Split (1)

train · 5.53M rows

source stringlengths 1 97	text stringlengths 46 337k	timestamp timestamp[s]
משחק וידאו	ממוזער\|קונסולת ה-Wii עם שלט גיימקיוב ממוזער\|250x250 פיקסלים\|קהל צופה בתחרות משחקי וידאו - ספורט אלקטרוני (eSports) 250px\|ממוזער\|מרכז גיימינג בקניון ארנה הרצליה משחק וידאו הוא משחק המיושם על-גבי מכשיר אלקטרוני בעל צג. המכשירים הנפוצים ביותר לצורך זה הם הטלפונים החכמים, המחשב האישי או קונסולות המשחקים. משחק הווידאו משלים בכך את הפלטפורמות המסורתיות של משחקים, כגון לוח עץ, קוביות, קלפים, וכדומה. בתחילת המאה ה־21, התפתח ענף משחקי המחשב וישנם משחקים היוצרים עבור השחקנים עולמות וירטואליים רחבי יריעה, החל מעולמות דו-ממדיים לעולמות תלת-ממדיים שמציעים מגוון אפשרויות, דרכים וסוגים של משחקים, שהמשותף להם הוא מטרה מסוימת שעל השחקן לבצע על מנת שיוכל לנצח או להתקדם במשחק. אדם שמרבה לשחק במשחקי מחשב מכונה לעיתים "גיימר", בהשאלה מהמילה האנגלית Game (משחק). היסטוריה ניסויים בוסריים לשלב ציוד אלקטרוני וצג למשחקים נעשו בשנות ה-40 וה-50. משחקי הווידאו החלו בשנות ה-60, בעקבות המצאת השבב והכנסתו ליצור סדרתי, על גבי מחשבי ענק מרכזיים (מיינפריימים). מחשבים אלה היו נחלתם של המוסדות ולא של הפרט, ועשור חלף עד שמגמת מזעור הטכנולוגיות והוזלתן הבשילה את הקרקע למשחק הווידאו המסחרי. העשור המסחרי הראשון של משחקי הווידאו, ראה את עליית קרנן של מכונות הארקייד, והולדתם של קונסולת המשחקים והמחשב האישי. עד שלהי שנות ה-70 התקדמות הטכנולוגיה הראתה ניצנים ליצירה של פלטפורמות ייעודיות למשחקי וידאו. הנפוצה בהן הייתה של חברת אטארי. אטארי אפשרה משחקים בעלי זיכרון וגרפיקה מוגבלים יחסית. חדירת המחשב האישי לשימוש רחב בעולם המערבי עודד פיתוח משחקי וידאו על גבי המחשב האישי. המחשב איפשר ביצועים גבוהים יותר, גרפיקה מהירה יותר, זיכרון גדול יותר. ככל שהשתכללו המחשבים השתכללו גם משחקי הווידאו: מומשו טכנולוגיות של תלת־ממד, והוכנסו לשימוש אביזרי חומרה חיצוניים כגון ג'ויסטיק, ואחרים. האינטרנט הביא לפריחתם של משחקי הרשת, לעיתים מרובי משתתפים, בהם אנשים יכולים "להפגש" וירטואלית עם אנשים מכל העולם ולשחק איתם. במקביל, המשיכו מספר יצרניות לפתח פלטפורמות ייחודיות למשחקי וידאו, כגון פלייסטיישן, Xbox, קונסולות נינטנדו ואחרים. משחקי וידאו רבים חדרו לפלטפורמות פשוטות יותר כגון מכשירי טלפון סלולרי ואפילו שעוני יד. מאפיינים וסוגות ממוזער\|ארקייד ("משחקייה") הצורה בה נוהגים לסווג את משחקי הווידאו לפי סוגות לרוב מתמקדת בסגנון המשחק. בידור אינטראקטיבי – בין אם למחשב האישי, למכונות הארקייד או לקונסולות המשחק, מטרת מרבית משחקי הווידאו היא בידור אינטראקטיבי. עם זאת, משחקים רבים נכתבים גם שלמטרות אחרות. המטרה אותה מבקשים יוצרי המשחק להשיג, תתבטא לרוב בקהל היעד של המשחק, בזמן המשחק הממוצע וכן בסגנון ותוכן המשחק. בידור-חינוכי (Edutainment) – בו השחקן צריך ליישם ידע מסוים או מיומנויות מסוימות באופן חזרתי כדי להתקדם במשחק. לפי דניס גואילאום וג'ובלוט פיירה, משחקים אלה פחות אינטראקטיביים, ולעיתים קרובות נכשלים בהעברת מידע לא טריוויאלי, וההתקדמות בהם ליניארית. חינוכי (Educational) – במשחקים אלו השחקן מתקדם על ידי שימוש במיומנויות קוגניטיביות כגון אסטרטגיה, תכנון ופתרון בעיות. משחקי פעולה משחק המתמקד בקרבות מסוגים שונים, הדורשים תגובות מהירות מהשחקן ומיומנות רבה מצדו. משחקי פעולה מכונים לעיתים משחקי ירי או משחקי לחימה, תלוי באופי הספציפי של המשחק. משחק פעולה יכול להכיל עלילה מפורטת, דיאלוגים עם דמויות ואף אלמנטים מסוגות אחרות, כל עוד המשחקיות שלו מתבססת על שליטה ומיומנות של השחקן עצמו בקרבות השונים. סוגת משחקי הפעולה התפתחה עם התקדמות גרפית של משחקי המחשב, מאוחר יחסית לסוגות אחרות (משחקי הרפתקה, ספורט ותפקידים ותיקים ממנה פי כמה). לרוב, משחק הפעולה מסתמך על תצוגה גרפית מפורטת על מנת לאפשר לשחקן להיטמע בעולם המשחק ולהגיב בצורה אינסטינקטיבית להתקפות מולו, במקום להגיב בצורה מחושבת ושקולה יותר (כנהוג למשל במשחקי אסטרטגיה או תפקידים). משחקים אלו יכולים לכלול קרבות נשק קר או ירי, ואף אמנויות לחימה. יש משמעות מוגבלת, אם בכלל, לדמות המייצגת את השחקן בעולם המשחק, כך שבניגוד למשחקי תפקידים, שחקן מהיר וזריז יצליח לעבור שלבים ששחקן איטי המשתמש באותה דמות לא יצלח. משחקי פעולה לרוב מתחלקים לשלבים. כל שלב יכול להיות נדבך בסיפור עלילה, אך גם יכול להיות קרב בודד בטורניר קרבות-עד-המוות. מיומנות השחקן מאפשרת לו לעבור שלבים. לרוב כל שלב מציג אתגרים ואויבים קשים יותר מהשלב הקודם, על מנת לשמור על השחקן בערנות מרבית ולהעלות את הרמה הפיזית הנדרשת ממנו. משחקי פעולה נחלקים לתתי-סוגות רבים. הבולטים מביניהם הם משחקי יריות (shooters), אשר בדרך כלל בעלי אופי עלילתי ומשחקי מכות המבוססים לרוב על אמנויות לחימה ואינם עלילתיים. נרחיב כאן על משחקי היריות, היות שהם מרכיבים את מרבית משחקי הפעולה המודרניים על המחשב האישי. נהוג לחלק את משחקי הירי לשתי תתי-קטגוריות, על פי נקודת המבט בה משקיף השחקן על הנעשה: גוף ראשון וגוף שלישי. משחקי ירי בגוף ראשון (FPS – First Person Shooter) הם משחקים בהם מתבונן השחקן על העולם מעיניה של הדמות אותה הוא משחק. המטרות במשחקים אלה מגוונות, אך כוללות לרוב ירי תחמושת מרובה וחיסול אויבים רבים ככל האפשר. דוגמאות למשחקי ירי בגוף ראשון: Crysis, Half-Life, Far Cry, Call Of Duty, America's Army, Doom. משחקי ירי בגוף שלישי (TPS – Third Person Shooter) הם משחקי פעולה בהם אין השחקן מתבונן מעיניה של דמותו אלא נראה כאילו הוא משקיף עליה מאחור ומלמעלה. הבדל זה בהשקפתו של השחקן מאפשר לשחקן ראייה רחבה יותר של סביבתו ומאפשר לו להגיב על התקפות המגיעות ממספר כיוונים שונים ונותן לשחקן ביצוע משימות מגוונות בהתאם לסיווג המשחק. דוגמאות למשחקי ירי בגוף שלישי: GTA 3, Splinter Cell, מקס פיין ומעלה, פורטנייט. האויבים הנטבחים במשחקי הפעולה הפכו בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים לנושא תקשורתי רגיש, ולעיתים משחקים שתיארו עולם כמו-מציאותי, כגון היטמן או Grand Theft Auto נאלצו לספוג ביקורת על כך שהציגו פלח מהציבור כאויב שיש להורגו. כך למשל שלב בהיטמן 2 שהתרחש במקדש סיקי ספג ביקורת קשה על כך שאילץ את השחקנים להרוג את המתפללים במקום. כתגובה טבעית לביקורת זו, הסוגה התרחקה מאויבים בני ימינו ורבו משחקי הפעולה ששמו כאויבים מפלצות דמיוניות, נאצים ממלחמת העולם השנייה וזומבים, שדומה שמקובל על הכול שיש להרגם. בין המשחקים שמתארים את האויבים האחרונים נמנות סדרת המשחקים Resident Evil, Left 4 Dead ו-Dead Rising. משחק לחימה משחק הפעולה המסורתי הוא משחק הלחימה. משחק זה מבוסס על שליטה בדמות אחת, שנלחמת בדמויות אחרות, לרוב בקרבות של אחד על אחד ובמסגרת טורניר. לרוב יש לכל דמות מאפיינים משלה ותנועות מיוחדות משלה. תכופות מכונה גם "משחק מכות". דוגמאות: סופר סמאש ברוס, Street Fighter 2, מורטל קומבט, גולדן אקס. משחקי ירי בגוף ראשון אלו משחקי פעולה בהם ה"מצלמה" קבועה בנקודת המבט של הדמות אותה השחקן משחק, ועיקרם הוא בזריזות ידיים ואינסטינקטים מהירים. לרוב אלו משחקים אלימים, והשחקן אינו יכול להשלים את משימתו ללא הרג משמעותי של אויבים. בדרך הכלל השחקן חמוש במגוון רובים ועליו להרוג את אויביו, לאסוף תחמושת ולבצע משימות (מציאת מפתחות וכו). משחקים אלו ידועים גם בשמות "FPS", משחקי פעולה ועוד. משחקי ירי בגוף ראשון נפוצים מאוד הן כמשחקי רשת לשחקנים רבים והן כמשחקים עלילתיים (אף שלא לעיתים קרובות מדובר בעלילה מושקעת) לשחקן יחיד ובדרך כלל מגיעים כחבילה אחת שכוללת את שניהם. דוגמאות: Wolfenstein 3D, Doom, Quake, Unreal Tournament, Half Life, Medal of Honor, halo. משחקי פלטפורמות המרכיב הקנוני למשחקי הפלטפורמות, הוא דמות נשלטת שעל השחקן לכוון בקפיצה בין פלטפורמות ומעל למכשולים. אלו משחקים מפרספקטיבת משחק גוף שלישי קבועה, בהם לרוב משקיף השחקן לעולם ממבט צד. רק אורך וגובה (ללא עומק, side-scrollers) או מאחורי הכתפיים של הדמות בעולם תלת־ממדי (ומשחקים אלו קרויים פשוט משחקי פלטפורמה תלת־ממדים) אף שמשחקים אלו כוללים אויבים ולחימה בהם, הצלחת השחקן תלויה יותר בתזמון וזריזות ופחות ברפלקסים ושליטה במערכת הקרב והמכשולים כוללים גם תהומות ומלכודות מסוגים שונים שם הז'אנר בא לו מכך שהמשחקים הראשונים מסוג זה התבססו על קפיצה בין פלטפורמות. דוגמאות: האחים סופר מריו, Prince of Persia, Commander Keen, סוניק, SkyRoads, ג'אז הארנב. משחקי אסטרטגיה משחק בו על פי רוב השחקן נוטל על עצמו תפקיד של מצביא, ומפקד על כוחות בזירה נתונה על מנת להשלים משימות. השחקן נדרש לנהל משאבים בצורה יעילה, לפקד על קבוצת לוחמים או על צבא המורכב מיחידות שונות ולתכנן מבצעי תקיפה על מנת לנצח את היריב. במשחקי אסטרטגיה רבים יכול השחקן לבחור לשלוט באחד מתוך מספר צבאות בעלי יתרונות וחסרונות שונים שיוצרים איזון פנימי, על מנת לאפשר לשחקן לשחק לסירוגין את שני הצדדים באותו קרב, ללא צד בעל חולשה יתירה. פרט למשחקי ההצבאה שצוינו לעיל, סוגת האסטרטגיה כוללת את תת-הסוגה "משחקי ניהול", בהם אחראי השחקן על בניית ותחזוק עסק או רשות ציבורית, כגון גן חיות, פארק שעשועים או קניון. במשחקי ניהול אין בדרך כלל שליטה ישירה ביחידות, ולא מתנהל בהם מאבק אלים. הם מתמקדים בכלכלה, ומציבים אתגרים ומשימות מבוססות רווחים, דעת קהל, תפעול מתקנים וכו'. על פי החלוקה המקובלת בימינו, משחקים בסוגת האסטרטגיה נחלקים לשני תת-סוגים: אסטרטגיה לפי-תור, כאשר כל שחקן יכול לבצע בתורו כמות מוגבלת או בלתי מוגבלת של פעולות (להורות על פיתוח יחידה חדשה, למשל). בסופן, על השחקן להעביר את התור ליריב וחוזר חלילה. אסטרטגיה בזמן-אמת (RTS – Real Time Strategy), בהם נדרש השחקן לפעול ברצף, ובו-זמנית עם שחקנים אחרים. משחקים אלה מתאפיינים במשחקיות קצבית יותר, בה השחקן שולח פקודות ומבקר את ביצוען בעת ובעונה אחת. כמעט כל משחקי האסטרטגיה מכילים מערכה לשחקן יחיד, בה עליו למלא בכוחות עצמו שורה של משימות. משחקים רבים גם כוללים מערכה מרובת משתתפים, בה השחקן מתמודד מול שחקנים אחרים, המתקשרים אלו עם אלו דרך רשת מקומית או האינטרנט. עם זאת, בניגוד למשחקי תפקידים מרובי משתתפים, משחקי אסטרטגיה לרוב מגבילים את כמות השחקנים המשתתפים ל-2 עד 8 שחקנים, כאשר כל אחד שולט במשאבים וצבא משל עצמו ואלו מתמודדים על אותה זירה. דוגמאות למשחקי אסטרטגיה מפורסמים: Starcraft, spore, והסדרות Warcraft, Civilization ו-Command and Conquer, Dune, Impossible Creatures ומיינקראפט. משחקי סימולציה משחק המדמה שליטה בכלי טיס או כלי רכב ייחודי או חיים שלמים כגון הסימס, ספינות חלל, צוללות וכדומה. משחקים אלו התפתחו על המחשב לא בשל הממשקים המדויקים, אלא בשל יכולת חישוב חזקה יותר של המחשב האישי ותצוגה מדויקת יותר, ובשיאם יכלו להציג נכונה את מחווני השליטה של כלי הטיס בכל תנועה ותנועה של השחקן. סוגת המשחקים הזו ירדה מגדולתה, והייתה פופולרית בעיקר בשנות ה-90, יחד עם משחקי ההרפתקה. משחקי סימולציה יכולים להיות דומים למשחקי נהיגה, אך לרוב יכללו אלמנטים מתוחכמים יותר כגון מנגנון שדרוג כלי הטיס, מסחר פורה, קטעי קישור מלווי דיאלוגים, ומשימות מורכבות (ליווי, הגנה, תקיפה וכו').הסוגה מכילה מגוון רחב מאוד של משחקים, מסימולטורים של מטוסי מטען אזרחיים מדגם בואינג ועד חלליות קרב של מלחמת הכוכבים. על פי רוב, נהוג לשחק במשחקים אלו בממשקי קונסולה כגון ג'ויסטיק ייחודי. דוגמאות למשחקים מפורסמים בסוגה זו הם דיסנט, X-Wing vs Tie Fighter ו-Wing Commander. משחקי ספורט משחקים אלו מבוססים על הדמיה של משחקי ספורט (אמיתיים או מומצאים) במחשב. לרוב הדגש הוא על זריזות ידיים, אולם חלק מהמשחקים מציעים אפשרויות "אסטרטגיות" של ניהול הקבוצה או הספורטאים. דוגמאות: FIFA (כדורגל), Championship Manager (משחק ניהול ספורט, משלב אסטרטגיה וספורט). משחקי הרפתקה משחק בו השחקן, בין אם תוך גילום דמות ושליטה בה ובין אם ישירות, נתקל בחידות שעליו לפתור על מנת להתקדם במשחק ובעלילה. משחקים אלה לרוב דורשים יכולת הסקת מסקנות וחשיבה. ככלל סוגתי, רוב משחקי ההרפתקה הכילו עלילה ספרותית באופייה, כולל דיאלוגים עם דמויות אחרות, סיפור רקע מקיף, ובניית מסתורין בדומה לספרים בלשיים. ישנם משחקי הרפתקה שלא כוללים עלילה מתמשכת או דמויות, אך אלו היו יוצאים מן הכלל. סוגה זו החלה מהרפתקאות טקסט בשנות השבעים, צברה פופולריות לאורך השנים והייתה מאוד פופולרית בתחילת שנות ה-90. החל מ-1997 הסוגה הצטמצמה, ובעשור האחרון קצב פיתוח משחקי ההרפתקה ירד למשחקים ספורים מדי שנה. דוגמה למשחקים מסוג זה היא סדרות משחקי ה"קווסט" של חברת סיירה. במשחקים אלה על השחקן לדבר עם דמויות, לאסוף חפצים ולפתור חידות תוך כדי שהוא חוקר את העולם הדמיוני שבו מתנהלת ההרפתקה. במשחקי הרפתקאות אין בדרך כלל קרבות אינטנסיביים והדגש הוא על מחשבה ולא על זריזות ידיים. משחקי חידה אלו משחקים שמבוססים על שימוש בדמיון, ההגיון והאינטואציה של השחקן לפתרון בעיות. לרוב הבעיות מוצגות בצורה ישירה, ולא כחלק ממשחק רחב יותר. דוגמאות: TIM (המכונה המופלאה), Sherlock, נמלולים, world of goo, פורטל. משחקי תפקידים משחק בו מגלם השחקן דמות כלשהי בתוך עולם מוגדר, ומבצע דרכה את האינטראקציה שלו עם אלמנטים אחרים. משחק תפקידים יכול (וסביר) שיכיל אלמנטים מסוגות אחרות, כגון קרבות פעולה או פתרון חידות, אך תמיד הדמות תשמש תווך: אם השחקן מגלם דמות איטית, תגובותיו המהירות על ממשק המחשב יתורגמו לתגובות מסורבלות של דמותו, ולא יקנו לו יתרון על שחקן איטי יותר המבצע אותה פעולה. השחקן, אם כך, חווה את עולם המשחק דרך דמותו בלבד. בהתאם, ברובם המוחץ של משחקי התפקידים השחקן יכול לשפר את דמותו ההתחלתית בדרכים שונות, להקנות לה יכולות חדשות, לשפר מיומנויות, לרכוש חפצי עזר ולסחור על מנת לצבור הון ולהתקדם במשחק. משחקי תפקידים ממוחשבים נוצרו כהרחבה של משחקי תפקידים בנייר ועט שנוצרו בסוף שנות השבעים, בראש ובראשונה משחקי מבוכים ודרקונים, אך גם עולמות מערכה ושיטות משחק נוספות. אף על פי שבמשך השנים התרחקו משחקי התפקידים הממוחשבים ממשחקיות הדומה לזו של משחקי נייר ועט, עד היום ניתן למצוא משחקים המבוססים על עולמות מערכה הקיימים גם בספרים, או עדכונים לשיטות משחק ישנות, כגון מבוכים ודרקונים בגרסה 3 ו- 3.5. משחקי תפקידים קלאסיים לרוב הציגו מסע של חבורת דמויות, כאשר אחת מהן מגולמת על ידי השחקן, והאחרות נשלטות על ידי המחשב ומגיבות לפקודות, או שיחות, עם דמותו של השחקן. מאמצע שנות התשעים משחקי תפקידים ממוחשבים רבים החלו לכלול אלמנט ריבוי משתתפים, בו רוב או כל בני החבורה נשלטו על ידי שחקנים חיים, ושיחקו יחדיו רצף של משימות שהוכתב על ידי שחקן נבחר מביניהם. שחקן זה, בהתאם למסורת מבוכים ודרקונים, נקרא לרוב שליט המבוך. משחקים אלו היו בתחילה טקסטואליים ונפרדים לחלוטין ממשחקי מערכת-היחיד הגרפיים, אך בהמשך שולבו שתי השיטות, ובהדרגה נוצרה נורמה לפיה רובם המוחלט של משחקי התפקידים כוללים מערכה לשחקן יחיד ומערכה מרובת משתתפים. משחקי תפקידים ממוחשבים מפורסמים כוללים את סדרות final fantasy, זינו, fallout, כרונו טריגר ורבים אחרים. היבטים חברתיים ממוזער\|קונסולה ניידת של משחקי וידאו הפולמוס סביב משחקי הווידאו כנגד משחקי המחשב והווידאו נמתחה ביקורת רבה: משחקי וידאו מרבים לעסוק באלימות, פעולה או מלחמות ונטען שהם מעודדים אלימות. מחקרים רבים תומכים בטענה זו, אך עם זאת, ישנם מחקרים לא מעטים שסותרים טענה זו. משחקי ילדים קלאסיים רבים מבוססים על יציאה לחצר, אינטראקציה עם ילדים אחרים ופיתוח הכושר הגופני (ריצה, תופסת, משחקי כדור וכו), זאת לעומת משחקי מחשב בהם השחקן לא מפתח את כושרו הגופני אלא רק קואורדינציה עין ויד. מחקר שביצע תצפית אחר הפעילות המוחית של גיימרים (באינטרנט), הסיקו החוקרים כי תשוקה ממושכת למשחק משפיעה על אותם אזורים במוח באותה הצורה כמו התמכרות לסמים או התעללות. ההשפעה הייתה ירידה ביכולת החשיבה היצירתית, התכנון וקליטת מידע מהחושים. בילוי זמן מופרז על משחק מחשב יכול להיות קטלני, ואף גרם במקרים נדירים למוות, כגון במקרה ב - 2005 בו Seungseob Lee מת לאחר ששיחק כמעט 50 שעות באינטרנט קפה. טיעון נפוץ אחר שגם נתמך על ידי מחקרים מסוימים הוא שגיימרים משתמשים במשחקי וידאו כדי לברוח מדאגות יום-יומיות. לפעמים משתמשים בטיעון זה כהוכחה לכך שעצם זה שמשחקי וידאו מציבים מטרות עבור השחקן (או שהוא מציב לעצמו - לדוגמה, זה יכול להיות "speedrunning"(לשחק במשחק רק כדי לסיים חלק מסוים ממנו או את כולו כמה שיותר מהר) - זה סוג של בריחה מהצבת מטרות הרלוונטיות ל "חיים האמיתיים". סטטיסטית, נשים מוצגות במשחקי וידאו כנחותות מהדמויות הגבריות, הן מוצגות בדרך של החפצה והיפר-סקסואליות. קיים קשר בין מידת החשיפה של גברים לדמויות נשיות שכאלה לבין עמדות סקסיסטיות כלפי נשים במציאות. מנגד, התומכים במשחקי המחשב טוענים: מדובר במשחקים המפתחים את יכולותיו הקוגניטיביות של הילד כגון חשיבה ותכנון, תיאום עין ויד, שליטה בפרטים קטנים וטיפול במערכות מסובכות. דוגמאות לכך הן משחקי אסטרטגיה כמו "ציוויליזציה" ו"סימסיטי" וכן משחקי סימולטרי טיסה שהוכיחו יעילות באיתור מועמדים לקורסי טייס צבאיים. מחקר שבוצע באוניברסיטת אוקספורד מצא מתאם בין בילוי זמן פנאי במשחקי וידאו דיווח על עלייה במידת הרווחה הנפשית. אפשר להתקין לומדות חינוכיות רבות. מדובר במשחקים בטוחים - בלא סיכון של פציעה, אלימות, חטיפת מכות או סכנה לחרם חברתי. במשחקי רשת, משחקים מרובי משתתפים, ומשחקי תפקידים, הילד כן מפתח אינטראקציה חברתית כחלק מהמשחק וגם כתוצאה ממנו. מעבר לכך, משחקים אלו עשויים לאפשר לילד להביע את עצמו בפני אחרים בצורה שהוא לא מרגיש בנוח להביע את עצמו באמצעותה ב "חיים האמיתיים", עקב מאפיינים מסוימים בזהות שלו. המחקרים המתיימרים להוכיח קשר בין משחקי וידאו אלימים להתנהגות אלימה אינם מוכיחים דבר, מכיוון שלא היה מחקר עם מדד שמדד אלימות באופן ישיר. התמכרות נוצרת בעקבות האישיות של המתמכר ולא בעקבות גירוי מהמשחק/ים אליו/הם הוא מתמכר. משחקי וידאו לא רק מפתחים חשיבה, אלא גם אפקטיביים ומהנים יותר משיטת ההוראה, כפי שהוכח בקשר למקצועות המתמטיקה והמדע. המוטיבציה של שחקנים מסוימים מגיעה מרצון לפתח מיומנויות קוגניטיביות כמו אסטרטגיה ופתרון בעיות. במשחקים יש פרסים אוטומטיים על הישגים שמדרבנים את השחקנים. במשחקים השחקן יכול לבחור ברמת הקושי המתאימה לו. כל התקדמות במשחק מחייבת למידה מסוימת. חקיקה ורגולציה במקרים שונים נדרשים משחקי וידאו לקבל אישור לפני שיווקם לציבור הרחב. תופעה זו משמעותית יותר בסביבות סגורות יחסית, דוגמת חנות היישומים App Store או רשת האינטרנט הפנימית של סין. בשנת 2021 הפכה סין למדינה חלוצית בקביעת כללים לאומיים למניעת שימוש מוגזם במשחקי וידאו, כאשר קבע השלטון הגבלה של זמן משחקי הווידאו של קטינים בחלק מימות השבוע. במקביל, הוקם גורם מטעם הממשלה שמטרתו ביקורת על משחקי מחשב לוודא שאינם מעודדים התמכרות, והופעל לחץ ממשלתי על חברות הטכנולוגיה המקומיות להפעיל טכנולוגיות שמונעות מקטינים לשחק במשחקי וידאו בין השעות 22:00 ו-8:00. היבטים פסיכולוגיים מחקרים רבים הראו כי יש למשחקי וידאו השפעה רבה על מיומנויות רבות הרלוונטיות לפסיכולוגיה קוגניטיבית ולהליכי למידה, הכוללים: קבלת פידבק מהמשחק המקבל על למידה מטעויות תפיסה חזותית היגיון חשיבה יצירתית פתרון בעיות תקשורת בלתי-מילולית המעודדת שיתוף פעולה, ריכוז ודיבור בצורה שונה למידת נושאים הרלוונטיים למבנה הטכני או הפנימי של המשחק (לדוגמה, כאשר השחקן מעוניין להתאים את המשחק (modify) כרצונו, הוא נדרש לשם כך ללמוד קצת על המבנה הטכני של המשחק) זמן תגובה ורפלקסים אסטרטגיות למידה היבטים תרבותיים מוזיאונים בתחילת המאה ה-21 החלו להיפתח ברחבי העולם מוזיאונים המוקדשים למשחקי וידאו ומשחקי מחשב כגון מוזיאון מכונות משחקי הארקייד הסובייטיים במוסקבה, או כגון מוזיאון משחקי המחשב שנפתח בשנת 2011 בברלין. משחקי הווידאו כאומנות משחקי וידאו הם מוקד לדיון תרבותי בעולמות האמנות, התקשורת וביקורת התרבות; פיתוח משחקים רבים נעשה על ידי צוות שלם, כך שמלבד אנשי התכנות ומדעי המחשב שאחראים על החלקים הטכניים ביצירת המשחק, מעורבים גם בעלי מקצועות מתחומי העיצוב והאמנות. תפיסת משחקי הווידאו כאמנות מתמקדת ביכולתם של המשחקים להציג עלילה מורכבת, ויזואליות מרשימה או פסקול ייחודי; מכיוון שמשחקי הווידאו מאפשרים חוויה רב חושית ואינטראקטיבית – מתאפשר לצופה להיות שותף פעיל ביצירה. ראו גם הקטגוריה משחקי וידאו לפי שנה משחק וידאו לשחקן יחיד משחק מחשב סייבר-פסיכולוגיה קישורים חיצוניים מוזיאון מכונות משחקי ארקייד במוסקבה מוזיאון משחקי המחשב בברלין דפני בבלייה: המוח שלכם על משחקי וידאו – הרצאה באנגלית מאתר TED עם כתוביות בעברית The Skinner Box - How Games Condition People to Play More – סרטון הסבר של Extra Credits התמכרות למשחקי מחשב, באתר אקו-ויקי הערות שוליים * קטגוריה:מונחים בתוכנה קטגוריה:מדיה דיגיטלית la:Ludus computatralis	2024-09-26T15:09:09
בעירה	שמאל\|ממוזער\|230px\|בבעירה מהירה משתחררת אנרגיה רבה בצורת חום ואור, תופעה הידועה כאש שמאל\|ממוזער\|230px\|שריפת יערות ממחישה את יכולת ההתפשטות המהירה של אש שמאל\|ממוזער\|230px\|שריפת יערות בעִירה היא תהליך כימי בו חומר (יסוד או תרכובת) מגיב עם חומר מחמצן, ובמהלכו משתחררת אנרגיה. החומר עמו מגיב המחמצן מכונה דלק. כל אחד מהאטומים בדלק יוצר תרכובת נפרדת עם החומר המחמצן. הבעירה הידועה ביותר היא זו שבה החומר המחמצן הוא חמצן (O2). כל התרכובות האורגניות מסוגלות לבעור בנוכחות חמצן. כאמור, כל אחד מאטומי התרכובת האורגנית יוצר תרכובת עם חמצן: אטומי הפחמן יוצרים פחמן דו-חמצני (CO2) או חד-חמצני (CO), ואילו אטומי המימן יוצרים מים (H2O). לדוגמה, ניסוחה של תגובת הבעירה המלאה של פרופאן, מרכיב עיקרי בגז בישול, הוא: כשתהליך הבעירה מתרחש במהירות, משתחררת אנרגיה בצורת חום ואור; השילוב של השניים מוכר לנו כאש, ותהליך בעירה זה מכונה שרפה. הפחמן הדו-חמצני והמים (בצורת אדים) מופיעים כגזים, אשר נפלטים בעת שרפה. הפחמן שלא הספיק להתרכב עם החמצן נותר בצורת פחם. תהליך הבעירה הוא בהכרח תהליך אקסותרמי – תהליך המשחרר יותר אנרגיה מן האנרגיה המושקעת בהפעלתו. למרות זאת, לעיתים קרובות יש להשקיע אנרגיה התחלתית (המכונה אנרגיית שפעול) לשם התנעת התהליך. רוב הדלקים המוכרים לנו דורשים חימום מהיר לשם התחלת תהליך הבעירה. הצתת דלק, לדוגמה באמצעות מצת, גפרור או ניצוץ חשמלי (במנוע המכונית), מספקת את אנרגיית השפעול הדרושה לבעירה. לאחר שתהליך הבעירה החל, מזין התהליך את עצמו: האנרגיה הרבה המשתחררת גורמת למולקולות נוספות לבעור, עד שחומר הדלק, או החומר המחמצן, כַלים. תהליך הבעירה אינו חייב לצרוך חמצן מן האוויר: החמצן יכול להיצרך ממקורות שונים, ואפילו מתוך המולקולה האורגנית עצמה העוברת תהליך בעירה, אם "כדאי" מבחינה אנרגטית לפרק את הקשרים הכימיים שבהם היה קשור החמצן קודם לכן. את ההסבר לתהליך הבעירה גילה הכימאי הצרפתי אנטואן לבואזיה. במאה ה-18 האמינו אנשי המדע כי כשחומר בוער הוא פולט נוזל בלתי-נראה המכונה פלוגיסטון; לבואזיה הוכיח בניסוייו כי בעירה אינה אלא התרכבות של החומר הבוער עם החמצן שבאוויר. שיטות רבות להפקת אנרגיה באופן מלאכותי מתבססות על בעירה של חומרים אורגניים שונים – החל בשריפת עץ באח לצורך חימום וכלה בשריפת דלק להנעת כלי רכב. בעירה מלאה ובעירה חלקית בבעירה מלאה, החומר הבוער מגיב עם חמצן ליצירת מספר מוגבל של תחמוצות יציבות. עבור פחמימן (תרכובת של פחמן ומימן), לדוגמה, תוצרי בעירה מלאה יהיו פחמן דו-חמצני ומים. אלה הן התחמוצות היציבות של אטומי הפחמן והמימן. התוצרים לאו דווקא יהיו בעלי מספר החמצון הגבוה ביותר האפשרי, כלומר לאו דווקא יהיו בעלי היחס הגבוה ביותר בין אטומי חמצן לאטומי החומר הבוער. זאת עקב האנרגיה הגבוהה הדרושה ליצירת חלק מהחומרים. לדוגמה, אם כי החנקן שבאוויר עשוי להגיב עם חמצן ליצירת תחמוצות חנקן (חנקן חמצני וחנקן דו-חמצני), דרושה לכך טמפרטורה גבוהה כדי לספק את האנרגיה הדרושה לפירוק מולקולות החנקן, לפני שיוכלו להגיב עם חמצן. בעירה חלקית תתרחש כאשר אין מספיק חמצן בתגובה כדי לחמצן באופן מלא את המגיבים, או כאשר הטמפרטורה נמוכה מדי. במקרה כזה מתקבלים מגוון תוצרים מחומצנים חלקית, כמו פחמן חד-חמצני עבור בעירה של פחמימן. בחומר זה היחס בין פחמן לחמצן הוא 1:1, במקום 1:2 (שני אטומי חמצן לכל אטום פחמן) עבור פחמן דו-חמצני. ניסוחה של תגובת בעירה חלקית כזו עבור פרופאן שהוזכר קודם הוא: בתנאים קיצוניים יותר של מחסור בחמצן, או בטמפרטורות נמוכות מדי, מתקבלת אש מפחמת – כלומר אש היוצרת חלקיקי פיח שחור, במקרה של פרופאן ניסוח בעירה חלקית כזו הוא: בעירה ביולוגית אין הכרח כי בעירה תתרחש במהירות. תהליך בעירה ביולוגי מתרחש ביצורים חיים רבים (כל היצורים האווירניים, ובהם האדם), והוא קרוי נשימה תאית. בתהליך זה מתרכב המזון שאנו צורכים (ובו גלוקוז, חומצות שומן ועוד) עם חמצן (שמקורו באוויר). האנרגיה אינה משתחררת בצורת אש, כמובן, אלא מנוצלת בתא לבניית מולקולות עתירות אנרגיה (בעיקר ATP), אשר מאוחר יותר מנוצלות להתנעת תהליכים ביולוגיים הדורשים אנרגיה. גם בנשימה התאית מודגם העיקרון של התרכבות כל אחד אטומי הדלק עם חמצן: אטומי הפחמן שבמזון מתרכבים עם חמצן ויוצרים פחמן דו-חמצני. תגובה זו מתרחשת כצעד מקדים למעגל קרבס ובמעגל קרבס עצמו. הפחמן הדו-חמצני נפלט (בבעלי חיים מפותחים) מהתא אל מחזור הדם, משם הוא מגיע אל הריאות ונפלט החוצה אל האוויר בתהליך הנשימה. אטומי המימן שבמזון מתרכבים עם חמצן ויוצרים מים. תגובה זו מתרחשת בסיומו של הזרחון החמצוני, השלב האחרון בנשימה התאית. ראו גם שרפה קישורים חיצוניים אל תשרפו עצים, באתר "מדע גדול, בקטנה", 10 במאי 2020 תגובת בעירה וסוגים נוספים של תגובות כימיות, שיעור אינטראקטיבי באתר לרגו. קטגוריה:אש קטגוריה:תגובות כימיות	2024-06-05T08:18:29
מספר אטומי	מספר אטומי הוא מספר הפרוטונים הנמצאים בגרעין של אטום מסוים. מספר זה קובע את היסוד הכימי של האטום. לכל יסוד יש מספר אטומי מסוים, שונה מזה של כל יסוד אחר. כאשר האטום נייטרלי חשמלית (אינו יון), אופיו הכימי, להבדיל מאופיו הפיזיקלי של האטום, נקבע על ידי מספר זה. לעומת זאת, אופיו הפיזיקלי של האטום נקבע גם על ידי האיזוטופ שלו. כל יסוד עשוי להתקיים כאיזוטופים שונים, שלכל אחד מהם מספר אטומי זהה אך מספר מסה שונה. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|350px\|גרף המתאר את ההפרש בין המשקל האטומי למספר האטומי של היסודות ממימן עד אורניום עם פיתוח הטבלה המחזורית של היסודות השתמשו הכימאים במספר האטומי לציון מקומו הסידורי של היסוד בטבלה. דמיטרי מנדלייב סידר בטבלה שלו את היסודות לפי דמיון בתכונות כימיות. בסדר זה רואים כמה אי-התאמות לסידורם לפי המשקל האטומי. כפי שניתן לראות בגרף משמאל, לדוגמה, משקלו האטומי של יוד () הוא מעט נמוך מזה של טלוריום (). זאת, על אף שהמספר האטומי של יוד גבוה ב-1 מזה של טלוריום (53 לעומת 52). אי ההתאמות הוסברו באופן מדעי במחקרו של הנרי מוזלי בשנת 1913, בו הוא גילה קשר ישיר בין אורך הגל של קרני X הנפלטים מיסוד המופגז בקרן אלקטרונים, לבין מקומו בטבלה המחזורית. בהמשך, במסגרת פיתוח פיזיקת החלקיקים, הבינו החוקרים שהמספר האטומי מתאים למטען החשמלי של גרעין האטום, אשר נובע אך ורק ממספר הפרוטונים שבו. מטען זה הוא הקובע את תכונותיהם הכימיות של יסודות, לא המשקל האטומי. ההבדל בין שני המספרים נובע מהימצאותם של נייטרונים בגרעין האטום. במקרה של היוד (53 פרוטונים) והטלוריום (52 פרוטונים), ההפרש בין מספר הפרוטונים קטן מההפרש בין מספר הנייטרונים בגרעין של טלוריום (76 באיזוטופ השכיח ביותר של טלוריום) לעומת היוד (74 באיזוטופ השכיח). לכן, המשקל האטומי של טלוריום גבוה יותר. סימון הסמל הכימי של יסוד קובע חד-חד-ערכית את מספרו האטומי. אולם, לעיתים, כאשר מבקשים לציין את המטען החשמלי של האטום (למשל, ברישום תגובה כימית), המספר האטומי נכתב גם הוא, משמאל ולמטה לסימן היסוד. מספר המסה של האיזוטופ מסומן משמאל ולמעלה. למשל, האיזוטופ פחמן-12 עשוי להיות מסומן . במשוואות, המספר האטומי מסומן לפעמים באות "Z". ראו גם מספר מסה (A) – מספר הנוקליאונים (פרוטונים ונייטרונים) בגרעין של אטום מסוים; קובע את האיזוטופ של האטום. יחידת מסה אטומית מאוחדת (u) – יחידת מידה קבועה של מסה, השווה מהמסה של אטום אחד של פחמן-12. מסה אטומית (ma) – מסה של אטום מסוים; משתנה עם שינוי האיזוטופ; ניתנת למדידה ביחידות u. משקל אטומי או מסה אטומית יחסית (Ar) – המסה הממוצעת של אטום אחד של יסוד מסוים, לאחר שקלול שכיחותם היחסית של האיזוטופים השונים של היסוד, שלכל אחד מהם מסה אטומית שונה. מסה מולקולרית (m) – מסה של מולקולה מסוימת; ניתנת למדידה ביחידות u. מסה מולרית (M) – מסה של כמות נתונה של חלקיקים מסוימים; נמדדת ביחידות g/mol. קישורים חיצוניים קטגוריה:גדלים פיזיקליים קטגוריה:תכונות כימיות קטגוריה:אטומים	2024-06-02T15:08:05
מולקולה	ממוזער\|תמונת מיקרוסקופ כוח אטומי של מולקולת 1,5,9-trioxo-13-azatriangulene, והמבנה הכימי שלה. ממוזער\|תמונת מיקרוסקופ מנהור סורק של מולקולת פנטצין (pentacene). 300px\|ממוזער\|מולקולות נפוצות (אמוניה, מים, פחמן דו-חמצני, חמצן וחנקן דו-חמצני) שמאל\|ממוזער\|250px\|ייצוג דו־ממדי של מולקולת אתנול שמאל\|ממוזער\|250px\|מולקולה של פורמלין בדגם כדור-מקל. הכדור השחור מייצג פחמן, האדום חמצן והלבנים מימן שמאל\|ממוזער\|250px\|ייצוג כדורי של מולקולת מימן כלורי במדעי הטבע, מוֹלֵקוּלָה (מלטינית: Molecula – מסה קטנה; בעברית גם פְּרֻדָּה) היא קבוצת אטומים, המחוברים ביניהם בקשר כימי חזק, כגון קשר קוולנטי. בדרך כלל למולקולה אין מטען חשמלי (סך המטענים החיוביים והשליליים מתאזן); במקרה של מולקולה טעונה, היא מכונה יון (או יון מולקולרי, כדי להבחין בינו לבין יון חד-אטומי). מולקולה עשויה להיות מורכבת ממספר אטומים זהים או שונים. למשל מולקולת חמצן (O2) המורכבת משני אטומים זהים, מולקולת סוכר המורכבת מעשרות אטומים שונים. מולקולה המורכבת מאטומים שונים היא יחידת בסיס (החלק הלא פריק הקטן ביותר) של תרכובת מולקולרית ומבנה המולקולה, הרכבה וכוחות המשיכה בין אטומיה ובין המולקולות קובעים את תכונות התרכובת. המולקולה ניתנת לתיאור על ידי נוסחה מולקולרית, המפרטת את מספר האטומים מכל סוג במולקולה. כך למשל, הנוסחה המולקולרית של מים היא H2O. ניתן לכתוב נוסחה מולקולרית באופן מצומצם, בה מציינים רק את מספר האטומים הכולל, ללא קשר למבנה, או באופן מפורט, בה מציינים אטומים לפי מיקומם במולקולה. כך לדוגמה, ניתן לתאר באופן מפורט את החומר אתנול בצורה CH3CH2OH, ודימתיל אתר CH3OCH3. בנוסח מצומצם, מתוארים שניהם על ידי הנוסחה C2H6O. התחום שעוסק בהבנת המבנה המרחבי של מולקולות קרוי סטריאוכימיה, ומולקולות שלא ניתן ליצור חפיפה בינן ובין תמונת המראה שלהן, על ידי פעולת סיבוב במרחב, קרויות מולקולות כיראליות. המונח "מולקולה" נטבע על ידי הכימאי אמדאו אבוגדרו. גודל כמעט כל המולקולות הבודדות קטנות מדי מכדי להיראות בעין בלתי מזוינת, אם כי ישנם מקרים חריגים של מקרומולקולות כמו פולימרים המאפשרים זאת, כולל ביופולימרים כמו DNA. גודלן של המולקולות הנפוצות בתרכובות אורגניות הוא בדרך כלל מספר אנגסטרומים בודדים עד עשרות. מולקולות בגודל זה אינן ניתנות לצפייה באמצעות מיקרוסקופ אופטי, המוגבל לרזולוציה של עד עשיריות מיקרון, אך ניתנות בדרך כלל למעקב באמצעות מיקרוסקופ כוח אטומי למשל. המולקולה בעלת הקוטר הקטן ביותר היא מולקולה דו-אטומית של מימן (H2) שקוטרה 0.74 אנגסטרום. קוטרה של מולקולת Mesoporous silica המופקת באופן מלאכותי מצורן דו-חמצני מגיע ל-1,000 אנגסטרום. מולקולות של סוג אטום אחד מולקולה חד אטומית בתאוריה הקינטית של הגזים מקובל להתייחס לכל חלקיק כאל מולקולה, גם כאשר מדובר באטום בלתי-קשור, למשל גז אציל. התייחסות זו ל"מולקולה חד-אטומית" אינה תואמת את ההגדרה המקובלת יותר, המופיעה בפתיחת הערך ואומרת שמולקולה היא מונח בכימיה שמתאר מספר אטומים הקשורים בקשר כימי. מולקולה דו-אטומית מולקולה דו-אטומית היא מולקולה בעלת שני אטומים בלבד, ששניהם אטומים של אותו יסוד. ראו גם מיון החלקיקים מספר אבוגדרו מבנה מולקולרי הטבלה המחזורית קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:כימיה קטגוריה:חלקיקים מרוכבים	2024-05-22T18:57:57
Knoppix	קנופיקס גנו/לינוקס (Knoppix GNU/Linux) היא הפצת גנו/לינוקס גרמנית מבוססת דביאן, אחת מהפצות ה־LiveCD המפורסמות ביותר. הפצת LiveCD (נקראת גם "הפצה חיה") פועלת ישירות מכונן התקליטורים ללא צורך בהתקנה. בתור שכזאת היא מצוינת עבור שימוש מזדמן, התרשמות מלינוקס ותיקון מערכת בעייתית אבל לא מומלצת לשימוש קבוע. ההפצה משתמשת במנהל החלונות KDE. ישנה הפצה מקבילה המשתמשת ב־GNOME ונקראת Gnoppix. החל בגרסה 4.0 ההפצה מגיעה בגודל של DVD ולכן יש בה פחות הגבלת מקום והיא מגיעה עם KDE ו־Gnome גם יחד. קזית היא הפצה של קנופיקס עם תמיכה ותרגום לעברית. קישורים חיצוניים דף הבית של פרויקט Knoppix GNU/Linux (באנגלית) אתר פרויקט קזית הפרקים אודות קנופיקס ו־LiveCD במדריך 'עוברים ללינוקס' באתר לינמגזין קטגוריה:הפצות של GNU/לינוקס	2023-07-28T10:55:39
מיתולוגיה פרסית	מקורה של המיתולוגיה הפרסית הקדומה באווסטה של זרתוסטרא, שתאריכה המשוער הוא בתחילת המאה ה-8 לפנה"ס (יש המעריכים אף למאה ה-10 וה-11 לפני"הס). דת זרתוסטרא הייתה הדת השלטת בפרס עד המאה השביעית לספירה, אז תפס האסלאם את מקומה. המיתולוגיה של זרתוסטרא מבוססת על תפיסה דואלית של היקום, כאילו הוא נתון באופן נצחי במלחמה בין הטוב לרע. בתקופת האסלאם ננטשה האלילות, אולם המיתוס העממי הפרסי לא קפא על שמריו. את התרומה הגדולה לו הרים המשורר פירדוסי, אשר שורר על גיבוריה האגדיים הקדומים של הארץ. סיפורי האווסטה אהורה מאזדה, אדון החוכמה, הוא האל הטוב הראשי בפנתיאון הפרסי. לצדו מצויים אלים שמעלתם פחותה ונוצרו בידי אהורה מאזדה עצמו. מול אהורה מאזדה ניצב אנגרה מאינו, רוח הרשע עם צבא השדים שלה, המהווה כוח נגד לאהורה מאזדה ואליו. תיאורי הבריאה באווסטה הם מפורטים. מרכזי הוא מקומה של האש, שחמישה סוגים ממנה נוצרו, כל אחד מהם בעל קדושה אחרת. בסיפורי אווסטה מסופר גם כיצד נוצרו החיות. אהורה מאזדה יצר שור מפלצתי, אך עד מהרה התברר כי אין ביצור הפרא כל תועלת. אחד האלים הכה אותו בחרב וממנו פרצו כל היצורים החיים. בני האדם היו האחרונים להיווצר. רוחו של האדם הראשון התקיימה אלפי שנים אולם גופו נוצק רק בשלב מאוחר יותר מזיעתו של אהורה מאזדה. לא תמיד שמרו בני האנוש על נאמנות לאל הטוב וחלקם ערקו לשורות יריבו אנגרה מאינו, אולם באחרית הימים יבוא המושיע אשר ינתץ כליל את ממלכתו של האל הרע. השליט יימה, הרועה הגדול, היה הראשון אליו נגלה אהורה מאזדה. הוא שלט אלף שנים בארץ. מדי שלוש מאות שנה גדל מספר האנשים עד כדי כך שהארץ לא יכולה הייתה יותר להכילם, אז ציווה עליה יימה להתרחב, והיא גדלה בשליש. לאחר מכן ידע האל שמבול של שלג גדולה עומדת לבוא על הארץ. הוא ציווה על יימה להכין תיבה ולתוכה להכניס את מיטב המין מכל חי, מכל פירות ומכל עץ. יימה רקע על הארץ והפכה לטיט. מהטיט נעשתה התיבה. בתיבה התנהלו חיי אושר במשך ימים רבים. סיפורם של רוסתם וסוהראב עלילות ספר המלכים (שאהנאמה) של פירדוסי מתחילות עוד בזמן שלפני המצאת דת זרתוסטרא. אחת האגדות המפורסמות בו היא האגדה על רוסתם וסוהראב. רוסתם, אשר נולד לאמו הנסיכה רודאבה בניתוח קיסרי שבוצע באמצעות משחת פלאים, גדל להיות לוחם גיבור. באחד הימים, בעת שהלך בעקבות סוסו שנגנב, הגיע רוסתם לממלכה קטנה ובה ערכו לכבודו סעודה מפוארת. בתו של מלך המקום התגנבה אל מיטתו בלילה והתוודתה לפניו שאנשיה גנבו את הסוס על מנת להוליד ממנו סייח, והיא עצמה חושקת ברוסתם על מנת ללדת ממנו ילד. רוסתם נעתר וביקש את ידה. אחר הנישואין בילה הזוג הצעיר רק את ליל הכלולות יחדיו. מיד אחריו שב רוסתם אל מלחמותיו. לפני שיצא הניח בידי אשתו קמע, והורה לה כי אם ייוולד להם בן, תקשור את הקמע על זרועו, ואם בת - תניחו על ראשה. כעבור תשעה חודשים נולד סוהראב. אמו, שלא רצתה שהאבא ייקח את הבן למלחמותיו, שלחה לו שליחים שבישרוהו כי נולדה לה בת. הבן גדל ודמה בכול לאביו. בגיל עשר אחזה בו התשוקה לרכוש לעצמו שם. גמלה בלבו ההחלטה לחבור למלך אפרסיאב אשר יצא להילחם ברוסתם, ובדרך זו להיפגש לבסוף עם אביו ולהצטרף אליו. ואכן, סוהראב נכנס אל שורותיו של אפרסיאב השועט קדימה ותהילתו התפשטה בכל מקום. לבסוף נפגשו מחנה אפרסיאב ומחנה רוסתם למלחמה. סוהראב תר אחרי אוהל אביו, אך אפרסיאב הערמומי הורה לספר לו שרוסתם עדיין לא הגיע. בינתיים קרא סוהראב לכל לוחם מאנשי רוסתם המעוניין לקרוא עליו תיגר להתייצב מולו. איש לא נאות, ורוסתם, מציג עצמו כמשרתו של רוסתם, נאלץ להציל את כבוד אנשיו ולהתעמת עם הצעיר. עלה בלבו החשד שזהו בנו, אך הוא ביטלו, שהרי ידע שנולדה לו בת. האב והבן נאבקו זה בזה, אך ללא הכרעה. אחרי לילה של מנוחה שבו היריבים לקרב נוסף. במהלכו נפל רוסתם וחרבו של סוהראב הייתה על צווארו, אולם אז נחלץ רוסתם בקוראו: "בפרס אנו כורתים את ראש היריב רק אחר נפילתו השנייה". ביום השלישי התחדש הקרב ויד רוסתם הייתה על העליונה, הוא תפס את פגיונו ונעצו בסוהראב. אז נאנח הילד ואמר:"באתי למצוא את אבי ומצאתי את מותי, אולם אתה, גם אם תתחבא כדג במעמקי האוקיינוס או ככוכב במרומי השמים - נקמת אבי תרדוף אותך". "מה שם אביך ?", "רוסתם". עלטה נפלה על רוסתם והוא צנח לקרקע. כאשר קם ביקש ראיה לאמיתות דברי הילד. "פתח את שריוני וראה כי קמע קשור על זרועי". יאוש אחז ברוסתם אשר ביקש לשים קץ לחייו, אך בנו הגוסס מנע זאת ממנו. "מוטב לי לקצץ את ידי ולשבת כל ימי באפלה קודרת" קרא האב ביאוש. קישורים חיצוניים * קטגוריה:איראן: תרבות	2023-11-17T07:28:17
Brainfuck	Brainfuck (בתרגום חופשי מאנגלית: "זיון מוח"), ובקיצור BF, היא שפת תכנות אזוטרית המורכבת משמונה פקודות בלבד, אך יחד עם זאת ממָמשת מכונת טיורינג אוניברסלית, ובנוסף, פונקציות קלט ופלט. את השפה פיתח אורבן מילר, בשנת 1993. השפה לא נועדה לשרת צורך מעשי כלשהו, אלא למטרת שעשוע והדגמה של מינימליזם. מטעמי נימוס, השפה מכונה גם **Brainf או Brainfck. המכונה שעליה פועלת שפת BF כוללת: זיכרון לאחסון התוכנית. זיכרון נפרד לאחסון הנתונים שעליהם פועלת התוכנית. זהו מערך של תאים, שגודל כל אחד מהם בית אחד והערך ההתחלתי של כל אחד מהם הוא 0. מצביע על התא הנוכחי בזיכרון הנתונים. בערכו ההתחלתי המצביע מצביע על התא הראשון בזיכרון הנתונים. מחרוזת קלט. מחרוזת פלט. הפקודות של BF הפקודה המשמעות < קדם את המצביע לתא הבא > החזר את המצביע תא אחד לאחור + הוסף 1 לתא הנוכחי - חסר 1 מהתא הנוכחי, קרא תו ממחרוזת הקלט והכנס את ערך ה-ASCII שלו לתוך התא הנוכחי . כתוב את ערך ה-ASCII של התא הנוכחי למחרוזת הפלט ] דלג קדימה לפקודה שאחרי ה-[ המתאים אם התא הנוכחי שווה ל-0 [ דלג אחורה לפקודה שאחרי ה-] המתאים אם התא הנוכחי שונה מ-0 כל תו אחר כל תו אחר, כולל רווחים ושורות חדשות, נחשב להערה, ופרשן או מהדר השפה מתעלם ממנו ניתן להוכיח ששפת תכנות זו יכולה לממש מכונת טיורינג אוניברסלית (בהנחה שיש מספר בלתי מוגבל של תאים או שאין הגבלה על גודל התא). אוצר הפקודות הדל של השפה, ופשטותן של הפקודות, עושים את התכנות באמצעותה למשימה מייגעת (עניין המסביר את שמה). דוגמה לתוכנית Hello world (כמובן, זו לא הדרך היחידה לייצר פלט זה): +++++ +++++ מאתחל את האוגר (תא מס' 0) ב 10 [ משתמש בלולאה כדי להוסיף לכל אחד מהתאים הבאים את הערכים 7/10/3/1 > +++++ ++ מוסיף 7 לתא מס' 1 > +++++ +++++ מוסיף 10 לתא מס' 2 > +++ מוסיף 3 לתא מס' 3 > + מוסיף 1 לתא מס' 4 <<<< - מחזיר את הרגיסטר לתא מס' 0 ] :לאחר 10 מעברים על הלולאה שבשורות 2–8 תאים 1–4 מכילים את הערכים הבאים תא מס' 1 מכיל 70 תא מס' 2 מכיל 100 תא מס' 3 מכיל 30 תא מס' 4 מכיל 10 > ++ . מדפיס 'H' מוסיף לתא 1 שמכיל 70 עוד 2 ומדפיס את קוד האסקי 72 שהוא האות > + . מדפיס 'e' המצביע מתקדם לתא 2 שמכיל 100 מוסיף לו 1 ומדפיס את קוד האסקי 101 שהוא האות +++++ ++ . מדפיס 'l' מוסיף 7 ומדפיס את קוד אסקי 108 . מדפיס 'l' קוד אסקי 108 +++ . מדפיס 'o' קוד אסקי 111 > ++ . עובר לתא 3 שמכיל 30 מוסיף לו 2 ומדפיס את קוד אסקי 32 ומדפיס רווח << +++++ +++++ +++++ . מדפיס 'W' > . מדפיס 'o' +++ . מדפיס 'r' ----- - . מדפיס 'l' ----- --- . מדפיס 'd' > + . מדפיס '!' > . יורד שורה כאמור, רווחים, שורות חדשות, וכל תו פרט לשמונת התווים המרכיבים את השפה נחשב להערה. את אותה תוכנית ניתן לרשום, בלי כל ההערות, כך: ++++++++++[>+++++++>++++++++++>+++>+<<<<-]>++.>+.+++++++..+++.>++.<<+++++++++++++++.>.+++.------.--------.>+.>. ניתן "לתרגם" בין שפת BF ובין חלק משפת C לפי הטבלה הבאה: Brainfuck שפת C שפת > ++ptr; < --ptr; + ++ptr; - --ptr; , ptr = getchar(); . putchar(ptr); [ while (*ptr) { ] } כמובן שתרגום זה איננו מלא, ולא ניתן ליצור כך תוכנית תקינה בשפת C. ראו גם JSFuck Ook, שפת תכנות פארודית לאורנגאוטנים המבוססת על BF. קישורים חיצוניים קטגוריה:שפות תכנות	2024-09-09T13:42:58
בית (מחשב)	כפולות של היחידה "בית" תחיליות במערכת היחידות הבין-לאומית שם סימון בינ"ל סימון עברי מכפלה קילו-בית KB ק"ב103 מגה-בית MB מ"ב106 ג'יגה-בית GB ג"ב109טרה-בית TB ט"ב1012פטה-ביתPBפ"ב1015אקסה-ביתEBא"ב1018זטה-ביתZBז"ב1021יוטה-ביתYBי"ב1024ברונטו-ביתBBב"ב1027 תחיליות בינאריות(IEC 60027-2) kibibyte KiB 210 mebibyte MiB 220 gibibyte GiB 230 tebibyte TiB 240pebibytePiB250 שמאל\|ממוזער\|250px\|כרטיס זיכרון בגודל 64 מגה-בית בַּיִת (באנגלית: byte – בַּיְיט; מיוצג באנגלית באות גדולה B) הוא יחידה של זיכרון מחשב, המורכבת בדרך כלל מ־8 סיביות. מעבר להגדרה השרירותית של בית בתור איגוד של מספר סיביות, ככלל (במחשבים מודרניים), הבית הוא היחידה הקטנה ביותר שניתן להתייחס אליה בחישובים אריתמטיים והוא הבסיס לכתובות גישה לזיכרון. לדוגמה, כדי לשנות את הסיבית ה־300 בזיכרון, המחשב יקרא את הבית מכתובת 38 בזיכרון, ישנה בו רק את הסיבית הרביעית (300 = 37×8 + 4) וישמור את הבית כולו חזרה לתוך הזיכרון. כדי לייעל את מהירות הגישה לזיכרון, נקראים (או נכתבים) בדרך כלל שניים, ארבעה או אף שמונה בתים ביחד (16, 32 ו־64 סיביות בהתאמה), אך הכתובת היא עדיין כתובת הבית הבודד. גם חישובים אריתמטיים מבוצעים בדרך כלל על מספרים המיוצגים על ידי כמה בתים, כיחידה אחת. גודל של 8 סיביות הוא נוח בין השאר משום שהוא מתאים לייצוג תו בודד ב־ASCII, ומיוצג כשתי ספרות הקסדצימליות. חצי בית (4 סיביות) קרוי ניבל. היסטוריית הבית בתחילת עידן המחשב (שנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20), יוצרו מחשבים בעלי מילה (Word) באורכים שונים. גודל מילה היה שונה ממחשב אחד למשנהו, 40 עד 75 סיביות בדרך כלל, וכתובות בזיכרון יוצגו ככתובת המילה. לייצוג מחרוזת היה נהוג אז לקבץ כמה תווים בתוך מילה אחת. תו יוצג אז באורך שש או שבע סיביות בדרך כלל. את המושג "בית" טבע ורנר בוכהולץ בשנת 1956, בעת תכנונו של מחשב Stretch של חברת IBM. ראשית נחשב הבית כמייצג תו בודד גם אם אורכו אינו שמונה סיביות. אך מאחר שלבסוף הוחלט כי במחשב זה אורכו יהיה שמונה סיביות הפך גודל זה לחלק בלתי נפרד מן ההגדרה של הבית. חיזוק נוסף להגדרה זו ניתן ב־1964 בה הוכרז אחד המחשבים המוצלחים ביותר בימים אלו, IBM System/360 שבו שוב יוצגו תווים באמצעות בתים באורך שמונה סיביות. במהלך שנות ה־70, עם התפתחות המיני־מחשבים, תפס הבית את מקומו כסטנדרט בתעשייה. הדור הבא של המחשבים, המיקרו־מחשבים, בראשיתם, היו בעלי רוחב אפיק נתונים של שמונה סיביות וכך תפסו הבית וכפולותיו (16 סיביות, 32 סיביות) את מקומם כגודל הסטנדרטי הכמעט בלעדי. כפולותיו של הבית מקובל לבטא נפחי זיכרון בכפולות של בתים: קילו-בית (kB), מגה-בית (MB), ג'יגה-בית (GB), טרה-בית (TB), פטה-בית (PB), אקסה-בית (EB), זטה-בית (ZB), יוטה-בית (YB) וכן הלאה. מונחים אלו משמשים למדידת גודלם של זיכרון המחשב ושל אמצעי אחסון כגון דיסק קשיח. השיטה הבינארית מכיוון שהמחשב משתמש בשיטת הספירה הבינארית, טבעי יותר להשתמש בחזקות של 2 (210 = 1024) מאשר בחזקות של 10. בתחילה נעשה שימוש בשיטת החזקות של 2 בלבד, שכן מושגים אלה שימשו בעיקר אנשי מקצוע, ומבחינה מתודולוגית שיטה זו נכונה יותר. אלא שברבות הזמן, עקב התגברות השימוש במחשבים אישיים, מושגים אלה נעשו נפוצים בציבור הרחב אשר רגיל היה להשתמש בשיטה העשרונית (במידות ומשקלים), דבר אשר גרם לבלבול רב - נפוץ השימוש בתחיליות העשרוניות (דוגמת "קילו") כשהכוונה היא לתחיליות הבינאריות (דוגמת "קיבי"). ישנה סברה שאת השימוש בשיטה העשרונית הנחילו יצרני הדיסקים הקשיחים שהעדיפו לנקוב במספרים גדולים יותר לתיאור מוצריהם. בדצמבר 1998, הנציבות הבין-לאומית לאלקטרוטכניקה יצרה את התחיליות הבינאריות (קיבי, מבי, גיבי...) כדי למנוע את דו-המשמעות של הקידומות העשרוניות. זאת ועוד, מערכת היחידות הבינלאומית מגבילה את השימוש של התחיליות העשרוניות לחזקות של 10 בלבדhttps://www.bipm.org/documents/20126/41483022/SI-Brochure-9.pdf/fcf090b2-04e6-88cc-1149-c3e029ad8232. לכן, על פי השיטה הבינארית: קיבי-בית (בשוגג: "קילו-בית") אחד שווה ל־1024 בתים (210). מבי-בית (בשוגג: "מגה-בית") אחד שווה ל־1024 קיבי-בתים (220, שהם 1,048,576 בתים). גיבי-בית (בשוגג: "ג'יגה-בית") אחד שווה ל־1024 מבי-בתים (230, שהם 1,073,741,824 בתים). טבי-בית (בשוגג: "טרה-בית") אחד שווה ל־1024 גיבי-בתים (240, שהם 1,099,511,627,776 בתים). פבי-בית (בשוגג: "פטה-בית") אחד שווה ל־1024 טבי-בתים (250, שהם 1,125,899,906,842,624 בתים). אקסבי-בית (בשוגג: "אקסה-בית") אחד שווה ל־1024 פבי-בתים (260, שהם 1,152,921,504,606,846,976 בתים). זבי-בית (בשוגג: "זטה-בית") אחד שווה ל־1024 אקסבי-בתים (270, שהם 1,180,591,620,717,411,303,424 בתים). יובי-בית (בשוגג: "יוטה-בית") אחד שווה ל־1024 זבי-בתים (280, שהם 1,208,925,819,614,629,174,706,176 בתים). ברונטו-בית אחד שווה ל-1024 יובי-בתים (290, שהם 1,237,940,039,285,380,274,899,124,224 בתים). ראו גם חומרה - מונחים קישורים חיצוניים קטגוריה:יחידות נתונים הערות שוליים קטגוריה:זיכרון מחשב	2024-10-11T09:28:09
זבובאים	ממוזער\|זבוב ממשפחת הבומביליים הזְבוּבָאִים (שם מדעי: Diptera) מהווים סדרה של חרקים מכונפים הכוללת את הזבובים והיתושים. בסדרה יש כ-120 משפחות ובהן יותר מ-100,000 מינים. תפוצת הזבובאים היא כלל-עולמית. בישראל מצויים מעל ל-3,000 מינים, הנכללים ב-85 משפחות. מאפיינים מחזור חייו של זבובאי, כמו אצל שאר בעלי גלגול מלא, מתחלק לארבעה שלבים: ביצה, זחל, גולם ובוגר. לבוגרים זוג כנפיים בודד הממוקם על החזה האמצעי. התכונה המבחינה את הזבובאים באופן מובהק משאר סדרות החרקים היא הימצאותו של זוג כנפיים אחד בלבד (בפרק החזה האמצעי) וזוג בוכניות שהתפתחו מהכנפיים האחוריות (בפרק החזה האחורי). רק לסדרה נוספת אחת – המניפאים – יש זוג כנפיים וזוג בוכניות, אך בניגוד לזבובאים, אצל המניפאים הבוכניות נמצאות בפרק השני של החזה, והכנפיים בפרק השלישי שלו. לזבובאים יש גפי פה דוקרים-מוצצים או לוקקים-מוצצים. יש להם מבנה עין מיוחד, המכונה "עין תשבץ", המסוגל לקלוט אותות חיצוניים במהירות ובכך לחמוק מסכנה אם יש צורך בכך. מינים רבים של זבובאים גורמים נזקים ישירים או עקיפים. מינים מסוימים (למשל שחמטנים, בהם שחמטן) עשויים להעביר מחלות שונות: מחלות מעיים, שיתוק ילדים, שחפת ומחלות עיניים. המזיקים העיקריים הם המינים מוצצי הדם, המעבירים מחלות (כגון מלריה). מקצת המינים שזחליהם צמחוניים פוגעים בגידולים חקלאיים. מינים אחרים, כגון זבוב הבית, מזהמים מזון. יש גם מינים שזחליהם חודרים לגוף האדם. אחד מסוגי הזבובאים המסוכנים ביותר הוא זבוב הצה צה, המעביר את מחלת השינה. בין בני הסדרה יש גם מינים מועילים, כגון מאביקים חשובים או אויבים של חרקים מזיקים. מיון טקסונומי תת-סדרת היתושים Nematocera Axymyiomorpha Bibionomorpha (ביביוניים, פטריתושיים, יתוציים ואחרים) Blephariceromorpha Culicomorpha (כולכיתיים, ישחוריים, יבחושיים, ימשושיים ואחרים) Psychodomorpha (יתושעשיים ואחרים) Ptychopteromorpha Tipulomorpha (טיפולתיים ואחרים) תת-סדרת הזבובים Brachycera Asilomorpha (טרפניים, זבוברשתיים, בומביליים, פיזוזיים ואחרים) Muscomorpha (רחפניים, קונופיתיים, פריזבוביים, פיופיליים, מנהרניים, בראולתיים, חלזבוביים, תסיסניתיים, זבובחופיים, שיבולניים, אנתומיתיים, זבוביים, בוהקניים, אסטריתיים, שחמטניים, טחבוביים, זריזבוביים, שרצגלמים ואחרים) Stratiomyomorpha Tabanomorpha (טבניים, רגיוניים, אסטרטיוניים ואחרים) Vermileonomorpha Xylophagomorpha קישורים חיצוניים אלבום זבובאים מישראל באתר החרקים של ישראל שמות למשפחות וסוגים של זבובים ויתושים, כפי שאושרו על ידי האקדמיה ללשון העברית, מרץ 2018 * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בטריאס תיכון קטגוריה:בעלי חיים שוכני בית	2024-08-17T18:12:13
יתושים	ממוזער\|ימשוש מהמין Chironomus plumosus ממוזער\|ריסוס של חומרי הדברה נגד יתושים בברזיל ארוכי-מחוש או יתושים (שם מדעי: Nematocera) היא תת-סדרה של זבובאים, המהווה קבוצה פאראפילטית. היתושים מאופיינים במבנה גוף מוארך, מחושים מחולקים לפרקים, וזחלים החיים בדרך כלל במים. הקבוצה המוכרת ביותר של יתושים היא משפחת הכולכיתיים (Culicidae), הכוללת טפילים מוצצי-דם של חולייתנים. טווח הטקסונים אליהם מתייחס השם העממי "יתוש" משתנה בין שפות שונות; באנגלית (המילה "Mosquito") ובשפות רבות אחרות, המונח מתייחס למשפחת הכולכיתיים בלבד. מיון טקסונומי היתושים נחלקים לשבע קבוצות (Infraorders): Axymyiomorpha Bibionomorpha (ביביוניים, פטריתושיים, יתוציים ואחרים) Blephariceromorpha Cecidomyiidae (יתוציים) Culicomorpha (כולכיתיים, ישחוריים, יבחושיים, ימשושיים ואחרים) Psychodomorpha (יתושעשיים ואחרים) Ptychopteromorpha Tipulomorpha (טיפולתיים ואחרים) משפחת הכולכיתיים משפחה זו כוללת כ-2,000 מינים, מתוכם מעל 45 בישראל. הזכרים ניזונים מצוף פרחים, אולם הנקבות זקוקות גם לדם מבעלי חיים אחרים כדי להשיג את החלבונים הדרושים ליצירת הביצים. לנקבות חוש ריח מפותח, הן רגישות בעיקר לפחמן דו-חמצני המתנדף בתהליך הנשימה, כמו גם לחומרים הנמצאים בזיעה כדוגמת חומצת חלב. יתושים מסוגלים לזהות חום, ובכך מוצאים בעלי חיים חמי-דם בקלות רבה ברגע שהם קרובים מספיק. הכולכיתיים מטילים את ביציהם במקום עם מים עומדים, ולכן האוכלוסייה משגשגת באזורים של ביצות, נהרות ובקרבת חופים. לגולם כושר תנועה החיוני כדי להגיע לפני המים לצורך נשימה. רוב מיני הכולכיתיים החיים מחוץ לאזור הטרופי מעבירים את החורף במים. בצורת הזחל, ניזונים רוב מיני הכולכיתיים ממיקרואורגניזמים הקיימים בבריכות המים העומדים. עקיצת היתוש נקבת היתוש עוקצת במטרה למצוץ דם. במהלך העקיצה היא מעבירה חומר מונע קרישת דם למקום העקיצה. העקיצה תוֹפַחת בדרך כלל לאחר מספר שעות, ויכולה לגרד במשך מספר ימים. הגירוד נגרם בעקבות החומר מונע הקרישה, שמגיב עם העור. עקיצות אלו יכולות להעביר גורמי מחלות כגון טפיל הפלסמודיום הגורם מלריה ווירוסים כגון וירוס הנילוס המערבי, ולכן רשויות באזורים רבים בעולם נוקטות צעדים כגון ייבוש ביצות כדי למזער את אוכלוסיית היתושים. מספר האנשים המתים בשנה בגלל מחלות המועברות על ידי היתוש מוערך בכשלושה מיליון, ולפיכך זהו בעל החיים שממית הכי הרבה בני אדם בעולם. נוגדי יתושים בין השיטות האפקטיביות להרחקת יתושים: התקנת רשתות בחלונות כדי למנוע את כניסתם של היתושים. הפעלת מאוורר – יתושים מתקשים לעוף ברוחות. חומרים פעילים בתכשירים המשמשים לדחיית יתושים: DEET – כימיקל פופולרי בתכשירים לדחיית חרקים. תמצית צמח נפית החתולים. נפטלקטון – כימיקל לקטוני. ציטרונלה – למשל בנרות המכילים את תמצית הצמח. תמצית אקליפטוס. אלתרין – אידוי הכימיקל נעשה לרוב בחימום טבליות המכילות אותו במכשיר חשמלי. בתחילת המאה ה-21 פותחו שיטות, אשר נכון לשנת 2019 עדיין נמצאות תחת ניסוי, לצמצום משמעותי של אוכלוסיות יתושים באמצעות שחרור לטבע של זחלי יתושים עקרים או ביצוע מניפולציות נוספות שיפגעו בפוריות יתושות ויובילו להטלת ביצים עקרות. היתוש ביהדות בגמרא היתוש הוא סמל לקטנותו של האדם (שהוא יציר האל כמו היתוש) והמחשה לחוסר הטעם שבגאווה האנושית: בספר התניא מובא המאמר 'יתוש קדמך' כהמחשה לריחוקו של האדם החוטא מאלוהים בהשוואה ליתוש ושאר בעלי חיים הטמאים... "שאינם משנים תפקידם ופקודתו ית'...": יתוש שימש ככלי להענשתו של טיטוס על גאוותו והתרסתו כלפי האל לאחר חורבן בית המקדש: ראו גם כולכיתיים זבוב החול קוטל יתושים לקריאה נוספת טימותי ויינגארד, היתוש: תולדות המלחמה האנושית בטורף הקטלני מכולם, תרגם יוסי מילוא, תכלת הוצאה לאור, 2024. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1805 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אנדרה מרי קונסטנט דומריל קטגוריה:זבובאים יתושים	2024-09-10T16:05:36
כולכיתיים	כולכיתיים (שם מדעי: Culicidae) או יתושיים היא משפחה של יתושים מוצצי דם בעלי תפוצה גלובלית. חרקים אלה נחשבים למזיקים לאדם ברובם עקב העברת מחלות שהנקבות גורמות תוך מציצת דם אנושי, אף שהם גם מאביקי צמחים שונים. היתושים הם מעופפים בעלי זוג כנפיים וגפי פה ארוכים, העוזרים להם למצוץ דם. את חייהם הם מתחילים במקווי מים מתוקים צפים והם מתגלמים בהמשך ומצמיחים כנפיים. חרקים אלה ידועים החל מהקרטיקון שלפני 99 או 95 מיליון שנה מזמננו, מהם ידועים הסוגים Priscoculex ו-Burmaculex, בהתאמה והם הכילו מבנה גפי פה דומה ליתושים המודרניים, מה שמרמז על תזונה דומה. תפוצת הכולכיתיים הכולכיתיים נפוצים כמעט בכל מקווה מים קיים בעולם ובכל מקום בו נמצא אדם, מהאזורים הארקטיים ועד האזורים הטרופיים, במים מתוקים, מליחים ומלוחים, בטווח שיעור חומציות רחב ובטמפרטורות שונות, במים בהם העומס האורגני גבוה וריכוז החמצן המומס נמוך. הכולכיתיים גם עוברים מחסומים מדבריים על ידי אכלוס של שלוליות עונתיות ונאות מדבר. רשימת הסוגים בישראל (רשימה חלקית) תת-משפחה Culicinae אדס Aedes כולכית Culex יתושן Culiseta יתושון Uranotaenia Mansonia תת-משפחה Anophelinae אנופלס Anopheles כולכיתיים בישראל בישראל נפוצים שישה סוגים של משפחת הכולכיתיים, ושלושה מהם עוקצים יונקים: כולכית, אנופלס ואדס. כולכית מצויה טרדנית וכולכית חד פסית הם הכולכיתיים הנפוצים ביותר בישראל, שניהם חודרים לבתי מגורים ועוקצים את האדם. שני יתושים אלה הם המעבירים העיקריים של נגיף קדחת מערב הנילוס, מחלה קלה יחסית, אך היא עלולה לגרום לאנצפליטיס. נגיף זה נחשב כנגיף של עופות, המועבר בתוך אוכלוסייתם על ידי יתושים ואקטופרזיטים אחרים הניזונים מדמם. הכולכית חד פסית הניזון בעיקר מדם עופות, עוקץ לאחר מכן את האדם ומעביר לו את הנגיף. התפשטותו של הנגיף בתוך אוכלוסיית האדם נגרמת בדרך כלל על ידי הכולכית מצויה טרדנית הניזונה מדם אדם. אויבים טבעיים לבני משפחת הכולכיתיים שלל אויבים בטבע הכוללים עופות, שפיריות ועטלפי חרקים העטים עליהם מן האוויר בעוד עכבישים צדים אותם בקוריהם. בעת מנוחה היתושים ניצודים גם בידי דו-חיים, כמה לטאות, דגים וחרקי מים שונים האורבים מהמים. באזורים מסוימים הוא נלכד גם על ידי צמחים טורפים. הכולכיתיים כמזיקים הכולכיתיים מהווים מזיקים קשים לאדם בעקיצותיהם וידועים כמפיצי מחלות קשות כמו מלריה, קדחת צהובה, קדחת מערב הנילוס, פילריה ודלקת קרום המוח. מספר חוקרים אף מגדירים את היתושים בתור "החיה הקטלנית ביותר בעולם" (אף שהם אינם מסוכנים בפועל אלא בעודם וקטורים של טפילים אחרים). המלחמה ביתושים מטרת המלחמה ביתושים היא למנוע עקיצות בני אדם על ידם. את מכלול הפעולות אותן נוקטים לשם השגת מטרה זו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות: פעולות להגנה בפני עקיצות יתושים: פעולות אלה כוללות רישות בתי מגורים, שימוש בכילות, כיסוי חלקי גוף החשופים לעקיצות ושימוש בתכשירים הגורמים לדחיית יתושים. בנקיטת פעולות הגנה קיימת השלמה עם מציאותם של היתושים ופעולות כאלה מהוות למעשה לחימה פאסיבית. פעולות להדברת יתושים: מטרתן של פעולות כאלה היא להקטין במידת האפשר את אוכלוסיית היתושים ועל ידי כך להוריד את שיעור עקיצת בני אדם על ידי יתושים עד למינימום. פעולות אלה ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: פעולות למניעת דגירות יתושים. פעולות להדברת יתושים בעלי כנף. פעולות להדברת יתושים בדרגות התפתחותם במים. בתחילת המאה ה-21 פותחו שיטות, אשר נכון לשנת 2019 עדיין נמצאות תחת ניסוי, לצמצום משמעותי של אוכלוסיות יתושים באמצעות שחרור לטבע של זחלי יתושים עקרים או ביצוע מניפולציות נוספות שיפגעו בפוריות יתושות ויובילו להטלת ביצים עקרות. קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1818 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן ויהלם מיגן	2024-07-20T04:05:34
כולכית	כולכית (שם מדעי: Culex) הוא סוג במשפחת הכולכיתיים. סוג זה כולל את שני מיני הכולכיתיים הנפוצים ביותר בישראל. מחזור ההתפתחות נקבת היתוש מטילה על פני מים עומדים, בעיקר במקומות רדודים ועשירים בצמחיית גדות, גוש ביצים דמוי רפסודה שחורה, המונה כ-200 ביצים. גוש זה, שגודלו 7–8 מ"מ, צף על פני המים הודות לשלפוחיות אוויר הקבועות משני צדדיו. נקבת כולכית חד פסית מעדיפה להטיל ביצים במים נקיים, כמי מעיינות ובריכות דגים, לשם הטלת ביציה. הכולכית המצויה הטרדנית חיה בסביבת מים עומדים ומרופשים ומבכרת לדגור באפלה, במים מזוהמים המלאים רקב. לפיכך, מטילה נקבת הכולכית המצויה הטרדנית ביצים במים עשירים בחומר אורגני, בעיקר במי שופכין. הביצים בוקעות תוך 2–3 ימים בטמפרטורה בין 24–28 מעלות צלזיוס. הזחלים המתפתחים במים, זקוקים לאוויר אטמוספירי, אותו הם קולטים דרך פתחי נשימה הנמצאים בקצה הטרכיאה - צינור נשימה מוארך, שבקצה בטנם ואותו הם מבליטים אל מחוץ לפני המים. הם ניזונים מן הרקבובית שבמים, אותה הם גורפים אל פיהם בעזרת מברשות נוציות שסביב פיהם. הזחלים עוברים 4 דרגות התפתחות עד הגיעם לדרגת הגולם. משך התפתחות הזחל בתנאים אופטימליים הוא 6–8 ימים. הגולם פעיל, אך אינו אוכל. הוא צולל מטה כשמנוחת המים מופרעת לפתע וחי במים 1–3 ימים נוספים עד שעובר לדרגת יתוש מכונף. מחיה שמאל\|ממוזער\|250px\|זחלים של כולכית. הזחלים המתפתחים במים, זקוקים לאוויר אטמוספירי, אותו הם קולטים דרך פתחי נשימה הנמצאים בקצה בטנם, אותה הם מבליטים אל מחוץ לפני המים. הם ניזונים מן הרקבובית שבמים, אותה הם גורפים אל פיהם בעזרת "מברשות נוציות" שסביב פיהם. היתוש הבוגר חי מחוץ למים. הזכר ניזון ממוהל צמחים כמו צוף פרחים והנקבה תרה אחר ארוחת דם הדרושה להתפתחות הביצים בגופה. לצורך זה, יש לה חדק ובו איברי קידוח היוצרים צינור יניקה. בשעת העקיצה מזריקה הנקבה לתוך דמו של הנעקץ נוזל המונע את קרישת דמו ומקל על יניקתו. הנקבה היא אוטוגנית ומסוגלת להטיל ביצים פוריות, גם מבלי להזדקק לארוחת דם, אך, אז מספר הביצים ברפסודה קטן יותר. ארוחת הדם דרושה רק כדי לספק חומרי מזון להבשלת הביצים, אבל משום שזחלי הכולכית המצויה הטרדנית מסוגלים לנצל את מזונם בצורה יעילה יותר יחסית למינים אחרים, הם פוטרים את הנקבה הבוגרת מן הצורך לאכול ארוחת דם לפני הטלת ביציה. הכולכית המצויה הטרדנית מסוגלת בתנאים אופטימליים להטיל כ-6 רפסודות ביצים בחודש ולהאריך ימים 3–4 חודשים לערך. תצפיות הראו שטווח מעופה יכול להגיע ל-22 ק"מ. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:כולכיתיים	2024-04-16T09:52:09
כולכית מצויה	כולכית מצויה (שם מדעי: Culex pipiens), או יתוש בית, הוא יתוש, מין בסוג כולכית. הכולכית המצויה היא היתוש הנפוץ ביותר, והיא נפוצה בכל היבשות למעט אנטארקטיקה. יתוש זה ניזון מחולייתנים בעלי דם חם, ובמיוחד מעופות, ויכול להיות וקטור למחלות שונות. הכולכית המצויה היא יתוש בינוני בממדיו ואורך הכנף שלה 3.5-4 מ"מ. שלבי החיים הכולכית היא חרק בעל גלגול מלא הכולל ארבע דרגות: ביצה, זחל, גולם ובוגר. שלושת השלבים הראשונים הם מימיים ונמשכים 5-14 ימים, תלוי במין ובטמפרטורת הסביבה. הנקבות חיות עד חודש (או יותר מכך בשבי), אך ברוב המקרים לא חיות למעלה משבוע-שבועיים בטבע. ביצה הנקבה מטילה ביצים בצורת רפסודות עד 300 ביצים בכל הטלה, הביצים צפות על פני המים. בתי גידול מתאימים להנחת ביצים הם גופים קטנים של מים עומדים: שלוליות, בריכות, תעלות וכו'. הביצה בוקעת תוך מספר ימים במזג אוויר חם. זחל זחלי הכולכית מותאמים לחיים במים. ראש הזחל מפותח היטב, בצדי הפה קבועות מברשות גדולות בעזרתן הוא גורף יצורים ומסנן את חלקיקי המזון. שלושת פרקי החזה מאוחים לחטיבה אחת. הבטן מוארכת ובקצה פתחי נשימה, בעזרתם הזחלים נושמים אוויר אטמוספירי. פתחי הנשימה של יתושי הכולכית נמצאים בקצה של צינור ארוך (סיפון), כך שבעת הנשימה הם תלויים במלוכסן מתחת לפני המים. גולם לגולם שתי חטיבות גוף ראש-חזה ובטן, מהחטיבה הראשונה יוצאות שתי חצוצרות נשימה באמצעותן נושם הגולם אוויר חופשי. הגולם חופשי ומסוגל לנוע ונמלט בשעת סכנה כמו הזחל כלפי מטה, אולם אינו ניזון. התפתחות הגולם נמשכת בעונת הקיץ 1-3 ימים. שלב המעבר מהגולם לבוגר מכונה שלב הגיחה, והוא מהווה את המעבר מחיים במים לחיים "על היבשה". בשלב זה היתושים פגיעים מאוד - עליהם להתרחק מהמים, למצוא מקום מנוחה קרוב (בדרך כלל צמחים הנמצאים בקרבת המים), ולחכות במצב מנוחה עד לפרישת הכנפיים ולהתקשותן המלאה. מחלות הכולכית מעבירה מחלות כמו קדחת הנילוס המערבי, וקדחת וירוס הזיקה. ראו גם כולכית כולכית מצויה טרדנית קישורים חיצוניים Culex pipiens, VIRGINIA MOSQUITO CONTROL ASSOCIATION קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:כולכיתיים קטגוריה:פרוקי רגליים קוסמופוליטיים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758	2023-01-04T03:49:44
כולכית מצויה טרדנית	כולכית מצויה טרדנית (שם מדעי: Culex pipiens molestus) היא תת-מין במין כולכית מצויה, והוא אחד היתושים הנפוצים בישראל. כל המין נחשב למעביר מחלות משמעותי. מאפיינים אורך הכולכית כ-15 מילימטר, התפתחותה היא בגלגול מלא, ומזונה הוא צוף צמחים ודם בעלי חוליות (נקבות). תת-מין זה ייחודי בכך שסביבת המחיה שלו באזורים ממוזגים היא תת-קרקעית: מערכות רכבת תחתית, מרתפים מוצפים, בורות שופכין ועוד. הוא התגלה לראשונה במצרים ב 1775. באנגלית ובמספר שפות אחרות הכולכית מכונה "יתוש הרכבת התחתית הלונדונית". בזמן הבליץ על לונדון במלחמת העולם השנייה, הציבור, שנהג לישון בתחנות הרכבת התחתית בחפשו מקלט מפני ההפצצות, סבל מעקיצותיה. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:כולכיתיים קטגוריה:אירופה: חרקים	2023-05-22T10:44:34
ניאון	נֵיאוֹן (באנגלית: Neon) הוא יסוד כימי מסדרת הגזים האציליים, שסמלו הכימי Ne ומספרו האטומי 10. תכונות הניאון הוא הגז האציל השני במשקלו, הוא חסר צבע וכמעט לא פעיל. ניאון יוצר ספקטרום פליטה בצבע כתום-אדמדם כאשר הוא מיונן. לניאון יכולת קירור גדולה פי 40 מהליום נוזלי ופי 3 ממימן נוזלי (ההשוואה מתבססת על נפח). ברוב המקרים קירור ניאון יותר זול מקירור הליום. שימושים בצבע האדמדם-כתום שהניאון פולט בנורות ניאון - נעשה שימוש רב בהכנת שלטי פרסומת.בשפה העברית, השם "נאון" משמש לעיתים גם בצורה גנרית לתיאור נורות חשמל פלואורסצנטיות כאשר בפועל, אדי כספית משמשים לייצור נורות אלה הפולטות אור בצבעים שונים בהתאם לציפוי הפלאורסצנטי שלהן. שימושים נוספים: אינדקטור למתח גבוה. משתמשים בניאון בשילוב עם הליום בלייזר מטיפוס לייזר-גז. נוזל קירור חסכוני. היסטוריה ב-1898, זוהה הניאון (מהמילה היוונית Neos שפירושה "חדש") על ידי ויליאם רמזי ומוריס טרברס (Morris Travers) בעיר לונדון שבאנגליה. ניאון התגלה כאשר רמזי צינן דגימת אוויר עד שהפך לנוזל, ואז חימם את הנוזל וכבש את הגזים כשהם רותחים. את גז הניאון מצאו שני הכימאים הבריטיים ויליאם רמזי ומוריס טראוורס, ביוני 1898. הם עשו זאת כאשר הם עדיין חגגו את גילוי גז הקריפטון במאי 1898, כאשר הם גילו עוד אחד - ניאון. רמזי האמין שהוא גילה דפוס של מיקום היסודות בטבלה המחזורית, וכאשר יש שיטה, יש מה לחפש. כאשר המדען יודע מה הוא מחפש יש לו סיכוי טוב יותר גם למצוא. החוקרים חיפשו גז כבד לא פעיל, בתערובת הקרה של גזים ונוזלים שנשארו במכונת ההקפאה לאחר שהוציאו מהאוויר הנוזלי את ההליום והארגון. הם מצאו קריפטון. מה שהם לא ידעו שהם קיבלו יחד עם ההליום והארגון גם נאון. לאחר שמצאו את היסוד הכבד הבא, ולאחר שראו דפוס במשקלים האטומיים, הם היו בטוחים שקיים גז חדש בין הליום וארגון. לכן הם פנו שוב למכונת האוויר הנוזלי שלהם, שיפרו את שיטת ההפרדה ומצאו גז חדש, כאשר העבירו דרך הגז זרם חשמלי הם גילו אור אדום בהיר שאנו מזהים היום עם שלטי הניאון. תרכובות הניאון יכול ליצור תרכובת עם פלואור במעבדה. לא בטוח כי הניאון יוצר תרכובות בטבע, אך כמה עדויות רומזות כי הדבר יכול להיות נכון. היונים נצפו במחקר עם ספקטרוגרף מסות. צורה בטבע הניאון נמצא לרוב בצורת גז אטומרי. הניאון נדיר באטמוספירת כדור הארץ והוא מהווה חלקיק אחד מתוך 65,000. שילוט ניאון נורת ניאון היא צינור מלא בגז האציל, אשר בשני קצותיו אלקטרודות. כאשר מושרה בין שתי האלקטרודות מתח גבוה מספיק, הגז מתחיל לזהור בצבע האופייני לו. המתח ההתחלתי הדרוש הוא גבוה יחסית, אך בזמן פעולתה, נורת ניאון צורכת כמות אנרגיה נמוכה, יחסית לנורת להט רגילה. כדי לייצר נורות ניאון, משתמשים בצינורות זכוכית בקטרים שונים ומעוצבים לצורות שונות. הצבע שמאפיין את הניאון עצמו הוא אדום-כתום. ניתן להשפיע על צבע הנורה וליצור גוונים שונים (ביניהם כחול, ירוק ולבן), על ידי שימוש בארגון ואדי כספית (שהפליטה הראשונית היא באולטרה סגול) במקום בניאון, יחד עם ציפויים פלאורסצנטים שפולטים אור בצבעים שונים. איזוטופים של ניאון סמל (p)Z (n)N מסה איזוטופית (u) זמן מחצית חיים ספין גרעיני שכיחות האיזוטופ(כשבר מולרי מהיסוד) טווח השינוי הטבעי(כשבר מולרי מהיסוד) התרגשות אנרגטית 16Ne10 6 16.025761(22) [KeV (37)122] 9E-21 s 0+ 17Ne 7 17.017672(29) ms (6)109.2 1/2- 18Ne 8 18.0057082(3) s (8)1.672 0+ 19Ne 9 19.0018802(3) s (5)17.296 1/2+ 20Ne 10 19.9924401754(19) יציב 0+ 0.9048(3) 0.8847-0.9051 21Ne 11 20.99384668(4) יציב 3/2+ 0.0027(1) 0.0027-0.0171 22Ne 12 21.991385114(19) יציב 0+ 0.0925(3) 0.0920-0.0996 23Ne 13 22.99446690(11) s (12)37.24 5/2+ 24Ne 14 23.9936108(4) min (2)3.38 0+ 25Ne 15 24.997737(28) ms (8)602 (3/2)+ 26Ne 16 26.000461(29) ms (1)197 0+ 27Ne 17 27.00759(12) ms (2)32 (3/2+)# 28Ne 18 28.01207(16) ms (22)18.3 0+ 29Ne 19 29.01939(29) ms (5)15.6 (3/2+)# 30Ne 20 30.02480(61) ms (2)5.8 0+ 31Ne 21 31.03311(97)# ms (8)3.4 7/2-# 32Ne 22 32.04002(86)# ms (9)3.5 0+ 33Ne 23 33.04938(86)# ns 260> 7/2-# 34Ne 24 34.05703(87)# [µs 1.5<] ms 1# 0+ קישורים חיצוניים ייצור שלטי ניאון בסדנת לבור ניאון, 1957, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים קטגוריה:גזים אצילים קטגוריה:נוזל קירור	2024-09-06T22:20:36
הדברת יתושים	ממוזער\|שמאל\|250px\|הדברת יתושים באמצעות התזת DDT, בשנת 1958 בארצות הברית, כאמצעי נגד המלריה ממוזער\|שמאל\|250px\|ריסוס מי הירדן בשמן להדברת יתושי מלריה, 1938 הדברת יתושים היא פעולה שנועדה להקטין במידת האפשר את אוכלוסיית היתושים ועל ידי כך להוריד את שיעור עקיצת בני אדם על ידיהם עד למינימום. פעולות אלה ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: פעולות למניעת דגירות יתושים פעולות להדברת יתושים בעלי כנף פעולות להדברת יתושים בדרגות התפתחותם במים פעולות למניעת דגירות יתושים השלבים למניעת דגירות יתושים הם איתור מקומות דגירה אפשריים וביצוע טיפול מונע בהם : במרתפים מוצפים יש לשאוב את המים הנקווים עם סיום עונת הגשמים. מכלי מים יש לאטום ודליפות ונזילות מהם יש לתקן. בבריכות הדגים יש להקפיד על ניקוי הצמחייה והעמקת חופי הבריכות עד עומק של 30 ס"מ. בורות מי שופכין שאינם בשימוש יש למלא בעפר ובורות בשימוש יש לכסות. בזרמי שופכין יש לטפל על ידי הכשרת מערכת תעלות נקיות מצמחייה. בבריכות חימצון יש לבער את צמחיית הגדות על ידי הפיכתה לבלתי מתאימה לדגירת יתושים. כל הפעולות הללו הן למעשה שינוי פיזי של הגומחה האקולוגית והפיכתה לבלתי מתאימה לדגירת יתושים על ידי שימוש בקוטלי עשבים או בעבודה מכנית–הנדסית. פעולות להדברת יתושים בעלי כנף אופן הלחימה ביתושים בעלי כנף נעשה בשיטה הכימית על ידי ריסוס אינסקטיצידים, אם כי הכולכית מצויה טרדנית מגלה בישראל התנגדות ניכרת לחלק מתרכובות אלה מקבוצת הפחמימנים הכלוריים. בחדרי מגורים מרבים להשתמש באירוסולים המכילים פירתרינים. אין בכוחן של פעולות אלה לחסל לחלוטין את נגע היתושים הבוגרים. פעולות להדברת יתושים בדרגות התפתחותם במים הטיפול בשיטות למניעת דגירות יתושים לא תמיד מביא לתוצאות משביעות רצון. לעיתים קיימים גם מקרים בהם לא מתאפשרת נקיטת השיטות למניעת דגירות מסיבה זו או אחרת. במקרים כאלה יש להדביר את זחלי היתושים במקומות הדגירה. שלוש השיטות העיקריות בשימוש הן: הדברה כימית באמצעות פיזור רעלים במים. מרססים את רצועת המים הקרובה לגדות בקוטלי חרקים כימיים, בעיקר בתרכובות אינסקטצידיים שארתיים מקבוצת הפחמימנים הכלוריים ומן הקבוצות המבוססות על זרחן אורגני ועל קרבמט. הדברה פיזית באמצעות פיזור של חומרים שמנוניים על פני המים תוך ניצול התכונות הביולוגיות של זחלי יתושים. יוצקים שמן למים, בצמוד לגדות עד למרחק של כ־1.5 מטר מהגדה. השמן, הקל מן המים, מכסה את פניהם וחוסם בפני הזחלים את האפשרות לנשום אוויר אטמוספירי. פיזור אחיד של השמן מותנה בטיפול מוקדם בצמחייה. טיפול זה אינו יעיל, ברוב המקרים, לגבי מי שופכין או שפכים תעשייתיים מכיוון שאלו מכילים חומרים מוצקים המקשים על פיזור אחיד של השמן. הדברה ביולוגית העושה שימוש באויבים טבעיים של זחלי יתושים: בעזרת טפילים של זחלי יתושים כגון חיידקים כגון BTI. בסיוע חסרי חוליות טורפים. על ידי צמחי מים טורפים כמו נאדיד המים המצוי. באמצעות מיני דגים הניזונים מזחלי יתושים. השיטה המקובלת בהדברת יתושי כולכית שהם הנפוצים בישראל היא זו העושה שימוש באויבים הטבעיים של הזחלים. אחד הידוע שבהם הוא דג ממין גמבוזיה מצויה. כמו כן, קיימת הדברה המשלבת מספר שיטות יחדיו, על ידי שימוש חלקי בכל אחת מהן ותוך ניצול הדדי של יתרונות שיטה אחת על חסרונותיה של שיטה אחרת. הדברת יתושים באמצעות פגיעה בפוריות יתושות בתחילת המאה ה-21 פותחו מספר שיטות הדברה אשר מהותן פגיעה ביכולתן של יתושים להתרבות. נכון לשנת 2019 שיטות אלו מוגדרות תחת ניסוי, ועדיין לא משווקות לציבור הרחב. בשלב זה לא ברור עדיין אם וכיצד יתאפשר בהמשך ליישם שיטות אלו בקנה מידה רחב, אולם ניסויים שבוצעו בסביבות מחיה מסוימות, למשל, בניסוי שבוצע בשני איים בסין, הדגימו יכולת השמדה כמעט מלאה של אוכלוסיית היתושים המקומית, לצד פגיעה ביכולת היתושים ששרדו להעביר מחלות באופן יעיל. הניסויים מתמקדים בשתי שיטות, או בשילוב של שתיהן יחד: הפצת זכרים עקרים - בשיטה זו מגדלים חוקרים כמות עצומה של יתושים במעבדה, וחושפים אותם לקרינת רנטגן גמא. במינון הנכון הקרינה מעקרת אותם מבלי לפגוע ביכולת של הזכרים להתחרות על הנקבות מול היתושים הקיימים בסביבת המחיה. כאשר הביצוע מצליח בצורה מדויקת - דבר קשה לביצוע, נכון לשנת 2019, נקבות רבות מזדווגות עם זכרים עקרים ומטילים ביצים עקרות, והאוכלוסייה תצטמצם. הדבקת יתושים בחיידק הפוגע בפוריות - מינים מסוימים של חיידקי וולבכיה קיימים באופן טבעי בסביבות מחיה של יתושים רבים, וגורמים לעקרות אצל חרקים. הפצת יתושים רבים הנגועים בחיידק פוגעת ביכולת הפוריות של אוכלוסיית יתושים שלמה. במקרים מסוימים היתוש יצליח להעמיד צאצאים, אולם ההדבקה בחיידק תפגע ביכולת שלו להפיץ נגיפים אשר מסכנים בני אדם. נכון לשנת 2019 שיטות אלו יושמו בהצלחה חלקית בלבד. ראו גם ההתמודדות עם יתושי האנופלס בישראל הדברת מזיקים קוטל יתושים קישורים חיצוניים הדברת יתושים ידידותית לטבע, אתר טבעBIZ, החברה להגנת הטבע תרגיל העוקץ הסיני ליתושים, על שיטות ההדברה בשנת 2019. מאת מכון דוידסון. הערות שוליים יתושים קטגוריה:מלריה	2023-09-22T08:09:24
הדברה ביולוגית	שמאל\|ממוזער\|250px\|פטריית הקורדיספס הפרזיטואידית ניזונה מחגב ועוזרת לווסת את אוכלוסייתו. שמאל\|ממוזער\|250px\|צרעה פרזיטואידית מטילה ביצה טפילה על כנימה. שמאל\|ממוזער\|250px\|טללית, שלכדה יתוש. הדברה ביולוגית היא התערבות יזומה של האדם במערכת אקולוגית שמטרתה להשיג שליטה על אוכלוסייתו של המזיק באמצעים אקולוגיים ובשיטות ביולוגיות. הצורך בהדברה ביולוגית עלה בשנים האחרונות עקב התגברות המודעות לצורך לצמצם את השפעת בני האדם בעיקר בחקלאות, שם נעשה שימוש נרחב בחומרי הדברה נגד מזיקים ומחלות, דבר אשר מביא לפגיעה באדם ובסביבה. דוגמאות להדברה ביולוגית במערכות אקולוגיות גדולות הן השימוש שנעשה בדגי גמבוזיה ובבצילוס ישראלי להדברת יתושים. בתחום החקלאות ניתן לציין את הפיזור של זכרים עקרים של זבוב הפירות הים-תיכוני וכן השימוש בחרקים טורפים. כמו כן ישנן דוגמאות נדירות יחסית של הדברה ביולוגית המכוונת נגד מחוללי מחלות בחקלאות, כגון חיידקים ופטריות. קיימות מספר שיטות של ההדברה, שבהן משתמשים בפרומונים מלאכותיים על מנת לבלבל את הזכרים של העשים למשל, כך יוצרים "מסך ריח" המונע מהם להגיע. הדברה ביולוגית בחקלאות שמאל\|ממוזער\|250px\|מושית השבע, מין במשפחת המושיתיים, היא דוגמה להדברה ביולוגית של חרקים על ידי שימוש באויבים טבעיים: משחררים את המושיות בשדות, והן אוכלות את הכנימות המזיקות לגידולים החקלאיים. שמאל\|ממוזער\|250px\|תנשמת מצויה, אשר מופצת בהרחבה בידי האדם כדי לעזור להתמודד עם מכת מכרסמים, אותם היא צדה. התחום המפותח והנלמד ביותר כיום של ההדברה הביולוגית הוא השימוש באויבים הטבעיים של מזיקים ממערכת פרוקי הרגליים (כגון חרקים ועכבישנים), אשר פוגעים בגידולי תרבות שונים, בדרך כלל גידולים חקלאיים. ככלל, נהוג לחלק את שיטות ההדברה הביולוגית של פרוקי-רגליים לשלוש: גורמי מחלה - חיידקים, נגיפים, פטריות ומחוללי מחלה אחרים אשר פוגעים באופן ספציפי במזיק. היתרון המובהק בשיטה זו הוא שהיא מאוד ספציפית למזיק ולרוב פוגעת בו במהירות ויעילות הדומה לחומרי הדברה כימיים. החסרון בשיטה שאינה "מגלגלת את עצמה" וכן שלאויב טבעי זה אין כושר חיפוש פעיל אחר הפונדקאי שלהם ולכן יעילותם נמוכה כשדרוש ויסות של אוכלוסייה נמוכה. דוגמה נפוצה מאוד לשימוש בכלי זה הוא החיידק Bacillus thuringiensis הפוגע במינים שונים של זחלי עשים. השימוש בתכשירי הדברה המבוססים על חיידק זה הפך לנפוץ מאוד הן בחקלאות האורגנית והן בקונבנציונלית. פרזיטואידים - ישנם חרקים המטילים את ביציהם בגוף הפונדקאי (מזיק). הזחל הבוקע ניזון ומתפתח על או בתוך גופו של הפונדקאי, ובכך מביא לקטילתו. הבוגר מעמיד דורות נוספים הממשיכים את התהליך. זהו גם יתרונו של מנגנון זה אשר בתנאים מתאימים ממשיך את ההדברה לאחר פיזור ראשוני של הטפיל ללא התערבות נוספת. יתרון נוסף הוא כושר חיפוש גבוה של הטפיל אחר הפונדקאי. ישנם טפילים רבים המשמשים בהדברה ביולוגית מסחרית. לדוגמה - הצרעה אפידיוס Aphidius colemani אשר מדבירה בהצלחה כנימות עלה בגידולים שונים. טורפים - שימוש בחרקים או בעלי חיים אחרים הניזונים מהמזיקים וזקוקים להם לשם השלמת מחזור חייהם. דוגמאות בולטות לכך הן האקריות הטורפות הניזונות מאקריות מזיקות ומחרקים מזיקים אחרים וכן חיפושיות ממשפחת המושיתיים אשר טורפות כנימות שונות. עטלפי חרקים נחשבים למדבירים ביולוגיים מצוינים של חרקים כגון עשים ויתושים, ולכן נעשה מאמץ בעשורים האחרונים לשמר את העטלפים ולהגדיל את אוכלוסיותיהם (למשל על ידי בניית בתי עטלפים ותיבות עטלפים). יש להבדיל בין הדברה ביולוגית טבעית שבה אוכלוסיית מזיקים נמצאת כמעט באופן קבוע תחת שליטה של מרקם שלם של אויבים טבעיים המצויים בשטח, לבין הדברה ביולוגית יזומה שבה האדם מנסה להשיב איזון שהופר במערכת אקולוגית מסוימת לרוב בשטח חקלאי. באופן מעשי השימוש באויבים טבעיים נחלק גם הוא לשלושה: ייבוא ואיקלום של אויבים טבעיים זרים, בדרך כלל מארץ המוצא של המזיק. שימור אויבים טבעיים באמצעות תמרון הסביבה כך שתפעל לטובתם. תיגבור אויבים טבעיים הקיימים בבית גידולם. דוגמה לתמרון הסביבה הוא שימוש בעץ כליל החורש להגנה על מטעי זיתים: לכליל החורש קיימת כנימה ייחודית בשם Cacopsylla pulchella המופיעה על קליפת הגזע באמצע האביב. פשפשים, ממשפחת האנתוקוריים, טורפים כנימה זו. בחודש יוני, כאשר פשפש כליל החורש נודד, טורפיו עוברים לעצי המטע וניזונים מהפשפשים הייחודיים להם. ניתן להשתמש בעץ התאנה באופן דומה. חסרונות שמאל\|ממוזער\|250px\|קרפדת הקנים, שהובאה לאוסטרליה על-מנת להילחם במזיקים מקומיים והפכה כעבור זמן מה למין פולש. להדברה הביולוגית יתרונות רבים על פני ההדברה הכימית, אולם אחד החסרונות הבולטים שלה הוא הסיכון שבעל-החיים שהובא אל האזור במטרה להילחם במזיקים ישגשג ויתרבה כך שייווצרו בעיות במערכת האקולוגית המקומית. סיכון זה פוחת במידה רבה כאשר משתמשים בבעלי חיים מקומיים כאמצעי הדברה ביולוגית, אולם במקרה שמדובר במין אקזוטי שאינו בן המקום, התוצאות עשויות להיות הרסניות. בעל החיים יכול להתרבות מאוד, לדחוק בעלי חיים מקומיים משטחי המחיה שלהם, להתחרות איתם על מקורות מזון ולהפוך למין פולש שפוגע במערכת האקולוגית המקומית. כך, לדוגמה, קרפדת הקנים שהובאה לאוסטרליה על-מנת להילחם במזיקים שחיו במטעי קני הסוכר המקומיים, התרבתה מאוד והפכה למזיק שפוגע במינים מקומיים רבים שלא הסתגלו להתמודד עם עורה הרעיל. אחד הפתרונות שנמצאים בשימוש הוא שימוש במדביר ביולוגי ספציפי שטווח הפונדקאים שלו מצומצם כגון צרעות טפיליות. כמו כן לפני הפיזור נבדקים פוטנציאליים בתנאי הסגר (non-target organisms). במקרה כזה ניתן לנסות להדביר את המין הפולש באמצעים כימיים (כגון ריסוס בחומרים רעילים), או להביא בעל-חיים נוסף, שיטרוף את המין הפולש - אולם בצעד כזה שוב יש את הסיכון שבעל החיים יהפוך למין פולש בפני עצמו. הדברה ביולוגית במערכות גדולות המשרד להגנת הסביבה, המפקח על הדברת החרקים, מכוון את הרשויות המבצעות את ההדברה לפעול בדרך ההדברה המשולבת ולהגיע ליעילות מרבית בהדברה תוך פגיעה מינימלית בבריאות הציבור, באיכות הסביבה ובערכי נוף וטבע ובמינימום הוצאות. מדיניות המשרד בנושא הלחימה במזיקים בכלל, דוגלת בשימוש באמצעים אקולוגיים על חשבון השימוש המקובל בחומרי הדברה כימיים, העלולים לגרום לנזק סביבתי ובריאותי. מלבד זאת, בשמורות טבע לא ניתן להשתמש בשיטה הנזכרת ולעיתים גם לא במקומות שהגישה אליהם אינה נוחה. על כן, כנגד הגישה של הדברה כימית עומדת שיטת ההדברה הביולוגית אשר ציבור גדול השוחר סביבה מצדד בה ורבים לה התומכים גם בקרב אנשי המקצוע. הדברות ביולוגיות בתרבות פרופ' יוסי לשם הוא צפר שהגה את רעיון גידול התנשמת ('הבומה') כמדביר ביולוגי למזיקים בחקלאות בהיותה עוף דורס הניזון מהמזיקים הללו. הרעיון נכנס לעלילה של פולישוק ולשם הופיע שם בתפקיד עצמו, והרצה על הרעיון. ראו גם הדברת מזיקים חקלאות פרומונים מושית השבע ('פרת משה רבנו') פרחש - פשפש האוריוס קישורים חיצוניים שימוש בתנשמות ובבזים כמדבירים ביולוגיים בחקלאות - כתב העת 'אקולוגיה וסביבה' פברואר 2013 חקלאות ידידותית יותר לסביבה - פרויקט יישומי של הדברה משולבת בעמק החולה כתב העת 'אקולוגיה וסביבה פברואר 2013 אלעד חיל, דייגו סרקוביץ' ויובל גוטליב, הדברה משולבת של זבובים במשקי בעלי–חיים, כתב העת 'אקולוגיה וסביבה' 1, פברואר 2013, עמ' 29–30 שמעון שטיינברג, שכירי חרב פרוקי רגליים, מטח סרטון אנימציה בנושא הדברה ביולוגית, YouTube שימוש בבזים להדברת מכרסמים, YouTube הדברה ביולוגית – הלכה למעשה, דניאלה כפרי. הערות שוליים קטגוריה:שמירת הסביבה ביולוגית קטגוריה:חקלאות בת קיימא קטגוריה:קרניבורים	2024-06-12T14:07:48
מיתולוגיה מסופוטמית	המיתולוגיה המסופוטָמית היא המיתולוגיה של מֶסוֹפּוֹטָמִיָה העתיקה (ביוונית עתיקה פירושה 'הארץ שבין הנהרות') - הממלכות באזור הנהרות פרת וחידקל והיוו את ערש התרבות האנושית. מיתולוגיה זו היא ביטוי של הדת המוסופתמית - הדת של השׁוּמֵרִים, והאַכַּדִים, ושל ממשיכי דרכם האַשּׁוּרִים והבַּבְלִים שחיו במסופטמיה. אמונות ומסורות אלה מהוות זרם מסורתי אחד. המסורת המסופותמית, שמקורה בעיקר בדת השומרית, שונתה במקצת על ידי האכדים - עם שמי שהיגר מהמערב בסוף האלף ה-4 לפנה"ס. הדת המסופוטמית הייתה המסגרת האינטלקטואלית היחידה שהייתה זמינה במרחב המסופותמי בתקופה זו, להסבר הכוחות השולטים בטבע וכן כמסגרת מוסרית להתנהלות נכונה בחיים. מסיבה זו הדת באה לידי ביטוי בכל ההיבטים של הציוויליזציה המסופוטמית העתיקה. היא הניבה את הצורות שבהן המוסדות החברתיים, הכלכליים, המשפטיים, הפוליטיים והצבאיים של אותה ציוויליזציה התקיימו והובנו, והיא סיפקה את הסמלים המרכזיים לשירה ולאמנות. היא גם השפיעה על עמים ותרבויות מחוץ למסופוטמיה, כמו העלמים במזרח, החתים והחורים בצפון, והארמים והעברים במערב. היסטוריה של המיתולוגיה המסופוטמית 250px\|ממוזער\|מסופוטמיה הקדומה הדת השומרית אכדית כללה אלים רבים ואילו הדת הבבלית אשורית אלים מעטים ומאוחדים. יחד הם יוצרים פנתאון של אלי כוחות טבע קדומים, אלי תרבות וציוויליזציה מאוחרים וקבוצת אלים עליונים. האל שעמד בראש הפנתיאון השומרי היה אנו, אל השמים. החל מתקופת הכיבוש האמורי של בבל על ידי חמורבי (ב 1792 לפנה"ס), ניצב האל מרדוך בראש פנתיאון האלים. האשורים קיבלו על עצמם את דת בבל ודיברו אותה שפה, אך הפרידו עצמם מן הבבלים מבחינה דתית על ידי הצבת האל אשור בראש הפנתאון. אשור סימל את המובחנות הדתית ואת עצמאותה הלאומית של אשור. הפנתאון המסופוטמי התפתח למעשה מצירוף אלוהויות ספציפיות של ערים נפרדות- עיר-מדינה. בכל עיר היה אל עליון ובחצרו מספר אלים משניים. בעיר בבל היה מרדוך אל עליון; בסִיפָּר ובלָרְסָה: ; באור: ננה או סין אל הירח; בארך ובדיר: אנו, אל השמים; בארידו: אאה או אנכי; בניפור: בל; בכּוּתָּה: נרגל אל המגפות; בנינוה ובאירבל: אישתר; וכן הלאה. כשהפכה בבל לעיר הבירה, הפך מרדוך לאל העליון של הממלכה כולה. לפני מרדוך היו אלים עליונים אחרים: אנכי ואנו. הבבלים היו אנימיסטים למחצה, שהאמינו שיש ניצוץ חיים קדוש בכוכבים ובגרמי השמיים האחרים. הם גם האמינו באינספור רוחות ושדים. האלים הקדמוניים ביותר של התרבות המסופוטמית היו בעלי מאפיינים אנימיסטיים. נינורתה, למשל, אל הרעם השומרי תואר כאריה מכונף ענק ששאגותיו נשמעות ברחבי הארץ בזמן הסופות. עם התפתחות החברה והתרבות, עברו האלים השומריים תהליך של אנתרופומורפיזציה ולבשו אט אט דמות בני אדם. הם נותקו בהדרגה מן הטבע והפכו ליותר מבוססי תרבות וציויליזציה. נינורתה, אל הרעם, הפך גם לאל מלחמה ולאל סערות אביב, המסייעות לפריון לאדמה. כלומר, התווספו לו תכונות של ציוויליזציה אנושית: מלחמה ועיבוד אדמה. סיפורי בריאה סיפור הבריאה השומרי "אנכי ונינחורסג", לאחר בריאת העולם חיה נינחורסג (אלת האדמה) עם בן זוגה אנכי, אל החוכמה והמים המתוקים, בדילמון, מעין גן-עדן במיתולוגיה השומרית. בתום הריון של תשעה ימים, ילדה נינחורסג לאנכי את בתם, האלה נינסאר ("גבירת הירק"). היא ברכה את בתה בכל ברכות הפוריות, ונינסאר גדלה לבגרות תוך תשעה ימים נוספים. בעת האביב עזבה נינחורסג את דילמון, כדי להפריח את הארץ כולה, ואנכי נותר בודד. בראותו את בתו נינסאר דימה שהיא נינחורסג ופיתה אותה. היא ילדה לו תוך תשעה ימים את האלה נינקורה ("גבירת הפרי" או "גבירת האחו"), שאף היא גדלה לבגרות תוך תשעה ימים. אנכי בבדידותו פיתה שוב את נכדתו/בתו נינקורה, שילדה לו את האלה ("אורגת" או "עכביש"). אנכי פיתה אף את אוטו, אך היא קראה לנינחורסג לעזרה. נינחורסג הסירה את זרעו של אנכי מרחמה של אוטו, וזרעה אותו באדמת דילמון, שם הוא הצמיח שמונה עצים גדולים, העצים הראשונים שהופיעו בעולם. אנכי אכל מפרי שמונת העצים, ונכנס להריון מזרעו שלו, בשמונה מאברי גופו. על כך קיללה נינחורסג את אנכי בקללת מוות, ועזבה את דילמון. מחוסר יכולת ללדת את הוולדות חלה אנכי עד שעמד על סף המוות, והאלים ובראשם אנליל שלחו שועל, חיה המקודשת לנינחורסג, למצוא אותה ולהביאה. לנוכח תחינות האלים היא התרצתה, ויילדה מאברי גופו של אנכי את שמונה אלות הרפואה, שכל אחת מהן נקראה על שם האיבר ממנו נולדה: אבו מן הלסת, נאנשי מן הגרון, נינטול מן המותן, נינסוטו מן השן, נינקאסי מן הפה, דאזימואה מן הצד, אנשגג מן הגפיים, ונינטי מן הצלע. השם האחרון הוא משחק מילים בשומרית, שכן טי פירושו "צלע" אך גם "חיים". ההיסטוריון והאשורולוג שמואל נח קרמר סבר שסיפור זה היה השראה לסיפור הבריאה המקראי ב, ונינטי הייתה ההשראה לדמות חוה המקראית, הנולדת מן הצלע ונקראת "אם כל חי". קווי דמיון נוספים בין שני הסיפורים הם גן העדן והאכילה מן הפרי האסור. פרשת הבריאה מאוחר יותר במיתולוגיה המסופוטמית הוא סיפור הבריאה הבבלי- אנומה אליש. מיתולוגיה זו מספרת כיצד נולדו האלים הקדמונים מהזיווג בין אלת מי התהום (תיהמת) ואל המים המתוקים (אפסו), כיצד נבחר מרדוך לאל הראשי, כיצד נלחם בתיהמת וגיבש את סדרי העולם שברא מגופה של תיהמת ומדוע נברא האדם. פרשת אנומה אליש מזכירה במקומות מסוימים את פרשת בראשית. מיתוסים של מבול במיתולוגיה המסופוטמית יש מספר גרסות מיתוס מבול, העתיק ביותר מבין מיתוסים רבים של מבול בתרבויות העולם. גרסאות אלו נמצאו בעיקר בתעודות ארכאולוגיות מן האלף השני לפנה"ס. גרסאות סיפור המבול בתעודות השונות במיתלוגיה המסופוטמית שונות זו מזו בשמו של גיבור המבול, ובמספר פרטים אחרים, אך יש ביניהן דמיון רב. בחלקים רבים שלה, גרסת אותנפישתים זהה לגרסת אתרחסיס כמעט מילה במילה, ולפחות במקום אחד היא אף משתמשת בשם "אתרחסיס" במקום "אותנפישתים" – קרוב לוודאי טעות סופר המעידה שגרסה זו הועתקה בשינויים מגרסת אתרחסיס. תכופות קשה לשפוט עד כמה הגרסאות דומות או שונות, משום שכולן כתובות על תעודות שהשתמרו חלקית בלבד, ולפיכך חלקים שלהן אינם ידועים. התעודות המפורסמות ביותר הן: שבר חלקי באכדית מתוך סיפור אתרחסיס, לפי הערכה מן המאה ה-18 לפנה"ס, שמור כיום במוזיאון הבריטי. 62 שורות מתוכו שרדו בשלמותן, ובשורות אחרות ניתן לפענח כמה מילים. שבר זה מכונה כיום "לוח התיבה" משום שהוא מרחיב על בניית כלי השיט. עותק חלקי של סיפור אתרחסיס הבבלי, כתוב באכדית על שלושה לוחות חרס, שלפי הקולופון שלו הועלה על הכתב על ידי הסופר איפיק-אייה בעיר השומרית סיפר בתקופת המלך האמורי-בבלי עמי-צדוקה, שמלך בשנים 1646-1626 לפנה"ס. הלוחות שמורים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון, ובמוזיאונים בז'נבה ובניו הייבן, וכוללים יחד 1245 שורות טקסט שכ-60% מתוכו שרד במצב שניתן לקריאה. שבר חלקי נוסף של סיפור אתרחסיס, ככל הנראה קדום בכמאה שנה מן העותק של איפיק-אייה, השמור כיום באוסף שויין בנורווגיה. הוא מכיל את אזהרת אאה ומסתיים מיד לפני ההוראות לבניית כלי השיט. סיפור המלך זיאוסודרה השומרי על לוח יחיד ומקוטע מתוך שלושה, כתוב בשומרית ומתוארך לפי סגנון הכתב למאה ה-17 לפנה"ס. התגלה באתר העיר השומרית ניפור ושמור כיום באוסף המוזיאון לארכאולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה. שבר נוסף בשומרית על הכוהן סודרה, קרוב לוודאי המלך זיאוסודרה, אף הוא שמור כיום באוסף שויין. לפחות גרסה אחת של רשימת המלכים השומרית מאשרת כי המלך האחרון לפני המבול בעיר שורופק היה זיאוסודרה בן אובר-תותו, ולפי הוראות שורופק נכדו. סיפור אותנפישתים מתוך הגרסה המושלמת ביותר של עלילות גילגמש, על לוחות חרס מספריית אשורבניפל מנינוה שבאשור מן המאה ה-7 לפנה"ס - כאלף שנים לאחר שבר "לוח תיבה". זהו העותק שהתפרסם מאוד כאשר פוענח בשנת 1872 על ידי האשורולוג הבריטי ג'ורג' סמית', וכיום הוא שמור במוזיאון הבריטי. הלוחות עצמם נכתבו כנראה בשלהי האלף השני לפנה"ס, והיצירה עצמה מוקדמת אף יותר, ככל הנראה מעובדת בעיקר מתוך גרסת אתרחסיס בשינויים שונים. למשל, הסיפור מסופר מפי אותנפישיתים בגוף ראשון, במקום בגוף שלישי על אתרחסיס. תרגום ליוונית של סיפור זיאוסודרה, על ידי הסופר הבבלי-הלניסטי ברוסוס בראשית המאה השלישית לפנה"ס. גיבורו נקרא זיסותרוס, שהוא הלניזציה של זיאוסודרה השומרי. התרגום שרד בגרסאות שונות במקצת במספר תעודות המצטטות את ברוסוס, אבל הוא עדיין שלם יותר מתעודות זיאוסודרה בשומרית. עלילת המבול של אתרחסיס נוגעת גם ליצירת האדם ולאחר מכן רצון של האלים לצמצם את האוכלוסייה בגלל התפוצצות אוכלוסין. אחרי 40 שנה של עבודה קשה האלים הזוטרים, שעבדו את הארץ שעליה מלך האל אנליל, התמרדו. במקום להעניש אותם, האל אנכי (אל המים והחוכמה) הציע פתרון ליצור את בני האדם שיעבדו במקום האלים. האלה ממי (Mami) מקבלת את המשימה, ומערבבת צלמיות חרס עם בשר ודם של האל גשטו ('אוזן' או 'חוכמה') שנרצח. במהלך 1200 שנה בני האדם התרבו ונוצרה התפוצצות אוכלוסין. בשל התפוצצות האוכלוסין והרעש, אנליל מצווה על מגפות. אנכי עוזר לאתרחסיס ואומר לו להביא מנחה לאל המגפה נַמְתָר ולא לעבוד את שאר האלים עד שתעבור המגפה, מה שאכן מעביר את הצרה. לאחר 1200 שנה נוספות, התהליך חוזר על עצמו, אנכי מצווה על רעב ובצורת ואנכי אומר לאתרחסיס איך להנצל מהצרה על ידי הגשת מנחה לאדד. לאחר עוד 1200 שנה, כאשר התהליך חוזר בפעם השלישית, אנליל מצווה בצורת קשה אף יותר, אך גם אז אנכי עזר לבני האדם והם ניצלו. לבסוף אנליל מצווה להביא מבול על העולם ומשביע את כל האלים לא להזהיר את בני-האדם ולא לעזור להם. אנכי לא יכול להזהיר את אתרחסיס, אף על פי שהוא רוצה לעשות זאת. כדי להתגבר על מכשול זה, מספר אנכי לקירות הסוכה את העתיד להתרחש. אתרחסיס מקשיב לנאמר ובונה תיבה. אחרי שבעה ימים תם המבול, ואתרחסיס יוצא מהתיבה ומקריב קורבן לאלים, שכבר היו רעבים וצמאים, כי אחרי שכל בני-האנוש מתו, אף אחד לא האכיל את האלים. כדי למנוע את הישנות המצב שהיה לפני המבול קובעים אנכי ונינתו שמעתה והלאה שליש מהנשים לא ילדו, ויהיו גם נזירות שייאסר עליהן ללדת. אלים אבגל תמוז – אל הפריון. אנליל – אל הרוח, האוויר והסער. נסרוך איננה – אלת האהבה, הפריון והמלחמה. אנכי – אל הנהרות והמים המתוקים. נינתינוגה – אלת הרפואה. נינקאסי – אלת הבירה. שלמן – אל אשורי, אולי התגלות חברותית של האל אשור. אלים בבליים אנו – אל השמים ומנהיג כל האלים באסיפות האלים. אנליל – אל הסופה והרעם, אל מלחמה אדיר כוח ועוצמה. (בתקופה הבבלית יוחסו כוחותיו ומעמדו למרדוך) נינטו – אלת האדמה (אמא אדמה), המצמיחה כל צומח ומחיה כל חי. אאה – אל הנהרות והמים המתוקים. מקבילו של אנכי תמוז – אל צמיחת התבואה הבבלי שעבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחייה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים. תיאמת – אלת הים וכוחות התהום שאנליל/מרדוך התגבר עליה, כדי להציל את האלים האחרים. גיבורים זיאוסודרה – גיבור סיפור המבול בגרסה השומרית, היא העתיקה ביותר שנמצאה. אותנפישתים – מקבילו האכדי של זיאוסודרה. גילגמש – אל למחצה ומלכה של ארך. אנכידו – גיבור בעל עוצמה הנברא במטרה להיאבק בגילגמש. לקריאה נוספת אורי גבאי ותמר וייס, המיתולוגיה הבבלית, הוצאת מפה, 2003. אביגדור ויקטור הורוויץ, לדיוקנו של האל המסופוטמי, מתוך הספר אלי קדם – הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2009 קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:פגניות קטגוריה:שומר	2024-08-19T10:58:44
עופות	ממוזער\|ליתוגרפיקה של ארכאופטריקס, שרבים מחוקרי העופות טוענים כי הוא העוף הראשון בהיסטוריה שניתן להגדירו ככזה. חי 150.8–148.5 מיליון שנה לפני זמננו עופות (שם מדעי: Aves) היא מחלקה של בעלי חיים במערכת המיתרניים. מחלקת העופות כוללת כ-10,670 מינים המפוזרים כיום על פני מרבית האזורים הגאוגרפים של כדור הארץ, והופכים אותה לאחת מהמחלקות המצליחות והמוכרות ביותר של המיתרניים. העופות מכוסים בנוצות, תכונה המייחדת אותם מכל שאר בעלי החיים בני־ימינו, והגפיים הקדמיות שלהם הן כנפיים המאפשרות למרביתם לעופף באוויר. ואולם יש מיני עופות שהכנפיים שלהם מנוונות חלקית והם אינם מסוגלים לעופף. בגוף העופות בני ימינו חלו התאמות מקיפות לתעופה, כמו מקור קל במקום שיניים, עצמות חלולות לחסכון במשקל, ומערכת ייחודית של שקי אוויר וריאות לנשימה יעילה במיוחד. העופות הם הומיאותרמים (בעלי "דם חם"), מתרבים באמצעות הטלת ביצים (ראו תטולה), וההורים מטפלים בצאצאיהם. למרות האחידות הרבה במבנה הגוף הבסיסי שלהם, מיני עופות מפגינים מגוון צורות וגדלים, החל ב־5 סנטימטרים בקוליברי עד 275 סנטימטרים ביען ואף יותר במיני עופות נכחדים כמו המואה. רבים מהם מטילים את ביציהם בקן שבנו, וחלקם נודדים באורח קבע למרחקים גדולים מדי שנה. מינים רבים הם חברתיים, ומתקשרים ביניהם במגוון של מחוות וקריאות ייחודיות. ציפורי שיר ותוכאים לומדים שירים מורכבים מהוריהם, ולעיתים מסוגלים לחקות קולות אדם. העופות משכו מאז ומתמיד את לב האדם, ויש להם מקום מרכזי בתרבות ובאמנות. התחום הזואולוגי העוסק בחקר העופות נקרא אורניתולוגיה, וחובבי טבע רבים מקדישים מזמנם לתחביב הצפרות. מיני עופות מקבוצות כמו התרנגולאים והאווזאים בויתו על ידי האדם, ויש להם ערך כלכלי רב. כ־130 מיני עופות הוכחדו על ידי האדם, וכ־1,200 נוספים נמצאים כיום בסכנת הכחדה. המאובנים העתיקים ביותר של עופות קדומים מתוארכים לתור היורה, לפני כ־150 מיליון שנה, והם דומים מאוד למאובני דינוזאורים מתקופה זו. בתחום הביולוגיה כיום ישנה הסכמה נרחבת שהעופות התפתחו אבולוציונית מדינוזאורים מנוצים מתת־סדרת התרופודים, ומבחינה מדעית העופות בימינו הם למעשה קבוצה של דינוזאורים אשר שרדו את ההכחדה הגדולה של סוף הקרטיקון. מונחים ואטימולוגיה בעברית מודרנית, השם הזואולוגי למחלקה הוא מחלקת העופות. מכנים עוף כל אחד מבני מחלקה זו, וכך ככל הנראה היה מקובל גם בתקופת המקרא: בתורה מתואר גם יונק מעופף, העטלף, כעוף, וחרקים מעופפים כונו "שרץ העוף". בעגה עברית מודרנית עוף הוא גם מונח יומיומי למאכל מבשר תרנגול הבית. המונח ציפור בעברית הוא מונח מקובל לעוף מאז ימי המקרא, ונחלקות הדעות אם הוא מילה נרדפת לכל העופות או רק לחלקם, ולאילו מהם. לפי האקדמיה ללשון העברית השתרש המונח "ציפור" לעופות קטני משקל, בעוד עופות שאינם עפים הרבה מכונים "עופות". גם עופות בעלי מאפיינים ייחודיים כמו עופות דורסים או עופות מים בדרך־כלל אינם מכונים ציפורים. ד"ר אבי ארבל כותב בהקדמה לספר חיי הציפורים שהמונח "ציפור" מיועד לעופות מהסדרה הגדולה ציפורי שיר. שמה המדעי של המחלקה Aves נלקח מלטינית. זהו שורש לשוני נפוץ בשפות הודו־אירופיות, וככל הנראה התקיים כבר בפרוטו־הודו־אירופית. בשיטת המיון הקלדיסטית המודרנית, העופות כבר אינם נחשבים כמחלקה, אלא כענף של דינוזאורים תרופודים ששמו המדעי Avialae, מן המילים הלטיניות ל"עוף" (Avis) ול "כנף" (Ala). מאפיינים ממוזער\|250px\|היען הוא העוף הגדול ביותר בעולם וגם המהיר ביותר ביבשה המאפיין העיקרי של בני המחלקה כולה הן הנוצות אשר מכסות את גופם של העופות. מלבד זאת, אלה חולייתנים דו־רגליים ובעלי דם חם (חום הגוף הקבוע של מרבית העופות הוא 42 מעלות צלזיוס) שביכולתם להטיל ביצים בעלות קליפה קשה. לרוב גפיהם הקדמיות מותאמות לתעופה ונקראות כנפיים. העצמות חלולות כדי לא להכביד על משקלם. אף על פי שרוב העופות מתאפיינים ביכולתם לעוף, ישנם מינים שאינם עפים כלל. עופות אלו חיים בעיקר באיים מבודדים שלא היו נגישים לאדם וליונקים טורפים ומשום מחסור בסכנות התנוונו כנפיהם והם איבדו את כושר התעופה בהתפתחותם האבולוציונית. כיום מועדים מינים אלה להכחדה בעיקר בגלל ציד של חיות בית שהביא עמו האדם למקומות אלה. עופות כדודו וכמואה אף נכחדו מן העולם. מינים אחרים, כפינגווינים, לא יכולים לעוף ועושים שימוש בכנפיהם על מנת לשחות במים, וישנם מינים גדולים כיען שבשל כובד גופם לא יכלו עוד להתרומם מן הקרקע וכנפיהם התנוונו במשך הדורות. אצל רוב העופות קיימת דו צורתיות זוויגית, והיא מתבטאת בהידורו של הזכר לעומת הנקבה בנוצות, במבנה הגוף ואף בהתנהגות. הדבר משמש את העופות בעת תקופת הייחום - הזכר נאבק עם זכר אחר על זיווג עם הנקבה, תוך כדי שהוא מנסה להרשים את הנקבה ביופיו ולגרום לה לרצות בו - כאן להבדל בין המינים יש חשיבות רבה, הן במראה והן בהתנהגות. מטרת הזכרים בתהליך זה היא להזדווג עם הנקבה ולהטיל ביצים. יש כ־10,670 מינים ידועים של עופות ברחבי העולם, הגודל משתנה ונע בין 7 ס"מ אצל הקוליברי והצופית ו־2.5 מטרים אצל היען. מזון העופות מגוון ומשתנה בקבוצות השונות במחלקה. הם ניזונים מפירות, צוף פרחים, זרעים, חרקים, דגים, מכרסמים וכן מעופות אחרים. רוב העופות פעילים ביום, קבוצות אחדות פעילות בלילה ובשעות הדמדומים. רוב העופות עוברים מרחקים עצומים ואף יבשות בעונות הנדידה השונות לכל מין, ולעומתם ישנם עופות שכלל אינם זזים ממקום הולדתם וכאלה שברוב חייהם עפים מעל האוקיינוס ללא עצירה. עוד מאפיינים נפוצים אצל העופות הם מקור גרמי נטול שיניים, קיבה גדולה ושרירית, דגירה על ביצים, מטבוליזם גבוה ושלד קל אך חזק. עופות ימיים הם שם כללי לעופות אשר חיים בדרך כלל בסביבה מימית או בקרבתה. עופות דורסים הוא שם לקבוצת עופות שניזונים מבשר חולייתנים. אנטומיה ופיזיולוגיה יכולת התעופה כופה מגבלות רבות על האנטומיה והפיזיולוגיה של עופות, שכן היא מחייבת ממדים קטנים יחסית, שלד קל משקל אך חזק, שטח כנף גדול, תצורה אווירודינמית, יכולת למאמץ שרירי אדיר, יעילות מטבולית גבוהה, וחושים חדים - בעיקר חוש הראייה ושיווי המשקל. גודל העופות העופות הראשונים היו יצורים קטנים יחסית, הרבה יותר מהמעופפים של תקופת המזוזואיקון - פטרוזאורים. לאחר שהם נכחדו תפסו העופות את מקומם בשמיים ועל הארץ. החלו להופיע עופות גדולים וחסרי יכולת תעופה כמו הגסטורניס, הדרומורניסיים, הפורוסרקוסיים, עופות הפיל ממדגסקר ועופות המואה מניו זילנד, אך רוב העופות נותרו קטנים הרבה יותר ושרדו בעיקר כמעופפים בשעה שהיונקים תפסו את האדמות הפתוחות. העוף הגדול ביותר בעולם היום הוא היען שיכול להגיע לגובה 2.5 מטר ולמשקל של . העוף הגדול ביותר מעולם הוא הוורומבי ממדגסקר שהגיע לגובה 3 מטרים ולמשקל של . העופות המעופפים הגדולים ביותר הם שקנאי מסולסל, חובה גדולה ואלבטרוס נודד וגם פרטים של ברבורים שמשקלם יכול להגיע ל־ ומוטת כנפיהם מגיעה ל־ אצל האלבטרוס. בעבר היו עופות מעופפים גדולים יותר כמו הארגנטוויס והפלאגורניס שמוטת כנפיהם הגיעה ל־6.5–7 מטר. עם זאת, גם היום רוב העופות הם בעלי חיים קטנים וקלי משקל, כשהקטן ביותר קוליברי הדבורה בעל מוטת כנפיים של 3.25 ס"מ ולמשקל 1.6 עד 2 גרם בלבד. המבנה הקטן של מרביתם עוזר להם להמריא בקלות ולעוף במהירות. מבנה כבד יותר היה עושה אותם מסורבלים מאוד באוויר. עופות שמבלים יותר זמן על הקרקע כמו מיני עופות מים, חסידות או פסיוניים יכולים להגיע לגודל רב יחסית. להלן טבלה ובה רשומים אחד עשר העופות המודרניים הגדולים ביותר וממדיהם, מסודרים לפי משקל ממוצע: דירוג שם מדעי שם עברי משפחה אורך ממוצע משקל ממוצע משקל מרבי הערות 1 Struthio camelus יען מצוי יעניים 2.0–2.8 מטר 104 ק"ג 156 ק"ג העוף הכי גדול והכי מהיר (יבשתית) בעולם 2 Struthio molybdophanes יען סומלי יעניים 2 מטר 90 ק"ג 130 ק"ג הפך למין עצמאי ב־2014 3 Casuarius casuarius קזואר מצוי קזואריים 155 ס"מ 45 ק"ג 85 ק"ג העוף האסייתי והאוסטרלי הגדול ביותר והעוף הכי מסוכן בעולם 4 Casuarius unappendiculatus קזואר חד גדיל קזואריים 149 ס"מ 44 ק"ג 75 ק"ג מהעופות המסוכנים והתוקפניים ביותר 5 Dromaius novaehollandiae אמו אמואיים 153 ס"מ 33 ק"ג 70 ק"ג העוף המהיר באוסטרליה 6 Aptenodytes forsteri פינגווין קיסרי פינגוויניים 114 ס"מ (לגובה) 31.5 ק"ג 46 ק"ג גדול הפינגווינים והיצור היחיד שחי בחורף על אדמות אנטארקטיקה 7 Rhea americana ננדו מצוי ראיים 134 ס"מ 23 ק"ג 40 ק"ג העוף הגדול ביותר באמריקה 8 Meleagris gallopavo תרנגול הודו מצוי פסיוניים 124.9 ס"מ 13.5 ק"ג 40 ק"גיכול להגיע לגודל ניכר אצל זנים מבויתים 9 Casuarius bennetti קזואר בנט קזואריים 105 ס"מ 19.7 ק"ג 34 ק"ג הקטן במיני הקזואר 10 Rhea pennata ננדו הפונה ראיים 96 ס"מ 19.6 ק"ג 28.6 ק"ג מכונה גם "ננדו קטן" ו"ננדו דרווין" 11 Cygnus olor ברבור מצוי ברווזיים 130 ס"מ 11.87 ק"ג 23 ק"ג הגדול שבאווזים מעטה הנוצות שמאל\|250px\|ממוזער\|נוצות מתאר בכנף העוף: אברות היד (כחול), אברות האמה (ירוק), סוככות (סגול), הכנפית (לבן) שמאל\|250px\|ממוזער\|נשר הכף בתעופה הנוצות מייחדות את העופות מכל שאר בעלי החיים בני־ימינו, אם כי בעבר גם מיני דינוזאורים רבים היו עטויים בנוצות. הנוצות הן מבנים של העור שצמיחתן דומה בתחילה לצמיחת קשקשי זוחלים. הן מתפתחות רק מתאי אפידרמיס, וכאשר נוצה מסיימת את צמיחתה היא הופכת למבנה קרני "מת", כלומר חסר תאים חיים כלשהם. ניתן להבחין במספר טיפוסי נוצות בעופות: נוצות המתאר הן הטיפוסיות והשכיחות ביותר. הן מכסות את מרבית גוף העוף, מסייעות בבידוד תרמי שלו ומקנות לו צורה אווירודינמית. נוצת מתאר בנויה מציר מרכזי חזק וגמיש, ממנו מסתעפים סעיפים ראשוניים שאף הם מסתעפים לסעיפים משניים. הסעיפים המשניים מתחברים אחד לשני באמצעות קרסים מיקרוסקופיים, ובאופן כזה יוצרים משטח אחיד. כאשר משטח זה נפגע על ידי הפרעות חיצוניות כמו רוח או ענפים, הקרסים נפרמים, ולאחר מכן הם מסוגלים להתאחות מחדש בדומה לצמדן. עופות מקדישים זמן ניכר מדי יום לסירוק נוצותיהם ואיחויין. אברות התעופה הן תת־טיפוס של נוצות מתאר, הנמצא בכנפיים ובזנב של עופות מעופפים. 9 עד 11 (בכל צד) אברות יד צומחות מן האצבעות ומפרק כף היד של העוף. אלו הן לרוב אברות התעופה הארוכות ביותר, וצורתן אסימטרית מסביב לציר המרכזי, כאשר השפה הפונה קדימה ("שפת ההתקפה") צרה יותר. אברות האמה הן אברות תעופה הצומחות מאמת הזרוע, ומספרן משתנה יותר במינים שונים, בהתאם לאורכה של הכנף. מעל האברות יש מספר שורות של סוככות, המקנות לכנף את הפרופיל האווירודינמי שלה. ברוב מיני העופות המעופפים יש בזנב 10 או 12 אברות זנב המשמשות להיגוי ותמרון. בהתאם לצורתן ואורכן היחסי של האברות מתקבלות צורות שונות של זנב וכנפיים במיני עופות שונים. נוצות קישוט כמו ב"זנב" הטווס הן תת־טיפוס ייעודי של נוצות מתאר, המצטיינות בצבעיהן הבולטים, ותפקידן בתצוגות חיזור ותוקפנות חשוב מתפקידן האווירודינמי. לנוצות פלומה אין ציר מרכזי, והסעיפים שלהן חסרי קרסים. לכן הן חסרות צורה אך רכות ואווריריות, והן מכסות את גופם של אפרוחים וגוזלים. נוצות פלומה שכיחות פחות בעופות בוגרים אך ניתן למצוא אצלם נוצות דמויות פלומה, שהן מעין טיפוס ביניים בין נוצות פלומה ונוצות מתאר, ולרוב הן חבויות מתחת לנוצות המתאר. הן יעילות מאוד לצורך בידוד תרמי עקב האוויר שהן לוכדות. פוך מפלומת אווזים משמש למילוי כריות ושמיכות חורף. שמאל\|250px\|ממוזער\|נוצת זנב של טווס מראה ציר מרכזי עם סעיפים ותתי־סעיפים, נפרדים ומחוברים, צבעי פיגמנטים (צהוב ואדום) וצבעים פיזיקליים (כחול וברק סגול) זיפים בעופות גם הם גלגול של נוצות, בעלות ציר מרכזי ללא סעיפים. במיני עופות מסוימים הם משמשים כעין ריסים סביב העיניים או הנחיריים. נוצות שערה דומות לנוצות זיפים, פרט לכך שיש להן גדיל זעיר של סעיפים בקצה, והן לרוב משמשות כאברי חישה בדומה לשערות שפם אצל יונקים רבים. נוצות איבוק הן נוצות המתפוררות בהדרגה למעין אבקת "פודרה", והן משמשות במיני עופות מסוימים, בעיקר כאלה החסרים בלוטות שומן, לסיכוך מעטה הנוצות. כאיבר מת הנוצה מתבלה עם הזמן או אובדת לחלוטין, ויש צורך להחליפה. עופות מבוגרים מחליפים לרוב את כל נוצותיהם פעם בשנה לאחר עונת הרבייה, ובמינים רבים יש חילוף נוצות נוסף לפני עונת הקינון, שמתחלפות בו לרוב רק חלק מנוצות הגוף, אך לא האברות. חילוף הנוצות מתרחש בסדר קבוע בכל מין, בדרך־כלל בהדרגה כך שאינו פוגע יותר מדי ביכולת המעוף של העוף, אך בעופות מים רבים נושרות כל אברות התעופה בבת אחת, וכתוצאה מכך העוף אינו מסוגל לעופף במשך כמה שבועות. מעטה הנוצות החדש עשוי להיות בצבעים שונים משל קודמו, ולכן במיני עופות רבים מתקבל "לבוש קיץ" ו"לבוש חורף". צבעי הנוצות הן תוצאה של שני מנגנונים שונים: צבענים (פיגמנטים) הם חומרים כימיים בצבעים שונים, בעופות בעיקר סוגים שונים של מלנין הנותנים צבעי שחור, חום, צהוב דהה ולפעמים אדום, וקרוטנואידים שונים הנותנים צבעי אדום, כתום, צהוב, ולעיתים רחוקות יותר גם סגול, כחול וירוק. לעומת הצבענים, צבע פיזיקלי נובע משבירת אור כתוצאה ממבנה מיוחד דמוי מנסרה של סעיפי הנוצה, והוא נותן את מרבית צבעי הכחול, הירוק והסגול בעופות. הוא גם נותן לעיתים מעין ברק מתכתי בגווני ירוק, סגול ועל-סגול אשר משנה את צבעו בהתאם לזוויות האור והמבט. שלד ושרירים שמאל\|250px\|ממוזער\|תרשים שלד של יונה אף כי ניתן לזהות בשלד העופות את מרבית העצמות האופייניות לשלד אבותיהם הזוחלים, עצמות אלו עברו שינויים מקיפים בתצורה שלהן כהתאמות לתעופה. המבנה הכללי התקצר מן השלד המוארך של הזוחלים לשלד מכונס שרובו מרוכז סביב מרכז הכובד, ובכך מאפשר קלות, חוזק וכושר תמרון באוויר. העצמות דקות, ספוגיות וחלולות לחסכון במשקל, וחללי העצם מתחברים בחלקם לשקי האוויר של מערכת הנשימה. עצמות סמוכות לעיתים קרובות מאוחות יחד למבנה אחד קשיח וקל. בפירוט לעיל, המספרים המודגשים בסוגריים מציינים את חלקי השלד הממוספרים באיור משמאל. גולגולת העופות (1) היא בעלת מבנה קל ואוורירי. הלסתות מאוחות למקור קל וחסר שיניים, ושרירי הלעיסה קטנים מכיוון שטחינת המזון מתבצעת ברובה בקיבה. ארובות העיניים גדולות מאוד. עמוד השדרה הצווארי של העופות הוא בצורת האות S, גמיש ובמינים מסוימים ארוך מאוד, ובכך מפצה על אובדן חופש התנועה בשאר חלקי השלד המאוחה. כמו אצל הדינוזאורים, צוואר ארוך בעופות נוצר באמצעות ריבוי של חוליות הצוואר (2), עד 25 במספרן אצל הברבור למשל, ולא באמצעות הארכת גוף החוליות כמו אצל יונקים ארוכי צוואר. עצמות הבריח של העוף מימין ומשמאל (3) מאוחות זו לזו בבסיסן, ויוצרות את "עצם המזלג" (אנגלית: wishbone כלומר "עצם המשאלות", לטינית: furcula). בית החזה בעופות רחב, וקשיח הודות לצלעות המחוברות אחת לשכנתה בבליטות עצם בצורת קרסים (5). עצם החזה (6) מפותחת, ובעופות מעופפים היא נושאת "שדרית" או קרין - רכס אורכי מרכזי ענקי שבו נאחזים שרירי חזה גדולים במיוחד, המורידים את הכנף כלפי מטה ובכך נושאים במרבית מאמץ התעופה. משקל שרירי החזה לבדם עשוי להגיע ל־40% ממשקלו הכולל של העוף. שרירים אלו ("חזה עוף") מהווים גם חלק ניכר מן הבשר בעופות המגודלים למאכל אדם. בדומה לדינוזאורים תרופודים, העופות הולכים על שתי רגליהם האחוריות. עצם הירך (12) שלהם קצרה באופן שמפרק הברך (7) קרוב מאוד לגוף, ובדרך־כלל היא מופנה קדימה כך שהרגליים נמצאות מתחת למרכז הכובד. היא נעה מעט מאוד בעת ההליכה, ומתפקדת בעיקר כמשכך זעזועים בעת הנחיתה. עצם השוקית (11) דקיקה ומנוונת (זוהי העצם החדה ב"פולקע עוף"), וצמודה לעצם השוקה (10) המפותחת. חלק מעצם השוקה מאוחה אל עצמות מפרק כף הרגל ויוצר פרק ייחודי לעופות - השרשכף (8). בכל רגל אחורית יש לא יותר מארבע אצבעות (9), כשהבוהן פונה לאחור. בכמה קבוצות של עופות, כמו תוכאים ודורסי לילה, שתי אצבעות פונות לאחור ושתיים קדימה. בעופות המרבים לנוע בהליכה ובריצה נוטה הבוהן להתנוון ואף להיעלם כליל, וברגל היען נעלמה אצבע נוספת, כך שנותרו אצלו שתי אצבעות בלבד. מרבית חוליות הזנב התאחו בעופות למבנה אחד קצר וקשיח - הפיגוסטיל (16), ושאר אורכו של הזנב בעופות מורכב מנוצות בלבד. גם חוליות המותניים, העצה והאגן (13, 14) מאוחים יחד לחטיבה מוצקה אחת. בניגוד לאגן הזוחלים והיונקים, אגן העופות פתוח בתחתיתו ומסוגל להתרחב, כך שהוא מאפשר מעבר לביצים שנפחן במינים קטנים עשוי להגיע לעשרות אחוזים מנפח העוף עצמו. בגפיים הקדמיות שהפכו לכנפיים, עצם הזרוע (21), הגומד (22) והחישור (23) מפותחות וקלות לזיהוי, אך מרבית עצמות כף היד (24) התאחו או נעלמו כליל. מן הבוהן נותר רק פרק אחד (27), אליו מחוברות שלוש או ארבע נוצות המהוות את הכנפית - מעין כנף נפרדת קטנה המסוגלת לנוע ולשנות את זרימת האוויר מעל שאר הכנף. מלבדה ניתן להבחין בכף היד בשתי אצבעות נוספות מאוחות חלקית (25, 26). אצבעות הכנף עדיין מצוידות בטפרים שרידיים בעוברים ובגוזלים של מספר מיני עופות, וגוזלי ההואצין אף משתמשים בהם לטיפוס. טפרים כאלו נושרים עם ההתבגרות. מחזור דם, נשימה והשמעת קולות שמאל\|200px\|ממוזער\|תרשים הריאות ושקי האוויר בעוף כמו ביונקים, בעופות יש מחזור דם כפול - מחזור קטן לריאות ומחזור גדול לכל שאר חלקי הגוף - והלב הוא בעל הפרדה מושלמת בין דם עשיר בחמצן לדם עני בחמצן. זאת בניגוד ללב הזוחלים שבו המחיצה בין החדר הימני והשמאלי של הלב עדיין איננה מושלמת. ההפרדה המלאה מגדילה את יעילות אספקת החמצן לגוף בעופות בזמן המאמץ הכבד של המעוף. הלב בעוף זעיר כמו הקוליברי עשוי לפעום בקצב של עד 20 פעימות בשנייה אחת. אבי העורקים היוצא מן הלב עובר בכל העופות בצד ימין של הגוף, בניגוד ליונקים שבהם הוא עובר בצד שמאל של הגוף, ובניגוד לזוחלים שבהם הוא מתפצל גם לימין וגם לשמאל ומתאחד שוב. תכונה זו משמשת כראייה לכך שעופות ויונקים התפתחו שניהם מזוחלים באופן בלתי־תלוי, ואצל כל קבוצה התנוון צד אחר של המעבר הכפול המיותר. מערכת הנשימה של העופות ייחודית - היא כוללת תשעה שקי אוויר המפוזרים ברוב חלקי הגוף ומתחברים לריאות. במהלך מחזור הנשימה האוויר נשאף בתחילה בעיקר אל שקי האוויר האחוריים, ולאחר מכן עובר דרך הריאות אל שקי האוויר הקדמיים, ומשם ננשף החוצה. סידור זה מאפשר מעבר אוויר "חד סטרי" בריאות, בניגוד לבעלי חיים אחרים בעלי ריאות שאצלם אוויר נכנס ויוצא באותה דרך, ולכן חלק ממנו נשאר תמיד בריאות ואיננו מתחלף. נפח הריאות בעוף קטן משמעותית מזה שביונק באותו גודל גוף, אך הנפח הכולל של מערכת הנשימה ביחד עם שקי האוויר גדול פי שלושה ויותר. סידור זה לא רק מקל את משקלו של העוף, אלא גם מגביר את ניצולת החמצן באוויר, וישנם מיני ברווזים הנודדים דרך קבע מעל הרי ההימליה, בגבהים שבהם בני אדם ויונקים אחרים מתקשים לתפקד ללא אספקת חמצן מלאכותית. בעת התעופה, נשימת העוף מתוזמנת עם תנועות הכנפיים. בניגוד ליונקים, לעופות אין בית קול ומיתרי קול במעלה הגרון. איבר השמעת הקול אצל העופות הוא הסירינקס (syrinx), אזור בקנה הנשימה מיד לפני התפצלותו לסימפונות. באזור זה מספר טבעות סחוס של הקנה מתרחבות, וברווחים ביניהן מופיעים זוגות קרומים, מימין ושמאל, המונעים על ידי שרירים מיוחדים. למרבית העופות מספר זוגות שרירים, שמספרם גדול יותר במינים המצטיינים בהשמעת קולות כמו ציפורי שיר. מערכת העיכול ממוזער\|מקורים שונים של עופות ממינים שונים בהיעדר שיניים ושרירי לעיסה שיכבידו על הגולגולת, העיבוד הראשוני של המזון בעוף מתבצע בזפק, מעין שק אגירה הנפתח אל הוושט וקרוב יותר למרכז הכובד של הגוף. בעופות אוכלי זרעים כמו היונים, הזרעים שוהים שעות אחדות בזפק ומתרככים בו. מיני עופות רבים גם משתמשים בזפק על־מנת לשאת מזון אל הגוזלים בקן. לעופות שתי קיבות: הקדמית מכונה קיבת הבלוטות, והאחורית היא הקיבה השרירית או הקורקבן (gizzard), בה מתבצע עיקר העיכול המכני של המזון. יש מיני עופות הבולעים אבנים קטנות, המצטברות בקורקבן ומסייעות בטחינת המזון. אבנים כאלו (gastroliths - מילולית "אבני קיבה") נמצאו גם בבטנם של דינוזאורים מאובנים. כמו אצל יונקים וזוחלים, המעי של מיני עופות הניזונים ממזון מזין כמו בשר או פירות הוא קצר ורחב, ואילו זה של אוכלי זרעים הוא ארוך וצר. בעופות אוכלי עשב כמו אווזאים ויענים יש זוג תוספתנים בקצה המעי העשירים בחיידקים סימביונטים מפרקי תאית. מוח ואיברי חוש מוחם של העופות דומה בגודלו לזה של היונקים (יחסית לגודל הגוף) וגדול בהשוואה למוח הזוחלים. בדומה ליונקים הגידול העיקרי אצל העופות הוא במוח הגדול. אך בניגוד ליונקים, שם קליפת המוח מפותחת יותר, אצל העופות מפותחים בעיקר אזורים בפנים המוח הגדול - גרעיני הבסיס. מכיוון ששטח הפנים של קליפת המוח קטן, המוח בעופות חלק ולא "מקומט" כמו אצל יונקים רבים. חוש הראייה אצל העופות הוא המפותח ביותר בעולם החי. העיניים בדרך־כלל גדולות מאוד יחסית לגודל הראש, ולכן יכולת התנועה שלהן בתוך ארובות העיניים מוגבלת, ובמינים רבים אפסית. גמישות צוואר העוף מפצה על כך, ועופות מניעים הרבה את ראשם על מנת לשמור את מושא התעניינותם במרכז שדה הראייה שלהם. אצל מרבית מיני העופות העיניים נמצאות בעמדה צידית בגולגולת, ולכן שדות הראייה שלהן מקיפים 360 מעלות או קרוב לכך מסביב לראש, ויש מעט חפיפה בין שדות הראייה מימין ומשמאל. עופות כאלו לעיתים קרובות מטים את ראשם הצידה על־מנת להביט היטב, אך בדורסי לילה בייחוד שתי העיניים מכוונות קדימה כך ששדות הראייה שלהן חופפים ברובם. צפיפות גבוהה של פוטורצפטורים ברשתית מאפשרת לעיני העופות להשיג רזולוציה טובה במיוחד. צפיפות הפוטורצפטורים ברשתית דרור הבית היא כ־400 אלף למילימטר מרובע, פי שניים משל אדם, והצפיפות ברשתית עוף דורס, עקב החורף, היא כמיליון למילימטר מרובע. דורסים מסוגלים להבחין בעצמים מרוחקים וקטנים מאוד, ולכן הפכו לסמל של חדות ראייה ("עין נשר" בעברית או "עין נץ" באנגלית). גם התדירות שבה נצנוצים נפרדים מופיעים כאור ממושך יחיד גבוהה יותר במיני עופות מסוימים, כ־100 פעמים לשנייה לעומת 60 פעם לשנייה אצל האדם, ולכן עופות מסוגלים לעוף בין מכשולים כגון ענפי עצים אפילו במהירויות גבוהות, שבהן מכשולים אלו ייראו מטושטשים לעין האדם. עם זאת, יכולת זיהוי עצמים במוח העופות פחות טובה מזו שבמוח האדם, ולכן הם עשויים להפסיק להבחין באדם היושב זמן־מה ללא תנועה. שמאל\|250px\|ממוזער\|קרום מצמוץ אצל קיווית המסכה, בשלושה מצבי פתיחה ראיית צבעים מפותחת במיוחד במרבית מיני העופות, הודות לארבעה סוגי מדוכים ברשתית, אשר משתמשים בארבעה סוגי אופסינים (לעומת שלושה לכל היותר ביונקים) המתמחים בקליטת אורכי גל בתחום האדום, ירוק, כחול, ואף על־סגול. נמצא שבזים מסוגלים לראות באורך הגל העל־סגול את כתמי השתן של מכרסמים - טרפם המועדף - שהם בלתי נראים לעין אדם. גם דגמי צבע מסוימים המשמשים לתקשורת חזותית בין עופות, כגון במקור השחרור, הם בצבעי על־סגול ואינם נראים לעין אדם. יש גם מיני עופות המסוגלים להבחין בקיטוב של האור, וייתכן שאף לזהות את כיוון השדה המגנטי של כדור הארץ. יכולות אלו חשובות לצורך ניווט בעת הנדידה. עפעפי העופות אינם משמשים למצמוץ, לשם הגנה על העין ושמירת הלחות יש לעופות קרום מצמוץ (nictitating membrane) אנכי שקוף. אבולוציה שמאל\|250px\|ממוזער\|שלדי פטרוזאור (למעלה), עטלף (במרכז) ועוף (למטה) מראים שלוש דרכים שונות באבולוציה להתפתחות של הרגל הקדמית לכנף שמאל\|250px\|ממוזער\|שחזור אמנותי של אפידקסיפטריקס, דינוזאור מנוצה זעיר מתור היורה. במאובן שלו ניכרות אצבעות ארוכות שייתכן ושימשו לטיפוס, כסות פלומה על הגוף, וארבע נוצות קישוט ארוכות מאוד בזנב שמאל\|250px\|ממוזער\|המפורסם מבין מאובני ארכאופטריקס מציג אצבעות ידיים מצוידות בטפרים, זנב ארוך מורכב מחוליות, ונוצות תעופה מפותחות על הזרועות והזנב. העופות הם קבוצה אחת מתוך שלוש קבוצות חולייתנים שבהן התפתחה יכולת משוכללת של תעופה. שתי הקבוצות האחרות הם העטלפים והפטרוזאורים. שלוש הקבוצות אינן קרובות זו לזו - הן התפתחו בנפרד במהלך האבולוציה (אבולוציה מתכנסת), וכל אחת מהן מפגינה דרך אחרת להפוך את היד (הרגל הקדמית) לכנף. המשטח האווירודינמי בכנף העופות נוצר על ידי הנוצות, בניגוד לקרום עור המתוח בין האצבעות בעטלפים, או בין האצבע החמישית בלבד לגוף בפטרוזאורים. מעטה הנוצות פגיע פחות וקל יותר לחידוש מקרום עור. הוא גם קשיח יותר, כך שאינו מצריך אצבעות ארוכות מאוד ושבירות לפרישתו, ואינו דורש חיבור לרגליים האחוריות ולזנב, הנשארים חופשיים יותר לתנועה. יתרונות אלו הם קרוב לוודאי בין הסיבות לכך שהעופות הן הקבוצה המוצלחת והנפוצה מבין השלוש. המוצא הדינוזאורי מוצאם של העופות מזוחלים. תגלית זו נעשתה בשנת 1861, שנתיים בלבד לאחר פרסום מוצא המינים של צ'ארלס דרווין, כאשר נמצא המאובן הראשון של ארכאופטריקס. שלד הארכאופטריקס הוא שלד זוחל טיפוסי - יש לו שיניים, רגליים קדמיות בעלות אצבעות נפרדות מצוידות בטפרים, וזנב ארוך המורכב מחוליות רבות ובלתי־מאוחות. ואולם מספר מאובני ארכאופטריקס (עשרה נוספים התגלו מאז) מראים בבירור נוצות מפותחות על הזרועות והזנב. מאובנים אלו מתוארכים לתור היורה, לפני כ־150 מיליון שנה. עם זאת, במשך זמן רב לא הייתה הסכמה מאיזו קבוצה של זוחלים התפתחו העופות. תומאס הנרי האקסלי השווה את שלד הארכאופטריקס כבר בשנת 1868 לשלד הדינוזאור הקטן קומפסוגנתוס, והגיע למסקנה שהם דומים מאוד. על בסיס זה הוא שיער שהארכאופטריקס התפתח מן הדינוזאורים. אך השערה זו נדחתה באותו זמן על ידי פלאונטולוגים רבים, ובראשם ריצ'רד אוון, בעיקר משום שלא היו מוכרים אז דינוזאורים בעלי עצם בריח, אשר כן קיימת בארכאופטריקס ובעופות. בנוסף, ההשערה לא התאימה לתדמית המקובלת של הדינוזאורים באותם ימים כשוכני קרקע ענקיים ומסורבלים. לכן עד שנות ה-70 של המאה ה-20 הייתה מקובלת השערה חלופית שהעופות התפתחו מזוחלים ארכוזאורים, אבותיהם של הדינוזאורים. ואולם בעשרות השנים האחרונות מתגלים עוד ועוד סוגים של דינוזאורים תרופודים קטנים, חלקם בעלי שלד המותאם לטיפוס על עצים, וחלקם עם עצמות בריח. יתר על כן, התגלו מאובנים רבים של דינוזאורים מנוצים, רובם קטני גוף אך ביניהם אף שני סוגים של טירנוזאוריים. כיום מקובלת הסברה שמרבית סוגי הטטנורים, בת הסדרה הגדולה ביותר של דינוזאורים תרופודים, היו מכוסים בנוצות, אשר שימשו אותם בעיקר לבידוד תרמי, ולעיתים גם לקישוט. בעקבות תגליות אלו יש כיום קונצנזוס מדעי שהעופות התפתחו מדינוזאורים, אף כי מיעוט זעיר של פלאונטולוגים עדיין דוגל בהשערת המוצא הארכוזאורי. מבחינה טקסונומית העופות יכולים להיחשב לתת־קבוצה של דינוזאורים תרופודים לכל דבר. ואמנם, כיום פלאונטולוגים מתייחסים לעיתים לדינוזאורים נכחדים במונח "דינוזאורים שאינם עופות" (non-avian dinosaurs). תנינים ודינוזאורים שייכים לקבוצת ארכוזאוריה. לכן, מבחינה אבולוציונית, התנינאים קרובים לעופות אף יותר מאשר לזוחלים אחרים דוגמת הצבים או הלטאות. התפתחות העופות הראשונים מרבית סוגי הדינוזאורים הידועים כיום בוודאות כבעלי כסות נוצות חיו בתור הקרטיקון, 145 עד 64 מיליון שנה לפני זמננו. פירוש הדבר שהם מאוחרים מארכאופטריקס, ולכן קרוב לוודאי אינם נמצאים ישירות על השושלת המפותלת המובילה מדינוזאורים קדומים לעופות בני ימינו. תחת זאת, נראה שהאבולוציה של דינוזאורים מנוצים הייתה מסועפת מאוד, ובענפים שונים שלהם הופיע ואבד כושר תעופה מספר פעמים במהלך היורה והקרטיקון. בתור הקרטיקון כבר חיו זה לצד זה דינוזאורים מנוצים שלא עפו, כגון ולוצירפטור; דינוזאורים מנוצים מעופפים אשר לא היו אבות קדמונים של העופות, כגון מיקרורפטור; עופות מעופפים לכל דבר אשר עדיין מפגינים תכונות "זוחליות" מסוימות, כגון קונפוציוסאורניס (בעל טפרים באצבעות הרגל הקדמית) ואיכתיאורניס (בעל שיניים); ועופות אשר איבדו את כושר התעופה באופן משני, כגון הספראורניס. עם זאת, ידועים כיום גם מספר סוגי דינוזאורים מנוצים שחיו כבר בתור היורה, כמה מהם מתוארכים לתקופתו של ארכאופטריקס או אף מוקדמים ממנו, כגון אנכיאורניס ואפידקסיפטריקס. עקב ריבוי זה של ענפים והסתעפותם קשה עדיין לפענח את ההשתלשלות המדויקת של העופות בני־ימינו מן הדינוזאורים המנוצים. ארכאופטריקס עדיין נחשב בדרך־כלל לעוף המוקדם ביותר הידוע לנו, אולם לאחרונה הוצע שנכון יותר לסווג אותו למשפחת הדרומאוזאוריים. אם השערה זו נכונה, סביר שהוא לא היה אביהם הקדמון העופות בני־ימינו, אלא השתייך לענף קרוב של דינוזאורים מנוצים שהתפתחה בו תעופה באופן בלתי־תלוי. על־פי השערה זו, מועמד טוב יותר לתואר העוף הראשון הוא ג'הולאורניס, אשר התפתח מאפידקסיפטריקס. התפתחות התעופה אופן התפתחות התעופה אצל הדינוזאורים הוא נושא שעודו מצוי במחקר אינטנסיבי. מרבית החוקרים בתחום דוגלים בהשערת "מן העצים למטה", לפיה התעופה התפתחה בדינוזאור מנוצה מטפס על עצים, אשר פרש את נוצות הזרוע שלו על־מנת לגלוש מן הענף אל הקרקע, או אל ענף נמוך יותר, בדומה לאופן שבו סנאים מעופפים, וגלשנאים משתמשים כיום בקרום העור המתוח בין גפיהם. השערה זו נראית סבירה יותר מן ההשערה המתחרה "מן הקרקע למעלה", משום שקל יותר לרכוש מספיק מהירות התחלתית ליצירת כוח עילוי באמצעות נפילה מענף גבוה מאשר באמצעות ריצה מהירה. בעבר, ביקורת מרכזית על השערת "מן העצים למטה" היה המחסור במיני דינוזאורים מטפסים. ואולם בשנים האחרונות התגלו סוגי דינוזאורים שגופם הקטן נראה כמתאים מאוד לטיפוס, כמו אפידקסיפטריקס ומיקרורפטור. עופות שאינם מעופפים לאורך כל תקופת קיומם של העופות הופיעו מדי פעם מינים וקבוצות שבהם נחלשה יכולת התעופה, לעיתים עד כדי התנוונות מוחלטת שלה. עופות בלתי־מעופפים החיים כיום אינם מייצגים שלבי ביניים בהופעת התעופה - כולם התפתחו מעופות שכבר היו בעלי יכולת תעופה בעבר אך איבדו אותה בשלב כלשהו. איבוד כזה הוא בדרך כלל תוצאה של הסתגלות לגומחות אקולוגיות שאין בהן יתרונות לתעופה: אצל היענאים התפתחה יכולת ריצה מהירה, וגופם גדל לממדים שבהם תעופה כבר איננה מעשית. מיני עופות שבודדו באיים קטנים לעיתים קרובות איבדו את יכולת התעופה שלהם משום שלא היו שם טורפים שסיכנו אותם, ולא היה צורך במעבר מרחקים ארוכים. דוגמאות טיפוסיות הם עוף המואה באיי ניו זילנד ועוף הדודו באי מאוריציוס. שניהם הוכחדו על ידי בני־אדם זמן קצר לאחר שהאחרונים התיישבו לראשונה באיים אלו. במספר קבוצות של עופות מים המתמחים בצלילה, כמו טבלנאים או הספראורניתיים, יש נטייה להחלשות ואף לאיבוד של יכולת התעופה. נטייה זו הגיעה לשיאה אצל הפינגווינים, שכנפיהם משמשות אותם כסנפירים לשחייה וצלילה. למעשה, גפיהם הקדמיות של הפינגווינים התגלגלו, במהלך האבולוציה של 400 מיליון השנים האחרונות, מסנפירים (אצל דגים) לרגליים (אצל דוחיים וזוחלים), מרגליים לכנפיים (בעופות) ולבסוף בחזרה לסנפירים. התפתחות העופות בני ימינו ממוזער\|230px\|פינגווין רצועת־הסנטר. הפינגווינים הם בין המפורסמים שבעופות הלא־מעופפים לאחר ההכחדה ההמונית האחרונה החל תהליך התפתחות מהיר אצל העופות. וחלה התמיינות לפי מקומות החיות שהיו דלים ביושביהם. העופות החלו מתרבים ומתפשטים על פני ימים ויבשות. אך בעקבות תקופת הקרח האחרונה נכחדו עשרות אלפי מינים של עופות וכיום נותרו פחות מרבבה. בשנת 2017 פורסם מחקר שהוכיח כי ההשערה של דרווין הקשורה להתפתחות מהירה של מינים ותת-מינים נכונה. המחקר הראה כי אכן עופות עברו לאורך האבולוציה התמיינות מהירה יחסית לאורגניזמים אחרים, ולכן יש להם גם קבוצה גדולה של תת-מינים. השתלשלות אבולוציונית: מיתרניים > בעלי גולגולת > בעלי חוליות > בעלי סנפירים בשרניים > בעלי ארבע רגליים > בעלי שפיר עוברי > זאורופסידה > זאוריה > ארכוזאוריה > דינוזאוריה > בעלי אגן דמוי לטאה > תרופודה > טטנורים > קלורוזאוריה > מנירפטורים > עופות. העופות של ימינו קרויים עופות בתראים, והם לא התפתחו מן העופות הקמאים, שנכחדו כולם. ידועות שתי קבוצות של העופות הבתראים: עופות בעלי שיניים, שנכחדו כולם, ועופות חסרי שיניים, שקיימים עד ימינו. מיון השתלשלות העופות עד ימינו: תת־מחלקת עופות קמאים (Archaeornithes) סדרת ארכאופטריקאים (Archaeopterygiformes) – ארכאופטריקס – ארכאורניס תת־מחלקת עופות בתראים (Neornithes) קבוצת עופות בעלי שיניים (Odontognathae) סדרת הספראורנאים (Hesperornithiformes) – הספראורניס סדרת איכתיאורנאים (Ichthyornithiformes) – איכתיאורניס קבוצת עופות חסרי שיניים (Neognata) על־סדרת עופות קדומים חסרי שיניים (Palaeognathae) – חסרי קרין אינפרא־מחלקת עופות מפותחים חסרי שיניים (Neognathae) – בעלי קרין רבייה שמאל\|250px\|ממוזער\|טווס מצוי - זנבו הארוך והכבד משמש לחיזור וכהוכחה לכשירותו הגנטית ממוזער\|250px\|ברכייה - הזכר צבעוני יותר (ראשו בוהק בירוק מתכתי) והנקבה אפרורית בנוצותיה אף על פי שלרוב העופות הזכרים אין אברי מין חיצוניים, יש לזכר זוג אשכים הגדלים פי כמה בעונת הרבייה על מנת לייצר תאי זרע. אצל הנקבה גדלות השחלות, אולם רק השמאלית מתפקדת. אצל זכרים במינים ללא איבר מין זכרי, נשמר הזרע בשופכה (בניגוד ליונקים, השופכה אצל העופות משמשת רק למטרת רבייה ולא להטלת שתן) עד לרגע ההזדווגות. הזכר מתקרב אל הנקבה ומצמיד את פתח השופכה שלו לשלה כדי לאפשר לזרע להיכנס. הנקבה לוחצת את איבר המין שלה החוצה ומטה את זנבה הצידה כדי להבטיח מגע הדוק. תהליך זה מהיר ולוקח לעיתים אף פחות משנייה אחת. הזרע נשמר בשופכת הנקבה במשך זמן בטווח של שבוע עד שנה, בהתאם למין העוף. ביצי הנקבה מתפתחות בשחלה, יוצאות מהשחלה לשופכה זו אחר זו, ומופרות על ידי הזרע עוד לפני שהן מוטלות על יד הנקבה. הביצים ימשיכו להתפתח בקן לאחר הטלתן. עופות בית רבים וכן עופות אחרים כיען הם בעלי איבר מין חיצוני המתגלה רק בתקופת הייחום. הפינגווינה הקיסרית מטילה ביצה אחת, ומספיקה לה הפריה חד-פעמית, ולעומת זאת ציפורי השיר זקוקות להפריות חוזרות בפרק זמן מסוים. גודל גופה של הציפור מגביל את גודל ביציה; גודל הביצים מגביל את כמות המזון שהן יכולות להכיל; החומרים המזינים בתוך הביצה מגבילים את תקופת הדגירה; ומשך הדגירה מגביל את בשלות האפרוחים בעת בקיעתם. האפרוחים הבוקעים בשלים יותר נחשבים לפחות אינטליגנטיים מאלו המתפתחים בהדרגה בקן בעזרת הוריהם. לדוגמה, גוזלי תוכים, עורבים ויונים - הנחשבים לעופות אינטליגנטיים במיוחד - בוקעים חסרי אונים וזקוקים להזנה ולטיפול ממושך על ידי הוריהם. קינון שמאל\|250px\|ממוזער\|לבנית השלג עם אפרוחיה אם נצייר בדמיוננו את הקן האידיאלי הן להורים והן לעובר המתפתח, נראה את קינם של ציפורי השיר המוסתר בשיחים, בין העצים או בעשב צפוף. אך מינים רבים בונים את קניהם במקומות "לא שגרתיים" כגומחות באדמה ובצמרות עצים. קינון באזור סבוך או מוסתר, על פי רוב מעל הקרקע, מספק הגנה מפני טורפים. מאותה סיבה יעדיפו מספר מינים את הקינון במערות, בחורי עצים ואף בקנים מעשי ידי אדם כשובכים ובבתי אדם. נקרים בונים את קניהם בעצמם על ידי ניקור גזעי עצים, עופות שונים, ביניהם דורסי לילה רבים, משתמשים בקיני נקרים נטושים. עופות רבים המקננים על האדמה, משתמשים באמצעי הגנה ייחודיים. השלדג בונה את קינו כמעט בסמוך למפלי מים כך שהוא מסכן את הבא לקינו. מינים מסוימים משתמשים במאורות נטושות של טורפים שהם אינם נמנים עם מזונם. עופות רבים בונים את קניהם על צוקים שהגישה אליהם כמעט בלתי אפשרית פרט לתעופה. עופות דורסים גדולים, מתקשים לעיתים בבניית קניהם במקום מוסתר, בשל גודלו המתבקש. לעיתים, אחר שנבנה קן בעמל רב, קורסים הענפים התומכים בו ועל העופות לבנות את הקן מחדש במקום אחר. עופות אחדים החוזרים למקום קינונם כל שנה, ממשיכים בבניית קינם על חורבות הקן הישן, ולבסוף כובד הקן המצטבר גדול כל כך עד שהוא קורס. דגירה כל העופות, בלי יוצא מן הכלל מטילים ביצים (מספר הביצים להטלה אחת נקרא תטולה) קבוצה של עופות מסוימים, שמיקומה באוסטרליה ובאיים שכנים לה, מטילה את ביציה בדומה לזוחלים, בתוך גומחות באדמה וזונחת אותם לחלוטין. הוולדות אחר בקיעתם מסוגלים לדאוג לעצמם ואף לעופף במהרה. כל שאר העופות דוגרים על ביציהם, במטרה להעביר את חום גופם, תהליך החיוני להתפתחות העובר. חלק הגוף שנמצא במגע עם הביצים, הוא על פי רוב נטול שיער וכלי דם רבים מתפתחים בו בעת תקופת הדגירה. עופות רבים כאווזים וברווזים למשל, אף מורטים את שיער חזם כך שרק עורם יבוא במגע עם הביצה, וחום גופם יהיה ישיר עליה. עופות רבים מחלקים את הדגירה בין שני המינים. אך ישנה חשיבות לניצוי העוף בתהליך הדגירה, על כן הנקבות שצבע נוצותיהן כהה יותר, דוגרות על הביצים יותר מהזכרים שניצוים צבעוני ובהיר יותר. אצל עופות גדולים חסרי תעופה, כיען ואמו, הזכרים דוגרים על הביצים כמעט לבדם, כאן בא לידי ביטוי משקלם הרב ומסת נוצותיהם. תקופת הדגירה משתנה ממין למין, בין 10 ל־30 ימים אצל עופות קטנים ובינוניים ועד ל־60–80 ימים אצל עופות גדולים. המשתנים הם גודל הביצה, גודל הוולד וטמפרטורת הגוף של ההורים. בעופות שוכני הקנים, שוולדותיהם מוכנים לתעופה עוד בבקיעתם, הדגירה ארוכה יותר. אצל עוזבי הקנים, הדגירה קצרה. חום הגוף לבדו, אינו מספיק לחימום הביצה כולה. על כן עופות רבים הופכים את הביצים כפעמיים ביום, חלקם עושים זאת עם מקורם וחלקם עם הרגליים, תהליך זה הנעשה במסירות, מחמם את הביצה מכל צדדיה. לאחר הטלת הביצים מספקים ההורים מזון והגנה בהתאם למינם. ישנם מינים העוזבים את הקן במהרה, הם אף מפתחים נוצות ראשוניות הנקראות פלומה, צאצאיהם של מינים אלו נקראים אפרוחים ונפוצים בקרב עופות הבית. מינים אשר תלותיים יותר בהוריהם, נשארים עיוורים וחסרי נוצות במשך זמן מה ונקראים גוזלים, הם לרוב נשארים בקן עד התפתחות מלאה של איברי התעופה. מיני עופות מסוימים משתפים עופות אחרים בגידול צאצאיהם, ודרך נפוצה לכך היא טפילות אצל הקוקייה. תהליך הבקיעה אינו נעשה בעזרת ההורים. לגוזל יש בקצה הלסת העליונה שן בקיעה איתה הוא מנקר חורים בקליפת הביצה, ופוער פתח גדול יותר כדי לצאת החוצה על ידי הזזת מקורו לכיוונים שונים. יש שני טיפוסי ולדות: טיפוס האפרוח שעוזב את הקן לאחר ימים אחדים מבקיעתו. לדוגמה: חופמים. טיפוס הגוזל שנשאר בקן עד היותו מוכן לתעופה. הוא תלוי לחלוטין בהוריו. לדוגמה: יונים, דורסי לילה, הסבכיים, הקיכליים, הירגזים ושאר ציפורי השיר. תזונה רוב העופות הם טורפים או אוכלי־כל. משום שרובם קטנים בגודלם הם בעיקר צדים פרוקי־רגליים וחולייתנים קטנים, כגון לטאות, צפרדעים ומכרסמים. צורת המקור מותאמת לתזונה של העופות. לעופות רבים ישנם כישורים לציד חרקים. בולטים מביניהם הסנוניות המהירות, השרקרקיים והכחליים עבי המקור ומינים של טפסי עצים, נקריים, זרזיריים, חטפיתיים, סיסיים, תחמסיים. חלקם כמו זרזיר הבקר משתפים פעולה עם חיות גדולות יותר כדי ללכוד חרקים הנמשכים אליהם. אחרים כמו ציפורי הנמלים מתלווים לנחיל נמלים ציידות. העופות שנחשבים לציידים הקטלניים ביותר הם העופות הדורסים: דורסי היום (כגון עיט, נץ, בז ושלך) ודורסי הלילה (כגון ינשוף, תנשמת ואוח). אלה צדים וניזונים יונקים קטנים ולעיתים גם בעלי חיים אחרים כגון לטאות ודגים. כיוון שדורסי הלילה מרבים לטרוף מכרסמים המזיקים לחקלאות הם מבוקשים כמדבירים ביולוגיים. הנשרים, הקונדוריים והעורבים הם אוכלי־נבלות ותורמים תרומה חשובה לניקיון בטבע מפגרי בעלי חיים והזיהומים שהם גורמים. העופות הימיים, כגון הפינגווינים, האלבטרוסים והשקנאים, ניזונים בעיקר מדגים. עופות מים מתוקים, כגון ברווזים משתכשכים מסננים את מזונם מהמים. הפלמינגו מסנן מזון בעזרת מקורו המוזר סרטנים מאגמים רדודים והחופמאים השונים מתמקדים בחסרי חוליות שוכני גדות. מיני עופות רבים הם אוכלי־כול לרבות יענים, עורבים, דרורים, שחפים, עגורים והטווס (אם כי מרבית מזונו מהצומח). לעומתם יש גם עופות שניזונים בעיקר מהצומח: עופות כמו הקוליבריים והצופיתיים ניזונים מצוף פרחים. התוכאים, הקלאוניים, הטרוגוניים והטוקניים ניזונים גם מפירות ואגוזים וההואצין הוא העוף היחיד שמסוגל לעכל עלים. עופות אחרים כמו מיני גבתוניים, עקעקים וצלוב המקור מלקטים זרעים. תעופה ממוזער\|250px\|להקת יונים בתעופה מראה שלבים שונים של טפיחת הכנף. היונה העליונה נמצאת באמצע שלב הורדת הכנף, שבו אברות היד יוצרות דחף קדימה בדומה ללהבי מדחף של מטוס מרבית מיני העופות בני ימינו הם בעלי יכולת תעופה. התעופה מאפשרת להם להימלט מטורפים, למצוא מזון ולהרחיב את בית הגידול והתפוצה הגאוגרפית שלהם, לכן היא הגורם העיקרי להצלחתה הגדולה של מחלקת העופות. העקרונות האווירודינמיים של תעופת העופות דומים לאלו של תעופת מטוסים. ההבדל העיקרי הוא שבמטוסים כוחות העילוי והדחף נוצרים בנפרד - הראשון על ידי כנף חסרת יכולת תנועה והשני על ידי מדחף או סילון אוויר - בעוד שבעופות שני הכוחות נוצרים על ידי כנף בעלת יכולת תנועה. העילוי נוצר בעיקר על חלק הזרוע של הכנף ואברות האמה, על פי עקרון ברנולי: זרימת אוויר על פני כנף עם פרופיל קמור כלפי מעלה גורם ללחץ גדול יותר על תחתית הכנף מאשר על חלקה העליון. לעומת זאת הדחף נוצר בעיקר על ידי פרק כף היד של הכנף, אף הוא לפי עקרון ברנולי אלא שהוא מופנה לאחור משום שאברות כף היד של הכנף מוטות בזווית. למעשה, אברות היד של העוף מתפקדות בדומה ללהבי מדחף של מטוס, פרט לכך שהן אינן מסתובבות על ציר מקביל לציר האורך, ולכן הן אינן מייצרות דחף כל הזמן, אלא רק בשלב טפיחת הכנף כלפי מטה. מסיבה זו שרירי החזה המורידים את הכנף הם אלו הנושאים במרבית מאמץ התעופה, והם השרירים הגדולים ביותר בגוף העוף, בעוד השרירים המעלים את הכנף פחות גדולים. שרירי החזה מתפקדים למעשה כמנוע של העוף. העופות מסוגלים גם לדאות כמעט ללא תנועות כנף, פרט לתנועות מזעריות לצורך שליטה ובקרה של זרימת האוויר על פני הכנף. דאייה זו דומה בעקרון לזו של דאון. בעת הדאייה העוף למעשה גולש בשיפוע קל כלפי מטה יחסית לאוויר שמסביבו, אך בדומה לדאון הוא עשוי לנצל משבי רוח וזרמי אוויר עולים על־מנת להתרומם ולצבור גובה יחסית לקרקע. הדאייה חסכונית באנרגיה הרבה יותר מתעופה פעילה בטפיחות כנף. ממוזער\|ימין\|הכחל ידוע כמעופף מעולה המבצע תרגילים אווירובטים מרהיבים בעת החיזור עופות גם מסוגלים לרפרף במקומם ללא תנועה יחסית לקרקע, בדומה למסוק. בין העופות המתמחים ברפרוף הם מיני הקוליברי, הפרפור העקוד והבז המצוי. הרפרוף מתבצע על ידי הטיית הגוף והכנפיים למצב אנכי יותר, כך שכוח הדחף מופנה למטה במקום לאחור ומבטל את משקל העוף. מצב דומה קיים בעת ההמראה של עופות רבים, אלא שהדחף במקרה זה אף חזק מן המשקל ומרים את העוף כלפי מעלה. לכן עופות רבים מסוגלים להמריא היישר ממקומם בדומה למסוק. ואולם עופות בעלי כושר תעופה חלש יותר כמו אגמייה מצויה, או מינים גדולים וכבדים כמו הברבור, נאלצים לצבור מהירות בהדרגה על ידי ריצה על הקרקע או על המים תוך טפיחות כנף, בדומה להמראה של מטוס ממסלול המראה. עופות גדולים אחרים משתדלים להמריא בקפיצה ממקום גבוה כמו שפת מצוק או ענפי עץ. כמו אצל מטוסים, עומס הכנף בעופות הוא שיקול מכריע ביכולת התעופה שלהם. אם נשווה שני עופות דומים בצורתם שלאחד מהם אורך גוף וכנף גדולים פי 2, שטח הכנף שלו יהיה גדול בחזקת 2 כלומר פי 4, אבל משקלו יהיה גדול בחזקת 3 כלומר פי 8, ולכן עומס הכנף שלו, כלומר המשקל ליחידת שטח נתונה של כנף, יהיה גדול פי 2. מכאן נובע שעומס הכנף גדל ביחס ישר לאורך הגוף, וכתוצאה מכך עופות גדולים זקוקים למאמץ רב מעופות קטנים על מנת להשיג אותם ביצועי תעופה. זוהי הסיבה שהעופות הגדולים ביותר נאלצים להסתמך בעיקר על דאייה חסכונית באנרגיה, בעוד עופות קטנים מאוד יכולים להרשות לעצמם להרבות בטפיחות כנף פעילות. זוהי גם הסיבה שאפילו העופות המעופפים הגדולים ביותר מוגבלים למשקל של עד 15 קילוגרם בלבד, משקלם המרבי של כמה מיני שקנאים וברבורים. עופות גדולים אף יותר יזדקקו למאמץ שרירי רב מאוד ובזבוז אנרגיה גדול רק על מנת להמריא. צורת הכנף והזנב במיני עופות מותאמת לאורח חייהם וסגנון התעופה שלהם. המעופפים הפעילים והמהירים ביותר - הסיסיים, בזים, ומינים מסוימים של חופמאים ועופות ים - הם בעלי כנף וזנב מחודדים, המפחיתים את הגרר ומאפשרים מהירות גדולה יותר. פרק כף היד שלהם עם אברות היד, המייצר בעיקר דחף קדימה, ארוך מפרקי הזרוע והאמה המייצרים עילוי. לעומתם עופות גדולים המרבים לדאות, כגון האלבטרוס והנשר, הם בעלי כנף צרה וארוכה מאוד על מנת להפחית ככל האפשר את מערבולות האוויר בקצה הכנף, הפוגמות בעילוי, ופרקי הזרוע והאמה שלהם ארוכים מפרק כף היד. עופות המצטיינים בכושר תמרון מעולה, כגון ציפורי שיר ונצים העפים במהירות בין ענפי עצים, הם בדרך־כלל בעלי כנף קצרה ומעוגלת, אשר מאפשרת גלגול מהיר סביב ציר האורך של הגוף, וזנב ארוך המשפר את ההיגוי. נדידה שמאל\|240px\|ממוזער\|אווזים נודדים בגרמניה בעלי חיים מקבוצות רבות ושונות יוצאים במחזור חייהם למסעות נדידה, אולם העופות, הודות ליכולת התעופה שלהם, הם בעלי החיים הניידים ביותר. מיני עופות רבים נודדים, עם התקרב החורף, מאתרי הקינון שלהם למעונות־חורף באזורים חמים יותר, ושבים, עם התקרב הקיץ, לאתרי הקינון שלהם. העופות נודדים בין אירופה ואפריקה, בין אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית ואף בין הקטבים. נתיבי הנדידה ומועדיה הם בדרך־כלל קבועים מאוד אצל כל מין נודד, ובזאת הבחינו כבר בתקופת המקרא: () היתרון העיקרי בנדידה הוא יכולת העוף הנודד לנצל את המספר הגדול של שעות אור ביממה בעונת הקיץ באזורים הצפוניים על מנת לגדל צאצאים רבים יותר, ועדיין להימנע מן האקלים הקר של עונת החורף והמחסור במזון המתלווה אליו. מצד שני הנדידה גובה מחיר בהוצאת אנרגיה מרובה ובסיכונים שונים. חשבון המאזן בין היתרונות והחסרונות עשוי להשתנות כתוצאה מגורמים שונים, ולכן ניתן למצוא לעיתים בתוך אותו המין גם אוכלוסיות נודדות וגם אוכלוסיות "יציבות" (כלומר שאינן נודדות). עופות נודדים רבים מתקבצים ללהקות גדולות בעונות הנדידה. לפני הנדידה גופם אוגר כמות גדולה של שומן, עד 50% ממשקל הגוף אצל הנודדים למרחקים הארוכים ביותר, המשמש להם כמקור אנרגיה עיקרי. מיני עופות נודדים קטני־גוף, כמו ציפורי שיר וחופמאים, עפים בדרך־כלל בטפיחות כנף פעילות, לעיתים קרובות בשעות הלילה על מנת לסייע להם לצנן את גופם בעת המאמץ הפיזי הכבד. הם בוחרים בנתיבי נדידה ישרים יחסית, וחלקם אף חוצים ימים ואוקיינוסים בתעופה רצופה ללא חניה. שיטה זו יקרה מדי מבחינה אנרגטית לעופות גדולים כמו השקנאי והחסידה, אשר בדרך־כלל דואים כמעט ללא תנועות כנף, תוך ניצול זרמי אוויר חם העולים ביום מעל עמקים על מנת לצבור גובה. לכן הם בדרך־כלל עורכים חניות בשעות הלילה ומתחילים לנדוד בבוקר, ונתיבי הנדידה שלהם מפותלים יותר, בהיותם מוכתבים על ידי הטופוגרפיה המקומית. עופות ים יכולים לנצל זרמי אוויר הנוצרים מעל הגלים, ולנחות מדי פעם על המים על־מנת לנוח ולצוד מזון, לכן הם הנודדים למרחקים הגדולים ביותר. המרחק הגדול ביותר של נדידה נמצא אצל שחפית הקוטב, הנודדת בסתיו לאזורי החוף של אנטארקטיקה ובאביב לאזור הארקטי, מרחק של עד 19 אלף קילומטרים לכל כיוון בקו ישר, אם כי בפועל מסלולם מפותל יותר ועובר דרך כ־40 אלף קילומטר לכל כיוון. עופות בארץ ישראל שמאל\|ממוזער\|240px\|הציפור הלאומית של ישראל - דוכיפת מצויה (דוכיפת אירופית) שמאל\|ממוזער\|240px\|תרנגולים בפתח של לול. האדם ביית מספר של עופות שהבולטים מביניהם הם התרנגולים. בארץ ישראל כ־550 מיני עופות, מגוון גדול מאוד יחסית לשטחה הקטן. הסיבה העיקרית לריבוי המינים הוא מיקומה הגאוגרפי של הארץ על מסלול הנדידה העיקרי של מיני עופות רבים אשר מקננים במערב אסיה או באירופה וחורפים במזרח התיכון או באפריקה. כמו כן ארץ ישראל נמצאת במקום המפגש של שלוש יבשות, וכוללת מספר אזורים ביוגאוגרפיים שונים המספקים מגוון של בתי גידול. מבחינת תפוצתם בארץ ניתן לחלק מינים אלו לחמש קבוצות: יציבים בארץ: עופות שאינם נודדים ונמצאים בארץ כל עונות השנה. ישנם כ־100 מינים כאלו, למשל יונת הסלע, דרור הבית, בולבול, שחרור, צופית, פשוש, שלדג לבן־החזה, סיקסק ונשר. מקייצים בארץ: עופות המקננים בארץ באביב ובקיץ, ונודדים בחורף לאזורים דרומיים יותר, בעיקר אפריקה. ישנם כ־70 מינים כאלו, למשל תור מצוי, סיס חומות, רחם וחיוויאי. חורפים בארץ: עופות המקננים בקיץ באזורים צפוניים, בעיקר באירופה ובמערב אסיה, ומבלים את החורף בארץ. ישנם כ־100 מינים כאלו, למשל נחליאלי לבן, אדום־החזה, זרזיר מצוי, ושחף אגמים. חולפים (עוברי אורח) בארץ: בעיקר מינים המקננים בקיץ באזורים צפוניים ומבלים את החורף באזורים דרומיים, אשר חולפים דרך הארץ בעונות הנדידה - דרומה בסתיו וצפונה באביב. ישנם כ־120 מינים כאלו, כגון חסידה לבנה, שקנאי, עיט ערבות וסבכי שחור־כיפה. מזדמנים בארץ: מינים שתחום תפוצתם הרגיל אינו כולל את הארץ, אך נצפו בה לעיתים נדירות, מהם שנצפו פעם אחת ויחידה. ישנם כ־160 מינים כאלו, למשל מגלן מצויץ צפוני, ועיט שחור. מינים רבים משתייכים ליותר מקבוצה אחת. למשל החסידה הלבנה מפורסמת כעוברת אורח נפוצה ביותר, אך החל משנות ה־60 של המאה ה־20 החלו אלפי חסידות להישאר בארץ במשך כל החורף, והחל משנות ה־70 זוגות ספורים גם מקייצים ומקננים בארץ. הנחליאלי הלבן נחשב למבשר הסתיו, אך הנחליאלים הראשונים המופיעים בסתיו אינם מן האוכלוסייה החורפת בארץ, אלא מן האוכלוסייה החולפת בדרכה לאפריקה. קולו של התור המצוי נחשב עוד בשיר השירים כמבשר האביב, אך התורים הראשונים באביב הם קרוב לוודאי מן האוכלוסייה החולפת בדרכה לאירופה ולא מן האוכלוסייה המקייצת. ראו גם: רשימת עופות בישראל העופות והאדם שמאל\|ממוזער\|240px\|האלקה הענקית נכחדה על ידי ציד אנושי עד שנת 1844 העופות הם מקור מזון חשוב לאדם. בעיקר נאכלים תרנגולות מבויתות וביציהן, אך גם בשרם של תרנגולי הודו, אווזים, ברווזים ופסיוני בר שניצודים בטבע. כמו כן מגדלים לאכילה יונים ויענים. האדם מגדל בביתו ציפורי מחמד לשם שעשוע והנאה מיופיין ומשירתן. כמו כן, עושה האדם עד ימינו שימוש בתכונות העופות לתועלתו: מגדל בזים לשם ציד בספורט הבזיירות, קורמורנים על מנת לדוג דגים, העברת דואר באמצעות יונים, גילוי גזים רעילים בעומק המכרות על ידי כנריות הרגישות להם. כמה מינים כמו דרורים ויוני סלע מלווים את האדם ותפוצתם התרחבה בהתאמה להתיישבותו בחבלי ארץ שונים. בנוצות נוהגים להשתמש לשם מילוי כרים ושמיכות. בדורות האחרונים נוצר תחביב שהולך ומתפתח סביב העופות והוא הצפרות. העופות גם מזיקים לאדם. הם ניזונים מן המדגה בברכות הדגים, מלקטים זרעים בשדות ונוגסים בפירות שהאדם מגדל. חלק מן העופות הם גם נשאי מחלות וכמה מינים הפכו למטרד כמו היונים בכיכרות הערים. מיון מדעי של עופות 220px\|ממוזער\|שחף עקוד-מקור שמאל\|220px\|ממוזער\|מגלן אמריקאי לבן שמאל\|ממוזער\|220px\|אדום־חזה שמאל\|220px\|ממוזער\|פינגווינים קיסריים ממוזער\|220px\|ארה כחולה־צהובה ממוזער\|220px\|עיטם לבן־ראש ממוזער\|שמאל\|220px\|בז חרישי בתעופה על־סדרה עופות קדומים חסרי שיניים (Palaeognathae) סדרה טינמאים (Tinamiformes) משפחה טינמיים (Tinamidae) סדרה דינורניטיים (Dinornithidae) - נכחדה סדרה יענאים (Struthioniformes) משפחה יעניים (Struthionidae) סדרה ננדאים (Rheiformes) משפחה ראיים (Rheidae) סדרה קיוואים (Apterygiformes) משפחה קיוויים (Apterygidae) סדרה אפיאורנים (Aepyornithiformes) - נכחדה סדרה קזואראים (Casuariiformes) משפחה קזואריים (Casuariidae) משפחה אמואיים (Dromaiidae) אינפרא־מחלקה עופות מפותחים חסרי שיניים (Neognathae) על-סדרה דמויי תרנגול (Galloanserae) סדרה אודונטופטריגים (Odontopterygiformes) - נכחדה סדרה גסטורניסאים (Gastornithiforms) - נכחדה סדרה אווזאים (Anseriformes) סדרה תרנגולאים (Galliformes) קבוצה נאואווס (Neoaves) קבוצה סטריסורס (Strisores) סדרה סיסאים (Apodiformes) סדרה קוליבראים (Trochiliformes) סדרה תחמסאים (Caprimulgiformes) קבוצה דמויי יונאים (Columbaves) סדרה קוקאים (Cuculiformes) סדרה טוראקואים (Musophagiformes) סדרה חובתאים (Otidiformes) קבוצה דמויי יונים (Columbimorphae) סדרה יונאים (Columbiformes) סדרה קטאים (Pterocliformes) סדרה מסיטאים (Mesitornithiformes) קבוצה אקוורליטורניטס (Aequorlitornithes) סדרה חופמאים (Columbiformes) קבוצה מירנדורניטס (Mirandornithes) סדרה טבלנאים (Podicipediformes) סדרה פלמינגואים (Phoenicopteriformes) קבוצה Ardeae קבוצה Eurypygimorphae סדרה פתונאים (Phaethontiformes) סדרה סופיות שמש (Eurypygiformes) קבוצה דמויי שקנאים (Aequornithes) סדרה צוללנאים (Gaviiformes) סדרה חסידאים (Ciconiiformes) סדרה שקנאים (Pelecaniformes) סדרה סולתאים (Suliformes) - ייתכן ששייכת לסדרת השקנאים קבוצה Austrodyptornithes סדרה פינגווינאים (Sphenisciformes) סדרה יסעוראים (Procellariiformes) קבוצה אינופינאווס (Inopinaves) סדרה הואצינאים (Opisthocomiformes) קבוצה טלוראווס (Telluraves) קבוצה אפרואווס (Afroaves) קבוצה Accipitrimorphae סדרה דורסי יום (Accipitriformes) סדרה קונדוראים (Cathartiformes) סדרה דורסי לילה (Strigiformes) קבוצה Coraciimorphae סדרה קוליוסאים (Coliiformes) קבוצה Cavitaves סדרה קורולאים (Leptosomiformes) - ייתכן ששייכת לכחלאים קבוצה Eucavitaves סדרה טרוגונאים (Trogoniformes) קבוצה דמויי כחלאים (Picocoraciae) סדרה קלאונאים (Bucerotiformes) סדרה דוכיפתאים (Upupiformes) קבוצה Picodynastornithes סדרה כחלאים (Coraciiformes) סדרה נקראים (Piciformes) קבוצה אוסטרלאווס (Australaves) סדרה קריאמאים (Cariamiformes) קבוצה Eufalconimorphae סדרה בזאים (Falconiformes) קבוצה Psittacopasserae סדרה תוכאים (Psittaciformes) סדרה ציפורי שיר (Passeriformes) ראו גם נדידת עופות רשימת עופות בישראל לקריאה נוספת עזי פז, החי והצומח של ארץ ישראל בעריכת עזריה אלון, כרך 6 - עופות, עמ' 14–32. משרד הביטחון – ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1986, אבינועם אדם, החולייתנים, יחידה 8.2: עופות ותעופה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1996. קישורים חיצוניים אתר הצפרות הישראלי רשימת כל מיני הציפורים בישראל במאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל ע"ש יהורז כשר זהו את הציפור - פרויקט טריוויה מיוחד אתר הכיתה האינטראקטיבית גלריה הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:מחלקות בעלי חיים	2024-10-11T16:16:38
נגיף	שמאל\|ממוזער\|250px\|נגיף הכשל החיסוני האנושי (HIV), הגורם למחלת האיידס, משתחרר מלימפוציט. צולם בעזרת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק נְגִיף (וִירוּס; מלטינית: Virus, "רעל") הוא גורם מידבק בגודל תת-מיקרוסקופי שתלוי במנגנוניו של תא חי ('מארח') כדי להתרבות. כל נגיף בנוי מצבר מולקולות ביולוגיות הכוללות חומר תורשתי (DNA חד-גדילי או דו-גדילי, או RNA) וחלבונים נלווים. כשלעצמו, הנגיף חסר כל תפקוד עצמאי מחוץ לגוף המאכסן, ופיזורו מתבצע באופן פסיבי ומתבסס על חוקים פיזיולוגיים של הטבע או תהליכים של הגוף (למשל, עיטוש); לאחר חדירת הנגיף לתא, הוא משדל את מערכות התא לשימושו ובעיקר משתלט על מנגנוני ההתרבות של התא לשם הפצת הנגיף. בשל עובדה זו, הנגיף אינו נחשב לחומר חי, עד כניסתו לתא חי. אולם הוויכוח על הגדרתם של נגיפים בזמן פעולתם בתוך התא עדיין נמשך במדע ובפילוסופיה. רוב המדענים אינם מגדירים את הנגיף כיצור חי הואיל והוא אינו תא, ויכולת ההתרבות שלו תלויה לחלוטין בתא המארח. התחום המדעי העוסק בחקר הנגיפים ובגופיפים דמויי-נגיפים נקרא וִירוֹלוֹגְיָה. הווירולוגיה חוקרת את מבנה הנגיפים, את סיווגם ואת האבולוציה שלהם, את דרך הדבקת התא וניצולו לצורך התרבותם, את המחלות שלהן הם גורמים, את השיטות לבודד אותם ולגדל אותם, ואת הפוטנציאל האפשרי שלהם במחקר ובריפוי מחלות. וירולוגיה נחשבת לדיסציפלינת משנה של מיקרוביולוגיה ושל פתולוגיה. אטימולוגיה המילה וירוס מקורה בלטינית: virus, ומשמעותה המקורית "רעל", ומאותו בסיס הודו-אירופי כמו במילים visa בסנסקריט, vīša באווסטית, או ἰός ביוונית (כולן במשמעות "רעל"). המילה העברית "נגיף" נגזרה בעברית החדשה מהמילים נֶגֶף ומַגֵּפָה, מהשורש נג"ף שמשמעותו מכה, מכשול. היסטוריה של המחקר שמאל\|ממוזער\|220px\|ברייניק במעבדתו ב-1921 ב-1884 פיתח המיקרוביולוג הצרפתי שארל שמברלן מסנן בעל נקבים זעירים ביותר, קטנים מגודלם של חיידקים. שמברלן יכול היה להעביר במסנן תמיסה הכוללת חיידקים, ובצורה זו להפרידם מן התמיסה. ב-1892 השתמש הביולוג הרוסי דימיטרי איבנובסקי במסנן זה כדי לחקור את מה שידוע כיום כנגיף מוזאיקת הטבק. בניסויים שערך הראה שתמצית שהופקה מעלי טבק הנגועים בנגיף יכולה להדביק צמחים גם לאחר שימוש במסנן. איבנובסקי שיער כי מקור ההדבקה הוא רעל שנוצר בידי חיידקים, אולם לא המשיך לפתח את הרעיון. באותה עת היה מקובל להאמין כי ניתן להפריד גורמים מדבקים בעזרת מסננים, ואז לגדלם במדיום גידול. ב-1899 חזר המיקרוביולוג ההולנדי מרטינוס ברייניק על הניסויים שערך איבנובסקי, והשתכנע כי הם מעידים על קיומו של גורם מדבק מסוג שטרם הוכר על ידי המדע. ברייניק הבין כי הגורם המדבק האמור מתרבה רק בתאים, ושיער כי מדובר בחומר נוזלי שאותו כינה contagium vivum fluidum ("מזהם חי נוזלי"). בהמשך, הופרכה השערתו של ברייניק בנוגע לנוזליותם של נגיפים על ידי ונדל מרדית' סטנלי. בשנת 1898 סיננו באופן דומה פרידריך לפלר ופול פרוש את הגורם למחלת הפה והטלפיים, שללו את האפשרות כי מדובר ברעל, וגילו שהגורם יכול להתרבות. בתחילת המאה ה-20 גילה הבקטריולוג הבריטי פרדריק טוורט את הנגיפים הפוגעים בחיידקים, הידועים היום כבקטריופאג'ים, והמיקרוביולוג הצרפתי-קנדי פליקס ד'ארל תיאר נגיפים, שהוספתם לתרביות חיידקים הגדלים באגר יוצרת אזורים של חיידקים מתים. ד'ארל אף פיתח שיטה לחישוב מספר הנגיפים בתמיסות שבהן השתמש במהלך ניסוייו. בסוף המאה ה-19 תוארו נגיפים על פי הזיהומים שגרמו, מידת היכולת לסננם, והצורך שלהם במארחים חיים. נגיפים גודלו באופן מלאכותי רק בתוך רקמות של צמחים ובעלי חיים. ב-1906 פיתח רוס גרנווייל הריסון שיטה לגידול רקמה בלימפה, שאפשרה ב-1913 לגדל נגיפי Vaccinia ברקמת קרנית של חזיר. ב-1928 גידלו ה. ב. מייטלנד ומ. ס. מייטלנד נגיפים בתרחיף שהופק מכליות תרנגולת (שיטה זו זכתה לשימוש נרחב בשנות החמישים, שבהן גידלו באמצעותה נגיפי פוליו בהיקף המוני, לצורך ייצור חיסונים). פריצת דרך נוספת נעשתה ב-1931 כאשר הפתולוג האמריקני ארנסט ויליאם גודפסטור גידל מספר נגיפים, בהם נגיפי שפעת, בביצי תרנגולת. ב-1949 גידלו ג'ון פרנקלין אנדרס, תומאס הקל וולר ופרדריק צ'פמן רובינס נגיף פוליו בתרבית תאים עובריים אנושיים, ולראשונה הצליחו לגדל נגיף ללא שימוש ברקמות שמקורן בחיות או בביצים. על גילוי זה זכו השלושה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ב-1954. הודות לגילוי זה פיתח הרופא היהודי יונה סאלק חיסון יעיל נגד פוליו. ב-1931, עם המצאת מיקרוסקופ האלקטרונים, צילמו החוקרים הגרמניים ארנסט רוסקה ומקס נול תמונות ראשונות של נגיפים. ב-1935, בחן ונדל סטנלי את נגיף מוזאיקת הטבק, ומצא כי הוא מורכב ברובו מחלבונים. זמן קצר לאחר מכן הצליחו להפריד בין החלקים החלבוניים של הנגיף לבין ה-RNA שלו. נגיף מוזאיקת הטבק היה הנגיף הראשון שמבנהו נחקר באמצעות קרינה (בתהליך המכונה קריסטליזציה) והוצג בפירוט. ב-1941 פותחו לראשונה צילומי מבנה של נגיף שהושגו על ידי קריסטלוגרפיה באמצעות קרני רנטגן. על סמך צילומים אלו גילתה ב-1955 רוזלינד פרנקלין את המבנה המלא של הנגיף. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 זוהו כמעט 2,000 מיני נגיפים הפוגעים בבעלי חיים, בצמחים ובחיידקים. ב-1957 התגלו, בין היתר, נגיף מחלת הריריות בבקר (BVD), ונגיפי Arterivirus. ב-1963 גילה ברוך שמואל בלומברג את הנגיף הגורם לדלקת כבד נגיפית מסוג B, והווארד מרטין טמין תיאר לראשונה את הרטרו וירוס. רוורס טרנסקריפטאז, האנזים שבאמצעותו הרטרו נגיפים מתעתקים RNA ל-DNA, תואר לראשונה ב-1970 על ידי שני חוקרים שכל אחד מהם עבד באופן עצמאי ובלתי תלוי, הווארד מרטין טמין ודייוויד בולטימור. הרטרווירוס הראשון שזוהה בבני אדם היה נגיף הHTLV-1, שאותר על ידי קבוצת חוקרים בראשותו של רוברט גאלו. ב-1983 בודד לראשונה נגיף ה-HIV על ידי קבוצת חוקרים בראשותו של לוק מונטנייה. אבולוציה נגיפים קיימים בכל מקום שבו קיימים יצורים חיים, והם כנראה התקיימו מאז הופעת התאים החיים, אם לא קודם לכן. מקורם של הנגיפים אינו ידוע מאחר שהם לא מותירים מאובנים, ולפיכך שיטות מולקולריות הן האמצעי העיקרי להבנת מקורם של הנגיפים. שיטות אלו נסמכות על זמינות של DNA או RNA נגיפי עתיק, ואולם מרבית הנגיפים ששומרו או אוחסנו במעבדות הם מתחילת המאה ה-20 או מאוחר יותר. ישנן שלוש תאוריות מרכזיות בנוגע למקורם של הנגיפים וייתכן שתאוריות שונות נכונות לגבי נגיפים שונים: תאוריית הנסיגה (Regressive theory): על פי תאוריה זו היו הנגיפים בעבר תאים קטנים שהיו טפילים לתאים גדולים. במהלך הזמן גנים שלא היו הכרחיים לטפילות אבדו. כך הפכו הטפילים החיידקיים האלו לטפילים מוחלטים, שהם הנגיפים. החיידקים בסוג ריקציה (Rickettsia) וכלמידיה (Chlamydia) הם תאים חיים שבדומה לנגיפים יכולים להתרבות רק בתוך תא חי. דוגמאות אלו תואמות לתאוריה זו, מאחר שתלותם בטפילות כנראה גרמה להם לאבד את הגנים שבעבר אפשרו להם להתקיים מחוץ לתא. תאוריה זו נקראת גם "תאוריית ההתנוונות" (degeneracy theory). תאוריה זו יכולה להסביר רק את מוצאם של נגיפי DNA דו-גדילי, זאת משום שבתאים חיים החומר התורשתי הוא DNA דו-גדילי. תאוריית המקור התאי (Cellular origin theory או vagrancy theory): חלק מהנגיפים התפתחו מחלקי DNA או RNA שנפרדו מאורגניזם גדול יותר. פיסות DNA אלו יכלו להגיע מפלסמידים – חלקים של DNA שיכולים לנוע בין תאים, או מטרנספוזונים – מולקולות DNA שמסוגלות לנוע באזורים שונים בתוך הגנום התאי. אלו מכונים לעיתים "גנים קופצים" והם דוגמה לאלמנטים גנטיים שיכולים לנוע בגנום ועשויים להיות המקור לחלק מהנגיפים. הטרנספוזונים התגלו על ידי ברברה מקלינטוק ב-1950. גם תאוריה זו יכולה להסביר רק את מוצאם של נגיפי DNA דו-גדילי. תאוריית האבולוציה ההדדית (Coevolution theory): נגיפים התפתחו ממולקולות מורכבות של חלבונים וחומצות אמינו באותו זמן שבו הופיעו לראשונה תאים חיים בכדור הארץ, או קודם לכן. לפי תאוריה זו הנגיפים נוצרים ספונטנית כל הזמן מן החומר החי, ובעבר הרחוק נגיפים פשוטים מאוד יכלו להיווצר מחומר דומם. לפי תאוריה זו, הנגיפים היו תלויים בחיים תאיים במשך מיליארדי שנים, או שהתקיימו עצמאית בסביבות מחיה דמויות תא שחדלו להתקיים על פני כדור הארץ כאשר האטמוספירה הפכה לחמצנית בעקבות הופעת תאים שמבצעים פוטוסינתזה. עד הזמן ההוא התקיימו מרבית התאים הבקטריאליים והארכאיים מנשימת גופרית בסביבות הרי געש תת-ימיים. תאוריה זו מסבירה את קיום כל סוגי הנגיפים. מתאוריה זו גם ניתן לפתח את הטיעון שהתאים התפתחו ממצבורי נגיפים בסביבות דמויות פנים תא, ושהנגיף הוא חוליה אבולוציונית בין הדומם לתא החי. תימוכין לרעיון האבולוציה של הנגיף מהדומם: וירואידים הם מקטעי RNA שלא מסווגים כנגיפים מכיוון שהם חסרי חלבון מעטפת, אך הם בעלי מספר מאפיינים משותפים לכמה נגיפים. וירואידים הם גורמי מחלה לצמחים. הם אינם מקודדים לחלבונים אולם מתקשרים עם התא המארח ומשתמשים במנגנונים שלו להתרבות. נגיף הפטיטיס D בבני אדם הוא בעל גנום RNA הדומה לווירואידים, אך כולל גם מעטפת חלבונית המופקת מנגיף הפטיטיס B והוא לא יכול ליצור אחת כזו בעצמו. לפיכך נגיף זה לא יכול להתרבות בעצמו ללא עזרת נגיף הפטיטיס B. נגיפים אלו, התלויים בהתפתחותם בנגיפים אחרים, נקראים "לוויינים", והם עשויים לייצג מתווכים אבולוציוניים בין וירואידים לנגיפים. פריונים הם מולקולות חלבון מדבקות שאין בהן DNA או RNA. הם גורמים לזיהום בכבשים הנקרא סקראפי ולספגת המוח (מחלת הפרה המשוגעת). בבני אדם אחראיים הפריונים למחלת קרויצפלד יקוב ולמחלת קורו. הם מתרבים הודות לכך שחלבונים מסוימים עשויים להתקיים בצורות שונות והפריון גורם לשינוי בצורה הרגילה של החלבון המארח לצורת פריון. בעקבות זה מתחילה שרשרת תגובות שבה פריונים הופכים חלבונים בריאים לפריונים נוספים, וגם אלו הופכים חלבונים נוספים לפריונים. אף על פי שהם שונים באופן ניכר מנגיפים ומווירואידים, גילוים הביא תמיכה מסוימת לתאוריה הגורסת כי ייתכן שנגיפים התפתחו ממולקולות המרבות את עצמן. רצפי DNA טפיליים – רצפים אלה נוצרו מגנים בעזרת מוטציה. הם אינם מייצרים חלבונים ואינם תורמים לייצור החי, אך הם מרבים את עצמם בתוך הגנום שלו כך שבתאי הייצור החי ישנה הצטברות של רצפים כאלה. באדם יש רצף טפילי שקרוי ALU. הוא נוצר במוטציה באחד מהאבות הקדמונים של האדם. מוטציה זו חצתה רצף בקרתי ב-DNA של האדם לשניים, וחצי מהרצף הזה הפך ל-ALU. בכל תא אנושי ישנם עותקים רבים של DNA טפילי זה. אנליזה ממוחשבת של רצפי DNA של נגיפים ומארחיהם מאפשרת הבנה טובה יותר של היחסים האבולוציוניים בין נגיפים שונים, ועשויה לסייע בזיהוי האבות הקדומים של הנגיפים המודרניים. נכון להיום אנליזות אלו לא סיפקו תשובה מהי התאוריה הנכונה מבין התאוריות שהוצעו. עם זאת נראה כי לא סביר שכל הנגיפים הידועים היום הם בעלי אב קדמון משותף, ונראה כי הנגיפים התפתחו מספר פעמים בעבר, על ידי מכניזם אחד או יותר. מבנה שמאל\|ממוזער\|350px\|סכמה כללית של הוויריון: 1. קפסיד (קופסית). 2. חומר תורשתי. 3. קפסומר. 4. נוקלאו-קפסיד. 5. ויריון. 6. מעטפת. 7. סוכרו-חלבונים של המעטפת ויריון הוא החלקיק הנגיפי המובחן כפי שמופיע כשהוא מחוץ לתא, הכולל את הגנום, הנוקלאוקפסיד, חלבונים נגיפיים שונים והמעטפת. לעומת זאת, כשהנגיף בפאזה הפעילה בתוך התא, רכיביו אינם מאוגדים יחדיו כוויריון. הוויריונים מופיעים במגוון צורות וגדלים. צורתם איננה אחידה, יש נגיפים מקלוניים, כדוריים, אליפטיים או בעלי פיאות. הוויריונים קטנים פי מאה מחיידקים, לרוב הם בקוטר של בין 10 ל-300 ננומטר (הנגיפים הגדולים ביותר שנמצאו עד כה הם Mimivirus ו-Mamavirus הגדולים אף מחיידקים רבים). תא איקריוטי יכול להיות גדול מהם פי 1,000 עד 100,000. חלק מנגיפי ה-Filoviridae הם בעלי אורך של עד 1,400 ננומטר, אולם קוטרם כ-80 ננומטר בלבד. בשל גודלם הזעיר, לא ניתן להבחין ברוב הנגיפים במיקרוסקופ אור, ולצורך צפייה בהם נעשה שימוש במיקרוסקופ אלקטרונים. החומר התורשתי של הנגיף עשוי להיות DNA חד-גדילי או דו-גדילי קווי או מעגלי, או RNA חד-גדילי או דו-גדילי קווי. החומר התורשתי עשוי ליצור מולקולה קווית (בדומה לכרומוזומים של אוקריוטיים) או מעגלית (בדומה לחומר התורשתי בחיידק). מלבד החומר התורשתי, עשוי הנגיף להכיל גם אנזימים חלבוניים בודדים. הנגיף עטוף במעטפת חלבונית הנקראת קפסיד (קופסית). ישנם נגיפים שבנוסף לקפסיד עטופים במעטפת שומנית של ליפידים. הקופסית מורכבת מתת יחידות חלבוניות זהות הנקראות קפסומרים וצורתה היא שאחראית לשוני בצורתם של נגיפים שונים. הקפסומרים מקודדים בגנום הנגיפי, ויוצרים בעצמם את מבנה הקפסיד, לרוב בנוכחות הגנום. נגיפים מורכבים עשויים להכיל בגנום שלהם גם חלבונים המסייעים בהרכבת הקפסיד. מחזור חיים שמאל\|ממוזער\|130px\|נגיף האבולה שמאל\|ממוזער\|250px\|מחזור שכפול אופייני של נגיף שמאל\|ממוזער\|250px\|צביעה פלואורוסצנטית של חלבון קושר ה-DNA, במשקל 72kDa, של הנגיף אדנוירוס 5 חושף שלל מוקדי שכפול (הנקודות הבהירות) של הנגיף בתוך גרעיני תאים מסוג W162 נגיף אינו יכול לנוע באופן עצמאי, הוא תלוי בתנועת המדיום כדי לנוע ממקום למקום, אם זהו אוויר או מחזור הדם. הוא בוקע החוצה מהתא המאחסן (תא פונדקאי), ובאופן מקרי עלול לפגוש קרום של תא חי אחר, להיספח אליו ולחדור לתוכו. הנגיפים אינם מתרבים באמצעות חלוקת תא, שכן אין הם תאים. במקום זאת הם משתמשים במטבוליזם ובמנגנונים של התא המארח כדי ליצור כמה העתקים של עצמם בתוך התא. מחזור החיים של הנגיפים שונה משמעותית בין מין למין, אולם ישנם שישה שלבים בסיסיים במהלך קיומו של הנגיף: היקשרות לתא – הנגיף יכול להסתפח לתא בעזרת הממברנה עצמה או בעזרת חלבון בממברנה המשמש לו כקולטן. חלק מהנגיפים עוברים שינוי שמפעילה עליהם סביבת המאחסן לקראת חדירתם. נגיף השפעת, לדוגמה, מוגן בליפידים כשהוא באוויר החורף הקר, וליפידים אלה נמסים בגרון של המאחסן וכך מתאפשרת חדירתו לתוך התאים של קנה הנשימה של המאחסן. במזג אוויר חם נמסים ליפידים אלה כבר באוויר והנגיף מאבד את הגנתו. היקשרות הנגיף לתא מתבצעת בדרך כלל באמצעות קשר כימי בין מולקולה הנמצאת על דופן הנגיף לבין מולקולה הנמצאת על קרום התא המארח. הקשר הספציפי בין דופן הנגיף לתא המארח קובע אילו תאים יוכלו לשמש כמארחים לנגיף. כך נגיף ה-HIV פוגע רק בתאי T אנושיים, וזאת כיוון שחלבון במעטפת שלו בשם gp120 נקשר לתאים באמצעות קולטן CD4 הנמצא על תאי T. חדירה לתא – לאחר ההיקשרות חייב הנגיף להעביר את המטען הגנטי שלו לתוך התא. יש נגיפים המסוגלים למזג את המעטפת שלהם עם מעטפת התא. נגיפים אחרים נבלעים אל תוך התא בתהליך הנקרא אנדוציטוזה, כאשר התא מתייחס לנגיף כאל מזון. במקרים מסוימים התא רואה בנגיף גורם פתוגני, ובכך שהתא תוקף אותו הוא גורם לשחרור החומר התורשתי של הנגיף מהקופסית ומאפשר לו לחדור בקלות לתוך התא. החדירה לתאי צמח שונה מהחדירה לתאים של בעלי חיים. לצמחים יש דופן תא קשה העשוי צלולוז, ונגיפים יכולים לחדור לתא רק בעקבות נזק הנגרם לדופן התא. נגיפים, כגון נגיף מוזאיקת הטבק, מסוגלים לעבור בין תא לתא דרך תעלות בתאים הנקראות פלסמודמות. בחיידקים, בדומה לצמחים, קיים דופן תא חזק וקשה שצריך להינזק כדי שנגיפים יחדרו אליהם. חלק מן הנגיפים פיתחו מנגנונים להזריק את הגנום שלהם אל התא החיידקי כשהקפסיד הוויראלי נותר מחוץ לתא. איבוד המעטפת החיצונית (Uncoating) – לאחר שהנגיף חודר לתא, מתפרק הקפסיד הוויראלי באמצעות אנזימים של הנגיף או אנזימים של התא המארח, ובעקבות זאת נחשף הגנום הנגיפי. שכפול והרכבת הנגיף – השכפול של הנגיף כולל סינתוז של ה-mRNA הנגיפי (למעט בנגיפי RNA), סינתוז של החלבונים הנגיפיים, הרכבת החלבונים הנגיפיים ושכפול הגנום. בצורה זו משוכפל המטען הגנטי של הנגיף פעמים רבות. לאחר הרכבתם של חלקיקי הנגיף, עוברים לעיתים החלבונים הנגיפיים שינויים לאחר תרגום. בנגיפים כדוגמת HIV שינויים אלו מתרחשים לאחר שהנגיף משתחרר מן התא. שחרור מהתא המאחסן – הנגיפים החדשים יוצאים מהתא, חלקם בתהליך האקסוציטוזה, חלקם מפרישים חומר הממוסס את קרום התא (ליזיס). נגיפים עטופים (Enveloped viruses), כדוגמת נגיף HIV, משתחררים לרוב מן התא בהנצה, תהליך שבו הנגיף נעטף במעטפת שמקורה בממברנת התא המארח. במקרים רבים גורם תהליך שכפול נגיפי כזה למחלות, חלקן קטלניות, אך לעיתים אין הוא גורם למחלה כלל, או גורם רק לזיהום מקומי קל. התפשטות הזיהום הנגיפי בגוף באמצעות מערכת הדם גורמת בדרך כלל לפגיעה קשה יותר. נגיפי DNA קיימים שני סוגי נגיפי DNA – בעלי DNA דו-גדילי ובעלי DNA חד-גדילי. זאת בניגוד לתאים החיים שבהם כל ה-DNA הוא דו-גדילי. במקרה של נגיף DNA חד-גדילי, הוא תמיד יהיה sense positive, כלומר, לגדיל יהיה mRNA בעל רצף זהה (ולא תמונת ראי). בנוסף, קיים נגיף DNA המכיל גם intermediate RNA (לדוגמה משפחת ה-Hepadnaviridae, שהיא קבוצת נגיפים הגורמים לדלקות של הכבד). שכפול הגנום של מרבית נגיפי ה-DNA מתרחש בגרעין התא המאחסן. על פני התא המאחסן יש חלבונים שונים שחלקם משמשים, בנוסף לתפקידם המקורי במחזור חיי התא, גם כקולטן מתאים לכניסת הנגיפים אל התא. אחרי היקשרות לקולטנים אלה, הנגיפים יכולים להיכנס אל התא באמצעות הסתפחות לממברנת התא או באנדוציטוזה. אחרי החדירה אל התא, נגיפים אלה או חלקים מהם חייבים לחדור באופן דומה את ממברנת הגרעין. נגיפי ה-DNA תלויים לחלוטין במנגנוני ייצור ה-DNA, ה-RNA והחלבונים של התא המארח. הגנום הוויראלי חייב לעבור את הממברנה של גרעין התא כדי להגיע למנגנון ייצור ה-DNA וה-RNA. נגיפי RNA קיימים שני סוגי נגיפי RNA – בעלי RNA דו-גדילי ובעלי RNA חד-גדילי. זאת בניגוד לתאים החיים שבהם כל ה-RNA הוא חד-גדילי. את נגיפי ה-RNA החד-גדיליים ניתן לחלק ל-sense חיובי ו-sense שלילי. נגיפי ה-RNA בנויים ברובם מחומצת גרעין מסוג RNA – שמוקפת מעטפת חלבונית בשם קפסיד עליה מצויים חלבונים המאפשרים היצמדות לקרום התא. הנגיף הוא היצור היחיד המוכר למדע שיכול להכיל RNA במקום DNA בתור חומר גנטי. התרבותם מתרחשת לרוב בציטופלזמה. נגיפי RNA ניתנים לסיווג לארבע קבוצות על פי צורת העתקתם. נגיפי RNA משתמשים באנזים RNA רפליקאז משלהם להעתקת הגנום שלהם. דוגמאות מוכרות של נגיפי RNA הם נגיפי השפעת, נגיפים בעלי גנום המורכב ממקטעי RNA חד-גדיליים שליליים. דוגמה ידועה נוספת היא נגיפים מתת-משפחת נגיפי הקורונה בעלי גנום RNA חד-גדילי חיובי הגורמים למחלת הסארס ולמחלת הקורונה, שמקורם בסין. המיוחד בנגיפי הקורונה הוא הרצף הארוך יחסית של כ-30 אלף נוקלאוטידים המרכיבים את חומצת הגרעין בשרשרת בודדת של RNA. ה-RNA עמיד פחות מה-DNA ולכן הוא פחות יעיל לשמירת חומר תורשתי בלא שינוי. אולם, הנגיפים מתרבים בכמות גדולה ובמהירות וכך הם מפצים על חיסרון זה. RNA יכול לעשות גם פעילות קטליטית כמו חלבון אולם הוא פחות יעיל מחלבונים בפעילות זו. ישנה השערה אבולוציונית שהייתה תקופה באבולוציה המוקדמת שבה כל פעילויות החיים נעשו על ידי ה-RNA. תקופה זו נקראת "עולם ה-RNA". על פי השערה זו, נגיפי ה-RNA הם שריד מתקופה זו ונגיפי הרטרו (ראו בסעיף הבא) הם שריד לשלב המעבר בין עולם ה-RNA ובין המצב המוכר לנו בביולוגיה. נגיפים משעתקים לאחור נגיפים משעתקים לאחור (Reverse transcribing viruses) מועתקים באמצעות שעתוק לאחור, תהליך יצירה של DNA על פי תבנית RNA. נגיפים אלו הם בעלי גנום RNA ומשתמשים ב-DNA כחומר ביניים בהעתקתם (כדוגמת רטרו-וירוסים), או נגיפים בעלי גנום DNA ומשתמשים בתוצר ביניים של RNA להעתקתם (כדוגמת נגיפי Hepadnaviridae). שני סוגים אלו הם בעלי אנזים רוורס טרנסקריפטאז. רטרו-וירוסים לרוב משתמשים ב-DNA הנוצר משעתוק לאחור של הגנום שלהם למיזוג אל הגנום של התא המארח. HIV, הנגיף הגורם למחלת האיידס, הוא אחד הנגיפים הידועים מקבוצה זו. בעוד שהשעתוק בגנטיקה מתרחש בדרך כלל מ-DNA ל-RNA, השעתוק לאחור מתעתק RNA ל-DNA. המונח "רטרו" בשם "רטרו וירוס" מתייחס לכך שהוא מפר את הדּוֹגְמָה המרכזית של הביולוגיה המולקולרית. היות שבתהליך השעתוק לאחור לא מתקיימת הגהה (תיקון שגיאות על ידי אנזימים), סוג זה של נגיפים עובר מוטציות לעיתים קרובות מאוד. דבר זה מאפשר לנגיף להגדיל את ההתנגדות לתרופות נוגדות נגיפים במהירות; זאת אחת הסיבות הראשיות שעדיין לא פותחה תרופה אפקטיבית ל-HIV. מיון מטרת מיון הנגיפים היא מתן שמות למגוון הנגיפים המוכרים למדע, וסיווגם לקבוצות על פי דמיון. ב-1962 אנדרה לווף, רוברט הורן ופאול טורנייר היו הראשונים שפיתחו שיטות למיון נגיפים, בהסתמך על מערכת לינאית היררכית. מערכת זו הסתמכה על מערכות, מחלקות, סדרות, משפחות, סוגים ומינים. הנגיפים סווגו על סמך מאפיינים משותפים (לא על פי מארחיהם), וסוג חומצות הגרעין המרכיבות את הגנומים שלהם. בהמשך הוקמה הוועדה הבינלאומית לטקסונומיה של נגיפים (International Committee on Taxonomy of Viruses; ICTV). מיון ICTV הוועדה הבינלאומית לטקסונומיה של נגיפים פיתחה את מערכת המיון הנוכחית וכתבה קווים מנחים אשר שמו דגש רב יותר על תכונות מסוימות של נגיפים כדי לשמור על אחידות בחלוקה למשפחות. מערכת כללית לסיווג נגיפים וטקסונומיה מאוחדת יוסדה החל מ־1966. במיון זה רמת המין היא הטקסון הנמוך ביותר במיון נגיפים. נכון להיום רק מקצת ממגוון הנגיפים הקיימים נחקרו, ובניתוח דוגמיות מבני אדם כ־20% מרצפי הנגיפים שנמצאו לא נצפו קודם לכן, ומדוגמיות מהסביבה, כגון ממי ים וממשקעים באוקיינוס, נמצא כי רובם הגדול של הרצפים חדשים לחלוטין. המבנה הטקסונומי הכללי הוא: סדרה (-virales) משפחה (-viridae) תת-משפחה (-virinae) סוג (-virus) מין (-virus) בטקסונומיה הנוכחית (2018) של ICTV מוגדרות 14 סדרות: Caudovirales, Herpesvirales, Ligamenvirales, Mononegavirales, Nidovirales, Ortervirales, Picornavirales, Bunyavirales, Tymovirales, Muvirales, Serpentovirales, Jingchuvirales, Goujianvirales, ו-Articulavirales, הכוללות 150 משפחות, 79 תת־משפחות, 1,019 סוגים, ו־5,560 מינים. מיון בולטימור הביולוג זוכה פרס נובל דייוויד בולטימור הגדיר את סיווג בולטימור. במיון מודרני של נגיפים נעשה שימוש במיון בולטימור בצירוף מיון ICTV. שמאל\|ממוזער\|250px\|מיון בולטימור מסתמך על מבנה הגנום והמנגנון לסינתוז RNA מיון בולטימור מתבסס על השוני ברכיבי הגנום, ועל ההבדלים בין המנגנונים המתווכים בין הגנום לייצור החלבונים. הגנום הנגיפי עשוי להיות חד-גדילי (ss) או דו-גדילי (ds), RNA או DNA, ועשוי להשתמש או לא להשתמש ברוורס טרנסקריפטאז (RT). כמו כן, נגיפי ssRNA עשויים להיות בעלי גנום RNA מובן (sense; +), או בעלי גנום חסר מובן (negative sense; -); נגיפי RNA שהגנום שלהם מתורגם ישירות לחלבונים, ללא שעתוק מתווך, הם הנגיפים בעלי הגנום המובן. לעומת זאת, נגיפי RNA שיצירת החלבונים שלהם דורשת שעתוק RNA מתווך, הם הנגיפים בעלי הגנום חסר המובן. על פי מיון זה ניתן לחלק את הנגיפים ל-7 קבוצות: I: נגיפי dsDNA (כגון Adenovirus, Herpesvirus, Poxvirus) II: נגיפי ssDNA (+)מובן DNA (כגון Parvovirus) III: נגיפי dsRNA (כגון Reovirus) IV: נגיפי (+)ssRNA (+)מובן RNA (כגון Picornavirus, Togavirus) V: נגיפי (-)ssRNA (-)מובן RNA (כגון Orthomyxovirus, Rhabdovirus) VI: נגיפי ssRNA-RT (+)מובן RNA עם DNA ביניים במחזור החיים (כגון Retrovirus) VII: נגיפי dsDNA-RT (כגון Hepadnavirus) כדוגמה למיון נגיפים, הנגיף varicella zoster האחראי לאבעבועות רוח שייך לסדרה Herpesvirales, למשפחה Herpesviridae, לתת המשפחה Alphaherpesvirinae, לסוג Varicellovirus. במיון בולטימור שייך הנגיף לקבוצה I מאחר שהוא בעל DNA דו-גדילי (dsDNA) והנגיף לא עושה שימוש ברוורס טרנסקריפטאז. מארחים הנגיפים היו ידועים עוד לפני המצאת המיקרוסקופ האלקטרוני אך מדענים חשבו אותם לרעלן שיוצרים החיידקים, ומכאן שמם. במאה ה-20 החלו להצטבר עדויות לכך שנגיפים אינם חלק מחיידקים אלא יכולים להתקיפם, להתרבות בתוכם ואף לגרום למות החיידק. נגיפים מהסוג התוקף חיידקים כונו בקטריופאג'ים. הנגיפים נטפלים ומזיקים לכל יצור חי. לאדם, לחיות, לצמחים, לפטריות, ליצורים איקריוטיים חד-תאיים ואף לחיידקים. יתרה מזאת, ישנם חיידקים ההופכים למחוללי מחלות בחיות ובצמחים רק כשהם בעצמם נתקפים בנגיף. יש נגיפים של צמחים כדוגמת נגיף מוזאיקת הטבק. ישנם גם נגיפים אנימליים, המוכרים יותר לאדם כמחוללי מחלות השפעת, אבעבועות רוח ועוד. כל נגיף שאינו מצוי בתא אנימלי צמחי או חיידקי, נחשב לחלקיק דומם חסר תכונות המוגדרות כחיים – יכולת התרבות, צריכת אנרגיה ויצירתה, תנועה, גדילה או תגובה. גם בעלי חיים סובלים ממחלות הנגרמות על ידי נגיפים, למשל מחלת הפה והטלפיים, כלבת, נגיף הכשל החיסוני החתולי ("איידס חתולים") ועוד. מחלות נגיפיות שמאל\|ממוזער\|150px נגיפים אחראים לרבות מן המחלות, בהן מחלות נפוצות כמו הצטננות, שפעת, אבעבועות רוח ושלבקת (הרפס). מחלות קשות שנגרמות על ידי נגיפים כוללות בין היתר את האבולה, כלבת, האיידס, שפעת העופות, SARS וקורונה. חלק מהמחלות הנגרמות על ידי נגיפים הן מחלות עונתיות. לדוגמה, בחורף נפוצים נגיפים של מערכת הנשימה כמו שפעת, RSV, נגיף הפארהאינפלואנזה ועוד. בקיץ, למשל, נפוצים נגיפי המעיים שעלולים לגרום לדלקת קרום המוח הנגיפית. נגיפים מסוימים כמו אדמת, שלבקת ונגיף הציטומגלו מסוכנים לעובר בשליש הראשון של ההריון ולכן מחסנים היום נשים כנגד אדמת. נגיף ההרפס (שלבקת) הוא הנגיף הראשון שבודד בתרביות רקמה, ההרפס נמצא בגוף בצורה לטנטית (רדומה) ומתפרץ אצל אנשים שונים בכל פעם מחדש, במיוחד אחרי מחלת חום כלשהי, חשיפה לשמש, וסת אצל נשים ומועקה נפשית. לזנים שונים של נגיפים יש מנגנונים שונים שגורמים למחלות באורגניזם המארח. ברמה התאית יכולים נגיפים לגרום להרס התא (Cell lysis), ובאורגניזמים רב-תאיים מוות של תאים רבים עשוי לפגוע בכל האורגניזם. נגיפים יכולים לפגוע בהומאוסטזיס ולגרום למחלה, אולם הם יכולים להתקיים באורגניזם גם מבלי לגרום נזק. דוגמה לכך היא נגיף ההרפס הגורם לשלפוחיות בעור, ויכול להיות רדום בגוף האדם בלי שיורגש. מצב רדום זה נקרא תקופת חביון (Latency). הנגיף עשוי להתפרץ מאוחר יותר ממצבו הרדום, כמו בשלבקת חוגרת. נגיפים מסוימים גורמים למחלות כרוניות, שבהן ממשיך הנגיף להתרבות בגוף למרות מנגנוני ההגנה של המארח. דוגמאות לכך הם הפטיטיס B והפטיטיס C. בני אדם הנדבקים כרונית בנגיף נקראים "נשאים", ובאוכלוסיות שבהן יש שיעור גדול של נשאים הנגיף נחשב אנדמי. הדבקה בין מינים גלישה – יש נגיפים שחיים ללא השפעה על חיות המאגר המאחסנות, וכאשר הם במקרה עוברים לאדם, הם מפתחים בו את המחלה. דוגמה למקרה כזה היא בהתפרצות האבולה שהייתה ב-2014, כאשר החולה הראשון היה ילד, שעל פי החשד ננשך על ידי עטלף בקרבת ביתו, ואז הועבר הנגיף אל הילד שפיתח את המחלה, והפיץ אותה הלאה דרך הוריו. דרך נוספת בה מתפתחת מחלה מנגיף היא כאשר חומר גנטי של זן הפוגע בבעלי חיים מתווסף לחומר גנטי של זן שמתאחסן באדם, והאחרון מפתח תכונה פתוגנית עקב כך. זואונוסיס (באנגלית Zoonosis) – במקרה שהנגיף הוא פתוגן גם עבור חיה (היינו החיה גם תפתח מחלה) וגם עבור האדם, ויכול לעבור ביניהם. אפידמיולוגיה אפידמיולוגיה ויראלית היא הענף המדעי החוקר העברה של נגיפים ובקרה על כך. העברה יכולה להיות אנכית, מאם אל בנה, או אופקית, שבה נגיף עובר מאדם אחד לאחר. דוגמה להעברה אנכית היא תינוקות שנולדים כשהם נושאים את נגיף ההפטיטיס B או את נגיף ה-HIV. דוגמה נדירה יותר היא נגיף וריצלה-זוסטר, שאף על פי שהוא אחראי לדלקות קלות יחסית, עלול להיות קטלני לעובר. העברה אופקית היא הצורה הנפוצה ביותר של התרבות של נגיפים באוכלוסייה. העברה אופקית עשויה להתרחש כתוצאה ממגע עם נוזלי גוף בעקבות פעילות מינית, כמו הפטיטיס B, הפטיטיס C ו-HIV; כתוצאה ממגע עם רוק דרך הפה, כגון נגיף אפשטיין בר או כתוצאה מצריכת מזון או מים מזוהמים כמו נורווירוס; כתוצאה משאיפת נגיפים כדוגמת נגיף האינפלואנזה; או כתוצאה מהדבקה על ידי וקטור כמו הדבקה מיתוש בקדחת דנגי. קצב ומהירות ההידבקות בנגיף תלוי במגוון גורמים ובהם בין היתר צפיפות האוכלוסייה, מספר הפרטים הרגישים (כאלו ללא חיסון לנגיף), טיב מערכת הבריאות ומזג האוויר. האפידמיולוגיה מנסה למנוע התפשטות של נגיפים באוכלוסייה כשמתפרצת מחלה ויראלית. אמצעי בקרה המתבססים על ידע אודות אופן התפשטות הנגיף ננקטים כדי למנוע את ההתפשטות. ישנה חשיבות להבנת המקור או מקורות ההתפרצות וזיהוי הנגיף האחראי, ומשזוהה הנגיף ניתן לעיתים לעצור את ההתפרצות באמצעות חיסון. כאשר חיסונים אינם זמינים תברואה וחיטוי יכולים לסייע במניעת התפשטות. לעיתים קרובות מופרדים חולים משאר הקהילה, ואלו אשר נחשפו לנגיף מוכנסים לבידוד. כדי לשלוט על ההתפרצות של מחלת הפה והטלפיים בבקר בבריטניה בשנת 2001 נשחטו אלפי פרטים של בקר. ברוב המחלות הויראליות באדם ובבעלי חיים ישנה תקופת דגירה שבמהלכה לא מופיעים סימנים או סימפטומים. לאחר תקופת הדגירה יש תקופה שבה הפרט הנגוע מידבק ויכול להעביר את המחלה לחיה או לאדם נוסף. הכרה של משכה של כל אחת מהתקופות חשובה לבקרה על ההתפרצות. מגפות שמאל\|ממוזער\|250px\|האפקט הציטופתי שמשרה הנגיף אדנווירוס 5 בעת הדבקת תאי W162. קבוצת תאים בלתי מודבקים (מסומנים בחץ אדום) נראים בתמונה השמאלית, כשהם מוארכים וצמודים היטב לצלחת ואילו תאים מודבקים, הנראים בתמונה הימנית נראים נפוחים, עגולים ופחות צמודים לצלחת. באמריקה אוכלוסיות של אינדיאנים הושמדו עקב מחלות מידבקות, ובפרט אבעבועות שחורות שהביאו עימם הכובשים האירופאים. לא ידוע מניין המתים כתוצאה ממחלות זרות לאחר בואו של קולומבוס, אולם ישנן הערכות על כך שכ-70% מאוכלוסיית האינדיאנים מתו ממחלות. הנזק שגרמו המחלות סייע בידיהם של האירופאים לגרש ולשלוט באוכלוסייה האינדיאנית. ב-1918 התפרצה מגפת השפעת הספרדית, שנגרמה כתוצאה מנגיף אינפלואנזה A קטלני וחמור במיוחד. המגפה הייתה יוצאת דופן בכך שגרמה למותם של מבוגרים צעירים ואנשים אחרים שהיו בריאים בדרך-כלל, וזאת בניגוד לשפעת רגילה שהמתים ממנה הם בעיקר תינוקות, קשישים וחולים כרוניים. המגפה, שהתרחשה במהלך כשנה מ-1918 ועד 1919, קטלה בין 50 ל-100 מיליון נפש ברחבי העולם, כשההערכה הגבוהה מדברת על כ-5% מאוכלוסיית העולם ב-1918. בשנת 2002 הופיעה מגפת הסארס שהחלה במחוז גואנגדונג בסין והתפשטה לכל העולם. בשנת 2017 זיהו מדענים סינים מווהאן את מקור נגיף הסארס במושבת עטלפים במחוז יונאן. בשנת 2019 הופיעה מגפת הקורונה כאשר וירוס COVID-19 (המכונה גם נגיף המק"ס) התגלה בווהאן שבסין והפך עד מהרה למגפה כלל עולמית. נגיף ה-HIV שככל הנראה התפתח במהלך המאה ה-20 באפריקה שמדרום לסהרה אחראי למגפת האיידס, שכיום חיים כ-38.6 מיליון נשאים שלה ברחבי העולם. להערכת סוכנות האו"ם למאבק באיידס וארגון הבריאות העולמי הפילה מגפת האיידס יותר מ-25 מיליון קורבנות מאז גילויה לראשונה ב-1981. בשנת 2007 היו כ-2.7 מיליון נדבקים חדשים במחלה, וכ-2 מיליונים מתו ממנה. מספר נגיפים קטלניים במיוחד שייכים למשפחת Filoviridae. זוהי משפחה של נגיפים הכוללת בתוכה את נגיף האבולה וכן את נגיף מרבורג. התפרצות של נגיף מרבורג באנגולה עוררה עניין עולמי באפריל 2005. סרטן נגיפים הם גורם ידוע לסרטן בבני אדם ובאורגניזמים אחרים. הסרטן עצמו אינו מידבק, אבל הימצאות הנגיף מגדילה את הסיכון לכך שתאים בגוף יהפכו לסרטניים. הנגיפים העיקריים הקשורים לסרטן בבני אדם הם נגיף הפפילומה האנושי, נגיפי הכבד הפטיטיס B והפטיטיס C, נגיף אפשטיין בר וכן נגיף לימפוטרופי של תאי T אנושיים (HTLV-1). נגיפי הפטיטיס עלולים לעורר זיהום וירלי כרוני הגורם לסרטן הכבד. פגיעה של נגיף לימפוטרופי של תאי T אנושיים עלולה לגרום לפגיעה במערכת העצבים (HTLV associated myelopathy / Tropical spastic paraparesis) וללוקמיה של תאי T בבוגרים מסוג ATLL. נגיפי פפילומה אנושיים הם גורם מוכר לסרטן בצוואר הרחם, בעור, בפי הטבעת ובפין. בין נגיפי ההרפס (Herpesviridae) נגיף ההרפס הקשור בקפוסי סרקומה (KSHV) אחראי לסרקומת קפוסי וללימפומה, ונגיף אפשטיין בר גורם ללימפומת בירקיט, לימפומת הודג'קין, פגם בפרוליפרציית לימפוציטים מסוג B, ולגידולים סרטניים בלוע האפי. המלחמה בנגיף הגוף נלחם ברוב הנגיפים באמצעות יצירת אינטרפרון (קבוצת חלבונים המופרשים ממערכת החיסון). כתוצאה ממלחמה זו, מבריאים לבד ללא כל טיפול מרוב המחלות שנגרמות על ידי נגיפים. קיימות מחלות ילדים רבות כמו אדמת המאופיינות בכך שלאחר שנדבקים בהן מתחסן הגוף ובדרך כלל אין נדבקים בהן בשנית משום שהגוף מפתח נוגדנים שמקנים חסינות. כיום מחסנים את התינוקות כנגד רוב מחלות הילדים הנגרמות מנגיפים כי בגיל מבוגר עלולות מחלות הילדים להיות חריפות הרבה יותר ועלולות לגרום לסיבוכים. כ-30 אחוזים מהילדים שנדבקים ממחלות ילדים נגיפיות אינם מראים כל סימני מחלה אבל הם מתחסנים. את התרכיבים מכינים מנגיף מוחלש או מנגיף מומת. במחקרים על תגובת התאים לנגיפים התגלתה תופעה מעניינת של "התאבדות" התא לפני שהושלם תהליך השכפול. בכך "מקריב" עצמו התא הנגוע ומונע את התפשטות הזיהום. מערכת החיסון נלחמת בנגיפים גם באמצעות לימפוציטים (תאי דם לבנים) מסוג B ו-T. תאי B נלחמים בזיהום באמצעות שחרור נוגדנים ואילו תאי T משחררים פרפורין (מולקולות שהורסות את התא הנגוע באמצעות הריסת מעטפת הליפידים של התא). נגיפים רבים רגישים לטמפרטורה גבוהה, ולעיתים קרובות נפגעת יכולת השכפול שלהם. לכן, במקרים רבים מגביר הגוף את חומו, בעזרת סוג של ציטוקינים, חלבונים המופרשים על ידי מערכת החיסון. ניתן להשמיד נגיפים רבים על ידי חימום לטמפרטורה של 60 מעלות, וכן על ידי חשיפתם לחומרים כמו פורמלין או כלור, לעומת זאת אנטיביוטיקה אינה משפיעה על נגיפים. כשהם מוקפאים הם בעלי יכולת כמעט בלתי מוגבלת להמשיך להתקיים עד להפשרתם. בפני מפתחי תרופות נגד נגיפים ניצב הקושי להשמיד את הנגיף בלי לפגוע בתא החי עצמו, בשל החיבור הסימביוטי בין הנגיף לבין מערכת ההתרבות של התא שיוצר מעין ישות חיה חדשה. ברוב המקרים חשיפה לזיהום נגיפי והחלמה ממנו יוצרות בגוף חיסון נגד אותו סוג נגיף. ישנם סוגי נגיפים (למשל נגיף ה-HIV) המשנים את תכונותיהם על ידי מוטציות רבות ומהירות, מולן אין החיסון הקיים מספק. שמאל\|ממוזער\|215px\|נגיף קורונה האחראי על מחלת הסארס. שימוש בנגיפים ברפואה, בתעשייה ובחקלאות בזכות יכולתו היעילה של הנגיף לגרום לתא המארח לייצר חלבונים בצורה סדרתית, עושה האדם שימוש בשיטות המחקות פעולה זו לצרכים במגוון תחומים בהם מחקר, רפואה, תעשייה וחקלאות. בביולוגיה של התא וביולוגיה מולקולרית נעשה שימוש בנגיפים ככלי פשוט לשינוי וחקירת פעילותם של תאים. השימוש בנגיפים תרם מידע חשוב בנושאי ביולוגיה של התא. כך נגיפים סייעו במחקר הגנטיקה ובהבנת המנגנונים הבסיסיים של גנטיקה מולקולרית בהם שכפול DNA, שעתוק, עיבוד RNA, תרגום ואימונולוגיה. גנטיקאים משתמשים בנגיפים כנשא (וקטור) כדי להוסיף לתא גנים, וכך לגרום לתא לייצר חומר זר, או לחקור את השפעת הוספת הגן לגנום. תחום שימוש בנגיפים לטיפול במחלות, וירותרפיה, מנצל את הספציפיות של נגיפים לפגיעה ב-DNA ובתאים מסוימים. בין היתר הנגיפים עוזרים בריפוי גני (gene therapy), שבו משתמשים בנגיפים כדי להחליף גנים פגומים בתקינים. כיוון מחקרי נוסף הוא במלחמה בגידולים סרטניים על ידי שימוש בווירוסים אונקוליטיים. וירוסים אונקוליטיים הם וירוסים התוקפים תאים ממאירים בצורה טובה, בעוד שפגיעתם בתאי הגוף התקינים קטנה יחסית או זניחה. ישנם וירוסים אונקוליטיים טבעיים, כגון וירוס הזיקה הפוגע בתאי עצב סרטניים ונמצא בשלבי אישור אחרונים לטיפול בחולי גליובלסטומה. באדם בוגר השפעת וירוס הזיקה על החולה היא זניחה, והצמצום בגודל הגידול הוא מבטיח. אולם, רוב הווירוסים האונקוליטיים המפותחים כיום עוברים שינויים גנטיים, כך שיהיו ספציפיים יותר לגידול, הרסניים יותר עבורו, ובטוחים יותר לחולה. הווירוס האונקוליטי המהונדס המוכר ביותר הוא וירוס ה-T-VEC , המשמש לטיפול בסרטן העור מסוג מלנומה. זהו הווירוס האונקוליטי הראשון שקיבל את אישור ה-FDA. וירוסים אחרים המשמשים את האנושות למעלה ממאה שנה הם הבקטריופאגים – וירוסים תוקפי חיידקים. במזרח אירופה נעשה שימוש בתרפיית פאג (שבה משתמשים בבקטריופאגים) כתחליף לאנטיביוטיקות, וכיוון מחקר זה צובר עניין עקב העמידות לאנטיביוטיקה שנרכשה על ידי חיידקים פתוגניים. גם בתחום הננוטכנולוגיה יש עניין בנגיפים. מנקודת המבט של חוקרי חומרים ניתן להתייחס לנגיפים כחלקיקים אורגניים. פני השטח שלהם כוללים כלים המיוחדים לחציית מחסומים שמעמיד בפניהם התא המארח. גודלם וצורתם של הנגיפים, כמו גם מספרן וטבען של הקבוצות הפונקציונליות על פניהם מוגדר בדיוק. ככאלו משמשים נגיפים רבות במדע החומרים כפיגומים לשינויים בפני השטח הנקשרים בצורה קוולנטית. יתרון של הנגיפים הוא בכך שניתן לתפור אותם באמצעות אבולוציה מוכוונת. בחקלאות עושים שימוש בנגיפים לצורך קטילת מזיקים. נגיפים עשויים לשמש את האדם גם כנשק ביולוגי. ראו גם נגיפים וחיידקים במערכת הנשימה נורו-וירוס תרופות נוגדות נגיפים אבולוציה של נגיפים לקריאה נוספת אלכסנדר כהן, מירי סורוז'ון, יואל קלמס וברכה קמחי, עולם הנגיפים, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1994-1995. קישורים חיצוניים על ההבדל בין וירוסים לחיידקים: , פברואר 2001 נגיף, בערוץ היוטיוב טופ גיק The deadly viruses that vanished without trace - מאתר ה-BBC הערות שוליים * קטגוריה:מיקרוביולוגיה קטגוריה:וירולוגיה	2024-08-17T21:53:21
אמזוניה	אמזוניה (Amazonia) הוא אגן האמזונאס (בשמו הלטיני). זהו אגן ההיקוות הגדול בעולם אשר תופס יותר משליש שטחה של אמריקה הדרומית, כ-7 מיליון קמ"ר. המדינות הכלולות בו הן: ברזיל (4,750,000 קמ"ר שהם 56% משטח המדינה), פרו, קולומביה, בוליביה, סורינאם, גיאנה, ונצואלה, אקוודור וכן גיאנה הצרפתית. אמזוניה הייתה מכוסה לפנים ים רדוד, כשהאוקיינוס הגיע עד למרגלות הרי האנדים. אט-אט נתמלא ים זה בכמויות עצומות של סחף שהובא אליו משך אלפי שנים על ידי הנהרות שזרמו מן ההרים, נוסף לכך התרוממה היבשה כולה, עד שאגן האמזונאס קיבל את צורתו הנוכחית והיה לשפלה אטלנטית, מן השפלות הגדולות בעולם. הנהרות העיקריים באמזוניה: אוקיאלי – 1960 ק"מ אורובמבה – 725 ק"מ ארגואייה – 2627 ק"מ אמזונאס - 6,448 ק"מ, ממקור הנהר עד השפך בני – 1005 ק"מ ז'ורואה - 2410 ק"מ ז'פורה – 2510 ק"מ טוקנטינס - 2,640 ק"מ טפז'וס - 820 ק"מ מדיירה - 3380 ק"מ מדרה דה דיוס – 1125 ק"מ ממורה – 1930 ק"מ מרניון – 1600 ק"מ פוטומיו - 1605 ק"מ פורוס – 3300 ק"מ ריו ברנקו – 560 ק"מ ריו נגרו – 2255 ק"מ שינגו – 2126 ק"מ בשנת 1999 הוקמה האגודה לשימור האמזונאס. בשנת 2000 הכריז אונסק"ו על השטח המוגן המצוי בלב אגן האמזונאס והקרוי Central Amazon Conservation Complex כאתר מורשת עולמית. ראו גם יער גשם טרופי נהר האמזונאס משמר האמזונאס קישורים חיצוניים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:ברזיל: אתרי מורשת עולמית קטגוריה:אמריקה הדרומית: גאוגרפיה קטגוריה:אגני ניקוז קטגוריה:אזורים אקולוגיים	2024-01-20T07:07:47
אמזונאס	שמאל\|ממוזער\|250px\|ספינת תיירות בנהר האמזונאס נהר האמזונאס (בספרדית: Rio Amazonas, מילולית: "נהר האמזונות") הוא הנהר הגדול בעולם. שטח אגן הניקוז שלו כשבעה מיליון קילומטר רבוע והוא משתרע בתחומי תשע מדינות באמריקה הדרומית. הנהר הוא שני או ראשון באורכו (תלוי בהגדרה עליה מסתמכים), והוא הראשון בשפעת מימיו (פי חמישה מהנהר הבא אחריו). על פי אחת הגרסאות, שמו ניתן לו על ידי הנוסע הספרדי פרנסיסקו דה אורייאנה, ששט לאורכו בשנת 1541 ופגש אינדיאנים ארוכי שיער ונטולי שיער חזה, שלבשו חצאיות ודמו בעיניו לאמזונות, הנשים הלוחמות המתוארות במיתולוגיה היוונית. לפי גרסה אחרת, הכובשים הספרדים הבחינו בלוחמות בקרב הילידים המקומיים, שניסו להדוף אותם ועל כן קראו למקום "נהר האמזונאס". אולם נראה שהשם הוא שיבוש שמו המקורי של הנהר, "אמאזונו" שפירושו "המיית ענני מים". ב-2011, לאחר תהליך בחירה שנמשך ארבע שנים, נבחרו הנהר והיער שסביבו לאחד משבעת פלאי עולם הטבע. גאוגרפיה האמזונאס הוא אחד מהנהרות הגדולים והמרשימים ביותר בעולם. הנהר זורם בצפון אמריקה הדרומית סמוך לקו המשווה. ישנה מחלוקת בין גאוגרפים ביחס לאורכו, המוערך בין 6,259 ל-6,800 קילומטר, והוא נחשב כיום לנהר הארוך בעולם. הנהר השני באורכו הוא הנילוס, שאורכו 6,695 קילומטר ועד לראשית המאה ה-21 נחשב לנהר הארוך בעולם. אין מחלוקת כי בשפעת מימיו אין אף נהר במידתו של האמזונאס, ובו זורמים כחמישית מכלל מי הנהרות בעולם. ראשיתו בנחלים הניזונים ממי שלגים בהרי האנדים בפרו, מאות קילומטרים בלבד מחופי האוקיינוס השקט, משם חוצה אפיקו את רוחבה של ברזיל, ולבסוף נשפך אל האוקיינוס האטלנטי. גם יובליו של האמזונאס נמנים עם הגדולים בנהרות תבל ובהם: ריו נגרו, מדיירה, פורוס, טפז'וס, ז'פורה, ז'ורואה ושינגו. למעלה מ-1,100 יובלים ו-14 אלף יובלי משנה זורמים לנהר, מהם ארוכים מ-1,500 קילומטר. איי נהר רבים מצויים בו וביובליו. אגן האמזונאס, הקרוי גם אמזוניה, הוא הגדול בעולם ושטחו עצום, בן כשבעה מיליון קמ"ר, קרוב במידתו לשטחה של ארצות הברית ללא אלסקה. אגן האמזונאס תופס יותר משליש משטחה של אמריקה הדרומית. מרביתו מכוסה ביער גשם טרופי הגדול ביותר בעולם והאקלים השורר בו חם ולח. האמזונאס זורם בשטחן של ברזיל ופרו, אולם אגנו מנקז אזורים המצויים בשטחן של מדינות נוספות ובהן: בוליביה, אקוודור, קולומביה, ונצואלה, גיאנה, סורינאם, וגיאנה הצרפתית. חמישית מכמות המים המתוקים בעולם שזורמים לים, מקורה באמזונאס. ספיקת מימיו של הנהר היא כ-220 אלף קוב בשנייה. כמות עצומה זו אפשר שתמלא את הכנרת, אם הייתה ריקה ממים, בחמש וחצי שעות בלבד. בשעה אחת זורמת בנהר כמות מים רבה יותר מאשר זורמת בכל ימות השנה בירדן. מדי יום מזרים הנהר אל האוקיינוס סחף בכמות של 1.3 מיליון טון. שטף המים הגדול גורם לירידת המליחות באוקיינוס ומשנה את צבע מי הים עד מרחק של 320 ק"מ ממוצא שפכו של הנהר. תוואי הנהר אוניות יכולות לשוט בו כ-3,700 ק"מ וזאת משום רוחבו הרב, אפיקו העמוק ובשל עקומת השתפלותו הנמוכה. הנהר מתפתל בפשט שרוחבו עד 150 ק"מ וגדותיו ביצתיות לרוב. במקומות רבים מגיע רוחבו לעשרות ק"מ עד כי צופה בגדה אחת אינו יכול להבחין במראה הגדה האחרת. גם במרחק 3,000 ק"מ מן השפך, רוחבו עולה על קילומטר. בחודש יוני מזרימים היובלים היורדים מן האנדים כמויות מים עצומות לאפיק האמזונאס. הנהר עולה על גדותיו ומציף שטחים מישוריים ברוחב של מאות קילומטרים. פני המים עשויים לעלות בשמונה מטרים בעונת ההצפה. אחר מספר שבועות נסוגים המים לאפיק הקבוע בהדרגה. אפיק הנהר עמוק - כ-30–50 מטר ובקטע בן 1,450 הקילומטרים האחרונים לפני השפך עשוי עומקו להגיע לכדי 90 מטר. בהיכנסו לברזיל ליד טבטינגה, נמצאים מי הנהר בגובה 81 מטרים מעל פני הים. משם זורם הנהר בשיפוע של 21 מ"מ לק"מ. במרחק של 1,600 ק"מ מן השפך גובה הנהר הוא רק 30 מטר, זו גם הסיבה לאיטיות זרימתו ולקיבולת המים העצומה הזורמת באפיקו. כתוצאה מכך ניכרת השפעתם של מי הגאות על מפלס מי הנהר גם במרחק 750 ק"מ מן השפך. "גילוי" השפך והמקורות ממוזער\|250px\|מקור האמזונאס, כפי שאומת ב-2001, הוא בהר נבאדו מיסמי (Nevado Mismi) בשרשרת הרי האנדים, כ-700 קילומטר דרום מזרח ללימה, פרו האירופאי הראשון שגילה את שפך הנהר ואת כפרי הילידים ששכנו לידו היה ויסנטה יאנייס פינסון בתחילת המאה ה-16 והוא קרא לו "ים של מים מתוקים". האירופאי הראשון ששט בנהר היה פרנסיסקו דה אורייאנה במסע חיפוש אחר הארץ האגדית אל דוראדו במטרה למצוא זהב. רוחב הדלתה כ-270 ק"מ ויש בה איים רבים המצויים בין שתי זרועות ראשיות, התעלה הצפונית (Canal do Norte) והתעלה הדרומית (Canal do Sul). נתיב צר העוקף מדרום את האי מרז'ו יוצא אל מפרץ פארה. מקור המים הרחוק ביותר משפך האמזונאס נתגלה ב-1953 מפלג מים בשם הוארקו, אשר נובע בגובה 5,400 מטר מקרחון מיסואי שבפרו. הנחל מתמשך לנהר טורו ואחריו לנהר סנטיאגו ומשם ממשיך לנהר אפורימק, שאחר התמזגותו עם נהר אורובמבה יוצר את נהר אוקיאלי, אחד משני המקורות העיקריים של הנהר. אורכו של נתיב מים זה הוא 6,440 ק"מ דרך התעלה הצפונית ואילו דרך מפרץ פארה אורכו 6,750 ק"מ, אולם מפרץ פארה אינו יחידה הידרולוגית של האמזונאס אלא של נהר טוקנטינס, וכמו כן רק 10 אחוז בלבד ממי האמזונאס עוברים דרכו. בהשוואה לנילוס נמצא שנתיב מים זה ארוך ממנו: מקורו של הנילוס בנהר לובירונזה אשר בבורונדי, והוא אינו אלא הסתעפות של נהר קאגרה הזורם אל ימת ויקטוריה ויוצא ממנה כנילוס הלבן. לפני שאבד הנתיב המפותל של הנילוס מדרום לסכר אסואן (כתוצאה מהיווצרות ימת נאצר) היה אורכו 6,670 ק"מ. המקור העיקרי השני של האמזונאס הוא נהר מרניון המתחיל בהרי האנדים שבפרו, כ-140 ק"מ בלבד מן האוקיינוס השקט, אך עושה דרכו אלפי ק"מ מזרחה משם אל עבר האוקיינוס האטלנטי. נתיב המים משפך האמזונאס עד מקורות הנהר אוקיאלי ארוך יותר מן הנתיב העובר עד מקורות המרניון. אוקיאלי נשפך למרניון דרומית לאיקיטוס ועד היכנסו אל תחומי ברזיל ממשיך הנהר להיקרא מרניון. בברזיל הוא קרוי סולימואס (Rio Solimões), ורק לאחר שהריו נגרו נשפך אליו סמוך למנאוס, נקרא הנהר אמזונאס. בעלי חיים בנהר וסביבתו מגוון בעלי חיים באגן האמזונאס הוא עצום. אף על פי ששטחו מהווה רק כאחוז מכדור הארץ, מצויים בו כ-10% מכלל המינים הידועים בעולם. בנהר דגים ממשפחת האמנוניים, דגי גופי, דגי עלה, פיראניים ועוד חריתאים, צלופחים חשמליים, גרום לשונאים גדולים, שפמנונאים רבים (כמו הלוריקידיים או הקנדירו הטפיל), מיני טריגוני נהרות, כרישים שוריים השוחים משפכי הנהר לים, ואינספור דגי נוי. שפע הדגה באמזונאס מהווה מקור פרנסה עיקרי לתושבי האזור. בנוסף, מצויים בנהר דולפיני נהרות, טפירים ברזילאיים, לוטרות ענק, תחשים, תניני אורינוקו, קיימנים, צבים (כצב אראו ומטמטא) וטורפי-על כנחש האנקונדה והיגואר. על גדות הנהר מאות מיני עופות, מאות אלפי מיני חרקים, לטאות כמו טגו תניני, איגואנה ירוקה או הבסיליסק ומכרסמים גדולים כמו הפקה והקפיבארה - הגדולה שבמכרסמים. 230px290px250px230pxמינים שונים בנהר האמזונאס: פיראניות, קפיבארה מצויה, אנקונדה כהה וכפן ורוד התיישבות על אף שהאמזונאס זורם באזורים נידחים נרחבים, ישנם יישובים רבים המצויים סמוך לגדותיו. כמה מאות אלפי אינדיאנים גרים לאורך האמזונאס ויובליו, ועימם מתיישבים ברזילאים שהגיעו עת נפרצה הדרך ביער, משהוקם הטראנס אמזוניקה. הערים הגדולות הן: בלם בברזיל המצויה סמוך לשפך על גדת מפרץ פארה. סנטרם בברזיל במקום המפגש של נהר טפז'וס עם האמזונאס. מנאוס בברזיל שהוקמה על גדתו הצפונית של הריו נגרו, סמוך למקום מפגשו עם האמזונאס. איקיטוס בפרו שבה הנמל הרחוק ביותר לאוניות גדולות. מקאפה בברזיל על גדת התעלה הצפונית של שפך האמזונאס. ערים אלה שגשגו בתקופת הביקוש לגומי והתפתחו והתרחבו בשיעור ניכר ככל שמחיר הקאוצ'וק היה מניב רווחים, אולם עם העלייה בתפוקתו במקומות אחרים בעולם, הפך השוק הברזילאי למשני, וגדולתן של הערים צנחה באותה מהירות תלולה בה עלתה. עתה אין עוד ערים אלו מרכזי כלכלה מובילים, והן בעיקר משרתות את האוכלוסייה המתגוררת בהן ואת תושבי עיירות היער הרחוקות. בשל המרחקים העצומים בין היישובים במדינות ברזיל, אין מסוגלת תמיד העיר הגדולה במדינה כלשהי לשרת את כל תושבי אותה מדינה. מונצ'ה דוארדו במדינת פארה משרתת את לרנז'ל דו ז'ארי במדינת אמאפה, בעוד מקאפה היא העיר הגדולה במדינה זו. גלריה קישורים חיצוניים אמזונאס – מציאות אחרת הערות שוליים * * 1 קטגוריה:אמריקה הדרומית: גאוגרפיה קטגוריה:פרו: נהרות קטגוריה:קולומביה: נהרות קטגוריה:ברזיל: נהרות קטגוריה:בוליביה: נהרות קטגוריה:סורינאם: נהרות קטגוריה:גיאנה: נהרות קטגוריה:ונצואלה: נהרות קטגוריה:אקוודור: נהרות קטגוריה:גיאנה הצרפתית: נהרות קטגוריה:מדינת אמזונאס: גאוגרפיה קטגוריה:פארה: גאוגרפיה קטגוריה:אמאפה קטגוריה:נהרות אמריקה הדרומית הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי	2024-08-07T15:38:20
טרנס אמזוניקה	שמאל\|ממוזער\|350px\|מפת הדרך שמאל\|ממוזער\|150px\|סימון הדרך טרנס אמזוניקה (בפורטוגזית: Rodovia Transamazônica) היא דרך שנסללה על ידי ממשלת ברזיל במעבה יער האמזונאס, מן החוף האטלנטי עד לגבול הפרואני. אורכה של הדרך 4,380 ק"מ, והיא השלישית באורכה בברזיל. הדרך מסומנת כ-BR230. הדרך נחנכה ב־30 באוגוסט 1972, במטרה לחבר את מדינות פארה ואמזונאס, אותן היא חוצה, עם יתר ברזיל, וכן עם פרו ואקוודור. הקמת הדרך לוותה בקשיים לוגיסטיים, בשל מרחקם של חלקים רבים ממנה מנקודות יישוב. בתחילה תוכנן לסלול כביש לאורך 8,000 ק"מ, אך תוכנית זו ירדה מן הפרק. למעשה, בשל עלויות הסלילה, רק חלק קטן מן הדרך נסלל, ורובה דרך עפר. הדבר מקשה על הנסיעה בה, ובעונה הגשומה (בין אוקטובר למרץ) השימוש בה בלתי אפשרי. קישורים חיצוניים הדרך באתר משרד התחבורה הברזילאי קטגוריה:ברזיל: תחבורה קטגוריה:דרכים וכבישים קטגוריה:מדינת אמזונאס קטגוריה:פארה קטגוריה:טוקנטינס קטגוריה:מרניאו קטגוריה:פיאאוי קטגוריה:סיארה קטגוריה:פאראיבה	2021-11-24T15:55:56
יער האמזונאס	יער האמזונאס (בפורטוגזית: Floresta Amazonica) הוא יער הגשם הטרופי הגדול בעולם, אשר מצוי באזור הטרופי של אמריקה הדרומית. יער האמזונאס מכסה קרוב ל-7,769,994 קמ"ר (אף על פי שגבולותיו המדויקים שנויים במחלוקת), ומשתרע על פני תשע מדינות: ברזיל שבה כ-60% משטחו הכולל, קולומביה, פרו, ונצואלה, אקוודור, בוליביה, גיאנה, סורינאם, וגיאנה הצרפתית. היער קרוי על שם נהר האמזונאס הזורם בו ומגוון המינים בו הוא הגדול בעולם. בשנת 2011, לאחר תהליך בחירה שנמשך ארבע שנים, נבחר היער והנהר הזורם בו לאחד משבעת פלאי עולם הטבע. ביער מתגוררים שבטי אינדיאנים שונים המתקיימים מציד חיות, דגים וחרקים המשמשים להם כמזון, בונים לעצמם בקתות ומכינים את בגדיהם מצמחים, עורות ונוצות. מגוון המינים שמאל\|ממוזער\|240px\|צילום אוויר של יער האמזונאס שמאל\|ממוזער\|240px\|תפוצת יער האמזונאס שמאל\|ממוזער\|240px\|שורשי עצי מנגרובים ביער האמזונאס שמאל\|ממוזער\|240px\|התיישבות ילידית בלב יער האמזונאס במדינת אקרי, ברזיל האזור משמש בית לכ-2.5 מיליון מינים של חרקים, ולמעלה מ-400 מיני יונקים, ביניהם היגואר והפומה, בנוסף לכך יש בו 1,300 מינים של עופות, אחד מכל חמישה עופות בעולם חי ביער האמזונאס. 5,500 מינים של דגים, בנהר הזורם ביער. למעלה מ-1,000 מינים שונים של דו-חיים ו-400 מיני נחשים. גם הצמחייה בו עשירה במיוחד: מספר העצים המשוער ביער מגיע ל-400 מיליארד, והם מורכבים מ-16,000 מינים שונים. מגוון מיני הצמחים הוא מהגבוהים בעולם; מומחים מעריכים כי קמ"ר אחד יכול להכיל מעל 75,000 מיני עצים ו-150,000 מיני צמחייה גבוהה. קמ"ר אחד ביער האמזונאס יכול להכיל כ-90,000 טון של צמחייה חיה, ולכן היער מהווה את אוסף מיני הצמחים ובעלי החיים הגדול בעולם. הפלורה ביער האמזונאס הפלורה ביער האמזונאס גדולה מאוד וכוללת מיני צמחים רבים, ככל הנראה מעל 430 אלף מיני צמחים שונים בריכוז גבוה בהרבה מכל מקום אחר. ביניהם צמחי פירות מאכל רבים כמו אגוז ברזילאי, בלזה, עצי פיקוס, בוטן, שעונית, קאנה, אנונה, אננס ועוד ברומליים, וצמחים רבים מהמשפחות: סחלביים, פואתיים, אלתיים, עריים, לופיים, עצי דקל ועוד רבים. חלק מהצמחים הם מטפסים, אחרים צמחים טפילים החונקים את הצמח המארח וצמחים רבים נתלים כאפיפיטים. יש גם מספר צמחים טורפים באזור. צמחים שונים אלה תרים אחר אור השמש ועם תחרות רבה כל כך רוב העצים מגיעים לחופה ומייצרים עלים רבים לקליטת אור מרבית בעוד קרקע היער הופכת לשוממה ומתה. רק כאשר עץ גדול נופל ומת מתחילים זרעים רדודים להתעורר ולנוע במהירות מעלה. באזורים מוצפים ביער ישנם צמחי מים כמו ויקטוריה מלכותית שרוחבה עד 2 מטרים, נימפיאה או איכהורניה. סמוך לחופים ניתן למצוא גם עצים מנגרובים שונים. פאונת היער בדומה לצמחים הפאונה ביער כוללת מינים רבים שאינם מצויים באף מקום אחר. ביער מצויים יונקים גדולים מעטים והגדול שבהם הוא טפיר ברזילאי שמגיע למשקל 270 ק"ג, החי על הקרקע וניזון מצמחייה קרקעית ומפירות. יונקים נוספים החיים על הקרקע כוללים מיני פקאריים, איילי מזאמה, אגוטיים, פאקות וארמדיליים. הללו עלולים להיטרף בידי טורפי היער כמו היגואר, הפומה, האוצלוט, זאב היער ושועל קטן-אוזן. על העצים ישנם מינים המתמחים בטיפוס כמו דובי נמלים, עצלנאים, פרימטים שונים, מכרסמים כמו סנאיים, אוגריים, חולדות קוצניות וסמרניים, מיני ראקוניים, חוטמנים (בהם: חוטמן חום וחוטמן אדום) סמורים כמו הטאירה וכן אופוסומיים – הכיסאים היחידים ביבשת. כמו כן יש הרבה עטלפים שחלקם ציידים כמו עטלף הבולדוג או ערפד חקיין ואילו הערפדים האמיתיים ניזונים מדם שהם מוצצים. מבין הזוחלים והדו-חיים ישנו מגוון גדול של דמויי איגואנות, אילניתיים וקרפדיים, מיני חנקיים וצפעוני גומה קטלניים כמו גומצן אימתן. על הקרקע חיים טגואיים, דנדרובטיים, תולעניים וצב אדום רגליים. ישנם ביער גם הרבה חסרי חוליות כמו עכבישי טרנטולה עצומים וטורפים, עקרבים, מקלונאים, גמלי שלמה ונמלי גדוד הטורפות כל יצור העובר בדרכם. מבין העופות ישנו מגוון גדול היכול לעופף לצמרות וכולל מיני תוכאים, דמויי-טירן שונים, טנגריים, הוקיים, טוקניים, נקראים שונים וקוליבריים יונקי צוף. ביער ישנם עופות דורסים והגדול שבהם הוא ההרפיה שיכולה לטרוף עצלנים ודומים לה עיט גואני מצויץ ועיט נצי אורמטי. ביער ישנם גם קונדוריים, בזי יערות, קרקרים, עקב שחור, ינשופיים ועוד. יערות רבים מוצפים דרך קבע ובהם מצויים דגים שונים כמו אמנוניים, דגי עלה, שפמנונאים והפיראניה התוקפנית, טריגוני נהרות, צלופח חשמלי היכול לנשום אוויר וגרומי לשון כמו הארפאימה, תחש האמזונאס, והקפיבארה. ביער שוחים גם להקות של דולפין נהרות אמזוני ושל לוטרות ענק. מבין זוחלי המים ישנם הבסיליסק הרץ על המים, צבים כמו המטמטא, צב אראו הכבד וגם הנחש הגדול בעולם – האנקונדה – שהוא טורף-העל במים לצד הקיימנים ותנין האורינוקו. גלריה: אובדן היער לאמזונאס חשיבות סביבתית בקנה מידה עולמי, מכיוון שנוסף על היותו אזור מחייתם של מינים רבים מן החי והצומח, יערותיו אוגרים בתוכם כ-90 מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני ובעלי תפקידים שונים באקלים האזורי והעולמי. ארגונים בינלאומיים רבים ובהם הקרן לשימור חיות הבר (WWF), ארגונים של האו"ם וגרינפיס, זועקים מזה שנים כנגד כריתת היער. רישוי לכריתת עצים ביער האמזונאס דורש תוכנית ניהול יער בר-קיימא עם מחזור גידול של לפחות 25 שנה. מרבית בעלי היערות מכינים תוכנית ניהול בת-קיימא על פי תקינה בינלאומית בלתי תלויה. מרבית ההרס ביער נגרם משרפות שנועדו לפינוי שטחים חקלאיים. הציפייה לסלילת דרך סנטרם–קויבה הביאה לאזור עבריינים רבים שעוסקים בהשתלטות על קרקעות בשיטות של אלימות ורמייה מתוך ציפייה לעלייה בערך הקרקע עם סלילת הדרך. אלו רצחו מספר פעילים ובהם הנזירה הברזילאית דורותי סטאנג, בת 73, שהייתה מהפעילות הבולטות נגד כריתת יערות הגשם, וסייעה לאוכלוסייה המקומית לפתח חקלאות בת-קיימא ולהתנגד לגזלני הקרקע. סטאנג נרצחה בפברואר 2005. חברות שמספקות את הדרישה העולמית לעץ פרצו דרכים וכרתו עצים. לאחר מכן, היה זה קל ופשוט לאיכרים להגיע לאזורים שהיו קודם לכן מרוחקים ובלתי נגישים. שרפות ענק בוערות ביער האמזונאס חודשים רבים בכל שנה. את השריפות מציתים איכרים המנסים "לכבוש" שטחי עיבוד חדשים. האיכרים מציתים את שרידי היער והשרפות מתפשטות על פני אלפי קמ"ר ובוערות עד שהגשמים העונתיים מכבים את האש. בוקרים שורפים שטחים כדי להאיץ צמיחה של עשב טרי, וחוואים מכשירים שטחי ענק לגידול סויה לייצוא לאירופים החוששים מהסויה שמייצאת ארצות הברית, אשר עברה שינוי גנטי. כעבור עונות אחדות מתברר לחקלאים כי הקרקע ענייה והם נעים הלאה, מציתים חלקות נוספות וכך ממשיך ההרס של היער. בעצים שנשרפים לא נעשה כלל שימוש. אחת התמונות המפורסמות של יער האמזונס צולמה ממעבורת החלל קולומביה, בטיסה שהסתיימה בהתרסקות באטמוספירה ב-2003 – בתמונה מופיעה שרפה ביערות האמזונס, שסביבתה נקייה מעננים. מחקר שפורסם בשנת 2022 בכתב העת Nature הראה שבמשך 30 שנים של תצפית, נמצאו בלמעלה מ־75% משטחי היער ראיות לאובדן חוסן של היער. ז'איר בולסונארו, נשיא ברזיל בשנים 2019–2022, הנהיג מדיניות פעילה של בירוא יערות האמזונס והקצאת חלקים משטחי היער לחברות לשימושים חקלאיים. על פי חוקר הסביבה פאולו ארטקסו כ־20% מיערות האמזונס בוראו עד שנת 2022. בקמפיין הבחירות של ברזיל לשנת 2022 נושא שימור האמזונס היה חלק מהשיח הציבורי, וזכה המועמד לואיז אינסיו דה סילבה שהציג אג'נדה לשימור היער. עם כניסתו לתפקיד, החלה הממשלה במספר מהלכים לשימור חלקים מהיער שמתאימים לכך. שרפות 2019 שמאל\|ממוזער\|250px\|תמונה של שרפה ביער האמזונאס, 2019 ה-INPE, המרכז הלאומי הברזילאי לחקר החלל, פרסם כי היו לפחות 72,843 שרפות בין ה-1 בינואר ל-20 באוגוסט 2019, עלייה של 83% מהתקופה המקבילה אשתקד, והמספר הגבוה ביותר של שרפות מאז ש-INPE התחיל לאסוף נתונים ב-2013 על ידי ניטור לוויינים. תמונות של נאס"א הראו כי ניתן לראות את העשן מהחלל. ז'איר בולסונארו, נשיא ברזיל, אישר שימוש בצבא ברזיל לכיבוי השרפות לאחר לחץ בינלאומי. מאז שנכנס לתפקידו, בולסונארו קיצץ את תקציב הסוכנות הממשלתית להגנה על הסביבה והקשיח את הקריטריונים להטלת קנסות על גופים מזהמים. בתחילת אוגוסט, בולסונארו אף פיטר את ראש ה-INPE, מרסיו אסטריני, בטענה שהציג נתונים שקריים על היקף כריתת היערות באמזונאס. פעולות אלו אִפשרו לחקלאים להצית שרפות, במטרה ליצור לעצמם שטח עבודה חקלאי, הרבה ממנו נועד לגידול בקר, מה שהוביל לקריאות להנמיך את צריכת הבשר ולא לייבא בשר מברזיל. ברזיל מייצרת כ-20% מאספקת בשר הבקר העולמי. בתגובה, ארגון ה-ACA לשימור האמזונאס התחיל לאסוף תרומות במטרה לממן את האימון והציוד הדרוש לכיבוי שרפות. ראו גם גאוגרפיה ואקולוגיה יער גשם טרופי נהר האמזונאס אמזוניה קישורים חיצוניים נתונים על אובדן יערות האמזונאס, כפי שנאספו באמצעות נתוני לוויינים הערות שוליים קטגוריה:נהר האמזונאס קטגוריה:ברזיל: גאוגרפיה קטגוריה:האזור הנאוטרופי 1	2024-08-18T12:37:28
מוזיקה מזרחית	מוזיקה מזרחית, או מוזיקה ים תיכונית, או הזֶמֶר המזרחי הישראלי, הם שמות לסוגה מוזיקלית בזמר העברי שנוצרה בישראל ומבוססת על המוזיקה המסורתית של יהודים בני עדות ספרד והמזרח כמו גם על מוזיקה ערבית קלאסית במדינות מוצאם ומדינות ערב השכנות, היכן ששגשגו מוזיקאים יהודים בעיקר בשל היותם מיעוט. זמר זה מושפע מהמוזיקה הערבית, היוונית, הגאורגית, הטורקית, ומהמוזיקה הארצישראלית שנוצרה משנות ה-30 ועד שנות ה-50. מקורה של המוזיקה המזרחית רקע יהודים מזרחיים שעלו מארצות ערב יצרו במהלך 50 השנים האחרונות סגנון מוזיקלי ישראלי ייחודי המשלב אלמנטים של מוזיקה ערבית, טורקית ויוונית. בשונה מהסגנון העברי החדש שצמח בישראל בראשית דרכה, הסגנון המזרחי הוא ספונטני יותר. לאחר מלחמת העולם השנייה עלו משפחות יהודיות רבות למדינת ישראל החדשה, שנוסדה ב-1948. העליות ממדינות ערב הביאו עימן מוזיקאים ונגנים שפעלו בתחום המוזיקה בארצות מוצאם, בניהם סאלח ודאוד אל-כוויתי, זמרים ומוזיקאים יהודים עיראקים שהיו ידועים במרחב הערבי בזמנם. מי שנחשב לאחד מחלוצי הזמר המזרחי בישראל, ג'ו עמר, עלה ממרוקו, היה חזן, מלחין, וזמר הלחין ושר בשפה העברית בעיקר בהתבסס על שירי הקודש של יהדות מרוקו. חלקם של המוזיקאים והזמרים השתלבו בתזמורת קול ישראל בערבית, ערוץ השידור העיקרי ובעצם היחידי ששידר מוזיקה ערבית במדינת ישראל. על רקע זה, התנועה של ה"מוזיקה מזרחית" התחילה בשנות החמישים עם אמנים תוצרת בית בשכונות עם ריכוז גבוה של יהודים ממדינות ערב שהיו מנגנים ושרים, בחתונות ובאירועים אחרים. מתוך קהילות אלו צמחו זמרים ונגנים אשר ביצעו בין השאר שירים בעברית, אבל בסגנון ערבי, ניגנו בכלים ערביים מסורתיים – העוד, הקאנון והדרבוקה. בשנות ה-60, הם הוסיפו לצליל גיטרה אקוסטית וחשמלית וכך הצליל שלהם הפך לאקלקטי יותר. זמרים קישטו בדרך כלל את שירתם בסלסולים, וההגשה הייתה לרוב בצליל באף או גרוני. האינטונציה הייתה בדרך כלל מערבית, לעומת זאת; לא נעשה שימוש בסולמות הרבע-טון האופייניים למוזיקה הערבית. בשנות ה-80 נעשה לראשונה שימוש בסינתיסייזרים ובכלים אלקטרוניים במוזיקה המזרחית. מילות השירים היו במקור טקסטים הלקוחים מהמקורות היהודים, מהספרות העברית הקלאסית, כולל שירים של משוררים עבריים מימי הביניים. מאוחר יותר הוסיפו טקסטים של משוררים ישראלים, והחלו לכתוב גם מילים מקוריות. דוגמה לכך הוא השיר "חנהלה התבלבלה", ששר יזהר כהן עם מילים מאת המשורר נתן אלתרמן, בלחן מסורתי. זמרים גם תרגמו את אהובי הילדות מערבית לעברית והוסיפו אלקטרוניקה וקצב מהיר יותר. שנות ה-70 ואילך שניים מהמוזיקאים המזרחיים הפופולריים הראשונים היו הזמר זוהר ארגוב והמלחין והזמר אביהו מדינה. ארגוב גדל בשירה בבית כנסת עם מוזיקה תימנית מאוד מוגדרת. הלהיט המזרחי המובהק שלו היה הפרח בגני, שזכה במקום ראשון בפסטיבל. זוהר ארגוב היה זמר בעל יכולת קולית מרשימה. שירים שביצע הפכו ללהיטים ידועים והוא נהנה מפופולריות רבה. לאחר התאבדותו בכלא הוא הפך לאייקון בישראל. על סיפור חייו נכתב המחזה "המלך", המתאר את נפילתו לשימוש בסמים ואת צרותיו עם החוק. אביהו מדינה הלחין להיטים פופולריים רבים עבור זוהר ארגוב. גם זמרות החלו למלא חלק נכבד במוזיקה המזרחית הפופולרית. אמנית פופולרית הייתה זהבה בן. הודות לקשריה עם מרוקו והמזרח התיכון היא החלה את הקריירה שלה בביצוע שיריה של הזמרת המצרית אום כולתום. המוזיקה הישראלית הים תיכונית הייתה פופולרית בקהילות יהודי המזרח, שהיוו אחוז נכבד מכלל האוכלוסייה הישראלית. עם הזמן הפופולריות המתמשכת של השירים המזרחיים הביאה למספרי השמעות רבות יותר בתחנות רדיו שונות, אולם התהליך היה הדרגתי. הממסד הרשמי הגביל בתחילה את מידת ההשמעות של המוזיקה המזרחית ברדיו משום שהיא לא נחשבה מספיק 'ישראלית אותנטית'. החוקר החברתי, סמי שלום שטרית, כתב "הממסד החינוכי והתרבותי עשה כל מאמץ להפריד בין הדור השני של עולי המזרח למוזיקה זו, על ידי סוציאליזציה אינטנסיבית בבתי ספר ובתקשורת. בשנות השמונים לאחר פרישה מכדורגל, הקים יוסי שטרוזמן (אביה של השדרנית שלמור שטרוזמן) את "מועדון הפלקה" בדרום תל אביב, שהיה הבמה המרכזית לזמר הים תיכוני בשנות ה-80 וה-90. במועדון הופיעו הזמרים עופר לוי, שרית חדד, אייל גולן וישי לוי, בזמנים שלא התירו להם הופעות באולמות או שידורים ברדיו. חדירתה של מוזיקה מזרחית למיינסטרים הישראלי הייתה תוצאה של לחץ של מלחינים ומפיקים מזרחיים כמו אביהו מדינה, הפופולריות הבלתי ניתנת להכחשה, של הסגנון, ואימוץ הדרגתי של אלמנטים של מוזיקה מזרחית על ידי אמנים ישראלים פופולריים. ירדנה ארזי, אחת הזמרות הפופולריות בישראל, הקליטה ב-1989 אלבום בשם "דמיון מזרחי", וכללה חומרים מקוריים וכמה שירים ישראלים קנוניים. קבלתה של מוזיקה מזרחית, במהלך שנות ה-90, מקבילה למאבק החברתי של ישראלים ממוצא ספרדי ומזרחי להשיג קבלה חברתית ותרבותית. "היום, המוזיקה המזרחית הפופולרית החלה למחוק את ההבדלים ממוזיקת הרוק, ואנחנו יכולים לראות לא מעט אמנים הופכים למיינסטרים. המעבר הזה לתרבות המיינסטרים כולל הטמעה תרבותית", כותב חוקר הספרות והמבקר מתי שמואלוף. קלטות השמע עובדה מקובלת כיום היא שהמצאת קלטת השמע על ידי תאגיד פיליפס ורשת הפצת הקלטות המסחרית בתחנת הרכבת בתל אביב השפיעה רבות על הפופולריות של המוזיקה הישראלית הים תיכונית. קלטות אפשרו לאוכלוסייה המזרחית ליצור ולהפיץ מוזיקה משלה בתוך הקהילות שלה. הם גם אפשרו יותר אינטגרציה מוזיקלית. אפשר לקבל את אום כולתום ושכנה שלה שהיא זמרת בהתהוות. קלטות שמע היו גורם דומיננטי בצמיחת המוזיקה הישראלית הים תיכונית בשנות ה-70. לאחר שהייתה מועדפת לראשונה באירועים פרטיים, כמו חתונות וימי הולדת, הקלטת חתונות הפכה למצרך מבוקש במעברות המזרחית ("מחנה המעבר"). הקלטות הללו הן שגרמו לאתנומוזיקולוגית איימי הורוביץ להתחיל לחקור את סגנון המוזיקה החדש והפורח הזה. לאחר שהחברים והשכנים של ראובני החלו להציע לקנות את הקלטות, הוא הבין שאולי תהיה לו הזדמנות מצוינת בידו. מאוחר יותר הוא ואחיו הפכו לאחת מחברות ההקלטות למוזיקה מזרחית הגדולות בישראל. שילוב עם סגנונות מוזיקה אחרים עם הזמן נוצרו מיזוגים של מוזיקה מזרחית עם סגנונות מוזיקליים אחרים, כולל רוק, פופ והיפ הופ. רוק ומטאל רוק מזרחי הוא מונח רחב המשלב בתוכו כמה סגנונות מוזיקליים שונים. הוא מוגדר על ידי שילוב של מוזיקת רוק עם כלים, יצירות וטכניקות שירה מזרח תיכוניות. ניתן להשוות את הסגנון עם רוק מתקדם, שכן סולמות ומקצב מזרח תיכוניים נוטים לשבור נורמות מערביות. כמה דוגמאות הן אורפנד לנד, כנסיית השכל, אלגיר והסולן אביב גדג', יוסי סאסי ודודו טסה. דוגמה בולטת נוספת היא פורטיסחרוף, צמד יצירתי המורכב מהאמנים רמי פורטיס וברי סחרוף. גם לפורטיס וגם לסחרוף יש רקע מזרחי וספרדי חלקי (טורקי ועיראקי). האלמנטים המזרחיים במוזיקה שלהם נעים בין עדינים מאוד למאוד ברורים לפעמים. השניים החלו את הפרויקט שלהם ב-1989 בעקבות התפרקות קבוצת הפוסט פאנק Minimal Compact. שתי הקבוצות מציגות כמה נושאים מזרח תיכוניים, כולל שיר אחד בערבית ג'יבריש, "סנדניה", מתוך תקליט הבכורה שלהם Foreign Affair. ניתן להגדיר את המיזוג בין מוזיקה מזרחית ומוזיקת מטאל כמטאל מזרחי. תת-ז'אנרים אחרים של רוק ממעטים לקטלג את ההשפעות המזרחיות שלהם. פופ באמצע שנות ה-90, לייבלים של פופ מזרחי כבר החלו להפוך מפעילות מחתרתית להפצת קלטות בתוך הקהילה המזרחית לתעשיית מוזיקה הרבה יותר פורמלית וסטנדרטית. מוזיקאים ומפיקים של אותה תקופה החלו לשלב יותר אלמנטים של רוק, טכנו, דאנס, יורופופ וריתם אנד בלוז, תוך שימת דגש חזק על השורשים היווניים, הטורקיים והערבים. לצד דוגמאות קודמות כמו עפרה חזה ואתניקס, אמנים מאוחרים יותר כמו זהבה בן, אייל גולן, שרית חדד ואחרים חוללו מהפכה בז'אנר והביאו אותו לקהלים הרבה יותר גדולים. כמה שירים מהתקופה הזו כבר הפכו ללהיטים במדינות שכנות, כולל יוון ומדינות ערב. הפופ המזרחי הפך למטרה ללעג ולעיתים קרובות התעלמות מתרבות הפופ המרכזית של ישראל באותה תקופה. למרות שמבחינה דמוגרפית הם אולי היו פופולריים באותה מידה, רוב תחנות הרדיו סירבו לנגן פופ מזרחי, והעדיפו פופ ורוק בהשפעות אמריקאיות ואירופיות. ההבחנה בין פופ מזרחי למיינסטרים הייתה ברורה. מכיוון שרבים מלהיטי פופ מזרחי עדיין היו הפקות בתקציב נמוך, מבקרי מיינסטרים ותקשורת התעלמו בעיקר מהז'אנר, כשהתירוץ היה של פופ מזרחי חסר עומק אמנותי. רוב השירים היו שירי אהבה פשוטים למדי, תרגומים של שירים יווניים/ים תיכוניים או שירי נושא יהודיים, עם כתיבת שירים לפי נוסחה מסוימת. זו הסיבה שהשוואות ל"תנועות נגד שהפכו למיינסטרים" גלובליות פחות מתאימות, כאשר מוזיקת היפ הופ ורגאיי היא חדשנית ביותר, כמו גם אוריינטציה פוליטית ומחאה. עם זאת, יש הסכמה רחבה שלשירים רבים של פופ מזרחי יש בהם הרבה יותר ממה שנראה בתחילה, אז אולי רבים מהם הובנו במידה מסוימת שלא כהלכה כי הקדימו את זמנם. היו גם מקרים רבים של השפעה הדדית של שתי התנועות בפופ הישראלי כבר ב-1985, כשכמה כותבי שירים אשכנזים ידועים התפעלו מהסאונד המזרחי. במהלך במהלך העשורים הראשונים של שנות ה-2000, הפופ המזרחי גדל והפך לצורה הבולטת של מוזיקת הפופ בישראל. ב-2019 הזמר עומר אדם הופיע בפארק הירקון בפני קהל של 50,000 בני אדם, הפרש של 1,000 אנשים בלבד לשבירת השיא של כוורת ב-2013 עם קהל של 51,000 בני אדם. ביקורת במהלך השנים ספגה המוזיקה המזרחית ביקורת מפי אנשי מקצוע ואנשי ציבור שונים, שהתמקדה בעיקר באיכותו וברמתו וגם נגד הניסיון להכליל הרבה סגנונות מוזיקליים תחת הכותרת האחת – "מוזיקה מזרחית". כמו שלא ניתן לטעון שיש ז'אנר אחד ויחיד שנקרא "מוזיקה מערבית", כך גם לגבי "מוזיקה מזרחית". במונחים הביקורתיים של התאוריה התרבותית, "ארגז הכלים המוזיקלי" הישראלי הוא כלי להבניית זהות לאומית וקהילתית, שתוכנו נמצא עדיין ב"משא ומתן". המאבק על תוכנו, לדעתה של חוקרת התרבות הפופולרית מירי טלמון, הוא חלק מתהליך ההבנייה של שדה המוזיקה בישראל, "לא פחות מתהליכים של כלכלה פוליטית ומאבק על בכורה מסחרית". בינואר 2002 התבטא יוסף לפיד במהלך ריאיון ברדיו, לאחר ששמע ברקע שיר מזרחי של עמיר בניון: "אנחנו כבשנו את טולכרם, או טולכרם כבשה אותנו?". במרץ 2011 יצא יהורם גאון נגד "הגל העכור" של המוזיקה המזרחית וכינה אותה "זבל שהשטן לא ברא" ו"בושה לאינטליגנציה". עם זאת, הוא ציין לשבח יוצרים מזרחיים כמו אביהו מדינה ושלמה בר. לאחר שדבריו עוררו סערה התנצל, אמר כי "זאת מוזיקה משופעת בפנינים, אך לא חסר בה חצץ" ו"לא התכוונתי, הרי אני בעצמי מזרחי". הזמרת אחינועם ניני יצאה נגד אמני המוזיקה המזרחית המתפשרים על חומר נמוך לטענתה מתוך אינטרסים מסחריים. בעקבות השמעת שיר מזרחי בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות תשע"ג, 2013, התבטא הרב בני פרל, ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן בתל אביב כנגד המוזיקה המזרחית וכינה אותה "שירי ערסים בני שני אקורדים". לדבריו, מוזיקת הפופ המזרחית אינה מייצגת את התרבות המזרחית. ראו גם שירה מזרחית זמר עברי מזרחים ספרדים לקריאה נוספת ענבל פרלסון, שמחה גדולה הלילה – מוזיקה יהודית-ערבית וזהות מזרחית, תל אביב: רסלינג, 2006. אדווין סרוסי ומוטי רגב, מוזיקה פופולרית ותרבות בישראל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2014. סימונה וסרמן, חדשנות מוזיקלית ומיסוד בשדה המוזיקה המזרחית האמנותית בישראל, בתוך: מוזיקה בישראל (2014), עורכים מ' וולפה, ג' כ"ץ וט' פרילינג, הוצ' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון. איימי הורוביץ, אין דבר כזה מוזיקה מזרחית, מסע אל ימיה הראשונים של המוזיקה שחוללה מהפכה תרבותית בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024 קישורים חיצוניים מתי שמואלוף, הרהורים על מוזיקה מזרחית דניאל שוייצר, המוזיקה המזרח-תיכונית שכובשת את הסצנה בישראל, מגזין המזרח הקרוב, 13 אפריל 2015 הערות שוליים * קטגוריה:מוזיקת עולם קטגוריה:מוזיקה ישראלית קטגוריה:סגנונות מוזיקליים קטגוריה:ספרדים ועדות המזרח בארץ ישראל	2024-10-13T10:10:45
מוזיקה אקספרסיוניסטית	מוזיקה אקספרסיוניסטית היא מוזיקה שנכתבה על ידי המלחינים ארנולד שנברג, אלבן ברג ואנטון וברן. שלושת המלחינים כונו "האסכולה הווינאית השנייה". המוזיקה שיצרו נבעה מלב ליבו של הרעיון האקספרסיוניסטי באמנות של תחילת המאה העשרים. הרעיונות על האדם הרדוף, מלא הפחדים והטירוף הנובע מחיי העיר של תחילת המאה העשרים, מובעים ביצירותיהם במוזיקה חסרת מרכז טונאלי אשר נשמעת מתוחה ביותר ומלאת תזזית. שנברג כתב בתחילת דרכו מוזיקה פוסט רומנטית המזכירה את סגנונו של מורהו גוסטב מאהלר. דוגמה לכך ניתן לשמוע ביצירה "ליל זוך". מאוחר יותר ביטל שנברג את הטונאליות לחלוטין ויצר מוזיקה אטונאלית. הסיבה לביטול הטונאליות נבעה כנראה אצל שנברג משני מניעים: הראשון - הרצון הטבעי ליצור משהו חדשני על פני המוזיקה הרומנטית שמיצתה את עצמה ובהתייחסות להתפתחות השפה המוזיקלית מהטונאליות הפשוטה בקלאסיקה דרך הכרומטיקה הרומנטית ועד לביטול מרכז טונאלי לחלוטין. המניע השני יוצא מתפיסתו האסתטית האקספרסיוניסטית המביאה נושאים קשים באופן מוזיקלי הדורש משהו דיסוננטי ומחוספס. רעיונותיו של שנברג - המורה הפליגו בשנות העשרים של המאה ה-20 כאשר המציא את שיטת שנים-עשר הטונים, אשר דואגת מראש שלא יהיה צליל אחד חשוב מהאחרים ביצירה, על ידי סידור הצלילים בשורה או סדר כלשהו שאין בו תחושה טונאלית ומתוך כך תיווצר יצירה ללא מרכז טונאלי. המוזיקה האקספרסיוניסטית היוותה נקודת ציון משמעותית לכל מלחיני העולם, בדומה למה שעשתה המוזיקה של "טריסטן ואיזולדה" מאת ואגנר. שני תלמידיו של שנברג - ברג ווברן - המשיכו כל אחד בדרכו את רעיונות מורם. קטגוריה:מוזיקה קלאסית	2022-12-31T05:49:14
פיל אפריקני	פיל אפריקני (שם מדעי: Loxodonta) הוא סוג במשפחת הפיליים לצד הסוג פיל. מאפיינים הפילים האפריקניים הם בעלי החיים היבשתיים הגדולים ביותר, משקלם מגיע לכדי וגובהם הוא כ-. הם צורכים עד כמאתיים ליטרים מים ביום ומסוגלים לשתות יותר מ20 ליטר מים בלגימה אחת. הם ניזונים מכ-140 ק"ג צמחייה ליום. כיום קיימים שני מיני פיל אפריקני: פיל סוואנה אפריקני (Loxodonta africana) פיל יער אפריקני (Loxodonta cyclotis). עדר של פילים בטבע מונה כ-30 פרטים, רובם נקבות בנות המשפחה המורחבת. בראש העדר עומדת הפילה המבוגרת. הזכרים הבוגרים חיים בנפרד, בקבוצות קטנות או ביחידים. הפיל האפריקני הבוגר אינו מאוים על ידי הטורפים באפריקה. להקת אריות גדולה מסוגלת לטרוף פיל צעיר, אם כי לרוב הפיל הצעיר מוגן על ידי העדר. הפילים נוהגים לכסות את עצמם בבוץ צונן ואף בחול יבש בכדי להגן על עורם הרגיש מפני קרני השמש. ישנה אוכלוסייה מיוחדת של פילים בנמיביה ובמאלי החיה במדבר ולא בסוואנות או ביערות. מבנה הגוף אפרכסת האוזניים של הפילים האפריקניים גדולה משל הפילים האסייתים כהתאמה פיזיולוגית: הטמפרטורה הממוצעת באפריקה גבוהה מזו שבאסיה, ואפרכסות האזניים הגדולות מאפשרות איבוד חום יעיל יותר דרך כלי הדם המרובים הממוקמים בהן. רוחבן של אוזני הפיל האפריקני מגיע ל-120–125 ס"מ. גובהו של פיל אפריקני הוא , אך עשוי להגיע גם ל-. בקצה החדק ישנם אצל הפיל האפריקני שתי בליטות בשרניות זה מול זה כמעין אצבעות. לפילים שני חטים גדולים העשויים שנהב, חטים אלו היו ועדיין אחת הסיבות, לציד הפילים. משך חייו הממוצע של הפיל הוא כ-60–70 שנה. הפיל האפריקני בעבר בעבר היה נפוץ הפיל על פני כל אפריקה אך כיום הוא נפוץ בעיקר בשמורות טבע בדרום ומזרח אפריקה. בעבר היה קיים מין נוסף של פיל אפריקאי שהיה קטן יותר מהפיל האפריקאי וגם מהפיל האסייתי. פיל זה שימש בצבאו של חניבעל בתור פיל מלחמה. בשנת 1847 תועד הפיל האפריקני, שנחשב עד היום לפיל הכי גדול בהיסטוריה, גובהו היה ואורכו כמעט . לצורך השוואה, גובהו של פיל אסייתי גדול יגיע לכ-3.6 מטרים. רבייה הריון הפילות האפריקניות הוא הארוך בין חיות היבשה, 20–22 חודשים, ולרוב נולד גור יחיד במשקל של בין 90 ל-135 ק"ג. גורים אלה צורכים כ-12 ליטר חלב ביום ורק בגיל 5–6 הם נגמלים. האם מטפלת בגור הנולד, אולם את השמרטפות היא חולקת עם שאר פילות העדר. תקופה זו נמשכת מהגמילה ועד גיל 17 בערך ובה מתהווה מבנה העדר. בגיל 13 מתחילים הזכרים להיפרד מעדר האמהות. בהמשך יצטרפו לנקבות רק לשם רבייה. לזכרים שבהם יש התפרצויות זעם בתקופת המוסט שגורמים להם להיות מסוכנים לסביבתם. ההריון הוא רק בזמן הייחום, הפילה תזדווג כ-7 פעמים במהלך חייה. אינטליגנציה פילים אפריקאים נחשבים לחיה אינטליגנטית מאוד, ויש להם קליפת מוח גדולה ומפותלת מאוד שמספר הנוירונים בה דומה לזו של מוח האדם, תכונה שהם חולקים גם עם קופים ומספר מיני דולפינים. בזכות מאפייני קליפת המוח שלהם, פילים אפריקאים הם בין המינים האינטליגנטיים ביותר בעולם. מוחו של הפיל האפריקאי שוקל בממוצע מעט יותר מ־. מבנה מוחו המורכב של הפיל האפריקאי מצביע על אבולוציה מתכנסת. תפוצה במערב היבשת חיים הפילים ביערות, ולכן קשה יותר לפגוע בהם. עם זאת באזורים אלה נאמדים הפילים בעשרות ובמאות, ורק בשלוש מדינות יש יותר מאלף פילים. לעומת זאת בדרום אפריקה, נשמרת בשנים האחרונות אוכלוסייה במצב קבוע, ולפעמים היא אפילו גדלה. מספר הפילים בכל אפריקה נאמד היום (לפי אומדני הקרן העולמית לשימור חיות הבר) בין 470,000–690,000 פרטים. ציד הפיל האפריקני היה מטרה פופולרית לציד לשם ספורט, עוד מאז המאה ה-19 ובין חמשת הגדולים. מאז שציד לשם ספורט הוגדר כבלתי חוקי, ומאז הגדרת שמורות הטבע בכל רחבי אפריקה - כמות הציד ירדה משמעותית. אך בשנים האחרונות, הציד התגבר ביתר שאת למטרות סחר בלתי חוקי בחטים, שמבוצע בעיקר בידי ארגוני טרור במרכז אפריקה, ובראשם, צבא ההתנגדות של האל של ג'וזף קוני. החטים מועברים לנמלי היבשת כגון: דאר א-סלאם, קייפטאון ולאגוס, וממשיכים לשווקים בכל רחבי העולם. על פי האומדנים, בין השנים 2010–2012 ניצודו לא פחות מ-100,000 פילים, וכך לא נשאר אף פרט בסודאן. בטנזניה נשארו רק 40% מהפרטים, ובמוזמביק נשארו 52%. פיל מפורסם בשם סאטאו שחי בקניה היה ידוע בחטיו הענקיים שהפכו אותו למטרה פוטנציאלית לציד ובשל כך הוא זכה לשמירה צמודה. בסופו של דבר המאמצים לשומרו לא הצליחו והוא ניצוד בשנת 2014. גלריה קישורים חיצוניים פילים ננסיים, יש דבר כזה!, כתבה על פילי שמורת אדו בדרום אפריקה מתוך מגזין "עיתון חי" פילים אפריקאים מזהים הצבעה, מחקר התנהגותי. מתוך "הזנב הארוך" 11 באוקטובר 2013 הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1827 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ניקולס אילוורד ויגורס קטגוריה:פילים קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בפליוקן	2024-09-24T12:17:28
פיל סוואנה אפריקני	פיל סוואנה אפריקני (שם מדעי: Loxodonta africana) הוא מין בסוג פיל אפריקני, אחד משלושת מיני הפילים שחיים כיום (לצד פיל יער אפריקני ופיל אסייתי). זהו בעל החיים הגדול ביותר שנע על פני היבשה כיום: משקלו של פיל סוואנה אפריקני יכול להגיע ל-6 עד 12 טונות, אורכו נע בין 6 ל-, וגובהו בין 3 ל-4 מטר. פיל הסוואנה הגדול ביותר שתועד, ניצוד באנגולה ב-1955, משקלו היה והוא התנשא לגובה של . גופתו מוחזקת במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע בוושינגטון, בירת ארצות הברית. פיל הסוואנה האפריקני נע במהירות של 6 קמ"ש, אולם כאשר הוא מבוהל הוא מסוגל לנוע אף במהירות של 40 קמ"ש. ראשו של פיל הסוואנה האפריקני גדול ולו אוזניים גדולות שמאפשרות לו לשחרר חום עודף. חדקו גדול וחזק והוא בעל שני חטי שנהב בולטים, המפותחים היטב אצל שני המינים אף שהדבר נפוץ יותר אצל זכרים. צווארו של הפיל קצר, ולו ארבע רגליים גדולות וזנב קצר יחסית שבקצהו שיער ארוך ושחור. פיל הסוואנה האפריקני מכוסה שכבת עור קשה אך גמישה בצבע אפור-חום. ברגלו האחורית שלוש בהונות, המהוות יחד פרסה, ולעומת זאת ברגלו הקדמית מספר הבהונות עשוי להשתנות בין ארבע לחמש. פיל הסוואנה חי בעדרים של כ-30 פרטים המורכבים ממספר דורות של נקבות וצאצאיהן הקשורים בקשרי משפחה. בראש העדר עומדת הנקבה הזקנה והמנוסה ביותר (המטריארך). כאשר פילים ממין זכר מתבגרים הם מגורשים מהעדר וחיים בגפם. כאשר פילי סוואנה זכרים נמצאים במוסט הם נהיים תוקפניים ביותר, כולל כלפי פילים אחרים (בהם נקבות) ובני אדם. פיל סוואנה בוגר הוא למעשה חסין מטריפה ורק בני האדם (הצדים אותם ברובה פילים ופוגעים בבתי הגידול שלהם) ופילים זכרים אחרים מהווים איום עליו. גורי פילים לא מוגנים יכולים להיטרף על ידי להקת אריות או תניני יאור גדולים. פיל הסוואנה האפריקני נמצא בסכנת הכחדה ומצב השימור שלו מוגדר כ"פגיע". האיום העיקרי עליו הוא ציד בלתי-חוקי: חטי השנהב שלו נחשקים מאוד בארצות אסיה ואפריקה ונמכרים בשווקים תמורת כסף רב. איום נוסף הוא אובדן בית גידול עקב פעילות האדם. בנוסף הפילים נפגעים מהתחממות כדור הארץ המייבשת מקווי מים חשובים לקיומם והופכת אזורים שונים לצחיחים יותר עבורם. תת-מינים פיל דרום אפריקני (L. a. knochenhaueri) פיל מזרח אפריקני (L. a. africana) פיל מערב אפריקני (L. a. oxyotis) פיל צפון אפריקני (L. a. pharaoensis) - נכחד בעבר היה פיל היער האפריקני מיערות מערב אפריקה גם משויך למין זה אך בהמשך הופרד למין עצמאי (Loxodonta cyclotis). התאמות להישרדות לפיל סוואנה אפריקאי מספר התאמות שונות כדי לשרוד: הפילים נודדים עונתית כעדרים לפי אספקת המזון והמים. לטובת זאת הם פיתחו עזרים כמו זיכרון מצוין, כדי לזכור מקורות מים שמצאו בזמן הנדידה, וחדק ארוך, שילוב של האף והשפה העליונה, המשמש בין היתר כשנורקל המאפשר לשהות מתחת למים ולחצות נהרות ומקורות מים בשחייה. בנוסף החדק משמש לליקוט מזון, שתייה, רחצה, תקשורת והעפת אבק. פילים מעיפים אבק על גבם כהגנה מעקיצות חרקים ומהשמש. בנוסף לפיל יש שש מערכות של שיניים טוחנות, כך שיוכלו ללעוס גם עלים וגם קליפות עצים בהתאם לסביבה בה הם שוהים, וניבים ארוכים המשמשים לאיסוף מזון, סחיבה ותקיפה בעת הצורך. התאמה נוספת של הפיל היא חוש הריח המפותח שלו. פילים יכולים להעריך את מצב הרבייה של האחר לפי הריח וכך לדעת מתי אפשר להתרבות שכן פילה מתעברת כל 4–9 שנים. לפילים מספר מנגנוני התמודדות עם קשיי הסביבה. קיומם של ריסים ארוכים המגנים על העין מהאבק מקנים להם עמידות נגד האבק בסוואנה, וזאת על אף שהם מפחיתים מכושר ראייתם. אוזניהם הענקיות, המשמשות לשמיעת קולותיהם של פילים מרוחקים (עד כ-4 ק"מ), משמשות גם לוויסות חום גופם. דרך נוספת בה הפילים מווסתים את חום גופם היא התזת מים ואבק על גבם בעזרת החדק. בנוסף רגליהם מרופדות בכריות שומן וסחוס המפוזרות בין חלקי הרגל, עקב מוגבה ועור עבה כסוליה, וזאת כדי שיוכלו לסחוב את משקלם גם בזמן תנועה ונדידה ללא כאב. טיפול בצאצאים לפיל בממוצע צאצא אחד בו הוא מטפל למשך זמן ממושך. הפילה מניקה את הצאצא, ומשנה את תזונתה כדי להתאים את החלב לשלב ההתפתחותי של הצאצא, לדוגמת, שלב הוצאת השיניים, בו יצטרך הגור משככי כאבים ולכן האם תאכל צמחים עם חומרים נוגדי דלקות. האם מלמדת את הגור עד גיל שלוש בערך את מיומנויות החיים שיצטרך כמו מה לאכול, איך להילחם ואיך לשלוט בעדר. על ידי שהפילה נוהגת כך היא מוודאת שהילוד יצליח לחיות בכוחות עצמו. שכן דרך החיים של הפילים היא זו שפיל זכר עוזב לחפש עדר חדש לחיות בו, שם יתרבה. ואילו הפילה בגיל מבוגר תהיה מנהיגת העדר. כיוון שלזכר ולנקבה יש מסלול חיים שונה על האם ללמד את הצאצא כל שהיא יכולה על מנת לוודא את הישרדותו והמשכיות המין. קצב התרבות המין איטי יחסית, אך נקודת הפתיחה של הפיל לחייו היא גבוהה מאוד וכמעט מבטיחה את הישרדותו שכן הישרדותו תלויה יותר במזג האוויר, במזון ובמים בסוואנה מאשר מהתמודדות עם טורפים אשר מפחדים מגודלו. תפוצה, שפע ודפוס פיזור לפיל סוואנה אפריקאי יש דפוס פיזור מקובץ, כיוון שהפילים חיים בעדרים, בעדרים קטנים ובמקרים נדירים כיחידים. ישנם עדר נקבות, עדר זכרים או זכרים כיחידים. עדר הנקבות כולל את הצאצאים, ראש השבט - הפילה המבוגרת, הגדולה והדומיננטית ביותר, שאר הנקבות ואת הזכרים אשר לא הגיעו לבגרות מינית מספקת כדי לעזוב את העדר, עדר זה בנוי מכ-6–70 פרטים. אולם, הפיל הזכר חי בעדר זכרים או כיחידים, עדר הזכרים מורכב מזכרים שהגיעו לבגרות מינית וחיים יחדיו כמספר מצומצם של פריטים עד שימצאו נקבה שאיתה יוכלו להתרבות וכך יחברו לעדר נקבות רק לתקופת ההזדווגות. הזכרים חיים במקרים נדירים גם כיחידים. הגורמים העיקריים המשפיעים על התפוצה והשפע של הפיל הם שינויי האקלים, בעיקר התחממות, כי אין להם מגוון גנטי רחב המאפשר להם להתאים את עצמם בצורה מיטבית לסביבתם ולכן הם נודדים במרחב התפוצה בין 1.5–40 ק"מ ביום מיום היוולדם, כדי למצוא מקורות מים ומזון שיספיקו לכל העדר. בנוסף, רביית הפילים מושפעת מזמני הגשם שכן צמחים מסוימים הגדלים לאחר הגשם גורמים לבשלות הפילה לרבייה. בעקבות שינוי האקלים וכניסת בני האדם למרחב התפוצה, תפוצת הפילים הפכה לכתמית, שכן מקורות מים רבים התייבשו או נלקחו. שפע האוכלוסייה גדל בשטחם המצומצם דבר שהוביל לעלייה בכמות הפריטים לכל עדר ולנדידה מוגברת שכן ישנם יותר פילים להשקות ולהאכיל. יחסי גומלין פיל סוואנה אפריקאי מנהל יחסי גומלין טרופים הרביבורים שכן הוא הטרוטרופ, טורף צמחים. הפילים אוכלים בעיקר ענפי שיחים, עשב, פירות, זרדים, עצים - עלים, שורשים וקליפה הנותנת סיבים מעצם לעיסתה, לא בליעתה. בנוסף, הפיל נמצא ביחסים קרניבורים עם טורפים כמו אריות, כלבי פרא, צבועים ותניני יאור. אך אלו לא מרבים לטרוף פילים בוגרים מפאת גודלם. יחסי הגומלין הלא-טרופים של הפיל הם קומנסליזם והדדיות. דוגמה לקומנסליזם היא קרציות ופילים, על עור הפילים נמצאות קרציות Lxodoidea, אלו מוצצות לפיל את הדם כדי להשלים את מעגל החיים המורכב שלהן ולכן, הקרציות נהנות מיחסי הגומלין ואילו הפילים אדישים להם. דוגמה ליחסי הדדיות היא הפיל ואנפית בקר Bubulcus ibis, האנפית חיה סביב הפיל ואוכלת את הטפילים שעל עורו. לפיכך, האנפית והפיל נהנים, זו משפע מזון וזה מניקוי טפילים. גלריה קישורים חיצוניים elephant ethogram, באתר elephantvoices הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן פרידריך בלומנבך קטגוריה:פילים קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית קטגוריה:קניה: יונקים קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים קטגוריה:בוטסואנה: יונקים קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1797 קטגוריה:אנגולה: יונקים קטגוריה:מוזמביק: יונקים	2024-08-30T11:55:06
פיל יער אפריקני	ממוזער\|330px\|פיל יערות רוחץ במים ברפובליקת קונגו. פיל יער אפריקני (שם מדעי: Loxodonta cyclotis) הוא מין בסוג פיל אפריקני. מין זה מצוי רק במרכז אפריקה.זהו אחד משלושת מיני הפילים הקיימים היום, והקטן מביניהם. שמו הלטיני קשור לצורת האמייל על שיניו הטוחנות. פיל יער ממוצע שוקל וגובהו בכתפיים . הוא ניזון מעלים, עשב, זרעים וקליפת עצים. אזור המחיה שלו הוא יער טרופי סבוך והמשפחות מורכבות מקבוצות של כ-20 פרטים. מחוץ לעונת הרבייה, קבוצות אלו מכילות רק נקבות בוגרות, בנותיהן, וגורים זכרים טרום ההתבגרות המינית שלהם. עד 2010, היה מקובל שפיל יער אפריקני הוא תת-מין של פיל סוואנה אפריקני. בדיקות DNA הראו כי במשפחת הפיליים יש שני סוגים : פיל אסייתי ובו מין אחד בלבד, ופיל אפריקני, ובו שני מינים, פיל הסוואנה ופיל היער. הדמיון הרב ביניהם הביא להכללתם במין אחד כשני תת-מינים נפרדים. בדיקות גנטיות הוכיחו שמדובר בשני מינים נפרדים. הם נבדלים גם במאפיינים פיזיים: פיל היער קטן מפיל הסאוונה, אוזניו אובליות יותר, והחטים פונים כלפי מטה, בעוד חטיו של פיל הסוואנה פונים כלפי חוץ. תפוצה ובית גידול פיל היער האפריקני הוא מין אנדמי, הנפוץ בצפון הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וברפובליקה של קונגו, בדרום-מערב הרפובליקה המרכז אפריקאית, בחוף הדרום-מזרחי של גבון, בדרום גאנה ובחוף השנהב. רוב האוכלוסייה היציבה נמצאת בגבון, שם 90% מהשטח מהווה בית גידול מתאים, ושם מספרם אפילו עלה ב-30 השנים האחרונות. פילים אלה מצויים בעיקר באזורים שמתאפיינים ביערות גשם, בעלות צפיפות גבוהה של צמחייה. ההגירה העונתית שלהם היא תוצאה של חיפוש פירות בשלים ביער, דרך נתיבים קבועים. מאפיינים מבנה גופו של הפיל האפריקני מותאם לתנאי הסביבה. הוא מקרר את עצמו באמצעות תנועת מניפה באוזניו. תנועה זו מקררת את הגוף, אך גם יוצרת זרמי אוויר לתוך החלק הפנימי של האוזן, העשיר בכלי דם גדולים, וכך מוגבר איבוד החום מהגוף אל הסביבה, במזג אוויר חם. גם מבנה עורו עוזר בשמירה על קרירות. הסדקים בעורו המקומט גורמים ללכידת מים והתאדותם, וכך יורדת הטמפרטורה של פני שטח הגוף. כפות רגליו הגדולות וכריות השומן העבות שומרות על פיזור נכון של הלחץ הכבד של משקלו ופועלות כבולם זעזועים. יש לו חוש ריח מפותח, שעוזר לו בחיפושי המזון . פרטים של פיל היער האפריקני מופיעים בקבוצות קטנות המונות 5–8 פילים ולעיתים אף יותר. הם מגיעים לעצמאות כאשר הם מגיעים לבגרות מינית, בטווח הגילאים 11–14 שנים. בגיל זה הזכרים נפרדים מהקבוצה המשפחתית ויוצרים מדי פעם קבוצות רווקים רופפות למשך מספר ימים, אך לרוב חיים כבודדים. הזכרים מתחברים לקבוצות המשפחתיות רק במהלך עונת ההזדווגות. על פי תיאורית היסטוריית החיים, פיל היער האפריקני מאופיין ב, שפירושה הולדת צאצאים מועטים והשקעה רבה בגידולם. אסטרטגיה זו אכן יכולה להסביר בצורה טובה את עקומת ההישרדות שלו, בכך שהשקעה ממושכת של הנקבות בגידול הצאצאים העמידה לרשותם יותר זמן להסתגל לסביבה ולהכיר את הסכנות האפשריות. לכן, רוב הפילים יכולים לשרוד עד גיל מאוחר בטבע, לולא ההתערבות האנושית. הנקבות מזדווגות כל 3–6 שנים ולא לפני סיום טיפולם האישי בכל צאצא למשך זמן ארוך. הפילים הצעירים נמצאים בהשגחה וטיפול על ידי הנקבות עד גיל בגרותם המינית ולאחריו הם עצמאיים והזכרים עוזבים את המשפחה. פיל היער יכול לחיות עד גיל 70 בטבע. התרומה לסביבה לפיל היער האפריקני יש יחסי הדדיות עם עצים שונים ביער. שלאחר שהזרע עובר דרך מערכת העיכול של הפיל, הוא נובט בהצלחה רבה יותר. כך הפיל מרוויח מצריכת הפירות המשמשים לו מזון והעצים מרוויחים מסיכויי נביטה גדולים יותר. מבדיקת ההפרשות של הפילים הסתבר שהפילים מפיצים כל יום, בממוצע, 346 זרעים גדולים, השייכים ל 73 מיני עצים על שטח של קמ"ר אחד. הם גם מעבירים זרעים גדולים למרחק העולה על 5 ק"מ. מתוך המינים שזרעיהם מועברים, 14 מינים ראשיים לא יכולים כלל להתרבות ללא התיווך של הפילים, כי זרעיהם אינם נובטים אלא לאחר מעבר דרך מערכת העיכול של הפילים. מכאן שפילי היער שומרים על הרכב היערות של מרכז אפריקה. בנוסף, הפילים תורמים גם לבעלי חיים קטנים בכך שהשבילים והחורים אשר הפילים יוצרים באדמה בעת מסעם משמשים כמקלט או כמקורות שתייה (שקעים לניקוז גשם) ליצורים קטנים. כמו כן, הוא מין מפתח בהתפתחות עצי היער על ידי הרמיסה והאכילה של השתילים הצעירים, אשר קוטרם קטן מ-30 ס"מ, ומהווים תחרות לעצים הבוגרים. העצים הבוגרים הם בעלי כושר גבוה של קיבוע פחמן, ולכן יש לפילי היער תרומה חשובה בצימצום טביעת הרגל הפחמנית הנגרמת על ידי פעילות המין האנושי. לכן הם נקראים לפעמים "גנני היערות". נמצא כי פילי היערות תורמים לקיבוע הפחמן על ידי עצים ביער: הם אוכלים את פירותיהם של העצים המקבעים פחמן ביעילות ומסייעים להתרבותם. העלים המועדפים על ידיהם למאכל הם אלה המקבעים פחמן פחות טוב. לפי ההערכה, ללא פעילותם היה קיבוע הפחמן בעצים שבאזור המחקר נמוך ב-6-9%. מצב שימור האיומים המרכזיים על פיל היער האפריקני הוא ציד והתערבות האדם בשטח מחייתו. פרטים רבים ניצודים מדי שנה כדי לענות על הדרישה הבינלאומית הבלתי חוקית לשנהב. בינואר 2012 ניצודו 200 פילי יער בקמרון. בנוסף לכך, המין חווה אובדן בתי גידול ופיצולם, וכך נפגעת הישרדותו. אוכלוסיות אנושיות מתרחבות פולשות לבתי הגידול של פיל היער האפריקני והופכות אדמות לחקלאיות, מקומות התיישבות ופיתוחים נוספים. אזור המחיה של הפילים הצטמצם מכשלושה מיליון קמ"ר בשנת 1997 לכמעט מיליון קמ"ר עד שנת 2007. כריתת עצים, שתילת מטעים לגידול צמחים אשר מהווים דלקים ביולוגים, בניית כבישים והקמת תעשיות הורסות את בתי הגידול של המין ובנוסף יוצרים גישה קלה יותר ליערות הפילים עבור ציידים. בשנת 2018, בעקבות מאמץ של ארגונים לשמירת חיות הבר, נחקק בסין חוק האוסר מכירת שנהב, שהוא מצרך מבוקש באסיה. יש תקווה שחוק זה יצמצם את ציד הפילים. ראו גם פיל שנהב סחר בשנהב טביעת רגל פחמנית קיבוע פחמן קישורים חיצוניים נועם לויתן, פילים ללא חט, מכון דוידסון-עדיפותן ההשרדותית של פילות ללא חטים פיל היער האפריקני, באתר WWF הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1900 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי פאול מטשי קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: יונקים קטגוריה:פילים קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:יונקים ביערות הגשם האפריקאים	2024-07-26T07:41:27
פילאים	ממוזער\|שחזור של ממותה צמרית ממוזער\|איור של דינותריום ממוזער\|שלד של גומפותריום ממוזער\|פילים אסייתים סרי-לנקים פִּילָאִים (שם מדעי: Proboscidea) היא סדרה במחלקת היונקים, הכוללת את הפילים ואת קרובי המשפחה שלהם שנכחדו, ובייחוד הממותה והמסטודון. המין החי הגדול ביותר בבני סדרה זו - פיל סוואנה אפריקני (Loxodonta africana) הוא חיית היבשה הגדולה ביותר כיום והפרט הכי גדול שניצוד הגיע למשקל של 12 טון אם כי רוב הפרטים מגיעים רק עד ל-9 טון. משמעות השם השם פילאים נוצר מבני משפחת הפיליים, היחידים אשר חיים כיום בסדרה. בעבר נקראו המינים בעלי חדק עקב היותם בעלי אף ארוך המכונה בעברית "חדק". כיום המילה חדק מזוהה בעיקר עם הפיל. בלשון חז"ל חדק פירושו 'קוץ' הלחם של המילים חד-דק. (ונראה שנכתב בפתח) בכתבי ימי הבינים שימש השם ככינוי לעוקץ או קוץ קטן של בעלי כנף קטנים, ובעברית החדשה איבד את משמעותו המקורית והפך לשם אפיו של הפיל ודומיו אף שאינו לא חד ולא דק. מיני הפילים כיום חיים 3 מיני פילים המשויכים לשני סוגים: מין שם מדעי תמונה תפוצה גובה ממוצע משקל ממוצע פיל אסייתי Elephas maximus 100px 100px 2.7 מטר 5.5 טונות פיל סוואנה אפריקני Loxodonta africana 100px 100px 3–4 מטר 6–9 טונות פיל יער אפריקני Loxodonta cyclotis 100px 100px 2.4–3 מטר 2–4 טונות מיון סדרה פילאים (Proboscidea) סוג ללא מקור אריתריום (Eritherium) – נכחד משפחה מריתריומיים (Moeritheriidae) – נכחדה קבוצה Plesielephantiformes – נכחדה משפחה בריתריים (Barytheriidae) משפחה נומידותריים (Numidotheriidae) משפחה דינותריומיים (Deinotheriidae) קבוצה Elephantiformes סוג ללא מקור אריתריאום (Eritreum) – נכחד משפחה המימסטודוניים (Hemimastodontidae) – נכחדה משפחה פיומיים (Phiomiidae) – נכחדה משפחה פלאומסטודונטיים (Palaeomastodontidae) – נכחדה קבוצה Elephantimorpha משפחה ממוטיים (Mammutidae) – נכחדה קבוצה Elephantida משפחה גומפותריומיים (Gomphotheriidae) – נכחדה על-משפחה Elephantoidea משפחה אננקידיים (Anancidae) – נכחדה משפחה סטגודוניים (Stegodontidae) – נכחדה משפחה פיליים (Elephantidae) – בה כל המינים החיים כיום קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1811 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון קרל וילהלם יליגר	2024-09-14T20:24:14
אדם (סוג)	סוג האדם (שם מדעי: Homo, מלטינית: "אדם") הוא סוג טקסונומי בתת-שבט ההומינינים שבסדרת הפרימטים. סוג האדם כולל את המין האנושי בן-ימינו הומו ספיינס, וכן הוא כולל מספר מינים קרובים אשר כבר נכחדו, המכונים "האדם הקדמון" ומוכרים למדע רק מתוך שלדים מאובנים. על פי הקונצנזוס המדעי כיום בתחום הפלאואנתרופולוגיה, התפתח סוג האדם בתחילת תקופת הפליסטוקן, לפני כ-2.7 מיליון שנה, ממין כלשהו של אוסטרלופיתקוס. המאפיין האנטומי המובהק ביותר של סוג האדם הוא גידול דרמטי של המוח, אשר בהשוואה לגודל הגוף הוא גדול ממוחות כל שאר הפרימטים, ואף ממוחות כל שאר בעלי החיים על כדור הארץ. מוחם הגדול איפשר למיני סוג האדם לפתח יכולת קוגניטיבית חסרת תקדים, תרבות וטכנולוגיה. על פי סברה מקובלת, סוג האדם מתאפיין ביכולתו הייחודית לסתת כלי אבן, ובכך פתח את התקופה הפלאוליתית. שלושת המינים המקובלים כמעט על כל החוקרים בתחום כשייכים לסוג האדם הם הומו ספיינס, הומו ארקטוס והומו הביליס. מספר מינים נוספים שהוצעו, כגון האדם הניאנדרטלי, האדם הדניסובי, הומו פלורסיינסיס והומו היידלברגנסיס, שייכים אף הם לכל הדעות לסוג האדם, אך יש חוקרים הסבורים שנכון יותר לסווגם כתת-מינים או אוכלוסיות ייחודיות של שלושת המינים הקודמים. __תוכן_עניינים__ היסטוריה של הגדרת סוג האדם במאה ה-18 פתח חוקר הטבע השוודי קארולוס לינאוס במבצע מיון טקסונומי של כל עולם החי והצומח על בסיס המורפולוגיה והאנטומיה שלהם. במסגרת זו הנהיג לינאוס את שיטת השם המדעי הכפול, שבו המילה הראשונה מציינת את הסוג והשנייה את המין. לדוגמה, הזאב המצוי (שם מדעי: Canis lupus) והתן הזהוב (שם מדעי: Canis aureus) הם שני מינים שונים בתוך סוג הכלב Canis. שיטה זו משמשת עד היום כבסיס המיון הטקסונומי בביולוגיה. בבואו למיין את האדם שמר לינאוס על אותם עקרונות מנחים ששימשו אותו למיון שאר עולם החי – הוא מיין אותו ביחד עם הקופים לאותה סדרה – ה"פרימטים", והעניק לו את השם המדעי הכפול "הומו ספיינס". שם הסוג "הומו" פירושו בלטינית "אדם" או "בן אנוש" (זהו גם שורש המונחים "הומני" ו"הומניזם"). שם המין "ספיינס", שהעניק לינאוס לאדם בן-ימינו, פירושו ביוונית "נבון" או "תבוני". למרות שבאופן כללי לא היסס לינאוס להגדיר מינים יחידים בסוגם, הוא לא סבר שספיינס חייב להיות מין יחיד בסוג הומו. למעשה, במהדורה החשובה מכולן משנת 1758 של ספרו Systema naturæ, כלל לינאוס גם מיני אדם נוספים, כמו הומו סילבסטריס (Homo sylvestris כלומר "אדם היער", ככל הנראה בעקבות שמועות מעורפלות על אורנגאוטנים באי ג'אוה), הומו מונסטרוסוס (Homo monstrosous כלומר "האדם המפלצתי", בעקבות שמועות על אנשים גמדים וענקים מרחבי העולם) והומו פרוס (Homo ferus כלומר אדם הפרא, בעקבות שמועות על ילדים שאומצו על ידי זאבים וחיות אחרות). ואולם למינים אלו לא נמצא ביסוס מדעי, ועד כמחצית המאה ה-19 נותר ספיינס כמין יחיד בסוג הומו. גם כיום הוא נחשב למין היחידי בסוג אשר לא נכחד ועדיין חי בימינו. כמאה שנה לאחר לינאוס, בשנת 1864, הגדיר הגאולוג הבריטי ויליאם קינג את האדם הניאנדרטלי הנכחד כמין שני בסוג האדם, ונתן לו את השם המדעי הרשמי הומו ניאנדרתלנסיס (Homo neanderthalensis). אף שמעולם לא התעורר ספק בשייכותו של האדם הניאנדרטלי לסוג האדם, אין עדיין הסכמה בין חוקרים האם הוא שונה דיו מספיינס להצדקת מין נפרד משלו, או שיש לסווג אותו כתת-מין של ספיינס. הסתייגות דומה התעוררה בשנת 1908 כאשר הגדיר האנטומאי הגרמני אוטו שֶטֶנְזַאק את הומו היידלברגנסיס, על פי לסת מאובנת שנמצאה ליד היידלברג, כמין נוסף בסוג האדם. אף שאין ספק בשיוכו של "אדם היידלברג" לסוג האדם, רבים מסווגים אותו ומאובנים דומים מתקופתו למינים ספיינס או ארקטוס. "אדם ג'אווה" ו"אדם פקין", לעומתם, הוגדרו בתחילה לסוגים נפרדים מסוג האדם – פיתקאנתרופוס ארקטוס וסינאנתרופוס פקיננסיס. זאת משום שהנפח הפנימי של הגולגולת במאובנים אלו, המעיד על גודל המוח, הוא כ-800 עד 1,100 סמ"ק בלבד, קטן משמעותית מזה של אדם בן-ימינו (בממוצע כ-1,350 ורק לעיתים רחוקות מאוד נמוך מ-1,100), אף כי עדיין גדול משמעותית מזה של קופי-אדם (עד 500 סמ"ק בזכרים הגדולים ביותר של שימפנזה וגורילה). אך בשנות ה-40 של המאה ה-20 הציע האנטומאי היהודי-גרמני פרנץ ויידנרייך שאדם ג'אווה ואדם פקין שייכים למעשה לאותו המין בסוג האדם, ובשנות ה-50 קיבל הביולוג האבולוציוני ארנסט מאייר הצעה זו, וצרף רשמית את שני המינים למין אחד תחת השם הומו ארקטוס. בכך היה הומו ארקטוס למין הראשון השונה מספיק על-מנת להחשב, על דעת כל הטקסונומים כיום, כמין נפרד מספיינס, ועדיין דומה לו מספיק על מנת להיכלל, על דעת כל הטקסונומים, בסוג הומו. עקב מוחו הקטן יותר, הרחיב הומו ארקטוס באופן ניכר את הגדרת סוג האדם. סוג האדם הורחב אפילו יותר בשנת 1964, כאשר הציע לואיס ליקי לכלול בו מין חדש שהגדיר בשם הומו הביליס, על-פי מספר מאובנים שגילה בערוץ אולדובאי. נפח המוח הממוצע של הביליס הוא כ-600 סמ"ק, ובגולגולת אחת הוא נמדד כ-530 סמ"ק בלבד, אך עדיין הוא גדול מעט מזה של מוחות אוסטרלופיתקים. למרות קוטן מוחו, הומו הביליס כבר הצטיין ביכולת לסתת כלי-אבן פשוטים מן התרבות האולדובאית. הומו ספיינס, הומו ארקטוס והומו הביליס הם שלושת המינים המקובלים על כמעט כל החוקרים בתחום הפלאואנתרופולוגיה כשייכים בוודאות לסוג האדם. עם זאת, מאובני בני-אדם קדמונים הוגדרו כמינים נוספים בסוג האדם על ידי חוקרים מסוימים, בעוד חוקרים אחרים בדרך-כלל סבורים שחלק או כל המאובנים הללו משתייכים לשלושת המינים המקובלים בסוג. מחלוקות כאלו מתעוררות בעיקר בין חוקרים "פצלנים" (splitters), אשר מעדיפים לשייך כל מאובן שונה במקצת למין משלו, לבין חוקרים "אחדנים" (lumpers), אשר מעדיפים לשייך את אותם מאובנים למספר קטן יותר של מינים שבתוך כל אחד מהם שונות גדולה יותר. המין הומו רודולפנסיס הוגדר בעיקר על-מנת לסווג גולגולת שהתגלתה לחופי אגם טורקאנה, ולדעת חוקרים אחרים היא שייכת להומו הביליס. המינים הומו ארגסטר, הומו גאורגיקוס והומו אנטקסור הוגדרו על ידי כמה פלאואנתרופולוגים כמינים נפרדים, בעוד שלדעת מרבית החוקרים הם אוכלוסיות מקומיות של הומו ארקטוס. המין הומו פלורסיינסיס הוגדר לציון אוכלוסייה נכחדת של בני-אדם גמדיים באי פלורס שבאינדונזיה, שלדעת כמה חוקרים אחרים הם אוכלוסייה פתולוגית מן המין ספיינס. בשנת 2013 התגלו בדרום אפריקה כ-1,500 חלקי מאובנים, וכעבור שנתיים הם הוכרזו על ידי צוותו של הפלאואנתרופולוג לי ברגר כשרידיו של מין חדש שכונה הומו נאלדי. הומו לוזוננסיס הוגדר בשנת 2019 לציון מספר מאובני אדם קטני-גוף שהתגלו באי לוזון. מיני הסוג אדם מין שם מדעי שחזור חי בתקופה (מיליוני שנים לפני זמננו) אזור גאוגרפי גובה בוגר (ס"מ) משקל בוגר (ק"ג) נפח המוח (סמ"ק) ממצאי מאובנים התגלה לראשונה קיבל את שמו הומו הביליס H. habilis (האדם המיומן) 2.33–1.44 מזרח ודרום אפריקה 100–150 33–55 660 מרובים 1960 1964 הומו רודולפנסיס H. rudolfensis (התגלה באזור ימת רודולף) 100px 1.9 קניה 750 גולגולת אחת, ייתכן חלקי שלד ממספר פרטים 1972 1986 הומו גאורגיקוס H. georgicus (התגלה בגאורגיה) 100px 1.8 גאורגיה41 545–750 מספר פרטים, מהם 5 גולגולות מפורטות 1999 2002 הומו ארגסטר H. ergaster (האדם העובד) 1.9–1.4 מזרח ודרום אפריקה 170–185 700–850 מרובים 1975 הומו ארקטוס H. erectus (האדם הזקוף) 1.4–0.2 אפריקה, אסיה (יאווה, סין, קווקז) 180 49–64 850 (קדומים) – 1,100 (מאוחרים) מרובים 1891 1892 הומו היידלברגנסיס H. heidelbergensis (התגלה באזור היידלברג) 0.6–0.35 אירופה, אפריקה, סין 180 80 1,100–1,400 מרובים 1908 אדם ניאנדרטלי H. neanderthalensis(התגלה בעמק ניאנדר) 0.35–0.024 אירופה, מערב אסיה, המזרח התיכון 160 55 –70 1,200–1,900 מרובים 1829 1864 הומו פלורסיינסיס H. floresiensis(התגלה באי פלורס) 100px 0.195–0.05 אינדונזיה 106 27.5 418 לפחות 7 פרטים, מהם גולגולת מושלמת אחת 2003 2004 הומו נאלדי H. naledi(התגלה בערש המין האנושי) 100px להרחבה ראו דרום אפריקה 150 39–56 465–560 לפחות 15 פרטים, מהם 5 גולגולות חלקיות מפורטות 2012 2014 הומו סאפיאנס H. sapiens(האדם הנבון) 0.2 – הווה בכל העולם 140–200 45–110 1,000–1,850 קיים כיום – 1758 הערות לטבלה: השם המדעי הכפול של מין מורכב משם הסוג ואחריו שם המין. למשל "הומו ספיינס" מורכב משם הסוג הומו ("אדם" בלטינית) ושם המין ספיינס ("חושב" או "נבון" בלטינית). מינים שונים מוגדרים לרוב כאוכלוסיות שאינן יכולות להעמיד בני-כלאיים פוריים זו עם זו, אך זאת כמעט בלתי-אפשרי לקבוע על סמך מאובנים בלבד, ולכן אין הסכמה במדע על מעמד כל המינים. חוקרים בעלי גישה "אחדנית" (lumper) יעדיפו לאחד כמה מינים למין אחד. למשל חוקרים רבים כוללים את ארגסטר וגאורגיקוס במין ארקטוס, והמין קפרנסיס מבוסס כיום על כיפת גולגולת יחידה ורוב החוקרים יעדיפו לכלול אותה במין היידלברגנסיס. לעומת זאת, ההצעה לכלול את האדם הנאנדרטלי במין האדם המודרני (ספיינס) עדיין לא התקבלה על מרבית החוקרים. זאת משום שמעצמות ניאנדרטלים הצליחו למצות DNA, ונמצא כי גם אם הייתה רביית כלאיים פורייה בין נאנדרטלים ובני אדם מודרני, היא הייתה נדירה ביותר, למרות ששני המינים חיו זה לצד זה במזרח התיכון ובאירופה לפני כמה עשרות אלפי שנים. מאפיינים ייחודיים מספר תכונות ומאפיינים של האנטומיה, אורח חיים וכישורים הוצעו כייחודיים לסוג האדם (Homo), ולפיכך מגדירים אותו ומבדילים אותו מסוגי הומינינים קדומים יותר. כל אחד ממאפיינים אלו בפני עצמו איננו קריטריון חד-משמעי ומוסכם על כל החוקרים בתחום לשייכות לסוג, ולכן קיימים בתחום וויכוחים על הכללתם של מאובנים מסוימים בסוג, בעיקר המאובנים הקדומים ביותר או בעלי התכונות ה"פרימיטיביות" ביותר. כמו כן, לעיתים קרובות לא ניתן לבדוק כמה מן התכונות במאובנים, בעיקר כאלה שהם חלקיים מאוד, וכישורים או אורח חיים ניתן לעיתים להסיק רק בעקיפין מן המאובנים או משרידים ארכאולוגים. אך צירוף של כל או מרבית המאפיינים האלו בדרך-כלל מוביל להסכמה רחבה על שייכות לסוג האדם. מוח גדול מאפיין אנטומי ייחודי וחשוב ביותר של סוג האדם הוא גידול יוצא דופן של פי שלושה לערך בנפח המוח, תוך זמן קצר בקנה מידה אבולוציוני של כשני מיליון שנה, מנפח של כ-400 סמ"ק האופייני למיני הסוג אוסטרלופיתקוס ופראנתרופוס וקופי אדם בני-ימינו, ועד ממוצע של כ-1,000 סמ"ק אצל הומו ארקטוס, כ-1,200 סמ"ק אצל הומו היידלברגנסיס, וכ-1,350 סמ"ק באוכלוסיית הומו ספיינס בן-ימינו. גודל המוח ניתן למדידה במאובנים על ידי מדידת נפחה הפנימי של קופסת המוח בגולגולת. נפח מוח של 600 סמ"ק הוצע כגבול המפריד בין מיני הסוג אדם לבין הומינינים אחרים וקופי אדם. עם זאת, גבול זה מטושטש במינים הקדומים או קטני-הגוף בסוג האדם. יוצא דופן בולט הוא הומו פלורסיינסיס שנפח המוח אצלו (כפי שנמדד בגולגולת אחת ויחידה) הוא 420 סמ"ק בלבד, ולמרות זאת מסווג לסוג האדם לדעת מרבית הפלאואנתרופולוגים, עקב תכונות אנטומיות אחרות (ראו להלן) וסיתות כלי-אבן. מוח קטן זה מוסבר חלקית אבל לא לחלוטין על ידי קוטן גופו הכללי של פלורסיינסיס. מבחינת נפח המוח יחסית למשקל גוף, מוחו של פלורסיינסיס קטן מזה של הומו ארקטוס, אך עדיין גדול מעט מזה של מיני אוסטרלופיתקוס. מין קטן-גוף נוסף המסווג לסוג האדם הוא הומו נאלדי, שנפח המוח אצלו מוערך בכ-465 סמ"ק אצל הנקבות הקטנות יותר ועד כ-560 סמ"ק בזכרים, משמעותית מתחת לגבול המוצע של 600 סמ"ק. נפח המוח במרבית הגולגולות המסווגות למינים הביליס, רודולפנסיס וארקטוס אכן גדול מ-600 סמ"ק, אך בכמה מהן הוא קטן יותר. דוגמה מפורסמת היא גולגולת מספר 5 מדמניסי המסווגת כהומו ארקטוס או כהומו גאורגיקוס. אף שהיא מסיבית בגודלה ושייכת כנראה לזכר בוגר וגדול-גוף, נפח המוח שלה הוא 545 סמ"ק בלבד. לפיכך לא ניתן להסתמך על נפח המוח כקריטריון יחיד לשייכות לסוג האדם, מה גם שהוא איננו ניתן למדידה בממצאי מאובנים חלקיים שאינם כוללים גולגולת שלמה יחסית. מרכז\|ממוזער\|700px\|הגידול ההדרגתי בנפח המוח של הומינידים במשך ארבעת מיליוני השנים האחרונות. כל סמל מייצג גולגולת מאובנת אחת. רק גולגולות שלמות דיין לצורך מדידת הנפח הפנימי מיוצגות בגרף (נתונים על פי מעודכנים בהוספת גולגולת LB1 של הומו פלורסיינסיס ו-MH1 של אוסטרלופיתקוס סדיבה) סיתות כלי אבן שמאל\|ממוזער\|200px\|מקצץ מסותת מאבן בזלת מערוץ אולדובאי, מוצג במוזאון הבריטי, מתוארך לתקופה של 1.8 עד 2 מיליון שנה לפני זמננו. יכולת בלעדית לסתת כלי-אבן הוצעה כקריטריון לסוג האדם על ידי מספר חוקרים, הבולט שבהם הפלאואנתרופולוג לואיס ליקי. ליקי ייחס למין הומו הביליס את כלי האבן העתיקים ביותר בערוץ אולדובאי, המשויכים לתרבות האולדובאית הקרויה של שם הערוץ. קושי טכני בקריטריון זה הוא שלעיתים קרובות קשה מאוד לשייך כלי-אבן שהתגלו למאובני ההומינינים שסיתתו אותם. למשל, ליקי עצמו שייך את הכלים האולדובאים בתחילה למאובן פראנתרופוס בוייזאיי שגילה עוד קודם לכן בערוץ אולדובאי, ושינה את דעתו לאחר גילוי מאובני הביליס, בעיקר בשל נפח המוח הגדול יותר בגולגולות שלהם ובשל מאפייני שלד הדומים יותר לאלו של האדם המודרני. כלי-האבן העתיקים ביותר מן התרבות האולדובאית התגלו באתר גונא באתיופיה ומתוארכים לגיל של 2.6–2.5 מיליון שנה לפני זמננו, בסמיכות למאובני אוסטרלופיתקוס גרהי. מתקופה קדומה זו קיים רק מאובן אחד אשר מסווג לסוג האדם. כלי-אבן עתיקים אף יותר הם הכלים מאתר לומקווי בקניה שגילם כ-3.3 מיליון שנה, קדומים בהרבה ממאובן ידוע כלשהו מסוג האדם. תגליות אלו רומזות על יכולתם של מיני הסוג אוסטרלופיתקוס לסתת כלי-אבן פשוטים עוד לפני הופעתו של סוג האדם. יכולת לסתת כלי-אבן בטכניקה האולדובאית גם הוצגה על ידי קוף-אדם אחד לפחות – שימפנזה ננסי שגדל בשבייה בשם קאנזי. קאנזי למד את שיטת הסיתות בשיעור אחד מן הארכאולוג הפרהיסטורי ניקולס טות', והמשיך לתרגל אותה ללא הדרכה בניסויים נוספים במשך שנים, תוך שהוא משנה ומשפר את יכולותיו בעצמו. אף שקאנזי רחוק מן המיומנות של מומחים אנושיים המשחזרים את הטכניקה האולדובאית, הוא מסוגל להתיז מגרעין אבן נתזים חדים מספיק כדי להשתמש בהם לחיתוך חבלים, על-מנת לפתוח קופסאות המכילות פרסי מזון שהוכנו על ידי החוקרים. כישוריו של קאנזי מעידים גם הם על הקושי להשתמש בסיתות כלי-אבן כקריטריון להכללה בסוג האדם. שימפנזים בטבע לא נצפו מסתתים כלי-אבן, אף כי ישנן קהילות של שימפנזים מצויים (וכן של קופי קפוצ'ין באמריקה הדרומית) אשר מפצחים אגוזים באמצעות הנחתם על אבני "סדן" גדולות והכאתם באבן "פטיש" קטנה יותר. כמה פרימטלוגים העלו את ההשערה שסיתות כלי-אבן התפתח במקורו מהתנהגות כזו. שפה ודיבור שפה ויכולת דיבור הוצעו כמאפיין ייחודי לסוג האדם, אך קשה להסיק אותם ממאובנים. שימפנזים מצויים ושימפנזים ננסיים בשבייה הפגינו יכולת מסוימת ללמוד ולהשתמש בשפת הסימנים ובשפות סימבוליות אחרות. ואולם לא ידוע על פיתוח שפה באופן ספונטני אצל קופי אדם בטבע. הליכה על שתיים כאופן תנועה בלעדי הליכה זקופה על שתי הרגליים האחוריות מייחדת את האדם מכל הפרימטים האחרים החיים כיום, אך משותפת לו עם סוגי הומינינים נכחדים כמו אוסטרלופיתקוס, פראנתרופוס וארדיפיתקוס. עם זאת, מאובנים מסוגים אלו עדיין מפגינים תכונות שלד המצביעות על התאמה לטיפוס על עצים, כמו אצבעות ארוכות ומעוקלות, וזרועות ארוכות השוות באורכן לאורך הרגליים או אף ארוכות מהם. מספר חוקרים הציעו איפוא שהליכה על שתיים כאורח חיים בלעדי היא תכונה המאפיינת או אף מגדירה את סוג האדם. לפי הצעה זו, סוגי ההומינינים הנכחדים היו בעלי אורח חיים שכלל גם הליכה זקופה על הקרקע וגם טיפוס על עצים, בעוד שבני סוג האדם התמחו בתנועה על הקרקע, ואיבדו כליל את ההתאמות לטיפוס. בייחוד, רגליהם של בני סוג האדם ארוכות מזרועותיהם, וכפות ידיהם מותאמות לטיפול בעצמים, ולא לטיפוס, עם אצבעות קצרות יותר, עדינות וישרות יחסית. למרות זאת, כמה מן המאובנים המשויכים בדרך כלל למינים הקדומים בסוג האדם, כמו הביליס ורודולפנסיס, רומזים על רגליים השוות באורכן לאורך הזרועות. לכן יש חוקרים הסבורים שאורח החיים של הביליס ורודולפנסיס, בדומה לזה של האוסטרלופיתקים, אכן כלל גם טיפוס וגם הליכה על שתיים, ובעקבות זאת מציעים להוציא אותם מסוג האדם ולהעביר אותם לסוג אוסטרלופיתקוס. לאחרונה נמצאו כפות ידיים בעלות אצבעות מעוקלות המותאמות לטיפוס אצל הומו נאלדי, שאף הוא סווג למין האדם, ואצל הומו לוזוננסיס, למרות שמינים אלו נחשבים כמאוחרים יחסית בהתפתחות סוג האדם. פנים, לסתות ושיניים קטנות מיני סוג האדם מתאפיינים בפנים ובלסתות קטנות ובלתי-בולטות, בהשוואה לפנים והלסתות הבולטות קדימה של אוסטרלופיתקים וקופי-אדם. גם השיניים של בני סוג האדם קטנות יותר, בייחוד הטוחנות והקדם-טוחנות שאצל האוסטרלופיתקים הן מורחבות מאוד. במבט מלמטה על הלסת העליונה, או מלמעלה על הלסת התחתונה, המשנן של בני סוג האדם הוא בצורת קשת או פרבולה, בעוד שהמשנן של אוסטרלופיתקים הוא בעל צורת "ח" מרובעת, כאשר שורות השיניים משני הצדדים מקבילות זו לזו. הניבים של אוסטרלופיתקים וקופי-אדם ארוכים משאר שיניהם וחדים יותר, בייחוד אצל הזכרים. בעת סגירת הלסתות, הניבים משתלבים בתוך רווחים (diastema) תואמים בין שיני הלסת הנגדית. בסוג האדם, לעומת זאת, הניבים שווים בגובהם לשאר השיניים, ואין דיאסטמות בינם לבין השיניים הסמוכות. הקטנת השיניים והלסתות בסוג האדם התאפשרה ככל הנראה על ידי הסתמכותו ההולכת וגוברת על כלי-אבן, ומאוחר יותר גם על צלייה באש, לצורך חיתוך, ריסוק ועיבוד המזון. לפי השערה נפוצה אחרת, סייע לכך גם הגדלת מרכיב המזון מן החי בתזונה, שכן תכולת החלבון, הפחמימות והשומן בבשר גדולה משל מרבית המזונות הצמחיים המצויים בטבע. לפי השערה נוספת, הגידול העצום במוח בסוג האדם התאפשר בין השאר בעקבות החלשותו והצרתו של שריר הצדע , המתחבר בחלקו העליון לגולגולת. באוסטרלופיתקים, שריר הצדע הגדול הקיף את כל הגולגולת והתחבר לרכס עצם אורכי בראשה, שאצל מיני פראנתרופוס אף מקבל צורת "כרבולת". אך בסוג האדם, שריר צדע קטן בהרבה מתחבר רק לצידי הגולגולת. שיניים הן המרכיב העמיד ביותר בשלד והנפוץ ביותר בתגליות מאובנים, והלסתות אף הן מן הממצאים היותר נפוצים. לכן הסיווג של מאובנים רבים לסוג האדם, ובכלל זה העתיקים ביותר מביניהם, מתבסס בעיקר על שיניים ולסתות. אבולוציה מוצא בפליסטוקן המוקדם שמאל\|ממוזער\|200px\|הלסת התחתונה UR 501, אחד המאובנים העתיקים ביותר המסווגים לסוג האדם. על פי הקונצנזוס המדעי בפלאואנתרופולוגיה התפתח סוג האדם במזרח או בדרום אפריקה בראשית תקופת הפליסטוקן, ואולי אף לפני כן בסוף תקופת הפליוקן, מתוך אחד ממיני הסוג אוסטרלופיתקוס. ואולם מעט מאוד ידוע על התפתחות זו, עקב נדירותם של מאובני הומינינים מן התקופה שבין 2 מיליון שנה ל-3 מיליון שנה לפני זמננו. המאובן המוקדם ביותר המסווג לסוג האדם היא לסת תחתונה חלקית שהתגלתה באתר לדי-גרארו (Ledi-Geraru) בעמק העפר באתיופיה ומסומנת בסימון הקטלוגי LD 350-1. היא מתוארכת לגיל של 2.8 מיליון שנה. במבט מלמעלה הלסת היא בצורה הפרבולית האופיינית לסוג האדם, עם שיניים קטנות וניבים לא בולטים, ולא בצורת האות "ח" (ראו פרק מאפיינים) גדלת שיניים האופיינית למיני הסוג אוסטרלופיתקוס. בדומה למרבית הממצאים העתיקים ביותר מסוג האדם היא סווגה על ידי מגליה כ-.Homo sp, היינו מין בלתי-ידוע בסוג האדם. עד גילוייה של LD 350-1, המאובן הקדום ביותר שסווג לסוג האדם היה מאוחר יותר בכ-400 אלף שנה, בן 2.3 עד 2.5 מיליוני שנים. מאובן זה, המסומן UR 501 אף הוא לסת תחתונה בעלת צורה פרבולית ושיניים קטנות יחסית. הוא התגלה לחופי אגם מלאווי בגבולה הדרומי של טנזניה, וסווג על ידי מגליו למין הומו רודולפנסיס. בדומה ל-LD 350-1 ו-UR 501, כל מאובני סוג האדם מתקופה של שני מיליון שנה ויותר הם חלקיים מאוד, ואינם מספקים כל מידע על נפח המוח או על היחסים בין אורך הזרועות והרגליים, שהן תכונות מגדירות של סוג האדם. הגולגולת השלמה יחסית העתיקה ביותר מסוג האדם היא גולגולת KNM ER 1470 שהתגלתה על ידי אחת המשלחות של ריצ'רד ליקי לחופו המזרחי של אגם טורקאנה בצפון קניה. היא מתוארכת לתקופה של כ-1.9 מיליון שנה לפני-זמננו, נפח המוח שלה כ-750 סמ"ק והיא מסווגת בדרך-כלל למין הומו רודלופנסיס או למין הומו הביליס. מגוון מיני האדם בפליסטוקן הקדום באתר דמניסי בגאורגיה התגלו מאובני סוג האדם העתיקים ביותר מחוץ ליבשת אפריקה – בני כ-1.8 מיליון שנה. אתר זה גם מהווה אתר מפתח להבנת המגוון ומספר מיני הסוג אדם בפליסטוקן הקדום. זהו האתר היחיד מתקופה זו שבו התגלו מספר גולגולות אדם באותו מקום ומאותו זמן. בשנת 2002 הציעו חופרי האתר לסווג את המאובנים למין אדם משלהם הומו גאורגיקוס. ברם, כיום רובם מעדיפים לסווג אותם כהומו ארקטוס מוקדם. חמש הגולגולות המפורטות שהתגלו באתר מפגינות מגוון של תווי פנים ונפחי מוח. "דמניסי 1", הגולגולת הראשונה שהתגלתה באתר, היא בנפח מוח של 780 סמ"ק הנמצא על הגבול בין נפחי המוח של גולגולות הומו הביליס והומו ארקטוס המוקדם, אך "דמניסי 5" היא בעלת נפח מוח של 546 סמ"ק בלבד, קטן משל כל גולגולות הביליס שהתגלו פרט לאחת, וזאת למרות שהיא הגדולה בין גולגולות דמניסי ושייכת ללא ספק לזכר בוגר ומפותח. למרות זאת מאפייניה האנטומיים של דמניסי 5 גרמו למחברי המאמר לסווג אותה כארקטוס ולא כהביליס. בהנחה שכל גולגולות דמניסי אכן שייכות לאותו מין, השונות ביניהן גדולה משל כל מין מאובן יחיד של אדם, ודומה לשונות המתגלה בין גולגולות האדם המודרני הומו ספיינס. לסברת חוקרי האתר, שונות זו מצביעה על כך שמיני האדם שהוגדרו בפליסטוקן הקדום – גאורגיקוס, ארקטוס, ארגסטר, ואף הביליס ורודולפנסיס, למעשה מהווים מין אחד שהשונות בין פרטיו גדולה ממה שהיה נהוג לחשוב. התפשטות והתמיינות בפליסטוקן התיכון שמאל\|ממוזער\|350px\|הצעתו של כריס סטרינגר לעץ האבולוציוני של מיני האדם בשני מיליון השנים האחרונות. לפני כ-1.8 מיליון שנה התפשט הומו ארקטוס מאפריקה לאירואסיה. לפני כחצי מיליון שנה התפצלה אוכלוסייה ארכאית המסווגת כאן כהיידלברגנסיס לניאנדרטלים ודניסובים באירואסיה ולהומו ספיינס מודרני אנטומית באפריקה. לפני כ-100 אלף שנה התפשטו בני אדם מודרניים מאפריקה לשאר העולם, תוך הטמעה של ניאנדרטלים ודניסובים, ליצירת האנושות בת-ימינו בתקופה שבין 1.8 מיליון שנה ועד התקופה הפלאוליתית העליונה לפני כ-50 אלף שנה המשיך סוג האדם להתפשט למרבית חלקי העולם הישן, ובכלל זה אירופה, המזרח התיכון, תת-היבשת ההודית, מזרח אסיה, ואף איים כמו איי דרום-מזרח אסיה, איי הפיליפינים והאיים הבריטיים, אשר היו פחות מבודדים כתוצאה ממפלס פני הים נמוך יותר בעשרות מטרים במשך מרבית תקופות עידן הקרח של הפלייסטוקן. התפשטות זו מתועדת באתרים ארכאולוגים, בעיקר מן התרבות האשלית ותרבויות דומות של סיתות כלי-אבן, שבחלקם מתגלים לראשונה גם ראיות לשימוש באש. המאובנים ששרדו בחלק מאתרים אלו מראים ברובם על המשך המגמה האבולוציונית לגידול בגודל הגוף, ולגידול בגודל המוח אף יחסית לגוף הגדול יותר, במקביל לשכלול טכנולוגיית הסיתות של כלי אבן. מאובנים אלו משויכים בדרך-כלל למין הומו ארקטוס ולמינים ואוכלוסיות נוספות שככל הנראה התפתחו ממנו, כמו הומו היידלברגנסיס, האדם הניאנדרטלי, האדם הדניסובי ולבסוף גם הומו ספיינס מודרני אנטומית. הגדרת ההבדלים בין מינים ואוכלוסיות אלו לעיתים קרובות איננה ברורה, ומכל מקום ממצאים פלאוגנטים מראים שהתקיימו ביניהם גם מקרים של רביית כלאיים. ואולם במקביל למגמה העיקרית של הגדלת הגוף והמוח בסוג האדם, מתגלים באותן תקופות גם מינים ואוכלוסיות קטני גוף ומוח, כמו הומו נאלדי, הומו פלורסיינסיס והומו לוזוננסיס. אוכלוסיות יוצאות דופן כאלו אולי התפתחו כתוצאה מבידודן באיים ובאזורים יבשתיים מרוחקים. הכחדה בפליסטוקן המאוחר אלפי השנים האחרונות ייחודיות בהכחדתם של כל מיני סוג האדם, פרט למין ספיינס שהשתלט על חלקים גדולים של האזורים היבשתיים בכדור הארץ, ובכלל זה בתי-גידול וגומחות אקולוגיות רבות ושונות זו מזו, ולבסוף אף הפך למין מהנדס סביבה ושינה אותם לצרכיו. אין ראיות ברורות כיצד נכחדו שאר מיני האדם, אך הסמיכות של הכחדות אלו להתפשטות ספיינס רומזת על הקשר ביניהן. כך למשל נכחד האדם הניאנדרטלי באירופה ובאסיה במהלך כמה אלפי שנים לאחר התיישבות ספיינס במקומות אלו, והומו פלורסיינסיס נכחד באי פלורס כאלפי או עשרות אלפי שנה לאחר שעברו באיים מתיישבי ספיינס בדרכם לאוסטרליה, ככל הנראה לאחר לפחות 700 אלף שנה של חיים באי. גם מיני יונקים גדולים ממשפחות וסדרות אחרות, כגון פילאים, סוסיים, עצלני קרקע ואף טורפים שונים נכחדו באוסטרליה ובאמריקה הצפונית והדרומית, זמן קצר לאחר התיישבות ספיינס באזורים אלו. ראו גם אבולוציה של האדם נדידת האדם הקדמון פרהיסטוריה לקריאה נוספת אברהם רונן, "חשיבותה של ארץ ישראל בתולדות אדם הקדמון", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 65–70 Grine, F. E., Fleagle, J. G., & Leakey, R. E. (Eds.). (2009). The First Humans: origin and early evolution of the genus homo. Springer Science & Business Media. קישורים חיצוניים אביתר נבו, האבולוציה ומוצא האדם פורסם במגזין "מדע" כרך ל"ד 2 עמ' 62 הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:הומיניניים	2024-09-23T12:46:33
האדם הניאנדרטלי	האדם הנֵיאַנְדֶּרְטָלִי (נכתב גם ניאנדרתלי) הוא אוכלוסייה נכחדת של אדם קדמון, שהייתה נפוצה באירופה, במזרח התיכון (ובכלל זה בארץ ישראל), במערב אסיה ובמרכזה, במהלך תקופות קרחוניות ובין-קרחוניות של הפליסטוקן התיכון והעליון. האדם הניאנדרטלי מסווג כמין נפרד בשם הומו ניאנדרתלנסיס (Homo neanderthalensis) בסוג אדם על ידי חלק מהחוקרים בתחום הפלאואנתרופולוגיה, או כתת-מין של הומו ספיינס, המין האנושי המודרני, על ידי חוקרים אחרים. הניאנדרטלים מוכרים למדע משלדים מאובנים רבים שהתגלו החל מתחילת המאה ה-19, ובשנים האחרונות גם מרצף הגנום שלהם, אשר מופה על-פי די-אן-איי שמוצה מעצמותיהם. כלי האבן, עצמות בעלי החיים, וממצאים ארכאולוגיים נוספים שהתגלו ביחד עם שלדים אלו, מספקים מידע רב על אורחות חייהם בתקופה הפלאוליתית התיכונה. הניאנדרטלים הופיעו בצורתם המובהקת לפני כ-130 אלף שנה, אך הם דומים לטיפוסי אדם קדומים יותר המסווגים לרוב כהומו היידלברגנסיס, "ספיינס ארכאי" או "קדם-ניאנדרטלים". הניאנדרטלים נכחדו לפני 40 אלף עד 28 אלף שנה. שאלות הנוגעות למקומם של הניאנדרטלים באבולוציה של האדם, טיב שפתם ותרבותם, יחסיהם עם בני-אדם מודרניים והסיבות להכחדתם, מעוררות עניין במדע ובציבור, בשל חשיבותן להגדרת הייחוד האנושי ו"מותר האדם". גובהם של הניאנדרטלים היה בממוצע בין 168 ל-164 סנטימטרים לגברים ובין 152 ל-154 לנשים, דומה לאירופאים בחברה הקדם-תעשייתית., ומשקלם הממוצע 82 ק"ג לגברים ו-66 ק"ג לנשים. הם היו חסונים מאוד, עם גוף רחב וגפיים קצרות יחסית, וועצמות השלד שלהם היו עבות יחסית. הגולגולת שלהם מעידה על מוח בגודל מוח בני-אדם בני-ימינו, אך היא שונה במאפיינים אנטומיים קדומים, כמו רכסי גבות מודגשים וחוסר בליטת סנטר. בניגוד לתדמיתם הנפוצה בציבור של "אנשי מערות" פרימיטיביים ו"דמויי-קוף", הניאנדרטלים הלכו זקופי-קומה לחלוטין, וקרבתם לקופי אדם הייתה דומה לזו של האדם בן-ימינו. הם השתמשו באש והתקיימו על ציד ולקט. ניאנדרטלים חיו במזרח התיכון באותה תקופה שבה חיו בו בני-אדם מודרניים אנטומית, ואולי אף לצדם ויחד עמם, והשתמשו באותה תרבות חומרית, התרבות המוסטרית, המתקדמת מתרבויות עתיקות יותר, אך פחות מתקדמת מתרבויות התקופה הפלאוליתית העליונה. לא ברור באיזו מידה השתמשו הניאנדרטלים בשפה, אף כי הממצאים האנטומיים והגנטיים רומזים שהייתה להם יכולת דיבור. ביטויים אמנותיים וטקסיים נדירים מאוד בממצאים ארכאולוגיים של ניאנדרטלים, אף כי אינם נעדרים לחלוטין. נראה שהם קברו את מתיהם, אך קשה להוכיח באופן חד-משמעי שקבורה זו הייתה טקסית. באירופה נעלמה האוכלוסייה הניאנדרטלית לאחר שהיגרו אליה בני-המין האנושי המודרני שמוצאם באפריקה, אך לא ברור עדיין אם הם אלה שהכחידו את הניאנדרטלים, ישירות או בעקיפין באמצעות תחרות, האם הטמיעו את הניאנדרטלים בתוכם כתוצאה מרביית כלאיים, או שהניאנדרטלים נכחדו כתוצאה מגורמים סביבתיים. חקר הגנום של הניאנדרטלים מראה שהם היו אוכלוסייה נפרדת מהאדם המודרני, ועם זאת, מחקרים אחרונים גילו עדות לרביית כלאיים פורייה ביניהם, אם כי בשיעור נמוך. אטימולוגיה המונח "ניאנדרטל" (Neandertal) נטבע על שמו של עמק ניאנדר בנורדריין-וסטפאליה שבגרמניה, שבו התגלו המאובנים הניאנדרטליים הראשונים שהוגדרו כאוכלוסייה של אדם קדמון. פירושה המילולי של המילה "ניאנדר" (Neander) הוא "אדם חדש". שם זה ניתן לעמק במקור לכבוד יואכים נוימן (Joachim Neumann), שנודע גם בצורה היוונית של שם משפחתו כיואכים ניאנדר, מלחין מזמורי-דת פרוטסטנטי בן המאה ה-17 אשר נהג לקבל את השראתו מנופי העמק. המילה "תאל" (בכתיב המקובל באותה תקופה thal) פירושה בגרמנית "עמק", לכן שמו המלא של עמק ניאנדר היה "ניאנדרתאל" (Neanderthal), ועל שמו נקראו המאובנים בשם "ניאנדרתלים" או "אדם ניאנדרתלי". בשנת 1901 שינתה רפורמה רשמית את צורת הכתיב "תאל" בגרמנית לכתיב המקוצר טאל (thal→tal). לכן אנשים רבים, ובייחוד אמריקאים, משתמשים כיום באיות החדש "ניאנדרטל", בעוד שבאירופה עדיין מקובל יותר האיות הישן. שתי צורות האיות נכונות בשימוש (בעברית, האקדמיה ללשון העברית ממליצה על הכתיב "נאנדרטלי"). עם זאת, מכיוון שלפי המוסכמות בתחום הטקסונומיה אין לשנות איות של שם מדעי שכבר ניתן, שם המין הנכון נותר "ניאנדרתלנסיס". השם המדעי "הומו ניאנדרתלנסיס" (Homo neanderthalensis) בנוי בצורה התקנית של שם מדעי כפול – סוג ומין – שהנהיג קארולוס ליניאוס. שם הסוג, שפירושו בלטינית "אדם", נטבע במקור על ידי לינאוס כשם הסוג של המין האנושי בן-ימינו הומו ספיינס, בעוד שם המין גזור מהצורה הלטינית של "ניאנדרתלי". בשיטת מתן השמות המדעיים, כאשר יש צורך לציין גם תת-מין, הוא מתווסף כשם שלישי. לכן חוקרים המתנגדים להפרדת הניאנדרטלים למין אחר בסוג האדם, וסבורים שיש לכלול אותם כתת-מין נוסף של ספיינס, מכנים אותם בשם המדעי "הומו ספיינס ניאנדרתלנסיס" (Homo sapiens neanderthalensis). גילוי וסיווג האדם הניאנדרטלי הוא טיפוס האדם הקדום הראשון שהתגלה למדע, ועד היום הוא השכיח ביותר בשרידי מאובנים הומיניניים, פרט למאובני האדם המודרני עצמו. עם זאת, ייתכן שהסיבה העיקרית לכך איננה שכיחות גבוהה במקור, אלא תפוצתו בחלקי עולם שכיום שוכנות בהם מדינות מתקדמות, שיש בהן עניין רב יותר במחקר פלאואנתרופולוגי, בעיקר בהשוואה למדינות מתפתחות באפריקה ובאסיה. חיזוק להשערה זו נמצא בהבדלים שבתוך תחום התפוצה הניאנדרטלי – אתרים ניאנדרטלים רבים יותר התגלו ונחקרו במדינות מערב-אירופה בהשוואה למזרחה, ובתחומי ישראל בהשוואה למדינות אחרות במזרח התיכון. גורמים נוספים לשפע ממצאי המאובנים היו מגורי הניאנדרטלים במערות, וככל הנראה מנהגם לקבור בהן את מתיהם. גם האקלים הקר והיבש ששרר באירופה בתקופתם סייע להשתמרות המאובנים שלהם, ואף להשתמרות די-אן-איי במאובנים אלו. למרות שפע זה של ממצאים ידוע כיום שהאוכלוסייה הניאנדרטלית הייתה קטנה, התקיימה למשך תקופה קצרה יחסית למיני אדם אחרים, וייצגה ענף צדדי למדי באבולוציה של האדם. תגליות ראשונות והגדרת המין הניאנדרטלי שמאל\|ממוזער\|200px\|רישום העצמות ממערת אנז'י, שנעשה בידי פיליפ-שארל שמרלינג בשנת 1833. בדיעבד הם נחשבים לשרידים הניאנדרטלים הראשונים שתוארו שמאל\|ממוזער\|200px שמאל\|ממוזער\|200px\|"ניאנדרטל 1", כיפת הגולגולת מעמק ניאנדר, ברישומים מעשה ידי יוהאן קארל פולרוט מ-1859, בהבט צדדי (תמונה עליונה) ומלפנים (תמונה תחתונה). ניתן לראות כי הגולגולת נמוכה ומוארכת, ורכס הגבות מודגש מאוד כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלו להיחשף באירופה שלדי אנשים שהאנטומיה שלהם שונה מהאנטומיה של בני-אדם מודרניים. בשנת 1829, במחוז לייז' שבבלגיה, הבחין הרופא פיליפ-שארל שמרלינג, שילדי אחד החולים שלו משחקים בגולגולות מוזרות של חיות, שאותן מצאו במערת אנז'י (Engis). שמרלינג חפר במערה וגילה מאובני בעלי-חיים קדומים כמו דוב המערות, כלי-אבן שבדיעבד שויכו לתרבות המוסטרית, ומספר עצמות אדם, אחת מהן הייתה כיפת גולגולת של ילד במצב שימור טוב. שמרלינג תיאר בפרוטרוט את ממצאיו בספר שכתב, אך הם לא זכו לתשומת לב רבה, ורק כמאה שנה לאחר מכן נמצאה הגולגולת במגירה במוזיאון והוגדרה ללא ספק כניאנדרטל. בשנת 1848 התגלתה במחצבת פורבס (Forbes' Quarry) שבגיברלטר גולגולת כמעט שלמה של אישה מבוגרת, הידועה כיום בספרות המדעית בסימון "גיברלטר 1". בדיעבד, לאחר התגלית בעמק ניאנדר (ראו להלן), הוגדרה גם גיברלטר 1 כניאנדרטלית. בשנת 1856 חצבו פועלים במערה במחצבת אבן גיר בעמק ניאנדר שבגרמניה, וחשפו בה עצמות-אדם מאובנות, שאותן השליכו לתל-אשפה סמוך. יוהאן קארל פולרוט , מורה בית ספר וחוקר-טבע חובב שעבר במקום, זיהה את חשיבות העצמות והראה אותן ל, פרופסור לאנטומיה באוניברסיטת בון. שניהם פרסמו את הממצא במאמר מדעי רשמי בשנת 1857, והוא זכה לכינוי "אדם ניאנדרטלי", או בכתיב הישן "אדם ניאנדרתלי". המאובנים שהתגלו כללו כיפת גולגולת אשר עד היום מסומנת בספרות המדעית כ"ניאנדרטל 1" ונחשבת ל"ממצא מגדיר" (type specimen) של המין. צורתה המוארכת והנמוכה ורכס הגבות המודגש שלה חרגו בבירור מאלו של בני-אדם בני-ימינו, אף כי נפח החלל הפנימי שלה, המעיד על גודל המוח, הוא כ-1,400 סמ"ק, דומה לממוצע של מוחות אדם בני-ימינו. יחד איתה התגלו גם שתי עצמות ירך ומספר חלקים של עצמות זרוע, אגן, עצם-בריח וצלעות. המערה המקורית נהרסה כליל בהמשך העבודות במחצבה, אך כמאה וחמישים שנים לאחר מכן, בשנת 1997, התגלו בחפירות נוספות באותו אתר כלי-אבן רבים ועצמות ניאנדרטליות שהדי-אן-איי המיטוכונדריאלי מוצה מהן בהצלחה. שפהאוזן ופולרוט ייחסו את עצמות עמק ניאנדר לגזע בני-אדם עתיק שנכחד, אך הסבר זה נתקל באותן שנים בהתנגדות עזה גם בחוגים מדעיים. רק שנתיים לאחר פרסום התגלית, בשנת 1859, פרסם צ'ארלס דרווין את המהדורה הראשונה של ספרו מוצא המינים, אך בספר זה לא התייחס עדיין למוצא האדם או לשרידים הניאנדרטלים. תומאס הנרי האקסלי חקר את השרידים הניאנדרטלים על-פי רישומים, תצלומים והעתק גבס ששלח לו פולרוט, ודן בהם בפירוט בחיבורו ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע" משנת 1863, ובמספר מאמרים נוספים. הוא הסכים שמדובר בשלדים עתיקי-יומין ואף הסיק נכונה שהם אינם קרובים יותר לקופי אדם ואינם מהווים "חוליה חסרה", אך הציע שהגולגולת מזכירה בצורתה גולגולות של ילידי אוסטרליה. הקסלי גם מתח ביקורת קשה על האנטומאי פרנץ יוזף מאייר, עמיתו של שפהאוזן באוניברסיטת בון, אשר טען כי מדובר בשלד של "קוזאק מונגולי חולני, פליט שנמלט מרוסיה לגרמניה בעת מלחמות 1814". מאייר אף הרחיק לכת ורמז כי רכס הגבות הגדול של הגולגולת נוצר כתוצאה מהרגלו של בעליה הסובל ממחלות לקמט את מצחו. גם מומחים נוספים באותן שנים, למשל הפתולוג הגרמני הנודע רודולף וירכו, טענו שמדובר בשלד אדם מעוות כתוצאה ממחלה כלשהי, סברה שנפסלה לחלוטין רק עשרות שנים לאחר מכן עם גילוי מאובנים ניאנדרטלים נוספים ברחבי אירופה. בשנת 1864 היה הגאולוג הבריטי ויליאם קינג הראשון שהציע כי שרידי העצמות מעמק ניאנדר וממחצבת פורבס שייכים למין נפרד של בני-אדם, שאותו הגדיר רשמית בשם המדעי "הומו ניאנדרתלנסיס". הקסלי הטיל ספק גם בסיווג של קינג, ובכתביו נמצאה קריקטורה שצייר המראה ניאנדרטל מוכתר בשם המדעי האירוני "הומו הרקולס קולומרום", כלומר "איש עמודי הרקולס", ככל הנראה ברמז לגולגולת מגיברלטר (הבריטית) שהתגלתה לפני שרידי ניאנדרטל מגרמניה. הוויכוח בשאלה האם ראוי לסווג את האדם הניאנדרטלי כתת-מין קדום של האדם המודרני או כמין נפרד בסוג אדם נמשך למעשה עד היום (ראו להלן בסעיף אבולוציה). ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1868, התגלה במערת קרו-מניון במחוז דורדון שבצרפת, הראשון מבין שלדי אדם קדמון שמאפייניו האנטומיים זהים לאלו של בני-אדם בני-ימינו, ושונים במובהק מאלו של השלדים הניאנדרטלים. ממצא זה העלה לראשונה את שאלת היחסים בין "בני קרו-מניון" (במינוח המדעי המקובל כיום "הומו ספיינס מודרני אנטומית") לבין ניאנדרטלים בפרהיסטוריה של אירופה. ממצאי ניאנדרטלים נוספים באירופה מאז סוף המאה ה-19 ועד היום התגלו כמה מאות ממצאי אדם ניאנדרטלי באירופה. המפה והרשימה להלן כוללות רק כמה מן האתרים הידועים והחשובים ביותר. מערת שיפקה, צ'כיה בשנת 1880 התגלתה לסת תחתונה של ילד ניאנדרטל במערת שיפּקָה ( Šipka) בצ'כיה, לראשונה באתר שמור היטב מבחינה ארכאולוגית ביחד עם כלי אבן מוסטריים, עצמות של חיות נכחדות, ושרידי כירות שהראו על שימוש ושליטה באש. ספי, בלגיה בשנת 1886 התגלו שתי גולגולות ניאנדרטליות כמעט מושלמות בספי ( Spy) בבלגיה, ביחד עם כלי-אבן מוסטריים. מערת קרפינה, קרואטיה משנת 1899 ואילך נחשפו שברי עצם רבים של יותר מחמישים ניאנדרטלים במערת קרָפּינָה ( Krapina) בקרואטיה. השברים חרוכים ומנופצים באופן שתואר בזמנו כעדות לקניבליזם, או אף לקרב עם בני-אדם מודרניים, אך כיום נוטים יותר לייחס אותם למנהגי קבורה טקסית. שלוש הגולגולות המושלמות ביותר מאתר זה הן בנפח 1,200 עד 1,450 סמ"ק. השכבות במערה מתוארכות כיום בשתי שיטות שונות של תארוך רדיומטרי לגיל של 130 אלף שנים לפני זמננו. לה שאפל-או-סן, צרפתבשנת 1908 התגלה לראשונה קבר ניאנדרטלי במערה בלָה שָאפֶּל-אוֹ-סַן ( La Chapelle-aux-Saints) בצרפת, ובו שלד מפורט של גבר קשיש החסר רבות משיניו, שקיבל את הכינוי הפופולרי "האיש הזקן מלה שאפל". שלד זה כולל את אחת הגולגולות המפורסמות בתולדות המחקר הפלאואנתרופולוגי (מוצגת בתמונה בראש ערך זה). נפח המוח שלה הוא 1,620 סמ"ק, גדול מהממוצע של בני-אדם בני-ימינו. שִחזור שגוי של שלד הזקן מלה שאפל, קשיש נכה שסבל מפתולוגיות רבות וחמורות, גרם במשך עשרות שנים לתפיסה מוטעית של הניאנדרטלים כבעלי יציבה כפופה והליכה-על-שתיים בלתי-מפותחת. ביחד עם השלד התגלו כלי אבן מסותתים האופייניים לתרבות המוסטרית ועצמות מיני בעלי-חיים קיימים ונכחדים שאופייניים לאקלים קר, כמו קרנף צמרירי, אייל הצפון, ביזון אירופי, מרמיטה וצבוע מערות. האתר מתוארך כיום לגיל של כ-60 אלף שנה לפני זמננו. לה פראסי, צרפת בשנת 1909 התגלה שלד מפורסם אחר בלָה פֶרָאסי ( La Ferrassie), מחסה סלע בפריגו שבצרפת, הידוע בספרות המדעית בסימון "לה פראסי 1". שלד מפורט זה כלל גולגולת גבר בעלת מאפיינים קלאסיים של ניאנדרטל ונפח מוח של 1,600 סמ"ק. בסמוך לו התגלו גם שרידי ניאנדרטל בוגר נוסף ושישה צעירים, באתר אשר ייתכן ששימש כבית קברות. השכבות העליונות של אתר לה פראסי תוארכו לגיל של כ-36 אלף שנה לפני זמננו, אבל מחקר מהתקופה האחרונה רומז שהשלדים הם מתקופה מוקדמת יותר, כ-70 אלף שנה לפני זמננו. לה מוסטייה, צרפת בשנת 1909 גם התגלה שלד חלקי של צעיר ניאנדרטל באתר לֶה מוּסטיֶיה שבמחוז דורדון בצרפת. באתר זה התגלו כבר בשנת 1864 כלי-אבן, ועל שמו נקראה התרבות המוסטרית של כלי-אבן, האופיינית לניאנדרטלים. מגדל השד, גיברלטר בשנת 1926 חפרה הארכאולוגית הבריטית דורותי גארוד במחסה סלע הידוע בשם "מגדל השֵד" ( Devil's Tower) בגיברלטר, וגילתה גולגולת חלקית של ילד ניאנדרטל כבן חמש שנים, שהיא כינתה בשם המקראי הבל, ובספרות המדעית ידועה כ"גיברלטר 2". נפח המוח של הבל, 1450 סמ"ק, מרשים ביותר בשביל ילד כה צעיר. במערה אחרת בגיברלטר, מערת גורהם, נמצאו שכבות מוסטריות המתוארכות לגיל של 28 אלף שנים לפני זמננו, שכיום נחשבות לעדות המאוחרת ביותר לקיום ניאנדרטלים באירופה לפני הכחדתם. סן-סזר, צרפת סַן-סֶזֵר ( Saint-Césaire), מחסה סלע במחוז השראנט הימי בצרפת, הוא אחד האתרים המובהקים של התרבות השטלפרונית באירופה. תרבות זו מתאפיינת בשילוב של כלי-אבן מוסטריים עם חודי צור משוכללים יותר, חודי עצם וחרוזים לקישוט עשויים משנהב ומשיני חיות מחוררות. השכבה השטלפרונית באתר מתוארכת לתקופה של 36 אלף שנה לפני זמננו בשיטת התרמולומינסנציה. ב-1979 התגלו בשכבה זו מספר שלדים חלקיים, שהמפורט ביניהם מזוהה בוודאות כניאנדרטל, אחד המאוחרים ביותר שהתגלו. זהו השלד המזוהה היחיד המקושר באופן ברור לתרבות השטלפרונית, ובכך רומז שהיא הייתה תרבות ניאנדרטלית. לממצא זה חשיבות רבה בקביעת יכולתם התרבותית של הניאנדרטלים, תארוך הכחדתם ויחסיהם עם בני-אדם מודרניים אנטומית (אנשי קרו-מניון) באירופה. וינדיה, קרואטיה החל משנת 1974 נמצאו עצמות ניאנדרטלים במערת וינדיה ( Vindija) בקרואטיה, שמחלקן מוצה די-אן-איי נקי מאוד מזיהומים. הודות לכך אתר זה הוא המקור החשוב ביותר לחקר הגנום הניאנדרטלי. השכבות העליונות ביותר במערה הן בנות 32 אלף עד 33 אלף שנה לפי תיארוך פחמן-14 – אחד התאריכים המאוחרים ביותר הידועים לקיום ניאנדרטלים באירופה, אבל העצמות שמהן מוצה די-אן-איי נמצאו בשכבה עתיקה מעט יותר, בת כ-45 אלף שנה. מערת אל-סידרון, ספרד ב-1994 התגלו במערת אל-סידרון ( Cueva de El Sidrón) באסטוריאס, צפון ספרד, מאות שברי עצם של לפחות 12 ניאנדרטלים, בוגרים וצעירים, שנקברו ככל הנראה באותו זמן כתוצאה מהתמוטטות חלק במערה. הדי-אן-איי המיטוכונדריאלי שמוצה מהם הראה שכל שלושת הגברים הבוגרים השתייכו לאותה שושלת אמהית, ולעומת זאת שלוש הנשים הבוגרות באו משלוש שושלות אמהיות שונות. ממצא זה מחזק את ההשערה שניאנדרטלים חיו בקהיליות קטנות של קרובי משפחה, כאשר הנשים עוזבות את המשפחה שבה גדלו ומצטרפות למשפחת בן-זוגן (חברה פטרילוקלית). ממצאי אל-סידרון מתוארכים לתקופה של 49 אלף שנה לפני זמננו באמצעות מספר שיטות תארוך, רדיומטריות ואחרות.: מערת גואטארי, בעיירה סן פליסה סירקאו שבמרכז איטליה באפריל 2021, נתגלו שרידי תשעה ניארדנטלים ב, השוכנת במרחק 100 מטר מחוף הים הטירני. משרד התרבות האיטלקי פרסם, כי זה אחד מהמקומות החשובים בעולם להיסטוריה של האדם הניאנדרטלי, לראשונה התגלתה במערה זו גולגולת של אדם ניאנדרטלי בשנת 1939. עם מציאתם של שרידי תשעה ניאנדרטלים הגיע מספרם ל-11. במקום נמצאו בין היתר עצמות מאובנים שכוללות גולגולות, שברי גולגולת, שתי שיניים ושברי עצמות נוספות, כשעל רבים מהעצמות נראו סימני כרסום. ההערכה היא, ש- 8 מהניאנדרטלים חיו לפני 50 עד 68 אלף שנה והתשיעי חי לפני 90 עד 100 אלף שנה. כולם מבוגרים, פרט לאחד שמת כנראה בהיותו נער. החפירות באתר הפרהיסטורי, שהחלו ב-2019, נעשו בין היתר בחלק של המערה שטרם נחפר. הן כללו גם חפירות באגם שצוין לראשונה על ידי האנתרופולוג אלברטו קרלו בלנק, האחראי לתגלית הגולגולת ב-1939. במקום נמצאו גם שרידי מאובנים של פיל, קרנף, אייל, דובים, סוסי פרא, צבועים וגם שור הבר האירופאי שנכחד – ואלה מסייעים להבנה של ההיסטוריה האקלימית באזור, ושל החי והצומח בו. ממצאי ניאנדרטלים במזרח התיכון מאובני הניאנדרטלים שהתגלו לראשונה באירופה במאה ה-19 העלו שם את המודעות לנושא זה. במאה ה-20, כאשר ארכאולוגים ופלאואנתרופולוגים החלו להקדיש תשומת-לב לאתרים במקומות אחרים בעולם, התברר שניאנדרטלים היו נפוצים גם במזרח התיכון. כמה מהאתרים הידועים והחשובים ביותר הם בארץ ישראל. מערת תנור, ישראל החל משנת 1929 חפרה משלחת בראשות דורותי גארוד (שכאמור לעיל גילתה עוד לפני-כן שלד ניאנדרטלי בגיברלטר) במערת טבון (בשמה העברי: מערת תנור) שבנחל מערות בארץ ישראל, ובאותה שנה חשפה שם שלד מפורט של אשה ניאנדרטלית, שמסומן בספרות המדעית כ"טבון 1". זו הייתה התגלית הראשונה של ניאנדרטל במזרח התיכון. "טבון 1" היא קטנת-גוף וראש, יחסית לניאנדרטלים אחרים, ונפח המוח שלה 1,300 סמ"ק בלבד, עדיין נמוך רק במעט מהממוצע של נשים בנות-ימינו. שלמות השלד שלה מצביעה על כך שהיא נקברה על ידי בני קהילתה באופן מכוון. גארוד שייכה אותה לשכבה C, השלב האמצעי של התרבות המוסטרית בארץ ישראל, אך מיקומה המדויק ברצף השכבות המסובך במערה, וכפועל יוצא מכך תיארוכה, עדיין שנויים במחלוקת. גיל השכבות המוסטריות במערה הוערך במשך מרבית המאה ה-20 ל-40 אלף עד 90 אלף שנה, אך שיטות תיארוך מתקדמות מצביעות על גילים עתיקים בהרבה. שכבה C מתוארכת כיום לגיל של כ-160 אלף עד 130 אלפי שנים לפני זמננו, ושכבה B מעליה, שהוצעה כמקור אחר לשרידי האדם, מתוארכת לגיל של כ-100 אלף שנים. במהלך המאה ה-20 חפרו במערה גם ארתור ג'לינק ואברהם רונן, אך לא מצאו שרידי אדם נוספים. שמאל\|ממוזער\|200px\|רישום של שלד הניאנדרטל שהתגלה במערת כבארה בתנוחה שבה נחשף. נראים מלמעלה לסת תחתונה, בית חזה וחלק מעצמות הזרועות, וכן עמוד השדרה ואגן מושלמים. מצד שמאל שני חודי אבן מוסטרים מערת כבארה, ישראלהחל משנת 1929 נחפרה מערת כבארה שליד זכרון יעקב, ארץ-ישראל, על ידי חוקרים שונים, ביניהם פרנסיס טרוויל-פיטר, דורותי גארוד ומשה שטקליס, והתגלו בה שכבות מהתקופה הפלאוליתית התיכונה ועד לתרבות הנאטופית. בשנות ה-50 וה-60 נחפר האתר על ידי משה שטקליס, עופר בר-יוסף ואיתן צ'רנוב, ומשנות ה-80 על ידי צוות ישראלי-צרפתי בראשות בר-יוסף, ברנאר ונדרמרש וברוך ארנסבורג. צוות זה גילה את הממצא המרכזי – שלד חלקי של ניאנדרטל המסומן "כבארה 2", וזכה בפי החופרים לכינוי "מוישה" על שמו של משה שטקליס. עצמות הגולגולת והרגליים של מוישה חסרות, אך השתמרו בו בית-החזה, עמוד-השדרה והאגן באופן מושלם, טוב יותר מאשר בכל שלד ניאנדרטלי אחר שהתגלה, וכן התגלתה אצלו עצם לשון מושלמת, שהציתה מחדש דיונים לגבי יכולת הדיבור של ניאנדרטלים. העצמות נמצאו במנח האנטומי המקורי, מה שמצביע על קבורה מכוונת. במערה התגלו גם שרידי כירות, עצמות רבות של צבי מצוי, יחמור פרסי, שור הבר ואייל אציל, וכן כלי-אבן מוסטריים רבים. השכבות המוסטריות במערה מתוארכות לגילים של 62 אלף עד 48 אלף שנים לפני זמננו בשיטות תרמולומינסנציה ותהודה מגנטית אלקטרונית. מערת עמוד, ישראלמערה בנחל עמוד, נחפרה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי צוות יפני בראשות היסאשי סוזוקי מאוניברסיטת טוקיו, ושוב מאז שנות ה-90 על ידי אראלה חוברס מהאוניברסיטה העברית בירושלים, יואל רק מאוניברסיטת תל אביב וביל קימבל מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. הצוות היפני גילה ב-1961 שרידים של ארבעה ניאנדרטלים, הבולט שביניהם הוא הראשון, שלד מפורט במצב שימור טוב הידוע בספרות המדעית בסימון "עמוד 1", ולעיתים מכונה "האדם מעמוד" (Amud Man). הוא גבוה בשביל ניאנדרטל – 179 סנטימטרים, ונפח המוח שלו גדול מאוד – 1,740 סמ"ק. לעומת זאת שיניו קטנות יחסית ועל הלסת התחתונה שלו בליטת סנטר קטנה, מה שהוביל להשערה כי הוא מייצג התפתחות הדרגתית של ניאנדרטלים לבני-אדם מודרניים אנטומית, אך השערה זו אינה מקובלת כיום על מרבית החוקרים. מספר שרידים ניאנדרטלים נוספים התגלו מאז במערה על ידי הצוות הישראלי, כולל שלד חלקי של תינוק בן פחות משנה המסומן "עמוד 7". שלמותם של השלדים והשתמרותם במנח האנטומי המקורי מעידים על קבורות מכוונות. בנוסף נמצאה לסת שלמה של אייל אציל צמודה לעמוד 7, שאולי שימשה כמנחת קבורה. נמצאו גם כלי-אבן מהתרבות המוסטרית, עצמות רבות של צבי מצוי ופרסתנים אחרים, ושרידי כירות. השכבות המוסטריות במערה, בהן התגלו הניאנדרטלים, מתוארכות לגיל של 61 אלף עד 53 אלפי שנים לפני זמננו באמצעות תהודה מגנטית אלקטרונית. מערת שנידאר, עיראק משנת 1957 ועד 1961 חפר צוות בראשות ראלף סולקי (Ralph S. Solecki) מאוניברסיטת קולומביה במערת שנידאר ( Shanidar) שבמחוז ארביל בצפון עיראק, וחשף שלדים של תשעה ניאנדרטלים, בוגרים וצעירים. "שנידאר 1", שהחופרים העניקו לו את הכינוי "נאנדי", הוא גבר קשיש המראה פתולוגיות רבות, חלקן עם סימני החלמה, ודקירת עצם חד, אולי סכין או חנית בצלעותיו, שייתכן כי הייתה גורם מותו. "שנידאר 4" הוא גבר בוגר שנמצא עם כמות יוצאת-דופן של גרגרי אבקה מאובנים, מה שהוביל להשערה כי הוא נקבר בקבורה טקסית עם פרחים. השכבה שבה נמצאו השרידים הניאנדרטלים הניבה גם כלי-אבן מוסטרים, כמה מהם בטכניקת לוולואה, ועצמות רבות של חיות ניצודות, בעיקר עז הבר. שכבה זו היא לפחות בת 46 אלף שנה על-פי תיארוך פחמן-14. מערת דדרייה, סוריה החל משנת 1993 התפרסמו ממצאי חפירות של צוות יפני-סורי במערה ענקית בדדרייה (Dederiyeh) שבצפון סוריה. ראש הצוות היפני הוא טאקרו אקאזאווה מאוניברסיטת טוקיו, שהשתתף גם בחפירות מערת עמוד כתלמידו של סוזוקי. הממצאים המרכזיים הם שלדים מפורטים של שני תינוקות ניאנדרטלים, בני שנה עד שנתיים במותם, שלהערכת החופרים נקברו בקבורה מכוונת. המחקר שלהם תרם להבנת קצב התפתחות המוח ושלד הגוף בילדים ניאנדרטלים. באתרים ארכאולוגים רבים נוספים בארץ-ישראל, בירדן, בלבנון, בסוריה ובטורקיה נמצאו שכבות מוסטריות מתוארכות לתקופתם של הניאנדרטלים, כ-130 אלף עד 45 אלף שנה לפני זמננו, אך עדיין לא התגלו בהן עצמות אדם מפורטות מספיק לזיהוי הדיירים. סביר להניח שלפחות חלקם היו ניאנדרטלים, אך לא ניתן לקבוע זאת בוודאות משום שגם בני-אדם מודרניים אנטומית באותה תקופה השתמשו בכלי-אבן מוסטריים. נשר רמלה, ישראל בשנת 2021 פורסמו חלקי גולגולת באתר נשר-רמלה שבמרכז ישראל, בשכבה המתוארכת לכ-140 אלף עד 120 אלף שנים לפני זמננו. למרות זמנו של הממצא התואם לממצאי ניאנדרטלים, המאובנים מפגינים תכונות ניאנדרטליות בד בבד עם תכונות "ארכאיות" יותר שמזכירות את האוכלוסייה הקדם-ניאנדרטלית בהרי אטאפוורקה ובמקומות אחרים בפליסטוקן התיכון. החוקרים הציעו כי אדם נשר רמלה מייצג את שרידי אוכלוסיית המקור שממנה התפתחו הניאנדרטלים. ממצאי ניאנדרטלים במערב ובמרכז אסיה ניאנדרטלים חיו גם במערב ובמרכז אסיה. גבול תפוצתם המזרחי עדיין אינו ברור, אך תגליות ארכאולוגיות מהמאה ה-20 ולאחרונה מהמאה ה-21 מרחיקות אותו בהדרגה להרי הקווקז, לאוזבקיסטן ועד סיביר. מערת טשיק-טאש, אוזבקיסטן ב-1938 גילה הארכאולוג הרוסי אלכסיי אוקלדינקוב שלד חלקי של ילד ניאנדרטלי כבן 9 במערת טשיק-טאש (Teshik-Tash) באוזבקיסטן. הסברה שהילד נקבר באופן מכוון נתמכת בממצא של שישה זוגות קרני יעל סיבירי, שנקבעו מעל הקבר כמעין חיפוי. הגולגולת, שנפח המוח שלה כ-1,500 סמ"ק, השתמרה יפה במיוחד ומראה בבירור מאפיינים ניאנדרטלים. תיארוך הממצא אינו ברור, לפי ההערכות כ-100 אלף עד 70 אלף שנה לפני זמננו. מערת טשיק-טאש סימנה את גבול התפוצה המזרחי הידוע של ניאנדרטלים עד 2007, כאשר די-אן-איי מוצה מעצמות שהתגלו על ידי אוקלדינקוב בהרי אלטאי בסיביר וזיהה אף אותן כניאנדרטליות. מערת דניסובה, סיביר החל משנות ה-70 של המאה ה-20 התגלו במערת דניסובה שבהרי אלטאי בסיביר כלי אבן ושברי מאובנים של אדם המתוארכים בשיטות תרמולומינסנציה ופחמן-14 למספר תקופות, המתמשכות מ-280 אלף ועד כ-30 אלף שנה לפני זמננו. די-אן-איי שמוצה מתוך עצם זרת ושן טוחנת הראה שבעליהם השתייכו לאוכלוסייה נפרדת מבחינה גנטית מהניאנדרטלים, שקיבלה את השם האדם הדניסובי, על משקל "האדם הניאנדרטלי". בשנת 2013 פורסם רצף הגנום השלם מתוך עצם בוהן שהתגלתה במערה, והסתבר שהיא השתייכה לניאנדרטל. לא ברור עדיין אם הניאנדרטלים והדניסובים חיו במערה באותו זמן או בתקופות נפרדות. בגנומים ממערת דניסובה יש עדויות לרביית כלאיים בין ניאנדרטלים ודניסובים, בנוסף לעדויות לרביית כלאיים בין דניסובים ובין אבותיהם של אוכלוסיות אנושיות בנות זמננו ממלנזיה ואוסטרליה. הגנום של הניאנדרטל ממערת דניסובה הוא באיכות גבוהה מזו של כל גנום ניאנדרטל יחיד שפורסם לפניו. קדם-ניאנדרטלים בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, קטגוריה שנקראה קדם-ניאנדרטלים (Preneanderthal) הייתה מקובלת על פלאואנתרופולוגים שונים לציון שלדי-אדם מאובנים שהתגלו באירופה ובמזרח התיכון מתקופה של כ-600 אלף עד 130 אלף שנה לפני זמננו, כלומר קדומים מהניאנדרטלים ה"קלאסיים". הם דומים מאוד לניאנדרטלים הקלאסיים אך בעלי נפח-מוח קטן יותר, כ-1200 סמ"ק בממוצע, ומאפייני השלד הניאנדרטלים פחות מובהקים אצלם. בנוסף הם מתגלים לרוב עם כלי-אבן מהתרבות האשלית העתיקה, בניגוד לניאנדרטלים הקלאסיים המקושרים כמעט תמיד עם התרבות המוסטרית המתקדמת יותר. דוגמאות טיפוסיות של "קדם-ניאנדרטלים" כוללות את השלדים מאתר סימה-דה-לוס-חואסוס בהרי אטאפוורקה, ספרד, גולגולת סוונסקום מדרום-אנגליה, גולגולת שטיינהיים מגרמניה וגולגולת פטראלונה מיוון. גם האדם הגלילי ממערת זוטייה שבנחל-עמוד והניאנדרטלית ממערת טבון סווגו לעיתים לקטגוריה זו. מרבית הפלאואנתרופולוגים כיום סבורים כי לפחות חלק מבני-אדם אלו היו אבותיהם הקדומים של הניאנדרטלים. עם זאת, בשנים האחרונות מקובל פחות לכנותם "קדם-ניאנדרטלים", כאשר יש חוקרים המסווגים אותם כניאנדרטלים לכל דבר למרות מוחם הקטן יותר, יש המסווגים אותם למין משלהם – הומו היידלברגנסיס, ויש המעדיפים לשייך אותם לקטגוריה המעורפלת "הומו ספיינס ארכאי". כמה מהמוקדמים שביניהם אף מסווגים על ידי חוקרים מסוימים כהומו ארקטוס. ייתכן שהקושי בסיווג לקטגוריות ברורות מראה על ההדרגתיות באבולוציה של טיפוסי האדם המאוחרים. מיפוי הגנום הניאנדרטלי שמאל\|ממוזער\|200px\|טכנאי מעבדה במכון מקס פלאנק בלייפציג ממצה די-אן-איי מעצם ניאנדרטלית בת כמה עשרות אלפי שנים. בגדי המגן לא נועדו להגנת הטכנאי, אלא להגנת הדגימה מזיהומה בדי-אן-איי של הטכנאי. ב-1997 הצליח לראשונה צוות בינלאומי בראשות הגנטיקאי האבולוציוני השוודי סוונטה פבו למצות די-אן-איי מגולגולת "ניאנדרטל 1", הממצא המגדיר המקורי שהתגלה ב-1856 בעמק ניאנדר. הצוות מיפה את הרצף של מקטע זעיר בן 360 זוגות נוקלאוטידים, והראה שרצף זה שונה מהרצפים ההומולוגים של בני-אדם בני-ימינו. עד שנת 2006 מוצה די-אן-איי מ-11 שלדי ניאנדרטלים נוספים מאתרים ברחבי אירופה, כמו אנז'י ולה שאפל-או-סאנס, הישג מרכזי במדע הפלאוגנטיקה – התחום שעוסק בחקר גנומים עתיקים. ניתן כיום למצות די-אן-איי מעצמות מאובנות עד גיל של כ-100 אלף שנים לפני זמננו, פרק הזמן שבו כל הדי-אן-איי מסיים להתפרק. אתגר עיקרי במיצוי כזה הוא להימנע מ"זיהום" הדי-אן-איי העתיק בדי-אן-איי של אורגניזמים בני-ימינו, למשל בדי-אן-איי של טכנאי המעבדה העוסקים בתהליך המיצוי. בתחילה התרכז פרויקט המיפוי בגנום המיטוכונדריאלי של הניאנדרטלים, שהוא קל יותר למחקר משום שהוא עובר בירושה רק מצד האם וללא שחלוף, וניתן להשוותו לרצף של אמהות המין האנושי המודרני כמו חוה המיטוכונדרית. ב-2006 הודיע צוות ממכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בלייפציג, בראשותו של פבו, על מיפוי הרצף של מיליון זוגות נוקלאוטידים מתוך גנום טהור במיוחד מזיהומים, שמוצה מ"וינדיה 80", עצם ירך מאובנת בת כ-38 אלף שנה מאתר וינדיה בקרואטיה. הצוות גם הודיע על פרויקט בינלאומי, בשיתוף חברות ביוטכנולוגיה מסחריות, למיפוי הרצף של כל שלושת מיליארדי זוגות הנוקלאוטידים של הגנום הניאנדרטלי. ב-2010 פרסם צוות הפרויקט "טיוטה" ראשונית של הרצף כולו. בלשנים העלו את האפשרות שגם אם ניאנדרטלים היו מסוגלים לדבר, שפתם לא ניחנה במבנה התחבירי המתקדם המשותף לכל השפות בנות-זמננו. נחיתות כזו עשויה להסביר את נדירות העדויות הארכאולוגיות לאמנות, טקסיות וחשיבה סימבולית אצל הניאנדרטלים, ואת נחיתותם בתחרות מול בני-אדם מודרניים אנטומית, שבגללה אולי נכחדו. אבולוציה שאלות שנוגעות למקום הניאנדרטלים באבולוציה של האדם, מידת אנושיותם, יחסיהם עם בני-אדם מודרניים וסיבת הכחדתם, מעוררות עניין רב במדע ובציבור, בשל חשיבותן להגדרת הייחוד האנושי ו"מותר האדם". כיום ידוע שהניאנדרטלים היו ענף קטן ומאוחר יחסית באבולוציה של האדם, שהתפתח באירופה ובמערב אסיה, כאשר במקביל ובאותה תקופה התפתחו באפריקה בני-אדם מודרניים לחלוטין בהופעתם. דווקא הדמיון והקרבה הרבים בין הניאנדרטלים לאנושות בת-זמננו מעלים שאלות לגבי מקור ההבדלים התרבותיים ביניהם, ולגבי הכחדתם של הניאנדרטלים באותה תקופה עצמה שבה התפשטו בני האדם המודרניים למרבית יבשות כדור הארץ. מוצא הניאנדרטלים מקובל כיום שהניאנדרטלים התפתחו בפלייסטוקן התיכון, לפני כ-500 אלף עד 200 אלף שנה, מאוכלוסיית אב של בני-אדם קדומים המסווגת על ידי חוקרים שונים כ"קדם-ניאנדרטלים", "הומו ספיינס ארכאי", הומו היידלברגנסיס או הומו רודזיינסיס. לא ברור עדיין אם אוכלוסיית אב זו הופיעה לראשונה באפריקה והתפשטה לאחר מכן גם צפונה, או להפך. מכל מקום, החל מ-500 אלף שנה לפני זמננו כבר ניתן למצוא מאובנים רבים של אוכלוסייה זו על פני אפריקה, המזרח התיכון, אירופה ומערב אסיה. מאובנים אלו דומים למדי זה לזה, ומתאפיינים בנפח מוח של 1,100 עד 1,300 סמ"ק, גדול משמעותית משל מאובני הומו ארקטוס, אך עדיין נמוך מהממוצע של ניאנדרטלים "קלאסיים" ובני-אדם מודרניים. מאובנים אלו גם דומים מאוד לניאנדרטלים הקלאסיים במאפיינים ארכאיים רבים, כמו רכסי גבות מפותחים, חוסר בליטת סנטר, שיניים גדולות ועצמות שלד עבות. בניגוד לניאנדרטלים הקלאסיים הם מתגלים לרוב עם כלי-אבן מהתעשייה האשלית, או תעשיות דומות אחרות של התקופה הפלאוליתית התחתונה. מקובל שאוכלוסיית אב זו התפתחה במקביל לניאנדרטלים באירופה ולבני-אדם מודרניים אנטומית באפריקה. במובן זה הניאנדרטלים אינם אבות האנושות בת-ימינו, אלא מהווים ענף צדדי שנכחד. עם זאת חלק מהניאנדרטלים הם ככל הנראה אבות קדמונים של חלק מהאנושות בת-ימינו, כתוצאה משיעור נמוך של רביית כלאיים בין שני הענפים בתקופה מאוחרת יותר (ראה להלן). שמאל\|ממוזער\|350px\|הצעתו של כריס סטרינגר לעץ האבולוציוני של מיני האדם בפלייסטוקן התיכון והעליון מראה את התפצלות הניאנדרטלים, הדניסובים וספיינס במקביל מתוך אוכלוסייה ארכאית המסווגת כאן כהיידלברגנסיס, לפני כחצי מיליון שנה. הדיאגרמה מראה גם הטמעה של הניאנדרטלים והדניסובים אל תוך אוכלוסיית ספיינס בעת התפשטותה של האחרונה מאפריקה לפני כ-100 אלף שנה ליצירת האנושות בת-ימינו באמצעות השוואת רצפי הגנום ממאובנים ניאנדרטלים ומבני-אדם בני-ימינו, תוך שימוש בשיטות שעון מולקולרי, ניתן לחשב מתי חיה אוכלוסיית האב המשותפת שלהם, ומתי התפצלו הענפים זה מזה. ההערכה שחושבה בשנת 2010 על ידי חוקרי הפרויקט למיפוי הגנום הניאנדרטלי היא שהאבות הקדמונים המשותפים חיו בממוצע לפני כ-800 אלף שנה, וששני הענפים התפצלו סופית לפני 440 אלף עד 270 אלף שנה. נוסף על כך, חקר הגנום הדניסובי מראה כי האבות הקדמונים המשותפים של הניאנדרטלים והדניסובים חיו בממוצע 640 אלף שנה לפני זמננו, כלומר הניאנדרטלים והדניסובים קרובים מעט יותר זה לזה יותר מאשר כל אחד מהם לבני-אדם בני-ימינו. תוצאות ראשוניות מחקר הגנום הניאנדרטלי רומזות שלאחר התפצלות הענף הניאנדרטלי מהענף המודרני והענף הדניסובי, הוא עבר אירוע של "צוואר בקבוק", כלומר צמצום דרסטי של גודל האוכלוסייה שהקטין מאוד את השונות הגנטית שלה. רק לאחר מכן התפשטה האוכלוסייה הניאנדרטלית שוב לרחבי אירופה, מערב אסיה והמזרח התיכון. כתוצאה מצוואר בקבוק זה, רצף הגנום של הניאנדרטלים מהרי אלטאי בסיביר דומה מאוד לזה של הניאנדרטלים ממערת וינדיה בקרואטיה, כ-5,000 קילומטרים מערבה משם, הרבה יותר משהוא דומה לגנום של האוכלוסייה הדניסובית שחייתה אף היא בסיביר בערך באותה התקופה. מקובלת כיום הסברה שאירוע דומה של צוואר בקבוק עבר גם על הענף האפריקני שהוליך בסופו של דבר לאנושות המודרנית, וכתוצאה ממנו השונות הגנטית בין בני-אדם בני-ימינו מכל העולם קטנה יחסית. ואולם נראה שצוואר הבקבוק הניאנדרטלי היה דרסטי אף יותר, שכן הניאנדרטלים מסיביר ומקרואטיה דמו גנטית זה לזה הרבה יותר מאשר בני-אדם בני-ימינו מאפריקה, אירופה ומזרח-אסיה דומים זה לזה. מכאן ניתן להעריך שהאוכלוסייה הניאנדרטלית הייתה קטנה והומוגנית מאוד, על-אף פיזורה על פני אזורים נרחבים למדי. היחסים בין הניאנדרטלים לבני-אדם מודרניים שמאל\|ממוזער\|150px\|סח'ול 5, אחת הגולגולות של אדם מודרני אנטומית שהתגלו בנחל מערות, הוא אולי בן-זמנם של הניאנדרטלים מנחל מערות, וקדום בעשרות אלפי שנים מהניאנדרטלים של מערת כבארה ומערת עמוד. עדויות המאובנים וממצאים גנטיים מראים כי מוצא האנושות בת-ימינו הוא באפריקה לפני 200 אלף עד 150 אלף שנה, משם היא התפשטה למזרח התיכון לפני כ-120 אלף עד 50 אלף שנה, ולאחר מכן גם לשאר היבשות. מאובני אדם מודרניים אנטומית התגלו בארץ-ישראל במערת הגדי (מערת סח'ול) שבנחל מערות, מרחק כמה מאות מטרים בלבד ממערת טבון, ובמערת הקפיצה שבהר הקפיצה ליד נצרת. מאובנים אלו מתוארכים לתקופה של 100 אלף עד 92 אלף שנה לפני זמננו, כלומר הם בערך בני-זמנה של הניאנדרטלית ממערת טבון או מאוחרים ממנה מעט, אבל קדומים מהניאנדרטלים ממערת עמוד וממערת כבארה, שחיו לפני 62 עד 41 אלף שנה. מכך נובע שניאנדרטלים ובני-אדם מודרניים אנטומית היו עשויים לחיות יחד במזרח התיכון במשך כמה עשרות אלפי שנים. לא נמצאו עדיין ראיות חד-משמעיות שהם אכן חיו זה לצד זה באותו הזמן. השערה חלופית היא שגלי הגירה של בני-אדם מודרניים מאפריקה וגלי הגירה של ניאנדרטלים מאירופה ומאסיה החליפו זה את זה לסירוגין במזרח התיכון. החלפה כזו עשויה להיות תוצאה של התנודות באקלים הגלובלי של תקופת הקרח, כאשר הניאנדרטלים (המותאמים יותר לתנאי קור) נטו להתפשט דרומה בתקופות הקרות, ובני אדם מודרניים נטו להתפשט צפונה בהפוגות הממוזגות. קשה מאוד להבדיל בין שכבות ארכאולוגיות של ניאנדרטלים ובני-אדם מודרניים אנטומית מתקופה זו במזרח התיכון, משום ששניהם השתמשו ככל הנראה באותה תרבות כלי-אבן – התרבות המוסטרית. עם זאת, ייתכן שכבר בתקופה קדומה זו התחיל להסתמן יתרון של בני האדם המודרניים על הניאנדרטלים בתחום הטקס והאמנות. מאובני מערת הגדי ומערת הקפיצה מראים סימנים מובהקים יותר של קבורה טקסית מאשר המאובנים הניאנדרטלים, ובמערת הגדי נמצאו חרוזים עשויים מצדפים מחוררים המתוארכים לגיל של יותר מ-100 אלף שנה לפני זמננו. מחלוקת בין חוקרים התקיימה שנים רבות בשאלה האם ניאנדרטלים ובני-אדם מודרניים הזדווגו אלו עם אלו, והאם "בני-הכלאיים" היו פוריים. חוקרים שסיווגו את הניאנדרטלים והאדם המודרני למינים טקסונומיים נפרדים סברו שהם היו שונים מכדי שתתעורר משיכה מינית ביניהם, ושבמקרים נדירים של הזדווגות הצאצאים נטו להיות בלתי-פוריים, בדומה לפרדים ובני-כלאיים אחרים בין מינים ביולוגיים שונים. חוקרים אחרים סברו שבני-כלאיים כאלו התקיימו, והפלאואנתרופולוג אריק טרינקאוס (Erik Trinkaus) מאוניברסיטת וושינגטון, מומחה לאנטומיה של הניאנדרטלים, אף חיפש במוזיאונים ברחבי העולם אחרי גולגולות ושלדים המראים סימני תערובת של מאפיינים אנטומיים ניאנדרטלים ומודרניים. שמאל\|ממוזער\|150px\|אואסה-2, אחת הגולגולות שהתגלו במערת אואסה ברומניה. דנ"א עתיק שמוצה ממנה מכיל 6% עד 9% של דנ"א ניאנדרטלי, שמאורך מקטעיו ניתן להסיק שאחד מסביה היה ניאנדרטל "טהור". מפנה במחקר המדעי בנושא אירע בשנת 2010, כאשר חוקרי הפרויקט למיפוי הגנום הניאנדרטלי מצאו שהגנום של בני-אדם מודרניים החיים כיום מחוץ לאפריקה דומה יותר לגנום הניאנדרטלי בכ-2% עד 3%, יחסית לגנום של ילידי אפריקה בני-זמננו. ההסבר הפשוט ביותר להבדל כזה הוא רביית כלאיים פורייה בין ניאנדרטלים ובני-אדם מודרניים מחוץ לאפריקה, מאות אלפי שנים לאחר הפיצול בין שתי האוכלוסיות. לפי הסבר זה, ילידי אפריקה בני-ימינו הם בני-האדם המודרניים ה"טהורים" ביותר, מכיוון שנשארו באפריקה ולא באו במגע עם הניאנדרטלים, בעוד שבני אדם לא-אפריקנים (ממוצא אירופי, אסייתי או אמריקני) כיום הם "בני תערובת" שאחוז קטן של אבותיהם הוא ניאנדרטלי (ובמקרה של ילידי אוסטרליה ומלנזיה גם דניסובי). ניתן לקבל מושג כללי על משמעותה של תרומה גנטית בגודל של 2% עד 3% אם זוכרים שאדם יורש 50% מהגנום שלו מכל אחד מהוריו. פירוש הדבר שהגנום של אדם היפותטי שאחד מ-32 הרב-רב-רב-סבים שלו היה ניאנדרטל "טהור" ושאר ה-31 היו בני-אדם מודרניים "טהורים", יכיל כ-3% של די-אן-איי ניאנדרטלי. נערכים כיום מחקרים לזיהוי האללים הניאנדרטלים הספציפיים שהועברו לאנושות המודרנית. באמצעותם ניתן יהיה לענות על שאלה נוספת, האם ההכלאה התרחשה במזרח-התיכון בתקופת ה"דו-קיום" הארוכה בין שתי האוכלוסיות, או מאוחר יותר בתקופת ההגירה של בני-אדם מודרניים אנטומית לאירופה ולאסיה. במקרה הראשון צפוי שאירופאים ואסייתים בני-זמננו יהיו בעלי אותם אללים ניאנדרטלים, ואילו במקרה השני צפוי שהם יהיו בעלי אללים ניאנדרטלים שונים. סיווג הניאנדרטלים ויכוח בין חוקרים מתנהל מאז שהתגלו הניאנדרטלים לראשונה במאה ה-19, האם יש לסווגם כמין נפרד בסוג האדם "הומו ניאנדרתלנסיס" או כתת-מין של האדם המודרני "הומו ספיינס". ויכוח זה נובע בחלקו מכך שאין הגדרה יחידה וחד-משמעית של מושג המין הביולוגי. באופן כללי, מינים נפרדים מוגדרים כאוכלוסיות שאינן מתערבות גנטית זו עם זו, אך בתחומי הפלאונטולוגיה לא ניתן לרוב לדעת אם אורגניזמים נכחדים יכלו להתרבות אלו עם אלו, ולכן מאובנים מוגדרים כמעט תמיד על סמך הבדלים מורפולוגיים ואנטומיים. נוסף על כך, גם אוכלוסיות המסוגלות עקרונית להעמיד בני-כלאיים פוריים לעיתים אינן מתערבות זו בזו כתוצאה ממחסומי רבייה שונים, למשל בידוד גאוגרפי או התנהגות שונה. הראיות הגנטיות לרביית כלאיים פורייה בין בני-אדם מודרניים ובין ניאנדרטלים מחזקות את העמדה שיש לסווג את הניאנדרטלים כחלק מהמין ספיינס. עם זאת ניתן עדיין לטעון ששיעור רביית הכלאיים היה נמוך מאוד, כך ששתי האוכלוסיות אכן נשארו מבודדות יחסית. ידועים כיום מקרים נדירים של הכלאות פוריות גם בין אוכלוסיות נפרדות הנחשבות למינים שונים. לדוגמה, עורבים אפורים (Corvus cornix) לעיתים מעמידים בני-כלאיים פוריים עם עורבים אירופיים (Corvus corone) במקומות של חפיפה בין אזורי התפוצה שלהם, אך צאצאים אלו הם בעלי שיעור פוריות נמוך יותר, ולכן שתי האוכלוסיות נשארות נפרדות זו מזו. מודל גנטי חישב שהאחוז הנמוך של די-אן-איי ניאנדרטלי בבני-אדם מודרניים מצביע על שיעור קטן מאוד של מקרי העמדת בני-כלאיים, מה שמרמז על חוסר משיכה מינית בין האוכלוסיות, או על פוריות נמוכה של בני-הכלאיים, או שניהם. הכחדת הניאנדרטלים שמאל\|ממוזער\|350px\|מפת ההגירה של אוכלוסיות האדם המודרני (אדום) מאפריקה לשאר העולם. אוכלוסיית האדם הניאנדרטלי שהוחלפה על ידי האדם המודרני מסומנת בצבע חום. המספרים מציינים את מועד ההגירה בשנים לפני זמננו. האדם המודרני פגש את הניאנדרטלים לפני כ-100 אלף שנה במזרח התיכון, ולפני כ-40 אלף שנה באירופה החל מתקופה של כ-28 אלף שנה לפני זמננו לכל המאוחר, אין מוצאים עוד שלדים ניאנדרטלים או את שרידי התרבות המוסטרית האופיינית להם, אלא רק שלדים של בני-אדם מודרניים אנטומית עם תרבויות חומריות מתקדמות של התקופה הפלאוליתית העליונה. לפי הידוע כיום, הניאנדרטלים הם בני-האדם הקדמונים הבלתי-מודרניים האחרונים שנכחדו בעולם. בשנת 2004 אמנם ערערו חוקרים על מעמד זה כאשר תיארכו את האוכלוסייה המסווגת כהומו פלורסיינסיס באי פלורס שבאינדונזיה לתקופה של עד כ-13 אלף שנה לפני זמננו בלבד, אך בשנת 2016 תוקן תיארוך הממצאים בפלורס לתקופה של 50 אלף שנה לכל המאוחר, תיקון שמשיב לניאנדרטלים את מעמדם כבני-האדם הבלתי-מודרניים האחרונים שנכחדו. במזרח התיכון ובאסיה, תיעוד ארכאולוגי של תקופת ההכחדה כמעט ואינו קיים. באירופה, שם התיעוד הארכאולוגי מפורט יותר, מצטיירת תמונה דרמטית – הניאנדרטלים נעלמו בד בבד עם הופעתם של בני-האדם מודרניים לראשונה שם, והתפשטותם המהירה ברחבי היבשת, ממזרח למערב, תוך כמה אלפי שנים בלבד, בין 45 אלף ל-35 אלף שנה לערך לפני זמננו. סמיכות המאורעות בזמן מעלה חשד ברור כי בני-האדם המודרניים הם האחראים להכחדת הניאנדרטלים, באופן ישיר או באופן יותר עקיף. חוקרים והוגי דעות עדיין דנים ומתווכחים מה היו היתרונות שהקנו עליונות כה מכרעת לבני-האדם המודרניים על הניאנדרטלים, מדוע הם רכשו אותם דווקא בתקופת זמן קצרה זו, והאם הם אכן ניצלו אותם לרצח עם וטיהור אתני שיטתי של האוכלוסייה הניאנדרטלית. כדי להכריע בין הסברים שונים להכחדת הניאנדרטלים, דרוש תיארוך מדויק של הממצאים הארכאולוגיים, וכאן מתעוררים קשיים. אחת השיטות העיקריות שבשימוש, תיארוך רדיומטרי באמצעות פחמן-14, הותאמה רק לאחרונה לתיארוך תקופות עתיקות מכ-20 אלף שנה לפני זמננו. זמן מחצית החיים של פחמן-14 הוא 5,730 שנה בלבד, ופירושו שבשכבות עתיקות מכך בהרבה נותרים ריכוזים זעירים מאוד שלו בממצאים הארכאולוגיים, שקשה למדוד אותם במדויק. שכבות כאלו עלולות "להזדהם" בפחמן-14 החודר משכבות עליונות וחדשות יותר, והשגיאה הנגרמת מחמירה בריכוזים נמוכים מאוד. לכן התיארוך של אתרים ניאנדרטלים רבים באירופה נבדק שוב ושוב בשנים האחרונות, ותכופות מתוקן לתאריכים עתיקים יותר בכמה אלפי שנים. כתוצאה מכך נראה כיום שהכחדת הניאנדרטלים הייתה מעט קדומה ממה שסברו בעבר, ונמשכה זמן קצר יותר. הועלתה אף טענה שלאחר תיקוני התיארוך לא נותר אף מאובן ניאנדרטלי באירופה המתוארך בוודאות לזמן מאוחר מ-40 אלף שנה לפני זמננו, ואם כך ייתכן שהניאנדרטלים נכחדו עוד לפני בואו של האדם המודרני לאירופה. ואולם רוב הארכאולוגים בתחום סוברים שישנה חפיפה מסוימת בין שכבות ארכאולוגיות של ניאנדרטלים ובני-אדם מודרניים. האתר הארכאולוגי שנחשב כיום לאתר הניאנדרטלי המאוחר ביותר הוא מערת גורהם בגיברלטר, שבה נמצאו שרידי תרבות מוסטרית המיוחסת לניאנדרטלים (אך לא שלדי ניאנדרטלים עצמם) המתוארכים לגיל של 28 אלף שנה לפני זמננו. חוקרי האתר מעריכים שגיברלטר, בקצהו הדרומי של חצי האי האיברי, הוא אחד המקומות האחרונים באירופה שאליו הגיעו בני-אדם מודרניים בהגירתם מהמזרח. ההשערות השונות שהועלו לסיבות ההכחדה אינן בהכרח סותרות זו את זו, וייתכן שהיו מספר גורמים להכחדה, שחשיבותם היחסית הייתה עשויה להשתנות באזורים ובזמנים שונים. ניתן לחלק את ההשערות הרבות לארבע קבוצות כלליות: גורמים סביבתיים – לפי השערות אלו הניאנדרטלים לא הוכחדו על ידי בני-אדם מודרניים אנטומית, אלא כתוצאה מגורמים חיצוניים אחרים כלשהם. מספר מחקרים מצאו כי תקופת ההכחדה באירופה התאפיינה בתנודות אקלים תכופות יותר, אליהן התלוו שינויים אקולוגיים בשכיחות מיני בעלי-חיים שקרוב לוודאי שימשו כמקורות המזון של הניאנדרטלים. יש חוקרים הסוברים שהאוכלוסייה הניאנדרטלית עמדה תמיד על סף הכחדה, עקב גודלה הקטן, נטייתם לחיות בקבוצות קטנות מבודדות זו מזו, ההומוגניות הגנטית שנבעה מכך, ותנאי המחיה הקשים בתקופת הקרח. חוקרים הצליחו להראות בעזרת מודלים ממוחשבים שההשערה לפיה ניאנדרטלים נכחדו ללא השפעתם של בני-האדם מודרניים, אלא רק על ידי גורמים סביבתיים שונים – היא בעלת היתכנות. הטמעה (אסימילציה) – לפי השערה זו הניאנדרטלים לא נכחדו פיזית, אלא נטמעו באוכלוסיית בני-האדם המודרניים כתוצאה מרביית כלאיים פורייה. על-פי הממצאים האחרונים ממחקר הגנום השערה זו נכונה לפחות במידה מסוימת, אך ייתכן שאין די בה להסברת ההכחדה, שכן נראה שרביית כלאיים כזו הייתה נדירה. תחרות בלתי-ישירה – לפי השערות כאלו היו לבני-אדם מודרניים יתרונות כלשהם על הניאנדרטלים, שאיפשרו להם לשרוד ולהתרבות במספרים גדולים יותר, ולהקדים את הניאנדרטלים בתחרות על משאבים מוגבלים כמו מזון. בין היתרונות שהוצעו היו שימוש בשפה סימבולית מתקדמת, וטכנולוגיות כמו ציד באמצעות חניתות מוטלות מרחוק ותעשיית כלי אבן ועצם מתקדמת יותר. ליתרונות כאלו היו עשויות להיות סיבות גנטיות כמו גם סיבות תרבותיות שונות, אך אם הסיבות היו תרבותיות בלבד קשה להסביר מדוע במשך תקופת זמן של אלפי שנים לא אימצו לפחות חלק מהניאנדרטלים את התרבות העדיפה של מתחריהם. לכן תסריטים מקבוצות 3 ו-4 בדרך-כלל מועדפים על חוקרים הסוברים שבני-אדם מודרניים נהנו מיתרון אבולוציוני מולד כלשהו על הניאנדרטלים. שילוב של תחרות בלתי-ישירה עם גורמים סביבתיים – הניאנדרטלים נטו לחיות בקבוצות קטנות, הומוגניות מבחינה גנטית ומרוחקות אלו מאלו, ולכן היו חשופים במיוחד לסכנות כתוצאה מגורמים סביבתיים. ייתכן שהגעתם של בני-אדם מודרניים במספרים גדולים, ששכנו בין שטחי המחיה של קבוצות הניאנדרטלים הקטנות, הקצינה את השפעתם של המאפיינים הללו, בכך שהקשתה על קבוצות שונות של ניאנדרטלים להיפגש ואילצה אותם לשמור על בידוד שגרם להם להיות חשופים עוד יותר לסכנות הסביבתיות. השמדה פעילה – על פי השערות אלו בני-האדם המודרניים ניצלו את יתרונותיהם על מנת להשמיד בפועל את הניאנדרטלים. השמדה כזו לא חייבת להיות תוצאה של רצח-עם מאורגן וגלובלי – תסריט חלופי עוסק בעימותים אלימים רגילים בין שבטים וקהיליות שכנות, ללא "אפליה", אלא שהקהיליות הניאנדרטליות נטו יותר סטטיסטית לנחול תבוסה. חוקרים רבים סולדים מתסריטי ההשמדה, מסיבות מדעיות כמו גם רגשיות, ועם זאת חוקרים אחרים מצביעים על סבירותם, לאור מקרים מתועדים רבים בהיסטוריה האנושית שבהם אוכלוסיות ועמים הושמדו על ידי אוכלוסיות פולשות אלימות יותר, או בעלות טכנולוגיה מתקדמת יותר. בתרבות הפופולרית ממוזער\|200px\|שמאל\|אנשי פרא שעירים אוחזים אלות בציור הרלדי של אלברכט דירר משנת 1499 האדם הניאנדרטלי הוא הבסיס לדמות הארכיטיפית של "איש המערות" (אנגלית: caveman) הנפוצה מאוד בתרבות, באמנות ובספרות המודרניות. איש המערות מוצג בדרך-כלל בדמות גבר אלים ושוביניסט עם אינטליגנציה נמוכה, מוצק ורב-כוח, בעל ראש קטן ונמוך-מצח, ותווי פנים קופיים. לעיתים קרובות הוא מצויר ביציבה כפופה וזרועות ארוכות משתלשלות, כמעט תמיד עם גוף שעיר משל אדם רגיל, שער ראש וזקן פרועים, לבוש בפרוות חיה ואוחז אלת עץ עבה וגסה. בפועל רבים ממאפיינים אלו חסרים בסיס מדעי כלשהו, או אף שגויים בעליל: הניאנדרטלים היו בעלי מוח גדול כשל בני אדם בני ימינו, ורכס הגבות הבולט שלהם אינו מעיד על "קופיות". הם לא היו קרובים לקופי אדם יותר מאשר האדם בן ימינו, היציבה שלהם לא הייתה כפופה, ופרופורציות הגוף שלהם היו מודרניות. אין כל ראייה שהם היו שעירי גוף, או ששער ראשם וזקנם (אם אמנם היה להם זקן) היה פרוע. אין ראיות שהחברה הניאנדרטלית הייתה אלימה או שוביניסטית יותר ממרבית החברות האנושיות לאורך מרבית ההיסטוריה, ואף אלת עץ לא התגלתה מעולם באתר ניאנדרטלי כלשהו. לארכיטיפ איש המערות יש לפחות שני מקורות: בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כאשר מדע הפלאואנתרופולוגיה וחקר האבולוציה של האדם עדיין היו בחיתוליהם, היו חוקרים כמו גם חובבים ואמנים שביקשו לראות את האדם הניאנדרטלי כאבי האדם המודרני, ולכן שחזרו אותו עם מאפיינים קופיים כמו גוף שעיר ויציבה כפופה. במידה רבה אשם בכך השחזור השגוי של "האיש הזקן מלה שאפל", שלד הניאנדרטל השלם יחסית הראשון שהתגלה, אשר השתייך לפרט קשיש מאוד ונכה. אך האנתרופולגית ג'ודית ברמן עמדה על כך שרבים מן המאפיינים הארכיטיפיים של "איש המערות" הועתקו ישירות על ידי אמנים וסופרים מארכיטיפ שקדם בהרבה לתגליות המדעיות: "אדם הפרא" (אנגלית: wild man, גרמנית: wildermann) או "אדם היער" (sylvan man), יצור מיתולוגי בפולקלור של עמים אירופים, אשר תואר בדרך-כלל כבעל גוף שעיר, שער ראש וזקן פרועים, לבוש פרווה וחמוש באלת עץ. רומן הרפתקאות סוחף שקידם את הרומנטיקה של תקופת האבן, כולל רבים מן הסטראוטיפים השגויים, היה "המלחמה לאש" (צרפתית: La Guerre du feu) מאת ג'. ה. רוסני, שיצא לאור ב-1911 בפריז זמן קצר לאחר גילוי השלדים הניאנדרטלים המפורסמים מלה שאפל, לה פראסי ולה מוסטייה (תורגם לעברית על ידי נתן אלתרמן). אף כי הניאנדרטלים אינם מוצגים בספר בשמם המפורש, נראה שהם "לוהקו" לתפקיד האויבים – אוכלי-אדם שעירים ומניפי אלות, רבי-כוח אך גם מסורבלים ואיטיים. ספר מצליח זה בישר אופנה חדשה של אנשי מערות פרהיסטוריים ברומנים כמו "העולם האבוד" (1912) מאת ארתור קונאן דויל ו "הארץ שהזמן שכח" (1915) מאת אדגר רייס בורוז, ובסרטים כמו "ראשית האדם" (1912) של ד. וו. גריפית'. צ'ארלי צ'פלין הסריט עליהם פרודיות כמו "איש המערות" (1912). גם נובלה משנת 1924 של ה. ג. וולס, "The Grisly Folk", מתארת את הניאנדרטלים כפראים שעירים, חייתיים ורצחניים, שהוכחדו על ידי בני-האדם האנושיים יותר מתוך הגנה עצמית. "המלחמה לאש" עובד לסרט (1981) של הבמאי הצרפתי ז'אן-ז'אק אנו, שבו כבר לוהקו הניאנדרטלים לתפקיד הגיבורים הראשיים. עם זאת ניתנו להם מאפיינים קופיים מודגשים אפילו יותר מאשר ברומן המקורי, אף כי בתקופת זמן זו כבר היה ברור שאין לכך בסיס מדעי כלשהו. ויליאם גולדינג, שבדומה לכמה סופרים אחרים בתקופת מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה עסק רבות בנושאים של רוע ואלימות, שבר בכוונה תחילה את התדמית הטיפוסית של ניאנדרטלים ברומן שלו "היורשים" (1955, תורגם לעברית בשנת 1981), והציג אותם כפראים אצילים פציפיסטיים הנמנעים אף מציד חיות, שאין להם סיכוי מול הפולשים – בני-האדם המודרניים אשר משמידים אותם אחד אחד. סדרת הרומנים רבי המכר של הסופרת האמריקאית ג'ין מ. אואל, מתוכם מפורסם בעיקר הראשון שבט דוב המערות (1980, תורגם לעברית בשנת 1983) הציגה תמונה מציאותית יותר של ניאנדרטלים, ושל היחסים בינם לבין בני-אדם מודרניים אנטומית, באירופה של הפלייסטוקן המאוחר. אואל התבססה על תחקיר מפורט של הרקע המדעי, אך גם על מספר רעיונות שכיום נחשבים לחסרי בסיס עובדתי, כמו פולחן דוב המערות, שפת סימנים וחברה שוביניסטית עם חלוקה חדה בין תפקידי גברים ונשים. בדומה לגולדינג השתמשה אואל בזרותם של הניאנדרטלים כבמראה לשיקוף התרבות ה"אנושית", אם כי היא עסקה בעיקר בנושאים כמו פמיניזם וסובלנות לשונה. הספר עובד לסרט הוליוודי כושל בשנת 1986. סופרי מדע בדיוני שונים עסקו בניאנדרטלים בעיקר בעלילות של מסע בזמן והיסטוריה חלופית. מהן מפורסמת בייחוד הנובלה של אייזק אסימוב "ילד קטן ומכוער" (1958) מתוך הקובץ מחר כפול תשע, שהורחבה ב-1992 לרומן באורך מלא בשיתוף עם רוברט סילברברג. בעלילות כאלו מוצגים הניאנדרטלים לעיתים קרובות כנבונים ושקולים, אשר בתנאים אחרים היו עשויים לשרוד ואף לבנות תרבות חלופית לאנושות בת-זמננו. יחידת המדע של אולפני BBC הפיקה את "סודות האדם הקדמון", סרט ששוחרר לצפייה בנטפליקס במאי 2024. הסרט התיעודי עוקב אחר צוות חוקרים מאוניברסיטת קיימברידג בעת שחפרו במערת שנידאר שבכורדיסטן. ראו גם אבולוציה של האדם האדם הדניסובי לקריאה נוספת יואל רק, הנאנדרתאלים, בני דודנו הכה מוזרים. קדמוניות 164, עמ' 4–14 (2022). Katerina Harvati, Neanderthals. In Evolution: Education and Outreach, 2010 - Springer . Elizabeth Kolbert, Annals of Evolution: Sleeping With the Enemy In The New Yorker, August 15, 2011 Svante Päabo (2014) Neanderthal Man: In Search of Lost Genomes, Basic Books, קישורים חיצוניים שי שמש ויונת אשחר, גם הניאנדרטלים אהבו תכשיטים, באתר מדע גדול, בקטנה, נובמבר 2016 הרצאה לציבור על האנטומיה של הניאנדרטלים של הפלאואנתרופולוג יואל רק, סרט וידאו בערוץ אוניברסיטת תל אביב באתר יוטיוב האדם הניאנדרטלי באתר המוזיאון האוסטרלי אתר הפרויקט למיפוי הגנום הניאנדרטלי במכון מקס פלאנק בלייפציג, כולל קבצים להורדה חופשית של רצף גנום ניאנדרטלי שלם (כ-160 גיגהבייט) הרצאה על גילוי הניאנדרטלים של עיתונאי וסופר המדע קרל צימר, סרט וידאו בערוץ Vimeo. הרצאה של ריצ'רד גרין, מומחה למיצוי ופיענוח הגנום הניאנדרטלי, וידאו בערוץ אוניברסיטת קליפורניה ביוטיוב. ד"ר איתמר ברנר יוצאים מהמערות, במגזין סגולה הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1864 קטגוריה:התרבות המוסטרית קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויליאם קינג ניאנדרטלי	2024-10-08T16:23:20
קופים	קופים הוא שם עממי לאוסף מיני בעלי חיים מסדרת הפרימטים, אשר במובן המדעי כולל את תת-הסדרה קופים רחבי-אף ואת המשפחה קופים בעלי זנב, אך אינו כולל את קופי האדם ואת האדם עצמו, אף שהם קרובים אבולוציונית. כיום כוללים הקופים בהגדרתם העממית כ-150 מינים, החיים בעיקר באזורים טרופיים וסובטרופיים באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. הם שוכני עצים במקורם ורובם חיים ביערות, אך יש ביניהם מינים שהסתגלו לחיים על הקרקע בבתי גידול פתוחים כמו סוואנה. בדומה לשאר הפרימטים מתאפיינים הקופים בגפיים ארוכות וגמישות עם חמש אצבעות בעלות ציפורניים שטוחות בכל גפה, עיניים גדולות הפונות קדימה, אפרכסות אוזן בצורת קונכייה, מיעוט צאצאים בהמלטה, וזוג פטמות על החזה. אך בהשוואה לפרימטים ממוצא עתיק יותר, בעלי אף לח, הקופים כמעט כולם פעילי יום, בעלי מוח גדול יותר יחסית לגופם, אינטליגנציה גבוהה, התנהגות חברתית מפותחת, תקופת התבגרות ארוכה של הצעירים, ויכולת ללמוד באמצעות חיקוי ההתנהגות של קופים אחרים. רובם אוכלי כול, אם כי חלקם מתמחים בתפריט צמחוני של עלים, או פירות. מבחינה טקסונומית, המונח "קופים" נחשב כיום כבלתי-תקני, משום שהוא פראפילטי, והמונחים המדעיים המדויקים לקופים הם דמויי קוף ("Simiiformes", מיוונית: "בעלי צורת קוף") או אנתרופואידים ("Anthropoidea", מיוונית: "דמויי אדם"). בניגוד למונח העממי, מונחים אלו כוללים גם את קופי האדם ואת האדם עצמו. מוצאו האבולוציוני של האדם הוא ממיני קופים קדומים בעידן האוליגוקן. אטימולוגיה מקור המילה "קוף" בתנ"ך: . קופי האדם, כגון הגיבון או השימפנזה, נבדלים מן הקופים, כגון הגנון והבבון. ההבדל הבולט ביותר ביניהם הוא שקופי האדם הם חסרי זנב. בעברית אין מילה ייחודית לקופי-אדם, ולכן חודש הצירוף "קוף־אדם". ביוונית, הפופולרית כמקור לשמות מדעיים, היו המילים "Simian" (קוף) ו־"Pithecus" (קוף־אדם) נרדפות, ולכן שרדו גם כיום שמות מדעיים לקופים הכוללים את השורש "פיתקוס", למשל בשם ה"גנון" – "Cercopithecus". החל מסוף המאה ה־19, עם השתפרות ההבנה המדעית, הובדלו המילים לשתי הקבוצות. גם באנגלית היו המילים "Monkey" (קוף) ו־"Ape" (קוף־אדם) נרדפות, ובסוף המאה ה-19 הובדלו לשתי הקבוצות. סיווג שמאל\|ממוזער\|הקופים רחבי האף בדרום אמריקה הם בחלקם בעלי זנב לופת המסייע בטיפוס, כאן אצל קוף עכביש שמאל\|ממוזער\|חלק מן הקופים בעלי הזנב בעולם הישן הסתגלו לחיים על הקרקע, כאן במשפחה של בבון מצרים שמאל\|ממוזער\|קופי אדם (למעלה - גור שימפנזה מצוי) ובני-אדם אינם קופים במובן העממי של המילה, אך שניהם שייכים לתת-תת-סדרת דמויי הקוף בהגדרתה המדעית המונח "קופים" הוא מונח ישן שאיננו תקני כיום בטקסונומיה. זאת משום שעל-פי שיטת הסיווג המודרנית, קבוצות צריכות להיות מונופילטיות, כלומר לכלול את האב הקדמון של הקבוצה ואת כל הענפים שהתפתחו ממנו. המונח המדעי המדויק לקופים הוא תת-תת-סדרה "דמויי-קוף" ("Simiiformes"), שהוא מונופילטי משום שהוא כולל בתוכו גם את קופי-האדם ואת האדם עצמו, שמוצאם מקופים קדומים. אך בלשון יום-יום המונח "קופים" לרוב איננו כולל את האדם, ולכן הוא פרפילטי ואינו תקני. במובנו הפופולרי, המונח "קופים" כולל את תת-תת-תת-הסדרה קופים רחבי-אף, שתפוצתם בדרום אמריקה ומצטיינים בזנב לופת, ואת על-משפחת קופים בעלי זנב, שתפוצתם בעולם הישן ורובם בעלי זנב מפותח אך אינו לופת. המיון להלן מראה את מקומם של ה"קופים" (באותיות מודגשות) בתוך הסיווג התקני כיום. לא כל הסוגים מיוצגים, וכל סוג כולל מין אחד או יותר: סדרה: פרימטים ("Primates") תת-סדרה: בעלי אף לח ("Strepsirrhini") תת-סדרה: בעלי אף יבש ("Haplorhini") אינפרא-סדרה: דמויי-קיפוף ("Tarsiiformes") אינפרא-סדרה: דמויי-קוף ("Simiiformes") תת-תת-תת-סדרה: קופים רחבי-אף ("Platyrrhini") = "קופים מדרום אמריקה" משפחה: צבוסיים ("Cebidae") ובה הסוגים קפוצ'ין, קוף סנאי ועוד משפחה: קופי עכביש ("Atelidae") ובה הסוגים קוף עכביש, שאגן ועוד משפחה: מרמוסטיים ("Callitrichidae") ובה הסוגים מרמוסט, מרמוסט גמדי, מרמוסט גולדיי, טמרין, טמרין רעמתי ועוד משפחה: "Aotidae" ובה הסוג דורוקולי משפחה: "Pitheciidae" ובה הסוגים טיטי, סאקי, אואקרי ועוד תת-תת-תת-סדרה: קופים צרי-אף ("Catarrhini") על-משפחה: קופים בעלי זנב ("Cercopithecoidea") = "קופים בעולם הישן" משפחה: גנוניים ("Cercopithecidae") תת משפחה: גנונים ("Cercopithecinae") שבט: "Cercopithecini" ובו הסוגים גנון, קוף ירוק, פרש, מנגבי הביצות ועוד שבט: "Papionini" ובו הסוגים מקוק, בבון, מנגבי, מנגבי מצוייץ, מנדריל, ועוד תת משפחה: קולובינים ("Colobinae") ובה הסוגים קולובוס, קולובוס אדום, לוטונג, לנגור, לנגור אפור, קוף חוטם, חרומף ועוד על-משפחה: קופי אדם ("Hominoidea") משפחה: גיבוניים ("Hylobatidae") ובה הסוגים גיבון, גיבון מצויץ, סיאמנג משפחה: הומינידיים ("Hominidae") ובה הסוגים אורנגאוטן, גורילה, שימפנזה ואדם. מונח טקסונומי נוסף לקופים במובן הרחב של המילה (כלומר, כולל את קופי האדם והאדם) הוא "אנתרופואידיים" ("Anthropoidea") שפירושו "דמויי אדם". מונח זה היה נהוג במשך שנים רבות, במיון הטקסונומי של סדרת הפרימטים לשתי תת-סדרות - האנתרופואידיים וה"קדם קופים" ("Prosimians"), שכללו אז גם את הקיפופים. בתחילת המאה ה־21 העלו מחקרים טקסונומיים על-פי רצפי הגנום שהקיפופים קרובים יותר לקופים מאשר לקדם-קופים, ולכן מיון טקסונומי זה שונה למיון המפורט למעלה, אך ניתן עדיין למצוא את המיון הישן ואת המונח Anthropoidea בספרות המדעית. אנטומיה ופיזיולוגיה שמאל\|ממוזער\|שלד של קוף חרומף מסין. שמאל\|ממוזער\|כף רגל (מימין) וכפות ידיים של מקוק ברברי. שמאל\|ממוזער\|גולגולת של קוף לוטונג מראה חרטום קצר, ארובות עיניים גדולות מכוונות קדימה, וניבים ארוכים. בדומה לשאר הפרימטים, הקופים מתאפיינים בגפיים ארוכות וגמישות עם חמש אצבעות בכל גפה המצוידות בציפורניים במקום טפרים, עיניים גדולות הפונות קדימה, אפרכסות אוזן בצורת קונכייה, מיעוט צאצאים בהמלטה (לרוב אחד או שניים) וזוג פטמות על החזה. מכיוון שהתפתחו במקורם כשוכני עצים ומטפסים זריזים, לא הגיעו הקופים למידות גוף גדולות. הקופים רחבי האף נוטים להיות קטנים יותר, והמין הקטן ביותר הוא המרמוסט הגמדי, שבו הנקבות הבוגרות הן במשקל של 120 גרם, אורך גופן כ-14 ס"מ ואורך זנבן כ-15 ס"מ נוספים. הקופים בעלי הזנב מגיעים למידות גדולות יותר, בעיקר מינים שעברו הסתגלות משנית לחיים על הקרקע. מין הקוף הגדול ביותר בימינו הוא המנדריל, שהזכרים שלו מגיעים למשקל של 35 ק"ג ואורך גוף של למעלה ממטר (ללא הזנב). מיני קופים דמויי-בבון גדולים אף יותר, בהם הזכרים הגדולים ביותר אולי הגיעו למשקל של 95 ק"ג, חיו באפריקה בתקופת הפליוקן והפלייסטוקן, אך נכחדו. שלד, שרירים ועור בדומה לשאר הפרימטים, לרוב מיני הקופים חמש אצבעות ארוכות וגמישות בכל אחת מארבע כפותיהם. הבוהן בדרך-כלל מנוגדת לשאר האצבעות גם בכף הרגל (בדומה לתצורה של כף יד אנושית). ציפורני הקופים לרוב שטוחות כמו באדם, ואינן בתצורת טפרים האופיינית למרבית היונקים. עם זאת ניתן עדיין למצוא קופים מסוימים (למשל מיני המרמוסט) בהם חלק מן האצבעות מצוידות בטפרים. קצות האצבעות בקופים נוטות לפתח "כריות אצבע" רגישות למגע כמו אצל בני אדם. צירוף זה של תכונות נחשב כהתאמה ללפיתת ענפים בעת הטיפוס, אך הוא יעיל גם להבאת המזון אל הפה בעת האכילה, לטיפול בעצמים קטנים ואף לשימוש בכלים. עם זאת, באופני טיפוס מסוימים הבוהן איננה מסייעת ואף עלולה להפריע, ולכן יש מיני קופים בהם היא בלתי-מפותחת, או אף מנוונת לחלוטין. אצל מיני קפוצ'ין חסרה הבוהן בכף הרגל אך נמצאת ביד, ואצל מיני קופי עכביש ותת-משפחת הקולוביניים ("Colobinae") הבוהן נוטה להתנוון בכף היד אך נמצאת בכף הרגל. הזנב בקופים רחבי-אף מפותח ושרירי, תמיד ארוך מאורך הגוף, וחשוב לצורך שמירת שיווי משקל בעת הטיפוס והקפיצה. בכמה מן הסוגים ובייחוד אצל קופי העכביש, שאגנים ומיני הקפוצ'ין הוא אף משמש כזנב לופת (אנגלית: prehensile tail), ובקצהו יש כריות חשופות משיער, מחוספסות ורגישות למגע. אצל קופים בעולם הישן הזנב לעולם איננו לופת, ובייחוד במינים שהסתגלו לחיים על הקרקע הוא לעיתים קצר מאורך הגוף. במספר קטן של מיני קופים, למשל המקוק הברברי, הזנב מנוון ברובו או לחלוטין. בדומה לבני-אדם, קופים רבים נוהגים לשבת על עכוזם, ולא על עקביהם כמו יונקים רבים אחרים. ואולם שרירי העכוז שלהם אינם גדולים ומפותחים כמו באדם, שם הם מותאמים להליכה זקופה. במקום זאת מרופד עכוז הקופים צרי-האף ב"תפיחות שת", מכוסות בעור קשה וחשוף, אשר מאפשרות להם לשבת בנוחות על ענפי עצים ומצע קשה אחר. בדומה לעכוז בבני-אדם, תפיחות השת ממלאות לעיתים גם תפקידים באיתות מיני, למשל הן נוטות לתפוח אצל נקבות בתקופת הייחום, ולקבל צבעים בוהקים אצל זכרים שליטים מסוגי בבון ומנדריל. הקופים רחבי-האף חסרים תפיחות שת. נוסחת השיניים של הקופים רחבי האף מדרום אמריקה כוללת שתי חותכות, ניב אחד, שלוש קדם-טוחנות (או מלתעות) ושלוש טוחנות בכל רבע לסת, בסך הכל 36 שיניים. נוסחת השיניים של הקופים בעלי הזנב בעולם הישן דומה, פרט לכך שיש להם רק שתי קדם טוחנות בכל רבע לסת, ובסך הכל 32 שיניים. זוהי נוסחת שיניים זהה לזו של קופי האדם ושל האדם. שיני מרבית הקופים דומות לשיני האדם, אך הניבים שלהם לרוב ארוכים ומפותחים בהרבה. איברי חוש שמאל\|ממוזער שמאל\|ממוזער\|גורי קופים נישאים על ידי אמותיהם כשהם נאחזים בפרוותן, בתחילה על בטנן (תמונה עליונה) ומאוחר יותר על הגב (כאן בקופי סנאי) הקופים מצטיינים בראייה מעולה. הקרנית בעיניהם קטנה יחסית לזו של בעלי פרימטים בעלי אף לח ושל יונקים אחרים, ובנויה כך שמרחק המוקד גדול יותר ומאפשר תמונה גדולה יותר על הרשתית. תכונה זו מאפשרת כושר הפרדה טוב יותר והבחנה בפרטים קטנים, אך מצד שני מגבילה את כמות האור שנכנסת לתוך חלל העין, ולכן את הרגישות בחשכה. זהו אחד הרמזים שאבות הקופים התפתחו כבעלי-חיים יומיים. הקופים מצטיינים בייחוד בראיית צבע. הקופים בעלי הזנב חולקים עם האדם מערכת ראיית צבעים המבוססת על שלושה סוגי מדוכים ברשתית, המתמחים בהבחנה בצבעי אדום, ירוק וכחול (routine trichromacy). זאת בניגוד למרבית שאר היונקים שבהם יש רק שני סוגי מדוכים, או סוג אחד בלבד אצל יונקים עוורי צבעים. המערכת בת שלושת סוגי המדוכים הופיעה כנראה באב קדמון של הקופים והאדם כתוצאה ממוטצית הכפלה של אחד הגנים לאופסין, אשר אפשרה התפתחות אבולוציונית של אחד מן העותקים החדשים והתאמתו לקליטת צבע באורך-גל בינוני. במרבית מיני הקופים רחבי-האף מוטציה זו אינה קיימת, אך הופיעו בהם מוטציות אחרות שאף הן משנות את תכונות האופסינים שלהם ומשפרות את ראיית הצבע. כמו אצל פרימטים אחרים, עיני הקופים מכוונות קדימה ולא לצידי הראש כמו במרבית שאר היונקים, כך ששדות הראייה שלהן חופפים במידה רבה. סידור זה מאפשר ראייה סטראוסקופית ואומדן מרחקים מדויק, ולכן מקובל שהתפתח כהתאמה להתקדמות בקפיצות מענף לענף. אך בדיעבד הוא גם מאפשר מיקוד של שתי העיניים בפרטים קטנים וקרובים, ובכך תורם לתקשורת חזותית וליכולת השימוש בכלים אצל הקופים. לעומת זאת, חוש הריח אצל קופים חלש, יחסית למרבית היונקים האחרים. חולשה זו מתבטאת בהקטנה של אונות הריח במוח, ובהקטנה של קונכיות האף והזרבובית אצל מרבית הקופים, מה שמעניק להם את פניהם הקצרים. מתוך מאות גנים של קולטני ריח (Olfactory receptors) אצל הקופים והאדם, עשרות אחוזים אינם מתורגמים כלל לחלבון, והפכו לפסאודוגנים בלתי מתפקדים. כמו כן איבר יעקובסון בתקרת הפה קטן אצל הקופים רחבי האף, ואצל הקופים צרי האף (כולל קופי אדם והאדם עצמו) הוא מתנוון לחלוטין כבר בעובר. מוח מוחם של הקופים מפותח וגדול, בהתחשב בגודל גופם, מזה של בעלי אף לח ושל מרבית היונקים האחרים. בקופים צרי-אף גידול זה הוא כה מודגש שהוא מתואר לפעמים כ"קפיצת מדרגה" (Grade shift). בקופים רחבי-אף השונות גדולה יותר, למשל הסוגים קפוצ'ין וקוף סנאי הם בעלי מוח גדול כשל קופים צרי-אף, בעוד שסוגים אחרים, כמו המרמוסט והשאגן, הם בעלי מוח בגודל האופייני לבעלי אף לח. ממדידת נפחה הפנימי של קופסת הגולגולת במאובנים נמצא כי תהליך הגידול במוח החל לאחר הפיצול בין הקופים צרי האף ורחבי האף, והתרחש באופן בלתי תלוי בשתי הקבוצות. שינויים במבנה המוח כוללים בעיקר הקטנה יחסית של אונות הריח, לעומת הגדלתה יחסית של קליפת המוח החדשה (Neocortex או Neopalium), עד כי בקופים ובאדם היא תופסת את מרבית שטחו החיצוני של המוח. קליפת המוח נחשבת לרוב כמוקד של חשיבה ופעולה מודעות ויכולות קוגניטיביות מתקדמות, ותואמת את כישורי האינטליגנציה והכישורים החברתיים הגבוהים בקופים. גנטיקה הגנטיקה של הקופים נחקרת בעיקר על-מנת ללמוד ממנה על הגנטיקה והאבולוציה של האדם. מיפוי מלא של הגנום של מקוק הרזוס הושלם בשנת 2007. שיעור הדמיון בין גנום המקוק לגנום האדם הוא כ-93% (בהשוואה ל-99% בערך בין השימפנזה והאדם), ושיטות שעון מולקולרי מעריכות את הפיצול מן האב הקדמון המשותף שלהם לפני כ-25 מיליון שנה. מיפוי מלא של גנום המרמוסט המצוי הושלם בשנת 2014, והאב הקדמון המשותף שלו ושל מקוק הרזוס והאדם חי לפני 40 מיליון שנה על פי שעון מולקולרי. פגם גנטי המשותף לכל דמויי-הקוף - הקופים, קופי האדם והאדם - הוא מוטציה בגן של גולונולאקטון אוקסידז, האנזים האחרון בשרשרת הייצור של ויטמין C בגוף. כתוצאה מכך גן זה הפך לפסאודוגן, כלומר הוא איננו מתורגם לחלבון, ולכן הקופים והאדם נמנים עם מיעוט בקרב החולייתנים שאינו מסוגל לסנתז ויטמין C בכוחות עצמו, ובריאותו תלויה באספקת הוויטמין במזונו. המוטציה התרחשה באב קדמון של דמויי-הקוף לפני כמה עשרות מיליוני שנה, וככל הנראה השתלטה על האוכלוסייה שלו בסחף גנטי, אולי משום שהוא ניזון מפירות עשירים בוויטמין C ולכן לא נזקק לסנתז אותו בעצמו. פגם גנטי זה איננו נמצא אצל בעלי אף לח, ולכן הוא שימושי להבדיל את דמויי הקוף מבעלי האף הלח. תפוצה, בית גידול ואורח חיים שמאל\|ממוזער\|קופי טמרין רעמתי מדרום אמריקה שמאל\|ממוזער\|קוף חוטם צעיר מזנק מעץ לעץ בסבה (הרכבה של שלושה תצלומים עוקבים) שמאל\|ממוזער\|מקוקים יפניים בחורף מתחממים בטבילה במעיינות חמים. כ-150 מיני קופים כיום חיים בעיקר באזורים טרופיים וסובטרופיים באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. רק מיני קופים ספורים חיים באזורים צפוניים יותר. הקוף הצפוני ביותר הוא המקוק היפני החי באיי יפן באזורים מושלגים בעונת החורף. הוא פיתח פרווה ארוכה וצורות התנהגות מיוחדות להתמודדות עם הקור, כמו טבילה במעיינות וולקניים חמים. החרומף הזהוב והחרומף השחור חיים באזורים ממוזגים הרריים (עד 3,400 מטרים מעל גובה פני הים) בדרום-מערב סין ובטיבט, שאף הם לפעמים מושלגים בחורף. הקופים הם שוכני עצים במקורם, רבים מהם חיים ביערות, וחלקם כמעט שאינם יורדים לקרקע. הם נמנים עם המטפסים הזריזים ביותר בין היונקים, ותכופות מזנקים למרחק כמה מטרים מענף לענף ואף מעץ לעץ, כשהם מסתייעים בזנבם לשמירת שיווי משקל. חלק ממיני הקופים רחבי-האף מדרום-אמריקה, למשל קופי עכביש, הם בעלי זנב לופת, שניתן להשתמש בו גם כבגפה חמישית ולהתלות בעזרתו מענפי עצים. בגני חיות קופים לעיתים קרובות מושכים את תשומת לב המבקרים בתצוגות אקרובטיקה. עם זאת, כמה מינים של הקופים צרי-האף מן העולם הישן הסתגלו באופן משני לחיים על הקרקע בבתי גידול פתוחים. מיני הבבון והפרש הסתגלו לחיים בסוואנה, והמקוק הברברי חי בבית גידול הררי בהרי האטלס ובגיברלטר. קופים כאלו הולכים ורצים על ארבע ומחפשים את מזונם על הקרקע, אך בדרך-כלל הם עדיין מוצאים מקלט על עצים או מצוקי סלע גבוהים בשעות הלילה. מרבית מיני הקופים הם אוכלי כל, עם העדפה למזון צמחי. את הפחמימות והשומנים במזונם הם משיגים בעיקר מאכילת פירות וזרעים, אך מקורות כאלו לרוב אינם מספקים די חלבונים. יש מיני קופים, כמו שאגנים ובני תת-משפחת הקולוביניים, אשר משיגים את החלבונים שלהם מאכילת עלי העלווה של עצים. מינים כאלו הם צמחוניים לחלוטין, והם מתאפיינים בכרס תפוחה הדרושה לאחסון קיבה גדולה מספיק לפירוק העלים באמצעות תהליכי תסיסה, בדומה לקיבה של מעלי גירה. ביערות מסוימים להקות קופים ממינים אלו עלולים להפשיט עצים שלמים ממרבית עלוותם תוך ימים ספורים. כמה מיני מרמוסט מתמחים באכילת גומי טבעי, ובבוני ג'לדה הם המין היחיד של קופים הניזון בעיקר מעשב. מיני קופים אחרים, ביניהם כאלו שהם קטנים מכדי לטפח כרס גדולה דיה, משיגים את החלבונים שבתפריטם מאכילת חרקים וחסרי חוליות קטנים נוספים, ומשוד ביצים מקני עופות. בבונים אף צדים יונקים קטנים, כגון עופרי צבאים. לקופים שוכני עצים יש מעט אויבים טבעיים, שכן אין טורפים הזריזים כמוהם בטיפוס. דורסי יום באזורים הטרופיים והסובטרופיים עשויים לצוד קופים, בעיקר פרטים צעירים וחלשים. מספר קטן של מיני דורסים מתמחים, באזורים מסוימים של אזור התפוצה שלהם, בציד קופים, למשל העיט הפיליפיני (שאף מכונה לפעמים "עיט הקופים") וההרפיה ביערות הגשם הטרופיים בדרום אמריקה. מיני נחשים גדולים מאוד, כמו פיתון הודי ופיתון סלעים אפריקני, עשויים לארוב לקופים על ענפי עצים או בסבך שיחים, ולהרוג אותם בחניקה. באפריקה, קופים בעיקר מסוגי הקולובוס והבבון ניצודים לעיתים נדירות יחסית על ידי שימפנזים מצויים, שהם כבדים ואיטיים יותר בטיפוס, אך עלולים להפתיע קופים צעירים וחסרי ניסיון מן המארב, לפעמים תוך הסתייעות בעבודת צוות. קופים היורדים אל הקרקע, בפרט באזורים חשופים כמו סוואנה, פגיעים לטורפים שוכני קרקע וניצודים בעיקר על ידי נמרים וטורפים גדולים אחרים ממשפחת החתוליים. קופים נמלטים מטורפים באמצעות בריחה לענפים הדקים ביותר בצמרות העצים, ולעיתים קרובות הם מזהירים זה את זה מטורפים באמצעות קריאות אזעקה. בקופים גדולי-גוף כמו בבונים ומנדרילים, הזכרים עשויים להתאגד יחד על מנת להגן על הלהקה, ואף לתקוף נמרים וטורפים גדולים אחרים. בדומה לחיות חברתיות אחרות, קופים פגיעים להדבקה בטפילים שונים ובמחלות זיהומיות. למרות זריזותם בטיפוס, לעיתים נדירות הם עלולים להיפגע ואף למצוא את מותם בנפילה מעצים. למרות כל אלו תוחלת החיים של הקופים ארוכה יחסית ליונקים בגודל גוף דומה, ברוב המינים למעלה מ-30 שנה. התנהגות חברתית שמאל\|ממוזער\|סירוק הדדי הוא פעילות חברתית חשובה אצל קופים (כאן בזוג בבוני זית בנגורונגורו) שמאל\|ממוזער\|אם מלהקת המקוקים הברבריים של גיברלטר מיניקה את בנה רובם הגדול של מיני הקופים הם חברותיים, וחיים במשפחות או בלהקות גדולות יותר (לעיתים בנות 100 פרטים ויותר), שבין חבריהן יש מדרג חברתי. במקומות שבהם חיים כמה מיני קופים אף ניתן לראות לעיתים חבורות מעורבות, למשל קופי סנאי וקופי קפוצ'ין ביערות גשם באמריקה הדרומית, בעיקר סביב מקורות מזון. קופים מגיבים לקריאות אזהרה מטורפים שמשמיעים מיני קופים אחרים, וגורי קופים ממינים שונים עשויים לשחק יחד. במינים שונים של קופים ניתן למצוא צורות שונות ומגוונות של ארגון זוויגי וחברתי. מינים רבים הם פוליגמיים, כאשר מספר נקבות נשלטות על ידי זכר אלפא גדל-גוף שאיננו מסייע ישירות בגידול הצאצאים. אך במינים אחרים ניתן למצוא ארגון זוויגי מונוגמי, והזכרים מפגינים התנהגות אבהית ודאגה לצאצאיהם. אצל מיני בבונים להקה גדולה לעיתים קרובות נשלטת על ידי קואליציה של זכרים, שביניהם יש מדרג חברתי אך הם משתפים פעולה בהגנה על הנקבות והצאצאים. גם בין נקבות קופים בלהקה יש כמעט תמיד מדרג חברתי. המדרג החברתי והיחסים בין קופים נשמרים באמצעות צורות התנהגות ייחודיות, כמו מחוות גוף ופנים וקולות שונים. פני הקופים חשופות משיער, כך שניתן לראות את הבעות הפנים בפירוט רב. צבע עור הפנים לרוב שונה מצבע הפרווה והופך אותן בולטות יותר, ובמינים רבים הן גם מודגשות ב"מסכות" ודגמי צבע שונים. קופים נוהגים לבלות זמן רב ב"סירוק" או "טיפוח" (באנגלית: Grooming) הדדי - קוף אחד מסרק את פרוות חברו באצבעותיו ופולה ממנה לכלוך וטפילים שונים. אף שיש להתנהגות זו יתרונות ברורים בשמירה על בריאות העור והשער, נראה שחשיבותה העיקרית היא בחיזוק קשרים חברתיים ובהפגת מתחים בין חברי הלהקה. סוג הקשר החברתי החזק ביותר אצל קופים הוא לרוב הקשר שבין אם לצאצא. בדומה לשאר הפרימטים, לקופים יש מספר קטן של וולדות בכל המלטה (בדרך-כלל אחד בלבד, אם כי תאומים הם המספר הרגיל אצל מיני המרמוסט) שאותם נושאת האם איתה כל הזמן. הגור נאחז בשער אמו באצבעותיו, בתחילה בשער הבטן והחזה שלה, ובגיל מעט יותר מבוגר הוא עובר לרכוב על גבה. המגע הגופני המתמשך אשר נוצר באופן זה חשוב להתפתחותו התקינה של הגור, כפי שהודגם בניסויים פסיכולוגים מפורסמים כמו אם המגבת ואם התיל. קרבה זו גם מאפשרת לגור לראות היטב כל דבר שאמו עושה, ובאופן זה מאיץ את הלמידה באמצעות חיקוי. קצב ההתבגרות של צאצאי קופים איטי יחסית, מה שמאפשר להם ללמוד דברים רבים לפני התבגרותם, אך מצד שני הוא מקטין את מספר הצאצאים הכללי שאם יכולה לגדל בימי חייה. מרבית הקופים מגיעים לבגרות בגיל ארבע שנים, זמן ארוך משל מרבית היונקים האחרים באותו גודל גוף ואף גדולים יותר. אינטליגנציה שמאל\|ממוזער\|גור מקוק רזוס בן יומו מחקה הוצאת לשון שמאל\|ממוזער\|מקוק סרטנים בבורמה משתמש באבן לפיצוח קונכיות של רכיכות. שמאל\|ממוזער\|קוף קפוצ'ין צעיר בפארק הלאומי סרה דה קפיברה בברזיל מפצח זרע באמצעות שתי אבנים בשיטת "פטיש וסדן". הקופים נמנים עם בעלי החיים הסקרנים והנבונים ביותר, ונחשבים אינטליגנטים רק מעט פחות מקופי-אדם. יכולת מפורסמת של הקופים היא למידה באמצעות חיקוי. אנשים נוטים לזלזל ביכולת זו (וידועה האמרה העממית "קוף אחרי בן-אדם", ובאנגלית "monkey see, monkey do"), משום שהם נתקלים בה בעיקר אצל קופים בשבייה המחקים התנהגות בני-אדם בלי להבינה. ואולם מדובר ביכולת קוגניטיבית מתקדמת, שכן היא דורשת מן החקיין לדמיין את עצמו במקומו של מושא החיקוי שלו. בדומה לתינוקות אנושיים, גורי קופים מסוגלים לחקות הבעות פנים זמן קצר לאחר לידתם. על פי השערה מקובלת, יכולת זו מבוססת על נוירוני מראה הנמצאים באונה המצחית ובאונה הקודקודית של קליפת המוח שלהם. בטבע, התנהגות חיקוי מאפשרת לקופים ללמוד על ידי חיקוי קופים אחרים בלהקה שלהם, ובאופן זה להפיץ במהירות המצאות וצורות התנהגות חדשות. מחקר מפורסם בנושא זה נערך בלהקת מקוקים יפנים שחיה באי הזעיר קושימה ביפן. נקבה צעירה שכונתה "אימו" המציאה שיטה לרחוץ בטטות במי-ים, ותוך שנים ספורות למדה ממנה כל שאר הלהקה את השיטה באמצעות חיקוי. התופעה חזרה על עצמה כאשר אמו המציאה שיטה לנקות אורז מחול, על ידי השלכתו לים וליקוט גרגרי האורז שצפו על פני המים, ושוב למדה כל שאר הלהקה את השיטה ממנה. התנהגות כזו נחשבת לצורה בסיסית של העברה תרבותית. באמצעות חיקוי, יש קופים שאף לומדים מחבריהם להשתמש בכלים פשוטים. התנהגות נפוצה בקרב מיני קופים שונים היא השלכת ענפים או אבנים על טורפים, בדרך-כלל מענפי עץ או ממקום מחסה גבוה אחר. בשבייה קופים ידועים בכך שהם לעיתים משליכים את גלליהם על בני אדם, אך נראה כי זהו אלתור עקב מחסור בחפצים יעילים יותר להשלכה. בטבע, תרבות שימוש בכלים נצפתה בעיקר אצל קופי קפוצ'ין, והיא שנייה בגיוונה ובשיכלולה רק לשימוש בכלים אצל השימפנזה ואצל האדם. בדומה לשימפנזים, קופי קפוצ'ין משתמשים בענפים קטנים לליקוט חרקים למאכל, בספוגים מאולתרים מעלי עצים לספיגת מי שתייה, ובאבנים לפיצוח אגוזים, בעיקר אגוזי קשיו שקליפתם מרירה ורעילה. התנהגות הפיצוח היא משוכללת במיוחד: היא כוללת שימוש באבן בעלת גודל וצורה מיוחדים כסדן, שעליו מוצב האגוז, ובאבן נוספת כפטיש. הטכניקה מצריכה מיומנות וכוח, וביצוע יעיל שלה דורש מן הקופים שנים של חיקוי וניסיונות חוזרים ונשנים. מחקר ארכאולוגי באתרי פיצוח בפארק הלאומי סרה דה קפיברה בברזיל הראה שקופי הקפוצ'ין שם משתמשים באבנים לפיצוח כבר לפחות 3,000 שנה. מקוקי סרטנים בבורמה ובתאילנד משתמשים בטכניקה דומה לריסוק מזון צמחי קשה, וכן על מנת לפצח את הקונכיות של צדפות וחלזונות ואת השריון של סרטנים ושל חסרי-חוליות ימיים אחרים. למרות מספר ניסויים שנערכו בנושא, לא ידוע על קוף כלשהו שעבר בהצלחה את מבחן זיהוי עצמו במראה. זאת בניגוד לשימפנזים, אשר עוברים מבחן זה לאחר התנסות קצרה עם מראות. המבחן נחשב על ידי חוקרים מסוימים כראייה לקיום מודעות עצמית. מקוקי סרטנים בבאלי נוהגים לחטוף מתיירים חפצי ערך כגון כובעים, משקפיים ואף טלפונים סלולרים, ולאפשר לבעליהם לפדות אותם על ידי החלפתם בפריטי מזון. חוקרים בראשות הפרימטולוג ההולנדי פראנס דה ואל גילו כי ניתן בקלות ללמד קופי קפוצ'ין להשתמש בחפצים דמויי מטבע כאמצעי תשלום, שבאמצעותם יכלו לרכוש פרסים שונים כמו פריטי מזון. שיטה זו שימשה את דה־ואל, בין השאר, להראות בניסויים מבוקרים כי לקופים יש תפיסה בסיסית של "הגינות": קוף שילם ברצון מטבע מסוים בעד פריט מזון, אך לאחר שקוף אחר לידו קיבל בעד אותו המחיר פריט מזון נחשק יותר, סירב הקוף הראשון לעסקה נוספת במחיר ה"בלתי הוגן", ואף השליך את אותו פריט מזון שקודם קיבל בשמחה בחזרה על הנסיינים. אבולוציה שמאל\|ממוזער\|שלד מאובן של פרימט מן המין הנכחד Darwinius masillae, שצורתו אופיינית לאלו של אבות הקופים מתקופת האאוקן הופעת הקופים בתקופת הפלאוקן, לפני כ-65 מיליון שנה (זמן הכחדת הדינוזאורים) עד 54 מיליון שנה, ובתקופת האאוקן, עד לפני כ-38 מיליון שנה, האקלים הגלובלי היה חם ולח משל היום, ואזורים נרחבים של יבשות גונדוונה ולאוראסיה היו מכוסים ביערות. ביערות אלו היו נפוצים פרימטים קטנים שוכני-עצים. בגודלם, בצורת גופם וככל הנראה גם בהתנהגותם הם היו דומים ללמוריים של ימינו. קשה לפענח את האבולוציה של הפרימטים בתקופה זו, משום שהיא מסועפת מאוד, המאובנים דומים למדי אחד לשני, ורבים מהם חלקיים מאוד. כמה מקבוצות הפרימטים נכחדו כולן, למשל תת-הסדרה Adapiformes, שאחד מנציגיה מוכר מן המאובן השמור להפליא של דרווינוס, ממחצבת מסל בגרמניה המתוארכת לגיל של 47 מיליון שנה. אך ניתן לשחזר את האבולוציה של אותן קבוצות שמהן שרדו עד היום נציגים חיים, באמצעות השוואת רצפי הגנום שלהם. שתי קבוצות ששרדו הן תת-הסדרה בעלי אף לח Strepsirrhini ותת-הסדרה בעלי אף יבש Haplorhini .בעלי אף לח נחשבים כ"פרימיטיביים", כלומר דומים יותר לאבותיהם הפרימטים הקדומים, וכיום הם מיוצגים בעיקר על ידי הלמוריים והלוריסים. בעלי האף היבש התחלקו ל"דמויי קיפוף" ("Tarsiiformes") ול"דמויי הקוף" ("Simiiformes"). דמויי הקוף הפכו לקבוצה הגדולה והמגוונת ביותר של פרימטים, וחבריה נחשבים למפותחים ומתקדמים יותר מבני הקבוצות האחרות. לא ברור עדיין היכן ומתי הופיעו דמויי הקוף לראשונה, אך הראיות החזקות ביותר מממצאי המאובנים מצביעות על דרום-מזרח אסיה של היום, בהודו או בסין, בתקופת האאוקן התיכון כ-40 מיליון שנה לפני זמננו, ונראה שזמן קצר לאחר מכן הם התפשטו מערבה למזרח התיכון ולצפון אפריקה. מאובנים של מספר סוגי פרימטים קטני-גוף שלפחות כמה מהם הוגדרו כקופים התגלו באתר דור אט-בלח שבמרכז לוב, ומתוארכים לגיל של 38–39 מיליון שנה לפני זמננו. 15 סוגים מאובנים של קופים נמצאו בתצורת ג'בל קטראני באזור פיום שבמצרים, והם מתוארכים לגילים של 37 עד 30 מיליון שנה לפני זמננו. הפרימטים בעלי אף לח ככל הנראה לא עמדו בתחרות עם דמויי הקוף, ונכחדו ממרבית חלקי העולם בסוף האאוקן ובתקופת האוליגוקן. כמעט כל המינים בעלי אף לח ששרדו עד ימינו חיים אך ורק במדגסקר, אי מבודד שדמויי הקוף לא הגיעו אליו מעולם. הפיצול בין קופי העולם הישן והחדש במשך הפלאוקן והאאוקן, יבשות גונדוונה ולאוראסיה התפצלו אט-אט ליבשות של ימינו, ודרום אמריקה בייחוד בודדה משאר היבשות, כולל מצפון אמריקה של היום. כתוצאה מכך התפצלו דמויי הקוף לשני ענפים נפרדים: הקופים רחבי האף ("Platyrrhini"), אשר בודדו בדרום אמריקה, והקופים צרי האף ("Catarrhini") בעולם הישן. הסוג אגיפטופיתקוס, שגם הוא התגלה בג'בל קטראני, ומתוארך לגיל של 35 עד 33 מיליון שנה לפני זמננו, נחשב לעיתים קרובות למאובן העתיק ביותר השייך ללא ספק לקופים צרי האף. נוסחת השיניים שלו זהה לזו של הקופים צרי-האף בני ימינו (ושל האדם). מאובנים של קופים רחבי אף בדרום-אמריקה הם נדירים, ולכן מעט ידוע על האבולוציה שלהם. הערכות בשיטת "שעון מולקולרי" על פי רצפי גנום מתארכות את הפיצול בין הקופים צרי האף לרחבי האף לתקופה של בערך 40 מיליון שנה לפני זמננו, בסוף תקופת האאוקן. הערכה זו תואמת למאובן העתיק ביותר של קוף בדרום-אמריקה - שיניים של פרופיתקוס המתוארכות לגיל של כ-36 מיליון שנה לפני זמננו, ודומות לשיני קופים אפריקאים מאותה תקופה הרבה יותר מאשר לשיני קופים בני-ימינו בדרום-אמריקה. בתקופה זו כבר היה האוקיינוס האטלנטי בין אפריקה לאמריקה רחב למדי, אף כי צר בהרבה משל היום, ודרום אמריקה כבר הייתה מבודדת. לכן משערים שהקופים רחבי האף הגיעו אליה לראשונה בציפה (rafting) על "רפסודות" טבעיות של עצים שנסחפו בזרמי הים, מאפריקה או מצפון אמריקה, אולי בשלבים דרך שרשרות איים. אכלוס איים באמצעות ציפה היא תופעה זואוגאוגרפית מתועדת היטב כיום, למשל אכלוסו מחדש של האי קרקטואה לאחר שהתפרצות געשית הכחידה את החיים בו. חקר הגנומים של מיני הקופים רחבי האף מצביע על היותם מונופילטים, כלומר בעלי מוצא משותף יחיד, ואם כך ייתכן שכולם צאצאי זוג קופים או נקבה הרה שנסחפה לדרום אמריקה במאורע יחיד בתקופת האאוקן. בדומה לקבוצות רבות אחרות של יונקים שוכני האזורים הטרופיים בדרום אמריקה, הקופים רחבי האף לא הצליחו להתפשט לצפון אמריקה בתקופת ההחלפה האמריקנית הגדולה, כאשר נוצר מצר פנמה המחבר את שתי היבשות. הם אמנם הצליחו ליישב כמה מן האיים הקריביים, אך נכחדו מהם בסופו של דבר. כיום קופי בר באיים הקריביים שייכים למספר מינים פולשים של קופים צרי-אף שמקורם בעולם הישן, והובאו לאיים על ידי בני-אדם במשך מאות השנים האחרונות. קופים בעלי זנב וקופי אדם שמאל\|ממוזער\|גולגולת של Theropithecus brumpti, מין נכחד דמוי בבון ענק מתקופת הפליוקן בתקופת האוליגוקן התפצלו הקופים צרי-האף לשתי על-משפחות: קופי העולם הישן בעלי הזנב (Superfamily: Cercopithecoidea) וקופי-האדם (Superfamily: Hominoidea, באנגלית: Apes). קופי-האדם הם באופן כללי בעלי גוף גדול יותר, והזנב שלהם (שבשאר קבוצות הפרימטים הוא לרוב מפותח) התנוון. האדם שייך לעל-משפחת קופי-האדם, לכן ההבדל בין גנום האדם לגנום של מקוק הרזוס, השייך לעל-משפחת הקופים בעלי הזנב, מאפשר לתארך בשיטת שעון מולקולרי את הפיצול בין שתי הקבוצות. התאריך המוערך כיום הוא בסביבות 25 מיליון שנה לפני זמננו. קופי-האדם היו בתחילה הקבוצה המצליחה מבין השתיים, ומתקופת המיוקן ידועים עשרות מינים מאובנים שלהם על פני אסיה, אירופה ואפריקה. אבל במהלך הפליוקן והפלייסטוקן התהפך הגלגל, וכל קופי האדם פרט לסוג האדם שרדו רק ביערות גשם טרופיים באפריקה ובמזרח אסיה, אולי כתוצאה מתחרות עם הקופים בעלי הזנב, אשר כיום מיוצגים על ידי סוגים מצליחים ומרובי מינים כמו המקוק, הגנון והבבון. בתקופת הפליוקן, לפני כארבעה מיליון שנה, החלה התקררות של האקלים הגלובלי, שהתעצמה עוד יותר בעידן הקרח של הפלייסטוקן, ונעלמו היערות הסובטרופיים שכיסו אזורים נרחבים בצפון אסיה, באירופה ובצפון-אמריקה. כתוצאה מכך נכחדו הקופים לחלוטין מאזורים אלו, והם חיים כיום רק באזורים טרופיים וסובטרופיים. גם באפריקה הצטמצמו שטחי היער הטרופי, וחלקם הפך לסוואנה ואף למדבר. כתוצאה מכך הסתגלו מינים מסוימים של קופים אפריקאים, בעיקר מסוגי הבבון והפרש, לחיים על הקרקע בסוואנה הפתוחה. באותה תקופה הסתגלו לסוואנה גם האוסטרלופיתקים, אבותיו של האדם בן-ימינו. אך בניגוד לאוסטרלופיתקים שהזדקפו על רגליהם האחוריות, הקופים בעלי הזנב הולכים על ארבע גם על הקרקע. הקופים והאדם שמאל\|ממוזער\|סאם, מקוק רזוס שהוטס בשנת 1959 על ידי נאס"א בטיל ליטל ג'ו 2 לגובה 89 ק"מ, מחולץ מרתמת הבטיחות שלו לאחר ששהה שלוש דקות בחוסר משקל ונחת במי האוקיינוס האטלנטי מספר מיני קופים מוגדרים על ידי איגוד השימור העולמי IUCN כמינים בסכנת הכחדה, בעיקר כתוצאה מאיומים שונים מצד האדם. במקומות התפוצה שלהם באזורים הטרופיים, קופים נחשבים לעיתים כמזיקים לגידולים חקלאיים, ולעיתים אף ניצודים למאכל (Bushmeat - מונח עממי נפוץ באפריקה ואסיה לבשר ציד, תכופות ציד בלתי-חוקי). הזמינות ההולכת וגוברת של נשק קל בעשורים האחרונים גרמה לעלייה בקטלנות של ציד בלתי-חוקי. בנוסף, בתי הגידול בהם חיים קופים, בעיקר יערות טרופיים, לעיתים קרובות נפגעים מבירוא יערות, כתוצאה מהכשרת שטחים לחקלאות, רעיית יתר, כריתת עץ לבערה, פיתוח תעשייתי ועיור. למשל, גנון רולוואי נמצא בסכנת הכחדה חמורה בגאנה כתוצאה מציד ומכריתת יערות, ומאוכלוסיית המקוק המזוקן נותרו רק כ-3,000 קופים במספר אזורים מנותקים זה מזה בדרום הודו. אוכלוסיות קופים שאינן ניצודות לפעמים מסתגלות לחיים לצד האדם, בשמורות טבע, באתרי נופש, בגנים, ואף על גגות בניינים בכפרים ובערים. קופים מאוכלוסיות כאלו לעיתים משמשים כאטרקציה לתיירים, מואכלים על ידי בני אדם, ובמקומות מסוימים הם עלולים לפרוץ לבתים, לגנוב מזון ולהשתכר ממשקאות אלכוהולים. מיני קופים רבים שימשו כחיות מחמד במהלך ההיסטוריה. מלחים ששטו לאזורים הטרופיים והסובטרופיים לעיתים קרובות קיבלו קופים מן הילידים המקומיים והחזיקו אותם באוניותיהם כחיות שעשועים. כמה מקופים אלו יובאו לאזורים ממוזגים וצפוניים, שם עשירים ובני אצולה גידלו אותם למען היוקרה שבהחזקת חיות מוזרות ואקזוטיות. מנהג זה הוא ככל הנראה עתיק למדי, כפי שמעיד הפסוק בדברי הימים המונה את מצרכי היוקרה שיובאו לממלכת שלמה באניות תרשיש: כסף, זהב, שנהבים, תוכים וקופים. גם בכמה תבליטים וציורי קיר ממצרים העתיקה נראים קופי מחמד קטנים לצידם של פרעונים ובני אצולה. עם זאת, מרבית הקופים אינם נחשבים לחיות מחמד אידיאליות: כאשר הם כלואים בכלוב או קשורים ברצועה הם סובלים משיעמום בגלל האינטליגנציה שלהם, וכאשר נותנים להם להתרוצץ חופשי הם נוטים לגרום נזקים, בגלל סקרנותם ובגלל יכולתם לטפס לכל מקום, לטפל בחפצים בידיהם ולפתוח דלתות ומגרות. בנוסף, עקב קרבתם הגנטית לאדם, קופים צפויים יותר להדביק אנשים ולהידבק מהם במחלות זיהומיות מאשר כלבים וחתולים למשל. פרימטולוגים ומכוני מחקר אינם ממליצים על אחזקת קופים כחיות מחמד, ובישראל, כמו במדינות רבות אחרות, החזקת קוף ללא היתר מיוחד אסורה על פי חוק. קופים לעיתים אולפו לסייע לבני-אדם במלאכות שונות, למשל בטיפוס על עצי קוקוס וקטיפת הפרי. קופים מאולפים השתתפו לעיתים קרובות בהצגות קרקס נודדות, ושיעשעו את הצופים כשהם לבושים בבגדים ומחקים התנהגות בני-אדם. כיום ארגונים שונים מאלפים קופי קפוצ'ין כחיות סיוע לנכים משותקים בכל גופם. הקופים מסוגלים ללמוד לבצע פעולות פשוטות כמו פתיחת קופסאות ובקבוקים או הכנסת ארוחה מוכנה לתנור מיקרוגל. חכם הרפואה היווני גלנוס, שפעל באימפריה הרומית במאה השנייה לספירה, הכיר בדמיון הרב שבין קופים לבני-אדם. מכיוון שבתקופתו נאסרו ניתוחי אדם שלאחר המוות הוא ביסס את מרבית הידע האנטומי שלו על ניתוחים בקופים, וטען שדי בהם להכשרת רופאים לניתוח חולים אנושיים. בתקופה המודרנית, קופים משמשים כחיות ניסוי במחקרים מדעיים, בעיקר המין מקוק רזוס אשר נחשב כאורגניזם מודל בתחומי הביולוגיה והרפואה. למרות שהקופים יקרים וקשים לאחזקה ממרבית חיות הניסוי, הם התחליף הקרוב ביותר (פרט לקופי-אדם) לניסוי על נבדקים אנושיים. למשל, בשנות ה־50 וה־60, קופים היו בין החיות הראשונות שהוטסו לחלל, עוד לפני טיסות חלל מאוישות. יש ביקורת ציבורית של ארגונים שונים על השימוש בקופים למחקר, וניסויים בקופים כיום נמצאים בפיקוח מוסדות ממשלתיים של רווחת בעלי חיים במרבית מדינות המערב. בתרבות שמאל\|ממוזער\|קופי מקוק יפני בציור יפני מן המאה ה-19 לאורך ההיסטוריה, תרבויות אנושיות שהכירו קופים זיהו את דמיונם הרב לבני-אדם, אך התייחסו לכך בצורות שונות מאוד. בתרבויות שהכירו קופים מקרוב באזורי המחיה שלהם, כגון במצרים העתיקה, בהודו ובסין, היחס היה לעיתים קרובות חיובי, וקופים זכו למעמד של חיות מקודשות, אלים וגיבורי תרבות. לעומת זאת בתרבויות אחרות, בעיקר כאלו שלא הכירו קופים באזורי המחיה שלהם, קופים לעיתים קרובות נחשבו לשדים, ליצורים תת-אנושיים, או לבני-אדם שהפכו לחיות כתוצאה מכישוף או מעונש אלוהי. בתרבות המערב כיום, קופים לעיתים קרובות נתפסים כקריקטורות של בני-אדם, ובכך כסמל לתכונות שליליות כמו כיעור, גיחוך, חוסר מוסריות או חוסר-הבנה. תפיסות פשטניות של תורת האבולוציה גם גורמות לראיית קופים כדרגה "פרימיטיבית" של בני-אדם. בעברית מדוברת כיום הכינוי "קוף" לרוב נתפס ככינוי גנאי. קופים לא חיו באופן טבעי במצרים העתיקה, אך המצרים ייבאו מיני קופים שונים בעיקר מנוביה (אזור שכיום הוא דרום מצרים וצפון סודאן) והחזיקו אותם בבתיהם כחיות מחמד. הבבון נחשב לחיה מקודשת, ומספר אלים מצרים, כמו תחות ובאבי, תוארו לעיתים בדמות בבון או כבעלי ראש בבון. בכמה תבליטים וציורי קיר ממצרים העתיקה מתוארים בבונים עוסקים בעבודות שדה ומלאכות בית שונות, רוקדים, מנגנים או מתפללים. לסברת מומחים בני ימינו אין מדובר בתיאור מציאותי של חיות מאולפות אלא בייצוגים אלגורים ומיתיים. הנומאן, האל הקוף, הוא אחד האלים בהינדואיזם, ודמות אהובה בראמאיאנה ובסיפורים אחרים במיתולוגיה ההינדית. הוא הבכיר בין הוואנארה, עם של קופים מיתיים שיוחסו להם תכונות של הרפתקנות, נאמנות, כוח פיזי אדיר ויכולת קסומה לשנות צורה. לפי אגדה הינדית פופולרית אחרת, פניו וידיו השחורים של קוף הלנגור נשרפו על ידי האלים, כעונש על כך שגנב את פרי המנגו מגן העדן והביאו לבני האדם. בעקבות מסורות אלו, קופי הלנגור ומקוק הרזוס נחשבים למקודשים בהודו, ולעיתים שוכנים בסביבות מקדשים. בטיבט, מיתוס בריאה נפוץ מתאר את כל הטיבטים כצאצאיו של הקוף החכם פא טרלגן צ'אנגצ'ופ סמפה (מילולית: האב הקוף העתיק המואר), שהציל את בניו הרבים מרעב כאשר המציא את החקלאות. בסין, המלך הקוף סוּן ווּקוֹנג הוא אחד מאלי הטאואיזם ודמות אהובה ב"המסע למערב" (המתורגם מסינית לעיתים קרובות כ"סיפורו של קוף"), ובסיפורים נוספים בפולקלור הסיני. קופים הם נושא פופולרי באמנות בודהיסטית בסין וביפן. שלושת הקופים החכמים הם במקורם סמל להימנעות מן הרוע, אף כי בתרבות המערב הם הפכו מאוחר יותר לסמל של העלמת עין מעוול. מוטיב נפוץ אחר בציור זן-בודהיסטי בסין וביפן הוא קוף המנסה להגיע אל בבואת הירח במים. באפריקה, האל בעל התעלולים אשו בדת היורובה תואר לעיתים עם קוף לצידו. ייתכן שדמות הקוף מוזגה עם דמות האל ויצרה את הקוף המסמן , דמות עממית פופולרית בתרבות ובמוזיקה של העבדים האפריקאים באמריקה. הקוף המסמן מוצג בשירים וסיפורים היתוליים כמורד תעלולן, המתבדח על חשבונן של דמויות האריה והפיל החזקים ממנו. בתרבויות אמריקה הפרה-קולומביאנית מוכרות דמויות קופים, המייצגות בחלקן אלים ודמויות מיתולוגיות. בקופאן ובאתרים ארכאולוגים אחרים של תרבות המאיה ישנם פסלי אבן יישובים בדמות קופי שאגן, אשר לפי הפירושים הנפוצים מייצגים לבלרים ופטרונים-מגינים של מוזיקה ואמנות. במיתוס הפופול ווך במיתולוגיה של המאיה, אויביהם של התאומים הגיבורים נענשים בהפיכתם לקופים. דמות מפורסמת של קוף בעל זנב ארוך ומגולגל, 93 מטרים רוחבה, נמצאת בין קווי נסקה בפרו. בתלמוד הבבלי נאמר שחלק מבוני מגדל בבל נענשו בהפיכתם ל"קופים ושדים ורוחות ולילין" (סנהדרין ק"ט). מוטיב דומה חוזר באמונה מוסלמית כי כופרים באללה, כמו היהודים, נענשו בהפיכתם לקופים ולחזירים. בהלכה היהודית הקוף היא אחת החיות אשר הרואה אותה מצווה לברך את ברכת משנה הבריות. בתרבות המערב, ממשיל המשלים היווני איזופוס השתמש בדמות הקוף במשל השועל והקוף, שם היא מסמלת ראוותנות ריקנית וחוסר שליטה עצמית. בעת החדשה באירופה, אנשים רבים נתקלו בעיקר באותם קופים שאולפו לחקות התנהגות אנושית בהצגות קרקס ובמופעי רחוב, ומשום כך הפך הקוף לסמל של התנהגות חסרת הבנה, למשל ב"משפט הקוף המקליד". קופים פופולריים בספרות ובקולנוע, לרוב כדמויות משעשעות המבדרות את הקהל בחיקויים ובתעלולים. גם בישראל קופיקו היה גיבור אחת הסדרות הפופולריות ביותר של ספרות ילדים. גלריית תמונות קופים צרי אף: קופים רחבי אף: לקריאה נוספת Blythe A. Williamsa, Richard F. Kaya, and E. Christopher Kirk (2010) New perspectives on anthropoid origins. PNAS, vol. 107, no. 11, pp 4797–4804 Polina Perelman et al. (2011) A Molecular Phylogeny of Living Primates PLoS Genetics 7(3): e1001342. doi:10.1371/journal.pgen.1001342 Joanna E. Lambert (2012) Primates in Communities: The Ecology of Competitive, Predatory, Parasitic, and Mutualistic Interactions Between Primates and Other Species. The Nature Education Knowledge Project Klaus Zuberbuhler (2012) Primate Communication. The Nature Education Knowledge Project Larissa Swedell (2012) Primate Sociality and Social Systems. The Nature Education Knowledge Project Colin A. Chapman (2012) What Influences the Size of Groups in Which Primates Choose to Live?. The Nature Education Knowledge Project קישורים חיצוניים יוצאים מהכלים, מאמר של מייקל הסלאם על שימוש בכלים אצל קופים, סיינטיפיק אמריקן, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי הרצאה של הפרימטולוג פראנס דה ואל על שיתוף פעולה והגינות בקופים - וידאו באתר TED הרצאה של לורי סנטוס מאוניברסיטת ייל על ניסויי "כלכלה" עם קופי קפוצ'ין - וידאו באתר TED הערות שוליים קטגוריה:בעלי אף יבש קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך קטגוריה:שמות עממיים של יונקים	2024-09-20T05:38:14
פרימטים	פרימטים (שם מדעי: Primates; קופאים) היא סדרה במחלקת היונקים הכוללת את האדם ולמעלה מ-200 מיני קופים, קופיפים וקופי אדם. הסדרה מחולקת לארבע תת-סדרות: קופים צרי-אף כולל את קופי אדם ובפרט את האדם קופים רחבי-אף בעלי אף לח קופיפים קופים צרי-אף וקופים רחבי-אף שייכים לאותה אינפרא-סדרה: אנתרופואידים. שאר הפרימטים לעומתם מכונים קיפופים. מאפייני הסדרה אצל הפרימטים הראייה היא החוש המפותח ביותר. יש להם ציפורניים, שתי בלוטות חלב בלבד ולרוב נולד צאצא אחד בכל המלטה. בנוסף, מלבד הקואלות, הם בעלי החיים היחידים בטבע בעלי טביעות אצבע. המין הגדול ביותר בסדרה הוא גורילה מזרחית (Gorilla beringei) שמשקלו עד 205 ק"ג. הקטן ביותר הוא למור ברטה עכברי (Microcebus berthae) שמשקלו עד 30 גרם. משמעות השם פירושה בעברית של המילה הלטינית "פרימט" הוא "ראשון במעלה". את המונח טבע קארולוס ליניאוס משום שבסדרה זו כלול האדם, "נזר הבריאה", כדברי ליניאוס. כך קרא ליתר היונקים "השניים במעלה" ולשאר בעלי החיים "השלישיים במעלתם". בקרבה האנטומית הרבה שבין האדם לקופים הבחינו כבר הקדמונים, כמו אריסטו וגלנוס. אבולוציה ההיסטוריה האבולוציונית של הפרימטים מגיעה 85 מיליון שנה אחורה. אחד ממיני היונקים העתיקים ביותר הקרוב לראשוני הפרימטים, פלסיאדפיס, הגיע מצפון אמריקה. אחר, , הגיע מסין. פרימטים קדומים נוספים בעלי מבנה דומה, נפוצו באירואסיה ובאפריקה במהלך הפליאוקן והאאוקן. פורגאטוריוס הוא אחד מארבע מינים שנכחדו שלפי המחקר הוא הדוגמה המוקדמת ביותר לפרימט או פרוטו-פרימט, המתוארך לפני 66 מיליון שנה. הפרימטולוג דייוויד ביגון הגיע למסקנה כי פרימטים קדומים נפוצו באירואסיה וכי שושלת שמובילה לקופים ובני האדם האפריקאים, כולל דריופיתקוס, נדדה דרומה מאירופה או ממערב אסיה לאפריקה. אוכלוסיית הפרימטים הטרופיים ששרדה, אשר נראית באופן המלא ביותר באתרי המאובנים העליונות של תקופת האוליגוקן והשכבות התחתונות ביותר של שקע פיום מדרום-מערב לקהיר, הולידה את כל מיני הפרימטים החיים – למורים של מדגסקר, לוריסים של דרום מזרח אסיה, של אפריקה, ואת האנתרופואידים החולקים אבות קדומים משותפים עם הומו סאפיאנס. טקסונומיה סדרה פרימטים (Primates) תת-סדרה בעלי אף לח (Strepsirhini) אינפרא-סדרה אדפיפורמס (Adapiformes) – נכחדה אינפרא-סדרה דמויי למור (Lemuriformes) על משפחה למורים (Lemuroidea) משפחה למורי קוף (Archaeolemuridae) – נכחדה משפחה למורי קואלה (Megaladapidae) – נכחדה משפחה למורי עצלן (Palaeopropithecidae) – נכחדה משפחה למורי ספורט (Lepilemuridae) משפחה למוריים (Lemuridae) משפחה דאובנטוניים (Daubentoniidae) משפחה אינדריים (Indridae) משפחה למורים צמריים (cheirogaleidae) על-משפחה לוריסים (Lorisoidea) משפחה לוריסיים (Lorisidae) משפחה גלגויים (Galagidae) תת-סדרה קופים רחבי אף או קופי העולם החדש (Platyrrhini) על-משפחה Ceboidea משפחה צבוסיים (cebidae) משפחה סאקיים (pitheciinae) משפחה מרמוסטיים (callitrichidae) משפחה קופי עכביש (atelesidae) תת-סדרה קופיפים (Tarsiiformes) משפחה אומומידיים (Omomyidae) – נכחדה משפחה קופיפיים (Tarsiidae) תת-סדרה קופים צרי אף או קופי העולם הישן (Catarrhini) על-משפחה Cercopithecoidea משפחה קופים בעלי זנב (Cercopithecidae) על-משפחה הומינואידים (Hominidae) משפחה הילובטידיים (Hylobatidae) משפחה הומינידיים (Hominidae) על-משפחה Propliopithecoidea – נכחדה משפחה Propliopithecidae על-משפחה Saadanioidea – נכחדה משפחה Saadaniidae – נכחדה גלריה ראו גם סחר בינלאומי בפרימטים קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס	2024-09-05T02:06:03
שימפנזה	שמאל\|ממוזער\|250px\|שימפנזה מצוי יושב. שמאל\|ממוזער\|250px\|שימפנזים מצויים בספארי ברמת-גן שִׁימְפַּנְזָה (שם מדעי: Pan) הוא סוג של קוף אדם במשפחת ההומינידיים, הכולל שני מינים: השימפנזה המצוי (Pan troglodytes), והשימפנזה הננסי או "בונובו" (Pan paniscus). שני המינים חיים בעיקר ביערות גשם טרופיים במערב ובמרכז אפריקה, והגבול הטבעי בין אזורי תפוצתם הוא נהר הקונגו ואגן הקונגו. השימפנזה הוא הקרוב ביותר לאדם מכל שאר בעלי החיים בימינו, ומכאן העניין המדעי והציבורי בו. מקור השם המילה "שימפנזה" מקורה במילה "קיבילי-צ'ימפנזה" באחת משפות בנטו המדוברת באנגולה, שמובנה "קוף אדם", וייתכן שפירושה המילולי "איש מחקה". באנגלית המילה מבוטאת "צ'ימפנזי" (chimpanzee) ולעיתים מקוצרת בלשון חיבה ל"צ'ימפ" (chimp). השם המדעי של הסוג Pan נטבע בשנת 1816 על ידי חוקר הטבע הגרמני לורנץ אוקן (Lorenz Oken; 1779–1851), על שמו של האל פאן המתואר במיתולוגיה היוונית בדמות סאטיר. במשך שנים רבות נחשב השימפנזה המצוי כמין היחיד בסוג שימפנזה, ולכן גם כיום מילה זו משמשת לעיתים קרובות לתיאור המין שימפנזה מצוי. בשנת 1929 תואר לראשונה המין השני בסוג – שימפנזה ננסי או "בונובו". במינוח מדעי "שימפנזה" הוא שם הסוג, אשר כולל את המינים "שימפנזה מצוי" ו"שימפנזה ננסי". סיווג סוג השימפנזה הוא אחד מתוך ארבעה סוגים החיים כיום במשפחת ההומינידיים. שלושת האחרים הם הגורילה, האורנגאוטן והאדם. בעבר ייחדו משפחת ההומינידיים לאדם ולסוגים נכחדים הקרובים יותר לאדם מאשר לכל קוף אדם אחר, כמו אוסטרלופיתקוס, אך בשנות ה-60 חישובי קרבה על פי רצפי הגנום שלהם הראו לראשונה שקופי האדם הגדולים קרובים מאוד לאדם ואין הצדקה להפרידם למשפחה אחרת. לאחר שקופי האדם הגדולים הוכנסו למשפחת ההומינידיים התעורר צורך ביחידות טקסונומיות קטנות יותר שיבדילו בין שושלת האדם לשאר קופי האדם. יחידות אלו היו צריכות להתחשב בכך שלפי רצפי הגנום שלהם, סוג השימפנזה קרוב יותר לאדם מאשר לגורילה, והגורילה קרוב יותר לשימפנזה ולאדם מאשר לאורנגאוטן. לצורך זה הוצעו רמות השבט והתת-שבט. סוג השימפנזה מסווג לאותו שבט עם סוג האדם, אך יוחד לו תת-שבט נפרד – הפאנינים (Panina). שם זה נגזר משם הסוג הלטיני של השימפנזה Pan. כאשר מתעלמים מסוגים ומינים נכחדים ומציינים רק את אלו החיים בימינו, סיווג זה נראה כלהלן: על משפחה: קופי אדם (Hominoidea) משפחה: גיבוניים (Hylobatidae) משפחה: הומינידיים (Hominidae) תת-משפחה: פונגינאים (Ponginae) סוג: אורנגאוטן (Pongo) תת-משפחה: הומינינאים (Homininae) שבט: גוריליניים (Gorilini) סוג: גורילה (Gorilla) שבט: הומיניניים (Hominini) תת-שבט: פאנינים (Panina) סוג: שימפנזה (Pan) מין: שימפנזה מצוי (Pan troglodytes) מין: שימפנזה ננסי (Pan paniscus) תת-שבט: הומינינים (Hominina) סוג: אדם (Homo) מין: אדם נבון (Homo sapiens) לעיתים נשמעות בציבור טענות שגויות שמין השימפנזה הננסי קרוב יותר לאדם מאשר מין השימפנזה המצוי (או לעיתים להפך). מכיוון ששני המינים מסווגים לסוג שימפנזה, קרבתם הגנטית לאדם זהה. הבדלים בין המינים ההבדלים האנטומיים בין השימפנזה המצוי לשימפנזה הננסי מועטים. למרות שמו, השימפנזה הננסי אינו קטן בהרבה מן השימפנזה המצוי, אך הוא בעל מבנה גוף קל ועדין יותר. משקלם של שימפנזים מצויים הוא 40 עד 60 ק"ג בזכרים ו-32 עד 47 ק"ג בנקבות. משקל שימפנזים ננסיים הוא בממוצע 39 ק"ג בזכרים ו-31 ק"ג בנקבות. הבדלים משמעותיים יותר בין שני המינים נמצאו בהתנהגותם החברתית והמינית. בלהקות שימפנזים מצויים הזכרים הם בעלי מעמד שליט על הנקבות, בעוד שבלהקות שימפנזים ננסיים הנקבות בעלות מעמד שליט על הזכרים. נקבות השימפנזים הננסיים דומות לנקבות האדם בכך שהן מסוגלות להזדווג גם מחוץ לתקופת הביוץ שלהן, בעוד שנקבות שימפנזים מצויים, בדומה למרבית שאר נקבות היונקים, מתייחמות ומקיימות פעילות מינית רק בתקופת הביוץ. שימפנזים ננסיים מרבים לקיים יחסי מין ביניהם, הטרוסקסואלים ולעיתים רחוקות הומוסקסואלים, לא רק לצורך התרבות אלא גם לחיזוק קשרים חברתיים, סיום סכסוכים או לצורך הנאה מינית. הם בעלי החיים היחידים מלבד האדם אשר לעיתים קרובות מזדווגים פנים אל פנים. אורח חיים השימפנזים חיים בקבוצות גדולות אך לפעמים יעדיפו קבוצה קטנה כמו בעת חיפוש אחר מזון. לכל חבר בקבוצה יש "מעמד חברתי", ברוב המקרים זכר מוביל בראש והוא אחראי למשל להילחם נגד טורפים. כאשר זר יתקרב יתחילו השימפנזים לקרוא קריאות רמות כדי להרחיק את הזר, השימפנזים מתחלקים במזונם וכשאחד מוצא עץ פרי הוא יקרא על פי רוב לחבריו לבוא ולהצטרף. שימפנזים חיים עד גיל 40–50 בטבע, אולם בשבי יכולים להגיע אף לגיל 60. השימפנזה המתועד כזקן בעולם היה כוכב הסרט טרזן, צ'יטה, שנפטר ב-2011 בגיל 80. היריון ולידה הנקבה יכולה להמליט אחת לחמש או שש שנים ובכל חייה היא תביא בסך הכל עד חמישה ולדות. הקופיף נולד במשקל של כקילוגרם וחצי, ועד גיל ארבע או חמש יישן לידה ויינק מחלבה. לתינוק השימפנזה ילדות ארוכה מכיוון שהוא צריך ללמוד רבות כיצד להסתדר בכוחות עצמו, כשהשימפנזה נולד הוא בצבע ורוד צהוב ובמשך הזמן הצבע מתכהה. סרטים גודול מתגעגעת לשימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק (1963) הקופים באים, האמריקאים באים! (1967) בין השימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק, (1984) אנשי היער, (1988) התרעת שימפנזים, הפקה עצמית, (1990) שימפנזים, הם או אנחנו, (1990) החיים והאגדה של ג'יין גודול, נשיונל ג'יאוגרפיק, (1990) יומן שימפנזים, BBC, (1996). ג'יין גודול: מדוע?, נשיונל ג'יאוגרפיק, (2000) ראו גם אדם שימפנזה שימפנזה ננסי לקריאה נוספת דייוויד קאומן, מפעל החיים של ג'ין גודול, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 149, אוקטובר 2010 ג'ושוע פור, כל האמת על השימפנזים, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 141, פברואר 2010 קישורים חיצוניים ערוץ 7, השימפנזה החכמה ביותר בעולם הלכה לעולמה הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1816 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי לורנץ אוקן קטגוריה:הומיניניים	2024-07-07T11:17:16
שימפנזה מצוי	שימפנזה מצוי (שם מדעי: Pan troglodytes) הוא מין של קוף-אדם בסוג שימפנזה. השימפנזה המצוי הוא אחד משני מינים בסוג זה, והמין האחר הוא שימפנזה ננסי (בונובו). שני מינים אלו הם הקרובים ביותר לאדם מכל שאר בעלי החיים הקיימים בימינו, ומכאן העניין המדעי והציבורי בהם. תפוצתו של השימפנזה המצוי במרכז אפריקה, בדרך-כלל ביער גשם טרופי כמו אגן הקונגו. הוא מטפס על עצים אך חי חלק ניכר מזמנו גם על הקרקע. הוא הולך על ארבע תוך הישענות על החלק החיצוני של פרקי אצבעות ידיו, ולעיתים מזדקף על רגליו האחוריות. משקל גופו מעט גדול משל השימפנזה הננסי, אך קטן בממוצע משל האדם. לעומת זאת זרועותיו ארוכות מזרועות אדם, וכוחו הפיזי גדול בהרבה. הוא אוכל-כול הניזון בעיקר מפירות, וכן הוא צד יונקים קטנים. השימפנזה המצוי הוא בעל חיים חברותי מאוד החי בלהקות בנות 20 עד 80 פרטים, שמקיימים ביניהם מדרג חברתי. בניגוד למין השימפנזה הננסי, אצל השימפנזה המצוי מעמד הזכרים גבוה ממעמד הנקבות. השימפנזה המצוי נחשב לאחד ממיני בעלי החיים האינטליגנטיים ביותר. בטבע הם משתמשים במגוון כלים, כגון מקלות לשליית טרמיטים ואבנים לפיצוח אגוזים, ולעיתים אף מתאימים כלים אלו לשימוש הרצוי באופנים פשוטים. מאחר שהם לומדים כישורים כאלה באמצעות חיקוי שימפנזים אחרים, נוצרות אצלם בטבע תרבויות האופייניות לכל קהילה ושונות במנהגיהן מאלו של קהילות אחרות. בשביה הם לומדים להשתמש במגוון כלים של בני-אדם, לתקשר עמם בשפות סימנים, ולזהות עצמם במראה. השימפנזה המצוי הוא מין בסכנת הכחדה. מעריכים כי רק מאה אלף עד מאתיים אלף פרטים חיים כיום בטבע, ומספרם הולך ומתמעט. מספר איומים חברו יחד לפגיעה הקשה באוכלוסיית הבר של המין, בעיקר ציד בידי אדם, בירוא יערות בהם הוא חי, ומגפות של מחלות זיהומיות המועברות ככל הנראה מבני-אדם. מקור השם המילה "שימפנזה" מקורה במילה "קיבילי-צ'ימפנזה" באחת משפות בנטו המדוברת באנגולה, שמובנה "קוף אדם", וייתכן שפירושה המילולי "איש מחקה". בעברית המילה נשמעת, בשל סיומת הה', כלשון נקבה ולכן יש המתייחסים אל הזכר במילה "שימפנז", אך אין זה מינוח תקני. באנגלית המילה מבוטאת "צ'ימפנזי" (chimpanzee) ולעיתים מקוצרת בלשון חיבה ל"צ'ימפ" (chimp). עד שנת 1929 נחשב השימפנזה המצוי למין היחיד בסוג שימפנזה, ולכן גם כיום מילה זו משתמשת לעיתים לתיאור המין שימפנזה מצוי. לעיתים קרובות יכונה השימפנזה המצוי במילה "שימפנזה" והשימפנזה הננסי בשמו האפריקאי "בונובו". אך במינוח מדעי "שימפנזה" הוא שם הסוג, אשר כולל את המינים "שימפנזה מצוי" ו"שימפנזה ננסי". השם המדעי Pan troglodytes משקף את הבלבול הרב ששרר במעמדו הטקסונומי של המין בראשית המחקר המדעי בו, כמו גם את ההשפעה של מיתוסים ואגדות. פירוש שם המין troglodytes ביוונית הוא "שוכן מערות", שם בלתי-מתאים שכן השימפנזה המצוי אינו שוכן במערות. שם זה נטבע במקור במאה ה-17 על ידי חוקר הטבע השוודי קארולוס ליניאוס כשם המין Homo troglodytes (כלומר: "אדם שוכן מערות") לציון שבט אדם אגדי שהתקיים על פי השמועה באפריקה. שם זה שונה בשנת 1776 ל-Simia troglodytes (יוונית: "קוף שוכן מערות") על ידי חוקר הטבע הגרמני יוהאן פרידריך בלומנבאך (Johann Friedrich Blumenbach; 1840-1752). ולבסוף הועדף שם הסוג Pan שהגדיר בשנת 1816 חוקר הטבע הגרמני לורנץ אוקן (Lorenz Oken; 1851-1779), על שמו של האל פאן. אל זה מתואר במיתולוגיה היוונית בדמות סאטיר, שדמיונו לשימפנזה קלוש למדי. סיווג ומיון השימפנזה המצוי הוא אחד משני מינים בסוג השימפנזה (Pan). המין השני הוא השימפנזה הננסי (Pan paniscus), הדומה לשימפנזה המצוי, אך הוא מעט קטן ובעל מבנה גוף עדין יותר. עד היום הוגדרו ארבעה תת-מינים של השימפנזה המצוי, הנבדלים זה מזה בעיקר באזור תפוצתם באפריקה: תת-המין המרכז-אפריקני או בשמו המדעי, (Pan troglodytes troglodytes) שתפוצתו בעיקר בגבון, ברפובליקה של קונגו, וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, וכן בקמרון, הרפובליקה המרכז-אפריקאית, וגינאה המשוונית. תת-המין המזרח-אפריקני (Pan troglodytes schweinfurthii) שתפוצתו בטנזניה, רואנדה, בורונדי, אוגנדה, זמביה והרפובליקה המרכז-אפריקאית. תת-המין המערב-אפריקני (Pan troglodytes verus) שתפוצתו בסנגל, גינאה, גינאה ביסאו, סיירה לאון, חוף השנהב, ליבריה ומאלי. תת-המין הניגרי-קמרוני (Pan troglodytes ellioti, ידוע גם בשם המדעי Pan troglodytes vellerosus) שתפוצתו בעיקר בניגריה וקמרון. ההבדלים החיצוניים בין תת-מינים אלו אינם מובהקים, פרט לנטייה למידות גוף קטנות יותר אצל תת-המין המערב-אפריקני. מחקרים גנטיים (ראו בפרק גנטיקה) מראים כי תת-המין המערב-אפריקני ותת-המין הניגרי-קמרוני אכן היו מבודדים יחסית זה מזה ומן האחרים במשך מאות אלפי שנים, אך אין הבדלים גנטיים משמעותיים בין תת-המין המרכז-אפריקני והמזרח-אפריקני. למרות זאת משתמשים במינוח של תת-המינים האלו, הנמצאים כולם בסכנת הכחדה, לצורכי שימורם והגנה עליהם. מאפיינים שמאל\|ממוזער\|250px\|זכר בגן חיות מפגין את ניביו המפותחים כמו כל קופי האדם, גם השימפנזה המצוי הוא פרימט חסר זנב. גפיו ארוכות וגמישות, בעלות חמש אצבעות בכל גפה. האצבעות ארוכות ומפותחות, ומצוידות בציפורניים שטוחות בדומה לאדם, במקום בטפרים כמו אצל מרבית היונקים. כף הרגל דומה במבנה שלה לכף היד, כמו גם למבנה של כף יד אנושית, עם בוהן מנוגד לשאר האצבעות, ומותאמת ללפיתת ענפים ולא להליכה. בכף היד של השימפנזה, האצבעות ארוכות וחזקות מאצבעות אדם, פרט לאגודל שהוא קצר ופחות מפותח. לשימפנזה המצוי אפרכסות אוזניים דמויות קונכייה בצידי הראש, עיניים גדולות מכוונות קדימה, ועור פנים ללא שיער. נוסחת השיניים שלו זהה לזו של האדם ושל כל שאר הקופים צרי האף: שתי חותכות, ניב אחד, שתי קדם-טוחנות ושלוש טוחנות בכל רבע לסת, ובסך הכל 32 שיניים. אך בניגוד לאדם (ובדומה לשאר קופי האדם), ניבי השימפנזה המצוי ארוכים וחדים, בעיקר אצל זכרים. בדומה לקופי-אדם אחרים, שימפנזים מצויים מפגינים דו-צורתיות זוויגית בגודל גופם – הזכרים הבוגרים גדולים וחסונים, ומשקלם 40–60 ק"ג, בעוד הנקבות קטנות יותר, ומשקלן 32–47 ק"ג. בשביה, שימפנזים מצויים לעיתים בעודף משקל כתוצאה משפע מזון עתיר קלוריות ותרגול מועט מדי, ועשויים להגיע למשקל של 80 ק"ג. כשהם עומדים על ארבע, גובהם בכתפיים הוא 82 ס"מ בממוצע (זכרים ונקבות). כשהם עומדים זקופים על שתיים גובהם בין 100 ל-170 ס"מ. כמו אצל כל קופי האדם החיים כיום, זרועותיהם ארוכות בהרבה מרגליהם, ומוטת הזרועות שלהם (מקצה אצבעות יד אחת לקצה האצבעות של היד השנייה) גדולה פי 1.5 לערך מגובהם. שימפנזים מצויים חסונים מאוד, והבוגרים חזקים מאתלטים אנושיים למרות משקל גופם הקטן יותר. עם זאת, הטענה הנפוצה שהם חזקים פי חמישה עד עשרה מבני-אדם היא גוזמה, שמקורה במחקר ישן שהופרך. גוף השימפנזה המצוי מכוסה בפרווה גסה בצבע שחור (לעיתים חום כהה מאוד), פרט לפניו, אוזניו וכפות ידיו ורגליו החשופים. הגבות והשיער בתחתית הסנטר לעיתים לבנים. הגורים נולדים עם ציצת שיער לבנה הדומה לזנבנב קצר על אחוריהם, אשר משחירה עם התבגרותם. צבע העור החשוף בהיר מאוד אצל גורים, ועם הגיל הוא נוטה להתכהות במידה משתנה אצל שימפנזים שונים, לעיתים עד כדי עור שחור לחלוטין. לשימפנזה המצוי עיניים חומות (בדומה למרבית היונקים שאינם בני-אדם, "לובן העין" שלו איננו לבן), ומעליהן רכסי גבות מפותחים, בעיקר בזכרים, אם כי לא במידה רבה כמו אצל הגורילה. לסתותיו בולטות לפנים, אפו קטן ושטוח ושפתיו דקות וגמישות. בדומה למרבית הקופים צרי האף, עכוזו של השימפנזה המצוי מרופד ב"תפיחות שת" – עור קשה וחשוף המאפשר לו ישיבה נוחה על ענפי עצים או על מצע קשה אחר. אצל נקבות בתקופת הייחום, תפיחות השת מתנפחות ומקבלות צבע ורדרד, המושך מינית את הזכרים. בזכרי השימפנזה המצוי, האשכים גדולים יותר מאשר בכל מין אחר של קוף אדם, פי ארבעה מאלו של זכרי גורילה שגופם גדול בהרבה, ככל הנראה משום שייצור מוגבר של תאי זרע נדרש בשיטת הרבייה הייחודית למין, שבו כל נקבות הלהקה מזדווגות עם כל הזכרים (ראו בסעיף "התנהגות זוויגית"). תוחלת החיים של שימפנזים בטבע בין 40 ל-45 שנה. הגיל המבוגר ביותר תועד כנראה אצל זכר בשם גרגור (Gregoire) שמת במקלט השייך למכון של ג'יין גודול ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בגיל 62 שנה. אבולוציה פלאונטולוגיה ההיסטוריה האבולוציונית של הסוג שימפנזה בכלל ושל השימפנזה המצוי בפרט עדיין לוטה בערפל, משום שמאובנים של הסוג נדירים ביותר. עד שנת 2005 לא נתגלו כלל מאובני שימפנזים, למרות השפע היחסי של מאובני הומינידים אחרים מהסוגים אדם ואוסטרלופיתקוס באפריקה. ייתכן שמקום המחיה של השימפנזים ביערות טרופיים גרם לתנאי הרבדה ושימור גרועים במיוחד של שרידיהם, בהשוואה למינים שוכני אזורים פתוחים או יבשים יותר. בשנת 2005 פורסמו לראשונה מאובנים מהסוג שימפנזה: מספר שיניים שנמצאו, באופן מפתיע, בחלק המזרחי של הבקע הסורי-אפריקני בקניה, בשכבה גאולוגית שגילה כחצי מיליון שנה. מידות השיניים מזכירות את השימפנזה המצוי יותר מאשר את השימפנזה הננסי, אך בשל הממצא החלקי קשה להעריך בוודאות אם אמנם אלה שרידיו הקדומים ביותר הידועים של השימפנזה המצוי. המאובנים עשויים לייצג גם מין נכחד ולא ידוע למדע של שימפנזה. תגלית זו מוכיחה שתחום התפוצה של הסוג נמתח בתור הפליסטוקן מאות קילומטרים מזרחית מאשר התפוצה היום, וכי עמק הבקע לא הציב מכשול להתפשטות השימפנזים. בנוסף, נראה כי לשימפנזים ולאדם היסטוריה ארוכה מאוד של דו-קיום במזרח אפריקה; אוכלוסייה של שימפנזים התקיימה בזמן ובמקום חופפים למיני האדם הקדומים כדוגמת ההומו ארקטוס שנתגלו אף הם באותן שכבות. גנטיקה בגלל נדירות המאובנים, מרבית הידע לגבי האבולוציה של המין מקורה במחקר הגנטי שלו. הודות לקרבתו לאדם, השימפנזה המצוי היה אחד ממיני היונקים הראשונים שהגנום שלו פוענח. פרויקט גנום השימפנזה החל רשמית בדצמבר 2003, על ידי תאגיד בינלאומי של מכוני מחקר ואוניברסיטאות בעולם. בשנת 2005 פרסם צוות הפרויקט "טיוטה" של רצף הגנום כולו. המגוון הגנטי במין השימפנזה המצוי נחקר על-מנת להשוותו עם המגוון הגנטי במין האדם. לצורך מחקרים אלו נאספו דגימות רוק, דם וצואה משימפנזים במקומות חיותם הטבעיים באפריקה, וחלקים מן הגנום שלהם מופו והושוו זה לזה. נמצא כי המגוון הגנטי בין שימפנזים מצויים גדול משמעותית מזה שבין בני-אדם מרחבי העולם, אף על פי שהשימפנזים חיים אך ורק באזור המשווני באפריקה. ממצא זה תומך בסברה שהמין האנושי בן-ימינו הוא צעיר מבחינה אבולוציונית והומוגני יחסית מבחינה גנטית, ואין הצדקה לחלוקתו לגזעים או תת-מינים. למעשה, מחקרים אלו מצאו כי גם בשימפנזה המצוי אין הצדקה להפרדה בין תת-המין המזרח-אפריקני לתת-המין המרכז אפריקני. עם זאת, חישובי שעון מולקולרי במספר מחקרים בלתי-תלויים הראו שתת-המין המערב-אפריקני ותת-המין הניגרי-קמרוני התפצלו זה מזה ומשאר תת-המינים לפני כמה מאות אלפי שנים. זהו זמן הדומה לזמן ההתפצלות של בני אדם בני-ימינו מן הניאנדרטלים. בנוסף, מחקרים אלו מראים שמין השימפנזה המצוי ומין השימפנזה הננסי התפצלו זה מזה לפני כמיליון עד שני מיליון שנים, אף על פי ששניהם חיים באפריקה המשוונית ורק נהר הקונגו מבדיל בין תחומי התפוצה שלהם. מצירוף הידע מן הגנטיקה ומן המאובנים ניתן אם כן להסיק עץ פילוגנטי מקורב: אב קדמון משותף אדם-שימפנזה (התפצל לפני 8 עד 4 מיליון שנה על פי שעון מולקולרי) תת-שבט: פאנינים סוג: שימפנזה (תאריך לא ידוע בין 8 ל 1 מיליון שנה לפני זמננו על פי שעון מולקולרי) מין: שימפנזה מצוי (לפני 2 עד 1 מיליון שנה על פי שעון מולקולרי) תת-מין: שימפנזה מצוי מערב-אפריקני (לפני כחצי מיליון שנה על פי שעון מולקולרי). תת-מין: שימפנזה מצוי ניגרי-קמרוני (לפני כ-300 אלף שנה על פי שעון מולקולרי). תת-מין: שימפנזה מצוי מרכז-אפריקני ומזרח-אפריקני (לפני כ-300 אלף שנה על פי שעון מולקולרי). מין: שימפנזה ננסי (לפני 2 עד 1 מיליון שנה על פי שעון מולקולרי) תת-שבט: הומינינים סוג: אוסטרלופיתקוס (4 עד 1.6 מיליון שנה על פי תיארוך מאובנים) סוג: אדם (לפני 2.2 מיליון שנה על פי תיארוך מאובנים) מין: הומו ארקטוס (לפני 1.6 מיליון על פי תיארוך מאובנים) מין: הומו ספיינס (לפני כחצי מיליון שנה). מין או תת-מין: אדם ניאנדרטלי (לפני כ-300 אלף שנה על פי שעון מולקולרי ותארוך מאובנים). תת-מין: אדם מודרני (לפני כ-200 אלף שנה על פי שעון מולקולרי ותארוך מאובנים). תפוצה, בית גידול ואורח חיים תחום תפוצתו הטבעי של השימפנזה המצוי באזור הטרופי שבמרכז אפריקה, ברצועה רחבה המשתרעת מסנגל לחופי האוקיינוס האטלנטי במערב ועד טנזניה במזרח, בקצהו הדרומי של הבקע הסורי-אפריקני. ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, נהר הקונגו מפריד בין אזורי התפוצה של השימפנזה הננסי מדרום לנהר ושל השימפנזה המצוי מצפונו. יישוב אדם ובירוא יערות מגבילים כיום את תפוצת השימפנזה המצוי לאזורים מבודדים בתוך תחום התפוצה הזה. מעריכים כי מרבית אוכלוסיית הבר של המין, כ-77%, מרוכזת בשתי מדינות בלבד – גבון וקונגו. בפארק אודאלה בקונגו נמדדה הצפיפות הגדולה ביותר של שימפנזים בטבע – למעלה משני פרטים לק"מ מרובע. בסך הכול מעריכים שהאוכלוסייה הטבעית כיום מונה בין 100,000 ל-200,000 שימפנזים מצויים. כ-250 נוספים נמצאים בגני חיות ברחבי העולם, וכ-1,200 במכוני מחקר שונים. בתי גידול האופייניים לשימפנזה המצוי מגוונים יותר מאלו של מינים אחרים של קופי-אדם. הם כוללים בעיקר יער גשם טרופי, לעיתים יער הצומח באזורים הרריים בגבהים של עד 3,000 מטר מעל לגובה פני הים, ולפעמים באזורי ביצות. לעיתים רחוקות השימפנזה המצוי חי גם בחורש ואף באזורים מעורבים של חורש וסוואנה פתוחה ויבשה יחסית. אף ששימפנזים הם מטפסים מוכשרים, מידותיהם הגדולות יחסית מגבילות את זריזותם בצמרות העצים, בהשוואה לקופים בעלי זנב ולגיבונים, והם מבלים חלק גדול מזמנם על הקרקע. הם בעלי חיים יומיים, המחפשים את מזונם במשך היום ובלילה ישנים בקנים שהם בונים על עצים. השימפנזה המצוי בונה בכל ערב קן חדש, באמצעות כיפוף מספר ענפים גמישים סמוכים ושילובם זה בזה. בצמרות העצים שימפנזים נעים במספר דרכים, ובעיקר באמצעות "זרועיות" (brachiation) – תלייה מתחת לענף והתקדמות בתנופות זרוע. זרועותיהם הארוכות ורבות הכוח מותאמות לתנועה באופן זה. כוחם הפיזי הרב מאפשר להם "טיפוס אנכי" – עלייה וירידה אפילו בגזעי עצים חלקים מענפים, באמצעות זרועותיהם ורגליהם. על הקרקע הם הולכים בעיקר על ארבע, תוך השענות על הצד החיצוני של פרקי אצבעות הידיים – אופן הליכה הייחודי לשימפנזה ולגורילה הנקרא "הליכת פרקים" (אנגלית: knuckle-walking). שימפנזים גם הולכים לעיתים כברות דרך קצרות על שתי רגליהם האחוריות, למשל כאשר הם נושאים מזון בזרועותיהם, או בעת תצוגות ראווה כאשר הם מבקשים להיראות גדולים יותר. אולם, בניגוד לבני אדם, הליכתם על שתיים מסורבלת ובזבזנית מבחינה אנרגטית, עקב כפות רגליהם דמויות הידיים, רגליהם הקצרות המופנות לצדדים וגבם הקצר והקשיח יחסית, שאינו מאפשר להם להזדקף לחלוטין. לא נצפו בטבע שימפנזים שוחים, אף כי השימפנזים של אתר פונגולי בסנגל טובלים במקווי מים רדודים על-מנת לצנן את עצמם בימים חמים. זהירותם של שימפנזים ממים עשויה להסביר את העובדה שנהרות באפריקה משמשים כקווי גבול טבעיים בין תחומי התפוצה של מינים ותת-מינים. זהירות זו גם מנוצלת לעיתים על ידי גני חיות המשכנים אותם באזורים מוקפים בחפיר ממולא במים, וידועים מקרים של שימפנזים שטבעו בחפיר זה בנסותם להימלט. עם-זאת, הטענה ששימפנזים אינם מסוגלים לשחות משום ששריריהם המפותחים מגדילים את המשקל הסגולי של גופם הופרכה על ידי שימפנזים שגודלו כחיות מחמד ולמדו לשחות ואף לצלול להנאתם בבריכות שחייה. שימפנזים מצויים הם אוכלי כול. הם ניזונים בעיקר מפירות, שבהם תופסים מקום חשוב מינים טרופיים שונים של פיקוס הדומים לפיקוס התאנה. כמו כן הם אוכלים עלים, ניצני עלים, גבעולים, תפרחות, קליפת עץ, שרף עץ, ולעיתים אף מעט עפר, המשמש להם ככל הנראה כמקור למינרלים. הם משלימים את תזונתם מן החי, בליקוט חסרי חוליות, שוד ביצים מקיני ציפורים, רדיית דבש מקיני דבורים, וציד יונקים קטנים. הם עשויים לבלות שעות רבות בשליית טרמיטים מתוך תליהם. שימפנזים מצויים בטבע נצפו כשהם צדים קופים קטנים מהם, בעיקר מסוג קולובוס אדום, וכן עופרי קודו משורטט, צביונים וגורים של חזירי יבלות. בשר ציד מהווה לכל היותר 3% מתפריטם של שימפנזים מצויים בטבע, אך הוא מוערך מאוד על-ידם ויש לו חשיבות חברתית. לשימפנזה המצוי מעט אויבים טבעיים פרט לאדם. הנמר האפריקאי מסוגל לטפס על עצים ויש לו נטייה ידועה לציד קופים בעלי זנב, לכן מעריכים שהוא הטורף העיקרי של שימפנזים מצויים במרבית אזורי התפוצה שלהם, אך עדויות ישירות לכך נדירות ביותר. בשעות היום וכאשר הם נמצאים בקבוצות, שימפנזים מתגודדים נגד נמרים ואף תוקפים אותם בהשלכת ענפים ואבנים, אך יש יסוד לשער כי בשעות הלילה שימפנזה בודד יהיה פגיע יותר. החוקר כריסטוף בוש העריך כי בפארק הלאומי טאי בחוף השנהב נטרפים כ-5% מאוכלוסיית השימפנזים על ידי נמרים בכל שנה, אך הערכה זו נסמכת בעיקר על עדויות עקיפות, ונראה שבמקומות אחרים באפריקה שיעור הטריפה נמוך בהרבה. בפארק מהאלה בטנזניה נמצא שער שימפנזים מצויים בגללי אריות, אך זהו ככל הנראה אירוע נדיר, וברוב שטחי המחיה של השימפנזים אריות אינם מצויים, שכן בית הגידול האופייני להם הוא סוואנה פתוחה ולא יער-גשם טרופי. התנהגות שימפנזים מצויים הם בעלי-חיים חברתיים מאוד. רוברט ירקיז (Robert Yerkes), פסיכולוג אמריקאי שחקר אותם, השתמש בביטוי "שימפנזה אחד איננו שימפנזה", כפרפרזה על פתגם מיוונית עתיקה "אדם אחד איננו אדם". הם חיים בלהקות המונות 20 עד 80 פרטים, גדולות יותר מאשר בכל מין אחר של קוף-אדם. כל להקה מגינה על נחלה ששטחה באזורי יער 5–40 קמ"ר, אך באזורי סוואנה (שם צפיפות מקורות המזון נמוכה בהרבה) עשוי להגיע ל-560 קמ"ר. הלהקה הגדולה לעיתים קרובות מתפצלת לקבוצות קטנות יותר וגמישות בהרכבן, העשויות להיפרד זו מזו למשך היום, או אף לפרקי זמן של עד כמה ימים, לצורך חיפוש מזון. מכיוון שמקורות המזון שלהם, ובייחוד פירות עונתיים, מופיעים ונעלמים תכופות, שימפנזים נאלצים לחפש אחריהם במשך מרבית יומם, תוך סיור מתמיד ברחבי נחלתם הגדולה. עץ שפירותיו הבשילו לא תמיד יספק די מזון לעשרות פרטים, ולכן שימפנזים יעדיפו לחפש מזון בקבוצה קטנה ולא להתחרות עליו עם כל שאר חברי הלהקה. כאשר קבוצות שימפנזים מסיירות על קרקע היער, תנועתן לעיתים קרובות חרישית וממושמעת, בטור עורפי המובל על ידי הפרטים המבוגרים והמנוסים יותר, המזהירים את הבאים אחריהם מסכנות אפשריות. מדרג ומעמד בלהקה להקת שימפנזים מצויים נשלטת על ידי הזכרים הבוגרים והחזקים ביותר, שביניהם מדרג חברתי, מן הבכיר ביותר ("זכר האלפא") לנחות ביותר. מעמד הנקבות נמוך ממעמד הזכרים (בניגוד למעמדן השליט במין השימפנזה הננסי), אך גם בינן לבין עצמן מדרג חברתי. הזכרים השליטים מקפידים לבסס את מעמדם במדרג ולשמור עליו, בעיקר באמצעות "תצוגות ראווה" הכוללות סימור השער, חשיפת הניבים ומפגני כוח שונים, כגון תיפוף על גזעי עצים, ניעור ענפים והשלכת אבנים גדולות. תצוגות כאלו מתדרדרות למאבקים אלימים של ממש רק לעיתים נדירות, שכן חברי הלהקה מכירים את כל שאר החברים וזוכרים היטב את מעמדם. זכרים ונקבות נמוכי מעמד בדרך-כלל יגיבו על תצוגת ראווה של זכר שליט במחוות הכנעה ופיוס המאשרות את מעמדו. אפילו מאבק בין זכרים על הבכורה בלהקה עשוי להתנהל כתחרות של תצוגות ראווה, שבו שני הצדדים מנסים להרשים זה את זה בכוחם ללא קרב, עד שאחד מהם מודה בתבוסתו באמצעות מחוות הכנעה. ואולם תועדו מקרים נדירים שבהם מאבקים כאלו הוכרעו בקרבות, המתנהלים באמצעות מכות, בעיטות ונשיכות, ועלולים להסתיים בפציעות קשות ואף במוות. מספר חוקרים, כמו ג'יין גודול וצוותה בפארק גומבה ופראנס דה-ואל בגן החיות של ארנהם, עקבו לאורך שנים רבות אחר מאבקי מעמד רבי עלילות ותהפוכות בלהקות שימפנזים מצויים. הם הבחינו כי המנצחים לעיתים קרובות לא היו הזכרים החזקים והתוקפניים ביותר, אלא אלו שהצטיינו בקשירת יחסי ידידות, גיוס בני-ברית ובניית "קואליציות" עם זכרים אחרים ועם הנקבות. דה-ואל הגדיר את המאבק על המדרג בלהקות שימפנזים כפוליטיקה לכל דבר. בניגוד למצב בלהקות של מיני בעלי-חיים פחות אינטליגנטים, שימפנזה שליט אינו יכול לנהוג בעריצות רבה מדי בנתיניו, אף אם כוחו רב משל כל זכר אחר, שכן הוא יודח במהרה על ידי קואליציה של חברי להקה רבים שיתאגדו נגדו. זכר אלפא טיפוסי שולט בזכות קשרי ידידות שהוא מטפח עם זכרים נוספים, שהם לעיתים אחיו, והוא מתחלק אתם בטובות הנאה כמו מזון וגישה לנקבות מיוחמות. הנקבות לרוב אינן עורכות תצוגות ראווה, והמדרג ביניהן נתון הרבה פחות למהפכים מן המדרג שבין הזכרים. הוא נקבע בעיקר על פי הניסיון והוותק, ובראשו עומדת בדרך-כלל הנקבה המבוגרת ביותר, לעיתים כזו שיש לה מספר צאצאים זכרים בכירי מעמד. עם זאת, גם בין הנקבות עימותים לגבי מעמד עלולים לעיתים נדירות להתדרדר לקטטות, אם כי לא מסוכנות כמו אלו שבין הזכרים. בדומה לכל שאר הקופים וקופי-האדם, שימפנזים מצויים מקדישים זמן רב ל"סירוק" או "טיפוח" (אנגלית: grooming) של פרוות שימפנזים אחרים. התנהגות זו משמשת כאמצעי עיקרי להפגת מתחים וחיזוק קשרים חברתיים בין חברי הלהקה. הזכר השליט מסרק זכרים אחרים ואף נקבות שהוא מעוניין לקשור איתם בריתות, ושימפנזים נמוכי מעמד מסרקים בכירים מהם כמחוות פיוס או כבקשת טובות הנאה. כמו כן אמהות מסרקות את צאצאיהן, והצעירים מסרקים את אמותיהם וזה את זה. עימותים בין להקות בניגוד להתנהגותם החברותית בתוך הלהקה, שימפנזים מצויים מפגינים עוינות רבה ללהקות אחרות של שימפנזים. ג'יין גודול וחוקרים נוספים אף טוענים כי האדם והשימפנזה המצוי הם המינים היחידים של יונקים אשר מנהלים מלחמות מאורגנות. זכרי הלהקה, לעיתים בליווי נקבות מעטות, יוצאים יחד ל"פטרולים" לסיור והגנת גבולות נחלת הלהקה שלהם. דה-ואל ציין כי אפילו הזכרים של להקת השימפנזים בגן החיות בארנהם, שמעולם לא ראו להקת שימפנזים אחרת, נוהגים לפטרל פעם ביום סביב חופי האי המלאכותי שבו שיכנו אותם. בטבע, פטרולים כאלו לעיתים מסלימים ל"פשיטות" מאורגנות החודרות אל תוך הנחלות של להקות שכנות. המשתתפים בפטרולים ובפשיטות צועדים בטור עורפי תוך שמירה על שקט מתוח וממושמע, ועוצרים מדי פעם כדי להקשיב, בתקווה להפתיע מן המארב שימפנזים בודדים או קבוצות קטנות מן הלהקה האחרת, ובניסיון שלא ליפול לתוך מארב נגדי. מארבים כאלו לעיתים מסתיימים בפציעות קשות ובהרג, בעיקר אם אחד הצדדים מצליח לבסס יתרון מספרי על הצד האחר. לפחות בשני מקרים מתועדים, בפארק גומבה ובפארק מהאלה, להקות שימפנזים גדולות חיסלו אחד אחד את חבריהן של להקות שכנות קטנות יותר, במערכות של פשיטות שנמשכו על פני מספר שנים, והשתלטו בסופו של דבר על הנחלות שלהן. בטבע רק נקבות צעירות עוזבות לעיתים את הלהקה שלהן ומתקבלות בשלום ללהקה אחרת. זכרים לא יתקבלו בלהקה אחרת, אך קבוצה של זכרים ונקבות עשויה להתפצל מלהקה גדולה על-מנת לייסד להקה חדשה בנחלה פנויה. גם בשביה קשה לשכנע שימפנזים מצויים בוגרים שהתגבשו ללהקה לקבל אל שורותיהם בוגרים בלתי מוכרים. דה-ואל מדווח על מקרה שבו ניסו לשכנע קבוצת נקבות במוסד מחקר לקבל שני זכרים. הנקבות הגיבו במתקפה כה אלימה עד כי נאלצו להפריד את אחד הזכרים על-מנת להגן על חייו. ואולם שתי נקבות סירקו את הזכר השני והגנו עליו מפני שאר הנקבות עד שהתקבל ללהקה. רק בדיעבד הסתבר ששתי הנקבות הכירו זכר זה שנים לפני כן כאשר שהו עמו במוסד מחקר אחר. תקשורת אצל שימפנזים מצויים מוכרים עשרות סוגים של מחוות, הבעות פנים וקולות המשמשים לתקשורת ביניהם. מתוכם ידועים במיוחד: התנשפות-צווחה (אנגלית: pant-hoot): זוהי הקריאה הקולנית ביותר של שימפנזים והמוכרת ביותר בציבור. היא מתחילה כסדרת התנשפויות מהירות, שבשיאן הופכות לצווחות רמות וגבוהות צליל. קריאה זו מעידה על התרגשות רבה, לעיתים קרובות מבוצעת בקבוצה, ונראה שהיא משמשת בעיקר כהפגנת נוכחות מול שימפנזים אחרים וקבוצות אחרות של שימפנזים. ממוזער\|שמאל\|נביחת וואה נביחת וואה (אנגלית: waah bark): קריאת אזהרה המושמעת על ידי שימפנזים החוזים בשימפנזה אחר מותקף, ועשויה לשמש כאיום כלפי התוקף. נביחת "נחש": קריאת אזהרה המושמעת על ידי שימפנזים כשהם רואים נחש. ממוזער\|שמאל\|קריאת הו הו (אנגלית: hoo או huu): קריאה גבוהת צליל ומוזיקלית, משמשת כאזהרה מתונה ומעידה על מבוכה או על חרדה קלה. התנשפות-גניחה (אנגלית: pant-grunt): סדרה מהירה של גניחות, מושמעת כקריאת פיוס והכנעה של שימפנזה נחות-מעמד כלפי שימפנזה בכיר-מעמד ממנו. צחוק: דומה אך לא זהה לצחוק אנושי. הוא מורכב מסדרה של התנשפויות חרישיות בפה פעור אך בשיניים מוסתרות על ידי השפתיים. זוהי למשל תגובה טיפוסית של גורי שימפנזה לדגדוג, החביב עליהם מאוד. חיוך: פעירת פה תוך חשיפת השיניים, המעידה על פחד ולא על הומור. תגובה זו נפוצה אצל שימפנזים בשביה המשתתפים במופעי בידור, ונקראת כך משום שצופים אנושיים לעיתים קרובות טועים בה וחושבים אותה לחיוך אנושי. מחוות רבות של שימפנזים מזוהות מיד על ידי בני-אדם. למשל, שימפנזים מושיטים כף יד פתוחה כלפי מעלה כתחינה לקבל מזון, ומושכים שימפנזים אחרים או בני-אדם בזרועם כבקשה לבוא אחריהם. הם מתחבקים ומתנשקים כאות קרבה ופיוס (אך לא כגילוי מיניות), ומרגיעים זה את זה במגע או ליטוף. שימפנזים מתוסכלים מחוסר תשומת לב, למשל גורים שאמותיהם גומלות אותם מיניקת חלב, משליכים עצמם בהתפרצויות זעם קולניות בדומה לילדים קטנים. עם זאת, בניגוד לבני אדם הם אינם נוהגים להצביע באצבעותיהם על מנת להפנות תשומת לב, ולוקח להם זמן להבין הצבעה על ידי בני-אדם. ציד ויחסים עם מינים אחרים ציד אצל השימפנזה המצוי הוא פעילות המתבצעת בעיקר על ידי הזכרים, בדרך-כלל בחבורות. הטרף המועדף הוא קופים קטנים, לרוב מסוג הקולובוס האדום, שהם מטפסים זריזים מן השימפנזים ומסוגלים להימלט לענפים דקים יותר ולדלג מעץ לעץ. לכן יש לכתר אותם על צמרת עץ מבודד לפני שניתן לתפוס אחד או כמה מהם, בדרך-כלל את הצעירים הקטנים יותר וחסרי הניסיון. אמנם בפארק גומבה זכרי שימפנזה מסוימים גילו כישרון לציד ביחידות, אולי משום שהיער שם פחות גבוה וצפוף כך שקל יותר ללכוד את הטרף על עץ מבודד. אין עדיין הסכמה בין חוקרים לגבי מידת שיתוף הפעולה בין שימפנזים בציד. בני תת-המין המערב-אפריקני ככל הנראה מאורגנים יותר, והחוקר כריסטוף בוש זיהה אצלם טקטיקות מתוכננות וחלוקת תפקידים, כגון ה"אורב" הממתין לטרף במסתור, ה"מריץ" שתפקידו להניס את הטרף, וה"חוסמים" שתפקידם לתעל את המנוסה לכיוונו של האורב. אך ברוב הקהילות של תת-המינים המרכז והמזרח אפריקנים נראה שהציד אופורטוניסטי יותר ופחות מאורגן, כשכל אחד מן הציידים בחבורה בוחר בעצמו את שיטת הפעולה שלו. טרף שנלכד מומת בנשיכה, קריעה לגזרים או הטחה נגד גזע עץ. בשר ציד מבוקש מאוד אצל שימפנזים מצויים, ולאחר לכידת הטרף ישנה תחרות עליו. נקבות שלכדו טרף בדרך-כלל תאלצנה לוותר עליו מיד לזכרים החזקים יותר, מה שמסביר את מידת ההשתתפות הנמוכה שלהן במאמץ הציד. זכרים בדרך-כלל יקבלו זכות ראשונים על טרף שלכדו, אפילו מפני זכרים בכירים מהם במעמד, אך יוקפו מיד בשאר חברי הלהקה המתחננים ביד מושטת לקבל נתח, ובדרך-כלל ייעתרו לפחות לכמה מהם. אצל תת-המין המערב-אפריקני ישנה נטייה לחלק את הטרף בעיקר בין שאר המשתתפים בציד. אך אפילו נקבות שלא השתתפו כמעט תמיד תזכינה בנתח כלשהו אם הן עיקשות דיין, ובייחוד בתקופת הייחום שלהן. זכר המחלק מטרפו לזכרים ונקבות עשוי לזכות מאוחר יותר בתמיכתם במאבקיו על מעמד בכיר, ונקבות עשויות להעדיף להזדווג עם זכר המתחלק עמן בבשר. במחקר בפארק גומבה נמצא שנוכחותה של נקבה מיוחמת מגדילה את הסבירות ליזום ציד קבוצתי, מה שתומך בתאוריה של "בשר תמורת מין". ג'יין גודול טענה שהיחסים בין שימפנזים מצויים לבבונים מצויים בפארק גומבה מורכבים יותר מכל יחס בין שני מיני בעלי חיים אחרים. שני המינים לעיתים קרובות חולקים את אותו שטח מחיה ומתקבצים יחד סביב אותם מקורות מזון. שימפנזים לעיתים צדים גורי בבון למאכל, כפי שהם צדים מיני קופים אחרים, אך מתייחסים בכבוד לבבונים בוגרים ובעיקר לזכרים, שהם גדולים וחזקים כמעט כמוהם ובעלי ניבים ארוכים וחדים יותר. שימפנזים מגיבים לקריאות אזהרה מטורפים שמשמיעים בבונים, ולהפך. גורי שימפנזים וגורי בבונים עשויים לשחק יחד, ואף לקשור קשרי ידידות לזמן מסוים. זכרים משני המינים, בעיקר צעירים בתקופה שבה הם מתחילים להתעניין בפעילות מינית, מגיבים לנפיחות הייחום של נקבות מן המין האחר, ונצפו אצלם ניסיונות הזדווגות שלפחות במקרה אחד הושלמו בהצלחה תוך שיתוף פעולה של הנקבות. בשביה שימפנזים מצויים צעירים בדרך-כלל מתיידדים בקלות עם כלבי בית, חתולי בית ומינים רבים של חיות בר בגני-חיות. הם לומדים לטפל בגורים בני מינים אחרים ואף להניק אותם מבקבוקי חלב. התנהגות זוויגית זכרים נכנסים לתקופת ההתבגרות בגיל 9 שנים, ומגיעים לבגרות מינית מלאה בגיל 16 שנים. במהלך תקופה זו הם מבססים את מעמדם כבכיר מזה של הנקבות בלהקה, ובכלל זה אמם, ומתחילים להפגין עניין בפעילות מינית של שימפנזים בוגרים. הנקבות מתייחמות לראשונה בגיל 10 שנים בממוצע, אך הן בדרך-כלל אינן פוריות במחזורי הייחום הראשונים שלהן. בתקופה זו הן לעיתים עוזבות את הלהקה שלהן ומצטרפות ללהקה אחרת, כאשר משיכתן המינית מגינה עליהן מפגיעת הזכרים שאינם מכירים אותן. הן יולדות לראשונה בגיל ממוצע של 13 או 14 שנה. לשימפנזים אין עונת רבייה קבועה בשנה, אף כי הנקבות נוטות יותר להתייחם בתקופות של שפע במזון. מחזור הביוץ שלהן הוא בן כ-36 יום. הייחום אורך כ-10 ימים בתקופת הביוץ, ומתאפיין בנפיחות של תפיחות השת ואיברי המין של הנקבות, המושך את הזכרים. בתקופת הייחום שלה, הנקבה מזדווגת ברצון עם רוב או כל הזכרים הבוגרים בלהקה. גודול וחוקרי שימפנזים אחרים בטבע צפו לעיתים מזומנות בזכרים מתקהלים סביב נקבה מיוחמת וממתינים בשלווה ובסבלנות לתורם להזדווג עמה. הזכר השליט (או זכר בכיר אחר) עשוי לנסות להתבודד עם נקבה מיוחמת על-מנת לשמור עליה מהזדווגות עם זכרים אחרים, אך בדרך-כלל אין הדבר עולה בידו. עם-זאת, הנקבה נוטה להזדווג פעמים רבות יותר עם זכרים בכירים יותר, ועם זכרים המתחלקים איתה במזון, ולכן לזכרים כאלו סיכוי גבוה יותר להעמיד צאצאים. כתוצאה משיטת הרבייה ה"מתירנית" של השימפנזה המצוי, חברי הלהקה אינם יכולים לדעת מי הוא אבי הצאצא, והזכרים אינם מפגינים התנהגות אבהית ואינם מסייעים בגידול ופרנסת הצאצאים. דה-ואל סובר ששיטה זו היא אסטרטגיה אבולוציונית של הנקבות המקטינה את הסבירות לרצח גוריהן. אצל כמה מיני בעלי-חיים חברתיים אחרים, ובכללם מיני קופים, זכרים שליטים חדשים לעיתים הורגים את הגורים של זכרים קודמים על-מנת לגרום לנקבות להתייחם ולהזדווג עמם, אך אצל השימפנזים, זכר שינהג בדרך זו עלול להרוג את צאצאיו שלו. מקרים של הריגת גורים אמנם נצפו אצל שימפנזים מצויים אך הם נדירים מאוד. בעת ההיריון ולמשך שלוש עד חמש שנים לאחר ההמלטה, בתקופה שהנקבה מטפלת ומניקה את הצאצא שלה, היא איננה מתייחמת ואיננה פעילה מינית. בכך היא דומה למרבית הנקבות בעולם החי, ושונה מנקבת האדם ומנקבת השימפנזה הננסי, שהן פעילות מינית גם מחוץ לתקופת הביוץ שלהן. טיפול בצאצאים היריונה של נקבת השימפנזה המצוי נמשך שמונה חודשים. בדרך-כלל נולד גור יחיד, אך כמו אצל בני-אדם ידועים מקרים של לידת תאומים. עם זאת, מאחר שנקבת השימפנזה מגדלת את גוריה לבדה, נשיאת תאומים וטיפול בהם קשים עליה מאוד, ותועד רק מקרה אחד בטבע שבו שתי תאומות שרדו עד הגעתן לבגרות. כמו אצל מרבית שאר מיני הקופים וקופי האדם, הגור נישא בתחילה על בטנה של אמו כשהוא נאחז בפרוותה, ובגיל מאוחר יותר עובר בהדרגה לרכב על גבה. אצל השימפנזה המצוי, שלב הנשיאה על הבטן אורך חמישה עד שישה חודשים, כאשר בחודשיים הראשונים מתוכם הגור חסר-ישע לחלוטין, והאם חייבת לתמוך בו כל הזמן, שכן רפלקס האחיזה שלו בשלב זה עדיין איננו חזק דיו. בגיל כחצי שנה הגור רוכב על אגן האם תוך שהוא נאחז בגבה. עד גיל שנה הגור שומר על מגע מתמיד עם האם, ובגיל שנתיים הוא מתרחק ממנה עד כחמישה מטרים תוך שהוא מדדה ויושב באופן עצמאי. בגיל של ארבע עד שש שנים הוא נגמל מחלב אמו, אך ממשיך ללוות אותה ולקבל ממנה סיוע במציאת מזון, הדרכה והגנה עד בגרותו בגיל של כ-9 שנים. כאשר האם מפסיקה להניק היא מסוגלת להתייחם ולהרות שוב, ולכן הפרש הגילים בין אחים הוא בדרך כלל ארבע עד שבע שנים. אמנם תועדו מקרים נדירים של הפרש בן שלוש שנים בלבד, אך הפרש כזה מטיל עומס רב על האם, שנאלצת לשאת בו-זמנית גור צעיר על בטנה וגור גדול יותר על גבה. גורי שימפנזה מפגינים לעיתים קנאה כאשר אחיהם הצעירים נולדים וגוזלים את תשומת לבה של האם, אך במקרים רבים גורים מתעניינים באחיהם הצעירים ואף מסייעים לאם לגדלם. נקבות בייחוד עשויות ללמוד הרבה על גידול גורים מהשגחה על אחיהן הצעירים, ידע שיהיה לו ערך רב עבורן כשתגיע שעתן לגדל גורים משל עצמן. שימפנזים רבים, זכרים כנקבות, שומרים על יחסי קרבה לאמותיהם ולאחיהם גם לאחר שגדלו. שימפנזים שגדלו לאם בעלת מעמד בכיר בדרך-כלל מפגינים ביטחון עצמי רב יותר, ובבגרותם יש להם יתרון בהשגת מעמד בכיר בעצמם, בעיקר כאשר הם משתפים פעולה עם אחיהם ואחיותיהם. בלהקה של פארק גומבה, הנקבה הבכירה ילדה לפחות חמישה צאצאים, מתוכם שני בנים שהפכו למנהיג הלהקה וסגנו, ובת שירשה את מעמדה כנקבה הבכירה. הבת עצמה ילדה תשעה צאצאים בימי חייה, מתוכם שבעה שהגיעו לבגרות, מתוכם שלושה זכרים שהיו בשלב מסוים מנהיגי הלהקה. זכרים בוגרים ברגיל אינם משתתפים בגידול ובפרנסת הגורים, אך בדרך-כלל נמנעים מלפגוע בהם, ומפגינים כלפיהם יחס סלחני יותר מאשר לחברי להקה בוגרים. הסרט התעודי-למחצה "שימפנזה" (2012) בהפקת חברת וולט דיסני תיעד מקרה אמיתי ויוצא-דופן בפארק טאי בחוף השנהב, שבו הזכר הבכיר בלהקה אימץ גור שאמו מתה, ואף נשא אותו על גבו דרך-קבע. גודול תיעדה 13 גורים שהתייתמו בלהקה של פארק גומבה, מתוכם שבעה אומצו על ידי אחיות בוגרות ושניים על ידי אחים בוגרים. אינטליגנציה השימפנזה המצוי מועמד לתואר המין האינטליגנטי ביותר של בעלי-חיים, לאחר האדם. האינטליגנציה של השימפנזה הננסי קרוב לוודאי דומה לזו של השימפנזה המצוי, אך היא נחקרה פחות עקב נדירותו. מינים מעטים אחרים של בעלי-חיים מתחרים בביצועי השימפנזה המצוי בתחומים מסוימים, למשל דולפינים אף הם מזהים את עצמם במראה, האפרור האפריקני אלכס הפגין יכולת לשונית ולוגית מרשימה, ועורבים ניו קלדונים משתמשים בכלים ואף מתאימים אותם לשימוש. אך רק מיני השימפנזה מצטיינים בכל התחומים האלו, ואף בתחומים נוספים. שימוש בכלים במקום חיותם בטבע, שימפנזים משתמשים במגוון כלים שונים. הם בוחרים כלים כאלו בשימת-לב, ואף מתאימים אותם לשימוש הרצוי באופנים פשוטים. במרבית הקהיליות שנחקרו היטב בטבע תועדו 10 עד 20 כישורים שונים, אך כיוון שאין חפיפה מוחלטת בכישורים בין קהיליות שונות, המספר הכולל של כישורי שימוש בכלים שתועדו גדול מזה ומגיע לכמה עשרות. ביניהם מפורסמים במיוחד: מקלות ל"דיג טרמיטים": השימפנזה משחיל מקל דק לתוך פתח מחילה בתל טרמיטים, שאותה הרחיב קודם באצבעותיו. הטרמיטים תוקפים את המקל כשהם נתלים עליו בגפי הפה שלהם, והשימפנזה מוציא את המקל בזהירות ומלקק את הטרמיטים מעליו. לצורך זה השימפנזים לעיתים קוצצים ענפים קטנים ומכשירים אותם לשימוש על ידי תלישת העלים מעליהם. התנהגות זו התגלתה על ידי ג'יין גודול בפארק גומבה בשנת 1960. צופים אנושיים שניסו לחקות אותה ציינו כי היא מצריכה מיומנות רבה לביצועה הנכון, וכן שהטרמיטים טעימים למאכל. פיצוח אגוזים באמצעות אבנים: שימוש זה התגלה על ידי האתולוג ההולנדי אדריאן קורטלאנדט בגינאה, והוא אולי השימוש המשוכלל ביותר בכלים שהתגלה אצל שימפנזים בטבע, שכן הוא דורש צירוף של אבן שטוחה וגדולה יחסית, המשמשת כסדן שעליו מונח האגוז, עם אבן קטנה יותר המשמשת כפטיש להקשה. גם במקרה זה נדרשת מיומנות, על מנת לשבור את קליפת האגוז מבלי למחוץ את ליבתו. השימפנזים אוספים אבני סדן המתאימות בצורתן ומעבירים אותן לאתרי פיצוח מיוחדים. ארכאולוגים גילו בחוף השנהב אתרי פיצוח עתיקים המתוארכים באמצעות פחמן-14 לתקופות של עד 4,300 שנה לפני זמננו, ובעקבות זאת הציעו תחום מדעי חדש – "ארכאולוגיה של פרימטים". מקלות לרדיית דבש: שימוש זה משוכלל באופן אחר, שכן הוא עשוי לכלול שלושה עד חמישה מקלות מצורות שונות המותאמות לתפקידים שונים המתבצעים זה אחר זה לצורך אותה מטרה – רדיית דבש מתוך קיני דבורים. מקלות דקים וחדים משמשים לנקיבת חורים בקן, מקלות עבים וכבדים להרחבת הפרצות, וחתיכות קליפת עץ ככפיות לאיסוף הדבש. מקלות חדים לציד: מקלות כאלו משמשים כחניתות להריגת חיות קטנות המסתתרות בתוך נקרות עץ. השימפנזה עשוי להתאים ענף באמצעות שבירתו לאורך הנכון, הסרת קליפת העץ מעליו וחידוד קצה אחד באמצעות שיניו. הוא משחיל את הקצה החד לנקרה ומכה בכוח על מנת להרוג את הקורבן, ולאחר מכן שובר את דפנות הנקרה על מנת להוציא את הגווייה. התנהגות זו דווחה על ידי הפרימטולוגית ג'יל פרואץ באתר פונגולי בסנגל לציד קופיפי גלגו סנגלי. בניגוד לציד ללא כלים המתבצע בעיקר על ידי זכרים, ציד באמצעות מקלות חדים בפונגולי מתבצע בעיקר על ידי נקבות צעירות ומתבגרות. ענפים ואבנים כנשק: שימפנזים זכרים תכופות משליכים ענפים ואבנים בעת תצוגות ראווה, אך כמעט לעולם אינם משתמשים בהם כנשק בקרבות ממש, אולי משום ששימוש כזה מגביל אותם בריצה וטיפוס על כל ארבעת גפיהם. בשנות ה-60 צילם אדריאן קורטלאנדט בסנגל סרט מפורסם המראה את תגובתה של להקת שימפנזים לבובת נמר בגודל טבעי שהציב בשביל בו הלכו. הוא הסיע את הבובה על מסילה והזיז את הראש שלה מרחוק באמצעות חוט נסתר על מנת ליצור רושם שהיא חיה. השימפנזים הצטיידו במקלות גדולים באורך של כמטר וחצי, ותקפו את הבובה עד שהופלה וראשה התפרק מעליה. קינים לשנת לילה: שימפנזים מכופפים מספר ענפים לכיוון הסתעפות בעץ ומשלבים אותם זה בזה ליצירת משטח בקוטר מטר ויותר. הם מרפדים את הקן בעלים רכים, ולעיתים אף יוצרים מעין כרית מתחת לראשם מעלים רכים במיוחד. כל השימפנזים המצויים שנחקרו בטבע בונים קינים, והם אינם ישנים באותו קן יותר מלילה אחד, כך שעליהם לבנות קן חדש מדי ערב. שימפנזים מצויים בדרך-כלל לומדים כישורים של שימוש בכלים, כמו גם מנהגים וכישורים רבים אחרים, על ידי חיקוי שימפנזים אחרים. הגורים נוהגים לצפות בדריכות באמם, או לעיתים באחים בוגרים וחברי להקה אחרים, ולהתאמן שעות רבות בניסיון לחקות אותם. כתוצאה מכך נוצרות אצלם בטבע "מסורות" ו"תרבויות" האופייניות לכל קהילה, ושונות במנהגיהן מאלו של קהילות אחרות. למשל, השימוש במקלות לדיג טרמיטים בנוסח הלהקה של פארק גומבה אינו מוכר בלהקות של פארק טאי בחוף השנהב, שם השימפנזים לוכדים טרמיטים באצבעותיהם החשופות. בפארק טאי יש להקות המפצחות אגוזים באמצעות אבנים, בעוד שבלהקות שכנות נהוגה מסורת של שימוש בשורשי עצים כבסדן ובמקלות עץ כפטישים לאותו הצורך. הסיבות להבדלים בין המסורות השונות עדיין נחקרות. לעיתים שימפנזים ממציאים שימושים חדשים בכלים בעצמם. בלהקה של פארק גומבה גילה אחד הזכרים שתצוגות ראווה עם ג'ריקנים ריקים שגנב מן המחנה של ג'יין גודול מקימות רעש רב, ועושות רושם חזק בהרבה מאשר תצוגות ראווה עם אבנים וענפים. הוא התאמן בגלגול שני ג'ריקנים לפניו תוך כדי ריצה, וככל הנראה תכנן את תצוגות הראווה שלו מבעוד מועד. שימוש זה לא הפך למסורת משום שהחוקרים למדו להסתיר את הג'ריקנים, אך בשלב זה כבר הפך הזכר למנהיג הלהקה ושמר על מעמדו זה במשך כמה שנים. בשביה שימפנזים לומדים כישורים רבים של שימוש בכלים של בני-אדם, על ידי אימון יזום אך גם באופן ספונטני באמצעות חיקוי, כגון הכנת תה, אכילה בכלי-אוכל, ציור בצבע על נייר, עישון סיגריות, נהיגה באופניים ובכלי-רכב שונים, ועוד. בגני-חיות אמהות שימפנזה שחלבן יבש לומדות להניק את גוריהן מבקבוקי חלב. מרכז\|ממוזער\|640px\|שימפנזה מצוי צד בעזרת כלי באתר פונגולי בסנגל. זכר בוגר משתמש בענף שאותו חידד קודם באמצעות שיניו כדי לדקור קופיף גלאגו המסתתר בתוך עץ חלול (תמונות a–c). לאחר מכן הוא שולף את קורבן הציד מן הנקרה, בעוד אחיו המתבגר צופה מן הצד (תמונה d). תמונות של ה-BBC מתוך מאמר מדעי של חוקרת השימפנזים ג'יל פרואץ. שפה סמלית וחשיבה מופשטת שימפנזים מצויים בשביה השתתפו בניסויים שונים שמטרתם ללמד אותם לתקשר באמצעות שפות טבעיות או מתוכננות. הסתבר שהם אינם מסוגלים לדבר משום שהאנטומיה של הגרון שלהם אינה מתאימה לכך, אך הם יכולים להשתמש במילים רבות בשפות סמליות שאינן דורשות דיבור. וואשו הייתה השימפנזית הראשונה שלמדה שפת סימנים של לקויי-שמיעה, ואחריה למדו אותה מספר שימפנזים נוספים. רובם רכשו אוצר מילים של יותר ממאה סימנים והשתמשו בהם על מנת להבין הוראות הניתנות להם, לנסח בקשות פשוטות, ובכמה מקרים אף להמציא צירופי מילים משל עצמם. ואולם שימפנזים אלו לא צירפו את המילים באופן ספונטני למשפטים על פי חוקי תחביר, כפי שעושים ילדים אנושיים. השימפנזה שרה, שלמדה לתקשר באמצעות סמלי פלסטיק צבעוניים, והשימפנזה לאנה, שלמדה לתקשר באמצעות סמלים שהקלידה על מסך מחשב באמצעות מקלדת מיוחדת, אמנם בנו והבינו משפטים באורך של עשרה סמלים ויותר על פי חוקי תחביר, אך הן לא עשו זאת באופן ספונטני אלא כתוצאה מאימון מכוון. ישנה מחלוקת בין בלשנים עד כמה הישגים אלו זכאים להחשב כשפה סמלית לכל דבר, או שהם רק דוגמאות משוכללות מאוד של מנגנונים ידועים מהתנהגות בעלי חיים, כמו התניה אופרנטית. השימפנזה שרה גם עשתה שימוש נכון בסמלי פלסטיק שנבחרו לייצג מושגים לוגיים מופשטים. למשל היא למדה להניח בין שני עצמים זהים כלשהם את הסמל "זהה" ובין עצמים שונים כלשהם את הסמל "שונה", ולהבין משפטי תנאי כמו "שרה לוקחת בננה אם-אז רנדי לא נותן שוקולד שרה" (כלומר, אם שרה תיקח את הבננה היא לא תקבל מן המאמן רנדי את הפרס האהוב עליה יותר, השוקולד). שימפנזים מצויים בשביה הדגימו כישורים מתמטיים בסיסיים, כמו מנייה וחיבור במספרים קטנים. למשל, הם מסוגלים באופן עקבי לבחור מבין שני מגשים את זה שמכיל את הסכום הגדול יותר של חתיכות שוקולד, אף על פי שהחתיכות מחולקות לקבוצות במספרים שונים. בניסויים שנערכו באוניברסיטת קיוטו למדה נקבת שימפנזה בשם "אי" להכיר את הספרות מ-1 עד 9, לסדר אותן על פי סדרן ולקשר כל אחת למספר המתאים של עצמים כלשהם. לאחר שלמדה זאת הציגו לה את הספרה אפס, והיא למדה לסדר אף אותה בסדר הנכון ולקשר אותה עם חוסר כל עצמים, אם כי לא באופן מושלם. זיכרון חזותי וחשיבה אסטרטגית בניסויים שנערכו באוניברסיטת קיוטו התגלה גם ששימפנזים מצויים מסוגלים לבצע משימות מסוימות של זיכרון חזותי טוב ממרבית בני האדם. לאחר שהנקבה "אי" ובנה הצעיר "איומו" למדו להקיש לפי הסדר על המספרים מ-1 עד 19 המוצגים על מסך מגע הקשו עליהם את המשימה – המספרים מובזקים על המסך במקומות אקראיים ומוסתרים בריבועים עם ההקשה על המספר הראשון, ולמרות זאת השימפנזים עדיין מסוגלים להקיש על הריבועים בסדר הנכון. מבין בני האדם שניסו את כוחם במשימה זו, אף לא אחד הצליח להשתוות לביצועי השימפנזים. במשימה אחרת, אי ואיומו התחרו ביניהם במעין משחק ממוחשב של "מחבואים", שבו כל שחקן נדרש לבחור בין צד ימין וצד שמאל של מסך המגע שלו באמצעות הקשה עליו, כאשר "התופס" זוכה אם הצליח לבחור אותו צד שבחר "המתחבא", ואילו המתחבא זוכה אם הצליח לבחור בצד ההפוך מזה שבחר התופס. כאשר משחקים משחק כזה תור אחר תור ובוחרים על פי התוצאות של התורים הקודמים, האסטרטגיה המיטבית לבחירה על פי התאוריה המתמטית של תורת המשחקים מוכתבת על ידי שיווי משקל נאש. נמצא שהאסטרטגיה של אי ואיומו כאשר שיחקו זו נגד זה הייתה קרובה מאוד לאסטרטגיה המיטבית הזו, בעוד שאצל שחקנים אנושיים ששיחקו זה נגד זה באותו המשחק האסטרטגיה הייתה טובה פחות, מרוחקת מן האסטרטגיה המיטבית בממוצע פי 6 ממרחקה אצל השימפנזים. יתר על כן – כאשר הפרס למנצח (בדמות חטיפי מזון אצל השימפנזים ופרסי כסף אצל בני האדם) הוגדל, האסטרטגיה של השימפנזים השתנתה בהתאם לצפוי על פי תורת המשחקים, באופן מהיר וטוב מן האסטרטגיה של השחקנים האנושיים. חוקרי אוניברסיטת קיוטו שיערו שהשימפנזים מיטיבים מבני אדם לזכור את תוצאות התורות הקודמים, ואולי שהם מיטיבים מבני-אדם לשחק במשחק סכום אפס משום שיש להם פחות נטייה מבני-אדם לשיתוף פעולה זה עם זה. חוקרים בהשתתפות הפרימטולוג ההולנדי פראנס דה ואל מצאו דרך לבחון שימפנזים מצויים במשחק האולטימטום: בנוכחות פרס (למשל מספר בננות) נותן הנסיין לשימפנזה ה"מציע" אפשרות לבחור בין שני אסימונים שונים, שאחד מהם מייצג חלוקה שווה של הפרס, והשני מייצג חלוקה בלתי-שווה שבה המציע מקבל את רוב הבננות. לאחר שהמציע לקח את האסימון שבחר, הוא יכול להעביר אותו לשימפנזה ה"מגיב". אם המגיב מחזיר את האסימון לנסיין, הדבר מתפרש כקבלת ההצעה והנסיין מחלק את הבננות בין השימפנזים באופן שווה או בלתי-שווה לפי האסימון שנבחר. אך אם המגיב מסרב להצעה הוא זורק את האסימון או אינו מחזיר אותו לנסיין, ובמקרה כזה אף אחד מן השימפנזים איננו מקבל את הבננות. בניסוי זה התגלה שהשימפנזים מעדיפים חלוקה שווה ו"הוגנת" של הפרס, בדומה לילדים האנושיים אשר שיחקו באותה שיטה ובדומה למרבית בני-האדם המבוגרים כשהם משחקים על פרסי כסף, אך בניגוד לאסטרטגיה הרציונלית על פי תורת המשחקים. מודעות עצמית ותאוריה של הנפש שימפנזים לומדים לזהות את עצמם במראה, יכולת שחוקרים מסוימים מחשיבים כראיה למודעות עצמית. בשביה שימפנזים המורגלים במראות משתמשים בהן על-מנת לטפח את עצמם ולבדוק את שיניהם. הם עוברים בקלות את מבחן הזיהוי העצמי, שבו מציירים על פניהם בצבע ללא ידיעתם, וכשהם רואים את בבואתם במראה הם מגיבים בנגיעה בכתם הצבע על פניהם ולא בבבואה. אף קוף בעל-זנב או קוף רחב-אף עדיין לא הצליח לעבור מבחן זה, ואפילו סוגים אחרים של קופי-אדם מתקשים בו. צופים וחוקרים שונים דיווחו על מקרים בהם שימפנזים מצויים התנהגו באופן המעלה על הדעת חיי-רוח, טקס או חוש אסתטי, אך קשה מאוד להוכיח שכך הוא הדבר. גודול דיווחה על מספר מקרים בהם הלהקה אותה חקרה בפארק גומבה הגיבה לסופות רעמים ומטר גשם חזק ופתאומי בתצוגות ראווה חוזרות ונשנות של הזכרים, כאשר הנקבות יושבות וצופות. גודול סברה שהתצוגות כוונו נגד הגשם, כינתה אותן "ריקוד הגשם" והציעה שמדובר בצורה פרימיטיבית של אנימיזם. לאחר מכן התגלה ששימפנזים בטבע לעיתים מגיבים באופן דומה למפלי מים סואנים, והפרימטולוגית האמריקאית ג'יל פרואץ, החוקרת להקת שימפנזים אחרת בסנגל, דיווחה על תגובה דומה לשרפות יער. בפארק גומבה גורי שימפנזה נוהגים להחזיק בחיקם ולסרק אבנים ומקלות, בחיקוי של התנהגות אמהית בדומה למשחק בבובות אצל ילדים. האתולוג ההולנדי אדריאן קורטלאנדט דיווח על "שימפנזה שהביט במשך 15 דקות רצופות בשקיעת שמש יפה במיוחד, צופה בצבעים המשתנים עד שנעשה חשוך מכדי לראות", וגודול אף היא דיווחה על התנהגות דומה. שימפנזים לעיתים מתופפים על גזעי עצים כדי להקים רעש בעת תצוגות ראווה, אך בפארק גומבה תועד זכר שנהג לתופף להנאתו על חפצים רבים ושונים, ככל הנראה משום שאהב את הצלילים המופקים. חוקרים עדיין חלוקים ביניהם באיזו מידה יש לשימפנזים תאוריה של הנפש, כלומר האם הם מייחסים כוונות, אמונות ומצבים נפשיים ליצורים אחרים (שימפנזים אחרים או בני-אדם). ניסויים פסיכולוגים שונים לאיתור יכולת זו מבוצעים דרך-קבע בילדים אנושיים, ומראים שהם רוכשים אותה בגיל של 5 שנים לערך. כמה מניסויים אלו (או ניסויים דומים להם) בוצעו בשימפנזים מצויים. בניסוי אחד כזה השימפנזים צפו באדם המבצע פעולה פשוטה באופן בלתי-רגיל, למשל מדליק מתג חשמלי באמצעות דחיפה בברכו. לשימפנזים מקבוצת הניסוי הראו גם "סיבה" אפשרית לאופן הבלתי-רגיל – ידיו של האדם היו תפוסות בנשיאת חפץ כלשהו, בעוד שלשימפנזים מקבוצת הביקורת לא הראו סיבה כלשהי. לאחר מכן ניתנה לשימפנזים הזדמנות לחקות את האדם, והשימפנזים מקבוצת הניסוי הדליקו את המתג באופן רגיל בידיהם, בעוד שאלו מקבוצת הביקורת חיקו את הפעולה הבלתי-רגילה באופן מדויק. המסקנה המקובלת מתוצאה כזו היא שהשימפנזים מקבוצת הניסוי פירשו שכוונת האדם הייתה להדליק את המתג באופן הרגיל, ולא עשה כן רק משום שידיו היו תפוסות. מסקנת רוב החוקרים מתוצאות מספר ניסויים מסוג זה היא ששימפנזים אכן יודעים ליחס ליצורים אחרים אמונות וכוונות דומות לאלו של עצמם, ולכן הם גם מסוגלים לחוש אמפתיה בדומה לבני-אדם. ואולם נראה שהם מתקשים מאוד לייחס ליצורים אחרים אמונות וכוונות שונות משל עצמם. כלומר, השימפנזים ייכשלו ב"מבחן המשימות של סאלי ואן", של סיימון ברון-כהן, מבחן פסיכולוגי מפורסם שבו ילדים אנושיים שכבר רכשו "תאוריה של הנפש" צופים שהבובה סאלי תחפש את הכדור שלה בקופסה שבו הוא איננו נמצא, רק משום שהם מייחסים לה אמונה שגויה שהכדור נמצא שם. עם זאת, שימפנזים עדיין מסוגלים להפגין ייחוס של אמונות שגויות במצבים מסוימים הדומים למצבים טבעיים. מצב אופייני כזה הוא גנבה בהסתר מיצור אחר. לדוגמה כאשר ניתנת לשימפנזים אפשרות לחטוף אחד משני פרסי מזון הנמצאים ליד נסיין, הם יעדיפו לחטוף את הפרס המוסתר מעיני הנסיין באמצעות מחיצה. הם יודעים לעשות זאת אפילו כאשר הנסיין עצמו מוסתר והם אינם יכולים לראות לאן הוא מסתכל, אך הם יכולים להסיק ממיקום המחיצה איזה משני הפרסים הוא יכול לראות ואיזה אינו יכול. זוהי דוגמה פשוטה מאוד להונאה המתבססת על ייחוס חוסר ידע לקורבן ההונאה. השימפנזה המצוי והאדם תולדות המחקר ממוזער\|150px\|שמאל\|שלד ה"פיגמי" של אדוארד טייסון, השימפנזה הראשון שתואר מדעית, מוצג במוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון ילידי מרכז אפריקה הכירו היטב את השימפנזה המצוי, ועד היום יש ביניהם הנוהגים להחזיק גורי שימפנזה כחיות מחמד. ברם, בתרבות המערב לא היו השימפנזה המצוי ושאר קופי האדם מוכרים היטב בימי קדם ובתחילת העת החדשה. מדי פעם הגיעו לאירופה שמועות על קיומם של יצורים דמויי-קופים ודמויי-אדם, בעיקר ממלחים שאוניותיהם נטרפו והם נאלצו לשהות זמן מה בחופי אפריקה, אך שמועות אלו הכילו מרכיבים דמיוניים כה רבים, עד כי קשה לקבוע כיום באיזו מידה הם התבססו על תצפיות אמיתיות או על אגדות ובדיות. ה"סאטיר" שצייר בשנת 1641 הרופא ההולנדי המפורסם ניקולאס טולפ (Nicolaas Tulp) היה ללא ספק קוף-אדם, שאותו הביאו ככל הנראה מלחים שחזרו מן האזורים הטרופיים, אך לא ברור אם היה זה שימפנזה או אורנגאוטן. התיאור המדעי האמין הראשון של קוף-אדם הופיע בסוף המאה ה-17, מאת הרופא והאנטומאי הבריטי אדוארד טייסון, שלעיתים נחשב כיום כאבי התחום המדעי של האנטומיה המשווה. קוף האדם המדובר נלכד באנגולה, ולא שרד את המסע באונייה לבריטניה, אך טייסון צפה בו בעודו בחיים, ולאחר מותו ניתח את הגופה. הוא כינה את היצור "פיגמי" (אנגלית: Pygmie) כלומר אדם גמד, אך מן התיאורים והשרטוטים המפורטים אין כיום ספק שהיה זה שימפנזה מצוי צעיר, והשלד שלו מוצג עד היום במוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון. טייסון קבע שהפיגמי איננו אדם, אך הוא דומה לאדם יותר מאשר לקופים בעלי זנב, ובכך קלע לדעת הסיווג הטקסונומי המקובל כיום. אף שהגרסאות הראשונות של תורת האבולוציה הוצגו רק כמאה שנה לאחר מותו, טייסון סבר שהפיגמי תופס עמדת ביניים בין החיות לאדם בשרשרת הגדולה של ההוויה, רעיון תאולוגי מקובל בזמנו. בשנת 1738 הודיע עיתון בלונדון על אוניית סוחר שהביאה מאנגולה "חיה מכוערת באופן מופלא ונורא... הנקראת בשם שימפנזה". זהו ככל הנראה האזכור הראשון של שם זה באירופה. הפעם שרד השימפנזה את המסע באונייה בחיים, והרשים כמה מלומדים בריטים בדמיונו לאדם וביכולתו לחקות פעולות אנושיות, כמו שתיית תה מספל. חוקר הטבע השוודי קארולוס לינאוס פרסם בשנת 1758 את המהדורה העשירית והחשובה מכולן של ספרו Systema Naturae, הבסיס לשיטת המיון הטקסונומית של היצורים החיים. הוא התמודד עם הדיווחים על קופי-אדם על ידי חלוקתם לשתי קטגוריות: את הדיווחים הדומים יותר לבני-אדם הוא סיווג כמין נוסף בסוג אדם Homo troglodytes, ואת הדיווחים הדומים יותר לקופים כמין של קוף Simia satyrus. שם המין "טרוגלודייטס" מקורו בעם מיתי של בני אדם פראיים שחיו על פי השמועה באפריקה, ופירושו המילולי ביוונית "שוכן מערות", שם בלתי-מתאים במיוחד מכיוון ששימפנזים אינם חיים במערות. חוקר הטבע הגרמני יוהאן פרידריך בלומנבאך סבר שלינאוס טעה בשייכו את טרוגלודייטס לסוג האדם, והעביר אותו בשנת 1776 לסוג הקוף: Simia troglodytes (הסוג "סימיה" איננו בשימוש כיום). בשנת 1816 הציע חוקר הטבע הגרמני לורנץ אוקן פשרה כאשר ייחד לטרוגלודייטס סוג משלו בשם Pan, על שמו של האל פאן המתואר במיתולוגיה היוונית בדמות סאטיר, וסיווג זה מקובל עד היום. בשנת 1863 פרסם תומאס הנרי האקסלי את החיבור ההיסטורי "ראיות למקומו של האדם בטבע". הוא כלל את השימפנזה עם קופי האדם – הגורילה, האורנגאוטן והגיבון, והדגים את הדמיון הרב של שלדיהם לשלד האדם. האקסלי וצ'ארלס דרווין סברו שהשימפנזה והגורילה הם שני המינים הקרובים ביותר לאדם, ולכן המליצו לחפש את מאובני האבות הקדמונים המשותפים שלהם באפריקה, יבשת מוצאו של השימפנזה. תחזית זו התאמתה במאה ה-20. במחצית הראשונה של המאה ה-20 מספר פסיכולוגים חקרו שימפנזים מצויים בשביה. הם תיעדו בעיקר את יכולותיהם הקוגניטיביות, והראו שהאינטליגנציה שלהם עולה על זו של קופים בעלי זנב. הפסיכולוג הגרמני וולפגנג קלר ייסד בשנים 1913–1917 תחנת מחקר בשימפנזים בטנריפה שבאיים הקנריים, ופרסם עליהם ספר בשם "המנטליות של קופי-אדם". הוא התעניין בעיקר ביכולותיהם לפתרון בעיות באמצעות צירוף כמה מרכיבים יחד. למשל, על מנת להגיע לבננה שקלר תלה מן התקרה הם טיפסו על מספר ארגזים שערמו זה על זה, והכו בבננה במקל שאותו הרכיבו משני מקלות קצרים יותר. קלר סבר שהם הגיעו לפתרונות אלו באמצעות התבוננות ותכנון, ולא רק באמצעות ניסוי וטעייה, אשר לדעת הפסיכולוג האמריקאי בן-זמנו אדוארד לי תורנדייק הייתה הדרך היחידה שבה בעלי חיים מסוגלים לפתור בעיות. השימפנזים אף מצאו לעיתים פתרונות בלתי-צפויים, למשל כאשר אחד מהם משך את קלר בזרועו בהבעת תחנונים. קלר התפתה ללכת אחריו כדי לראות מה רצונו, ולא שם לב שהוא מובל היישר מתחת לבננה עד שהשימפנזה טיפס בזריזות על ראשו ותפס את הפרי. המרכז לחקר הפרימטים במכון מקס פלאנק לביולוגיה אבולוציונית בלייפציג נקרא כיום על שמו של קלר. הפסיכולוג האמריקאי רוברט ירקיז ייסד מושבת שימפנזים בקובה בשנות ה-20. הוא החל ברכישת שני גורי שימפנזה שאותם גידל בביתו, כשהם ישנים בחדר השינה שלו, יושבים לשולחן ואוכלים בעזרת סכו"ם. בשנת 1924 הוא פרסם עליהם את ספר בשם "כמעט אנושיים". בשנים שלאחר מכן ייסד ירקיז מרכז לרבייה וחקר שימפנזים באוניברסיטת ייל בניו הייבן, ותחנת מחקר בפלורידה במימון קרן רוקפלר, אשר לאחר מותו עברה לאוניברסיטת אמורי באטלנטה, ג'ורג'יה, ונקראת עד היום על שמו. עם זאת, עד שנות ה-60 לא היה ידוע כמעט דבר על חיי השימפנזה המצוי בטבע, כמו גם על חיי מינים קרובים נוספים, כתוצאה מקשיי הגישה ליערות הגשם הטרופיים והקושי לצפות בקופי בר החוששים מבני-אדם. הפלאואנתרופולוג הבריטי-קנייתי לואיס ליקי, שהבין את החשיבות הרבה שיש בכך לחקר האבולוציה של האדם, יזם את שליחתן של שלוש חוקרות ללמוד את חייהם הטבעיים של שלושה מיני קופי-אדם – דיאן פוסי לחקר גורילות ברואנדה, בירוטה גלדיקאס לחקר אורנגאוטנים בבורנאו, וג'יין גודול לחקר שימפנזים מצויים בטנזניה. שנים לאחר מכן השלוש כונו "המלאכים של ליקי" כפרפרזה על המלאכים של צ'רלי. גודול הייתה מזכירתו של ליקי, ללא תואר אקדמי כלשהו ובעלת ניסיון מוגבל מאוד בחקר בעלי-חיים כאשר הגיעה בשנת 1960 לאזור נחל גומבה שלחופי אגם טנגניקה. בחודשים הראשונים למשימתה היא התקשתה אפילו למצוא את השימפנזים, וזמן רב ארך עד שהם התירו לה לצפות בהם מקרוב. אך זמן קצר לפני שהסתיים המימון שהצליח ליקי להשיג מן המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק גילתה גודול שתי תגליות מרעישות: השימפנזים של נחל גומבה צדים בעלי-חיים אחרים למאכל, והם משתמשים בכלים ואף משנים אותם כדי להתאימם לתפקידם. בשנים שלאחר מכן הפך אזור נחל גומבה לפארק לאומי, וגודול הקדישה את שארית חייה ללימוד חייהם של השימפנזים במקום, וליחסי ציבור לטובת הצלת ושימור המין בטבע. מספר ספרים שכתבה וסרטים תיעודיים שהופקו על חיי השימפנזים בגומבה היו בעלי השפעה רבה, ציבורית ומדעית כאחת. בלמעלה מ-40 אתרים במרכז אפריקה מתנהלים כיום מחקרי שדה על חיי שימפנזים מצויים בטבע, מהם מיזמי מחקר ארוכי טווח העוקבים אחר אותן קהיליות שימפנזים במשך שנים רבות: הפארק הלאומי גומבה (Gombe Stream National Park) בטנזניה, בו המחקר החל בעבודת היחיד של ג'יין גודול ב-1960, וממשיך עד היום על ידי תלמידיה. הפארק הלאומי מהאלה (Mahale Mountains National Park) בטנזניה, מיזם מחקר של הפרימטולוג היפני טושיסדה נישידה (Toshisada Nishida) וחוקרים נוספים מאוניברסיטת קיוטו, החל משנת 1965. הפארק הלאומי טאי (Taï National Park) בחוף השנהב, בו מתנהל מאז שנת 1976 מיזם מחקר בראשות זוג החוקרים השווייצרי כריסטוף והדוויג בוש (Christophe and Hedwige Boesch). מאז שנות ה-90 הם מסונפים למכון מקס פלאנק לביולוגיה אבולוציונית בלייפציג. בפארק הלאומי קיבאלה (Kibale National Park) באוגנדה חיים לא פחות מ-1,200 שימפנזים, מתוכם ארבע להקות שהתרגלו לנוכחות חוקרים ותיירים. בפארק זה מתנהלים שני מיזמי מחקר ארוכי טווח: באתר קניאווארה (Kanyawara) מאז 1987 בראשות הפרימטולוג הבריטי ריצ'רד רנגהאם (Richard Wrangham), אחד מתלמידיה של גודול וכיום באוניברסיטת הרווארד, ובאתר נגוגו (Ngogo) הסמוך מאז 1995, בהנהגת האנתרופולוג האמריקאי דייוויד ווטס (David Watts) מאוניברסיטת ייל. אתר פונגולי (Fongoli) בסנגל, בו מתנהל משנת 2001 המחקר על ידי הפרימטולוגית האמריקאית ג'יל פרואץ (Jill Pruetz) מאוניברסיטת המדינה של איובה. האתר ייחודי בכך שהוא מאפשר לחקור חיי שימפנזים בבית גידול של סוואנה וחורש – בית הגידול שבו שכנו גם ההומינינים אבות האדם על פי הממצאים מתחום הפלאואנתרופולוגיה. במקביל נמשכים מחקרים בשבייה, בגני חיות ובמכוני מחקר, אשר בוחנים את האינטליגנציה וההתנהגות החברתית של שימפנזים, דוגמת מחקריהם של האתולוג והפרימטולוג ההולנדי פראנס דה ואל (Frans De Vaal) בגן החיות של ארנהם ובמרכז ירקיז באטלנטה, הפסיכולוג האמריקאי מיכאל טומאסלו (Michael Tomasello) במכון מקס פלאנק בלייפציג, וטצורו מאצוזאווה ופרימטולוגים יפנים אחרים באוניברסיטת קיוטו. ניסויים מדעיים ורפואיים שמאל\|ממוזער\|האם, השימפנזה האסטרונאוט הראשון, כמה דקות לאחר שובו מן החלל. הוא עדיין קשור בכיסא הטיסה שלו, ומצולם עם קברניט אוניית החילוץ שאספה אותו לאחר נחיתתו בים עקב קרבתם הרבה לאדם, שימפנזים הם התחליף הקרוב ביותר לניסויים על נבדקים אנושיים, ולכן שימשו במשך השנים לניסויים בבעלי חיים, בעיקר לצרכים רפואיים, אם כי במספרים נמוכים יחסית לחיות ניסוי אחרות מכיוון שקשה ויקר להחזיקם בשביה. למשל, שימפנזים קדמו לאסטרונאוטים אנושיים בטיסות ראשונות לחלל, כאשר עדיין לא היה ברור מה עלולות להיות ההשפעות של חוסר משקל וסיכונים אחרים. החל משנות ה-50 ייבא חיל האוויר האמריקני 65 גורי שימפנזה מאפריקה לצורך זה. מתוכם טסו לבסוף לחלל רק שניים – האם ולאחריו אנוס – בראשית שנות ה-60 במסגרת תוכנית מרקורי. שובם בשלום הוביל ישירות לשיגורו של אלן שפרד, האסטרונאוט האמריקאי האנושי הראשון. השימפנזים האחרים הועברו למחקרים נוספים, ומביניהם מפורסמת וואשו, שהשתתפה בניסוי הראשון של למידת שפת סימנים. במשך השנים גברה ההתנגדות הציבורית לניסויים בשימפנזים, וכיום שתי המדינות היחידות שבהן מתנהל מחקר רפואי חוקי בשימפנזים הן ארצות-הברית וגבון. מספר השימפנזים המשמשים לניסויים בארצות הברית גדל בשנות ה-80 בעקבות ההצלחות להרבותם בשביה, שאיפשרו להשתמש בהם מבלי לסכן את קיומו של המין בטבע. אך מאז מספרם קטן שוב בהדרגה, בעיקר לאחר שהסתבר שלמחקר בהם הייתה תרומה שולית בלבד לחיפוש חיסונים ותרופות לאיידס. האגודה ההומנית של ארצות הברית (Humane Society of the United States), המתנגדת לניסויים, אמדה את מספר השימפנזים שהשתתפו בהם בארצות הברית בשנת 1995 בכ-1,800, בשנת 2001 ב-1,540 שהוחזקו ב-13 מוסדות מחקר (על פי דו"ח המכונים הלאומיים לבריאות לקונגרס), ובשנת 2007 בכ-1,200 בתשעה מוסדות מחקר. הניסויים בשימפנזים כיום, בדומה לניסויים במיני חולייתנים אחרים, נמצאים תחת פיקוח הדוק של מוסדות ממשלתיים לרווחת בעלי חיים. במספר מוסדות מדעיים העוסקים כיום בחקר שימפנזים, כמו מרכז ירקיז באטלנטה, מכון מקס פלאנק בלייפציג ואוניברסיטת קיוטו, השימפנזים חיים יחד בלהקות קבועות, לעיתים בחצרות פתוחות גדולות שבהן התנאים דומים לתנאים טבעיים, והם משתתפים בניסויים שונים מרצונם. החוקרים מתכננים את הניסויים באופן מושך, מזמינים את השימפנזים להשתתף באמצעות קריאה בשמותיהם, ולאחר שסיימו אף שולחים אותם להזמין שימפנזים אחרים. נהוג לגמול לשימפנזים בפרסי מזון על ביצוע מוצלח, אף כי הנקבה "אי" ובנה הצעיר "איומו" באוניברסיטת קיוטו עשויים לשבת שעות מול מסך המחשב כדי לפתור אתגרי זיכרון ואתגרים מתמטיים ללא גמול כלשהו. איומים ושימור שמאל\|ממוזער\|גור שימפנזה מצוי עם מטפל בפארק מפואו בקמרון, המשמש כמקום מקלט להצלת יתומי שימפנזה, גורילה ומיני פרימטים אחרים השימפנזה המצוי מוגדר על ידי איגוד השימור העולמי IUCN כמין בסכנת הכחדה, במצב שימור EN ("בסכנה"), רמת הסיכון השלישית בחומרתה לאחר EW ("נכחד בטבע אך חי בשביה") ו-CR ("בסכנה חמורה"). תת-המין המרכז-אפריקני הוא הפחות מאוים – אוכלוסייתו נאמדת ב-80,000 פרטים החיים בגאבון ובקונגו, אך מעריכים כי היא מתמעטת בקצב של 4.7% לשנה. אוכלוסיית תת-המין המזרח-אפריקני נאמדת ב-13,000 (אך מדובר בהערכה גסה מאוד) ושל תת-המין המערב-אפריקני בלא יותר מ-12,000 המפוזרים במספר אזורים מנותקים זה מזה. מספר איומים חברו יחד לפגיעה הקשה באוכלוסיית הבר של המין, ובעיקר ציד בידי אדם, פגיעה בבית הגידול ומגפות. ציד שימפנזים אסור או מוגבל בחוק במדינות מרכז אפריקה, ואולם חוסר יציבות פוליטית ברבות ממדינות אלו גורם לכך שהחוק לעיתים קרובות אינו נאכף. שימפנזים ניצודים למאכל (bushmeat – מונח עממי נפוץ באפריקה ואסיה לבשר ציד, תכופות ציד בלתי חוקי של פרימטים וקופי-אדם), ועל-מנת למכור את הצעירים כחיות מחמד בלתי-חוקיות. הזמינות ההולכת וגוברת של נשק קל בעשורים האחרונים גרמה לעלייה בקטלנות של ציד בלתי-חוקי. שימפנזים פגיעים לציד יותר מפרימטים אחרים עקב גודל גופם, ההופך אותם למטרה גדולה יותר, ועקב תקופת התלות הארוכה של הצעירים באמם, כך שמותה בדרך-כלל יגרום גם למותם או ללכידתם. בית הגידול של השימפנזה המצוי במרכז אפריקה נפגע מבירוא יערות, כתוצאה מהכשרת שטחים לחקלאות, רעיית יתר, כריתת עץ לבערה, פיתוח תעשייתי ועיור. אובדן עצי היער הוא רק הפגיעה לטווח קצר, והפגיעה לטווח ארוך כמו בליה וסחיפת קרקע, השמדת מגוון המינים והעלמות מקורות מים עלולות להיות חמורות אף יותר. בשנת 2002 הוערך כי כ-70% משטחי המחיה של שימפנזים נפגעים מסיכונים כאלו, ובהנחה שקצב גידול האוכלוסין של בני-אדם במרכז אפריקה יישאר בעינו, יותר מ-90% ייפגעו עד שנת 2030. עקב קרבתו הגנטית של השימפנזה המצוי לאדם, הוא עלול להידבק ברבות מן המחלות הזיהומיות הפוגעות בבני-אדם ומופצות על ידיהם, כמו אבולה, שיתוק ילדים, שחפת, אבעבועות רוח, דלקת ריאות, שפעת והצטננות. מגפות של מחלות אלו פוגעות באחוז ניכר של אוכלוסיית השימפנזה המצוי ועלולות להשמיד קהילות שלמות. בפארק גומבה, אזור המחקר של ג'יין גודול, מגפת שיתוק ילדים (פוליו) קטלה חלק ניכר של הגורים בלהקת השימפנזים המקומית בשנת 1966, והותירה רבים מן הבוגרים כנכים. מגע הדוק יותר ויותר עם בני-אדם, חלקם תיירים מיבשות אחרות, עלול להגדיל את הסיכון להדבקה במחלות כאלו. מגפות עלולות לעבור גם בכיוון ההפוך – על פי השערה מקובלת HIV-1, הצורה הנפוצה יותר של נגיף ה-HIV הגורם לאיידס בבני-אדם, התפתח מנגיף דומה ופחות אלים שמקורו בשימפנזים מצויים, וקרוב לוודאי עבר לבני-אדם דרך אכילת בשר-ציד נגוע. תקיפת בני אדם שימפנזים מצויים בוגרים הם חיות-בר חזקות ומסוכנות, ומתועדות תקיפות קטלניות שלהם על בני-אדם, אף כי נדירות בהרבה מתקיפות אדם על ידי מינים אחרים של חיות בר באפריקה, כגון תנינים, אריות והיפופוטמים. במרבית שטחי המחיה שלהם באפריקה שימפנזים מצויים חוששים מאוד מבני-אדם ומשתדלים להימנע מקרבתם, אך השימפנזים המעטים שאיבדו חשש זה עלולים לתקוף בעיקר ילדים קטנים ותינוקות, אותם הם צדים כפי שהם צדים גורים של מיני קופים. בפארק גומבה זכר גדול-גוף ותוקפני במיוחד מן הלהקה שחקרה ג'יין גודול חטף וטרף תינוק, שאותו נשאה אם צעירה מילידות המקום למרות האיסור על הכנסת ילדים לפארק. אותו זכר גם תקף פעם את גודול עצמה. אצל שימפנזים בשבייה, מקרה מפורסם במיוחד אירע בקונטיקט בשנת 2009 כאשר זכר בוגר שהוחזק כחיית מחמד תקף את ידידת המשפחה וגרם לה מומים קשים מאוד ונזק מוחי, עד שנורה לבסוף למוות בידי שוטר. נראה שהשימפנזה היה תחת השפעת אלפראזולאם, תרופה נגד חרדה שבבני אדם עלולה לגרום לתופעות לוואי של הזיות. בתרבות הפופולרית שימפנזים מצויים רבים השתתפו ועדיין משתתפים במופעי קרקס, מופעי רחוב, סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה, בעיקר שעשועונים ותוכניות אירוח שונות. כמעט תמיד הם מגלמים תפקיד ארכיטיפי של דמויות קומיות וליצנים המשעשעים את הקהל בהעוויות פנים וחיקוי פעולות אנושיות, לעיתים קרובות כשהם לבושים בבגדי אדם. המשתתפים במופעים אלו הם כמעט תמיד גורים וצעירים, שהם קטני-גוף, ידידותיים וחמודים למראה. דוגמה מפורסמת היא דמותו של צ'יטה בסרטי טרזן, שגולם החל משנות ה-30 על ידי שורה של שחקנים שימפנזים. ארגוני זכויות בעלי חיים וארגוני שימור מתנגדים לשימוש זה משום שמקור השימפנזים לעיתים קרובות בסחר הבלתי-חוקי באפריקה, שבו צדים את האמהות למאכל ומוכרים את הגורים כחיות מחמד. כאשר השחקנים השימפנזים מתבגרים הם נעשים מסוכנים וקשים לשליטה, ותכופות מסיימים את הקריירה שלהם בגני-חיות. מדע בדיוני הוא מן הסוגות הספרותיות והקולנועיות המעטות שבהן דמויות שימפנזים אינן מתפקדות כליצנים, אלא משחקות תפקיד משמעותי בעלילה. הדוגמה הראשונה הייתה כנראה נובלה של רוברט היינליין מ-1949, שבה שימפנזה שהאינטליגנציה שלו פותחה באמצעות הנדסה גנטית תובע טיפול טוב יותר. הנושא של קופי-אדם בעלי אינטליגנציה אנושית פותח ברומן של פייר בול משנת 1964 "כוכב הקופים", שזכה לגרסאות קולנועיות רבות. בגרסה מ-2001 משחקת הלנה בונהם קרטר שימפנזה תבונית, ובגרסה מ-2011, שהעלילה שלה מושפעת מן הניסויים הבלשניים בקופי אדם, משחק אנדי סירקיס את דמותו של השימפנזה המהונדס גנטית "סיזר". ברומן הבדיוני חסד אלוהים משנת 1982 מתאר ברנרד מלמוד על רקע חורבנו של המין האנושי את גורלו של האדם האחרון על פני כדור הארץ, המנהיג קהילה לומדת ומשגשגת של שימפנזים, ואף מקים משפחה עם השימפנזית היחידה בחבורה. ברומן "מלחמת הרימום" של דייוויד ברין, שזכה בפרס הוגו לשנת 1988, אחד הגיבורים הראשיים הוא השימפנזה המהונדס גנטית פייבן בולגר, ששמו הפרטי נקרא על שם אחד השימפנזים של פארק גומבה בספריה של ג'יין גודול. מקורות עיקריים פראנס דה-ואל, הקוף שבתוכנו, כתר הוצאה לאור, 2009. ג'יין ואן לואיק גודול, אני והשימפנזים, הוצאת עם עובד, 1982, תרגום מירי אליאב השימפנזה המצוי, באתר המידע של הפרימטים של המרכז לחקר הפרימטים באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון. השימפנזה המצוי, באתר הרשימה האדומה של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע IUCN. Jonathan Marks "What it means to be 98% chimpanzee – apes, people and their genes" University of California Press, Berkeley ראו גם הומיננאים שימפנזה ג'יין גודול תאוריה של תודעה קישורים חיצוניים סרטים תעודיים השימפנזה לאנה משתמשת בשפת הלקסיגרמות – סרטון משנות ה-70 של מרכז ירקיז באתר יוטיוב. שימוש באבנים לפיצוח אגוזים על ידי שימפנזים בטבע, מתוך סרט טבע של ה-BBC, ערוץ BBCWorldwide באתר יוטיוב. פשיטה ועימות אלים בין להקות שימפנזים בטבע, מתוך סרט טבע של ה-BBC, ערוץ BBCWorldwide באתר יוטיוב. שימפנזים בטבע משתפים פעולה בציד קופי קולובוס אדום, מתוך סרט טבע של ה-BBC, ערוץ BBCWorldwide באתר יוטיוב. קטעי סרט מאז שנות ה-60 על ג'יין גודול, חלוצת חקר השימפנזים בטבע, ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק באתר יוטיוב. השימפנזים של פארק גומבה, סרטונים בערוץ המכון של ג'יין גודול באתר יוטיוב. ג'יין גודול על "ריקוד הגשם", סרטון באתר וימאו. וידאו על השימפנזים של אתר נגוגו באוגנדה מפי חוקר השימפנזים דייוויד ווטס, ערוץ אוניברסיטת ייל באתר יוטיוב. סרט וידאו על המחקר בשימפנזים באוניברסיטת קיוטו, כולל השימפנזה אי ובנה איומו, מפי הפרימטולוג טצורו מאצוזאווה, ערוץ TED באתר יוטיוב. מוסדות מחקר ושימור האתר של ארגון השימפנזה בטבע (WCF) להגנת השימפנזים באפריקה בראשות כריסטוף בוש. האתר של מיזם המחקר בפארק קיבאלה באוגנדה. האתר של מיזם המחקר בנגוגו שבפארק קיבאלה. הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1775 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן פרידריך בלומנבך קטגוריה:הומיניניים קטגוריה:ניגריה: יונקים קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: יונקים קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:יונקים ביערות הגשם האפריקאים קטגוריה:חוף השנהב: יונקים kg:Kimpenzi	2024-09-15T04:20:06
שימפנזה ננסי	ממוזער\|230px\|שימפנזה ננסי זכר שמאל\|ממוזער\|230px\|שימפנזה בגן חיות ממוזער\|גור שימפנזה ננסי שמאל\|ממוזער\|250px\| שמאל\|ממוזער\|250px\| שימפנזה ננסי (בּוֹנוֹבּוֹ), שם מדעי: Pan paniscus, הוא הומיניד, אחד משני המינים בסוג שימפנזה. גילוי ומשמעות השם חוקר האנטומיה הגרמני הבחין לראשונה בייחודו של השימפנזה הננסי, ב-1928. הוא חקר גולגולת שהובאה מקונגו לבלגיה ונחשבה שייכת לשימפנזה מצוי צעיר. שוורץ מצא שמדובר בפרט בוגר, תת-מין של השימפנזה המצוי, שמבנה גולגולתו קטן. ב-1933 פרסם הרולד קוליג' (Coolidge), חוקר אנטומיה אמריקני, תיאור מפורט של השימפנזה הננסי והעלה אותו לדרגת מין טקסונומי נפרד, השייך לסוג הטקסונומי שימפנזה (Pan). משמעות שמו המדעי, Pan paniscus, היא "קטן". אזור מחיה ותפוצה השימפנזה הננסי חי רק במרכז אפריקה, בשטח של 500 אלף קמ"ר, שמצוי ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מדרום לשפך נהר קונגו. נהר קונגו הוא שמפריד באופן גאוגרפי בין השימפנזה המצוי, שחי מצפון לו, לשימפנזה הננסי מדרום. ההתפלגות התרחשה לפני כשני מיליון שנה, ככל הנראה, כאשר נוצר נהר קונגו. השימפנזה הננסי חי ביערות גשם וביערות טרופיים יבשים, שברבים מהם ניכרת התערבות אנושית. בשל המצב הפוליטי הלא יציב באזור, אין הרבה מחקרי שטח שנוגעים להם. ההערכות לגבי מספר הפרטים החיים בטבע נשענות על סקר חלקי בלבד, אבל השימפנזה הננסי נחשב על פי הרשימה האדומה של ה-IUCN למין בסכנה הכחדה, בעיקר בשל פעילות אנושית. תיאור השימפנזה הננסי הוא מעודן וקטן מן השימפנזה המצוי, אפילו שהמשקל והגודל של שני המינים די דומים. הנקבה קטנה מעט מן הזכר. משקלם נע בין 34 ל-60 ק"ג, כשהמשקל הממוצע לזכר הוא 45 ק"ג ולנקבות – 33 ק"ג. אורכם הממוצע (מן האף לעכוז) הוא בין 70 ל-83 סנטימטרים. כאשר הם עומדים על רגליהם, גובהו הממוצע של הזכר הוא 119 ס"מ, ושל הנקבה – 111 ס"מ. רגלי השימפנזה הננסי ארוכות מאלו של השימפנזה המצוי, ראשו קטן מראשו של השימפנזה המצוי, כתפיו צרות והבליטה של הגבות מעל העיניים בולטת פחות. פיהם אדמדם ובולט על רקע פנים שחורות וארוכות, אוזניהם קטנות ואפם רחב כשל הגורילה. תווי הפנים של השימפנזה הננסי הם ייחודיים, ומשמשים להיכרות וליחסים חברתיים. השימפנזה הננסי הוא שוכן עצים, וכאשר הוא מהלך על הקרקע הוא משתמש בכל ארבעת גפיו. הדגדגן של נקבת השימפנזה הננסית גדול באופן ניכר משאר הנקבות בעולם החי ובולט, ונועד ככל הנראה לחיכוך עם נקבות אחרות. אבולוציה ביוני 2012 הושלם ריצוף גנום של פרט של שימפנזה ננסי והוא נמצא במאגרי הרצפים (DDBJ/EMBL/GenBank) תחת מספר רשומת EMBL AJFE01000000. מעריכים כי האב הקדמון המשותף לשימפנזה ולאדם חי לפני כשמונה מיליון שנים. מתוך כ-22 אלף גנים המבוטאים באדם, מעריכים כי 678 גנים נוספו לגנום האנושי וכ-740 גנים נפחתו מהגנום השימפנזי, מאז שאבותיהם הפסיקו להזדווג אלה עם אלה. כתוצאה מכך, ההבדל התורשתי בין השימפנזה הננסי לאדם נאמד בכ-1418 גנים, או 6.4% מהגנום, בהם גנים רבים המעורבים בהתפתחות המוח האנושי. בניגוד לשימפנזה המצוי, השימפנזה הננסי אינו נחלק לתת-מינים. ככל הנראה, משום שאוכלוסייתו מרוכזת באזור גאוגרפי קטן ומצומצם, יחסית, שמאפייניו קבועים ועל כן לא התפתחו תת-מינים אנדמיים לשטח מסוים בתוך האזור הקיים. התנהגות רוב המחקר על השימפנזה הננסי, שזוהה רק בשנת 1929 וביתר פירוט ב-1933, נערך בשבי, בגני חיות ובחוות ייעודיות לחקר קופים. מעט מאוד מחקרים וסקרים נוהלו באזורי המחיה הטבעיים שלו, בעיקר בשל העובדה שהאזור (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, קודם - זאיר) הוא אזור של אי יציבות פוליטית ואירועי אלימות. החוקרים חלוקים בדעותיהם בשאלה, האם ניתן להסיק על התנהגות של מין מתוך התנהגותו בשבי. התנהגות קבוצתית השימפנזה הננסי הוא יוצא דופן בקרב קופי האדם במבנה החברתי המטריארכלי שלו (חלק מן החוקרים מעדיפים לראות זאת כמבנה מאוזן מגדרית). בראש ההיררכיה עומדת קואליציה של נקבות וזכרים, שבראשה - נקבה שליטה מבוגרת ומנוסה. בעימות אחד על אחד יש יתרון לזכר, אבל הנקבות, בניגוד לזכרים, יוצרות בריתות זו עם זו ועם זכרים בעלי מעמד. הזכר זוכה בסטטוס החברתי שלו בעקבות הסטטוס של אמו. הקשר בן-אם הוא חזק ונמשך לא פעם לאורך כל החיים. עם זאת, המעמד משחק תפקיד פחות חשוב מאשר בקרב חברות פרימטים אחרות. השימפנזה הננסי אינו טריטוריאלי, והוא מרבה לחלוק אוכל עם אחרים, אפילו עם זרים גמורים. נצפו נקבות שימפנזה ננסי מטפלות בתינוקות שלא היו חלק מן הלהקה, ולפחות במקרה אחד הוכח ששימפנזה ננסי בוגר אימץ את אחיו התינוק שנותר יתום. עם התבגרותם המינית, הזכרים נשארים ברוב המקרים במקום הולדתם והנקבות נודדות, אבל יש זכרים שעוברים לקבוצות אחרות, ובנות לאימהות בעלות מעמד נשארות לא פעם עם להקת הולדתן. אימהות תומכות גם בבנים הבוגרים ועוזרת להם ליצור קשרים עם נקבות אחרות, תוך מניעה פיזית מזכרים אחרים להזדווג עם הנקבה המיועדת. שימפנזים ננסיים אינם הורגים זה את זה, ככל הידוע, ובכלל – פחות אלימים מהשימפנזה המצוי, אבל גם בקרבם יש גילויי תוקפנות. נקבות השימפנזה הננסי השליטות מעדיפות אמנם להזדווג עם זכרים שאינם מגלים תוקפנות כלפיהן, ובכל זאת, התחרות בין הזכרים ובין עצמם היא עזה, וזכרים בעלי מעמד גבוה מבטיחים לעצמם יותר הזדווגויות משל בעלי המעמד הנמוך. מאחר שהזכרים אינם יוצרים בריתות ואינם מחויבים זה לזה, הם פוגעים זה בזה הרבה יותר מהשימפנזים המצויים. גם הנקבות פוצעות לא פעם זכרים, אבל לא עד מוות. הנקבות מזדווגות עם זכרים רבים, כך שזכר אינו יכול להיות בטוח מיהם צאצאיו, ולכן כל עבודת גידול הצאצאים מוטלת על האמהות. נראה, שזוהי אסטרטגיית שימור: בהינתן העובדה שזכר אינו יודע מיהם צאצאיו, אין לו שום יתרון בהרג גורים (תופעה שמוכרת אצל רוב הקופים). יחד עם זאת, ההזדווגות אינה אקראית לגמרי, וסיכוייו של זכר ממעמד גבוה להיות האב גבוהים משל בעלי המעמד הנמוך. גודל הקבוצה של השימפנזה הננסי הוא מגוון, בשל הדגם הלא קבוע של הקבוצה (התארגנויות משתנות לפעילות יום וללינת לילה). קבוצה של כ-100 פרטים שמתכנסת יחד ללינת לילה (בקנים, שנבנים על העצים), מתפצלת ביום לקבוצות קטנות, לחיפוש אוכל. ברוב המקרים הנקבות אוכלות לפני הזכרים. בתנאי שבי, הנקבות מפגינות תוקפנות קיצונית כלפי זכרים בכל מה שקשור באוכל, ויוצרות קואליציות כדי להשתלט על המזון, עד כדי הטלת מומים בזכרים שאינם מצייתים. בטבע, עם זאת, נקבות מבקשות אוכל מזכרים באופן ידידותי, כלומר ההיררכיה המגדרית בטבע היא פחות נוקשה מאשר בשבי. רבייה והתנהגות מינית פעילות מינית היא מוקד החיים החברתיים של השימפנזה הננסי, בלי קשר לרבייה. זוהי דרך של ברכה הדדית, אופן של יצירת קשרים חברתיים, של פתרון סכסוכים והשלמה אחרי סכסוך. כאשר קבוצה של שימפנזים ננסיים מגיעה למרחב אכילה חדש, או נתקלת במקור מזון לא מוכר, מתחילה פעילות מינית מוגברת בין כל חברי הקבוצה, זכרים עם נקבות, זכרים עם זכרים, נקבות עם נקבות, ואפילו גורים צעירים משתתפים. ככל הנראה, זוהי דרך להוריד את המתח הכרוך בתחרות על האוכל. הנקבות עוסקות במגע מיני זו עם זו יותר מהזכרים, בעיקר תוך חיכוך הדדי של אברי המין, מן הסתם - כדי לתרום לגיבוש הגרעין השולט הנקבי. גם קבלה של נקבה חדשה לקבוצה, בדרך כלל צעירה שעזבה קבוצה אחרת עם התבגרותה המינית, נעשית באמצעות יחסי מין עם הנקבות השליטות. השימפנזים הננסיים הם היצורים היחידים, פרט לאדם, שנצפו מתנשקים "נשיקה צרפתית", והפרימטים היחידים שמקיימים יחסי מין פנים אל פנים. אין בקרב השימפנזים הננסיים יחסים מונוגמיים קבועים, ואין העדפה מינית של מין או של גיל, פרט להימנעות של אמהות מיחסי מין עם בניהם הבוגרים. תקופת הייחום נמשכת בין עשרה לעשרים יום, והנקבה היא שבוחרת לעצמה את הזכרים שאיתם היא מזדווגת. נקבות בטבע ממליטות לראשונה בגיל 13 או 14. משך ההיריון הוא 240 יום בממוצע, ואחריו יש תקופה של קרוב לשנה ללא מחזור, עד להופעה חוזרת של סימני ייחום, אפילו שהנקבה אינה פורייה עדיין, ככל הנראה – כדי שתוכל לחזור לפעילות החברתית-מינית מהר יותר. ההנקה נמשכת ארבע שנים, והריונות מופיעים בממוצע אחת ל-4.6 שנים. דמיון לאדם השימפנזים הננסיים מתקשרים בעיקר באמצעות קולות והבעות פנים, אפילו שאין עדיין הבנה מחקרית באשר למשמעותם של הקולות. רוב האנשים מסוגלים להבין את הבעות הפנים של השימפנזה הננסי, חיוך, למשל, וחלק ממחוות הידיים שלו - הזמנה למשחק, למשל. נמצא ששימפנזה ננסי שדגדגו אותו ותינוק אדם שדגדגו אותו, השמיעו קולות צחוק דומים. עם זאת הדמיון בקולות זאת הנחה בלבד, לא נעשו השוואות כמותיות לתמוך בהנחה זאת שימפנזים ננסיים שנחקרו בשבי, במיזם לחקר קוגניציה ושימור של קופי אדם באיוֹוה, ארצות הברית, הצליחו לזהות את עצמם במראה, ללמוד שליטה בשפה, לייצר כלים, "לכתוב", ולהשתלט על עוד כישורים שאנחנו מייחסים בדרך כלל ליכולת אנושית בלבד. בעיקר התפרסם שימפנזה ננסי בשם קאנזי, שלמד לתקשר עם החוקרים באמצעות מקלדת ומסך שעליהם סימנים גאומטריים המציינים אובייקטים ("לקסיגרמים"). קאנזי הצליח לרכוש "אוצר מילים" של כשלושת אלפים מילים אנגליות מדוברות. אחותו, פאנבנישה, החלה – ביוזמתה – לצייר את הסימנים בגיר, כשהמקלדת לא הייתה בפעולה. קאנזי למד, ללא הכוונה, ליצור כלים פשוטים מאבן, דומים לאלו שיצרו אנשים בתקופת האבן, ולהשתמש בהם לחיתוך. תזונה השימפנזה הננסי הוא אוכל-כל (אומניבור), שניזון בעיקר מפירות. 57% מתזונתו מבוססת על פירות, עובדה שתורמת רבות לשימור היערות שבהם הוא חי. ההערכה היא, שכל שימפנזה ננסי מעכל במהלך חייו תשעה טונות של זרעים, מ-91 מיני צמחים, שאת זרעיהם הוא מפיץ בהפרשותיו. ומאחר שכל פרט מתנייד על פני קילומטרים אחדים, הוא מעניק יתרון נוסף לזרעים – מרחק מצמח האם. כך שבין השימפנזה הננסי לצמחייה המקומית מתקיימים יחסי גומלין אקולוגיים. בנוסף לפירות, ניזון השימפנזה הננסי מעלים, דבש וביצים, וכן מסוג של כמהין שזוהה רק לאחרונה, ונקרא על שמו - Hysterangium bonobo. בנוסף לכך צורך השימפנזה הננסי בשר מחולייתנים קטנים, כגון אנומלוריים, סנאים דואים, צביונים, וחסרי חוליות, היו מקרים שבהם נצפו שימפנזים ננסיים טורפים קופים קטנים. שימור המין הרשימה האדומה של ה-IUCN מסווגת את השימפנזה הננסי כמין בסכנת הכחדה, ההערכה היא שנותרו מהם בין 10,000 ל-50 אלף פרטים, אבל זוהי הערכה גסה. סקרי השטח שנערכו עד היום היו מצומצמים, רק כ-30% מכלל שטחי המחיה של השימפנזה הננסי נסקרו, תוצאה של התנאים הגאוגרפיים המורכבים באזור ואי היציבות הפוליטית באזור. הסיכונים העיקריים להישרדותו הם אבדן שטחי מחיה בשל התחרות עם החקלאות המקומית, וציד לצורכי אכילה, שהתגבר מאוד סביב המלחמות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בשנות ה-90 המאוחרות ובראשית שנות ה-2000. כדי להילחם בתופעה, הוקם בראשית שנות ה-2000 מיזם "יער השלום", שכולל עד היום כ-36 אלף קמ"ר של יערות ושטחי מחיה של השימפנזה הננסי. זהו מיזם בינלאומי של שמורות המתבססות על תפישה כוללת של קיימות, ושפועל בשיתוף פעולה מלא של התושבים המקומיים. במסגרתו, נלקחים בחשבון צורכיהם של כל המינים הביולוגיים של היער, צמחים וחיות, וכן של תושבי הכפרים המסורתיים באזור. התושבים המקומיים לומדים עקרונות של חקלאות בת קיימא, מקבלים שירותי רפואה מודרנית ועזרה בהקמת בתי ספר, ולוקחים חלק בפיתוח השמורות, לרווחת בעלי החיים המקומיים. לקריאה נוספת גרואן, שרה. בית הקופים. תרגום והוצאה: כנרת-זמורה-ביתן. במקור: APE HOUSE, SARA GRUEN. de Waal, Frans and Frans Lanting, Bonobo: The Forgotten Ape, University of California Press, 1997. ; de Waal, Frans, Our Inner Ape, Riverhead Books, 2005. Kano, Takayoshi, The Last Ape: Pygmy Chimpanzee Behavior and Ecology, Stanford, CA: Stanford University Press, 1992. Savage-Rumbaugh, Sue and Roger Lewin, Kanzi: The Ape at the Brink of the Human Mind, John Wiley, 1994. ; Ewen Callaway, Hippie chimp' genome sequenced, Nature, 2012. doi:10.1038/nature.2012.10822 קישורים חיצוניים שפת הסימנים האוניברסלית של קופי האדם, מכון דוידסון. אנחנו כבר לא לבד , באתר אוניברסיטת חיפה, 2 בספטמבר 2012 הערות שוליים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ארנסט שוורץ קטגוריה:הומיניניים קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: יונקים קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1929 קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: בעלי חיים אנדמיים קטגוריה:יונקים ביערות הגשם האפריקאים	2024-09-18T11:07:05
גורילה	ממוזער\|גורילת שפלה מערבית ממוזער\|זכר גורילה כסוף-גב בגן חיות בהולנד. גורילה (שם מדעי: Gorilla) הוא סוג של קופי אדם הכולל את הגדולים בכל מיני הפרימטים כיום. הגורילות הם הרביבורים, וסביבת מגוריהם הטבעית היא יערות הגשם של אפריקה הטרופית. הגורילות נמצאות בסכנת הכחדה. מינים בסוג שני מינים, ובכל מין שני תת-מינים: גורילה מערבית (שם מדעי: Gorilla gorilla) גורילת השפלה המערבית (שם מדעי: Gorilla gorilla gorilla) גורילת גדת הנהר (שם מדעי: Gorilla gorilla diehli) גורילה מזרחית (שם מדעי: Gorilla beringei) גורילת הרים (שם מדעי: Gorilla beringei beringei) גורילת השפלה המזרחית (שם מדעי: Gorilla beringei graueri) אטימולוגיה את המונח "גורילה" טבע חַנוֹן הספן במסעו לאורך חופי אפריקה בסביבות 500 לפנה"ס. חנון וצוותו פגשו בבני אדם פראים ושעירים שהמתורגמנים של חנון קראו להם "גורילה". את הסיפור הזה כתב חנון בתיאור המסע הימי שלו ("פריפלוס"), והוא שרד. כאשר נתקלו חוקרים מערביים לראשונה בגורילות, הם העניקו להן את השם מתוך יומני חנון. תפוצה הגורילה מצויה באזורים הטרופיים של אפריקה. גורילות היער קצרי השיער חיים ביערות הקונגו (התגלו על ידי פול די שאיו בשנת 1860), וגורילת ההרים ארוך השיער שנתגלה רק בשנת 1902 חי בגובה של מעל 3,000 מטר באוגנדה, באזור הררי של פארק וירונגה. אנטומיה צבע שערו של הגורילה שחור ולזכרים הבוגרים כתם כסוף על גבם. פני הגורילות חסרות שיער וכך גם כפות ידיהם ורגליהם. הגורילה כבד תנועה, מבנה גופו מגושם ותנועתו מסורבלת. הוא נע על ארבע גפיו. הרגליים קצרות ועבות. הנחיריים עבים ושטוחים והאוזניים קטנות. הזרועות ארוכות וחזקות והחזה חסון ושרירי. משקל גורילה ממוצעת מגיע עד 200 ק"ג, אך במקרים רבים נתפסו גורילות שמשקלם היה בסביבות ה-250 ק"ג. גובהו מעל 160 ס"מ. הנקבה קטנה יותר ומשקלה מגיע ל-80 ק"ג, כחצי ממשקל הזכרים. התנהגות הגורילות חיות בלהקה המורכבת מזכר בוגר וחסון בן עשר שנים לפחות המנהיג את הקבוצה ועוד מספר נקבות המתקבצות אליו וכן חיים בלהקה צאצאיהם המשותפים עד הגיעם לבגרות מינית. אזור המחיה של כל להקה הוא כ-30 קמ"ר. התקשורת בין חברי הלהקה מתבססת על קולות שונים ועל הבעות פנים: הוצאת הלשון בעת היסוס או ריכוז, הכנסת השפה בעת מתח ופיהוק בעת מתח. נקבת הגורילה מגיעה לבגרות מינית בגיל שבע. תקופת ההריון היא כתשעה חודשים. הנקבה ממליטה גור יחיד בכל פעם, שנותר צמוד לאמו ויונק בארבע שנותיו הראשונות. הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל תשע ואז עוזבים את הלהקה. תוחלת החיים היא עד 34 שנים. עם רדת החשיכה בונים לעצמם הגורילות קני שינה על הקרקע מענפים ועלים. אין הם חוששים מאף חיית טרף שתפגע בהם. בשל גודלו וחזותו המאיימת, נוצר לגורילה דימוי של חיה אכזרית ומסוכנת, והגדיל לעשות הסרט "קינג קונג" שתיאר את הגורילה כיצור תוקפני מאוד, אך, לאמיתו של דבר, זהו יצור רגוע הניזון בעיקר מצמחים (עלים, שורשים ופירות), אך גם צד חרקים - חלק מהגורילות מפצחות קיני טרמיטים ואוכלות בתיאבון - וישנן ראיות לאכילת בשר קופים ואנטילופות. היריבים היחידים של הגורילה הם הנמר האפריקני והאדם. הגורילה אינו תוקף ללא איום וכשישנו איום מגיב מנהיג הלהקה בשאגות ובתיפוף על החזה. גורמי סיכון והפרעה התרחבות שטחי החקלאות והפגיעה ביערות מחריבות ומצמצמות את בית גידולו של הגורילה. ציד הגורילות לשם אכילת בשרם בשל הרעב שנוצר בעקבות המלחמות השונות שמתנהלות באפריקה, וכן למטרות סחר. ציד זה אסור על פי חוק, מכיוון שהגורילה היא חיה הנמצאת בסכנת הכחדה. ראו גם דיאן פוסי קינג קונג (סרט קולנוע משנת 1933 אודות גורילת ענק בדיונית בגובה 7.5 מטר) קוקו (גורילה) קישורים חיצוניים מוטי קירשנבאום וגורילות ההרים הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1852 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי איזידור ז'ופרואה סנט-אילר	2024-10-07T13:49:00
אורנגאוטן	אוֹרַנְגְּאוּטָן או אוֹרַנְגְּ-אוּטָן (שם מדעי: Pongo) הוא סוג של קוף-אדם אינטליגנטי ואקרובטי המאופיין בזרועות ארוכות ובשיער חום-אדמדם. כיום הוא מצוי אך ורק ביערות הגשם של האיים בורנאו וסומטרה (במדינות אינדונזיה ומלזיה), אולם שרידי מאובנים שנמצאו בג'אווה, בווייטנאם ובסין מעידים שבעבר תחום תפוצתו היה נרחב יותר, וכלל שטחים רחבים במזרח אסיה. טקסונומיה בסוג אורנגאוטן שלושה מינים: אורנגאוטן בורנאי (Pongo pygmaeus), אורנגאוטן סומטרי (Pongo abelii) ואורנגאוטן טפנולי (Pongo tapanuliensis). בעבר נכללו בסוג עוד שני מינים נוספים שנכחדו - Pongo hooijeri ו-Pongo weidenreichi. בעבר שויכו גם קופי המרטולה לסוג זה אך בעקבות מחקר שנעשה במאה ה-18 הגיעו למסקנה שאינם מתאימים לזן זה. לכן, כיום הסוג אורנגאוטן הוא היחיד בתת-משפחת פונגינאים, שבה נכללו בעבר קופי-אדם גדולי ממדים דוגמת גיגנטופיתקוס או סיוופיתקוס. השם "אורנגאוטן" מקורו בשם המלאי והאינדונזי של הקוף orang hutan, שפירושו "איש היער". אטימולוגיה המילה orangutan (נכתב גם orang-utan, orang utan ו-orangutang) גזורה מהמילה orang, שפירושה במלאית ובאינדונזית "אדם", ומהמילה hutan, שפירושה במלאית ובאינדונזית "יער" - כלומר "איש היער". המילה "אורנגאוטן" נמצאת בשימוש הן באינדונזית והן במלאית, אך בני שבטי הילידים החיים בתחום תפוצתו של האורנגאוטן קוראים לו, לעיתים, במילים אחרות, בשפתם שלהם. במלאית, גם המילים maias ו-mawas מתייחסות לאורנגאוטן. המילה "אורנגאוטן" (Orangutan) נקלטה באופן רשמי בשפה האנגלית בשנת 1691, אך בזמן זה המילה אויתה בצורה "orang-outang" ולא בצורתה הנוכחית. מקור שמו המדעי של האורנגאוטן, Pongo, נמצא בעדותו של מלח אנגלי בן המאה ה-16, אנדרו בטל, שנשבה בידי הפורטוגזים באנגולה ותיאר זוג "מפלצות" דמויות-אדם שנקראו פונגו (Pongo) ואנגקו (Engeco). נראה כי בטל למעשה פגש בגורילות ולא באורנגאוטנים, אולם בסוף המאה ה-18 לאירופאים לא היה ידע רב על קופי האדם השונים, ולכן כשהעניק הטקסונום הצרפתי ברנאר ויל-סור-אילון רוזן לאספד את השם המדעי לאורנגאוטן, הוא בחר לקרוא לו Pongo. תיאור פרוות האורנגאוטן אדמדמה עד חומה ושערותיו ארוכות. זרועותיו חזקות וארוכות מאוד יחסית לממדי גופו, והן מסייעות לו להיתלות על צמרות העצים ולהתנייד מעץ אחד למשנהו. כשהזרועות פרוסות, הן מגיעות יחדיו לאורך של כ-2.4 מטרים. בגלל היותו שוכן-עצים, האורנגאוטן אינו עושה שימוש נרחב ברגליו והן קצרות יחסית וחלשות. הפנים מאופיינות במצח גבוה, בעיניים קטנות יחסית, בפה רחב וגדול ובשפה מעט עקומה, בעת שהאורנג אוטן מתבגר הוא מצמיח זקן. בקרב האורנגאוטן קיימת דו-צורתיות זוויגית בולטת בין הזכר והנקבה: הנקבה מגיעה לגובה של כ-1.3 מטרים ולמשקל של כ-45 קילוגרמים, ואילו הזכר מגיע לגובה של 1.8 מטרים ולמשקל של כ-118 קילוגרמים. בנוסף, את הזכרים הבוגרים ניתן לזהות בקלות בשל כריות הלחיים הגדולות שלהם, שיוצרות מראה המזכיר מסכה, בשל הגרון הבשרני ובשל השיער הארוך. התנהגות ואקולוגיה שמאל\|ממוזער\|220px\|האורנגאוטן הוא בעל-חיים אקרובטי מאוד שמאל\|ממוזער\|220px\|זכר בוגר סביבת מחיה ואורח-חיים האורנגאוטן הוא שוכן-עצים מובהק, והוא מבלה עליהם כמעט את כל זמנו. הוא אחד מהאקרובטיים שבקופי-האדם, ומסוגל לעבור בין צמרות העצים בקלות רבה. האורנגאוטן הוא בעל-חיים יחידאי, והוא מבלה את מרבית זמנו לבדו; בדרך כלל הזכר והנקבה נפגשים רק על-מנת להזדווג, להוציא מפגשים אקראיים ביער. בית הגידול של האורנגאוטן הם עצים ממינים שונים המצויים ביערות הגשם הטרופיים של מזרח אסיה, והוא הגדול שבבעלי החיים המצויים בעצים אלו. הוא נפוץ באזורי יער-גשם שונים: החל מאזורי ביצה ועד ליערות-גשם הררים בגובה של 1,500 מטרים מעל פני הים. בסביבתו כורתים עצים רבים על מנת לנטוע מטעי דקלים, דבר שעלול לגרום להכחדתם. סביבת המחיה של האורנגאוטן גשומה מאוד, ולעיתים האורנגאוטן מתקין לעצמו מעין מטרייה שעשויה מעלה גדול להגנה מפני הגשם. הוא ניזון בעיקר מפירות ומעלים, והוא מסייע למינים מסוימים של צמחים להתרבות בכך שהוא אוכל אותם ופולט את זרעיהם באזורים אחרים ביער. בנוסף לפירות ולעלים, האורנגאוטן ניזון גם מחרקים קטנים ומביצי עופות. בפרט הוא מחבב את פרי הדוריאן (Durio''), שאת קליפתו הקוצנית הוא שובר ואוכל את פנים-הפרי הטעים. בדרך כלל לאורנגאוטן אופי רגוע ושליו, אך התנהגות תוקפנית כלפי אורנגאוטנים זרים שכיחה יחסית; בהיותו יחידאי, הזכר נוטה להגן על הטריטוריה שלו מפולשים. לתוך הטריטוריה של הזכר נכנסות לעיתים נקבות אחדות, והוא אינו מתיר לאף זכר אחר להזדווג עימן. האורנגאוטן פעיל בעיקר בשעות היום. גם את שנת הלילה מבלה האורנגאוטן על גבי העץ, ולפנות ערב הוא מכין לעצמו קן-שינה העשוי ענפים ועלווה רכה. בדרך כלל, בונה האורנגאוטן קן חדש מדי לילה, אולם לפעמים הוא משתמש באותו הקן פעמים מספר. בדרך כלל, האורנגאוטן יורד אל האדמה אך ורק כדי לעבור בין עץ אחד למשנהו, במידה ולא ניתן לעשות זאת מתוך צמרות העצים. כשהוא יורד לאדמה, נע האורנגאוטן בביישנות על ארבע רגליים. על-גבי העצים נע האורנגאוטן בעזרת טיפוס, קפיצה ומעבר בין ענפים או עצים שונים. זרועותיו החסונות מסייעות לו לעבור בקלות בין ענפים שונים, והוא בעל-חיים אקרובטי מאוד, אולם תנועתו בצמרות העצים איטית יותר משל פרימטים שוכני עצים אחרים, דוגמת הגיבון. רבייה ומחזור חיים שמאל\|ממוזער\|250px\|אורנגאוטן צעיר זכרים לא-בוגרים ינסו להזדווג עם כל נקבה בה יפגשו - גם אם היא לא בוגרת - ובמידה והנקבה לא חזקה מספיק כדי להתנגד, הזכר יזדווג איתה בכוח. נקבות בוגרות הודפות בקלות זכרים לא-בוגרים, והן מעדיפות להזדווג עם זכרים בוגרים. ההריון אורך בין 230 ל-260 ימים, ובסופו נולד אורנגאוטן צעיר במשקל ממוצע של 1.5 קילוגרמים. את שבוע החיים הראשון מבלה הגור כשהוא נצמד לאמו. בגיל ארבעה חודשים האורנגאוטן הצעיר מתחיל לאכול מזון מוצק שאמו מכינה לו, ובגיל 3.5 שנים הוא נגמל סופית מחלב-אמו. הנקבה שוהה עם צאצאה תקופה ארוכה, בדרך כלל עד הגיעו לגיל שש או שבע שנים. תקופת ילדות ונערות ארוכה זו אופיינית לקופי אדם, ובמהלכה לומד האורנגאוטן הצעיר מאמו את כל הכישורים הדרושים לו כדי לשרוד בטבע. הזכר אינו משתתף בטיפול בצאצאים. בדרך כלל, נקבה לא תמליט יותר משלושה גורים במהלך חייה. לאחר הפרידה מהאם, יחפש הגור אחר נחלה משלו. לעיתים כמה פרטים צעירים בני גיל דומה יתלכדו לקבוצות קטנות החיות יחדיו, עד לתפיסת טריטוריות משלהם. נקבות בדרך כלל ימקמו את נחלתן בסמוך לנחלת אמן, לעומת הזכרים שבדרך כלל יתרחקו ממנה. הזכרים הצעירים קטנים באופן משמעותי מהבוגרים וחסרים את כיסי הלחיים האופייניים, המתפתחים רק בגיל מאוחר יותר, אולם הם בוגרים מינית ומוכנים להזדווג. בבר, תוחלת החיים של האורנגאוטן עומדת על 35 שנים, ואילו בשבייה (ובפרט בגני חיות) היא עומדת על 50 שנים. אכילה שמאל\|ממוזער\|220px\|פרי הדוריאן שהאורנגאוטן מחבב מאוד האכילה תופסת בחייו של האורנג אוטן מקום נכבד ביותר, בעת שהאורנג אוטן ער סביר להניח כי הוא מחפש מזון או עוסק באכילה. בהיותו בטבע הוא אוכל יותר מ-300 סוגי מזון, והוא נחשב לבעל תפריט הפירות המגוון ביותר בעולם. הזמן הטוב ביותר של האורנג אוטן הוא בקיץ, שאז עיקר מזונו מבוסס על הפירות המבשילים. בתקופה זו של השנה אוכל האורנג אוטן כמעט ללא הפסק והוא אוגר בגופו את המזון בצורת שומן לחודשי הסתיו והחורף. בחודשי החורף יאכל האורנג אוטן עלים, קליפות עצים וכמה מיני סוגי עשבים, גם חרקים כגון נמלים, טרמיטים, צרצרים וזחלי פרפר, גם דבש יהווה חלק מהתפריט. מכיוון שהאורנג אוטן נחשב לבעל חיים חכם, הוא ישתמש לעיתים ב"מכשיר" כדי לעשן, למשל הוא ישבור מקל להוצאת טרמיטים או נמלים מהקן. המקלות אף ישמשו לו לעזרה להורדת קוצים מפירות מסוימים. תאבונו הגדול של האורנג אוטן עלול לשמש כנגדו. רוב קופי האורנג אוטן שנתפסו או ניצודו נלכדו בעת האכילה, מכיוון שהיו שקועים באכילה ולא שמו לב לאורבים להם. אינטליגנציה ותקשורת שמאל\|ממוזער\|200px\|אורנגאוטן בגן חיות בדנמרק בדומה לשאר קופי-האדם, האורנגאוטן הוא בעל-חיים אינטליגנטי למדי. למרות ששימוש בכלים בקרב שימפנזות תועד בידי ג'יין גודול כבר במהלך שנות ה-60, רק במהלך שנות ה-90 תועדו אורנגאוטנים המשתמשים בכלים באופן ממושך. מאמר שפורסם בשנת 2003 בכתב העת Science תיאר התפתחות של מנהגים נרכשים, שניתן לזהות אותם כתרבות, בקרב אוכלוסיות של אורנגאוטנים. מחקר עדכני שנערך על ידי ג'יימס לי, פסיכולוג מאוניברסיטת הרווארד, מצא כי האורנגאוטן הוא בעל-החיים האינטליגנטי ביותר לאחר האדם. המחקר גילה כי לאורנגאוטן יכולות פתרון בעיות ולמידה גדולות משל השימפנזה, שלפנים נחשב לאינטליגנטי יותר מן האורנגאוטן. מחקר אחר שנערך על ידי קארל ואן שאייק, פרימטולוג (חוקר פרימטים) מאוניברסיטת דיוק, מצא כי יכולות שונות של האורנגאוטן, דוגמת יצירת סככה מעל הקן שמגינה על האורנגאוטן מפני גשם, מפותחות יותר משל השימפנזה. בנוסף לזאת, הוא מצא כי האורנגאוטנים הבוגרים יכולים ללמד את הצעירים כישורים שונים שלמדו, דוגמת יצירת כלים ושימוש בהם. תוכנית המחקר הראשונה שעסקה בחקר צורת התקשורת של האורנגאוטנים ושפתם בוצעה על ידי דוקטור פרנסין נגו. הפארק הזואולוגי הלאומי סמית'סוני שמצוי בוושינגטון הפעיל גם הוא מיזם מחקר על שפת האורנגאוטנים, שנעזר בניתוחי מחשב. לגן החיות של אטלנטה מחשב בעל מסך מגע שבו זוג האורנגאוטנים הסומטריים המוחזקים בגן החיות יכולים לשחק במשחקי וידאו. החוקרים מקווים להפיק ממחקרים ומתוכניות אלה ידע על דפוסי החשיבה והלמידה של האורנגאוטנים ועל המבנה החברתי שלהם. לדוגמה, המדענים מעוניינים ללמוד האם האורנגאוטנים מחקים יכולות שלמדו מפרטים אחרים, או האם הם לומדים בדרך של ניסוי וטעייה. בנוסף, ממחקרים אלה ניתן יהיה ללמוד על טכניקות שימור חדשות. שימור ותפוצה ממוזער\|250px\|אורנגאוטן סומטרי במרכז-שיקום בסומטרה. האורנגאוטן הסומטרי הוא הנדיר מבין שני המינים של האורנגאוטן, ונשארו ממנו כ-7,500 פרטים בלבד החיים בטבע. שלושת מיני האורנגאוטן נתונים בסכנת הכחדה. האורנגאוטן הבורנאי נתון בסיכון גבוה להכחדה והאורנגאוטן הסומטרי נתון בסיכון גבוה-מאוד להכחדה. על-פי ההערכות, קיימים כ-45,000 אורנג-אוטנים בורנאים בטבע, בעוד שמהמין הסומטרי נותרו בין 7,000 ל-7,500 פרטים בלבד. מצבו של אורנגאוטן טפנולי הוא הגרוע ביותר משום שישנם רק כ-800 פרטים ממין זה. מצבו העגום של האורנגאוטן נובע ממספר גורמים, שכולם קשורים לאדם. סביבת המחיה של האורנגאוטן מצטמצמת כתוצאה מבירוא יערות, כרייה ושריפות-יער. שטחי-יער נרחבים שמהווים את בית הגידול של האורנגאוטן מוחלפים במטעי-דקלים לתעשיית שמן הדקלים. נוסף על-כך, באורנגאוטן קיים סחר לא חוקי: ציידים הורגים את האמהות במטרה לקחת את גוריהן ולמכור אותם בשווקים של מזרח אסיה. המבקרים קונים לעיתים קרובות את הגורים החמודים למראה ומגדלים אותם בסביבה אנושית ולא-טבעית, וכאשר הגורים גדלים ונעשים חזקים הם אינם יודעים מה לעשות איתם. כיום, סחר בחיות מחמד נדירות אסור במרבית המדינות, אולם הוא עדיין קיים. פקחים מחרימים חיות משווקים המוכרים אורנג-אוטניים ומגדלים אותם במרכזי שימור, בתקווה שניתן יהיה לשחרר אותם לטבע. חלק ניכר מהאורנג-אוטניים החיים כיום כבר מצויים בשמורות טבע ובפארקים לאומיים, בהם הם מוגנים מציד לא-חוקי וממדי האוכלוסייה מבוקרים בקביעות. למרות זאת, גם בשטחים המוגנים קיים ציד לא-חוקי, שישנם ניסיונות רבים לעצור. גורם נוסף שמקשה על התאוששות אוכלוסיית האורנג-אוטניים הוא קצב-הילודה הנמוך. בתרבות האורנגאוטן ידוע ממספר תרבויות אסייתיות ויש לו השפעה גדולה על שבטים אינדו-מלאים שונים. הוא מופיע בהרבה סיפורי עם וטקסים. ומכונה בחלקם: מאואס. אורנגאוטנים ידועים גם ממספר סיפורים וסרטים ידועים, למשל מדמותו של המלך לואי מספר הג'ונגל. אורנג אוטן במקורות יהודיים המשנה בכלאים (פרק ח משנה ה) המונה מספר בעלי חיים שדינם כבהמות ואחרים, המשנה מזכירה שם בעל חיים הנקרא "אדני השדה" בתלמוד הירושלמי פורש כי היצור דומה לאדם אך מחובר לקרקע בחבל טבור היוצא מטבורו. על זה פירש בעל "תפארת ישראל": . וכך כתב גם המלבי"ם: אולם, האורנגאוטן נפוץ רק ביערות הגשם של האיים בורנאו וסומטרה (ובעבר גם במזרח אסיה), ובשל כך קשה להניח שחכמי המשנה הארצישראלים אכן הכירו אותו, ויותר סביר להניח שהכוונה לגורילה או שימפנזה החיים באפריקה. גלריה קישורים חיצוניים <div class="External links-small">כללי<div class="references-small"> מידע רב בנוגע לכל תחומי החיים של האורנגאוטן, באתר Primate Info Net. ההבדלים העיקריים בין שני מיני האורנגאוטן מיזם החוקר את שפת האורנגאוטן, באתר גן החיות של סמית'סוני <div class="External links-small">שימור<div class="references-small"> The Ape Alliance - ארגון שעוסק ברווחה ושימור של קופי-אדם בכלל, ושל האורנגאוטן בפרט Orangutan Foundation International - מוסד ללא-כוונת רווח שמטרתו לשמור על בית הגידול של האורנגאוטן ולמנוע את הכחדתו Orang Utan Republik Education Initiative - ארגון ללא כוונת רווח שמנסה להבטיח את עתיד האורנגאוטן על ידי תוכניות-חינוך הנערכות באינדונזיה <div class="External links-small">תמונות וסרטונים''' <div class="references-small"> תמונות ממרכז-שיקום בבורנאו תמונות וסרטונים של אורנגאוטן בורנאי, אתר ARKive תמונות וסרטונים של אורנגאוטן סומטרי, אתר ARKive תמונות אורנגאוטן ממרכז השימור הישן ביותר, בבורנאו הערות שוליים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1799 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ברנר-ז'רמין דה לספד קטגוריה:פונגינאים	2024-10-14T21:34:50
איכות הסביבה	300px\|ממוזער\|שמאל\|"הגולה הכחולה" – תמונה מפורסמת שצולמה מהחללית אפולו 17 ועזרה בקידום המודעות לאיכות הסביבה ממוזער\|230px\|נוף מהפארק הלאומי יוסמיטי, אשר הוקם כדי לגונן על אזורי הטבע הבראשיתים בארצות הברית. ממוזער\|230px\|אייל פרדי לבן-זנב שנדרס בקרוליינה הצפונית. ממוזער\|230px\|ספינת ציד לווייתנים יפנית בדיג של פרט בוגר וצעיר של לווייתן מינקי דרומי. ממוזער\|230px\|פחי מיחזור מופרדים בחבל הבסקים שבספרד. ממוזער\|230px\|יער שעבר ייעור בלסוטו. ממוזער\|230px\|נהר טוקלט, בתוך הפארק הלאומי דנאלי שבאלסקה. מקווי מים מתוקים חשובים במיוחד לשימור עקב חשיבותם לבני אדם וחיות. איכות הסביבה, שימור הסביבה או הגנת הטבע והסביבה, הוא תחום עיסוק הנוגע ליחסי הגומלין בין האדם ומלאכתו לבין סביבתו הטבעית או זו שנוצרה על ידיו. המדעים המספקים מידע או פתרונות לתחום זה מכונים מדעי הסביבה, ועמם נמנים בין היתר: אקולוגיה, מדעי האטמוספירה, מדעי כדור הארץ, הנדסה כימית, הנדסת מים וכן משמש כעיסוק למספר לאידאולוגיות פוליטיות וחברתיות או תפיסות פילוסופיות הקוראות להתחשבות רבה יותר בשיקולים סביבתיים במסגרת הפיתוח הכלכלי והמדיני. גבולות התחום ושמו הגדרת הפעילויות הכלולות בתחום איכות הסביבה תלויה בנקודת המבט. במובן המצומצם ביותר, דאגה לסביבה מתמצית בדאגה לשלומן של חיות הבר, ובעבר היה מקובל לצמצם אותה לפעילויות של שימור טבע בלבד. הבעייתיות בעיסוק בסביבה, כך התברר, רחבה יותר הן במרחב המקום (זיהום אוויר ממכוניות, למשל, עלול לגרום לגשם חומצי ולהרס יער שנמצא מאות קילומטרים מהן) והן במרחב הזמן (זיהום תעשייתי שנקבר לפני עשרות שנים, למשל, עלול להשפיע על מי התהום בהמשך). עם הזמן התפתחה גם ההכרה כי בעיות סביבה אינן נוגעות רק לחיות הבר, אלא גם לבריאותם, לביטחונם ולאיכות חייהם של בני האדם היום ובעתיד. מורכבות נוספת של שאלת איכות הסביבה נובעת מקיומם של קשרי גומלין עמוקים וסבוכים בין הפעילות האנושית לבין הסביבה האקולוגית, למשל השפעתם של מכלי תרסיס על הידלדלות שכבת האוזון. לאור קשרי גומלין אלה, התפתחו גישות הגורסות כי ההגנה על הסביבה מחייבת את החברה האנושית למהלך עמוק וקיצוני: לא רק הקמה של שמורות טבע, אלא סדרה של שינויים משמעותיים, בהם מעבר למקורות אנרגיה חלופיים, שינוי הרגלי אכילה (כך שהתפריט יהיה יותר צמחוני ומקומי), שינוי במערך התחבורה (מעבר לכלי רכב פחות מזהמים, הקטנת ההישענות על רכב פרטי לנסיעות, ואף שינוי כללי של תכנון התחבורה), מיחזור ועוד. משמעות נרחבת זו של הגנה על הסביבה היא הבולטת כיום במרחב התקשורתי, הציבורי והפוליטי, והוא זה שבו עוסקים המשרדים והסוכנויות לאיכות הסביבה שהוקמו ברוב מדינות המערב. המאמץ מתמקד בפיתוח טכנולוגיות נוחות יותר לסביבה (כגון אנרגיה בת-קיימא, מיחזור, הפחתת זיהום וייעול השימוש במשאבי טבע), וכן בחקיקה ואכיפה של חוקים ותקנות נגד זיהום הסביבה. בתחום האקדמי והמסחרי נחקרות שיטות "ירוקות" יותר לייצור תעשייתי ויישומן בתחומים אחרים, כמו בנייה או תחבורה; בתחומים כמו הנדסה, תכנון ערים, אדריכלות ומדיניות ציבורית משולב ידע אקולוגי במחקרים ובתוכניות לעתיד. ישנם הוגים ופעילי סביבה רבים המרחיבים עוד יותר את תחום העיסוק הסביבתי, עד כדי פילוסופיה כוללת, הנקראת חשיבה סביבתית. דעה נפוצה היא לדוגמה, כי גידול האוכלוסייה, הגידול בצריכה הפרטית לנפש, צמיחה כלכלית, ושינויים טכנולוגיים שונים (למשל הנדסה גנטית) מחריפים את השפעתו המזיקה של האדם על הסביבה, או את "טביעת הרגל האקולוגית" שלו, ואלו נתפסות כסיבות יסודיות יותר הגורמות להחרפתן של פגיעות סביבתיות אחרות. לדוגמה, ארגון גרינפיס נלחם לא רק למען שימור יערות העד, או נגד התחממות עולמית, אלא גם נגד נשק גרעיני והנדסה גנטית, כמו גם בעד סחר מקיים. הזרמים הקיצוניים יותר, המכונים "ירוק כהה" מרחיבים את התחום עוד יותר ומכלילים בתוך נושא הסביבה כמעט כל היבט בהתנהגות החברה האנושית. פעילים המרחיבים את התחום באופן זה אינם נוהגים להשתמש במונח 'איכות הסביבה', הנתפס כמקביל ל'איכות חיים', ומצמצם לפיכך את הפעילות למען הסביבה לעיסוק בשיפור תנאי הסביבה לטובת האדם, אלא עוסקים גם בשינויים הרדיקליים שקבוצות אלו מעודדות. בשל המורכבות הרבה של בעיות הסביבה החלו הוגים בתחום לאמץ גם שיטות ניתוח מתחום המערכות המורכבות, וקושרים בחקר הסביבה תחומים במדעי החברה והרוח, כגון כלכלה, היסטוריה ופילוסופיה, בנוסף לתחומים שהוזכרו לעיל (הנדסה, תכנון עירוני ואקולוגיה). גישתם של חוקרים אלה היא הוליסטית (כוללת) ומנוגדת למגמת ההתמחות והעיסוק בפרטים, המקובלת יותר בכלכלה המסורתית. ניצול אוצרות טבע תכנון תחבורה טיפול בפסולת: הפחתת צריכה, שימוש חוזר ומיחזור מיחזור משביח לבגדים פסולת מסוכנת (לרוב תעשייתית) ושינועה הפעילות המתמשכת של האדם בתחומי התעשייה והחקלאות הביאה לעלייה ברמת החיים ובאיכות החיים, אלא שתופעות זיהום האוויר, המים והיבשה שהופיעו בעקבות הפיתוח הכלכלי המואץ גרמו להפרת המאזן האקולוגי העדין השורר בטבע ולירידת איכות הסביבה. ככל שהולכת וגדלה האוכלוסייה בעולם, וככל שעולה רמת החיים, כך הולך וגדל קצב הניצול של משאבי הטבע ואיכותם הולכת ויורדת. תיירות שנעשית בשטחי-בר בקרבת בעלי חיים עלולה לגרום לנזק לאיכות הסביבה או לפאונה ולפלורה המקומית. כדי למנוע פגיעה זו, נוצרה התיירות האקולוגית, שמנסה לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה בתרבות ובסביבה שבה מבקרים התיירים. אחת מהדרכים שהיו רווחות בעבר להימנע מזיהום הסביבה בפסולת מסוכנת (בארצות מפותחות) הייתה שינועה למדינות מפותחות פחות. תופעה זו הייתה אמורה להיעצר על ידי אמנת בזל (1989). יש הרואים קשר בין תחום איכות הסביבה המודרני למשפט העברי הקדום.נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט–1988), כרך ראשון עמ' 1211–1212: הודעת הממשלה בעניין איכות הסביבה, אתר דעת. זיהום סביבתי זיהום אוויר זיהום אוויר נוצר מפליטת גזים מכלי רכב, ממפעלי תעשייה משריפת עצים ומגורמים טבעיים (כמו התפרצויות געשיות). לפליטת גזים מכלי רכב ישנה השפעה ניכרת על זיהום האוויר במדינות המערביות, אם כי השימוש הנפוץ בדלק נטול עופרת ובממירים קטליטיים, תרמו רבות להפחתת הפליטה של כלי רכב. מרכיב נוסף שתורם לזיהום האוויר הוא שריפת זבל פיראטית. ביישובים חקלאיים ובמועצות מקומיות עניות מטפלים בזבל הביתי, החקלאי ותעשייתי על ידי שריפתו, במקום לפנות אותו לאתרים מסודרים ולשלם בהתאמה הטלי הטמנה. האוויר הנפלט בזמן השרפה כולל עשן הצורב בעיניים, וחומרים מזיקים הגורמים למחלות ריאה וסרטן. נזקי קרינה גידול השימוש בתקשורת סלולרית גרם להצבת מספר גדול של אנטנות משדרות באזורים מאוכלסים. קיים ויכוח מתמשך לגבי נזקי הקרינה מאנטנות אלה ומהמכשירים הסלולריים עצמם. קיימים גם סוגים נוספים של זיהומי קרינה – כמו כורים גרעיניים ושידורי רדיו וטלוויזיה. פסולת מוצקה הטיפול בפסולת מוצקה – אריזות, שאריות מזון, והפרשות היא נושא בעייתי בעולם כולו. השיטות הנפוצות הן: הטמנה, שרפה ומיחזור. קיימת הסכמה רחבה בקרב המומחים שהפרדת פסולת במקור (אורגני – אנאורגני, ניתן למיחזור – לא ניתן למיחזור, וכדומה) היא צעד הכרחי לטיפול נאות בה. זיהום מים ופסולת נוזלית זיהום מים יכול להיגרם מפסולת נוזלית כמו ביוב ביתי ופסולת תעשייתית. לעיתים מוזרמת פסולת נוזלית לנחלים או לים ומזהמת אותם. במקרים אחרים מאפשרים לה להיספג באדמה ובכך לזהם מאגרים של מי תהום. מאמצים למנוע נזקים אלו כוללים הפרדה במקור ומיחזור. מיחזור של פסולת נוזלית עשוי להביא אותה לרמה הראויה להשקיה חקלאית (מי קולחין), לרחצה ואף לשתייה. מפגעי רעש רעש מעל רמה מסוימת נחשב זיהום סביבתי. רעש עלול לפגוע בחיי ובאיכות החיים של תושבי המקום. לעיתים מגדירים רמת רעש מותרת באזורים מאוכלסים, המשתנה בין שעות היום והלילה, ימי חול וחגים. שימוש במשאבים מוגבלים שטחים פתוחים היות ששטחים פתוחים מהווים משאב למגורים, לתחבורה, לתעשייה, לחקלאות וכדומה, במקומות רבים בעולם (ובפרט בישראל) הם הולכים ומצטמצמים. בשטחים פתוחים שטרם נוצלו מתקיימים הצמחים ובעלי החיים המקומיים, ובני-אדם יכולים להתרענן בהם מהסביבה האורבנית, לנפוש ולהימצא בסביבה טבעית יחסית. ניתן לחלק את השטחים הפתוחים לשתי קטגוריות עיקריות: פארקים ושמורות טבע. פארק הוא שטח פתוח בתוך מרחב עירוני המאפשר לתושבים ליהנות מאפשרות נופש, משחק ומפגשים חברתיים בסביבה פתוחה וירוקה אך מלאכותית בעיקרה. שמורת טבע או שטח פתוח טבעי הוא שטח שהושאר במתכונתו המקורית, ללא התערבות אדם. שמורת טבע מאפשרת לאנשים לנפוש בסביבה אקולוגית טבעית וליהנות מהחי והצומח המקוריים באזור מגוריהם. מים באזורים גדולים על כדור הארץ, מים מתוקים הם משאב מוגבל. ישנם סוגים שונים של מאגרי מים: אגמים, קרחונים ומאגרי מי תהום. אגמים מתחדשים במחזוריות קצרה לעומת מי תהום וקרחונים. שימוש מושכל במשאבי טבע המתחדשים בתדירות נמוכה דורש שיקול דעת ואחריות לטווח ארוך. שימוש לא אחראי במי תהום עלול לגרום להמלחה של מאגרים תת-קרקעיים ולמחסור במים למשך שנים ארוכות. לאורך ההיסטוריה, מחסור במים היה גורם שכיח למלחמות בין מדינות. זיהום של מים נוצר על ידי פסולת של האדם, שפכי תעשייה, כימיקלים וכדומה. הקשר בין כלכלה ושימוש במשאבים שימוש נבון במשאבים מהווה בעיה בה מתלבטים היום גורמים רבים בעולם. כמעט בכל המקרים, מדובר באיזון בין צרכים שונים. לדוגמה, בשימוש בשטחים פתוחים קיים קונפליקט בין הצורך לשכן אנשים במקומות עם נגישות לפרנסה לבין הרצון לדאוג לאיכות החיים של האנשים שכבר גרים במקום. אחת הגישות להתמודדות עם דילמות מסוג זה היא שימוש בכלים כלכליים כמו תמחור. לדוגמה, כדי להחליט אם לשמור על שטח כפתוח, אפשר לנסות לשערך את הערך הכלכלי שלו. את הערך הכלכלי של שטח פתוח אפשר לשערך על ידי בדיקת ירידת ערך הדירות באזור במקרה של בנייה בשטח. נזקי תעשיית הטקסטיל תעשיית הטקסטיל היא אחת התעשיות המזהמות. עד לתחילת המאה ה-21, אנשים קנו בגדים לרוב על פי הצורך, שמרו עליהם ותיקנו אותם. עם התפתחות האופנה המהירה בגדים נזרקים לאחר שנלבשו פעמים ספורות. חלק ניכר מבגדים שלא נקנו מושמדים על ידי שרפה או הטמנה. המודעות לאיכות הסביבה הביאה לתנועה של מיחזור משביח לבגדים, שינויים והתאמתם מחדש, קניה של ביגוד יד שנייה, ועוד שיטות של הפחתת הנזרק. ראו גם משבר האקלים העולמי מאזן אקולוגי ארגונים להגנת הסביבה בישראל מאזן אקולוגי בישראל אקולוגיה - מונחים אסון אקולוגי הגנת הטבע והסביבה השקעה אחראית בנייה ירוקה אקו-ויקי המדד הבין-לאומי לאיכות הסביבה הפורום הכלכלי העולמי סביבתנות קיימות לקריאה נוספת דורי, נ' (2009). הסיפור על הילד הירוק. קריית שמואל, חיפה: שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך ספרן פויר ג'ונתן (2019), אנחנו האקלים – הצלת כדור הארץ מתחילה בארוחת בוקר. שוהם, כנרת זמורה-דביר. קישורים חיצוניים כרזות שהופקו לכבוד שנת איכות הסביבה תשנ"ד 1993–1994 באתר ארכיון המדינה תומר ניב, "תכלית החברה בעקבות מהפכת הדיווח הסביבתי", אתר משפט ועסקים, (2015) המשרד להגנת הסביבה ארגונים לא ממשלתיים, רשימת ארגונים ירוקים באתר ה"גל הירוק", 2006 איכות הסביבה, הערך "איכות הסביבה" ב"אנציקלופדיה יהודית" של אתר "דעת" שנת איכות הסביבה תשנ"ד (1993–1994). פורסם בבלוג של ארכיון המדינה 3 בינואר 2016 בני פירסט, צמיחתה של תרבות ירוקה, מאבקים סביבתיים בישראל והשפעתם על המרחב, מכון פלורסהיימר, פברואר 2014 ג'רמי בנשטיין, שאלות סביבתיות – תשובות יהודיות, דעות 6 מאי 1999, באתר נאמני תורה ועבודה מקבץ החוקים בעניין הגנת הסביבה, במאגר החקיקה הלאומי, באתר הכנסת הערות שוליים * *	2024-10-03T05:36:59
אברהם הלוי פרנקל	שמאל\|ממוזער\|190px\|עטיפת הכרך הראשון בסדרת הספרים מבוא למתמטיקה של פרנקל אברהם (אדולף) הלוי פרנקל (בגרמנית: Adolf Abraham Halevi Fraenkel; 17 בפברואר 1891 – 15 באוקטובר 1965) היה מתמטיקאי גרמני-ישראלי נודע, ממניחי היסודות לתורת הקבוצות האקסיומטית. הדיקן הראשון של הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים ורקטור האוניברסיטה; חתן פרס ישראל בתחום המדעים המדויקים (1956) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים; ציוני, פעיל בתנועת "המזרחי", חבר הוועד הלאומי ואספת הנבחרים. קורות חיים פרנקל נולד ב־17 בפברואר 1891 במינכן שבגרמניה במשפחה נאו-אורתודוקסית לאביעזרי פרנקל, יועץ מסחר ולימים ממייסדי אגודת ישראל. למד באוניברסיטאות של מינכן, מרבורג, ברלין וברסלאו (החלפת אוניברסיטאות הייתה מקובלת בקרב הסטודנטים בגרמניה באותה עת). בשנת 1914 קיבל תואר דוקטור למתמטיקה מאוניברסיטת מרבורג, על עבודה בהנחייתו של קורט הנזל. במהלך כל מלחמת העולם הראשונה לחם פרנקל בשורות הצבא הגרמני. בשנת 1919 החל ללמד באוניברסיטת מרבורג, ובשנת 1922 נתמנה לפרופסור שם. בשנת 1920 נשא לאישה את מלכה וילהלמינה בת משה מאיר מאוריס פרינס. משנת 1920 ואילך היה חבר בחבר הנאמנים של בית המדרש לרבנים בברלין. בשנת 1926 ביקר בארץ ישראל. בשנת 1928 עבר לאוניברסיטת קיל והתמנה בה לפרופסור. באותה שנה התמנה, לאחר התייעצות בכתב עם הרב קוק, גם לפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1929 עלה פרנקל ארצה לאחר שזכה לחופשה בת שנתיים מאוניברסיטת קיל. בין השנים 1932–1933 קבל חופשה מהאוניברסיטה העברית ושב לקיל. בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון ופיטורי מרצים יהודיים שב ארצה והשתקע בה באופן קבוע. היה הדיקן הראשון של הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע, ורקטור האוניברסיטה בשנים 1938–1940. הוא המשיך ללמד באוניברסיטה העברית עד לפרישתו לגמלאות ב־1959. לאחר מכן המשיך ללמד באוניברסיטת בר-אילן. בתחילת דרכו עסק באלגברה וחקר את תורת החוגים. תרומתו העיקרית היא ליסודות תורת הקבוצות, ובשנת 1919 פרסם את ספרו הראשון בתחום זה, Einleitung in die Mengenlehre (מבוא לתורת הקבוצות). בשנים 1922–1925 הצטרף למאמץ להעניק ביסוס אקסיומטי לתורת הקבוצות, כדי למנוע את הפרדוקסים שפגעו בה. במסגרת פעילותו זו, חידד את מערכת האקסיומות של צרמלו והוסיף לה את אקסיומת ההחלפה. מערכת אקסיומות זו ידועה בשם "אקסיומות צרמלו-פרנקל" או בקיצור ZF, והיא הבסיס לתורת הקבוצות האקסיומטית. פרנקל פרסם ספרים אחדים בתורת הקבוצות, ובהם Abstract Set Theory (1953) ו-Foundations of Set Theory (1958, יחד עם יהושע בר-הלל ועזריאל לוי). פרסם גם מאמרים העוסקים בהיסטוריה של המתמטיקה, ובהם ביוגרפיה של גאורג קנטור. פרנקל פעל להנחלת הידע המתמטי לציבור הרחב. הוא היה מיוזמי "המרכז להשכלת העם", היה עורך מדור המתמטיקה באנציקלופדיה העברית וכתב ערכים רבים בתחום זה (למשל, הערכים "גאומטריה" ו"לוח"). כתב גם את הערך "תורת הקבוצות" באנציקלופדיה בריטניקה. בשנות החמישים יצא לאור ספרו "מבוא למתמטיקה" (בחמישה כרכים), שהוא סקירה עבור הקורא הכללי על יסודותיה והתפתחותה של המתמטיקה המודרנית, והוא הראשון מסוגו שנכתב בעברית. פרנקל היה ציוני נלהב. היה חבר בוועד הלאומי ופעיל בתנועת "המזרחי". הוא יצא בקריאה עם ד"ר אהרן ברט והרב ישעיהו שפירא לסייע לארגון "אליצור". היה קנאי לשפה העברית, ונהג להעיר על ביטויי לשון צורמים כמו "להתקדם אחורה". בשנת 1956 הוענק לו פרס ישראל בתחום המדעים המדויקים. בשנת 1960 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. פרנקל היה אחיינו של המתמטיקאי אלפרד לוי ודודו של המתמטיקאי אביעזרי פרנקל. בנו, פרופ' בנימין זאב פרנקל, היה פיזיקאי באוניברסיטה העברית, ונכדתו היא פרופ' יסכה כהן-מנספילד. הוא נפטר בירושלים ב-15 באוקטובר 1965. נטמן בהר המנוחות. בשנת 1967 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי Lebenskreise ("במעגלי החיים"), ובשנת 2016 יצא תרגום לאנגלית של הספר.הגרסה העברית "מעגלי חיים, מזיכרונותיו של מתמטיקאי יהודי" יצאה לאור בתרגומה של שאולה פרנקל בשנת 2022, בהוצאת מאגנס. ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית. לקריאה נוספת אברהם פרנקל, מעגלי חיים - מזיכרונותיו של מתמטיקאי יהודי, מגרמנית - שאולה פרנקל, הוצאת מאגנס, 2022 Shaul Katz, "Berlin Roots – Zionist Incarnation: The Ethos of Pure Mathematics and the Beginnings of the Einstein Institute of Mathematics at the Hebrew University of Jerusalem", Science in Context, 2004, pp 199–234 Abraham A. Fraenkel, 2016 Recollections of a Jewish Mathematician in Germany. Translated from the German 1967 edition by Allison Brown. Edited by Jiska Cohen-Mansfield. Basel: Springer Birkhäuser History of Science. קישורים חיצוניים ספרו של פרנקל "מבוא למתמטיקה" ליל הסדר בקמבריי שיזם אברהם פרנקל במהלך מלחמת העולם הראשונה באתר הספרייה הלאומית הערות שוליים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת מינכן קטגוריה:ישראלים ילידי גרמניה קטגוריה:אנשי העלייה הרביעית קטגוריה:פעילי תנועת המזרחי קטגוריה:מתמטיקאים יהודים גרמנים קטגוריה:מתמטיקאים ישראלים קטגוריה:מתמטיקאים ביישוב קטגוריה:חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים קטגוריה:זוכי פרס רוטשילד קטגוריה:זוכי פרס ישראל למדעים מדויקים קטגוריה:ראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: מתמטיקה קטגוריה:חברי אספות הנבחרים קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי קטגוריה:עורכי האנציקלופדיה העברית קטגוריה:יהודים בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה קטגוריה:משפחת צבי בנימין אוירבך קטגוריה:רקטורי האוניברסיטה העברית בירושלים קטגוריה:יהודים הקבורים בהר המנוחות קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1956 קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1891 קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1965	2024-09-14T14:25:45
פנתר שחור	ממוזער\|נמר שחור שמאל\|ממוזער\|200px\|פנתר שחור בעל פיגמנטציה חלקית מהמין יגואר פנתר שחור הוא כינוי שניתן לפרטים שחורים של חתוליים גדולים. בניגוד לפנתר, שהוא סוג טקסונומי, המונח פנתר שחור אינו מכוון למין טקסונומי כלשהו, אך המינים בהם קיימים פרטים שחורים הם נמר באסיה ובאפריקה, ויגואר באמריקה הלטינית (שני מינים השייכים לסוג פנתר). בצפון אמריקה מתייחס המונח לפומה, אף שבניגוד לנמר וליגואר אינה שייכת לסוג פנתר. המונח מאפיין פרטים בעלי מלניזם (עודף פיגמנטציה של מלנין) הנובע מווריאציה גנטית מולדת. פנתרים רבים המזוהים ממרחק כשחורים הם בעלי פיגמנטציה חלקית המאפשרת במבט מדוקדק לראות את חברבורותיהם. במינים אלה, כמו בבעלי חיים אחרים, קיימת גם תופעה הפוכה של פרטים לבקנים, הנובעת מהיעדר מלנין. פרט כזה מכונה "פנתר לבן". נמרים שחורים שמאל\|ממוזער\|200px\|פנתר שחור מהמין נמר נמרים שחורים נדירים מאוד באפריקה, אך נצפים באזורים שונים באסיה, בפרט באזורים מיוערים בסין, נפאל, בורמה ודרום הודו. הם נפוצים מאוד בחצי האי המלאי. מעריכים כי הסיבה להיותם נפוצים באזורים המיוערים בדרום מזרח אסיה היא ברירה טבעית הנובעת מיכולת ההסוואה המשופרת שלהם באזורי היער, המאופיינים בצמחייה סבוכה וסביבה חשוכה. זו כנראה הסיבה למיעוט פרטים כהים באפריקה, שם הנמרים חיים בסביבה דלילה יחסית בצמחייה. נמצא כי הפרטים השחורים הם אגרסיביים יותר, עד כי זואולוגים נטו בעבר לסווגם כמין נפרד. בנמרים, התכונה נובעת מאלל רצסיבי, ולכן זיווג של שני נמרים שחורים יניב תמיד גורים שחורים. לעומת זאת, מכל זיווג אחר יכולים להיוולד צאצאים שחורים או מנומרים. יגוארים שחורים ממוזער\|שמאל\|פנתר שחור ליד יגואר ללא פיגמנטציה במין יגואר, הנפוץ בדרום אמריקה, מתאפיינים כשישה אחוזים מבין הפרטים במלניזם. המלניזם במין זה מקורו באלל דומיננטי. לכן להורים בעלי פרווה כהה עשויים להיוולד בשגר אחד פרטים נורמליים ופרטים בעלי מלניזם, ואילו לזוג הורים בעלי פרווה מנומרת ייוולדו תמיד ולדות בעלי פרווה מנומרת. עם זאת, הדומיננטיות אינה מלאה, ולכן גם הפיגמנטציה עשויה להיות חלקית, וייתכנו פרטים בעלי גוונים שונים של שחור. שימושים במושג "פנתר שחור" שמאל\|ממוזער\|250px\|סמלו של גדוד טנקים 761 הפנתר השחור ידוע בתרבות בעיקר מספרו של רודיארד קיפלינג, "ספר הג'ונגל", אשר עובד אחר כך לסרטים וסדרות אנימציה. בספר אחת הדמויות הראשיות היא בגירה - נמר כהה המוצא ביער תינוק נטוש ומביא אותו לגדול בלהקת זאבים. תנועת המחאה האפרו-אמריקאית "הפנתרים השחורים" שאבה את שמה מהפנתר השחור. בלוגו שלה מופיע איור של פנתר שחור. תנועת מחאה ישראלית שקמה בתחילת שנות השבעים הלכה בעקבותיה ואימצה את השם "הפנתרים השחורים". בהקשרים רבים הכינוי "פנתר שחור" נושא משמעות חיובית והוא ניתן כשם חיבה לאנשים ולגופים שונים. כך למשל, בהקשר צבאי, "הפנתרים השחורים" היה כינויו של גדוד שריון 761 של הצבא האמריקאי, שפעל במהלך מלחמת העולם השנייה החל משנת 1942 (אך שותף בקרבות רק מאוקטובר 1944) במסגרת הארמייה השלישית בפיקודו של גנרל ג'ורג' פטון. הגדוד היה מורכב מחיילים שצבע עורם שחור. כדוגמה למוצר צבאי שנקרא בשם "פנתר שחור" ניתן לציין טנק מערכה שפותח בקוריאה הדרומית. "הפנתר השחור" הוא דמות קומיקס מבית היוצר של חברת מארוול קומיקס. בכדורגל משמש המונח לתיאור מספר שחקנים. "הפנתר השחור" היה כינויו של אאוזביו, שחקנה של בנפיקה ליסבון ואחד משחקני הכדורגל הבולטים בכל הזמנים. "פנתר שחור" היה גם כינויו של השוער לב יאשין שנהג ללבוש בגדים שחורים בהופעותיו. קישורים חיצוניים על ריבוי הנמרים השחורים בחצי האי המלאי והסיבות לתופעה קטגוריה:פנתר קטגוריה:מוטציות גנטיות	2024-08-11T02:46:29
תת-מין	תת-מין (באנגלית: Subspecies) הוא המדרג הטקסונומי האחרון במיון עולם הטבע, והוא מגדיר אוכלוסייה של פרטים בני מין אחד שבשל בידול גאוגרפי או אחר קיים שוני מהותי בצורה, ברצף הדנ"א או בהתנהגות בינם לבין הפרטים באוכלוסיות אחרות של אותו מין. אולם קיימת אפשרות של הזדווגות והעמדת צאצאים פוריים עם פרטים אחרים באותו מין. מינוח ישנם מונחים שונים לרמות שמתחת למין. השימוש במונחים האלה אינו אחיד, עם זאת לרוב: הטקסון זן משמש עבור צמחים בלבד (ולעיתים נדירות בדגים ובנגיפים), ולעיתים כדרגה מתחת לתת-מין הטקסון גזע משמש עבור בעלי חיים מבויתים וחיות משק, ולעיתים כדרגה מתחת לתת-מין הטקסון תת-מין בשאר בעלי החיים הוא הדרגה היחידה מתחת למין קריטריונים פרטים המסוגלים להתרבות זה עם זה ולהעמיד צאצאים פוריים נחשבים בדרך כלל כבני אותו המין, אך אם יש ביניהם שוני גנטי ופנוטיפי מהותי והם משתייכים לאוכלוסיות שבדרך כלל נפרדות זו מזו, הם עשויים להיות מוגדרים כתת-מינים שונים. לדוגמה, כלב הבית והזאב הערבי יכולים להזדווג ולהוליד צאצאים פוריים, עם זאת בדרך כלל האוכלוסיות נפרדות זו מזו, והשוני הגנטי ביניהם משמעותי מאוד מבחינה מורפולוגית ומבחינת דפוסי ההתנהגות, ולכן הם מוגדרים כשייכים לתת-מינים שונים של הזאב המצוי. רק שוני מהותי מגדיר תת-מין, ולכן הגדרת אוכלוסייה כתת-מין תלויה גם בהגדרת שוני מהותי, ולפיכך היא תלויה גם בחוקר המגדיר. תת-מין כשלב התמיינות חדש בספר מוצא המינים של צ'ארלס דרווין משנת 1859, העלה דרווין השערה שתת-מינים הם התחלה של התמיינות של מינים חדשים. דרווין העריך שאם סוג מסוים של אורגניזם כולל הרבה מינים, הדבר מעיד על התמיינות בקצב גבוה יחסית, ובהתאם לכך נצפה לראות גם הרבה תת-מינים, שהם התחלה של התמיינות נוספת. מספר מחקרים ניסו לבחון את השערתו של דרווין שיימצאו הרבה תת-מינים בקרב אורגניזמים בעלי הרבה מינים. מחקר משנת 2017 הראה שהתופעה נכונה לגבי עופות. מחקר משנת 2020 הראה שכך המצב גם עבור חלק מהיונקים – אלו שחיים בים ובאוויר, אך לא בקרב יונקים יבשתיים, כנראה בגלל השפעתם של מחסומים יבשתיים טבעיים כמו הרים ונהרות, שתוחמים באופן מובהק יותר את סביבת המחיה של מינים יבשתיים. מסקנת החוקרים במחקר של שנת 2020 הייתה שבקרב יונקים ועופות שאינם יבשתיים תת-מינים הם אכן תחילתה של התפתחות חדשה פוטנציאלית של מין חדש. גלריה לטיגריס ישנם שישה תת-מינים חיים: ראו גם זן טהור כלל ברגמן זן (טקסונומיה) גזע (ביולוגיה) הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה	2024-07-14T00:57:58
כלל ברגמן	ממוזער\|250px\|כלל ברגמן מודגם על פינגוויניים. בביוגאוגרפיה, כלל ברגמן הוא כלל הקושר בין המשקל של בעלי חיים ממינים או תת-מינים שונים המשתייכים לאותו סוג לבין אזור האקלים בו הם גרים. פרטים המצויים באזורים קרים יהיו לרוב כבדים יותר מפרטים אחרים מאותו הסוג המצויים באזורי אקלים חמים. כלל זה קרוי על שמו של החוקר קרל ברגמן. הכלל חל בעיקר על בעלי דם חם, כלומר, עופות ויונקים, אבל ישנם מחקרים הטוענים שהכלל עובד גם על בעלי דם קר מסוימים. ברגמן הסתמך על העובדה שככל שגוף גדול יותר, היחס בין שטח פני הגוף לנפח שלו קטן יותר. חום הגוף משתחרר לסביבה דרך שטח הפנים של הגוף. בעל חיים קטן, ששטח פני גופו גדול מאוד ביחס לנפחו, מפסיד חום מפני שטח הגוף במהירות רבה יותר בהשוואה לבעל חיים גדול יותר. אצל בעל החיים הגדול, הפסד החום לסביבה אטי יותר שכן שטח פני הגוף קטן יחסית לנפחו. מטעם זה, בעלי חיים קטנים מתקשים או לא מסוגלים לשרוד באקלים קר מאוד. זה ההסבר לכך שבאזורי הקוטב נמצאים בעיקר עופות גדולים ויונקים גדולים (אם כי יש גם ארנבות המתקיימות בחוג הקוטב הצפוני; את הישרדותן אפשר להסביר במנגנונים אחרים, שאינם קשורים לגודל הגוף). יונק שחי באקלים קר, מבזבז יותר אנרגיה על שמירת חום גופו הקבוע, מאשר אילו היה נמצא באזור חמים יותר, שכן מפל הטמפרטורות בין גופו לבין הסביבה גבוה יותר. ככל שבעל החיים גדול יותר, כך קל לו יותר לשמור על טמפרטורה קבועה של הגוף. חום הגוף נוצר בתהליך נשימת התא, ושיעורו תלוי בכמות התאים החיים, או במסת הרקמות החיות של גוף החיה, וכן גם במנגנונים פיזיולוגיים של הפצת החום באופן אחיד בגוף, על ידי מערכת כלי הדם ומערכת העצבים האוטונומית. לעומת זאת, קצב איבוד החום לסביבה, תלוי כאמור בשטח פני הגוף של החיה, וכן גם במפל הטמפרטורה בין פנים הגוף לסביבה ובאיכות הבידוד שעל פני העור, כגון פרווה או נוצות ושומן. הנפח של גוף כדורי נמצא ביחס ישר לחזקה השלישית של רדיוס הכדור, ואילו שטח הפנים שלו נמצא ביחס ישר לחזקה השנייה של הרדיוס. כך לדוגמה, כדור שהרדיוס שלו גדל פי 2, יגדיל את נפחו פי 8, ואילו שטח הפנים שלו יגדל רק פי 4. היחס בין שטח הפנים לנפח של הגוף, עבור גוף בעל פיזור מסה הומוגני, קטן ככל שהגוף גדל. לכן, ככל שהגוף גדול יותר, קל לו יותר לשמור על טמפרטורה קבועה. מסיבה זו לדוגמה, חדפים אוכלים בכל יום מזון במשקל פי 1.5 ממשקל גופם, בעוד פילים, שזקוקים אמנם למזון בכמות גדולה בהרבה, ניזונים מכמות מזון המהווה אחוזים מעטים ממשקל גופם. הואיל והגירת פרטים בשל תנאי אקלים קשים, כדי למצוא סביבה נוחה יותר להתקיים בה, לא תמיד מתבצעת - מסיבות אקולוגיות רבות כגון תחרות, מחסור במחסה ובמזון, הרי שלתהליך הברירה הטבעית יש חשיבות רבה בהשפעתו על שינוי תכונות הפרטים באוכלוסייה, גם אם היא נותרת קבועה; למשל, אם לא מתקיימת הגירה אליה וממנה, נבררים הפרטים הגדולים יותר של כל מין או תת-מין, וזאת משום התאמתם היתרה, כי ככל שיהיו גדולים יותר כך ישקיעו פחות אנרגיה חיונית בשמירת חום גופם הקבוע. אם כך, תהליך הברירה הטבעית מניע את היווצרותם של בעלי חיים גדולים יותר במקומות קרים; דוגמה לכך: זאבי הגולן גדולים מזאבי הערבה, וזאבי אלסקה גדולים משניהם גם יחד. ראו גם כלל אלן - כלל הקושר בין גודל גפיים או איברי גוף בולטים של בעלי חיים כלשהם לבין חום הסביבה הממוצע. כלל גלוגר קישורים חיצוניים קטגוריה:זואוגאוגרפיה	2024-01-02T05:38:49
פסיכולוגיה	ממוזער\|קריינות של המילה "פסיכולוגיה" בשפה העברית פְּסִיכוֹלוֹגְיָה היא מדע החוקר את הדעת (מיינד) ואת ההתנהגות. הדעת מתייחסת לחוויה הפרטית והפנימית שהיא זרם התודעה הכולל תפיסות, מחשבות, זכרונות ורגשות. התנהגות מתייחסת לפעולות של בני אדם וחיות אחרות הניתנות לצפייה. הפסיכולוגיה החלה כתחום פילוסופי והפכה לתחום מדעי מגוון הכולל בתוכו ענפי מחקר שונים (למשל, ביולוגי, קוגניטיבי, חברתי) המשתמשים בכלי מחקר כמו תצפיות, סקרים וניסויים. ניתן ליישם את הידע הפסיכולוגי לצרכים יישומיים במקצועות כמו פסיכולוגיה קלינית, ארגונית, חינוכית, רפואית, נוירופסיכולוגיה ועוד. ממוזער\|הדמיית PET של מוח אנושי. אחת משיטות המחקר בפסיכולוגיה. הפסיכולוגיה חוקרת תופעות במספר רמות. רמת המחקר הבסיסית ביותר היא המולקולרית, בה לדוגמה, חוקרים את ההבדלים הגנטיים הקשורים להתנהגות. הרמה השנייה היא הרמה הנוירוכימית, בה לדוגמה ניתן לחקור את השפעתם של המעבירים העצביים במוח. הרמה השלישית היא הרמה הנוירולוגית או הפיזיולוגית, ברמה זו ניתן לחקור הבדלים בין אנשים במבנה ותפקוד של אזורים מוחיים. הרמה הרביעית היא הרמה המנטלית, בה ניתן לחקור למשל מחשבות ורגשות. הרמה החמישית היא הרמה ההתנהגותית והרמה השישית היא הרמה החברתית. הרמות הנמוכות יותר קרובות יותר לחקר המוח והאמצעיות קשורות יותר לדעת והגבוהות להתנהגות. עם זאת, אלה הן רק דרכים שונות להתייחס לאותן התופעות. מקור השם "פסיכולוגיה" הוא ביוונית (Ψυχολογία): "פסיכה" (ψυχή) – נפש, ו"לוגיה" (λογία) – תורה. פסיכולוגיה פופולרית רעיונות פסיכולוגיים קיימים גם מחוץ למחקר המדעי, בתחומים של פסיכולוגיה פופולרית ופסאודו־מדע. תעשיית הפסיכולוגיה הפופולרית היא עצומה וגדלה בקצב מהיר. מכיוון שהפסיכולוגיה הפופולרית לא פועלת בכלים מדעיים, הביקורת שמופעלת עליה היא באיכות נמוכה. משוער שכ-95% מספרי העזרה העצמית לא נבדקו וחלקם אף עלולים להזיק לקוראים אותם. גם בתחום הטיפולי קיימות שיטות רבות של פסיכותרפיה שלא נבחנו באופן מדעי וידוע שחלקן מזיקות. פסיכותרפיה שלא מבוססת על עדויות מדעיות יכולה להזיק בכך שהיא מונעת מאנשים לגשת לטיפולים מבוססים יותר, ולפעמים עלולה לגרום גם לנזק ישיר. רבים מאמינים בפסיכולוגיה פופולרית ובפסאודו־מדע פסיכולוגי. לדוגמה, כ־30% מהאמריקאים מאמינים ברוחות רפאים, טלפתיה ואסטרולוגיה. הבעיה אינה באמונה עצמה, שכן פתיחות מחשבתית היא מרכיב מרכזי בחשיבה המדעית, הבעיה היא בהיאחזות באמונה בעלת עדויות מדעיות חלשות. היסטוריה שורשי הפסיכולוגיה בהגות הפילוסופית העת העתיקה רבים רואים את תחילתה של הפסיכולוגיה כבר בתקופת יוון העתיקה, בהגותם של סוקרטס, אפלטון, אריסטו והיפוקרטס, בשאלות כמו מהות נפשו של האדם, מודעותו ודרכי התנהגותו. היפוקרטס מתחיל את ספרו בכך שיש לאדם שלוש נפשות: טבעית, חיונית ושכלית. שמאל\|ממוזער\|200px\|הפילוסוף אפלטון דגל בטיפול נפשי, של "חולי הנפש" שיש להם קונפליקט בין חלקי הנפש השונים, באמצעות שיח פילוסופי המכונה דיאלוג אפלטוני. גם אצל אפלטון (427/8–347 לפנה"ס) הנפש כישות תופסת מקום מרכזי, ומופיעה חלוקה של הנפש לשלושה מרכיבים: הרציונלי, הרגשי והיצרי. מחלת נפש נתפסת אצלו כקונפליקט וכקרע בין חלקי הנפש השונים, הנובעים עקב בורותו של האדם, ובהתאם לכך היא צריכה להיות מטופלת באמצעות הפילוסופיה וידיעת האמיתות של ההוויה באמצעות דיאלוג אפלטוני. תלמידו הידוע ביותר, אריסטו (322–384 לפנה"ס), כתב למעשה את ספר הפסיכולוגיה הראשון ("על הנפש"). בספרו הוא סיווג את כל ההוויה לחומר וצורה, וראה בנפש האדם את "צורתו" של האדם. אריסטו דירג את כוחות החיות של היצורים בצורה של פירמידה, כאשר הנפש האנושית עומדת מעל לנפש החייתית (של בעלי החיים), שעומדת מעל לנפש הצמחית (של הצמחים). בנוסף לחמשת החושים קיים לדעתו של אריסטו חוש שישי, "החוש המשותף", שהוא החוש המעבד את כלל הגירויים הנמסרים מחמשת החושים למידע משמעותי. אריסטו ראה בדרך האמצע שבה האדם מאמץ תכונות נפש "אמצעיות", שמתרחקות מהביטויים הקיצוניים של התכונות, כתכונות הנפש הטובות שהאדם האתי צריך לאמץ לו באמצעות חינוכו האישי. הרמב"ם (1138–1204), מגדולי הפוסקים היהודים, פילוסוף ורופא, קבע בהקדמת פירושו למסכת אבות, המכונה "שמונה פרקים", כי נפש האדם היא ישות אחדותית, ורק בעלת ביטויים שונים, ולכן חיוניות הנפש האנושית מתפשטת על פני כל שיעור קומתו של האדם, כך שאפילו הכוח הביולוגי של האדם נבדל מהכוחות הביולוגיים של בעלי החיים. הוא סבר כי האדם נולד כלוח חלק, אבל עם מוכנות לקבלת נטיות מסוימות, ומושפע בדעותיו ומעשיו בעיקר מחבריו ומנהג אנשי מדינתו. בהקשר לתורת המידות, הוא אימץ והרחיב את תפיסת דרך האמצע כמצפן למידות הראויות והתקינות, וטען כנגד אפלטון, כי לימוד פילוסופיה כשלעצמו לא יגרום לאדם לאזן את תכונות נפשו, והדרך העיקרית צריכה להיות בתרגול בעשייה מתקנת, שמשמעותה לעשות מעשים מעין התכונה המבוקשת, כך שהמעשים יטביעו את חותמם בנפשו, בדומה לאמרתו של בעל ספר החינוך – "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". ועוד סבר כי המיפוי הנכון לדרך האמצע קיים במצוות התורה שמכוונות להביא את האדם לאיזון, בכל ההיבטים השונים של תכונות נפשו. ראשית העת החדשה שמאל\|ממוזער\|200px\|רנה דקארט הניח יסודות חשובים לפסיכולוגיה המודרנית רנה דקארט (1596–1650), פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי, שנחשב לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה המערבית, הניח יסודות משמעותיים לפסיכולוגיה המודרנית. הוא היה הראשון שהצביע על המוח ומערכת העצבים כאזורים האחראיים להתנהגותו של האדם, ודגל בניתוח מכניסטי של תופעות פסיכולוגיות. בהקשר לנפש האדם, דגל דקארט בתפיסה המכונה רציונליזם. הוא המשיך תפיסה קדומה כי לא רק שקיים דואליזם של נפש וגוף, שבו לנפש יש קיום עצמאי משלה, אלא הנפש מגיעה לעולם עם מטען של ידע ותודעה, ומכילה את רעיונותיה ותכונותיה כבר עם היווצרה, וישנה חשיבות גדולה לחשיבה טהורה מאשר לחוויות וניסיונות חושיים. עוד הוסיף על פילוסופים שקדמו לו, שישנה אינטראקציה של גוף ונפש, ולא רק שהנפש משפיעה על הגוף, אלא גם הגוף משפיע על הנפש. כתגובת נגד לתפיסות של דקארט, צמח באיים הבריטיים זרם המכונה אמפיריציזם, על פיו כל ידע הוא אפוסטריורי (ידע הנובע מהניסיון) או בהסקה אינדוקטיבית. תומאס הובס (1588–1679), הוגה דעות ופילוסוף פוליטי אנגלי, סבר כי בני האדם כמו בעלי החיים הם "מכונות", ונופלים תחת החוקיות הדטרמניסטית של חוקי הטבע. ג'ון לוק (1632–1704), אבי הדרישה לפילוסופיה של "השכל הישר", סבר כהובס כי האדם איננו מגיע לעולם עם רעיונות מולדים, אלא "טאבולה ראסה", שבו היילוד הוא "דף חלק" אשר צובר מידע אך ורק מהסביבה וניסיון חייו; עם זאת, לוק לא היה אמפריציסט קיצוני כהובס, וסבר כי השכל מסוגל לניתוח ורפלקסיה עצמיים של תוכני החושים. ג'ורג' ברקלי (1685–1753), פילוסוף אירי שהמשיך את הקו של "הלוח החלק", סיכם את תורתו שנקראה אידיאליזם, במשפט "להיות, זה להיות נתפש"; הוא חלק על לוק וטען שלא חייב להיות קשר בין האובייקטים הפיזיקליים הממשיים לבין הייצוג התפיסתי והמנטלי בנפש האדם, ואין אפשרות לאדם לחוות באופן ישיר את העולם הפיזיקלי. הזרם המטריאליסטי, שבין הוגיו ניתן למנות את פייר גסנדי (1592–1655), ג'וליאן דה למטרי (1709–1751) וקונדילק (1715–1780), לקח את האמפיריציזם צעד נוסף אחד קדימה, וטען שאין להזדקק כלל למהות של נפש או שכל, העומדים בפני עצמם ומוטבעים מחוויותיו של האדם, אלא שהאדם הוא מכונה לא פחות מכך שהחיה היא מכונה, ושניתן להסביר את התנהגותו על פי עקרונות מכניסטיים ופיזיקליים. למטרי אף כתב ספר בשם "האדם מכונה", שבו טען כי אין הבדל מהותי בין אדם לחיה, אלא רק דרגות של שכלול. מיסוד הפסיכולוגיה המודרנית תחילתה של הפסיכולוגיה כדיסציפלינה רפואית הייתה בספרו של תומאס ויליס משנת 1672 – De Anima Brutorum – שבו התייחס לפסיכולוגיה בעקבות דקארט במונחים של פעולת המוח. תפישת המוח כאחראי להתנהגות, לא היה דבר טריוויאלי בעבר. התנהגות הייתה מיוחסת לאיברים אחרים, כגון כליות ולב. עד לשלהי המאה ה־19, פסיכולוגיה נחשבה לענף של הפילוסופיה. הענף של הפסיכופיזיקה נוסד הלכה למעשה על ידי גוסטב פכנר ב־1860, בפרסום ספרו "יסודות הפסיכופיזיקה". אחת התמות המרכזיות בספרו היא שנושאים תודעתיים ופסיכולוגים יכולים להימדד באופן ניסויי ומדויק. בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 נוסדו חמש פרספקטיבות תאורטיות שעיצבו את מדע הפסיכולוגיה. סטרוקטורליזם שמאל\|ממוזער\|150px\|וילהלם וונדט - אבי הסטרוקטורליזם ייסודה של הפסיכולוגיה הניסויית והפסיכולוגיה המודרנית בכללה, מיוחסת על ידי רבים לוילהלם וונדט מאוניברסיטת לייפציג בשנת 1879. וונדט פרסם את ספרו "עקרונות הפסיכולוגיה הפיזיולוגית" ב־1874, וייסד את אסכולת הסטרוקטורליזם – ניתוח של מבנים נפשיים ובידודם למרכיבים בסיסיים. הוא היה הראשון בעולם שהקים מעבדה לחקר התנהגות, וחידש את מתודת המחקר "אינטרוספקציה", התבוננות עצמית. בכך שינה את התפישה כלפי הפסיכולוגיה מתחום פילוסופי, לתחום מדעי לכל דבר. הוא גם עסק בפסיכולוגיה חברתית ותרבותית ובחקר הפסיכולוגיה של השפה, וקדם בכך בחצי מאה לתורותיו של נועם חומסקי. וונדט העמיד שורה של תלמידים, ביניהם קרפלין (שנחשב אבי הפסיכיאטריה המודרנית), ספירמן, טיצ'נר, וקאטל. הסטרוקטורליזם תרם למדע הפסיכולוגיה את החשיבות של תצפיות שיטתיות. פונקציונליזם שמאל\|ממוזער\|150px\|ויליאם ג'יימס - אבי הפונקציונליזם במקביל, עמיתו ומתנגדו הגדול של וונדט שמעבר לאוקיינוס, ויליאם ג'יימס האמריקני ("עקרונות הפסיכולוגיה" – 1890), נחשב ל"אבי הפסיכולוגיה האמריקנית", ולמייסד זרם הפונקציונליזם, שרואה את התודעה האנושית כפונקציה ולא כמבנה, ומתרכזת בחקירת הדרך שבה פועלת הנפש בתפקודה בסביבתה. תפיסתו של ג'יימס שחררה את הפסיכולוגיה מהמעבדה, ועסקה בבעיות של אנשים בסביבתם הטבעית. בעקבותיו הלכו פסיכולוגים רבים, בהם סטנלי הל, ג'ון דיואי וג'יימס אנגל. דמות חשובה נוספת שהתנגדה לוונדט היה פרנץ ברנטנו (1838–1917). ברנטנו, פילוסוף ופסיכולוג אוסטרי ("פסיכולוגיה של התנועה"), נחשב לחלוץ הזרם הקרוי פנומנולוגיה, וטען כי הפסיכולוגיה צריכה לתאר תהליך דינמי ולא לפרק את החוויה ההכרתית למרכיבים ותגובות. בין תלמידיו היו מרטין היידגר מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני, אדמונד הוסרל אבי הפנומנולוגיה, וזיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה. התומכים בפרספקטיבה הפונקציוליסטית ששאפו להבין את הפונקציה ההסתגלותית של מאפיינים פסיכולוגיים כמו רגשות, מחשבות והתנהגויות. הם הושפעו במידה רבה מהתיאורית הברירה הטבעית של דרווין. בדומה לסטרוקטורליזם, גם הפונקציונליזם לא קיים כיום בצורתו המקורית במדע הפסיכולוגיה, אך הוא כן השפיע על האופן בו הוא התפתח. פסיכואנליזה שמאל\|ממוזער\|150px\|זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה בשנות התשעים של המאה ה־19 החל זיגמונד פרויד לעסוק בשיטת תרפיה החושפת מאוויים כמוסים, שנקראה פסיכואנליזה. הפרספקטיבה הפסיכואנליטית מתמקדת בתהליכים פנימיים, במיוחד דחפים, מחשבות וזכרונות לא מודעים. בבסיס הפרספקטיבה הפסיכואנליטית נמצא מודל הנפש הפרוידיאני המסביר את אופן פעולת הנפש. לפי גישה זו, החיים הפסיכולוגים מכילים סמלים נסתרים, מטרת הפסיכולוג היא לפרש את הסמלים הללו ולזהות את השורשים הלא מודעים של קונפליקטים עמוקים. שיטותיו של פרויד לא היו כרוכות במדע אמפירי הכולל תצפיות וניסויים, ולא היו ניתנות לאישוש או הפרכה. בין תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו כאלו שנשארו נאמנים לפסיכואנליזה והמשיכו לפתחה, בהם בתו אנה פרויד, מלאני קליין, ודונלד ויניקוט. תלמידים אחרים דוגמת קרל יונג, אלפרד אדלר, ויקטור פראנקל ואריך פרום, פיתחו והרחיבו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה. השפעתו של פרויד ושל אסכולת הפסיכואנליזה על מדע הפסיכולוגיה נתונה עדיין במחלוקת. המבקרים טוענים שהגישה מנעה את התקדמות המדע הפסיכולוגי, מכיוון שהתמקדה בתהליכים לא־מודעים שאינם ניתנים להפרכה. המצדדים טוענים שהגישה תרמה מושגים חשובים למדע הפסיכולוגיה. ביהביוריזם שמאל\|ממוזער\|150px\|איוואן פבלוב, ממייסדי האסכולה ההתנהגותית הביהביוריזם (או פסיכולוגיה התנהגותית) התפתח במידה רבה כריאקציה לגישות הפרוידיאניות, שהדגישו תהליכים תת-הכרתיים ונראו כספקולציות פילוסופיות שכמעט לא ניתן היה להעמידן במבחן אמפירי, ולפיכך מדעיותן הייתה מוטלת בספק. הביהביוריסטים, לעומת זאת, שאפו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, אשר ניתן לבחון ולמדוד אותו באופן אובייקטיבי. ביהביוריסטיים חשובים הם ג'ון ווטסון, פרדריק סקינר ואיוואן פבלוב. האסכולה הביהביוריסטית התמקדה בתחום הלמידה. האסכולה תרמה למדע הפסיכולוגיה בכך שהדגישה את התהליך המדעי. קוגניטיביזם בשנות החמישים והשישים של המאה ה־20, החלו פסיכולוגים רבים להדגיש את חשיבותה של הקוגניציה בתהליכים פסיכולוגיים. זאת כתגובה לגישה הביהביוריסטית, שהתמקדה בהתנהגות נצפית, והתעלמה מתהליכי חשיבה פנימיים. לטענתם, קיימת חשיבות גבוהה לאופן בו הפרט תופס ומפרש את המציאות. פסיכולוגים קוגניטיביים חשובים הם ז'אן פיאז'ה ואולריק נייסר. הגישה הקוגניטיבית משגשגת גם כיום. היא דומיננטית בתחומים כמו שפה, פתרון בעיות, אינטליגנציה וגם פסיכותרפיה. בעשורים האחרונים, הגישה פיתחה קשרים חזקים עם מדעי המוח. תחומי מחקר פסיכולוגיה ביולוגית שמאל\|ממוזער\|150px\|דימות תהודה מגנטית תפקודי המראה אזורים של פעילות מוחית מוגברת פסיכולוגיה ביולוגית היא תחום מחקר העוסק בבסיס הביולוגי של התנהגות, מחשבות ורגשות. בתחום זה עוסקים ביחסים בין תהליכים ביולוגיים לפסיכולוגיים. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו תאי העצב, מערכת העצבים, המערכת האנדוקרינית, פעילות מוחית וגנטיקה התנהגותית. חישה ותפיסה שמאל\|ממוזער\|150px\|אשליות אופטיות מדגימות איך פועלת התפיסה. חישה ותפיסה הם תחומי מחקר העוסקים בתהליכים ובתוצאות של זיהוי והבחנה. פעולות אלה מאפשרות לארגניזמים לארגן ולפרש את הגירויים שסביבם לידע בעל משמעות. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו מערכת הראייה, השמיעה, חוש הטעם והריח, מישוש, ופרופריוספציה. תודעה תודעה היא החוויה הסובייקטיבית שלנו את העולם ואת עצמנו. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו שינה, חלומות, הזיות, היפנוזה וסמים פסיכואקטיביים. למידה למידה היא תחום המחקר העוסק ברכישה של מידע, התנהגותיות וכישורים חדשים, לאחר אימון, תצפית או חוויות אחרות. את הלמידה רואים בעזרת שינויים שחלו בהתנהגות, בידע, או בתפקוד מוחי. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו התניה קלאסית ואופרנטית, למידה תצפיתית ותאי מראה. זיכרון זיכרון הוא תחום המחקר העוסק ביכולת לשמור מידע או ייצוג של חוויות עבר, על סמך למידה, קידוד, אחסון ושליפה. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו אמנזיה וזכרונות שגויים. שפה וחשיבה שפה וחשיבה הם תחומי מחקר קוגניטיביים העוסקים באופן בו מילים, רעיונות ודימויים נחווים או מתופעלים. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו הסקה, קבלת החלטות, פתרון בעיות ורכישת שפה. אינטליגנציה שמאל\|ממוזער\|150px\|מבחן אינטליגנציה של Raven בו הנבדקים צריכים לזהות את הצורה החסרה. אינטליגנציה היא תחום המחקר העוסק ביכולת להפיק מידע, ללמוד מניסיון, להסתגל לסביבה, להבין ולחשוב בהגיון. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו חשיבה מופשטת, אינטליגנציה נוזלית ומגובשת, מבחני אינטליגנציה, מנת משכל, תורשה ואינטליגנציה. פסיכולוגיה התפתחותית פסיכולוגיה התפתחותית היא תחום המחקר העוסק בשינויים גופניים, מנטליים והתנהגותיים המתרחשים מרגע ההתעברות ועד לגיל הזיקנה. תחום זה חוקר גורמים ביולוגיים, גנטיים, פסיכולוגיים, חברתיים, תרבותיים וסביבתיים המשפיעים על ההתפחות במהלך החיים. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו סביבה ותורשה, התפתחות פרה־נטלית, התפתחות מוטורית, התפתחות שפה, התפתחות קוגניטיבית והתפתחות האישיות. רגשות ומוטיבציה רגשות ומוטיבציה הם תחומי מחקר העוסקים בדחפים המניעים התנהגות. רגשות מרכזיים אותם חוקרים הם כעס, פחד, עצב ושמחה. הדחפים נחלקים לדחפים פיזיולוגיים או ראשוניים, כמו רעב, צמא והצורך בשינה ולדחפים אישיים, חברתיים או שניוניים, כמו שייכות, תחרות, ועניין ויעדים אישיים. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו שפת גוף, אושר, הפרעות אכילה ומיניות. פסיכולוגיה חברתית הפסיכולוגיה החברתית חוקרת איך מחשבות, רגשות ופעולות של הפרט מושפעות מנוכחותם האמיתית, המדומיינת או הסמלית של אנשים אחרים. ככלל, הפסיכולוגיה החברתית מיישמת מונחים וממצאים מתחום הסוציולוגיה, יותר מכל תחום פסיכולוגי אחר. פסיכולוגיה חברתית עוסקת ביחסי הגומלין שבין הפרט וסביבתו, תוך התמקדות בפרט (לעומת הסוציולוגיה אשר מתמקדת בסביבה החברתית). בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו השפעה חברתית, התנהגות פרו־חברתית, אגרסיביות, עמדות, שכנוע, דעות קדומות, אפליה וסטריאוטיפים. אישיות שמאל\|ממוזער\|250px\|חמש התכונות הגדולות. מודל האישיות הפופולרי ביותר בפסיכולוגיה. אישיות היא תחום המחקר העוסק במאפיינים והתנהגויות מתמשכים המרכיבים את ההסתגלות של הפרט לחיים. אלה כוללים תכונות אופי, תחומי עניין, דחפים, ערכים, דימוי עצמי, יכולות ודפוסים רגשיים. תחום זה חוקר דפוסים חשיבתיים רגשיים והתנהגותיים הייחודים לאדם, היציבים מעבר לזמנים ומצבים שונים. כמו כן התחום חוקר את מקורותיהם הביולוגיים והסביבתיים של דפוסים אלו. בין השאר, נחקרים נושאים כמו מודל הנפש הפרוידיאני, מודלים ביהביוריסטיים, מודלים הומניסטיים, מודלים של תכונות אופי, חמש התכונות הגדולות, ומבחני אישיות. פסיכופתולוגיה פסיכופתולוגיה (או פסיכולוגית אבנורמלית) היא תחום המחקר של הפרעות נפשיות, כולל גורמים, סימפטומים, אבחנה וטיפול. תחום זה משלב מידע ממדעי הפסיכולוגיה, ביוכימיה, פרמקולוגיה, פסיכיאטריה, נוירולוגיה ואנדוקרינולוגיה. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו אבחון פסיכיאטרי, תרבות ופסיכופתולוגיה, הפרעות חרדה, הפרעות במצב הרוח, אובדנות, הפרעות אישיות, סכיזופרניה והפרעות המאובחנות בילדות . טיפול שמאל\|ממוזער\|150px\|חייל עובר אימונים למניעת פוביה מפני אש, במסורת הטיפול ההתנהגותי. בפסיכולוגיה התחום הטיפולי כולל טיפול ביורפואי ופסיכותרפיה. בפסיכותרפיה הכוונה היא לשירות פסיכולוגי הניתן על־ידי איש מקצוע שהוכשר לשם כך. שירות זה כולל צורות של תקשורת ואינטראקציה שמטרתם להעריך, לאבחן ולטפל בהתנהגויות, דפוסי חשיבה ותגובות רגשיות לא מועילות. בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו פסיכותרפיה מבוססת תובנה, טיפול קבוצתי ומשפחתי, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, אפקטיביות של פסיכותרפיה, פסיכופרמקולוגיה , גרייה חשמלית וניתוחים פסיכיאטריים . שיטות מחקר בדומה למדענים אחרים, כמו פיזיקאים, כימאים, ביולוגים וסוציולוגים, גם פסיכולוגים משתמשים בשיטות מחקר אמפיריות כדי לחקור את תחומי הדעת המעניינים אותם. השיטה המדעית מאופיינת באיסוף נתונים, מדידה וניתוח שלהם וניסיון להסיק מהם מסקנות תקפות לגבי האוכלוסייה. שיטה זו שואפת גם לאובייקטיביות, כך שכל חוקר שיחזור על המחקר המדעי במתכונתו המקורית יוכל להגיע לאותן המסקנות. אך הפסיכולוגיה עוסקת במחשבות וברגשות הקשים למדידה. פסיכולוגים מנסחים הגדרות אופרציונליות למשתני המחקר, המאפשרות מעבר מהרמה התאורטית אל הרמה התצפיתית שמאפשרת חקירה מדעית. כך למשל, אינטליגנציה מוגדרת לעיתים בצורה אופרציונלית כציון במבחן משכל (מבחן IQ). מחקר מדעי בפסיכולוגיה נעשה כמו בתחומים אחרים של המדע. ראשית יש ליצור היפותזה מדעית בתחום, שגם צריכה להסביר את כל הממצאים שהתקבלו בעבר על ידי התאוריות הקודמות. לאחר מכן יש להוכיח את תקפות ההיפותזה בעיקר באמצעות ניסוי ותצפית מדעית, אשר לכל אחד יתרונות וחסרונות לעומת השני. יתרון הניסוי הוא האפשרות לברר קשר סיבה ומסובב בין הגורמים במערכת הנחקרת. יתרון התצפית הוא ההתנהלות החופשית של הטבע, ללא המעורבות המלאכותית של המדען שעלולה לגרום להטית התוצאות. דרכים נוספות לבחינת התאוריה הם מילוי שאלונים וראיונות, סיפור חיים של האדם ואף סקירה ספרותית. תחומי המחקר בפסיכולוגיה הם רבים, החל ממחקרים בבחינת יכולות מנטליות, הפרעות התפתחויות, ליקויי למידה, דרך קבלת החלטות, זיכרון ובקרה, וכלה בהפרעות נפשיות, דרכי טיפול, ומחקר באנשים בעלי פגיעות מוחיות קונקרטיות. ממוזער\|הארי הארלו וקוף רזוס. במחקר קלאסי הפריד הארלו קופי רזוס צעירים מאמהותיהם כדי לראות באיזו אם חליפית יבחרו - ממגבת או מתיל. מכיוון שהמחקרים נעשים בבני אדם ובעלי חיים נדרשת הגדרה של אמות מידה לאתיקה ניסויית. הקריטריונים העיקריים בניסויים בבני אדם הם סיכון מינימלי לאדם, יידוע האדם לניסוי וקבלת הסכמתו לכך, כולל אפשרות לפרישתו בכל שלב של הניסוי, וחיסיון המידע ואי חשיפת ופרסום נתונים פרטיים של הנסיינים. בניסויים בבעלי חיים השאלה הנוגעת לאתיקה, היא בעיקר בכאב ובסבל שמותר לעורכי הניסויים להסב לבעלי החיים. בניסויים מפורסמים בתולדות הפסיכולוגיה המודרנית בבעלי חיים, נעשו ניסויים הגורמים כאב וסבל לבעלי חיים, במידה כזו ואחרת. פסיכולוג פסיכולוג הוא אדם שלמד פסיכולוגיה במוסד אקדמי מוכר, בדרך כלל בעל תואר שני לפחות, ושאושר לו לאחר לימודיו, על ידי משרד הבריאות הרשמי של מדינה אחת לפחות, לעסוק בפסיכולוגיה במדינה זו ואולי אף במדינות נוספות. פסיכולוגים מבצעים פעולות שונות, בהתאם לתחום העיסוק שלהם. בין השאר, פסיכולוגים נותנים אבחון, טיפול, וייעוץ פסיכולוגיים, חוות-דעת מדיקו-ליגאליות, המלצה רשמית לטיפול תרופתי (בתרופות פסיכוטרופיות) ובחלק מהמדינות אף מרשמים לתרופות במישרין. ברוב המדינות מותנית הזכאות לקבלת רישיון "פסיכולוג" בסיום תואר שני לפחות, אך בחלק מהמדינות, כגון אנגליה וארצות הברית, רק מי שהשלים תואר שלישי (כלומר, הגיש עבודת דוקטורט בנושא מסוים הקשור בתחום הפסיכולוגיה) יוכל לשאת בתואר "פסיכולוג" במדינתו. פסיכולוג בישראל בישראל מתיר חוק הפסיכולוגים את השימוש בתואר "פסיכולוג", ואת העיסוק בפסיכולוגיה, רק למי שבעל תואר "מוסמך" (כלומר תואר שני – .M.A) ומעלה בפסיכולוגיה, ממוסד אקדמי המוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה. האדם צריך להיות רשום בפנקס הפסיכולוגים שמנהל משרד הבריאות, וייתכן שהוא בעל היתר זמני מהמשרד לעסוק בפסיכולוגיה. החוק בישראל קובע: "לא יעסוק אדם בפסיכולוגיה אלא אם הוא פסיכולוג". פסיכולוגים בישראל יכולים לזכות לתואר "פסיכולוג מומחה" אחר ההתמחות באחד מהתחומים הפסיכולוגיים היישומיים שלפי שעה, משרד הבריאות מציע מסלול התמחות בהם. אחר ההתמחות נדרש הפסיכולוג לעבור בהצלחה בחינת מומחיות. ההתמחות אורכת לפחות שנתיים במשרה מלאה או ארבע שנים בחצי משרה ונערכת בבית חולים פסיכיאטרי או במרפאה לבריאות הנפש בבית חולים כללי (ברוב המסלולים). תחומי עיסוק פסיכולוגים מקצועיים משתמשים בתוצאות המחקר הפסיכולוגי על מנת לפתור בעיות יישומיות. הם פועלים בתחומים טיפוליים, חינוכיים, רפואיים וגם במשטרה ובחברות עסקיות. כשליש מהפסיכולוגים הם עצמאיים, כ־28% עובדים בסביבה אקדמית, כ־20% עובדים בתחום הרפואה, והשאר בסביבות חינוך עסקים ספורט ועוד. פסיכולוגיה קלינית פסיכולוגים קליניים מנסים להפחית מצוקה נפשית הנובעת ממחלות נפשיות, בעיות ביחסים והתמודדות עם אירועי חיים. פסיכולוגים קליניים עורכים אבחונים ולאחר מכן מקיימים טיפול פסיכותרפי או ייעוץ. פסיכולוגיה חינוכית פסיכולוגים חינוכיים מיישמים גישות וטכניקות פסיכולוגיות כדי לסייע לילדים ולנוער עם קשיים חברתיים או לימודיים. הם מאבחנים ומשפרים את הלמידה ומנחים את המורים והמורות לגבי גורמים המשפיעים על הוראה ולמידה. פסיכולוגיה חינוכיים עוסקים גם ביחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר. פסיכולוגיה התפתחותית פסיכולוג התפתחותי מטפל בבעיות התנהגותיות, חברתיות ונפשיות אצל ילדים ובמקביל מלווה את הורי הילד במהלך הטיפול. פסיכולוגיה חברתית ארגונית תעסוקתית פסיכולוגיה ארגונית ופסיכולוגיה תעשייתית – עוסקת בדינמיקות ארגוניות הנובעות מהאינטראקציה בין החברים בארגון. חופפת במידה רבה עם פסיכולוגיה חברתית, אך מתמקדת ביישום. בין היתר עוסקת במוטיבציה, מנהיגות, עריכת בחינות מיון וקבלה לעבודה, ייעוץ למפעלים וייעול שיטת העבודה. נוירופסיכולוגיה ערך מורחב – נוירופסיכולוגיה נוירופסיכולוגיה היא תחום בפסיכולוגיה העוסק בניסיון להבין כיצד מבנה המוח ותפקודו קשורים לתהליכים פסיכולוגיים ספציפיים. המחקר הנוירופסיכולוגי מבוסס על המידע המגיע מתחום הנוירוביולוגיה כך שהוא מהווה את הבסיס, ומשם אופן ההתייחסות והמחקר הוא כמו במחקרים פסיכולוגיים (עם בוחנים ונבדקים). נוירופסיכולוגיה משיקה כתחום מחקר למדעי העצב ופסיכולוגיה קוגניטיבית. בהיבטיה הקליניים קרובה הנוירופסיכולוגיה לתחומים ברפואה כמו נוירולוגיה ופסיכיאטריה ולמקצועות פארא-רפואיים כמו ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת. בהיבטים יישומיים אחרים – להנדסת אנוש וחקר ביצועים. מעצם טיבו מדובר בתחום התמחות בינתחומי. בפועל עוסקים נוירופסיכולוגים בחקר תהליכי עיבוד מידע במוח האנושי בבריאים ובחולים, אבחון, טיפול ושיקום חולים עם אבדנים קוגניטיביים נרכשים וכשלים קוגניטיביים התפתחותיים ומעורבים בתכנון סביבות אינטראקטיביות אדם-מכונה עתירות מידע. ייחודה של הנוירופסיכולוגיה הוא בחתירה המדעית והקלינית להבנת וניסוח התופעות שהיא חוקרת במונחים קוגניטיביים מתחום הפסיכולוגיה ובה בעת במונחים מקבילים, שמקורם מדעי העצב והמתארים תהליכים מוחיים מנקודת הראות של המערכת הפועלת – מערכת העצבים. פסיכולוגיה שיקומית פסיכולוגי שיקומי מתמחה בטיפול באנשים שנפגעו ממחלות או תאונות, עיבוד אבל וטראומות אחרות. פסיכולוגיה רפואית פסיכולוגים רפואיים מיישמים ממצאים מחקריים ושיטות פסיכולוגיות כדי לקדם בריאות ולמנוע מחלות. הם מתמודדים עם התנהגויות מזיקות כמו צריכת אלכוהול וסמים אחרים, ומקדמים התנהגויות בריאות כמו תזונה בריאה והקפדה על בדיקות שגרתיות. פסיכולוגיה מחקרית פסיכולוגים מחקריים עוסקים בקידום מחקר בפסיכולוגיה. הם משתמשים בשיטות מחקר כמו סקרים, ניסויים ותצפיות. הם מועסקים בדרך־כלל באוניברסיטאות ומכוני מחקר. ביקורת מבקרי התחום טוענים לעיתים קרובות כי הפסיכולוגיה היא מדע "מעורפל". במאמר ביקורת של הפילוסוף תומאס קון מ־1962 נטען כי הפסיכולוגיה באופן כללי אינה מבוססת על פרדיגמה הדומה לתחומי מדע כדוגמת כימיה ופיזיקה, אלא כי פסיכולוגים, בדומה לפילוסופים, עוסקים בנושא בדרכים מגוונות ללא תאוריה המקיפה את כולם. הפילוסוף קרל פופר טען נגד הפסיכואנליזה שהיא איננה מדעית כי התאוריות שבה לא ניתנות להפרכה ובכך היא דומה לדת ולמרקסיזם. ביקורת מהותית נוספת על התחום מגיע מכיוון האובייקט הנחקר על ידי הפסיכולוגיה, הנפש: מבקרים רבים טוענים כי לא פעם הפסיכולוגיה היא בעלת אופי לא מדעי, בין השאר משום שמספר תחומים בה מבוססים על שיטות מחקר כמו סקרים ושאלונים, מהם ניתן להסיק בעיקר על מתאמים, ולא על סיבתיות. בעיה מתודולוגית נוספת היא שתופעות שונות שפסיכולוגים עוסקים בהם, כדוגמת אישיות, חשיבה ורגשות, לא יכולות להימדד באופן ישיר, ולעיתים קרובות חוקרים מגיעים למסקנה על בסיס של דיווחים אישיים שהם סובייקטיביים. עם זאת, עקב ההתפתחויות המשמעותיות בחקר המוח של השנים האחרונות, תחומים אלו נהפכים נגישים יותר למחקר. קיימת ביקורת גם בין תאורטיקנים שונים הבאים מתוך תחום הפסיכולוגיה, על ההבדלים בין התאוריות הפסיכולוגיות השונות ועל אופן יישומם ומידת יעילותם בטיפול פסיכולוגי. נטען כי חלק מהשיטות המיושמות בשטח בטיפול באנשים, אינן מבוססות על מחקרים אמפיריים מספקים המוכיחים את יעילותן. ראו גם פסיכיאטריה לימודי מדעי ההתנהגות לקריאה נוספת ריצ'רד גריג ופיליפ זימברדו, מבוא לפסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2010. דניאל אלגום, ההיסטוריה של הפסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2019. לורן סלייטר, לפתוח את התיבה של סקינר - עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה העשרים, הוצאת אריה ניר, 2004. לודי ט. בנג'מין, היסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית, רסלינג, 2010. קישורים חיצוניים פנקס הפסיכולוגים במשרד הבריאות מבוא למדעי הפסיכולוגיה, קורס מקוון של אוניברסיטת תל אביב, באתר קמפוס IL פסיכולוגיה, פלייליסט בערוץ Crash Course (באנגלית) הערות שוליים * קטגוריה:אדם	2024-09-29T14:30:46
אלסקה	ממוזער\|250px\|קרחון באלסקה גולש לים. למרגלות הקרחון ספינת תיירים ממוזער\|250px\|מחפשי זהב מטפסים בנתיב צ'ילקוט ב-1898 אלסקה (באנגלית: Alaska ) היא המדינה הגדולה ביותר והצפונית ביותר מבין מדינות ארצות הברית. היא נמצאת בקצה הצפון-מערבי של יבשת אמריקה, צפונית-מערבית לקנדה. בירת אלסקה היא העיר ג'ונו. באלסקה נמצא הר דנאלי, אשר כונה בעבר "הר מקינלי". הר זה הוא הגבוה בהרי אמריקה הצפונית (6,194 מטרים מעל פני הים). השם "אלסקה" נגזר כפי הנראה מהמילה האלאוטית ל"ארץ גדולה" או "יבשת". אלסקה ידועה בדלילות האוכלוסין הקיצונית שלה – 0.4 איש לקמ"ר. לשם המחשה: אם באי מנהטן שבעיר ניו יורק הייתה אותה צפיפות האוכלוסין של אלסקה (במקום 27,812.2 לקמ"ר היום) – היו בו 25 תושבים בלבד (לעומת כמיליון וחצי היום). גאוגרפיה אלסקה היא אחת ממדינות ארצות הברית, אך אינה גובלת בשאר המדינות של ארצות הברית, אלא מהווה מובלעת המופרדת מארצות הברית על ידי קנדה. בירתה ג'ונו ממוקמת בארכיפלג אלכסנדר, והיא נגישה רק דרך הים או בעזרת כלי טיס. המדינה גובלת במחוזות: יוקון וקולומביה הבריטית הקנדיים ממזרח; במפרץ אלסקה ובאוקיינוס השקט מדרום; בים ברינג, במצר ברינג, ובים צ'וקצ'י ממערב; ובים בופור ובאוקיינוס הקרח הצפוני מצפון. אלסקה היא המדינה הגדולה בשטחה בארצות הברית, 1,717,855 קמ"ר — יותר מכפול משטחה של טקסס, השנייה בגודלה, 696,240 קמ"ר. גודלה העצום שווה בקירוב למחצית שטחה של מערב אירופה. חלוקה לאזורי משנה דרום-מרכז אלסקה – הוא האזור המיושב ביותר. בו נמצאת העיר הגדולה ביותר – אנקורג' (Anchorage), ונמל הנפט הגדול של העיר ואלדז (Valdez) . האזור מאופיין בהרים נמוכים (עד 1,000 מטר), ובמזג אוויר נוח ביחס ליתר המדינה. דרום-מזרח אלסקה – גם הוא אזור מאוכלס, ובין היתר מצויה בו הבירה ג'ונו (Juneau). האזור כולו נחשף עם נסיגת הקרחונים, והוא מאופיין בקרחונים הנשברים לתוך פיורדים רחבים. אזור זה מנותק ממערכת הכבישים, והגישה אליו היא באמצעות מטוסים ומעבורות. דרום-מערב אלסקה – כולל את האי קודיאק , חצי האי אלסקה (Alaska Peninsula), ואת האיים האלאוטיים. באזור זה מתרכזת תעשיית הדיג של המדינה. מרכז אלסקה – כולל את מרבית שטחה של המדינה. אזור רחב ממדים ומאופיין בשני רכסי הרים ארוכים וגבוהים – רכס אלסקה (בו שוכן הר דנאלי), ורכס ברוקס ששוכן מצפון לרכס אלסקה. בין שני רכסים אלה זורם נהר יוקון. במרכז אלסקה הטמפרטורה נעה בין קור קיצוני בחורף וחום עז בקיץ. החלק המערבי יותר באזור זה מאופיין במישורי טונדרה גדולים, הוא אינו מחובר למערכת הכבישים וכמעט אינו מאוכלס. בחלק המזרחי עובר ה"אלסקן הייווי" , שלאורכו פזורים יישובי האזור, וגם צינור הנפט האלסקני, המוביל נפט מצפון המדינה לדרומה. מזג האוויר באזור זה הוא סוב-ארקטי, והוא הולך ומתקרר ככל שמצפינים. המדרון הצפוני (North Slope) – כולל את השטח שבין קו פרשת המים של רכס ברוקס ובין חוף הים הארקטי. זהו אזור ארקטי. כביש בודד ה"דלטון הייווי" (Dalton Highway), שנפרץ לאורך קו צינור הנפט טראנס-אלסקה ורובו המוחלט הוא דרך עפר כבושה, מגיע מפיירבנקס לפרודהו-ביי – מקום קידוחי הנפט באלסקה, המהווה את נקודת היישוב הצפונית ביותר אליה ניתן להגיע באמצעות רכב. שימושי קרקע כ-65% משטחה של אלסקה הם יערות לאומיים, פארקים לאומיים או שמורות טבע. הפארק הלאומי דנאלי (Denali National Park) הוא אחד מהגדולים ביותר בכל ארצות הברית, ושטחו כ-24,500 קמ"ר (כ-11% יותר משטחה של מדינת ישראל). באלסקה מרבצים רבים של מתכות ומינרלים, רובם בכמויות גדולות מאוד. עופרת, נחושת ונפט מצויים בעתודות מוכחות ל-25 שנה לפחות. עם זאת, מדיניות הממשל הפדרלי היא שלא לנצל את המשאבים הרבים הקיימים באלסקה, מתוך מחשבה לעתיד, בו יידלדלו הכמויות במכרות ובשדות הנפט ביתר חלקי העולם. לכן, תפוקת המכרות ושדות הנפט באלסקה נמוכה יחסית. אלסקה היא המדינה הכי פחות צפופה מבין מדינות ארצות הברית. מרבית האוכלוסייה מרוכזת בחלקה הדרומי של המדינה, ובאי קודיאק. היתר מפוזר לאורך ה"אלסקן הייווי" , ומעט תושבים פזורים בנקודות שאינן מחוברות כלל למערכת הכבישים או המעבורות. אקולוגיה עולם החי מאופיין ב: יונקים גדולים, כמו דוב גריזלי, דוב שחור, דוב קוטב, דוב קודיאק, זאב, אייל קורא ואייל הצפון. יונקים ימיים כמו כלב ים, אריה ים, לוטרה ולווייתנאים. מגוון רחב של דגים ובהם הסלמון. מספר מועט של זוחלים המסוגלים להתמודד עם הקור. דו-חיים. אלסקה נחשבת למקום בו השפעת האדם על הסביבה היא מועטת ביותר, בשל האוכלוסייה הדלילה. לפיכך, ערכי טבע ונוף רבים הם מוגנים. באלסקה שוכן הפארק הלאומי דנאלי – הגדול בין הפארקים הלאומיים של ארצות-הברית. בגלל העושר והכמות הגדולה של בעלי חיים וצמחים החיים באלסקה כמעט ללא הפרעה, נחשב אסון הנפט של אקסון ואלדז לאסון אקולוגי עצום, אף על פי שכמות הנפט שדלפה בו אינה הגדולה ביותר שדלפה אי פעם. פעילות געשית באלסקה מספר הרי געש פעילים. הר הגעש אוקמוק התפרץ ללא התרעה מוקדמת, ב-12 ביולי 2008. הר הגעש אוגוסטין התפרץ בתחילת 2006 והתפרצות קלה ב-2007. הר הגעש רדאוט, שגובהו 2,700 מעל הסובב אותו וקוטרו בבסיס הוא כ-6 ק"מ, הוא הר געש שכבתי, כלומר מרובד משכבות וולקניות של התפרצויות קודמות. ההר התפרץ ב-1778, 1881, במאה ה-20 ב-1902, 1922, 1966, 1989 ופעם נוספת ב-2009. ההתפרצות האחרונה ברדאוט הייתה בשנת 2009, כאשר כבר ב-30 בינואר הזהיר המכון הגעשי של אלסקה כי צפויה התפרצות, ב-31 בינואר הייתה רעידת אדמה געשית ונפער חור גדול בדופן הקרחון שצמוד להר הגעש. ב-15 במרץ, כחודש וחצי לאחר מכן, נרשמה פעילות סייסמית חזקה והובחנו קיטור ואפר הבוקעים מההר. ב-22 במרץ התחילה התפרצות געשית שהגיעה לשיאה ב-26–28 לחודש. ב-4 באפריל אובחנו 26 פעילויות געשיות. בתחילת מאי דווח כי הנזק המשני לתעשיית הנפט באזור מוערך ב-1.5 מיליון דולר. רעידות אדמה כל שנה מתחוללות באלסקה כ-5,000 רעידות אדמה בעוצמות שונות (כ-10% מכלל רעידות האדמה המתחוללות בכדור הארץ כולו). אחת מרעידות האדמה החמורות של המאה ה-20 התחוללה ב-1964 וזכתה לכינוי "רעידת האדמה של יום שישי הטוב". הסיבה לרעידות האדמה ולפעילות הגעשית היא טקטוניקת הלוחות שבין הלוח הצפון-אמריקאי לבין הלוח הפסיפי. הלוח הפסיפי שקע מתחת ללוח הצפון אמריקאי, גרם לשבר ענק לאורכו יש תזוזה של היבשת ולרעידות האדמה. היסטוריה ייתכן כי בסוף תקופת האבן, כ-12,000 שנים לפני הספירה, קבוצות של לקטים-ציידים מאסיה חצו את גשר היבשה שהיה קיים בזמנו במצר ברינג מסיביר לתוך מה שמכונה כיום מערב אלסקה ויישבו את הארץ. מהגרים נוספים המשיכו להגיע לאלסקה במהלך אלפי שנים. אולם הגירה זו נעשתה דרך הים, היות שהגשר היבשתי כבר הוצף. המגע המתועד הראשון בין תושבי אירופה לאלסקה היה בשנת 1741, כשוויטוס ברינג הוביל משלחת עבור הצי הרוסי הקיסרי וגילה את האפשרויות הכלכליות של אלסקה. משלחות מחקר נוספות באו לאחר מכן, ביניהן משלחת המחקר שבה השתתף חוקר הארצות הרוסי הנודע פיודור ליטקה. ב-1784 התיישבו באזור לראשונה ציידים וסוחרים רוסים, החברה הרוסית-אמריקאית החלה להרחיב את תוכנית ההתיישבות בתחילת המאה ה-19. חרף מאמצים אלה, האימפריה הרוסית מעולם לא מימשה את תוכנית אכלוס אלסקה במלואה, והמושבה שהגישה אליה הייתה קשה, שימשה רק כמקור לפרוות. הצאר הרוסי אלכסנדר השני ראה בה מטרד בלבד לאור החובות בהם שקעה רוסיה לאחר מלחמת קרים. על רקע זה, ב-1867 קנתה ארצות הברית את אלסקה בסכום הפעוט יחסית של 7.2 מיליון דולר (כ-110 מיליון דולר בהתאמה לתחילת המאה ה-21). סכום זה קטן משמעותית מערכה הכלכלי האמיתי של אלסקה. את המהלך יזם ויליאם סיוארד, מזכיר המדינה של ארצות הברית דאז, כמשקל נגד להתגבשות קנדה. המהלך לא זכה בזמנו לתמיכת הציבור האמריקאי, וסיוארד הואשם בבזבוז כספי הציבור. ברבות הימים, לאחר שהתגלו באלסקה מרבצי זהב, פחם, גז טבעי ונפט, התברר כי העסקה הייתה אחת המוצלחות בהיסטוריה. ב-30 במרץ 1867 נחתמה האמנה בין הצדדים, וב-18 באוקטובר 1867 הונף לראשונה דגל ארצות הברית באלסקה. יום השני האחרון בחודש מרץ נחגג באלסקה כיום סיוארד ו-18 באוקטובר מכונה יום אלסקה. בקיץ 1897 נמצאו מרבצי זהב בנהר קלונדייק, ליד דוסון סיטי שבטריטוריית יוקון השכנה, והחלה הבהלה לזהב בקלונדייק. הגילוי עורר גם את אלסקה ובמקביל החלו לכרות זהב גם בה. רוב המחפשים שעברו לקנדה עברו דרך העיר סקגוויי וכך ניתנה תנופה לכלכלת דרום אלסקה. כחלק מהמערכה באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה התנהל הקרב על האיים האלאוטיים שהיה עימות צבאי שהתחולל באיים האלאוטיים שבאלסקה, בין יוני 1942 לאוגוסט 1943. כוח יפני קטן כבש את האיים קיסקה ואטו, אך ריחוקם הגאוגרפי ותנאי מזג האוויר והשטח הקשים ששררו בהם הביאו לכך שנדרשה לארצות הברית כמעט שנה לכבוש את האיים בחזרה. בתקופת מלחמת העולם השנייה ובמידה פחותה בתקופת המלחמה הקרה הוקמו באלסקה בסיסי צבא רבים שהביאו לגידול אוכלוסייה, זינוק כלכלי והגדלת ההתמכרות לאלכוהול אצל התושבים המקוריים. ב-3 בינואר 1959 הצטרפה אלסקה לארצות הברית כמדינה ה-49. ב-1964 התרחשה באלסקה אחת מרעידות האדמה החזקות בהיסטוריה, שזכתה לשם רעידת האדמה של יום שישי הטוב; הרעידה הרגה 131 אנשים והרסה כפרים רבים. ב-1968 נתגלו בצפון אלסקה מצבורי נפט גדולים, ובשנת 1977 הושלמה בניית קו צינור הנפט טראנס-אלסקה להעברת הנפט מצפון אלסקה, משדה הנפט המדרונות הצפוניים לנמל ואלדז לחוף פרינס ויליאם סאונד. ב-24 בפברואר 2015 נכנס לתוקפו החוק המתיר לתושבי אלסקה מעל גיל 21 להחזיק ולצרוך מריחואנה. בכך הצטרפה אלסקה למדינות וושינגטון וקולורדו והיא המדינה השלישית בארצות הברית המתירה שימוש במריחואנה לצרכים אישיים. דמוגרפיה בשנת 1950 היו באלסקה רק 128,643 איש ובשנת 1960 אלסקה מנתה 226,167 איש. גידול זה של 75.8% באוכלוסייתה הוא הגידול החד ביותר בעשור כלשהו. בשנת 2009 מנתה אוכלוסיית אלסקה כ-698,473 איש. רוב האוכלוסייה שוכנת בעמקי הנהרות ולאורך החופים הדרומיים והמערביים. פחות מ-50,000 נפש מתגוררים במרכז ובצפון המדינה. לפי סקר משנת 2000, הערים בעלות האוכלוסייה הרבה ביותר הן אנקוראג' עם 289,803 תושבים, פיירבנקס עם 133,524, הבירה ג'ונו עם 31,263, ואסילה עם 11,473 ופאלמר עם 9,307 תושבים. במרץ 2007 פרסמה עיריית אנדרסן, הרחוקה 120 ק"מ מהעיר הקרובה פיירבנקס, תוכנית לחלוקה חינם של 26 מגרשים, 5 דונם כל אחד, שיינתנו חינם למי שיתחייב לבנות במגרש זה, תוך שנתיים, בית בשטח של כמאה מטר מרובע. עשרות אנשים מרחבי העולם התייצבו ושילמו 500 דולר פיקדון. קבוצות דתיות באלסקה נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 22% פרוטסטנטים אחרים 15% קתולים 16% מורמונים 5% נוצרים אחרים 4% דתות אחרות בודהיסטים 1% אחר 6% חסרי סיווג דתי 31% קבוצות גזעיות באלסקה לבנים לא-היספאנים 64.1% אמריקאים ילידים 15.8% היספאנים 5.5% אסייתים 5.4% שחורים 3.3% מעורב 7.3% קבוצות מוצא אתני באלסקה גרמנים 18.3% אירים 11% אנגלים 8.5% צרפתים 5% נורווגים 3.8% אמריקאים 3.7% איטלקים 3.3% סקוטים 2.9% פולנים 2.7% שוודים 2.5% שפות מדוברות באלסקה אנגלית 83.5% ספרדית 3.3% אחר 13.2% הערים הגדולות 250px\|ממוזער\|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת אלסקה הערים הגדולות באלסקה (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 אנקורג' 291,247 אנקורג' 2 פיירבנקס 31,535 פיירבנקס 3 ג'ונו 31,275 4 באדג'ר 19,482 פיירבנקס 5 קינק-פיירוויו 14,923 אנקורג' 6 קולג' 12,964 פיירבנקס המטרופולינים הגדולים באלסקה (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 אנקורג' 398,892 דרום אלסקה 2 פיירבנקס 99,357 מרכז אלסקה תחבורה ההצעה לבניית דרכים ראשיות באלסקה הועלתה כבר בשנת 1930 אולם כדי שהרעיון יהיה בר ביצוע נדרשה הסכמת ממשלת קנדה. לממשלת קנדה לא היה עניין רב להשקיע בפרויקט מסוג זה כי הגבול היחיד שלה עם אלסקה הוא באזור פרובינציית יוקון – פרובינציה מעוטת תושבים, בתחילה הועלה הרעיון לבנות מסלול דרך הרי הרוקי הקנדיים אך צורכי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה קבעו את הנתיב הסופי. האמריקאים הם גם אלו שבנו ומימנו את מרבית הדרך. כביש זה נקרא אלסקן היי-וואי . למרות שמו, מדובר בכביש דו-סטרי צר ברוב חלקיו, המתרחב מנתיב אחד לשני נתיבים רק בקרבת ערים ראשיות. בכל שנה בחודשי הקיץ נערכים בכביש שיפוצים רבים על מנת לתקן את נזקי מזג האוויר הסוער של אלסקה ויוקון. אלסקה מחוברת לקנדה בכבישים בודדים שהעיקרי בהם הוא אלסקן הייווי. כדי להגיע מגוש המדינות המרכזי של ארצות הברית לאלסקה דרך היבשה, יש לעבור דרך טריטוריית יוקון ופרובינציית קולומביה הבריטית, שתיהן שייכות לקנדה. כלכלה שמאל\|ממוזער\|250px\|קו צינור הנפט טראנס-אלסקה בסוף שנת 2005 היה תוצר המדינה 39.9 מיליארד דולר. בצפון אלסקה יש מרבצי נפט גדולים, אולם הקדיחה וההובלה של הנפט עלולים לגרום לפגיעה בסביבה ויש גורמים המתנגדים להרחבת הקידוחים לאזורים נוספים בצפון אלסקה. בשנת 1989 עלתה על שרטון מכלית הנפט אקסון ואלדז, והנפט שהיה בה נשפך לים וגרם לאסון הסביבתי מהכבדים בתולדות ארצות הברית. ממשל ופוליטיקה אלסקה היא רפובליקה ובה שלוש רשויות שלטון: רשות מבצעת המנוהלת על ידי מושל אלסקה. מושל המדינה הנוכחי הוא מייק דאנליבי, חבר המפלגה הרפובליקנית; רשות מחוקקת שמנוהלת על ידי שני בתים, בית נבחרים וסנאט; ורשות שופטת שמורכבת מבית המשפט העליון של אלסקה. באלסקה מועסקים 16,000 עובדי מדינה. בית המחוקקים באלסקה מורכב מ-40 חברי בית הנבחרים שמכהנים כשנתיים, ו-20 חברי סנאט שמכהנים לתקופה של ארבע שנים. בבחירות הארציות, עד לשנות ה-70 נבחרו בדרך כלל מושלים דמוקרטיים. בשנות ה-70 חל שינוי במדינה ומאז היא נוטה לבחור במועמדים הרפובליקניים. במדינה יש תנועת עצמאות התומכת בפרישה מארצות הברית. ב-24 בפברואר 2015 אלסקה יחד עם וושינגטון וקולורדו הצביעו בעד שימוש חוקי במריחואנה. החוק אומר שאנשים בני 21 ומעלה יכולים לרכוש כמות קטנה של מריחואנה. חנות המריחואנה הראשונה באלסקה נפתחה באוקטובר 2016 בעיר וואלדז. בבחירות הפדרליות תומכת אלסקה בקביעות במועמד הרפובליקני ומאז 1972 אפילו בפער גדול וחד משמעי. לדוגמה, בשנת 2008 ניצח ג'ון מקיין הרפובליקני שגרף 59.49% את הדמוקרטי ברק אובמה שקיבל 37.83% בלבד. ב-2012 גרף אובמה 40% מהקולות מה שהפך אותו לדמוקרט הראשון שעשה זאת מאז 1968. בגלל מיעוט האוכלוסייה במדינה לאלסקה יש רק חבר אחד בבית הנבחרים ו-3 אלקטורים. מאז 2022 מרי פלטולה הדמוקרטית מייצגת את אלסקה בבית הנבחרים. הסנאטורים המייצגים את המדינה הם ליסה מרקאוסקי ודן סאליבן הרפובליקנים. סמלי המדינה סמלי מדינת אלסקה דגל סמל מוטו כינוי דגל אלסקהFlag of Alaska סמל אלסקהSeal of Alaska מרכז\|130px מרכז\|100px "צפון לעתיד""North to the future" "מדינת הגבול האחרון""The Last Frontier" עץ פרח ציפור חיה סיטקה ספרוסSitka Spruce זכריניForget-me-not שכוי ערבה Willow ptarmigan אייל קוראMoose מרכז\|100px מרכז\|100px מרכז\|100px מרכז\|100px משולש אלסקה אזור באלסקה בו התרחשו מספר רב היעלמויות של אנשים, מטוסים ואוניות שמעולם לא נמצאו ולא נראו שוב. ראו גם מחוזות אלסקה קישורים חיצוניים אלסקה: היסטוריה, גאוגרפיה, אקלים ועוד נוסח חוזה קניית אלסקה קו צינור הנפט טרנס-אלסקה מידע כללי למטיילים ישראלים באלסקה דנה ורפי אשכנזי, אלסקה בקרוואן, מגזין gotravel הערות שוליים * קטגוריה:ארצות הברית: מדינות קטגוריה:מובלעות קטגוריה:טריטוריות שנרכשו	2024-08-17T09:19:47
הוואי	ממוזער\|מיקום הוואי באוקיינוס השקטממוזער\|250px\|ציור של ילדה מהוואיהוואי (באנגלית: Hawaii; בהוואית: Hawai'i; תעתיק: הָוַיְאִי ) היא קבוצת איים באוקיינוס השקט המהווה את המדינה ה-50 בארצות הברית. זוהי המדינה הדרומית ביותר בה והיא שוכנת במרחק של כ-4,000 קילומטרים מהחוף המערבי של ארצות הברית. על-פי מפקד האוכלוסין של שנת 2010, חיו בהוואי באותה שנה כ-1.3 מיליון איש. העיר הגדולה ביותר במדינה היא עיר הבירה, הונולולו. כמדינה בארצות הברית, יש להוואי כמה מאפיינים ייחודיים. היא המדינה האחרונה שנוספה לאיחוד. בדומה לאלסקה, היא נמצאת מחוץ לרצף היבשתי של ארצות הברית. היא המדינה הדרומית ביותר של ארצות הברית, והיחידה שנמצאת כולה באקלים טרופי. הוואי נחשבת לאזור מועדף לגלישת גלים. מבחינה אתנית, הוואי היא המדינה היחידה בארצות הברית שאין בה רוב לבן, ויש בה השיעור היחסי הגבוה ביותר של אזרחים ממוצא אסיאתי מקרב מדינות ארצות הברית. הוואי היא גם הבירה העולמית של בעלי חיים בסכנת הכחדה, והמדינה היחידה בארצות הברית המייצרת קפה בכמות תעשייתית. שטחה של הוואי נמצא בגידול מתמיד, עקב הרי הגעש הפעילים, הנמצאים בקרקעית הים של הונולולו בירתה. לאחר כל התפרצות לבה רותחת, מתקשה הלבה במהירות על ידי מי הים, והופכת לאדמת בזלת עשירה המתחברת לאדמה, ואיים געשיים קטנים בים הסמוך לחוף. אטימולוגיה מקור השם הוואי "Hawaii" כנראה מבוסס על שפת ילידי הוואי למילה "מולדת" (Owhyhee). היסטוריה לפי ממצאים ארכאולוגיים, איי הוואי אוכלסו לראשונה בידי פולינזים לפני יותר מאלף שנים. למרות עדויות מעורפלות על ביקורים מוקדמים יותר, הביקור האירופי המתועד הראשון באיי הוואי נערך על ידי החוקר הבריטי קפטן ג'יימס קוק, שביקר באיים בשנת 1778 והיה הראשון שפרסם את מיקומם המדויק. קוק כינה את האיים "איי סנדוויץ'", על-שם מממן מסע המחקר שלו, . לאחר סדרת קרבות שהסתיימה בשנת 1795 אוחדו האיים בסיועה של הממלכה המאוחדת לממלכה בשנת 1810. ממלכת הוואי התקיימה בין השנים 1810 עד 1893, כאשר בית המלוכה הודח. בזמן קיומו של בית המלוכה שלטו באי שתי שושלות – שושלת Kamehameha ושושלת Kalkaaua. שרשרת של הפיכות ב-1840, 1852, 1864 ו-1810 הביאו לכך שהשלטון המרכזי האבסולוטי של בית המלוכה נחלש, מה שהביא להקמת ממשלה נבחרת. ב-1843 ניסה האנגלי לורד ג'ורג' פולט (Lord George Paulet) לספח את האיים לממלכה המאוחדת בתואנה של פגיעה בנתינים בריטים. לאחר מחאות על מעשיו הכריזו בריטניה וצרפת כי הן רואות בהוואי מדינה עצמאית, והשלטון והעצמאות הוחזרו למלך הוואי. ארצות הברית סירבה להצטרף להכרזה של אנגליה וצרפת. בימי כהונתו של הנשיא ויליאם מקינלי, ב-1898, סופחה הוואי לארצות הברית והוכרזה על ידי הקונגרס של ארצות הברית כטריטוריה של ארצות הברית. כשישים שנה לאחר מכן, ב-21 באוגוסט 1959, הפכו איי הוואי למדינה ה-50 של ארצות הברית. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו מטוסים של האימפריה היפנית את בסיס חיל הים האמריקאי בפרל הארבור שבאי אואהו. המתקפה על פרל הארבור הובילה להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. בשנת 1973 הועבר השידור החי הראשון באמצעות לוויין מחוף אל חוף מהוואי, שידור שבו הופיע הזמר אלביס פרסלי במופע מיוחד. באי הגדול של הוואי פועלת משנת 1992 תחנת כוח גאותרמית שנבנתה ומתופעלת על ידי החברה הישראלית אורמת. נשיא ארצות הברית ה-44, ברק אובמה, הוא יליד הונולולו, בירת הוואי. גאוגרפיה הוואי מורכבת מ-19 איים ואטולים עיקריים במרכז האוקיינוס השקט. מניין האיים המלא, כולל האיים הקטנים יותר והאיים הקטנטנים של כל אטול, הוא 137. הוואי היא המדינה היחידה בארצות הברית ששטחה ממשיך לגדול, בשל פעילות געשית באיים (בעיקר מהר קילוואה). הערים העיקריות הן הונולולו (באי אואהו), הילו (באי הוואי), ליהואה (באי קאואיי) וקאהולואי (באי מאווי). איי הוואי לפי סדר גודלם הוואי (Hawai'i) (ידוע גם בשם "האי הגדול") מאווי (Maui) אואהו (O'ahu) קאואיי (Kaua'i) מולוקאי (Moloka'i) לאנאי (Lana'i) ניאיהאו (Ni'ihau) קאהולאווה (Kaho'olawe) יש עוד מספר איים בצפון-מערב אשר מיושבים רק בילידים או אינם מיושבים כלל, וכן כאלו המשמשים כבסיסים צבאיים בלבד. הרי געש האי הוואי עצמו הוא נקודה חמה ויש בו שני הרי געש פעילים, מאונה לואה שהוא הר הגעש הפעיל הגדול ביותר על פני כדור הארץ, וקילוואה, הנחשב להר הגעש הפעיל ביותר בכדור הארץ. צוקי קאלאופאפה הצוק הימי הגבוה ביותר (1,010 מטרים) שוכן בכפר קאלאופאפה באי מולוקאי שבהוואי. למרגלותיהם של הצוקים נמצא האוקיינוס השקט. ממשל ופוליטיקה ממשלת מדינת הוואי דומה לממשל הפדרלי של ארצות הברית עם התאמות שמקורן בתקופת ממלכת הוואי. הרשות המבצעת מונהגת על ידי מושל הוואי וסגנו, הנבחרים ביחד. שאר הממשל ממונה בידי המושל. הרשות המחוקקת היא מערכת דו-ביתית המורכבת מבית נבחרים בן 51 נציגים ומסנאט בן 25 נציגים. בשני הבתים מחזיקה המפלגה הדמוקרטית ברוב. הוואי היא מדינה כחולה ונוטה לתמוך במפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות. מאז מערכת הבחירות של 1960, הצביעה המדינה בקביעות למועמד הדמוקרטי (למעט שתי מערכות ב-1972 וב-1984), ונחשבת לאחת המדינות הנאמנות ביותר למפלגה. הסנאטורים המייצגים את הוואי הם מזי הירונו ובריאן שץ היהודי, חברי המפלגה הדמוקרטית. שני נציגיה של המדינה בבית הנבחרים של ארצות הברית הם דמוקרטים. כלכלה עד הפיכתה של הוואי לטריטוריה של ארצות הברית, התבססה כלכלתה על חקלאות, ענף בו הועסק מרבית כוח העבודה האזרחי במדינה. עם הסיפוח פיתחה ארצות הברית את החקלאות, בעיקר את מטעי קנה הסוכר והאננס והמבנה התעסוקתי נשאר חקלאי בעיקרו. במהלך מלחמת העולם השנייה הפכה הוואי לבסיס צבאי אדיר בו רוכזו כוחות אמריקאיים שנועדו לפעול נגד יפן. כחלק מהתהליך התפתחו שירותים לחיילים וכן תעשיות עזר לשוכנים ולצבא. הוואי הייתה תחת משטר צבאי, שהכתיב לחלק מהתושבים תפקידי שירות בתוך בסיסי הצבא (ניקיון וכביסה למשל) והכתיב לאחרים עבודה בבתי מלאכה שקמו לטובת המאמץ המלחמתי. דמוגרפיה קבוצות דתיות בהוואי נוצרים פרוטסטנטים אוונגליסטים 25% פרוטסטנטים אחרים 12% קתולים 20% מורמונים 3% נוצרים אחרים 3% דתות אחרות בודהיסטים 8% אחר 3% חסרי סיווג דתי 26% קבוצות גזעיות בהוואי אסייתים 38.6% אמריקאים ילידים 10.3% לבנים לא-היספאנים 22.7% שחורים 1.6% היספאנים 8.9% מעורב 23.6% קבוצות מוצא אתני בהוואי גרמנים 6.4% אירים 4.6% פורטוגזים 4.1% אנגלים 3.8% איטלקים 2.1% שפות מדוברות בהוואי אנגלית 74.1% ספרדית 2% אחר 23.9% הערים הגדולות 250px\|ממוזער\|מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת הוואי הערים הגדולות בהוואי (נתוני 2013) דירוג שם העיר אוכלוסייה חלק ממטרופולין 1 הונולולו 337,256 הונולולו 2 איסט הונולולו 49,914 הונולולו 3 פרל סיטי 47,698 הונולולו 4 הילו 43,263 הונולולו 5 קאהולואי 38,635 קאהולואי 6 ואיפאהו 38,216 הונולולו 7 קאנאוהה 34,597 הונולולו המטרופולינים הגדולים בהוואי (נתוני 2014) דירוג שם המטרופולין אוכלוסייה מיקום 1 הונולולו 991,788 האי אואהו 2 קאהולואי 163,108 האי מאווי גלריה השכלה סמלי המדינה סמלי מדינת הוואי דגל סמל מוטו כינוי דגל הוואיFlag of Hawaii סמל הוואיSeal of Hawaii מרכז\|130px מרכז\|100px "חיי הקרקע הנציחו צדק""The life of the land is perpetuated in righteousness" "מדינת אלוהה""Aloha State" עץ פרח עוף חיה קאנדלנטAleurites moluccanus דבוקיתHawaiian hibiscus ברנטה הוואיתNēnē כלב ים נזירי הוואיMonachus schauinslandi מרכז\|100px מרכז\|100px מרכז\|100px מרכז\|100px ראו גם יהדות הוואי קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:ארצות הברית: גאולוגיה קטגוריה:ארצות הברית: מדינות קטגוריה:אטולים באוקיינוס השקט קטגוריה:מובלעות	2024-09-17T14:50:46
שבתי צבי	שַׁבְּתַי צְבִי (ט' באב ה'שפ"ו, 1 באוגוסט 1626 – י' בתשרי ה'תל"ז, 17 בספטמבר 1676) היה יהודי יליד איזמיר, שנחשב לאחד ממשיחי השקר המפורסמים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. סביב דמותו נרקמה תנועת השבתאות שהקיפה כמעט את כל העולם היהודי במשך מספר שנים, ושהתקיימה בקרב קבוצות מאמינים ניכרות במאות ה-17 וה-18. ספיחיה שרדו עד ימינו. שבתי צבי, יליד איזמיר, עסק בצעירותו במיסטיקה ובקבלה ונתן העזתי שכנע אותו בדבר היותו משיח. שבתי צבי סבב בעולם ואסף תומכים ומאמינים רבים. באותה תקופה הוא תיקן תקנות, ביטל מנהגים דתיים ומינה את אחיו ואת מכריו ל"מלכים". שבתי צבי נאסר על ידי העות'מאנים ב-1666 בעקבות האשמות של מקובל בשם נחמיה כהן. לשבתי צבי ניתנה אפשרות לבחור בין התאסלמות למיתה. הוא בחר להתאסלם, ולאחר מכן קיבל את השם עזיז מוחמד אפנדי, ואחריו התאסלמו חלק מתלמידיו. הדבר הכה בתדהמה את העולם היהודי. רבים ממאמיניו של שבתי צבי היו ניצולי פרעות ת"ח-ת"ט אשר במהלכן נטבחו כחמישים אלף יהודים במזרח אירופה. לפיכך כששבתי צבי נתפס והתאסלם חוו יהודים רבים מטורקיה ואיטליה ועד רוסיה וליטא משבר גדול. בעקבות המקרה, הוטלו הגבלות במזרח אירופה על לימוד הקבלה, והשם שבתי צבי הפך לשם גנאי. שבתי נפטר בגלות באולצין שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית וכיום נמצאת במונטנגרו, בגיל חמישים. ביוגרפיה ראשית ימיו שבתי צבי נולד באיזמיר (או בעיירה תירה הסמוכה לה) בשבת, ט' באב ה'שפ"ו (1 באוגוסט 1626). הוא היה בנו השני של מרדכי צבי, סוחר עופות וביצים, כנראה ממוצא רומניוטי, שהתעשר והיה לסוכן של סוחרים אירופיים. שמו, שבתי, ניתן לו על פי המנהג לקרוא לילד שנולד ביום השבת בשם שבתי. בילדותו או בנעוריו חווה שבתי צבי חוויה מינית קשה ולא ברורה, שהותירה מום פיזי באיבר מינו. אירוע זה השפיע עליו באופן טראומטי, והוא סבל כל ימיו מפחדים ודמיונות בכל הכרוך במין. יש התולים בכך את נישואיו הכושלים. בצעירותו למד שבתי אצל רבני איזמיר, רבי יוסף איסקפה, ורבי יצחק די אלבה. הוא נסמך לתואר "חכם" בידי רבי יוסף איסקפה, והיה מקובל בין חכמי איזמיר. לקראת היותו בן עשרים, החל שבתי צבי להתבודד רבות ולעסוק במיסטיקה ובקבלה, וכן נהג לסגף את עצמו בצורות שונות. בתחילת שנות העשרים לחייו נישא פעמיים, אך נאלץ להתגרש, מאחר שלא התקרב כלל לנשותיו. בני איזמיר תלו את התנהלותו זו בגודל קדושתו ופרישותו. גרשום שלום העלה טענה כי שבתי סבל בתקופה זו מהפרעה דו-קוטבית. נראה שבעיסוקיו בקבלה הוא לא עסק בכתבי הרמ"ק שהיו נפוצים אז בין המקובלים, ואף לא בכתבי האר"י שהחלו להיות נפוצים אז וזכו לעניין רב בקרב המקובלים, אלא נטה לעיסוק מעמיק בכתבי המקובלים הקדמונים, כספרות הזוהר וספרי הקנה והפליאה. שבתי צבי עצמו התנגד לקבלת האר"י ולעיסוק הרחב שלה ב"כוונות". בשנים אלו החל מגבש שבתי צבי את משנתו הקבלית הקיצונית, שטענה לקיומן של שתי ישויות אלוהיות נפרדות, חייבה "עבירה לשמה" כצורך חיוני לתיקון העולם, ואפשרה התרת איסורים הלכתיים עם תיקון העולם. שבתי צבי ידע היטב שמשנתו זו לא תתקבל בברכה בידי רבני זמנו, ובמשך שנים לימד אותה אך ורק את תלמידיו הקרובים ביותר. בכ"א בסיוון ה'ת"ח (1648 שבועיים אחרי חג השבועות תחילת פרוץ גזירות ת"ח ות"ט באוקראינה) חווה שבתי צבי התפרצות גדולה של ההתקפים מהם סבל, ובחזונו נאמר לו כי הוא משיח ישראל. הוא לא נמנע מלפרסם את חזונו ברבים, והחל לנהוג מנהגים זרים בפומבי, ובפרט בלט בנטייתו לבטא בפרהסיה את השם המפורש ככתבו, למרות האיסור ההלכתי שבדבר. נטייה זו מוסברת בכך שבתלמוד נאמר כי בימות המשיח יבוטא השם המפורש ככתבו ולא כמו שהוא מבוטא כיום (באותיות השם אדנ"י). שבתי צבי האמין כי הוא המשיח, ומאחר שהגיע זמן התגלותו הגיעה גם העת שבה יש לבטא את השם המפורש ככתבו. התאריך כ"א בסיוון, שבו "התגלה" שבתי צבי, נחגג בידי מאמיניו במשך שנים רבות. התפרצותו זו לא זכתה להתייחסות מיוחדת מצד רבני איזמיר, שלא הזדהו איתו וזלזלו בכוח השפעתו. במהלך השנתיים שלאחר ההתפרצות וההתגלות הוא ישב באיזמיר ועסק עם תלמידיו וחסידיו בלימוד עיוני של קבלה ובריבוי בסיגופים ובטבילות. במהלך שנים אלו הוא חווה טראומה נוספת, כאשר במהלך טבילה בחוף הים באיזמיר נקלע למערבולת ובקושי ניצל. יום הצלתו, ט"ז בכסלו, נקבע על ידו כיום חג למאמיניו. באחד הימים עלה עם תלמידיו אל אחת הגבעות בסמוך לאיזמיר וניסה לעצור את מהלך השמש בדומה למעשהו של יהושע בן נון. עם החרפה זו פקעה סבלנותם של רבני איזמיר, ובראשם רבו, רבי יוסף איסקפה, ורבי אהרן לפפה, והם החלו ברדיפות נגדו על מנת שיעזוב את איזמיר. במועד כלשהו בין השנים 1651–1654 גורש שבתי צבי מן העיר. נדודיו שבתי צבי נסע ראשית לסלוניקי, בה נוספו לו תלמידים ומעריצים רבים. אך גם בסלוניקי לא נגמל ממנהגיו הזרים. יום אחד סידר לעצמו טקס נישואין, כאשר הכלה איננה אלא ספר תורה, כאקט של משיחיות, כביכול המשיח הוא בעלה של התורה. בסלוניקי פרצה סערה עזה בעקבות המעשה, ושבתי צבי התנצל בפני רבני העיר וטען כי כל אדם מישראל נחשב לבעלה של התורה. התנצלויותיו לא סייעו לו והוא גורש מן העיר. לאחר כמה שנות נדודים בערי יוון, הגיע שבתי צבי בשנת 1658 לקושטא עם קהל מעריציו. בקושטא הנהיג מפגני ראווה פומביים, כאשר יום אחד שוטט בחוצות קושטא עם דג ענקי בעריסת תינוק, ונימק זאת בטעמים קבליים. לאחר מכן חגג את שלוש הרגלים ביום אחד, כחלק מנטייתו לערבוב תאריכים, כאשר ישב בסוכה, חגג בה את ליל הסדר וקרא בתיקון ליל שבועות. בתקופה זו הופיעה נטייתו לברך בעת הפרות הלכתיות את הברכה החביבה עליו "ברוך מתיר איסורים" – כפרפרזה לברכה הנאמרת בעת ברכות השחר – על בסיס מדרש קדום ממנו הסיק כי בימות המשיח יותרו איסורים הלכתיים. גם את קושטא נאלץ לעזוב תוך זמן קצר, והוא חזר לעיר מולדתו איזמיר. בימי שהותו באיזמיר שקע שבתי צבי ככל הנראה בדיכאון, ואחיו שהתביישו באחיהם ציידו אותו בכסף למחייתו ושלחו אותו לארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל, בשנת 1662, עבר ברודוס ובמצרים, בה הצליח לשבות בקסמו את שר האוצר היהודי, הצ'יליבי (תוארו של ראש יהודי מצרים לאחר ביטול משרת ה"נגיד") רפאל יוסף. רפאל יוסף התרשם מאוד מדמותו הססגונית של שבתי צבי ופרש עליו את חסותו. בהיותו במצרים הגיעה לאוזניו של שבתי צבי שמועה בדבר אשה תימהונית בשם שרה המתגוררת בליוורנו, וטוענת כי התגלה לה שהיא תהיה אשתו של המשיח. שבתי גילה עניין רב בשמועה, ולפי בקשתו הגיעה שרה למצרים. לאחר פגישה קצרה נישאו שבתי ושרה, שנקראה בידי חסידיו "המלכה". על שרה זו יצאו רינונים בדבר פריצותה, שלא הוכחשו מעולם בידי תומכיו של שבתי צבי, והם תלו את נישואיו לפרוצה בנבואת הושע: . ממצרים המשיך שבתי צבי לירושלים, בה עסק בסיגופים ובלימוד קבלה. מעמדו היה נכבד, והוא נבחר לשד"ר שיצא בשליחות ירושלים למצרים. ככל הנראה נבחר הוא לשליחות מאחר שקרבתו אל הצ'יליבי רפאל יוסף העשיר ביהודי מצרים הייתה ידועה. הוא יצא למצרים בסוף 1664, וככל הנראה הצליח ביותר בשליחותו ואסף סכום כסף נכבד. בעת שהותו של שבתי צבי במצרים חל בארץ ישראל אירוע ששינה את מהלך חייו. פגישתו עם נתן העזתי אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי (1643–1680), היה חכם צעיר יליד ירושלים, שלמד בישיבות ירושלים מפי רבי יעקב חגיז. על אף שהותו בירושלים בתקופה בה שהה שבתי צבי בעיר, לא ידוע לנו על קשר כלשהו ביניהם בתקופה זו, אך לא מן הנמנע ששמו של שבתי צבי הגיע לאוזניו. עם נישואיו (בערך 1664) העתיק את מקום מגוריו לעזה והתכנה "נתן העזתי". שם החל לעסוק באינטנסיביות במיסטיקה ובקבלה, ובעיקר בכתבי האר"י ובתורת "העלאת הניצוצות" שלו. לדבריו, החלו פוקדים אותו חזיונות וחלומות, ויום אחד התגלתה לו במראה הנבואה דמותו של שבתי צבי, ונאמר לו כי איש זה הוא המשיח. כמו כן, נאסר עליו לספר לאיש על חזיונו, עד אשר יופיע בפניו האיש אותו ראה בחלומו. נתן העזתי עצמו תיאר באגרותיו את סדר נבואתו, אותה הוא מתמצת במשפט הבא: נתן העזתי החל מתפרסם כנביא, ואנשים נהרו אליו על מנת שייתן תיקון לנפשם ויורה להם את דרך התשובה. השמועה על הנביא בעזה הגיעה למצרים בשנת 1665, ושבתי צבי שחיפש מנוח לנפשו, מיהר לעזה לפגוש בנתן. פגישה זו, שהתרחשה בשנת 1665, הייתה האפיזודה הראשונה בסדרה של התרחשויות, שעתידות היו לחולל טלטלה עצומה בקהילות ישראל בשנים שלאחר מכן. עד לפגישתו עם נתן העזתי לא חרגו דבריו של שבתי צבי בדבר משיחיותו לשלבים מעשיים, ופגישתו עם נתן העזתי שינתה את מהלך העניינים. נתן העזתי שכנע את שבתי צבי כי הוא אכן המשיח המובטח, וגילה באוזניו את נבואותיו, ושבתי צבי מצידו ציווה עליו לשנות את שמו מאברהם נתן לנתן בנימין. שבתי צבי יצא לירושלים להביא את בשורתו, ואילו העזתי הפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, והציג את עצמו כנביא המנבא את משיחיותו של שבתי: נתן העזתי הוסיף להתנבא ולחזות חזיונות משיחיים. הוא הציג בפני שבתי צבי מגילת קלף מזויפת שכתב בעצמו, וסיפר כי מצא אותה בגניזה עתיקה, וכי היא נכתבה בידי מקובל מחוגו של רבי יהודה החסיד במאה ה-13. מגילה זו מנבאת בדיוק נמרץ על הופעתו של משיח בשם שבתי צבי שיולד בשנת ה'שפ"ו, ומתארת את מעשיו וגלגוליו כולל החוויה המינית הקשה שעבר בצעירותו. שבתי התרשם מאוד מהמגילה, והעזתי טרח להפיצה בציבור. כמו כן הורה העזתי, כי מאחר שהגיעו "ימות המשיח" הרי שהתבטלו כוונות התפילה של האר"י, שנועדו לתיקון עולמות בזמן הגלות, ואין לכוון יותר בתפילה כוונות קבליות אלא את כוונת המילים הפשוטה. בכך יישב העזתי את הסתירה שבין תפיסתו הקבלית הלוריאנית העוסקת בתיקון העולמות, ובין התנגדותו של שבתי צבי לגישה זו ועיסוקו בהתבוננויות מיסטיות פנימיות. האירועים בימי צמיחת השבתאות ממוזער\|שמאל\|220px\|ציור של שבתי צבי יושב על כסאו כמלך, בשער "תיקון" שהודפס באמסטרדם בשנת 1666 ממוזער\|שמאל\|220px\|ציור דמיוני של עינויים וסיגופים שקיבלו על עצמם מאמיני שבתי צבי לכפר על עוונותיהם שבתי צבי שב לירושלים, אך לא זכה בה לקבלת פנים אוהדת. ליצני העיר התלוצצו על חשבונו ואמרו: "הלך שליח ובא משיח". בשל נטישתו החפוזה את שליחותו והליכתו לעזה, טענו בירושלים כי הכסף שאסף במצרים לא הגיע בשלמותו, והוא נתבע לדין על ידי ראשי ה"כוללות" בפני הקאדי. למזלו נטה הקאדי לקבל את גרסתו ושחרר אותו מכל אשמה, ולפי מסורת השבתאים אף התיר לו לרכוב על סוס בחוצות העיר, מעשה שהיה אסור בתכלית על יהודים. לאחר תקופה קצרה התחוללה בעיר שערורייה סביב מנהגיו החריגים, ורבני ירושלים, ובראשם רבי יעקב חגיז ורבי יעקב צמח, נקטו בקו תקיף ופרסמו נגדו חרם חמור, ולמרות האהדה הציבורית הוא נאלץ לעזוב את העיר. הוא החל במסעו לאיזמיר, ועבר בדרכו בצפת, דמשק, ובחלב בה שהה מספר חודשים ובה גייס תמיכה עצומה מרבני העיר. בה בעת הופצו איגרותיו של נתן העזתי בכל רחבי העולם היהודי והתקבלו בשמחה עצומה. בכל רחבי העולם היהודי, בפרס, המזרח התיכון, צפון אפריקה, ובכל רחבי אירופה התעוררו התקוות המשיחיות, ומספר המתנגדים לתנועה המשיחית היה אפסי. ההתפשטות המהירה של האמונה המשיחית בשבתי צבי זכתה להסברים שונים בידי ההיסטוריונים. צבי גרץ גרס בשעתו כי משיחיותו של שבתי צבי התקבלה בעיקר בהשפעת פרעות ת"ח ות"ט שהתרחשו במזרח אירופה ב-1648 וב-1649, והותירו את היהודים במצב כלכלי, דתי וחברתי קשה. היהודים באירופה פירשו את מצבם כחבלי משיח והאמינו שהגאולה קרובה. גרשם שלום הפריך במידה רבה טיעון זה, וגרס תחתיו שהתפשטות השבתאות בעולם היהודי כולו נבעה במישרין מן המתח המשיחי הרב שעוררה קבלת האר"י שנעשתה פופולרית בעשורים שקדמו להופעתו של שבתי צבי. שלום עצמו לא ביטל כלל את חשיבותם של הגורמים החברתיים והכלכליים הסובבים, אף שהמניע הרוחני המשיחי היה התורם העליון בעיניו. טיעוניו של שלום נחשפו לביקורת כבדה ונדחו בתורם, כשחוקרים אחרים מיעטו מאוד בחשיבותה של קבלת האר"י והמשיחיות הכרוכה בה כגורם להתפשטות השבתאות. משה אידל, זאב גריס ויהודה ליבס הפריכו את הקביעות שלאסכולת האר"י הייתה השפעה רבה על הציבור מחוץ לחוגי המקובלים שעסקו בה, או שהייתה משיחית יותר מזרמים קבליים אחרים, כולל אלו שקדמו לגירוש ספרד; יעקב ברנאי הדגיש את הדפוסים הקהילתיים-חברתיים שאפשרו את ההתפוצצות השבתאית. מכל מקום, ההקשר החד-ממדי שסיפק שלום נדחה על ידי החוקרים. בכל רחבי העולם ואף בעיתונות הלועזית של הימים ההם נפוצו שמועות שונות על שבתי צבי ועל הגאולה. השמועות סיפרו על מלחמות וניצחונות, על שובם של עשרת השבטים, ואפילו על כיבוש ירושלים בידי שבתי צבי. חסידיו כינו אותו 'אמיר"ה' (ראשי תיבות של "אדוננו מלכנו ירום הודו") כפרפרזה לכינויים של הח'ליפים המוסלמיים המוקדמים "אמיר המאמינים". בארץ ישראל נהרו יהודים לעזה, בה פעל נתן העזתי ונתן לכל אחד "תיקון" לנשמתו. תנועת תשובה המונית שלא הייתה כמותה התעוררה בארץ ישראל וגרפה בעקבותיה את יהדות התפוצות. הודפסו "תיקונים" רבים שכללו סדרי תפילות ותחינות על פי הוראותיו של נתן העזתי. שנים לאחר התפוגגות התנועה המשיחית עדיין הזכירו רבנים רבים בערגה את תנועת התשובה שהתעוררה בימי שבתי צבי. יהודים רבים בכל רחבי העולם מכרו את כל נכסיהם ועסקו בתפילות ובסיגופים בציפייה להופעתו של שבתי צבי שיעלה את היהודים לארץ ישראל. בעקבות פעילות זו התעוררה ברחבי אסיה הקטנה והבלקן תנועת "נבואה" המונית, כאשר אנשים, נשים וילדים רבים התנבאו על משיחותו של שבתי צבי ועל הגאולה הקרובה. מסופר כי באיזמיר לבדה היו למעלה מ-150 מתנבאים. בין המתנבאים היו רבנים ידועי שם, והידוע שבהם היה רבי משה סרוואל מקושטא, אשר נבואותיו הופצו ברחבי טורקיה. המתנבאים לא הסתפקו בנבואות גאולה, אלא דרשו מהעם לשוב בתשובה, ונתנו "תיקוני תשובה" לציבור. בעוד העולם היהודי מתענג על חודשים של אופוריה משיחית, שב שבתי צבי על גלי האהדה הציבורית לאיזמיר בספטמבר 1665. במשך חודשיים ישב במנוחה בביתו, ובחנוכה ה'תכ"ו באה מצדו התפרצות משיחית גדולה. הוא שב לחזונותיו, והתהלך בחוצות איזמיר כמלך בראש תהלוכות גדולות. כאשר נודע לו כי רבני העיר מתייעצים כיצד לפעול בעניינו, הכריז על יום תפילה למאמיניו ביום שישי 11 בדצמבר 1665. במהלך יום זה התרחשו התנגשויות אלימות באיזמיר בין מאמיני שבתי צבי ובין מתנגדיו, בעקבות ידיעות שדלפו כי חלק מהרבנים מבקשים להרוג את שבתי צבי. למחרת, ביום שבת, התגברו האירועים האלימים באופן משמעותי. לאחר תפילת שחרית יצא שבתי צבי בראש כמה מאות ממאמיניו לכיוון בית הכנסת של העדה הפורטוגלית, בו התפללו ראשי מתנגדיו. מתפללי בית הכנסת נעלו את עצמם מבפנים כדי למנוע ממנו להיכנס, אך שבתי צבי ניפץ את הדלת בגרזן ונכנס לבית הכנסת, הפסיק בכוח את התפילה והכריח את המתפללים לשמוע את דרשתו. לאחר הדרשה הוציא תורה מודפסת והכריז כי קריאת התורה תעשה מתוכו, ולא מתוך ספר תורה כתוב על קלף כפי שההלכה דורשת. במהלך קריאת התורה קרא לעלות לתורה לשבעה ממקורביו ולאחר מכן לשבע נשים, כאשר הוא מאלץ את כולם להגות את השם המפורש בעת קריאתם בתורה. את כל העולים לתורה במעמד זה הכתיר שבתי צבי ל"מלכים" במקומות שונים בעולם, ואת אחיו אליהו צבי למלך טורקיה. לאחר קריאת התורה ביים תקיעת שופר כאשר הוא תוקע בידיו ולא באמצעות שופר, ולאחר מכן חירף וגידף במשך שעה ארוכה את רבני איזמיר שנכחו במקום ובראשם רבי חיים בנבנישתי, מחבר הספר "כנסת הגדולה", שלימים יהיה מראשי תומכיו. לסיום ריקד בבית הכנסת עם ספר תורה בידו כאשר הוא מזמר שיר אהבה בספרדית שהיה אהוב עליו ביותר ותלה בו סודות קבליים רבים. לאחר השבת החריפה התפרצותו של שבתי צבי, ורוב בני העיר עברו למחנה תומכיו, כולל רבני העיר אותם תקף. באותם ימים הייתה יריבות קשה בין רבני העיר רבי חיים בנבנישתי ורבי אהרן לפפה, כאשר האחרון היה מראשי רודפיו של שבתי צבי. שבתי צבי הודיע על הדחתו של הרב לפפה שנאלץ להימלט מהעיר, ומינה את הרב בנבנישתי, שעבר למחנה תומכיו, לרבה של העיר. בימים אלו התיר שבתי צבי איסורים הלכתיים רבים, ואף התייחד עם שתי גרושותיו, מה שעורר עליו את חמת מתנגדיו ביתר שאת. הוא הכריז על ביטולו של צום עשרה בטבת, ביצע "מינויים" רבים נוספים של תומכיו למלכים על חלקים בעולם, ועל אחרים הכריז כי הם גלגולים של מלכים שונים ממלכי יהודה וישראל. התפרצותו הגיעה לשיאה כאשר יצא את איזמיר לכיוון קושטא ב-30 בדצמבר 1665, לדברי חסידיו על מנת להסיר את כתרו של הסולטאן מהמט הרביעי ולמלוך תחתיו. עדויות מהתקופה על ההתלהבות וההתנגדות גליקל מהמלין, אשת עסקים אלמנה מהמבורג, מספרת בספר זכרונותיה על ההתלהבות שאחזה בקהילה עת נפוצו השמועות על שבתי צבי בשנים 1665 - 1666. ההתלהבות שסחפה את הקהילה והאמונה בגאולה הקרובה לבוא משתקפת מתאוריה של גליקל. אך היא מסכמת את הופעת משיח השקר בדימוי: "היינו דומים לאשה היושבת על המשבר כל היום וסובלת ייסורים ומכאובים נוראים וחושבת כל הלילה כי אחרי כל הייסורים והמכאובים היא תשמח בילדה, אבל כשהאיר היום היא ילדה רוח". הציפייה הגדולה ששבתי צבי יגאל אותם הסתיימה במפח נפש. עדות נוספת, שגם היא מקורה בהמבורג, מגיעה מאחד המתנגדים החריפים לשבתי צבי: רבי יעקב ששפורטש. הרב הגיע בשנת 1665 להמבורג מלונדון, שם שימש כרב הקהילה הספרדית, עד אשר פרצה בעיר מגפת הדבר והוא נמלט עם משפחתו להמבורג. ששפורטש, תלמיד חכם, נצר לרמב"ן, יליד מרוקו - שימש בגיל צעיר כרב בקהילות מרוקאיות נכבדות, אך נמלט בנסיבות לא ברורות מהשלטון המקומי. במשך שנים רבות היווה סמכות תלמודית באמסטרדם, לונדון, המבורג וליוורנו. הוא היה ידוע כתלמיד חכם מובהק ועמידתו האיתנה כנגד הזרם האדיר שסחף את הציבור היהודי בתקופתו של שבתי צבי – מעוררת תשומת לב. בספרו הידוע: "ציצת נובל צבי" תיעד ששפורטש את התעודות שהיו תחת ידיו על המלחמה במשיח השקר. הספר כולל: אגרות שלו, עת ישיבתו בהמבורג, לרבנים וקהילות אחרות, אגרות התשובה, אגרות של נתן העזתי והתכתבויות הקשורות לשבתי צבי. ובנוסף, מביא ששפורטש מדי פעם סקירה "היסטורית" של האירועים כפי שהוא התרשם מהם. תרומתו של הספר למהלך ההתפתחויות בנושא שבתי צבי היא משמעותית במיוחד, על אף שכיום כבר מודעים ל"שיפוץ" המגמתי שעברו אגרותיו של ששפורטש, כדי להנחיל לעצמו שם של מתנגד עקבי הנלחם ללא חת במשיח השקר. ישעיהו תשבי קבע, על סמך כתב יד נוסף של הספר, שרבי יעקב ששפורטש שינה ועדכן חלק לא מבוטל מהמכתבים שלו, כדי שלא יחשפו את "כניעתו" הזמנית ללחץ הקהל והרבנים להכרה בשבתי צבי. תשבי פרסם מהדורה מדעית של הספר, כאשר הוא מביא בהערות גם את חילופי הגרסאות בין כתב יד א' (הגרסה הרשמית של ששפורטש) לבין כתב יד ב' (הפנקס המקורי של ששפורטש, שבו הוא תיעד את מכתביו). מסתבר שיעקב ששפורטש הוצרך לצעוד בהמבורג בין הטיפות כדי לרצות את המון המאמינים השולט מחד, ואת מצפונו הכופר במשיח השקר מאידך. בדבריו הבאים הוא מייטיב לתאר את המצב הבלתי אפשרי כמעט, שאליו הכניסו אותו מתפללי בית הכנסת בהמבורג. את עיקר טענותיו של ששפורטש הקבליסט, כנגד שבתי צבי ונתן העזתי נביאו, ניתן למקד בדבקותו של הראשון ברוח התלמודית שאינה נתפסת להזיות משיחיות לאחר כישלונו "המשיחי" של בר כוכבא, בשמרנותו הדורשת אותות ומופתים ואסמכתאות רבניות גורפות ובחששו הגדול ששבתי צבי מושפע מהנצרות, ובסופו של דבר הוא מתכנן לבטל את התורה שבעל פה ולהקים דת חדשה. ביטול הצומות, חריגות הלכתיות, נישואיו הלא שגרתיים של האיש, סיפורי הניסים הפנטסטיים – היוו סימנים מדאיגים לרב שראה את הנולד. שבתי צבי לא הציג שום הוכחות הלכתיות להיותו משיח האמת של העם היהודי, טען בתוקף הרב יעקב ששפורטש. מאסרו של שבתי צבי שמאל\|ממוזער\|250px\|ציור דמיוני של שבתי צבי מקבל אורחים בעת מאסרו. לא ברור האם הכוונה למאסרו הראשון או השני. השמועות בדבר יציאתו של שבתי צבי לקושטא הגיעו במהירות לידיעת השלטונות, והווזיר הגדול מהמט פאשא קפרולו הורה לעוצרו. לפני הגעתו לנמל קושטא, נעצר על ידי ספינות מלחמה עות'מאניות, והובל למאסר לעיני אלפי יהודים שבאו לקבל את פניו, וקהל מקבלי פניו פוזר במכות אלות. הוא הוחזק במעצר במשך כמה ימים שבהם הובא למשפט אצל הווזיר בעוון בגידה. מהלך הדיון איננו ידוע, אך בסופו החליט הווזיר שלא להוציא אותו להורג והורה על הגלייתו והחזקתו במעצר במבצר גליפולי, אליו הגיע ב-19 באפריל 1666, ערב פסח ה'תכ"ו. מסופר כי עם הגעתו לגליפולי שחט שבתי צבי כבש בתור קורבן פסח ואכלו עם בני חבורתו מבלי להסיר מהכבש את החלב, איסור הלכתי שהעונש עליו הוא כרת, כאשר הוא מברך: "ברוך מתיר איסורים". שלטונות הכלא נהגו בו בסובלנות נדירה והתירו לו לקבל מבקרים בתאו תמורת שוחד. מעצר זה לא פגם בהתלהבות הכללית, ואפילו האמינו בו יותר שהרי הכריז שיוריד את הכתר של הווזיר מראשו ולא הרגו אותו, ומשמעויות מיסטיות מרחיקות לכת ניתנו למעצר. האגדות שהופצו באירופה בידי חסידיו סיפרו כי הוא נוהג שם כמלך, וכי בקרוב ממש יסיר את כתרו של הסולטאן הטורקי מהמט הרביעי וישב על כיסאו. במהלך חודשי מאסרו נהרו אלפי יהודים מרחבי העולם לבקר את "שבתי צבי המלך" בכלאו והביאו לו מתנות יקרות ערך. שבתי צבי אכן נהג עצמו כמלך וביצע מדי יום טקסים מלכותיים. אישים ידועים רבים באו לבקרו ובהם בנו ובן-אשתו של רבי דוד הלוי סגל, רבה של לבוב שבפולין ובעל ספר ההלכה "טורי זהב", שהאגדה קישטה את ביקורם במעשיות רבות. הקדחת המשיחית בכל העולם היהודי הלכה והתפשטה, ובודדים היו שהעזו לצאת בגלוי נגד האמונה בשבתי צבי. כאמור, אחד הבודדים היה רבי יעקב ששפורטש, שישב אז בלונדון ובהמבורג, ששלח מכתבים רבים לעמיתיו הרבנים, ובהן הזהיר מפני שבתי צבי שהוא משיח שקר, אך רוב הרבנים שהתנגדו לתנועה השבתאית גזרו על עצמם שתיקה, מחשש לפגיעה בהם ומתוך הכרה בחוסר התועלת שבעימות גלוי. על אותה התקופה אמר רבי יעקב ששפורטש: . לימים סיכם את פרשת שבתי צבי בספרו "ציצת נובל צבי", בו כלל גם את כל אגרותיו מהתקופה ההיא. על טענותיהם של שבתי צבי ותומכיו, שהוא המשיח, ענה רבי יעקב ששפורטש: לקראת צום שבעה עשר בתמוז ה'תכ"ו הכריז שבתי צבי על ביטולם המוחלט של כל הצומות והתעניות. הכרזה זו נשלחה לכל רחבי תבל, ושבתי צבי ורובם המוחלט של מאמיניו אכלו ושתו ביום זה. מעשה זה נשנה בצום תשעה באב בשנה זו לו קרא "חג הנחמות". מעשיו אלו נצרבו בתודעה הלאומית לאחר התפוגגות התנועה כחטא שחטא רובו המכריע של העם. נקודת המפנה חלה בביקורו של מקובל מפולין בשם נחמיה כהן אצל שבתי צבי. על דמותו של כהן לא ידועים לנו פרטים רבים, אולם ידוע כי היה דמות ידועה בחוגי המקובלים במזרח אירופה, וכי שבתי צבי עצמו ידע על בואו הצפוי וציפה כי תמיכתו של כהן תגביר את התמיכה הציבורית בו. כהן הגיע לגליפולי בג' באלול ה'תכ"ו (3 בספטמבר 1666), וישנה מחלוקת בין ההיסטוריונים מה בדיוק היה יחסו אל שבתי צבי. לפי גרסה אחת, שהובאה בדברי הכומר ההולנדי תומאס קונן (Thomas Coenen), כהן לא קיבל את משיחיותו כמובנת מאליה, אלא התווכח איתו קשות במשך שלושה ימים רצופים בקשת רחבה של נושאים קבליים בניסיון להוכיח לו כי איננו המשיח. מקורות שונים טוענים כי נקודת המחלוקת הייתה טענתו של כהן כי הוא עצמו משיח בן יוסף, ומאחר שלא מילא עדיין את משימתו לא ייתכן שמשיח בן דוד התגלה. בסיומו של הוויכוח התפרץ כהן לעבר שבתי צבי וצעק כי הוא רמאי וכי דינו מיתה כדין מסית ומדיח. לפי דבריו של קונן, כהן הבין כי אנשי שבתי צבי יקומו עליו לרוצחו, והצהיר באוזני המשמר הטורקי כי ברצונו להתאסלם. לאחר שחבש את התרבוש המוסלמי ביקש כהן ממפקד המצודה להעבירו לחצר הסולטאן באדריאנופול על מנת למסור תלונה נגד שבתי צבי. לאחר שהובא כהן לאדריאנופול הטיח האשמות קשות בשבתי צבי וטען שהוא מסית לקשר, וכי אין לסולטאן לחשוש מכוחותיו המיסטיים מאחר שהוא שקרן והוזה. לאחר שהגיש את התלונה בפני הסולטאן ברח כהן מטורקיה בחזרה לפולין שם שב ליהדותו בגלוי. דעה אחרת העלה רבי יעקב ששפורטש, והיא כי כהן דווקא האמין בשבתי צבי ונשלח על ידו אל הסולטאן על מנת ״לרדת אל הקליפות״ לפניו, אך הסולטאן לא הסתפק בשליח ושלח לקרוא לשבתי צבי עצמו. ההאשמות זכו לאוזן קשבת, ושבתי צבי הובא למשפט בפני מועצת הסולטאן באדריאנופול בט"ז באלול תכ"ו. שבתי הכחיש כל קשר לתנועה המשיחית סביבו וההאשמות המיוחסות לו, וניתנה בפניו האפשרות לבחור בין מוות ובין התאסלמות. הוא בחר להתאסלם, ושמו המוסלמי נקרא עזיז מוחמד. הוא קיבל את התואר "באשא קאפיג'י" (שומר החצר, כתואר של כבוד ולא בפועל), ונקבעה לו קצבה ממשלתית מכובדת מקופת הסולטאן. לאחר ההתאסלמות התאסלמותו של שבתי צבי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרוב מאמיניו לזנוח את האמונה בו. עם זאת, רבים נתפסו ליאוש מהמשיח שהכזיב, וידועים מקרים של יהודים שהתנצרו או התאסלמו בעקבות ההמרה. הזרם המרכזי ביקש להשכיח את החרפה, ספרי קהילות הושמדו ונמחקו ונאסר להזכיר את שמו של שבתי צבי. כדי למנוע מקרה נוסף של אדם שיכריז על עצמו כמשיח, הוטלו במזרח אירופה בידי ועד ארבע ארצות הגבלות על לימוד הקבלה, ורק לאלו הבקיאים בתלמוד ובהלכה הותר ללמוד אותה כדי למנוע מאנשים לבוא לידי טעויות. במזרח התיכון ובארצות הבלקן עדיין שמרו רבים אמונים לרעיון המשיחי, למרות המלחמה העזה שניהלו הקהילות נגד מאמיני שבתי צבי. עם פרסום ההמרה יצא נתן העזתי את עזה בדרכו לאיזמיר, על מנת לחזק את מאמיניו. בסוף ינואר 1667 הגיע העזתי לסביבות איזמיר, אך רבני העיר מנעו ממנו את הכניסה לעיר במשך זמן מה, ורק כעבור מספר שבועות נכנס לעיר. הוא ריכז סביבו את מאמיניו והטיף להמשך האמונה בשבתי צבי. ההתאסלמות הוסברה כירידה לקליפות האסלאם, כדי להעלות מהן את הניצוצות שנשבו, כאשר מקורות קבליים פורשו מחדש בדרך שתתאים לרעיון נועז זה. לאחר מספר חודשים ניסה העזתי להגיע אל אדריאנופול, כנראה על מנת לפגוש בשבתי צבי עצמו, אך הכניסה לעיר נמנעה ממנו והוא הוסיף לנדוד ברחבי הבלקן ואסיה הקטנה, והגיע גם לאיטליה. הוא המשיך לחזק את מאמיני שבתי צבי עד מותו ב-1680. שבתי צבי עצמו נותר באדריאנופול ביחד עם אשתו וקבוצה מנאמניו שהתאסלמו בעקבותיו, ובשנת 1667 נולד לו בן שנקרא ישמעאל-מרדכי. התפרצויותיו לא פסקו, והוא ניהל אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי. כלפי חוץ נהג כמוסלמי לכל דבר, אך הוסיף לשלח איגרות למאמיניו שלא התאסלמו בהן מוסברת ירידתו למעמקי הקליפות כמעשה מיסטי, וכן הוא קיים קשר רצוף עם קהילות של מאמינים. בשנת 1669 נפגש שבתי צבי עם נתן העזתי, והשניים ביקרו מספר פעמים יחדיו בקהילות השבתאיות באדריאנופול, קושטא, וסלוניקי. הוא גם הוסיף להתהלך בראש תהלוכות של מאמיניו, ומספר פעמים ביקר בבתי כנסת בעיר וקיים בהם טקסים ספק יהודיים ספק מוסלמיים. באוגוסט 1672 נסע שבתי צבי עם אנשיו לקושטא, שם הוסיף לנהוג בטקסיו, ובתחילת ספטמבר נעצר בידי השלטונות בשעה שהתפלל באחד מבתי הכנסת בעיר, והועבר תחת משמר כבד לאדריאנופול בעוון בגידה בדת המוסלמית. הוא הוחזק במאסר ארבעה חודשים, ובינואר 1673 הוגלה למבצר אולצין באלבניה (היום במונטנגרו). בהמשך עבר ככל הנראה לעיר בראט ובה נפטר. ישנו ויכוח במחקר על מקום קברו, ופרופ' יוסף ינון פנטון טען ב-1985 שמצא את מקום קברו המדויק באולצין.. צבי לוקר הסתייג מזיהוי זה. הרב הראשי הראשון ליהודי בולגריה המודרנית גבריאל אלמושנינו טען ששבתי צבי מת ונקבר בעיר קאזאנלק. בסיור שערך ב-1886 לעיתונאי אנגלי ציין שעל מצבתו של שבתי צבי בקאזאנלק נכתב: "משנה הדת, הנביא צבי שבתאי, בא מאזיא הקטנה וישב בשאלוניקי, משם עבר במדינת מוקדון, ואחר כך בגד באמונתו, ובפקודת השולטן הובא לבית האסורים, ואח"ן יצא לחופשי. פה מת ופה נקבר". בתקופה זו לא פסקו השערוריות סביב שבתי צבי. הוא התחתן עם נערה מקושטא שהייתה מאורסת לגבר אחר ואף ילדה לבעלה הראשון בן אחרי נישואיה לשבתי צבי, דבר שהביא במבוכה גדולה את חסידיו. אברהם היכיני, ממקורבי שבתי צבי ומראשי מאמיניו לאחר ההמרה ניסה להסביר את המעשה כאילו לא היה ולא נברא אלא ניסיון הוא מהקב"ה האם ימשיכו מאמיניו להאמין בו. לאחר מכן נישא גם לבתו של יוסף פילוסוף מסלוניקי, שהיה מאוחר יותר מראשי כת הדונמה שהתאסלמו. הוא הוסיף לקיים קשר רצוף עם קהילות של מאמיניו בבלקן ובאיטליה, שהגיעו לבקרו וללמוד מפיו. חיבור קבלי בשם "רזא דמהימנותא" שמייצג את תורת האלוהות השבתאית יוחס בידי אברהם מיכאל קרדוזו לשבתי צבי בשנותיו האחרונות, אולם פרופ' יהודה ליבס טוען כי מדובר בזיוף, וכי קרדוזו עצמו חיבר את הספר. שבתי צבי מת בערב יום הכיפורים או ביום הכיפורים ה'תל"ז (1676) בשעת תפילת נעילה, והוא בן 50. נתן העזתי הפיץ בקרב המאמינים את הרעיון לפיו לא מת אלא "התעלם באורות העליונים", כלומר הפך לחלק מהאלוהות, ובמהרה יתגלה שנית ויגאל את ישראל. גרעינים שבתאיים נסתרים וגלויים שרדו במזרח אירופה עד אמצע המאה ה-18, אז הופיעה בפולין התנועה הפרנקיסטית שגררה את מרבית השבתאים הנסתרים. לאחר התנצרות הפרנקיסטים ב-1759 גוועה השבתאות באירופה. גם בבלקן, בטורקיה ובאיטליה, מעוזיהם האחרונים של השבתאים, גוועה השבתאות עד לאמצע המאה ה-18, אך רעיונות בעלי מוטיבים שבתאיים, דוגמת "עברה לשמה" ו"העלאת הניצוצות" הוסיפו להימצא במוקד של מספר פולמוסים מאוחרים יותר. בטורקיה קיימת עד היום קבוצה מוסלמית-שבתאית של צאצאי המתאסלמים עם שבתי צבי הנקראת דונמה. דמותו של שבתי צבי בהיסטוריה דמותו של שבתי צבי נצרבה בתודעה הלאומית של עם ישראל כ"גדול משיחי השקר". עובדה זו נעוצה בעיקר בהיקף העצום של התנועה השבתאית שהקיפה את העולם היהודי כולו, ובשנים הרבות שארכו עד שנשכח זכרה מהעם ופסקו מאמיניה. דמותו של שבתי צבי שימשה רבות הוגים חרדים בבואם לתקוף תנועות שהיו בעיניהם משיחיות. מתנגדי התנועה הציונית עשו שימוש רב בהשוואתה לתנועה השבתאית ובהשוואת בנימין זאב הרצל (המאזכר את שבתי צבי בספרו האוטופי "אלטנוילנד", בו הוא מנסה בדרך אגב לתקוף טענות אלו) לשבתי צבי עצמו. מצד שני, דווקא גדול משוררי המחנה הלאומי, אורי צבי גרינברג, כתב בנימה אוהדת ביותר על שבתי צבי, שבו ראה מנהיג של תנועת תחייה לאומית. שבתי צבי מופיע ביצירות ספרותיות נוספות. במחלקה למדעי היהדות באוניברסיטה העברית מרבים לעסוק בנושא השבתאות, כהמשך ל"אסכולת ירושלים" של גרשם שלום, וכחלק מתפיסה פלורליסטית חדשה של מורשת ישראל ותרבות ישראלית. בתרבות החילונית שבתי צבי משמש גם כדמות משיחית בלתי רצויה, המייצגת את הפולחן הדתי ההלכתי היהודי, או נהייה אחר רבנים ואדמו"רים נודעים. לעומת זאת יש המקרבים את התפישה השבתאית לתפישה הליברלית, ורואים בה פתח לחיים חילוניים שאינם תלויים בהלכה. בעקבות המשבר הגובר בין מדינת ישראל לממשלת טורקיה ובראשה טאיף ארדואן נחשפו האשמות אנטישמיות נפוצות בטורקיה על פיהן התמיכה במודרנה והמלחמה באסלאם בטורקיה בידי אטא טורק עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, הייתה על רקע היותו יהודי שבתאי מכת הדונמה, ורבים בממשלות ההמשך היו אף הם מכת זו. בעקבות זאת הציבור הישראלי נחשף למאמרים ומחקרים חדשים על כת הדונמה השבתאית בטורקיה, ברובם מאמרים אוהדים. באמנות ובתרבות "המשיח: עלייתו ונפילתו של שבתי צבי", מחזה מאת יוסף מונדי, הועלה בתיאטרון הבימה בתחילת שנות ה-80 עזיז אפנדי, הסוד של שבתאי צבי, מחזה מאת אורי ניצן, הצגה בתיאטרון המרתף, ירושלים 2014. נחמיה, רומן מאת יעקב צ׳ מאיר העוסק בשבתי צבי דרך פרשת נחמיה כהן, ידיעות ספרים 2019. פרימו ושבתי, סרט עלילתי מאת יואב טל, ישראל 2022 השטן בגוריי, ספר מאת יצחק בשביס-זינגר, 1933. הספר העוסק בשבתאות וספיחיה בעיירה בפולין שלאחר פרעות חמלניצקי. לקריאה נוספת מקורות בעקבות משיח: אוסף מקורות מראשית התפתחות האמונה השבתאית מלוקטים מתוך כתביו של ר' אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים אשכנזי המכונה נתן העזתי, יוצאים לאור מתוך כתבי-היד על ידי גרשם שלום, ועתה הובא לדפוס מחדש עם תיקונים והשלמות על ידי יונתן מאיר, ספרי בלימה \| עלו לשלום, ירושלים וברלין תשפ"ב רבי יעקב עמדין, תורת הקנאות, אמשטרדם תקי"ב. הרמח"ל, קנאת ה' צבאות. מחקרים אייזיק מאיר דיק, שבתי צבי: דאס איז דיא שרעקליכע געשיכטע פון דעם שבתי צבי, ווילנא, 1911, ג' ד' 8. גרשם שלום, תולדות התנועה השבתאית: הרצאות באוניברסיטה העברית בירושלים 1939–1940, הקדימו מבוא, ערכו והביאו לדפוס יונתן מאיר, שיניצ'י יאמאמוטו, הוצאת מכון שוקן למדעי היהודות והוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב תשע"ח גרשם שלום, פרשת השבתאות, בעריכת אברהם אלקיים, לוס אנג'לס: הוצאת כרוב, תשע"ט אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות, הוצאת המחבר, 1966 מאיר בניהו, התנועה השבתאית ביוון, תשל"ג-1973 בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, 1989 אברהם אלקיים, סוד האמונה בכתבי נתן העזתי, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1993 יהודה ליבס, סוד האמונה השבתאית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1995 יעקב ברנאי, שבתאות – היבטים חברתיים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000 אלי שי, משיח של גילוי עריות, 2002 רחל אליאור (עורכת), החלום ושברו: התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופרנקיזם, דברי הכנס הבינלאומי השביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום (מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרכים טז–יז), ירושלים תשס"א אלי מויאל, רבי יעקב ששפורטש, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשנ"ב יעקב ברנאי, משה ליבר, שמשון יעקב קרויטנר, שתי יצירות על אודות שבתי צבי, הוצאת כרמל, 2017 אלכסנדר ון דר הוון, שרה האשכנזיה מלכת השבתאים, הוצאת אדרא, 2018. מעוז כהנא, שבתי צבי איש ההלכה''', ציון, שנה פ"א, תשע"ו קישורים חיצוניים "האייטיז של היהדות – שבתאי צבי והשבתאות", בפודקאסט "עושים רוח" , שבתי צבי והתנועה השבתאית, באתר "בעקבות משיח" : תעוד מבן דורו של שבתי צבי שבתי צבי ונתן העזתי – מיסטיקה אנרכיסטית, באתר שפת הנפש 'משיח שקר. על שבתי צבי', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'. נעם אשכולי, שבתאי צבי מתוך הפודקאסט קדמא להיסטוריה יהודית מיכאל הר-סגור, שעה היסטורית : משיח עכשו על משיח השקר שבתאי צבי, אתר יוטיוב, 51 דק' אלי אשד, גואל או סוטה ? או שניהם?: סיפורו של גואל השקר שבתי צבי על פי ד"ר אלי שי ועל פי אמנים ויוצרים לאורך הדורות, באתר המולטי יקום של אלי אשד, 24 במרץ 2022 הערות שוליים קטגוריה:יהדות איזמיר קטגוריה:יהודים מומרים קטגוריה:מורים רוחניים יהודים קטגוריה:משיחי שקר יהודים קטגוריה:יהודים שהתאסלמו קטגוריה:מתמודדים עם מגבלה נפשית קטגוריה:שבתאות קטגוריה:שד"רים קטגוריה:תולדות עם ישראל: אישים קטגוריה:עולים לרגל לירושלים קטגוריה:ילידי 1626 קטגוריה:נפטרים ב-1676	2024-08-30T06:57:52
המפלגה הנאצית	טקסט=\|ממוזער\|250x250 פיקסלים\|דגל המפלגה (ובין השנים 1933–1945 גם דגל גרמניה הנאצית) המפלגה הנאצית, או בשמה המלא: מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית (בגרמנית: Die Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei, NSDAP), הייתה תנועה פוליטית ימנית-קיצונית, שפעלה בגרמניה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, והונהגה במשך רוב שנות קיומה בידי אדולף היטלר עד להתאבדותו. למפלגה הייתה משנה סדורה, שעיקריה נאציזם, פשיזם, לאומנות פאן-גרמנית, טוטליטריזם, גזענות בדגש על אנטישמיות, אנטי-קומוניזם, אנטי-ליברליזם ואנטי-דמוקרטיה. בתחילה, התמקדה האסטרטגיה הפוליטית של המפלגה ברטוריקה אנטי-בורגנית ואנטי-קפיטליסטית, אם כי היבטים אלו הופחתו בשנות ה-30 על מנת לזכות בתמיכתם של הגופים התעשייתיים, ולאחר מכן התמקדה האסטרטגיה של המפלגה באנטישמיות ובאנטי-מרקסיזם. תאוריות גזעניות פסאודו-מדעיות היו אינהרנטיות לנאציזם, שבחר להפיץ את הרעיון של "קהיליית העם". מטרתו הייתה לאחד את הגרמנים ה"ראויים מבחינה גזעית" ללאום אחד מטוהר, ולהוציא מקרבו קבוצות שנתפסו כעוינות פוליטית או כנחותות פיזית ואינטלקטואלית, וגם את אלו הנראו כבני עם זר. הנאצים ביקשו להשביח את העם הגרמני באמצעות עמידה על טוהר הגזע ואאוגניקה, תוכניות רווחה רחבות, הכפפת זכויות הפרט לטובת הכלל וקידוש הקרבתו של הפרט למען טובת המדינה, על מנת לשמור על טוהרו של הגזע הארי. הנאצים רצחו מיליוני יהודים, צוענים, פולנים ובני עמים סלאבים נוספים, ובנוסף גם נכים פיזית ונפשית. הם אכפו ורדפו, אסרו וכפו משטר הפרדה על הומוסקסואלים, אפריקאים, עדי יהוה ומתנגדים פוליטיים. עלייתה לשלטון של המפלגה הנאצית בשנת 1933 הפכה את גרמניה לדיקטטורה טוטליטרית. המשטר חולל את מלחמת העולם השנייה, וביצע פשעים נרחבים נגד האנושות ובראשם שואת יהודי אירופה. אחרי כניעת גרמניה במלחמת העולם השנייה, המפלגה הנאצית פורקה והחל תהליך של דה-נאציפיקציה. תמיכה בה או שימוש בסמליה נחשבים לעבירה על החוק במדינות רבות בעולם. אטימולוגיה המונח "נאצי" נובע מן השם שניתן בגרמנית לחבר המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ונטבע בתגובה למונח הגרמני "סוצי" (Sozi), קיצור דומה לאנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. חברי המפלגה כינו את עצמם כ"נאציונל-סוציאליסטים" ולעיתים נדירות כ"נאצים" בלבד. בנוסף, המונח Parteigenosse (חבר המפלגה) היה נפוץ בקרב הנאצים. המונח עוד היה בשימוש טרם עלייתה של המפלגה כשם גנאי רווח לאיכרים קרתניים ונבערים. במקור, הוא נגזר מהשם "איגנץ" שהוא קיצור של המונח הגרמני Ignatius (שם שניתן לגבר שמוצאו המשוער הוא לטיני, ופירושו כנראה "נלהב" או "לוהט" - עיינו במילה האנגלית ignite) אשר היה נפוץ בבוואריה, האזור בו צמחה התנועה. מתנגדי המפלגה קיצרו את שמה של המפלגה בכוונה ל"נאצי", כדי להביע זלזול. בשנת 1933, לאחר שהיטלר השתלט על גרמניה, השימוש ב"נאצי" צומצם במדינה, אם כי האנטי-נאצים האוסטריים המשיכו להשתמש במושג ככינוי גנאי. השימוש ב"גרמניה הנאצית" וב"המשטר הנאצי" זכה לפופולריות מצד אנטי-נאצים וגולים גרמנים. לאחר מכן, המונח התפשט לשפות אחרות ולאחר מלחמת העולם השנייה השתרש אף בגרמניה עצמה. היסטוריה שורשי המפלגה בניגוד למדינות מערב-אירופאיות אחרות כמו הממלכה המאוחדת וצרפת, התקשתה גרמניה לפתח מנגנון שלטוני ריכוזי, ובמשך רוב שנות קיומה הייתה קיסרות רופפת שאיחדה תחתיה נסיכויות עצמאיות למדי. בהדרגה החלה אחת מהנסיכויות הללו - פרוסיה - לצבור יותר ויותר כוח, תוך שימוש בטכניקות של ציות עיוור למנהיג, ביורוקרטיה נוקשה, מיליטריזם, שאיפה בלתי פוסקת להתרחבות טריטוריאלית ומדיניות חוץ צינית ותוקפנית. ככל שהתחזקה השפעתה של פרוסיה על גרמניה רבתי, כך חדרו ערכים אלה לחברה הגרמנית והפכו לחלק מרכזי בתרבות הלאומית. השאפתנות הטריטוריאלית של פרוסיה הובילו אותה לבסוף להשתלט על כל גרמניה, להפוך למעצמה עולמית ולהתחרות עם האינטרסים של אנגליה ושל צרפת. תחרות זו הובילה לבסוף למלחמת העולם הראשונה. לאחר התבוסה במלחמה נותרה בקרב גרמנים רבים שאיפה להתרחבות טריטוריאלית, באמצעים צבאיים כחלק אינטגרלי מגאולת האומה. רפובליקת ויימאר שקמה בעקבות התבוסה במלחמה נתפסה בעיני רבים כממשלה מלאכותית ובוגדנית, שהוקמה על ידי הפוליטיקאים שחתמו על הסכם התבוסה המשפיל. המפלגה הנאצית צברה הון פוליטי באמצעות הצדקה תעמולתית של תחושה זו. יהודים שימשו כגורם נוח לתלות בו את כל תלאות האומה כיוון שחיו בגרמניה אך נחשבו לזרים והיו בעלי מוצא אתני ומסורת שונה. הפופולריות העולה של המפלגה הנאצית צדה את עינם של המעמדות השמרנים בגרמניה, ששאפו מצידם לשבור את איגודי העובדים, להשיב את הסדר החברתי הישן ולהחזיר את גרמניה לימי גדולתה. אלה, כמו גם התככים הפנימיים בתוככי האליטה של מעמדות אלה, סייעו לרומם את המפלגה הנאצית באופן מלאכותי ולקרב אותה יותר ויותר אל השלטון. הקמת המפלגה בתנאים הדמוקרטיים של רפובליקת ויימאר, הייתה התעמולה האנטישמית לאחת התופעות הבולטות בחיי המדינה. קבוצות שונות, שהיו לעיתים חלוקות מאוד בדעותיהן הפוליטיות, דגלו ברעיונות אנטישמיים והציגו תוכניות מדיניות שהכילו סעיפים בעלי אופי אנטישמי. מלחמת העולם הראשונה גרמה למשבר כלכלי ומוראלי כבד בגרמניה, שהפסידה במלחמה. המשבר גרר פריחת תנועות פוליטיות קיצוניות - הן בקרב השמאל והן בקרב הימין. אחת מתנועות אלה, או לפחות מפלגה ששאפה להיות לתנועה, הייתה מפלגת הפועלים הגרמנית (Deutsche Arbeiterpartei, DAP). המפלגה הנאצית עצמה צמחה מתוך התרבות הגרמנית, הלאומנית, הגזענית והפופוליסטית של ה"פרייקורפס" (Freikorps), שהיו יחידות מתנדבים גרמניים שפעלו מתחילת המאה ה-18. יחידות אלו הורכבו מעריקים ופושעים. לאחר מלחמת העולם הראשונה נודעו בציבור כמיליצייה פרלמנטרית "ימנית", שנלחמה נגד ההתקוממויות הקומוניסטיות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מתוך פחד כי תנועות אלו עלולות להפיל את רפובליקת ויימאר. המפלגה נוצרה כאמצעי למשוך עובדים מן הקומוניזם אל הלאומיות הפולקית. היטלר הגיע למפלגה זו במקרה, במסגרת תפקידו הצבאי שהיה סילוק אלמנטים חתרניים (קרי קומוניסטים) משורות הצבא. ב-1919 הוא השתתף באספה קטנה ועלה לנאום כתגובה על נאום שהכעיסו. נאומו עורר התלהבות, ומספר ימים לאחר מכן הוזמן להצטרף למפלגה. לאחר התלבטות של עוד מספר ימים הוא הסכים, הן מפני שהסכים עם רעיונותיהם והן משום שראה פוטנציאל רב במפלגה הקטנה, חרף חוסר הארגון שבה. המפלגה הייתה מורכבת בעיקר מחברי המזכירות, שמנתה שבעה. כדי לצרף חברים חדשים הכין היטלר הזמנות לפגישה החודשית, אשר כל חבר מזכירות חילק לחבריו ובני משפחתו, אולם מעט מאוד הגיעו. את ההזמנות הבאות הדפיסו בבית דפוס קטן, אולם שוב לא הגיעו אנשים רבים. אז הוחלט לפרסם מודעה באחד העתונים האנטישמים במינכן ובהתעקשותו של היטלר בחרו במקום גדול יותר כדי לנהל את הפגישה, מקום שיכול היה לאכלס כמאה אנשים. חברי המזכירות האחרים חשבו שלא יגיעו כל כך הרבה, אולם מעט יותר ממאה אנשים הגיעו לפגישה זו. היטלר היה אמור להיות הנואם השני. זו הייתה הפעם הראשונה שבה היה אמור לשאת דברים, למרות התנגדות חלק מחברי המזכירות, שפקפקו בכשרונותיו. כאשר החל לדבר, הפתיע את כולם בנאום רגשני, נוטה לעיתים להיסטרי. הוא תיאר זאת בספרו מיין קמפף: "דיברתי במשך שלושים דקות. ומה שקודם רק הרגשתי בתוכי, הוכח במציאות: יכולתי לדבר! לאחר שלושים דקות, האווירה בחדר הקטן הייתה מחושמלת. ההרגשה שהצלחתי חוזקה על ידי כך שהקורבן הראשון שאנשים אלו היו מוכנים לשאת היה שהם תרמו למפלגה כסף. שלוש מאות מרקים". הכסף שימש לקניית פרסום נוסף. האטרקציה של המפלגה כעת היה היטלר שבנאומים חוצבי להבות, גינה את חוזה ורסאי והאשים את היהודים בבעיות גרמניה. אנשים הוסיפו להצטרף למפלגה שמנתה כעת כמה מאות. היטלר לקח את השליטה על מערך הפרסום בראשית 1920. בנוסף, גייס חברים חדשים מבין האנשים שהכיר בצבא. במינכן באותה תקופה חיו חיילים רבים אשר השתחררו מהצבא ולא הצליחו להתאקלם, תוך שהם מאשימים את חוזה ורסאי ואת הפוליטיקאים בצרותיהם. חיילים אלו הצטרפו במספרים שהלכו וגדלו למפלגת הפועלים הגרמנית. אמנם היו קבוצות פוליטיות אשר ניסו גם הן לגייסם לשורותיהן, אך אף אחת לא הצליחה כפי שהצליחה מפלגת הפועלים הגרמנית. כבר ב-1920 זכתה מפלגת העם הלאומית הגרמנית בעלת מגמה אנטישמית ל-66 צירים ברייכסטאג, ואילו ב-1924 השיגה 96 מקומות. הפלג האנשטימי הרדיקלי ביותר במפלגה התפלג ממנה והתאחד עם המפלגה הנאצית ויחד קיבלו באותן בחירות 32 צירים. המפלגות האנטישמיות שאבו השראה מן הפרסומים האנטישמיים המרובים, שהציפו את גרמניה בשנות ה-20 ובייחוד מתאוריות אנטישמיות שהיו מדעיות כביכול שהופיעו בחיבורים של אנשי מדע, אנשי מחקר והוגי דעות שונים. רובם היו ביטוי להלכי הרוח האנטי-רציונלים והאנטי-דמוקרטים, שהתפשטו בגרמניה אחרי שנות הסבל של מלחמת העולם הראשונה ושנות הזעזועים והמשברים שבאו אחרים. בפברואר 1920 דחק היטלר בחברי המזכירות לערוך עצרת המונים. חברים רבים התנגדו מחשש שזה עדיין מוקדם מדי ושהעצרת תופרע על ידי המרקסיסטים. היטלר כלל לא חשש מהפרעות, להפך, הוא קיבל אותן בברכה, ביודעו שזה יביא למפלגה שם של אנטי-מרקסיסטית. הוא אפילו ביקש שיקשטו את האולם בצבעים אדומים כדי להרגיז את המרקסיסטים. היטלר הבין שעדיין חסר משהו למפלגה, סמל. בקיץ 1920 בחר בסמל, צלב הקרס. סמל זה לא הומצא על ידי היטלר. צלב הקרס מופיע בחורבות רבות מזמנים עתיקים בגרמניה. היטלר ראה את צלב הקרס בכנסייה הבנדיקטית אשר אליה הלך בצעירותו. אולם כאשר צויר צלב הקרס בתוך עיגול לבן על רקע אדום, הפך סמל זה לסמל של כוח. הסמל הפך את המפלגה פופולרית יותר. בסוף 1920 מנתה המפלגה כ-3,000 חברים. היא שינתה את שמה בהשפעת היטלר. המילים "נציונאל סוציאליסטית" התווספו, והיא נקראה עתה מפלגת הפועלים הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית – Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei (NSDAP). ביסוס המפלגה שמאל\|ממוזער\|200px\|מצעד של אנשי אס אה, 1923 שמאל\|ממוזער\|200px\|היטלר עם אריך לודנדורף, 1923 בראשית 1921 כבר התבסס היטלר כנואם מוכשר בפני קהל הולך וגדל. בפברואר נאם במינכן בפני קרוב לששת אלפים איש. כדי להביא אנשים לכינוס הוא שלח שתי משאיות עמוסות בחברי מפלגה, שנשאו את סמל צלב הקרס, כדי שיעשו הרבה רעש ויפזרו עלונים ברחובות, טקטיקה שנוסתה על ידי המפלגה בפעם הראשונה. מערכת התעמולה של המפלגה הלכה והשתכללה. גיוס התמיכה נעשה על ידי ביטאון ואסיפות המונים בהם אלמנטים מושכים - דגלים, מצעדים, סמלים, תזמורות, מדים – מלכודת לסחיפת העם ובמיוחד גברים צעירים, המהווים את רוב חבריה. בנוסף הנהיג היטלר טיולים לטבע, שירת עם ושאר אמצעים לליכוד החברים. במקביל לפעילות התעמולתית הוקם באותה שנה הכוח ה"צבאי" של המפלגה - פלוגות הסער (אס אה - S.A) בפיקוד ארנסט רהם. הארגון גייס מובטלים וחיילים משוחררים, ושילם להם תמורת שירותי האלימות שלהם. האס-אה יטיל אימה בכוח הזרוע ברחבי גרמניה במשך יותר מעשור, עד פירוקו. החברים הרבים שגייס היטלר הגדילו את השפעתו במפלגה. כתגובה ניסתה הנהגת המפלגה לאזן את כוחו על ידי צירוף קבוצה פוליטית אחרת, פעולה שגרמה להתפטרותו של היטלר. במפלגה הבינו מיד שעם התפטרותו של היטלר יגיע גם קץ המפלגה הנאצית. הם קראו לו לחזור וקיבלו את התנאי שהציב לשם כך: מינויו ליו"ר המפלגה והכפפת כל המפלגה למרותו. באמצע השנה הוא גם הוכרז כפיהרר של המפלגה, תפקיד שישמש בו עד מותו. היטלר התחבר עם האליטה העשירה והאצילה כדי לקבל מימון ולגיטימציה חברתית. תוכנית 25 הנקודות התוכנית הוכרזה פומבית על ידי היטלר במינכן ב-24 בפברואר 1920, בפרק הזמן בו המפלגה הייתה ידועה רק כ"מפלגת הפועלים הגרמנית" (DAP), טרם נוסף לה התואר "הנאציונל-סוציאליסטית" (NSDAP). היטלר הציג את התוכנית בנאום סוחף שארך כ-4 שעות. במהלכו התווה היטלר את דרכה העתידית של המפלגה (מה שנודע כ-"National Socialist Program") ועסק על מגוון סוגיות כגון איחוד גרמניה כולה, דחיית חוזה ורסאי, דרישה לטריטוריות נוספות עבור תושבי גרמניה, אזרחות אשר תיקבע על ידי הגזע (שום יהודי לא ייחשב כגרמני), כל הכנסה אשר לא תגיע מעבודה תוחרם, הקמה מחדש של מערכת הלימוד והחינוך בגרמניה, חופש דת (אלא אם הדת מסכנת את הגזע הארי) וממשלה חזקה שתוכל לחוקק חוקים אפקטיביים. לדעתו של היטלר, הכנס היה הצלחה אדירה, וכך הוא כתב במיין קמפף: "כשהאולם החל להתרוקן, ידעתי שעתה עקרונות התנועה שוב לא יישכחו, הם בתנועה לכל אזרחי גרמניה". התוכנית בת 25 הנקודות הייתה עיבוד גרמני לתוכניתו האוסטרו-בוהמית של רודולף יונג (אקטיביסט בוהמייני בולט שהצטרף ב-1909 למפלגת הפועלים הגרמנית) ונוסחה על ידי אנטון דרקסלר, היטלר, גוטפריד פדר ודיטריך אקרט. שלא כמו האוסטרים, הגרמנים לא טענו שהם ליברליים או דמוקרטיים ולא התנגדו לאריסטוקרטיה, אך הם הצרו את מעמדם של מוסדות דמוקרטיים (כלומר, הפרלמנט המרכזי הגרמני) והם קידמו זכויות הצבעה אך ורק לגרמנים - כלומר, הגבילו את זכות הבחירה. לדברי ההיסטוריון הגרמני קרל דיטריך בראכר, המתמחה בהיסטוריה של הרייך השלישי, התוכנית נועדה להיות אמצעי תעמולה יעיל ומשכנע לגיוס ההמונים. לטענתו, מרגע שהצליחה להביא את היטלר לשלטון, היא הפכה ל'קישוט' בלבד: "בלתי ניתנת לשינוי", שעדיין לא ממשה את תביעותיה להלאמת הרכוש והפקעתו, לרפורמת אדמות ול"שבירת כבלי ההון הפיננסי". בראכר מוסיף כי מרכיביה הרעיוניים של התוכנית לא היו חדשים וכבר ניטעו עמוק קודם לכן בתנועות האנטי-קפיטליסטיות, האימפריאליסטיות-לאומיות והאנטישמיות של גרמניה, אוסטריה ובוהמיה. הרעיונות שכן חודשו על ידי היטלר וגוטפריד פדר היו שבירת חוזה ורסאי והקריאה לשבירת כבלי ההון הפיננסי במדינה, בהתאמה. על פי מוזיאון השואה של ארצות הברית, התוכנית נותרה הצהרת המטרות הרשמית של המפלגה הנאצית, אם כי בשנים מאוחרות יותר המפלגה בחרה להתעלם מנקודות רבות. להלן מקבץ מסעיפי התוכנית: אנו דורשים את איחודם של כל הגרמנים אל תוך "גרמניה הגדולה" על בסיס זכותו של העם להגדרה עצמית. אנו דורשים שוויון זכויות לעם הגרמני ביחס לעמים אחרים; וכן ביטול הסכמי השלום כמו הסכם ורסאי והסכם סן ז'רמן. אנו דורשים אדמה וטריטוריה (מושבות) עבור קיומו של העם שלנו והתיישבות עבור אוכלוסייתנו העודפת. רק חבר בגזע יכול להיות אזרח. חבר בגזע יכול להיות רק אדם בעל דם גרמני, ללא קשר לאמונתו. כתוצאה מכך, אף יהודי אינו יכול להיות חבר גזע הארי. ביטול הכנסות שמקורן אינו מעבודה. אנו דורשים את הלאמת הענפים, כמו אנרגיה ופיננסים. אנו דורשים חלוקה מחדש על הרווח מהתעשייה הכבדה. אנו דורשים חופש דת לכל הזרמים הדתיים בתוך המדינה כל עוד הם אינם מסכנים את קיומה או מתנגדים לחושיו המוסריים של הגזע הגרמני. המפלגה ככזו תומכת בנצרות מבלי לכבול את עצמה באופן חד-צדדי לקבוצה מסוימת. ככזו, הנצרות נלחמת ברוח היהודית-מטריאליסטית שבסביבתנו, ומשוכנעת כי החלמתו של עמנו תצליח רק אם נפעל על פי הכלל: "טובת הקהילה לפני טובת היחיד". אנו דורשים שעל המדינה תוטל האחריות למתן ההזדמנות לפרנסה ולדרך חיים של אזרחיה. אם לא ניתן לקיים ולפרנס את כלל אוכלוסיית המדינה, יש לגרש מהרייך את בני העמים הזרים (שאינם אזרחי הרייך). הפוטש במרתף הבירה המשבר שפרץ בגרמניה בעקבות פלישת צרפת לחבל הרוהר ב-1923 הוביל את הנאצים וגם קבוצות קיצוניות אחרות להרגיש כי זה הזמן להכות. גרמניה הייתה למרקחה פוליטית, והמפלגה הנאצית שמנתה כעת 55,000 חברים דרשה פעולה. אדולף היטלר ידע שהוא חייב לפעול או להסתכן באובדן המנהיגות על מפלגתו. היטלר ושאר מנהיגי הנאצים תכננו פעולה שבה יחטפו את מנהיגי הממשלה הבווארית, ובאיום בנשק יאלצו אותם לקבל את היטלר כמנהיגם. בהמשך הם ישיגו את עזרת גיבור מלחמת העולם הראשונה, הגנרל אריך לודנדורף וישתלטו על הצבא, בטענה של מרי אזרחי, ויפילו את המשטר הדמוקרטי. הנאצים החליטו לפעול כאשר נודע להם שעומד להיות כינוס גדול של אנשי עסקים באולם בירה במינכן. אורחי הכבוד של הכינוס היו אמורים להיות אנשי הממשלה הבווארית אותם רצו לחטוף. ב-8 בנובמבר 1923 פסע היטלר ביחד עם פלוגת חיילי סער אל אולם הכינוס תוך שהוא גורם לפאניקה כללית באולם. הוא ירה ירייה לתקרה ואז צעק "שקט". היטלר עלה על הבמה וצעק: "המהפכה הלאומית החלה... איש לא יעזוב את האולם, ואם לא יהיה מיד שקט, תיפתח עליכם אש ממכונת ירייה. הממשלה הגרמנית הוסרה וממשלה זמנית חדשה הוקמה. השתלטנו על הצבא והמשטרה והעיר נמצאת תחת שלטון צלב הקרס". שום דבר מזה אמנם לא היה נכון, אך באולם איש לא יכול היה לדעת מה קורה בחוץ. היטלר הצליח לשכנע את שלושת המנהיגים הבכירים שהיו במקום לתמוך בו והקהל החל להריע לו. אולם אז הגיעה הודעה אל היטלר, כי פלוגות הנאצים אשר נשלחו להשתלט על מחנות הצבא כשלו במשימה, והוא החליט להגיע לשם בעצמו. היטלר ניסה לשכנע את החיילים להיכנע, אך ללא הצלחה יתרה. בינתיים באולם הבירה הצליחו שלושת המנהיגים לשכנע את לודנדורף בדברי חלקלקות שהם ישמרו אמונים להיטלר וחמקו מהמקום. לאחר כישלון השכנוע חזר היטלר לאולם ולהפתעתו גילה שניסיון ההפיכה שלו כשל לחלוטין. למחרת בבוקר הפרו שלושת המנהיגים את הבטחתם ללודנדורף באומרם שזו הוצאה מהם באיומי אקדח. הם הורו על פירוק המפלגה הנאצית, כולל פלוגות הסער והעיתון. היטלר נאסר ועם התמוטטות ההפיכה שלהם, נראה היה שהקיץ הקץ על המפלגה הנאצית. אך משפטו ומאסרו של היטלר הביאו לשינוי הגישה ודרך הפעולה של המפלגה - לזאת שתעלה אותם לשלטון. דרך חדשה כאשר השתחרר היטלר בדצמבר 1924 הוא מצא את המפלגה בשפל חמור. אך הייתה לו כבר תוכנית חדשה לתפיסת השלטון: מצד אחד לקבל לגיטימציה ציבורית ולפעול, למראית עין, על פי החוק. מצד שני תימשך הפעילות החתרנית והאלימה, אך תחת פני השטח. באמצעות השילוב הזה קיווה היטלר להשיג את יעדו החדש: עלייה לשלטון דרך הדמוקרטיה - השתתפות בבחירות לפרלמנט. צעדו הראשון היה להחזיר את המפלגה למעמדה הקודם. הוא נפגש עם ראש הממשלה וילהלם מרקס, והבטיח לו שמעתה המפלגה הנאצית תפעל רק בדרך החוק. לאחר מכן, בפברואר 1925 ערכה המפלגה הנאצית את הכינוס הראשון הגדול שלה מאז הפוטש. לאחר שעתיים של נאום בפני הקהל המשולהב החל היטלר שוב לאיים על הממשלה, המפלגה הדמוקרטית, היהודים והמרקסיסטים. משום כך אסרה עליו הממשלה לשאת נאומים בציבור למשך שנתיים, דבר שגרם לו בעיה קשה, שהרי עיקר הצלחת המפלגה נבעה מיכולתו לנאום ולשלהב את הקהל. אולם היטלר כבר החל לארגן את המפלגה הנאצית מחדש. מימוש תוכניתו של היטלר התחיל ברמה הארגונית. המפלגה חולקה לשני חלקים: על חלק אחד הוטלה המשימה להפיל את הממשלה הדמוקרטית וחלק שני תוכנן להקים ממשלת צללים - ממשלה נאצית מאורגנת, שעם סילוק השלטון הדמוקרטי תתפוס את המקום הריק. ממשלה זו הייתה מסודרת ומחולקת למשרדים בכל התחומים (חקלאות, פנים, אוצר, חוץ, משפטים, תרבות וכן גזע). המפלגה החלה בפנייה לגילאים צעירים יותר. הוקמה תנועת "הנוער ההיטלראי", שהייתה חיקוי של תנועת הצופים ואליה יכלו להצטרף נערים בגילאי 15 - 18. בנוסף הוקמה אגודת הנערות הגרמניות ותנועת נשים. כוחותיה הפרה-מיליטריים של המפלגה החלו להתפתח ולהתארגן. פלוגות הסער של האס אה חוזקו ואורגנו מחדש. הם הכו מתנגדים פוליטיים, פיזרו אספות יריבות, איימו, השחיתו רכוש, וסתם התקוטטו. לגופם לבשו מדים חומים (על כן כונו "החולצות החומות"), על זרועם סרט עם ציור צלב הקרס, לרגליהם מגפיים ולראשם כובע. מדים אלו היו כלי חשוב בזיהוי והכרה של האנשים ברחוב את תנועת הנאצים - במיוחד להשלטת פחד והרתעה. בזמן הזה, 1926 הוקמה בתוך פלוגות הסער, יחידת עילית קטנה שחבריה היו מיועדים להיות שומרי ראשו של היטלר, אשר מקבלים פקודות ישירות ממנו. קראו לה יחידת המשמר, Schutzstaffel ובקיצור אס אס. האס-אס אימצו לעצמם מדים שחורים, מהם נגזר כינויים "החולצות השחורות", שהיו חיקוי למדי הפשיסטים האיטלקים. למפקד האס-אס מונה היינריך הימלר, שיהיה לאחד מהאנשים החזקים בגרמניה עם עליית הנאציזם לשלטון. אולם למרות כל מאמצי המפלגה להתארגן, הם נתקלו בבעיה שפגעה בהצלחתם. המצב בגרמניה השתפר תחת הממשלה של שטרזמאן, שעלתה בסוף 1923 והצליחה לעורר את הכלכלה ולשפר את יחסי החוץ. לגרמניה היה כעת נשיא חדש, פאול פון הינדנבורג, שנבחר ברוב קולות על ידי השמרנים ומפלגות המרכז כדי להביא יציבות ושקט לרפובליקה. הפחתת האבטלה והיציבות הכלכלית הרסו את המוטיבציה לפנות לפוליטיקה רדיקלית. המפלגה סבלה מגידול איטי, ומספר חבריה היה 17,000 בתחילת 1926. מעמדו של היטלר חוזק פעם נוספת כאשר הוכרז שנית כ"פיהרר". באותו זמן הוא פגש את יוזף גבלס, שהתגלה כבעל כישורים רטוריים. גבלס נשלח על ידי היטלר לברלין באוקטובר 1926, כדי לארגן את המפלגה שם מחדש ולהעלות את המפלגה הנאצית לתודעת הציבור. בברלין צבר גבלס, שר התעמולה לימים, ניסיון רב. הוא ארגן כינוסים, נאם נאומים, הוציא עיתון לאור ויצר פרובוקציות ועימותים עם הקומוניסטים. כמות החברים במפלגה החלה לעלות. אולם בעיות חדשות צצו לאחר שאנשי האס אה הכו כומר זקן שהפריע באחד מנאומיו של גבלס. המשטרה הכריזה על המפלגה הנאצית בברלין כלא חוקית ועל איסור נשיאת נאומים בציבור בכל רחבי גרמניה הפרוסית. בסופו של דבר האיסור היה לזמן קצר בלבד. הוא הוסר בקיץ 1927, אז הגיע היטלר לברלין ונשא נאום בפני 5,000 תומכים. ב-20 במאי 1928 התקיימו הבחירות בגרמניה. הנאצים קיבלו רק 2.6% מהקולות אשר העניקו להם 12 מושבים בפרלמנט, כולל אחד לגבלס ואחד לגרינג. התוצאות היוו מכה קשה להיטלר ולמפלגה. אחרי ארבע שנים של תעמולה אינטנסיבית, הם קיבלו 100,000 קולות פחות מהבחירות של 1924. העלייה לשלטון לפני השפל הגדול ב־1929 היו למפלגה הנאצית כ־100,000 חברים במדינה של 60,000,000 תושבים. על אף שהייתה מפלגה קטנה יחסית, המפלגה הנאצית הייתה מאורגנת ביותר ומוכנה לפעול בין רגע, כשיגיע רגע הפקודה. גם בתקופה יחסית טובה זו כבר החלה האבטלה לגדול ובמקומות מסוימים בצפון גרמניה החלו לגלות עניין במפלגה הנאצית, לאור פשיטות רגל של איכרים קטנים שם ולאור מצבם של רבים שהאינפלציה הקשה של 1923 הרסה את חסכונותיהם ותוכנית היצוב לא פתרה את מצבם. בזמנים קשים שבאו, האזרחים היו מוכנים לשמוע כל דבר ומכל אחד, בוודאי מדמגוג מוכשר כמו אדולף היטלר. המפלגה הנאצית פתחה במתקפת תעמולה שטרם נראתה כמוה בגרמניה. גבלס ניהל בצורה מבריקה את אלפי הפגישות, תהלוכות לפידים, כנסים, הדבקת מודעות והוצאת העיתון הנאצי וחלוקתו בכל רחבי גרמניה. עבור היטלר, אמן הנאומים, ההזדמנות לשחרר את כישרונו הגיעה. הוא נסע לכל רחבי גרמניה, נשא נאומים בכל מקום, הגיע לכינוסים, לחץ ידיים, חתם על תמונות ואפילו נשק לתינוקות. בנאומיו הוא הציע לגרמנים את מה שהם היו צריכים - עידוד. הוא חילק להם הבטחות מעורפלות ועם זאת נמנע מלהיכנס לפרטים. הוא השתמש במשפטים קצרים וקליטים שוב ושוב. הופעותיו תוכננו בקפידה. הקהל תמיד נדרש להמתין כדי לתת למתח לגבור, רק כדי שיישבר עם כניסת לובשי החולצות החומות הנושאים דגלים מוזהבים, לצלילי מרש צבאי המנוגן ברקע ולבסוף כניסתו של היטלר לאולם כשברקע שאגת החיילים הייל היטלר. ההשפעה בתוך האולם הסגור עם כל הדגלים, המוזיקה והדקורציה הייתה מאוד חזקה ומהפנטת. ראש הממשלה החדש, היינריך ברונינג, לא הצליח להשיג הסכמה לתוכניתו הכלכלית ולכן ביקש מהינדנבורג לערוך בחירות חדשות לרייכסטאג. ב־14 בספטמבר 1930 קיבלו הנאצים 6,371,000 קולות, למעלה מ-18 אחוזים מהבוחרים, ובכך זכו ב־107 מושבים בפרלמנט הגרמני. זה היה ניצחון גדול לנאצים שהפכו בן לילה מהמפלגה הקטנה ביותר, למפלגה השנייה בגודלה בגרמניה. פלוגות סער בבגדים אזרחים חגגו את ניצחונם באמצעות שבירת החלונות בבתי עסק, מסעדות וחנויות של יהודים. שמאל\|ממוזער\|250px\|פתיחת מושב הרייכסטאג החמישי, 13 באוקטובר 1930 שמאל\|ממוזער\|250px\|היטלר עם חברי מפלגה נוספים ב"בית החום", 1930 חודש לאחר הבחירות, ב־13 באוקטובר 1930, לבושים במדיהם החומים, נכנסו הנבחרים הנאצים לבית הפרלמנט כבמסדר. כאשר נקראו בשמותיהם ענה כל אחד מהם: "נוכח! הייל היטלר". לנאצים לא הייתה כל כוונה לשתף פעולה עם הדמוקרטים, ביודעם שהמצב המתדרדר במדינה יהיה אך ורק לטובתם. למפלגה הייתה כעת מפקדה חדשה במינכן, "הבית החום". כסף זרם למפלגה מכל הכיוונים. בעלי המפעלים הגדולים בגרמניה ראו בנאצים את גל העתיד, ותרמו כסף רב להיטלר בתקווה שיגיע לשלטון. בכסף זה השתמשה המפלגה לממן את תשלומי המשכורות למספר הגדל והולך של בעלי המשרות במפלגה ולממן את מכונת התעמולה הנאצית שבנה גבלס. גם ראשי שלטונות הצבא תמכו בהיטלר בתקווה שאכן יקרע את חוזה ורסאי כפי שהבטיח, ויבטל את הגבלת 100,000 החיילים שהוטלה על צבא גרמניה. היטלר גם הבטיח לגנרלים שברגע שיעלה לשלטון, הוא יעלה את הצבא הגרמני לגבהים חדשים, דברים אותם הגנרלים רצו לשמוע. פלוגות הסער של המפלגה המשיכו להוות מוקד לצרות. הן השתוללו ברחובות, עשו מהומות, ודרשו להיות הצבא המהפכני החדש של גרמניה, למרות פקודתו של היטלר לשמור על פרופיל נמוך. היטלר נאלץ להשתמש בחיילי האס אס בפיקודו של היינריך הימלר עצמו כדי לדכא התקוממות קטנה של פלוגות הסער בברלין. היטלר הטיל על ארנסט רהם לארגן מחדש את פלוגות הסער, שמנו כעת למעלה מ-60,000 איש. אולם, חיילי פלוגות הסער וההנהגה שלהם עתידים להמשיך להוות בעיה להיטלר בשנים הבאות. ויכוחים פוליטיים בפרלמנט בין כל המפלגות גרמו לשלטון מתנדנד. גם ההפרעות בדיונים בפרלמנט תחת הנהגתו של הרמן גרינג המשיכו את החתירה תחת השלטון הדמוקרטי בגרמניה. היטלר נפגש עם הנשיא הישיש, הינדנבורג, אבל לא הצליח להרשימו כלל. בגרמניה, שנתיים לאחר תחילת השפל הכלכלי, היה המצב גרוע ביותר. סבל אנושי רב, מיליוני מובטלים, פשיטות רגל חדשות לבקרים, חסרי בית ישנים ברחובות, רעב. ברחובות אנשים נלחמו על כל דבר, הורגים אחד את השני, אך ממנהיגיהם הפוליטיים לא שמעו כלום. במספרים הולכים וגדלים בצרתם פנו כולם לאדם היחיד אשר המשיך להיות עקבי ולהציע פתרון, היטלר והבטחתו לעתיד טוב יותר. בראשית שנת 1932 קיבל היטלר הזמנה מאת הנשיא הינדנבורג לבוא לברלין כדי לדון בהארכת תקופת כהונתו של הינדנבורג, דבר ששימח את היטלר מאוד. "כעת הם נמצאים אצלי בכיס! הם הכירו בי כשותף למשא ומתן איתם" - ציין היטלר לרודולף הס. היטלר נסע לפגישה בברלין, אך לא התחייב לכלום (לא הייתה לו כל סיבה להענות לבקשה ובכך לעזור לדמוקרטים להישאר בשלטון). שמאל\|ממוזער\|200px\|מכונית ששימשה את התעמולה הנאצית בבחירות לנשיאות של 1932 בפברואר 1932, הודיע הנשיא הינדנבורג בחוסר רצון כי הוא "רץ" לנשיאות פעם נוספת. היטלר החליט כי גם הוא ירוץ לנשיאות גרמניה. "חופש ולחם" זו הייתה סיסמת הבחירות של היטלר מול הנשיא העייף הינדנבורג. יוזף גבלס פתח במתקפת תעמולה רחבת היקף. נאומים נשאו באלפים. מפגשים וכנסים בכל יום ובכל עיר. חולקו מיליוני עלונים ועותקים של העיתון הנאצי. גבלס גם השתמש בטכנולוגיה החדישה, סרטים ותקליטים, כדי לתעד ולפרסם את נאומיו של היטלר. הנשיא הינדנבורג לעומת זאת לא עשה דבר. הוא סמך על שמו וניסיונו כמו גם על קולות הגרמנים שרצו לשמור את הרדיקלים מחוץ לשלטון. יוזף גבלס קיווה שהיטלר ינצח בבחירות, אך להיטלר היו ספקות ביכולתו להסיר את הינדנבורג הזקן מכס הנשיאות. אולם התעמולה הייתה עוד הזדמנות לזכות בתמיכה נוספת לו ולמפלגה. רבים בגרמניה ראו במפלגה הנאצית את גל העתיד. לאחר הצלחת המפלגה בבחירות 1930 אלפים נרשמו כחברים במפלגה. בקיץ 1932 עם 6,000,000 מובטלים, אי סדר בברלין, רעב והריסות בכל רחבי המדינה, פני האנשים היו נשואות אל היטלר. ב־13 במרץ 1932 זכה היטלר ב 11,339,446 קולות, כ־30 אחוזים מכלל הקולות. הינדנבורג זכה ב־18,651,497 קולות כ־49 אחוזים מכלל הקולות. הינדנבורג נכשל בהשגת רוב של 50 אחוז מכלל הבוחרים ונדרשו בחירות נוספות בחודש שלאחר מכן. בסיבוב הבא זכה היטלר ב־36 אחוזים מכלל הקולות אך הינדנבורג זכה ב־53 אחוז מהקולות, רוב מוחץ אשר העניק לו תקופת כהונה נוספת. היטלר תקף את ברינינג על שלא התקרב לימין, כמצוות הינדנבורג. בסופו של דבר הלחץ על ראש הממשלה היה גדול מדי והוא התפטר. במרוצת תשעת החודשים הבאים, מונו שני ראשי ממשלה, הראשון פרנץ פון פאפן והשני קורט פון שלייכר. העם השתולל, הוא היה מוכה רעב ואלימות פיזית פשתה ברחובות. הנשיא הינדנבורג כבר לא ידע מה לעשות. מבחינה פוליטית לא יכול היה איש פרט להיטלר לתפקד, אי לכך ב־30 בינואר 1933 הפך היטלר לראש ממשלת גרמניה. בצאתו ממשרדו של הינדנבורג נכנס למכוניתו לקול מצהלות ותשואות הקהל תוך שהוא בוכה ואומר "...עשינו את זה, עשינו את זה...". "...זה כמו חלום - ספור אגדה. הרייך החדש נולד. ארבע עשרה שנות עבודה הוכתרו בניצחון. המהפכה הגרמנית החלה!" כתב יוזף גבלס ביומנו ב־30 בינואר 1933. לגנרל לודנדורף, חברו של היטלר משכבר הימים, היה זה סיוט. הוא שלח מברק לנשיא הינדנבורג בזו הלשון: "במינוי היטלר לראש הממשלה, אתה מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו". נבואתו של לודנדורף הייתה מדויקת. תוך מספר שבועות יהפוך היטלר לדיקטטור בלעדי בגרמניה, יפעיל את שרשרת האירועים אשר הובילה למלחמת העולם השנייה, למותם של שישים מיליון בני אדם ולשואה. ממוזער\|סמל המפלגה על חוברת מהסניף בחיפה, לפני המלחמהמספר הקולות לו זכתה המפלגה הנאצית בבחירות בהן השתתפה: הישגי המפלגה הנאצית בבחירות בתקופת ויימארבחירות הצבעה אחוז מושביםברייכסטאגהערותמאי 1924 (בשם תנועת החרות הנאציונל-סוציאליסטית)1,918,3006.532בתקופת מאסרו של היטלר דצמבר 1924 (בשם תנועת החרות הנאציונל-סוציאליסטית) 907,300 3.014 עם שחרורו של היטלר ממאסר 20 במאי 1928 810,100 2.612 שיא תקופת שטרזמן 14 בספטמבר 1930 6,409,600 18.3107 אחרי פרוץ המשבר הכלכלי 31 ביולי 1932 13,745,800 37.4230 אחרי מועמדותו של היטלר לנשיאות 6 בנובמבר 1932 11,737,000 33.1196 הבחירות הדמוקרטיות אחרונות 5 במרץ 1933 17,277,000 43.9288 אחרי עליית היטלר לשלטון המפלגה הנאצית בשלטון שמאל\|ממוזער\|200px\|פנקס החבר של המפלגה הנאצית, מ-1939 עם עלייתו לשלטון היטלר התחיל בסילוק כל שאר המפלגות הפוליטיות. עד מהרה המפלגה הנאצית הייתה למפלגה היחידה. בהדרגה היא הפכה לארגון מרכזי בניהול המדינה, ולמעשה נוצרה זהות בין מנגנון המפלגה למנגנון המדינה בכל הרמות - מהפקידים הזוטרים עד לשרים. המפלגה הנאצית לא הסתפקה בכך שניפצה את הדמוקרטיה של רפובליקת ויימאר. האידאולוגיה דרשה להשליט בגרמניה טוטליטריזם - שליטה בכל תחומי החיים - בפרט, בתרבות, בחברה, בכלכלה ועוד כל זאת בעיקר על ידי תעמולה מפותחת. התעמולה הנאצית פעלה רבות ל"חינוך מחדש" של האוכלוסייה הגרמנית. בין השאר, הוקמה ליגת הנשים הלאומית-סוציאליסטית בראשות גרטרוד שולץ-קלינק, שמטרתו הייתה להניע את הנשים לנטוש את העולם האקדמי-מקצועי, לטובת חיי משפחה והולדת ילדים רבים ככל האפשר ובכך יחזקו את "הגזע הארי". מעבר לכך, חתרה המפלגה לממש את תורת עליונות הגזע הארי, על ידי הרחקה מהחברה הגרמנית (ובהמשך חיסול פיזי) של בני גזעים "נחותים" יותר, כגון יהודים וצוענים ועל ידי כליאתם של הומוסקסואלים בני הגזע הארי במחנות ריכוז לצורך "חינוכם מחדש" כדי שיתרבו ויתרמו להתפתחותו הטבעית של הגזע הארי. כנגד גרמנים ארים שסבלו ממחלות נפש, נכות פיזית או פיגור הפעיל השלטון הנאצי עיקור בכפייה ומשנת 1939 רצח עשרות אלפים מהם במסגרת מה שכונה "תוכנית T4 - אותנסיה". בכך פעלה ברוח פירוש הדרוויניזם החברתי של עקרון הברירה הטבעית ו'טיהור הגזע'. מאחר שהמפלגה הנאצית יצרה שלטון טוטליטרי, גרמניה תחת שלטונה מכונה גרמניה הנאצית. הנאצים ירדו מהשלטון בגרמניה רק עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה ב-1945. למרות זאת, עד היום קיימות תנועות בעלות מאפיינים נאציים. אנשים המשתייכים לתנועות כאלו מכונים נאו נאצים (נאצים חדשים), ופעילותם היא בלתי חוקית בגרמניה ובמדינות נוספות ואף קיימים נגדה חוקי מניעה. סממני המפלגה למפלגה הנאצית היו מספר סממנים בולטים שייחדו אותה מכל היתר. ססמת המפלגה הנאצית הייתה "הידד לניצחון" (זיג הייל) וכן "הידד להיטלר" (הייל היטלר), הסמל היה צלב קרס וגם ברק, ההצדעה הייתה במועל יד והנפתה קדימה. מבנה המפלגה 250px\|ממוזער\|שמאל\|חלוקת הרייך למחוזות פוליטיים (גאו) בראש המפלגה עמד יו"ר המפלגה (פיהרר) אדולף היטלר שהייתה לו שליטה אבסולוטית על הארגון. כל שאר נושאי התפקידים היו מחויבים לציית להוראות היו"ר. מתחתיו עמדו הרייכסלייטרים (Reichsleiter) ב"מטה סגנו של הפיהרר" (Der Stab des Stellvertreters des Führers), שהוקמה ב-1934 ונוהלה בידי רודולף הס, סגנו וממלא מקומו של היטלר. לאחר ה-10 במאי 1941 הפכה הלשכה ל"משרד המפלגה" ובראשו עמד מרטין בורמן. המטה ישב במינכן, שימש כגוף ניהולי מרכזי והיה מעורב בכל ההחלטות הפוליטיות והמפלגתיות ברייך. הרייכסלייטרים היו כפופים ישירות להיטלר, מספרם גדל בהדרגה והגיע ל-18 וסמכויותיהם היו פחות או יותר שקולות לשרי הקבינט (Reichsminister). כפילות זו הייתה מכוונת מצד היטלר והיוותה מקור לחיכוכים ומאבקי כוח אישיים במהלך השנים. כל רייכסלייטר היה אחראי על תחום מסוים בחיי המדינה. מבחינה גאוגרפית, חילקה המפלגה הנאצית את הרייך הגרמני בשנת 1925 ל-33 אזורים "גאו" (Gau). בשנת 1941 השתנה מספר האזורים ל-43. בראש כל גאו עמד גאולייטר. רוב מוחלט של הגאולייטרים היו חברי אס אס או אס אה ומוכרים להיטלר אישית, שאף מינה אותם לתפקידם. כל סניפי המפלגה מחוץ לגרמניה נכללו בגאו אחד נפרד. כל גאו חולק ליחידות המשנה הבאות: נפה (Kreis) - נוהל בידי קרייסלייטר קבוצה מקומית (Ortsgruppe) - נוהלה בידי אורתסגרופנלייטר תא (Zelle) - נוהל בידי צלנלייטר בלוק (Block) - נוהל בידי בלוקלייטר. כל בלוק מנה כ-40 עד 60 בתי-אב. 320px\|ממוזער\|שמאל 320px\|ממוזער\|שמאל 320px\|ממוזער\|שמאל\|דשי הדרגה של חברי המפלגה, ממועמד-שאינו-חבר, הזוטר ביותר (שמאל למעלה) ועד לגאולייטר ורייכסלייטר, למטה מימין. תת-ארגונים למפלגה היו כפופים ארגוני המשנה הבאים: האס אה - פלוגות הסער האס אס והוואפן אס אס - פלוגות המגן, ארגון ההגנה והמודיעין של המפלגה הנאצית הוואפן אס אס - הזרוע הצבאית של האס אס ארגון הנשים הנאצי (NS-Frauenschaft, NSF) - בראשו עמדה גרטרוד שולץ קלינק ארגון הנערות הנאצי (Bund Deutscher Mädel, BDM) הנוער ההיטלראי (HJ) - ארגון הנערים ארגון הספורט הנאצי - ארגון המפלגה לעידוד וקידום פעילות גופנית איגוד הסטודנטים הנאצי (NS-Deutscher Studentenbund, NSDStB) גיס הטייסים הנאצי (NS Fliegerkorps, NSFK) גיס הנהגים הנאצי (NS Kraftfahrkorps, NSKK) - ארגון צבאי-למחצה, שעסק בהכשרת נהגים וסייע לוורמאכט במתן תמיכה תחבורתית במהלך מלחמת העולם השנייה איגוד המרצים הנאצי (NS Deutscher Dozentenbund, NSDDB) - הוקם ביולי 1944 ארגון החוץ (Auslandsorganisation, AO) - הארגון הקים סניפים ברחבי העולם ובראשו עמד ארנסט וילהלם בוהלה במעמד של גאולייטר. סניפים הוקמו בין השאר בארצות הברית, בשווייץ, בארגנטינה, ברזיל, פרגוואי, קהיר וביירות. רק בעלי דרכון גרמני היו רשאים להצטרף לארגון. ראו גם נאציזם התעמולה הנאצית הנוער ההיטלראי קישורים חיצוניים המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, באתר מט"ח מצע "מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית", באתר מט"ח Patrick Gensing Was ist eigentlich Rechtsextremismus ? inTagesschau17.1.2017 ARD ("מהי בעצם הקיצוניות הימנית?") הערות שוליים קטגוריה:גרמניה הנאצית: ארגונים נאצית המפלגה הנאצית קטגוריה:מפלגות נאציות נאצית	2024-09-18T05:08:22
אהבה	שמאל\|ממוזער\|250px\|זוג כפות ידיים יוצרות יחד צורה של לב, כסמל של האהבה אהבה היא קבוצה של רגשות וחוויות, הקשורות לתחושה של חיבה עזה או אחדות עמוקה או יצר מוכרח כלפי ישות כלשהי: אדם, בעל-חיים, חפץ, מקום ואף רעיון. אהבה מאופיינת בחיבה, חיפוש אחר קרבת הנאהב, דאגה לו ובקשת טובתו. האהבה יכולה גם להתבטא בצורה רכושנית ולפעמים אף אובססיבית כלפי הנאהב. אהבה לרוב אינה כפופה לרצונו של האוהב או של הנאהב. כאשר האהבה אינה ממומשת, היא יכולה להיות גם מכאיבה ולא נעימה. טרגדיות רבות, כמו גם מחזות, שירים וסיפורים רבים, עוסקים באהבות בלתי ממומשות ותוצאותיהן. סוגי האהבות ממוזער\|ילדה בת שלוש מחזיקה ומנשקת את אחיה פחות מיממה מרגע היוולדו, בבית החולים הדסה עין כרם\|329x329 פיקסלים שמאל\|ממוזער\|250px\|אהבה הורית בסרי לנקה ניתן לחלק את האהבה לכמה קטגוריות. דוגמאות לאהבה בין בני אדם כוללות: אהבה הורית – בין הורים לבין ילדיהם. אהבה משפחתית – בין ילדים להורים, אחים וקרובי משפחה, הקיימת בשל קרבת הדם ותחושת השייכות הטבעית. אהבה חברית – בין חברים, הקיימת בשל תחומי עניין משותפים, רעות וחברות ותחושת הזדהות עמוקה. אהבה רומנטית – בין בני זוג, הכוללת קרבה נפשית ומשיכה גופנית לאחר. אהבה עצמית (גם: נרקיסיזם) – בין אדם לבין עצמו. אהבה לחיות – כלפי בעלי חיים או לסוג מסוים של חיה או לחיה ספציפית, למשל חיית המחמד של האדם. אהבה עיוורת – אהבה אשר מציגה את מושא האהבה כחסר פגמים ושיא השלמות. אהבה עיוורת יכולה להיות חלק מכל סוג אהבה. אם מגדירים את האהבה כיחס בין האדם לחיים בכללותם, יכולים להיות סוגי אהבה נוספים, ואצל בני-אדם מסוימים אותן אהבות תופסות חלק גדול יותר מאהבתם לקרובים אליהם, לדוגמה: אהבת האל – אהבה בין אדם לאלוהיו, ובה האדם מרגיש מחובר ודבק באלוהים. אהבת אדם – אהבה לבני-אדם באשר הם, הנובעת מאהבת החיים. אהבה רומנטית שמאל\|ממוזער\|250px\|"הנשיקה", יצירתו של הצייר האיטלקי פרנצ'סקו אייץ אהבה רומנטית היא צורך עז בקרבה גופנית ונפשית עם אדם אחר. אהבה זו כרוכה לרוב במשיכה מינית, אך קיימת גם אהבה רומנטית ללא משיכה מינית, כמו גם אהבה אפלטונית, ללא קיום של מימוש מיני בין הנאהבים. אהבה רומנטית היא נושא מרכזי באמנות, בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובאופן כללי, בכל תחומי התרבות. חקירתה המדעית היא ענף בפסיכולוגיה חברתית. האהבה הרומנטית מופיעה כבר בתנ"ך, בפרט במגילת שיר השירים, שם התיאורים הרומנטיים וגילויי האהבה אינם עומדים בפני עצמם, לפי פרשנותם של חז"ל, אלא משמשים כמשל בלבד לאהבה בין אלוהים וכנסת ישראל. היא מוזכרת במיתולוגיה היוונית אפילו כעילה למלחמה גדולה. היא קשורה בקשר הדוק למושג האבירות בימי הביניים. הרמב"ם קרא לאדם לאהוב את אלוהים באותה מידה שבה הוא אוהב אישה ונכסף לה, ואף המקובלים טענו שאדם שלא חווה אהבת אישה, לא יוכל לחוות אהבת אלוהים. בתרבות היהודית בתקופת ימי הביניים הקדישו לה משוררים כדוגמת ריה"ל שירים רבים. האהבה הרומנטית מהווה כיום בחברה המערבית שיקול מרכזי, ובחברות מסוימות אף בלעדי, להחלטה על חתונה ונישואין. אהבה רומנטית במחקר הפסיכולוגי פסיכולוגים הגדירו מספר הבדלים בין אהבה רומנטית לבין מערכת יחסים המבוססת על חיבה, כאשר משיכה מינית חסרה בחיבה ובאהבה רומנטית היא תופסת מקום מרכזי. למשל, מרכיב הדמיון והפנטזיות חזק באהבה רומנטית, אך אינו מצוי במערכת יחסים רגילה המבוססת על חיבה. החיבה מופנית כלפי בני אדם המקנים גמולים ממשיים, אולם פרטנר לאהבה רומנטית עלול להביא דווקא מכאובים וייסורי נפש. הבדל נוסף הוא שהחיבה מאריכה ימים, ואילו האהבה הרומנטית עלולה להיות קצרת טווח. בחיבה, לקנאה אין תפקיד גדול, ולעיתים קרובות, ידידו של הידיד הופך לידיד גם כן. באהבה רומנטית, הקנאה היא מוטיב מרכזי. אהבה רומנטית כרוכה בסערות ובטלטלות רגש, בעיקר בתחילתה, ואילו החיבה יציבה ורגועה. בהקשר זה יש להעיר שבדורות האחרונים חלה עלייה חדה בשיעור הגירושין. בישראל הוא עומד על שליש, ובארצות הברית הוא מתקרב למחצית. ההסבר לכך נעוץ דווקא באידאולוגיה הרומנטית העומדת כיום מאחורי הנישואין. למעשה, ככל שהאמונה ברומנטיקה גבוהה יותר, צפויה השחיקה בנישואין להיות רבה יותר. זאת משום שהתחושות הרומנטיות מאכזבות ואינן נותרות לאורך זמן באותה עוצמה. ההסבר לכך הוא בחלקו ביולוגי, ומבוסס על מודלים אבולוציוניים ופסיכו-פיזיולוגיים. הרחבה עצמית אחת התאוריות הפסיכולוגיות בחקר האהבה הרומנטית מדגישה את מרכיב "ההרחבה העצמית" שבה. תכונותיו ויכולותיו של הפרטנר הרומנטי הופכים לזמינים עבור האדם. במחקרים התברר שמאוהבים מוצאים בעצמם תכונות רבות יותר ומתקשים להבחין בין תכונות שמצויות בהם לבין תכונות שבבני זוגם. סוגי האהבה אחד המודלים לתיאור האהבה, שפותח בידי סטרנברג, נקרא "המודל המשולש של האהבה". המודל מניח שלאהבה יש שלושה מרכיבים: מרכיב רגשי שהוא האינטימיות, מרכיב הנעתי שהוא התשוקה ומרכיב קוגניטיבי שהוא המחויבות. באמצעות צירופם של מרכיבים אלה, סטרנברג מחלק את האהבה לשמונה סוגים: היעדר אהבה - מצב שבו לא קיים אף אחד מהמרכיבים. סוג זה מאפיין הקשר של האדם עם רוב האנשים סביבו. חיבה - לא אהבה, קיים רק מרכיב האינטימיות. סוג זה מצוי בין ידידים. אהבת רעים - אהבה המכילה את מרכיב האינטימיות ואת מרכיב המחויבות. סוג זה מצוי בין חברים טובים. אהבה ריקה - אהבה המכילה את מרכיב המחויבות בלבד. סוג זה קיים לעיתים אצל אנשים שנישאו באמצעות שידוך, ואצל בני זוג שנשואים במשך שנים רבות. אהבה חסרת היגיון - אהבה המכילה את מרכיב התשוקה ומרכיב המחויבות. סוג זה נחשב כבלתי יציב. אהבה עזה - אהבה שבה נמצא רק מרכיב התשוקה. סוג זה גם נחשב כבלתי יציב. אהבה רומנטית - אהבה שבה נמצאים מרכיבי האינטימיות והתשוקה. סוג זה נחשב כקצר טווח, ברוב המקרים. אהבה מושלמת - אהבה שבה נמצא מרכיב האינטימיות, מרכיב התשוקה ומרכיב המחויבות. לטענת סטרנברג, סוג זה קשה להשגה וקשה לשמור עליו לאורך זמן. פסיכולוגים אחרים הציעו שיש שישה סוגים של אהבה: אהבה לוהטת - מערכת יחסים המבוססת על תשוקה עזה לבן הזוג. אהבת משחק - מערכת יחסים המבוססת על משחק. אחד מבני הזוג מתייחס לאהבה כאל משחק. אהבה לוגית - מערכת יחסים המבוססת על חישובים רציונליים. אהבת חברים - מערכת יחסים המבוססת על חברות עמוקה בין בני הזוג. אהבה ללא אני - מערכת יחסים שבה אחד מבני הזוג מאבד את ייחודו ונטמע בבן הזוג השני. אהבה רכושנית - מערכת יחסים שבה אחד מבני הזוג מתייחס לבן הזוג השני בצורה רכושנית. מודל נוסף של אהבה פותח בידי הפסיכולוג אריך פרום, שראה באהבה את הדחף החזק והמשמעותי ביותר באדם, להתאחד עם הזולת, ובה ראה את הפתרון האידיאלי לבעיית הבדילות הקיומית שהאדם חווה בחייו. על פיו יש שלשה סוגים של אהבה: אהבה מזוכיסטית, שבו האוהב מתבטל כלפי מושא אהבתו ומוכן לעשות הכול בשבילו. בהתבטלותו, האדם נפרד מקיומו העצמי המכאיב והופך להיות חלק מהוויה אחרת, אותה הוא מעריך כגדולה וחזקה יותר. בדרגות גבוהות אהבה זו יכולה להגיע להערצה ואף לפולחן אישיות. אהבה סדיסטית, שבו האוהב מבטל את מושא אהבתו כלפי עצמו. האוהב מעצים את אישיותו בכך שהוא "בולע" את הזולת ושולט עליו, מכיוון שהוא רואה בו מכשיר להעצמה אישית ולבריחה מהחידלון ושאלות הקיום שלו. בדרגות הגבוהות אפשר למצוא אהבה זו אצל מנהיגים ו"גורויים" כלפי עדת מעריצים. אהבה בוגרת שהיא האידיאלית, שבו שני בני אדם עומדים זה מול זה במלוא אישיותם הלא מתבטלת, ומשלימים אחד את השני באופן הדדי, באופן שאינם מבטלים את עצמם אחד כלפי השני. היווצרות האהבה והימשכותה הפסיכולוגיות ברשייד וולסטר הסבירו את היווצרותה של האהבה הרומנטית תוך שימוש בתאוריית הריגושים הדו-גורמית של סטנלי שכטר. הן סוברות שעירור פיזיולוגי המיוחס לנוכחותו של פרטנר מתאים ליחסים רומנטיים מפורש כהתאהבות, גם כאשר הסיבה לאותו עירור שונה. כך, למשל, באחד הניסויים נמצא כי זוגות שצפו בסרט פעולה החליפו ביניהם יותר ביטויי אהבה ביציאה מהקולנוע בהשוואה לכניסה אליו, ואילו בקרב זוגות שצפו בסרט נייטרלי מבחינה ריגושית, לא נמצא כל הבדל בביטויי האהבה. עם זאת, אין לראות בתאוריית הריגושים אלא הסבר חלקי לתופעת ההתאהבות. האהבה ובחירת הפרטנר לאהבה תלויות גם בהערכתו העצמית של האדם. הפרטנר צפוי להיות כזה המספק גמולים הדומים לאלו המסופקים לו. לשם דוגמה, גברים עשירים נוטים לחזר אחרי נשים יפות, אך אדם אשר אינו מרגיש כי יש לו תמורה הולמת להציע, יסתפק בבת זוג מושכת פחות. ניסויים הוכיחו כי אדם שהערכתו העצמית הועלתה באופן מלאכותי ובאמצעות פידבק שרירותי, הרשה לעצמו לחזר אחרי פרטנריות אטרקטיביות יותר. לרעיון החליפין ההוגנים יש חשיבות גם בתוך הזוגיות עצמה, ולא רק בתחילתה. לתחושת בני הזוג שהצד השני מספק תמורה הוגנת להשקעתם יש חשיבות רבה, והעדרה של תחושה זו מסכן את הזוגיות. בניגוד לקלישאה לפיה "ניגודים נמשכים", נראה שלהתאמה בין בני זוג יש תפקיד חשוב ביצירת קשר ובהמשכתו. התאמה זו צפויה להוות תנאי מוקדם להצלחת קשר, אך, מאידך, היא עצמה נובעת בחלקה מהקשר. פסיכואנליזה פרוידיאנית של מושא האהבה פרויד התעסק רבות בקשרים בהם הדחף המיני משפיע ומנהיג את ההתנהגות כמו גם בדרך בה הדחף המיני מתעצב על ידי חוויות ילדות. במאמר שפרסם בשנת 1910 מתאר פרויד טיפוס גברי מוקצן הנמשך רק לנשים אשר שייכות לאדם אחר בין אם חבר, בעל או ארוס; ושמתנהגות בצורה זולה ומתירנית מבחינה מינית. המשיכה לנשים שאינן פנויות משרת סיפוק לדחפים תחרותיים ועוינים כלפי בן הזוג של האישה, ואילו נשים המתנהגות בצורה מתירנית מינית מעוררות רגשות קנאה בטיפוס גברי זה כלפי בני זוג המזדמנים שלהן. על פי פרויד טיפוס גברי זה מונע מחוסר התגברות תקינה על התסביך האדיפלי. חלק בלתי נפרד של הדמות האימהית היא השתייכותה בקשר זוגי לאב, וקשר עם האם יכלול פגיעה באב. ההסבר למציאת בת זוג בעלת מאפיינים מתירניים מורכב יותר ומכילה ניתוח של תהליך גילוי המיניות בתחילת גיל ההתבגרות. בגיל זה הנער נחשף לראשונה ל"סוד חיי המין" המעורר בוז ומרדנות בד בבד עם הריסת הסמכות ההורית כתוצאה מחשיפת פעילותם המינית, שלרוב בתחילתו מודחק. בנוסף לחשיפת "סוד חיי המין" לרוב נחשף הנער גם לנשים אשר עוסקות בזנות, והוא מגיע למסקנה כי ביכולתן של נשים אומללות אלו להכניסו לסודות חיי המין. בשעה שבה הוא מבין כי הוריו פעילים מינית "הוא מציין לעצמו מתוך היגיון ציני, שבעצם אין הבדל גדול כל כך בין האם לפרוצה". דברים אלו מעוררים בו את הדחפים והתשוקות הנושנות מילדותו, והוא מתחיל לחשוק מחדש באמו. אם דחפים אלו אינם חולפים הם מועברים לעולם הפנטזיות הלא מודע של העלם. קבעון של פנטזיות אלו ישפיעו על העדפתו של הבוגר את בן הזוג, בנוסף פרויד מציין כי משיכה של גברים צעירים לנשים המבוגרות מהם נובעת גם היא מפנטזיית האם. בסיום המאמר מבהיר פרויד כי תהליכים אלו נפוצים בקרב בני אדם רבים אם כי בצורה חלקית או מוחלשת. הסבר ביולוגי שמאל\|ממוזער\|250px\|סכמה של התאוריה על הכימיה של האהבה כימיקלים במוח האנושי הם מרכיב הכרחי להתאהבות. כימיקלים אלו פועלים במעגלים המוחיים המווסתים תגמול ומוטיבציה. בפרט ההורמונים אסטרוגן וטסטוסטרון מעורבים ביצירת התשוקה המינית; אדרנלין גורם לתחושת "פרפרים בבטן"; נוראפינפרין גורם להפעלת מערכת העצבים הסימפתטית אשר מאיצה את קצב פעימות הלב ומעלה את רמת העוררות לנוכח גירוי הקשור לבן הזוג; רמות נמוכות של הורמון הסרוטונין לאחר ההתאהבות גורמים לתסמיני התמכרות לבן הזוג. האפקט המשותף של הכימיקלים הללו בתוספת השפעתם של השינויים המעגליים במוח – גורם לאופוריה, תאווה, אובססיביות, יתר מרץ, חוסר שינה, חוסר תיאבון ותשומת לב ממוקדת באדם הנאהב. המנגנונים הביולוגיים שמובילים את ההתנהגות נבדלות בין גברים לנשים. אצל נקבות ההורמון אוקסיטוצין, המופרש בין היתר בעת קיום יחסי מין, משחק תפקיד חשוב ביצירת ההיקשרות בין בני הזוג ובשימור הקשר לאורך הזמן כמו גם בהיקשרות עם ילד. כמו כן ההורמון מהווה את הבסיס ליצירת מערכת יחסים מונוגמית. לעומת זו אצל גברים ההורמון המרכזי בתחזוק ההתנהגות החברתית בין בני הזוג הוא וזופרסין, כאשר התנהגות אופייניות להגנה על בת הזוג והצאצאים מקושרת להורמון זה. כמו כן מולקולות אשר מזוהות על ידי קולטני הריח הנמצאים באף משפיעות גם הן על תהליכי ההתאהבות והאהבה. מולקולות אלו הנקראות פרומונים לוקחות חלק בהסבר הבדלים בין אישיים במשיכה בין בני זוג, אך טיב המנגנון אינו ברור דיו עקב עדויות סותרות. (ראה.) השפעת הכימיקלים שהוזכרו מתעמעמת לאחר תקופת זמן מסוימת, וכשזה קורה הקשר הופך להיות דומה לקשר בין רעים. היבטים קוגניטיביים של אהבה מחקר שביצעו מדענים מאוניברסיטת מקוורי הראה כי המוח האנושי מפתח תודעת זיכרון משותפת במהלך ניהול מערכת יחסים זוגית ממושכת. במחקר נתנו לאנשים המצויים בקשר זוגי תרגילי זיכרון משותפים, ומצאו כי זוגות אוהבים שהקשר ביניהם הוגדר כאינטימי הצליחו להשתמש במערכת ידע משותפת, מבוססת זיכרון, כדי להעלות זיכרונות בצורה טובה יותר. מחקר מוקדם יותר שנעשה על ידי חוקרים מאוניברסיטת וירג'יניה מצא שלרגש האהבה אפקט נוירולוגי: אדם שאוהב אדם אחר, מחשיב אותו כחלק מעצמו. במחקר הנבדקים עברו סריקות מוחיות, fMRI שבאמצעותן נבחנה הפעילות המוחית שלהם בסיטואציות מאיימות. המחקר כלל שלוש סוגי סיטואציות: הראשונה, הנבדקים עצמם היו תחת איום, בשנייה אדם שהם אהבו היה תחת איום ובשלישית אדם זר. השוואת הסריקות המוחיות הראתה כי התגובות הרגשיות בזמן שהנבדקים היו נתונים באיום וגם בזמן שאדם שאהבו היה נתון באיום היו זהות. נתונים אלו תומכים בהשערה כי האדם מזהה את האדם שהוא אוהב כחלק מעצמו: וברגע שהוא נתון בסכנה, הוא ירגיש כאילו הוא נתון בסכנה גם. בספרות ובפילוסופיה פילוסופים, משוררים וסופרים רבים הגו בשאלה מהי האהבה וכיצד ניתן להגדיר אותה. אפלטון הגדיר את האהבה בביטוי הממצה: "האהבה היא התשוקה להוליד בתוך היופי". הפילוסופים היוונים דנו רבות בשאלה מה מבדיל בין אהבת אמת לבין אהבת בוסר. הדיונים עסקו גם במיתוס של אריסטופאנס על הנפש התאומה, על פיו "בראשית חיו בני האדם מחוברים בזוגות, לכל יצור היו שני ראשים, 2 לבבות ו-4 רגליים ו-4 ידיים. ושתי הנפשות אהבו זו את זה אהבה גדולה ובילו את כל חייהם באושר שמיימי. אושר זה גרם להם לחטא ההיבריס וכתוצאה מכך נענשו על ידי האלים: זאוס חצה כל ייצור לשנים באמצעות חזיז הברק שלו והפריד כל איש מנפשו התאומה. ללא החצי השני, חייו של כל אדם היו מלאים כאב, וכדי להתגבר עליו הוא חיפש אחר החצי השני שלו - נפשו התאומה, על מנת שיוכל להתאחד עמה ולבלות איתה יחד." לפי מיתוס זה, המופיע ב"המשתה" של אפלטון - אהבת אמת אפשרית רק בין שתי נפשות תאומות ושאהבה אמיתית בהכרח הדדית. בראשית העת החדשה הפילוסוף ברוך שפינוזה כתב כי לכל אדם שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. מרגשות אלה נגזרת רגשת האהבה. לפי שפינוזה, "אהבה היא שמחה בליווי אידיאה של סיבה חיצונית". כלומר, אהבה היא תחושה של שמחה הנגרמת כל פעם שהנפש מעלה ברוחה סיבה חיצונית, כגון אשה יפה. שמחה, לפי שפינוזה היא "היפעלות (רגש) שעל ידו באה הנפש לידי שלמות מרובה מבתחילה", הגדרה זו היא הגדרה מאוד אגוצנטרית ומגדירה את האהבה לפי מידת השמחה שגורם מושא האהבה לאוהב, ולא לפי מידת הנכונות של האוהב להקריב למען מושא אהבתו (הגדרה אלטרואיסטית). לפי הגדרה זו של שפינוזה, דייג אכן אוהב דגים. לכן, סביר להניח שהשימוש שלו במילה "אהבה" איננו מיוחד ל"אהבה רומנטית". הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט ציין כי "לא היה בעבר פילוסוף גדול כלשהו, שלא ראה חובה לעצמו להעלות תורת אהבה משלו.". בדומה לשפינוזה, הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק סבר שניתן להעמיד את כל מערך הרגשות סביב מספר מצומצם של רגשות. אצל לוק כיאה לאמפרציסט היו אלו תחושות ולא רגשות: הנאה וכאב (במקום עצב ושמחה אצל שפינוזה). אם כן, משתי תחושות הבסיס גוזר לוק את תפיסת האהבה שלו. האהבה לדבריו של לוק היא תוצר של הנאה וההפך השנאה היא תוצר של כאב; אני אוהב את מה שאני נהנה ממנו ושונא את מה שאני שכואב לי ממנו. לדוגמה: אדם האומר שהוא אוהב ענבים, מתכוון לכך שאכילת ענבים מסיבה לו הנאה. אם כן, האהבה אינה אלא "מחשבת עונג" על הנאה ספציפית בהימצאה כמו גם בהיעדרה. סטנדל, מגדולי הסופרים הצרפתיים, הציג בספרו "האהבה" את האהבה כתאוריה של "ההתגבשות" (קריסטליזציה), כפרי של הזיה. כשם שענף שנזרק למכרה מלח מתכסה בגבישים מזהירים המקשטים את הענף, כך הדימוי האמיתי של האישה שנופל לתוך נפשו של הגבר, מתכסה ברקמה של דמיונות, המקשטים אותו בכל סוגי השלמות האפשרית. האדם מתאהב כאשר דמיונו מקרין סגולות לא קיימות בזולת, וכאשר הוא מתפכח מהן, גם נעלמת האהבה. הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסֶט התנגד נחרצות לתפיסה זו, שראה בה גימוד וסילוף של האהבה, ובמסתו "פניה של האהבה" מ-1926 הגדיר את האהבה "כפעולה צנטריפוגלית של הנפש, הפונה לעבר מושא האהבה בזרימה מתמדת, ואופפת אותו באהדה חמה, מאחדת אותנו עמו, ומאשרת בעליל את קיומו". על פי אי גאסט פעולת האהבה היא מעשה אי רציונלי שבוקע מהמקום ההיולי והאותנטי של האדם, ומגלה את הרבדים הפנימיים שלו בבחירת מושא אהבתו, אי גאסט מבחין בין התאהבות לבין אהבה, בעוד שבהתאהבות הוא רואה "הלם ארוטי" ו"מצב נפשי נחות" ומכני, שבו כל שימת הלב ותודעתו של האדם כולה מצטמצמת למושא אהבתו, ויש בה דמיון רב להתלהבות מיסטית ומצב היפנוטי, הוא מאמץ את הגדרתו של אפלטון לאהבה כתשוקה להפרות את השלמות ולהוליד בתוכה, התשוקה להגיע לאיחוד והתערות, וגם להותיר סמל שלבש בשר לאיחוד הזה. הגדרה נוספת שלו לאהבה שהיא התמזגות טוטלית ובמילותיו "האהבה הצרופה מתאפיינת בשני מרכיבים הקיימים בה בעת ובעונה אחת: תחושה של 'הקסמות' מן הזולת היוצרת 'אשליה' גמורה בתוכנו, האומרת כי שאפנו את הזולת בתוכנו, עד לעומק ההווייתי העמוק שלנו, והוא חי בנו הוויה שלמה שורשית". שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\| אריך פרום, מחבר "אמנות האהבה" הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום שהקדיש לעניין ספר בשם "אמנות האהבה", ראה באהבה את התשובה לבעיית הקיום האנושי ולחוויית הבדילות האנושית, שאותה ראה כאם כל המצוקות. הוא קבע כי האהבה היא אמנות, שיש ללמוד אותה מבחינה תאורטית ויישומית, כשם שלומדים מוזיקה, נגרות או הנדסה. את האהבה הגדיר כ"השגת אחדות בינאישית בהתמזגות עם נפש שנייה", והריסת המחיצות המבדילות בין האדם לזולתו. "פרדוקס של שתי נפשות שהיו לאחת, ובכל זאת נשארו שתיים". עוד קבע שלכל צורות האהבה יש יסודות משותפים והם:1. הדאגה הפעלתנית לחייו והתפתחותו של מושא האהבה.2. חוש האחריות לקיומו הפיזי או לצרכיו הנפשיים של מושא האהבה.3. יחס הכבוד - לראות את האדם כמו שהוא, לחוש בעצמיותו הייחודית ולדאוג שיתפתח כפי שהוא.4. ידיעתו והכרתו של האדם, לחדור אל סודו, ולהיות איתו בברית. הגדיר את האהבה כהכרה בסגולת יחידאותו של אדם אחר, וראייתו בכל עצם אנושיותו ואישיותו. האהבה לתפיסתו היא פן אחד של תופעה אנושית מקיפה יותר שהוא מכנה אותה בשם "התעלות מעבר לעצמו". אחרים, בייחוד משוררים, העדיפו להגדיר את האהבה באמצעות אלטרואיזם ונתינה חסרת-גבולות כלפי מושא האהבה. באמנות שמאל\|ממוזער\|250px\|"אהבה", פסלו של רוברט אינדיאנה המוצג במוזיאון ישראל שבירושלים. שמאל\|ממוזער\|250 פיקסלים\|כרזה על האהבה, בפתח בית בנווה צדק באמנות, על כל סוגיה וגווניה, האהבה לוקחת חלק מרכזי, הן באמנות המקצועית והן באומנות העממית. ביצירות מוזיקליות, סיפורים, שירים, ציורים ופסלים האהבה היא נושא שכיח, המופיע באמנות של כל לאום או שכבת גיל. בתקופה היוונית והרומית האהבה במיתולוגיה היוונית והרומית מאזכרת את דמותו של ארוס הוא קופידון (אמור) לעיתים עם ולעיתים בלי בת זוגו - פסיכה. בימי הביניים נמנעו אמנים מלתאר את מעשה האהבה עצמו ונטו לרוב לתאר אהבה מיוצגת באהבת אם לבנה, בעיקר בציורי המדונה. איורי המאה ה-19 במאה ה-19 נעשה שכיח יותר מופע האהבה הארוטית, בעיקר אהבה בין אישה צעירה לבין גבר. שאר סוגי האהבה כמו אהבת גברים, אהבת נשים ואף אהבה מבוגרת זוכים לייצוג מועט. במאה ה-20 הפכו ייצוגי האהבה באמנות להיות חושניים יותר, עירום מרומז הפך לעירום חזותי ואף הוצג מעשה האהבה עצמו. בשירה ובמוזיקה המודרנית במוזיקה המודרנית (רוק, פופ, ראפ, מזרחית וכולי) מדובר על אהבה בחלק משמעותי מהשירים. והאהבה, על צורותיה וגווניה (רומנטית, עיוורת, אהבת רעים ועוד), גם כשאינה מוסברת בפירוש, מתפרשת בשירים. חיים נחמן ביאליק מתאר בשירו "הכניסיני תחת כנפך", את הגעגועים לאהבה במילים: "הכניסיני תחת כנפך / והיי לי אם ואחות / ויהי חיקך מקלט ראשי / קן תפילותי הנידחות". והוא שואל: בשירו של אברהם חלפי "עטור מצחך" נאמר: "לא הייתי רוצה להיות לך אח / לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך" - מדובר על כך שהדובר רוצה את האהבה הפיזית והרומנטית, מעבר לאינטימיות והמחויבות). המשורר העכשווי אליעז כהן הרבה לעסוק בנושא, ספרו מחר הירח יזרע - נ"א שירי אהבה, עוסק כולו בנושא. אהבה ביהדות ביהדות קיימות שלוש מצוות הקשורות לאהבה, ממש מדאורייתא: אהבת הָרֵעַ – "ואהבת לרעך כמוך" () אהבת הגר - "ואהבת לו [לגר] כמוך" (), "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" () אהבת ה' – "ואהבת את ה' אלוהיך". (, ) נוסף לכך מורה היהדות על עוד מושאים הראויים לאהבה, למשל אהבת האדם את עצמו, בן/בת הזוג, המשפחה, ארץ-ישראל, התורה, החכמה ועוד. אופייני שביהדות, האהבה נטולת יצר ובאה לידי הגשמה על פי התניות. אהבת הזולת על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" אמר התנא רבי עקיבא "זהו כלל גדול בתורה". כלל זה גורס כי האדם יעניק לרעיו וסובביו את אותה אהבה שהוא מעניק לעצמו. לכן חז"ל דורשים מהאדם קודם כל לאהוב את עצמו, ואז הוא יוכל להעניק לרעיו ולסובביו את האהבה שהוא חש בעצמו. כהשלמה שלילית לציווי זה, אמר - עוד לפני רבי עקיבא - הלל הזקן: "דעלך סני, לחברך לא תעביד",תלמוד בבלי שבת לא ע"א כלומר: מה ששנוא עליך - אל תעשה לחבריך. הרמב"ן וגם הרמב"ם הבינו את הפסוק כדרישה מצד האוהב, שישאף לרווחת חברו, כלומר לספק לו עושר, כבוד, ידיעה וחכמה - במידה שהוא היה רוצה לעצמו (ספר המצוות, מצוות רו). את המצווה הזאת הוא מרחיב במשנה תורה והיא כוללת ביקור חולים, ניחום אבלים, לוויית המת, לשמח את הכלה והחתן וסיפוק צורכיהם (משנה תורה הלכות אבל יד, הלכות מתנות עניים ח ועוד). חז"ל לא הסתפקו בהדרכה כללית לאהבה, אלא גזרו מכך הלכות שונות ובהם להעניש חוטא באהבה ולא בשנאה ובנקמה. ולבחור לאדם שראוי לעונש, עונש שיסבול בו פחות. חז"ל הורו לגבר לא לקדש אישה מבלי שראה אותה, למשל על ידי שליח, בגלל החשש שהיא תתגנה עליו ברגע שיראה אותה, והוא יפגע בה בניגוד לצו של ואהבת לרעך כמוך. מכיוון שלא ניתן לצוות על אהבה, החכמים למעשה הימרו מצווה זו בפעולות שראוי שראוי שאדם יבצע כלפי הזולת. מצוות אהבת הגר, היא מצווה מנומקת: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". היהודי מצווה לאהוב את הגר, ולספק לו את מחסורו, כפי שאלוהים נוהג כלפי האדם: 'לתת לו לחם ושמלה', 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם'. על פי ספר החינוך: (ספר החינוך תל"א:). ביהדות ניטש ויכוח על מיהו 'גר', והרמב"ם נתן למילה משמעות מצמצמת (ספר המצוות רז), ואילו אלבו העניק לה משמעות אוניברסלית (ספר העיקרים, ג כה). אהבת ה' אהבת ה' (כינוי לאלוהים) היא מצוות עשה מהתורה הכתובה בפרשת שמע ישראל, פרשה מרכזית ביהדות שמונחת בתפילין ונקראת פעמיים ביום בקריאת שמע: בפרשת והיה אם שמוע, אלוהים מודיע לבני ישראל שאם הם יעבדו אותו באהבה בכל ליבם ובכל נפשם, הוא יברך אותם ואת יבולם: בשתי הפרשיות מצווים עם ישראל לקבוע את הפרשיות האלו בליבם, ללמד אותם לבניהם, לקשור אותם על ידיהם וראשם (תפילין), ולכתוב אותם על מזוזות ביתם (מזוזה). הרמב"ם קובע שהדרך הראויה בעבודת ה' היא האהבה, כלומר אמונה לשמה, ואילו היראה, כלומר אמונה שלא לשמה, היא בדרגה פחותה יותר. חז"ל וכן רבים מהפילוסופים היהודים נדרשו לעניין אהבת האל בתמצית אהבת האל היא קודם כל להכיר את דבריו, לדבוק בדרכיו, ולהתענג בהשגת האל - וכדברי רמב"ם: 'שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציוויו ופעולותיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג (ספר המצוות ג'); ומתוך ש'יראה מהן חכמתו שאין לה ערך ואין קץ, מיד הוא אוהב [אותו] (משנה תורה, יסודי תורה ב'). על פי סטיבן הארווי: אהבה שתלויה בדבר ואהבה שאינה תלויה בדבר חז"ל לימדו: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן" (פרקי אבות ה:טז).ראו אפלטון (המשתה ש' 183); אריסטו, אתיקה ניקומכאית 8,3; 9, 1-3), אברבנאל (פירוש לשמואל א' ח); אהבה התלויה בדבר היא אהבת הנעים, המענג והמועיל; ואילו אהבה שאינה תלויה בדבר, היא דאגה לנאהב ללא מניע או סיבה חיצוניים. אהבה זו למעשה אינה אנושית, ובהקשר התאולוגי היהודי היא באה לידי ביטוי בלימוד תורה לשמה או בעבודת ה' מתוך אהבה גרידא. היהודי נקרא לאהוב את השם, שלא מתוך יראה או מתוך ציפייה לשכר. החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט הדגישו את חשיבותה של העשייה מאהבה בעבודת ה'. על פי הרמב"ם, בפירושו למשנה אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבה שתוכן רוחני הוא המעורר אותה. וכיוון שהרוח היא נצחית, היא קיימת לעולם ואינה חולפת. על פי אלבו (מאמר שלישי) אהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבת הטוב. על פי רבי עקיבא, מגילת שיר השירים היא קודש קודשים,משנה ידיים ג, ה. בשל תפיסתו שהיא מבטאת את האהבה שיש בין האדם לה'. מעבר לאהבות אלו, גם האהבה הפשוטה שמגלמת שיר השירים, אהבת איש ואשה, תופסת מקום כשיאה של אהבת הרֵע, ומתוארת בשיר השירים: ראו גם התאהבות אהבה אפלטונית ט"ו באב ולנטיין דיי אגאפה לקריאה נוספת אריך פרום, אמנות האהבה, 1956 אליזבת בדינטר, גם אהבה: תולדותיה של אהבת אם מן המאה ה-17 ועד המאה ה-20, הוצאת ספרית מעריב 1985 יהודה אברבנאל, שיחות על האהבה, (תרגום מאיטלקית: מנחם דורמן), הוצאת מוסד ביאליק 1983 חוסה אורטגה אי גאסט, מסות על אהבה, (תרגום מספרדית: יורם ברונובסקי), כתר הוצאה לאור, 1985 רוברט ג' סטרנברג, החץ של קופידון - פסיכולוגיה של אהבה, הוצאת אריה ניר ליאו בוסקאליה, לחיות ולאהוב, זמורה ביתן מוציאים לאור, 1982 ליאו בוסקאליה, לאהוב זה את זה, הוצאת מודן גדעון לב, אההבה, הוצאת מטר, 2015 איילה מלאך פיינס, התאהבות, הוצאת מודן פסיכולוגיה חברתית - פרק 11, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה נפתלי רוטנברג, אילת אהבים, עיונים בחוכמת האהבה, ידיעות ספרים, 2004 יורם יובל, מה זאת אהבה, הוצאת קשת צבי נאור, הכימיה של האהבה: גנים, הורמונים ואהבה, הוצאת משכל, 2011 אווה אילוז, מדוע האהבה כואבת, כתר הוצאה לאור, 2013 חיים שפירא, אהבה, זה כל הספר, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2014 גיליון המוקדש לנושא "אהבה", משקפיים, 18, אפריל 1993, מוזיאון ישראל עדה למפרט, האבולוציה של האהבה, הוצאת משרד הביטחון - האוניברסיטה המשודרת, 1994 עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), מילים פשוטות, הוצאת מגיד, 2023, הפרק "אהבה", עמ' 157–170 Sternberg, R. J. (1986). A triangular theory of love. Psychological Review, Vol 93 (2). 119-135 Sternberg, R. J. (1997). Construct validation of a triangular love scale. European Journal of Social Psychology, Vol 27 (3). 313-335 Sternberg, R. J. (1998). Triangulating love. The psychology of love (pp. 119–138). New Haven, CT, US: Yale University Press קישורים חיצוניים אהבה באוספי הספרייה הלאומית, כתבות על שירי אהבה, מכתבי אהבה, כתובות ועוד, מתוך בלוג "הספרנים". טלי וישנה, אהבה עיקשת, האייל הקורא אהבה, באנציקלופדיית המקרא של "גשר" הקו הדק בין אהבה לקנאה , 11 בנובמבר 2009, אתר אוניברסיטת חיפה - על תפישת האהבה של דליה רביקוביץ מגזין אהבה, באתר הארץ, 31 בינואר 2017 גדעון לב, אהבה ושִברה, הליקון, גיליון 124, קיץ 2018, עמ' 76–79 הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:רגשות	2024-09-24T04:57:41
ג'נין	ממוזער\|250px\|ג'נין בציורו של דייוויד רוברטס מ-1839 250px\|ממוזער\|שמאל\|המסגד בג'נין בשנת 1925 לערך ממוזער\|טקסט=משה דיין ופמלייתו בעת סיור בג'נין, 1970, בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית\|משה דיין ופמלייתו בעת סיור בג'נין, 1970, בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית ממוזער\|שמאל\|האוניברסיטה הערבית-אמריקאית בג'נין גֶּ'נִין (בערבית: جنين) היא עיר ברשות הפלסטינית שנמצאת בגבול בין צפון השומרון לדרומו של עמק יזרעאל, הנמצאת בתחומי שטח A. מרבית תושביה מוסלמים ומיעוטם נוצרים. בעיר עצמה מתגוררים כ-48 אלף תושבים ובנפת ג'נין כ-250 אלף נוספים. רבים מתושבי העיר מתפרנסים מחקלאות ומייצור פחם עץ. במרכז העיר נמצא מחנה הפליטים ג'נין, המאכלס פליטים פלסטינים מתקופת מלחמת העצמאות וצאצאיהם. היסטוריה ג'נין מזוהה עם "כּני" (גיני) המוזכרת בתעודות מצריות מתקופת הממלכה התיכונה, ועם עיר הלויים עין גנים בנחלת שבט יששכר, המוזכרת בספר יהושע. החילופים בין האות מם סופית במילה "גנים" לאות נון סופית בשם "ג'נין" הם תופעה רגילה במקרא. יש המזהים את ג'נין עם בית הגן, המוזכרת בספר מלכים ב' כחלק ממסלול בריחתו של אחזיה מלך יהודה מיהוא. ייתכן במהלך השנים הוסב שם העיר ל"גינת". חוקרי ארץ ישראל: הנוסע רבי אשתורי הפרחי והחוקר ישעיהו פרס זיהו את עין גנים עם ג'נין של ימינו. בספר יהודית מוזכרת "גיני" כיישוב יהודי אשר סמוך אליו חנה מחנה הוליפרנס. יוסף בן מתתיהו מזכיר בספרו "מלחמת היהודים" את גנים כיישוב הממוקם בצפון השומרון. הצלבנים קראו לג'נין "גרין הגדולה" לעומת זרעין שנקראה "גרין הקטנה" (לה פטיט גרין). סמיכות השמות הייתה ככל הנראה משום שההולך משומרון צפונה עובר בג'נין ואחר כך בזרעין שבעמק יזרעאל. ידוע כי יהודים התגוררו בעיר בתקופת ימי הביניים ועסקו במסחר וברפואה. במחצית הראשונה של המאה ה-17 ביקר בארץ ישראל הכומר אבגניוס רוג'ה, ודיווח כי הנוצרים והיהודים העוברים במקום, נאלצים לשלם כופר כשברצונם להגיע מהגליל לירושלים. המאה ה-20 במלחמת העולם הראשונה שימשה ג'נין בסיס לכוחות של האימפריה העות'מאנית וגרמניה. בכניסה לעיר ממערב אנדרטה של חיל האוויר של הצבא הגרמני לנופליו במלחמה – קיר אבן ועליו מדחף של מטוס. בראשית שנות ה-20 הייתה ג'נין מרכז המחוז שכלל את צפון הרי השומרון ודרום עמק יזרעאל. התגוררו בג'נין כ-1,500 ערבים מוסלמים. היה בה שוק, שני מסגדים, שני בתי ספר, בית דואר וטלגרף. בשנת 1922, הוקם מחנה צבא בריטי באתר אל-ח'רוּבֶה 3 ק"מ מצפון מזרח לגרעין העיר. המחנה הוקם בעבודת כפיים של חבורות חלוצים וחלוצות אנשי העלייה השלישית שאורגנו על ידי הסתדרות העובדים, ביניהם חבורה בשם: 'קבוצת וילנה'; שכרם שולם מתקציב 'העבודות הציבוריות' שיזם הממשל הבריטי בארץ ישראל. על פי מפקד האוכלוסין הבריטי של 1922, באותה תקופה התגוררו בעיר 2,637 תושבים, מתוכם שבעה יהודים שמרביתם שירתו במשטרת ג'נין, ובשנת 1931 התגוררו בעיר ארבעה יהודים בלבד. בשנת 1943 הכינה מפקדת ההגנה בראשות משה סנה תוכנית התיישבות, שהציעה להקים בסביבות ג'נין כעשרה יישובים חדשים, וזאת במטרה להקיף את העיר ביישוב יהודי, אך תוכנית זו לא יצאה לפועל. מפגעים בראשות עז א-דין אל-קסאם יצאו מן העיר בתקופת המנדט הבריטי ופגעו באוכלוסייה היהודית. בתקופת מאורעות 1936–1939 שימשה העיר בסיס לכנופיות. ב-24 באוגוסט 1938, נרצח בג'נין פקיד בכיר של הממשל הבריטי – סגן מושל אחד המחוזות. כתוצאה מזה, נהג השלטון הבריטי בהענשה קולקטיבית כלפי תושבי ג'נין. כמו כן, נדרש אדריכל הערים של המנדט, הנרי קנדל, לתכנן כביש עוקף לעיר, שימנע חיכוך מיותר בין פקידי הממשל לפורעים. במלחמת העצמאות כבש כוח צה"ל, שכלל את גדוד 21 של חטיבת כרמלי, את ג'נין לזמן קצר אך נסוג בשל מתקפת נגד של הכוחות העיראקים בסיוע כוחות מקומיים, תוך שהוא סופג אבדות כבדות. בקרב שהתקיים ב-3 ביוני 1948 נהרגו 45 לוחמים מגדוד 21. לוחם האצ"ל ברוך מזרחי, גר, מוסלמי במקור, נשלח לג'נין ונתפס. הוא נהרג וגופתו הוחבאה במערה ליד ג'בע בצפון השומרון. בסיום המלחמה נכללה העיר בשטחי יהודה ושומרון שבשליטת ירדן. בתקופת פעולות התגמול חדרו כוחות צה"ל לעיר ושבו שבויים, במטרה להחליפם ביצחק ג'יבלי, לוחם 101 שנפל בשבי בפעולה בעזון. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את יהודה ושומרון מהירדנים, ובכלל זה את העיר ג'נין. במסגרת הסכמי אוסלו נמסרה העיר בשנת 1996 לשליטת הרשות הפלסטינית והיא הוגדרה כשטח A. המאה ה-21 במהלך האינתיפאדה השנייה הייתה העיר מעוז של תנועת הג'יהאד האיסלאמי, ונודעה במספר הרב של מחבלים מתאבדים שיצאו ממנה לשטח ישראל. בשל כך היא אף זכתה לכינוי "בירת המתאבדים". באפריל 2002 יצא צה"ל למבצע חומת מגן, על מנת לבלום את סדרת הפיגועים, ובפרט פיגועי ההתאבדות, שיצאו מיהודה ושומרון. אחת הפעולות המרכזיות במבצע הייתה הקרב במחנה הפליטים ג'נין. גם לאחר תום מבצע חומת מגן המשיכו מחבלים לפעול בעיר, שנקלעה לתוהו ובוהו מנהלי, ופעילי הג'יהאד האיסלאמי וגדודי חללי אל אקצא (בראשות זכריא זביידי) המשיכו בניסיונות להוציא פיגועים לשטח ישראל, ובעיקר לערים חדרה, עפולה ונתניה. השלמת בניית גדר ההפרדה בצפון השומרון, הפעילות הנרחבת של צה"ל והשב"כ בעיר ובכפרים הסמוכים לה והתחזקות מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית בעיר בסיוע ארצות הברית, הובילו לירידה דרסטית בכמות הפיגועים היוצאים מג'נין, אף שחוליות טרור המשיכו לנסות להוציא לפועל פיגועים בשומרון ובשטח מדינת ישראל. במקביל לכך חל שיפור במצבה הכלכלי והמנהלי של העיר ובחופש התנועה שמאפשר צה"ל באזור. בשנת 2020 ארגון פת"ח חנכו בעיר אנדרטה לזכרם של 52 חללי העיר שנפלו במלחמתם למען שחרור פלסטין, ולזכר יאסר ערפאת, שנרצח בידי הציונים לדבריהם. מאז 2020 שימשה ג'נין כמעוז טרור - פיגועים רבים יצאו מגבולות העיר, ומערכת הביטחון הישראלית פעלה פעמים רבות בעיר לסיכול פעולות כאלה.. מחנה הפליטים ג'נין מחנה הפליטים ג'נין הוקם בשטח העיר ג'נין בשנת 1953, למגוריהם של פליטים פלסטינים שנמלטו במהלך מלחמת העצמאות, בעיקר מהכרמל ומאזור חיפה. שטחו הנוכחי של המחנה הוא כ-0.42 קמ"ר, ורשומים בו למעלה מ-16,000 פליטים. במהלך מבצע חומת מגן, בשנת 2002, נערך במחנה קרב קשה בין כוחות צה"ל ובין מחבלים. המאמץ להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לאבדות רבות בקרב הפלסטינים, ולהרס רב במחנה הפליטים ג'נין, לאחרי שהוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים וכן עקב ריבוי מטעני החבלה שהוטמנו ברחבי המחנה ואף בעיר ג'נין עצמה. נוהל הריסת הבית כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר את עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם ה"סכין" שלו. בישראל העריכו כי נהרסו כ־80 בתים בשטח שגודלו כעשרה דונם. עם זאת, הארגון Human Rights Watch טען כי ישראל הרסה 140–170 בתים לחלוטין וגרמה נזק חלקי למספר רב יותר של מבנים, ושתוך כדי הריסת הבתים פגעו גם באזרחים לא חמושים רבים. שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ושוטחה כליל באמצעות הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו הפלסטינים. הקרב הסתיים עם 23 חיילים ישראלים הרוגים ו-52 פלסטינים הרוגים, רובם מחבלים. הקרב זכה לתהודה בינלאומית עקב ההרס הרב וההאשמות שהעלו הפלסטינים על טבח שביצע צה"ל במחנה שהופרכו בסופו של דבר. בשנים 2022–2023 יצאו פיגועים רבים ממחנה הפליטים ג'נין, ועקב כך נהרסו בתי מחבלים במחנה, ונערכו, במסגרת מבצע שובר גלים, פשיטות אחדות של צה"ל על המחנה, שבהן נהרגו פלסטינים, מרביתם מחבלים, שפתחו באש על כוחות צה"ל. פעילות זו הגיעה לשיא ב-26 בינואר 2023, בקרב במחנה הפליטים ג'נין, פשיטה של צה"ל והימ"מ שבה נהרגו 11 פלסטינים (10 מהם מחבלים) ונעצרו מבוקשים אחדים, וסוכל פיגוע שהוגדר כפצצה מתקתקת. ב-26 ביוני 2023 שוגרו שתי רקטות מג'נין לכיוון היישוב רם און אשר נפלו בשטח הרשות הפלסטינית. ב-3 ביולי 2023 פתח צה"ל במבצע בית וגן במטרה לסכל את תשתיות הטרור בעיר. ב-12 בדצמבר 2023 במקביל למלחמת חרבות ברזל, פתח צה"ל במבצע נוסף בעיר ובו סיכל תשתיות טרור ומחבלים על ידי כלי טיס וכוחות חי"ר. המבצע הגיע לסיומו ב-14 בדצמבר. קישורים חיצוניים מחנה הפליטים ג'נין, באתר אונר"א אהרן אורבך, עמיחי מרחביה ואוריאל שרעבי, עין גנים: ההיסטוריה היהודית בג'נין (הספר השלם מופיע גם כאן), ירושלים תשס"ה יואל אליצור, עין גנים, בית הגן וג'נין, על אתר - ביטאון לענייני ארץ ישראל במקורות רפאל ישראלי, על תסמונת ג'נין - 1983, "ג'רוזלם פוסט", 5 במרץ 2002 Raphael Israeli, Poison - modern manifestations of blood libel, Lexington Books, 2002 מפה מפורטת של ג'נין בחמישה גליונות, 1930 1:1250, (באנגלית) - אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית תצלום אוויר של ג'נין, 1945, עם כיתוב המתייחס לאתרים מסומנים (באנגלית) - אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית הערות שוליים * קטגוריה:השומרון: יישובים קטגוריה:נפת ג'נין קטגוריה:אתרי המקרא קטגוריה:הרשות הפלסטינית: ערים ג'נין (גני)	2024-10-16T16:41:12
צבא הגנה לישראל	ממוזער\|שמאל\|thumbtime=43\|330px\| צה"ל – צבא הגנה לישראל – וידאו צבא הגנה לישראל (ידוע בעיקר בראשי התיבות צה"ל, וכן בצורה צבא ההגנה לישראל) הוא צבאה של מדינת ישראל והארגון המרכזי במערכת הביטחון הישראלית. צה"ל משמש ככוח ההגנה העיקרי האמון על קיומה של מדינת ישראל. לצה"ל שלוש זרועות: אוויר, ים ויבשה. השירות בצה"ל הוא חובה, וחלקים גדולים מהאוכלוסייה משרתים בו. צה"ל נחשב לצבא החזק ביותר ב ולאחד הצבאות המתקדמים, החזקים והמיומנים ביותר בעולם. צה"ל הוקם במאי 1948, שבועיים לאחר הקמת המדינה. טרם הקמתו, פעלו בארץ ישראל שלוש מחתרות עבריות מרכזיות (ההגנה, אצ"ל ולח"י). בהתאם לחוק יסוד: הצבא (1976), צה"ל נתון למרוּת הממשלה, והשר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון. במבנה צה"ל, הדרג הפיקודי העליון בצה"ל הוא המטה הכללי, ובראשו עומד ראש המטה הכללי (בראשי תיבות: הרמטכ"ל). הרמטכ"ל ה־23 והנוכחי של צה"ל הוא רב-אלוף הרצי הלוי (מאז ינואר 2023). סדר הכוחות של צה"ל נאמד (לפני קיצור שירות החובה ב־2015) בכ־176,500 חיילים, מתוכם 42,000 קצינים וחיילים בקבע, ובנוסף 445,000 חיילים במילואים, ותקציבו השנתי כ־70 מיליארד שקלים חדשים (2017). תקציב צה"ל מדורג במקום ה־14–15 העולמי (2022). בנוסף לתפקידו הביטחוני צה"ל משרת משימות לאומיות, כמו התיישבות בכל שטחי מדינת ישראל באמצעות הנח"ל, ביעור הבערות והנחלת השפה העברית באמצעות מורות חיילות, אימונים קדם־צבאיים באמצעות הגדנ"ע, ומשימות חילוץ והצלה באמצעות יחידת החילוץ וההצלה הארצית. היסטוריה הקמת צה"ל ומלחמת העצמאות שמאל\|ממוזער\|250px\|הנפת דגל הדיו במבצע עובדה בו כבש צה"ל את אילת. מבצע זה סימן את סיומה של מלחמת העצמאות צה"ל הוקם כשבועיים לאחר קום מדינת ישראל, תוך כדי קרבות מלחמת העצמאות. הממשלה הזמנית החליטה על הקמתו וראש הממשלה, דוד בן-גוריון חתם על "פקודת צבא הגנה לישראל" ב־26 במאי 1948, ערב ל"ג בעומר, וב־31 במאי פרסם "פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל". הפקודה כללה את ההוראה החד־משמעית שלא יתקיים כוח צבאי במדינת ישראל מלבד צה"ל, נוסח זה שימש מאוחר יותר כהנמקה להפסקת פעולתם של הכוחות המזוינים של המחתרות. צה"ל התבסס על המבנה הארגוני של ארגון ההגנה (ומכאן שמו "צבא ההגנה"), כדי לשמש ככוח הלוחם העיקרי של מדינת ישראל, ומיזג לתוכו גם לוחמים מהבריגדה היהודית והמחתרות האחרות – האצ"ל והלח"י. עם הקמת צה"ל פורקו חטיבות "ההגנה" והפלמ"ח והוכפפו לפיקוד צה"ל. שתים עשרה החטיבות שפעלו במלחמת העצמאות (שהוקמו ברובן על ידי "ההגנה") (חטיבת לבנוני (חטיבת הצפון) חולקה לחטיבות גולני, כרמלי, יפתח ועודד): 1. חטיבת גולני 2. חטיבת כרמלי 3. חטיבת אלכסנדרוני 4. חטיבת קרייתי5. חטיבת גבעתי 6. חטיבת עציוני 7. חטיבה 7 8. חטיבה 89. חטיבת עודד 10. חטיבת הראל 11. חטיבת יפתח 12. חטיבת הנגב בראשיתו כלל צה"ל מספר חילות: חיל הרגלים – שהורכב מחטיבות החי"ר השונות של ההגנה והפלמ"ח, חיל ההנדסה – שהוקם עוד ב־1947, חיל השריון – שכלל את חטיבה 7 וחטיבה 8 והפעיל בעיקר משוריינים, חיל התותחנים, חיל האוויר ומחלקת מודיעין צבאי (המשכו של הש"י של ההגנה, ולימים תהפוך לאגף המודיעין). מיד עם הקמתו החל צה"ל להילחם במלחמת העצמאות והתארגן תוך כדי הלחימה, כאשר היחידות הלוחמות השונות הוכפפו בהדרגה לפיקוד צה"ל. במהלך ימי ההפוגה הראשונה החל צה"ל להצטייד בנשק כבד ותחמושת, שהגיעו בעיקר מצ'כוסלובקיה תוך תמיכה מארצות הברית וברית המועצות. בתום המלחמה היה צה"ל מצויד ומאורגן טוב יותר מאשר בתחילתה, אך עדיין היה רחוק מלהיות צבא מודרני ומתקדם. התעצמות והתמקצעות ממוזער\|250px\|מימין לשמאל: הרמטכ"ל יצחק רבין, שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס נכנסים לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות לאחר הקרב על ירושלים (מאחורי דיין ונרקיס, עם הפנים מופנים לאחור, אלוף רחבעם זאבי) ההתמקצעות החלה בשנות החמישים ובמבצע קדש צה"ל כבר היה מאורגן ומצויד בצורה המצופה מצבא מקצועי מערבי, לרבות ברובה אחיד ללוחמי החי"ר, מטוסי קרב תקניים וטנקים. יחידה 101 שעליה פיקד אריאל שרון פיתחה והחדירה דפוסי חיילות, קומנדו ולוחמה זעירה שהשפיעו אחר כך על כל יחידות השדה של צה"ל והיחידות המיוחדות שלו. ב־1956 פתחה ישראל, בשיתוף בריטניה וצרפת (בעקבות אינטרס משותף) במבצע קדש נגד מצרים, בו נחלה ניצחון מוחץ וכבשה את חצי האי סיני. בעקבות לחץ בינלאומי ישראל נסוגה, לא לפני שלקחה ציוד ונשק שלל רב ממה שהותיר אחריו הצבא המצרי המובס, והרסה את התשתית הצבאית המצרית במבצע עמורה. לקראת המבצע, צרפת שהייתה בעד שישראל תצא למלחמה, ציידה את ישראל בנשק ובמטוסי קרב, מה שהוביל לשיתוף פעולה פורה בין שתי המדינות, שהפסיק במלחמת ששת הימים באמברגו שהטילה על ישראל. ההתעצמות המשיכה גם בשנות ה-60 של המאה ה-20 הודות לנשק שלל שנלקח מהערבים במלחמות נגדם, ורכש של נשק תקני מצרפת, בפרט מטוסי המיראז' 3 וטנקי AMX-13. תוצאת ההתעצמות הייתה ניצחון מוחץ במלחמת ששת הימים ב־1967, בה ניצח צה"ל את מצרים, סוריה וירדן תוך שישה ימים תוך כיבוש חצי האי סיני, רמת הגולן, הר החרמון, יהודה, שומרון ועזה ובפרט שחרור ירושלים. מלחמת ששת הימים נפתחה במתקפת מנע אווירית (מבצע מוקד) בה השמיד חיל האוויר הישראלי את רוב הכוח האווירי של מצרים, סוריה וירדן. המבצע הקנה לצה"ל עליונות אווירית למשך כל המלחמה. חיל השריון הישראלי הביס בשורת תמרונים מזהירים את חילות השריון של מצרים, סוריה וירדן וכבש שטחים נרחבים תוך זמן קצר, תוך שחיל ההנדסה מפלס לו את הדרך. בעקבות הניצחון היו ישראל, צה"ל והעם באופוריה. שנות ה־70 וה־80 של המאה ה־20 ממוזער\|250px\|הרתמות לגשר הגלילים ערב ליל הצליחה במלחמת יום הכיפורים, 15 באוקטובר 1973 סוף שנות ה־60 ושנות ה-70 של המאה ה-20 התאפיינו במלחמות התשה, הן נגד צבא מצרים (מלחמת ההתשה) והן נגד ארגוני טרור פלסטיניים. בעקבות הקמת אש"ף באמצע שנות ה־60 החל צה"ל להקדיש את כוחותיו למלחמה בטרור וביצע מבצעים רבים נגד הטרור הפלסטיני כגון מבצע כראמה (1968), מבצע אביב נעורים (1973) ושחרור בני הערובה באנטבה (1976). ממוזער\|250px\|טנק של צה"ל חוצה את תעלת סואץ על גשר שהקים חיל ההנדסה הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים גדל צה"ל מאוד, בייחוד חיל האוויר וחיל השריון. הדוקטרינה הצבאית בצה"ל עמדה על הבקעה מהירה של עוצבות שריון וחיל הרגלים הוזנח. דוקטרינה זו גבתה מחיר כבד מלוחמי צה"ל ובמיוחד מכוחות השריון בתחילת מלחמת יום כיפור, שכן המצרים הפעילו מאות "ציידי טנקים" שצוידו בטילים נגד טנקים. המלחמה הגדולה ביותר בתקופה זו הייתה מלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973. המלחמה פרצה בהפתעה וצה"ל לא היה מוכן לה ועל כן ספג בימים הראשונים מפלות קשות. בהמשך, צה"ל הצליח להתארגן, להדוף את האויב לשטחו ואף לפרוץ קדימה אל תוך מצרים וסוריה. מלחמת יום הכיפורים נתפשה בישראל כמכה קשה והתפכחות מהאופוריה של ששת הימים – בעיקר בגלל האבדות הכבדות ומתקפת הפתע של הערבים. בשנת 1978 ערך צה"ל את מבצע ליטני כנגד ארגוני הטרור הפלסטינים ובראשם אש"ף, שעברו ללבנון עקב אירועי ספטמבר השחור בירדן. שנים אלה אופיינו בפעולות טרור פלסטיניות וירי רקטות (שכונו על ידי התקשורת "קטיושות") אל עבר יישובי הצפון, ומנגד פעולות צה"ל בלבנון. בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה שהחלה כמבצע שלום הגליל ונמשכה עד 1985. במלחמה זו נלחם צה"ל הן כנגד הצבא הסורי והן כנגד המיליציות הפלסטיניות. לצד הישגים כמו מבצע ערצב 19, הפלת למעלה מ־80 מטוסים סורים ללא אבדות בקרבות אוויר וגירוש אש"ף לתוניס, שקע צה"ל ב"ביצה הלבנונית" וקם ארגון הטרור השיעי חזבאללה, שנהפך לאויב מר לישראל מאז. ב־1985 נסוג צה"ל מרוב לבנון והשאיר כוחות שלו ושל צד"ל ברצועה בדרום לבנון שנקראה רצועת הביטחון. ממוזער\|250px\|מטוס קרב F-16 נץ 107 של חיל האוויר הישראלי שהפציץ את הכור בעיראק והפיל 6 מטוסי קרב סורים ב־1981 תקף והשמיד חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני בעיראק במבצע אופרה. מלחמה בעצימות נמוכה שנות ה-80 של המאה ה-20 התאפיינו בלחימה בעצימות נמוכה, בעיקר ברצועת הביטחון בלבנון, אך החל מ־1987 גם בפלסטינים בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה. כנגד פעילות צה"ל בשטחים נטען שהחיילים משמשים כשוטרים, דבר השוחק את המוכנות של צה"ל למלחמה כוללת. בעקבות הסכמי אוסלו החל צה"ל לסגת בהדרגה משטחי יהודה, שומרון ועזה לטובת הרשות הפלסטינית שהתבססה על אש"ף ופרשה כוחות ביטחון משלה. הלחימה ברצועת הביטחון נמשכה וכללה מספר מבצעים גדולים בהם מבצע דין וחשבון ומבצע ענבי זעם, שנועדו להרתיע את חזבאללה מלהפגיז את יישובי הצפון ברקטות (כגון רקטות 107 מ"מ וגראד 122 מ"מ, שזכו לשם הגנרי "קטיושות" בתקשורת הישראלית). אחרי גל פיגועי התאבדות בישראל שהוביל הארגון האסלאמי הפונדמנטליסטי חמאס ואחרי עליית בנימין נתניהו לשלטון ב־1996 שרר שקט יחסי בישראל, שהופר בשנות ה-2000. במאי 2000 הורה ראש הממשלה אהוד ברק (לשעבר הרמטכ"ל) לצה"ל לסגת מרצועת הביטחון בדרום לבנון. הנסיגה נעשתה בחופזה, ולטענת גורמים ביטחוניים גרמה לפגיעה בכושר ההרתעה של צה"ל, ותרמה לפריצת האינתיפאדה השנייה כארבעה חודשים לאחר מכן. ממוזער\|250px\|דחפור משוריין D9 על רקע גדר ההפרדה. ממוזער\|250px\|מערכת כיפת ברזל להגנה מפני ירי תלול מסלול. המערכת נהפכה למבצעית בשנת 2011 ופועלת מאז. ממוזער\|פותחן שימורים בעל להב מתקפל הנמצא בתוך ארגז מנת קרב. על הפותחן מוטבעת האות צ', המייצגת רכוש צה"לי. תקופת האינתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000, לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד, התאפיינה בטרור רב מצד הפלסטינים, בפרט למעלה מ־140 פיגועי התאבדות בישראל בהם נהרגו כ־500 איש מתוך למעלה מאלף ישראלים ונפצעו אלפים, רובם אזרחים חפים מפשע. במרץ 2002 יצא צה"ל בהנהגת ראש הממשלה אריאל שרון למבצע חומת מגן והסב מכה קשה לארגוני הטרור הפלסטינים ול. המלחמה בטרור נמשכה גם בשנים שלאחר מכן, בפעילות צבאית יומיומית בסיוע השב"כ, יחידות מסתערבים, משמר הגבול והימ"מ (היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור של משטרת ישראל). תוך מספר שנים הצליחו צה"ל ומערכת הביטחון לדכא את הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. בשנת 2005 ביצע צה"ל, בהוראת ממשלת ישראל ה-30 ועל פי החלטת הכנסת, את תוכנית ההתנתקות בה פונו כוחות צה"ל ויישובי גוש קטיף שברצועת עזה. התוכנית שהייתה שנויה בציבור במחלוקת, עוררה התנגדות מקצינים בכירים כמו הרמטכ"ל משה יעלון שהביע התנגדות וכהונתו לא הוארכה, וכדוגמת אלוף אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש דאז, שטען שלא מתפקידו של צה"ל לפנות יישובים יהודיים, ומוטב היה לו המשימה הייתה מוטלת על כוח אחר, דוגמת המשטרה. מלחמת לבנון השנייה ולאחריה שנת 2006 התאפיינה בהסלמה ברצועת עזה, עליה השתלט החמאס, ששיאה היה בחטיפת החייל גלעד שליט. צה"ל יצא למבצע גשמי קיץ אך נאלץ להפנות את מאמציו לזירה הלבנונית, בעקבות תקיפת חזבאללה שבה נחטפו 2 חיילים ונהרגו עוד 8. תקיפה זו הביאה לפריצת מלחמת לבנון השנייה. מלחמה זו התאפיינה בירי רקטות מסיבי על יישובי הצפון – שהגיע עד לחיפה. צה"ל הגיב בתקיפה אווירית נרחבת ולאחר מכן בכניסה קרקעית לדרום לבנון. המלחמה שנתפסה ככישלון בישראל, הסתיימה כעבור חודש בהפסקת אש הביאה לשקט יחסי בגבול הצפון למשך כעשור וחצי. במלחמה נהרגו 44 אזרחים ו־121 חיילים לישראל ובין 500 ל־700 מחבלים מחזבאללה ועוד כמה מאות לבנונים. ב־2007 הושמד כור גרעיני בסוריה, בתקיפה של חיל האוויר הישראלי. בתקיפה השתתפו 4 מטוסי F-15I רעם ו־4 מטוסי F-16I סופה, וקדמה לה פעילות מודיעינית של אמ"ן והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. השנים שלאחר מכן התאפיינו בהסלמה ברצועת עזה שנשלטה על ידי חמאס. שיא ההסלמה היה מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008 בו הרג צה"ל כ־1,160 פלסטינים, 700 מהם פעילי חמאס וגרם נזק קשה לתשתיות בעזה ובפרט לתשתית הטרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי, בעוד שלישראל נגרמו אבדות מועטות. המבצע נתפש בציבור כניצחון צבאי, אך בזירה המדינית גרם להרעה ביחסי החוץ של ישראל. הלחימה ברצועת עזה נמשכה גם לאחר מבצע עופרת יצוקה, והגיעה לשיא נוסף במבצע עמוד ענן בנובמבר 2012, עם הריגתו של אחמד ג'עברי, מפקד בפועל של הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם. ב־2013 אירעו בסוריה מספר תקיפות, שיוחסו באמצעי התקשורת לצה"ל, בהן הושמדו אמצעי לחימה מתקדמים שיועדו לחזבאללה. ומאז צה"ל פעל כנגד התבססות איראן וחזבאללה בסוריה. ב־5 במרץ 2014 נערך מבצע "חשיפה מלאה" על ידי חיל הים. במבצע זה נתפסה אוניית המשא קלוס סי של איראן ובתוכה היו אמצעי לחימה שיועדו להגיע לארגוני הטרור ברצועת עזה. ב־8 ביולי 2014 התחיל מבצע צבאי נוסף ברצועת עזה בשם "צוק איתן" שנמשך 50 ימים, המבצע התחיל לאחר מציאת גופות שלושת הנערים החטופים וירי רקטות כבד על יישובי השפלה ועוטף עזה. ב־17 ביולי נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה, במטרה לגלות ולהרוס מנהרות טרור ולפגוע במחבלים. במבצע נהרסו עשרות מנהרות, בהן מנהרות הטרור, הותקפו אלפי יעדי טרור, ונגרם חורבן גדול ברצועה. 2,203 פלסטינים נהרגו במהלך המבצע, מתוכם 1,068–1,408 פעילי טרור, לישראל נהרגו 67 חיילים, 4 אזרחים ועובד זר אחד. ביולי 2015 הציג צה"ל את התוכנית הרב־שנתית "גדעון" כתגובה לדו"ח לוקר של הוועדה לבחינת תקציב הביטחון, שכוללת את צמצום הסד"כ בצה"ל ושינויים ארגוניים נוספים. בין השאר הוקמה חטיבת הקומנדו ("עוז") המאגדת את היחידות המובחרות של זרוע היבשה. בשנת 2017 החל צה"ל בהקמת המכשול נגד מנהרות בגבול רצועת עזה שבו משולבת מערכת חישה טכנולוגית מסווגת לאיתור מנהרות. במהלך בניית המכשול, ובעיקר בחורף 2017/2018, כוחות משולבים של חיל ההנדסה הקרבית ופיקוד הדרום נטרלו למעלה מ־17 מנהרות טרור שחפרו ארגוני הטרור מרצועת עזה אל תוך שטח ישראל. בפיצוץ מנהרת הטרור ליד כיסופים נהרגו 14 מחבלים. בדצמבר 2018 פתח צה"ל במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור חודרות גדר שחפר חזבאללה בגבול ישראל-לבנון, וניטרל בו 6 מנהרות. בשנת 2018 הגיע לשיאו סכסוך ישראל-איראן-חזבאללה בסוריה, דבר שהתבטא בתקיפות רבות ונרחבות על מטרות איראניות, מחסני נשק וסוללות נ"מ וטק"א סוריות, שעל חלקן (בעיקר על אלו שבאו כתגובה לירי רקטות מסוריה) נטלה ישראל אחריות. את רוב התקיפות ביצע חיל האוויר הישראלי, כולל תקיפת בכורה עולמית שביצע המטוס החמקן F-35I. בשנת 2019, תחת פיקודו של הרמטכ"ל אביב כוכבי, הציג צה"ל את התוכנית הרב־שנתית "תנופה" שמטרתה הגברת הקטלניות של צה"ל וקידום לוחמה רב־ממדית ורב־זרועית, כמו גם התייעלות בסד"כ. ב־15 במרץ 2021 רשם ה־F-35I הפלת בכורה עולמית, כאשר יירט מל"טים איראניים. ב־10 במאי 2021 בעקבות ירי רקטות של חמאס על ירושלים פתח צה"ל במבצע שומר החומות. במהלך המבצע שיגרו הפלסטינים אלפי רקטות על ישראל, כולל מטחים כבדים על גוש דן, אשדוד, אשקלון, שדרות ועוטף עזה. כיפת ברזל יירטה את רובן ב־90% הצלחה. מנגד, חיל האוויר הישראלי תקף מאות מטרות טרור ברצועת עזה, החריב 9 רבי־קומות אסטרטגיים של חמאס, פגע בעשרות משגרי רקטות והפציץ 100 ק"מ של מנהרות תת־קרקעיות. במהלך המבצע חיסל צה"ל 225 מחבלים, מהם 25 בכירים בסיכולים ממוקדים. מנגד, 11 אזרחים ישראלים נהרגו מירי הרקטות וחייל מירי טיל נ"ט. בשנים 2022–2023, בתגובה לגל הטרור בישראל (אביב 2022) פעל צה"ל במבצע שובר גלים ללחימה בטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון ביחד עם משטרת ישראל, משמר הגבול, הימ"מ, ימ"ס איו"ש ושירות הביטחון הכללי. במבצע נהרגו למעלה מ-200 מחבלים, נעצרו למעלה מ-2,500 חשודים והוחרמו מאות כלי נשק. לישראל נהרגו 3 לוחמים. ב-5 באוגוסט 2022 פתח צה"ל במבצע עלות השחר בסיכול ממוקד כנגד מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה, תייסיר אל-ג'עברי. בתגובה לכך הג'יהאד שיגר מטחי רקטות לדרום הארץ ולמרכזה, ובהמשך חוסל גם ח'אלד מנסור, מפקד החטיבה הדרומית של הארגון. במבצע נהרגו 49 פלסטינים, מהם לפחות 11 משיגורים כושלים מרצועת עזה. ב-2 במאי 2023 באמצע היום, שוגר מטח של כ-100 רקטות לשדרות ויישובי עוטף עזה, בתגובה לירי, שבוע לאחר מכן, ב-9 במאי 2023 בעקבות ההסלמה, פתח צה"ל במבצע מגן וחץ נגד הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. המבצע נפתח בסדרת סיכולים ממוקדים נגד מספר מפקדי הארגון, ובסך הכל נהרגו בו למעלה מ-25 מחבלים, מהם 6 בכירים. ונהרגו כ-14 אזרחים, רובם משיגורים כושלים מרצועת עזה. מלחמת חרבות ברזל בעקבות המתקפה יצא צה"ל למלחמת חרבות ברזל, שתחילתה טיהור הנגב המערבי מהמחבלים שחדרו אליו, והמשכה בהפצצות נרחבות על רצועת עזה, בעיקר מהאוויר, אך גם מהים ומהיבשה. ב-31 באוקטובר החלה כניסה קרקעית משמעותי של צה"ל (אוגדה 36, אוגדה 162, אוגדה 98, אוגדה 99, אוגדה 252, אוגדה 146 ואוגדת עזה) לרצועת עזה וכיבוש חלק ממנה. במקביל ללחימה ברצועת עזה התנהלה לחימה גם בחזית הצפונית בין ישראל לחזבאללה וארגוני טרור פלסטיניים בגבול ישראל–לבנון ובסוריה, וכן שוגרו לעבר ישראל טילים וכטב"מים בידי החות'ים בתימן, שיורטו על ידי מערך ההגנה האווירית. באפריל 2024 התרחשו עימותים ישירים מול איראן, בהם המתקפה האיראנית על ישראל שבמהלכה יורטו 99% מהאיומים ששיגרו משמרות המהפכה האסלאמית על ישראל. מבנה צה"ל אגפּי צה"ל, פיקודיו וּזרועותיו המטה הכללי (המטכ"ל) של צה"ל מורכב מגופים אלו: שלוש זרועות, ארבעה פיקודים מרחביים, שבעה אגפּים ושישה־עשר חֵילות. אגפּי המטכ"ל אחראים לתכנון ולתיאום של מדיניות צה"ל ולהפעלת המערכים הקשורים לתחום התמחותו של כל אגף. מפקד זרוע היבשה אחראי לבניין הכוח היבשתי של צה"ל (הכשרתו, אימונו וציודו). מפקדי זרוע האוויר וזרוע הים אחראים גם להפעלת הכוחות האוויריים והימיים בהתאמה, נוסף על בניין הכוח, ומפקדי הפיקודים המרחביים (פיקוד הצפון, פיקוד המרכז ופיקוד הדרום) אחראים – יחד עם הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים – על הפעלת הכוחות המבצעיים שבמרחב פיקודם. אגפּים אגף אסטרטגיה ומעגל שלישי אגף התכנון ובניין הכוח הרב-זרועי (אג"ת) (אט"ל) (טנ"א) (חל"ג) (חר"פ) (אכ"א) (חנ"ך) (משא"ן) (חמ"ץ) (חכ"ל) (אמ"ץ) (אמ"ן) (חמ"ן) (את"ק) (חי"ק) זרועות (ז"י) (חי"ר) (חש"ן) (חה"ן) (חת"ם) (חה"א) (הגנ"א) (חה"י) פיקודים (פצ"ן) – אחראי לרמת הגולן, הגליל והגבולות עם סוריה, לבנון והגבול הצפוי עם ירדן. (פקמ"ז) – אחראי לירושלים, השפלה, יהודה ושומרון והגבול עם ירדן (צפונה מים המלח). (פד"ם) – אחראי ל, אילת, הגבולות עם ירדן (דרומה מים המלח), מצרים ורצועת עזה. (פקע"ר) – אחראי להגנת העורף והאזרחים. גופים נוספים בצה"ל (יבד"ץ) (יבמ"ש) (מפצ"ר) (מפע"ם) (רב"ץ) כוח האדם בצה"ל הגיוס לצה"ל מתבצע מכוח חוק שירות ביטחון, אשר מסדיר את ההוראות בדבר השירות. בישראל נהוג שירות חובה לבנים ולבנות, ואורכו של השירות משתנה מתקופה לתקופה. הרכב כוח האדם בצה"ל השתנה לאורך הזמן עם השינוי בהרכב האוכלוסייה בישראל. לאחר מלחמת העצמאות מנה הצבא 25 אלף איש. בשנותיו הראשונות שירתו בצה"ל בני המושבים והקיבוצים, בני העליות הראשונות מאירופה ועולים חדשים שהגיעו בעלייה הגדולה של שנות החמישים. עם הזמן חל שינוי בהרכב כוח האדם בצבא ועלה באופן יחסי משקלם של עולים יהודים מארצות ערב וצאצאיהם ושל דתיים לאומיים בצבא. על פי הערכה של המכון למחקרי ביטחון לאומי לשנת 2014: בזרוע היבשה 133,000 חיילי סדיר ועוד 380,000 חיילי מילואים. בזרוע האוויר והחלל 34,000 חיילי סדיר ועוד 55,000 חיילי מילואים. בזרוע הים 9,500 חיילי סדיר ועוד 10,000 חיילי מילואים. בסך הכול, 176,500 חיילים בסדיר ועוד 445,000 חיילים בכוח המילואים. בעקבות קיצור שירות החובה, חלה לאחר שנת 2016 ירידה במספר המשרתים. לפי דיווח בעיתון "גלובס" המסתמך על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היה מספר חיילי החובה באותה שנה כ־169,000 ובשנים 2017 עד 2019 כ־152,000. הגיוס לצה"ל והשירות בו ממוזער\|250px\|טקס הענקת כומתה לחיילי חטיבת הנח"ל ממוזער\|250px\|שמאל\|לוחם פלס"ר שריון באימון צה"לי שמאל\|ממוזער\|250px\|קליטת עלייה בצה"ל. חיילים עולים לומדים עברית במסגרת הטירונות בבה"ד 4 בשנות ה־50 ממוזער\|250px\|לוחמי גדוד נצח יהודה מתכוננים למבצע לוחמה בשטח בנוי באיו"ש ממוזער\|250px\|לוחמים ולוחמות גדוד קרקל – גדוד בחיל הגנת הגבולות ממוזער\|250px\|צנחנים במילואים לפני תרגיל צניחה לפי חוק שירות ביטחון, הגיוס לצה"ל הוא בבחינת גיוס חובה לכל אזרח ישראלי שהגיע לגיל 18 (למעט חריגים, כגון ערבים ישראלים ששר הביטחון פוטר אותם משירות מתוקף הסמכות המוענקת לו בחוק זה). השירות הסדיר אורך כיום בפועל שנתיים ו־8 חודשים לגברים ושנתיים ו־4 חודשים לנשים. לכל חייל נקבע פרופיל רפואי, ולפיו מוחלט באיזה מערך לשבצו. מן השירות הצבאי פטורים בעלי פרופיל נמוך (פרופיל 21) או המאובחנים כחסרי התאמה לשירות צבאי. הפרופיל הגבוה ביותר הוא 97. עבור בני מיעוטים, להוציא דרוזים וצ'רקסים הגיוס הוא התנדבות. בנוסף, נשים זכאיות לקבלת פטור משירות בצה"ל מטעמי הכרה דתית (ראו נשים בצה"ל). אף על פי שרשמית הגיוס הוא חובה, בפועל אחוז משמעותי אינו מתגייס מסיבות שונות. בין היתר קיימת תופעה של סרבנות לגיוס לשירות הצבאי, הנובעת מטעמים מצפוניים ופוליטיים (להרחבה ראו סרבנות בישראל). ניתן להשתבץ ב־3 מערכים עיקריים – המערך הלוחם, מערך תומכי הלחימה והמערך העורפי, השיבוץ נקבע בהתאם לפרופיל וליחידה בה ישובץ, במקרים מסוימים ישנם אנשים שצה"ל אינו מאפשר להם להגיע ליחידה קרבית והם מציעים את עצמם באופן התנדבותי לקרבי. חלק מן המועמדים־לשירות־ביטחון דוחים את שירותם מסיבות שונות, כגון יציאה לשנת שירות, השלמת בחינות בגרות או תחילת לימודים במסגרת העתודה האקדמית. דחיית השירות טעונה קבלת אישור לכך מהצבא, ועתודאים בדחיית שירות נחשבים למי שגויסו כבר לצה"ל. חובת השרות לתלמידי ישיבה המצהירים ש"תורתם אומנותם" נדחית כל עוד הם לומדים, ובפועל חלקם אינם מתגייסים (נושא זה שנוי במחלוקות ציבורית, ניסיונות לשנות את החוק כשלו). קיימת מסגרת שירות לתלמידי ישיבות – ישיבות ההסדר. במסגרת זו משלבים פרקי שירות פעיל בצה"ל ופרקי שירות ללא תשלום, המסתכמים בכ־4 שנים. צה"ל מקל בתנאי השרות ובארכו גם למתגייסים בגיל מבוגר ובעלי משפחות, לספורטאים ולמוזיקאים מחוננים. לאחר סיום השירות הסדיר, ממשיכים חלק מהחיילים לשרת תקופה קצובה בכל שנה ובמקרי חירום (ראו: צו 8), במסגרת שירות המילואים. השירות בצה"ל מתקיים בשלושה מסלולים: שירות חובה: שירות שמתקיים מכוח חובה שנקבעה בחוק שירות ביטחון. שירות קבע: שירות שמתקיים בעקבות הסכמה חוזית בין משרת הקבע ובין צה"ל. שירות מילואים: שירות שבמסגרתו נקראים אזרחים לשירות פעיל של כחודש בשנה, לשם אימונים ופעילות ביטחון שוטף, ובעיקר לשם הגדלת סדר הכוחות בזמן מלחמה. משרתי החובה ומשרתי הקבע, יחד עם אזרחים עובדי צה"ל, מרכיבים את הצבא הסדיר. אנשים עם מוגבלות מתקבלים כמתנדבים בצה"ל לפי קביעתה של מפקדת קצין רפואה ראשי, עם אפשרות קידום לקצונה. מעת לעת מתעורר ויכוח ציבורי סביב סוגיית ההימנעות מגיוס בישראל. בדרך כלל בהקשר לציבור החרדי, לציבור הערבי ולידוענים, אם כי גם בנסיבות אחרות. שירות חובה שלא בצה"ל חלק מהמתגייסים לצה"ל מופנים לשירות חובה במשמר הגבול (מג"ב), שהוא זרוע של משטרת ישראל ולא גוף של צה"ל. בפועל, ישנו שיתוף פעולה הדוק בין מג"ב לצה"ל, בעיקר בלוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון. מסלולי שירות נוספים הם בשח"ם בו במקום להתגייס לצה"ל משרתים במשטרת ישראל את שירות החובה, וכן בשירות בתי הסוהר, כאשר רוב סוהרי החובה משובצים בבתי סוהר ביטחוניים. צבא העם כצבא בשירות חובה, שהוא גם "צבא העם" הוטלו על הצבא (והצבא לקח על עצמו) משימות לאומיות בתחום כוח האדם כגון קליטת עלייה, שילוב נוער שלא נמצא במסגרות לימוד ("נערי רפול"), הכשרה לבחינות בגרות ועוד. בשנת תשכ"ה (1965) זכה צה"ל בפרס ישראל לחינוך. המרכיב האנושי המרכזי של צה"ל הוא יהודים תושבי ישראל. בנוסף משרתים בצה"ל גם בדואים, דרוזים ועולים שאינם יהודים. ערביי ישראל אינם מגויסים ומרבית החרדים פטורים מגיוס או משרתים זמן קצר. בהשפעת המודל של צבא העם ואופייה הרב תרבותי, התפתח בצה"ל עם הזמן הרכב אנושי מגוון מבחינה מגדרית, אתנית, דתית וכדומה. למגוון זה ישנם מספר ביטויים מרכזיים: הימצאותן של קבוצות אוכלוסייה שונות ורבות בצבא, כולל בתפקידים שאינם מקובלים בעולם, כמו נשים קרביות. הסללה, מכוונת ולא מכוונת, של חברי קבוצות שונות לתפקידים שונים וליחידות שונות. שירות של קבוצות בצבא באופן מאוגד, כמו בני ישיבות ובני גרעין, תוך מעורבות של בעלי תפקידים אזרחיים בנעשה בצבא. התוכנית להפיכת צה"ל לצבא מקצועי במהלך כהונתו כראש אכ"א, חולל אלוף גיל רגב סערה כאשר אמר כי אינו מעוניין בגיוס חיילים מאוכלוסיות חלשות, כיוון ש"יותר משהם תורמים לצבא, אנחנו משקיעים בהם". לדבריו עדיף צבא מקצועי יותר גם על חשבון התפישה כי צה"ל הוא "צבא העם". רגב התנגד בין היתר לפרויקט "נערי רפול" ולתוכנית "עתידים". במהלך כהונתו בשנת 2003 העלה תוכנית להפיכת צה"ל לצבא מקצועי בשכר, בשונה מהמצב הקיים, בו הצבא המתבסס על שירות חובה. התוכנית נדחתה על ידי שר הביטחון, שאול מופז. תקציב ושכר תקציב הביטחון שהוא השני בגודלו אחרי תקציב החינוך, בנוי משני מקורות. 1. נטו – תקציב על מקורות המשק, שהוא עיקרו של התקציב. ו-2. "הוצאה מותנית בהכנסה" – תוספת ממקורות חיצוניים כמו הסיוע האמריקני ומקורות משרד הביטחון כמו מכירת קרקעות וציוד ישן. שני המקורות ביחד נקראים תקציב ברוטו. בשנת 2019 תקציב הביטחון ברוטו עמד על 72.9 מיליארד ש"ח, ותקציב הביטחון נטו עמד על 55.3 מיליארד ש"ח, שהוא 11.5 אחוזים מתקציב המדינה נטו. הסיוע האמריקני בשנה זו עמד על 3.3 מיליארד דולר שהוא קרוב ל־20 אחוז מתקציב הביטחון ברוטו. תקציב הביטחון הרגיל איננו כולל עלות של מלחמות ומבצעים שמתוקצבים בנפרד לפי עלותם המשוערכת. כך למשל עלות מבצע צוק איתן תוקצבה בשנת 2014 ב־7 מיליארד ש"ח נוספים. משנת 2007 תקציב הביטחון מחולק לשני חלקים: תקציב בלתי מסווג שפתוח לעיני כל וכולל למשל תקציב אגף משפחות והנצחה וכן גמלאות, ותקציב מסווג שכולל למשל רכש ואימונים.התפתחות תקציב הביטחון בשנים 2009 - 2014, אליעזר שוורץ, מרכז המחקר של הכנסת, 2014 בעשור השני של תחילת המאה ה־21 תקציב הביטחון ברוטו של ישראל, טיפס מכ־60 מיליארד ש"ח ל־73 מיליארד ש"ח, ועמד על כ־15–12 אחוז מהתקציב הכולל. ב־2010 – 59.8 מיליארד ש"ח, ב־2011 – 60.7 מיליארד ש"ח, ב־2012 – 61.8 מיליארד ש"ח, ב־2013 – 64.2 מיליארד ש"ח, ב־2019 – 72.9 מיליארד ש"ח, וב־2022 – כ־74 מיליארד ש"ח. התקציב השנתי ברוטו של צה"ל ב־2014 עמד על כ־57.646 מיליארד ש"ח. התקציב כולל 44.3 מיליארד ש"ח + 3.1 מיליארד דולר סיוע אמריקני (13.346 מיליארד ש"ח), 14.1 אחוז מתקציב ממשלתי שנתי של 408 מיליארד ש"ח (2014). על פי דיווחי האוצר, תקציב הביטחון מתפלג באופן הבא: שכר ומילואים – 30.2%, שיקום – 8.4%, גמלאות – 12.7%, רכש – 48.7%. במשך שלושים השנה האחרונות קיימת ירידה עקבית באחוז תקציב הביטחון מכלל התקציב הכולל. בעוד שבתקופה שבין מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון השנייה התקציב עמד על כ־25% מכלל תקציב המדינה, ב־2010 הוא עמד על כ־15% מכלל תקציב המדינה, וב־2020 הוא עמד על כ־12% מתקציב המדינה. בעקבות מלחמת חרבות ברזל תקציב הביטחון של ישראל לשנת 2024 הוגדל באופן משמעותי והוא עומד על 168.087 מיליארד ש"ח (תקציב הוצאה של 117.527 מיליארד ש"ח + הוצאה מותנת בהכנסה כולל סיוע אמריקני של 50.560 מיליארד ש"ח). שנת תקציב תקציב ברוטו במיליארד ש"ח אחוז מתקציב המדינה אחוז מהתמ"ג 1986 24.1% 16.2% 2000 16.0% 6.9% 2010 59.8 15.1% 6.0% 2020 12.0% 5.1% משכורת חודשית לחיילים המשכורת לחיילים בשירות חובה משתנה בהתאם לסוג השירות הצבאי. ב־2022 החליטה ממשלת ישראל לעלות את שכר היסוד. הלוחמים מקבלים 2,463 שקלים, לוחמי חוד בשנת השירות השלישית מקבלים 3,048 שקלים, תומכי הלחימה מקבלים 1,793 שקלים, וחיילים עורפיים מקבלים 1,235 שקלים. לפי נתוני משרד האוצר השכר החודשי הממוצע (ברוטו) של קציני צה"ל בשירות קבע לפי דרגות בשנת 2020 היה: סג"ם – 10,173 שקלים, סגן – 10,601 שקלים, סרן – 14,629 שקלים, רס"ן – 23,257 שקלים, סא"ל – 32,327 שקלים, אל"ם – 40,553 שקלים, תא"ל – 56,093 שקלים, אלוף – 70,178 שקלים, והרמטכ"ל – 101,813 שקלים. הטבות ההטבה העיקרית למשרתי הקבע היא זכותם לפרוש ולקבל פנסיה בגיל צעיר יחסית לרוב המשק. גיל הפרישה הממוצע בצה"ל הוא פחות מ־50 שנים, בהשוואה לגיל פרישה בחוק, הרלוונטי לרוב המשק, שהוא 67 שנים לגבר ויותר מ־62 שנים לאישה. קצינים בקבע בדרגת רב-סרן ומעלה מקבלים רכב צמוד, אך משלמים מס על הטבה זו. לקצינים בדרגת סגן-אלוף ומעלה המס מגולם. חיילים בסדיר זוכים להטבות שונות, לרוב אחוזי הנחה וכרטיסים מוזלים במוסדות תרבות מסוימים, כדוגמת בתי קולנוע ותיאטראות. גם עסקים לממכר מזון או נותני שירותים אחרים נותנים הנחות על רכישות ללובשי מדים. חיילים, קצינים ושוטרים זכאים לנסוע בחינם בתחבורה ציבורית כשהם במדים כל עוד הם מציגים תעודה מזהה. הקוד האתי של צה"ל לצה"ל קוד אתי רשמי שעל פיו מחונכים חייליו וקציניו. הקוד האתי הרשמי מדגיש את חשיבות הדבקות במשימה וטוהר הנשק. צה"ל פועל רבות כדי להנחיל את הקוד האתי הרשמי לחיילים על ידי פעילות חינוכית במהלך הטירונות, קורסי מפקדים, סדנאות חינוך ועוד. הקוד האתי הרשמי מבטא את רצון מקימי הצבא להציב רף מוסרי לפעילות חייליו. חריגות מערכים אלו יחד עם מחלוקות שהתגלו לאופן יישומם במצבים שונים, הביאו את שלטונות הצבא לקבוע בכתובים את הקוד האתי של הצבא בשנת 1994 וכונה רוח צה"ל. לדברי עורכיו של המסמך, הוא יונק מארבעה מקורות: מסורת צה"ל, מסורת מדינת ישראל, מסורת עם ישראל וערכי מוסר אוניברסליים. מלבד הקוד האתי של צה"ל, חתומה מדינת ישראל גם על אמנות בינלאומיות כדי להבטיח שמירה ערכי מוסר גם במצבי מלחמה, ובהן אמנת ז'נבה (1949) ואמנות האג. מפקדים מפקד צה"ל הוא ראש המטה הכללי (רמטכ"ל), ראש המטה הכללי כפוף ישירות להוראות שר הביטחון. + רמטכ"לי צה"למס.שם מלא וכינוי(תקופת חיים)תקופת כהונהראש הממשלה הממנההשר הממנהאירועים מרכזייםתאריך עבריתאריך לועזימשך כהונה בחודשים1105x105 פיקסליםיעקב דורי <small>(1899–1973)כ"ג באייר ה'תש"חי"ז בחשוון ה'תש"י1 ביוני 19489 בנובמבר 194917דוד בן-גוריון הקמת צה"ל מלחמת העצמאות270pxיגאל ידין <small>(1917–1984)י"ז בחשוון ה'תש"יי"ט בכסלו ה'תשי"ג9 בנובמבר 19497 בדצמבר 1952373105x105 פיקסליםמרדכי מקלף <small>(1920–1978)י"ט בכסלו ה'תשי"גכ"ט בכסלו ה'תשי"ד7 בדצמבר 19526 בדצמבר 195312אירועי הפדאיון498x98 פיקסליםמשה דיין <small>(1915–1981)כ"ט בכסלו ה'תשי"דח' בשבט ה'תשי"ח6 בדצמבר 195329 בינואר 195849 פעולות התגמול מלחמת סיני570pxחיים לסקוב <small>(1919–1982)ח' בשבט ה'תשי"חי"ג בטבת ה'תשכ"א29 בינואר 19581 בינואר 196136670pxצבי צור (צ'רה) <small>(1923–2004)י"ג בטבת ה'תשכ"אט"ז בטבת ה'תשכ"ד1 בינואר 19611 בינואר 196436770pxיצחק רבין <small>(1922–1995)ט"ז בטבת ה'תשכ"דל' בכסלו ה'תשכ"ח1 בינואר 19641 בינואר 196848לוי אשכוללוי אשכולמלחמת ששת הימים8105x105 פיקסליםחיים בר-לב <small>(1924–1994)ל' בכסלו ה'תשכ"חי"ד בטבת ה'תשל"ב1 בינואר 19681 בינואר 197248משה דייןמלחמת ההתשה984x84 פיקסליםדוד אלעזר (דדו) <small>(1925–1976)י"ד בטבת ה'תשל"בי"א בניסן ה'תשל"ד1 בינואר 19723 באפריל 197427גולדה מאירמלחמת יום הכיפוריםרמטכ"ל בפועל77x77 פיקסליםיצחק חופי <small>(1927–2014)י"א בניסן ה'תשל"דכ"ג בניסן ה'תשל"ד3 באפריל 197416 באפריל 19740.433כיהן כרמטכ"ל בפועל במשך 13 ימים1077x77 פיקסליםמרדכי גור (מוטה) <small>(1930–1995)כ"ג בניסן ה'תשל"דט' בניסן ה'תשל"ח16 באפריל 197416 באפריל 197848 מבצע יונתן מבצע ליטני1170pxרפאל איתן (רפול) <small>(1929–2004)ט' בניסן ה'תשל"חו' באייר ה'תשמ"ג16 באפריל 197819 באפריל 198360מנחם בגיןעזר ויצמן מלחמת לבנון הראשונה מבצע אופרה1270pxמשה לוי (משה וחצי) <small>(1936–2008)ו' באייר ה'תשמ"גכ' בניסן ה'תשמ"ז19 באפריל 198319 באפריל 198748משה ארנס מבצע רגל עץ פרשת קו 3001370pxדן שומרון <small>(1937–2008)כ' בניסן ה'תשמ"זי"ז בניסן ה'תשנ"א19 באפריל 19871 באפריל 199148יצחק שמיריצחק רבין מלחמת המפרץ האינתיפאדה הראשונה1470pxאהוד ברק <small>(1942–)י"ז בניסן ה'תשנ"אכ"ט בטבת ה'תשנ"ה1 באפריל 19911 בינואר 199545משה ארנסמבצע דין וחשבון1570pxאמנון ליפקין-שחק <small>(1944–2012)כ"ט בטבת ה'תשנ"הט"ו בתמוז ה'תשנ"ח1 בינואר 19959 ביולי 199842יצחק רביןמבצע ענבי זעם1670pxשאול מופז <small>(1948–)ט"ו בתמוז ה'תשנ"חכ"ט בתמוז ה'תשס"ב9 ביולי 19989 ביולי 200248בנימין נתניהויצחק מרדכי נסיגת צה"ל מדרום לבנון האינתיפאדה השנייה מבצע חומת מגן1770pxמשה יעלון (בוגי) <small>(1950–)כ"ט בתמוז ה'תשס"בכ"ג באייר ה'תשס"ה9 ביולי 20021 ביוני 200535אריאל שרוןבנימין בן אליעזרהאינתיפאדה השנייה1870pxדני חלוץ <small>(1948–)כ"ג באייר ה'תשס"הכ"ו בשבט ה'תשס"ז1 ביוני 200514 בפברואר 200720שאול מופז ההתנתקות מבצע גשמי קיץ מלחמת לבנון השנייה1970pxגבי אשכנזי <small>(1954–)כ"ו בשבט ה'תשס"זי' באדר א' ה'תשע"א14 בפברואר 200714 בפברואר 201148אהוד אולמרטעמיר פרץ תקיפת הכור הגרעיני בסוריה מבצע חורף חם מבצע עופרת יצוקה2070pxבני גנץ <small>(1959–)י' באדר א' ה'תשע"אכ"ז בשבט ה'תשע"ה14 בפברואר 201116 בפברואר 201548בנימין נתניהואהוד ברק מבצע עמוד ענן מבצע צוק איתן2191x91 פיקסליםגדי איזנקוט <small>(1960–)כ"ז בשבט ה'תשע"הט' בשבט ה'תשע"ט16 בפברואר 201515 בינואר 201947משה יעלון גל הטרור הפלסטיני (2015–2016) מבצע בית הקלפים העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה מבצע מגן צפוני2291x91 פיקסליםאביב כוכבי <small>(1964–)ט' בשבט ה'תשע"טכ"ג בטבת ה'תשפ"ג15 בינואר 201916 בינואר 2023אביגדור ליברמןהעימותים בגבול ישראל–רצועת עזה מבצע שומר החומות מבצע עלות השחר2391x91 פיקסליםהרצי הלוי <small>(1967–)כ"ג בטבת ה'תשפ"גמכהן16 בינואר 2023מכהןמכהן יאיר לפיד בני גנץמבצע מגן וחץ מלחמת חרבות ברזל אמצעי הלחימה בצה"ל ממוזער\|250px\| צה"ל – צבא הגנה לישראל ממוזער\|250px\|נשק קל של צה"ל: רוס"ר M4A1 פלאטופ, רוס"ר בולפאפ תבור X-95 פלאט-טופ (מיקרו-תבור דור ג'), מקלע נגב, רובה צלפים M24, מקלע כבד 0.5 מדגם M2-HQCB בראונינג. חלק ניכר מאמצעי הלחימה של צה"ל הוא פרי פיתוח וייצור של התעשיות הביטחוניות הישראליות, כגון רפאל – רשות לפיתוח אמצעי לחימה, התעשייה הצבאית, התעשייה האווירית לישראל ואלביט מערכות. ספקית עיקרית נוספת היא ארצות הברית, שאף מממנת חלק ניכר מאמצעי הלחימה שהיא מספקת, כחלק מהשותפות האסטרטגית בין שתי המדינות. גם גרמניה ספקית חשובה של אמצעי לחימה לישראל (בעיקר כלי שיט) ואף מסבסדת חלק מהם. ישראל משדרגת חלק ניכר ממערכות הנשק שנרכשות מארצות הברית וגרמניה ומתאימה אותן לצרכיה. חלק מהאמל"ח המיוצר בישראל זה מיוצא גם למדינות אחרות, וחלקו הוא בגדר "נשק הפתעה" שפרטיו מסווגים וצה"ל הוא היחיד שמצויד בו. "נשק הפתעה" זה נועד לתת לישראל יתרון טכנולוגי איכותי על יריביה. ממוזער\|250px\|רכב קרבי משוריין (בכיוון השעון): נגמ"ש מרכבה, דחפור D9 משוריין, משגר רקטות M-270 MLRS מנתץ, מרכבה סימן 4מ. זרוע היבשה הנשק האישי של רוב חיילי צה"ל הם רובים ממשפחות התבור וה־M16: בעיקר M16A2 ארוך, ורובי "M-16 מקוצרים" מדגמי CAR15 (רובה M16A1 מקוצר), M16 מנוסר ורובה M4A1 פלאט־טופ (M16A2 מקוצר). רובי ה־M4A1 נמצאים בשירות יחידות העילית, חלק מחטיבות החי"ר הסדירות וחיל ההנדסה הקרבית. ברוב חטיבות החי"ר הסדירות (גבעתי, גולני, ונח"ל) נכנס לשימוש התבור X-95 פלאט-טופ, רובה בולפאפ ישראלי שמחליף את התבור CTAR-21 והמיקרו-תבור. ביתר חילות השדה וכוחות המילואים ניתן עדיין למצוא את הגליל אם כי רובם חמושים ברובי M-16 ארוכים או מקוצרים. רובי הצלפים שמשמשים את צה"ל כוללים את הרמינגטון M24 (לצליפת שדה), את הברק (HTR 2000) (לצליפה בטווחים ארוכים), את ה־SR-25 Mk 11 והבארט REC10 (רובים חצי־אוטומטיים לצליפה בשטח בנוי) ואת הבארט MRAD (לצליפה כללית, משימות מיוחדות ולוחמה בטרור), לצד רובי צלפים נוספים ביחידות המיוחדות. ה־M82A1 בארט, רובה צלפים כבד, יצא ממערך הצליפה של החי"ר ועבר לשירות חיל ההנדסה הקרבית, שם הוא משמש כרובה נגד ציוד ומטעני חבלה. המחלקות והפלוגות של כוחות היבשה מצוידות גם במקלעים, שהעיקריים הם הנגב 5.56 מ"מ, המאג 7.62 מ"מ והנגב NG7 (אף הוא בקליבר 7.62 מ"מ). הנשק הכבד כולל מקלע כבד M2 בראונינג (מק"כ 0.5) ומקלעי רימונים סאקו דיפנס Mk-19 (מקל"ר) ו־Mk 47 סטרייקר (מקל"רון). בנוסף, מצוידות יחידות החי"ר ברקטות כתף מדגמי לאו M72 ומטאדור, וטילים נגד טנקים מהסוגים טאו ("עורב") וספייק (במספר דגמים, בהם "גיל" ו"גיל 2"). חיל הרגלים חמוש במגוון מרגמות בהן מרגמה 52, מרגמה 60, מרגמה 81 (לי"ש/נמר"ש) וקשת, מרגמה מתנייעת נשלטת־מחשב בקוטר 120 מ"מ. כלי הרכב הטקטיים העיקריים המשרתים בצה"ל הם ההאמר (HMMWV), ה"זאב", הסופה והפנתר. מדובר בכלי רכב בעלי הנעה 4X4 המיועדים לעבור בדרכים שונות. לצידם משרתים רכבי תובלה כגון משאיות קלות, משאיות ריאו, טאטרה ואושקוש HEMTT ומובילי טנקים של מרצדס, וולוו ואינטרנשיונל. כמו כן נמצאת בשירות משאית ה"ספארי" המיועדת לתובלה ממוגנת של חיילים. הנגמ"ש העיקרי בצה"ל הוא ה־M-113 ("ברדלס") על נגזרותיו הרבות, ובנוסף לו משרתים מספר סוגים של נגמ"שים כבדים: ה"נמ"ר" (נגמ"ש מרכבה), ה"אכזרית" (מבוססת על תובת טנקי T-55 שנלקחו שלל במלחמות ישראל), הנגמחו"ן וה"נקפדון" (המבוססים על תובות טנקי צנטוריון), בעתיד אמור להיכנס ה"איתן", נגמ"ש אופני. חיל השריון של צה"ל בנוי כיום על טנקי המרכבה (סימן 3 ב"ז, סימן 4 וסימן 4מ ומרכבה סימן 4 ברק). הטנקים חמושים בתותח טנק תעש 120 מ"מ, במקלעים ובמרגמות 60 מ"מ. על רוב טנקי המרכבה סימן 4 מותקנת מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח". לצד פגזי חודרי־שריון (ח"ש־חץ) וחלולן חיל השריון חמוש בפגזים רב־תכליתיים מדגמי כלנית היעילים נגד מגוון מטרות, לרבות רק"מ, חי"ר, מבנים ואף מסוקים מנמיכי טוס, וכן בחצב שנועד בעיקר נגד מבנים וחי"ר מבוצר. חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל מצויד בכלי הנדסה שונים, בהם רכב קרבי משוריין, ציוד מכני הנדסי, אמצעי מיקוש, אמצעי חבלה התקפית ואמצעי חבלה וסילוק פצצות. כלי הרק"ם כוללים טנקי גישור, טנקי הנדסה עם מגובים שונים, נגמ"שי M113, נגמ"שי הנדסה כבדים מדגמי פומ"ה ונמ"ר הנדסי. מערך הצמ"ה של חיל ההנדסה הקרבית מפעיל דחפורי D9 משוריינים – בולדוזרים זחליים כבדים ומשוריינים מדגם קטרפילר די־9, מחפרים ממוגנים בגדלים שונים בהם באגר E-349 הגדול, שופלים ממוגנים מדגמי קטרפילר 966 ומקדחי־בורות לחשיפת מנהרות. אחד האמצעים ההרסניים ביותר שמפעיל חיל ההנדסה הוא הצפע שריון, שנועד במקור לפריצת שדות מוקשים, לצידו משרתת מערכת CARPET של רקטות ריצוף. יהל"ם (יחידה מובחרת ששייכת לחיל ההנדסה ומבצעת פעולות הנדסה מיוחדות) מפעילה מגוון רובוט צבאיים למטרות חבלה וסילוק פצצות וסיור באזורים סגורים ומסוכנים, כגון בתים ממולכדים ומנהרות תת־קרקעיות וכן מגוון חומרי נפץ ומטעני הריסה. בנוסף מפעיל החיל אמצעי זיהוי וטיהור אב"כ. חיל התותחנים של צה"ל מצויד במערכות ארטילריה תקניות, כגון מרגמות כבדות והוביצרים מתנייעים המבוססים על תותח מתנייע M-109 ("דוהר" ו"דורס"). החיל מצויד גם במערכות רקטיות הכוללות את ה־M-270 MLRS האמריקאי (נקרא בצה"ל "מנתץ" ונחשב למערכת הטקטית ההרסנית ביותר בזרוע היבשה) החמוש ברקטות מתקנות מסלול רעם איתן ורקטות "רומח" לסיוע אש מדויק, ואת משגר רקטות "להב" המשגר רקטות מתקנות מסלול ישראליות כגון ה"רומח" וה"אקסטרא". החיל מפעיל גם מערכות חימוש מונחה מדויק בהם "חפיז" וטנק הטילים "פרא" המשגרים טילי "תמוז" ארוכי-טווח. בנוסף מפעיל החיל מכ"מי איכון מדגמי נורית ור"ז, וכן כלי טיס בלתי מאוישים (בהם רוכב שמיים והרמס 450) לסייע באיתור ואיכון מטרות. חיל האיסוף הקרבי מפעיל מערכות תצפית מתקדמות, בהן הרקון והנגמפו"פ. חיל החימוש מפעיל טנקי חילוץ (כגון ה־M-88 הנמ"רה והפר"ג) ונגמ"שי חימוש המבוססים על הנמ"רה וה־M113. מאז תחילת המאה ה-21 פועל צה"ל לפתח ולהטמיע מערכת תקשוב, פיקוד, שליטה ובקרה (C4ISTAR) דיגיטלית שתקשר בין כל יחידות צה"ל ובפרט בין כוחות בשטח, ותאפשר ניהול קרב רשתי תוך החלפה מהירה ובטוחה של מודיעין צבאי ומידע מתעדכן מזירת הלחימה (למשל: טנק יוכל לסמן למסוק קרב לתקוף מטרה). מערכת זו נקראת צי"ד – צבא יבשה דיגיטלי. זרוע האוויר והחלל ממוזער\|250px\|מטוסי קרב רב-משימתיים מדגמי F-16I סופה (מימין) ו־F-35I אדיר (משמאל). ממוזער\|250px\|שיגור טיל מיירט של "כיפת ברזל". חיל האוויר של צה"ל מצויד בכלי טיס שונים למגוון משימות. בחוד החנית שלו, מערך מטוסי הקרב, משרתים מטוסי F-35I אדיר, מטוס קרב רב-משימתי חמקן מהדור החמישי (דגם של הלוקהיד מרטין F-35 לייטנינג II), מטוסי F-16 ("ברק 2020" ו"סופה") המהווים את עמוד השדרה של מערך הקרב, F-15 ("בז משופר") המשמש לעליונות אווירית וגם תקיפה קרקעית ו־F-15I רעם המשמש כמטוס ההפצצה הכבד והאסטרטגי של החיל. החיל מצויד גם במסוקי קרב מדגמי AH-64 אפאצ'י ("פתן" ו"שרף") ומסוקי סער מדגמי UH-60 בלק-הוק ("ינשוף") ו־CH-53 סי סטאליון ("יסעור"). כמו כן, מצויד החיל במסוקי AS-565 פנתר ("עטלף") המשמשים למשימות סיור ימי עבור חיל הים. מטוסי התובלה המשרתים בחיל הם ה־C-130 הרקולס ("קרנף"), C-130J סופר הרקולס ("שמשון") והבואינג 707 ("ראם"), וכן מטוסים קלים מסוג בוננזה A36 ("חופית"). במערך טייסות הבקרה והמודיעין של חיל האוויר משרתים מטוסים מסוג קינג אייר ("צופית" ו"קוקיה"), וכן מטוסי גאלפסטרים 5 ("נחשון") המשמשים לאיסוף מודיעין אותות ("נחשון שביט") ובקרה אווירית ("נחשון עיטם"). החיל מצויד גם במטוסים מסוג סי-סקאן ("שחף") לצורך משימות סיוע אווירי לחיל הים. בנוסף, מצויד חיל האוויר בכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם) מדגמי הרון 1 ("שובל"), הרמס 450 ("זיק"), הרמס 900 ("כוכב"), הארפי ("שיאון") ו־הרון TP ("איתן"). כן מצויד החיל בטילי שיוט. חיל האוויר כולל בתוכו גם את מערך ההגנה האווירית (לשעבר מערך הנ"מ). מערך זה מצויד כיום בטילי קרקע-אוויר מהסוגים FIM-92 סטינגר ("ברקן"), MIM-23 הוק ו־MIM-104 פטריוט מגרסת ("יהלום"). לצד מערכות הנ"מ מפעיל מערך ההגנה האווירית את מערך ההגנה הרב-שכבתי הלאומי נגד ארטילריה רקטית, טילי קרקע-קרקע וטילים בליסטים. בשכבה העליונה נמצא ה"חץ 3", שנועד ליירט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה. מתחתיו נמצא ה"חץ 2" הוותיק שמיועד נגד טילים בליסטיים וטילי קרקע-קרקע. מתחת לטילי ה"חץ" נמצאת מערכת "קלע דוד" שמיועדת ליירט מגוון איומים בהם כלי טיס, רקטות וטילים בליסטיים בעלי טווח בינוני. בשכבה התחתונה נמצאת מערכת "כיפת ברזל" ליירוט רקטות וטילים קצרי טווח, וכן פגזי ארטילריה ופצצות מרגמה כבדות. מערכת זו נחשבת למוצלחת ביותר ובעלת ניסיון מבצעי רב של יירוט מאות רקטות באחוזי הצלחה גבוהים מאוד. בנוסף מפעיל חיל האוויר לווייני ריגול ותצפית מדגמי "אופק" וטקסאר. זרוע הים ממוזער\|250px\|ספינות הטילים וסירות הקומנדו הימי של חיל הים במבצע חשיפה מלאה עיקר כוחו של חיל הים של צה"ל הן ספינות הטילים (סטי"ל) מדגמי סער 4, סער 4.5, סער 5 וסער 6 (הגדולה והחדישה ביותר בצי הסטי"לים). בנוסף, יש לחיל הים צי צוללות קטן המצויד בצוללות מסוג דולפין ודולפין AIP מתקדמות שמטרתן לבצע משימות מודיעין ועל פי הערכות, גם להוות אפשרות לתגובה גרעינית ("מכה שנייה"). החיל מצויד גם בספינות סיור ומשמר קטנות ומהירות מדגמי "דבור", "דבורה", "סופר-דבורה סימן 2", "סופר-דבורה סימן 3" ו"שלדג". בנוסף לאמצעים המיוחדים שמפעילה שייטת 13, לוחמי פלגות הים מפעילים שלל אמצעי לחימה החל מנשק קל: רוס"ר M-16 לסוגיהם, מקלע מאג, מקלע M2 בראונינג וכלה בתותחים מדגמי אורליקון 20 מ"מ, וטייפון 25 מ"מ מיוצב ותותח 76 מ"מ המשמש בעיקר להפגזת מטרות חוף. ספינות החיל מצוידות במספר סוגים של טילים נגד ספינות כנגד כלי שיט (כגון גבריאל והרפון) יחד עם טילים משימתיים, בעיקר ממשפחת הספייק של רפא"ל, המקנים יכולת פגיעה נקודתית ביבשה. ספינות הטילים של חיל הים מצוידים במערכות הגנה מפני טילים נגד ספינות וטילי חוף-ים. מערכות אלה כוללת אמצעי לוחמה אלקטרונית וכן מערכות הגנה אקטיבית המיירטות את האיום בהן "נוקמני" – פלנקס (המבוסס על תותח ה־M61A1 וולקן) וטילי ברק 1, ברק 8 וברק MX, ואף כיפת ברזל הימית בספינות הסער 6. חיל הים אף מפעיל מסוקים ימיים מסוג עטלף. חיל הים הוא הזרוע הקטנה ביותר של צה"ל. גלריית אמצעי הלחימה של צה"ל ראו גם לקריאה נוספת יעקב ארז, אילן כפיר, צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, הוצאת רביבים, 1981. גיא חזות, צבא ההיי־טק וצבא הפרשים - כיצד ויתרה ישראל על צבא היבשה, בהוצאת מערכות ומודן, 2024. קישורים חיצוניים אתר צה"ל (האתר הרשמי בעברית) פקודת צבא־הגנה לישראל, 26 במאי 1948 (פורסם ב־31 במאי) באתר הכנסת חוק־יסוד: הצבא, 31 במרץ 1976, באתר הכנסת אתר משרד הביטחון אתר ארכיון צה"ל וכוחות הביטחון ערוצי צה"ל בפליקר (תמונות) ערוץ דובר צה"ל (בעברית) בפליקר (תמונות) ערוץ צה"ל (באנגלית) בפליקר (תמונות ברישיון חופשי CC-BY-SA-NC) אמנון רובינשטיין ותומר קנת, רב־תרבותיות וצה"ל משפט וצבא (2016) כתב העת בין הקטבים של מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית :יבשה – 70 שנה לצה"ל, גיליון מס' 16–17 (יולי 2018) טל ניצן, נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, חיבור לשם קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ספטמבר 2006 הרב חיים ויסברג, פסיפס: דתות ועדות בצה"ל, מערכות, נובמבר 2022. הערות שוליים * קטגוריה:מערכת הביטחון הישראלית קטגוריה:משרד הביטחון ישראל ישראל קטגוריה:זוכי פרס ישראל לחינוך קטגוריה:זוכי פרס ישראל לשנת 1965 קטגוריה:זוכי פרס בן-גוריון	2024-10-08T13:20:14
לילית (מיתולוגיה)	ממוזער\|ג'ון קולייר: לילית, 1889 לילית היא דמות המופיעה בתלמוד ובמדרשים, בספרים החיצוניים, בספרות הקבלית ובסיפורי העם כשדה המסמלת מרדנות, רצחנות, רוע לב וחוסר צניעות. היא אורבת לגברים ומפתה אותם כדי להחטיאם ולגנוב את זרעם וצאצאיה הם שדים ומזיקים. באמונה העממית נחשבת לילית כמי שמסכנת במיוחד את היולדות ואת היילודים שיש להגן עליהם מפניה באמצעות קמיעות ולחשים. בספרות העברית החדשה ובאמנות הרומנטית במאה ה-19 מוצגת לילית כאשה פתיינית שקשה לגברים לעמוד בפניה והיא מביאה לאובדנם. בתרבות הפופולרית בת זמננו דמותה של לילית זכתה לעדנה והיא מופיעה בספרות פנטזיה, בסדרות טלוויזיה, בסרטים ובמשחקי מחשב. היא נחשבת לדמות מופת בתנועה הפמיניסטית. מקור השם לילית מוזכרת רק פעם אחת בתנ"ך ב: על פי רש"י לילית הוא שם של שדה וכך גם מפרשים נוספים טענו שלילית היא שדה או אם השדים (מצודת ציון). המלבי"ם פירש כי לילית היא שם של ציפור כי ההקשר הוא רשימת עופות לילה דורסים. השמות לילי, לילו וליליתו מופיעים בהקשרים שונים בשפות המסופוטמיות הקדומות. באכדית לילו משמעו "ערב" ובשומרית הוא שמה של שדה. שם הדומה ללילית מוזכר לראשונה ברשימת שמות המלכים השומריים ב"כתבי לברטו" משנת 2400 לפנה"ס. שם נמצאה טבלה ובה נמנים שמו של גילגמש ושמו של אביו המוזכר כשד לילוּ, הוא אחד מארבעה שדים שהיו שייכים למעמד ערפדים או סוג של רוחות.<ref>George, A. (2003) The epic of Gilgamesh: the Babylonian epic poem and other texts in Akkadian. p. 100 ''Tablet XII. Appendix The last Tablet in the 'Series of Gilgamesh </ref> דמותה של לילית בתרבות היהודית דמותה של לילית התפתחה במהלך הדורות. מן האגדות שנרקמו סביבה עם הזמן נוספו לדמותה פנים שונות ומשונות, שהושפעו מהאמונות העממיות ומתרבויות הסביבה. בתרבויות המזרח הקדום ובתרבות ההלניסטית יש עדויות רבות על אלות ועל שדות חזקות ואגרסיביות, שלילית חולקת עימן תכונות רבות. מהות הקשר בינן ובין דמותה של לילית אינה ברורה ונתונה למחלוקות בין החוקרים.· Blair, Judit M. (2009). De-demonising the Old Testament : an investigation of Azazel, Lilith, Deber, Qeteb and Reshef in the Hebrew Bible. Mohr Siebeck..Chpter 4. לילית במקרא ובתלמוד המקום היחיד בו נזכר השם לילית בתנ"ך הוא . אך על אף שרבים מתרגומי המקרא ומהפרשנים הראשונים טענו כי לילית שם הוא שמה של שדה, אין לכך סימוכין מן ההקשר של הטקסט ונראה כי המפרשים הושפעו ממשמעות השם בזמנם. היעדרה של השדה לילית מן המקרא מתקשר עם מיעוט וכמעט היעדר אזכורים של שדים במקרא. כוחות על טבעיים המזיקים לאדם מוזכרים בתנ"ך בכינוי "שעירים" ונאמר שמעלים להם זבחים כמו לאלילים (דברים ל"ב י"ז), (תהלים ק"ו ל"ז), (תהלים ק"ו ל"ז) במחקר היום מתחזקת הטענה ששדים אינם מוזכרים כלל במקרא.Blair, Judit M. (2009). De-demonising the Old Testament : an investigation of Azazel, Lilith, Deber, Qeteb and Reshef in the Hebrew Bible. Mohr Siebeck הטקסט המוקדם ביותר המזכיר לילית כיצור על-טבעי הוא מעין לחש שנועד להרחיק מלאכי חבלה, ורוחות רעות. הטקסט הידוע בשם שירי משכיל (שסימנו 4Q510–5119)Davis, Michael T.; Strawn, Brent A. (2007) Qumran studies: new approaches, new questions. Wm. B. Eerdmans Publishing נכלל בקובץ מזמורי תפילה המיוחסים לכת קומראן מהמאה הראשונה לפנה"ס,Magic in the Dead Sea Scrolls F.G. Martinez The Metamorphosis of Magic from Late Antiquity 2002 "... These magic and magical texts concern two areas: exorcism, healing and protection against demons (4Q510–511, 4Q560 and 11Q11),. וכוונתו "לפחד ולבהל" רוחות רעים: "רוחי מלאכי חבל ורוחות ממזרים שדאים לילית אחים...". במשנה (המאה ראשונה - המאה שלישית) לילית אינה נזכרת. בתלמוד הבבלי לילית נזכרת פעמים מעטות ובקצרה: במסכת נידהתלמוד בבלי, נידה כ"ד ב - בדינים על אשה שהפילה את וולדה. דנים חכמים בשאלת טהרתה של אשה שהפילה ולד בדמות לילית שיש לו כנפיים". במסכת עירובין. נאמר על אשה שהיא "מגדלת שיער כלילית"מסכת עירובין 100 ב ר' חנינא אומר "אסור לישון בבית יחידי. וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית".מסכת שבת קנא במדברים אלה נראה כי חכמי התלמוד מתייחסים ללילית כמושג שהיה ידוע לכל בזמנם: לילית היא שדה, יש לה כנפיים, שערה ארוך ופרוע, היא אורבת לגברים להחטיאם ולהרע להם והיא מסכנת את היילודים. ממוזער\|קערת השבעה בעברית-ארמית, במרכז דמותה של לילית. כיום במוזיאון שמפוליון לילית באמונה העממית דמותה של לילית כמסכנת את היולדות ורוצחת תינוקות מלווה את האמונה העממית מימי קדם ועד לזמן החדש. עדות חשובה לקדמות אמונה זו נמצאת בקערות ההשבעה שהיו נפוצות מאוד בין המאה ה-4 והמאה ה-6 בעיקר במסופוטמיה, גם בקרב היהודים. אלו קערות חרס שנכתב עליהן טקסט מאגי והן נקברו, תוך טקס מתאים, מתחת לרצפת הבית הפרטי או הבניינים הציבוריים כדי לגרש שדים, מחלות ומזיקים שונים. מתוך הנוסחאות המאגיות של ההשבעות עולה כי השדה לילית מהווה איום מחריד. היא אינה "רק" בעלת כנפיים המהווה איום לפיתוי גברים אלא היא מחרידה את בני האנוש ומאיימת על חיי תינוקות בני יומם, היא מפחידה נשים הרות, מפתה ומחטיאה רבנים ותלמידי חכמים וחונקת אנשים. בטקסטים של ההשבעות לגירוש השדים שובצו גם קטעים מתפילה, נזכרו שמות רבנים ידועים ולעיתים נכלל בהם נוסח של מתן גט. באחת מקערות ההשבעה, המסומנת YBC 2364, מסופר כי לילית הורסת את הבית, גוזלת את זרעו של הבעל, מקיימת יחסי מין עם האישה והורגת את ילדיהם.פגיעתה של לילית בבני אנוש היא פיזית ונפשית כאחד. מגוון ההתעללויות שלה בבני האדם הוא רב ומשקף את הפחדים והחרדות ולמעשה את השדים הפרטיים של כל איש ואישה בתקופה העתיקה ממוזער\|קמיע להגנה על היולדת מפני לילית. אמסטרדם, 1700 בקירוב. הספרייה הלאומית, ירושלים קמיעות שנועדו להגן מפני פגיעתה של לילית היו נפוצים מאז ימי הביניים. מקרים רבים של מות תינוקות בכלל ומקרים של מוות בעריסה בפרט יוחסו ללילית, הנוקמת את דם בניה, בעקבות הנרטיבים המיתולוגיים שהתפתחו סביב דמותה. תינוקות בני פחות משמונה ימים, שטרם עברו טקס ברית מילה, נחשבו פגיעים במיוחד למעשיה של לילית. ממוזער\|קמיע להגנה על היולדת והיילוד מפני ליליתבקמיע זה מופיעה אגדה על אליהו הנביא ההולך בדרך ופוגש ב"לילית הרשעה" האומרת לו שהיא הולכת לבית יולדת כדי "לתת לה שנת המוות ולקחת את בנה הנולד לה לשתות את דמו ולמצוץ את מח עצמותיו". אליהו מצליח לעצור בעדה והיא מבטיחה שכל מי שידע את כל השמות שלה ויתלה קמיע זה בבית היולדת לא יפגעו הילד ואמו" נוסח זה של קמיע היה נפוץ מאוד ומקובל עד היום. מן המאה ה-16 נפוצה האמונה שתינוק הצוחק בשנתו סימן הוא כי לילית משחקת עמו וטוב להכות בחוטמו באצבע כדי להעביר את הסכנה.בקמיעות רבים נמצא הסיפור על אליהו הנביא שפגש בלילית שהלכה לבית יולדת "לתת לה שנת המוות ולקחת את בנה לשתות את דמו ולמצות את מח עצמותיו ולאכול את בשרו". אליהו עוצר בעדה על ידי הזכרת כל שמותיה, ולסכן הזכרת כל השמות של לילית מונעת אותה מלפגוע בתינוקות. ברבים מהקמיעות מופיעים שמות המלאכים השומרים מפני לילית: סנוי, סנסנוי וסמנגלף, יחד עם ציור דמותם, לעיתים כשראשם דמוי ציפור. יש שמופיעה בהם דמות לילית כשידיה כבולות. חוזר בהם הכיתוב: "אדם וחוה חוץ לילית" וטקסט המזכיר ללילית שנשבעה לשלשת המלאכים האלה שלא תפגע ביילודים. נוסח עברי ראשון של קמעות אלה הופיע כבר בימי הביניים והם מופיעים בספר רזיאל, שהיו נוהגים לשים אותו מתחת למשכבה של היולדת. לפי ספר שימוש תהלים, לאישה שמתים ילדיה כתבו קמע ובו מזמור קכ"ו מתהילים ושמות שלושת המלאכים. קמיעות מסוג זה נמצאו בשימוש גם במאה ה-20. בסיפור העממי בימי הביניים מופיע מוטיב חוזר על גבר הנשוי לשתי נשים. אחת מהן היא האשה החוקית, והשניה היא שדה. סיפור זה מופיע בגרסאות רבות באירופה ובארצות המזרח והוא עובר גלגולים שונים ושב וחוזר בקבצים של סיפורים עממיים עד העת החדשה. בסיפורים אלה הגבר נקלע מרצונו או שלא מרצונו לנישואין עם אשה יפה שהיא שדה. הוא נשבה בקסמיה ואף מקים עמה בית משפחה ומוליד ממנה ילדים. הוא נקלע לקונפליקט בין רצונו לחזור לחיים הנורמטיביים ולאשתו החוקית ובין אהבתו לשדה. השדה בסיפורים אלה אינה מופיעה בשם "לילית", אך ככל הנראה היה ברור לכל כי היא לילית או התגלמות של דמות לילית. חוקרים רואים בסיפורים אלה גלגול של המוטיב המופיע במדרשים מאז העת הקדומה על שתי הנשים של אדם הראשון, חוה הטובה ולילית הרעה. לילית במיתולוגיה היהודית ממוזער\|לילית, הנחש, אדם וחוה. איור של קרל פוילאת 1886 עדות מוקדמת לקישור בין לילית ובין אדם הראשון, שמוטבע בבסיס הסיפורים על לילית, אפשר למצוא בתלמוד, בסיפור לפיו אדם הראשון שהיה בנידוי לאחר שחטא, הוליד צאצאים שהיו רוחות, שדים ו"לילין"מסכת עירובין, יח, ב שהם שדים של לילה. המדרש מרחיב ומוסיף כי "כל מאה ושלשים שנה שפירשה חוה מאדם, היו רוחות הזכרים מתחממין ממנה והיא יולדת מהם, ורוחות נקבות מתחממות מאדם ומולידות ממנובראשית רבה כ' י"א "רוחות נקבות" – כפי שתוארה לילית. הטקסט המוקדם ביותר לסיפור המיתולוגי על לילית מופיע במדרש אבכיר. לפיו לאחר שאדם פרש מאשתו מצאה אותו לילית ששמה פיזנא, חמדה את יופיו ושכבה אצלו. היא ילדה ממנו שידים ולילין. גלגול של סיפור זה נכלל בקובץ של סיפורים ומשלים בשם אלפא ביתא דבן סירא, שנכתב, ככל הנראה, במאה העשירית במסופוטמיה והיה נפוץ בגרסאות שונות בתפוצות היהודים. על פי סיפור זה:"כשברא הקב"ה אדם הראשון וראהו יחיד, אמר הקב"ה לא טוב היות האדם לבדו, מיד ברא לו אישה מן הצלע וקרא שמה לילית והביאה לו. והתחילה מריבה זה עם זה שזאת אומרת אני אשכב למעלה ואתה למטה וזאת אומר לא כן יהיה כי אני אשכב למעלה ולא היו שומעין זה לזה עד שכעס אדם הראשון. כשראתה כך זכרה השם וברחה. ועמד אדם הראשון לפני הקב"ה בתפילה ואמר לפניו: ריבונו של עולם האשה שנתת עמדי ברחה ממני. באותה שעה שיגר הקב"ה אחריה המלאכים הללוהכוונה היא לשלושת המלאכים: סנוי, סנסנוי סמנגלוף. הם נזכרים בטקסט. עוד לפני הסיפור על לילית כמלאכי רפואה. שמם מופיע תמיד בקמיעות. שנועדו להגן על היולדת והיילוד מפני פגיעתה של לילית. והשיגוה בתוך הים במקום שהמצרים עתידין ליטבע שם. מיד נטלוה ולא רצתה לחזור. אמרו לה: למה אין את רוצה לחזור. אמרה להם: שאני ידעתי שלא נבראתי אלא להחליש תינוקות מיום שנולדו עד ח' ימים יש לי רשות בהם. מח' ימים ואילך אין לי רשות בהם ולנקיבה עד יב' ימים. אמרו לה אם לא תחזרי נטביעך בים. אמרה להם לא אוכל לחזור על שכתוב בתורה...וכבר בא עלי השד הגדול. אמרו לה לא נניח עד שתקבלי עליך שימותו בכל יום מאה מבניך. וקיבלה. ועל כן מתים בכל יום מאה שדים..."https://maagarim.hebrew-academy.org.il/Pages/PMain תולדות בן סירא נוסח א' על פי גרסה זו, לילית פוגעת בתינוקות כי זה ייעודה, ולא כנקמה על מות בניה. היא מסרבת לחזור לאדם הראשון מכיוון שכבר "בא עליה השד הגדול" - כנראה הכוונה לסמאל מלך השדים, וזה איסור מן התורה...לדעת עלי יסיף מטרת הסיפור הייתה להסביר את פשר השמות " סנוי סנסנוי סמנגלף" שעל הקמיעות, ולכן שיאו הוא בהבטחת לילית שלא תפגע בבית שבו תראה את שמותיהם. בספרות הקבלית מופיע גם הסבר אחר לדמוניות של לילית. לפיו לילית נבראה כבר ביום הרביעי לבריאת העולם, מתוך הספירה "גבורה" שהיא גם "דין", שיש בה יסוד שלילי והרסני. בספרות הקבלית בימי הביניים עוברת דמותה של לילית התפתחות והיא משולבת בסיפורים נוספים של הדמנולוגיה היהודית: היא מזוהה או נקשרת לנעמה, אחות תובל קין ושתיהן נחשבות לשדות ולאמהות של שדים רבים: "וארבע נשים היו אמות השדים; לילית, ונעמה, ואגרת, ומחלת, ויש לכל אחת ואחת מהן מחנות וכתות של רוח הטומאה, אין מהם מספר. ואומרים כי כל אחת מושלת בתקופה אחת מארבע תקופות שבשנה, ומתקבצות בהר נִשְפֶּה קרוב להרי חושך, וכל אחת מושלת בתקופתה משעת שקיעת החמה עד חצות לילה הן וכל מחנותיהן".פירוש רבינו בחיי לבראשית ד' לילית השדה מסוגלת ללבוש דמות אנושית. וכך לילית מזוהה עם דמויות נשיות המופיעות בסיפור המקראי. בספר הזהר ניטען שמלכת שבא היא לילית, זיהוי שמקורו, כנראה באגדות ערביות. חכמי קבלה טענו ששתי הנשים שהופיעו בפני המלך שלמה וביקשו שישפוט ביניהן היו שדות. לפי גרסה אחת הן היו לילית ונעמה, ולפי גרסה אחרת אגרת ולילית. מאחר ששתי הנשים בסיפור המקראי מתוארות כ"נשים זונות" זוכה גם לילית בטקסט קבלי בכינוי "לילית הזונה". בקבלה קשרו את לילית עם הכוכב שבתאי, ולדעת ר' חיים ויטל מופיעה לילית לבני אדם לפעמים בצורת חתול, אווז או חיות אחרות.ספר הליקוטים, ירושלים תרע"ג ו' ע"ב, עח, ע"ג ר' משה די ליאון מדבר על "לילית הרשעה" שהוא קורא לה "אסכרה" - על שם המחלה שגרמה בעבר למותם של תינוקות רבים. כנושאת המחלה, יש ללילית תפקיד "חיובי" באסכטולוגיה: מחלת האסכרה שתביא לילית תגרום לנפילת מלכות רומי הרשעה ובכך תקרב לילית את הגאולה. בלילית מתגלמות שתי דמויות: האחת, הרוצחת האכזרית, המסכנת את הנשים היולדות וחונקת תינוקות. השנייה היא אשה פתיינית המעוררת את יצרם.של הגברים. היא גורמת להם להם לחטוא באוננות ובשפיכת זרע, שהיא מתעברת מהם ומביאה לעולם שדים לאין מספר. כל אלה מהווים מחנה גדול של ערב רב ששולט בכל דבר טומאה. לילית עומדת בראש מחנה זה כמלכה בממלכת הסטרא אחרא, וכבת זוגו של סמאל היא מקבילה בעולם הקליפות לתפקיד שממלאת השכינה בקדושה. רפאל פטאי טוען כי בתפיסה הקבלית הזוגיות שבין סמאל ולילית בממלכת השדים, בעולם האחר, מקבילה לזוגיות שבין השכינה לאלוהים, וכי לילית "מלכת השדים" מקבילה במעמדה לשכינה שהיא "האלה העברית" אך מאידך לילית והשכינה - המטרוניתא - הן שתיהן הפנים הכפולות של האלה ביהדות. לילית לובשת דמות אשה יפהיפיה והגברים הנופלים בקסמה מאבדים את כל היקר להם ומידרדרים אל אובדנם. דמות זו מופיעה בסיפור העממי בימי הביניים וגם אחריהם, בכל הקהילות היהודיות בגרסאות רבות ושונות, אם כי במקרים רבים האישה המפתה לא מופיעה בסיפור בשם לילית. כך בסיפור על יוסף דלה ריינה שניסה לקרב את הקץ ולהביא את הגאולה בכך שינצח את סמאל. בכמה מן הגרסאות לסיפור מופיעה לילית כבת זוגו של סמאל, המפתה את הגיבור ומקרבת את אובדנו. סמאל ולילית מופיעים בסיפור כשני כלבים שחורים. הקבלות ללילית בתרבויות אחרות ממוזער\|קמע אבן ועליו השדה למשתו חוקרים סבורים שדמותה של לילית הושפעה ממיתוסים קדומים מהסהר הפורה, ומאוחר יותר מהמיתוס היווני. בדמונולוגיה השומרית והבבלית יש רוחות, זכרים ונקבות, מסוג ה"לילין" וה"ליליות" הממלאים תפקידים שונים כ"מזיקים". קווי דמיון בולטים במיוחד נמצאו בין לילית לבין למשתו , שדה וגם אלה, בדמות אשה ששדיה חשופים, גופה מכוסה שיער, והיא בעלת רגלי ציפור ופני לביאה. היא באה לעולם כבתו של האל אנו, אל השמים במיתוס השומרי, כדי להעניש את בני האדם. היא תוקפת במיוחד נשים יולדות ועוללים, טורפת תינוקות, אוכלת את בשרם של גברים ושותה את דמם, גורמת לסיוטי לילה, ומביאה בכל מקום מחלות ומוות.1987 “Tamarisken-Fibeln-Skolpender: Zur philologischen Deutung der ‘Reiseszene’ auf neuassyrischen Lamaštu-Amuletten”, in Rochberg-Halton, F.(ed.),Language, Literature and History: Philological and Historical Studies Presented to Erica Reiner, [American Oriental Series 67], New Haven, 1987, pp.85-105 במסופוטמיה נמצאו קמיעות וקערות השבעה מהמאות ה-8–9 לפנה"ס המתייחסות ללמשתו, וחוקרים מניחים שדמותה נקלטה בקרב גולי בבל ומכאן הופעת האזכורים הראשונים של השדה לילית בתלמוד הבבלי ובקערות השבעה של יהודים. בלילית אפשר למצוא כמה מתכונותיה של האלה השומרית איננה מלכת השמיים והארץ, אלת האהבה, המין, הפריון והמלחמה המזוהה עם האלה האכדית אשתר. איננה/אשתר היא תאוותנית שאינה יודעת שבעה, מרבה מאהבים ובעלים. היא מביאה לסופם המר ונוקמת באכזריות בכל מי שפגע בה.ממוזער\|למיה, מפלצת הלובשת דמות אשה הטורפת אנשים ושותה את דמם. איור מתוך ספר על חיות ונחשים מפלצתיים, 1658המאפיינים המיניים של לילית כדמות נשית פתיינית, האורבת לגברים וגם לנשים, מופיעה בשנתם, גורמת להם להתעוררות תשוקה בלתי נשלטת ומביאה לאובדנם, ניזונו כנראה בעיקר מדמות מיתולוגית אחרת: השדה למיה. במיתולוגיה היוונית למיה הייתה אשה יפהפייה שזאוס חשק בה. הרה אשתו הענישה אותה בכך שהרגה את ילדיה. בעקבות אסונה הפכה למיה למעין מפלצת, אשה בעלת גוף של נחש ממותניה ומטה. כנקמה על מות ילדיה היא פוגעת בנשים יולדות וטורפת את הילודים. בגרסאות השונות למיה מעוררת אימה ופחד ונהגו לאיים על הילדים שתטרוף אותם בחיים אם לא יתנהגו היטב. בתקופה ההלניסטית והרומית ובימי הביניים למיה היא מעין ערפדית המפתה גברים צעירים כדי לאכול את בשרם ולשתות את דמם. בתרגום הוולגטה של התנ"ך ללטינית תורגם השם "לילית" בספר ישעיהו ל"למיה" ובקרב פרשנים נוצרים בימי הביניים נפוץ זיהוי של למיה עם לילית. בספרות הביזנטית נקראת השדה החונקת בשמות אחרים, ביניהם השם אביזו הנזכר בספר צוואת שלמה. במקום שלושת המלאכים מופיעים שלשה קדושים: סיניס, סיסיניוס וסינודורוס. בדמונולוגיה הערבית לילית נקראת בשם קארינא או טאביעה. גם הנוצרים אימצו את דמותה של לילית, כשדה תאוותנית, המסמלת מיניות אפלה שהתאימה מאוד לתאוריות הדמונולוגיות הנוצריות של ימי הביניים, לפיהן מכשפות מקיימות יחסי מין עם השטן ועם שדים בחגיגות ליליות. לכן הפכה לילית ל"מלכת המכשפות". לפי אגדות מימי הביניים, הסוקובוס היא שדה שמפתה גברים (בעיקר נזירים) בחלומות לביצוע יחסי מין. כדי להחזיק ולקיים את עצמן, הסוקובי שואבות אנרגיה מהגברים, ומביאה אותם עד לתשישות או למוות. לילית בעת החדשה ממוזער\|ריצ'רד ויסטאל: פאוסט רוקד עם לילית בפסטיבל המכשפות בליל ואלפוגרוס, 1831 דמותה של לילית עוברת בעת החדשה. כמה גלגולים ותמורות. האמונה העממית בשדה צמאת הדם האורבת ליולדות ורוצחת תינוקות, איבדה מכוחה ככל שהתקדמו המדע והרפואה ונמצאו דרכים אחרות להגן על היולדת והיילוד. מאידך דמות השדה כאשה פתיינית, מורדת ועצמאית קיבלה משמעויות חדשות. בספרות ובאמנות ממוזער\|עמוד השער של הרומן "לילית" מאת ג'ורג' מקדונלד, 1895 מאז שלהי המאה ה-18 זוכה דמותה של לילית לעניין מחודש. מגמה זו מתחילה בייצוגים של לילית ביצירות בולטות בספרות ובאמנות של הזרם הרומנטי. לילית ביצירות אלה היא מכשפה המופיעה בדמות אשה יפה, המפתה את הגברים וגורמת להם להתדרדר ולסטות מן החיים המהוגנים שנועדו להם. היא הפאם פאטאל המעוררת בהם יצרים עזים ובדרך כלל מביאה לאבדנם. חלוץ מגמה זו היה יוהאן וולפגנג פון גתה שלמחזהו "פאוסט" הייתה השפעה אדירה. לילית במחזה היא אשה יפה המופיעה עם המכשפות החוגגות באורגיה של ליל ואלפורגוס. מפיסטופלס מציג אותה בפני פאוסט, ומציין במיוחד את שיער ראשה שבאמצעות קסמו היא לוכדת את הגברים.פאוסט: ומח זאת? מפיסטופלס: זאת לילית פאוסט: מה? מפיסטופלוס: אשתו של אדם, זו הראשונה השמר מפני מחלפות שערה, העדי היחיד שאותו היא עונדת כשעלם צעיר בתוכן היא לוכדת שוב לא תתן לו לנוס במהרה(תרגום: ניצה בן-ארי) ממוזער\|דנטה גבריאל רוזטי "ליידי לילית" 1866,Delaware Art Museum אחד מציוריו הנודעים של הצייר הפרי-רפאליטי דנטה גבריאל רוזטי היה "ליידי לילית" ב-1866. הוא גם הקדיש לה סונטה בה תיאר אותה כאשתו הראשונה של אדם, שהייתה מכשפה, ועדיין מכשפת את הגברים בזהב שערה. בשיר "אדם, לילית וחוה" שפרסם המשורר הוויקטוריאני רוברט בראונינג ב-1883 לילית מוצגת כשוות מעמד לחוה. היא אשתו השנייה של אדם והיא אשה אוהבת ולא שדה. בפנטזיה שנקראת "לילית"(1895) מתמודד הסופר התאולוג הסקוטי ג'ורג' מקדונלד עם האמביוואלנטיות בדמותה של לילית. בשיר הנקרא "לילית," מתאר ולדימיר נבוקוב (1928) דמות של נמפונית מפתה שחוקרים ראו בה רמז לתשוקה האסורה ברומן המפורסם "לוליטה". בספרו של ז'וז'ה סאראמגו "קין" (2009) לילית היא מלכת עיר במסופוטמיה וקין שמגיע אליה בנדודיו נושא אותה לאשה. לדמותה של לילית יש הדים בספרות העברית החדשה, כמו ביצירתו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בסיפור המהדהד את הסיפור העממי מימי הביניים על הגבר המתלבט בין שתי נשים, הטובה והרעה, ונסחף בקסמיה של אשה דמוית לילית המביאה להתדרדרותו ולאובדנו.ניצה אברבנאל, חוה ולילית, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, 1994 בסיפור של דוד פרישמן לילית מפתה סופר סתם צעיר ותמים וגורמת לו להחליף את שם יהוה בתפילין ומזוזות שכתב בשם לילית, ובכך מביאה בסופו של דבר להתמוטטותו ולמותו. זיוה שמיר מצביעה על השפעת הסיפור על יוסף דלה ריינה בסיפורו של שמואל יוסף עגנון "האדונית והרוכל":יוסף הרוכל העגנוני, כמו ר' יוסף דלה ריינה, חולק את יצועו עם אישה-לילית המבקשת להדיחו מדרך הישר, ובסופו של דבר גם מתכוננת למוץ את דמו ולחסל את ישותו. האדונית בסיפורו של עגנון, כמו לילית, נציגת כוחות הסטרא-אחרא, כבר ידעה גברים הרבה שכולם היו קורבנותיה. ב"מעשה נורא מר' יוסף דלה ריינה" מופיעים כלבים שחורים, מכוחות סמא"ל והסטרא אחרא, ובסיפורו של עגנון לאדונית יש כלבה שחורה ואף היא מדומה לכלבה. ב"מעשה נורא" נאמר על יוסף דלה ריינה כי כרת ברית "עם לילית המרשעת ומסר עצמו בידה ותהי לו לאשה והיה מטמא עצמו בכל טומאות" בתרבות הפופולרית במחצית השנייה של המאה העשרים לילית הפכה לדמות פופולרית והיא מופיעה בייצוגים שונים ומגוונים בעולמות של הפנטזיה והמדע הבדיוני, בעשרןת רבות של ספרים, סרטים, סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב. בספרי הסדרה "נרניה - האריה, המכשפה וארון הבגדים" של ק.ס. לואיס, המכשפה הלבנה היא בתה של לילית. בסדרה "דם אמיתי", לילית מופיעה כדמות רעה, קשוחה ומפתה. עטופה בדם ושולטת בהמון אנשים. בסרט Siren משנת 2016, לילית היא דמות האנטגוניסט המרכזית ומוצגת כסוקובוס שמפתה גברים ומובילה אותם למותם. בסרט "תיק 39", דמות האנטגוניסט בסרט היא ילדה קטנה ושמה לילית, שבמקור היא שדה מהגיהנום. בסדרה "על-טבעי" לילית היא אחת הנבלים. בסדרה "מתים לרגע", השדה לילית נכנסת באחת הדמויות וכתוצאה מכך היא מקבלת את היכולת לשלוט ברצונות האנשים הסובבים אותה. בסדרה "בלשי הרפאים" לילית מופיעה דווקא כשמות חיובית , שנוטלת ממכשפה ששותה דם של ילדות את כוחותיה בסדרת הקומיקס מרוול שתי דמויות מופיעות בשם לילית: לילית היא אם כל השדים, ולילית שהיא בתו של דרקולה והיא ערפד כמוהו. לילית היא נושא הפרק התשיעי בעונה השלישית של סדרת הטלוויזיה הארכאולוג העירום. במשחק דיאבלו 4 לילית, מלכת הסוקובי היא שדה הלכודה בין גן העדן לגיהנום.. יחד עם המלאך אינאריוס היא מנסה לבנות יקום חדש שיהווה מקלט לצאצאיהם, הנפילים, שבו יוכלו לחיות בשלום ללא המאבק המתמיד בין המלאכים והשדים. לילית היא דמות פופולרית מאוד בקלפי טארוט. לילית ושטניזם מאז מחצית המאה ה-19 הופיעו באירופה ובארצות הברית קבוצות אזוטריות שעסקו ברעיונות ובפרקטיקות אוקולוטיסטיות. כמו כישוף, חוש שישי, אסטרולוגיה, ספיריטואליזם, מיסטיציזם, נומרולוגיה, ביניהן היו קבוצות שתוארו כתומכות בשטניזם. הן התייחסו לדמות השטן בחיוב, כמי שמייצג מרד בעריצות של הכנסייה הקתולית ובריקבון המוסרי ובצביעות שלה. וראו בו אלטרנטיבה לנורמות הנוצריות השקריות ואפילו לאל הנוצרי. היו שהחליפו את השטן בדמותו של לוציפר שאותו הם תיארו כמביא האור וההשכלה. בהשפעת ביקורת המקרא שהתגבשה בתקופה, והביאה לקריאה מחודשת של סיפור הבריאה והנרטיבים הקבליים, דמותה של לילית, שמרדה בתפקיד שיועד לה להיות משועבדת לאדם, נשארה אמנם דמות של שדה מסוכנת אך למרות התכונות הדמוניות שלה זכתה להתייחסות חיובית. ממוזער\|השמות לילית וסמאל משולבים בסמל הבפומט של כנסית השטן אחת הקבוצות הידועות יותר של השטניזם היא כנסיית השטן, שנוסדה על ידי אנטון זאנדור לה-ויי בסן פרנסיסקו ב-1966. היא מגדירה את עצמה כארגון דתי של אנשים שלמעשה אינם מאמינים באלוהים, בשטן או בעולם הבא ולכן דוגלים בכך שיש לחיות בצורה המלאה והמספקת ביותר שניתן בעולם הזה. הפנטגרם שבמרכזו ראש תיש המייצג את הבפומט הוא סמל הכנסייה. הגרסה עם שמותיהם של סמאל ולילית ייצגה את הכנסייה עד שנת 2000.הסמל הופיע לראשונה בספרו של Stanislas de Guaita Stanislas de Guaita drew the original goat pentagram, which first La Clef de la Magie Noire in 1897. הסמל עם שמותיהם של סמאל ולילית עדיין פופולרי בחוגים אוקולוטיסטיים. לילית והתנועה הפמיניסטית ממוזער\|הפגנה בפריז עם שלט "Nous sommes Lilith!" ("אנחנו לילית!"). מרץ 2018 התנועה הפמיניסטית אימצה את לילית כסמל לאשה העצמאית, האסרטיבית, השווה לגבר ונאבקת על זכויותיה. בחירה זו נסמכת על פרשנות המקרא החדשה שלפיה יש בתנ"ך שני סיפורי בריאה ושני סיפורים שונים על בריאת האדם. על-פי ספר בראשית פרק א' ברא " אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם." לפי הסיפור שבפרק ב' בבראשית נברא האדם הראשון לבדו ורק אחר כך יצר אלהים את האשה מצלעו של אדם כדי שתהיה "עזר כנגדו". במיתולוגיה היהודית, בעקבות המדרש "אלפא ביתא דבן סירא" מימי הביניים, הפכו שני סיפורי הבריאה לסיפור אחד על שתי נשים: האשה הראשונה, היא לילית, שנבראה שווה לגבר, לא הסכימה להיות כפופה לו וברחה. האלהים ניסה להחזירה אך היא לא הסכימה לחזור על אף שנודתה מגן העדן, ונהפכה לשדה בדמות אשה מפתה המסכנת גברים ונשים ורוצחת ילדים. התייחסויות אל לילית כדמות שהיא מופת לאשה משוחררת ועצמאית הופיעו כבר במחצית השנייה של המאה ה-19, בהשפעת האמנות והספרות של הזרם הרומנטי שהוקסמו מדמותה של לילית כאשה שנשיותה מכשפת, ופוגגו את ההיבטים המרושעים שלה. גם בהשפעת התנועה הסופרז'יסטית, שהעלתה את המודעות למעמד האשה ולמקומה בחברה. דמותה של לילית ברומן הפנטסטי של ג'ורג' מקדונלד מ-1895 מציגה את השאיפה הנשית החדשה לעצמאות ולשוויון בניגוד לנורמות הוויקטוריאניות הכובלות את אותה לכפיפות לבעל, לאימהות ולתחזוקת הבית. במאה ה-20 וה 21 לילית הפכה פופולרית בחוגים של ניו אייג' המציגים אותה כ"אלה אפלה" המעודדת נשים לעצמאות ולאסרטיביות ומציעים אמצעים ודרכים לפולחן שיבטא את האמונה בה. לילית ופמיניזם ביהדות המאבק לשינוי מעמד האשה בחברה היהודית הושפע מאז שנות ה-1970 מהפמיניזם הרדיקלי ודמותה של לילית הפכה להיות סמל לאשה המורדת בדיכוי ובהדרה שכפו עליה ההלכה והמסורת. לילית מסמלת בתפיסה הפמיניסטית גם את דיכוי האשה ביהדות וגם את הדרך לשחרור ממנו. חוקרות פמיניסטיות רואות בדמות השדה/האלה הרצחנית והמרושעת, שרווחה בתרבויות העת העתיקה, ביטוי לרצון של חברות פטריאכליות להציג את האשה כיצור שלילי ומסוכן שיש לשלוט בו. רחל אליאור טוענת שדמותה הדמונית של לילית, המופיעה לראשונה בתלמוד, קשורה לגישה המיזוגנית שהתלמוד משופע בה, המבטאת פחד מפני מיניות האשה והכח הטמון בה. היא קשורה גם להבניית מעמד האשה בהלכה כנשלטת על ידי הגברים שסביבה, מנושלת מרכוש, מנועה מכל יכולת להשפיע על חייה, ומודרת מהציבור, מהפולחן ומהלימוד. ממוזער\|נשות הכותל בתפילת ראש חודש, 2013 נקודת המוצא של הפמיניזם היהודי היא פרשנות חדשה לנרטיב של מדרש בן סירא: לילית דורשת שוויון כזכות ולא כחסד, כי שוויון האישה לאיש היא מטבע בריאתם. המרד של לילית בניסיון לשעבד אותה הוא מיידי. היא אינה מתחננת ומבקשת, היא מורדת באומץ ומוכנה לוותר על הביטחון הקיומי שבגן העדן ולהסתכן בנידוי ובבידוד. לילית היא אישה עוצמתית. כוחה נובע מהאחריות שהיא לוקחת על חייה. עמדה זו הוצגה לראשונה במאמר מכונן של ג'ודית פלאסקו "בואה של לילית: לקראת תאולוגיה פמיניסטית". שפורסם ב-1972. עמדה זו הוצגה בגיליון הראשון (1976) של כתב עת הנקרא "לילית" המופיע בארצות הברית מבטא עמדות של פמיניסטיות יהודיות הדורשות את שינוי ההלכה בכל הנוגע למעמד האישה ושוויוןן מלא לנשים בבית הכנסת, בלימוד תורה ובעמדות הנהגה על פי פרשנות פמיניסטית, מקורו של מדרש בן-סירא על לילית בגן העדן היה דווקא בסיפורים שסיפרו נשים שהזדהו עם המרד של לילית ושאיפתה לשוויון. סופו של הסיפור לפיו לילית נענשת והופכת לדמות דמונית מרושעת נכתב על ידי גברים. המפנה בעלילה נובע מגישה מיזוגנית המונעת מחרדה מפני נשים חזקות ועצמאיות העשויות לפגוע בגבריות ובשליטה הפטריאכלית. לילית מבטאת את הפחד המוסתר של הגבר ממצב של חוסר שליטה שהוא חווה בקרי לילה, ובהיעדר ביטחון מוחלט בכך שהוא אבי ילדיו. יותר מכך, לילית מסכנת את קיומו של העם היהודי בכך שהיא רוצחת תינוקות יהודים ומסכנת נשים יהודיות, וגם גונבת את זרעם של גברים יהודים תמימי דרך שהיא גורמת להם אוננות וקרי לילה. לפי פרשנות זו לילית היא מטפורה לגלות. היא מסכנת את המשך הקיום היהודי כמו הגלות שבה העם היהודי נמצא בסכנה של השמדה או התבוללות. פמיניסטיות יהודיות קוראות לכתוב מחדש את דמותה של לילית, כאשה חזקה ועצמאית, דמות מופת לאישה יהודיה שמעמדה שווה למעמד הגבר, ויש לה דרכים משלה לבטא את יהדותה ואת נשיותה. לקריאה נוספת אוהד אזרחי ומרדכי גפני, מי מפחד מלילית, הוצאת מודן (2005) דורית רוזנצויג, לילית - שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית - 1000 שנים ראשונות של לילית היהודית, הוצאת DoLa Publication, (2010) יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, מרכז זלמן שזר (2008-2014), עמ' 532–537 אסתר ליבס, (עורכת), שדים, רוחות ונשמות - מחקרים בדמונולוגיה מאת גרשם שלום, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשס"ד (2004), עמ' 60–102 מרק גלר, "לילית", בספר: פיליפ ווקוסבוביץ' (עורך), לכל הרוחות והשדים - לחשים וקמיעות במסורת היהודית, מוזיאון ארצות המקרא ירושלי היא מסכנת א ניצה אברבנאל חוה ולילית הוצאת אוניברסיטת בר-אילן (1994) יהונתן הרשברג, חמסה על הילד, אלכסון, דצמבר 2021. רחל אליאור סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, הוצאת כרמל, ירושלים 2018 Editors: Enid Dame, Lilly Rivlin, and Henry Wenkart Which Lilith ? Feminist Writers Re-Create The World ן First Womanוילוז'ני נעמה שערות לילית וקרני אשמדאי - דמות וצורה במאגיה ובאמנות העממית בין בבל לארץ ישראל בשלהי העת העתיקה''' יד בן צבי, ירושלים 2017 קישורים חיצוניים לילית: הסיפור המלא, הרב מנחם לוין לילית: האלה האפלה של המיתולוגיה היהודית לילית: תולדות ומאפיינים מתוך "דמונולוגיה יהודית בראי הסיפור העממי" https://www.youtube.com/watch?v=uIY0tKSg_XYThe Origins of Lilith \| Adam's First Wife? https://dbpedia.org/page/Lilith_in_popular_culture https://www.youtube.com/watch?v=0mT-tWH2oGU הערות שוליים קטגוריה:שדים ביהדות קטגוריה:שדים בנצרות קטגוריה:מיסטיקה יהודית קטגוריה:פמיניזם	2024-10-02T09:44:44
אלפרד ראסל וולאס	אלפרד ראסל וולאס (באנגלית: Alfred Russel Wallace; 8 בינואר 1823 – 7 בנובמבר 1913), ביולוג וחוקר טבע בריטי. הגה במקביל לדרווין את תורת האבולוציה. ביוגרפיה וולאס היה בנו השביעי של ספרן עני אך מכובד בקרב האינטלקטואלים של אסק. בראשית דרכו המקצועית היה מורה בבית ספר בלסטרשייר, והתעניין רבות בחקר החרקים (בעיקר מיני חיפושיות) ובספיריטואליזם. את מחקריו הזואולוגיים ערך ביחד עם הנרי וולטר בייטס, ולאחר שלוש שנות מחקר משותף באנגליה יצאו לחקור ביערות האמזונאס. בחזרתו מברזיל, עלתה באש "הלן", ספינתו של וולאס, וטבעה באוקיינוס האטלנטי, ביחד עם אוסף הממצאים שאסף באמזונס. לאחר ששהה עשרה ימים בספינת הצלה חולץ וולאס על יד ברמודה. כשהגיע לאנגליה פרסם שני ספרים על התנסויותיו. את הספרים קרא צ'ארלס דרווין, שהתאכזב ממיעוט העובדות שהופיעו בפרסומים (זאת בשל טביעת הספינה). ב-1854 יצא וולאס לאיי הודו המזרחיים ההולנדיים, שם אסף כ-125,000 מוצגים (יותר מחצי מהם של חיפושיות). התבוננותו באוסף העצום של המוצגים והמינים השונים העלתה במוחו, בסוף פברואר 1858 ובשעת התקף מלריה גרוע במיוחד, את הרעיון של שרידת המתאימים ביותר – רעיון היסוד של האבולוציה הדרוויניסטית. וולאס כתב מאמר המתאר את הרעיון בפירוט, ושלח אותו לדרווין על מנת שישלח אותו לגאולוג צ'ארלס לייל. דרווין, ששהה בקנט שבאנגליה וחיבר לאט את רעיונותיו על הממצאים של מסעותיו באונייה "ביגל", התרשם מאוד, היות שרעיונותיו שלו נוסחו היטב במאמרו של וולאס. צ'ארלס דרווין הגה את משנתו באופן בלתי תלוי בוולאס אך עיכב את פרסום מסקנותיו בין היתר כי חשש מתגובות דתיות צוננות, בעודו תר אחר הוכחות נוספות לעצם העיקרון. ב-1858 קיבל דרווין עותק מקדים של מאמר שוואלס עמד לפרסם ברבים המתאר את עיקרי התאוריה שלו. דרווין הבין שוואלס למעשה הקדים אותו בפרסום תיאורית האבולוציה על ידי ברירה טבעית. אולם, ידידיו צ'ארלס לייל וג'זף הוקר שכנעו אותו שאסור לו לוותר על הבכורה, והם ארגנו מושב באספת האגודה הליניאית ב-1 ביולי 1858, שבו הוקראו מאמריהם של דרווין ושל וולאס ביחד, כשהם חולקים את הבכורה. כל זאת אירע כאשר וואלס נדד בארכיפלג המלאי ולא היה מודע להתרחשות. וולאס טבע את המונח "דרוויניזם" באחד ממאמריו הבאים, ואת ספרו "הארכיפלג המלאי" הקדיש לדרווין. קו וולאס שמאל\|ממוזער\|250px\|קו וולאס וולאס הבחין במעין קו דמיוני (הקרוי קו וולאס על שמו), שעובר בארכיפלג המלאי בין בורנאו ומזרח באלי ומפריד מבחינה זואולוגית בין יבשות אסיה ואוקיאניה. כל היצורים ממערב לקו זה, נמצאים באסיה, ואלה שממזרחו נמצאים באוקיאניה. האזור בו ההפרדה היא הצמודה ביותר הוא המצר שבין האי באלי והאי לומבוק, שרוחבו פחות מ-25 קילומטר – בבאלי נמצאים מגליימיים, בולבוליים ונקריים, בעוד בלומבוק הם נפקדים ואת מקומם תופסים קקדואיים צופיתיים ולוריים וכן מינים של יונקי כיס ויונקי הביב. מסקנתו של וולאס מן ההבדל הזואולוגי החד במרחב גאוגרפי זעיר כל כך הייתה כי בעבר הייתה קיימת יבשת פסיפית גדולה שהתבקעה ושבריה התקרבו לשוליה של אסיה. וולאס לא הכיר את טקטוניקת הלוחות, התהליך שבאמצעותו מתרחשות תנועות יבשה עצומות מעין אלה ושעדיין לא התגלה, ועל כן הצליח רק לכוון במעורפל לפתרון הנכון. הרעיון בדבר הקו הוצג לראשונה בפומבי בכנס האגודה הליניאית ב-3 בנובמבר 1859, בעת שוולאס עצמו שהה במזרח. מורשתו שמו של וולאס לא זכה להכרה גורפת כשמו של דרווין (אף על פי שעל שמו נקראים מכתשים במאדים ובירח, עדני וולאס, רלית וולאס, פרסים בביולוגיה בקנזס ובאוסטרליה ועוד), אך בשנות האלפיים החל שמו להיזכר יותר, ותרומותיו למדע נחקרו ונבדקו מחדש. באפריל 2000 שוקם קברו של וולאס בדורסט, ובנובמבר 2001 הוסר הלוט מעל לוח זיכרון בחדר ריינולדס בבית החברה המלכותית הבריטית, לעדות כי בחדר זה כונן מדע האבולוציה בקריאת מאמריהם של דרווין ווולאס ביולי 1858. תאוריה נוספת שלו, שהתפתחה והובנה מאוחר יותר, הייתה אודות ההחלפה האמריקנית הגדולה. לקריאה נוספת דייוויד קוואמן, אלפרד ראסל וואלאס ניסח, במקביל לדרווין, את תורת האבולוציה, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 127, דצמבר 2008 קישורים חיצוניים אתר המפרט את פועלו של אלפרד ראסל וולאס The other person that discovered evolution besides Darwin מאתר ה-BBC Alfred Russell Wallace: the grand old man of science, Google Arts & Culture, 2019 הערות שוליים קטגוריה:ביולוגים בריטים קטגוריה:ביולוגים אנגלים קטגוריה:אנגלים ממוצא סקוטי קטגוריה:חוקרי טבע קטגוריה:זוכי מדליית קופלי קטגוריה:זוכי המדליה המלכותית קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית קטגוריה:אנשי חינוך בריטים קטגוריה:זוכי מדליית ליניאוס קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1823 קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1913 קטגוריה:זוכי מדליית דרווין קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית	2023-11-19T12:54:05
הבטחת הכנסה	הבטחת הכנסה היא קצבה המשולמת למי שהכנסתו אינה מאפשרת רכישה של צורכי קיום בסיסיים לו ולמשפחתו. כאשר לבית אב אין בקביעות או באופן זמני הכנסות, משלמת לו המדינה הבטחת הכנסה - שמטרתה לאפשר למקבל רמת חיים מינימלית. כאשר למשפחה יש הכנסה הנמוכה מסף השכר, משלמת לה המדינה סכום המהווה השלמה להכנסה זו (ולפיכך קרוי השלמת הכנסה). בישראל פועל מנגנון זה בשני מסלולים: הבטחת הכנסה המיועדת לכלל הציבור דרך המוסד לביטוח לאומי, והבטחת הכנסה על ידי משרד החינוך המיועדת ללומדים בישיבות (אדם הלומד בישיבה אינו עומד בתנאי הזכאות להבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי). הבטחת הכנסה בישראל הבטחת הכנסה באמצעות המוסד לביטוח לאומי במדינת ישראל פועל מנגנון הבטחת ההכנסה מתוקף חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, שבהפעלתו עוסק המוסד לביטוח לאומי. גובה הסכום שמשפחה זכאית לו כהבטחת הכנסה נקבע לפי גודל המשפחה והרכבה, על פי המפתח המפורט בטבלה הבאה. + שיעורי הגמלה המוגדלת והסכומים הקובעים כאחוז מן השכר הממוצע הרכב משפחה הגמלה כאחוז מן השכר הממוצע הכנסה השוללת גמלה כאחוז מן השכר הממוצע יחיד 25.0 38.0 הורה יחיד עם ילד 42.5 פחות נקודת קצבה 83.3 הורה יחיד עם 2 ילדים 52.5 פחות נקודת קצבה 100.0 זוג 37.5 54.5 זוג עם ילד 43.5 60.5 זוג עם 2 ילדים 49.5 66.5 הגמלה להבטחת הכנסה נקבעה בשלוש רמות: גמלה בשיעור רגיל ל"שוהים במערכת" בשנתיים הראשונות, גמלה מוגדלת לאלו ששוהים בה למעלה משנתיים וגמלה מוגדלת יותר למשפחות חד-הוריות, בהתאם לחוק משפחות חד-הוריות משנת 1992. הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מזכה, נוסף על תשלומים ישירים מהביטוח הלאומי, בהנחות בארנונה, באגרת טלוויזיה, בנסיעה בתחבורה ציבורית, בשירותי בריאות ובשכר דירה. גמלת הבטחת הכנסה חייבת במס הכנסה. הדירוג לגמלה רגילה בשנתיים הראשונות וגמלה מוגדלת אחר כך בוצע כדי להקטין את התמריץ להישאר במערכת מקבלי הגמלה, אף כי מחקרים שונים (אחדות, 1976; גל ודורון, 2000) מורים כי לשוהים במערכת יש תמריץ חזק לאור פוטנציאל ההשתכרות הנמוך יחסית של מקבלי הגמלה וכי הגדלת התשלום ככל שמתארכת תקופת השהות במערכת מהווה תמריץ הישארות נוסף. התפתחות הבטחת הכנסה בישראל לשכות הסעד עד שנות השבעים, סיוע סוציאלי לאזרחים חסרי הכנסות אחרות התבצע דרך לשכות הסעד, והותנה בקבלת סיוע פסיכו-סוציאלי מעובדי הלשכות. התפיסה שעמדה בבסיס גישה זו הייתה כי מקורו של היעדר האמצעים הכלכליים הוא בקשיים - פסיכולוגיים או אחרים - של הפרט, ועל מנת לסייע לו יש לספק לו משאבים כלכליים מחד, וסיוע פסיכו-סוציאלי מאידך. על כן, את הסיוע הסוציאלי בלשכות סיפקו עובדים סוציאליים, וקבלת סיוע כספי הייתה מותנית בקבלת טיפול מעובד סוציאלי מאז שנות ה-60 ספגה מערכת זו ביקורת חריפה, מכמה סיבות. ראשית, חוקרים וקובעי מדיניות החלו להצביע על כך שלעוני ולאבטלה סיבות מבניות. העובדה שאדם נותר חסר הכנסה אינה, ברוב המקרים, בתחום יכולת ההשפעה שלו, והיא נובעת פעמים רבות מתנאים השוררים בכלל המשק - כגון מיתון, עלייה באבטלה או פערי שכר גדלים. במציאות כזו, אין סיבה להתנות את הסיוע הכספי בסיוע פסיכו-סוציאלי, שכן הוא אינו עני בגלל תפקודו האישי הלקוי, ושיפור של תפקוד זה לא יביא להיחלצותו מהעוני. ביקורת נוספת על שיטה זו התמקדה בסטיגמטיזציה הכפולה שהיא יוצרת - הן סטיגמטיזציה של העניים והן סטיגמטיזציה של מקבלי הטיפול בלשכות לשירותים חברתיים. מחד, העובדה שקבלת סיוע מותנית בקבלת טיפול פסיכולוגי, מסמנת את העניים כבעלי בעיות נפשיות, וגורמת לנזקקים לסיוע להימנע מהסתמכות על הלשכות. מאידך, העובדה שהסיוע ניתן בלשכות גרמה לכך שאלו נתפסו כאתר המיועד לטיפול בעניים בלבד, דבר שגרם ללקוחות אחרים להימנע מגישה ללשכות, ולכן מנע מאוכלוסיות אלו טיפול לו נזקקו. מנקודת המבט של העובדים הסוציאליים, השילוב של מערך הסיוע הכספי בלשכות יצר עומס אדיר על הלשכות, שנאלצו להתמודד עם פונים רבים מיכולת הקליטה שלהם. במקביל, הענקת סיוע כספי הקשתה על העובדים להתמודד עם העבודה העיקרית שלהם, מתן סיוע פסיכו-סוציאלי, שכן היא אילצה אותם להתמודד עם רבים שלא ביקשו טיפול כזה, ועשו כל שביכולתם כדי להימנע מלקבלו, והגיעו ללשכות רק על מנת לזכות בסיוע הכלכלי. לבסוף, צורת חלוקת משאבים זו יצרה חוסר שוויון קשה. סכומי הסיוע היו נתונים לשיקול דעתם של העובדים הסוציאליים, והסכומים שניתנו בכל אחת מהלשכות היו שונים באופן מהותי. גם חלוקת הכספים בין הלשכות לא תאמה תמיד את מספר הנזקקים בכל לשכה, ולכן נוצר אי-שוויון משמעותי על בסיס מרחבי. במקביל לתהליך זה, חלה גם שחיקה בגובה הקצבאות, שבצירוף עם העלייה ברמת החיים במהלך שנות ה-60 הביאה להתמרמרות גוברת והולכת על גובהן הנמוך של הקצבאות, ועל רמת החיים המינימלית שהן מאפשרות. קשיים אלו הביאו להכרה בצורך לאמץ שיטה חדשה לחלוקת קצבאות קיום, ואכן - בראשית שנות ה-70 החל מהלך של פיצול קצבאות הקיום מהסיוע הפסיכו-סוציאלי. לשכות הסעד שכרו עובדים חדשים, שתפקידם היה לחלק את הקצבאות על בסיס שאינו תלוי בקבלת סיוע פסיכו-סוציאלי, וכך נוצרה בתוך הלשכות הפרדה בין העובדים הסוציאליים לבין הגורמים האמונים על חלוקת הקצבאות. חוק הבטחת הכנסה שינוי זה פתר את מקצת הבעיות, אך לא נתן פתרון מקיף לכולן. אי לכך, נחקק בשנת 1980 חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, שהעביר את האחריות על תשלום דמי הבטחת הכנסה מלשכות הרווחה למוסד לביטוח לאומי. לשינוי זה, שנכנס לתוקף ב-1 בינואר 1982, היו מספר השלכות חשובות, בנוסף למתן מענה לחסרונות שפורטו לעיל: החוק קבע שורה של כללים אחידים הקבועים בחוק לקבלת סיוע זה, במקום הסתמכות על חוות דעת של עובדים סוציאליים ואנשי ארגון, ובכך הקל על מקבלי הגמלה ומנע החלטות שרירותיות. החוק העביר את האחריות לתשלום דמי הבטחת הכנסה מהרשויות המקומיות לממשל המרכזי, ובכך מנע אי-שוויון בין הזכאים לקצבאות ברשויות הסובלות ממחסור תקציבי לאלו מרשויות מבוססות. החוק קבע קצבה בגובה המוגדר כאחוז קבוע מהשכר הממוצע במשק (21% ליחיד), לו זכאי מי שאין לו הכנסות כלל. כמו כן, מוגדר דיסריגרד מסוים, המאפשר למקבלי שכר נמוך לקבל חלק מהקצבה בנוסף להכנסתם. קבלת קצבת הכנסה מותנית בשלושה מבחנים, שרק העמידה בשלושתם מזכה בקצבה: מבחן תושבות: על המבקש להיות תושב ישראל ב-12 החודשים שקדמו לבקשתו (כאשר חוקק החוק, התקופה עמדה על 24 חודשים, וקוצרה לאחר מכן) מבחן הכנסה: למבקש אין הכנסה מכל המקורות (שכר, הון, רכוש, וחלק מקצבאות הביטוח הלאומי), או שהכנסתו מהמקורות הללו אינה עולה על הסכום המזכה בקצבה. מבחן תעסוקה: המבקש ממצה את יכולתו להשתכר בשוק התעסוקה. במהלך שנות התשעים חל גידול משמעותי במספר המשפחות המקבלות הבטחת הכנסה, מ-32 אלף משפחות בשנת 1990 ל-151 אלף משפחות בשנת 2002. אחוז המקבלים הבטחת הכנסה מכלל האוכלוסייה בגילאי עבודה גדל משיעור של 2.0 אחוז בשנת 1991 ל-4.6 אחוז בשנת 1999. מספר הנפשות הממוצע למשפחה נתמכת קטן לאורך השנים מ-3.25 נפשות למשפחה ל-2.66 נפשות למשפחה. מקורות הגידול העיקריים היו תחילת זכאות של עולים לתשלומי הבטחת הכנסה החל משנת 1992 וחוק משפחות חד-הוריות מאותה שנה. אוכלוסיית העולים מהווה החל משנה זו, באופן יציב, כשליש מכלל מקבלי הבטחת הכנסה. שיעור הנשים המקבלות הבטחת הכנסה מכלל הנשים בגילאי עבודה זינק מ-2.4 אחוז ל-6.2 אחוז. יתר על כן, שיעור הגידול הושפע רק באופן חלקי ממגמות בשיעורי האבטלה ונטה לעלות גם כאשר במקביל צנחו שיעורי האבטלה. עיון במגמות בקרב מקבלי גמלה להבטחת הכנסה מעלה כי משך השהות הממוצעת של משפחה גדל בחמישים אחוז, חל גידול באחוז משפחות חד-הוריות מכלל מקבלי הגמלה מ-28.8 אחוז ל-35.4 אחוז ובאחוז המשפחות המקבלות גמלה בשיעור חד-הוריות מ-51.6 ל-77.5, וכן חל גידול דרמטי באחוז "בלתי ניתנים להשמה" (מובטלים כרוניים) מ-17.4 ל-33.7. החל משנת 2002 החל משרד האוצר, בראשות השר בנימין נתניהו, לחתור לצמצום מספר מקבלי הבטחת הכנסה ותשלומים אחרים, באמצעות החמרת הקריטריונים לקבלת הבטחת הכנסה (ודמי אבטלה). גובה הגמלה, כאחוז מהשכר הממוצע, לא שונה כלל באף אחד מהקריטריונים. צעדים אלו עוררו מחאות רבות, שהבולטת שבהן הייתה הצעדה לירושלים ושביתת-השבת בה של ויקי קנפו, אם במשפחה חד-הורית. החמרת הקריטריונים הובילה לקיטון במספר הכולל של מקבלי הבטחת הכנסה משיא של 161 אלף בתחילת 2003 ל-144 אלף בסוף שנת 2004. מספר המשפחות החד-הוריות, שעלה מכ-8 אלף בשנת 1990 ל-53 אלף ביוני 2003 צנח בעקבות החמרת התקנות בחודש זה ל-41 אלף בסוף שנת 2004. במספר היחידים, הקטינים והמשפחות לא חל כמעט שינוי בתקופה זו, כך שניתן להסיק כי הירידה במספר מקבלי הבטחת הכנסה באה כמעט במלואה מקרב משפחות חד-הוריות. במקביל, חלה ירידה בשיעור האבטלה, מקרוב ל-11 אחוז למעט פחות מ-10 אחוז בתחילת שנת 2005. ביום 2.8.2012 פורסם תיקון לחוק הבטחת הכנסה, אשר הקל את התנאים בהם אדם יכול לקבל קצבה על פי החוק למרות שהוא משתמש ברכב כמנהג בעלים. במאי 2018, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי אין לשלול גמלת הבטחת הכנסה ממי שמקבל סיוע כספי מבני משפחתו או עמותות סעד. פסק דין קבע שהמדינה לא הוכיחה שניתן להתקיים בכבוד אנושי בסיסי מגמלת הבטחת הכנסה, ופסל את נוהלי המוסד לביטוח לאומי שמאפשרים לשלול את הגמלה ממי שמקבל סיוע כספי מבני משפחתו או עמותות סעד. פסק הדין ניתן בעקבות חמישה ערעורים שנגעו לחוקיות הנוהל של המוסד לביטוח לאומי לשלול גמלת הבטחת הכנסה ממי שמקבל עזרה כספית קבועה מבני משפחתו או מעמותות. עד אז מקבלי הבטחת הכנסה, נמצאו בסכנה שגמלתם תישלל בשל סיוע שהם מקבלים מארגוני צדקה ומקרובים, כיוון שהגמלה אינה מספיקה למחיה. הבטחת הכנסה באמצעות משרד הדתות ומשרד החינוך בנוסף להבטחת ההכנסה באמצעות המוסד לביטוח לאומי, הייתה קיימת הבטחת הכנסה של משרד החינוך (עד 2004 של משרד הדתות) המיועדת עבור לומדים במוסדות תורניים העומדים בקריטריונים שונים. קצבה זו מיועדת לתמיכה בלומדים במעמד תורתו אומנותו. סעיף בספר התקציב המיועד עבור קצבה זו היה קיים החל משנת 1982, בעקבות הסכם קואליציוני שביקש להחיל על אברכים את קצבת הבטחת ההכנסה הרגילה שנכנסה לתוקף באותה שנה. סכום הקצבה משתנה בכל שנה בהתאם לסך התקציב המיועד למטרה זו המתחלק למספר הזכאים. על מנת לקבל קצבה זו נדרשו האברכים למלא מספר תנאים. תנאים אלו אינם נקבעים עקב חוק כל שהוא, אלא על פי קריטריונים שנקבעו במשרד הדתות ובמשרד החינוך. עד 2005 היו אלו קריטריונים פנימיים, ולאחר שנה זו נקבעו הקריטריונים על ידי ועדה. התנאים העיקריים לקבלת קצבה זו הם: לימוד של יום שלם במוסדות תורניים מוכרים, ומעמד של תורתו אומנותו. הכנסה של עד כ־1200 שקלים בחודש למשפחה (לא כולל מלגת לימודים מהמוסד התורני, ללא תלות בגודלה וכן ללא קצבאות ילדים). בני זוג עם לפחות 3 ילדים. אי החזקה בנכסים משמעותיים (למעט דירת מגורים). אי קבלת הבטחת הכנסה, דמי אבטלה או קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי. סך התקציב שיועד עבור קצבה זו ב־2009 עמד על כ־121 מיליוני שקלים. בשנת 2010 קיבלו את הקצבה כ־10,000 אברכים, כ־20% מכלל ציבור האברכים, רובם המוחלט חרדים. בשנת 2000 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי ארנן יקותיאלי, שהיה אז חבר מועצת עיריית ירושלים, כנגד משרד הדתות, בטענה שקצבה זו מנוגדת לשוויוניות, היות שהיא מיועדת רק עבור אברכים, ולא עבור נשים וסטודנטים, לדוגמה. העתירה נדונה במשך כ־10 שנים, ורק ביוני 2010 פסק בג"ץ בהרכב של 7 שופטים (ברוב של שישה מול אחד) כי הסעיף המקצה את הכספים בעבור תשלום קצבה זו אינו יכול להימצא בספר התקציב החל מתחילת שנת 2011, היות שהוא מנוגד לשוויוניות, שהיא אחת מעקרונות התקציב. בעקבות זאת, הקימה הממשלה ועדה בין משרדית עליה הוטל לגבש המלצות בנושא. בדצמבר 2010 קיבלה הממשלה את המלצות הוועדה, והחליטה להמשיך ולשלם קצבה זו תחת השם "מלגת לימודים ועידוד השתלבות בתעסוקה", בהגבלות מסוימות, כך שבפועל האברכים המשיכו לקבל את הקצבה. הסכום שהוקצה לקצבה זו עמד על 110 מיליון שקל לשנת 2011 ו-109 מיליון שקל לשנת 2012. בשנת 2013 קיבלו את הקצבה כ-9,400 אברכים, וסך הסכומים שהועברו היה כ-120 מיליוני שקלים. בשנת 2011 הוגשה עתירה נוספת לבג"ץ על ידי התאחדות הסטודנטים, עמותת חדו"ש ועוד, בטענה כי ההסדר מפלה כלפי נשים, בני דתות אחרות, זרמים אחרים ביהדות וסטודנטים, שמהם נשללת קצבת הבטחת הכנסה בזמן לימודיהם, וכי ההסדר מפלה כלפי כל מקבלי הבטחת הכנסה על-פי חוק הבטחת הכנסה, בכך שמאברכים המקבלים קצבה לא נדרש להראות מיצוי כושר השתכרות לצורך קבלת הקצבאות. העתירה נדונה במשך כ-3 שנים, ובמאי 2014 פסק בג"ץ שקצבה זו נוגדת את עקרון השוויון, ואינה מעודדת את השתלבות האברכים בשוק העבודה בסיומה של התקופה, ולכן יש לבטלה. בעקבות כך הודיע משרד החינוך על ביטול תשלום מלגת הלימודים לאברכים, החל מינואר 2015. ראו גם מלכודת הרווחה מס הכנסה שלילי הכנסה בסיסית לכול בג"ץ מחויבות לשלום וצדק חברתי לקריאה נוספת ד"ר עינת אלבין, "דיני הבטחת הכנסה והשלכתם על זכותן של נשים עניות לשוויון בשוק העבודה", עבודה, חברה ומשפט, 11: 155-185, 2005 קרנית פלוג, ניצה (קלינר) קסיר ואירנה מידן, "חוק משפחות חד -הוריות, היצע עבודה ועוני", רבעון לכלכלה שנה 56, מספר 3 (ספטמבר), עמ' 516-463, 2006. מאמר הדן בהשפעת הבטחת הכנסה על התעסוקה והעוני בקרב חד הוריות. ברנדר עדי, פלד-לוי אוסנת וניצה (קלינר) קסיר, "מדיניות הממשלה ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים – ישראל ומדינות ה-OECD בשנות התשעים", סקר בנק ישראל 74, אוגוסט 2002, עמ' 61-7, 2002. מאמר זה בחן את הקשר שבין נדיבות מערכת הבטחת הכנסה להשתתפות בכוח העבודה. ברנדה מורגנשטיין, נירה שמאי ותמר הרון, "חוק הבטחת הכנסה בישראל: רקע וחקיקה בעתיד", ספר מנחם גולדברג, הוצאת סדן, 2001. קישורים חיצוניים הבטחת הכנסה, באתר המוסד לביטוח לאומי מידע לתובע הבטחת הכנסה, באתר שירות התעסוקה הבטחת הכנסה לאברכים, באתר משרד החינוך הערות שוליים קטגוריה:ביטוח לאומי קטגוריה:ישראל: רווחה קטגוריה:רווחה קטגוריה:ביטחון סוציאלי קטגוריה:קצבאות	2024-09-15T19:11:24
מצפה רמון	מִצְפֵּה רָמוֹן היא מועצה מקומית במחוז הדרום בישראל. מצפה רמון שוכנת במרכז הר הנגב על שפת מכתש רמון הצפונית, כ-80 ק"מ דרומית לבאר שבע וכ-150 ק"מ צפונית לאילת. תחום השיפוט שלה הוא 64,500 דונם ומתגוררים בה כ-5,047 תושבים. היא הוקמה בשנת 1953 כמחנה עבודה לפועלים שסללו את הדרך לאילת, והפכה ליישוב קבע בשנת 1956. סיסמת העיר היא: "מצפה רמון-מרחב השראה" היסטוריה שמאל\|ממוזער\|250px\|מצפה רמון בשנת 1957 שמאל\|ממוזער\|250px\|מעלה העצמאות ממצפה רמון בשנת 1960 בשנת 1953 החלה סלילת הכביש לאילת, ועל שפת מכתש רמון, הוקם מחנה העצמאות, אשר שירת את סוללי הכביש, פועלים, אנשי צבא ובדואים. ב-26 במאי 1956 הגיעו המתיישבים הראשונים למקום, בהנהגת חגי אבריאל, וייסדו יישוב קואופרטיבי של עובדי מפעל לניצול מחצבים ממכתש רמון. לאחר כשנה פורק הקואופרטיב, תוך שהמוסדות המיישבים לקחו עליהם את חובותיו, ומצפה רמון הייתה לעיירה. משרד הביטחון מינה את דב הרשקוביץ (1930-2013) לראש הוועד המקומי ב-1957. בשנותיו הראשונות הובאו ליישוב מים במכליות והיו בעיות באספקת החשמל, המים ובפינוי האשפה. בנוסף לעבודה במכתש בכריית חרסית וגבס, התושבים התפרנסו מעבודות בנייה במקום, משירותים וממסחר (בין השאר עם הנוסעים בדרך לאילת). לאחר חמש שנים התגוררו במקום 370 תושבים ובהם 160 ילדים, רובם ותיקים בישראל. באותה תקופה נבנו במקום 180 יחידות דיור במטרה לקלוט עולים חדשים. אף על פי שהעיירה הייתה בתחום המועצה האזורית רמת הנגב, היא נוהלה על ידי משרד הביטחון. בשנת 1959 תיאר יאיר קוטלר את המקום: בסוף שנת 1961 הגיעה למקום חבורה של כ-80 צעירים שביקשו להקים בקרבת מקום עיר קואופרטיבית, אך קיבלו אישור להצטרף רק ליישוב הקיים. לאחר כשנה, הקבוצה התפרקה ועזבה את המקום. ב-30 ביולי 1964 הפכה מצפה רמון למועצה מקומית וראש הוועד המקומי, דב הרשקוביץ (איש משרד הביטחון ששימש בתפקידו למעלה מ-6 שנים), נבחר בהמשך פה אחד כראש המועצה. על רקע אכזבה קשה מטיפול מוסדות המדינה ביישוב, התפטר הרשקוביץ מתפקידו באוקטובר, יחד עם עוד שניים מחברי המועצה ועזב את היישוב לקראת סוף אותה שנה. באותן שנים הגיעו ליישוב עולים חדשים מצפון אפריקה ומרומניה, וב-1972 התגוררו בו כ-1,400 תושבים בכ-300 משקי בית. היישוב ספג מהלומה כלכלית עם סיום סלילת כביש הערבה בספטמבר 1967, ומעבר התנועה לאילת לכביש זה. לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים תוכננה העברת הבסיסים הצבאיים מסיני ופתחת רפיח למצפה רמון. לצורך כך הוקמו שכונות חדשות צמודות קרקע למאות אנשי קבע. בעקבות מבצע שלום הגליל השתנו פני הדברים ורוב אנשי הקבע נשלחו צפונה, אולם בסיס חיל האוויר איתם שפונה מסיני והוקם בקרבת מקום כבסיס חיל האוויר רמון הביא להגדלת האוכלוסייה ביישוב. בשנת 1988 מנתה מצפה רמון כ-3,000 תושבים. החל בשנת 1990, עם קליטת העלייה מחבר העמים, המשיך היישוב להתרחב. בשנת 2000 הוקמה במצפה רמון ישיבת מדברה כעדן, בראשות הרב צבי קוסטינר, שעברה ליישוב מדימונה. ב-2013 פורסם על תוכנית המתאר של מצפה רמון, במסגרתה תוכננה הקמת שמונה בתי מלון חדשים, כפר נופש חדש ואף שיפוץ מרכז ההנצחה לאילן רמון.. מרכז ההנצחה נפתח מחדש לאחר שיפוץ מקיף בפברואר 2013. ב-2018 פורסם כי קיימת תוכנית להקמת שכונה חדשה במקום, בשכונה יוקמו כ-1,200 יחידות דיור. בקרבת מצפה רמון נמצא בית הספר לקצינים של צה״ל, וכן יחידת הבקרה האווירית 509, האחראית על חציה הדרומי של הארץ. אוכלוסייה להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב: אוכלוסיית היישוב מורכבת מקהילות רבות ומגוונות: קהילת המייסדים - ותיקי היישוב, עולים מצפון אפריקה, עולים מברית המועצות, קהילת העבריים, משפחות אנשי צבא קבע מבסיסי צה"ל באזור, גרעין תורני וקיבוץ עירוני. לצד אלו, בעשרים השנים האחרונות, קיימת הגירה חיובית של צעירים ומשפחות שבוחרים להתיישב במצפה רמון. הגרעין התורני "ועליתם בנגב" הוקם סביב ישיבת מדברה כעדן, בראשות הרב צבי קוסטינר. הגרעין פעיל ביישוב בתחומי החינוך והתרבות התורנית וכן בתחום הרווחה. בסוף שנת תשפ"ב חנך הגרעין התורני את בית הכנסת "משכן אהוד". לפי תחקיר שפורסם בספטמבר 2023, כחמישית מבעלי זכות הבחירה ביישוב הם אנשי הגרעין התורני אשר צברו כוח פוליטי, הובילו לשינוי ציביונה של מצפה רמון ופועלים נגד קהילת הלהט"ב וסמליה. בשנת תשס"ג הוקמה במצפה רמון קהילת "עץ חיים" לבעלי תשובה (המקושרת גם היא לגרעין התורני). הקהילה היא חלק מרשת הקהילות "נטיעות". הקיבוץ העירוני של תנועת דרור-ישראל פועל ביישוב משנת 2006 ומונה כמה עשרות אנשי חינוך. גאוגרפיה ואקלים היישוב מצפה רמון ממוקם בלב הר הנגב כ־80 ק"מ מדרום לבאר שבע ו-150 ק"מ צפונית לאילת על שפת מכתש רמון הצפונית בגובה של כ-850 מטר מעל פני הים. חלקו המזרחי של מכתש רמון נכלל בתחום השיפוט של המועצה. תחום זה הוא מובלעת בתוך שטחי המועצה האזורית רמת נגב. רק כ-3,500 דונם מתוך 64,500 דונם שבתחום השיפוט של המועצה מיועדים למגורים, תיירות ותעשייה. נכון ל-2017, הגובה הממוצע של השטח העירוני הכלול בתחום השיפוט של המועצה הוא 714 מטר. קו פרשת המים עובר בקרבת מצפה רמון מערבית לה. המיקום והגובה מעניקים למצפה רמון אקלים מדברי מיוחד בכל עונות השנה- מזג האוויר בקיץ חם ויבש כאשר בשעות אחר הצהריים מתחילות לנשב רוחות עזות. בחורף קר מאוד ואחת לכמה שנים אף יורד שלג. כמות הגשם השנתית הממוצעת היא כ-80 מ"מ. חינוך במצפה רמון ישנם ארבעה בתי-ספר יסודיים: בית ספר ממלכתי "רמון", בית ספר ממלכתי דתי "הראל", דמוקרטי - רותם ותורני-סביבתי. בנוסף קיימים בית ספר על יסודי "השלום", התיכון החברתי מצפה רמון, פנימייה בשם חברת הנוער מצפה רמון, ישיבה תיכונית מצפה רמון, ישיבה גבוהה מדברה כעדן והישיבה הקטנה מדברה כעדן לצעירים. בנוסף, ישנה גם מכינה קדם צבאית ״אשר רוח בו״. כמו כן ביישוב פועלות שלוש תנועות נוער המהוות מרכזי פעילות לנוער ביישוב: קן של תנועת הנוער העובד והלומד, סניף בני עקיבא, וסניף של תנועת אריאל. בנוסף קיימת תנועה יישובית בשם לב רמון. מרכז הצעירים 290px\|ממוזער\|מצפה רמון במבט ממרכז המבקרים שעל שפת מכתש רמון מרכז הצעירים במצפה רמון הוקם בשנת 2011. במרכז מוצעים מגוון שירותים בהם מתן ייעוץ ללא עלות בנושאי יזמות, השכלה גבוהה, מעבר ליישוב, דיור ותעסוקה. בנוסף, המרכז מארגן, מארח ומלווה מפגשים ומיזמים חברתיים, קהילתיים וסביבתיים ביישוב. במקום קיים חדר מחשבים, חדר ישיבות וכיתת לימוד לשימוש הציבור. השכלה גבוהה במרכז הצעירים פועלת תוכנית "הישגים", שמטרתה קידום תחום ההשכלה הגבוהה ביישובי הפריפריה. התוכנית מספקת ייעוץ וליווי לצעירי היישוב, החל משלב ההתלבטות בבחירת תחום לימודים, דרך ההכנה והקבלה ללימודים ועד למציאת מלגות לסיוע ומימון. במרכז מתקיימים קורסי הכנה לבחינה הפסיכומטרית ולמבחן אמי"רם, אירועי העשרה לסטודנטים ולמועמדים ללימודים. בשנים האחרונות, מספר הסטודנטים תושבי היישוב גדל - נכון לשנת 2014 ישנם 228 סטודנטים תושבי מצפה רמון. בעקבות נתון זה, בשנת 2015 נפתחו לראשונה לימודי תואר ראשון של האוניברסיטה הפתוחה במצפה רמון במדעי הרוח והחברה. כמו כן, במטרה לעודד השכלה גבוהה וכלכלה מקומית, בשנת 2016 הושק מיזם "ביזנסטודנט" - מיזם הטבות לסטודנטים תושבי היישוב בעסקים מקומיים. נכון ל-2016, 30 עסקים מקומיים מעניקים הטבות ייחודיות לסטודנטים, כנגד הצגת כרטיס סטודנט מצפאי. יזמות ופיתוח עסקי במרכז הצעירים קיימת שלוחה של מרכז כא"ן- כלכלה אזורית בנגב. רכז כא"ן אחראי על קידום ופיתוח כלכלה מקומית מקיימת לרווחת תושבי היישוב. זאת נעשה באמצעות עידוד יזמות ועסקים מקומיים ושיתופי פעולה בין הגופים הציבוריים, העסקיים והחברתיים הפועלים במצפה רמון. במרכז מתקיימים קורסים וסדנאות ליזמים ולבעלי עסקים בנושאים ממוקדים. תעסוקה 230px\|ממוזער\|קואופרטיב "העגלה" הפועל ביישוב בעבר היה אחוז המובטלים במצפה רמון גבוה יחסית ליישובים אחרים בישראל. סלילת כביש הערבה (באמצע שנות ה-60) בדרך לאילת פגעה בהתפתחות הכלכלית של מצפה רמון, שכן עד אז הנסיעה לאילת הייתה בכביש 40 העובר ליד היישוב. בשנים האחרונות התיישבו במצפה אמנים ויזמים מרחבי הארץ. אזור התעשייה הישן הוסב לאזור תיירות ("רובע דרכי הבשמים") ונפתחו בו חנויות של תוצרת מקומית, מסעדות, בתי קפה וגלריות. בשנת 2004 נפתח ב"רובע דרכי הבשמים" מפעל ניחוח טבע FARAN, המעסיק נכון ל-2015, כ־20 עובדים מקומיים. בשנת 2011 נפתח מלון היוקרה "בראשית" על ידי רשת ישרוטל, המספק תעסוקה לעשרות מתושבי המקום. ב-2013 קמה במצפה רמון מקאן ואלי, סוכנות פרסום דיגיטלית המהווה שלוחה של משרד הפרסום מקאן אריקסון, כיוזמה של היזמת החברתית-עסקית חנה רדו. במקאן ואלי מועסקים כמה עשרות עובדים, רובם תושבי מצפה רמון והנגב. תיירות ותרבות 240px\|ממוזער\|בית ספר שדה הר הנגב 240px\|ממוזער\|הר גמל ומצפה רמון 240px\|ממוזער\|מכתש רמון ליד מצפה רמון 240px\|ממוזער\|חוות האלפקות במצפה רמון פאבים, מסעדות, בתי קפה, מתנ"ס המספק אירועי תרבות, חוגים, הצגות וסרטים, ומרכז הצעירים ביישוב נותן מענה למפגשים קהילתיים רבים. ליישוב יש מקומון, "המצפה", ירחון שעוסק בנושאי חברה, איכות סביבה, תרבות וקהילה, וסוקר את המתרחש בשטח המועצה המקומית. הירחון יוצא לאור מאז שנת 2014. בנוסף, ישנה תחנת רדיו מקומי (אינטרנטי) בשם "רדיו סבתא". מצפה רמון שוכנת על שפתו של מכתש רמון – המכתש הטבעי הגדול ביותר בעולם. על שפת המכתש הוקם שביל הזמן הגאולוגי, מיזם של מרכז המחקר והפיתוח ערבה וים המלח. הנוף הנשקף ממנה הפך אותה למרכז תיירות וחוויה מדברית. ביישוב שוכן מרכז מבקרים מכתש רמון, הצופה אל מכתש רמון. במרכז, שהיה בשיפוצים משנת 2010 ועד סוף שנת 2012, פועלים מרכז הדרכה וגן זואולוגי מדברי קטן בשם חי רמון, שבו תצוגה של כ-40 מיני בעלי-חיים מדבריים קטנים ובהם נחשים, לטאות, מכרסמים, קיפודים, דרבנים, עקרבים ועוד. מרכז המבקרים מפעיל גם את חניון בארות במכתש רמון ואת הגן הגאולוגי והגן הארכאולוגי. כמו כן משלב מרכז המבקרים את סיפור חייו של האסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון לצד הסברים על תופעות הנוף והמכתש הגדול. 240px\|ממוזער\|מצפה הכוכבים על שם וייז התפתחות ענף התיירות ביישוב הביאה לפתיחת צימרים רבים, ומספר בתי הארחה ובתי מלון, שהידועים בהם הם מלונות ישרוטל, ישרוטל פונדק רמון ומלון בראשית. פונדק רמון הוקם בשני בתי מגורים מוארכים רגילים במרכזו של היישוב אשר חוברו זה לזה בקומת המסד ולצידם הוקמו חדר אוכל ובריכת שחייה, ואילו מלון בראשית שנחנך בשנת 2012 צופה אל מכתש רמון. בשנת 2011 נפתח במצפה רמון מרכז מטיילים ובית הארחה על ידי שליח חב"ד, הרב צבי סלונים, המתפעל גם בית חב"ד במרכז העיר. ייחודיותו של המבנה הוא בכך שהוא העתק חיצוני מדויק לבית מרכז חב"ד העולמי – 770 שבניו יורק. חלק נכבד מענף התיירות במצפה רמון מתבסס על תיירות אקטיבית עם מפעילים רבים המציעים מגוון פעילויות שטח, אשר רובן מתקיימות במכתש רמון ובמדבר סביבו. ביישוב נמצאת חוות האלפקות, המגדלת למות ואלפקות והיא מהגדולות מסוגה בעולם. עוד שוכן ליד היישוב בית ספר שדה הר הנגב. ב-24 במרץ 2013 אישרה רשות התעופה האזרחית את הפעלתו של מנחת מצפה רמון שמצפון ליישוב. במצפה רמון נמצא מצפה הכוכבים על שם וייז שהוא הגדול בארץ (הטלסקופ הממוקם בו בעל קוטר של מטר אחד). הוא שייך לאוניברסיטת תל אביב שמיקמה אותו שם בגלל מספר הימים הבהירים הרבים בשנה באזור (כ-250). בינואר 2017 נפתח על יסודו של האנגר אדמה שנסגר, 'מֵעֵבֶר'- משכן ליצירה תרבותית וחברתית, ביוזמתם של צעירים תושבי המקום, שנועד להוות בית למפגשי תרבות ופסטיבלים. המקום נסגר בשנת 2020 עקב מגפת הקורונה. ספורט מאז תחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 החלו לפעול קבוצות ספורט תחרותיות בעיירה. בענף הכדורגל קבוצת "הפועל מצפה רמון" שהתקיימה עד אמצע שנות ה-80, ומעולם לא הצליחה להעפיל מעל לליגה ג'. וכן בענף הכדוריד התקיימה קבוצה בשם "הפועל מצפה רמון" באמצע שנות ה-70 בליגה א'. נכון ל-2017 לא קיימות בעיירה קבוצות ליגה תחרותיות. ראשי הרשות המקומית דב הרשקוביץ – 1957–1964 אורי וולטש – 1964–1968 צבי הזן – 1969–1973 אליהו שפירא – 1974–1978 שמואל כהן – 1978–1993 שלמה (סמי) שושן – 1993–1998 דרור דבש – 1998–2003 שלמה (סמי) שושן – 2003–2006 פלורה שושן – 2006–2013 רוני מרום (מרציאנו) – 2013– 2024 אליה וינטר – 2024- הווה גלריה קישורים חיצוניים שמורת טבע ומרכז מבקרים מכתש רמון, באתר רשות הטבע והגנים מפת אזור מצפה רמון, 1959 (סימון היישוב במערב הגיליון), אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית הערות שוליים מרכז\|600px\|מצפה רמון מימין ומעלה העצמאות היורד למכתש רמון * קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות קטגוריה:הר הנגב קטגוריה:עיירות פיתוח קטגוריה:ישראל: מועצות מקומיות במחוז הדרום קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1956 קטגוריה:שביל ישראל	2024-10-08T18:05:17
פרפר נחמד	פרפר נחמד היא תוכנית טלוויזיה חינוכית ישראלית לילדים, שדנה, באמצעות שיח בין מנחים לבובות, בדילמות וסוגיות שונות מעולמם של הילדים, וכן בתכנים חינוכיים כגון פרקים המוקדשים לחגי ישראל. הפקת התוכנית לטלוויזיה החינוכית החלה בינואר 1982, והפרק הראשון שודר ב-31 במרץ 1982. פרקי התוכנית שודרו פעמים רבות בשידורים חוזרים. אופי התוכנית קהל היעד של התוכנית, שהוגדר על ידי צוות ההפקה המקורי, הוא בני שנתיים וחצי עד ארבע שנים. היא נועדה בעיקר להשלמת חסכיהם החינוכיים והתרבותיים של הילדים הרבים, שעל פי ממצאי משרד החינוך בתקופת יזומה, לא ביקרו בגני ילדים, ולכן שודרה למענם בעיקר בשעות הבוקר. הסדרה מושתתת על מערך סדור של מטרות לימודיות וחינוכיות ועל שיקול דעת פדגוגי, המודע לעולמו של הילד, לצרכיו ולשלבי ההתפתחות שלו. התכנים מוקנים באמצעות שיח בין מנחים אנושיים לבין בובות בדמויות של בעלי חיים (שבלול, אווזה, צב ואפרוחה ובהמשך פינגווין) שירים, משחקים, הצגות, סרטונים ריאליסטיים ואמצעים טלוויזיוניים שונים. במרכז התוכנית ניצבו דמויותיהן של בובות כפפה שהופעלו על ידי בובנאים: שבי השבלול, אוּזָה האווזה, נולי האפרוחית ובץ הצב. מאוחר יותר הצטרף לבובות הכפפה פינגי הפינגווין, שהיה בובה בגודל מלא, אשר הופעלה וגולמה על ידי השחקנית גליה ישי. לאורך השנים הופיעו בתוכנית בובות נוספות בתפקידי משנה, כמו צ'יפי האפרוח ובובת "הפרפר הנחמד", שהופיעה בדרך-קבע על פרח ודובבה על ידי מיקי קם ואורנה לביא פלינט. את כל הבובות לסדרה עיצבה ובנתה יהודית גרינשפן. לצד הבובות ניצבו מנחים שונים ששיחקו את עצמם, עמם ניתן למנות את דודו זר, עוזי חיטמן, עפרה ויינגרטן, אפי בן ישראל, שלומית טריגר-הגואל ועפרה חזה. המנחים הפגינו לרוב יחס הורי לבובות, ופעמים רבות אמצו גישה דידקטית ומדריכה. כמו כן הופיעו בתוכנית דמויות חוזרות כגון סבא נחמן (אברהם מור) ו"פרופסור פיתגורס" (שלרוב שוחק על ידי דודו זר) שלימד את הילדים דברים חשובים במגוון נושאים יחד עם פיט, העוזר השלומיאל שלו. המסרים החינוכיים הועברו לילדים הצופים בבית, באמצעות סיפורים, שירים ומיצגים חזותיים בפני הבובות. השירים נכתבו והולחנו לרוב על ידי דתיה בן דור. הליווי המוזיקלי שהתלווה לתוכנית לאורך השנים בוצע בידי עוזי אסנר, רפי קדישזון ומישה בלכרוביץ. תסריטאית שרה שלום. היסטוריית התוכנית הטלוויזיה החינוכית - העונות הראשונות והדור החדש (1982–2004) הפרק הראשון של התוכנית, שנקרא "ידיים", שודר ב-31 במרץ 1982. ב-1995 נפטר יוני חן, מפעיל הבובה "בץ", ועקב בעיות תקציב, ב-1997 הוחלט להפסיק את צילום פרקי התוכנית לתקופה בלתי ידועה (במקור לשנה). ההחלטה הביאה למחאה של הורים ואנשי חינוך שהלכה וגברה, עד שבאותה השנה הגיעה לדיון בוועדה לחינוך לגיל הרך בכנסת. בעקבות הדיון, שבו השתתפו אנשי חינוך ושני חברי כנסת, נקבע שיש להקצות תקציב להמשיך הפקת פרקים חדשים לתוכניות. בפרקים "מהדור המחודש", בין השנים 1998–2004, נעשה שימוש בתפאורה חדשה וכל הבובות, מלבד נולי, עוצבו מחדש. בנוסף, דמות הבובה פינגי וכמה מהמנחים המקוריים חדלו להופיע בתוכנית. בתוכנית זו הצטרפו לצוות המנחים גיא פרידמן, אדוה עדני ואלינור אהרון לצד אפי בן ישראל ודודו זר הוותיקים. כמו כן בשנים אלו השתתפו כשחקנים אורחים בכמה פרקים, רמה מסינגר, דרור קרן, רותם אבוהב וגיליה שטרן. בשנתיים האחרונות של הפקת פרקי התוכנית הנחו אותה גיא פרידמן ואלינור אהרון. עם הזמן, תדירות ההפקה של תוכניות חדשות הלכה ופחתה עד שפסקה בשנת 2004. הפרק האחרון ששודר נקרא "סימנים". לאחר סיום התוכנית בשנת 2006 הוכרז כי יש כוונה לצלם תוכניות חדשות בסדרה, עם הבובות בעיצובן הישן ועם התפאורה הוותיקה. בסופו של דבר כוונה זו לא יצאה לפועל מסיבה לא ידועה. מאז הופיעו מספר פעמים הבובות באירועים טלוויזיוניים חד פעמיים: בשנת 2016 בחגיגות 50 שנים לטלוויזיה החינוכית ובאותה השנה גם בתוכנית הסאטירה "גב האומה". כמו כן הופיעו הבובות בפסטיבלי ילדים ומופעים שונים עד שנעלמו. כאן חינוכית (2021-הווה) ב-4 בפברואר 2020 הודיע תאגיד השידור הישראלי כי "פרפר נחמד" צפויה לחזור לעונה חדשה שתשודר בכאן חינוכית. על פי הידיעות שהתפרסמו, יש כוונה ללהק מנחים חדשים אך ייתכן שמפעילי הבובות המקוריים ישובו לתפקידיהם. בהמשך נחשפו הבובות החדשות אשר עוצבו מחדש על ידי מריה גורביץ. לראשונה התוכנית צולמה מחוץ לאולפני הטלוויזיה החינוכית. ב-5 באפריל 2021, נחשפו ארבעת המנחים החדשים של "פרפר נחמד": משי קלינשטיין, אורי בנאי, אסתר רדא ובן יוסיפוביץ'. כמו כן נחשף כי העונה החדשה צפויה לעלות במהלך הסתיו הקרוב בכאן חינוכית. עמי ויינברג ואיילת לוין יחזרו להפעיל את בץ ונולי, ז'יל בן-דוד יפעיל את שבי במקום אבי יקיר ומיטל רז תפעיל את אוזה במקום עירית שילה. בסוף אפריל 2021, פורסם שנינט טייב תבצע את שיר הפתיחה המחודש. ב-16 באוגוסט 2021, נחשף שיר הפתיחה המחודש ותאריך עליית התוכנית החדשה ל-5 בספטמבר 2021. העונה החדשה עלתה ב-5 בספטמבר 2021 עם הפרק הראשון "איך דמיון מתגלגל". ב-29 בינואר 2023 עלתה העונה השנייה של הגרסה החדשה. תפאורת התוכנית במהלך שנות הפקת התוכנית התחלפה התפאורה שבע פעמים: התפאורה הראשונה (1982–1983) הורכבה מבתי הבובות ושולחן ומספר אביזרים. תפאורה זו התאפיינה בכך שהייתה פשוטה יחסית ולא הצריכה הגדרה כלשהי. התפאורה השנייה (1984–1995) נשאה את צורתה המשודרגת של התפאורה הראשונה שנצבעה בצבעים חדשים ועוד מספר אביזרים שנוספו אליה. זו התפאורה המוכרת ביותר אשר הייתה בשימוש במשך 11 שנים ולכן מזוהה ביותר עם התוכנית. במהלך השנים הפכה צורתה של תפאורה זו ממשהו שאינו מוגדר בהתחלה, לסוג של בית שבו "התגוררו" כל הדמויות של התוכנית. התפאורה השלישית (1995–1996) נכנסה לשימוש בפרק "עוברים דירה" משנת 1995 ובו כל הדמויות של פרפר נחמד עוברות לגור בדירה חדשה. מבחינה ויזואלית קיים דמיון בין הגרסה הזאת לקודמתה עם שינויים קלים בבתי הבובות. בנוסף, הושם יותר דגש בתפאורה זו על דברים שמאפיינים בית. התפאורה הרביעית (1997) שימשה בשני הפרקים ששודרו לקראת חגיגות החמישים למדינת ישראל. התפאורה הזאת תוארה כחצר של בניין שבו הבובות עצמן גרות בו בקומת הקרקע, והמנחים שמשו כמין שכנים שלהן. התפאורה החמישית (1998–2004) נכנסה לשימוש בפרקים שצולמו החל משנת 1998. גרסה זו התאפיינה בבית קבוע בצורת פטריה המוקף בחצר. לתפאורה זו היו שני מצבים קבועים: אחד בחצר שמחוץ לבית אשר בה התרחשו רוב הסצינות. המצב השני היה בתוך הבית עצמו אשר התאפיין בחדרים ובסלון שבמרכזו אח. התפאורה השישית (2003) שימשה לסדרת סרטוני הסבר קצרה ששודרה במלחמת המפרץ השנייה. התפאורה הזאת הייתה מין חדר שינה ששימש גם כממ"ד. התפאורה השביעית (2021) נכנסה לשימוש בפרקים ששודרו ב"כאן חינוכית" החל משנת 2021. התפאורה הזאת התאפיינה כמין גן ילדים בעיצוב עכשווי, שכלל חזרה של בתי הבובות. מוצרים נלווים לתוכנית יצאו לאור קלטות וידאו, ספרים ואלבומים של "פרפר נחמד", והם זוכים להצלחה, במיוחד אלה המוקדשים לחגי ישראל. כמו כן, נמכרו שני תקליטים עם שירי התוכנית. בשנת 1991 ייצרה חברת תלמה חטיף המשתמש בשם התוכנית. ב-1996 שונה שמו ל"פרפר", וב-2005 הופסק שיווקו. בתחילת שנות האלפיים נמכרו בובות של דמויות התוכנית. באמצע שנות התשעים נמכרו גם חוברת הפעלה של התכנית וכן גם תחתיות לכוסות ולצלחות עם דמויות התכנית שבצדן האחורי היו פעילויות כמו מבוכים שניתן היה להשתמש בהם עם טוש מחיק. דמויות ממוזער\|272x272px\|אוזה, בץ והקלטות של תוכניות בבניין הטלוויזיה החינוכית הישראלית. אפריל 2018 ממוזער\|שבי\|274x274 פיקסלים הבובות ומדבביהן אוזה – עירית שילה (1982–2004), מיטל רז (2021–) שבי – אבי יקיר (1982–1984, 1985–2004); יוני חן (1983-1985 בתקליטי התוכנית בלבד); איציק גייר (1983-1984); רוברט הניג (1982); ז'יל בן-דוד (1995, 2021–) בץ – יוני חן (1982–1993); ז'יל בן-דוד (1994); עמי ויינברג (1996–2004, 2021–) נולי – צלילה ינאי (1982–1989); איילת לוין (1990–2004, 2021–) פינגי – גליה ישי (1988–1997) לולו, בן הדוד של שבי – ז'יל בן-דוד (1994) הפרפר – מיקי קם (1985) (דיבוב בלבד), אורנה לביא-פלינט (1984) (דיבוב בלבד), טלי בן יוסף (2021) (דיבוב בלבד, גרסה מונפשת). מנחים דודו זר (1982–2001) אפי בן ישראל (1982–1985), (1988–2001) עפרה ויינגרטן (1982–1996) עוזי חיטמן (1982–1990) שלומית טריגר-הגואל (1985–1987), הופעת אורח בשנת 1994 עפרה חזה (1982) זוהר זמיר (1995–1996) אדוה עדני (1998) גיא פרידמן (1998–2004) אלינור אהרון (2000–2004) שחקנים אורחים: יגאל בשן, יוסי ידין, ליא קניג, עודד בן חור, נסים גרמה, רמה מסינגר, אברהם מור, אבי קושניר, פטר ורטהיימר, שרי צוריאל, אייל גפן, יניב פולישוק, גיליה שטרן, זוהר זמיר, דרור קרן, דובי גל, מוסקו אלקלעי, חנן גולדבלט, גיתית שובל, אלי גורנשטיין, אלברט כהן, גדי יגיל, הראל סקעת, ציפי מור, ציפי שביט, עזרא דגן, יעקב בודו, דני רובס, חני נחמיאס, ג'וליאן שגרן, אבי יפה ועוד. גרסת כאן חינוכית (2021-הווה) משי קלינשטיין (2021–הווה) אורי בנאי (2021–הווה) אסתר רדא (2021–הווה) בן יוסיפוביץ' (2021–הווה) שחקנים אורחים: חוה אלברשטיין, חיים כהן, יגאל עדיקא, גאולה אבן-סער, עידו מוסרי, אפרת אביב, מוריס כהן, רותי תמיר, הראל סקעת, אביהו מדינה, ציפי מור, נעם קליינשטיין, שחר חסון, ירדנה ארזי, קובי אוז, יובל סגל, יוסי מרשק, יארא אזרייק, תומר שרון, אורי הוכמן, גיא לואל, מאי קורץ, אביבה נגוסה, אלון נוימן, אבי גרייניק, גולן אזולאי שיר הפתיחה את שיר הפתיחה לתוכנית, אשר נקרא "פרפר נחמד", כתבה לאה נאור, הלחינה נורית הירש וביצעה הזמרת אילנית. מילות הפזמון החוזר () הן מחווה לשיר ילדים קלאסי מאת פניה ברגשטיין. את סרטון ההנפשה המלווה את שיר הפתיחה צייר והנפיש טוביה קורץ, אשר צייר גם את "ציפי ציפור" מהתוכנית "רגע עם דודלי", והפיקה שושנה צחור. בגרסת 2021 ביצעה את השיר נינט טייב במקום אילנית עם הנפשה חדשה. עיבוד בימתי ב-19 ביוני 2024 נודע כי תיאטרון אורנה פורת מעלה הצגה המבוססת על הסדרה. המחזאית היא שירילי דשא והבימוי של עמית אפטה. ההצגה עלתה בסוף אוגוסט 2024.. כמו כן נוצרו שני עיבודים נוספים: ב-1996 (בכיכובה של אפי בן ישראל) ובתחילת שנות ה-2000 (בכיכובם של עופרה ויינגרטן ודודו זר). התוכנית בתרבות ב-22 ביוני 1999, הנפיק השירות הבולאי סדרה של שלושה בולים בנושא התוכנית. בבולים, בעיצובו של טוביה קורץ, מופיעים כוכבי התוכנית וכן תמונות מסרטון הפתיחה שלה. בתוכנית "זומביט" משנת 1993, הופיעה עירית שילה עם דמותה של אוזה. בתוכנית "החרצופים" משנת 1996, הופיעו דמויותיהם של אוזה ושבי בביתם של החרג'וקים. בפרק של "זהו זה!" משנת 1994, הוצג מערכון פרודי על התוכנית, ובו המנחים מוני מושונוב ואבי קושניר מגלמים את דמויותיהם של אוזה ושבי בהתאמה, ודב גליקמן מופיע בדמותו של יאסר ערפאת. במשחק המחשב "תככי הרייטינג" הוצגה גרסה פרודית של פרפר נחמד עם דמויותיהם של שבי (שלא ניתן לו שם במשחק), בץ (שנקרא שם בוּץ) ושל דודו (שנקרא שם בשם גוגו). במשחק המחשב "פיפוש", הראשון בסדרה, דודו זר דיבב את עצמו במשחק ואת דמותו של צוציק. בראיון שנעשה עמו ועם צוציק הוא סיפר שהוא שחקן שייקספירי, וכן תיאר במילותיו כמה מהמשפטים המפורסמים שאמר בפרפר נחמד כמשפטים דרמטיים. בנוסף ראשה של אוזה הוא אחד הראשים שנמצאים באוסף הראשים של דר' מרג'ורי קול רם. בתוכנית הבידור "רמי ורד" הייתה פינה בשם "צרצר נחמד", בה היו שלוש דמויות: בובו, זוזה וכץ. בתוכנית המערכונים "דומינו גרוס", הוצג מערכון פרודי על התוכנית. במערכון גילם רועי בר נתן את דודו זר ושגית סול את עופרה ויינגרטן. בפרסומת ל"מנה חמה" של אסם, אשר הופקה בשנת 2004, היו שתי בובות: לולי ופץ. לולי הייתה ציפור ופץ היה ארנב, ואילו את דמותו של דודו זר גילם השחקן חן חגי. זר כעס על הדרך שבה הוא הוצג, והגיש תביעה נגד יוצרי הפרסומת. בספיישל של תוכנית הבידור "צחוק מעבודה" שנעשה על שנות השמונים, הציגו את אוזה כשהיא נשואה היום לאיש העסקים יצחק תשובה ואת נולי משתתפת בתוכנית הדוקומנטרית "אבודים", שם היא מגלה שאימה בושלה. בתוכנית המערכונים "מטר שבעים" הופיע דודו זר בשיר פארודי המדבר על מצב הדמויות האיום כביכול, שנים לאחר התוכנית, לאחר שנשכחו בידי הציבור. בטקס פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה 2003, הייתה מחרוזת של בובות, בין היתר הופיעו מנחי פרפר נחמד אפי בן ישראל ודודו זר יחד עם אוזה, בץ, נולי ושבי. והם שרו לצד בובות נוספות. באחד מתוכניות הספיישל "פיצוחים 50" הופיעו אחד ממנחי התוכנית גיא פרידמן יחד עם בץ והם התחרו מול מנחי "זומביט". ב"שיר הסלפי" מ"פסטיגל 2014", שאותו כתב והלחין רולי אייזן, הופיעה השורה: במרץ 2016 הופיעו בתוכנית "גב האומה" ארבע הבובות: אוזה, נולי, שבי ובץ. יחד עם מנחי "גב האומה", הם שרו פארודיה על השיר "תמיד נשאר אני" בשם "אבל אני נשארתי תימני". כמו כן, ביולי 2018 הופיעו נולי, אוזה ובץ בלבד, וביחד עם מנחי "גב האומה", שרו את "שלום לכם" בהקשר לאי סגירת הטלוויזיה החינוכית. בתוכנית הסאטירה "היהודים באים" נעשתה פרודיה על פרפר נחמד בכיכובם של הבובות: מה מה הכבשה ובולי התרנגול. בתפקיד דודו היה הבדרן יניב ביטון. בסרטון בשנת 2016, הוצג בץ כצב היפסטר, כשלצידו בין היתר כיכב הבדרן דודו ארז. בטקס פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה 2016, היו שני מערכונים הנקראים "שולחן הבובות" שם אוזה הופיעה יחד עם מוישה אופניק מרחוב סומסום ורינה ממפלצות קטנות. בינואר 2018 הופיעה נולי בתוכנית "שש עם" בקריאה שלא לסגור את הטלוויזיה החינוכית. במרץ 2018 הבובות אוזה ובץ קיבלו חיקויים בתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", וגילמו אותם הבדרנים שני כהן ואודי כגן. וביוני 2021 דמותו של שבי קיבלה חיקוי ב"ארץ נהדרת" והופיעה בתור בובה שהפעיל אותה אורי לייזרוביץ'. סרטון שהופץ בפייסבוק בשנת 2018, ובו בץ מברך על הפרס שבו קיבלה הטלוויזיה החינוכית במסגרת פסטיבל "פלייקון" מטעם יוטיוב, בגין מספר מנויים שכלל כיותר מ-100,000 מנויים על הערוץ "חינוכית ראשונים בעולם", כשעל הדרך מפרקים אנשים את הסט של פרפר נחמד ומכניסים את בץ לתוך הקופסה שלידו. הסרטון מהווה מחאה של עובדי הערוץ כנגד סגירת החינוכית. דמותו של בץ כיכבה בתשדיר של מחזור בקבוקים של תאגיד המיחזור אל"ה לצד המגיש דן כנר. באחד התוכניות של "דודו מספר לגולו", גולו התוודה לדודו שהוא התאהב באוזה לאחר שהוא צפה בתוכנית "פרפר נחמד". בשנת 2018 יצא סרטון שבו עופרה ויינגרטן מקריאה את העלילה של "משחקי הכס" כסיפור מתוך פרפר נחמד. על כריכת הספר במקום סמל הפרפר של התוכנית, היה דרקון. בספיישל "שלום כיתה א'" ששודר בחינוכית בשנת 1994, היה קטע שבו כיכבו שבי ואוזה ובו הם ברכו את העולים לכיתה א'. הדמויות של בץ ואוזה כיכבו בסרטונים של מועדון החינוכית "אחלה דודס" שיצאו בין השנים 1998–2000. באחד הפרומואים של "זהו זה!" ב-1983 כיכבו הבובות של פרפר נחמד. עקב היעלמות הבובות של פרפר נחמד ומבצע החיפוש שלהן, פורסם סרטון בכאן בכיכובו של פינגי הקורא למצוא את חבריו: בץ, אוזה, נולי ושבי ולהחזירן לכאן חינוכית. בנוסף דמויותיהן של בץ, אוזה, נולי ושבי, יחד עם קישקשתא, פורסמו על קרטוני החלב של טרה במטרה למצוא אותן. דמותו של פינגי הופיעה בסרטון הפתיחה של תוכנית הסטירה "יתוש בראש" כשהיא שודרה לראשונה בשנת 2004, לקראת ראש השנה. דמויותיהם של נולי ובץ התארחו בספיישל "בוחרים בחפרנים 2020" כשהם מופיעים בין היתר, בפרודיה של התכנית "להציל את חיות הבר", "להציל את חיות הבד". בסרטון פרסומת של רשת "שופרסל" שפורסם ביולי 2020 שליחת הרשת "גילי" (שמגלם אילן פלד) עורכת הצגת תיאטרון בובות לאפי בן ישראל עם בובות מאולתרות של נולי ובץ עשויות משקית ניילון ואבטיח, כשהיא שרה שיר המבוסס על השיר "מי שטוב לו ושמח". בסדרה "סברי מרנן", בפרק "חג המחזמר", הופיעה השורה בשיר של ריקי: באחד מפרקי הסדרה "שמש", שמש אמר שששי אינו יודע להבדיל בין אוזה לשבי. באחד התוכניות של "מי בא אל קישקשתא" שוחח קישקשתא עם שבי. דמותו של בץ כיכבה בספיישל של התכנית "תריץ אחורה" שעסק בטלוויזיה החינוכית. בתוכנית "ערב אדיר" נעשתה פרודיה על פרפר נחמד שמתרחשת בהתנחלויות. בכיכובם של דודו (המגולם על ידי רועי בר נתן) והבובה של בץ. ובמערכון אחר באותה תוכנית, שבהם השניים מככבים, בץ מחליט להיות ראפר ולקרוא לעצמו "צבלימינל" (פרפרזה לשמו של הראפר סבלימינל). כמו כן, בץ כיכב במערכון נוסף שבו כיכבו פיסטוק (ספי ריבלין), רגע (ציפי מור) וחביתוש (שאת קולו ואת הקול של בץ עשה אדיר מילר). התכנית פרפר נחמד הוזכרה בתוכנית התחקירים הסטירית "שערורייה" בהקשר של דוגמה לתוכנית טלוויזיה לילדים בפרק "התכנית שלא שודרה". אחד הספרים שאמיר (אדיר מילר) קורא בסדרה "רמזור" נקרא "פרפר לא נחמד, מאת: דודו זר". בחגיגות ה-40 שנה של החינוכית בשנת 2006 חברת גוגל ציירה דודל לכבוד החגיגות, דמותה של אוזה הופיעה לצד דמותו של קישקשתא ולמעלה הראו פרפרים כמהווה את שם התוכנית. המנחים והבובות התארחו, כל אחד מהם בנפרד, ב"אנחנו כאן" בתקופת "מלחמת חרבות ברזל". בטלנובלה "האלופה" היה לבעל המסעדה דוד (דודו זר) צב בשם "שבי" ובובת אדם בצורת פינגווין בשם "פינגי" ששמשה כמלצר. בראיון שנעשה ב"זאפ לראשון" עם יהודית גרינשפן הופיעה הבובה של אוזה. בראיון שנעשה עם דודו זר ב"אולפן ערוץ הילדים" בהנחיית הדר לוי הופיעו הבובות של נולי ובץ. כמו כן, דודו שחזר את הסצנה עם הברכה מהפרק הראשון שעסק בחגי תשרי. פרסים ומועמדויות שנהפרסקטגוריהמועמדותתוצאה2022פרסי הטלוויזיה לילדים ולנוערתוכנית לגיל הרךפרפר נחמד – עונה 1הניהול האמנותי הטוב ביותרבתיה סגל-פיק ומיכאל פיקהמוזיקה המקורית הטובה ביותרצליל בירן, דידי שחר, טל בלכרוביץ' ומתן גוב אריעיצוב התלבושות הטוב ביותרגל בונט לקריאה נוספת שושנה צחור, "פרפר נחמד – סדרת תוכניות טלוויזיה לפעוטות", הד הגן, מו (1982), עמ' 243–248 שושנה צחור, "פרפר נחמד (בחלקת אלוהים הקטנה שלי...)", הד הגן, 63, 1 (1998), עמ' 53–55 קישורים חיצוניים "פרפר נחמד" באתר כאן חינוכית "פרפר נחמד - הגרסה החדשה" באתר כאן חינוכית הערות שוליים * קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות לילדים קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות בכיכובן של בובות קטגוריה:תוכניות טלוויזיה ישראליות שעלו לשידור בשנות ה-1980 קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית קטגוריה:כאן חינוכית: תוכניות וסדרות קטגוריה:זוכי תחרות פרסי הטלוויזיה לילדים ולנוער: תוכניות וסדרות קטגוריה:פרפראים בתרבות קטגוריה:חינוך לגיל הרך קטגוריה:עפרה חזה	2024-10-10T14:03:31
פרנקפורט	פְרָנְקְפוּרְט על המַיין (בגרמנית: Frankfurt am Main, ; בספרות הרבנית: פרַנקפורט דמיין, ובקיצור: פפדַ"ם) היא הגדולה בערי מדינת הֶסֶן והעיר החמישית בגודלה בגרמניה. היא שוכנת בלבה של גרמניה, על גדות הנהר מיין, וקו הרקיע שלה ייחודי לגרמניה; התפתחותה של פרנקפורט כמרכז כלכלי האיצה את בנייתם של גורדי שחקים רבים, ובשנת 2004 עמד מספרם על 366, יותר מכל עיר אחרת בגרמניה. פרנקפורט והערים סביבה מהוות את האזור המטרופוליטני (ריין-מיין) השני בגודלו בגרמניה (אחרי חבל הרוהר), עם כ-5.6 מיליון תושבים. העיר מהווה מרכז פיננסי בינלאומי חשוב ובין השאר שוכנים בה הבנק המרכזי של גרמניה (Deutsche Bundesbank), הבנק המרכזי האירופי (European Central Bank) והמטות המרכזיים של מספר רב של בנקים מסחריים. בעיר נמצאת גם קתדרלת פרנקפורט, כנסייה גותית ששיחקה תפקיד חשוב בפוליטיקה של האימפריה הרומית הקדושה. גורדי השחקים בעיר, אשר רבים מהם שייכים לבנקים הרבים בעיר, העניקו לעיר את הכינויים "בנקפורט" ו"מיינהטן" (על-שם נהר המיין הזורם בה, והסיומת נלקחה ממנהטן שבניו יורק). עד סיום בניית טריומף פאלאס במוסקבה היה מגדל הקומרצבנק בעיר המגדל הגבוה ביותר באירופה. בפרנקפורט 33 מוזיאונים. כמה מחשובי ילידי פרנקפורט היו יוהאן וולפגנג פון גתה, החתם סופר ואנה פרנק. בדומה לאיבה ההיתולית השוררת בין קלן ודיסלדורף, כזו קיימת גם בין פרנקפורט לבין שכנתה הקטנה (120,000 תושבים) אוֹפְנְבַּך. משמעות שמה של העיר היא "מעבר הפרנקים". השם מתייחס לעובדה שבמקום הייתה נקודת חציה של הנהר שהייתה חלק מנתיב מסחר ששימש את הפרנקים ששלטו באזור מהמאה החמישית, לאחר שדחקו את רגלי האלמאנים. שמה של העיר, המציין את מיקומה על נהר המיין, בא להבדיל אותה מעיר קטנה יותר במזרח בעלת שם דומה, פרנקפורט על האודר. היסטוריה ישנם ממצאים המעידים על התיישבות רומית באזור גבעת הקתדרלה בפרנקפורט כבר במאה ה-1 לספירה. ההתיישבות הרומית הגיעה לסופה עם כיבוש האזור בידי האלמאנים ונסיגת האימפריה הרומית דרומה באמצע המאה השלישית לספירה. בסוף המאה החמישית נכבש האזור על ידי הפרנקים. השם פרנקפורט מוזכר לראשונה במכתב משנת 793. מאופן האזכור נראה שהיה כבר במקום ישוב משמעותי. לכן סביר שהיית במקום התיישבות קבע כבר בזמן השושלת המרובינגית. קרל הגדול בנה לעצמו טירה בעיר ובשנת 794 כינס בעיר את הוועידה הכנסייתית של פרנקפורט. לואי בנו של קרל הגדול קבע את מושבו בעיר והקים בה ארמון ובשנת 838 ביצר את העיר והקים חומה וחפיר. עם חתימת חוזה ורדן בשנת 843 וחלוקת האימפריה הפרנקית הפכה פרנקפורט לבירה בפועל של פרנקיה המזרחית. פרנקפורט הייתה אחת הערים החשובות באימפריה הרומית הקדושה. מ-855 נבחרו מלכים וקיסרים גרמנים בעיר והוכתרו באאכן. בבולת הזהב של 1562 ניקבע שגם מקום הכתרתם יהיה בפרנקפורט. והראשון בהם היה מקסימיליאן השני. המסורת נפסקה ב-1792 בבחירת פרנץ השני. בשנת 1372 זכתה פרנקפורט למעמד ריבוני כאשר הוכרזה כעיר קיסרית חופשית (Freie Reichsstadt Frankfurt). מאז, הפכה העיר החופשית פרנקפורט לישות עצמאית באימפריה הרומית הקדושה, והייתה כפופה ישירות לקיסר. בשנת 1405 בית רומר הוסב לבית העירייה והיא פועלת ממנו עד היום. פרנקפורט הצליחה להישאר נייטרלית במהלך מלחמת שלושים השנים, אך סבלה ממגפות שהובאו על ידי פליטים שבאו לעיר. במהלך המלחמות הנפוליאוניות העיר נכבשה והופגזה מספר פעמים על ידי הכוחות הצרפתיים. למרות זאת, היא הצליחה להישאר עיר חופשית עד הנפילה המלאה של האימפריה הרומית הקדושה ב-1805. לאחר הקרב האחרון של נפוליאון והפסדו, קונגרס וינה ב-1814 קבע שפרנקפורט תיכנס לקונפדרציה הגרמנית, כעיר חופשית וכמושב הבונדסטאג, הפרלמנט הקונפדרלי. לאחר ניסיון מהפכה הכושל של אביב העמים, פרנקפורט הייתה המושב של הפרלמנט הראשון שנבחר בדרכים דמוקרטיות בגרמניה, האספה הלאומית של פרנקפורט, שהתכנסה ב-18 במאי 1848. האספה נכשלה כאשר מלך פרוסיה סירב לקבל עליו את תואר הקייזר ב-1849. פרנקפורט איבדה את עצמאותה לאחר מלחמת שבעת השבועות בין פרוסיה לאוסטריה, אשר במהלכה סיפחה פרוסיה מדינות גרמניות וביניהן העיר החופשית של פרנקפורט. במהלך מלחמת העולם השנייה הופצצה פרנקפורט קשות. כ־5,500 תושבים נהרגו ומרכז העיר מימי הביניים, הגדול בגרמניה בזמנו, נהרס כמעט לחלוטין. ב-1945 נכבשה העיר על ידי כוחות אמריקניים. לאחר המלחמה הייתה העיר חלק מאזור הכיבוש האמריקני. לאחר מכן העיר הייתה מועמדת להפוך לבירת מערב גרמניה אולם לבסוף בחר הקנצלר קונראד אדנאואר בעיר בון להיות עיר הבירה. בשנות ה-90 נבנו גורדי שחקים רבים במרכז העיר. מגדל יריד הסחר היה הבניין הגבוה באירופה כאשר נבנה בשנת 1990. ב-25 במרץ 2012, נבחר פטר פלדמן מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ברוב קולות והיה לראש העיר היהודי הראשון בתולדות פרנקפורט מאז תקופת גרמניה הנאצית. אטימולוגיה פרנקונופורט (בגרמנית עתיקה) או ואדום פרנקורום (בלטינית) הם השמות הראשונים המוזכרים בכתבים משנת 794 לספירה. השם התגלגל לפרנקנפורט במהלך ימי הביניים ובהמשך לפרנקפורט בעידן המודרני. על פי ההיסטוריון דוד גנז, העיר נוסדה כ-146 שנה לספירה על ידי מייסדה, מלך פרנקי בשם זוּנָה, ששלט על מחוז שנקרא אז סיקאמברי. הוא קיווה בכך להנציח את שם שושלתו. עם זאת, הדבר אינו תואם מבחינה כרונולוגית לנוכחות הרומית שהוכחה ארכאולוגית באזור סביב מצודת נידה בהדרנהיים המודרנית. מקור השם הוא ככל הנראה בפרנקונופורט של השבט הגרמני פרנקים, שמשמעותו "מעבר" (בדומה ל-"ford" באנגלית) - מקום שבו הנהר רדוד מספיק לחציה ברגל. עד המאה ה-19, התקבע השם פרנקפורט ככתיב הרשמי. האיות האנגלי הישן יותר פרנקפורט כמעט ולא נראה עוד בהתייחסות לפרנקפורט על המיין, למרות שלמעלה מתריסר ערים ועיירות אחרות, בעיקר בארצות הברית, משתמשות באיות זה, כולל קנטקי, ניו יורק ואילינוי. העיתון "ניו יורק טיימס" השתמש לראשונה בכתיב "פרנקפורט" עבור פרנקפורט על המיין ב-24 באוקטובר 1953 והשתמש בפעם האחרונה בכתיב "פרנקפורט" ב-10 ביוני 1954. דמוגרפיה הרב-התרבותיות בפרנקפורט עולה על זו של כל עיר גדולה אחרת בגרמניה: כ-25% מתושביה הם מהגרים. מתוכם, כחמישית הם טורקים. נכון לשנת 2011 חיים בפרנקפורט כ-84,000 תושבים מוסלמים, המהווים 12.6% מכלל האוכלוסייה. פרנקפורט נחשבת לעיר רב תרבותית מאחר שרוב תושביה (כ-51.2%) ממוצא זר. הטורקים הם המיעוט הגדול ביותר, כ-13% מאוכלוסיית העיר. גאוגרפיה אקלים שמאל\|ממוזער\|250px\|גדת המיין בפרנקפורט שמאל\|ממוזער\|250px\|תחנת הרכבת המרכזית של פרנקפורט ממוזער\|250px\|קתדרלת פרנקפורט כלכלה פרנקפורט נחשבת לבירה הכלכלית של אירופה. היא שימשה במשך מאות שנים כמרכזה הפיננסי של גרמניה. הבורסה לניירות ערך של פרנקפורט היא הגדולה ביותר בגרמניה ומהגדולות בעולם. משכנו של הבנק המרכזי האירופי נמצא בפרנקפורט. העיר ידועה בשוק חג מולד שפועל החל משנת 1393. בין המוצרים הנמכרים בשוק עוגיות בתמנשן מסורתיות. תחבורה מיקומה המרכזי הפך את העיר למרכז תחבורה ראשי. אף על פי שישנן ארבע ערים גדולות יותר בגרמניה, נמל התעופה של פרנקפורט הוא הגדול במדינה (והרביעי באירופה) ותחנת הרכבת הענקית שלה, בת 25 הרציפים. נמל התעופה של פרנקפורט ממוקם כ-12 קילומטרים ממרכזה. אפשר להגיע אליו במכונית או באוטובוס ובנוסף יש בו שתי תחנות רכבת - אחת לתנועה אזורית ואחת לתנועה ארוכת טווח. בנוסף יש עוד שני נמלי תעופה בסביבות העיר המשמשים לתעופה כללית ולחברות התעופה הזולות. חינוך בפרנקפורט אוניברסיטה גדולה וארבע מכללות, בהן לומדים 46 אלף סטודנטים. יהדות פרנקפורט הקהילה היהודית בפרנקפורט היא אחת הקהילות הוותיקות באירופה, ואחת הבודדות היכולות להתפאר בהתיישבות יהודית רציפה מימי הביניים ועד ימינו. המקורות המוקדמים ביותר המתייחסים להתיישבות יהודית בפרנקפורט הם מקרה העמדתו לדין של יהודי בפרנקפורט על ידי לותר הראשון בשנת 855, ועדותו של היסטוריון בן פרנקפורט משנת 1682 שטען כי יהודים התגוררו בפרנקפורט כבר במאה השישית. מקורות מוצקים יותר נמצאו החל מן המאה האחת עשרה והשתים עשרה – בשנת 1074 נתן היינריך הרביעי כתב זכויות ליהודים בתחום שלטונו – ופרנקפורט בכלל, ומכאן ואילך אנו מוצאים כתבי מכירה של בתים על ידי יהודים, ציונים של הקהילה בספרות ההלכה ועוד. כיום ישנם ארבעה בתי כנסת בעיר פרנקפורט, הגדול שביניהם נמצא בחלקו המערבי של העיר הידוע כ-Westend-Synagoge. בצמוד אליו נמצא בית מדרש המשמש לתפילות בימי החול וכמרכז שיעורי תורה. נוסף לכך נמצא בית כנסת ה-Baumweg-Synagoge בסמוך לגן החיות בעיר. כמו כן גם במרכז ההורים של הקהילה פעיל בית כנסת בשם "עטרת-צבי" אותו מנהיג הרב שלמה רסקין . כרב העיר מכהן מאז תשע"ו (2016) הרב אביחי אפל. משפחת רוטשילד מקורה בקהילה היהודית בפרנקפורט וזוהי גם עיר הולדתו של הרב החתם סופר. ראש עיריית פרנקפורט בין השנים 2012-2022 היה פטר פלדמן היהודי ערים תאומות ראו גם אסכולת פרנקפורט מיינהטן קישורים חיצוניים קהילת פרנקפורט, באתר דעת הערות שוליים * קטגוריה:הסן: ערים	2024-09-03T19:54:53
סנקט פטרבורג	סנקט-פטרבורג (או סנט-פטרבורג / סנט-פטרסבורג; ברוסית: Санкт-Петербу́рг, בעבר: פטרוגרד, לנינגראד) היא העיר השנייה בגודלה ברוסיה (אחרי מוסקבה). תושבי העיר מכנים אותה בקיצור פטרבורג (Петербу́рг) או פיטר (Питер). העיר שוכנת בצפון-מערב רוסיה, על שפת הים הבלטי, בשפך נהר הנייבה. היא מהווה מרכז תרבותי אירופי חשוב, בעלת מעמד מרכזי כעיר נמל ופתח למסחר עם אירופה. העיר נוסדה ב-27 במאי 1703 על ידי הצאר פיוטר הגדול כ"חלון לאירופה", ושימשה כבירת האימפריה הרוסית בשנים 1721–1917, למעט השנים 1728–1730 שבהן מוסקבה שימשה כעיר הבירה. היא חדלה לשמש עיר הבירה לאחר מהפכת אוקטובר, כאשר הבירה שבה למוסקבה והעיר שינתה את שמה ללנינגרד. אוכלוסיית העיר מונה מעל 5 מיליון תושבים (2018) והיא בירת המחוז הפדרלי הצפון-מערבי. בעיר נמצא מושב בית הדין לחוקה של רוסיה, האספה הבין-פרלמנטרית של חבר המדינות, המפקדה הראשית של הצי הרוסי, מטה המחוז הצבאי הלנינגרדי של הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית (עד 2023 שימשה גם כבירת מחוז לנינגרד). שם העיר השתנה מספר פעמים בהיסטוריה, ואת שמה הנוכחי מבטאים אנשים בדרכים שונות. כשנוסדה העיר, היא נקראה על שם פטרוס הקדוש. פיוטר הגדול בחר להשתמש בתחילית "סנקט" ובסיומת "בורג" שמקורן בגרמנית, ובכך רצה לשוות לעיר אופי בין-לאומי. בשנת 1914 שונה שמה לפטרוגרד (ברוסית: Петроград), בעקבות מלחמתה של רוסיה נגד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, וב-24 בינואר 1924, שלושה ימים לאחר מותו של ולדימיר לנין, שונה שמה ללנינגרד (ברוסית: Ленинград) על שמו. ב-1991 היא שבה וקיבלה את השם "סנקט פטרבורג", לאחר משאל עם. בינואר 1993 הוענק לה מעמד עיר פדרלית. בתקופת מלחמת העולם השנייה סבלה העיר ממצור כבד שהביא למותם של כמיליון מתושבי העיר, שבעקבותיו הוענק לעיר בשנת 1945 מעמד עיר גיבורה. העיר מהווה מרכז כלכלי, תחבורתי ותרבותי חשוב מאוד ברוסיה. המרכז ההיסטורי של העיר כולל אתרי מורשת עולמיים והוא אחד האזורים המתוירים במדינה. ביניהם נמצאים מוזיאון הארמיטאז', הקונסטקאמרה, תיאטרון מריאינסקי, הספרייה הלאומית הרוסית, המוזיאון הרוסי, המבצר הפטרופאבלי וקתדרלת איסק. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|מפת העיר ממוזער\|250px\|שמאל\|כיכר הארמון, מבט מחלון של הארמיטאז' הקמת העיר הצאר פיוטר הראשון כבש במלחמה הצפונית הגדולה את אזור אינגריאן (מידי השוודים) בשנת 1703 ומאז החל לבנות עיר חדשה במטרה "לקרוע חלון לאירופה" (כלומר, מוצא לים). פיוטר קרא לעיר על שם השליח פיוטר הקדוש, השם המקורי SanktPiterburh היה למעשה חיקוי להגייה ההולנדית Sint Petersburg (הצאר פיוטר חי ולמד בתקופה מסוימת בהולנד). בניית העיר החלה בזמן מלחמה. המבנה הראשון שנבנה היה מבצר הידוע כיום כמבצר פטרופבלובסקיה, אשר נשא את השם המקורי SanktPiterburh. המבנה נבנה באי הארנבים, בגדה הימנית של נהר הנֶבָה, מספר קילומטרים ביבשה מהמפרץ. אדמת הביצה שהקיפה את המבצר עברה ייבוש, והעיר נפרסה כלפי חוץ מתוך המבצר, בהשגחתם של מהנדסים גרמנים שהוזמנו לרוסיה על ידי הצאר. פיוטר אסר על בניית מבנים מאבן בכל רוסיה מחוץ לגבולות העיר, על מנת שכל סתתי האבן ברוסיה יבואו לסייע בבניית העיר. בניית העיר החדשה הייתה כרוכה בסבל לא יתואר להמוני העובדים, שהועסקו בתנאי כפייה. על פי הערכות, כ-30 אלף מהם מתו במהלך הבנייה. הסופר דוסטויבסקי כינה אותה "העיר המלאכותית ביותר בעולם" בשל מיקומה כיד היוצאת אל הים הבלטי, ואילו הסופר אלכסנדר פושקין קרא לה "החלון אל אירופה". העיר הייתה גם בסיס חיל הים של הצאר, המוגן על ידי האי המבוצר קרונשטאדט, שנבנה מייד לאחר תום עבודות הבנייה בעיר שיזם הצאר. האדם הראשון שבנה את ביתו בעיר היה קורנליוס קרואיס, מפקד הצי הבלטי. כיום משמש בסיס הצי הרוסי במקום כמטה חיל הים הרוסי, ואילו נמל הבית של הצי הבלטי שוכן בקלינינגרד. הצאר פיוטר, שקיבל השראה מהערים ונציה ואמסטרדם, חזה שסירות ואוניות יהיו אמצעי התעבורה הבלעדיים בתעלות העיר, ולכן הורה שלא ייבנה גשר קבוע מעל נהר הנֶבָה. הוראה זו שונתה בשנת 1850, עת הותרה בנייתם של גשרים נפתחים מעל הנהר. הפיכתה לבירת רוסיה ממוזער\|250px\|הגדה האנגלית – רחוב אופנתי על גדת נהר הנייבה; ברקע נראית קתדרלת איסק הקדוש ב-1712 הפכה העיר לבירת האימפריה הרוסית, והעברת משרדי הממשלה אליה נתנה דחיפה גדולה להתפתחותה. בהמשך הפכה פטרבורג למרכז התרבות הרוסית ופרחו בה התיאטרון, הבלט, הפעילות הספרותית, המוזיקלית, והמדעית. כל גדולי סופרי רוסיה במאה ה-19 חיו באופן זמני או קבוע בעיר. במשך המאה ה-18 וה-19 בנתה האליטה הרוסיה בצורה פזרנית את העיר, משאירה אחריה ארמונות רבים ששרדו עד היום. העיר סבלה ממספר רב של שיטפונות, הנורא שבהם היה ב-7 בנובמבר 1824 כאשר המים עלו 4.21 מטרים מעל מפלס המים הרגיל. במאה ה-19 הפכה סנקט פטרבורג למרכז התסיסה החברתית והמהפכנית ברוסיה, בין השאר בגלל הימצאותם של פועלי התעשייה בקרבה משמעותית לאצולה הרוסית בעיר. אך גם בשל גידולה העצום של העיר במאה ה-19 וביטול צמיתות האיכרים על ידי צאר אלכסנדר השני ב-1861. בתי מגורים נבנו בפאתי העיר וצמחו תעשיות חדשות, עד סוף המאה ה-19 הפכה סנקט פטרבורג לאחד ממרכזי התעשייה הגדולים באירופה. עם התפתחות התעשייה צמחו תנועות פועלים קיצוניות, ותנועות סוציאליסטיות היו אחראיות להתנקשויות באנשי אצולה רבים, בהן גם ההתנקשות בצאר אלכסנדר השני, שנרצח באחד מרחובות העיר בשנת 1881. בתקופת המהפכה הרוסית ממוזער\|250px\|ארמון החורף בארמיטאז' ב-1905 פרצה המהפכה הרוסית הראשונה (הידועה בתור מהפכת 1905) בעיר, שהתרחבה למחוזות רבים אחרים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שינה הצאר ניקולאי השני את שם העיר ב-31 באוגוסט 1914, מסנקט פטרבורג שהיה בעל צליל גרמני לפטרוגראד (ברוסית: העיר של פיוטר) שהיה בעל צליל סלאבי יותר; דבר שהיה אמור להעלות את המורל של העם הרוסי. ב-1917 החלה המהפכה הרוסית בשלב הראשון (פברואר 1917) הורדת הממשל הצארי והקמת שני מרכזי כוח פוליטיים (הממשלה הזמנית וסובייט פטרוגראד). ב-25 באוקטובר פרצו הקומוניסטים את ארמון החורף בעיר, מקום מושבה של הממשלה הזמנית, ותפסו את השלטון. כאשר החלה מלחמת האזרחים ברוסיה, בגלל קרבתם של הכוחות האנטי-מהפכניים (הצבא הלבן) והמצב הפוליטי המעורער אולץ המנהיג הבולשביקי ולדימיר לנין להימלט למוסקבה, בירתה הקודמת של רוסיה, ב-5 במרץ 1918. מהלך זה נראה בהתחלה כזמני (וכך הוא הוצג) אבל מוסקבה נשארה הבירה עד עצם היום הזה. העברתה של הבירה למוסקבה הביאה להגירה המונית אל הבירה החדשה ועד 1920, אוכלוסייתה של העיר קטנה לכדי שליש. ב-24 בינואר 1924, שלושה ימים לאחר מותו של לנין, קיבלה העיר את השם לנינגרד לכבודו. מהלך זה נראה אז כסוג של התנערות מהרקע האימפריאליסטי של העיר. המצור על לנינגרד בזמן מלחמת העולם השנייה הוטל על לנינגרד מצור על ידי כוחות הוורמאכט של גרמניה הנאצית, אשר ארך מ-8 בספטמבר 1941 ועד ל-27 בינואר 1944, לאורך 29 חודשים רצופים. היטלר הורה באופן מפורש להחריב את העיר עד היסוד ולא לקבל כניעה – כלומר להביא למותם של מיליוני תושבי העיר. מפקדי הוורמאכט במקום לא הסתייגו כלל, אלא הרחיבו הנחיות כלליות אלו לפקודות מפורשות ומפורטות: פגיעה באספקת המים, המזון והדלק על-מנת להביא לרעב, לצד פקודות לא לקבל שום כניעה מצד אזרחי העיר, ולירות על מנת להרוג אזרחים המבקשים להיכנע או לברוח מהעיר הנצורה. הכוחות הגרמנים יחד עם משתפי הפעולה (בהם הפינים) מנו כ-750,000 נפש ואילו הכוחות הרוסים כולל משמר אזרחי מנו כמיליון נפש. במשך זמן זה הוקמה "הדרך לחיים" מעל אגם לאדוגה (שהיה קפוא במשך רוב השנה) אבל היה פתוח לתקיפות אוויריות ורק כאחת מתוך שלוש משאיות שהושמה למשימה הגיעה ליעדה. במשך המלחמה נהרגו כ-700 אלף תושבים מתוך שלושה מיליון – שיעור האבדות האזרחיות הכבד ביותר מעיר כלשהי בהיסטוריה המודרנית, ואולי בכלל. בעקבות העקשנות ההירואית של תושבי העיר, הייתה סנקט פטרבורג העיר הסובייטית הראשונה שקיבלה את מעמד עיר גיבורה. לאחר המלחמה נבנתה העיר מחדש בעזרת ציורים ישנים של מבניה, וחזרה להיות מרכז תרבותי ואינטלקטואלי כבעבר. במרכז העיר הוקמה "כיכר הניצחון", לזכר המלחמה והמצור, וכן הוקם לזכרם ב-Poklonnaya Gora שבמוסקבה "פארק הניצחון", ובו היכל זיכרון עם 900 פגזים מוארים, כנגד מספר ימי המצור על סנקט פטרבורג. העיר כיום ממוזער\|250px\|מרכז לאחטה, הבניין הגבוה באירופה בתקופת הפרסטרויקה החל בברית המועצות גל של החזרת שמות קודמים למקומות ששמם שונה. ב-12 ביוני 1991 נערך בעיר משאל עם שבו החליטו תושבי העיר להחזיר את השם המקורי "סנקט פטרבורג", עם תמיכה של 54% אחוזים. ההחלטה נכנסה לתוקף באישור המועצה העליונה של רוסיה ב-6 בספטמבר באותה השנה. שמות הרחובות, הפארקים והארמונות חזרו גם כן לשמם המקורי. אך במשאל עם נוסף שנערך בחרו המקומיים להשאיר את שם המחוז "מחוז לנינגרד" מהתקופה הסובייטית ולא לשנותו. מאז 1997 העיר מארחת את פורום סנקט פטרבורג הבין-לאומי לכלכלה, המהווה לפורום כלכלי חשוב מאוד שנועד למשוך השקעות זרות לרוסיה. הפורום כולל כנסים שנתיים בהשתתפות נשיא רוסיה המארח בכנסים אלה את בכירי הפוליטיקאים, הכלכלנים, אנשי העסקים והעיתונאים, כדי לדון בנושאים הבוערים בענייני כלכלה ויחסים בין-לאומיים. בשנת 2017 נחנך בעיר אצטדיון קרסטובסקי שאירח משחקים בגביע הקונפדרציות 2017, מונדיאל 2018 וביולי 2021 אירח גם משחק ביורו 2020. במהלך התפרצות נגיף הקורונה ברוסיה, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, בהוראת מועצת העיר סנקט פטרבורג החל ממרץ 2020 הוטל על העיר סגר כללי במסגרתו נאסר על התושבים לצאת מבתיהם. בעיר תועד מספר ההדבקות השני בגודלו במדינה – 29,916 נדבקו, 22,613 הבריאו ו-1,862 מתו. אקלים ומיקום גאוגרפי סנקט פטרבורג היא העיר הצפונית ביותר בעולם מבין הערים בעלות אוכלוסייה של יותר ממיליון איש. היא ממוקמת בצפון-מערב רוסיה על שפת הים הבלטי בשפך נהר הנֶבה. הגובה מעל פני הים במרכז העיר הוא 1–5 מ'. סנקט פטרבורג היא עיר בעלת אקלים קר ולח. מספר ימי השמש במהלך השנה הוא כ-62 בלבד. הטמפרטורה היומית הממוצעת עומדת על C° 17.8 ביולי, ו־C° 7.7− בינואר. פוליטיקה העיר סנקט פטרבורג היא עיר פדרלית שבראשה עומד מושל סנקט פטרבורג המנהל את מינהל העיר סנקט פטרבורג המכונה רשמית ממשלת העיר. לצד ממשלת העיר פועלת האספה המחוקקת של סנקט פטרבורג, כפרלמנט עירוני ובו 50 חברים, המחוקקת חוקים עירוניים ובלבד שאלה אינם נוגדים את חוקת רוסיה. בשל חשיבותה ההיסטורית של העיר וקרבתה לאירופה, תפקיד מושל העיר נהנה מיוקרה רבה, שאין מקבילה לה ברוסיה למעט תפקיד מושל סבסטופול וראש עיריית מוסקבה. כלכלה שמאל\|250px\|ממוזער\|נמל סנקט פטרבורג שמאל\|250px\|ממוזער\|מפעל קירוב סנקט פטרבורג היא שער סחר מרכזי, מרכז פיננסי ותעשייתי של רוסיה, אשר מתמחה בסחר בנפט ובגז, בניית ספינות, תעשייה אווירית, רדיו ואלקטרוניקה, תוכנה ומחשבים; בניית מכונות, מכונות כבדות ותחבורה, כולל טנקים וציוד צבאי אחר, כרייה, ייצור מכשירים, מטלורגיה ברזלית (ייצור סגסוגות אלומיניום), כימיקלים, תרופות, ציוד רפואי, הוצאה לאור והדפסה, מזון והסעדה, סיטונאות וקמעונאות, תעשיות טקסטיל והלבשה, ועסקים רבים אחרים. זוהי הכלכלה השנייה בגודלה ברוסיה, אחרי זו של מוסקבה. עשירית מטורבינות החשמל בעולם מיוצרות בעיר זו במפעלי LMZ, שבנתה למעלה מאלפיים טורבינות לתחנות כוח ברחבי העולם. התעשיות המקומיות העיקריות הן מספנת האדמירליות, המספנה בלטית, חברת LOMO, מפעל קירוב, חברת Elektrosila ומפעלי איז'ורה; בסנקט פטרסבורג ממוקמים גם משרדי חברת גזפרום נפט, Sovkomflot, חברת הדלק הפטרבורגית וחברת SIBUR ותאגיד גזפרום הממשלתי, שמשרדיו במרכז לאחטה, הוא משלם המיסים הגדול בעיר. בסנקט פטרבורג שלושה נמלי מטען גדולים: הנמל הגדול של העיר, קרונשטאדט ולומונוסוב. ספינות שיט בין-לאומיות עוגנות בנמל הנוסעים בטרמינל הימי בקצה המערבי של האי וסילי בעיר. מערכת מורכבת של נמלי נהר בשתי גדות נהר הנייבה קשורות זו לזו למערכת נמלי הים, ובכך הופכת את פטרבורג לקישור העיקרי בין הים הבלטי לשאר רוסיה דרך נתיב המים וולגה-בלטי. שמאל\|250px\|ממוזער\| בניין הבורסה ההיסטורי של סנקט פטרבורג מטבעת סנקט פטרבורג, שנוסדה בשנת 1724, היא אחת המטבעות הגדולות בעולם. היא מייצרת מטבעות רוסיים, מדליות ותגים רשמיים. סנקט פטרבורג היא גם ביתם של היציקה הרוסית העתיקה והגדולה ביותר, חברת מונומנטסקולפטורה, שיצרה אלפי פסלים אשר מוצבים בגנים הציבוריים של סנקט פטרבורג, כמו גם בערים רבות אחרות. כאן נוצרו אנדרטאות ופסלי ברונזה של הצארים, כמו גם דמויות של אישים מכובדים היסטוריים חשובים אחרים, ומונומנטים מפורסמים אחרים בעולם, כמו הפסלים של פיטר קלודט פון יורגנסבורג, פאולו טרובצקוי, פאבל אנטוקולסקי ואחרים. טויוטה בונה מפעל בעיר הפרברית שושיארי, ג'נרל מוטורס וניסן חתמו על עסקאות גם עם ממשלת רוסיה. תעשיית הרכב והחלפים נמצאת כאן בעלייה מתמדת. סנקט פטרבורג ידועה כ"בירת הבירה" של רוסיה, בשל אספקת המים המקומיים ואיכותם, ותורמת למעלה מ-30% מהייצור המקומי של בירה עם חמש המבשלות הגדולות בהן מבושלת הבירה השנייה בתפוצתה באירופה, בלטיקה, ומבשלת ונה (שתיהן מופעלות על ידי BBH), מבשלת היינקן, סטפן ראזין (שתיהן בבעלות הייניקן) ומבשלת טינקוף (SUN-InBev). בנוסף, היקף ענף הבנייה בעיר הוא השני בגודלו ברוסיה, כולל מסחר, שיכון ובנייה. בשנת 2022 עומד התקציב העירוני על 800 מיליארד רובל רוסי. ההכנסה החודשית הממוצעת נטו לנפש בסנקט פטרבורג היא בדרך כלל 20% יותר מהממוצע הארצי ברוסיה (כ-22,821 רובל בשנת 2012 על פי סוכנות הסטטיסטיקה הפדרלית הרוסית). תחבורה ממוזער\|250px\|נמל התעופה הבין-לאומי פולקובו אף על פי שבעבור המקומיים בעלות על רכב היא סימן להצלחה ומעמד חברתי, רשת התחבורה הציבורית בעיר היא למעשה ענפה ויעילה, גם אם היא צפופה לעיתים קרובות. הרכבת התחתית של סנקט פטרבורג הוא אופן התחבורה היעיל ביותר והרשת שלה מכסה כמעט את כל תחומי העיר, כאשר תחנות חדשות נפתחות כמעט מדי שנה ויש בהן עיצוב אדריכלי מרהיב. התחבורה הציבורית מורכבת מרשת רכבת תחתית, אוטובוסים, טרוליבוסים וחשמליות. התשלום מתבצע לרוב באמצעות כרטיס נסיעה או כרטיס מוגבל בזמן המאפשר תשלום על כל סוגי התחבורה הציבורית. ישנם שני סוגים של אוטובוסים: נתיבי אוטובוס ציבוריים המופעלים על ידי החברה העירונית PassajirAvtoTrans ונתיבים מסחריים בבעלות של חברות פרטיות (כמו הפארק השלישי). לעיתים קרובות כולם עוברים באותם קווים. ההבדל הוא במחיר הנסיעה והעובדה שאוטובוסים פרטיים אינם מספקים מחירים מיוחדים, הנחות לסטודנטים, והמחיר הוא גבוה יותר. האוטובוסים המסחריים כולם מסומנים באות K (או T) כמו K-1 או K-154. שלא כמו בנתיבים ציבוריים, בנתיבים המסחריים ניתן לעצור בכל נקודה שהנוסע יבקש לאורך הקו, באמצעות בקשה מראש מהנהג, בעוד קווים ציבוריים עוצרים רק בתחנות הרשמיות. מערכת התחבורה הציבורית בסנט פטרסבורג עובדת משעה 06:00 עד 00:00, כמה מסלולים מתחילים קצת יותר מוקדם ועוצרים מעט אחר כך. בימים מסוימים שבהם הרכבת התחתית פועלת 24 שעות. בעיר פועלות חמש תחנות רכבת: התחנה הבלטית (משרתת קווים לקינגיספ ואיוואנגורוד, עם קישור לפטרהוף, לומונוסוב, סוסנובי בור, גטצ'ינה, לוגה, פסקוב וגדוב) תחנת ויטבסק (משרתת קווים לקלינינגרד, ערי אוקראינה, בלארוס, המדינות הבלטיות ורכבת פרברית לפאבלובסק, אורדג', ויריצה) תחנת לדוגה (רכבות למורמנסק, וולוגדה, ארכנגלסק, טיומן, ערי מזרח רוסיה, הלסינקי; רכבת פרברית לבודוגוש, וולחובסטרוי, נבדובסטרוי, בבאייבו) תחנת מוסקבה (רכבות למוסקבה, במרכז ובדרום רוסיה; רכבת פרברית לקירישי, שדה לודיינויה, מלאיה וישרה ונובגורוד) תחנת פינלנד (משרתת את תנועת רכבות הפרברים לפריאוזרסק, קוזנצ'נויה, ויבורג, ססטרורצק, אגם לדוגה וכן רכבות להלסינקי). בעבר פעלה תחנת ורשה שנסגרה בשנת 2001.ДЦ Варшавский Экспресс — Дисконт Центр, торгово развлекательный комплекс, торговый центр, дисконт магазин брендовой одежды, женская мужская обувь, аксессуары товары детей парф… עד לשיטפון שפרץ בשנת 1924 פעלה תחנת הרכבת פרימורסקי בצפון מזרח העיר. בסנקט פטרבורג ישנם משרדים של קו הרכבת הגדול ביותר ברוסיה – אוקטיברסקאיה – ושניים מסניפיה: קו סנקט פטרבורג וסנקט פטרבורג-ויטבסק. נמל התעופה הצמוד לעיר הוא נמל התעופה פולקובו. אתרים ומוקדי תיירות ממוזער\|250px\|המוזיאון הרוסי ממוזער\|250px\|קתדרלת קאזאן ממוזער\|250px\|תיאטרון מריאינסקי העיר היא אחד מאתרי התיירות המרכזיים והחשובים ברוסיה. על פי מיטב המסורת הנורדית, נבנתה העיר בשטח גדול, ורובה הוא אזורי פארקים, תעלות ואגמים. שטח העיר הוא כ-1439 קמ"ר, מה שעושה אותה לעיר השנייה בגודל שטחה באירופה עבור מעל למיליון תושבים, לאחר לונדון. העיר גדולה בשטחה פי שניים מניו יורק ופי 18 מפריז. סנקט פטרבורג היא העיר הצפונית ביותר הכוללת יותר ממיליון תושבים. בשנת 1990 הוכרז המרכז ההיסטורי של העיר (לראשונה לאחר נפילת מסך הברזל בברית המועצות), שלפעמים נקרא גם המוזיאון החוץ-מבני של נאו קלאסיציזם, כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. סנקט פטרבורג היא עיר בעלת רקע תרבותי ואדריכלי עשיר. הופעתה המלכותית של העיר היא תוצאה של שלל פרטי אדריכלות, בהם: שדרות ישרות ורחבות, שטחים פתוחים, פארקים וגנים, גדרות מתכת מקושטות, פסלים ואנדרטות. בניגוד לרוב הערים העתיקות באירופה שהלכו והתפתחו לאורך השנים בצורה טבעית, סנקט פטרבורג נבנתה מלכתחילה עם תכנון קפדני ותוך הקצאת משאבים אדירים. כחלק מהתכנון, הוזרמו מי נהר הנֶבָה דרך עשרות תעלות, שמשתלבות במרקם המרכז העירוני עם גשריהן ומעגניהן. תעלות מים אלה מוסיפות לאווירה המיוחדת השוררת בעיר ובזכותן הוענק לה הכינוי "ונציה של הצפון". בין שפע המוזיאונים נמנה הארמיטאז' השוכן ברובו בארמון החורף של הצארים ובעל אוסף ציורים מן המפורסמים בעולם. אתרים הראויים לציון הם בין היתר קתדרלת יצחק (איסאקייבסקי סאבור) ומנזר אלכסנדר נֶבסְקִי שבו קבורים גדולי הספרות הרוסית. בקתדרלת פטר ופול קבורים רבים מבני משפחת המלוכה (בית רומנוב), כיכר הארמון עם עמוד אלכסנדר. בעיר פעילים כ-40 תיאטראות, ביניהם תיאטרון מריאינסקי, שהוא אחד מבתי האופרה הבולטים בעולם. בתיאטרון זה שוכנת גם אחת מלהקות הבלט המוכרות בעולם – "בלט קירוב". העיר היא ביתה של "אקדמיה וגנובה" שהוא מבתי הספר לבלט הטובים בעולם. בין יצירות האדריכלות מהמאה ה-18 ומהמאה ה-19 נמנים מבצר פטר ופאול הקדושים הממוקם על אי השולט על שפך הנהר והנמל, מכון סְמוֹלְנִי, שדרת נֶװְסְקִי, בניין הבורסה באי וָסִילְײֵבְסְקִי, כיכר הדקבריסטים, רחוב האדריכל רוֹסִי, כיכר האמנויות. בשנת 1960 הוקמה אנדרטת זיכרון פִיסְקָרֵבְסְקָאיָה לזכר נספי מלחמת העולם השנייה והמצור. בשנים 1950–1980 הוקמו שכונות מגורים, בנייני ממשל וציבור. בשיא הקיץ מתרחשת בעיר תופעת הלילות לבנים, שבה השמש שוקעת מתחת לקו האופק למשך פרק זמן קצר בלבד, וחשיכה של ממש איננה משתררת כלל ועיקר. בתקופה זו מתרחשים בעיר פסטיבלים רבים, שהידוע בהם הוא פסטיבל הלילות הלבנים. נפות העיר {\| \|- \|Colspan=2\|העיר מחולקת ל-18 נפות (ראיונים): \|rowspan=3\|שמאל\|ממוזער\|250px\|החלוקה המינהלית \|- \| נפת האדמירליות האי וסילי נפת ויבורג נפת קלינין נפת קירוב נפת קולפינו נפת המשמר האדום נפת קראסנוסלסקי קרונשטאדט \| נפת הנופש נפת מוסקבה נפת נבסקי נפת פטרוגרד נפת ארמונות פיוטר הגדול פרימורסקי נפת פושקין נפת פרונזה הנפה המרכזית \|- \|colspan=2\|בגבולות הנפות והאזורים ישנם 111 תת-מחוזות מוניציפליים: 81 מהם מחוזות (אוקרוגים) מוניציפליים, 9 ערים (הנמצאים במחוז לנינגרד) ו-21 כפרים. \|} חלוקת אזורי התיירות ממוזער\|250px\|נבסקי פרוספקט – הרחוב הראשי בעיר ממוזער\|250px\|האי וסילי ממוזער\|250px\|מבצר פטרופבלובסקיה ובמרכזו נראית קתדרלת פטרופבלובסקיה מרכז העיר. מרכז סנקט פטרבורג שנוסד בשנות ה-30 של המאה ה-18 הוא החלק העתיק ביותר של העיר (מלבד מצודת פטר ופבל) אשר מכיל את מרבית אטרקציות התיירות באזור המטרופולין של סנקט פטרבורג. אזור זה ממוקם על מספר איים הנמצאים בין נהר הנייבה שבצפון ותעלת אובוודני שבדרום. את מרכז העיר חוצים הנהרות פונטאנקה ומוייקה. במרכז סנקט פטרבורג נמצא מוזיאון האֶרְמִיטָאז' שהוא אחד המוזיאונים הגדולים, הוותיקים והחשובים ביותר בעולם לאמנות. כמו כן בחלק זה של העיר ממוקמת גם השדרה הראשית של העיר, נייבסקי פרוספקט, המכילה מונומנטים ארכיטקטוניים רבים מהמאה ה-18 והמאה ה-19. האי וסילי. זהו רובע הגובל בנהרות נייבה הגדולה ונייבה הקטנה מדרום ומצפון-מזרח ובמפרץ הפיני ממערב. הרובע מהווה חלק ניכר מאזור המרכז ההיסטורי של העיר. החלק הצפון מערבי העצום של הרובע איננו מכיל אתרים בעלי עניין לתיירים, בניגוד לחלק המזרחי של האי שמכיל אתרים רבים בעלי עניין תיירותי. אזור פטרוגרד. זהו אחד מהמרכזים ההיסטוריים של העיר שמשתרע על פני מספר איים בצפון הדלתא של הנייבה. ברובע, שמכיל בעיקר שכונות מגורים, נמצאים גם כמה מהאוניברסיטאות הקטנות יותר בעיר, אצטדיון פטרובסקי המשמש את מועדון הכדורגל זניט סנקט פטרבורג ואחד המבנים הגבוהים ביותר בעיר – לידר טאואר, המשמש לתחנת שידורי טלוויזיה וגובהו 326 מטרים. באזור ממוקמת גם מצודת פטר ופבל והאתר בו היישוב סנקט פטרבורג נוסד במקור. הרובע מכיל מונומנטים ארכיטקטוניים רבים מהמאה ה-19 והמאה ה-20. באיים שבחלק הצפון-מערבי של הרובע נמצאים מספר מרכזי בילוי בולטים בעיר, כמו גם פארקים, וילות ומתקני ספורט בולטים. צפון סנקט פטרבורג. זהו רובע המכיל בעיקר בנייני דירות חדגוניים ולעיתים רבות אף מכוערים, אשר נבנו במהלך התקופה הסובייטית ונודעים בשם "חרושצ'ובקי". אזור זה איננו מכיל אתרים בעלי עניין תיירותי. דרום סנקט פטרבורג. אלה הפרברים הדרומיים של העיר בהם היה ממוקם לפני המהפכה הרוסית בשנת 1917, מרכז התעשייה של העיר. באזור זה החל המצור על לנינגרד במהלך מלחמת העולם השנייה. אטרקציות תיירות בולטות באזור זה כוללות את שערי הניצחון של הנארווה, כנסיית צ'סנה ומצפה פולקובו. הגדה המזרחית של סנקט פטרבורג. באזור זה נמצאים בין היתר מספר כנסיות יפות, פארקים, זירת הוקי קרח המשמש את קבוצת סק"א סנקט פטרבורג ותחנת הרכבת לדוגה. דמוגרפיה בעיר מתגוררים 5,028,000 תושבים (2013). סנקט פטרבורג היא העיר השנייה בגודלה ברוסיה והרביעית באירופה. על פי מפקד אוכלוסין כלל רוסי שנערך בשנת 2010, נמצא כי בעיר מתגוררים בני יותר מ-200 לאומים, וביניהם: רוסים (95.5%), אוקראינים (1.52%), בלארוסים (0.9%), טטרים (0.73%) ויהודים (0.57%). כ-7.89% מהאוכלוסייה לא הגדירו את השתייכותם האתנית. הקהילה היהודית בעיר אחרי ייסוד העיר ב-1703 הותר להתיישב בה רק ליהודים שהמירו דתם, או לפי היתר מיוחד מהצאר. המפקד הראשון של משטרת סנקט פטרבורג היה אנטוניו די ויירה, שהיה אולי יהודי מומר. עם זאת, הקהילה היהודית במקום היא אחת הוותיקות ברוסיה. אחרי חלוקת פולין ב-1795 הגיעו יהודים לעיר ולמעשה הניחו את היסוד לקהילה היהודית. ב-1802 היה כבר בית עלמין יהודי. הרפורמות של הצאר אלכסנדר השני, הביאו לצמיחה מהירה באוכלוסייה היהודית בעיר. ב-1863 מונה לראשונה רב ראשי לעיר. ב-1893 נבנה בית הכנסת קורל הגדול, שהכיל 1,200 מקומות. ב-1917 בעקבות מהפכת פברואר בוטלו כל ההגבלות על התיישבות יהודית בעיר. עד 1930 היה הרב דוד טבל קצנלנבוגן רבה של הקהילה. עם מותו נסגר בית הכנסת הגדול, אך נפתח שוב בעקבות פניות חברי הקהילה. כרב הקהילה בין 1934–1936 שימש מנחם מנדל גלוסקין, אחריו הרב אברהם לובנוב מ-1943 עד 1973. ב-1978 כחלק מהכנות לאולימפיאדה במוסקבה שופץ בית הכנסת כאחד ממוקדי התיירות בעיר. בשנות השמונים כרב בית הכנסת נבחר יפים לויטיס. ב-1989 חודשה הפעילות הקהילתית. ב-1990 נפתח בית ספר יהודי על ידי מיכאל קוריץ. מאז 1997 רב העיר הוא שליח חב"ד, הרב מנחם פבזנר. נשיא הקהילה הוא מרק גרוברג. מרכז הקהילה היהודית שוכן ברחוב לרמונטובסקי. לפי מרשם האוכלוסין הרוסי, בשנת 2003 חיו בעיר 35,000 יהודים. אחרים מעריכים כי המספר גבוה יותר. ממוזער\|מרכז\|800px\|מבט על הסטרלקה של האי וסילייבסקי, מבצר פטרופבלובסקיה, וגשר הארמון על פני נייבה במהלך הלילות הלבנים. ספורט ממוזער\|250px\|גזפרום ארנה סנקט פטרבורג היא אחת הערים המפותחות ביותר בתחום הספורט ובה 1,649 היכלי ספורט, 118 בריכות שחייה, 18 מרכזי החלקה, 17 אולמות סגורים להחלקה, 13 אצטדיונים ומגרשי כדורגל, שתכולתם יותר מ-1,500 מושבים ויותר מ-20 מרכזי ספורט. אחד האצטדיונים הגדולים ברוסיה והגדול ביותר בצפון מערב רוסיה הוא אצטדיון קרסטובסקי ובו למעלה מ-68,000 מושבים, אצטדיון נוסף הוא אצטדיון פטרובסקי המשמש את בתי הספר לכדורגל השונים בעיר. בנוסף קיים גם היכל הספורט יובילייני, המשמש למשחקי כדורסל, מתחם הספורט פטרבורגסקי המארח בעיקר קונצרטים, היכל הקרח המשמש למשחקי הוקי קרח והיכל סיבור ארנה, המשמש לקונצרטים ומשחקי כדורסל שונים. המרכז החשוב ביותר להכשרה בתחום הספורט בעיר הוא האוניברסיטה הלאומית הממלכתית לתרבות גוף, ספורט ובריאות על שם לסגאפט (ברוסית: Национальный государственный университет физической культуры, спорта и здоровья имени П. Ф. Лесгафта). בשנת 2023 העיר תארח את אליפות העולם בהוקי קרח ולשם כך נבנה סק"א ארנה, שצפוי להכיל יותר מ-22,000 מושבים. בעיר פועלים מספר רב של מועדוני ספורט מקצועניים: מועדוןליגהענף ספורטאצטדיון/היכל ביתהקמהתארים בולטיםהערות זניט הפרמייר ליג הרוסיכדורגלגזפרום ארנה19261 גביע אופ"א (2007/08), 1 הסופרקאפ האירופי (2008), 7 אליפויות רוסיה, 1 אליפות ברית המועצותזניט-2 ליגת הכדורגל המקצועניתאצטדיון סמנה1993קבוצת מילואים של זניטדינמו ליגת הכדורגל המקצועניתאצטדיון דינמו1923מועדון הכדורגל הוותיק ביותר בעיר זניט הליגה המאוחדת של VTBכדורסלסיבור ארנה2014 ספרטקללא. המועדון פורקסיבור ארנה19352 גביע ספורטה, 1 גביע רוסיה, 2 אליפויות ברית המועצות, 2 גביעי ברית המועצות דינמוללא. המועדון פורקהיכל הספורט יובילייני20042 יורוצ'לנג' אבטומוביליסטליגת המשנה הרוסית בכדורעףכדורעףאקדמיית הכדורעף פלאטונוב19352 גביעי CEV, 2 אליפויות רוסיה, 3 אליפויות ברית המועצות, 2 גביעי ברית המועצותמועדון בת של זניט זניטליגת העל הרוסית בכדורעףאקדמיית הכדורעף פלאטונוב2017 סק"אKHLהוקי קרחהיכל הקרח (סנקט פטרבורג)19462 גביע גגארין סק"א-1946 MHLהיכל הספורט יובילייני2009קבוצת הנוער של סק"א דינמוVHLהיכל הספורט יובילייני20091 גביע פטרוב פוליטךליגת העל הרוסית בקטרגלקטרגלההיכל המחוזי על שם קלינין1995לנינגרדקהליגת העל הרוסית בכדורעף נשים כדורעף נשים אקדמיית הכדורעף פלאטונוב19352 גביעי ברית המועצותזניטליגת העל הרוסית בכדורגל נשים כדורגל נשים אצטדיון סמנה2020 מועדון בת של זניטאוניברסיטט לסגאפט-נייבהליגת העל הרוסית בכדוריד כדוריד יובילייני19641 אליפות רוסיההגריפוניםליגת העל המזרח אירופית בפוטבולפוטבול אמריקאי אצטדיון פושקין20091 אליפות רוסיההלגיון הצפוניליגת העל המזרח אירופית בפוטבול ובאליפות רוסיה בפוטבול אצטדיון דינמו2012 ערים תאומות גלריה קישורים חיצוניים מפות עתיקות של סנט פטרסבורג, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, ובאתר ערים היסטוריות יוטיוב, הסימפוניה השביעית של דמיטרי שוסטקוביץ', סימפוניית לנינגרד הערות שוליים * קטגוריה:רוסיה: אתרי מורשת עולמית קטגוריה:רוסיה: ערים קטגוריה:רוסיה: ערי חוף קטגוריה:רוסיה: ערים פדרליות קטגוריה:אירופה: ערים מתוכננות קטגוריה:אירופה: ערי בירה לשעבר קטגוריה:הים הבלטי: ערי נמל בירה קטגוריה:ולדימיר איליץ' לנין קטגוריה:המפרץ הפיני קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1703	2024-09-30T12:12:43
המאה ה-20	המאה ה-20 היא התקופה שהחלה בשנת 1901 והסתיימה בשנת 2000 (בין התאריכים 1 בינואר 1901 ל־31 בדצמבר 2000). זו הייתה המאה האחרונה באלף השני. במאה ה־20 חלו תמורות מרחיקות לכת בעולם, מבחינה דמוגרפית מדינית, כלכלית, חברתית, תרבותית ומדעית. אוכלוסיית העולם גדלה בריבוי טבעי מהיר פי 3.6 מאשר בכל מאה אחרת בהיסטוריה, והגיעה לשישה מיליארד נפש בסוף המאה. דמוגרפיה כבר עם כניסת המאה ה-20 מנתה אוכלוסיית העולם 1.65 מיליארד נפש, יותר מאשר בכל תקופה קודמת בתולדות האנושות. אך שיעור הריבוי הטבעי המשיך לנסוק במהירות, ובשנות ה-60 של המאה הגיע לשיא כל הזמנים של 2.1% בשנה. ריבוי מהיר זה היה בעיקר תוצאת ההפחתה של עשרות אחוזים בתמותת תינוקות וילדים, בזכות השיפור בתזונה, ברפואה ובמניעת מחלות זיהומיות. מאז ירד הריבוי הטבעי לכ-1.2% לשנה בסוף המאה, בעיקר כתוצאה מירידת שיעור הפריון מממוצע של 5 ילדים לאישה באמצע המאה ל-2.7 ילדים לאישה בסופה. בסיומה של המאה ה-20 מנתה אוכלוסיית העולם למעלה משישה מיליארד נפש, והוא ממשיכה לגדול בקצב מתון יותר במאה ה-21. בראשית המאה ה-20, מוקדי הריבוי המהירים ביותר היו בעיקר באירופה ובצפון אמריקה, אך במהלך המאה הם עברו לדרום ומזרח אסיה, ולקראת סופה לאפריקה שמדרום לסהרה. במקביל עלתה תוחלת החיים במהלך המאה בעשרות שנים, עלייה המשקפת בעיקר את הירידה הדרסטית בתמותת תינוקות, ובמידה מועטה יותר את שיפור הרפואה והתזונה בגילאים מבוגרים יותר. נפילת האימפריות והקמת המדינות החדשות ממוזער\|200px\|שמאל\|דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל, 14 במאי 1948 לאחר מלחמת העולם השנייה, נסוגו (או גורשו) מדינות אירופה ששלטו בשאר חלקי העולם מרוב מושבותיהן, ובמיוחד האימפריה הבריטית שהייתה הגדולה שבהן, דבר שהביא לסיום האימפריאליזם והקולוניאליזם. במקום האימפריות האירופיות, קמו מדינות חדשות רבות ברחבי העולם, ובהן בין היתר מדינת ישראל. מלחמות העולם 320px\|ממוזער\|בשנים 1939 עד 1945 התרחשה מלחמת העולם השנייה. זו הייתה המלחמה הנרחבת ותובעת הדמים הגדולה ביותר בתולדות האנושות. במהלך המלחמה התרחשה השואה אשר במסגרתה גרמניה הנאצית, בהנהגתו של אדולף היטלר, רצחה כ-6 מיליון יהודים. שתי מלחמות העולם התרחשו במאה ה-20: מלחמת העולם הראשונה (1914–1918) ומלחמת העולם השנייה (1939–1945). במלחמות אלו נהרגו עשרות מיליוני אזרחים וחיילים, נשפכו נהרות של דם, הוגדרו מחדש בכוח הזרוע מדינות, גבולותיהן, ושיטת הממשל בהן, במיוחד ביבשת אירופה שהייתה המקור והבמה הראשית למאבקים אלו אולם גם בכל שאר העולם. במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה השואה. עם זאת, קטלנותה של המאה ה-20 במונחי מספרים מוחלטים נבעה במידה רבה מאוכלוסיית עולם שהייתה גדולה פי כמה וכמה מאשר בכל המאות שקדמו לה. במונחי אחוז האבדות מתוך אוכלוסיית העולם היו לאורך ההיסטוריה מאות מלחמות קטלניות במידה דומה, ואולי אף קטלניות יותר. יתר-על-כן, במחציתה השנייה של המאה ה-20 פסקו כמעט לחלוטין מלחמות בין מעצמות, ומלחמות בין מדינות כלשהן, ובעיקר בין מדינות דמוקרטיות ומפותחות, פחתו מאוד. מאבק האידאולוגיות 280px\|ממוזער\|שני הגושים העיקריים בשיא המלחמה הקרה, 1959. במישור החברתי-כלכלי הייתה המאה ה-20 במה למאבקים בקנה מידה עולמי בין האידאולוגיות המודרניות העיקריות: הליברליזם (האידאולוגיה השלטת בתחילת המאה ובסופה) הטוטליטריזם היפני, הפשיסטי והנאצי והטוטליטריזם הקומוניסטי, מאבקים המאפיינים את רובה של המאה. ציונים עיקריים למאבק זה: הקמת ברית המועצות (1922) – ניסיון היסטורי לכונן משטר קומוניסטי. הקמת רפובליקת ויימאר והדמוקרטיות החדשות במזרח אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפרקותן על רקע מלחמת העולם השנייה. הכרזת הרייך השלישי בגרמניה הנאצית (1933), עליית המיליטריזם היפני, עליית הפשיזם באיטליה ושאר המשטרים הטוטליטריים, ונפילתם בסוף מלחמת העולם השנייה. עליית כוחה היחסי של ארצות הברית והתבצרות מעמדה כמעצמה מספר אחת בעולם, במקום האימפריה הבריטית הדומיננטית מן המאה ה-19. ארצות הברית ניסתה למצב את עצמה בהדרגה כמנהיגת "העולם החופשי", וכסמל לדמוקרטיה ליברלית. השתלטות סין העממית על סין והקמת הדמוקרטיות העממיות במזרח אירופה כחלק מהגוש הקומוניסטי. המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי בהנהגת ברית המועצות לבין המדינות הדמוקרטיות בהנהגת ארצות הברית והקמת גוש המדינות הבלתי-מזדהות. הגל השני והשלישי של הדמוקרטיזציה ודעיכתם – מדינות רבות ברחבי העולם, חלקן מדינות צעירות שרק קיבלו עצמאות, עוברות בין ניסיונות למשטרים דמוקרטים לבין הפיכות דיקטטוריות. עליית כוחו של האסלאם הקיצוני, כולל עליית האייתולות וח'ומייני באיראן בשנת 1979 וארגון הטרור אל-קאעידה. התפרקות ברית המועצות, שהובילתה להתפרקות הגוש הקומוניסטי ולהתקרבות של חלק מחברותיו למערב. נפילת הגוש הקומוניסטי מחזקת גל עולמי של דמוקרטיזציה וגורמת למדינות רבות באמריקה הלטינית, אסיה ומקומות נוספים לפתח מאפיינים שונים של דמוקרטיות ליברליות. התאגדות מדינית בין-לאומית לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם חבר הלאומים במטרה לשמור על שלום העולם. ארגון זה הוחלף בארגון האומות המאוחדות לאחר מלחמת העולם השנייה, בה הוכיח את אי-יעילותו. אלו הארגונים הראשונים לאגד את רובה המוחלט של אוכלוסיית העולם. כמו כן בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוקם האיחוד האירופי שמהווה עד היום מסגרת מחייבת ודמוקרטית שמאחדת כמעט ממחצית ממדינות אירופה תחת פרלמנט וממשלה משותפים. פוסטמודרניזם לקראת סוף המאה, עם קריסתה של הגרסה המזרח אירופית לקומוניזם והופעתם של תהליכי הגלובליזציה המהירה עברו המאבקים להיות יותר בין תרבויות ופחות בין אידאולוגיות. תהליך זה הוביל לעידן המכונה "העידן הפוסט מודרני", ולצידו תפיסת עולם חדשה – הפוסטמודרניזם. בבסיס הגישה, שלה ביטויים רבים ורחבים בפילוסופיה, בחברה ובתרבות, עומד הערעור על קיומן של ודאות אפיסטמולוגית ומשמעות, תוך ספקנות כלפי האידאולוגיות והמטא־נרטיבים המודרניים. כלומר, הפוסטמודרניים נוטים בדרך כלל להביע ספקנות לגבי הסברים כוללניים ומוחלטים אשר מתיימרים להיות תקפים לכלל הקבוצות האנושיות, התרבויות, המסורות והמוצאים השונים – ומתארים את האמת כיחסית. על פי הפוסטמודרניזם, אין אפשרות גישה ל"מציאות בלתי אמצעית" או לידע רציונלי ואובייקטיבי משום שכל הפרשנויות מותנות בפרספקטיבה ממנה הן יוצאות, המחשבה שישנן עובדות אובייקטיביות נחשבת כריאליזם נאיבי. תמורות חברתיות זכויות אדם כרעיון אוניברסלי במחצית הראשונה של המאה ה-20 בוצעו מספר ניסיונות לעגן באופן אוניברסלי את זכויות האדם – אלו הוכרו קודם לכן במדינות מסוימות אולם התייחסו בדרך כלל לחלקים מהאוכלוסייה, למשל, רק לבני דת, גזע, מגדר או מעמד חברתי מסוימים. הרעיון זכה להכרה בין-לאומית בשנת 1948 כאשר אושרה באו"ם ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. המהלך הפך את נושא זכויות האדם מעניינה הפרטי והלאומי של המדינה שנוגע לשיקול דעתה, לנושא בעל לגיטימציה להתערבות בין-לאומית. ההשפעה של ההכרזה הייתה משמעותית, ועקרונות מההכרזה שולבו עד סוף המאה בחוקות של מרבית מדינות העולם. המגמה העולמית הפכה לכזו ששוללת באופן כללי את הלגיטימציה של פגיעה באוכלוסיות מוחלשות, ומכירה בזכויות אדם שונות, אם כי נותרו הבדלים רבים בין מדינות שונות בעולם. במהלך המאה קמו ארגוני זכויות אדם בין-לאומיים אשר מפעילות לחצים על מדינות העולם לפעול בהתאם להכרזת האו"ם ולכבד את זכויות האדם. זכויות נשים מעמד האישה עבר תמורות משמעותיות לאורך המאה, שהחלה בהמשך המגמה מסוף המאה הקודם של התחזקות התנועה הפמיניסטית. פעילותן של התנועות הפמיניסטיות במאה ה-20 מחולקת בדרך כלל ל-3 גלים עיקריים. הגל הראשון, שהחל במאה ה-19, התמקד בזכות הצבעה לנשים. טרם תחילת המאה ה-20, ניו זילנד הייתה המדינה היחידה בעולם שהעניקה זכות הצבעה באופן שוויוני לגברים ונשים גם יחד. בתחילת המאה ה-20 הצטרפו מספר מדינות מעטות, כאשר המפנה הגדול החל מימי מלחמת העולם הראשונה. עד סוף המאה עמד מספר המדינות שהכירו בזכות הצבעה לנשים למעלה מ-100 מדינות. הגל השני החל בשנות ה-60, כחלק מעוררות אקטיביסטית רחבה יותר שעסקה בזכויות אזרח, והוא התמקד בשוויון בפני החוק בין גברים לנשים. בעוד הגל הראשון התקיים בעיקר במערב, הגל השני של הפמיניזם היה גלובלי יותר באופיו. הגל השלישי שהחל בשנות ה-90 עסק במגוון נושאים, כמו מיניות וזהות נשית, גבולות הלגיטימציה החברתית ועוד. גלים אלו, לצד פיתוחים מדעיים וטכנולוגים מקבילים, יצרו שינויים גדולים במבנה החברה. כך למשל, מחקר של אוניברסיטת הרווארד הראה על קשר בין המצאת הגלולה למניעת היריון, וזמינותה בקרב נשים צעירות בחברות שונות, לדחיית גיל הנישואין, תופעה שבתורה אפשרה להתפתח יותר מבחינת הכשרה מקצועית, והזדמנות זו התרגמה בתורה לירידה בקצב הריבוי הטבעי והגברת שיעור התעסוקה של הנשים, אם כי התהליך האחרון צבר תאוצה בעיקר במערב. כך למשל, על פי מחקר של אוניברסיטת מונטריאול, שיעור התעסוקה של נשים נשואות עמד בשנת 1900 על 5%, ואילו בשנת 1980 על 51%, כחלק ממגמה הדרגתית. המחקר הצביע על תרומה אפשרית שנתנו לכך המצאות חשמליות למשק הבית כמו מכונת הכביסה והמיקרוגל, שהפחיתו, על פי המחקר, את משך הזמן הממוצע שאישה משקיעה בעבודות משק הבית מ-58 שעות שבועיות בשנת 1900 ל-18 שעות שבועיות בשנת 1975. התפתחויות במבנה הכלכלה במהלך המאה ה-20 חלו שינויים רבים במבנה הכלכלה העולמית. לאחר שבמאה הקודמת השטרלינג הבריטי היה המטבע החזק בעולם, והכלכלה הבריטית הייתה החשובה בעולם, בתחילת המאה ה־20 השתנה מאזן הכוחות, ובמהלך המאה ה־20 הפכה בהדרגה ארצות הברית לכלכלה העולמית הדומיננטית, בין היתר בזכות אופי השווקים הצעירים שלה שהיטיבו להתמודד עם השינויים בטכנולוגיה ובחברה. הדולר הפך למטבע החשוב בכלכלה העולמית. נבנתה תעלת פנמה שמקשרת בין האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי. עלייתו ונפילתו של הגוש הקומוניסטי הביאה ליצירתה של כלכלה שיתופית רחבה שהייתה תקפה לגבי אוכלוסייה גדולה במיוחד. מאבקי עובדים רבים הביאו לשינויים במבנה הכלכלי של מדינות רבות, ולהקמתה של הסוציאל-דמוקרטיה. תחילת המאה ה־20 הייתה רצופה משברים כלכליים, בשיאם השפל הגדול. באמצע המאה ה־20 נבנו בהדרגה מספר מוסדות בין-לאומיים – דוגמת קרן המטבע הבין-לאומית, הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי – במטרה לשמור על היציבות הכלכלית העולמית ולהפחית את עוצמתם ותדירותם של המשברים. מדינות רבות עברו, בייחוד בהשפעת ארצות הברית, לכלכלה קפיטליסטית לאחר מלחמת העולם השנייה, ורבות מהן עברו תהליכי הפרטה ממושכים. במסגרת המעבר נוצרו מודלים שמגדירים ומודדים את הצמיחה העולמית, היא מידת העלייה בתמ"ג לנפש, שהפכה למושג מפתח בקביעת מדיניות כלכלית. במאה זו ארצות הברית הצטיינה באופן בולט בהשגת צמיחה, והייתה המעצמה הכלכלית הבולטת ביותר. על פי ההערכות המקובלות בכלכלה, השיעור העולמי של העוני המוחלט (שמוגדר כהשתכרות של פחות מ-2 דולר ביום במונחים ריאלים, כלומר בשכלול כוח קנייה בקיזוז אינפלציה) ירד לאורך המאה מסביבות ה-70% מהאוכלוסייה העולמית, לסביבות 33%. השיפור המשמעותי ביותר במאה זו נעשה במדינות יבשת אסיה, ומרבית העוני המוחלט בסוף המאה נותר ביבשת אפריקה. התפתחו תאגידי ענק בין-לאומיים בבעלות פרטית וציבורית. התפתחויות טכנולוגיות מהירות בתחומים חדשניים רבים, יצרו מצב בו מדינות, אפילו כאלו שמפגרות מבחינה כלכלית, עשויות ליצור פריצת דרך מהירה ולהגיע לחזית העולמית בתחום מסוים. הדוגמה הבולטת של מגמה זו היא תעשיית הרכב היפנית במחצית השנייה של המאה. ולקראת סוף המאה: הוקם האיחוד האירופי. זוהתה והוגדרה הגלובליזציה ככוח חזק ומאיץ בכלכלה העולמית. יש המכנים את העולם כ"כפר גלובלי". תגליות והמצאות מבחינה טכנולוגית, התפתחה האנושות במהירות לאורך המאה. תגליות ופיתוחים טכנולוגים הגדירו מחדש פעם אחר פעם את הדינמיקות בין מעצמות ומדינות בעולם, השפיעו על אורך החיים בהיבטים רבים, ושינו תפישות רבות. המצאות מסוימות לאורך המאה, כמו אמצעי תקשורת שונים, האיצו את קצב המצאתן של תגליות נוספות מאחר שהגבירו את יכולתם של חוקרים ממקומות שונים לשתף פעולה, ובעולם המדע והטכנולוגיה נפוצו בהדרגה כנסים ושיתופי פעולה של צוותים בין-לאומיים, ורבים מההישגים המשמעותיים לאורך המאה התגלו בעבודת צוות, זאת בניגוד למאות הקודמות בהן הישגים רבים שויכו בדרך כלל לעבודתו של אדם אחד. בד בבד עם עליית יעילות הצוותים, התחזקה מגמת ההתמחות, בה חוקר הופך למומחה בתחום ספציפי מאוד. חלק מהתפתחות המחקר לאורך המאה נבעה גם מהתפתחות תחום החינוך במדינות רבות, שהובילה לתופעות שונות כמו עלייה בשיעור האוריינות או אפקט פלין, והגבירה בפועל את כמות החוקרים ברחבי העולם. התפתחות הרפואה המאה ה-20 שינתה את פני הרפואה, והתפתחות הרפואה השפיעה רבות על הדמוגרפיה האנושית, אורח החיים ואספקטים נוספים. סדרה של פריצות דרך ברפואה במחצית המאה הקודמת, גרמה לכך שבמהלך המאה התפתחו במדינות רבות שירותי בריאות לאומיים ששמו דגש לא רק על טיפול במחלות, אלא גם על מניעתן מראש. במחצית הראשונה של המאה הושגו ציוני דרך בולטים באנדוקרינולוגיה, תזונה ותחומים נוספים. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, תובנות שמקורן בתחום הביולוגיה של התא שינו את עולם המושגים הבסיסי בהתייחסות לתהליך המחלה. תגליות חדשות בביוכימיה ופיזיולוגיה פרצו את הדרך לבדיקות אבחון מדויקות יותר וטיפולים יעילים יותר – ביניהן טכניקות חלוציות לקטילת חיידקים ביעילות, והתקדמות בהנדסה ביו-רפואית אפשרה לרופאים ולמנתחים לחקור את התפקודים של הגוף באמצעות טכניקות הדמיה לא פולשניות כמו אולטרה סאונד או טומוגרפיה ממוחשבת (CT). לאורך המאה סווגו כמות אדירה, ביחס למאות הקודמות, של אורגניזמים פתוגניים. בשל קצב התגליות המהיר במאה ה-20, עם כל התפתחות מדעית חדשה, הפכו פרקטיקות רפואיות שהיו מקובלות רק כמה שנים קודם לכן למיושנות. המרוץ לחלל בעיצומה של המלחמה הקרה, התחרו ביניהן ארצות הברית ברית המועצות על יוקרה בין-לאומית, ובין היתר התחרו מי תהייה המעצמה הראשונה שתגיע להישגים גדולים יותר בשינוע חלליות ואנשים אל מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ. מאבק זה בין המעצמות עודד את שני הצדדים להשקיע משאבים רבים בפיתוח טכנולוגיות בתחום החלל, ולהגיע במהירות להישגים רבים. במסגרת המרוץ לחלל שוגר הלוויין הראשון בעולם, ספוטניק 1, ב־4 באוקטובר 1957 (מהלך שמסמל את פתיחת המרוץ); שוגרו לראשונה חלליות וגשושיות אל מחוץ לכדור הארץ, ביניהן גשושיות שהגיעו אל כוכבי לכת אחרים ושידרו חזרה מידע לכדור הארץ ; פותחו המצאות כמו מעבורת החלל שמקלה על המסע לחלל וחזרה ; ונשלחה לחלל אפולו 11 שהנחיתה לראשונה בני אדם על הירח והחזירה אותם בבטחה. מהפכת המידע בסוף המאה, ובמיוחד החל משנות ה-80 של המאה התגבר הייצור ההמוני והשימוש הנרחב במעגלי לוגיקה דיגיטלית והטכנולוגיות הנגזרות ממנה. מסוף שנות ה-70 יוצרו מחשבים אישיים, ובשנות ה-80 הטלפונים הסלולריים הראשונים שווקו לקהל הרחב. עד סוף המאה, עברו המצאות אלו שכלולים רבים בקצב גבוה והפכו לנפוצים במדינות המתועשות. בשנת 1992 הושק ה-World Wide Web ועד 1996 האינטרנט הפך למיינסטרים כאשר באותה העת בתי עסק רבים ברחבי העולם החלו לראשונה להקים אתרי בית משלהם. עד שנת 1999 כמעט בכל מדינה בעולם היה חיבור לאינטרנט. המצאות אלו הגבירו את זמינותו של מידע והשפיעו על כל האספקטים של החברה – כלכלה, מדע, חינוך, בריאות, ממשל, אורח חיים ועוד. תגליות והמצאות נוספות שמאל\|ממוזער\|250px\|נחיתת האדם הראשונה על הירח, 1969 שמאל\|ממוזער\|250px\|האחים רייט מבצעים את טיסת הניסוי הראשונה שלהם בקיטי הוק, צפון קרוליינה ב-17 בדצמבר 1903 ממוזער\|המחשב היה אחד מהפיתוחים הטכנולוגים הגדולים ביותר במאה זו. תורת היחסות (אלברט איינשטיין, 1905, 1915) מכניקת הקוונטים – ורנר הייזנברג, ארווין שרדינגר ואחרים. גילוי מבנה האטום (1912) פענוח מבנה ה-DNA (ג'יימס ווטסון, פרנסיס קריק ורוזלינד פרנקלין, 1953). מיקרוסקופ אלקטרונים (ארנסט רוסקה, 1931) פצצת ביקוע גרעיני (רוברט אופנהיימר, 1945) פצצת מימן (אדוארד טלר, 1952) כור גרעיני צוללת גרעינית (היימן ריקובר, 1958) מטוס (האחים רייט, 1903) מטוס סילון (אנרי קואנדה, 1910) טנק האניגמה – מכונת ההצפנה הראשונה (ארתור שרביוס, 1918) טיל שיוט V-1 (רוברט לוסר ופריץ גוסלו, 12 ביוני 1944) טיל בליסטי V-2 (ורנר פון בראון, 1942) טיל בליסטי בין-יבשתי (סרגיי קורולב) חללית ולוויין (הספוטניק הרוסית, 1957) מכ"ם (רוברט ווטסון-וואט הבריטי, מלחמת העולם השנייה) סונר (לואיס ריצ'רדסון הבריטי, 1912. אלכסנדר בהם הגרמני, 1913. רג'ינלד פסנדון הקנדי, 1912) רכבת ריחוף מגנטי (1984) מחשב (ג'ון אטנסוף וקליפורד ברי, 1938; קונרד צוסה הגרמני – Z3, 1941; ג'ון פרספר אקרט וג'ון וו. מוקלי – אניאק, 1946; אדמונד ברקלי, 1950). טרנזיסטור (ויליאם שוקלי, ג'ון ברדין ווולטר בראטיין, 1947). זירוגרפיה (1937) ומכונת צילום (1947) – צ'סטר קרלסון טפטפת (שמחה בלאס וישעיהו בלאס, 1959–1964) טומוגרפיה ממוחשבת דימות תהודה מגנטית קוצב לב מדפסת לייזר (גרי סטארקוות'ר, מחברת זירוקס פארק, 1969) טלוויזיה – (בוריס רוזינג, ולדימיר זבוריקין, 1910), (ג'ון לוגי ביירד, 1924) וידאו טייפ DVD סיב אופטי (1970) טלפון סלולרי (מרטין קופר, 1973) מסך מגע דיסק און קי (דב מורן, 1999) הדפסה תלת-ממדית תרבות ואמנות ההמצאות הרבות לאורך המאה, בעיקר בתחום התקשורת, שינו ללא היכר את הדרך לייצר ולצרוך תרבות. פיתוחים טכנולוגיים בתחום הקולנוע, הטלוויזיה והרדיו בעשורים הראשונים של המאה הפכו את שלושת המדיות האלו לדומיננטיות מאוד מבחינה תרבותית, והגדילו את ההשפעה של בירות תרבות עולמיות, דוגמת הוליווד, על תרבותן של מדינות רבות שכעת נחשפו לתרבותן באופן זמין וקבוע מאי פעם. תופעה זו גרמה לכך שמהפכות תרבותיות וחברתיות שהתרחשו בארצות הברית למשל, חלחלו במהירות למדינות רבות שהושפעו ממנה – מגמה שהתחזקה במחצית השנייה של המאה עם התפתחות הקולנוע והטלוויזיה. השכלולים הטכנולוגיים ביכולת לשמור מידע הביאו למהפכות נוספות עם תפוצתם של מכשירים דוגמת תקליטים, תקליטורים, קלטות וידאו ובסוף המאה אף המחשבים ורשת האינטרנט, שהגבירו את יכולתם של ההמונים לצרוך תרבות בביתם. גם יכולות הפצתן של סחורות התקדמו במהלך המאה, הגבירו את זמינותם של תחומים תרבותיים נוספים, והובילו להיווצרותן של נישות דוגמת הספרות הזולה, או להופעתם של טרנדים פופולארים שונים, כמו מותגי משחק לילדים כמו יו-יו או גיים בוי, שהתאפשרו על רקע העלייה ברמת החיים. פיתוחים טכנולוגים אפשרו גם את יצירתם של כלי נגינה חדשים, דוגמת הגיטרה החשמלית או הסינתיסייזר, ואלו השפיעו על הסגנונות המוזיקליים שהתחלפו במהירות לאורך המאה. אופנות שמתחלפות במהירות היו תופעה רווחת גם בתחומים רבים נוספים, למשל אופנה או אדריכלות, ששיקפו את ההשפעות התרבותיות העדכניות. בסוף המאה תפוצתם העולה של המחשב והאינטרנט גרמו ליצירתם של מדיומי תרבות ובידור חדשים דוגמת משחקי מחשב ומשחקי וידאו. בספורט התגבשו לאורך המאה התאגדויות ספורט בתחומים רבים שיצרו תחרויות בין-לאומיות בענפי ספורט רבים, מגמה שהחלה ממש בסוף המאה הקודמת עם האולימפיאדה, וצברה תאוצה לאורך המאה. עלייתם של סוגים חדשניים של משטרים טוטאליטאריים השפיעו גם הן על התפתחות התרבות והאמנות. גרמניה, רוסיה וסין של תחילת המאה, למשל, נהנו מפריחה אמנותית והאמנים המקומיים בלטו במספר פריצות דרך. כאשר המפלגה הנאצית התבססה בשלטון הגרמני, הם רתמו את האמנות והתרבות המקומית לצורכי התעמולה של המפלגה. עם התרחשות המהפכות הקומוניסטיות ברוסיה ובסין בהמשך, ובמיוחד בתקופת המלחמה הקרה, נדחו ההשפעות המערביות שהתכתבו עם היצירה המקומית קודם לכן, נרתמו אמנים ויוצרים לקידום ערכי הממשל, ונענשו כאלו שיצאו נגד ערכים אלו. מסך הברזל שחצה את אירופה מספר עשורים היה גם חומה תרבותית, שצמצום את חדירתה והשפעתה של התרבות מערבית למזרח אירופה. למרות זאת, באזורים אחרים ברחבי העולם השפעתה של התרבות המערבית הייתה דומיננטית מאוד. באזורים שונים כאשר למדו כיצד לתכנן יצירה, למשל באדריכלות, למדו למעשה את השיטות המערביות לעשות זאת, וכך גם אם התאפיינה האמנות במוטיבים מקומיים, בבסיסה נשענה על מורשת מערבית מובהקת. יצירות בולטות ציור העלמות מאביניון גרניקה דיפטיכון מרילין הנשיקה אמריקן גותיק התמדתו של הזיכרון ציור מספר 5, 1948 עירום יורד במדרגות פיסול צורות מיוחדות של התמשכות בחלל גלגל אופניים אוויר מוזיקה Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band Pet Sounds Like a Rolling Stone (I Can't Get No) Satisfaction Imagine ספרות הזר בעקבות הזמן האבוד המשפט ענבי זעם שר הטבעות אל תיגע בזמיר התפסן בשדה השיפון מילכוד 22 תיאטרון מלכודת העכברים מסע ארוך אל תוך הלילה מי מפחד מווירג'יניה וולף? מותו של סוכן קולנוע וטלוויזיה האזרח קיין חוקי המשחק חלף עם הרוח מלחמת הכוכבים שיר אשיר בגשם סיינפלד לוסי אהובתי מחול אדריכלות בניין אמפייר סטייט בית האופרה של סידני הבית על האשד מגדל סי אן גשר שער הזהב ערים חדשות לאס וגאס (1905) תל אביב (1909) ניו דלהי (1912) קנברה (1913) ברזיליה (1960) אבוג'ה (שנות ה-80) אישים בולטים מדענים מדענים בולטים: פיזיקה אלברט איינשטיין (1879–1955), פיזיקאי יהודי יליד גרמניה, אבי תורת היחסות הפרטית ותורת היחסות הכללית, מגדולי המדענים בכל הזמנים. סטיבן הוקינג (1942–2018), אסטרופיזיקאי בריטי שניסה לגבש תאוריה מאוחדת גדולה וסבל מ־ALS. מקס פלאנק (1858–1947), מגלה תאוריית הקוואנטים. נילס בוהר (1885–1962), זכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1922 על גילוי מבנה האטומים. אנריקו פרמי (1901–1954), פיזיקאי מחלוצי חקר האטום ותגובת השרשרת הגרעינית שהובילה ליצור פצצת האטום. רוברט גודרד (1882–1945), חלוץ מדע הטילים המודרני. פסיכולוגיה זיגמונד פרויד (1856–1939), חוקר, מדען, רופא, נוירולוג, אבי הפסיכולוגיה המודרנית והפסיכואנליזה. קארל יונג (1875–1961), פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שווייצרי, שהציג מודל אישיות בן 3 חלקים: האני, הלא מודע האישי והלא מודע הקולקטיבי. איבן פאבלוב (1849–1936), חוקר רוסי, באמצעות מחקריו על כלבים חשף את הרפלקסים המותנים של בני האדם. אלפרד אדלר (1870–1937), רופא יהודי-אוסטרי, ומייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. ויקטור פראנקל (1905–1997), רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי, הנחשבת לאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה. אריך פְרוֹם (1900–1980), פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני. מראשי הזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה. כימיה מארי קירי (1867–1934), מדענית פולנייה-צרפתייה, חלוצה בחקר תופעת הרדיואקטיביות. רפואה אלכסנדר פלמינג (1881–1955), רופא ומדען סקוטי, מגלה הפניצילין, האנטיביוטיקה הראשונה המשמשת לטיפול במחלות זיהומיות, אשר הצילה רבים ברחבי העולם ממוות. יונה סאלק (1914–1995), ממציא החיסון כנגד מחלת הפוליו. מדעי המחשב אלן טיורינג (1912–1954), מתמטיקאי בריטי שהניח את היסודות למדעי המחשב ושיחק תפקיד מרכזי בפיצוח מכונת האניגמה הגרמנית במלחמת העולם השנייה. מנהיגי עולם אדולף היטלר (1889–1945), הקנצלר והפיהרר של גרמניה הנאצית בשנים 1933–1945. היטלר הביא לפרוץ מלחמת העולם השנייה ולשואה, וגרם למותם של כמעט 50 מיליון אנשים, ובהם שישה מיליון יהודים שנרצחו על ידי מערכת ההשמדה הנאצית. יוסיף סטלין (1879–1953), מנהיג ומדינאי סובייטי ושליטה השני של ברית המועצות, סטלין הוביל את ברית המועצות לניצחון במלחמת העולם II, אך שילם על כך באבדות קטסטרופליות עבור ברית המועצות. סטלין היה אחראי לביצוע "הטיהורים הגדולים" במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20. וינסטון צ'רצ'יל (1874–1965), כיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 1940–1945 ובשנים 1951–1955 ובשל נחישותו והחלטותיו בזמן מלחמת העולם השנייה הוכר כאחד מגדולי המדינאים במאה ה-20. פרנקלין דלאנו רוזוולט (1882–1945), היה נשיאה ה-32 של ארצות הברית, רוזוולט הצליח להוציא את ארצו מן השפל הגדול בעזרת תוכנית "הניו דיל", ואף הוביל את ארצות הברית במלחמת העולם השנייה בלחימתם לצד בעלות הברית, רוזוולט היה הנשיא היחידי בתולדות ארצות הברית אשר כיהן ארבע קדנציות (כ-12 שנים). מאו דזה-דונג (1893–1976), היה מדינאי סיני ושליטהּ של סין בין השנים 1949–1976. נחשב אבי "הקפיצה הגדולה קדימה", תוכנית פיתוח שגרמה למותם ברעב של עשרות מיליוני סינים, מאו היה בעל בריתה של ברית המועצות ואף היווה לה (יחד עם מדינתו) מקור השפעה רחב, אך הקשרים התפוגגו לאחר הפיצול הסיני-סובייטי. ולדימיר לנין (1870–1924), היה מהפכן רוסי ואידאולוג מרקסיסטי, מנהיג מהפכת אוקטובר ב-1917 ומייסד ברית המועצות ב-1922. נלסון מנדלה (1918–2013), היה נשיא דרום אפריקה, היה ממנהיגי המאבק נגד משטר האפרטהייד הגזעני אשר שרר במדינה לאורך המאה ה-20, מנדלה היה פעיל שלום בולט ברחבי העולם ומזוהה הוא כך עד לימים אלו. ג'ון פ. קנדי (1917–1963), היה נשיאה ה-35 של ארצות הברית, קנדי נודע באיזון הקשרים בין ארצות הברית לברית המועצות בזמן המלחמה הקרה, יש המחשיבים אותו לבולם המלחמה הגרעינית אשר הייתה עלולה לפרוץ בתחילת שנות ה-60 של המאה העשרים, קנדי היה הנשיא הרביעי אשר בו התנקשו בזמן כהונתו כנשיא. פידל קסטרו (1926–2016), שליטה של קובה לאחר המהפכה הקובנית אשר התרחשה בשנת 1959, קסטרו היה מרקסיסט אשר הנהיג את המהפכה יחד עם אחיו הצעיר ושותפיו, והיה בן ברית של ברית המועצות. רונלד רייגן (1911–2004), היה נשיאה ה-40 של ארצות הברית, רייגן נחשב כנשיא אשר גרם בפועל לסיום היחסים העוינים עם ברית המועצות, ולשיפור היחסים. צ'יאנג קאי-שק (1887–1975), היה מדינאי ואיש צבא סיני אשר הנהיג את סין בין השנים 1925 ל-1949, צ'יאנג הנהיג את מדינתו בזמן מלחמת האזרחים אשר התחוללה במדינה, ואף במלחמתם נגד יפן כחלק ממלחמת העולם II, לאחר סיום המלחמה (האזרחים) ותבוסת צ'יאנג ומפלגתו בסין, נמלט הוא וחברי הקוומינטנג אל האי טאיוואן ושם כיהן כנשיא הרפובליקה עד ליום מותו. מיכאיל גורבצ'וב (1931–2022), מנהיגה האחרון של ברית המועצות (1986–1991), בזמן כהונתו הנהיג גורבוצ'וב רפורמות כלכליות כדי לחזק את מעמדה הכלכלי של מדינתו, וכתוצאה מכך חופשיות רבה חלה בקרב אוכלוסיית מזרח אירופה, דבר אשר הוביל לפירוקה של ברית המועצות וסיום המלחמה הקרה. ניקולאי השני (1868–1918), היה הצאר האחרון של האימפריה הרוסית, ניקולאי ירש את כסאו לאחר מות אביו, ובשנת 1914 הנהיג את האימפריה בזמן מלחמת העולם הראשונה, אך לאור המהפכות הבולשיביקיות בארצו, הודח מתפקידו והוגלה אל ערבות סיביר הרחוקה יחד עם משפחתו. דוד בן-גוריון (1886–1973), היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. מנחם בגין (1913–1992), מפקד האצ"ל, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל. מוסטפא כמאל אטאטורק (1881–1938), מדינאי טורקי, מייסד הרפובליקה הטורקית. אבן סעוד (1875–1953), מייסד ממלכת ערב הסעודית ומלכה הראשון. רוחאללה ח'ומייני (1902–1989), מנהיג רוחני ופוליטי באיראן. סדאם חוסיין (1937–2006) נשיא עיראק. מצביאים אנרי פיליפ פטן פרדיננד פוש פאול פון הינדנבורג ג'ון פרשינג היינץ גודריאן אריך פון מאנשטיין ארווין רומל ברנרד לו מונטגומרי ארתור טדר קונסטנטין רוקוסובסקי גאורגי ז'וקוב וסילי צ'ויקוב עומר בראדלי ג'ורג' פטון דווייט אייזנהאואר דאגלס מקארתור קארל גוסטף אמיל מנרהיים משה דיין יצחק רבין דוד אלעזר חלוצי התעופה והחלל ניל ארמסטרונג, (1930–2012) – היה אסטרונאוט וטייס אמריקאי, ידוע בשל היותו האדם הראשון אשר שם רגלו על הירח במשימת אפולו 11. יורי גגארין, (1934–1968) – היה קוסמונאוט וטייס סובייטי, גגארין היה האדם הראשון אשר נכח בחלל וחג סביב כדור הארץ. צ'ארלס לינדברג – (1902–1974) – חלוץ אמריקאי בתחום התעופה. האחים רייט – האחים וילבור (1867–1912) ואורוויל (1871–1948) רייט – הראשונים שהצליחו לבנות ולהטיס מטוס. אמיליה ארהארט – (1897–1937) – התפרסמה כאישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת יחיד, וקבעה שיאי טיסה רבים נוספים. אמנות רב תחומי יאיוי קוסמה ציור קלוד מונה (1840–1926), צייר צרפתי, ממייסדי ומובילי זרם האימפרסיוניזם באמנות. אנדי וורהול (1928–1987), אמן פופ ארט אמריקאי משפיע. אנרי מאטיס (1869–1954), צייר ופסל צרפתי. פבלו פיקאסו (1881–1973), צייר ופסל ספרדי, מייסד הקוביזם, מגדולי האמנים באמנות המודרנית במאה ה-20. רנה מגריט (1898–1967), צייר בלגי, ומן הידועים בציירים הסוריאליסטים. סלבדור דאלי (1904–1989), צייר סוריאליסטי ספרדי-קטלאני, מחשובי האמנים במאה ה-20. פיסול קלאס אולדנבורג אריסטיד מאיול אנטוני גורמלי מוזיקה ראו גם 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים (רולינג סטון) הביטלס בוב דילן אלביס פרסלי ארתור רובינשטיין ג'ורג' גרשווין אנדרו לויד ובר יאשה חפץ נינו רוטה מיקיס תאודוראקיס לואי ארמסטרונג מדונה מיילס דייוויס מייקל ג'קסון מריה קאלאס פינק פלויד קווין הרולינג סטונז בי ג'יז U2 רוד סטיוארט לד זפלין נירוונה בון ג'ובי אבבא ספרות ושירה ראו גם: :קטגוריה:זוכי פרס נובל לספרות רבינדרנת טאגור פרנץ קפקא ארנסט המינגוויי ז'אן-פול סארטר תומאס מאן ג'ורג' ברנרד שו וירג'יניה וולף תיאטרון ברטולט ברכט ארתור מילר לורנס אוליבייה קולנוע וטלוויזיה וולט דיסני (1901–1966), מפיק סרטי אנימציה אמריקאי ומייסד החברה הרווחית "וולט דיסני". אלפרד היצ'קוק סטיבן ספילברג מרטין סקורסזה קתרין הפבורן המפרי בוגארט בטי דייוויס קרי גרנט שייקה אופיר מחול מיכאיל ברישניקוב ואצלב ניז'ינסקי פינה באוש אדריכלות פרנק לויד רייט לודוויג מיס ון דר רוהה לה קורבוזיה הומניזם ראו גם :קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום מרטין לותר קינג (1929–1968), כומר בפטיסטי אפרו-אמריקאי, לוחם למען זכויות האדם של שחורים בארצות הברית, הוגה דעות מרכזי של התנועה לזכויות האזרח. מהאטמה גנדי (1869–1948), מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את תנועת העצמאות ההודית במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית. מלקולם אקס (1925–1965), פעיל זכויות אדם אשר פעל בארצות הברית, התנגד לעליונותם של הגזעים השונים, רבים מכירים בו כמחולל אי-שוויון ואף גזענות. אנדריי סחרוב נתן שרנסקי הלן קלר האם תרזה תעשיינים ואנשי עסקים הנרי פורד (1863–1947), תעשיין רכב אמריקאי. הנהיג את הייצור ההמוני של המכוניות והביא למהפכה של ממש בכך שהגשים חלומו של כל אדם: "רכב לכל פועל". ביל גייטס (נולד ב-1955), מייסד ענקית הטכנולוגיה "מיקרוסופט", גייטס נחשב בימים אלו אחד מן האנשים בעלי ההון הרב ביותר בעולם. סטיב ג'ובס (1955–2011), היה יזם ואיש עסקים אמריקאי, ג'ובס הביא את חברת הענק הטכנולוגית אפל לתקומה, ופיתח את מכשירי המקינטוש של החברה. ג'ובס ידוע בכך שפיתח את מעמדה הכלכלי של חברתו בזמן קצר, וגרם לה למעמד מכובד ונעלה, גם בסוף המאה ה-20 וגם בתחילת המאה ה-21. ג'ובס נחשב לאחד מן חלוצי המחשוב האישי הגדולים ביותר בזמנו. אישים בולטים ביהדות הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935), היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית. הרב אברהם ישעיהו קרליץ הידוע גם כ"חזון איש" (1878–1953), היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל. הרב משה פיינשטיין (1895 – 1986), מגדולי פוסקי ההלכה החרדים לאחר השואה, יושב ראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארצות הברית וראש מתיבתא תפארת ירושלים בניו יורק. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1903–1993), רב, ראש ישיבה, פילוסוף דתי, מראשי הציונות הדתית ותנועת המזרחי, וממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית. הרב צבי יהודה הכהן קוק (1891–1982), היה ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים הבולטים של הציונות הדתית. הרב אלעזר מנחם מן שך (1899–2001), היה ראש ישיבת פוניבז' וראש מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. הרב שלמה גורן (1918–1994), הרב הצבאי הראשי מקום המדינה ועד תשל"א (1971). הרב יוסף שלום אלישיב (1910–2012), למדן אוטודידקט ופוסק הלכה נודע. רבי מנחם מנדל שניאורסון (1902–1994) כיהן כאדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד-לובביץ משבט ה'תשי"א (1951) ועד פטירתו. הרב אהרן יהודה ליב שטינמן (1914–2017), היה רב חרדי-ליטאי ישראלי, ממנהיגיו הבולטים של הציבור החרדי במפנה המאה ה-21. הרב עובדיה יוסף (1920–2013), פוסק ומחבר חרדי-ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי ('הראשון לציון') בשנים 1973–1983 והיה מנהיגה הרוחני ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה. הרב משה צבי נריה (1913–1995), רב ומחנך, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא. הרב שמריהו יוסף חיים קַניֶבסקִי (1928–2022), פוסק הלכה ומנהיג רוחני בולט בציבור החרדי-ליטאי. הרב צבי ישראל טאו (נולד ב-1937), מהבולטים והמשפיעים בזרם ה"ממלכתי" בציבור הדתי לאומי ונשיא ישיבת הר המור. ראו גם היסטוריה של אירופה: המאה ה-20 התפוצצות אוכלוסין לקריאה נוספת יואל קולטון ואחרים (עורכים), המאה העשרים, מסדרת: "התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבויות העולם", טיים-לייף, לעברית: אהרן אמיר (בעריכת יוסף נדבה), ספרית מעריב, 1984, תשמ"ד אבריאל בר לבב (עורך), המאה העשרים, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, 2009, תשס"ט אריק הובסבאום, עידן הקיצוניות: המאה העשרים הקצרה, 1914–1991, מאנגלית: כרמית גיא. תל אביב: עם עובד, 1999. רוברט קונקווסט, הרהורים על מאה רבת מכאוב: המאה העשרים – סיפורן של אידאולוגיות שיצאו מכלל שליטה, מאנגלית: יניב פרקש, דביר, 2005 קישורים חיצוניים התפתחות המדע במאה ה-20 המאה ה-20: שנה בשעה, באתר תאגיד השידור הישראלי הערות שוליים * +	2024-08-01T20:26:15
פילוסופיה הודית	פילוסופיה הודית היא שם כולל למסורות פילוסופיות שצמחו בעת העתיקה בתת-היבשת ההודית, ושמהן התפתחו הדתות שמקורן בהודו, ביניהן בודהיזם, הינדואיזם וג'ייניזם. דרשנות הפילוסופיה ההודית מחולקת לשש אסכולות פילוסופיות מרכזיות, המכונות דרשנות (רבים של דרשה): מיממסה, ודאנטה, סאנקהיה, יוגה, ואיששיקה וניאיה. האסכולות האלו החלו לצמוח באלף הראשון לפנה״ס, והותירו אחריהן דיונים פילוסופיים מקיפים על אונטולוגיה (מטאפיזיקה, ברהמן-אטמן-שונייטא-אנאטה), אמצעי הכרה אמינים (אפיסטמולוגיה, פראמנה), תורת הערך (אקסיולוגיה, אתיקה ואסתטיקה) ותחומים נוספים. כל שש האסכולות המרכזיות מקבלות את סמכות כתבי הוודות, אך הן חלוקות בעמדותיהן הפילוסופיות השונות. סאנְקְהְיַה סאנקהיה היא העתיקה ביותר מבין המערכות הפילוסופיות האורתודוקסיות בהינדואיזם. סאנקהיה טוענת כי כל דבר במציאות מורכב מפורושה (עצמי או נשמה) ופארקרטי (חומר, אנרגיה, גורם יוצר). פארקרטי הוא בעל שלוש תכונות: יציבות (סאטווה), פעילות (ראג'אס), ועמימות (טאמאס), הידועות כשלושת הגונות, או האיכויות. בגלל היחסים בין הנשמה לבין איכויות אלה, חוסר-איזון באיכויות גורם לעולם להתפתח. כאשר מבינים שהנשמה והאיכויות שונות זו מזו מתרחש שחרור. סאנקהיה היא פילוסופיה דואליסטית, אבל יש הבדלים בינה לבין סוגים אחרים של דואליזם. במערב, דואליזם הוא בין השכל והגוף, ואילו בסאנקהיה הוא בין העצמי והחומר. המושג של עצמי דומה במידה מסוימת למושג המערבי של שכל. הסאנקהיה לא הייתה קשורה לדת במקורה, אך יחד עם היוגה היא התפתחה לכיוון זה. מושג הזמן במחשבה ההודית הפילוסופיה ההודית מתייחסת למושגי הזמן באופן רחב יותר מאשר האופן בו הם נתפסים בחברה המערבית: יחידת הזמן הקטנה ביותר היא הזמן שלוקח לגל תודעה לחלוף (בהאוואנגה) מדובר על חלקיק שנייה. יחידת הזמן הבאה היא מחזור נשימה ונשיפה. יחידות הזמן של שנייה, דקה, שעה, יממה, שבוע, חודש ושנה משמשות בהודו בצורה דומה לדרך בה הן משמשות בשאר העולם. גלגל החיים הוא לידה עד מוות ולידה מחדש, אורכו אינו קבוע. היוגה (yuga) משמשת במובן עידן, כלומר תקופה של אלפי שנים הנשלטת על ידי אל אחד. מאהאיוגה (יוגה גדולה) היא ארבעה עידנים, (ארבע יוגות). מאנוואנטארה היא תקופה של שבעים ושתיים מאהאיוגות, בסוף כל מאנוואנטארה העולם נשטף במבול. קאלפה היא פרק זמן של ארבע עשרה מאנוואנטארות, מוערכת בארבעה מיליארד שנים. בסוף הקאלפה העולם חוזר למצב תוהו ובוהו. פראלאיה פרק זמן של ארבע עשרה מאנוואנטארות נוספות בו העולם נשאר במצב תוהו ובוהו. קאלפה אחת ופראלאיה אחת הן יום ולילה אחד של האל הבורא ברהמה. גם לבראהמה יש מחזור חיים, בגיל מאה שנות בראהמה הוא מת, יש המתנה של מאה שנות בראהמה ואז הוא נולד מחדש. ראו גם קארמה מוקשה ברהמן דהרמה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים קטגוריה:הודו: דת ופילוסופיה הודית קטגוריה:זמן	2024-05-11T19:27:36
פילוסופיה סינית	שמאל\|ממוזער\|250px\|היין-יאנג אחד הסמלים המובהקים של הפילוסופיה הסינית פילוסופיה סינית היא שם כולל למסורות פילוסופיות שצמחו בסין בעיקר מאז המאה ה-5 לפנה"ס, החל מתקופת האביב והסתיו. בעוד שהפילוסופיה המערבית שמה דגש על חיפוש האמת, הטוב לעומת הרע, הפילוסופיה הסינית התמקדה לרוב בחיפוש הדרך הנכונה (דאו). לפילוסופיה הסינית יש היסטוריה של אלפי שנים. את מקורותיה אפשר למצוא ב"אי צ'ינג" ("ספר התמורות"), ספר הדרכה לגילוי עתידות, שכבר קיימים בו כמה מהמושגים הבסיסיים ביותר של הפילוסופיה הסינית. את גילו של הספר אפשר רק להעריך בקירוב, אך הוא בוודאי מסתמך על מסורת בעל פה המגיעה עד התקופה הנאוליתית. היסטוריה קצרה המחשבה בתקופת שושלת שאנג המוקדמת הייתה מבוססת על תפיסה מעגלית של הזמן, במקביל לעונות. רעיון זה, שנותר רלוונטי בכל ההיסטוריה הסינית, שונה באופן מהותי מהפילוסופיה המערבית, שבה הראייה הדומיננטית של הזמן היא של התקדמות ליניארית. בתקופת שאנג, ניתן היה לשנות את מזלך בעזרת האל הגדול שאנג די, שבדרך כלל מתרגמים את שמו כ"אל הגבוה". היה קיים גם פולחן אבות, וכן קורבנות של חיות ושל בני אדם. כששושלת שאנג הופלה על ידי שושלת ג'ואו, מושג פוליטי, דתי ופילוסופי חדש קם, שנקרא "מנדט השמים". אמרו כי הרשאה זו נלקחה כאשר המנהיג נעשה לא ראוי לתפקידו, ורעיון זה הצדיק את עלייתם של הג'ואו. העדויות הארכאולוגיות מתקופה זו מעידים על גידול באוריינות ועל תזוזה מסוימת מהאמונה בשאנג די, כאשר פולחן האבות נעשה מקובל יותר, עם אוריינטציה גשמית יותר. בערך ב-500 לפנה"ס, כששלטון הג'ואו נחלש וסין עברה לתקופת "הסתיו והאביב", החלה התקופה הקלאסית של הפילוסופיה הסינית (תקופה זו מקבילה כמעט לעלייתם של הפילוסופים היוונים הראשונים). תקופה זו ידועה כתקופת "מאה האסכולות". מהאסכולות הרבות שיוסדו בתקופה זו ובתקופת המדינות הלוחמות, הארבע המשפיעות ביותר היו קונפוציוניזם, דאואיזם, מוהיזם ולגליזם (חוקתיות). שושלת צ'ין, שם הלגליזם הייתה הפילוסופיה השלטת, ניצחה את האסכולות המוהיסטיות והקונפוציאניות. לגליזם נותרה כאסכולה המשפיעה, עד שהקיסרים של שושלת האן אימצו את הטאואיזם ולאחר מכן את הקונפוציאניזם כדוקטרינה הרשמית. שני האחרונים נעשו לכוחות החשובים ביותר במחשבה הסינית עד למאה ה-20, כשהפילוסופיה הבודהיסטית (שהוכנסה בעיקר בתקופת שושלת טאנג) השפיעה בעיקר דרך הדמיון שלה לטאואיזם. את ההשפעות של הטאואיזם והקונפוציאניזם יש שתיארו באופן הזה: "סינים הם קונפוציאנים במשך היום, וטאואיסטים בלילה". מעבר לכך, מנדרינים סינים רבים היו פקידי ממשל ביום ומשוררים או ציירים בזמנם החופשי. כשהמפלגה הקומוניסטית הסינית נטלה את המושכות לידיה, אסכולות מחשבה קודמות, ובעיקר הלגליזם, הוקעו כמפגרות ומיושנות, אך עדיין יש להן השפעה על המחשבה הסינית. דמויות פילוסופיות חשובות קונפוציוס, שנחשב למורה הגדול, אך לפעמים הושם ללעג בידי הטאואיסטים. מנציוס, תלמידו של קונפוציוס, בעל השראה אידיאליסטית. שו'ן דזה, תלמיד נוסף של קונפוציוס, אך קרוב יותר לריאליזם. ג'ו שי, מייסד הנאו-קונפוציאניזם. וואנג יאנגמינג, החסיד המשפיע ביותר של אסכולת "שִׂינְשׂוֵּ'ה" או "אסכולת הדעת". לאו דזה, הדמות המובילה באסכולת הדאואיזם. ג'ואנג דזה, לו מיוחס הספר בעל השם הזה. ליה דזה, לו מיוחסת ה"קלאסיקה האמיתית של הריקנות המושלמת". דזואו ין, המייסד והנציג החשוב ביותר של אסכולת היין והיאנג. מו דזה, מייסד האסכולה המוהיסטית. האן פיי דזה, אחד מההוגים של הלגליזם. לִינְגִ'י יִישׂוֵ'אן, הוגה זן בודהיסטי ידוע, ומייסד אסכולת לינג'י בזן. מושגים בפילוסופיה הסינית אם כי אסכולות פילוסופיות יחידות שונות באופן משמעותי זו מזו, בכל זאת יש להן אוצר מילים והתעניינות משותפת. בין המושגים המצויים בפילוסופיה הסינית: דאו (או טאו, בתעתיק וייד-ג'יילס) (הדרך, או הדוקטרינה של האדם) דאואיזם דה (כוח, ישרות) לי (עקרון) צ'י (אנרגיית חיים או כוח גשמי) "טאי ג'י" (או "טאי צ'י", בוייד-ג'יילס) - ה"ציר השמיימי הגדול". ציר זה יוצר איחוד, שממנו נובעים שני עקרונות הופכיים, ה"יין" וה"יאנג". המילה "יין" במקור התייחסה לצד האפל של ההר שפונה לכיוון הנגדי לשמש ובפילוסופיה היא מתייחסת לפן הנקבי, הפסיבי והחלש. לעומת זאת ה"יאנג" (הצד המואר של ההר שפונה אל השמש) מייצג את הפן הגברי, העז והאקטיבי. שני הכוחות, אם כי הם הופכיים זה לזה, גם משלימים זה את זה והשליטה של אחד מהם כעת מבטיחה את עלייתו של השני בעתיד, כמו מופעי הירח (זוהי אחת המשמעויות של סמל היין-יאנג הידוע). וו-ווי- מילולית מתורגם ל"פעולה דרך אי עשיה" ולרוב מתאר פעולה הנעשית ללא מאמץ ובאופן הרמוני וספונטני אך משיגה תוצאות כבירות. מקור המושג בקונפוציאניזם, אך הוא משרת במקום מרכזי בפילוסופיה הדאואיסטית. בין הוויכוחים הגדולים בפילוסופיה הסינית: היחס בין חומר לעקרון השיטה שבה אפשר לגלות אמת טבעו של האדם (רע או טוב) מאפיינים כלליים של הפילוסופיה הסינית: אופטימיזם אפיסטמולוגי. האמונה כי אפשר לענות על השאלות הגדולות אפילו כאשר כרגע לא יודעים את התשובה. הנטייה שלא לראות את האדם כנפרד מהטבע. הנטייה שלא לפנות לכוח על-טבעי יחיד ומואנש. שאלות על טבע וקיום האל שהשפיעו עמוקות על הפילוסופיה המערבית לא היו חשובות בפילוסופיה הסינית. האמונה כי המטרה של הפילוסופיה היא בעיקר להיות מדריך אתי ומעשי לאדם. המוקד הפוליטי: רוב המלומדים בתקופת מאה האסכולות ניסו לשכנע את המנהיג להתנהג באופן שהם תמכו בו. ראו גם יין-יאנג צ'י חמשת היסודות מיתוסים סינים של בריאה טועמי החומץ קישורים חיצוניים רפואה סינית - הקיסר הצהוב (בתרגום לעברית) מאה האסכולות קישורים לפילוסופיה מזרחית ארכיון טקסטים פילוסופיים סיניים הדת הסינית הערך באנציקלופדיית סטנפורד על ההשוואה בין הפילוסופיה הסינית למערבית פילוסוף סיני מודרני שְׁיוֹנְג שִׁילִי פילוספיה סינית ופילוספיה יהודית ד"ר אנדרו פלאקס - שפע * סינית סינית	2024-05-10T16:34:42
אקזיסטנציאליזם	ממוזער\|שמאל\|מהפינה השמאלית למעלה ובכיוון השעון: סרן קירקגור, פיודור דוסטויבסקי, ז'אן-פול סארטר, פרידריך ניטשה אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם (מהמונח השגור אצל הפילוסוף קירקגור בדנית: existents-forhold), או הפילוסופיה הקיומית, היא זרם בפילוסופיה אשר מירב עיסוקו הוא בקיום האנושי. נושאים עיקריים המעסיקים את ההוגים האקזיסטנציאליסטים הם האבסורד, חופש הרצון, משמעות החיים והבדידות הקיומית. זרם זה נמשך מסוף המאה ה-19 ועד המאה ה-20, וההוגים המרכזיים בו הם: סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, פיודור דוסטויבסקי, מרטין היידגר, ז'אן-פול סארטר ואלבר קאמי. בנאומו של סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, טען שהאקזיסטנציאליזם הוא הרעיון כי "הקיום קודם למהות". כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות. חוסר המשמעות המובנה של החיים נחקר במידה רבה באסכולה הפילוסופית של האקזיסטנציאליזם, שבה אדם יכול ליצור "משמעות" או "מטרה" סובייקטיבית משלו. זאת בניגוד לאבסורדיזם וניהיליזם, אשר באלו לא מנסים ליצור משמעות סובייקטיבית. המילונאי ראובן אלקלעי הציע במילוניו את החידושים קִיּוּמָנוּת/קִיּוּמִיּוּת (תחת אקזיסטנציאליזם) וקִיּוּמָן (תחת אקזיסטנציאליסט). היסטוריה האקזיסטנציאליזם החל להתפתח בתחילת המאה ה-20 במערב אירופה, אך קיבל את שמו בין השנים 1920–1935 כדיסציפלינה נפרדת בפילוסופיה, על אף שכבר מראשיתה עסקה הפילוסופיה בשאלות של קיום להן ניתן למצוא מענה בזרם האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, כמו זרמים רבים אחרים בפילוסופיה באותה התקופה, היווה מעין מתקפת נגד להגותו של הגל. האקזיסטנציאליזם מיאן להסכים עם הטענה על פיה מהותו של עצם קודמת לקיומו. כלומר, הקביעה על פיה המשמעות היא תנאי הכרחי לחיים. על פי האקזיסטנציאליזם קיום האדם קודם למהותו, ולפיכך הוא יכול להתקיים ללא תכלית ומשמעות. את ניצניה וראשיתה של התפיסה האקזיסטנציאלסטית ניתן לראות בהגותו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שהחל לעסוק בשאלות של טעם החיים במציאות כה סובייקטיבית, עקב משבר אישי עמוק שעבר. קירקגור תהה האם ישנה סיבה מוצדקת לחיפוש אחר אמת כלשהי, כשברור לכל שאמת מוחלטת שכזו איננה קיימת. הגותו סבבה סביב הניסיון לאתר מהות אישית עבור האינדיבידואל. נקודת ציון משמעותית נוספת בתולדות האקזיסטנציאליזם היא הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שטען כי המין האנושי אחראי למות האלוהים. קריאה זו מבטאת באופן חריף את תחושת חוסר המשמעות והאובדן למהותו של האדם שרווחה באותה התקופה. אין זה אתאיזם במובנו הפשוט, כי אם התנערות מוחלטת מכל תכלית וסוף שהוכתבו לאדם מבחוץ. זהו אחד הזרמים המרכזיים בפילוסופיה ובספרות של המאה העשרים. הפילוסופיה האקזיסטנציאלסטית היא מגוונת וכוללת בתוכה קשת רחבה של אמונות. הגותם של אחדים מההוגים היא אתיאיסטית מעיקרה כמו הגותו של ז'אן-פול סארטר, ואילו הגותם של הוגים אחרים קשורה קשר הדוק באמונה דתית כמו סרן קירקגור ומרטין בובר. הוגים אחרים רואים בקיום האדם עובדה מייאשת כגון סמואל בקט, ואחרים מכירים בו כפלא, לדוגמה אלבר קאמי. בשל הרבגוניות הרבה המאפיינת את האקזיסטנציאליזם, נכתבו ביקורות רבות אודותיו ונראה כי הצליח למשוך אש מכל הכיוונים: הכנסייה, השמרנים, המרקסיסטים, הקומוניסטים, הפשיסטים ורבים אחרים. ההגות האקזיסטנציאליסטית הגיעה לשיא פריחתה לפני מלחמת העולם השנייה, אחרי המלחמה עלתה בעיית האותנטיות, אחד מנציגיו הבולטים של הזרם האקזיסטנציאלי, הפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן-פול סארטר, טען בספריו המוקדמים לחופש מוחלט והליכה אחרי האותנטיות, בהשראת ניטשה, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה עלתה הבעיה, ומה אם האותנטיות של הבן אדם היא להיות נאצי? לכן בשנת 1946 פרסם סארטר מאמר רב השפעה בשם שהוא סיכום של 2 הרצאות שנשא בשם "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", ובהן חשף את מחשבותיו לגבי היחס בין היחיד לחברה ומושג החופש לאחר תום המלחמה. חיבורו של סארטר יוצר סתירה בהגותו ובאסכולה כולה, כי שם הוא חזר לציווי הקטגורי השני של קאנט, דבר הסותר את מושג הבחירה והחופש המוחלטים. באותה שנה הוציא מרטין היידגר, פילוסוף הממוקם בצד הנגדי של המפה האקזיסטנציאלית, חיבור המגיב למאמר של סארטר בשם "מכתב על ההומניזם" (Brief über den Humanismus). בחיבור זה תוקף היידגר את ההומניזם המערבי שהחל עם סוקרטס בטענה שהוא אונס את הטבע האנושי ונלחם בו, וטוען שהוא לא ראוי לשם "הומניזם". היידגר קורא למערב לבחון את "ההומניזם" שהוא מכיר וליצור אחד חדש, כזה שלא ילחם בטבע האנושי אלא יתחבר אליו ויכבד אותו. הרעיון של השתלבות בטבע ובסביבה והזדהות עמם הוא רעיון מרכזי בהגותו של היידגר ומופיע בחלק גדול מכתביו. "מכתב על ההומניזם" נשען על טיעוניו של היידגר בנוגע להוויה, כפי שהם מופיעים בספרו המוקדם והחשוב "הוויה וזמן", שיצא לאור בשנת 1927. האקזיסטנציאליזם כסוגה ספרותית סיים תפקידו עם מות יוצריו והוגיו הבולטים בשנות השישים והשבעים, אך כזרם פילוסופי יש לו עוד מאמינים רבים. האקזיסטנציאליזם השפיע גם על תחום הפסיכולוגיה. פסיכולוגים רבים אימצו את עקרונותיו הפילוסופים ויצרו תחום שנקרא "פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית" שמטרתה העיקרית לסייע לאדם למצוא משמעות בחייו. תכנים מרכזיים באקזיסטנציאליזם הבדידות 150px\|ממוזער\|פרנץ קפקא האקזיסטנציאליזם עוסק בקיום האנושי בעידן המודרני שבו נחלשות האמונות הדתיות המסורתיות ומתערער תוקפן של האמיתות האבסולוטיות, דבר שמוביל רבים לתחושות של בדידות וניכור. הבדידות מקורה בהנחה שאין האדם יכול לתקשר באמת עם אדם אחר. תחושת הקיום היא כה ייחודית ומוזרה עד כי לא ניתן לשתף בה אחר, כפי שלא ניתן להשתתף בתחושות קיומו של אדם אחר. במקום להבין את קיומו של השני אנו רואים את השתקפותו הפיזית, לה אין משמעות וממשות של ממש, והאדם עצמו מודע לכך שהאחרים מכירים אותו באמצעות מראהו החיצוני. האימה היא תגובה טבעית לחיים בעולם ללא משמעות וללא תכלית, שאליו הוטל האדם מבלי שבחר בכך ובו "נגזר עליו לחיות". מעולם זה הוא עתיד להיפרד בצורה אלימה, במוות, מבלי שיבין על מה היה כל זה. הניכור הקיים בחברה המודרנית מעצים את התגובות הללו בקרב אלו החיים בה. על פי האקזיסטנציאליזם, האדם משול לבורג במכונה, אפוף ייאוש ובהלה מול עוצמתה של המכונה מחד, ומול חולשתו שלו מאידך. רעיונות מוקדמים מעין אלו ניתן למצוא בדבריהם של בלז פסקל וסרן קירקגור. פסקל כתב: "כשאני מהרהר בהיותם של החיים כה קצרים, בלועים בנצח שלפניהם ושלאחריהם, ובהיותו של המרחב כה גדול והחלק שאני תופס בו כה קטן - אני נרעש ונפחד". קירקגור ניסח את התחושה הטבעית של האדם כתחושת "חיל ורעדה". החירות האקזיסטנציאליזם אינו בהכרח ניהיליסטי ואינו עוסק בתיאור הסבל שבקיום בלבד. יש בידו להציע שמץ של תקווה וגאולה. לקיום האנושי ולקיומם של תודעה, רצון אישי ותחושות פרטיות יש גם צדדים חיוביים: החירות המוחלטת, הייחודיות והיכולת ליצור. רעיון החירות הוא המרכזי בערכים החדשים שאותם מציע האקזיסטנציאליזם. רעיון זה אומנם אינו חדש, וכבר במאה ה-18 עסקו הפילוסופים בהיותו של האדם חופשי מטבעו ובהתנגדותו לציות עיוור ולכבילתו בשרשראות השעבוד. הראשון שהגה רעיונות מעין אלה היה ג'ון לוק ולאחריו פרידריך ניטשה וקרל מרקס. לצדם בא המדע בנפצו את הדוֹגמות הדתיות. הגדיל לעשות צ'ארלס דרווין שמצא בתורת האבולוציה פתרון מדעי חדשני לשאלה הגדולה בדבר מקורו של המין האנושי. אך האקזיסטנציאליזם שואף להעניק נופך חדיש ובלתי מוכר למושג החירות. למעשה, בשל הדגשת הזרות והייחודיות שבקיום, ההופכת את האדם לשונה מכל שאר הישויות שבטבע, נוצקת משמעות ברורה ואיתנה יותר של התביעה לחופש. לא ייתכן שאדם יהא משועבד, משום שכל מהותו של הקיום האנושי היא האינדיבידואליות והחירות. בלעדיה, אין לאדם דבר. האקזיסטנציאליזם מגנה בתוקף עדריוּת והיטמעוּת בתוך מגדר, גזע או לאום. אין בכך כל טעם, שכן האדם אינו יכול לחמוק מכך ש"נגזר עליו לבחור". החופש המוחלט שגלום בקיום הוא חסר פשרות. כל ניסיון לברוח ממנו לא יצלח, שכן עצם הבריחה עצמה – גם היא החלטה שנלקחת בחירות. אמרתו המפורסמת של סארטר הפכה כמעט למוטו של האקזיסטנציאליזם: האדם נידון לחירות. אקזיסטנציאליסטים אחרים מציגים את הבדידות והחירות יחדיו. האדם הוא בודד לחלוטין, אין לו דרך להגיע ליחס אנושי אמיתי, אך מסיבה זו הוא גם חופשי. חלק מהאקזיסטנציאליסטים מדגישים את החופש גם בבחירת אורח חיים, תפיסת עולם וסולם ערכים. במסגרת תפיסה זו, האדם חופשי לבחור לאמץ פילוסופיה מעשית, כדוגמת בודהיזם, אך גם חופשי לגבש לעצמו את תפיסת העולם שמתאימה לו, כמו גם להימנע מתפיסה מגובשת. האבסורד 150px\|ממוזער\|אלבר קאמי 150px\|ממוזער\|סמואל בקט אחד מהמושגים החשובים והמורכבים ביותר באקזיסטנציאליזם הוא האבסורד. למעשה יש שמחשיבים את האבסורד לזרם בתוך האקזיסטנציאליזם, ויש שמחשיבים אותו לזרם העומד בפני עצמו. הפילוסופיה מדברת על האבסורד שבקיום האנושי, במובנים ובצורות רבות. מרכז השיח טמון בעצם קיומו של אדם, בפער בין האידאולוגיות בהן מחזיקים בני האדם, ובמהות שאלו מעניקים לכל פרט שולי וחסר ערך. האבסורד היה קיים מתחילת האקזיסטנציאליזם, ולמעשה ניתן למצוא אותו כבר בתנ"ך. דוגמה בולטת לכך היא ספר איוב, הספר מכיל מסקנות אקזיסטנציאליסטיות רבות ועוסק בשאלה האבסורדית: איך ייתכן מצב של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". בתור זרם יותר עצמאי ודומיננטי באקזיסטנציאליזם, האבסורד נבנה כתוצאה של מלחמת העולם השנייה, בפער שבין הקידמה הטכנולוגית והתרבות ובין המעשים הנוראיים שנעשו במלחמה. ישנן שתי גישות מרכזיות לעסוק באבסורד: האחת היא גישתו של אלבר קאמי, והשנייה של המחזאי האירי סמואל בקט. בקט הוא אחד מהיוצרים הקודרים ביותר שהיו בהיסטוריה האנושית, הוא מציג את האבסורד כשליט היחיד על חיינו. לעומתו, קאמי מדבר על כך שעצם הקיום האנושי שווה את כל החולי בעולם, והדרך לטפל באבסורד שלנו היא להכיר בו ולהבין אותו (אף על פי שלטענת קאמי אדם שהצליח להבין ולהשלים עם האבסורד של חייו נהיה מפלצתי). אחת השאלות המרכזיות באקזיסטנציאליזם שעולה בהקשר האבסורדי היא שאלת ההתאבדות: אם חיינו הם כל כך אבסורדיים, מדוע לא לקחת את הבחירה לידינו ולהתאבד? בקט מציג את ההתאבדות כאופציה לגיטימית אך הוא עצמו לא בוחר בה. במחזה המפורסם ביותר שלו "מחכים לגודו", מציב בקט את שתי הדמויות הראשיות בפני שאלת ההתאבדות, ולבסוף מראה איך הן אינן מתאבדות משיקולים קטנוניים וטכניים. קאמי פוסל את ההתאבדות על הסף. למעשה הבחירה היחידה שאינה לגיטימית כלל בעיניו היא ההתאבדות. בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מעמיד קאמי אנלוגיה בין המין האנושי לבין סיזיפוס שהאלים הענישו אותו בכך שלנצח הוא ידחוף את הסלע שלו במעלה ההר, רק כדי לראות איך הוא מתגלגל מטה חזרה. האנלוגיה הזו הפכה לאחד מהסמלים החשובים ביותר של האבסורד, ולכן הספר הוא בעל חשיבות עליונה בזרם. בספר זה, בין השאר, מסביר קאמי שההתאבדות אינה פתרון, כי הפתרון היחיד לאבסורד הוא ההתעמתות עמו וההתעסקות בו, הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח" (מתוך "המיתוס של סיזיפוס"). המרד מוטיב המרד מופיע בכתיבתם של הוגים אקזיסטנציאליסטים בצורות שונות, אך מי שהקדיש לו את תשומת הלב המרובה ביותר הוא אלבר קאמי. המרד אצל קאמי פירושו התקוממותו של האדם שהתעורר בתודעתו אל האבסורד שבקיום. אבסורד זה עולה מתוך תחושת זרות של האדם, שמופיעה לנוכח הפער התהומי שהוא מוצא בין חייו האנושיים לבין יקום האדיש במהותו לחיים אלה. לאורך ההיסטוריה בני אדם ביקשו לדחות את האבסורד ולהסביר כיצד הקיום האנושי משתלב באופן הרמוני בקוסמוס, באמצעות מערכות הסבר מגוונות. הללו התבססו תכופות על סוג מסוים של אמת מטפיזית או אלוהית, שמתוכן ניתן היה לגזור משמעות לאדם ולמקומו בעולם. תודעת האבסורד מתעוררת כתוצאה מהעדרה של מערכת הסבר כזו – כאשר האדם איננו יכול לגשר על הפער שמפריד בין קיומו האנושי, על צרכיו ומאפייניו הייחודיים, לבין עולם שנדמה אדיש ומנוכר לקיום וצרכים אלה. תודעה זו מעלה במלוא חומרתה את שאלת משמעותם של חיי האדם: אם אין אמת מטפיזית שממנה ניתן לגזור משמעות כזו, הייתכן שאין משמעות לחיים האנושיים כלל? אם כך, כפי ששואל קאמי במסתו "המיתוס של סיזיפוס" – מדוע לא להתאבד? התמודדות פילוסופית עם אפשרות זו, של ניהיליזם מוחלט וביטול כל ערך לחיים, מוצא קאמי במושג המרד. המרד מתרחש כאשר האדם מכיר באבסורד שבקיומו, ניצב מולו, ולא נכנע לו; כניעה שיכולה לבוא לידי ביטוי בהתאבדות פיזית או ב"התאבדות פילוסופית" – כך קאמי מכנה כל ניסיון לשוב לאמת מטפיזית שתעניק משמעות טרנסצנדנטית לאדם. המרד איננו ניסיון לגשר על הפער שבין האדם והעולם, אלא דווקא להדגיש ולהעצים אותו: האדם המורד מסרב לאמץ את האדישות המאפיינת את היקום כלפי קיומם של משמעויות וערכים. הוא מכיר באבסורד שבקיום, אך מתעקש בכל זאת על ערכם של החיים האנושיים. הוא מאשר את החיים למרות המוות האדיש שממתין לו בסופם, והופך את חייו למרד מתמשך באדישות זו. בספרו האדם המורד קאמי מבקש לעשות צעד נוסף בהתמודדות הפילוסופית עם האבסורד: אם ב"המיתוס של סיזיפוס" השאלה המרכזית הייתה "מדוע לא להתאבד", כלומר איזו משמעות יכול למצוא האינדיבידואל לחייו, הרי שבחיבור האדם המורד השאלה המרכזית היא – "מדוע לא לרצוח?" האם ייתכנו ערכים מוסריים בין בני אדם, לאחר ההכרה באבסורד? גם כאן מצא קאמי פתרון פילוסופי במרד: כאשר עבד ניצב לראשונה מול אדונו (בו ניתן לראות את היקום האדיש, המוות, או כל מה שמחוץ לחיים האנושיים) ומסרב להיות משועבד לו, הוא כבר מאשר ערך כלשהו שלמענו הוא מתקומם. ישנו גבול כלשהו שאותו אדון חצה ואסור היה לו, לדידו של העבד, לחצותו אי פעם. אותו גבול שעליו העבד מבקש לשמור, אותו ערך מוסרי המובלע במעשה המרד, אינו תקף רק לגבי האינדיבידואל המורד: זוהי תביעה לצדק, הנעשית גם בשמם של אחרים, שאף הם קיבלו יחס לא צודק מאדוניהם. כך המרד האבסורדי, אותה עמידה איתנה אל מול האבסורד שבקיום האנושי, מוביל לתחושת סולידריות עם כל בני האדם שחולקים קיום זה. זהו כבר בסיס לקיומה של אתיקה – התוקף שהמורד נותן לחייו, למשמעותם ולערכם, הוא תוקף אוניברסלי; על כן הוא מעניק משמעות וערך גם לחייהם של אחרים. בנקודה זו מצא קאמי הקבלה בין המרד לבין הקוגיטו של דקארט: לאחר הפעלת הספק המתודי (או, במקרה של קאמי, ההכרה האבסורדית) כלפי הכול, לאחר שפורקו כל הוודאויות הישנות והבטוחות, נמצאת נקודת ארכימדס ראשונה שעליה ניתן לבנות בבטחה משהו חדש. לצד זאת, קאמי מתמודד בהרחבה עם הסכנה שהוא מוצא בבנייה חדשה כזו: ביקורתו על הוגים אקזיסטנציאליסטים אחרים, כדוגמת קירקגור וניטשה, היא שהללו זנחו בנקודה מסוימת של שיטתם את ההכרה האבסורדית והתפתו לצמצם את המתח שבין האנושי לקוסמי. אצל קירקגור, למשל, האבסורד הוא נקודת המוצא לקפיצת האמונה הדתית, שהיא זניחת הרציונליות; קאמי רואה בכך "התאבדות פילוסופית", וביטול המתח שבאבסורד על ידי הפיכתו לאמת אלוהית של העולם האחר. גם במהפכות ומרידות היסטוריות קאמי מוצא ויתור חוזר על הדחף המוסרי הראשוני שנמצא במרד, לטובת יצירתו של שעבוד חדש: תכופות המהפכן זונח את המרד לטובת הרצון לשים את הכתר על ראשו שלו. אפילו המרד ההיסטורי באלוהים ובדת, שנעשה במידה רבה בשם החירות האנושית ולמענה, רק הוביל לפי קאמי להקמתן של אינספור כנסיות אנושיות, שבמהרה היו מוכנות לשעבד ולרצוח למען איזושהי אמת טרנסצנדנטית חדשה. באמצע המאה ה-20, כאשר קאמי כותב את האדם המורד, התוצאות של האידאולוגיות והאוטופיות הגדולות של הזמן המודרני באות לידי ביטוי מוחשי בהרס ובחורבן שהותירו שתי מלחמות העולם. אידאולוגיות כאלה מתאפשרות, לפי קאמי, כאשר נזנחת האתיקה הראשונית של המרד, שנובעת מתוך ההכרה והעימות המתמשכים והקשים באבסורד. כל ניסיון לגזור מן האתיקה הזו מערכת של אמיתות וערכים קבועים יסכן אותה, ועשוי בסופו של דבר להצדיק רצח או שעבוד של האחר. קאמי מציע שהערכים הטמונים במעשה המרד הראשוני הם צדק וחופש, כל עוד הללו אינם הופכים להיות מוחלטים; שכן צדק מוחלט סופו לדכא את כל מה ומי שסותר אותו, ובכך הוא הופך להיות אויבו של החופש. חופש מוחלט, בתורו, איננו קובע כל גבול מוסרי ועשוי להצדיק כל מעשה. על האדם המורד אפוא לכוון לערכי צדק וחופש יחסיים, שמגבילים ומאזנים זה את זה, ומתאימים את עצמם לצורך המציאותי של הווה מסוים. בשונה מהאידאולוג, האדם המורד איננו מבטיח גאולה עתידית ואוטופית בשם ערכים אלה, כתמורה לקורבנות הכואבים של ההווה. רק באמצעות שמירה מתמדת על המתח שבעימות עם האבסורד, מבלי להיכנע לפיתוי שבאימוץ תקווה אוטופית או עוגן של אמת ומוסר מוחלטים, האדם שומר על הנדיבות הראשונית שבמרד. לאור העיסוק הנרחב של קאמי במושג המרד, ראוי לשאול מה מקום המושג במחשבתם של הוגים אקזיסטנציאליסטים אחרים. ההתמודדות של רבים מן ההוגים במושגים קשורים וסמוכים, כמו חירות ואותנטיות, עשויה לשפוך אור על זיקתו של רעיון המרד לשיטתם. בכל הגות אקזיסטנציאליסטית ניתן למצוא עיסוק משמעותי בדברים שמשעבדים וכובלים את האדם, ומונעים ממנו לממש היבטים חשובים בקיומו האנושי. השעבוד הוא מצב קיומי שהאדם יכול להתעורר אליו, ובכך לפעול לשנותו – אז הוא מפסיק לאפשר לכוחות חיצוניים לו לקבוע עבורו את מסלולו. אצל קאמי, האדם מתמרד נגד חוקי היקום והטבע, שגוזרים עליו מוות ומזמינים אותו להיות אדיש לחייו כמותם; בתודעת האבסורד הוא מתעקש על נבדלותו מהם ומשתחרר במידת-מה מאחיזתם בו. אצל ניטשה, קירקגור, סארטר, היידגר ואחרים מודגש רעיון האותנטיות: על האינדיבידואל להשתחרר מן הזולת, מן הכוחות ומן הנורמות המכתיבים עבור כל הפרטים בחברה כיצד עליהם לחשוב ולפעול, ולהעז להתעלות אל מעבר לנורמות אלו. לשם כך האינדיבידואל מתכנס אל תוך עצמו, הרחק מן התחום המוכר וה"מוכן מראש" של התרבות, ובבדידותו הוא יכול לחתור לחירות ולאותנטיות. משותף להוגים הללו המיאוס במסורות העתיקות של הפילוסופיה והדת, שלדידם הציעו לבני אדם פתרונות קלים שישכיחו מהם את ההיבטים המכריעים ביותר באנושיותם – דוגמת החירות לבחור, האימה אל מול האיִן ותחושת האבסורד. התמודדות עמוקה עם היבטים אלה ועם השאלות הקיומיות הקשורות בהם, מתחילה גם עבור ההוגים עצמם במרד פילוסופי נגד אותם פתרונות מסורתיים שהוצעו על ידי התרבות האנושית בעבר – כל הוגה והמרד הייחודי לו. האקזיסטנציאליזם כספרות ופילוסופיה ממוזער\|150px\|סימון דה בובואר רבים מהוגי הדעות האקזיסטנציאליסטים הם גם סופרים בסוגה זו. האקזיסטנציאליזם הספרותי ייחודי בתשומת הלב הרבה שהוא מעניק למאבק הפנימי של הדמויות, ולעיתים אף נראית העלילה כמתפתחת רק כדי להציג את התורה הפילוסופית. אי לכך, נראה שיש לשייך זרם זה לעולם הפילוסופיה יותר מאשר לעולם הספרות, אם כי אקזיסטנציאליזם נמנה עם סוגי ההגות אשר חומקים ממרחב הדיון הפילוסופי ומגשימים עצמם גם דרך הספרות. היו שהתנגדו להגדרת האקזיסטנציאליזם כתורה פילוסופית, כחלק מהרעיון היסודי באקזיסטנציאליזם, שאין כבר צורך בפילוסופיה קלאסית מהסוג המגדיר ומנתח מושגים. לכן, על פי דבריהם, רוב ההגות האקזיסטנציאליסטית מנוסחת כספרות כי זו הדרך היחידה להעביר מסרים חווייתיים שיפעלו על הקורא כהשראה ולא כתוספת אינפורמציה. עם הסופרים שכתיבתם נתפסת כאקזיסטנציאליסטית ניתן למנות את פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, אנטואן דה סנט-אכזופרי ופרנץ קפקא. אך עיון בכתביהם (ספרות והגות כאחד) של ניטשה, סארטר, אלבר קאמי וקירקגור חושף את האקזיסטנציאליזם במהותו האמיתית כהגות "חיה", הממוקמת בין הפילוסופיה לספרות ומתקיימת כשלמה רק במרחב הכולל את שני אופני הדיון הללו. כמו כן, מספר סופרי מדע בדיוני שאבו השראה מההגות האקזיטנציאליסטית, בהם: דאגלס אדמס, קורט וונגוט, פיליפ ק. דיק וצ'אק פלאניוק. תיאטרון וקולנוע אקזיסטנציאליסטי 150px\|ממוזער\|אינגמר ברגמן תיאטרון האבסורד שאב השראה רבה מהגותם של אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר. סמואל בקט, הרולד פינטר, אז'ן יונסקו ואדוארד אלבי הם היוצרים המרכזיים המזוהים עם זרם זה. על במאי קולנוע והתסריטאים שרבים מסרטיהם נחשבים לאקזיסטנציאליסטיים נמנים אינגמר ברגמן, אורסון ולס, מיכלאנג'לו אנטוניוני, פדריקו פליני, אנדריי טרקובסקי, רובר ברסון, פרנסואה טריפו וז'אן-לוק גודאר (ורבים מאנשי הגל החדש הצרפתי), מרטין סקורסזה, רוברט אלטמן, פרנסיס פורד קופולה, מיכאל הנקה, וודי אלן, האחים כהן, האחים דארדן, צ'ארלי קאופמן ובישראל אסי דיין. הקולנוע האירופי האקזיסטנציאליסטי התאפיין כקולנוע המנסה לרתום את הצופה לתהליך של מודעות, כזה אשר שם במרכז הסרט את תהליך הדמות הכרת מעשיה בתוך הקונפליקט בניגוד לסרטים אשר ששמו את הקונפליקט במרכז הסרט. אקזיסטנציאליזם בפסיכותרפיה 150px\|ממוזער\|ויקטור פראנקל אחד מהתחומים העיקריים שהתפתחו בעקבות האקזיסטנציאליזם הוא הטיפול הפסיכולוגי האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, שלעיתים מכונה פסיכולוגיה של הזרם השלישי, נוסד על ידי רולו מיי וקארל רוג'רס, שהושפעו רבות מקירקגור. גם בכתבי פרויד עצמו, שסארטר התפלמס אתם רבות, ניכרת השפעתו העמוקה של ניטשה. כאשר לאדם ניתן חופש מוחלט להחליט ואתו אחריות מלאה לתוצאות, הדבר יכול להוביל לתופעה של חרדה. פסיכואנליטיקאים משתמשים באקזיסטנציאליזם לעיתים קרובות, כדי להסביר חרדות שונות של מטופלים. מטפלים הדוגלים בשיטה זו מאמינים כי המטופל יכול לגייס את החרדה לטובתו. במקום להדחיק חרדות, מטופלים נדרשים להשתמש בהן כמחוללות שינוי בחייהם. כאשר המטופל משלים עם חרדותיו הדבר עשוי לשמש אותו למצוא כיוון למציאת משמעות לחייו. גם הפסיכולוגיה ההומניסטית הושפעה במידה רבה מהאקזיסטנציאליזם. הלוגותרפיה, מבית מדרשו של ויקטור פראנקל, מניחה כי כל אדם מחפש משמעות לחייו, ובעיות התנהגות קשות מתפתחות כאשר האדם אינו מסוגל למצוא משמעות כזו. התרפיה עוזרת למטופל להתמודד עם האחריות של קבלת ההחלטות ועם חוויית הסבל הבלתי נמנעת על ידי מציאת משמעות אישית לחייו. הפסיכיאטר ארווין יאלום מספר בספריו על טיפולים אמיתיים בעלי פן אקזיסטנציאליסטי, ולעיתים אף מקשר אותם ישירות להוגים אקזיסטנציאליסטים כסיפור בדיוני ("כשניטשה בכה" ו"הריפוי של שופנהאואר". הוגים אקזיסטנציאליים בולטים ממוזער\|150px\|מוריס מרלו-פונטי סרן קירקגור פרידריך ניטשה פיודור דוסטויבסקי מרטין היידגר ז'אן-פול סארטר אלבר קאמי פרנסיס סקוט פיצג'רלד קרל יאספרס רונאלד לאינג רמון ארון סימון דה בובואר פאול טיליך מוריס מרלו-פונטי מיגל דה אונמונו רולו מיי ניקולאי ברדיאייב הוגים אקזיסטנציאליים יהודים ממוזער\|150px\|מרטין בובר ממוזער\|150px\|עמנואל לוינס מרטין בובר פרנץ רוזנצווייג אברהם יהושע השל אריך פרום הרב שג"ר הרב יוסף דב סולובייצ'יק עמנואל לוינס ויקטור פראנקל פרנץ קפקא יוג'ין בורוביץ אהרן דוד גורדון יוסף חיים ברנר שלמה גיורא שוהם יש הרואים בחסידות סוג של אקזיסטנציאליזם יהודי, ובפרט בזרם שהתחיל ברב מנחם מנדל מקוצק דרך רבי מרדכי יוסף ליינר ורבי צדוק הכהן מלובלין. גם הסיפורים והתורות של רבי נחמן מברסלב בולטים בדמיונם לספרות ההגות הקיומית. ראו גם אבסורדיזם פנומנולוגיה ניהיליזם לקריאה נוספת ספרות ראשונית סרן קירקגור, חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית (תרגם מדנית: איל לוין; הקדים וערך: יעקב גולומב), ירושלים: מאגנס, תשמ"ו-1986. פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה; המדע העליז, ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1969. ז'אן-פול סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, תרגום חדש ואחרית דבר: ד"ר עירן דורפמן, הוצאת כרמל, 2014. אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1978. ספרות משנית רן סיגד, אכסיסטנציאליזם: המשך ומפנה בתולדות התרבות המערבית, הוצאת מוסד ביאליק, 1975. חיים צימרמן, Torah and existence. הוצאת A.A.E, ירושלים - ניו יורק 1986. יעקב גולומב, מבוא לפילוסופיות הקיום - אקזיסטנציאליזם, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1990. יעקב גולומב, אביר האמונה או גיבור הכפירה? חיפושי האותנטיות מקירקגור עד קאמי, הוצאת שוקן, 1999. אפרים מאיר, פילוסופים קיומיים יהודים ברב-שיח, הוצאת מאגנס, 2004. חיים שפירא, מחשבות לעת לילה: קירקגור, שופנהאואר, ניטשה; פילוסופיה קיומית, מסע אישי; כנרת, 2013. שרה בייקוול, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי: חירות, ישות וקוטייל משמש, עם עובד, 2019. בלוגותרפיה כתב עת מקוון בנושא משמעות בחיים ואקזיסטנציאליזם קישורים חיצוניים ציטוטים מתוך ספרו של ניטשה: אנושי, אנושי מדי - בתוך אתר ויקיציטוט ציטוטים מתוך ספרה של תמי יגורי: פתרון חידת המשמעות - בתוך אתר ויקיצטוט מבוא קצר לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית - ניר ברכה אקזיסטנציאליזם, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט" חנה קהת, "גישה אקזיסטנציאליסטית בהוראת המקרא", באתר "דעת" מאמרים על אקזיסטנציאליזם בספרייה הווירטואלית של מט"ח אדמיאל קוסמן, "אומרים שאני אינני אני", באתר "מוסף שבת", מוסף מקור ראשון לתורה תום שטיבר, איום קיומי בהווה, באתר "שבת", מוסף מקור ראשון דרור שקד, "האדם קודם למהותו – ההסבר הפשוט לאקזיסטנציאליזם" ביאורים הערות שוליים * קטגוריה:זרמים בפילוסופיה קטגוריה:תיאטרון	2024-05-02T08:16:45
כדורגל בישראל	כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בישראל. בארץ ישראל החלו לשחק כדורגל כבר בתחילת המאה ה-20. במהלך השנים התפתחו מספר קבוצות. הליגה הבכירה, ליגת ארץ ישראל, הוקמה על ידי נציגי שלטון המנדט הבריטי, והעונה הראשונה ששוחקה במלואה הייתה עונת 1931/1932 בליגה הארצית. ליגה ב' הייתה אז הליגה השנייה בחשיבותה בכדורגל בארץ ישראל, ושיחקו במסגרתה החל מעונת 1937. בשנות ה-30 הוקמה נבחרת ארץ ישראל שהפכה לאחר קום המדינה לנבחרת ישראל. בתחילה הנבחרת נחלה הפסדים מול שאר הנבחרות, ובטורניר המשמעותי הראשון בו השתתפה, מוקדמות מונדיאל 1934, היא הובסה 2–11 בסיכום שני משחקים מול מצרים. ברבות השנים התפתח הכדורגל הישראלי, כדורגלנים ישראלים הפכו בורג מרכזי במועדונים בכירים בכדורגל העולמי, ובדומה לרבות ממדינות העולם, היה הכדורגל לענף הספורט המוביל בארץ מבחינת עניין הקהל. מסגרות הליגה בכדורגל הישראלי כוללות את ליגת העל הבכירה (בעבר "ליגה א'" ובהמשך "הליגה הלאומית"), ואחריה הליגה הלאומית וליגות המשנה א', ב' וג', שמפוצלות לפי אזורים. בעבר התקיימה הליגה הארצית, אך בתום עונת 2008/2009 בוטלה, וקבוצותיה פוצלו בין הליגה הלאומית לליגה א', במקביל להרחבת מספר הקבוצות המשחקות בכל ליגה. הקבוצות שמסיימות במקומות הראשונים בליגת העל מעפילות למסגרות האירופיות הבינלאומיות: ליגת האלופות, הליגה האירופית והקונפרנס ליג, אותן מנהלת אופ"א. בליגות הנמוכות יותר, הקבוצות שמסיימות ראשונות מעפילות לליגה הבאה בדרג, במקביל לקבוצות שמסיימות במקומות האחרונים, שיורדות לליגה בדרג נמוך יותר. לצד הליגות מתקיימים טורנירים בשיטת נוקאאוט, שבסופם מוענק גביע למנצחת: גביע המדינה וגביע הטוטו. הקבוצה שזוכה בגביע המדינה אף מעפילה למוקדמות הקונפרנס ליג של אופ"א. בנוסף, מאז 1999 מתקיימת ליגת כדורגל נשים ישראלית וכן נבחרת נשים שערכה את משחקה הראשון ב-1977. על הפעלת הליגות והגביעים אחראית ההתאחדות לכדורגל בישראל, שנוסדה ב-1928, בתקופת המנדט הבריטי, והצטרפה ב-1929 לארגון פיפ"א העולמי. בנוסף, ההתאחדות אחראית על נבחרת ישראל הבוגרת ועל הנבחרות הצעירות, על שיבוץ השופטים למשחקים השונים ופיקוח על הקבוצות השונות, לרבות קיום מוסד משפטי האחראי לפיקוח ואכיפת משמעת. החל מעונת 2014/15 מוקנית האחריות לניהול ליגות הכדורגל המקצועניות (ליגת העל והליגה הלאומית) כמו גם גביע הטוטו ומפעל אלוף האלופים למנהלת הליגות לכדורגל אשר קיבלה זיכיון לניהול מפעלים אלו, כמו גם לניהול המסחרי והכלכלי של הכדורגל המקצועני בישראל, מההתאחדות לכדורגל בישראל. הנבחרת הישראלית הגיעה פעם אחת למונדיאל (מקסיקו 1970) ופעמיים לאולימפיאדה (טורנירי הכדורגל באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968), וכדורגל באולימפיאדת מונטריאול (1976)). במסגרת הקבוצתית, הגיעו הקבוצות הישראליות, ובעיקר מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ומכבי חיפה, למספר הישגים במסגרת הבינלאומית האירופית והאסיאתית. מפעלים עיקריים בישראל יש בישראל 3 תחרויות כדורגל עיקריות: ליגות הכדורגל הליגות המקצועניות: ליגת העל - הליגה הבכירה בישראל וליגת הכדורגל הישראלית שזוכה לחשיפה הגדולה ביותר בארץ. הקבוצה אשר מסיימת את העונה בליגה זו במקום הראשון זוכה בתואר "אלופת המדינה", הנחשב לתואר היוקרתי ביותר בכדורגל הישראלי. האלופה זוכה להתמודד על כרטיס לליגת האלופות ואילו הסגנית והשלישית מתמודדות על כרטיס לקונפרנס ליג. ואם זוכת גביע המדינה מסיימת בשלושת המקומות הראשונים אז גם הרביעית מתמודדת על הקונפרנס ליג. הליגה הלאומית - זוהי הליגה השנייה בחשיבותה. שתי הקבוצות שסיימו את העונה במקומות ראשון ושני מעפילות לליגת העל ושתי הקבוצות שסיימו במקומות האחרונים יורדות לליגה א'. הליגות החובבניות: הליגות הנמוכות - ליגות א', ב' וג' המחולקות לאזורים. ליגות אלו הן ליגות של שחקנים חובבים. גביע המדינה - משוחק בשיטת נוקאאוט, כאשר כל הקבוצות הרשומות בהתאחדות לכדורגל בישראל יכולות להשתתף בו. ככל שהליגה בה הקבוצה משתתפת בכירה יותר, כך היא מצטרפת למפעל בשלב מתקדם יותר. הזוכה בגביע המדינה מעפילה למוקדמות הקונפרנס ליג. גביע הטוטו - מתקיים בשתי הליגות המקצועניות בנפרד. הקבוצות המשתתפות בו זוכות לפרס כספי בהתאם למיקומן הסופי במפעל. גביע אלוף האלופים - תואר הסופר-קאפ הישראלי. טורניר של משחק אחד, המפגיש בין האלופה העונתית בליגה לבין מחזיקת גביע המדינה. הטורניר שוחק לסירוגין בין השנים 1957–1990 והופסק, לאחר מכן חודש החל משנת 2015. מסגרות נוספות הן בין היתר ליגות וגביעים לקבוצות נשים, נוער, נערים, ילדים וטרום ילדים. היסטוריה של המועדונים והליגה שמאל\|ממוזער\|280px\|מכבי תל אביב בתמונה קבוצתית, 1913 בשנת 1906 הוקם מועדון הכדורגל היהודי הראשון בארץ ישראל - מועדון מכבי תל אביב כאגודת הראשון לציון-יפו. בעשור הבא הוקמו מכבי חשמונאי ירושלים (1911), מכבי פתח תקווה (1912), מכבי רחובות (1912), מכבי חיפה (1913) וקבוצות הכדורגל של גימנסיה הרצליה ושל מקוה ישראל. בשנת 1923 הוקם מועדון הפועל תל אביב ובשנת 1924 הוקם מועדון הפועל חיפה. עד סוף העשור הוקמו גם הפועל ירושלים (1926), והפועל רמת-גן גבעתיים (1927) והפועל כפר סבא (1928). ב-1928 הוקמה גם ההתאחדות לכדורגל בארץ ישראל (בכפוף למנדט הבריטי), שהפכה לימים להתאחדות לכדורגל בישראל, והפועל תל אביב התחלקה עם מכבי חשמונאי ירושלים בגביע הארצישראלי הראשון, גביע העם 1928 שהיה בעצם התואר הרשמי הראשון מטעם ההתאחדות החדשה שהוקמה באותה השנה. בתחילת שנות ה-30 החלה ההתאחדות לנסות ולקיים ליגה ארצית מכמה רמות, אך נכשלה בשנים הראשונות להכריח את הקבוצות ולהופיע באופן עקבי לתקופות ארוכות בגלל בעיות לוגיסטיות שהיו אופייניות באותה התקופה בישראל. הליגה הראשונה שהצליחה להתקיים עד לסופה הייתה בעונת 1931/1932 ובסופה זכתה קבוצת הכדורגל של המשטרה הבריטית באליפות הראשונה בארץ ישראל, כשהאלופה העברית הראשונה הגיעה רק שנתיים לאחר מכן בעונת 1933/1934 והייתה זו הפועל תל אביב. במקביל המשיכה המגמה של הקמת מועדונים חדשים ובשנת 1934 הוקמו המועדונים: מכבי נתניה, בית"ר תל אביב, הפועל פתח תקווה ומועדון "הכח תל אביב", לימים הכח רמת גן. שנה לאחר מכן לראשונה בהיסטוריה, ההתאחדות הצליחה לקיים את כל משחקי הליגה ללא חוסרים או ניצחונות טכניים בעונת 1935/1936. ב-1936 הוקמו המועדונים בית"ר ירושלים ובני יהודה תל אביב. ב-1940 הוקם מועדון הפועל ראשון לציון, וב-1949 גם מועדוני שמשון תל אביב, מכבי יפו והפועל באר שבע. בשנים אלו התאפיינה הליגה הארצית בחוסר יציבות בעקבות אירועים ביטחוניים שערערו את קיומם של אירועי ספורט באזור ועל כן הליגה הצליחה להתקיים רק לסירוגין ועם הגבלות תנועה של משטרת המנדט. השנים הראשונות לאחר קום המדינה בעונה הראשונה של הליגה הישראלית בכדורגל תחת מדינת ישראל שהוקמה זה מכבר (עונת 1949/1950), זכתה מכבי תל אביב שקבעה שיא של 103 שערי זכות בעונת משחקים - שיא שלא נשבר עד היום. שנים ראשונות אלו התאפיינו בסכסוכים בין המרכזים עד כדי כך שבעונות 1950/1951 ו-1952/1953 לא התאפשר קיום משחקי ליגה בעקבות אי הסכמות על מבנה הליגה, חלוקת התקציבים או הקבוצות שהרכיבו את הליגה. הרצון לקיים חיי ספורט וליגות סדירות הביא את הצדדים להסדר, הידוע בשם "פיפטי-פיפטי". הוא נחתם בשנת 1951, ונקבע בו כי הנהלת ההתאחדות לספורט תורכב על בסיס פריטטי (שישה מ"מכבי" ושישה מ"הפועל", תוך התעלמות מ"בית"ר" ו"אליצור"). הסכם זה חל גם על הוועד האולימפי וההתאחדות לכדורגל, ונשאר בתוקף עד 1963. רק בהתאחדות לכדורגל הוחלט בשנת 1954 על ייצוג יחסי במוסדות. הסדר ה"פיפטי-פיפטי" היה פוליטי במובהק, אך באווירה ששררה באותן השנים הייתה בו גישה פרגמטית שאיפשרה קיום "תקין" של מוסדות הספורט והליגות בענפים השונים. הפוליטיזציה של הספורט הישראלי בשנים הראשונות של המדינה נגעה בכל הגורמים שהיו מעורבים בו. מרכזי הספורט היו קשורים בטבורם למרכזי הכוח הפוליטיים. "הפועל" המשיך להיות קשור להסתדרות הכללית, שבשנים אלה של שלטון מפא"י הייתה בשיא כוחה. "מכבי" מיסד את קשריו עם ה"ציונים הכלליים". בית"ר הייתה שייכת לתנועת החירות, וכמו בכנסת של אותם הימים ראתה ב"מכבי" בת ברית. "אליצור" המשיכה להיות מזוהה עם הציונות הדתית ("המזרחי" ו"הפועל המזרחי"). מרכזי הספורט מונו ומומנו בידי המרכזים הפוליטיים. אלה, מצדם, ראו במרכזי הספורט אמצעי לצבירת עוצמה פוליטית ואבן שואבת לצעירים. בשנת 1953 סאבא ג'ורג'יוס הגיע מאפולון לימסול למכבי חיפה. באותה שנה, שינתה הליגה הראשונה את שמה מליגה א' ל"ליגה הלאומית", שם שלווה אותה עד סוף שנות ה-90. ב-1958 הגיע לישראל אחד מגדולי השחקנים ביבשת בתחילת שנות ה-50, זלייטו צ'ייקובסקי (צ'יק), שהצטרף כמאמן-שחקן להפועל חיפה. בין השנים 1959–1963 זכתה הפועל פתח תקווה בחמש אליפויות רצופות, שיא שטרם נשבר. שנות ה-60 בשנת 1962 עידן הזרים הזמני בכדורגל הישראלי הסתיים כשההתאחדות אסרה על בית"ר תל אביב להחתים שני שחקנים דרום-אמריקנים: אנטוניו בונזי וקרלוס בוסטמנטו. השניים התגיירו וקיבלו אישור לשחק. בונזי אף שיחק מחצית בנבחרת הלאומית. בשנת 1964, לאחר שנים בהן היה פורמט הליגה בן 12 קבוצות, השתנה הפורמט בעקבות החלטת ועדת זאבי על הקפאת הירידות בשל שחיתויות בליגה. הליגה גדלה ל-15 קבוצות ולאחר עונה ל-16 קבוצות, פורמט שהחזיק מעמד עד 1987. זו הייתה גם הפעם הראשונה שליגה א' הפכה לליגה מחוזית. בשנים 1966–1968 המשיכו השינויים המבניים בליגה, בשל שחיתויות ואלימות רבה במשחקי הליגה החליטה ההתאחדות לקיים ליגה בת שנתיים, ארבעה סיבובים, 60 משחקים הידועים בתור העונה הכפולה (גם בליגות התחתונות). בשנת 1964, הפועל רמת-גן גבעתיים קבעה היסטוריה בהיותה הקבוצה הראשונה שזוכה באליפות מיד לאחר עלייתה מהליגה השנייה. לקראת משחקי הגביע של 1965/1966 הוחלט על שינוי במבנה המשחקים בגביע, כך שבמקום משחקים חוזרים שנערכו אם בהארכה המשחק הסתיים בתיקו, התבצעו לראשונה סדרת דו-קרב בעיטות הכרעה. לקראת עונת 1969/1970 החליטה ההתאחדות להצהיר כי הכדורגל בישראל הוא מקצועני וכי השחקנים מקבלים שכר על הופעתם בקבוצות. כמו כן הוחלט לאמץ את שיטת הפרש השערים, במקום שיטת יחס השערים, במקרה של שוויון בנקודות. שנות ה-70 בשנת 1971, בעקבות מכירת סדרה של משחקים מצידה של מכבי רמת עמידר, הוקמה ועדת עציוני, שמסקנותיה שינו חלק מהכדורגל הישראלי. המסקנה הראשית: הקמת מועצת הימורים ממלכתית - הספורטוטו. באותה שנה חתם שמואל רוזנטל בבורוסיה מנשנגלדבך הגרמנית והפך לכדורגלן הישראלי הראשון בליגה אירופית בכירה. כמו כן, לראשונה זכתה באליפות קבוצה שאינה מגוש דן - מכבי נתניה תחת שרביטו של דוביד שוייצר וכיכובו של מרדכי שפיגלר. בשנת 1973, לראשונה מאז 1928 זכתה בתואר קבוצה מעיר הבירה, כאשר הפועל ירושלים הניפה את גביע המדינה. אחריו הגיעו לעיר הבירה עוד 13 תארים, כולם של בית"ר. באליפות זכתה קבוצת הכח מכבי רמת גן, בפעם השנייה בתולדותיה. בשנת 1974 החלו קבוצות ישראליות להשתתף במשחקי גביע האינטרטוטו. ב-1975 הובילה ועדת הספורט של הכנסת בראשות אהוד אולמרט, יוסי שריד ורובי ריבלין מאבק יחד עם כוכב הפועל חיפה והנבחרת יוחנן וולך נגד השחיתות בכדורגל. כתוצאה מכך הוחלט להקפיא את הירידות בעקבות מסכת של מכירות משחקים, איומים ואלימות. בעונה הבאה, באופן חד פעמי, כללה הליגה הלאומית 18 קבוצות. בשנים 1975 ו-1976 זכתה הפועל באר שבע, הקבוצה הכי דרומית בכדורגל הבכיר בישראל, בשני תוארי אליפות ברציפות תחת המאמן אמציה לבקוביץ'. באותה שנה, בפעם היחידה בתולדות הליגה הראשונה (נכון למרץ 2016), כבש שחקן אחד שישה שערים במשחק. היה זה גידי דמתי במשחק מול מכבי רמת עמידר. באותה שנה ירדה הפועל פתח תקווה לליגה השנייה, לראשונה בהיסטוריה של הליגה, והשאירה את הליגה עם שלוש קבוצות שמעולם לא ירדו - מכבי תל אביב, הפועל תל אביב והפועל חיפה. בשנת 1977 הוקמה ליגה חדשה בישראל, הליגה הארצית, שהפכה לליגה השנייה. ליגה א' הפכה לשלישית והמשיכה במתכונת הדו-מחוזית. ב-1979, בפעם הראשונה, עבר שחקן ישראל לליגה האנגלית. אבי כהן חתם בשורות אלופת אירופה ליברפול, לאחר שעבר ממכבי תל אביב תמורת 200 אלף ליש"ט. שנות ה-80 בשנת 1981 הפועל חיפה ירדה ליגה והותירה את הליגה עם שתי קבוצות בלבד שמעולם לא ירדו - הפועל ומכבי תל אביב. באותה עונה זכתה קבוצת בני יהודה תל אביב בגביע השני שלה, וזאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בישראל שגמר גביע הוכרע בדו-קרב בעיטות עונשין. בשנת 1982 זכה לראשונה דרור קשטן, לימים המאמן הכי מעוטר בתולדות הכדורגל הישראלי (נכון ל-2016), בתואר, לאחר אליפות סנסציונית להפועל כפר סבא. בשנת 1983 מכבי נתניה זכתה בצורה מוחצת בתואר האליפות החמישי שלה ב-12 שנה, וזכתה לכינוי "נתניה ועוד 15". ב-1984 זכתה מכבי חיפה באליפות לראשונה בתולדותיה. חיפה תפתח סדרה של 12 אליפויות בתוך 27 שנה. ב-1986, בפעם הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי, הועבר משחק ליגה בשידור חי, משחק העונה במחזור האחרון בו ניצחה הפועל תל אביב את מכבי חיפה 0-1 משער של גילי לנדאו וזכתה באליפות. בשנת 1987 זכתה בית"ר ירושלים באליפות הראשונה שלה. בין השנים 1986–1988 עזבו שחקנים בכירים רבים לשחק בבלגיה. ביניהם נמצא אלי אוחנה, אשר הוביל את פינאליסטית הגביע הבלגי, מכלן, לזכייה סנסציונית בגביע אירופה למחזיקות גביע כשכבש חמישה שערים במפעל ובישל את השער היחיד בגמר מול אייאקס אמסטרדם, בכך הפך לשחקן הישראלי הראשון השותף באופן פעיל בזכייה בגביע אירופאי. בעונת 9–1988 לראשונה נענשו קבוצות בהפחתת נקודות על עבירות בתקנון התשלומים. הנענשת הראשית, הפועל תל אביב, נשרה לראשונה בתולדותיה לליגה הארצית. מכבי תל אביב נותרה הקבוצה היחידה שמאז היווסדה תמיד שיחקה אך ורק בליגה הבכירה. לקראת סוף העשור התחיל עידן הזרים הרשמי בכדורגל הישראלי: כל קבוצה הורשתה להחתים שני זרים. בית"ר תל אביב החתימה את השניים הראשונים: קרלוס קאמינו ודיילי ואלדז. שנות ה-90 בשנת 1990 הושגה אליפות היסטורית לשכונה בתוך עיר, עת בני יהודה זכתה באליפות הראשונה בתולדותיה. ב-1991, לראשונה בתולדות המדינה, הופסקה הליגה ליותר מחודש בגלל מלחמת המפרץ. ב-1994 הושגה האליפות המרשימה אי פעם של קבוצה ישראלית. מכבי חיפה, עם אחד הסגלים המרשימים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, שכלל בין היתר את אייל ברקוביץ', ראובן עטר, אלון חזן ואלון מזרחי, סיימה את הליגה הארוכה (39 מחזורים) ללא אף הפסד ועם 28 ניצחונות, 11 תוצאות תיקו ו-97 שערי זכות. קבוצה זו נבחרה ל"קבוצת היובל" בסקר שערך ערוץ הספורט. בשנת 1995 נחשפה פרשה חדשה של הימורים בלתי חוקיים בכדורגל. כמו כן, לראשונה מתבצעת רוטציה בראשות ההתאחדות לכדורגל ונציג מכבי, עזריקם מילצ'ן, הפך לראשונה ליו"ר ההתאחדות. נציגי מכבי ממשיכים לכהן כיושבי ראש עד היום. בעונת 1999 עלתה לראשונה קבוצה ישראלית, מכבי חיפה, לרבע גמר אירופי, גביע המחזיקות בעונתו האחרונה. חיפה הדיחה את פ.ס.ז' ואת ס.וו ריד והודחה ברבע הגמר על ידי לוקומוטיב מוסקבה. בשנת 1999 זכתה הפועל חיפה באליפות היסטורית ושחקן זר נבחר לראשונה לתואר שחקן השנה (ג'ובאני רוסו). בסוף עונת 1999 עבר אייל ברקוביץ' מווסטהאם יונייטד לסלטיק תמורת 7 מיליון פאונד (כ-9 מיליון יורו) ושבר את שיא סכום העברה על שחקן ישראלי בכל הזמנים, ובנוסף שבר את שיא העברות ששילם מועדון סקוטי (נכון לשנה זו) על שחקן אחד. שנות ה-2000 בעונת 1999/2000 הוחלט על שינוי במערך הליגות בישראל והיא הייתה העונה הראשונה של הליגה הבכירה בישראל בשם "ליגת העל", ושמה הקודם "הליגה הלאומית" ניתן לליגת המשנה שעד אז נקרא "הליגה הארצית" - שעבר להיות שמה של הליגה השלישית. כמו כן הליגה הוקטנה ל-12 קבוצות על מנת להגביר תחרותיות. בשנת 2000 עבר חיים רביבו לפנרבחצ'ה הטורקית וזכה איתה באליפות, תוך כיבוש 16 שערים, בישול 22 וזכייה בתואר הכדורגלן הזר הטוב ביותר בטורקיה. עונה לאחר מכן, הפך לישראלי הראשון שמשחק בליגת האלופות, ואף כבש שער, השער היחיד שהקבוצה כבשה בטורניר. בעונת 2000/2001 זכתה מכבי כפר כנא בגביע הטוטו של הליגה השלישית, והפכה לקבוצה הראשונה מהמגזר הערבי שזכתה בתואר כלשהו, וב-2004 זכתה קבוצת בני סכנין בגביע המדינה והייתה לראשונה מהמגזר שזוכה בתואר בכיר. בשנת 2002, בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה ובפרט הפיגוע בסי-פוד מארקט, אסרה אופ"א על קיום משחקים בינלאומיים בישראל עד תום אירועי הדמים, וקבוצות ישראליות נאלצות לארח מחוץ לגבולות ישראל. באותה עונה עלתה לראשונה קבוצה ישראלית, מכבי חיפה, לשלב הבתים של ליגת האלופות. חיפה הביסה בתוצאה 3–0 את מנצ'סטר יונייטד, סיימה שלישית בבית, והודחה לגביע אופ"א. בשנת 2006 התרחשה פרשיית הטיית משחקים חמורה בבאר שבע שהביאה להוצאתן של הליגה הלאומית והליגה הארצית מטפסי הטוטו עד להודעה חדשה. באותה שנה זכתה מכבי חיפה באליפות שלישית ברציפות ושברה שיא פער מהסגנית: 16 נקודות. בשנת 2008 זכה לראשונה שחקן זר (סמואל יבואה) בתואר מלך שערי הליגה. בשנת 2009 ההתאחדות לכדורגל החליטה על שיטת הקיזוז בליגות המקצועניות, אשר בה בסוף העונה הסדירה קבוצות הליגה יחולקו ל-3 קבוצות פלייאוף ומספר הנקודות של כל קבוצה יחולק ב-2. כמו כן על הגדלת מספר הקבוצות בליגה הראשונה ובליגת המשנה מ-12 ל-16 קבוצות, וביטול הליגה הארצית (כך שליגה א' חזרה להיות הליגה השלישית בישראל). בשנת 2011 בוטלה שיטת הקיזוז. כמו כן באותה שנה בוטל ה"פלייאוף האמצעי" שגרם ל"משחקי סוף עונה" בליגות הראשונות - משחקים בהם היה רק מאבקי מיקום כספיים, כיוון שהקבוצות בפלייאוף זה ידעו שאינם יכולות לרדת ליגה ואינם יכולות לזכות באליפות ולכן הספורטיביות נפגעה לטענת המבקרים. משנה זו הליגות התחלקו ל-2 קבוצות פלייאוף (עליון ותחתון) בלבד. העשור שני של שנות ה-2000 בשנת 2012 זכתה עירוני קריית שמונה באליפות ראשונה והפכה לאלופה הצפונית ביותר בתולדות המדינה ולאלופה הראשונה אחרי 29 שנה שלא הגיעה מאחת משלוש הערים הגדולות. לקראת עונת 2012/2013 הוחלט על הקטנת הליגה הראשונה בחזרה ל-14 קבוצות להעלאת התחרותיות בליגה. בשנת 2015 זכתה מכבי תל אביב באליפות שלישית ברציפות, בנוסף לזכייה בגביע המדינה ובגביע הטוטו, והפכה לקבוצה הישראלית הראשונה שזוכה בטרבל מקומי. בשנת 2016 הפועל באר שבע זכתה באליפות לראשונה אחרי 40 שנה. באותה עונה שבר ערן זהבי את שיא השערים של שחקן לעונה אחת כשכבש 35 שערים בעונה ושבר את שיאו הקודם של נסים אלמליח שעמד על 30 שערים בעונה אחת. בנוסף לזאת, בסוף העונה נמכר זהבי ממכבי תל אביב לגואנגג'ואו R&F מהליגה הסינית תמורת סכום שמוערך בכ-8 מיליון יורו, הסכום הגבוה ביותר שניתן לקבוצה ישראלית על שחקן, ובפרט על שחקן ישראלי. החל מעונת 2016/2017, הקבוצות הורשו לרשום 6 זרים בליגה (אך מותר ש-5 יהיו בהרכב הקבוצה בכל רגע נתון). גביע המדינה "גביע ארץ ישראל" הראשון נוסד בידי הבריטים בשנת 1922, בשנתו הראשונה השתתפו בו רק קבוצות צבאיות והזוכה הראשונה הייתה קבוצת הגדוד הלנקשיירי. ב-5 השנים הבאות, עד 1927, זכתה בו קבוצת חיל האוויר המלכותי שישבה ברמלה וכונתה בעיתונות העברית "המעופפים רמלה". ב-1923 השתתפה בו לראשונה קבוצה עברית, מכבי תל אביב, ובשנים הבאות הצטרפו גם הפועל חיפה, מכבי חשמונאי ירושלים, מכבי פתח תקווה, ומכבי חיפה אך הן היו מיעוט מול הקבוצות הבריטיות. ב-1923 הקימה הסתדרות "מכבי" בארץ ישראל גביע מקביל שיועד לקבוצות מכבי ונקרא "מגן שמשון". בשנתו הראשונה וב-1924 זכתה בו מכבי נס ציונה, ב-1925 וב-1926 מכבי תל אביב וב-1927 זכתה בו מכבי חיפה. לאחר קום ההתאחדות לכדורגל ב-1928 היא לקחה לידיה את ניהול המשחקים כשגם הקבוצות הבריטיות הצטרפו לתחרות ואף זכו בו פעמיים, כשיתר הזוכות עד לקום המדינה היו עבריות. ב-1943 ו-1945 כונה הגביע "גביע המלחמה" כיוון ששוחק תחת קיומה של מלחמת העולם השנייה. לאחר קום המדינה שינה הגביע את שמו ל-"גביע המדינה". נבחרת ישראל שמאל\|ממוזער\|400px\|דירוג הנבחרת לאורך השנים נבחרת הגברים של ישראל בכדורגל מייצגת את ישראל במשחקים בינלאומיים מאז שנת 1948. קדמה לה נבחרת ארץ ישראל בכדורגל שהחלה להופיע במסגרת בינלאומית בשנת 1934. נבחרת ישראל מתמודדת בשני מפעלים בינלאומיים, שהם מוקדמות המונדיאל ומוקדמות אליפות אירופה בכדורגל. מאז השתתפותה במונדיאל 1970 שנערך במקסיקו, לא הצליחה נבחרת ישראל להעפיל למונדיאל או לאליפות אירופה, אף שהייתה קרובה לכך פעמים אחדות. הישג בולט נוסף של הנבחרת הוא זכייתה בתחרות גביע אסיה שנערכה בישראל בשנת 1964, בתקופה בה התחרתה הנבחרת במסגרת האסיאתית. בשנת 1934 התמודדה נבחרת ארץ ישראל לראשונה בתולדותיה במוקדמות המונדיאל, והפסידה פעמיים לנבחרת מצרים. שמאל\|ממוזער\|220px\|משחק הכדורגל בין ישראל ורוסיה באצטדיון רמת גן, שהתקיים במסגרת הטורניר הקדם אולימפי, 31 ביולי 1956 בשנת 1953 ישראל שיחקה לראשונה באצטדיון רמת גן, וכעבור שנתיים אומנה לראשונה בידי מאמן זר, הנרי ג'ק גיבונס, והזר הראשון בתולדות הכדורגל הישראלי. שמאל\|ממוזער\|220px\|לב יאשין, שוער נבחרת ברית המועצות, לאחר שספג את שער השוויון מראשו של נחום סטלמך במהלך המשחק מול נבחרת ישראל באצטדיון רמת גן, שהתקיים במסגרת הטורניר הקדם אולימפי, 31 ביולי 1956 בשנת 1956 שיחקה ישראל במפגש כפול והיסטורי מול ברית המועצות על כרטיס לאולימפיאדת מלבורן. ישראל הפסידה ברמת גן 1–2 אבל נחום סטלמך כבש את השער הרשמי הראשון באצטדיון רמת גן לרשתו של לב יאשין. באותה שנה ישראל השתתפה לראשונה באליפות אסיה. בשנת 1957 הצטרף בן המיעוטים הראשון לנבחרת ישראל: חלוץ מכבי יפו, בוחוס ג'וג'וסיאן, ארמני מסוריה שהגיע לארץ עם לוחמי הפלמ"ח בליל הגשרים. אחריו יבואו יאנגו סימנדיריס, ליאון קיוביק, רפעת טורק, זאהי ארמלי ורבים אחרים. ב-1958 סירבו טורקיה ואינדונזיה להתמודד מול ישראל במוקדמות מונדיאל 1958 בשוודיה. פיפ"א החליטה שלא להעלות את ישראל למונדיאל ללא משחק, והגרילה בין סגניות הבתים באירופה את ויילס, שעלתה כך בפעם היחידה בתולדותיה למונדיאל (נכון ל-2016) אחרי שניצחה פעמיים את ישראל 0–2 ו-0–2. ב-1959 מונה מאמן חדש לנבחרת, מאמנה של נבחרת הונגריה, היהודי גיולה מאנדי. ישראל זכתה איתו באליפות מערב אסיה בארנקולם. בערב פסח 1960, התרחש ניצחון סנסציוני של ישראל בבלגרד על יוגוסלביה 1–2 מצמד של חלוץ מכבי תל אביב, רפי לוי. ישראל החמיצה את ההעפלה לטורניר באולימפיאדת רומא רק בגלל יחס שערים. במוקדמות מונדיאל 1962 העפילה ישראל עד לשלבים הסופיים של אחרי שניצחה את קפריסין ואתיופיה, הוליכה 0–2 במשחק הראשון מול איטליה אבל הפסידה 2–4 ו-0–6. בשנת 1964 ישראל זכתה בפעם הראשונה והאחרונה באליפות אסיה שנערכת בישראל אחרי שניצחה את קוריאה הדרומית, הונג קונג והודו. בשנת 1967, ישראל העפילה לראשונה לאולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968) אחרי שהיא ניצחה את ציילון 0-7 ו-0–4. באולימפיאדה עצמה, הגיעה ישראל להישג מרשים והעפילה לרבע הגמר האולימפי אחרי ניצחונות על גאנה ואל סלוודור. ברבע הגמר הפסידה בהגרלה אחרי תיקו 1-1 מול בולגריה. ב-16 בדצמבר 1969, לאחר שניצחה פעמיים את ניו זילנד, פעם את אוסטרליה וסיימה בתיקו 1-1 בסידני (שער יתרון של מוטל'ה שפיגלר) העפילה ישראל למונדיאל במקסיקו בפעם הראשונה בתולדותיה, והיחידה (נכון ל-2020). בשנת 1970 התרחשה הופעה היסטורית של נבחרת ישראל במונדיאל 1970. הפסד 0–2 לאורוגוואי, תיקו 1-1 מול שוודיה ותיקו 0-0 מול הפינאליסטית איטליה. בדירוג הבלתי רשמי דורגה ישראל במקום 12 מבין 16. את השער לישראל מול שוודיה כבש שוב שפיגלר. המונדיאל הביא לגל של ביקוש לשחקן הישראלי והתנגדות חריפה של ההתאחדות לכדורגל. בשנת 1974 התרחשה הופעתה האחרונה של נבחרת הכדורגל במשחקי עמי אסיה, בהפסד בגמר לאיראן בטהראן 0–1 משער עצמי של יצחק שום. בשנת 1974 התקיים בישראל טורניר החורף הראשון לנבחרות נוער. הטורניר נערך עד 1990. בשנת 1976, ישראל העפילה לאולימפיאדת מונטריאול אחרי ניצחון מרשים בקוריאה הדרומית 1-3 עם צמד של גידי דמתי. במשחקים האולימפיים שוב הגיעה ישראל לרבע הגמר עם שלוש תוצאות תיקו בבית המוקדם (0-0 מול גוואמטלה, 2-2 מול מקסיקו, 1-1 מול צרפת). ברבע הגמר הובסה הנבחרת מול ברזיל 4-1. בשנת 1978 עמנואל שפר, המאמן שהעלה את ישראל למונדיאל, חזר לקדנציה שנייה והרבה פחות מוצלחת בנבחרת, והוליך אותה לקמפיין אירופי ראשון מאז הסילוק מאסיה, במוקדמות אולימפיאדת מוסקבה. בשנת 1980 מונה מאמן אנגלי לנבחרת, ג'ק מנסל, שהוביל את ישראל אמנם למקום האחרון בבית הקדם עולמי באירופה, אך לאחר שהביסה את פורטוגל 1-4 עם שלושער של בני טבק ומנעה ממנה עליה למונדיאל, כמו גם שתי תוצאות התיקו שסחטה משוודיה, והשאירו את השוודים בבית. בשנת 1983 נבחרת הנוער כשלה בעבירות משמעת קשות במחנה אימונים בקובלנץ, גרמניה. שחקנים הורחקו לכל החיים והמאמן דרור קשטן הורחק לשנה אחת מפעילות בנבחרות. בשנת 1985 נבחרת ישראל הוגרלה לאוקיאניה בראשונה מתוך שלוש סדרות של מוקדמות למפעלים גדולים ונחלה שם אכזבה קשה עם הפסד ביתי לאוסטרליה ותבוסה בניו זילנד. בשנת 1988 גם המאמן היוגוסלבי, מיליינקו מיחיץ', נכשל מלהביא את ישראל לאולימפיאדת סיאול. בשנים אלו התחילה ישראל להיכנס לאופ"א האירופאית טיפין טיפין. הסנונית הראשונה היא נבחרת הנערים שהעפילה ב-1987 לאליפות אירופה בזכות ניצחון כפול על בלגיה. בשורות הנבחרת: טל בנין, רן בן-שמעון ואיציק זוהר. בשנת 1989, לראשונה הוליכו שני מאמנים - יצחק שניאור ויעקב גרונדמן ("צמד ש.ג.") - את הנבחרת לגדול הישגיה מאז ההעפלה למונטריאול: זכייה בבית התת-אוקיאני בזכות רצף של אי הפסדים ששיאו תיקו 1-1 בסידני עם שער מרהיב עין של אלי אוחנה. בשנת 1993 במסגרת מוקדמות מונדיאל 1994, השיגה נבחרת ישראל את אחד מהישגי השיא שלה, לאחר שהדהימה את צרפת, ומנצחת אותה בפארק דה פראנס בתוצאה 2–3. בשנת 1995, לראשונה סיימה הנבחרת קמפיין אירופי שלם ללא הפסדי בית: 1–2 על פולין, 2-2 מול סלובקיה, 1-1 מול רומניה, 0-0 מול צרפת ו-0–2 מול אזרבייג'ן. 1999 הייתה בין השנים הגדולות של נבחרת ישראל, אך גם המביכות שבהן. ביוני הביסה הנבחרת את אוסטריה 0-5 באחד מתצוגות הכדורגל המרשימות שידעה הנבחרת, והעפילה לראשונה למשחקי הפלייאוף ליורו 2000. עם זאת, במשחקי הפלייאוף הובסה בבית על ידי דנמרק 5-0, כאשר ערב לפני כן בילו השחקנים במחיצתן של נערות ליווי. במוקדמות מונדיאל 2006 סיימה נבחרת ישראל קמפיין שלם, עשרה משחקים, ללא הפסד, לאחר משחקים נגד נבחרות בכירות כמו צרפת, אירלנד ושווייץ. למרות זאת, לא העפילה למונדיאל ובשל הפרש שערים נחות, גם לא למשחקי הפלייאוף. בשנת 2007 לראשונה העפילה נבחרת ישראלית, הנבחרת עד גיל 21, לאליפות אירופה אחרי שהיא מדיחה את צרפת במשחקי הפלייאוף ואת טורקיה בבית המוקדם. באליפות עצמה הפסידה ישראל שלוש פעמים להולנד, בלגיה ופורטוגל, והודחה מהמשך המשחקים. במוקדמות יורו 2016 סיימה הנבחרת במקום הרביעי בבית ב', כשלראשונה מאז 1994 סיימה קמפיין עם מספר הפסדים גבוהה ממספר הניצחונות. בספטמבר 2016, בעקבות רצף של מספר קמפיינים לא מוצלחים עם תוצאות רעות, צנחה הנבחרת בדירוג העולמי של פיפ"א לשפל חסר תקדים מבחינתה והתמקמה במקום ה-98 בעולם והנמוך ביותר שלה אי פעם. קבוצות ישראליות בטורנירים בינלאומיים ליגת האלופות האסיאתית אף על פי שישראל חדלה להשתייך לAFC כבר משנות ה-70, היא עדיין נחשבת לאחת המדינות המובילות של טורניר ליגת האלופות האסיאתית בכל הזמנים. מכבי תל אביב היא אחת משבע קבוצות שזכו בטורניר פעמיים, והפועל תל אביב זכתה בטורניר פעם אחת, והפסידה פעם נוספת בגמר. בעונה הראשונה שהתקיים הטורניר,1966/67, הפועל תל אביב ניצחה בגמר 1–2 את סלניור ממלזיה והפכה לזוכה בטורניר הראשון של גביע אסיה. עונת 1968/69 הייתה הפעם השנייה שהטורניר הזה התקיים ומכבי תל אביב זכתה בגביע לאחר ניצחון 0–1 על ינגזיי מסין, עונה לאחר מכן הפועל תל אביב הפכה לקבוצה הראשונה שעלתה לגמר בפעם השנייה, בו הפסידה 1–2 לטאג' האיראנית שלמעשה היה גם ההפסד היחיד של קבוצה ישראלית בגביע אסיה. בעונה לאחר מכן מכבי תל אביב הפכה לקבוצה הראשונה שזכתה פעמיים במפעל, לאחר ניצחון טכני בגמר על אל שורטה העיראקית. למעשה ארבעת הטורנירים הראשונים היו גם הטורנירים היחידים בהם קבוצות ישראליות השתתפו בגביע אסיה. ליגת האלופות ממוזער\|250px\|מכבי חיפה עולה לשחק מול רד בול זלצבורג באוסטריה. הקבוצה הישראלית הראשונה שהשתתפה במוקדמות ליגת האלופות הייתה מכבי תל אביב בעונת 1992/1993, כשהדיחה את ולטה. בסיבוב הבא הודחה על ידי קלאב ברוז'. מכבי חיפה הייתה הקבוצה הישראלית הראשונה שהעפילה לשלב הבתים, לאחר שהדיחה במוקדמות של עונת 2002/2003 את שטורם גראץ. היא הוגרלה ביחד עם מנצ'סטר יונייטד, באייר לברקוזן ואולימפיאקוס. משחקי הבית שלה נערכו בקפריסין בשל המצב הביטחוני הלא יציב בישראל באותה תקופה. את המשחקים מול מנצ'סטר יונייטד ואולימפיאקוס ניצחה בתוצאה 0–3, אך לבסוף סיימה במקום השלישי, ועברה לגביע אופ"א שבו הודחה על ידי א.א.ק. אתונה. הקבוצה הישראלית השנייה שהעפילה לשלב הבתים הייתה מכבי תל אביב, לאחר שהדיחה במוקדמות עונת 2004/2005 את HJK הלסינקי בסיבוב השני ואת פאוק סלוניקי בסיבוב השלישי. היא הוגרלה ביחד עם יובנטוס, אייאקס אמסטרדם ובאיירן מינכן. היא סיימה את הבית במקום הרביעי לאחר ניצחון בבית 1–2 על אייאקס ותיקו 1-1 עם יובנטוס. בעונת 2009/2010 העפילה מכבי חיפה בפעם השנייה בתולדותיה לשלב הבתים, לאחר שהדיחה את גלנטורן, אקטובה ורד בול זלצבורג היא הוגרלה לבית אחד עם באיירן מינכן, יובנטוס ובורדו. מכבי חיפה סיימה את שלב הבתים במקום האחרון ללא נקודות וללא שערי זכות. שנה לאחר מכן הצליחה הפועל תל אביב להעפיל לראשונה בתולדותיה לשלב הבתים, לאחר שהדיחה את ז'לייזניצ'אר סרייבו, אקטובה ורד בול זלצבורג, והייתה לקבוצה הישראלית השלישית שהעפילה לשלב הבתים של המפעל. היא הוגרלה לבית אחד עם אולימפיק ליון, בנפיקה ליסבון ושאלקה 04. היא סיימה במקום האחרון בבית עם 5 נקודות, אחרי ניצחון 0–3 על בנפיקה, ותוצאות תיקו בבית נגד שאלקה ובחוץ מול ליון. בעונת 2015/2016 העפילה מכבי תל אביב לשלב הבתים של ליגת האלופות, לראשונה עבורה מזה 11 שנים, לאחר שהדיחה את היברניאנס, ויקטוריה פלזן ופ.צ. בזל. את טורניר המוקדמות סיים ערן זהבי כמלך שערי המוקדמות עם שבעה שערים. היא הוגרלה נגד צ'לסי, פורטו ודינמו קייב היא סיימה במקום האחרון בביתה עם 6 הפסדים. בעונת 2022/2023 העפילה מכבי חיפה לשלב הבתים של ליגת האלופות לאחר שניצחה את אולימפיאקוס, אפולון לימסול והכוכב האדום בלגרד במוקדמות. היא הוגרלה נגד פריס סן ז'רמן, יובנטוס ובנפיקה ליסבון. גביע אופ"א ההישג המרשים ביותר של נציגות ישראל בגביע אופ"א היה של הפועל תל אביב בעונת 2001/2002, כאשר העפילה לרבע הגמר לאחר שניצחה את הקבוצות אררט ירוואן, גזיאנטפספור, צ'לסי, לוקומוטיב מוסקבה, פארמה, ונעצרה על ידי מילאן (אותה ניצחה במשחק הבית בניקוסיה בתוצאה 0–1). מכבי פתח תקווה הייתה הקבוצה הראשונה מישראל שהעפילה לשלב הבתים בעונת 2005/2006, שנה לאחר שהוכנסה שיטת הבתים לגביע אופ"א. זאת לאחר שמחקה הפסד 0–2 ביתי בניצחון 2–5 בבלגרד על פרטיזן. בעונת 2006/2007 שתי קבוצות ישראליות עלו לשלב הבתים של גביע אופ"א, מכבי חיפה והפועל תל אביב. הפועל תל אביב ניצחה בפארק דה פראנס את פריז סן-ז'רמן 2-4 והודחה בפלייאוף על ידי גלאזגו ריינג'רס. מכבי חיפה הדיחה את אוסר ופרטיזן, ניצחה בהמשך את צסק"א מוסקבה והודחה רק בשמינית הגמר על ידי הפינאליסטית הספרדית, אספניול. בעונת 2007/2008 העפילה לשלב הבתים קבוצת הפועל תל אביב, בשלב הבתים הוגרלה עם חטאפה, טוטנהאם, אנדרלכט ואולבורג אך הודחה מהמפעל. שאר הקבוצות הישראליות שהשתתפו במפעל, כולל שלבי המוקדמות שלו, לאורך השנים הן מכבי תל אביב, מכבי נתניה, בית"ר ירושלים, בני יהודה תל אביב, בני סכנין, מועדון ספורט אשדוד, הפועל רמת-גן גבעתיים, הפועל חיפה, הפועל באר שבע, הפועל פתח תקווה ועירוני קריית שמונה. גביע אירופה למחזיקות גביע קבוצות ישראליות התחרו בגביע המחזיקות החל בעונת 1992/93 ועד לעונת 1998/99, אז הופסקה פעילות המפעל. מכבי חיפה הייתה הנציגה הישראלית שהגיעה שלוש פעמים למפעל, בו שיחקו גם מכבי תל אביב, הפועל פתח תקווה, הפועל באר שבע ועירוני ראשון לציון. בעונת 1993/1994 הדיחה מכבי חיפה את טורפדו מוסקבה הרוסית והעפילה לסיבוב השני, בו הפסידה לפארמה החזקה. בעונת 1998/1999 עברה חיפה את פריז סן-ז'רמן הצרפתית ואת ריד האוסטרית, והודחה רק בשלב רבע גמר על ידי לוקומוטיב מוסקבה הרוסית. הליגה האירופית 250px\|ממוזער\|שמאל\|שחקני מכבי תל אביב לפני משחק בליגה האירופית, 2011 בעונת 2009/2010 העפילה הפועל תל אביב לשלב הבתים, בו הוגרלה לשחק כנגד סלטיק, המבורג וראפיד וינה. הפועל סיימה במקום הראשון בבית, ועלתה לסיבוב השני (שלב 32 האחרונות), שם הודחה על ידי רובין קאזאן, שירדה מליגת האלופות. לאחר היעדרות ישראלית בת שנה משלב הבתים של המפעל, רשמו הקבוצות הישראליות הישג נאה כשבעונת 2011/2012 עלו מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ומכבי חיפה לשלב הבתים של המפעל. עונה לאחר מכן העפילה עירוני קריית שמונה אוטומטית לשלב הבתים אחרי שהודחה בשלב פלייאוף העלייה לליגת האלופות בידי באטה בוריסוב והפכה לקבוצה הישראלית הרביעית שמעפילה לשלב הבתים של המפעל מאז נוסד ב-2009. בעונת 2013/2014 העפילו מכבי תל אביב ומכבי חיפה למפעל. בעונה זו הצליחה מכבי תל אביב להעפיל משלב הבתים לאחר ניצחונות על בורדו ופרנקפורט לשלב 32 האחרונות, בו הוגרלה מול בזל והודחה. בעונת 2016/2017 העפילו מכבי תל אביב והפועל באר שבע למפעל, כאשר מכבי חיפה הודחה בשלב המוקדמות ובית"ר ירושלים בשלב הפלייאוף. בעונה זו הצליחה הפועל באר שבע להעפיל משלב הבתים לאחר צמד ניצחונות נגד אינטר מילאנו וצמד תוצאות תיקו נגד סאות'המפטון, והוגרלה נגד בשיקטש לה הפסידה בתוצאה 2–5 בסיכום שני המשחקים. בעונת 2017/2018 העפילו מכבי תל אביב והפועל באר שבע לשלב הבתים והודחו בשלב זה. בעונת 2020/2021 העפילו מכבי תל אביב והפועל באר שבע לשלב הבתים, מכבי תל אביב עברה את שלב הבתים והודחה על ידי שחטאר דונצק בשלב 32 האחרונות. בני יהודה תל אביב, מכבי נתניה, הפועל רמת-גן גבעתיים ובית"ר ירושלים השתתפו בשלבי המוקדמות של המפעל. הישגי השיא של הכדורגל הישראלי נבחרות זכייה אחת בגביע אסיה ב-1964 (בהדרכת יוסף מרימוביץ'). הופעה אחת של נבחרת ישראל במונדיאל מקסיקו 1970 (בהדרכת עמנואל שפר), עם שתי תוצאות תיקו (נגד ו). שתי הופעות באולימפיאדה (בהדרכת עמנואל שפר ב-1968 ודוד שווייצר ב-1976), והעפלה לשלב רבע הגמר בשתיהן. שלוש הופעות באליפות אירופה עד גיל 21, בהולנד (2007), בישראל (2013) ובגיאורגיה ורומניה (2023). הופעה של נבחרת ישראל עד גיל 21 במונדיאליטו 2023 בארגנטינה עם זכייה במקום השלישי. קבוצות שלוש זכיות בליגת האלופות האסיאתית (הפועל תל אביב ב-1967 ומכבי תל אביב ב-1969 ו-1971). העפלת הפועל תל אביב לרבע גמר גביע אופ"א בעונת 2001/2002. העפלת מכבי חיפה לשמינית גמר (1994) ורבע גמר (1999) גביע המחזיקות. שש העפלות לשלב הבתים של ליגת האלופות: (מכבי חיפה ב-, ו-, מכבי תל אביב ב- ו- והפועל תל אביב ב-). הפועל תל אביב סיימה במקום הראשון בשלב הבתים של הליגה האירופית בעונת והייתה לישראלית הראשונה שעושה זאת. שלוש קבוצות ישראליות העפילו לשלב הבתים של הליגה האירופית בעונת : מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ומכבי חיפה.. מערך הליגות מבנה הליגות שונה מספר פעמים מאז הקמתה של ההתאחדות לכדורגל בישראל. השינוי האחרון התבצע לקראת עונת 2012/2013. ליגת העל מקוםלאחר 2 סיבוביםלאחר פלייאוף (סיבוב 1)1פלייאוף עליוןאלופה מוקדמות ליגת האלופות2פלייאוף עליוןמוקדמות הקונפרנס ליג3מוקדמות הקונפרנס ליג4פלייאוף עליון567פלייאוף תחתון8910111213פלייאוף תחתוןיורדת לליגה הלאומית14יורדת לליגה הלאומיתליגה לאומית מקוםלאחר 2 סיבוביםלאחר פלייאוף (סיבוב 1)1פלייאוף עליוןעולה לליגת העל2עולה לליגת העל3פלייאוף עליון456789פלייאוף תחתון1011121314פלייאוף תחתוןמשחקי מבחן מול המנצחת בפלייאוף העלייה של ליגה א'15פלייאוף תחתוןיורדת לליגה א'16יורדת לליגה א'ליגה א' צפון מקוםסטטוס1עולה לליגה הלאומית2–5פלייאוף עליה6-1314מבחנים בין ליגות א' ו-ב'15-16יורדות לליגה ב' ליגה א' דרום מקוםסטטוס1עולה לליגה הלאומית2–5פלייאוף עליה6-1314מבחנים בין ליגות א' ו-ב'15-16יורדות לליגה ב' פלייאוף עליה ליגה א' / הישרדות ליגה לאומית לאחר שני סיבובים יתקיים בליגת העל פלייאוף אשר במסגרתו יחולקו הקבוצות לשני בתים. בית אחד של 6 קבוצות ובית אחד של 8 קבוצות. 6 הקבוצות אשר יסיימו במקומות 1 עד 6 ייקחו חלק בפלייאוף העליון, והקבוצות אשר יסיימו במקומות 7 עד 14 ייקחו חלק בפלייאוף התחתון. הקבוצות שיסיימו את העונה במקומות ה-13 וה-14 תרדנה לליגה הלאומית. בליגה הלאומית יתקיים פלייאוף של שני בתים גם כן. הקבוצות אשר יסיימו במקומות 1–8 יטלו חלק בפלייאוף העליון. שתי הקבוצות שיסיימו בשני המקומות הראשונים יעלו אוטומטית לליגת העל. הקבוצות אשר יסיימו במקומות 9–16 יטלו חלק בפלייאוף התחתון. הקבוצות שיסיימו במקומות 15 ו-16 יירדו אוטומטית לליגה א'. הקבוצה שתסיים במקום ה-14 תתמודד בשני משחקי מבחן מול הקבוצה שתסיים במקום ה-2 בליגה א'. שיטת הקיזוז בליגה הלאומית בוטלה החל מעונת 2012/2013. כדורגל נשים בישראל בשנת 1999 קמה לראשונה ליגת העל בכדורגל נשים בישראל, אף שהיא מתפקדת בתקצוב נמוך. בנוסף הוקם מפעל גביע המדינה בכדורגל נשים. אס"א תל אביב ומכבי חולון הן הקבוצה המובילה בארץ, מבחינת זכייה באליפויות ובגביעי מדינה. נבחרת כדורגל הנשים של ישראל משתתפת בקביעות במוקדמות אליפות אירופה וגביע העולם לנשים, אך טרם הצליחה להעפיל לתחרויות הגמר. נכון ליולי 2015 הנבחרת ממוקמת במקום ה-57 על פי הדירוג העולמי של פיפ"א לנשים. כדורגל חובבים בישראל בישראל מתקיימת פעילות לא מקצוענית ענפה יחסית בענף הכדורגל, הכוללת את קבוצות נוער, קבוצות קטרגל, הליגה למקומות עבודה ועוד. ארגון חינוכי בולט המארגן קבוצות וכדורגל חובבים בשכבת ילדים ונוער הוא עמותת שער שוויון שמטרתו לקדם ילדים מאוכלוסיות חלשות, ולפתח ערכים ספורטיביים חיוביים של עבוד הדדי, סובלנות, רוחב אופקים והפלת מחיצות בין ילדים מרקעים ומגזרים שונים. הארגון הגדול המאגד למעלה מ-20,000 שחקני כדורגל חובבים הוא ארגון מדינת הכדורגל. הארגון הוקם ב-2002 על ידי מספר קבוצות חובבים ששיחקו טורנירים מאורגנים של 7X7 באזור זכרון יעקב וחוף הכרמל, והחליטו לארגן את זה באופן רציני יותר. עד למרץ 2003 הצטרפו לארגון למעלה מ-50 קבוצות, ובאליפות ישראל הראשונה ב-2011 השתתפו 128 קבוצות. הארגון המשיך לצמוח כך שב-2012 האליפות כללה 154 קבוצות, וב-2014 הטורניר כבר כלל 200 קבוצות כדורגל חובבניות. לארגון יש נבחרת חובבים ישראלית שהתחילה את דרכה ב-2012, ובשנים 2013 ו-2015 הצליחה לעבור את שלב הבתים במפעל ולהגיע לשמינית הגמר, תחת הדרכתו של שחקן ומאמן העבר של נבחרת ישראל, יצחק שום. הליגה גם משתתפת בליגת האלופות לקבוצות קטרגל חובבים (החל מ-2017) וקבוצות ישראליות הצליחו להגיע לרבע הגמר ואף חצי גמר הטורניר. עוד ענף מתפתח יחסית בישראל הוא הכדורגל חופים כאשר כבר משנת 2007 החלה להתקיים ליגה מסודרת בחודשי הקיץ כאשר ליגת הכדורגל המקצועני בפגרה. המשחקים מתקיימים בימי שישי והמגרש העיקרי הוא המגרש בחוף פולג שבנתניה. לישראל יש גם נבחרת המייצגת אותה בכדורגל חופים שייצגה אותה במספר טורנירים החל משנת 2007. ישראל גם שולחת קבוצות מצטיינות לייצגה במפעל ליגת האלופות בכדורגל חופים. ראו גם אלימות בכדורגל הישראלי ספורט בישראל לקריאה נוספת זוהיר בהלול, רמי ברוש, יגאל ביטון, האנציקלופדיה לכדורגל ישראלי, א: ליגה, ב: נבחרות וגביעים, ג: מועדונים ואישים, 2010. אמיר בן פורת, הו, איזו מלחמה מענגת!: אוהדי כדורגל ישראלים, הוצאת פרדס, חיפה, 2007. ישעיהו פורת ומשה לרר (עורכים), ספורט 50, הוצאת אלפא תקשורת, ספטמבר 1998. אלישע שוחט, 100 שנות כדורגל: 1906-2006, [הוצאה עצמית], יוני 2006, סיון תשס"ו. תמיר שורק, זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006. עומר עינב, עומדים בשער: כדורגל ויחסי יהודים וערבים בא"י–פלסטין, 1917–1948, הוצאת עם עובד, תשפ"ב 2022 מאמרים יהודה גבאי, התפתחות הכדורגל בישראל, בתוך: חיים קאופמן, חגי חריף (עורכים), תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2002, עמ' 189–208. שלומית גיא, אוהדים שרופים בטמפרטורת החדר: אוהדי קבוצות ספורט בישראל מבנים קהילות חברתיות באמצעות האינטרנט, בתנועה 8 (1–2), 2006, עמ' 111–133 . חגי חריף, יאיר גלילי, ספורט ופוליטיקה בארץ-ישראל, 1948-1918: הכדורגל כמראה המשקפת את היחסים בין היהודים לבין הבריטים, בתנועה 7 (1–2), 2004, עמ' 56–78. חגי חריף, "הספורט העברי הצעיר מפרפר בין החיים לבין המוות": משבר משחקי הכדורגל בשבתות ביישוב העברי בארץ-ישראל, 1933-1930, בתנועה 8 (1–2), 2006, עמ' 55–87. ברוך פורמן, "א"י הראשונה" מול "א"י השנייה" – המקרה הפומבי הראשון של קיפוח אתני ועדתי בכדורגל הישראלי במדינת ישראל, בתנועה 9 (1), 2008, עמ' 98–111. חיים קאופמן, ראשיתו של הכדורגל העברי בארץ-ישראל (1928-1910), בתנועה 8 (1–2), 2006, עמ' 52–40. דרור רובין, של מי הקבוצה? על יחסי קונפליקט בין בעלי קבוצות לאוהדים בכדורגל הישראלי, סוגיות חברתיות בישראל 8, 2009, עמ' 90–117. תמיר שורק, דו קיום באצטדיון הלאומי, פנים 25, 2003, עמ' 74–80. קישורים חיצוניים אתר ההתאחדות לכדורגל אשר גולדברג, כדורגל בישראל בתקופת המנדט הבריטי, באתר ההתאחדות לכדורגל בישראל טבלת "כל הזמנים" של הכדורגל הישראלי טבלת הליגה הראשונה בסיום כל עונה כדורגל חובבים - קפה ניצן נגד קפה כסית, 1954, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים אליפות כדורגל ראשונה בארץ ישראל, הפועל אלנבי תל אביב נגד מכבי חשמונאי ירושלים, 1928 הערות שוליים * קטגוריה:ישראל לפי נושא	2024-10-02T15:47:12
סרן קירקגור	סֶרְן אוֹבִּי קִירְקֶגוֹר (בדנית: ; 5 במאי 1813 – 11 בנובמבר 1855), פילוסוף דני הנחשב לאבי האקזיסטנציאליזם. קירקגור ידוע בעיקר בזכות חקר החוויה הסובייקטיבית של הפרט, תוך התבוננות עמוקה על חשיבות הבחירה האישית, החופש והאותנטיות מול אי הוודאות של החיים. יצירתו של קירקגור, המאופיינת בהתבוננות עמוקה פנימה לנפש האנושית, הותירה חותם משמעותי וחשוב על הפילוסופיה הקיומית. ביוגרפיה סרן קירקגור נולד בקופנהגן בשנת 1813, בן הזקונים השביעי למשפחה אמידה. אמו לא זכתה להשכלה מסודרת, וקודם לנישואיה שימשה כמשרתת באותו בית. אביו הקפדן, מיקל קירקגור, התעניין בפילוסופיה של עידן הנאורות והיה אדם שניחן בדמיון פורה במיוחד. במהלך ימי התבגרותו של סרן קירקגור, נפטרו אמו וחמישה מאחיו ואחיותיו. בתחילת חייו הבוגרים כפר בדת והלך ללמוד תאולוגיה. אחרי מספר שנים הוא עזב את האקדמיה וניסה להשתלב בבוהמה של קופנהגן. לאחר מכן שב לבית אביו הזקן ואל הדת. אחר מות אביו חזר קירקגור אל האקדמיה והחליט להקדיש את חייו לכתיבה. עבודת הגמר שלו עסקה באירוניה הסוקרטית כפי שהיא מתבטאת בדיאלוגים של אפלטון. בשלב כלשהו הוא הכיר את רגינה אולסן, צעירה דנית משכילה, ושיתף אותה ברעיונותיו. השניים התאהבו והתארסו, אך קירקגור ביטל את האירוסין, אף שהמשיך לאהוב את רגינה, משום שחשב כי חיי הנישואין יפגעו ביכולתו להתמסר לתחושת השליחות שפעמה בו. פרשה זו השפיעה לא מעט על יצירתו, ובאה לידי ביטוי מפורש ומשתמע בכמה מכתביו. במהלך שנותיו האחרונות כתב ספרים רבים ומאמרים, חלקם הגדול תחת שמות העט יוהנס קלימקוס ויוהנס דה-סילנטיו. ב-1855 הוא התמוטט ונפל ברחוב, ומת לאחר שאושפז במשך כחודש. נראה שסיבת מותו הייתה סיבוכים שנגרמו עקב נפילה מעץ בילדותו. בן 42 היה במותו. הגותו ממוזער\|210 פיקסלים\|שלושת המעגלים על פי קירקגור: האסתטי, האתי והדתי יש הרואים בקירקגור את ראשון הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים. בבסיס הגותו עומדת ההנחה כי לאדם יכולת לבחור את דרך חייו. קירקגור מונה שלוש דרכים, או כלשונו – שלושת "מעגלי הקיום" – המעגל האסתטי, המעגל האתי והמעגל הדתי. לאדם יש שלושה סוגים שונים של גדלות - גדלות בפני עצמך (המעגל האסתטי), גדלות בפני אחרים (המעגל האתי) וגדלות בפני אלוהים (המעגל הדתי). יחסו של קירקגור למסורת הפילוסופיה המערבית, ובעיקר לזו המכונה "חדשה", הוא אמביוולנטי. מחד, משנתו מהווה המשך ישיר שלה, תוך אימוץ תמות פילוסופיות, מושגי יסוד ואופני חשיבה. מאידך, הגותו במובנים רבים היא בבחינת מרד בתולדות המחשבה המערבית. הביטוי המובהק ביותר לשניות זו, מצוי ביחסו של קירקגור לפילוסוף המשפיע והחשוב של זמנו, פרידריך הגל. קירקגור מאמץ מהגל את אופן החשיבה הדיאלקטי, אולם, לא כעיקרון מטפיזי או כמתודת ביאור של תופעות עולם ומגמות רוחניות, אלא כאמצעי להבנת קיומו הסובייקטיבי. עיקר ביקורתו על הגל, נסבה על הממד הבלתי אישי והספקולטיבי של הגותו של הגל, המתיימרת לבטא את "הרוח המוחלטת", בו בזמן שלהוגה הקונקרטי עצמו, הגל במקרה זה, אין בה דריסת רגל. דהיינו, קירקגור שאף ליצור פילוסופיה של "מגדל-אור" על פני "פילוסופיה של מגדל השן", כלומר העברת עיקר העיסוק לסובייקטיביות. המעגל האסתטי מעגל הקיום האסתטי מתאפיין בחיים שהדגש בהם הוא על פורקן מיידי של הצרכים האנושיים, בכל תנאי ובכל מחיר. בחירותינו בחיים, בדרך זו, צריכות להיקבע על פי שיקולים של הנאה, סיפוק, עניין ואושר, ולא על פי שיקולים מוסריים, כגון נאמנות, אחריות, חובה או מוסר. בספר "או - או", קירקגור מציג חלק מהיתרונות שבחיים מסוג זה וגם את הבעייתיות שבהם. מצד אחד, מסביר קירקגור, חיים אלה רוויים בהתרגשות ובאנרגטיות רבה. מצד שני, ההנאה שבכל חוויה פיזית היא זמנית ולאחריה ישנה תחושה של שובע וחוסר סיפוק. לשם השגה מחדש של אותה הנאה, יש צורך ב"העלאת הרף" בכל פעם, ובהגדלת מינון החוויות הפיזיות. קירקגור מציין כי בחיים אלה ישנו יסוד בולט של תסכול, כתוצאה מהעובדה שכל ההנאות הפיזיות הן בנות-חלוף. הצורך בפורקן מיידי ותמידי מוביל לשעמום, הנובע מחזרה על גירויים וניסיונות להשיג פורקן נוסף. "האדם האסתטי" נתון גם בסכנה מתמדת של ניסיונות למודעות עצמית אשר יובילו אותו לתחושה של חוסר-תכלית וחוסר טעם בחייו ועליו למצוא את הדרך לטעון במשמעות את הנאותיו, כדי להגיע לסיפוק נפשי ולא רק לפורקן פיזי. בתיאורו את דון חואן, המייצג את "האדם האסתטי", קירקגור מציג את התוצאה הישירה של דרך חיים זאת - דיכאון וייאוש. תחת זאת, מציג קירקגור את המונח "קפיצת אמונה", המתאר את ניסיונו של "האדם האסתטי" להעניק מחדש משמעות לחייו. בשל התסכול והייאוש הנובעים ממעגל החיים האסתטי, פונה האדם לדרך חיים שונה. המעגל האתי מעגל הקיום האתי מתאפיין בבחינת ההתנהגות האישית על פי עקרונות תבוניים וכלליים. בדרך חיים זו הקו המנחה אינו ההנאה האישית אלא החובה המוסרית. מושג זה, שקירקגור מאפיין את האדם האתי בו, לקוח ישירות מהאתיקה הקאנטיאנית, והשיפוט של מושג החובה הוא פועל יוצא של תורת קאנט. האדם האתי צריך לממש את חובתו על פי הצו הקטגורי – עליו לפעול כאילו הכלל המעשי של פעולותיו יהיה לחוק טבע. קירקגור, בניגוד לקאנט, אינו מתעניין בשאלה מדוע צו זה תקף, אלא עסוק בתיאורו בלבד. על אף תחושת המשמעות הגלומה בדרך חיים זו, קירקגור מציג את הצל של תחושת האשמה, העולה מאי היכולת לחיות חיים מוסריים מלאים. ניתן אולי להתגבר על תחושת האשמה שעולה מהכישלון לעמוד בצווי המוסר באמצעות עשיית מעשים טובים. אך עצם הצורך להזדקק להקלה של תחושת האשמה שלא בראי תבוני וכללי, הצורך להתמודד עם מושג החטא - מוביל את האדם לחרוג ממעגל החיים האתי אל עבר דרך חיים שלישית. המעגל הדתי במעגל החיים הדתי מושג החובה נשמר, אך מופנה לכיוון אחר. הסובייקט שכבר עמד בקריטריונים של מוסר תבוני אוניברסלי מגלה שאין בכך די. כדי להתבגר עליו לפרוץ מעבר לאתי אל המוחלט, האוניברסלי. עליו לעמוד לבדו מול המוחלט, להתמודד עם המועקה ולהחליט מי הוא יהיה. את מעגל האמונה מאפיינת השתיקה, כיוון שאדם אינו יכול להתייעץ עם אחרים בנוגע להחלטות החשובות ביותר בחייו, מה גם שהחלטות אלו לעיתים קרובות עלולות לפגוע באנשים הקרובים לו ביותר. קירקגור הוא אמנם תאולוג אך הגותו אינה מכוונת רק לאנשים דתיים. את מעגל האמונה מאפיינים בנוסף לשתיקה ולמועקה גם הוויתור האינסופי, השהיית האתי, האמונה באבסורד ופרדוקס האמונה, להם מוקדש ספרו של קירקגור, "חיל ורעדה". בספר זה, קירקגור ממחיש את מצב האמונה באמצעות הדוגמה של אברהם בעת הצו של עקדת יצחק. מצד אחד, אברהם נדרש להקריב את בנו, וכ"אביר האמונה" (כפי שקירקגור מכנה אותו) הוא מחויב לבצע את מצוות האל. מצד שני, אברהם נתון באי יכולת להסביר לשרה ולאליעזר את הצו שקיבל ומדוע הוא מאמין בו. כל ניסיון לברר עם אחרים אם המעשה שהוא עומד לבצע הוא ראוי היה זורק את אברהם חזרה אל השלב המוסרי. בדוגמה זו מוכיח קירקגור כי מעגל האמונה דורש את השהיית האתי, או השהיית המוסר. היות שלאברהם יש יחס פרטי אל האל, אין הוא יכול להתייעץ באחרים שאין להם יחס דומה אל האל. בדוגמאות רבות נוספות בספר זה, קירקגור מוכיח כי הדילמה העומדת בפני הגיבור או הגיבורה, לדבר או לשתוק, מעידה על המעגל שבו הוא או היא נמצאים כרגע. מאפיין נוסף של מעגל האמונה הוא האמונה באבסורד - על פי קירקגור, אברהם הוא אביר האמונה כיוון שוויתר על הדבר היקר לו ביותר מתוך אמונה שיצחק יתקיים בידו. לכן אין הוא מתפלא ואינו נבוך כשהגזרה בוטלה. אברהם האמין באבסורד. קירקגור עצמו הפר הבטחת נישואין לאהובתו רגינה וכשרצה לחזור אליה, כבר הייתה נשואה לאחר. האמונה שלמרות זאת ישיג אותה היא אמונה באבסורד. האמונה של מריה, אמו של ישו, שפרי בטנה הוא אלוהים, היא אמונה באבסורד. משנתו ודרך כתיבתו שמאל\|ממוזער\|176px\|פסלו של קירקגור, קופנהגן בספריו נוקט קירקגור גישה שונה מאוד משיטת הכתיבה של הפילוסופים שקדמו לו. קירקגור מעדיף לרוב להציג עמדה אפשרית ואת ההשלכות שלה ולא להצדיקה על ביסוס טיעונים לוגיים. שיטת הכתיבה שלו קוראת תיגר על עמדתו של הגל, לפיה כל קונפליקט בין מושגים שונים ניתן למיצוע דיאלקטי ולסינתזה גבוהה יותר. קירקגור טוען כי הגל מבלבל בין עולם המושגים, הניתן לבחינה אוניברסלית, לבין המצב האנושי, שהוא ייחודי לכל אדם ופתוח בפני החלטותיו. תפקיד הפילוסוף, לפי קירקגור, אינו להורות כיצד יש לפעול, אלא להבהיר מהן אפשרויות הבחירה המצויות בידינו ומהן המשמעויות השונות של כל אפשרות. אחד הדברים המאפיינים את קירקגור בשל עמדה זו, הוא הכתיבה בלשון דמויות שונות ותחת שמות עט שונים, כאשר כל דמות מייצגת עמדה שונה, דבר הדומה לדיאלוגים המופיעים בפילוסופיה היוונית. ספריו שתורגמו לעברית מכתבים לקורדליה – מיומנו של מפתה (מבחר ותרגום: ש' תמרי; ציור: יעקב וכסלר; כתב: יעקב שילה), תל אביב: עקד, 1961. חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית (תרגם מדנית: איל לוין; הקדים וערך: יעקב גולומב), ירושלים: מאגנס, תשמ"ו-1986 (הוצאה ראשונה: אשמדת, 1983). האסתטי, האתי והדתי: מבחר כתבים (בעריכת יוסף שכטר ואילן כרוך; תולדותיו של סרן קירקגור מאת יוסף מנילה), תל אביב: דביר, תשנ"א-1991 (הוצאה ראשונה: תשי"ד). או-או (תרגמה מדנית: מרים איתן; הקדים וערך: יעקב גולומב), ירושלים: מאגנס, תשנ"ו-תשס"ח. העת הזאת, חזרה, ההבדל בין גאון לשליח (תרגמה מדנית: מרים איתן; הקדים וערך: יעקב גולומב), ירושלים: הוצאת כרמל, תשס"ח-2008. מה יגידו שושני השדה – שלוש שיחות בונות בהלכי רוח שונים (תרגום: מרים איתן; עריכה מדעית: תמר אילת-יגורי), רסלינג, 2009. לקריאה נוספת אבי שגיא, קירקגור - דת ואקסיסטנציה, המסע של האני, ירושלים, מוסד ביאליק, 1991. שרון קרישק, פילוסופיית האהבה של קירקגור, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן דביר, 2011. תמר אילת-יגורי, דיאלוג אנושי עם המוחלט: הסולם של קירקגור לפסגת הקיום הרוחני, ירושלים, הוצאת מאגנס, 2008. פול סטראת'רן, שעה קלה עם קירקגור, הוצאת מודן, 2000. תמי יגורי, יעקב גולומב, פיני איפרגן (עורכים), קירקגור: בין אמונה אותנטית להונאה עצמית, ירושלים, הוצאת מאגנס, 2018. אירי ריקין, מישנת הפילוסוף צמחה מחייו הפרטיים ביקורת על ספרו של סרן קירקגור "או-או", מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, י"ט בחשוון תשנ"ז, 1 בנובמבר 1996 יהודית כפרי, שיחה עם מרים איתן בצאת הכרך הראשון של "או-או" מאת סרן קירקגור, בתרגומה, פסיפס, כרך 35 1997 סרן קירקגור – על הדמוקרטיה (מדנית: אלה נובק), דחק, כרך טז, 2023. קישורים חיצוניים הספר "העת הזאת, חזרה, ההבדל בין גאון לשליח" באתר "טקסט" שבחו של אברהם, באתר דעת תמי יגורי, רבות הדרכים: 5 פרקים על קירקגור ברדיו מהות החיים, 16 בספטמבר 2014 הערות שוליים קטגוריה:פילוסופים דנים קטגוריה:פילוסופים של המאה ה-19 קטגוריה:אסתטיקנים קטגוריה:סופרים הידועים בשם עט קטגוריה:אקזיסטנציאליסטים קטגוריה:ילידי 1813 קטגוריה:נפטרים ב-1855	2024-02-02T14:22:30
היפופוטם	ממוזער\|250px\|היפופוטם רועה בעשביה הִיפּוֹפּוֹטָם מָצוּי (שם מדעי: Hippopotamus amphibius), ובשמו התקני בעברית: בְּהֵמוֹת (נקרא גם סוּס הַיְּאוֹר – מיוונית היפוס (ιππος) – סוס, פוטאמוס (πόταμος) – נהר), הוא יונק אפריקני אוכל-צמחים גדול, הוא היונק היבשתי השלישי בגודלו בעולם אחרי הפיל והקרנף. היפופוטם הוא אחד משני מינים החיים במשפחת ההיפופוטמיים (לצד היפופוטם ננסי), והמין היחיד הקיים בימינו מסוגו (בעבר היו בסוג היפופוטם מינים נוספים שחלקם היו קטנים יותר). זהו יונק מימי למחצה, החי בנהרות ובאגמים באפריקה שמדרום לסהרה, לרוב בקבוצות גדולות המונות עד 40 פרטים. במהלך היום הוא נוהג לקרר את גופו באמצעות שהייה במים או בבוץ, ובשעות בין הערביים הוא מגיח מן המים על מנת ללחך עשב. הרבייה וההמלטה עצמה מתרחשות במים, כאשר הזכרים הטריטוריאליים משתלטים על רצועת נהר. בניגוד לאופי פעילותם המימית, פעילותם היבשתית מתאפיינת בהתבודדות ובסובלנות כלפי היפופוטמים אחרים (הם אינם מחזיקים בטריטוריות על היבשה). על אף הדמיון החיצוני הקיים בינם לבין חזירים ומכפילי פרסה אחרים, היצורים החיים הקרובים ביותר להיפופוטמים הם הלווייתנאים, כלומר לווייתנים, דולפינים ופוקנות. אביהם המשותף של שתי הקבוצות התפצל מסדרת מכפילי הפרסה לפני כ-60 מיליון שנה. המאובנים הקדומים ביותר של היפופוטמים התגלו באפריקה, והם שייכים לאב הקדמון קניהפוטם (Kenyapotamus) שחי לפני כ-12 מיליון שנה. קל לזהות את ההיפופוטם בשל גופו הגדול דמוי החבית, פיו הגדול ושיניו הגדולות, גופו חסר-השיער ורגליו הקצרות והשמנות. הוא דומה בגודלו לקרנף רחב-שפה, ורק הפילים גדולים ממנו. למרות מראהו המגושם, מסוגל ההיפופוטם להשיג אדם בריצה בקלות יחסית. בריצה למרחקים קצרים הוא מסוגל להגיע למהירות של 40 קילומטרים בשעה, מהר יותר מאצן אולימפי. ההיפופוטם הוא מבעלי החיים המסוכנים והתוקפניים ביותר, ונחשב לאחד המסוכנים ביותר באפריקה. מספרם של ההיפופוטמים בטבע הוערך בשנת 2005 בכמות שבין 125,000 ל-150,000 פרטים, מהם כ-40 אלף בזמביה, ובין 20 ל-30 אלף בטנזניה. ושאר הפריטים מפוזרים ברחבי אפריקה שמדרום לסהרה. בנוסף להם קיימות כמויות גדולות של היפופוטמים החיים בשבי ברחבי העולם. הם נמצאים באיום מתמיד בשל הפגיעה בבתי הגידול שלהם, וכן מצד ציידים שצדים אותם באופן בלתי חוקי בשל בשרם, עורם וניביהם. מיון ואבולוציה מיון ההיפופוטם שייך למשפחת ההיפופוטמיים, והוא המין היחיד החי כיום בסוגו. מלבד ההיפופוטם נמצא במשפחה עוד מין אחד בלבד החי בימינו – ההיפו הגמדי. בהסתמך על הבחנות מורפולוגיות בגולגולות והבדלים גאוגרפיים, נמצא שקיימים חמישה תת-מינים של היפופוטם: H. a. amphibius – נפוץ באזורים בטנזניה ובמוזמביק שסמוכים לנהר הנילוס, ובעבר גם במצרים ואף בישראל. H. a. kiboko – נפוץ בקרן אפריקה ובקניה. בסוואהילי נקרא ההיפופוטם "קיבוקו" (kiboko). H. a. capensis – נפוץ מזמביה ועד דרום אפריקה. גולגולתו שטוחה ביחס לתת-המינים האחרים. H. a. tschadensis – נפוץ ממערב אפריקה ועד צ'אד, כפי ששמו המדעי רומז. גופו מעט קצר יותר, ופניו רחבים יותר. H. a. constrictus – נפוץ באנגולה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ובנמיביה. עם זאת, לא נמצאה עדות מחקרית מוצקה להפרדה לתת-מינים אלו, והיא מעולם לא אומתה על ידי ביולוגים. ההבדלים המורפולוגיים בין תת-המינים קטנים יחסית, ולכן הם יכולים להיות תוצאה של שונות לא-מייצגת. מחקר אחד בדק את ה-DNA המיטוכונדריאלי של שלושה מתוך חמשת תת-המינים. המחקר מצא שונות גנטית נמוכה אך משמעותית בין H. a. amphibius, H. a. capensis ו-H. a. kiboko. ההיפופוטמיים נמצאים בסדרת מכפילי הפרסה, לצד מעלי גירה אחרים. חברים אחרים בסדרה הם הגמליים, החזיריים, הצבאיים והפריים. כל אלו קרובים יותר זה לזה מאשר להיפופוטמיים בכלל ולהיפופוטם בפרט. עד 1985 סיווגו חוקרי טבע אותו לצד החזירים, בהסתמך על מבנה השיניים הטוחנות. מאוחר יותר, עדויות של חלבוני דם, של DNA ושל מאובנים הביאו לסיווג ההיפופוטמיים כקרובים ביותר ללווייתנאים – סדרה הכוללת את הלווייתנים, את הדולפינים ואת הפוקנות. מבחינה גנטית ההיפופוטמים חולקים תכונות רבות יותר עם הלווייתנאים מאשר עם מכפילי פרסה אחרים, כמו חזירים, מאחר שהאב הקדמון של ההיפופוטמים והלווייתנים התפצל מיתר מעלי הגירה וממכפילי הפרסה. הדמיון המורפולוגי בין ההיפופוטם למכפילי הפרסה (למשל צורת השניים) נובע מאבולוציה מתכנסת ולא ממקור גנטי משותף. אבולוציה התאוריה העדכנית ביותר בנוגע למוצא ההיפופוטמים מציעה כי הם והלווייתנאים חלקו אב קדמון מימי-למחצה שהתפצל משאר מכפילי הפרסה לפני כ-60 מיליון שנים. קבוצת אב היפותטית זו התפצלה לשני ענפים לפני כ-54 מיליון שנים. אחד מהענפים הוא למעשה ראשית דרכם האבולוציונית של הלווייתנאים, והשני – של ההיפופוטמיים. תחילה הופיעה משפחה של יצורים בעלי ארבע רגליים, אנתרקותריים (Anthracotheriidae), שהראשון שבהם חי בסוף האאוקן, ודמה להיפופוטם רזה עם ראש צר וקצר. משפחה זו התפצלה ברבות השנים לענפים רבים, שכולם למעט אחד נכחדו בפליוקן. הענף היחיד ששרד התפתח, בחלוף הזמן, למשפחת ההיפופוטמיים. ניתן לשרטט באופן גס את קו המתאר של שושלת אבותיהם של ההיפופוטמיים: בתקופת האאוקן ועד האוליגוקן חיו האנתרקותריום והאלומריקס (Elomeryx); במיוקן חיו ה-Merycopotamus וה-Libycosaurus; והאנטרקותריים האחרונים שחיו בסוף הפליוקן. היצורים מתקופת המיוקן וההיפופוטמיים המודרניים יוצרים קבוצה מונופילטית, שהאב הקדמון המשותף של חבריה חי בתקופת המיוקן, לפני כ-20 מיליון שנים. מסיבה זו ניתן לומר שמשפחת ההיפופוטמיים "מקננת" ממש בתוך משפחת היצורים הנכחדים אנטרקותריים. כפי הנראה, ההיפופטמיים התפתחו באפריקה. ההיפופוטם הקדום ביותר הידוע לאדם הוא הקניהפוטם (Kenyapotamus), שחי באפריקה לפני 16 עד 8 מיליוני שנים. מינים אחדים נפוצו בעבר גם באסיה ובאירופה, אולם אף מאובן של היפופוטם לא התגלה ביבשת אמריקה. אב קדמון נוסף של ההיפופוטם המודרני, הארכאופוטם (Archaeopotamus), חי באפריקה ובמזרח התיכון לפני 7.5 עד 1.8 מיליוני שנים. אף שתיעוד שרשרת המאובנים של ההיפופוטמיים עדיין לא מובן היטב, שני סוגי ההיפופוטמיים, Hippopotamus ו-Choeropsis, כנראה התפצלו לפני שמונה מיליוני שנים. מראה חיצוני ומבנה גוף שמאל\|ממוזער\|248px\|גולגולת של הִיפּוֹפּוֹטָם ממוזער\|שמאל\|250px\|שלד של היפופוטם ממוזער\|שמאל\|250px\|פלג הראש העליון של היפופוטם מעל המים צבעו של ההיפופוטם הוא חום-אדמדם ואפור. גופו גדול, מגושם, כבד ודמוי חבית. עור גופו עבה מאוד ועוביו כחמישה סנטימטרים, ומתחתיו ישנה שכבת שומן עבה. ראשו גדול ובחלקו העליון עיניים קטנות, אוזניים קטנות ונחיריים המוקפים בזיפים דלילים קצרים. העיניים, האוזניים והנחיריים מצוידים במכסים, הנסגרים בעת צלילתו במים. הודות למיקום ולמבנה העיניים, האוזניים והנחיריים, שכולם מצויים במישור אחד, די בהוצאת חלקו העליון של הראש בלבד, כדי שההיפופוטם יוכל להשתמש בכל חושיו, לשמוע, לרחרח, לצפות בסביבתו ולנשום. חושי הראייה, השמיעה והריח שלו מפותחים מאוד. ההיפופוטם הוא מהגדולים שביונקים היבשתיים החיים, ונחשב לחלק מהמגה-פאונה (Megafauna). בשונה מהיונקים האפריקנים הגדולים, ההיפופוטמים הם היחידים שמותאמים לאורח חיים מימי למחצה ושחיים באגמי מים מתוקים ובנהרות. גודלם הרב מקשה על מדידת משקלם של פרטים החיים בטבע. על פי הערכות, משקלם הממוצע של זכרים בוגרים נע בין 1,500 ל-. הנקבות קטנות יותר, ומשקלן מגיע ל-1,300 עד 1,500 קילוגרם. הזכרים ממשיכים לגדול במשך כל חייהם, ויש דיווחים על זכרים מבוגרים שהגיעו למשקל של , בעוד שהנקבות מגיעות למשקל מקסימלי בסביבות גיל 25. בתוכנית בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק נעשה ניסיון למדוד את חוזק נשיכתה של נקבת היפופוטם, שהגיע ליותר מ-800 קילוגרם-כוח. אורכם הממוצע הוא שלושה מטרים וחצי, וגובהם בכתף – כמטר וחצי. הם דומים בגודלם לקרנפים רחבי-השפה, ויחד הם נמצאים במקום השני בעולם בגודלם בין בעלי החיים היבשתיים (שניים רק לפילים). בניגוד לבעלי חיים רבים, המקום הגבוה בגופו הוא דווקא חלק הגב האחורי ולא אזור הכתפיים והראש. רגליו קצרות, ולכן הוא אינו מסוגל לטפס, ואף לא לחלוף מעבר לסלעים בגודל בינוני. על אף משקלם הגדול, הם עשויים לרוץ מהר יותר מהאדם: מהירותם עשויה להגיע ל-30 עד לאורך כמה מאות מטרים. ההיפופוטם חי בממוצע בין 40 ל-50 שנים. ההיפופוטם המבוגר ביותר בשבי הוא נקבה שנקראה "דונה", שחיה עד מותה בגן החיות באבנסביל באינדיאנה שבארצות הברית, ומתה ב-3 באוגוסט 2012 בגיל 60. ההיפופוטם המבוגר ביותר שחי בשבי אי פעם (ותועד) היה גם הוא נקבה שנקראה "טנגה". היא חיה ומתה במינכן בשנת 1995 כשהייתה בת 61 שנים. רגליהם קטנות באופן יחסי לגופם, וזאת בשל העובדה שבמים משקלם האפקטיבי נמוך יותר הודות לכוח הציפה שמפעילים עליהם המים. בדומה ליונקים ימיים אחרים, את גופם מכסה כמות מעטה מאוד של שיער. כהגנה נוספת מפני השמש, עורם מפריש חומר מסנן קרינה שצבעו אדום. נמצא שחומר זה מכיל שני פיגמנטים, האחד אדום והשני כתום, שבליעת האור שלהם גבוהה בתחום הקרינה העל-סגולה. פיו של ההיפופוטם ענק, ומאפשר אף לאדם גדול מידות לשבת בתוכו ברווחה לו היה מתאפשר לו. להיפופוטם ניבים גדולים שאורכם עשרות סנטימטרים ומשקלם כמה קילוגרמים. הם בעלי שורש פתוח המאפשר צמיחה מתמדת. הניבים משמשים בעיקר למאבקים עם פרטים אחרים, והוא כלל לא ניזון מטרף אלא מסתפק בכמה עשרות קילוגרמים של מזון צמחוני מדי יממה. ריאותיו של ההיפופוטם גדולות ומפותחות ומאפשרות שאיפת אוויר בכמות גדולה, מה שמאפשר שהיה של מספר דקות (לרוב בין 4 ל-6) מתחת למים לפני שהוא נזקק לאוויר רענן. תפוצה ושימור שמאל\|ממוזער\|250px\|שני היפופוטמים במים שמאל\|ממוזער\|250px\|היפופוטם רועה בבוצואנה שמאל\|ממוזער\|250px\|להקת היפופוטמים באפריקה שמדרום לסהרה. לפני עידן הקרח האחרון, ההיפופוטמים היו נפוצים בצפון אפריקה ובאירופה, ובאופן עקרוני הוא מסוגל לחיות באזורים קרים, בתנאי שהמים אינם קופאים בחורף. בעבר הוא היה נפוץ באזור הנילוס שבמצרים, אולם מאז הוא נעלם מהאזור. גם לאחר הכיבושים הערביים במאה השביעית לספירה עדיין נמצאו היפופוטמים בעיר הנמל המצרית דמיאטה. היפופוטמים נמצאים כיום בנהרות ובאגמים של אוגנדה, סודאן, סומליה, קניה, צפון קונגו, אתיופיה, גאנה, גמביה, בוטסואנה, דרום אפריקה, זימבבואה וזמביה, וכן בטנזניה ובמוזמביק. במספר מקומות הוא נמצא גם במי הים, אך לא אוכל בהם. ממצאים גנטיים מצביעים כי אוכלוסיית ההיפופוטמים באפריקה התרחבה משמעותית במהלך תקופת הפליסטוקן או אחריו, גידול שמיוחס לעלייה המקבילה בכמות מאגרי המים לקראת סוף התקופה. כיום, לעומת זאת, אוכלוסיות ההיפופוטמים מאוימות על ידי המחסור במים ביבשת. בנוסף, הציד שלהם אינו מוסדר במקומות רבים או שאינו נאכף. במאי 2006 הוגדר ההיפופוטם כמין "פגיע" (Vulnerable) על ידי ארגון השימור העולמי. אוכלוסייתו נאמדה בכ-125,000 עד 150,000 פרטים, ירידה של שבעה עד עשרים אחוזים מאז האומדן הקודם ב-1996. הירידה החדה ביותר בגודל אוכלוסיית ההיפופטמים תועדה בקונגו. האוכלוסייה בפארק הלאומי וירונגה שבמדינה הצטמצמה לכדי 800 עד 900 פרטים, לאחר שבאמצע שנות ה-70 היא נאמדה בכ-29,000 פרטים; ההצטמצמות הגדולה מיוחסת למלחמת קונגו השנייה. הציידים הם כפי הנראה מורדים לשעבר מקבוצות ההוטו, חיילי קונגו ששכרם זעום ואנשי המיליציות המקומיות. ההיפופוטמים ניצודים בשל מספר סיבות, בהן האמונה כי הם בעלי חיים טיפשים, הטענה שהם פוגעים בחברה, וכן לשם מכירת חלקי גופם. מכירת בשר ההיפופוטמים אינה חוקית, אולם פקחי הקרן העולמית לשימור חיות הבר מתקשים לסכל מכירות שכאלו בשוק השחור. בארץ ישראל ממוזער\|250px\|היפופוטמים באגם של הספארי ברמת גן לפי ממצאים ארכאוזואולוגיים, ההיפופוטם חי בנחלי מישור החוף של ארץ ישראל עד תקופת הברזל ונכחד במהלכה, בתחילת האלף הראשון לפנה"ס. מתקבל על הדעת שמקורה של אוכלוסיית ההיפופוטמים של מישור החוף הישראלי בנדידה של אוכלוסיות היפופוטמים מהנילוס, בתור הפלייסטוקן התיכון, החל מלפני כ-800,000 שנה. ייתכן שישנן עדויות כתובות בתנ"ך לנוכחותו בתקופת המקרא בארץ ישראל בשם בהמות (; ; ), ואולי אף בכינוי "חית קנה" (). מינים נוספים של פרסתנים גדולים נכחדו בתקופת הברזל מארץ ישראל, ללא עדות לשינוי אקלימי משמעותי. בשל כך מוצע כי ההיפופוטם נכחד בגלל צפיפות האוכלוסייה האנושית הגוברת באותה תקופה, שצמצמה את שטחי המחיה המתאימים לו. התנהגות ההיפופוטם מבלה את רוב זמנו בהתפלשות במים או בבוץ יחד עם יתר חברי להקתו. המים או הבוץ מסייעים בקירור הגוף ובשמירה על לחות העור. למעט אכילה, רוב חייהם של ההיפופוטמים – החל בלידה, המשך בלחימה וכלה ברבייה – מתנהלים במים. הם עוזבים את המים בשעות בין הערביים על מנת לטייל וללחך עשב, מקור מזונם הראשי. ממוזער\|250px\|היפופוטמים, לצד תנין היאור. בין התנין וההיפופוטם, שלעיתים קרובות חולקים מקווי מים כגון נהרות, אגמים ובורות מים, שוררת מערכת יחסים מתוחה שלא אחת כוללת עימותים אלימים והריגה הדדית. היפופוטם בוגר למעשה חסין מטריפה על ידי תנינים בשל גודלו הרב, ובכוחו אף להרוג תנינים, אך גורי היפופוטמים לעיתים נטרפים על ידי תנינים גדולים. תזונה ומבנה חברתי 250px\|ממוזער\|היפופוטם לצד אנפית בקר בבוצואנה 250px\|ממוזער\|היפופוטם שליט פוער את לועו להזהיר יריבים בבוצואנה. 250px\|ממוזער\|היפופוטמים נלחמים ההיפופוטם ניזון מכמויות עצומות של מזון צמחי מדי יום ביומו. משום שבמים בהם הוא שוהה כמות הצומח דלה, אין לו ברירה אלא לעזוב אותם לטובת איתור צמחים על פני היבשה, בעיקר צמחיית גדות. ברם, ההיפופוטם סובל מן החום הרב ולפיכך מבכר לצאת מהמים רק עם רדת החמה ולא לפני כן. לעיתים, לצורך אכילה, מתרחק ההיפופוטם קילומטרים רבים מהבריכה בה טבל, וחוזר אליה רק בבוקר. בלילה אחד צורך היפופוטם עד 70 קילוגרמים של עשב. במהלך ליחוך העשב הם יאכלו גם צמחים אחרים, אולם אלו הם רק מרכיב משני בתזונתם. מערכת העיכול של ההיפופוטם אינה יעילה, יחסית, ובגלליו נמצא חומר שעוכל חלקית ואשר מאפשר ליצורים רבים להסתמך על הגללים כמזונם העיקרי. למעשה יוצר ההיפופוטם סביב הפרשותיו מעין שבה מתקיימים מיני דגים ויצורי מים אחרים או עופות שונים המגיעים לנבור בגללים. מערכת העיכול שלו איננה מותאמת לאכילת בשר, ולכן התנהגויות מן הסוג של אכילת פגרים, טריפה ואף קניבליזם הן די נדירות. ההיפופוטם חי בעדרים בני כעשרה פרטים בממוצע, אך גם בקבוצות גדולות יותר. בקבוצה הבסיסית יש זכר המחזיק בנחלה ועמו מספר נקבות בוגרות וצאצאיהן. במרחב המימי שוכנות הנקבות בנחלת הזכר השליט. מחוץ למים הן משוטטות בשדות עם צאצאיהן. הזכר השליט מסמן את נחלתו באמצעות גלליו שאותם הוא מפזר על קרקעית המים בעזרת זנבו. הוא שומר על נחלתו ועל נקבותיו בתקיפות מפני זכרים פולשים. התוקפנות מביאה לא פעם לעימותים קשים הכוללים פעירות פה בצד ניסיונות נשיכה באזור הצוואר העבה של כל אחד מהזכרים הנלחמים. התקשורת בקבוצה היא קולית ותת-מימית. רפרטואר הקולות של ההיפופוטם כולל בעיקר נהימות ושאגות. לעיתים הוא יחזיק את ראשו בגובה המים בדיוק, כך שהקריאה שישמיע תישמע מתחת למים ומעליהם גם יחד. ההיפופוטם יכול להבחין באמצעות הקולות אם מדובר בקריאה של בן מינו מוכר או של זר, ותגובתו תהיה תוקפנית פחות כלפי קולות מוכרים. ההיפופוטמים מקיימים יחסי גומלין עם מינים נוספים: דגי לבאו אדום-עין מנקים את עורו ואת פיו מחיידקים ואנפית הבקר וזרזיר הבקר פועלים באותו אופן על גבו. ההיפופוטמים יתקפו חיות מסיגות גבול ויהרגו חיות קטנות יותר כמו אנטילופות, זברות או גנו שיפריעו להם או ייכנסו לתוך השטח שלהם. לפעמים הם גם הורגים את טורפיהם: אריות או תניני יאור. היפופוטמים מפריעים במתכוון לעיתים לתנינים לצוד חיות קטנות יותר ויוציאו את קרבנותיהם מהמים. סוג נוסף של יחס גומלין הוא קומנסליות – כאשר היפופוטם עושה את צרכיו במים, דגים קטנים וחלזונות אוכלים את צרכיו העשירים בחומרים מזינים כדי לשרוד (Frisch, 2007). על כן הם נהנים, ואילו ההיפופוטם אדיש לכך. ההיפופוטם הוא מין מהנדס מערכת אקולוגית. בשל גודלו העצום, והרגלו לאכול עשב במסלולים ואזורים קבועים, להיפופוטם השפעה משמעותית על הימצאות מקורות מים ויצירה של מערכת אקולוגיות. הם רומסים את האדמה עליה פוסעים בחיפוש אחר מזון, ובשל כך לאורך זמן, היפופוטמים יכולים להסיט את נתיבי המים בהם מצויים, להרחיבם, ולהביא ליצירה ושגשוג של מקורות מים נוספים, אשר גם משמשים כתעלות ניקוז במהלך שיטפונות (McCarthy, Ellery & Bloam, 1988). רבייה נקבות ההיפופוטם מגיעות לבגרות מינית בגיל חמש עד שש שנים. משך תקופת ההיריון הוא כשמונה חודשים. הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל שבע שנים וחצי. עונת הרבייה מתרחשת בחודשים אפריל–אוגוסט. החיזור, ההזדווגות, ההמלטה וההנקה מתרחשים במים. במשך כל ההזדווגות הנקבה שקועה במים, ורק ראשה מגיח לעיתים על מנת לנשום. ההמלטה כאמור מתרחשת גם היא במים, ובכך מצטרף ההיפופוטם לשורת היונקים המצומצמת שממליטים את גוריהם במים, לצד הלווייתנאים והתחשאים. משקל הוולד נע בין 25 ל-45 קילוגרמים, ואורכו כ-130 סנטימטרים. על-פי רוב הנקבה ממליטה גור אחד בלבד, ולעיתים רחוקות יותר – שניים. לעיתים קרובות, במקרים שהמים עמוקים מדי עבורו, נח הגור על גבה של אימו ושוחה מתחת למים כדי לינוק. בימים הראשונים שלאחר ההמלטה הגור אינו מלווה את אימו ליבשה אלא נותר במים כאשר היא יוצאת לאכול. הקשר בין הגור לאם הדוק ביותר, גם לאחר גמילתו בגיל שמונה עד תריסר חודשים. הוא נלווה לאמו במשך מספר שנים. הנקבה מגדלת את צאצאה במקום מוגן ומוסתר אותו היא מכינה בטרם ההמלטה באמצעות רמיסת צמחייה בסבך קנים. הגור מסוגל לשחות בכוחות עצמו כעבור פרק זמן קצר. בשל גודלו הרב אין להיפופוטם אויבים של ממש בטבע, ורק הגור חשוף בצעירותו לאיומים של טורפים, בעיקר של תניני היאור. הנקבה עלולה להגיב בתוקפנות אדירה אם תחוש בסכנה לצאצא שלה. היפופוטם צעיר לא יהסס להלך במים שורצי תנינים, ולעיתים אף יחכך את אפו בגופם. ההיפופוטם והאדם שמאל\|ממוזער\|250px\|ציד היפופוטמים ממצאים ארכאוזואולוגיים, כעצמות היפופוטם עם סימני חיתוך ושבירה מכוונת, מצביעים על ציד היפופוטמים בידי האדם הקדמון, בעיקר באפריקה, החל מכ-100,000 שנים לפני זמננו באתיופיה וביתר שאת בסוף התקופה הפלאוליתית, לפני כ-16,000 שנים בעמק הנילוס. תיעוד אמנותי מוקדם של אינטראקציה בין אדם להיפופוטם נמצא במרכז הסהרה בדמות גילופים וציורים על סלעים. ציור אחד שכזה, שמתוארך ללפני 4,000–5,000 שנים ונמצא בטאסילי נאג'ר שבאלג'יריה, מתאר ציד היפופוטם. במצרים העתיקה נחשב ההיפופוטם לחיה אכזרית החיה בנילוס. במיתולוגיה המצרית, האלה תאורת, שתפקידה היה להגן על ההיריון, הייתה בעלת ראש-היפופוטם. הסיבה לכך הייתה נעוצה בכך שנשות מצרים העתיקה הכירו באגרסיביות שמגלות נקבות ההיפופוטם כלפי אלו התוקפים את גוריהן. ההיפופוטם ידוע להיסטוריונים מאז התקופה הקלאסית. ההיסטוריון היווני הרודוטוס תיאר את ההיפופוטם בספרו "היסטוריה" שנכתב בשנת 440 לפני הספירה לערך. ההיסטוריון הרומאי פליניוס הזקן כתב אודות ההיפופוטם באנציקלופדיה שערך, תולדות הטבע, שנכתבה בשנת 77 לספירה לערך. החקלאות בחלקים ניכרים באפריקה עודה פרימיטיבית והשקיית הגידולים בשדות אינה ממוכנת אלא תלויה בגשם ובמקורות המים, קרי אגמים ונהרות. זו גם הסיבה שתושבי מזרח אפריקה נוהגים לעבד את אדמתם ליד אותם מקווי המים שבהם גם מצוי ההיפופוטם. שדות התירס ושאר הגידולים אהודים על ההיפופוטם ובמקום לחפש מקום מרעה טבעי, הרי עליו רק לשוטט בנחלתו ולמצוא מזון ככל שיוכל להכניס לקיבתו. אולם, נוהג זה של ההיפופוטם הופך אותו לאויב של החקלאי האפריקני; לא בשל כמות המזון הרבה שהוא אוכל אלא משום שבהולכו בשדה, רומס הוא את כל הצומח עליו חלף וממיט אסון על החקלאי. עקב כך הפך ההיפופוטם לאויבם המושבע של הכפריים באפריקה ובשל מידתו הגדולה ותכונותיו הרגזניות נעשה גם לאחד מקוטלי האדם העיקריים בעולם. מדי שנה נהרגים אלפי בני אדם שמנסים להרחיקו ולגרשו משדותיהם. בשל זעמו ומנהגי שמירת נחלתו, ההיפופוטם אץ אל עבר הכפריים ורומס אותם. האדם צד את ההיפופוטם גם בשל הניבים הגדולים, המשמשים ליצור מוצרי נוי. גם בעורו העבה נעשה שימוש ובשרו משמש למאכל. כדי לצודו משתמשים הכפריים המקומיים בצלצלים וגם במחפורות בקרקע אליהן נופל ההיפופוטם ונלכד בהן. גני חיות ממוזער\|שמאל\|220px\|עטיפת השיר "The Hippopotamus Polka", שנכתב לכבוד ההיפופוטם אובייש (צילם נפוליאון סרוני) שמאל\|ממוזער\|240px\|פסל חרס מצרי עתיק בדמות היפופוטם. ההיפופוטם הוא חיה פופולרית בגני חיות רבים. ההיפופוטם הראשון שחי בגן חיות מודרני היה היפופוטם בשם אובייש (Obaysch) שהגיע לגן החיות של לונדון ב-25 במאי 1850. הוא היה לאטרקציה פופולרית, וכ-10,000 מבקרים ביום הגיעו לצפות בו. ההיפופוטם מיטיב להתרבות בשביה. שיעור הרבייה של ההיפופוטמים בשבייה נמוך מזה שבסביבתם הטבעית, אולם עובדה זו מיוחסת לכך שגני החיות מעוניינים להגביל את מספר ההיפופוטמים שחיים בהם לכדי מספר מצומצם, שכן הם גדולים מאוד והחזקתם יקרה. כיום, מספר ההיפופוטמים שחיים בגני חיות גדול דיו ושיתוף פעולה בין גני החיות יכול, באופן עקרוני, לשמור על מגוון גנטי ללא הבאת פרטים חדשים מן הבר. חלקתו של ההיפופוטם בגני חיות כללה בדרך-כלל בריכת מים ופיסת דשא. בשנות ה-80 של המאה ה-20, מתכנני גני חיות ניסו לשקף את בית הגידול הטבעי של ההיפופוטם בחלקות שהוקדשו לו. המקרה הידוע ביותר של ניסיון שכזה הוא ה"היפוקווריום" (הלחם של היפופוטם ואקווריום) בגן החיות של טולידו שבאוהיו, שהכיל למעלה מ-1,350 מטרים מעוקבים של מים שנועדו להיפופוטמים. ב-1987, הצליחו חוקרים להסריט בפעם הראשונה לידה תת-ימית של היפופוטם בהיפוקווריום שבטולידו, בדומה לתהליך המתרחש בטבע. מיצג זה היה כה פופולרי, עד כי גן החיות של טולידו הכליל היפופוטמים בלוגו שלו. בתרבות ההיפופוטם היה ידוע ליוונים ולרומאים כ"בהמת הנילוס". היפופוטם אדום ייצג את האל המצרי העתיק סת, כאשר ירך החיה היא הרגל בצורת פאלוס של סת שממנו זורם הנילוס, סמל לפוריות. גם בת זוגו של סת, האלה Tawaret, הוצגה כהיפופוטם בחלקה וכך גם האלה אמות, זוללת גוויות הרשעים. הבהמות שמופיע בספר איוב פרק מ' פס' ט"ו–כ"ד, גם הוא היפופוטם לפי אחת הפרשנויות. ב-1850 הובא היפופוטם בן שנה שנלכד על אי בנילוס הלבן, ממצרים לגן החיות של לונדון. ההיפופוטם שכונה אובייש (Obaysch), על שם האי בו נלכד, היה ההיפופוטם הראשון שחי בבריטניה מאז הפרהיסטוריה (לפני עידן הקרח חי בבריטניה ההיפופוטם האירופאי (Hippopotamus antiquus) והראשון באירופה מאז האימפריה הרומית. אובייש יצר סנסציה בלונדון ומשך לגן כ-10,000 מבקרים מדי יום וגרם לגל של מסחר בחפצים הנושאים את דמותו ולכתיבת השיר "פולקת ההיפופוטם" (The Hippopotamus Polka). מאז היו ההיפופוטמים לחיות פופולריות בתרבות המערב בשל מבנה גופם העגלגל שמשווה להם דמות קומית. כך, היפופוטם בשם "הוברטה" (Huberta) הגיעה לתודעת הקהל בדרום אפריקה לאחר שב-1928 יצאה למסע בן שלוש שנים, במהלכו גמאה כ-1,600 קילומטרים. גם סיפורם של אואן ומזאי (Owen and Mzee), גור היפופוטם וצב בא בימים בהתאמה שפיתחו קשר אינטימי ומיוחד במינו, שעשעו אנשים שקנו ספרי היפופוטמים, חפצים הנושאים את דמותם, ובובות היפופוטמים. היפופוטמים מוזכרים גם בשיר חג המולד "I Want a Hippopotamus for Christmas" (אני רוצה היפופוטם לחג המולד), להיט שנכתב בשנת 1953 והפך את גאיילה פיבי (Gayla Peevey) בת העשר לכוכבת. הם אפילו נתנו השראה למשחק לוח פופולרי "היפופוטמים רעבים" (Hungry Hungry Hippos), ול"שיר ההיפופוטם" (הידוע גם כ"בוץ, בוץ, בוץ נהדר") בביצוע צמד הקומיקאים האנגלי "פלאנדרס וסוואן" (Flanders and Swann). היפופוטמים שימשו גם כדמויות בסרטים מצוירים שבהם נעשה שימוש בגופם הקצר והשמנמן כאפקט משעשע. בסרט פנטסיה של חברת וולט דיסני מופיעה היפופוטם כרקדנית בלט כשהיא רוקדת לצלילי הבלט מחול השעות מתוך האופרה לה ג'וקונדה של המלחין האיטלקי אמילקארה פונקיילי. דמויות היפופוטם נוספות המופיעות בסרטים מצוירים כוללות את פטר פוטאמוס של האנה-ברברה, הספר וסדרת הטלוויזיה "ג'ורג' ומרתה", ואת "פלאביו ומריטה", זוג היפופוטמים עשירים בסדרת האנימציה אנימניאקס. ב-1988 נוצרו דמויות ההיפופוטם "Happy Hippoes" (היפוס מאושרים) על ידי המעצב הצרפתי אנדרה רוש (Andre Roche) המתגורר במינכן, כדי להטמין אותן בביצי קינדר של חברת השוקולד האיטלקית פררו. דמויות אלו לא היו תוקפניות או עצלות כהיפופוטמים אמיתיים אלא חביבות ומלאות חיים, וזכו להצלחה רבה. לכן הן הופיעו שוב במוצרים אחרים של החברה בשנים שבאו אחר כך, והפופולריות שלהם בעולם התגברה. חברת נינטנדו הוציאה לאור משחקי גיים בוי בשנים 2001 ו-2007 המבוססים על הרפתקאותיהם. פתיחת ההיפופוטמוס היא פתיחת שחמט בטוחה ובלתי הרפתקנית. קישורים חיצוניים Are Hippos OP? – סרטון הסבר על ההיפופוטם הערות שוליים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:היפופוטמיים קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים שנכחדו קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם קטגוריה:בעלי חיים בביצות אפריקה קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים קטגוריה:טנזניה: יונקים קטגוריה:קניה: יונקים קטגוריה:הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו: יונקים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758 קטגוריה:פאונת מים מתוקים באפריקה שמדרום לסהרה	2024-10-19T21:09:09
היפופוטמיים	ממוזער\|היפופוטם אנתיקוס היפופוטמיים (לעיתים גם בהמותיים; שם מדעי: Hippopotamidae) היא משפחה של יונקים שוכני מים מהסדרה מכפילי פרסה. כיום נותרו במשפחה זו שני מינים, שניהם בסוגים נפרדים. הבדלים בין שני המינים במשפחה גדולים בהשוואה ליונקים אחרים. בעוד ההיפופוטם המצוי יכול להגיע למשקל 1,800 ק"ג, קרובו והקטן יותר - היפו גמדי מגיע למשקל ממוצע של 250 ק"ג. שני המינים מצויים בסכנת הכחדה. בעבר הייתה המשפחה נפוצה באפריקה, מדרום לסהרה ובאזור נהר הנילוס, בארץ ישראל ואף במדגסקר. מאובנים של המשפחה תוארכו מסוף המיוקן לסוף הפליסטוקן ונמצאו באירופה, באסיה ובאפריקה. שני המינים הקיימים חיים רק במקווי מים באפריקה. אנטומיה מבנה הגוף דומה, הם בעלי ראש גדול ממדים וחוטם רחב, גוף מעוגל וחביתי, רגליים קצרות ועבות, הזנבות קצרים ושעירים בקצותיהם. העור עבה וכמעט מחוסר שיער, מורכב משכבת שומן עבה, מפריש חומר ורדרד ושמנוני - "זיעת דם", העוזר הן בהגנה מאור השמש והן כחומר מבודד מים. פיהם רחב ועגול. הנחיריים והעיניים הם בקדמת הגולגולת, כך שאיברים אלו יימצאו מחוץ למים בשעה ששאר הגוף מכוסה מים, הנחיריים נסגרים ונאטמים בעת כניסת הראש למים. הגולגולת גדולה ולעומתה קופסת המוח קטנה. אצבעות הרגליים אינן מחוברות, וכל הארבע מתפקדות ומחזיקות את משקל הגוף, אולם רק הפרק הקדמי של כל אצבע נוגע בקרקע, יתרת הרגל צמודה ברקמת חיבור. האצבעות הצדדיות מפותחות כאלו שבמרכז. הבטן מידלדלת סנטימטרים ספורים מעל הקרקע. בקיבה שלושה חדרים אך היא אינה מעלה גירה. לנקבות שתי פטמות. התנהגות ההיפופוטם המצוי הוא יצור חברותי החי בעדרים של עד 40 פרטים. הם אמפיביים ושחיינים מעולים, מבלים את רוב שעות היום בתוך המים, ובערב יוצאים לחפש צמחייה מזינה. הם ניזונים אף מצמחייה מימית שאליה הם מגיעים בצלילה. אזורי המחיה המשמשים להם לאגירה וחיפוש מזון, מרוחקים מספר קילומטרים מהמקום בו הם מבלים את שעות היום. במהלך "טיולים" אלו של חיפוש מזון עלולים הבהמות להרוס אדמות מרעה ויבולים רבים. ההיפו הגמדיים חברותיים פחות ונמצאים בעיקר באזורים מיוערים. מיון סוג Trilobophorous - נכחד תת-משפחה Hippopotaminae סוג ארכאופוטם (Archaeopotamus) - נכחד סוג היפו (Choeropsis) סוג הקספרוטודון (Hexaprotodon) - נכחד סוג היפופוטם (Hippopotamus) סוג Saotherium - נכחד תת-משפחה Kenyapotaminae - נכחדה סוג קניהפוטם (Kenyapotamus) סוג Palaeopotamus קישורים חיצוניים * קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי קטגוריה:דמויי היפופוטם קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821	2024-07-15T12:35:24
היפופוטם ננסי	ממוזער\|שמאל\|230px\|גולגולת של היפו ננסי ממוזער\|230px\|היפו ננסי מפהק ומציג את שיניו ממוזער\|230px\|היפו ננסי ברעייה 240px\|ממוזער\|230px\|גור היפו ננסי בגן חיות. ממוזער\|230px\|היפו ננסי מהלך בגן חיות ברומא. ממוזער\|230px\|היפו ננסי שותה מהמים בגן חיות במלבורן. ממוזער\|230px\|גור היפו ננסי עומד ליד הורה בגן חיות בהלבה, צ'כיה. ממוזער\|230px\|היפופוטם ננסי צולל במיאמי. ממוזער\|230px\|יער טיואי (Tiwai) שבסיירה לאון, מקום משכנה של אוכלוסיית היפו קטנה. היפופוטם ננסי או היפו ננסי (שם מדעי: Choeropsis liberiensis נקרא גם Hexaprotodon liberiensis; השם העברי התקני: בהמות ננסי) הוא יונק גדול ממשפחת ההיפופוטמיים, אנדמי ליערות ולביצות במערב אפריקה. אוכלוסיית ההיפו הננסי הגדולה ביותר נמצאת בליבריה, ומכאן שמו המדעי הספציפי ("liberiensis"). הוא אחד משני המינים החיים במשפחת ההיפופוטמיים, לצד ההיפופוטם ("בהמות היאור") הגדול ממנו פי כמה. מכונה לעיתים בטעות היפופוטם גמדי אף שהמונח "גמד" מתייחס למין שעבר גמדות איים. ההיפו הננסי מותאם היטב לחיים ביבשה, אך בדומה לקרובו הענק, הוא מימי-למחצה, כלומר מסתמך על קרבה למקור מים על מנת לשמור על לחות עורו ועל קור גופו. התנהגויות מסוימות, כמו הזדווגות והמלטת גורים, עשויות להתרחש במים או ביבשה. ההיפו הננסי הוא בעל חיים מתבודד, פעיל לילה, צמחוני, וניזון משרכים, צמחים דו-פסיגיים, עשבים או פירות שנקרים בדרכו ביער. בהיותו נדיר למדי ופעיל לילה, ההיפו הננסי הוא בעל חיים שקשה ללוכדו בבר. עד המאה ה-19 הוא לא היה ידוע מחוץ למערב אפריקה. במאה ה-20 הובאו ההיפו הראשונים לגני חיות. ההיפו מתרבה היטב בשבי, ולכן מרבית המחקר אודותיו נעשה בגני חיות. בבר, לעומת זאת, מצבו של ההיפו פחות טוב: איגוד השימור העולמי (IUCN) מעריך כי בטבע נשארו פחות מ-3,000 פרטים. האיום העיקרי על אוכלוסיות ההיפו הוא אובדן בתי גידול, שכן היערות מבוראים במהירות, ושטחם מוסב לטובת הקמת חוות. איומים משניים יותר מגיעים מצדם של ציידים, טורפים טבעיים ומלחמות האדם. מיון ואבולוציה ההיפו הננסי הוא חבר במשפחת ההיפופוטמיים, שם הוא ממוין תחת הסוג היפו (Choeropsis) ("דמוי חזיר"). בעבר הוא סווג תחת הסוג הקספרוטודון (Hexaprotodon), שמשמעות שמו: שש שיניים קדמיות. אחד מהמינים הקרובים להיפו הננסי הוא ההיפו המלגשי הננסי, שנכחד לאחרונה במונחים גאולוגיים. כפי הנראה, ההיפו המלגשי הננסי דמה בהתנהגותו היבשתית להיפו הגמדי שחי כיום. הוא העדיף את הרמות המיוערות של מדגסקר על פני הנהרות הפתוחים. ההיפו המלגשי הננסי נכחד כפי הנראה באלף השנים האחרונות. הטקסונומיה של הסוג של ההיפו הננסי השתנתה ככל שהבנת בעל החיים התפתחה. סמואל ג'ורג' מורטון קיטלג את המין בהתחלה בתור Hippipotamus minor (מילולית: היפופוטם קטן), אולם מאוחר יותר החליט כי ההיפופוטם וההיפו הננסי שונים מספיק על מנת לסווגם תחת סוגים שונים, ולכן טבע את שם הסוג היפו (Choeropsis). ב-1977, קורינדון הציע כי ההיפו הננסי קרוב להיפופוטמיים הנכחדים שסווגו תחת הסוג הקספרוטודון, שרובם היו אנדמיים ליבשת אסיה. טענה זו הייתה מוסכמת על הכל, עד שז'אן רנו בואסרי פרסם ב-2005 מחקר שהתבסס על בחינה מעמיקה של הפילוגנטיקה של משפחת ההיפופוטמיים, ושעל פיו ההיפו הננסי אינו שייך לסוג הקספרוטודון; במקום זאת, הוא הציע לסווג אותו תחת סוג "עצמאי", וכך הסוג Choeropsis הושב על כנו. מכל מקום, טענה מוסכמת היא שההיפו הננסי הוא המין היחיד בסוגו שחי בימינו, בין אם זה הקספרוטודון ובין אם זה היפו. ככל הנראה ההיפו הוא מין קדום יחסית למשפחתו ובעל מאפיינים שדמו לאנתרקותריום הנכחד. תת-המין הניגרי ההיפו הננסי מתחלק לשני תת-מינים מוכרים: תת-המין הליברי, שהוא זה שידוע בימינו, ותת-המין הניגרי, שחי עד המאה ה-20 וכנראה נכחד. מכאן, ששמו המדעי המלא של ההיפו הננסי שאנו מכירים כיום הוא Choeropsis liberiensis liberiensis, ושמו המדעי של תת-המין הניגרי שנכחד הוא Choeropsis liberiensis heslopi. היפו ננסי ניגרי מעולם לא נחקר או נלכד בטבע. הפרטים שחיים בגני חיות הם כולם מתת-המין הליברי, והוא גם היחיד מבין שני תת-המינים שנחקר. ההיפו הננסי הניגרי היה נפוץ בדלתה של הנהר ניז'ר, ובמיוחד ליד העיר פורט הארקורט. הדיווח האחרון אודותיו נעוץ בשנות ה-40 של המאה ה-20, ונראה שמאז נכחד. תת-המין הניגרי חי במרחק של למעלה מ-1,800 קילומטרים ואזור מדברי שמפריד בין יערות מערב אפריקה. תת-המין הניגרי נקרא על שם איי. אר. פי הסלופ (I. R. P. Heslop), שטען בשנת 1945 כי ירה בהיפו ננסי באזור הדלתה של הנהר ניז'ר, ואסף מספר גולגולות. הוא העריך כי רק כ-30 פרטים חיו באותו אזור. הסלופ שלח ארבע גולגולות של היפו ננסיים למוזיאון הבריטי להיסטוריה של הטבע שבלונדון. אלו לא זכו להערכה מדעית עד שנת 1969, כאשר ג'י. בי קורבט (G. B. Corbet) סיווג אותן ככאלו השייכות לתת-מין נפרד, בהתבסס על שונויות עקביות בממדי הגולגולות. האוכלוסייה המקומית מודעת לכך שתת-מין זה חי בעבר באזור, ועם זאת הוא התיעוד שלו באזור דל. אבולוציה תהליך האבולוציה של ההיפופוטם הננסי נידון בדרך-כלל בהקשר של בן דודו ההיפופוטם. בעבר גרסה דעת המחקר כי שני המינים קרובים למשפחות החזיריים והפקאריים, אולם מחקר עדכני יותר מצביע על כך שהיפופוטמים קרובים יותר דווקא ללווייתנאים (סדרה הכוללת את הלווייתנים ואת הדולפינים). ההיפופוטמיים והלווייתנאים חלקו ככל הנראה אב-קדמון מימי למחצה, שהתפצל מאבותיו מכפילי הפרסה לפני כשישים מיליוני שנים. שישה מיליוני שנים לאחר מכן התפצלה שושלתו של אב-קדמון זה לשני ענפים. הענף הראשון התפתח ברבות הימים לסדרת הלווייתנאים, בעוד שהשני התפתח למשפחת האנתרקותריים (Anthracotheriidae), משפחת יצורים בעלי ארבע רגליים. חברי המשפחה שחיו בתחילת האאוקן דמו בצורתם החיצונית להיפופוטם בעל גוף צר וראש קטן. מסיבה זו, ניתן לומר שמשפחת ההיפופוטמיים "מקננת" בתוך משפחת האנתרקותריים. בעל החיים המוקדם ביותר שדמה להיפופוטם הוא הקניהפוטם, שחי באפריקה לפני 16 עד 8 מיליוני שנים. לפי חלקי השלדים של הקניהפוטמים שנמצאו, בעל חיים זה דמה בגודלו לזה של ההיפופוטם הננסי. ואולם, המשך שושלת המאובנים של ההיפופוטמים ידוע רק במעט ולפרקים. כפי הנראה, שושלות ההיפופוטמים המודרניים (ההיפופוטם וההיפו הננסי) התפצלו זו מזו לפני כשמונה מיליוני שנים. מבנה גוף ההיפו הננסי חולק את המאפיינים הכלליים עם ההיפופוטם. ארבע הרגליים שלו קצרות. בכל כף-רגל ארבע אצבעות. גופו חסון. גובהו של ההיפו הננסי הוא כמחצית מגובהו של ההיפופוטם, ומשקלו - פחות מרבע ממשקלו של בן דודו. גובה כתפיו נע בין 75 ל-83 סנטימטרים, אורכו בין 150 ל-177 סנטימטרים, ומשקלו - בין 180 ל-275 קילוגרמים. משך חייו בשבי נע בין 30 ל-55 שנים, ובבר תוחלת חייהם כנראה נמוכה יותר. עורו שחור-ירקרק או חום, שהופך לאפור בתחתית הגוף. מבנה עורו דומה לזה של ההיפופוטם - שכבת דרמיס בעובי מספר סנטימטרים, ומעליה שכבת אפידרמיס דקה. בדומה להיפופוטם, עורם מפריש הפרשה דמוית זיעה, המשווה לעורו גוון ורדרד. הפרשה זו נקראת לעיתים "זיעת דם" (blood sweat), אף שהיא אינה זיעה או דם. נראה כי להפרשה זו, שהיא אלקלית ביסודה, יש סגולות אנטיספטיות, וייתכן אף כי היא מסננת את קרינת השמש. עורו של ההיפו מתייבש ונסדק במהירות, ולכן עליו להישאר בסמיכות גבוהה למקור מים. שלדו של ההיפו הננסי צנום יותר מזה של ההיפופוטם, כלומר עצמותיו דקות יותר ביחס לגודל גופו. גבו של ההיפו הננסי אינו מקביל לקרקע, כאצל ההיפופוטם, ובמקום זאת הוא נוטה בקדמתו מטה. זוהי כנראה אדפטציה מבנית שנועדה לאפשר מעבר נוח יותר דרך צמחיית יער עבותה. ביחס לגופו, רגליו וצווארו של ההיפו הננסי ארוכים יותר, וראשו קטן יותר. ארובות עיניו ונחיריו בולטים פחות, כיוון שהוא מבלה חלק פחוּת יותר מזמנו מתחת לפני המים. שם ארובות עיניים ונחיריים ארוכים מסייעים בראייה ובנשימה. כפות רגליו צרות יותר, אצבעות רגליו מפוזרות יותר, וביניהן קרומי שחייה מפותחים פחות. התאמות אלו מסייעות להיפו ללכת על אדמות היער. אוזניו ונחיריו מכוסים בשסתומים שריריים חזקים, על מנת לסייע לו בזמן הצלילה במים. מבנה גופו של ההיפו הננסי ממקם אותו באמצע שבין ההיפופוטם ובין מכפילי הפרסה מבחינת אורח חייו - יבשתי יותר מזה של הראשון, אך מימי יותר מזה של האחרונים. מסיבה זו, בגופו ניתן למצוא התאמות (אדפטציות) רבות, חלקן מסייעות לו ביבשה, וחלקן - במים. התנהגות סט ההתנהגויות של ההיפו הננסי שונה מזה של ההיפופוטם. חלק ניכר ממנו מזכיר יותר את סט ההתנהגויות של הטפיר דווקא, כנראה בשל אבולוציה מתכנסת. בעוד שההיפופוטם הוא בעל חיים חברתי, ההיפו הננסי מעדיף להתבודד או לחיות בקבוצות קטנות, שכוללות לרוב את בן או בת הזוג ואת הצאצא. שטח המחיה של הזכרים מוערך בכ-1.85 קילומטרים רבועים, ושל הנקבות - 0.4 עד 0.6 קילומטרים רבועים. במרבית שעות היום ההיפו הננסי חבוי במימי נחלים או נהרות. הוא ינוח באותו המקום במשך מספר ימים רצופים, ואז יעבור למקום אחר. ידוע כי חלק מן ההיפו הננסיים עושים שימוש במאורות ובמחילות שנמצאות בגדות נהרות. לא ידוע מי חופר את אותן מאורות, ואם להיפו הננסי יש חלק בחפירתן. היפו ננסי מעולם לא נצפה חופר מחילה, אולם מכפילי פרסה אחרים, כמו חזירי יבלות, נוהגים לחפור מחילות. כמו ההיפופוטם, ההיפו הננסי מגיח מן המים בשעות בין הערביים על מנת לאכול. בזמן חיפוש האוכל, ההיפו יטייל בצמחיית יער עבותה, וידאג לסמן את נתיב הליכתו בשתן שיפוזר על ידי נפנוף נמרץ בזנבו. ההיפו הננסי תר אחר מזונו במשך כשש שעות ביום. זהו בעל חיים אוכל עשבים. הוא כמעט ואינו ניזון מצמחייה מימית, ורק לעיתים נדירות יאכל דשא, כיוון שזה אינו נפוץ ביערות הצפופים שבהם הוא חי. תזונתו מורכבת בעיקר משרכים, מצמחים דו-פסיגיים, ומפירות שנשרו לרצפת היער. ההיפו הננסי תועד בזמן אכילת מספר רב של מיני צמחים, ולכן נראה כי הוא אינו בררן בכל הקשור למזונו. רבייה נהגי הרבייה של ההיפו הננסי בסביבת המחיה הטבעית שלו מעולם לא נחקרו, וייתכן כי תנאי המחיה המלאכותיים שבסביבת השבי גורמים לשוני בין נהגי הרבייה בסביבה הטבעית ובגני החיות. ההיפו הננסי מגיע לבגרות מינית בגיל שלוש עד חמש שנים. מחזור הייחום של נקבות ההיפו הוא בן 35.5 ימים בממוצע, כאשר הייחום עצמו נמשך בין יום ליומיים. בגני חיות ההיפו הננסי הוא מונוגמי. זוגות ההיפו יזדווגו פעם אחת עד ארבע פעמים במהלך תקופת ייחום אחת. בשבי, נקבות ההיפו המליטו גורים בכל חודשי השנה. משך תקופת ההיריון נע בין 180 ל-210 ימים, ובסופו מומלט על-פי רוב גור יחיד. לעיתים תמליט הנקבה זוג תאומים. בשונה מההיפופוטם, ההיפו הננסי עשוי להזדווג ולהמליט את צאצאיו גם ביבשה וגם במים. הצאצאים יכולים לשחות כמעט מידית מרגע לידתם. ברגע לידתם משקלם של הצאצאים נע בין 4.5 ל-6.2 קילוגרמים, כאשר הזכרים כבדים מהנקבות ברבע קילוגרם בממוצע. גורי ההיפו נמצאים בקרבת אמם, שמגנה עליהם מטורפים ומהשמש. הם נגמלים סופית מיניקה בגיל שישה עד שמונה חודשים, ומעט לפני כן הם מפסיקים ללוות את אמם למים כשהיא תרה אחר מזון. תפוצה רובם הגדול של ההיפו הננסיים חיים בליבריה. אוכלוסיות קטנות יותר נמצאות בחוף השנהב, בגינאה ובסיירה לאון. תפוצתו של ההיפו מצומצמת ממילא, ולכן לא הצטמצמה משמעותית בעת החדשה, אולם היא בלתי-רציפה, ועובדה זו עומדת לו לרועץ במירוץ ההישרדות. ההיפו חי אך ורק ליד נהרות שעוברים דרך יערות. הוא חי בנוחות ביבשה ובמים, ישן על היבשה אך נרגע ונח בתוך המים. למרות האופי המיימי הוא שחיין גרוע ולא יתרחק מאוד מהיבשה. אוכלוסיות ההיפו הננסי בליבריה פזורות ביערות הרבים שבמדינה, כשהגדולה מביניהן חיה באזור המוגן הגדול במדינה, הפארק הלאומי סאפו. חקירת האוכלוסיות הללו הייתה מסובכת בשל סכסוכים אזרחיים, בהם שתי מלחמות האזרחים שהתרחשו במדינה (1989–1996, 1999–2003). בחוף השנהב ההיפו נפוץ במספר יערות, בהם אלו שנמצאים בפארק הלאומי טאי. בגינאה חי ההיפו בשמורת "דה זיאמה" (de Ziama) שנמצאת על הגבול עם ליבריה. בסיירה לאון חיות מספר אוכלוסיות קטנות - ביער גולה, סמוך לנהר המואה ובהרי לומה. שימור ב-1993 איגוד השימור העולמי אמד את גודל אוכלוסייתו העולמית של ההיפו הננסי בכ-2,000 עד 3,000 פרטים בבר, כשרובם חיים בליבריה. תת-האוכלוסייה הקטנה ביותר, זו שחיה בסיירה לאון, נאמדה באותו זמן בכ-100 פרטים בלבד. ב-2006 העריך איגוד השימור העולמי כי מצבו של ההיפו הננסי הורע בשל התנאים המידרדרים בליבריה, ובעיקר אובדן בתי גידול. האיום הגדול ביותר הנשקף לאוכלוסיות ההיפו הננסי הוא אובדן בתי גידול. היערות שבהם הוא חי היו נתונים לבירוא משמעותי, שנועד לנצל את השטחים לטובת התיישבות וחקלאות. הצטמצמות היערות הביאה, ועודנה מביאה, לפיצול האוכלוסיות, שבתורו הביא להקטנת המגוון הגנטי באוכלוסיות. בצד זה, הם אינם נתונים לציד רחב ממדים בשל ביישנותם ונטייתם להתבודד. על בשרם נאמר שהוא איכותי, בדומה לזה של חזיר בר. בשונה מההיפופוטם, לשיניו של ההיפו הננסי אין כל ערך מסחרי. לפרטים הבוגרים אין טורפים טבעיים משמעותיים, אולם לעיתים נטרף בידי נמרים, פיתונים ותנינים כשישנם גם שבטים הצדים אותו בטבע. להגנה ההיפו יכול להתנפל על טורפיו עם לסתותיו, לברוח או לצלול מתחת למים. היפו ננסי בניגוד להיפופוטם המצוי אינו מסוכן כמעט לבני אדם, אף שנשיכות מלסתותיו עדיין יכולות לגרום לפצעים קשים. ההיפו הננסי מתרבה היטב בשבי. מספר הגורים שנולדו בשבי הכפיל את עצמו בין השנים 1970 ו-1991. בהתאם, הישרדותו של המין בשבי ודאית יותר מהישרדותו בבר. תוחלת חייו בשבי נעה בין 42 ל-55 שנים, יותר מתוחלת החיים המשוערת בסביבה הטבעית. מצב השימור שלו מוגדר על ידי איגוד השימור העולמי (IUCN) כ"בסכנת הכחדה", והוא נכלל בנספח השני של אמנת וושינגטון לחיות מוגנות (CITES). בהיסטוריה ובתרבות האנושית בשונה מההיפופוטם, הידוע לאירופאים למן התקופה הקלאסית, ההיפו הננסי היה ידוע רק בתחום תפוצתו שבמערב אפריקה עד המאה ה-19. בשל היותו פעיל לילה שחי ביערות, גם תושבי מערב אפריקה לא הכירוהו היטב. בליבריה הוא היה מכונה "פרת מים". דו"חות מוקדמים זיהו אותו שלא כהלכה כחזיר בר. מספר גולגולות של המין נשלחו לחוקר הטבע האמריקאי סמואל מורטון, במהלך שהותו במונרוביה, בירת ליבריה. ב-1843 תיאר מורטון לראשונה את המין. בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 בוצע מחקר נרחב של הפאונה הליברית על ידי ד"ר יוהאן בוטיקופר. במהלך מחקר זה נאסף לראשונה היפו ננסי שלם. הוא נלקח למוזיאון הטבע שבליידן, הולנד. היפו הננסי הובא לאירופה לראשונה בשנת 1873, אחרי שנלכד בסיירה לאון על ידי איש השירות הקולוניאלי הבריטי, אולם הוא מת זמן קצר לאחר הגעתו. פרטים נוספים הובאו לאירופה בהצלחה ב-1911. הם נשלחו באוניות לגרמניה, ומשם לגן החיות של ברונקס שבניו יורק. ב-1927, הארווי פיירסטון העניק לנשיא ארצות הברית קלווין קולידג' מתנה בדמות היפו ננסי שענה לשם בילי. קולידג' העביר את המתנה לפארק הזואולוגי הלאומי של הסמית'סוניאן. לפי גן החיות, בילי הוא אביהם הקדום של מרבית ההיפו הננסיים החיים בגני החיות בארצות הברית. מספר אגדות עם נקשרו אודות ההיפו הננסיים. לפי אחת מהן, ההיפו הננסיים נושאים יהלום מבריק בפיהם, וזה מאיר להם את דרכם באפלת היער בשעות החשיכה. בשעות היום ההיפו הננסי מחביא את היהלום במקום מסתור, ולכן לציידים מומלץ ללכוד את ההיפו בשעות הליל, יחד עם יהלומו. תושבי כפרים מקומיים באפריקה האמינו כי גורי ההיפו הננסי לא יונקים חלב מאמם, אלא מלקקים את עורה. קישורים חיצוניים סרט של היפו ננסי, BBC News היפו ננסיים שורדים שתי מלחמות אזרחים, החברה הזואולוגית של לונדון הערות שוליים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי סמואל ג'ורג' מורטון קטגוריה:היפופוטמיים קטגוריה:חוף השנהב: יונקים קטגוריה:ליבריה: יונקים קטגוריה:גינאה: יונקים קטגוריה:סיירה לאון: יונקים קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:פאונת מים מתוקים במרכז אפריקה קטגוריה:פאונת מים מתוקים במערב אפריקה קטגוריה:יונקים ביערות הגשם האפריקאים קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1849	2023-10-19T04:54:47
אטום	שמאל\|ממוזער\|250px\|הדמיה של אטום הליום וסדרי הגודל. הכתם האפור הוא ענן ההסתברות להימצאות האלקטרונים, ובמרכז בסגול גרעין האטום. רוב הנפח שאנו חשים הוא למעשה ריק. שמאל\|ממוזער\|250px\|אטומים של זהב במיקרוסקופ מִנהור סורק. הפסים הכהים בתמונה נובעים מהחיתוך של גביש הזהב לצורך הסריקה, הגורם לסידור מחדש של פני השטח. האָטוֹם (ביוונית: ἄτομος, "אָ֫טוֹמוֹס"), שפירושו "אינו ניתן לחיתוך" – "א" (לא ניתן/לא אפשרי) "טומי" (חתך/חיתוך) – הוא המערך החלקיקי הקטן ביותר שמטענו החשמלי הכולל הוא אפס, והמאפיין יסוד כימי ומבדיל אותו מיסודות כימיים אחרים. הוא מורכב מחלקיקים קטנים יותר שאינם מיוחדים לו אלא נמצאים במערכים שונים בכל היסודות הכימיים. המונח "אטום" נטבע במאה ה-5 לפנה"ס על ידי הפילוסוף היווני דמוקריטוס, ששיער את קיומו של חלקיק שאינו בר חלוקה. בתחילת המאה ה-19 השתמש ג'ון דלטון בהשערה זו על מנת להסביר מדוע יסודות מגיבים ביניהם תמיד ביחסים כמותיים קבועים של מספרים שלמים. מאוחר יותר, בשנת 1897 גילה ג'יי ג'יי תומסון את האלקטרון והסיק כי הוא חלקיק המשותף לכל היסודות הכימיים. מכאן התברר כי היסודות ניתנים לחלוקה למרכיבים יסודיים יותר ולכן אינם ראויים לשם "אטום" במובנו המקורי. מכל מקום, השם "אטום" ממשיך לשמש ככינוי למערך החלקיקי הקטן ביותר של יסוד, מבלי לפקפק באפשרות קיומם של חלקיקי יסוד שבאמת אינם ניתנים לחלוקה, כהשערת דמוקריטוס. רוב האטומים בטבע נמצאים בתצורה מולקולרית, כלומר במבנים המכילים שניים או יותר אטומים הקשורים זה לזה בקשר כימי. כל יסוד בטבע מאופיין באטומים שכולם בעלי מספר פרוטונים מסוים המיוחד לאותו יסוד. מספר זה מכונה המספר האטומי. בטבלה המחזורית של דמיטרי מנדלייב רשומים היסודות השונים בסדר עולה לפי המספר האטומי שלהם, והם מסומנים בסימון מקוצר של אותיות לטיניות המיוחד לכל יסוד כימי. לדוגמה: C עבור אטום פחמן, ו-Al עבור אטום אלומיניום. אטום שנגרעו ממנו או נוספו לו אלקטרונים כך שמטענו החשמלי שונה מאפס, נקרא יון. איזוטופים הם אטומים בעלי אותו מספר אטומי אך נבדלים במספר הנייטרונים שבגרעיניהם (מספר האלקטרונים והפרוטונים באיזוטופים שונים של אותו אטום זהה). המדע העוסק בתכונות מערכי האלקטרונים באטום נקרא פיזיקה אטומית. הכימיה עוסקת בקשרים שבין אטומים. פיזיקה גרעינית עוסקת במבנה גרעין האטום ובתגובות גרעיניות, למשל פצצה גרעינית. גודלו של אטום נע בין 62 פיקו-מטר (מיליונית של מיליונית מטר) עבור אטום הליום ל-500 פיקו-מטר עבור אטום צסיום. אטומים הם קטנים מכדי לראותם בעין, אך ישנו אטום אחד סטרונציום שכן הצליחו לצלם עקב הרדיוס הגדול שלו, כמו כן קיימים מיקרוסקופים בעלי כושר הבחנה גבוה מספיק כדי להבחין בהם, למשל מיקרוסקופ מִנהור סורק, ואחרים המסוגלים לזהות את סוג האטום. מבנה האטום האטום מורכב מגרעין קטן וכבד, שמסתו כ-99.98% מהמסה הכללית וגודלו כאחד חלקי מאה אלף מהגודל הכולל של האטום. האטום לרוב נייטרלי. מסביב לגרעין מצויים האלקטרונים, המרוכזים באזורים דמויי קליפות סביב הגרעין, וטעונים שלילית. מבנה האלקטרונים באטום שמאל\|ממוזער\|250px\|הדמיה של חמשת האורביטלים הראשונים באטום מבנה האלקטרונים באטום קובע את תכונותיו הכימיות, כלומר את הנטייה שלו להיקשר לאטומים אחרים ולמולקולות. כיום אין מייחסים לאלקטרונים מסלולים היקפיים קבועים. על פי המודל העכשווי, הנובע מתורת הקוונטים לא ניתן לייחס לאלקטרון מיקום ומסלול מדויקים. במקום זאת מוגדר עבור כל אלקטרון אורביטל שהוא פונקציית גל המגדירה עבור כל אלקטרון נפח בעל צורה מוגדרת שבה קיימת ההסתברות הרבה ביותר להימצאותו. על פי רוב תוחמים את האורביטל כנפח שבו, על פי פונקציית ההסתברות, יימצא האלקטרון במשך כ-90% מהזמן. כל אורביטל יכול לאכלס עד שני אלקטרונים, כל אלקטרון בעל ספין הופכי. האורביטלים עצמם מסודרים ברמות אנרגיה שונות, כאשר כל רמה מכילה מספר שונה של אורביטלים, על פי סדר מסוים. מצב אלקטרוני יציב של אטום (אוקטט) נחשב למצב שבו סידור האלקטרונים דומה לזה הקיים בגזים אצילים במצב נייטרלי, שהוא מצב בו האורביטל החיצוני מלא במקסימום האלקטרונים שהוא יכול להכיל. כל אטום שאינו במצב זה נוטה להגיע אליו באמצעות קליטה או שחרור אלקטרונים, מהאורביטל הגבוה ביותר, וכך הוא הופך ליון. נטייה זו מסבירה את הקשרים הכימיים האפשריים בין יסודות, ואת תכונותיהם. בקשרים כימיים משתתפים רק האלקטרונים באורביטלים החיצוניים ביותר. צורת האורביטלים יכולה להיות כדורית, אך גם אחרת, כמו שניתן לראות באיור. האלקטרונים קשורים לאטום באנרגיות שבין אלקטרון וולטים בודדים ועד אלפי אלקטרון וולט. מעברים של אלקטרונים בין רמות שונות של האטום יוצרות קרינה של אור נראה, כמו גם בתת-אדום, על-סגול וקרינת רנטגן. קרינת תת-אדום משמשת לזיהוי מולקולות באמצעות מעברים של אלקטרונים חיצוניים. האנרגיות הגבוהות הגורמות לקרינת רנטגן נובעות ממעברים של האלקטרונים הפנימיים ביותר באטומים כבדים, אלקטרונים אלו אינם משתתפים ביצירת קשרים כימיים ולכן המעברים שלהם משמשים לזיהוי אטומים הקשורים בקשר כימי. תיאור מבנה הקליפות שמאל\|ממוזער\|250px\|הטבלה המחזורית מחולקת על פי האורביטלים מבנה הקליפות נובע ממשוואת שרדינגר בתורת הקוונטים. זוהי משוואה דיפרנציאלית הקושרת בין פונקציית הגל של האלקטרונים, האנרגיה שלהם, והפוטנציאל הגרעיני (המשיכה החשמלית של הגרעין). הפתרונות של המשוואה בדידים, כאשר לכל פתרון מתאים מספר קליפה ומספר אורביטל. מספר הקליפה הוא שלם המתחיל מ-1, ומספר האורביטלים בכל קליפה שווה למספר הקליפה בריבוע. בכל אורביטל יכולים לשכון שני אלקטרונים, כך שבסך הכל, בקליפה n שוכנים עד 2n2 אלקטרונים. בנוסף, את האורביטלים נהוג לחלק לסוגים, על פי התנע הזוויתי של האלקטרונים בהם. האורביטלים מסומנים לפי הסדר: s, p, d, f. אורביטל s הוא בעל התנע הזוויתי והאנרגיה הנמוכים ביותר. אחריו p המכיל שלושה אורביטלים נפרדים ולכן 6 אלקטרונים. בטבלה המחזורית היסודות אשר האורביטל החיצוני שלהם הוא מסוג s נמצאים בשתי העמודות השמאליות, ואורביטלי p ב-6 העמודות הימניות. אורביטלי d מכילים עד 10 אלקטרונים והם מתכות המעבר, ו-f מכילים עד 14 אלקטרונים והם קבוצת הלנטנידים והאקטינידים. הגזים האצילים הם העמודה הימנית ביותר, שבה קליפת p מלאה, והם היסודות בעלי המבנה האלקטרוני היציב ביותר, והם אינם פעילים כימית. היסודות בעמודה הצמודה אליה ובעמודה השמאלית ביותר הם הפעילים ביותר מבחינה כימית כי מספיקה תוספת או גריעה של אלקטרון אחד כדי להפוך אותם ליציבים. מבנה הגרעין בגרעין האטום מצויים הפרוטונים (+) והנייטרונים (ללא מטען) (נקראים יחד נוקלאונים), שמסתם שווה בקירוב, וגדולה פי 1,840 בקירוב ממסת האלקטרון. סכום מספר הפרוטונים ומספר הנייטרונים משמש להגדרת מסתו האטומית של אטום. הפרוטונים טעונים חיובית והנייטרונים כשמם הם נייטרליים, ולכן הגרעין טעון חיובית. מסיבה זו פועל כוח חשמלי חזק ששואף לפרק את הגרעין, אך כנגדו פועל הכוח החזק אשר מושך את החלקיקים יחד. התורה בפיזיקה שמסבירה את הכוח החזק נקראת כרומודינמיקה קוונטית. הנייטרונים והפרוטונים עצמם בנויים כל אחד משלושה קוורקים, שהם חלקיקים יסודיים. הכוח החזק הוא גם זה שמחבר את הקוורקים בנוקלאונים. הנוקלאונים קשורים לגרעין באנרגיה גבוהה מאוד, של מיליוני אלקטרון וולט, ולכן כל תגובה גרעינית, כלומר שינוי בגרעין האטום, מלווה בשחרור או ספיגת אנרגיה רבה. תגובות כמו ביקוע גרעיני, שבו גרעין האטום מתפצל למספר גרעינים, או היתוך גרעיני שבו שני גרעינים מתחברים יחד לגרעין חדש, משחררות אנרגיה רבה שיכולה להיות מנוצלת לצורכי האדם כמו בתחנת כוח גרעינית, או כנגדו, כמו בפצצת ביקוע גרעיני ופצצת היתוך גרעיני. היסטוריה שמאל\|ממוזער\|200px\|מבנה אטום על-פי המודל הפלנטרי, שהופרך (לא בקנה מידה). את התאוריה הידועה הראשונה בדבר קיומם של אטומים (התורה האטומית) הגו הפילוסופים האטומיסטים ביוון העתיקה, בניסיון להסביר את מבנה החומר. על פי תורתם, מורכבים החומרים בטבע מחלקיקים זעירים, שלהם זיזים ושקעים המסוגלים להתחבר זה לזה (על-פי דמוקריטוס גם תכונות רוחניות היו מורכבות מאטומים). התאוריות בנוגע לאטומים בעת העתיקה לא נשענו על תצפיות של הטבע כי אם על הגות פילוסופית. במשך 2,000 שנים בקירוב, התורה האטומית לא זכתה לאותה הפופולריות לה זכתה תאוריית ארבעת היסודות המתחרה. תאוריה זו, לפיה החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות רציפים - אש, אוויר, מים ואדמה - קודמה על ידי הפילוסוף אריסטו במאה ה-4 לפנה"ס. בשנת 1803 הגה ג'ון דלטון את התאוריה המדעית הראשונה שמסבירה באמצעות אטומים תוצאות נסיוניות. בתגובות כימיות המגיבים נמצאים ביחסים משקליים קבועים, ודלטון הסביר זאת באמצעות השערה כי כל יסוד מורכב מסוג אחד של חלקיקים יסודיים, אשר חוברים יחד לתרכובות. דלטון תיאר את האטומים ככדורים חלקים בלתי ניתנים לחלוקה. ג'וזף ג'ון תומסון גילה כי מכל סוג של חומר נפלטים אלקטרונים זהים, והבין שבאטום יש אלקטרונים והוא אינו חלקיק יסודי, אלא בעל מבנה פנימי. הוא תיאר את מבנה האטום על פי מודל עוגת הצימוקים, שלפיו המטען החשמלי החיובי מפוזר בצורה הומוגנית באטום והאלקטרונים, חלקיקים בעלי מטען חשמלי נקודתי שלילי, "תקועים" בו כצימוקים בעוגה. בשנת 1911 פינו מודלים אלה את מקומם לטובת המודל הפלנטרי, בעקבות ניסוי רתרפורד. על פי המודל הפלנטרי האטום בנוי מגרעין, שבו מרוכזים פרוטונים (בעלי מטען חשמלי חיובי). מסביב לגרעין חגים ככוכבים בפלנטה אלקטרונים שמטענם שווה והופכי למטענם של הפרוטונים ומספרם כמספר הפרוטונים שבגרעין, כך שמטענם החשמלי השלילי הכולל שווה למטען החיובי הכולל של הפרוטונים ומטען האטום כולו הוא אפס. בשנת 1932, גילה ג'יימס צ'דוויק כי הגרעין מכיל חלקיק נוסף, הקרוי נייטרון, בעל מסה דומה לזו של הפרוטון אך חסר מטען חשמלי, בזכות תגלית זו זכה צ'דוויק בפרס נובל. חלקו של המודל הנוגע למיקומם של הנייטרונים והפרוטונים בגרעין מרכזי מקובל עד היום, ועל פיו מסתם של האלקטרונים זניחה בהשוואה למסת הפרוטונים והנייטרונים, כך שמסת האטום מרוכזת בגרעין שנפחו מהווה חלק של כאחד ממיליון-מיליארד מנפח האטום (כי קוטר הגרעין נמדד בפרמי, שהוא אחד חלקי מאה אלף מקוטר האטום שנמדד באנגסטרם). מודל האטום של בוהר אותו פיתח נילס בוהר מקצה רמות אנרגיה בדידות בהם יכולים האלקטרונים להסתובב. מודל האטום של בוהר מתאים לאטום המימן או לדמויי מימן, שהם אטומים בעלי אלקטרון אחד בלבד (ולכן טעונים חיובית) דוגמת He+1 או Li+2. מכניקת הקוונטים שינתה שוב את תפיסת מודל האטום בו האלקטרונים אינם סובבים את גרעין האטום אם כי ממוקמים באזורים מסביבו בהסתברות התלויה ברמת האנרגיה שלהם. חקר של אטומים ניתן "לראות" אטומים בודדים במיקרוסקופ מִנהור סורק. המיקרוסקופ סורק באמצעות מחט עדינה את פני החומר, אך ללא מגע בחומר עצמו, ומזרים זרם דרך המחט אל פני החומר. מכיוון שאין מגע בין המחט למשטח, הזרם עובר רק באמצעות מינהור קוונטי (מעבר של חלקיק דרך מחסום). עוצמת הזרם תלויה במרחק של המחט מהחומר ובצפיפות המצבים האלקטרוניים במשטח. באופן זה ניתן לראות אטום בודד, שכן האטום הוא "בליטה" במשטח אשר מגדילה את הזרם. זיהוי אטומים כדי לזהות את סוג האטום (היסוד), ניתן להשתמש במספר שיטות: ספקטרומטר מסה מודד את יחס המטען למסה של אטום טעון, שמתוכו ניתן לזהות את היסוד. מיקרוסקופ אלקטרונים יכול לזהות יסודות שונים באמצעות ספקטרום הפליטה שלהם. באופן דומה ניתן לזהות יסודות של כוכבים רחוקים, דרך ספקטרום הפליטה שלהם באור נראה, באמצעות ספקטרומטר אופטי. ראו גם מיון החלקיקים יציבות האטום פצצת אטום קישורים חיצוניים דנה אשכנזי, מסע בלשי בעקבות החומר מבנה האטום, באתר לרגו הערות שוליים * קטגוריה:כימיה פיזיקלית קטגוריה:פיזיקה אטומית קטגוריה:חלקיקים מרוכבים קטגוריה:כימיה קטגוריה:תאוריות מדעיות	2024-09-29T08:09:22
ברירה טבעית	הברירה הטבעית (באנגלית: Natural Selection) היא מנגנון מרכזי בתהליך האבולוציה. שונות גנטית בקרב האוכלוסייה, מביאה ליצירת פרטים שונים זה מזה גם בתכונותיהם הגנטיות. פרטים בעלי גנים המאפשרים שרידות והעמדת צאצאים טובה יותר, יעבירו את הגנים שלהם לצאצאים רבים יותר מפרטים אחרים. כיוון שכך, תלך ותגדל השכיחות באוכלוסייה של האללים של אותם הפרטים המתאימים לשרידות, בעוד ששכיחות האללים של הפרטים המותאמים פחות לסביבה, תלך ותקטן. לאורך דורות רבים, תהפוך האוכלוסייה מותאמת יותר ויותר לסביבת החיים גנוטיפית ופנוטיפית. תהליך זה מכונה הברירה הטבעית. את רעיון הברירה הטבעית הגו צ'ארלס דרווין ועמיתו אלפרד ראסל וואלאס ב-1859, והבנתו הייתה שלב חשוב בהתפתחות הביולוגיה המודרנית. בכל אוכלוסיית יצורים יש מגוון טבעי של תכונות. ישנם פרטים בעלי תכונות מותאמות יותר לסביבתם, המסייעות להם לשרוד ולהעמיד צאצאים. חלק מהתכונות האלה הן תורשתיות, ולמי שמעמיד הרבה צאצאים יש סיכוי גדול יותר להוריש להם תכונות אלה. באופן דומה, פרטים בעלי תכונות שמזיקות להם בסביבתם מתקשים להעמיד צאצאים ומתקשים להוריש את תכונותיהם התורשתיות. לכן, באוכלוסיות גדולות שטרם הגיעו לשיווי משקל אבולוציוני בנישה מסוימת, יש סיכוי טוב שבכל דור האוכלוסייה תהיה מותאמת יותר בתכונותיה בסביבה זו. בשל הברירה הטבעית, לאורך דורות רבים, מינים דומים ואוכלוסיות נפרדות של אותו המין יכולים להפוך לבעלי תכונות שונות זה מזה, בייחוד אם הם מתפצלים לנישות אקולוגיות שונות. זהו אחד המנגנונים המסבירים את המגוון הביולוגי המוכר לנו, מאב קדמון משותף. רעיון הברירה הטבעית הוצע לפני שהתפתחה תורת התורשה המודרנית, המסבירה כיצד מעבירים ההורים תכונות לצאצאיהם וכיצד נוצר מגוון בתכונות אלה. התפתחות הגנטיקה הקלאסית והמולקולרית במאה ה-20 השלימו את החוסר הזה. שילוב תורת הגנטיקה עם השערת הברירה הטבעית מכונה לעיתים הסינתזה האבולוציונית המודרנית. הנחות הברירה הטבעית ב"מוצא המינים" ניסח דרווין את ארבע ההנחות (פוסטולטים) של הברירה הטבעית: פרטים שונים בתוך אותו מין שונים זה מזה חלק מהשונות הזאת מועברת בתורשה לצאצאיהם בכל דור נוצרים (או נולדים) יותר פרטים מאלה המסוגלים לשרוד ההישרדות והרבייה של פרטים אינה אקראית. הפרטים שמצליחים לשרוד ולהתרבות, או אלה שמצליחים להתרבות הכי הרבה, הם הפרטים שלהם התכונות המתאימות ביותר. כך משתנים מאפייני האוכלוסייה מדור לדור. רק חלק מהפרטים זוכים לשרוד ולהתרבות (הנחה 3); הפרטים שזכו לשרוד ולהתרבות הם בעלי תכונות מסוימות, שעזרו להם לשרוד (הנחה 4); הם מורישים את התכונות האלה לצאצאיהם (הנחה 2). לכן בדור הבא תכונות מועילות אלה יהיו נפוצות יותר. לכן שכיחות תכונות שונות משתנה באופן הדרגתי ומתמשך באוכלוסייה. האבולוציה של האוכלוסייה מתרחשת כתוצאה מהשפעת הברירה הטבעית על פרטים באותה אוכלוסייה. הנחות אלה נחשבות למדעיות מכיוון שהן מוכחות על ידי ניסויים ותצפיות, ואכן, ממחקרים שנערכו ב-150 השנה שחלפו מאז ניסח דרווין את ההנחות האלו עולה שהן נכונות. ברירה של פנוטיפ וגנוטיפ התאוריה הגנטית מבחינה בין גנוטיפ, שהוא הפוטנציאל הגנטי של הייצור, והפנוטיפ, שהוא התכונות המתבטאות בו בפועל. לדוגמה, 'עיניים כחולות' הוא תיאור של פנוטיפ. הגנוטיפ, בהקשר צבע העיניים, הוא אוסף הגנים המשתתפים בקביעת צבע העיניים. הפנוטיפ נקבע על ידי הגנוטיפ, אבל מושפע גם מגורמים סביבתיים שונים. הברירה הטבעית פועלת במשולב על הפנוטיפ והגנוטיפ. הפנוטיפ הוא שמשפיע על יכולת השרידה וההתרבות, ולכן הוא שנברר לעבור לדור הבא; אבל מה שעובר בפועל לדור הבא הוא הגנוטיפ, שהוא הרכיב התורשתי. פיתוח רעיון הברירה הטבעית שמאל\|ממוזער\|230px\|צ'ארלס דרווין, הוגה הברירה הטבעית. שמאל\|ממוזער\|200px\|סכמה של תהליך ברירה טבעית לטובת הפרטים הכהים. צ'ארלס דרווין נחשב להוגה הרעיון כי הברירה הטבעית היא התהליך העיקרי שהוביל את התפתחות המינים על פני כדור הארץ. לדרווין היו כמה מקורות השראה בפיתוח רעיון הברירה הטבעית. ראשית, התצפיות שהוא עצמו ערך בתקופת מסעו באונייה "ביגל" ונתונים שאסף מחוקרי טבע אחרים העידו שמינים דומים חיים בקרבה גאוגרפית זה לזה, כדוגמת מינים דומים של פרושיים שראה באיי גלאפגוס. בנוסף לכך, ממצאים של מאובנים הצביעו על כך שמינים שנכחדו במקומות שונים בעולם דומים מאוד למינים אחרים שחיים באותם מקומות בהווה. אלו עודדו את דרווין להאמין כי המינים מתפתחים זה מזה ומשתנים לאורך ההיסטוריה, כלומר ברעיון האבולוציה. שנית, דרווין הושפע רבות מעבודתו של הכלכלן הבריטי תומאס מלתוס. מלתוס טען כי הנטייה הטבעית של בני האדם היא להתרבות ללא הגבלה, ואילו בלמים ומעצורים שונים כגון רעב, מחלות, מלחמות, אסונות, תאונות דרכים ותאונות צלילה בפרט מונעים זאת מהם. דרווין אימץ רעיון זה וטען שגם בעולם הטבע, בשל מאבק על משאבי מזון ושטח מחיה מוגבלים, לדוגמה, רק חלק מן הפרטים בדור מסוים יכולים לשרוד ולהעמיד צאצאים חדשים. לבסוף, מתוך מחקרו על סיווג מינים ובעיקר בלוטי ים, הבין דרווין כי השונות הקיימת בין פרטים שונים בתוך אותו מין, ובמיוחד בין הורים לצאצאים, היא אינה רק מוזרות של הטבע אלא כוח מניע חשוב לתהליך ברירה היכול להסביר גם את השוני הקיים בין המינים. את ההבנה זאת שאל דרווין מתהליך הברירה המלאכותית המוכרת מהשבחה של חיות מבויתות כגון כלבים וסוסים. דרווין החל לפתח רעיונות אלו אחרי שחזר ממסעו על ה"ביגל" ב-1836, ואף על פי שברשימותיו רעיון הברירה הטבעית מופיע כבר בספטמבר 1838, הרי שיעברו עוד שנים רבות עד שיעז לפרסם אותו. ב-1842 העלה לראשונה את מחשבותיו על הנייר, אך מלבד כמה חברים קרובים, איש לא קרא את החיבור הזה. במשך שנים שקד דרווין על ספר עב כרס שיפרט וידגים את רעיונותיו באשר להתפחות המינים בצורה מקיפה, אך מעולם לא סיים אותו. בסופו של דבר, בשנת 1858, אחרי שנודע לדרווין כי חוקר צעיר בשם אלפרד וואלס כתב מסה משלו אודות האבולוציה על ידי ברירה טבעית, נאות דרווין לפרסם את רעיונותיו, ראשית במאמר קצר שהתפרסם בחברה הליניאית בלונדון יחד עם מאמרו של וואלס, ושנה לאחר מכן בספרו "מוצא המינים", שדרווין ראה בו תקציר של הספר שתכנן אך לא סיים. רעיון האבולוציה התקבל במהירות בקרב הקהילה המדעית באותה התקופה, אך הסברה שהאבולוציה מתרחשת בעיקר בשל הברירה הטבעית הייתה קשה יותר לקבלה. זאת בעיקר בשל קשיים מדעיים הנוגעים לחוסר במנגנון ביולוגי שמייצר את השונות בקרב המינים או לקצב ההשתנות האיטי מאוד של המינים הנדרש. בנוסף, רבים בקהילה המדעית ומחוץ לה התקשו לקבל תורה אשר גורסת כי אין כל יד מכוונת בהתפתחות עושר המינים הקיים על הארץ, ובפרט בנוגע להתפתחות האדם. דרווין ככל הנראה חזה את הבעיה הזו, והשמיט לגמרי כל דיון במוצאו של האדם מספרו "מוצא המינים". רק לאחר התפתחותה של הגנטיקה בתחילת המאה ה-20 התברר כי אכן יש מנגנון תורשתי לתכונות של אורגניזמים שגם מאפשר שינויים בין פרט לפרט על ידי מוטציות. רעיונות אלו, שזכו לתיאור מתמטי מבוסס, החזירו את רעיון הברירה הטבעית של דרווין למרכז הבמה של הביולוגיה האבולוציונית. האיחוד של רעיונותיו של דרווין ועקרונות הגנטיקה מכונה בדרך כלל הסינתזה האבולוציונית המודרנית. ברירה מלאכותית את ספרו מוצא המינים פותח דרווין בתיאור התהליכים שבהם בני אדם השביחו במהלך ההיסטוריה האנושית זנים שונים של צמחים ובעלי חיים והתאימו אותם לצרכיהם. חקלאים ומגדלים בחרו במודע להרבות פרטים בעלי תכונות מועילות, ולא הרבו, או השמידו ממש, פרטים מתאימים פחות. את תוצאות התהליך אנחנו יכולים לראות בכל המינים המבויתים, כמו חיטה, אפונה, כלבים, תרנגולים ובקר. דרווין קרא לתהליך זה "ברירה מלאכותית", והסביר באמצעותו את התהליך הדומה שמתרחש באופן טבעי, "ברירה טבעית". תהליך הברירה המלאכותית מהיר הרבה יותר מרוב תהליכי הברירה הטבעית, מפני שסיכויי השרידה של פרטים לא מתאימים נמוכים ביותר. ברירה טבעית בהשפעה עקיפה של האדם במגוון נסיבות משפיע האדם על התפתחותם והתאמתם של מינים, ללא כוונה ישירה, על ידי יצירת תנאי מחיה קיצוניים אשר משפיעים, לעיתים באופן דרמטי, על בעלי החיים המתקיימים בסביבה. דוגמה לכך ניתן למצוא בערים הגדולות, אשר מכילות שילוב קיצוני של סיכון והזדמנות למינים רבים החיים בשטחן, דוגמת חרקים או עופות. במטא-אנליזה של יותר מ-1,600 תיאורי מקרים, שפורסמה בשנת 2017 בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences USA, קבוצת חוקרים בראשות מרטינה אלברטי מאוניברסיטת וושינגטון מצאה סימן ברור לכך שעיור אכן מאיץ את האבולוציה, ובמקרים מסוימים אף מכפיל את הקצב הטבעי של התפתחות מינים. ראו גם אבולוציה ברירה זוויגית עקרון ההכבדה מוצא האדם (ספר) דרוויניזם חברתי מפלט פישרי כשירות הסינתזה האבולוציונית המורחבת לקריאה נוספת צ'ארלס דרווין, מוצא המינים - ספרו המפורסם של צ'ארלס דרווין. ריצ'רד דוקינס, הגן האנוכיי - עוסק בהגנת האבולוציה והסברתה. ריצ'רד דוקינס, השען העיוור - עוסק בהגנת האבולוציה והסברתה. יוסף נוימן, החיים ותודעת החיים - היווצרות החיים, דארוויניזם, האדם, רסלינג, 2010. קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:אבולוציה קטגוריה:צ'ארלס דרווין	2024-05-31T14:03:08
כלביים	ממוזער\|קויוט אוכל נבלה ממוזער\|שועל מצוי ממוזער\|זאב הרעמה ממוזער\|זאב טלוא ממוזער\|כלב הבית מגזע כלב רועים שלטי ממוזער\|פנק כַּלְבִּיִּים (שם מדעי: Canidae) היא משפחה בסדרת הטורפים. תפוצת המשפחה על פני מרבית שטחי היבשות בעולם, למעט מדגסקר, טאיוואן, הפיליפינים, בורנאו, גינאה החדשה, אוסטרליה, ניו זילנד, אנטארקטיקה ומרבית איי האוקיינוסים. לאוסטרליה ולגינאה החדשה הגיעו מינים מסוג כלב בהתערבות האדם. בארץ ישראל מצויים המינים תן זהוב (Canis aureus), זאב מצוי (Canis lupus), שועל מצוי (Vulpes vulpes), שועל צוקים (Vulpes cana), ושועל החולות (Vulpes rueppelli). הפנק (Vulpes zerda) נצפה בארץ בעבר, אך כנראה נעלם מנוף הארץ. מבנה גוף הגדלים משתנים בתוך המשפחה. אורך גופם וראשם 35 ס"מ – 1.6 מטר, אורך הזנב 12–56 ס"מ ומשקלם בין 1 ל-80 ק"ג. הפנק הוא הקטן ביותר בעוד שזאב מצוי הוא הגדול ביותר. בעבר היו מינים יותר גדולים כשהגדול ביותר היה האפיסיון. הזכרים על פי רוב גדולים מהנקבות. רוב סוגי הפרווה אחידים בצבעם (שומרים על ספקטרום משתנה) אולם מספר מינים בעלי פרווה מקושטת בפסים ובכתמים. למשפחה גוף שרירי וארוך, חזה עמוק וצר, גפיים דקות וארוכות, זנב רחב ושעיר, אוזניים זקופות. ארבע אצבעות ברגליים האחוריות וחמש בקדמיות. אזורי מחיה המשפחה חיה באזורים רבים. ממדבריות עד לשדות שלג. למחסה הם משתמשים במחילות, מאורות וגומחות בקרקע ובהרים. מספר סוגים חיים ביום, בלילה וחלק בכל שעות היממה. הם פעילים כל השנה. התנהגות הכלבים הולכים על פי רוב על אצבעותיהם בלבד, חלקם על רוב כף הרגל. במהירות מרבית הם עוברים לדהירה. הם אינם מיטיבים לטפס על עצים, מלבד השועל האפור ושועל הראקון המטפסים בזריזות כשל חתול. חוש הראייה מפותח, חושי השמיעה והריח מפותחים ביותר אף הם. הטרף ניצוד במרדף בשדה פתוח או על ידי מארב. המזון משתנה בכל מין ובהתאם לעונה ולאזור המחיה, תלות במזון מהצומח קיימת אצל מינים רבים. מספר סוגים, בעיקר הגדולים, נעים בלהקות של עד 30 פרטים, בחיפוש אחר טרף בעל מסה גדולה מהם. מרבית הסוגים הקטנים צדים לבדם או בזוגות, בעיקר מכרסמים וציפורים. מרבית הכלביים חיים בטריטוריה קבועה, שהמאורה במרכזה. רבייה וגידול צאצאים נקבות ממליטות פעם בשנה, 2–13 ולדות להמלטה. תקופת ההריון הממוצעת היא 63 יום. הגורים נולדים חסרי ישע ועיוורים אך מכוסים בשיער דליל. על פי רוב מטפלת הנקבה בגורים, בעוד שהזכר ושאר חברי הלהקה עוזרים במרבית המקרים. בגרות מינית לאחר שנתיים לערך. תוחלת חיים לפחות 10 שנים ברוב הסוגים. אבולוציה תיעוד המאובנים מגיע לסוף האאוקן בצפון אמריקה ואירופה, תחילת האוליגוקן באסיה, סוף הפלאהיוקן בדרום אמריקה, פלאוקן באפריקה, אמצע ההולוקן באוסטרליה. מיון הכלביים ממוזער\|איור של 3 כלביים מ-3 תת-משפחות במשפחת הכלביים 3 תת-משפחות: הספרוקיוניים (Hesperocyoninae) – נכחדה בורופגיים (Borophaginae) – נכחדה כלבים (Caninae) – הקבוצה היחידה ששרדה כיום מיון הכלביים החיים: שבט: כלבים (Canini) תת-שבט: כלבים (Canina, מוגדר גם כ"כלביים דמויי-זאב") סוג: כלב (Canis) מין זאב ערבות (Canis latrans) מין זאב מצוי (Canis lupus) תת-מין כלב הבית (Canis lupus familiaris) מין זאב אדמוני (Canis rufus) מין זאב אלגונקווין (Canis lycaon) מין זאב חבשי (Canis simensis) מין תן זהוב (Canis aureus) מין זאב זהוב אפריקאי (Canis lupaster) סוג ומין יחיד: דול מצוי (Cuon alpinus) סוג ומין יחיד: זאב טלוא (Lycaon pictus) סוג תן (Lupulella) מין תן שחור-גב (Lupulella mesomelas) מין תן לבן-פס (Lupulella adusta) תת-שבט כלביים דרום-אמריקאים (Cerdocyonina) סוג ומין יחיד: זאב הרעמה (Chrysocyon brachyurus) סוג ומין יחיד: זאב היער (Speothos venaticus) סוג: שועל דרום אמריקני (Lycalopex) מין שועל הפמפס (Lycalopex gymnocercus) מין שועל דרווין (Lycalopex fulvipes) מין שועל ארגנטינאי אפור (Lycalopex griseus) מין שועל ארגנטינאי לבן (Lycalopex vetulus) מין שועל ערבות פרואני (Lycalopex sechurae) מין שועל קולפאו (Lycalopex culpaeus) סוג ומין יחיד: שועל הסרטנים (Cerdocyon thous) סוג ומין יחיד: שועל קטן-אוזן (Atelocynus microtis) שבט שועלים אפורים (Urocyonini) סוג שועל אפור (Urocyon) מין שועל אפור מצוי (Urocyon cinereoargenteus) מין שועל איים אפור (Urocyon littoralis) שבט: שועלים (Vulpini) סוג שועל-רקון (Nyctereutes) מין שועל-רקון מצוי (Nyctereutes procyonoides) מין שועל-רקון יפני (Nyctereutes viverrinus) סוג ומין יחיד שועל אוזנן (Otocyon megalotis) סוג שועל (Vulpes, "שועלים אמיתיים") מין שועל החולות (Vulpes rueppelli) מין פנק (Vulpes zerda) מין שועל מצוי (Vulpes vulpes) מין שועל הכף (Vulpes chama) מין שועל צוקים (Vulpes cana) מין שועל קורסאקי (Vulpes corsac) מין שועל שלג (Vulpes lagopus) מין שועל מקרוטיס (Vulpes macrotis) מין שועל מהיר (Vulpes velox) מין שועל חיוור (Vulpes pallida) מין שועל בנגלי (Vulpes bengalensis) מין שועל חול טיבטי (Vulpes ferrilata) קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1817 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גוטהלד פישר פון ולדהיים קטגוריה:משפחות יונקים	2024-06-04T06:47:24
המוות השחור	"המוות השחור" או המגפה השחורה הייתה מגפה שהכתה באסיה, בצפון אפריקה ובאירופה בכמה גלים במשך כארבע שנים (1347–1351) וקטלה, לפי הערכות שונות, בין 75 ל-200 מיליון בני אדם באירופה ובאסיה. האומדנים נעים בין רבע ל-60% מאוכלוסיית אירופה, וכ-35 מיליון בני אדם בסין לבדה. התפרצויות של המחלה, בהיקף קטן יותר, המשיכו להכות במקומות שונים באירופה עד המאה ה-17{{הערה\|Epidemics of the Past: Bubonic Plague, ''Infoplease}}. מקובל לזהות את המגפה כדבר ורבים מתייחסים לזיהוי זה כוודאי ומחליפים בין השמות, אך חוקרים מסוימים סבורים שלא מדובר בדבר אלא בנגיף הגורם למחלת האבעבועות השחורות, או לקדחת נגיפית, שיכולה להיגרם משלל נגיפים, בהם גם אבולה ומרבורג. במחקר שחזור הגנום של החיידק Yersinia pestis, הנמצא בשיניהם ובעצמותיהם של מתים שמתו במגפה השחורה ונקברו בקבר אחים באנגליה, נמצא כי הוא זהה ב-99% לחיידק הגורם לדבר הפעיל בימינו, אך עדיין אין ודאות לגבי סיבת היותו של החיידק כה קטלני. המושג ה"מוות השחור", "שחור" במשמעות "נורא", מופיע לראשונה בכרוניקות דניות ושוודיות במאה ה-16 ומשם התפשט אט אט לשאר שפות אירופה. יש המייחסים את הכינוי "המוות השחור" לכתמים השחורים שהופיעו על עורם ולעיגולים שחורים מתחת לעיניים של האנשים שלקו במחלה. הרקע למגפה אפידמיולוגיה המגפה החלה ככל הנראה במרכז אסיה, בערבות מונגוליה. משם התפשטה המגפה דרומה לסין, ומערבה דרך אגם איסיק קול ואורדת הזהב למזרח התיכון ולהודו. נראה כי מקור הגעתה של המגפה לאירופה היה בחצי האי קרים. לפי הידוע, צר באותה עת הצבא המונגולי של ג'אניבג על העיר קאפה (כעת נקראת פאודוסיה) שהייתה אז בשליטת בני ג'נובה בחצי האי קרים, וחלק מחייליו חלו בדבר. המונגולים השליכו את גוויות מתיהם אל תוך העיר הנצורה במאמץ להכניעה, אחד המקרים המוקדמים בהם עשה צבא כלשהו שימוש בנשק ביולוגי. המצור לא צלח אך אוניות שיצאו מקאפה הפיצו את הדבר בכל נמל איתו סחרה ג'נובה בכל אגן הים התיכון. על פי סברה אחרת חולדות שהגיעו עם החיילים המונגוליים הן אלו שהעבירו את המחלה. רפואה בימי הביניים רוב הידע הרפואי היה תאורטי. לימודי הרפואה באוניברסיטאות כמעט ולא כללו לימוד מעשי. רוב האוכלוסייה האמינה שמחלות ומגפות הן עונש מהאל על חטאיהם. קומץ אנשים מלומדים, שהכירו את הרפואה היוונית הקלאסית, קישרו בין המוות השחור למיאזמה. התפשטות המוות השחור סימנה את כישלון רפואת בת הזמן, דבר שהוביל לחיפוש אחר נתיבי מידע חדשים. גי דה שוליאק, נמנה בין המלומדים הראשונים שיצרו הבחנה בין רפואה קלינית לאסטרולוגיה ומיסטיקה. חיבורו החשוב ביותר "כירורגיקה מאגנה" נחשב לסמכות עליונה במשך שלוש מאות השנים הבאות. ג'נטילה דה-פוליני, רופא איטלקי בן המאה ה-14, בדומה לשוליאק ניסה להפריד בין תיאורית המיאזמה לרפואה קלינית. במכתבו לגילדת הרופאים של גינואה ציין כי: "נראה בעליל שסיבתו של המוות הנורא...הוא ריקבון רעיל באזור הלב והריאות; הנשימה היוצאת מהם מסוכנת לנמצאים ולמתגוררים בקרבת מקום...אין לצרף את החולה אל חולים אחרים, כדי שלא יבואו הרקובים בבריאים". לאורך השנים נעשו מחקרים רבים על מנת להבין את הסיבות והגורמים למגפה. על אף הדמיון הרב שנמצא בחיידק Yersinia pestis, קיימות תאוריות שונות בנוגע למוות השחור ועדיין שורר ויכוח בין היסטוריונים ואפידמיולוגים. שלבי התפשטות המגפה שמאל\|ממוזער\|250px\|מפת התפשטות המגפה כמו מרבית מחוללי המחלות התפשטה המגפה ממזרח למערב. המגפה עברה בדרך המשי מסין לחצי האי קרים ומשם התפשטה לערי נמל בים התיכון. בדרך כלל היא נעצרה בחודשי החורף הקרים יותר (ככל הנראה משום שהפרעושים, שהעבירו אף הם את המחלה ישנים בעונה זו), והמשיכה להתפשט עם בוא הקיץ. אף על פי שהדבר הבובוני מוגדר כמחלה טרופית הוא לא גילה שום קושי בהתפשטותו צפונה לאנגליה. 1346: המגפה מתחילה בחצי האי קרים 1347: מתפשטת אל קונסטנטינופול באימפריה הביזנטית, אלכסנדריה במצרים, סיציליה, סרדיניה, קורסיקה, ג'נובה עצמה וסביבות הערים מרסיי וטולון. 1348: מתפשטת אל מדינות המגרב ולבנט, חצי האי האיברי, פנים צרפת, ארצות השפלה, אנגליה וסקוטלנד, איטליה, הבלקן וסביב הים השחור. 1349: מתפשטת אל הקיסרות הרומית הקדושה, הונגריה, אירלנד, דנמרק, דרום נורווגיה, ומגיעה למכה בחצי האי ערב. 1350: מתפשטת לחלק מממלכת פולין. בעקבות מדיניותו הסובלנית של קז'ימייז' הגדול כלפי היהודים, חלק מיהודי אשכנז עוברים לממלכה. 1351: מתפשטת אל ערבות אוקראינה, שוודיה, נורווגיה כולה. בחצי האי ערב מגיעה לתימן. 1352: מתפשטת אל נסיכות רוסיה, כל האיים הבריטיים, גרינלנד. כל אירופה נגועה למעט חלקים נרחבים בפולין. התמודדות עם המגפה באוקטובר 1348 ביקש פיליפ השישי מן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת פריז להגיש לו דין וחשבון על המגפה הנוראה. הרופאים קבעו כי הגורם למגפה הוא ההתחברות המשולשת של שבתאי, צדק ומאדים במעלה ה-40 של מזל דלי שהתחוללה לטענתם ב-20 במרץ 1345. את הטיפול מתארת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בספרה "ראי רחוק": "בנוסף למפות הכוכבים, המזלות והתרופות שלא היו שונות במידה רבה משיקויי המכשפות, ייחסו הרופאים חשיבות רבה לנוהגי תזונה, לבריאות הגוף ולמצב הנפש. מגוון התרופות שהציעו הרופאים במאה ה-14 היה רחב: החל מעצות מבוססות על מחקר אמפירי, וכלה במעשי קסמים וכישוף, בלא הבחנה מרובה בין אלו לאלו. בצד האסטרולוגיה שלטה ברפואה, להלכה ולמעשה, תורת המזגים, שבה יוחסו כל טיפוסי המזג האנושי לאחת מארבע ליחות (מרות) הגוף. השינויים במערך גרמי השמיים שכל אחד מהם מופקד על חלק מוגדר בגוף, יחד עם ליחות הגוף, קובעים את מידת חום הגוף, לחותו והיחס בין היסוד הגברי ליסוד הנשי של כל אדם." היו גם הסברים שבוססו על הברית החדשה, על רעידות אדמה, על אוויר מעופש, על קרפדות רעילות ועוד כהנה וכהנה. אנשים מחוץ לממסד הרפואי הבינו שהמחלה מידבקת. האפיפיור קלמנס השישי אסר על עריכת צעדות כפרה מתוך חשש שאנשים ידבקו. אנשים נמלטו מהערים ומהכפרים מחשש להדבקות ואף יצאו הוראות תברואה מצד הרשויות המקומיות – שריפת בגדים, איסור לעבור מעיר לעיר, ועוד הוראות כדי לצמצם את התפשטות המגפה. הקרנטינה כדי לנסות למנוע את המגפה הורו לכל כלי שיט לעגון מחוץ לנמל במשך 40 ימים (תקופת הדגירה של המחלה). לאחר 40 ימים ללא מקרי מוות או מחלה הניף כלי השיט דגל צהוב שמשמעו "אני בריא". רופא היה עולה לכלי השיט ורואה שאין חולים עליו והיה מאשר לכלי השיט לעגון. כדי להגביר את יעילות הבידוד דרשו מכל כלי שיט עוגן להציג תעודת בריאות המאשרת כי בנמל האחרון לא הייתה התפרצות של המגפה. המילה קרנטינה (Quarantine) להסגר באה מאיטלקית – "Quaranta giorni" שפירושם "ארבעים יום". הדגל הצהוב ותעודת הבריאות נשארו שרידים עד היום (על אף שאין צורך בבידוד), ואת התעודה שולחים בקשר רדיו עוד לפני העגינה. התמודדות הכנסייה עם המגפה אוכלוסיית מערב אירופה פעלה בדרכים שונות על מנת להתמודד עם המגפה. יחד עם האמונה כי המגפה היא עונש מהאל על חטאי האדם והאנושות, היו מעטים שטענו כי המגפה בישרה על תחילת אחרית הימים, אך הכנסייה לא האמינה בכך, שכן לא התקיימו מרכיבים שונים שלפי ספרי הקודש יבשרו על אחרית הימים, כמו שלטון האנטיכריסט. תגובה אחת כזו, הייתה של נזיר פרנציסקני צרפתי, john of rupescissa, וביצירתו משנת 1349 – Liber Secretorum Eventuum. ג'ון, עוד לפני פרוץ המגפה השחורה, האמין כי האנטיכריסט ינצח וישלוט במהלך 3 וחצי שנים, שיתרחשו לפני שנת 1370. ג'ון האמין כי יהיו סימנים הדרגתיים שיעידו על קרבת שלטונו, שתחילתם רעב ומגפה, ובהמשך רעידות אדמה ואסונות נוספים. ג'ון האמין כי בשנת 1370 ישו ינצח את האנטיכריסט, תחל תקופה של כ-1,000 שנים קדושות ושלמות עלי אדמות, ולאחר מכן תגיע אחרית הימים. כתוצאה מפרוץ המגפה השחורה, ועקב הידבקותו במחלה, ג'ון החל להאמין כי האל העניש את האנושות בדרכים שונות שיקלו על הניצחון הקרב של האנטיכריסט, אך הבנה נכונה של העתיד תסייע למאמינים. כתביו של ג'ון הופצו במהירות ברחבי מערב אירופה, קיימים עותקים ספורים בלטינית ובקטלונית. ג'ון נעצר ונכלא עקב התקפותיו על הפרנציסקנים ועל התקפותיו כלפי הכנסייה וההיררכיה הכנסייתית. הדרכים הרוחניות העיקריות בהן בחרו הכנסייה הקתולית והמאמינים להתמודד עם המגפה היו תפילות ונדרים. הקדושה העיקרית אליה פנו המאמינים בתקווה לסיוע, הייתה מרים הבתולה, אמו של ישו. המאמינים קיוו כי מרים תוכל לפנות אל בנה ולבקש רחמים עבור הסובלים מהמגפה. מרים נודעה כמגינה על מאמינים, והוצגה ביצירות רבות כמגינה על מאמינים מתחת לגלימתה. קדושים נוספים אליהם בחרו המאמינים להתפלל היו רוכוס הקדוש, וסבסטיאן הקדוש. רוכוס הקדוש (מאות 13–14) נחשב לקדוש המגפה כיוון שהאמינו כי הצליח לרפא רבים ממגפה ברומא לאחר שבירך אותם עם הצלב הקדוש. רוכוס הקדוש הקדיש את חייו לטיפול בחולים, נדבק בעצמו במגפה באיטליה והחלים. סבסטיאן הקדוש (מאה 3 לספירה) הפך לקדוש על ידי כך שנרפא מפצעי חיצים שנורו עליו, והפך לסמל לגאולה ממחלות. החצים נתפסו כחיצים ממקורות שמימיים, אשר מייצגים את המגפה ואת המוות, והוא נחשב לקדוש המתאים להגנה מפני אותם "חיצים אלוהיים". במקביל למרים הבתולה, רוכוס הקדוש וסבסטיאן הקדוש, היו קדושים נוספים אשר האמינו כי ביכולתם לרפא את המגפה, וזרמים שונים האמינו כי עליהם להתפלל לקדושים שונים על מנת לרפא את היבשת מהמגפה. הכנסייה הנוצרית התמודדה עם קשיים רבים במהלך המגפה, כמו שאר האוכלוסייה. כמרים רבים בחרו להישאר עם קהילותיהם, אך במקביל – רבים בחרו לברוח. הבישוף של באת' ויילס כתב בינואר 1349: הבישוף הביע את הדאגה שנפוצה בקרב בכירי הכנסייה, כי החולים במגפה לא יוכלו לקיים את אחד הסקרמנטים הקדושים ביותר לנצרות – הווידוי. הבישוף המקומי אישר לחולים להתוודות אחד לשני בהיעדר כומר, ואף אישר להתוודות במקרי חירום לנשים, אך הכנסייה לא הפיצה או אישרה בגלוי כי נשים יכולות לבצע את הסקרמנטים. האפיפיור באביניון, קלמנס השישי (1291–1352), אמנם לא ברח ממילוי תפקידו כמו כמרים מקומיים רבים, אך בהמלצת רופאו שהה בדירתו באביניון בבדידות מוחלטת על מנת שלא להידבק במגפה. בתוך דירתו של קלמנס היו שני אחים בוערים כהגנה מפני המגפה, וכהגנה נוספת לבש על אצבעו אבן ברקת, שהאמין כי כאשר היא פונה דרומה – צמצמה ארסיות רעלים, וכאשר פונה מזרחה צמצמה את אפשרות הזיהום. בכרוניקה, אשר נכתבה בין השנים 1348–1358 ניתן ללמוד יותר על פעולות הכנסייה הנוצרית במערב אירופה במהלך המגפה השחורה. ז'אן דה ונט (Jean de Venette) היה ראש המנזר הכרמליטי בפריז בשנת 1339, ובשנת 1342 מונה להיות האחראי על מחוז צרפת מטעם המסדר הכרמליטי. בכרוניקות שכתב, תיאר את התפתחות המגפה, כמויות הנספים, המהירות בה נספו החולים ואת העובדה כי היו יותר מדי מתים, ולא ניתן היה לקבור את כולם. ז'אן דחה טענות שונות לפרוץ המגפה, וטען כי הסיבה היחידה לפרוץ המגפה היא רצון האל, הרוע באוויר ובאדמה ומעשי שחיתות של האדם. ז'אן תיאר כיצד כל אדם זכה לפני המוות להתוודות על חטאיו, וכי האפיפיור קלמנס מחה על חטאיהם של הגוססים מהמגפה בערים רבות. לטענתו, כך המתים יכלו למות "more willingly", שכן האל מחל להם על חטאיהם. ז'אן ציין כי אנשים רבים תרמו את רכושם לכנסייה ולמסדרים נזיריים, גם עקב התמיכה הכנסייתית שזכו לה וגם עקב העובדה שלמרביתם לא נותרו יורשים או קרובי משפחה עקב המגפה. הרכוש והכסף אותם ירשה הכנסייה במהלך המגפה היו רבים. הסנאט בעיר אוגסבורג בגרמניה החליט על חלוקה מסוימת ליורשים החוקיים של הרכוש שנתרם לכנסייה, על מנת להתמודד עם הכמויות של הירושות. בעיר שטרסבורג נתרם רכוש כה רב שהכנסייה הרסה ובנתה שתי כנסיות חדשות. בעיירה לובק (Lübeck) בגרמניה האוכלוסייה תרמה רכוש רב למנזרים ולכנסיות, והנזירים סגרו את שעריהם על מנת להפסיק אותם, כיוון שהאמינו כי הרכוש מביא עמו את המוות. בתגובה, ומתוך הייאוש הרב בו שקעו, האוכלוסייה המקומית זרקה את הכסף והרכוש אל תוך שטחי המנזרים והכנסיות מעל לחומותיהן. השפעת המגפה אוכלוסייה אוכלוסיית אירופה הצטמצמה בשנות המגפה בצורה דרמטית. הפגיעה הייתה קשה בכל מערכי החברה: השלטון, המסחר והחקלאות. המחסור החריף בעובדים הביא לנסיגה בכל ענפי המשק, שעה שהעובדים הנותרים, גם חסרי המיומנות, דרשו שכר גבוה מבעבר. ברחבי היבשת נוצרו חוקים שהגבילו את שכר העבודה לרמה שלפני 1348, ונקבעו תקנות שנלחמו ברשלנות על ידי הטלת אחריות מקצועית על העובדים. כאשר התמותה ההמונית והמהירה מנעה עריכת טקסי אשכבה כמקובל, נאלצה הכנסייה להתיר שמיעת הווידוי האחרון גם על ידי מי שאינו איש הכנסייה, ובשעת הדחק גם על ידי אישה. בטווח הארוך אפשר צמצום האוכלוסייה הקצאה של משאבים לצרכים פחות חיוניים מבעבר. מחירי החיטה, למשל, זינקו פי שניים ב-1349, וגם מחירי השעורה ותוצרי המשק (בשר וגבינות) עלו. מנטייה זו של כפות המאזניים הכלכליות נהנו בעיקר האיכרים, שרמת החיים שלהם עלתה. בעשורים הבאים החלה האוכלוסייה לגדול, תוך עלייה רצופה ברמת החיים הממוצעת. המגפה קירבה את קץ המשטר הפאודלי, והביאה לסדר החברתי והמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס שהתקיימה כ-130 שנה לאחר מכן. דת טרם התפרצות המגפה שלטה הכנסייה הנוצרית במרבית היבטי החיים של מאמיניה, והייתה נוכחת הן בחייהם הרוחניים של המאמינים והן בחיי היום יום. בשל הנרטיב התאולוגי אשר ראה באל את המקור לכל התופעות הטבעיות נהוג היה לחשוב על התפרצותה של המגפה כהתערבות אלוהית. על כן, נהוג היה לחשוב כי מקור המגפה הוא תוצאה ישירה לחטאיהם של המאמינים, ולסטייתם מדרך הישר. בתקופה בה גבתה המגפה מספר קורבנות כה גבוה תפס סקרמנט הווידוי מקום חשוב בתפיסה הדתית. החיים שלאחר המוות נשפטו בחומרה יתרה מן החיים הגשמיים, היה זה קריטי לבצע את הסקרמנט על מנת לזכות בגאולה. במהלכה של המגפה ולאחר סיומה ניתן להבחין בתמורות שחלו בממסד הכנסייה, כמו גם בתמורות שחלו ברמת הקהילה והפרט. מוסדות הכנסייה השפעות המגפה על מוסדות הכנסייה הנוצרית היו נרחבות בשל היקף פעילותם, הן ברמת הממסד והן ברמת הקהילה. הכנסייה הנוצרית הממוסדת החלה לאבד מכוחה כשני עשורים לפני התפרצותה של המגפה, בזמנו של האפיפיור בוניפציוס השמיני (1294–1303), בעת שמוסד האפיפיורות הפך חילוני יותר והיה עסוק במאבקי כוח ויוקרה. בשנת 1309, מוסד האפיפיורות העביר את מקום מושבו מרומא לאביניון, שהייתה תחת שליטתם של מלכי סיציליה. דעיכתו של מוסד האפיפיורות סיפק אתגרים רוחניים וחינוכיים רבים למוסדות הכנסייה. ניתן לתלות את כישלונה של הכנסייה בהתנהלותה במהלך התפרצויות המגפה, עת שחיפשו מאמינים רבים נחמה ותמיכה. מלבד באזורים מסוימים בצפון איטליה, פיקחה הכנסייה על לימודיהם והסמכתם של רופאים, אשר סיפקו עזרה רפואית שהתבררה כחסרת תועלת לחולים במגפה. במקרים הבודדים אשר בהם הוכחה עזרה זו כיעילה לקחה הכנסייה קרדיט על הצלחת הטיפול, דבר אשר הוביל לאכזבה ונטירת טינה כנגד הכנסייה במקרים בהם הטיפול אשר הוצע היה חסר תועלת. כישלונה הרוחני של הכנסייה טמון היה בחוסר הנחמה הרוחנית אשר נמנעה מן המאמינים בשל בריחתם של כמרים רבים מן הכנסיות והשארת המאמינים ללא מענה רוחני. ביורק ובלינקולן אשר באנגליה ברחו כעשרים אחוז מן הכמרים, תופעה אשר חזרה על עצמה בקהילות רבות אשר נותרו ללא מענה רוחני. במהלכה של המגפה מצאו את מותם מספר רב של כמרים, נזירים ועובדי דת. הצמצום במספרם של אנשי הדת הותיר מוסדות כנסייתיים רבים ברחבי אירופה ללא כוח אדם מתאים. אחוזי התמותה השפיעו באופן דרסטי על תפקודם של המוסדות הכנסייתיים אשר לא היו יכולים לספק מענה לחולים ולמבקשי העזרה אשר צבאו על דלתותיהם. במקרים מסוימים גבתה המגפה את חייהם של מרבית מאוכלוסיית מנזר או כנסייה מסוימים, אשר נאלצו להתמודד עם קצב תמותה מהיר וחוסר יכולת פיננסית ורוחנית להמשיך ולקיים פעילות סדירה. מוסדות הכנסייה התנהלו באופן היררכי, ולכן עם מותם של כמרים העבירו הבישופים כמרים מקהילות קטנות יותר אל קהילות גדולות יותר ומקהילות עניות יותר אל קהילות עשירות יותר. בשל הדרישה לכמרים ואובדנם של מספר כה רב של כמרים למגפה גייסה הכנסייה כמרים חדשים, אשר הכשרתם זורזה, ואשר התקבלו על פי דרישות סף נמוכות במיוחד. בשל המחסור החמור בכמרים החלה מגמה של איחוד כנסיות אשר נקלעו לקשיים כלכליים ולמצוקת כוח האדם. תהליך זה התבצע ביתר שאת ברחבי אנגליה, שם אוחדו סמכויותיהן של כנסיות אשר נפגעו מתוצאותיה ההרסניות של המגפה. תהליך זה התבצע על ידי צווים אשר נופקו על ידי הבישופים האזוריים. מבחינה כלכלית התקשו מוסדות כנסייתיים רבים להתמודד עם תוצאות המגפה, ומצאו עצמם עם הכנסות מועטות, אשר הלכו והתמעטו עם התקדמותה של המגפה ועם אחוזי התמותה הגבוהים. על כן, במקרים מסוימים מקורות ההכנסה הבלעדיים של מוסדות כנסייתיים היו תרומות. בשל כך, ניתן להבחין כי בשנות ה-50 של המאה ה-14 אחוזי הצדקה היו גבוהים הרבה יותר בקרב תושבי אנגליה ואיטליה. בשנים הללו בחרו אנשים רבים להקדיש חלק מן הכסף בצוואתם כתרומה למוסדות כנסייתיים ובתי חולים. תרומה זו נחשבה בעיני רבים כמעשה טוב, ומסייעת בקבלת הגאולה שלאחר המוות. הרפורמציה אי הסדרים במוסדות הכנסייה בתקופת המגפה, ובייחוד מעבר מושב האפיפיורות לאביניון ושליטתם של המלכים הצרפתיים יצרו אי נחת וביקורת כנגד המוסדות הכנסייתיים, אשר מצאו עצמם עסוקים במאבקי כוח ויוקרה. על מנת להשיב את הלגיטימיות שאבדה למוסד האפיפיורות ביקש האפיפיור גרגוריוס האחד עשר להשיב את כס האפיפיורות לרומא, אך נפטר זמן קצר לאחר מעבר זה. מועצת הקרדינלים בחרה את האפיפיור אורבנוס השישי, אך מיד לאחר מכן משכה את החלטתה ומינתה אפיפיור צרפתי במקומו. שערורייה זו גרמה לפילוג הכנסייה הנוצרית. פילוג הכנסייה התרחש בתקופה בה הייתה צריכה הכנסייה לספק יציבות למאמיניה בתקופה שלאחר המגפה, אך הייתה שקועה בבעיותיה ולא הצליחה לספק מענה ראוי למאמינים. חוסר תפקודם של המוסדות הכנסייתיים הוביל את המאמינים לחיפוש אחר חלופות אחרות. כישלונם של המוסדות הכנסייתיים לספק מענה ראוי למאמינים, וחוסר האמון אשר הוטח בכנסייה, הוביל את המאמינים להטיל ספק בנרטיבים אשר הנחילה להם הכנסייה, אשר נדמה היה כי נטשה את מאמיניה לטובת עניינים פוליטיים. ספקות אלו הניחו הלכה למעשה את היסודות לרפורמציה הפרוטסטנטית, אשר החלה עם תליית 95 התזות על ידי מרטין לותר ב-31 באוקטובר 1517. קדושים השימוש בקדושים כמתווכים בין האל לבין המאמינים נעשה נפוץ יותר בזמן התפרצות מגפת המוות השחור ולאחר סיומה. נהוג היה לחשוב כי הקדוש יכול לשמש כמתווך בין האדם לבין האל, דבר אשר יגביר את סיכויי התפילה של אותו אדם להתקבל ולהישמע על ידי האל. הקדושים נבחרו לפי צורכיהם הרוחניים והגשמיים של המאמינים, ועל כן, בתקופת המגפה הפכו קדושים מסוימים מזוהים עם המגפה, או ככאלה אשר יש בכוחם לרפא את החולים במגפה. מגפת המוות השחור הביאה לעלייתם של שני קדושים אשר היו מזוהים עם המגפה, ונהוג היה להאמין בכוחות ההגנה והריפוי שברשותם. הראשון מביניהם היה רוכוס הקדוש, אשר נכתב עליו שבעת מסעותיו בצפון איטליה ריפא חולים אשר לקו בדבר על ידי מגע ידיו בלבד. בעיר פיאצ'נצה גילה כי נדבק בדבר בעצמו, אך נרפא "באורח פלא" לאחר שכלב ליקק את שלפוחיותיו. רוכוס הקדוש נחשב לקדוש הפטרון של הדבר ושל הכולרה. מעמד זה התקבע במיוחד לאחר ועידת קונסטנץ הורו בכירי הכנסייה להתפלל אל הקדוש על מנת לסייע בסיום המגפה אשר התפרצה בקונסטנץ. לאחר מותו נבנתה כנסייה בוונציה ונקראה על שמו. בכנסייה שמורות מרבית הרליקיות של הקדוש. הקדוש השני, אשר נחשב כפטרון של המגפה הוא סבסטיאן הקדוש, אשר שימש כקצין במשמר הפרטוריאני בתקופתם של הקיסרים דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס. בשל פעולותיו החשאיות להפצת הנצרות, הואשם סבסטיאן בבגידה ונגזר עליו דין מוות על ידי יריית חיצים בעודו קשור לעץ, אך לאחר שבוצע גזר הדין, נותר בחיים באורח פלא נלקח על ידי אירנה הקדושה, אשר סעדה אותו. כאשר נודע לקיסר על דבר הישרדותו הוצא להורג במכות אלה. הפצעים אשר נגרמו לסבסטיאן הקדוש על ידי החצים הפכו מזוהים בתקופת המגפה עם פצעי הדבר, ועל כן במרבית הציורים בהם מופיע הקדוש מובלטים פצעיו. הקישור הראשון בין סבסטיאן הקדוש לבין מגפת המוות השחור נמצא במקראת הזהב אשר נכתב על ידי יעקובוס דה וורג'ינה בשנת 1260. בספר מוזכרים שני ניסים שביצע סבסטיאן; האחד הוא עונשה של אישה אשר טימאה את מקדשו של סבסטיאן והשני הוא סיפורו של פאולוס הדיאקון בדבר התערבותו הפלאית של סבסטיאן כנגד המגפה אשר הכתה בפאביה וברומא בשנת 680. הרליקיות של סבסיטאן הקדוש בפלנדריה ובאיטליה היוו מוקד משיכה לעולי רגל רבים במשך תקופת המגפה, אשר נסכו תחושת ביטחון מפני המגפה בקרב מאמיניו. זיהויו של סבסטיאן עם המגפה היה כה משמעותי עד כי בשנת 1448, בפירנצה, נקרא על שמו בית חולים אשר נבנה במיוחד לטיפול בחולים במגפה. במשך תקופת המגפה ניתן להבחין בערים איטלקיות רבות אשר הכריזו על סבסטיאן הקדוש כפטרון העיר, כדי שיגן על העיר מפני התפרצויות המגפה. נשים באופן מסורתי הועסקו נשים בכנסיות ומנזרים ככוח עזר, ושימשו בעיקר ככובסות ומנקות. עם פרוץ המגפה והחללים הרבים שהותירה אחריה, סבלו מוסדות דת מתמותה נרחבת של כמרים, נזירים ואחים חילוניים. בעת התפרצות המגפה עודדו בכירי הכנסייה את הנשים להשתתף בתהלוכות דתיות של תשובה, מסות ותפילות שמטרתן להסיט ולסיים את התפרצות המגפה. על מנת להתמודד עם אובדן הכמרים, ובשל הצורך בביצוע סקרמנט הווידוי שלפי המוות, התיר הבישוף של ויילס ובאת' בשנת 1349, בצעד חסר תקדים את ביצוע הווידוי בפניהן של נשים, וזאת בתנאי שלא נמצא אדם אחר מתאים לתפקיד. תנועת המצליפים תנועת המצליפים (הפלגלנטים) הייתה תנועת כפירה אשר הופיעה לראשונה בשנת 1260 באירופה, ואשר התחזקה מאוד בתקופת ההתפרצות הגדולה של המגפה בשנת 1347. תנועה זו נחשבה לקבוצה הדתית הקיצונית ביותר אשר התפתחה בעקבות המגפה. חברי התנועה האמינו כי על ידי הצלפה עצמית יש ביכולתם לגרום לתיקון חטאי העולם כולו. חברי התנועה נהגו לבצע את פולחנם בתהלוכות המוניות אשר עברו בערים רבות ברחבי אירופה. חברי התנועה נהגו לבצע את טקס ההצלפה העצמית כאשר המשתתפים עירומים בפלג גופם העליון ומסכה מכסה את פניהם. בעזרת שוט העשוי מעור נהגו להצליף בעצמם עד שדם ניגר מפצעיהם. כך, האמינו חברי התנועה, דימו פצעיהם את פצעי הסטיגמטה של ישו. בתקופת התפרצותה החמורה ביותר של המגפה גדל מאוד מספרם של חברי תנועת המלקים, אשר האמינו שעל ידי הצלפה עצמית יש ביכולתם לתקן את חטאי המאמינים, אשר גרמו למגפה, ועל ידי כך לסייע בסיום המגפה. תנועה זו נחשבה בעיני בכירי הכנסייה כתנועת כפירה ועל כן זכו ליחס קשה מן הכנסייה, אשר האמינה שבמעשיהם מסכנים המלקים את אבני היסוד עליהם בנויה הכנסייה. האפיפיור אינוקנטיוס השלישי יצא כנגד התנועה וטען כי הם אינם יכולים לבצע את פולחנם הדתי ולהטיף לביצוע הפולחן משום שלא נשלחו לעשות זאת על ידי האל. אם אכן נשלחו חברי התנועה על ידי האל עליהם להוכיח זאת על ידי חזיונות או ניסים, טען האפיפיור. חברי התנועה התעלמו מהביקורת אשר הופנתה כלפיהם על ידי הכנסייה, אך זכו ליחס מדיר מהציבור הרחב אשר סלד מנוכחותם. בחלוף השנים, ועם סיומה של המגפה נעלמה התנועה. אנטישמיות בימי המוות השחור שמאל\|ממוזער\|250px\|שריפת יהודים ב-1349 המגפה הביאה להגברת שנאת היהודים: במהלך השנים 1347–1348 נפוצה שמועה שיהודים מרעילים את בארות המים והם הגורמים לפרוץ מגפת הדבר, במטרה להשמיד את העולם הנוצריאליעזר בן יהודה, דברי הימים לבני ישראל - חלק שלישי, ורשה תרע"ג (1913), עמ' 28. בתגובה לכך פרסם האפיפיור קלמנס השישי שתי בולות, האחת ב-6 ביולי 1348 בשם הלטיני sicut judeis, והשנייה ב-26 בספטמבר באותה שנה בשם Quamvis Perfidiam, המגינות על היהודים מההאשמות, ושמי שטופל אותם על היהודים הוא "מוּנַע על ידי השקרן, השטן" . אולם הבולות לא הועילו במיוחד, וההסתה גרמה למהומות ופרעות ביהודים. עיקר הרדיפות היו בצרפת, שווייץ וגרמניה. בין הערים שבהן התחוללו פרעות בקהילות היהודיות היו: טולון, ז'ירונה, שלון, שטרסבורג, בזל, פריז, רואן, רומא, אאוגסבורג, וירצבורג, פרייבורג, מיינץ, פרנקפורט וקלן. תוצאת הרדיפות והגירושים הייתה שבסוף המאה ה-14 מערב אירופה התרוקנה מיהודיה (למעט ספרד ופורטוגל), ורובם הגרו למזרח אירופה ובעיקר לפולין. בתרבות באמנות האווירה הפסימית והדיכאונית ששררה באותה תקופה באה לידי ביטוי במוטיב אמנותי שנקרא "ריקוד המוות", בו מתוארים אנשים מתים כשלצידם שלדים מרקדים, תוך האנשה של המוות. בספרות הסופר האיטלקי בן התקופה ג'ובאני בוקאצ'ו מתאר בספרו "דקאמרון" את מגפת המוות השחור: "וירבו המוני הגופות אשר בכל יום ויום וכמעט בכל שעה ושעה הובאו ערמות ערמות אל כל כנסייה וכנסייה, ואזל מקום לקבורה...". הספר עוסק בעשרה חברים שבעת מגפת הדבר בפירנצה, התכנסו למשך עשרה ימים בווילה בקרבת פייזולה, ליד פירנצה, בניסיון לשכוח מעט את פגעי המגפה. יצירות אחדות עוסקות במוות השחור, ובהן: בנימין גלאי, המוות השחור, בהוצאת ספרית מעריב. רומן סמי-היסטורי המתרחש על רקע מגפת "המוות השחור" (מהדורה ראשונה יצאה בשם "דברי ימי גמיני") קוני ויליס, ספר יום הדין. רומן מדע בדיוני. מסע בזמן של סטודנטית להיסטוריה המגיעה בטעות לתקופת המוות השחור פרד ורגאס, עזוב מהר וחזור מאוחר, תעלומת רצח בפריז של ימנו שבה שזורה המגפה, ספרים ומנהגים הקשורים בה, וכן התפרצות המגפה בפריז בתחילת המאה ה-20. קן פולט, עולם ללא קץ, בהוצאת מודן. רומן המתרחש באירופה במאה ה-14 וכחלק מהעלילה, מסופר על המוות השחור המתרחש בפירנצה ועובר לצרפת ומשם לאנגליה. סיפור קצר מאת אדגר אלן פו בשם "מסיכת המוות האדום", שהושפע מהמוות השחור וייתכן שספציפית מדקאמרון של בוקאצ'ו. בסיפור מתכנסים אצילים בטירה מפחד מגפה. בקולנוע "החותם השביעי", סרטו של הבמאי אינגמר ברגמן, מציג את המגפה ואת ההרס והחורבן שנגרם ממנה. בטלוויזיה בשנת 2021 עלתה לשידור הסדרה "סיפורי אימה אמריקאים", במסגרתה צולם הפרק הרביעי שמגולל סיפור של עיירה בתקופת המגפה השחורה והניסיון למצוא תרופה לכך. משחקי וידאו משחק הווידאו "A Plague Tale: Innocence" משנת 2019 והמשכו "A Plague Tale: Requiem" משנת 2022 עוסקים באח ואחות החיים בצרפת בזמן התפרצות המוות השחור, שמהווה מרכיב חשוב בעלילת המשחקים. ראו גם דבר ריקוד המוות רופא מגפה לקריאה נוספת ברברה טוכמן, ראי רחוק'''. הספר עוסק במאורעות ההיסטוריים של אירופה במאה ה-14 ובו תופס המוות השחור מקום מרכזי. Horrox, Rosemay. The Black Death. Manchester University Press, 1994. .ספר מקורות הסוקר את התפשטות המגפה באירופה בין השנים 1348–1350 קישורים חיצוניים אבי בליזובסקי, מן המוות השחור עד לאבעבועות השחורות, באתר "בארץ הדעת" אבישי אלבוים, המגפה השחורה, בלוג עם הספר מפה, אירופה בתקופת המגפה השחורה, באתר מט"ח איתמר קרמר, מרעילים בארות בלי נייר טואלט: יהודים במגפה השחורה, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי, 12 במרץ 2020 דף תפילה של יהודי מנטובה, איטליה, לריפוי ילדיהם מהאבעבועות השחורות, באתר הספרייה הלאומית הערות שוליים קטגוריה:כלכלה, חברה ותרבות בימי הביניים קטגוריה:היסטוריה כללית של ימי הביניים קטגוריה:היסטוריה של הרפואה קטגוריה:מגפות קטגוריה:אירופה: היסטוריה קטגוריה:אסיה: היסטוריה קטגוריה:המאה ה-14 קטגוריה:דבר (מחלה)	2024-10-20T08:55:55
מחלה	ממוזער\|300px\|"המוות השחור" הוא הכינוי שניתן למחלה קטלנית (דבר) שהביאה למותם של מיליוני בני אדם בימי הביניים ברפואה, מחלה היא מצב של הפרעה או פגיעה בגופו של יצור חי, הגורמת לתסמינים ולעיתים לתפקוד לקוי של הגוף. מחלה, בהגדרתה הביולוגית היא הפרה של תהליך ההומיאוסטזיס. במקרים רבים למחלה יש הן ביטוי פיזי-גופני והן ביטוי נפשי. מחלות יכולות להיגרם כתוצאה מגורם פנימי (ומכאן היא נקראת מחלה פנימית), כגון פגם גנטי או שינוי כרוני בגוף, או כתגובה לגורמים חיצוניים, כגון חיידקים, נגיפים, או טפילים אחרים. גורמים חיצוניים אינם בהכרח יצורים חיים; קרינה ותרכובות שונות (כגון עופרת, ציאניד ושלל רעלים אחרים) מהוות דוגמאות לכך, וכן טראומה גופנית העלולה לגרום לפגיעה שעלולה להתפתח למחלה, כגון זיהום. מחלות פנימיות מטופלות בעיקר במחלקות ייעודיות למחלות אלה הנקראות מחלקות פנימיות (internal ward). חלוקה עיקרית נוספת של מחלות מבחינה בין מחלות גנטיות-תורשתיות ובין מחלות שנגרמו כתוצאה מגורמים סביבתיים. מטא-אנליזה שנערכה לאורך יותר משני עשורים ובחנה את הקשר בין השפעת הגנום האנושי על מחלות, קבעה כי ההשפעה הגנטית נמוכה למדי ומסתכמת ב-5% עד 10% בלבד ברוב המחלות במחלות אצל בני אדם מטפל רופא או כל בעל מקצוע מתחומי הרפואה השונים, ובמחלות של בעלי חיים מטפל וטרינר. גם צמחים עלולים לסבול ממחלות ואלו נחקרות בתחום הבוטניקה. מספר ענפים בביולוגיה וברפואה חוקרים את המחלות באדם: פתולוגיה – חוקרת באופן כללי את דרכי פעולתן של המחלות. פתופיזיולוגיה – ענף משנה של הפתולוגיה – חוקרת את השתלשלות האירועים המביאה להופעת תסמיני המחלה, ואת הדרכים בהן משפיעים גורמי מחלה שונים על תפקוד הגוף. אפידמיולוגיה – במובן המקורי שלה – חוקרת את המחלות המידבקות, ברמת האוכלוסייה. אפידמיולוגיה במובן הרחב יותר חוקרת את תפוצת התחלואה בכלל ואת השלכותיה באוכלוסייה מסוימת. מהלך ומשך המחלה את המחלות ניתן למיין לפי מספר שיטות. אחת האינטואיטיביות שבהן היא מיון לפי משך המחלה: מחלה חריפה (אקוטית): מחלה המתפרצת לפתע, המלווה בסימפטומים בולטים, ובדרך-כלל חולפת מהר. המצב שלאחר תקופת המחלה נקרא החלמה. אם המחלה החריפה בשנית היא קרויה מחלה חוזרת. מחלה כרונית (מִתְמַשֶּׁכֶת): מחלה אותה נושא החולה במשך זמן רב, לעיתים כל חייו. במחלה זו המצב קבוע למדי ברוב הזמן. התפרצות חריפה עלולה להתרחש מדי כמה זמן; תקופות רגיעה נקראות הפוגות. ניתן להבחין בשני סוגים של מחלה כרונית: מחלה פרוגרסיבית (מתקדמת): לאחר ההפוגה עלולים להתפתח סימפטומים חריפים נוספים. חלק מהמחלות הפרוגרסיביות מוגדרות כמחלות סופניות. מחלה מתמידה: מחלה כרונית שאינה מתקדמת. את מצבי הביניים שבין מחלה חריפה למחלה מתמשכת מגדירים כמחלות תת-חריפות או תת-מתמשכות. סוגי מחלות אצל האדם מחלות פוגעות בגוף בצורות שונות. במקרים רבים פועלים כמה מנגנונים יחדיו לגרימת תסמיני המחלה. סוגים שונים של מחלות אף מטופלים באופנים שונים. נביא כמה דוגמאות: מחלות תורשתיות סיסטיק פיברוזיס ופנילקטונוריה הן מחלות תורשתיות; בכל תאי גופו של החולה קיים גן פגום בחומר התורשתי, הגורם לייצורו של חלבון פגום. החלבון גורם לפעולה משובשת של התאים, המביאה (בשתי מחלות אלו) להצטברות הרסנית של חומרים מזיקים בגוף וכתוצאה מכך להרס רקמות (בסיסטיק פיברוזיס – בעיקר בריאות, בפנילקטונוריה – במוח). כיום עומד מספר המחלות הגנטיות הידועות על כ-4,000; אולם סביר להניח שמחלות רבות שמקורן ואופן הופעתן טרם ידוע הן למעשה גנטיות. טיפול: רוב המחלות הגנטיות הן חשוכות מרפא, כיוון שהפגם מצוי בכל תאי הגוף, דבר ההופך את תיקונו לכמעט בלתי-אפשרי. הקלה מסוימת ניתן להעניק באמצעות טיפול סימפטומלי (טיפול המתמקד בהקלת תסמיני המחלה, מבלי להילחם בגורם המחלה; חולי סיסטיק פיברוזיס, למשל, נוטלים תרופות הממיסות את הריר שהצטבר ומביאות להקלה בנשימה) או באמצעות הימנעות מגורמים מסוימים (מזונות, למשל) המחמירים את המחלה (חולי פנילקטונוריה, למשל, נמנעים ממאכל מזונות המכילים את חומצת האמינו פנילאלנין; זהו החומר שתאי הגוף אינם מסוגלים לפרק ואשר עקב כך מצטבר במוח). במחלות התורשתיות נכללות גם ההפרעות הגנטיות, מחלות הקשורות לגנים ולכרומוזומים, כגון ההפרעה סינדרום בארס, הקשורה לכרומוזום X. סרטן סרטן הוא למעשה שמן של כמה מחלות שונות; המשותף לכולן: חלוקה מהירה ובלתי-נשלטת של תאים בגוף. התרבות זאת נגרמת עקב שיבוש במנגנון הביוכימי המפקח על חלוקת התא. הגורמים לשיבוש זה מגוונים: לעיתים הוא נגרם על ידי מוטציות (ולפיכך מהווה הסרטן לעיתים מחלה תורשתית), לעיתים על ידי חומרים מזיקים החודרים לגוף (כגון אזבסט וניקוטין הקיים בסיגריות) ולעיתים על ידי טפילים, כגון נגיפים מסוימים. טיפול: עדיין לא קיים טיפול הגורם לתאים סרטניים להפסיק להתחלק. הטיפולים הקיימים מתמקדים, אם כך, בהרס מוחלט של הרקמה הסרטנית (באמצעות קרינה או תרופות) או בהסרתה (באמצעות ניתוח). מחלות זיהומיות שמאל\|ממוזער\|300px\|חיידקים גורמים לאלפי מחלות. בתמונה: חיידקי כולרה דיזנטריה ושפעת נגרמות על ידי טפילים: חיידק או פרוטיסט (אמבה) בדיזנטריה ונגיף בשפעת. הטפילים מתרבים בגוף ותוך כדי כך מפרישים רעלנים אשר משבשים בדרכים שונות את פעילותם התקינה של תאים סמוכים. בדיזנטריה הטפילים מתרבים בעיקר במעי; הנזק לתאים מתבטא בשיבושים בעיכול, בהפרשה מוגברת של מים מהתאים (הגורמת לשלשול) ובכאב. בשפעת מתרבים הנגיפים בריאות; שם הם גורמים גם כן להפרשה מוגברת של מים מהתאים, דבר המתבטא בשיעול ובקשיי נשימה. לאחר שהגוף מזהה את הטפילים הזרים הוא מנסה להילחם בהם באמצעות מערכת החיסון. "לחימה" זו גורמת לעייפות ולעליית חום הגוף. מסלול מחלה זה (טפילים המפיצים רעלנים) הוא מהנפוצים ביותר. האופן בו הטפיל מזיק לגוף וגורם לתסמיני המחלה נקרא פתוגניות. טיפול: רובן המוחלט של התרופות הקיימות כיום מיועדות ללחימה בטפילים. כמה מהתרופות החשובות ביותר ללחימה בחיידקים מיוצרות באופן טבעי על ידי מיקרואורגניזמים מסוימים; תרופות אלו קרויות אנטיביוטיקה. הלחימה בנגיפים קשה יותר, כיוון שהם נוהגים לפלוש אל תאי הגוף ולגדול בתוכם; קשה, לפיכך, לגרום לפגיעה בנגיף תוך הימנעות מפגיעה בתא המאחסן אותו. למרות זאת, קיימות תרופות אנטי-נגיפיות (אנטי-ויראליות) רבות, המתמקדות ברובן בפגיעה ביכולת הנגיף לפלוש אל התא או להתרבות. חיידקים ונגיפים רבים פיתחו במשך השנים עמידות בפני תרופות, דבר המצריך הרכבה תמידית של תרופות חדשות. מחלות מטבוליות מחלות אלו מתחלקות לשני סוגים: מחלות בהן קיים מחסור בחומרים מסוימים, ומחלות בהן הגוף אינו מסוגל לפרק חומרים מסוימים. רככת, אנמיה וצפדינה נגרמות מחוסר בחומרים מסוימים בגוף. ברככת מדובר בוויטמין D, אשר תורם לספיגת סידן בעצמות; בהיעדרו מתרככות העצמות ומתעקמות תחת משקל הגוף. בסוגים מסוימים של אנמיה החומר החסר הוא ברזל, המהווה מרכיב עיקרי בהמוגלובין, אשר נמצא בכדוריות הדם האדומות ונושא את החמצן בדם; בהיעדר ברזל לא מיוצר מספיק המוגלובין, ולפיכך – כדוריות אדומות; תאי הגוף לא מקבלים מספיק חמצן והחולה חש חולשה כללית. בצפדינה החומר החסר הוא ויטמין C, התורם לבניית החלבון המבני קולגן; חלבון זה מצוי ברוב רקמות החיבור בגוף: כלי דם, שרירים, שיניים, עצמות ועור; בהיעדרו נהרסות רקמות אלו ומתחילות לדמם ולהתנוון. טיפול: מחלות מטבוליות של חסר בחומרים בגוף ניתן לרפא בדרך-כלל באופן מהיר על ידי צריכה מוגברת של החומר החסר. סוכרת ופנילקטונוריה נגרמות עקב הצטברות של תרכובות במקומות שונים בגוף ולעיתים אף בכולו. מחלות אלו נגרמות כתוצאה ממחסור באנזים או הורמון, ורובן תורשתיות. בפנילקטונוריה מדובר על חומצת האמינו פנילאלנין. חומצה זו מצטברת במקומות שונים בגוף ובעיקר במוח, עקב היעדר האנזים פנילאלנין הידרוקסילאז. בסוכרת מדובר על חד-הסוכר גלוקוז. במחלה זו מדובר על הורמון האינסולין, אם כי ברוב המקרים הוא נמצא בגוף של חולי סוכרת. טיפול: מחלות מטבוליות של חסר באנזימים או הורמונים לא ניתן לרפא, מפני שכמעט לא ידועה כיום על דרך לגרום לגוף לייצר אנזימים או הורמונים. הטיפול מבוסס לרוב על ידי הימנעות מהחומרים אותם הגוף אינו מפרק, או על ידי החדרת האנזים או ההורמון אל הגוף בדרך מלאכותית. מחלות אוטואימוניות כרסת וטרשת נפוצה הן מחלות חיסון עצמי. במחלות אלו מזהה בטעות מערכת החיסון של הגוף תאים מסוימים בגוף עצמו כגורמים זרים, בהם יש להילחם. בכרסת מדובר בתאי המעי; מערכת החיסון תוקפת אותם וגורמת לבעיות חמורות בעיכול ולכאבי בטן. בטרשת נפוצה מדובר בתאי העצב – הנוירונים; מערכת החיסון תוקפת אותם וגורמת לשיבוש במערכת העצבים, וכתוצאה מכך לקשיים מוטוריים (תנועתיים) ולנכות. טיפול: מחלות אוטואימוניות הן לרוב חשוכות מרפא, וגם הגורמים להן ברובם אינם ידועים. אסטרטגיית הטיפול דומה לזו שבמחלות הגנטיות. חולי טרשת נפוצה, למשל, עוברים טיפולים תרופתיים בעיקר על ידי אינטרפרון, אימונו-מודולטורים (לעיתים במצבים חריפים גם קורטיקוסטרואידים) העשויים להאט את התקדמות המחלה ולהפחית את תדירות ההתלקחויות (ההחמרות) כמו כן טיפולים פיזיותרפיים, המאטים את התנוונות השרירים ומשפרים את היכולת המוטורית. מחלות פנימיות (של איבר) המחלה הפנימית מטופלת במחלקה הפנימית בבית החולים. ההפניה אליה נעשית בתהליך המכונה "טריאז'", כלומר מיון על ידי אדם בעל תפקיד ממיין המכוון את המטופל למחלקה המתאימה. העברה שמאל\|ממוזער\|300px\|מחלת האיידס, הנגרמת על ידי נגיף, הפכה למגפה של ממש באזורים מסוימים בעולם. בתרשים: שיעור חולי האיידס מכלל האוכלוסייה במדינות אפריקה מאפיין נוסף לפיו ניתן למיין מחלות הוא יכולת ההעברה או ההדבקה שלהן – יכולתן להתפשט בין יצורים שונים. מחלות גנטיות או מחלות שנגרמות משינויים עצמיים-פנימיים בגוף כמעט לעולם אינן מידבקות; מחלות הנגרמות על ידי אורגניזם זר (או נגיף) מידבקות במרבית המקרים; הדבר תלוי בדרך-כלל במיקומו של מוקד המחלה. לדוגמה, זיהום נגיפי בדרכי הנשימה הוא בדרך כלל מידבק מאוד, שכן בתהליך הנשימה החולה פולט אוויר מזוהם בנגיפים, היכולים בקלות לחדור לגופם של אנשים אחרים. מחלות מידבקות יכולות לעבור מיצור ליצור במגע ישיר או דרך גורם שלישי (יצור אחר או מדיום כלשהו). מחלת האיידס, למשל, עוברת רק במגע ישיר; מחלת המלריה מועברת דרך יתושים; מחלות רבות של מערכת העיכול עוברות דרך מזונות ומקורות מים. רמת ההדבקה תלויה גם ביכולתו של הטפיל לשרוד מחוץ לגוף; נגיף ה-HIV, למשל, הגורם למחלת האיידס, לא מסוגל לשרוד מחוץ לגוף יותר מכרבע שעה; הסיכוי להדבקה, אם כן, שלא במגע ישיר, הוא מזערי. מצב נכות כמחלה, גישה מודרנית להגדרת מושג המחלה הגישה הרווחת בעולם המערבי נוטה לצרף לרשימת המחלות גם מצבי נכות מסוימים ולא רק "תהליכי פגיעה בגופו של יצור חי, הגורמת לתפקוד לקוי של הגוף או הנפש." דוגמה למצב נכות כזה הוא הפרעת דחק פוסט טראומתית, או PTSD. כיום מקובל בקרב רופאים רבים לראות בתסמונת פוסט טראומה מחלה הדורשת טיפול. בהדרגה הגישה הרואה גם בנכויות מחלות מתפשטת וכיום גם הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות ואפילו השמנת יתר מוכרות בקופות החולים כמחלות הדורשות לעיתים טיפול תרופתי על מנת להקטין את הנזק שהן גורמות, ורופאי המשפחה מונחים לטפל בהם בהתאם. שמות של מחלות בעברית בעברית משמש המשקל קַטֶלֶת להקניית שמות למחלות נפוצות או ידועות: שחפת, אדמת, צהבת, טרשת, שלבקת, וכן צרעת, שפעת וקדחת (התנועה משתנה עקב העיצור הגרוני באות השלישית של השורש). לעיתים השם הלועזי הוא הנפוץ, אך שם עברי קיים לצידו: לייפת כיסייתית הוא שמה העברי של סיסטיק פיברוזיס, למשל; צפדת הוא שמה העברי של טטנוס. לעיתים משמש המשקל קטלת לציון סימפטומים הנגרמים על ידי מספר מחלות, ושאינם מהווים מחלה בפני עצמה: שעלת, נזלת, קרחת. בהשאלה משמש המשקל קטלת לציון תופעות שליליות המשולות למחלות: סחבת (ביורוקרטיה), ניירת (כמות מסמכים מופרזת), זחלת (הליכה או פעולה איטית מדי), דברת ופטפטת (דיבור מופרז), תרגמת (תרגום קלוקל משפה זרה). ראו גם רשימה של מחלות שונות לפי שיעורי קטלניותן, מהקטלנית ביותר לפחות קטלנית סיכון יחסי קישורים חיצוניים ראשי תיבות של מחלות בעברית הערות שוליים * קטגוריה:פתולוגיה קטגוריה:רפואה	2024-08-10T12:37:59
המאה ה-19	שמאל\|ממוזער\|250px\|מפת העולם בשנת 1897, האימפריה הבריטית מסומנת באדום ממוזער\|250px\|מהפכת יולי 1830המאה ה־19 היא תקופה שהחלה בשנת 1801 והסתיימה בשנת 1900. התופעות הבולטות במאה ה־19 הן התפשטותה והתעצמותה של המהפכה התעשייתית, שגררה שינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה; תהליך של עיור רב היקף, ועליית הלאומיות בקרב עמי אירופה. התעוררות לאומית הביאה להקמתן של מדינות לאום אחדות, הן על ידי איחוד מסגרות קטנות (גרמניה, איטליה) והן על ידי מרד נגד שלטון זר (יוון, סרביה ועוד). מתח לאומי התעורר גם בקרב קבוצות אחרות שלא זכו לעצמאות מדינית. תופעה חשובה אחרת הייתה ביטול העבדות במדינות רבות כגון בריטניה, ארצות הברית וברזיל. המהפכה התעשייתית הגיעה במקביל להבשלתן של מגמות במדע, שיצרו שינוי משמעותי במשקל שנתנו חוקרים לבדיקה אמפירית של המציאות על חשבון תפיסות מקובלות מימי קדם. התפתחות המחקר המדעי הובילה להתפתחותם של תחומי מחקר שלמים ולפיתוחן של המצאות ותגליות רבות. במאה ה־19 החל לראשונה שימוש בחשמל, וייצור החשמל בגנרטורים ותחנות כוח, ושימוש במנועים, שהובילו לפיתוחים פורצי דרך בכלי תחבורה (ספינת הקיטור, הרכבת, המכונית, האופנוע וספינת האוויר), ומיכון (טרקטור, מכונת התפירה, מקרר ועוד). בנוסף, התגבשה הרפואה המודרנית והתפתחה ההבנה האנושית את הגורמים למחלות, פותחו המצאות חשובות בתחום התקשורת (הטלגרף, הטלפון ומכונת הכתיבה) ובסוף המאה גם ראשית הראינוע. מבחינת היחסים הבין-לאומיים, התקופה שלאחר נפוליאון ועד 1914 התאפיינה במערכת בין-לאומית יציבה יחסית עם מעט מלחמות גדולות. הממלכה המאוחדת, תחת שלטונה הממושך של המלכה ויקטוריה, נעשתה לכוח העולמי החשוב ביותר, כשהיא הראשונה שנהנית מפירות המהפכה התעשייתית אך גם נושאת במחירה. בריטניה, בעלת הכלכלה החזקה ביותר במאה זו, נהנתה משיעורי צמיחה חסרי תקדים, אולם גם מעצמות נוספות במידה פחותה יותר. במהלך המאה התפשטות האימפריה הרוסית הובילה לתחרות ישירה בין המעצמות על השליטה וההשפעה על אסיה, תחרות שכונתה "המשחק הגדול". במקביל, גם ארצות הברית נעשתה בהדרגה למעצמה עולמית בולטת. המרוץ הקולוניאליסטי הואץ ברחבי אסיה ואפריקה, אך לצד זה השתחררו עמי דרום ומרכז אמריקה משלטונן של ספרד ופורטוגל. הקולוניאליזם האירופאי הביא גם להתפשטות ערכים אירופאים כמו הנצרות או תפיסות ליברליות. נהוג לומר שבמאה ה־19 הייתה המחשבה האירופית באופן כללי אופטימית, ולצד נביאי זעם דוגמת קרל מרקס, רווחה האמונה שהקידמה תביא איתה בסופו של דבר שגשוג ויציבות כלל עולמיים. אמונה זו התערערה, אם לא התרסקה והוחרבה, בעקבות אסונות המאה ה־20, החל במלחמת העולם הראשונה. גם לאורך מאה זו אירעו מלחמות נודעות כמו: מלחמות נפוליאון, מלחמת קרים, מלחמת האזרחים האמריקנית, מלחמת הבורים ועוד. מבחינה היסטורית נודעה המאה כתקופה בה התחוללו שינויים גדולים בתחומי חיים נרחבים. הדומיננטיות המשמעותית של המעצמות האירופאיות גרמה לכך שהתרבות האירופאית השפיעה גם על תחומי אמנות שונים באזורים רבים ברחבי העולם, והאמנות המערבית הפכה למשמעותית יותר מבחינה עולמית. באמנות התפתחו במאה זו האסכולות הנאו-קלאסיציזם, הרומנטיקה, הריאליזם, אימפרסיוניזם ופוסט-אימפרסיוניזם. זרמים ערכיים דוגמת הרומנטיקה, הלאומיות והליברליזם השפיעו על תחומים רבים של אמנות. שינויים חברתיים וטכנולוגיים שינו את תחום המוזיקה ויצרה תעשייה שלמה של מופעי "סלון", והמוזיקה הקלאסית התפתחה עם כלי נגינה דרמטיים יותר, יתר שבירת מוסכמות ויתר נגישות לקהל הציבור הרחב. אל המזרח הרחוק והמזרח התיכון חדרו האופרות שהפכו לפופולריות. בספרות התפתחו מגוון סוגות במאה זו, ביניהן רומנים מקומיים ושירה במשלב דיבורי, כאשר חלק מהסוגות המשמעותיות יותר התפתחו בעיקר בבריטניה. עלייה בשיעור האוריינות באוכלוסייה הובילה לנגישותו של הציבור הרחב לספרים באופן חסר תקדים. באדריכלות התבטאה מאה זו בגל התחייה הגותית בה שופצו ונבנו קתדרלות בסגנון גותי. שינויים חברתיים גרמו בסוף המאה להיווצרותו הראשונית של ספורט מאורגן, ושל פנאי ספורטיבי קהילתי שהתרגם בין היתר להקמתם של פארקים עירוניים. המאה ה־19 הייתה חשובה להיסטוריה של עם ישראל. במאה זו נוסדה תנועת הציונות, שהחלה בעליותיהם של חובבי ציון ליישב את ארץ ישראל (הקמת ראשון לציון, פתח תקווה וימין משה) ובהקמת ההסתדרות הציונית. העיתונאי היהודי בנימין זאב הרצל הוביל את קו הציונות המדינית וניסה לזכות בהכרה ותמיכה מהמעצמות לרעיון של יישוב יהודי אירופה במולדתם ההיסטורית. ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל, שווייץ. אירועים עולמיים המהפכה התעשייתית המהפכה התעשייתית ששורשיה עוד במאה ה־18, היא שם המקובל לשורה של שינויים טכנולוגיים, כלכליים, אקולוגיים, וחברתיים שמתחילים באנגליה, ממשיכים למדינות נוספות באירופה ולארצות הברית, ובמידה מסוימת מחלחלות גם למקומות נוספים. נקודות ציון מרכזיות ביותר במהפכה התעשייתית התרחשו במהלך המאה ה־19. המהפכה החדירה שכלולים ומיכון בייצור החקלאי והתעשייתי והובילה לעיור חלק ניכר מן האוכלוסייה, גידול ניכר במספר התושבים והעלאת רמת חייהם ותוחלת חייהם של אוכלוסיות רבות. המהפכה התעשייתית היא הגורם המרכזי לשינוי מסיבי בשיטות התחבורה והייצור, עקב התפתחות מנוע הקיטור במאה ה־18 שאיפשרה לאורך המאה המצאות דוגמת הרכבות, הרכב הפרטי, אוניית הקיטור, פס הייצור, הייצור ההמוני והולדת תרבות הצריכה. בנוסף השפיעה המהפכה התעשייתית על תחומי תעשייה רבים כמו אריגה והפקת כותנה, עקב ההתפתחות של תהליכי מיכון שהחלו בסופה. המהפכה התעשייתית התאפיינה במיכון בעזרת מקור אנרגיה חיצוני – שריפת דלקי מאובנים שהמרכזי בהם הוא פחם. אותם דלקים הניעו מנועי בעירה חיצונית שהמרכזי בהם היה מנוע הקיטור. הדבר איפשר לראשונה בהיסטוריה לנצל אנרגיה שמקורה אינו במזון, בשרירים או בבעל חיים אחר (ניצול ישיר של ATP). הגל הראשון של הדמוקרטיזציה במרבית המאה ה־19, בקרב מרבית המעצמות העולמיות, הזכות לבחור ולהיבחר לא הוענקה לכלל האוכלוסייה אלא לקבוצות קטנות ביותר של בעלי רכוש או בעלי השכלה, אך לקראת סופה של המאה ה־19 הלך וגדל מספר הרשאים לבחור. זכות הבחירה הייתה אבן יסוד בהתנהלותה של ארצות הברית עוד מהקמתה ב-1776, אם כי בזמן זה, היא ניתנה למספר קטן יחסית של גברים לבנים. בשנת 1828 תחת שלטון אנדרו ג'קסון הורחבה זכות הבחירה לכלל הגברים החופשיים, מהלך שיצר עניין באירופה. בשנת 1870, לאחר שחרור העבדים בעקבות מלחמת האזרחים, נאסרה אפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי. אך בפועל, נקטו מדינות הדרום פעולות שונות, שהגבילו את הצבעתם של שחורים. הממלכה המאוחדת החלה להרחיב ולהגדיל את זכות הבחירה לגברים על ידי החוקים שחוקקה בשנים 1832 ו־1884. בשנת 1871 העניקה צרפת זכות בחירה לכל הגברים. הענקת זכות הבחירה לקבוצות נוספות מלבד בעלי ההשכלה והרכוש נוספה בהדרגתיות לעוד מדינות – בעיקר באירופה – ביניהן בלגיה, שווייץ, ספרד, הולנד, ואוסטריה. עקרון חופש הביטוי יצר דמוקרטיזה של אמצעי התקשורת. זאת, לצד עלייה באוריינות ההמון. הדבר הוביל להפצה והנגשה של עיתונים זולים. זו, הגבירה בתורה את השפעת דעת הקהל על הפוליטיקה המקומית, ויצרו דרישה לרפורמות פנים, שהובילו להאצה של תהליך הדמוקרטיזציה. יישום רעיון זכות הבחירה לנשים נמצא עדיין בחיתוליו במאה זו. מדינת ניו ג'רזי שבארצות הברית הכירה במהלך המאה ה־18 בזכות הבחירה של הנשים בעלות הרכוש (כלומר, שאינן נשואות). אך החוקה של 1807 שללה את זכות בחירה, בין היתר, מנשים, שחורים וזרים. בהמשך המאה מספר מושבות קולוניאליות הכירו בזכות הבחירה לנשים, כאשר המושבה בפיטקרן עשתה זאת בשנת 1838 מספר עשורים לפני שמצטרפות אליה מושבות נוספות. לזמן קצר הכריזה קולוניית פרנקסוויל שבאוקיינוס השקט עצמאות, והפכה למדינה היחידה בעולם שהכירה בזכות הצבעה חופשית ללא הבדלי מין או גזע. הסכמים ומשברים בין-יבשתיים 1823: דוקטרינת מונרו – נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו מכריז על מדיניות לפיה ארצות הברית תתנגד לכל קולוניאליזם אירופאי ביבשת אמריקה. הקמת קולוניות אירופאיות חדשות או פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית. מצד שני, ארצות הברית שמרה על מדיניות של בדלנות ונמנעה מהתערבות במלחמות אירופאיות. 1856: חוזה פריז – הסדיר בין מעצמות אירופה כלים לקביעת מדיניות בנושאים בין-לאומיים. 1842–1860: הסכמים סינים–מערביים – לאחר מלחמת האופיום הראשונה והשנייה, סין נאלצת לחתום על סדרת חוזים, בהם קיבלו הסינים דרישות דיפלומטיות וכלכליות של מעצמות אירופה. 1864: הצלב האדום – הוקם המיזם הבין-לאומי במטרה להגן על חייהם ועל כבוד האדם של קורבנות סכסוך מזוין. 1864: אמנת ז'נבה הראשונה – נחתם הסכם בין-לאומי המנסה להסדיר פשעי מלחמה, וקובע תקנות בדבר טיפול בפצועים בשדה הקרב. 1883–1886: קניין רוחני – נחתמות בתוך מספר שנים אמנת פריז ואמנת ברן, שמסדירות נושאים של הגנה על פטנטים, זכויות יוצרים, ותחומים נוספים של קניין רוחני. תנועות חברתיות ופוליטיות לאומיות הרעיון הלאומי במובנו האתני, לפיו עם זכאי לטריטוריה משלו שבה יוכל לתת ביטוי לתרבותו המיוחדת, התפתח במאה ה־19 באירופה בהשראת הוגים כיוהאן גוטפריד הרדר ויוהאן גוטליב פיכטה. הוא מתבטא בתנועה הלאומית הגרמנית, שהיוותה תגובה לכיבוש הצרפתי ולרעיונות השוויון האוניברסליים של המהפכה הצרפתית, ותבעה את איחוד כל הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת. הרעיונות הלאומיים והלאומניים. חזרה ובאה לידי ביטוי במאורעות שונים באירופה, דוגמת מלחמת העצמאות היוונית, אביב העמים ואיחוד איטליה. במידה מסוימת באה לידי ביטוי הלאומיות גם במאבקיהן של מדינות אמריקה הלטינית להשתחרר מהאימפריה הספרדית והפורטוגזית ששלטו במרבית השטח בתחילת המאה.250px\|שמאל\|ממוזער\|ועידת קטוביץ (1884) והקונגרס הציוני (1897) מבשרים על הולדת הציונות רעיון הלאומיות השפיע גם על יהודי אירופה, כאשר בשיח הפנים יהודי ניתנה תשומת לב רבה להגדרת הזהות היהודית כזהות לאומית, שאינה בהכרח מתבססת על הדת. התנועה הציונית, ששאפה להקים בית לאומי ליהודים במסגרת מדינת לאום, החלה להתפתח בוועידת קטוביץ (1884) והקונגרס הציוני (1897). זאת, לצד התפתחותן של תנועות אוטונומיסטיות, כגון הבונד, ששאפו לקבל ממדינות מושבם של היהודים הכרה מדינית ותרבותית בקהילה יהודית המקיימת שלטון עצמי. ביטול העבדות 1807: חוק סחר העבדים – חקיקה של הפרלמנט הבריטי שאסרה על סחר העבדים באימפריה הבריטית. 1833: חוק ביטול העבדות – חקיקה של הפרלמנט הבריטי שאסרה על עצם העבדות במושבות האימפריה הבריטית (בעיקר נגע הדבר למטעי הסוכר באיים הקריביים). חקיקה זו דרבנה את בריטניה להפעיל לחצים על מדינות אחרות לבטל את העבדות גם בשטחן. 1865: התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית – בעקבות מלחמת האזרחים האמריקאית, הנהגת ארצות הברית הוציאה את העבדות בכל המדינות מחוץ לחוק. 1888: ביטול העבדות בברזיל – ברזיל הפכה למדינה האחרונה ביבשת אמריקה שהוציאה את העבדות מחוץ לחוק. מפלגות הפועלים וקומוניזם 1839: ליגת הצדק – אגודה סודית של גרמנים בפריז, ביזמת המהפכן לואי-אוגוסט בלנקי, הוגה הבלאנקיזם, תפיסה סוציאליסטית לחלוקה מחדש של העושר. 1847: ברית הקומוניסטים – התארגנות פוליטית בין-לאומית שנוסדה בלונדון, בידי קרל מרקס, פרידריך אנגלס, וקרל שאפר. התנועה נחשבה לארגון הפוליטי החוץ-פרלמנטרי המרקסיסטי הראשון. 1849: המניפסט הקומוניסטי – מניפסט של קרל מרקס ופרידריך אנגלס שהופך לטקסט המכונן של עקרונות הקומוניזם, והשפיע על תנועות קומוניסטיות, סוציאליסטיות, ועל השיח הפוליטי בכלל. 1864: האינטרנציונל הראשון – הוקם על ידי ארגוני פועלים בריטיים, אנרכיסטים, סוציאליסטים במטרה לאחד את ארגוני העובדים השונים שהיו מבוססים על מעמד הפועלים. הארגון התפרק ב-1872 בעקבות מחלוקות חריפות בין מיכאיל באקונין לקרל מרקס. אנרכיזם 1840: מהו רכוש? – פייר-ז'וזף פרודון מפרסם את ספרו פורץ הדרך, והמושג "אנרכיזם" מאומץ לראשונה כהגדרה עצמית. רבים מראשוני תנועות הפועלים האנרכיסטיות התערו מהמונח "אנרכיזם", והגדירו את עצמן "מוטואליסטים" – בהשפעת רעיונותיו של פרודון בדבר ערבות הדדית, ואלה חברו לאינטרציונל הראשון בעת הקמתו ב-1864 1868: הברית הדמוקרטית החברתית – הוקמה על ידי מיכאיל באקונין, הצטרפה לאינטרנציונל הראשון והפכה לקול הדומיננטי ביותר שמתנגד לקרל מרקס, ולארגון שמשפיע על תנועות אנרכיסטיות עד לאמצע המאה ה־20. 1873: אנרכיזם – לאחר פרישתו של מיכאיל באקונין מהאינטרנציונל הראשון, היו לו עדיין חסידים רבים במספר אזורים – ספרד, איטליה, דרום צרפת ושווייץ. חסידיו הקימו את האינטרנציונל הבאקוניסטי, בו לראשונה הם בגדירו עצמם כאנרכיסטים. לאחר מותו של באקונין הנהיג את הזרם פיוטר קרופוטקין. מלחמות בין־יבשתיות מבחינה צבאית, מאה זו התנהלה בסימן דומיננטיות ברורה לאימפריות האירופאיות, שהיו הראשונות (נוסף על ארצות הברית) לחוות בהדרגה את המהפכה התעשייתית. מדינות שהפכו מתועשות זכו לדומיננטיות משמעותית על פני אלו שנותרו עם טכנולוגיות קדומות יותר. לאחר המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה התבססה האימפריה הבריטית ככוח העולמי הדומיננטי והשתלטה על שטחים רבים ברחבי העולם. כוחות משמעותיים מין המאות הקודמות כמו האימפריה העות'מאנית ושושלת צ'ינג, שהיו בעלות הגמוניה אזורית, איבדו אותן כעת למעצמות האירופאיות שזכו לאחיזה גם במזרח התיכון וגם במזרח הרחוק. עם זאת, אמריקה הלטינית התאפיינה במגמה הפוכה עם סדרה של מלחמות עצמאות שהצליחו להעביר את היבשת הדרומית מידיהן של האימפריות הנחלשות מספרד ופורטוגל לידיהן של מדינות לאום עצמאיות. קולוניאליזם הקולוניאליזם האירופי באסיה ובאפריקה צובר תאוצה במאה ה־19, ולעומת זאת, באמריקה מתחולל גל של דה-קולוניזציה ועצמאות. התפתחות הקולוניאליזם האירופאי הביאה גם להתפשטותם של ערכים אירופים שונים, החל בפעילותם של מיסיונרים נוצרים שהגבירו את תפוצת הנצרות בעולם, ועד להגעתן של תפיסות ליברליות שהשפיעו על תרבויות רבות בעולם. נקודות ציון בהתפשטות המושבות האירופאיות: 1830: אוסטרליה – האימפריה הבריטית משלימה את השתלטותה על היבשת. בעשור שלאחר מכן כובשת האימפריה גם את ניו זילנד. 1880 ואילך: המרוץ לאפריקה – האימפריות הבריטית, הצרפתית, הגרמנית, הפורטוגזית והאיטלקית משתלטות על שטחי ענק באפריקה. 1892–1896: חצי האי ערב – האימפריה הבריטית משתלטת על חלקו הדרומי של חצי האי. דרום אסיה – לאורך המאה כובשת האימפריה הבריטית שטחים נרחבים באזור הודו, ואזור אינדונזיה נכבש בהדרגה על ידי מספר מעצמות מערביות. האחיזה הבריטית במזרח הרחוק 230px\|ממוזער\|בקריקטורה צרפתית מפורסמת זו, נראית חלוקתה של סין בין בריטניה, גרמניה, רוסיה, צרפת ויפן (1898)לצד המושבות הקולוניאליות, האימפריה הבריטית תרגמה את העוצמה הצבאית והכלכלית שצברה כך שתתחזק השפעתה על המדינות המקומיות. האימפריה ביססה השפעה זו גם במספר מלחמות: 1817–1818: מלחמת בריטניה-מראטה השלישית – לאחר השתלטות בריטית על אזורים נרחבים בתת היבשת ההודית בסוף המאה ה-18, ומספר עשורים של מאבקים מול האימפריה המראטהית, רצף ניצחונות מהיר של הבריטים במלחמה מעביר לידי הבריטים את השליטה על עיקר שטחי תת-היבשת. 1824–1826: המלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה – מעבר לתוצאות המלחמה הישירות, שכללו קנס כניעה לטובת הבריטים והסדרת שליטתם בטריטוריה חדשה, הקרנת העוצמה שהפגינו הבריטים במלחמה סייעה להם לחתום על הסכם ברני מול סיאם המסדיר העברת ריבונות על שטחים באזור לטובת בריטניה. 1839–1842: מלחמת האופיום הראשונה – בין האימפריה הבריטית וסין, בסופה חויבה סין לאפשר לבריטים סחר חופשי בשטחם. האחיזה הבריטית שהתחזקה באזור הגבירה את תביעתם לסחר חופשי מול ממלכות נוספות, ואלו באו לידי ביטוי, למשל, בהסכם בורינג. 1856–1860: מלחמת האופיום השנייה – בין סין למספר מעצמות מערביות, שסיומה בהסכם בייג'ינג. עליית ארצות הברית ארצות הברית הצעירה נאבקה לאורך המאה על חיזוק מעמדה הבין-לאומי וחיזוק הריבונות שלה על שטחי המדינות באמריקה הצפונית. כחלק מתהליך זה ניהלו האמריקאים לאורך המאה קרבות מתמשכים נגד העמים הילידים, מאבק המכונה "מלחמות האינדיאנים". במקביל ניהלה ארצות הברית בעשורים הראשונים של המאה מספר מלחמות בין-לאומיות שנועדו לבסס את מעמדה העולה בזירה הבין-לאומית. בין הבולטות של מלחמות אלו: 1801–1805: המלחמה הברברית הראשונה – בין ארצות הברית לשליטים בצפון אפריקה העות'מאנית עקב רצונם של האמריקאים להפסיק לשלם דמי חסות בים התיכון. 1812: מלחמת 1812 – בין ארצות הברית והאימפריה הבריטית, בעקבות התנגשו בין האינטרסים של השתיים באמריקה הצפונית. התפשטות האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית, שהייתה אחת מהאימפריות רחבות הידיים כבר בתחילת המאה, עם שטחים אדירים בצפון אסיה, התרחבה והשתלטה על שטחים נוספים במזרח אירופה, בקווקז, במרכז אסיה ובמזרח הרחוק. עת התגברות השפעתה של רוסיה על שטחים שקרובים להודו הבריטית, החלו הבריטים לחשוש מפניהם ולהפעיל את השפעתם האזורית לבלום את אחיזתה של רוסיה בשטחים נוספים במזרח הרחוק. תגובת הבריטים עוררה בתורה את חששם של הרוסים מפני הבריטים והחלה תקופה בה שתי המעצמות התחרו זו בזו על השליטה במרכז אסיה, תקופה המכונה "המשחק הגדול", שנמשכה בעיקר בשני השלישים האחרונים של המאה. היחלשות האימפריה העות'מאנית בראשית המאה שלטו העות'מאנים על שטח משמעותי מצפון אפריקה דרך מסופוטמיה ועד דרום מזרח אירופה, כולל רובו של חבל הבלקן. במקביל לעלייתן של מעצמות בין-לאומיות אחרות מאירופה, נחלשה בהדרגה במהלך המאה הדומיננטיות העות'מאנית. עד סוף המאה מאבדת האימפריה שטחים בלחץ האימפריות האירופאיות, שמאלצות אותה לוותר על טריטוריות אירופאיות רבות לטובת מדינות עצמאיות, וכן משתלטות על חלקים משמעותיים מצפון אפריקה. נקודות ציון בתהליך זה: 1827–1832: מלחמת העצמאות היוונית – מתחילה במרד יווני נגד העות'מאנים. המרד מקבל סיוע, ואף התערבות צבאית לטובתו, מצד האימפריה הרוסית, שהייתה במלחמה מול העות'מאנים, וכן מהאימפריות הבריטית והצרפתית. בשנת 1830 נקבע בתיווך מעצמות אירופה הסדר עצמאות יוונית דה פקטו, ובשנת 1832 מכירים העות'מאנים בעצמאות. 1830: הפלישה לאלג'יריה – האימפריה העות'מאנית מאבדת לראשונה טריטוריה צפון אפריקאית קבועה למעצמה אירופאית, כאשר צרפת משתלטת על רצועת החוף של אלג'יריה. 1878: חוזה סן סטפנו – לאחר הפסדם של העות'מאנים במלחמה העות'מאנית-רוסית, נכפתה עליהם העצמאות של נסיכות בולגריה, נסיכות מונטנגרו, נסיכות רומניה ונסיכות סרביה, ובנוסף חלק משטח האימפריה נמסר לאימפריה הרוסית. החוזה הקשה על העות'מאנים להמשיך לשלוט באזור הבלקן באופן יעיל. כלכלה השפעות המהפכה התעשייתית המהפכה התעשייתית משפיעה באופן דרמטי על הכלכלה כולה, בתחילה באנגליה, ובהמשך המאה במדינות נוספות. השווקים של המדינות שעוברות תיעוש עוברים בהדרגה תהליך של שינוי והתאמה למציאות החדשה: מכלכלה המבוססת על ייצור חקלאי לצריכה פנימית, לכלכלה המבוססת על ייצור זעיר וסחר בין-לאומי. באנגליה, בה מתחילה המהפכה, עוברים האיכרים בעלי המשקים קטנים לעבודה בתעשייה זעירה, במיוחד בתחומים הקשורים לתעשיית הטקסטיל כמו אריגה וטווייה. על פי ההערכות המקובלות לצמיחה ותמ"ג לנפש בהיסטוריה (בקיזוז שינויים בשווי המטבעות), המאה ה־19 היא נקודת מפנה בולטת בשיעור הצמיחה העולמית. לאחר מאות שנים של יציבות יחסית במדדי הצמיחה והתמ"ג לנפש, החל משנות ה־20 וה־30 של המאה מתחילה עליה חריגה ומתונה, שמתגברת במחצית השנייה של המאה. בשנים אלו בלטה בריטניה במידת הצמיחה שלה והייתה בעלת הכלכלה החזקה בעולם, והמטבע שלה, הלירה שטרלינג, הפך למטבע הדומיננטי בעולם. בזכות הצמיחה, השיעור העולמי של העוני המוחלט (שמוגדר כהשתכרות של פחות מ־2 דולר ביום במונחים ריאלים, כלומר בשכלול כוח קנייה בקיזוז אינפלציה) ירד לאורך המאה, על פי ההערכות המקובלות, מסביבות 85% מהאוכלוסייה העולמית, לסביבות 70%. השקעה חוזרת של ההון תופעה נוספת שצוברת תאוצה לאורך המאה היא השקעה חוזרת של הון. בזכות העיסוק בגידול ובייצור לצורכי סחר, נהנים חקלאים מגדלי צאן ותעשיינים זעירים מרווחים גדולים יותר על עמלם, בהשוואה למצב לפני כן. רבים מהם מבכרים להשקיע את הכסף שנותר בידיהם לא רק בשיפור רמת חייהם, אלא גם בשיפור התיעוש והגידול החקלאי, שמביא בהדרגה לגידול בפריון הקרקע פר עובד. ההון המושקע יוצר ביקוש לשורה של פיתוחים טכנולוגיים בתחום החקלאי. אלו, מצידם, מאפשרים לחקלאים תנובה גדולה עוד יותר מהקרקע ומגידול הצאן, ובזכות ההיצע הגדל דוחפים לייעול ושיפור גם בתעשייה הזעירה. בהדרגה, מובילה התפתחות זו לתהליך של שיפור מתמיד, המבוסס על השקעת הון חוזרת וייעול הייצור. התייעלות הכלכלה העולמית התפתחות היקף הסחר הבין-לאומי הביאה לפיתוח מנגנונים יעילים יותר לסוג זה של סחר, שבתורם הגבירו חזרה את היקף הסחר. במאה זו נכנס להילוך גבוה שימוש בשטרות חוב שהונפקו על ידי בנקים מקומיים והקלו על ביצוע קנייה בהיקף גדול יותר של סחורות בין מדינות. בנוסף, החלו בתקופה זו סוחרים להחליף בהדרגה את השימוש במטבעות מתכתיים באמצעי תשלום מבוססי נייר. בתחילת המאה ה־19 היקף השימוש בתשלום המבוסס נייר הוערך ביותר משליש. פערי התמ"ג ממוזער\|הערכה לפי מדיסון של תמ"ג לנפש במדינות שונות בשנים 1500–1950מתחילת המאה ועד סופה התמ"ג של המעצמות שעברו תיעוש יותר מהכפיל אותו, ובמספר מדינות כמעט ושילש את עצמו. ההישג היה בולט במיוחד נוכח מדינות שנחשבו למפותחות יחסית טרם המהפכה התעשייתית, דוגמת הודו וסין, ולא עברו תיעוש, ונותרו ברמת תמ"ג דומה יחסית לאורך המאה. מצב זה יצר במהלך המאה פער כלכלי דרמטי בין המעצמות המתועשות לכל שאר המדינות. יפן הייתה דוגמה נדירה למדינה שהייתה עם כלכלה מסוגרת וחקלאית, ובעשורים האחרונים של המאה אימצה כמה ממאפייני הכלכלות המערביות והצליחה ליצור כלכלה עם צמיחה מהירה ותעשייה חזקה. התפתחות הקפיטליזם 1860: הסכם קובדן-שבלייה – הסכם סחר חופשי בין בריטניה וצרפת שכלל הפחתת מכסים הדדית, והיה מהלך משמעותי בקידום מעמדה של הכלכלה החופשית. 1875–1900: פרוטקציוניזם – לאחר עלייתה של הכלכלה החופשית, הגיעה תגובת נגד של כפיית מגבלות וחסמים על הסחר בין מדינות, שהתחילה אצל גרמניה וארצות הברית, ואומצה על ידי מדינות מערביות נוספות. על אף שינוי המגמה חזרה לפרוטקציונזם, מאפיינים שונים של סחר חופשי נותרים והכלכלה נותרת חופשית באופן בולט לעומת שיא תקופת המרקנטליזם במאה ה-15. יוצאת דופן היא בריטניה, שנותרת כל העת נאמנה לעקרונות הסחר החופשי. מדינת הרווחה באזורים מסוימים בצפון אירופה המשיכו מגמות מסוף המאה ה-18, בהן, בהשפעות קאלוויניסטיות, השתלבותן של נשים בשוק העבודה גורמת לעלייה ברמת החיים שבתורה מאפשרת מימון של מסגרת לחינוך ילדים בשעות העבודה, שמגבירה בחזרה את אפשרותן של נשים להשתלב בשוק העבודה. אלמנטים דומים מאמצות באיטיות במחצית השנייה של המאה גם חלק ממדינות מערב אירופה, כאשר הראשונה לנסות ליישם רעיונות דומים בקנה מידה גדול היא גרמניה של ביסמרק. אלו הם שורשי מדינת הרווחה. במקביל, במחצית השנייה של המאה, מספר מדינות במערב מחוקקות חוקים פורצי הדרך המעגנים זכויות עובדים, וקובעים, למשל, תקרת שעות עבודה לנשים וילדים מתחת לגיל 12. תחום ארגוני העובדים מתפתח אף הוא במערב, ולקראת סוף המאה מתפשט אל אזורים נוספים, דוגמת אמריקה הלטינית. נקודות ציון נוספות 1801: הבורסה בלונדון – הקמת הבורסה המוסדרת הראשונה בעולם, ותחילתה של הבורסה המודרנית. 1808–1825: עצמאות אמריקה הלטינית – גל הלאומיות ביבשת אמריקה סיים שלוש מאות שנה של ניצול כלכלי אירופי של המקומיים לכריית משאבי טבע. המדינות העצמאיות החדשות מחליפות את המערכת הכלכלית הישנה במודלים של מיכון ותעסוקה בשכר. עם זאת המדינות הצעירות עדיין מתבססות במידה רבה על משאבי הטבע שלהן, והעצמאות לא שמה קץ למוסדות הקולוניאליים, לפרקטיקות המשפטיות ולתנאי העבודה. 1821: תקן הזהב – מופעל לראשונה בבריטניה, אולם במרבית המאה ישנו שילוב בעולם בקביעת תקן לסחר בזהב ובכסף במקביל. החל משנות ה־70 של המאה, בעקבות גילוי מצבורי זהב רבים, מאמצות מדינות רבות את תקן הזהב בתור התקן היחיד. 1869: תעלת סואץ – המחברת בין מפרץ סואץ לים התיכון, ומאפשרת קיצור דרך ימי בין אירופה למגוון אזורים באסיה ואפריקה. אמנת קושטא בשנת 1888 מסדירה בין כל המעצמות האזוריות מעבר חופשי בנתיב המים של תעלת סואץ בעיתות שלום ומלחמה. האמנה קובעת הלכה למעשה את מעמדה של תעלת סואץ כנתיב מים בין-לאומי, אשר זכות המעבר החופשי בו צריכה להינתן לכל, ללא הבדל בהשתייכות לאומית של הספינה או מטענה. סכסוכים פנימיים ותמורות פוליטיות אירופה רסטורציה לעומת ליברליזם ולאומיות לאורך המאה מצויה אירופה בין שני כוחות שמתחרים ביניהם. האחד, השפעות שבסיסן במהפכה הצרפתית של סוף המאה ה־18, שמעוררת בקבוצות שונות במדינות אירופה השראה לקרוא ללאומיות מחד ולליברליזם מאידך. השני, החתירה לרסטורציה, היא השבת הכוח אל המלך, שמנהיגות המעצמות הבולטות של אירופה, שמנצחות את צרפת הנפולאונית בשנת 1815, ומנסות לוודא שמהפכה דומה לא תתרחש גם בשטחן. למרות הניסיונות והמאמצים לחזק את הרסטואציה ולשמור על סטטוס קוו פוליטי, לאורך המאה עוברת אירופה מהפכה פוליטית-דיפלומטית, כאשר במדינות החשובות ביבשת עובר הכוח בהדרגה ממלכים לפרלמנטים, וזכות הבחירה גדלה אט-אט במדינות השונות. נקודות ציון בתהליך זה: 1796–1815: המלחמות הנפוליאוניות – מספר מאבקים בין צרפת לבין מספר קואליציות אנטי-צרפתיות משתנות, המסתיימות בקונגרס וינה שמגדיר מחדש את מאזן הכוחות באירופה. 1815 ואילך: הקונצרט של אירופה – כינוי לתקופה בה מעצמות אירופה יוצרות "מאזן עוצמה" בניסיון להבטיח רסטורציה. המעצמות מנסות לקבל בהסכמה משותפת את ההחלטות החשובות ביותר לגורל אירופה. 1848–1849: אביב העמים – מהפכות של תנועות רפובליקאיות לאומיות כנגד המונרכיות של אירופה. המהפכות היו בעיקרן בעלות מטרה לאומית מדינית, אך בחלקן נשאו אופי של מהפכה חברתית בעלת אופי ליברלי. רוב ניסיונות המהפכה דוכאו תוך מספר חודשים, אך המאבק העממי הנרחב שידל את המלכים לקבל על עצמם עקרונות של חירות ושוויון כדי לרצות את התושבים, והמהפכות האיצו באופן זה תהליכי לאומיות וליברליזציה באירופה. 1856: חוזה פריז – לאחר הפסדה של רוסיה במלחמת קרים, החוזה מעדכן את יחסי הכוחות באירופה לטובתן של המנצחות במלחמה, ומסדיר בין מעצמות אירופה כלים לקביעת מדיניות בנושאים בין-לאומיים. נקודות ציון נוספות מלחמת אוסטריה–פרוסיה (1866) מלחמת צרפת–פרוסיה (1870–1871) והשלמתה המעשית של איחוד איטליה איחוד גרמניה (1871) אמריקה לאומיות באמריקה הלטינית 280px\|שמאל\|ממוזער\|בשנים 1861–1865 מתרחשת מלחמת האזרחים האמריקניתבתחילת המאה אין מדינות עצמאיות מקומיות במרכז ודרום היבשת, כאשר כל השטח נשלט על ידי אימפריות קולוניאליסטיות. בזו אחר זו, במשך רבע מאה (1804–1825), מכריזות מדינות אמריקה הלטינית על עצמאותן מהאימפריה הספרדית והפורטוגזית: האיטי (1804 – בהמשך מתפצלת ממנה גם הרפובליקה הדומיניקנית), קולומביה (1810 – בהמשך המאה מתפצלות ממנה אקוודור וונצואלה), מקסיקו (1810), צ'ילה (1810), פרגוואי (1811), ארגנטינה (1816), פרו (1821), ברזיל (1822), הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה (1823 – בהמשך מתפצלת לגואטמלה, אל סלוודור, הונדורס, ניקרגואה וקוסטה ריקה), בוליביה (1825), אורוגוואי (1825). במחצית הראשונה של המאה התאפיינו המדינות הצעירות בחוסר יציבות פוליטי ניכר. בהדרגה החליפו את נציגי השלטון הספרדים קבוצות אליטה מקומיות שהתגבשו בהכללה לשני מחנות, ליברליים ושמרנים. מאבקים מזוינים בין מוקדי הכוח השונים היו נפוצים בשנים אלו, ובכמה מהמדינות אף הובילו למספר עשורים בהם התקשתה המדינה לתפקד. התרחבות ארצות הברית לאורך המאה מתרחבת ארצות הברית מ־16 מדינות ל־45, כאשר מצטרפות אליה בהדרגה המדינות אוהיו (1803), לואיזיאנה (1812), אינדיאנה (1816), מיסיסיפי (1817), אילינוי (1818), אלבמה (1819), מיין (1820), מיזורי (1821), ארקנסו (1836), מישיגן (1837), טקסס (1845), פלורידה (1845), איווה (1846), ויסקונסין (1848), קליפורניה (1850), מינסוטה (1858), אורגון (1859), קנזס (1861), וירג'יניה המערבית (1863), נבדה (1864), נברסקה (1867), קולורדו (1876), דקוטה הדרומית (1889), דקוטה הצפונית (1889), וושינגטון (1889), מונטנה (1889), איידהו (1890), ויומינג (1890) ויוטה (1896). נקודות ציון נוספות 1861–1865: מלחמת האזרחים האמריקנית – מלחמת אזרחים שהתרחשה בארצות הברית בין קונפדרציית המדינות של אמריקה לבין המדינות שכונו "האיחוד", ופרצה סביב מחלוקת בנוגע לסוגיית העבדות ורצונן של מדינות הקונפדרציה לפרוש מארצות הברית. המלחמה הסתיימה בניצחון מדינות "האיחוד". 1864–1870: מלחמת הברית המשולשת – בין פרגוואי לבין ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי, במהלכה נהרגו כ-90% מהגברים בפרגוואי. המזרח התיכון המזרח התיכון הושפע לאורך המאה ממגמות עולמיות ומערביות שהובילו לרפורמות מודרניות נרחבות במרחבים שונים דוגמת מערכות החינוך ובתי המשפט. הרפורמות נתקלו בהתנגדות מצד האליטות הוותיקות, אולם לאורך המאה התקדמו בהדרגה, ושיאן בתקופת רפורמות הטנזימאט. החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19 חדירת רעיון הלאומיות צבר גם הוא תאוצה בשלוש חזיתות עיקריות – לאומיות טורקית, לאומיות ערבית ולאומיות מצרית (ובמידה מסוימת גם הלאומיות הארמנית). במקרים רבים ההגדרות סביב קבוצות זהות אלו נותרו במחלוקת רבה, אולם חרף זאת החלו להחליף את הזהויות הישנות שהיו מבוססות בעיקר על דת האסלאם. דעיכתה של האימפריה העות'מאנית מגדולתה הגדילה את העצמאות של חלק מהטריטוריות ובראשן ח'דווית מצרים שזכתה לאוטונומיה רבה. לאורך המאה אף הפכה מצרים למרכז הדפוס והספרות של המזרח התיכון, והדפוס צבר תאוצה באזור לאחר כ־400 שנים של התנגדות שלטונית ותרבותית לתופעה. המזרח הרחוק ואוקיאניה 1853: פתיחת יפן למערב – הצי של ארצות הברית כופה על יפן את פתיחתה להשפעה כלכלית זרה לאחר כ-200 שנים של בידוד מבחירה. לאחר שפותחת יפן את שעריה, מאמצת תוכנית מהירה של אימוץ רעיונות מודרניים, ונורמות מערביות של התנהגות פוליטית וכלכלית, כולל רעיונות אירופיים של ריבונות ופרקטיקה דיפלומטית. בשלושת העשורים האחרונים, התחילה ביפן תקופת מייג'י, במהלכה הצליחה יפן לצמצם את ההטיה הדרמטית לטובת המערב בהסכמים הבין-לאומיים ולחזק את מעמדה העולמי. 1869: רצח העם הטסמני – לאחר עשרות שנים של דילול אוכלוסיית הילידים בטסמניה בידי הבריטים, נקבע מותו של הגבר האחרון שהיה בעל מוצא טסמני ילידי משני הוריו, וכך למעשה נמנעה האפשרות להיוולדם של ילידים טסמנים. הודו הבריטית – בריטניה מכרסמת בהדרגה ביציבותן של אימפריות ונסיכויות באזור הודו, ועד סוף המאה כובשת שטחים נרחבים בדרום אסיה, ובהם כל תת-היבשת ולראשונה מאחדת אותה תחת שלטון אחד. מרידות בסין – לאורך המאה סובלת שושלת צ'ינג שבסין מחוסר יציבות מתמשך ומסדרת מרידות רחבות היקף ובהן מרד הלוטוס הלבן (1796–1804), מרד טאיפינג (1851–1864), מרד ניאן (1853–1868), מרד הבוקסרים (1899–1901), ומרידות חוזרות ונשנות מצד המיעוט החווי. אפריקה שמדרום לסהרה המרוץ לאפריקה שמונת העשורים הראשונים של המאה המשיכו את המגמה מהמאות הקודמות, של התפתחות איטית של מאחזים קולוניאליים של מדינות אירופה לחופי היבשת. בשני העשורים האחרונים החלה תקופה המכונה "המרוץ לאפריקה", ובה השתלטו מעצמות אירופה על יותר ויותר שטחים ביבשת, כך שעד סוף המאה שלטו המעצמות – במיוחד בריטניה, צרפת, גרמניה ופורטוגל – על מרבית השטח מחוץ למדבר סהרה. נקודות ציון נוספות 1809: הקונפדרציה תחת סוקוטו – איחוד קונפדרציה של עמים מערב-אפריקאים תחת הנהגת ח'ליפות סוקוטו. האיחוד הפך את הקונפדרציה לגורם מסחרי חשוב ביבשת, ולכוח הדומיננטי במערב אפריקה. הצלחת מלחמת פולאני שהובילה להקמת האיחוד, הכניסה מספר אזורים ביבשת לתקופה של מלחמות ג'יהאד איסלאמיות המנסות לחקות את ההצלחה. מדע וטכנולוגיה שינוי תפיסה באוניברסיטאות במאה ה־19 צברה תאוצה מגמה מן המאה הקודמת, ובה איבדה הדת בהדרגה את מקומה ככוח הדומיננטי בהשפעה על הלך הכוח של האוניברסיטאות, ואת מקומה תפסו רעיונות חדשניים של השכלה ומחקר אמפירי. מגמות אלה מזוהות במיוחד עם אוניברסיטת ברלין, שנוסדת בשנת 1809, ובה הניסויים במעבדות החליפו את ההשערות הפילוסופיות; תורות תאולוגיות, עקרונות פילוסופיים ודעות רווחות מימי קדם החלו נבדקות בקפדנות ובאובייקטיביות; סטנדרטים חלוציים של חופש אקדמי החלו להפוך לעקרונות מנחים. המודל הגרמני של האוניברסיטה כמכלול של בתי ספר לתארים מתקדמים, המבצעים מחקר מתקדם וניסויים אמפיריים, היה בעל השפעה עולמית ועיצב את דמותה של האוניברסיטה המודרנית. השינוי התפיסתי הרחב של האוניברסיטאות שינה מהותית את תוכני הלימוד. מדעים כמו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה והנדסה החליפו רעיונות פילוסופיים ותאולוגים בתוכנית הלימודים. במשך המאה הקימו האימפריה הבריטית והצרפתית אוניברסיטאות בקולוניות שלהן באסיה ובאפריקה, וגם ביפן, סין ורוסיה התפתחו אוניברסיטאות בעקבות לחצים למודרניזציה. תגליות והמצאות בולטות במאה זו למדו מדינות המערב לרתום בהדרגה את האנרגיה החשמלית לשימושים מעשיים שונים. הצלחה זו אפשרה המצאתם של פיתוחים רבים נוספים במגוון תחומים.250px\|שמאל\|ממוזער\|במהלך שנות ה-90 של המאה ה־19 המהנדס הגרמני קרל בנץ הציג את המכונית הראשונה שיוצרה בסדרה זולה להמונים חשמל: תא האלקטרוכימי (1800) – המצאה שאיפשרה הפעלה יעילה של מכשירים חשמליים. אלקטרומגנטיקה יישומית – פיתוחים בין השנים 1820–1831 שהגבירו את היכולת המעשית לפתח מגוון רחב של פיתוחים המבוססים על כוח חשמלי. הגנרטור החשמלי – יישום מעשי החל משנת 1866. נורת החשמל – גרסתו של תומאס אלווה אדיסון פותחה בשנת 1879, ובעשור שלאחר מכן ערים שונות קידמו פריסה עירונית של תאורה חשמלית. תחנת כוח – פיתוח מערכת החשמל התלת-פאזית של ניקולה טסלה בשנת 1888, שאפשרה בשנת 1895 את בנייתה הראשונה של תחנת כוח בקנה מידה גדול. רפואה: מסכת (סטטוסקופ) – הסוג הבסיסי ביותר הומצא בשנת 1816 על ידי רנה לאנק, ופותח בהמשך המאה על ידי חוקרים נוספים. הרדמה – בשנים 1846–1847 הודגמה יעילותן של טכניקות הרדמה חדשניות לניתוחים. התגבשות הרפואה המודרנית – באמצע המאה חלה נקודת מפנה משמעותית בתפיסות מרכזיות ברפואה. עבודתו של רודולף וירכו שהתפרסמה בשנת 1858, סימנה את תום התקופה בה שלטה התפיסה הרפואית של ארבע הליחות. מחקריו של לואי פסטר על תסיסה בשנות ה־50 יישבו את בעיית הופעת החיידקים, וסללו את הדרך לפיתוח תהליך הפסטור, שסייע להפחתה משמעותית של מספר החיידקים בחלב, יין, בירה, מיצי פירות ודבש. הודות לתגליותיהם של פסטר ואחרים, התגברה בעולם הרפואה המודעות לנושאי חיטוי ועיקור, שהפחיתו את המוות מזיהומים באופן דרמטי. שמירת על היגיינה בתהליכי לידה סייעו להפחית מוות בלידה, ואלו השפיעו על הריבוי הטבעי במערב. מיקרוביולוגיה – בשנים 1877–1897 חלו מספר תגליות אשר שיפרו דרמטית את הידע האנושי לגבי השפעתם של יצורים שנשאים של מחלות, דוגמת יתושים וטפילים. ב־24 במרץ 1882 הכריז רוברט קוך על גילוי חיידק השחפת, והראה שניתן לבודד חיידקים במעבדה. צילום רנטגן (וילהלם רנטגן, 1895). פסיכיאטריה – בסוף המאה הוביל זיגמונד פרויד חקר חלוצי של תחום בריאות הנפש. תקשורת טלגרף (קרל גאוס, וילהלם ובר, סמואל מורס, 1837) טלפון (אלכסנדר גרהם בל, 1876) מכונת כתיבה – אבות הטיפוס הראשונים בשנים 1868–1874, כולל ראשית מקלדות ה-QWERTY. מקש ה־Shift התווסף בשנת 1878. תחבורה אוניית קיטור – שימוש מסחרי ראשון בשנת 1812. רכבת – הדגמת הנסיעה הביצועית הראשונה של קטר קיטור (1812), קו הרכבת הבין-עירוני הראשון (1830), הקטר החשמלי (1879). מנוע – במחצית הראשונה של המאה התניידו כלי תחבורה שונים באמצעות מנוע קיטור. החל משנות ה-20 החלו פיתוחי אבות טיפוס של מנועי בנזין, ובשנת 1859 הצליח ז'אן ז'וזף אטיין לנואר לפתח את הדגם היישומי הראשון של מנוע בערה פנימית, וזה השתדרג בשנת 1878 על ידי ניקולאוס אוטו שמפתח את מנועי מחזור ארבע הפעימות. בשנת 1892 מפתח רודולף דיזל את מנוע הדיזל. מכונית (ניקולאוס אוטו הגרמני, 1867, וכן קרל בנץ הגרמני, 1879). אופנוע (גוטליב דיימלר ווילהלם מייבאך, 1885). טרקטור – התפתח מהמחרשות המונעות בקיטור שהחלו להיכנס לשימוש נרחב לקראת סוף המאה. בשנת 1892 פותח רכב החווה הראשון שהונע באמצעות בנזין. ספינת אוויר (דוד שוורץ, 1897). מדיה צילום וראינוע – ראשית הצילום הבסיסי בשנת 1822 עם פיתוח טכניקת ההליוגרפיה, ועם הפצתה בתפוצה רחבה של טכניקת הדאגרוטיפ בשנת 1837. טכניקת הקולודיון משנת 1851 וטכניקת הצילום היבש משנת 1878, אפשרו צילום מהיר פי 120 מהטכניקות המוקדמות, ואפשרה שימוש מעשי במצלמות ידניות שאינן מחוברות לחצובה. משנות ה-70 החלו פיתוחים שונים המציגים סדרה של תמונות נעות עד שבשנת 1895 הציגו האחים לומייר את הראינוע ואיתו את הסינמטוגרף. הקלטת קול – פיתוחים ראשונים של המצאות שיכלו להקליט ולהשמיע צלילים הוצגו בשליש האחרון של המאה. פותחו לקראת סוף המאה אבות טיפוס של הגרמופון. המצאות נוספות מכונת תפירה – השתכללה בהדרגה לאורך המאה החל מהדגם הראשון שיוצר בשנת 1830 (בָּרתֶלֶמי תימוֹניֶה הצרפתי). גפרור – פיתוח ושיווק לראשונה בין השנים 1827–1832. שיפור בטיחותם ואמינותם בין השנים 1845–1855. שוקולד – אבקת הקקאו של קונרד ון האוטן ההולנדי פותחה בשנת 1828 ואפשרה הפקה זולה יותר של מוצרי שוקולד, ולראשונה הנגישה שוקולד לציבור הרחב ולא רק לעשירים ביותר. בשנת 1847 פיתח ג'וזף פריי האנגלי את חטיף השוקולד, ובסוף שנות ה-70 פותחו לראשונה מכשירים המאפשרים ייצור חטיפי שוקולד להפצה המונית. מטריה – בעלת שלד מתכתי (סמואל פוקס, 1852) מקרר תעשייתי – הומצא על ידי ג'יימס האריסון האוסטרלי בשנת 1856. מקלע – מכונת הירייה האוטומטית השתדרגה לאורך המאה והפכה לכלי לחימה משמעותי לקראת סופה. ריצ'רד ג'ורדן גאטלינג פיתח בשנות ה־60 של המאה את מקלע גאטלינג, הראשון שהצליח לירות סדרת יריות באופן אמין, ובשנת 1884 הופיעה מכונת הירייה האוטומטית האמיתית הראשונה – מקלע מקסים. בנייה – המצאת המעלית (אלישע אוטיס, 1857) ופיתוח תהליך בסמר שסייע לבנות מבנים בעזרת פלדה, שהייתה קלה וחזרה יותר מברזל, מאפשרים את ראשית בניית גורדי השחקים בארצות הברית של שנות ה־80 של המאה. עם התגברות תופעת העיור, בסוף המאה, סגנון הבנייה התפשט בסוף המאה והחל לשנות את קו הנוף של ערים שונות. תרבות פופולרית התחזקותן הפוליטית והכלכלית של המעצמות האירופאיות, והתפשטות הקולוניאליזם האירופאי, הביאו איתם לאורך המאה גם השפעה רבה על תרבותם של אזורים רבים ברחבי העולם. מאפיינים של השפעות אלו ניכרו במגוון תחומי התרבות והאמנות וניכרו בין היתר באדריכלות, במוזיקה, בספרות ובציורים המקובלים. חלק מהאזורים קיבלו אימצו השפעות אלו בקלות יחסית ובאחרים רווחה גישה שמרנית יותר שבאה לידי ביטוי בניסיון לשמור על הבידול התרבותי והאומנותי. אמנות התפתחות האמנות המערבית במהלך המאה התפתחו מספר זרמים שפעלו זה מול זה במקביל והתפתחו זה מזה: עד תחילת המאה ה-19: נאו־קלאסיציזם – זרם ששורשיו בשנות ה-60 של המאה ה־18, והתאפיין בניסיון לחזור אל ערכי האמנות הקלאסית ולהשפעות יווניות ורומיות. עד לאמצע המאה ה-19: רומנטיקה – תנועה שהתגבשה בסוף המאה ה-18 כתגובה לנאו־קלאסיציזם, למהפכה הצרפתית ותנועת הנאורות, בה לרגש תפקיד חשוב יותר מאשר לתבונה. 1840–1880: ריאליזם – זרם ששאף לייצג את המציאות כפי שהיא בפועל, כתגובה לנאו־קלאסיציזם ולרומנטיקה שהתייחסו למציאות כנקודת מוצא בלבד. 1874 ואילך: אימפרסיוניזם – התפתחות של תפיסת הריאליזם ששאפה לתפוס רגע קצר במציאות ולהציגו כפי שהוא, לעיתים תוך שימוש בתנועה. התנועה הושפעה מפיתוחים טכנולוגים של תקופתה ומהשפעות מין המזרח הרחוק. 1880 ואילך: פוסט אימפרסיוניזם – תופעה אמנותית שהגיעה כתגובה לאימפרסיונזם, ואיגדה בתוכה תת-זרמים שונים שאימצו חלק ממאפייני האימפרסיוניזם ודחו אחרים. זרמי אמנות באזורים נוספים המזרח הרחוק – בסין לאורך מרבית המאה נחשבו כאמנות גבוהה יצירות ציור בנייר או במשי על אלמנטים מסורתיים דוגמת מגילות תלויות או מתגלגלות, מניפות ועוד. לקראת סוף המאה חדרו יותר ויותר השפעות מערביות לאמנות הסינית וגרמו לפיצול של שני זרמי ציור מרכזיים – ציור לאומי (Guohua) וציור בסגנון מערבי (Yanghua). בסוף המאה החלה בסין אסכולת בית ספר שאנגחאי , ששילבה השפעות של מספר זרמים יחד. בהודו ובאזורים נוספים בדרום אסיה שהיו בשליטה והשפעה בריטית בחלק מהמאה – חדרו השפעות מערביות במהירות, והמצאות מערביות דוגמת צילום עשו את דרכן לאזור זה והשפיעו על האמנות המקומית. התפתחות במוזיקה ובאמנות הבמה העולם המערבי השינויים החברתיים, הכלכליים והטכנולוגיים הדרמטיים שהתחוללו במערב לאורך המאה, השפיעו רבות על תחום המוזיקה. עד למאות הקודמות מוזיקאים היו בדרך כלל נגנים או מלחינים מטעם חצר או מטעם הכנסייה, והמוזיקה נוצרה עבור גורמים אלו. עליית מעמד הביניים במאה ה־19 גרמה לקהל רחב יותר לרצות גישה למופעי מוזיקה ולחינוך למוזיקה. תופעה זו גרמה מצד אחד לצמיחתה של תרבות מופעי-סלון באירועים והגדלת הזדמנויות כלכליות של מוזיקאים, ומצד שני הגדילה את מעמדם של "כוכבים" עולים בתחום המוזיקה הקלאסית, גם בקרב מלחינים וגם בקרב נגנים, כאשר הדוגמאות המפורסמות ביותר ל"כוכבים" הראשונים היו הכנר ניקולו פאגאניני והפסנתרן פרנץ ליסט. עלייתם של נגנים וירטואוזים ופופולרים גרמה להתפתחותם של כלי נגינה חדשים שמתאימים לנגינה וירטואוזית או רמה יותר, וטכנולוגיות חדשות אפשרו פיתוחם, למשל, של כלי קשת ופסנתרים גדולים יותר שנשמעים למרחוק. כאשר גדלו הביקוש והחשיפה, הדבר עודד מלחינים לנסות ולהרחיב את הרף המקובל, וכך קמו תזמורות גדולות יותר, ואותגרו מוסכמות רבות שהיו נהוגות במשך שנים רבות. בשנים 1815–1910 בלטה התקופה הרומנטית במוזיקה הקלאסית – התקופה מתאפיינת במלחינים ששואפים לפרוץ את כבלי המוסכמות והאידיאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית, ובשאיפה להגמיש את המבנה האחיד של היצירה לטובת הרגש. השפעתה של המוזיקה המערבית ניכרה באזורים נרחבים גם מחוץ לאירופה, וגרמה להתפתחותם של זרמי ביניים שונים. המזרח הרחוק אופרת בייג'ינג , סוגת האופרה שנותרה הפופולרית ביותר בסין גם אל תוך המאה ה־21, התגבשה וקיבלה את צורה הנוכחית באמצע המאה ה־19. המזרח התיכון לאחר שנים של בידול יחסי באמנויות אלו, במאה זו חדרו למדינות המוסלמיות סוגות הדרמה והאופרה ששגשגו באירופה. בעקבות פתיחות וסובלנות יחסית באזור מצרים, הפכה בהדרגה מצרים לבירה התרבותית של ארצות הערב במחצית השנייה של המאה, בנוגע לאמנויות הבמה ותחומים נוספים. ספרות סוגות חדשות – לאורך המאה עלו במעמדם סוגות חדשות של יצירות ספרותיות, ביניהם רומנים מקומיים ושירה במשלב דיבורי שהתחילו לקבל מקום במרכז הבמה היצירתית בעיקר בבריטניה. ערכים – זרמים שונים של תפיסת עולם, שעלו בעיקר במערב – ביניהם הרומנטיקה, הלאומיות והליברליזם – השפיעו באופן עמוק על היצירות ועל המקובל בהן. אוריינות – במהלך המאה עלה באופן משמעותי שיעור האוריינות במדינות המתועשות, וגרם לתפוצה רחבה יותר של ספרים. ספרות אמריקאית – התגבשה בהדרגה בעשורים הראשונים של המאה, בסגנון נפרד מזו הבריטית. השפעות אירופאיות – לאורך המאה התחזקה ההשפעה הספרותית של המעצמות האירופאיות על אזורים נרחבים בעולם. ספורט תהליכי התיעוש והעיור שהחלו בבריטניה הוויקטוריאנית והתפשטו למדינות רבות נוספות במחצית השנייה של המאה הביאו איתם שינויים חברתיים שהשפיעו גם על תחום הפנאי. בעיירות תעשייה ובערים נוצרה בהדרגה שכבה של אנשי מעמד הפועלים שרבים מהם סיימו לעבוד בשבת בשעה מוקדמת, ואלו חיפשו אחר צורות חדשות של פנאי קולקטיבי. אל משבצת פנאי זו נכנס בהדרגה ראשיתו של הספורט הממוסד, ובראשו הכדורגל. עלייה בשיעור האוריינות בתקופה זו במקביל לעלייה בתפוצת הרכבות, אפשרו בפועל לכמות הולכת וגדלה של אנשים לעקוב בעיתונים אחר תוצאות ספורט ולהגיע בפועל למשחקי ספורט מרכזיים או מקומיים. בשני העשורים האחרונים של המאה זינקה הפופולריות של משחק הכדורגל, ואלפי צופים פקדו כל משחק ממוצע. אדריכלות אדריכלות מערבית הפכה משמעותית בתרבות העולמית, והשפיעה על אזורים נוספים מחוץ לאירופה. בארצות האסלאם סייעו מומחים אירופים להתאים לתרבות המקומית את החידושים האירופים. זרמים בולטים באדריכלות המערבית תחילת המאה: אדריכלות נאו-קלאסית – סגנון אדריכלי המבוסס על שאיפה למסורת האדריכלית ההיסטורית או לגישות אסתטיקה המבוטאות באמנות יוון ורומא בעת העתיקה. עד 1880: התחייה הגותית – זרם אדריכלי שהיה פופולרי בעיקר באימפריה הבריטית ובארצות הברית, וניסה לשחזר את האדריכלות הגותית של ימי הביניים באירופה באמצעים ובהקשרים מודרניים יותר. סוף המאה: אדריכלות מודרנית – ניצניו של זרם זה מתחילים בסוף המאה. הגישה המודרנית שמה דגש על פונקציונליות, והשתמשה בטכנולוגיות חדשות ובהתאמה לצרכים החדשים של העולם המודרני. מגמות נוספות באמצע המאה מתחילה מגמה, שמתחזקת עם התגבשותו של מעמד הפועלים בתחילה באנגליה ובהמשך במקומות נוספים, להקמת פארקים ציבוריים לרווחת הציבור כחלק מהתכנון העירוני. נקודות ציון נוספות 1896: המשחקים האולימפיים – חוזרים להתקיים באתונה לראשונה מאז העת העתיקה. אסונות ואיכות סביבה במחצית המאה מגפת דבר שהכתה באירופה ואמריקה במאות שלפניה הגיעה למזרח הרחוק, ובמשך עשרות שנים גבתה המוני קורבנות. בסוף המאה המגפה תחילה להבלם בזכות התקדמות מדעית. לאורך המאה החלו ניסיונות מסודרים לתיעוד התפרצויות של מגפות כולרה, ותועדו 6 התפרצויות, כולן מאזור הודו, שהתפשטו באופן נרחב בעולם, בדרך כלל במסלול דומה למדי שמתחיל מאסיה ועובר לאירופה ולאמריקה. בשיאן גבו מגפות אלו שיעורי תמותה שהגיעו למספר אחוזים מהאוכלוסייה. ערים חדשות ח'רטום (1821) קראצ'י (1853) דאר א-סלאם (1862) פתח תקווה (1878) קינשאסה (1881) אדיס אבבה (1886) יוהנסבורג (1886) אביג'אן (1898) חרבין (1898) ניירובי (1899) אישים בולטים מדענים לואי פסטר, צ'ארלס דרווין, תומאס אלווה אדיסון, גוטלוב פרגה, קרל פרידריך גאוס, אוגוסטן לואי קושי, ג'יימס קלרק מקסוול, לודוויג בולצמן, מקס פלאנק, חיים ויצמן, פרנסיס גלטון, אלפרד נובל, אלכסנדר גרהם בל, מארי קירי, ניקולה טסלה. ממציאים לואי ז'אק מנדה דאגר, ניספור נייפס, אדוארד מויברידג', תומאס אלווה אדיסון. מדינאים מנהיגי מדינות: נפוליאון הראשון, אלכסנדר השני, קיסר רוסיה, אברהם לינקולן, המלכה ויקטוריה, אוטו פון ביסמרק, ונפוליאון השלישי. מהפכנים: קרל מרקס, פרידריך אנגלס, בנימין זאב הרצל, חיים ויצמן, אליזבת קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני. ג'וזפה מציני, וג'וזפה גריבלדי. אמנים ציירים: אדואר מאנה, אנרי רוסו, פרנסיסקו דה גויה, אדגר דגה, אודילון רדון וינסנט ואן גוך, פייר-אוגוסט רנואר, ויליאם בלייק. פסלים: אוגוסט רודן. מלחינים (התקופה הרומנטית): לודוויג ואן בטהובן, פרדריק שופן, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, רוברט שומאן, קאמי סן-סנס, פרנץ שוברט, אדוארד גריג ורבים אחרים. סופרים: צ'ארלס דיקנס, אדגר אלן פו, ויקטור הוגו, אמיל זולא, מארק טוויין, היינריך הופמן, לוסי מוד מונטגומרי, פיודור דוסטויבסקי, לואיס קרול ולב טולסטוי, ז'ול ורן, הנס כריסטיאן אנדרסן, ג'יין אוסטן. אדריכלים ומתכננים עירוניים: ז'ורז'-אז'ן אוסמן, אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק. אישים בולטים ביהדות מהפכנים: בנימין זאב הרצל, קרל מרקס. אברהם יצחק הכהן קוק. בלשנים: אליעזר בן־יהודה מחיה השפה העברית ואליעזר לודוויג זמנהוף ממציא האספרנטו. חיים ויצמן. אברהם שטרן (ממציא). משוררים ואמנים: אד"ם הכהן, נפתלי הרץ אימבר, שאול טשרניחובסקי, אורי ניסן גנסין, יהודה לייב גורדון, חיים נחמן ביאליק. ממציאים: משה וילבושביץ ממציא המרגרינה, הדי לאמאר, אוטו ליליינטל מחלוצי התעופה. קישורים חיצוניים תרבות המאה ה־19, באתר טקסטולוגיה הערות שוליים * +	2024-10-09T13:02:41
טבע	ממוזער\|250px\|נחל שניר (החצבאני) בישראל. צמחייה ירוקה ומים זכים הם סמל לטבע בריא. שמאל\|ממוזער\|250px\|אזור טבעי של יער מחטני בברזיל שמאל\|ממוזער\|250px\|שונית אלמוגים - מבנה טבעי תת-מיימי ממוזער\|250px\|נמר על עץ בערבות טנזניה ממוזער\|250px\|פרחי כלנית מצויה בישראל ממוזער\|250px\|הטבע בנרייפיורד, נורווגיה, כפי שנשקף ממלון סטלהיים באקולוגיה, טבע הוא מושג המייצג את כל מה שקיים, ולא נוצר או שונה על ידי האדם. בהגדרה זו, כל תוצריו של האדם הם מלאכותיים, כלומר אינם חלק מעולם הטבע. הטבע כולל למשל את הנופים הקיימים, המראות השונים של חילופי עונות, ההרים והנהרות, היצורים החיים, האטמוספירה ועוד. השאיפה להבין לעומק את הסביבה הטבעית היא שעומדת בבסיס הסביבתנות – תנועה חברתית, פוליטית ופילוסופית רחבה ומגוונת שמטרתה להגן על מרכיב הטבע שנותר בסביבה הטבעית, ובמקרים רבים אף לשקם או להרחיב את חלקו של הטבע בסביבה זו. הגנת הסביבה, בהקשר זה, היא הניסיון לשמר מצב של השפעה אנושית מינימלית על הסביבה הטבעית. המילה העברית "טבע" אינה מופיעה בלשון המקרא או בלשון חז"ל, ומקורה בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. הסביבה הטבעית מושג הסביבה הטבעית מנוגד למושג "הסביבה הבנויה", המתייחס למכלול האזורים והמרכיבים המופיעים על-פני כדור-הארץ, המושפעים במידה ניכרת מפעילות האדם. אזור מכונה "סביבה טבעית", אם ההשפעה האנושית עליו נשמרת מתחת לרמה מסוימת ומוגבלת. רמה זו תלויה בהקשר, ומשתנה באזורים ובהקשרים שונים. המושג אזור טבע בראשיתי (wilderness), לעומת זאת, מתייחס לאזורים טבעיים ללא השפעה אנושית בכלל (או כמעט בכלל). הסביבה הטבעית כוללת בתוכה מספר מרכיבים מרכזיים: יחידות נוף שלמות שמהוות מערכות טבעיות ללא התערבות משמעותית של האדם, על כל החי, הצומח, הדומם, ותופעות הטבע שבהן. משאבי טבע אוניברסליים, ללא תחומי גבול ברורים, כמו אוויר, מים ואקלים. מרכיבים טבעיים שונים, המופיעים גם בתוך אזורים בהם ישנה השפעה מסיבית של האדם (כמו למשל ציפורי בר המופיעות בגינות עירוניות). חקר הטבע ממוזער\|250px\|איור של רכיכות וקונכיות, מתוך ספר זואולוגיה חקר הטבע היה נהוג כבר ביוון העתיקה. אולם אז הוא לא התנהל על פי קריטריונים מודרניים. גם אוניברסיטאות או מוסדות דומים להם, הוקמו ברחבי העולם, בתקופות קדומות. אולם, אוניברסיטאות, בצורתן המודרנית ובמספרים הולכים וגדלים, החלו לקום באירופה למן המאה העשירית. באוניברסיטאות המודרניות, בניגוד למרבית אוניברסיטאות הקדומות, הייתה פקולטה למדעי הטבע, שהייתה נפרדת מהפקולטה לרפואה ולתאולוגיה. מדע הטבע המודרני החל להתגבש בראשית העת החדשה וכלל את ידיעת הטבע (Natural History), שנוסחה לכדי תאוריה אחת במאה ה-16 וריכזה את הסיווג והתיאור של צמחים, בעלי חיים, מינרלים ופרטים טבעיים נוספים, כמו גם שימושים ראשוניים במיקרוסקופים ובטלסקופים. מעל לכול, גיבוש המדע המודרני נעזר בהמצאת הדפוס, שאיפשרה הפצה ענפה של ספרות מקצועית. במאה ה-20, חל גידול מהיר בידע ושיכלול תחומי ההתמחות במדעי הטבע. עקב כך, ובשל סיבות נוספות, פוצלה באוניברסיטאות הוראת מדעי הטבע בשתי פקולטות נפרדות, מדעים מדויקים ומדעי החיים. כימיה הרכב הטבע עומד בבסיס הפילוסופיה והמדע עוד מהפילוסופיה הקדם סוקרטית, דרך הניסיונות לשינויו במסגרת האלכימיה ועד לענף המדעי המודרני של הכימיה. תאוריית ארבעת היסודות הניחה כי הטבע מורכב מאוויר, מים, אדמה ואש התפתחה ביוון העתיקה ואומצה על ידי אריסטו. תאוריה (לא מדעית) זו נתקבלה כמדעית בימי הביניים והשפיעה על האלכימיה ואף על הרפואה. המהפכה הכימית ב-1733 הביאה לדחיית תאוריה זו וביססה את תורת היסודות הכימיים, לפיה החומר מורכב מאטומים הנבדלים זה מזה בחלקיקיהם. 94 יסודות כימיים מרכיבים את כלל הטבע ובו חומרים לא אורגניים כדוגמת מינרלים, וחומרים אורגניים רבים מהם עשויים גם החיים. יסודות נוספים נוצרו באופן מלאכותי אך אינם יציבים מספיק כדי להתקיים בטבע. ביוכימיה היא ענף החוקר את התכונות הכימיות המאפיינות מולקולות המיוצרות בתאים חיים וייחודיות להם, ומאפשרות להם לבצע את תפקידם. הביולוגיה המולקולרית היא מדע החוקר את תפקידן של מולקולות אלה. בפילוסופיה הסינית קיים מושג חמשת היסודות המייצגים את כל האפשרויות הקיימות בטבע. גאולוגיה הרכב כדור הארץ המוצק - הגיאוספירה - כמו גם תכונותיו והיווצרותו נחקרים במסגרת הגאולוגיה, ענף במסגרת מדעי כדור הארץ. סוגי סלעים ואבנים, מינרלים, געשיות ותהליכים דינמיים המתרחשים בכדור הארץ ובהם נדידת היבשות, רעידות אדמה וצורות נוף וכן אוצרות טבע, נחקרים במסגרת מדעית זו. ביולוגיה הרכב עולם החי (במובנו הרחב), מקור החיים ורבגוניותם, התנהגות יצורים חיים ויחסי גומלין בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם נחקרים במסגרת הביולוגיה. זואולוגיה - חקר בעלי החיים בוטניקה - חקר הצומח מיקולוגיה - חקר הפטריות אקולוגיה - חקר הסביבה ויחסי הגומלין של האורגניזמים שבה ביולוגיה מולקולרית - חקר תהליכים פנימיים וכימיים באורניזמים גנטיקה - חקר הגנים, ה-DNA והתורשה פלאונטולוגיה פלאונטולוגיה היא ענף המשלב גאולוגיה וביולוגיה העוסק בחקר הטבע הקדום (מהפרהיסטוריה והופעת האדם, עבור למאות מיליוני שנים לפני זמננו ועד לראשית החיים) באמצעות מאובנים של צמחים וייצורים חיים. הפלאונטולוגיה משתמשת בטכניקות מדעיות מתקדמות וביולוגיה השוואתית כדי לשחזר כיצד נראו וחיו אורגניזמים קדומים, ומה הייתה סביבתם. מושא המחקר הידוע והפופולרי ביותר בפלאונטולוגיה הוא ככל הנראה הדינוזאורים. מטאורולוגיה מטאורולוגיה היא ענף בגאוגרפיה פיזית העוסק בחקר התופעות האטמוספיריות, תהליכי מזג האוויר וחיזויים. תופעה מטאורולוגית היא תוצאה של אינטראקציה בין פרמטרים שונים באטמוספירת כדור הארץ, בין השאר טמפרטורה, לחץ ואדי מים. מיון עולם הטבע שמאל\|ממוזער\|230px\|מינים שונים של בעלי חיים שמאל\|ממוזער\|230px\|מינים שונים של צמחים את החיים בעולם הטבע מחלקים לשלוש על-ממלכות של יצורים הנקראים גם אורגניזמים: חיידקים (Bacteria), שהם מיקרואורגניזמים פרוקריוטיים (החסרים גרעין תא ואברונים). ארכאונים (Archaea) שגם הם מיקרואורגניזמים פרוקריוטיים. איקריוטיים שהם יצורים תאיים בעלי גרעין ואברונים, המהווים את העל-ממלכה המגוונת ביותר במיון עולם הטבע. הם כוללים חד-תאיים כמו פרוטוזואה, ריריות, חלק מקבוצות האצות ופטריות חד-תאיות, וכן את הממלכות של הרב-תאיים: פטריות, צומח ובעלי חיים. שלוש הממלכות הבולטות לעין בטבע שמהוות חלק חשוב במגוון הביולוגי הן: פטריות (Fungi) – אורגניזמים המבצעים עיכול חוץ-תאי ובעלי דופן תא עשויות מכיטין. להן חשיבות רבה במארג המזון בתור מפרקים של חומר אורגני מת. צומח (Plantae) – אורגניזמים בעלי כלורופיל המבצעים פוטוסינתזה, ובעלי דופן תא עשוי מתאית. לצמחים תפקיד חשוב מאוד בקיבוע פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה והפקת חמצן (שמשמש לנשימה עבור בעלי החיים). בנוסף הצמחים מנצלים את אנרגיית השמש כדי לייצר אנרגיה, מזון וחומרים אורגניים. הצמחים משמשים מזון לבעלי חיים רבים. כוללים טחבים, שרכים, סוקולנטים, מחטניים ומכוסי זרע. רבים מהם בעלי פרחים. צורות הגידול הנפוצות שלהם הן עשב, גאופיט, שיח ועץ. בעלי חיים (Animalia) – אורגניזמים רב-תאיים חסרי דופן תא, שבמהלך התפתחותם העוברית עוברים שלב בלסטולה. הם ניזונים ממגוון מקורות של חומרים אורגניים: צמחים, פטריות ובעלי חיים אחרים (הרבה מהם כטורפים פעילים). הם לרוב בעלי יכולת תנועה ומקיימים אינטראקציה מורכבת עם בעלי חיים אחרים ובית הגידול שבו הם חיים, לרבות הצמחייה שבו. למעט הפשוטים ביותר, בעלי החיים כוללים מערכת עצבים ושרירים, ובמפותחים יותר גם מוח ואינטליגנציה. המערכות העיקריות של בעלי החיים הן הספוגיים, הצורבים (בהם אלמוגים, הידרתים ומדוזות), תולעים שטוחות, תולעים טבעתיות, רכיכות (בהן חלזונות, צדפות וסילוניות), פרוקי-רגליים (בהם חרקים, סרטנאים ועכבישנים), קווצי עור (בהם כוכבי ים וקיפודי ים), ומיתרניים הכוללים את החולייתנים (בהם דגים, דו-חיים, זוחלים, ארכוזאורים, עופות ויונקים). הטבע בתרבות האדם ממוזער\|250px\|הטבע באומנות ממוזער\|250px\|הטווס נחשב לסמל של יופי ואף בוית בשל כך ומשמש כחיית נוי בזרמים רבים באמנות נתפס הטבע כיפה וכמקור השראה. הדרו של הטבע מופיע עוד במזמורי תהילים, כמשקף את גדולת האל שבראו, בתקופת הרנסאנס העמידו ציירים רבים את הטבע במרכז יצירתם. השירה מציגה תיאורי טבע רבים ובפרט בתחום השירה התיאורית, והטבע נתן את שמו לזרם שירת הטבע של משוררי יהדות ספרד. הטבע מיוצג גם בענפי אמנות נוספים. הסיבות לתפיסת הטבע כיופי נידונות במסגרת ענף האסתטיקה בפילוסופיה. לטבע מקום מרכזי בתרבות הפנאי האנושית. טיולים בחיק הטבע הם אחד הבילויים הנפוצים ביותר, וכוללים גם סיירות, פיקניקים, מחנאות, טיפוס הרים וספורט אתגרי. ידיעת הטבע היא תחום שזוכה לפופולריות לא רק בקרב אנשי מקצוע הכולל לצד חקר הטבע גם הנגשה של חקר הטבע ומידע על הטבע לקהל הרחב באמצעות סיורים מאורגנים, ביקור במוזיאוני טבע, קריאת ספרי מדע פופולרי בנושאי טבע, צפרות, צילום טבע וסרטי טבע. פעילויות אלו מהנות ומרחיבות את הדעת ובנוסף מעלות את המודעות לחשיבות הטבע ואיכות הסביבה. חיבור האדם אל הטבע עומד בבסיס תפיסות פילוסופיות רבות. הרומנטיקה הדגישה את חשיבות הקשר לטבע כניגוד לתפיסות המוסר והאסתטיקה של הנאורות. הפרא האציל החי חיים פשוטים וטבעיים, נתפס כזה שלא הושחת על ידי תרבות המערב ולכן נותר טוב. הטבע מהווה מקור לסיפוק צורכי האדם והטכנולוגיה האנושית עוסקת רבות בשיפור הדרכים לניצול הטבע, ובהן ציד וביות, חציבת והפקת אוצרות טבע וסינתזה של חומרים חדשים. התקדמות הטכנולוגיה הביאה לניצול גובר של הטבע עד לכדי פגיעה בו, ומולה התפתח תחום איכות הסביבה ואף גישות סביבתניות הקוראות לשינוי טכנולוגי. איתני הטבע מהווים סיכון לאדם והביאו לאסונות רבים בתולדות האנושות ובהם התפרצויות געשיות, רעידות אדמה, שיטפונות והצפות, וסופות טרופיות (הוריקן וטייפון), והאנושות מחפשת דרכים לשלוט בטבע על מנת להפחית סיכונים אלו. עם זאת עולות טענות כי השפעותיו השליליות של האדם על הטבע יגרמו בעצמן לאסונות כבדים, טענות שמצאו ביטוי בסרטי אסונות שונים בעשורים האחרונים. הטבע בישראל ממוזער\|250px\|נוף ירוק ושטחים פתוחים בשפלת יהודה בישראל מיקומה של ארץ ישראל בצומת מרכזי בין שלוש יבשות הביא למגוון רחב של בתי גידול ואקלימים, וכתוצאה מכך למגוון ביולוגי רב של מיני צמחים ובעלי חיים. צמחיית ארץ ישראל כוללת 2,600–2,800 מינים, החל בצומח ים תיכוני וכלה בצומח מדברי. החי של ארץ ישראל מגוון אף הוא מסיבה זו. ישראל היא צומת מרכזי בנדידת עופות וכתוצאה מכך מרכז צפרות עולמי. בנוסף לשמורות הטבע והשטחים הפתוחים יש גם טבע עירוני בישראל. בישראל קיימים שני ארגונים מרכזיים לחקר ושימור הטבע: רשות הטבע והגנים – גוף ממשלתי שאמון על שימור הטבע והגנת הסביבה, וכן מנהל את שמורות הטבע בישראל. החברה להגנת הטבע – עמותה ציבורית ללא כוונות רווח העוסקת בשמירת הטבע, הגנת הסביבה וחינוך בנושאים אלו. ראו גם אקולוגיה חשיבה סביבתית תופעת טבע ידיעת הטבע מדעי הטבע איכות הסביבה שימור טבע קישורים חיצוניים טבע, באנציקלופדיית המקרא של "גשר" Nature Videos - Check123 \| Video Encyclopedia הערות שוליים * קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:מדעי כדור הארץ קטגוריה:סביבה קטגוריה:אקולוגיה	2024-04-09T06:24:16
תורשה	תּוֹרָשָׁה היא העברה של חומר תורשתי שמקודד למידע תורשתי, שיחידותיו קרויות גנים, מהורה לצאצאיו בתהליך הרבייה. ענף המדע העוסק בתורשה ובהשפעתה על תכונותיהם של יצורים קרוי "גנטיקה". הגנים קובעים את התכונות המשותפות לכל הפרטים בני אותו מין ואת התכונות הייחודיות לכל פרט ופרט באוכלוסיית המין. כל יצור חי נושא מטען גנטי העובר מדור לדור. למטען הגנטי הטמון בכל יצור יש קשר למבנה גופו, ליכולתו הפיזיולוגית ולהתנהגותו, ואלה קשורים קשר הדוק לנוף שהוא חי בו. את המילה תורשה (בסמיכות: תּוֹרֶשֶׁת-) חידש הבלשן יצחק אפשטיין. השפעת הסביבה לסביבה ישנה השפעה על האופן שבו המידע התורשתי יבוא לידי ביטוי. גמישות פנוטיפית היא תופעה ביולוגית נפוצה בה הגנוטיפ של תכונה מסוימת מבטא פנוטיפים שונים תחת תנאים סביבתיים שונים. מבחינה נוירולוגית, הגנים האנושיים לא מסוגלים לתת פקודות גנטיות ייחודיות עבור כל אחד מאלף מיליארד תאי העצב שבגוף האדם. על כן ההתפתחות של תאי העצב במוח האדם ותכונותיהם הספציפיות מושפעת לא רק מהתורשה, אלא גם מהסביבה. היסטוריה ומחקר הראשון שעסק בתורשה כענף במדע היה גרגור מנדל. מנדל החל בניסויים מבוקרים בצמחים ובהם אפונה. גרגור מנדל גילה שבהכלאת זן אפונה צהוב עם זן ירוק כל הצאצאים ירוקים, ובהכלאה נוספת בין הצאצאים המיעוט יהיה צהוב והשאר ירוק. על פי ממצאים אלו קרא מנדל לתכונה הירוקה באפונים 'תכונה דומיננטית', והיא מסומנת באות G גדולה, ולתכונה הצהובה באפונה קרא 'תכונה רצסיבית', והיא מסומנת באות g קטנה. על-פי מחקריו יצר מנדל רשימת חוקים הנקראת "חוקי התורשה של מנדל". חוקים אלה היו השלב הראשון לביסוס מדע התורשה המהווה כיום חלק נרחב במדע, ודרכם נסללה בין השאר הדרך לשיבוט ולביוטכנולוגיה. ראו גם רבייה ביולוגית - מונחים תורשתיות תורשה מול סביבה תורשה סביבה והתפתחות האדם העברה אנכית קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:גנטיקה	2023-04-06T10:30:54
ירושה	המונח "ירושה" או "הורשה", בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעיתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת. למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק ממד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכולי), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו. עקרון יסוד בדיני הירושה של מדינת ישראל הוא ה"חופש לצוות". פירושו של עיקרון זה הוא שהאדם חופשי להחליט אם לעשות צוואה, אם לשנותה ואם לבטלה. זכות הירושה מפורשת בתרבויות שונות באופנים שונים, ותפקידיה משתנים מחברה לחברה. בכל המקרים, קשורה זכות הירושה במנגנוני שימור הכוח ויצירתו בחברה, שכן היא מאפשרת צבירת כוח באופן ישיר לאורך דורות על ידי קבוצת השתייכות מסוימת, משפחית או אחרת (קשרי מעמד, קשרי קרבה עדתית וכולי). הדוגמה הבולטת ביותר במהלך ההיסטוריה לזכות הירושה היא האצולה – מכלול של יחסים חברתיים (בעלות על קרקעות, כבוד ויוקרה, סמכות חוקית, הסכם אריסות וכולי) מועבר באופן גורף מהורה לילדיו. זכויות נוספות שהועברו בירושה במהלך ההיסטוריה הן לאום, כהונה, מונרכיה, בעלות על קרקע, ממון ונכסי-דניידי, בעלות על ארגונים, מקצוע, והון. יש המשייכים אף גורמי זהות כגון עדה, גזע, דת וכולי לירושה. כמו כן, ניתן לייחס העברה בירושה, על-פי הגדרתה הרחבה, גם תכונות אישיות, כגון כישרונות, תסביכים נפשיים, מאפייני גוף ונפש, דעות, מוסר וכולי. תופעה זו נקראת תורשה. זכות הירושה במשפט העברי הירושה מושרשת היטב במשפט העברי. כבר ב מופיע פסוק על הירושה: "וַיֹאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָה זָרַע וְהִנֵה בֶן בֵיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". דינים מפורטים יותר מופיעים בפרשת פינחס ובפרשת כי תצא. אצל חז"ל, דיני הירושה נדונים בעיקרם במסכת בבא בתרא (בחלקו הראשון של הפרק השמיני ובפרק התשיעי), וכן במסכת כתובות – בעיקר בהקשר של זכויות בן/בת-הזוג. כלל חשוב נוסף המופיע במשפט העברי הוא ש"מותר לבית דין לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבות", כלל זה מאפשר גמישות מסוימת בדין בכדי למנוע מריבות בתוך המשפחהנחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 287–288: בית המשפט יכול לוותר בממון יתומים כדי למנוע מריבות. אתר דעת. כשירות להוריש במסגרת המשפט העברי, לא כל אדם יכול להוריש. למשל: חז"ל פירשו בתורה, שאדם יכול להוריש רק כאשר יש לו קרובים המיוחסים לו לפי כללי היוחסין; לכן (למשל): אדם שמת כיהודי ללא צאצאים חיים ושאביו לא היה יהודי כשהרה את האדם – אינו יכול להוריש לאף אחד – ולכן נכסיו הפקר, ולמעשה – כך גם כל "מי שמת סוף משפחתו" (כמצוין בסוף מסכת שביעית שבתלמוד ירושלמי). בתוספתא (של מסכת שבת) מצוין גם כי נפל אינו מוריש לאף אחד. מדברי רמב"ם עולה – שגוי חסר צאצאים חיים אינו מוריש לאף אחד (מדין תורה). כשירות לרשת במסגרת המשפט העברי, לא כל אדם יכול לרשת. למשל: חז"ל פירשו בתורה, שאדם יכול לרשת רק כאשר יש כאלה אשר הוא קרובם המיוחס להם לפי כללי היוחסין; לכן (למשל): גֵּר שמת ללא צאצאים חיים – ובכלל כל "מי שמת סוף משפחתו" – אינו יכול לרשת מאף אחד (מדין תורה). בתוספתא (של מסכת שבת) מצוין גם כי נפל אינו יורש, ומחלוקת תַּנָּאִים ופוסקים היא – האם עובר יורש – אם כי גם השוללים ירושה מהעובר מסכימים שהוא יירש-בדיעבד לכשיוולד (על אף שטרם נולד במות המוריש), בעוד שלגבי מומר נפסק להלכה (בעקבות מחלוקת גאונים) – כי עקרונית הוא אמנם אמור לרשת – אם כי לבית הדין ניתנת סמכות להחליט האם לקונסו שלא יירש (כשכל מקרה נידון לגופו). כשירות להיות מוּרָשׁ במסגרת המשפט העברי, לא את כל הנכסים ניתן להוריש. למשל: מבואר בתלמוד שלא ניתן להוריש – אמה עבריה, וגם לא – עבד עברי שלאדוניו אין בנים. עוד מבואר בתלמוד, שלא ניתן להוריש נכסים, שלגביהם ציווה המוריש (הגוסס) עוד קודם לכן לתיתם אחרי מותו – לאדם זר – כ"מתנה" (שעליה חל דין שונה מזה של ירושה). עוד נפסק להלכה שלא ניתן להוריש "דבר שאין בו ממש", כגון טובת הנאה, או אוויר (כגון אוויר של דירה שנמכרה על ידי המוריש לפני מותו מבלי שהוא מכר את אווירה). ירושה על פי דין לפי דין תורה (), הבכור (החי) נוטל מנכסי אביו המת פי שנים ממה שנוטל כל בן (חי) אחר של האב; חז"ל הוסיפו לבאר בתורה, שזכות-יתר זו של הבכור חלה רק על הנכסים שהיו ברשות האב ברגע מותו. דיני הירושה המפורטים יותר, מופיעים בפרשת בנותיו של צלפחד אשר לא היו לו בנים (במדבר כ"ז ח–י"א), ובה נקבע – בהנחה שלמוריש (בדומה לצלפחד) אין בן – סדר הקדימוּת לרשת: בת (חיה), קודמת לאח (חי), שקודם לאח (חי) של האב, שקודם ל"שארו הקרוב אליו ממשפחתו". אמנם: בפרשה זו לא מצוין מי יורש – אם המוריש הוא (שלא כמו צלפחד) בעל-בנים-ובנות: האם הבנים קודמים, או הבנות קודמות, או כולם יורשים בשווה (או שמא אף אחד מהם אינו יורש); אך חז"ל נסמכו על רמז מפסוק אחר – אשר דן בהנחלת עבדים כנענים – ואשר מופיע בחומש אחר (ויקרא כ"ה מ"ו), וכך הכריעו כי – בן (חי) קודם לבת (חיה) – ואף בירושת כל נכס. עוד פירשו חז"ל, שכאשר התורה הציגה – בפרשת בנות צלפחד – את הסדר הנ"ל, היא התייחסה רק ל"עץ-משפחתי" הזהה לזה של צלפחד – דהיינו כשלמוריש אין אחיות ואין אב חי וגם אבי-האב אינו חי; אחרת: בת (חיה), קודמת לאב (חי), שקודם לאח (חי), שקודם לאחות (חיה), שקודמת לאב (חי) של האב, שקודם לאח (חי) של האב. עוד פירשו חז"ל בתורה, שיבם קודם לכולם בירושת אחיו המת. באשר לירושה המועברת לבעלה של המורישה: אמנם מוסכם שהוא קודם לכולם בירושה זו, אך חז"ל – ובעקבותיהם הפוסקים – נחלקו האם מקורה מהתורה; אם כי גם אלו הסבורים שמקורה מהתורה, מסכימים שהבעל יורש את אשתו רק כשהוא חי ורק את הנכסים שהיו ברשותה ברגע מותה. עוד פירשו חז"ל בתורה, כי בכל דיני ירושה, כל קרוב-משפחה הוא בהכרח קרוב "מיוחס" של המוריש. משמעות הדבר מושפעת בין השאר מכך, שאמנם גם בן ממזר – נחשב מיוחס להוריו – אם הם הרו אותו בהיות שניהם יהודים, אך למשל אדם אשר נהרה מגוי ונולד מיהודייה נחשב מיוחס – רק לאימו אך – לא לאביו, בעוד אשר – מי שהתגייר – אינו נחשב מיוחס להוריו כלל. עוד פירשו חז"ל בתורה, כי בכל דיני ירושה, כל שושלת רצופה – שמסופה נולד המוריש ושבה תלויה-גנאלוגית קרבתם המשפחתית (הלא-בהכרח דו-צדדית) של יורשיו אליו – כוללת רק גברים יהודים שאליהם הוא מיוחס. משמעות הדבר היא בין השאר בכך, שלמשל – ה"אח" המצוין בתורה כיורש – הוא אמנם בהכרח בן-האב אך לא בהכרח בן-האם, ושלמשל – שום אדם [חסר-צאצאים חיים] אינו מוריש להוריו אם אביו גוי. עוד פירשו חז"ל בתורה, שאמנם גם אדם מת יכול עקרונית לרשת (בתהליך המכונה בתלמוד: "משמוש" הירושה "בקבר", וגם: ירושה "בראוי"), אך בן שמת [ואין לו צאצאים חיים] אינו יורש מאימו בקברו להוריש ממנה לבנים של אביו המת ושל אֵם אחרת. לנוכח כל פירושי חז"ל אלו לנוסח (המקוצר יחסית) של סדר הירושה שבתורה, הוצג (לפחות עבור המצבים השימושיים הרוֹוחים) על ידי הפוסקים הקלאסיים (כגון "היד החזקה" ו"שולחן ערוך") – אלגוריתם חד-משמעי (אם כי מורכב למדי בניסוחו) הקובע את סדר הירושה הסופי. ירושה על פי צוואה מיסודות דיני הצוואה במשפט העברי, שאם היא מנוגדת אל סדר-הירושה-על-פי-דין – היא אינה תקפה – לפחות כל עוד שהיא מנוסחת בלשון של הורשת "ירושה" (ולא בלשון של הענקת "מתנה"); אלא אם כן: הן הצוואה ניתנה על ידי אדם גוסס, הן היא אינה מקפחת את המגיע לבנו הבכור על-פי-דין (כשהמוריש איש), והן אף מוטב שלה אינו ממוקם – לפי הסדר-שעל-פי-דין – נמוך יותר מקרובי-המוריש שהיו אמורים ליורשו לולי ניתנה; או-אז היא תקפה גם אם היא מנוסחת בלשון "ירושה", אם כי גם נקבע בתלמוד (במסכת בבא בתרא) שסטטוס הצוואה (שניתנה בכפוף לסייגים הנ"ל) הוא כסטטוס-המתנה (שלגביה כבר נפסק הסייג שהיא תקפה רק לגבי הנכסים שהיו ברשות הנותן בעת מתן המתנה), ועוד נקבע שם כי – "אין דעת חכמים נוחה" מצוואה שכזו – כשהיא מקפחת חלק מקרובי המוריש שמסודרים-על-פי-דין בדרגתו של מוטב הצוואה. ירושה מדרבנן לפי תקנת חז"ל, גֵּר יורש את אביו הגוי (למרות היעדר היוחסין). באשר לירושה המועברת לבעלה של המורישה, חז"ל – ובעקבותיהם הפוסקים – נחלקו האם מקורה מהתורה או רק מדרבנן, אך גם אלו הסבורים שמקורה מדרבנן – מסכימים שהבעל קודם לכולם בירושה זו. לגבי זכויות בת-הזוג – מוסכם, שהיא אינה יורשת את בעלה – אפילו לא מדרבנן, בעוד אשר נכסי הכתובה הנזקפים לזכות האישה במות בעלה כפופים – לא לדיני "ירושה" אלא – לדיני "חוב" של הבעל כלפי אשתו. בדומה למעמד הכתובה, תיקנו עוד חז"ל (למרות הפסוק המפורש בויקרא כ"ה מ"ו), שכאשר יהודי מת ונכסיו מועטים אז – בנותיו מקבלות מבניו את כל הירושה – ובניו נותרים "לחזר על הפתחים", בעוד שכאשר נכסיו מרובים אז – בנותיו מקבלות מבניו את החלק המספיק לפירנוסן (וגם כעשירית מהירושה לצורך נדוניותיהן אם טרם נישאו) – ולבניו נותרת שאר-הירושה (כל תקנות חז"ל אלו שלטובת הבנות, מוגדרות-הילכתית – לא כ"ירושה" אלא – כ"חוב" של הבנים כלפי אחיותיהם). זכות הירושה בחוק הישראלי תחום דיני הירושה הוא תחום משפט אזרחי שחל על כל אזרחי המדינה באופן שווה. יש אפשרות לדון על דיני הירושה גם בבית דין דתי, אך זהו אינו הכלל ולא ניתן לכפות על אזרח דיני ירושה דתיים. בדיני הירושה אין בעיות של דת ומדינה וכולי. בתחום הירושה אין שום קונפליקט פוליטי, כמו שיש בדיני משפחה. ההבדל בין דין הירושה האזרחי לבין דין הירושה הדתי הוא רק באופן חלוקת הממון. ירושה במובן חוק הירושה, התשכ"ה-1965 – הוא פעולה משפטית, המתייחסת להעברת רכושו של נפטר ליורש. ואכן, כי עם מותו של אדם עובר עיזבונו ליורשיו. עזבונו של אדם אינו אישיות משפטית – אלא מהווה כל מסת הנכסים של המנוח הנאספת לעיזבון, להבדיל ממנהל עיזבון ויורשים על-פי דין. הדין הישראלי מכיר בשתי דרכים של העברת ירושת אדם לאחר פטירתו ליורשים – 'על-פי דין' או 'על-פי צוואה'. ירושה על פי דין אדם שנפטר ולא הותיר צוואה חוקית, היורשים נקבעים לפי הוראות חוק הירושה. היורשים על פי הדין עשויים להיות בני הזוג, קרובי משפחתו של המוריש (עד להורי הוריו וצאצאיהם) או המדינה. חלקו של בן הזוג בירושה תלוי בקיומם של קרובי משפחה. אם – אין כאלה או – ישנם רק צאצאים של הורי ההורים של המוריש, בן הזוג יורש הכל. אם ישנם הורי הורים או אחים וצאצאיהם, הוא יורש שני שלישים של הרכוש (ובתנאים מסוימים – את כל דירת המגורים של הזוג). אם ישנם צאצאים של המוריש או הוריו, בן הזוג זכאי למחצית הירושה. בן זוג לפי החוק – הוא בן זוג נשוי, אך החוק גם קובע כי ידועים בציבור של מורישים שלא היו נשואים ושאינם נשואים בעצמם – יהיו זכאים לירושה כאילו היו בני זוג, בהוכחה של תנאים מסוימים הקבועים בחוק. הקרובים יורשים לפי סדר קדימות הקבוע בחוק: צאצאי המוריש קודמים לכל שאר הקרובים, והוריו וצאצאיהם קודמים להורי הוריו וצאצאיהם. אם חלק מהיורשים הפוטנציאליים מתו, אז קביעת סדר היורשים נעשית (בהשפעת המשפט העברי) לפי שיטת הייצוגיות ("חליפי יורש"): למשל, אם למוריש יש שלושה בנים: בן חי – בן מת שהותיר בת יחידה וחיה – ובן מת שהותיר שתי בנות חיות, אז הבן החי יורש שליש – הנכדה שהיא בת יחידה יורשת שליש – וכל אחת משתי הנכדות האחרות יורשת שישית. שיטה זו, הייתה גם גישת המשפט האנגלי הישן, וידועה בשמה הלטיני "per stirpes" – כלומר ירושה "לפי ענף", ובה משתמשים עד היום אף בכמה מדינות בודדות בחבר העמים הבריטי – כגון באירלנד ובניו זילנד (אם כי כבר לא בבריטניה עצמה). בשונה ממערכות משפט אחרות, ובהבדל קל אף מהוראות חוק הירושה בנוסחו המקורי, אין חשיבות כיום לשאלה אם הקרוב נולד במסגרת הנישואין הנוכחיים של המוריש או במסגרת נישואין בכלל, כך שגם ממזר יורש (זאת בהשפעת המשפט העברי – ראו לעיל). מקרי ירושה מיוחדים בחוק הירושה מספר מקרים בהם הוא אינו נותן תשובה מדויקת אודות זכאותו של אדם לרשת. אימוץ – החוק קובע שמאומץ וצאצאיו יורש את מאמצו כאילו היה ילדו, והמאומץ אף יורש את קרובי המאמץ, ולהפך. המאומץ וצאצאיו יורשים את קרוביו הביולוגיים אך אלה אינם יורשים אותם. אימוץ לעניין סעיף 16 לחוק הירושה הוא אך ורק אימוץ פורמלי רשמי, לא מספיק אימוץ בפועל, מצוינות המילים "אומץ כדין" בסעיף. דרישת האימוץ הפורמלי עלתה בפסיקה הישראלית בפס"ד יהוד, משפחה שעלתה מתימן, סבא וסבתא שאימצו את הנכדים מהילד שנפטר. הנכדים נרשמו כילדים שלהם רק במרשם האוכלוסין (לא כנכדים). ההלכה היא שכל עוד לא הושלם הליך של אימוץ הכולל צו אימוץ פורמלי הדבר לא נחשב כירושה. תרומת ביצית – אין קשר משפטי בין תורמת הביצית לבין הילד/ה (חוץ מנישואין וגירושין) ולכן הילדים לא ירשו, אותה אלא את מקבלת התרומה: היא ה"אם המשפטית" ולכן יירשו אותה בלבד לפי חוק תרומת ביציות. פונדקאות – לנושאת העובר אין קשר משפטי ליילוד, גם לא לעניין הירושה, ולכן כעניין מעשי ההורים המשפטיים לכל דבר ועניין הם ההורים המיועדים, לפי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד). באין קרובים או בן זוג לנפטר, תירש אותו המדינה. על פי הוראות החוק הירושה תשמש למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד. למדינה סמכות להחליט כי היא מוותרת על הרכוש ומעבירה את הירושה לאדם אשר דאג לנפטר טרם מותו, לבן משפחתו של המצווה או בן זוג שלא זכאי לירושה וכן, לאדם שהנפטר טיפל בו. ירושה על-פי צוואה החוק בישראל קובע דרכים שונות לעשיית צוואה (בכתב יד, בעדים, בפני רשות ובעל פה). בניגוד לחלק ממערכות המשפט האחרות, לפי הדין הישראלי יש למצווה חופש מוחלט לצוות, והוא יכול לצוות את כל רכושו או כל חלק ממנו לכל אדם שיבחר, בין אם היה אמור להיות יורשו על פי דין ובין אם לאו. כלל ייחודי נוסף לחוק הישראלי הוא הסמכת בית המשפט לקיים צוואה, כאשר התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה וברור שהיא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, למרות פגם או העדר של מרכיב שנקבע בחוק לצוואה. כשירות לרשת בישראל, כל אדם שהיה בחיים או תאגיד שהיה קיים בעת מותו של המוריש כשר להיות יורשו. כמו כן הרחיב הדין את הכשרות גם למי שנולד תוך 300 ימים לאחר מות המוריש ולתאגיד שהוקם תוך שנה מיום המוות. הפסולים לרשת על פי הוראות החוק הם רק אלה שהורשעו בגרימת מותו במתכוון של המוריש, או בניסיון לגרום לו, וכן אלה שתבעו על פי צוואה מזויפת של המוריש או זייפו, השמידו או העלימו את צוואתו האחרונה. מי שהורשע בניסיון לגרום למותו של המוריש, יכול לשוב להיות כשר לרשתו אם המוריש מחל לו בכתב או בדרך של עשיית צוואה לטובתו. צו ירושה וצו קיום צוואה צו ירושה הוא צו משפטי הנהוג בישראל שקובע את זכותם וחלקים של היורשים השונים, כאשר הנפטר לא ערך צוואה. הצו אינו מפרט את פרטי הרכוש אלא רק את חלקם היחסי של היורשים. כאשר הנפטר ערך צוואה, מוצא צו קיום צוואה, אשר נותן אסמכתה חוקית להוצאה לפועל של צוואתו של הנפטר. הצווים הנ"ל מהווים אסמכתה משפטית לצורך העברת זכויות במקרקעין על שם היורשים, וכן קבלת כספים או זכויות אחרות שהיו מופקדים על שם המוריש אצל צד שלישי, כגון בנק, קרן גמלאות וחברת ביטוח. כמו כן, במקרים מסוימים החוק הישראלי חל גם על ירושה של אדם מסוים בחוץ לארץ, כל עוד המוריש הוא בעל אזרחות ישראלית ו"מרכז חייו" כמוגדר לפי החוק הוא בישראל. זהו תחום אפור, מכיוון שנכסי נדל"ן שמצויים מחוץ לשטחי המדינה כפופים לרוב לחוקי הירושות של אותו מקום. עם זאת, צוואה שנכתבה ונחתמה בישראל, גם אם היא כוללת רכוש שמצוי מחוץ לגבולות המדינה, כן תיחשב לתקפה מכוח החוק הישראלי לירושות וצוואות. גם במקרה של נעדר, ניתן לבקש מבית המשפט לקבוע מתו מבחינה משפטית. עניין זה רלוונטי לדיני ממונות אך מבחינת דיני משפחה הזוג עודנו נחשב נשוינחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 1175–1177: חוק הצהרות מוות, אתר דעת.. ראו גם מס ירושה שאיר איתור חסכונות אבודים עיזבון דיגיטלי לקריאה נוספת צפרירה בן־ברק, ירושת בנות בישראל ובמזרח הקדום, פרסומי מרכז ארכיאולוגי, 2003 קישורים חיצוניים תפקידו של עורך דין לענייני ירושה, באתר ערוץ 7, 31 ביולי 2019 הערות שוליים קטגוריה:דיני ירושה	2024-10-17T12:18:59
גרגור מנדל	גרגור יוהאן מנדל (בגרמנית: Gregor Mendel; בצ'כית: Řehoř Jan Mendel; 20 ביולי 1822 – 6 בינואר 1884) היה ביולוג ונזיר אוגוסטיני גרמני-מוראבי. על חלקו בגילוי וניסוח חוקי התורשה הראשונים, זכה לכינוי: "אבי הגנטיקה". משנתו קרויה מנדליזם או "חוקי התורשה של מנדל". תולדות חייו מנדל נולד בשנת 1822 בכפר היינצנדורף (כיום הינצ'יצה בשלזיה הצ'כית), במוראביה שבאימפריה האוסטרית. הוא היה בן למשפחה דוברת-גרמנית, אך סביבתו הייתה דו-לשונית והוא שלט בצ'כית. הוריו, כפריים עניים, נאלצו להכניסו למנזר אוגוסטיני בברין, שם נחשף בין היתר ללימודי המדעים. באוניברסיטת וינה למד הוראת ביולוגיה ומתמטיקה. בין מוריו שם היה כריסטיאן דופלר. הוא נכשל לפחות פעמיים במבחני ההסמכה להוראה. לימודי הסטטיסטיקה בפרט הוכיחו עצמם יקרי ערך בגישתו למחקריו העצמאיים. ב-1866 פרסם את מחקריו, אולם חשיבותם לא הובנה עד הסוף והם נשכחו. ב-1867 נתמנה לאב המנזר האוגוסטיני בברנו, חדל ממחקריו עם התמקדותו בניהול המנזר ושקע בעניינים בירוקרטיים מקומיים בעקבות רפורמות רחבות באימפריה האוסטרו-הונגרית שאך נוסדה. הוא נפטר ממחלת כליות ב-1884. בהלווייתו ניגן המלחין הצ'כי לאוש יאנאצ'ק. כ-15 שנים לאחר מותו באביב 1900, שלושה חוקרים שונים ממדינות שונות פרסמו תוך חודשיים את מחקריו וממצאיו של מנדל. הם זנחו את גישת הערבוב והמיזוג התורשתית שרווחה בקהילה המדעית, ומנדל הוכר כמייסד הגנטיקה המודרנית. סיפור חייו של מנדל הוא דוגמה לגאון שהקדים את זמנו ולא זכה להכרה בימי חייו. התורשה לפני מנדל בני אדם, בתרבויות שונות וביבשות שונות עסקו בפועל בהשבחת גזעים וצמחים, כלומר, היה להם ידע על מהות התורשה. עם פרסום הספר "מוצא המינים" על תורת האבולוציה של חוקר הטבע האנגלי צ'ארלס דרווין, עלתה השאלה בדבר הדרך בה עוברות תכונות תורשתיות. לפני מנדל שלטה גישת המיזוג והערבוב , שלפיה הצאצא הוא בעל תכונות שמהוות את הממוצע של תכונותיהם של הוריו. לפיכך, זיווג של פרח לבן באדום ייתן צאצא ורוד. אורגניזם ומתודולוגיה שמאל\|ממוזער\|200px\|פסל דיוקן של מנדל. באוניברסיטה לחקלאות וליערנות של ברנו, צ'כיה. מנדל הגיע לניסוח עקרונותיו על סמך סקרנות, הבנה עמוקה, נאמנות לאמת ומידה לא קטנה של מזל. בחירת האורגניזם המתאים למחקר: מנדל בחר באפונה, שיש לה מספר תכונות חשובות שסייעו להצלחתו של המחקר: אברי הרבייה חבויים בעלים – מה שמונע הפריה זרה, ומבטיח זנים טהורים בטבע, אולם מאפשר הפריה ידנית זרה במסגרת הניסוי באמצעים פשוטים למדי. הזמינות הגבוהה של פנוטיפים (ביטוי חיצוני לגנים) קלים לזיהוי ולניתוח. מחיר נמוך. זמן דור קצר יחסית. המקום המצומצם יחסית שדרוש לגידול הצמח. בנוסף, שיטות העבודה שנקט מנדל סייעו להצלחת מחקרו: תכנון מדוקדק של הניסויים: מנדל ערך הכלאות מבוקרות שבהן קבע מי יהיו ההורים. סימול תמציתי ובהיר של מערך הניסוי ותוצאותיו: מנדל סימל כל תכונה באות – תכונה דומיננטית באות גדולה ותכונה רצסיבית באות קטנה. באופן זה קל לעקוב אחר המשתנים, ולהגיע למסקנות. בידוד משתנים – בכל ניסוי מנדל התייחס לתכונה אחת בלבד, והתעלם מתכונות אחרות. איסוף כמות רבה של נתונים, והתייחסות לכל מכלול הנתונים של הכלאות זהות כאל הכלאה אחת. מנדל סבר, שכאשר מקור הנתונים הוא בזן טהור, אפשר להתייחס לתוצאות של מספר הכלאות זהות כאילו היו תוצאה של אותה הכלאה עצמה, ולהגדיל בכך את גודלה של האוכלוסייה שעליה מתבסס הניתוח הסטטיסטי. שימוש בניתוח סטטיסטי כדי לבחון את ההתאמה בין התוצאות להשערה שלו. כלומר, הוא ערך מספר רב של ניסויים והגיע למסקנה על סמך הממוצע של תוצאות הניסויים כדי להימנע מהתייחסות למקרים קיצוניים כאל מייצגים. מנדל לא מיהר להסיק מסקנות ולפרסם את מחקרו אלא ערך שורה של ניסויים שנועדו לאמת את השערותיו. עם זאת, לאחר שנים טען הסטטיסטיקאי הנודע רונלד פישר שתוצאותיו הסטטיסטיות של מנדל "מושלמות מדי", כלומר: ההסתברות שניסוי אמיתי יניב התפלגות כה מושלמת הוא קטן. לכן נראה היה לו שמנדל שיפץ את תוצאות ניסוייו או לא ביצע את ניסויו עד תומם. הדבר הוביל לדיונים רבים בקרב סטטיסטיקאים. בספר שפרסמו ארבעה מחברים ב-2008 הם הגיעו למסקנה כי לא היה זיוף בתוצאות שמנדל פרסם. ניסויים מנדל חקר שבע תכונות. כל תכונה בעלת שני מאפיינים סותרים: צבע הפרח – סגול או לבן, מיקום הפרח לאורך הגבעול – צדדי או בקצה הגבעול, צבע האפון – צהוב או ירוק, צורת האפון – חלק (עגול) או מחוספס (מקומט), צבע התרמיל – ירוק או צהוב, צורת התרמיל – מנופח או שטוח, גובה הצמח – ארוך או קצר. מנדל ערך הכלאות הדדיות באמצעות הסרת המאבק מהפרח והברשת השחלה בגרגירי אבקה מצמח אחר. העובדה שאברי הרבייה חפויים בעלים מנעה הפריות לא רצויות מלהתרחש. מנדל יצר זנים טהורים באמצעות הכלאות עצמיות במשך מספר דורות. בסופו של דבר קיבל 14 זנים. זן אחד לכל אחד מהתכונות. הוא קרא לכל זן דור הורי וסימנו ב-P. מנדל ערך הפריה הדדית בין כל שני זנים (הפריה של תרמיל חלק במקומט ושל מקומט בחלק) ועקב אחרי כל תכונה משך שני דורות. את דור הצאצאים הראשון כינה F1, ואת דור הצאצאים השני כינה F2. בכל ניסוייו הקפיד על הפריה הדדית. תוצאות הניסויים בכל הכלאה רק אחת התכונות מהשתיים שהופיעו בהורים (P) הופיעה גם בדור הצאצאים הראשון (F1), אולם בדור הצאצאים השני (F2) הופיעו שתי התכונות מחדש – זו שנעלמה בדור F1 צצה עכשיו ביחס של 1 מתוך 4. לדוגמה, בהכלאה בין אפון חלק למקומט קיבל מנדל ב-F1 אפונים חלקים בלבד, ובדור F2 קיבל יחס של 3 אפונים חלקים על אפון מקומט אחד. מסקנותיו מנדל הסיק מהניסויים שערך את המסקנות הבאות: דור F1 נושא את שני הפקטורים שירש מהוריו. הפקטור הנראה בדור F1 הוא פקטור דומיננטי (שולט) מפני שהוא ממסך את השפעתו של הפקטור האחר. את הפקטור הממוסך כינה פקטור רצסיבי (נשלט). הפקטור הרצסיבי שב ומופיע בדור F2 ביחס 3:1. הפקטורים נפרדים בשעת יצירת הגמטות (תאי רבייה). כל גמטה נושאת עותק אחד של כל פקטור. בהפריה מתרחש זיווג אקראי של כל הגמטות האפשריות. המסקנות שאליהן הגיע בניסוייו הובילו את מנדל לניסוח מספר חוקים, חוק ההפרדה, חוק ההתפלגות העצמאית, וחוק הדומיננטיות והאחידות. חוקים אלו מרכיבים את חוקי התורשה של מנדל. הערכה שמאל\|ממוזער\|200px\|מצבת זיכרון לזכרו של מנדל באולומואוץ, צ'כיה. מנדל נחשב גם בימינו לאבי הגנטיקה, ואכן העקרונות שגילה וניסח היו ההתחלה להבנת מנגנוני התורשה, והם תרומה משמעותית למדעי החיים ומסייעים בפרט בהכחדת מחלות אם מתוך פיענוח מנגנון התורשה של פגמים גנטיים באדם, אם מתוך הבנה של מנגנונים חיוניים ברביית חיידקים ונגיפים. אף שלא ידע דבר על יחידות תורשה ממשיות – גנים וכרומוזומים – ניסוייו היוו את היסוד לגילוים. כיום ידוע, שלכל תכונה מוקצה מקום מסוים בגנום – לוקוס. בלוקוס יושב הגן. גן אחד מקודד לתכונה אחת אולם בווריאציות שונות – לדוגמה, צבע עיניים כחול או חום. הווריאציות השונות של הגן, שמקודדות לווריאציות השונות של התכונה, מכונות אללים. לקריאה נוספת רובין מרנץ הניג, הנזיר בגן – סיפורו של גרגור מנדל, אבי הגנטיקה, הוצאת דביר, 2003. סיימון מאואר, הגמד של מנדל, הוצאת עם עובד, 2000. אבינעם אדם ומירי סורוז'ון, גנטיקה - ממנדליזם להנדסה גנטית, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1990. עבודתו בתרגום לעברית גרגור מנדל, ניסויים בצמחי כלאיים (תורגם על ידי דבורה גרץ), ירושלים: [חמו"ל], 1972. קישורים חיצוניים ביוגרפיה של גרגור מנדל, באתר Biography. קולין טאג', חידת התורשה ומושג הגן: גרגור מנדל - באתר הספרייה הווירטואלית של מטח על ההיסטוריה של הגנטיקה - פרק 71 בפודקאסט עושים היסטוריה ביאורים הערות שוליים קטגוריה:מדענים שעל שמם כוכב לכת מינורי קטגוריה:גנטיקאים קטגוריה:חוקרי טבע קטגוריה:בוטנאים קטגוריה:ביולוגים אוסטרים קטגוריה:גרמנים ממוראביה קטגוריה:אוטודידקטים גרמנים קטגוריה:אוגוסטינים קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת וינה קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1822 קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1884	2024-05-01T00:25:00
זיהום תרמי	שמאל\|ממוזער\|250px\|לבה זורמת בהוואי זיהום תרמי היא הפרעה המשנה את הטמפרטורה בסביבה, לרוב כתוצאה מפעילות טבעית (כגון זרימת לבה) או אנושית. הזיהום תלוי במשך הזמן של פעילות המזהם ובגודל השטח המזדהם. דוגמה לזיהום תרמי קבוע כתוצאה מפעילות אנושית היא הפעלת תחנת כוח לחוף אגם. תחנת כוח גרעינית למשל, משתמשת במי האגם כדי לצנן את מכונותיה, ואחר משיבה אליו את המים כשהם חמים יותר. ההשפעה על היצורים החיים היא לעיתים מכרעת ועלולה להמיט עליהם אסון. הפרעה במחזורי ההטלה והגדילה של דגים: דג המתקיים באגם ואשר במנגנון הרבייה שלו ישנה תכונה להטיל ביצים רק בטמפרטורה קרירה, הרי כתוצאה מהזיהום התרמי לא יוכל עוד להתרבות ואם זהו שתפוצתו אנדמית, אזי תיכחד כל אוכלוסיית המין. פגיעה במארג המזון: חרקים המופיעים בדרך כלל בתחילת הקיץ, עשויים להופיע מוקדם יותר עם שינוי הטמפרטורה בסביבה, כאשר עדיין אין מזון עבורם, ומשום כך עלולים למות מחמת הרעב. בעלי חיים הניזונים בקיץ מאותם חרקים, עלולים שלא למצוא מזון גם הם ולגווע בשל כך. ככל שהמים חמים יותר, כך הם מהווים כר פורה להתפשטות מיקרואורגניזמים, שאחדים מהם עלולים להיות קטלניים. מלבד הזיהום התרמי, עלולה תחנת הכוח לפגוע במארג המזון בדרך אחרת: הזואופלנקטון, אותם יצורים מיקרוסקופיים המהווים חוליות מקשרות בין הפלנקטון הצמחי לבין בעלי חיים כדגים וחסרי חוליות הניזונים מהם, עלולים למות בשאיבתם אל מערכות הקירור ולתוצאה שכזו ישנה השלכה עצומה על כל יצור חי באגם ועל כלל המערכות הביולוגיות בו. קישורים חיצוניים קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:זיהום מים תרמי קטגוריה:אנרגיה	2023-06-17T15:43:56
הרי האלפים	ממוזער\|250 פיקסלים\|מראה הרי האלפים בסלובניה הרי האלפים (בגרמנית: Alpen, באיטלקית: Alpi, בצרפתית: Alpes, ברומאנש ובאוקסיטנית: Alps, בסלובנית: Alpe) הם רכס הרים בדרום-מרכזה של אירופה, העובר (ממזרח למערב) דרך המדינות אוסטריה, איטליה, גרמניה, ליכטנשטיין, סלובניה, צרפת ושווייץ. האלפים מהווים מחסום גאוגרפי-אקלימי ברור המפריד בין אזור האקלים הים-תיכוני מדרום לאלפים והאזור הממוזג שמצפון להם, מכיוון שהם חוסמים את הרוחות הצפוניות הקרות. ההרים מהווים חלק משרשרת של רכסי הרים הנמשכת מצפון אפריקה ועד דרום-מזרח אסיה. הרי האלפים מצויים במפגש הלוחות הטקטוניים של אירופה ואפריקה. הפסגה הגבוהה ביותר באלפים היא המון בלאן המתנשא לגובה של 4,810 מטר מעל פני הים. הפסגות הגבוהות של האלפים מכוסות בשלג תמידי, ובעמקים שביניהן נוצרים קרחוני ענק המעצבים את הנוף. מוצאם של רבים מהנהרות הגדולים של מרכז אירופה (בהם: הריין, הדנובה, הפו והרון) הוא באלפים. היווצרות הרי האלפים נוצרו כתוצאה מלחץ של הלוח האפריקני כלפי הלוח האירופאי. לחצים אלו החלו אחרי היעלמותו של הים הקדום טתיס. הלחצים התמקדו בתחום האורוגנזה של התנגשות היבשות שהתחוללה בתקופת הפלאוזואיקון. היסטוריה מעט ידוע על מגורים באלפים בתקופות קדומות ממסמכים שנשתמרו אשר נכתבו על ידי גאוגרפים והיסטוריונים יוונים ורומים. פרטים מעטים ידועים לנו על כך מכיבושי אוגוסטוס של שבטים שישבו באלפים, וכך גם מהקרבות שניהל חניבעל באלפים נגד האימפריה הרומית. על הכיבושים והנדידות התכופים באלפים של השבטים הגרמניים במאות החמישית והשישית, ידוע לנו רק בקווים כלליים, כיוון שלהם, כמו למלכים והקיסרים הפרנקים-קרולינגים, שימשו האלפים כמעט אך ורק לנתיבי תחבורה, ואך במעט למגורים. גאוגרפיה שמאל\|ממוזער\|250px\|האלפים ליד הכפר אלפבאך במדינת טירול שבאוסטריה האלפים משתרעים בקשת שאורכה כ-1,000 קילומטרים מהים התיכון בדרום צרפת עד לקרבת העיר וינה ושטחם כ-250,000 קילומטרים רבועים. ההרים מהווים חלק ממערכת הרים עצומה שנוצרה מהתקמטות קרום כדור הארץ בתקופות גאולוגיות קדומות. בהתקמטות זו נכללים הרי האטלס בצפון אפריקה; הרי הפירנאים, הרי האפנינים, הרי הקרפטים והרי הקווקז באירופה והרי ההימלאיה באסיה. הרי היורה שבין שווייץ לצרפת נחשבים מבחינה גאולוגית לחלק מהרי האלפים, אך מבחינה גאוגרפית, לעומת זאת, הם נחשבים כרכס הרים עצמאי. חלוקה משנית האלפים מתחלקים לשני רכסים, האלפים המזרחיים והאלפים המערביים. הגבול בין שני החלקים הוא הימות קונסטנץ וקומו ונהר הריין. האלפים המזרחיים האלפים המזרחיים משתרעים בשטחי אוסטריה, גרמניה, איטליה, ליכטנשטיין, סלובניה ושווייץ. הפסגה הגבוהה ביותר היא ההר ברנינה, המתנשא לגובה 4,052 מטר מעל פני הים. החלוקה המשנית של האלפים המזרחיים מבוססת על הליתולוגיה (חלוקה לפי סוגי הסלעים). החלקים העיקריים של האלפים המזרחיים הם: רכס האלפים הגיריים הצפוני - עובר בעיקר באוסטריה, אך גם בדרום בוואריה. הפסגות הגבוהות ביותר מגיעות עד כ-3,000 מטר. האלפים המרכז-מזרחיים - משתרעים באוסטריה ובשווייץ. נישאים עד לגובה של 4,000 מטר. רכס האלפים הגיריים הדרומי - עובר בדרום אוסטריה, וכן בצפון איטליה ובסלובניה. האלפים המערביים שמאל\|ממוזער\|250px\|הר גרוסגלוקנר באוסטריה, ליד העיר זלצבורג האלפים המערביים משתרעים בשטח איטליה, צרפת ושווייץ. ההרים בחלק זה של הרכס גבוהים יותר (בממוצע) מהאלפים המזרחיים, אולם הרכס עצמו קצר ומעוקל יותר. הפסגה הגבוהה ביותר באלפים המערביים היא המון בלאן (ההר הגבוה ביותר באלפים בכלל), המתנשא לגובה 4,810 מטר מעל פני הים. האלפים המערביים נחלקים לשנים עשר חלקים לפי השיטה הגאוגרפית: האלפים הליגוריים האלפים הימיים האלפים הקוטיים האלפים הדאופיניים האלפים הגראיים האלפים השבליים האלפים הפניניים האלפים הברניים האלפים הלפונטיניים האלפים הגלארויים האלפים האוריים האלפים הצפון-מזרח שווייצריים הרי היורה נחשבים חלק מהאלפים רק מבחינה גאולוגית, אך לא מבחינה גאוגרפית. קרחונים במרומי האלפים ישנו שלג עד, והרוחות העזות הנושבות בו לעיתים תכופות גורמות לעיתים לשלג להצטבר בערימות גדולות, המתגלגלות בסופו של דבר במדרונות וגורמות למפולות שלגים מסיביות. השלג שמדרדר אל הבקעות הגבוהות שבין ההרים מצטבר בשכבות; הלחץ העצום שנוצר על השכבות התחתונות יוצר קרחונים; הללו מחליקים אט אט במורדות ההר, ונמסים למים בהגיעם לגבהים נמוכים יותר. סימפטום לשינויי האקלים וההתחממות העולמית, הוא המסת קרחונים במידה גבוהה שלא נראתה עד שנים אלה של תחילת המאה ה-21. שמאל\|ממוזער\|192px\|הצד הצפוני של הר אייגר במרכז שווייץ שמאל\|ממוזער\|192px\|פסגות הרי האלפים בצילום מתוך מטוס בדרכו לגרמניה פסגות שמאל\|ממוזער\|192px\|פסגת הר מטרהורן הפסגות הגבוהות באלפים מתנשאות אל מעל ל-4,000 מטר מעל פני הים. הפסגה הגבוהה ביותר היא המון בלאן. הפסגות הגבוהות ביותר שוכנות באלפים המערביים. להלן רשימת עשר הפסגות הגבוהות באלפים וגובהן במטרים מעל פני הים: מון בלאן (4,810) מון רוז (4,634) נורדאנד (4,609) דום (4,545) ליסקאם (4,538) וייסהורן (4,505) מטרהורן (4,478) דאן בלאנש (4,357) גרנד קומבין (4,314) פינסטרארהורן (4,274) יונגפראו (4,158) נהרות האלפים מהווים מקור לנהרות רבים, מהחשובים שבנהרות אירופה. הנהרות נוצרים לאחר שהקרחונים שגולשים מטה מן ההרים נמסים בהגיעם למקומות נמוכים. היות שהטמפרטורה במקומות האלה גבוהה יותר, הופכים הקרחונים לפלגי מים קטנים שבמהלך זרימתם מתחברים והופכים לנהר. הנהרות החשובים ביותר הנכללים בקטגוריה הזו הם הרון, הפו, הדנובה והריין. מכיוון שהנהרות הללו עשירים מאוד במים וזרימתם חזקה, הם משמשים גם להפקת חשמל. אגמים האלפים משופעים באגמים רבים, אשר שמם ידוע בכל העולם. האגמים נוצרו לאחר עידן הקרח, כשכל הקרחונים הגדולים שכיסו את הקרקע נמסו, והשאירו אחריהם סלעים שהפריעו את זרימת המים וגרמו להיקוותם לתוך העמקים, שהפכו לאגמים. האגמים מפורסמים מאוד בשל יופיים, והם מושכים תיירים רבים מדי שנה מכל רחבי העולם. בין האגמים הללו ניתן למנות את אגם ציריך, אגם ז'נבה, ימת ארבעת הקנטונים ואגם לוגאנו. מעברים שמאל\|ממוזער\|250px\|כביש באלפים באלפים ישנם מספר מעברים, שהם למעשה אזורים נמוכים יחסית לסביבתם, המשמשים מקומות לחציית האלפים, שכיום עוברים בהם כבישים ורכבות. המעברים שימשו את בני האדם כבר בימי קדם, לצורכי מסחר, מלחמה וצליינות. באותם ימים ההרים היו בלתי ניתנים לחצייה בעונת החורף, אך כיום הודות לפינוי השלגים התגברו על בעיה זו. החשובים במעברים הם מעבר סן ברנאר הגדול, מעבר ברנר, מעבר סנקט גוטהרד, מעבר סימפלון ומעבר מון סני. שמאל\|ממוזער\|250px\|הרי האלפים בשווייץ את האלפים ניתן לחצות כיום גם על ידי מנהרות תת-קרקעיות שיש בו, שהחשובות בהן הן מנהרת סימפלון בין שווייץ לאיטליה, מנהרת מון סני בין צרפת לאיטליה ומנהרת בסיס הגוטהארד בשווייץ. קו פרשת המים האלפיני קו פרשת המים של האלפים נמתח מהים התיכון ממערב, לרכס וינרוואלד ("יער וינה") במזרח, ועובר דרך הפסגות המפורסמות והגבוהות ביותר באלפים. הקו עולה מן הים התיכון בדרום-מזרח צרפת, וברכס ההרים כול דה טנדה הוא זז מעט מערבה וממשיך צפונה. לאחר קילומטרים אחדים הוא עולה לכיוון צפון-מזרח, ולאחר מכן, על גבול שווייץ, יורד לכיוון דרום-מזרח ומסתיים ברכס יער וינה הסמוך לעיר וינה. תיירות הרי האלפים מהווים מוקד תיירות עולמי, המושך אליו תיירים רבים מדי שנה. גורמי המשיכה העיקריים הם הנוף, פעילות סקי בחורף וטיולים בקיץ. הנוף האלפיני מתאפיין באגמים רבים, כפרים קטנים בין ההרים ופסגות מושלגות. בזכות מיקומם במרכז אירופה, הרי האלפים הם מוקד משיכה לחובבי סקי רבים והוקמו בהם אתרי סקי רבים מאוד, בעיקר באוסטריה, בשווייץ ובצרפת. הידועים מביניהם כוללים את אתרי הסקי והכפרים סן אנטון (אוסטריה), צרמט (שווייץ), אישגיל (אוסטריה), סנט. מוריץ (שווייץ), שאמוני-מון-בלאן (צרפת), ואל טורנס (אתר הסקי הגבוה באירופה שבצרפת) וסלה רונדה (איטליה). בכל שנה מתקיים באזור פסטיבל Almabtrieb. ראו גם החגורה האלפידית קישורים חיצוניים מדינות האלפים \| Geographunny - גאוגרכיף תמונות לוויין של האלפים תמונות רבות של נופים, צמחים וחיות אלפיניים הרי האלפים באתר אנציקלופדיית קולומביה גלריית תמונות של האלפים תחת מעטי שלג וקרח הערות שוליים * קטגוריה:צרפת: הרים קטגוריה:איטליה: גאוגרפיה קטגוריה:גרמניה: הרים קטגוריה:שווייץ: הרים קטגוריה:ליכטנשטיין: גאוגרפיה קטגוריה:סלובניה: גאוגרפיה קטגוריה:אוסטריה: גאוגרפיה קטגוריה:אירופה: הרים קטגוריה:אירופה: רכסי הרים קטגוריה:מונקו: גאוגרפיה	2024-07-28T11:38:20
1879	__TOC__ אירועים 170px\|ממוזער\|מודל הנורה המוצלח הראשון שפיתח תומאס אדיסון ב-1879 נולדו ממוזער\|173x173px\|אלברט איינשטיין\|טקסט= נפטרו לוח שנה שנת 1879 לפי הלוח היוליאני \|}</div></div> קישורים חיצוניים	2024-04-24T16:31:27
הלוח הגרגוריאני	שמאל\|ממוזער\|300px\|תבליט על קברו של האפיפיור גרגוריוס השלושה עשר, המציין את השקת לוח השנה הגרגוריאני. הלוח הגרגוריאני או לוח השנה הגרגוריאני (קרוי גם לוח השנה האזרחי או הלוח הלועזי או הלוח הנוצרי, על מנת להבדילו מהלוח העברי) הוא לוח השנה שהונהג בצו של האפיפיור גרגוריוס ה-13 בשנת 1582, בהתבסס על הלוח היוליאני שהונהג על-ידי יוליוס קיסר, קנסור הרפובליקה הרומית. הלוח הגרגוריאני משמש ברובן המכריע של מדינות העולם לקביעת מועדים "אזרחיים" (כלומר, כל מועד שלא-נובע באופן ישיר או עקיף מחגי הדת הנוצרית). בכנסייה הקתולית ובכנסיות הפרוטסטנטיות הוא משמש גם לקביעת מועדים דתיים. על ספירת השנים בלוח הגרגוריאני ראו בערך ספירת הנוצרים. המעבר מהלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני שמאל\|ממוזער\|120px\|כריסטופר קלאוויוס יועציו של האפיפיור גרגוריוס ה-13 גילו כי הטבלאות, שנועדו לחישוב מועד חג הפסחא הנוצרי אינן יעילות, כיוון שיום ההשתוות האביבית חל עשרה ימים לפני 21 במרץ. חג הפסחא אמור לחול ביום הראשון בשבוע אחרי יום מילואו של הירח שחל אחרי 21 במרץ, הוא יום ההשתוות האביבית. תצפיות במצפה האסטרונומי של הוותיקן, שנערכו בשנת 1582, הראו בבירור כי 21 במרץ חל 10 ימים אחרי שוויון היום והלילה. לפתרון הבעיה מינה גרגוריוס ה-13 ועדה של תאולוגים ואסטרונומים, וזו הציעה מערכת שלפיה נקבעת השנה המעוברת, כמפורט להלן, כך שלפי הלוח החדש, האורך הממוצע של השנה התקצר, והתקרב מאוד לאורך הממוצע של שנת השמש ("השנה הטרופית"). המתכנן הראשי של לוח זה היה האסטרונום והמתמטיקאי כריסטופר קלאוויוס. ב-24 בפברואר 1582 פרסם גרגוריוס ה-13 בולה אפיפיורית הקרויה על פי שתי המילים הראשונות שבה אינטר גרוויסימאס (Inter gravissimas) ועל פיה החליטה הכנסייה על מעבר ללוח החדש. השינוי המשמעותי שנבע מהלוח החדש התרחש שמונה חודשים אחר־כך – היום שלמחרת 4 באוקטובר 1582 היה 15 באוקטובר. ספירת ימי השבוע לא השתנתה. להלן לוח משולב גרגוריאני-עברי, ובו שלושת החודשים האחרונים של שנת 1582, עבור מי שעבר להשתמש בלוח הגרגוריאני. למחרת 4 באוקטובר התאריך היה 15 באוקטובר: {\| class="toccolours" style="margin:0 auto; margin-bottom: 0.5em;" width="100%" \|- valign="top" bgcolor=#CCCCFF \|width="6%"\| \|width="2.45%"\| א \|width="2.45%"\| ב \|width="2.45%"\| ג \|width="2.45%"\| ד \|width="2.45%"\| ה \|width="2.45%"\| ו \|width="2.45%"\| ש \|width="2.45%"\| א \|width="2.45%"\| ב \|width="2.45%"\| ג \|width="2.45%"\| ד \|width="2.45%"\| ה \|width="2.45%"\| ו \|width="2.45%"\| ש \|width="2.45%"\| א \|width="2.45%"\| ב \|width="2.45%"\| ג \|width="2.45%"\| ד \|width="2.45%"\| ה \|width="2.45%"\| ו \|width="2.45%"\| ש \|width="2.45%"\| א \|width="2.45%"\| ב \|width="2.45%"\| ג \|width="2.45%"\| ד \|width="2.45%"\| ה \|width="2.45%"\| ו \|width="2.45%"\| ש \|width="2.45%"\| א \|width="2.45%"\| ב \|width="2.45%"\| ג \|width="2.45%"\| ד \|width="2.45%"\| ה \|width="2.45%"\| ו \|width="2.45%"\| ש \|width="2.45%"\| א \|width="2.45%"\| ב \|- \| \|bgcolor=#CCCCFF\|אוקטובר‑טו טז יז יח \|} לשם השוואה, להלן לוח משולב יוליאני-עברי, ובו שלושת החודשים האחרונים של שנת 1582, עבור מי שהמשיך להשתמש בלוח היוליאני: א ב ג ד ה ו ש א ב ג ד ה ו ש א ב ג ד ה ו ש א ב ג ד ה ו ש א ב ג ד ה ו ש א ב השינוי התקבל מיד בארצות הקתוליות (בעיקר בארצות דרום אירופה: איטליה, צרפת, ספרד, פורטוגל ועוד). בארצות הפרוטסטנטיות התקבל השינוי רק ב-1700 (סקנדינביה, צפון גרמניה), ב-1752 (ממלכת בריטניה הגדולה ומושבותיה ברחבי העולם), או ב-1753 (שוודיה, לאחר ניסיון הנפל של הלוח השוודי). ביוון, שדתה נצרות יוונית-אורתודוקסית, הונהג ב-1924 לוח הדומה מאוד ללוח הגרגוריאני, ועד שנת 2800 יהיו שני הלוחות מתואמים לחלוטין (למעט מועד חג הפסחא שנקבע על-פי נוסחה מורכבת). ברוסיה ובארצות אורתודוקסיות אחרות אומץ הלוח הגרגוריאני רק ב-1918 ורק לצרכים אזרחיים. לצורכי דת ופולחן משמש עד היום בארצות אלה הלוח היוליאני הישן. כשבוחנים לוחות זמנים היסטוריים יש לקחת בחשבון את המעבר ללוח הגרגוריאני. יש לברר מראש את המועד שבו עברו המדינה או המחוז הנדונים ללוח הגרגוריאני. כשמשווים אירועים בין מדינה שבה נהג הלוח הגרגוריאני לבין מדינה שבה נהג הלוח היוליאני יש לזכור את הכללים הבאים: עד שנת 1700 פיגר הלוח היוליאני ב-10 ימים. בין השנים 1700–1800 ב-11 יום. בין 1800–1900 ב-12 יום. מ-1900 ועד 2100 יש פער קבוע של 13 יום. מהפכת אוקטובר המהפכה הבולשביקית ברוסיה, שבה הודח הצאר הרוסי והונהג משטר קומוניסטי, פרצה ב-7 בנובמבר 1917 לפי הלוח הגרגוריאני. באותם ימים עדיין השתמשו ברוסיה בלוח היוליאני (שהוא הלוח המקובל על הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית), ולפיכך צוין תאריך המהפכה כ-25 באוקטובר לפי הלוח היוליאני. המשטר הקומוניסטי הנהיג ברוסיה את הלוח הגרגוריאני, וקבע את יום המהפכה ל-7 בנובמבר. אף על פי כן, הציבור ברוסיה ומחוצה לה המשיך לכנות את המהפכה הבולשביקית "מהפכת אוקטובר". היום הראשון בשנה תיקון נוסף שהוכנס בלוח הגרגוריאני הוא הקביעה כי היום הראשון בשנה הוא 8 בינואר. ראשיתו של נוהג זה באימפריה הרומית, אך הכנסייה הקתולית ניסתה לבטלו, כדי להימנע מהחגיגות הפגניות, שהיו אופייניות לו. ציון ראש השנה ב-1 בינואר הוסיף להיות נוהג עממי, ועם הנהגת הלוח הגרגוריאני ויתרה הכנסייה וקיבלה אותו. עד אז היו ראשי שנה רשמיים שונים במדינות שונות, ולפעמים אף נהגו לציין את מספרי שתי השנים – החולפת והחדשה – בתקופות החפיפה, כדי למנוע בלבול. שנת 1622 הייתה הראשונה שבה החלה השנה באופן רשמי ומלא ב־1 בינואר בארצות הקתוליות. ביתר הארצות הנוצריות התקבל 1 בינואר כראש השנה הרשמי עם קבלת הלוח הגרגוריאני. בימינו נהוג בקהילות הנוצריות לשלב את חגיגות השנה החדשה בהמשכן של חגיגות חג המולד, אולם הנוהג לציין את ראש השנה האזרחי בהילולה, נוהג שמקורו באמונה קדומה שזוהי שעת מעבר, ועל כן מותר לעשות בה דברים שאסורים בשעות אחרות, עדיין קיים ונפוץ בלוח הגרגוריאני. שנה מעוברת שנה מעוברת בלוח הגרגוריאני היא שנה שבה חודש פברואר הוא בן 29 יום במקום 28, ולפיכך יש בה 366 ימים. בלוח היוליאני מעברים אחת מכל ארבע שנים, כך שאורך השנה הממוצע הוא 365.25 ימים. כיוון שבפועל אורכה הממוצע של שנת-השמש ("שנה טרופית" בלשון האסטרונומים) הוא קצר מכך במקצת (365.242189 ימים), הוחלט לבטל חלק מהשנים המעוברות באופן הבא: שנה מעוברת היא שנה שמספרה מתחלק ב־400 (כלומר, חלוקת המספר ב-400 נותנת מספר שלם ללא שארית), או שהשנה מתחלקת ב־4, אך אינה מתחלקת ב-100. לכן, לדוגמה, 2004 הייתה שנה מעוברת. גם 2000 הייתה מעוברת (מתחלקת ב־400). 1900 לא הייתה מעוברת. תוצאת הכללים האלה היא אורך שנה ממוצע של 365.2425 ימים, כאשר השבר 0.2425 נובע מכך שבמחזור של 400 שנה יש 97 שנים מעוברות, כלומר תוספת של 97 ימים (97/400 = 0.2425). הגם שמספר זה אינו מדויק לחלוטין, ההבדל בין אורך השנה הטרופית הממוצע (365.242189 יום) לאורך השנה הגרגוריאנית (365.2425 יום) הוא זניח. השפעת ההפרש לא תורגש למשך עשרות דורות, כיוון שהפער מצטבר ליום אחד רק כעבור 3,215 שנה. לשם השוואה, בלוח השנה היוליאני מצטברת שגיאה של יום שלם אחת ל-128 שנים. הצעות לשיפורים בלוח הגרגוריאני קיימות שתי הצעות לשיפור דיוקו של הלוח הגרגוריאני, כלומר להקטנת הפער בין אורך השנה הגרגוריאנית לבין אורך השנה הטרופית הממוצעת. הצעתו של ג'ון הרשל האסטרונום ג'ון הרשל הציע תיקון שלפיו שנים שמספרן מתחלק ב-4,000 ללא שארית לא יהיו מעוברות. יישום הכלל הזה יביא לקביעת 969 שנים מעוברות במחזור של 4,000 שנה, לעומת 970 שנים מעוברות בלוח הגרגוריאני בימינו. אורך השנה הממוצע לפי התיקון של הרשל הוא 365.24225 יום, ולפיכך הפער לעומת השנה הטרופית אינו עולה על יום אחד בכל 16,393 שנים. כיוון שהכלל אינו אמור להיות מיושם עד שנת 4000, הצעתו לא עלתה לדיון רציני. הכנסייה היוונית האורתודוקסית בשנת 1924 החליפה הכנסייה היוונית-אורתודוקסית את הלוח היוליאני הישן בלוח מיוחד משלה, דומה מאוד ללוח הגרגוריאני. הוא כלל תיקון חד־פעמי שהשווה בינו לבין הלוח הגרגוריאני, ותיקון קבוע לקביעת השנים המעוברות, אולם השנים המעוברות נקבעו בו לפי מחזור של 900 שנה, ולא של 400 שנה. בלוח היווני-אורתודוקסי, שנים שמספרן מתחלק ב-100 אינן מעוברות אלא אם מספרן מתחלק ב־900 עם שארית של 200 או 600. המשמעות היא שהשנים 1900, 2100, 2200, 2300, 2500, 2600, 2700, 2800 אינן מעוברות, ואילו השנים 2000, 2400, ו-2900 – מעוברות. מבחינה מעשית, שנת 2800, שהיא שנה מעוברת בלוח הגרגוריאני, אמורה להיות שנה רגילה בלוח היווני-אורתודוקסי, ואילו שנת 2900, שאינה מעוברת בלוח הגרגוריאני, אמורה להיות מעוברת בלוח היווני-אורתודוקסי. הלוחות צפויים להיות מתואמים לחלוטין עד מרץ 2800, אז ייווצר פער של יום אחד, שיתבטל במרץ 2900. בין השנים 2800 ו־5200 הלוחות יהיו מתואמים או בפער של יום אחד לחלופין. משנת 5200 והלאה, הלוחות לא יהיו עוד מתואמים כלל. אורך השנה הממוצע בלוח השנה של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית הוא 365.24222 יום. הפער בינו לבין הלוח הגרגוריאני הוא יום אחד בכל 3,600 שנה והפער בינו לבין אורך השנה הטרופית הממוצעת בימינו אינו עולה על יום אחד בכל 32,258 שנים. אף על-פי שהכנסייה היוונית שינתה את לוח השנה, היא עדיין קובעת את מועד חג הפסחא והחגים הקשורים בו לפי טבלאות שמתבססות על הלוח היוליאני. כתוצאה מכך, חג המולד נחגג ביוון במקביל למועדו בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות, ולעומת זאת חג הפסחא נחגג במקביל לנצרות האורתודוקסית. לצרכים אזרחיים משתמשים ביוון בלוח הגרגוריאני. חודשי השנה בלוח הגרגוריאני חודשי השנה בלוח הגרגוריאני כמעט זהים לאלה שבלוח היוליאני, למעט חודש יולי וחודש אוגוסט שנוספו אליהם (12 חודשים גרגוריאניים, לעומת 10 חודשים יוליאניים): ראו גם הלוח היוליאני יוליוס קיסר אוגוסטוס קיסר - בנו המאומץ של יוליוס כלל יום הדין ספירת הנוצרים חגי הנצרות לוח השנה הרומי הלוח העברי הלוח העברי-הקראי לוח השנה השומרוני לוח השנה הערבי הטרום-אסלאמי השמות הערביים של חודשי לוח השנה הגרגוריאני הלוח האיראני הלוח המוסלמי לוח השנה השוודי 30 בפברואר לוח השנה המהפכני בצרפת הלוח המהפכני הסובייטי לוח השנה הקופטי (הלוח האלכסנדרוני) לוח השנה האתיופי קישורים חיצוניים ממיר תאריך לועזי/עברי נדב הלפרין, הזמן של האפיפיור והקיסר: מחשבות על לוח השנה, "אש זרה" (הסכת), באתר תאגיד השידור הישראלי נוסחת גאוס להמרת פסח וראש השנה לתאריך הלועזי - כולל המרה מהלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני (ועם נוסחת לוינגר להמרה זו) הערות שוליים * גרגוריאני קטגוריה:הלוח היוליאני קטגוריה:יוליוס קיסר	2024-10-17T17:31:44
ארוס	שמאל\|ממוזער\|220px\|תיאור מקובל של קופידון כמלאך-תינוק מכונף עם קשת שמאל\|ממוזער\|220px\|קופידון מנסה לדקור נערה עם אחד מחיציו שמאל\|ממוזער\|220px\|קופידון שומר סוד בפסל של אטיין מוריס פלקונט בארמיטז' אֶרוֹס (ביוונית: Έρως) הוא אל התשוקה במיתולוגיה היוונית. במיתולוגיה הרומית הוא נקרא קופידון (בלטינית: Cupīdō - או Amor). ככזה, באמנות הוא מיוצג כילד או כעלם צעיר ובעל כנפיים, המתהלך בין שושנים והמצויד בקשת ובחיצים, אשר פגיעתם מציתה תשוקה מינית. עם זאת, רקעו לוטה בערפל והומרוס אינו מאזכר אותו ביצירותיו כאל או כגיבור. כמו כן, לא ברור מהו מקומו של ארוס במיתולוגיה היוונית: הוא אמנם מוצג כשייך לפמלייתה של אפרודיטה.New Larousse Encyclopedia of Mythology, 'Eros', 1973 [1959], pp.132, אבל בעת, הוא גם זה שארגן את כאוס, בזמן הבריאה. אם לא די בכך, הרי על רקע משנתו של אפלטון, בתיאוריה הפרוידיינית 'ארוס' הוא מושג המתייחס למכלול הדחפים לשימור החיים – העומדים בניגוד לדחפי המוות (תנטוס).אוצר המילים של הפסיכואנליזה / ז'אן לפלאנש וז'אן-ברטראן פונטאליס ; מצרפתית: נועם ברוך ; עריכה מדעית: מישל גרנק ; הקדמה ואחרית דבר: מישל גרנק ונועם ברוך, 2011/1967, עמ' 137–138 ארוס במקורות היווניים ארוס בשירה היוונית בשירת הומרוס, אין המונח ארוס מציין אל; אלא מושג זה מציין את החשק הגופני החזק, שמתעורר בפאריס אל הלנה, בזאוס כלפי הרה, או במחזריה של פנלופה אליה, וכדומה. יתר על כן, בשירה הלירית, ארוס תופס מקום של אל אכזר, המתעלל בקורבנותיו או משחק ברגשותיהם של בני אדם. לעומת זאת, בשירה ההלניסטית, ארוס מצטייר ככוח משעשע ומשתובב; שממיט אסונות על המתנגדים לו ונענש לעיתים על מעשיו. בשירה זו, הוא מתואר כילד מכונף, המצויד באשפת חיצי אהבה.האנציקלופדיה העברית, 'ארוס', כרך חמישי, ירושלים תשכ"א, עמ' 777–778 ארוס על פי המיתולוגיה על פי התיאוגוניה מאת הסיודוס, ארוס נולד לארבוס ולניקס (אלי הלילה והעלטה). תפקידו הוא לסדר את היקום, ולהשליט סדר בכאוס; יחד עם גאיה, טרטרוס, ניקס, וארבוס. כך גם מתואר במחזה הציפורים. כלומר הסיודוס רואה בו כאחד מהכוחות הקוסמים הראשוניים, המאפשרים לחיים להתפתח. הולדתו של ארוס לוטה בערפל, וקיימות מספר סברות לגביה. יש האומרים שהוא בנה של האלה איליטיה; ואילו אחרים טוענים, שהוא נולד לאיריס ולזפירוס. לעיתים ארוס נחשב לבנה של אפרודיטה (אלת האהבה); אשר כנראה נולדה כשהיא כבר הייתה בהיריון עם ארוס ואחיו הימרוס. על פי מקור אחר אפרודיטה התעברה במשתה שנערך לכבוד הולדתה. כשם שלא ידוע בוודאות מי הייתה אימו של ארוס - כן אביו אינו ידוע. ייתכן והוא היה זאוס (מלך האלים), ארס (אל המלחמה), הרמס (שליח האלים) או זפירוס (אל הרוח). כמו כן קיימת סברה שארוס הוא פרי של רומן בין אפרודיטה לבין אל הים פוסידון. ארוס מתואר במיתולוגיה היוונית כתינוק או ילד שמנמן ומכונף, הנושא קשת ואשפת חיצים. על פי המיתולוגיה, רגש האהבה מתעורר בכל אדם שנפגע מחיציו של ארוס. ארוס כחלק מה"ארוטס" שמאל\|ממוזער\|200px\|אנטרוס מאת אלפרד גילברט בכיכר פיקדילי לארוס שני אחים: אנטרוס והימרוס הדומים לו חיצונית וכמוהו הם נראים כתינוקות מכונפים. ארוס מסמל את התשוקה והפריון; אנטרוס -את האהבה ההדדית; ; ואילו הימרוס -את החשק. שלישיית התינוקות המכונפים נקראת ארוטס; והם מלווים בפוטוס -'הגעגוע'. הם מלווים את אלת האהבה אפרודיטה בכל אשר היא הולכת, ומסמלים את התשוקה המינית. על פי האודיסיאה של הומרוס, ארוס היה בודד ורצה חבר למשחקים. לכן ילדה אימו אפרודיטה את אנטרוס ("אהבת הצד השני") ללוותו. סיפור לידת אנטרוס הוא אלגוריה עם מוסר השכל, המלמדת שאהבה זקוקה לצד שני כדי לפרוח ולשגשג. המיתוס של ארוס ופסיכה המיתוס המפורט ביותר הקשור לארוס הוא אודות אהבתו לבת התמותה פסיכה. פסיכה הייתה נערה כה יפה, עד שאפרודיטה בעצמה החלה לקנא בה. האלה שלחה את בנה ארוס לשלוח חיצי אהבה בפסיכה ולגרום לה להתאהב בגבר מכוער. ארוס כה הוקסם מיופייה של פסיכה, עד שהתבלבל ונפגע מחיציו שלו. ארוס החל לבלות את הלילות עם פסיכה, אך אסר עליה לראות את פניו. פסיכה הסקרנית התייעצה עם אחיותיה הגדולות ואלו עוררו בה את הספק שמא ארוס מכוער. הן לפיכך דרבנו אותה להדליק נר בחשכה ולהציץ בפני אהובה כשהוא נם את שנתו. כשהדליקה פסיכה את הנר, הבינה מיד מי שוכב לצידה. ארוס התעורר מטיפת שעווה שנטפה מן הנר, ובעקבות חשדה הוא נעלם מפני הנערה. בהדמנות זו הוא גם הפקיע ממנה את ארמונה ולמעשה נטש אותה, כשהיא מחוסרת כל. פסיכה עברה תלאות רבות, ביניהן מכשולים רבים שהציבה כנגדה אפרודיטה, כמו המשימה למיין ערמות גדולות של גרעינים בן לילה. לאחר שפסיכה צלחה את המשימות השונות, היא הורשתה להתאחד מחדש עם ארוס. בסופו של דבר התרצתה אפרודיטה ואף הפכה אותה לבת אלמוות.פירוש שמה של פסיכה הוא "נפש", ולכן מהווים ארוס ופסיכה את השילוב המושלם בין אהבת גוף לאהבת נפש. מוטיבים ממעשייה זו מצויים במעשיות רבות ובהן היפה והחיה וסינדרלה. ארוס במשתה של אפלטון ב-'משתה' של אפלטון נוטלים חלק שבעה נואמים, שכל אחד מהם שח על שבחו של ארוס:'המשתה', כתבי אפלטון, מיוונית י"ג ליבס, ירושלים תשט"ו-תשכ"ט. בנאומו, פיידרוס מתאר את ארוס, כאל עתיק, נשגב וחסר אב ואם. עבורו הוא מקור הטוב, שכן האהבה היא המניע לחיים טובים, משום שהיא מפיחה באדם האוהב את סגולת האומץ. על פי פאוזניאס, ארוס קשור בקשר הדוק עם אפרודיטה. כשם שעל פי המיתולוגיה, קיימים שני סיפרים קוטביים על הולדתה של אפרודיטה: האחד כפרי הזדווגותם של אורנוס והים; והשני כתוצאה של בגידה של זאוס באשתו, קיימים שני ארוסים: הארוס הנשגב והארוס הנחות: הארוס הנחות נמשך לאהבה גופנית ושטחית – בלי תלות בחכמה. לעומת זאת, הארוס הנשגב מגלם את האהבה הטהורה – אהבת הנשמה. אהבה זו המגולמת בפדרסטיה האתונאית - מטיבה את האדם; מחכימה אותו; נוטעת בו את חוש הצדק; ומחייבת את האוהב והאהוב לדאוג לזולת. אריקסימכוס מגלם את המדען. הוא מזהה את הארוס הנשגב עם הרפואה וההתעמלות; אשר מטרתן היא להטיב עם הגוף, ולאזן בין תכונות קוטביות. כמותן, המוזיקה יוצרת את האהבה ההדדית, בסדר הרמוני וקצבי. בעוד שהארוס המרוסן מביא עמו את שפע ובריאות, הארוס הבלתי מרוסן גורר הרס, מגפות ורעב. חוסר שווי המשקל בארוס, פוגע ביחסים בין האדם לאלים ובינו לבין החי והצומח. הארוס מביא עמו קוסמוס, ובלעדיו שורר הכאוס. על פי אגטון ארוס הוא המאושר שבאלים, והוא המשובח והיפה שבהם. הוא הצעיר הנצחי והאלים הם תלמידיו. בכוחו העדין ובחנו, הוא משליט את ההסכמה, השליטה העצמית, הצדק, השפע והשלום. לדידו של אריסטפנס, בגלל חטא היוהרה, זאוס חצה את בני האדם; וכך נוצרה תשוקה מינית שמגיעה לשובע בשלב מסוים, ומאפשרת לקיים את שלבי החיים אחריה. הוא מדגיש כי תופעה אינה קשורה דווקא במין. ההשתוקקות הזאת למשהו בלתי ידוע, לאותו ארוס עילאי, היא דבר הטבוע בבני האדם מימי קדם. ההשתוקקות הזאת היא היא הרצון של בני האדם לחזור לאחדות שהתקיימו לפני ההפרדות - הארוס הוא למעשה ההשתוקקות לשלמות. "במשתה של אפלטון, סוקרטס הוא לכאורה שופרה של דיוטימה, אבל הוא למעשה מציג את משנתו על 'האהבה האפלטונית'. על פיו, ארוס הוא דימון (ישות ביניים בין אל לאדם), שהוא פרי הזדווגותם של פורוס ופניה – השפע והעוני" ככזה הוא מגלם את ההשתוקקות למשהו שלעולם יהיה חסר למשתוקק – ועל כן, הוא כמהה לטוב ליפה ולידיעה. יחד עם זאת, ארוס מאחד בין העולם האלוהי לעולם המציאותי, ותפקידו לקשר בין עולם האידאות לעולם המציאות. תפקידו של ארוס בעולם הוא להביא אושר, אשר מתקשר בקשר ישיר לאהבה – והוא מנותק מהמיניות.דניאל בויארין, אהבה שאינה תלויה בדבר או אהבה אקדמית, מכאן - כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית גיליון י"א - אות לטובה: פרקי מחקר מוגשים לפרופ' טובה רוזן, עמ' 16–42 ארוס בפסיכולוגיה בכתביו על המיניות ועל העונג, פרויד אימץ חלק מרעיונותיו על ארוס הרב-ממדי האפלטוני של המשתה. עבורו הוא מסמל את המיניות; כלומר סדרה שלמה של גירויים ופעילויות, הקיימים עוד בילדות המוקדמת, ומספקים עונגקרול גיליגן, הולדת העונג, הוצאת ספרי חמד - ידיעות אחרונות 2006. – הנבדל במהותו, מהתגובה להשבעה של צורך פיזיולוגי גרידא. יתר על כן, ב'מעבר לעקרון העונג', פרויד תופס את הארוס, כמילה נרדפת לדחף החיים - ולא כסתם דחף מיני. בכתביו הפסיכואנליטיים הראשונים, פרויד מנגיד את הארוס לכוחות האגו. אבל בכתביו המאוחרים, הארוס עומד בניגוד לדחפים ההרסניים של התנטוס. אדרבה, ב'פסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני', הוא תופס את הארוס ככזה שמטרתו לעשות את החיים מורכבים על ידי צירוף מוסיף והולך של החומר החי המפורק לחלקיקים ולקיימו תוך כדי כך.Drassinower, A. (2003). Freud's theory of culture: Eros, loss, and politics. Lanhan, Maryland: Rowman & Littlefield. הפילוסוף וסוציולוג הרברט מרקוזה ניכס לעצמו את המושג ארוס, ביצירתו רבת ההשפעה 'ארוס וציוויליזציה', שבה הוא בוחן את התיאוריות של פרויד, לאורה של הגותו של מרקס.Marcuse, Herbert (1974). Eros and Civilization: A Philosophical Inquiry into Freud. Boston: Beacon Press. ראו גם קופידון לקריאה נוספת דוד ביאלה, ארוס: מין וגוף. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, ה'תשנ"ג, 1986. עמ' 33–36 קישורים חיצוניים מאמרו של בויארין: https://in.bgu.ac.il/heksherim/mikan/Pages/11.aspx הערות שוליים קטגוריה:אלים יווניים קטגוריה:אלים כתוניים קטגוריה:אלים יווניים קדומים קטגוריה:אלי אהבה קטגוריה:אלי פריון קטגוריה:האנשה במיתולוגיה היוונית קטגוריה:אלים רומיים	2024-10-08T02:15:14
שכבת הקו של מודל ה-OSI	שכבת הקו (באנגלית: Data Link) היא השכבה השנייה במודל ה-OSI והיא משמשת את שכבת הרשת, ומשתמשת בשירותיה של השכבה הפיזית של מודל ה-OSI. מבחינת התפקוד, שכבת הקו של מודל ה-OSI מקבילה לשכבת הקו של מודל ה-TCP/IP. שכבת הקו אחראית על מעבר הסיביות בין שתי תחנות של הרשת. שכבת הקו אחראית על העברת המידע למרות רעשים או תקלות או התנגשויות שיש בקו. חבילות נתונים בשכבת הקו מכונות "מסגרות" (frames) ומכילות, בנוסף למידע ולתוספות הפרוטוקולים של השכבות הגבוהות יותר, את כתובות ה-MAC של תחנות המוצא והיעד. כיום נהוג לחלק את שכבת הקו לשתי שכבות נפרדות: Logical Link Control (LLC) אחראית על חלוקת הנתונים שמגיעים מהשכבות העליונות למסגרות, ועל הטיפול בכל מסגרת בנפרד. Media Access Control (MAC) קיימת כאשר קיים מדיום משותף לכמה נקודות קצה - כאשר הרשת אינה רשת נל"ן (נקודה לנקודה) מלאה (ברשת נל"ן כל נקודת קצה מחוברת בקו ייעודי לכל נקודת קצה אחרת), ונכנסת לפעולה כאשר שני מחשבים או יותר באותו מתחם התנגשות (collision domain) מעוניינים לשדר בו-זמנית. במקרה כזה, יופעל פרוטוקול לטיפול בשכבת ה-MAC. דוגמאות לפרוטוקול MAC: פרוטוקול ALOHA אשר מהווה בסיס לפרוטוקול שכבת ה-MAC של מערכות Ethernet. שימוש במנגנון מרכזי אשר מפקח על כלל התעבורה ברשת ונותן "רשות דיבור" לאחד המכשירים. אלגוריתם זה ממומש למשל במערכות מבוססות Token Ring. רכיבי תקשורת שמתפקדים בשכבת הקו גשר (רשת) מתג BRouter תקנים של שכבת הקו Ethernet Token Ring Point-to-Point Protocol HDLC PAP CHAP ראו גם מונחים ברשת מחשבים קישורים חיצוניים 2 קטגוריה:אתרנט de:OSI-Modell#Schicht 2 – Sicherungsschicht	2023-05-18T12:42:05
זוויג	שמאל\|ממוזער\|תרנגול ותרנגולת. תרנגול הבית הוא מין בעל דו-צורתיות זוויגית. שמאל\|ממוזער\|זוג תנים זהובים, בעלי חד-צורתיות זוייגית שמאל\|ממוזער\|תא זרע מנסה לחדור לביצית זוויג (בלועזית: Sex) הוא מונח במדעי החיים המתאר את סיווגו של אורגניזם (למשל בעל חיים או צמח), כנקבי או זכרי ובאורגנזימים שונים, בעל מאפיינים זכריים ונקביים כאחד. נקבה היא יצור חי, שמייצר תאי ביצית וזכר הוא יצור חי, שבבגרותו מייצר תאי זרע (אלא אם כן, פתולוגיה מפריעה לו בזה). אצל אורגניזמים רבים, זוויג הייצור נקבע בעזרת כרומוזומי מין. אצל יונקים, למשל, לזכר יש כרומוזום Y אחד ו-X אחד ואילו אצל הנקבות, שני כרומוזומי X. אצל עופות, ואצל חלק מהזבובים, קיימים כרומוזומי מין אחרים. באורגניזמים מסוימים ההבדלים בין זכר לנקבה מתבטאים לא רק בזוג כרומוזמים ספציפי, אצל דבורת הדבש, לדוגמה, הנקבה דיפלואידית, ויש לה שני עותקים מכל כרומוזום ואילו הזכר הפלואידי, ולו רק עותק אחד מכל כרומוזום. יש גם יצורים, שזוויגם לא נקבע באמצעות הגנום, אלא כתוצאה מהסביבה ההתפתחותית: בקרב רוב הזוחלים, כולל צבים ותנינים, יש קביעת מין תלוית טמפרטורה, והטמפרטורה בה מצויות הביצים קובעת את ההתפתחות לזכר או לנקבה. אורגניזמים רבים הם הרמאפרודיטים, והם בעת ובעונה אחת זכר וגם נקבה, וכל פרט בוגר ובריא בהם מייצר גם תאי זרע וגם תאי ביצית. בין האורגניזמים ההרמאפרודיטיים, יש גם יצורים דיכוגמיים, שהתכונות הזכריות והנקביות שלהם מתבטאות בזמנים שונים בתקופת חייהם, ולא בעת ובעונה אחת. עם האורגניזמים הדיכוגמיים, נמנים צמחים רבים, ומספר מיני דגים (כמו השושנונים) וחלזונות. אצל רבים מהיצורים המקיימים רבייה זוויגית, קיימים בין שני הזוויגים הבדלים נוספים מלבד היותו של אחד מהם מיצר תאי זרע והשני תאי ביצית. הבדלים אלו הם לרוב גם הבדלים אנטומיים וגם הבדלים באורח החיים. למשל, לבד מההבדלים האנטומיים באברי הרבייה הזכר חזק מהנקבה, לא נכנס להריון, לא מניק ובאורגניזמים רבים גם אינו מטפל כלל בצאצאים, בניגוד לנקבה. לא לכל היצורים החיים יש חלוקה לזוויגים, וישנם יצורים, שמתרבים רק ברבייה אל-זוויגית. רקע לשוני במשמעותו זו, "זוויג" מקביל למילה "מין" הנהוגה בשימוש הכללי של השפה העברית. ההזדקקות למילה נוספת עלתה כי המילה "מין" בעברית משמשת גם כשמה של דרגת הבסיס במערך המיון של עולם הטבע. בנוסף לכך, נדרש היה להבדיל בין Sex במשמעותו הכפולה באנגלית לבין סקס, במשמעותו כתיאור יחסי מין בשפה העברית. במדעי החברה נהוג להשתמש במונח מגדר, בחלוקה התרבותית-חברתית בין גבר לאישה. ראו גם רבייה ביולוגית - מונחים אינטרסקס מיניות מגדר קישורים חיצוניים הערות שוליים קטגוריה:רבייה קטגוריה:מיניות	2024-05-31T15:39:47
מיניות	שמאל\|ממוזער\|250px\|"חיזור", ציור מאת אז'ן דה בלאס מיניות היא אופיים של רגשות מיניים. מיניות בבני אדם היא הדרך בה בני אדם חווים ומבטאים את עצמם כיצורים מיניים. המחקר של המיניות האנושית מקיף מארג של התנהגויות חברתיות ובוחן את חשיבותה של המיניות בחיי האדם. מהבחינה הביולוגית, מיניות מקיפה יחסי מין בכל צורותיהם, כמו גם ההיבטים הרפואיים הפיזיולוגיים (כמו מחלות מין) וכן ההיבטים הפסיכולוגיים של ההתנהגות המינית. מבחינה סוציולוגית התחום כולל את ההיבטים התרבותיים, הפוליטיים, והחוקיים. בפילוסופיה התחום עוסק בהיבטים המוסריים, הדתיים והרוחניים. מהבחינה החברתית זוהי תופעה תרבותית, התופסת מקום גדל והולך בחברה המודרנית. זו התירה מעליה את עול השמרנות ואת כבלי הדת, אשר פינו מקומם למתירנות ולעיסוק גדל והולך במיניות כתופעה תרבותית הדוניסטית (שלא למטרת רבייה). נטייה מינית נטייה מינית היא שילוב ארוך טווח של משיכה מינית ורגשית הכוללת רגשות, מחשבות ופנטזיות. הנטייה המינית נעה בין הומוסקסואליות מוחלטת לבין הטרוסקסואליות מוחלטת, ובטווח זה קיימים מספר סוגים של נטייה מינית ביסקסואליות (משיכה רגשית ופיזית לשני המגדרים). רצף זה הוגדר בשנת 1948, על ידי אלפרד קינסי, בעת שביצע מחקר נרחב על הרגלי המין של גברים אמריקאים. במחקר זה, שכלל אלפי נחקרים, דיווחו 37% מהם על התנסות מינית הומוסקסואלית אחת לפחות בחייהם. הומוסקסואליות ולסביות הן נטיות חד-מיניות, ואילו הטרוסקסואליות היא נטייה למין הנגדי. נטייה מינית נבדלת מהתנהגות מינית, שכן אדם יכול להתנהג שלא על פי משיכתו המינית. לדוגמה גברים מסוימים ייקשרו קשר זוגי עם אישה אף על פי שעיקר משיכתם לגברים. זוגיות 250px\|ממוזער\|ציור המתאר בני זוג ברגע אינטימי זוגיות היא מערכת יחסים הדוקה בין שני פרטים. מאפיין בולט, אם כי לא הכרחי, של זוגיות הוא קיום יחסי מין בין בני הזוג. זוגיות באדם מתקיימת במגוון רחב מאוד של דרכים, והיא כוללת פעמים רבות אמון בין הצדדים, מגורים משותפים, מחויבות, והקמת משפחה. בניית קשר זוגי היא תהליך הדרגתי המחייב ויתורים כאלה או אחרים מכל אחד מהצדדים, ששיאו הוא הקמת משפחה, בדרך של נישואים או בדרכים אחרות. קשר זוגי מגיע לסיומו בהחלטה של אחד הצדדים לסיימו, או בהסכמה ביניהם על סיום הקשר. כאשר הזוגיות הפכה לקשר פורמלי באמצעות נישואים, פירוקה דורש אף הוא צעד פורמלי של גירושים. יחסי מין יחסי מין הם מגע אינטימי בין בני אדם (לרוב בין שני בני זוג) בו מעורבים איברי המין. ישנן סיבות רבות לקיום יחסי מין. שלוש הסיבות הנפוצות הן: למטרת רבייה; לשם ביסוסו והעמקתו של קשר רגשי וכביטוי של אהבה; על מנת להפיק הנאה גופנית. יחסי מין מכונים גם בשם הזדווגות, בעיקר בהקשר של בעלי חיים. על קיום יחסי מין יש מגבלות חוקיות ותרבותיות שונות: יש איסורים שונים על קיום יחסי מין בתוך קבוצת שארות (יחסים אלו מוגדרים כגילוי עריות), עם קטינים, ועם אדם שמקיים קשר קבוע עם בן /בת זוג אחר/ת; ישנן תרבויות האוסרות על קיום יחסי מין שלא במסגרת חיי נישואין. כאשר יחסי המין מתקיימים ללא הסכמת אחד הצדדים המעורבים, הם מוגדרים כאונס, והדבר נחשב ברוב התרבויות כעבירה מוסרית וחוקית חמורה. ברוב החברות יש איסור על קיום יחסי מין עם בעלי חיים. היפר מיניות והתמכרות למין הן תופעות נפרדות אך קשורות, בהן הדחף המיני והפעילות המינית פעילים באופן רב מאוד, הפוגע בתפקודו של האדם ובסביבתו. לקיום יחסי מין ללא חשש מהיריון משתמשים באמצעי מניעה מסוגים שונים. הקונדום משמש גם להגנה מפני הידבקות במחלות מין, מחלות המועברות בעת קיום יחסי מין. היריון היריון הוא תהליך שבו נקבות יונקים נושאות בתוך גופן צאצא חי, הקרוי עובר, המתפתח עד לשלב בו הוא מסוגל לחיות מחוץ לרחם. ההיריון מתחיל מהפריית ביצית על ידי תא זרע (התעברות) היוצרת זיגוטה, ומסתיים לרוב בלידה, אולם לעיתים היריון מסתיים בהפלה (טבעית או מלאכותית). היריון אצל האדם מחולק לשלושה שלישים שאורכים שלושה חודשים כל אחד. בשליש הראשון נקלט העובר ונוצרות מערכות הגוף, שליש זה נושא בחובו את הסיכון הגבוה ביותר להפלה טבעית, ואם זו קורה אז זה בדרך כלל בגלל פגמים בעובר, באם, או בשל נזק שנגרם לאחר ההתעברות. השלב הראשון של ההיריון מתחיל בדרך כלל במגע מיני כשתאי המין (ה"גמטות") הזכריים - תאי הזרע - נשפכים אל תוך נרתיק הנקבה. נוזל הזרע המיוצר בגופו של הזכר מכיל מלבד תאי זרע גם סוכרים, חלבונים וחומרים אחרים שמסייעים להגביר את חיוניות תאי הזרע. תאי הזרע של האדם יכולים לשרוד בדרך כלל עד 48 שעות בגוף האישה. לתאי הזרע יש זנב או משוט ארוך, שמסייע להם לשוט. אלו התאים היחידים בגוף האדם עם יכולת שכזו. תאים אלו נקראים "הפלואידים" (במשמעות של "חצויים"), שכן הם מכילים רק חצי מכמות הכרומוזומים שבתא רגיל, לאחר שעברו מיוזה מתאי נבט בבלוטות הזרע. בדרך כלל בפליטה הגברית נפלטים בין 100 מיליון ל-300 מיליון תאי זרע. הביציות הן תאי המין הנקביים, וגם הן הפלואידיות. הביצית יכולה להתאחד עם תא זרע אחד ואז ליצור זיגוטה מופרית, שתגדל ברחם ותהפך לעובר מתפתח. הביציות המיוצרות בשחלות מיוצרות אף הן בתהליך של מיוזה, ונשארות שם במצב של חיות מושהית עד שהן מופעלות על ידי שינויים הורמונליים במחזור החודשי של האישה. בדרך כלל משוחררת ביצית אחת בכל מחזור. מחלות מין מחלת מין היא מחלה מידבקת המועברת בעת קיום יחסי מין מכל סוג שהוא. בחלק ממחלות המין ניתן לצמצם את סיכויי ההידבקות באמצעות שימוש בקונדום - הדבר נכון בעיקר לגבי מחלת האיידס, שעוברת רק במגע בין נוזלי גוף. אך ברוב מחלות המין האחרות קונדומים מספקים הגנה מוגבלת בלבד, כיוון שהחיידק או הנגיף יכול לעבור גם במגע בין עור לעור, פה לפה או בין נוזלי-גוף לעור. הכלל הסטטיסטי במחלות מין הוא שככל שמקיימים יחסים עם יותר שותפים, רמת הסיכון להידבקות עולה. נשים רגישות יותר להידבקות מאשר גברים, הואיל וזרע הגבר נשאר בנרתיק האישה, כאשר לא נעשה שימוש בקונדום. חקר המיניות 250px\|ממוזער\|צוות המכון לחקר המין באוניברסיטת אינדיאנה, 1953 סקסולוגיה היא תחום ידע החוקר באופן שיטתי את מיניות האדם. תחום זה כולל את כל היבטי מיניות האדם, כולל ניסיון לאפיין "מיניות נורמלית" על מגוון ביטויה וכן פאראפיליות. הסקסולוגיה המודרנית היא רב-תחומית באופייה וכוללת שימוש בידע משטחים שונים כדי להאיר ולבאר את מיניות האדם, כולל ביולוגיה, רפואה, פסיכולוגיה, סטטיסטיקה, אפידמיולוגיה, פדגוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ולעיתים אף קרימינולוגיה. התחום אף עוסק בתיאור מיניותן של קבוצות אוכלוסייה מיוחדות, כגון נכים, ילדים, וקשישים וכן עוסק במחקר על סטיות מיניות כגון התמכרות למין, התעללות מינית בילדים, ועוד. תחום הסקסולוגיה תיאורי באופיו ואינו מנסה לקבוע מסמרות באשר להתנהגות המינית "הנכונה", או המוסרית. תחום הסקסולוגיה היה נתון לא אחת במחלוקת בין תומכי התחום הטוענים כי התחום מאיר ומבאר נושאים שנחשבו במשך הדורות לכמוסים, לבין אלה המתנגדים לקיומו של התחום מנקודת מבט פילוסופית ומפקפקים ביכולות לתאר נושא זה באובייקטיביות ובשיטות מחקר אמפיריות. ישנן מספר גישות באשר לטבעה של המיניות. ישנם הסוברים כי מקור המיניות בשינויים הורמונליים בעובר בזמן ההריון או בחומר התורשתי בגנים. לעומתם, יש הטוענים שהיא נובעת מהחוויות המוקדמות של האדם, ולכן היא נתונה לבחירה חופשית או להשפעה סביבתית. אלו הנוקטים גישה פחות החלטית, מבחינים בהשפעתם של שני הגורמים גם יחד. אצל פרויד משחקת המיניות האנושית תפקיד מרכזי במודל הפסיכוסקסואלי המרכיב את מודל הנפש הפרוידיאני, המסביר את התפתחות אישיות האדם מתקופת הינקות. בשנת 1905 פרסם את ספרו: "שלוש מסות על התאוריה של המיניות", בו פרש את רעיונותיו לגבי מיניות בילדות, ותיאר מושגים כגון תסביך אדיפוס, קנאת פין וחרדת סירוס. המודל הפסיכוסקסואלי מתאר את התפתחות הילד כתהליך המורכב משלבים עוקבים, כאשר בכל שלב קיים אזור ארוגני שבו מרוכז הליבידו (האנרגיה המינית) של הילד. כמו כן, כל שלב מאופיין בהתנהגויות ובקונפליקטים, שאם לא יבואו על פתרונם הראוי לא יאפשרו לילד להמשיך את התפתחותו כראוי וייצרו קבעון (פיקסציה). כל שלב במודל מתאפיין בקבעון מסוג שונה. למרות שהשלבים במודל עוקבים, בפועל הם יכולים להיות חופפים, נוספים האחד לשני או להתרחש במקביל. מגנוס הירשפלד ייסד בשנת 1919 את המכון לסקסולוגיה בברלין. כאשר עלו הנאצים לשלטון, אחת מפעולותיהם הראשונות הייתה הריסת המכון ושריפת ספרייתו. בשנת 1947 אלפרד קינסי ייסד את המכון למחקר מיני באוניברסיטת אינדיאנה, בעיר בלומינגטון, הקרוי היום על שם מייסדו "מכון קינסי לחקר המין, המגדר והרביה". מאסטרס וג'ונסון פרסמו בשנת 1966 את ספרם פורץ הדרך, "התגובה המינית האנושית" ובשנת 1970 את ספרם "חוסר ההתאמה המינית האנושית". ספריהם הפכו לרבי מכר ובשנת 1978 הם יסדו את "מכון מאסטרס וג'ונסון". אחד מהספרים הידועים שנכתבו בתחום וחקרו את המיניות מבחינה תרבותית וסוציולוגית הוא "תולדות המיניות - הרצון לדעת", ספרו של הפילוסוף מישל פוקו. פוקו חוקר בספר את השיח שהתפתח לגבי המיניות בחברה המודרנית, וטוען כי זה מגביל ומגדיר את תוכני המיניות, ומקבע אותם בתבנית מסוימת. המיניות לפי פוקו מתפקדת כמנגנון של כוח, הכולל מנגנונים מפקחים שעושים את ההבחנה בין מה שמקובל למה שלא מקובל. בספר טוען פוקו גם כי ההגדרות הקשיחות של "הטרוסקסואליות" ו"הומוסקסואליות" הן תולדה של התרבות המודרנית, ולא היו קיימות עד למאה ה־19. מדריך למיניות שמאל\|ממוזער\|250px\|איור לספר קאמה סוטרה העניין במיניות הוביל ליצירתם של מדריכים למיניות - ספרי הדרכה העוסקים בהיבטים מעשיים שונים של המיניות, ובפרט בדרכים שונות לקיום יחסי מין, וכן במניעת הריון ובפרקטיקות מיניות נוספות. מדריכי מיניות נבדלים זה מזה לפי מאפיינים אחדים: קהל היעד: מבוגרים או בני נוער. רמת ההמחשה הוויזואלית: ללא איורים, מלווים ברישומים בלבד, מלווים בתצלומים. מידת המתירנות המינית. מדריכי המיניות העתיקים ביותר מקורם באסיה, העתיק שבהם הוא "מדריכי המיניות" הסיני, שנכתב על ידי הקיסר הואנג טי (2697-2598 לפנה"ס). קאמה סוטרה, שמועד כתיבתו המשוער הוא המאה הראשונה עד המאה השישית לספירה, רכש מוניטין כמדריך מיניות, אף שרק חלק קטן ממנו עוסק בכך. במהלך החצי השני של המאה העשרים נכתבו והתפרסמו מדריכי מיניות רבים במדינות המערב, שהפכו לרבי מכר. זאת לאחר שבמשך עשורים רבים השיחה והקריאה בנושא נחשבו לטאבו בתרבות המערבית. רב המכר הבולט הראשון מבין מדריכי המיניות של המאה העשרים היה ספרו של ד"ר דייוויד רובן, Everything You Always Wanted to Know About Sex (But Were Afraid to Ask), שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1969. בתחילת שנות השבעים יצא לאור ספרו של ד"ר אלכס קומפורט The Joy of Sex, שזכה אף הוא להצלחה רבה. ראו גם מיניות בגיל ההתבגרות Sex at dawn לקריאה נוספת מישל פוקו, תולדות המיניות - הרצון לדעת, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996 [Gallimard 1976], מצרפתית: גבריאל אש מישל פוקו, תולדות המיניות, חלק שני : השימוש בתענוגות, L'Usage des plaisirs, Paris: Gallimard), 1984) עתיד לראות אור ב-2006 בהוצאת רסלינג גיליון המוקדש לנושא "מין ואמנות", משקפיים 21, מאי 1994 קישורים חיצוניים מין זוגיות - כתבות של מרכז הרופאים המומחים ניל מנוסי, הסתרה ומסתורין, על השלכותיה של המהפכה המינית סדרת מאמרים מאת שמעון גלבץ בכתב העת המקוון האייל הקורא, העוסקת בשינויים שחלו במיניות עם התפתחות החברה הטכנולוגית: נוירומנטיקה (א): אהבה עם רובוטים ומכונות נוירומנטיקה (ב): אהבה עם רובוטים ומכונות נוירומנטיקה (ג): סייברסקס עכשיו נוירומנטיקה (ד): מה פשר היצר לתנות אהבה עם מכונות? *	2024-09-10T09:14:33
המאה ה-1	המאה ה-1 היא התקופה שהחלה בשנת 1 לספירה, והסתיימה בשנת 100. אירועים בולטים בעולם 6 – מפקד אוכלוסין של קוויריניוס 9 – ארמיניוס השמיד כ-20 אלף רומאים בקרב יער טויטובורג 9 – שושלת שין עולה לשלטון בסין 29 – צליבת ישו; ראשיתה של הנצרות 43 – מתחיל כיבוש בריטניה בידי האימפריה הרומית 52 – הגעת תומאס הקדוש להודו 18 ביולי 64: השרפה הגדולה של רומא 66–73: המרד הגדול של היהודים באימפריה הרומית 70: בית המקדש השני נחרב. אוגוסט 79: פומפיי והרקולנאום נחרבות בהתפרצות הר הגעש וזוב 79: התפרצות חמורה של מלריה גרמה לנטישת אזורים חקלאיים פוריים באימפריה הרומית. אזורים אלו יישארו דלילים עד לחיסול המלריה באזור במאה ה-20. נזירים בודהיסטים בסרי לנקה כותבים לראשונה את משנתו של בודהה, יוצרים את פאלי, שפת האסכולה הבודהיסטית. הבודהיזם מגיע לסין המשי מופיע ברומא הגותים מתיישבים בצפון פולין. ערים חדשות 20 – טבריה 46 – לונדון 50 – קלן פרנקפורט מנצ'סטר לסטר אישים משמעותיים ישו – הדמות המרכזית בנצרות. באמונה הנוצרית הוא נחשב כבנו של אלוהים. יוחנן המטביל – קרוב משפחתו של ישו ודמות מרכזית בברית החדשה. פאולוס – נחשב בנצרות כשליחו החשוב ביותר של ישו, וכדמות החשובה ביותר בהתפתחותה, מלבד ישו עצמו קלמנס הראשון – האפיפיור הרביעי ונחשב אחד מהאבות האפוסטלים. טקיטוס – היסטוריון רומאי, אחד ההיסטוריונים הגדולים של העת העתיקה. פליניוס הזקן – סופר, חוקר טבע ומפקד צבא וצי רומאי. פונטיוס פילאטוס – נציב יהודה, על פי הברית החדשה השגיח פילאטוס על משפטו של ישו, ונתן את ההוראה לצליבתו סנקה – פילוסוף, מדינאי, ומחזאי רומאי יוסף בן מתתיהו (פלאוויוס יוספוס) – היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול ארמיניוס – ראש שבט החרוסקי הגרמני העתיק, ניצח בקרב טויטובורג. בודיקיאה – הנהיגה מרד נגד השלטון הרומאי ששלט באי הבריטי. הרון מאלכסנדריה – ממציא, מהנדס, מתמטיקאי ופיזיקאי. פילון האלכסנדרוני – פילוסוף יהודי הלניסטי. סטראבון – גאוגרף היסטוריון ופילוסוף יווני ליו שין – אסטרונום סיני קיסרי רומא אוגוסטוס קיסר (63 לפנה"ס – 14 לספירה) – מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. אותו (32–69 לספירה) אספסיאנוס (9–79 לספירה) – מדכא המרד הגדול של היהודים. גלבה (3 לפנה"ס – 69 לספירה) דומיטיאנוס (51–96 לספירה) ויטליוס (15–69 לספירה) נירון קיסר (37–68 לספירה) נרווה (30–98 לספירה) טיבריוס (42 לפנה"ס – 37 לספירה) טיטוס (39–81 לספירה) – בנו של אספסיאנוס. מטיל המצור על ירושלים ומחריב בית המקדש השני. טראיאנוס (53–117 לספירה) – תחת שלטונו הגיעה האימפריה לשיא התרחבותה הטריטוריאלית. מדכא ביד רמה של מרד התפוצות היהודי. קלאודיוס (10 לפנה"ס – 54 לספירה) קליגולה (12–41 לספירה) אישים בולטים ביהדות אלישע בן אבויה – אחד מהתנאים ש"שנה ופירש". הלל הזקן – נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות. רבי אליעזר בן הורקנוס רבי יהושע בן חנניה רבן גמליאל דיבנה – נשיא הסנהדרין. רבי אלעזר בן עזריה – נשיא הסנהדרין לתקופה קצרה. רבי עקיבא – מגדולי התנאים ומגדולי חכמי ישראל בכל הדורות. תגליות והמצאות קודקס, הגרסה הראשונה של הספר המודרני, מופיעה באימפריה הרומית. שנת 30 – נכתב ספרו של קורנליוס קלסוס, De Medicina , המסכם את עיקרי התובנות היווניות בנושא רפואה. הספר לא זכה להצלחה רבה בתקופתו, אולם זכה להכרה והשפעה בתקופת הרנסאנס. שנת 78 – תחילתה של מערכת לוח השנה הדרום אסיאתית סקה ארה. המצאות שונות של הרון מאלכסנדריה, כולל מנוע הקיטור, מזרקת הרון, נוסחת הרון, דלת הנפתחת ללא מגע יד אדם. שיפורים בתנור רם והמצאת משאבת שרשרת בסין. אסטרונום סיני, ליו שין, מפרסם שיטה אסטרונומית חדשה. תרבות ואמנות באזורים שונים במזרח הרחוק בכלל ובהודו בפרט, חל שינוי באמנות הבודהיסטית, האמנים החלו לייצר את דמותו של בודהה כאדם, במקום סימבולים של תקופות קודמות כמו טביעות רגל או כיסא ריק. בתקופה זו בולטות השפעות הלניסטיות על היצירה באזור הודו. בסין של תחילת המאה התחלפו הסימבולים הנפוצים ביותר ממפלצות ויצורי אלמוות לדמויות של חיות וחיות מיתולוגיות. קישורים חיצוניים הערות שוליים * +	2024-06-21T06:55:02
המאה ה-1 לפנה"ס	המאה ה-1 לפני הספירה היא המאה שהחלה ב-1 בינואר בשנת 100 לפנה"ס והסתיימה ב-31 בדצמבר בשנת 1 לפנה"ס. מאה זו נקראת גם "המאה האחרונה לפני הספירה". אירועים בולטים בעולם הרפובליקה הרומית הופכת לאימפריה הרומית. בשנת 63 לפנה"ס נכבשה ארץ ישראל בידי פומפיוס. בשנת 57 לפנה"ס נוסדה ממלכת שילה (כיום בשטחה של קוריאה הדרומית). מלחמת גאליה (58–50 לפנה"ס) בשנת 44 לפנה"ס נרצח יוליוס קיסר. בשנת 37 לפנה"ס נוסדה ממלכת גוגוריו (כיום בשטחה של קוריאה הצפונית). בשנת 18 לפנה"ס נוסדה ממלכת באקג'י (כיום בשטחה של קוריאה הדרומית). ערים חדשות קיסריה בון פמפלונה סיאול ליון (43 לפנה"ס) שטרסבורג (12 לפנה"ס) אישים משמעותיים שליטים יוליוס קיסר, דיקטטור רומי. אוגוסטוס קיסר, קיסר רומי. קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים. אלכסנדר ינאי, מלך יהודה. שלומציון, מלכת יהודה. הורדוס, מלך יהודה. פוליטיקאים ומנהיגים אחרים מרקוס טוליוס קיקרו, פוליטיקאי וסופר רומי. מרקוס אנטוניוס, פוליטיקאי רומי. מרקוס יוניוס ברוטוס, ראש הקשר לרציחתו של יוליוס קיסר. ספרטקוס, גלדיאטור, מנהיג מרד עבדים. משוררים הוראציוס, משורר רומי. אובידיוס, משורר רומי. ורגיליוס, משורר רומי. אנשי דת ורוח לוקרטיוס, פילוסוף רומי. אישים בולטים ביהדות הלל הזקן, נשיא הסנהדרין. שמאי הזקן רבן גמליאל הזקן רבן יוחנן בן זכאי תגליות והמצאות מנגנון אנטיקיתרה מרקוס טרנטיוס וארו היה הראשון להעלות על הכתב אפשרות שמחלה נגרמת על ידי חלקיקים פיזיים בלתי מורגשים. ההשערה תאושש לאחר כ-2000 שנה. תרבות ואמנות המזרח הרחוק אמנים באזור הודו התחילו בתקופה זו להשתמש באבן ליצירותיהם, והמוטיבים העיקריים ביצירות היו קשורות למסורות חייו של בודהה. לסין של שושלת האן במאה זו היו כמה מאפיינים פופולריים, ביניהם אמנות קבורה עם אבני ירקן ומתכות יקרות, מראות ברונזה , ועיטורים של דמויות מכונפות, מפלצות ויצורים בני אלמוות. המצאת הנייר בסין פיתחה סביבה תחומי אמנות חדשים, חיתוך נייר שהיה נפוץ בקרב האצולה, וקיפול נייר אמנותי שהוא בסיסו של אמנות האוריגמי שתתפתח בהמשך. קישורים חיצוניים הערות שוליים * 1 -	2024-05-01T20:59:11
מפריטי פרסה	ממוזער\|טפיר בירדי בתצוגת פלהומן. ממוזער\|זברת גרבי. מַפְרִיטֵי פַּרְסָה (שם מדעי: Perissodactyla) היא סדרה של פרסתנים במחלקת היונקים, הקרובה לסדרה מכפילי פרסה. בעבר היו מינים ומשפחות רבות מקבוצה זו, אשר קיימת כבר מהפלאוקן, אולם רבים מהם נכחדו לאחר סוף האוליגוקן. נכון ל-2021, נותרו רק שלוש משפחות בסדרה: סוסיים, קרנפיים וטפיריים. ההבדל העיקרי בין מפריטי למכפילי הפרסה הוא מבנה הרגל הקשיחה יותר, לה שלוש עד חמש אצבעות על הפרסות, בניגוד לשתי האצבעות של הפרסות השסועות של מרבית מכפילי הפרסה. מבנה זה נועד להקל על האצבעות המושכות גוף כבד יותר, אם כי אצל הסוסים הרגל הפכה לפרסה אחת מוצקה מאוד, המיועדת לריצה מהירה. בנוסף הם לא יכולים להעלות גירה כיוון שקיבתם לא מחולקת למדורים. כיום כל בני הסדרה נחשבים למינים גדולים (מגה-פאונה), כשהגדול ביותר הוא קרנף רחב-שפה (Ceratotherium simum) ששוקל עד 3.5 טון והקטן ביותר הוא הטפיר הקבומני הנדיר (Tapirus kabomani) ששוקל רק 100 ק"ג. בעבר היו מינים גדולים יותר כמו הפרצרתריום, הכבד שבכל יונקי היבשה שהגיע לגובה שמונה מטרים ולמשקל של קרוב ל-20 טון. ראשוני הסוסים היו קטנים בהרבה והאאוהיפוס היה דומה במשקלו לחתול בית. התפוצה של מינים אלה כיום היא בערבות אסיה ואפריקה כשהטפירים הגיעו גם לאמריקה הדרומית. בעבר היו סוסי בר וקרנפים גם ברחבי אמריקה הצפונית, באירופה ובסיביר, אך הם נכחדו בידי האדם או שינויי האקלים. מיון מפריטי פרסה מיון המינים הקיימים כיום בסדרה: משפחה סוסיים (Equidae) סוג: סוס (Equus) מין: סוס רמכי (Equus ferus) תת-סוג חמור מין: ערוד (Equus africanus) מין: פרא (Equus hemionus) מין: קיאנג (Equus kiang) תת-סוג: Dolichohippus מין: זברת גרבי (Equus grevyi) תת-סוג: זברה (Hippotigris) מין: זברה מצויה (Equus quagga) מין: זברת הרים (Equus zebra) על-משפחה קרנפים (Rhinocerotoidea) משפחה קרנפיים (Rhinocerotidae) סוג ומין יחיד: קרנף צר-שפה (Diceros bicornis) סוג: קרנף רחב שפה (Ceratotherium) מין: קרנף רחב-שפה (Ceratotherium simum) סוג: דיצרורינוס (Dicerorhinus) מין: קרנף סומטרה (Dicerorhinus sumatrensis) סוג: קרנף אסייתי (Rhinoceros) מין: קרנף הודי (Rhinoceros unicornis) מין: קרנף יאווה (Rhinoceros sondaicus) משפחה טפיריים (Tapiridae) סוג: טפיר (Tapirus) מין: טפיר בירדי (Tapirus bairdii) מין: טפיר אסייתי (Tapirus indicus) מין: טפיר הרים (Tapirus pinchaque) מין: טפיר ברזילאי (Tapirus terrestris) משפחות נכחדות Hyopsodontidae – בה ההיופסודוס Hyrachyidae – בה ההיראצ'יוס Pachynolophidae – בה אולי הפלגיולופוס Lambdotheriidae – בה הלמבדותריום ברונתותריומים (Brontotheriidae) Indolophidae פלאותריומיים (Palaeotheriidae) Isectolophidae Lophiodontidae – בה הלופיאודון Eomoropidae כליקותריים (Chalicotheriidae) אמינודונטיים (Amynodontidae) הירקודונתיים (Hyracodontidae) Deperetellidae Helalestidae Rhodopagidae Lophialetidae Eoletidae Anthracobunidae גלריה קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1848 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ריצ'רד אוון קטגוריה:סדרות בעלי חיים	2024-05-04T14:01:42
קרנפיים	קַרְנַפִּיים (שם מדעי: Rhinocerotidae; "קרנף" ברבים: קַרְנַפִּים) היא משפחה בסדרת מפריטי פרסה ומקבוצת הקרנפים. המשפחה כללה בעבר מינים רבים, אולם כיום נותרו חמישה מינים בלבד. תפוצתם של חמישה מינים אלו כוללת את אפריקה ודרום-מזרח אסיה. מאפיינים משפחת הקרנפיים מתאפיינת בגודלם העצום של כל המינים, אשר כולם שייכים לקבוצת המגה-פאונה ומסוגלים להגיע למשקל של טון אחד או יותר. לכולם יש קרן במרכז המצח שלהם. תזונתם כוללת עשבים, ועורם עבה - סנטימטר עד סנטימטר וחצי. עורם מורכב משכבות של קולגן, הממוקמות במבנה סריגי. שמיעתם של הקרנפיים חדה למדי, כמו גם חוש הריח שלהם, אולם חוש הראייה שלהם חלש באופן יחסי. מרבית הקרנפיים מגיעים לגיל של 50 שנים ואף יותר. מיני הקרנפיים הם בעלי חיים חזקים מאוד, ובהיותם כאלו הם גורם מוות בולט מעולם החי. בהודו ובנפאל, הקרנפים הם הגורם הראשון מעולם החי שמביאים למוות בני אדם, בעוקפם את הטיגריסים והנמרים. לא רק זאת, קיים תיעוד לכך שמספר קרנפים התנפלו על פילים שנשאו תיירים בתוך הג'ונגל. בדומה לבעלי-חיים אחרים, הם נעשים מסוכנים אף יותר כאשר הם בקרבת צאצאיהם. קרנפים התקיימו בעבר גם בארץ ישראל, לפי עצמות קרנפים שנתגלו באתרים ארכאולוגיים מהתקופה הפלאוליתית. הקרנפים נעלמו מישראל לפני כמה עשרות אלפי שנים. הקרן המאפיין הבולט ביותר של הקרנפיים הוא הקרן הגדולה שלהם. היא ממוקמת מעל לאף. בניגוד לחיות אחרות בעלות קרן, קרנם של הקרנפיים מורכבת מקרטין בלבד (אותו החומר ממנו עשויים השיער והציפורנים שלנו ובכך כביכול קרן הקרנף היא למעשה שיער דחוס), ואין לה בסיס עצמותי. בקרנם של הקרנפיים משתמשים לשם יצירת ידיות של חרבות ופגיונות בתימן ובעומאן. הקרנף משתמש בקרן כמכשיר עזר לאיתור צמחים ומינרלים החבויים מתחת לאדמה, בנוסף הקרנף משתמש בקרן להגנה ולתקיפה בזמן שהקרנף שומר על צאצאיו. גודל הקרנפיים הם בעלי חיים גדולים וכבדים, וזו הגנתם העיקרית מפני טורפים. קרנף בוגר שוקל בין 1 ל-4 טון מטרי. ממוזער\|מרכז\|700px\|השוואה בין גדליהם של חמשת מיני הקרנפים: קרנף סומטרה (ירוק), קרנף ג'אווה (תכלת), קרנף צר-שפה/קרנף שחור (סגול), קרנף רחב-שפה/קרנף לבן (ורוד), קרנף הודי (אדום). ממוזער\|220px\|קרנף צר-שפה. ממוזער\|220px\|קרנף סומטרה ממוזער\|220px\|איור של קרנף צמרירי. ממוזער\|220px\|איור של אלסמותריום. סכנת הכחדה מצבם של כל חמשת מיני הקרנפים הקיימים אינו בטוח. הקרנף רחב-השפה הוא אולי הבטוח מבין החמישה, ובצד השני, קרנף ג'אווה נמצא בסכנת הכחדה חמורה, וב-2002 הוערך כי נותרו כ-60 פרטים בלבד בכל העולם, וכך הוא אחד משלושת מיני היונקים הגדולים הנדירים ביותר בעולם. מאמצי שימור הקרנפיים החלו בשנות ה-70 של המאה ה-20, אך הם נחלו כישלון ואוכלוסיות הקרנפים המשיכו להצטמצם באופן חד ומשמעותי. סחר באיברי הקרנפיים אסור לפי הסכמי ה-CITES (Convention on International Trade in Endangered Species of Wild Fauna and Flora), אולם ציד בלתי חוקי של הקרנפים עדיין קיים והשפעתו מסכנת את מאמצי השימור של הקרנפיים. הקרנפיים ניצודים בעיקר לצורך סחר בקרניהם. במזרח אסיה ישנה אמונה כי לקרני הקרנפים יש עוצמה ויכולות ריפוי, ומשתמשים בהם לצורך ייצור תרופות. בנוסף משמשות הקרניים לצורכי נוי וריהוט. בשנת 2021 החל מיזם חלוצי של הבנק העולמי וקרן ההשקעות הסביבתית בו הוצעו למכירה אג"חים בשווי כולל של 45 מיליון דולר למטרת שימור אוכלוסיית הקרנפים שחיים בשני פארקים לאומיים בדרום אפריקה. ההשקעה תיפתח לאחר 5 שנים ותפריש למשקיעים ריבית עם תשואה שתלויה באחוז הגידול בכמות הקרנפים, זאת מכיוון שמגידול האוכלוסייה צפויה ליהנות לא רק אוכלוסיית הקרנפים אלא גם מדינת דרום אפריקה עצמה. טקסונומיה כיום קיימים 5 מיני קרנפים בארבעה סוגים: סוג ומין יחיד דיצרוס (Diceros) - בו המין קרנף צר-שפה (D. bicornis). סוג ומין יחיד: קרנף רחב שפה (Ceratotherium) - בו המין קרנף רחב-שפה (C. simum). סוג ומין יחיד: דיצרורינוס (Dicerorhinus) - בו המין קרנף סומטרה (D. sumatrensis). סוג: קרנף אסייתי (Rhinoceros) - בו המינים: קרנף הודי (R. unicornis) ו-קרנף ג'אווה (R. sondaicus). מיון הקרנפיים קרנף באומנות הקרנף מופיע פעמיים באומנות החזותית מהתקופה הרומית בארץ ישראל, בציורי הקיר של מערת הקבורה הצידונית במרשה שבגן הלאומי בית גוברין, ובפסיפס בית האמידים בלוד. הקרנף שמתואר בפסיפס בית האמידים בלוד, משולב בסצנה המתארת נוף סוואנה אפריקאית. במקור המים נמצא היפופוטם עם זנב מסולסל, שמאפיין את פולחן אל הים ומקורות המים הרומי, נפטון. על מקור המים שומרים אריה ולביאה. ליד מקור המים, מופיע מקבץ בעלי חיים אופייני לנופי הסוואנות, שמגיעים אליו לשתות ולרחוץ. העיצובים הריאליסטיים מלמדים כפי הנראה על מסע של בעלי הבית בלוד אל מרכז אפריקה, למטרות ציד, שהיה ענף פופולרי בקרב האצולה ובעלי הממון בתקופתם. לקריאה נוספת בריאן כריסטי, סחר קטלני, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 221, אוקטובר 2016 קישורים חיצוניים צילום ראשון של קרנף סומטרה מהאי בורנאו באתר נשיונל ג'יאוגרפיק רונן רז, ציד קרנפים: פרופיל של רצח עם, אתר - Go travel הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1845 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ריצ'רד אוון קטגוריה:משפחות יונקים	2024-08-03T10:53:25
קרנף רחב-שפה	קרנף רחב־שפה (שם מדעי: Ceratotherium simum) הוא מין של קרנף מהסוג קרנף רחב שפה, הנפוץ בסוואנות של אפריקה. מקור השם "קרנף" הוא בהלחם "קרן" ו"אף". קרוי גם "קרנף לבן" בשל תרגום שגוי של המילה weit ("רחב" באפריקאנס) ל־white ("לבן" באנגלית). משום כך נוסף לשמו של קרנף צר־שפה, מין נוסף החי באפריקה, השם "קרנף שחור". צבעו של הקרנף רחב־השפה בהיר מעט מזה של הקרנף צר־השפה. הוא אחד מבעלי החיים הגדולים ביותר על פני היבשה ובין חמשת הגדולים של אפריקה. רק הפילים גדולים ממנו והוא דומה בגודלו להיפופוטם. הוא ניזון בעיקר מעשב. תוחלת חייו של הקרנף רחב־השפה היא 30–35 שנה בטבע ו־40–45 שנה בשבי. תת־מינים קרנף רחב-שפה צפוני C. s. cottoni – בשמורת טבע בקניה נותרו רק שני פרטים ממין נקבה ששמותיהן נאג'ין ופאטו. ככל הנראה נכחד בטבע, והתת־מין מוגדר בסכנת הכחדה חמורה. הניסיון להציל את תת-המין נעשה על-ידי הפריה. קרנף רחב־שפה דרומי C. s. simum אנטומיה גובהו של הקרנף רחב־השפה נע בין 1.5 ל־1.85 מטרים. אורך גופו עד ארבעה מטרים, וזנבו מגיע לאורך של 60 סנטימטרים. אורך הקרן הוא למעלה ממטר. משקלו נע בין 2,500 ל־3,500 קילוגרמים. למרות משקלו הרב, הוא מסוגל להגיע למהירויות של 40 קילומטרים בשעה ואף למעלה מכך. גופו של הקרנף כבד המשקל ארוך והוא בעל רגליים קצרות וחזקות המאפשרות את ריצתו המהירה. כמו לקרנף צר־השפה, גם לקרנף זה שתי קרניים שהאחורית בהן קצרה יותר. הקרן הקדמית משמשת לחפירה, להגנה ולתקיפה. משני צידי הקרן נמצאות שתי עיניים קטנות. ראייתו של הקרנף חלשה והקרן חוסמת את שדה הראייה. כדי להיטיב לראות הקרנף מטה את ראשו. לקרנפים שמיעה מעולה בזכות אוזניהם הארוכות. הם נעזרים בחוש ריחם המפותח כדי למצוא את מזונם. רבייה הנקבה נמצאת בהריון במשך 17 עד 18 חודשים, ובסופם היא תמליט לרוב ולד אחד. משקלו של הוולד כ־40 ק"ג. זכרים מבוגרים נראים לבד, או בחברת נקבה שלעיתים מלווה בקרנפון. בעונת ההזדווגות הנקבה מפרישה ריחות, וכך מושכת אליה את הזכר. עימותים בין זכרים בעונת ההזדווגות קשים ועלולים להסתיים במוות בשל פציעה מהקרן. הוולדות מגיעים לבגרות כעבור כשנתיים והאם מטפלת בהם עד אז, כך שהנקבות חיות בזוגות עם הגורים. תפוצה ושימור המין שמאל\|ממוזער\|250px\|קרנף רחב-שפה בפארק הלאומי אטושה. נותרו רק כמה אלפים מאוכלוסיית הבר, ומספרם מוערך ב־20,170 פרטים. בעבר שוטטו הקרנפים רחבי־השפה במרחבי אפריקה באזורים רבים. עם עלות השחר היו יוצאים לנהר או לבור המים הקרובים ושם היו משכשכים בבוץ כדי לנקות את עורם מן הטפילים השונים, בעוד בני השבטים המקומיים ממתינים לשעת כושר בניסיון לצוד אותם בשל עורם העבה ובשרם למאכל. ברם, לא רק החיפוש אחר עורם ובשרם הוא שהביא את הקרנפים אל סף כליה. הקרנף רחב־השפה הוכרז בעל חיים מוגן והוא מצוי כיום בסכנת הכחדה בשל גורם נוסף – קרנו. הסיבה העיקרית לציד הפרוע נובע מחשיבות הקרן באמונתם של עמי מזרח אסיה. בני עמים אלה מאמינים כי החומר שממנו הקרן עשויה תורם לחיזוק כוח הגברא והוא בעל סגולות רפואיות אחרות וגם כישופיות. בשל כך רב הביקוש לקרנו של קרנף זה ושל מיני קרנף אחרים. באמונתם של עמים אלה אין ממש. הקרן עשויה שיער נוקשה וחסר בה הורמון הטסטוסטרון, הוא ההורמון הגברי. נראה כי מקורה של אמונה זו נובע מכך שבקרניהם של איילים אכן מצוי שיעור זעיר של טסטוסטרון, אולם לא ידוע כיצד השתרשה האמונה דווקא בכל הנוגע לקרנו של הקרנף. כיום מצויים הקרנפים רחבי־השפה בשמורות טבע ובפארקים לאומיים תחת השגחה קפדנית ופיקוח כדי למנוע כל פגיעה בהם. בשנים האחרונות אף נהוג להרדימם ולהסיר את הקרן כדי למנוע כל רצון להמיתם בגללה. נעשים גם ניסיונות בעולם כולו להרבותם בשביה, אך לרוב גני החיות נוחלים כישלון חרוץ. בגן החיות מקבלים בעלי החיים מזון מועשר כדי לשמור את מצב בריאותן של החיות שפיר ככל שניתן, אולם המזון המועשר מביא לתוצאה בלתי רצויה כאשר נקבת הקרנף הרה, כי העובר מתפתח מעל הגודל הרצוי ולעיתים האם מתה בלידה. מלבד זאת, ככל הנראה, ויטמינים מסוימים שמצויים במזון המועשר גורמים להפלתו של העובר ולחולשה אצל האם. נראה גם שזכר בודד מאבד עניין בנקבה לאחר זמן לא רב ומחויב בתחרות עם זכר אחר כדי לחזר אחר הנקבה במידה הרצויה. הואיל וקרנפים אלה כמעט שאינם מתרבים בגני חיות, הם מובאים לשם בדרך כלל מן הטבע, בניגוד למרבית בעלי החיים שם, שמתרבים גם בשביה. הבאתם לגני חיות, גם אם מטרתה היא להרבותם, לא תמיד פועלת בכיוון הרצוי, משום שחיות בר מתקשות לעיתים להסתגל לחיי שביה ומצויות במצב עקה תמידי, אשר אינו מאפשר להן כלל להתייחם. בנובמבר 2015 מתה בגן החיות שבסן־דייגו נקבת קרנף לבן מהתת־מין הצפוני, והזכר האחרון מת ב־20 במרץ 2018 בקניה. משכך נותרו מתת־מין זה שתי נקבות בלבד. באוגוסט 2019 הצליחה קבוצת מדענים מאיטליה להפרות באופן מלאכותי ביציות שנלקחו משתי הנקבות האחרונות מהתת־המין הצפוני. ההפריה נעשתה בעזרת זרע שנלקח בעבר משני זכרים של התת־המין, שחיו בגן חיות בצ'כיה, לפני מותם. גלריה קישורים חיצוניים היקס, עצוב: כשהקרנף הזה ימות, המין שלו ייכחד, באתר מאקו, 16 ביולי 2015 הקרנף רחב-השפה, באתר ה־IUCN הערות שוליים קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויליאם ג'ון ברצ'ל רחב-שפה קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1817 קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם	2024-08-01T00:41:05
סוסיים	סּוּסִיִּים (שם מדעי: Equidae) היא משפחה של פרסתנים הכוללים את סוס הבית ובעלי חיים קרובים לו כמו חמור הבית והזברה, ומינים נוספים רבים הידועים רק ממאובנים. משפחה זו כוללת כיום סוג אחד בלבד — סוס. משפחת הסוסיים שייכת לסדרת מפריטי פרסה, הכוללת את הטפיר ואת הקרנף וסוגים נוספים הידועים רק ממאובנים. כל מיני הסוסיים דומים זה לזה במבנה גופם. רגליהם מותאמות לריצה. בכל רגל יש להם אצבע אחת רחבה וקשיחה. כמו כן, יש להם רעמת שיער צפופה על צווארם. בישראל חיים פראים בבר, סוסים וחמורים מבויתים וערודים בחי בר יטבתה. אבולוציה המאובנים הקדומים ביותר השייכים למשפחת הסוסיים שויכו בעבר לסוג איוהיפוס (Hyracotherium), אבל המין הראשון של סוג זה שנתגלה משויך כיום למשפחה אחרת (Palaeotheriidae) בסדרת מפריטי פרסה שנכחדה. מאובנים השייכים לסוג זה, המתוארכים לאאוקן מלפני 54 מיליון שנים נתגלו לראשונה על ידי ריצ'רד אוון ב-1841. סוסיים ראשונים אלו היו בעלי חיים בגודל שועל בעלי שלוש אצבעות ברגליהם האחוריות וארבע ברגליהם הקדמיות. לפי שיניהם הם הותאמו לרעייה של צמחים רכים, והיו מותאמים לריצה. גודל המוח שלהם העיד שהם היו בעלי חיים נבונים יחסית. מספר האצבעות הצטמצם במינים מאוחרים יותר והם פיתחו שיניים מותאמות יותר לטחינת עשבים וצמחים נוקשים יותר. בתקופת המיוקן הפכה המשפחה להיות מגוונת יחסית, עם הופעת מינים חדשים רבים. באותה תקופה היו בני המשפחה דומים יותר לסוסים, כשהם מפתחים את צורת הגוף האופיינית לחיות מודרניות. רבים ממינים אלו נשאו את עיקר משקל גופם על האצבע המרכזית, כשהאצבעות האחרות מתנוונות וכמעט שאינן נוגעות בקרקע. הסוג היחיד ששרד עד ימינו סוס, התפתח בפליסטוקן התחתון, והתפשט במהירות ברחבי העולם. סיווג שמאל\|ממוזער\|איוהיפוס שמאל\|ממוזער\|אורוהיפוס שמאל\|ממוזער\|היפוהיפוס שמאל\|ממוזער\|מזוהיפוס שמאל\|ממוזער\|קלובטיפוס שמאל\|ממוזער\|היפריון שמאל\|ממוזער\|סוס פרז'וואלסקי משפחה סוסיים (Equidae) סוגים בסיסיים: סוג איוהיפוס (Eohippus) - נכחד סוג Epihippus - נכחד סוג Erihippus - נכחד סוג Ghazijhippus - נכחד סוג אירוהיפוס (Eurohippus) - נכחד סוג Haplohippus - נכחד סוג Heptaconodon - נכחד סוג Pliolophus - נכחד סוג פרופלאותריום (Propalaeotherium) - נכחד סוג Protorohippus - נכחד סוג אורוהיפוס (Orohippus) - נכחד סוג סיפרהיפוס (Sifrhippus) - נכחד סוג Xenicohippus - נכחד תת-משפחה Anchitheriinae - נכחדה סוג אנכיתריום (Anchitherium) סוג ארכאוהיפוס (Archaeohippus) סוג Desmatippus סוג היפוהיפוס (Hypohippus) סוג Kalobatippus סוג מגהיפוס (Megahippus) סוג מזוהיפוס (Mesohippus) סוג מיוהיפוס (Miohippus) סוג פראהיפוס (Parahippus) סוג Sinohippus תת-משפחה Equinae סוג Acritohippus - נכחד שבט Hipparionini - נכחד סוג Cremohipparion סוג Cormohipparion סוג Eurygnathohippus סוג היפריון (Hipparion) סוג Hippotherium סוג נניפוס (Nannippus) סוג נאוהיפריון (Neohipparion) סוג פרובוסכידיפריון (Proboscidipparion) סוג Pseudhipparion סוג Shanxihippus סוג Sivalhippus שבט Equini סוג Astrohippus - נכחד סוג Calippus - נכחד סוג Dinohippus - נכחד סוג הרינגטונהיפוס (Haringtonhippus) - נכחד סוג Heteropliohippus - נכחד סוג היפודיון (Hippidion) - נכחד סוג מריקהיפוס (Merychippus) - נכחד סוג Parapliohippus - נכחד סוג פליוהיפוס (Pliohippus) - נכחד סוג Protohippus - נכחד סוג סוס (Equus) - הסוג היחיד ששרד קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821 קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי קטגוריה:משפחות יונקים	2024-05-26T18:02:04
סוס הבית	ממוזער\|250px\|סוס מרוצים ממוזער\|250px\|סוסי מוסטנג בארצות הברית ממוזער\|250px\|סוסה מניקה ממוזער\|250px\|אדם רוחץ סוס בחוף הים של חיפה סוס הבית (שם מדעי: Equus ferus caballus או גם Equus caballus caballus) הוא בעל חיים מבוית, תת-מין של הסוס רמכי ממשפחת הסוסיים. האב הקדמון של סוס הבית היה כנראה הטרפן שרעה בערבות אסיה ואירופה בתקופה בה בוית הסוס. קולו של הסוס מכונה בעברית – צהלה. אבולוציה התפתחות הסוס כפי שאנחנו מכירים היום משוערת לפני כ-45–55 מיליון שנים ומקורו האבולוציוני הראשוני נקרא איוהיפוס שהיה יונק קטן דמוי כלב. מאפיינים פיזיים הסוס הוא בהמה גדולה בעלת ארבע רגליים המסוגלת לפתח מהירויות ריצה גדולות. הוא יונק ושייך לסדרת מפריטי פרסה. לסוס זנב גדול ושעיר. בשלד הסוס יש כ-205 עצמות. לעצמות הרגל של הסוס יש פרופורציות שונות מאלה של אדם. החשיבות הקריטית של כפות הרגליים ורגליו של הסוס סוכמה באימרה האמריקנית, "אין רגל, אין סוס". החלק החיצוני של הפרסה עשוי מחומר הדומה לציפורן האנושית. סוסים מותאמים למרעה. לסוס בוגר יש 12 שיניים חותכות בחלק הקדמי של הפה, מותאמות לנגוס בדשא או בצמחייה אחרת. ויש לו 24 שיניים מותאמות ללעיסה: הטוחנות הקדמיות, ושיניים טוחנות בחלק האחורי של הפה. משקלו של הסוס נע בין 400 קילוגרם ל-1,000 קילוגרם, בהתאם לזן שאליו הוא שייך ולתזונתו. חושים חושי הסוס מתאימים לחייו בטבע כ"אוכל עשב" העשוי להוות טרף ולכן חייב להיות מודע לסביבתו בכל עת. לסוס הבית יש את העיניים הגדולות ביותר מכל יונק קרקעי אחר. עיניו ממוקמות בצידי ראשו ומעניקות לו שדה ראייה של למעלה מ-350 מעלות. ראיית היום והלילה טובה, אך הסוס מבחין רק בשני צבעים בדומה לעיוורון צבעים אדום-ירוק בבני אדם שבו צבעים מסוימים, במיוחד גוונים של הצבע האדום, מופיעים כגוון של הצבע ירוק. חוש הריח של הסוס, נמצא, מבחינת רגישותו, בטווח שבין אדם לכלב. מעבר לחשיבותו של חוש הריח בזיהוי גורמים סביבתיים חשובים (כגון מזון, מקור מים או שרפה), ממלא חוש הריח תפקיד מפתח באינטראקציות החברתיות של סוסים. לסוס שני מרכזי חוש ריח: הראשון נמצא בנחיריים ובחלל האף ותפקידו לנתח מגוון רחב של ריחות; השני – איבר יעקובסון – ממוקם מתחת לחלל האף ולו מסלול עצבי נפרד במוח, כשעיקר תפקידו הוא לנתח פרומונים. שמיעתו של סוס היא טובה. פינה של כל אוזן יכולה להסתובב עד 180 מעלות, ומספקת פוטנציאל של 360 מעלות שמיעה, מבלי להזיז את הראש. סוגים מסוימים של רעש, עשוי לתרום ללחץ ועצבנות של הסוס. מחקר ב-2013 בבריטניה מצביע על כך שסוסים היו יציבים ורגועים ביותר בסביבה שקטה, או בהאזנה לג'אז. סימני עצבנות הופיעו בעת האזנה למוזיקה קלאסית או מוזיקת רוק. על פי מחקר זה גם מומלץ לשמור ליד סוס על רמת הרעש נמוכה מ-21 דציבלים. לסוס תחושה טובה של איזון וחוש מישוש מפותח. האזורים הרגישים ביותר הם סביב העיניים, האוזניים, והאף. סוס מסוגל לחוש מגע עדין, כמו נחיתת חרקים בכל מקום בגוף. לסוס יש תחושה מתקדמת של טעם, המאפשרת לו למיין את המספוא, ולבחור את האוכל המועדף עליהם, סוסים בדרך כלל אינם אוכלים צמחים רעילים. תזונה סוסים הם אוכלי עשב, עם מערכת עיכול המותאמת למספוא ועשבים וחומר צמחי אחר, שנצרכת בעקביות לאורך כל היום. לכן, בהשוואה לבני אדם, יש להם קיבה קטנה יחסית אבל מעיים ארוכים מאוד, כדי להקל על זרימה קבועה של חומרים מזינים. סוס במשקל 450 קילו יאכל 7–11 קילו של מזון ליום, ובשימוש רגיל, יצרוך 38–45 ליטר של מים ביום. סוסים אינם מעלי גירה, כך שיש להם רק קיבה אחת, כמו בני אדם, אך שלא כמו בני אדם, הם יכולים לעכל תאית, מרכיב עיקרי של דשא. סוסים אינם יכולים להקיא, כך שבעיות עיכול יכולות לגרום במהירות לכאבי בטן (קוליק) והם גורם מוביל למוות. התנהגות תוחלת החיים של הסוס היא 25–30 שנה. סוסים מעל גיל 20 יכולים לדהור כל עוד יש שמירה על כושר, ובאנגליה נוהגים לפנק סוסים זקנים ולשחררם למרעה. אך, למרות זאת, אנשים ממשיכים להעביד סוסים שעברו את גיל 20: הם מוכרים אותם לסוחרים כדי שימשיכו לשמש כסוסי עבודה. סוסים אחדים מגיעים לגיל 40, ולעיתים רחוקות אף יותר מכך. כאשר טמפרטורת גופו עולה, הסוס מקרר את עצמו על ידי הזעה, בדומה לבני האדם. שיטת קירור זו יעילה הרבה יותר מהלחתה. שנת הסוס הפכה לדוגמה לשינה קלה וקצרה, מפורסם גם נוהגו המיוחד לישון בעמידה. למעשה הסוס ישן גם בשכיבה שינה עמוקה יותר, אך מרבה לנמנם פעמים רבות במשך היום ועושה זאת בעמידה, מה שמאפשר לו זאת הוא תפס מיוחד במפרקי הברכיים אשר מאפשר לו להרפות את שרירי רגליו בלי לקפלן. (בקדמיות זהו מצב אוטומטי בזמן הרפיה, ובאחוריות מופעל בצורת יציבה שונה של הרגל). רבייה מחזור הייחום של סוסה מתרחש בערך כל 19–22 יום, ומתרחש מתחילת האביב לסתיו. היריון הסוסה נמשך כ-340 ימים, עם טווח ממוצע של 320–370 ימים (11 חודשים). הסוסה ממליטה בדרך כלל סייח אחד; תאומים ייתכנו אבל מדובר בתופעה נדירה ולפעמים מסוכנת. לאחר ההמלטה, הסייח נעמד על רגליו בשעות הראשונות של חייו. כמו כן, בשעות הראשונות לאחר ההמלטה הסייח יונק את חלב האם הראשון. חלב זה הוא חיוני בבניית מערכת החיסון של הסייח מכיוון שהוא מכיל נוגדנים. גמילה של הסייחים נעשית בדרך כלל בגיל שבין ארבעה לשישה חודשים. סוסים, מסוגלים למגע מיני בגיל 18 חודשים, אבל נדיר אצל סוסים מבויתים (במיוחד הנקבות) להתרבות לפני גיל שלוש. בגיל ארבע סוס נחשב לבוגר, אף שבדרך כלל השלד ממשיך להתפתח עד גיל שש. ההתפתחות תלויה בתנאים נוספים כמו הגודל, הגזע, המין, ואיכות הטיפול. בשירות האדם ממצאים ארכאוזואולוגיים מראים כי האדם החל לביית את סוס הבר באלף הרביעי לפני הספירה, בערבות מרכז אסיה. הסוסים המבויתים הראשונים שימשו לבשר, לרכיבה ולחליבה. הסוס המבוית התפשט במהירות ברחבי אירואסיה באלפים השלישי והשני לפנה"ס. סוסים מבויתים הובאו לראשונה לאמריקה ולאוסטרליה רק לאחר גילוין על ידי האירופאים. לסוס מגוון רב של שימושים בתרבות האנושית: הסוס משמש בעבודות המשק ובחקלאות לגרירת מחרשות ועגלות. הסוס היה כלי תחבורה מרכזי ב־3,000 השנים שלפני המצאת מנוע הקיטור. הוא הוביל עגלות וכרכרות ושימש לרכיבה. במלחמה הסוס היה כלי מכריע. המצרים, האשורים והבבלים התבססו על חיל מרכבות חזק שכלל מרכבות עם צוות של רכב ולוחם (קשת או לוחם שחמוש ברומח ארוך). בעקבות המצאת המשוורת והאפסר, החל הסוס לשמש לרכיבה קרבית. כך נוצר מעמד הפרש הלוחם וחיל הפרשים. חילות הפרשים המונגולים הטילו את חיתתם על אסיה, המזרח התיכון ומזרח אירופה בתחילת ימי הביניים ואילו האירופאים ביססו את צבאותיהם על האבירים – פרשים כבדים עטויי שריון. קרנם של הפרשים החלה לרדת רק עם המצאת אבק השרפה והתפתחות כלי הירי, אך חילות הפרשים שרדו עד למלחמת העולם השנייה. מאז משתמשים בפרשים במספר מקומות שהגישה אליהם קשה. טקסים. עבודות שיטור וטיפול בהפרות סדר. ספורט: מרוצי סוסים, ותחרויות ראווה שונות, ביניהן קפיצות ראווה, רכיבה אומנותית, רכיבה מערבית ועוד. תרפיה: הסוס משמש גם לרכיבה טיפולית, המסייעת לנכים, בעלי מוגבלויות, ילדים בעלי בעיות קשב וריכוז, חוסר ביטחון עצמי ועוד. מחקר: הסוס משמש במחקר כחיה נוחה להפקת נוגדנים, על ידי הזרקת האנטיגן, איסוף חוזר של דם הסוס וניקוי הנוגדנים. חוות הסוסים המפורסמת ביותר כחווה מחקרית נקראת "סנטה קרוז". תחביב: רכיבה על סוסים כתחביב או כאטרקציה תיירותית. להגנה על פרסת הסוס, פרסות מברזל מונחות על רגליהם, על ידי איש מקצוע – מפרזל. הפרסה גדלה ללא הרף, ובסוסים המבויתים היא צריכה להיות מטופחת בכל 5–8 שבועות. גלריה ראו גם קפיצות ראווה בעלי חיים בשירות כוחות הביטחון הנס החכם מרוץ סוסים פרזול סוסים וולטינג – התעמלות וריקוד על סוס רכיבה אומנותית עיוורון ירח כרכרה סגידה לסוסים קישורים חיצוניים אבי בליזובסקי, פוענח גנום הסוס, באתר הידען, 8 בנובמבר 2009 אנטומיה של הסוס – איברים בגוף הסוס מילון למונחי סוס, רתמה, עגלה ומחרשה (1948), באתר האקדמיה ללשון העברית Horses are Very Weird – סרטון הסבר על סוסים כל מה שצריך לדעת על גידול סוסים, באתר "אוהבי חיות מחמד" הערות שוליים * קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס קטגוריה:בעלי חיים בתנ"ך קטגוריה:מינים מבויתים	2024-08-13T18:51:40
זברה	250px\|ממוזער\|שמאל\|2 פרטים של זברה צ'פמן. שמאל\|ממוזער\|250px\|עדר של זברות בפארק הלאומי סרנגטי. שמאל\|ממוזער\|250px\|וולטר רוטשילד בכרכרה רתומה לזברות זברה היא שם כולל לשלושה מינים של פרסתנים השייכים לשני תת-סוגים (Hippotigris וDolichohippus) בסוג סוס. הזברות נפוצות בסוואנות של אפריקה והן רועות בהן בעדרים גדולים לצד אנטילופות הגנו. הזברות הן הסוסים החיים היחידים שמעולם לא בויתו, אף שזברות אחדות אולפו לשמש להובלת משא. טקסונומיה תת-סוג Dolichohippus זברת גרבי (Equus grevyi) - מצויה בדרום ומזרח אתיופיה, סומליה וצפון קניה. תת-סוג Hippotigris זברה מצויה (Equus quagga) - (גרנט), היא הנפוצה מכולן, מדרום אתיופיה עד לאנגולה ובמזרח דרום אפריקה. קואגה (Equus quagga quagga) - נכחדה זברה בורצ'ל (Equus quagga burchellii) זברה גרנט (Equus quagga boehmi) זברה מנלס (Equus quagga borensis) זברת צ'פמן (Equus quagga chapmani) זברה קראושיי (Equus quagga crawshayi) זברת הרים (Equus zebra) - מצויה באנגולה, נמיביה ובדרום אפריקה. זברת הרים הכף (Equus zebra zebra) זברת הרים הארטמן (Equus zebra hartmannae) יש הקוראים גם למין הנכחד סוס הגרמן (Equus simplicidens'), בשם "זברה אמריקאית" או "זברת הגרמן". בעבר היה נהוג לחשוב כי הקואגה והזברה המצויה הן שני מינים נפרדים. הקואגה קיבלה את השם המדעי Equus quagga, והזברה המצויה קיבלה את השם המדעי Equus burchelli. עד שלהי המאה ה-19 הייתה הקואגה, זברה שהיו לה פסים על ראשה, צווארה וכתפיה בלבד, מצויה בדרום אפריקה, אך היא הושמדה בידי ההולנדים ששלטו במקום. הם החליטו לגדל כבשים באזור המרעה הטבעי שלה, ובראותם את הקואגה אוכלת עשב בשטחם, גמרו אומר להביא להיעלמותה מן העולם. הם צדו אותה גם כדי לאכול את בשרה ולקשט את בתיהם בעורה. הפרט האחרון מת בגן החיות של אמסטרדם ב-1883. מחקר גנטי שנערך בשנים האחרונות במוסד הסמית'סוניאן הוכיח כי הקואגה הייתה תת-מין של הזברה המצויה. מכיוון שהקואגה קיבלה לראשונה שם מדעי, שונה השם המדעי של הזברה המצויה ל-Equus quagga, ושמה המדעי של הקואגה שונה ל-Equus quagga quagga''. תיאור הזברה המצויה וזברת הרים שייכות לתת-סוג Hippotigris, ואילו זברת גרבי שייכת לתת-סוג Dolichohippus. הזברה היא פרסתן ממשפחת הסוסיים, אשר שוכנת בסוואנות של אפריקה וחיה בעדר. המאפיין העיקרי בצורתה של הזברה הוא הפסים המרובים (קרוב למאה מכל סוג), המכסים את גופה, בדרך כלל בגוון שחור או חום-אדמדם על רקע לבן. דגם הפספוס הוא ייחודי לכל פרט ופרט במינים השונים. ישנם הבדלים במיני הזברות במבנה ובצורת הפסים. זברת גרבי ניכרת בבטנה הבהירה וחסרת הפסים ובפסים הדקים והמרובים בשאר גופה. לזברת ההרים יש בטן בהירה בלי פסים. הזברה המצויה מפוספסת בכל גופה, גם בגחונה. עדר הזברות כולל כמה עשרות פרטים. בראש העדר עומד זכר בוגר, חזק ומנוסה המסמן לשאר העדר לנוע או לעצור, באמצעות קולו והתנהגותו. לרוב נמצא עדר הזברות לצד עדרי פרסתנים אחרים כאנטילופות וכגנו ומקבץ גדול שכזה מזמין אליו טורפים בכל שעות היממה. על כן חייב להיות העדר ערני תמיד וזריז למדי כדי להצליח להימלט משיני הטורפים. אויביה העיקריים של הזברה הם האריה האפריקני, הזאב הטלוא והצבוע הנקוד אולם ריצתה (70 קמ"ש) מהירה משלהם. היריון הנקבה נמשך כשנה. היא ממליטה סייח אחד בלבד, והוא קם על רגליו אחר כמה רגעים ומסוגל להלך לצד אימו. דגם הפסים של גוף האם נטבע מייד במוחו של הסייח הנולד וכך הוא יכול לאתרה תמיד. האם משגיחה עליו תמיד ודואגת שיימצא במרכז העדר, שם הוא פחות חשוף לסכנות. היא גם תגונן עליו אם יותקף בידי טורפים ולא תנטוש אותו אפילו אם יצליחו להורגו, אלא אם תישקף סכנה גם לחייה. הזברה היא צמחונית וניזונה מעשבים. הזברות נודדות כל חייהן ממקום למקום בתורן אחר מזון. תוחלת חייה של הזברה כ-25 שנים. הזברה נחשבת לחיית בר מובהקת, אך במקרים נדירים אנשים שחיים באפריקה (כמו הבורים), הצליחו לאלף כמה זברות להובלת עגלות ואף למטרות צבאיות. בעולם המערבי מפורסם הברון רוטשילד השני שלמרכבתו היו רתומות זברות. 230px240px220px3 מיני הזברות: זברה מצויה, זברת גרבי וזברת הרים סיבות להימצאות הפסים ישנן כמה תאוריות המנסות להסביר את הימצאות הפסים אצל הזברה: לכל זברה ישנו דגם פסים ייחודי שמאפשר לסייח לאתר את אימו במקרה הצורך. זבוב הצה צה מתקשה לעקוץ עיצובים מפוספסים, ומשום כך נבררו הזברות והיו לחיות מפוספסות. לתאוריה זו יש תמיכה בניסויי מעבדה, אך לא תימוכין בתצפיות שדה. הפסים משמשים את הזברות להסוואה מפני טורפים. לפי התאוריה, בעת המרדף הפסים מקשים על הטורף להבדיל בין זברה אחת לאחרת. התשובה לשאלה אם פסי הזברה הם לבנים על רקע שחור או שחורים על רקע לבן, נמצאה – פסים בהירים (ולעיתים בטן בהירה) על רקע שחור. לפי תאוריות עדכניות,הפספוס התפתח ממוטציה גנטית שהובילה לחסר בפיגמנטים בכמה מהתאים. עיקר העדויות התומכות בתאוריה זו מצויות במין רביעי שנכחד במאה ה-19 שהיו לו פנים מפוספסות וגב כהה, כמו גם העובדה שמדובר במין שמוצאו באפריקה, אזור שבו חיה בהירה הייתה נכחדת במהירות. השוני במספר הפסים בין המינים נובע, לפי השערות, משלבים שונים בהתפתחות העובר שבהם בא לידי ביטוי הפספוס. ראו גם זברואיד זורס מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה קישורים חיצוניים הערות שוליים * קטגוריה:סוסיים	2024-09-17T10:36:13
מוזיאון הלובר	שמאל\|ממוזער\|250px\|המונה ליזה מאת לאונרדו דה וינצ'י, מוצגת בלובר שמאל\|ממוזער\|250px\|מוזיאון הלובר בלילה מוזיאון הלובר (בצרפתית: Musée du Louvre) בפריז שבצרפת הוא אחד המוזיאונים הוותיקים, הגדולים והמפורסמים ביותר בעולם. ההיסטוריה של המבנה החלה במאה ה-12, וכבר מאז שלט בנוף של מרכז פריז. המבנה הנוכחי התפתח מארמון שהחל להיבנות במאה השש-עשרה בימי שלטונו של פרנסואה הראשון. המוזיאון שוכן במרכז פריז, בגדה הימנית שברובע הראשון של העיר בין הנהר סן לרחוב ריבולי, ובין גני טווילרי לכנסיית סן-ז'רמן ל'אוקסרואה. הלובר, ששמו נגזר מהמילה הפרנקית leovar או leower, אשר מציינת מקום מבוצר, על-פי ההיסטוריון הצרפתי אנרי סובל (Henri Sauval 1623-1676), היה מקום מושבו של הריבון בצרפת, עד העברת המושב המלכותי לוורסאי בשנת 1682 על ידי לואי הארבעה-עשר. הלובר נותר מקום מושבו של הממשל עד סוף ימי המשטר הישן. הלובר הוא המוזיאון הגדול ביותר בפריז, ושטחו 100,160 מטרים רבועים, מהם 58,470 מוקדשים לתצוגות. ללובר היסטוריה אמנותית, אדריכלית ופוליטית ארוכת שנים, שראשיתה בשושלת הקאפטינגית. ציוני דרך רבים בהיסטוריה של פריז משיקים להיסטוריה של הלובר. מבנה המוזיאון היה בעבר ארמון מלכותי, ומוצגות בו יצירות אמנות מהמפורסמות והיפות בעולם, בהן המונה ליזה, המדונה והילד עם אנה הקדושה, המדונה של הסלעים ולה בל פרונייר של לאונרדו דה וינצ'י, החירות מובילה את העם של אז'ן דלקרואה, שבועת האחים ההוראטים מאת ז'אק-לואי דויד, ונוס ממילו של אלכסנדרוס מאנטיוכיה, ניקה מסמותרקיה, ורבים נוספים. פסל הפרש של לואי הארבעה עשר נחשב כנקודת המוצא של האקס היסטוריק, ואולם הארמון אינו שוכן בתוואי הציר. הלובר הוא מוזיאון האמנות עם מספר המבקרים השנתי הגדול ביותר בעולם (10.2 מיליון ב-2018). הוא גם המונומנט המבוקר ביותר בפריז. בנייה ואדריכלות מצודת הלובר הראשונה הוקמה בידי פיליפ אוגוסט בשנת 1190, במקום שהיה, בזמנו, הקצה המערבי של פריז, כארמון מלכותי מבוצר להגנת מערב פריז מול מתקפות של ויקינגים. האוצר המלכותי עבר לשכון בלובר בשנת 1317, והמבנה הורחב תחת שארל החמישי. בשנת 1528 נהרסה "המצודה הגדולה" על ידי פרנסואה הראשון, ובשנת 1546 החלה הפיכת המבצר לארמון מגורים מלכותי מפואר. האדריכל פייר לסקו (Pierre Lescot), הממונה על עבודת הבנייה, הביא לפריז את שפת העיצוב החדשה של הרנסאנס, שהחלה להתפתח בטירות עמק הלואר. העבודה המשיכה בזמן שלטונם של אנרי השני ושל שארל התשיעי. אנרי הרביעי (1589–1610) החליט לאחד את ארמון הלובר עם ארמון טווילרי, שנבנה על ידי קטרינה דה מדיצ'י. היה זה "העיצוב הגדול" של הלובר, שהשלב הראשון בו היה בניית הגלריה הגדולה. אנרי הרביעי, תומך נלהב באמנויות, הזמין מאות אמנים ובעלי מקצוע לגור ולעבוד על הקומות הנמוכות של המבנה. תוספת גדולה זו נבנתה לאורך גדות הסן, והייתה בזמנו המבנה הארוך ביותר בעולם. לואי השלושה עשר (1610–1643) השלים את אגף דנון, שאת בנייתו החלו בתקופתה של קטרינה דה מדיצ'י בשנת 1560. הוא גם בנה את אגף רישלייה, ששימש בעבר את משרד הכלכלה הצרפתי. בימינו שופצו האגפים כחלק מתוכנית השיפוץ הגדולה של הלובר; משרד הכלכלה הועבר והאגף הפך לגלריה שנחנכה בשנת 1993, שנת יובל המאתיים לפתיחת חלקים מהארמון לציבור כמוזיאון ב-8 בנובמבר 1793, בזמן המהפכה הצרפתית. בזמנם של לואי השלושה עשר ושל לואי הארבעה עשר נוספה גם החצר המרובעת, תחת פיקוחם של האדריכלים ז'אק למרסייה (Lemercier) ואחריו לואי לה וו, שרבעו את מידת החצר הרנסאנסית הישנה. עיטורי ופיתוחי הארמון הופקדו בידיהם של ציירים כניקולא פוסן, ג'ובני פרנצ'סקו רמנלי ושארל לה ברון. אך כל אלו הופסקו באחת כאשר החליט לואי הארבעה עשר להפוך את ורסאי למרכז הכוח ולמקום המשכן המלכותי בשנת 1678. הלובר נותר, אם כן, זמן רב כמות שהוא. רק במאה ה-19 חודשו מבצעי הבנייה, בעיקר בידי אנז'-ז'אק גבריאל (Gabriel) וז'אק-ז'רמן סופלו (Soufflot), והושלם "העיצוב הגדול". נפוליאון הראשון הורה על הקמת שער ניצחון ("שער הניצחון של קרוסל") בשנת 1806, לזכר ניצחונותיו בגני קרוסל. באותם הזמנים היה גן זה הכניסה לארמון טווילרי. ללובר נוספו חלקים גם בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי. האגף החדש של השנים 1852–1857, שתוכנן בידי האדריכלים ויסקונטי (Visconti) ואקטור לפיאל (Lefuel), מדגים את המראה הנאו-בארוקי של עידן הקיסרות השנייה, המלא בפרטים ועמוס בפסלים. העבודות נמשכו עד שנת 1876. מארמון למוזיאון שמאל\|ממוזער\|250px\|מפת מוזיאון הלובר. אגפי המוזיאון צבועים בגוונים שונים הרעיון להפוך את ארמון הלובר למוזיאון עלה בתקופתו של לואי החמישה עשר. הוא יצא לפועל בעת המהפכה. ייסוד המוזיאון הכול החל בתערוכה של מיטב הציורים מהאוסף המלכותי, שהתקיימה בארמון לוקסמבורג בשנים 1750–1785, וזכתה להצלחה עצומה. המרקיז דה מריני (marquis de Marigny), המנהל הכללי של "מבני המלך", ויורשו הרוזן ד'אנז'יבייה (comte d'Angiviller), תכננו את פרויקט הפיכת הלובר למוזיאון עם תצוגת קבע. הפרויקט השתנה בחוק של 6 במאי 1791 ובזה של 10 באוגוסט 1793, בעת חנוכת המוזיאון החדש, שנבנה תחילה כאתר יצירה עבור אמני התקופה, שהיו היחידים שהורשו – עד שנת 1855 – להיכנס לשם, בעוד שלהמון הותר להיכנס רק בימי ראשון. בתקופת הקיסרות הראשונה קיבל המוזיאון את השם מוזיאון נפוליאון (musée Napoléon). ויוואן דנון (Dominique-Vivant Denon) היה המנהל הראשון; הוא הפך את המקום למוזיאון הגדול ביותר בעולם (בעזרתו הפעילה של נפוליאון, שבזז את הארצות שכבש) וכיהן בתפקידו עד נפילת הקיסרות (בשתי הפעמים). יורשו בתפקיד, אוגוסט דה פורבן, שיקם והגדיל את האוספים שנידלדלו בעקבות החזרת אוצרות האמנות לבעליהם בתקופת הרסטורציה. המוזיאון הורחב בפעולת האדריכלים שארל פרסייה (Percier) ופייר-פרנסואה-לאונר פונטן (Fontaine), שבנו את האגף שעל רחוב ריבולי. שינויים נוספים התחוללו תחת נפוליאון השלישי, בעיקרם ביצוע "העיצוב הגדול". אך בשנת 1871 הוצת המוזיאון בידי הקומונה הפריזאית, והאדריכל אקטור מרטן לפיאל (Hector-Martin Lefuel) שיחזר חלק מהמבנה. אזור הטווילרי לא שוחזר מעולם, ולאחר שנות דיונים ארוכות גולח אזור ההריסות ב-1882. מרכז\|ממוזער\|850px\|מראה פנורמי של הלובר משנת 1908 הלובר הגדול בזמן כהונתו הראשונה של פרנסואה מיטראן, התקבלה החלטה להעניק למוזיאון את אגף רישלייה, שבו שכן עד אז משרד האוצר (שהועבר כתוצאה מכך לבניין חדש באזור ברסי). להחלטה זו התווספה החלטה על ארגון מחדש של האוספים ועל שינוי ארכיטקטוני של מבני המוזיאון. העבודות נמשכו בין השנים 1981–1999, תחת ניהולו של האדריכל הסיני-אמריקאי איי אם פיי. הפן הבעייתי שעורר את הוויכוחים הרבים ביותר היה בנייתה של פירמידת זכוכית במרכז "חצר נפוליאון". ראש עיריית פריז הסקפטי, ז'אק שיראק, ביקש למתוח כבלים שידמו את מראה הפירמידה, כך שהציבור יוכל לתת דין וחשבון על השינוי המוצע. הפירמידה משמשת כיום כחלל הכניסה למוזיאון ומאפשרת להאיר את המבואה התת-קרקעית העצומה ממנה נפרשות הכניסות לכל חלקי המוזיאון. ב-2 בנובמבר 1983 הוקם "המוסד הציבורי של הלובר הגדול" (l'Établissement Public du Grand Louvre [E.P.G.L.]), ועליו הוטלה המשימה "להבין ולהנהיג את הסידור וההתאמה של מרחב הלובר והטווילרי מתוך כוונה להופכם למכלול תרבותי מקורי בעל אופי מוזיאלי, שיקרא מעתה 'הלובר הגדול'". כעשור לאחר מכן צמח מוזיאון הלובר בכ-30,000 מטרים רבועים, ונפתח לציבור אגף רישלייה, מה שהקנה לפרויקט של איי אם פיי את מראהו והגיונו המלאים. פירמידת הלובר משמשת בתפקיד אזור הכניסה הראשי ואתר הכוונת והסדרת מסלולי הקהל לעבר שלושת אגפי ארמון הלובר: רישלייה, סולי ודנון. עבודות אלו, שאפשרו לשחרר כ-60,000 מטרים רבועים לתצוגת קבע של האוספים, הפכו את הלובר למוזיאון השלישי בגודלו בעולם, אחרי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, ומוזיאון ארמיטאז' בסנקט פטרבורג. וידאו באתר: INA 1988 Le Président François Mitterrand et l’architecte Peï inaugurent la Cour Napoléon. במהלך שנת 2020, הלובר היה סגור במשך שישה חודשים בעקבות הסגרים שהוטלו במדינה על רקע מגפת הקורונה בצרפת ובמהלך אותה שנה ביקרו בה 2.7 מיליון איש בלבד, לעומת 9.6 מיליון שנה קודם לכן ו-10.2 מיליון בשנת 2018, שהיה שיא מבקרים לשנה. אוספים היסטוריים ורכישות שמאל\|ממוזער\|150px\|פסל ניקה מסמותרקיה המוצג בלובר ימין\|ממוזער\|150px\|ונוס ממילו, מהמפורסמים שבפסלים היווניים הוענק ללובר על ידי לואי השמונה עשר מקורותיהם של אוספי הלובר השונים מגוונים. המוזיאון מבוסס בראש ובראשונה על האוסף המלכותי, בעיקר באוספי הציור (שהכילו בערך 2,500 יצירות בעת מותו של לואי השישה עשר). האוסף העיקרי נבנה על ידי פרנסואה הראשון (שאסף בעיקר ציורים איטלקיים) ועל ידי לואי הארבעה עשר שהזמין יצירות רבות וקנה אחרות, ביניהן 200 ציורים מהבנקאי אברהרד יאבאך (Everhard Jabach). לאוספים נוספו גם ציורים, מספר גדול של פסלים שנתפסו בזמן המהפכה. לאוספי המוזיאון התווספו, כמו כן, מגוון יצירות ופריטים שנתפסו באירופה במהלך מלחמות נפוליאון, ומספר רב של אובייקטים שנלקחו מחפירות ארכאולוגיות שנעשו במצרים ובמזרח התיכון, חלקם, כמו רשימת המלכים מכרנך, נלקחו מהאתר ללא כל אישור תוך גרימת נזק לממצאים. במהלך השנים נוספו ירושות, תרומות ורכישות רבות לאוספי המוזיאון, מהם ראוי לציון במיוחד אוספו של הברון אדמונד דה רוטשילד (1845-1934) שהוענק ללובר בשנת 1935, וממלא חדר תצוגה. אוסף רוטשילד מכיל מעל 40,000 תחריטים, כ-3,000 ציורים וכ-500 ספרים מאוירים. מבין הציורים המפורסמים, הציור המוכר ביותר, מונה ליזה (מאת לאונרדו דה וינצ'י) כמו-גם הגננת היפה (מאת רפאל) היו חלק מאוספו של פרנסואה הראשון (שרכש את המונה ליזה בשנת 1519). הציור החתונה בקנה (מאת פאולו ורונזה) הגיע למוזיאון הודות לביזתו ממנזר בוונציה בשנת 1798. הקבצן הצעיר (מאת מוריו) נרכש על ידי לואי החמישה עשר בשנת 1782. שני הפסלים המפורסמים ביותר של המוזיאון, ונוס ממילו, שהתגלה בשנת 1820 ונרכש באותה שנה על ידי שגריר צרפת בטורקיה, וניקה מסמותרקיה, שהתגלה שבור בשנת 1863, באי סמותרקי על ידי הקונסול הצרפתי באדירנה, שארל שמפואזו. מלבד אמנות, בלובר תצוגות רבות מסוגים אחרים, הכוללים ארכאולוגיה, היסטוריה, פיסול ואדריכלות. ישנו אוסף רהיטים גדול, בו הפריט המרהיב ביותר היה בעבר לשכת המלך (Bureau du Roi) במאה ה-18, וכיום הוחזר לארמון ורסאי. ממצאים ארכאולוגיים מפורסמים באוסף ונוס ממילו אסטלת הנשרים רשימת המלכים מכרנך אסטלת חוקי חמורבי מצבת מישע הרמאפרודיטוס הישן יצירות אמנות מפורסמות באוסף המאות ה-13 עד ה-15 המדונה והילד מכותרים מלאכים מאת צ'ימבואה (1270 בערך) פרנציסקוס הקדוש מאסיזי מקבל את אותות הסטיגמטה מאת ג'וטו (1290–1300 בערך) פורטרט של ז'אן השני (הטוב), צייר אלמוני (1350 בערך). הציור נרכש על ידי לואי החמישה עשר, כחלק מהאוסף המלכותי. הבתולה עם הקנצלר רולן, מאת יאן ואן אייק (1435 בערך). התמונה נתפסה בעת המהפכה הצרפתית (1796). פורטרט של שארל השביעי, מאת ז'אן פוקה (1445–1448). נרכשה בשנת 1838. הקונדוטיירה, מאת אנטונלו דה מסינה (1475). נרכשה בשנת 1865. סן סבסטיאן, מאת אנדראה מנטניה (1480). סירת השוטים, מאת הירונימוס בוש (1490–1500). פורטרט עצמי עם פרחים, מאת אלברכט דירר (1493). נרכשה בשנת 1922. לה בל פרונייר, מאת לאונרדו דה וינצ'י (1499–1495). המאה ה-16 שמאל\|ממוזער\|250px\|המונים נאספים מול ציור המונה ליזה בלובר מונה ליזה, מאת לאונרדו דה וינצ'י (1503–1506), נרכשה על ידי פרנסואה הראשון בשנת 1519. המדונה בין הסלעים, מאת לאונרדו דה וינצ'י (1483). אנה הקדושה, הבתולה וישו הילד, מאת לאונרדו דה וינצ'י (1503–1519). המדונה והילד עם יוחנן המטביל, קרויה גם La belle jardinière, מאת רפאל (1508). הייתה שייכת לאוסף המלכותי, נרכשה על ידי פרנסואה הראשון. העבד המורד, פסל לא גמור מאת מיכלאנג'לו (1513). העבד הגוסס, פסל לא גמור מאת מיכלאנג'לו (1513). פורטרט של בלתזאר קסטיליון (Portrait of Balthazar Castiglione), מאת רפאל (1515 בערך), נרכשה על ידי לואי הארבעה עשר מקניינו של הקרדינל מזראן. החתונה בקנה, מאת פאולו ורונזה (1562–1563). הציור היה תלוי בגובה 2.5 מטר מעל הרצפה במנזר סן ג'ורג'יו מג'ורה במשך 235 שנים, עד שנבזז על ידי נפוליאון בשנת 1797. המאה ה-17 הנגר יוסף הקדוש, מאת ז'ורז' דה לה טור (1642) נתרם בשנת 1948. הצליינים באמאוס, מאת רמברנדט (1648), נתפס בעת המהפכה הצרפתית בשנת 1793. הקבצן הצעיר, מאת מוריו (1650 בערך), נרכש על ידי לואי החמישה-עשר בשנת 1782 בת שבע במקלחת, מאת רמברנדט (1654, הורש למוזיאון בשנת 1869). אקס ווטו (Ex Voto), מאת פיליפ דה שאמפן (1662), נתפס בעת המהפכה הצרפתית בשנת 1793. רוקמת התחרה, מאת יאן ורמיר (1669–1670), נקנתה בשנת 1870. Et in Arcadia ego, מאת ניקולא פוסן (1637–1638). המאה ה-18 פורטרט של לואי הארבעה-עשר, מאת ריגו (Hyacinthe Rigaud), 1701. הפלגה לקיתרה, מאת אנטואן ואטו (1717). La Raie, מאת ז'אן-בטיסט סימאון שארדן (לפני 1728). שבועת האחים ההוראטים, מאת ז'אק-לואי דויד (1784). Master Hare, מאת ג'ושוע ריינולדס (1788–1789). אירוסין בכפר – מאת ז'אן-בטיסט גרז. המאה ה-19 דיוקן של אישה שחורה, מאת מארי-גיימין בנואה (1800). נפוליאון בונפרטה מבקר את נפגעי יפו, מאת אנטואן-ז'אן גרו (1804). רפסודת המדוזה, מאת תאודור ז'ריקו (1819). החירות מובילה את העם, מאת אז'ן דלקרואה (1830). מרחץ טורקי, מאת ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר (1862). יצירות של אמנים כגון פרגונר (Fragonard), רמברנדט, רובנס, טיציאן, פוסן ודויד מוצגות דרך קבע במוזיאון. מבין הפסלים המפורסמים באוסף מצויים ניקה מסמותרקיה ופסל ונוס ממילו. ניהול המוזיאון נוהל זמן רב על ידי מדינת צרפת, תחת "איגוד המוזיאונים הלאומיים" (Réunion des Musées Nationaux). לאחרונה השיג האתר כוח ניהול עצמי רב יותר, כ"מוסד ציבורי אוטונומי" (Etablissement Public Autonome. תאגיד בבעלות ממשלתית), במטרה לשפר את ניהול הרחבתו. גישה לצד המוזיאון נמצאת תחנת המטרו Palais Royal — Musée du Louvre, אשר נקראת על שמו ועל שם הארמון פאלה רויאל הסמוך. עד שנות התשעים של המאה ה-20 היה שם התחנה פאלה רויאל; שמה שונה לאחר שנבנתה דרך-גישה תת-קרקעית חדשה, מתחת לכיכר קרוסל, שקישרה את התחנה לחלק התת-קרקעי במוזיאון המחודש. לובר-לאנס מאחר שעבודות רבות שבלובר מאוחסנות במחסנים, הוחלט ששלוחה של המוזיאון תוקם בצפון צרפת. הפרויקט הושלם בסוף שנת 2012. המבנה החדש מתאים להצגת בין 500 ל-600 יצירות מרכזיות ומיועד לקבל כ-500,000 מבקרים בשנה. שש ערים היו מועמדות לארח את הפרויקט: אמיין, אראס, בולון-סור-מר, קאלה, לאנס וואלנסיין). ב-29 בנובמבר 2004 ראש הממשלה הצרפתי ז'אן פייר רפראן בחר בלאנס כאתר לשלוחת הלובר החדשה, שנקראה לה לובר-לאנס. המבנה החדש, שמצוי תחת המנהל הציבורי של מועצת מחוז נור-פה דה קאלה, מאכלס תצוגה חצי-קבועה על-פני שטח של חמש מאות מטרים רבועים. יש בו חלל נוסף עבור תצוגות לאומיות ובינלאומיות מתחלפות. הבניין מורכב ממבני זכוכית ואלומיניום במרכזו של גן גדול. בעיצוב הבניין עסק משרד האדריכלות היפני SANAA, בראשות קזויו סג'ימה (Kazuyo Sejima) וריון נישיזווה (Ryue Nishizawa), יחד עם אמרי קולברט ל. פ. (Imrey Culbert LP). לובר אבו דאבי במאי 2009 הניח ניקולא סרקוזי אבן פינה לשלוחה נוספת של המוזיאון באבו דאבי שבמפרץ הפרסי. המבנה של לובר אבו דאבי תוכנן על ידי האדריכל ז'אן נובל כמבנה כביר בעל כיפת שיש שהיקפה 180 מטר. הכיפה מורכבת מאלפי אלמנטים בדמות כוכבים הלקוחים ממוטיבים עיטוריים (ערבסקה) ומונחים זה על זה בשמונה שכבות. המוזיאון ממוקם באי התיירותי סעדיאת. סמוך לו החלה בניית מוזיאון גוגנהיים בשטח של 30 אלף מטר רבוע, שתכנונו הופקד בידי האדריכל פרנק גרי. בניית המוזיאון החלה בשנת 2009, ולאחר מספר דחיות וקריאות לחרם בשל תנאי העסקה לקויים של עובדי הבנייה - נפתח המוזיאון בשלהי 2017. לובר אבו דאבי הוא מיזם ראשוני מסוגו של שיתוף פעולה בין מוזיאונים בעולם והוא אף מוזיאון האומנות הגדול במזרח התיכון. במוזיאון מוצגות בין היתר יצירות אמנות אשר הושאלו ממוזיאון הלובר שבפריז במחיר גבוה. כן מוצג במוזיאון ספר תנ"ך שנכתב בתימן בשנת 1498. קישורים חיצוניים אתר הבית של שלוחת המוזיאון באבו דאבי הערות שוליים * קטגוריה:הרובע הראשון של פריז לובר לובר קטגוריה:מקומות שעל שמם כוכב לכת מינורי	2024-07-27T20:25:09
פרד	שמאל\|ממוזער\|240px\|פרד עמוס בטורקיה שמאל\|ממוזער\|240px\|פרד נושא מטען בארגנטינה שמאל\|ממוזער\|250px\|גדוד מובילי הפרדות במצעד צה"ל הראשון פֶּרֶד (בנקבה: פִּרְדָּה; שם מדעי: Equus mulus) הוא בן-כלאיים של זיווג חמור עם סוסה (פרד כזה נקרא באנגלית Mule) או של אתון עם סוס (Hinny). ההכלאה הנפוצה יותר היא הכלאת חמור וסוסה, היות שהפרד הנוצר מהכלאה זו חזק ויעיל יותר. הפרד עקר, אף כי יש לו אברי מין חיצוניים. מאפייני המין פרד מחמור וסוסה ידוע כחיה חזקה מאוד, בעלת כוח סבל רב. עמידות זו היא דוגמה לתופעה גנטית של און כלאיים. הפרד משמש את האדם לעבודה, להובלת משא בדרכים קשות ובהרים, ולפעמים גם לרכיבה. הפרד דומה בצורתו ובגודלו לאמו הסוסה, והוא ארוך אוזניים, בעל פרסות קטנות וצרות, קצר רעמה ומצויץ זנב (זנב קרח ליד הבסיס) כאביו החמור. גם בעמידותו ובחוסר בררנותו לאוכל דומה הוא לחמור. קולו של הפרד שונה מנעירת החמור ומצהלת הסוס, והוא משמיע קולות המשלבים נעירה וצהלה. הפגם האחד של הפרד הוא עקשנותו. כאשר יסרב ללכת, לשאת משא, או לבצע פעולה אחרת כלשהי קשה מאוד להניעו לעשותה.. הכלאת סוס ואתון פרד בן סוס ואתון (Hinny) הוא קטן יותר ופחות שימושי לצורכי האדם, הכלאה כזו קשה יותר להשגה משום שהאתון בררנית יותר מהסוסה ולרוב תסרב להזדווג עם סוס. נראה שההבדל בגודל אינו גנטי אלא נובע מהתפתחות ברחם קטן יותר של האתון. פרדים אלו דומים יותר לסוס במראה הראש והזנב מצאצאי חמור וסוסה והאזניים קצרות יותר מאזני חמור (אך עדיין ארוכות מאזני סוס). הפרד כבהמת עבודה היוונים והרומים הרבו להשתמש בפרדות לנשיאת משא, גם במערב ארצות הברית היה להם תפקיד מרכזי כבהמת עבודה במאה ה-19. במאה ה-20 עיקר השימוש בפרדות היה לצרכים צבאיים, ודוגמה לכך היא גדוד נהגי הפרדות שהקימו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. אמצעי לוגיסטי זה מצא את ביטויו גם במלחמת העצמאות. היחידה שנקראה גדוד נהגי הפרדות (צה"ל) הוקמה בינואר 1948 ופורקה כשנה לאחר מכן. הפרדות הופעלו כפלוגת תובלה רכובה של חיל ההספקה אשר פעלה עד מבצע קדש. פרדים פוריים הפרד אינו יכול להתרבות עקב מספר הכרומוזומים האי-זוגי בגופו שלא מאפשרים תהליך מיוזה. לסוס 64 כרומוזומים, לחמור 62 ולפרד 63. אף על פי שפרדים עקרים נרשמו כמה מקרים של פרדות שהמליטו. מאז 1527 נרשמו מעל 98 מקרים של פרדות שהמליטו. נכון ל-2018 בכל המקרים פרט לאחד הפרדה הייתה צאצא של חמור וסוסה (Mule) ולא סוס ואתון. ב-1873 פרדה אפריקנית הורבעה על ידי סוס והמליטה נקבה, מאוחר יותר הרתה אותה פרדה שוב לסוס ואחר כך לחמור ולסוס אחר. בסך הכול המליטה שתי נקבות ושני זכרים. הנקבות היו פוריות אך צאצאיהן מתו מעט לאחר ההמלטה. בדומה דווח על פרדה הודית שהמליטה סייח בריא. ברוב המקרים של פרדות פוריות שנחקרו, האם מעבירה לצאצא את סט הכרומוזומים שמקורם באם (הסוסה) כלומר כאשר האב הוא סוס הצאצא הוא 100% סוס ואם הוא חמור הצאצא הוא פרד רגיל. במקרה אחד במרוקו המליטה פרדה צאצא שהיה 25% חמור ו75% סוס כלומר באופן נדיר במיוחד הפרדה העבירה תערובת גנים לצאצא. המקרה המתועד הקדום ביותר של פרדה ממליטה דווח על ידי ההיסטוריון הרומי סווטוניוס (גאיוס סווטוניוס טרנקוילוס, המאה ה-2). לפי סויטוניוס המלטה של פרדה הייתה אות נבואי לעלייתו לשלטון של הקיסר גלבה. ביהדות בספר בראשית, בהקשר לאחד מבני שעיר החורי נאמר: "...הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו", מפרש התורה, רש"י הביא את דברי חז"ל כפירוש המילה: "ימם"- "פרדים, הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא (ענה המוזכר בפסוק) היה ממזר והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם ימים? שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה", בכך מדגיש את עוצמת חיה זו ואת הנזק שאדם זה הביא לעולם. בתקופת הברונזה, השימוש בפרדים לא היה מקובל במזרח התיכון עד לאמצע תקופת הברזל, וגם בתנ"ך אין הפרד נזכר בתורה ובנביאים ראשונים, עד ימי המלוכה. מבחינה הלכתית, פרד הוא בגדר כלאי בהמה, משום שנוצר מהרבעה של שני מינים שונים. ההלכה אוסרת הרבעה כזו, אך אינה אוסרת את השימוש בוולד שנולד כתוצאה מהרבעה כזו. רוב פוסקי ההלכה סוברים שגם על בני נח (גויים) אסרה התורה להרביע בהמות ממינים שונים זה בזה, ויש פוסקים הסוברים שבני נח לא הוזהרו על כך. הפרד מוזכר בעוד כמה מקומות בתנ"ך. מוזכר שאבשלום נתקע בענפי העץ כשהוא רכוב על הפרד. ייתכן שהוא מופיע גם בכינויים אחרים, כמו "בעיר" (). בתלמוד הבבלי מתואר ויכוח שהתנהל בין רבי פנחס בן יאיר לבין רבי בעניין גידול פרדות. בפתח ביתו של רבי היו פרדות לבנות, ועל כך אמר רבי פנחס בן יאיר "מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו", כיוון שמכת הפרדות הללו חזקה והן עלולות להזיק לבני אדם. שמע זאת רבי ואמר שימכור אותן, ועל כך אמר לו רבי פנחס שיש בכך ולפני עור לא תתן מכשול. אמר רבי שיפקיר אותן, ורבי פנחס אמר שעל ידי כך ירבה הנזק. הציע רבי שיעקור את פרסות רגליהן כך שלא יוכלו להזיק, ועל כך אמר רבי פנחס שיש בזה משום צער בעלי חיים. הציע רבי שיהרוג אותן, ורבי פנחס אמר שיש בזה משום בל תשחית. קישורים חיצוניים הערות שוליים ביאורים קטגוריה:סוסיים קטגוריה:חיות כלאיים קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בהולוקן קטגוריה:מינים מבויתים	2024-05-23T05:17:13
הארץ	הארץ הוא היומון הוותיק ביותר הפועל בישראל. נוסד ב-18 ביוני 1919 על ידי יצחק לייב גולדברג (יל"ג) ונקרא בשמו הנוכחי החל מדצמבר 1919. נכון לינואר 2022, שיעור החשיפה של העיתון עומד על 5.1% בימות השבוע ו-5.5% בסופי השבוע. העיתון מפעיל גם אתר חדשות, שמרבית התכנים שעלו בו מאז מרץ 2013 פתוחים למנויים בלבד. מאז שנת 1935 היה העיתון בבעלות משפחת שוקן, ובשנים האחרונות נמכרו 40% ממניות קבוצת הארץ, החברה שמוציאה אותו לאור, לאלפרד דומונט (20%) ולאוניד נבזלין (20%). בדצמבר 2019 רכשו משפחת שוקן ונבזלין את חלקה של דומונט. לעיתון נטייה לשמאל חברתית ומדינית. מו"ל העיתון הוא עמוס שוקן, העורך הראשי הוא אלוף בן ומנכ"ל קבוצת "הארץ" הוא רמי גז. היסטוריה טרם ההקמה – "חדשות מהארץ" בעקבות איסור שהטיל הממשל הצבאי הבריטי על נציגי היישוב העברי לפרסם עיתון ושמו "ארץ ישראל", הוחלט בממשל להוציא מהדורה עברית של שבועון הצבא הבריטי, "The Palestine News", בשם: "חדשות מהארץ הקדושה – התוצאה העברית של שבועון המשלחת הצבאית המצרית אשר למחנה הבריטי בארץ האויב הנכבשת". הגיליון הראשון נדפס בירושלים, ב"דפוס לעווי", וראה אור ב-4 באפריל 1918. אולם הצנזורה הצבאית הבריטית פסלה גם שם זה והחל מהגיליון השני נקרא השבועון "חדשות מהארץ". המערכת נדדה לקהיר לפי החלטת הבריטים. בינואר 1919 הודיע הממשל הצבאי הבריטי על סגירת כל העיתונים הצבאיים, והגיליון האחרון של "חדשות מהארץ" יצא לאור ב-10 באפריל 1919. הקמה לקראת סגירת "חדשות מהארץ" פנו מנהיגי התנועה הציונית חיים ויצמן ונחום סוקולוב אל יצחק לייב גולדברג בבקשה שיממן יומון ציוני-לאומי. גולדברג קיבל זיכיון להוצאת העיתון, בידיעה שבשלב ראשון העיתון יספוג הפסדים. העורך היה ד"ר ניסן טורוב, האחראים על השכתוב היו המתרגם ד"ר שמואל פרלמן וכן אליעזר בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י. הבריטים פסלו את השם "ארץ ישראל", מחשש להתנגדות ערבית, וכשהחל העיתון לצאת כיומון בירושלים, ב-18 ביוני 1919, הוא נקרא "חדשות הארץ – עיתון יומי לענייני החיים והספרות" והיה לעיתון העברי הראשון שיצא לאור בתקופת המנדט. 250px\|ממוזער\|שמאל\|סמליל "חדשות הארץ", יוני 1919 250px\|ממוזער\|שמאל\|סמליל "הארץ", ינואר 1921 העיתון הכריז על עצמו כעיתון ציוני, גם אם נזהר לא להרגיז את השלטון הבריטי: , נכתב בפתח הגיליון, . במונחים של היום היה זה עיתון מאוד ספרותי, ומספר עמודי הדעות בו עלה בהרבה על מספר עמודי החדשות. כל העורכים היו אנשי ספרות, ולמעשה היה לעיתון רק עיתונאי אחד, ר' נחום בן חורין, רב בן היישוב הישן, שהיה מעודכן ביותר בחיי העיר ירושלים. בדצמבר 1919 הושמטה מהסמליל (לוגו) המילה "חדשות", ושמו של העיתון הפך רשמית ל"הארץ". בהמשך גם אותיות הסמליל שצייר זאב ז'בוטינסקי הוחלפו בסמליל הנוכחי מאת מעצבת האותיות פרנצ'סקה ברוך. העיתון הודפס בכ-1,000 עד 1,500 עותקים. בחול המועד של סוכות ופסח לא עבדו בבתי הדפוס בירושלים, והעיתון לא הופיע בהם. י"ל גולדברג המשיך לתמוך במימון הפעילות של "הארץ" עד קיץ 1922. מרגע שהפסיק את תרומתו, עקב הפסדים מצטברים שסיכנו את הונו, נאבק העיתון על קיומו עד שנסגר בתחילת נובמבר אותה שנה. בהתערבותו של אחד העם, שנחרד מהמחשבה שעיתון האיכות העצמאי היחיד בישראל יפסיק את הופעתו, גויסו איילי הון כמילונאי יהודה גור כדי לממן את הופעתו. הניהול השוטף נמסר לידי קואופרטיב של העובדים, ואלה חידשו את הופעת העיתון ב-1 בינואר 1923. הם בחרו פה אחד עורך חדש, ד"ר משה יוסף גליקסון (קודם לכן שימשו בתפקיד לתקופות קצרות שמואל פרלמן ואריה לייב יפה). "הארץ" בתקופת גליקסון שמאל\|ממוזער\|300px\|בית עיתון "הארץ" ברחוב מזא"ה 56 תל אביב. בבניין זה שכנה מערכת העיתון בשנים 1932–1973 משה גליקסון היה עורך סמכותי ובעל ידע, שהיה קודם לכן חוקר ספרות ופילוסופיה. "הארץ" בתקופתו הפך לעיתון אינטלקטואלי, ובעמודו הראשון לא התפרסמו חדשות כלל. על רקע זה עלה וצמח עיתון מתחרה, "דואר היום" של איתמר בן-אב"י, אשר שם לו למטרה להחליף את "הארץ" כעיתון המשפיע ביותר בארץ-ישראל. פחות מחודשיים אחרי מינויו של גליקסון, הכריז "דואר היום" מלחמה על "הארץ", בין השאר באמצעות הורדת מחיר לחצי-גרוש, בדיוק מחצית ממחירו של "הארץ". "דואר היום" גם משך כותבים בכירים של "הארץ" לשורותיו, בהם זאב ז'בוטינסקי ואורי קיסרי. "הארץ הוא אולי הגון, אך איננו עיתון", כתב איתמר בן-אב"י, "ואילו דואר היום אולי אינו הגון, אך הוא עיתון". בכל פעם שהייתה ל"דואר היום" ידיעה סנסציונית, כתב איתמר בן-אב"י בלעג מעל לכותרת: "לא תוכלו לקרוא זאת ב'הארץ'". "הארץ" תמך בחיים ויצמן ומנחם אוסישקין, בעוד דואר היום הביא בהרחבה את הביקורת של נחמיה דה לימה ושותפיו. על מנת להתקרב למרכזי התעשייה והכלכלה של היישוב, עבר "הארץ" מירושלים לתל אביב, תחילה ברחוב מונטיפיורי. ב-4 במרץ 1925 הונחה אבן-הפינה לבניין "הארץ" ברחוב מזא"ה 56, צמוד לבניין הוצאת דביר. "הארץ" החל להופיע בשעות הבוקר, כמו "דואר היום", והוריד את מחירו לחצי גרוש, בניגוד לביטאון ההסתדרות הכללית "דבר", שעדיין נמכר בגרוש שלם. עם זאת העיתון לא מש מעמדותיו וממה שראה כאחריותו המערכתית, כפי שניתן ללמוד ממאמר המערכת הראשון שגליקסון פרסם בו כעורך: . הארץ בתקופת גליקסון ניהל פולמוסים אידאולוגיים ותרבותיים חריפים מעל עמודיו, וטובי הכותבים השתתפו בהם. כאשר "דואר היום" החל להכניס תצלומים לעמודו הראשון, ואף פרסם בסופי השבוע רומנים בהמשכים, הקפיד גליקסון על מדיניות כמעט הפוכה. בין השאר ייסד את מסורת מאמר המערכת הבלתי חתום, שנכתב במשותף על ידי מועצה של חברי מערכת, בהם היו ד"ר יוסף לוריא, המשורר יעקב פיכמן, אברהם לודויפול, ד"ר שמואל פרלמן, מרדכי בן הלל הכהן, משה סמילנסקי, לייב יפה וד"ר יוסף קלוזנר. גליקסון היה שליט יחיד ב"הארץ", כפי שלא העז למשול בו אף עורך אחריו. הוא שיכתב כתבות ומאמרים בלי להתייעץ עם כותביהם, פיטר ללא היסוס כותבים שלא סרו למרותו והחרים סופרים שתרמו שיר או סיפור לעיתון המתחרה. על חברי המערכת הוטלה משמעת ברזל, ולפחות שני חברי מערכת, הסופר בן ציון כ"ץ והפובליציסט יעקב רבינוביץ, פוטרו משום שאיחרו בהגשת מאמר. כ"ץ העיד על כך מאוחר יותר: "במשך השנים שלו ב'הארץ' היה גליקסון מקפיד מאוד שבעיתון הכל יהיה לפי רוחו, ולא רצה להודות בזה, שהעיתון אינו קניין רוחני-פרטי של העורך". גליקסון התנגד בחריפות לעדכן את השפה שבה נכתבו המאמרים ב"הארץ". גם שנים אחרי שאיתמר בן-אב"י המציא את המילה "מכונית", כאשר כל בני היישוב השתמשו בה, התעקש גליקסון על "אוטומוביל". ביומנו כתב בעניין זה: "עיתוננו צריך להתרחק מחידושי לשון, ואולי מחידושים בכלל". אך גליקסון כאמור בכל זאת הכניס חידושים, ובתקופתו "הארץ" נכנע ופרסם תצלומים. גליקסון גם יזם את הוצאת "לוח הארץ" השנתי, מעין גרסה עברית לאלמנך האמריקאי, ובו התפרסמו נתונים עובדתיים על היישוב, מאמרים של גדולי האומה ואף המלצות לטיולים בארץ ובעולם. מאז 1926 ועד היום, מצרף "הארץ" בראש השנה לקוראיו לוח שנה מיניאטורי המודפס בשני צבעים, מזכרת מהיוזמה ההיא. ב-1929 מסר איתמר בן-אב"י את עריכת עיתונו לזאב ז'בוטינסקי, ו"דואר היום" הקצין את עמדותיו לכיוון התנועה הרוויזיוניסטית. בין השאר התפרסם בו מדור אישי של אב"א אחימאיר, "מפנקסו של פשיסטן", שנכתבו בו דברים חריפים מאוד נגד הערבים. ילידי הארץ, קהל היעד הטבעי של "דואר היום", הפנה לו עורף וב-1931 הפך "הארץ" לעיתון הנפוץ ביישוב, עם למעלה מ-7,000 עותקים מכורים ביום. מספר הקוראים בתשלום של "הארץ" ייצג 5% מאוכלוסיית ישראל באותה התקופה, באופן יחסי כמעט פי חמישה מאשר תפוצתו היום. לעניין זה התייחס חיים נחמן ביאליק, בהתבטאות נדירה אודות העיתונות העברית, במאמר שפרסם ב-1930: "גליקסון יצר את 'הארץ' כך שיש בו מעלות המצויות רק בעיתונים החשובים בעולם. אחת מהן היא אי-רדיפה אחרי סנסציה. בשנים האחרונות תפסה את חלק מהעיתונות הרוח הרעה של רדיפה אחרי סנסציה זולה והסתגלות לצורכי השוק. בעיתונות זו, שמקומה העיקרי באמריקה, שופכים בשער הפתיחה של הדפים מי שופכין, המכילים סממי רעל. בוקר בוקר 'מכבדים' את הקורא באמבטיה של שופכין. לאשרנו לא כבשה העיתונות מסוג זה את השוק בארץ ישראל. העיתון 'הארץ' ואחריו גם עיתון הפועלים 'דבר', שני עיתונים אלה היודעים להביע את האוריינטציה העיתונאית הנכונה, הם כלי מבטא לרוב המכריע של היישוב". שנות השגשוג הכלכלי הביאו את גליקסון להגביר את אחיזתו של העיתון בשוק, אולי מעבר להיגיון הכלכלי. החל מ-1929 הוציא "הארץ" גם מהדורת ערב, "הארץ של ערבית", שהפך חמש שנים מאוחר יותר לעיתון של ממש, "השעה", עם מערכת משלו ועלויות בהתאם. החל מ-1933, עם עליית היטלר לשלטון ועם פתיחת משפט רצח ארלוזורוב, הוציא גליקסון באופן קבוע גם מהדורה שנייה, שהתייחסה לאירועי הבוקר ואילצה את הפובליציסטים שלו לכתוב שלושה מאמרים שונים ביום, אחד לכל מהדורה. סופרים רבים הצטרפו למערכת, ובראשם נתן אלתרמן, שכתב החל מ-1934 מדור אקטואליה קבוע בשם "רגעים". הזינוק בעלויות השכר ובעלויות הנייר הביאו את איילי ההון שמימנו את "הארץ" לפרק את הקואופרטיב, שהיה למעשה חותמת-גומי של גליקסון, ולהעביר את הניהול לאיש העסקים דוד כהן. אולם כהן לא הצליח להביא את החברה לידי איזון תקציבי, ו"הארץ" הועמד למכירה. ב-1937, אחרי משא ומתן כספי ארוך ומפותל, רכש אותו הנדבן הציוני שלמה זלמן שוקן, כמתנת-חתונה לבנו, גרשום שוקן. שוקן שילם 23,000 לירות שטרלינג בתמורה לעיתון ולבניין המערכת, ברחוב מזא"ה בתל אביב. "הארץ" של גרשום שוקן 220x220px\|ממוזער\|נוסעים במהלך טיסה של חברת "נתיבי אוויר ארץ ישראל", 1939. הנוסע השני משמאל קורא את "הארץ"\|טקסט= מלכתחילה, ראו השוקנים את עיתונם החדש כעסק לכל דבר, אשר צריך להניב רווחים ולהתנהל על-פי אמות מידה מסחריות. זלמן שוקן התפרסם עד אז כנדבן, ובקרב אנשי העיתונות והספרות התפרסם כמי שמעניק משכורת חודשית לסופר ש"י עגנון. רבים ציפו ש"הארץ" יהיה גם הוא מוסד נתמך, כפי שהיה קודם לכן, ואי הבנה זו הולידה חיכוכים בין ההנהלה לבין המערכת. פחות מחודש אחרי החלפת הבעלות, הודיע זלמן שוקן לד"ר גליקסון שהוא נוטל ממנו את סמכויות העריכה. גליקסון המשיך לקבל משכורת, אך נדרש לעזוב את הבניין. השוקנים מינו כעורך את מי שהיה עד אז מזכיר המערכת, ישעיהו קלינוב ובפברואר 1938 נרשם נתן אלתרמן כעורך העיתון אצל השלטונות במקום גליקסון. בעקבות השינוי, הקו המערכתי של העיתון שבר ימינה. גרשום שוקן, שהיה בן 28 כאשר קיבל לידיו את "הארץ", רצה בתחילה לעסוק אך ורק בניהול הכלכלי של העיתון. לפיכך מינה עצמו כמנכ"ל והקדיש עצמו לקיצוץ עלויות השכר של העיתון. אולם בתוך זמן קצר התגלעו חילוקי דעות בינו לבין העורך החדש, שביקש להגן על העיתונאים ועל מה שראה כטובת הקוראים. ב-1939 מינה עצמו גרשום שוקן לעורך העיתון, במקביל להיותו המו"ל והבעלים, כפילות תפקידים חריגה שנמשכה למעלה מחצי מאה. בתקופה זו עוצב "הארץ" כפי שהוא מוכר כיום. בשנים הראשונות לכהונתו עסק שוקן בעיקר בקיצוץ עלויות. הסופרים הארץ-ישראלים שמילאו את דפי העיתון ולעיתים שאבו ממנו את משכורתם פוטרו, ובמקומם מונו עיתונאים צעירים, רובם עולים חדשים מהונגריה. כך פרש מ"הארץ" ב-1943 המשורר נתן אלתרמן, שהעדיף לעבור לעיתון "דבר" מאשר להסכים לקיצוץ בשכרו. ממוזער\|דפוס "הארץ" בתל אביב, 1945 מעט אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע "הארץ" לאיזון תקציבי. אולם עלייתם החדה של עיתוני ערב מסוג חדש, ובראשם "ידיעות אחרונות", אילצה אותו להתמודד עם האיום. כאשר "מעריב" ראה אור, ב-1948, החליט שוקן שוב לנסות להוציא עיתון-ערב שיהיה שייך ל"הארץ". שמו היה "יום-יום", ולמרות כותבים מהשורה הראשונה, ובראשם בנימין תמוז, העיתון החדש נכשל והכניס את "הארץ" לחובות חדשים, שגררו צורך בקיצוץ נוסף. ב-18 במאי 1948 הפציצו מטוסי חיל האוויר המצרי את בניין העיתון. בהפצצה נהרגו שלושה פועלי דפוס ונער שליח, מספר פועלים נפצעו, חלק מהבניין נהרס ומחסן הנייר עלה באש. לאחר מספר ימים מת אחד הפצועים ומספר ההרוגים עלה לחמישה. בעשור הראשון לכהונתו המעיט שוקן לעסוק בעריכה עצמה, והשאיר את רוב ההחלטות למזכיר המערכת, ישראל פינקלשטיין. עם זאת, כבר מראשית הדרך הקדיש תשומת לב רבה לקו המערכתי של "הארץ" בסוגיות כלכליות. כך מינה לעורך כלכלי את ברוך בר, עיתונאי שעלה מהונגריה, בה כיהן בממשלה הסטליניסטית בימי מתיאש רקושי והפך בהמשך לאנטי-קומוניסט מושבע. בתקופת גליקסון היה "הארץ" שופרה הנאמן של התנועה הציונית והרבה לפיכך לתמוך בכלכלה סוציאליסטית. עם העברת הבעלות למשפחת שוקן ניכר מפנה בעמדות העיתון, והוא הביע התנגדות חריפה ועקבית לכלכלת שיתוף, לסובסידיות לחקלאות, להגבלת התחרות ולמודל הקיבוצים. מבחינה פוליטית עבר העיתון מהפך מערכתי, והחל להתבלט בפלורליזם שלו. אפשר שהפלורליזם היה הדבר הקרוב ביותר לדת בשביל גרשום שוקן, ועיתונו שיקף תורה זו, לא אחת עד כדי הטלת ביקורת על משפחת שוקן עצמה. מאז ראשית שנות ה-50 ועד היום מתפרסמים בעיתון באופן קבוע מאמרים המנוגדים בתוכנם לעמדותיו של בעליו. הפלורליזם בעיתון, שהידרדר בתקופות מסוימות לקקופוניה רעיונית, הותנה מלכתחילה על ידי גרשום שוקן בהפרדה ברורה בין מאמרים המייצגים רק את דעת כותביהם, למאמרים המייצגים את דעת המערכת. לצורך כך עלתה מאוד חשיבותו של מאמר המערכת הבלתי חתום. טובי הכותבים של "הארץ" הקדישו לפחות שעה ביום, ולעיתים הרבה יותר, לניסוח עמדות העיתון בישיבה משותפת בחדרו של גרשום שוקן. צעד ברור נוסף של שוקן בעניין זה היה ליצור הפרדה ברורה בין הידיעות לדעות. עד אז, ההבדל בין שתי הסוגות היה מטושטש, והדיווח העיתונאי מעל דפי "הארץ" שיקף את דעת העיתון, כשלעצמה ראי מדויק של עמדת ראשי היישוב. גרשום שוקן שינה את המצב המטושטש הזה בתוך זמן קצר. מאמרי פרשנות ורקע שיש בהם משום הבעת דעה לוו בכותרת בולטת, "פרשנות", והחל מ-1952 נוצר בהארץ עמוד דעות ברור מופרד מעמודי הידיעות, שהודפס בעמוד האחורי של העיתון. מאמר המערכת הראשי, שנותר בלתי חתום, התפרסם מעתה בעמוד 2, ממוסגר ומנותק מהידיעות. אולם ההפרדה הפיזית לא תמיד סייעה לשמור על דיווח עיתונאי אובייקטיבי. בשני העניינים הציבוריים המרכזיים שעליהם נלחם "הארץ" בתחילת שנות ה-50, הטלת סלקציה על העלייה ההמונית מצפון אפריקה (ראו להלן) והפסקת התמיכה בהתיישבות העובדת, לא התקיימו העקרונות המערכתיים של גרשום שוקן, פלורליזם והפרדה בין דעה לידיעה. הכתב אריה גלבלום נשלח לקיבוצים ודיווח על "בריכות שחייה ראוותניות", על "יום עבודה של חמש שעות" ועל "עצלנות כרונית ושנאה לעבודה", בהתאם למאבקו המערכתי של העיתון נגד התמיכה הממשלתית בקיבוצים. מאבקים אלה לא רק שיקפו את האידאולוגיה הכלכלית והחברתית של "הארץ", אלא גם ייחדו אותו ממתחריו העיקריים, "דבר" ו"מעריב". שני עיתונים אלה תמכו בדוד בן-גוריון באותן שנים ללא ערעור, ו"הארץ" היה למעשה עיתון אופוזיציה, עמדה שעליה שמר גם בהמשך דרכו. מרכזיותו של "הארץ" בשיח הציבורי התבססה גם על המקום הנרחב שהקדיש לאמנויות, ובראשן הספרות. המוסף הספרותי הפופולרי ביותר של התקופה היה "תרבות וספרות" בעריכת בנימין תמוז, ומבקר התיאטרון בעל ההשפעה הרבה ביותר היה מבקר "הארץ" חיים גמזו, שביקורת שלילית שלו (שאפרים קישון כינה "לִגְמוֹז") עלולה הייתה להוריד הצגה מהבמה. היחס לעליה מצפון אפריקה בתחילת שנות ה-50 בסוף שנות ה-40 פרסם אריה גלבלום סדרת כתבות תחת הכותרת "חודש ימים הייתי עולה חדש". באחת הכתבות בסדרה ששירתה את הקו המערכתי של העיתון אז, תיאר את יהודי מרוקו כמי שייקח דורות לשלבם בחברה הישראלית, והזהיר מפני עלייה המונית שלהם. בין היתר תיארם . הכתבה עוררה תגובות רבות שחלקן פורסמו בעיתון, וגלבלום הגיב למשיבים וטען שאין חולק שיש להעלות את יהודי מרוקו אך יש לעשות זאת בקצב מתון כך שישתלבו בחברה הישראלית ולא ישנו את אופייה. גם בתחילת שנות ה-50 נלחם "הארץ" למען עלייה סלקטיבית שתצמצם את העלייה ההמונית מצפון אפריקה. בשנת 1953 שלח "הארץ" למרוקו ולתוניסיה את העיתונאי עמוס אילון, שפרסם סדרה של שמונה כתבות שבהן שם ללעג את יהודי צפון אפריקה וקרא להעלות רק את יהודי האטלס ובתנאי שיסתפקו בישראל בתנאי החיים שיש להם באטלס. באמצע שנות ה-50 התערער המצב הביטחוני של יהודי מרוקו ותוניסיה. בניגוד לעמדת מרבית העיתונים בישראל אותה עת, "הארץ" קרא להימנע מלאפשר עלייה חופשית של יהודי מרוקו לישראל. חבר הכנסת ממפא"י, אברהם כלפון תיאר: "כל העיתונות העברית הציונית בישראל נוקטת עמדה שיש להחיש ולזרז את העזרה ליהדות צפון אפריקה, חוץ מעיתון אחד, הארץ… שמתוך סאדיזם מיוחד תוקף ומשמיץ את היהדות המרוקנית, שרבות זכויותיה בהקמת מדינת ישראל". שליח "הארץ" שבתי טבת ביקר אותה עת במרוקו ובחזרתו לישראל שלח מכתב לראש מחלקת העלייה ובו הביע את חרדתו לגורל יהודי מרוקו והמליץ להעלותם לישראל במהירות, אך תוכן המכתב לא קיבל כל ביטוי בכתבות שפורסמו אותה עת ב"הארץ" בנושא. "הארץ" בשנות ה-60: המפנה ב-1959 התפטר העורך הכלכלי ברוך בר ובמקומו מונה סגנו, אברהם שוויצר, גם הוא עולה אנטי-קומוניסט מהונגריה. שוויצר האמין באופן קיצוני בתורת הכלכלה החופשית והחריף מאוד את ההתקפות של העיתון נגד שר האוצר הסוציאליסטי, פנחס ספיר. באוקטובר 1965 מת מזכיר המערכת, ישראל פינקלשטיין, מהתקף לב. במקומו מונה הכתב לענייני יהודים אליהו סלפטר, חבר ילדות של אברהם שוויצר מהונגריה. בנוסף לכותבים החדשים, שדיברו ביניהם בהונגרית בישיבות המערכת וכונו "הקבוצה ההונגרית", הצטרף לעיתון פובליציסט בעל משקל נוסף, ד"ר שלמה גרוס (פולס) (שאת מאמריו החתומים פרסם בשם פולס, אשר תמך כמוהם בעמדותיו הניציות של משה דיין). גרוס גם כתב רבים ממאמרי המערכת הלא חתומים של "הארץ", עד ליום מותו. אחד מהתומכים הבודדים במפא"י ובבן-גוריון במערכת "הארץ" היה הפרשן הצבאי, ישראל בר. מעצרו ב-1961 בחשד לריגול לטובת ברית המועצות הכה בתדהמה את גרשום שוקן והחריף את עמדותיו נגד מפא"י. במקומו של ישראל בר מונה הכתב הצעיר זאב שיף, גם הוא מתומכי הניצים. אולם הפרשה שטילטלה את ישראל ואת עיתון "הארץ" באותה עת הייתה העסק הביש. כאשר בן-גוריון כינס את ועדת העורכים והציג בפניהם את עיקרי הפרשה כפי שהייתה ידועה לו, ב-1960, החליט גרשום שוקן לשמור על הסודיות המתבקשת, ואת הסקופ פרסם השבועון "העולם הזה". "הארץ" המשיך לתמוך בבן-גוריון גם בעת הקמת ועדת החקירה. אולם החל מ-1963 עבר העיתון לתמוך בעמדותיו של משה דיין, וכמעט מדי יום לחץ העיתון על בן-גוריון להתפטר. עם זאת פרסם העיתון לקראת ועידת מפא"י ב-1965 סדרת מאמרים של חגי אשד בעמוד הראשון תחת הכותרת "מי נתן את ההוראה?". טקסט=מנחם בגין קורא עיתון הארץ, 1969\|ממוזער\|376x376 פיקסלים\|מנחם בגין קורא עיתון הארץ, 1969 עם פרישתו של דיין ממפא"י, פנה "הארץ" באופן מובהק ימינה. מאמרי המערכת תמכו ברפ"י ובנקיטת קו נוקשה כלפי מדינות ערב, ומשה דיין היה לדמות נערצת על כותבי המאמרים. בראש התומכים בו היה העיתונאי שבתי טבת, שהפך במהירות לכותב הפופולרי ביותר בעיתון. שני כותבים צעירים נוספים התבלטו באותה השנה מעל דפי "הארץ" במהירות רבה – עמוס אילון ואמנון רובינשטיין, שעתידים היו לקשור את גורלם בגורלו של העיתון לשנים ארוכות. העיתון שמר על עמדה ניצית מובהקת בעת מלחמת ששת הימים, ופולחן דיין ב"הארץ" הגיע אז לשיאו. גרשום שוקן, שבתי טבת, אברהם שוויצר, זאב שיף והכתב לענייני מפלגות נפתלי לביא פרסמו מאמרי הערצה ממש לדיין ולרפ"י, וטבת אף הפך לביוגרף הרשמי שלו. אחרי המלחמה חזר "הארץ" למרכז המפה הפוליטית, בין השאר בהשפעתם של עמוס אילון ושלמה גרוס. גרוס קרא לשקול הקמת מדינה פלסטינית שבועיים לאחר תום המלחמה: "אין להפוך את הגדה לחלק אינטגרלי של ישראל, אלא יש לכונן אותה כמדינה עצמאית בשביל העם הערבי-הפלסטיני" (כאפשרות פעולה). אילון פרסם סדרת מאמרים בשם "הישראלים ככובשים" בנובמבר 1967 כתגובה להקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. תגובה נוספת לתנועה הייתה של הסופר יצחק אורפז ובעקבותיה ייחד המוסף הספרותי של העיתון את גיליונו ב-29 בספטמבר 1967 לתגובות סופרים על '"השטחים" ו"הערבים החדשים". עם זאת, רוב חברי המערכת החזיקו עדיין בעמדות ניציות. אמנון רובינשטיין כתב למחרת המלחמה את מאמרו הידוע "הזמן פועל לטובתנו", שבו קרא לממשלה להחזיק בשטחים שנכבשו זה עתה ולשקול מלחמת מנע נוספת על מנת להוסיף טריטוריות ערביות נוספות לשטח הריבוני של ישראל. אולם הבעיה העיקרית לפניה ניצב "הארץ" לא הייתה עמדתו הפוליטית, אלא עלייתם הבלתי ניתנת לעצירה של עיתוני הצהריים. אף כי "מעריב" היה אז העיתון הנפוץ במדינה, כל הסקרים הראו שהעיתון המאיים על התפוצה של "הארץ" הוא דווקא "ידיעות אחרונות", שנחשב לימני פחות מ"מעריב". היתרון היחסי של "הארץ" בימי שישי, בזכות מוסף הארץ, נעלם ב-1967, כש"ידיעות אחרונות" החל להוציא מוסף סוף שבוע משלו, 7 ימים. בדצמבר 1967 נטל שוקן מאליהו סלפטר את סמכויות ניהול המערכת והזעיק את כתב "הארץ" בארצות הברית, יאיר קוטלר, לשמש מזכיר מערכת. קוטלר מונה ב-1 במרץ 1968 לסגנו הרשמי של שוקן. הוא פתח במהפכה ארגונית ועיצובית, שטילטלה את "הארץ" עד היסוד. בשנתו הראשונה בתפקיד הוחלפו כמחצית מהעורכים, וכותבים חדשים רבים הצטרפו לעיתון. בהם בעלת הטור סילבי קשת, שקוטלר הביא מ"ידיעות אחרונות", והדה בושס, שביקורת הטלוויזיה שלה החלה להתפרסם בעמוד האחורי. קוטלר גם החליף את עורך המוסף, נתן דונביץ', באברהם רימון, ומינה לו שני סגנים שעתידים היו להתפרסם גם בזכות כתיבתם, רומן פריסטר ויהושע קנז. תקופה זו של מוסף הארץ, שנמשכה עד ל-1976, נחשבת בעיני עיתונאים רבים לתור הזהב שלו, בצד המוסף בתקופת ניהולו של דב אלפון, שנים רבות אחר כך. אולם השינוי העמוק ביותר חל בעמוד האדיטוריאלי. ב-1 במרץ 1969, שנה בדיוק אחרי מינויו כסגן עורך העיתון, חילק קוטלר את גיליון "הארץ" לשני חלקים, שמונה עמודים בקונטרס ראשון, שהוקדש לחדשות, ושמונה עמודים בקונטרס שני, שהוקדש למאמרים, כתבות ותגובות. עמוד הדעות התפרסם מעתה בעמוד 1, ראש הקונטרס השני. גם קונטרס החדשות השתנה. מלבד הכללת ביקורת טלוויזיה, חידוש מרעיש באותם ימים, הכניס קוטלר בעמוד 2 מדור רכילות חדש, "ראיתי שמעתי", שנועד להילחם בהצלחתו של "ידיעות אחרונות" בתחום זה (המדור הופסק ב-1991). לצדו התפרסם ריאיון קצר, "שיחת היום", שערך העיתונאי הצעיר דן מרגלית, וכן שיר מחאה של המשורר יבי, שהמשיך להתפרסם באותו מקום עד למות המשורר, ב-2002. שינויים מפליגים אלה לא עברו בשקט. עורכים וכתבים מחו בחריפות בפני שוקן על התנהלותו העצמאית של קוטלר. טבת ושוויצר אף הגישו מכתבי התפטרות. הם ארגנו מחאה המונית של קוראים ועצומה של מנויים שדרשו להחזיר את הגלגל לאחור. אולם שוקן החליט לתמוך בשינויים, והמחאות פסקו מאליהן. קוטלר הקים במסגרת מחלקת החדשות תת-מחלקה שהתמחתה בתחקירים, ושאותה ניהל בעצמו. הוא המציא את המונח "תחקיר הארץ", שהועתק אחר כך על ידי מוסף ידיעות אחרונות ל"תחקיר 7 ימים". בין התחקירים הרבים בתקופה זו ראויה לציון סדרת הכתבות החלוצית של כתב הפלילים רן כסלו, "האם יש פשע מאורגן בישראל?", שהגיעה לשיאה בפרסומו ב-1971 של מסמך משטרתי המונה את טוביה אושרי כמנהיג העולם התחתון בישראל. קוראים רבים הצטרפו ל"הארץ" בעקבות השינויים, והעיתון הצליח לחתום על הסכם מסחרי שהעניק לו ביטחון כלכלי במשך כעשור: הלוח הכפול, מיזם משותף של מודעות מילים עם העיתון "ידיעות אחרונות". על-פי ההסכם בין שני העיתונים, "הארץ" קיבל מחצית מההכנסות מהלוח, שותף שווה ל"ידיעות אחרונות". כעבור שנה ביקש קוטלר לשלב ב"הארץ" מוסף יומי, שיוקדש בכל יום בשבוע לנושא אחר: ספורט ביום ראשון, גידול ילדים ביום שני, כלכלה ביום שלישי, תרבות ביום רביעי ובידור ביום חמישי. ההצעה זכתה לתמיכת ההנהלה המסחרית ומחלקת המודעות, אולם שוקן התנגד לה בטענה שהעיתון יהפוך לגדול מדי וקשה לשליטה. ההצעה התגלגלה ל"מעריב" כאשר חבר הנהלת המערכת הוותיק של הארץ, אריה גלבלום, עבר לשורותיו. "מעריב" מיהר ליישם את הרעיון המקורי של קוטלר. בשל הידרדרות במעמדו של קוטלר, החליט שוקן להחליפו. באביב 1971 מונה במקומו גדעון סאמט, שהיה עורך התוכניות של גלי צה"ל וקודם לכן סגן עורך "במחנה". סאמט בן ה-30 היה העורך האחראי הצעיר ביותר בתולדות העיתון ובעריכת עיתון יומי ישראלי כלשהו. "הארץ" בשנות ה-70 שמאל\|250px\|בית עיתון הארץ\|ממוזער מינויו של גדעון סאמט כעורך המשנה הביא לחיזוק עמוד הדעות. סאמט הביא לעיתון כתבים ובעלי טורים רבים, בהם דורון רוזנבלום, תום שגב, אמנון דנקנר, עקיבא אלדר, עוזי בנזימן, אברהם טל ונחמיה שטרסלר. שני האחרונים נעשו כעבור זמן העורכים הכלכליים של העיתון. סאמט הרחיב גם את מספר הכותבים מן החוץ שהוזמנו לכתוב בעיתון. בשנת 1979 פרסם הפרופ' יעקב טלמון ב"הארץ" את מאמרו הנודע "המולדת בסכנה". במאמר המפורט, שפורסם כמכתב אישי למנחם בגין, ביטא טלמון ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה, חודשים אחדים לפני מותו. בתקופת סאמט גדל מספר עמודי העיתון והתרחבו תחומי הסיקור, גם בחו"ל. ניכרה הקפדה על שמירת איכות העיתון והשקעות נוספות ששוקן נעתר לאשר העלו את תפוצתו, אולם זו לא מילאה אחר הפוטנציאל הגלום בעיתון, בהיעדר תקציבים נוספים. בשנות ה-70 בלטו שני מהלכים של "הארץ". סדרת מאמרים על הפשע המאורגן, שאת כתיבתה הטיל סאמט על כתב הפלילים החדש אבי ולנטין, בהדרכת רן כסלו הוותיק, כללה גילויים סנסציוניים. אחד מהם היה קיומה במשטרה של "רשימת ה-11" עם שמות מובילי הפשע המאורגן בארץ. הסדרה הביאה להקמתה של ועדה ממלכתית שאישרה לראשונה את קיומו של פשע מאורגן בישראל, אם גם "במתכונת אחרת" מהמוכרת בארצות אחרות. הסדרה חוללה משפט מתוקשר שבו תבע בצלאל מזרחי את העיתון על הצגתו כמנהיג רשת הפשיעה, וב-1979 זכה במשפט ונפסק כי על "הארץ" לשלם לו פיצוי חסר תקדים בשיעור של 300 אלף לירות. כמו כן גבר לחץ העיתון לליברליזציה של המדיניות הכלכלית. אחת התוצאות הבולטות הייתה התוכנית הכלכלית החדשה ("המהפך הכלכלי") של ממשלת בגין, שיזם סגן ראש הממשלה ושר האוצר, שמחה ארליך. היא כללה רפורמות ברוח השוק החופשי, ביטול הפיקוח על מטבע זר (על פי מסקנות סדרת מאמרים חריפה ב"הארץ"), ומחיקת מיסים כגון מס נסיעות. מלחמת יום הכיפורים גרמה לשינויים בתפישות "הארץ", כמו בתקשורת כולה. מצד אחד חיזקה המלחמה את הנטייה האקטיביסטית בענייני ביטחון. מאמריהם של זאב שיף, דן מרגלית, יואל מרקוס, אברהם שוויצר ואחרים באותה התקופה מלמדים על ניציותה הגוברת של המערכת. גרשום שוקן עצמו כתב מאמר בשם "אשליית השלום" (הארץ, 1 בנובמבר 1973) שבו דחה כל אפשרות של יציאה מהשטחים, וכעבור שבוע אף קרא לפעולה מקיפה כלפי מדינות ערב כדי לנתק את התלות של המערב בנפט הערבי ("סחטנות הנפט – עד מתי?", 6 בנובמבר 1973). עם זאת, נמשך קו המאמרים שדגל בחתירה להסכם על עתיד השטחים, בעיקר לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל. אולם הכותב שהפך לסמל של "הארץ" באותה התקופה היה אמנון רובינשטיין, שחזר עם פרוץ המלחמה משליחות בארצות הברית. מאמרו ביום השלישי למלחמה, "אין יותר יונים", ביקש לטעון שהעמדה היונית המסורתית של שטחים תמורת שלום כבר אינה לגיטימית בשיח הציבורי הישראלי. רובינשטיין היה לכותב הפופולרי ביותר ב"הארץ", ומשנתו העיתונאית הפכה לבסיס שעליו נשענה התנועה שהקים, "שינוי", שעתידה הייתה ליטול חלק במהפך של 1977. בעוד עמוד הדעות של העיתון המשיך לזכות בתהודה רבה ועליית התפוצה נמשכה, אם גם לא בקצב מספיק, "ידיעות אחרונות" דרש להעלות את חלקו מהכנסות הלוח הכפול ושוקן הסכים. תחילה הסכים לקבל רק 45%, וכעבור שנה, ב-1976, הסכים ל-35%. כעבור חמש שנים נסוג "ידיעות אחרונות" כליל מההסכם עם "הארץ". הזינוק בתפוצה של "ידיעות אחרונות" והגדלת הפער בינה לבין תפוצת "הארץ", מוסברים גם על ידי השינוי הדמוגרפי שעברה ישראל באותן שנים. בני הדור השני לעלייה ההמונית מצפון אפריקה העדיפו לקרוא את "ידיעות אחרונות". ב-15 באפריל 1977 שלח כתב "הארץ" בארצות הברית, דן מרגלית, דיווח בלעדי לעיתון לפיו אשתו של ראש הממשלה, לאה רבין, מחזיקה בחשבון מט"ח בבנק אמריקאי, בניגוד לחוק שהיה קיים אז. הידיעה נחשבה לסקופ הגדול ביותר בתולדות "הארץ". בהמשך התברר שהחשבון שייך גם לרבין עצמו, ומופקדים בו עשרות אלפי דולרים שרבין קיבל בתמורה להרצאות שנשא בזמן שכיהן כשגריר, בניגוד לתקשי"ר ולחוקי המיסוי. הידיעה הגיעה בשעת ערב מאוחרת וללא תגובת המשפחה, אך העיתון השלים את החסר. הפרסום עורר רעש, והיועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק הורה על פתיחת חקירה. בסופו של דבר הודיע רבין על הסרת מועמדותו לכנסת הבאה. העיתון תמך במהלכים הכלכליים של ממשלת המהפך, אולם מאמרי המערכת יצאו בחריפות הולכת וגוברת נגד ההצהרות המדיניות של מנחם בגין, במיוחד אלה שתקפו את ארצות הברית. מינויו של משה דיין לשר החוץ לא הביא לרגיעה, ו"הארץ" חזר לתמוך בממשלת בגין רק עם חתימת הסכם השלום עם מצרים בקמפ דייוויד. לאחר עשור בתפקיד העורך האחראי של העיתון, ביקש סאמט לסיים את תפקידו ולשמש כשליח העיתון בארצות הברית, עם שובו של יואל מרקוס ארצה. שוקן מינה במקומו את מזכיר המערכת רן כסלו. כסלו הכניס שינויים אחדים במחלקת החדשות. הוא ביקש לרענן את כותבי הטורים האישיים, הרחיק את דורון רוזנבלום והביא במקומו כותב צעיר מהשבועון "העולם הזה", ב. מיכאל. המנויים לא אהבו בהתחלה את השינוי וכסלו נמנע בהמשך תפקידו מלבצע שינויים נוספים בעיתון. ב-1980 הציע עיתונאי ירושלמי עצמאי בשם יוסי קליין לגרשום שוקן לרכוש מקומון שעמד למכירה, "כל העיר". שוקן ביקש מבנו, עמוס שוקן, לבדוק את הסוגיה והוצאת "הארץ" רכשה באותה השנה את "כל העיר", כאשר עמוס שוקן משמש כמנכ"ל גם של "הארץ" וגם של המקומון החדש. זה היה הצעד הראשון בהקמת חברת-בת גדולה, עיתונות מקומית בע"מ, ששמה התחלף מאוחר יותר לרשת שוקן. בשנותיה הגדולות, אמצע שנות ה-80, חברת הבת הייתה גדולה מחברת האם, עיתון "הארץ" עצמו. המקומונים העניקו להארץ השפעה, תפוצה ותנופה חדשות, אולם לא הצליחו לשמש לו כבסיס כלכלי איתן. עם זאת, מאותו תאריך באו רבים מהעורכים החדשים של "הארץ" מרשת המקומונים שלו, בהם חנוך מרמרי, יואל אסתרון, אורית שוחט, שמואל רוזנר ואחרים. בסיום מערכת הבחירות לכנסת העשירית שהייתה סוערת, ב-27 ביוני 1981, נערכה עצרת בחירות מסכמת של המערך ובה אירעה תקרית הצ'חצ'חים של דודו טופז. לאחר התלבטות החליטה מערכת "הארץ", העיתון היחיד שכתבו נכח בעצרת, לפרסם את דברי טופז באופן בלתי בולט. למחרת הגיב על הדברים מנחם בגין בעצרת הליכוד. לדעת רבים הייתה למאורע זה השפעה על תוצאות הבחירות. מלחמת לבנון: תפנית פוליטית הקו הפוליטי של "הארץ" החל להשתנות לקראת הבחירות של 1981, ומאמרי המערכת תקפו יותר ויותר את הליכוד ואת ראש הממשלה מנחם בגין. עם זאת, "הארץ" המשיך לתמוך במדיניות הכלכלית של הממשלה ועדיין שיבח את בגין כאדריכל הסכם קמפ דייוויד. עמדה זו השתנתה בצורה חדה אחרי מבצע של"ג, ביוני 1982. בימיה הראשונים תמך "הארץ" במלחמה, אולם ככל שהתחדדו הדיווחים של הסופר הצבאי זאב שיף, השתנתה עמדת העיתון. בשבוע השני למלחמה העיתון קרא לנסיגה מיידית והאשים את מנחם בגין ואת אריאל שרון ב"מלחמת שולל", ביטוי שהטביע את חותמו בציבור. חלק מהקוראים לא אהבו את השינוי, והעיתון ספג גל גדול של ביטולי מנויים שגדל ככל שהעיתון החריף את התקפותיו נגד הממשלה. באותה תקופה נרשמה ירידה בתפוצת העיתון. גרשום שוקן השיב לכל קורא שביטל את המנוי. לאחד מהם, שהפסיק לקרוא "הארץ" אחרי 25 שנה שבהן היה מנוי, השיב בזו הלשון: "אנחנו כותבים את מה שאנחנו רואים לנכון, ולא את מה שאדוני רוצה לקרוא. ואם אדוני לא הבין זאת אחרי 25 שנה, הרי שהוא ביזבז את כספו ואת זמנו". לקורא אחר כתב: "אדוני ממילא לא היה ראוי לקרוא את 'הארץ'". במקביל מינה שוקן את מתי גולן, לשעבר הכתב בירושלים, לעורך משנה. ניסיונות למשוך מחדש את המנויים, או למשוך מנויים חדשים, צעירים יותר, עלו בתוהו. בנו של גרשום שוקן, עמוס שוקן, הכריז על שורה של פיטורים וקיצוצי שכר. בפברואר 1983 נודע לפועלי הדפוס של העיתון שהמוסף השבועי יודפס מחוץ לעיתון, באמצעות מערכת חדשה של סדר צילום. ועד פועלי הדפוס, בראשות פועל הדפוס הצעיר משה מירז, הכריז על שביתה. עמוס שוקן קפץ על המציאה והחליט מיד להדפיס את כל העיתון בטכנולוגיה החדשה, שבאמצעותה הפך חלק ניכר מהפועלים למיותר. במשך שלושה ימים העיתון לא ראה אור, ובהמשך הוא הודפס במהדורה מצומצמת מאוד. המאבק הפך לאלים, כאשר הפועלים ניסו בכל לילה למנוע מהעיתונאים להוציא את העיתון לאור. באחת התקריות הללו נכלא עורך הלילה, אוד גונדר, שבו ראו הפועלים את מי שמוביל את הניסיונות להוציא את העיתון בכל מחיר. בתקרית אחרת נפצע עמוס שוקן עצמו. השביתה הסתיימה באפריל 1983 בניצחון מוחלט של עמוס שוקן. העיתון הודפס בטכנולוגיה החדשה, מספר פועלי הדפוס ירד באופן משמעותי והוצאות השכר והדפוס קטנו. אולם שוקן הצעיר השתכנע ש"הארץ" אינו יכול לעמוד על רגליו ולהבטיח בעצמו את עצמאותו הכלכלית. הוא החליט לפיכך להגשים חלום ישן שלו, ולהקים עיתון ערב שיתחרה ב"ידיעות אחרונות" ושרווחיו יממנו את המשך קיומו של "הארץ". ב-7 במרץ 1984 נולד העיתון הזה – "חדשות". עובדי "הארץ" רבים התנגדו להוצאת העיתון וכתבי "הארץ" השתתפו בהפגנות נגד הוצאתו לאור. גרשום שוקן עצמו לא אהב את התכנים של "חדשות", אולם השתכנע בנחיצותו. בריאיון נדיר הסביר אז: "אין מספיק דוברי עברית כדי ש'הארץ' יתקיים בבטחה, ולפיכך טוב שהוצאת הארץ תקים עיתון פופולרי יותר, אשר הצלחתו תאפשר את סבסודו של 'הארץ' לאורך שנים". בפועל, קרה בדיוק ההפך. "חדשות" אילץ את משפחת שוקן ליטול הלוואות כבדות מאוד, תחילה מהבנקים ולקראת הסוף אפילו מהמו"ל של העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". מניות "הארץ" נמסרו כערבות להלוואות אלה, ובמועד הפירעון "הארץ" הוא שמימן את החזרי הריבית הגבוהה שהייתה נהוגה בישראל בשנות ה-80. בנוסף, מספר המנויים של "הארץ" המשיך לרדת. העיתון שידר בלבול. ועד העובדים התנגד להכנסת עיתונאים חדשים למערכת, וכישרונות עיתונאיים מהמקומונים הועברו ל"חדשות" ולא ל"הארץ". חמש פעמים במהלך 1987 מנע הוועד את הוצאת העיתון על רקע התנגדותו לחוזים האישיים שהיו נהוגים ב"חדשות" ובמקומונים. העיתון הלך והזדקן יחד עם קוראיו, ובסוף 1987 תפוצתו הידרדרה לקו האדום – 32,000 מנויים, הנקודה הנמוכה בתולדותיו. בתקופת חנוך מרמרי באפריל 1988 הודיע עמוס שוקן על החלפתו של מתי גולן בחנוך מרמרי, שהיה העורך הראשון של המקומון "העיר". בעיתון היו שראו בבחירתו של מרמרי סימן להשתלטות תרבות המקומונים על "הארץ". אולם ההתנגדות החזקה ביותר באה מוועד העובדים, שמחה על שורה של שינויים שמרמרי ביקש להכניס במצבת כוח-האדם. כאשר מרמרי ביקש להציג לפני המערכת את תוכניתו לגבי העיתון, אנשי הוועד פוצצו את האספה. החלטה נוספת של עמוס שוקן הייתה למנות את עצמו למנכ"ל העיתון, מה שהגביר אצל העיתונאים את החשש שהמו"ל והעורך פועלים יחד לצמצום זכויותיהם של העובדים. העימות בין מרמרי לוועד העובדים הסתיים כעבור שנים בניצחונו של מרמרי: החוזה הקיבוצי בוטל, וכל המצטרפים לעיתון הוחתמו על חוזים אישיים, כמו כתבי המקומונים. הצעד המשמעותי הראשון שמרמרי הצליח לבצע כעורך, שנה וחצי אחרי מינויו, היה מינויה של אורית שוחט לעורכת המוסף במקומו של עוזי בנזימן. שוחט הביאה למוסף שורה של כותבים צעירים והביאה לסיום עבודתם של כותבים ותיקים, בהם בעל הטור נתן דונביץ' והכתבת הפופולרית תמר מרוז. גם הקריקטוריסט הוותיק זאב התבקש להסתפק בקריקטורה אחת בעיתון היומי, וסמוך למותו פוטר על ידי מרמרי. גם דסק החדשות השתנה מאוד. גדעון לוי, שהיה סגנו של העורך הקודם, התבקש לעבור לכתיבה, ובמקומו מונה צבי בראל. משה גל מונה למזכיר מערכת, אז התפקיד השלישי בחשיבותו בעיתון, ומרמרי העניק לו סמכויות נרחבות להחליף את כתבי החדשות. העיתון בתקופת מרמרי גדל במספר עמודיו: עמודי החדשות הוכפלו ובהמשך נוסף מוסף גלריה שהיה בהמשך למדור גלריה, שאותו יסדה וערכה צופיה דקל (כספי) בין השנים 1989–1991. בהמשך ערכו את המדור אורנה לנדאו, איריס מור, ודב אלפון. נוסף גם מוסף שבועי המוקדש לספרים, בעריכת מיכאל הנדלזלץ). ב-1993, עם סגירת העיתון "חדשות", עברו כותבים רבים משם ל"הארץ", ובהם העורך יואל אסתרון, שנעשה לסגן עורך "הארץ". מרמרי ואסתרון החלו לכנות עצמם "עורכי הארץ" ולערוך למעשה את העיתון במשותף. בתקופתם התרבו המאבקים בהנהלה על רקע דרישה תמידית לקיצוצי שכר ולפיטורים, ובמקביל חלו שינויים מערכתיים ניכרים בעמודי הדעות. נחום ברנע אמר ש"מרמרי ואסתרון הפכו את 'הארץ' מעיתון רזה, נרגן, מנוכר להוויה היום-יומית של רוב החברה הישראלית, לעיתון סקרן, פתוח לדעות שונות, מנומק. הלהט שדעך, וחבל שדעך, בעמודי הפובליציסטיקה, התאזן בהרחבת היריעה בעמודי החדשות ובמוספים". כעבור שבועות אחדים פורסם ב"מעריב" שלעיתון "ידיעות אחרונות" יש זיקה עסקית מובהקת עם עיתון "הארץ". עמוס שוקן הכחיש, אבל לבסוף פרסם גיא רולניק ב"הארץ" עצמו שמו"ל ידיעות נוני מוזס העניק הלוואה נדיבה לעיתון "הארץ", הלוואה המאפשרת לעיתון להמשיך להתקיים למרות החובות מתקופת "חדשות". חובות אלה תפחו בתקופת האינתיפאדה השנייה, שבה נרשמו ביטולי מנויים רבים. באפריל 2002 פורסם מכתבה של העיתונאית עירית לינור, בו הודיעה על ביטול המנוי שלה ל"הארץ". בשנת 2000 הפכה שאלת ה"איזון" בעמוד הדעות לסלע מחלוקת בין מרמרי ואסתרון לבין הכותבים הבכירים, שראו במגמה החדשה ניסיון לשנות את אופיו הפוליטי של הארץ. בין השאר צומצמה הופעתם של כותבים המזוהים עם עמדות שמאל בעמודי החדשות, ונוסדו מדורים ומוספים שנועדו לפייס את הקוראים מהצד הימני של המתרס. הכתב גדעון לוי התלונן פומבית שמגבילים את כתיבתו ואמר: "לצערי, נסחף 'הארץ' ברוח הרעה השורה בישראל, אשר התפרצה לתוך מסדרונות העיתון והקהתה את חושי העורכים והכותבים. הוא עדיין מגדלור, אך הוא לא מספר לקוראיו את כל מה שמתרחש." הטענה שמרמרי אינו מתעניין במתפרסם בעמודי החדשות של עיתונו חזרה בתביעתה של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', שנחשפה בתקופת מרמרי כמקור שסיפק לעיתון את המסמכים בפרשת סיריל קרן. מרמרי עצמו אמר בצ'ט עם הקוראים באתר "הארץ" ש"אף אדם אינו יכול לקרוא את כל העיתון, ועלי לבחור מה אני קורא ומה לא" שיאה של המגמה בא ב-2003 בפרסום מוסף שלם שהוקדש לצד החיובי של ההתנחלויות. בעקבות כך התפטרה ברעש גדול אורית שוחט מהעיתון: "משהו רע מאוד עובר על הארץ", כתבה במכתב שהופץ בין העיתונאים, "משהו משמים, בינוני, ממסדי, רדום, מובן מאליו, מתחבא מאחורי גרפים ודיאגראמות ומפות בלתי קריאות, משהו שמזכיר את הערוץ הראשון, כשההסבר למה שקורה אינו ברור. האם זה פחד? האם עצלות? חוסר כישרון? חוסר התלהבות? או מדיניות חדשה שלא הוגדרה עדיין?". במקביל, הביע המו"ל עמוס שוקן אי נחת מהעלייה החדה בתפוצת העיתון הכלכלי "גלובס", על רקע השגשוג בהיי-טק הישראלי, והוא דרש מעורכי "הארץ" לשפר את המוסף הכלכלי של "הארץ". משלא נענו, וכאשר דחו את הצעתו להחליף את העורך נחמיה שטרסלר בעיתונאי הצעיר גיא רולניק, אישר שוקן לרולניק להקים אתר אינטרנט כלכלי עצמאי מהעיתון, TheMarker. בעקבות הצלחת TheMarker ביקש שוקן שוב ממרמרי ומאסתרון לשלב את המערכת החדשה במערכת "הארץ", ולהוציא את תוכני האתר כמוסף יומי של העיתון. מרמרי ואסתרון התנו זאת בהעברתה של מערכת TheMarker לבניין "הארץ" המרכזי, ואילו המו"ל היה מוכן רק להעביר אותה לבניין שכן. על רקע זה התפטר מרמרי מתפקיד העורך בינואר 2004, אך נשאר לעבוד בעיתון בחדר צדדי, עד לעזיבתו הסופית בסוף 2004. הוא גולל ארוכות את מאבק הסמכויות עם עמוס שוקן בהרצאה ובמאמר בעיתונו-שלו. בתקופת דייוויד לנדאו ב-12 בפברואר 2004 מינה הדירקטוריון של קבוצת הארץ את דייוויד לנדאו לעורך העיתון. לנדאו היה מקים ועורך המהדורה האנגלית של העיתון. בתקופתו בוצעו קיצוצים משמעותיים, שאותם כינה העיתונאי נחום ברנע "לא פחות ממסע טיהור". בין השאר עזבו את העיתון אמיר בן דוד, ברוך קרא, איתי כ"ץ, אביב לביא, נירה רוסו, עוזי בנזימן ויובל דרור; כותבים ועורכים מונו והוחלפו במהירות, בהם עורך המוסף רוגל אלפר וראש מערכת החדשות מירון רפופורט. אולם הבעיה העיקרית בניהול כוח-האדם ב"הארץ" הייתה עזיבה מאסיבית של עיתונאים ועורכים צעירים, שלא האמינו בעתיד של העיתון והעדיפו לעבור לאמצעי תקשורת אחרים. שחר אילן, סגן ראש מערכת הכתבות של לנדאו, צוטט כמי שאמר בדיון פנימי: "אנחנו עומדים בפני מצב שעוזבים כל הזמן אנשים טובים, ונוצרת אווירת 'האחרון יכבה את האור'. גידלנו אנשים והשקענו בהם – והם קמים והולכים. אין מצב בעייתי יותר למצב הרוח של ארגון מאשר מצב שבו עוזב אותך הדור הבא". בריאיון שהעניק שנה אחרי שמינה את דייוויד לנדאו, אישר מו"ל "הארץ" עמוס שוקן שהוא מעורב יותר בניהול המערכת: "דייוויד נכנס לתפקיד הזה בלי הרבה ניסיון אקזקוטיבי, ואני חושב שזה בא לביטוי, ונראה לי שזה בכל זאת משתפר", אמר בריאיון, "בגלל מה שאמרתי לך, שלנדאו לא בא עם ניסיון אקזקוטיבי – מה שלחנוך וליואל היה – אז אני נדרש קצת יותר להיות מעורב". בפברואר 2006, זמן קצר לפני הבחירות לכנסת השבע עשרה פרסם "הארץ" כתבת פרופיל על אהוד אולמרט מאת אורי בלאו בשם "ראש ממשלה מחוסר ראיות" הייתה התייחסות כמעט יחידה בתקשורת החילונית לפני הבחירות לפרשיות השחיתות שיוחסו לאולמרט (פרט לתחקיריו של יואב יצחק). באוגוסט 2006 פרסם "הארץ" תחקיר של בלאו וגידי וייץ על יחסיו של אולמרט עם עורך הדין אורי מסר, שתרם להעמדתו לדין של אולמרט. בתמיכתו האקטיבית של המו"ל, לנדאו הצליח לייצב את העמוד האדיטוריאלי, שחזר לקו שמאלני יותר. ללנדאו היו יחסים קרובים עם ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט: בעת חשיפת יומני שולה זקן במשפט אולמרט, התברר שפגישתו הראשונה של לנדאו ביום הראשון לכהונתו הייתה ישיבה עם אולמרט בסוויטה של מלון "דייוויד אינטרקונטיננטל" בתל אביב המאמרים הראשיים של "הארץ" בתקופתו של לנדאו נמנעו בעקביות מלבקר את התנהלותו האישית של אולמרט, גם אחרי שכתבי "הארץ" חשפו את פרשיות השחיתות שעליהן הועמד לבסוף ראש הממשלה לדין. בינואר 2005 אישר לנדאו את צירופו של מוסף הכלכלה החדש של העיתון, "TheMarker", לעיתון האם, בלי ההתניות של קודמיו לתפקיד. ההצלחה הייתה מסחררת, והביאה לזינוק במספר המנויים, בחשיפה לקוראים ובהכנסות מפרסום. ההצלחה של המוסף, בעריכת סמי פרץ ובהנהגתו של גיא רולניק, הצילה למעשה את "הארץ" מגל קיצוצים, אך עוררה התמרמרות בקרב כתביו. גיא רולניק מונה ב-2007 לסגן המו"ל בקבוצת הארץ, האחראי על הקשר עם המערכת. מינוי זה נועד להרגיע את העיתונאים ולשכך את הרושם שעמוס שוקן מתערב בענייני המערכת, אך בפועל עורר חששות חדשים, לפיהם דה-מרקר משתלט על עיתון האם. תחושת הקיפוח של כתבי "הארץ" התעצמה כאשר לנדאו החליט, מטעמים מערכתיים, לבטל את חלק ב' של "הארץ" ולכלול את מאמרי הדעות בקונטרס החדשות. כאשר התוכנית יצאה אל הפועל, בדצמבר 2007, קמה זעקה גם בקרב המנויים הוותיקים. העיתון ידע גל קיצוצים נוסף, שעמוס שוקן ניהל בעצמו. בין השאר פוטרו כתבים ועורכים שעבדו בחלק ב', והמו"ל הוציא לחופשה ללא תשלום את עמירה הס, כתבת השטחים של העיתון. בתקופת דב אלפון ב-12 בפברואר 2008 הודיע סגן המו"ל, גיא רולניק, על החלפת העורך הראשי של העיתון. בחירתו של דב אלפון, עיתונאי ועורך בולט בתחום התרבות והספרות, אך נטול ניסיון ממשי בתחום החדשות של עיתון יומי התקבלה בהפתעה ובחשש. בעוד לנדאו נתפס כעורך חלש מול ההנהלה והכתבים, נחשד אלפון מלכתחילה שהוא יהיה עורך חזק מדי. ואכן, כבר בשבוע הראשון שלו בתפקיד זימן אלפון לשימוע לפני פיטורין את אחת מכוכבות המערכת, רותי סיני, בעקבות ביקורת פומבית שהשמיעה נגדו. הוא החליף שורה של עורכי מוספים ומדורים ותיקים בעורכים צעירים מחוץ לעיתון ושחרר לפרסום תחקירים של הכתב גידי וייץ נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט. בין מינויי המפתח של אלפון בשבועות הראשונים למינויו, בולטת החלפתו של שליח העיתון לארצות הברית שמואל רוזנר, מהסמנים הימניים ביותר של העיתון, בכתבת נטשה מוזגוביה מ"ידיעות אחרונות", החלפתה של עורכת "גלריה" הוותיקה איריס מור בליסה פרץ, עורכת המוסף "סגנון" של "מעריב", מינויו של אלוף בן לעורך העמוד האדיטוריאלי במקומה של תמי ליטני ומינוי שגיא גרין לעורך "ספרים" במקום דרור משעני. כעבור שלושה חודשים ביצע אלפון את המהלך המרכזי שלו, הבאתו של עורך "עובדה" אבי זילברברג לראש מחלקת החדשות של "הארץ". במפגש ראשון עם העיתונאים אמר אלפון שמחלקת החדשות "צריכה להנהיג את כל חלקי העיתון, כמו שהפילוסופיה היא אם כל המדעים". בדצמבר 2008 ביצע שורה של שינויים בהתאם, ובראשם החזרתו של חלק ב' והוצאת המאמרים מעמודי החדשות. אלפון גם יצר עמוד של חדשות תרבות ואמנות ושיכלל את העמוד הראשון, בין השאר על ידי העברת ההפניות העליונות שהגבילו את הכותרת הראשית ויצירת פורמט חדש, שבו מאמר דעה תופס את כל החלק העליון. אולם השינוי החד ביותר היה בקוהרנטיות של עמודי החדשות והדעות, תיאום שלטוב או לרע יצר רושם ברור של חזית דעתנית אחידה בכל העיתון. שינוי ברור חל גם בקו המערכתי של מוסף הכלכלה דה-מרקר, שזנח את הכיסוי של הצלחות כלכליות תחת הסיסמה "זה הכל כסף, הגיע הזמן שתבין את זה" לטובת עיתונות של תחקירים וקמפיינים ציבוריים. בין השאר ניהל דה-מרקר מסע ציבורי להפחתת דמי הקישוריות בחברות התקשורת הסלולרית, תבע להחליף את יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר בשל חשד לאי סדרים בבנק והדגיש את הסכנה של עודף הריכוזיות במשק הישראלי. שמאל\|ממוזער\|270px\|העמוד הראשי של 'הארץ' בעברית ובאנגלית 250px\|ממוזער\|שמאל\|גרפופרינט, בית הדפוס של קבוצת הארץ, בכניסה לתל יצחק הגופים הגדולים שחשו מותקפים מעל דפי הארץ, בהם בנק הפועלים, ערכו חרם מודעות נגד העיתון. אולם המו"ל עמוס שוקן עמד בלחץ, בין השאר בזכות המשך העלייה במספר המנויים של "הארץ", לפחות על-פי נתונים שהעיתון עצמו פרסם ובעיקר בזכות ההכנסות שהניב בית הדפוס של העיתון מהדפסתו והפצתו של העיתון "ישראל היום". על-פי פרסומים שונים, ההכנסות של "הארץ" מהדפסת "ישראל היום" (בתקופה הרלוונטית) עלו על הכנסותיו ממנויים ופרסום. ב-25 בדצמבר 2008 העביר כתב "הארץ" אורי בלאו ידיעה בלעדית למערכת, ובה פירוט ההיערכות של צה"ל למקרה שהדרג המדיני יחליט לתקוף ברצועת עזה. המערכת שלחה את הידיעה לצנזורה הצבאית שם היא אושרה בטעות. הגיליון ירד לדפוס עם התוכנית בעמודו הראשון, אז גילתה הצנזורית הראשית את הטעות. אחרי דין ודברים איתה, השתכנע אלפון שהפרסום עלול לסכן חיי אדם והורה לגנוז את המהדורה האנגלית שכבר הודפסה. פרסום זה של בלאו, ופרסומים נוספים שהסתמכו על מסמכים מסווגים, הביאו לפתיחת חקירת שב"כ. בספטמבר 2009 הסכים בלאו להחזיר לצה"ל מסמכים מסווגים שברשותו, בהסכם מיוחד לפיו אלה לא ישמשו ראיה נגד מקורותיו העיתונאיים. אולם חודשיים לאחר מכן עצר השב"כ את החיילת לשעבר ענת קם, שהודתה שהעבירה לבלאו אלפי מסמכים מסווגים מלשכתו של האלוף יאיר נוה. בלאו, שהיה בירח דבש בסין כאשר קם נעצרה, החליט לא לחזור לארץ בעקבות מה שראה כהפרת ההסכם איתו. העיתון תמך בבלאו ומימן את שהותו בחו"ל, ואלפון אף הופיע בחדשות ערוץ 2 ואמר שבלאו "יישאר בחו"ל כל זמן שיידרש". אחרי מעצרה של ענת קם, ועוד לפני שובו של בלאו לישראל, הוחלף עורך מוסף "הארץ" ניר בכר בשי גולדן. כמו כן, הודיע אלפון על הקמת מחלקת תחקירים, בראשותו של גידי וייץ ובניהולו של אבי זילברברג, ואסר על עורכים לפרסם תחקירים בלי בדיקתם קודם במחלקה. בין הכתבות שיזמה המחלקה, תחקירים רבים אודות עסקיו של אביגדור ליברמן, וכן תחקיר של 24 עמודים על התרומות הפוליטיות של מרטין שלאף. עורך "הארץ" לשעבר חנוך מרמרי, שהרבה לבקר את "הארץ" של דב אלפון, אמר בריאיון ל"גלובס" שהעיתון הולך שמאלה וש"לי כקורא, הארץ פחות רלוונטי, חבל. אני מרגיש שאותי הוא מבטא פחות היום". הטענה שאלפון חיזק את האגף השמאלני של העיתון נפוצה אחרי שהוא החזיר מחופשתה הכפויה את הכתבת עמירה הס, אולם יש גם הסבורים שאלפון לקח את העיתון ימינה. העיתון הצרפתי "ליברסיון" קבע שדב אלפון דווקא פנה שמאלה, ושבתקופתו חיזק "הארץ" את מעמדו כאחד העיתונים החשובים בעולם. ביוני 2009 ערך אלפון גיליון מיוחד של העיתון שבו סופרים ומשוררים מילאו את מקומם של כתבי החדשות של העיתון, לכבוד פתיחת שבוע הספר העברי. המיזם המקורי, "הארץ של הסופרים", יצר התעניינות בעולם והגיליון המיוחד הפך למסורת שנתית, כשמשתתפים בו לא רק בכירי הסופרים הישראלים אלא גם סופרים מובילים מהעולם כולו. הגיליון עמד במרכזו של מחקר אקדמי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וזיכה את אלפון בפברואר 2011 בפרס מיוחד של המועצה הבין-לאומית לתקשורת בלונדון. במאמר נדיר שפרסם לאחר קבלת הפרס, הביע אלפון את החשש ש"הארץ" יאבד מעצמאותו אם יפול לידיים לא נכונות. אלפון הביא לדוגמה עיתוני איכות במערב שנפלו לידי אוליגרכים רוסיים ואיבדו מאמינותם. בריאיון נרחב לשבועון "ניו יורקר", נשאל עמוס שוקן אם משפחתו מתכוונת להמשיך להחזיק את "הארץ" כעיתון עצמאי והשיב: "לפעמים אני אומר לעצמי שהבעלות על 'הארץ' היא צלב קצת קשה לנשיאה". ביוני 2011 רכש לאוניד נבזלין 20% ממניות העיתון בדרך של הקצאה פרטית, שבעקבותיה דוללו החזקותיה של משפחת שוקן ל-60%, וב-20% הנוספים תחזיק חברת ההוצאה לאור הגרמנית דומונט שאוברג מגרמניה. אלפון סיים את תפקידו ביולי 2011, ובמקומו מונה אלוף בן. בתקופת אלוף בן ב-1 באוגוסט 2011 החל אלוף בן לכהן כעורך הראשי של העיתון. בתקופתו עבר גיליון יום שישי שינוי עיצובי: "מוסף הארץ" הוקטן לגודל A4 ומספר עמודיו צומצם. מוסף "גלריה" גדל במידה ניכרת. על פי סקר TGI ירד מספר הקוראים של העיתון המודפס מ-7% במחצית הראשונה של 2012 ל-4.8% במחצית הראשונה של 2014. בעקבות מאמרים ביקורתיים של גדעון לוי ואחרים במבצע צוק איתן איבד העיתון כאלפיים מנויים נוספים. כבתקופת קודמיו, גם בתקופת בן נותן העיתון במה נרחבת לדעות של אנשי שמאל, במאמר המערכת ובמדור הדעות, וכתביו גדעון לוי ועמירה הס מתמקדים בסיקור הפלסטינים תחת שלטון ישראל. מספר מאמרים שפורסמו ב"הארץ" עוררו מחלוקת, בהם: מאמר של עמירה הס המצדיק יידוי אבנים על יהודים ביהודה ושומרון, מאמר של איתמר הנדלמן סמית שנטען כי הצדיק טרור פלסטיני, מאמר של גדעון לוי הקורא לחרם על ישראל ומאמר נוסף של גדעון לוי המכנה את ישראל "מדינת רשע". העיתון ממשיך לתת במה גם לדעות של אנשי ימין (במשקל מועט מזה של אנשי השמאל) כמו ישראל הראל. במרץ 2017 פורסם בעיתון טור של יוסי קליין שכתב כי הדתיים הלאומיים "מסוכנים יותר מהחזבאללה, מנהגים דורסים ומילדות עם מספריים". דבריו ספגו גינויים רבים, כולל מנשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה נתניהו, שר החינוך נפתלי בנט ויו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. בתגובה הביע המו"ל עמוס שוקן תמיכה במאמר ובתוכנו. חנוך מרמרי, מעורכיו הקודמים של העיתון, טען שבתקופת בן נמשכה היחלשותו של העיתון בציר העסקי ובציר האידאולוגי, וטען כי "העיתון תמיד היה בשמאל, אבל למרות זאת התמיד בדיאלוג קבוע עם ראשי המדינה, גם אם לפרקים היה דיאלוג ביקורתי מאוד. הדבר הזה כבר לא קיים עוד היום". בן דחה טענה זו ואמר: "עמדות העיתון, המבוטאות במאמרי המערכת, לא השתנו בעשרות השנים האחרונות. לא 'הארץ' נסחף שמאלה, אלא מרמרי נסחף ימינה". בשנת 2014 סבלו העיתון וקבוצת "הארץ" מקשיים כלכליים בעקבות הפסקת הדפסת "ישראל היום" בדפוס הארץ, והחלטת שר הפנים לעדכן את רשימת העיתונים הנקראים ביותר שבהם מתפרסמות מודעות תכנון, במסגרתה הוצא "הארץ" מהרשימה. ביוני 2019 ציין העיתון מלאת מאה שנים להופעת גליונו הראשון. בעקבות הגשת כתב אישום נגד בנימין נתניהו, פרסם העיתון מאמר הקורא להתפטרותו מראשות הממשלה. מאמר נוסף עם קריאה להתפטרותו פורסם בעקבות הרפורמה המשפטית. מתחילת מלחמת חרבות ברזל התפרסמו בעיתון מאמרים רבים הקוראים להתפטרותו של נתניהו מראשות הממשלה. גישה זו הגיעה לשיאה במאמר מערכת שקרא להדחתו לאלתר של נתניהו, ובמאמר מערכת נוסף, כפורסם כחודשיים לאחר מכן וקרא שוב להדחתו לאלתר. מאפייני העיתון שמאל\|ממוזער\|200px\|חוברת ש"הארץ" חילק לקוראיו לאחר החלטת החלוקה, כ"ט בנובמבר 1947 בימי טרום המדינה וראשיתה נמנה "הארץ" על העיתונים הבודדים אשר לא היו משויכים באופן מפורש למפלגה כלשהי, אולם דבר זה לא מנע ממנו מאז ועד היום לנקוט עמדה בענייני השעה. בימי המנדט הבריטי תמך במאבקו של היישוב המאורגן והתנגד לפעילות המחתרות הפורשות. בראשית ימי המנדט התלונן מושל ירושלים רונלד סטורס על יחס העיתון כלפיו. עם קום המדינה (וגם לפני כן), עמד העיתון באופוזיציה לעמדות רבות של הממסד, כפי שהשתקפו בעיתון ההסתדרות "דבר", שהיה באותם ימים עיתון נפוץ ורב השפעה הרבה יותר מ"הארץ". "הארץ" ניהל קו מערכתי ליברלי; התנגד להסתדרות הכללית, קרא להפרטת המשק, להפרדת הדת מהמדינה ונאבק למען זכויות האזרח, חופש הביטוי וחופש העיתונות. עם זאת, התנגד העיתון (במאמר המערכת בשנת 1954) לביטול עונש המוות בישראל. במחלוקת, שהתקיימה בשנותיה הראשונות של המדינה, תמך העיתון בגישה של "עלייה סלקטיבית" שפירושה סירוב לקבל עלייה מארצות האסלאם. כותבים בולטים בנושא זה היו עמוס אילון שכתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו. בפרשת לבון, בעקבות העסק הביש, תמך "הארץ" בעמדתו של בן-גוריון, שהיה קרוב אליהם פוליטית יותר מהצד של לוי אשכול ופנחס לבון, אנשי ההסתדרות. חנן קריסטל העריך שהתמיכה נבעה מרצונם לחזק את בן-גוריון ולמנוע גלישה שמאלה של מפא"י. עם זאת, העיתון איפשר לתומכי לבון לפרסם מאמרים נגדיים ערב מלחמת ששת הימים, בתקופת ההמתנה, צידד העיתון במינויו של משה דיין לשר ביטחון ובמה שנחשב כקו אקטיבי. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים החל לצדד בנסיגה מהשטחים, ונקט קו יוני בענייני ביטחון וחוץ (ראו גם נטייה פוליטית להלן). בתחום הכלכלי מרבה העיתון לשקף קו שעיקרו תמיכה בכלכלת שוק קפיטליסטית, תוך התנגדות לעמדת הממסד הסוציאליסטי בשנות המדינה הראשונות ותמיכה בעמדת משרד האוצר. כותבים בולטים המייצגים קו זה הם אברהם טל, נחמיה שטרסלר, גיא רולניק ומירב ארלוזורוב. אולם, במערכת חברים או היו חברים גם עיתונאים המייצגים קו סוציאליסטי, ובהם אריה כספי, רותי סיני (שקיבלה את אות עמותת "אומץ" לשנת תשס"ו, על פועלה בתחום החברתי ופוטרה מהעיתון ב-2009), אבירמה גולן ומרב מיכאלי. בעסקאות מכירת מניות העיתון לדומונט ולנבזלין הוחתמו הרוכשים על סעיף לפיו העקרונות המערכתיים שהארץ דבק בהם ישמרו. עקרונות אלו הם: הארץ הוא עיתון ציוני התומך בקיומה ובחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הארץ יקרא ויתמוך במאמצים להפוך את ישראל למתקדמת בתחום החינוך, המדע והתרבות. הארץ ישאף להפוך את ישראל למדינה מתקדמת ככל האפשר בתחום זכויות האדם. הארץ יתנגד לכל סוג של כפייה, כולל כפייה דתית. הארץ יתמוך בזכותו של הפרט לביטוי אישי, כולל בתחום הכלכלי והעסקי, במסגרת כלכלת השוק. הארץ יתמוך במאמצים להגיע לשלום בין ישראל לשכנותיה הערביות. העיתון פונה במוצהר לשכבות המשכילות בציבור הישראלי. הוא מקדיש מקום ומשקל רב לפובליציסטיקה, מדע, חדשות חוץ, ותרבות גבוהה (כמו מוזיקה קלאסית ומחול מודרני) לעומת כלי תקשורת אחרים. מנגד הוא מקדיש מקום מועט יחסית לספורט ולבידור. פורמט העיתון סולידי, אין בו כותרות ענק, והטקסט כתוב בשפה גבוהה יחסית. "הארץ" מפרסם גם מאמרים מתורגמים בין היתר מהניו יורק טיימס, הגארדיאן והאקונומיסט. במסעי הפרסום שלו ניסה "הארץ" לבדל עצמו משני מתחריו, מעריב וידיעות אחרונות, בסיסמאות כמו: "עיתון לאנשים חושבים" ו"עיתון אחד טוב מול כל הצהוב", אולם בהמשך ניסה להתנער מתדמית זו, תוך שימוש בסיסמה "הארץ – לא מה שחשבת", והכנסת מדור רכילות, העוסק בידועני הכלכלה, במוסף דה-מרקר שלו. רכילות העוסקת בידועני עולם הבידור איננה מופיעה ב"הארץ", כמו גם מדור אסטרולוגיה. תפוצתו של העיתון לא פורסמה במשך שנים על ידי המערכת. בסוף שנת 2006 פורסם לראשונה כי לעיתון כ-60,000 מנויים, המהווים את רוב התפוצה, וכי מספר העותקים המודפסים הממוצע הוא כ-94,000 בימי שישי וכ-70,000 בשאר ימות החול. על פי נתוני שנת 2007, עומד מניין המנויים על כ-65,000, ואילו נתוני התפוצה, הכוללים את עותקי המנויים, עומדים על כ-97,000 בימי שישי וכ-73,000 בשאר ימות החול. ב-2008 גדל מספר המנויים ב-7.6% ומספרם הגיע ל-70,000. ב-2019, עם ציון 100 שנים להיווסדו של העיתון, כתב המו"ל, עמוס שוקן, במכתב לקוראים שמספר מנויי העיתון המודפס והדיגיטלי בעברית עומד על 110,000 ושלאתר ולעיתון באנגלית, 24 אלף מנויים. נטייה פוליטית לשמאל עיתון "הארץ" משקף ככלל במוצהר את עמדות השמאל, כאשר בעשרות השנים האחרונות מרבים מאמרי הדעות בעיתון לשקף קו מדיני שמאלני, הדוגל בהסדר מדיני עם הפלסטינים. כותבים בולטים המייצגים קו זה הם גדעון לוי, שמרבה לכתוב על סבל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים על פי שיחות עם אנשים, במדורו "אזור הדמדומים", עמירה הס, עיתונאית שעברה לגור בתוך הערים הפלסטיניות עזה ורמאללה ומסקרת משם את הסכסוך, עקיבא אלדר, גדעון סאמט, יוסי שריד ואסתר זנדברג. בעמודי הדעות ישנם גם טורים של אנשי ימין, כמו ישראל הראל ובני ציפר, ובתקופה מסוימת כתבו בו גם משה ארנס, רונן שובל, אריה אלדד, קרני אלדד וגדי טאוב, אך מספרם קטן משמעותית משל הפובליציסטים מהשמאל. בנוסף, לעיתים מפורסמים בעיתון מאמרים של סופרים, פוליטיקאים ואנשי תרבות אחרים, רובם מזוהים עם מחנה השמאל (למשל עמוס עוז, דויד גרוסמן וזהבה גלאון). מו"ל העיתון עמוס שוקן מצהיר אף הוא על הזדהות עם מחנה השמאל. פעמים רבות הגישה השמאלנית באה לידי ביטוי במאמר המערכת. במאמר המערכת שנכתב בסמוך למבצע עופרת יצוקה כינה העיתון את הפצצת מסדר הסיום של קורס שוטרים פלסטינים במתקפת הפתיחה של מבצע זה – "הריגה נפשעת". בדיקה של העין השביעית העלתה כי מאמר המערכת בשנים 2000–2002 נטה לשמאל אולם לא שמר על עמדות עקביות. בדיקה מאוחרת יותר מצאה כי תחת דוד לנדאו התאפיינו מאמרי המערכת בעמדה שמאלית מובהקת ועקבית. בניגוד למערכות הבחירות ב-2003 וב-2006, בהן קרא העיתון, באמצעות מאמר המערכת שלו, להצביע למרצ, הרי לקראת בחירות 2009 פסק העיתון כי "אין טעם להצביע מרצ", עקב תמיכתה של מרצ בהחלטה לצאת למבצע עופרת יצוקה ולמלחמת לבנון השנייה. למחרת הציג מו"ל העיתון, עמוס שוקן, עמדה שונה, במאמר שכותרתו "אני מצביע מרצ". ביום הבחירות עצמו הסתיים מאמר המערכת במילים "לבני עדיפה על נתניהו כראש הממשלה של ישראל". במאמרי המערכת בבחירות 2015, קרא העיתון להצביע למחנה הציוני או למרצ, וקבע כי "שלטון נתניהו רע לישראל". מאמרי המערכת בעיתון הרבו לתמוך במרצ וגם לאחר הבחירות עסקו בגורלו של מחנה השמאל בכנסת בכלל, ובגורלה של מרצ בפרט. מקורות פרו-פלסטיניים מתארים את העיתון בצורה יחסית מתונה: הוא תואר כ"ציוני ליברלי" במספר כתבות, שפורסמו בין היתר במוניטור המזרח התיכון, ב-Mondoweiss ובקאונטרפאנץ'. במאמר של אל-ג'זירה משנת 2011, המיקום הפוליטי של עיתון הארץ מתואר כ"מרכז-שמאל". עם זאת, שוקן מציין את ימניותו של העיתון מבחינה כלכלית. לדבריו, "הארץ" היה מהיחידים שתמכו בבנימין נתניהו בתקופת כהונתו כשר האוצר כאשר האחרון הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה. נתניהו הודה באופן אישי לשוקן על תמיכתו בו. במכתב פתוח לקוראי המהדורה האנגלית ב-12 במאי 2014 הגדיר עמוס שוקן את הקו של העיתון (בתרגום חופשי): „ברכישת מנוי תהפכו לשותפים במאמץ המתמשך לעצב את ישראל כדמוקרטיה ליברלית וחוקתית, המטפחת את הערכים של ליברליזם וזכויות האדם. תהפכו לשותפים בתמיכה פעילה בפתרון שתי המדינות ובזכות הפלסטינית להגדרה עצמית, שתאפשר לישראל להיפטר מהעול של כיבוש טריטוריאלי ושליטה בעם אחר.” במכתב למנויי העיתון מאוגוסט 2022, בתקופת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, כתב: (ארכוב) בתחילת 2023 פרסם העיתון מאמרים רבים נגד הרפורמה המשפטית שאותה הוא מציג כהפיכה משטרית. כחלק ממאבקו זה אימץ העיתון את הסלוגן "דמוקרטיה לא נגמרת בבחירות". בינואר 2023 הפסיק העיתון לפרסם את מאמרי הדעה של ד"ר גדי טאוב על רקע תמיכתו ברפורמת לוין והצטרפותו כעמית-אורח למכון אקדמי המקושר לראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן. בטור דעה שפרסמה עמירה הס תוארה מתקפת הפתע על ישראל (2023) כ"פעולה צבאית" שלא תוכננה לכלול רצח אזרחים. כחודש לאחר פרסום הטור פרסמה הס הבהרה, לפיה הסתמכה רק על המידע הראשוני שפורסם, ולכן טעתה בתיאור האירוע. בהבהרה ציינה: "אחרי ה-7 באוקטובר גיליתי שעם כל האזהרות שלי, מעולם לא יכולתי ממש לדמיין את ממדי הברוטליזציה." בעלות מאז שנת 1935 היה העיתון בבעלות משפחת שוקן, שמזוהה איתו. העיתון הוא חלק מקבוצת הארץ. מאז שנת 2019 הקבוצה נמצאת בשליטת משפחת שוקן (75%) עם אחזקות מיעוט של לאוניד נבזלין (25%). פורמט העיתון הפורמט הבסיסי של העיתון, שבו יצא לאור במשך שנים רבות, היה ברואדשיט, בדומה לזה של עיתוני בוקר אחרים. במהלך השנים נסגרו כמעט כל עיתוני הבוקר שפעלו בישראל, והארץ נותר לבדו בפורמט ברואדשיט, אל מול "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"גלובס" שבפורמט טבלואיד. פורמט טבלואיד נכנס ל"הארץ" בדפי המוספים (תחילה "מוסף הארץ", אחריו המוספים "ספרים", TheMarker, מוסף הספורט ו"השבוע"). ב-18 בפברואר 2007 קיצץ "הארץ" שלושה ס"מ מרוחב הדף של העיתון. דפי המוספים הוקטנו בהתאם – גובהם קוצץ בשלושה ס"מ, כך שהוא מעט קטן מזה של טבלואיד. מידות עמוד חדשות בודד בפורמט החדש הן 56x37 ס"מ כולל שוליים ו-52x34 ס"מ נטו. ביוני 2012 עבר גם מוסף "גלריה" לפורמט טבלואיד, כך שרק קונטרס החדשות נותר בפורמט ברואדשיט. הפורמט של מוסף "הארץ" שונה מטבלואיד לפורמט של מגזין (קטן יותר בגודלו, ועל נייר משובח יותר). חלקי העיתון בימי חול, העיתון כולל את החלקים הבאים: קונטרס החדשות – כולל חדשות מישראל ומהעולם. מאז 2012 כולל גם עמודי דעות, מכתבים למערכת וקריקטורה, שפורסמו עד אז במסגרת חלק ב', וכן עמודי ספורט שפורסמו בעבר במוסף נפרד. גלריה – מוסף תרבות, אמנות, קולינריה, אופנה ובידור. מפורסם בפורמט טבלואיד. TheMarker – מוסף הכלכלה והעסקים. מתפרסם מאז שנת 2005, עת הועבר מוסף הכלכלה לפורמט טבלואיד ומותג מחדש בשם "TheMarker". ביום חמישי הוא יוצא גם בגרסה של מגזין שבועי הקרוי Markerweek. בימי שישי מופץ העיתון במהדורת סוף שבוע הכוללת את החלקים הבאים: הארץ שישי – חדשות מישראל ומהעולם, קריקטורה, מאמרי דעה וטורים של פרשני העיתון. גלריה שישי – גרסה מורחבת של מוסף התרבות היומי תרבות וספרות – מוסף בנושאי ספרות גבוהה ושירה מוסף הארץ – מגזין שבועי ספרים – מוסף ספרים שבועי (בעבר צורף לעיתון בימי רביעי). בעבר הופץ עם מהדורת סוף השבוע גם מוסף בשם "הארץ השבוע", שהיה מגזין אקטואליה שבועי אשר כלל מאמרים מאת פרשני העיתון וכתבות הרחבה. בשנת 2012 בוטל מוסף זה, ותכניו שולבו בקונטרס החדשות, אשר מותג מחדש בשם "הארץ שישי". מוספים שבועיים מוסף הארץ 250px\|שמאל\|ממוזער\|שער גיליון 8 של המוסף, 1964 "מוסף הארץ" הוא מוסף סוף השבוע של "הארץ". המוסף נוסד בשנת 1963, עורכו הראשון היה נתן דונביץ. החל מ-2018 עורך את המוסף אורי מרק. המוסף כולל כתבות מגזין מורחבות, מדורים קבועים וטורים אישיים, העוסקים בשלל נושאים, אקטואליים ואחרים, בהם מגמות בחברה ובעולם, תרבות, היסטוריה, מדע וטכנולוגיה, תיירות ועוד. החל משנת 2012 מודפס מוסף "הארץ" בפורמט מגזין ועל נייר משובח. לפני כן הודפס שנים רבות בפורמט טבלואיד. עד שנת 2009 הופץ המוסף למנויי העיתון כבר ביום חמישי. בין המדורים הקבועים במוסף: תגובות: מכתבי קוראים המגיבים למאמרים בגיליונות קודמים של המוסף. ניר גונטז' על הקו: ריאיון טלפוני בהפתעה עם דמות הקשורה באירוע אקטואלי. השיחה מובאת מילה במילה, בלא עריכה. לא לציטוט: לקט התבטאויות תקשורתיות של דמויות בולטות, תחת כותרות סרקסטיות אשר הוצמדו להן על ידי עורכי המוסף. 20 שאלות: חידון ידע כללי. ועדת המדרוג: מדור גרפי המסכם באופן היתולי התרחשויות אקטואליות ותרבותיות על מערכת צירים דו־ממדית, המורכבת מציר אנכי שקצותיו הם "גבוה" ו"נמוך" וציר אופקי שקטביו הם "רע" ו"טוב". עושה שכל – יוצאים מהמשבצת: מדור שעשועונים הכולל תשבץ מאת טומי שמיר, תשבץ היגיון מאת יורם הרועה, חידות שחמט, ברידג', תשחץ ועוד. טיסות נכנסות/טיסות יוצאות: שני ראיונות קצרים שנערכו בנמל התעופה בן-גוריון, האחד עם איש או קבוצת אנשים אשר זה עתה נחתו בישראל, והשני מי שמתכוננים לעלות על טיסה לחו"ל. ענייני פנים: במרכז המדור צילום פנים של דמות מוכרת. על התמונה מופיעות בועות דיבור הנטועות בחלקים שונים בפניו של המצולם, ובהן דברים של המצולם המתקשרים באופן אסוציאטיבי לאותו איבר בפנים. עד שנת 2011 פורסם במוסף המדור "מצב משפחתי". המדור נכתב על ידי רלי ואבנר אברהמי, והביא מדי שבוע סיפור של משפחה ישראלית אחת, או ליתר דיוק סיפורה של דירה אחת, שלעיתים הגרים בה יחד אינם משפחה. המדור הפסיק להתפרסם לאחר שהכותבים עברו עם המדור לעיתון מעריב. בעבר גם פורסם במוסף מדור בישול ואוכל, אשר נכתב לאורך השנים על ידי נירה רוסו, מירי חנוך ואייל שני. בין הטורים המתפרסמים במוסף: רשימה שחורה: טור מאת אלון עידן פינת אוכל: טור קולינריה מאת רונית ורד טור אישי של נרי ליבנה (נקרא בעבר "אורחות חיים") בעבר התפרסמו במוסף טורי סאטירה מאת אמנון דנקנר, עירית לינור, דורון רוזנבלום, סייד קשוע וב. מיכאל, וכן טור של אריאל הירשפלד. במוסף מתפרסמים גם ראיונות עם דמויות משמעותיות להוויה הישראלית. כך פורסם במוסף זה הריאיון עם דב וייסגלס – עורך דין ואיש סודו של אריאל שרון בממשלתו השנייה – בו הוא הגדיר את ההתנתקות כ"פורמלין מדיני". כך גם בחר הרמטכ"ל בדימוס משה יעלון להתראיין למוסף בריאיון ראשון מסוגו לאחר מלחמת לבנון השנייה. בשנת 2006 ניכרה מגמה של המוסף לפרסם לעיתים גם כתבות בעלות אופי קליל. מגמה זו עוררה ביקורת רבה מצד הקוראים, אשר השתקפה במדור התגובות של המוסף. ספרים בשנת 1993 החל להתפרסם בגיליון יום רביעי של "הארץ" מוסף "ספרים", המוקדש לסקירתם של ספרים חדשים, בהשראת מוסף דומה של הניו יורק טיימס. עורך המוסף מראשיתו היה מיכאל הנדלזלץ, וביוני 2005 הוא הוחלף על ידי דרור משעני. בשנת 2007 החל לערוך את המוסף שגיא גרין, ונכון לשנת 2014 משמש בני מר עורך המוסף. גודלו של גיליון רגיל היה 16 עמודים, אך בגיליון של 2 במאי 2006 החל שינוי באופיו של המוסף: הוא הוגדל ל-24 עמודים, ונוספו בו מאמרים שאינם עוסקים בסקירת ספרים, אלא בנושאים נוספים בעולמה של הספרות: מאמרים על מגמות בספרות, שירה, חידה ספרותית, ביקורת עטיפות ספרים ועוד. לקראת שבוע הספר העברי יוצא לאור גיליון מוגדל, והגיליון של שבוע הספר 2005, שהיה גם הגיליון האחרון בעריכתו של הנדלזלץ, הגיע לגודל של 112 עמודים. עם סוקרי הספרים נמנים גם עיתונאים שמלאכתם בכך, אך מרבית הסקירות נכתבות על ידי כותבים שסקירת ספרים רחוקה מלהיות עיסוקם המרכזי, אך התמחותם נוגעת, בצורה זו או אחרת, בנושאו של הספר הנסקר. דוגמאות: ספרו של אהרן ברק, "שופט בחברה דמוקרטית", נסקר על ידי עו"ד חסן ג'בארין, שבעבודתו המשפטית הופיע מול השופט ברק. את הספרון "לילה אינדיאני – נאומו של צ'יף סיאטל" סקר שוקי בן-עמי, הנציג בישראל של "אחוות מנהיגי השבטים האינדיאנים". את ספרו של אלכס ליבק, "כמו כלב", המוקדש לתצלומי כלבים, סקרה השחקנית אורנה בנאי, הידועה כאוהבת כלבים. עניין רב מעורר מדור המכתבים של המוסף, שבו התנהלו פעמים רבות דיונים נוקבים בין סופרים ומתרגמים ובין מבקריהם. מטבע הדברים, עיקר הספרים שנסקרו במוסף הם ספרי עיון וספרות יפה, אך נסקרו בו גם יצירות מודפסות שצורתן צורת ספר אך אינן נתפסות כספרים, כגון הדו"ח השנתי של מבקר המדינה והשנתון הסטטיסטי לישראל, ואף יצירות מודפסות שאינן בצורת ספר, כגון לוחות שנה. ב-21 בספטמבר 2005 נסקרה לראשונה במוסף יצירה אינטרנטית שלא הודפסה. גלריה 250px\|שמאל\|סמליל מוסף גלריה\|טקסט=סמליל מוסף גלריה מוסף התרבות והפנאי היומי של עיתון הארץ. העורכת הנוכחית של מוסף זה היא ענבל פרגר, לפניה ערכה את העיתון עד שנת 2022 ליסה פרץ שהחליפה ביולי 2008 את איריס מור, שהקימה את גלריה כמוסף נפרד ב-1996 וערכה את המוסף מאז. בגלריה מתפרסמים כתבות אופנה, פנאי, סטייל, כושר, צרכנות, שידורי טלוויזיה נבחרים, סרטים, כתבות זרות. ביוני 2012 עבר המוסף מפורמט ברואדשיט לפורמט טבלואיד. תרבות וספרות מוסף המתפרסם מדי יום שישי, ונערך מאז 1988 בידי בני ציפר. כולל מאמרים בנושאי ספרות, וכן יצירות ספרותיות מקוריות ומתורגמות. כמו כן יש בו מדורים קבועים בענייני לשון, מוזיקה, תערוכות, פרשת השבוע וכן "יומן" של העורך. מדי שנה מקיים המוסף את תחרות הסיפור הקצר. עם עורכי המוסף נמנו יורם ברונובסקי ובנימין תמוז. קפטן אינטרנט קפטן אינטרנט הוא מדור המחשבים והאינטרנט בגרסה המקוונת של העיתון. "קפטן אינטרנט", שהחל להתפרסם בשנת 1996, היה המדור החשוב הראשון בעיתונות הישראלית שעסק באינטרנט. ראשיתו של "קפטן אינטרנט" במדור אישי במוסף יום השישי של "הארץ" משנת 1996. כותב המדור היה העיתונאי דב אלפון, שיצר בו דמות בדיונית של קשיש אלמן וסקרן המוצא עניין רב בגלישה באינטרנט ומספר מדי שבוע על אתרים בהם ביקר, כשהוא שוזר בסיפור אנקדוטות בדיוניות מחייו ומחיי חבריו ומשפחתו, ובמיוחד נכדו "תומר". דמות בדיונית זו הייתה המשך של מסורת ותיקה שנוצרה בעיתון "חדשות", של דמויות בדיוניות העומדות מאחורי מדורים, למשל "ציפורה", מדור הרכילות שנכתב על ידי כותבים שונים. הקישורים והתמיכה הטכנית למדור סופקו על ידי אנשי המחשבים של "הארץ", שהשתמשו אותה עת בעיקר במחשבי מקינטוש, דבר שיצר מסורת של צילומי מסך הלקוחים ממחשבי מקינטוש, אף שמתוכן המדור ניתן היה להתרשם כי הקפטן נוהג לגלוש על שני מחשבים שונים לפחות. בפברואר 1997 הורחב המדור והפך למוסף מיוחד בתוך העיתון, שהופיע ביום ג'. עורך המוסף היה דרור פויר, שהרבה לעסוק באירועים שוטפים, ובמיוחד עקב בדריכות אחר משפטיה של מיקרוסופט, כשהוא מאמץ עמדה אוהדת, לרוב, לקוד פתוח ולמאמצי ממשלת ארצות הברית לפקח על החברה. בתקופה זו גם נוספו מדורים צרכניים שונים, ובמיוחד מדור שאלות ותשובות (בעריכת ימי גליק). אחרי פרישתו של פויר מעריכת הקפטן בשנת 2001, התמנה לתפקיד אליחי וידל, ואחריו מונה, בתחילת שנת 2002, רוגל אלפר. אלפר שימש בתפקיד באופן חלקי, ואילו העריכה בפועל בוצעה על ידי שחר סמוחה ונירית אנדרמן. בתקופה זו הוצא המוסף בכריכה נפרדת, בדומה למוספים יומיים אחרים בעיתון. אחרי כשנה בה יצא המוסף בתבנית זו, הוא בוטל בתחילת שנת 2003 והפך למוסף דו-עמודי ואחר כך חד-עמודי בתוך "הארץ", ועיקרו – כתבות מתורגמות מעיתונים זרים. בשנת 2004 הכריז "הארץ" כי "הקפטן חזר" וברא את המדור מחדש כמוסף המחשבים והאינטרנט של הגרסה המקוונת של העיתון. בנובמבר 2005 השיק העיתון מחדש את הקפטן גם בעיתון המודפס, הפעם כמדור שבועי מורחב במוסף הכלכלי TheMarker, בעריכתו של עודד חרמוני, ששימש כעורך מדור ההיי-טק של העיתון באותה תקופה. מוספי עבר ספורט בעבר צורף לעיתון "הארץ" בימי חול מוסף ספורט בגיליון נפרד. גודלו היה לרוב שמונה עמודים. אך בימי ראשון הוגדל לתריסר עמודים. בתחילת שנת 2012 הופסקה הפצתו של מוסף הספורט כמוסף עצמאי, ומדור הספורט מודפס בעמודיו האחרונים של העיתון, לאחר עמודי החדשות, זאת בנוסף להתייחסות נרחבת לתחום באתר האינטרנט של "הארץ". נדל"ן מוסף נדל"ן היה מוסף שבועי של עיתון הארץ. הוא נוסד בשנת 1996 על ידי זיו מאור, ששימש כעורכו עד אוגוסט 2004. המדור היה מצורף לעיתון "הארץ" בימי ראשון, עד שעיתון TheMarker הפך למוסף הכלכלי של עיתון הארץ, אז צורף המוסף אל מהדורת סוף השבוע. במוסף התפרסמו כתבות בנושאי נדל"ן, ובהן כתבות שתורגמו מעיתונים זרים. המוסף כלל דעות ופרשנויות. עיתונים אחים בשנים 1938–1942 פרסם "הארץ" גם עיתון ערב בשם "השעה", ובשנים 1948–1949 פרסם עיתון ערב בשם "יום-יום". "לוח הארץ", שיצא לאור לקראת ראש השנה בשנים 1941–1954 היה שנתון שבו השתתפו סופרים ואנשי הגות. בשנת 1951 החל לצאת לאור השבועון לילדים "הארץ שלנו", שהופיע עד שנת 1985, עת מוזג עם שבועוני הילדים "דבר לילדים" ו"משמר לילדים" ל"כולנו". ל"הארץ" מהדורה אנגלית, בשיתוף פעולה בין International New York Times להוצאת עיתון הארץ בע"מ, שבבעלותה גם האתר הכלכלי TheMarker והירחון הנלווה לו. רשת שוקן, שבבעלותה המקומון התל אביבי "העיר" (שנסגר ב-2013), המקומון הירושלמי "כל העיר" ומקומונים נוספים, נמצאת אף היא בשליטת משפחת שוקן, ובינה לבין עיתון "הארץ" מתקיים שיתוף פעולה המתבטא בחלוקת מקומון של רשת שוקן למנויי "הארץ". "הארץ" מוציא לאור את הירחון לילדים "עיניים" בעריכת תמיר ראונר. מהדורות דיגיטליות ממוזער\|220px\|לוגו אתר הארץ לעיתון אתר אינטרנט ראשי לצד אתרי משנה אחדים, שלכל אחד מהם שם מתחם משלו: האתר הראשי, ובו כתבות מהעיתון המודפס. החדשות השוטפות מתפרסמות עם התרחשותן, עוד לפני פרסומן בעיתון. עוד מכיל האתר מרחב בלוגים שכולל אחדים מעיתונאי "הארץ". האתר מציג מדי יום גם גרסה דיגיטלית מלאה של העיתון המודפס באותו יום. TheMarker: מוסף הכלכלה של העיתון. עכבר העיר: חלק העיתון הקרוי "גלריה", ועוסק בנושאי אמנות, בידור וסגנון חיים. onlife: אתר הפונה לנשים, ועוסק ב"קריירה, משפחה, אופנה, איכות חיים". בשנותיו הראשונות, כלל האתר קישור בשם "מהדורת הדפוס", שבו הוצגו כל הידיעות שפורסמו בעיתון, בהתאם למדורי העיתון המודפס. בשנת 2008 עוצב האתר מחדש, ובוטל בו קישור זה, אף שחלק מתוכני מהדורת הדפוס המשיכו להופיע באתר, בשיהוי מסוים. בשנת 2011 החלה קבוצת הארץ לחזק בהדרגה את הפעילות הדיגיטלית, והשיקה אפליקציות לאייפד, אנדרואיד ובלאקברי. ב-2012 הושקו אתרי האינטרנט בעברית ובאנגלית בעיצוב מחודש. במרץ 2013 נסגרו רוב תוכני האתר למנויים בתשלום בלבד, למעט חדשות מתפרצות, קישורים מזדמנים מרשתות חברתיות ומנועי חיפוש וכן 10 כתבות בחודש לנרשמים לאתר. בנוסף חודשה תצוגת "המהדורה המודפסת" והעיתון זמין למנויים, על כל מוספיו, בתצורתו המודפסת בגרסה דיגיטלית. על-פי נתוני הוועדה הישראלית למדרוג, בתקופה שקדמה לסגירת רוב האתר למנויים בתשלום, ביקרו בו כ-700 אלף גולשים ייחודיים בחודש. בעקבות הגבלות הגישה, חל צמצום משמעותי בגולשים. בחודש מרץ ירד מספרם ב-26%, עם 519 אלף גולשים, וביולי אותה שנה ביקרו באתר כ-491 אלף גולשים. ביולי פורסמו גם לראשונה נתוני הגולשים בגרסת המכשירים הניידים של האתר – כ-249 אלף. באתר "עכבר העיר" ביקרו בחודש זה כ-496 אלף גולשים. סרטון פרסומת למהדורה המקוונת, שפורסם בשנת 2013, ספג ביקורת על גישתו השוביניסטית. בשנת 2018 הפך גם אתר TheMarker לאתר למנויים (בתשלום נפרד מהמנוי לאתר "הארץ". במכתב לגולשים מיום 3 במרץ 2015 כתב המו"ל עמוס שוקן כי למהדורה הדיגיטלית ישנם 20,209 מנויים משלמים (לא כולל המנויים למהדורה המודפסת המקבלים גישה בחינם למהדורה הדיגיטלית). באוגוסט 2021 ציין העיתון 100,000 מנויים למהדורות הדיגיטליות שלו. הפולמוס סביב העיתון סביב מאפייניו של "הארץ", ובמיוחד סביב הקו הפוליטי הניכר בו, מתקיים דיון ציבורי ער. העמדה המדינית הדומיננטית בעמודי הדעות בעיתון סופגת ביקורת מצד גורמים שונים, בהם: עירית לינור, גדי טאוב שטען כי העיתון נותן במה נרחבת לאנטי-ציונות, חנוך מרמרי (עורך העיתון לשעבר) שטען כי פרידתו מהעיתון נבעה מחוסר הסכמה פוליטית (וגם על רקע ההתמקדות בנושא הכלכלי) ודוד מרחב שטען כי מוסף "תרבות וספרות" הפך לבימה פוליטית. בשל טענות דומות על הקו הפוליטי של העיתון הודיעה לשכת ראש הממשלה בשנת 2002 על ביטול המנוי על העיתון. ישנם כאלו התוקפים את "הארץ" משמאל, למשל דוד שחם. ביקורת חריפה הגיעה גם מבן-דרור ימיני על מגוון נושאים, אך הוא בעיקר מאשים את "הארץ" בניהול קמפיין מתמשך של הסתה, נאציפיקציה ודמוניזציה נגד מדינת ישראל, שמשתמש אף בשקרים, סילוף עובדות ועריכה מגמתית, בפרט מצד גדעון לוי ואתר "הארץ" באנגלית, ומשמש כמקור עיקרי לתעמולה אנטי-ישראלית והסתה לאלימות נגד ישראל בעולם. ח"כ יאיר לפיד, יו"ר מפלגת "יש עתיד", הצטרף למבקרים ואמר כי "זה לא עיתון אלא ביטאון של שמאל רדיקלי". באופן דומה התבטאו שר החינוך נפתלי בנט, והעיתונאי האמריקאי ג'פרי גולדברג שהעיתון מקדם דעות אנטישמיות. הביקורת מופנית כלפי עמודי החדשות ומאמרי הדעות בעיתון, אך עלו טענות שהקו השמאלי של העיתון מחלחל אפילו לפעילותה של מחלקת המודעות. ב-20 בינואר 2009 פרסם העיתון, בכותרת ראשית, לרוחב כל העמוד הראשון, את מאמרו הפוליטי של דויד גרוסמן "הסיפור שאנו כלואים בו", כאשר הכותרת הראשית "ברק אובמה יושבע היום לנשיא השחור הראשון של ארצות הברית" נדחקה מראש העמוד. חנוך מרמרי כותב על כך: "הבחירה של עורכי "הארץ" למקם מאמר של דויד גרוסמן בשער העיתון במקום בעמוד המאמרים, אינה משרתת את גרוסמן, אינה מכבדת את העיתון, ובעיקר – אינה תורמת לאפשרות של דיון ציבורי בסוגיות הרלוונטיות". לדיון זה מוקדש מקום גם ב"הארץ" עצמו. בינואר 2012 פרסם גדעון לוי, מהבולטים בחברי מערכת "הארץ", מאמר הגנה נלהב על עיתונו, כנגד דברי ביקורת על העיתון שיוחסו לשר המשפטים, יעקב נאמן, ולראש הממשלה, בנימין נתניהו. בינואר 2014 פרסם "הארץ" מאמר מאת ד"ר יאיר כספי ובו ביקורת על קשת רחבה של נושאים שבהם לטעמו של כספי דיווחו של "הארץ" אינו ראוי. ח"כ לשעבר עוזי ברעם פרסם מאמר תגובה שבו חלק על ביקורתו של כספי. בספטמבר 2016 שלח עמוס שוקן מכתב למנויי העיתון, בו הופיעו בין השאר הדברים הבאים: "חשבתי שתמצאנה ותמצאו עניין בעקרונות המערכתיים ש'הארץ' פועל על פיהם. מבלי שנכתבו הם היו הקווים המנחים של 'הארץ' למעשה כל שנותיו, אבל לפני עשר שנים גם העלינו אותם על הכתב, והנה הם: 'הארץ' הוא עיתון ציוני התומך בקיומה ובחיזוקה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. 'הארץ' יתמוך במאמצים לעשות את ישראל מתקדמת כמדינות המתקדמות בתחומי חינוך, מדע ותרבות. 'הארץ' ישאף שישראל תהיה מתקדמת ככל האפשר בזכויות אזרח ובזכויות אדם. 'הארץ' יתנגד לכל סוג של כפיה כולל כפיה דתית. 'הארץ' יתמוך בזכות הפרט לביטוי, כולל בפעילות כלכלית ועסקית במסגרת של כלכלת שוק. 'הארץ' יתמוך במאמצים להשיג שלום עם שכניה הערבים של ישראל."מכתב למנויי הארץ (עותק למנוי 1776932), ספטמבר 2016 בנובמבר 2023 הציע שר התקשורת, שלמה קרעי, להפסיק כל פרסום או מנוי ממשלתי על העיתון. תביעות בבית המשפט ובבית הדין לאתיקה בשנת 2002 פרסם "הארץ" צילום של אלכס ליבק ובו חרדי העומד בצד דוכן בסמוך לדיזנגוף סנטר ומאחוריו פוסטר ענק של פרסומת שבה תמונה פרובוקטיבית של אישה. התמונה פורסמה על אף שליבק הבטיח למצולם שלא יפרסם אותה. המצולם תבע את הארץ. לאחר הליך משפטי ארוך פסק בית המשפט העליון בשנת 2008 כי על "הארץ" לשלם לתובע פיצויים של 30 אלף ש"ח, ועוד 10 אלפים ש"ח הוצאות משפט. בהחלטה נוספת קבע בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ש"הארץ" הפר את תקנון האתיקה בכך שפרסם כתבה לקונית בעניין פסיקת בית המשפט העליון נגדו וחייב את העיתון לפרסם את ההחלטה. בדצמבר 2015 פרסם רוגל אלפר בעיתון מאמר דעה שכותרתו "לסלק את אם תרצו מתל אביב". המאמר עסק בכרזה של "אם תרצו" שנתלתה על פיגומים של בניין בהליכי שיפוץ בתל אביב. אלפר פרסם את פרטי הקבלן המבצע, טען שהוא איש ימין קיצוני וקרא לא להרפות ממנו וכן עודד את ריסוס הכרזה בגרפיטי. הקבלן תבע את אלפר ו"הארץ" בנימוק שלא הייתה לו שליטה על תליית הכרזה ושבעקבות המאמר של אלפר הוא הוטרד בטלפון ונגרמו נזקים לרכושו בידי מי שהתקהלו במקום והתפרעו. בפברואר 2017 פסק בית משפט השלום בתל אביב שעל הנתבעים לשלם 50,000 ש"ח לקבלן. בנובמבר 2016 פסק בית משפט השלום בירושלים שעל "הארץ" לשלם פיצוי בסך 20,000 ש"ח וכן הוצאות משפט לתושב קריית ארבע, משום שבכתבה מאת חיים לוינסון נטען שהוא שימש סוכן שב"כ. בנוסף חויב העיתון לפרסם תיקון לידיעה. בכמה מקרים פסק בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות כי העיתון הפר את תקנון האתיקה של המועצה. בשנת 2010 פסק בית הדין כי באותה שנה פרסמו דנה הרמן וג'קי חורי ידיעה שהתבססה על דיווח שקיבלו ממרכז מוסאווא ומן הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, ללא שניסו לאמת אותה. בידיעה דווח על הופעת נציגי שני הארגונים בוועדה לזכויות אדם בפרלמנט האירופי, ולא נזכר בה שבאותו דיון הופיעו גם פרופ' ג'רלד שטיינברג וסגן שגריר ישראל לאיחוד האירופי. נזכרו בידיעה רק אמירות נגד מדיניות ישראל תוך הסתרת קיומם של דוברים אחרים ואמירות אחרות, ועלה ממנה שהוועדה החליטה להתנות תמיכה בישראל, בזמן שנאמרו בדיון גם דעות הפוכות ולא הוחלט דבר. בית הדין הורה ל"הארץ" לפרסם את החלטתו שמדובר בדיווח חד-צדדי ללא בדיקה מספקת. בערעור הוסכם שתפורסם בעיתון הבהרה שהדיווח היה חסר ונפלו בו שיבושים. בשנת 2011 נפסק כי על העיתון לפרסם באחד מעמודיו הראשונים התנצלות בפני יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, על שכתב כי בשיחות פרטיות עם אנשי השגרירות האמריקנית מציג דיין דעות הפוכות מאלו שהוא משמיע ברבים, ובפרט שמתנחלים יסכימו להתפנות תמורת תשלום. בנובמבר 2013 נזף בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ב"הארץ" ובגדעון לוי, על מאמר של לוי שבו טען שהרצח בסניף בנק הפועלים בבאר שבע נעשה בהשפעת שירותו של הרוצח במשמר הגבול. בערכאת ערעור בוטלה הנזיפה. באפריל 2022 נזף בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ב"הארץ" ובאורי משגב, על מאמר דעה שפרסם משגב נגד הציבור החרדי, וקבע הוא כי גזעני ומסית. בית הדין הורה להסיר את המאמר, אך "הארץ" לא הסיר את המאמר מהאתר. סגל (רשימה חלקית) פוליטי מדיני – מיכאל האוזר טוב, יהונתן ליס, יוסי ורטר, נעה לנדאו (סגנית עורך "הארץ"), נעה שפיגל ביטחוני צבאי – יוסי מלמן, עמוס הראל, יניב קובוביץ חוץ – רועי סמיוני (עורך חדשות חוץ), צבי בראל ערבים – ג'קי חורי שטחים – הגר שיזף משטרה, משפט ופלילים – יהושע בריינר תרבות וספרות – בני ציפר (עורך תרבות וספרות), ענבל פרגר (עורכת "גלריה"), עדי ערמון (עורך מוסף "ספרים"), רוגל אלפר, נירית אנדרמן, אבי פיטשון ספורט – עמרי מסיקה (עורך הספורט), עידו רקובסקי חברה ורווחה – בר פלג היסטוריה – עופר אדרת מסעדנות – שגיא כהן כתבים אזוריים – רן שמעוני (מרכז), עדי חשמונאי (צפון), נתי יפת (דרום) כתבי מגזין – נטע אחיטוב כותבי מאמרים, טורים ומדורים – אלון עידן (עורך מדור דעות) אורי משגב, רוית הכט, צבי בראל דיגיטל – ליאור קודנר (מנכ"ל) לקריאה נוספת יהושע קנז (עורך), ספר הארץ – השנה ה-75, ירושלים: הוצאת שוקן, 1996 חנוך מרמרי, "זה הכול כסף... הגיע הזמן שתבין את זה, טמבל", ארץ אחרת 45, מאי–יוני 2008. מרדכי נאור, רבותי, העיתונות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, הפרק "מחדשות מהארץ הקדושה להארץ, 1918–1923", עמ' 33–52. קישורים חיצוניים חיפוש וקריאה מקוונת בדפי העיתון "הארץ" בשנים 1918–1982, באתר עיתונות יהודית היסטורית הארץ בארכיון מועצת העיתונות (כרגע נמצאים באתר תיקים משנת 1988 בלבד). באתר הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית בירושלים גליונות סרוקים של "הארץ לילדים" באתר "עיתונות ילדים של פעם" של הספרייה הלאומית גליונות סרוקים של "בן ארצי" באתר "עיתונות ילדים של פעם" של הספרייה הלאומית גדי טאוב "הישראליות היא לא אנחנו", ארץ אחרת, גיליון 45, מאי–יוני 2008 הארץ בפרשת דרכים, סיקור מיוחד של השינויים בעיתון עם המעבר לדיגיטל, באתר וואלה! NEWS, 2012 חן מלול, האשמות המלוות את "הארץ" עוד מהימים שהעיתון היה קרוי חדשות מהארץ הקדושה, באתר הספרייה הלאומית, אפריל 2017 David Remnick, The Dissenters, The New Yorker, February 28, 2011 (אנגלית) ביקורת על עיתון 'הארץ', באתר press פקטיבה עיתון הארץ חוגג את מהדורת גיליון ה-5,000, 1935, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים יום השנה ה-20 לעיתון הארץ, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים עיתון הארץ בן 100, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 25 ביוני 2019 הערות שוליים * קטגוריה:עיתונות בעברית קטגוריה:ישראל: עיתונים קטגוריה:אתרי חדשות ישראליים קטגוריה:קבוצת הארץ קטגוריה:מפעלי משפחת שוקן קטגוריה:חברות משפחתיות לשעבר בישראל קטגוריה:תל אביב-יפו: תקשורת קטגוריה:ישראל: חברות שהוקמו ב-1919	2024-10-04T07:38:24
תא	270px\|ממוזער\|מבנה תא איקריוטי שמאל\|ממוזער\|270px\|צילום תאים במיקרוסקופ אלקטרוני חודר תא (בלטינית: cellula; ביוונית: κύτταρο (תעתיק לטיני: kýttaro)) הוא יחידת החיים הבסיסית ביותר המקיימת בה את כל מאפייני החיים. לפי חלק מההגדרות של "חיים", יצורים חיים מורכבים מתא אחד או יותר, וכל מה שאינו מורכב מתאים או שאינו מורכב מתאים שלמים, אינו חי. כל תא ותא, בין שהוא תא עצמאי של יצור חד-תאי ובין שהוא חלק מיצור רב-תאי, מקיים את כל התנאים המגדירים יצור חי. ישנם תאים בעלי מידור פנימי, כלומר, תאים בעלי גרעין – אלו הם תאים איקריוטיים, וישנם תאים חסרי מידור פנימי – פרוקריוטים. היצורים אשר תאיהם פרוקריוטיים הם בהכרח יצורים בעלי תא בודד. יצורים כאלה הם החיידקים והארכאונים. לעומתם, יצורים שתאיהם בעלי גרעין עשויים להיות או חד-תאיים – דוגמת סנדלית או אמבה, או רב-תאיים, שהם יצורים המורכבים מתאים אחדים או מיליוני ואף מאות מיליארדי תאים – כדוגמת בני אדם או העצים. באורגניזמים אלה התאים מתמיינים ומתמחים לייעודם. מבנים בסיסיים המשותפים לכל התאים למעט במקרים יוצאי דופן ספורים, בכל תא יש חומר תורשתי. למעשה, ביצור רב-תאי כל תא ותא מכיל את כלל החומר התורשתי של הגוף כולו (דוגמאות ליוצאי דופן: תאי דם אדומים בוגרים בזוחלים, יונקים ועופות הם חסרי חומר תורשתי, ובתאי זרע וביציות לא מופרות יש כמחצית מחומר זה). כל תא ותא מכיל מנגנונים להכפלת החומר התורשתי לקראת התחלקות התא לשני תאים, שהיא בעצם, רבייה לא מינית ברמת התא (או התחלקות אחרת לקראת רבייה מינית היוצרת תאי זרע וביציות לא מופרות). החומר התורשתי הוא יחסית חסר פעילות כימית ואינו מעודד, יחסית, את הפעילות הכימית בתא ההכרחית לחילוף החומרים. מרבית הפעילות הכימית של התא מתבצעת באמצעות קטליזה של חלבונים. בכל תא יש גם מולקולות של RNA העושות גם חלק מהפעילות הקטליתית ומשמשות גם להעברת מידע שמקורו ב-DNA אל חלקי התא השונים. כל תא מוקף בקרום, שהוא ממברנה ביולוגית המורכבת דו-שכבה של מולקולות ליפידיות ומשובצת בחלבונים תפקודיים. ממברנה זו מפרידה את התא מסביבתו ומאפשרת לו לקיים סביבה פנימית יציבה ושונה מהסביבה החיצונית. היא מאפשרת לו גם לקלוט מהסביבה החיצונית את מה שדרוש לו ולפלוט אליה את מה שאינו דרוש, באמצעות החלבונים התפקודיים השתולים בה. סוגי תאים שמאל\|ממוזער\|320px\|תא פרוקריוטי (מימין) ואיקריוטי נהוג לחלק את התאים על פי מבנם לשני סוגים: תא פרוקריוטי: זהו תא חסר גרעין מוגדר (חסר קרום גרעין) ולמעשה חסר מידור פנימי וקרומים פנימיים כל שהם כמו גם אברונים כל שהם. בתוך חלל התא הכללי מתרחשות כלל פעולות התא ומצויים כלל חלקי התא, כולל ה-DNA. כיום מקובל לראות בפרוקריוטים שני סוגי תאים נפרדים: חיידקים אמיתיים (כולל כחוליות) וחיידקים קדומים. תא איקריוטי: זהו תא בעל גרעין מוגדר (בעל קרום גרעין) ובעל קרומים פנימיים ומידורים רבים. תא זה מכיל אברונים (כלומר: חלקים בעלי תפקוד שונה) רבים. גרעין התא מכיל בתוכו את החומר התורשתי. התאים האיקריוטים התפתחו מסימביוזה בין חיידקים קדומים לבין חיידקים אמיתיים שחדרו לתוך החלל שלהם. יצורים רב-תאיים מורכבים רק מתאים איקריוטים אולם לא כל התאים האיקריוטים יוצרים יצורים רב-תאיים. אבולוציית סוגי התאים והאברונים הראשונים שנוצרו היו התאים חסרי הגרעין. בעת שהם נוצרו, האטמוספירה של כדור הארץ הייתה דלת חמצן והתאים נשמו בעיקר תרכובות גופרית שמקורן היה בפעילות געשית. בהמשך האבולוציה נוצרו האצות הסגוליות, שהם תאים חיידקיים המבצעים פוטוסינתזה. תאים אלה פלטו חמצן אל האטמוספירה ואט-אט התרבו במידה כזו שהפכה את האטמוספירה לחמצנית. חלק מהתאים החיידקיים האחרים הסתגלו לנשימת חמצן, ותאים חיידקיים נוספים אחרים, שלא הסתגלו לחמצן, וכן תאי ארכאונים, נותרו עד היום רק בסביבות דלות חמצן. מקורם של התאים האיקריוטיים הוא בסימביוזה בין חיידקים לבין ארכאונים. מדובר בחיידקים בעלי יכולת נשימת חמצן ויכולת לקיים פוטוסינתזה, שחדרו לתוך הארכאונים. מרבית החומר התורשתי של סוגי תאים אלה התערבב בסימביוזה אך חלקו נותר בתוך הכלורופלסטים והמיטוכונדריונים שנותרו אברוני נשימה ופוטוסינתזה ממודרים. המידור עבר גם לאזורים אחרים בתא האיקריוטי, כגון הגרעין, הוא אזור הגנום המשותף שהפך לממודר. מבנים המשותפים לכל סוגי התאים קרום התא (ממברנה) – לתאי ארכאונים יש ממברנה שונה מזו של איקריוטים וחיידקים ריבוזומים ציטופלזמה שלד התא אברונים שמאל\|ממוזער\|300px\|תרשים של תא איקריוטי המתאר את האברונים והמבנים השונים: 1. גרעינון 2. גרעין התא 3. ריבוזום 4. בועית 5. רשתית תוך-פלזמית גסה 6. גולג'י 7. שלד התא 8. רשתית תוך-פלזמית חלקה 9. מיטוכונדריון 10. חלולית 11. ציטופלזמה 12. ליזוזום 13. צנטריול אברונים הנקראים גם אורגנלות הם מבנים זעירים ומורכבים הצפים בתוך הציטופלזמה של התא האיקריוטי וממלאים תפקידים שונים בחיי התא. אפשר לראותם כאיברים זעירים, ולכן הם נקראים אברונים. יש אברונים נפוצים המצויים בתוך כל תא, לעומת זאת, ישנם אברונים נדירים המיוחדים לסוגי תאים מסוימים בלבד. להלן האברונים המתפקדים בתא: גרעין התא ציטופלזמה רשתית תוך פלסמית (ER) ציטוסקלטון פרוקסיסום ריבוזום אנדוזום מיטוכונדריון ליזוזום כלורופלסט (בצמחים בלבד) חלולית (אברון הנמצא בתאי צמחים, בכמה תאי פטריות ובתאי בעלי חיים) דופן תא (בצמחים בלבד) בתאים בעלי אברונים יהיו כל האברונים (מלבד הקרום והדופן) בתוך ציטופלזמה (תמיסה מימית המתפקדת כ"גוף" התא ומקשרת בין כל אברוני התא), עטופים בממברנה (קרום התא), ולכל תא יהיה גרעין אחד. בתאים ישנם גם גופיפים אשר מתפקדים כמו אברונים אך הם לא אברון, לדוגמה, גופיפי גולג'י. חקר התא בהיסטוריה מאחר שרוב התאים קטנים מאוד, לא ניתן לצפות בהם בלי עזרים אופטיים. לכן, חקר התא החל לאחר שהמדען האנגלי רוברט הוק בנה בשנת 1665 את המיקרוסקופ הראשון ולאחר מכן צפה במיקרוסקופ שלו בפקקי שעם. דפנות תאי השעם הזכירו לו את תאי הנזירים, ועל כן טבע את המונח "תא" (Cellula). ההולנדי אנטוני ואן לוונהוק ליטש עדשות שהגדילו פי 200, ומהן הוא בנה מיקרוסקופ, איתו הוא ראה יצורים חד-תאיים שמצא על ידי התבוננות במי גשם, ובו הוא ראה גם חיידקים שבאו מגופו עצמו. הוא תיאר בעזרת המיקרוסקופ שלו, שהיה חדיש יחסית לזמנו, גם תאי דם, תאי זרע ויצורים קטנים בהרבה. לוונהוק פרסם את מחקריו ב-1672. למרות כל הגילויים והתצפיות הללו, עדיין האנשים בתקופתם לא הצליחו להבין את מבנה התא. רק לאחר מכן, בהופעתה של התאוריה התאית, החלה הבנת התא ומבנהו. במאה ה-19, בשנת 1838, הוצעה תאוריה זו על ידי שני חוקרים גרמנים - מתיאס שליידן ותאודור שוואן. התאוריה טוענת שכל היצורים החיים מורכבים מתאים ומרכיבים של תאים. על אף שהיו מיקרוסקופים עוד לפני תקופתם של שליידן ושוואן, הם היו הראשונים שניסחו את התאוריה התאית, אף על פי שהם האמינו שיצורים חיים נוצרים ספונטנית. התאוריה התאית הורחבה לאחר מכן על ידי החוקר הגרמני רודולף וירכו. הוא הוסיף לתאוריה התאית דבר נוסף, והוא, שתאים אינם נוצרים ספונטנית, אלא רק מתא אחר. מייחסים לו את המשפט בלטינית הקובע שכל התאים באים מתא אחר (Omnis cellula e cellula). בשנות ה-50 המדענים הבריטים ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק פענחו את מבנה ה-DNA (הזוג אף זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על הגילוי בשנת 1962, יחד עם מוריס וילקינס). בדיעבד התברר שעבודתם התבססה, במידה רבה, על עבודתה של המדענית רוזלינד פרנקלין, עמיתתו של וילקנס, שנפטרה לפני קבלת הפרס. פיענוח זה נתן פריצת דרך לחקר התא, נתן דחיפה משמעותית לחקר המיקרוביולוגיה והבקטריולוגיה, אפשר את התפתחות ההנדסה הגנטית ויצר ענפי מחקר חדשים כמו ביולוגיה מולקולרית. ראו גם תא גזע התמיינות תאים רבייה תאית מיטוזה מיוזה ביולוגיה של התא מבנה תא צמחי אובסל לקריאה נוספת חיה גרוס ויהודית עתידיה, התא - יחידת החיים, האוניברסיטה העברית בירושלים רונית ויסמן (עריכה מדעית וריכוז הפיתוח), ד"ר שירה הירש (עריכה מדעית), התא: מבנה ופעילות, רעננה, האוניברסיטה הפתוחה, 2013 קישורים חיצוניים Cellupedia - מקור מידע ומדריך על התא איך לא לחשוב על התא- מדוע אברוני התא והחלבונים לא דומים למכונות. תקשורת תאים - מכון ויצמן למדע שיעור מתוקשב אינטראקטיבי בנושא תא באתר לרגו ביאורים *	2024-07-23T05:06:01
רקמת תאים	ממוזער\|דוגמה לרקמה: חתך רוחב בסקלרנכימה של צמח, רקמה קשה שתפקידה לייצב ולתמוך. רקמת תאים היא צבר תאים וחומרים בין-תאיים בעלי מוצא, תפקוד ומבנה משותפים, האחראים על ביצוע פעולה מסוימת או יותר. ברקמה, התאים הם דומים ואפילו יכולים להיות זהים. בגופי יצורים מורכבים קיימים ארבעה סוגי רקמות עיקריים: רקמת עצב, רקמת שריר, רקמת אפיתל ורקמת חיבור. המונח רקמה מתייחס בלעדית ליצורים רב-תאיים, שכן רק בהם קיימים סוגים רבים של תאים. בגוף האדם, למשל, קיימים 260 סוגי רקמות. גם נוזלים המכילים תאים נחשבים כרקמות; הדוגמה הידועה ביותר לכך היא הדם, הנחשב לסוג של רקמת חיבור. הרקמה מהווה את אחת הרמות בהיררכיה המבנית של יצורים. הרמה הנמצאת מתחת לרקמה היא רמת התאים, ואילו הרמה הנמצאת מעל לרקמה היא רמת האיברים. קבוצת רקמות הפועלות במשותף לצורך מילוי תפקיד מסוים ומצויות בסמיכות אחת לשנייה – מהוות איבר. הענף בביולוגיה החוקר את הרקמות נקרא היסטולוגיה. רקמת אפיתל רקמת האפיתל (ציפוי) עשויה הרבה תאים צמודים שביניהם חומר בין תאי (Matrix) שמדביק את התאים. באפיתל יש הרבה תאים ומעט חומרים בין-תאיים. איברים שונים, ובהם העור, האיברים החלולים וכלי הדם, מצופים ברקמת אפיתל. קיימים שני סוגי אפיתל, ומחולקים גם לקטלוג משני. הסוגים העיקריים הם אפיתל חד-שכבתי (Simple Epithelium) ואפיתל רב-שכבתי (Stratified Epithelium), שהם אפיתלים השונים בכמות השכבות המרכיבות אותם. אפיתל חד-שכבתי מורכב משכבה אחת של תאים. ישנם חמישה סוגים של אפיתל חד-שכבתי, המשתנים במבנה של התאים ותפקודם. אפיתל חד-שכבתי שטוח (קשקשי, Simple Squamous Epithelium) מצפה את דופן הנימים והנאדיות. האפיתל הזה מורכב משכבה דקה שמאפשרת מעבר של גזים, ובכך חילוף חומרים וחדירת חמצן דרך הנאדיות והנימים. האפיתל החד-שכבתי המרובע (Simple Cuboidal Epithelium), מורכב מתאים בצורת ריבוע, הנמצאים בצינורות של בלוטות. האפיתל החד-שכבתי העמודי (Simple Columnar Epithelium) מורכב מתאי אפיתל מוארכים. בין תאי האפיתל נמצאים תאי גביע שמטרתם להפריש ריר (Mucus). רקמת אפיתל מצופה ריר נקראת רירית. אפיתל מסוג זה נמצא בקיבה, והריר הוא שמגן על דופן הקיבה מפני החומציות ומיצי העיכול שהיא מפרישה לפירוק חלבונים. כאשר אין ריר שמגן על הקיבה, החומצה גורמת נזק לדופן הקיבה, מצב המכונה כיב קיבה (Ulcer). האפיתל החד-שכבתי העמודי הריסוני (Simple Columnar Ciliated Epithelium) מורכב מתאי אפיתל מוארכים שביניהם נמצאים תאי גביע. בקצה התאים נמצאים מבנים דמויי-ריסים. רקמת אפיתל מסוג זה נמצאת בחצוצרות. הריר שמופרש על ידי תאי הגביע תופס את הביצית, והריסונים מניעים אותה אל עבר הרחם. רקמת אפיתל דמוי רב-שכבתי עמודי ריסוני היא בעלת אותו תפקוד כמו הרקמה הקודמת (אפיתל עמודי ריסוני). ההבדל בין הרקמות הוא במבנה הרקמה. ברקמה זאת גרעיני תאי האפיתל נמצאים בחלקו העליון ובחלקו התחתון של התאים לסירוגין, מה שמקנה להם מראה הדומה לרקמה רב-שכבתית. רקמת אפיתל מסוג זה נמצא בקנה הנשימה במטרה לסנן את הפיח. הפיח נדבק לריר, ובאמצעות הריסים הוא נדחף החוצה עם הריר. אפיתל רב-שכבתי רקמת אפיתל המורכבת מהרבה שכבות של תאי אפיתל. השכבה מכונה לפי השכבה העליונה של התאים המרכיבים אותה. קיימים שני סוגים, אפיתל רב-שכבתי שטוח (קשקשי, Stratified Squamous Epithelium) ואפיתל רב-שכבתי משתנה (Stratified Transitional Epithelium). רקמת אפיתל רב-שכבתי שטוח (קשקשי) היא רקמה המורכבת מתאי אפיתל מרובעים שנדחפים כלפי מעלה ונעשים שטוחים. רקמה זאת מרכיבה את האפידרמיס של העור. לעומת זאת, אפיתל רב-שכבתי משתנה מרכיב את אפיתל המעבר. האפיתל הרב-שכבתי המשתנה מורכב מתאים עגולים בעלי יכולת התמתחות. בעת מתיחה הם נעשים שטוחים. רקמת תאים זו מצויה בדופן של שלפוחית השתן. רקמת חיבור רקמות חיבור הן רקמות המורכבות ממעט תאים ומהרבה חומר בין-תאי. קיימים ארבעה סוגי רקמות כאלה, רקמת חיבור אוורירית, רקמת שומן, רקמת חיבור קומפקטית עם סיבים מסודרים (פיברוטית) ורקמת חיבור קומפקטית עם סיבים לא מסודרים. רקמת חיבור אוורירית מורכבת מפיברובלסטים (Fibroblasts), המפרישים חומר בין-תאי ומסיבים, שהם מבנים מוארכים של חלבונים. השרשראות הארוכות מכונות קולגן והשרשראות הקצרות מכונות סיבי אלסטין. רקמה זו היא אוורירית, ומכאן שמה, וממלאת מרווחים בין איברים. רקמת שומן היא רקמה אוורירית בה יש תאי השומן (אדיפוציטים), ונמצאת בתת-עור ובין איברים (למשל בין איברי מערכת העיכול). רקמת חיבור קומפקטית עם סיבים מסודרים (פיברוטית) מורכבת מכמות סיבים גדולה. רקמה זו היא בעלת מבנה מאורך של סיבים מקבילים. המבנה מאפשר הימתחות. רקמה זו נמצאת בגידים, ברצועות ובקופסאות מפרקים. לעומתה, ברקמת חיבור קומפקטית עם סיבים לא מסודרים, שגם היא רקמה דחוסה, הסיבים לא מסודרים בצורה מקבילה. רקמה זו נמצאת בשכבת הדרמיס של העור. סחוס סחוס הוא סוג של רקמת חיבור המורכב ממעט תאים (כונדרוציטים) ומהרבה מטריצה חוץ-תאית. קיימים שלושה סוגי סחוס, סחוס הייליאני, סחוס פיברוטי וסחוס אלסטי. הסחוס ההייליאני מורכב ממעט סיבים. סחוס זה נמצא במפרקים של הידיים והרגליים, בחיבור הצלעות לסטרנום, באף ובקנה הנשימה. הסחוס הפיברוטי לעומת זאת מורכב מהרבה סיבים ארוכים (בעיקר קולגן). הסחוס הפיברוטי נמצא בדיסקים הבין-חולייתיים ובמניסקוס במפרק הברך. הסחוס האלסטי מורכב מהרבה סיבים אלסטיים שמקנים גמישות ומעט סיבי קולגן, והוא נמצא באוזן ובגרון (אפיגלוטיס). רקמת עצב 250px\|ממוזער\|רקמת עצב רקמת העצב מורכבת מנוירונים (Neurons) ומתאי גלייה. הנוירונים קולטים ומעבירים אותות בצורה חשמלית. הנוירון מורכב מאקסון, מגוף תא ומדנדריט, הנמצא בצד השני של התא ביחס לאקסון. הגירוי החשמלי עובר מהדנטריט לאקסון, שיכול להתחבר לדנטריט של נוירון אחר, לתא שריר או לבלוטה. נקודת החיבור של הנוירון מכונה סינפסה (Synapse). תאי גלייה הם תאים שלא מעבירים גירוי חשמלי, אך בעלי תפקיד חשוב בתחזוקה ובשמירה על ההומאוסטזיס של מערכת העצבים. רקמת שריר ממוזער\|דוגמאות לרקמת שריר רקמת שריר היא רקמה הכוללת הרבה תאי שריר ומבצעת התכווצות. תאי השריר, שהם סיבים ארוכים, מחולקים לרצוניים וללא-רצוניים. סיב השריר מורכב משני סיבי חלבונים עיקריים, מיוזין ואקטין, שמאפשרים את ההתכווצות של השריר. קישורים חיצוניים קטגוריה:היסטולוגיה	2024-06-27T12:54:24
איבר	איבר הוא קבוצה של רקמות היוצרות מבנה המותאם לביצוע תפקיד מסוים. אטימולוגיה במשמעות המקראית, "איבר" הוא הנוצות הגדולות של כנף העוף, ו"אברה" היא כנף העוף כולה. בתקופת חז"ל הורחב המושג, ומאז הוא כולל כל חלק מהגוף הממלא בו תפקיד מסוים. ההגדרה המדויקת של המושג המורחב הזה שונה בהתאם להקשר. סתם איבר בלשון חז"ל מתייחס לאיבר המין הזכרי. בצומח בעולם הצומח איברים ידועים הם: גזע, עלה, פרח, גבעול, זרע, נבג. בעולם החי מספר איברים של בעלי חיים הפועלים יחדיו יוצרים מערכת בגוף היצור. רגל, יד, שיער וציפורניים אינם איברים על פי ההגדרה הביולוגית. ברגל האדם למשל ישנם חלקים ממערכות העצבים, הדם, העצמות, השרירים והעור. כל אחת ממערכות אלה מורכבת מאיברים רבים. איברים מסוימים בגוף יכולים להיות חלק ממערכות שונות (לדוגמה: פה שהוא חלק ממערכת הנשימה וגם ממערכת העיכול, או האשכים שהם חלק ממערכת הרבייה וגם מהמערכת האנדוקרינית). ראו גם אנטומיה - מונחים איברים בגוף האדם הומונקולוס (קליפת המוח) קישורים חיצוניים הסבר והדמיה תלת־ממדית של סוגי האיברים בגוף האדם, מתוך אתר ה-BBC הערות שוליים קטגוריה:איברים בגוף האדם קטגוריה:אנטומיה	2024-05-07T06:55:58