהיים ובפריז, אך בניגוד להצלחות הכבירות אותן ידע מוצרט בעבר, מסע זה היה אפוף עגמומיות ומלא אכזבות. במנהיים הוא קיווה להשיג משרה בחצרו של הנסיך הבוחר, אך אחרי המתנה של מספר חודשים נכזבה תקוותו. בעת שהותו שם התאהב בזמרת המחוננת אלואיזיה ובר, שהשיבה לו אהבה בתחילה אך דחתה אותו בסופו של דבר. התנגדותו של האב ליאופולד לקשר זה הביאה לשורה של אי הבנות ומתחים בין האב לבנו. שהות של מספר חודשים בפריז אף היא לא הביאה לתוצאות המקוות; ובעודם בפריז נפלה אימו למשכב, וכעבור זמן קצר נפטרה. מיואש ומאוכזב עזב מוצרט את פריז.
מוצרט בווינה
ממוזער|סטפאן סדלאצ'ק, מוצרט מנגן בצ'מבלו
בשנת 1781 ביקר מוצרט בווינה כחלק מפמלייתו של הנסיך-הארכיבישוף של זלצבורג. יחסו הנוקשה של הארכיבישוף לא נעם למוצרט (לדוגמה: מוצרט נאלץ לאכול עם המשרתים),Mozart's Letters, Mozart's Life: Selected Letters. Translated by Robert Spaethling. W.W. Norton. 2000, letter to his father dated 24 March 1781 וזמן קצר לאחר הגעתם לווינה נפרדו דרכיהם. כפי שתיאר זאת מוצרט עצמו: הוא שוחרר ממשרתו "בבעיטה באחוריו". מוצרט עורר עניין רב בקרב אצילי העיר, הוא החליט להשתקע בווינה ולפתח קריירה מוזיקלית עצמאית.
מוצרט הגיע לווינה בתקופה של סובלנות ופתיחות. הקיסר יוזף השני הסיר מגבלות ופתח הזדמנויות חדשות לתרבות ולחברה. מוצרט הבין שהוא באופנה ואם ימהר יוכל לקיים סדרת קונצרטים למנויים. הוא חיבר שישה קונצ'רטי לפסנתר ומכר כרטיסים לתלמידיו ולבני אצולה. במהרה קנה לו שם ונהיה פופולרי. מוצרט כבש את לבה של וינה כמלחין עצמאי, כמורה וכמבצע.
ב-4 באוגוסט 1782 נשא מוצרט לאישה את קונסטנצה ובר (1842-1762), דודניתו של המלחין קרל מריה פון ובר, בניגוד לעצת אביו שסלד מהנישואים. קונסטנצה ומוצרט הביאו לעולם שישה ילדים, אך רק שניים מתוכם הגיעו לבגרות – קרל תומאס ופרנץ קסאוור וולפגנג. ילדיו של מוצרט לא נישאו מעולם ולא הביאו צאצאים, וכך בא הקץ לשושלת מוצרט קצרת הימים.
שנת 1782 הייתה שנה מבשרת טובות למוצרט ומשפחתו. האופרות שהלחין זכו להצלחה כבירה, והוא החל להופיע כמנצח וכפסנתרן בסדרת הקונצ'רטי לפסנתר שהלחין. השנים 1782–1785 היו המאושרות בחייו. על פי אומדן, מוצרט הרוויח בתקופה זו סכום ששווה היום ליותר מ-155,000 אירו בשנה.
שמאל|ממוזער|150px|פורטרט משנת 1789
בשנים 1782–1783 התוודע מוצרט לעבודותיהם של מלחיני הבארוק הגדולים באך והנדל. הדבר התאפשר בעזרתו של הברון גוטפריד ואן סוויטן (Gottfried van Swieten), שעודד את מוצרט ללמוד ולנתח את ספריית התווים הגדולה שהייתה ברשותו. המפגש של מוצרט עם יצירות הבארוק הביא לכתיבתן של מספר יצירות שבהן חיקה את הסגנון הישן, שמאוחר יותר השתלב ביצירותיו ובשפתו המוזיקלית, כפי שניתן לראות במעברים הפוגאלים בסימפוניה מס' 41, באופרה חליל הקסם וברקוויאם.
בשנת 1783 נסע מוצרט בחברת אשתו לביקור אצל אביו בזלצבורג, במטרה ליישר את ההדורים לאחר נתק שנמשך מיום חתונתו. הביקור לא עלה יפה, ואביו התכחש לאשתו הצעירה של מוצרט. למרות זאת, הביקור בזלצבורג הניב את אחת מיצירותיו הליטורגיות הגדולות ביותר: המיסה בדו מינור (שלא נשלמה), שהושמעה לראשונה בזלצבורג לקראת סוף הביקור.
בשנותיו הראשונות בווינה פגש מוצרט את יוזף היידן, ועד מהרה קשר אתו קשרי ידידות. שני המלחינים חלקו חיבה משותפת לרביעיות מיתרים, ואף ניגנו יחדיו ברביעייה שכזו בעת ביקוריו של היידן בווינה. מוצרט הקדיש להיידן את שש רביעיות המיתרים שלו מהשנים 1782–1785. רביעיות אלה הן מעין תשובה מוזיקלית לסדרת הרביעיות אופ. 33 של היידן משנת 1781. היידן היה למעריץ נלהב של מוצרט; כאשר האזין בפעם הראשונה לשלוש הרביעיות האחרונות מתוך השש שהקדיש לו מוצרט, פנה אל ליאופולד במילים: "כאדם ישר ונוכח האל, הריני להודיעך כי בנך הוא המלחין הגדול ביותר הידוע לי, הן בהכרות אישית והן משמועה. הוא ניחן בטעם מעודן ויתר על כן, הבנה עמוקה מאין כמוה בתורת ההלחנה".Mozart, Wolfgang; Mozart, Leopold (1966). Anderson, Emily (ed.). The Letters of Mozart and his Family (2nd ed.). London: Macmillan, p. 1331
מוצרט הושפע מרעיונות תנועת ההשכלה, ובשנת 1784 הצטרף לבונים החופשיים. הרעיונות והערכים של הבונים החופשיים קיבלו ביטוי באופרה האחרונה שכתב: "חליל הקסם", שאותה חיבר כדי לסייע לידיד ותיק שהתיאטרון שברשותו היה שרוי בקשיים. על אף הצלחתה של האופרה, מוצרט עצמו לא ראה ממנה פרוטה.
לקראת סוף שנות השמונים נקלע מוצרט לקשיים כלכליים, וגם בריאותו התערערה. על יצירות המופת שהלחין בתקופה זו זכה לגמול זעום, והוא חי ברמת חיים שהייתה מעבר להישג ידו באותה עת.
בשנת 1786 גר מוצרט בדירה שכורה בווינה, שם הלחין את האופרות נישואי פיגארו ודון ג'ובאני (1787). דירה זו משמשת היום כאתר תיירות פתוח לקהל וכמוזיאון לזכרו של המלחין.
שמאל|ממוזער|150px|דיוקן מפורסם של מוצרט. צויר בווינה בשנות חייו המאוחרות
מוצרט ופראג
מוצרט רחש חיבה מיוחדת לעיר פראג ולתושביה. בשעה שירדה קרנו בווינה, הפופולריות שלו בבירה הצ'כית הלכה וגברה, וכל בכורה מוזיקלית של אחת מיצירותיו נחוגה ברוב פאר ובכבוד רב. עד היום מפורסם הביטוי שבו השתמש מוצרט לתיאור יחסיו עם תושבי העיר: "הפרגאים שלי מיטיבים להבינני" (Meine Prager verstehen mich). מלבד תהילה זכה מוצרט בפראג גם לתגמול נאה עבור יצירתו, הן בתשלום ישיר עבור קונצרטים והן בתמלוגים על יצירותיו. מוצרט כינה את שמה של אחת מהסימפוניות שלו על שמה של העיר פראג: סימפוניה מס' 38, המכונה סימפוניית "פראג". והצגת הבכורה של האופרה "דון ג'ובאני" נערכה בפראג ב-29 באוקטובר 1787.
מחלתו ומותו של מוצרט
מוצרט חלה בעת שביקר בפראג וניצח ב-6 בספטמבר 1791 על הבכורה של האופרה "חסדו של טיטוס". האופרה נכתבה באותה שנה, בהזמנתו של הקיסר לאופולד השני, לכבוד הכתרתו של הקיסר ב-1790 כארכידוכס של אוסטריה.Freeman, Daniel E. (2021). Mozart in Prague. Minneapolis: Calumet Editions, pp. 193-230 מוצרט המשיך בעבודתו, וב-30 בספטמבר ניצח על הבכורה של האופרה "חליל הקסם". אך בריאותו התדרדרה ב-20 בנובמבר והוא רותק למיטתו כשהוא סובל מנפיחות ברגליו ובידיו, כאבים והקאות.Solomon, Maynard (1995). Mozart: A Life (1st ed.). New York City: HarperCollins, p. 491
מוצרט טופל בימיו האחרונים בידי אשתו ואחותה הצעירה, וזכה לביקורים של רופא המשפחה, תומאס פרנץ קלוזט. הוא עשה מאמץ לסיים את הרקוויאם, אך אין עדות מספקת לכך שהכתיב חלקים מהיצירה לתלמידו פרנץ קסאפר זיסמאייר.Solomon 1995, pp. 493, 588
סיבת מותו של מוצרט אינה ידועה בוודאות. בתיעוד הרפואי של מותו מוזכרת סיבת המוות כ"קדחת צבאית חמורה", תיאור מעורפל שאינו מאפשר לאבחן את המחלה ממנה סבל לפי הרפואה המודרנית. במהלך השנים עלו תאוריות רבות על אודות סיבת המוות, בין הבולטות שבהן מחלת השערוניות (Trichinosis), הרעלת כספית וקדחת השיגרון. יש הסוברים שמוצרט הורעל על ידי בעל קנאי של אחת מתלמידותיו (בספרון "מוצרט וקונסטנצה" שיצא כסיכום מחקר קרימינולוגי - היסטורי). היום מקובלת ההנחה לפיה מת מדלקת מפרקים חמורה שהתפתחה לזיהום שהחליש את המערכת החיסונית בגופו.
מוצרט נפטר בווינה ב-5 בדצמבר 1791 והוא בן 35 במותו. הרקוויאם נותר לא גמור, וישנם מוזיקולוגים המייחסים את שלושת הפרקים האחרונים, "סאנקטוס", "בנדיקטוס" ו"אגנוס דאי" לזיסמאייר, שכתב אותם לפי הוראותיו של מוצרט. אולם מחקרים מודרניים – בעיקר זה של המוזיקולוג היהודי-האמריקני רוברט לוין – טוענים, שמלאכת השלמת הרקוויאם בוצעה בחופזה ובניגוד לקווים המנחים שהתווה מוצרט לפני מותו. לוין אף חיבר השלמה משלו ליצירה, המבוססת על ממצאים אותנטיים בכתב ידו של המלחין.
שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה לזכרו של מוצרט בבית הקברות סנט מרקס בווינה
שבעת מותו היה מוצרט חסר כול, ובשל כך הובא לקבורה בקבר קהילתי משותף ולא בהלוויה הראויה לאדם במעמדו. אולם מחקרים מראים, כי למרות הירידה שחלה בפופולריות שלו בקרב תושבי וינה, הוא המשיך להיות מועסק בעבודה מתגמלת בחצר הקיסר, ומלבד זאת זכה לתמלוגים רבים תמורת השמעת יצירותיו ברחבי אירופה ובפרט בפראג. יש ראיות לכך, שבשנות חייו האחרונות הוא הרוויח כ-10,000 פלורין לשנה – פי 20 ממה שנדרש באותה תקופה לקיום אורח חיים אמיד.
מוצרט לא נקבר בקבר אחים המוני אלא בקבר קהילתי משותף בבית הקברות סנט מרקס, דבר נפוץ בסוף המאה ה-18 בקרב בני מעמדו. בניגוד לקברי האריסטוקרטים, הקברים הקהילתיים נשמרו באותה עת רק למשך עשר שנים,Walther Brauneis [in German]. Dies irae, dies illa—Day of wrath, day of wailing: Notes on the commissioning, origin and completion of Mozart's Requiem (KV 626) (PDF). Archived from the original (PDF) on 7 April 2014 ועל כן מיקומו המדויק של הקבר נשכח עם השנים. כיום מוצבת בבית הקברות אנדרטה לזכרו של מוצרט; אנדרטה נוספת מוצבת ב"צנטרלפרידהוף", בית הקברות המרכזי בווינה.
מיתוסים ואגדות
אגדות ומיתוסים נקשרו בשמו ובפרטי חייו של מוצרט. מרבית הביוגרפים הראשונים שלו כלל לא הכירו אותו, והעדיפו לארוג סביבו אגדות רומנטיות.
הרקוויאם של מוצרט
סביב הרקוויאם של מוצרט נוצר המיתוס, שבעת כתיבתו ידע מוצרט כי הוא עומד למות, והרקוויאם חובר עבור עצמו. סיפור זה מתבסס על זיכרונותיה של אשתו קונסטנצה, שסיפרה כי מוצרט אמר לה כך כמה שבועות לפני מותו.
גרסה זו, וכן אגדות רבות אחרות, התחזקו בעקבות סרטו הבדיוני של מילוש פורמן "אמדאוס", המבוסס על מחזה מאת פיטר שאפר. הסרט עורר התעסקות רבה בסיפור חייו של המלחין הגאון. למרות הצהרתם הפומבית של יוצרי הסרט כי מדובר ביצירה שהיא פרי הדמיון ברובה, צופים רבים סברו שזהו סרט ביוגרפי על חייו של מוצרט, וקיבלו את הנאמר בו כאמת היסטורית.
במשך קרוב למאתיים שנה היה מזמין הרקוויאם חידה לא פתורה בעיני חוקרים ומוזיקולוגים, והחידה הולידה אגדות שונות ומשונות. גרסת הסרט "אמדאוס" להזמנת היצירה רומזת כי מזמין היצירה היה לא אחר מאשר אנטוניו סליירי, מלחין החצר של הקיסר וכנראה גם יריבו של מוצרט, אם כי היחסים ביניהם היו לרוב אדיבים וידידותיים. גרסה שונה של הסיפור היא, שאיש מסתורי הזמין את הרקוויאם כדי להתיש את המלחין החולה ולהביא עליו את מותו.
בחלוף השנים נודעה האמת. שורש האגדה טמון בהזמנת היצירה על ידי שליח, אך מזמין היצירה לא היה אלמוני כלל, ולמעשה אף היה מפורסם באותה תקופה בווינה. מדובר ברוזן , איש אצולה חובב מוזיקה, שנהג לרכוש יצירות ממלחינים ידועים, להעתיקן בכתב ידו ולהציגן כיצירותיו שלו. את הרקוויאם הזמין כדי להציגו כמחווה שלו לזכר אשתו.
נראה שמוצרט ידע היטב את זהותו של מזמין היצירה, ועדות לכך ניתן למצוא בדיון המשפטי שהתנהל לאחר מותו בין אשתו קונסטנצה לבין נציגי הרוזן (הדיון לא הגיע לידי משפט). על פי הסכם שנחתם בין מוצרט לבא כוחו של פון ואלסאג, מוצרט קיבל מראש את מחצית הסכום המגיע לו עבור הרקוויאם, והמחצית השנייה אמורה הייתה להתקבל עם השלמת היצירה. משערים שהרוזן קיווה לקבל את הזכויות המלאות על יצירה, בכלל זה כל הטיוטות וכתבי היד.
מותו הפתאומי של מוצרט העביר את הזכויות על היצירה הלא מושלמת לידי אשתו, וזו דאגה להשלמתה והשמעתה בפומבי למטרות רווח. מעשה זה היה העילה לתביעתו של הרוזן, שלבסוף יצא כשידו על התחתונה ונאלץ לוותר על הזכויות.
הן סיפור מודעותו של מוצרט למותו הקרב והן הסיפור אודות "איש המסתורין" מזמין הרקוויאם, ראו אור לראשונה בביוגרפיה של מוצרט שפורסה בווינה בשנת 1808 על ידי פרנץ קסאווייר נימצ'ק.
מוצרט וסליירי
על יחסי מוצרט וסליירי נוצר המיתוס, שלפיו קנאתו של אנטוניו סליירי בגאונותו המוזיקלית של מוצרט העבירה את סליירי על דעתו, עד כדי מעורבות במותו המוקדם של מוצרט.
בשנת 1830 כתב פושקין מחזה מחורז ששמו "מוצרט וסליירי". המחזה מספר סיפור בדיוני, שלפיו קנאתו של סליירי במוזיקה הגאונית של מוצרט מביאה אותו להרעיל את מוצרט ולגרום למותו. המחזה עובד בשנת 1897 לאופרה "מוצרט וסליירי" מאת רימסקי-קורסקוב. המחזה של פיטר שאפר והסרט "אמדאוס" נשענים על יצירות אלה בעיצוב היחסים בין שני המלחינים ובתיאור הקנאה של סליירי במוצרט.
האמת ההיסטורית היא, שלמוצרט וסליירי אכן הייתה תקופה שבה רחשו עוינות זה כלפי זה, אולם הייתה זו עוינות על רקע כלכלי בלבד, ולאורך תקופה קצרה ביותר, כאשר מוצרט נכשל בהתמודדותו על תפקידים שונים, בעיקר תפקידי הוראת מוזיקה, אשר אליהם נבחר לבסוף סליירי. אם הייתה איבה בין השניים שבבסיסה קנאה, הרי הייתה זו קנאתו של מוצרט בסליירי ולא ההפך.
אולם מלבד סכסוך קטן זה, יחסיהם של מוצרט וסליירי היו טובים והשניים רחשו הערכה רבה זה לזה. כאשר סליירי התמנה לתפקיד ה"קאפלמייסטר" בחצרו של הקיסר, הוא העדיף להחיות את האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט ולא לכתוב אופרה משל עצמו. מוצרט וסליירי אף הלחינו יחדיו קטע מוזיקלי לסופרן ופסנתר, קטע שהוקדש לזמרת פופולרית באותה התקופה.
במכתבו האחרון (נכתב ב-14 באוקטובר 1791) כתב מוצרט על הצגת האופרה "חליל הקסם" שבה נכח סליירי: "הוא צפה והאזין ברוב קשב, ומן הפתיחה ועד לאקורד הסיום לא היה קטע שבו לא זכיתי למחמאה זו או אחרת מפיו".
על פי הביוגרפיה של מוצרט שכתב אוטו יאן בשנת 1856, סליירי נכח בהלווייתו של מוצרט.
שמאל|ממוזער|250px|דף מסינפוניה קונצרטנטית לכינור, ויולה וצ'לו K104, בכתב ידו של מוצרט
ממוזער|אנטיפון של מוצרט 1770
סגנון מוזיקלי
מוצרט – לצד היידן ובטהובן – היה נציג מרכזי של התקופה הקלאסית במוזיקה המערבית. סגנונו המוזיקלי התפתח במקביל להתפתחות שחלה במוזיקה האירופית באותן השנים; החל בסגנון הגאלאנט (סגנון פשוט וקליל שנוצר באמצע המאה ה-18 כתגובה למורכבות המוזיקלית של תקופת הבארוק) ביצירותיו המוקדמות, ועד למורכבות הצורנית ולרב קוליות ביצירותיו המאוחרות.
מוצרט היה מלחין פורה מאוד, שהלחין במרבית סוגי המוזיקה שהיו קיימים בזמנו, בכלל זה סימפוניות, אופרות, קונצ'רטי סולו לכלים שונים ומוזיקה קאמרית, הכוללת מספר רב של רביעיית מיתרים ומספר רב של סונאטות. בתחום המוזיקה הדתית חיבר מוצרט מספר מיסות. הוא גם היה ידוע בחיבתו למוזיקה היתולית, וכך חיבר מוזיקה לריקודים, דיברטימנטי, סרנדות ושאר סוגים של מוזיקה קלה ומבדרת.
המאפיינים של הסגנון הקלאסי במוזיקה ניכרים ביצירתו של מוצרט; הבהירות, האיזון, השקיפות והשפה ההרמונית הפשוטה מהווים את הבסיס ליצירתו, על אף שביצירותיו הבוגרות יש שימוש גובר בהרמוניות כרומטיות ובמורכבות שלא נודעה בזמנו. מגיל צעיר ניכר במוצרט הכישרון לחיקוי מדויק של מוזיקה אותה שמע. מסעותיו הרבים בילדותו, שבהם נפגש עם גדולי המוזיקאים באירופה, חשפו אותו לסגנונות ולטכניקות ששימשו אותו ליצירת סגנונו המוזיקלי הייחודי.
בבגרותו החל מוצרט להשתמש באלמנטים מסגנון הבארוק. קטעים פוגאלים, נושאים קונטרפונקטיים וקטעים כרומטיים החלו להופיע ביצירותיו. הסונאטות שחיבר לכלי מקלדת נכתבו במבנה של צורת הסונאטה, ואף שכללו אותו לכדי מבנה מורכב הכולל פיתוח רב קולי מורחב של הנושאים תוך שימוש רב במודולציות.
במהלך חייו כתב מוצרט לסירוגין מוזיקה אינסטרומנטלית ומוזיקה ווקאלית (בעיקר אופרות). הוא כתב אופרות מכל הסוגות הקיימות: אופרה בופה כדוגמת "נישואי פיגארו", אופרה סריה כדוגמת אידומנאו ו"חסדו של טיטוס", דרמה ג'וקוזו כדוגמת דון ג'ובאני (כל אלה לליברית באיטלקית), וזינגשפיל בשפה הגרמנית כדוגמת חליל הקסם .
באופרות המאוחרות שחיבר השתמש מוצרט בשינויים מזעריים בתזמור ובגוון המוזיקלי כדי לבטא ולהדגיש מצבי רוח ורגשות, וכן התרחשויות דרמטיות בעלילה. התפתחותו המתמדת של מוצרט בתזמור באה לביטוי בסימפוניות ובקונצ'רטי שכתב וכן באופרות. ככל שגברה המורכבות במוזיקה האינסטרומנטלית שלו, גדלה מיומנותו בהבעת רגשות באמצעות המוזיקה באופרות.
במוזיקה של מוצרט יש התייחסות מעטה לטבע. מוצרט היה מלחין עירוני, והתאים את סגנונו המוזיקלי לטעמו של הקהל העירוני: בני אצולה ובורגנים.
השפעות
יצירתו של מוצרט השפיעה, ועודנה משפיעה, על יצירותיהם של מלחינים רבים. ג'ואקינו רוסיני טען כי מוצרט הוא "המוזיקאי היחיד אשר לו היו ידע כמידת הגאוניות, וגאוניות כמידת הידע".
מעריץ בולט של מוצרט בקרב המלחינים הקלאסיים הוא לודוויג ואן בטהובן. בטהובן השתמש לא פעם במוצרט כמודל ליצירתו. הרביעייה בלה מז'ור של בטהובן (אופוס 18 מספר 4) קיבלה את השראתה מן רביעייה בלה מז'ור של מוצרט (K.464). הדמיון ביניהן אינו מקרי: לפני כתיבת היצירה העתיק בטהובן את מרבית רביעיות המיתרים של מוצרט, כדי להבין את אופי היצירה של המלחין הנערץ עליו. גם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 בדו מינור של בטהובן הוא מחווה ברורה לקונצ'רטו בדו מינור של מוצרט (K.491). והחמישייה לפסנתר וכלי נשיפה אופוס 16 מאת בטהובן מתייחסת בבירור ליצירה להרכב זהה מאת מוצרט (K.452).
מחווה נוספת של בטהובן למוצרט הן הווריאציות שכתב למספר נושאים מאת מוצרט, ביניהן הווריאציות לצ'לו ופסנתר על נושאים מתוך "חליל הקסם"; וכן קדנצות שכתב לקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט, ובעיקר לקונצ'רטו מספר 20 (K.466).
דוגמאות נוספות להשפעתו של מוצרט על מלחינים אחרים הן: יצירתו של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי "מוצרטיאנה" שנכתבה לזכרו של המלחין; וכן ה"וריאציות ופוגה על נושא של מוצרט", יצירה של מקס רגר משנת 1914. המילה האחרונה שאמר המלחין גוסטב מאהלר לפני מותו הייתה "מוצרט".
יצירות חשובות
ממוזער|300px|פסלו של מוצרט בלב וינה
נהוג היום לציין את יצירותיו של מוצרט לצד מספרן ברשימת יצירותיו ("רשימת קכל"), רשימה שהיא למעשה קטלוג כרונולוגי-נושאי שערך לודוויג פון קכל בשנת 1862. נהוג לסמן יצירה באות K ולאחריה המספר הסידורי ברשימה.
אופרה
23 אופרות. המפורסמות ביותר הן:
אידומניאו (Idomeneo, re di Creta ossia Ilia e Idamante, K.366)
החטיפה מן ההרמון (Die Entführung aus dem Serail, K.384)
נישואי פיגארו קובץ:Marriage of Figaro2.ogg
דון ג'ובאני (Don Giovanni, K.527) - קובץ:Wolfgang Amadeus Mozart - Don Giovanni - Overtüre.ogg
כך עושות כולן (Così fan tutte, K.588)
חליל הקסם (Die Zauberflöte, K.620)
בין הפחות מוכרות:
התמימה המזויפת (La finta semplice, KV 51/46a)
המלך הרועה (Il re pastore, K. 208)
חסדו של טיטוס (La Clemenza di Tito KV. 621)
מוזיקה תזמורתית
27 קונצ'רטי לפסנתר ותזמורת:
קונצ'רטו מס' 1 בפה מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 37 (עיבוד של מוצרט)
קונצ'רטו מס' 2 בסי במול מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 39 (עיבוד של מוצרט)
קונצ'רטו מס' 3 ברה מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 40 (עיבוד של מוצרט)
קונצ'רטו מס' 4 בסול מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 41 (עיבוד של מוצרט)
קונצ'רטו מס' 5 ברה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 175
קונצ'רטו מס' 6 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 238
קונצ'רטו מס' 7 בפה מז'ור לשלושה פסנתרים ותזמורת קכל 242
קונצ'רטו מס' 8 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 246 ("Lützow")
קונצ'רטו מס' 9 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 271 ("Jeunehomme")
קונצ'רטו מס' 10 במי במול מז'ור לשני פסנתרים ותזמורת קכל 365
קונצ'רטו מס' 11 בפה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 413
קונצ'רטו מס' 12 בלה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 414
קונצ'רטו מס' 13 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 415
קונצ'רטו מס' 14 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 449
קונצ'רטו מס' 15 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 450
קונצ'רטו מס' 16 ברה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 451
קונצ'רטו מס' 17 בסול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 453
קונצ'רטו מס' 18 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 456
קונצ'רטו מס' 19 בפה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 459
קונצ'רטו מס' 20 ברה מינור לפסנתר ותזמורת קכל 466
קונצ'רטו מס' 21 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 467
קונצ'רטו מס' 22 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 482
קונצ'רטו מס' 23 בלה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 488
קונצ'רטו מס' 24 בדו מינור לפסנתר ותזמורת קכל 491
קונצ'רטו מס' 25 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 503
קונצ'רטו מס' 26 ברה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 537 ("ההכתרה")
קונצ'רטו מס' 27 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 595
2 קונצ'רטי לחליל
קונצ'רטו מס' 1 בסול מז'ור K.313
קונצ'רטו מס' 2 ברה מז'ור K.314
4 קונצ'רטי וקונצ'רטו רונדו לקרן יער K.417, 447, 495, 386b
קונצ'רטו לחליל ולנבל בדו מז'ור K.299
חמישה קונצ'רטי לכינור K.207, 211, 216, 218, 219
קונצ'רטו לקלרינט בלה מז'ור K.622
קונצ'רטו לאבוב בדו מז'ור K.314
אנדנטה לחליל ותזמורת בדו מז'ור K.315
41 סימפוניות, המפורסמות שבהן:
סימפוניה מס' 25 בסול מינור K.183
סימפוניה מס' 29 בלה מז'ור K.201
סימפוניה מס' 31 ברה מז'ור K.297 ("פריז")
סימפוניה מס' 34 בדו מז'ור K.338
סימפוניה מס' 35 ברה מז'ור K.385 ("האפנר")
סימפוניה מס' 36 בדו מז'ור K.425 ("לינץ")
סימפוניה מס' 38 ברה מז'ור K.504 ("פראג")
סימפוניה מס' 39 במי במול מז'ור K.543
סימפוניה מס' 40 בסול מינור K.550
סימפוניה מס' 41 בדו מז'ור K.551 ("יופיטר") קובץ:Wolfgang Amadeus Mozart - Symphony No. 41 1st Movement (Jupiter), K.551.ogg
מוזיקה קאמרית
23 רביעיות מיתרים. מפורסמות במיוחד הן 6 הרביעיות המוקדשות להיידן (אנ'):
רביעייה 14 בסול מז'ור קכל 387
רביעייה 15 ברה מינור קכל 421
רביעייה 16 במי במול מז'ור קכל 428
רביעייה 17 בסי במול מז'ור קכל 458 ("הציד")
רביעייה 18 בלה מז'ור קכל 464
רביעייה 19 בדו מז'ור קכל 465 ("הדיסוננסים")
2 רביעיות לפסנתר, כינור, ויולה וצ'לו:
רביעית פסנתר מס' 1 בסול מינור קכל 478 (1785)
רביעית פסנתר מס' 2 במי במול מז'ור קכל 493 (1786)
4 רביעיות לחליל, כינור, ויולה וצ'לו:
רביעית חליל ברה מז'ור קכל 285
רביעית חליל בסול מז'ור קכל 285a
רביעית חליל בדו מז'ור קכל נספח 171 (285b)
רביעית חליל בלה מז'ור קכל 298
חמישייה לפסנתר, אבוב, קלרינט, קרן יער ובסון במי במול מז'ור קכל 452 (1784)
6 חמישיות לשני כינורות, שתי ויולות וצ'לו:
חמישית כלי קשת בסי במול מז'ור קכל 174 (1773)
חמישית כלי קשת בדו מינור קכל 406 (עיבוד של הסרנדה לכלי נשיפה קכל 388)
חמישית כלי קשת בדו מז'ור קכל 515 (1787)
חמישית כלי קשת בסול מינור קכל 516 (1787)
חמישית כלי קשת ברה מז'ור קכל 593 (1790)
חמישית כלי קשת במי במול מז'ור קכל 614 (1791)
חמישייה בלה מז'ור לקלרינט, שני כינורות, ויולה וצ'לו קכל 581 (1789)
סרנדה מס' 13 לרביעיית מיתרים וקונטרבס בסול מז'ור K.525 ("מוזיקת לילה זעירה")
סרנדה לשלושה־עשר כלי נשיפה בסי במול מז'ור K.361 ("גראן פרטיטה")
מוזיקה לכלי סולו
18 סונאטות לפסנתר, ביניהן:
סונאטה לפסנתר מס' 6 ברה מז'ור K.284 ("דירניץ")
סונאטה לפסנתר מס' 8 בלה מינור K.310
סונאטה לפסנתר מס' 11 בלה מז'ור K.331 (הפרק האחרון שלה הוא ה-Rondo alla turca – רונדו בסגנון טורקי)
סונאטה לפסנתר מס' 14 בדו מינור K.457
סונאטה לפסנתר מס' 16 בדו מז'ור K.545
מוזיקה דתית
יותר מ-50 יצירות, ביניהן:
רקוויאם ברה מינור K.626
מיסת ההכתרה בדו מז'ור K.317
המיסה הגדולה בדו מינור K.427
עיבוד ליצירות של מוצרט בישראל
פרוש כנפיך ערב, מילים: לוין קיפניס, עיבוד: גיל אלדמע.
חידת הפרחים, מילים: לוין קיפניס, עיבוד: גיל אלדמע.
יורה יקר מילים: יוסף אחאי
שיר יין מילים: יוסף אחאי
עץ חיים היא מילים: משלי ג' י"ז ואיכה ה' כ"א
מורשתו
הדום הקרח מוצרט באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה קרוי על שמו של מוצרט, ואתרים סמוכים קרויים על שמות יצירותיו: נונאטאק פיגארו, מעבר האפנר.
סדרת הנפשה בשם "אמדאוס" הופקה לכבוד יום הולדתו ה-250.
רשימת מקורות
מספר קטעי מידע לקוחים ממקורות מידע אחרים, והם:
בחיפוש אחר מוצרט, סרט דוקומנטרי מקיף על המלחין
מוצרט ו"הומור בתי שימוש"
ראו גם
רשימת קכל - רשימת כל יצירותיו של מוצרט
אפקט מוצרט
מוצרט-קוגל - ממתק תחת שמו של מוצרט
האסכולה הווינאית הראשונה
לקריאה נוספת
ג'רמי סיפמן, מוצרט - חייו ויצירתו, הוצאת מטר, 2006.
ג'יין גלובר, הנשים של מוצרט: חייו, נשותיו, המוזיקה שלו, מאנגלית: אביעד שטיר, הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 2007.
אריק בלום, מוצרט, תרגום: גבי פלג, כתר הוצאה לאור, 1986.
אלפרד איינשטיין, מוצרט, מגרמנית: יצחק הירשברג, הוצאת עידית, 1957
קישורים חיצוניים
מוצרט, בספרייה הווירטואלי של מט"ח
אתר ובו קטעים מושמעים מכל יצירות מוצרט
כל כתבי מוצרט בהוצאת Neue Mozart Ausgabe, מהדורה מקוונת של הוצאה מדעית
האזנה חופשית ליצירות מוצרט
פרויקט מוצרט - מאגר מידע גדול אודות המלחין
מבחר סונאטות של מוצרט בפורמט MIDI
האוניברסיטה הפתוחה, מחקר במבט אחר - ד"ר בני פרל על קונצ'רטו לקרן של מוצרט
הערות שוליים
*
קטגוריה:אוסטרים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:אישים הקבורים בקבר אחים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:וינה: אישים
קטגוריה:ילדי פלא במוזיקה קלאסית
קטגוריה:מלחיני אופרה גרמנים
קטגוריה:מלחיני ליד
קטגוריה:מלחיני רקוויאם
קטגוריה:מלחינים אוסטרים
קטגוריה:מלחינים גרמנים במאה ה-18
קטגוריה:מלחינים מן התקופה הקלאסית
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:משפחת מוצרט
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים אוסטרים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:ילידי 1756
קטגוריה:נפטרים ב-1791
| 2024-10-13T11:31:35
|
פליקס מנדלסון
|
יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-ברתולדי (בגרמנית: Jakob Ludwig Felix Mendelssohn Bartholdy; 3 בפברואר 1809 – 4 בנובמבר 1847) היה מלחין, מנצח, פסנתרן ונגן עוגב גרמני יהודי מומר מהתקופה הרומנטית. יצירותיו של מנדלסון כוללות סימפוניות, קונצ'רטי, יצירות לפסנתר, יצירות לעוגב ומוזיקה קאמרית. היצירות הידועות ביותר שהלחין הן: חלום ליל קיץ (הכוללת את "מארש החתונה" הידוע), הסימפוניה האיטלקית, הסימפוניה הסקוטית, האורטוריה פאולוס, האורטוריה אליהו, ההברידיים וקונצ'רטו לכינור. שירים ללא מילים היא יצירתו המפורסמת ביותר לפסנתר.
פליקס מנדלסון-ברתולדי היה נכדו של הפילוסוף היהודי הנודע, משה מנדלסון. הוא נולד למשפחה יהודית מכובדת וגדל ללא דת. בגיל שבע הוטבל כנוצרי לותרני. פליקס הוכר עוד בילדותו כילד פלא מוזיקלי, אך הוריו נהגו בזהירות ולא רצו לנצל את כישרונו לרווח כלכלי. אחותו, פאני מנדלסון, קיבלה השכלה מוזיקלית דומה והייתה מלחינה ופסנתרנית מוכשרת בפני עצמה. כמה משיריה המוקדמים פורסמו בשם אחיה.
מנדלסון זכה להצלחה מוקדמת בגרמניה, ועורר עניין מחודש במוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך אחרי שניצח על היצירה מתאוס פסיון מאת באך בשנת 1829. עד לקונצרט זה המוזיקה של באך כמעט נשכחה ונעלמה לגמרי מחיי המוזיקה בגרמניה. מנדלסון זכה להצלחה במסעותיו ברחבי אירופה כמלחין, מנצח ונגן סולן. בעשרת ביקוריו בבריטניה הוצגו בבכורה רבות מיצירותיו הגדולות, וביקורים אלה מהווים חלק חשוב בקריירה הבוגרת שלו. הטעם המוזיקלי השמרני שלו בידל אותו ממלחינים בני תקופתו הרפתקנים יותר בגישתם כפרנץ ליסט, ריכרד וגנר, שארל-ולנטן אלקאן והקטור ברליוז. הקונסרבטוריון בלייפציג שהקים בשנת 1843, הפך למעוז של שמרנות ופסל מגמות רדיקליות במוזיקה.
לאחר תקופה ארוכה של התעלמות ממנדלסון בגלל טעם משתנה, אנטישמיות ושורשיו היהודיים, בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, הוערכה מחדש מקוריות יצירתו. היום הוא אחד מהמלחינים הפופולריים ביותר של התקופה הרומנטית במוזיקה.
ביוגרפיה
שמאל|ממוזער|250px|חדר העבודה של פליקס מנדלסון בלייפציג
שמאל|ממוזער|250px|תווים לשיר "כשרוח הערב נושבת בין צמרות העצים" בכתב ידו עבור קרוביו: פאני, רבקה ופאול במעונו בלייפציג
ילדותו
פליקס מנדלסון נולד בעיר החופשית המבורג (כיום בגרמניה), השני מבין ארבעה אחים, למשפחה יהודית מתבוללת. סבו היה הפילוסוף היהודי הנודע משה מנדלסון. אביו אברהם, היה בנקאי ואמו, לאה לבית זאלומון (Salomon) הייתה מוזיקאית חובבת ברמה גבוהה, נכדתו של דניאל איציג, והיא זו שלימדה אותו לראשונה מוזיקה. בניגוד למוזיקאים רבים בני תקופתו, גדל מנדלסון במשפחה אמידה למדי. הוריו האמינו שכדי להשתלב בחברה הגרמנית יהיה עליהם להמיר את דתם. הוריו לא ערכו לו ברית מילה ובגיל שש הוטבל עם שלושת אחיו והיה לנוצרי פרוטסטנטי. כעבור כמה שנים הוטבלו גם הוריו לנצרות. האב החליט לשנות גם את שם המשפחה ובחר להשתמש בשם ברתולדי, כפי שבחר לעצמו גיסו (אחי אשתו), כמה שנים קודם לכן כשהוטבל לנצרות. למרות הלחץ שהפעיל עליו אביו ואף על פי שהיה נוצרי אדוק, סירב פליקס עד סוף ימיו לוותר על השם מנדלסון.
המשפחה עברה לברלין בשנת 1811. אברהם ולאה מנדלסון ביקשו להעניק לילדיהם - פאני, פליקס, פאול ורבקה (אשתו לעתיד של יוהאן פטר גוסטב לז'ן דיריכלה) את החינוך הטוב ביותר שיש. פאני הפכה לפסנתרנית הידועה בחוגי המוזיקה בברלין. אברהם אביה חשב שהיא, ולא פליקס, מוזיקלית יותר. אך אברהם או פליקס לא ראו שזה ראוי שאישה תהייה בעלת קריירה במוזיקה, ולכן היא נותרה מוזיקאית פעילה אך לא מקצועית. תחילה לא היה אברהם מסוגל לאפשר לפליקס להתמסר לקריירה מוזיקלית עד שהתברר שהוא רציני לגמרי.
מנדלסון גדל בסביבה אינטלקטואלית. ביקורים תכופים שאורגנו על ידי הוריו בביתם שבברלין כללו אמנים, מוזיקאים ומדענים, ביניהם וילהלם פון הומבולדט, אלכסנדר פון הומבולדט והמתמטיקאי יוהאן פטר גוסטב לז'ן דיריכלה (בעלה של אחותו רבקה לעתיד). המוזיקאית שרה רוטנבורג כתבה על משק הבית כי "אירופה הגיעה לסלון שלהם".
קריירה
חינוך מוזיקלי
מנדלסון החל ללמוד שיעורים בפסנתר מאמו כשהיה בן שש, ובגיל 7, חונך על ידי מארי ביגוט בפריז. מאוחר יותר בברלין, כל ארבעת האחים למדו נגינה על פסנתר אצל לודוויג ברגר , שהיה בעצמו תלמידו לשעבר של מוציו קלמנטי. החל ממאי 1819, מנדלסון (בתחילה עם אחותו פאני) למד קונטרפונקט והלחנה אצל קרל פרידריך צלטר בברלין. זו הייתה השפעה חשובה על הקריירה העתידית שלו. צלטר הומלץ כמורה על ידי שרה איציק לוי, בת למשפחה יהודית בעלת מעמד גבוה בברלין וסבתא-רבה של פליקס מנדלסון. שרה איציק לוי הייתה תלמידה של וילהלם פרידמן באך וקרל פיליפ עמנואל באך. שרה לוי הפגינה כישרון כלשהו כפסנתרנית ולעיתים קרובות ניגנה בתזמורת של צלטר. שרה הקימה אוסף חשוב של כתבי יד של משפחת באך. צלטר, שטעמו במוזיקה היה שמרני, העריץ גם את המוזיקה של משפחת באך. ללא ספק, זה מילא חלק משמעותי בהיווצרות טעמו המוזיקלי של פליקס מנדלסון, מכיוון שעבודותיו משקפות את המחקר הזה על הבארוק והמוזיקה הקלאסית הקדומה. פוגות שהלחין די דומות לסגנונו של יוהאן סבסטיאן באך ודי משקפות את זה שמנדלסון הושפע רבות מבאך.
תחילת הקריירה
כבר בילדותו ניכרה בו גאונות מוזיקלית. בגיל 9 ניגן מנדלסון לראשונה בקונצרט פומבי, ובגיל 11 התחיל לחבר מוזיקה. גם אחיו ואחיותיו גילו כישרון מוזיקלי. פאני אחותו נהגה אף היא להלחין מוזיקה ושניהם הרבו לנגן את יצירותיהם על פסנתר, כאשר רבקה אחותו הייתה מזמרת ופאול אחיו ניגן בצ'לו. בגיל 15 חיבר מנדלסון את הסימפוניה הראשונה שלו, ובגיל 17 חיבר את אחת היצירות הנודעות ביותר שלו: "הפתיחה לחלום ליל קיץ" על פי מחזהו של ויליאם שייקספיר. ו-17 שנה אחרי כן חיבר את הפרקים הנוספים ל"חלום ליל קיץ", לרבות "מארש החתונה" המפורסם.
שיא הקריירה
מגיל 20 סייר מנדלסון בארצות אירופה ובמהרה כבש את המרכזים המוזיקליים ביבשת וקנה לו שם של מנצח מזהיר. ביקורו באיטליה ובסקוטלנד העניק לו השראה לחיבור כמה מהיצירות הידועות שלו: את הפתיחה מערת פינגאל כתב בגרסתה הראשונה כבר בשנת 1830, ואז החל לחבר את הסימפוניה השלישית "הסקוטית" אך סיימה רק תריסר שנים מאוחר יותר. את הסימפוניה הרביעית ("האיטלקית") חיבר עד 1833. בנוסעו לאנגליה התוודע למוזיקה של גאורג פרידריך הנדל וברוח זו כתב את האורטוריה אליהו, שהיא מהחשובות ביצירות על רקע מקראי.
שנותיו האחרונות
בשנת 1833 מונה מנדלסון למנהל התזמורת של דיסלדורף. מ-1835 היה במשך כמה שנים מנצחה של תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג, אחת מן המעולות בגרמניה באותם ימים. הוא היה מנצח מהולל והרבה להשמיע לקהל המוקסם יצירות מעולות, ובהן השמעות ראשונות של יצירות מופת, בהן הסימפוניה התשיעית של שוברט, שרק כעבור עשר שנים לאחר חיבורה, בוצעה נגינת הבכורה שלה על ידי תזמורתו של מנדלסון. כמו כן החזיר לתודעת העולם את יוהאן סבסטיאן באך שהיה נשכח עד אז, ובעיקר נודע בביצוע המתאוס פסיון של באך. בשנת 1843 ייסד מנדלסון את בית הספר הגבוה למוזיקה ולתיאטרון בלייפציג והמשיך לפעול בו עד יום מותו. פעילותו הרבה ועומס המאמצים במילוי התפקידים שלקח על עצמו דרדרו את מצבו הבריאותי שממילא היה רופף. פטירתה של אחותו האהובה פאני גרמה לו לדיכאון כבד והוא נפטר צעיר לימים בגיל 38.
שמאל|ממוזער|250px|פליקס מנדלסון על בול גרמני לציון מאתיים שנה להולדתו (2009)
שמאל|ממוזער|150px|פסל של פליקס מנדלסון בבניין תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג
סגנון מוזיקלי
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת מנדלסון בלייפציג שנהרסה על ידי הנאצים
250px|ממוזער|שמאל|האנדרטה המשוחזרת של מנדלסון ליד כנסיית תומאס בלייפציג
מנדלסון היה מלחין פורה וקל כתיבה. סגנונו מצטיין בקלילות נעימה והמוזיקה שלו קולחת ומענגת את מאזיניה. מקום חשוב ביצירותיו לפסנתר תופסים "הוואריאציות הרציניות" ו"השירים ללא מילים". מנדלסון נמנה עם חוג מקורביהם של מספר מלחינים והיה ידידו הקרוב של רוברט שומאן, יחדיו עיצבו את הסגנון הרומנטי המוקדם בגרמניה. כתבי ידו נשמרים בספרייה הממלכתית של ברלין.
תגובות אנטישמיות
בחיבורו האנטישמי "היהדות במוזיקה", כתב המלחין הגרמני ריכרד וגנר כי המוזיקה המופקת על ידי מלחינים בעלי רקע יהודי כדוגמת פליקס מנדלסון וג'אקומו מאיירבר היא "מתוקה ומצלצלת ללא עומק", רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית ששורשיה ב"רוח האמיתית של הפולק (העם)". צ'ייקובסקי הגיב במאמר תגובה אירוני על דברי ואגנר (Русские ведомости, 29.11.1872): "האם זה לא מביש שהיהודי הכשרוני ביותר הזה מצליח בערמומיות חתרנית לגרום הנאה לאנושות ביצירותיו היפות עם הכלים המוזיקליים במקום שהוא ירדים את האנושות בכנות הגרמנית כמו ואגנר - באופרות הארוכות והקשות, רבות הרעש ולעיתים המשעממות לגמרי". בהשפעת ואגנר ובהתאם לחוקי הגזע שלה, החרימה המפלגה הנאצית את מנדלסון והכריזה עליו מלחמת חורמה, בניסיון למחוק לו כל סימן וזכר. את ה"שירים ללא מילים" המפורסמים שלו אמנם הדפיסו, כי היו אלה מנגינות פופולריות ומוכרות מדי, אך רשמו ש"מחבר היצירות אינו ידוע". הנאצים גם החרימו את יצירתו "חלום ליל קיץ", והמלחין קרל אורף קיבל על עצמו להלחין מוזיקה חלופית למחזה. הם הרסו בשנת 1936 את האנדרטה לזכר מנדלסון, שהוקמה בחזית הגוונדהאוס, מקום משכנה של תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג, בשנת 1900. בשנת 2008 נחנכה אנדרטה משוחזרת של מנדלסון, ליד כנסיית סנט תומאס.
הנצחה
מפרצון מנדלסון באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו.
זכרו של פליקס מנדלסון הונצח בבול דאר ישראלי. ב-25 ביוני 1996, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרו של מנדלסון שעליו מופיע דיוקנו וקטע תווי מוזיקה מתוך האורטוריה "אליהו" שמנדלסון הלחין. על השובל מופיעה חתימת ידו. האמנים נעמי ומאיר אשל עיצבו את הבול. דאר ישראל מכר 798,000 בולים של הבול הזה במשך 5 שנים ורבע עד להפסקת מכירתו.
בשנת 2009, לרגל 200 שנה להולדתו, הוציא הדואר הגרמני בול לזכרו.
מיצירותיו
חמש סימפוניות: הסימפוניה הראשונה בדו מינור, הסימפוניה השנייה – "שיר תהילה" עם חלק אחרון שהוא קנטטה לסולנים ומקהלה, הסימפוניה השלישית בלה מינור – "הסימפוניה הסקוטית", הסימפוניה הרביעית בלה מז'ור – "הסימפוניה האיטלקית" (מהידועות ביותר של המלחין), הסימפוניה החמישית ברה מינור – "הרפורמציה".
12 סימפוניות לכלי קשת (יצירות נעורים שפורסמו לאחר מותו)
שני קונצ'רטי לכינור (האחד מוכר ביותר, קונצ'רטו לכינור במי מינור אופוס 64. ואילו השני ברה מינור, הפחות מוכר, כתוב לכינור ולתזמורת מיתרים - יצירת נעורים)
שני קונצ'רטי לפסנתר (מס' 1 בסול מינור אופוס 25, מס' 2 ברה מינור אופוס 40)
קונצ'רטו לפסנתר מס' 3 במי מינור (נמצאו קטעים ממנו לאחר מותו שחוברו ליצירה אחת על ידי המלחין האיטלקי מרצלו בופליני)
רונדו בריליאנט לפסנתר ותזמורת אופוס 29
סרנדה ואלגרו ג'ויוזו לפסנתר ותזמורת אופוס 43
שני קונצ'רטי לשני פסנתרים ותזמורת
קונצ'רטו לכינור, פסנתר ותזמורת.
"חלום ליל קיץ" (פתיחה ומוזיקה בימתית כולל הפרק "מארש החתונה")
האורטוריות "אליהו", "פאולוס"
הפתיחות: "מערת פינגאל" (ההברידיים), שלוות הים ונסיעה צלחה, מלוזינה היפה, רואי בלא, עתליה
שירים לקול ולפסנתר (שניים מן המוכרים בהם: "ברכת בוקר", "על כנפי השיר").
שתי שלישיות (ברה מינור אופוס 49, בדו מינור אופוס 66) לכינור, צ'לו ופסנתר.
שמינייה לכלי קשת אופוס 20 במי במול מז'ור
שבע רביעיות כלי קשת (אופוס 12 במי במול מז'ור, אופוס 13 בלה מינור, אופוס 44 ברה מז'ור, מי מינור, מי במול מז'ור, אופוס 80 בפה מינור, 4 קטעים לרביעיית כלי קשת אופוס 81)
שלוש רביעיות לפסנתר וכלי קשת (אופוס 1 בדו מינור, אופוס 2 ברה מז'ור, אופוס 3 בסי מינור - חוברו בהיות מנדלסון בן 13)
שתי חמישיות לכלי קשת (אופוס 18 בלה מז'ור, אופוס 87 בסי במול מז'ור)
שישיה לפסנתר וכלי קשת אופוס 110 ברה מז'ור
שש סונטות לעוגב אופוס 65
שלושה פרלודים ופוגות לעוגב אופוס 37
קטעים נוספים לעוגב
שלוש סונטות לכינור ופסנתר (בפה מז'ור (1820), בפה מז'ור (1838), בפה מינור אופוס 4
שתי סונטות לצ'לו ופסנתר (בסי במול מז'ור אופוס 45, ברה מז'ור אופוס 58)
סונטה לפסנתר וקלרינט
סונטה לפסנתר וויולה
שני קטעים לפסנתר, קלרינט ובאסט או בסון (אופוס 113 בפה מינור, אופוס 114 בפה מז'ור)
יצירות לפסנתר סולו: שירים ללא מילים, קפריצ'י, פרלודים ופוגות, סונאטות וריאציות, רונדו קפריצ'יוזו.
יצירות למקהלה ותזמורת לפי מילים מספר תהלים או הקנטטה "ליל ואלפורגיס הראשון".
ראו גם
פנטזיה ברילאנטית עם וריאציות
לקריאה נוספת
פייר לה-מור, מעבר לתשוקה, חיי פליקס מנדלסון-ברתולדי, תרגמה שרה רזי, הוצאת "עידית", תל אביב, תשי"ט.
מוזל מושנסקי, מנדלסון, תרגמה אביבה שלח, הוצאת דביר, 1989.
פיליפ רדקליף, מנדלסון, תרגום: גבי פלג, כתר הוצאה לאור, 1990.
קישורים חיצוניים
Felix Mendelssohn
Leipzig Edition of the Works by Felix Mendelssohn Bartholdy edited by the Sächsische Akademie der Wissenschaften zu Leipzig (in German)
Ralf Wehner: Thematic-systematic Catalogue of the Musical Works (MWV), Sächsische Akademie der Wissenschaften zu Leipzig
Mendelssohn: A Life in Music (2003) by Larry Todd; Oxford University Press
(Jakob Ludwig) Felix Mendelssohn Bartholdy (1809 - 1847) - Vocal Texts and Translations at the LiederNet Archive Original Texts of the Lied of Mendelssohn translated in various languages.
Complete Edition: Leipzig Edition of the Letters of Felix Mendelssohn Bartholdy (in German)
Felix Mendelssohn House and Foundation, Leipzig
The Mendelssohn Project A project with the objective of "recording of the complete published and unpublished works of Felix and Fanny Mendelssohn".
A Renaissance Man Among the Romantics: Felix Mendelssohn at 200 A virtual exhibit of Mendelssohn manuscripts and early editions held at the Irving S. Gilmore Music Library, Yale University.
Reichwald, Siegwart, ed. Mendelssohn in Performance. Indiana University Press: Bloomington, IN.
Program note to Violin Concerto in E minor, Op. 64 (1844) from the Los Angeles Chamber Orchestra (by the Internet Way Back Machine)
האזנה לשירים עבריים שהותאמו למנגינותיו של מנדלסון באתר זֶמֶרֶשֶׁת
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים יהודים גרמנים
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:יהודים מומרים גרמנים
קטגוריה:מלחיני ליד
קטגוריה:מתנצרים
קטגוריה:לותרנים
קטגוריה:מלחיני אורטוריות
פליקס
קטגוריה:ילדי פלא במוזיקה קלאסית
קטגוריה:סגל בית הספר הגבוה למוזיקה ולתיאטרון בלייפציג
מנדלסון
קטגוריה:גרמנים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:אישים שנכתבו רומנים על-פי חייהם
קטגוריה:לייפציג: אישים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1809
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1847
| 2024-08-01T00:33:02
|
ריכרד שטראוס
|
ריכרד גאורג שטראוס (בגרמנית: Richard Georg Strauss; 11 ביוני 1864 – 8 בספטמבר 1949) היה מלחין, מנצח, פסנתרן וכנר גרמני. הוא נחשב למלחין בולט בסוף התקופה הרומנטית והפוסט רומנטית. הוא תואר כיורשם של ריכרד וגנר ופרנץ ליסט. יחד עם גוסטב מאהלר, הוא מייצג את הפריחה המאוחרת של הרומנטיקה הגרמנית, שבה משולבים סוגי תזמור עם סגנון הרמוני מתקדם.
ביוגרפיה
ריכרד שטראוס נולד במינכן, בנם של ג'וזפין ופרנץ שטראוס . אביו היה נגן קרן יער בתזמורת החצר המלכותית של בוואריה ופרופסור למוזיקה. את התפקיד החשוב שממלאת קרן היער, בה היטיב שטראוס להשתמש ביצירותיו המוזיקליות, ניתן לראות כהוקרה והערכה לאביו.
שטראוס החל את חינוכו המוזיקלי בגיל 4 ולמד פסנתר אצל אוגוסט טומבו שהיה הנבלאי בתזמורת החצר של מינכן. זמן קצר לאחר מכן, שטראוס עצמו החל להשתתף בחזרות של התזמורת, והחל לקבל שיעורים בתורת המוזיקה ובתזמור מעוזר המנצח. את הלחן הראשון שלו כתב בגיל שש, והמשיך להלחין מוזיקה כמעט עד מותו. בשנת 1872, בגיל 8, הוא החל לקבל שיעורי נגינה על כינור מבנו וולטר , מנהל תזמורת החצר של מינכן ובן דודו של אביו. בגיל 11, החל תקופת זמן של חמש שנות לימודי הלחנה אצל פרידריך וילהלם מאייר. בשנת 1882 סיים את לימודיו בגימנסיה "לודוויגס" ולאחר מכן למד שנה אחת בלבד באוניברסיטת מינכן בשנים 1882–1883. בגיל 20 כבר החל לנצח על תזמורת. בגיל 21 התמנה למנהל המוזיקלי של תזמורת הדוכס של מיינינגן, אשר מנהלה הנס פון בילו הפך את שטראוס לבן טיפוחיו. היה זה פון-בילוב שחשף את שטראוס ל"מוזיקת העתיד" פרי עטם של מלחינים כמו הקטור ברליוז, פרנץ ליסט וריכרד וגנר, מהאסכולה הגרמנית החדשה. שטראוס היה עד אותה העת מעריץ מושבע של וולפגנג אמדאוס מוצרט ושל הזרם הקלאסי במוזיקה המשתקף ביצירותיו. בסופו של תהליך זה ראה עצמו כממשיכו של ריכרד וגנר בהלחנת יצירות סיפוריות ועלילתיות, תוך נטייה לרומנטיקה ושבירת מסגרות קלאסיות.
שטראוס התמחה ביצירת פואמות סימפוניות, דהיינו מעין אופרות בלי מילים שנכתבו סביב נושא או נרטיב מסוים ובו כלי הנגינה "מתארים" סיפור או נושא.
"משוט באיטליה" (Aus Italien) הייתה למעשה יצירתו הראשונה שנכתבה לפי "הסגנון החדש". אחריה הגיעה הפואמה הסימפונית "דון חואן" שפורסמה בסוף 1889 בשנה זו התמנה למשרת המנהל המוזיקלי באופרה המלכותית בברלין. בפואמה "חיי גיבור" (1898) תיאר למעשה שטראוס את דיוקנו האישי כאומן גיבור. ביצירה זו הוא מקדיש פרק מיוחד למבקריו ופרק לקרב שהוא מנהל כנגדם.
ריכרד שטראוס נישא ב-1894 לזמרת הסופרן, פאולין דה אהנה, אחייניתו של היינריך דה אהנה. שטראוס התאהב בה בעת שלמדה באקדמיה למוזיקה במינכן. שטראוס סייע לה להשתלב ולזכות בתפקידים במסגרת אופרות שהיה מעורב בהפקתן. חיי נישואיהם ידעו עליות ומורדות ושטראוס נאלץ לא אחת להבליג על עלבונות פומביים שספג מרעייתו, אשר הייתה דומיננטית מאוד בניהול ביתם המשותף.
בפרק הראשון של הקריירה המוזיקלית שלו התפרנס שטראוס בעיקר מעבודתו כמנצח ורק בזמנו הפנוי עסק בהלחנה. בשנים הראשונות של המאה ה-20 הוא החל לראות רווחים נאים מיצירותיו.
שתי האופרות הנודעות שלו שלומית (על בסיס המחזה "שלומית" של המחזאי האירי אוסקר ויילד) ו"אלקטרה" (על בסיס המחזה של המחזאי האוסטרי הוגו פון הופמנסטל.
לאחר "שלומית" ו"אלקטרה" חש שטראוס שהצליח במשימתו לכבוש בסגנון המוזיקלי המתקדם שהפגין פסגות מוזקליות חדשות שמעבר להן יתקשה להגיע. וכך גמלה בלבו החלטה לכתוב את האופרה הבאה שלו, אביר הוורד (Der Rosenkavalier) בסגנון הקלאסי, בהשראת וולפגנג אמדאוס מוצרט, המלחין שהעריץ בצעירותו. הופעת הבכורה נערכה בדרזדן ב-1911.
בשנת 1911 נבחר שטראוס במשאל של עיתון בדרזדן כאחד האנשים הנערצים בעולם, יחד עם גרהרט האופטמן וג'ורג' ברנרד שו. פרק הזמן שבין שתי מלחמות העולם נחשב לתקופת שפל מבחינת אהדת הקהל ליצירותיו של שטראוס ומסמלת דעיכה מסוימת מבחינה אומנותית.
בשנים הראשונות לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה, 1933-1935, שימש כ"נשיא לשכת המוזיקה של הרייך", ובכך תרם את שמו ואת המוניטין שלו כאחד מגדולי המלחינים והיוצרים החיים באותה תקופה לטובת השלטון ההיטלראי. הנאצים מינו אותו לתפקיד בלי לבקש את רשותו מראש, אך הוא לא דחה אותו. בקיץ 1935 הוא התפטר מתפקידו, בנימוק הרשמי של גיל, אולם בעיתונות פורסם שהסיבה הייתה השימוש ביצירה של חברו הקרוב שטפן צווייג היהודי באופרה שכתב. שטראוס אף הוזמן לגסטפו לחקירה.
מידת מעורבותו הרגשית והאידאולוגית בממשל הנאצי היא עדיין נושא הנתון במחלוקת. ב-1934 הוא ספג ביקורת ב"דר שטירמר" על שכתב אופרה על פי יצירה של שטפן צווייג היהודי. ב-1944 שמו נכלל ברשימת המבורכים על ידי משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם, אולם הוא הוצג במהלך המלחמה כאנטי נאצי. לאחר המלחמה הוא צוטט כאומר: "אין לי כל סיבה לגנות את הנאצים. הם הרבו לנגן את יצירותיי..."
ממוזער|הקבר בשנת 2024.
שטראוס מת בגרמיש-פרטנקירכן ב-1949. שרידיו של שטראוס נשרפו. הכד קבור בבית הקברות גרמיש בגרמיש-פרטנקירכן בקבר שבו אשתו פאולין, בנם פרנץ (1898–1980) ואשתו אליס (1904–1991), נכדו ריצ'רד (1927–2007) ואשתו גבריאל. נקברו, לבית הוטר (1939–2020), והנכד כריסטיאן ואשתו בריג'יט, לבית אקהרדט (1925–1988).
עד היום, יש המחרימים את יצירותיו עקב העובדה שהסכים לשמש בתפקיד הניהול המוזיקלי בזמן השלטון הנאצי. אחרים מניחים כי קיבל את המינוי גם מתוך דאגה לגורל המוזיקה תחת השלטון החדש, ולמעשה, פוטר על ידי הנאצים, משום שלא פעל על פי האידאולוגיה שלהם. עם זאת, יש הסוברים כי עשה זאת מדאגה לאשתו היהודייה של בנו ולנכדיו היהודיים ממנה.
יצירתו
בשיריו מתמקד שטראוס בפיתוח ושכלול ההרמוניה והתזמור, המגיעים לשיאים של חושניות והתעלות נפש. הבסיס ההרמוני של יצירתו נובע ישירות מוואגנר. משיריו המפורסמים: "הקדשה", "הלילה", "נוחי, נשמתי", "צציליה", "מחר", "שיר ערש" ויצירתו האחרונה, המחזור "ארבעה שירים אחרונים" (למלים מאת הרמן הסה ויוזף פון אייכנדורף) לסופרן ולתזמורת. במחזור זה מעביר אותנו שטראוס את כל שלבי החיים, במבט על חלקי היום ועונות השנה כמשל לחיים, עד לשלוות הנצח של המוות. תזמוּרוֹ של שטראוס בשירים נחשב אחד מהטובים ביותר בכל תולדות המוזיקה.
מיצירותיו:
ממוזער|מקהלה מתוך "אלקטרה".
"דון קישוט".
"טיל אוילנשפיגל".
"דון חואן".
"חיי גיבור".
"מטמורפוזות".
"הסימפוניה הביתית".
שלומית (אופרה).
"אלקטרה".
''האישה ללא צל''
"כה אמר זרתוסטרא".
אביר הוורד.
"אריאדנה בנקסוס".
גם הוא באצילים, סוויטה אופוס 60.
סימפוניית האלפים.
הפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא" אשר נכתבה בהשראת הספר של פרידריך ניטשה היא המפורסמת ביצירותיו, בעיקר בשל השימוש שעשה בה הבמאי סטנלי קובריק בסרטו 2001: אודיסיאה בחלל.
היחס בישראל כלפי יצירותיו
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ניהל שטראוס במשך מספר שנים מוסדות מוזיקליים שונים במדינה עד שפוטר על ידי הנאצים. שטראוס לא היה אדם עם תודעה פוליטית ויש הטוענים כי הסכים לעשות זאת כדי לשמור על חיי כלתו ונכדיו שהיו יהודים.
עקב המחלוקת בנוגע ליחסו של שטראוס כלפי הנאצים, כאשר רדיו ירושלים השמיע מיצירותיו בשנת 1947, נתקבלו בתחנה תלונות רבות מהציבור. במהלך מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1952 נמנעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית מלנגן את יצירותיו, עקב קשריו לנאצים. בסוף 1952 התזמורת בחרה לנגן את אחת מיצירותיו, דבר שעורר מחלוקת בארץ.
בביקורו הרביעי בישראל, בשנת 1953, כלל הכנר יאשה חפץ ברסיטלים שלו את הסונאטה לכינור מאת ריכרד שטראוס. באותו זמן ראו רבים בשטראוס מלחין נאצי, ויצירותיו היו אסורות, באופן לא רשמי, להשמעה בישראל, יחד עם אלה של ריכרד וגנר. אם כי עברו אז פחות מעשר שנים מאז השואה ועל אף פנייה של הרגע האחרון מצד שר החינוך הישראלי, חפץ טען כי "המוזיקה עומדת מעל גורמים אלה... לא אשנה את התוכנית שלי. יש לי זכות לקבוע את הרפרטואר שלי." במשך מסע הופעותיו התקבלה הסונאטה של שטראוס בדממת מוות. חפץ הותקף אחרי הרסיטל שלו בירושלים ליד מלון המלך דוד שבו שהה, על ידי אדם שחבט בזרועו הימנית במוט ברזל. כשהתוקף החל לברוח, הזעיק חפץ את מלוויו, שהיו חמושים, "תירו באיש הזה, הוא ניסה להרוג אותי". התוקף נמלט ומעולם לא נמצא. התקרית הגיעה לכותרות העיתונים וחפץ הכריז שהוא לא יפסיק לנגן את שטראוס. איומים המשיכו להגיע, מכל מקום, והוא השמיט את שטראוס מן הרסיטל הבא ללא הסבר. הקונצרט הבא שלו בוטל לאחר שזרועו הימנית החלה לכאוב. הוא עזב את ישראל ולא חזר אליה עד 1970.
בשנת 1990 התקיים קונצרט מיוחד מיצירות המלחין שהתקיים במוזיאון תל אביב לאמנות ובהשתתפות התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בניצוחו של נעם שריף. בעקבות התקדים שהציב הקונצרט יצירותיו של שטראוס מנוגנות מאז ללא הגבלה באולמות הקונצרטים בישראל.
המחלוקת בישראל באשר לשמיעת יצירתו של שטראוס בישראל קיבלה ביטוי בספר "שלוש קומות" שחיבר הסופר הישראלי אשכול נבו.
לקריאה נוספת
ברברה טוכמן, המגדל הגאה, הוצאת דביר, 1998.
Bryan Randolph Gilliam, The Life of Richard Strauss, Cambridge University Press, 1999
Michael Kennedy, Richard Strauss: Man, Musician, Enigma, Cambridge University Press, 1999
Matthew Boyden, Richard Strauss, Northeastern University Press, 1999
Linda Hutcheon, Four Last Songs: Aging and Creativity in Verdi, Strauss, Messiaen, and Britten, University of Chicago Press, 2015
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:אמנות והגות במפנה המאה העשרים
קטגוריה:בוואריה: אישים
קטגוריה:מוזיקאים בשירות הרייך השלישי
קטגוריה:מוזיקה של המאה ה-20
קטגוריה:מלחיני אופרה גרמנים
קטגוריה:מלחיני ליד
קטגוריה:מלחינים גרמנים
קטגוריה:מנצחים גרמנים
קטגוריה:פסנתרנים גרמנים
קטגוריה:כנרים גרמנים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1864
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1949
| 2024-09-22T07:56:14
|
פייטרו מסקאני
|
פייטרו מסקאני (Pietro Mascagni; 7 בדצמבר 1863, ליבורנו - 2 באוגוסט 1945, רומא) היה מלחין איטלקי, מן החשובים במלחיני האופרה האיטלקית של המאה ה-20. נמנה עם זרם הווריזמו באופרה, מחלוצי זרם זה. בעיקר נודע באופרה "אבירות כפרית" (Cavalleria Rusticana). גם האופרות "הידיד פריץ" ו"איריס" היו פופולריות בשעתן, אך נשכחו במידה רבה לאחר מותו.
חייו
מסקאני נולד בליבורנו שבטוסקנה. מורו הראשון למוזיקה, אלפרדו סופרדיני, עמד על כישרונו המוזיקלי של הילד ועודד אותו לבחור בקריירה מוזיקלית, בניגוד לרצון אביו. יצירותיו הראשונות, מיסה בארבעה קולות וקנטטה "לה פילאנדה" (1881), שהייתה הבסיס לאידיליה הדרמטית "פינוטה" בשנת 1883, זיכו אותו בתמיכה כספית מן הרוזן פלורסטאנו דה לארדרל, הודות לה יכול היה ללמוד בקונסרבטוריון של מילאנו. בין מוריו שם היה אמילקארה פונקיילי, וחברו לחדר היה ג'אקומו פוצ'יני. את הלימודים בקונסרבטוריון עזב באפריל 1885 והחל לעבוד בלהקה של דריו אקונצ'י, שהעלה כבר באותה שנה את האופרטה שלו "המלך" בנאפולי. עד 1886 סייר באיטליה כמנצח על להקות שונות, ואז השתקע בצ'ריניולה שבחבל אפוליה כמורה לאגודה הפילהרמונית המקומית, בין השאר, משום שאשתו הייתה בהריון ראשון. בשנת 1888 הגיש לתחרות של הוצאת המוזיקה סונזוניו את האופרה "אבירות כפרית" וזכה בפרס הראשון מבין 72 מתחרים. האופרה נחלה הצלחה רבתי מאז ביצוע הבכורה שלה ברומא, בשנת 1890.
גם האופרות "הידיד פריץ" ו"איריס" הפכו פופולריות באירופה. מסקאני טען שבתקופה מסוימת בוצעה "איריס" באיטליה ביתר תכיפות מ"אבירות כפרית". הצלחתה של הקומדיה הכפרית "הידיד פריץ" לפי מחזה של ארקמן-שטריאן נבעה במידה רבה מן השילוב של המלודיה מלאת החיים, שאפיינה גם את "אבירות כפרית", עם ניב הרמוני אלגנטי יותר. לעומת זאת, האופרה Le maschere נכשלה כישלון חרוץ בשישה בתי אופרה באיטליה, ורק נוכחותו של מסקאני כמנצח הצילה אותה ברומא.
תוך זמן קצר יצא שמו של מסקאני כמנצח מחוץ לגבולות איטליה. בשנת 1892 קצר הצלחה על בימות וינה ופריז, וכעבור שנה בלונדון, שם ניצח על האופרות שלו בעונה האיטלקית של קובנט גארדן. להצלחה מיוחדת זכתה "אי רנצאו", שהמבקרים שיבחו אותה כ"דרמה מוזיקלית אמיתית". בשנת 1895 השלים מסקאני את "רטקליף", האופרה שנטש בשעתה לטובת "אבירות כפרית", והיא בוצעה בלה סקאלה בהצלחה בינונית. האופרה "סילבאנו", שנאלץ לכתוב בחיפזון בשביל הוצאת סונזוניו באותה עונה, נדחתה ברוב קולות על ידי הקהל והמבקרים כאחד.
מסעות הקונצרטים שלו אילצו אותו להפסיק את קריירת ההוראה שהחל בה בפזארו. בין תלמידיו שם היה ריקרדו זנדונאי.
יצירתו
בסך הכול כתב מסקאני חמש-עשרה אופרות, אופרטה אחת, כמה יצירות תזמורתיות ווקאליות, וכן שירים ומוזיקה לפסנתר. הצלחתו הגדולה הייתה ונשארה "אבירות כפרית". ב-1905 נחל הצלחה מסוימת ב"אמיקה", ללברית צרפתית של המו"ל פול דה שודן. אופרה זו ציינה חזרה לווריזמו ותשומת לב מחודשת למודלים תזמורתיים. הצלחתו הגדולה הבאה הייתה "איזאבו" (1911), ללברית של לואיג'י איליקה. האופרה התקבלה בהתלהבות מצד קהל המהגרים האיטלקים בבואנוס איירס, ובהמשך גם במילאנו ובוונציה, אך בחירתו באווירה רומנטית העידה על מיצוי כושר ההמצאה שלו, שדרש חיפוש מתמיד של נושאים חדשים להמרצתו. "פאריזינה" (1913) הייתה תוצאה של שיתוף פעולה רב-ערך עם גבריאלה ד'אנונציו, שהמבקרים קטלו ללא היסוס. הניסוי הבא שלו נערך כעבור שנה, בכתיבת "רפסודיה שטנית" לסרט באותו שם (1915).
"אידולטה" (1917) הייתה אופרה לירית סנטמנטלית, שהתחרתה ב"לה רונדין" של פוצ'יני. אופרות אלה, יחד עם האופרטה "סי", אישרו את נטייתו של מסקאני לאיזון בין ליריות לדרמה. עם זאת, בשלב זה חזר מסקאני לווריזמו ב"Il piccolo Marat" (1921). על אף הצלחת האופרה, חש מסקאני שדרכו מובילה אותו באופן בלתי נמנע לנסיגה במקום להתקדמות, ובחר להסתגר בבידוד מלא כמעט, שהופר רק בביצוע מחודש של אופרת הנעורים שלו, "פינוטה", בשנת 1932, ב"חזון הסימפוני" Guardando la Santa Teresa del Bernini ולבסוף Nerone (1935), אלגוריה פוליטית רטורית, אך מבחינה מוזיקלית, שקטה ונסגנית. אופרה זו הייתה אמורה לייצג כיוון חדש ביצירתו של מסקאני, קשר חדשני עם המציאות באמצעות מטאפורה של היסטוריה. האופרה, שנדחתה על ידי כל בתי ההוצאה, זיכתה את מסקאני בשיבה קצרה של תהילתו הודות למשטר הפאשיסטי, שדאג לביצוע הבכורה שלה בלה סקאלה. היה זה הקרב האחרון של מסקאני נגד המודרניזם של תקופתו. בחגיגות היובל ל"אבירות כפרית", הגדיר אותו הכומר והמוזיקאי ליצ'ינו רפיצ'ה "הלימפה המוזיקלית של האיטלקיות הטהורה; השלהבת של מסורת המלודרמה האיטלקית בשלמותה; חרב מתהפכת להגנת עוצמתו האמנותית של הגזע האיטלקי".
מסקאני מת ב-1945 ברומא, המשוחררת מטוטאליטריות וגדושה ברוחות העבר של ניצחונותיו.
קישורים חיצוניים
מלחניו של מסקאני, תווים וקטעי שמע
הערות שוליים
קטגוריה:מלחיני אופרה איטלקים
קטגוריה:מלחינים איטלקים במאה ה-19
קטגוריה:מלחינים איטלקים במאה ה-20
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1863
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1945
| 2023-09-18T17:42:41
|
אהרן קופלנד
|
אהרן קופלנד (אנגלית: Aaron Copland; 14 בנובמבר 1900 – 2 בדצמבר 1990) היה מלחין ופסנתרן יהודי-אמריקאי.
קופלנד יצר בכתיבתו סגנון אמריקאי מובהק ועל כך הוצמד לו הכינוי "דיקן המלחינים האמריקאים". במוזיקה שלו הצליח קופלנד להגיע לאיזון קשה להשגה בין המוזיקה המודרנית וסגנונות עממיים אמריקאים. באמצעות הרמוניות משתנות לאיטן ברבות מיצירותיו יוצר קופלנד תיאורים אימפרסיוניסטים של הנוף האמריקאי רחב הידיים, והוא משלב בכתיבתו גם מוטיבים אמריקאים עממיים. בתזמור שלו עשה קופלנד שימוש בכלי הקשה, שינויי משקל, ריבוי-מקצבים, אקורדים מרובי צלילים ושורות טונים. לצד עבודתו כמלחין, עסק קופלנד בהוראה, נשא הרצאות בנושאי מוזיקה, כתב ספרים ומאמרים והופיע כמנצח. בדרך כלל, אך לא תמיד, ניצח על יצירותיו הוא.
יצירתו המפורסמת ביותר היא "אביב בהרי האפלצ'ים", שנכתב ללהקת המחול של מרתה גרהם. יצירה נוספת למחול היא סוויטה בשם "רודיאו".
יצירות ידועות נוספות הן "תרועה לאדם הפשוט", שאחרי כן שולבה גם בסימפוניה השלישית שחיבר. כמו כן, כתב יצירות למקהלה - בהן An Immorality, I Bought Me a Cat ועוד.
חייו
קופלנד נולד בברוקלין, ניו יורק, למשפחה יהודית-ליטאית. לפני שהיגר לארצות הברית, בתקופת שהותו באנגליה, שינה אביו של קופלנד את שמו מ"קפלן" ל"קופלנד", בעל הצליל האנגלי יותר. הוריו של אהרון קופלנד, בעלי חנות בברוקלין, לא עודדו את בנם ולא חשפו אותו ישירות למוזיקה, אך הוא נמשך אליה ובגיל חמש-עשרה גילה את שאיפתו להיות למלחין. את השכלתו המוזיקלית רכש אצל לאופולד וולפסון ורובין גולדמרק (שלימד גם את ג'ורג' גרשווין), ואצל נדיה בולאנז'ה בבית הספר למוזיקה "פונטנבלו" בפריז, בשנים 1921–1924. קופלנד קיבל מלגת גוגנהיים בשנת 1925 ושוב ב-1926.
קופלנד התייצב לצד המפלגה הקומוניסטית האמריקאית בבחירות לנשיאות של 1936, וכתוצאה מכך הוזמן לחקירה ב-FBI בתקופת המקארתיזם של שנות ה-50 והוכנס לרשימה השחורה. בגלל האקלים הפוליטי של תקופה זו, הוסרה יצירתו "דיוקן לינקולן" מקונצרט טקס ההשבעה של הנשיא אייזנהאואר בשנת 1953. באותה שנה זומן קופלנד אל הקונגרס להעיד, כי מעולם לא היה קומוניסט. נרעשים מן ההאשמות, רוממו רבים מחברי הקהיליה המוזיקלית את המוזיקה של קופלנד כאות לפטריוטיות שלו. החקירות חדלו בשנת 1955 ונחתמו בשנת 1975. מעולם לא הוכחה חברותו של קופלנד במפלגה הקומוניסטית.
קופלנד השפיע רבות על סגנון ההלחנה של ידידו ובן-חסותו, ליאונרד ברנשטיין. ברנשטיין נחשב לגדול המנצחים על יצירותיו של קופלנד. להקת הרוק המתקדם הבריטית אמרסון, לייק ופאלמר הקליטה שני שירים המבוססים על יצירות קופלנד: "תרועה לאיש הפשוט" ו-Hoe-Down. באחדות מהקלטותיהם ל"תרועה לאיש הפשוט" משולב גם סיום הפרק השני של הסימפוניה השלישית מאת קופלנד.
קופלנד יצר בכתיבתו סגנון אמריקאי מובהק ועל כך הוצמד לו הכינוי "דיקן המלחינים האמריקאים". במוזיקה שלו הצליח קופלנד להגיע לאיזון קשה להשגה בין המוזיקה המודרנית וסגנונות עממיים אמריקאים. באמצעות הרמוניות משתנות לאיטן ברבות מיצירותיו יוצר קופלנד תיאורים אימפרסיוניסטים של הנוף האמריקאי רחב הידיים, והוא משלב בכתיבתו גם מוטיבים אמריקאים עממיים. בתזמור שלו עשה קופלנד שימוש בכלי הקשה, שינויי משקל, ריבוי-מקצבים, אקורדים מרובי צלילים ושורות טונים. לצד עבודתו כמלחין, עסק קופלנד בהוראה, נשא הרצאות בנושאי מוזיקה, כתב ספרים ומאמרים והופיע כמנצח. בדרך כלל, אך לא תמיד, ניצח על יצירותיו הוא.
ההומוסקסואליות של קופלנד תועדה בביוגרפיה של הווארד פולאק, "אהרון קופלנד:חייו ויצירתו של איש לא-פשוט".
ב-1964 העניק לו הנשיא לינדון ג'ונסון את מדליית החירות הנשיאותית, וב-1986 הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס; שני עיטורי הכבוד האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית.
קופלנד מת ממחלת אלצהיימר וכשל בדרכי הנשימה בנורת' טאריטאון, ניו יורק (כיום סליפי הולואו), ב-2 בדצמבר 1990.
קריירה
עם שובו מן הלימודים בפריז, החליט קופלנד כי הוא רוצה לכתוב יצירות "אמריקאיות באופיין" ובחר בג'אז כניב האמריקאי. יצירתו הראשונה החשובה הייתה בלט האובות Grohg, שתרם חומר תמאטי לסימפוניית המחול שכתב בהמשך. עוד יצירות גדולות מתקופתו הראשונה (הקפדנית) כוללות "מוזיקה לתיאטרון" בשנת 1925, ה"וריאציות לפסנתר" בשנת 1930 ו"הסימפוניה הקצרה" בשנת 1933. ואולם, תקופת היצירה בהשראת הג'אז הייתה קצרה וסגנונו התפתח בכיוון כתיבת יצירות נגישות יותר.
מלחינים אחדים דחו את הרעיון של כתיבת מוזיקה לחברה הגבוהה בתקופת השפל הכלכלי, וכך ארע, שהפולקלור האמריקאי הפשוט שימש בסיס ליצירתו יחד עם מזמורי דת מלהיבים, שירי בוקרים ושירי עם. בתקופה שבה לימדו בקונסרבטוריונים שיטות הלחנה קפדניות יותר, כיבד קופלנד את המקובלות בהצהרה ההגיונית, שהוא בוחן את יכולתו לבטא את מה שיש לו להגיד במונחים הפשוטים ביותר שבנמצא. התקופה השנייה שלו, שבה פנה לניב המקומי, החלה בסביבות 1936 עם "בילי הנער" ו"אל סלון מקסיקו". "תרועה לאיש הפשוט", אולי יצירתו המפורסמת ביותר של קופלנד, הכתובה לכלי נשיפה ממתכת וכלי הקשה, נכתבה ב-1942 לבקשת המנצח יוג'ין גוסנס, מנצח התזמורת הסימפונית של סינסינטי. יצירה זו תושמע רבות בפתיחת ועידות ארציות של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית. התרועה גם שימשה כנושא הראשי של הפרק הרביעי בסימפוניה השלישית של קופלנד, שם היא מופיעה תחילה בנוסח שקט, פסטורלי ואחר בגרסה נועזת ובוטה יותר של המקור. באותה שנה כתב קופלנד את "דיוקן לינקולן", שהתחבב על קהל רחב יותר וחיזק את הקישור שלו בתודעת הציבור עם מוזיקה אמריקאית. הוא הוזמן לכתוב בלט, "אביב בהרי האפלצ'ים", שעיבד בהמשך לסוויטה תזמורתית פופולרית. ההזמנה ל"אביב בהרי האפלצ'ים" באה ממרתה גרהם, שניסחה את בקשתה כ"מוזיקה לבלט אמריקאי", ללא פירוט נוסף. קופלנד הכתיר את היצירה בשם "מוזיקה למרתה", בלי שמץ מושג איזה שימוש תעשה בה על הבימה. גרהם יצרה בלט בשם "אביב בהרי האפלצ'ים", שזכה להצלחה מיידית, והשם דבק גם במוזיקה. קופלנד היה משועשע ומרוצה בשנים הבאות, כשאנשים ניגשו אליו ואמרו" "צדקת כל כך - זה נשמע ממש כמו אביב בהרי האפלצ'ים", שהרי לא היה לו שום רעיון תוכניתי בשעת כתיבת המוזיקה.
הבאלט "רודיאו", סיפור חתונה בחוות בקר, שנכתב בערך באותו זמן כמו "דיוקן לינקולן" בשנת 1942, גם הוא מיצירותיו הנודעות של קופלנד, שאינן מאבדות מקסמן עם השנים. קטעים ממנו שימשו באין-ספור סרטים ותוכניות טלוויזיה והוא מן היצירות הנודעות ביותר שכתב מלחין אמריקאי ביום מן הימים.
קופלנד כתב שלוש סימפוניות הממוספרות ככאלה, אבל את המונח "סימפוניה" הצמיד ליותר מסימפוניות בלבד. הסימפוניה לעוגב בשלושה פרקים שכתב בראשית הקריירה שלו נכתבה מחדש בהשמטת העוגב ולתוצאה קרא הסימפוניה הראשונה שלו. "סימפוניה קצרה" בת חמש-עשרה דקות הייתה לסימפוניה השנייה, אף כי היא קיימת גם כשישייה. הסימפוניה השלישית נכתבה בפורמט מסורתי יותר (ארבעה פרקים; פרק שני, סקרצו; פרק שלישי, אדג'ו) באורך ארבעים וחמש דקות, פחות או יותר. סימפוניית המחול שלו נשלפה בחיפזון מן הבלט המוקדם Groh שלא הופק מעולם, כדי לעמוד בדרישות מועד ההגשה להזמנה מחברת ההקלטות תקליטי RCA.
קופלנד הרבה לכתוב מוזיקה לסרטים; היה מועמד לפרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר לסרט "העיירה שלנו" (1940). הפסקול שלו לסרט "היורשת" של ויליאם ויילר מ-1949 זכה בפרס אוסקר וכן הפסקול שלו לסרט על עכברים ואנשים (1939). כמה נושאים שיצר מכונסים בסוויטה "מוזיקה לסרטים" והמוזיקה להפוני האדום, סרט שנוצר על פי ספרו של ג'ון סטיינבק, "הפוני האדום" קיבלה סוויטה משלה. סוויטה זו הייתה אחת החביבות ביותר על קופלנד עצמו. הפסקול שלו משנת 1961 לסרט "משהו פראי" יצא בשנת 1964 כמוזיקה לסרט "עיר גדולה". לאחר מותו שימשה המוזיקה לסרטו של ספייק לי משנת 1998, He Got Game. קשה להפריז בהשפעתו של קופלנד על מוזיקה לקולנוע. אפשר להגיד, שכל מלחין שחיבר מוזיקה למערבונים, בייחוד בין 1940 ל-1960, עיצב את סגנונו על פי הסגנון שפיתח קופלנד.
קופלנד קיבל את פרס פוליצר להלחנה על "אביב בהרי האפלצ'ים".
ביבליוגרפיה
לקריאה נוספת
Roger Kamien, Music: an Appreciation, McGraw-Hill, 1984.
Elizabeth Bergman Crist, Music for the Common Man: Aaron Copland During the Depression and War, Oxford University Press, 2005.
Judith Tick, Carol Oja, Aaron Copland and his World, Princeton University Press, 2018.
Sally Bick, Unsettled Scores: Politics, Hollywood, and the Film Music of Aaron Copland and Hanns Eisler, University of Illinois Press, 2020.
Arthur Berger, Aaron Copland, Oxford University Press, 1953.
Howard Pollack, Aaron Copland: the Life and Work of an Uncommon Man, Holt, 1999.
Paula Musegades, Aaron Copland's Hollywood Film Scores, University of Rochester Press, 2020.
Matthew Mugmon, Aaron Copland and the American Legacy of Gustav Mahler, University of Rochester Press, 2019.
Marta Robertson, Aaron Copland: a Guide to Research, Routledge, 2016.
Nadine Hubbs, The Queer Composition of America's Sound: Gay Modernists, American Music, and National Identity, University of California Press, 2004.
קישורים חיצוניים
אהרן קופלנד באתר המרכז לחקר המוזיקה היהודית
אוסף אהרון קופלנד בספריית הקונגרס האמריקאי
האתר של המלחין ליאונרד ברנשטיין ובו מידע על היחסים בין שני המלחינים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:מנצחים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס
קטגוריה:מוזיקה של המאה ה-20
קטגוריה:מלחינים יהודים אמריקאים
קטגוריה:יהודים מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מקבלי מדליית הזהב של הקונגרס
קטגוריה:יהודים זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי מלגת גוגנהיים
קטגוריה:להט"בים אמריקאים
קטגוריה:להט"בים יהודים
קטגוריה:מלחינים להט"בים
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת פלורידה
קטגוריה:זוכי פרס מרכז קנדי
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: מוזיקה
קטגוריה:אישים המופיעים ברשימה השחורה של הוליווד
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1900
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1990
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית לאמנויות
| 2024-01-02T10:36:32
|
ג'רמיה קלארק
|
ממוזער |תוויםשל היצירה ג'רמיה קלארק - בוא, בוא
ג'רמיה קלארק (באנגלית: Jeremiah Clarke; 1674 - 1 בדצמבר 1707) היה מלחין אנגלי.
ג'רמיה קלארק נולד ב-1674, ככל הנראה בלונדון. הוא היה תלמידו של ג'ון בלואו, בקתדרלת סיינט פול. אחרי סיום לימודיו היה לנגן עוגב ב"קאפלה המלכותית".
שיגעון שאחז בו מחמת אהבה נכזבת גרם לקלארק להתאבד ביריה. החליף אותו בתפקידו ויליאם קרופט.
כיום זכור קלארק בעיקר בזכות יצירה פופולרית לכלי מקלדת המיוחסת לו, "שיר הלכת של נסיך דנמרק". יצירה זו נודעה יותר בשם "סולו לחצוצרה" ובמשך שנים רבות יוחסה להנרי פרסל. מקורה הוא למעשה באופרה למחצה "נסיכת האי", הפקה מוזיקלית משותפת של קלארק ודניאל פרסל, אחיו הצעיר של הנרי פרסל, ומכאן כנראה הטעות.
יצירות
מוזיקה לצ'מבלו ועוגב
מיסות ושאר יצירות דתיות (ביניהן 20 מזמורים וכמה אודות)
"שיר הלכת של נסיך דנמרק" מתוך "נסיכת האי", הנודע ברבים בשם "סולו חצוצרה", משנת 1699 בערך.
קישורים חיצוניים
Easybyte - free easy piano music for Trumpet Voluntary
קטגוריה:מלחינים בריטים
קטגוריה:מלחינים מתקופת הבארוק
קטגוריה:מתאבדים: מוזיקאים
קטגוריה:אישים הקבורים בקתדרלת סנט פול
קטגוריה:ילידי 1674
קטגוריה:נפטרים ב-1707
| 2024-08-21T08:54:15
|
אראם חאצ'טוריאן
|
אראם איליץ חאצ׳טוריאן (בארמנית: Արամ Խաչատրյան, בגאורגית: არამ ხაჩატურიანი, ברוסית: Аpaм Ильич Xaчaтypян; 6 ביוני 1903 ‒ 1 במאי 1978) היה מלחין ומנצח ממוצא ארמני, שהושפע מהזרם הלאומי במוזיקה הקלאסית ושילב ביצירותיו סממנים עממיים ממולדתו גאורגיה.
ביוגרפיה
ממוזער
חאצ׳טוריאן נולד בטביליסי שבאימפריה הרוסית (בימינו בירת גאורגיה), למשפחה ארמנית ענייה.
בשנת 1921 נסע אל אחיו במוסקבה והחל ללמוד ביולוגיה בלי לדעת את השפה הרוסית, אך הכישרון המוזיקלי הטבעי שהראה היה גדול כל כך, עד שהסכימו לקבלו למכון גנסין. שם למד חאצ׳טוריאן נגינה בצ׳לו אצל מיכאיל גנסין, ובשנת 1925 התקבל ללימודי ההלחנה.
בשנת 1929 עבר חאצ׳טוריאן לקונסרבטוריון של מוסקבה ולמד אצל המלחין ניקולאי מיאסקובסקי. בשנת 1930 נישא למלחינה נינה מאקארובה, חברה ללימודים אצל מיאסקובסקי. בשנת 1951 קיבל משרת פרופסור במכון גנסין למוזיקה ולפדגוגיה בקונסרבטוריון של מוסקבה. כמו כן החזיק גם במשרות חשובות באיגוד המלחינים. איגוד זה עתיד היה בתחילת 1948 להוקיע בחריפות כמה מיצירותיו באשמת "פורמליזם", האשמה שהוטחה גם במלחינים גדולים אחרים בתקופת המשטר הסטליניסטי, בהם סרגיי פרוקופייב ודמיטרי שוסטקוביץ׳. שלושתם נודעו בכינוי "ענקי המוזיקה הסובייטית", והם נמנים עם גדולי המלחינים במאה ה־20. שלא כשני האחרים הופתע חאצ׳טוריאן מן ההאשמות כלפיו, שכן היה תומך נלהב של האידאולוגיה הסובייטית והלחין יצירות חשובות ברוח הריאליזם הסוציאליסטי. היצירה החשובה ביותר שכתב ברוח זו הייתה הבלט גאינה (Գայանե) משנת 1941. נושא הבלט תעמולתי במובהק, והוא בא לתאר את חיי הקולחוז. הקטע המפורסם ביותר מתוכו (ומיצירתו של חאצ׳טוריאן בכללותה) הוא מחול החרבות הנודע.
מעמדו של חאצ׳טוריאן התייצב במהירות יחסית, וכבר לפני תום 1948 קיבל שבחים על המוזיקה שהלחין לסרט ביוגרפי על אודות לנין. אף על פי כן רוב היצירות שהביאו לידי פרסומו הולחנו לפני 1948, ולאחריה רק מעטות התפרסמו בקנה מידה נרחב. יצירתו הבולטת ביותר לאחר 1948 היא בלא עוררין הבלט "ספרטקוס" (שקטע האדג׳ו מתוכו מוכר לרבים ממוזיקת הפתיחה לסדרת הטלוויזיה "קו אונידין"), משנת 1954. אף כי אין ספק שהביקורת הגסה שהוטחה בו השפיעה במידת מה על תפוקתו של חאצ׳טוריאן (הוא לא הלחין עוד סימפוניות, לאחר שהסימפוניה השלישית שלו גונתה בחריפות והוגדרה פורמליסטית), אפשר לזקוף את הירידה בהיקף היצירה ובאיכותה גם לחובת הזמן שהוא נאלץ להשקיע הן בהוראה הן בניצוח על יצירותיו (דבר שהחל לעשות משנת 1950 ועד סמוך למותו).
המנון הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית נכתב למנגינה שהלחין חאצ׳טוריאן למטרה זו בשנת 1944.
חאצ׳טוריאן מת במוסקבה, מעט לפני יום הולדתו ה־75.
ביצועי יצירותיו
מקצת יצירותיו של חאצ׳טוריאן הוקלטו בניצוחו. המפורסמת משלוש הסימפוניות שלו, הסימפוניה השנייה, שהולחנה בשנת 1943 (וכינויהּ "סימפוניית הפעמון") לציון 25 שנים למהפכת אוקטובר, הוקלטה כמה פעמים בניצוח המלחין (הן באולפן הן בקונצרט), בין השאר עם התזמורת הפילהרמונית של וינה. הסימפוניה הראשונה המוקדמת והזנוחה יחסית זכתה להקלטה נדירה בניצוחו, מקונצרט בשנת 1975. אין בנמצא הקלטה של חאצ׳טוריאן מנצח על הסימפוניה השלישית שלו, כנראה בשל מהלך האירועים העגום שבא לאחר הלחנתה. הסימפוניה השלישית שופעת בומבסטיות וכתובה להרכב נגנים עצום, ובו מלבד תזמורת גדולה ועוגב גם הרכב של חמש עשרה חצוצרות. היא הולחנה לציון 30 שנים למהפכת אוקטובר. למרות הטון הפשטני והבלתי מאתגר מבחינה אומנותית, היא לא נתחבבה על הממסד המוזיקלי הסובייטי ולאחר זמן קצר גונתה קשות והוגדרה "פורמליסטית" — כינוי שהשתמשו בו בדרך כלל כדי לגנות מוזיקה אומנותית שאינה פונה אל ההמונים (כגון מוזיקה דיסוננטית מדי, אטונלית או דודקפונית).
חאצ׳טוריאן מעולם לא הקליט את שני הבלטים המפורסמים שלו במלואם, אך יש הקלטות שונות (באולפן ומקונצרטים) בניצוחו לקטעים מפורסמים מתוכם, כמו מחול החרבות והלזגינקה מתוך "גאינה" או האדג׳ו מתוך "ספרטקוס". סוויטת מסקרד, המפורסמת בעיקר בוואלס הפותח, ובה מקבץ קטעים ממוזיקה שנכתבה למחזה של לרמונטוב, הוקלטה גם כן בניצוח המלחין.
את הקונצ׳רטו של חאצ׳טוריאן לכינור (משנת 1940) ניגנו כנרים מפורסמים רבים, ובהם דוד אויסטרך (שלכבודו הולחנה היצירה, ואחרי כן הוקדשה לו) ולאוניד קוגן. שניהם הקליטו את היצירה בניצוח חאצ׳טוריאן. ליצירה זו יש שתי קדנצות אפשריות בפרק הראשון – של המלחין או של אויסטרך עצמו (באישורו של חאצ׳טוריאן). גרסה לחליל הותקנה בידי ז׳אן־פייר רמפל בשנת 1968. הוא ביקש מן המלחין לכתוב יצירה לכלי, ובתגובה הזמין אותו חאצ׳טוריאן לערוך את תפקיד הסולו של הכינור ולהתאימו גם לחליל. רמפל עשה כן והכניס שינויים מעטים, מתוך רצון לשמור על המקור ככל האפשר אך בה בעת גם לערוך מקטעים שלא התאימו מבחינה טכנית לכלי כחליל (מיתרים כפולים, למשל). כמו כן הלחין רמפל קדנצה חדשה לפרק הראשון. תפקיד התזמורת נשאר בלא שינוי. גרסאות חלופיות לחליל הותקנו הן בידי ג׳יימס גולוויי הן בידי פטריק גלואה. בתחילת שנות ה־2000 התפרסמה הקלטה מסחרית של החלילן השווייצרי עמנואל פהו, אשר בחר לנגן את היצירה בגרסתו של רמפל.
את הקונצ׳רטו של חאצ׳טוריאן לפסנתר (משנת 1936), שזיכה אותו בפעם הראשונה בהכרה ובמוניטין בינלאומיים, ניגנו כמה פסנתרנים גדולים, ובהם לב אובורין (מקבל ההקדשה), ויליאם קאפל, מורה לימפאני ואליסיה דה לרוצ׳ה. בין ההקלטות של הפסנתרנים בני זמננו בולטת בייחודה ההקלטה ה'פראית' של ז'אן-איב טיבודה, עם תזמורת פריז בניצוחו של קזוקי ימאדה. הקונצ׳רטו לצ׳לו, שהולחן בשנת 1946, לא נחל הצלחה דומה להצלחה של שני קודמיו. למרות התזמור העשיר והמלודיות העממיות האקזוטיות (שהיו סממן היכר גם בשני הקונצ׳רטי שקדמו לו), יצירה זו לא נתקבלה יפה. לאחר הבכורה (בנגינת הצ׳לן סביאטוסלב קנושביצקי, מקבל ההקדשה) ניגנוה עוד צ׳לנים אחדים, אך היא לא זכתה לפופולריות מתמשכת. סיבות אפשריות שונות הוצעו לאי־הצלחתה, ושתי הסיבות הנפוצות הן ההוקעה הציבורית של חאצ׳טוריאן (בהובלת ז׳דאנוב) כשנה וחצי לאחר הלחנת הקונצ׳רטו, וכן הועלתה טענה כי העושר המלודי של היצירה אינו משתווה לעושר המלודי של הקונצ׳רטו לכינור, שהיה ועודנו הפופולרי ביותר משלושת הקונצ׳רטי. בשנים האחרונות זכה הקונצ׳רטו לצ׳לו לעדנה מחודשת, ויש כמה הקלטות מסחריות מודרניות שלו בנגינתם של צ׳לנים ידועי שם ובהם רפאל וולפיש, דמיטרי יבלונסקי ודניאל מילר־שוט.
בשנות השישים הלחין חאצ׳טוריאן שלושה קונצ׳רטי חדשים לשלושת הכלים האלה – לכבוד סולנים אחרים. הכינוי שנתן ליצירות החדשות לא היה קונצ׳רטו, אלא קונצ׳רטו־רפסודיה. חאצ׳טוריאן הסביר ואמר שאומנם תפקיד הסולן וירטואוזי כבקונצ׳רטו סטנדרטי, אך עם זה הוא לירי וחופשי יותר. שלוש היצירות האלה מתאפיינות בקדנצה סולנית שמופיעה כבר בפתיחתן. תחילה הלחין חאצ׳טוריאן את הקונצ׳רטו־רפסודיה לכינור ולתזמורת, בשנת 1961. לאוניד קוגן, שניגן היטב את הקונצ׳רטו לכינור של חאצ׳טוריאן (שנכתב עשרים שנה קודם לכן), קיבל בהזדמנות זו את ההקדשה מן המלחין. היצירה נוגנה בפעם הראשונה באוקטובר 1962. קוגאן היה הסולן, ועל התזמורת ניצח ישראל גוסמן. הצ׳לן המפורסם מסטיסלב רוסטרופוביץ׳ ביקש מחאצ׳טוריאן מוזיקה לכלי, כדרך שנהג לבקש או להזמין מוזיקה ממלחינים רבים באותה תקופה, כדי להעשיר את הרפרטואר הקונצרטי לצ׳לו (נראה שאף על פי כן רוסטרופוביץ׳ מעולם לא ניגן את הקונצ׳רטו של חאצ׳טוריאן משנת 1946). בקשה זו הניבה בשנת 1963 את הקונצ׳רטו־רפסודיה לצ׳לו ולתזמורת, ויש כמה הקלטות של רוסטרופוביץ׳ ליצירה (וגם הקלטה בווידאו), בין השאר בניצוח המלחין. בשנת 1968 הושלם הקונצ׳רטו־רפסודיה לפסנתר ולתזמורת והוקדש לפסנתרן הצעיר ניקולאי פטרוב, זוכה מדליית הכסף בתחרות הפסנתרנים הראשונה על שם ואן קלייברן (בשנת 1962). בדומה לקונצ׳רטו־רפסודיה לצ׳לו, גם יצירה זו הוקלטה בניצוחו של חאצ׳טוריאן, עם פטרוב בפסנתר. יש הקלטה של השניים גם לקונצ׳רטו משנת 1936, מקונצרט חי כשנה לפני מותו של חאצ׳טוריאן. שלושת הקונצ׳רטי־רפסודיות, אף על פי שהולחנו לכבוד נגנים מפורסמים והוקדשו להם, לא נחלו הצלחה דומה להצלחה שזכו לה מקביליהם הקונצ׳רטנטיים משנות ה־30 וה־40.
מיצירותיו
לתזמורת
סימפוניה מס׳ 1 במי מינור (1934)
סימפוניה מס׳ 2 במי מינור "הפעמון" (1943‒1944)
סימפוניה מס׳ 3 בדו מז׳ור "פואמה סימפונית" (1947)
סוויטת מסקרד (1944)
בלטים
גאינה, בלט בארבע מערכות (1939‒1941, גרסה שנייה מורחבת ב־1957)
ספרטקוס, בלט בשלוש מערכות (1954)
קונצ׳רטי
קונצ׳רטו לפסנתר ולתזמורת, ברה־במול מז׳ור (1936)
קונצ׳רטו לכינור ולתזמורת, ברה מינור (1940)
קונצ׳רטו לצ׳לו ולתזמורת, במי מינור (1946)
קונצ׳רטו־רפסודיה לכינור ולתזמורת, בסי־במול מינור (1961)
קונצ׳רטו־רפסודיה לצ׳לו ולתזמורת, ברה מינור (1963)
קונצ׳רטו־רפסודיה לפסנתר ולתזמורת, ברה־במול מז׳ור (1968)
מוזיקה קאמרית וסולו
שלישייה לקלרינט, לכינור ולפסנתר (1932)
טוקטה במי־במול מינור, לפסנתר (1932)
אלבום לילדים, 19 קטעים לפסנתר (כרך ראשון 1947, כרך שני 1964–1965)
סונאטה לפסנתר במי־במול מז׳ור (1961, גרסה שנייה וסופית 1976)
סונאטה־פנטזיה, לצ׳לו בלא ליווי (1974)
סונאטה־מונולוג, לכינור בלא ליווי (1975)
סונאטה־שיר, לוויולה בלא ליווי (1976)
לקריאה נוספת
Ehrenburg, I., Khachaturian, A., and Pomerantsev, V. (1953). "שלושה אמנים סובייטיים על צורכי האמנות הסובייטית". Soviet Studies, 5(4), 427–434.
Yuzefovich, V. (1985). Aram Khachaturyan (N. Kournokoff & V. Bobrov, Trans.). New York: Sphinx Press. .
קישורים חיצוניים
אתר חגיגות 100 שנה להיוולדו
NPR report including many audio examples of his Sabre Dance
Aram Khachaturian 100th anniversary Web site
Music composed by Khachaturian
Aram Khachaturian International Competition
קטגוריה:מלחינים סובייטים
קטגוריה:מלחינים ארמנים
קטגוריה:מנצחים ארמנים
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:מלחיני בלט
קטגוריה:זוכי פרס לנין
קטגוריה:סגל הקונסרבטוריון של מוסקבה
קטגוריה:גיבורי העמל הסוציאליסטי
קטגוריה:מקבלי עיטור לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור מהפכת אוקטובר
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:בוגרי הקונסרבטוריון של מוסקבה
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:טביליסי: אישים
קטגוריה:מוסקבה: אישים
קטגוריה:ילידי 1903
קטגוריה:ארמנים שנפטרו ב-1978
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ארמניים
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי רוסיה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ארמניה
| 2024-07-22T19:16:28
|
ג'ואקינו רוסיני
|
ג'ואקינו אנטוניו רוסיני (באיטלקית: Gioacchino Antonio Rossini; 29 בפברואר 1792 – 13 בנובמבר 1868) היה מלחין איטלקי.
קורות חיים
רוסיני נולד להורים מוזיקליים - אביו היה נגן קרן ואמו זמרת. הוא הוטבל בשם Giovacchino (ג'ובאקינו), אך נודע בשמו המקוצר Gioacchino. כילד למד לנגן בכינור ובצ'מבלו, והתברך בנוסף בקול נעים לאוזן. אמו מנעה את התממשות הצעת אחיה לסרס את הבן המוכשר עבור שימור קול הסופרן שלו, ורוסיני היה אסיר תודה לה על כך. בגיל 14 עבר לקונסרבטוריון של בולוניה בו למד הלחנה ונגינה בצ'לו ובפסנתר. ארבע שנים מאוחר יותר השלים את לימודיו, שבמהלכם חיבר כבר מספר יצירות. רוסיני החל לכתוב אופרות באופן בסיסי בוונציה. האופרה Tancredi, אותה הלחין בשנת 1813, הובילה לפרסומו. הוא הלחין אופרות לבתי אופרה איטלקיים, ובשנת 1815 מונה למנהלם של שני בתי האופרה של נאפולי. בחוזה ההעסקה שלו התחייב לכתוב אופרה אחת מדי שנה לכל אחד מבתי האופרה, אך הדבר לא מנע ממנו לעבוד עבור ערים אחרות.
לא כל האופרות שהלחין התקבלו בעין יפה: הופעות הבכורה של "הספר מסביליה" ושל "סינדרלה" ברומא לא היו הצלחה גדולה, ורק בבימויים מאוחרים יותר זכו לאהדת הקהל. בנאפולי הכיר את זמרת האופרה איזבלה קולבראן. הוא נישא לה בשנת 1823, והתגרש ממנה בשנת 1836. לאחר שהות בת חמישה חודשים בלונדון, שם הובטח לו שכר נאה ב-King's Theatre, קיבל בשנת 1824 את ניהול האופרה האיטלקית בפריז. שנתיים מאוחר יותר היה למלחין החצר המלכותי ולמפקח הכללי על השירה בצרפת. ב-1829 הלחין את "וילהלם טל", האופרה האחרונה שכתב. בסך הכול הותיר אחריו במהלך שני עשורים 39 אופרות שונות. בפרק זמן זה קנה לעצמו שם של אמן האופרה בופה (האופרה הקומית), אף שכתב גם אופרות רציניות. בשנת 1830 איבד את משרותיו הרשמיות, לאחר שמלך צרפת נאלץ לוותר על כיסאו בעקבות מהפכת יולי. באמצעות פנייה לרשויות עלה בידי רוסיני להבטיח לעצמו קצבה לכל החיים.
רוסיני היה ידוע כנהנתן ואוהב חיים, וחלק מפרסומו קשור לפן הגסטרונומי: מנות אוכל משובחות מהמטבח הצרפתי נקראות על שמו. המפורסמת שבהן היא טורנדו רוסיני (Tournedos Rossini): אומצת פילה בקר צלויה עם פרוסת כבד אווז, בתוספת פטריות כמהין או בתוספת ציר בקר. לפי המסופר, רוסיני עצמו המציא את המנה הזו. בשנים 1836 עד 1848 פעל רוסיני בבולוניה כמנהל בית הספר למוזיקה. הוא המשיך להלחין, אך הקדיש עצמו עתה למוזיקה הדתית והקאמרית. בשנים אלו גם נשא את אשתו השנייה, הצרפתייה אולימפ פליסייה, לה היה נשוי עד מותו. עקב חוסר שקט פוליטי בבולוניה נמלט ב-1848 לפירנצה. ב-1855 שב לפריז, ובה בילה את שארית חייו.
יצירותיו החשובות בתקופה שלאחר כתיבת האופרות הן "סטאבאט מאטר" ו-Petite Messe Solennelle, שהיא יצירה בת 90 דקות, על אף שמה. לחניו מוכרים בזכות אלמנט הבדיחה שבהם, וגם כותרותיהן ("אטיודים אסטמתיים", "ואלס מעונה", "חטאים של זקנה") מעידות על חוש ההומור שלו. רוסיני סבל מדיכאון, בעיקר במחצית השנייה של חייו, שנבע כנראה ממחלת מין בה נדבק בנעוריו. הוא מת מסיבוך של ניתוח במעיו, ונקבר בבית הקברות פר לשז שבפריז בשנת 1868. ב-1877 הועבר גופו לפירנצה שבאיטליה מולדתו, אך מערת הקבורה הריקה בפריז מוקדשת לזכרו עד היום.
קורות חייו
ממוזער|רוסיני הצעיר, בין 1810 ל-1815.
שנותיו הראשונות ולימודיו
ג'ואקינו רוסיני נולד ב-29 בפברואר 1792 בפזארו, חצי האי האפניני, לחופי הים האדריאטי, דאז חלק ממדינת האפיפיור. הוא היה בנם היחיד של שני מוזיקאים, ג'וזפה ואנה רוסיני. אביו ג'וזפה (1758–1839) היה חצוצרן ואמו אנה (1771–1827) לבית גידאריני, תופרת במקצועה וזמרת בזמנה החופשי. במקור הייתה אנה בתם של אופים. צעירותו של רוסיני עמדה בסימן המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות, שהיו רבי השפעה על המהלכים המדיניים כמו גם החברתיים באיטליה. מקום הולדתו של רוסיני מהווה כיום מוזיאון קטן בן ארבע קומות. רוסיני חי בפזארו עד הגיעו לגיל שמונה, עת עבר עם משפחתו שהחלה לנדוד. בגיל 10 עבר רוסיני לבית משפחת אביו בעיירה לוגו (אנ'), הממוקמת כיום בחבל אמיליה-רומאניה.
הוא למד לנגן בקרן יער ובצ’מבלו והיה בעל זיקה לשירה שכן היה בעל קול סופרן מוצלח. דודו (אחי אמו) רצה לבחור בו כקסטרטו דרך סירוס לשימור קולו, אך אמו של רוסיני התנגדה לכך באופן נחרץ, דבר שהוביל את בנה להיות לה אסיר תודה לאורך כל חייה. בית המשפחה בלוגו היה בנוי מחמישה חדרים והוא מהווה כיום מוזיאון קטן שבו עבודותיו של רוסיני מוצגות לראווה. הוא למד בחריצות את יצירותיהן של מוצרט והיידן בספרייתו של מכר וכתב את יצירותיו הראשונות (רביעיות מיתרים) בלוגו בגיל 12. רוסיני היה בן 12 עם מעבר משפחתו אל בולוניה. אביו של רוסיני, ג'וזפה, החליט על המעבר לבולוניה משתי סיבות, ראשית תמך במהפכה הצרפתית ובאידיאלים המהפכניים שהיא הפיצה עמה, ושנית רצה לאפשר חינוך מוזיקלי איכותי עבור בנו היחיד.
רוסיני החל ללמוד בבולוניה במוסד ללימודי מוזיקה רשמי - קונסרבטוריון. בגיל 18, בסיום לימודיו, היה על רוסיני להרוויח כסף באופן עצמאי עבור מחייתו והוא עבר מבולוניה להתגורר בוונציה, דאז ממלכת איטליה הנפוליאונית, מדינת חסות של הקיסרות הצרפתית הראשונה. בעת שהותו בוונציה הלחין רוסיני את יצירתו המרכזית הראשונה; "צו הנישואים" (La cambiale di matrimonio). היצירה הייתה לאופרה קצרה בת מערכה אחת מסוג פארסה (ז'אנר אופרות המזוהות עם ונציה המורכבות לרוב מתוך מערכה אחת בלבד) קומית. היצירה נכתבה עבור לִבְרִית של הסופר ג'אטנו רוסי. היצירה הופיעה בהצגת בכורה ב-3 בנובמבר 1810 בתיאטרון 'סן מואיז' (San Moisè) בוונציה. את האוברטורה לאופרה הלחין רוסיני כבר בתקופה שלמד בקונטרבטוריון בבולוניה. ביצירה הזאת הציג רוסיני לראשוני את המוטיב של הדוּאֵט "אז אני" (Dunque io son) שחזר על עצמו ביצירה נוספת של רוסיני מאוחר יותר בהמשך הקריירה שלו.
ונציה; "טנקרדי" ופריצת הדרך
ממוזער|350x350 פיקסלים|טנקרדי - עמוד הפתיח של הלברית.
עם הגעתו של רוסיני לוונציה, החל בכתיבת אופרות קומדיות בנות מערכה אחת עבור מספר תיאטרונים קטנים בעיר. עם העבודות שהוזמנו עבור תיאטרון סן מואיז הוונציאני, התפתח רוסיני בקצב עוצר נשימה למלחין אופרות מוביל. בתיאטרון הנודע הזה, שעבורו כתב בעבר אנטוניו ויוואלדי, רוסיני כתב מספר אופרות במערכה אחת תוך זמן קצר. כבר עבודתו הראשונה, "צו הנישואים", זכתה להצלחה נרחבת. הפתיח של האופרה בעלת המערכה האחת, "האדון ברוסצ'ינו" (Il Signor Bruschino), השיג תהילה בעיקר על מוטיבים שנגעו לדיוק שלה, שבה במהלך סבב נגינת הכינורות השני צריכים הכנרים להקיש את הקשתות שלהם בקצב אחיד של המוזיקה כמה פעמים לזמן מה, ובכך עמדו לייצר אפקט של צליל הרמוני בהליך החוזר על עצמו מספר פעמים. עם זאת, רבים מהכנרים היוקרתיים, היו נבוכים מהמהלך 'המהפכני' הזה של הצעיר בן ה-18 וסירבו לבצע כנדרש את צלילי ההקשה ובכך גרמו למהומה ניכרת במהלך הצגת הבכורה.
בשנותיו בוונציה נהג רוסיני לכתוב שלוש אופרות קצרות מדי שנה בממוצע. בגיל 21 קיבל רוסיני הצעת הלחנה של אופרה עבור תיאטרון לה פניצ'ה (איטלקית עבור "עוף החול") המפורסם, המוכר שבבתי האופרה של ונציה. עבור לה פניצ'ה הלחין רוסיני את יצירתו המפורסמת ביותר נכון לאותה העת, "טנקרדי" (Tancredi). הייתה זאת אופרה סריה בת שתי מערכות שבוססה על הטרגדיה "טנקרד" (Tancrède) של ווֹלטֶר. האופרה נכתבה במשך פחות מחודש, פורסמה בהצגת בכורה ב-6 בפברואר 1813 והפכה לסימן היכר מוזיקלי על סגנונו של רוסיני. במקור "טנקרד" הסתיימה בסוף טוב, כמקובל במסורת אופרות סריה. מאוחר יותר, רוסיני שיפצר אותה כך שסופה תאם את הסיום הטרגי של היצירה כפי שנכתבה במקור בידי וולטר. תיקון זה ליצירתו היווה דוגמה לכך שרוסיני חש העדפה לנאו-קלאסיציזם על גבי רומנטיקה.
לא נותרו עקבות רבות על עבודתו של רוסיני במהלך שהותו בוונציה, תיאטרון סן מואיז נהרס, תיאטרון סן בנדטו (תיאטרון הבכורה של "איטליאנה באלג'רי; האיטלקייה באלג'יר" (Italiana in Algeri)) היה לקולנוע עם השנים ורק לה פניצ'ה עודנו עומד. עם הצלחתו הנרחבת של רוסיני ב"טנקרד" השיג לראשונה אהדה והוכרה ברחבי אירופה ולאחר הבכורה המוצלחת שלה הוא עבר פעם נוספת ממקום מגוריו בוונציה אל נאפולי, ממלכת שתי הסיציליות.
נאפולי; שיא הקריירה
ממוזער|דיוקן של רוסיני משנת 1820. צייר לא ידוע.
השנים 1810–1820 היו 'שנות הגלריה' של רוסיני, במהלכן כתב למעלה מ-30 יצירות עבור עשרות תיאטראות. עם זאת, במסגרת תולדות חייו של רוסיני הייתה פעילותו בנאפולי, בולוניה ופריז, אשר האפילה על פעילותו במילאנו. אף על פי כן, במילאנו, בירת חבל לומברדיה היו בכורות של חצי תריסר מיצירות של רוסיני, כולל "עורב הנחלים" (Gazza ladra) ו"הטורקי באיטליה" (Il Turco in Italia). רוסיני פגש בביקורו במילאנו את דומניקו ברבג'ה, שהיה אחראי על "מרכז הבידור" לה סקאלה, בית אופרה במילאנו. באותה העת, לצד חשיבותו של הנושא התרבותי והמוזיקלי, ההיבט החברתי של ביקור בלה סקאלה היה חשוב לא פחות. לה סקאלה כללה גם בית קפה, קונדיטוריה, מטבח וחדרי משחקים, עליהם היה דומניקו ברבג'ה בעל התושייה האחראי. עם עליית הצרפתים לשלטון במהלך השנים של ממלכת איטליה הנפוליאונית, ההימורים הוסדרו בחוק וברבג'ה הפך את לה סקאלה למרכז בילוי עם מוזיקלי, גסטרונומי וכמו כן גם מרכז להימורים.
במהלך תקופת פעילותו של רוסיני מנאפולי, אשר דרכה הלחין יצירות לתיאטראות במילאנו, הייתה האחרונה (כמו גם ונציה), חלק מממלכת לומברדיה-ונציה, אשר הייתה נתונה לשליטת האימפריה האוסטרית לפי קונגרס וינה משנת 1815. רוסיני הפך מוקדם לאחד המלחינים החשובים ביותר של לה סקאלה, שמו הספיק למלא את התיאטראות זמן קצר לאחר שהחל לפרסם עבורם. המוסד של לה סקאלה כיבד את רוסיני עם בניית פסל גדול בדמותו בחצר בית האופרה. היה זה הודות למוניטין שרכש רוסיני בהיותו בוונציה אשר אפשר לו להשיג הצעות להלחנה עבור מוסדות האופרה היוקרתיים ביותר באיטליה; לה סקאלה במילאנו, תיאטרון סן קרלו בנאפולי ותיאטרון פונדו, גם הוא בנאפולי. עבור רוסיני זו הייתה ההזדמנות לכתיבת יצירות שנועדו להתפרסם ברחבי אירופה. רוסיני כתב 9 אופרות לנאפולי והחל בפרשיית אהבים עם איזבלה קולבראן, פילגש של ברבג'ה. ברבג'ה מצידו היה מודע לפרשיית האהבים הזאת ולא ייחס לה חשיבות.
ימין|ממוזער|איזבלה קולבארן שהתחתנה עם רוסיני ב-1822. דיוקן מ-1817.
רוסיני הפך למנהל התיאטראות של סן קרלו ופונדו והלחין עבור המקהלות של שני התיאטראות. ביחד עם ברבג'ה הפך סן קרלו למאורת הימורים ומסעדה עם תיאטרון צמוד בעל 2,000 מקומות ישיבה. עבור הציבור, האופרה לא הייתה מקדש של מסירות נפש מוזיקלית, אלא מקום עסקי וחברתי. בשנת 1816, שנה לאחר הגעתו של רוסיני, סן קרלו נשרף עם התפרצותה של שרפה נרחבת בתוך העיר נאפולי. ברבג'ה הצליח לבנות מחדש את התיאטרון בהדרתו כפי שהייתה קודם לשרפה בתוך 12 חודשים. רוסיני שהה בנאפולי שבע שנים, במהלכן עבד במרץ, כתב עבור תיאטראות אחרים מלבד אלו בנאפולי, והוביל את תיאטרון סן קרלו לשנות הזהב הראשונות שלו במאה ה-19. בשנת 1822 עזב את נאפולי והתחתן עם איזבלה קולבראן בבולוניה. בני הזוג התגרשו במהלך שנות ה-30 של המאה ה-19 כאשר עבר רוסיני פעם נוספת מביתו בעוד איזבלה נותרה בבולוניה.
רוסיני היה במאי ומלחין תיאטרון בנאפולי כשהוצע לו להלחין יצירה עבור תיאטרון ארג'נטינה ברומא. הוא קיבל את ההצעה ובגיל 23 כתב תוך שבועות ספורים את אחת היצירות האופראיות הגדולות ופורצות הדרך. הבכורה הייתה לכישלון וגררה תקרית מביכה, אך עד ההופעה השלישית כבר התקבלה היצירה בביקורות מעולות וההופעה הראשונה של "הספר מסביליה" (Il barbiere di Siviglia) בתיאטרון ארג'נטינה הפכה למיתוס. שנה לאחר מכן חזר רוסיני לביקור נוסף לרומא עם עבודה נוספת שהוזמנה, הפעם נועדה היצירה עבור תיאטרון דלה ואלה. היצירה נקראה "סינדרלה" (Cenerentola), האופרה הרצינית ביותר שלו עד כה. הטנור כעס על כי האריות הווירטואוזיות בעלות הסי הגבוה היו קשות לביצוע. זמר הבריטון חשש מה'פרסטו סילבטו' (שירת הדיבור המהיר) של רוסיני. שרשראות טונים וזינוקים במערכה האחרונה הייתה עוצרת נשימה. יצירה זו היא בין התובעניות ביותר שנכתבו עבור סופרן קולורטורה. פעם נוספת הייתה הבכורה לכישלון אך ההצגות שהגיעו אחריה הובילו לאהדת יצירותיו של רוסיני בקרב תושבי רומא.
הופעת הבכורה של היצירה הייתה כאוטית וכושלת. ייתכן והציפיות הרבות מ"הספר מסביליה" תרמו לכישלון הבכורה של "הספר מסביליה". ההופעה הראשונה של "הספר מסביליה" הייתה כאמור סוערת במיוחד גם כן. אחד הזמרים מעד על דלת מלכודת ונפל על פניו. במהלך הגמר הופיע פתאום חתול על הבמה. לאחר שנמלט החוצה, הוא חזר וקפץ על זרועותיו של זמר. הקהל החל ללעוג ודרבן את החיה. אחת ההמצאות הגדולות ביותר של רוסיני, בהן השתמש לראשונה ב"איטליאנה באלג'רי" וב"הספר מסביליה", היא מה שנקרא 'הקרשנדו של רוסיני'. אחת הסצנות הללו היא האריה של בזיליו "קלומניה היא משב רוח". הטקסט של האריה נשמע כמו ההגדרה של קרשנדו של רוסיני. הוא מתחיל במשב רוח ומתגבר בהדרגה להוריקן מוזיקלי עד שהוא מסתיים ביריית תותח.
ביקורים בווינה ולונדון
רוסיני ביקר בווינה בשנת 1822 ועורר אהדה עממית נרחבת עבורו בעיר הקיסרית. שוברט כתב שני פתיחים ואפילו בטהובן הלחין קנון קטן לכבוד ביקורו של המלחין האיטלקי. תוך מספר שבועות התפרסמו 8 אופרות שונות של רוסיני בכ-60 הופעות בווינה, בעיקר בתיאטרון אם קרטנרטור, שמנהלו פגש זמן קצר קודם לכן בברבג'ה, שייצג את רוסיני כל עוד שהה בנאפולי. רוסיני התארח במלון ברחוב זילרגאזה 14 וביקר את בטהובן בדירתו בלאנדסטראש 60. התקשורת בין שני האנשים השונים כל כך התבררה כקשה, שכן באותה העת הפך בטהובן לחירש באופן חלקי. רוסיני אמר מאוחר יותר: ממוזער|פגישתו של רוסיני (מימין) עם ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת בברייטון בשנת 1823, כפי שמתואר בליתוגרפיה מאת צ'ארלס מוטה.רוסיני בן ה-31 הוזמן אל הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד על ידי נציגו של תיאטרון המלך (King’s Theatre) בלונדון, בכדי לכתוב אופרה עבור לונדון; "הוגו מלך איטליה" (Ugo re d'Italia). אשתו של רוסיני, הפרימה דונה המבוגרת איזבלה קולבראן הייתה אמורה לשיר בהופעת הבכורה. עם זאת, ביקורם של השניים בשנת 1823 נותר בלתי פורה מבחינה אמנותית, רוסיני לא מילא את חובותיו וביצועיה של קולבראן היו אכזבה, שכן קולה כבר נחלש עקב גילה. רוסיני ניצל את הזמן לטיול צדדי לברייטון, שם פגש את ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת. אף על פי כן, האצולה הרעיפה הערכה על רוסיני. בני החברה האנגלית הגבוהה היו מוכנים לשלם כל מחיר עבור שיעורי שירה, הופעות קטנות וכו', והזוג הטרי רוסיני, שנישא זה עתה, יכול היה להרוויח הכנסה מפוארת דרך פעילות בבריטניה. לאחר 5 חודשים החליט רוסיני לשוב לאיטליה מבריטניה, ומעולם לא שב אליה.
פריז; בחצר מלכי צרפת
ממוזער|התיאטרון האיטלקי של פריז.
רוסיני בן ה-32 נכנס לתפקיד מנהל תיאטרון הליריקה (Théâtre lyrique) בפריז, הרסטורציה הצרפתית, בשנת 1824. זמן קצר לאחר הגעתו של רוסיני נפטר לואי השמונה עשר, מלך צרפת אשר הזמין אותו לפריז. מותו של מלך צרפת הוביל לשינוי בתוכניותיו של רוסיני, שכתב במיוחד את הדרמה ג'וקוזו "המסע לריימס" (Il viaggio a Reims), לכבוד אירוע ההכתרה של שארל העשירי, מלך צרפת, בעיר ריימס. האופרה בוססה על יצירתה של מאדאם דה סטאל "קורין או איטליה" (בצרפתית: Corinne ou l'Italie). היצירה נחשבת להיות מבין ההצלחות הגדולות ביותר של רוסיני ואינה כוללת אוברטורה. הקרנת הבכורה של היצירה התרחשה בתיאטרון האיטלקי בפריז, ב-19 ביוני 1825, ונועדה בעיקרה עבור הקהל האריסטוקרטי ושל עובדי המדינה.
במשך זמן רב קיווה רוסיני לשנות ולפתח מחדש את סגנון כתיבתו: להחליף את הבדרנות המתמשכת והקור של הקולורטורה של אופרה פרחונית בשירה אופראית יותר רצינית וכבדה - כלומר, לשנות את דמות היצירות שלו מבידוריות ליותר רציניות. כדי לעשות זאת, היה עליו גם לבצע רפורמה בתכנון הפעילות של התזמורת ולתת חשיבות רבה יותר למקהלה. כך הופיע "המצור על קורינתוס" (Le Siège de Corinthe) מ-1826, אשר מאוחר יותר תרמה השראה למלחין הצרפתי הבולט הקטור ברליוז. האופרה בת שלוש המערכות בוססה על יצירה שונה של רוסיני משנת 1820, עת שהה בנאפולי, הקרויה "מהמט השני" (Maometto II), המגוללת את סיפור חייו של הסולטאן העות'מאני מהמט השני, הזכור בעיקר ככובשה של קונסטנטינופול ב-1453, כיבוש שהביא לנפילתה של האימפריה הביזנטית. "המצור על קורינתוס" הציג את התיקונים והחידושים של רוסיני על גב "מהמט השני" ופורסם בבכורה ב-9 באוקטובר 1826, בסאל לֶה פֶּלֶטְיֵיה (Salle Le Peletier), מושב האופרה הלאומית של פריז מאז שנת 1821.
ימין|ממוזער|שארל העשירי, מלך צרפת, אשר בהשראת אירוע הכתרתו כתב רוסיני את "המסע לריימס" (Il viaggio a Reims).
אחרי "המצור על קורינתוס" חידש רוסיני את היצירה "משה במצרים" (Mosè in Egitto) משנת 1818. רוסיני שיכתב את היצירה לכדי "משה ופרעה או חציית הים האדום" (Moïse et Pharaon, ou Le passage de la Mer Rouge). היצירה המחודשת פורסמה ב-1827 ובוססה במקורה בסיפור המקראי של יציאת מצרים. המנצח האיטלקי ריקרדו מוטי לימים טען כי היצירה הייתה מבין הגדולות שבהצלחותיו האומנויות של רוסיני. ב-1828 עבד רוסיני ביחד עם הלבריתן אז'ן סקריב בכתיבת האופרה "הרוזן אורי" (Le comte Ory), שהייתה לעיבוד של אופרה בופה איטלקית לכדי אופרה צרפתית. הייתה זאת אופרה קומדית בעלת מוטיבים שונים מתוך "המסע לריימס" אשר הורכבה משתי מערכות כאשר במערכה הראשונה קיימות 9 סצנות ובשנייה 11 סצנות. ארבעת מוקדי הבכורות של האופרה היו בפריז (סאל לה פלטייה), לונדון (תיאטרון המלך), אורליאן והעיר ניו יורק בארצות הברית ב-1831.
בשנת 1829 החליט רוסיני כי הוא עומד לצאת לפרישה מוקדמת על אף גילו הצעיר. לקראת אותה הפרישה החליט להלחין יצירה אחת אחרונה שנועדה להיות הגדולה בעבודותיו; "וילהלם טל" (Guillaume Tell), אופרה המבוססת על האגדה השווייצרית של וילהלם טל. האגדה במקורה מדברת על איכר פשוט שהנהיג את המאבק השווייצרי לעצמאות מבית הבסבורג האוסטרי במאה ה-14 בתוך גבולותיה של האימפריה הרומית הקדושה. "וילהלם טל" הועלתה בבכורה ב-3 באוגוסט 1829 בסאל לה פלטייה. הבכורה אורגנה על ידי האופרה של פריז, שגם ביצעה מספר קיצוצים באורכו לאחר שלוש הופעות של האופרה. אורכה של היצירה, בשילוב עם טווח הליהוק הגבוה ודרישות הטנור הופך אותה לאחת היצירות הקשות ביותר לביצוע. בהקרנת הבכורה האיטלקית שלה, היא צונזרה כמהפכנית נגד הממשל המלוכני. רק ב-1833 פורסמה היצירה באופן מוגבל בנאפולי. רק בשנת 1856 הופקה היצירה ללא מגבלות בוונציה. היצירה הועלתה בלונדון עוד ב-1830 ובניו יורק ב-1831. הרכב היצירה כולל שימוש בכלי הנגינה הבאים: כלי מיתרים - נבל, קונטרבס, צ'לו, ויולה יחד עם כינורות, כלי הקשה - מצלתיים, תוף בס, משולש, ושני טיימפנים, כלי פליז - 3 טרומבונים, 2 חצוצרות, ו-4 קרנות יער, כלי נשיפה: 2 בסונים לכל נגן, קלרינט ואַבּוּבים, חליל ופיקולו.
את הצלחתו של "וילהלם טל" אפשר לייחס למעורבותו של רוסיני באופרה בפריז. למוסד הייתה היסטוריה של מוזיקה גרנדיוזית תובענית, אם כי, היו הם לצד קווי סיפור היסטוריים של גבורה ואצילות. סגנון מובהק זה כונה "אופרה גדולה" במהלך שנות ה-30 של המאה ה-19. כשרוסיני הגיע, הוא נאלץ להתמודד עם הז'אנר המובחר הזה, ו"וילהלם טל" היווה את ההוכחה כיצד הוא ניגש לאתגר. הכוחות המוזיקליים החזקים שמשחקים ביצירה משרתים תחושת הרפתקה. האוברטורה של היצירה הפכה לנגינה המוכרת ביותר של רוסיני. האוברטורה המכונה "מצעד החיילים השווייצרים", כוללת שימוש במי גבוהה, שמודגשת עוד יותר בחצוצרות. המערכה האחרונה נמשכת כ-3 דקות ומציעה סיפור מפתה על ניצחונו האולטימטיבי של החייל השווייצרי ושחרורה של שווייץ משלטון הבסבורג.
רוסיני פרש לגמלאות בגיל 37 לאחר פרסומה של היצירה. שנה אחת לאחר מכן, שארל העשירי הודח מכס המלכות הצרפתי במהפכת יולי 1830 ובמקומו הוכתר לואי פיליפ, מלך הצרפתים שהיה למונרך-חוקתי. הממשלה הצרפתית החדשה שלאחר המהפכה ביטלה את חוזה ההעסקה של ממשלת הרסטורציה שקדמה לה עם רוסיני. לחוזה כבר לא הייתה השפעה בפועל, שכן רוסיני כאמור פרש עוד לפני המהפכה.
שנות הפרישה
ימין|ממוזער|רוסיני ב-1856, צילום ידי נדאר.
עם נטילת אחריות לתיאטרון הליריקה עם מינויו למנהלו, רוסיני ורעייתו איזבלה קולבראן עברו לפריז. לאחר סיום קריירת השירה שלה עקב גילה שפגע בקולה, קולבראן הפכה לא יציבה מבחינה נפשית והפכה למכורה להימורים. רוסיני החל בפרשיית אהבים נוספת לצד נישואיו, דבר שגרם למתח פנימי במשפחה. בשנת 1829 החזיר רוסיני את אשתו לבולוניה, שם נקבע כי היא תתגורר מעתה עם הוריו של רוסיני. במכתבים אביו של רוסיני התלונן מספר פעמים בפני בנו, שהתגורר בפריז, על התנהגותה של איזבלה כמו פרימדונה באמצע הופעת אופרה, אך רוסיני כבר התנכר לה ובפועל נפרד מקולבראן, שהייתה מבוגרת ממנו ב-7 שנים. הוא ראה אותה רק באופן מקרי לעיתים כאשר נסע לבקר את הוריו בביתם בבולוניה. בשנת 1845 קולבראן נפטרה ונקברה בבולוניה בבית הקברות המונומנטלי בסרטוסה.
רוסיני פגש בפריז את הקורטיזנה אולימפה פליסייה, אך בילה שוב ושוב בבולוניה, עד אשר קנה דירה בבולוניה. בשנות הפרישה שלו עבר רוסיני פעם אחר פעם בין פריז ובולוניה. בנקודה מסוימת אף שב להלחין יצירה קטנה ומשנית, אשר בכורתה התממשה בניצוחו של גטאנו דוניצטי, אך לאחר פטירתה של קולבראן עזב רוסיני את בולוניה לתמיד, הפעם בכעס. כמה אנשים האשימו אותו בכך שהוא לא יצא בכל סימן של תמיכה בתנועות הנאבקות עבור איחוד איטליה ("Risorgimento"), האשמות שהכעיסו אותו. רוסיני היה אדם לא פוליטי למדי ואחת הסיבות לעזיבתו את בולוניה הייתה השמועה הרווחת שאשתו השנייה השפיעה עליו לרעה. חבר הצליח לשכנע אותו לכתוב המנון חופש פוליטי עבור תנועות לאומיות איטלקית, המנון שפורסם בבכורה בפיאצה מג'ורה. עם בכורת היצירה עזב רוסיני את בולוניה.
רוסיני פגש את אולימפה פליסייה בשנת 1832, מספרת ותיקה וקוֹרטיזָנה שהייתה צעירה ממנו בשבע שנים. היא נאלצה לעמוד על רגליה באופן עצמאי בשלב מוקדם בחייה והייתה מאהבת של גברים אמידים שונים. הם החלו במערכת יחסים עוד עם היכרותם הראשונית. עם זאת, השנים של השניים בפריז שלאחר מכן נפגעו מבעיות הבריאות של רוסיני, שגרמו לו לכאבים כרוניים. רוסיני כאמור נפרד מאשתו הראשונה, ולאחר פטירתה בשנת 1845, התחתן עם אולימפה, והשניים היו נשואים עד לפטירתו של רוסיני. אולימפה נפטרה לבסוף ב-1878, בגיל 78. הזוג ניהלו מועדון מוזיקלי ברחוב רואה דה לה שאוסה ד'אנטין (Rue de la Chaussée d’Antin) הממוקם בתוך הרובע התשיעי של פריז. במרץ 1860 אירע אירוע יוצא דופן במועדון. ריכרד וגנר בן ה-47 ביקר אצל רוסיני בן ה-68. מישוט, עוזרו של רוסיני, ציין היטב את תוכן השיחה. הוא דיווח כי רוב השיחה נסובה סביב הרפורמה באופרה האירופית. וגנר (שלא היה חסיד של רוסיני) שיבח את סצנת התפוחים של רוסיני מ"וילהלם טל", והוא דגל בדקלום כמוזיקת העתיד, בעוד רוסיני דגל במנגינה כמרכז הסצנה. וגנר חיזק את עמדתו לפי סצנה נוספת מ"הספר מסביליה". על כך אמר רוסיני בהומור: "אז כך כתבתי מוזיקה לעתיד מבלי לדעת זאת?".
ממוזער|הלחנה מוזיקלית בכתב ידו של רוסיני אשר פורסמה לציבור הרחב ב-1906.
התיק הרפואי של רוסיני בסוף חייו היה עבה מאוד. הגורם הבסיסי למחלותיו הרבות היה זיבה, אשר בה חלה במקור מוקדם יחסית בחייו. בשנותיו בפריז, מגיל 35 הלאה, המחלות הפכו לכרוניות יותר ויותר ולעיתים גררו כאבים כרוניים. אלה כללו תלונות על כאבי בטן, דלקת סימפונות וחולשה בפעילות הלבבית, שהחמירו עקב השמנה. רוסיני סבל, ככל הנראה, כתוצאה מהכאב הכרוני, לפעמים בדיכאון חמור שהוביל למחשבות אובדניות. על מנת למצוא הקלה מכאביו הלך רוסיני לעיתים קרובות למעיינות. בקיץ 1856 ביקר רוסיני, שהיה חולה כרוני, יחד עם אשתו אולימפה במעיין ביער השחור בעצת רופאיו. הוא במקור רצה לנסוע בסתר, אך למחרת אחר הצהריים היום שהגיע למלון שהייתו, הוא נאלץ להופיע על המרפסת בפני קהל מעריצים גדול.
יצירות מאוחרות ופטירתו
ממוזער|219x219 פיקסלים|אולם הקבר המקורי של רוסיני בבית הקברות פר לשז בפריז.
במהלך פרישתו הלחין רוסיני מספר יצירות מיוחדות, אף אחת מהן לא תוכננה להתפרסם כמו אלו שקדמו לפרישתו. ב-1846 הלחין את האופרה "רוברט ברוס" (Robert Bruce) בשיתוף פעולה עם המלחין לואי ניידמאייר. רוסיני הלחין ב-1831 יצירה המבוססת על המזמור הקתולי "סטאבט מאטר" (Stabat Mater) וקרא לה באותו השם. ב-1841 שכתב את היצירה וכתב אותה מחדש. בהמשך הלחין רוסיני סדרת יצירות נוספות אשר נכללו בהלצה תחת הכינוי "חטאים של זקנה" (Péchés de vieillesse). ב-1863 הלחין את היצירה "מיסה חגיגית קטנה" (Petite messe solennelle) אשר על אף שמה אורכת 90 דקות.
היצירה הייתה יוצאת דופן בהתחשב ביצירות של רוסיני בשנותיו האחרונות. היצירה נכתבה לאחר בקשתו של הבנקאי והרוזן אלקסיס פילה-וויל אשר הקדיש אותה עבור רעייתו. רוסיני הגדיר את היצירה בתור האחרונה מבין יצירות ה"חטאים של זקנה" והתכוון שהיא תהיה ליצירתו האחרונה. אף על פי כן, רוסיני הלחין סדרת יצירות נוספות שבסופו של יום נכללו תחת הקטגוריה של "חטאים של זקנה" אך אלו פורסמו אך ורק לאחר פטירתו.
רוסיני מת בשנת 1868 בביתו בפלסי כתוצאה מסיבוך של ניתוח במעיו להסרת סרטן. הוא קיבל קבר של כבוד בבית הקברות פר לשז הממוקם במזרח פריז. מכיוון שרוסיני נולד ב-29 בפברואר, חגג לאורך חייו רק 19 ימי הולדת. בשנת 1877 הועבר קברו מאולם הקבורה המקורי שלו בבית הקברות בפריז אל פירנצה, ממלכת איטליה. מסיבות תעמולה לאומית, ממשלת הממלכה האיטלקית הצעירה שאוחדה מספר שנים קודם לכך רצתה להחזיר את בן לאומה המפורסם הביתה כמעט עשור לאחר מותו. מאז העברת הקבר הוא הונח בכנסיית "סנטה קרוצ'ה" בפירנצה, הפרתנון האיטלקי, איפה שנמצאים כמו כן גם קבריהם של איטלקים מפורסמים אחרים, דוגמת ניקולו מקיאוולי, מיכלאנג'לו, גלילאו גליליי ואחרים.
הנצחה
נקודת רוסיני באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראת על שמו של ג'ואקינו רוסיני.
לקריאה נוספת
Warren Roberts, Rossini and Post-Napoleonic Europe, University of Rochester Press, 2015
Denise P. Gallo, Gioachino Rossini: a Research and Information Side, Routledge, 2010
Benjamin Walton, Rossini in Restoration Paris: the Sound of Modern Life, Cambridge University Press, 2007
Arnold Jacobshagen (ed.), Rossini after Rossini: Musical and Social Legacy, Brepols Press, 2020
Richard Osborne, Rossini, Oxford University Press, 2007
Emanuele Senici (ed.), The Cambridge Companion to Rossini, Cambridge University Press, 2004
Herbert Weinstock, Rossini: a Biography, Knopf, 1968
Stendhal, The Life of Rossini, Alma Classics, 2015
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחיני אופרה איטלקים
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:מלחינים איטלקים במאה ה-18
קטגוריה:מלחינים איטלקים במאה ה-19
קטגוריה:ילידי 1792
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1868
| 2024-09-01T00:43:26
|
ג'אקומו פוצ'יני
|
גָ'אקוֹמוֹ אָנְטוֹנְיוֹ דוֹמֶנִיקוֹ מִיקֶלֶה סֶקוֹנְדוֹ מָארִיָה פּוּצִ'ינִי (באיטלקית: Giacomo Antonio Domenico Michele Secondo Maria Puccini; 22 בדצמבר 1858, לוקה - 29 בנובמבר 1924, בריסל) היה מלחין אופרות איטלקי שיצירותיו הבימתיות היו לנכסי צאן ברזל של הרפרטואר האופראי המועלות דרך קבע על בימות האופרה ברחבי העולם. בחשיבותו כמלחין אופרות איטלקי נחשב פוצ'יני ליורשו של ג'וזפה ורדי אף כי בעוד זה האחרון כתב ברוב ימיו בסגנון בל קאנטו דרמטי ולעיתים בסגנון הגרנד אופרה, כתב פוצ'יני בסגנון הווריזמו.
קורות חייו
נעוריו
ג'אקומו פוצ'יני נולד בעיר לוקה שבמחוז טוסקנה באיטליה למשפחה של מוזיקאים; במשך דורות היו בני משפחת פוצ'יני בעלי משרת הקפלמייסטר בדואומו של לוקה. לאחר מות אביו, נשלח פוצ'יני בגיל חמש ללמוד אצל דודו, פורטונאטו מאג'י, אשר לא הבחין בכישרון יוצא דופן אצל פוצ'יני הילד, אך הבחין בחוסר המשמעת שלו.
אף על פי כן, היה לנגן עוגב. את האהבה לתיאטרון מוזיקלי קיבל פוצ'יני לאחר שסייע בהפקה של האופרה אאידה מאת ורדי בעיר פיזה. בתקופה זו מתחיל פוצ'יני לשלוח ידו בהלחנה; מבין היצירות שחיבר בתקופה זו ניתן לציין את הקנטטה "בני איטליה היפה" (1877), את המוטט לפאולינו הקדוש (1877) וכן מיסה משנת 1880.
ניסיונות ראשונים בכתיבה לתיאטרון
לאחר שעזב את לוקה, עבר פוצ'יני ללמוד קומפוזיציה בקונסרבטוריון של מילאנו אצל אמילקארה פונקיילי ואנטוניו בציני בין השנים 1880 ו-1883. בשנת 1883 השתתף פוצ'יני בתחרות להלחנת אופרות במערכה אחת שנערכה על ידי הוצאת משפחת שונצינו. "הרפאים" (Le Villi), האופרה שחיבר לליברית של פרדיננדו פונטאנה, אמנם לא זכתה בתחרות, אך הוצגה בשנת 1884 בתיאטרון דל ורמה שבמילאנו תחת חסותו של המוציא לאור ג'וליו ריקורדי, שהיה מתחרה של משפחת שונצינו.
מרוצה מהצלחת האופרה, הזמין ריקורדי מהצמד פוצ'יני-פונטאנה אופרה נוספת, שיועדה הפעם לבית האופרה לה סקאלה, אך "אדגר" (1889), ש"עלתה" למלחין בכמעט חמש שנים של עבודה, זכתה להערכה אך לא להצלחה, ועל אף השינויים מרחיקי הלכת שערך בה פוצ'יני בעשורים שלאחר מכן, לא הצליחה מעולם להיכנס לרפרטואר האופראי הקבוע.
בינתיים, הקים פוצ'יני משפחה; פוצ'יני חי בזוגיות עם אלווירה בונטורי, אז אשתו של הרוקח הלוקזי נרצ'יזו ג'מיניאני. רק לאחר מותו של ג'מיניאני יכלו השניים להינשא. זוגיות זו עתידה להימשך, על אף המהמורות הרבות שידעה לאורך השנים, כמעט כל חייו של פוצ'יני. אלווירה הביאה עמה אל חיק המשפחה את בתה פוסקה, ובשנת 1886 נולד לזוג הבן אנטוניו, ובקיצור "טוניו", בנו היחיד של המלחין.
טורה דל לאגו
ב-1891 עבר פוצ'יני לטורה דל לאגו (כיום "טורה דל לאגו פוצ'יני"). פוצ'יני אהב בו מאוד את האווירה הכפרית והחשיבו למקום האידיאלי לטיפוח אהבתו לציד ולהילולות בין אמנים. פוצ'יני ראה בטורה דל לאגו מעין מקום מפלט, שבו חי בתחילה בשכירות בדירה ישנה, ולאחר מכן, ב-1900, בווילה שבנה לו ולמשפחתו. במקום זה חיבר פוצ'יני את מרבית האופרות שלו שזכו להצלחה. כך תיאר פוצ'יני את המקום, במכתב מיולי 1900 לחברו אלפרדו קאזֶלי:
ההצלחה: שיתוף הפעולה עם ג'אקוזה ואיליקה
לאחר כישלונה היחסי של "אדגר", האופרה השלישית - מנון לסקו - הייתה להצלחה אדירה, ההצלחה המיידית והאותנטית ביותר בכל הקריירה של פוצ'יני. "מנון לסקו" סימנה, בין היתר, את תחילתו של שיתוף הפעולה הפורה עם הליבריתנים לואיג'י איליקה וג'וזפה ג'אקוזה; זה הראשון החליף את מארקו פראגה ואת דומניקו אוליבה בשלב הסופי של חיבור הלברית לאופרה, ואילו השני, ג'אקוזה, היה בתפקיד משני יותר. איליקה וג'אקוזה עתידים לכתוב את הליבריות לשלוש האופרות הבאות של פוצ'יני, שהיו אף למוכרות ביותר מבין יצירותיו: לה בוהם, טוסקה, ומאדאם באטרפליי.
לה בוהם - ניתן לומר כי כאן הגיעה האופרה של פוצ'יני לראשונה לבשלות ולשלמות. "לה בוהם", הכתובה בארבע תמונות (ולא מערכות, כנהוג), מבוססת על הרומן בחלקים מאת אנרי מירז'ה "Scènes de la vie de Bohème" (סצֵנות מחיי הבוהמה). היא כתובה בסגנון לירי וענוג, ומפגינה את יכולותיו הקומפוזיטוריות של פוצ'יני בשימוש בלייטמוטיבים לצורך עיצוב סיטואציות ודמויות, ומעל לכל, את כישוריו כמתזמר. בתחילה ראה אותה קהל המאזינים כנועזת מדי, כתוצאה מנטייתו המוצהרת של פוצ'יני שלא לפגר אחר האוונגארד, אך תוך זמן לא רב למדו המאזינים להעריך את הייחוד ואת היופי שבה.
האופרה ממזגת את המרכיבים הקומיים והטרגיים של חיי העוני של גיבורי האופרה. חייו של פוצ'יני עצמו כאיש צעיר במילנו שימשו כמקור השראה ליברטו. במשך שנות לימודיו בשנים שלפני כתיבת מאנון לסקו הוא חי בעוני דומה לזה של הגיבורים הבוהמיינים, ולעיתים סבל מחוסר במזון, ביגוד ויכולת לשלם שכר דירה. לעיתים נאלץ למשכן את חפציו כדי לכסות את הוצאותיו היומיומיות. כותב הביוגרפיה שלו מצטט קטע מיומנו של פוצ'יני בו הוא מתאר מצב שהיה עליו להתחלק עם ארבעה אנשים בדג מלוח אחד.
טוסקה - אופרה משנת 1900. עלילתה העקובה מדם מבוססת על המחזה נושא אותו השם מאת ויקטוריין סארדו. החלקים הדרמטיים ביצירה מלאי עצמה וכתובים בסגנון המבשר את הולדת האקספרסיוניזם, על פי אחדים מן המבקרים. חלק מן המבקרים השוו בין המוזיקה של טוסקה למוטיבים של ואגנר, ולעומתם אחרים ראו במוזיקה יחוד שאין דומה לו.
מאדאם באטרפליי - האופרה האקזוטית הראשונה של פוצ'יני. יצירה זו, שעלילתה מתרחשת ביפן, מבוססת על מחזה מאת דייוויד בלאסקו. פוצ'יני לקח על עצמו לראשונה את האתגר שבכתיבת מוזיקה מתרבות אחרת. פוצ'יני עתיד להימשך ל"אקזוטיזם" זה וימשיך לחבר אופרות שעלילותיהן מתרחשות במקומות מרוחקים ("טורנדוט", "הנערה מן המערב" ). הבכורה של האופרה בוצעה בלה-סקאלה ב 1904 והיא נכשלה לחלוטין. הקהל התייחס אליה ממש באיבה. פוצ'יני חזר וכתב גרסה חדשה שבוצעה בכמה מבירות העולם. ב 1907 כתב את הגרסה החמישית האחרונה [26] של הפרטיטורה, והיא זאת שנשארה ברפרטואר האופראי המקובל עד ימינו.
שיתוף הפעולה עם איליקה וג'אקוזה היה, ללא ספק, המוצלח ביותר בכל הקריירה האמנותית של פוצ'יני. על איליקה, שהיה דרמטורג ועיתונאי, היה מוטל לגבש מתווה של העלילה ולחלקה למערכות עד ליצירת טיוטה ראשונית של הליברית. על ג'אקוזה, מורה לספרות ומחברן של קומדיות שזכו להצלחה, הוטל ליצור את הטקסט מתוך המתווה הכללי תוך התחשבות בערכים הספרותיים ובצרכים המוזיקליים אשר דורשת היצירה. לעיתים היה המוציא לאור ג'וליו ריקורדי מסייע בעצמו ביצירת הליבריות, בין אם בהצעת פתרונות, אם בכתיבת טקסט בעצמו, אך בעיקר ביישוב המחלוקות שנתגלעו בין השלושה (פוצ'יני-איליקה-ג'אקוזה) לעיתים די תכופות עקב מנהגו של פוצ'יני לשנות מן היסוד במהלך חיבור היצירה את המתווה העלילתי-טקסטואלי שקבעו קודם לכן.
נישואין והרפתקאות אהבים
בסתיו 1884 התחיל פוצ'יני לקיים יחסים עם אישה נשואה, אלווירה גמיניאני (1860–1930) . חיי הנישואין של אלווירה היו אומללים, כיוון שבעלה היה "רודף שמלות מושבע". אלווירה הרתה לפוצ'יני ובנם אנטוניו (1886–1946) נולד הרחק ממקום מגוריה כדי למנוע רכילות. היא ובתה מבעלה ובנם החלו לחיות יחדיו.
יום לאחר תאונת המכונית של פוצ'יני, נרצח בעלה של אלווירה על ידי בעל של אחת ממאהבותיו, ובשנת 1904 הם יכלו להינשא .
הנישואין בין אלווירה ופוצ'יני אף הם סבלו מהרפתקאות אהבים של פוצ'יני עם כמה זמרות מפורסמות.
בשנת 1909 האשימה אלווירה באופן פומבי נערה שעבדה במשק הבית של פוצ'יני ברומן עם המלחין. בעקבות האשמה זאת התאבדה הנערה, דוריה מנפרדי. בדיקה שלאחר המוות העידה שדוריה נפטרה בבתוליה, ובעקבות זאת הואשמה אלווירה בלשון הרע, ונשפטה לחמישה חודשי מאסר. פיצוי של פוצ'יני למשפחת מנפרדי חסך לאלווירה את המאסר. כמה מן המבקרים המוזיקליים סוברים שההשפעה הפסיכולוגית של המאורע הזה הפריעה לפוצ'יני להשלים כמה יצירות בהמשך הקריירה שלו, והשפיעה על פיתוח הדמויות, כמו זו של ליו באופרה טורנדוט, נערה-משרתת שמבצעת התאבדות.
על פי מסמכים שנמצאו אצל צאצאים של משפחת מנפרדי ב 2007, נטען שפוצ'יני ניהל רומן עם ג'וליה מנפרדי, דודנית של דוריה. דיווחים עיתונאיים מאותה עת טוענים שנדיה מנפרדי היא נכדה של פוצ'יני שנולדה לג'וליה מבנו אנטוניו .
המשבר ושנותיו הקשות
בשנת 1903 נפצע המלחין, שהיה חובב מכוניות ידוע, באורח קשה בתאונת דרכים. החלמתו הייתה קשה וארכה זמן רב.
ב-1906 מותו של הליבריתן ג'אקוזה הביא לסיומה של העבודה בשלושה, זו שהניבה את היצירות המוצלחות ביותר שכתב פוצ'יני עד כה. נסיונותיו של פוצ'יני לעבוד עם איליקה בלבד, במיוחד על היצירה "מארי אנטואנט", נכשלו.
כאמור, ב-1909 אירעה טרגדיה אשר זעזעה את פוצ'יני עמוקות. אשתו, אלווירה, האשימה את עוזרת הבית דוריה מנפרדי בקיום רומן עם בעלה, ולאחר שהאשימה את מנפרדי בגלוי זו התאבדה בבליעת רעל בגיל עשרים ושלוש. המעשה החריף את היחסים בין פוצ'יני לאשתו ולאחר שנתיחה שלאחר המוות הראתה שמנפרדי מתה בעודה בתולה הואשמה אלווירה בהוצאת דיבה ונידונה לחמישה חודשי מאסר.
ב-1912 מת אף ג'וליו ריקורדי, המוציא לאור של פוצ'יני, שאליו היה קשור מאוד המלחין ושאותו אף החשיב למעין אב שני.
המשבר ניכר בעיקר בכמות הפרויקטים שנזנחו, לעיתים אף בשלב מתקדם של כתיבה (ראו רשימה בהמשך). החל בשנים האחרונות של המאה ה-19 פוצ'יני ניסה מספר פעמים לשתף פעולה עם הסופר, המשורר והמחזאי האיטלקי גבריאלה ד'אנונציו, אך המרחק הרגשי שהיה ביניהם, נתגלה כבלתי ניתן לגישור.
הטריפטיך
מבחינה אמנותית, המשיכה אל האקזוטיקה, זו שהביאה את פוצ'יני לכתיבת "מאדאם באטרפליי", דחפה אותו להמשיך ולהתמודד עם הלחנה בסגנונות שונים מתרבויות מוזיקליות אחרות: כך נכתבו "הנערה מן המערב" ("La fanciulla del West") בשנת 1910, מערבון-אופראי, ו"הסנונית" (1917), יצירה שכוונתו של פוצ'יני הייתה להלחינה בסגנון האופרטה ולבסוף נכתבה כמעין יצור-כלאיים בין האופרה לאופרטה.
הנטייה לאקלקטיות של פוצ'יני, יחד עם הניסיון הבלתי פוסק למציאת דרכי הלחנה חדישות ומקוריות, הגיעו לידי מימוש מלא ב"טריטיקו". איל טריטיקו (Il trittico) היא טרילוגיה של שלוש אופרות בנות מערכה אחת כל אחת, שנועדו להיות מוצגות כולן בערב אחד. הבכורה העולמית של ה"טריטיקו" (ביוונית: "טריפטיך") התרחשה במטרופוליטן אופרה בניו יורק, בשנת 1918. שלושת חלקי הטרילוגיה מציגים אופי שונה: "האדרת" - אופרה דרמטית ואפלה, האחות אנג'ליקה - אופרה מיסטית דתית הכתובה בסגנון לירי, וג'אני סקיקי - קומדיה קולחת ושופעת הומור.
בעוד שהאחות אנג'ליקה הייתה המועדפת על המלחין מבין השלוש, הקהל נמשך מיד דווקא ל"ג'אני סקיקי", ואילו "האדרת", שבתחילה זכתה להערכה נמוכה, זכתה באהדת הקהל עם השנים.
אף על פי שהאופרות נועדו להצגה בערב אחד, כיום נהוג להציג אחת מבין השלוש בלוויית אופרה קצרה אחרת, לא תמיד משל פוצ'יני.
טורנדוט, הבלתי גמורה
ממוזער|שמאל|פוצ'יני וארטורו טוסקניני
האופרה האחרונה של פוצ'יני, טורנדוט, נותרה בלתי גמורה: פוצ'יני מת בבריסל שבבלגיה בשנת 1924 עקב סיבוכים במהלך טיפול בגידול סרטני בגרון. קברו נמצא בקפלה בווילה בטורה דל לאגו. שתי התמונות האחרונות של "טורנדוט" הושלמו על ידי פרנקו אלפאנו, תחת פיקוחו של המנצח ארטורו טוסקניני, אך בערב הבכורה של האופרה זה האחרון קטע את ביצוע היצירה באותו המקום שבו הפסיק פוצ'יני לכתוב, עם מותה של הדמות "ליו". בשנת 2001 ראתה אור גרסה חדשה בעלת סיום שונה. סיום זה, שהולחן על ידי לוצ'אנו בריו, התבסס על אותו הליברטו ועל המתווים המוזיקליים שהותיר אחריו פוצ'יני.
עלילת האופרה מבוססת על מעין "אגדה-בימתית" שנכתבה על ידי קרלו גוצי ושהוצגה לראשונה בשנת 1762. עלילת האופרה מתרחשת, למעשה, "בדמיון", או כפי שנכתב במדויק בפרטיטורה: "זמן ההתרחשות: בתקופת האגדות". ביצירה זו האקזוטיזם מאבד כל תפקיד אורנמנטלי או בעל נגיעה ריאליסטית והופך במקום זאת למבנה הדרמה בעצמו; כך הופכת סין לממלכת החלום והארוס. היצירה שופעת תעתועי חלום, מופעים של רוחות רפאים, קולות וצלילים אשר מקורם בממד ה"אחר", מאחורי הקלעים.
פוצ'יני נלהב מאוד לנוכח העלילה ולנוכח דמותה המרתקת של נסיכת הקרח שוחרת הדם טורנדוט, אך נתקף חששות משהגיע לשלב הלחנת הפינאלה, "הפי אנד" מפואר שעל הלחנתו עמל פוצ'יני כשנה שלמה מבלי להגיע לגרסה שתניח את דעתו.
אישיותו האמנותית
פוצ'יני, דמות מפתח של עולם האופרה האיטלקי בין המאות ה-19 וה-20, נטה לא לשייך עצמו במובהק לאף אחת מהמגמות הספרותיות שרווחו באותן שנים באיטליה - לא לזו הווריסטית ולא לזו הד'אנונציאנית הדקדנטית. יהיה קשה אף למקם את אישיותו המוזיקלית בנוף המוזיקה העולמית של זמנו, שכן יצירתו וסגנונו, למרות התפתחותם המתמדת, אף הם לא נטו במובהק לחדשנות לשמה, זו שאפיינה מלחינים וזרמים אחרים במוזיקה האירופית של אותה התקופה.
פוצ'יני, שיצירתו העיקרית היא זו הבימתית, ניסה לכל אורך הדרך לשלב חידושים מוזיקליים מבלי להתפשר על אהדת הקהל. פוצ'יני ערך פעמים רבות שינויים חוזרים ונשנים ביצירותיו על מנת שאלה תזכינה בהערכת קהל המאזינים ובמעמד של קבע ברפרטואר האופראי. מתוך שאיפה זו לכתיבת יצירות מופת שתהיינה לאבן דרך בעולם האופרה, פוצ'יני הקדיש זמן רב בעבודה על כל אופרה, ולכן מספר האופרות שהוציא לאור תחת ידו (שתים עשרה במספר) נמוך יחסית לשאר גדולי האופרה האיטלקית, כדוגמת רוסיני וורדי. יצירותיו הבימתיות של פוצ'יני מתאפיינות בעושר תזמורי, בליריות שופעת, באפיון דמויות מעמיק, בשימוש מחושב במוטיבים מנחים ובאחידות וגיבוש של ההתרחשות הבימתית.
קהל המאזינים של פוצ'יני, גם אם לא קיבל תמיד באהדה את חידושיו בשמיעה ראשונה, עמד לבסוף לצדו; מנגד, המבקרים ובעיקר אלה האיטלקים, נהגו בפוצ'יני במשך שנים רבות בחשדנות ובעוינות. בעיקר מתחילת העשור השני של המאה ה-20, הפכה דמותו של פוצ'יני למטרה מועדפת לתקיפותיהם של מלחינים צעירים מ"דור שנות השמונים", שהונחו על ידי חוקר של מוזיקה עתיקה בשם פאוסטו טורֶפרנקה. טורפרנקה פרסם בשנת 1912 כתב פלסתר חמור בארסיותו בשם "ג'אקומו פוצ'יני והאופרה הבינלאומית". בקונטרס זה מתוארת יצירתו של פוצ'יני כ"ביטוי הנקלה, הציני והממוסחר ביותר של מצב הריקבון שאליו הגיעה זה מכבר התרבות המוזיקלית האיטלקית, אשר נטשה את דרך המלך של המוזיקה הכלית לטובת המלודרמה."
האידאולוגיה, כביכול, שממנה ניזונות טענותיו של טורפרנקה היא בעיקר לאומנית:
מפתיע למדי לקרוא את מילותיו אלה של טורפרנקה לאור ההערכה הגדולה שלה זוכה פוצ'יני במיוחד החל בעשורים האחרונים של המאה העשרים, זאת בנוסף להערצה הבלתי מסויגת מצדם של גדולי המלחינים האירופיים בני זמנו: מסטרווינסקי עד שנברג, מראוול עד וברן. אף במתקפתו העוינת (שהוחמרה עקב דעות קדומות אידאולוגיות), הצליח טורפרנקה לגעת בכמה פנים עיקריים באישיותו המוזיקלית של פוצ'יני, בראשם נטייתו של פוצ'יני ל"בינלאומיות" ולקוסמופוליטיות. למעשה, ההערכה המחודשת שלה זכה פוצ'יני, שקיבלה תנופה בעיקר הודות למחקריהם של רנה לייבוביץ הצרפתי ומוסקו קרנר האוסטרי, נתבססה בעיקר על רוחב האופקים התרבותי והאסתטי של המלחין, שאת אישיותו ויצירתו חקר לעומק המוזיקולוג והעיתונאי האיטלקי פֶדֶלֶה ד'אמיקו ומאוחר יותר מיכֶּלֶה ג'ירארדי, שלא במקרה בחר להכתיר את ספרו האחרון, שיוחד לפוצ'יני, בשם "האמנות הבינלאומית של מוזיקאי איטלקי".
אולי דווקא לזכותו של פוצ'יני ייאמר, כי לא נתפתה ללכת אחר השתפכויות לאומניות מסוג זה. פוצ'יני ידע לאמץ לעצמו ולהתחקות ביעילות ובמיומנות אחר תרבויות וסגנונות מוזיקליים אחרים. פוצ'יני בעצמו הכיר בנטייתו זו האקלקטית עוד בימי לימודיו בקונסרבטוריון, כמו ב"אוטוביוגרפיה" הקצרה שכתב בנימה מבודחת באחת ממחברותיו:
למעשה, ניתן לראות כבר באחדות מיצירות הנעורים של פוצ'יני שילוב נועז בין הסטיל גאלאנט בנוסח בוקריני (שעתיד להופיע מספר שנים לאחר מכן באופרה מנון לסקו, שעלילתה מתרחשת במאה ה-17) לבין "נגיעות" של צבעים הרמוניים מבית מדרשו של ואגנר. מכאן שאף בקטע ה"אוטוביוגרפיה" ההומוריסטית של פוצ'יני יש ולו מקצת מן האמת.
על מנת להתחקות אחר אישיותו האמנותית של פוצ'יני, יש צורך לבחון את יחסיו עם המורשות המוזיקליות והתיאטרליות השונות של זמנו.
השפעתו של ריכרד וגנר
מאז הגעתו למילאנו, מיקם עצמו פוצ'יני בגלוי בין מעריציו של ריכרד וגנר; בשתי יצירותיו הסימפוניות שהוגשו כעבודות לקונסרבטוריון — "פרלוד סימפוני" בלה מז'ור (1882) ו"קפריצ'ו סימפוני" (1883) — ישנם אזכורים תמאטיים וסגנוניים מובהקים של אופרות משנות הבשלות הראשונות של וגנר: "לוהנגרין" ו"טנהויזר". בנוסף, בתחילת שנת 1883 רכש פוצ'יני יחד עם חברו לספסל הלימודים, המלחין פייטרו מסקאניי, פרטיטורה של האופרה פרסיפל, אשר מוטיב הליטורגיה הקדושה מתוכה (Abendmahl-Motiv), מצוטט במדויק ביצירתו של פוצ'יני "לֶה וִילי".
יצירות
אופרות
לֶה וילי (Le Villi), מילאנו, 1884
אדגר (Edgar), לה סקאלה מילאנו, 1889
מנון לסקו (Manon Lescaut), טורינו, 1893
לה בוהם (La Bohème), טורינו, 1896
טוסקה (Tosca), רומא, 1900
מאדאם באטרפליי (Madame Butterfly), לה סקאלה, מילאנו, 1904
הנערה מהמערב (La fanciulla del West), מטרופוליטן אופרה, ניו יורק, 1910
הסנונית (La rondine), מונטה קרלו, 1917
איל טריטיקו (האדרת, האחות אנג'ליקה, ג'אני סקיקי), מטרופוליטן אופרה ניו יורק, 1918
טורנדוט (Turandot), לה סקאלה, מילאנו (הושלמה בידי פרנקו אלפאנו, עקב מותו של פוצ'יני במהלך כתיבתה), 25 באפריל 1926
יצירות אחרות
מוזיקה לתזמורת
פרלוד סימפוני בלה מז'ור - 1882
אדג'טו לתזמורת - 1881–1883
קפריצ'ו סימפוני -בוצע ב-1883
הלם חשמלי - Scossa elettrica שיר לכת - 1896
מוזיקה קאמרית ולפסנתר
סקרצו למיתרים בלה מינור - 1882
רביעית מיתרים ברה מז'ור - 1881–1883
פוגה מלכותית לרביעית מיתרים -1882
שני מינואטים לרביעית מיתרים - 1890
ה"כריזנטמות" לכלי מיתרים - 1890
שני קטעים לפסנתר (דף באלבום, פוגה קטנה) - 1910?
מוזיקה כנסייתית
מיסה ל 4 קולות ותזמורת בלה במול מז'ור- 1880
שלום לך מלכת השמיים (סאלווה דל צ'ייל רג'ינה) Salve del ciel regina לסופרן והרמוניום - לפני 1880
רקוויאם למקהלה מעורבת, ויולה, הרמוניום ועוגב - 1905
יצירות למקהלה
קנטטה "בני איטליה היפה" I figli d'Italia bella - לסולן, מקהלה ותזמורת - 1877
המנון לדיאנה - למקהלה ופסנתר (למלים של סלבטורי) Inno a Diana - 1897
קדימה, אורניה - למקהלה ופסנתר - 1899 !Avanti Urania
המנון לרומא - Inno a Roma למקהלה ופסנתר (למלים של סלבטורי) - 1919
שירים בליווי פסנתר 1881 - 1899
לקריאה נוספת
ג'וליאן היילוק, פוצ'יני, חייו ויצירתו, תרגום מאנגלית אביעד שטיר, הוצאת מטר, תשע"א 2011
פרופ' יהואש הירשברג, "קסם האופרות של פוצ'יני", הוצאת כרמל, ירושלים, 2020
קישורים חיצוניים
"טוסקה" - תרגום מלא לעברית, ניתוח מוזיקלי ודוגמאות מאת בני קדם (קובץ RAR).
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחיני אופרה איטלקים
קטגוריה:איטלקים חברי הבונים החופשיים
קטגוריה:מלחינים איטלקים במאה ה-19
קטגוריה:מלחינים איטלקים במאה ה-20
קטגוריה:איטלקים שנולדו ב-1858
קטגוריה:איטלקים שנפטרו ב-1924
| 2024-07-14T16:09:55
|
חואקין רודריגו
|
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטה לחואקין רודריגו בארנחואס
חואקין רודריגו וידרה (בספרדית: Joaquín Rodrigo Vidre; 22 בנובמבר 1901 – 6 ביולי 1999) היה מלחין ופסנתרן ספרדי. יצירתו המפורסמת ביותר היא קונסיירטו דה ארנחואס – קונצ'רטו לגיטרה קלאסית ותזמורת.
ביוגרפיה
רודריגו נולד בסגונטו והתעוור בגיל שלוש כתוצאה ממחלת אסכרה. הוא התחיל ללמוד מוזיקה בוולנסיה והמשיך בפריז, אצל פול דיקא. אחרי תקופה קצרה בספרד חזר לפריז ללמוד מוזיקולוגיה.
היצירה "Cinco Piezas Infantiles" זיכתה את רודריגו בפרס הלאומי של ספרד לתזמורת בשנת 1925.
ב-19 בינואר 1933 נשא לאישה את ויקטוריה קמחי, פסנתרנית ממוצא יהודי-טורקי.
את יצירתו המפורסמת ביותר, ה"קונסיירטו דה ארנחואס", כתב בפריז בשנת 1939. זהו קונצ'רטו לגיטרה קלאסית ותזמורת. הפרק השני והאיטי מבין שלושת פרקי היצירה, האדג'ו, הוא אחד המוכרים במוזיקה הקלאסית של המאה ה-20, ונגינת הגיטרה משתלבת בו הדדית עם קרן אנגלית. פרק זה אף זכה לביצוע של נגן הג'אז מיילס דייוויס ולעיבוד מפורסם של פסנתרן הג'אז צ'יק קוריאה - Spain.
הצלחת היצירה הזו הביאה עמה הזמנות מכמה וכמה סולנים ידועי שם, ביניהם החלילן ג'יימס גולוויי והצ'לן ג'וליאן לויד ובר. ה"קונסיירטו אנדאלוס" שלו, לארבע גיטרות ותזמורת, נכתב לפי הזמנתו של סלדוניו רומרו לביצוע על ידיו עם שלושת בניו.
בתו של רודריגו, ססיליה, נולדה ב-27 בינואר 1941. מאז 1947 כיהן כפרופסור לתולדות המוזיקה בחוג על שם מנואל דה פאיה, בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת קומפלוטנס במדריד.
בשנת 1991 העניק המלך חואן קרלוס הראשון לרודריגו את תואר האצולה "מרקיז גני ארנחואס". הוא זכה בפרס נסיך אסטוריאס היוקרתי בשנת 1996 (המקבילה הספרדית לפרס נובל). ממשלת צרפת העניקה לו בשנת 1998 את תואר אביר מסדר האמנויות והספרות.
רודריגו מת בשנת 1999 במדריד. הוא ואשתו ויקטוריה נטמנו בבית הקברות בארנחואס.
יצירות
לצ'לו ותזמורת:
קונסיירטו אן מודו גאלאנטה (1949)
קונסיירטו קומו און דיברטימנטו (1978 - 1981)
לחליל ותזמורת:
קונסיירטו פסטורל (1978)
לגיטרה:
העלאת רוחות וריקוד (1961)
אלגיה לגיטרה (1971)
בשדות החיטה (1938)
שלושה קטעים ספרדים (1954)
טוקטה (1933)
סונטה גיוקוסה (1959)
בשבחי הגיטרה (1971)
לגיטרה ותזמורת:
קונסיירטו דה ארנחואס (1939)
קונסיירטו אנדאלוס (1967 - 4 גיטרות)
קונסיירטו לפיאסטה (1982)
פנטזיה לבן אצילים (1954)
קונסיירטו הרואיקו (1942 - פרס מוזיקה לאומית)
קונסיירטו מדריגל (1968 - 2 גיטרות)
לנבל ותזמורת:
קונסיירטו סרנאטה (1954)
לפסנתר ותזמורת:
חוגלארס (1923 - 2 פסנתרים; היצירה הראשונה לביצוע לפני קהל, 1924, תזמורת ולנסיה)
קונסיירטו הרואיקו (1943)
לכינור ותזמורת:
קונסיירטו דה אסטיו (1944)
ראו גם
Spain
קישורים חיצוניים
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לאמנויות
קטגוריה:מוזיקה של המאה ה-20
קטגוריה:מלחינים ספרדים
קטגוריה:מסדר האמנויות והספרות
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:ספרדים שנולדו ב-1901
קטגוריה:ספרדים שנפטרו ב-1999
| 2023-04-29T15:04:33
|
פרנץ שוברט
|
פרנץ פטר שוברט (בגרמנית: Franz Peter Schubert; 31 בינואר 1797 – 19 בנובמבר 1828) היה מלחין אוסטרי שפעל בתקופה הקלאסית המאוחרת והרומנטית המוקדמת. בין יצירותיו המפורסמות נמנות: הסימפוניה השמינית ("הבלתי גמורה"), הסימפוניה התשיעית, חמישיית דג השמך, רביעיית כלי הקשת מספר 14 ("המוות והעלמה"), מחזור השירים "הטוחנת היפה" והפנטזיה בפה מינור לפסנתר בארבע ידיים.
ביוגרפיה
שוברט נולד למשפחה מוזיקלית. אביו, שהיה מנהל בית ספר, טיפח במיוחד את הנגינה בצוותא. את ראשית חינוכו המוזיקלי קיבל מאביו, שלימד אותו נגינה בכינור, ומאחיו הבכור, שממנו למד נגינה בפסנתר. בשנת 1808, כשהוא בן 11, התקבל שוברט לבית הספר של הכנסייה הקיסרית (Stadtkonvikt) כנער מקהלה, שם חי בתנאי פנימייה, ואף זכה למלגת לימודים. הוא למד תאוריה ונגינה בעוגב, והתוודע למוזיקה התזמורתית של היידן, מוצרט ובטהובן. בבית הספר היה שוברט גם כנר, ועד מהרה נעשה לכנר הראשי. מפעם לפעם, כשנעדר מנצח התזמורת, מילא שוברט את מקומו. בשנים אלו התמסר גם להלחנה, ובסתר החל לחבר את יצירותיו הראשונות: קטעי פסנתר ל-4 ידיים, 3 רביעיות כלי קשת, מספר פתיחות ואופרטה בלתי גמורה.
בשנת 1813 עזב את בית הספר, והמשיך ללמוד באופן פרטי אצל אנטוניו סליירי. במקביל רכש גם את מקצוע ההוראה, ומשנת 1814 שימש מורה עזר בבית הספר של אביו, משרה בה החזיק עד 1818.
השנים בהן עסק בהוראה היו פוריות והניבו יצירות רבות: עד שנת 1815 חוברו שורה ארוכה של יצירות, בהן 5 רביעיות כלי קשת, 3 מיסות, 3 סימפוניות ואופרה ראשונה.
שמאל|ממוזער|230px|פרנץ שוברט
שמאל|ממוזער|230px|אנדרטת של שוברט מאת קרל קונדמן בפארק העירוני בווינה
ב-1814 הלחין שוברט את השיר "גרטכן ליד הכישור" לטקסט מתוך המחזה פאוסט מאת גתה. שיר זה הוא אחד השיאים בתולדות ה"ליד" (השיר הגרמני האמנותי).
במהלך השנה העוקבת הלחין למעלה מ-150 שירים אחרים, ביניהם "שר היער", "ורד בר" ואחרים.
בשנים 1816–1817 התגורר שוברט בבית ידידיו. הוא התמסר להלחנה וכתב את הסימפוניה הרביעית בדו מינור ("הטרגית"), את הסימפוניה החמישית בסי במול מז'ור, את המיסה הרביעית וכן מספר סונאטות וקטעים אחרים לפסנתר.
בשנת 1818 עזב את ההוראה ומאז חי חיי אמן, ללא פרנסה קבועה, ועבר לגור עם המשורר מאיירהופר.
הוא הלחין במהירות רבה ועד שנת 1820 הספיק לחבר מעל 500 יצירות.
בשנת 1822, בגיל 25, לקה במחלת העגבת, שהביאה אותו לכדי ייאוש ודיכאון, שנבע גם מכישלונו בתחום האופרה, אך לא פגעה בכושרו היצירתי.
מסיבות כלכליות נאלץ לשוב ולשמש מורה למוזיקה בבית אסטרהאזי בעונת הקיץ של 1823–1824.
השנתיים האחרונות בחייו הקצרים של שוברט (1827–1828) היו פוריות במיוחד; הוא הוציא מתחת ידיו שורה ארוכה של יצירות מופת, בהן מחזור השירים "מסע החורף", שנחשב לאחד משיאי הלידר, חמישיית כלי הקשת בדו מז'ור, והסימפוניה מס' 9 בדו מז'ור ("הגדולה").
שוברט מת ב-19 בנובמבר 1828, בן 31. סיבות המוות היו ככל הנראה מחלת העגבת ומחלת הטיפואיד.
יצירתו והשפעתה
בחייו הקצרים הספיק שוברט לכתוב 9 אופרות, 7 מיסות, 9 סימפוניות, 15 רביעיות, 2 חמישיות, 3 שלישיות, חיבורים רבים לפסנתר (סונאטות, כלי סולו, דואטים ועוד) וכ-600 שירים.
שוברט היה מיוצריו החשובים של הליד (השיר האמנותי הגרמני),
בו מתמזגים מנגינת השיר, מילות השיר והפסנתר המלווה לכלל אחדות מלאת הבעה.
יצירתו של שוברט משקפת את המעבר מהתקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית במוזיקה. אף שהושפע מהמודל הקלאסי של צורת הסונטה, סגנונו של שוברט מבוסס יותר על התפתחות מלודית ופחות על התפתחות הרמונית.Gammond, Peter (1982). Schubert. London: Methun, p. 76-81 המנגינות הארוכות והפיוטיות שחיבר מצאו את דרכן לא רק לשיריו אלא גם ליצירותיו האינצידנטליות (מוזיקת ליווי) ולסימפוניות. הייתה לו השפעה ניכרת על מלחינים רומנטיים שבאו אחריו כמו רוברט שומאן ויוהנס ברהמס.
בימי חייו של שוברט רק יצירות בודדות מפרי עטו זכו לצאת לאור או להיות מבוצעות בקונצרט פומבי, בין אלה היו רבים משיריו, בהם מחזורי השירים הטוחנת היפה ומסע החורף, שאותם שר חברו זמר הבריטון יוהאן מיכאל פוגל בליוויו של שוברט עצמו בפסנתר. רבות מיצירות המופת שחיבר התגלו רק עשרות שנים לאחר מותו וכך, בהדרגה, היה שוברט למלחין פופולרי שיצירותיו מבוצעות שוב ושוב.
יצירותיו של שוברט (כאלף במספר) קוטלגו ומוספרו בשנת 1951 בידי אוטו אריך דויטש. מהדורה חדשה ומעודכנת של הקטלוג התפרסמה בשנת 1978. רשימת היצירות קרויה על שם יוצרה: רשימת דויטש (רשימת D).
השוברטיאדה
עוד בחייו של שוברט החלה מסורת של מסיבות רעים שבהן מנגנים ושרים מיצירותיו של שוברט (לעיתים קרובות בהשתתפות המלחין עצמו). עם הזמן החלו להתייחס לאירועים אלה בשם "שוברטיאדה", בהשראת התמונה "שוברטיאדה בבית יוזף פון שפאון" של הצייר הווינאי מוריץ פון שווינד. בתמונה יושב שוברט ליד הפסנתר, מוקף ידידים וביניהם הצייר (התמונה צוירה בשנות השישים של המאה ה-19). כמאה שנים לאחר מותו של שוברט החלו לערוך במקומות שונים בעולם "שוברטיאדות", חלקן ביום הולדתו של שוברט שחל ב-31 בינואר. כיום ה"שוברטיאדה" היא כינוי נפוץ לפסטיבלים או לקונצרטי מרתון שבהם מנגנים מיצירותיו של שוברט. בישראל התקיימה "שוברטיאדה" כזו לראשונה ב-2007.
מיצירותיו
מוזיקה תזמורתית
(המספור של הסימפוניות של שוברט נתון למחלוקת ועשוי להשתנות בין מקורות שונים)
סימפוניה מס' 1 ברה מז'ור דויטש 82
סימפוניה מס 2 בסי במול מז'ור דויטש 125
סימפוניה מס 3 ברה מז'ור דויטש 200
סימפוניה מס 4 בדו מינור דויטש 417 "הטראגית"
סימפוניה מס 5 בסי במול מז'ור דויטש 485
סימפוניה מס 6 בדו מז'ור דויטש 589 "הקטנה"
סימפוניה מס 7 במי מז'ור (תוזמרה ופורסמה לאחר מותו לאחר גילוייה במאה ה-20)
סימפוניה מס 8 בסי מינור דויטש 759 "הבלתי גמורה"
סימפוניה מס 9 בדו מז'ור דויטש 944 "הגדולה"
סימפוניה מס 10 ברה מז'ור דויטש 936/708א (תוזמרה ופורסמה לאחר גילוייה במאה ה-20)
פתיחה וקטעי מוזיקה למחזה "רוזמונדה מקפריסין"
שתי פתיחות "בסגנון איטלקי" (ברה מז'ור דויטש 590 ובדו מז'ור דויטש 591)
פתיחה במי מינור דויטש 648
פתיחה בסי במול מז'ור דויטש 470
מוזיקה קאמרית
חמש עשרה רביעיות לכלי קשת:
רביעייה מס' 1 בדו מינור / סי במול מז'ור לכלי קשת דויטש 18 (בסולמות מתחלפים)
רביעייה מס' 2 בדו מז'ור לכלי קשת דויטש 32
רביעייה מס' 3 לכלי קשת בבסי במול מז'ור דויטש 36
רביעייה מס' 4 בדו מז'ור לכלי קשת דויטש 46
רביעייה מס' 5 בסי במול מז'ור לכלי קשת דויטש 68
רביעייה מס' 6 בדו מז'ור לכלי קשת דויטש 74
רביעייה מס' 7 בדו מז'ור לכלי קשת דויטש 94
רביעייה מס' 8 בסי במול מז'ור לכלי קשת דויטש 112
רביעייה מס' 9 לכלי קשת בסול מינור דויטש 173
רביעייה מס' 10 במי במול מז'ור לכלי קשת דויטש 87
רביעייה מס' 11 במי מז'ור לכלי קשת דויטש 353
רביעייה מס' 12 בדו מינור לכלי קשת דויטש 703 (פרק אחד)
רביעייה מס' 13 בלה מינור לכלי קשת דויטש 804 "רוזמונדה"
רביעייה מס' 14 ברה מינור לכלי קשת דויטש 810 "העלמה והמוות"
רביעייה מס' 15 בסול מז'ור לכלי קשת דויטש 887
פרק רביעייה בדו מינור דויטש 103
חמישיית דג השמך בלה מינור לפסנתר, כינור, ויולה, צ'לו וקונטרבאס דויטש 667
חמישייה בדו מז'ור לשני כינורות, ויולה ושני צ'לי דויטש 956
שלישיות לפסנתר, כינור וצ'לו:
שלישייה מס' 1 בסי במול מז'ור לפסנתר, כינור וצ'לו דויטש 898
שלישייה מס' 2 במי במול מז'ור לפסנתר, כינור וצ'לו דויטש 929
פרק שלישייה, "נוטורנו", לכינור, פסנתר וצ'לו במי במול מז'ור דויטש 897
שלישייה בסי במול מז'ור בפרק אחד (סונאטה) דויטש 28
שלישיות לכלי קשת:
שלישייה בסי במול מז'ור לכלי קשת דויטש 581
שלישייה בסי במול מז'ור לכלי קשת דויטש 471 (פרק אחד)
פנטסיה לכינור ופסנתר בדו מז'ור דויטש 934
שמינייה למיתרים וכלי נשיפה בפה מז'ור דויטש 803 (שני כינורות, ויולה, צ'לו, קונטרבס, קלרינט, בסון, קרן)
מינואט וסיום לשמיניית כלי נשיפה בפה מז'ור דויטש 72 (שני קלרינטים, שני אבובים, שתי קרנות, שני בסונים)
שלוש סונטינות לכינור ופסנתר (דו מז'ור דויטש 384, לה מינור דויטש 385, סול מינור דויטש 408)
סונאטה "גראנד דואו", לכינור ופסנתר
רונדו לכינור ופסנתר
סונאטה בלה מינור לארפג'ונה ופסנתר דויטש 821 (כיום מבוצעת בעיקר בצ'לו או ויולה)
מבוא ווריאציות על השיר "פרחים נובלים", לחליל ופסנתר
מוזיקה לפסנתר סולו
סונאטות לפסנתר סולו:
סונאטה בסי במול מז'ור דויטש 960
סונאטה במי מז'ור דויטש 154
סונאטה במי מז'ור דויטש 157
סונאטה בדו מז'ור דויטש 279
סונאטה במי מז'ור דויטש 459
סונטה בלה מינור דויטש 537
סונאטה בלה במול מז'ור דויטש 557
סונאטה במי מינור דויטש 566
סונאטה ברה במול מז'ור דויטש 567
סונאטה במי במול מז'ור דויטש 568
סונאטה בפה דיאז מינור דויטש 571
סונאטה בסי מז'ור דויטש 575
סונאטה בדו מז'ור דויטש 613
סונאטה בפה מינור דויטש 625
סונאטה בדו דיאז מינור דויטש 655
סונאטה בלה מז'ור דויטש 664
סונאטה במי מינור דויטש 769A
סונאטה בלה מינור דויטש 784
סונאטה בדו מז'ור דויטש 840
סונאטה בלה מינור דויטש 845
סונאטה ברה מז'ור דויטש 850
סונאטה בסול מז'ור דויטש 894
סונאטה בדו מינור דויטש 958
סונאטה בלה מז'ור דויטש 959
3 קטעים לפסנתר (מס' 459A ברשימת דויטש)
4 אימפרומפטי לפסנתר (מס' 899 ברשימת דויטש)
4 אימפרומפטי לפסנתר (מס' 935 ברשימת דויטש)
6 מומנטים מוזיקליים לפסנתר (מס' 780 ברשימת דויטש)
3 קטעים לפסנתר (מס' 946 ברשימת דויטש)
פנטסיית "הנודד" בדו מז'ור דויטש 760
שירים
שוברט הלחין מעל 600 שירים (Lieder). להלן כמה מהמפורסמים שבהם:
מחזור השירים "מסע החורף"
מחזור השירים "הטוחנת היפה" (מס' 795 ברשימת דויטש)
מחזור השירים "שירת הברבור"
השיר "שר היער"
השיר "גרטכן ליד הכישור" (פרנץ ליסט הכין גרסה לפסנתר של היצירה)
השיר "המוות והעלמה"
השיר "דג השמך"
השיר "שושנים באחו"
השיר "הנודד"
השיר "סרנדה"
השיר "מי היא סילביה"
השיר "הרועה על הסלע" (לסופרן, פסנתר וקלרינט)
מוזיקה לפסנתר בארבע ידיים
פנטסיה בפה מינור דויטש 940
"גרנד דואו", בדו מז'ור דויטש 812
דיברטיסמן בסגנון הונגרי דויטש 818
דיברטיסמן בסגנון צרפתי דויטש 823
אלגרו בלה מינור דויטש 947 "סערות החיים"
6 מצעדים צבאיים דויטש 819
רונדו בלה מז'ור דויטש 951
4 פולונזים דויטש 599
6 פולונזים דויטש 824
3 מארשים צבאיים דויטש 733
מרש אבל דויטש 859
סונאטה בסי במול מז'ור דויטש 617
מוזיקה דתית
מיסה מס' 1 בפה מז'ור
מיסה מס' 2 בסול מז'ור
מיסה מס' 3 בסי במול מז'ור
מיסה מס' 4 בדו מז'ור
מיסה מס' 5 בלה במול מז'ור
מיסה מס' 6 במי במול מז'ור
המיסה הגרמנית
"טוב להודות לה'" דויטש 953, לפי תהלים צ"ב בעברית (נכתב עבור החזן הוינאי זולצר)
הנצחה
מפרצון שוברט באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקרא על שמו של פרנץ שוברט.
ראו גם
רשימת דויטש ליצירות שוברט
לקריאה נוספת
אלפרד איינשטיין, שוברט, תרגום: יצחק הירשברג, הוצאת עידית, תש"כ 1961.
וודפורד פגי, שוברט, תרגום: פז שריג, הוצאת דביר, תשמ"ט 1989.
רוברט הייבן שאופלר, שוברט, תרגום: בנימין חיימירון, הוצאת לדורי, 1990.
צבי צרי, שוברט - מבט אל עולמו, הוצאת נהר ספרים, 2010.
קישורים חיצוניים
גיבור תרבות: פודקאסט המוקדש כולו לשוברט, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת: קישור להאזנה
קטלוג עבודות שוברט - רשימת דויטש
רשימות על פרנץ שוברט של הפסנתרן ברט ברמן
יצירות של שוברט בביצועים שונים, כולל ביצועו של נגן ישראלי אלון גולדשטיין.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
שוברט, פרנץ
שוברט, פרנץ
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:ילדי פלא במוזיקה קלאסית
קטגוריה:וינה: אישים
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות המרכזי בווינה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:אגנוסטים
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1797
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1828
| 2024-08-01T00:33:12
|
יוהאן שטראוס (האב)
|
יוהאן שטראוס (האב) (בגרמנית: Johann Strauss Vater; 14 במרץ 1804 – 25 בספטמבר 1849) היה מלחין אוסטרי, שהיה אביו של יוהאן שטראוס (הבן), יוזף שטראוס ואדוארד שטראוס.
קורות חייו
יוהאן שטראוס נולד בלאופולדשטאדט לפרנץ-בורגיאס שטראוס (1764–1816) וברברה שטראוס לבית דולְמָאן (1770–1811) שהיו בעלי פונדק. הוא נולד שלישי. סבו, יוהאן מיכאל שטראוס, היה יהודי שהוטבל לנצרות וחי כקתולי.
כשהיה בן 7 נפטרה אמו מקדחת זיקה ואביו התחתן בשנית. אולם כעבור 5 שנים, טבע אביו בנהר הדנובה (יש מקורות שונים האומרים כי הוא ניסה להטביע את עצמו למוות).
ממוזער|יוהאן שטראוס האב- ככל הנראה, התמונה שהופיע בשער חוברות התווים של יצירותיו, בשיתוף פעולה עם המו"ל טוביאס האסלינגר.
ממוזער|יוזף לאנר.
ממוזער|קברו של שטראוס האב עם פרופיל שלו.
האפוטרופוס של שטראוס, החייט אנטון מולר, העביר אותו תחת חסותו של יוהאן ליטשצ'דל ושטראוס עבד בחנות לכריכת ספרים של ליטשצ'דל בשנת 1816. בנוסף שטראוס למד לנגן בכינור ובוויולה. הוא סיים את העבודה ככורך ספרים בשנת 1822. הוא גם למד מוזיקה אצל יוהאן פולישנסקי במהלך חניכותו ובסופו של דבר הצליח להבטיח מקום בתזמורת מקומית, בראשותו של מיכאל פמר. בשנת 1819 שטראוס עזב את התזמורת כדי להצטרף לרביעיית המיתרים המכונה רביעיית לאנר, שהוקמה על ידי יוזף לאנר (אנ'), האחים דראנק ויוהאן שטראוס. רביעיית מיתרים זו ניגנה ואלס וינאי וריקודים גרמנים כפריים. יחד עם יוזף לאנר הוא קידם את הואלס הוינאי ובכך הפך אותו לאחד הואלסים הפופולריים של התקופה.
שטראוס הפך לסגן מנצח התזמורת כדי לסייע ללאנר לאחר שהרביעייה שהפכה לפופולרית כל כך במהלך קרנבל כלשהו בשנת 1824. אחר כך שטראוס ניהל תזמורת קטנה יותר שהוקמה כתוצאה מהצלחתה של רביעיית לאנר. בשנת 1825, הוא החליט להקים תזמורת משלו והחל להלחין (בעיקר מוזיקת מחול) כדי שתוכל לנגן את יצירותיו. התזמורת הופיעה בכמה מסעדות. הקמת תזמורת קטנה זו שמה סוף למאבקים הכלכליים שלו. שטראוס היה איש עסקים מוצלח.
עד מהרה הוא הפך לאחד המלחינים הידועים והאהובים בווינה על ידי הקהל. במהלך קרנבל שהתקיים בשנת 1826, הוא הגיע לשיא הצלחתו בעקבות ביצוע ביצירה שלו טאוברלן-וולצר . בבת אחת, החל להיות מפורסם. הוא סייר עם תזמורתו בגרמניה, הולנד, בלגיה ובריטניה. הניצוח והניהול של תזמורת זו (בעתיד תזמורת שטראוס) יועברו בסופו של דבר על ידי בניו עד לפירוקה על ידי אדוארד שטראוס בשנת 1901.
בטיול בצרפת בשנת 1837 הוא שמע את הריקוד הצרפתי: קוואדריל והחל להלחין יצירות לריקוד זה. הוא אחראי במידה רבה לפרסום הריקוד ההוא באוסטריה בשנת 1840, שם הפך (הריקוד) לפופולרי מאוד. זה היה המסע הזה (בשנת 1837) שהוכיח את הפופולריות של שטראוס בקרב קהלים מרקעים חברתיים שונים וזה סלל את הדרך לגיבוש תוכנית שאפתנית לביצוע היצירות שלו באנגליה להכתרתה של המלכה ויקטוריה בשנת 1838. שטראוס גם עיבד יצירות שונות.
יחד עם המו"ל טוביאס האסלינגר פיתח דרכי פרסום ושיווק חדשות לתקופתו. העיקר היה על שטראוס עצמו שדיוקנו קישט את עמודי השער בחוברות של רבות מיצירותיו.
הוא ידוע במיוחד בעקבות יצירתו "מארש רדצקי" שהוקדשה למצביא האוסטרי המהולל יוזף רדצקי פון רדץ (1858-1766), יליד בוהמיה.
פטירה
יוהאן שטראוס האב נפטר בשנת 1849 ממחלת השנית (מחיידק הסטרפטוקוקוס) בין הלילה של ה-24 בספטמבר ל-25 בספטמבר. ככל הנראה הוא נדבק במחלה בגלל אחד מילדיו או אשתו. הוא נקבר ליד שותפו בראשית ימיו המוזיקליים - יוזף לאנר, בבית הקברות דובלינגר. בשנת 1904, גופת 2 המלחינים הועברה לבית הקברות "צנטראל-פרידהוף".
המלחין הצרפתי הקטור ברליוז העיד על שטראוס האב כי "וינה ללא שטראוס שקוּלה לאוסטריה ללא נהר הדנובה".
משפחתו
שטראוס התחתן עם מריה אננה שטריים בשנת 1825 בכנסיית ליכטננטל (אנ') הקתולית בווינה. הנישואין היו אומללים יחסית בגלל היעדרותו הממושכת של שטראוס שנגרמה מסיורים תכופים בחו"ל שהובילו לניכור הדרגתי בין הזוג. נולדו להם שבעה ילדים: יוהאן שטראוס הבן (נולד ב-1825), יוזף שטראוס (נולד ב-1827), אנה שטראוס (נולדה ב-1829), תרזה שטראוס (נולדה ב-1831), פרדיננד שטראוס (נולד ב-1834 וחי רק עשרה חודשים) ואדוארד שטראוס (נולד ב-1835). בנו הראשון של אדוארד היה יוהאן שטראוס השלישי. לשטראוס היו 7 ילדים "לא חוקיים" מאישה אחרת: הטוחנת אמילי טרמפוש. סך הכל, היו לו 14 ילדים.
ילדיו הבלתי חוקיים של שטראוס הם:
אמילי תרזיה ג'והנה, שחקנית, נולדה ב-18 במאי 1835 וינה, נפטרה לאחר 1870.
יוהאן וילהלם, פקיד רכבת, יליד 28 במאי 1836 וינה, נפטר ב-30 באוגוסט 1864 וינה ליאופולדשטאדט.
קלמנטינה אמיליה אליזבתה תרזיה, גננת (גידלה פרחים וכולי), נולדה ב-19 בנובמבר 1837 וינה, נפטרה לאחר 1878.
קרל ג'וזף, נולד ב-20 ביולי 1840, וינה. נפטר ב-11 באוגוסט 1840, פריזרן.
יוזף מוריץ, נולד ב-8 בינואר 1842, וינה, נפטר ב-18 בינואר 1842.
מריה וילהלמין, נולדה ב-25 באפריל 1843, וינה, נפטרה ב-4 בנובמבר 1849 משנית.
תרזיה קרולינה, נולדה ב-22 בספטמבר 1844 וינה, נפטרה ב-2 באוגוסט 1851 בית החולים הכללי של וינה, משנית.
וילהלמין, נולדה ב־26 במאי 1846 וינה, נפטרה ב-8 ביוני 1846 בפריזרן.
בית המשפחה נקרא 'הירשנהאוס', אך היה ידוע יותר בווינה 'גולדן הירש' (איל הזהב). לשטראוס האב הייתה משמעת קפדנית והוא דרש שאף אחד מבניו לא ימשיך בקריירה מוזיקלית, למרות הפגנת הכישרון המוזיקלי שלהם. יוהאן שטראוס הבן, היה אמור ללמוד בנקאות, כמו כן אחיו יוזף שטראוס נועד לקריירה צבאית, ואילו אדוארד שטראוס הצעיר ביותר היה צפוי להצטרף לקונסוליה האוסטרית.
יצירות
שטראוס הלחין למעלה מ-300 יצירות.
ואלסים
טאוברלן-וולצר, אופ. 1 "יונים קטנות" (1827).
טאוברלן-וולצר, אופ. 2 ואלס ראוניון דובלינג.
קרנבל, אופ. 3 "קרנבל וינאי" (1828).
קטנברוק וולצר, אופ. 4 "גשר תליה" (1828).
קטנברוק וולצר, אופ. 5 ואלס של האגודה.
וינר לאונן-וולצר, אופ. 6.
טיבולי ראטסץ' וולצר, אופ. 39. (1830).
וולצר, אופ. 49. "החיים הם ריקוד".
אליזבתן-וולצר, אופ. 71.
פילומלן-וולצר, אופ. 82.
פריז-וולצר, אופ. 101 (1838).
אופ. 103 מחווה למלכה ויקטוריה מבריטניה.
ווינר וולצר, אופ. 116 רגשות וינאיים (1840).
לורלי-ריין-קלנגה, אופ. 154 הד של הריין לורלי (1843).
גאלופים ופולקות
הגאלופים והפולקות של שטראוס כוללות את:
שמפניה-גאלופ, אופ. 8.
סאופזר-גאלופ, אופ. 9.
צ'יינסר- גאלופ, אופ. 20.
גאלופ, אופ. 35.
ספרל-גאלופ, אופ. 42.
פורטונה-גאלופ, אופ. 69.
גאלופ- רוח צעירה, אופ. 90.
סאצ'אצה- גאלופ, אופ. 97.
קרנבל בפריז, אופ. 100.
אינדיאנדר-גאלופ, אופ. 111.
ספרל-פולקה, אופ. 133.
אנן-פולקה, אופ. 137 (לא להתבלבל עם אנן-פולקה של בנו יוהאן שטראוס, אופ. 117 משנת 1852).
וינר קרויצר- פולקה, אופ. 220.
פולקה, אופ. 235.
מארשים
מארש רדצקי, אופ. 228 (1848).
מארש, אופ. 244.
קישורים חיצוניים
כתבי יד מקוריים של יוהאן שטראוס האב.
עץ משפחה של משפחת שטראוס (אתר על משפחת שטראוס בגרמנית).
אתר "צלילוגיה"- יוהאן שטראוס האב. מלווה ביצירות שלו. (בעברית).
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים אוסטרים
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
יוהאן האב
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות המרכזי בווינה
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1804
קטגוריה:אוסטרים שנפטרו ב-1849
| 2024-08-08T14:06:02
|
יוהאן שטראוס (הבן)
|
200px|ממוזער|שמאל|מצבת קברו של שטראוס בווינה
שמאל|ממוזער|200px|פסלו של יוהאן שטראוס בווינה
יוהאן שטראוס הבן (בגרמנית: Johann Strauss; 25 באוקטובר 1825 – 3 ביוני 1899) היה מלחין אוסטרי, אחד מבניו של יוהאן שטראוס (האב). מוכר בעולם גם בתואר "מלך הוואלסים".
קורות חייו
שטראוס נולד בווינה למלחין יוהאן שטראוס ולאנה לבית שטריים.
במשפחה היו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. אחיו של יוהאן הבן, אדוארד ויוזף היו לימים גם הם מלחינים.
בגיל 6 כתב שטראוס את הוואלס הראשון שלו.
חינוכו המוזיקלי הפורמלי החל רק אחרי שאביו נטש את המשפחה בשנת 1842. עד מהרה הקים שטראוס הצעיר תזמורת קטנה משלו, והצלחתה האדירה בהופעת הבכורה ב-1844 הפכה אותו בן-לילה למתחרה העיקרי של אביו. בגיל 19 כבר סייר בכל רחבי אירופה ומאוחר יותר אף הגיע לארצות הברית וזכה בתואר "מלך הוואלסים".
ב-27 באוגוסט שנת 1862 התחתן עם זמרת האופרה הנרייטה (יטי) טרפץ בקתדרלת סטפנוס הקדוש בווינה. החברה הווינאית הופתעה מנישואין אלה, לנוכח העובדה שיטי הייתה מבוגרת בשבע שנים משטראוס. ב-8 באפריל 1878 נפטרה יטי.
הוא התחתן בשנית ב-28 במאי 1878 עם ארנסטינה הנרייטה אנגליקה דיטריך, כשבעה שבועות לאחת מותה של אשתו הראשונה. בשנת 1882 נפרדו בני הזוג לאחר שאנגליקה עזבה את שטראוס למען פרנץ שטיינר, מנהל התיאטר אן דר וין.
בשנת 1885 ויתר שטראוס על אזרחותו האוסטרית כדי שיוכל להתגרש מאשתו השנייה ולהנשא שוב. לאחר שקיבל אזרחות גרמנית של נסיכות סקסה-קובורג-גותה המיר שטראוס את דתו לפרוטסטנטיות ונישא בשלישית, לאדלה שטראוס (לא קרובת משפחה, על אף שם המשפחה הזהה). יוהאן שטראוס נפטר בביתו בווינה מדלקת ריאות ונטמן בבית הקברות המרכזי בווינה.
מבין היצירות המוכרות שחיבר: הוואלסים "עיתוני בוקר" מ-1864, "קולות האביב מ-1882", "הדנובה הכחולה" "An der schönen Blauen Donau" מ-1866, "סיפורים מיערות וינה" מ-1868 ו"יין, נשים וזמר" מ-1869. האופרטות "העטלף" מ-1874, ברון הצוענים מ-1885 ו"לילה בוונציה" שעד היום מועלות על הבמה. כמו כן הלחין את הבלט לכלוכית.
בביתו שברובע לאופולדשטאדט מצוי כיום מוזיאון להנצחתו.
יצירותיו
הוואלסים של שטראוס בנויים כולם באותה מתכונת בסיסית - הקדמה איטית ליצירת האווירה, שאחריה באים בדרך כלל חמישה קטעי ואלס. הקודה המסיימת מציגה שוב את מנגינות הוואלס העיקריות ברצף אחד, ויוצרת תחושה של האצת קצב המוזיקה.
שטראוס חיבר יותר מ-500 יצירות ורוב יצירותיו ממשיכות להתנגן בקונצרטים בעיקר כהדרנים.
בוואלסים שלו ניתן למצוא השפעות מוזיקליות של וגנר וליסט.
אופרה
האביר פאזמאן (1892)
אופרטות
אינדיגו ו-40 הגנבים (1871)
קרנבל ברומא (1873)
העטלף (1874)
קאליוֹסטרו בווינה (1875)
הנסיך מתושלח (1877)
פרה עיוורת (1878)
מטפחת התחרה של המלכה (1880)
המלחמה העליזה (1881)
לילה בוונציה (1883)
ברון הצוענים (1885)
סימפּליסיוּס (1887)
הנסיכה נינטָה (1893)
Jabuca או חגיגת התפוחים (1894)
חספסנית (שם של שיח) (1895)
אלת התבונה (1897)
דם וינאי (1899)
בלט
לכלוכית (1899)
קישורים חיצוניים
דף על יוזף ויוהאן שטראוס הבן
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים אוסטרים
קטגוריה:מלחיני אופרטה
יוהאן הבן
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות המרכזי בווינה
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי גרמניה
קטגוריה:חברי מסדר פרנץ יוזף
קטגוריה:אוסטרים שנולדו ב-1825
קטגוריה:נפטרים ב-1899
| 2024-10-18T09:17:25
|
בדז'יך סמטנה
|
בדז'יך סמטנה (צ'כית: Bedřich Smetana, , 2 במרץ 1824 - 12 במאי 1884) היה מלחין צ'כי, נולד בליטומישל שבבוהמיה ומת בפראג.
חייו
אביו של סמטנה היה מנהל מבשלת שיכר וחובב מוזיקה נלהב. כבר בגיל חמש החל סמטנה לנגן ברביעיית כלי מיתר ולהשתתף כפסנתרן בקונצרטים משפחתיים בביתו. לימודיו התיכוניים הושלמו בפראג וממנה יצא להופיע בכפרים סמוכים. משסיים את לימודיו שב לעיירתו אך בתום שנה חזר לפראג על מנת ללמוד מוזיקה. כדי לממן את לימודיו לימד מוזיקה בבתי אצילים ונתפרסם כמורה מעולה. בסיועו של פרנץ ליסט הקים סמטנה בית ספר למוזיקה בפראג בשנת 1848. ליסט אף סייע לסמטנה לקבל משרה כמוזיקאי בחצרו של הקיסר פרדיננד. אולם השלטון האוסטרי חשד בו בשל רגשותיו הלאומיים הצ'כיים. עקב החשדות בו והחשש לחירותו עבר סמטנה להתגורר בעיר גטבורג שבשוודיה. הוא שימש כמנצח בעיר זו במשך חמש שנים, שאחריהן שב לפראג, שם כיהן כמנהל בית הספר למוזיקה, ניצח על מקהלות, הלחין אופרות ועבד כמבקר מוזיקלי.
ב-1874 התגלו אצלו סימני עגבת, וב-1881 הגיעה המחלה לשלב כזה שבעיות הריכוז הקשו עליו להמשיך ולהלחין. בנוסף, לקה סמטנה בחירשות וכל מאמציו לטפל בחירשותו הגוברת נכשלו. את יצירותיו הגדולות האחרונות לא שמע מעולם. איבוד השמיעה יחד עם הזיות שסבל מהן כתוצאה ממחלתו דיכאו את רוחו והביאו לאשפוזו בבית מחסה לחולי נפש, שם מת כתוצאה ממחלת העגבת.
המוזיקה שכתב מצטיינת בניסיון לשלב את המנגינות, האופי הלאומי והפולקלור הבוהמי. במוזיקה שיצר הביע סמטנה את הלהט הלאומי ששילהב אותו, את ההערכה שחש לנעימות העממיות ואת נאמנותו והוקרתו לבית מדרשו של ליסט.
ההופעה המוזיקלית הראשונה בגטו טרזין הייתה "הכלה המכורה" בביצוע של מקהלה תחת ניצוחו של רפאל שכטר
האסטרואיד שהתגלה על ידי לובוש קוהואוטק, נקרא על שמו.
בין יצירותיו
מולדתי (Má vlast), מחרוזת של שש פואמות סימפוניות, שהנודעת בהן, "ולטאבה" (או ה-"מולדבה"), השפיעה ככל הנראה על לחנה של התקווה, ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. (ר' ערך).
הבראנדנבורגים בבוהמיה (Braniboři v Čechách), אופרה
הכלה המכורה (Prodaná nevěsta), אופרה
דאליבור (Dalibor), אופרה
ליבושה (Libuše), אופרה
שתי אלמנות (Dvĕ vdovy), אופרה
הנשיקה (Hubička), אופרה
הסוד (Tajemství), אופרה
חומת השטן (Čertova stěna), אופרה
ויולה (Viola), אופרה (לא הושלמה)
שלישייה לפסנתר, לכינור ולצ'לו בסול מינור
רביעיית מיתרים מס' 1 "מחיי" (Z mého života), במי מינור
רביעיית מיתרים מס' 2 ברה מינור
חלומות, שישה קטעים לפסנתר
מחולות צ'כיים (2 כרכים), לפסנתר
לקריאה נוספת
ברנדה מילר והנרי וסרמן, אירופה ערש הלאומיות - "המלחין סמטנה והלאומיות הצ'כית", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
סמטנה, בדז'יך
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:לקויי שמיעה
קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף צ'כוסלובקיים
קטגוריה:ילידי 1824
קטגוריה:נפטרים ב-1884
| 2023-09-17T04:29:17
|
סרגיי פרוקופייב
|
סרגיי סרגייביץ׳ פרוקופייב (ברוסית: Сергей Сергеевич Прокофьев; 27 באפריל 1891 ‒ 5 במרץ 1953) היה מלחין רוסי.
קורות חייו
פרוקופייב נולד בסונצובקה שבאוקראינה, שהייתה חלק מרוסיה הצארית. כבר בגיל חמש הראה כישרון מוזיקלי יוצא דופן. החיבור הראשון שלו לפסנתר (שנכתב בידי אימו, לפי הנחיותיו) כונה ”גאלופ הודי“, והוא בסולם פה מז׳ור, אך בלי סי־במול – סרגיי הקטן לא אהב ללחוץ על הקלידים השחורים. בגיל שבע למד גם לשחק שחמט, עיסוק שימשיך להלהיב אותו לכל אורך חייו, כמו המוזיקה. במשך השנים התוודע פרוקופייב אל אלופי העולם חוזה ראול קפבלנקה ומיכאל בוטביניק.
בגיל תשע חיבר ילד הפלא את האופרה הראשונה שלו, "הענק", אוברטורה ועוד יצירות אחרות. בשנת 1902, כשהחל לקבל שיעורים פרטיים בהלחנה מריינהולד גליאר, כבר נרשמו לזכותו כמה יצירות חדשניות. ברגע שהיה ברשותו הידע התאורטי ההכרחי, החל לערוך ניסויים בהלחנה ולגבש את סגנונו המוזיקלי האישי.
פרוקופייב הרגיש שהבידוד של סונצובקה ממרכזי המוזיקה מעכב את התפתחותו המוזיקלית. הוריו של סרגיי לא ששו לשלחו מן הבית כדי שיפתח בקריירה של מוזיקאי, אך בשנת 1904 הוא עבר לסנקט פטרבורג ונרשם לקונסרבטוריון שם. עד אז הספיק להלחין עוד שתי אופרות, ”איים במדבר“ ו”המשתה בזמן המגפה“, ועבד על אופרה רביעית, ”אונדין“. הוא עבר בהצלחה את בחינות הכניסה והחל ללמוד הלחנה, צעיר בשנים אחדות מיתר הסטודנטים. פרוקופייב נחשב לשחצן ולתימהוני, ולא פעם ביטא את מורת הרוח שחש כלפי חלק ניכר מתוכנית הלימודים, ששיעממו אותו. עם מוריו בתקופה זו נמנה המלחין ניקולאי רימסקי־קורסקוב. שנים אחר כך הביע פרוקופייב צער על שהחמיץ ההזדמנות ללמוד עוד ממנו. בתקופה זו גם קשר קשרי ידידות עם בוריס אספייב וניקולאי מיאסקובסקי.
בחוגי המוזיקה בסנקט פטרבורג הצטייר פרוקופייב בדמות ”הילד הנורא“ (L'enfant terrible) מצד אחד, אך בד בבד גם ראו בו מלחין מבריק ומקורי. את יצירותיו ניגן בעצמו בפסנתר. בשנת 1909 סיים פרוקופייב את לימודי ההלחנה בקונסרבטוריון, אך ציוניו לא היו מרשימים ביותר. הוא המשיך ללמוד במוסד, אך התרכז מעתה בנגינה בפסנתר ובניצוח. שיעורי הפסנתר שלו לא התנהלו על מי מנוחות, אבל שיעורי ההלחנה הטביעו בו את חותמם. מוריו עודדו את התנסויותיו המוזיקליות, ויצירותיו מתקופה זו מראות עוצמה וריכוז בשיעור ניכר יותר לעומת קודמותיהן.
בשנת 1910 מת אביו של פרוקופייב, והתמיכה הכספית שקיבל נעצרה. למזלו, בתקופה זו הוא כבר היה מלחין בעל שם, הגם שלעיתים קרובות חולל שערוריות בעת נגינת יצירותיו, שהיו מתקדמות לגבי זמנן. שני הקונצ׳רטי הראשונים שלו לפסנתר הולחנו באותה תקופה. הוא ערך את מסעו הראשון מחוץ לגבולות רוסיה בשנת 1913, לפריז וללונדון, ושם התוודע בפעם הראשונה ל־Ballets russes של סרגיי דיאגילב.
ב־1914 זכה פרוקופייב, שהיה פסנתרן וירטואוז, בפרס על שם אנטון רובינשטיין, אחרי שניגן את הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר.
ב־1918 עזב פרוקופייב את רוסיה בשל המהומה שהטילה בה מהפכת אוקטובר, ויצא למסע קונצרטים ברחבי העולם, בנגינה בפסנתר וגם בניצוח על יצירותיו. בתוך כך המשיך להלחין ולפתח את סגנונו, ולעיתים ניסה להתאימו לטעמו של הקהל המקומי – למשל את הסימפוניה השנייה (אופ' 40, ברה מינור), הזנוחה מכל הסימפוניות שהלחין, ניסה פרוקופייב להתאים לטעם הפריזאי המודרניסטי של אותה תקופה (אמצע שנות העשרים). היצירה לא התקבלה יפה בנגינת הבכורה, ופרוקופייב עצמו אמר לאחריה שגם הוא, כמו הקהל, לא "הבין" את אשר שמע. לקראת סוף חייו תכנן פרוקופייב לשכתב את הסימפוניה השנייה, ואף הקצה לשכתוב המתוכנן מספר אופוס חדש (אופ' 136), אך מת בטרם החל במלאכה.
פרוקופייב שב לברית המועצות ב־1935, לאחר שבביקורו הקודם קיבל אותו המשטר החדש בזרועות פתוחות. הוא נשאר בברית המועצות עד סוף חייו, אך בשלב מסוים החליט יוסיף סטלין, שליטה הכל־יכול של ברית המועצות, לראות בפרוקופייב (ובמלחינים סובייטים בולטים אחרים) מתנגד משטר, וחייו היו למסכת רדיפות ואימה. אשתו, לינה לוברה הספרדייה, שנשא לאישה בשנת 1923 ועזב בשנת 1941, נשלחה לסיביר – והשלטונות הכריזו על נישואיהם נישואים לא־חוקיים. לינה פרוקופייב שוחררה רק בשנת 1956, ובשנת 1974 עזבה את ברית המועצות והצטרפה לשני בניהם, שערקו לבריטניה כמה שנים קודם. פרוקופייב התחתן בשנית – עם מירה מנדלסון, שהייתה צעירה ממנו ביותר מעשרים שנה – אך מעולם לא התגרש רשמית מלינה.
בדירה בסמטת קמרגרסקי בה הוא התגורר בשנים 1947–1953 נפתח בשנת 2008 מוזיאון לזכרו.
יצירתו
פרוקופייב היה יוצר ייחודי, שנהג בכתיבתו המוזיקלית בדיוק ובתכנון שאין למעלה מהם: ”פרוקופייב עובד כמו שעון“, אמר עליו סרגיי אייזנשטיין, במאי הקולנוע הרוסי, שפרוקופייב חיבר מוזיקה לסרטיו, ”אלכסנדר נייבסקי“ ב־1938 ו”איוואן האיום“ ב־1945. מאחורי הדיוק המתמטי והעמידה המוחלטת בלוח זמנים נחבא אופיו האמיתי של פרוקופייב האדם.
בשנת 1948 האשימו אותו, וכן את דמיטרי שוסטקוביץ׳ ואת אראם חאצ'טוריאן, ב”פורמליזם“ – עבירה חמורה במשטר הסובייטי – וזאת משום שהסימפוניה השישית שלו לא נשמעה חגיגית דייה לאוזני השלטונות, שציפו לתרועת ניצחון בלתי מסויגת בתום מלחמת העולם השנייה. פרוקופייב הכיר, כמתבקש ממנו, באשמתו בנמיכות רוח, אך לא התכחש ל”אני מאמין“ המוזיקלי שלו, שבו עמד על חשיבותה הראשונה במעלה של המלודיה, ועל הקושי למצוא מלודיה שתהיה מובנת למאזין שאינו בקיא במוזיקה וגם תשמור על מקוריותה ועל חיוניותה, בעת ובעונה אחת.
פרוקופייב אכן מצא את הדרך לדבר אל הקהל הרחב, מילדים ועד מבוגרים, בלי לוותר על עקרונות היצירה המודרניים שאימץ לכתיבתו, שכללה רכיבים של אירוניה ושל הומור.
בשנת 1917 סיים להלחין את האופרה ”קוביוסטוס“, על פי ספרו של פיודור דוסטויבסקי, אך בינתיים פרצה המהפכה, והמצב החדש דחה את העלאת האופרה על הבמה עד שנת 1929. אז נוגנה הבכורה בבריסל – הליברית הושרה בצרפתית וההרכב הכלי היה מצומצם. האופרה הועלתה בברית המועצות בפעם הראשונה רק ב־1963, עשר שנים לאחר מות המלחין. מכוונתו המקורית של פרוקופייב ליצור את אופרת הדיאלוג הראשונה ברוסית, בלי אריות מן הסוג המקובל ועם נושאים מיוחדים לייצוג כל אחת מן הדמויות, נוצרה לבסוף סוויטה תזמורתית. היא מבשרת במידת־מה את הריאליזם של ”ליידי מקבת ממחוז מצנסק“, שהלחין שוסטקוביץ׳.
האופרה ”אהבה לשלושה תפוזים“ התבססה על קומדיה דל ארטה משנת 1761 ועלילתה הייתה מבדחת במתכוון, אך המוזיקה אינה מצדיקה את התוצאה. בכורתה הייתה בשיקגו ב־1921. שיר הלכת מתוכה התפרסם מאוד, ונכלל בסוויטה תזמורתית פופולרית. בשל הפופולריות הרבה של שיר הלכת, התקין פרוקופייב גרסה שלו לפסנתר – ושיר הלכת מהאופרה היה לחלק בלתי נפרד מתוכנית הקונצרטים של פרוקופייב, לרוב בהדרן.
האופרה ”מלאך האש“ מ־1923 הועלתה בפעם הראשונה רק 30 שנה לאחר חיבורה, בשנת 1955, אחרי מות המלחין. מקצת המוזיקה שבה הושאלה לצורך הלחנת הסימפוניה השלישית שלו, וזו נוגנה בפעם הראשונה בפריז בשנת 1929, בניצוח פייר מונטה. את האופרה ”מלחמה ושלום“, שאת הלחנתה החל ב־1941, לא הצליח פרוקופייב לסיים לשביעות רצונו עד מותו. האופרה ארוכה, כבדה וטעונה צוות כביר, וגם בגרסתה המקוצרת כמעט איננה מועלית על הבמות, אך במופעיה הנדירים היא מוצאת קהל חסידים. בשנת 1973 בחרו בה לכבוד חנוכת בית האופרה של סידני.
ניסיונותיו של פרוקופייב לרצות את המשטר הסובייטי בשתי אופרות לא עלו יפה, למרות התעמולה שהחדיר בהן. עם זאת, הן עדיין מלודיות למדי למרות פשטניותן היחסית, שלא כיצירותיהם של מלחינים סובייטים אחרים, אשר הכפיפו את כישרונותיהם ואת עקרונותיהם לדרישות המשטר. יצירה אחרת שהלחין פרוקופייב, ”לחיים!“ (Здравица), לכבוד יום הולדתו ה־60 של סטלין, מאוסה כיום מחמת התעמולה הברורה שבה. ואף על פי כן גם היא איננה נטולת עניין לגמרי – למרות הטקסט ששולב בה, הפסנתרן סביאטוסלב ריכטר ראה בה מופת של מוזיקה, פרי יצירתו של גאון.
הסימפוניות של פרוקופייב שונות זו מזו באופיין. הסימפוניה הראשונה שלו, ”הסימפוניה הקלאסית“, מולחנת על פי פרופורציות שהיו אופייניות לתקופתו של יוזף היידן, אך היא מודרנית בהרמוניות שלה ועצבנית במקצביה – אלפרד שניטקה שִחזר את הסגנון הזה ושם אותו לצחוק ביצירתו הוא. הסימפוניה השנייה הציגה את קלות הדעת של פריז בשנות ה־20 של המאה ה־20; בסימפוניה השלישית מוצאים רמזים לבטהובן ולשופן; הסימפוניה הרביעית ממחזרת בלא הצלחה יתרה קטעים מן הבלט "הבן האובד", שפרוקופייב הלחין לדיאגילב בשנת 1929; הסימפוניה החמישית נכתבה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, כשכבר היה אפשר לחוש בניצחון הקרב על גרמניה הנאצית. היא נועדה להיות שיר תהילה לרוח האדם ולגבורתו – אך לצד האופטימיות חוגגת הניצחון, נשקפות מפרקיה גם מרירות ואכזבה מברית המועצות; הסימפוניה השישית משרה הלך רוח אפל ומדוכא, הנשבר לבסוף בפינאלה, שכולו עליצות קלאסית; ואילו הסימפוניה השביעית היא תגובה על רדיפות המשטר, שערערו את בריאותו ואת מצבו הכלכלי של פרוקופייב. פתיחתה נותנת ביטוי לטרגדיה של חייו. היא מסתיימת בטון שקט ונטול כל עליצות. פרוקופייב, שהיה זקוק לכסף ורצה לזכות בפרס סטלין, בשווי 100 אלף רובל, הוסיף לה סיומת עולצת וחיובית, החוזרת על המוטיב הקליל שבפתיחת הפרק האחרון. על פי הצ׳לן (ואחר כך גם המנצח) מסטיסלב רוסטרופוביץ׳, פרוקופייב ביקש ממנו שלאחר מותו לא ינגנו עוד את הסימפוניה אלא בגרסתה המקורית בלבד, בלי כל תוספת.
הקונצ׳רטי לפסנתר של פרוקופייב מציגים פנים שונים של המלחין בתקופות שונות בחייו. השניים הראשונים, שנכתבו לפני 1914, הרתיעו את המאזינים. הראשון הוציא לו שם של ”מטורף מוזיקלי, שראוי לכפותו בכותונת משוגעים“. מקצת המבקרים ראו באנרגיה שפרצה ממנו ביטוי לניהיליזם. הקונצ׳רטו השני, שבכורתו הייתה בפבלובסק ב־1913, היה זועם יותר ולכיד פחות והפיל אימה ופחד על שומעיו, לדברי אחד המבקרים. הפרטיטורה התזמורתית שלו הושארה ברוסיה כשעזב אותה פרוקופייב, ובהיעדרו השתמשו בדפיה בטעות כבחומר בערה. פרוקופייב שִחזר את הקונצ׳רטו בפריז, ב־1923, אחרי שכבר הולחן הקונצ׳רטו השלישי. בזמן עבודת השחזור החליט פרוקופייב גם לשכתב את היצירה במידה ניכרת, עד כי הכריז לאחר השלמת השחזור שלאמיתו של דבר היה יכול לכנות את היצירה ”קונצ׳רטו מס׳ 4“ לפסנתר ולתזמורת.
הקונצ'רטו השלישי, שנגינת הבכורה שלו הייתה בשיקגו ב־1921, הצטיין בליריות ובמבוא לקלרינט הראוי להיזכר. יצירה זו פתחה לפרוקופייב פתח לקהל הבינלאומי. הקונצ'רטו הרביעי נכתב ליד שמאל, למען הפסנתרן הגידם פאול ויטגנשטיין שהזמינהּ מפרוקופייב (וכן יצירות דומות ממלחינים אחרים, בהם מוריס ראוול, פאול הינדמית, בנג'מין בריטן, ריכרד שטראוס ואריך קורנגולד). ויטגנשטיין הודה לפרוקופייב על יצירתו, אך סירב לנגנה, מאחר שטען כי לא הבין ולו תו אחד שלה. היצירה זכתה לנגינת הבכורה רק בשנת 1956, שלוש שנים לאחר מותו של פרוקופייב. הפסנתרן היה זיגפריד ראפ, שכמו ויטגנשטיין היה גידם גם הוא. תחילה סירב ויטגנשטיין לתת לו אישור לנגן את הקונצ׳רטו (מאחר שוויטגנשטיין שילם בעד היצירה, הייתה הפרטיטורה ברשותו והזכויות לנגנה היו שלו בלבד), אך בהמשך התרצה ואִפשר לראפ לחשוף את היצירה לקהל הרחב.
את הקונצ'רטו החמישי דחה הקהל בתחילה, אחרי שפרוקופייב ניגן אותו (וגם ניצח עליו, מהפסנתר) בברלין ב־1932. ריכטר ניגן אותה כמה שנים אחר כך, לבקשת המלחין (שתהה אם פסנתרן אחר יכול להנחיל לה הצלחה רבה יותר בציבור). בתום הקונצרט התקבלה היצירה במחיאות כפיים, לתדהמת המלחין. קונצ׳רטו זה מסכם במידת־מה את כתיבתו של פרוקופייב עד אז, והוא מתאפיין בניגודים בין מקצבים נקשניים, חבטות אקורדים ושירי לכת אלימים לבין ליריות רכה ומהורהרת. לקראת סוף חייו תכנן פרוקופייב (אך מת בטרם החל במלאכה) להלחין קונצ׳רטו שישי במספר, הפעם לשני פסנתרים, בליווי כלי קשת. הוא התכוון להקדיש אותו לריכטר ולאנטולי ודרניקוב. ודרניקוב, פסנתרן מוערך בארצו אך מוכר בקושי מחוצה לה, עזר לפרוקופייב במלאכת התזמור של הסימפוניה השביעית שלו. לאות תודה הקדיש לו פרוקופייב את הגרסה השנייה של הסונאטה החמישית שלו לפסנתר (אופ׳ 135). זו הולחנה לראשונה עוד כשחי בנכר – הסונאטה היחידה שלו לפסנתר שלא הולחנה ברוסיה – וקיבלה תחילה את מספר האופוס 38 ברשימת יצירותיו. הגרסה השנייה, שהוקדשה לוודרניקוב, היא היצירה האחרונה שהספיק פרוקופייב להלחין (במקרה זה לשכתב) עד תום לפני מותו.
ריכטר ניגן את כל הסונאטות המאוחרות של פרוקופייב, החל בסונאטה השישית וכלה בסונאטה האחרונה, התשיעית – וכן ניגן פעמים רבות גם את הסונאטות השנייה והרביעית. הסונאטות השישית, השביעית והשמינית ידועות גם בכינוי ”סונאטות המלחמה“, מאחר שהולחנו בזמן מלחמת העולם השנייה. אופיין של הסונאטות נע בין מלנכוליות והתבוננות פנימית לבין תקווה לימים טובים יותר – תקווה המתפוגגת לאין בסונאטה התשיעית, האינטימית יותר, החוזרת אל הסגנון הלירי של הסונאטות המוקדמות. הסונאטה השביעית היא הידועה שבהן, וככל הנראה גם הידועה מכל תשע הסונאטות לפסנתר שהלחין פרוקופייב. פרקה המסיים הוא טוקטה עוצמתית וּוירטואוזית ביותר, המאתגרת כל פסנתרן. הסונאטה התשיעית נכתבה בשביל ריכטר והוקדשה לו. ריכטר היה הפסנתרן בבכורה של הסונאטות השישית, השביעית, וכמובן התשיעית. הוא לא ניגן מעולם את הסונאטות הראשונה, השלישית והחמישית. בסונאטה הראשונה, שפרוקופייב העניק לה את מספר האופוס הראשון ברשימת יצירותיו, טרם מזהים את סגנונו הבשל, ופסנתרנים מעטים בוחרים לנגנה (על פי רוב במסגרת הקלטת המכלול של תשע הסונאטות). הסונאטה השלישית הופיעה רבות ברפרטואר של הפסנתרן אמיל גיללס, שגם היה הפסנתרן בנגינת הבכורה של הסונאטה השמינית. ריכטר כה התרשם מפרשנותו של גיללס לסונאטה השלישית, עד כי חש שאין לו מה להוסיף ובחר שלא לנגנה. הסונאטה החמישית, לא מן המוכרות ביותר (הן בגרסתה המקורית הן בגרסתה השנייה), זוהתה עם ודרניקוב ‒ כמו הסונאטה הראשונה, מעטים הפסנתרנים אשר בוחרים לנגנה שלא במסגרת הקלטה של כל תשע הסונאטות.
יצירותיו של פרוקופייב לכינור מצאו את ביטוין הפומבי בנגינתו של הכנר הווירטואוז דוד אויסטרך, שהיה גם ידידו של המלחין. הסונאטה הראשונה לכינור, הקודרת והמאיימת בצליליה, הושלמה רק בשנת 1946 – שנתיים לאחר שהושלמה הסונאטה השנייה לכינור. שתיהן הוקדשו לאויסטרך. פרוקופייב, שהיה מעניק מספר אופוס ליצירה כבר בתחילת עבודתו, העניק לסונאטה הראשונה לכינור בעשותו כן את מספר האופוס הנמוך מהשניים (אופ׳ 80), אף שהלחנתה הושלמה שנתיים אחרי שהושלמה הסונאטה השנייה. הסונאטה השנייה אינה אלא התאמה של סונאטה אחרת שהלחין, לחליל ולפסנתר (אופ׳ 94), בגרסה לכינור במקום החליל. שתי הגרסאות פופולריות הן בקרב חלילנים הן בקרב כנרים. אף על פי שהגרסה לכינור מנוגנת לעיתים קרובות יותר, נאמר שאויסטרך עצמו חש כי היצירה הלמה יותר את החליל. את שני הקונצ׳רטי שלו לכינור הלחין פרוקופייב בשלב מוקדם יותר בקריירה. הקונצ'רטו הראשון, אופ׳ 19, נכתב עוד קודם למהפכה ברוסיה, ותרם לא מעט לפרסומו של פרוקופייב ולהכרה בגדולתו בין המלחינים. הקונצ'רטו השני, אופ׳ 63, נכתב מעט לפני חזרתו של פרוקופייב לרוסיה. זו התפרסמה מאוד גם בזכות הכנר יאשה חפץ, והקלטתו ליצירה נחשבת לפרשנות מופת. כיום הקונצ׳רטו השני לכינור הוא על פי רוב הפופולרי מהשניים, אך ברוסיה דווקא הקונצ'רטו הראשון, הלירי, פופולרי יותר מהשני.
ב־1933 חזר פרוקופייב לברית המועצות. ב־1934 הזמין ממנו תיאטרון מריאינסקי את הבלט רומאו ויוליה (המתבסס על הטרגדיה השייקספירית, רומיאו ויוליה), וב־1936 עבר פרוקופייב להתגורר במוסקבה עם אשתו ושני בניהם. השלטונות הסובייטים לא ראו בעין יפה את ”רומאו ויוליה“. באותה תקופה גם גינו את האופרה של שוסטקוביץ׳, ”ליידי מקבת ממחוז מצנסק“. בתגובה פנה פרוקופייב להלחנת מוזיקה ”תעמולתית ופטריוטית“, בין השאר לסרטו של סרגיי אייזנשטיין, ”אלכסנדר נייבסקי“.
קונצ׳רטו לצ׳לו (אופ׳ 58) שלא עלה יפה מצא את תיקונו בסימפוניה־קונצ׳רטו (המוכרת גם, בטעות, בכינוי ”סינפוניה קונצ׳רטנטה“), בסיוע רוסטרופוביץ׳. לאחר ששמע פרוקופייב את רוסטרופוביץ׳ מנגן את הקונצ׳רטו ב־1947 (בליווי פסנתר), החליט לשכתבו. גרסה סופית של יצירה זו, שנוגנה בפעם הראשונה בקופנהגן בשנת 1954 (לאחר מות המלחין), היא מן החשובות לצ׳לו ותזמורת במאה ה־20, ומהקשות ביותר ברפרטואר. גרסה ראשונה של הסימפוניה־קונצ׳רטו, שכונתה במקור ”קונצ׳רטו מס׳ 2 לצ׳לו ולתזמורת“, זכתה לנגינת בכורה עוד בחייו של פרוקופייב. הבכורה הועלתה ב־18 בפברואר 1952. רוסטרופוביץ׳ היה הסולן וריכטר ניצח על התזמורת, בהופעתו הראשונה (והיחידה) בתפקיד זה. יש הקלטה מבכורה זו, אך תפוצתה המסחרית מוגבלת ופיראטית למחצה. גרסה ראשונית זו של הסימפוניה־קונצ׳רטו דומה למדי לגרסה הסופית בפרק הראשון, וגם בזה השני (למרות כמה הבדלים קטנים בפרק השני). לעומת שני הפרקים הראשונים, הפרק השלישי והאחרון עבר עוד שכתוב, נרחב יחסית, בגרסה הסופית. ריכטר עצמו, הן בכתביו הן בזיכרונותיו, מעולם לא סלח לרוסטרופוביץ׳ על שדחק בפרוקופייב לשנות את הקודה בפרק הסיום, כדי שתישמע מבריקה יותר וסולנית יותר. הוא טען, כי אף שהקודה החדשה אפקטיבית יותר מבחינת הסולן, מבחינה מוזיקלית איבדה היצירה ממקוריותה וסופה נהפך לבנאלי מעט. עוד הלחין פרוקופייב למען רוסטרופוביץ׳ סונאטה לצ׳לו ולפסנתר, אופ׳ 119. הבכורה שלה (לפני קהל, ולא רק לפני חברי איגוד המלחינים) הייתה ב־1 במרץ 1950, עם רוסטרופוביץ׳ בצ׳לו וריכטר בפסנתר, ויש הקלטה מסחרית שלה. קונצ׳רטינו לצ׳לו (אופ׳ 132), קליל יותר בממדיו ובתוכנו מהסימפוניה־קונצ׳רטו, הולחן ברובו לפני מות המלחין, אך פרוקופייב לא הספיק להשלים את התקנת הפרק השלישי ואת תזמור היצירה כולה. רוסטרופוביץ׳, שידע פחות או יותר מה היו כוונותיו של פרוקופייב, השלים את היצירה לאחר מות המלחין, ונעזר במלחין דמיטרי קבלבסקי כדי לתזמרה. פרוקופייב אף החל להלחין סונאטה שנייה למען רוסטרופוביץ׳, הפעם לצ׳לו בלי ליווי פסנתר, אך כאשר מת לא היה בנמצא אלא כמחצית הפרק הראשון (מתוך ארבעה שתוכננו ליצירה). כעשרים שנה לאחר מותו של פרוקופייב התקין המוזיקולוג והמלחין ולדימיר בלוק השלמה לפרק הראשון הלא גמור.
”פטר והזאב“, יצירה לילדים על פי אגדת עם, שגם את הטקסט שלה כתב פרוקופייב, פרסמה את שמו בקהל הרחב, מעבר לקהל שוחר המוזיקה הקלאסית. את סיפור העלילה מקריא קריין, וכל כלי ביצירה מייצג דמות מסוימת, במוטיב שמיוחד לה, להקלת זיהויה. את תפקיד הברווז, למשל, ממלא האבוב, ואת תפקיד פטר ממלאים כלי הקשת. הסב הזועף מתגלם בבסון, ואת הציפור מייצג, כצפוי, החליל. הקלטות רבות יש ליצירה זו, בשפות שונות (כולל עברית). לינה, אשתו הראשונה של פרוקופייב, אף שימשה קריינית (באנגלית) באחת ההקלטות ליצירה, וכן גם בנם אולג (עם גבריאל בנו, נכדם של סרגיי ושל לינה) בהקלטה אחרת, גם היא בשפה האנגלית. הבלט ”רומאו ויוליה“ והסוויטה ”לייטננט קיז׳ה“ תרמו לא פחות לפרסום שמו של פרוקופייב, הפעם בקרב המבוגרים.
מיצירותיו
לתזמורת
סימפוניה מס׳ 1 ”הקלאסית“ ברה מז׳ור, אופ׳ 25 (1916‒1917)
סימפוניה מס׳ 2 ברה מינור, אופ׳ 40 (1924‒1925)
סימפוניה מס׳ 3 בדו מינור, אופ׳ 44 (1928)
סימפוניה מס׳ 4 בדו מז׳ור, אופ׳ 47 (גרסה מקורית, 1929‒1930), אופ׳ 112 (גרסה שנייה, 1947)
סימפוניה מס׳ 5 בסי־במול מז׳ור, אופ׳ 100 (1944)
סימפוניה מס׳ 6 במי־במול מינור, אופ׳ 111 (1945–1947)
סימפוניה מס׳ 7 בדו־דיאז מינור, אופ׳ 131 (1951‒1952)
סינפונייטה בלה מז׳ור, אופ׳ 5 (גרסה מקורית, 1909), אופ׳ 48 (גרסה שנייה, 1929)
לתזמורת ולכלי סולו
קונצ׳רטו מס׳ 1 לפסנתר ולתזמורת ברה־במול מז׳ור, אופ׳ 10 (1911‒1912)
קונצ׳רטו מס׳ 2 לפסנתר ולתזמורת בסול מינור, אופ׳ 16 (1913, גרסה שנייה ב־1923)
קונצ׳רטו מס׳ 3 לפסנתר ולתזמורת בדו מז׳ור, אופ׳ 26 (1917‒1921)
קונצ׳רטו מס׳ 4 לפסנתר (ליד שמאל בלבד) ולתזמורת בסי־במול מז׳ור, אופ׳ 53 (1931)
קונצ׳רטו מס׳ 5 לפסנתר ולתזמורת בסול מז׳ור, אופ׳ 55 (1932)
קונצ׳רטו מס׳ 1 לכינור ולתזמורת ברה מז׳ור, אופ׳ 19 (1916‒1917)
קונצ׳רטו מס׳ 2 לכינור ולתזמורת בסול מינור, אופ׳ 63 (1935)
קונצ׳רטו לצ׳לו ולתזמורת במי מינור, אופ׳ 58 (1933‒1938)
”סימפוניה־קונצ׳רטו“ לצ׳לו ולתזמורת במי מינור, אופ׳ 125 (1950‒1952, שכתוב של הקונצ׳רטו לצ׳לו, אופ׳ 58)
קונצ׳רטינו לצ׳לו ולתזמורת בסול מינור, אופ׳ 132 (1952, הושלם בידי דמיטרי קבלבסקי ומסטיסלב רוסטרופוביץ׳)
מוזיקה קאמרית
רביעיית מיתרים מס׳ 1 בסי מינור, אופ׳ 50 (1930)
רביעיית מיתרים מס׳ 2 בפה מז׳ור, אופ׳ 92 (1941)
סונאטה מס׳ 1 לכינור ולפסנתר בפה מינור, אופ׳ 80 (1938‒1946)
סונאטה לחליל ולפסנתר ברה מז׳ור, אופ׳ 94 (1942, יש גם גרסה לכינור ולפסנתר [סונאטה מס׳ 2], אופ׳ 94bis)
סונאטה לצ׳לו ולפסנתר בדו מז׳ור, אופ׳ 119 (1949)
בלדה לצ׳לו ולפסנתר בדו מינור, אופ׳ 15 (1912)
פתיחה על נושאים עבריים בדו מינור, לקלרינט, רביעיית מיתרים ופסנתר, אופ׳ 34 (1919)
חמישייה בסול מינור, לאבוב, קלרינט, כינור, ויולה וקונטרבס, אופ׳ 39 (1924)
סונאטה לשני כינורות בדו מז׳ור, אופ׳ 56 (1932)
סונאטה לכינור סולו (או לאנסמבל כינורות באוניסון) ברה מז׳ור, אופ׳ 115 (1947)
מוזיקה לפסנתר
סונאטה מס׳ 1 בפה מינור, אופ׳ 1 (1907‒1909)
סונאטה מס׳ 2 ברה מינור, אופ׳ 14 (1912)
סונאטה מס׳ 3 בלה מינור, אופ׳ 28 (1907‒1917)
סונאטה מס׳ 4 בדו מינור, אופ׳ 29 (1917)
סונאטה מס׳ 5 בדו מז׳ור, אופ׳ 38 (גרסה מקורית, 1923), אופ׳ 135 (גרסה שנייה, 1952‒1953)
סונאטה מס׳ 6 בלה מז׳ור, אופ׳ 82 (1939‒1940)
סונאטה מס׳ 7 בסי־במול מז׳ור, אופ׳ 83 (1939‒1942)
סונאטה מס׳ 8 בסי־במול מז׳ור, אופ׳ 84 (1939‒1944)
סונאטה מס׳ 9 בדו מז׳ור, אופ׳ 103 (1947)
ארבעה אטיודים לפסנתר, אופ׳ 2 (1909)
ארבעה קטעים לפסנתר, אופ׳ 3 (1911)
ארבעה קטעים לפסנתר, אופ׳ 4 (1910‒1912)
טוקטה ברה מינור, אופ׳ 11 (1912)
עשרה קטעים לפסנתר, אופ׳ 12 (1912‒1914)
”סרקאזמים“, חמישה קטעים לפסנתר, אופ׳ 17 (1912‒1914)
”חזיונות חולפים“, עשרים קטעים קצרים לפסנתר, אופ׳ 22 (1915‒1917)
”מעשיות סבתא הזקנה“, ארבעה קטעים לפסנתר, אופ׳ 31 (1918)
ארבעה קטעים לפסנתר, אופ׳ 32 (1918)
”דברים כשהם לעצמם“, שני קטעים לפסנתר, אופ׳ 45 (1928)
שתי סונטינות (במי מינור ובסול מז׳ור), אופ׳ 54 (1931‒1932)
”מחשבות“, שלושה קטעים לפסנתר (1933‒1933)
מוזיקה לילדים, שנים־עשר קטעים ברמה קלה לפסנתר, אופ׳ 65 (1935)
אופרות
המהמר (על פי דוסטויבסקי), אופ׳ 24 (1915‒1916, גרסה שנייה ב־1927)
אהבה לשלושה תפוזים, אופ׳ 33 (1919)
מלאך האש, אופ׳ 37 (1919‒1927)
אירוסין במנזר, אופ׳ 86 (1940‒1941)
מלחמה ושלום (על פי טולסטוי), אופ׳ 91 (1941‒1952)
מוזיקה לבלט
רומאו ויוליה, אופ׳ 64 (1935‒1936)
סינדרלה, אופ׳ 87 (1940‒1944)
שונות
הסוויטה הסקיתית, אופ׳ 20 (1915)
הסוויטה לייטננט קיז׳ה, אופ׳ 60 (1933)
פטר והזאב, לקריין ולתזמורת, אופ׳ 67 (1936)
אלכסנדר נייבסקי, קנטטה לתזמורת, מקהלה ומצו־סופרן, אופ׳ 78 (1939)
לקריאה נוספת
צבי צרי, פרוקופייב – גולה במולדתו, נהר ספרים, 2016.
טרי טיצ'אאוט, האיש ששב אל הכפור, באתר מידה, 18 בפברואר 2022
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים רוסים
קטגוריה:מלחינים סובייטים
קטגוריה:מוזיקה של המאה ה-20
קטגוריה:מלחינים מן המאה ה-20
קטגוריה:מלחיני בלט
קטגוריה:זוכי פרס לנין
קטגוריה:מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין נובודוויצ'יה
קטגוריה:מהגרים מרוסיה לארצות הברית
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:סובייטים שנולדו ב-1891
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1891
קטגוריה:רוסים שנפטרו ב-1953
קטגוריה:סובייטים שנפטרו ב-1953
| 2024-07-22T17:44:13
|
מוריס ראוול
|
מוריס ז'וזף ראוול (בצרפתית: Maurice Joseph Ravel; 7 במרץ 1875 – 28 בדצמבר 1937) היה מלחין צרפתי, נחשב לאחד משני המלחינים המרכזיים בזרם האימפרסיוניסטי של המוזיקה הצרפתית (ביחד עם קלוד דביסי).
ביוגרפיה
מוריס ראוול נולד בסיבור (Ciboure), באזור ביאריץ (Biarritz) שבחלק הצרפתי של חבל הבסקים, על גבול ספרד. אימו הייתה עקרת בית ממוצא בסקי, ואביו היה ממציא ותעשיין ממוצא שווייצרי, אשר כמה מהמצאותיו זכו להוקרה בינלאומית. כאשר מלאו לראוול שבע שנים, עברה המשפחה לפאריס ושם התחיל ראוול את לימודי הפסנתר שלו. לאחר חמש או שש שנות לימוד, התחיל ראוול להלחין יצירות, שחשפו את כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן. הוריו, אשר התגאו בבנם המוכשר, עודדו אותו לפתח את כישרונו ושלחו אותו ללמוד בקונסרבטואר של פריז, שם למד ארבע עשרה שנים תחת הוראתו של גבריאל פורה.
במהלך לימודיו בפריז הצטרף ראוול לקבוצה של אמנים צעירים ומרדניים, אשר כינו את עצמם "חוליגנים" ובילו את מיטב שעותיהם בשתיית אלכוהול ובבתי הזונות של פריז.
במהלך לימודיו המאוחרים, ניסה ראוול פעמים רבות לזכות בפרס רומא (פרס יוקרתי אשר ניתן כל שנה לתלמידים מצטיינים בתחומי האמנות, וכדי לקבלו יש לעבור סדרה של מבחנים קשים), אך ללא הצלחה. לאחר שהפסיד את הפרס לויקטור גלואה ב-1905, אף על פי שזכה בתואר "חביב הקהל", הקים ראוול סקנדל גדול והחליט לעזוב את הקונסרבטוריון.
ראוול היה פסנתרן מחונן, ויצירותיו הרבות לפסנתר ידועות בווירטואוזיות בלתי רגילה. הסונטינה שלו, הפאוואן לנסיכה שהלכה לעולמה ובייחוד "גספאר של הלילה", אחת היצירות הקשות ביותר ברפרטואר לפסנתר, ממחישות זאת. בנוסף, הוא היה בדומה לדביסי מתזמר מחונן (הוא תזמר את היצירה הידועה "תמונות בתערוכה" של המלחין הרוסי מוסורגסקי, שידועה היום בעיקר בזכות התזמור יוצא הדופן), והשתמש בצורה יצירתית מאוד בכלי העץ ובמיתרים כדי ליצור את הגוונים הצליליים שהפיק בפסנתר. בנוסף, הוא הרבה להשתמש בנבל ובכלי הקשה. דביסי הביקורתי, שקטל בביקורותיו מלחינים גדולים ונערצים כמו צ'ייקובסקי וברהמס, אף הרחיק לכת וכתב עליו שיש לו את "האוזן הטובה ביותר בנמצא", מחמאה אדירה ממלחין ומתזמר דגול כמו דביסי, שבעצמו היה חדשן מאוד.
יצירתו הגדולה ביותר היא הבלט "דפניס וכלואה" שכתב לכוריאוגרף הנודע סרגיי דיאגילב. יצירה זו, המורכבת ממערכה אחת בשלוש תמונות ומשכה הכולל כשעה, מציגה באופן הטוב ביותר את ההרמוניות הנועזות של ראוול, שאף התעלו על "אבי תנועת האימפרסיוניסטים", דביסי, וגם את תזמורו הנועז, תוך כתיבת תפקיד וירטואוזי ביותר לחליל.
בשנת 1920 לאחר שעבד עם סרגיי דיאגילב, העניקה הממשלה הצרפתית לראוול את אות לגיון הכבוד, אך הוא סירב לקבלו בעקבות סכסוכו עמם.
ראוול ידוע בעיקר בזכות יצירתו המפורסמת "בולרו". למרות שזוהי יצירה שכלל לא מאפיינת את סגנון כתיבתו. זוהי ראשית ראשיתה של תנועת המינימליזם, אך בצורה קליטה ויפהפייה שבזכותה היצירה ידועה עד היום. היצירה מורכבת משתי נעימות נושא, שעוברות בין הכלים השונים, שבכל פעם הליווי לנושא הולך וגדל. בתחילה, הנושא עובר בין הכלים השקטים, כמו חליל, אבוב וטרומבון, ולאחר מכן עובר לכלים היותר חזקים, כמו הקלרינט והחצוצרה, וגם לכלים לא שגרתיים לתזמורת, כמו צ'לסטה. לבסוף, כל התזמורת מנגנת ביחד את נעימות הנושא, ובמעבר נועז (מסולם דו מז'ור לסולם מי מז'ור) ובמטח כלי הקשה וכלי נשיפה ממתכת, מסתיימת היצירה בעוצמה. היצירה שובצה וצוטטה בפעמים רבות מאז נכתבה, למשל בסרטים רשומון ו-"10".
בשנת 1928 פתח ראוול בסיבוב ההופעות הראשון שלו בארצות הברית. בניו יורק, כך סיפר, הוא זכה לתשואות ולהערצה גדולה יותר מבכל מקום בו הופיע בצרפת. באותה שנה, זכה לתואר כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד.
ראוול מעולם לא נישא, ולא ידוע כי היה אי פעם במערכת יחסים אינטימית עם מישהי או מישהו.
בשנת 1932 נקלע ראוול לתאונת דרכים שבעקבותיה סבל מאפזיה, שמנעה ממנו לדבר ולהלחין. הוא נפטר בשנת 1937, בעקבות ניתוח כושל לתיקון הנזק למוחו.
סטרווינסקי אמר על מותו: "דיאגילב מת בצרחות, גוגול מת בקול צחוק, אך ראוול מת לאט, וזהו המוות הקשה מכול".
השפעות מוזיקליות
ראוול היה ביסודו מלחין קלאסיציסט, בכך שהשתמש בצורות המוזיקליות הקלאסיות (דוגמת הקונצ'רטו) כדי להציג את חידושיו ההרמוניים. ראוול ידוע במיוחד במוזיקה האימפרסיוניסטית שחיבר, שבה שילב מרכיבים של ג'אז אמריקני, שירי עם בסקיים ומוזיקה ממזרח אסיה. עם זאת, ראוול המשיך גם את המסורת הפסנתרנית הווירטואוזית של ליסט אל תוך המאה ה-20.
יש אומרים כי ראוול הושפע רבות מן המלחין קלוד דביסי, בעוד ראוול בחר לציין דווקא את השפעתם של מוצארט וקופרן מהתקופה הקלאסית ומתקופת הבארוק, על יצירתו, השפעה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בבחירת הנושא ליצירה "קברו של קופרן".
בזמנו עלו טענות כאילו גם ראוול וגם דביסי פיתחו את סגנונם התזמורתי בהשראת המלחין המבריק והשכוח ארנסט פנלי, אך הללו הכחישו את הדבר בתוקף.
יצירות מפורסמות
משחקי מים (פסנתר, Jeux D'eau) (1901)
גספאר של הלילה (שלוש פואמות לפסנתר על פי אלואיזיוס ברטראן, 1908) (Gaspard de la Nuit)
דפניס וכלואה (בלט, 1909) (Daphnis et Chloé), ראוול עיבד מהבלט שתי סוויטות לתזמורת
אמא אווזה, ראוול (פסנתר בארבע ידיים, 1908–1910, בלט 1911) (Ma Mère l'Oye)
קברו של קופרן (פסנתר, 1914–1917, תזמורת 1919) (Le Tombeau de Couperin)
לה וולס ("פואמה כוראוגרפית" לתזמורת, 1919–1920) (La Valse)
ציגאן (כינור ופסנתר, 1924) (Tzigane)-ראוול עיבד זאת לתזמורת וכינור
בולרו (בלט, 1928) (Boléro)
קונצ'רטו לפסנתר ליד שמאל ברה מז'ור (1929–1930)
קונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור (1929–1931)
רפסודיה ספרדית (1907-Rapsodie espagnol)
אלבוראדה דל גראציוסו לפסנתר (1904, עובד לתזמורת ב-1918)
פתיחה ואלגרו, לנבל, כלי נשיפה וכלי מיתר (1906). חובר קודם כשביעייה לנבל, קלרינט, חליל ורביעיית מיתרים ואחר כך עובד על ידי ראוול לתזמורת גדולה
מוזיקה קאמרית: רביעיית מיתרים, טריו לפסנתר כינור וצ'לו, סונטה לכינור וצ'לו, סונטה לכינור
הילד והקסמים, אופרה במערכה אחת לפי טקסט של קולט.
פאוואן לנסיכה שמתה, לפסנתר (1899) (Pavane Pour Une Infante Défunte)
מאירקה מיין זון''', השיר במקור בשפת יידיש, ומנגינתו ומילותיו חוברו על ידי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
בוריס גילטבורג, הוואלס של ראוול, מאמר באתר אלכסון
אתר "הבמה", על "הילד והקסמים" של ראוול
הערות שוליים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:מוזיקאים בסקים
קטגוריה:צרפתים ממוצא בסקי
קטגוריה:מלחינים צרפתים במאה ה-19
קטגוריה:מלחינים צרפתים במאה ה-20
קטגוריה:צרפתים שנולדו ב-1875
קטגוריה:צרפתים שנפטרו ב-1937
| 2023-11-22T06:17:58
|
שביל החלב
|
250px|ממוזער|שמאל|שביל החלב כפי שהיא נראית בדרום ויילס, בריטניה
שמאל|ממוזער|350px|מבנה גלקסיית שביל החלב - מערכת השמש מסומנת בנקודה הצהובה וניתן לראות את מקומה על זרוע אוריון, ומציינת כאן את נקודת המרכז של קווי הקואורדינטות
שביל הֶחלב היא הגלקסיה שבה נמצאת מערכת השמש ובה כדור הארץ. קוטר הגלקסיה כ-100,000 שנות אור, עוביה כ-1,000 שנות אור, ועל פי הערכות שונות היא מכילה בין 100 מיליארד ל-400 מיליארד כוכבים דוגמת השמש. כוכבי הגלקסיה סובבים את מרכזה במהירות הקרובה ל-220 קילומטרים בשנייה.
כל הכוכבים הנראים מכדור הארץ בשמי הלילה ללא טלסקופ, כ-6,000 באזורים ללא זיהום אור, שייכים לשביל החלב. קצה הגלקסיה אינו מוגדר באופן חד, אלא מוגדר על ידי ריכוז הולך ויורד של כוכבים. ישנן עוד מאות מיליארדי גלקסיות ביקום. הגלקסיות הקרובות ביותר לשביל החלב הן אנדרומדה והמשולש שהן חלק מקבוצת הגלקסיות הנקראת הקבוצה המקומית.
תאוריות שונות לגבי מהות שביל החלב עלו כבר בעת העתיקה. הראשונים ששיערו ששביל החלב מורכב ממספר עצום של כוכבים היה ככל הנראה הפילוסופים היוונים אנכסגורס ודמוקריטוס. לעומתם אריסטו הניח ששביל החלב הוא תופעה אטמוספירית. האסטרונומים המוסלמים בימי הביניים חזרו ואימצו את ההשקפה שמדובר באוסף עצום של כוכבים. הראשון שהוכיח שה"שביל" הלבן אינו אלא אוסף של מספר עצום של כוכבים היה גלילאו גליליי, באמצעות אחד מהטלסקופים הראשונים שייצר. האסטרונום הבריטי תומאס רייט היה הראשון שהניח במאה ה-18 ששביל החלב הוא בצורת דיסק ושמערכת השמש היא חלק ממנו. ויליאם הרשל הוכיח שצורת שביל החלב היא מעין עדשה, העבה יותר במרכז. אדווין האבל היה הראשון שהוכיח, בשנת 1924, ששביל החלב איננה הגלקסיה היחידה ביקום.
מבנה הגלקסיה
כדי להמחיש את גודלה של הגלקסיה: אילו כווצה מערכת השמש לגודלו של מטבע, כי אז קוטר הגלקסיה, מכווץ באותו יחס, היה כרוחבה של יבשת אמריקה הצפונית. כלומר, מסע בין-כוכבי בתוך שביל החלב, ולו רק בין המערכות הקרובות ביותר, יימשך בטכנולוגיה הנוכחית עשרות אלפי שנים.
צורת הדיסקה של שביל החלב גורמת לכך שכוכבים מרוחקים נראים צפופים, כך שנקודות האור שלהם מצטרפות לפס של אור חיוור, שניתן לראותו בעין מכל אזור חשוך די הצורך.
הגלקסיה כולה נעה ביחס למערכת הייחוס של קרינת הרקע הקוסמית במהירות של כ-600 ק"מ בשנייה. גילה מוערך ב-13.2 מיליארד שנה, כלומר היא נוצרה כ-600 מיליון שנה בלבד לאחר המפץ הגדול. הכוכבים בגלקסיה מקיפים את מרכזה במהירות משיקית של כ-220 ק"מ בשנייה, ללא תלות במיקומם. עובדה זו סותרת לכאורה את חוקי הכבידה, ועל כן מניחים שרוב המסה של הגלקסיה היא כזאת שאיננה פולטת או בולעת קרינה אלקטרומגנטית, כלומר על פי ההבנה ב, זהו חומר אפל.
במרכז שביל החלב מצוי חור שחור על-מסיבי שמסתו כמה עשרות מיליוני מסות השמש (בדומה למרכזן של רוב הגלקסיות הספירליות והאליפטיות), אשר סביבו סובבים כל הכוכבים בגלקסיה. השערה זו מתבססת על העובדה שבאזור מרכז הגלקסיה נמדדו כוחות כבידה חזקים, אולם לא נצפה באזור הזה גרם שמיים בעל מסה גדולה מספיק כדי להוות מקור לכוחות אלה. החור השחור נמצא בתוך קשת A*, שהוא מקור של קרינת גלי רדיו.
אזורים חשוכים בשביל החלב, דוגמת ערפילית שק הפחם, הם ענני אבק בין-כוכבי שמסתירים את אור הכוכבים. גלקסיית שביל החלב בולטת בייחוד באזור קבוצת כוכבים קשת - בכיוון זה נמצא מרכז הגלקסיה.
מחקר שפורסם ב־22 במרץ 2024 מעלה את האפשרות כי שתי קבוצות כוכבים מובחנות בתוך גלקסיית שביל החלב הנקראות שיווה ושאקטי, שנוצרו לפני 12–13 מיליארד שנים, לא נוצרו בתוך הגלקסיה אלא "היגרו" אליה ממקום אחר והשתלבו בה. על פי המחקר, ייתכן שזה קרה בימיה הראשונים של גלקסיית שביל החלב, וייתכן שקבוצות אלה הן חלק מאבני הבניין המוקדמות של הגלקסייה. החוקרים התבססו על מידע שהושג על ידי טלסקופ החלל גאיה.
מערכת השמש
מערכת השמש שבה אנו נמצאים מצויה במרחק כ-26,000 שנות אור ממרכז הגלקסיה, בערך במחצית הדרך בין המרכז לבין שולי הגלקסיה, על ה"זרוע" המורכבת מגז, אבק וכוכבים, הקרויה זרוע אוריון. ביחס לממד הצר של הגלקסיה, השמש נמצאת קרוב למישור של הדיסקה. עובדה זו גורמת לכך ששביל החלב, כפי שהוא נראה בשמים, חוצה את כיפת השמים השלמה לשתי כיפות זהות בקירוב.
זמן ההקפה של השמש את מרכז הגלקסיה הוא כ-200 מיליון שנה.
זרועות
גלקסיית שביל החלב נמנית עם קבוצת הגלקסיות הספירליות, בגלל צורתה הספירלית, והיא כוללת מספר זרועות.
הזרועות הן (מהחיצונית פנימה):
זרוע ברבור (Cygnus Arm)
זרוע פרסאוס (Perseus Arm)
זרוע אוריון (Orion Arm), שבה נמצאת מערכת השמש.
זרוע קשת ()
זרוע מגן-קנטאור (Scutum–Centaurus Arm)
זרוע סרגל (Norma Arm) שהיא הזרוע הפנימית ביותר.
סביבת הגלקסיה
לשביל החלב כ-20 גלקסיות לווייניות המקיפות אותו, רובן באותו מישור הקפה הניצב למישור הגלקסיה. בין גלקסיות הלוויין המקיפות את שביל החלב במישור זה נמצאות שתי גלקסיות הלוויין הגדולות ענן מגלן הגדול וענן מגלן הקטן, וכן מספר גלקסיות ננסיות: הגלקסיה הננסית הדובה הקטנה, הגלקסיה הננסית אריה II, הגלקסיה הננסית דרקון, הגלקסיה הננסית תנור, הגלקסיה הננסית סקסטנט והגלקסיה הננסית שדרית. גם הגלקסיה הננסית פסל מקיפה את שביל החלב באותו מישור, אך כיוון התנועה שלה הפוך לכיוון של שאר גלקסיות הלוויין שבמישור זה. גלקסיית הלוויין הקרובה ביותר לשביל החלב, הגלקסיה האליפסואידית הננסית קשת, וגלקסיית הלוויין הרחוקה ביותר משביל החלב, הגלקסיה הננסית אריה I, לא נמצאות במישור זה.
גלקסיית שביל החלב היא חלק מקבוצת גלקסיות המכונה "הקבוצה המקומית", שבה נכללת גם גלקסיית אנדרומדה. קבוצה זו היא אחת מאלפי קבוצות וצבירים בצביר-על הבתולה.
בעוד כ-4 מיליארד שנה עתידות גלקסיית אנדרומדה וגלקסיית שביל החלב להיפגש אחת בשנייה , ובתהליך שייקח כשני מיליארד שנה נוספות יתמזגו שתיהן לגלקסיה אחת בעלת ליבה אחת.
שמה של הגלקסיה
מכיוון שאנו צופים בגלקסיה מתוכה, היא נראית בלילות חשוכים ונקיים כמעין שביל לבנבן ומעורפל, ומכאן התקבל שמהּ (דרך היוונית): בימי הביניים כונתה "בקעה חלבית" או "בקעה לַבְנוּנִית"עמנואל הרומי על משלי ל יט, בקטע המתחיל במילים "ואמרוֹ דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה", ובהמשך "הנתיב החלבי", וכיום "שביל החלב". במקורות יהודיים קדומים מצוין השם "נהר די-נור" (מארמית: נהר של אש)תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ח..
גלריה
ראו גם
אסטרונומיה גלקטית
קישורים חיצוניים
תנועות כוכבים בהילת-האור החיצונית מאירות באור חדש את האבולוציה של שביל החלב, באתר טלסקופ החלל האבל
אסף גולן תגלית מרעישה: חור שחור נוסף התגלה בשביל החלב באתר nrg
the_milky_ways_collision_with_the_andromeda_galaxy - המאמר המקורי מאתר נאס"א
Dark matter is putting the brakes on our Milky Way galaxy's spin, מאת Space.com
הערות שוליים
*
קטגוריה:גלקסיות מוט ספירליות
קטגוריה:הקבוצה המקומית
| 2024-09-29T01:54:14
|
פרדריק שופן
|
פרדריק פרנסואה שופן (בפולנית: Fryderyk Franciszek Chopin; בצרפתית: Frédéric François Chopin; 1 במרץ 1810 – 17 באוקטובר 1849) היה מלחין ופסנתרן וירטואוז פולני מהתקופה הרומנטית.
יצירותיו הרבות לפסנתר כגון הנוקטורנים, המזורקות, הפולונזים, הבלדות, האטיודים והים הייחודיים לו נחשבים לנכסי צאן ברזל, וכמעט כל הפסנתרנים מבצעים את יצירותיו ברסיטלים שלהם. בולט מביניהם היה ארתור רובינשטיין, שידוע בעיקר בנגינת יצירותיו של שופן.
קורות חייו
250px|ממוזער|שמאל|פסל של שופן בפארק לאזיאנקי ב
ילדות והתפתחות מוזיקלית
פרדריק שופן נולד ב-1 במרץ 1810 (זאת על פי ההצהרות שלו ושל משפחתו, אולם על פי תעודת ההטבלה שלו, נולד ב-22 בפברואר), בכפר ז'לאזובה וולה (Żelazowa Wola) שבמרכז פולין, באזור מאזוביה (Mazowia), אז בדוכסות ורשה. אביו, ניקולא שופן, היה צרפתי מלורן שהיגר לפולין ב-1787 בגיל שש עשרה. ניקולא היה מורה פרטי לילדים מהאריסטוקרטיה הפולנית, וב-1806 נשא לאישה את אמו של שופן, יוסטינה קז'יז'אנובסקה (Justyna Krzyżanowska), קרובת משפחה ענייה של משפחת סקרבק, אחת ממשפחות האריסטוקרטיה אצלן עבד ניקולא.
פרדריק הוטבל ביום ראשון של חג הפסחא, 23 באפריל 1810, באותה כנסייה בה התחתנו הוריו, בכפר ברוכוב (Brochów) שבאזור מאזוביה. סנדקו בן ה-18, שעל שמו הוא נקרא, היה פרידריק סקרבק (Fryderyk Skarbek), תלמיד של ניקולא.
פרדריק היה השני מבין ארבעת ילדיהם של בני הזוג, והבן היחיד שלהם. הייתה לו אחות גדולה, לודביקה (Ludwika), ושתי אחיות קטנות, איזבלה ואמיליה. ניקולא היה מסור למולדתו המאמצת, והתעקש על שימוש בשפה הפולנית בבית.
כישרונו המוזיקלי של פרדריק בא לידי ביטוי בגיל מוקדם מאוד. כבר בגיל 7 הלחין שני פולונזים (בסול מינור ובסי במול מז'ור). במהרה החל שמו להתפרסם בעיתונים, והילד החל להופיע בסלונים היוקרתיים של ורשה. מורו הראשון והיחיד של שופן היה ווייצ'ך ז'יבני (Wojciech Zywny), אשר לימד אותו פסנתר בין השנים 1816–1822. לאחר מכן, הודה המורה שאין לו עוד מה לתת לכישרון הצעיר, ולכן עבר שופן להשגחתו של וילהלם ורפל (Wilhelm Würfel), פרופסור בקונסרבטוריון בוורשה.
בשנת 1826 התחיל שופן ללמוד את תאוריית המוזיקה, בס ממוספר והלחנה בבית הספר למוזיקה של ורשה, אך סירב ללמוד שם פסנתר. מנהל בית הספר למוזיקה היה המלחין יוזף אלסנר (Józef Elsner), אשר הבין שבידיו אישיות יוצאת מן הכלל, ולכן הרשה לו לא להגיע לשיעורי הפסנתר ולהתרכז בהלחנה בלבד, אך היה מאוד קפדן בקשר לשיעורי התאוריה, במיוחד בקשר ללימודי הקונטרפונקט. בסוף השנה השלישית של שופן בבית הספר למוזיקה של ורשה, כתב אלסנר בדו"ח הסופי: "שופן, פ., תלמיד שנה שלישית, כישרון יוצא דופן, גאון מוזיקלי.".
שופן סיים את לימודיו ב-1829 בבית-ספרו של אלסנר. בתקופה זו הלחין את הסונאטה בדו מינור לפסנתר, את השלישייה בסול מינור לפסנתר, לכינור ולצ'לו וכן ארבע יצירות לפסנתר ולתזמורת: וריאציות על נושא מתוך "דון ג'ובאני" של מוצרט (האריה "Là ci darem la mano" - "שם נשלב ידיים"), אופוס 2, רונדו "א לה קרקוביאק", אופוס 14, פנטזיה על נושאים פולניים, אופוס 13, וכן הגרנד פולונז בריליאנט, אופוס 22, המנוגן לאחר פרק "אנדנטה ספיאנטו" הכתוב לפסנתר בלבד.
מסעו של שופן והמרד הפולני
ביולי 1829 הגיע שופן ל וניגן שם את הרונדו "א לה קרקוביאק" ואת הווריאציות על הנושא מהאופרה "דון ג'ובאני". הוא זכה להצלחה מרובה, ואף זכה לכך שהוציאו את הווריאציות שלו לאור. הביקורות טענו כי הוא מנגן חלש מדי, אך בכל זאת הכירו בו כפסנתרן גאוני וכמלחין מוכשר.
כשחזר לפולין, מכיוון שהיה חופשי מלימודיו המוזיקליים, השקיע את רוב מאמציו בכתיבה והלחין שני קונצ'רטי לפסנתר ולתזמורת (בפה מינור ובמי מינור), את הנוקטורן הראשון שלו, אטיודים, ואלסים ומזורקות. באותה תקופה תכנן שופן נסיעה אל מחוץ לפולין, על מנת לגלות ולהכיר את המוזיקה האירופית בצורה טובה יותר ועל מנת לזכות בתהילה. בתחילה חשב לנסוע לברלין, אך בסופו של דבר החליט לנסוע לווינה על-מנת לשחזר את הצלחתו הקודמת ולבנות לעצמו שם מוניטין. ב-17 במרץ 1830 קיים שופן קונצרט פרידה חגיגי בתיאטרון הלאומי של ורשה ובו ניגן את הקונצ'רטו במי מינור. ב-2 בנובמבר עזב שופן לאוסטריה יחד עם חברו הטוב טיטוס וויצ'כובסקי (Tytus Woyciechowski), מתוך כוונה להמשיך לאיטליה.
מספר ימים לאחר שהגיעו לווינה שמעו שני החברים על המרד הפולני נגד השלטון הרוסי. זו הייתה תחילתה של מלחמה ארוכה בת מספר חודשים בין רוסיה לפולין. וויצ'כובסקי יצא לפולין על-מנת להצטרף לצבא המתקומם; שופן נשאר בווינה, לאחר שכנועים רבים מצד חברו. הוא הפסיק לתכנן את המשך המסע שלו, מתוך דאגה לארצו ולמשפחתו. במכתב לאלסנר כתב: "מנסים לשכנע אותי לשווא, שכל מלחין הוא אזרח העולם. אף אם זה כך, כמלחין – אני עדיין בעריסתי. כפולני – אני כבר בן 20." למרות מצב רוחו של שופן, הוא הופיע בקונצרט ב-11 ביוני 1831 ובו ניגן את הקונצ'רטו במי מינור.
האירועים הקשים במולדתו השפיעו על שופן והרגשות העזים והדרמטיים שחש גרמו לו ליצור יצירות בעלות עוצמה ותשוקה, בשונה מהסגנון המבריק הקודם שלו. בתקופה זו הלחין את הסקרצו בסי מינור אופוס 20 ואת האטיודים, אופוס 10.
בעקבות הנסיבות, ויתר שופן על נסיעתו לאיטליה והחליט לנסוע לפריז. בדרך לשם הוא עצר במינכן כדי להופיע בקונצרט ב-28 באוגוסט, ומשם המשיך לשטוטגרט. בהיותו שם נודע לו על כישלון המרד הפולני ועל כיבוש ורשה על ידי הרוסים. כששמע את החדשות חלה בקדחת, ועבר עליו משבר נפשי. ביומנו כתב: "האויב נמצא בבית... הו אלוהים, האם אתה קיים? אתה קיים, ובכל זאת אינך נוקם. האם מוסקבה לא חטאה מספיק? או – או אולי אתה בעצמך מוסקבאי... אני כאן, חסר אונים! לפעמים אני יכול רק לגנוח, לסבול ולשפוך את כל הייאוש שלי על הפסנתר!".
פריז ומריה וודז'ינסקי – האהבה הראשונה
בסתיו 1831 הגיע שופן לפריז, ופגש פולנים רבים שברחו מפולין בעקבות כישלון המרד נגד רוסיה, בהם משוררים, סופרים, פוליטיקאים ואנשי צבא. המוניטין שלו כאמן גדלו מהר מאוד בפריז בעקבות מכתבי ההמלצה שקיבל בווינה. הוא התחבר עם פרנץ ליסט, פליקס מנדלסון, וינצ'נצו בליני, הקטור ברליוז ואחרים. בדצמבר 1831 ניגן את הווריאציות על הנושא מהאופרה "דון ג'ובאני" בלייפציג. רוברט שומאן הצעיר שנוכח בהופעה כתב אחר כך בעיתון המוזיקה "Allgemeine musikalische Zeitung": .
למרות הצלחתו הרבה, רוב הכנסתו של שופן הגיעה ממתן שיעורים פרטיים לאריסטוקרטיה הצרפתית והפולנית. זאת משום שלא אהב להופיע באולמות גדולים, אלא דווקא בסלונים שנפתחו לפניו בעזרת הברונית רוטשילד. שופן נחשב לאחד הפסנתרנים הטובים בזמנו, אבל רק כשהקהל היה מצומצם והאווירה הייתה אינטימית יכול היה להראות את מלוא כישרונו האמנותי בנגינה בפסנתר.
שופן קבע עצמו כפליט פוליטי, ולכן לא יכול היה לחזור בדרך חוקית למולדתו ולהיפגש עם משפחתו ועם חבריו שנשארו בפולין. הוא נפגש עם הוריו פעם אחת – בקרלסבאד, באוגוסט 1835. על-מנת להימלט מהבדידות, החליט לגור יחד עם הרופא אלכסנדר הופמן (Aleksander Hoffman), פליט פולני נוסף. כאשר עזב הופמן את פריז, עבר שופן לגור עם יאן מאטושינסקי (Jan Matuszynski), רופא פולני אחר. לאחר מכן, באזור דרזדן, חידש את הקשר עם משפחת וודז'ינסקי (Wodzinski), אשר הייתה חברה למשפחת שופן בפולין. בתם הצעירה, מריה, שהייתה אז נערה צעירה בשנות העשרה, הראתה כישרון מוזיקלי ואמנותי רב, ושופן התאהב בה והחליט שברצונו להינשא לה ולהקים איתה בית ומשפחה. בשנה שבאה לאחר מכן יצא שופן עם מריה בת ה-17 ועם אמה לחופשה בדרזדן, ובה הוא ביקש ממריה להינשא לו. ההצעה נענתה בחיוב, אך בתנאי שישמור על בריאותו. האירוסים לא היו רשמיים ובסופו של דבר לא הובילו לנישואים, מכיוון שהוריה של מריה, לאחר "שנת ניסיון", החליטו ששופן איננו חתן מתאים לבתם בגלל מצבו הבריאותי הירוד בחורפים ובגלל סגנון החיים הלא יציב שלו. דחייה זו הייתה חוויה כואבת ביותר עבור שופן.
ז'ורז' סאנד – האהבה השנייה
ממוזער|250px|דיוקן של שופן וז'ורז' סאנד מאת אז'ן דלקרואה
שמאל|ממוזער|250px|כתב יד חתום של הפולונז אופוס 53 ("ההרואי") משנת 1842.
ביולי 1837 נסע שופן ללונדון לזמן קצר עם חברו קאמי פלייל (Camille Pleyel) (בנו של איגנץ פלייל), במטרה לשכוח את כל הסבל שעבר. זמן קצר לאחר מכן נכנס לקשר אינטימי עם הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד. היא כתבה רומנים רבים והייתה מבוגרת משופן ב-6 שנים, גרושה עם שני ילדים. היא סיפקה לשופן את מה שהיה חסר לו יותר מכל – רוך, חום ודאגה אימהית. האוהבים בילו את חורף 1838-1839 באי הספרדי מיורקה. שם, בעקבות תנאי מזג-אוויר גרועים, חלה שופן והתגלו אצלו סימנים של שחפת. במשך מספר שבועות היה כל-כך חלש ולא יכול לעזוב את הבית. למרות זאת, הוא המשיך בעבודת הכתיבה האינטנסיבית שלו וכתב מספר יצירות מופת: סדרת ה-24 פרלודים, פולונז בדו מינור, בלדה בפה מינור וסקרצו בדו דיאז מינור. לאחר חזרתם ממיורקה, באביב, עבר שופן תהליך החלמה במרסיי ולאחר מכן עבר לגור בביתה של ז'ורז' סאנד בנואן (Nohant), במרכז צרפת.
הוא בילה בבית הזה חופשות ארוכות עד לשנת 1846, וחזר לפריז רק בחורפים. זו הייתה התקופה המאושרת ביותר בחייו של שופן לאחר עזיבתו את פולין. זו גם הייתה התקופה הפורה ביותר שלו כמלחין. בפריז התייחסו למלחין ולסופרת כאל זוג נשוי, אף שזו לא הייתה המציאות. בני הזוג התייחסו אחד אל השני באהבה ובידידות במשך שנים רבות, אך ביולי 1847 דרכיהם נפרדו. הסיבות לכך לא ידועות, אך יש שאמרו כי בנה של ז'ורז' סאנד, אשר התחיל לגלות סימני שנאה כלפי שופן והיה בעל השפעה רבה על אמו, הביא לכך.
לעומת זאת, כותב הביוגרפיה של ז'ורז' סאנד, אנדרה מורואה, מביא סימוכין לכך שבתה של סאנד שהייתה שרויה בריב עם אמה, הסיתה את שופן נגד סאנד ושופן הוא זה שניתק את הקשר.
סוף ימיו
שמאל|ממוזער|250px|קברו של שופן
המאורעות הקשים האלה, יחד עם איבוד נואן, שהייתה מקום חשוב לבריאותו ולפוריותו היצירתית של שופן, גרמו להידרדרות במצבו הנפשי והבריאותי. מכאן ועד לסוף ימיו הוא כתב רק מספר קטן של יצירות קטנות. באפריל 1848 נסע שופן לאנגליה ולסקוטלנד. שם, הוא ניגן במספר קונצרטים וביקר במקומות רבים. סגנון החיים הזה, יחד עם העייפות שבאה בעקבות המסעות הרבים וההופעות ויחד עם האקלים שלא עשה טוב לריאותיו, גרם להידרדרות נוספת בבריאותו. ב-16 בנובמבר 1848, על אף הקדחת שתקפה אותו, הופיע שופן בפעם האחרונה בלונדון, וזמן לא רב לאחר מכן חזר לפריז.
מצבו הבריאותי המשיך להידרדר, ושופן חדל לתת שיעורים. בקיץ 1849, אחותו הבכורה הגיעה מוורשה על-מנת לטפל בו. ב-17 באוקטובר 1849 נפטר שופן בדירתו ממחלת השחפת, והוא בן 39 שנים בלבד. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז בפריז ועל פי צוואתו הוצא ליבו מגופו ונטמן בכנסיית "הצלב הקדוש" שבוורשה, באחד מעמודי הכנסייה (השני משמאל למרכזה).
שאלת נטייתו המינית
יש הטוענים כי שופן היה הומוסקסואל. לא קיימות ראיות לאירוסיו עם מריה וודז'ינסקי, ובאחד ממכתביו תיאר את השמועות על מערכות היחסים שלו עם נשים כ"מסך להסתרת רגשותיו האמיתיים". בנוסף, מכתביו לחבריו הגברים שופעים בביטויי אהבה ותשוקה, לדוגמה: לחברו טיטוס וויצ'כובסקי כתב . העיתונאי השווייצרי מוריץ וובר (Moritz Weber) ציין כי בתרגומים של מכתבי שופן לאנגלית ולצרפתית הוסבו חלק משמות התואר מלשון זכר ללשון נקבה, וכך טושטשה משמעותם המקורית. הביוגרף אלאן ווקר (Alan Walker) ציין שיחסיו של שופן עם סאנד לא היו מיניים, והזכיר את האפשרות ל"רומן הומוסקסואלי חולף" בין שופן לוויצ'כובסקי, אך סבר כי מכתביו הלוהטים היו תוצאה של "בלבול פסיכולוגי", וכי מושא האהבה האמיתי של שופן הייתה זמרת המצו-סופרן קונסטנצ'ה גלדובסקה, ממנה הוקסם באותה תקופה.
הנצחה
החל מ-1927 בוורשה מתקיימת כל 5 שנים תחרות יוקרתית לפסנתר על שמו - ומוענק בה "גראן פרי דו דיסק פרדריק שופן".
שדה התעופה הבינלאומי של ורשה נקרא על שמו.
ב-1934 נוסדה בוורשה האוניברסיטה ע"ש שופן שהפכה בהמשך ל"חברת פרדריק שופן" המטפחת את מורשת המלחין.
לרגל מלאת מאתיים שנים להולדתו שנת 2010 הוכרזה על ידי הסיים הפולני "שנת שופן".
בוורשה הוקם מוזיאון "פרדריק שופן", ובו מוצג פסנתרו האחרון של שופן, כמו גם אוסף כתבי-היד שלו. ב-10 במרץ 2010 נחנך המוזיאון המחודש.
פסטיבלים למוזיקה על שמו של שופן מתקיימים גם בואלדמוסי Valldemossie, בז'נבה, פריז, דושניקי-זדרוי (בפולין), גנט וכו'.
החל משנת 1999 "האקדמיה הפונוגרפית" הפולנית מעניקה את פרסי "פרדריק" השנתיים למוזיקה בפולין. פרדריק הוא שם הפסלון דמוי אוסקר המייצג את הפרס.
ב"פארק לז'יינקי" Łazienki בוורשה הוצב פסל של שופן, מאת הפסל ואצלב שימנובסקי.
גבעת שופן באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראת על שמו של פרדריק שופן.
מצוק שופן באי המלך ג'ורג', באיי שטלנד הדרומיים שבאנטארקטיקה נקרא על שמו.
סרטים על חייו:
"נוקטורנו של אהבה" (Nocturno der Liebe, 1919), סרט גרמני אילם בבימוי קארל בוסה, עם קונרד וויידט (כפרידריק שופן), גרטרוד וולקר (כסוניה ראדקובסקה, זמרת ידועה מוורשה ששופן חיזר אחריה), ריטה קליירמונט (כמריולקה, אהובתו משנות נעוריו) וארנה דנרה (כז'ורז' סאנד). הסרט מתאר את חייו הרומנטיים של שופן כאשר המוזיקה שלו משמשת כרקע.Der Film magazine, nr. 2, 11 January 1919, pages 39-40Der Kinematograph magazine, nr. 627, 8 January 1919
"שיר שייזכר" A song to remember , בבימוי צ'ארלס וידור, (1945) עם קורנל ויילד Cornell Wilde בתפקיד שופן.
"הצליל הכחול" La note bleue, בבימוי אנדז'יי זולבסקי (1991), עם יאנוש אולייניצאק, מרי-פראנס פיזייה, סופי מרסו, נעמי נדלמן וכו'.
"שופן אהבתי" (1991), עם יו גרנט בתפקיד שופן.
"שופן:תשוקת אהבה" (2002), סרט פולני בבימוי ייז'י אנטצ'אק בגרסה פולנית ובריטית עם שחקנים בריטים.
סגנון מוזיקלי
שופן שייך לתקופה הרומנטית (1800–1900) שבאה לאחר התקופה הקלאסית ולפני המוזיקה המודרנית. המוזיקה הרומנטית שאפה להגמיש את הצורה לטובת הרגש ומורדת במוסכמות של התקופה הקלאסית. שופן שייך לקבוצת המלחינים שבחרו בפן האינטימי של הביטוי (בניגוד לגרנדיוזי).
המוזיקה של שופן שונה משאר המוזיקאים באותה תקופה. שופן שאף להגיע למקום אחר, שונה מהמקומות שבחרו פרנץ ליסט והווירטואוזים האחרים בתקופה. אמנם שופן ניגן בצורה מופלאה וליסט הושפע ממנו רבות, אך ביצירותיו ניתן לראות את האריסטוקרט הפולני השקט והמעודן.
הלאומיות הייתה חשובה בתקופה זו, ובאה לידי ביטוי ביצירותיו. שופן נולד בפולין ובגיל 20 עבר לפריז. הוא חי 39 שנה. גם מוצאו היה חצוי בין שתי מדינות אלה. אביו היה מצרפת ואמו מפולין. ביצירותיו יש מוטיבים וצורות ממקור פולני (פולונזים, מזורקות) וגם השפעה צרפתית.
המורשת המוזיקלית של שופן
שופן נכנס להיסטוריית המוזיקה כרפומטור לא רק בסגנון הנגינה (בביצוע) אלא גם בסגנונות ההלחנה הרבים שלו. בעיקרון, ניתן לחלק את סגנונות היצירות שלו לפסנתר לשלוש קבוצות עיקריות:
קבוצה אינסטרומנטלית
פרלודים - שופן היה בין הראשונים שכתבו פרלודים לא כמבוא לפרק "עיקרי", אלא כז'אנר עצמאי מלא ברגש, אופי וייחודיות, אפילו במסגרת 16 תיבות בלבד (לדוגמה, פרלוד מס' 7 בלה מז'ור). שופן, בעקבות באך, כתב את הפרלודים בכל הסולמות, אולם סדר היצירות אצלו לא היה כרומטי (כמו של באך) אלא לפי סדר מעגל הקווינטות.
אטיודים - באטיודים שלו, הפך שופן את התרגילים הטכניים הפשוטים ליצירות גאוניות הראויות לעלות על במת הקונצרטים. האטיודים של מלחינים באותה התקופה (כמו איגנץ מושלס או אדולף פון הנזלט) מחווירים לעומת העוצמה והרגש של האטיודים השופניים. בתחילה היו ביקורות על האטיודים שהם קשים מדי או מעקמי אצבעות. למרות זאת האטיודים זכו להיות מייצגי הטכניקה הרומנטית לפסנתר, ואבן פינה בספרות הפסנתר כולה.
סקרצי - שופן היה בין הראשונים שכתבו סקרצי לפסנתר, ובין הראשונים שכתבו סקרצי לביצוע כפרק עצמאי, ולא במסגרת של יצירה בצורת סונאטה. שלושת הסקרצי הראשונים דומים לאימפרוביזציה על הפסנתר (בחלקם הראשון) בעוד שהקטע האמצעי נוגד להם ניגוד עצום. הסקרצו הרביעי שונה מהשאר, בעל הלך רוח קל יותר.
אימפרומפטי - שלושת האימפרומפטי שיצאו לאור (והרביעי שיצא לאור לאחר מותו) הם אימפרוביזציות כתובות. הראשון מלא מרץ, השני דמוי בלדה, והשלישי סוחף. אף על פי שאת הרביעי לא הוציא שופן לאור בחייו הוא המפורסם מבין הארבעה ולדעת רבים גם היפה ביותר.
קבוצה ריקודית - יצירותיו של שופן בתחום הריקוד היו חלק מגל שהתחיל כבר בסוף המאה ה-18, שהפקיע את מקצבי הריקוד הפשוטים מתחום רחבת הריקודים והעביר אותם לתחום המוזיקה ה"רצינית", שנועדה להאזנה ולא לריקוד. קובצי המזורקות, הפולונזים והוואלסים שלו הם דוגמאות לגאונותו של שופן בתחום המיניאטורה המוזיקלית. בעוד הוואלסים שלו הם פריזאיים מאוד בסגנונם, במזורקות ובפולונזים הוא מערב סגנונות עממיים פולניים, אך צובע אותם בסגנונו האישי והאינטימי.
הפולונזים - ביצירות אלו מופיע שופן כפטריוט פולני ותו לא: מיצירות הנעורים שלו בתחום ועד לפולונז האחרון. כאן שופן הוא לפעמים מלנכולי ומהורהר ולעיתים סוער ודרמטי. הפולונז המפורסם ביותר הוא ללא ספק הפולונז בלה-במול מז'ור (Héroïque), אופוס 53. הוא דומה מעט בצורתו ובתוכנו לבלדה, אך זהו פולונז ללא כל ספק. הוא חגיגי ומעודן. פסנתרנים דגולים (כדוגמת רובינשטיין) נהגו לנגנו כהדרן.
מזורקות - אם יש יצירות שהן רק שופן - אלו ללא ספק המזורקות. הן משלבות לעיתים את הלהט הסוחף של הפולונזים, את הריקודיות של הואלסים ואף המלנכוליות של הנוקטורנים מופיעה שם מדי פעם. המזורקה האמנותית נקשרה לעד אל שופן.
קבוצה ספרותית - הבלדה והנוקטורן אצל שופן מרמזים על התייחסות לשתי סוגות ספרותיות. הנוקטורנים של שופן, בין היצירות האהובות ביותר שלו, הושפעו מאוד מהנוקטורנים לפסנתר של המלחין האירי ג'ון פילד, והם קטעי אופי קצרים, שנועדו להשרות תחושה "לילית". הבלדות, לעומת זאת, הן יצירות רחבות היקף (רובן בצורת סונאטה, צורה ששופן פנה אליה לעיתים רחוקות יחסית), ואמורות לייצג פן אפי ודרמטי יותר של המוזיקה.
הנוקטורנים - הנוקטורנים מציגים את שופן באופן האינטימי ביותר. הם כה ייחודיים לו (אף-על-פי שג'ון פילד כתב נוקטורנים לפניו), והם משקפים את שופן בכל דרך אפשרית: מן הנוקטורן אופוס 9 מספר 2, המושפע ביותר מפילד, ועד הנוקטורן אופוס 48 מספר 1, הדרמטי והסוער ביותר.
בלדות - בניגוד לאטיודים ולפרלודים, הבלדות הן יצירות בקנה מידה נרחב. מלחינים רבים מאותה תקופה (כמו שומאן, לו הוקדשה הבלדה השנייה) שיבחו את הבלדות והקנו להן מקום של כבוד בספרות הפסנתר.
ממוזער|250px|שופן בגנים הבוטניים של סינגפור
רשימת יצירות
רשימה זו כוללת את כל יצירותיו החשובות של שופן, אך חלק מהיצירות החשובות פחות חסרות.
מוזיקה לפסנתר ותזמורת
2 קונצ'רטי לפסנתר ותזמורת:
קונצ'רטו מס' 1 במי מינור, אופוס 11
קונצ'רטו מס' 2 בפה מינור, אופוס 21
וריאציות בסי-במול מז'ור על נושא מתוך האופרה "דון ג'ובאני" של מוצרט, אופוס 2
פנטזיה בלה מז'ור על שירי עם פולניים, אופוס 13
רונדו א לה קראקוביאק בפה מז'ור, אופוס 14
גרנד פולונז בריליאנט במי-במול מז'ור, אופוס 22
מוזיקה קאמרית
פתיחה ופולונז בריליאנט בדו מז'ור לפסנתר ולצ'לו, אופוס 3
שלישייה לפסנתר, לכינור ולצ'לו בסול מינור, אופוס 8
סונאטה לפסנתר ולצ'לו בסול מינור, אופוס 65
מוזיקה ווקאלית
שירים לקול ופסנתר, אופוס 74 (פורסמו לאחר מותו)
מוזיקה לפסנתר סולו
3 סונאטות לפסנתר סולו:
סונאטה מס' 1 בדו מינור, אופוס 4
סונאטה מס' 2 בסי-במול מינור, אופוס 35
סונאטה מס' 3 בסי מינור, אופוס 58
4 בלדות:
בלדה מס' 1 בסול מינור, אופוס 23
בלדה מס' 2 בפה מז'ור, אופוס 38
בלדה מס' 3 בלה-במול מז'ור, 47
בלדה מס' 4 בפה מינור, אופוס 52
4 סקרצי:
סקרצו מס' 1 בסי מינור, אופוס 20
סקרצו מס' 2 בסי-במול מינור, אופוס 31
סקרצו מס' 3 בדו-דיאז מינור, אופוס 39
סקרצו מס' 4 במי מז'ור, אופוס 54
4 אימפרומפטו:
אימפרומפטו מס' 1 בלה-במול מז'ור, אופוס 29
אימפרומפטו מס' 2 בפה-דיאז מז'ור, אופוס 36
אימפרומפטו מס' 3 בסול-במול מז'ור, אופוס 51
פנטזיה-אימפרומפטו בדו-דיאז מינור לפסנתר סולו אופוס 66 (פורסמה אחרי מותו)
21 נוקטורנים:
נוקטורן מס' 1 בסי-במול מינור, אופוס 9 מס' 1
נוקטורן מס' 2 במי-במול מז'ור, אופוס 9 מס' 2
נוקטורן מס' 3 בסי מז'ור, אופוס 9 מס' 3
נוקטורן מס' 4 בפה מז'ור, אופוס 15 מס' 1
נוקטורן מס' 5 בפה-דיאז מז'ור, אופוס 15 מס' 2
נוקטורן מס' 6 בסול מינור, אופוס 15 מס' 3
נוקטורן מס' 7 בדו-דיאז מינור, אופוס 27 מס' 1
נוקטורן מס' 8 ברה-במול מז'ור, אופוס 27 מס' 2
נוקטורן מס' 9 בסי מז'ור, אופוס 32 מס' 1
נוקטורן מס' 10 בלה-במול מז'ור, אופוס 32 מס' 2
נוקטורן מס' 11 בסול מינור, אופוס 37 מס' 1
נוקטורן מס' 12 בסול מז'ור, אופוס 37 מס' 2
נוקטורן מס' 13 בדו מינור, אופוס 48 מס' 1
נוקטורן מס' 14 בפה-דיאז מינור, אופוס 48 מס' 2
נוקטורן מס' 15 בפה מינור, אופוס 55 מס' 1
נוקטורן מס' 16 במי-במול מז'ור, אופוס 55 מס' 2
נוקטורן מס' 17 בסי מז'ור, אופוס 62 מס' 1
נוקטורן מס' 18 במי מז'ור, אופוס 62 מס' 2
נוקטורן מס' 19 במי מינור, אופוס 72 מס' 1
נוקטורן מס' 20 בדו-דיאז מינור (פורסם לאחר מותו) - יצירה זו התפרסמה בזכות הסרט הפסנתרן של רומן פולנסקי שבו היא מנוגנת בהתחלה ובסוף הסרט.
נוקטורן מס' 21 בדו מינור (פורסם לאחר מותו)
כ־60 מזורקות
24 פרלודים, אופוס 28
12 אטיודים, אופוס 10:
אטיוד מס' 1 בדו מז'ור
אטיוד מס' 2 בלה מינור
אטיוד מס' 3 במי מז'ור "עצבות"
אטיוד מס' 4 בדו-דיאז מינור
אטיוד מס' 5 בסול-במול מז'ור "קלידים שחורים"
אטיוד מס' 6 במי-במול מינור
אטיוד מס' 7 בדו מז'ור
אטיוד מס' 8 בפה מז'ור
אטיוד מס' 9 בפה מינור
אטיוד מס' 10 בלה-במול מז'ור
אטיוד מס' 11 במי-במול מז'ור
אטיוד מס' 12 בדו מינור "אטיוד המהפכה"
12 אטיודים, אופוס 25:
אטיוד מס' 1 בלה-במול מז'ור
אטיוד מס' 2 בפה מינור
אטיוד מס' 3 בפה מז'ור
אטיוד מס' 4 בלה מינור
אטיוד מס' 5 במי מינור
אטיוד מס' 6 בסול-דיאז מינור
אטיוד מס' 7 בסול-דיאז מינור
אטיוד מס' 8 ברה-במול מז'ור
אטיוד מס' 9 בסול-במול מז'ור "פרפרים"
אטיוד מס' 10 בסי מינור
אטיוד מס' 11 בלה מינור
אטיוד מס' 12 בדו מינור "אוקיינוס"
שלושה אטיודים חדשים, ללא מספר אופוס:
אטיוד מס' 1 בפה מינור
אטיוד מס' 2 בלה-במול מז'ור
אטיוד מס' 3 ברה-במול מז'ור
19 ואלסים:
גראנד ואלס בריליאנט, ואלס מס' 1 במי-במול מז'ור, אופוס 18
ואלס מס' 2 בלה-במול מז'ור, אופוס 34 מס' 1
ואלס מס' 3 בלה מינור, אופוס 34 מס' 2
ואלס מס' 4 בפה מז'ור, אופוס 34 מס' 3
ואלס מס' 5 בלה-במול מז'ור, אופוס 42
ואלס מס' 6 ברה-במול מז'ור, אופוס 64 מס' 1 "ואלס הדקה"
ואלס מס' 7 בדו-דיאז מינור, אופוס 64 מס' 2
ואלס מס' 8 בלה-במול מז'ור, אופוס 64 מס' 3
ואלס מס' 9 בלה-במול מז'ור, אופוס 69 מס' 1 (פורסם לאחר מותו)
ואלס מס' 10 בסי מינור, אופוס 69 מס' 2 (פורסם לאחר מותו)
ואלס מס' 11 בסול-במול מז'ור, אופוס 70 מס' 1 (פורסם לאחר מותו)
ואלס מס' 12 בפה מינור, אופוס 70 מס' 2 (פורסם לאחר מותו)
ואלס מס' 13 ברה-במול מז'ור, אופוס 70 מס' 3 (פורסם לאחר מותו)
ואלס מס' 14 במי מינור (פורסם לאחר מותו)
ואלס מס' 15 במי מז'ור (פורסם לאחר מותו)
ואלס מס' 16 בלה מינור (פורסם לאחר מותו)
ואלס מס' 17 בלה-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו)
ואלס מס' 18 במי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו)
ואלס מס' 19 במי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו)
ברקרולה בפה-דיאז מז'ור, אופוס 60
16 פולונזים:
פולונז בדו-דיאז מינור, אופוס 26 מס' 1
פולונז במי-במול מינור, אופוס 26 מס' 2
פולונז בלה מז'ור, אופוס 40 מס' 1 (Militaire)
פולונז בדו מינור, אופוס 40 מס' 2
פולונז בפה-דיאז מינור, אופוס 44
פולונז בלה-במול מז'ור, אופוס 53 (Héroïque)
פולונז-פנטזיה בלה-במול מז'ור, אופוס 61
פולונז ברה מינור, אופוס 71 מס' 1 (פורסם לאחר מותו)
פולונז בסי-במול מז'ור, אופוס 71 מס' 2 (פורסם לאחר מותו)
פולונז בפה מינור, אופוס 71 מס' 3 (פורסם לאחר מותו)
פולונז בסי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו)
פולונז בסול-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו)
פולונז בסול מז'ור (פורסם לאחר מותו)
פולונז בסי-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו)
פולונז בלה-במול מז'ור (פורסם לאחר מותו)
פולונז בסול-דיאז מינור (פורסם לאחר מותו)
בולרו בלה מינור, אופוס 19
"שיר ערש" (Berceuse) ברה-במול מז'ור, אופוס 57
פנטזיה בפה מינור, אופוס 49
טרנטלה בלה-במול מז'ור, אופוס 43
Allegro de concert בלה מז'ור, אופוס 46
רונדו בדו מינור, אופוס 1
רונדו א לה מזור בפה מז'ור, אופוס 5
פתיחה ורונדו במי-במול מז'ור, אופוס 16
רונדו בדו
האשמתו באנטישמיות
שופן נחשב (ללא הצדקה) במשך שנים רבות לאנטישמי ארסי. העיתונאי מיכאל אוהד כתב בשנת 1960 כי "מבחינת השינאה ליהודים כיהודים אין ואגנר מגיע לקרסוליו של שופן". שופן, להבדיל מוואגנר, לא נתפש כאידאולוג של האנטישמיות, ולכן המוזיקה של שופן לא הוחרמה בישראל, ובירושלים ישנו רחוב בשם פרדריק שופן (הרחוב קיבל שם זה בשנת 1960, לרגל מלאת 150 שנה להולדתו של המלחין).
התברר כי את הסיפור על אנטישמיותו המציאה והפיצה בסביבות שנת 1939 אשה פולנייה בשם פאולינה צ'רניצקה.
ראו גם
רשימת יצירות מאת פרדריק שופן
לקריאה נוספת
ג'רמי ניקולס, שופן: חייו ויצירתו (ספר פלוס שני תקליטורים), תרגם מאנגלית: עדו אברבאיה, הוצאת מטר, 2008.
Franz Liszt, The Life of Chopin, Andrews U.K. Ltd., 2010
Jim Samson, Chopin, Oxford University Press, 1998
J. Cuthbert Hadden, Chopin, Cambridge Scholars Press, 2002
קישורים חיצוניים
פרדריק שופן , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
ביצועים של שופן
ביוגרפיה וביצועים של שופן, אתר אגודת הפסנתרנים
ביצועים של שופן, אתר musikethos.org
ביצועים של שופן באתר Classic Cat
ביצועים של שופן באתר Classical Connect
תווים
הורדת תווים ליצירות של שופן
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים הקבורים בבית הקברות פר לשז
קטגוריה:אישים שלבם קבור בנפרד מגופם
קטגוריה:פולין: אנטישמיות
קטגוריה:ילדי פלא במוזיקה קלאסית
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:מלחינים פולנים
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:נפטרים משחפת
קטגוריה:פסנתרנים פולנים
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:פולנים שנולדו ב-1810
קטגוריה:פולנים שנפטרו ב-1849
| 2024-09-15T04:09:14
|
ניקולאי רימסקי-קורסקוב
|
נִיקוֹלַאי אַנְדְרֶיֶיבִיץ' רִימְסְקִי-קוֹרְסַקוֹב (ברוסית: Николай Андреевич Римский-Корсаков; 18 במרץ 1844, טיחווין – 21 ביוני 1908, סנקט פטרבורג) היה מלחין רוסי, שנמנה עם חוג המוזיקאים הנודע בשם "החמישה" – אסכולה ששאפה ליצור סגנון מוזיקה לאומי-רוסי מובחן, המשלב מוטיבים מקומיים ועממיים מרוסיה. רימסקי-קורסקוב ניחן בכשרון לתזמור יצירות.
יצירותיו הידועות ביותר לתזמורת הן קפריצ'יו ספרדי, פתיחה לחג הפסחא הרוסי ושחרזאדה, אשר חולקות מקום מכובד ברפרטואר המוזיקה הקלאסית, יחד עם 15 האופרות שהלחין, מתוכן האופרה סיפורו של הצאר סלטאן, שבה נכללת יצירתו הפופולרית ביותר מעוף הדבורה.
רימסקי-קורסקוב, שהיה מלחין לאומי, האמין בפיתוח סגנון לאומני של מוזיקה קלאסית וכך גם חבריו, המלחין מילי באלאקירב והמבקר ולדימיר סטאסוב. סגנון זה כלל מוזיקה עממית רוסית, פולקלור יחד עם מוזיקה הרמונית, מלודית ואלמנטים הכוללים שיטה המכונה אוריינטליזם. רימסקי-קורסקוב העריך את טכניקות האוריינטליזם לאחר שהפך לפרופסור להלחנה ותזמור בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג בשנת 1871 בגיל 27. רימסקי-קורסקוב הושפע רבות ממלחינים כגון מיכאיל גלינקה וחבריו ל"חמישה". שיטות ההלחנה והתזמור של רימסקי-קורסקוב הועשרו עוד יותר על ידי חשיפתו של רימסקי-קורסקוב ליצירותיו של ריכרד וגנר.
בחלק ניכר מחייו, שילב רימסקי-קורסקוב את עיסוקיו בהלחנה ובהוראה במקביל לקריירה בצבא רוסיה. תחילה, שירת כקצין בצי הרוסי הקיסרי ואחר כך כמפקח להקות צבאיות ימיות ברוסיה. הוא פיתח תשוקה לאוקיינוס בילדותו, מקריאת ספרים ומסיפורים שסיפר לו אחיו הגדול. אהבת הים גרמה לו להלחין שתיים מיצירות התזמורת הידועות ביותר שלו, הפואמה הסימפונית סדקו (שלא להתבלבל עם האופרה סדקו מאת אותו מלחין) ושחרזאדה. בעת תפקידו בתור מפקח להקות צבאיות ימיות, הרחיב רימסקי-קורסקוב את ידיעותיו על כלי נשיפה מעץ וכלי נשיפה ממתכת, מה שהגביר את יכולותיו בתזמור. הוא העביר את הידע הזה לתלמידיו, וגם לאחר מותו באמצעות ספר לימוד בנושא תזמור.
רימסקי-קורסקוב הותיר אוסף לא מבוטל של יצירות לאומניות רוסיות מקוריות. הוא עיבד יצירות של החמישה לביצוע, ובזכותו הן זכו לכבוד ברפרטואר הקלאסי הפעיל. הוא עיצב דור של מלחינים ומוזיקאים צעירים במהלך עשרות שנותיו כמחנך. רימסקי-קורסקוב נחשב אפוא ל"אדריכל הראשי" של מה שציבור המוזיקה הקלאסית רואה ב"סגנון הרוסי". השפעתו על מלחינים צעירים הייתה חשובה במיוחד, שכן הוא שימש כדמות מעבר בין תקופתו של מיכאיל גלינקה המיושן, לבין דורות צעירים של מוזיקה מודרנית, שעברו הכשרה מקצועית והפכו למלחינים מפורסמים. סגנונו של רימסקי-קורסקוב שהתבסס על אלו של גלינקה, באלאקירב, הקטור ברליוז, פרנץ ליסט ולמשך תקופה קצרה גם ריכרד וגנר, הועבר ישירות לשני דורות של מלחינים רוסים והשפיע על מלחינים לא-רוסים כולל מוריס ראוול, קלוד דביסי, פול דיקא ואוטורינו רספיגי.
ביוגרפיה
משפחתו, ילדותו ונעוריו
ההיסטוריה של משפחתו
ממוזער|225x225px|שלט האצולה של משפחת רימסקי-קורסקוב.ניקולאי רימסקי-קורסקוב נולד למשפחה אריסטוקרטית ב-18 במרץ 1844 בטיחווין (שאז הייתה במחוז נובגורוד), כ-200 ק"מ ממזרח לסנקט פטרבורג. לאורך ההיסטוריה, שירתו בני המשפחה בממשלת רוסיה וכיהנו בתפקידים שונים כנגידים וגנרלים. על פי צו הצאר, ב-15 במאי 1677 קיבלה משפחת קורסקוב את הזכות להיקרא משפחת רימסקי-קורסקוב. שם התואר הרוסי:"רימסקי" פירושו "רומי", מכיוון שמוצא המשפחה היה מ"הספר הרומאי" - כלומר, מצ'כיה, שבתקופה זו הייתה חלק מהאימפריה הרומית הקדושה.
ממוזער|ווין רימסקי-קורסקוב, אחיו הבכור של ניקולאי רימסקי-קורסקוב. ווין היה גדול ממנו ב-22 שנים ומימן את שיעורי המוזיקה שלו אצל אולייך בתקווה שיעזרו לו להתגבר על ביישנותו.
אביו של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, אנדריי פטרוביץ' רימסקי-קורסקוב (1784-1862), היה אחד מששת הבנים הבלתי חוקיים של הלוטננט גנרל פיטר ווינוביץ' רימסקי-קורסקוב. מכיוון שהוא לא יכול היה להתחתן עם אמם בגלל מעמדה החברתי הנמוך, באמצעות ידידותו עם אלכסיי ארקצ'ייב, הוא הצליח להעניק להם את כל הפריבילגיות של משפחת האצילים. אך בכל זאת לא התחתן עם האישה עמה הביא את כל ששת האחים. אביו של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, אנדריי, כיהן במשרד הפנים של האימפריה הרוסית, כסגן מושל נובגורוד, ובמחוז ווהלין. אמו של המלחין, סופיה וסיליבאנה רימסקאיה-קורסאקובה (1802-1890) נולדה גם היא כבת לא חוקית של צמיתה ושל וסילי פדורוביץ' סקאריאטין, בעל בית עשיר שהשתייך למשפחה הרוסית אצילה שמקורה במאה ה-16. אביה גידל אותה בנוחות מלאה, אך עם שם משפחה מאולתר, וסיליבאנה, וללא מעמד חוקי. כשאנדריי פטרוביץ' פגש אותה, הוא כבר היה אלמן. אשתו הראשונה, קניאזה ושמה יקטרינה משצ'רסקאיה, מתה רק תשעה חודשים לאחר נישואיהם. מכיוון שסקריאטין מצא אותו לא מתאים לבתו, אנדריי "גנב" בסתר את כלתו מבית האב והביא אותה לסנקט פטרבורג, שם נישאו. למשפחת רימסקי-קורסקוב הייתה היסטוריה ארוכה של שירות צבאי בחיל הים הרוסי. אחיו הבכור של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, ווין, המבוגר ממנו ב-22 שנה, היה נווט וחוקר ידוע ועל שמו נקרא ארכיפלג רימסקי-קורסקוב. אחיו ווין רימסקי-קורסקוב נולד בשנת 1822 וסיים את לימודיו בבית הספר למתמטיקה וניווט בסנקט פטרבורג. הוא שירת כקצין חיל הים ומפקד הסקונר "ווסטוק" בשייטת בניהולו של אדמירל יבפימי פוטיטין. ווין רימסקי-קורסקוב נפטר בגיל 49 בשנת 1871 בפיזה ונקבר בסנקט פטרבורג.
בנוסף לכך הייתה לו השפעה חזקה על חייו של ניקולאי. בשנים מאוחרות יותר בחייו של המלחין, הוא נזכר שאמו ניגנה מעט בפסנתר, ואביו יכול היה לנגן כמה שירים בפסנתר בעל-פה. החל מגיל שש, נלקח ניקולאי לשיעורי פסנתר אצל מורים מקומיים והראה כישרון למיומנויות שמיעה, אך הוא לא גילה עניין וניגן, כפי שכתב אחר כך, "בצורה גרועה, ברישול… גרוע בשמירת קצב".
ילדות
ממוזער|מקום הולדתו של רימסקי-קורסקוב.הוא היה השני מבין שני אחים, הגדול היה ווין. ניסיונותיו הראשונים של רימסקי-קורסקוב להלחין קטעים משלו החלו מוקדם מאוד, כשהיה בן תשע. יצירתו הראשונה הייתה דואט בשם "פרפר". ניקולאי רימסקי-קורסקוב העדיף ספרות על פני מוזיקה. מאוחר יותר כתב כי מקריאתו וסיפוריו של אחיו, הוא פיתח אהבה פואטית לים "מבלי שראה אותו מעולם". בשנת 1856, נרשם ניקולאי בן השתים-עשרה לאקדמיה הימית בסנקט פטרבורג, שם הוא התחיל ללמוד שיעורי נגינה בצ'לו ולאחר מכן למד נגינה על פסנתר אצל אדם בשם אולייך. אחיו מימן את השיעורים הללו בתקווה שיעזרו לניקולאי להתגבר על ביישנותו. דבר זה עודד את הילד בן ה-12 להצטרף לצי הרוסי הקיסרי. הוא למד באקדמיה הימית בסנקט פטרבורג במשך שש שנים ובגיל 18 ניגש לבחינת הגמר שלו באפריל 1862.
הלימוד עם קאניל
אולייך, מורו של ניקולאי, הבין את הפוטנציאל המוזיקלי שלו והמליץ על מורה אחר, תיאודור קאניל. החל מסוף שנת 1859, קיבל רימסקי-קורסקוב שיעורים בפסנתר והלחנה מקאניל, וזה עודד אותו, בשלב מאוחר יותר, להקדיש את חייו להלחנה. באמצעות קאניל, נחשף להרבה מוזיקה חדשה, יצירות מאת מיכאיל גלינקה ורוברט שומאן. תיאודור קאניל היה בחור צעיר, פסנתרן, שהופיע בשנות ה-60 של המאה ה-18, כסולן בקונצרטים של בית הספר למוזיקה חופשית וידוע עד היום כאחד המורים למוזיקה המשפיעים ביותר על רימסקי-קורסקוב. הוא לקח על עצמו באהבה את החינוך המוזיקלי של תלמידו החדש, שאת כישרונו העריך מיד. הוא ראה היטב שהשיעורים שלהם צריכים להיות לא כל כך על נגינה ופיתוח טכניקת פסנתר, אלא לתת למלח הצעיר את המידע הראשוני על צורות מוזיקליות ועל תורת המוזיקה. במקביל ניגנו שניהם הרבה בארבע ידיים, וכאן נחשף רימסקי-קורסקוב לכמה מהסימפוניות של בטהובן, שומאן, מנדלסון, יצירות לפסנתר של שומאן, פרנץ שוברט, ואופרות של מאיירביר. רימסקי-קורסקוב החל ללכת להפקות אופרה, והתרשם מאוד מלוצ'יה די למרמור של גאטנו דוניצטי ומרובר השטן של ג'אקומו מאיירבר. בין כל מיני שיחות, רימסקי-קורסקוב אמר שהוא אוהב את האופרה "רוסלאן ולודמילה" מאת מיכאיל גלינקה יותר מכל יצירה אחרת, וכבר מאז, ניכרה השפעתו של גלינקה במוזיקאי הצעיר. ניסיונותיו של רימסקי-קורסקוב ללחן משלו באותה תקופה היו כמה כוראלים ווריאציות על נושאים רוסיים. כל אלו חוברו בזמן הכשרתו לחיל הים. הצורך בפעילות מוזיקלית בחייו הייתה כה חזקה בשנים אלו עד שהוא אסף לעצמו כמה חברים וביחד הקימו מקהלה קטנה, שבניהולו של רימסקי-קורסקוב שרה כמה קטעים מתוך האופרה הטראגית מאת גלינקה: "החיים למען הצאר", ואף כמה קטעים שרימסקי-קורסקוב הלחין. כל זה הורכב בזמן הכשרתו לחיל הים. כל הלימודים המוזיקליים האלה, כל החיים המוזיקליים האלה, כמעט בלתי מורגשים לעין החיצונית, יצרו עבור רימסקי-קורסקוב אווירה אמנותית חמה, שבתוכה היה לו חופש לצמוח ולהתקדם עוד ועוד. לבסוף, התעורר בנשמתו צורך שאי אפשר לעמוד בפניו לקחת על עצמו משהו רציני באמת, גדול מכל מה שעשה עד אז, ועכשיו, כשהוא בן 17, הוא התחיל לעבוד על סימפוניה. תוך כמה חודשים בלבד, הוא הלחין את הפרק הראשון ואת קטע הסיום. כל זה נכתב בארבע ידיים. מורו קאניל היה כה מרוצה ממנו, שהוא כתב: "לא, לא צריך להכיר לך את באלאקירב! זה מה שאתה צריך עכשיו, זה מה שיועיל לך עכשיו." ובכל זאת, ההיכרות התקיימה. זה קרה בנובמבר 1861. קאניל הביא את רימסקי-קורסקוב למילי באלאקירב. מוסורגסקי באותה עת שהה אצל באלאקירב, והם ניגנו מיד את מה שרימסקי-קורסקוב הלחין. בהגיעו לגיל 17, סיים את לימודי המוזיקה אצל קאניל.
נעורים
המפגש עם חברי החמישה
ממוזער|ניקולאי רימסקי-קורסקוב בצי הרוסי הקיסרי בשנת 1866.
ממוזער|רימסקי-קורסקוב הנער, 1856.קאניל הזמין את רימסקי-קורסקוב לבוא אליו מדי יום ראשון, לא לשיעורים רשמיים אלא לנגן דואטים ולדון במוזיקה. לאחר המפגש עם באלאקירב, זה הציג לו את צזאר קואי ומודסט מוסורגסקי, שהיו ידועים כמלחינים, אף על פי שהיו רק בשנות העשרים לחייהם. רימסקי-קורסקוב כתב מאוחר יותר עד כמה נהנה להיות בחברתם: "באיזה עונג הקשבתי לדיונים מוזיקליים אמיתיים [דגש של רימסקי-קורסקוב] על תזמור, תורת המוזיקה וכולי! וחוץ מזה, כמה דיברנו על עניינים מוזיקליים עדכניים! בבת אחת נקלעתי לעולם חדש, לא מוכר לי, זה באמת היה רושם חזק."
באלאקירב עודד את רימסקי-קורסקוב להלחין, ולימד אותו את יסודות ההלחנה. הוא הניע אותו להעשיר את עצמו בידע של היסטוריה וספרות. וכשרימסקי-קורסקוב הראה לבאלאקירב את תחילתה של הסימפוניה בדו-מינור שכתב ושמה "רוסיה", התעקש באלאקירב שרימסקי-קורסקוב ימשיך לעבוד עליה למרות היעדר הכשרה מוזיקלית בהלחנה.
התקופה בצי הרוסי
הלחנת הסימפוניה הראשונה שלו
ממוזער|הקליפר בו הפליג רימסקי-קורסקוב למסע שארך שנתיים ושמונה חודשים שבהן רימסקי-קורסקוב חווה קשיים בעניין העתיד שלו כמוזיקאי.
כאשר הפליג רימסקי-קורסקוב לשיט של שנתיים ושמונה חודשים על סיפון קליפר בסוף 1862, הוא העסיק את עצמו בעבודה על הסימפוניה. הוא רכש תווים בכל נמל, יחד עם פסנתר לנגן עליהם, ומילא את שעות הבטלה שלו בלימוד ספרו של הקטור ברליוז על כלי נגינה. הוא השלים ותזמר שלושה פרקים של הסימפוניה. הוא חיבר את הפרק האיטי של הסימפוניה כשהאונייה עגנה באנגליה, ושלח את התוצאה לבאלאקירב לפני שחזר לים. בזמן ההפלגה הוא קרא סיפורים מאת הומרוס, ויליאם שייקספיר, פרידריך שילר ויוהאן וולפגנג פון גתה לפי עצת באלאקירב. הוא הלחין עוד שתי יצירות עד לפרישתו מהצי בשנת 1873. "המחשבות על להיות מוזיקאי ומלחין עזבו אותי בהדרגה", כתב כך לבאלאקירב, ומאוחר יותר: "ארצות רחוקות החלו למשוך אותי, איכשהו, אם כי, אם נאמר, שירות ימי מעולם לא שימח אותי במיוחד ובקושי התאים לאופי שלי". רימסקי-קורסקוב תחילה במכתב ראשון כותב שהמחשבות על להיות מלחין עוזבות אותו והוא אף הזניח את שיעורי הנגינה. אולם במכתב שני מסופר על התשוקה הימית הנחלשת. "בדרך זו או אחרת, לקראת מאי 1862, הלחן והתזמור על ידי הפרק הראשון, הסקרצו והסיום של הסימפוניה. הגמר בפרט זכה לאישור כללי בזמנו. ניסיונותיי לכתוב אדג'יו לא נחלו הצלחה, ולא היה טעם לקוות לשום דבר: באותם ימים התביישתי איכשהו לכתוב מנגינה. הפחד מליפול אל הכללים המוזיקליים מנע כל סוג של כנות. הצלחתי להלחין את האנדנטה בזמן שהטלנו עוגן באנגליה, ושלחתי את הניקוד לבאלאקירב בדואר. כתבתי אותו בלי פסנתר (לא היה לנו), אולי פעם או פעמיים הצלחתי לנגן את כל היצירה במסעדה על החוף."
רימסקי-קורסקוב ו"החמישה"
קשר עם באלאקירב
החזרה להלחין בהדרכת באלאקירב
ממוזער|296x296px|מילי באלאקירב עודד את רימסקי-קורסקוב להמשיך להלחין, אך בו בעת התגלה כמורה קשוח. רימסקי-קורסקוב הושפע ממנו בתחילה קריירת ההלחנה שלו, אך עד מהרה נטש את הדעות שלו והתרחק ממנו לטובת מוזיקה שמרנית יותר שנחשף אליה בזמן כהונתו כמורה בקונסרבטוריון סקנט פטרבורג.רימסקי-קורסקוב חזר לסנקט פטרבורג במאי 1865. בזכרונותיו הוא מספר, כי כשחזר לסנקט פטרבורג, אף כי חובותיו למדינה הסתכמו בשעתיים של עבודה פקידותית, הרצון להלחין "נבלם… לא העסקתי את עצמי במוזיקה בכלל." אולם שיחה עם באלאקירב בספטמבר 1865 גרמה לו "להתרגל מחדש למוזיקה ומאוחר יותר לצלול לתוכה". על פי הצעתו של באלאקירב, הופעתו הראשונה הייתה בדצמבר, אותה שנה, בהנחיית באלאקירב בסנקט פטרבורג. הופעה שנייה התקיימה במרץ, 1866 בניצוחו של קונסטנטין ליאדוב (אביו של המלחין אנטולי ליאדוב). ההתכתבות בין רימסקי-קורסקוב לבאלאקירב מראה בבירור שכמה רעיונות לסימפוניה מקורם בבאלאקירב. באלאקירב לא עצר רק בתיקון יצירה מוזיקלית אלא אף לעיתים קרובות היה מלחין אותה מחדש ליד הפסנתר. רימסקי-קורסקוב נזכר:"תלמיד כמוני היה צריך להגיש לבאלאקירב קומפוזיציה. ארבע או שמונה התיבות הראשונות. באלאקירב היה מבצע מיד תיקונים, ומציין כיצד לעצב מחדש את המוזיקה. הוא היה מותח עלי ביקורת, היה משבח ומשבח את שתי התיבות הראשונות, אבל היה מטיף על השתיים הבאות, לועג להן ומשתדל מאוד לגרום למחבר לסלוד מהן." רימסקי-קורסקוב.רימסקי-קורסקוב נזכר מאוחר יותר: "באלאקירב לא התקשה להסתדר איתי. לפי הצעותיו, שיכתבתי בקלות רבה את הפרקים הסימפוניים שהולחנו על ידי והבאתי אותם להשלמתם בעזרת העצות והאלתורים שלו". אף על פי שרימסקי-קורסקוב הבין מאוחר יותר שהשפעתו של באלאקירב חונקת, והשתחרר ממנה, זה לא מנע ממנו בזיכרונותיו לשבח את כישרונותיו של המלחין המבוגר כמבקר וחבר.
פנטזיה על נושאים סרביים וביקורות
ממוזער|ולדימיר סטאסוב, מבקר מוזיקה והוגה הביטוי "Могучая кучка" (החמישה). ביקר רבות את אופן ההלחנה של רימסקי-קורסקוב ואת האופרות שלו. הוא היה קשור קשר הדוק לקבוצת החמישה ודן איתם על מוזיקה.
בהדרכתו של באלאקירב, פנה רימסקי-קורסקוב ליצירות אחרות. הוא התחיל סימפוניה ברה מינור, אולם הרגיש שהיא דומה מדי לסימפוניה התשיעית של בטהובן ונטש אותה. הוא השלים פתיחה על שלושה נושאים רוסיים, המבוססת על פתיחי שירי עם של באלאקירב, וכן פנטזיה על נושאים סרביים שבוצעה בקונצרט שניתן לתומכי הפאן סלאביזם בשנת 1867. בסקירתו על קונצרט זה, המבקר הלאומני ולדימיר סטאסוב טבע את הביטוי Moguchaya kuchka (Могучая кучка) עבור חוג באלאקירב. מזה יצא המונח: החמישה. ביקורת אחרת על ביצוע הבכורה של מגזין "אנטרקט" הלך כך: המוזיקה "פנטזיה סרבית" מאת מר רימסקי-קורסקוב יכולה באותה מידה להיקרא הונגרית, פולנית, ג'יבריש - זה כל כך חסר צבע, חסר אישיות, חסר חיים!" על ביקורת זו העיר פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי בסיקור משלו שערך בנושא:
מבקר המוזיקה הנודע ולדימיר סטאסוב העיר כי:
רימסקי-קורסקוב באותה עת הלחין בנוסף לפנטזיה הסרבית את הגרסאות הראשוניות של האופרה שלו סדקו והסוויטה הסימפונית שלו: אנטאר , מה שחיזק את המוניטין שלו ככותב יצירות תזמורתיות.
יחסים הולכים ונחלשים
ממוזער|חמשת חברי החמישה: למעלה: מילי באלאקירב, באמצע משמאל לימין: צזאר קואי ומודסט מוסורגסקי ובשורה התחתונה: רימסקי-קורסקוב ואלכסנדר בורודין.
בשנות ה-70 של המאה ה-19, האמנות שלו נכנסה לעידן חדש. זה נגרם כתוצאה של שני אירועים: עצמאותו מבאלאקירב ולאחר מכן ריחוקו האיטי מחברי החמישה ותחילת עבודתו כפרופסור. היחסים בינו לבין באלאקירב הידרדרו כבר בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19. הסיבה לכך הייתה בעיקר באלאקירב, שלא רצה להכיר בכך שתלמידו מתבגר ומנסה למצוא דרך עצמאית. הוא רצה להמשיך להיות דמות אב בשביל רימסקי-קורסקוב, אבל הוא נתקל בהתנגדות חזקה יותר ויותר. הכבוד המסור והבלתי מותנה הקודם של רימסקי-קורסקוב הפך אט אט לגישה ביקורתית. מערכת היחסים קטנה עוד יותר כאשר באלאקירב בעל החשיבה החופשית נפל בו-זמנית למיסטיקה דתית ולתנועה הסלאבופילית. בגלל זה, שאר חברי החמישה ניתקו איתו לאט לאט מגע. כשבאלאקירב נכשל בקבלת ההנהלה על בית הספר למוזיקה חופשית, הוא החליט לפרוש. הוא נסוג לתוך עצמו, נעשה יותר ויותר ממורמר, התנכר מחבריו הוותיקים, ולזמן מה ויתר על כל הפעילויות המוזיקליות. בורודין ורימסקי-קורסקוב נכנסו אז למרכז קבוצת החמישה.
החמישה
רימסקי-קורסקוב התרועע ודן במוזיקה עם שאר חברי "החמישה". הם מתחו ביקורת זה על יצירותיו של זה ושיתפו פעולה ביצירות חדשות. הוא התיידד עם אלכסנדר בורודין, שהמוזיקה שלו "הדהימה" אותו. על בורודין אמר: "בורודין היה איש לבבי ותרבותי במיוחד, נעים ושנון באופן מוזר לדבר איתו. בביקור אצלו מצאתי אותו לא פעם עובד במעבדה שצמודה לדירתו. כשהוא ישב מעל המבחנות שלו, המלאות בגז חסר צבע, וזיקק אותן באמצעות צינור מכלי אחד למשנהו. נהגתי לומר לו שהוא מזרים ריקנות לריק."
רימסקי-קורסקוב בילה זמן רב יותר ויותר עם מודסט מוסורגסקי. באלאקירב ומוסורגסקי ניגנו בפסנתר דואטים. מוסורגסקי היה שר, ולעיתים קרובות הם דנו ביצירות של מלחינים אחרים, והעדפותיהם נטו "לעבר הרביעיות המאוחרות של גלינקה, שומאן ובטהובן". מנדלסון לא נחשב מאוד, מוצרט והיידן "נחשבו מיושנים ונאיבים", באך "רק מתמטי ונטול רגש", ברליוז "היה מוערך מאוד", ליסט "נכה וסוטה מנקודת מבט מוזיקלית", על וגנר לא הרבו לדבר. רימסקי-קורסקוב "האזין לדעות אלה בהתלהבות וספג את טעמם של באלאקירב ומוסורגסקי ללא נימוק או בחינה". לעיתים קרובות, יצירות הושמעו לרימסקי-קורסקוב רק בחלקים ולא כל היצירה, לכן לא היה לו כל מושג על היצירה המלאה. עם זאת, עובדה זו לא מנעה ממנו לקבל את שיפוטם של בני החבורה ולחזור עליהם כאילו היה משוכנע בכל לבו באמיתות הדברים.
מלחינים אלו נפגשו בצעירותם בסנקט פטרבורג, בעקבות עבודתו של מיכאיל גלינקה. הם עזרו לעצב את הלאומיות המוזיקלית הרוסית.
רימסקי-קורסקוב זכה להערכה מיוחדת במסגרת "החמישה", ובקרב אלה ששהו בחברתם, על כישרונותיו כמתזמר. הוא התבקש על ידי באלאקירב לתזמר מארש מאת שוברט לקונצרט במאי 1868, צזאר קואי ביקש ממנו לתזמר את מקהלת הפתיחה של האופרה שלו "ויליאם רטקליף" וגם כמה יצירות של אלכסנדר דארגומיז'סקי. עבודותיו של רימסקי-קורסקוב זכו להערכה רבה מצד החמישה.
קשר עם מוסורגסקי
ממוזער|מודסט מוסורגסקי,1870. מוסורגסקי היה מלחין רוסי, חבר החמישה. רימסקי-קורסקוב עיבד שלוש מיצירותיו המוכרות ביותר: האופרה בוריס גודונוב, האופרה חובשניצ'ה והיצירה לילה על הר קירח.
בסוף שנת 1871, עבר רימסקי-קורסקוב לדירתו לשעבר של אחיו הגדול ווין, והזמין את מוסורגסקי להיות שותפו לחדר. מוסורגסקי השתמש בפסנתר בבקרים בעוד שרימסקי-קורסקוב יעבוד על הלחנה או תזמור לאחר שהשני ילך לעבודה בשירות המדינה. שעות הערב הוקצבו בהסכמה הדדית. "באותו סתיו וחורף השגנו שנינו עסקה טובה", כתב רימסקי-קורסקוב, "בחילופי רעיונות ותוכנית מתמדת, מוסורגסקי הלחין ותזמר את עבודותיו ואני תזמרתי וסיימתי את האופרה שלי המשרתת מפסקוב."
על שיתוף פעולה זה, כתב אלכסנדר בורודין במכתב לאשתו ב-27 באוקטובר 1871: "..., מאז שהם גרים באותו חדר, שניהם התפתחו מאוד. הם מנוגדים בתכלית ביתרונות ובטכניקות מוזיקליות. האחד, כביכול, משלים את השני. ההשפעה שלהם זה על זה התבררה כמועילה ביותר. מודסט שיפר את הצד הרציטיבי וההצהרתי של קורסקוב. זה, בתורו, הרס את הרצון של מודסט למקוריות מגושמת, תיקן את הבעיה של מודסט בהלחנת הרמוניה. הוא תיקן היומרה של התזמור, את חוסר ההגיון של בניית צורות מוזיקליות - במילה אחת, עשה את הדברים של מודסט מוזיקליים יותר לאין ערוך".
פרופסורה, נישואין וקבלת תפקיד מפקח להקות צבאיות ימיות
עבודה בקונסרבטוריון והכשרתו כמורה
ממוזער|הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג.
בשנת 1871, התמנה רימסקי-קורסקוב בן ה-27 למורה להלחנה ותזמור בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג. הוא שמר על תפקידו בשירות הימי פעיל, ולימד את שיעוריו במדים (קציני צבא ברוסיה נדרשו ללבוש מדי יום את מדיהם, שכן הם נחשבו כתמיד בתפקיד). שם הדריך מלחינים אחדים שזכו לפרסום רב לאחר מכן, ובניהם אלכסנדר גלאזונוב, סרגיי פרוקופייב, קונסטנטי גורסקי ואיגור סטרווינסקי. מיכאיל אזנצ'בסקי קיבל את תפקידו באותה שנה כמנהל הקונסרבטוריון, ורצה שאדם חדש ירענן את ההוראה במקצועות המוזיקה. הוא הציע לשלם בנדיבות עבור שירותיו של רימסקי-קורסקוב. הביוגרף מיכאיל זטלין (Mikhail Tsetlin) מציע פרשות בה שייתכן שהמניעים של אזנצ'בסקי היו כפולים. ראשית כל, רימסקי-קורסקוב היה החבר בחמישה שספג הכי פחות ביקורת מצד מתנגדיה, והזמנתו ללמד בקונסרבטוריון אולי נחשבה לדרך בטוחה להראות שכל המוזיקאים הרציניים מוזמנים ללמוד שם ולא לקונסרבטוריון מתחרה. שנית, ייתכן שההצעה תוכננה לחשוף אותו לאקלים אקדמי שבו ההלחנה היא בסגנון שמרני יותר, ממקורות מערביים גרמנים. באלאקירב התנגד לזאת רבות, אך עודד אותו לקבל את התפקיד כדי שיוכל במעמדו להשפיע על אחרים ולהכיר אותם לזרם הלאומני. המוניטין של רימסקי-קורסקוב בשלב זה נסמך על מיומנותיו בתזמור בזכות יצירותיו שהלחין עוד שנים בודדות לפני כן, סדקו ואנטאר. הוא הלחין יצירות אלו כשהידע שלו בתורת המוזיקה היה בסיסי. הוא מעולם לא כתב שום קונטרפונקט, לא היה מסוגל ליצור הרמוניה של פזמון פשוט, לא ניצח על תזמורת ולא ידע את שמותיהם של אקורדים ומרווחים מוזיקליים. מודע לחסרונותיו הטכניים, התייעץ רימסקי-קורסקוב עם צ'ייקובסקי, שהוא ושאר חברי ה"חמישה" היו בקשר מזדמן עמו. צ'ייקובסקי, בניגוד ל"חמישה", קיבל הכשרה אקדמית בהרכב בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, וכן כיהן כפרופסור לתורת המוזיקה בקונסרבטוריון של מוסקבה. צ'ייקובסקי המליץ לו ללמוד את תורת המוזיקה, ורימסקי-קורסקוב קיבל את עצתו. הוא הפסיק ל-3 שנים להלחין יצירות מקוריות ולמד את תורת המוזיקה במקביל למתן שיעורים בקונסרבטוריון. בזמן הזה כתב פוגות, יצירות למקהלה, פזמונים ומוזיקת א-קפלה. רימסקי-קורסקוב הפך בסופו של דבר למורה נלהב ומאמין בהכשרה אקדמית. הוא שיפר וערך שינויים בכל מה שחיבר לפני 1874, אפילו יצירות מוערכות אז כמו סדקו ואנטאר, בחיפוש אחר שלמות שתישאר איתו לאורך כל חייו. הוטל עליו התפקיד לחזרות על כיתת התזמורת ובכך הוא שלט באמנות הניצוח. התמודדות עם טקסטורות תזמורתיות כמנצח, ועיבודים מתאימים של יצירות מוזיקליות לכיתת התזמורת, הובילו לעניין מוגבר באמנות התזמור, תחום שאליו עוד יעסוק בלימודיו כמפקח להקות חיל הים. הפרטיטורה של הסימפוניה השלישית שלו, שנכתבה מיד לאחר שסיים את תוכנית השיפור העצמי התלת-שנתית שלו, משקפת את הניסיון המעשי שלו עם התזמורת.
נישואין, ילדים וצאצאים
ממוזער|אשתו של רימסקי-קורסקוב, נדז'דה, השפיעה עליו רבות ועל יצירותיו. הכשרתו כפרופסור הביאה לרימסקי-קורסקוב ביטחון כלכלי, אשר עודד אותו להקים משפחה. בדצמבר 1871, הציע נישואין לנדז'דה פורגולד, איתה פיתח מערכת יחסים הדוקה במהלך מפגשים שבועיים של "החמישה" בבית פורגולד. הם התחתנו ביולי 1872. לרימסקי-קורסקוב נולדו שבעה ילדים. ארבעה בנים ושלוש בנות. אחד מבניו, אנדריי, הפך למוזיקולוג, התחתן עם המלחינה יוליה ויסברג וכתב מחקר על חייו ויצירתו של אביו. בן אחר, מיכאיל רימסקי-קורסקוב היה אנטומולוג ופרופסור באוניברסיטת סנקט פטרבורג. מתוך 10 נציגי הדור השישי של צאצאיו של המלחין, רק שניים - אנדריי ולדימירוביץ' ואלכסנדר ולדימירוביץ' נושאים את שם משפחתו. הם הנינים של ולדימיר ניקולאביץ', בנו השלישי. בין הנינים של רימסקי-קורסקוב: אולגה פבורסקאיה, זמרת ומלחינה.
נדז'דה, שהייתה גם היא מלחינה, ויתרה על הקריירה המוזיקלית שלה לטובת בעלה (בדומה לקלרה שומאן) והייתה לה השפעה ניכרת על יצירותיו של רימסקי-קורסקוב. היא הייתה בעלת ידע רב במוזיקה יותר טוב מבעלה כשנישאו. היא למדה בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19, ולמדה פסנתר עם אנטון גרקה, שאחד מתלמידיו היה גם מוסורגסקי, חבר החמישה. תורת המוזיקה היא למדה אצל ניקולאי זרמבה , שתלמידו המפורסם ביותר היה פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. נדז'דה התגלתה כמבקרת נאה ותובענית ביותר של יצירות בעלה. השפעתה עליו בעניינים מוזיקליים הייתה חזקה מספיק כדי שבאלאקירב וסטאסוב יתהו אם היא מובילה אותו שולל מהעדפותיהם המוזיקליות. המוזיקולוגית לייל נף (Lyle Nef) כתבה כי בעוד שנדז'דה ויתרה על קריירת ההלחנה שלה כשנישאה לרימסקי-קורסקוב, "הייתה לה השפעה ניכרת על יצירת שלוש האופרות הראשונות [של רימסקי-קורסקוב]. היא נסעה עם בעלה, השתתפה בחזרות ועיבדה יצירות שלו ואחרים, לפסנתר בארבע ידיים, אותה ניגנה עם בעלה. שנותיה האחרונות הוקדשו להנפקת מורשתו הספרותית והמוזיקלית של בעלה לאחר מותו, שמירה על סטנדרטים לביצוע יצירותיו, והכנת חומר למוזיאון על שמו".
קבלת תפקיד מפקח להקות צבאיות ימיות
בתחילת 1873, חיל הים מינה את רימסקי-קורסקוב לתפקיד מפקח להקות ימיות. שכרו היה של כחייל בכיר בחיל הים אך לא נחשב יותר לחייל אלא למלחין צבאי. המלחין העיר, "נפרדתי בהנאה הן ממעמדי הצבאי והן ממדי הקצין שלי", וכותב מאוחר יותר: "מעתה והלאה אני מוזיקאי באופן רשמי וללא עוררין". כמפקח פעל רימסקי-קורסקוב בקנאות לתפקידו. הוא ביקר בלהקות ימיות ברחבי רוסיה, פיקח על מנהלי התזמורות ועל מינויהם, סקר את הרפרטואר של הלהקות ובדק את איכות הכלים שלהן. הוא כתב תוכנית לימודים לתלמידי מוזיקה שהחזיקו במלגות חיל הים בקונסרבטוריון, ושימש כמתווך בין קונסרבטוריונים שונים לחיל הים. הוא גם התמסר לרצון רב שנים להכיר את טכניקת הבנייה והנגינה של כלים בתזמורת. מחקרים אלו הניעו אותו לכתוב ספר לימוד על תזמור. תפקידו אפשר לו לממש ולהרחיב את הידע שלו. הוא דן בעיבודים של יצירות מוזיקליות ללהקה צבאית עם מנהלי הלהקות, עודד וסקר את מאמציהם, ערך קונצרטים שבהם יכול היה לשמוע את היצירות הללו, ותיזמר יצירות מקוריות, ויצירות של מלחינים אחרים, עבור להקות צבאיות בחיל הימי. במרץ 1884 בוטל התפקיד של מפקח הלהקות, ורימסקי-קורסקוב שוחרר מתפקידו. הוא עבד תחת באלאקירב בקאפלה האקדמית של סנקט פטרבורג כסגנו עד 1894, מה שאפשר לו ללמוד מוזיקת כנסייה רוסית אורתודוקסית. הוא גם לימד שיעורים בקאפלה, וכתב את ספר הלימוד שלו על הרמוניה.
ביקורות חריפות על הסימפוניה השלישית והאופרה ליל מאי
הלחנה שמרנית וביקורות על כך
ממוזער|רימסקי-קורסקוב, דיוקן מאת ולנטין סרוב.
לימודי תורת המוזיקה של ניקולאי רימסקי-קורסקוב ושינוי הגישה שלו בנוגע לחינוך מוזיקלי גרמו שעמיתיו יבוזו לו, כי חשבו שהוא מוותר על מורשתו הרוסית לשם הלחנת פוגות וסונאטות. בזמן שהלחין את הסימפוניה השלישית שלו, המשיך להלחין גם יצירות קאמריות, שדבקו בקפידה במודלים קלאסיים, כולל רביעיית מיתרים, ויצירות לחלילית, קלרינט, קרן יער, בסון ופסנתר. על היצירות שלו באותה תקופה, כתב צ'ייקובסקי לפטרונית שלו, נדז'דה פון מק, כי הן "התמלאו בשלל דברים מתוחכמים, אך [היו] חדורות באופי פדנטי יבש". בורודין העיר, כי כאשר שמע את הסימפוניה, הוא המשיך "להרגיש שזו עבודתו של פרופסור גרמני". יצירותיו באותו זמן היו רוויות קונטרפונקט אשר מתאים למוזיקה מערבית שמרנית.
לדברי רימסקי-קורסקוב, שאר חברי "החמישה" לא התלהבו מהסימפוניה, ועוד פחות מכך מן הרביעייה שהלחין. גרוע מכך, מבחינתו, היה השבח הרפה שחלק אנטון רובינשטיין, מלחין ופסנתרן, שהתנגד למוזיקה ולפילוסופיה של הלאומנים, להופעת הבכורה הפומבית שלו כמנצח, בקונצרט צדקה בשנת 1874, בו ניצח על התזמורת בביצוע הסימפוניה החדשה שלו. בני ארצו לא נטו חסד להופעה זו. מאוחר יותר כתב, כי "הם [החמישה] התחילו, אכן, להסתכל עלי מגבוה כמי שנמצא בדרך למטה". רימסקי-קורסקוב כתב, שאחרי שרובינשטיין שמע את הסימפוניה שלו, הוא אמר לגביו: "כעת הוא עשוי להגיע למשהו" כמלחין. עוד כתב, שצ'ייקובסקי ממשיך לתמוך בו מוסרית, ואומר שהוא מעריץ את מה שעושה רימסקי-קורסקוב, הן את צניעותו האמנותית והן את חוזק אופיו. בארבע עיניים, לעומת זאת, אמר צ'ייקובסקי לנדז'דה פון מק, כי "נראה שהוא [רימסקי-קורסקוב] עובר עכשיו משבר, ואיך יסתיים הדבר, קשה לנבא. או שייצא ממנו אמן גדול, או שישקע לבסוף בביצה של תעלולים קונטרפונקטיים". כך או כך, באותה שנה, 1874, התפרקה לחלוטין קבוצת החמישה והמפגשים בוטלו.
ממוזער|מיכאיל גלינקה, איור, איליה רפין. את יצירותיו של גלינקה עיבד רימסקי-קורסקוב ובכך חזר להלחין מוזיקה עממית לאומית בהשפעות החמישה, איתה ניתק קשר. מאוחר יותר סיווג את עצמו כ"חסיד מושבע" של החמישה.
החזרה להלחנת מוזיקה עממית לאומנית
בשלהי הפרשייה, רימסקי-קורסקוב ערך כמה יצירות של מיכאיל גלינקה, שהובילו אותו בחזרה להלחנת מוזיקה מודרנית. שני פרויקטים עזרו לרימסקי-קורסקוב להתמקד ביצירת מוזיקה פחות אקדמית ושמרנית. הראשון היה יצירתם של שני אוספי שירי עם בשנת 1874. רימסקי-קורסקוב תמלל 40 שירים רוסיים לקול ולפסנתר מהופעות של הזמרת העממית טבורטי פיליפוב (Tvorty Filippov), שפנתה אליו לפי הצעתו של באלאקירב. אחרי אוסף זה בא אוסף שירים שני שהכיל 100 שירים, שסופקו על ידי חברים ועמיתים, או לקוחים מאוספים נדירים וחסרי דפוס. מאוחר יותר ייחס רימסקי-קורסקוב לפרויקט זה השפעה רבה עליו כמלחין. הוא גם סיפק כמות עצומה של חומר מוזיקלי שממנו יוכל לשאוב לפרויקטים עתידיים, אם על ידי תיעתוק ישיר של המוזיקה או כמודלים להלחנה. הפרויקט השני היה עריכת קטעי תזמורת של המלחין הרוסי מיכאיל גלינקה שנפטר, בשיתוף עם באלאקירב ואנטולי ליאדוב. אחותו של גלינקה, לודמילה איבנובנה שסטקובה, רצתה לשמר את מורשתו המוזיקלית של אחיה בדפוס, ושילמה את עלויות הפרויקט מכיסה. אף פרויקט דומה לכזה לא נוסה בעבר בהיסטוריה של המוזיקה הרוסית, והיה צורך לקבוע ולהסכים הנחיות לעריכה מוזיקלית אקדמית. בעוד שבאלאקירב העדיף לבצע שינויים במוזיקה של גלינקה כדי "לתקן" את מה שהוא ראה כפגמים בקומפוזיציה, רימסקי-קורסקוב העדיף גישה שפחות משנה את פני היצירה. בסופו של דבר, רימסקי-קורסקוב העיד: "העבודה על היצירות של גלינקה הייתה לימוד בלתי צפוי עבורי", הוא כתב מאוחר יותר: "עוד לפני כן, הכרתי את האופרות שלו וסגדתי להן, אבל כעורך התווים בדפוס נאלצתי לעבור על הסגנון והנגינה של גלינקה עד התו הקטן האחרון שלהם... וזו הייתה דיסציפלינה מיטיבה עבורי, שהובילה אותי כפי שהיא. היא סללה לי דרך למוזיקה המודרנית, אחרי התהפוכות שלי בקונטרפונקט ובסגנון קפדני". פרויקט זה לכאורה החזיר את רימסקי-קורסקוב "למוטב", לפילוסופיה ולדעות של חברי החמישה, אך סגנונו המאוחר של רימסקי-קורסקוב בהלחנה עוד לא נחתם דווקא בפרויקט זה.
ליל מאי
באמצע 1877, רימסקי-קורסקוב חשב יותר ויותר על הסיפור הקצר, ליל מאי , מאת ניקולאי גוגול. הסיפור היה אהוב עליו מזמן, ואשתו נדז'דה עודדה אותו לכתוב אופרה המבוססת עליו עוד מיום אירוסם, כשקראו אותו יחד. בעוד שרעיונות מוזיקליים ליצירה כזו קדמו ל-1877, כעת הם הגיעו בהתמדה רבה יותר. בתחילת 1878 הפרויקט לקח יותר ויותר את תשומת הלב שלו. בפברואר הוא התחיל לכתוב ברצינות, והוא סיים את האופרה בתחילת נובמבר.
רימסקי-קורסקוב כתב שלאופרה ליל מאי יש חשיבות רבה מכיוון שלמרות שהאופרה מכילה הרבה מוזיקה קונטרפונקטית, הוא בכל זאת "השיל מעליו את כבלי הקונטרפונקט [הדגשה רימסקי-קורסקוב]". הוא כתב את האופרה באופן מלודי עממי, ובהשפעתו של גלינקה. אף על פי כן, למרות הקלות בכתיבת אופרה זו והבאה אחריה, נערת השלג, מעת לעת סבל ממחסום יצירתי בשנים 1881 ו-1888. הוא המשיך לעסוק בתקופה זו בעריכת יצירותיו של מוסורגסקי והשלמת הנסיך איגור של בורודין (מוסורגסקי נפטר ב-1881, בורודין ב-1887).
האופרה נערת השלג והיחלושתם היצירתית של כמה מחברי החמישה
פרפרזה
ב-1879 התפרסמה פרפרזה, שהכילה 24 וריאציות ו-14 יצירות לפסנתר בנושא משחקי ילדים. יצירה זו היא בדיחה מוזיקלית של ארבעת המלחינים, בורודין, קואי, ליאדוב ורימסקי-קורסקוב. אמנם עיבודים היתוליים לנושאים פשוטים, אבל כאלו שליסט עצמו העריך מאוד כיצירה מרכזית, מלאת כישרון, אומנות ומיומנות טכנית. רימסקי-קורסקוב הלחין מתוך הפרפרזה הרבה קטעים מוזיקליים. הבולטים בהם "שיר ערש" ו"טרזבון".
היחלושתם היצירתית של כמה מחברי החמישה
עריכת יצירותיהם של מוסורגסקי ובורודין
ממוזער|אלכסנדר בורודין, איור מאת איליה רפין. רימסקי-קורסקוב עזר לבורודין לסיים ולערוך את האופרה שלו, הנסיך איגור.
כבר בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, בראותו בצער רב את ההיחלשות הכואבת בפעילותם של שניים מחבריו, מוסורגסקי ובורודין, ניסה רימסקי-קורסקוב לעשות מאמצים כדי להלהיב אותם שוב ליצור עד לסיום הלחנת אופרות. הוא התחיל לעבד את יצירותיהם. עבור אחד, עיבד את "חובנשצ'ינה", ובעבוד השני את "הנסיך איגור". אז הוא תזמר מתוך האופרות את "ריקוד הפרסים", "מקהלת סנחריב" ועוד בעבור הקונצרטים של בית הספר למוזיקה חופשית, שהקים מילי באלאקירב בעזרת חברי החמישה. רימסקי-קורסקוב התעסק בביצוע יצירות שטרם פורסמו מאת מוסורגסקי ובורודין ועבד על כל מיני הכנות לקונצרטים שלהם. הוא כתב לבורודין ב-10 באוגוסט 1879:
"אם אתה תלחין עכשיו די הרבה במהלך הקיץ, אז יש לך הזדמנות לסיים את כל האופרה ולהציג אותה לתיאטרון כך שהיא תיכנס לעונת 1880–1881, ואני מתחייב לעזור לך בעבודתך, לתרגם, לשכתב, לתזמר לפי הוראותיך וכו', אבל אל תתבייש, תאמין לי, אני רוצה שהאופרה שלך תעלה לבמה, כמעט יותר משאתה רוצה. אשמח לעזור כמו שזו עבודתי. מצפונך עשוי להיות רגוע, אני לא אביא שום דבר משלי לאופרה שלך, ואם יעלה בדעתי משהו לשנות, אז זה ייעשה בהסכמתך, ויותר מכך, ברוב המקרים, כאלה שאתה עצמך היית עושה לאורך זמן מלבדי".
העלאת האופרות וחיים חדשים
לאחר מותם של שני חבריו, מוסורגסקי ב-1881, ובורודין ב-1887, הוא עזב את כל ענייניו והחל לנתח, ללמוד ולסדר הכל. הם כבר הלחינו ביחד את האופרות, אך עדיין לא פרסמו אותן. למרות כל המסה העצומה הזו של מוזיקה, הוא החליף את המחברים עצמם, הוא עיבד הכל, סידר הכל, סיים הכל (היכן שהצורך דרש זאת), תזמר והוציא לאור שתיים מהאופרות המוכרות ביותר שלהם: חובנשצ'ינה והנסיך איגור. וכל זאת, למרות פעילות השירות המורכבת בקונסרבטוריון ובקאפלה, (שם היה עוזר המנהל של באלאקירב) מצא רימסקי-קורסקוב זמן כדי להשלים יצירות אלו. יצירתו, קפריצ'יו ספרדי, שזכתה לתהילה עולמית, יחד עם לילה על הר קירח של מוסורגסקי והמחולות הפולובציים מתוך הנסיך איגור מאת בורודין, שתוזמרו על ידו, הראו שליטה בתזמור וכלי התזמורת. המוני עיתונים ומגזינים הכריזו עליו כאחד מגדולי המאסטרו של זמנו. ישנם פרטים רבים על כך לרבות במכתביו של בורודין. לאחר הקונצרטים הרוסיים בטרוקדרו, בניצוחו במהלך התערוכה העולמית של פריז ב-1889, מבקרי מוזיקה צרפתים רבים הכירו ברימסקי-קורסקוב כמלחין בעל חשיבות עצומה, חלקם החשיבו אותו כברליוז הרוסי המודרני. מכאן, רימסקי-קורסקוב נפרד מהחמישה שהתפרקה ולא קיבלה את דיעותו והתחבר לאסכולה חדשה, ושמה חוג בלאייב.
נערת השלג
ממוזער|תיאטרון מריאינסקי, 2012.
בינואר 1882 עלתה בתיאטרון מריאינסקי, האופרה נערת השלג, שכתב רימסקי-קורסקוב במהירות יוצאת דופן, המבוססת על עלילת האגדה הדרמטית של אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי. זוהי המוצלחת ביותר, של יצירות האופרה של רימסקי-קורסקוב לפי דעת המבקרים. האופרה הזו היא בעיקרה אפית בטבעה, כמו האופרות האחרות, אבל לצד המערכות המתרחשות ברוסיה. חלק מהקטעים המוזיקליים מושווים אף ברמתם לאלו של אופרות מאת גלינקה. אפילו כמה מהמבקרים המוזיקליים הקשוחים ביותר נאלצו להכיר ביתרונות מסוימים באופרה החדשה. כך למשל המבקר והפילוסוף הרוסי ולדימיר סולוביוב שאמר בכתבו, שניתן להגיד שהוא נוקשה אך ניתן להגיד אחרת, ש"המוזיקה של נערת השלג היא יותר כמו ארון, כל הפרטים מסודרים, לעיתים קרובות מאוד אין רוחב ומעוף, יש הרבה קטעים שחוזרים על עצמם, מדובר באוסף של מיניאטורות שמאבדות את כבודן באולם ענק. הלחנים קצרים ביותר. במילה אחת, שמרנות. הגחליליות ביער מתוארות באמצעות מוטיב צלצול הפעמונים מבוריס גודונוב של מוסורגסקי". סולוביוב מתכוון בביקורתו שמצד אחד, היצירה מולחנת ללא אופקים, אין שום דבר חדש שממביא רימסקי-קורסקוב בעבודתו, אך מצד שני, היצירה "מסודרת" במירכאות וממחישה בבירור את עלילת האופרה ואת כוונת המשורר.
מיכאיל איפוליטוב-איוונוב העיר כי רימסקי-קורסקוב "חוזר כעת לדרכו של גלינקה ומנסה ליצור סגנון רוסי, אך הוא חסר את חמימות הליריקה." שנתיים לאחר מכן, בשנת 1884, הוא העיר ש"הקהל היה בהתחלה קר מאוד ואדיש לאופרה, חיפש בה, כרגיל, רק את השירה היפה של סולנים (אריה של הזמר ששיחק את הצאר ברנדיי, אריה של הזמר ששיחק את הדמות של הרועה לל ופזמון א-קפלה במערכה השנייה) ורק כמה שנים לאחר מכן הוא החל לגלות בהדרגה את היופי של האופרה ולהתרגל אליה.
חוג בלאייב
מיטרופן בלאייב והשקפותיו
ממוזער|מיטרופן בלאייב, הפטרון הראשי עליו קרויה האסכולה. דיוקן מאת איליה רפין.רימסקי-קורסקוב כתב שהוא התוודע לפטרון המוזיקה המתהווה, מיטרופן בלאייב (M Belaieff) במוסקבה בשנת 1882. בלאייב היה אחד מהתופעה ההולכת וגדלה של תעשיינים רוסים שהפכו לפטרונים של אמנים באמצע המאה ה-19 ברוסיה. מספרם כלל את המחזיק במטרופולין הרכבת ברוסיה, סאבה ממונטוב ואיש העסקים פאבל טרטיאקוב. בלאייב, ממונטוב וטרטיאקוב "רצו לתרום באופן בולט לחיים הציבוריים". הם פילסו את דרכם לעושר, והיותם פאן סלאביים בהשקפתם הלאומית, הם האמינו בתהילה הגדולה של רוסיה. בשל אמונה זו, הם נטו לתמוך באמנים ילידי רוסיה ובאמנים לאומנים על פני כאלה התומכים בקוסמופוליטיות.
רביעיית ימי שישי
עד 1883 הפך רימסקי-קורסקוב למבקר קבוע ב"רביעיית ימי שישי" השבועיים שנערכו בביתו של בלאייב בסנקט פטרבורג. שם נכחו באופן קבע אנטולי ליאדוב, אלכסנדר גלאזונוב, רימסקי-קורסקוב ומיטרופן בלאייב. בלאייב, שכבר גילה עניין רב בעתיד המוזיקלי של הנער אלכסנדר גלאזונוב, שכר אולם ושכר תזמורת ב-1884 כדי להציג את הסימפוניה הראשונה של גלאזונוב בתוספת סוויטה תזמורתית שגלאזונוב הלחין לכבוד המאורע. קונצרט זה העניק לרימסקי-קורסקוב את הרעיון להציע לבלאייב קונצרטים בהם מושמעות רק סימפוניות מאת מלחינים רוסים. בלאייב הסכים לממן אותם והקונצרטים הסימפוניים הרוסים נחנכו במהלך עונת 1886–1887, כאשר רימסקי-קורסקוב חולק את תפקידי הניצוח עם אנטולי ליאדוב. הוא סיים את הגרסה שלו ללילה על הר קירח של מוסורגסקי וניצח עליו בקונצרט הפתיחה. הקונצרטים עודדו אותו וגרמו לו אותו לצאת מהבצורת היצירתית שלו. הוא כתב במיוחד עבורם את קפריצ'יו ספרדי, פתיחה לחג הפסחא הרוסי ושחרזאדה. הוא ציין כי שלוש העבודות הללו "מראות ירידה ניכרת בשימוש הלחנה קונטרפונטאלית, בפיתוח חזק ווירטואוזי של כל סוג של פיגורציה המקיימת את העניין הטכני של היצירות שלי". שלוש היצירות הללו הן בין היצירות המפורסמות ביותר שהלחין.
פרס גלינקה וחברת ההוצאה לאור
ממוזער|רימסקי-קורסקוב יחד עם אלכסנדר גלאזונוב, 1905. גלאזונוב היה תלמידו של רימסקי-קורסקוב, והיה מנהל הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג בצל הקשיים של רימסקי-קורסקוב במסגרת מנשר אוקטובר. הוא המשיך את מורשתו.
רימסקי-קורסקוב התבקש לייעוץ והכוונה לא רק בקונצרטים הסימפוניים הרוסים, אלא בפרויקטים אחרים שבאמצעותם מימן בלאייב מלחינים רוסים. בשנת 1884 הקים בלאייב "פרס גלינקה" שנתי, ובשנת 1885 הקים משרד הוצאה לאור של מוזיקה משלו, שבאמצעותו הוציא על חשבונו יצירות מאת בורודין, גלאזונוב, ליאדוב ורימסקי-קורסקוב וכדי לבחור לאילו מלחינים לסייע בכסף, בפרסום או בהופעות. בשל הרבים שפנו לעזרה, הקים בלאייב מועצה מייעצת שהורכבה מגלאזונוב, ליאדוב ורימסקי-קורסקוב. הם הסתכלו על היצירות והערעורים שהוגשו והציעו אילו מלחינים ראויים לחסות ולתשומת לב ציבורית.
הקמת חוג בלאייב
קבוצת המלחינים שהתכנסה זה עתה עם גלאזונוב, ליאדוב ורימסקי-קורסקוב נודעה בשם חוג בלאייב, על שם הנדיב הפיננסי שלהם. מלחינים אלו היו לאומניים בהשקפתם המוזיקלית, כפי שהיו החמישה לפניהם. כמו החמישה, הם האמינו בסגנון רוסי ייחודי של מוזיקה קלאסית, המנצל מוזיקה עממית ואלמנטים מלודיים, הרמוניים וקצבים אקזוטיים, כפי שהדגימה המוזיקה של באלאקירב, בורודין ורימסקי-קורסקוב. בניגוד לחמישה, המלחינים הללו האמינו גם בנחיצותו של רקע אקדמי מערבי בהלחנה, אותו הנחיל רימסקי-קורסקוב בשנותיו בקונסרבטוריון סנקט פטרבורג. בהשוואה למלחינים ה"מהפכניים" בחוגו של באלאקירב, החמישה, רימסקי-קורסקוב מצאה את אלה שבחוג בלאייב "מתקדמים, מייחסים חשיבות רבה לשלמות הטכנית, אבל פורצים דרכים חדשים, אם כי בצורה בטוחה יותר, גם אם פחות מהר". אפשר להגיד שחוג בלאייב הביא עימו משהו חדש, שונה מהחמישה שחלק מחבריה נפטרו. חוג בלאייב היווה תחליף לפרלמנטום ראוי בעבור רימסקי-קורסקוב בו הוא זה שנחשב המלחין המבוגר והמנוסה ולא הצעיר וההדיוט.
קשר עם צ'ייקובסקי
ממוזער|פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שהיה בקשר טוב עם רימסקי-קורסקוב והזדהה עם המלחין הצעיר. מאוחר יותר חלה מן יריבות לא רשמית מצד שני המלחינים, אך לעיני כל הם היו עמיתים טובים.
בנובמבר 1887 הגיע צ'ייקובסקי לסנקט פטרבורג כדי לשמוע כמה מהקונצרטים הסימפוניים הרוסיים. אחד מהם כלל את הביצוע המלא הראשון של הסימפוניה הראשונה שלו. קונצרט אחר כלל השמעת בכורה של הסימפוניה השלישית של רימסקי-קורסקוב בגרסתה המתוקנת. רימסקי-קורסקוב וצ'ייקובסקי התכתבו לא מעט לפני הביקור ובילו זמן רב יחד עם אלכסנדר גלאזונוב ואנטולי ליאדוב. צ'ייקובסקי היה אורח קבוע בבית רימסקי-קורסקוב מאז 1876, ובשלב מסוים הציע להסדיר את מינויו של רימסקי-קורסקוב למנהל הקונסרבטוריון של מוסקבה בשל מערכת היחסים ההדוקה בין השניים. תוך שנים מעטות, כתב רימסקי-קורסקוב, "נעשו ביקוריו של צ'ייקובסקי תדירים יותר."
באופן פרטי, הוא החשיב את הסיטואציה למורכבת מבחינה אישית, והתוודה על חששותיו בפני חברו, מבקר ושמו סמיון קרוגליקוב. נמשכו הזיכרונות מהמתח בין צ'ייקובסקי והחמישה על רקע ההבדלים בפילוסופיות המוזיקליות שלהם - מתח חריף מספיק כדי שאחיו של צ'ייקובסקי, מודסט, ישווה את יחסיהם באותה תקופה ל"אלה של בין שתי מדינות שכנות שמוכנות להיפגש בזהירות, למטרת דיון על בסיס משותף, אך שומרת בקנאות על האינטרסים הנפרדים שלהן". רימסקי-קורסקוב הבחין כיצד צ'ייקובסקי נעשה פופולרי יותר ויותר בקרב חסידיו של רימסקי-קורסקוב. קנאה אישית זו נוספה על ידי קנאה מקצועית, שכן המוזיקה של צ'ייקובסקי הפכה פופולרית יותר ויותר בקרב מלחיני חוג בלאייב, ונותרה בסך הכל מפורסמת יותר משלו. הקשר בין רימסקי-קורסקוב, שהיה לבבי ונינוח כלפי חוץ, לא נעדר מתח וקנאה מצדו, הן בשל הטינה שעמדה בין החמישה לבין צ'ייקובסקי, והן בשל הפופולריות הגדלה והולכת של צ'ייקובסקי בקרב חסידיו של רימסקי-קורסקוב. אף על פי כן, במאי 1893 שאל רימסקי-קורסקוב את צ'ייקובסקי אם יסכים לנצח על ארבעה קונצרטים של האגודה למוזיקה רוסית בסנקט פטרבורג בעונה הבאה, ולאחר היסוס, נעתר צ'ייקובסקי לבקשה. אף כי מותו הפתאומי בסוף 1893 מנע ממנו לעמוד בהתחייבות זו במלואה. רשימת היצירות שתכנן לנצח עליהן כללה את הסימפוניה השלישית של רימסקי-קורסקוב.
שיא יצירתו והגברת השמרנות בהשפעת וגנר
שיא יצירתו
ממוזער|דיוקן של רימסקי-קורסקוב מאת איליה רפין.
רימסקי-קורסקוב הגיע למרכז החיים המוזיקליים הרוסיים בשנות ה-80 של המאה ה-19. האמנות הסימפונית החלה לפרוח בתקופה זו. יצירות חדשות נולדו: הקונצ'רטו לפסנתר בדו מינור (1882–1883), הפנטזיה על נושאים רוסיים (לכינור ותזמורת, 1887), קפריצ'יו ספרדי (1887), פתיחה לחג הפסחא הרוסי (1888) ושחרזאדה (1888). כל היצירות האלו מייצגות את שיא תקופתו. חלקן נמנות בין יצירותיו הטובות. היה ממש ניתן להרגיש את ההבדל בין יצירות קודמות כגון ליל מאי ונערת השלג, מאשר יצירות אלו. ב-1886 הוציא לאור רימסקי-קורסקוב ספר בשם: "ספר לימוד של הרמוניה". הספר חובר על פי תוכנית מקורית ועצמאית לחלוטין של המלחין. בספר רימסקי-קורסקוב מציג דרך להוראת מדעי הנגינה, אשר שימש בקונסרבטוריון ובשיעורים פרטיים על ידי תלמידי רימסקי-קורסקוב רבים.
קפריצ'יו ספרדי
"לפי התוכניות שלי, הקפריצ'יו אמור היה להנצנץ בצבע תזמורתי מסנוור, וברור שלא טעיתי" - כתב רימסקי-קורסקוב באוטוביוגרפיה שלו, שכותרתה, My Musical Life. היצירה, שהושלמה בקיץ 1887, זכתה להצלחה מיידית שהחלה עוד לפני הבכורה: הנגנים של תזמורת האופרה בסנקט פטרבורג מחאו כפיים לכל קטע במהלך החזרה הראשונה. ואז בהופעה הראשונה, הקהל הנלהב דרש לחזור על כל היצירה מיד.
רימסקי-קורסקוב לא היה המלחין הרוסי הראשון שנמשך לנוף ולמוזיקה של אזור הים התיכון. צ'ייקובסקי כתב את Capriccio italien שלו שבע שנים קודם לכן, בשנת 1880. לשני המלחינים קדם מיכאיל גלינקה, "אבי המוזיקה הרוסית", כפי שהוא כונה, הלחין את Capriccio brillante שלו, המבוסס על ריקוד הג'וטה של אזור אראגון בספרד, בשנת 1845. אבל גלינקה בילה זמן רב בספרד, בדיוק כפי שצ'ייקובסקי כתב את הקפריצ'יו האיטלקי באיטליה. רימסקי-קורסקוב, לעומת זאת, לא בילה זמן רב בספרד ולא נחשף לכל סוגי המוזיקה, הוא ביקר זמן מה בספרד במשך מסעו כקצין ימי שארך שנתיים ושמונה חודשים. המנגינות ששימשו בקפריצ'יו הגיעו אליו מתוך ספר מוזיקת עם ספרדית; העותק המקורי של הספר נשמר, המכיל את כל המנגינות האותנטיות שמצאו את דרכן ליצירה הסופית.
רימסקי-קורסקוב יכל לעבד את מנגינות העם הספרדיות לסוויטה, שבה המנגינות השונות עוקבות זו אחר זו ברצף חופף. במקום זאת, הוא בחר להעניק ליצירה תחושת אחדות על ידי ארגונה סביב מנגינה מרכזית, הנשמעת בהתחלה, באמצע ובסופה. מנגינה זו נקראת "אלבורדה", שפירושה "שיר שחר". אלבורדות מנוגנים בדרך כלל על חלילית בליווי תוף צד.
הפתיחה התוססת של האלבורדה ביצירה מלווה בסט של וריאציות איטיות, שהלחן הפשוט שלהן חוזר מספר פעמים, מנוגן בשילובים אינסטרומנטליים משתנים. אנו שומעים, בתורן, את רביעיית קרנות היער, כלי המיתרים, כאשר הצ'לואים מנגנים את החלק הגבוה ביותר, קרן אנגלית וקרן צרפתית לסירוגין, ותזמורת מלאה. לאחר שובו של האלבורדה, מגיע קטע שנקרא "סצנה ושיר צועני", שנפתח בסדרה של קדנצות וירטואוזיות. הראשונה לקרנות וחצוצרות, ואחר כך לכינור, חליל, קלרינט ונבל. לאחר מכן התזמורת מנגנת "פנדנגו", שהוא עוד ריקוד ספרדי, ומסתיים עם שובו של האלבורדה המוכר.
קפריצ'יו ספרדי הוא מופע ראווה תזמורתי הדורש וירטואוזיות ניכרת מצד כל נגן. סולואי הכינור בולטים במיוחד (הרעיון הראשון של רימסקי-קורסקוב היה לכתוב את היצירה לכינור ולתזמורת), אבל לכלים רבים אחרים יש תורות להוכיח את נגינתם הווירטואוזית. בנוסף, המלחין השתמש במספר אפקטים מיוחדים, כמו ב"שיר הצועני" בו הנחה את הכנרים והצ'לן לחקות גיטרות. אבל רימסקי-קורסקוב לא רצה שעבודתו תהיה מוערכת בזכות ההשפעות הללו בלבד. כפי שכתב באוטוביוגרפיה שלו:הדעות שגובשו הן על ידי המבקרים והן על ידי הציבור, כי הקפריצ'יו הוא יצירה מתוזמרת להפליא - שגויות. הקפריצ'יו הוא הרכב מבריק לתזמורת. שינוי הגוונים, הבחירה המוצלחת של עיצובים מלודיים ודפוסי פיגורציה, המתאימים בדיוק לכל סוג של כלי, קדנזות וירטואוזיות קצרות לכלי סולו, קצב כלי ההקשה וכו', מהווים כאן את עצם החיבור ולא שלה. לחוד או לתזמור. הנושאים הספרדיים, בעלי אופי ריקודי, העניקו לי חומר עשיר להפעלת אפקטים תזמורתיים רב-צורניים. בסך הכל, הקפריצ'יו הוא ללא ספק יצירה חיצונית גרידא, אבל מבריקה לחלוטין על כל זה. זה היה קצת פחות מוצלח בחלק השלישי שלה (אלבורדה, במי מז'ור), שבו הברנז'ה קצת מטביעים את העיצובים המלודיים של כלי הנשיפה; אבל זה קל מאוד לתקן, אם המנצח ישים לב לזה וימתן את המדדים של גוני הכוח בכלי הנחושת על ידי החלפת הפורטיסימו בפורטה פשוט, היצירה תקבל רובד שונה לגמרי.
שחרזאדה
ממוזער|שחרזאדה, תפאורה מאת ליאון באקסט, 1917.
במהלך חורף 1887, כשעבד להשלמת האופרה של אלכסנדר בורודין, הנסיך איגור, החליט רימסקי-קורסקוב להלחין יצירה תזמורתית המבוססת על תמונות מסיפורי אלף לילה ולילה. לאחר שגיבש סקיצות מוזיקליות של יצירתו המוצעת.
במהלך הקיץ, הוא סיים את שחרזאדה ואת הפתיחה לחג הפסחא הרוסי. הערות בתווי התזמור שלו שלו מראים שהגרסה הראשונה הושלמה בין ה-4 ביוני ל-7 באוגוסט 1888. שחרזאדה כללה סוויטה סימפונית של ארבעה פרקים קשורים היוצרים נושא מאוחד. החא נכתבה כדי לייצר תחושה של נרטיב פנטזיה מהמזרח.
בתחילה התכוון רימסקי-קורסקוב לכנות את התנועות המתאימות בשחרזאדה, פרק ראשון: פרלוד, פרק שני: בלדה, פרק שלישי: אדג'יו ופרק רביעי: פינאלה. עם זאת, לאחר שקלול דעותיהם של אנטולי ליאדוב ואחרים, כמו גם את הסלידה שלו מתוכנית מסודרת ודקדקנית, הוא הסתפק בכותרות נושאיות, המבוססות על הסיפורים מסיפורי אלף ולילה.
המלחין עשה בכוונה את הכותרות מעורפלות כך שהן לא קשורות לסיפורים או מסעות ספציפיים שקיימים בסיפור. עם זאת, בקטע הסיום, הוא כן מתייחס להרפתקה של הנסיך אג'יב. בגרסה מאוחרת יותר, רימסקי-קורסקוב ביטל את הכותרות כליל, כשהוא רוצה במקום שהמאזין ישמע את יצירתו רק כ"מוזיקה סימפונית בעלת נושא מזרחי המעוררת תחושה של הרפתקה אגדית", במכתבו:כל מה שרציתי היה שהשומע, אם הוא אוהב את היצירה שלי כמוזיקה סימפונית, ישא את הרושם שזה ללא ספק נרטיב מזרחי של כמה פלאי אגדות רבים ומגוונים ולא רק ארבע יצירות מנוגנות בזו אחר זו. ומורכבות על בסיס נושאים המשותפים לכל ארבעת הפרקים.הוא המשיך ואמר שהוא שמר על השם שחרזאדה, על שם הסיפור המערבי, כדי שהמאזינים ידמיינו במוחם את פלאי האגדות של סיפורי אלף לילה ולילה והמזרח בכלל.
פתיחה לחג הפסחא הרוסי
באותו קיץ של שנת 1888, כאשר היצירה שחרזאדה הולחנה, עבד רימסקי-קורסקוב על הלחנה של יצירה אחרת לגמרי: פתיחה לחג הפסחא הרוסי. לגבי הזמן המדויק של כתיבת היצירה, יש אי הבנה. המלחין עצמו כותב שסיים אותה בקיץ אולם יחד עם זאת, יש תאריכים על כתב היד: "החל ב-25 ביולי. עד ל-20 במרץ 1888", ככל הנראה, תאריך סיום הכתיבה הוא טעות של המלחין, שכן הן במספר האופוס והן באזכור הקבוע לאחר "שחרזאדה", יצירה זו הייתה הבאה, כלומר, נכתבה לאחר 26 ביולי 1888, לאחר ששחרזאדה הושלמה.
יצירה זו השפיע על יצירותיהם של שני דורות של מלחינים רוסים שלמדו אצלו, כולל ליאדוב, איפוליטוב-איבנוב, אנטון ארנסקי, גלאזונוב, ניקולאי מיאסקובסקי, וכן, סטרווינסקי. בעודו מותיר גם את חותמו מחוץ לגבולות רוסיה, כגון השפעותיו על דביסי, ראוול ורספיגי, אם למנות רק את המפורסמים ביותר שבהם. יצירה זו ודרך ההלחנה שלה השפיעה על עוד מלחינים רבים, בזכות ההרמוניות והכרומטיות הקיצוניים ביצירה.
במסורת הרוסית, חג הפסחא מכונה "החג הבהיר", ואת המינוח הזה רימסקי-קורסקוב כותב בכתביו. זהו טקס נוצרי הכולל התלהבות פגאנית. הלידה מחדש של הטבע לאחר הנמנום של החורף.
הדברים הבאים לקוחים מהניתוח של המלחין עצמו, כפי שזה מופיע באוטוביוגרפיה שלו, My Musical Life, שפורסמה לאחר מותו:
בהתאם להלחנה ולצורה הרומנטית ביצירה (כלומר, קו העלילה) למוזיקה לא מילולית, החליט רימסקי-קורסקוב לבקש מ"סופר אמיתי" (להערכתו) לספק לגרסה הראשונה של הפתיח תרחיש פואטי. לשם כך הזמין את הרוזן Golyenishchev-Kutuzov, לבצע את המשימה. אולם המלחין ראה בתוצאה יקרה מכדי להעביר את "האנרגיה הפרימיטיבית" של היצירה. לפיכך, רימסקי-קורסקוב החל לעבוד בעצמו על תוכנית, רווית ציטוטים מהברית הישנה והחדשה, אך מסתיימת בלהט של תהילה מילולית התואמת את זו של קטע הסיום הצוהל של המוזיקה: את הקטע 'תחייה מחדש!' שרה מקהלת המלאכים השמימיים בלווי קול שופרות המלאכים ורפרוף כנפיהם. את הקטע 'התחדשות!' שרים הכוהנים בבית המקדש, בין ענני הקטורת, לאורם של אינספור נרות, לצלצול פעמוני ניצחון".
מלאדה
ב-1889 החל לכתוב את האופרה מלאדה. הצגת הבכורה של המופע שכלל כאורגרפיאת בלט התקיימה ב-1892 בתיאטרון מריאינסקי. הבכורה לא הייתה מוצלחת במיוחד, ולכן מלאדה לא הפכה לחלק מהרפרטואר המפורסם של המלחין. למרות זאת, תיאטרון מריאינסקי מכבד את יצירותיו של רימסקי-קורסקוב. הרפרטואר הנוכחי של התיאטרון כולל 8 אופרות מאת המלחין והעיבוד לבלט של היצירה שחרזאדה. לאחר מכן, סימנים לתחילתו של מחסום יצירתי החלו להופיע בעבודותיו. היו רעיונות מקוריים רבים ביצירותיו, אך גם סתירות רבות, כך שעבודותיו נראו לעיתים קרובות מלאכותיות.
השפעות וגנר
ממוזער|תצלום של ריכרד וגנר משנת 1871. וגנר השפיע רבות על אופן הלחנת האופרות של רימסקי-קורסקוב.במרץ 1889 התקיים סבב הופעות של "תיאטרון ריכרד וגנר" בסנקט פטרבורג, ורימסקי-קורסקוב צפה שם בארבע האופרות שבמחזור טבעת הניבלונג מאת וגנר, בניצוחו של קרל מאק. החמישה התייחסו באדישות למוזיקה של וגנר, אך "טבעת הניבלונג" הרשימה את רימסקי-קורסקוב. הוא נדהם מהשליטה של וגנר בתזמור. לאחר ששמע את היצירות הללו, התמסר רימסקי-קורסקוב כמעט אך ורק להלחנת אופרות למשך שארית חייו המוזיקליים. השימוש של וגנר בתזמורת השפיע על התזמור של רימסקי-קורסקוב.
כלפי מוזיקה מודרנית וחדשנית יותר מזו של וגנר, במיוחד זו של ריכרד שטראוס ואחר כך קלוד דביסי, רימסקי-קורסקוב הראה הסתייגות. הוא לא היה מרוצה כמה ימים לאחר מכן כאשר שמע את הפסנתרן פליקס בלומנפלד מנגן את אסטמפס של דביסי וכותב על כך ביומנו, "עני ודל עד אין טכניקה...". תגובה זו הייתה חלק משמרנות מוזיקלית הולכת וגוברת מצדו. "המצפון המוזיקלי", כלשונו, שבמסגרתו בחן כעת את המוזיקה שלו ושל אחרים השתנה. גם יצירותיהם של בני ארצו לשעבר ב"חמישה" לא היו חסינות כלפי הביקורת שלו. בזמן שעבד על הגרסה הראשונה של יצירתו של מוסורגסקי, בוריס גודונוב, בשנת 1895, הוא כתב למזכיר שלו, וסילי יאסטרבצב, "זה מדהים שאי פעם יכולתי לאהוב את המוזיקה הזו ובכל זאת נראה שהייתה תקופה כזו."
מחסום יצירתי
בשנת 1892 סבל רימסקי-קורסקוב ממחסום יצירתי בפעם השנייה, שנגרמה בעקבות התקפי דיכאון ותסמינים פיזיים מדאיגים: עומס דם לראש, בלבול, אובדן זיכרון ואובססיות מוזרות. הובילו לאבחון רפואי של "נוירסטניה"- מחלת עצבים. ייתכן, שמשברים בבית רימסקי-קורסקוב היו הגורם לכך, מחלות קשות של אשתו ושל אחד מבניו בדפתריה בשנת 1890, מות אמו ובנו הצעיר ובסופו של דבר מחלה קטלנית של בנו הצעיר השני. הוא התפטר מתפקידיו ומשרותיו, ושקל לוותר על הלחנה לצמיתות. לאחר מכן, חזר להלחין יצירות ולא הניח אף אחת מיצירותיו הגדולות מאז "ליל מאי" בצורתה הקודמת. באותה תקופה הלחין את האופרה ה-11 שלו. פטירתו של צ'ייקובסקי בשנת 1893 הביאה עמה הזדמנות לכתוב אופרה לשני התיאטראות הקיסריים והולידה גם אופרה בשם "ערב חג המולד", על פי סיפור בשם זה של ניקולאי גוגול, שצ'ייקובסקי ביסס עליו את האופרה שלו "ואקולה הנפח". הצלחת האופרה "ערב חג המולד" עודדה את רימסקי-קורסקוב להשלים אופרה מדי 18 חודשים בערך בין 1893 ל-1908 - בסך הכל 11 אופרות בתקופה זו. הוא גם התחיל ונטש עוד טיוטה של הספר שלו על תזמור, אבל ניסה בשלישית לכתוב את הספר וכמעט השלים את החיבור בארבע השנים האחרונות לחייו. חתנו, מקסימיליאן שטיינברג, סיים את עריכת הספר בשנת 1912.
תקופת פריון בתחום האופרה
מוצרט וסליירי
מוצרט וסליירי (ברוסית: Моцарт и Сальери) היא אופרה במערכה אחת בשתי תמונות מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב, שנכתבה ב-1897 על פי לברית רוסית שנלקחה כמעט מילה במילה מדרמת השירה של אלכסנדר פושקין משנת 1830 באותו השם.
הסיפור עוקב אחר האגדה האפוקריפית לפיה אנטוניו סליירי הרעיל את וולפגנג אמדאוס מוצרט מתוך קנאה במוזיקה של המלין הצעיר. רימסקי-קורסקוב שילב ביצירה זו ציטוטים מהרקוויאם של מוצרט ומדון ג'ובאני. המוזיקולוג ריצ'רד טארוסקין הציב את האופרה הזו בהקשר ההיסטורי של התפתחות המסורת הריאליסטית באופרה הרוסית.
הופעת הבכורה התקיימה בתיאטרון סולודובניקוב במוסקבה, שהועלתה על ידי האופרה הרוסית הפרטית של מוסקבה, ב-7 בדצמבר 1898. המנצח היה יוסיף טרופי ומעצב התפאורה היה מיכאיל ורובל.
אגדת העיר הסמויה קיטז' והבתולה פברוניה
בשנת 1898 החל ניקולאי רימסקי-קורסקוב לחשוב על תוכנית לאופרה המתמקדת בכוחה של הדת האורתודוקסית. זו נקראת האופרה "אגדת העיר הסמויה קיטז' והבתולה פברוניה". בשל נסיבות חיצוניות, הלבריטיסט ולדימיר איבנוביץ' בלסקי החל לעבוד על הטקסט רק בשנת 1902, ולמרות זאת, הלברית שהושלמה הייתה בניגוד גמור לרעיונותיו של המלחין. רימסקי-קורסקוב, ביקש להעלות סיפור מרהיב, דמוי אגדה, שבו הסיפור האופראי והסיפור המקורי מתקיימים זה לצד זה במקביל. אז יחד הם חשבו מחדש על כל האופרה. כתוצאה ממאמציהם המשותפים, הגרסה הסופית של הטקסט הושלמה עד בסוף 1904, ואחריה המוזיקה של המחזה שנתיים לאחר מכן. מנשר אוקטובר שהתרחש בשנת 1905 הפריע לרצף הלחנת האופרה של רימסקי-קורסקוב ולכן לאופרה לקח זמן להיות מוכנה.
הבכורה של האופרה זכתה ללהיט ענק בקרב הקהל, למרות שהסיפור זכה לביקורת רבה. למחרת הבכורה השמיע הבמאי של העלעת הבכורה את דעתו בנוגע לקול של פברונייה, אותו הלחין המלחין לסופרן דרמטי, סופרן בעל עצמה, נוקב ומלא ברק. בעל צליל עשיר בחלק התחתון של מנעדו. אך לדעתו, של הבמאי סופרן לירי-מלא, מאופיין בקול גדול אך רך ושירתי, היה מתאים יותר למראה דמותה התמים של הילדה. מבקרים רבים לא אהבו את חוסר הודאות של היצירה, את הסנכרון בין אגדה ומציאות.
מבחינה מוזיקלית זו היצירה מרחיקת הלכת ביותר של רימסקי-קורסקוב. הציוריות שלו, ההלחנה הסימפונית, ובו בזמן האינטלקטואליות, התזמור והחידושים ההרמוניים שלו שזורים כאן בעיקר. בקטעים מן האופרה ניתן למנות השפעות של דביסי, באותה תקופה מלחין צעיר אך משפיע שאף הוא עצמו הושפע מרימסקי-קורסקוב.
קאשצ'י בן האלמוות
בשנת 1899, לרגל מאה שנה להולדתו של אלכסנדר פושקין, הלחין המלחין את האופרה שלו סיפורו של הצאר סלטאן, המבוססת על הסיפור מאת אלכסנדר פושקין, אגדת צאר סאלטן. מרוצה מההצלחה הגדולה של המחזה, יבגני מקסימוביץ' פטרובסקי, עיתונאי רוסי, פנה לרימסקי-קורסקוב כדי להציע לו לברית המבוססת על סיפור עם רוסי. המלחין אהב את הסיפור, אך לא מצא לברית מתאימה לסיפורי עם רוסים. רימסקי-קורסקוב עיבד אות הסיפור שעליה מבוססת הלברית בעזרת אשתו, עיבד את הטקסט לשלוש מערכות והלחין אותו בצורה זו. עבודה זו הפכה לאופרה קאשצ'י בן האלמוות . הופעת הבכורה הועלתה על ידי תלמידיו, יותר מאוחר, במסגרת מנשר אוקטובר.
שנים אחרונות
מנשר אוקטובר (1905)
ממוזער|ניקולאי רימסקי-קורסקוב.
בשנת 1905 התקיימו הפגנות בקונסרבטוריון בסנקט פטרבורג במסגרת מנשר אוקטובר. במקביל להפגנות אלה, כתב רימסקי-קורסקוב, היו הפגנות דומות באוניברסיטת סנקט פטרבורג, בהן תלמידים דרשו רפורמות פוליטיות והקמת מלוכה חוקתית ברוסיה. רימסקי-קורסקוב כתב: "נבחרתי כחבר בוועדה ליישוב חילוקי דעות עם תלמידים נסערים", הוא נזכר, שממש עם הקמת הוועדה, "עלו המלצות לאמצעים מאמצעים שונים, בהן סילוק מנהיגי ההתקוממות, הצבת משטרה בקונסרבטוריון, ועד לסגירת הקונסרבטוריון לחלוטין".
רימסקי-קורסקוב, שהיה כל חייו ליברל מבחינה פוליטית, כתב כי הוא מרגיש שמישהו צריך להגן על זכויות התלמידים להפגין, בייחוד כי מפגשים בין תלמידים ובין הרשויות הופכים לאלימים יותר ויותר. הוא יצא במכתב גלוי, שבו התייצב לצד התלמידים כנגד מה שראה כהתערבות בלתי מוצדקת מצד הנהגת הקונסרבטוריון והאגודה למוזיקה רוסית. מכתב שני, עליו חתמו הפעם מספר אנשי סגל הקונסרבטוריון כולל רימסקי-קורסקוב, דרש את התפטרותו של ראש הקונסרבטוריון. כתוצאה משני מכתבים אלו שכתב, בין השאר, סולקו כ-100 סטודנטים מהקונסרבטוריון ורימסקי-קורסקוב הודח מתפקידו ונשלל ממנו תואר הפרופסורה. רגע לפני פיטוריו, קיבל רימסקי-קורסקוב מכתב מאחד החברים בהנהלת בית הספר, ובו הציע כי הוא (רימסקי-קורסקוב) יהיה המנהל כאמצעי להרגעת הסטודנטים. "נראה שחבר ההנהלה הזה החזיק בדעת מיעוט, אך בכל זאת חתם על ההחלטה", כתב רימסקי-קורסקוב, "שלחתי תשובה שלילית." כתגובה על פיטוריו, המשיך רימסקי-קורסקוב ללמד את תלמידיו מביתו.
הבכורה של האופרה קאשצ'י בן האלמוות
זמן לא רב לאחר פיטוריו של רימסקי-קורסקוב, העלו סטודנטים את הצגת האופרה שלו "קאשצ'י בן האלמוות". בהמשך הבכורה לא התקיים קונצרט כמתוכנן, אלא הפגנה פוליטית, שהובילה לכך שהמשטר הוציא צו איסור על השמעת יצירותיו של רימסקי-קורסקוב. הודות לכיסוי הנרחב של העיתונות לאירועים אלה, קם מיד גל של מחאה זועמת נגד האיסור ברחבי רוסיה ומחוצה לה. ליברלים ואינטלקטואלים הציפו את מעון המלחין במכתבי תמיכה, ואפילו פשוטי העם, שלא שמעו ולו צליל אחד מיצירותיו, שלחו עידודים במכתבים לרימסקי-קורסקוב. כמה מחברי הסגל של הקונסרבטוריון פרשו במחאה (בהם אנטולי ליאדוב ואלכסנדר גלאזונוב), וכך גם 300 תלמידים בקונסרבטוריון. בדצמבר אותה שנה הוא שב לתפקידו תחת המנהל החדש, גלאזונוב. רימסקי-קורסקוב פרש באופן סופי מהקונסרבטוריון בשנת 1906.
תרנגול הזהב
המחלוקת הפוליטית נמשכה עם האופרה תרנגול הזהב מאת רימסקי-קורסקוב ולברית מאת ולדימיר בלסקי על פי האגדה של אלכסנדר פושקין. הביקורת המרומזת של נושא האופרה על המלוכה, האימפריאליזם הרוסי ומלחמת רוסיה-יפן, נתנה לה סיכוי קטן לעבור את הצנזורה ברוסיה. הבכורה נדחתה עד 1909, לאחר מותו של רימסקי-קורסקוב, וגם אז האופרה בוצעה בגרסה אחרת.
תרנגול הזהב היא אופרה בת שלוש מערכות ופרולוג בהתחלת האופרה אשר עלילתה מתרחשת בערבות דרום רוסיה ונחשבת כאגדה רוסית. האופרה נאסרה תחילה בידי הצנזורה הצארית שראתה בה פגיעה במוסד המלוכה וביקורת על ניהול המלחמה הכושלת במזרח סיביר נגד יפן. הבכורה הועלתה לאחר מות המלחין במוסקבה ב-7 באוקטובר 1909. חלק מהתפקידים של הדמויות, דרשו ביצועי מחול קשים בעבור הזמרים ולכן הועלתה גרסה פשוטה יותר בה על הבמה הופיעו רקדנים והזמרים עצמם שרים מאחורי הקלעים. לגרסה זו התנגדה אשתו של המלחין, נדז'דה אך למרות זאת, ההופעה הראשונה בסנקט פטרבורג הועלתה בגרסה הפשוטה בביצועה של להקת המחול של סרגיי דיאגילב, בלט רוס.
הופעה אחרונה בהחלט
ממוזער|קברו של רימסקי-קורסקוב.
באפריל 1907 ניצח רימסקי-קורסקוב על שני קונצרטים בפריז, בניהולו של אמרגן המוזיקה סרגיי דיאגילב. הקונצרטים כללו מוזיקה מן האסכולה הרוסית הלאומנית, החמישה, והצליחו מאוד בהגברת הפופולריות של המוזיקה הקלאסית הרוסית מסוג זה באירופה, במיוחד המוזיקה של רימסקי-קורסקוב. בשנה שלאחר מכן, האופרה שלו סדקו הופקה באופרה הלאומית של פריז ונערת השלג באופרה-קומיק. לרימסקי-קורסקוב הייתה גם ההזדמנות לשמוע מוזיקה עדכנית יותר של מלחינים אירופאים. הוא לא היסס לבטא את דעתו השלילית, למשל על האופרה של ריכרד שטראוס, שלומית, ואמר לדיאגילב, לאחר ששמע את האופרה של קלוד דביסי "פלאס ומליסנד": "אל תגרום לי להקשיב לכל הזוועות האלה, אחרת אני עוד עלול לגלות בסופו של דבר שאני נהנה מהן!".
רימסקי-קורסקוב חווה תהפוכות רבות בחיים, ואף פעם לא היה ניתן לקבוע בוודאות אם הוא התנתק מפילוסופית החמישה ועבר לצד הדעה האקדמאית, או שנותר "חבר חמישה גאה". על שאלה זו ענה בכך שהודה בהיותו חסיד מושבע של החמישה, ובהשתייכות של יצירותיו לתקופה, שהאופנות המוזיקליות הותירו מאחור. רימסקי-קורסקוב עונה כאן על השאלה ומודה כי יצירותיו הן חלק מאופנות מוזיקליות נשכחות. בשל כך, מקטלגים אותו בתור חבר החמישה אך רבים מעריכים כי טכניקות ההלחנה של רימסקי-קורסקוב ברובן מודרניות וחדשניות, וכי ההשפעה המחמישה לא משמעותית בחיי יצירתו המאוחרים.
מותו
החל מסביבות 1890, סבל רימסקי-קורסקוב מתעוקת לב. לאחר דצמבר 1907 הוחמרה מחלתו והוא לא יכול היה לעבוד, לנגן ולהלחין יצירות. בשנת 1908, נפטר רימסקי-קורסקוב בבית האחוזה שלו ונקבר במנזר אלכסנדר נבסקי בסנקט פטרבורג, לצד בורודין, גלינקה, מוסורגסקי וסטאסוב. סרגיי פרוקופייב כתב: "לרגל פטירתו של רימסקי-קורסקוב הלחין סטרווינסקי את 'לוויה לוויה', וזו בוצעה בסנקט פטרבורג בקונצרט של מעגל בלאייב הראשון של עונת הסתיו, שהוקדש כולו לזכרו של רימסקי."
מדור לדור
עריכת יצירות החמישה
ממוזער|פיודור שאליאפין היה הנציג של גרסתו רימסקי-קורסקוב בעריכת האופרה בוריס גודונוב, מאת מודסט מוסורגסקי. שאליאפין פרסם את היצירה בבתי האופרה בעולם, אך מאז נהפכה לפחות פפולרית. דיוקן מאת אלכסנדר גולובין.
סיקור
חלקו של רימסקי-קורסקוב לעריכת והפצת יצירות החמישה היה משמעותי. זו הייתה עריכה ועיבוד מוזיקלי של היצירות של חברי החמישה במהלך שנות השישים והשבעים של המאה ה-19, כאשר הם שמעו זה את יצירותיו של זה, עבדו עליהן יחד, והיה מאמץ להציל יצירות שאם לא היו עובדים עליהן ומעבדים אותן, לא היה להן כל זכר. עבודה זו כללה את השלמת האופרה הנסיך איגור מאת אלכסנדר בורודין, אותה לקח על עצמו רימסקי-קורסקוב בעזרתו של אלכסנדר גלאזונוב לאחר מותו של בורודין, ותזמור של קטעים מתוך ויליאם רטקליף מאת צזאר קואי להפקתו הראשונה ב-1869. הוא גם תזמר מחדש את האופרה "אורח האבן" מאת אלכסנדר דארגומיז'סקי שלוש פעמים. 1869, 1892 ו-1902. אף על פי שדארגומיז'סקי לא היה חבר ב"החמישה" בעצמו, הוא היה קשור קשר הדוק לקבוצה וחלק את הפילוסופיה המוזיקלית שלה.
עיבוד מוזיקלי לאופרה הנסיך איגור
המוזיקולוג פרנסיס מאס כתב שאמנם מאמציו של רימסקי-קורסקוב ראויים לשבח, אך הם גם שנויים במחלוקת. ההנחה הכללית הייתה שבאופרה הנסיך איגור, רימסקי-קורסקוב ערך ותזמר את הקטעים הקיימים של האופרה בעוד שגלאזונוב הלחין והוסיף חלקים חסרים, כולל רוב המערכה השלישית והפתיח. זה היה בדיוק מה שכתב רימסקי-קורסקוב בזיכרונותיו. לעומת זאת ריצ'רד טארוסקין מצטט ניתוח של כתבי היד של בורודין מאת המוזיקולוג פאבל לאם, שהראה כי רימסקי-קורסקוב וגלאזונוב החסירו כמעט 20 אחוז מההלחנה המקורית של בורודין. לדברי המוזיקולוג, התוצאה היא יותר מאמץ משותף של שלושת המלחינים מאשר ייצוג אמיתי של כוונתו היצירתית של בורודין. לאם קבע זאת בגלל המצב הבלוי של כתבי היד והתווים של בורודין. חלופה מודרנית למהדורת רימסקי-קורסקוב וגלאזונוב תהיה קשה ביותר להשלמתה ועריכתה שכן הכתב לא מובן, לאם מסביר כאן כי לא הייתה לגלאזונוב ולרימסקי-קורסקוב ברירה אלא לנסות להבין את המוטיבים שבקטעים הלא ברורים ולנסות לחבר את זה למנגינה דומה.
עיבוד מוזיקלי ליצירותיו של מוסורגסקי
אפשר להתווכח יותר, לפי המוזיקולוג פרנסיס מאס, על העריכה של רימסקי-קורסקוב ליצירותיו של מודסט מוסורגסקי. לאחר מותו של מוסורגסקי ב-1881, רימסקי-קורסקוב תיקן והשלים כמה מיצירותיו של מוסורגסקי לצורך פרסום וביצוע, וסייע להפיץ את יצירותיו ברחבי רוסיה ובאירופיה. מאס, בסקירת התווים של מוסורגסקי, כתב כי רימסקי-קורסקוב אפשר ל"מצפונו המוזיקלי" להכתיב את אופן העיבוד והתזמור, והוא שינה או הסיר את מה שנחשב בעיניו לניסוי יתר מוזיקלי או צורה מוזיקלית ירודה. בשל כך, "הואשם" במירכאות רימסקי-קורסקוב בתיקון היצירה ולא בעריכתה, בין היתר, בענייני הרמוניה. רימסקי-קורסקוב אולי חזה שישאלו בעתיד על כך ולכן כתב מכתב הסבר:אם יצירותיו של מוסורגסקי נועדו לחיות לא דהויות [הכוונה: להיות מפורסמות] במשך חמישים שנה לאחר מותו של מחברן (כאשר כל יצירותיו יהפכו לנחלת כל מו"ל ומוציא לאור), מהדורה מדויקת כל כך ארכאולוגית תמיד תהיה אפשרית [להתבסס עליה בתור היצירה המקורית], שכן כתבי היד ילכו לספרייה הציבורית ביום שאפטר מהם. אולם לעת עתה היה צורך במהדורה להצגות, למטרות אמנותיות מעשיות, להכרת כישרונו האדיר [של מוסורגסקי], ולא לעצם לימוד אישיותו וחטאיו האמנותיים.מאס קובע כי רימסקי-קורסקוב צדק בכל הנוגע להערכה מחדש של הדורות הבאים את עבודתו של מוסורגסקי. הסגנון המוזיקלי של מוסורגסקי, שנחשב פעם לא מלוטש, זוכה כיום להערצה על מקוריותו. בעוד שהעיבוד של רימסקי-קורסקוב ליצירה של מוסורגסקי: לילה על הר קירח, היא עדיין הגרסה המבוצעת בדרך כלל, התיקונים האחרים של רימסקי-קורסקוב, כמו הגרסה שלו לבוריס גודונוב של אותו מלחין, הוחלפו במקור לכתב המקורי של מוסורגסקי.
דמות מעבר
ממוזער|רימסקי-קורסקוב, 1900, דיוקן מאת אמיל ויזל.המבקר ולדימיר סטאסוב, שיחד עם מילי באלאקירב טבע את הביטוי "החמישה", כתב ב-1882, "החל מגלינקה, כל טובי המוזיקאים הרוסים היו מאוד סקפטיים לגבי לימוד [דרך] ספרים ומעולם לא ניגשו אליו בקפדנות וביראת האמונות התפלות שבהם. פונים אליו [אל ספריו של רימסקי-קורסקוב] עד היום באזורים רבים באירופה". הצהרה לא שיקפה את דעותיהם של מלחינים רוסים רבים כמו למשל בעבור גלינקה, שלמד את תורת המוזיקה המערבית בשקיקה עם זיגפריד דין בברלין לפני שהלחין את האופרה שלו, החיים למען הצאר ולא דרך ספרים. הצהרה זו גם לא נכונה לגבי באלאקירב, ש"התנגד לאקדמיות בעוצמה אדירה", וזה היה גם לא נכון נכון בתחילת דרכו, בעבור רימסקי-קורסקוב, אך עם הזמן והסגנונות המתחדשים, הוא למד להעריך לימוד אקדמי וספרותי. נקודה אחת שהשמיט סטאסוב בכוונה, שהייתה מפריכה את דבריו לחלוטין, הייתה שבזמן שכתב אותה, רימסקי-קורסקוב הזרים את "לימוד הספרים" שלו לתלמידים בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג כבר למעלה מעשור. החל משלוש שנות הלימוד שהטיל על עצמו על תורת המוזיקה, רימסקי-קורסקוב התקרב לצ'ייקובסקי והתרחק משאר החמישה, בעוד ששאר החמישה נסוגו ממנו וסטאסוב סימן אותו כ"עָרִיק". ריצ'רד טארוסקין כתב: "ככל שהוא התבגר, כך גדלה האירוניה שבה הביט רימסקי-קורסקוב לאחור על ימיו כחבר החמישה." כאשר סמיון קרוגליקוב הצעיר שקל עתיד בהלחנה, כתב רימסקי-קורסקוב למבקר המוזיקה העתידי, במכתב שמשקף את דעותיו החדשות:על כישרון להלחנה... אני עדיין לא יכול להגיד כלום. ניסית את כוחותיך מעט מדי... כן, אפשר ללמוד לבד. לפעמים צריך עצה, אבל צריך ללמוד... כולנו, כלומר אני עצמי ובורודין, ובאלאקירב, ובמיוחד צואי ומוסורגסקי, אכן זלזלנו בדברים האלו. אני מחשיב את עצמי בר מזל שהתחשבתי בעצמי בזמן והכרחתי את עצמי לעבוד וללמוד. באשר לבאלאקירב, בגלל הטכניקה הלא מספקת שלו הוא כותב מעט. בורודין, בקושי. קואי, ברישול. ומוסורגסקי, באופן מרושל.טארוסקין מצביע על אמירה זו, שכתב רימסקי-קורסקוב בעוד בורודין ומוסורגסקי עדיין היו בחיים, כהוכחה להתנכרותו משאר החמישה וכאינדיקציה לסוג המורה שהפך בסופו של דבר. עד שהדריך את ליאדוב וגלאזונוב, "הכשרתם כמעט ולא הייתה שונה מזו של צ'ייקובסקי. אידיאל של מקצועיות קפדנית ביותר הוטבע בהם מלכתחילה". במותו של בורודין ב-1887, למעשה הסתיים עידן המלחינים הרוסים ששלטו ביד רמה באסכולה הלאומנית. מעתה כל רוסי ששאף לכתוב מוזיקה קלאסית למד בקונסרבטוריון וקיבל את אותה השכלה. "לא הייתה יותר [האסכולה של] מוסקבה, וגם לא [חברי החמישה של] סנקט פטרבורג". טארוסקין כותב. "סוף סוף כל רוסיה הייתה אחת. יתרה מכך, עד סוף המאה, פקולטות התיאוריה וההלחנה של הקונסרבטוריונים היו לגמרי בידי נציגי האסכולה הרוסית החדשה. בהסתכלות על רקע תחזיותיו של סטאסוב, בקושי יכלה להיות אירוניה גדולה יותר."
מה שטארוסקין בא לומר הוא שבתקופה שבה האסכולה שדוגלת בלאומניות בלי גבולות, החמישה, הייתה בשיאה ופועלה, כל רוסים דגלה בשיטה אחת. וכשהחבורה הזו של חמישה מלחינים רוסים משפיענים התפרקה, חזרה האקדמיות והשמרניות לשלוט. רימסקי-קורסקוב היה דמות מעבר מאוד חשובה בין אותן התפיסות המוזיקליות. הוא היחיד בחמישה ששינה את סגנון ההלחנה שלו לאופן שמרני ולא רק שמר זאת לעצמו, אלא הפיץ את הידיעה ברחבי רוסיה במיוחד בתקופ חוג בלאייב.
רימסקי-קורסקוב כמורה
תלמידיו
ממוזער|משמאל לימין: איגור סטרווינסקי, רימסקי-קורסקוב, בתו, הארוס שלה ואשתו של סטרווינסקי. איגור סטרווינסקי היה תלמידו של רימסקי-קורסקוב.רימסקי-קורסקוב העביר שיעורי תיאוריה והלחנה לכ-250 תלמידים במהלך כהונתו של 35 השנים בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג. זה לא כולל תלמידים בשני בתי הספר האחרים שבהם לימד, כולל גלאזונוב, או כאלה שלימד באופן פרטי בביתו, כמו איגור סטרווינסקי. מלבד גלאזונוב וסטרווינסקי, התלמידים שלו כללו את אנטולי ליאדוב, מיכאיל איפוליטוב-איבנוב, סרגיי פרוקופייב, אוטורינו רספיגי, ניקולאי מאלקו, אלכסנדר סנדיאריאן, ויטולד מלישבסקי, מיקולה ליסנקו, ארתור קאפ וקונסטנטי גורסקי. תלמידים נוספים כללו את מבקר המוזיקה והמוזיקולוג אלכסנדר אוסובסקי, והמלחין לזר סמינסקי. שניים מתלמידיו הבולטים של רימסקי-קורסקוב, סטרווינסקי ופרוקופייב, הסבירו באופן לא ברור על הלימוד שלו. סטרווינסקי אהב באופן אישי את המורה שלו, אבל לא מצא עומק במוזיקה שלו. לפרוקופייב לעומת זאת, חסרה תקשורת הדדית. לכן פרוקופייב לא כינה את עצמו תלמידו של רימסקי-קורסקוב, למרות שכן היה תלמידו. במקביל, המוזיקה של האופרה נערת השלג, היוותה לו השראה.
שיטת הלימוד שלו
רימסקי-קורסקוב חש כי תלמידים מוכשרים זקוקים להדרכה מועטה. שיטת הלימוד שלו כללה כמה צעדים מובחנים: להראות לתלמידים את כל הדרוש בהרמוניה ובקונטרפונט, לכוון אותם בהבנת צורות ההלחנה, לתת להם שנה או שנתיים של לימוד שיטתי בפיתוח טכניקה, תרגילים באלתור ותזמור, להחדיר להם ידע טוב על הפסנתר ולאחר שכל המשימות ימולאו כראוי, יסתיימו הלימודים. הוא יישם גישה זו בשיעורים שנתן בקונסרבטוריון. המנצח ניקולאי מאלקו נזכר, כי רימסקי-קורסקוב התחיל ללמד באומרו: "אני אדבר, ואתם תקשיבו. ואז אני אדבר פחות, ואתם תתחילו לעבוד. ולבסוף לא אדבר כלל, ואתם תעבדו." מאלקו הוסיף, כי כיתתו נהגה בדיוק לפי הדפוס הזה. "רימסקי-קורסקוב הסביר הכל בצורה כה ברורה ופשוטה, שכל שנותר לנו לעשות היה לבצע את עבודתנו כהלכה."
ניקולאי רימסקי-קורסקוב היה דמות מגשרת בין שני עולמות. החדשות של החמישה לבין השמרנות החדשנית של תלמידיו וקרוביו. הוא גישר בין העולמות, הבין טוב את שני הצדדים והתנסה בסגנונות שונים. כך הוא צבר ניסיון רב בכל הקשור לאסכולת החמישה לבין השמרות החדשנית.
איגור סטרווינסקי אמר על שיטת הלימוד של רימסקי-קורסקוב: "עבדתי איתו בצורה כזו: הוא היה נותן לי כמה עמודים של פרטיטורה לפסנתר של אופרה חדשה שסיים זה עתה (במקרה הנוכחי: פאן ווייוודה), שאותה הייתי צריך לתזמר. כשתזמרתי קטע, הוא היה מראה לי את הנגינה שלו באותו קטע. הייתי צריך להשוות ביניהם, ואז הוא היה מבקש ממני להסביר למה הוא עשה את זה אחרת. בכל פעם שלא הצלחתי לעשות זאת, הוא זה שהסביר."
יצירותיו
ממוזער|קטע מתוך שחרזאדה, סוויטה סימפונית מאת רימסקי-קורסקוב, אופ. 35 בביצוע התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו בניצוחו של פייר מונטה.
ממוזער|מעוף הדבורה בעיבוד לשני פסנתרים.
רימסקי-קורסקוב הלחין בעקבות האידיאלים המוזיקליים שבהם דגלו "החמישה". הוא השתמש בנושאים ליטורגיים אורתודוקסים בפתיחה לחג הפסחא הרוסי, שיר עם ב-קפריצ'יו ספרדי ושילב מזרחיות ב-שחרזאדה, יצירתו הידועה ביותר. הוא הוכיח שהוא מלחין פורה אך גם בעל ביקורת עצמית תמידית. הוא תיקן כל יצירה תזמורתית עד וכולל הסימפוניה השלישית שלו, וחלק כמו אנטאר וסדקו, יותר מפעם אחת.
תיקונים אלו נעים בין שינויים קלים בקצב, ניסוח ופרטים אינסטרומנטליים ועד טרנספוזיציה והלחנה מחדש. הוא היה פתוח להשפעות במוזיקה שלו, ואמר לעמיתו, וסילי יאסטרבצב, "כפי שאמר לווסילי יאסטרבצב, "תלמד את ליסט ובאלאקירב מקרוב יותר, ותראה שהרבה בי [במוזיקה שלי] הוא לא שלי". אולם הוא נקט בשיטות ההלחנה של באלאקירב בשימוש בכל סולם הטונים.
אף על פי כן, בעוד שהוא לקח את גלינקה וליסט כמודלים הרמוניים שלו, השימוש שלו בטון שלם ובסולמות מוקטנים, אכן מוכיח את מקוריותו. הוא פיתח את שני אמצעי ההלחנה הללו עבור הקטעים ה"פנטסטיים" של האופרות שלו, שתיארו דמויות ואירועים קסומים או על טבעיים ולא השץמש באותה שיטה בדיוק.
רימסקי-קורסקוב שמר על עניין בהגעה לניסיונות הרמוניים חדשים והמשיך לחקור ניבים חדשים לאורך הקריירה שלו. הוא מיתן עניין זה בסלידה מקיצוניות ושמר על נטייתו להתנסות בשיטת הלחנה קבועה. ככל שההרמוניות שלו הפכו קיצוניות יותר, כך ניסה לשלוט בהן עם כללים נוקשים - יישום "המצפון המוזיקלי" שלו, כפי שכינה זאת. במובן זה, הוא היה גם מלחין פרוגרסיבי וגם שמרן. כל הטון והסולמות המוקטנים שהלחין נחשבו שניהם להרפתקנים במסורת הקלאסית המערבית, והשימוש של רימסקי-קורסקוב בהם גרם להרמוניות שלו להיראות קיצוניות. לעומת זאת, הדאגה שלו לגבי האופן שבו או מתי בחיבור הוא השתמש בסולמות האלה גרמה לו להיראות שמרן בהשוואה למלחינים מאוחרים יותר כמו איגור סטרווינסקי, למרות שהם בנו לעיתים קרובות על יצירתו של רימסקי-קורסקוב.
יצירות לתזמורת
סקירה
ממוזער|רימסקי-קורסקוב במשרדו.
היצירות התזמורתיות בלבד מתחלקות לשתי קטגוריות. המוכרים ביותר והטובים ביותר באיכות הכללית. הם בעיקרם תוכניתיים באופיים - במילים אחרות, התוכן המוזיקלי ואופן הטיפול ביצירה נקבעים על ידי העלילה או הדמויות בסיפור, פעולה בציור או אירועים שדווחו דרך מקור אחר שאינו מוזיקלי. הקטגוריה השנייה של יצירות היא אקדמית יותר, כמו הסימפוניה הראשונה והשלישית שלו. באלה, רימסקי-קורסקוב עדיין השתמש בנושאים עממיים אך כפה אותם לכללים מופשטים של הלחנה מוזיקלית.
ממוזער|הנושא לפתיחה של האופרה סיפורו של הצאר סלטאן ושחרזאדה.
מוזיקת תוכניתית באה באופן טבעי לרימסקי-קורסקוב. בעיניו, "אפילו לנושא עממי יש סוג של תוכניתות". הוא הלחין את רוב יצירותיו התזמורתיות בז'אנר זה בשתי תקופות של הקריירה שלו. בתחילה, עם סדקו ואנטאר, ובשנות ה-80 של המאה ה-19, עם שחרזאדה, קפריצ'יו ספרדי ופתיחה לחג הפסחא הרוסי. למרות הפער בין שתי התקופות הללו, גישתו הכוללת של המלחין והאופן שבו השתמש בנושאים המוזיקליים שלו נשארו עקביים. גם אנטאר וגם שחרזאדה משתמשים בנושא "רוסי" חזק כדי לתאר את הגיבורים הגברים. ונושא "מזרחי" יותר מכוון לנשים. עוד שיצירותיו זכו תמיד לשבחים בזכות השימוש הדמיוני שלהם בכוחות אינסטרומנטליים, המרקמים הדלילים יותר של סדקו ואנטאר נמצאים במדרגה נמוכה יותר בהשוואה ליצירות הפופולריות יותר של שנות השמונים.
המוזיקה הלא-תוכנתית של רימסקי-קורסקוב, על אף שהיא מעוצבת היטב, אינה עולה לאותה רמת השראה כמו יצירותיו התוכנותיות. הוא היה זקוק לפנטזיה כדי להוציא ממנו את המיטב. הסימפוניה הראשונה עוקבת מקרוב אחר קווי המתאר של הסימפוניה הרביעית של שומאן, והיא קלה יותר בחומרה התוכניתי בהשוואה ליצירותיו המאוחרות. הסימפוניה השלישית מכילה כל אחת סדרת וריאציות של מוזיקה פחות מהטובה מהנושא הקודם.
היצירות הסימפוניות ממשיכות את המסורות של גלינקה וקשורות לפיתוח נושאים עממיים ("פנטזיה על נושאים סרביים", "קפריצ'יו ספרדי" וכו'). רוב היצירות הסימפוניות מבוססות על העיקרון של צירוף ניגודיות של דימויים שלמים פנימית. מכאן הדומיננטיות של צורות מוזיקליות כמו פתיחה וסוויטה.
ממוזער|שחרזאדה, פרק ראשון: הים וספינתו של סינבד.
יצירות מוכרות לתזמורת
אופ. 35, שחרזאדה.
אופ. 34, קפריצ'יו ספרדי.ממוזער|שחרזאדה, פרק שני: סיפורו של הנסיך קלנדר.
קונצ'רטו לטרומבון בדו מז'ור.
אופ. 36, פתיחה לחג הפסחא הרוסי.
ממוזער|שחרזאדה, פרק שלישי: הנסיך והנסיכה הצעירים.
מוזיקה קאמרית
שישיה לכלי קשת בלה מז'ור (1876).
חמישייה לפסנתר וכלי קשת בסי במול מז'ור.
חמישייה לפסנתר וכלי נשיפה בסי במול מז'ור.
שאר יצירותיו לתזמורת
ממוזער|שחרזאדה, פרק שלישי: פסטיבל בבגדד.סימפוניה מס' 1 בדו מינור.
אופ. 28, פתיחה לנושאים רוסיים.
אופ. 6, פנטזיה על נושאים סרביים.
אופ. 5, סדקו. ישנן שתי יצירות בעלות אותו שם: סדקו (פואמה סימפונית) וסדקו (אופרה).
סימפוניה ברה מינור. סקיצות בלבד.
אופ. 9, סימפוניה מס' 2 'אנטאר'.
אופ. 32, סימפוניה מס' 3 בדו מז'ור.
וריאציות לאבוב ולהקה צבאית בסול מינור.
קונצ'רטו לקלרינט ולהקה צבאית בדו מז'ור.
אופ. 29, סקאזקה (אגדה).
אופ. 31, סינפוניה לנושאים רוסיים במי מינור.
אופ. 30, קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת בדו מינור.
סימפוניה מס' 4, סקיצות בלבד.
אופ. 33, פנטזיה על שני נושאים רוסיים לכינור.
"פנטזיה רוסית קטנה", סקיצות לפסנתר בלבד.
מזורקה לשלושה נושאים פולניים לכינור ותזמורת.
וריאציה מס' 4 בלה מז'ור.
Noch'na gore Triglav (לילה בהר טריגלב).
אופ. 37, סרנדה.
אופ. 57 Skazka o Tsare Saltane (סיפורו של הצאר סלטאן), סוויטה תזמורתית על נושא העלילה של האופרה.
אופ. 59, הסוויטה "פאן ווייוודה".
הסוויטה "מלאדה".
Noch' pered Rozhdestvom (סוויטת ערב חג המולד).
אופ. 61 Nad mogiloi (בקבר), 1904. יצירה לזכרו של מיטרופן בלאייב.
אופ. 63 Neapolitanskaya pesen'ka (שיר נפוליטני).
Skazka o rybake io rybke (סיפורו של הדייג והדג), סקיצות בלבד.
אופרות
סקירה
ממוזער|מעוף הדבורה מאת רימסקי-קורסקוב בביצוע של תזמורת.רימסקי-קורסקוב אמנם ידוע בעיקר בזכות יצירותיו לתזמורת, אך האופרות שלו מורכבות יותר ומציעות מגוון רחב יותר של אפקטים תזמורתיים מאשר ביצירותיו האינסטרומנטליות ובכתיבה למקהלה. קטעים וסוויטות מתוך האופרות או כאלה שמבוססים על הנושא מתוך האופרות התגלו כפופולריים במערב. הידוע מבין הקטעים הללו הוא ככל הנראה מעוף הדבורה" מתוך האופרה סיפורו של הצאר סלטאן, שנשמע לעיתים קרובות בלי הקשר ליצירה האופראית בקונצרטים, ובאינספור עיבודים ותמלולים. הגרסה המפורסמת ביותר היא זו לפסנתר שעיבד המלחין הרוסי סרגיי רחמנינוב. רימסקי-קורסקוב הלחין במשך כל ימי חייו 15 אופרות. המלחין התייחס רק לשתיים מהאופרות שלו בסיפוק מוחלט: נערת השלג וכלת הצאר.
האופרות של רימסקי-קורסקוב מחולקות לשלוש קטגוריות:
דרמה היסטורית
המשרתת מפסקוב, גרסה ראשונה: 1873, סנקט פטרבורג. גרסה שנייה: 1878. גרסה שלישית: 1892.
האצילה ורה שלוגה. האופרה הזו, בת מערכה אחת מקורה מהאופרה הקודמת, המשרתת מפסקוב.
מוצרט וסליירי 1897.
כלת הצאר, 1898, הצגת בכורה 1899, מוסקבה.
סרוויליה , 1902. רימסקי-קורסקוב יכל לכתוב מוזיקה ללא כלי נגינה. כך, רוב האופרה סרוויליה נכתבה במהלך נסיעתו של המלחין לחו"ל עם אשתו, כשהפסנתר לא עמד לרשותו.
פאן ווייוודה, 1903, הופעת בכורה, אוקטובר 1904.
אופרות עממיות
ליל מאי, 1878-1879. אופרה קומית בת שלוש מערכות וארבע תמונות.
ערב חג המולד, 1894. על פי סיפור בשם זה של ניקולאי גוגול, שצ'ייקובסקי ביסס עליו את האופרה שלו "ואקולה הנפח".
ממוזער|פזמון הודי, מתוך האופרה סדקו. הקלטה משנת 1929 על ידי הכנר ואשה פרוהודה.
אגדות
נערת השלג, גרסה ראשונה 1881, הצגת בכורה ב-1882, סנקט פטרבורג; גרסה שנייה בסביבות 1895.
מלאדה 1892.
סדקו, 1896, הצגת בכורה 1898, מוסקבה.
סיפורו של הצאר סלטאן, הצגת בכורה 1900, מוסקבה (המכיל את מעוף הדבורה).
קאשצ'י בן האלמוות ", 1902.
אגדת העיר הסמויה קיטז' והבתולה פברוניה, 1904.
תרנגול הזהב, 1907, הועלתה לאחר מותו בשנת 1909.
התייחסויות לאופרות
רימסקי-קורסקוב כתב בשנת 1902: "בכל יצירה חדשה שלי אני מנסה לעשות משהו שהוא חדש עבורי. מצד אחד, אני נדחף מחשבה שבדרך זו, [המוזיקה שלי] תשמור על רעננות ועניין, אך יחד עם זאת אני מתבקש מהגאווה שלי לחשוב שהרבה היבטים, תזמורים, מצבי רוח וסגנונות, אם לא כולם, צריכים להיות בהישג ידי".
מבקר המוזיקה והעיתונאי האמריקאי הרולד סי שונברג כתב שהאופרות של רימסקי-קורסקוב "פותחות עולם חדש ומענג, עולם המזרח הרוסי, עולם העל-טבעי והאקזוטי, עולם הפנתאיזם הסלאבי והגזעים שנעלמו. שירה אמיתית סוחפת אותם, והם זוכים בברק ובמשאבים." על פי כמה ממבקרי המוזיקה של רימסקי-קורסקוב ביצירות אלה חסרה כוח דרמטי, פגם קטלני לכאורה בעבור מלחין אופראי. ייתכן שהדבר היה מודע, שכן הוא ציין שוב ושוב בכתיבתו כי לדעתו אופרות הן בראש ובראשונה יצירות מוזיקליות ולא דרמטיות בעיקרן.
יצירות בקנה מידה קטן יותר
רימסקי-קורסקוב הלחין עשרות שירים, עיבודים לשירי עם, מוזיקה קאמרית ולפסנתר. אמנם יצירותיו לפסנתר אינן חשובות יחסית, אך רבים מהשירים שהלחין הם בעלי לחן עדין ויפה. הם דומים בליריקה שבהם למוזיקה של צ'ייקובסקי ורחמנינוב ושומרים את מקומם ברפרטואר הסטנדרטי של זמרים רוסים. רימסקי-קורסקוב הלחין גם שורה של יצירות למקהלה, מהן חילוניות ומהן שנועדו לנצרות האורתודוקסית ברוסיה.
יצירות שעיבד בעבור מלחינים אחרים
רימסקי-קורסקוב בנוסף להלחנה הפורה שלו, עזר לעבד, לערוך ולפרסם כמה יצירות מאוד מוכרות וחשובות למוזיקה הרוסית, בעיקר של חברי החמישה. להלן הרשימה:
אלכסנדר בורודין: הנסיך איגור הושלם יחד עם גלאזונוב.
צזאר קואי: ויליאם רטקליף (עיבוד חלקי לבכורה, 1869).
אלכסנדר דארגומיז'סקי: אורח האבן (תזמור).
מיכאיל גלינקה: החיים למען הצאר (ערך עם באלאקירב וליאדוב).
מיכאיל גלינקה: רוסלאן ולודמילה (עבודה משותפת עם באלאקירב וליאדוב ותזמור מלא).
מודסט מוסורגסקי: בוריס גודונוב (עדכון, הכנה לבכורה).
מודסט מוסורגסק: חובנשצ'ינה (השלמה, עדכון, הכנה לבכורה).
מודסט מוסורגסקי: שירים וריקודים של מוות (עיבוד).
מודסט מוסורגסקי: לילה על הר קירח.
בתרבות
ממוזער|הסרט שיר שחרזאדה.
הסרט הסובייטי בשפה הרוסית משנת 1953, רימסקי-קורסקוב, מציג את עשרים השנים האחרונות לחייו, ומגלם את המלחין גריגורי בלוב.
שנותיו המוקדמות יותר עם החמישה הוצגו על ידי אנדריי פופוב בסרט משנת 1950 המספר על חייו של מודסקט מוסורגסקי. תקציר מתוך האתר: "סנקט פטרבורג, 1858. קבוצת מלחינים הידועה בשם "החמישה" נפגשת אצל באלאקירב. מודסט מוסורגסקי הצעיר, גם עובד מדינה וגם מוזיקאי, הפך שם למאפיין. הוא מספר על האופרה הראשונה שהוא מתכנן להלחין. אחר כך הוא נוסע לארץ, שם הוא מגלה את התנאים הנמוכים של האיכרים ואת הסכסוכים העקובים מדם עם בעלי האדמות העשירים. הוא עובד על 'הנישואין' מאת גוגול, ומנסה להפוך למוזיקה את הדגשים הטבעיים של הדיאלוג הנטורליסטי של המחזה. אבל מאמציו אינם מסתיימים. מצד שני, הוא מתחיל לכתוב את האופרה שלו על סיפורו של בוריס גודונוב. תיאטרון מריאינסקי מסרב להעלות את היצירה. החמישה, ומוסורגסקי ביניהם, זוכים להוצאת דיבה והקבוצה מתחילה להתפרק. כאשר 'בוריס גודונוב' מועלה לבסוף ב-1874, זו הצלחה פופולרית."
בסרט קצר משנת 2004 בשפה האנגלית על רימסקי-קורסקוב מסופר על קורות חייו. תקציר: "ניקולאי רימסקי-קורסקוב היה אחד מגדולי המלחינים של האסכולה הלאומית הרוסית, כמו גם אמן גדול בתזמור ובתורת המוזיקה. בין היצירות המפורסמות ביותר של רימסקי-קורסקוב ניתן למנות את האופרה תרנגול הזהב (1906), והיצירות הסימפוניות קפריצ'יו ספרדי (1887), שחרזאדה (1888) ופתיחה לחג הפסחא הרוסי (1888).
הסרט ושמו שיר שחרזאדה (באנגלית: Song of Scheherazade), הוא רומן דמיוני ובדיוני המספר על אופן הלחנת היצירה המפורסמת של רימסקי-קורסקוב, שחרזאדה. תקציר: "בשנת 1865, הצוערים של ספינת האקדמיה הימית הרוסית יוצאים לחופשת חוף במרוקו; ביניהם המלחין העתידי 'ניקי' רימסקי-קורסקוב. בחיפוש אחר פסנתר, ניקי ורופא הספינה המזמר קליין פוגשים משפחה של מתנחלים ספרדים עשירים פעם... ובתם קארה שרוקדת בסתר בקברט. נוצרים סיבוכים רומנטיים, אך נראה שניקי מתעניין פחות בטובותיה של קארה מאשר בהשראות ליצירות המופת העתידיות שלו."
רחובות על שמו
רוסיה
רחוב רימסקי-קורסקוב בסנקט פטרבורג.
רחוב רימסקי-קורסקוב במוסקבה.
רחוב רימסקי-קורסקוב בכפר Frunzewiec ברובע נארו-פיני של מחוז מוסקבה.
רחוב רימסקי-קורסקוב בליפצק.
רחוב רימסקי-קורסקוב בניז'ני נובגורוד.
רחוב רימסקי-קורסקוב בנובוסיבירסק
רחוב רימסקי-קורסקוב בטיחווין.
רחוב רימסקי-קורסקוב בלוגה (Луга).
אוקראינה
רחוב רימסקי-קורסקוב בדונצק.
רחוב רימסקי-קורסקוב בסומי.
קזחסטן
רחוב רימסקי-קורסקוב באלמטי.
רומניה
רחוב רימסקי-קורסקוב בסיביו.
גלריה
ראו גם
אופרה רוסית
מוזיקה קלאסית רוסית
החמישה
לקריאה נוספת
האוטוביוגרפיה של רימסקי-קורסקוב וספריו על הרמוניה ותזמור תורגמו לאנגלית וראו אור. שני ספרים שהוא התחיל ב-1892 אך השאיר לא גמורים היו טקסט מקיף על מוזיקה רוסית וכתב יד, שאבד כעת, על נושא לא ידוע.
My Musical Life. [Летопись моей музыкальной жизни – literally, Chronicle of My Musical Life.] Trans. from the 5th rev. Russian ed. by Judah A. Joffe; ed. with an introduction by Carl Van Vechten. London: Ernst Eulenburg Ltd, 1974. תקציר הספר: "המלחין הרוסי מתאר את חוויותיו בחייו המוזיקליים של סוף המאה התשע-עשרה, את תפקידו בהתפתחות הלאומיות הרוסית במוזיקה ואת יחסיו עם בני דורו. חלק עיקרי מהספר מתאר בכנות ובפשטות רבה את הקריירה המוזיקלית של רימסקי-קורסקוב עצמו, מההתחלה החובבנית ביותר ועד למעמדו הבולט הסופי כמעין אב של המוזיקה הרוסית. תכונות מעניינות כוללות פירוט רב בפרקטיקות בבתי האופרה הרוסיים של אותה תקופה, וסיפור היצירה וההשפעה שלאחר מכן של ההוצאה לאור של בלאייב.
Practical Manual of Harmony. [Практический учебник гармонии.] First published, in Russian, in 1885. First English edition published by Carl Fischer in 1930, trans. from the 12th Russian ed. by Joseph Achron. Current English ed. by Nicholas Hopkins, New York, New York: C. Fischer, 2005.
Principles of Orchestration. [Основы оркестровки.] Begun in 1873 and completed posthumously by Maximilian Steinberg in 1912, first published, in Russian, in 1922 ed. by Maximilian Steinberg. English trans. by Edward Agate; New York: Dover Publications, 1964 ("unabridged and corrected republication of the work first published by Edition russe de musique in 1922").
Abraham, Gerald, "Rimsky-Korsakov, Nikolay Andreyevich". In The New Grove Dictionary of Music and Musicians (London: Macmillan, 1980) 20 vols., ed. Stanley Sadie. .
Abraham, Gerald, Studies in Russian Music (London: William Reeves/The New Temple Press, 1936). ISBN n/a.
Abraham, Gerald. Rimsky-Korsakov: a Short Biography (London: Duckworth, 1945; rpt. New York: AMS Press, 1976. Later ed.: Rimsky-Korsakov. London: Duckworth, 1949).
Abraham, Gerald, Slavonic and Romantic Music: Essays and Studies (London: Faber & Faber, 1968). .
Abraham, Gerald, "Rimsky-Korsakov, Nikolay Andreyevich". In The New Grove Russian Masters 2 (New York: W.W. Norton & Company, 1986). .
Brown, David, Tchaikovsky: The Early Years, 1840–1874 (New York, W.W. Norton & Company, Inc., 1978). .
Brown, David, Tchaikovsky: The Crisis Years, 1874–1878, (New York: W.W. Norton & Company, 1983). .
Brown, David, Tchaikovsky: The Final Years, 1885–1893, (New York: W.W. Norton & Company, 1991). .
Calvocoressi, M.D. and Gerald Abraham, Masters of Russian Music (New York: Tudor Publishing Company, 1944). ISBN n/a.
Figes, Orlando, Natasha's Dance: A Cultural History of Russia (New York: Metropolitan Books, 2002). (hc.).
Frolova-Walker, Marina, "Rimsky-Korsakov. Russian family of musicians. (1) Nikolay Andreyevich Rimsky-Korsakov". In The New Grove Dictionary of Music and Musicians, Second Edition (London: Macmillan, 2001) 29 vols., ed. Stanley Sadie. .
Holden, Anthony, Tchaikovsky: A Biography (New York: Random House, 1995). .
Leonard, Richard Anthony, A History of Russian Music (New York: Macmillan, 1957). LCCN 57-7295.
McAllister, Rita and Iosef Genrikhovich Rayskin, "Rimsky-Korsakov. Russian family of musicians. (3) Andrey Nikolayevich Rimsky-Korsakov". In The New Grove Dictionary of Music and Musicians, Second Edition (London: Macmillan, 2001) 29 vols., ed. Stanley Sadie. .
Maes, Francis, tr. Pomerans, Arnold J. and Erica Pomerans, A History of Russian Music: From Kamarinskaya to Babi Yar (Berkeley, Los Angeles and London: University of California Press, 2002). .
Morrison, Simon, Russian Opera and the Symbolist Movement (Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 2002). .
Neff, Lyle, "Rimsky-Korsakov. Russian family of musicians. (2) Nadezhda Nikolayevna Rimskaya Korsakova [née Purgold]". In The New Grove Dictionary of Music and Musicians, Second Edition (London: Macmillan, 2001) 29 vols., ed. Stanley Sadie. .
Poznansky, Alexander Tchaikovsky: The Quest for the Inner Man (Lime Tree, 1993). .
Rimsky-Korsakov, Nikolai, Letoppis Moyey Muzykalnoy Zhizni (St. Petersburg, 1909), published in English as My Musical Life (New York: Knopf, 1925, 3rd ed. 1942). ISBN n/a.
Schonberg, Harold C. Lives of the Great Composers (New York: W.W. Norton & Company, 3rd ed. 1997). .
Taruskin, Richard, Stravinsky and the Russian Traditions: A Biography of the Works Through Mavra, Volume 1 (Oxford and New York: Oxford University Press, 1996). .
Taruskin, Richard, On Russian Music (Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 2009). .
Yastrebtsev, Vasily Vasilievich, Reminiscences of Rimsky-Korsakov (New York: Columbia University Press, 1985), ed. and trans. Florence Jonas. .
Zetlin, Mikhail, tr. and ed. George Panin, The Five (Westport, Connecticut: Greenwood Press, 1959, 1975). .
Nelson, John: The Significance of Rimsky-Korsakov in the Development of a Russian National Identity. Diss. Studia musicologica Universitatis Helsingiensis, 25. University of Helsinki, 2013. ISSN 0787-4294 . Abstract.
Seaman, Gerald :Nikolay Andreevich Rimsky-Korsakov: A Research and Information Guide, Second Edition, Routledge, 2014.
.Biography, Encyclopedia of Russian History. 2004 :STADELMANN, MATTHIAS
Malko, N. A., Vospominaniia. Stat'i. Pisma [Reminiscences. Articles. Letters] (Leningrad, 1972)
קישורים חיצוניים
תמונה של רימסקי-קורסקוב מוקף בתלמידים רבים.
קישור דיגיטלי לספר My musical life שכתב רימסקי-קורסקוב בשפה הרוסית.
האופרה תרנגול הזהב, מאת רימסקי-קורסקוב.
פתיחה לחג הפסחא הרוסי, מאת רימסקי-קורסקוב.
מלאדה, מאת רימסקי-קורסקוב.
שחרזאדה, מאת רימסקי-קורסקוב.
סימפונייה מספר שלוש, מאת רימסקי-קורסקוב.
אנטאר, מאת רימסקי-קורסקוב.
My Musical Life, ספר מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב.
יצירותיו של רימסקי-קורסקוב כקובצי קול, באתר Classical Music Archives.
הערות שוליים
*
קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:מלחינים רוסים
קטגוריה:החמישה
קטגוריה:מלחיני אופרה
קטגוריה:מלחינים מהתקופה הרומנטית
קטגוריה:קציני הצי הרוסי הקיסרי
קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ברית המועצות
קטגוריה:אישים הקבורים בבית העלמין טיחווין
קטגוריה:רוסים שנולדו ב-1844
קטגוריה:נפטרים ב-1908
| 2024-08-27T23:46:59
|
מלחין
|
250px|שמאל|ממוזער|גרהארד למפרסברג ליד הפסנתר בזמן הלחנה
מלחין או קומפוזיטור הוא אדם העוסק בהלחנה, יוצר מוזיקה, לרוב תוך שימוש בייצוג מוזיקלי כמו תווים.
בזמן תחילת התפתחות המוזיקה האירופאית הקלאסית, תפקיד המלחין לא היה חשוב יותר מאשר תפקיד המבצע. שימור יצירות אינדיבידואליות לא נעשה כמעט כלל ומוזיקאים מבצעים שינו יצירות תכופות. לעומת זאת, כעבור זמן, הייצוג המוזיקלי שנכתב על ידי המלחין קיבל חשיבות כשל הוראות נוקשות שאין לסטות מהן ללא סיבה.
במוזיקה פופולרית בנוסף למלחין ישנו גם פזמונאי, המחבר מילים ללחן.
מלחינים מפורסמים מרחבי העולם כוללים את באך, מוצרט, היידן, בטהובן, שופן, שוברט, צ'ייקובסקי, ז'אק אופנבך ופריד אל אטרש.
בישראל מאוגדים המלחינים במסגרת איגוד הקומפוזיטורים בישראל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית אתר רשמי אינה מתאימה להוספה אוטומטית
קטגוריה:מקצועות מוזיקליים
| 2023-06-04T11:15:55
|
ארץ הישימון
|
שמאל|ממוזער|250px|אפיגרף והקדשה מהפואמה
ארץ הישימון (או "ארץ השממה", באנגלית: The Waste Land) היא פואמה אנגלית (ולא אפוס כפי שחלק מניחים) מאת תומאס סטרנס אליוט, שראתה אור לראשונה, באנגלית, בשנת 1922.
אליוט, לצד יוצרים כעזרא פאונד (בשירה) ווירג'יניה וולף (בפרוזה), היה אחת הדמויות הבולטות בתחום הכתיבה המודרניסטית. "ארץ הישימון" היא מהיצירות השיריות המפורסמות והמדוברות ביותר במאה העשרים. התמות (נושאים) העיקריות שלה הן שקיעת הציוויליזציה המערבית וחוסר-התוחלת שבמאבקו של הפרט, במסגרת הציוויליזציה השוקעת, להשיב לחיים את משמעותם.
היצירה נתקבלה בתגובות מעורבות; רבים היללו אותה על העוצמה והאמינות שבהצגת הייאוש החובק-כל והמצב האנושי של ראשית המאה העשרים במערב, על כל המכוער והפתטי שבו, וכן על הטכניקה השירית החדשנית והמבריקה שנקט בה המשורר. אחרים, ביניהם פ. ל. לוקאס, סלדו מן היצירה כבר משהופיעה לראשונה, בגיליון אוקטובר של כתב-העת לענייני שירה, "קריטריון" (Criterion).
בחינת כתבי-יד מוקדמים מגלה, שהפואמה הכילה, במקור, כמעט כפליים מכמות הטקסט שהופיעה בגרסה שראתה אור, בסופו של דבר. זאת, בין השאר עקב עריכה מאסיבית של היצירה על ידי עזרא פאונד, בן-זמנו וידידו של אליוט, שמסר את כתב-היד לעיונו. גם אליוט עצמו פסל חלקים נרחבים בשלב העריכה, וברבות הימים התפרסם גם מבחר מן הטיוטות, שהעיד יפה על היקף הקיצוץ באורך היצירה.
אליוט רומז ב"ארץ הישימון" למבחר גדול של יצירות מן העבר הקרוב והרחוק, מצטט כמה מהן, ויוצר פרפרזות על ציטטות ידועות אחרות. ביצירה נשמעים קולות שונים של דמויות שונות אך לכולן תודעה משותפת. בין השאר, הוא מתייחס ליצירות פרי עטם של פטרוניוס, ורגיליוס, אובידיוס, אוגוסטינוס הקדוש, דנטה, שייקספיר, אדמונד ספנסר (ל-Prothalamion, ב-3,176 ושוב ב-183,184), ז'ראר דה נרוואל, תומאס קיד, תומאס מידלטון, ג'ון ובסטר, ג'ון מילטון, אנדרו מרוול, שארל בודלר (1,76), ריכרד וגנר (לטריסטן ואיזולדה, ב-1,31-34 ושוב ב-42), אוליבר גולדסמית', הרמן הסה, פול ורלן ואלדוס האקסלי. כמו כן, עושה אליוט שימוש נרחב בכתבי קודש דוגמת התנ"ך, האופנישדות ההינדיות ו"דרשת האש" של הבודהה, לצד שימוש בכתבים עיוניים אנתרופולוגיים, דוגמת "זמורת הזהב" (The Golden Bough) של ג'יימס פרייזר ו"From Ritual to Romance" של ג'סי ווסטון.
היצירה מחולקת לחמישה חלקים, והם:
The Burial of the Dead (קבורת המתים)- שבה הבית הראשון מזכיר את סיפורי קנטרברי בגלל האזכור לאביב
A Game of Chess (משחק שחמט)
The Fire Sermon (דרשת האש)
Death by Water (מוות מידי המים)
What the Thunder Said (אשר אמר הרעם)- פילוסופי ביותר, עוסק במלחמת העולם הראשונה, אשליית ריקנות, ציוויליזציה, מכיל אזכורים היסטוריים כמו התנ"ך ומיתולוגיות שונות.
ליצירה צורפה ההקדשה: 'For Ezra Pound: 'il miglior fabbro, משמע: "לעזרא פאונד, האומן הטוב יותר".
כהקדמה ליצירה, ציטט אליוט מהסטיריקון של פטרוניוס:
NAM Sybillam quidem Cumis ego ipse oculis meis vidi in ampulla pendere, et cum illi pueri dicerent: Σίβυλλα τί Θέλεις; respondebat illa: άπσΘνειν Θελω
ראיתי במו-עיניי את הסיבילה של קומאי (Cumae) תלויה בתוך כלובה, וכאשר אמרו לה הילדים: "סיבילה, מה רצונך?", ענתה: "רצוני למות". (כמו במקור, השאלה והתשובה כתובות יוונית והשאר - לטינית).
לטקסט נלוו גם, בהמשך לסיום הפואמה, כמה עמודים של הערות לגבי שורות וחלקים מסוימים בטקסט, בהן ניסה אליוט להבהיר מעט כמה מהדימויים, הציטוטים והארמזים הספרותיים (התייחסויות ליצירות ספרות נודעות). כמה מההערות תורמות אמנם להבנת היצירה, אך כמה מהן, יש טוענים, קשות לפיענוח עוד יותר מהמקור, ורבות מאוד הפסקאות הסתומות-משהו שלא זכו להתייחסות בהערות המשורר. את ההערות הוסיף אליוט לבקשת המוציא-לאור שלו, שביקש להאריך את הטקסט עד כמה שניתן, כדי להצדיק את הדפסת "ארץ הישימון" כספר בפני עצמו; לפיכך סבורים מלומדים לא מעטים שההערות המפורסמות נזרעו, במכוון ובזדון, ברמזים סתומים וחסרי כל משמעות, שכל מטרתם לגרום לתסכול בקרב מבקרי השירה חסרי-הישע.
היצירה הופיעה לראשונה בעברית בשנת 1938, בשם "ארץ השממה", בתרגומו של המשורר נח שטרן. בהמשך תרגמו את היצירה לעברית מנחם בן (תחת שמו המקורי, מנחם בראון) בשם "ארץ הישימון", ב-1967, ואסתר כספי בשם "ארץ השממה" ב-2001.
קישורים חיצוניים
The Waste Land באתר bartleby.com. כאן מובאות ההקדמה, גוף היצירה והערות המשורר, כפי שהופיעו במקור.
Eliot reads The Waste Land - אליוט קורא את היצירה כולה (מחולק לארבעה קבצים). ההטעמות שופכות אור על משמעותן של כמה מן הפסקאות, במיוחד בכל הנוגע לנימה אירונית ולהפרדה בין דוברים שונים.
Exploring The Waste Land - מהדורת היפר-טקסט של ארץ הישימון, הכוללת את הערות המשורר, הערות נוספות, קישורים לאתרים רלוונטיים לקריאה נוספת, ומילון-מונחים שימושי.
הערות שוליים
קטגוריה:שירים באנגלית
קטגוריה:ספרות אנגלית
| 2024-10-04T19:59:05
|
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.