source
stringlengths 1
97
| text
stringlengths 46
337k
| timestamp
timestamp[s] |
|---|---|---|
זאבי כיס
|
זאבי כיס (שם מדעי: Thylacinidae) היא משפחה נכחדת בסדרת טורפי הכיס הכוללת תשעה סוגים. משפחה זו התקיימה בין האוליגוקן עד להולוקן, עד העת האחרונה. מרבית המינים במשפחה זו נכחדו כאשר האבוריג'ינים הגיעו לאוסטרליה לפני 70-65 אלף שנה. מין אחד במשפחה שרד את ההכחדה הזו והוא המין המוכר במשפחה - הזאב הטסמני, טורף הכיס הגדול ביותר ששרד עד לעולם המודרני. בעבר היה נפוץ באוסטרליה אבל נדחק על ידי הדינגו וציד האדם, וככל הנראה נכחד בשנת 1936.
מינים אלה היו הגדולים בטורפי הכיס, הגיעו לאורך ממוצע של 1.15 מטר והיו בעלי הקבלה, כתוצאה מאבולוציה מתכנסת לזאב אפור, מה שנתן להם את שמם. בניגוד לזאבים הם היו בעלי "כיס" בקצה בטנם ובו גידלו את צאצאיהם.
סוגים
Badjcinus
Maximucinus
Muribacinus
Mutpuracinus
Ngamalacinus
Nimbacinus
זאב כיס (Thylacinus)
Tjarrpecinus
Wabulacinus
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1838
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי שארל לוסיאן בונפרטה
| 2023-04-02T03:25:09
|
טורפי כיס
|
טורפי כיס (שם מדעי: Dasyuromorphia) היא סדרה של חיות כיס במחלקת היונקים, ובה שלוש משפחות. סדרה זאת מורכבת מטורפים בגדלים שונים, והם חיים כולם ביבשת אוסטרליה או באיים הסמוכים גינאה החדשה וטסמניה.
מאפיינים
טווח הגודל של מרבית טורפי הכיס נע בין גודל עכבר לגודל חתול, להוציא את הפלניגל והנינגאווי הזעירים ואת זאב הכיס שמתקרב לגודל של זאב רגיל. כל טורפי הכיס הם ציידים מיומנים וזריזים אשר מתמחים ברובם בטיפוס על עצים או בחפירה באדמה. הסוגים הגדולים ניזונים מנבלות וחולייתנים בינוניים מסדרת הקנגוראים, בעוד שהמינים הקטנים ניזונים בעיקר מחסרי חוליות, זוחלים, תולעים ועכברים.
לאחר הכחדת הזאב הטסמני שהיה טורף הכיס הגדול ביותר (שקל כ-30 ק"ג), הגדול בסדרת טורפי הכיס כיום הוא השד הטסמני (Sarcophilus harrisii) ששוקל עד 8 ק"ג. הקטן בבני המשפחה הוא פלניגל ארוך-זנב (Planigale ingrami), שהוא הקטן בכיסאים אשר שוקל עד 4.3 גרם.
מיון
משפחה: זאבי כיס (Thylacinidae) - נכחדה. כללה 9 סוגים.
משפחה: נמיות כיס (Dasyuridae) - כוללת 21 סוגים.
משפחה: נומבטיים (Myrmecobiidae) - כוללת סוג יחיד.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1872
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי תאודור גיל
| 2023-01-04T03:46:22
|
יונקי כיס
|
ממוזער|טבלה תפוצתית של הכיסאים
יונקי כיס (שם מדעי: Marsupialia) היא תת-מחלקה במחלקת היונקים. ייחודם של יונקי הכיס בהריונן הקצר של הנקבות, אשר ולדותיהן נולדים זעירים ולא-מפותחים, וזוחלים מיד עם לידתם לכיס (marsupium) – שהוא קפל עור המחובר לעצמות הכיס שמתחת לבטן האם. שם הם ממשיכים להתפתח במשך כמה חודשים עד להשלמת התפתחותם. בכיס מצויות פטמות חלב, שמהן ניתז חלב לפיותיהם של הוולדות הלא-מפותחים בפעולת התכווצות של שריר שמסביב הבלוטות. בגיל מאוחר יותר, לאחר צאתם מהכיס, הצעירים יכולים לינוק מהפטמות בכוחות עצמם.
בתת-המחלקה מונים כיום בין 260 ל-280 מינים של חיות כיס, כמעט 200 מהם מצויים באוסטרליה ובאיים שכנים מצפון (בעיקר בגינאה החדשה). מינים נוספים חיים באמריקה הדרומית, ומין אחד, אופוסום וירג'יניה, חדר לאמריקה הצפונית.
מיון
על-סדרה חיות כיס אמריקניות (Ameridelphia)
ממוזער|200px|אופוסום וירג'יניה
סדרה: אופוסומאים (Didelphimorphia)
משפחה: אופוסומיים (Didelphidae)
סדרה: אופוסומיים חדפיים (Paucituberculata)
משפחה: אופוסומים חדפיים (Caenolestidae)
על סדרה חיות כיס אוסטרליות (Australidelphia)
סדרה: מוניטאים (Microbiotheria)
משפחה: מוניטיים (Microbiotheriidae)
ממוזער|מוניטו דל מונטה
(Dromiciops gliroides)
סדרה: חפרפרות כיס (Notoryctemorphia)
משפחה: חפרפרות כיס (Notoryctidae)
סדרה: בנדיקוטאים (Peramelia)
משפחה: בנדיקוטיים (Peramelidae)
משפחה: בילביים (Thylacomyidae)
משפחה: בנדיקוטיים רגלי-חזיר (Chaeropodidae) - נכחדה
סדרה: טורפי כיס (Dasyuromorphia)
משפחה: נומבטיים (Myrmecobiidae)
משפחה: נמיות כיס (Dasyuridae)
משפחה: זאבי כיס (Thylacinidae) - נכחדה
סדרה: קנגוראים (Diprotodontia)
משפחה: קנגוריים (Macropodidae)
משפחה: קנגוריים חולדתיים (Potoroidae)
משפחה: קנגוריים מושקים (Hypsiprymnodontidae)
משפחה: קואליים (Phascolarctidae)
משפחה: וומבטיים (Vombatidae)
משפחה: קוסקוסיים (Phalangeridae)
משפחה: כיסנאיים (Petauridae)
משפחה: פוסומים מנוצי זנב (Acrobatidae)
משפחה: פוסומים ננסיים (Burramyidae)
משפחה: פוסומי זנב טבעת (Pseudocheiridae)
משפחה: פוסומי דבש (Tarsipedidae)
קישורים חיצוניים
גלריה
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1811
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון קרל וילהלם יליגר
| 2024-10-13T12:25:09
|
יונקי הביב
|
יונקי הביב (שם מדעי: Monotremata; נקראים בעברית גם חיות הביב או בעלי ביב) היא סדרה המשתייכת לקבוצת קדם יונקים.
מיון
סוג ללא מקור קריוריקטס (Kryoryctes) - נכחד
סוג Stirtodon - נכחד
סוג Sundrius? - נכחד
משפחה Teinolophidae - נכחדה
משפחה Kollikodontidae - נכחדה
משפחה Steropodontidae - נכחדה. בה הסטרופודון
תת-סדרה Platypoda
משפחה ברווזניים (Ornithorhynchidae)
סוג ומין יחיד ברווזן (Ornithorhynchus anatinus)
סוג אובדורודון (Obdurodon) - נכחד
סוג מונוטרימטום (Monotrematum) - נכחד
תת-סדרה Tachyglossa
משפחה קיפודניים (Tachyglossidae)
סוג ומין יחיד קיפודן נמלים אוסטרלי (Tachyglossus aculeatus)
סוג קיפודן חרטומני (Zaglossus)
סוג מגליבגוויליה (Megalibgwilia) - נכחד
מאפיינים
המינים בסדרה נפוצים באוסטרליה, בטסמניה ובגינאה החדשה, ומצויים בכל אזורי המחיה, במקווי מים, ביער ובמדבר. בניגוד ליונקי שליה, לביבאים יש פתח יחיד באחורי גופם, הקרוי פתח ביב (Cloaca), המשמש אותם גם להפרשות שתן וצואה וגם לרבייה. מכאן שם הסדרה כולה. הנקבה חסרת רחם ובמקום תהליך ההיריון, היא מטילה ביצים ודוגרת עליהן. קליפת הביצים אינה קשה אלא דמוית עור. לצאצאים יש "שן ביצה" (כמו אצל חלק מהזוחלים והציפורים), שבעזרתה הם מצליחים ליצור פתח בקליפה. לאחר בקיעתם הם ניזונים מחלב המופרש מנקבוביות בעור הבטן של אימם. נוירוני השמע שלהם אינם סגורים בתעלת עצם, בניגוד לרוב היונקים למעט עטלפים מסוימים.
יונקי הביב מגוונים בגודלם מגודל של ברווזן ששוקל עד 2.4 ק"ג, עד לגודל של קיפודן חרטומני מערבי ששוקל עד 16.5 ק"ג.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1837
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי שארל לוסיאן בונפרטה
| 2024-05-28T08:13:25
|
נצרים
|
נצרים הייתה התנחלות במרכז רצועת עזה. בעת חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 התגוררו ביישוב כ-25 משפחות, ובעת פינויו בשנת 2005 התגוררו בו כ-60 משפחות. תושביו עסקו במקצועות חופשיים ועבדו מחוץ ליישוב, וחלקם התפרנס מחקלאות. היישוב היה בעל אופי דתי, ופעלו בו בית כנסת, מדרשה ליהדות, מכון למורשת יהודי עזה, בית מדרש ובתי ספר. נצרים הוא היישוב הישראלי הראשון שהוקם ברצועת עזה אחרי מלחמת ששת הימים.
הקמה
ממוזער|שלט הכניסה לנצרים
נצרים הוקמה על שטח של כ-6,000 דונם מדרום לעיר עזה, חציים אדמות מדינה וחלקם נרכשו על ידי מינהל מקרקעי ישראל מהבדואים באזור. נצרים הוקמה באצבע נצרים במסגרת תוכנית אצבעות לביתור רצועת עזה על ידי התיישבות יהודית. טקס העלייה על הקרקע התקיים בפורים, י"ד אדר תשל"ב, 29 בפברואר 1972, וראשוני המתיישבים היו גרעיני נח"ל של בית"ר והאיחוד החקלאי. אל מול התנגדות של אנשי השומר הצעיר מניר עוז להקמת התנחלות ברצועה הביעו אנשי נחל עוז וארז תמיכה בהתנחלות, ואנשי נחל עוז אף סיפקו למקום מים. בנובמבר 1972 התקיים טקס לחנוכת הבתים במקום. לאחר מכן שהו בנצרים גם חיילי נח"ל של השומר הצעיר, שחוץ מבפתחת רפיח ובגולן לא השתתפו בהתנחלות מעבר לקו הירוק, מכיוון שנאמר להם שהמקום יישאר מאחז צבאי ולא יאוזרח. שמו של היישוב ניתן לו על ידי אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, על שם מחנה הפליטים הסמוך נוציראת.
המקום יועד מלכתחילה לאזרוח על ידי הקיבוץ הדתי, אולם הדבר נדחה ובשנת 1976 טרם נמצא גרעין כלשהו שהסכים לאזרח את המקום והפיתוח החקלאי בו היה שולי. בשנת 1983 הסכים הקיבוץ הדתי לאזרח את המקום, כדי לחזק את הגוש הדרומי של קיבוציו שכלל את סעד ועלומים.
בשנת 1979, במסגרת השיחות עם מצרים, החליטה ממשלת ישראל על העברת מפקדת צה"ל ברצועה מעזה לנצרים, אולם החלטה זאת לא יצאה אל הפועל. בשנת 1980 עלה הרעיון להשתמש בנצרים כאתר הכשרה לגרעין של גן אור. ביולי 1980 הגיע גרעין גן אור לנצרים, ושהה במקום 3 שנים עד שעבר למקום הקבע שלו.
ב-22 ביולי 1984, מספר ימים לפני הבחירות לכנסת ה-11, אוזרחה הנקודה בהחלטת ועדת השרים להתיישבות והועברה לאחריות הקיבוץ הדתי. הקיבוץ לא התרומם ולאחר מספר שנים התפרק. במשך מספר שנים התגוררו ביישוב משפחות בודדות בלבד. היו שטענו שהקיבוץ לא התרומם בגלל המצב הביטחוני ולעומתם טענו אחרים שהקיבוץ לא התרומם בגלל ירידת קרנה של התנועה הקיבוצית. בשנת 1986 הועלה הרעיון לפנות את נצרים כדי להקים במקום שכונה למפוני רפיח המצרית, תוכנית שלא יצאה אל הפועל.
לקראת סוף 1991 הוקמה ליד הקיבוץ שכונת קראוונים שכונתה נצרים ב', אליה עברו חלק מתושבי הקיבוץ שהחליטו שאין לקיבוץ עתיד.
רקע ביטחוני
שמאל|ממוזער|המדרשה בנצרים ובה המכון למורשת יהודי עזה
היישוב התפרסם בעיקר בשל העובדה שהיה מובלעת יהודית בין מרכזי אוכלוסייה ערבית צפופה. מסיבה זו נוצר ויכוח האם קיימת הצדקה לקיומו של היישוב המבודד, עקב עלותו הצבאית והכלכלית הגבוהה. ב-2002 עסק גדוד וחצי באבטחת היישוב, יחס של שני חיילים לתושב. לדברי המצדדים בקיומו של היישוב, הוא הוקם משיקולי ביטחון מובהקים, שהעיקריים שבם הם יכולת השליטה על נמל עזה ואפשרות פיקוח על מה שמועבר דרכו. בין המצדדים היה גם אריאל שרון, שהכריז בשנת 2003 כי "דין נצרים כדין תל אביב".
התקפות טרור רבות אירעו בנצרים ובציר המוביל אליו. בנובמבר 1994 אירע פיגוע התאבדות בצומת נצרים שבו נרצחו שלושה חיילים. בשנת 2000 אירעו חילופי אש בסמוך לנצרים, מהם התפתחה פרשת מוחמד א-דורה. בתחילת מרץ 2002 פוצצו 2 טנקים ליד היישוב. נהרגו שישה חיילים.
אל היישוב נורו פצצות מרגמה ורקטות וכן נעשו ניסיונות חדירה ליישוב. בפיגוע בנצרים שאירע ב-29 במרץ 2002 חדר מחבל ליישוב ורצח בדקירות סכין שני אורחים ביישוב. ב-24 באוקטובר 2003 חדרו מחבלים לגבול היישוב, ואחד מהם רצח שתי חיילות וחייל מגדוד שמשון שהיו במשימות תצפית ואבטחה בבסיס הסמוך ליישוב.
פינוי
נצרים פונתה בי"ז באב ה'תשס"ה, 22 באוגוסט 2005, יחד עם גוש קטיף, התוחמת הצפונית וכפר דרום במסגרת תוכנית ההתנתקות. נצרים היה היישוב היהודי האחרון שפונה מרצועת עזה. רב היישוב, ציון טוויל, הורה שלא להתנגד באלימות לפינוי. גם 200 "מסתננים", שהגיעו ליישוב על מנת להתנגד לפינוי, קיבלו בסופו של דבר את עמדת הרב והבטיחו לא לנהוג באלימות.
ביום הפינוי, התושבים התפנו ללא אלימות, למעט משפחה אחת שהתעמתה עם הכוחות. אחרי שנפרדו מגדוד שמשון והתפללו תפילה כואבת בבית הכנסת, הוציאו עמם התושבים וראשי הנהגת הציונות הדתית (ביניהם הרב חיים דרוקמן, חנן פורת ואפי איתם) את ספרי התורה ומנורת שבעת הקנים שניצבה על גג בית הכנסת.
מנצרים נסעו התושבים לתפילה בכותל המערבי שם התקבלו על ידי אלפי אנשים. אחרי התפילה, התושבים עברו זמנית לשהות במעונות של מכללת יהודה ושומרון (כיום אוניברסיטת אריאל). לאחר מספר חודשים עברו רוב המפונים ליישוב יבול, שם הם גרו בקרוואנים, ובשנת 2008 חלק ממשפחות היישוב עברו למגורי קבע ביישוב בני נצרים שהוקם בחולות חלוצה, וחלק מהמשפחות נותרו באריאל, ומכונים "קהילת נצר אריאל".
לאחר עזיבת כוחות צה"ל את הרצועת עזה שרפו והרסו הפלסטינים את בית הכנסת. במלחמת חרבות ברזל שבו כוחות צה"ל לחורבות היישוב הממוקם במסדרון נצרים.
ספרים
אריק יפת, על הניסים - סיפורים מגוש קטיף, הוצאת ספרית נצרים, תשס"ה, 2005.
חגי הוברמן, שורשים בחולות, הוצאת מדרשת נצרים, תשס"ה, 2005.
קישורים חיצוניים
אתר הבית של קהילת נצרים באריאל
נצרים, באתר קטיף.נט
על היישוב באתר יישובי גוש קטיף
יומן נצרים: טור אישי של דינה אברהמסון, תושבת נצרים: הטור הראשון, 2.9.2004 - הטור אחרון, 22.8.2005
מפת יישובי גוש קטיף - כולל גם קישורים לכל יישובי הגוש
אתר מדרשת נצרים
הערות שוליים
*
קטגוריה:התנחלויות ברצועת עזה
קטגוריה:התנחלויות שפונו במהלך תוכנית ההתנתקות
קטגוריה:יישובים דתיים ברצועת עזה
קטגוריה:היאחזויות נח"ל
קטגוריה:יישובים שהוקמו ב-1972
קטגוריה:ישראל: מובלעות לשעבר
| 2024-10-01T22:16:27
|
הפרדת הרשויות
|
עקרון הפרדת הרשויות (באנגלית: Separation of powers) הוא מעקרונות היסוד של מערכות השלטון ברוב הדמוקרטיות הליברליות. עיקרון זה גורס פיצול סמכויות שלטון בגוף מדיני לרשויות נפרדות ועצמאיות. ברוב המקרים ההפרדה היא לשלוש רשויות: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. רשות מכוננת (מחברת החוקה) ובית משפט לחוקה הן רשויות נוספות, שאינן תלויות בשלוש הנ"ל.
בנוסף להפרדה "אופקית" זו קיימת גם "הפרדה אנכית" לרשות ארצית או פדרלית ולרשויות מקומיות יותר כמו מדינות, מחוזות או רשויות מקומיות.
מטרת הפרדת הרשויות היא ביזור הסמכויות בין גופי ממשל שונים. הדבר יוצר מערכת של איזונים ובלמים כך שכל גוף יכול להפריע או לסייע לגופים אחרים. דבר זה יוצר תמריץ לקבל החלטות בשיתוף פעולה ובהסכמה רחבה. כמו כן הדבר מונע ריכוז כוח גדול מדי בידי רשות אחת או אדם אחד. הפרדת רשויות חשובה לצורך השמירה על הדמוקרטיה ועל חירות הפרט והכלל.
נהוג לייחס את המונח "הפרדת הרשויות" למונטסקייה ולחיבורו "רוח החוקים". אך למונטסקייה קדמו הוגים מדיניים, שכבר בעת העתיקה תיארו את הרציונלים להפרדה של רשויות השלטון. הוגים אלה כוללים את אריסטו, תומאס אקווינס, ג'ון לוק, ברוך שפינוזה, ז'ן ז'ק רוסו, עמנואל קאנט ומעצבי חוקת ארצות הברית – ובעצם רוב ההוגים שעסקו במחשבה מדינית.
עקרון הפרדת הרשויות נחשב מהותי לשיטת המשטר הדמוקרטי, והיישום שלו בפועל משתנה ממדינה למדינה באמצעות מכלול שלם של מוסדות ונורמות, בהם חוקה, חוקי יסוד, פיצול הרשות המחוקקת, שיטה נשיאותית, שיטה פדרלית, שיטת בחירות אזורית, אפשרות הטלת וטו על החלטות של גוף אחר, כפיפות לבתי-דין בין-לאומיים, חברות בארגון על-לאומי בעל כוח כופה (לדוגמה: האיחוד האירופי), חברות באמנות אזוריות לזכויות אדם, בית משפט המוסמך לפסול חוקים.
במדינות דמוקרטיות רבות קיימת חוקה רשמית שתפקיד מרכזי שלה הוא לאפשר הפרדת רשויות. במדינות אחרות ההפרדה מושגת על ידי חוקה לא פורמלית שהיא גמישה יותר ופחות מחייבת. בנוסף לכך קיימות מוסכמות חוקתיות שאינן מחייבות מבחינה משפטית, אבל מי שמפר אותן עלול לספוג ביקורת ציבורית ופגיעה פוליטית.
בין סוגי המשטר המקובלים במדינות דמוקרטיות, משטר נשיאותי נחשב למשטר המממש באופן המלא ביותר את עקרון הפרדת הרשויות, משום שהנשיא והרשות המבצעת אינם כפופים לרשות המחוקקת ואינם תלויים בה, ומאידך אינם יכולים לפזר אותה. במשטר פרלמנטרי, הפרדת הרשויות איננה מוחלטת, וקיימת זיקה בין הרשויות המחוקקת והמבצעת: על הרשות המבצעת לקבל את אמונה של הרשות המחוקקת, ולעיתים קרובות נבחרים חבריה מבין המחוקקים, ומאידך הרשות המבצעת יכולה בחלק מן המקרים לפזר את הרשות המחוקקת. מצב כזה מכונה "מיזוג רשויות".
פיתוח הרעיון
רקע
עקרון הפרדת הרשויות במתכונתו הנוכחית נולד במאה ה-18, עת התקיימו משטרים מלוכניים אבסולוטיים, שבהם המלך היה כול יכול, וכל הצבת מגבלה על כוחו הייתה לחידוש. עם זאת, לשיטת "הפרדת הרשויות" יש בסיס איתן כבר בחברות עתיקות.
על פי ההלכה קיימת הפרדה בין הסמכות הביצועית של המלך לסמכות החוק – היא ההלכה, ולסנהדרין, שהוא הסמכות השיפוטית הממונה על פירוש החוק.
באתונה הקלאסית, וברומא העתיקה התקיימו שלוש רשויות: זו של המלך/הארכונט או הקונסול, זו של האריסטוקרטיה, וזו של אספות העם. דבר זה היה ידוע להוגים מאוחרים יותר כמו מונטסקייה.מונטסקייה, עיונים על הסיבות לגדולתם של הרומאים ולנפילתם, פרק 11.
אפלטון (ב"פוליטאה" וב"חוקים") וההיסטוריון תוקידידס נתנו את הדעת לחשיבות על שמירה על עקרון הפרדת הרשויות, למען כינון חברה מיטבית.
אצל אריסטו ("פוליטיקה") קיים ניסיון לקבוע את הכללים לשם כינון חברה אידיאלית בפוליס היוונית. בהגותו אפשר לזהות מרכיבים של הפרדה פונקציונלית בין רשויות השלטון. אף הוא מתייחס לרעיון של כפיפותו של השליט לחוק ושל קיומה של אמנה חברתית היונקת את כוחה מהחברה כריבון. לפיכך ניתן לראות בו את אבי רעיון הפרדת הרשויות; שכן הוא מבחין בין "האספה הכללית", שבה מתקיימים דיונים בעלי אופי ציבורי; לבין "קורפוס הפקידות הבכירה" לבין הקורפוס השיפוטי. ואולם אריסטו אינו מציע דגם של הפרדת רשויות דה-פקטו; שכן אצלו אספת העם יכולה לשמש כבית דין, והוא הדין לגבי קורפוס המגיסטרטים.פוליטיקה – ספרים א, ב, ג, תרגום: נורית קרשון, עריכה מדעית: ד"ר רחל צלניק-אברמוביץ, הוצאת רסלינג, 2009.
ממוזער|250px|טקסט=ג'ון לוק|ג'ון לוק
ספרו של תומאס הובס, "לווייתן", שיצא לאור בשנת 1651, נכתב על רקע מלחמת האזרחים האנגלית. במהלך מלחמה זו אוליבר קרומוול תפס את השלטון וכונן שלטון יחיד, לאחר שהפרלמנט הורה להוציא להורג את צ'ארלס הראשון. בספרו מתאר הובס צורך בקיומה של אמנה חברתית בין האזרחים לבין השליט, שנועדה למנוע מצב של מלחמת הכול בכול. לדידו, תכלית המדינה היא להגן על היחידים בתוכה מפני "מצב הטבעי", שבו שולט תוהו ובוהו. הובס טען ששליט אבסולוטי וחזק מסוגל להשליט סדר ולמנוע כאוס חברתי – ומתאר את "המצב המדיני" כהופכי למצב הטבעי. לדידו זהו מצב שבו נתונות לשליט הסמכויות לקבוע כללים ולאכוף אותם, לגייס צבא וגם להיות השופט במקרה של סכסוכים. ספר זה עורר את ביקורתו של ההוגה האנגלי ג'ורג' לוסון, שהיה אחד הראשונים שדנו בחלוקה "משולשת" של רשויות – מחוקקת, שופטת ומבצעת.
ב-1689 פרסם ג'ון לוק את החיבור שתי מסכתות על ממשל מדיני. במסכת השנייה טען לוק שבממשל לגיטימי קיימות שלוש רשויות הנפרדות זו מזו בתכליתן: הרשות המחוקקת, תפקידה לחוקק חוקים כלליים, קבועים ולא שרירותיים. הרשות המבצעת, תפקידה להוציא את החוק מהכוח אל הפועל ולאכוף אותו; לכנס את הרשות המחוקקת על פי הזמנים הקבועים החוק; ובמידת הצורך, להשתמש בסמכות המיוחדת (פררוגטיבה) שניתנה לה כדי לטפל במקרים לא צפויים, כגון מצבי חירום. הרשות הפדרטיבית עוסקת בענייני חוץ, כולל הזכות לעשות שלום ומלחמה, לכונן בריתות עם כוחות זרים, ולשלוט בסחר החוץ. חלוקה זו נחשבת לאחד המקורות לרעיון המודרני של הפרדת הרשויות במדינה, שפותח מאוחר יותר בידי מונטסקייה. עם זאת, לוק אינו מציע ביזור סמכויות אמיתי, מפני שהוא מעניק חשיבות-על לרשות המחוקקת, שהרשות המבצעת למעשה משועבדת לה, אלא אם כן קיים מצב חירום.אלעזר וינריב, "לוק על זכויות טבעיות", בתוך בעיות בפילוסופיה של המוסר, כרך ב', (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה: 2008), עמ' 129–141;
שלמה אבינרי, רשות הרבים (ספריית הפועלים: 1998), פרק י"ג;
גל גרזון, "פרק ראשון – זכויות: לוק ומנוטסקייה", בתוך ליברליזם: קשרים, הקשרים, ביקורות (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה: 2002), עמ' 21–41
הפרדת רשויות על פי מונטסקייה
ממוזער|טקסט=מונטסקייה|250px|מונטסקייה
בשנת 1748, על בסיס כתבי ג'ון לוק תיאר מונטסקייה בחיבור רוח החוקים את הצורך בהפרדה לשלוש רשויות שלטון. ספרו מתבסס על ניתוח משטרים מהעת העתיקה ועד ימיו וכן משטרים זרים. הוא נכתב בהשראת מה שראה כהצלחת המונרכיה הבריטית. בחיבורו הוא מבקר בצורה חריפה את משטרו של לואי הארבעה עשר. כמו כן, הוא דוגל במתן סמכויות למעמד האצולה, על חשבון המלך.
בבסיס תורתו של מונטסקייה עומדת הסברה שבמדינות דמוקרטיות (ובמידה פחותה ברפובליקות אריסטוקרטיות) עקרון העל הוא "המידה הטובה" – כלומר קיום נכונות לשים את האינטרסים של הקהילה מעל לאינטרסים פרטיים. הוא ראה במשטר האנגלי דגם לחיקוי, וטען לגביו שהוא בעל מרכיבים רפובליקניים.
נושא עיקרי נוסף ב"על רוח החוקים" טמון בהתייחסות של מונטסקייה לחירות הפוליטית ולדרכים הטובות ביותר לשמר אותה. "חירות פוליטית" לפי מונטסקייה היא מה שעשוי להיקרא בימינו ביטחון אישי, במיוחד ככל שהוא מסופק באמצעות מערכת של חוקים. הוא מבדיל את הפירוש הזה של חירות משני פירושים אחרים, שלדעתו שגויים. הפירוש הראשון הוא שחירות פוליטית קיימת כשקיים ממשל-עצמי קולקטיבי, ואילו הפירוש השני אומר שחירות היא היכולת של האזרח לעשות כל הבא בדעתו, ללא מגבלה. לדעתו לא זו בלבד ששני פירושים אלה הם שגויים, אלא שהם אף עלולים לפגום בחירות הפוליטית.
לדידו של מונטסקייה, כינון חירות פוליטית דורש שני מרכיבים: פיצול סמכויות השלטון וכן יצירת מערכת של חוקים אזרחיים ופליליים שיבטיחו ביטחון אישי. בעקבות קודמיו, מונטסקייה מחלק את סמכויות השלטון בין שלוש רשויות:
הרשות המחוקקת – אחראית על קביעת החוקים, באמצעות שני בתי פרלמנט – האחד המייצג את האצולה, והשני המייצג את העם – וזאת על פי הדגם האנגלי. לדידו, חלוקה זו לשני בתים חיונית להגבלת סמכויות הרשות המחוקקת. רשות זו גם מפקחת על הרשות המבצעת. בכוחה לבטל את האופי הלא חוקי של מעשה (אמניסטיה). לדידו על רשות זו למלא תפקידים שיפוטיים בשני מקרים: אם בוצעה עבירה פלילית, שאז על האצילים להישפט בידי בית הלורדים, ואילו שאר העם נשפט בבית התחתון; ובמשפט פוליטי, שאז הבית התחתון מאשים, ואילו בית הלורדים שופט.
הרשות השופטת – אחראית על הכרעה ויישוב סכסוכים על פי החוקים. חידושו של מונטסקייה – לעומת לוק – הוא בתפקיד החשוב שהוא מייעד לרשות השופטת. לדידו, חירות יכולה להתקיים רק אם המערכת השיפוטית בלתי תלויה ברשויות האחרות. עם זאת, מערכת המשפט צריכה להיות נבחרת בידי העם ומוגבלת בסמכויותיה לנסיבות שלשמן נבחרה (חבר המושבעים).
הרשות המבצעת – אחראית על ביצוע החוקים, ומיוצגת בידי המלך. בהגותו של מונטסקייה המלך ממלא תפקידים ביצועיים ופדרטיביים. ביכולתו לאשר חוקים או להטיל עליהם וטו. הרשות המבצעת ממלאת תפקידים שיפוטיים, למשל בעת מעצר אדם.
בשלוש הרשויות של מונטסקייה קיימים תפקודים מבצעים ובולמים. כמו כן, אין הפרדה אמיתית בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת; ולמעשה אין הוא משתמש בספרו במושג של "הפרדה", אלא שמתקיימים תפקידים חופפים בין הרשויות השונות, שלמעשה משתפות פעולה, למען כינון חברה נטולת עריצות מצד המלך.
איזונים ובלמים
ממוזער|טקסט=הספר "רוח החוקים"|כריכת הספר "רוח החוקים"
עקרון האיזונים והבלמים קובע כי לכל רשות במדינה צריך להיות הכוח להגביל או לבקר את שתי הרשויות האחרות, כך שייווצר איזון בין שלושת מרכזי הכוח במדינה. מאמציה של כל רשות למנוע מהשתיים האחרות מלקבל עליונות, מוביל למאבק מתמשך ביניהן, שיוצר מרחב בו האזרחים חופשיים מהתעללות על ידי השלטונות.
הפילוסוף עמנואל קאנט תמך בעיקרון זה, וציין כי "בעיית ההרכבה של מדינה יכולה להיפתר אפילו על ידי אומה של שדים" כל עוד יש להם חוקה ראויה שתיצור מאבק בין הרשויות.
האיזונים והבלמים מעוצבים במטרה לשמר את הפרדת הרשויות, כך שכל רשות תישאר במקומה. העיקרון קובע שלא מספיק להפריד בין הרשויות ולהבטיח את עצמאותן, אלא שכל אחת מהן זקוקה לכלים חוקתיים שיאפשרו לה לשמר את כוחה הלגיטימי וימנעו מהרשויות האחרות לפלוש לתחומה. הם מבטיחים שלכל רשות תהיה מידה שווה של כוח, כלומר שהן תהיינה מאוזנות, ותגבלנה זו את זו באופן שימנע ניצול לרעה של כוח.
מקורו של עקרון האיזונים והבלמים, כמו של הפרדת הרשויות עצמה, הוא הספר "רוח החוקים" של מונסטקייה, ובהשראתו שולב המנגנון בחוקת ארצות הברית בשנת 1787. ב"כתבי הפדרליסט" מספר 78 בהתבסס על מונטסקייה, הגדיר אלכסנדר המילטון את הרשות השופטת כרשות נפרדת של הממשל, שווה בכוחה לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. לפני המילטון, אנשי המושבות בארצות הברית עדיין נצמדו לרעיונות המלוכניים של הבריטים, וראו את השלטון כמחולק לשתי רשויות בלבד, מחוקקת ומבצעת, כשמערכת המשפט מתפקדת כזרוע של הרשות המבצעת.
רוסו
עבודתו החשובה ביותר של ז'אן-ז'אק רוסו היא "האמנה החברתית", שמתחילה במשפט המפורסם: ”האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים”. הספר מתווה את הבסיס לסדר פוליטי לגיטימי. הספר פורסם ב־1762 והפך לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב.
בספר זה טוען רוסו כי "המצב הטבעי" הוא מצב גרוע, שלא ניתן להתקיים בו, מצב שאין בו חוק או מוסר, וכי בהיותו במצב זה היה על המין האנושי להתאגד וליצור חברה, או להיעלם מן העולם. במצב הטבעי מצוי האדם בתחרות מתמדת עם אחיו, תחרות ללא חוקים, שבה שולט הכוח; ורק לאחר היווסדות המוסדות החברתיים האדם הופך לבן חורין.
לטענתו, רק באמצעות יצירת אמנה חברתית הזונחת את הרעיונות על הזכות הטבעית, יכולים בני האדם לשמר את עצמם ולהישאר חופשיים, וזאת מכיוון שהם מוסרים מרצונם את חירותם לסמכותו של "הרצון הכללי" (מונח שרוסו נטל מניקולא מלבראנש), המבטיח אותם משעבוד לרצונו של החזק. אותו רצון כללי, שהוא המדינה, כולל את הרצון הפרטי של כל אחד מהפרטים שמסרו בידי המדינה את חירותם, וכך שומר חירות זו, ובה בעת יוצר בסיס חוקי ומוסרי לקיום האנושי.
רוסו דגל בעקרון הפרדת הרשויות מטעמים של מומחיות. הוא התבסס על תצפיותיו על השלטון בפולין. בעוד שרוסו טוען כי הריבונות חייבת להישאר בידי העם (ומכאן, למשל, התנגדותו לממשל על ידי נציגים, כגון הדמוקרטיה הייצוגית), הוא גם מבחין בין הריבון ובין הממשלה. על הממשלה מוטלת החובה ליישם ולאכוף את הרצון הכללי. רוסו סבר כי העם צריך להיות המחוקק (ולא נציגיו), וכי סמכויות הביצוע יינתנו לקבוצה קטנה של אזרחים, שאינם אדוני העם כי אם פקידיו, ובידי העם הכוח לפטרם כרצונו, וזאת גם במקרים של שלטון הנופל בידי משפחה אחת או בידי קבוצה או מעמד מצומצמים.
לפי רוסו, את הידרדרות הממשל האידיאלי לכלל עריצות ניתן למנוע באמצעות אספות עם תכופות, שבהן תישאלנה שתי שאלות – האחת: ”הֲיִיטב בידי הריבון לקיים את הצורה הנוכחית של הממשל”, והשנייה: ”הֲיִיטב בידי העם להשאיר את ההנהלה בידי אותם האנשים שהם ממונים עליה כעת?”. עם כל זאת, סבר רוסו כי יחיד המתנגד לפעולת משטר זה, ניתן לנקוט כלפיו בצעדים חמורים, ו"כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי".
הוויכוח על ממשלה מחוקקת
ג'יימס מדיסון, שנחשב לאבי חוקת ארצות הברית וכיהן כנשיא ארצות הברית הרביעי טען ב-1788 כי לפי מונטסקייה עקרון הפרדת הרשויות שולל דגם קיצוני של השתלטות מוחלטת מצד רשות אחת על מלוא סמכותה, אך תומך בקידום חקיקה מצד הממשלה, תוך שלרשות המחוקקת יש את הסמכות לאשר או לדחות חקיקה זו:
מנגד, האנטי-פדרליסטים ובהם ויליאם פן סברו כי משנתו של מונטסקייה מתנגדת למעורבות של הממשלה בקידום חקיקה:
הפרדת רשויות אנכית
לצד הפרדת הרשויות של שלושה כוחות השווים בכוחם (הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת) המהווה "הפרדת רשויות אופקית", קיימת "הפרדת רשויות אנכית" של חלוקת הסמכות בין השלטון הארצי לרשויות שלטון מקומיות (שעומדות בסטטוס נמוך מהשלטון הארצי).
במדינות רבות, בהן בולטת ארצות הברית, קיימת חלוקת סמכויות משמעותית בין השלטון הפדרלי, לבין השלטון המדינתי שמחזיק מוסדות חקיקה ושיפוט עצמאיים. ביתר המדינות, דוגמת ישראל, קיימת סמכות מסוימת לשלטון המקומי, בדרגות משתנות. במודל השוודי ניתנה לעיריות אוטונומיה נרחבת והעיריות (כולל "הנהלת המחוז") אחראיות על תחומים רבים: השירותים החברתיים, מערכות החינוך, הדיור, הבנייה, תחבורה ובריאות הציבור. במקביל העיריות רשאיות לפעול גם בתחומים: אספקת אנרגיה, פנאי ותרבות. בסמכות העיריות לבצע שינויים במיסוי של תושביהן, כדי שיוכלו לפעול כנדרש בתחומים שבאחריותן. במודל השוודי, חלק מתפקידו של השלטון המדינתי הוא לפקח על פעילות העיריות, אך אין לו סמכות לבטל את החלטותיהן.
ביחס לחלוקת הסמכויות, אחת ההצעות היא לקבוע שלשלטון הארצי תהיה "סמכות שיורית", כלומר סמכותו תוגבל לנושאים שהרשויות המקומיות אינן יכולות לנהל בעצמן באופן יעיל וכן לנושאים לגביהם צריכים להילקח בחשבון שיקולים ואינטרסים כלל מדינתיים.
גם בהודו נהוגה שיטה זו, אך בניגוד לשוודיה, לשלטון המדינתי בהודו דווקא יש סמכות לבטל את החלטותיהן של פעילות העיריות והמחוזות השונים.
להפרדת הרשויות האנכית קיימים מספר יתרונות:
הענקת אוטונומיה לשלטון המקומי עשויה להקטין את השסע הפוליטי בין תומכי גישות שונות (למשל בתחומי המוסר, החינוך, הכלכלה והתרבות), מכיוון שכל פרט יוכל ביתר קלות להתגורר באזור בו קיימת הגישה הפוליטית הקרובה יותר לעמדתו (דבר שמלבד התועלת לאותו פרט, יועיל גם לרוב שלא ייאלץ להתמודד עם מיעוט מתוסכל).
הענקת אוטונומיה לשלטון המקומי תאפשר בחינה מקומית של גישות פוליטיות שונות (למשל בתחום החינוך, התרבות והרווחה) באופן שאם יוכחו כמועילות יאומצו בידי הרשויות האחרות ויובילו לשגשוג כלל מדינתי (כאשר ייתכן ולא הייתה מלכתחילה תמיכה מדינתית לביצוע הניסיון) ואילו אם יתבררו ככושלות לא ייווצר נזק ברמה הארצית (בניגוד לנזק שהיה נגרם אילו אותה גישה הייתה מיושמת מלכתחילה ברמה הארצית).
לפי הגישה הליברלית המעדיפה מינימום התערבות של השלטון בחירות הפרט, קיים יתרון להתערבות של רשות מקומית הקרובה יותר ל"אזרח הקטן" ושכוח ההשפעה שלו עליה גדול יחסית, לעומת התערבות של רשות ארצית.
הפחתת החשש מפני עריצות הרוב במדינה שתופעל כלפי מיעוט, כיוון שאוכלוסיית המיעוט תוכל להתרכז באזור מקומי שבו היא תהיה קבוצת הרוב, או לפחות, גורם בעל השפעה פוליטית משמעותית. אלכסיס דה טוקוויל הגדיר זאת כך: .
הפרדת רשויות במדינות שונות
הפרדת רשויות בארצות הברית
ארצות הברית היא דמוקרטיה נשיאותית פדרלית, המתנהלת על פי חוקה שהתקבלה בשנת 1788. אבותיה המייסדים של ארצות הברית, שכוננו את חוקתה, הושפעו מאוד מרעיון הפרדת הרשויות של מונטסקייה, ולכן קבעו בחוקה את ייסודן של שלוש רשויות שונות, והן:
הרשות המחוקקת – הקונגרס של ארצות הברית, המורכב מהסנאט ומבית הנבחרים.
הרשות המבצעת – הנשיא, מזכיריו (המקבילים לשרים), והמערכת הפקידותית הסובבת אותו.
הרשות השופטת – מערכת בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון הפדרלי (שעוסק בענייני חוקה).
גישת האבות המייסדים הייתה כי "אין די בתיחום הגבולות של כל אחת (מהרשויות) על גבי הנייר בלבד", ולכן "יש לספק לכל אחת מהן נשק חוקתי להגן על עצמה", כפי שביטא זאת אלכסנדר המילטון:.
גם מבחינה מעשית, ג'יימס מדיסון ואלכסנדר המילטון סברו כי הערובה הטובה ביותר לחירות האזרח ולמניעת חוקים פסולים, היא שתי רשויות דמוקרטיות (כלומר הרשות המבצעת והרשות המחוקקת ששתיהן נבחרות בידי הציבור, בניגוד לרשות השופטת) המאזנות זו את זו גם במישור החקיקה. מנגד האנטי-פדרליסטים סברו כי דווקא "עליונות המחוקק" ביחס לרשות המבצעת היא שתבטיח את חירות האזרח בצורה המיטבית.
חוקת ארצות הברית שאושרה בשנת 1789 עיגנה את זכות הווטו של ראש הרשות המבצעת על חקיקה של הרשות המחוקקת, ואימצה למעשה את גישתם של מדיסון והמילטון. בשנים שלאחר מכן גם מרבית המדינות המרכיבות את ארצות הברית עיגנו בחוקה שלהן זכות התערבות למושל המדינתי בחקיקה של בית המחוקקים המדינתי.
רמת הפרדת הרשויות בארצות הברית נחשבת לגבוהה בעולם ולמיטבית, וזאת משום שהקונגרס האמריקאי והנשיא נבחרים בבחירות שונות, נפרדות ולא תלויות. הפרדת רשויות זו נשענת על מערכת סבוכה של איזונים ובלמים, המונעת מרשות מסוימת לצבור כוח והשפעה רבים מדי, העלולים לפגוע במהותה של הדמוקרטיה האמריקאית ובזכויות האדם המוגנות בחוקה.
דוגמאות למערכת איזונים ובלמים בארצות הברית
איזונים ובלמים מהווים עיקרון יסודי בדמוקרטיה, בכך שכל רשות יכולה להגביל או לפקח על הרשויות האחרות, וכך נוצר איזון בין שלוש הרשויות הנפרדות במדינה.
חקיקת חוקים – הקונגרס הוא בעל הסמכות היחידה לחוקק חוקים, אולם לנשיא שמורה הזכות להטיל וֶטו על הצעות חוק, ולא לקבל אותן. עם זאת, הקונגרס יכול לבטל את הווטו על הצעת החוק, אם יש רוב של שני שלישים התומך בהצעה בכל בית.
פרוש חוקים – שופטי בבית המשפט העליון של ארצות הברית הם היחידים שיכולים לפרש את החוק בכלל ואת החוקה בפרט, וכך קובעים במידה רבה את דמותה של ארצות הברית.
ביטול חוקים – בית המשפט העליון של ארצות הברית יכול לקבוע שחוק שחוקק הקונגרס עומד בסתירה לחוקת ארצות הברית ולכן איננו חוקתי, ויש לבטלו. בתגובה, הקונגרס יכול לערוך שינויים בחוקה, והוא בעל הסמכות היחידה לעשות כן, אך שינוי החוקה הוא מעשה מורכב ומסובך הדורש רוב של שני שלישים בכל בית והסכמה של שלושה רבעים ממדינות ארצות הברית.
הכרזת מלחמה – רק הקונגרס יכול להכריז מלחמה על מדינה אחרת, אולם רק הנשיא, ששולט על הצבא ועל שאר כוחות הביטחון, יכול לנהל את המלחמה.
מינוי שופטים – השופטים בבית המשפט העליון של ארצות הברית מתמנים על ידי הנשיא, אך הדבר דורש את הסכמת הסנאט. סמכות זו היא אחת מהסמכויות החזקות שעומדות לרשות הנשיא בגלל שמינוי השופטים הוא לכל חייהם. דבר שיכול להשפיע על דמותה של המדינה לעוד שנים ארוכות. כמו כן, הנשיא אוחז בכוח להעניק חנינות ולדחות ביצוע של עונש מוות; כוח זה אינו מוגבל.
הפרדת רשויות בממלכה המאוחדת
המשטר בממלכה המאוחדת הוא משטר דמוקרטי-פרלמנטרי, שמשמעותו שהממשלה צומחת מהפרלמנט, וזקוקה לאמונו על מנת לכהן. במשטר כזה מידת הפרדת הרשויות נמוכה יותר מאשר במשטר דמוקרטי-נשיאותי הקיים, למשל, בארצות הברית.
הממלכה המאוחדת היא מונרכיה חוקתית, הנסמכת על פרלמנט רב כוח והשפעה, ועל חוקה לא כתובה. נהוג לכנות חוקה שכזו "חוקה מטריאלית" (בניגוד לחוקה כתובה – "חוקה פורמלית", הקיימת, למשל, בארצות הברית), והיא מורכבת מחוקים רגילים, מפסקי דין משמעותיים וידועים, וכן ממנהג חוקתי – נורמות התנהגות דמוקרטיות ומוסכמות פוליטיות. כל אלה מייצבים את הדמוקרטיה הבריטית, ומחלקים את הכוח השלטוני לשלוש רשויות שונות:
הרשות המחוקקת – הפרלמנט של הממלכה המאוחדת, שמורכב משני בתים: בית עליון ובית תחתון. הבית העליון הוא בית הלורדים (House of Lords) והבית התחתון הוא בית הנבחרים (House of Commons).
הרשות המבצעת – הממשלה.
הרשות השופטת – מערכת בתי המשפט.
קיימים מצבים בבריטניה שבהם יש חריגה מעקרון הפרדת הרשויות:
על פי הגדרות המלוכה הבריטית, עומד המונרך בראש הרשות המבצעת ובראש הרשות השופטת, ומהווה חלק מן הרשות המחוקקת, ובכך סותר את עקרון הפרדת הרשויות. עם זאת, כל עוד המונרך אינו משתמש בסמכויותיו להתערבות או לפגיעה ברשויות הממשל, נותרת הממלכה המאוחדת דמוקרטיה מופרדת רשויות בפועל.
תפקיד הלורד צ'נסלור, עד שנת 2005, כלל השתתפות בכל אחת משלוש הרשויות (לרבות שני בתי הפרלמנט), ובכך סתר בפועל את עקרון הפרדת הרשויות. המכהן בתפקיד זה היה חבר בבית התחתון של הפרלמנט (בית הנבחרים הבריטי), שימש כיו"ר הבית העליון של הפרלמנט (בית הלורדים) שמשמש גם כערכאת שיפוט עליונה, שימש כשר המשפטים בממשלה, וכן כראש הרשות השופטת.
הפרדת הרשויות בישראל
כמו גם באנגליה כך גם במדינת ישראל המשטר הוא משטר דמוקרטי-פרלמנטרי.
עם זאת, בישראל, כמו בכל מדינה דמוקרטית אחרת, יש שלוש רשויות:
רשות מחוקקת – הכנסת (שסמכויותיה מוגדרות בחוק יסוד: הכנסת).
רשות מבצעת – הממשלה (שסמכויותיה מוגדרות בחוק יסוד: הממשלה), שמתמנה מתוך חברי הקואליציה בכנסת.
רשות שופטת – מערכת בתי המשפט (שסמכויותיה מוגדרות בחוק יסוד: השפיטה).
הרשויות השונות חופפות ומשיקות אלו לאלו, ולעיתים נוצרים מצבים של התנגשות סמכויות. המצב המתקבל הוא של עירוב תחומים בין הרשויות השונות, כאשר כל רשות בודקת, מאזנת ומפקחת על הרשויות האחרות.
בשנת 2017 הביע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנאומו בטקס השבעת נשיאת בית המשפט העליון, תמיכה בגישתו של ג'יימס מדיסון: .
על חשיבותה של הפרדת הרשויות עמד נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר:
מעורבות הרשות המבצעת בחקיקה
לנשיאי ארצות הברית יש זכות להטיל וטו על חקיקת הקונגרס, וחלקם ניצלו אותה מאות פעמים; פרנקלין דלאנו רוזוולט הטיל וטו יותר מ-600 פעמים, גרובר קליבלנד הטיל וטו יותר מ-400 פעמים, והארי טרומן הטיל וטו 250 פעמים.
גם בדמוקרטיות פרלמנטריות רווחת תופעת זכות וטו על החקיקה. מחקר השוואתי בשנות השישים בידי האיגוד הבין-פרלמנטרי מצא כי "העיקרון שלפיו הפרלמנט הוא שמפעיל את סמכות החקיקה באופן בלעדי אינו מתַקשר עוד עם המציאות ברוב מדינות העולם".
מאמצע המאה ה-20 ואילך, הגישה המקובלת ברוב הדמוקרטיות בעולם היא שהממשלה היא היוזמת העיקרית של חקיקה חדשה, ואילו תפקיד הפרלמנט להכריע אם לאשר או לדחות אותה. כך מחקר השוואתי מצא כי:.
בין ההסברים לכך: "העובדה שהחקיקה הפכה מורכבת יותר ונשענת על ידע מקצועי וכלכלי עצום, כפי שמעולם לא היה לפני כן – ובמדינה המִנהלית המודרנית היא דורשת תיאום סבוך בין גופי שלטון רבים".
לקריאה נוספת
יצחק זמיר, בית המשפט העליון, הוצאת שוקן, 2022, פרק 11: הפרדת הרשויות, עמ' 83–87.
קישורים חיצוניים
Separation of powers, 2021, מבוסס על הערכות מומחים, ומתייחס בעיקר למדינות לא-מערביות. אתר Our World in Data
הערות שוליים
קטגוריה:ישראל: פוליטיקה
קטגוריה:ליברליזם
קטגוריה:משפט מנהלי
קטגוריה:שיטות ממשל
| 2024-09-25T06:21:00
|
פארק (חברה)
|
פארק (באנגלית: PARC - Palo Alto Research Center) היא חברה העוסקת במחקר ופיתוח. מקורה בחברת "זירוקס פארק" שנוסדה בשנת 1970 כמרכז המחקר של חברת זירוקס בפאלו אלטו, קליפורניה. החל מינואר 2002, היא פועלת כחברה עצמאית (Incorporated) בשם "PARC".
המרכז עוסק במחקר בסיסי ובמחקר שימושי והוא המקור של אחדות מההמצאות החשובות של סוף המאה העשרים, ובהן:
פיתוח של ממשק משתמש גרפי (GUI). ממשק המשתמש הגרפי החל להתפתח לפני כן, ועשה צעדים גדולים בפרויקט NLS , שהיה חלק ממוסד SRI באוניברסיטת סטנפורד, תחת דאגלס אנגלברט. עם סגירת NLS, עברו חלק מהחוקרים לפארק, שם המשיכו בפיתוח. המחשב הראשון שנבנה עם GUI כממשק המשתמש העיקרי, בשם אלטו נבנה בפארק.
WYSIWYG (ויזיוויג) להדפסה, ראשי תיבות באנגלית של "מה שרואים הוא מה שמקבלים"
מדפסת לייזר
שפת התכנות Smalltalk (מהשפות הראשונות לתכנות מונחה עצמים)
רשת תקשורת מחשבים Ethernet (בשיתוף עם חברות אינטל ו-DEC - הפרוטוקול כונה בשלביו הראשונים DIX, ראשי התיבות של שמות החברות דיגיטל, אינטל וזירוס)
במעבדה עבדו מספר אנשים נודעים כמו חתני פרס טיורינג אלן קיי, בטלר למפסון וצ'ארלס ת'אקר.
לקראת אמצע שנות ה-1980, עזבו רבים מהחוקרים בפארק את זירוקס, וחלקם מצא מקומו בחברות כמו אפל ומיקרוסופט, והשפעתם על המשך התפתחות התעשייה ניכרת.
מפיתוחים למוצרים
פארק הוקמה הרחק מהנהלת זירוקס ששכנה בעיר רוצ'סטר שבניו יורק. המרחק אפשר לאנשי המעבדה חופש פעולה אך גם ניתק אותם מההנהלה שלא השכילה להפוך את ההמצאות האלה להצלחה מסחרית. חלק מהפיתוחים מעולם לא הבשילו בזירוקס לכלל "מוצר", והמוצרים שכן ייצרה זירוקס על סמך הפיתוח, לא נחלו הצלחה רבה, בייחוד בהשוואה להצלחה של הפיתוחים הללו מחוץ לזירוקס.
חברות רבות אחרות נהנו מפירות הפיתוח בפארק, ונהוג לחשוב שזירוקס יכלה להפיק מהפיתוחים וההמצאות במרכז הפיתוח יותר משהפיקה, מבחינה מסחרית. זירוקס יצאה לשוק עם אחד המחשבים הראשונים שהציגו ממשק משתמש גרפי, בשם "סטאר", אך מחשב זה לא זכה להצלחה בשוק וזירוקס לא המשיכה להשקיע בקו הזה. ממשק המשתמש הגרפי הצליח יותר בתחנות עבודה של אפולו, סאן מיקרוסיסטמס, ואחרות, זכה לתפוצה נרחבת עם מחשב המקינטוש. מאז העשור האחרון של המאה ה-20, נדיר לפגוש מחשב חדש, או מערכת הפעלה חדשה, שלא כוללים ממשק משתמש גרפי.
בתחום מדפסות הלייזר הצליחה זירוקס יותר, עם מדפסות גדולות יחסית, אך גם כאן, מרב ההצלחה נפל בחלקן של חברות אחרות, שיצאו עם מדפסות לייזר שולחניות, שהדפיסו בקצב של מספר דפים לדקה (לעומת המדפסות הגדולות של זירוקס שהדפיסו מאות דפים בדקה), ובמחיר שהיה שבריר ממחיר המדפסת של זירוקס, כמו קנון שייצרה את מנוע ההדפסה שרוב המדפסות השתמשו בו, ולקוחותיה, כמו חברת HP עם סדרת מדפסות LaserJet, ואפל עם LaserWriter, המדפסת הראשונה שתמכה בשפת פוסטסקריפט החדשה (שפותחה על ידי חוקרים שעזבו את פארק, ובמידה מסוימת מהווה המשך לעבודה שעשו בפארק).
סביב רשת ה-Ethernet שפותחה בפארק קמה תעשייה שלמה, וחלקה של זירוקס בתעשייה זו לא היה ניכר.
מרכז המחקר עבר מספר גלגולים, וב-2002 חברת זירוקס הפכה אותו לחברה נפרדת, בבעלות זירוקס. ב, המרכז מתרכז במספר תחומי מחקר, הממומנים בעיקר על ידי גופים שמעוניינים במחקרים ובתוצאותיהם, ומתרכז במספר תחומים, ביניהם בינה מלאכותית והאינטרנט של הדברים.
קישורים חיצוניים
דבי קאופמן, בחזרה לעתיד עם זירוקס פארק, במקור, באתר ynet, 30 באוקטובר 2000; כעת, מתוך ארכיון האינטרנט "archive.is"
קטגוריה:חברות אמריקאיות
| 2023-09-06T21:49:03
|
המאה ה-18
|
המאה ה־18 (המאה השמונה־עשרה) היא תקופת זמן שהחלה בשנת 1701 והסתיימה בשנת 1800.
היסטוריונים העוסקים בעולם המערבי נוטים לתחום את המאה ה־18 בין השנים 1715 ו־1789, החל ממותו של לואי הארבעה עשר מלך צרפת וכלה במהפכה הצרפתית; זאת בהתאם לניתוחים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים של התקופה.
במרבית המאה נמשך הסדר החברתי של המאות הקודמות, של ממלכות חקלאיות בשליטה ריכוזית של מונרכים שמגייסים צבאות במטרה להתחרות זה בזה – תחרות שבאה לידי ביטוי גם במאבקים צבאיים אימפריאליים חוצי יבשות. סדר חברתי זה הולך ומתערער לקראת סוף המאה.
המאה ה־18 עמדה בסימן "האבסולוטיזם הנאור", ובמהלכה התרחשו שינויים ותהליכים שהולידו את מדינת הלאום המודרנית. האבסולוטיזם הצרפתי הביא למרידות איכרים מרובות, אשר זעזעו באופן חסר תקדים את יסודותיה של המערכת הפיאודלית שעל פיה התנהלו החברה והכלכלה האירופית יותר מאלף שנים. עידן האורות (הנאורות) הגיע בתקופה זו לשיאו, ואיים על מקומה של ההגמוניה המסורתית של התאולוגיה. המעצמות האירופיות הבולטות באותה תקופה היו אוסטריה, האימפריה הבריטית, פרוסיה, צרפת והאימפריה הרוסית; כשעלייתן של מדינות כמו אוסטריה, פרוסיה ורוסיה ערערה את מאזן הכוחות המסורתי במערב אירופה, ויצרה תחרות חדשה מול צרפת, אנגליה וספרד.
לאורך המאה הוקמו מושבות קולוניאליסטיות אירופאיות, תהליך שנמשך גם אל תוך המאה ה־19. בצפון אמריקה, מרד של מספר מושבות היה התשתית לייסודה של ארצות הברית. ניצני המהפכה התעשייתית, שנשאה עימה שינוי מהותי בסדרי החיים החברתיים, הכלכליים וההגותיים באירופה, מתוארכים לאמצע המאה ה־18. זהו שינוי שהתפשט לשאר העולם ועיצב את עולמות התעשייה, הכלכלה והחברה המודרניים. בין היתר, התיעוש לצד צמיחה דמוגפית הובילה לשינויים בגידול המזון. באירופה הצמיחה הדמוגרפית במאה זו הייתה שונה מהמחזוריות שאפיינה את המאות הקודמות של עליה וירידה – החל מאמצע המאה החלה עליה הדרגתית וקבועה בגידול האוכלוסיה. אחד הגורמים לשינוי היה ירידה של כ־20% בתמותת התינוקות ותמותתם של ילדים צעירים. ניצני המהפכה הלכו והתפתחו לצד התפתחותו (הראשונית בשלב זה) של סחר כלכלי בינלאומי חופשי, אותו מתחילות בהדרגה ליישם המעצמות המערב־אירופאיות בעשורים האחרונים של המאה. מאה זו הייתה השיא של סחר העבדים האטלנטי, כאשר על פי ההערכות המקובלות כ־60% בסחר העבדים האטלנטי בהיסטוריה כולה התקיים לאורך מאה זו.
במהלך המאה, התרחשה עלייתם של מרכזים חילוניים תרבותיים חדשים בפריז ובווינה, שהקרינו על היבשת כולה. מבחינה אסתטית ואמנותית, המאה ה־18 מסמלת את ראשית ההשפעתן של התרבות, האמנות, והמוזיקה האירופית על שאר העולם. עידן מוזיקת הבארוק ועידן המוזיקה הקלאסית בולטים באותה העת, וזרמי האמנות המקובלים הם הבארוק, הרוקוקו והנאו־קלאסיציזם. לקראת סוף המאה עלה הרומנטיציזם כתנועה תרבותית מגובשת.
עד שנת 1715 מתחולל שיאו של "עידן הקרח הקטן". בתקופת השיא הטמפרטורה הממוצעת מוערכת בפער של כ־2 מעלות לעומת ראשית המאה ה־21.
אירועים עולמיים
ממוזער|320px|הגבולות הפוליטיים בתחילת המאה ה-18
שמאל|ממוזער|250px|בשנים 1775 עד 1783 התרחשה מלחמת העצמאות האמריקאית אשר במסגרתה הצליח העם האמריקאי להשתחרר מהשלטון הבריטי הקולוניאלי.
שמאל|ממוזער|250px|בשנים 1789 עד 1799 התרחשה המהפכה הצרפתית אשר במסגרתה הופלה המונרכיה האבסולוטית והכנסייה הקתולית נושלה מכוחה.
ממוזער|250px|פיתוח מנוע הקיטור של ג'יימס ואט בסוף המאה ה-18 היה מרכיב חשוב בהמהפכה התעשייתית בבריטניה.
1775–1782: המלחמה האנגלו-מרתית הראשונה בהודו.
1779–1879: מלחמות הקוסה בין הבריטים למתיישבים הבורים בדרום אפריקה.
1781: עמנואל קאנט פרסם את ספרו "ביקורת התבונה הטהורה", מעמודי התווך של הפילוסופיה המודרנית.
1789–1799: המהפכה הצרפתית.
1792–1802: מלחמות המהפכה הצרפתית.
1798–1800: המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת.
תנועות חברתיות ופוליטיות
נאורות
באירופה לאורך המאה השתרשו באוכלוסייה יותר ויותר תפיסות הקשורות לנאורות. במרכז תפיסות אלו האמונה בזכויות אדם טבעיות, שנחשבו כפריבילגיות מולדות בלתי ניתנות לביטול שאסור למנוע מאף אדם. זכויות טבעיות אלו כללו שוויון בפני החוק, חופש הפולחן הדתי, חופש הביטוי והעיתונות, הזכות להתאסף, להחזיק ברכוש ולרדוף אחרי האושר. עקרונות הנאורות הוזכרו בפסקת הפתיחה של הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776.
תפיסות הנאורות קודמו בין היתר על ידי פילוסופים בני המאה. מונטסקייה סבר כי הערובה להגנה על זכויות האזרח תושג באופן האפקטיבי ביותר על ידי הפרדת רשויות. ז'אן ז'אק רוסו סבר כי המפתח הוא חברה דמוקרטית. הוגים אחרים חששו ממתן כוח רב מדי לציבור הרחב שחסר השכלה מספקת וסברו שהדרך היעילה להגשים את ערכי הנאורות תהייה באמצעות אבסולוטיזם נאור, קרי, שליט יחיד ששולט על פי מספר עקרונות: טיפוח האמנויות, המדעים והחינוך, ובמיוחד, הקפדה לא לקבל החלטות שרירותיות, אלא לאכוף חוקים באופן הוגן.
במחצית השנייה של המאה הפכה הנאורות בהדרגה מתנועה אינטלקטואלית בעיקרה לתפיסה בעלת השלכות מעשיות לגבי ממשל. כמעט כל השליטים האירופאים במחצית השנייה של המאה קידמו לפחות משהו מעקרונות הנאורות, בין אם בתחום החינוך, חופש הדת או חוקים שונים דוגמת צמצום השימוש בעינויים.
סוף המאה היה מזוהה באופן מסורתי עם שליטי אבסולוטיזם נאור – דוגמת פרידריך השני מפרוסיה, יקטרינה הגדולה מרוסיה, ויוסף השני קיסר האימפריה הרומית הקדושה – אולם במחקר ההיסטורי העדכני ישנה מחלוקת עד כמה באמת יישמו שליטים אלו את עקרונות הנאורות. השליטים הוגבלו בין היתר עקב הצורך לאזן בין מוקדי הכוח השונים שהבטיחו את המשך שלטונם, דוגמת הנהגת הצבא או האצולה, ורוב השליטים ה"נאורים" לא הפחיתו מעשית את כוחם של מוקדי הכוח לטובת הציבור הרחב.
יוסף השני בלט מבין המנהיגים של סוף המאה עם רפורמות כלכליות וחברתיות רדיקליות עוד יותר, אולם מהירות השינויים שניסה להוביל יצרה בעיות שונות וקשיי הסתגלות רבים מצד כלל האוכלוסייה, ועיקרי הרפורמות שלו בוטלו בשנים לאחר שלטונות. לקראת סוף המאה הנהיג גוסטב השלישי, מלך שוודיה, את אחד המשטרים ה"נאורים" של התקופה, וקידם חופש דת וביטוי, חופש כלכלי והסרת מכסים. חלק משינויים אלו נטמעו באופן נרחב, וגם כאשר האצולה, שכוחה נפגע, התנקשה בגוסטב, לא היה בכך כדי להשיב את המצב לאחור.
נקודות ציון:
1755: החוקה הקורסיקנית – הרפובליקה הקורסיקנית הפכה למדינה הראשונה שקיימה חוקה בהשפעת ערכי תקופת הנאורות, והראשונה בה הייתה זכות בחירה גם לנשים כמו לגברים – מגיל 25 ולבעלי רכוש (הבעלות על רכוש מחריגה מזכות ההצבעה נשים נשואות, שכל רכושן נחשב כרכוש הבעל).
1767: הוועדה המחוקקת של רוסיה – יקטרינה הגדולה מרוסיה כינסה ועדה המייצרת חוקים חדשים ברוח הנאורות, אולם חוקים אלו לא יושמו באופן נרחב בפועל.
1776: הכרזת העצמאות של ארצות הברית – הכילו התייחסות תקדימית לעקרונות הנאורות כחלק מסיפור הקמתה של מדינה.
1780: הרפורמות של האימפריה הרומית הקדושה – יוסף השני עלה לשלטון וניסה לקדם רפורמות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת, שמטרתן להגביר את זכויותיהם של תושביו. מרבית צעדיו מתבטלים בתוך מספר עשורים.
חילון
באירופה, המאה ה־18 המשיכה את הקו של המאות הקודמות מבחינת שיטת השלטון המקובלת של מלכים ששולטים מטעם זכות אלוהית, אולם קו זה נסדק בהדרגה במהלך המאה ונימוקים להחלטות ממשל שונות החלו לגוון גוונים יותר תועלתנים, והיו שליטים שהרגישו צורך להצדיק בפני התושבים את מעשיהם באמצעים יותר רציונליים.
דמוקרטיזציה
אנגליה שלאחר המהפכה המהוללת התאפיינה באיזון מחדש של הכוח בין המלך לפרלמנט, כאשר בהדרגה לאורך המאה הלך כוחו של הפרלמנט וגבר, והוא אימץ יותר סמכויות בהקשר של קביעת חוקים וקביעת תקציב. הפרלמנט כלל אצילים בעלי אדמות, ואלו נבחרו בהצבעה – שבראשית המאה ה־21 לא הייתה נחשבת הצבעה "הוגנת" – בידי בעלי זכות ההצבעה, בעלי ההון בשווי של 40 שילינג בשנה. קבוצה זו של העומדים ברף לזכות הצבעה גדלה בהדרגה במהלך המאה בעקבות צמיחת התעשייה והמסחר של בריטניה. המלך היה ממנה שרים, אשר בין היתר שלטו בהתאם לחוקים שקבע הפלמנט.
מלחמות בין־יבשתיות
מאבקי האימפריות האירופאיות
המעצמות האירופיות הבולטות בתקופה זו היו אוסטריה, האימפריה הבריטית, פרוסיה, צרפת והאימפריה הרוסית. והן מתחרות זו בזו גם באירופה, אך גם בחזיתות רבות ברחבי העולם, באופן שהיה חסר תקדים עד אותה התקופה.
גישה מדינית נפוצה לאורך המאה הייתה "מאזן כוחות", והיא שאפה לאזן את כוחה של מדינה אחת על ידי אחרת כדי למנוע מכל מעצמה אחת לשלוט באחרות.
נקודות ציון:
1740–1748: מלחמת הירושה האוסטרית – מותו של קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ללא יורש מוסכם נתפס כשעת כושר בידי המעצמות השכנות, וכאשר ניסו פרוסיה וצרפת להתערב בענייני אוסטריה, קמה מולם חזית מאוחדת בהובלת בריטניה ובית הבסבורג. המלחמה הייתה לא רק באירופה, אלא התחוללה גם בקולוניות במזרח הרחוק ובאמריקה.
1756–1763: מלחמת שבע השנים – התנגשות של מספר אינטרסים הובילה את רוסיה, צרפת ואוסטריה לחבור בברית נגד פרוסיה, אליה חברה בריטניה. המלחמה החלה באירופה, אך התחוללה במספר יבשות. באירופה הסתיימה המלחמה ללא תוצאות משמעותיות, אך במזרח הרחוק כתוצאה מהמלחמה יצאה צרפת מהודו והותירה את האזור להגמוניה בריטית, ובאמריקה הצפונית יתרונם של הבריטים בים גרם לעזיבת הצרפתית גם את אזור זה, להשתלטות הבריטים על אזורים נרחבים ביבשת והפיכתה למעצמה הקולוניאלית הגדולה בעולם.
המלחמות העו'תמאניות–רוסיות – האימפריות מנהלות ביניהן מאבקים לכל אורך המאה. בשנת 1774 מסתיימת אחת ממלחמותיהן בניצחון רוסי מובהק ובהסכם קוצ'וק קאינרג'ה המעגן את התרחבות האימפריה הרוסית דרומה על חשבון העות'מאנית. ברבע האחרון של המאה הממשיכה רוסיה להשתלט על שטחים נוספים של העות'מאנים.
קולוניאליזם
במאה זו הואץ תהליך הקולוניאליזם העולמי עם הצטרפותם המשמעותית של האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית למגמה העולמית שהחלה במאות הקודמות עם הספרדים, הפורטוגזים וההולנדים. הקולוניאליזם התחזק במיוחד בסוף המאה, בעקבות המהפכה התעשייתית שהגבירה מחד את החשיבות בסחר העולמי ומאידך אפשרה את זמינותן של טכנולוגיות המגבירות את יכולתן של אימפריות להילחם ולשלוט על גבי שטחים ממרחק רב.
המושבות האירופאיות באמריקה
בראשית המאה החזיקו האימפריה הבריטית, הצרפתית והספרדית בקולוניות באמריקה הצפונית. בשנת 1763, כאשר נחתם חוזה פריז שסיים את מלחמת שבע השנים, נאלצה צרפת לנטוש את הקולוניות שלה באמריקה הצפונית, ועל השטח השתלטו הבריטים והספרדים שהרחיבו את שטחן ושלטו כל אחת על כשליש מאמריקה הצפונית. לאחר עזיבתם של הספרדים, המשיכו הבריטים להרחיב את שטחיהם ביבשת, אולם מגמה זו נקטעה עם פרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שהתחוללה בשנים 1775–1783. במהלך המאה, על רקע ראשיתה של המהפכה התעשייתית, התגברו הפרשי הכוחות בין העמים הילידים האמריקאים לבין המעצמות האירופאיות, ועד סוף המאה שלטו הבריטים, הספרדים, ארצות הברית, והאימפריה הרוסית, על מרבית אמריקה הצפונית.
במקביל, לאורך המאה השלימו הספרדים והפורטוגזים את חלוקת אמריקה הדרומית ביניהם ברוח מתווה חוזה סרגוסה.
במזרח הרחוק ובדרך אליו
האימפריה הבריטית בהודו – לקראת אמצע המאה החל מאבק בין האימפריה הבריטית והאימפריה הצרפתית על השליטה ברצועת החוף המזרחית של הודו. מאבק זה הוכרע כחלק מתוצאות מלחמת שבע השנים, כאשר ידה של בריטניה על העליונה, והסחר באזור נוהל בשם הבריטים על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית. בשנות ה־60 של המאה, לאחר המלחמה, החלה בריטניה להדק את שליטתה על המדינות השונות בהודו. בשלבים אלו שלטה רשמית על שטחים ספציפיים במזרח תת־היבשת – בנגל ואנדרה פרדש – בתחילה באמצעות שליטים מטעם חברת הודו המזרחית, ובהמשך בשלטון ישיר של הכתר הבריטי. בשליש האחרון של המאה, ניהלה האימפריה הבריטית מלחמות מתמשכות מול האימפריה המראטהית וממלכת מייסור, ולאחר שהתקשתה בקרבות בהתחלה, עם התקדמות המאה והתעצמות האימפריה בזכות המהפכה התעשייתית עלתה קרנם של הבריטים. לקראת סוף המאה הכניעו הבריטים את ממלכת מייסור וכבשו את שטחם.
נקודות ציון:
1757: קרב פלסי – נקודת מפתח בדרך לשלטון הבריטי בהודו דה פקטו, הביאה לידי הבריטים טריטוריה שנייה בתת-היבשת וחיזקה משמעותית את יכולתם של הבריטים להשפיע על השלטונות המקומיים בהודו.
אוסטרליה
1788: ההתיישבות האירופית הראשונה באוסטרליה בסידני.
התפשטות האימפריה הרוסית
האימפריה הרוסית, שהייתה אחת מהאימפריות רחבות הידיים כבר בתחילת המאה, עם שטחים אדירים בצפון אסיה, התרחבה והשתלטה על שטחים נוספים במזרח אירופה, בקווקז, במרכז אסיה ובמזרח הרחוק.
נקודות ציון:
1721: נחתם הסכם ניסטאד המסיים את המלחמה הצפונית הגדולה.
1774: הסכם קוצ'וק קאינרג'ה מעגן את התרחבות האימפריה הרוסית דרומה על חשבון האימפריה העות'מאנית.
התפשטות האימפריה הסינית
סין של שושלת צ'ינג, ששלטה על שטחים אדירים כבר בתחילת המאה, התרחבה והגדילה משמעותית את שטחיה לכיוון מרכז אסיה.
נקודות ציון:
1720: פלישה סינית לטיבט – שושלת צ'ינג פולשת לטיבט, ומקימה באזורה של טיבט ושל בהוטן המודרנית יחידות שלטוניות פרו-סיניות.
1758-1757: כיבוש דזונגריה – סין כובשת את השטחים האדירים של החאנות הדזונגרית ובאופן מעשי אף משמידה את העם הדזונגרי . כתוצאה מהכיבוש, הח'אנות הקזחית השכנה מציעה את כניעתה בפני קיסר סין.
כלכלה
1717: אייזק ניוטון קובע את שווי הזהב; קביעתו נותרת בשימוש למשך כ־200 שנה.
1720: משבר כלכלי באירופה הוביל לאובדן האמון במודל חברות הצ'ארטר , שפעלו כמונופולים של סחר או קולוניזציה מטעם ממשלות, ומסמן את דעיכת החברות שמאבדות מכוחן הרב עד לסוף המאה.
מאה זו הייתה השיא של סחר העבדים האטלנטי, כאשר על פי ההערכות המקובלות כ־60% בסחר העבדים האטלנטי בהיסטוריה כולה התקיים לאורך מאה זו. העבדים בתקופה זו היו בין הסחורות הרווחיות ביותר, בין היתר כי השתמשו בהם לגידול כמה מהסחורות הרווחיות האחרות, דוגמת סוכר, טבק, אורז וכותנה. פרקטיקה נפוצה הייתה שספינות אירופאיות מביאות סחורות לאפריקה ומחליפות אותן בעבדים, ולאחר מכן מפליגות לאמריקה שם הוחלפו בסחורה מקומית שהגיעה לאירופה, וחוזר חלילה. כמחצית מסחר העבדים התבצע על ידי האימפריה הבריטית. העבדים שונעו בתנאים קשים למחיה וללא סניטריה מתאימה, ורבים מהם מתו במהלך המסע או במהלך העבודה במטעים. בצרפת של ימי המהפכה הוצאה העבדות מחוץ לחוק.
במהלך מאה זו התגבש מודל כלכלי נפוץ בסין של שושלת צ'ינג, שהייתה בין הכלכלות הגדולות בעולם, בו יזמים קנו שטחים לגידול תוצרת, והעסיקו בהם עובדים בשכר. חקיקה המקנה זכויות רחבות על שטח פרטי הובילה לכך שבתקופה זו התפתח בסין סחר ענף בקרקעות לצד ייעול של הפקת התוצרת, ותופעה זו הגבירה את הניידות החברתית בסין. שאנגחאי של תקופה זו הופכת לאחד מהנמלים החשובים בכלכלה העולמית.
במהלך המאה מספר מדינות באירופה וארצות הברית מחוקקות חוקים חלוציים של זכויות יוצרים.
עליית התוצר באירופה
התפתחות היקף הסחר הבינלאומי הביאה לפיתוח מנגנונים יעילים יותר לסחר זה, שבתורם הגבירו חזרה את היקף הסחר. אחד ממנגנונים אלו היה שימוש בשטרות חוב שהונפקו על ידי בנקים מקומיים והקלו על ביצוע קנייה בהיקף גדול יותר של סחורות בין מדינות. שיטה זו הובילה ליצירת תפיסה חדשה של "חוב לאומי", בנפרד מהחוב האישי של המלך וחיזקה את המנגנונים לגיוס הון. עם זאת, המנגנונים החדשים יצרו בעיות חדשות, דוגמת בועה פיננסית של מחירים ספקולטיביים מנופחים שהתפוצצה וגרמה לירידת ערך בשטרות חוב.
בתחילת מאה זו החל שימוש של שטרות כסף גם לשימושים נוספים, מה שהגדיל את האשראי ופתר בעיות של מחסור כרוני בכסף וזהב שאפיינו את המאה הקודמת.
נוסף על כך, טכניקות חדשות הגבירו את כמות המזון, לעיתים בשיטות שנעזרות בשיטה המדעית. למשל, במהלך המאה החל שימוש באספסת, לפת ותלתן לשיפור פוריות הקרקע, וכן חל שיפור במיומנויות הברירה המלאכותית של בעלי חיים ליצירת פרטים פרודוקטיביים יותר – מה שהגביר את כמות הבשר. בנוסף, נקלטו באירופה באופן נרחב יותר גידולים אמריקאים דוגמת תפוחי האדמה. עם זאת, הניסיון לעבור לגידולים חקלאיים יעילים יותר הוביל להפסקת השימוש בשטחים חקלאיים משותפים והגביר את הכדאיות של שימוש בשטח חקלאי גדול. שינוי זה יצר שינוי חברתי, מכיוון שהמצב החדש הכריח חקלאים רבים באזורים מסוימים לוותר על אורח החיים החקלאי כפי שהיו רגילים לו, ולבחור באחת משתי ברירות, או להפוך להיות שכיר בחווה של אחר, או להשכיר שטח חקלאי מחווה גדולה יותר. מגמה זו אומצה והואצה בסוף המאה במיוחד באנגליה של ראשית ימי המהפכה התעשייתית.
התעשייה המשמעותית ביותר באירופה במאה הזו היה טקסטיל, כאשר באזורים מסוימים למעלה ממחצית הייצוא היה של טקסטיל. בתחילת המאה עיקר התעשייה התרכזה במכונות נול מסורתיות במרכזי ייצור בערים הגדולות, אולם בהדרגה מודל חדש הפך נפוץ יותר: בעלי עסקים היו מנהלים קו של חומרי גלם, בעיקר צמר ופשתן, ומעבירים אותם למרכזים קטנים יותר באזורים כפריים. שיטה זו הפכה נפוצה ביותר אזורים, אולם עלייתו של הסחר העולמי בכותנה – שהגיעה בעיקר מהודו ממטעי עבדים – השפיעה דרמטית על התעשייה. מאחר שהכותנה הייתה זולה יותר לייצור בגדים, עלה הביקוש לבגדים חדשים, והתעשייה המסורתית לא יכלה לתמוך בכך. הביקוש הרב עודד בעשורים האחרונים פיתוחים טכנולוגיים חדשים שאיפשרו ייצור גבוה יותר, אך עוררו את חששם של הפועלים המסורתיים, שחששו לאבד את עבודתם למכונות. תהליך זה נמצא בלב המהפכה התעשייתית שהחלה בבריטניה בתקופה זו.
באנגליה, צרפת, הולנד וחלקים של איטליה התחילה מגמה של עיור, שתתחזק במאות הבאות. העיר הגדולה באירופה הייתה לונדון, שהגיעה לכמיליון תושבים, ואחריה פריז עם מעט יותר ממחצית המיליון. רמת החיים בערים רבות עלתה – לפחות בקרב חלק מהאוכלוסייה – ונוצרו פערים חברתיים אל מול הפריפריה, לעיתים תוך ניצול משאבי הפריפריה לטובת רמת החיים בעיר. מהעלייה ברמת החיים הרוויחה שכבה קטנה שגדלה לאיטה של מעמד ביניים, אולם פועלים לא מיומנים סבלו בעיר לעיתים מעוני רב, וערים רבות סבלו מאזורי עוני. בחלק מהערים הוערכו שיעורי הקבצנות בטווח של 25-5% מהאוכלוסייה. בתגובה לכך, החלה באנגליה מערכת ציבורית ראשונית שמטרתה לסייע לעניים ביותר.
משפחות מרובות ילדים במערב אירופה
כמו במאות הקודמות, בתקופות של משבר כלכלי, משפחות מרובות ילדים התקשו להאכיל את כל בני המשפחה ובמקרים רבים התנהגות נפוצה הייתה להביא למותם של התינוקות הצעירים, או, אם ניתנה ההזדמנות לכך, למסור ילדים שייגדלו במקום שידאג להם למזון, למשל, כמשרתים באחוזות של אצילים.
עם זאת, במערב אירופה של סוף המאה, בעקבות עליית האינדיבידואליזם והשינוי בתפיסת הילד, התגבשו בהדרגה נורמות חלופיות. ראשית, התפתחו יותר סוגי מוסדות שהציעו מזון לילדים, אולם בהדרגה הגיעו מוסדות אלו לתפוסה מלאה. בנוסף, בשנת 1784 חוקקה אוסטריה חוק תקדימי שאסר על לינה משותפת עם ילדים מתחת לגיל 5, כדי למנוע חנק שלהם למוות "בטעות" בידי הוריהם. בצפון מערב אירופה, נורמה חדשה שהחלה בציבור הרחב, שאינו אצולה, נתנה יותר דגש על משפחה גרעינית בנפרד מבית ההורים תוך נישואין באיחור רב. הגיל הממוצע לגברים בצפון מערב אירופה היה בין עשרים ושבע לעשרים ושמונה, לנשים בין עשרים וחמש ועשרים ושבעה. לצד זאת באזורים אלו הפך מקובל יותר להשתמש בשיטות שונות למניעת הריון, להגבלת מספר הילדים.
עם זאת, עדיין משפחות רבות מהמעמדות הנמוכים היו פגיעות מאוד למשברים כלכליים, ותקופת בצורת או אבטלה למשפחות שחיות בכפר או בעיר בהתאמה, היו עדיין עלולות להביא את המשפחות לכדי רעב וקבצנות.
סכסוכים פנימיים ותמורות פוליטיות
אירופה
מאה זו היא חלק מרצף הזמן בו כובד המשקל הכלכלי האירופי עובר ממדינות הים התיכון למדינות החוף האטלנטי, אודות למסעות האטלנטיים של המאות האחרונות. לאחר שבמאה ה־17 דעכה עוצמתן של האימפריה הספרדית והפורטוגזית, לטובת ההולנדית והבריטית, במאה ה־18 דועך גם כוחה הבינלאומי של הולנד, והבריטים והצרפתים לוקחים את ההובלה ומנצלים אותה כדי לבנות אימפריות מסחריות שקידמו את צמיחתה של כלכלה גלובלית מאורגנת של ממש. לצד זאת, מתחזקת במאה זו הדומיננטיות גם של מדינות מרכז היבשת, בהן פרוסיה, שבשנה זו ביססה מערכת בירוקרטית מהיעילות ביותר של התקופה, ואוסטריה של בית הבסבורג. פרוסיה ואוסטריה גם החזיקו לאורך המאה שניים מארבעת הצבאות האירופאים הגדולים ביותר, לצד רוסיה וצרפת.
בתחילת המאה מאבק דומיננטי ביבשת היה בין בית הבסבורג לבית בורבון, אולם בהדרגה הפך רלוונטי פחות לעומת מאבקים אקטואליים יותר: המאבק של הבריטים והצרפתים לגבי האימפריות הקולוניאליות שלהם, ושינוי מאזן הכוחות במרכז היבשת שנגרם עקב עלייתה של פרוסיה. מאבקים אלו מתנקזים בשנת 1756 לכדי מלחמה בשלוש יבשות.
במהלך המאה המשיכו להתגבש ביבשת צבאות הקבע המקצועיים, בו שולבו אצילים בתפקידי קצונה, ואת שאר התפקידים איישו בעלי מעמדות נמוכים לצד שכירי חרב. במחצית השנייה של המאה חלק מצבאות אירופה הכפילו את גודלם. לצד זאת, מערכות התנהגות רשמיות איפשרו לצדדים מובסים לסגת באופן מסודר הפכו את המלחמות לקטלניות פחות, באופן יחסי.
נקודות ציון נוספות:
1701–1714: מלחמת הירושה הספרדית – פרצה על רקע מעבר של ספרד משליטת בית הבסבורג לבית בורבון והתקרבות הממשל הספרדי לצרפת על חשבון קרבתה לאוסטריה. תום המלחמה בהעברת טריטוריות באיטליה והולנד משליטה ספרדית לשליטה אוסטרית.
1703: הצאר הרוסי פטר הגדול ייסד את סנקט פטרבורג וקבע אותה כבירת הקיסרות.
1707: חוקי האיחוד של 1707 מיזגו את בתי הפרלמנט של אנגליה וסקוטלנד ויצרו את ממלכת בריטניה הגדולה.
1709: קרב פולטבה – הפסדה של שוודיה במלחמה מול רוסיה מחליש את הדומיננטיות של שוודיה בצפון אירופה.
1721: רוברט וולפול התמנה לראש ממשלתה הראשון של ממלכת בריטניה הגדולה (דה פקטו).
1734: עצמאות ממלכת נאפולי – בסיוע ספרד, נאפולי קיבלה את עצמאותה מהשליטה האוסטרית, והתקיימה כממלכה עצמאית בחסות ספרדית.
1733–1738: מלחמת הירושה הפולנית.
1740: פרידריך הגדול הוכתר כמלך פרוסיה.
1746: נערך קרב קלודן, הקרב האחרון שהתחולל על אדמת האי הבריטי.
1760: ג'ורג' השלישי הוכתר למלך הממלכה המאוחדת.
1772: חלוקת פולין הראשונה – על רקע עליית כוחן של מעצמות מרכז אירופה – אוסטריה ההבסבורגית ופרוסיה – אל מול כוחה של האימפריה הרוסית, ממלכת פולין–ליטא שעמדה בתווך נפגעה ואיבדה כ־30% מאדמותיה וכ־50% מחייליה בהסכמים של שלושת המעצמות השכנות על חלוקת אזורי ההשפעה שלהן. על פי הערכות מקובלות, שלוש האימפריות ראו הזדמנות לכבוש את פולין בין היתר מכיוון שבפולין היה משטר של ביזור כוח לאצולה והחלשת המלוכה המרכזית, ובהתאמה גם החלשת הצבא המרכזי.
1773: מרד פוגצ'וב – על רקע מאבקם של הקוזאקים בניסיונות האימפריה הרוסית לקלוט אותם, וברפורמות של יקטרינה הגדולה שהטילו מגבלות על האיכרים, איכרים וקוזאקים בדרום רוסיה התאחדו למרד תחת ימליאן פוגצ'וב. בשנת 1774 פרסם פוגצ'וב מניפס לשחרור האיכרים ממסים וזכה לתמיכה רבה שהובילה להרג של כ־1,500 אצילים, אולם בהמשך אותה שנה דוכא המרד.
1795: חלוקת פולין השלישית – שנתיים לאחר חלוקת פולין השנייה, בה איבדה פולין–ליטא שטחים נוספים לשלושת המעצמות המקיפות אותה – אוסטריה, פרוסיה והאימפריה הרוסית – השלוש מחלקות את שארית הממלכה הפולנית–ליטאית ביניהן ומביאות לסופה.
1799: נפוליאון מבצע הפיכה צבאית ונעשה לדיקטטור צרפת.
אמריקה
בראשית המאה האימפריות הספרדית, הפורטוגזית, הבריטית, הצרפתית, ובמידה פחותה גם ההולנדית, שלטו על שטחים מסוימים, שהיו בעיקר שטחים אסטרטגיים, כמו השטחים שבעבר היו בשליטת האימפריות המקומיות ואזורים אשר סמוכים לחוף האטלנטי. בראשית המאה אזורים נרחבים בצפון מערב אמריקה ובדרום היבשת עדיין נותרו מחוץ לשליטה מסודרת של מעצמות אירופה. אולם עד סוף המאה, המצב השתנה והמעצמות – ביניהן ארצות הברית הצעירה – השיגו שליטה על מרבית הטריטוריות ביבשת.
בצפון היבשת, הצרפתים נבדלו מהבריטים ביכולתם לייצר קשרים תרבותיים חיוביים יותר עם הילידים. עם זאת, לאחר מלחמת שבע השנים, השתלטה בריטניה על השטחים הצרפתיים, ועד מהרה נוצרו חיכוכים עם השבטים בטריטוריות החדשות.
נקודות ציון:
1715: מלחמת יאמאסי – בני יאמאסי , על רקע תסכול מתמשך מאובדן שטחי ציד למתיישבים אירופאים, וגדילת החוב שלהם לדרום קרוליינה, יצרו קונפדרציה של שבטים שגירשו מתיישבים רבים והרסו את כלכלת דרום קרוליינה.
1763: מלחמת פונטיאק – קואליציה של עמים ילידים התאחדה נגד הבריטים וביצעה מולם מספר מתקפות מוצלחות ששינו את יחסי הכוחות בשטח.
1763: ההכרזה המלכותית – בתגובה למלחמת הפוניטאק, הכריזו הבריטים על הכרה בזכויות העמים הילידים על אדמותיהם.
1776: הכרזת העצמאות של ארצות הברית – הכרזתן התקדימית של המושבות המאוחדות לכונן מדינה על בסיס רעיונות זכויות האדם, התחילה את מלחמת העצמאות האמריקאית, ובמקביל עוררה השראה למאבקים נוספים ברוח דומה בעולם.
1791–1804: מרד העבדים בהאיטי – מרד העבדים המוצלח הראשון.
1793: העבדות נאסרה בקנדה העילית.
1794: קרב העצים הגדועים – מלחמה בין צבא ארצות הברית לבין קואליציה של עמים ילידים, בה ניצחה ארצות הברית באופן מובהק. בהסכם גרינוול שסיים את המלחמה ויתרו העמים הילידים על שטחים אדירים לטובת האמריקאים.
1795: הסכם פינקני בין ארצות הברית וספרד העניק לאמריקנים את השליטה על אדמות מיסיסיפי.
המזרח התיכון
במזרח התיכון ההגמוניה האזורית במאה זו עדיין נמצאת בידי האימפריה העות'מאנית.
עם זאת, הגמוניה זו נסדקת מעט כאשר בשנות ה־40 בית סעוד הולך ומתחזק בחצי האי ערב. הסעודים מאמצים את הזרם האסלאמי המחמיר, ווהאביה, ומתחילים במאבק הדרגתי להרחבת השפעתם. בשנת 1773 כובשים הסעודים את ריאד, המתנגדת העיקרית להתחזקות הווהאביה, ולאחר יציאתה מהתמונה של ריאד, ממשיכים הסעודים להרחיב את שטחם, וכובשים בין היתר את כל אזור נג'ד.
מעט יותר במרכז אסיה, ממלכת פרס הייתה ממלכה רחבה ודומיננטית. עם זאת, בשנת 1747 נפלה השושלת האפשארית, מה שגרם לחוסר הצלחה לשמור את הממלכה מאוחדת והיא מתפצלת למספר ממלכות לאחר שנקלעה למאבקי ירושה. בסופו של דבר, במהלך השנים 1794–1796, השושלת הקאג'ארית הצליחה לאחד תחתיה את רוב הממלכות שהתפצלו מפרס באמצע המאה, אולם הטריטוריות המזרחיות שהיו בשליטתה בתחילת המאה נותרות בשליטתה של ממלכת אפגניסטן שהתרחבה במהלך המאה.
המזרח הרחוק
1717–1758: נפילת האימפריה המוגולית – לאחר שבראשית המאה שולטת האימפריה במרבית תת היבשת ההודית, בעיות כלכליות ופלישות ממערב מגבירות בעיות של ריבונות, והאימפריה הולכת ומאבדת שטחים עד שבמחצית המאה מאבדת את רובו הגדול של שטח האימפריה, ונותרת עם שטח באזור נפאל המודרנית. עד מחצית המאה האימפריה המראטהית היא זו שיורשת את עיקר הדומיננטיות בתת-היבשת, אולם דומיננטיות זו נשחקת במהרה עם התבססותם של הבריטים באזור. הסיבות לנפילת האימפריה שנויים במחלוקת במחקר ההיסטורי, כאשר הנראטיב האירופי המסורתי תיאר כאוס מקומי שבו הכניסו האירופאים סדר, ראייה שאומצה חלקית על ידי הוגים בתנועה הלאומית ההודית; אולם גישה נגדית, שהייתה נפוצה גם היא בקרב ההוגים הלאומיים של הודו, תלתה את נפילת האימפריה בהשפעה קולוניאלית ראשונית שהייתה באזור.
1747: אחמד שאה יסד את האימפריה הדוראנית באפגניסטן של ימינו.
באימפריה המוגולית טרם הפלישה הבריטית עודדו לאורך המאה מטיפים אסלאמים את החזרה לאסלאם נקי מהשפעות הינדואיסטיות, בהיפוך למגמה סינקריטיסטית שהייתה במאות הקודמות. באזורים עליהם השתלטו הבריטים, ניסו האירופאים ליצור הבחנה מוגדרת בין המאמינים בכל דת, וכך למעשה חידדו את הפערים ובידול בין הדתות.
אפריקה שמדרום לסהרה
במרכז אפריקה התחזקה במהלך המאה אימפריית לונדה . סחר העבדים מול הקולוניה הפורטוגזית הסמוכה היה מרכיב משמעותי בכלכלה של הממלכות המקומיות, שנהגו למכור לעבדות את היריבים המובסים שלהם. אחת מנקודות השיא של התופעה באזור הייתה באמצע המאה, כאשר מלחמה בין ממלכת קונגו לממלכת מטומבה – כחלק מסדרת מלחמות אזוריות – הכחידה עשרות אחוזים מהגברים באזור.
במערב אפריקה עקב שגשוגה המהיר של ממלכת אשנטי, עלתה בינה לבין האוקיינוס קונפדרציית פנטה של מספר שבטים המתאחדים בחשש מפני אשנטי. פנטה מצד אחד מתווכים בין הנמלים האירופאים לסחורות של אשנטי מלב היבשת, ומצד שני נמצאים כל העת בחיכוך מולם.
תגליות והמצאות
תחום הרפואה
המאה ה־18 הייתה נקודת מפנה ברפואה, מבחינת היכולת ליישם בקנה מידה רחב, ולו באופן ראשוני, תגליות חשובות שהתגלו קודם לכן.
לאורך המאה תחומים של רפואה מונעת, כמו בריאות הציבור והיגיינה, זכו לראשונה במאה זו לתשומת לב רצינית. לראשונה החלו להישמר נתונים סטטיסטיים שקשורים בבריאות הציבור, והחלה התייחסות בחקיקה לנושא של מניעת מחלות.
במאה זו נוסדו בתי חולים חלוציים למגוון מטרות. בפריז, פיליפ פינל שינה את התפיסה הרווחת לגבי פסיכיאטריה, והחליף את התפיסות הקודמות שמדובר באנשים רדופי שדים. חשיבה מדעית רציונלית מצאה עצמה משפיעה על תחומים רבים. עם זאת, לקראת סוף המאה היו אפנתיים גם הזרמים פסאודו-מדעיים חדשים, דוגמת פרנולוגיה ומסמריזם .
המצאות שונות בתחום הרפואה, דוגמת המלקחיים הרפואיים שמתאימים ללידה, השתכללו בהדרגה לאורך המאה וסייעו להציל חיי אדם רבים.
נקודות ציון בולטות:
1714: הומצא מדחום הכספית.
1720 בערך: טכניקה של חיסון ראשוני וחלקי לאבעבועות שחורות הגיעה מסין לאירופה.
1761: ספר שפרסם ג'ובאני בטיסטה מורגני נחשב לראשית מדע הפתולוגיה.
1763: החברה המלכותית פרסמה דו"ח לאחר 5 שנים של ניסויים בבחינת השפעת אבקה של קליפת ערבה מיובשת על הורדת חום. הניסוי נחשב לאבן דרך מוקדמת בתולדות חקר ופיתוח התרופות לטיפול בבעיות נפוצות יחסית.
1796: הרופא אדוארד ג'נר המציא את החיסון נגד אבעבועות שחורות.
תחומים נוספים
1709: ברתולומאו כריסטופורי המציא את הפורטה-פיאנו, האבטיפוס של הפסנתר המודרני.
1712: מנוע הקיטור של ניוקומן.
1748: פורסמה זהות אוילר.
1752: כליא הברק הומצא על ידי בנג'מין פרנקלין.
1755 - מיכון ראשון של עבודת תפירה - בשלב זה באופן מוגבל מאוד - מקבל פטנט באנגליה.
1764: פורסם חוק בייס (סטטיסטיקה והסתברות).
1775: הממציא דייוויד בושנל פרסם את המצאת הצוללת הראשונה.
1776: אוניית הקיטור הראשונה.
1779: גילוי תופעת הפוטוסינתזה.
1781: ויליאם הרשל גילה את כוכב הלכת אוראנוס.
1787: הפיזיקאי הבריטי אברהם בנט המציא את אלקטרוסקופ עלי הזהב.
1791–1795: בתוך מספר שנים מתבצעת פריצת דרך משמעותית באפשרות לשלוח אותות למרחק באמצעות מערכת תקשורת חזותית, טרם פיתוחו של הטלגרף החשמלי.
1797–1798: נערך ניסוי קוונדיש.
1799: התגלתה אבן רוזטה.
לואיג'י גלווני גילה את תופעת הביו חשמל.
תרבות פופולרית
תקופה זו היא ראשיתה של נקודת מפנה בחשיבותה העולם של אמנות ותרבות מערבית, מבחינת השפעתה על תרבויות ואמנויות ברחבי העולם. בתקופה זו, למשל, כבר בלטה השפעת אמנות מערבית על הציור המוגולי, והשפעות שונות על אמנות ארצות האסלאם בעיקר בעקבות השפעה משמעותית שספגו בירות תרבות מרכזיות דוגמת איסטנבול. עם זאת, ההשפעה במאה זו עדיין התמקדה בעיקר בתחומים או באזורים ספציפיים.
יצירות בולטות
פרוזה והגות
בתקופה זו הגיעה לשיאה הגות תקופת הנאורות, ונכתבו בתקופה זו כתבי הגות שהשפיעו על התפתחות החברה המערבית המודרנית. לדוגמה, ספרו של ז'אן ז'אק רוסו, "האמנה החברתית", סייע לעצב תפיסות שהפכו בהמשך לחלק ממבנה המערכת הדמוקרטית המודרנית.
יצירות בולטות נוספות:
שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית
רובינזון קרוזו
מסעות גוליבר
האנציקלופדיה הגדולה
קנדיד
כתבי הפדרליסט
ביקורת התבונה המעשית
טריסטראם שנדי
עושר האומות
חסד מופלא
מוזיקה
ארבע העונות (ויוואלדי)
טוקטה ופוגה ברה מינור
הפסנתר המושווה
נישואי פיגארו
רקוויאם (מוצרט)
תיאטרון
הספר מסביליה
משרתם של שני אדונים
נתן החכם
אדריכלות
לאורך המאה: אדריכלות נאו־קלאסית – סגנון אדריכלי המבוסס על שאיפה למסורת האדריכלית ההיסטורית או לגישות אסתטיקה המבוטאות באמנות יוון ורומא בעת העתיקה.
החל מאמצע המאה: התחייה הגותית – עלייתו של זרם האדריכלות, שהיה פופולרי בעיקר באימפריה הבריטית, וניסה לשחזר את האדריכלות הגותית של ימי הביניים באירופה באמצעים ובהקשרים מודרניים יותר.
אדריכלות הבארוק שהחלה לצבור תאוצה באירופה של המאה הקודמת, נותרה דומיננטית גם במאה זו, ואף משפיעה מחוץ לאירופה, ולמשל, משפיעה באופן נרחב על הבנייה באימפריה העות'מנאית.
ארמון אלכסנדר
ארמיטאז'
ארמון סנסוסי
הספרייה הלאומית של אוסטריה
הבית הלבן
ספורט
1743: ג'ק בואטון, שנחשב ל"אבא של האיגרוף", קובע את סט החוקים הראשוני של הספורט.
שונות
בתקופה זו שגשגה באימפריה העות'מאנית תעשייה אומנותית סביב ייצור עבודות מתכת ומשנהב, שטיחי אוסאק וטכניקות חדשות לייצור טקסטיל. התעשייה השפיעה על עיצובם של חפצי נוי ואמנות דקורטיבית באירופה ובמקומות נוספים.
במערב אירופה של סוף המאה חלחול של ערכי אינדיבידואליזם, והפחתת תמותת התינוקות, גרמו לשינוי התפיסה לגבי הילדים, ובין היתר לראשית ייצור בגדים המיועדים לילדים, משחקים לילדים וספרים לילדים. עם זאת, שינויים אלו הוגבלו בעיקר למעמדות הגבוהים ולא היו נפוצים בציבור הרחב.
אסונות טבע
1755: רעידת האדמה בליסבון.
1770: הרעב הגדול בבנגל – ההשתלטות הבריטית על אזור בנגל מובילה לתיעוד המסודר הראשון של אחד ממקרים רבים של רעב המוני בהיקף גדול באזור בנגל. על פי התיעודים הבריטיים הגורם הוא מחסור עז במים בעקבות עונת מונסון חלשה, שגרם לתמותה אדירה של חיות משק ופגיעה אנושה בחקלאות המקומית, שהובילה למותם של כשליש מהתושבים באזור.
מגפות
לאורך שנות ה־50 התפשטות של חקלאות "רטובה" דוגמת אורז אל האזורים הטרופיים באמריקה, גרמה להתפשטות מחלת המלריה ברחבי אזורים נרחבים של יבשת אמריקה.
1782-1781: מתועדת באירופה מגפת שפעת שנחשבת לקטלנית ביותר ביבשת ב-50 השנים הבאות. הקורבנות שנפטרו מהמגפה היו בעיקר מבוגרים מעל גיל 30.
1789-1788: מגפה, ככל הנראה אבעבועות שחורות, מגיעה עם הבריטים לאוסטרליה ומתפרצת באי. על פי תיעודים שונים מחסלת את מרבית האוכלוסייה האבוריג'נית.
ערים חדשות
סנט פטרסבורג (1703)
ניו אורלינס (1718)
ריאד (1746)
לוס אנג'לס (1781)
בנגקוק (1782)
וושינגטון די. סי. (1790)
טורונטו (1793)
אודסה (1794)
אישים בולטים
מדענים
לאונרד אוילר, מתמטיקאי שווייצרי
אדם סמית', כלכלן סקוטי
הנרי קוונדיש, מדען בריטי
אנדרס צלזיוס, אסטרונום ופיזיקאי שוודי
לואיג'י גלווני, רופא ופיזיקאי איטלקי
ג'יימס ואט, מהנדס סקוטי
קארולוס ליניאוס, בוטנאי שוודי
דניאל ברנולי, מתמטיקאי שווייצרי
אדוארד גיבון, היסטוריון אנגלי
מדינאים ומנהיגים
יקתרינה הגדולה, קיסרית האימפריה הרוסית
ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת
לואי הארבעה עשר, מלך צרפת
לואי השישה עשר, מלך צרפת
פרידריך השני, מלך פרוסיה
מריה תרזה, ארכידוכסית אוסטריה
תומאס ג'פרסון (מדינאי אמריקני)
אלכסנדר המילטון (מדינאי אמריקני)
אדמונד ברק (מדינאי ופילוסוף אירי)
ג'ורג' וושינגטון (מצביא ומדינאי אמריקני)
בנג'מין פרנקלין (דיפלומט ומדינאי אמריקני)
מקסימיליאן רובספייר (מנהיג המהפכנים בצרפת)
מגלי ארצות
ג'יימס קוק, מגלה ארצות אנגלי
ג'ורג' ונקובר, מגלה ארצות אנגלי
ויטוס ברינג, מגלה ארצות דני
ג'יימס ברוס, מגלה ארצות סקוטי
ז'אן-פרנסואה לה פרוז, מגלה ארצות צרפתי
דניאל בון, מגלה ארצות אמריקאי
מצביאים
אלכסנדר סובורוב
גריגורי פוטיומקין
הוריישו נלסון
המרקיז דה לה פאייט
אמנות
ציור
תומאס גיינסבורו, צייר אנגלי
ג'ושוע ריינולדס, צייר אנגלי
פרנסואה בושה, צייר צרפתי
פרנסיסקו דה גויה, צייר ספרדי
קיטגאווה אוטאמרו, צייר יפני
ג'ובאני בטיסטה טייפולו, צייר ונציאני
סוזוקי הארונובו, צייר יפני
רחל ראוש, ציירת הולנדית
ויליאם הוגארת, צייר אנגלי
ז'אן־אונורה פרגונאר, צייר צרפתי
ז'אק־לואי דויד, צייר צרפתי
ולדימיר בורוביקובסקי, צייר רוסי
ז'אן־בטיסט סימאון שארדן, צייר צרפתי
רוזלבה קריארה, ציירת ונציאנית
קאנאלטו, צייר איטלקי
פיסול
אטיין מוריס פלקונט, פסל צרפתי
איוואן מרטוס, פסל רוסי
מוזיקה
יוהאן סבסטיאן באך, מלחין גרמני
וולפגנג אמדאוס מוצארט, מלחין אוסטרי
גאורג פרידריך הנדל, מלחין גרמני
יוזף היידן, מלחין אוסטרי
אנטוניו ויוואלדי, מלחין וונציאני
פאוסטינה בורדוני, זמרת אופרה איטלקייה
פארינלי, זמר אופרה איטלקי
סנזינו, זמר איטלקי
הגות, ספרות ושירה
יוהאן וולפגנג פון גתה (הוגה וסופר גרמני)
סמואל ג'ונסון (סופר אנגלי)
דני דידרו (הוגה וסופר צרפתי)
אדמונד ברק (פילוסוף ומדינאי אירי)
וולטר (הוגה וסופר צרפתי)
דייוויד יום (פילוסוף סקוטי)
ג'ונתן סוויפט (סופר אנגלי)
עמנואל קאנט (פילוסוף גרמני)
ז'אן-ז'אק רוסו (פילוסוף צרפתי)
פרידריך שילר (סופר גרמני)
מרי וולסטונקראפט (סופרת, עיתונאית ופילוסופית בריטית)
גוטהולד אפרים לסינג (פילוסוף גרמני)
תיאטרון
פייר בומרשה
דניס פונביזין
קרלו גולדוני
אדריכלות
ג'קומו קברנגי
ברתולומאו רסטרלי
גאורג ונצסלאוס פון קנובלסדורף
יוהאן ברנהרד פישר פון ארלך
אחרים
מאדאם דה פומפדור, פילגשו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת.
בנדיקט ארנולד – מי שנתפס הן על ידי הממלכה המאוחדת והן על ידי ארצות הברית כבוגד במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית.
אישים בולטים ביהדות
הבעש"ט
המגיד ממזריטש
רבי שניאור זלמן מלאדי
הגאון מווילנה
משה מנדלסון
הרמח"ל
יעקב פרנק
שלמה מיימון
חיים אבן עטר
רבי נחמן מברסלב
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
*
18
+
| 2024-10-19T15:03:40
|
נמר המדבר
|
150px|ממוזער|הנמר הורדוס בנחל צאלים
נמר המדבר או נמר ערבי (שם מדעי: Panthera pardus nimr) הוא תת-מין של הנמר. נמר המדבר הוא הנמר הקטן ביותר בעולם, ואורכו כ-160–180 סנטימטר. צבע פרוות הגב צהוב בהיר ועליה שזורות חברבורות שחורות, מראה שמקנה הסוואה טובה בנוף המדברי בו הוא חי. זנב הנמר ארוך מאוד, ובזמן הליכה הוא מורם לרוב למעלה באופן שחושף את צידו התחתון שצבעו לבן. הזכרים שוקלים בממוצע 30 קילוגרמים, והנקבות כ-20 קילוגרמים. בעקבות גודלו הקטן, נמר המדבר יעדיף טרף קטן בהתאמה. תזונתו מורכבת משפני סלע, ארנבות, יעלים, חוגלות, מכרסמים וחיות קטנות אחרות.
האוכלוסייה העולמית של נמר המדבר נאמדת ב-200–230 פרטים. קיומם של נמרים במדינת ישראל היה ידוע למעטים, בעיקר לתושבים בדואים בנגב ובמדבר יהודה. בשנת 1982, נתגלה מחדש במדבר יהודה. אוכלוסייה זו נחקרה רבות על ידי הזואולוג גיורא אילני. אף על פי שבשנות ה-80 אוכלוסיית הנמרים שם מנתה כתשעה פרטים והוגדרה כיציבה, היא הידלדלה. המחקר האחרון על אוכלוסיית הנמרים בישראל נערך בשנים 2002–2003, והעריך לפי דגימות DNA אוכלוסייה של 8 נמרים. עם זאת, לפי בני שלמון, מנהל מרכז יונקים של החברה להגנת הטבע, יש עדויות לקיום נמרים בגאון הירדן, ברמת הגולן ובגבול לבנון. לדעתו בשטחים המפורזים, ובפרט בגאון הירדן העשיר בצמחייה, במים ובטרף, הסיכון עבורם קטן בשל מיעוט הפעילות האנושית.
תכונות והתנהגות
תת-המין המצוי בישראל הוא מן הנמרים הקטנים בעולם. משקלו של הזכר אינו עולה על 40 קילוגרם ומשקלה של הנקבה מגיע עד 25 קילוגרם. צבע פרוות הגב צהוב בהיר ועליה שזורות חברבורות שחורות, מראה שמקנה הסוואה טובה בנוף המדברי בו הוא חי. זנב הנמר ארוך מאוד, ובזמן הליכה הוא מורם לרוב למעלה באופן שחושף את צידו התחתון שצבעו לבן. הזכר גדול מהנקבה ומבנה גופו כולל ראש וצוואר רחבים במיוחד.
הנמר מצטיין בגמישות אקולוגית רחבה ומסוגל לחיות בסביבות השונות, כל עוד ניתן למצוא בהן טרף. הנמר חי בבדידות ונחשב לפעיל לילה בעיקר, אך הוא מסוגל לשחר לטרף גם בבוקר ובשעות אחר הצהריים, אם החום אינו עולה על 32 מעלות. נמרי הר הנגב מתקיימים באזורים מבותרים המאופיינים בעושר במזון ובמחסות המשמשים ללינה או מארב לטרף. יעלים, שפני סלע ודורבנים מהווים את עיקר מזונם, והם ניצודים על ידי הנמר בשיטה של התגנבות ומארב. שיטת ציד זו מכתיבה את אורח החיים היחידאי של הנמר. שטחי המחיה של הנמרים משתרעים על מאות קילומטרים רבועים ובעת החיזור משוטט הזכר על פני מרחקים גדולים. לזכר טריטוריה המכילה עד שלוש טריטוריות של נקבות. הנמרים מסמנים את תחומם על ידי שתן, גללים ושאגות. מלבד מפגשים אקראיים נדירים בין פרטים, נוצר קשר בלתי מחייב בן יומיים-שלושה בין הזכר לנקבה בעונת הרבייה בלבד. בתום פרק זמן זה ואחר ההזדווגות, נפרד הזכר מן הנקבה וזו תטפל לבדה בצאצאים מבלי שהזכר ישתתף בגידולם.
המיוחד לנמרה הוא הביוץ, תופעה המכונה "ביוץ מושרה", שבה שחרור הביצית מהשחלה לרחם נעשה כתוצאה מההזדווגות עצמה. הנמרות מיוחמות בכל חודשי השנה, ובימי הייחום הן מסמנות את שטחן: שורטות עצים, מתגלגלות בשתן, מתחככות בסלעים ורובצות ליד הזכרים כשזנבן מורם ואחוריהן מוגבהים. הייחום עצמו נמשך 5–7 ימים, בדרך כלל לאחר יום מראה הזכר עניין בנקבה והם מזדווגים 200–300 פעמים ב-4 ימים לערך, בממוצע כל 13.5 דקות, ההזדווגות אורכת כ-20–30 שניות, במהלכה הזכר מפעיל לחץ ומעין קוצים באיבר מינו המפעילים את מערכת הביוץ של הנקבה. נראה כי בכך מבטיחה הנקבה כי הזכר שאיתו היא מזדווגת ומעמידה צאצאים הוא חזק ובריא. אם הנקבה לא מתעברת לאחר מספר ימים היא יכולה לנסות שוב. משך ההיריון הוא כשלושה חודשים ובהמלטה ממוצעת יש שגר של גור אחד או שניים.
אוכלוסיית נמרי המדבר קיימת כיום רק בתימן, עומאן, ערב הסעודית.
שימור תת-המין
אוכלוסיית נמר המדבר הכוללת הכילה בעבר 200–230 פרטים, וכיום נמר המדבר מוגדר כמין שנמצא בסכנת הכחדה חמורה. מלבד בישראל, נמר המדבר היה נפוץ בכל רחבי ארצות ערב. באיחוד האמירויות קיים גרעין רבייה של נמרים, וכך גם בעוד מספר מקומות בודדים בערב הסעודית. אוכלוסייתו הגדולה ביותר נמצאת בעומאן, ואחריה נמצאת אוכלוסיות נמרי המדבר שבערב הסעודית.
בארץ ישראל
בבקעת עובדה שבנגב הדרומי, התגלה אתר עתיקות ייחודי, מקדש הנמרים. המקדש של בקעת עובדה התגלה דרומית לשפך נחל יתרו באקראי עקב מעבר טנק בסמוך לו. הוא נחקר בידי אורה יוגב ועוזי אבנר מטעם רשות העתיקות בין השנים 1980 ו-1982. המקדש בנוי מחצר מעוינת מוקפת בחומה כפולה עשויה מאבנים נמוכות, ואורך כל אחת מצלעותיה הוא כ-12 מטרים. על פי החפירות שנעשו באתר ובדיקות הפחמן-14 שבוצעו במעבדה, הוצעו שני תאריכים לתיארוך המקדש: טווח השנים 5,573–5,273 לפנה"ס על פי שלוש דגימות פחם, וטווח השנים 5,394–5,289 לפנה"ס על פי דגימת ביצת יען. נתון זה הופך את האתר למקדש העתיק ביותר בישראל. על פי החופרים, המקום שימש כמקדש כ-300 שנה ברצף, עבור שבטים נוודיים שחיו באזור הזה בעונות החורף. החוקרים מסבירים את הקשר בדמות הנמר בעיני הקדמונים בכך שהנמר היה מאז ומעולם אימתם של יושבי המדבר. אפשרות נוספת היא שהנמרים מייצגים אלים. בנוסף, הועלתה טענה שיש קשר בין נמר ופוריות, קשר שמופיע בכל המרחב ולאורך תקופות רבות.
בתחילת המאה ה-19 חיו נמרים בכל השטחים המתאימים בישראל. עד 1920 הושמדו כליל אוכלוסיות נמרי הכרמל ורמת מנשה. מייד אחר כך הגיע תורם של נמרי הגליל: בשנים 1925–1956 הורעלו וניצודו שם לפחות 14 נמרים. בשנת 1978 אוכלוסיית הנמרים מנתה 20 פרטים, ויחס המינים היה זכר אחד לכל 2.5 נקבות. במדבר יהודה שרדו נמרים בודדים, שהגיעו לשיא פריחתם בשנות ה-80 של המאה ה-20, ומנו אז 10–15 נמרים בוגרים. משנת 1986 עד סוף המאה ה-20 דעכה בהדרגה אוכלוסיית נמרי מדבר יהודה, ונראה שכמעט נכחדה במהלך העשור הראשון או בתחילת העשור השני של המאה ה-21. משערים כי במדבר יהודה שרדו שני פרטים ובנגב 6–10. בשנת 2010 צולם נמר בשומרון.
בשונה ממדינות אחרות, הנמרים בישראל לא תוקפים בני אדם. לפי גיורא אילני, במהלך מחקרו התקרב למאורה שבה גידלה הנמרה "תיהמת" את אחד מגוריה. היא זינקה לעברו, אך כשהשליך לעברה אבן, היא נסוגה לאחור. בשנות האלפיים כבר לא התקיים מחקר רציף ומסודר אחרי אוכלוסיית הנמרים בישראל, ולכן המידע אודותיהם הוא חלקי בלבד.
מדבר יהודה
בשנת 1964 צדו בדואים נקבת נמר לא הרחק מברכת צפירה שבמעלה נחל צאלים. הם הביאו את עורה לאברהם יפה, אז אלוף פיקוד הדרום. גיורא אילני היה חוקר הנמרים הידוע בישראל. הפעם הראשונה שבה חזה בנמרים, הייתה בעת שלן במדבר יהודה, וזיהה את הנמרה תרה והגור שלה, אריוך, עת צדו יעלים. באוקטובר 1974 גילו פקחי שמורת עין גדי גווייה טרופה למחצה של יעל נובי. כל הסימנים הובילו לכיוון אחד. ואומנם בלילה שלאחר מכן הם ארבו לידה, והמאמץ לא היה לשווא. עד מהרה הופיעו ליד הפגר נמרה עם גור בוגר והמשיכו לאוכלו.
ממוזער|ימין|הנמרה תיהמת בודקת את הציוד של החוקר יוסי אוד, מצוק ההעתקים, עין גדי, 1985
לפי דודי גרינבוים, מנהל שמורת עין גדי מטעם רשות הטבע והגנים, בשנות ה-80 חיו בין 10 ל-15 נמרים במדבר יהודה. מדובר בכמות גדולה מאוד יחסית לשטח המצומצם. זאת מאחר שהנמר הוא חיה טריטוריאלית שחיה בבדידות ולא מתחלקת בשטח המחיה שלה, שעשוי להגיע לעשרות קילומטרים רבועים. אילני לכד את הנמרים שחקר והצמיד להם קולר עם משדר, מה שבעתיד עורר ביקורת מצד הטוענים כי גודלו ומשקלו הפריע לנמרים. לנמרים נתן אילני שמות עתיקים דוגמת בבתא, אניגמה, חומיבבה, תיהמת, צרויה, הורדוס ואמרפל. לפי ד"ר בני שלמון, ביולוג מחוז אילת ברשות שמורות הטבע והגנים, שתי נמרות נהגו לבקר בקיבוצים ובאכסניית הנוער בקביעות ואחריהן נמצאו פגרי החיות אותם טרפו. לפי מנו ברק, קצין הביטחון של המועצה אזורית תמר, לאורך השנים חדרו נמרים רבים לקיבוץ עין גדי, שפרט לפינת חי הקיימת בו, הסתובבו בו גם שפנים, יעלים וחיות בר אחרות שהיו לטרף. לדבריו, אפילו הגדר החשמלית שנבנתה כדי לעצור את הנמרים, לא מנעה מהם להיכנס, והם קפצו מעץ סמוך לתוך הקיבוץ.
ממוזער|בדיקת שיניה של הנמרה חומיבבה
רוב נמרי מדבר יהודה מתו עד תחילת שנות התשעים. לכך היו מספר גורמים ובהם ניסיון התושבים המקומיים להרחיק את הנמרים, ההתעניינות הציבורית אשר גרמה להפרת המאזן הטבעי, פלישה לאזורי המחיה שלהם וניהול מחקר פולשני ופוגע. בין אלה, הוקמו תחנות האכלה אשר גרמו לנמרים להיות תלויים באדם. כמו גם פגעו באוכלוסיית הנמרים אירועים בודדים של הרעלות, דריסה בשוגג, ציד מכוון או ירי של אדם מפוחד שנתקל בנמר. אומנם מדובר היה במקרים נדירים, אך אלו הזיקו קשות לאוכלוסיית הנמרים הקטנה ממילא. עקב חששות המקומיים, בתחילת שנות התשעים הוצאו שתי נמרות פוריות מהטבע אשר הועברו לפינת חי וגנים זואולוגים בארץ. צעד זה היווה נקודת מפנה מרכזית אצל אוכלוסיית הנמרים במדבר יהודה.
בשנת 1986 מתה מהרעלה הנמרה תיהמת, בשנת 1988 מתה רישת מזקנה ובשנת 1993 מת אמרפל לאחר שנדרס על ידי אוטובוס. באותה שנה נתקלו שני חיילים בנמרה אניגמה בנחל צאלים. החיילים ירו שתי יריות לאוויר, כדי להרתיעה, אך מאחר שהייתה חירשת ועיוורת בעין אחת לא התרחקה. בהמשך ירו לכיוון רגליה, ולבסוף ירו בגופה והרגוה. בתה של חומיבבה, עתר, נלקחה בינקותה מהטבע על ידי גיורא אילני. חומיבבה המליטה אז שני גורים, ואילני גרס שלא תוכל לטפל כראוי בגורה עתר שהייתה החלשה מביניהם. אילני גידל את עתר במשך ארבעה חודשים, אך יכולותיה נפגעו קשות, וכאשר ניסו להשיבה לטבע היא שיחקה עם שפנים במקום לאכול אותם. עתר לא שרדה זמן רב ומתה במהרה מחתלתלת.
בכל האזור נותרה נקבה פורייה אחת בלבד, שלומציון, שגוריה חוסלו על ידי נמרים זכרים אחרים בשטח. עם זאת, יש הגורסים כי גודל האוכלוסייה הקטן והצפוף ממילא, הוא הגורם המרכזי להיכחדות הנמרים בכל מקרה. בתחילת שנות התשעים, במדבר יהודה חיו חמישה זכרים יחד עם שלומציון ורק צאצא אחד שלה שרד, חריתון. שלומציון מתה בשנת 1996 בגיל 15 לערך, סמוך לנחל צאלים. חריתון אשר נולד ב-1990 הופיע בבתים פרטיים בקיבוץ עין גדי ונהג לטרוף חתולים וכלבים. יש שאף התייחסו אליו כדייר קבע וחלק מהנוף הטבעי. כמו כן, בשנת 2001 יצא סרט אודותיו בשם "הנמר האחרון".
בדצמבר 2003 פורסם לראשונה מחקר אודות נמרים בישראל במכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל אביבהמחקר נערך על ידי ענבר פרז. במהלך המחקר לא נצפו נמרים כלל, אלא נאספו גלליהם בנגב ובמדבר. ניתוח גנטי של הגללים העלה כי נותרו במדבר יהודה זכר ונקבה ובנגב כשתי נקבות וארבעה זכרים. עם זאת, במחקר מצוין שהנתונים אינם מוחלטים ואכן, רבים שוללים את הימצאותה של נקבה נוספת במדבר יהודה. עוד נמצא כי ייתכן שזכרים, אשר נוהגים לתור למרחקים בתקופת החיזור, עברו בין מדבר יהודה לנגב או להפך, מאחר שקיים דמיון גנטי ביניהם. קיים סיכוי נמוך להגירת נמרים מארצות שכנות, משום שהציד המתמשך הביא לפגיעה בבתי הגידול שלהם ולסכנת הכחדה חמורה. בשל כך, קיימת סכנה של הזדווגות בין קרובים, המובילה לבעיות גנטיות. מאידך, לפי פרופסור יורם יום טוב, קיימים מינים נוספים שהתאוששו ממצבים דומים, בתנאי שהאדם לא יפריע.
הנגב
נמרי הר הנגב התקיימו באזורים מבותרים המאופיינים בעושר במזון ובמחסות המשמשים ללינה או מארב לטרף. יעלים, שפני סלע ודורבנים היוו את עיקר מזונם, והם ניצודו על ידי הנמר בשיטה של התגנבות ומארב. שיטת ציד זו הכתיבה את אורח החיים היחידאי של הנמר. מפגשים בין פרטים היו נדירים, שכן השטח המאוכלס על ידי נמרים, חולק בין הפרטים הבוגרים עם אזורי חפיפה מועטים. תחומי המחיה משתרעים על מאות קילומטרים רבועים, כאשר שטח תחום מחיה של נמר זכר חולש על פני שטחי משכן של 2–3 נקבות.
בשנת 1997, הנמרה "ציה" אשר חיה במכתש רמון, הגיעה למצפה רמון באפיסת כוחות ונאספה על ידי פקחי רשות שמורות הטבע. הפקחים טיפלו בה, ענדו משדר על צווארה ושחררו אותה במכתש. כעבור כמה חודשים, היא נמצאה מתה במכתש ולידה דורבן מת. בגופה נמצאו נעוצים 21 קוצי דורבן שחדרו לריאותיה והובילו למותה.
במאי 2007 חדר נמר בשם "משיח" לבית במדרשת בן-גוריון, ניסה לצוד את חתול הבית, ונתפס על ידי אבי המשפחה. משיח נבדק בבית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי ולאחר שאובחנה אצלו דלקת מפרקים הוא הועבר לחי-בר יטבתה. בשנת 2009 מת משיח כתוצאה מהרדמה מלאכותית, כאשר וטרינרים ניסו לטפל ברגלו. לאחר מותו של משיח, לא נראו עוד נמרים נוספים בנגב ונראה שהם נכחדו.
אין במדינת ישראל עוד תצפיות של פרטים חיים, עקבות, גללים טריים ושאריות טרף של נמרים, ולכן מקובל להניח שהם נכחדו מהאזור. אחרוני נמרי המדבר בישראל הוכחדו ככל הנראה בתחילת העשור השני של המאה ה-21.
הסיבות להידחקותו מהטבע בישראל
ציד – הגורם העיקרי שהביא לדלדול אוכלוסיית הנמרים באזורנו הוא ציד. ציד על ידי בני אדם, אשר נחשב לאות כבוד בחברה הערבית והבדואית בפרט. לכידתם בעבר נעשתה באמצעות מלכודות אבן שהוצבו בנתיבים העיקריים שבהם משתמשים הנמרים. שרידיהן של מלכודות אלו נותרו במדבר יהודה, בנגב ובסיני. הפגיעה עלתה דרסטית בממדיה החל מאמצע המאה ה-19 עקב זמינות נשק חם, בעיקר נפגעות נקבות אשר נחשפות לעוברי אורח במקום להסתתר מפניהם בגלל הצורך העז להשיג מזון עבור הגורים. כיום מוגנים נמרי ישראל, אולם למרות זאת תועדו בשנים 1964–1993 שלושה מקרי ירי בנמרים, שלושה מקרי הרעלה ומקרה אחד של דריסה שבהם נפגעו שלוש נקבות, שני זכרים ושני גורים.
הרעלה – סניטר באזור עין גדי הרעיל חתולים מכיוון שאחת הנמרות טרפה חתולים בנווה זוהר. הנמרה הביאה חתול מורעל לשני הגורים שלה והם מתו. במקרה אחר, גיורא אילני הציב מלכודות בעין בוקק כדי למשדר נמרים. הוא מצא נמרה מתה בתוך אחד הכלובים, וכשנבדקה, התברר שהורעלה בסטריכנין וכדי להעלים את ההרעלה, הניח אותה המרעיל בתוך הכלוב.
יישוב עירוני – השינויים שמחולל האדם בנוף הטבעי מאיימים על השטחים הטבעיים הנרחבים הדרושים לקיומה של אוכלוסיית נמרים יציבה. פיתוח זה מביא לאובדן שטח מחיה ולקיטועם באופן שעלול לבודד תת-אוכלוסיות ומונע אפשרות של מעבר פרטים ביניהן.
התערבות האדם – חוקרי הנמרים בישראל לא נשמרו מהחתמתם בריח האדם, ובכך התגברו על פחדם הטבעי מהאדם. בנוסף, הוקמו תחנות האכלה שהפכו את הנמרים לתלויים באדם. מקרה נוסף ושנוי במחלוקת הוא הוצאת גורה מחיק אימה על ידי הזואולוג גיורא אילני וכן העברת שתי נמרות בוגרות לגני החיות על ידי רשות הטבע והגנים. למרות כל אלה, בשונה ממדינות המפרץ, לא נעשה ניסיון להקמת גרעין רבייה ושימור.
מחסור בנקבות – בשנת 1979 נלכדו והועברו לגני חיות שתי נקבות שנהגו לצוד חתולים וכלבים בקיבוץ עין גדי ועוררו את חשש התושבים. היעלמותן של חמש נקבות בטווח של פחות מ-30 שנה גרמה לפגיעה קשה באוכלוסייה. מיעוט נקבות באוכלוסייה גורם לתחרות בין הזכרים ולהקטנת הסיכוי של הדור החדש להגיע לבגרות.
הרג הדדי – בתקופת ההיריון וההנקה אין הנקבות זמינות לרבייה. ובזמן של מחסור בנקבות פוריות, זכרים הפוגשים נקבות המטפלות בצאצאי זכר אחר הורגים מייד את הגורים (מעשה זה גורם לתהליך של ייחום אצל הנקבה הזמינה לרבייה מחדש). תופעה זו אופיינית לכל מיני החתולים.
מכשולים גאוגרפיים – אף על פי שנמרים פוסעים מדי יום לאורך עשרות ק"מ, הם תלויים במקורות מים. לכן, הם מוגבלים בתנועתם לשטחים שבהם ימצאו מקורות כאלו. בין הר הנגב למדבר יהודה לא קיימים מספיק מקורות שתייה קבועים ולכן נמוכה הסבירות לנדידה מהר הנגב למדבר יהודה או להפך.
הזדווגות בתוך המשפחה – כפי שהוכח בבדיקה הגנטית במחקר של ענבר פרז, בעקבות גודל האוכלוסייה הקטנה, קיימת הזדווגות בין נמרי ישראל בקרב קרובי משפחה. איבוד השונות הגנטית מגביר את רגישות הנמרים למחלות זיהומיות, ופוגע במידת ההצלחה ברבייה.
המצב הפוליטי – בשונה מבאיחוד האמירויות ובעומאן, בישראל לא הוקמו גרעיני רבייה של נמרים כדי לאפשר השבה לטבע בעתיד. בשנת 2020 כוננו יחסים דיפלומטיים עם מדינות אלה, ואפשר יהיה להיעזר בהן להצלת הנמר הישראלי.
המצב הביטחוני – בעקבות חדירת מחבלים ומהגרים מהצד המצרי של גבול ישראל–מצרים, הוקמה גדר גבול חדשה שמונעת מעבר פרטים בין שתי המדינות. בעקבות זאת נוצר מצב של מחסור בשוני גנטי דבר היכול לגרום למחלות ואף למוות של נמרי מדבר.
ראו גם
נמר סיני
מקדש הנמרים
לקריאה נוספת
הספר האדום של החולייתנים בישראל, הוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע, בסיוע קרן קרב
קישורים חיצוניים
תיעוד של חריטון, הנמר האחרון במדבר יהודה, 2007
לילה במדבר יהודה, אייל ברטוב
נמר ליד עין גדי, ארכיון המדינה
נעמי פורת ואחרים, "מלכודות נמרים בנגב ותִארוכן בשיטת OSL", קדמוניות 151, תשע"ו–2016, עמ' 18–24
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1833
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי כריסטיאן גוטפריד אהרנברג
קטגוריה:נמר
קטגוריה:ארץ ישראל: חתוליים
קטגוריה:ערב הסעודית: יונקים
קטגוריה:תימן: יונקים
קטגוריה:עומאן: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים במדבריות המזרח התיכון
קטגוריה:מינים בסכנת הכחדה חמורה
| 2024-09-10T16:06:11
|
נמר סיני
|
ממוזער|235px|מלכודת נמרים בסיני; חתך סכמתי המראה את המבנה ואת אופן הפעולה שלה; המקור צויר ב-1976
נמר סִינַי (שם מדעי: Panthera pardus jarvisi) הוא תת-מין של נמר ואחד מארבעת תת-המינים שהיו מצויים בישראל ובסיני. נפוץ בעבר באזורים ההרריים של סיני.
מקור השם
מקור שמו המדעי של נמר סיני במושל חצי האי סינַי קלוד ג'רוויס (Jarvis), אשר מסר בסוף שנות ה-20 שני עורות חנוטים של נמרים שניצודו בסיני למוזיאון הטבע בלונדון (עד 1963 היה מסונף למוזיאון הבריטי). ב-1932 הוגדר בעל-חיים זה על ידי רג'ינלד פוקוק , חוקר במחלקת היונקים שם, כתת-מין נפרד במין נמר (Panthera pardus), ושמו המדעי ניתן לכבודו של ג'רוויס.
היכחדות
הנמרים של סינַי נכחדו כליל, ככל הנראה. הם ידועים מעדויות מכלי שני ומשרידי מלכודות אבנים שנועדו ללכידתם ולחיסולם. ראיות למציאות נמרים בדרום סיני מצויות גם בציורי הסלע בסיני. במוזיאון הזואולוגי בגן החיות בגיזה, מצרים, מוצג פוחלץ של נמר סיני.
יש החולקים על הגדרתו של נמר סינַי כתת-מין בפני עצמו, וסבורים שיש לשייכו לתת-המין נמר המדבר (Panthera pardus nimr, המכונה גם בשם "נמר ערב"), שאליו משתייכים נמרי הנגב ומדבר יהודה. גם מנדלסון ויום-טוב קבעו כי "ייתכן שתת-מין זה זהה עם התת-מין נמר המדבר". בדו"ח IUCN מ-2008 על מינים בסכנת הכחדה נרשם תת-המין הג'רוויסי כשם נרדף (synonym) לתת-המין נמר המדבר (P.p.nimr).
תפוצת נמר המדבר בימינו אינה רציפה, והיא כוללת את עומאן, תימן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות וירדן . לא מן הנמנע שייחודו של נמר סינַי הוא גאוגרפי גרידא, ולא גנטי או מורפולוגי. נמר סיני תואר כמי ש"צבעו בהיר, כמעט לבן, ורק גבו צהוב בהיר. הכתמים חומים", אך מכיוון שלא נבדק פרט חי של הנמר הזה, ומכיוון שהפרוות שהגיעו לידיו של ג'רוויס עברו עיוות-מה, אין מקום לתיאור ייחודי של נמר סינַי, אלא אולי במאפייניהם של נמרי המדבר (בהנחה שאין שוני מהותי ביניהם).
הכחדתם של נמרי סינַי מיוחסת לציד בידי הבדואים. לא רק הסיכון לחייהם ולחיי עדריהם גרם לציד, אלא היות פרוות הנמרים מצרך נחשק ועובר לסוחר. לכידת הנמרים נעשתה באמצעות מלכודות אבן, ששרידיהן פזורים בסיני, בנגב ובמדבר יהודה. מאז המאה-19 ניצודו הנמרים גם בנשק חם. היעלמותם של הנמרים היא גם תוצאה של הידלדלות אוכלוסיית היעלים.
מלכודות נמרים בסיני
מלכודות נמרים לסוגיהן נמצאו במקומות רבים בסינַי, בעיקר באזורים ההרריים. הן תוארו בהרחבה במאמרו של שבתאי (שבו) לוי מ-1976, שהבחין בשלוש צורות בסיסיות של מלכודות נמרים בסיני: מלכודת מחילה ומלכודת תלייה, שהן קדומות, ומלכודת ירייה, שהיא חדשה יחסית. מבנה מלכודת המחילה מורכב בבסיסו משני קירות אבן מקומית ומתִקרת לוחות אבן כבדים. המלכודת פעלה כאשר הטורף נכנס עד לקצה המחילה, שם נקשר גוש הבשר ששימש כפיתיון. כשתפס בו, משך כפיס עץ וגרם בכך לנפילה של לוח האבן שבכניסה למחילה ולחסימת היציאה. במרכז גל האבנים שכיסה את המחילה היה פתח אנכי שדרכו נהגו לנעוץ רומח, מוט חד או רובה כדי להמית את החיה הלכודה. לעיתים הונח בקצה המלכודת רובה דרוך שהופעל כאשר הנמר משך בפיתיון. מלכודות תלייה נעשו בכריכת חבל על ענף צדדי של עץ שיטה גבוה, שבצדו האחד תלו אבן כבדה, ואת צדו השני של החבל כרכו על יתד שלולאה גדולה פרושה סביבו. ביתד נעצו גוש בשר כפיתיון, ומשיכת הבשר הייתה מביאה לשחרור החבל מהיתד ולהתרוממות הלולאה הגדולה. הנמר היה מתרומם כך באוויר ונחנק. המלכודות למיניהן הוצבו על פי רוב בנתיבים משוערים של נמרים – באוכפים הרריים, בפתחי עמקים סגורים וליד מקורות מים.
ראו גם
נמר המדבר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1932
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי רג'ינלד אינס פוקוק
קטגוריה:נמר
קטגוריה:ארץ ישראל: בעלי חיים שנכחדו
קטגוריה:סיני
| 2023-08-21T13:28:00
|
ברדלס
|
שמאל|ממוזער|330px| ריצת ברדלס בוגר - וידאו
ממוזער|262x262 פיקסלים|ברדלס בקניה
בַּרְדְּלָס ערבות (או צִ'יטָה, או בקיצור ברדלס; שם מדעי: Acinonyx jubatus) הוא מין בסוג ברדלס שבמשפחת החתוליים.
בריצתו הוא מסוגל להגיע למהירות מרבית של . בעבר היה נהוג לחשוב שברדלס מגיע למהירויות של 110–120 קמ"ש, אך נתון זה התברר כשגוי. עם זאת, הוא עדיין נחשב לבעל החיים היבשתי המהיר ביותר. בדילוגים, יכול הברדלס להגיע עד למרחק של שמונה מטרים.
הברדלס נפוץ באפריקה ובאזורים מעטים ביותר באסיה.
מקור השם
השם ברדלס מקורו ביוונית - pardalis) παρδαλις) ומשמעו "נמר, פנתר".
אהרוני מפרש את השם מהמילה בָּרֹד שמשמעותה מנומר או מכוסה כתמים ונשמרה כך גם בערבית. "עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים" ().
במקורות היהודיים, רש"י מפרש את השם ברדלס כצבוע או כפוטיא"ש (בואש):
מאפיינים כלליים
הברדלס דומה במבנהו לנמר, אלא שגופו רזה יותר, ראשו קטן יותר וחברבורותיו הן בצורת נקודות בצבע שחור, בשונה מחברבורותיו המעוגלות והטבעתיות של הנמר.
הוא חתול בעל מבנה גוף המותאם לתנועה מהירה מאוד. הרגליים ארוכות ושריריות, הצוואר ארוך והזנב ארוך וגמיש, עוזר לתמרן בתנועה במהירות. הברדלס מנומר בדומה לנמר אך במקום חברבורות הוא מכוסה בנקודות שחורות על רקע פרווה צהובה.
לברדלס לב וריאות גדולים יחסית אך ניבים ושיניים דקות יותר. המבנה שלו עוזר לו להאיץ במרדף אחרי טרפו אך פוגע בחוסנו ובחוזקו.
נקבת הברדלס מגיעה לבגרות מינית בגיל 13–16 חודשים וההיריון שלה נמשך 3 חודשים. היא ממליטה 2–5 גורים בממוצע (לעיתים ממליטות עד 9 ולדות) ומניקה אותם במשך 90 יום. הזכרים והנקבות חיים ביחידות ואינם מתרועעים אחד עם השני. עם זאת גורים שמתבגרים נשארים בשנים הראשונות יחדיו, כדי לטרוף ולהפיל טרף גדול מהם (כמו גנואים, יענים או זברות).
מיון
למין ברדלס הערבות יש חמישה תת-מינים:
שם שם מדעי תמונה תפוצהברדלס מערב אפריקאיAcinonyx jubatus hecki100px אלג'יריה, מצרים, לוב, מרוקו, ניז'ר, סהרה המערבית, תוניסיה, מאלי, מאוריטניה ובג'יבוטי.ברדלס דרום אפריקניAcinonyx jubatus jubatus100pxאנגולה, בוטסואנה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מוזמביק, מלאווי, דרום אפריקה, טנזניה, זמביה, זימבבואה ונמיביה.ברדלס מזרח אפריקניAcinonyx jubatus raineyii100pxדרום סומליה, קניה, טנזניה ואוגנדה.ברדלס מרכז אפריקניAcinonyx jubatus soemmeringii100pxקמרון, צ'אד, הרפובליקה המרכז-אפריקאית, אתיופיה, ניגריה, ניז'ר וסודאן.ברדלס אסייתיAcinonyx jubatus venaticus100pxצפון איראן. בעבר חי בישראל.
הסוג הנכחד ברדלס אמריקני (Miracinonyx) שחי בתקופת הפליסטוקן באמריקה הצפונית, נחשב למהיר כמו הברדלס המודרני אך נחשב לקרוב יותר לפומה.
אבולוציה
מאובני הברדלס העתיקים ביותר, שנמצאו במזרח אפריקה ובדרום אפריקה, מתוארכים ל-3 עד 3.5 מיליוני שנים. מאובני מתקופת הפליסטוקן מוקדמים נמצאו באתר אולדוביי שבצפון טנזניה ומתוארכים ללפני 1.7–1.85 מיליוני שנים.
חתולים דמויי ברדלס ידועים כבר לפני 10,000 שנים מהעולם הישן. הברדלס הענק (Acinonyx pardinensis), אשר היה גדול ואיטי משמעותית בהשוואה לברדלס המודרני, התקיים באירו אסיה ובדרום ומזרח אפריקה בתקופת ה-Villafranchian (המיוחסת לתקופת הפליסטוקן המוקדם). בתקופת הפליסטוקן האמצעי נמצא ברדלס קטן יותר, העונה לשם A. intermedius, אשר התקיים גם הוא באזורים שבין אירופה לאסיה. כמו כן משערים את קיומו של ברדלס גדול יותר באזור אירופה אשר נכחד לפני כחצי מיליון שנה
חתולים צפון אמריקאים נכחדים הדומים לברדלס שויכו באופן היסטורי לחתול מסוג לפליס, פומה או אקינוניקס (מין אחר של ברדלס). ניתוח פילוגנטי שנעשה בשנת 1990 הציב מינים אלה תחת המין Miracinonyx (ברדלס אמריקאי), שהפגינו מידה גבוהה של דמיון גופני לברדלס המודרני. עם זאת, מחקרים שנעשו לאחר מכן הראו כי ה-Miracinonyx קרוב יותר לפומה מאשר לברדלסים מודרניים. למעשה, ישנה מחלקות האם מין ה-Acinonyx התקיים אי פעם בצפון אמריקה; ייתכן שמיני Miracinonyx פיתחו תכונות דומות דרך אבולוציית התפתחות מקבילה.
תפוצה
שמאל|ממוזער|250px|ראש של צ'יטה
שמאל|ממוזער|250px|ברדלס בסרנגטי
ממוזער|250px|שמאל|ברדלס בדרום אפריקה
שמאל|ממוזער|250px|חבורת ברדלסים צעירים בשמורת מסאי מארה שבאפריקה
שמאל|ממוזער|250px|ברדלס רודף אחרי צבי
שמאל|ממוזער|250px|ברדלס בקניה
שמאל|ממוזער|250px|ברדלס בפארק קרוגר
שמאל|ממוזער|250px|ברדלס מלכותי - מוטציה גנטית נדירה שנצפתה פעמים בודדות בטבע.
שמאל|ממוזער|250px|ברדלס אסייתי, תת-המין היחיד החי באסיה ובעבר גם בישראל.
שמאל|ממוזער|250px|גור ברדלס מחכה לאמו שיצאה לצוד
תחום מחייתו של הברדלס היה בעבר מהודו, לאורך חגורת המדבריות של המזרח התיכון ובכל רחבי אפריקה (למעט האזורים הטרופיים). בימינו השתנתה תפוצת הברדלס ללא היכר, כאשר באסיה נותרה אוכלוסייה שרידית בלבד ובאפריקה הפכו אזורים רבים שהברדלס חי בהם בעבר לחוות ענק, שהרסו את תחום מחייתו.
עד ראשית המאה ה-20 היה הברדלס נפוץ גם במדינות ערב ובקדמת אסיה עד הודו. האוכלוסייה באסיה הושמדה כמעט כליל על ידי ציד לצורך לכידת גורי הברדלס ובשביל פרוותו היפה, וכן כתוצאה מירידה בכמות המזון העיקרית שלהם, בעקבות הצטמצמות אוכלוסיות הצבאים, שניצודו בידי האדם. לכידת גורים לצורך אילופם לציד צבאים (הברדלס ניתן לאילוף בקלות יחסית) כאמור גרמה לירידה דרסטית במספר הברדלסים, ועל כן שימש כחיית עזר לציד בהודו ובאיראן. כבר בתקופה הקדומה ניצודו גורי הברדלס כדי לאלפם למטרת סיוע בציד.
ציד ותזונה
בניגוד למרבית החתוליים, פועל הברדלס בעיקר ביום. כך הוא נמנע מתחרות עם טורפים גדולים ומסוכנים יותר.
השילוב של רגליים ארוכות ועמוד שדרה גמיש הוא המאפשר לברדלס לפתח צעדים כה ארוכים, עד שמונה מטרים. ממצב עמידה מסוגל הברדלס להגיע למהירות של 63 קמ"ש תוך שניות ספורות, ולמהירות של לאחר 20–30 מטרים לערך. עם זאת, הברדלסים מתעייפים מהר מאוד: לאחר ריצה של קילומטר הם זקוקים למנוחה של לפחות 5–10 דקות, ולכן הם ממהרים לתפוס את טרפם.
בשל היותו מהיר באופן משמעותי מהטרף שלו נבדל הברדלס מיתר בני משפחת החתוליים בשיטת הציד שלו. הוא אינו אורב לטרפו אלא רודף אחריו. תחילה הוא עוקב אחר הטרף מעמדת תצפית מוגבהת. לאחר מכן הוא מתקרב לעבר הטרף בהליכה ההופכת לריצה קלה, עד אשר הוא מגיע למרחק של כמה עשרות מטרים. בשלב זה הוא פותח בריצה מהירה בעקבות החיה הנמלטת, כשהוא נעזר בזנבו כדי לתמרן את תנועותיו. לאחר שהוא מפיל את החיה לקרקע הוא אוחז את גרונה בפיו וחונק אותה למוות. הברדלס נבדל מיתר החתוליים גם בכך שטפריו מתכנסים רק למחצה. הטפרים החשופים למחצה הופכים אותו לאצן טוב יותר, ומקנים לו אחיזה טובה בקרקע, אך החיסרון בכך הוא השחיקה המהירה שהופכת אותם לאפקטיביים פחות ככלי ציד.
כשהוא צד לבדו תוקף הברדלס בעלי חיים פצועים, בעלי חיים קטנים כמו מכרסמים, ארנבות ועופות קרקע, דוגמת חוגלות וחוברות, בעלי חיים צעירים כמו חזירי יבלות קטנטנים וגם נקבות הרות של פרסתנים כמו צבאים. פעמים רבות הברדלס צד בקבוצות קטנות. במקרה זה, קבוצת הברדלסים לא תהסס לתקוף גם בעלי חיים גדולים יותר. לעיתים פרטים שהודחו מקבוצה חיים וצדים ביחד.
לברדלס אויבים רבים בטבע. האריה והצבוע הנקוד מנצלים את מהירותו כדי לגזול ממנו את טרפו וגם יהרגו אותו בקלות רבה כדי להימנע מתחרות. אויבים נוספים שיגזלו טרף מברדלס הם להקות של זאבים טלואים ופרטי נמרים בוגרים. קרו מקרים שבהם להקת ברדלסים הצליחו להבריח נמרים ואפילו לתקוף, אך אלו מקרים נדירים. גם עופות דורסים גדולים, כמו עוזניית הנגב, המגיעים בחבורות גדולות מצליחים לעיתים לחטוף מזון מן הברדלסים. ברדלסים המתקרבים למים עלולים להיטרף בידי תנינים (אשר גם יגזלו מהם מזון הקרוב מדי למים) ונחשי קוברה יכולים להכיש אותם למוות. הברדלס יכול להיהרג גם בידי חיות שהוא מנסה לצוד, למשל אנטילופות בעלות קרניים מחודדות או זברות.
חיזור, תקופת העוברות והלידה
הברדלס טורח הרבה פחות מהאריה בטקסים ובגינונים רשמיים למין. בנוסף לכך, הברדלס אינו בררן כמו הנמר. בגן הלאומי של ניירובי נצפתה נקבה שהזדווגה עם שלושה זכרים, זה אחר זה, מבלי שהתעוררה בין הזכרים כל יריבות.
בחבורות הברדלסים אין כלל הקבלה ל"זוג נשוי". כאשר נולדים הגורים, אוספת אותם האם ומגדלת אותם בעצמה.
סימן לכך שנקבה מיוחמת הוא כאשר בתקופת הייחום הנקבה נוהגת להתהפך ולהתגלגל על גבה. הנקבה נמצאת בייחום במשך כשבועיים ובתקופה זו היא מפרישה ריח כדי למשוך את הזכר. כמו יתר החתוליים, ההזדווגות נעשית במצב שכיבה ובעת סיום ההזדווגות משמיע הזכר קולות. ההמלטות מתבצעות בכל עונות השנה. ההריון נמשך 90–95 יום ובסופו ממליטה הנקבה בדרך כלל בין גור אחד לארבעה, במשקל של כ-250 גרם כל אחד. את הגורים ממליטה הנקבה במחסה סלעים או שיחים. קיימים דיווחים על המלטות של שמונה גורים, אולם בדרך כלל נותרים בחיים רק שלושה או ארבעה מהם.
הגורים נולדים עם רעמה ארוכה בצבע אפור-חום אשר מכסה את ראשם, צווארם, גבם וזנבם. הרעמה מספקת הגנה טבעית כנגד טורפים בתוך העשב הגבוה. הגורים נולדים כשעיניהם סגורות ובהגיעם לגיל 10–14 יום הם פוקחים את עיניהם. כאשר מגיעים הגורים לגיל שישה שבועות הם עוזבים את מקום מקלטם. בגיל שלושה חודשים נגמלים הגורים מיניקה כשעד גיל זה כבר צומחות להם כל שיני החלב והם מלווים את אמם לטרף. בגיל תשעה חודשים נמצאות כל שיניהם הקבועות במקומן. בגיל 14–16 חודש הם מגיעים לבגרות מינית. הם מלווים את אמם במשך כשנה וחצי ומתמחים בשיטות הציד.
טיפול ודאגה לצאצאים
נקבת הברדלס מטפלת בגוריה לבד. הגורים הקטנים זקוקים למזון ואינם יודעים לצוד ולהגן על עצמם, לכן אמם צריכה לצוד לבדה את המזון. לעיתים המשימה לא קלה בשל קיומם של גורים רבים. נקבת הברדלס צריכה להימצא דרך קבע במצב של כוננות ולא להתרחק מגוריה גם כאשר היא יוצאת לצייד. היא משתדלת לעשות זאת כשעין אחת פקוחה על המקום בו השאירה את גוריה ולכן טווח מרחב הציד מצטמצם וסיכוייה למצוא מזון קטנים. כאשר אין האם עוסקת בציד היא מטפלת בגוריה: מלקקת את פרוותם לשם הניקיון וסילוק הריח ממנה, לבל יימשכו אליהם טורפים שונים, מיניקה ומשחקת איתם אגב נהימות נמוכות וממושכות. כל אימת שהגורים הבולטים בצווארם האפור והארוך מתרחקים מן המרבץ, עוקבת האם אחר כל צעד שלהם, כשהיא קוראת לאלה שהרחיקו מדי ביבבת התראה קצרה וצורמנית.
קול מוזר ועמוק זה, שאין לטעות בו, נענה על ידי הגורים בצווחות חדות. כאשר אין אזהרתה של האם משיגה את התוצאה אשר קיוותה לה, היא ניגשת אל הגור, מרימה אותו בעור צווארו, נושאת אותו ומטילה אותו בחזרה אל מקום המסתור בעשב הגבוה. מכל האמור לעיל, ברי כי נקבת הברדלס מתקשה מאוד בשעה שעליה לשאת במלוא האחריות לטיפול ולגידול גוריה.
לעומת נקבת הברדלס, הלביאות מגנות על גוריהן בשיטה המכונה "בית הילדים" המשותף – חלק מהלביאות יוצאות לצוד מזון בעוד שלביאה אחת או מספר לביאות שומרות על הגורים.
התבגרות ומפגש לקראת הרבייה
כאשר מגיעים הגורים לגיל שישה שבועות, הם גדולים מספיק כדי לעזוב את מקום המקלט שלהם וללוות את אמם בנדודיה על פני שטחי הציד. הם נחבאים בתוך כתמי עשב גבוה תוך כדי הסוואה הודות לרעמותיהם האפורות.
בהגיעם לגיל חודשיים מאבדים גורי הברדלס אחדות מתכונותיהם הילדותיות וממראם החיצוני אשר כולל את השערות השחורות על בטנם ועל צדי הגוף ובפרט את הרעמה הארוכה המכסה את צווארם וגבם. עם הזמן הם הופכים ליותר ויותר פעילים.
כשהנקבה מבחינה בטרף או מתחילה לארוב לו והיא חוששת ששעשועי הגורים יגלו אותה, היא משמיעה קריאה נמוכה וקצרה הגורמת לגורים לקום מיד על רגליהם ולהתאסף סביבה בלי נוע ולהתבונן בה בתשומת לב גם אם היא רחוקה מהם 500 מטרים ויותר. ייתכן מאוד כי הם נעזרים בכתם השחור המצוי על גב אפרכסות אוזניה והבולט באופן מוכר מיתר גופה, כדי לזהות אותה בשטח.
גורים המגיעים לגיל ארבעה חודשים ומנסים להתקרב אל האם כדי לינוק – מגורשים על ידה מיד. בגיל זה הטפרים שלהם עדיין חדים ויותר מתכנסים מאלו של הבוגר, עובדה המאפשרת להם לטפס בקלות על העצים. עד מהרה מקיימים הגורים ריצות סדירות על פני השטחים הנוקשים של המישורים בסוואנות ומאמנים את שריריהם וגידיהם.
בגיל שישה חודשים נמצאים הברדלסים בשני השלישים של הדרך לקראת הפיכתם לבוגרים. חלק ניכר מן הזמן הם מעבירים ברדיפה זה אחר זה, כשאחדים מהם מגלמים את תפקיד הצייד והאחרים את תפקיד הניצוד. הם מתגלגלים על פני הקרקע ברגלים סבוכות ונוגסים זה בצווארו של זה. חיקויי ציד כאלו אינם מגיעים לעולם לכלל קרבות רציניים, ואין הם אלא חלק מהכשרתם של הגורים. כתוצאה ממשחקי ילדות אלה נרכשים בדייקנות וביעילות כל אותם כישורי פעולה ותנועה, הנהפכים מאוחר יותר לשאלה של חיים ומוות:
תקיפה פתאומית של הטרף.
המכה המכריעה של הכף.
נעיצת המוות של הניבים.
לעיתים הם מתרגלים את כישוריהם על תנים, האורבים סביב טרף אשר ניצוד בידי הבוגרים.
השיעורים האמיתיים נערכים בגיל שבעה חודשים. בגיל זה לומדים הגורים לארוב, להכריע את הטרף ארצה ולהרגו. הנקבות יכולות להוליך את גוריהן לעבר קבוצות של צבאים, כדי שיוכלו לצוד אותם ללא עזרה. במהלך מסעות הלימודים הללו אין האם מנסה לתפוש את הטרף בעצמה. תחת זאת, היא סוגרת על דרכי הנסיגה של הטרף ומכוונת אותו למסלול זה של צאצאיה.
במהלך תקופת ההכשרה ממשיכה נקבת הברדלס לפעול באופן עצמאי בכל הנוגע לבעיה רצינית של מציאת מזון למשפחתה. שכן, בניה הצעירים עדיין אינם חזקים די הצורך כדי להסתדר בעצמם. לאמיתו של דבר הם מהווים מכשול יותר מאשר עזרה. עד גיל 10 חודשים, אין הם מסוגלים להכריע חיה ארצה באחת מכפותיהם הקדמיות או לחנוק אותה בביטחון, כדרך הבוגרים. כאשר הם מכריעים צבי, טפריהם נשלחים אל גב הצוואר, או לחלקים אחרים פחות פגיעים של הגוף, ואינם ממיתים את הטרף. רק הגיל לבדו מביא את הניסיון ורק בתום תסכול וכישלונות מרובים, מצליחים הברדלסים להשתמש בשיניהם ובכפותיהם ולהביא בנשיכה מהירה אחת בצוואר הטרף, לשיתוקו של קורבנם ולמותו המהיר.
ברדלסים מגיעים למלוא התפתחותם הגופנית ולבגרותם המינית בגיל שבין 13–16 חודשים. חלק מרעמת הצוואר והכתפיים עדיין ניכרות בהם, אלא שזו מצומצמת ביותר הן באורך והן בהיקף. עד מהרה תהא הנקבה הבוגרת מוכנה לקחת לה בן זוג או בני זוג חדשים. הצעירים חייבים להתכונן לעזוב אותה, כדי להצטרף לחבורה אחרת, או לפתוח בחיים מבודדים. החלטתם תקבע במידה רבה על פי מספריהם היחסיים של אויבים טבעיים באזור נתון. במקומות משופעים באריות, נמרים וצבועים נוטים הברדלסים להישאר במבודד, אך במקומות שהטורפים מעטים ומרוחקים זה מזה ניתן למצוא קבוצות גדולות של ברדלסים.
השבה לטבע
אף על פי שהברדלס איננו מסוכן לאדם, השבתו לטבע קשה ביותר מהסיבות הבאות:
רביית הברדלס מסובכת יחסית לרבייה אצל טורפים אחרים, דבר המקשה על הקמת אוכלוסייה בשבייה למטרות שחרור.
רמת פוריות נמוכה אצל זכרי הברדלס מקשה על הקמת אוכלוסייה בשבייה למטרות שחרור.
לימוד הברדלס לשרוד לבדו בטבע הוא מורכב וקשה מאוד לעשות זאת כאשר רוצים למנוע מהברדלס לקיים יחסים כלשהם עם בני האדם.
השטחים שבהם חי הברדלס בעבר כבר אינם אותם השטחים כיום וסיכוי אקלומו של הברדלס בשל כך קטן.
כפי שהברדלס נכחד מאזור מסוים כך גם טרפו: כמות קטנה מדי של טרף תוביל לכך שהברדלס לא יצליח לטרוף ואם כן יצליח, ייפגע באוכלוסיות האלו.
למרות כל הקשיים הללו, כבר הושבו ברדלסים לטבע במספר מקומות מצומצמים באפריקה. בישראל הסבירות להשבת ברדלסים היא נמוכה, שכן שטחי המחיה שלו קטנו, ואי שיתוף פעולה עם ירדן,
מצרים או סוריה יוביל לציד הברדלסים שיושבו, כפי שקרה בניסיון להשיב יענים לישראל. כמות הארנבות והחוגלות קטנה מאוד עקב ריבוי טורפים כמו הקרקל והתן, ובכך מצטמצמים מקורות המזון של הברדלס. חשש מפגיעה לחיי אדם ומקנה יפגע בברדלס עקב פרסום שלילי ובנוסף תת-המין שהיה חי בישראל מצוי במספרים קטנים ביותר במדינה עוינת (איראן). הבאת הברדלסים לישראל עלולה להיתקל בקשיים רבים מצד איראן והמדינות לאורך הגבול הדרומי (ירדן ומצרים).
הברדלס בארץ ישראל
ממוזער|ברדלס על בול ישראלי שהונפק ב-1971
ארץ ישראל הייתה בעבר חלק מתחום תפוצתו של הברדלס. הברדלס היה חי בכל רחבי הארץ שהיו פתוחים למחצה ללא חורש ים-תיכוני רב ולא על הרים רמים. דרום הגולן היווה לברדלס מקום מצוין לשגשג (אקלים חם בשילוב של נחלים מצפון הרמה וכמות צבאים וארנבות מכובדת). בארץ הברדלס ככל הנראה ניזון מצבאים, ארנבות, ציפורי קרקע שונות (חוגלה, שליו וחוברה) ומכרסמים. להבדיל מחיות יום גדולות אחרות שחיו בארץ, הברדלס לא מוזכר בתנ"ך, נראה שבתקופה זו לא ידעו להבדיל בינו לבין הנמר הדומה לו. תת-המין שחי בארץ, היה תת-המין האסייתי החי בתחום התפוצה האסייתי של הברדלס (כולל מצרים).
התצפית האחרונה של הברדלס בישראל הייתה ב-9 בדצמבר 1959 בשעות הבוקר. שני נהגי משאית נהגו לאורך כביש הערבה, חיה בלתי מזוהה רצה לידם עצרה והתבוננה ברכבם. החיה הבלתי מזוהה הזו הייתה, לפי תיאורי הנהגים שלא הכירו את החיה בשמה ובמראה, ברדלס. באותו מקום, 13 ימים מאוחר יותר, ב-22 בדצמבר 1959 בשעה שבע בערב, נצפה הברדלס בשנית כשהוא רץ לצד ג'יפ נוסע. תצפיות אלו היו התצפיות האחרונות של הברדלס בישראל. תצפיות אחרות היו של טריסטראם שדיווח על ברדלסים בגליל העליון ובהר תבור. הדיווח האחרון של הברדלסים באזור היה בירדן ב-1962: בשנה זו ניצודה נקבה עם גורתה וכיום אפשר לראות את הפוחלץ שלה מוצג לראווה. כיום ככל הנראה לא שרדו ברדלסים בכל האזור מלבד באיראן והאוכלוסייה שם היא במצב חמור משחשבו; בשנות ה-70 כללה האוכלוסייה כ-150 ברדלסים וכיום יש 70 ברדלסים, מתוכם כ-40 חיים בטבע. פרוותו של הברדלס היחידי מתת המין האסיאתי, שהצליח לשרוד את המאה ה-19 בישראל, נמצאת כיום כמוצג באוניברסיטה העברית. פרוות ברדלס זו נקנתה על ידי טריסטראם ונתרמה לאוניברסיטה. כיום יש פרט אחד של נקבה בשימור בגן החיות התנ"כי.
קישורים חיצוניים
נדב לוי, ברדלסים: המהירים ביותר, באתר "מסע אחר"
שתי תוכניות רדיו בנושא החתוליים הגדולים שהיו בארץ (אריה, ברדלס ונמר): תוכנית א', תוכנית ב', מתוך "פה ושם בארץ ישראל", הסכת בהגשת יפתח מזור
יונקים בסכנת הכחדה באזור הים התיכון 2009, באתר IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1775
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן כריסטיאן דניאל פון שרבר
קטגוריה:ברדלס
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:קניה: יונקים
קטגוריה:דרום אפריקה: יונקים
קטגוריה:נמיביה: יונקים
קטגוריה:יונקים בסוואנה האפריקנית
קטגוריה:מגה-פאונה של אפריקה
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
| 2024-08-01T00:43:05
|
קרקל
|
250px|שמאל|ממוזער|ראש של קרקל
שמאל|ממוזער|קרקל בתוך הפארק הלאומי קרוגר, דרום אפריקה.
250px|שמאל|ממוזער|קרקל מהלך בגן חיות בפריז
250px|שמאל|ממוזער|ראש של קרקל
קָרָקָל מצוי (שם מדעי: Caracal caracal) הוא מין טורף בינוני במשפחת החתוליים מהסוג קרקל. בעבר הקרקל נחשב למין היחיד בסוג, אך לאחרונה כמה חוקרים הוסיפו לסוג את המין חתול זהוב אפריקני. הקרקל אולף על ידי האדם למטרות ציד באיראן ובהודו. הקרקל חי בטבע כ-12 שנים בממוצע, ובשבי הוא יכול להגיע עד 20 שנים.
תפוצה
הקרקל נפוץ בכל אפריקה, באסיה באזור הים הכספי, בצפון הודו, בארצות ערב ובישראל.
הקרקל שוכן באזורי מחיה מגוונים, אך בעיקר באזורים יבשים ביערות נמוכים ובסוואנות. תוחלת חייו היא עד 12 שנים בטבע ובממוצע כ-16 שנים בשבי. פעיל בעיקר בשעות הלילה. הוא זוהה לראשונה בישראל על ידי הזואולוג גיורא אילני.
נכון ל-2017, הקרקל מחולק כיום ל-3 תת-מינים:
אסיה ואפריקה -
קרקל דרום אפריקאי (Caracal caracal caracal) – נפוץ באפריקה הדרומית ובאפריקה המזרחית.
קרקל צפון אפריקאי (Caracal caracal nubicus) - נפוץ בצפון אפריקה ובמערב אפריקה.
קרקל אסייתי (Caracal caracal schmitzi) - נפוץ באסיה, מארצות ערב וישראל עד הודו.
מבנה גוף
אורך הגוף של הקרקל נע בין 55 ל-90 סנטימטרים, אורך הזנב נע בין 22 ל-34 סנטימטרים, הגובה עד הכתף הוא בין 38 ל-50 סנטימטרים. משקל הזכר הוא כ-10 קילוגרם בממוצע, ואילו משקל הנקבה הוא 7 קילוגרם בממוצע. משקל הקרקלים יכול להגיע ל-12 קילוגרם ואף יותר במקרים נדירים. תת-המינים האסייתים מעט קטנים יותר מאלו האפריקנים. הנקבות קטנות בצורה משמעותית מהזכרים, הגדולים מהן בשיעור של 25%.
הקרקל בעל פרווה צפופה אך קצרה, חומה-אדמדמה בסנטר, ולבנה באזור הצוואר והבטן. לקרקל פסים שחורים דקים מהעין לאף, ללא שפמונים.
הגוף ארוך, דק וגמיש בעל רגליים ארוכות. הגפיים האחוריות גדולות מהקדמיות. הזנב מהווה כשליש מאורך הקרקל.
האוזניים שחורות מבחוץ, דקות ומחודדות, מצויצות שיער באורך 4.5 ס"מ. סימן ההיכר המיוחד נתן לחיה את שמה: מהמילה הטורקית "קאראקל" שמשמעותה – אוזניים שחורות.
באזורים יבשים צבע הפרווה בהיר יותר, אחוז קטן מהקרקלים בישראל בעלי פרווה אפורה במקצת. למספר תת-מינים שיער עודף על כפות רגליהם המשמש להגנה מחום החולות.
מבנה גופו של הקרקל עוזר לו לקפוץ לגובה של 3 מטר וגם קרקל מבוגר יכול לרוץ כמו ברדלס צעיר.
תזונה
בארץ ישראל ניזון הקרקל בעיקר מחוגלות ומארנבות.
הקרקלים מתגנבים אל טרפם באיטיות. הם יתקפו מכרסמים שונים, ארנבות, איילים צעירים ושאר יונקים קטנים, לעיתים רחוקות יותר יצודו זוחלים וחרקים גדולים. הם ידועים במומחיותם בתפיסת עופות קטנים, על יד זינוק באוויר והכאת הטרף בכפות ידיהם.
רוב הטרף ניצוד על הקרקע, אולם נצפו מקרים בודדים בהם ניצוד הטרף על גבי העצים.
הקרקל קל תנועה וחסר פחד ולעיתים אף יתקוף חיה הגדולה ממנו בהרבה כחזיר בר.
התנהגות
הקרקלים האפריקאים פעילים בעיקר במשך הלילה, אולם יצודו בחודשי החורף אף בשעות הבוקר. הקרקלים האסייתיים פעילים בשעות בין ערביים ובזריחה. במשך היום הם מסתתרים בכוכים באדמה שננטשו בידי יושביהם, בצמחייה סבוכה ובנקיקי סלעים. הנקבות ההרות יימצאו על פי רוב במערות של דורבנים, שהן יחסית מרווחות ומוגנות מפני טורפים אחרים.
הקרקל שוכן קרקע אולם מצטיין בטיפוס על עצים, הוא כנראה המהיר מהחתולים הקטנים. הקרקל שומר על הטריטוריה שלו על ידי הטלת שתן. הוא מתקשר בקולות יללה חתוליים ('מְיַאוּ'), נהימות ולחישות, נשמעו גם קולות המזכירים שיעול. הוא חי על פי רוב ביחידות, אולם נצפו פרטים מגילאים שונים המתקבצים יחד למטרות שונות.
רבייה וגידול צאצאים
הקרקל הזכר חי בטריטוריה גדולה, המוקפת במספר טריטוריות קטנות של נקבות.
תקופת הרבייה אינה קבועה, ונקבה יכולה להזדווג עם 3 זכרים באותה תקופה. הנקבה תזדווג עם זכרים השווים לה פחות או יותר בגודלם ובגילם. הנקבות ממליטות 1–3 גורים לאחר תקופת עיבור של 69–71 יום.בדומה לגורי חתולים, הגורים פוקחים את עיניהם לאחר 10 ימים ומתחילים ללכת קצת אחר-כך. החל מהחודש הראשון, האם מעבירה אותם ממחילה למחילה כל יום כדי לחמוק מטורפים. הם מתחילים לאכול בשר מהיום ה-45.
הצעירים מוסיפים למשקלם 21 גרם ביום, מגיעים לבגרות מינית תוך 16–24 חודשים אך עצמאיים לחלוטין כבר אחר 6 חודשים, ויכולים למצוא להם טריטוריה משלהם. הזכרים מרחיקים עד 90 ק"מ ממקום הולדתם, אך הנקבות נשארות בקרבת מקום ועל פי רוב חופפות הטריטוריות של אם ובתה.
שימור טבע
אוכלוסיית הקרקל נפוצה באזורים שונים בעולם ונתונה ללחצים שונים באזורים גאוגרפיים שונים. הקרקל נכחד בירדן ובכוויית ובסכנת הכחדה בפקיסטן, במרוקו ובחלקים אחרים של צפון אפריקה, ובחלקים מטורקמניסטן. עם זאת, על פי הרשימה האדומה של IUCN, אין חשש ממשי לאוכלוסייה בחצי האי ערב והמין נפוץ ויציב במרכז ובדרום יבשת אפריקה. כיוון שכך, הוא לא נחשב בסכנת הכחדה ממשית. בישראל, אוכלוסיות הקרקלים קטנות ובסכנת הכחדה, בעיקר בשל פגיעה באזורי המחיה שלהן והרס בתי הגידול הטבעיים.
פרטי הקרקל ניצודים בשל עורם ובשרם. הם מהווים אף סכנה למשקי החי ולכן צדים בהם, ידוע מקרה בו קרקל יחיד הרג 21 עיזים.
בטורקמניסטן הקרקל מסווג כנדיר, ותת-מינים בצפון ודרום אפריקה וכן בחלקים באסיה נעשים נדירים עם הזמן בשל ריבוי ציד לא חוקי. ערכה המסחרי של פרוותם הוא נמוך. הקרקל מוגן מפני ציד במרוקו, תוניס ואלג'יריה, ובכל ארצות אסיה.
קישורים חיצוניים
קרקל באתר הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1776
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן כריסטיאן דניאל פון שרבר
קטגוריה:חתולים קטנים
קטגוריה:ארץ ישראל: חתוליים
קטגוריה:הסהרה: בעלי חיים
קטגוריה:מרוקו: יונקים
קטגוריה:אתיופיה: יונקים
קטגוריה:קניה: יונקים
קטגוריה:ניז'ר: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים בסכנת היעלמות מארץ ישראל
| 2024-08-22T07:26:11
|
חתול הבית
|
חתול הבית (שם מדעי: Felis silvestris catus) הוא יונק טורף מבוית, מהסוג חתול ממשפחת החתוליים. החתול נפוץ בכל יבשות העולם מלבד אנטארקטיקה. משערים כי מוצאו מחתול הבר. החתול הוא טורף לילי הצד מכרסמים, ציפורים ודגים. נכון ל-2009, החתול הוא חיית המחמד הנפוצה ביותר בעולם, ומספר החתולים הביתיים נאמד בכ-600 מיליון. החתול חי בדרך כלל בבדידות, למעט אינטראקציה מזדמנת עם בני מינו.
חתולים בדרך כלל נולדים בין האביב לסתיו. כל לידה כוללת בין 2 ל-5 חתולים. יש מספר סוגים של חתולי בית, מכיוון שבני אדם אוהבים לביית אותם למטרות שונות. רוב החתולים גם עוברים סירוס אם הם נמצאים בסביבת אנשים, וזאת בשביל למנוע את קצב הגידול המהיר שלהם. החתולים אחראים להכחדה המונית של סוגים שונים של עופות, יונקים וזוחלים.
גידול חתולים בסביבת בני אדם נעשה נפוץ משנה לשנה. בממלכה המאוחדת, 26% מהאנשים מגדלים חתול. החתולים גם הובאו למספר מקומות בעולם. איסטנבול ידועה בתור עיר עם כמות רבה של חתולים. לאורך ההיסטוריה, בני אדם סגדו לחתולים (לדוגמה, לבסתת, אלה במיתולוגיה המצרית. היה פני חתול). עם זאת, תנועות נוצריות באירופה שהתפתחו בימי הביניים, טענו כי החתול השחור מהווה מזל רע, מה שגם הביא להרג המוני של חתולים בידי האדם.
אטימולוגיה
ממוזער|החתול משתמש בשפמו על מנת לחוש את זרמי האוויר סביב העצמים השונים בדרכו
ממוזער|חתולה ג'ינג'ית בחול
מקור המילה "חתול" הוא בלשון חז"ל. בעברית המקראית שמו של "חתול בר" הוא "אי" כך על פי פרשנות משוערת של הפסוק בספר ישעיהו "וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמנוֹתָיו" ועל פי תרגום יונתן בן עוזיאל לארמית: "ויצטרחן חתולין בבירנתיהון". כך פירש גם רש"י את הפסוק: "ויגורו חתולים בארמנותיו".
בימינו הועלו ההשערות שמוצא המילה מהשורש ח.ת.ל. שמשמעותו כיסוי, שכן החתול מכסה (מחתל) את צרכיו; וכן בארמית חֲתִי, חֲתָה, משמעותן – לכסות, לאסוף, לגרוף (ראו: מחתה, שהשימוש בו מזכיר פעולת החתול הגורף צרכיו). השערה נוספת היא שמוצא המילה מהמילה הערבית חַיְטַל - אחת המילים לחתול שמורה גם על כלבים. אולם שני הגזרונים הללו קלושים למדי.
בניגוד לכלב, שבוית עוד לפני פיצול הפרוטו-שמית לשפות השמיות השונות (ולכן חיה זאת נקראת בשמות כמעט זהים בשפות אלו) הרי שהחתול לא היה חיה מבויתת עד שלב מאוחר, ולכן שמותיו בשפות שמיות שונות אינם אחידים. עם זאת, קיים דמיון ניכר בין המילים המציינות חתול בשפות רבות ממשפחות שונות, וזו תופעה נדירה יחסית. בשפות הודו-אירופיות המילה הנפוצה לחתול כוללת עיצור וילוני וסותם (בין אם הוא אטום, כצליל האות כ"ף, ובין אם הוא קולי, כצליל האות גימ"ל), ולאחריו עיצור מכתשי, סותם, אטום, כצליל האות ת"יו. כך למשל, באנגלית המילה לחתול היא "Cat" (הגייה: "קֶט"), ובאיטלקית המילה היא "Gatto" (הגייה: "גָאטוֹ"). לפי השערות, המילה חלחלה לשפות אירופה דרך הלטינית, שם המילה המקבילה היא "Cattus" (הגייה: קָאטוּס). הלטינית עצמה שאבה את המילה לחתול משפות ברבריות שדוברו בצפון אפריקה, שם נהגתה המילה, בקירוב, כ-"Qat" (הגייה: "קָאט"). האימפריה הרומית החלה להיות מושפעת מתרבויות אפריקה לאחר כיבוש קרתגו ב, ועקב השפעה זו חדרה המילה לשפה הלטינית. האות Q במילה הברברית מסמלת עיצור ענבלי, סותם, אטום, כשם שהאות קו"ף נהגית בהגייה תימנית. אי-קיומים של עיצורים ענבליים בשפות אירופיות הובילה לכך שהעיצור הענבלי הוחלף בהן לעיצור וילוני, אטום או קולי לסירוגין. השם "חתול הבית" זהה כאמור, כמעט בכל שפות אירופה. בשפות הסלאביות אנו מוצאים kot'ka בסלאבית עתיקה, kot ברוסית, בפולנית ובצ'כית ו־kit באוקראינית. בשפות גרמאניות: kat בדנית, katt בשוודית, Katze בגרמנית, כך גם אצל הקֶלטים katt באירית עתיקה, וברומאניות: gato בספרדית, ו־chat בצרפתית גם הוא כנראה מאותו המקור. ביידיש קאָטער (הגייה קוֹטר, בחוֹלָם). הפועל בעברית "לקטר", במשמעות להתלונן, נגזר ממילת הסלנג קוּטֶר שהיא עצמה לקוחה מן היידיש: ומכאן בהשאלה מי שמרבה לבכות וליילל.
אבולוציה
שמאל|ממוזער|250px|גולגולת של חתול בר (שמאל למעלה), חתול בית (ימין למעלה), ובן כלאיים (אמצע למטה)
חתול הבית שייך לחתוליים, משפחה שהאב הקדמון המשותף שלה חי לפני 10-15 מיליון שנה. הסוג ״חתול״ התפצל מחתוליים אחרים לפני כ-6-7 מיליון שנה. מחקרים פילוגנטיים מאששים כי מיני בר של חתולים התפתחו בתהליכים של ספסיאציה סימפטרית או פאראפטרית, בעוד חתול הבית התפתח בתהליך של ברירה מלאכותית. חתול הבית ואבותיו הפראיים הקרובים ביותר הם דיפלואידיים ולשניהם יש 38 כרומוזומים ובערך 20,000 גנים.
קיים ויכוח במחקר על המועד והמקום המדויק של ביות החתול, והאם היה זה תהליך חד-פעמי או שחתול הבית בוית מחתול הבר במספר אירועים עצמאיים. מחקר פלאוגנטי הצביע בעבר על המזרח התיכון כמרכז הביות, אך עדויות ברורות לטיפול אנושי בחתולים היו נדירות ביותר עד להופעה נרחבת שלהם במצרים העתיקה. משערים כי חתול הבית בוית בתהליך ארוך ומבוזר, ככל הנראה מאוכלוסיות חתולי בר מלווי אדם שהביאו תועלת בקטל של מזיקים ובהדרגה עברו תהליכי ברירה למופע המבוית. עצמות חתול מתגלות לעיתים קרובות באתרים ארכאולוגיים בלבנט ובמצרים, אך הדמיון הכללי בגודל ובצורה (להבדיל מהתנהגות) בין חתול הבר לחתול הבית מקשה על הגדרת השרידים בתקופות שקודמות לאלף הראשון לפני הספירה. גילוי עצמות חתול בקבורה נאוליתית בקפריסין המתוארכת לכ-10,000 שנים לפני זמננו ועדויות פלאוגנטיות לחתולים שמוצאם מהמזרח התיכון ביישובים נאוליתיים בבלקן, מעידים שהאדם נדד ביחד עם חתולים ולפיכך מצביע על ביותם. בקברים מהתקופה הקדם-שושלתית במצרים העתיקה (האלף הרביעי לפני הספירה) יש עדויות לקבורה מכוונת של חתולים שככל הנראה הוחזקו בשביה וזווגו באופן סלקטיבי. בנוסף, ייתכן שהחתול הנמרי הבנגלי בוית בנפרד בסין לפני כ-5,500 שנים, לפי עדויות ארכאולוגיות, אך תופעה זו לא המשיכה לאחר מכן ואין קשר בין חתולים אלה לאוכלוסיית חתולי הבית של ימינו.
חתולי הבית וחתולי הבר
שמאל|ממוזער|250px|חתול בית משחק בחרדון (Calotes versicolor)
חתולי הבית עברו אלפי שנים של גידול וטיפוח גנטי. למרות זאת, עדיין ניתן למצוא תכונות רבות, שנשארו פראיות ושמזכירות מינים אחרים בסוג חתול:
ציד - רוב גזעי החתולים המבויתים שומרים על יכולת הציד שלהם. פעולת הציד כוללת מארב, הליכה צמודה לקרקע וזינוק מהיר אל הטרף בשעת-כושר. לעומתם, קיימים גזעים שפותחו על ידי האדם כגון רגדול וחלק מהגזעים הפרסיים, שהיכולת שלהם לצוד, לזנק, או להגן על עצמם, מוגבלת ביותר.
טיפוס - הודות לציפורניים חדות הנשלפות מכיסים מיוחדים שמצויים בכפותיהם של החתולים, סיגלו הם את היכולת לצוד על עצים או לברוח אליהם בעת סכנה. מינים מסוימים במשפחת החתוליים נוהגים להחביא שם את טרפם.
ניקיון - החתוליים שומרים על ניקיונם, ונוהגים ללקק את עצמם. חתולי הבית אף נוהגים לכסות את הפרשותיהם בחול.
ראייה - לחתולי הבית ראייה מעולה גם בחשיכה כמעט מוחלטת. ראייה זאת מושתתת בעיקר על הבחנה בתנועת עצמים.
שמיעה - יכולת השמיעה של חתולי הבית נשארה מפותחת מאוד.
פרווה - הצבעים והצורה המנוקדת או המפוספסת (כמו בחתול טאבי) הן תכונות טבעיות בקרב חתולים. מקורן באבותיו של חתול הבית, חתולי הבר.
מאפיינים פיזיים
ממוזער|תרשים אנטומי של חתול
ממוזער|עין חתול בעלת אישון מוארך
ממוזער|שיני החתול
משקלו של חתול בית בוגר נע בממוצע בין 4–5 קילוגרם. טמפרטורת הגוף הממוצעת של חתול נעה בין 38.5 למעט יותר מ-39 מעלות צלזיוס.
לחתול מאפיינים פיזיים ההופכים אותו לטורף מובהק. כשאר בני משפחת החתוליים, נמנה החתול עם המפותחים שבין הטורפים היבשתיים. גופו מותאם במיוחד לציד, בעיקר בלילה, ולאכילת בשר. גם קיבת החתול מותאמת בעיקר לאכילת בשר.
עין החתול דומה במבנה לעין האדם, אך ראיית החתול טובה יותר בלילה (רגישות של פי שישה מעין אדם). באור יום חזק מקבל אישון החתול צורה אופיינית של סדק אנכי צר. בלילה עינו פתוחה לרווחה וזוהרת בחושך עקב החזרת האור מתאים מיוחדים הנמצאים בה (הטפטום). לחתול יש שלושה עפעפיים: עליון, תחתון וצידי; כך הוא יכול לשלוט היטב בגודל פתיחת העין. בעבר חשבו שהחתולים הם עיוורי צבעים, אך בעקבות מחקרים שנעשו התגלה כי הם מבחינים בין צבעים שונים, הגם שאינם מייחסים להם חשיבות (מה שהביא למחשבה זו מלכתחילה).
לחתול שמיעה חדה המסייעת לו לשמוע קולות מכרסמים ולצודם. שמיעתו רגישה מאוד ומהטובות ביותר מבין היונקים. החתול יכול לזהות מגוון רחב מאוד של תדרים, מ-55 הרץ ועד ל-79 קילו הרץ, טווח של 10.5 אוקטבות. לשם השוואה, טווח השמיעה של בני האדם הוא בין 20 הרץ ל-20 קילו הרץ וטווח השמיעה של כלבים בין 40 הרץ ל-45 קילו הרץ, כאשר הטווח של שניהם הוא כ-9 אוקטבות. עם זאת, השמיעה נחלשת משמעותית עם השנים וכבר בסביבות גיל חמש שנים החתול יתקשה להבחין בתדרים הגבוהים. חתולים רבים נדרסים משום שאינם שומעים את המכונית הקרבה אליהם. גורם זה מקטין את סיכויי ההישרדות של חתולי רחוב בגיל מבוגר.
ממוזער|200 פיקסלים|חתול מתכונן לשינה. חתולים ישנים שעות רבות ביממה
לחתול מגזע מעורב יש 4 סוגי שערות בפרוותו: פלומה, שערות זיפיות, מגן וזיפים (שערות השפם). בגזעים שונים היחסים בין סוגי השערות שונים; כך נוצרות פרוות בעלות תכונות ייחודיות. ככלל, רוב מוחלט (99.5%) של החתולים שפרוותם בעלת שלושה צבעים, הם ממין נקבה. חריגים יכולים להתאפשר רק אצל זכרים הלוקים בתסמונת קליינפלטר (תסמונת XXY). לחתול יש שערות על השפה העליונה הנקראות זיפים. ישנן 12 שערות שכאלה בכל צד, בנוסף לשפם. הזיפים נמצאים בחלקים נוספים בגוף החתול. הם בעלי תפקיד חשוב ביכולת הציד, וחתול שזיפיו חסרים יתקשה בייחוד בציד לילי. כפי הנראה החתול משתמש בשפמו על מנת לחוש את זרמי האוויר סביב העצמים השונים בדרכו.
פה החתול מותאם לנשוך נשיכת מוות במכרסמים ובציפורים ולאכילת בשר. בקדמת הפה נמצאים הניבים שבהם הוא הורג את טרפו. בלשון החתול יש גבשושיות קשות שבהן הוא נעזר לגרם בשר מעצמות. הטעמים המורגשים על ידי החתול הם מר, חמוץ ואומאמי. כל החתוליים חולקים מוטציה גנטית שלא מאפשרת לבלוטות הטעם שלהם להיקשר למולקולות סוכר ולכן אינם מסוגלים לחוש בטעם המתוק (החתול יכול לחוש גם בחריפות מאכלים). בפיו של החתול נמצא איבר יעקובסון המזהה כימיקלים שונים. איבר זה קיים אצל בעלי חיים רבים, ויש לו תפקיד חשוב בבחינת טיב מאכלים. אצל חתולים, איבר זה קטן ובלתי מפותח, ולכן ניתן לראות חתולים המפשילים את שפתותיהם בתגובת פלהמן, במטרה להביא אוויר אל איבר יעקובסון.
לחתולים יש חוש ריח מפותח ביותר. משטח ריר ההרחה באף, גדול פי שניים מזה של האדם, וקטן רק במעט מזה של הכלב. החתולים רגישים מאוד לפרומונים מסוג 3-Mercapto-3-methylbutan-1-ol, הנמצא בשתן. כמו כן, לחתולים יש תגובה חזקה לצמחים כגון נפית, המכילים כימיקל בשם נפטלקטון, שאותו הם מסוגלים לזהות אף בריכוז נמוך של 0.1ppm. לצמחים ולריאן ואקטינידיה יש השפעה דומה מכיוון שהם דמויי פרומון.
לכף הרגל של החתול, כשאר בני משפחת החתוליים, כריות שעליהן הוא מהלך, המאפשרות לצעדיו לא להישמע (למטרות ציד). בכריות אלה מוטמנות ציפורני החתול, שהחתול נוהג לשלוף בעת עימות או ציד.
החתול נעזר בשפמו כדי להרגיש דברים שונים. כאשר שערות החתול נכפפות הוא מבין שיש מכשול בדרכו ועוקף מדרך אחרת, חתול ללא שפם יתקשה להלך ויפצע ממכשולים שעומדים בדרכו.
רפלקס ההתיישרות של חתולים גורם להם לנחות על רגליהם בנפילה.
תוחלת חיים
תוחלת החיים של חתולים נעה בין 10–15 שנים.
חתול החי בבית צפוי להגיע לגיל מופלג יותר מזה של חתול החי ברחוב, וחתול מעוקר חי, בממוצע, שנים רבות יותר מחתול שאינו מעוקר.
משך החיים הארוך ביותר של חתול שתועד הוא 38 שנים ושלושה ימים כשהחתולה קרים פאף (Creme Puff) מתה בשנת 2005 באוסטין, טקסס.
מאפייני התנהגות
שמאל|ממוזער|250px|חתול עם גב מקושת - תנוחה אופיינית לחתול מתגונן
מאפייני התנהגות של חתול בית כוללים גירגור בעת שמחה, סיפוק ושביעות רצון וכשכוש בזנב בעת מתיחות או עצבנות. החתולים נוהגים לזקוף את זנבם כשהם חשים ביטחון, אם בנוכחות אמם, או מי שמגדל אותם. במקרה שחתול חש איום או סכנה, הוא יברח או ינסה להבהיל את היצור המאיים באמצעות קולות ותנועות איום, כפעירת פה המלווה בחשיפת שיניים וקול נשיפה, משיכת אוזניים לאחור, קימור חד של הגב, פרווה סמורה והרמת רגל במטרה לשרוט או להבהיל.
לחלק מגזעי החתולים יש אופי נאמן וחברותי המזכיר את אופיים של הכלבים. למרות זאת, גם חתולים ידידותיים נחלקים לפעילים ולרגועים. בדרך כלל, לפני אימוץ או קניית חתול, יש להתייחס למצבו המשפחתי של הקונה או המאמץ במטרה לבחור חתול בעל המזג המתאים ביותר לבעלים וליתר דיירי הבית, אם ישנם כאלה.
חתולים, ככלל, הם חיות לילה ומרבית פעילותם היא בשעות אלה. מכיוון שגופם מותאם לפעילות לילית זו, הם נוהגים לישון ביום שעות רבות כדי לאגור כוח ללילה ולכן לעיתים נתפסים כ"עצלנים". גם ראיית הלילה מפותחת היטב אצל חתולים.
סימון ושמירה על טריטוריה
שמאל|ממוזער|250px|חתולה ישנה בשעות היום. חתולים פעילים בעיקר בשעות הלילה
חתולים, כמו בעלי חיים אחרים, קנאים לטריטוריה (אזור מחיה) שלהם, והם נוהגים לסמן אותה בריח - באמצעות שתן (זכרים לא-מסורסים בלבד), התחככות בחפצים או שריטות (באזור הציפורניים ישנן בלוטות המפרישות ריחות ייחודיים לכל חתול). על הטריטוריה מתנהלים עימותים רבים במטרה לסלק פולשים, אך מכיוון שהם מצוידים בציפורניים ושיניים קטלניות הם יעדיפו לא להילחם בכל העוצמה אלא יסתפקו בהפגנת כוח ללא מגע ישיר. חתולים עשויים גם לתקוף זרים החודרים לבית שבו הם שוכנים, כפי שהיו תוקפים חתול אחר.
כאשר חתול נמצא מחוץ לטריטוריה שלו הוא יהיה בדרך כלל חסר ביטחון ומפוחד. בשל הקשר החזק של החתול לטריטוריה, חתולים מבויתים רבים שבעליהם עוברים דירה מנסים לברוח ולחזור למקום המוכר להם, וחלקם עוברים בדרכם לביתם הקודם מרחק רב. כדי למנוע זאת יש לסגור אותם למשך מספר ימים בבית החדש, כדי שיחושו כי זו הטריטוריה שלהם.
אינטליגנציה
חתולי הבית ידועים באינטליגנציה שלהם, המתבטאת בדרכים שונות, דרך פתרון בעיות, זיכרון ויכולת הסתגלות. לחתול הבית קליפת מוח המכילה כ-300 מיליון תאי עצב. בנוסף, לחתולי הבית יש תלמוס מפותח, חלק במוח המתפקד כתחנת ממסר של אינפורמציה המגיעה מהחושים. יש להם את האינטיליגנציה של בן אנוש בן שנתיים.
חתולי הבית מסוגלים ללמוד מטעויות, לזהות בני אדם שונים במרחב, לזכור לאורך זמן (זיכרון לטווח ארוך) ולפתור חידות. לחתולים יכולת מיוחדת לזכור מיקומים של פריטים מוחבאים למשך למעלה מעשור. יכולת זאת ככל הנראה עזרה להם בטבע כחיה עצמאית וטורפת.
מחקרים מצביעים על כך שחתולי הבית יכולים לזהות מחוות, הבעות פנים ורגשות של בני אדם ולעיתים אף יגיבו בהתאם. חתולי הבית ינסו להרגיע את האדם המגדל אותם אם הוא מודאג או מוטרד, באמצעות התקרבות אליו, מה שמעיד על יכולת אמפתיה בקרב חתולים.
בנוסף, מחקרים הראו שלחתולים יש נטייה להיות בעלי אישיות שונות ומגוונות. הדבר משתנה בהתאם לסביבת הגדילה שלהם ואירועים שונים שהם חוו בעבר.
חתול הבית כטורף
חתול הבר בוית במצרים העתיקה לפני כ-4,000 שנה לצורך הדברת מכרסמים במשק האדם, ותכונותיו כטורף השתמרו מבלי שחל בהן שינוי לעומת מין המוצא. במקומות רבים בעולם תועדה השפעת חתולי בית על אוכלוסיית חיות בר ונמצא כי לחתולים השפעה רבה. חתולים אחראים באופן ישיר לסיכונם של מינים רבים מקבוצות טקסונומיות שונות.
השכיחות הגבוהה של חתולי הבית מהווה מקור לדאגה בקרב שומרי טבע ברחבי העולם. במדינות רבות בעולם המערבי גוברת ההכרה שיש לטפל באוכלוסיות חתולי הבית בדרכים שונות כדי לצמצם את השפעתם השלילית על עולם החי. עם זאת, הגישה לפתרון בעיית החתולים ודרכי הטיפול בה נמצאות בשנות האלפיים במרכזו של ויכוח חריף.
רבייה
שמאל|ממוזער|250px|גור חתולים בן יומו
שמאל|ממוזער|250px|גורים יונקים. לרוב לכל גור יש מקום קבוע
שמאל|ממוזער|250px|גורת חתולים בת שבועיים
שמאל|ממוזער|250px|גורי חתולים בני חודש
ממוזער|גורי חתולים משחקים ביחד
שמאל|ממוזער|250px|גור חתולים בן שישה שבועות
שמאל|ממוזער|250px|גורי חתולים בני חודשיים
ההיריון אצל חתולי הבר, שאורך כחודשיים, מבטיח את הולדת הגורים לקראת הקיץ, כאשר ישנו שפע של מזון. לעומתם, אצל חתולי הבית, אשר חיים כל חייהם בתאורה מלאכותית ובסביבתם שפע של מזון לאורך כל השנה, נגרם "בלבול" במערכת ההורמונלית והייחום אינו תלוי בעונות השנה, ויכול להופיע בכל אחד מהחודשים.
חתולי הרחוב דומים בייחום לחתולי הבר - גם הם מתייחמים לקראת סוף החורף.
גם גידול הגורים בטבע אינו דומה לגידול הגורים בשבי. בטבע, פוחתים סיכוייו של גור אשר סובל מבעיה פנוטיפית כלשהי (עצמות חלשות, מחלה גנטית וכדומה) להגיע לבגרות מינית ולהעמיד צאצאים. בשבי, מצב זה לרוב אינו מתקיים, גור דומה מטופל על ידי בני האדם ובכך המערך הגנטי שלו יישאר ויעבור הלאה לדורות הבאים. תופעה זו, המוכרת בדרך כלל בגזעי חתולי הבית אשר הושבחו וטופחו גנטית על ידי בני האדם, עלולה לגרום לסיבוכים כגון מחלות גנטיות שנשמרו עקב הטיפוח. לדוגמה, הרבעה לא נכונה ולא מבוקרת של החתול הפרסי הפחוס עלולה לגרום לפרצוף פחוס מדי ועקב כך לבעיות בנשימה, או דוגמת חתול ספינקס חסר-הפרווה הסובל מרגישות לקור.
הייחום
הגיל שבו החתולה מתייחמת בפעם הראשונה נע בין 5 חודשים ל-11 חודשים. מחזור הייחום נמשך כ-8 ימים בממוצע. עם תחילת הייחום מתחילה החתולה לשנות את התנהגותה, היא מראה סימני התפנקות הכוללים גלגול על הרצפה וחיכוך בעצמים שונים, לצד יללות מרובות ורמות. מקובל לומר כי תפקידן של היללות היא בעצם "הודעה" לזכרים שהיא מיוחמת, הרמת אחוריה - כהכנה לאקט הזיווג והפרשת ריח הורמונלי אשר נועד למשוך את הזכרים. אל מול דעה זו קובע דזמונד מוריס כי סיבת היללות היא אחרת - ריכוז גבוה של חתולים במקום אחד יוצר מתיחות של אלימות. אקט ייחום זה של החתולה הוליד את המושג "חתולת מין".
ההזדווגות
באזורים עם אוכלוסיית חתולים גדולה, כאזורים עירוניים, זכרים רבים יגיבו לקריאותיה ולריחותיה של הנקבה המיוחמת, בעודם נקהלים מסביבה. כדי לזכות באפשרות של העמדת דור, יריבו הזכרים על חלקם. בדרך כלל מריבות אלו ייגמרו רק ביללות רמות וקריאות, אך שכיחה גם אפשרות של אלימות פיזית אשר מתפתחת בסופו של דבר לקרב של ממש.
אקט ההזדווגות נמשך רגעים ספורים בלבד. הזכר מטפס על הנקבה מאחור ומקבע אותה למקומה על ידי נשיכת העורף שלה. עם תום ההזדווגות עלולה הנקבה לתקוף את הזכר, מאחר שהוצאת איבר מינו גורמת לה לכאב.
בשגר של חתולה יכול להיווצר מצב שבו לא לכל הגורים אב אחד משותף. שני זכרים או יותר יכולים להזדווג עם נקבה ולהפרות חלק מהביציות.
בעוד שאצל בני אדם וחיות אחרות, אחרי שהביצית הבשילה בשחלה היא מגיעה לרחם, כאשר "מטרתה" העיקרית היא הפריה ואם הביצית אינה מופרית היא "מתה" לאחר זמן קצר, הרי שאצל החתולים, הביצית הבשלה נשארת בתוך השחלה. כאשר החתולה מזדווגת הזיזים שעל איבר מינו של הזכר יוצרים גירוי מכני בקיר הנרתיק שלה. גירוי ספציפי זה מתורגם מיידית לסימן הורמונלי שמודיע לשחלה "לשחרר" את הביצית. תהליך זה נקרא "ביוץ מושרה".
ההיריון וההמלטה
ההיריון בחתולות הבית נמשך לרוב בין 62 - 67 יום. לקראת סיומו תחפש החתולה מקום להמלטה, למעט חתולה שגדלה בבית עם אישיות קבועה לצידה שבמקרה זה תיזום קרבה לבעלים לצורך תחושת ביטחון. בדרך כלל, היא תעדיף מקום חשוך ומוסתר להמליט בו. החתולה ממליטה בממוצע בין 3–8 גורים.
ההמלטה תארך על פי רוב כמה שעות, והיא שונה מגזע לגזע (גזעים מסוימים אף נזקקים להתערבות מקצועית של וטרינר). החתולה אוכלת את השליה, דבר המספק לה חלבונים, ויטמינים ואוקסיטוצין. הגורים נולדים עיוורים, ועיניהם נפקחות לאחר 7–10 ימים.
ישנה חשיבות גבוהה מאוד להנקה הראשונית של גורי החתולים. חלב ההנקה הראשונית נקרא קולוסטרום, והוא נמצא בעטיני האם במשך כשלושה ימים לאחר ההמלטה. מערכת החיסון של הגור אינה מפותחת דיה בלידתו, והקולוסטרום מכיל נוגדנים חיוניים.
תקופת ההנקה נמשכת בין 6 ל-8 שבועות.
הגור נולד כשהוא עיוור וחירש, משקלו כמאה גרם ואורכו כ-12 סנטימטר. כעבור שבוע עיניו נפקחות ומשקלו מוכפל. כעבור בין שבועיים לחודש שיני הגור יוצאות. בגיל חודש הוא מסוגל ללכת, לשבת ולשחק. אחרי כ-35 ימים מתחיל הגור לאכול מזון מוצק. בגיל שלושה חודשים מקבלות עיניו את צבען הקבוע. כעבור חמישה חודשים הוא מתחיל לרכוש לעצמו טריטוריה ומקבל את שיני הקבע. החתול עצמאי בגיל חצי שנה.
מניעת היריון
בעלי חתולים רבים מעקרים חתולות נקבות גם כדי למנוע את התופעות הנלוות הכוללות התקהלות של חתולים זכרים שאינם מסורסים סביב חתולתם. סירוס הזכרים נועד למנוע מהם לרדוף אחר חתולות מיוחמות, דבר שלעיתים קרובות בסביבה עירונית גורם למותם. קיימות דרכים נוספות למניעת היריון בחתולים ובהן גלולות למניעת היריון וקשירה של צינור הזרע אצל החתול הזכר ושל החצוצרות אצל הנקבה.
פעולות העיקור והסירוס מבוצעות על ידי וטרינר בניתוח בהרדמה מלאה, שבו מוסרים מהנקבה הרחם והשחלות, ומהזכר האשכים. ממחקרים שנעשו בשנים האחרונות עלה כי אין תופעות לוואי שליליות להליכים אלו גם בגיל צעיר וזאת בניגוד לאמונה שרווחה בעבר, שעיקור וסירוס גורמים לתופעות כגון שינוי האופי, נטייה להשמנה, פגיעה נפשית עקב חוסר בהמלטה וכדומה; הוכח שהעיקור בריא יותר לאורך זמן, מיטיב עם חיי החתול ופותר את בעיית ההתרבות הלא-מבוקרת. מחקרים הראו שאצל הנקבות עיקור לפני הייחום הראשון מקטין את אחוז המקרים של גידולי העטין (סרטן השד) בלמעלה מ-90%, וכמו כן מוריד לאפס את מקרי דלקות הרחם וגידולים ברחם ובשחלות. אצל הזכר ביצוע הסירוס מקטין בצורה משמעותית את השוטטות ואת קרבות-החתולים, ואת הסימון בשתן להגדרת טריטוריה. ארגון הווטרינרים של ארצות הברית (AVMA) ממליץ על עיקור וסירוס חתולים כבר בגיל 8–12 שבועות. על איסור סירוס בהלכה, ראו להלן החתול ביהדות.
ויסות הריבוי הטבעי של חתולי הרחוב
"חתולי הרחוב" הם קבוצת החתולים הגרים ברחובות הערים. הם נמנים עם אותה קבוצה (תת-מין) כמו חתולי הבית, אך הם ננטשו על ידי בעליהם או נולדו ברחוב. תופעת חתולי הרחוב היא תופעה הקיימת בעיקר בערים בעלי חורף מתון יחסית בהן ישראל.
הריבוי נגרם עקב הזמינות הגבוהה של המזון ומקומות המסתור, וכן נטישה של חתולי בית וקצב ריבוי טבעי גבוה. צפיפות האוכלוסייה מגבירה בצורה ניכרת את הקרבות בין הזכרים שאינם מסורסים. תנועת כלי הרכב מאיימת על חייהם. הריבוי העצום, התחלואה והתמותה יוצרים אוכלוסיות חתולים רעבות, לא יציבות וחולות. כאשר מצב אוכלוסיית החתולים מתדרדר החתולים הופכים למטרד לבני האדם. ריבוי אוכלוסיית החתולים מעלה צורך לוויסות הִתרבות החתולים.
ממוזער|מתקן האכלה לחתולי רחוב
קיימות דרכים שונות למניעת התרבות בלתי מבוקרת וצמצום מספרם של חתולי הרחוב. המתה המונית היא שיטה זולה יותר אך מהווה פגיעה בזכויות בעלי חיים כפי שנקבעו בחוק צער בעלי חיים ובפסיקת בית המשפט העליון; בנוסף, יש המטילים ספק ביעילותה. שיטה אחרת מתבססת על עיקור וסירוס לצד הקמת נקודות האכלה מסודרות, מתוך הנחה שהחתולים המסורסים והמעוקרים תופסים את הטריטוריה ומונעים מחתולים אחרים להיכנס אל תחום מחייתם. עם זאת, על מנת להגיע לוויסות יש צורך לסרס ולעקר מעל ל-75% מאוכלוסיית החתולים.
תופעות מיוחדות
קניבליזם - תופעה של אכילת הגורים על ידי הנקבה. תופעה זו עלולה לקרות עקב דחק, והיא נפוצה יותר בהיריון ראשון.
חתולים ואיכות הסביבה
חתולי רחוב רבים מצויים ברעב תמידי ובחיפוש אחר מזון, שאותו הם מוצאים לרוב בפחי אשפה. מקור מזון אחר הוא ציד של בעלי חיים קטנים, כגון מכרסמים, זוחלים, חרקים או ציפורים. למרות אלפי שנים של ביות, החתולים נשארו ציידים מעולים, ומביאים לקטילה משמעותית של זוחלים, ציפורים ומכרסמים באזורי מחייתם. פעילות ציד אינטנסיבית קיימת גם אצל חתולים רבים המואכלים דרך קבע, מעקב אחר 986 חתולי בית בבריטניה לאורך חצי שנה העלה כי למעלה מ-90% מהם הביאו טרף הבייתה ובסך הכל טרפה קבוצת המדגם מעל 14,000 בעלי חיים: כ-70% מהם יונקים וכ-25% ציפורים. נוכחות חתולים משפיעה לרעה על אוכלוסיית בעלי חיים בסביבה גם בשל שינוי ההתנהגות של מיני ציפורים ויונקים בהשפעת נוכחות חתולים: השקעת מאמץ בהימלטות והימנעות מליקוט מזון בשטחים המאוימים מקטינים את יכולתן של ציפורים להאכיל גוזלים. בשיניו של החתול מצויים חיידקים שלאחר הנשיכה גורמים זיהום לטרף, מה שמקטין את סיכויי הישרדותו גם אם הצליח להימלט. הציד האינטנסיבי של החתולים עשוי להועיל לאדם על ידי ויסות אוכלוסיות מזיקים כגון מכרסמים, תיקנים ונחשים. אך הוא גם בעל השפעות שליליות על המגוון הביולוגי, בייחוד באזורים בהם החתול מהווה גורם זר למערכת הטבעית המקומית, כגון ניו זילנד.
מחלות ומזיקים
חתלתלת
דלקת דרכי השתן התחתונות בחתול
נגיף הכשל החיסוני החתולי
טפילי עור בכלבים וחתולים
גזעי חתולים
ידועים יותר מ-100 גזעים, שמתחלקים לארבע קבוצות עיקריות: ארוכי-פרווה, פרווה חצי-ארוכה, קצרי-פרווה ואוריינטליים.
פרווה קצרה
אוסטרלי מיסט
אביסיני
סומלי
אמריקני קצר-שיער
אוסיקט
אירופאי קצר-שיער
בורמזי
בורמילה
בנגלי
חתול קצר שיער כהה חודים
חתול כנעני ברזילאי קצר-שיער
בומביי
בריטי קצר-שיער
דבון רקס
הוואנה חום
טונקינזי
יפני קצר-זנב קצר-שיער
לה-פרם
מאו מצרי
מנקס
סוקוק
מנצ'קין סינגפורה
סלקירק רקס
חתול ספינקס
סקוטיש פולד
סנואו-שו
פיקסי בוב קצר-שיער
קוראט
קורניש רקס
רוסי כחול
רקס גרמני
שארטרה
פרווה חצי-ארוכה
אמריקני מקורזל
בירמן
ואן טורקי
חתול יערות נורווגי
חתול אנגורה מיין קון
נבלנג
סיבירי
רגמפין
רגדול
סלקירק רקס ארוך-פרווה
פרווה ארוכה
חתול פרסי
פרסי אקזוטי
הימלאי
בובטייל קורילי
קימריק
מנצ'קין
אוריינטליים
אוריינטלי ארוך-שיער
אוריינטלי קצר-שיער
בלינזי
סיאמי
החתול והאדם
שמאל|ממוזער|200px|פסל מצרי מברונזה של האלה בסתת במוזיאון הלובר
ממוזער|200px|ילדה משחקת עם חתולים, ציור משנת 1893
שמאל|ממוזער|200px|החתול במגפיים, אגדה עממית אירופאית על חתול ערמומי שהמליך את אדונו למלך
הרבעת חתולים
על פי ההגדרה, גזע טהור של חתול נחשב לגזע שהתקיים ללא התערבות גזעים אחרים הרבייה, במשך 5 דורות לפחות. ישנם כמה גזעים חדשים, אשר הופיעו בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20, כמו חתול שנטילי.
חתולים גזעיים נחשבים ליקרים במיוחד, לכן רבים עוסקים בהרבעה לא חוקית של חתולים כדי לקבל רווח מהיר. הרבעה לא מפוקחת, עלולה לגרום להמלטת גורים חולים בעלי מומים גנטיים, לרוב במערכת השלד, כמו גמדות וננסות. בעיה זו נפוצה בקרב חתולי מנצ'קין, שרגליהם קצרות בהשוואה לגזעים אחרים. גם חתולי סקוטיש פולד סובלים ממום מולד, והוא כיפוף האוזניים, כפי שמובן משמם.
חתול הבית ובריאות האדם
חתולי בית יכולים להעביר מחלות לבעליהם. מטא-אנליזה שכללה 17 מחקרים הצביעה על סיכון מוגבר להתפרצות סכיזופרניה בקרב בעלי חתולים. ייתכן שהסיבה לקשר בין השניים נעוצה בחשיפה לטפיל טוקסופלזמה גונדי.
החתול בתרבות ובהיסטוריה
החתול במצרים העתיקה
לפני כ־3,600 שנה היו, בוודאות גבוהה, חתולים מבויתים במצרים העתיקה. המצרים נהגו בחתולים מנהג של כבוד אלים, בהיותם טורפי מכרסמים ושומרי אוצר התבואה של המדינה. למשל המלך המצרי אוסורקון ה-22, החזיק חתול לבן בתוך מקדש מיוחד, וייחס לו כוחות שמימיים ועל טבעיים . העונש על הריגת חתול היה מוות. במצרים חתולים נחנטו ונמצאו מאות אלפי חתולים חנוטים בעת החדשה. למצרים הייתה אלה דמוית-חתול בשם "בסתת", אשר הייתה שומרת ראשו של "רע". בחג שהיה נערך לכבוד בסתת מדי שנה, היו נאספים כחצי מיליון בני אדם, ואל מקדשה היו מובאים כ־100,000 חתולים חנוטים.
החתול בארץ ישראל
החתולים הוכנסו לערי ארץ ישראל, בהן חנה חיל מצב מצרי במשך האלף השני לפני הספירה. הדבר מוכח מצלמיות חתולים וקמיעות חתולים שנמצאו במקדש המצרי בבית שאן ובכמה ערי חזית דרומיות. בין הצלמיות והחותמות המרובות של אדם נהריים נמצא פסלון יחיד עשוי נחושת בדמות חתולה מיניקה שני גורים — דבר המצביע אולי על ביות החתול. החתול נזכר פעם בספר ברוך החיצוני (22 : 6). בארץ ישראל ובארם נהריים היה החתול ידוע בזמן התלמוד אבל לא היה נפוץ ביותר.
באירופה בימי הביניים
זוהרם של החתולים הועם בתקופת ימי הביניים. בתקופה זו נתפסו החתולים כעוזרי המכשפות וכמייצגי ממלכת הרוע והשטן, חתולים בצבע שחור נרדפו במיוחד. חתולים נרדפו והושמדו בכל רחבי אירופה יחד עם מי שגידל אותם, לרוב נשים שנתפסו כמכשפות והועלו על המוקד. דעה מקובלת אומרת כי אחת הסיבות למגפת הדבר באירופה במאה ה-14 הייתה ריבוי בלתי נשלט של עכברים ועכברושים, תוצאת לוואי של חיסול אוכלוסיית טורפיהם הטבעיים - החתולים. על אף שגם כיום, בעידן המודרני, מקובל ברוב ארצות אירופה, ארה״ב ואסיה, שחתול שחור הוא סימן למזל רע, באנגליה ובאוסטרליה החתול השחור נחשב כמביא מזל טוב. לפי תיאוריה אחת, החתול הלבן נחשב בעל מזל רע בגלל הדמיון שלו לרוח רפאים.
החתול במיתולוגיה הנורדית
במיתולוגיה הנורדית האלה פריה הייתה מלווה בחתולים, שהיו רתומים לכרכרתה. חתולים הפכו לבני לוויה של האדם, לחיות מחמד.
החתול בתאילנד
חתולים נחשבו לקדושים בתאילנד, בדומה למצריים. בתאילנד נפוצו שני גזעי חתולים בורמזיים, שנבדלים בצבע פרוותם. לגזע אחד פרווה חומה-שחורה, ולגזע השני הנפוץ פחות, פרווה לבנה ונטייה לעיניים בצבע שונה וחירשות באוזן אחת או שתיהן.
החתול בדת
החתול ביהדות
החתול אינו נזכר במפורש בתנ"ך, אם כי, כאמור לעיל, בעברית המקראית החתול נקרא ככל הנראה "אי", וכינוי זה מופיע בפסוק בספר ישעיהו "וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג" ותורגמה לארמית בתרגום יונתן בן עוזיאל: "ויצטרחן חתולין בבירנתיהון". כך פירש גם רש"י את הפסוק: "ויגורו חתולים בארמנותיו". ככל הנראה מדובר בפסוק על חתולי בר, כשם שחלקו השני של הפסוק עוסק בחיית בר אחרת - התן.
חז"ל רואים בהתנהגות החתול משום צניעות - ומסביר שם רש"י "שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו".
בתלמוד בבלי מופיע במסכת הוריות: שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו"וכתב על כך מהר"ל מפראג בחידושיו: "וזהו שאמר שהכלב מכיר את קונו, כי כבר התבאר למעלה בפרק הכונס כי הכלב הוא בעל נפש, ולכך יש בו הכרה, ונקרא בשביל זה כלב - שהוא כולו לב, ואלו החתול הוא הפך זה, שאינו מכיר קונו היינו האדון שלו, ואין הדבר הזה משום טפשות החתול, רק מפני שאינו בעל נפש, הפך הכלב, שהכתוב אומר והכלבים עזי נפש, ועזי נפש מורה שהוא בעל נפש ועזותו הוא הפלגת הנפש, ואחר הנפש נמשך דבר זה שמכיר קונו. אבל החתול, בשביל מיעוט הנפש שבו והיא חומרית, לא נמשך אחר זה הדעת..."
במסכת ברכות: "הרואה חתול בחלום: באתרא דקרו ליה 'שונרא' - נעשית לו שירה נאה; 'שינרא' - נעשה לו שינוי רע".
במסכת פסחים: "אמר רב פפא: ביתא דאית ביה שונרא לא ניעול בה איניש בלא מסני, מאי טעמא, משום דשונרא קטיל לחיויא ואכיל ליה, ואית בי בחיויא גרמי קטיני, ואי יתיב לה גרמא דחיויא אכרעיה לא נפיק ואסתכן ליה. איכא דאמרי ביתא דלית ביה שונרא לא ליעול ביה איניש בהכרא, מאי טעמא דילמא מיכריך ביה חיויא ולא ידע ומסתכן".
במסכת ברכות מופיע סיפור אודות רבי עקיבא ואמרתו המפורסמת - 'כל מה עושה הקדוש ברוך הוא, לטובה עושה': "לעולם יהא אדם רגיל לומר: 'כל דעביד רחמנא, לטב עביד'. כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא. בעא אושפיזא, לא יהבי ליה. אמר: 'כל דעביד רחמנא לטב'. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא - כבייה לשרגא, אתא שונרא - אכליה לתרנגולא, אתא אריה - אכלא לחמרא. אמר: 'כל דעביד רחמנא, לטב'".
בפיוט המפורסם חד גדיא, המושר בסופה של הגדת פסח עם סיום ליל הסדר, מוזכר החתול כ"שונרא" בשפה הארמית: "וַאֲתָא כַלְבָּא, וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָא לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא".
רמב"ם פוסק בהלכותיו: "חתול רע שהורג (גרסה אחרת: "שהרג") את הקטנים, אסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבדה אף על פי שעורו מועיל אלא כל המוצאו זכה בו והורגו והעור שלו". לא ברור אם מדובר על חתול בית, שלא נפוץ כלל שהורג, או על חתול בר שסוגים מסוימים שלו עשויים להרוג.
בשולחן ערוך פוסק: "חתול רע שמזיק לקטנים אין צריך להשיבו לבעלים אלא כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו".
סירוס חתולים לפי ההלכה: ככל בעל חיים אסור על פי ההלכה לסרס חתול זכר, דין הנקבה יותר מורכב. עם זאת, רבנים מרכזיים, בהם הרב שלמה אבינר, מתירים זאת מפאת צער בעלי חיים. יש רבנים המתירים סירוס ועיקור בתנאי שטרם הניתוח מתבצעת מכירה של בעל החיים לגוי לצורך הניתוח. בסיום הניתוח נרכש בעל החיים מחדש על ידי בעליו.
החתול באסלאם
באסלאם החתול הוא חיית מחמד מכובדת מאוד. על-פי הסונה (המסורת שבעל-פה) וגם על פי החדית', הנביא מוחמד אהב חתולים, והייתה לו חתולה מועדפת שנקראה מועזה (בערבית: معزة), שמסופר עליה שאף הצילה את מוחמד מהכשת נחש. סיפור ידוע נוסף מספר על מקרה בו מועזה ישנה על מעילו של מוחמד בעת הקריאה לתפילה. על מנת שלא להעיר אותה, מוחמד חתך מגלימתו את החלק עליו מועזה ישנה.
אחד מבני לווייתו של הנביא מוחמד נודע בכינוי אבו הורירה (أبو هريرة), שמשמעו "אבי החתלתול", בשל חיבתו לחתולים. ישנה חדית' בה אבו הורירה טוען ששמע את מוחמד מכריז על אישה שתלך לגהנום בשל כך שהרעיבה חתלתולה ולא סיפקה לה מים.
בארצות מוסלמיות חתולים זוכים לכבוד רב ואף ישנו נוהג בקרב מוסלמים להכניס למסגדים חתולים ולספק להם מקום לינה ומזון למען לא יפגעו.250px|ממוזער|שמאל|חתולי בית בסלון ציור מעשה ידי הצייר האוסטרי קרל קהלר
החתול בייצוגים התרבותיים
שמאל|ממוזער|200px|הצעידה המפורסמת של פליקס מתוך הסרט "ענק כאוקיינוס" (1930)
שמאל|ממוזער|250px|כיכר החתולים בשכונת אם המושבות בפתח תקווה
החתול מופיע בתרבות האנושית במגוון רחב של מופעים וייצוגים, מהם אלגוריים לבני-אדם. הוא משמש דמות מלאת-אופי ומודל רב-השראה בספרות ובתיאטרון, בקולנוע, בקומיקס ובאין-ספור סדרות הנפשה בטלוויזיה, ואף במחשבה הפילוסופית והמדעית (לדוגמה החתול של שרדינגר). ביצירה המוזיקלית "פטר והזאב" הקדיש פרוקופייב לדמותו של החתול את הקלרינט. בפריז של המאה ה-19 היה "החתול השחור" (לְ-שַה נוּאַר) שמו וסמלו המסחרי של תיאטרון קברט חלוצי. משארל פרו ועד ג'יי קיי רולינג הועלו על הכתב סיפורים ומשלים רבים על החתול.
2 צבעים דומיננטיים לפרווה של חלק מדמויות החתולים הם כתום- כמו "גארפילד" ו"חתול רחוב ושמו בוב", או שחור לבן (חתול טוקסידו)- כמו פליקס החתול וסילבסטר החתול.
ציור חתולים היה חביב על מגוון ציירים בהיסטוריה. בעיר אמסטרדם שוכן "קבינט החתולים", מוזיאון המציג יצירות המוקדשות כולן לחתולים.
חתולים מופיעים גם כגיבורים בספרות, למשל החתול במגפיים, חתול צ'שייר מתוך הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, וספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים אשר הציג חתולים כדוגמאות לטיפוסים אנושיים והיה הבסיס למחזמר Cats.
אורגן חתול הוא כלי נגינה בדיוני המורכב משורה של חתולים הקשורים למקומם כאשר זנבותיהם נמתחים מתחת לכלי מקלדת כך שחתולים מייללים בכל פעם שקליד כלשהו נלחץ.
כלי הפריטה היפני המסורתי, השמיסן, עשוי מעור חתול המתוח מעל תיבת התהודה.
החתול ואמונות טפלות
בתרבות העממית נפוצות אמונות טפלות רבות הנוגעות לחתולים. רובן בעלות משקעים מיתולוגיים ואינן בעלות בסיס עובדתי, או שיש להן בסיס קלוש בלבד. בין האמונות הבולטות ניתן למנות את הבאות:
- אמונה טפלה שמקורה אצל המצרים הקדמונים שייחסו לחתולים תכונות אלוהיות (בסתת, אלת היופי והפוריות המצרית, הייתה חתולה ובעלת שליטה בחתולים). מאוחר יותר, בדתות פגניות מסוימות (למשל במיתולוגיה הקלטית - חתול הסית'), יוחסו לחתול תכונות שטניות והוא נחשב כהתגלמות של השטן. אמונה זו נוצרה עקב אורח חייו של החתול (חיה טורפת, לילית, מתבודדת) ומבנהו הגופני (עיניו הזוהרות בחושך, אזניו המחודדות וגופו הגמיש המאפשר לו להשתחל מבעד למעברים צרים).
החתול הוא אויבו של הכלב - מקורה של אמונה זו בהתנגשות הטריטוריה של החתולים והכלבים, שהסיבה לה היא היותם של שני מינים אלה חיות מבויתות שעם הזמן נוצרה ביניהן יריבות על שטחים ועל מזון. עם זאת, קיימים בתים רבים בהם חיים כלבים וחתולים יחדיו.
חתול שחור מביא מזל רע - אמונה שמקורה בתפיסה שלפיה החתול השחור הוא התגלמותו של השטן.
אכילת בשר חתול
בשר חתול נאכל באופן לא סדיר בדרום סין, צפון וייטנאם ומדינות נוספות. החתול אינו חיה כשרה ביהדות, ולפיכך נאסרת ביהדות אכילת חתולים. גם באסלאם נאסרת אכילת חתולים.
ראו גם
חתול רחוב
השפעה אקולוגית של חתול הבית
חתול ספרייה
ג'ני
הסקרנות הרגה את החתול
לקריאה נוספת
דייוויד טיילור, החתול, ספר מקיף בנושא גזעי חתולים והטיפול בהם
ד"ר ע. הדר, חתולים, הוצאת מסדה, 1983. מתמקד יותר בטיפול בחתולים ופחות בגזעיהם
ג'פרי מוסאייף מאסון, תשע הנשמות של החתול - מסע אל חיי הרגש של החתולים, הוצאת מחברות לספרות, 2005
דזמונד מוריס, על חתולים ואנשים, תרגום גבי פלג, ספריית מעריב, 1989 (סדרת ספרים)
ריבי מאיר וריני עמירן, חתולים: עולם של אהבה, הוצאת אוריון, 2021.
ג'יימס הריוט, סיפורי חתולים, הוצאת מודן, 1995
קישורים חיצוניים
איזי נבו, חיי חתול, בבלוג: האייל הקורא - דיונים עם פתיל ארוך
איך לקרוא את זנב החתול - מילון לתקשורת של החתול באמצעות הזנב
, מאמר בנושא חתולים ממגזין "עיניים".
קרן אור, חתול הבית שסירב לגדול, באתר מכון דוידסון, 22 במרץ 2023
הערות שוליים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
בית
קטגוריה:מינים מלווי אדם
קטגוריה:חיות מחמד
קטגוריה:מינים מבויתים
| 2024-08-21T12:37:56
|
נמר השלג
|
נמר השלג (שם מדעי: Panthera uncia) הוא מין במשפחת החתוליים, אחד מבעלי החיים החמקניים והנדירים ביותר בעולם. הוא מכונה בפי התושבים המקומיים המתגוררים בשטח תפוצתו "רוח הרפאים של ההרים". נמר השלג נפוץ רק באזורים הרריים מסוימים באסיה, בעיקר במרכזה, בשטחים הנמצאים בגובה רב, לרוב בגבהים שבין 2,700–6,100 מטרים.
מבנהו מותאם באופן מיטבי לבית גידול מושלג ומוכה רוחות. פרוותו עבה וארוכה (כ-12 ס"מ בבטנו), ומעוטרת בנקודות ובחברבורות המאפשרות לו הסוואה טובה בנוף ההררי המושלג. גודלן הקטן של אוזניו מסייע לו בשמירת חום גופו, וחלל אפו הרחב תורם לחימום האוויר הקר בטרם הוא מגיע לריאותיו. הוא ניחן ביכולת טיפוס מרשימה וביכולת קפיצה המגיעה למרחק של כ-15 מטרים, שמקורן בשרירי חזהו וברגליו השריריות הנתמכות בכפות חזקות וגדולות המשמשות כ"נעלי שלג". זנבו משמש לאיזון (ואף כמעין צעיף כאשר הוא סובל מקור).
בדומה לרוב חתולי הפרא, גם נמר השלג נתון בסכנת הכחדה שלה אחראי האדם, הצד אותו בשל פרוותו הנחשקת, בשל איבריו המשמשים למרקחות רפואיות, ובשל הנזק הכלכלי הרב שהוא גורם כתוצאה מציד חיות משק. האדם גם מצמצם את שטחי מחייתו באמצעות התיישבות וכרייה.
בשל מיעוט מידע מדויק על גודל אוכלוסיית נמרי השלג, מתבססים החוקרים על אומדן בלבד, שעל פיו מספרם מוערך בכ-4,000–7,000 פרטים. על פי הערכות של איגוד השימור העולמי (IUCN), הידלדלה אוכלוסיית נמרי השלג החל משנת 1992 ועד 2008 בכ-20 אחוז. הם מתקשים למצוא בני זוג ולהתרבות, כתוצאה מפיצול האוכלוסייה שנגרם מתפוצת האדם, ממלחמות ומתנאי שטח קשים.
בשל אופיו המסתגר, נדירותו ותנאי השטח ומזג האוויר הקשים בבית גידולו, לא ניתן להתחקות אחריו ולחקור את אורח חייו בטבע בקלות. עם זאת, מספר ארגוני שימור הפועלים להצלתו בטבע, מקיימים שיתוף פעולה בינלאומי עם ממשלות וקהילות לשימורו, וכדי להעמיק ולהעשיר את הידע עליו. אוכלוסיית נמרי השלג הנמצאת בשבי מהווה מקור מידע עיקרי.
תפוצה ובית גידול
נמר השלג חי על "גג העולם": הוא נפוץ רק באזורים הרריים מסוימים באסיה, בעיקר במרכזה: באפגניסטן, בבהוטן, בסין (כ-60% מבית גידולו נמצא בה), בהודו, בקירגיזסטן, בקזחסטן, במונגוליה, בנפאל, בפקיסטן, ברוסיה, בטג'יקיסטן ובאוזבקיסטן. תפוצתו משתרעת למעשה מהקצה המזרחי של הרמה הטיבטית ודרומה לאורך הרי ההימלאיה דרך רכסי ההרים קארקוראם והינדו-כוש הנמצאים בפקיסטן ובאפגניסטן. משם תפוצתו ממשיכה צפון-מזרחה אל עבר רכסי הרי פמיר, טיין שאן, הרי אלטאי, הרי חנגאי (Хангайн ) והרי סייאן. תפוצתו המקורית השתרעה על פני שטח של כ-2.5 מיליון קמ"ר (שטח הגדול מזה של גרינלנד וקטן מזה של קזחסטן), אך כיום שטח תפוצתו הצטמצם לכדי 1.2–1.6 מיליון קמ"ר.
הוא שוכן באזורים בהם הקרקע מסולעת ומחוספסת (כגון אדמת טרשים) ושסועה על ידי צוקים, רכסים וגאיות. כמו כן, הוא שוכן בערבות הרריות יבשות מעל קו העצים, או ביערות מחטניים בתקופות מסוימות בשנה. פרטים שתויגו באמצעות קולר בעל משדר רדיו בנפאל ובפארק הלאומי המיס (Hemis National Park) שבלדאק, העדיפו לשהות על צוקים, על גבי קרקע שסועה ובמדרונות משופעים עד כדי זווית של 40 מעלות ומעלה. בניגוד לכך, נמרי השלג השוהים בגבהים נמוכים יותר, כמו בהרי קונלון שבצ'ינגהאי ובמחוז גאנסו שבסין, מעדיפים לקבוע את מושבם דווקא בעמקים שבין ההרים.
הגבהים שבהם שוהה נמר השלג במשך הקיץ, נעים בין 2,743 מטר עד קו השלג בגובה 5,488–6,097 מטר, אך הוא נצפה גם במקומות נמוכים יותר בגובה 600–1,500 מטרים.
טקסונומיה ואבולוציה
כל סוגי משפחת החתוליים התפתחו אבולוציונית מאב קדמון דמוי-פנתר שחי כ-10.8 מיליון שנים לפני זמננו בדרום-מזרח אסיה. החתולים הגדולים מהסוג פנתר, שעמם נמנה נמר השלג, היו הראשונים "להסתעף" מענף האב. נמר השלג הוא יונק טורף ממשפחה זו. בסוגיה זו לא הייתה מחלוקת בקרב חוקרי הטבע, אולם בסוגיית אפיונו הטקסונומי לסוג ולמין, הם נתקלו בקשיים: מחד, נמר השלג משלב תכונות המאפיינות מינים מהסוג פנתר (Panthera uncia); ומאידך, הוא ניחן במאפיינים הנמצאים אצל מינים מהסוג חתול (Felis uncia), ובנוסף, הוא ניחן בתכונות הייחודיות רק לו (Uncia uncia). עם חלוף השנים ובעקבות מחקרים גנטיים, הוא הוכלל תחת הסוג פנתר עם ארבעת המינים האחרים בסוג: טיגריס, אריה, יגואר ונמר. בעל החיים הקרוב אליו ביותר בסוג זה הוא הטיגריס, ושניהם התפתחו מאב קדמון משותף שחי לפני כ-2.7 עד 3.7 מיליוני שנים.
נכון לשנת 2013, מנסה צוות "The Cat Classification Task Force" מטעם "The Cat Specialist Group" (אחת מתוך 120 הוועדות המקצועיות של IUCN) לקבוע סיווג משופר ומהימן יותר של כל משפחת החתוליים.
מאפיינים גופניים
מאפייניו הגופניים של נמר השלג מדגימים את הסתגלותו האבולוציונית הטובה לנופים הסלעיים הגבוהים של בית הגידול שבו הוא חי ולאקלים הקר השורר בו. הוא מתאפיין בפרווה עבה ומעט צמרירית שאורכה בבטנו כ-12 סנטימטרים, המכסה אף את כפות רגליו. הפרווה בראשו, בפניו ובעורפו עטויה בנקודות שחורות רבות, ההופכות בשאר גופו לצורת טבעות וחברבורות המתוחמות בקו שחור. צבע הפרווה הלבן כשלג בחלקיו התחתונים, משתנה בהדרגה מלבן חיוור לאפור ולצבע שמנת זהוב בחלקיו העליונים. צבע הפרווה מסייע לו להסתוות בנוף הסלעים, והחברבורות מסוות אותו כאשר הוא מסתתר בין צללי שיחי הערער, עצי השדר והאשוחיות הגדלים באזורו. (ראו תמונות הסוואה בקישורים החיצוניים). גודלן הקטן של אוזניו מסייע בשמירת חום גופו, ואפו הרחב, המתאפיין בנחיריים גדולים, מסייע לו לחמם את האוויר הקר בטרם היכנסו אל ריאותיו.
נמר השלג ניחן ביכולת טיפוס יוצאת דופן. חזהו הרחב והשרירי וזנבו הארוך והעבה משמשים לאיזון כאשר הוא מטפס, מקפץ, או רודף אחרי טרפו במדרונות התלולים והחלקלקים. כאשר הוא סובל מקור, זנבו משמש אף כצעיף המכסה את ראשו (בעיקר את קצה אפו החשוף והרגיש), כשהוא שוכב ומתכרבל לתוך עצמו. רגליו נתמכות בכפות חזקות וגדולות המקנות לו הן אחיזה איתנה במדרונות מסולעים והן הגנה מפניהם. הן משמשות גם כ"נעלי שלג" טבעיות (בדומה לאלו של השונר).
הודות לשריריו המפותחים ולמבנה האנטומי של רגליו האחוריות, הארוכות מרגליו הקדמיות, הוא מסוגל לקפוץ למרחקים גדולים מאוד. המתחרה היחידה שלו היא הפומה, המסוגלת לקפוץ למרחק של 11.7 מטרים, ותועדה בקפיצה למרחק של 3.6 מטרים כשגופת אייל בפיה (שני המינים הללו יכולים לקפוץ מגובה של כ-15–18 מטרים אל הקרקע ולנחות על רגליהם ללא פגע). הביולוג הרוסי סרגיי איוונוביץ' אוגנב (Серге́й Ива́нович Огнёв) תיעד נמר שלג הקופץ למרחק של כ-15 מטרים. כושר הטיפוס המעולה שלו היה לעיתים בעוכריו, לדוגמה, כשנמר השלג הראשון שהגיע לארצות הברית בשנת 1903 נורה בגן החיות ברונקס כשניסה לברוח באמצעות טיפוס דרך צוהר בכלובו.
הוא קטן באופן ניכר מחתוליים גדולים אחרים, וצבע עיניו הירוקות או האפורות (עכור) שונה אף הוא מצבע עיניהם של מרבית החתוליים (חוץ מאלה של הטיגריס הלבן ושל האריה הלבן). עיניו ניחנות בראיית לילה מצוינת. בדומה לחתוליים, יש לו טפרים נשלפים, ניבים גדולים המשמשים לאחיזה ולחניקה, ולשון מחוספסת המשמשת אותו לניקוי עצמי ולהסרת שאריות טרף מפרוותו ומעורו. גולגולתו, המאופיינת בקשתות לחיים (Zygomatic arch), חזקה למדי ורחבה, אך קטנה, קצרה ומפותחת פחות מגולגולותיהם של החתולים הגדולים האחרים. כמו כן, אף שיניו קטנות יותר משיניהם.
בדומה לטביעות האצבע האנושיות, לכל נמר שלג יש דפוס חברבורות ונקודות הייחודי לו. דוקטור לייף בלומקויסט (Leif Blomqvist) – האוצר של גן החיות בהלסינקי, המציא שיטה לזיהוי פרטים על פי דפוסים אלו במצחם.
התנהגות
220px|גבול|שמאל
נמר השלג הוא יצור מתבודד וחמקמק, המעדיף את הביטחון והאנונימיות שמקנות לו השעות שבין רדת הערב לעלות השחר. עם זאת, באזורים בהם פעילות אנושית אינה נפוצה, הוא פעיל לעיתים גם בשעות היום. בעת סיורו בשטח, נמר השלג נוטה ללכת במסלולים העוקפים שטחים פתוחים.
בתקופות מושלגות ביותר מעדיף נמר השלג ללכת בשבילים שנכבשו על ידי חיות אחרות. כאשר אין בנמצא דרך כזו, הוא מסוגל ללכת מרחקים ארוכים בשלג המגיע לגובה של כ-85 סנטימטרים. מדענים שעקבו אחר מסלול הליכתו של נמר השלג ברכס ההרים טיין שאן, גילו כי הלך מרחק של כעשרה קילומטרים ללא מנוחה בשלג עמוק, כשכפותיו חדרו לעומק של כ-45 סנטימטר, ובטנו יצרה תלמים על גבי השלג.
נמרי השלג ידועים בהתנהגותם הרגועה והצייתנית כאשר הם נמצאים בשבי, ולעיתים קרובות הם יוצרים קשרים הדוקים עם מטפליהם. נאמר עליהם כי הם הרגועים מבין החתוליים הגדולים: ישנוניים ושקטים כמו חתול מבוית. מסתבר כי גם בטבע נמרי השלג אינם מתנהגים באגרסיביות כפי שמתנהגים קרוביהם החתולים הגדולים האחרים. כמו כן, על פי הדיווחים, תקיפת בני אדם היא נדירה מאוד והם נוטים לוותר בקלות על תקיפת חיות משק כאשר אדם בוגר מאיים עליהם, או אפילו אם ילד מנופף לעברם במקל. הם ממעטים להגן על עצמם ומעדיפים לברוח כאשר הם נקלעים לעימות עם האדם. ישנו תיעוד רב על נמרי שלג שהוכו או נסקלו למוות על ידי כפריים בלתי חמושים. דוגמה לכך הוא תיעוד סובייטי על נמר שלג שנכנס לדיר כבשים באחו הררי:
חוקרים טוענים כי הסיבה לאירועים מעין אלה, היא מיעוט פגישותיו עם האדם, וכי טרם הפנים את העובדה כי הלה עלול להוות עבורו איום קטלני. לעומת זאת, הוא עלול להיות תוקפני כאשר הוא פוגש זכר בן מינו, והנקבה מגלה תוקפנות כאשר גוריה עומדים בפני איום.
כל פרט מאכלס טריטוריה שגודלה משתנה, בהתאם לזמינות הטרף ולתנאי השטח. באזורים המשופעים בטרף רב, מסתפקים נמרי השלג בטריטוריה שגודלה 30–65 קמ"ר, בעוד שבאזורים החסרים את הטרף הדרוש למחייתם, הנמרים חיים בטריטוריה שגודלה מעל 1,000 קמ"ר. הם מסיירים תכופות בשטחם, כדי לצוד ולהותיר סימנים המעידים על נוכחותם במקום ועל בעלותם עליו. הם נוהגים לישון במקומות שמהם נשקף הנוף של הסביבה המקיפה אותם.
תזונה
220px|גבול|שמאל
250px|ממוזער|שמאל|נמרי שלג משחקים ורבים
250px|ממוזער|שמאל|גורים בני חודשיים, The Cat Survival Trust, מחוז ולווין (Welwyn), אנגליה.
250px|ממוזער|גור ואמו|שמאל
נמר השלג הוא טורף-על מוכשר ביותר, היכול להרוג טרף הגדול ממנו פי שלושה. הוא מתגנב לרוב מעל הטרף, ממתין קמעה, מזנק עליו או רודף אחריו על גבי הקרקע הסלעית והחלקלקה ללא חשש מנפילה (ראו סרטון ציד בקישורים החיצוניים). הוא הורג את הטרף באמצעות נשיכה בצווארו או בעורפו, ולאחר מכן הוא נושא אותו ברוב המקרים למקום שבו הוא יחוש בטוח ונינוח לאוכלו ללא הפרעה.
מזונו משתנה בהתאם לזמינות מיני הטרף הקיימים באזור תפוצתו. הטרף החביב עליו בהרי ההימלאיה הוא הכבש הכחול (Pseudois; בעיקר המין כבש כחול מצוי) ולפיכך הוא מכונה בחלקים מסוימים בהודו "רוצח הכבשים הכחולים". בהרי קארקוראם, בהרי אלטאי ובהרי טיין שאן הוא צד למחייתו יעלים סיביריים, וכבשים ארגאליים. מזונו כולל גם מינים אחרים מתת-משפחת היעלים, כמו כבש אוריאל ועז הבר. כמו כן הוא צד קיאנגים, פראים, איילי מושק, איילי ת'ורולד, איילים סיבירים, חזירי בר, צבאים, עזי מבריגה, מרמיטות, ארנבים, פסיונים, חוגלות ותרנגולי שלג. בתקופות מחסור הוא נוהג לתקוף חיות משק מבויתות כגון כבשים, עזים, פרות, סוסים, יאקים מבויתים, תרנגולות ואף כלבים. נמר השלג אוכל בעת שהותו בשבי בין 6 ל-27 קילוגרם בשר בשבוע. הוא ניזון גם ממזונות צמחיים כגון דשא. בפקיסטן לדוגמה, נמצאו בגלליו למעלה מ-22% חומר צמחי ובלדאק אף למעלה מ-50%. בפארק הלאומי המיס שבלדאק נבחנו 173 גללים, שחלקם הכילו חומר צמחי מעובד שמקורו בשיח myricaria germanica). בשמורת הטבע שבהרי טיין שאן נמצאה בגלליו אף כמות לא מבוטלת של חלקי אשל. אף על פי שכל סוגי החתוליים אוכלים מזון צמחי, כמויות המזון הצמחי שצורך נמר השלג גדולות מאלו של חתוליים אחרים. החוקרים משערים כי צריכת המזון הצמחי של החתוליים נועדה לסייע לפעילות תקינה של מערכת העיכול שלהם, וכי צריכת המזון הצמחי של נמר השלג מסייעת אף להרחקת טפילים ולהשלמת תזונתו.
אין מידע מקיף על אודות השפעת מזג האוויר על יכולת הציד ועל אחוז הצלחותיו של נמר השלג, אך ישנה סברה כי הוא צד טוב יותר בתנאי מזג אוויר גשומים ומושלגים, המספקים לו את ההזדמנות להתקרב לטרפו מבלי שהלה יבחין בו. עם בוא הסתיו מתחילה עונת השלגים, שבה נודדים עדרי הטרף משכבת השלג הגבוהה במורד ההרים אל עבר הרמות הנמוכות בחיפושם אחר מצבורי מזון ומחסה טוב יותר. נמר השלג מגיע בעקבותיהם ולפיכך ניתן למצוא אותו בזמנים אלו בגובה של כ-1,220 מטרים ואף נמוך מכך.
מתחריו היחידים על הטרף, מלבד האדם, הם זאבים השוכנים בגבהים דומים לשלו. נמר שלג נצפה גונב גופת עז מבויתת שנטרפה על ידי דולים, שאפשרו לו לקחת את הטרף ללא התנגדות אל הצוקים הגבוהים.
מבנה חברתי והתנהגות חברתית
נמרי השלג נוהגים לתקשר ביניהם באמצעים שונים. עיקר התקשורת מתבצע באמצעות סימני ריח הנוצרים מהפרשת גללים ושתן. כמו כן הם משפשפים את הקרקע באמצעות גרירת רגליהם האחוריות היוצרת עקבה בגודל של כ-20 ס"מ, שבקצה שלה נותרת תלולית קטנה של חול.
מגוון קולותיהם דומה במידת מה לקולותיהם של חתוליים אחרים (הם יכולים אף להשמיע קולות "מיאו", אך הם אינם מגרגרים). בניגוד למשפחת החתולים הגדולים, נמר השלג אינו שואג כמוהם, וקולו נשמע כשיעול, בשל מבנה גרונו והמורפולוגיה של בית הקול שלו.
הן הזכר והן הנקבה משמיעים יללות-יבבה, בדרך כלל בין השעות 19:00 ל-22:00. יללות אלה משמשות את הנקבה המיוחמת כדי למשוך את תשומת לבו של הזכר (היא אף עולה לעיתים על ראש צוק כדי שתישמע טוב יותר). ביולוגים בנפאל ציינו כי שמעו ממרחק רב את יבבת הנקבה בעונת הרבייה, וכי די היה בעוצמתה החזקה כדי להתגבר על שאון הנהר הסמוך.
מפגשים בין נמרי השלג לבין עצמם מתרחשים בעיקר בין האם לגוריה ובין הזכרים לנקבות בעונת הרבייה. לעיתים נדירות הם משחקים יחדיו, כדי לשפר את יכולותיהם וקשריהם החברתיים המזדמנים.
רבייה
עונת הרבייה של נמרי השלג החיים בטבע היא בחורף, ובשל כך ההמלטה מתרחשת בחודשי האביב בתנאי מזג אוויר נוחים יותר, שבהם הטרף מצוי בשפע. כאשר נמרי השלג שוהים בשבייה, עונת הרבייה מתרחשת בין החודשים ינואר עד יוני (בדרך כלל בין ינואר לפברואר). ממידע שנאסף אודות 427 נמרי שלג בשבייה, נמצא כי 89 אחוז מההמלטות התרחשו בחודשים אפריל, מאי ויוני (למעלה ממחציתן בחודש מאי). זמן ההתרבות נמשך בין שלושה לשישה ימים, שבו הזוג מטייל יחדיו ומזדווג 12 עד 23 פעמים ביום. ההזדווגות נמשכת בין 15 ל-45 שניות (ראו סרטונים בקישורים החיצוניים). לאחר ההזדווגות נפרדים הזכר והנקבה זה מזה. תקופת ההיריון נמשכת בין 93 ימים ל–110 ימים, ולאחר ההמלטה נוטלת הנקבה אחריות מלאה על גידול הגורים.
גודל השגר הוא בין אחד לחמישה גורים. הנקבה מעדיפה להמליט את גוריה במקום מוגן ומבודד, כגון מערה. היא דואגת לרפד את המקום בפרוות בטנה הרכה (במחוז סצ'ואן שבסין, נמצא מחסה שרופד בפרווה בעובי של 1.27 סנטימטר). כאשר יש פעילות אנושית באזור, הנקבה משקיעה מאמצים באיתור מקום מוגן ומבודד במיוחד שיקשה על האדם למוצאו. הגורים נולדים עיוורים וחסרי-ישע, במשקל 320 עד 567 גרם. פרוותם העבה והצמרירית נועדה להגן עליהם מפני הקור. הנקבה מקדישה את רוב זמנה לטיפול בגורים במשך השבוע הראשון להיוולדם, שבסיומו הם פוקחים את עיניהם. הם מעלים במשקלם במהירות, כ-300–500 גרם בשבוע בשבועות הראשונים לחייהם, ובגיל ארבעה וחצי שבועות הם מפגינים לראשונה סימנים של התנהגות חברתית (כגון הצטופפות ומשחק). בגיל חמישה שבועות הם מגיעים למשקל הנע בין 2.5 ל-3 ק"ג, המאפשר להם ללכת ביציבות. בגיל זה הם מתחילים לאכול מזון מוצק, ומאפשרים לאמם להתפנות לעיסוקים אחרים. בגיל חודשיים הם שוקלים כארבעה ק"ג, ובגיל 10 חודשים כשישה ק"ג ונגמלים לחלוטין מחלב אמם. גידול הגורים מצריך עבודה רבה יותר ככל שהם גדלים, במיוחד בחודשי המחסור של החורף, שבו נדרשת הנמרה לצוד כמות טרף הגדולה פי שניים מאשר בתקופת שגרה. אף על פי שהגורים לומדים לצוד בגיל חודשיים–שישה חודשים, הם עדיין אינם מנוסים, ולפיכך האם חייבת להקדיש זמן הן לשמירה על הגורים והן למציאת מזון להם ולה.
אין מידע מבוסס על אודות הזמן שבו הם מתחילים ללכת אחר אמם, אך משוער כי הם מוגבלים למחסה בחודשיים הראשונים לחייהם, ומתחילים לעקוב אחר אמם בין גיל זה לגיל ארבעה חודשים. בדומה לחתוליים גדולים אחרים, נמרי השלג הצעירים תלויים באמם במשך זמן רב יותר מאשר הזמן שנדרש אצל חיות אחרות. בשונה מחתוליים אחרים, נמרי השלג בשבייה נוטים שלא להתרבות שוב אם גוריהם מתו. נמרי השלג בשבייה, מגיעים לבגרות מינית בגיל שנתיים עד שלוש שנים, אולם הם מעדיפים להמתין שנה נוספת בטרם יתרבו. בנוסף, לאחר המלטה מעדיפים הנמרים להמתין שנתיים עד ההמלטה הבאה.
איומים
220px|ממוזער|שמאל|פרווה של נמר שלג
בדומה לרוב חתולי הפרא, נמר השלג נמצא בסכנת הכחדה. ביטוי לכך ניתן למצוא באוכלוסייתו המצומצמת: בין 4,000 ל-7,000 פרטים השוהים בשטח שגודלו נע בין 2–2.5 מיליון קמ"ר ובעובדה כי מאז 1992 הידלדלה האוכלוסייה בכ-20 אחוזים (נכון לשנת 2008). עיקר האיומים המסכנים את נמר השלג מפורטים להלן:
ציד: ציד לא חוקי וסחר בפרוותו ובחלקי גופו הם הגורם העיקרי לסכנה שבה נתונה אוכלוסיית נמרי השלג. נדירותו וחמקמקותו של נמר השלג מגינות עליו, אך גם מהוות גורם מדרבן נוסף לצוד אותו, בעיקר בשל יפי פרוותו המהווה מקור הכנסה לקהילות העניות המתגוררות סמוך לבית הגידול שלו ומסמלת מעמד חברתי גבוה. הקלות היתרה בהשגת כלי נשק באזור תפוצתו, היוותה גורם נוסף שסייע להגברת היקף ציד נמרי השלג. היקף הציד עלה אף יותר משנת 1932, ולאחר התפרקות ברית המועצות. הביקוש לפרוותיהם, לקרניהם ולעצמותיהם של כלל בעלי החיים הגדלים באזור, כגון שונרים, מינים מתת-משפחת היעלים ומרמיטות, עלה באופן ניכר, והיה גבוה ב-30 אחוזים ולעיתים אף ב-150 אחוזים ממחירם הרגיל. השוק אינו משופע בפרוותו, וזאת בשונה מפרוותיהם של קרוביו היגואר והנמר שניתן להשיגם ביתר קלות. מחיר השוק של פרווה שלמה עשוי להגיע ליותר מ-60,000 דולר אמריקני. ישנו אף ביקוש רב לעצמותיהם כמרכיבים בתרופות עממיות, וכתחליף לאלו של הטיגריס והנמר.
הידלדלות אוכלוסיות הטרף: הטרף ממנו ניזון נמר השלג, החל מהכבש הכחול וכלה במרמיטה, מהווה מזון גם לחיות אחרות. יתר על כן, הידלדלות אוכלוסיות הטרף נובעת גם כתוצאה מהתחרות היומיומית על מזון ועל שטחי מרעה המיועדים לחיות משק הבית הגדלות באזורו.
היתקלויות עם האדם: בואו של החורף יוצר תנאים קיצוניים המקשים הן על נמר השלג והן על טרפו. בשל כך נאלץ נמר השלג לנדוד לעיתים למורד ההר כדי לתור אחר מזון זמין בדמות חיות משק. טרף חיות המשק בידי נמר השלג פוגע קשות במצבם הכלכלי של משפחות הכפריים, התלויות בהן לכלכלתן ותזונתן. לפיכך הם פועלים כדי למנוע זאת באמצעים שונים כגון, הטמנת מלכודות ורעל, ואף הריגתם באש חיה. רוב הכפריים חסרי השכלה, ומשום כך אינם מודעים לחשיבותו האקולוגית של נמר השלג ולצורך בשימורו.
מחסור בהגנה ובמשאבים: הנמר מוגן על פי חוק במדינות החברות באמנת וושינגטון מאז 1983, אך הגנה זו בדרך כלל אינה נאכפת. לחלק מהמדינות, כמו סין, הודו ופקיסטן אין תקציבים או אנשי צוות מתאימים כדי לאכוף את החוק. כמו כן, רוב אזורי השימור קטנים ומרוחקים, מה שמגביר את הקושי בהגנה על חייו של נמר השלג.
כרייה ופלישה: כריית מחצבים באזור תפוצתו של נמר השלג כרוכה בשימוש בכימיקלים ובחומרי נפץ מסוכנים, היוצרים מפגעים אקולוגיים, והללו מאלצים את נמרי השלג ואת טרפם לעקור ממקומם. כמו כן, מתבצעת פלישה הדרגתית והתיישבות באזור תפוצתם של נמרי השלג וטרפם.
מאמצי השימור
שמאל|גבול|250px
שמאל|ממוזער|גור|250px
בשל אופיו המתבודד של נמר השלג, נדירותו והתנאים הקשים של בית גידולו, מהווה המעקב אחריו אתגר בפני החוקרים. כדי להתגבר על הקשיים הללו, מתקיים שיתוף פעולה בינלאומי במטרה להעמיק ולהעשיר את הידע עליו.
נמר השלג מוגן בנספח הראשון של האמנה על הסחר הבינלאומי במינים של בעלי חיים וצמחי בר המצויים בסכנה. בנספח זה, החמור ביותר מאז 1975, חל איסור על הסחר בו, חי או מת, וכל העובר על חוק זה צפוי לעונשים. בארצות הברית לדוגמה, העונש הוא קנס בגובה של עד 25,000 דולר, ובנפאל מאסר שבין 5 ל-15 שנה. ב"רשימה האדומה של מינים מאוימים" של איגוד השימור העולמי (IUCN), הוא מוגדר כנתון ב"סכנת הכחדה" (Endangered), תחת נספח C1.
רשת שימור פרושה לאורך האזורים ההרריים של אסיה. למעלה מ-20% משטחן של בהוטן וסיקים הוגדרו כאדמות מוגנות, ו-9% משטחי הודו, נפאל ופקיסטן מהווים אף הם אזורי שימור. לעומת זאת, בסין, באפגניסטן ובמדינות הסובייטיות לשעבר, מוקצה פחות מאחוז משטחן למטרות שימור.
ישנם מספר ארגוני שימור הפועלים להצלתו וחלק מהעומדים בראשם הם מומחים בעלי שם בתחום.
דוגמאות לארגוני שימור:
"שימור נמר השלג" (Snow Leopard Conservancy)
"תוכנית שימור נמר השלג של פנתרה" (Panthera’s Snow Leopard Program) – "תאגיד פנתרה" ("Panthera Corporation")
"הקרן העולמית לשימור הטבע" – נמר השלג נכלל ב"רשימת המינים המועדפים" של הקרן ("Priority species"), המבטיחה את קיומן של פעולות השימור.
"רשת נמר השלג (Snow Leopard Network)
The Cat Survival Trust – עמותת נאמנות העוסקת בשימור חתולים גדולים על ידי רבייה יציבה ושחרורם בטבע.
Snow leoaprd trust
דוגמאות למומחים:
רודני ג'קסון – בעל ניסיון של יותר מ-30 שנה בחקר ובשימור נמרי השלג. הקים את "שימור נמר השלג" (Snow Leopard Conservancy).
George Beals Schaller – סגן נשיא 'פנתרה' (Panthera). צילם את התמונה הראשונה של נמר השלג בטבע ואחראי להקמתם של שטחי שימור רבים.
ד"ר טום מקארת'י – מנהל "תוכנית שימור נמר השלג של פנתרה" (Panthera’s Snow Leopard Program).
אלן פרימן –המייסדת של Snow leoaprd trust.
הקרן לנמרי השלג
220px|שמאל|ממוזער
220px|ממוזער|שמאל|נמר שלג בגן חיות של בנהאם, נורפוק, אנגליה.
הקרן לנמרי השלג (Snow leopard trust) הוא מוסד ללא כוונת רווח ותיק, שהוקם למטרת שימור נמר השלג ובית גידולו. הוא שואף לבצע זאת באמצעים מדעיים וטכנולוגיים מתקדמים ביותר. השימור מתבסס על הקהילה המקומית, על פעילות מדינית, ועל איתור משאבים שיוכלו להוות בסיס יציב לתוכניות שימור ארוכות טווח.
מדע וטכנולוגיה: הארגון מנהל רשת חוקרים הלומדים את אורח חייו של נמר השלג ושל טרפו, את תנאי השטח של בית גידולו ואת הגנטיקה שלו. הם משתמשים במצלמות רגישות לתנועה ובקולרי GPS המוצמדים לנמרים, במטרה לספק מידע על תנועתם ועל אורח חייהם.
שימור המבוסס על הקהילה המקומית: רבות מן המשפחות המתגוררות באזור מחייתם של נמרי השלג, הן משפחות מעוטות יכולת של רועים, המתקיימות בדוחק מתקציב של כשני דולר ביום. ציד נמר השלג מהווה עבורם לעיתים פיתוי כמקור הכנסה. בשל כך, פועל ארגון השימור ליצירה ולטיפוח קשרים עם הקהילות באזור, במטרה לשבור את מעגל העוני ולמנוע עימותים בינן לבין נמרי השלג. הארגון מנסה לסייע למקומיים בעזרת ציוד שהוא מספק להם, להגדיל את הכנסותיהם ובדרך זו להמריצם להגן על נמרי השלג ועל בית גידולם. הוא מכשיר את תושבי המקום, בסיוע של שותפים מקומיים, לייצר מלאכות יד שונות, בהן שטיחי לבד, תיקי יד ונעלי בית מחומרים המצויים באזורם, כגון צמר כבשים. מלאכות היד הנמכרות דרך אתר הארגון, אמורות לשמש כתחליף להכנסה הנובעת מציד נמרי השלג. כדי להתקבל לפרויקט זה, על הרועים לחתום על חוזה, שבו הם מתחייבים שלא להרוג את נמרי השלג או את טרפם, ולנהל את עדריהם בשיטות יעילות, כגון מתן חיסונים לחיות המשק. הארגון אף מעניק מעין ביטוח חיים לחיות המשק, המבטיח פיצוי כספי אם ייטרפו. בראשית כל שנה, נחתם החוזה בין הצדדים מחדש, ובסיומה נבחנים מצב שימורו של נמר השלג ובית גידולו ופעילותה של הקהילה. אם הקהילה הצליחה לעמוד בתנאי החוזה במהלך השנה, היא זכאית לקבלת מענק כספי המדרבן אותה לפעול באופן דומה גם במהלך השנה הבאה.
הפצת ידע: הארגון מציע תוכנית לימודים למורים, כדי שהללו יוכלו ללמד על אורח חייו של נמר השלג ועל חשיבות שימורו. התוכנית כוללת חמישה שיעורים המותאמים לגילאי 10–14, שבמסגרתה לומדים גם כיצד לגייס תרומות לשימור נמרי השלג. כדי לחזק את מאמצי השימור המתמשכים, הארגון מפעיל סמינרים בקרב המקומיים, הכוללים לימודי אקולוגיה הממוקדים בבית גידולו של נמר השלג. הסמינרים מיועדים הן למבוגרים והן לילדים ומתחלקים לשלוש קבוצות:
מחנות אקולוגיים (גילאי 10–14) – במשך חודשי הקיץ מפעיל הארגון מחנות לימודיים חווייתיים בני שלושה ימים, המתקיימים באדמות המרעה של הרמות הנמוכות באזורו של נמר השלג. פעילויות המחנות מתמקדות בהגברת המודעות לשימור הסביבה ולהכרת בעלי החיים הגדלים בה.
מועדוני טבע (גילאי 10–14) – מועדוני טבע מופעלים בבתי ספר ברחבי האזורים החיוניים לשימורו של נמר השלג. התלמידים לומדים על חשיבות שימורו של נמר השלג, מטיילים בבית גידולו ומשתתפים בפעילויות אקולוגיות.
תוכניות חינוך לרועי-צאן – תוכניות השימור המבוססות על הקהילה המקומית.
פעילות מדינית: הארגון פועל ב-5 מדינות מתוך 12 המדינות המהוות את בית גידולו של נמר השלג: סין, הודו, קירגיזסטן, מונגוליה ופקיסטן – המכילות יחדיו כ-75% מהאוכלוסייה הכללית של נמרי השלג בטבע ומשתף פעולה עם הממשלות במטרה לחזק את מדיניות השימור. הארגון הצליח לבנות תוכניות שימור יעילות באזורים החיוניים לנמר השלג.
בשבי
נמר השלג נלקח לראשונה בשבי בשנת 1851 והוצג לציבור בגן החיות שבאנטוורפן (Antwerp Zoo), בלגיה. אורח חייו והתנהגותו בעבר, של המין בטבע ובשבייה לא היו ידועים דיים. אף בשבייה נלמד מעט מאוד אודותיו, שכן התרבותו בתנאי שבי הייתה אז נדירה. לפיכך בטרם החלו לחקור אותם באופן מקיף, שימשו נמרי השלג שנלכדו, כחיות תצוגה בלבד. מאז שנות החמישים החל רישום האוכלוסין שלהם בשבייה, ובמהלך שלושים השנים הבאות, הודות לשיתוף פעולה בינלאומי, עבודת צוות והקצאת משאבים, הפכה אוכלוסיית נמרי השלג לאחת מאוכלוסיות החתוליים המעטות המוגנות מבחינה מספרית וגנטית. משנת 1980 ואילך, התנסתה האוכלוסייה בשבי בהתפוצצות אוכלוסין. בניגוד לעתידו העגום בטבע, עתידו בשבייה נראה מבטיח: נכון לשנת 2008, חיים 445 נמרי שלג בשבי ברחבי העולם, המעניק להם רשת ביטחון מפני מחלות ואסונות טבע.
דוקטור לייף בלומקויסט (Leif Blomqvist), אוצר גן החיות בהלסינקי, הוא אחד המומחים הבולטים בחקר נמרי השלג. לזכותו נזקפת היסטוריה של תיעודים קפדניים שהועילו רבות להבנת דרכי הרבייה ואורח חייהם. משנת 1976 ואילך, הוא מפרסם פעמיים בשנה ספר גנאלוגי המספק מידע על הגנאלוגיה ועל היסטוריית הרבייה של כל פרט ועל השינויים המתרחשים אצל האוכלוסייה בשבי. הספר סייע לרבים לנהל באופן יעיל את אוכלוסיית נמרי השלג שבפיקוחם, ובכך לשמור על שונותה הגנטית (על פי הסברה, אוכלוסייה המנוהלת היטב, המונה 230 פרטים, תשמור על 90% מהשונות הגנטית המקורית שלה במשך 200 שנים).
גן החיות בציריך (Zurich Zoo) – חנך בשנת 2002 מתחם רחב ממדים, המדמה את בית גידולו המקורי של נמר השלג.
גן החיות ברונקס – חבר באגודה לשימור חיות הבר (Wildlife Conservation Society) המנהל מערכת רבייה מצליחה, ואף שולח גורים להתרבות בגני חיות ברחבי העולם.
מקרה בו נמרת שלג נהרגה על ידי יגואר, אירע בפארק הזואולוגי "Louisiana Purchase Gardens and Zoo" שבמונרו, לואיזיאנה, ארצות הברית. עקב טעות של אחד העובדים, ברח יגואר ממכלאתו ותקף את נמרת השלג במכלאתה. היגואר, הספיק לשסע את אחת מרגליה לפני שהוזרק לו סם הרדמה. כיוון שעובדי הגן נאלצו להרחיק בתחילה את היגואר, הם לא הספיקו להציל את חייה של נמרת השלג המדממת, בת השמונה, שנולדה במקום.
בתרבות
180px|ממוזער|שמאל|נמר שלג על צידו האחורי של מטבע רוסי בסך 50 רובל. הכיתוב אומר "נשמור על עולמנו".
180px|ממוזער|שמאל|אריה השלג, החי באזורי הקרחונים שעל הרי ההימלאיה, הוא יצור מהמיתולוגיה הבודהיסטית, שאף מופיע על הדגל והאמבלמה הרשמיים של הממשלה הטיבטית הגולה.
180px|ממוזער|שמאל|נמר השלג על בול קזחי
נמר השלג נראה לעיתים רחוקות בטבע ובשל כך הוא מכונה "רוח הרפאים של ההרים" ומתואר בפולקלור המקומי כסוג של רוח הררית היכולה לשנות צורה. אופיו המתבודד של נמר השלג, תנאיו הקשים של בית גידולו ויכולתו להיעלם בניתור יחיד או באמצעות הסוואה ברקע הנוף הסלעי והמושלג תרמו להילה המיסטית האופפת אותו בקרב המקומיים.
חלק מהמקומיים, מאמינים כי טוטם של נמר השלג "יתעל" את כושר ניתורו המעולה אל האדם, ובכך יסייע לו "לנתר" מעל מכשולים נפשיים בחייו.
במרכז אסיה ישנה אמונה נפוצה כי נמר השלג אינו טורף את בשרם של קורבנותיו, אלא מוצץ את דמם. ככל הנראה אמונה זו נבעה מהיתקלות בגופת טרף שלא נאכלה בשלמותה על ידי נמר השלג, ובשל כך ניתן היה לראות עדיין את ניקוב הניבים על צווארה.
מונומנט עשוי זהב של אדם הרכוב על נמר שלג מכונף נמצא ב"כיכר הרפובליקה" אשר באלמטי, קזחסטן ("Monument of Independence").
רקמות נמרים הופיעו על מדיהם של קצינים בצבא סין העתיקה כדי לרמוז על כישורי הלחימה המעולים שלהם.
בתרבות הנפאלית והטיבטית
במחוז מנאנג (Manang District) בנפאל מאמינים כי אסור לרועי הצאן לצלות בשר, ואם עשו כן, אל ההרים ישלח את "כלבו" (נמר השלג) לטרוף את חיות המשק.
באזור דולפו (Dolpo region, in Dolpa District) בנפאל, נפוצו סיפורים שבהם נטען כי לאמות מכובדים (לאמה=הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר בבודהיזם הטיבטי) יוצאים לעיתים קרובות למסע רגלי בהרים כשהם עוטים את דמותו של נמר השלג, כדי לתור אחר צמחי מרפא נדירים. כמו כן מתייחסים אליו בנפאל כאל "חומה" המונעת את פלישת חיות המשק לשדות היבולים.
מקומיים ברחבי נפאל מאמינים כי חטאי העבר שלהם עוברים אל נמרי השלג (ואל חתולי הבית) שרק נולדו – בדומה לגלגול נשמות – ובשל כך, הריגתם תשיב את החטאים אליהם.
על פי האמונה הרווחת במחוז מוסטנג (Mustang District), הריגת נמר שלג מהווה פשע חמור, כיוון שהרג הטרף שבצע נמר השלג במהלך חייו, הוא חטא שידבק באדם.
ישנו עמק מקודש בשם "Khembalung", המוגן על ידי האלים שאותם הציב גורו רינפוצ'ה במטרה להסתירו מן העולם. למקום זה יכולים להגיע רק המאמינים האמיתיים, כדי לבצע מדיטציה בשקט ובשלווה. בספר הדרכה מיוחד ניתנים הסברים כיצד להגיע למקום, אך אנשים מה"סוג הלא נכון" אשר יהינו להגיע לשם, יותקפו במעברי ההרים על ידי נמרי השלג ויסיימו את חייהם.
ישנו סיפור עתיק על ג'טסון מילארפה – בודהיסט טיבטי ואחד מהמורים הרוחניים הבודהיסטים המפורסמים ביותר בבודהיזם הטיבטי – הטוען כי הוא הפך לנמר שלג.
בתרבות המודרנית
בספר "המצפן הזהוב" מטרילוגיית חומריו האפלים, הדמון של לורד עזריאל הוא נמרת שלג ששמה "Stelmaria".
בסרט "קונג פו פנדה", אמן הלחימה המרושע - טאי לונג – הוא נמר שלג.
בסרט "חייו הסודיים של וולטר מיטי (2013)" מוצג נמר השלג כאחד מבעלי החיים היפים והנדירים ביותר שקשה לתעדו.
נמר השלג מופיע על מספר סמלים ודגלים ברחבי העולם, שביניהם: סמל טטרסטן, סמל אלמטי, סמל בישקק וסמל סמרקנד.
מקורות עיקריים
250px|ממוזער|ימין
לקריאה נוספת
מאגר מידע ביבליוגרפי בנושא נמר השלג, Snow Leopard Network המאפשר לחפש נתונים לפי שם וסוג ההוצאה לאור, שפה, טווח תאריכים, מחבר, כותרת ומילת מפתח.
Rodney Malcolm Jackson and Don O. Hunter (1996), "Snow Leopard Survey and Conservation Handbook", 2nd edition, International Snow Leopard Trust, Seattle, Washington and U.S. Geological Survey, Fort Collins Science Center, Colorado. 154 pages + appendices:
Part I: Introduction (Objectives & Background).
Part II: Snow Leopard Survey Methods.
Part III: Prey Species, Habitat Assessment, Conservation and Appendices.
Evgeniy Kashkarov et al (2008), "Global Warming and the Northern Expansion of the Big Cats of Asia", Cat News 48, Spring, 24-27.
Lei Wei, Xiaobing Wu, Zhigang Jiang (2009), "The complete mitochondrial genome structure of snow leopard Panthera uncia", Molecular Biology Reports 36, 871–878.
Wildlife Watch Group, "Nepal's Snow Leopard Action Plan yet to be Implemented: Rodney Jackson page 3", Wildlife times, Year 5, No.33. May 2011.
ספרות
Darla Hillard, "Vanishing tracks: four years among the Snow Leopards of Nepal", Arbor House Pub Co, September 1990. .
Don Hunter, "Snow Leopard: Stories from the Roof of the World", O'Reilly Media, Inc., 2012. .
John C. Robinson, "The Embattled Ladies of Little Rock: 1958-1963, the Struggle to Save Public Education at Central High", Lost Coast (155 Cypress St., Fort Bragg, CA 95437), 1999. .
Sy Montgomery; Nic Bishop, "Saving the Ghost of the Mountain: An Expedition Among Snow Leaopards in Mongolia", Houghton Mifflin Harcourt Trade & Reference Publishers, 2009. .
Peter Matthiessen and George Schaller, "The Snow Leopard", Penguin Classics; Revised edition (September 30, 2008). .
קישורים חיצוניים
"Saving Snow Leopards" – אתר ובלוג בעלי מידע מקיף על נמר השלג.
אתר הבית של Snow Leopard Trust.
סרטון של ה-BBC על פעילותו של Snow Leopard Trust, YouTube.
עלונים שנתיים ורבעוניים בנוגע לנמר השלג המפורסמים על ידי Snow Leopard Trust.
אתר הבית של "תאגיד פנתרה" ("Panthera Corporation")
"תוכנית שימור נמר השלג של פנתרה" ("Panthera’s Snow Leopard Program") ו מידע על נמר השלג.
נמר השלג באתר של הקרן העולמית לשימור הטבע (WWF)
פרויקטים לשימורו המנוהלים על ידי הקרן: Land of Snow Leopard, Conservation of Snow Leopards, Community-Based Management and Conservation Models - Snow Leopards.
"רשת נמר השלג" (Snow Leopard Network)
תמונות וסרטונים
צולם על ידי צלם של ה-BBC.
מהסרט התיעודי שאגה שקטה: חיפוש אחר נמר השלג ("Silent Roar: Searching for the Snow Leopard")
סרטון של נמרי שלג מזדווגים בטבע. מהסרט התיעודי שאגה שקטה: חיפוש אחר נמר השלג ("Silent Roar: Searching for the Snow Leopard")
גן החיות בממפיס, טנסי, ארצות הברית.
גן החיות בציריך, שווייץ.
וידאו: נמר השלג לפני שינה, Snow Leopard Trust, YouTube. ראו תמונות וסרטונים נוספים באתר של Snow Leopard Trust.
וידאו: נמרת שלג מפגינה את יכולות הטיפוס שלה על גבי עץ, ShapeUkandIreland, YouTube.
וידאו: גורי נמר השלג בשבייה, ZooBorns, YouTube.
נמר שלג מוסווה בין סלעים וצמחייה (סימון המיקום), צולם על ידי קים מארי, Snow Leopard Trust, פורסם באתר Snowleopardblog.
נמר שלג מוסווה נועץ מבט במצלמה, צולם על ידי Panthera Cats, flickr. (מיקום: בחלק הימני התחתון של התמונה.)
נמר שלג מוסווה על רקע סלעים, צולם על ידי Snow Leopard Trust, flickr. (מיקום: במרכז התמונה.)
נמר השלג ברחבי העולם בארכיון הסרטונים של AP
גור נמר השלג בגן חיות, סיאטל, 1973
גורים נטושים בגן חיות, ורשה, 2011
גור בגן חיות, ברלין, 2009
צמד גורים בגן חיות, פילדלפיה, 2011
פרויקט שימור נמר השלג במונגוליה על ידי הקרן העולמית לשימור חיות הבר, 2002
נמר השלג בשמורה, קירגיזסטן, 2010
זוג נמרי שלג בוגרים בגן חיות, וספרם, 2012
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1775
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן כריסטיאן דניאל פון שרבר
קטגוריה:פנתר
קטגוריה:ההימלאיה: בעלי חיים
קטגוריה:בעלי חיים בהרי פקיסטן
קטגוריה:פקיסטן: סמלים לאומיים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:נפאל: יונקים
קטגוריה:פקיסטן: יונקים
קטגוריה:בהוטן: יונקים
קטגוריה:סין: יונקים
קטגוריה:הודו: חתולים גדולים
קטגוריה:מגה-פאונה של אירואסיה
| 2024-10-19T00:32:39
|
פומת ההרים
|
ממוזער|פומה בפארק ילוסטון
ממוזער|פומה בפארק גרנד טיטון
ממוזער|שמאל|ראש של פומה
פומת ההרים (שם מדעי: Puma concolor) היא אחד משני המינים בסוג פומה, יחד עם היגוארונדי (ייתכן ששייך לסוג עצמאי). הפומה נקראת גם "אריה אמריקאי", "אריה הרים", "קוגר" ובעוד כ-40 שמות. היא אחד הגדולים שבפומות. בעבר סברו שהיא שייכת לסוג חתול. היא שוכנת ביערות הרריים ובסבכי צמחייה באזורי אקלים שונים, ומצויה בהרי סיירה נבדה, הרי האפלצ'ים והרי הרוקי שבאמריקה הצפונית, בערבות הפמפס בארגנטינה והרי האנדים באמריקה הדרומית.
הפומה היא החתול החמישי בגודלו לאחר הטיגריס, האריה, היגואר והנמר. בעולם החדש היא שנייה בגודלה לאחר היגואר. אורך גופה נע בין 2.2 ל-2.6 מטרים, שמתוכם תופס הזנב כ-70 סנטימטרים. משקלה נע בין 50 ל-90 קילוגרמים, ומהירותה המרבית לפי ה"נשיונל ג'אוגרפיק ויילד" היא כ-100 קילומטרים בשעה.
מקור שמה של הפומה הוא בשפת הקצ'ואה.
הפומה ידועה בתוקפנותה, ומעזה להתעמת עם בני אדם. מטיילים בפטגוניה נוהגים לקחת עמם נשק כהגנה. הפומה ידועה כחיה מאוד טריטוריאלית, ותתקוף כל חיה הנכנסת לשטחה, כולל דובים.
אנטומיה ומראה
גופה של הפומה ארוך וגמיש ומכוסה פרווה קצרה ורכה בצבע חום-צהבהב, או אפור-אדמדם. בצד הגחון הצבעים בהירים מאלה שבצד הגוף העליון, וכן יש גוון לבנבן באוזניה, בשפתה העליונה ובסנטר. זנבה ארוך, גלילי ושעיר וקצהו שחור. הראש קטן יחסית ורחב, והאוזניים גדולות ומעוגלות. הלשון מכוסה בזיזים חדים המשמשים להסרת הבשר מעצמות הטרף, והשיניים מותאמות לשיסוע ולחיתוך הטרף. הרגליים חזקות ושריריות. ברגליה הקדמיות חמש אצבעות וברגליה האחוריות הארוכות יותר יש ארבע אצבעות. בקצות האצבעות ישנם טפרים חדים, הנשלפים בעת הצייד, ואורכם הכולל 9.5-8.1 ס"מ. לפומה ניבים ארוכים, שאורכם 2.5-4.6 ס"מ. קוטר עיניה 12-8 מ"מ. קוטר הגוף בחלק העבה ביותר (לא כולל הרגליים) 97-85 ס"מ.
+השוואת גודל הגוף בין פומות זכרים לנקבות:זכרנקבהגובה הכתף (ס"מ)8383-79משקל (ק"ג)120-6080-50אורך הגוף (ס"מ)260-240230-220אורך הזנב (ס"מ)70.870.5
צפונה ממקסיקו נמצאו פומות במשקל ממוצע של 90 ק"ג, בעוד בפטגוניה משקלן הממוצע של פומות 65 ק"ג. אורכה של הפומה הגדולה ביותר שתועדה בעולם היה 300 ס"מ, אורך זנבה 78 ס"מ, גובה כתפיה 89 ס"מ ומשקלה העצום הגיע ל-140 ק"ג. היא נלכדה בצפון אריזונה.
צייד ותזונה
תזונתה של הפומה מגוונת על פי רוב, ומשתנה לפי אזור מחייתה. עיקר טרפו הוא קופים, דלשינאים, אוכלי עשב שונים כדוגמת טפיר, אייל הביצות, אייל הפאמפאס, אייל פרדי לבן-זנב, אייל האנדים, פודו, כבש גדול-קרניים, צפיר הקורדילרים, פקאריים, גואנקו; וכן ארנבות, מכרסמים ועופות. תזונתה של הפומה משתנה לפי גודלה: בעוד בקצה פטגוניה ניזונות הפומות מטרף קטן יחסית, כמו ארמדילים, קופים קטנים ועופות, באמריקה התיכונה ניזון מין זה בעיקר מאיילים, מדובי נמלים, מצאן ובקר. בקצה הצפוני של תפוצת הפומה תועדו מקרים נדירים בהם תקפו זכרים בוגרים וגדולים במיוחד גם אליגטורים צעירים וגורי דובים.
הפומה צדה בין הערביים וחיה ביחידות. היא נודדת אחר טרפה, אך עם זאת מסמנת לעצמה גם נחלה באמצעות ריח הפרשותיה וגירוד טפריה על עצמים שונים. שיטת הציד היא מארב לטרף בסבך, ואז זינוק וריצה אחר הטרף. בריצה זו מסוגלת פומה להגיע למהירות של כ-50 קמ"ש. באורבה לקופים היא ממתינה על ענף גבוה ואז צדה אותם בזנקה עליהם. הפומה מסוגלת לזנק למרחק של כעשרה מטרים. לאחר שהשיגה את טרפה, הפומה מתמקדת באזור הרגיש ביותר בגופו: הצוואר. החתול הגדול נושך את טרפו נשיכה חזקה באמצעות ניביו החדים. נשיכה זו לרוב ממיתה את הטרף. פומה ממוצעת זקוקה לכ-1.5 ק"ג מזון ביום. במקרה שהיא לא סיימה לאכול את טרפה, תסתיר הפומה את הטרף בשטיח עבה של עלים.
הפומה היא הצייד המוצלח ביותר מכל בני משפחת החתוליים וסדרת הטורפים: צייד מוצלח מתבצע ב-80% מן המקרים. במקרה שהפומה הצליחה בציד טרף גדול, כמו אייל הצפון, אליגטור או דוב צעיר, היא תאכל מבשרו במשך כ-5 ימים ותצא לציד כעבור 3 ימים נוספים. רוב שעות צידה של הפומה הן בין שעות הערביים, אך תועדו מקרים בהם פומות צדו בלילה, עם שחר או אחה"צ. נמצא כי בדומה ליגואר הפומה נוהגת לצוד טרף קטן. לעיתים נדירות תוקפות הפומות בני אדם. ממוצע התקיפות עומד על 0.5 תקיפות בשנה, אך תקיפותיה של הפומה על האדם מתרבות, בשל כריתת יערות והריסת בתי גידול אחרים של בעל החיים.
רבייה
עונת הרבייה של הפומה מתמשכת מסוף הקיץ דרך הסתיו ועד לתחילת החורף. בסוף הקיץ עד תחילת הסתיו הזכרים מחזרים אחר הנקבות. לאחר מכן, באמצע הסתיו, מתבצעת הזדווגות: הזכר "יושב" על הנקבה ומנסה לנשוך נשיכות עדינות. בסוף הסתיו תמליט הנקבה 6-3 גורים קטנים. משקלם בעת הלידה 300 גרם. השגר בעל מספר הגורים הגדול ביותר היה בן 9 גורים. ההמלטה מתבצעת 180-130 ימים לאחר הפריית הביציות. הגורים עיוורים וחסרי אונים. הם פוקחים עיניהם כעבור 10 ימים. פרוותם מנומרת בכתמים כהים, הנעלמים רק כעבור 3 חודשים.
לאחר שהזכרים הזדווגו עם הנקבות, הם אינם לוקחים שום חלק מחיי המשפחה. הנקבה משוטטת עם הגורים במשך כשנה וחצי, ובזמן זה הם לומדים את כל מה שעליהם ללמוד: היכן נמצא מזון, איפה טמונה להם סכנה, איך לצוד וכדומה. הנקבה מניקה את הגורים במשך 100-80 ימים, אך גורים אלו מתחילים לאכול בשר ציד כבר בגיל 60-30 ימים. לאחר שאמם הדגימה להם במשך 8-7 חודשים איך צדים, בגיל 15-10 חודשים, הנקבה מביאה לגורים טרף קטן יחסית, כגון ארנבת, ומשימתו של הגור הרעב ביותר תהיה להרוג את הארנבת. לאחר מכן, המשפחה תאכל את הטרף. בגיל 17-16 חודשים הגורים כבר יודעים לצוד לבדם, אך עושים זאת בהשגחת אימם בלבד, כדי שלא יפצעו.
בגיל שנה וחצי (18 חודשים) הגורים עוזבים את אימם ומתחילים בחיי הבדידות האופייניים להם. בתקופה זו הם זקוקים למציאת נחלה שגודלה 45-25 קמ"ר אצל הזכרים ו-40-20 קמ"ר אצל הנקבות.
תפוצה ובית גידול
בעבר הפומות היו נפוצות ברחבי כל יבשת אמריקה. בעקבות כריתת היערות וההתיישבות בקנדה ובארצות הברית תפוצתן הצטמצמה במדינות אלו, אך גם כיום, לאחר מאות שנים של ציד ממושך, נותרו הפומות אחד המינים הנפוצים ביותר מבין כל החתולים הגדולים. תפוצתן של הפומות משתרעת מדרום-מערב קנדה בצפון ועד לקצה הדרומי של פטגוניה, במדינות הבאות: אורוגוואי, ארגנטינה, אקוודור, בוליביה, ברזיל, גיאנה, גיאנה הצרפתית, ונצואלה, סורינאם, פרגוואי, פרו, צ'ילה, קולומביה, אל סלבדור, בליז, גואטמלה, הונדורס, מקסיקו, ניקרגואה, פנמה, וקוסטה ריקה.
אוכלוסייתה הפראית של הפומה מוערכת ב-50,000 פרטים. בית גידולה של הפומה מגוון, והוא כולל יערות עבותים, יערות דלילים בעלי עצים סבוכים, יערות טרופיים וסוב-טרופיים, הרים עד גובה 2,900 מ', ערבות יבשות כדוגמת הפמפס, אזורים ביצתיים ומסולעים, מדבריות וערבות לחות. הפומות נפוצות בהרי האנדים ואף יותר מכך בהרי הרוקי.
רוב הפומות חיות בפטגוניה (ארגנטינה), דרום-מערב קנדה והחוף המערבי של ארצות הברית, והן שוכנות בדרך כלל בגובה 4,000 מטר.
תת-מינים
עד שנות ה-90 המאוחרות היו ידועים 32 תת-מינים של הפומה. בעקבות מחקר מדעי וגנטי מקיף קוטלגו מחדש הפומות ל-6 תת-מינים בלבד:
פומה ארגנטינאית (Puma concolor cabrerae)
פומה קוסטה-ריקנית (Puma concolor costaricensis)
פומה דרום-אמריקאית מזרחית (Puma concolor anthonyi)
פומה צפון-אמריקאית (Puma concolor couguar)
פומה דרום-אמריקאית צפונית (Puma concolor concolor)
פומה דרום-אמריקאית דרומית (Puma concolor puma)
פומת פלורידה (Puma concolor coryi) - על פי כמה מיונים שייכת לתת-המין הצפון-אמריקאי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חתולים קטנים
קטגוריה:פארק לאומי ילוסטון: בעלי חיים
קטגוריה:ברזיל: יונקים
קטגוריה:קנדה: יונקים
קטגוריה:בעלי חיים בהרי האנדים
קטגוריה:יונקים: טורפי-על
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הצפונית
קטגוריה:מגה-פאונה של אמריקה הדרומית
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1771
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
| 2024-09-10T16:07:02
|
נגזרת
|
שמאל|ממוזער|250px|משיק לגרף פונקציה (הנגזרת בנקודת ההשקה היא שיפוע המשיק)
שמאל|ממוזער|250px|אנימציה הממחישה את מושג הנגזרת כשיפוע המשיק לגרף הפונקציה בכל נקודה
בחשבון אינפיניטסימלי, הנגזרת של פונקציה ממשית מתארת את ההשתנות של פונקציה ביחס לשינוי הפרמטר שהיא מוגדרת לפיו. למושג הנגזרת ישנו חשיבות גדולה בפיזיקה, שכן גדלים פיזיקליים רבים כמו מהירות ותאוצה מוגדרים באמצעות נגזרות. חוקי התנועה בענפים רבים בפיזיקה מבוססים על משוואות דפרנציאליות - משוואות הקושרות גדלים עם הנגזרות שלהם. לדוגמה, הנגזרת לפי משתנה הזמן של פונקציית המיקום (העתק) של מכונית נוסעת, היא פונקציית המהירות של המכונית, ובאותו אופן הנגזרת של פונקציית המהירות שווה לפונקציית התאוצה. הנגזרת לפי משתנה הזמן של פונקציית המיקום של המכונית בזמן מסוים נקראת המהירות הרגעית של המכונית בזמן זה. הנגזרת מוגדרת כגבול של היחס שבו משתנה ערך הפונקציה בעקבות שינוי זעיר בערך הפרמטר.
ממוזער|תחומי העלייה והירידה של גרף הפונקציה תואמים את תחומי החיוביות והשליליות של הנגזרת
הפונקציה הנגזרת של פונקציה ממשית היא בעצמה פונקציה ממשית, שערכה בנקודה שווה לערך הנגזרת של באותה נקודה. הפונקציה הנגזרת היא כלי בסיסי בחקר הפונקציות. למשל, בנקודות קיצון מקומיות (נקודות מינימום ומקסימום מקומיים של הפונקציה) של פונקציה גזירה ערך הפונקציה הנגזרת הוא אפס. לפי המשפט היסודי של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, אפשר, בתנאים מסוימים, לשחזר את הפונקציה המקורית מן הפונקציה הנגזרת שלה, באמצעות אינטגרציה. את הנגזרת של פונקציה אלמנטרית אפשר לחשב באמצעות כללי גזירה ידועים. לא לכל פונקציה ממשית רציפה יש בהכרח נגזרת (לדוגמה: פונקציית ויירשטראס); פונקציה בעלת נגזרת נקראת פונקציה גזירה (בנקודה או בקטע). את מושג הנגזרת אפשר להכליל לפונקציות מרוכבות ולפונקציות (ממשיות או מרוכבות) בכמה משתנים. במקרה האחרון הנגזרת היא וקטור שרכיביו הם הנגזרות החלקיות של הפונקציה. באלגברה מופשטת נחקרות התכונות האלגבריות של הנגזרת בענף הנקרא אלגברה דיפרנציאלית.
למושג הנגזרת יש פירוש גאומטרי: הנגזרת של פונקציה בנקודה שווה לשיפוע המשיק באותה נקודה, כלומר, לכיוון של העקומה שהפונקציה מתארת.
הגדרה
הנגזרת של פונקציה בנקודה מוגדרת כגבול כאשר שואף לאפס, בתנאי שהגבול קיים (וסופי). גבול זה שווה לגבול שיפוע הישר המחבר את הנקודה שעל גרף הפונקציה עם הנקודה הקרובה לה כאשר שואף לאפס, ולכן הנגזרת מתארת את שיפוע המשיק בנקודה. את ערך הנגזרת מקובל לסמן ב- או .
אם לפונקציה יש נגזרת בנקודה, אומרים שהפונקציה גזירה שם; הפונקציה גזירה בקטע ממשי אם היא גזירה בכל הנקודות שלו.
הפונקציה הנגזרת של פונקציה גזירה היא הפונקציה המתאימה לכל את הנגזרת . את הפונקציה הזו מסמנים ב- או (כשמדובר בנגזרת של פונקציה התלויה בזמן), או בסימון . כאן
הוא שם המשתנה שלפיו גוזרים את הפונקציה. בפונקציה של כמה משתנים אפשר להתייחס לכולם פרט לאחד כאילו היו קבועים, ולגזור את הפונקציה לפי המשתנה שאינו קבוע. לנגזרת כזו קוראים נגזרת חלקית, ומסמנים .
סימון לנגזרת
להלן סימונים מקובלים נוספים, המשמשים לסימון נגזרות. אלו הם הסימונים של לייבניץ ובאופן אינטואיטיבי הם מייצגים את הנגזרת כמנה של דיפרנציאלים השואפים לאפס. סימונים אלה שימושיים בפיזיקה, באנליזה וקטורית ובפתרון משוואות דיפרנציאליות.
נגזרת מלאה לפי :
נגזרות חלקיות (לפי או ):
הסימון מתאר נגזרת חלקית כאופרטור הפועל על הפונקציה, ונועד לקיצור הכתיבה.
בפיזיקה נהוג לסמן נגזרת ראשונה לפי הזמן בנקודה מעל סימון הפונקציה (למשל היא הנגזרת של הפונקציה לפי הזמן), ונגזרת שנייה לפי הזמן בשתי נקודות מעל סימון הפונקציה. כך למשל, החוק השני של ניוטון, הנכתב בדרך כלל כ-, יכתב כ- (שכן הנגזרת השנייה של המיקום לפי הזמן של גוף כלשהו היא תאוצתו).
כללי גזירה
כללי הגזירה הבסיסיים מטפלים בפעולות אריתמטיות בין פונקציות:
אדיטיביות: לכל שתי פונקציות ו-, .
הומוגניות: לכל פונקציה וקבוע , מתקיים .
ליניאריות:
כלל המכפלה (כלל לייבניץ): . מכאן נובעת הנוסחה לנגזרת ה-: , כאשר הוא המקדם הבינומי.
כלל המנה: כאשר , .
ניתן להשתמש בגזירה סתומה ולקבל נוסחה לגזירה של פונקציה בחזקת פונקציה:
את הנגזרת של הרכבת פונקציות אפשר לחשב באמצעות
כלל השרשרת: אם , אז . כאשר היא הנגזרת הפנימית.
אפשר לחשב את הנגזרת גם אם הפונקציה נתונה באופן סתום. לדוגמה, אם מגדיר את כפונקציה של , אז גזירה לפי נותנת , או . משפט הפונקציה הסתומה מכליל שיטה זו לפונקציות בכמה משתנים.
הנגזרת של פונקציה זוגית היא פונקציה אי זוגית ולהפך. עובדה זו נקראת לפעמים "חוק הזוגיות".
דוגמה
כדוגמה לשימוש בכללי הגזירה, הנגזרת של הפונקציה:
היא
את הביטוי השני חישבנו באמצעות כלל השרשרת, ואת השלישי באמצעות כלל המכפלה. כמו כן, השתמשנו בנגזרות הידועות של הפונקציות הבסיסיות (ראו בטבלאות).
גזירה נומרית
ניתן לחשב קירוב לנגזרת של פונקציה באמצעות אנליזה נומרית. אם נתונה הקבוצה , כך שבכל נקודה נתון ערך הפונקציה , ישנן מספר שיטות לקבל קירוב של הנגזרת בנקודה . לדוגמה, כאשר נתון ערך הפונקציה בשלוש נקודות , ניתן לקבל קירוב לנגזרת ב- באמצעות הנוסחה כאשר .
גזירות ורציפות
רציפות הוא תנאי הכרחי לכך שפונקציה תהיה גזירה. אם פונקציה גזירה בנקודה מסוימת, היא רציפה בנקודה זו. ההפך אינו נכון - פונקציית הערך המוחלט רציפה בכל הישר, אך אינה גזירה בנקודה . פונקציית ויירשטראס היא פונקציה שרציפה בכל נקודה, אך לא גזירה באף נקודה. הנגזרת עצמה אינה חייבת להיות רציפה. לדוגמה, הפונקציה:
רציפה ב-, אך לפי הגדרת הנגזרת מקבלים , אבל . למעשה לנגזרת יש כאן אי-רציפות מסוג שני.
עם זאת, לא כל פונקציה יכולה להיות נגזרת, ולפונקציות שהן נגזרת של פונקציה אחרת יש "נטייה" מסוימת לרציפות. לדוגמה, הן מקיימות את מסקנת משפט ערך הביניים החל בדרך כלל רק על פונקציות רציפות: אם פונקציה גזירה בקטע סגור, הנגזרת שלה מקבלת כל ערך בין הערכים שהיא מקבלת בקצוות הקטע (זהו משפט דארבו).
תהי פונקציה גזירה בקטע. קבוצת נקודות אי-הרציפות של הנגזרת היא קבוצה מקטגוריה ראשונה במובן בייר, כלומר מוכלת באיחוד בן מניה של קבוצות דלילות (קבוצות דלילות הן כאלה שאין להן נקודות הצטברות). הסיבה לכך היא שהנגזרת היא הגבול הנקודתי של סדרת הפונקציות הרציפות (ראו סדרת פונקציות), וקבוצת נקודות אי-הרציפות של פונקציה כזו היא תמיד מקטגוריה ראשונה (לפי משפט הקטגוריה של בייר). בפרט, קבוצת נקודות הרציפות של הנגזרת צפופה בקטע.
לנגזרת לא יכולה להיות אי-רציפות מסוג קפיצה: אם אינה רציפה בנקודה, אז אין לה גבול שם.
ערך הנגזרת בנקודה
נקודות קיצון
אחד השימושים הבולטים לנגזרת הוא באיתור נקודות קיצון (מקסימום או מינימום מקומי). משפט פרמה קובע שהנגזרת חייבת להתאפס בכל נקודת קיצון. ההפך אינו בהכרח נכון - נגזרת יכולה להיות שווה לאפס גם בנקודה שאינה מקסימום או מינימום, אלא נקודת פיתול או אחרת.
במקרים של פונקציה הגזירה מספר רב של פעמים, ניתן לקבוע את טיב הנקודה החשודה לפי הנגזרת הראשונה שאינה מתאפסת (אם זו קיימת). אם הנגזרת הראשונה שאינה מתאפסת היא מסדר זוגי אזי מדובר בנקודת קיצון, ואילו אם זו נגזרת מסדר אי-זוגי מדובר בנקודת פיתול.
דוגמאות:
לפונקציה יש מינימום בנקודה , שבה הנגזרת שווה ל-0.
לפונקציה יש מקסימום בנקודה , שבה הנגזרת שווה ל-0.
לפונקציה יש נקודת פיתול בנקודה , שבה הנגזרת שווה ל-0.
לפונקציה יש נגזרת השווה ל-0 בנקודה אך זו אינה נקודת קיצון ואף לא נקודת פיתול. נרחיב בעניין זה:
נגדיר את הפונקציה:
פונקציה זו רציפה באפס (מכפלה של פונקציה חסומה בפונקציה השואפת לאפס), היא גם גזירה באפס:
אולם אפס אינה נקודת קיצון: נגדיר
,
, אזי
. מכאן שבכל סביבה של אפס יש אינסוף נקודות בהן הפונקציה חיובית, ואינסוף נקודות בהן הפונקציה שלילית, ולכן אפס אינה יכולה להיות נקודת קיצון (לו אפס הייתה נקודת מקסימום או מינימום, הייתה סביבה סביב 0 בה הפונקציה קטנה או גדולה מאפס, בהתאמה). אפס גם אינה נקודת פיתול, שכן נקודת פיתול היא נקודה שבה המשיק לגרף הפונקציה נמצא מצד אחד מעל הפונקציה, ובצד השני מתחת לפונקציה. במקרה זה המשיק הוא
(ציר ), ואותו טיעון כמו קודם מראה שאין חצי סביבה של אפס שבה הפונקציה כולה מתחת או מעל לציר ה-. כלומר, אף על פי שהנגזרת היא אפס, הנקודה אינה נקודת קיצון, ואינה נקודת פיתול.
הערות נוספות על הפונקציה:
אם נגזור אותה, נקבל כי הנגזרת היא:
כלומר הנגזרת אינה רציפה באפס (זוהי אי-רציפות מן הסוג השני, כפי שמבטיח משפט דארבו).
דוגמה מעניינת נוספת היא הפונקציה:
זוהי פונקציה רציפה וגזירה. לפונקציה זו יש מינימום מקומי באפס, אבל בניגוד לאינטואיציה אין חצי סביבה שמאלית של אפס שבה הפונקציה מונוטונית יורדת, ואין חצי סביבה ימנית של אפס שבה הפונקציה מונוטונית עולה.
ערך ממוצע והכללות
לפי משפט רול, אם פונקציה גזירה בקטע פתוח, רציפה בקצותיו וערכיה בקצותיו שווים, הנגזרת שלה מתאפסת בתוך הקטע.
משפט לגראנז' מכליל את משפט רול: אם פונקציה גזירה בקטע פתוח ורציפה בקצותיו, יש נקודה בתוך הקטע שהנגזרת בה שווה לשיפוע המיתר המחבר את שתי נקודות הקצה של הפונקציה. משפט הערך הממוצע של קושי מכליל משפט זה.
הכללות
נגזרות חד-צדדיות
ניתן להגדיר גם נגזרת מימין , ונגזרת משמאל . הנגזרות החד-צדדיות מוגדרות על ידי הגבולות:
כלומר חישוב הגבול נעשה רק בסביבה ימנית או בסביבה שמאלית של הנקודה.
הערות:
לפונקציית הערך המוחלט אין נגזרת ב- אולם שתי הנגזרות החד-צדדיות קיימות:
פונקציה היא גזירה בנקודה אם ורק אם קיימות באותה נקודה שתי הנגזרות החד-צדדיות, והן שוות.
לפונקציה קמורה המוגדרת בקטע פתוח יש נגזרות חד-צדדיות בכל נקודה בקטע.
נגזרת של פונקציה מרוכבת
ניתן להגדיר נגזרת של פונקציה מרוכבת בנקודה , בדיוק כפי שמגדירים נגזרת לפונקציה ממשית, באמצעות הגבול . בניגוד לגבול בפונקציות ממשיות, הגבול כאן נלקח כאשר במישור המרוכב, ולא לאורך הציר הממשי.
אף על פי שאפשר לראות את גם כפונקציה , הנגזרת המרוכבת שונה מן הנגזרת הממשית (של פונקציה בשני משתנים), וקיומה הוא תנאי חזק יותר. תנאי הכרחי ומספיק לקיומה של נגזרת מרוכבת נתון במשוואות קושי-רימן.
נגזרות בפונקציות של כמה משתנים
בפונקציות של כמה משתנים, מושג הגזירות של פונקציה מוחלף במושג הדיפרנציאביליות שלה, שפירושו שקיים לפונקציה קירוב ליניארי. מושג זה מתלכד עם מושג הגזירות בפונקציות של משתנה יחיד. בנוסף לכך, כאשר גוזרים פונקציה של כמה משתנים על פי משתנה יחיד, ומתייחסים לשאר המשתנים כקבועים, הנגזרת המתקבלת נקראת נגזרת חלקית של הפונקציה. מושגי הדיפרנציאביליות והנגזרות החלקיות קשורים ביניהם בקשר הדוק - נגזרת חלקית של פונקציה לפי אחד המשתנים יכולה להיות קיימת או לא (כמו שפונקציה של משתנה אחד יכולה להיות גזירה או לא) אבל מושג הדיפרנציאביליות של פונקציה עם יותר ממשתנה אחד הוא מושג חזק יותר מקיום של נגזרות חלקיות. כלומר: אפילו אם לפונקציה עם כמה משתנים קיימות כל הנגזרות החלקיות שלה אין זה אומר בהכרח שהיא דיפרנציאביליות, אבל אם היא דיפרנציאביליות אז בהכרח קיימות כל הנגזרות החלקיות שלה.
נגזרת פורמלית
ניתן לנצל את תכונות הנגזרת גם במבנים אלגבריים כללים, בהם לא ניתן לגזור פונקציות באופן הרגיל (על ידי גבולות). לדוגמה, בשדות כלשהם, אפילו ממאפיין שונה מ-0, ניתן להגדיר את פעולת הנגזרת על הפולינומים כאופרטור ליניארי שמקיימת לכל טבעי . ניתן להראות שהנגזרת הפורמלית כמו שהוגדרה מקיימת את התכונות הבסיסיות של הנגזרת הרגילה (ליניאריות, כלל המכפלה, וכלל השרשרת), ובנוסף מאפשרת בחינה נוחה של תכונות מסוימות של פולינומים. לדוגמה, כדי לבדוק האם פולינום נתון הוא ספרבילי, די לבדוק שהוא זר לנגזרת הפורמלית שלו.
נגזרת פרשה ונגזרת גאטו
בעוד שהנגזרת הסטנדרטית מוגדרת אך ורק לפונקציות ממשיות, ניתן להרחיב את מונח הנגזרת לפונקציות המוגדרות בין שני מרחבי בנך כלליים בשתי דרכים: נגזרת פרשה ונגזרת גאטו.
נגזרת פרשה מוגדרת להיות תמיד אופרטור ליניארי חסום בין שני המרחבים אשר מקרב את התנהגות הפונקציה בנקודת הגזירה. לעומתו, נגזרת גאטו אינה מחויבת להיות ליניארית.
ניתן להוכיח כי במידה ובנקודה כלשהי קיימת נגזרת פרשה, אזי קיימת באותה נקודה גם נגזרת גאטו והיא שווה לאותה נגזרת פרשה.
במידה ושני המרחבים הם המרחב הממשי, הגדרות נגזרת פרשה ונגזרת גאטו מתלכדות עם מונח הנגזרת הסטנדרטית.
הנגזרת השנייה
הגדרה
לאחר שפונקציה נגזרה פעם ראשונה ניתן לגזרה פעם שנייה, בכללים דומים לאלו של הפונקציה הראשונה, לפונקציה הנוצרת מספר משמעויות בחשבון אינפיניטסימלי.
שימושי הנגזרת השנייה
סיווג נקודת קיצון
על ידי הנגזרת השנייה ניתן לסווג נקודת קיצון לנקודות מינימום, או לנקודות מקסימום במקומות בהם הנגזרת הראשונה מתאפסת. ניתן להציב את שיעור ה- בנקודה בה הנגזרת הראשונה מתאפסת בנגזרת השנייה ובכך לגלות האם מדובר בנקודת מינימום, או מקסימום. בנקודות מינימום הנגזרת השנייה תהיה חיובית, ובנקודות מקסימום הנגזרת השנייה תהיה שלילית.
מציאת נקודות פיתול
בנקודת פיתול הנגזרת השנייה מתאפסת. נקודת פיתול היא נקודה המפרידה בין קטע בפונקציה בו הפונקציה היא קמורה, לבין קטע בפונקציה בו היא קעורה. במילים אחרות, נקודת פיתול היא הנקודה בה משתנה שיפוע הנגזרת הראשונה מחיובי לשלילי ולהפך.
טור טיילור
ראה
נגזרות בסיסיות
בטבלאות מוצגות הנגזרות הידועות למספר פונקציות שימושיות. בנוסחאות הגזירה שלהלן, ו-n קבועים, ו-a הוא מקדם.
(כאשר הביטויים ו- מוגדרים) כלל זה מכונה גם כלל החזקה.
נגזרות של פונקציות מעריכיות ולוגריתמיות
נגזרות של פונקציות טריגונומטריות
נגזרות של פונקציות היפרבוליות
ראו גם
כלל לופיטל - כלל יעיל לחישוב גבול של מנה של שתי פונקציות השואפות שתיהן לאפס או אינסוף, על ידי חישוב גבול המנה של הנגזרות שלהן.
נגזרת חלשה
קישורים חיצוניים
מחשבון נגזרות
מהי נגזרת?, באתר לרגו
קטגוריה:חשבון אינפיניטסימלי
קטגוריה:אופרטורים דיפרנציאליים
קטגוריה:פונקציות מתמטיות
| 2024-04-27T14:59:34
|
סי שארפ
|
C# (נהוג לבטא C Sharp או "סִי שַׁארְפּ") היא שפת תכנות עילית מרובת-פרדיגמות, מונחית עצמים בעיקרה, המשלבת רעיונות כמו טיפוסיות חזקה, אימפרטיביות, הצהרתיות, פונקציונליות, פרוצדורליות וגנריות. השפה פותחה על ידי חברת מיקרוסופט בשנת 2000 כחלק מפרויקט דוט נט ותוקננה בשנים 2005 ו-2006 על ידי ארגון התקינה Ecma כתקן ECMA-334 ועל ידי ארגון התקינה הבין-לאומי כתקן ISO/IEC 23270:2006. נכון למאי 2024, הגרסה היציבה העדכנית של השפה היא C# 12, ששוחררה עם .
היסטוריה
ממוזער|שמאל|אנדרס הלסברג - האדריכל הראשי של C#. איש בורלנד לשעבר שהישגו הראשון במיקרוסופט היה ניהול הפיתוח של J++
לאחר הפסדה של "מיקרוסופט" במשפט לחברת "סאן", בעקבות סכסוך שפרץ ביניהן סביב המימוש של "מיקרוסופט" לשפת ג'אווה, שנקרא J++, חויבה "מיקרוסופט" על פי פסק הדין להפסיק לשווק את J++ וכן את המכונה הווירטואלית שפיתחה עבורה, MS-JVM. עקב כך הוחלט ב"מיקרוסופט" על פיתוח שפה חדשה שתהווה תחליף ראוי לשפות התכנות מהדור הקודם כמו ויז'ואל בייסיק או C++ וכן תהווה יריב שקול לג'אווה. צוות פיתוח בראשות מהנדס התוכנה הדני אנדרס הלסברג (מי שהמציא את טורבו פסקל והיה מאדריכלי דלפי) הופקד על פיתוחה בתחילת 1999, והגרסה הראשונה הושקה עם ההכרזה על דוט נט ביולי 2000. גרסה זו סיפקה את התשתית הראשונית לכתיבת יישומים שולחניים ואתרי אינטרנט, תוך שהיא שואבת הרבה מממשק תכנות יישומים והתחביר של ג'אווה, גם בטכנולוגיית פיתוח האתרים, ASP.NET.
גרסה 1.1, אשר יצאה ב-3 באפריל 2003, הכילה שיפורים בטכנולוגיית ASP.NET אשר מאפשרים פיתוח אתרים המותאמים למכשירים ניידים, שיפורי אבטחה בפיתוח יישומים שולחניים, תמיכה מובנית בגישה לבסיס נתונים אורקל ובשימוש במתאם בסיסי הנתונים האוניברסלי של "מיקרוסופט", ODBC. גרסה זו גם תומכת בהפעלה של מספר גרסאות של אותו יישום במקביל על אותו מחשב, וכן תומכת לראשונה בפרוטוקול IPv6.
גרסה 2.0, אשר יצאה ב-22 בינואר 2006, הוסיפה לראשונה תמיכה בתכנות גנרי, שהיה קיים כבר ב-++C. גרסה זו תמכה לראשונה ביישומי 64 ביט. נוספה תמיכה מובנית לגישה למערכת ההרשאות של Windows, ונוספו שיפורים בטכנולוגיית הגישה לבסיסי נתונים ADO.NET. בתחום פיתוח האתרים, נוספו מנגנונים אשר מאפשרים לשלוט בצורה טובה יותר בתבנית הכללית של כל הדפים באתר. נוספה תמיכה מובנית בתקשורת SSL, ותמיכה בפרוטוקולים FTP, Ping, SMTP ו-SOAP 1.2. שופרה התמיכה בטכנולוגיית COM וביישומי שורת הפקודה. נוספה תמיכה בקבלת חיבורי HTTP ו-FTP מיישומים אחרים. שופרה התמיכה בסמפור, ונוספה תמיכה בטרנזאקציות דרך טכנולוגיית DTC. פקדים רבים נוספו לפיתוח תוכנות שולחניות, ונוספה טכנולוגיית ClickOnce, אשר מאפשרת ליישומים שולחניים להתעדכן באופן אוטומטי.
גרסה 3 אשר יצאה בנובמבר 2007 הוסיפה הרחבת שיטות (שמאפשר בזמן ריצה להוסיף שיטות לאובייקטים קיימים), טיפוס מרומז של משתנים מקומיים, ביטויי למדא, טיפוסים אנונימיים, טיפוס מוסק ואתחול של אובייקטים ואוספים (בגרסאות הדוט נט המקבילות הוספו WCF, WPF ו-LINQ).
גרסה 4 אשר יצאה באפריל 2010 הוסיפה פרמטרים לפי שם ופרמטרים אופציונליים, טיפוסים דינמיים, ותמיכה מתקדמת ב-COM (בגרסת הדוט נט המקבילה הוספו יכולות של תכנות מקבילי, אתחול עצל, ומהדר DLR).
גרסה 5 אשר יצאה באוגוסט 2012 הוסיפה פונקציות אסינכרוניות, ומידע על המתקשר לפונקציה.
ב-2 באפריל 2014 "מיקרוסופט" הוציאה לאור מהדר סטטי בשם DotNET Native ליישומי החנות של Windows, המאפשר להדר קוד בשפות הדוט נט לקוד מכונה באופן ישיר (Native Code), ללא שימוש בהידור דינמי (JIT).
בגרסה 6 אשר יצאה ביולי 2015 הוספו התכונות הבאות: הידור כשירות (service), יבוא של טיפוסים סטטיים למרחב שם, מסנן לחריגות,
אתחול אוטומטי של מאפיין לקריאה בלבד, אתחול של מילון,
Await בבלוק של catch/finally, אינטרפולציה על מחרוזת
והאופרטור nameof.
בגרסה 9, אשר יצאה בנובמבר 2020, נוספה תמיכה ברשומות (records), האפשרות להגדרת ערך של מאפיין בעת היצירה בלבד (init), והרצת קוד פשוט ללא כל צורך במחלקה ובשיטת Main, תבניות לוגיות (שמאפשרות שימוש במילים is, not, and, or על מנת לפשט תנאים) וקריאה מקוצרת לבנאי ללא צורך בשם המחלקה (אך לא ניתן להשתמש ב-var).
הדמיון לג'אווה
קיימים קווי דמיון רבים מאוד בין שפת #C לג'אווה, כגון; אובייקטים כהפניות (References), קוד ביניים ומכונה וירטואלית, הידור דינמי (JIT), ירושה יחידה עם ממשקים, זיכרון מנוהל ופינוי אשפה, שיקוף, Boxing, תהליכונים מובנים, יוניקוד מובנה, צורת השימוש בספריות ועוד.
ובכל זאת, קיימים הבדלים גדולים בין השתיים. בעיקר בהגדרת אופן מימוש מנגנוני השפה והשוני במימוש תכנות גנרי. מלבד זאת ב-#C נוספו תכונות שבחלקן אומצו מוויז'ואל בייסיק כגון תכנות חזותי, תכנות מונחה אירועים, אתחול אוטומטי של משתנים, משתנה רב-תכליתי, מאפיינים, לולאת טווח ועוד. במיוחד גדל הפער בין השפות בגרסאות החדשות של #C בהן נוספו הרחבות כמו תכנות פונקציונלי, מתודות-הרחבה (Extension methods) והרחבת LINQ.
פיתוח השפה היה ראשוני, ונטול עכבות היסטוריות כמו תאימות לאחור, שהקשתה על האבולוציה של ג'אווה. ברור גם כי העובדה ש-C# פותחה אחרי ג'אווה איפשרה ל"מיקרוסופט" ללמוד מהחסרונות והיתרונות שלה וליישם את הלקחים בשפה החדשה.
אנשי "סאן" טענו כי "מיקרוסופט" גנבה לא מעט רעיונות משפת ג'אווה. לטענתם, C# היא בעצם חיקוי לא מוצלח של ג'אווה שממנו הוסרו אמינות, יצרנות ואבטחה. ב"מיקרוסופט" מתעקשים לעומת זאת כי השפה דומה יותר ל-C++ מאשר לג'אווה.
ההבדל המהותי ביותר בין #C לג'אווה הוא מתודולוגי – #C היא שפה מונחית עצמים טהורה (Pure Object Oriented), ב-#C כל דבר הוא אובייקט, אפילו הטיפוסים הפשוטים (int, double, float, char ועוד) הם אובייקטים. ג'אווה לעומת זאת, היא אומנם מונחית עצמים אולם היא לא שפה מונחית עצמים טהורה, הטיפוסים הפשוטים הם פרימיטיביים (כמו ב-C), והיא לא מבחינה בין מתודות וירטואליות למתודות לא וירטואליות ועוד.
יעדי השפה
תקן ECMA מפרט את יעדי הפיתוח של השפה:
הפשטה: השפה צריכה להיות פשוטה להבנה וכתיבה, דינאמית, גנרית, מודרנית ומונחית עצמים טהורה במידת האפשר.
הנדסה: השפה ויישומה צריכים לתמוך בעקרונות הנדסת תוכנה מתקדמים כמו בדיקת טיפוסיות, בדיקת חריגות גבול, מנגנון לאיתור שימוש במשתנים לא מאותחלים ואיסוף זבל.
פריסה: השפה צריכה לתמוך בפיתוח יישומים המתאימים להתקנה בסביבה מבוזרת – קרי, הפעלה בכל מערכת שבה מותקנים רכיבי זמן ריצה מתאימים.
ניידות: שימת דגש על ניידות הקוד כמו גם ניידות המתכנת, במיוחד הקלת המעבר לאלו שהתנסו בכתיבה בשפות C ו-C++.
בין-לאומיות: תמיכה בריבוי שפות כמו גם שפות שמיות (ימין לשמאל ושמאל לימין).
מודולריות: השפה צריכה להתאים למערכות שונות, ממערכות גדולות בעלות פונקציונליות מרובה דרך מחשב ביתי ועד למערכות משובצות מחשב ייעודיות קטנות.
ביצועיות: למרות היותה חסכונית במונחים של צריכת זיכרון וזמן עיבוד, היא אינה מתחרה ישירות בשפות C / C++ או שפת סף.
התחביר של C# מבוסס בעיקרו על שפת התכנות C++ אך העיקרון התכנותי הושפע רבות מוויז'ואל בייסיק ומג'אווה, שמהן אומצו מספר מוטיבים כמו תכנות מונחה-אירועים, תכנות הצהרתי, תכנות פונקציונלי ותכנות גנרי.
אפיוני השפה
מקור שמה הוא פרפרזה על מקור שמה של ++C שהוא אופרטור הקידום שמשמעו "קידום ערך באחד" או בהקשר זה קידום שפת C רמה אחת מעל. במוזיקה משמעות C# היא הוספה של חצי טון לתו C (או "דו דיאז"). רעיון השימוש בסולמית אומץ על ידי "מיקרוסופט" כסיומת נפוצה לטכנולוגיות אחרות מבית החברה שעברו שיפוץ.
שפת #C תוכננה במטרה להשתלב בתשתית דוט נט הכוללת ספרייה תקנית גדולה וסביבת זמן ריצה. עם זאת, השפה איננה דורשת את דוט נט וקיימת מערכת מקבילה לסביבת לינוקס בשם Mono, ומערכת בשם Xamarin לסביבת אנדרואיד.
ממוזער|350px|קוד של C# מחשב שורשים של פונקציה בעזרת שיטת ניוטון-רפסון ושיטת החצייה.
בשפה שולבו מספר מאפיינים בולטים שהם חלק מובנה מהעיקרון הטכנולוגי של דוט נט:
תמיכה בסריאליזציה שבה נשמר רצף בין הזיכרון לדיסק, כך ניתן לשמור אובייקט לקובץ ולשחזר אותו.
מקביליות (Concurrency) שבה ניתן לבצע פעילות אסינכרונית של עצמים שונים.
שיקוף (Reflection), כלומר חקירת מאפיינים שונים הקשורים לשפה עצמה בזמן ריצה, למשל לבדוק מהו הטיפוס המדויק של אובייקט נתון. באמצעות תכונה זו ניתן למשל להחליף שם של משתנה בכל המרחב, לעטוף שדה באמצעות תכונה, או להוציא חלק מקוד לפונקציה חדשה.
תכונות (Attributes) שמאפשרות להגדיר מגוון רחב של עזרים בקוד התכנותי, כמו פירוט תכונות של מחלקות, שיטות ומשתנים, הגדרת תהליכים תכנותיים ועד הסבר מובנה. מה שמייתר צורך בקובצי הגדרה חיצוניים כמו DEF ו-IDL.
אירועים (Events) שמאפשרים לרשום פונקציות לאירועים, ולהזניק הודעות מאובייקט אחד לשני.
מבנה השפה. ההיררכיה של קוד ב-#C מתחילה בפתרון (Solution) שיכול לאגד בתוכו פרויקטים (Project). כל פרויקט יכול לאגד בתוכו מחלקות (class). כל מחלקה יכולה להכיל בתוכה פונקציות (Function). פונקציות יכולות להיות משויכות לתחום מסוים (namespace).
הנחיות קדם-עיבוד. למרות שלמהדר השפה אין קדם מעבד (preprocessor) נפרד, ניתן לתת לו הנחיות בדומה לשפת ++C כאילו יש קדם מעבד. כל הנחיה תוקדם בתו #. במסגרת הנחיות אלה ניתן לתת הנחיות למהדר, להשתמש במשתני מערכת, לבצע פקודות התניה, ולחולל שגיאות ואזהרות של המהדר.
מערכת הטיפוסים
הטיפוסיות בשפה היא סטטית (עם תמיכה ברב-צורתיות של זמן ריצה), ותמיכה בטיפוס דינמי, המאפשר עבודה ב"טיפוסיות-ברווז" דינמית.
מערכת הטיפוסים היא חזקה ובטוחה, למעט באזורים בקוד המסומנים באמצעות המילה השמורה unsafe. באזורים אלה מתאפשרת גישה ישירה לזיכרון בעזרת מצביעים (בדומה לשפת C++).
על פי רוב, טיפוסי המשתנים מוגדרים במפורש, אך בהקשרים רבים ניתן להשתמש במילה השמורה var על מנת לבקש מהמהדר להסיק אותם בעצמו. כמו כן, ישנה הסקה מובלעת של טיפוסים במבנים תחביריים שונים כגון ביטויי למדא.
משתני ערך לעומת משתני ייחוס
בשפת #C ישנה חלוקה של הטיפוסים לשני סוגים:
טיפוסי ערך (Value Types): בעלי סמנטיקת ערך, בדומה למצב בשפת ++C. טיפוסי ערך יורשים מהמחלקה ValueType (שבתורה יורשת מ-object). טיפוסי ערך הם הטיפוסים הפרימיטיביים (כגון int, double, char), מבנים (struct), ו-enum. עבור טיפוסי ערך קיים מנגנון אריזה (Boxing) ההופך אותם לטיפוסי התייחסות כאשר הדבר נדרש.
טיפוסי התייחסות (Reference Types): בעלי סמנטיקת התייחסות, בדומה למצב בשפת ג'אווה. מחלקות, מערכים, רשומות (records) נציגים (delegates) ממשקים, טיפוסים דינמיים ומחרוזות הם טיפוסי התייחסות.
ההבדל העיקרי בין שני סוגים אלו הוא באופן שבו הנתונים מוחזקים בזיכרון. בעוד שמשתני ערך מחזיקים את התוכן עצמו, משתני ייחוס מחזיקים כתובת אל התוכן, כתוצאה מכך ישנו הבדל באופן שבו האובייקט מועתק (בפעולת השמה או בהעברה כפרמטר). בהעתקת "משתנה ערך" מועתק האובייקט עצמו, וכל פעולה המתבצעת בפונקציה מבוצעת על העותק, ולא על האובייקט המקורי. בהעתקת "אובייקט מטיפוס התייחסות", מועתק ייחוס (מזהה המגדיר כיצד למצוא את האובייקט בזיכרון), וכל פעולה שאיננה העתקה מבוצעת על האובייקט המקורי (באופן דומה מעט לעבודה עם מצביעים בשפת C).
בדומה למחלקה, גם מבנים יכולים להכיל קבועים, שדות, תכונות, מתודות, אופרטורים, אירועים ואף לממש ממשקים, אך לא ניתן להגדיר עבורם ירושה.
בעוד שמחלקה היא מבנה התכנות העיקרי, מבנים מיועדים לעטוף קבוצות קטנות של משתנים קשורים, בעיקר כאלה שאינם אמורים להשתנות לאחר היצירה של האובייקט.
אין לבלבל בין טיפוסי ערך והתייחסות ובין העברת פרמטרים על פי ערך ועל פי התייחסות (ר' בהמשך).
העברת פרמטרים
ברירת המחדל של העברת פרמטרים למתודה היא על ידי העתקה: אובייקט מטיפוס ערך מועתק בעצמו, ועבור אובייקט מטיפוס התייחסות מועתקת ההתייחסות אליו. ניתן לשלוט על כך באמצעות הגדרת הפרמטרים כ-ref או כ-out (הן במתודה והן בקריאה אליה). פרמטר המוגדר כאחד מהם דורש משתנה ממש (או ביטוי שניתן לבצע אליו השמה – lvalue. ולא אובייקט); משתנה זה מועבר בעצמו – ללא העתקה – ופעולות השמה בתוך המתודה מתבצעות ישירות עליו.
העברת משתנה כ-ref מחייבת אתחולו לפני הפעלת המתודה, והמתודה רשאית לקרוא ממנו או לכתוב אליו.
העברת משתנה כ-out מאפשרת לדמות החזרה של מספר ערכים מהמתודה. המתודה איננה רשאית לקרוא מהמשתנה אלא רק לכתוב אליו.
ניתן להגדיר מתודה המקבלת מספר משתנה של פרמטרים בעזרת המילה השמורה params.
סוגי משתנים
ניתן להגדיר קבוע (const) המאותחל בזמן הקישור, אשר בקוד ה-MSIL יוחלף לערכו. ניתן להגדיר משתנה קריאה-בלבד (readonly) היכול להיות מאותחל בזמן ריצה באמצעות הבנאי, וערכו אינו נשמר בקוד ה-MSIL, בניגוד לקבוע.
טיפוסי משתנים
השפה מורכבת מטיפוסי המשתנים המובנים הבאים:
בוליאני (bool), מספר שלם (byte, short, int, long), נקודה צפה (decimal, float, double) ומחרוזת (char, string). בטיפוסי המספרים השלמים ניתן להוסיף קידומת u, בכדי לציין מספר חיובי ובכך להכפיל את גודלו. טיפוס מחרוזת הוא גם מערך של char.
לכל אחד מהטיפוסים יש מבנה תואם, שמכיל קבועים ושיטות סטטיות תואמות לטיפוס, שמקלות על ביצוע חישובים מתמטיים, כך:
ל-int למשל יש שיטות כמו חישוב מספר מקסימלי, חישוב לוגריתמי, והאם מספר נתון הוא תוצאה של חזקה שנייה
int theGreater = int.Max(100, 50);
int log2 = int.Log2(10);
bool isPow2 = int.IsPow2(6);
ול-double יש למשל שיטות לחישוב שורשים, שיטות לטריגונומטריה, וקבוע Pi
double root = double.RootN(9, 2)
double perimeter = 2 * double.Pi * 50;
double sin = double.Sin(3);
בנוסף יש לטיפוסים מספריים מחלקה כללית לביצוע חישובים בשם Math, ולטיפוס מחרוזות יש מחלקה בשם string שמכילה שיטות מחרוזתיות שונות.
מערכים
כל אחד מסוגי הטיפוסים יכול לשמש כאיבר במערך (array), (המצוין בשפה באמצעות סוגריים מרובעות []). בכדי לבצע פעולות על מערך כמו איפוס, שינוי גודל, העתקה, מיון, חיפוש, מעבר סדרתי ועוד, ניתן להשתמש במחלקת Array. ניתן ליצור בשפה מערך לא רק בממד אחד (וקטור) או שניים (מטריצה) אלא אף בריבוי ממדים. כך למשל ניתן להגדיר מערך תלת-ממדי שמייצג קובייה הונגרית: int[,,] array3D = new int[3, 3, 6];
מספר הממדים המקסימלי של מערך הוא 32 ממדים.
מערך משונן (Jagged array)
ניתן לממש בשפה מערך משונן שהוא מערך שהאיברים שלו הם מערכים, הוא נקרא לפעמים מערך של מערכים. המערכים יכולים להיות בגודל שונה.
להלן הצהרה על מערך חד-ממדי הכולל שלושה איברים, שכל אחד מהם הוא מערך חד-ממדי של מספרים שלמים.
int[][] jaggedArray = new int[3][];
jaggedArray[0] = new int[] { 1, 2, 3 };
jaggedArray[1] = new int[] { 4, 5 };
jaggedArray[2] = new int[] { 6, 7, 8, 9 };
// Accessing elements in the jagged array
int element1 = jaggedArray[0][1]; // Accessing element at index 1 in the first array: 2
ניתן ליצור מערכים משוננים מקוננים, שבו איבר במערך משונן יהיה בעצמו מערך משונן. הגדרה למערך כזה תראה באופן הבא:
int[][][] nestedJaggedArray = new int[2][][];
Tuple
ניתן לקבץ ביחד למבנה אחד ערכים של טיפוסי משתנים שונים בשימוש באובייקט Tuple. הדבר שימושי במיוחד לפונקציה שמחזירה ערכים מרובים, ומייתר את השימוש בפרמטר מסוג out. הנתונים ב-Tuple הם לקריאה בלבד, ומוגבלים לעד 7 פריטים. דוגמה לשימוש ב-Tuple בכדי להחזיר מספר ערכים מפונקציה GetPerson.
static Tuple<int, string> GetPerson()
{
int id = 58694955;
string name = "John Doe";
return Tuple.Create(id, name);
}
מבני בקרה
בשפה קיימים שני סוגי משפטי התניה: if ו-switch וארבעה משפטי לולאות: שניים סדרתיים: for, foreach, ושניים בעלי התניה while ו-do while. לולאת for היא לולאה סדרתית קלאסית שמבצעת חזרות במספר קבוע, לולאת foreach היא לולאה שמיועדת לעבור על אוסף או מבנה נתונים באופן סדרתי ולייצג את האיבר הנוכחי בחזרתיות. לולאה זו נלקחה משפת VB והיא ידידותית לשימוש באוספים. בלולאות ההתניה אין מספר קבוע של חזרות והן יתקיימו כל זמן שערך ההתניה הוא אמת.
אופרטורים
כמו בשפות רבות האופרטורים מתחלקים לקטגוריות שונות:
אופרטורים אריתמטיים (+, -, *, /, %, ++, --)
אופרטורי השמה (=, +=, -=, *=, /=, %=)
אופרטורים השוואתיים (==, !=, <, >, <=, >=)
אופרטורים לוגיים (&&, ||, !)
אופרטורי סיביות (Bitwise) (&, |, ^, ~, <<, >>)
כמו כן קיימים אופרטורים נוספים (., (), [], ?:, is, as, sizeof, new, =>)
תכנות מונחה-עצמים
שפת C# היא שפה מונחית-עצמים, התומכת בכימוס (Encapsulation), בירושה ובפולימורפיזם של זמן ריצה.
המחלקה שהיא האובייקט הבסיסי מורכבת ממשתנים שבדרך כלל יהיו פרטיים, מאפיינים שיאפשרו גישה פומבית למשתנים. משיטות שהן הפונקציות המיוחדות לאובייקט, ומאירועים שהאובייקט יכול להזניק לאובייקט שמשתמש בו.
ירושה
בשפת #C כל מחלקה יכולה לרשת ישירות ממחלקה אחת בלבד, וישנה אפשרות לממש מספר ממשקים (Interfaces): מחלקות הכוללות מתודות מופשטות בלבד, ומשמשות כחוזים המכריחים את המחלקות היורשות לממש את המתודות המוגדרות בממשק. ב-#C קיימת ירושה ציבורית בלבד; לא ניתן להחיל הגבלות גישה על מחלקות האם.
סוגים שונים של מחלקות:
מחלקה מופשטת (abstract) היא מחלקה המשמשת כמחלקת אם בלבד; לא ניתן ליצור עצמים של המחלקה שלא דרך מחלקה יורשת, והיא מגדירה טיפוס משותף, ממשק משותף (אם מוגדרות בה מתודות) ומימוש ברירת מחדל (אם מוגדרות בה מתודות לא-מופשטות או משתנים) עבור מחלקות יורשות.
מחלקה חתומה (sealed): מחלקה שלא ניתן לרשת ממנה (מקביל ל-final בג'אווה).
מחלקה סטטית: מודול. מחלקה שלא ניתן ליצור מופעים שלה כלל. תפקידה הוא לאגד מתודות סטטיות (שהן למעשה פונקציות) קשורות בינן לבין עצמן. מחלקות סטטיות מאפשרות לכתוב מתודות-הרחבה (ראה בהמשך) עבור מחלקות אחרות.
שיטות (מתודות)
שיטה היא בלוק קוד בעלת חתימה מסוימת המכילה סדרת הוראות, שביצועה נעשה באמצעות קריאה לה באמצעות השימוש בשמה. כל פקודה בשפה מבוצעת בהקשר של שיטה המכילה אותה. כל השיטות חייבות להיות מאוגדות במחלקות (class) או מבנים (struct), ובפרט הפונקציה Main, שהיא נקודת הכניסה (ההתחלה) של התוכנית.
הצורות האפשריות לכתיבת שיטה מתוארות באופן הבא (כאשר אפשרויות אופציונליות נמצאות בסוגריים מרובעים):
[public]/[private] [async] [static] void/typeName FunctionName([type argName])
{
return argName;
}
שיטה שמחשבת חזקה ריבועית יכולה להכתב באופן הבא:
int PowerSquared(int i)
{
return i * i;
}
כמו בשפת ++C שיטה שלא מחזירה ערך מסומנת באמצעות הקידומת void במקום טיפוס משתנה. החזרת הערך והיציאה מהשיטה נעשית באמצעות ההוראה return.
בשפת #C לא ניתן לכתוב פונקציות גלובליות או להגדיר משתנים גלובליים כמו בשפת ++C וויז'ואל בייסיק.
התחליף לפונקציה גלובלית הוא מתודה סטטית (static), המופעלת דרך שם המחלקה שלה בלי הצורך ליצור מופע. כתחליף למשתנה גלובלי ניתן להגדיר משתנה סטטי במחלקה. מתודה סטטית איננה יכולה לגשת למשתנים רגילים ללא התייחסות לאובייקט ספציפי, אך יכולה לגשת למשתנים סטטיים, שאותם ניתן לאתחל באמצעות בנאי סטטי. ניתן להגדיר מחלקה כסטטית, ובמחלקה כזאת ניתן להגדיר רק מתודות סטטיות. לדוגמה, המחלקה Console היא סטטית, וכך גם המתודות הכלולות בה כגון WriteLine. סוג מיוחד של מתודות סטטיות הן מתודות-הרחבה (extension methods).
במחלקות מופשטות ובממשקים ניתן להגדיר "מתודה מופשטת": חתימה של מתודה ללא מימוש, שתמומש על ידי מחלקה יורשת.
ניתן להגדיר מתודה כמדומה (virtual) ולאפשר שינוי של המתודה במחלקה היורשת באמצעות המילה override. מתודה מדומה היא מתודה עבורה קיים מימוש, אך מימוש זה עשוי להיות מוחלף (להידרס) במחלקה יורשת.
ניתן למנוע דריסה של מתודה מדומה במחלקה יורשת על ידי הגדרתה כמתודה חתומה (sealed) במחלקת הבסיס.
C מאפשרת העמסת מתודות, שהיא האפשרות לכתוב מתודות בעלות שם זהה, וחתימה שונה (רשימת הפרמטרים צריכה להיות שונה בטיפוסי הפרמטרים או במספרם). כמו כן ניתן ליצור מתודה עם מספר לא ידוע של פרמטרים (באמצעות מילת המפתח params והגדרת מערך ברשימת הפרמטרים. (לדוגמה: (public void FunctionName(params String[] str1). גם ניתן ליצור ערכי ברירת מחדל בפרמטרים של מתודה באופן דומה לכתיבה ב-#C.
למחלקה בשפה ניתן לכתוב בנאי (Constructor) המופעל כאשר נוצר מופע, והורס (Destructor) המופעל לפני מחיקת המופע. ההורס קורא בעקיפין למתודה מסיימת (Finalize). כברירת מחדל נוצרים בנאי והורס ריקים. ניתן ליצור מספר רב של בנאים באמצעות העמסה. ייעודה של מתודת ה-Finalize הוא שחרור משאבים שהם Unmanaged – כלומר משאבים שאינם מנוהלים על ידי ה-CLR. למתודת ה-Finalize עלולה להיות השפעה גדולה על ביצועי התוכנה מאחר שהיא נקראת בתהליך איסוף הזבל אשר משהה עד לסיומו את התהליכונים המנוהלים על ידי ה-CLR.
ניתן ליצור מתודה אסינכרונית עם הקידומת async שההוראות שבה יתבצעו באופן אסינכרוני כמו למשל באמצעות Task.
הסתרה וחלוקה למודולים
יחידת ההסתרה ב-#C היא המחלקה (ולא האובייקט). ישנן שש רמות הרשאה לגישה לשדות המחלקה:
private: (פרטי) מותרת גישה אך ורק מתוך המחלקה הנוכחית.
public: (ציבורי) מותרת גישה מכל מקום.
internal: (פנימי) מותרת גישה מכל מקום בתוך המכלול (assembly) של המחלקה, שהוא הקובץ בשפת-הביניים אותו מריצה סביבת הדוט נט לאחר שהתוכנית עוברת הידור.
protected: (מוגן) מותרת גישה מתוך המחלקה הנוכחית ומתוך מחלקות יורשות, גם אם הן במכלול אחר.
protected internal: (פנימי מוגן) מותרת גישה מתוך המכלול הנוכחי ומתוך מחלקות יורשות, גם אם הן במכלול אחר.
private protected: (מוגן פרטי) מותרת גישה מתוך המחלקה הנוכחית ומתוך מחלקות יורשות במכלול הנוכחי. זמין החל מגרסה 7.2.
ניתן לפצל קוד במחלקה חלקית (partial), שהיא מחלקה אחת שמפוצלת למספר מקומות (ואף במספר קבצים). דוגמה רווחת לכך הוא פיצול הגדרת פקדי טופס WinForm שנוצרים באמצעות המחולל הגרפי לקובץ designer נפרד, כדי לשמור על קובץ cs נקי לכתיבת הקוד עצמו.
ניתן ליצור מחלקות מקוננות. מופעים של מחלקה מקוננת נוצרים באופן בלתי תלוי במחלקת האם (כלומר, אין מחלקות מקוננות לא סטטיות, בניגוד למצב בשפת ג'אווה).
מאפיינים (Properties)
מאפיין הוא שיטה מיוחדת הנקראת Accessor (מאפשר גישה) שמתנהגת מבחינה תחבירית כמשתנה חבר ותפקידה לאפשר גישה לשדות פרטיים.
בדומה למוסכמה השכיחה בג'אווה לכנות מתודות שתפקידן השמה ואחזור של ערכים get ו-set בהתאמה ולאחריהן שם התכונה. אומץ רעיון ה"מאפיינים" מ-Visual Basic כדי להקל על השמה ואחזור שדות פרטיים. בתפיסה זו מאפיין מורכב משדה ושיטות הפועלות עליו: האחת קוראת (getter) והאחרת כותבת (setter). כל שנדרש להגדיר הוא הגבלת ההרשאה (Access Modifier) על פי רעיון הכימוס, לקבוע מה יהיה הערך המוחזר ולקבוע את שם המאפיין. מימוש המאפיין מתנהג כפונקציה חברה לכל דבר, כך ניתן לשלוט בערכים המושמים והמאוחזרים בזמן הריצה. בכל פעם שתתבצע גישה למאפיין היא תופנה ל-get וכל פעם שיוצב ערך במאפיין תתבצע הפעלה של set. כמו כן, החל מגרסה 2.0, ניתן לקבוע רמות הרשאה שונות ל-get ול-set (כך, לדוגמה, ניתן לקבוע הרשאת גישה ציבורית לאחזור get ולהגביל את השמת הערך set ל"פנימי מוגן" כך רק מחלקות יורשות יוכלו לשנות את השדה. או להסיר את ההשמה לחלוטין, במקרה כזה יקרא המאפיין "קריאה בלבד"). מעבר לעובדה שהמאפיינים מהווים רמת הפשטה למשתמש, הם הופכים את השדה לשדה חכם (smart field) שמאפשר לבצע פעולות נוספות בעת השמה או אחזור, כמו בדיקות תקינות או חריגה או לבצע אתחול עצל, שהוא אתחול בזמן שימוש בשדה ולא בזמן יצירת המחלקה, וכן פעולות לוגיות אחרות.
class Student
{
int _age;
public int Age
{
get { return _age; }
set { _age = value; }
}
}
בדוגמה מחלקת Student שבה מאפיין ציבורי בשם Age שכומס משתנה פרטי בשם _age.
Student student = new Student();
student.Age = 26;
Console.Write(student.Age);
באופן שקול, ניתן גם להגדיר את ערכו של מאפיין ציבורי עם יצירת האובייקט (מגרסה 3 ומעלה): Student student = new Student() {
Age = 26,
};
Console.Write(student.Age);והמימוש במחלקה אחרת יראה באופן הבא: ההשמה תשתמש במתודה set, והתצוגה תשתמש במתודה get של המאפיין. בגרסה 3 ומעלה נוספו מספר יכולות חדשות ביניהן היכולת ליצור "מאפיינים אוטומטיים" – אם יש צורך בגישה לחבר פרטי ללא לוגיקה כלשהי (וגם להשאיר מרווח תמרון להוסיף לוגיקה כזו בעתיד), ניתן ליישמו בדרך ישירה וחסכונית כמו בדוגמה הבאה. במקרה זה המהדר מייצר מאחורי הקלעים שדה מגבה שהגישה אליו אפשרית רק דרך המאפיינים, כאילו נכתב הקוד לעיל:
public int Age { get; set; }
למאפיינים ב-#C תפקיד בתכנות חזותי. כל המאפיינים של כל פקד, מוצגים בזמן הפיתוח באמצעות גיליון המאפיינים ואף ניתן לשנות את תכונותיהם, באמצעות הממשק הגרפי, כך השינוי ישתקף בטופס באופן מידי כבר בזמן הפיתוח, מבלי שהמתכנת צריך לעשות שימוש בקוד.
אחד החסרונות של מאפיינים הוא ההסתרה (מבחינה תחבירית) של פעולת חישוב. פעולת גישה למשתנה רגיל היא זולה מאוד, מבחינת זמן חישוב, אך פעולת גישה למאפיין עשויה לדרוש חישוב בלתי מוגבל בזיכרון או בזמן; השפה לא מונעת יצירה של לולאה אינסופית בתוך מאפיין. מהסיבה הזאת אין זה מקובל להגדיר מאפיינים המבצעים חישובים מורכבים.
העמסת אופרטורים
C# מאפשרת העמסת אופרטורים – שהיא טכניקה המאפשרת לתת משמעות חדשה לרוב האופרטורים הקיימים בשפה, על מנת להקל על הקריאות של התוכנית. את האופרטור "[ ]" מעמיסים בצורה מעט שונה מהאחרים, בעזרת מנגנון הנקרא סדרן – Indexer הדומה בכתיבתו למאפיין:
private int arr = new int[100];
public int this[int i]
{
get { return arr[i]; }
set { arr[i] = value; }
}
רשומות (Records)
החל מגרסה 9 של השפה, נוספה תמיכה ברשומות. רשומה היא טיפוס ייחוס שדומה למחלקה, שבה אין שיטות אלא רק מאפיינים פומביים – ואת אלה ניתן להגדיר אך ורק בזמן היצירה של הרשומה.
את הרשומה מגדירים באופן הבא:public record Student(string Name, int Age);כדי ליצור רשומה פשוט משתמשים ב-new, בדומה למחלקה:Student stu1 = new Student("First Student", 22);
Student stu2 = new Student("Second Student", 24);השוואה בין שתי רשומות נעשית באמצעות האופרטור == או באמצעות השיטה Equals, והשוואה זו, בניגוד לטיפוסי ייחוס אחרים (כגון מחלקות), משווה את הערכים ברשומה ולא את מיקום המצביע. לכן, אם ניצור שתי רשומות שונות עם פרמטרים זהים, ונשווה ביניהן, תוצאת ההשוואה תהיה true.
אירועים
האירוע בשפה הוא למעשה מאפיין נוסף של המחלקה, ונחשב לחלק מהעצם כמו השדה והשיטה.
event (אירוע) הוא טיפוס Delegate המובנה בשפה בעל הרשאות גישה מיוחדות: ניתן לרשום לאירוע פונקציות גם מחוץ למחלקה בה הוא מוגדר, אך הקריאה אליהן מתבצעת רק מתוך המחלקה. ה-Delegate עצמו הוא מחלקה שמכילה רשימה של הפניות לפונקציות, שניתן באמצעותה להזניק פונקציות ממקומות שונים.
ה-event משמש בשפת #C לתמיכה ישירה בתכנות מונחה אירועים. כדי שיהיה אפשר לתקשר ולהעביר הודעות ומידע בין מחלקות שונות, (בעקבות שפת וויז'ואל בייסיק). במחלקה המתארחת ניתן ליצור אירועים בחותמות שונות, ולהזניק אותם במקום הרלוונטי במחלקה באמצעות קריאה בשמם, ובמחלקה המארחת ניתן ללכוד אירועים אלו, באמצעות רישום מוקדם של פונקציה מקומית (בעלת חתימה זהה) לאירוע של האובייקט לאחר ההכרזה עליו. התוצאה היא שבעת שאירוע מוזנק במחלקה המתארחת, הוא גורם למעשה להרצת הפונקציה במחלקה המארחת.
בדוגמה מוגדר event מטיפוס MultiplicationEventHandler במחלקה CalculationEvent, לאחר מכן מתבצע במחלקה המארחת HostCalculationEvent יצירת מופע של המחלקה ורישום האירוע MultiplicationEventHandler לפונקציה testCalculation_MultiplicationNum, כך שבעת הזנקה שלו תופעל פונקציה זו.
במחלקה המתארחת: CalculationEvent
class CalculationEvent
{
public delegate int MultiplicationEventHandler(int x, int y);
public event MultiplicationEventHandler MultiplicationNum;
public int RaiseCalc(int x, int y)
{
return MultiplicationNum(x, y);
}
}
במחלקה המארחת: HostCalculationEvent
class HostCalculationEvent
{
CalculationEvent testCalculation = new CalculationEvent();
public HostCalculationEvent()
{
testCalculation.MultiplicationNum += new CalculationEvent.MultiplicationEventHandler(testCalculation_MultiplicationNum);
}
int testCalculation_MultiplicationNum(int x, int y)
{
return x * y;
}
}
תכנות פונקציונלי
נציג (Delegate) הוא טיפוס הכומס פונקציה, בדומה למצביע פונקציה בשפות C ו-++C, אך בשונה מהם הוא מונחה עצמים, בעל סוג בטוח ומאובטח. כל מופע שלו מחזיק רשימת עצמים ברי-קריאה המתאימים לחתימה זאת. קריאה לנציג יוזמת קריאה של כל השיטות המוחזקים בו. ניתן לרשום (Subscribe) פונקציות לנציג בעזרת אופרטור =+, ולקרוא להן בעזרת תחביר רגיל של קריאה לפונקציה.
דוגמה לתוכנית "שלום עולם" בעזרת נציגים:
class HelloWorld
{
public delegate void Del();
static void Main(string[] args) {
Del x = delegate { Console.Write("hello "); };
x += delegate { Console.WriteLine("world"); };
x();
}
}
טיפוס בסיסי זה מאפשר להשתמש בטכניקות של תכנות פונקציונלי. למשל הוא מאפשר לקרוא לפונקציה לא מוכרת במחלקה, ליצור אירועים, ולהפעיל תהליכון (Thread).
ישנם מספר מימושים גנריים ל-Delegates בספריה של #C:
Action: פונקציה המקבלת פרמטרים אך לא מחזירה דבר.
Func: פונקציה המקבלת פרמטרים כלשהם ומחזירה טיפוס כלשהו.
Predicate: פונקציה המקבלת פרמטר אחד ומחזירה טיפוס בוליאני.
Comparison: פונקציה המקבלת שני פרמטרים בני אותו טיפוס, ומחזירה ערך מספרי. נועדת להשוואה בין אובייקטים.
דוגמאות:
Action<> printHello = delegate { Console.Write("hello world!"); };
Predicate<int> range255 = delegate(int x) {return x>=0 && x<=255;};
Func<string, string> convert = delegate(string s) {return s.ToUpper();};
פונקציות אנונימיות וביטויי למדא
החל מגרסה 2 שפת #C תומכת במתודות אנונימיות – פונקציה הנכתבת בשורת פקודה, ומוגדרת בזמן ההרצה עצמה. החל מגרסה 3 נוספה תמיכה בביטויי למדא לשפה. זוהי דרך נוספת תמציתית וגמישה לכתוב מתודה אנונימית. שימוש בפונקציות אנונימיות נעשה כאשר רוצים להשתמש בפונקציה באופן מקומי מבלי להגדירה במחלקה, או כאשר פרמטר של פונקציה מוגדר כפונקציה, ואז ניתן לכתוב את הפונקציה האנונימית בקריאה לפונקציה, מבלי להגדירה כלל כפונקציה במחלקה.
בדוגמה מימוש של הפונקציה שלעיל באמצעות ביטוי למדא (האופרטור <= מפעיל הלמדא, מפריד בין הפרמטרים של הקלט בצידו השמאלי לגוף הלמדא מצידו הימני).
Func<string, string> Convert = x => x.ToUpper();
בביטויי למדא נעשה שימוש רב ב-LINQ. בדוגמה איתור גודל המילה הקטנה ביותר במערך מחרוזתי מתקבל במשתנה shortestWordLength.
string[] wordsArray = {"Orange", "Apple", "Pineapple", "Pear", "Peach"};
int shortestWordLength = wordsArray.Min(w => w.Length);
תכנות גנרי
השפה תומכת בפולימורפיזם פרמטרי: ניתן להגדיר מחלקה המקבלת טיפוסים כפרמטרים:
public class GenericList<T> {
void Add(T input) { }
}
ניתן להעביר כפרמטר כל טיפוס – פרימיטיבי, טיפוס-ערך או טיפוס-התייחסות:
class TestGenericList {
private class ExampleClass { }
static void Main() {
// Declare a list of type int.
GenericList<int> list1 = new GenericList<int>();
// Declare a list of type string.
GenericList<string> list2 = new GenericList<string>();
// Declare a list of type ExampleClass.
GenericList<ExampleClass> list3 = new GenericList<ExampleClass>();
}
}
ניתן להגדיר אילוצים של טיפוסים באמצעות משפט where, כך למשל ניתן להגדיר שמחלקה מסוימת תהיה רק מטיפוס מחלקה, מבנה או טיפוס קונקרטי. וניתן לתת ערכי ברירת מחדל למשתנים הגנריים באמצעות המילה default:public class GenericWithWhere <T> where T : IComperable {}לדוגמה מבטיח כי הטיפוס הפרמטרי יהיה "ניתן להשוואה", בכך שמאלצים אותו לרשת מהממשק המתאים.
מנגנון הגנריות ב-#C איננו מתבצע בעזרת תבניות בזמן הידור (כמו ב-++C) ואיננו נעלם בזמן ריצה (כמו בג'אווה) אלא מתבצע בזמן טעינה, וכל אובייקט שומר בתוכו מידע על הפרמטרים בעזרתם הוא נוצר גם בזמן ריצה, על מנת לאפשר שיקוף ובטיחות טיפוסים.
ניתן להעביר רק טיפוסים (ולא קבועים מספריים, למשל, כמו ב-++C). מטיפוסים אלה ניתן לדרוש דברים מסוימים, כגון ירושה ממחלקה או ממשק מסוים, או קיומו של בנאי נטול פרמטרים.
לא ניתן לבצע התמחות של מחלקה גנרית עבור טיפוס ספציפי. כתוצאה מכך, כוח החישוב של מנגנון הגנריות ב-#C חלש יותר משל התבניות בשפת ++C, והוא איננו מאפשר להגדיר חישובים מורכבים שיתבצעו בזמן הידור או טעינה – הוא איננו שלם-טיורינג; כל תפקידו הוא יצירה של טיפוסים, משתנים, נציגים ופונקציות בעזרת פרמטרים (במילים אחרות: הוא מאפשר תכנות גנרי, אך לא מטא-תכנות). חולשה זו מאפשרת להדר ולטעון קוד גנרי מהר יותר.
תכנות דינמי
על אף שהשפה היא במהותה שפה סטטית, החל מגרסה 4 נוספה לה תמיכה בתכנות דינמי, דהיינו הגדרת האובייקטים כמו משתנים, מאפיינים, שיטות ואירועים בזמן ריצה, ולא בזמן ההידור. לצורך השימוש בתכנות דינמי נוסף טיפוס חדש מסוג dynamic.
בדוגמה הבאה ניתן לראות שטיפוס המשתנה d1 משתנה בעקבות ההשמה של התוכן, ממחרוזת למספר שלם.
dynamic d1 = "STRING";
Console.WriteLine(d1.GetType());
// Prints "System.String".
d1 = 60;
Console.WriteLine(d1.GetType());
// Prints "System.Int32".
ונוספו מחלקות חדשות לטיפול דינמי (באמצעות מרחב System.Dynamic). המחלקה DynamicObject שבאמצעותה ניתן להוסיף ולשנות מאפיינים תוך כדי ריצה, ובאמצעות המחלקה ExpandoObject שנותנת טיפול כולל יותר, ניתן להוסיף למחלקה בזמן ריצה כל אובייקט, מאפיין, שיטה ואף אירוע. מחלקה זו תומכת ב-LINQ ובתחשיב למדא. דרך נוספת לתכנות דינמי היא באמצעות יכולת השיקוף של ה-#C (אם כי דרך זו מורכבת יותר למימוש).
בדוגמה הבאה נוצרת באמצעות ExpandoObject מחלקה בזמן ריצה שיש לה שני מאפיינים (בשמות Name מסוג מחרוזת ו-Age מסוג מספרי) ושיטה אחת (בשם Increment) שמוסיפה 5 לערך שקיים במאפיין Age. בסוף הדוגמה יוצג בחלון Output התוכן הבא:
Name: John Smith, Age: 20
using System.Dynamic;
...
dynamic employee = new ExpandoObject() ;
employee.Name = "John Smith";
employee.Age = 15;
employee.Increment = (Action)(() => { employee.Age+=5; });
employee.Increment();
Console.WriteLine("Name: " + employee.Name + " " + ", Age: " + employee.Age);
התמיכה מאחורי הקלעים בתכנות הדינמי נעשית באמצעות מהדר אחר ה-DLR ולא ה-CLR. בשל כך באובייקטים דינמיים לא ניתן להשתמש בתכונת השיקוף ולא ב-Intellisense.
תכנות חזותי
שמאל|ממוזער|250px|תמונת מסך של כלי פיתוח לתכנות חזותי ב-WinForm ב-C#, טופס, פקדים, רכיבים, חלונית Toolbox, חלונית מאפיינים, חלונית Document outline.
השפה תומכת בתכנות חזותי בעיקר בממשקי משתמש, באמצעות ספריות תקניות של הדוט נט וכלי פיתוח של הסטודיו, כאשר אלמנטים בשפה כאירועים ומאפיינים משתלבים בפיתוח החזותי ומקלים עליו. ניתן ליצור טפסים (Form) ליישומים שולחניים באמצעות ה-WinForms, דפים (Page) ליישומי אינטרנט באמצעות ה-WebApplication, חלונות (Window) ליישומי גרפיקה מתקדמים באמצעות מודל התכנות WPF, ומסכים (Screen) ביישומי משחקים.
העיקרון שנלקח מוויז'ואל בייסיק, הורחב והועצם, הוא יצירת אובייקט ראשי המסמל טופס, דף או חלון בהתאם לסוג היישום, שיכול להכיל בתוכו פקדים שהם מודלים תכנותיים קטנים, המיוצגים באמצעות צלמיות, שיכולים לתקשר זה עם זה. על גבי הטופס ניתן ל"צייר" ולמקם פקדים באמצעות גרירתם מחלונית "ארגז כלים" (ToolBox), וניתן לראות את צורת הסידור שלהם באמצעות חלונית "מתאר מסמך" (Document outline/Designer). ישנה חלוקה פנימית בין פקדים (Controls) (שהם רכיבי תוכנה חזותיים כמו פקד תיבת טקסט ופקד תמונה) לבין רכיבים (Components) (שהם רכיבי תוכנה לוגיים, למשל רכיב FileSystemWatcher שעוקב אחר שינויים בקבצים, או רכיב BackgroundWorker שמאפשר ליצור תהליכון נפרד עם אירועים). הקשר בין פעולות הממשק לקוד הוא דו כיווני: לכל פעולה חזותית מחולל קוד מתאים, למשל גרירה של פקד אל הטופס יוצרת הכרזה שלו בטופס ואתחול של מאפיינים מסוימים שנקבעו מראש, כמיקום הפקד בטופס, וגודלו, וכל שינוי בקוד מתורגם לייצוגים החזותיים בחזרה.
ב-WebApplication קיימים כ-90 פקדים ורכיבים שונים, וב-WinForms קיימים כ-70 פקדים ורכיבים שונים. ניתן ליצור פקדי ורכיבי משתמש מותאמים אישית על בסיס פקדים ורכיבים קיימים, או פקדים ורכיבים חדשים. הפקדים מסווגים בדרך כלל לכמה קטגוריות עיקריות. ב-WinForms למשל הם מסווגים לשיתופיים, מכולות (פקדים שמכילים פקדים אחרים), תפריטים, נתונים (לעבודה עם בסיסי נתונים), תיבות שיח ועוד. דרך העבודה האופיינית היא גישה אל הקוד מתוך הממשק והליכה מהכלל אל הפרט. תחילה יש ליצור את הטופס, לשרטט עליו את הפקדים, ולאחר מכן להגדיר את מאפייניהם השונים, והאירועים הדרושים ליישום באמצעות חלונית "מאפיינים" (Properties) שמציגה את המאפיינים והאירועים הקיימים בפקד, ואז ליצור אירוע באזור הקוד, ולכתוב בו את הקוד הנדרש כדי לממש את התוכנית.
השפה גם תומכת, באמצעות Xamarin.Forms, בתכנות אפליקציות חוצה פלטפורמות עבור טלפונים ניידים ומכשירי Windows (עם פלטפורמת UWP).
זיכרון מנוהל
במטרה למנוע בעיות הנובעות מניהול עצמאי של זיכרון כמו זליגת זיכרון ודריסת זיכרון, שפת C#, כחלק מטכנולוגיית דוט נט, מוגדרת כ"קוד מנוהל" (Managed Code). המתכנת פטור מן האחריות לשחרור מפורש של זיכרון המוקצה לאובייקט. סביבת ההרצה (CLR – Common Language Runtime) היא המופקדת על שחרור הזיכרון שתופסים עצמים שאינם בשימוש יותר.
לצורך כך, יוזמת סביבת ההרצה אחת לזמן מה תהליך של "איסוף זבל" (Garbage collection), הממפה את כל העצמים במערכת ומסמן למחיקה את אלו שאינם בשימוש. לצורך המיפוי מוגדרים מספר רכיבים ראשיים ("שורשים"). עצם הוא בשימוש אם הוא מוחזק על ידי אחד הרכיבים הראשיים, או שניתן להגיע אליו מאחד הרכיבים הראשיים דרך סדרה של עצמים אחרים. עצמים שאינם בשימוש מסומנים למחיקה. אם הוגדר עליהם קוד הרצה לפני מחיקה (Finalizer) הוא יבוצע. ולאחר מכן העצם ימחק והזיכרון אותו תפס ישוחרר.
זיכרון מנוהל אמור להבטיח ניצול של משאבי הזיכרון, אך הוא אינו מגן על משאבים אחרים כדוגמת גישה לבסיסי מידע, קבצים פתוחים וכדומה. בנוסף, זליגת זיכרון עדיין עלולה לקרות אם כתוצאה משגיאה בתוכנית ניתן לגשת אל עצמים גם כאשר אין בהם עוד צורך. מנגנון איסוף הזבל לא יכול לדעת שמדובר בשגיאה, ולא יפנה את העצמים מן הזיכרון.
טיפול בחריגות
C# תומכת בטיפול בחריגות (מנגנון בקרת זרימה המיועד לציין ולטפל במצבים לא תקינים במהלך הריצה של התוכנית) על ידי "זריקת" אובייקטים במעלה שרשרת הקריאות לפונקציה, כדי להעביר מידע על החריגה. אפשר לזרוק רק אובייקטים ממחלקות היורשות מהמחלקה Exception. אין דרך להצהיר על החריגות הנזרקות ממתודה, חריגה שנזרקת ולא נתפסת תפעפע עד סביבת הריצה עצמה.
באופן דומה לשפות אחרות, הטיפול בחריגות נעשה על ידי השימוש ב-try-catch-finally, כאשר ניתן לספק טיפוס מסוים ל-catch ולקבל מידע אודות השגיאה:try
{
... // code
}
catch (ExceptionType e)
{
// Here exception can be handeled
}
finally
{
// this will be called anyway
}
תאימות לאחור
כדי להקל על מפתחים להגר משפות אחרות, ובפרט משפת C++, אל שפת C#, נכללו בשפה "כינויים" למספר מחלקות ומבנים, הזהים לשמות המקבילים בשפת C++:
מחלקה כינוי תיאור גודל בבתים אתחול אוטומטי System.Byte byte בית 1 0 System.Int16 short שלם קצר 2 0 System.Int32 int שלם 4 0 System.Int64 long שלם ארוך 8 0 System.Decimal decimal שלם דצימלי 12 0 System.Single float ממשי 4 0.0 System.Double double ממשי כפול 8 0.0 System.Boolean bool בוליאני 1 false System.Char char תו יוניקוד בודד 2 /0 System.String string מחרוזת יוניקוד null
בנוסף, קיימים כינויים למחלקות שאינן קיימות כסוגי משתנים בשפת C++: הכינוי object למחלקה Object, וכן הקידומת unsigned משפת C++ תהיה בדרך כלל הקידומת u לכינוי המתאים (למעט byte, שהוא כבר unsigned, ולכן קיים הכינוי sbyte, שהוא byte עם סימן). למשל, unsigned int בשפת C++ מקביל ל-uint בשפת C#, שאינו אלא כינוי למבנה UInt32.
המבנה Char בשפת C# מכיל נתון באורך 16 סיביות או יותר (קידוד UTF-16), כדי שיוכל להכיל תו יוניקוד, בניגוד ל-char של C++ שהוא על פי רוב באורך 8 סיביות (מתאים להכיל תו ASCII, או בית בודד).
ניתן להשתמש בכינוי של מחלקה או בשם המפורש שלה, ללא כל משמעות מבחינת ריצת התוכנית.
גרסאות
ל-C# פורסמו מספר מהדורות, בדרך כלל בצמוד להפצת מהדורה חדשה של ויז'ואל סטודיו:
גרסה תאריך גרסת NET. ויז'ואל סטודיו C# 1.0 ינואר 2002 .NET Framework 1.0 Visual Studio .NET 2002 C# 1.2 אפריל 2003 .NET Framework 1.1 Visual Studio .NET 2003 C# 2.0 נובמבר 2005 .NET Framework 2.0 Visual Studio 2005 C# 3.0 נובמבר 2007 .NET Framework 3.0.NET Framework 3.5 Visual Studio 2008Visual Studio 2010 C# 4.0 אפריל 2010 .NET Framework 4 Visual Studio 2010 C# 5.0 אוגוסט 2012 .NET Framework 4.5 Visual Studio 2012 C# 6.0 יולי 2015 .NET Framework 4.6 Visual Studio 2015C# 7.0מרץ 2016.NET Framework 4.6.2Visual Studio 2017C# 7.1אוגוסט 2017.NET Core 2.0C# 7.2נובמבר 2017C# 7.3מאי 2018.NET Core 2.1
.NET Core 2.2
.NET Framework 4.8C# 8.0ספטמבר 2019.NET Core 3.0
.NET Core 3.1Visual Studio 2019C# 9.0ספטמבר 2020.NET 5
+ תקציר הגרסאות C# 2.0 C# 3.0 C# 4.0 C# 5.0 C# 6.0 תכונות שהוספו ג'נריקס
טיפוסים חלקיים (Partial)
מחלקה סטטית
מתודות אנונימיות
איטרטורים
טיפוסים מאפשרים ערכי NULL
הגדרת מאפיין (setters) כפרטי
Method group conversions (delegates)
טיפוס מרומז של משתנים מקומיים (var)
מאתחל אובייקטים ואוספים
מימוש אוטומטי של מאפיינים
טיפוסים אנונימיים
מתודות הרחבה
ביטויי שאילתה
ביטויי למדא
עצי ביטויי
מתודות חלקיות
LINQ
כריכה דינמית
טיפוס דינמי (Dynamic)
ארגומנטים אופציונליים
Generic co - and contravariance
Embedded interop types ("NoPIA")
חוזה - Code Contracts
מתודות אסינכרוניות (Async / await)
Caller info attributes הידור כשירות (service)
יבוא של טיפוסים סטטיים למרחב שם
מסנן לחריגות
אתחול אוטומטי של מאפיין לקריאה בלבד
אתחול של מילון
Await בבלוק של catch/finally
אינטרפולציה על מחרוזת
אופרטור nameof
דוגמאות
תוכנית Hello world
להלן דוגמה לתוכנית Hello world בשפה זו:
using System;
public class ExampleClass
{
public static void Main(string[] args)
{
Console.WriteLine("Hello world!");
}
}
פונקציה לחישוב עצרת
public static int CalculateFactorial(int number)
{
int factorial = 1;
for (int i = 1; i <= number; i++)
{
factorial *= i;
}
return factorial;
}
ראו גם
מונחים בתוכנה
NET.
לקריאה נוספת
כריסטוף וייל, היכרות עם C#, בהוצאת SAMS והוד עמי, ישראל 2001, 189 עמ'
טום ארצ'ר, C# למתכנתי Java/C++/Visual C++, הוצאת מיקרוסופט והוד עמי, ישראל 2002, 411 עמ'
דאנקן מקניז, וקנט שארקי, C# - סדנת לימוד, SAMS והוצאת הוד עמי, ישראל 2002, 800 עמ'
על כוס קפה, מדריך לשפת C# ולמערכת .NET, עיטם מדעי המחשב, 2011
קישורים חיצוניים
תקן ECMA-334 המגדיר את שפת C#
מדריכים ל#C, אתר MSDN
Ten Traps in C# for C++ Programmers, אתר ondotnet.com
מדריך עברי לשפה, אתר וובמסטר
מדריך עברי לשפה, אתר underwar
קורנר - ספר חינמי ללימוד #C בעברית
אלירן פאר, מה חדש בC# 6?
עיצוב תוכנה מבוסס עצמים בשפת C#, באתר האוניברסיטה העברית
C # הדרכה (אנגלית)
הערות שוליים
*
קטגוריה:שפות תכנות מונחות עצמים
קטגוריה:כלי פיתוח מבית מיקרוסופט
קטגוריה:.NET
קטגוריה:שפות C
| 2024-09-23T19:04:59
|
מלחמת עיראק
|
ממוזער|250px| הנשיא ג'ורג' ווקר בוש, מוקף במנהיגי בית הסנאט האמריקני, מודיע ב-2 באוקטובר 2002 על החלטה משותפת, לאשר את השימוש בכוחות המזוינים של ארצות הברית נגד עיראק.
ממוזער|250px|מחלקת הנדסה של חיל הנחתים האמריקני, פועלת בעיראק, 2004. ברקע ניתן לראות דחפור די-9 ונגמ"ש אמפיבי AAV.
ממוזער|250px|טנק T-54 שרוף, שהושמד על ידי כוחות הקואליציה, נמצא על "כביש המוות".
ממוזער|250px|צילום מפורסם מאפריל 2003, של הפלת פסלו של סדאם חוסיין בכיכר פירדוס על ידי אזרחים עיראקים.
מלחמת עיראק או מלחמת המפרץ השנייה (השם הרשמי בצבא ארצות הברית הוא מבצע חופש לעיראק, באנגלית: Operation Iraqi Freedom) הייתה פלישה לעיראק של צבאות מקואליציית מדינות, בראשות ארצות הברית בהנהגת הנשיא ג'ורג' ווקר בוש ובריטניה בראשות ראש הממשלה טוני בלייר (ביחד עם ממשלות אוסטרליה ופולין), החל מ-20 במרץ 2003, במטרה להפיל את משטרו של סדאם חוסיין. בכמה מובנים, היה זה המשכה של מלחמת המפרץ שהתרחשה ב-1991. עיקר הלחימה נמשך שלושה שבועות, במהלכה נכבשה עיראק והופל משטרו של חוסיין, שנתפס מאוחר יותר, הועמד לדין והוצא להורג ב-2006. לאחר המלחמה נותרו כוחות הקואליציה בעיראק ונאבקו בכוחות גרילה מקומיים, במאבק שנמשך עד 15 בדצמבר 2011, עת הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק. בתשע שנות לחימה אלה, נמנו כ-4,800 הרוגים לכוחות הקואליציה, רובם אמריקאים, ולמעלה מ-100,000 הרוגים עיראקים.
לאחר הפלישה לעיראק התקיימו בה בחירות בהשתתפות מספר מפלגות בשנת 2005. נורי אל-מאלכי הפך לראש הממשלה בשנת 2006 וכיהן בתפקיד זה עד שנת 2014. ממשלתו של מאלכי קדמה מדיניות שנתפסה כמקדמת עוינות בקרב המיעוט הסוני במדינה ומחריפה מתחים בין זרמים באסלאם. מאות אלפי פליטים עיראקים זרמו למדינות שכנות, חלקם עברו לסוריה והחריפו בה בעיות של אבטלה ודיור, דבר שהיה בין הגורמים לפרוץ המהומות בסוריה בשנת 2011 שהובילו לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. בשנת 2014, פתח ארגון הטרור הסוני המדינה האסלאמית במתקפה צבאית נרחבת בצפון עיראק והכריז על חליפות עולמית איסלמית, דבר שגרר מלחמה נוספת בהשתתפות המדינה האסלאמית מול כוחות של ארצות הברית, הכורדים, טורקיה, ירדן, סוריה ורוסיה.
ההכנות למלחמה
העילה הרשמית למלחמה הייתה טענה בדבר הימצאות של נשק להשמדה המונית בידי משטרו של סדאם חוסיין העלול לסכן את מדינות האזור ושלום העולם. ראיות לכאורה לטענה זו הוצגו על ידי ממשלת ארצות הברית, בתיאום עם סוכנות הביון המרכזית. עם זאת, לאחר כ-7 שנים, ויותר מרבע מיליון חיילים שסרקו וכבשו את המדינה, טרם נמצאה הוכחה לקיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק, והחיפושים אחר נשק כזה הופסקו.
טענה נוספת הייתה כי למשטר סדאם חוסיין היו קשרים עם ארגון אל-קאעידה, אולם הטענה התבססה על שהות של ארגון טרור שנמצא דווקא בחלק הצפוני של עיראק שהיה נתון בידי שלטון אוטונומי של הכורדים.
לפני המלחמה ובמהלכה היו חיכוכים רבים בין האמריקנים והבריטים לעמיתיהם באירופה ובקרב ארצות העולם האחרות. חילוקי דעות אלו התבטאו בסירובן של צרפת, סין ורוסיה להצביע בעד החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתאשר לארצות הברית לעשות שימוש בכוח כדי לאלץ את סדאם לציית להחלטות מועצת הביטחון הקודמות. לאחר שארצות הברית לא הצליחה לגייס את הרוב הדרוש ונחלה כישלון גם במושב העצרת של האומות המאוחדות, החליטו האמריקנים והבריטים לחבור יחדיו ולתקוף במשולב את עיראק, בעזרת מספר מדינות נוספות, ללא קבלת אישור בינלאומי.
בעת ההכנות למלחמה כינה גנרל דייוויד מקירנן, מפקד כוחות המתקפה הקרקעית של צבא ארצות הברית וכוחות הקואליציה, את מבצע כיבוש עיראק בשם קוברה 2 לזכר מתקפתו של גנרל ג'ורג' פטון בצרפת במלחמת העולם השנייה.
מהלך המלחמה
ריכוז הכוחות במדינות השכנות נמשך מספר חודשים וב-20 במרץ 2003 ניתן האות למלחמה. חילות האוויר של כוחות הברית החלו לפגוע במתקנים ממשלתיים וצבאיים בבגדאד וברחבי עיראק כולה, ואף ניסו לפגוע באופן אישי בסדאם חוסיין, בבני משפחתו ובעוזריו הקרובים. כוחות הקואליציה קיבלו סיוע מודיעיני, לוגיסטי וצבאי מכוחות הפשמרגה, המיליציות הכורדיות בצפון עיראק.
ההערכות לגבי מספר הנפגעים בשלב זה נעות סביב עשרת־אלפים אזרחים עיראקים, כמה עשרות אלפים של חיילים עיראקיים, ו-172 מחיילי הכוחות התוקפים.
הצבא העיראקי לא הצליח להעמיד התנגדות משמעותית לכוחות הפולשים, מלבד במקומות מעטים, ויחידותיו קרסו. כעבור ימים ספורים נכבשה עיראק כולה ולאחר כמה שבועות נתפסו או נהרגו מרבית קרוביו ושותפיו של סדאם חוסיין, בהם שני בניו, קוסאי ועודאי. סדאם חוסיין עצמו נמלט והסתתר. לטענת ארצות הברית, בימיו האחרונים בשלטון לאחר הפלישה, עודד חוסיין את הצבא להילחם בשיטות גרילה. ב-13 בדצמבר בשנת 2003 נלכד סדאם חוסיין בחווה מבודדת, לא הרחק מתיכרית, מחוז הולדתו.
חיפוש הנשק להשמדה המונית
ממוזער|250px|נגמ"ש M2 בראדלי אמריקני בעיראק.
על אף חיפושים קדחתניים של צבא ארצות הברית ואנשי סוכנות הביון לא נמצא כל סימן להימצאות נשק ההשמדה המונית, שנטען כי עיראק מחזיקה בו. בתחילת פברואר 2004 נאלצו הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, ליזום הקמת ועדות חקירה שיבדקו את הסיבות לכשל המודיעיני שהביא למסקנה השגויה.
צוות פקחים ששלח הממשל האמריקני והבריטים, שנועד לאתר את הנשק להשמדה המונית שיוחס לעיראק בראשות דייוויד קיי, ואחריו ריצ'רד דולפר הגיע למסקנה (שפורסמה ב-30 בספטמבר 2004) שלעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, ושמאז מלחמת המפרץ ב-1991 היא לא ייצרה נשק כזה, וגם צמצמה באופן ניכר את תוכניותיה לייצרו. עם זאת קיווה סדאם שהסרת הסנקציות יאפשרו את חידוש התוכניות. כמו כן שכנע סדאם את ראשי צבאו כאילו לעיראק יש נשק השמדה המוני, על מנת למנוע הפיכה נגדו.
בינואר 2005 הודיע צוות הפקחים שהחיפושים אחר נשק להשמדה המונית בעיראק ייפסקו. בעקבות המסקנות שאליהן הגיע צוות הפקחים האמריקני והבריטי, מקובל כיום להאמין כי לעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, וההנחה שהיה נשק כזה התבססה על מודיעין מוטעה. חלק ניכר מהמודיעין לגבי שאלת הנשק הגרעיני הגיע למערב ולישראל מגורמי אופוזיציה עיראקיים בעלי אינטרס, שחלקם חזרו לעיראק בעקבות המלחמה ותפסו מוקדי שלטון. חלקם התגלו כאנשים מושחתים ובלתי אמינים. בפברואר 2011 הודה מודיע עיקרי של סוכנות הביון הגרמנית כי בדה את סיפוריו על נשק ביולוגי בעיראק, כי קיווה שהדבר יסייע להפיל את סדאם חוסיין.
חברות הקואליציה ותפקידן במלחמה
: 140,000 חיילים במערב, מרכז, וצפון עיראק.
: 7,900 חיילים בדרום מזרח עיראק, 3,500 נוספים מוצבים בכווית. בנוסף פיקדו כוחות בריטים על חיילי חברות אחרות בקואליציה.
: 2,700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
: 2,400 חיילים בדרום מרכז עיראק. בנוסף פיקדו כוחות פולנים על חברות אחרות בקואליציה.
: 1,700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
: 1,400 חיילים בדרום עיראק.
: 1,300 חיילים בנג'אף, בנוסף פיקדו כוחות ספרדים על חברות אחרות בקואליציה. סקרים הראו, שבספרד אחוז המתנגדים למלחמה היה הגדול באירופה – 90 אחוז. בעקבות הפיגועים שאירעו שלושה ימים לפני הבחירות בספרד, הוחלפה ממשלת אסנאר הפרו-אמריקאית, ונטשה את הקואליציה.
: 880 חיילים במשימה הומניטרית. עזבה את הקואליציה בספטמבר 2004.
: 700 חיילים ששירתו תחת פיקוד איטלקי בדרום מזרח עיראק.
: 250 חיילים. 600 נוספים מוצבים בכווית.
: 600 מהנדסים ואנשי רפואה. תוספת של 3,600 חיילים במסגרת דיוויזיית זייתון.
: 550 חיילים בדרום עיראק, במשימה הומניטרית לבנייה מחדש את התשתית באזור.
: 496 חיילים בדרום מזרח עיראק.
: 485 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
: 368 חיילים, תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
אל סלוודור: 360 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
: 320 חיילים, תחת פיקוד ספרדי, בדרום מזרח עיראק. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
: 300 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
: 230 חיילים תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה (מיוחס לסיבות כלכליות).
: 191 חיילים, צומצמו ל-33 בהמשך.
: 180 חיילים.
: 159 חיילים.
: 151 חיילים.
: 150 חיילים, רובם עזבו כמתוכנן עם סיום משימתם ב-30 ביוני 2004.
: 128 חיילי משטרה צבאית, תחת פיקוד איטלקי, בדרום מזרח עיראק.
: 122 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
: 105 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
: 105 חיילי לוחמה כימית, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
: 80 אנשי משטרה צבאית, נטשו בתחילת 2005.
: 70 אנשי כוחות מיוחדים, תחת פיקוד אמריקאי, במוסול (צפון מערב עיראק).
: 61 מהנדסים צבאיים. בספטמבר 2004 סיימו את שהותם המתוכננת, ולא הוחלפו.
: 55 אנשי כוחות מיוחדים.
: 51 חיילים, חובשים ומהנדסים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק. עזבה את הקואליציה ככופר לחוטפי נהג משאית פיליפיני.
איי טונגה: 45 חיילים.
: 29 חיילים.
: 28 אנשי כוחות מיוחדים.
: 24 חיילים בתחילת המלחמה, צומצמו ל-12 בהמשך.
עבור כוחות הקואליציה, תפקיד הכוחות הבינלאומיים היה בעיקר הענקת לגיטימציה בינלאומית לפלישה לעיראק. עם זאת, בחלק ניכר מהמדינות שהשתתפו במלחמה ניטש ויכוח לגבי נחיצות המלחמה. ארצות הברית התחשבה בשאלת הסיוע למלחמה בעת הדיונים על סיוע החוץ ושמיטת חובות.
ישראל במלחמה
בישראל היה חשש כבד מפני התקפות טילים מעיראק כמו במלחמת המפרץ ב-1991, ועקב כך הוכרז מצב חירום – כל התושבים מקריית שמונה ועד באר שבע התבקשו להכין את המקלטים והחדרים האטומים, ולשאת עמם לכל מקום את ערכות המגן מחשש להתקפה כימית או ביולוגית על ישראל. ההיערכות הישראלית לתקיפה עיראקית זכתה לשם "מבצע שריקה מזרחית".
מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי נערך גם הוא למלחמה בעיראק והיה אחד מן הכוחות הצבאיים היחידים שהיו בכוננות גבוהה לקראת האירועים הקרבים. סוללות הפטריוט הישראליות לאחר תרגיל ג'וניפר קוברה המשותף עם האמריקאים נפרסו במקביל ל-3 סוללות אמריקאיות ברחבי ישראל כהכנה ליירוט טילי הסקאד שהיו עתידים לנחות מעיראק. בהגנה השתתפה יחידת חרב מגן שזו הייתה מלחמתה הראשונה.
החששות בישראל נבעו מאיומיו של סדאם חוסיין ערב המלחמה כי ישראל תותקף, בין היתר על ידי חומרים כימיים שנחשבו כי ישנם לעיראק. בסופו של דבר, לא נחתו טילים על ישראל ונראה כי החששות היו מוגזמים.
ביוזמת חבר הכנסת יובל שטייניץ, הוקמה בישראל ועדת חקירה, הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק, שבדקה את היערכות ישראל למלחמה ואת בזבוז מאות מיליוני השקלים, כתוצאה משורת צעדי ההתגוננות עליהן החליטה ממשלת ישראל, בהן גיוס אלפי חיילי מילואים ממערך הנ"מ ומפיקוד העורף וההנחיה לפתוח את ערכות המגן לאזרחים ולהכין את חדרי המיגון (הנחיה שלוותה בשידורי הדרכה של פיקוד העורף בערוץ 33 ובחלוקת עלוני היערכות בעיתונים).
ממוזער|"הפתיח המלחמתי" של חדשות 2 בעת מלחמת המפרץ השנייה, 2003
ההתנגדות למלחמה
שמאל|ממוזער|250px|מפגינים נגד המלחמה צועדים אל בניין הקפיטול בוושינגטון, ספטמבר 2007
האווירה הציבורית בארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר הובילה בהתחלה לתמיכה כמעט מלאה במלחמה בציבור האמריקני. אולם, ברוב מדינות אירופה המערבית ראה הציבור את מדיניות ארצות הברית, כשימוש ציני באירועים טראגיים על מנת לקדם אינטרסים אחרים, כגון השתלטות כלכלית על המשאב המרכזי של עיראק – הנפט. התעקשות ארצות הברית לצאת למלחמה גם ללא תמיכת האומות המאוחדות הובילה לגל של הפגנות באירופה כנגד המלחמה. בוש דיבר על כך שקיימת "אירופה ישנה", שכללה את מדינות אירופה הוותיקות הליברליות שהתנגדו למלחמה, ובראשן צרפת, מול "אירופה החדשה", שכללה בעיקר את הדמוקרטיות החדשות של מזרח אירופה, שנטו לסייע לארצות הברית במלחמה נגד סדאם. כשם שבאירופה התגבר גל אמריקנופובי (כלומר, גל של סלידה מאמריקה), בארצות הברית עבר גל פרנקופובי (כלומר, סלידה מצרפת), שהתבטא למשל בהצעה להחליף את שמו של הצ'יפס, המכונה בארצות הברית "טוגנים צרפתיים" (French fries) ל"טוגני חופש" (Freedom fries) . עם זאת, ישנם מדינות מ"אירופה הישנה" (כמו איטליה, ספרד ודנמרק) שתמכו במלחמה ואף סייעו לארצות הברית צבאית.
לאחר כיבוש עיראק, הודיע בוש כי המלחמה תמה, ונחת במטוס קרב של הצי האמריקני על סיפון של נושאת מטוסים, כשמאחורי הדוכן שמעליו נאם, הוצב שלט ובו כתוב כי "המשימה הושלמה". אולם כאשר החלו פעולות הגרילה הנרחבות כנגד הכוחות המזוינים של ארצות הברית, החלה לרדת הפופולריות של המלחמה גם בקרב הציבור האמריקני, וההכרזה של בוש על סיפון נושאת המטוסים, נתפסה כהתרברבות שהקדימה את זמנה. אי מציאת הנשק להשמדה המונית, שהיווה את העילה ליציאה למלחמה, סייעה למגמה זו. כמו כן נתגלה כי טענות נוספות של ארצות הברית נגד השלטון העיראקי לא התבססו כולן על המציאות. כך נתגלה, כי טענתו של הנשיא בוש בנאום מצב האומה בינואר 2003, כי סדאם ניסה לרכוש אורניום מהרפובליקה האפריקאית ניז'ר, התבססה על מידע מודיעיני מסולף. גם הקשרים כביכול של עיראק עם ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה לא הוכחו, ובמכתב שנתגלה עם תפיסת סדאם חוסיין הוא אף קרא לתומכיו להיזהר משיתוף פעולה עם אנשי הארגון האסלאמיסטי.
השפעת המלחמה על הבחירות לנשיאות ארצות הברית
הירידה בפופולריות של המלחמה תרמה רבות לעלייתו המפתיעה של הווארד דין במרוץ למינוי הדמוקרטי לנשיאות. מכיוון שהוא התנגד למלחמה עוד לפני פריצתה הוא ריכז סביב מועמדותו את רוב מתנגדי המלחמה, והראה כי בסיס התומכים של המפלגה מתנגד לה. בזאת הוא גרם גם למועמדים האחרים, בהם כאלה שתמכו מלכתחילה ביציאה למלחמה, להתחיל לתקוף את בוש על התנהלותו במלחמה. גם כאשר דין נשר מהמרוץ הפך הנושא לנקודה ראשית במסגרת מסע הבחירות. המועמד הסופי של המפלגה הדמוקרטית, ג'ון קרי, נהג לומר, שבניגוד לבוש הוא יודע משהו באמת על נחיתה על נושאות מטוסים, ברומזו להכרזה של בוש על סיום המלחמה (וגם להשתמטותו של בוש ממלחמת וייטנאם, בעוד קרי עצמו הוא חייל מעוטר ממלחמה זו).
אמון הציבור בניהול המלחמה צנח, והשפיע על ירידתו של בוש בסקרים. גם לכידתו של סדאם שיפרה את תמיכת הציבור במלחמה ובנשיא בוש רק באופן זמני. למרות זאת ניצח בוש את קרי בבחירות של שנת 2004. השנים הראשונות של הקדנציה השנייה של ג'ורג' ווקר בוש לוותה בירידה נוספת בסקרים, עקב המשך הקרבות בעיראק והדיווחים על מקרי התעללות באוכלוסייה המקומית ובמיוחד בשבויים.
המשך הלחימה לאחר 2003
250px|ממוזער|שמאל|פול ברמר, הנציב העליון של עיראק, בין מאי 2003 ליוני 2004, שהיה בעל השפעה רבה על עיצובה מחדש של עיראק
ב-9 במאי 2003 מינה הנשיא בוש את הדיפלומט פול ברמר כשגריר מיוחד מטעמו לעיראק. ברמר היה למעשה הנציב העליון של עיראק שעמד בראש ה-CPA. המטרה המרכזית הייתה לנרמל את עיראק, לייצב אותה שלטונית ולבצע דמוקרטיזציה של עיראק. כאשר ברמר הגיע לעיראק היא הייתה מצויה באנרכיה שלטונית: בנייני ממשלה עלו באש ואזרחים בזזו את משרדי הממשלה ומוסדות ממלכתיים. האתגר הראשון שלו היה להפסיק תופעות אלו. ההחלטות הראשונות הבולטות שלו היו: בצו מספר 1: פירוק מפלגת הבעת', ואיסור על החברות בה. כל חברי הבעת' הבכירים אולצו לעזוב את משרותיהם במשרדי הממשלה, בצבא ובמערכת החינוך. הוראה מרכזית אחרת שלו בצו מספר 2: פירוק הצבא העיראקי הסוני. בהחלטות אלו פגע בדומיננטיות הסונית של נאמני סאדאם חוסיין במרכזי השלטון העיראקי, אך גם ערער את היציבות השלטונית. החלטות אלו הובילו בין היתר לכך שעשרות אלפי קצינים וחיילים עיראקים סונים הלכו לבתיהם עם נשקיהם והיוו לאחר מכן כוח עתודה להתקוממות הסונית.
ביולי 2003 אישר ברמר את הקמתה של מועצת ממשל זמנית עיראקית של צירים שנבחרו מקרב קבוצות ויחידים שתמכו בפלישה האמריקנית. לברמר נשמרה זכות וטו על החלטות המועצה. במהלך כהונתו של ברמר שנמשכה 14 חודשים, אושרה בעיראק החוקה הזמנית, שהפכה לנושא שנוי במחלוקת, אבל צעדים אלו לא הובילו ליציבות שלטונית, והסונים שמודרו מהשלטון התארגנו והגיבו בפעילות טרור. המצב הביטחוני בעיראק בתקופה זו היה כה מעורער, עד כדי כך שברמר ואנשיו הסתגרו במתחם מוגן בארמונותיו לשעבר של סאדם חוסיין בבגדאד שכונה "האזור הירוק", ובסיום כהונתו ב-28 ביוני 2004 כאשר הועברו הסמכויות הפורמליות משלטון הכיבוש האמריקאי לממשלה העיראקית הזמנית, בשל חשש לפיגוע ראווה, ברמר לא הוטס ישירות לארצות הברית במטוס מטען כפי שהיה נהוג, אלא הוברח בתרגילי הטעיה במטוס קטן לירדן ומשם הוטס לארצות הברית.
כיבוש בגדאד, שהביא לנפילת שלטונו של סדאם חוסיין, ואף לכידתו של סדאם חוסיין עצמו, והניסיונות לייצב את עיראק לא הביאו לסוף הלחימה בעיראק. גורמי מחתרת סונים שפעלו ברחבי עיראק גרמו למאות הרוגים בקרב חיילי הקואליציה, ולכמה אלפי הרוגים בקרב תושבי עיראק. כלי הנשק העיקריים של המתנגדים לכיבוש היו פיגועים באמצעות מכוניות תופת, פיגועי התאבדות, ירי רקטות נ"ט ונשק קל מן המארב. עם זאת, החוקה העיראקית החדשה אושרה במשאל עם ברוב של 78 אחוז על אף הטרור, עם אחוזי הצבעה גבוהים. על פי ארצות הברית, זוהי החוקה הדמוקרטית הראשונה במדינה ערבית. בקרב המתנגדים למלחמה, נטען כי החוקה קובעת מדיניות כלכלית נאו ליברלית בעיראק ובעצם נועדה לנטילת משאבי הנפט והגז על ידי מדינות זרות.
בחודש אפריל 2004 כתגובה לטרור הסוני החלה התקוממות שיעית באחדות מערי עיראק, התקוממות שגרמה אף לאובדן שליטה של כוחות הקואליציה באחדות מערים אלה, ולחטיפתם של אזרחים זרים כבני ערובה. התגובה של כוחות הקואליציה הייתה תקיפה ביותר, והביאה תוך ימים מעטים למאות הרוגים עיראקיים. עיראק פורקה לשלוש מדינות דה פקטו: שיעית, סונית וכורדית. הלחימה הבין העדתית בין שלוש העדות החריפה והמשיכה לגבות את חייהם של עשרות אלפי עיראקים.
לרוב ההתקפות כנגד כוחות הקואליציה, כוחות הביטחון של הממשלה העיראקית ואזרחים עיראקים היה אחראי ארגונו של אבו מוסעב א-זרקאווי. באוקטובר 2004 הודיע זרקאווי על הצטרפותו לאל-קאעידה והקמת זרוע של הארגון בעיראק. בנוסף להתקפות מטענים, רכבי תופת ורקטות נ"ט – הנהיג זרקאווי שיטה של חטיפת אזרחים זרים והתניית שחרורם בעזיבתם של כוחות הקואליציה. כאשר לא נכנעו כוחות הקואליציה לאולטימטום נהגו החוטפים לערוף את ראשי החטופים ולהפיץ את הקלטת המתעדת זאת בטלוויזיה, בייחוד ברשת אל-ג'זירה. אחד החטופים הידועים היה היהודי ניק ברג, הראשון שראשו נערף. השימוש בטקטיקת החטיפות פחת במידה רבה, אם בשל פגיעה ביעילות הטקטיקה בזכות נחישות המדינות שלא להיכנע לתכתיבי ארגוני הטרור, ואם בזכות הצלחות של הקואליציה בלחימה מול ארגוני הטרור. ב-8 ביוני 2006, חוסל א-זרקאווי.
גם בשנים הבאות, נמשך גל פיגועי הטרור בעיראק וכלל שימוש במכוניות תופת גם נגד אזרחים עיראקים. בפיגועים אלה נרצחו מאות חיילים ואנשי מנהל מכוחות הקואליציה וכן אלפי אזרחים ושוטרים עיראקים. לצד הטרור ולוחמת הגרילה כנגד כוחות הקואליציה, התנהלה בעיראק בשנים שלאחר המלחמה מלחמת דת בין הסונים לשיעים, במסגרתה ביצעו ארגוני טרור סונים פיגועים כנגד מסגדים שגרמו למאות הרוגים. ב-22 בפברואר 2006 פוצצה כיפתו של המקדש הקדוש לשיעים, מסגד אל-עסכריה, פיגוע הידוע כ"פיגוע במסגד אל-עסכריה" בעיר סאמרא, בו נהרגו למעלה מ-100 מתפללים. השיעים פתחו בתגובה במהומות והציתו מספר מסגדים סוניים. לפי הוושינגטון פוסט נהרגו בפיגוע ובגלי ההדף בעקבותיו כ-1,300 בני אדם. רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, ביוצרם את בעיית פליטי עיראק.
במרץ 2006 הודתה קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה, כי במלחמה בעיראק נעשו טעויות רבות. על פי סקרי דעת קהל, במהלך 2006 ירדה הפופולריות של הנשיא האמריקני לשפל חסר תקדים שלא היה כמוהו מאז ריצ'רד ניקסון. הסיבה העיקרית לכך, הייתה טיפולו במלחמה בעיראק. בדצמבר 2006, לאחר שטען במערכת הבחירות כי ארצות הברית ניצחה בעיראק, הודה בוש כי מדובר לא בניצחון ולא בהפסד כרגע. לאחר מותו, התפרסם ריאיון עם נשיא ארצות הברית הרפובליקני ג'רלד פורד עם העיתונאי בוב וודוורד ובו הביע הסתייגות מהכניסה למלחמה בעיראק. המלחמה גם יצרה קרע ניכר בין מדינות רבות באירופה לבין ארצות הברית. מאמצי ממשל בוש לשפר את היחסים בכהונתו השנייה, אילצו את הממשל לנקוט במדיניות פייסנית יותר כלפי איראן, ולאפשר לשלישייה האירופית (בריטניה, גרמניה וצרפת) להמשיך במשא ומתן עם איראן לאורך כשנתיים.
בשנת 2007 החל יישום מבצע הנחשול.
גזר דינו של סדאם חוסיין
ב-5 בנובמבר 2006 לאחר משפט ממושך נגזר דינו של סדאם חוסיין למוות בגין הריגת 128 אנשים ממוצא שיעי בדוג'אייל. ב-25 בדצמבר 2006 דחה השופט במשפטו את הערעור שהגיש וקבע כי חוסיין יוצא להורג בתלייה בתוך 30 יום. זאת, לאחר שבקשתו למיצוי הדין ביריה נדחתה. חוסיין הוצא להורג בתלייה בשעה שש בבוקר ב-30 בדצמבר 2006 בגיל 69, בזמן חג הקורבן המוסלמי (עיד אל אדחה). המשפט ספג ביקורת על ידי חלק מהקהיליה הבינלאומית והערבית. טענת הקהיליה הבינלאומית הייתה שצריך להעמידו בבית הדין הבינלאומי בהאג ולא בבית משפט בחסות אמריקאית ששופטיו אינם מקובלים על ידי רבים. לאחר מותו, משפחתו דרשה שייקבר בתימן ויוחזר לעיראק רק לאחר "שתשוחרר מהכוחות האמריקאים".
המהלכים שהביאו ליציאת ארצות הברית מעיראק
left|ממוזער|411x411px|
פרדריק וקימברלי קגן בבצרה, 2008
בינואר 2007 כתב פרדריק קגן, חוקר בכיר ב"מכון היוזמה האמריקאית לחקר מדיניות ציבורית" – AEI, בתמיכת אשתו קימברלי קגן ו"המכון לחקר המלחמות" – ISW שהיא נשיאתו, דו"ח על עיראק, הנקרא "לבחור בניצחון: תוכנית להצלחה בעיראק". ה-AEI הוא אחד מגופי החשיבה הנאו-קונסרבטיבים – שמרנים, הקשורים אל המפלגה הרפובליקנית, הוותיקים ביותר בארצות הברית (נוסד ב-1943) והדו"ח הזה נחשב לרב השפעה ביותר וככזה ששינה את כיוון פני המלחמה בעיראק במהלך 2007. הדו"ח נכתב כתגובה לדו"ח שהגיש ג'יימס בייקר שר החוץ וראש מטה הבית הלבן לשעבר, יחד עם חבר הקונגרס הדמוקרטי מאינדיאנה לי המילטון, באותו נושא, בדצמבר 2006, ואשר טען שארצות הברית איננה יכולה לנצח בעיראק בכוח הזרוע, אלא נדרשת גישה פוליטית במקום הגישה הכוחנית. דו"ח בייקר-המילטון המליץ להוציא בהדרגה את הכוחות האמריקאים בעיראק מכלל פעילות צבאית שם ולהעביר את נטל הלחימה בטרור לכוחות המקומיים. בניגוד להם המליץ דו"ח קגן דווקא להכניס עוד כוחות אמריקאים לעיראק ולהגביר את הלחימה הצבאית הישירה של האמריקאים שם.
נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש העדיף את המלצות קגן על פני המלצות בייקר-המילטון, ובהתאם לכך מינה בראש הכוחות הצבאיים את הגנרל דייוויד פטראוס, ותיגבר את הכוחות האמריקאים הלוחמים בעיראק בינואר–מאי 2007, במה שכונה לאחר מכן ה-"Surge" ("הנחשול" או "ההסתערות"), שהתמקד באבטחת האוכלוסייה האזרחית ומיגור כוחות הטרור, וכלל את הוצאת הכוחות הצבאיים ממחנות הצבא, והקמת נוכחות מתמשכת, במיוחד בשכונות המאוימות ביותר של עיראק, במהלכים צבאיים אגרסיביים כנגד כוחות המורדים, וכן בביסוס כוחות חמושים מקומיים שנקראו "בני עיראק" ושילובם במסגרות הצבאיות המקומיות. המהלך הזה נתמך על ידי הזרם הנאו-קונסרבטיבי בארצות הברית, אך נתקל מראשיתו בהתנגדות פוליטית עזה, בעיקר מהכיוון השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, אך גם מהשמרנים שהיו להם כמובן כוח והשפעה רבה על הנשיא ובתוך המפלגה הרפובליקנית.
בסופו של דבר, ה-Surge שינה את פני הלחימה בטרור בעיראק לטובת ארצות הברית ואיפשר את תחילת נסיגת הכוחות האמריקאים משם. אם בשנים 2004–2007 היה מספר ההרוגים של כוחות הקואליציה בעיראק כ-900 מדי שנה (2007 – 961 הרוגים, הגדול ביותר מאז הפלישה במרץ 2003), הרי ב-2008 כבר ירד המספר ל-322, ומאז הוא הלך וירד מדי שנה, בהתאם לתזה של קגן ומדיניות ה-Surge בעיראק. ב-2009 היו לכוחות הקואליציה 150 הרוגים בעיראק, ב-2010 "רק" 60 הרוגים, ב-2011 – 54 הרוגים וב-2012 הרוג אחד בלבד.
עם התייצבות המצב הביטחוני ירד גם מספר האזרחים העיראקים שנפגעו. אם עד ה-Surge ובתחילתו נהרגו מדי חודש כ-2,500 עד 3,000 אזרחים, הרי בספטמבר 2007 כבר ירד מספר ההרוגים האזרחים לכחצי מזה (1,271) ומאז הוא המשיך וירד בהדרגה מדי חודש. ב-2007 כולה היה מספר ההרוגים האזרחים בעיראק כ-25,000 איש. ב-2008 ירד המספר לכ-9,000 איש, ב-2009 – 4,700 איש וב-2010 ו-2011 נהרגו בעיראק כ-4,100 אזרחים בשנה.
בשנת 2008 הגיע ממשל בוש להסכם עם ממשלת עיראק, שבעקבותיו הוא חתם על U.S.–Iraq Status of Forces Agreement. ההסכם כלל תאריך להוצאת כל הכוחות הצבאיים של ארצות הברית מעיראק (dead line). התאריך המוסכם היה 31 בדצמבר 2011.
באוקטובר 2011 הודיע הנשיא ברק אובמה על השלמה הוצאת כל הכוחות המזוינים של ארצות הברית מעיראק עד סוף השנה, ובכך עורר את חשש ערב הסעודית, ירדן, ישראל ומדינות אחרות באזור המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, מהתגברות השפעתה של איראן והאיום הצבאי שיתעצם מצידה כתוצאה ישירה מכך. ב-14 בדצמבר 2011 חזר החייל האמריקאי האחרון לארצות הברית וב-15 בדצמבר 2011 הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק.
מומחים העריכו את עלות המלחמה לארצות הברית ביותר מטריליון דולר. בתשע שנות לחימה נמנו כ-4,500 הרוגים אמריקאים וכ-120,000 הרוגים עיראקים.
לאחר נסיגת ארצות הברית מעיראק
הפלישה והכיבוש שבא בעקבותיה הוביל למתיחות ואלימות נרחבת בין פלגים איסלאמיים ואתניים שונים במדינה ולעקירה נרחבת של אוכלוסיות בתוך המדינה. הצלב האדום העיראקי מעריך כי בשנת 2008 היו כ-2.3 מיליון עקורים פנימיים (שעברו ממחוז אחד למחוז אחר). בנוסף אליהם היו כ-2 מיליון פליטים עיראקיים שעזבו את המדינה. העוני בעיראק הוביל נשים רבות לעבוד בזנות כדי לתמוך בעצמן ובמשפחתן, דבר שמשך תיירות מין ממדינות שכנות.
הפלישה הובילה ליצירת חוקה שתמכה בדמוקרטיה כל עוד חוקי המדינה לא פגעו בעקרונות איסלאמיים מסורתיים. בשנת 2005 נערכו בחירות לפרלמנט. בנוסף הפלישה שמרה על אוטונומיה של האזור הכורדי, והיציבות היחסית הובילה לשגשוג כלכלי. פליטים עיראקים רבים ברחו לאזור הכורדי שנחשב לדמוקרטי באופן יחסי.
לאחר הפלתו של סאדם חוסיין השבטים הסונים המתונים יחסית הרגישו מקופחים בידי המשטר הדמוקרטי, כגון חברי מפלגת הבעת'. המשטר, בהנהגתו של ראש הממשלה, נורי אל-מאלכי, תמך בפלגים שיעים וכך דחק סונים מתונים לזרועותיהם של אל-קאעידה, על אף שבתחילת דרכיהם, התנגדו ללוחמי דאעש.
מלחמת האזרחים השנייה בעיראק שהתקיימה בעצם עוד בזמן שהות כוחות ארצות הברית בעיראק, התחזקה עוד יותר לאחר נסיגת הכוחות של ארצות הברית. ארגונים שונים, בעיקר כוחות סונים, ביצוע פיגועי טרור ופעולות גרילה נגד סמלי שלטון ונגד אוכלוסייה אזרחית של פלגי אסלאם אחרים. כ-1,000 איש נהרגו בחודשיים שעברו מאז נסיגת צבא ארצות הברית. בשנת 2012 נהרגו כ-4,700 בני אדם וב-2013 הוערך מספר ההרוגים האזרחים העיראקים במלחמת האזרחים הפנימית שם בכ-9,000.
ב-22 ביולי 2013 בוצעה פעולת טרור ופריצה שהביא לבריחתם של לפחות 500 אסירים של ארגון אל-קאעידה שחיכו להוצאתם להורג בכלא אבו גרייב. שגריר ארצות הברית האחרון שהיה בעיראק העריך כי הדבר יתרום להעלאת המוראל ולחיזוק שדרת הנהגה בקרב אל-קאעידה וארגונים תומכים בעיראק ובסוריה. בתחילת ינואר 2014 השתלט דאעש – המדינה האסלאמית על הערים פלוג'ה ורמאדי ועל מרבית שטחי מחוז אל-אנבר. לאחר ההשתלטות על מרבית שטחי מחוז אל-אנבר החלו הכוחות המזוינים של עיראק מתקפה נגד דאעש באזור אל-אנבר, זאת במטרה להחזיר את האזור לשליטת הממשלה העיראקית.
בראשית יוני 2014 זכה ארגון "המדינה האסלאמית" להישג בולט כשכבש את רוב שטחה של מוסול – העיר הגדולה והחשובה ביותר בצפון עיראק, והביא למנוסת מאות אלפי פליטים מאזור הלחימה. כמו כן השיג הארגון שליטה בעיר תכרית. ב-15 ביוני דווח כי דאעש כבש גם את העיר תל עפר וכי הוציא להורג כ-1,700 חיילים מצבא עיראק שנשבו על ידו. ב-29 ביוני הודיע הארגון על הקמת ח'ליפות אסלאמית, בהנהגתו של אבו בכר אל-בגדאדי, שכונה "אמיר המאמינים". המורדים המשיכו לתקוף שטחים בצפון עיראק במה שזכה לכינוי המתקפה בצפון עיראק. ראש ממשלת עיראק, אל-מאליכי קרא בתחינה לקהילה העולמית לעזרה והכריז על מצב חירום במדינה. כיבוש העיר סימן את תחילת התפוררות המשטר הדמוקרטי בעיראק שהחליף את משטרו הדיקטטורי של סדאם חוסיין. לבסוף, בסיוע של כוחות קואליציה בינלאומית, שב המשטר הדמוקרטי בעיראק לשלוט בשטחים שדאעש כבש.
אבדות
עד לסיום הלחימה נהרגו בעיראק 4,799 חיילים של כוחות הקואליציה, ביניהם 4,487 אמריקנים, 179 חיילים בריטים, 33 איטלקים, 22 פולנים, 18 אוקראינים, 13 בולגרים, 11 ספרדים, 7 דנים, 5 גאורגים, 5 אל-סלבדורים, 4 סלובקים, 3 לטבים, 3 רומנים, שני הולנדים, שני אסטונים, שני תאילנדים, צ'כי אחד, אזרח פיג'י אחד, הונגרי אחד, קזחי אחד ודרום-קוריאני אחד. בנוסף נהרגו כ-169 אזרחים זרים ופעילים בגופים בינלאומיים, מתוכם כ-32 עיתונאים, ו-22 עובדי או"ם.
ההערכות הן שכ-16,600 חיילים עיראקים שלחמו לטובת כוחות הקואליציה נהרגו בזמן המלחמה.
בזמן השבועות הראשונים של המלחמה ב-2003 נהרגו בין 7600 ל-11,000 חיילים עיראקיים, ולאחר שלב זה ועד שנת 2011 – בין 21,000 ו-26,000. בנוסף אליהם, ההערכות נעות בין 66,000 ל-131,000 אזרחים עיראקים שנהרגו בסך הכול, כתוצאה מהמלחמה והשלכותיה.
ראו גם
מלחמת האזרחים השנייה בעיראק
לקריאה נוספת
פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה – עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי, הוצאת משרד הביטחון, 2010
מייקל ר. גורדון וברנרד א. טריינור, "קוברה 2", הוצאת משרד הביטחון, 2010.
פסח מלובני, המלחמה האחרונה של סדאם: מודיעין וקבלת החלטות, מבט מל"מ 69, יולי 2014, עמ' 16–21
קישורים חיצוניים
פרויקט: המלחמה בעיראק Operation Enduring Freedom, סיקור מיוחד באתר CNN
אבדות הקואליציה במלחמת עיראק, אתר CNN
אבדות כוחות הקואליציה במלחמה
אבדות לעיראק במלחמה, אתר CBC קנדה
מה ישראל וצה"ל יכולים ללמוד מהמדיניות האמריקנית באפגניסטן ובעיראק, אלוף ד"ר יעקב בנג'ו, רס"ן שחר הלר, מערכות, 19.12.2022
כשל המודיעין האמריקני בעניין הנשק להשמדה המונית בעיראק, דניאל קוטנר, מערכות, 21.08.2006
יישום תפיסת המודיעין המדויק והלחימה הרב־ממדית בצבא היבשה של ארצות הברית, רס"ן א', מערכות, 31.01.2022
שתי מלחמות ושתי פלישות, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 11 בנובמבר 2021
הערות שוליים
*
עיראק
עיראק
עיראק
קטגוריה:טרור אסלאמי
קטגוריה:נשיאות ג'ורג' ווקר בוש
קטגוריה:יחסי סונים–שיעים
קטגוריה:מלחמות ומבצעים במזרח התיכון בעת החדשה
קטגוריה:יחסי ארצות הברית – עיראק
קטגוריה:תוכנית הגרעין העיראקית
קטגוריה:אסיה: פלישות
קטגוריה:שנות ה-2000 בעיראק
קטגוריה:שנות ה-2010 בעיראק
| 2024-09-06T19:18:02
|
נשק להשמדה המונית
|
ממוזער|250px|סמלי אזהרה המצביעים (מימין לשמאל) על סכנת הרעלה (כימית), סכנה ביולוגית וסכנה רדיואקטיבית.ממוזער|250px|אמצעים של חיל ההנדסה הישראלי להתגוננות מפני איומי אב"כ.
נשק להשמדה המונית או נשק בלתי קונבנציונלי (וגם נשק אטומי ביולוגי כימי, ובראשי תיבות: אב"ך, ונהוג גם אב"כ) כולל שלושה סוגים של כלי נשק, המיועדים לגרום להשמדה בקנה מידה המוני:
נשק אטומי
נשק ביולוגי
נשק כימי
בגלל הסכנה הגדולה שבשימוש בנשק זה, בעיקר לאוכלוסייה אזרחית שאינה מעורבת בלחימה, הוקמו מנגנונים בינלאומיים לפיקוח על הפצת נשק מסוג זה ולמניעת הפצתו. עם זאת, למנגנונים אלה יש יכולת מוגבלת, בגלל הקושי לגלות פעילויות חשאיות הקשורות בייצור והפצה של נשק זה, והיכולת המוגבלת להטיל סנקציות על מדינות שעברו על אמנות הפיקוח. לעיתים אף פורצות מלחמות עקב רצון לפרק מדינה מנשק בלתי קונבנציונלי, כמו מלחמת עיראק, ולפעמים די באיום של שימוש בנשק לא קונבנציונלי להפסקת מלחמה.
מבין הסוגים השונים של נשק בלתי קונבנציונלי, נשק גרעיני מצריך יכולת מדעית וטכנולוגית מתקדמת, ומתקנים גדולים שקשה להסתירם, ולכן תפוצתו מוגבלת למספר מועט של מדינות. השימוש היחידי בנשק גרעיני נגד אוכלוסייה אזרחית היה על ידי ארצות הברית בסוף מלחמת העולם השנייה. גם תפוצתו של נשק ביולוגי מוגבלת יחסית. ייצורו של נשק כימי מבוסס על טכנולוגיה נפוצה, ולכן תפוצתו גבוהה יחסית, והוא משמש גם מדינות בעלות יכולת מדעית וטכנולוגית נמוכה.
רבים מתנגדים לשימוש ולעצם קיומו של נשק להשמדה המונית, וקבוצות פוליטיות רבות, בהן התנועה לפירוק נשק גרעיני, פועלות בנושא זה. נשק ביולוגי ונשק כימי נאסרו לשימוש במספר אמנות בינלאומיות, וכמו כן האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני אוסרת על הפצתו של נשק מסוג זה למדינות אשר לא החזיקו בו בעת החתימה על האמנה (ארצות הברית, ברית המועצות רוסיה, סין, בריטניה וצרפת). עם זאת, האמנה לא אוסרת במפורש על השימוש בנשק גרעיני.
בניגוד לעשורים הקודמים, שבהם נשק בלתי קונבנציונלי היה נחלתן של מדינות בלבד, כעת מנסים ארגוני טרור לבצע פיגועים בלתי קונבנציונליים, כמו למשל שימוש ב"פצצה מלוכלכת" המכילה חומר רדיואקטיבי, או משלוח מעטפות המכילות חיידקי גחלת.
בישראל
בצה"ל, האב"כ הוא תוכן שעובר בהכשרה צבאית של הלוחמים ביחידות הקרביות השונות. בעבר היה תחום זה משויך לחיל ההנדסה הקרבית, אך כיום נמצא תחום ההתגוננות מלוחמת אב"כ באחריות חטיבת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. אצל הלוחמים תוכן האב"כ עובר בהכשרה באופן בסיסי ואין איתו התעסקות ומגע יותר מכך, בעיקר אצל לוחמי חיל ההנדסה הקרבית. אם כי פלגת סייפן של היחידה המיוחדת יהל"ם היא פלגה המתמחה בנושא האב"כ באופן רב וכחלק ממקצועה של הפלגה.
בשנת 2018 נחקק בישראל החוק למניעת מימון והפצה של נשק להשמדה המונית האוסר על סיוע או על קשרי מסחר עם גורמים העוסקים בנשק להשמדה המונית.
ראו גם
מסכת גז
ערכת מגן
אמצעי אב"כ של חיל ההנדסה הישראלי
נשק להשמדה המונית בסין
MTCR
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדע המדינה
קטגוריה:אמצעי לחימה
קטגוריה:בקרת נשק
| 2023-12-04T05:12:47
|
גז טבעי
|
שמאל|ממוזער|340px|הפקת גז טבעי לפי מדינות, במ"ק לשנה (נתוני 3/2006)
גז טבעי הוא תערובת גזים חסרת צבע וחסרת ריח המשמשת להפקת אנרגיה. הגז הטבעי הוא תערובת של דלק מאובנים גזיים טבעיים המורכבת בעיקר ממתאן (כ-85%), ובדרך כלל כוללת כמויות משתנות של אלקנים גבוהים אחרים כפרופאן (כ-10%), ולפעמים אחוז קטן של פחמן דו-חמצני, חנקן, מימן גופרתי או הליום. גז טבעי הוא חסר צבע וריח, ונפיץ, ולכן בדרך כלל מוסיפים ריח גופרית (בדומה לביצים רקובות) לגילוי מוקדם של דליפות. גז טבעי נוצר כאשר שכבות של חומר צמחי ובעלי חיים מתפרקות ונחשפות לחום ולחץ עזים מתחת לפני כדור הארץ במשך מיליוני שנים. האנרגיה שהצמחים השיגו במקור מהשמש, מאוחסנת בצורה של קשרים כימיים בגז. הגז הטבעי משמש בעיקר כחומר דלק לייצור חשמל ולצורכי אנרגיה של מפעלי תעשייה גדולים, ובאופן מצומצם כדלק לרכבים וכחומר גלם להפקת דשנים.
מאפייני גז טבעי
גז טבעי הוא תערובת גזים שמרכיבה העיקרי הוא מתאן, גז דליק, המשמש כמקור אנרגיה ליצירת חום. בנוסף מכילה התערובת כמויות קטנות של אתאן, פרופאן, בוטאן ופנטאן. כלל מרכיבים אלו חסרי טעם וריח. גז טבעי מתעבה לנוזל רק בטמפרטורה של C° 162−.
בניגוד לדלק נוזלי ומוצק, גז טבעי אינו ניתן לאגירה בכמויות גדולות במיכלים, ועל כן נדרשת אספקה רציפה של גז טבעי מנקודת הקידוח ועד הצרכנים.
מאגרי גז טבעי והיווצרותם
שמאל|ממוזער|300px|"שער הגיהנום" הוא בור בכפר דרווזה שבטורקמניסטן, שבתוכו אש הבוערת ברצף מאז שנת 1971 בשל הגז הטבעי הנפלט מהאדמה
גז טבעי נוצר בתהליכים דומים להיווצרות הנפט, תהליכי התפרקות של יצורים אורגניים ימיים (צמחים ובעלי חיים) בהיעדר חמצן, ותחת לחץ גבוה. בדרך כלל נמצאים מרבצי הגז הטבעי במאגרים בקרבת המקומות בהם נמצא גם נפט גולמי.
כמות הגז במאגרים מובעת בדרך כלל ביחידות של מיליארד מטרים מעוקבים (BCM), מיליארד רגל מעוקבת (BCF) או טריליון רגל מעוקבת (TCF). יחידה מידה נוספת בה משתמשים היא יחידה תרמית בריטית (BTU). בכל מטר מעוקב יש 35.3147 רגל מעוקב או 35,335.7 BTU. מחירי הגז הטבעי, בניגוד למחירי הנפט, יציבים יחסית, נקבעים בחוזים ארוכי טווח ונעים בשנים האחרונות (בישראל) מעל 5 דולר למיליון BTU, שהם כ-18 סנט למטר מעוקב גז. (מיליון BTU הם 28.263682 מטר מעוקב גז).
הערכת שווי למאגרי גז טבעי
הערכת שווים של מאגרי גז טבעי מתבצעת על פי הערכת שווי הגז במאגר, בניכוי הוצאות הפקה והובלה, כולל עלויות אסדת ההפקה והצנרת הדרושה להובלת הגז לצרכנים במאגר גז תת-ימי, ובשיעור היוון גבוה. שוויו של מאגר עשוי להיות נמוך משמעותית משווי הגז שאגור בו. כך למשל, במאגר "תמר" התת-ימי, המכיל על פי האומדנים כ-275 מיליארד מטר מעוקב גז, שווי הגז הגולמי הוא יותר מ-40 מיליארד דולר, אך עקב ההשקעות הנדרשות להפקת הגז והעברתו למתקני קליטה יבשתיים, שווי המאגר נמוך יותר.
מחיר הגז הטבעי
מחיר הגז הטבעי נקבע בהתאם להיצע וביקוש לגז טבעי. מחיר הגז הטבעי מושפע גם ממחיר הנפט, במיוחד באירופה.
מחיר גז טבעי מצוין ביחידת מטבע ביחס לנפח (בדרך כלל 1,000 מטר מעוקב) או לכמות אנרגיה (בדרך כלל יחידת אנרגיה היא 1,000 BTU).
גז לשימוש ביתי ותעשייתי מורכב מתערובת של מתאן (כ-85%), פרופאן (כ-10%) ורכיבים נוספים. מחיר הגז הטבעי מושפע מהערך האנרגטי שלו, ומחירו עולה ככל שריכוז המתאן והפרופאן בו גבוה יותר.
כמקור אנרגיה
גז טבעי הוא אחד ממקורות האנרגיה החשובים ביותר. תחנות כוח לייצור חשמל, מפעלי תעשייה גדולים ורכבים שונים עושים בו שימוש לצורך פעולתם.
בעיה עיקרית בניצולו של גז טבעי כדלק היא הובלתו משדות הגז אל הצרכנים. הדרך המקובלת היא באמצעות צינור גז, שיש בו תועלת כאשר הצרכנים נמצאים במרחק של עד מאות קילומטרים משדה הגז. הובלה של גז טבעי בצורה נוזלית (כגז טבעי נוזלי), באמצעות מכליות, אפשרית אף היא, אך נחשבת לבעייתית מבחינת בטיחות וכדאיות כלכלית. גז טבעי המופק בשדות הנפט בערב הסעודית, אגב הפקתו של הנפט, אינו משווק בשל חוסר כדאיות כלכלית, והוא נשרף בעת הפקתו. במדינות רבות נאסרה פעולה בזבזנית ומזהמת זו, ונדרשת החזרתו של הגז הטבעי לבטן האדמה.
ייצור חשמל
גז טבעי הוא מקור חשוב לייצור חשמל באמצעות השימוש בו בטורבינות גז וטורבינות קיטור. גז טבעי נשרף בשריפה נקייה יותר מאשר דלקים מאובנים אחרים כגון נפט ופחם, ומייצר הרבה פחות פחמן דו-חמצני ליחידת אנרגיה מופקת. כדי להפיק אותה כמות חום, שריפת גז טבעי מייצרת 30% פחות פחמן דו-חמצני מאשר בשרפת נפט וכ-45% פחות לעומת שריפת פחם. טכנולוגיה זו נמצאת בשימוש נרחב כאשר הגז הוא משאב זמין במחיר סביר. טכנולוגית תאי הדלק תספק בעתיד אופציה ירוקה יותר להפיכת גז טבעי לחשמל (במקום טורבינות), אך היא עדיין אינה כדאית כלכלית.
חימום
גז פחמימני מעובה („גז בישול״) מופק מנפט או מגז טבעי. הוא מסופק לבתים בהם הוא משמש ליישומים כגון בישול בתנורים מונעי גז טבעי, מערכות חימום וייבוש בגדים, חימום מרכזי ועוד. חימום בתים מתאפשר באמצעות חימום דוודים, כבשנים וחימום ישיר של מים. בגז טבעי נהוג להשתמש בבתים כפריים שאין להם קשר למערכת התשתיות העירונית, וכן לגרילרים נישאים.
תדלוק מכוניות
גז טבעי דחוס (המכונה בראשי התיבות המסחריים CNG : Compressed Natural Gas) שעיקרו מתאן הוא חלופה נקייה יחסית לדלקים אחרים לרכב כגון בנזין וסולר. המדינות בהן נפוץ השימוש בגז למכוניות הן ארגנטינה, ברזיל, הודו, פקיסטן, איטליה, רוסיה, איראן, מצרים וארצות הברית. היעילות האנרגטית של מנועי גז שווה לזו של מנועי בנזין, אך נמוכה ממנועי דיזל מודרניים. מכוניות שהונעו בבנזין המוסבות לנסיעה בגז סובלות מירידת מה בביצועיהן בשל יחס הדחיסה הנמוך של מנועיהן. לעומת זאת, מכוניות המונעות במנועים שיועדו לגז טבעי עושות זאת ביחס דחיסה גדול יותר בשל המספר האוקטן הגבוה של הגז – 120–130.
מימן
רוב המימן כיום מופק ממתאן כתוצר לוואי של התעשייה הפטרוכימית. למימן עצמו מספר יישומים, רובם תעשייתיים וכן לתחבורה.
השפעות סביבתיות
ככלל, גז טבעי מזהם פחות מדלקי מאובנים אחרים. אולם הוא תורם יותר מהם להתחממות הגלובלית.
גז טבעי מורכב בעיקר ממתאן. בני אדם ובעלי חיים פולטים מתאן וכמו כן יש לו נטייה לדלוף בעת הפקת גז טבעי והובלתו.Myhre, G., D. Shindell, F.-M. Bréon, W. Collins, J. Fuglestvedt, J. Huang, D. Koch, J.-F. Lamarque, D. Lee, B. Mendoza, T. Nakajima, A. Robock, G. Stephens, T. Takemura and H. Zhang (2013) "Anthropogenic and Natural Radiative Forcing". Table 8.7 on page 714. In: Climate Change 2013: The Physical Science Basis. Contribution of Working Group I to the Fifth Assessment Report of the Intergovernmental Panel on Climate Change. Stocker, T.F., D. Qin, G.-K. Plattner, M. Tignor, S.K. Allen, J. Boschung, A. Nauels, Y. Xia, V. Bex and P.M. Midgley (eds.). Cambridge University Press, Cambridge, United Kingdom and New York, New York, US. Anthropogenic and Natural Radiative Forcing לאחר שחרור לאטמוספירה, גז זה מסולק משם בהדרגה על ידי תגובות חמצון שהופכות אותו לפחמן דו-חמצני ולמים. בעוד שזמן החיים של מתאן באטמוספירה הוא קצר יחסית לזה של פחמן דו-חמצני, עם זמן מחצית חיים של 7 שנים, זהו גז חממה יעיל יותר בלכידת חום באטמוספירה. בתקופה של 20 שנה, כמות נתונה של מתאן משפיעה פי 84 על פוטנציאל התחממות עולמית לעומת פחמן דו-חמצני ובתקופה של 100 שנה כמות זו משפיעה פי 28. מסיבה זו גז טבעי הוא גז חממה חזק יותר לעומת פחמן דו-חמצני. דו"ח משנת 2009 של סוכנות הסביבה של ארצות הברית העריך את פליטות המתאן השנתיות בכמות של - 85 קילומטרים מעוקבים. הגז הטבעי דולף לאטמוספירה בזמן הפקה, אחסנה, הובלה והפצה שלו, במיוחד בזמן תהליך ההפקה, וזאת בין היתר בשל הנדיפות הגבוהה שלו. בשנת 2021 הלווין MethaneSAT אמור להפחית את אי הוודאות הגדולה הנוגעת לכמות הפליטות של גז טבעי. עשרות מחקרים עדכניים מעמידים את הגז הטבעי במקום גרוע יותר מפחם מבחינת השפעתו על משבר האקלים.
לעומת זאת, גז טבעי מזהם פחות לעומת דלקי מאובנים אחרים. הוא גורם לפליטה של פחות פחמן דו-חמצני, בשיעור של 25%–30% פחות מנפט ו-40%–45% פחות מפחם, לכל ג'ול אנרגיה שמסופק על ידו. גז טבעי מכיל פחות מזהמי אוויר כמו גופרית, חומר חלקיקי, וחנקן דו-חמצני, לעומת דלקים מחצביים אחרים, ולא כולל פליטה של כספית. הוא גם מכיל כמויות קטנות של איזוטופים רדיואקטיביים של פלוטוניום, עופרת וראדון.
עם זאת, במונחים מוחלטים הוא מהווה אחוז משמעותי מפליטות הפחמן של בני האדם, ונתון זה צפוי לגדול, עקב החלפת מתקני מזוט ופחם בגז טבעי. לפי דו"ח IPCC מספר 4, בשנת 2004, גז טבעי הוביל לפליטה של 5.3 מיליארד טונות של פחמן דו-חמצני בשנה, לעומת 10.6 שנפלטו עקב שימוש בפחם ו-10.2 משימוש בנפט.
בישראל
בשטחי המים הכלכליים של ישראל נערכו קידוחים אחדים שבהם התגלו מאגרים מסחריים של גז טבעי.
בקידוח מול חופי אשקלון התגלה בשנת 1999 גז טבעי בכמות מסחרית, והחל מתחילת שנת 2004 הוא משמש את חברת החשמל להפעלת אחדות מתחנות הכוח שלה, במקום המזוט ששימש אותן קודם לכן.
ב־21 ביולי 2005 נחתם ההסכם לרכישת גז טבעי ממצרים בכארבעה מיליארד דולר בכמות של שבעה מיליארד מטר מעוקב (BCM) בשנה. לפי הסכם זה, יסופק גז טבעי החל מראשית שנת 2008 למשך 15 שנה ועם אופציה להרחבת העסקה עד ל-20 שנה. הגז סופק באמצעות המקטע הישראלי של צינור הגז הערבי המחבר בצינור תת-ימי את אל עריש לאשקלון ומשם התחבר למערכת הולכת הגז הישראלית המתופעלת באמצעות נתיבי הגז הטבעי לישראל.
ב־18 בינואר 2009 הוכרז כי התגלו שלושה מאגרי ענק של גז טבעי בקידוח "תמר 1" כ-90 קילומטר מול חופי חיפה.
ביולי 2017 דווח השותפות במאגר כי יש בו כ-318 BCM גז טבעי (כ-11 TCF), ו-14.6 מיליון חביות קונדנסט. מאגר תמר מספק גז למשק הישראלי מאז חודש מארס 2013, ובין השנים 2013–2019 הוא היווה את מקור האנרגיה המרכזי של גז טבעי למדינת ישראל.
במרץ 2009 נתגלה מאגר נוסף מול חופי חדרה, דלית 1, במרחק 60 קילומטר מהחוף.
בדצמבר 2010 פורסם שבמאגר לוויתן, הממוקם סמוך למאגר תמר, נתגלה גז בכמות של 453 מיליארד מטר מעוקב, וכי נמשך הקידוח לשכבות נוספות. כמויות הגז במאגר עודכנו על פי דיווחי השותפות בו ל-605 BCM גז טבעי וכ-40 מיליון חביות קונדנסט. אספקת הגז ממאגר לוויתן צפויה בסוף שנת 2019, והוא צפוי להיות מקור האנרגיה המרכזי של מדינת ישראל.
בעקבות ההפיכה במצרים (2011), וחבלות חוזרות ונשנות בצינור הגז נפסקה אספקת הגז ממקור זה ב-28 בנובמבר 2011.
בפברואר 2019 דיווחו החברות נובל אנרג'י ודלק קידוחים כי מצאו גז טבעי במאגרים כריש ותנין. החברות מכרו את המאגר לחברת אנרג'יאן היוונית כחלק ממתווה הגז. בחודש אפריל 2019 דיווחה אנרג'יאן כי עתודות הגז המוערכות במאגר עומדות על כ-100 BCM גז טבעי. המאגר צפוי להתחיל להפיק גז בשנת 2021.
לפי דו"ח של אדם טבע ודין אשר בחן את תוצאות הפקת הגז בישראל על פליטות גזי החממה נמצא ש "אם בוחנים את הפליטות לא רק בקצה השרשרת (כלומר בתהליך השריפה), אלא גם בשרשרת ההפקה והשינוע של פחם ודלק נוזלי לסקטור החשמל, עדיין גדלה הפליטה הכוללת של שווה ערך פחמן דו-חמצני ב-8%", ובנוסף נמצא שרוב פליטות המתאן בישראל לא נמדדות ולא מדווחות.
בטיחות
גז טבעי חסר טעם וריח, מאפיין המקשה על זיהוי דליפות ומהווה סכנה בטיחותית. עם זאת, בעת שיווק לשימוש מסחרי מוסף לו אתאנתיול – חומר בעל ריח חריף, כדי שתתאפשר הבחנה מהירה בדליפה של הגז. דליפת גז יכולה להיות קטלנית ולגרום לזיהום סביבתי רב .
ראו גם
רשימת מדינות על-פי עתודות הגז המוכחות
גזפרום - חברת אנרגיה רוסית המפיקה את מרבית הגז הטבעי בעולם
הסבת מכוניות להנעה בגפ"מ
אסדת קידוח
ביוגז ניצול פסולת חקלאית (נפ"ח) לייצור גז בישול
קישורים חיצוניים
אגף הכלכלן הראשי, היקף ייצוא מומלץ ממאגר הגז לוויתן. יוני 2013.(מכונה "דו"ח שראל")
התועלת הלאומית בהנעת התחבורה הכבדה בגז טבעי, כתב העת אקולוגיה וסביבה, אוקטובר 2015
הערות שוליים
*
קטגוריה:טכנולוגיה סביבתית
קטגוריה:איומים ומפגעים סביבתיים
קטגוריה:מחצבים
טבעי
קטגוריה:שדות גז
קטגוריה:דלק מאובנים
| 2024-07-07T19:28:27
|
הרפובליקה העממית של סין
|
הרפובליקה העממית של סין (בסינית מפושטת: 中华人民共和国, בפין-יין: Zhōnghuá Rénmín Gònghéguó, בתעתיק: ג'וֹנְגְּ-חוּאָה רֵנְמִין גוֹנְגְ-חֶה-גּוּוֹ; נקראת בקיצור סין העממית, סין הקומוניסטית או רק סין) היא מדינה במזרח אסיה. אוכלוסייתה מונה כ-1.4 מיליארד תושבים, שנייה רק להודו. בגודל שטחה, ממוקמת סין במקום החמישי בעולם. היא גובלת ב-14 מדינות: קוריאה הצפונית, רוסיה, מונגוליה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, נפאל, בהוטן, מיאנמר, לאוס ווייטנאם.
הרפובליקה העממית של סין הוקמה בשנת 1949. היא מחולקת ל-33 מחוזות מנהליים. מאז, היא טוענת לריבונות על האי טאיוואן ומספר איים נוספים הנמצאים בשליטת טאיוואן, וכן על איי סנקאקו שבשליטת יפן. המונח "סין היבשתית" מבדיל בין הרפובליקה הסינית שעל האי טאיוואן, לבין הרפובליקה העממית של סין. מאז 2021, גברה המתיחות בין המדינות על רקע תביעת הריבונות של סין היבשתית על טאיוואן העצמאית.
המשטר הסיני הוא משטר חד-מפלגתי הנשלט על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין. זאת אף על פי שרוב החוקרים לא מגדירים אותו כמשטר קומוניסטי או סוציאליסטי, אלא כדיקטטוריה. התאגדויות הנחשבות סכנה עבור המשטר, כגון הפאלון גונג ותנועות לשחרור טיבט, נרדפות על ידי השלטונות, ומחבריהן נמנעות לעיתים תכופות זכויות האדם. בשנת 2018 סימן דו"ח החירות המקוונת של Freedom House את סין כמובילה עולמית במודל שלטון טוטליטרי עדכני, אותו מאמצות מדינות נוספות המנסות להתקרב לסין.
כלכלת סין, נכון לשנת 2018, היא השנייה בגודלה בעולם. למרות זאת, סין אינה חברה בארגון המדינות המתועשות הן משום שהתמ"ג לנפש שלה נמוך בהשוואה למדינות המפותחות והן מסיבות פוליטיות אחרות. לסין הצבא הגדול בעולם מבחינת כוח אדם. תקציב הביטחון של סין שני רק לארצות הברית. בנוסף, סין היא מדינה החמושה בנשק גרעיני וחתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.
היסטוריה
על פי הערכות, כלכלת סין הייתה הכלכלה הגדולה בעולם למשך תקופה ארוכה, החל מתחילת המאה ה-15 ועד לתחילת המאה ה-19. ככל הידוע, נכון לתחילת המאה ה-19 כלכלת סין הייתה שליש מהתמ"ג העולמי. למרות העוצמה הכלכלית שלה, לא הצליחה סין לתרגם זאת לעוצמה דיפלומטית, ובמהלך המאה ה-19 נכנסה סין לסדרת מאבקים מול האימפריה הבריטית, שהחלישו אותה משמעותית בהשוואה לאימפריות העולות מאירופה.
בשנת 1949 הסתיימה מלחמת האזרחים הסינית בין הקומוניסטים ללאומנים בניצחונם של הקומוניסטים. שרידי הלאומנים ברחו לאי טאיוואן. ב-1 באוקטובר הכריז מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית הסינית כמדינה קומוניסטית.
לאחר כינון שלטונם יזם מאו סדרה של תוכניות פיתוח כלכליות שהשאפתנית בהן הייתה "הקפיצה הגדולה קדימה" (1961-1958), שהביאה למותם של עשרות מיליוני סינים ברעב. מאו ועמיתיו לשלטון ניהלו שורה ארוכה של מסעות טיהורים, שהביאו לכליאתם ולמותם של מיליונים נוספים. מסע הטיהורים הידוע ביותר נערך בתקופת "מהפכת התרבות" ונמשך רשמית בין 1966–1976.
לאחר מותו של מאו, לאחר פרק זמן, עלה לשלטון דנג שיאופינג. הוא החל ברפורמות כלכליות של מעבר לשוק חופשי – לטענתו על מנת להקל את הלחץ על האוכלוסייה. למרות זאת, המפלגה הקומוניסטית נותרה המפלגה החוקית היחידה בסין. הרפובליקה העממית קיבלה את חוקתה הנוכחית ב-4 בדצמבר 1982.
פוליטיקה
לפי פרסומיה הרשמיים, סין העממית היא מדינה קומוניסטית, אך פרשנות זו לא מקובלת על כל חוקרי מדע המדינה. הניסיונות לתאר בפשטות את המבנה הפוליטי של סין לא עלו בצורה יפה. המשטר תואר כדיקטטורה המשלבת אלמנטים של משטר אוטוריטרי, סוציאליסטי וקומוניסטי.
משטרה של סין, אם מתעלמים מהשפעת המפלגה הקומוניסטית על הפוליטיקה הסינית ואי קיום בחירות ישירות וחופשיות, ייחשב כמשטר פרלמנטרי, אך בפועל מתפקד במבנהו כמשטר נשיאותי הדומה למשטרים הנשיאותיים בקוריאה הדרומית ובפרו.
ממשלת הרפובליקה העממית של סין נמצאת תחת פיקוחה של המפלגה הקומוניסטית של סין. אף על פי שהיו אי אלו צעדים ליברליים, הסינים לא איפשרו קיום מפלגות חדשות. למרות זאת, היחס לכלכלה השתנה, ובשלושת העשורים האחרונים כלכלת סין צומחת בממוצע בקצב של 10-9% בשנה.
בראש סין עומד נשיא. רשמית תפקיד הנשיא הוא תפקיד טקסי בלבד, אך החל משנת 1993 הנשיא מחזיק גם בתפקידי מזכ"ל המפלגה ויושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית. תפקידים אלה מקנים לנשיא סמכויות פוליטיות נרחבות. תפקיד ראש הממשלה הוא תיאום פעולות הממשלה ועמידה בראש הביורוקרטיה הסינית.
רשמית, הפרלמנט הסיני הוא פרלמנט חד-ביתי, הקונגרס הלאומי העממי, אך בפועל הוועידה הפוליטית העממית המייעצת יכולה להיחשב כבית עליון. הקונגרס, על כל 3000 ציריו, מתכנס רק פעם בשנה ובדרך כלל מאציל מסמכויותיו לוועדה המתמדת. לכן, בפועל, הקונגרס הלאומי העממי אינו אלא "בובה" של המפלגה, ואפילו ניתן לתארו כחבר אלקטורים חסר סמכויות.
צנזורה היא דבר שבשגרה בסין. המפלגה הקומוניסטית מדכאת כל תנועה שלדעתם מהווה איום על ההגמוניה של המפלגה. למרות זאת, עקב הרפורמות הליברליות, התקשורת קיבלה מעט חופש, ובתחילת המאה ה-21 ניתן בה ביטוי גם לקשייה של המדינה. אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית הסינית לא מאפשרת עליית כוחות מתחרים, ופעילות מחאה ברמה הלאומית נאסרת, ניתן חופש יחסי ברמה המקומית, והתושבים מביעים לעיתים מחאה מקומית בצורת הפגנה, דבר שהשלטונות מאפשרים במידת מה. מידת התמיכה שהמפלגה זוכה לה בקרב האוכלוסייה איננה ברורה, היות שאין בחירות חופשיות.
בשנת 2018 סימן דו"ח החירות המקוונת של Freedom House את הרפובליקה העממית של סין כמדינה המנסה להפוך למובילה העולמית של מודל טוטליטרי עדכני אשר יתאים למאה ה-21, וסימן כסכנה לחופש הביטוי את ההשפעה של סין על מדינות רבות בעולם שמנסות לאמץ את מודל השלטון הסיני: "בשעה שחברות דמוקרטיות נאבקות עם האתגרים של סביבה מקוונת מסוכנת יותר, מנהיגים בבייג'ינג הגבירו את מאמציהם להשתמש במדיה דיגיטלית כדי להעצים את כוחם בסין ומחוצה לה. בשנה שקדמה לדו"ח, אירחה ממשלת סין אישים מעשרות מדינות לסמינרים בני שבועיים או שלושה שעסקו במערכת הצנזורה והמעקב המקיפה שלה", וסיכם: "מגוון מדינות נעות בכיוון של סמכותנות דיגיטלית באמצעות אימוץ המודל הסיני של צנזורה מקיפה ומערכות מעקב אוטומטיות".
יחסי החוץ
סין מקיימת יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם, אך טוענת לבעלות על טאיוואן, ולא מקיימת איתה יחסים רשמיים, למרות יחסי מסחר ותיירות הדוקים. בנוסף לכך היא מתנגדת לטנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14 של טיבט.
לצד התחזקותה הכלכלית בראשית המאה ה-21, שואפת סין להגביר את מעמדה הבינלאומי והשפעתה, ולתרגם את עוצמתה הכלכלית לעוצמה דיפלומטית. השאיפות הללו מגיעות בעיקר מאינטרסים כלכליים, אולם גם מצורכי פנים – הרצון להציג בפני אזרחי סין מצג שסין היא מדינה מצליחה בכל קנה מידה, שחוזרת לימי התהילה הגדולים שלה. סין ממצבת את עצמה כמודל לחיקוי עבור מדינות לא ליברליות רבות. ממשלים דיקטטוריים רבים ניצבו זמן רב מול הנוסחה שהייתה נהוגה במחצית השנייה של המאה ה-20, דמוקרטיה ליברלית עם צמיחה כלכלית, או משטר דיכוי עם קשיים כלכליים. סין היא מודל ייחודי של צמיחה כלכלית משגשגת לצד משטר אוטוקרטי מובהק, וחלק מהשפעתה הרבה של סין על מדינות רבות הוא ניסיון להוות מודל לחיקוי בהקשר זה.
אחת השאיפות המרכזיות של סין בעשור השני של המאה ה-21 היא יזמת "החגורה והדרך", בה שואפים הסינים לחדש את דרך המשי ההיסטורית בגרסה מודרנית יותר, וליצור מערכת תובלה יבשתית וימית שתאפשר לשנע סחורות במהירות למזרח התיכון ולאירופה. שאיפות אלו עודדו את סין לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות רבות במזרח התיכון, וסין ייחודית בכך שהיא מקיימת יחסים דיפלומטיים פוריים גם עם מדינות המשויכות בדרך כלל לשני צידי מתרס יריבים בדיפלומטיה העולמית – לדוגמה, עם איראן מצד אחד, ועם ישראל וערב הסעודית מצד שני. האינטרסים של סין מעודדים אותה לשאוף ליציבות המשטרים במזרח התיכון, והיא מנסה במידת מה לסייע במניעת הפיכות שעלולות להקשות על שיתוף הפעולה הכלכלי. קשריה בעולם הערבי והסיוע שלה ליציבות מדינות אלו משתלמים לה גם בהקשרים נוספים – הן בחיזוק קשרי המסחר סביב הנפט של מדינות ערב, והן בהעלמת עין דיפלומטית מדיכוי האוכלוסייה המוסלמית האויגורית שבמחוז שינג'יאנג.
סין מרבה להלוות סכומים גדולים למדינות מתפתחות, וארצות הברית האשימה את סין שהיא מספקת את ההלוואות ללא בטוחות סבירות במטרה להביא את המדינות לחדלות פרעון, שתאפשר לסין להשתלט על נכסים של המדינות. האשמות אלו נתלו במספר מקרים ספציפיים, למשל, העברת נמל ימי מסרי לנקה לסין, לאחר שסרי לנקה לא עמדה בהלוואות לסין, או הכפפת מרבית עתודות הנפט של אקוודור לשליטת סין בתמורה לכיסוי הלוואות. עם זאת, מחקר של קבוצת רודיום, המפרסמת עצמאית מחקרים הקשורים לסין והמערב, הראה שמקרים אלו הם מיעוט, ושבדרך כלל במקרים של אי עמידה בחובות, סין מבצעת פריסה מחדש של התשלומים, תוך ויתור או דחייה של חלק מהחובות. בשנת 2023 פרסם צוות של מכון המידע AidData כי לפי ממצאיו במקביל לחובות הרשמיים שמנהלת סין, היא מקיימת מערכת מקבילה של חובות "נסתרים". באופן זה 88 מדינות חייבות לסין לפחות עוד לפחות 385 מיליארד דולר מעבר לסכומים הרשמיים. ועל פי צוות המכון משתמשת סין במניפולציות פיננסיות שונות כדי לקבל קדימות על החובות, על חשבון מלוות אחרות.
סין וישראל
ישראל הייתה מהמדינות הראשונות שהכירו בסין העממית מייד עם היווסדה. בתחילת שנות ה-50, נראה היה כי שתי המדינות יכוננו קשרים דיפלומטיים ביניהן אולם הקמת גוש המדינות הבלתי-מזדהות וכינוסה של ועידת באנדונג ב-1955, סיכלה סופית ניסיונות אלו. ממחצית שנות ה-50 ועד מחצית שנות ה-70, הייתה סין גורם עוין לישראל. היא תמכה באופן בלתי-מסויג בעמדה הערבית והפלסטינית, אירחה את נציגי אש"ף במעמד של שגרירות וטענה כי הבעיה במזרח התיכון תיפתר רק עם חיסולה של ישראל.
מותו של מאו ב-1976 יצר שינוי במדיניות הסינית כלפי ישראל ובין שתי המדינות החלו קשרים בלתי-רשמיים, בעיקר בתחומי מסחר ותעשיית הנשק. לאחר שנים של גישושים, כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים מלאים בתחילת 1992. יחסים אלו נשארו טובים ותקינים עד היום, אם כי הם אותגרו מעט בעקבות משבר הפלקון בין שתי המדינות בשנת 2000. בשנת 2014, בעקבות שיחות דיפלומטיות, שוקם הקשר ואף הנשיא לשעבר שמעון פרס יצא לשליחות דיפלומטית לסין.
בשנת 2017 השתתפה תזמורת הנוער הלאומית של ישראל בפסטיבל מוזיקה בשינגדאו שבסין.
זכויות האזרח
סוגיית זכויות האזרח בסין עוררה ביקורת רחבה במדינות מערביות. לממשלה כוח רב מול האזרחים והיא מפעילה אותו על פי שיקוליה. לדוגמה, הממשלה העתיקה מאות אלפי אזרחים מבתיהם, ללא אפשרות של התנגדות, כדי לבנות את אחד מהסכרים הגדולים בעולם. בנוסף, העתיקה תושבים לצורך ארגון אולימפיאדת בייג'ינג. הענישה בסין היא חמורה ולפי ארגון "אמנסטי" סין ניצבת בראש המדינות המובילות בעולם בהוצאות להורג. חלק מההוצאות להורג הן חשאיות והמשטר מסתיר אותן. ניתן להוציא להורג במדינה זו על כ-60 פשעים שונים, בהם גם עבירות סמים, שוחד, מעילה והונאת מס. על פי נתוני אמנסטי בשנת 2007 הוצאו להורג בסין לפחות 470 איש.
עם התפתחות הטכנולוגיה של העשור השני של המאה ה-21, הקימה ממשלת סין מערך ריגול המוני סביב המיעוט האויגורי במחוז שינג'יאנג, הכולל פריסה רחבה במיוחד של מצלמות עם טכנולוגיית זיהוי פנים וזיהוי תנועה, תחנות משטרה וציוד האזנה, לצד רישום מפורט של התושבים, מאפייניהם והתנהגותם. בעקבות דיווחים בכלי תקשורת מערביים על כליאתם של מיליוני אויגורים ללא משפט במחנות חינוך מחדש ומעשי עינויים שונים, הטילה ממשלת ארצות הברית סנקציות כלכליות על סין, כחלק ממלחמת הסחר בין המדינות. על פי תחקיר של הניו יורק טיימס, החל משנת 2017 החלו יחידות משטרה מקומיות לפרוס מערכות ריגול מקומיות גם בערים רבות שמחוץ למחוז שינג'יאנג (ראו דיכוי העם האויגורי).
כלכלה
עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-20, התפקיד שמילאה סין בכלכלה העולמית היה שולי יחסית. בתקופה זו אומנם הצליחה סין לייצר פיתוח כלכלי, אך הפיתוח לא הצליח להדביק את הגידול באוכלוסייה, ולכן רמת החיים בסין ירדה למרות הגידול המעשי בהון.
בסוף 1978, לצד מדיניות צמצום הילודה שפתרה את הבעיות הכלכליות שיצר הגידול המאסיבי באוכלוסייה, התחילה הנהגת סין לבצע רפורמות כלכליות, במטרה להעביר את סין משיטת כלכלה ריכוזית לשיטה המשלבת גם שוק חופשי, תוך כדי שמירה על פיקוח הדוק בתחומים מסוימים כמו בנקאות. בתחום החקלאות עברה סין משיטת האחריות הקולקטיבית לחקלאות פרטית. בתעשייה, מנהלי המפעלים קיבלו עצמאות וסמכות גדולה יותר; הכלכלה נפתחה לסחר חוץ.
הממשלה שמה דגש על העלאת ההכנסה והצריכה האישית, תוך כדי הכנסת שיטות ניהול חדשות על מנת לשפר את התפוקה. הממשלה התמקדה בסחר חוץ כמנוע הצמיחה הראשי של המשק הסיני. למטרה זו הגדירה מעל 2,000 אזורי סחר מיוחדים, שבהם יש חוקים נוקשים פחות והכלכלה חופשית יותר. התוצאה הייתה גידול מסיבי של פי 70 בתמ"ג ריאלי ופי 48 בתמ"ג ריאלי לנפש משנת 1978 עד שנת 2014, מה שהפך את הכלכלה הסינית לגדולה בעולם לפי תמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה.
הצמיחה הכלכלית הובילה לירידה חדה בעוני המוחלט לצד גידול חד באי השוויון, אך למרות זאת ההכנסה עלתה דרסטית – פי 7.5 בהכנסה ממוצעת לפי כוח קנייה לפי נתוני קרן "Gapminder", והייתה צמיחה של 11.45% בתמ"ג לנפש מ-1990 עד 2014 לפי נתוני הבנק העולמי.
סין היבשתית היא חברה בארגון הסחר העולמי. העודף במאזן המסחרי של סין נאמד בעשרות מיליארדי דולרים. לסין העממית יצא שם של מדינה שהייצור בה זול במיוחד – בעיקר בזכות ההוצאות הנמוכות על שכר העובדים, והיצוא הסיני מהווה כ-20% מהתמ"ג (2017).
בסוף חודש יוני 2018, על רקע מלחמת הסחר בין סין לארצות הברית, הודיעה ממשלת סין כי לאור התחייבותה להמשיך ולפתח את כלכלת המדינה, בכוונתה להקל באופן משמעותי על השקעות זרות בשורה של תחומים, לרבות בנקאות, רכב, רשתות חשמל וגידולים חקלאיים. ההקלות נכנסו לתוקף ב-28 ביולי 2018. בנוסף הודיע משרד המסחר בסין כי החל מסוף אוגוסט 2018 יוטל מכס בגובה 25 אחוזים על יבוא אמריקאי בשווי 16 מיליארדי דולרים שיכלול שורה ארוכה של מוצרים – מלבד נפט גולמי. הכרזה זו לא הוסברה על ידי גורם רשמי, אולם נראה כי מדובר בתגובה להכרזה האמריקאית לפיה יוטלו מכסים על יבוא מסין בשווי זהה, שממנה הוחרג הנפט בשל התלות הסינית בנפט זר.
חלוקה מנהלית
סין מורכבת מ-22 מחוזות (הממשלה המרכזית מחשיבה את טאיוואן כמחוז ה-23; בנוסף לכך, היא טוענת לחזקה על מספר איים בים סין הדרומי). פרט למחוזות אלו ישנם חמישה מחוזות אוטונומיים, המזוהים עם מיעוטים שונים, ארבעה מחוזות עירוניים לארבע הערים הגדולות של סין ושני אזורים מנהליים מיוחדים.
שמאל|ממוזער|400px|נוף טיפוסי בדרום גאנסו, סין.
המחוזות:
אַנחְווֵי (安徽)
גַאנסוּ (甘肃)
גֶ'גְ'יַאנְג (浙江)
גְווַאנְגְדונְג (广东)
גְװַיְג'וֹאוּ (贵州)
גְ'יאנְגְסוּ (江苏)
גְ'יאנְגְשִׂי (江西)
גִ'ילִין (吉林)
הַאיְנַאן (海南)
חֶבֵּיי (河北)
חֶנַאן (河南)
חוּבֵּיי (湖北)
חוּנַאן (湖南)
חֵיילוֹנְגְגְ'יַאנְג (黑龙江)
יוּנַּאן (云南)
לְיַאונִינְג (辽宁)
סְצְ'װַאן (四川)
פֿוּגְ'ייֵן (福建)
צִ'ינְגהַאי (青海)
שַׁאַנְשִׂי (陕西)
שַׁאנְדונְג (山东)
שַׁאנְשִׂי (山西)
מחוזות אוטונומיים:
גְװַאנְגשִׂי (广西)
מונגוליה הפנימית (内蒙古)
נִינְגְשְׂיַה (宁夏)
שִׂינְגְ'יַאנְג (新疆)
טיבט (西藏)
מחוזות עירוניים:
בֵּייְגִ'ינְג (北京)
צ'וּנְגְצִ'ינְג (重庆)
שַאנְגְחַאי (上海)
טייֵנְגִ'ין (天津)
אזורים מנהליים מיוחדים:
מקאו (澳门)
הונג קונג (香港)
גאוגרפיה
הרפובליקה העממית הסינית היא המדינה הרביעית בשטחה בעולם, אחרי רוסיה, קנדה וארצות הברית, והמדינה שגובלת בהכי הרבה מדינות. בסין יש מגוון רחב של נופים: רמות ענק והרים במערב ושפלה במזרח; כתוצאה מכך, הנהרות זורמים ממערב למזרח. כמעט כל הנהרות בסין נשפכים לימים השוליים של האוקיינוס השקט שממזרחהּ: הים הצהוב, ים סין המזרחי וים סין הדרומי.
רוב השטחים הראויים לעיבוד חקלאי נמצאים לאורך שני הנהרות המרכזיים: נהר הצַ'אנג-ג'יאנְג (長江), המכונה גם "יאנגצה", ונהר הְווַאנְג-הֶה (黃河), המכונה "הנהר הצהוב". כל אחד מהם היה מרכז של תרבויות סיניות עתיקות. נהרות חשובים נוספים הם סי-ג'יאנג (西江), מקונג ברהמפוטרה ואמור.
במזרח – לאורך חופי הים הצהוב וים סין המזרחי – נמצאים מישורים, המאוכלסים בצפיפות. החוף של ים סין הדרומי הוא הררי ובדרום סין רכסי הרים רבים.
בצפון-מערב סין יש מישור סחף ענק ומדרום לו מישור עם הרים בעלי גובה בינוני הנושק להימאליה; אזור זה כולל חלק מהאוורסט. בצפון-מערב המדינה ישנן רמות גבוהות בעלות אקלים צחיח; שם נמצאים מדבריות גובי וטַקְלַמַקָן. תהליך המדבור בסין התעצם, וסופות חול הפכו למחזה נפוץ באביב.
האקלים בסין מגוון מאוד: מאקלים טרופי לחופי ים סין הדרומי ועד אקלים סובארקטי באזור חרבין.
החי בסין
ממוזער|מונטיאק סיני
בסין קיים מגוון רחב של מינים המותאמים לתנאי סביבה שונים ומרובים, מחופיו הצפוניים של האוקיינוס השקט ועד ליערות הגשם שבדרום ולהרי ההימאליה בדרום מערבה. בנוסף לכך ישנם אזורי טיבט, המכילים מספר מינים ייחודיים.
בסין ישנם 7,516 מיני חולייתנים הכוללים 4,936 מיני דגים, 1,269 מיני עופות, 562 מיני יונקים, 403 מיני זוחלים ו-346 מיני דו-חיים. סין היא המדינה המגוונת ביותר במינים מחוץ לאזור הטרופי, והשלישית במספר מיני היונקים, השמינית במספר מיני העופות והשביעית במספר מיני הזוחלים.
דמוגרפיה
מגמות ותחזיות דמוגרפיות
שמאל|ממוזער|250px
ההנהגה הסינית מנסה להגביל את אוכלוסייתה המונה מעל למיליארד נפשות, ומפקחת על מספר הילדים הנולדים. עד ינואר 2016 נהגה נורמה לפיה משפחות עירוניות הורשו להביא לעולם רק ילד אחד, ומשפחות כפריות (מבני ההאן בלבד) הורשו להביא לעולם שני ילדים, במקרים בהם היילוד הראשון היה בת. הנימוק לכך היה שבכפר יש צורך בבנים, המתאימים יותר לעבודה פיזית. תוצאת מדיניות זו הייתה ילודה סלקטיבית וטיפול חסר בתינוקות בנות.
מבחינה מספרית הובילה מדיניות זו להולדת 115 בנים על כל 100 בנות – תופעה שאין לה אח ורע בארצות העולם. ההנהגה הסינית מצידה ניסתה להיאבק בתדמית הנחותה של הבנות, נתנה ביטוי בפרסומים רבים ליתרונות שיש בלידת בת, ואף הטילה סנקציות על הורים שנתפסו מנסים לבחור את מין התינוק.
באוקטובר 2015 שונתה באופן רשמי המדיניות של ילד אחד למשפחה, וניתנה רשות לכל להביא שני ילדים לעולם. בשנת 2021 ניתנה רשות להביא שלושה ילדים לעולם. בשנת 2022, לראשונה מזה 60 שנה, אוכלוסיית סין בירידה למרות הניסיון לעודד ילודה. זאת לאחר עשרות שנים של מדיניות הפוכה.
תחזיות מעודכנות של צוות מחקר באקדמיית שנגחאי למדעי החברה, מהראשונים שחזו את מיתון האוכלוסייה ב-2022, מצביעות על התכווצות אוכלוסיית סין מ-1.4 מיליארד כיום לכ-525 מיליון בלבד עד שנת 2100.
עקב הזדקנות האוכלוסייה בסין, הגוף המחוקק העליון של סין אישר בספטמבר 2024 תוכנית להעלאת גיל הפרישה בהדרגה, לאורך 15 שנה, החל מינואר 2025. לפי התוכנית, עד 2040 גיל הפרישה לגברים יועלה מ-60 ל-63, גיל הפרישה לנשים העובדות במפעלים יעלה מ-50 ל-55, וגיל הפרישה לנשים העובדות במשרות צווארון לבן יעלה מ-55 ל-58.
שפות וקבוצות אתניות
השפה הרשמית של סין, שנלמדת בבתי הספר, היא מנדרינית תקנית. במחוזות מסוימים, וכן בנפות מסוימות בעלות סטטוס אוטונומי, נעשה שימוש רשמי גם בשפות מקומיות. כך למשל בטיבט ובאזורים מסוימים בסצ'ואן, גאנסו, צ'ינגהאי ויונאן מונהגת הטיבטית כשפה רשמית בנוסף למנדרינית, ובנפה האוטונומית שׂי-שְוַאנְג-בּאן-נָה (西双版纳) שבדרום חבל יונאן ניתן לראות שילוט רשמי בשפת בני הדאי.
במוצהר, סין היא מדינה רב-לאומית המכירה ב-56 קבוצות מיעוטים. הרוב המכריע של הסינים משתייכים לקבוצה האתנית של ההאן (汉); הם מהווים כ-92% מהאוכלוסייה, אך מאכלסים כשליש משטחה של המדינה הסינית בלבד.
בריאות הציבור
סין סובלת ממספר בעיות רפואיות חמורות – גידול במספר נפגעי האיידס ומאות מיליוני מעשנים. בעיה נוספת שמגיעה לממדי מגפה היא צהבת נגיפית B, ומבין 350 מיליון החולים בה ברחבי העולם, כשליש גרים בסין. לעיתים קרובות גורמת מחלה זו לסרטן כבד סופני. סין מפעילה מספר תוכניות ממשלתיות לחיסון ילדים נגד הצהבת; נכון ל-2006 חוסנו 11 מיליון ילדים, שיעור שאינו גבוה דיו לעצירת התפשטות המחלה. כמו כן, יצאו מסין מספר מגפות שהתפשטו ברחבי העולם כגון סארס ומגפת הקורונה.
נתונים סטטיסטיים
האומדנים הסטטיסטיים הבאים הם לשנת 2004
התפלגות גילאים
גיל 0–14: 22.2% (153,401,051 זכרים; 135,812,993 נקבות)
גיל 15–64: 70.3% (469,328,664 זכרים; 443,248,860 נקבות)
גיל 65 ומעלה: 7.5% (46,308,923 זכרים; 50,747,133 נקבות)
קצב גידול אוכלוסייה: 0.47%
שיעור ילודה: 12.98 לידות/1000 תושבים
שיעור תמותה: 6.92 מיתות/1000 אנשים
תוחלת חיים: 71.96 שנים
תוחלת חיים לגברים: 70.4 שנים
תוחלת חיים לנשים: 73.72 שנים
צבא
הצבא הסיני הוא הצבא הגדול בעולם במונחי כוח אדם. מספר הטנקים הוא השני הגדול בעולם אחרי רוסיה, וצי הצוללות הוא השני בגודלו אחרי ארצות הברית. אין נתונים רשמיים על גודל תקציבו של הצבא הסיני, עקב האיפול שמטיל המשטר על המידע. ההערכות נעות בין 90 ל-400 מיליארד דולר. לסין יש מצבור גדול של נשק לא קונבנציונלי, כולל נשק גרעיני. למרות זאת, סין לא נחשבת בדרך כלל למעצמת על, אם כי השפעתה רבה במזרח אסיה ובמערב האוקיינוס השקט.
ראו גם
סין (אזור)
הגבלת ילודה בסין
דיכוי באמצעות דירוג כלל אזרחי סין על-פי מערכת אשראי חברתי
Made in China
אזור מנהלי מיוחד של סין: הונג קונג, מקאו
יחסי החוץ של סין
סינגפור
טאיוואן
המשבר הטאיוואני-סיני (2021–2022)
יחסי סין–ישראל
יהדות סין
לקריאה נוספת
בן-עמי שרפשטיין, תרבות סין, ספרית פועלים, 1972.
יצחק שיחור, סין העממית: מסורת מול שינוי, משרד הביטחון – ההוצאה לאור (האוניברסיטה המשודרת), 1979.
אהרן שי, ממלחמת האופיום עד יורשי מאו: סין בזירה הבינלאומית 1990-1840, זמורה-ביתן, 1990.
אדווין פ. הויט, עלייתה של הרפובליקה הסינית, אור-עם, 1990.
אהרן שי, סין במאה העשרים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור (אוניברסיטה משודרת), 1998.
עמנואל צ' י' שו, צמיחתה של סין המודרנית, שוקן, 2005.
קנת ליברטל, הממשל בסין: ממהפכה לרפורמות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007.
מרטין ז'אק, כשסין תשלוט בעולם, שני כרכים, ירושלים ותל אביב: שוקן, 2014
אל"ם ניר (בנדה) בן- דוד, 2025- 2035: החלום הסיני משנה את הסדר הבין- לאומי הקיים, הוצאת מערכות 485- 486, נובמבר 2019
דניאל בל, המודל הסיני: מריטוקרטיה פוליטית ומגבלות הדמוקרטיה, הוצאת פרפנצ'ה, 2021.
ניצן דוד פוקס, קיסרות אדומה: להבין את סין ואת עתיד הסדר העולמי, הרצליה: ספרי ניב, 2021.
מייקל פילסברי, מרתון מאה השנים: האסטרטגיה הסודית של סין להחלפת ארצות הברית כמעצמה החזקה בעולם, גבעתיים: סלע מאיר, 2022.
אייל פרופר (עורך), הספר האדום: המדריך לסין העכשווית, תל אביב וראשון לציון: המכון למחקרי ביטחון לאומי ומשכל, 2022.
לינדה ג'יווין, ההיסטוריה הכי קצרה של סין, חבל מודיעין: דביר, 2022.
קישורים חיצוניים
מאמרים על סין, הפורום לחשיבה אזורית
סין ב-60 השנים האחרונות, באתר הרדיו הבינלאומי של סין בעברית: עשור ראשון, עשור שני, עשור שלישי, עשור רביעי, עשור חמישי, עשור שישי
קובי לוי, העשור הבא: שי ג'ינפינג בעקבות החלום, באתר ynet, 21 בדצמבר 2019
הערות שוליים
*
קטגוריה:מדינות אסיה
קטגוריה:מדינות המחזיקות בנושאת מטוסים
קטגוריה:מדינות העולם
קטגוריה:מדינות וטריטוריות דוברות שפות סיניות
קטגוריה:מדינות שבהן עיר הבירה איננה העיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר
קטגוריה:חברות ה-G20
קטגוריה:מדינות שהוקמו ב-1949
קטגוריה:מדינות בעלות נשק גרעיני
| 2024-10-01T00:46:21
|
שכבת הרשת של מודל TCP/IP
|
שכבת הרשת (Network) של מודל TCP/IP מקבילה מבחינת תפקידיה ותפקודה לשכבת הרשת של מודל ה־OSI, היא אחראית על מיפוי לוגי של הרשת, וניתוב חבילות נתונים על פי מיפוי זה. שכבת הרשת משמשת את שכבת התעבורה ומשתמשת בשכבה הפיזית של המודל לצורך העברת נתונים על־גבי הרשת.
שכבת הרשת היא השכבה בה מתבצעות כל ההחלטות הנוגעות לדרך בה יועברו הנתונים על גבי הרשת, היא זו שתקבע האם קיים קשר בין המקור ליעד, היא תבחר באיזו דרך יעברו הנתונים (בהנחה שקיימת יותר מדרך אחת בין המקור ליעד) על פי שיקולים שונים, ביניהם - מהירות, נגישות, יעילות, עומס ועלויות.
שכבת הרשת אחראית גם על חלוקת כתובות לוגיות לכל התחנות ברשת. כתובות לוגיות (כיום בדרך כלל כתובות IP) הן כתובות שניתנות על פי היגיון מסוים, בדרך כלל בצורת מדרג על מנת שאפשר יהיה לאתר כל תחנה בקלות יחסית. לא יכול להתקיים מצב בו לשתי תחנות באותה רשת יש אותה כתובת לוגית.
פרוטוקולים של שכבת הרשת
את הפרוטוקולים הפועלים בשכבת הרשת נהוג לחלק לשני סוגים - פרוטוקולים מנתבים ופרוטוקולים מנותבים:
פרוטוקולים מנתבים
אלו הם הפרוטוקולים המשמשים את הנתבים בבואם לבחור את התחנה הבאה אליה תועבר החבילה. פרוטוקולים מנתבים דואגים בדרך כלל גם להעברת מידע בין נתבים כך שאלו יוכלו "ללמוד" את מבנה הרשת, ובכך לבצע החלטות טובות יותר בבואם לבצע החלטות ניתוב. דוגמאות לפרוטוקולים מנתבים: RIP, IGRP,BGP, EIGRP, OSPF.
פרוטוקולים מנותבים
אלו הם הפרוטוקולים בהם משתמשות התחנות ברשת על מנת לסמן את חבילות המידע (Packets) שהן מעבירות כך שתחנות אחרות יוכלו לדעת לאן צריך להעביר את החבילה. פרוטוקולים אלו יתארו בדרך כלל את מבנה החבילה והנתונים שהיא צריכה להכיל, כמו גם שיטת סימון הכתובות הלוגיות. כדי להעביר מידע בין שתי תחנות ברשת חייב להיות פרוטוקול מנותב משותף לכל התחנות שהחבילה צריכה לעבור בדרכה מהמקור אל היעד. דוגמאות לפרוטוקולים מנותבים: IP, IPX.
רכיבים המתפקדים בשכבת הרשת
נתב מבצע החלטות ניתוב על פי כתובות לוגיות, הוא משתמש בפרוטוקולים מנתבים ומבצע החלטות על פי כתובות לוגיות שניתנו על ידי פרוטוקולים מנותבים ולכן הוא נחשב לרכיב המתפקד בשכבת הרשת של מודל TCP/IP.
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
רשת, שכבת ה
| 2023-05-18T14:41:56
|
כתיב עברי
|
הכתיב העברי הוא הדרך שבה משתמשים באותיות האלפבית העברי לשם יצירת הטקסט הכתוב בעברית. הכתיב עבר שינויים שונים במשך ההיסטוריה הארוכה של העברית, שעיקרם תוספת אימות קריאה, כלומר הפיכת הכתיב מכתיב חסר עיצורי לכתיב מלא הרבה יותר.
בעברית הקלאסית
שמאל|ממוזער|210px|לוח גזר כתוב בכתיב עיצורי (בתמונה העתק של הלוח המוצג במוזיאון ישראל)
ככל הנראה, בעברית הקדומה – עוד לפני העברית המקראית כפי שהיא לפנינו – נהגו לכתוב בכתיב העברי רק את ההגאים שנשמעו, בדומה לצורת הכתיב הכנעני. היה זה כתיב שבו עיצורים בלבד, ולא היו בו אימות קריאה (אהו"י) וגם לא סימנים אחרים לסימון התנועות (ניקוד). כך למשל המילים שבר, שיבּר, שביר, שבְרה, שובר ושבוּר נכתבו באותה דרך – שבר, כלומר נכתבו העיצורים בלבד.
צורת כתיבה זו נמצאה בכתובות עתיקות שנמצאו, כגון לוח גזר, כתובת השילוח ומכתבי לכיש. דוגמה מעניינת לכך נמצאת במטבע הישראלי בן זמננו של שקל חדש אחד. בגב מטבע זה מופיע כיתוב ממטבע עתיק בו נכתבה המילה יהודה בכתב עברי עתיק, אולם המילה כתובה באמצעות שלושה עיצורים כך: יהד.
צורת כתיבה זו הייתה מסובכת עבור הקורא, שהיה נדרש למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק לקרוא את המילים שהיו מולו. ולכן כבר בדורות קדומים החלו להשתמש בארבע האותיות אהו"י גם כסימנים לתנועות מסוימות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים ידועים (כגון במקרים של כיווץ דיפתונג) בדיבור. בכתיבה הן נשארו והחלו לקרוא אותן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה נהגתה בעבר המילה יוֹם כ-[yawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o, נשארה האות ו לשמש כאם קריאה עבור תנועת o. משערים שהתהליך חל קודם באותיות ו, י ורק בשלב מאוחר יותר באותיות א, ה, ומשום כך האותיות ו, י משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועה ספציפית, והאותיות א, ה משמשות כאם תנועה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש). המצב שנוצר הוא מצב שבו הכתיב לא משקף במדויק את הקריאה אלא את האופן שבו נקראה המילה בתקופה קדומה; כתיב כזה מכונה "כתיב היסטורי".
בימי בית שני התרחב השימוש באימות הקריאה (אהו"י), ובתקופה זו הרבו להשתמש בכתיב המלא. בתעודות מימי בית שני, כמו המגילות הגנוזות או איגרות בר כוכבא, מוצאים לפעמים צורת כתיב שנקראת כתיב מלא שבמלא. בצורה זו הוכנסו אימות קריאה גם במקומות בהן אנו לא נוהגים להכניס אימות קריאה בימינו. ניתן למצוא מילים כמו לוא (=לא), כיא (=כי), ובקוראכה (=בקראך).
בתנ"ך מופיעות צורות כתיב מלא וכתיב חסר זו לצד זו, ולעיתים קשה למצוא חוקיות מתי צורה מסוימת נכתבת בכתיב מלא ומתי בכתיב חסר. במרוצת הדורות, עם הידחקותה של השפה עברית מפני שפות כמו ארמית ויוונית, נתעורר החשש שמא תישכח צורת הקריאה הנכונה של כתבי הקודש. מכיוון שאסור להוסיף אותיות לכתבי הקודש, החלו סופרים להכניס סימנים מעל ומתחת לאותיות כדי להבהיר מהי צורת הקריאה הנכונה ולהקלת לימוד הקריאה. סימנים אלו נקראים ניקוד. הניקוד בא להשלים את החסר באימות הקריאה ולהקל על קריאה נכונה ומדויקת. בשפה העברית התפתחו שלוש מערכות ניקוד שונות: ניקוד בבלי, ניקוד ארץ־ישראלי, והצורה המקובלת בימינו – ניקוד טברני, שנקבע סביב המאה השמינית בטבריה על ידי בעלי המסורה, שהמפורסמים שבהם הם משה בן אשר ובנו אהרון בן אשר.
בעברית המודרנית
שמאל|ממוזער|300px|אף על פי שכתב יד קאופמן של המשנה הוא מנוקד, הכתיב שלו דומה לכתיב הנוהג היום בטקסטים שאינם מנוקדים
בכתבי היד של לשון חז"ל כבר אפשר לראות נטייה להתקבעות של כללים בלתי-כתובים לכתיב מלא הדומים לכללי הכתיב הנהוגים היום. במשך תקופת הביניים של העברית לא היו שינויים ניכרים בדרכי הכתיב.
הכתיב המנוקד משמש כיום רק בספרי ילדים או לצרכים מיוחדים. במקומו נהוג להשתמש בכתיב חסר ניקוד.
כתיב חסר ניקוד
בעבר היה נהוג שכתיב חסר ניקוד יהיה זהה לכתיב מנוקד, כמובן ללא סימני הניקוד. כתיב זה הקרוי כתיב חסר, הוא קשה לקריאה. בימי הביניים התפתח כתיב אלטרנטיבי, בו לרוב נוספות למלה האותיות ו' ו-י' לציון התנועות השונות. בזמן תחיית הלשון העברית ניסח ועד הלשון, ולאחריו האקדמיה ללשון העברית, את כללי הכתיב חסר הניקוד לכתיב מלא, כללים אלו התקבלו ברובם על ידי הציבור, בעיקר בכתיבה רשמית.
בימינו הפך הכתיב החסר לאנכרוניסטי, וכבר עשרות שנים שהכתיב המלא הוא השולט בשפה העברית בטקסט שאינו מנוקד. כל העיתונים והספרים נכתבים בכתיב מלא.
חרף קביעת הכללים על ידי האקדמיה ניכר חוסר אחידות מסוימת בכתיב, הן בשל חוסר ידיעה דקדוקית ובשל מורכבות השפה על רבדיה ההיסטוריים והן בשל מספר קטגוריות לשוניות שבהן לא התקבלו כללי האקדמיה, וכל הוצאת ספרים ומערכת עיתון עושות בהן דין לעצמן.
ראו גם
סימני כתיב
אלפבית עברי
ניקוד
התעתיק מלועזית לעברית
לקריאה נוספת
אמיר אהרוני, Vocalization of Modern Hebrew, מתוך Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics, כרך 3, עמודים 944-951, 2013
קישורים חיצוניים
עיקרי הכתיב חסר הניקוד - גרסה מקוצרת של כללי האקדמיה ללשון העברית. הגרסה המלאה מופיעה כנספח במילונים כמו מילון ההווה או מילון אבן-שושן, וכן ניתנת להזמנה מהאקדמיה
ניתן לבדוק שאלות כתיב למשל ברב-מילים, שקיים על הרשת
הערות שוליים
קטגוריה:עברית
| 2024-08-30T12:21:36
|
תורת היחסות
|
שמאל|ממוזער|350px|מהירות האור תימדד באופן שווה אצל שני הצופים. גם זה שעומד וגם זה שמתקדם לעבר האור, השוני בין מדידותיהם יתבטא בצבע אותו יראה כל צופה.
תורת היחסות הוא שמן המשותף של שתי תאוריות מדעיות פיזיקליות – תורת היחסות הפרטית ותורת היחסות הכללית – שפותחו על ידי אלברט איינשטיין בראשית המאה ה־20 ושינו את תפיסת העולם האנושית בכל הנוגע למושגי היסוד של הפיזיקה – זמן, מרחב, מסה ואנרגיה. בעקבות המהפכה שחוללו תאוריות אלה, הרגיש איינשטיין צורך "להתנצל" בפני סר אייזק ניוטון על כך שתיקן את כללי המכניקה הקלאסית שלו.
תורת היחסות הפרטית יחד עם תורת השדות הקוונטית מהווה את הבסיס התאורטי של המודל הסטנדרטי של פיזיקת חלקיקים. מודל זה, יחד עם תורת היחסות הכללית, נחשב כבסיס התאורטי לכלל הפיזיקה כיום.
תורת היחסות הפרטית
התיאוריה הראשונה, "תורת היחסות הפרטית", שפרסם אלברט איינשטיין בשנת 1905, באה לענות על סתירות לכאורה שהתעוררו בין המכניקה הקלאסית העוסקת בהתנהגות גופים לתאוריה האלקטרומגנטית הקלאסית, העוסקת בחשמל ומגנטיות. סתירות אלה באו לידי ביטוי בקשיים בהבנת התנהגות האור. תוצאות ניסוי מייקלסון-מורלי, אשר פיצל אלומת אור למספר כיוונים והוחזר, היו בלתי מובנות על בסיס ההנחה שגם ביחס למהירות האור, כמו ביחס לכל מהירות אחרת, מתקיים הכלל של חיבור מהירויות.
בבסיס ההסבר שנתנה תורת היחסות הפרטית לתופעה זו עומדות שתי הנחות (פוסטולטים):
מהירות האור קבועה לכל הצופים ללא תלות במהירותם היחסית. נהוג לסמנה באות C (מהירות האור בריק וערכה הוא 299,792,458 מטרים בשנייה).
חוקי הטבע זהים בכל המערכות האינרציאליות, דהיינו אלה שנשמעות לחוקי התנועה הראשון והשני של ניוטון. אלה הן מערכות הנעות במהירות קבועה זו ביחס לזו.
מהנחות אלה עולה כי צופה במנוחה יגלה שלוש תופעות במערכת הנמצאת בתנועה יחסית אליו:
התארכות הזמן – לדוגמה, אם מישהו נע ביחס אלי במהירות השווה למחצית מהירות האור, אגלה כי השעון שלו מתקתק בקצב איטי של כשנייה אחת על כל 1.15 שניות החולפות בשעון שלי. אם הוא יצפה בשעון שלי, הוא יגלה את אותו הדבר – שהשעון שלי מתקתק בקצב איטי יחסית לשלו, מהסיבה הפשוטה שמבחינתו אני נע במהירות השווה למחצית מהירות האור.
התקצרות האורך – לדוגמה, אם חללית נעה ביחס אלי במהירות השווה למחצית מהירות האור, אגלה שאורכה קצר בכ־13% לעומת האורך שלה במנוחה. נוסע הנמצא בחללית לא יבחין בשינוי כי הוא נמצא במנוחה יחסית אליה.
עליית המסה – לדוגמה, אם חללית נעה ביחס אלי במהירות השווה למחצית מהירות האור, אגלה כי מסתה גבוהה בכ־15% מהמסה שלה במנוחה, אבל מי שבחללית לא יוכל לזהות שינוי כלשהו במסתה.
תופעה נוספת בה טיפל איינשטיין בתורת היחסות היא:
יחסיות הבו זמניות – לא ניתן לקבוע סימולטניות של שני אירועים רחוקים זה מזה במרחב. ייתכן כי שני אירועים יראו סימולטניים לצופה א', בעוד צופה ב' יראה אותם מתרחשים בזמנים שונים.
עוד גילתה התיאוריה את שקילות המסה והאנרגיה, על פיה לכל גוף יש אנרגיה שאיננה קינטית או פוטנציאלית, השקולה למכפלת מסת המנוחה שלו בריבוע מהירות האור, על פי הנוסחה המפורסמת E=mc2. מכאן שכל גוף יכול להיות מומר באנרגיה שוות ערך למסתו, גילוי זה סלל את הדרך לפיתוח פצצת האטום ולשימוש באנרגיה גרעינית. דוגמה לביטויה של שקילות זו במלואה ניתן לראות כאשר חלקיק חומר מתנגש בחלקיק אנטי-חומר והם מתאיינים תוך שחרור מלוא האנרגיה המסתית שלהם, ללא השארת שארית ממהותם המקורית.
תורת היחסות הכללית
שמאל|ממוזער|300px|שרטוט המתאר את עיקום המרחב-זמן שנוצר על ידי מסה בחלל.
בשנת 1915 חולל איינשטיין מהפכה גדולה עוד יותר כשפרסם את תורת היחסות הכללית, העוסקת בגופים בתאוצה ומנסה להסביר את תופעת הכבידה – המשיכה הקיימת בין כל שני גופים בעלי מסה. ההסבר אומר שכל מסה מעקמת את המרחב-זמן סביבה ויוצרת מעין "שקע" אשר קובע את תנועת החומר ואף האנרגיה – כפי שמתבטא בתופעה המכונה "עידוש כבידתי", שבה אור משנה מסלולו בקרבת מסה גדולה. עיקום המרחב-זמן מתבטא באופן שמשנה את ההגדרה של קווים ישרים, כך שתנועה בקו ישר לידה אינה נראית כך מרחוק. לפיכך, המסה תגרום לגופים הנעים לידה, לנוע באופן שייראה כסטייה ממסלול ישר.
תאוריה זו נבדקה במספר רב של ניסויים, ורובם הגדול אימת את תחזיותיה בדייקנות גבוהה. תורה זו חוזה את קיומם של חורים שחורים ובעלת השלכות משמעותיות על הקוסמולוגיה וצורת התפתחות היקום. אולם, היא לא מתיישבת עם מכניקת הקוונטים המתארת את העולם הפיזיקלי בקנה מידה זערורי ושתחזיותיה אומתו אף הן בדייקנות רבה. כדי להבין לעומק מה קרה בראשית היקום ומה מתחולל בחורים שחורים, מנסים לבנות תורה פיזיקלית הממזגת את שתי התורות הללו. התחום העוסק בניסיון לאיחוד כזה קרוי תורת כבידה קוונטית.
ראו גם
אלברט איינשטיין
חור שחור
ניסוי מייקלסון-מורלי
E=mc²
לקריאה נוספת
;
אלברט איינשטיין, על תורת היחסות הפרטית והכללית, תרגום: יעקב גרינברג, הוצאת דביר, תרפ"ט 1928; יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2015
יהודה שדמי, תורת היחסות הפרטית, המכון לאמצעי הוראה, תש"ל
Albert Einstein, The Meaning of Relativity, Princton University Press, New Jersey, 1922
Albert Einstein, Relativity - the Special and General Relativity ,Crown, New York (מהדורה להפצה בארצות הברית בלבד, תרגום מהמקור בגרמנית, ללא ציון שנה)
קישורים חיצוניים
.
Al's relativistic adventures לומדה קצרה העוסקת בתורת היחסות (אנגלית).
יואב בן-דב, סרגלים ושעונים - תורת היחסות הפרטית, בספר מבוא לפיזיקה: היסטוריה, תאוריות ומושגים.
יואב בן-דב, כבידה ועיקום - תורת היחסות הכללית, בספר מבוא לפיזיקה: היסטוריה, תאוריות ומושגים.
.
.
יונתן זלפה, תרגום לעברית של המאמר "על האלקטרודינמיקה של גופים נעים", שנת הפלא של אלברט איינשטיין.
קליפ אנימציה המדגים את השפעות תורת היחסות הפרטית על עצמים הנעים במהירות .
.
אבשלום אליצור, שיעור חי ביחסות.
מאה שנים לתורת היחסות, באתר "הארץ", 27 בנובמבר 2015.
The fundamentals of space-time - סרטוני הסבר על יסודות החלל זמן: חלק 1, חלק 2 וחלק 3 .
.
*
יחסות
| 2024-09-26T10:57:52
|
תורת היחסות הפרטית
|
תורת היחסות הפרטית היא תאוריה מדעית פיזיקלית, מהפכנית בזמנה, שפותחה ופורסמה על ידי אלברט איינשטיין בשנת 1905 (שנת הפלאות). תורת היחסות באה לפתור את הסתירות שהתגלו בין המכניקה הקלאסית והתורה האלקטרומגנטית, והיא יוצאת מתוך שתי הנחות יסוד:
מהירות האור בוואקום היא קבועה בכל מערכת ייחוס.
חוקי הפיזיקה זהים בכל מערכות הייחוס.
אחת התוצאות המפתיעות הנובעות מהנחות אלו היא שאין זמן ומרחב מוחלטים – ככל שמערכת ייחוס נעה במהירות גבוהה יותר (עם מהירות האור כחסם עליון), ממד האורך של המערכת בכיוון התנועה מתכווץ ביחס לצופה נייח, והזמן המקומי שלה מתקדם לאט יותר מנקודת מבטו של אותו צופה. בשנת 1915 הרחיב אלברט איינשטיין את תורת היחסות על מנת להתמודד עם מושג התאוצה, ובכך יצר את תורת היחסות הכללית, אשר אחד ההישגים החשובים שלה הוא הסבר של כוח הכבידה מתוך התעקמות של המרחב-זמן. תורת היחסות הפרטית והכללית נענו בתגובות מעורבות של הקהילה המדעית לאחר פרסומם. בעוד מדענים חשובים כמו מקס פלאנק קיבלו את התורה בהתלהבות, רבים בקהילה הפיזיקלית שללו אותה מכול וכול. מסיבה זאת, כאשר הוחלט להעניק לאיינשטיין את פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921, הפרס ניתן על ההסבר של האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות.
נקודת המפנה בקבלת תורת היחסות הייתה תצפית שנערכה בשנת 1919 על ידי משלחת שבראשה עמד ארתור אדינגטון שדיווחה שצפתה בהסטה במיקומם של כוכבים הנראית בזמן ליקוי חמה, שנובאה על ידי תורת היחסות הכללית. למעשה, תוצאות הניסוי לא היו חד משמעיות. פרסום הניסוי הפך את איינשטיין לדמות מוכרת ברחבי העולם. באופן דומה, הנוסחה E=mc2, המבטאת את שקילות המסה והאנרגיה, שהיא אחת מהתגליות המפתיעות של תורת היחסות הפרטית, הפכה לסמל תרבות ומדע. כיום תורת היחסות מקובלת על הרוב המוחלט של הקהילה הפיזיקלית, מהווה אבן בסיס של הפיזיקה המודרנית, ותוצאותיה נבדקות בתחומים רבים.
הרקע לתורת היחסות
בסוף המאה ה-19 ניסח ג'יימס קלרק מקסוול את חוקי ההתפתחות של שדות חשמליים ומגנטיים, הקרויים היום על שמו. בין התוצאות החשובות של חוקים אלו היה גילוי קיומם של גלים אלקטרומגנטיים – גלים המבוססים על שדות חשמליים ומגנטיים המתנדנדים בזמן. בכך הצליח מקסוול לראשונה להסביר את האור, ואת מדע האופטיקה באמצעות חשמל ומגנטיות. חוקים אלו, שהתווספו על חוקי התנועה של ניוטון ועל חוקי התרמודינמיקה, הביאו מדענים רבים בסוף המאה ה-19 לחשוב שהפיזיקה מצאה את כל החוקים היסודיים של הטבע. ואולם מספר מדענים העירו שישנה בעיה בשילוב של חוקי מקסוול והמכניקה הניוטונית.
קרינה אלקטרומגנטית ומדידת מהירות האור
על פי המכניקה הקלאסית, כל גל מתקדם בתווך מסוים ומהירות ההתקדמות שלו (שנקבעת על פי משוואת הגלים) נמדדת ביחס לתווך. במאה ה-19 סברו שהאור נע בתווך שכונה "אתר", שהיה עשוי מחומר דק הממלא את כל היקום.
בשנת 1887 ביצעו הפיזיקאי אלברט אברהם מייקלסון ועמיתו אדוארד מורלי את הניסוי המפורסם – ניסוי מייקלסון-מורלי. מטרתם הייתה לבדוק את מהירות כדור הארץ באתר. מטרתם לא הייתה להוכיח או להפריך את קיום האתר, משום שקיומו נחשב במאה ה-19 לעובדה מדעית שמעטים פקפקו בה. כדי למדוד את מהירות כדור הארץ הם השתמשו בשיטה אופטית-התאבכותית הידועה בשם "אינטרפרומטריה". הרעיון מאחורי הניסוי היה לצרף שתי קרני אור, אשר אחת מהם נעה בכיוון התקדמות כדור הארץ, ואחת מהם נעה בניצב אליו. בהנחה שהאור מתקדם באתר ושכדור הארץ נע ביחס אליו, צריך להיות הבדל במהירות של אותן שתי קרניים, והאינטרפרומטר של מייקלסון מורלי היה רגיש מספיק בשביל למדוד הבדל זה. ממדידת ההבדל ניתן היה, לפי הנחתם, להסיק את מהירות כדור הארץ.
אולם, תוצאות הניסוי העלו שמהירות האור שנמדדה בשני הכיוונים הייתה זהה. תוצאה זו זכתה לפרשנויות שונות. מייקלסון ומורלי סברו שהמכשור לא היה רגיש דיו, וניסו לחזור על הניסוי בווריאציות שונות, ואילו הפיזיקאים הנדריק לורנץ וג'ורג' פיצג'רלד הציעו ב-1892 כי הגופים הנעים מתכווצים בכיוון התנועה באתר, השערה הדומה מאוד לעקרונות היחסות שיתגלו בהמשך. לאחר שאיינשטיין פרסם בשנת 1905 את תורת היחסות הפרטית, פורש ניסוי מייקלסון-מורלי בדיעבד כאישוש שלה וכהפרכת קיומו של האתר, על אף שבשעתו הוא לא נתפס כך כלל. אף על פי כן, היו שהמשיכו להתנגד לה, כמו הפיזיקאי האמריקאי דייטון מילר (1866–1941) שהמשיך לבצע שחזורים של ניסוי מייקלסון-מורלי באמצעים מדויקים יותר עד אמצע שנות השלושים, ואף פרסם ממצאים שמדדו, לטענתו, שינוי במהירות האור ביחס לאתר, ובכך הפריכו לכאורה את תורת היחסות. אולם בשלב זה תורת היחסות הייתה מקובלת היטב והקהילה המדעית איבדה ברובה עניין בניסוייו.
ייתכן כי איינשטיין התוודע לניסוי מייקלסון מורלי ולתוצאותיו מתוקף היותו סטודנט לתואר ראשון לפיזיקה. מיתוס היסטורי נפוץ מתייחס לכישלונם של מייקלסון ומורלי למדוד שינוי במהירות האור ביחס לתנועת כדור הארץ באתר כגורם העיקרי שהביא את איינשטיין לפיתוח תורת היחסות הפרטית. אולם ככל הנראה הוא שגוי או לכל הפחות מוגזם. איינשטיין לא הזכיר את הניסוי במאמרו משנת 1905, שם פיתח את תורת היחסות הפרטית משיקולים תאורטיים טהורים. מידת השפעתו של ניסוי מייקלסון-מורלי על איינשטיין שנויה במחלוקת בקרב היסטוריונים של המדע, אף כי בכל מקרה מקובל לחשוב שהיא פחותה ממה שהנרטיב המקובל מניח.
א-סימטריה בתורת האלקטרומגנטיות
במאמר שפרסם על יחסות פרטית, שנקרא "על האלקטרודינמיקה של גופים נעים", כתב איינשטיין שהמניע אשר דחף אותו לפתח את התורה היה חוסר הסימטריה שביסודה של תופעה אלקטרומגנטית בסיסית. מדובר בתופעה שבה תנועה יחסית בין מוליך לשדה מגנטי יוצרת זרם חשמלי במוליך. לתופעה זו הציעה האלקטרומגנטיות הקלאסית שני הסברים שונים לחלוטין:
אם המוליך זז ביחס לשדה, הרי שהמטענים נעים במהירות כלשהי ולכן פועל עליהם כוח לורנץ הגורם להם לנוע בתוך המוליך ובכך יוצר זרם.
אם השדה המגנטי משתנה ביחס למוליך, אזי השטף המגנטי שדוגם המוליך משתנה, ולפי חוק פאראדיי נוצר כוח אלקטרו-מניע במוליך שגורם למטענים לנוע כזרם.
איינשטיין לא היה מוכן להשלים עם אי-הסימטריה לעיל אשר מספקת הסברים שונים לחלוטין לתופעה אחת.
ניסיונו למצוא הסבר אסתטי וסימטרי לתופעה היה אחד ממניעיו לפיתוח תורת היחסות. איינשטיין הבין ששורש הבעיה מצוי בכך שמושגים כמו מרחב וזמן לא הוגדרו היטב.
עקרונות תורת היחסות
בבסיס ההסבר שנתנה תורת היחסות הפרטית לתופעות שנידונו לעיל עומדים שני עקרונות יסוד:
עקרון היחסות:
חוקי הפיזיקה אינם משתנים כאשר עוברים ממערכת ייחוס אינרציאלית אחת למערכת ייחוס אינרציאלית אחרת. כך לדוגמה, אדם הנמצא בקרון רכבת אטום לא יכול באמצעות שום ניסוי או מדידה פיזיקלית לקבוע האם הקרון נע במהירות קבועה או ניצב במנוחה.
אינווריאנטיות מהירות האור:
מהירות האור (c) קבועה לכל צופה, בלא תלות במהירות היחסית שלו (v) ביחס לגוף שפלט את האור, או במהירות שלו ביחס לכל גוף אחר.
באמצעות דרישות אלה הסביר איינשטיין כיצד להגדיר את המרחב והזמן כך שבאמצעות סנכרון שעונים הגדיר מחדש את המושג של סימולטניות ("בו-זמניות"). מהניתוח שביצע איינשטיין עולה שהסימולטניות היא לא גודל שנשמר בין מערכות ייחוס אינרציאליות הנעות במהירויות שונות. כלומר: שני צופים הנמצאים בתנועה יחסית ביניהם, ומודדים את אותו צמד אירועים, עשויים שלא להסכים ביניהם בשאלה האם אירועים אלו התרחשו בו זמנית. מדרישות אלה ומעקרון הלוקליות גזר איינשטיין את טרנספורמציות לורנץ שהחליפו את טרנספורמציית גליליי ככלי מדויק לתרגם גדלים פיזיקליים במעבר בין מערכות ייחוס שונות. עם זאת, במהירויות נמוכות בהרבה ממהירות האור טרנספורמציית גליליי מנבאת תוצאות בדיוק טוב מאוד, כך שניתן להתייחס אל טרנספורמציית גלילי כקירוב של טרנספורמציית לורנץ בגבול מהירויות נמוכות .
תורת היחסות הפרטית מטפלת רק במערכות ייחוס אינרציאליות, כלומר מערכות ייחוס הנעות זו ביחס לזו במהירות קבועה. על אף שאפשר לדבר בתורה על תאוצה כגודל קינמטי, הטרנספורמציות בין מערכות ייחוס נעשות רק בין שתי מערכות אינרציאליות זו לזו. שילוב מערכות ייחוס מואצות (כגון למשל מערכת ייחוס מסתובבת) איננו דבר פשוט ובעיה קשה זו מצאה פתרון שלם רק ב-1915 – כאשר איינשטיין ניסח את תורת היחסות הכללית, שמהווה הכללה לתורת היחסות הפרטית ומטפלת גם במערכות מואצות כאשר היא מזהה תאוצה עם שדה כבידה.
הזמן על פי תורת היחסות
מהו זמן ואיך מודדים אותו
בשלב הראשון, ניגש איינשטיין לטפל בזמן וניתח מה הוא בדיוק ה"זמן" שאנו מודדים. ראשית, איינשטיין פתר את המקרה הפשוט שבו מודד הזמן נמצא באותו מקום בו קרה האירוע.
"הרכבת הגיעה בשעה שבע" – כלומר, האירוע שבו הרכבת הגיעה לתחנה התרחש בו-זמנית במערכת הייחוס של התחנה יחד עם האירוע שבו השעון של המודד, הנמצא נייח בתחנה, הראה את השעה 7.
בשלב השני בחן איינשטיין את השאלה: "מה קורה אם האירועים אינם קורים באותו מקום?" במקרה זה, יש להכין את מערכת המדידה מראש.
נניח שבדוגמה שלנו, מודד הזמן נמצא מחוץ לתחנה וכן נניח שיש ברשותו אמצעי להעברת מידע במהירות האור בין התחנה אליו. כדי למדוד מתי הגיעה הרכבת עליו להכין שני שעונים (אחד בתחנה ואחד אצלו) וכן למדוד את המרחק בין התחנה אליו (נניח שמרחק זה הוא L). כעת, כאשר הרכבת מגיעה לתחנה, השעון שבתחנה שולח אות במהירות האור אל המודד. אם השעון בתחנה יראה 7 בעת הגעת הרכבת, השעון של המודד יראה . כדי לדעת מתי הגיעה הרכבת עליו לקזז משעונו את הזמן שלקח למידע להגיע. כך פתר איינשטיין את בעיית הזמן גם עבור אירועים שאינם קורים באותו מקום.
מהניתוח לעיל, עולה שכדי לקבל מדידה אחידה עבור צופים במרחקים שונים, בכל מקום יש לסנכרן את השעונים כך שהמחוג יקזז את הזמן שלוקח למידע להגיע (בדוגמה שלנו: המודד צריך לכוון את השעון שלו זמן אחורה כדי שגם השעון שלו יראה שהרכבת הגיעה ב־7 לתחנה, כמו שהשעון בתחנה מראה). באופן תאורטי אידיאלי, בכל מקום במרחב יש שעון מסונכרן כזה.
אולם, מסתבר שבעיית סנכרון השעונים איננה פשוטה כל כך. בשביל לסנכרן שני שעונים יש לשלוח קרן אור משעון A לשעון B, לתת לקרן לחזור ולמדוד את משך הזמן שלקח לה לחזור, באופן מתמטי – אם קרן האור יצאה ב־ וחזרה בזמן אזי
.
כעת, זה מפתה לומר שהזמן שלוקח לאור לטייל מ־A ל־B הוא
(מטעמי סימטריה) אבל אין שום ערובה ניסיונית לכך שזה אכן המצב. למעשה, נוכל לקבוע שבכיוון אחד לקח לאור להגיע רק זמן לעבור, ולא נוכל להפריך זאת בניסוי כי הזמן במקומות שונים מוגדר באמצעות הגודל שאותו אנו רוצים למדוד, ואי אפשר למדדו בלי הגדרה טובה של הזמן במקומות שונים. דבר זה קשה להבנה וקשור לתפיסה האקטואליסטית הקאנטיאנית שהיוותה השראה לאיינשטיין בעת ניסוח התאוריה. ברם, בגלל עקרון היחסות, בחר איינשטיין באפשרות הטבעית, , אך במאמרו הדגיש שבחירה זו היא "בחירה שרירותית" ומהווה בעצם "עניין של הגדרה".
בתגובה לניתוח העמוק והמסובך לעיל העיר הפיזיקאי ריצ'רד פיינמן בבדיחות ש"איינשטיין בעצם גילה שאת הזמן מודדים עם שעון".
לאחר הגדרת מושג הזמן בכל נקודה במרחב, כך שבכל מקום במרחב מונח שעון כשכל השעונים מסונכרנים, ניתן לבחון כיצד תלוי קצב תקתוקו של השעון במהירות התנועה של מערכת הייחוס שבה הוא נמצא.
שעון במערכת הנעה במהירות קבועה והתארכות הזמן
על פי תורת היחסות, זמן אינו גודל מוחלט, אלא תלוי במערכת ייחוס. כלומר, אצל צופה אחד הזמן יעבור במהירות שונה מהזמן אצל צופה שני, הנע ביחס לראשון. ככל שמתקרבים למהירות האור, היחס שואף לאינסוף, ועל כן, מנקודת המבט של הצופה, הזמן בגוף הנע ביחס אליו במהירות האור עומד מלכת.
נניח ש- (זמן עצמי) הוא פרק הזמן בין שני תקתוקי שעון במערכת שבה שני תקתוקי השעון קורים באותו מקום – "המערכת הנייחת" (מתוארת באיור הימני). נניח ש- הוא פרק הזמן העובר בין שני תקתוקים כאשר שני התקתוקים קרו במקומות שונים, עקב תנועת מערכת הייחוס במהירות קבועה ביחס למערכת הנייחת, בניצב לכיוון התקדמות האור (מתוארת באיור השמאלי).
ממוזער|300px|איור הממחיש את התארכות הזמן. המערכת באיור הימני נקראת "המערכת הנייחת" ולזמן הנמדד בה קוראים "הזמן העצמי". המערכת באיור השמאלי נעה במהירות קבועה בניצב לכיוון התקדמות קרן האור.
לפי תורת היחסות, הקשר שיתקיים ביניהם הוא:
או
כאשר הוא הזמן העצמי (הזמן במערכת ייחוס שבה שני האירועים מתרחשים באותו מקום, "המערכת הנייחת") ו־ הוא הזמן במערכת ייחוס הנעה במהירות ביחס אליה. היא מהירות האור. הזמן העצמי הוא גודל אינווריאנטי בתורת היחסות.
ניתן לראות כי כאשר
, אזי
שואף לאינסוף. תופעה זו ידועה בשם "התארכות הזמן" (Time dilation). כלומר, ככל שהצופה נע במהירות גבוהה יותר ביחס למערכת הייחוס, כך השעון שלו מתקתק לאט יותר. במהירויות השואפות למהירות האור, ייקח לשעונו של הצופה הנע זמן אינסופי להשלים תקתוק שני, ולכן ידמה לו כאילו הזמן עומד מלכת.
בשעון הכוונה היא לכל מערכת פיזיקלית המשתנה בזמן (אם המערכת היא בעלת התנהגות מחזורית היא יכולה לשמש כשעון לכל צורך מעשי). גם לב האדם, הפועם בקצב קבוע הוא סוג של שעון, ומאחר שגם פעילותו הגופנית והמנטלית של הצופה הנע ביחד עם המערכת מאטות ביחד עם השעון, הוא לא ירגיש בהאטת הזמן.
תוצאה מעניינת מהמסקנות לעיל היא פרדוקס התאומים, ניסוי מחשבתי שבו תאום אחד נשלח לחלל במהירות גבוהה מאוד וכאשר הוא חוזר לכדור הארץ הוא מגלה שאחיו הזדקן מאוד, בעוד שהוא נותר צעיר. הסיבה לאי-הסימטריה בין שני התאומים נעוצה בכך שאחד מהם שינה בפועל את מהירותו (כאשר הוא הסתובב לחזור בחזרה אל עבר כדור הארץ) ובכך ביצע "קפיצה" בין שתי מערכות ייחוס אינרציאליות שונות ביחס לתאום שבכדור הארץ.
פרדוקס מעניין אחר הוא פרדוקס הסולם והאסם שמראה סימטריה בין שתי מערכות ייחוס אינרציאליות והיחסיות של הסימולטניות.
תורת האינווריאנטים
בניגוד למה שניתן להבין משמה, תורת היחסות לא קובעת שהכל יחסי, אלא מנסה למצוא אינווריאנטים של הטבע, כלומר: גדלים שלא משתנים תחת מעבר בין מערכת ייחוס אינרציאלית אחת למערכת ייחוס אינרציאלית אחרת. איינשטיין יצא מהדרישה שחוקי הפיזיקה הם אינווריאנטים כאלה. גדלים פיזיקליים שנשמרים תחת מעבר זה נקראים גם "אינווריאנטים לורנץ" כי הם נשמרים תחת טרנספורמציות לורנץ. דוגמאות לאינווריאנטים הן:
מהירות האור – תימדד כ־ בכל מערכת ייחוס.
האינטרוול (ריבוע הזמן העצמי) - ובפרט, גם הזמן העצמי הוא אינווראנטי לורנץ.
פאזת גל אלקטרומגנטי.
מסת מנוחה.
דיאגרמת זמן וקונוס האור
ממוזער|שמאל|300px|תיאור סכמטי של המרחב־זמן עבור ממד מרחבי אחד (ציר ה־x, כאן הוא אופקי) וממד הזמן (ציר ה־t, כאן הוא אנכי).
דיאגרמת זמן (נקראת גם "גרף t-x") הוא דרך פופולרית וטובה לתאר את המרחב-הזמן היחסותי. גרף זה מורכב מציר אופקי x המתאר את המרחב (הצמצום לממד מרחבי אחד נעשה מטעמי פשטות ונוחות השרטוט) ומציר אנכי t המתאר את הזמן.
להלן הסברים על הגרף ומשמעות רכיביו:
הקווים המקווקווים הם היפרבולות האינטרוול. על כל היפרבולה שכזו, האינטרוול ds² הוא קבוע.
הקווים האדומים ידועים בשם "קונוס האור" והם מייצגים גופים (B) שנעים במהירות האור.
התחום שבתוך הקונוס מעל הראשית (קונוס העתיד) הוא התחום של כל המאורעות (A) שעליהם המאורע בראשית יכול להשפיע, התחום שבתוך הקונוס ומתחת לראשית (קונוס העבר) הוא תחום כל המאורעות שיכלו להשפיע (D) על המאורע בראשית O.
כל התחום הלבן שמחוץ לקונוס האור מכיל מאורעות שלא יכולים להשפיע או להיות מושפעים מהמאורע בראשית (הם נקראים "מופרדים מרחבית"). הסיבה לכך היא שאם הם יכלו להיות מושפעים מהמאורע בראשית עקרון הסיבתיות היה מופר, שכן טרנספורמציית לורנץ – המזיזה נקודות לאורך היפרבולת האינטרוול שלהן – תוכל להעביר את המאורעות (למשל את C) למערכת ייחוס אחרת שבה C התרחש לפני O.
הזמן מציין את הזמן העצמי לאורך היפרבולת האינטרוול.
מרחב מינקובסקי
בעזרתו של המתמטיקאי הרמן מינקובסקי ניסח איינשטיין את תורת היחסות באמצעות חשבון טנזורים במרחב היפרבולי של 4-וקטורים, הקרוי מרחב מינקובסקי. מרחב זה נקרא גם ה"מרחב-זמן" של מינקובסקי.
הגדרות קינמטיות יסודיות
במרחב זה, מאורע פיזיקלי מתואר כ־4-וקטור, המכונה "4-וקטור האירוע" או "4-וקטור המקום", המוגדר בנוסחה
כלומר, יש בו רכיב זמן (האיבר הראשון) ורכיב מרחב (שלושת האיברים הבאים). זאת, כיוון שלצורך תיאור מאורע פיזיקלי יש לציין לגביו ארבעה פרטים: הזמן בו התרחש ושלוש קואורדינטות בלתי־תלויות של המקום בו התרחש.
המטריקה של מרחב מינקובסקי (המטריצה המגדירה את המכפלה הסקלרית במרחב) מוגדרת כמטריצה האלכסונית,
באמצעות הסכם הסכימה של איינשטיין, מקובל לסמן: :
לשורש המכפלה של וקטור בעצמו לפי המטריקה, קוראים ה"נורמה" של הווקטור (אף על פי ש"נורמה" זו עשויה להיות שלילית).
מההגדרה לעיל, נובע כי ריבוע הנורמה של 4-וקטור המקום הוא
זהו האינטרוול של הווקטור x, והוא אינווריאנטה בתורת היחסות.
בניסוח זה, ניתן לייצג את המעבר בין מערכות ייחוס אינרציאליות (על ידי סיבוב או boost) באמצעות טרנספורמציות לורנץ, שהן טרנספורמציות ליניאריות (מטריצות) השומרות על המטריקה (המוגדרת, כאמור, על ידי תבנית ריבועית) תחת דמיון מטריצות).
ממוזער|וקטור A מופרד זמנית מהראשית, וקטור B מופרד אורית ממנה, ווקטור C מופרד ממנה מרחבית
גם 4-וקטור ההפרש בין שני 4-וקטורי מאורע הוא 4-וקטור, ולעיתים קרובות הוא שימושי יותר מאשר 4-וקטור המאורע.
נהוג למיין 4-וקטורים לפי הסימן של האינטרוול (ראו איור):
, ואומרים ש־A הוא דמוי־זמן (timelike). שני מאורעות שההפרש ביניהם דמוי־זמן נקראים מופרדים זמנית, ואז קיימת מערכת בה האירועים מתרחשים באותו מקום, וקשר סיבתי אפשרי בין מאורעות כאלה.
, ואומרים ש־B הוא דמוי־אור (lightlike או null). שני מאורעות שההפרש ביניהם דמוי־אור נקראים מופרדים אורית, וקשר סיבתי בין שני המאורעות אפשרי רק על ידי השפעות הנעות במהירות האור
, ואומרים ש־C הוא דמוי־מרחב (spacelike). שני מאורעות שההפרש ביניהם דמוי־מרחב נקראים מופרדים מרחבית, ואז קיימת מערכת בה האירועים מתרחשים באותו זמן, ואין קשר סיבתי בין מאורעות כאלה.
מהירות יחסותית ותאוצה
בעזרת הגדרת ה־4-וקטור של מקום וזמן, מוגדר גם 4-וקטור מהירות. מאחר שהזמן תלוי במערכת הייחוס, הגדרת המהירות על ידי גזירה לפי זמן לא תהיה עקבית ואחידה. הפתרון הוא לגזור לפי הזמן העצמי – שהוא אינווריאנטי לורנץ – ואז הגדרת ה־4-וקטור המהירות תהיה עקבית. לכן מגדירים:
כאשר פקטור לורנץ, , נקבע כך שהנורמה של 4-וקטור המהירות שווה למהירות האור:
לחלק המרחבי של 4-וקטור המהירות, , נהוג לקרוא "מהירות יחסותית" (לעומת "המהירות הקלאסית", ). חלק מהפיזיקאים משתמשים במוסכמה שבה המהירות אינה מוכפלת בפקטור לורנץ, אלא דווקא המסה. בהקשר זה, נהוג לקרוא לגודל "מסה יחסותית".
באותו אופן, אפשר גם לחשב תאוצה יחסותית:
ומהגדרה זו נובע כי המכפלה הסקלרית של התאוצה והמהירות מתאפסת תמיד, כי:
חיבור מהירויות
מהירויות מקבילות
מטרנספורמציות לורנץ נובע שכלל חיבור המהירויות המקבילות הקלאסי , המתאר כיצד תנועתו של גוף נע נמדדת ביחס לשתי מערכות עם תנועה יחסית ביניהן, תקף רק כקירוב במהירויות נמוכות. כלל חיבור המהירויות המקבילות היחסותי הוא
,
כלל שאותו אפשר לקבל דרך הסקת הקואורדינטות המרחב-זמניות של מאורעות המייצגים את הגעת הגוף הנע לנקודות שונות בקו תנועתו, כפי שהן נמדדות בשתי מערכות הייחוס הנידונות (שהאחת נעה ביחס לשנייה), תוך זיהוי המהירות היחסית המבוקשת כיחס . מכאן אפשר לראות שגוף הנע במהירות קטנה ממהירות האור במערכת אינרציאלית כלשהי, ינוע במהירות קטנה ממהירות האור בכל מערכת אחרת; באופן דומה, גוף שינוע במהירות גדולה ממהירות האור במערכת כלשהי, ינוע במהירות גדולה ממהירות האור בכל מערכת אחרת.
מהירויות ניצבות
מאחר שהמרחב שאותו מודד צופה נע מתקצר רק בכיוון התנועה שלו ונשמר בכיוונים ניצבים לו (נתייחס לכיוונים הניצבים כאל ו-), קואורדינטת ה- של הגוף הנע בציר זה מותמרת ללא שינוי למערכת הייחוס של הגוף הנע בציר . אולם מנקודת מבטו של האחרון שעון מערכת המעבדה מתקתק לאט יותר בהשוואה לשעונו העצמי, כך שהגוף הראשון יגמע מרחקים זהים בכיוון בפרק זמן ארוך יותר במערכת העצמית של הגוף השני בהשוואה לפרק הזמן שנמדד במערכת המעבדה, ולכן הגוף הנע בציר ימדוד מהירות איטית יותר בציר של הגוף הראשון בהשוואה לזו שנמדדה במערכת המעבדה. כלומר, בתחשיב המהירויות קצב התנועה בציר יישאר ללא שינוי, בעוד שהמהירות בציר תתווסף עם מקדם קטן מ-1, ולכן כלל חיבור המהירויות היחסותי במקרה זה הוא:
אנרגיה ותנע
כדי לדון בדינמיקה של גופים נעים מגדירים את 4-וקטור התנע-אנרגיה:
כאשר היא מסת המנוחה של הגוף. בהרבה ספרים נהוג להגדיר "מסה יחסותית" על ידי ובכך ל"בלוע" את פקטור לורנץ. המסה היחסותית איננה אינווריאנטית לורנץ, למעשה – ככל שגוף נע יותר מהר, כך המסה היחסותית שלו גדולה יותר.
נביט באיבר הזמני של 4-וקטור התנע, לגודל יש יחידות של אנרגיה חלקי מהירות ולכן מקובל לרשום אותו בצורה
ואז
ומתקיים שמסת המנוחה היא אינווריאנטית לורנץ, שכן
כעת נתרשם מדוע .
נפתח את האנרגיה כטור טיילור במהירות v ונקבל ש:
נשים לב ש היא האינרגיה הקינטית הקלאסית של הגוף. לכן, זיהה איינשטיין את תכולת האנרגיה של הגוף עם המסה היחסותית שלו.
האנרגיה הקינטית היחסותית של הגוף היא ואילו סך האנרגיה הכללית נתון על ידי .
כוח ומשוואות התנועה
החוק השני של ניוטון אומר ש וזהו הבסיס למשוואות התנועה גם בתורת היחסות הפרטית. את משוואות התנועה היחסותיות אפשר למצוא באופן ריגורוזי יותר באמצעות שימוש בעקרון הפעולה המינימלית עבור פעולה יחסותית (שבה האינטגרנד הוא גודל אינווריאנטי).
באמצעות עקרון הפעולה אפשר לקבל שמשוואות התנועה הן
כאשר f הוא ה 4-כוח, אותו ניתן לחשב באופן הבא: במערכת המנוחה של החלקיק מגדירים ש ואז מעבירים אותה למערכת הרצויה בטרנספורמציית לורנץ. באופן מפורש מקבלים שבמערכת כלשהי, בה החלקיק נע במהירות ה 4-כוח הוא מהצורה
לדוגמה, הכוח החשמלי הפועל על חלקיק בודד (כוח לורנץ) הוא
כאשר כאן הוא טנזור השדה האלקטרומגנטי.
יישומים ומסקנות של תורת היחסות
תורת היחסות הפרטית הובילה לתחזיות השונות מאלה שחזתה המכניקה הניוטונית עבור תנועה הקרובה במהירותה למהירות האור:
יחסיות הבו-זמניות: אם צופה א' רואה שני אירועים רחוקים זה מזה מתרחשים סימולטנית, אזי צופה ב' הנע ביחס לצופה א' יראה אותם מתרחשים בזמנים שונים.
התארכות הזמן: אם מישהו נע יחסית אל הצופה במחצית מהירות האור אזי כאשר הצופה מסתכל על מחוגי השניות של אותו מישהו שנע לקראתו, הצופה יראה תזוזה של שנייה כל 1.15 שניות בשעון שלו. מי שנע לא חש בתופעה זו.
התקצרות האורך: אם חללית נעה ביחס אל הצופה במחצית מהירות האור, אז כאשר הצופה מסתכל על אורכה הוא מתקצר ב־13% לעומת האורך במנוחה, אבל מי שבחללית לא יראה שום שוני.
עליית המסה: אם חללית נעה ביחס אל הצופה במחצית מהירות האור המסה שלה תהיה ב־15% יותר גדולה מאשר המסה שלה במנוחה, אבל מי שבחללית לא ימדוד שום שינוי.
כל התופעות הבלתי צפויות הללו אושרו מאוחר יותר בניסויים. ברוב התופעות הללו אין אנו חוזים בחיי היום-יום כי השפעתן ניכרת רק לגבי גופים הנעים במהירויות גדולות (מהירויות של בערך חמישית ממהירות האור ומעלה). עבור מהירויות נמוכות, השפעת התופעות הללו זניחה ואי-אפשר למדדה ללא אמצעים מדויקים ביותר.
חידוש נוסף הנובע מתורה זו הוא שקילות המסה והאנרגיה - לכל גוף יש אנרגיה אשר אינה קינטית או פוטנציאלית והיא יחסית למסה שלו, על-פי הנוסחה המפורסמת E=mc2. מכאן, כל גוף יכול להיות מומר באנרגיה שוות ערך למסתו; הנחה זו מהווה את היסוד התאורטי לפיתוח פצצת אטום בפרט ולהפקת אנרגיה גרעינית בכלל. ניצול מלא של שקילות זו מתרחש כאשר חומר ואנטי-חומר מתנגשים, שאז הם מתאיינים – הופכים לאנרגיה ללא שארית ממהותם המקורית. לעובדה זו יש יישום חשוב מאוד בפיזיקה של חלקיקים אלמנטריים: האצת חלקיקי יסוד כמו פרוטון או אלקטרון למהירויות אדירות (של יותר מ־80% ממהירות האור) והטחתם בחלקיקים אחרים תביא, בשל עיקרון שקילות המסה והאנרגיה, ליצירת הרבה חלקיקים חדשים ולפיזורם בהתאם לחוק שימור התנע. כך, אפשר ליצור ולחקור חלקיקים אלמנטריים. זהו העיקרון שעומד מאחורי מאיץ חלקיקים.
יישום נוסף של התורה היא ניסוח חדש וקו-וריאנטי לאלקטרומגנטיות של מקסוול. במסגרת זו אוחדו השדה המגנטי והחשמלי לטנזור אנטי-סימטרי מדרגה 2 (כלומר: מעין מטריצה 4 על 4) הנקרא טנזור השדה האלקטרומגנטי. באמצעות איחוד זה צמצם איינשטיין את משוואות מקסוול לשתי משוואות בלבד, אחת הומוגנית ששקולה למשוואות מקסוול ההומוגניות (אילוצים) ושנייה התלויה בהתפלגות הצפיפות והזרמים במרחב (ששקולה לחוק אמפר וחוק פאראדיי). הניסוח היחסותי לאלקטרומגנטיות נחשב לאלגנטי ביותר, אך במקרים רבים ממשיכים להשתמש בניסוח הקלאסי של מקסוול עם מרחב לחוד וזמן כפרמטר.
לתורת היחסות הפרטית לא היו הרבה יישומים מעשיים ישירים. הסיבה לכך היא שתורת היחסות הפרטית היא תאוריה לשם התאוריה, ולצורך כל יישום מעשי משתמשים בתורת היחסות הכללית, שכן את השפעת הגרביטציה אי-אפשר להזניח, ואילו יחסות פרטית מטפלת רק במערכות אינרציאליות ללא תאוצה.
ברם, לתורת היחסות הפרטית יש חשיבות תאורטית מהמעלה הראשונה וחייבים להתחשב בה כאשר רוצים לפתח תאוריה המתארת תופעות אלמנטריות הן בסקלה קוונטית והן בסקלה קוסמית.
כדי לקבל תיאור נכון של תופעות קוונטיות יש להשתמש במכניקת קוונטים הבנויה על יסוד היחסות הפרטית. מכניקה קוונטית יחסותית פותחה לראשונה על ידי הפיזיקאי פול דיראק, ולבסוף בתורת השדות הקוונטית, שהיא הבסיס למודל הסטנדרטי.
חשיבותה של תורת היחסות הפרטית היא בפתרון הסתירות של פיזיקת המאה ה־19 ובהיותה בסיס מחשבתי ופילוסופי ליחסות הכללית.
לקריאה נוספת
יהודה שדמי, תורת היחסות הפרטית, המכון לאמצעי הוראה, תש"ל
אלברט איינשטיין, על תורת היחסות הפרטית והכללית, תרגום מגרמנית: יעקב גרינברג, הוצאת דביר, תרפ"ט 1928; יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2015
צבי מזא"ה, מבוא לתורת היחסות הפרטית.
Albert Einstein, The Meaning of Relativity, Princton University Press, New Jersey, 1922
Albert Einstein, Relativity - the Special and General Relativity, Crown, New York, 1961 (מהדורה להפצה בארצות הברית בלבד, תרגום מהמקור בגרמנית מ-1916)
קישורים חיצוניים
שלושת עקרונות היסוד של היחסות הפרטית, מתוך הבלוג "רשימות בפיזיקה עיונית"
יואב בן-דב, סרגלים ושעונים - תורת היחסות הפרטית - בספר מבוא לפיזיקה: היסטוריה, תאוריות ומושגים.
רשימה קצרה של אתרים על יחסות פרטית
On the electrodynamics of moving bodies - תרגום מגרמנית לאנגלית של המאמר המפורסם של איינשטיין מ־1905, באתר "Fourmilab"
רפי מור, להבין את תורת היחסות הפרטית
מאמר מכתב-העת גליליאו
קליפ אנימציה המדגים את השפעות תורת היחסות הפרטית על עצמים הנעים במהירות
אבשלום אליצור, שיעור חי ביחסות
The fundamentals of space-time – סרטוני הסבר על יסודות החלל זמן: חלק 1, חלק 2 וחלק 3
הערות שוליים
*
קטגוריה:פיזיקה תאורטית
| 2024-08-16T16:20:14
|
תורת היחסות הכללית
|
ממוזער|המחשה של עיקום המרחב-זמן על פי תורת היחסות הכללית
תורת היחסות הכללית (באנגלית: General relativity) היא תאוריה גאומטרית של תופעת הכבידה שפורסמה על ידי אלברט איינשטיין ב-11 במאי 1916, והיא התיאור הנוכחי של הכבידה בפיזיקה המודרנית. התאוריה מטפלת בגופים בתאוצה ומסבירה את תופעת הכבידה, שבה עצמים בעלי מסה נמשכים זה אל זה. היא עוסקת בנושאים שתורת היחסות הפרטית, שפרסם איינשטיין בשנת 1905, לא דנה בהם.
תורת היחסות הכללית מסבירה את תופעת הכבידה בכך שכל גוף בעל מסה מעקם את המרחב סביבו, באופן שמשנה את ההגדרה של קווים ישרים, כך שתנועה בקו ישר במרחב העקום אינה נראית ככזו בעיני הצופה מבחוץ; במילים אחרות, הימצאותה של מסה במרחב גורמת לגופים הנעים בקרבתה לנוע באופן הנראה כסטייה ממסלול ישר, וכל זאת להפך כלפי הצופה מבפנים. אפשר להמחיש זאת באנלוגיה לתנועה של נמלה על פני כדור: תנועה של הנמלה לאורך מסלול שנראה בעיניה כקו ישר על פני הכדור, היא למעשה תנועה מעגלית סביב הכדור.
הנוסחאות והחישובים של תורת היחסות הכללית מסובכים מאלו של תורת היחסות הפרטית, ודרשו מאיינשטיין להיעזר בשיטות מתמטיות שונות להשלמתם. תורת היחסות הכללית נבדקה במספר רב של ניסויים, שבהם אומתו תחזיותיה ברמת דיוק גבוהה. היא חוזה בין היתר את קיומם של חורים שחורים, ויש לה השפעה ניכרת על התאוריות הקוסמולוגיות הדנות באופן התפתחותו ועתידו של היקום.
רקע
מיד עם תום כתיבת תורת היחסות הפרטית, ניגש איינשטיין לפתרון בעיה, שהניב בסופו של דבר את התורה הכללית: עיקרון יסודי של תורת היחסות הפרטית הוא שמהירות האור בריק היא גבול עליון למהירות ההתפשטות של השפעה כלשהי ביקום (הרחבה בנושא זה בערך תורת היחסות הפרטית). טענה בסיסית שכזו סותרת כלל בסיסי אחר, שניסח כ-250 שנה לפני כן הפיזיקאי והמתמטיקאי הנודע אייזק ניוטון. אחת התאוריות של ניוטון נקראה תורת הכבידה האוניברסלית של ניוטון, והיא ניתחה את פעילות המשיכה של גרמי שמיים. ניוטון יכול היה לתאר במשוואותיו בלבד את תנועות כוכבי הלכת סביב השמש, למשל, או את תנועת הירח סביב כדור הארץ. עם זאת, במשוואותיו אלה לא שם ניוטון גבול כלשהו למהירות הגופים. משוואתו המפורסמת לתיאור כוח המשיכה בין שני גופים:
(כאשר F הוא הכוח, M1 ו- M2 הם שתי המסות, r הוא המרחק ביניהן, ו-G הוא קבוע הכבידה האוניברסלי), אינה כוללת דבר וחצי דבר בנוגע למהירות בה פועל הכוח.
השמש, לדוגמה, היא זו שמרתקת את כדור הארץ למסלולו, אולם היא מרוחקת מאיתנו מרחק של 8 דקות ו-19 שניות אור. אילו תיעלם השמש, לפי משוואות ניוטון, יבוטל מיד הכוח הפועל עלינו מצידה. אולם לפי איינשטיין, דבר לא יכול לנוע מהר מהאור, כולל השפעתו של כוח. נוצרה כאן סתירה בסיסית בין תורה ישנה של חוקים אוניברסליים של המשיכה, למול תורה צעירה וחדשה שטרם הוכחה אז, ומדברת על מקרים פרטיים וספציפיים מאוד.
איינשטיין לא התייאש, והיה בטוח בצדקתו. לכן, במשך כמעט עשור נטל עליו את המשימה למצוא את הטעות בחוקי ניוטון. הוא גילה כי הטעות הייתה בסיסית משחשב, וזו גרמה לו ליצור תאוריה חדשה של חוקי המשיכה.
השקילות בין תאוצה לשדה גרביטציה
קצה החוט עלה במוחו של איינשטיין ב-1907. בניסוי מחשבתי הוא תיאר לעצמו כיצד ירגיש צבע שנופל מגג בניין (לפי גרסאות אחרות של הסיפור הוא ראה מחלונו את הצבע נופל, או תישאל צבע שנפל מבניין בעירו על הרגשתו בעת הנפילה). איינשטיין הבין שבעת הנפילה הצבע לא ירגיש את הכבידה. לימים כינה איינשטיין מחשבה זו "המחשבה השמחה ביותר בחיי". לפתע, הוא הבין את משמעות הכבידה.
איינשטיין דימה בנפשו מעלית שבצידה האחד מותקן מכשיר היורה קרן אור ממוקדת לצידה השני. קרן האור תהיה מקבילה לרצפת המעלית. אולם אילו תואץ המעלית במהירות עצומה כלפי מעלה, לא תיוותר קרן האור ישרה ומקבילה לרצפה, כי אם – קשתית ואולי אף פוגעת ברצפה. עד שקצה הקרן תפגע בצידה השני של המעלית, תספיק המעלית לעלות למעלה והקרן תפגע בנקודה הרבה יותר נמוכה מזו שיצאה ממנה. ביחס לכדור הארץ, אמנם, נותרה הקרן ישרה וללא שינוי, אולם ביחס למעלית הקרן נראית עקומה – כאילו משכו אותה למטה. באופן דומה, כשאנו עומדים במעלית המואצת כלפי מעלה, נרגיש כאילו כבידה חזקה יותר פועלת עלינו כלפי מטה. למעשה, המשקל שלנו יהיה גבוה יותר ממשקלנו על הארץ ללא תאוצה. תאוצת המעלית כלפי מעלה, לוחצת את רצפתה על רגלינו, והכוח הפועל בין המעלית ובינינו יהיה גדול יותר. מעלית מואצת, מספקת הרגשה של כבידה. לעומת זאת כאשר המעלית תואץ כלפי מטה, נרגיש לחץ קטן יותר, וכאשר היא תואץ למטה בתאוצה המשתווה לתאוצת הנפילה החופשית לא נרגיש כל לחץ – בדיוק כמו הצבע שנופל מהגג.
בעצם כל תאוצה יכולה להוות כוח. אילו לא היה כדור הארץ מושך אותנו, ובמקום זה היינו מואצים כלפי מעלה, מבחינתנו ההרגשה הייתה זהה. את הכבידה אולי קשה לנתח, אך תאוצה הרבה יותר קל. מפני ששתי אלו אקוויוולנטיות זו לזו, אין מנוס, אלא לכתוב את משוואות הכבידה כמשוואות תאוצה.
השקילות בין שדה גרביטציה למרחב עקום
ממוזער|שמאל|250px|המסה המעקמת את המרחב
במשך עשר שנים פיתח איינשטיין את המשוואות הללו. הוא טבע את המונח "מרחב עקום" או "עקמומיות המרחב", שזו באה לתאר את המשיכה. בעצם – המרחב במעלית המואצת "התעקם" לדברי איינשטיין, ולכן ראינו את קרן האור בצורה פרבולית או קשתית. הוא השליך את המסקנות הללו לכבידה, וקבע כי בקרבת מסה (או ליתר דיוק בקרבת מסה, אנרגיה ולחץ) המרחב מתעקם. קשה לדמות בנפשנו מרחב עקום, אולם גם כאן הציע איינשטיין רעיון (ראה ציור בהמשך). הוא תיאר יריעת גומי מתוחה, שעליה מונחים גולות וכדורים בכל מיני גדלים. ככל שכדור יהיה כבד יותר, כך השקערורית שהוא ייצור ביריעת הגומי תהיה גדולה יותר, וכך גולה קטנה שתעבור בקרבת מקום תיפול אל תוך השקערורית ממרחק רב יותר. זהו תיאור של הכבידה. אך ככל שמסה היא גדולה יותר, כך היא מעקמת את המרחב באופן בוטה יותר, וגופיפים קטנים העוברים לידה יפלו מהר יותר אל ה"שקערורית" שהיא יוצרת במרחב. בעצם – כאשר אנו עומדים על כדור הארץ, אנחנו נופלים אל תוך השקערורית שהוא יוצר במרחב. יש לזכור כי זוהי המחשה נוחה, אך לא מלאה: היריעה דו־ממדית, והמרחב-זמן הוא ארבע ממדי – העיקום במציאות מתבצע במרחב-זמן כולו. כמו כן, בהמחשה הגורם לנפילה אל השקערורית הוא כוח המשיכה החיצוני של כדור הארץ, ואילו במציאות העיקום עצמו הוא כוח המשיכה.
בתורה זו בונה איינשטיין את השקילות שבין שדה כבידה לתאוצה ואת זה לעקמומיות במרחב, כלומר – כוח שווה גאומטריה. יתרה מכך, במשוואת איינשטיין המפורסמת נקבע כיצד משתנה העקמומיות המרחב בנקודה בהתאם לצפיפות המסה-אנרגיה בה.
תורת היחסות הכללית כחלק מהתאוריה של הכל
התאוריה אינה מתיישבת עם מכניקת הקוונטים, תורה המתארת את העולם הפיזיקלי ברמת האינטראקציות של החלקיקים האלמנטריים, ושתחזיותיה אומתו אף הן בדייקנות רבה. כדי לנסות להגיע להבנת ההתרחשויות בראשיתו של היקום, והתהליכים בתוכם של חורים שחורים, יש צורך בתורה פיזיקלית שבה שתי התורות הללו, הטובות כל אחת לתחומה, מתמזגות לתורה אחת נקיה מקונפליקטים פנימיים. התחום העוסק בניסיון לאיחוד כזה קרוי תורת כבידה קוונטית.
הניסוח השלם של מכניקת הקוונטים, המאחד אותה עם תורת היחסות הפרטית (אך לא עם תורת היחסות הכללית), הוא תורת השדות הקוונטית. במונחים של תורת שדות, תורת היחסות הכללית היא תורת כיול, כאשר שדה הכיול הוא שדה קלאסי בעל ספין 2. לפיכך שילוב נאיבי של תורת היחסות הכללית בתורת השדות הקוונטית יהיה כתורת כיול עם שדה כיול קוונטי בעל ספין 2; אלא ששדה כזה אינו רנורמזבילי, כלומר הוא נותן תוצאות אינסופיות בכל חישוב, שלא ניתן לפרש באופן שיתקן אותן לתוצאות סופיות.
משוואות התנועה הקו-ואריאנטיות הכלליות
הקדמה מתמטית – חשבון טנזורים
אתגר חשוב בניסוח תורת היחסות הכללית היה ניסוח משוואות תנועה קו-ואריאנטיות כלליות (כלומר: משוואות תנועה המקיימות את עקרון הקו-ואריאנטיות הכללי) בנוכחות כבידה. לשם כך השתמש איינשטיין בתחום חדשני באותה עת במתמטיקה הנקרא חשבון טנזורים ומתבסס על גדלים גאומטריים מופשטים, שניתן לייצגם באמצעות מערכים רב-ממדיים הנקראים טנזורים, שמשתנים בצורה מיוחדת תחת התמרת קואורדינטות. הסקלר, הוקטור והמטריצה הם מקרים פרטיים של טנזור. למעשה, הטנזור עצמו הוא אינווריאנטי ומה שמשתנה הם הרכיבים שלו כתלות במערכת הייחוס (הבסיס האלגברי-מתמטי) בו אנו מתארים אותם.
ביחסות כללית, טנזור מיוצג כמערך רב-ממדי עם מספר (טבעי) כלשהו של אינדקסים, העובר התמרת קואורדינטות (שינוי מערכת ייחוס) מ x ל 'x באופן הבא
הגודל השמאלי נקרא "טנזור קונטרה-וריאנטי" ואילו הימני נקרא "טנזור קו-ואריאנטי".
ההכללה למספר אינדקסים היא מיידית, למשל:
ראו גם: הסכם הסכימה של איינשטיין.
משוואות התנועה בהשפעת גרביטציה
במרחב שטוח, מערכת ייחוס אינרציאלית וללא כבידה מתקיימת משוואת התנועה של חלקיק חופשי:
כאשר כאן היא המטריקה הלורנציאנית השטוחה של תורת היחסות הפרטית.
אנו רוצים להכליל נוסחה זאת בנוכחות כבידה. את ההכללה אפשר להסיק באופן מתמטי מחשבון טנזורים ואנליזה על יריעות באמצעות שימוש בהגדרה מכלילה של גאודיזה או טרנספורט מקבילי של הווקטור המשיק למסלול התנועה של החלקיק (וקטור זה הוא המהירות). אפשר להסיק אותן גם באופן פיזיקלי מעקרון השקילות או מוואריאציה על הפעולה של יחסות כללית (ראו: עקרון הפעולה של המילטון). פירוש המשוואה הוא שהחלקיק/גוף נע לאורך גאודזה במרחב (במקרה של מרחב שטוח הגאודזה היא קו ישר).
בהינתן המטריקה של המרחב, משוואת התנועה במרחב כלשהו תחת השפעת כבידה היא
כאשר
נקרא "סמל כריסטופל" והוא מקרה פרטי של קשר אפיני, גודל שאיננו טנזור המופיע באנליזה של מרחבים עקומים וקשור להגדרת נגזרת קו-ואריאנטית. סמל כריסטופל מייצג למעשה את שדה הכבידה ומאחר שהוא מורכב מנגזרות של המטריקה g עולה שבעצם המטריקה מייצגת את פוטנציאל הכבידה. עלינו לזכור שלמטריקה יש משמעות גאומטרית ללא תלות בפיזיקה: היא (או ליתר דיוק, נגזרותיה השניות) בעצם קובעת את עקמומיות המרחב.
למעשה, את המשוואה האחרונה אפשר לנסח באופן כללי יותר, אם במקום לגזור לפי הזמן העצמי גוזרים לפי הפרמטר האפיני , ואז מקבלים את המשוואה במונחי תנע, המוגדר היטב גם לפוטונים:
משוואה זו אומרת שגם האור נע לפי גאודזות במרחב עקום. כלומר: גם האור מושפע מגרביטציה, דבר שניוטון לא חזה. תחזית זו התאמתה ב-1919 כאשר משלחת בראשותו של ארתור אדינגטון מדדה הטיה במיקומם הנראה של כוכבים על ידי מסת השמש.
משוואות השדה של איינשטיין
החלק הפיזיקלי ביותר בתאוריה של איינשטיין היא קביעתו שעקמומיות המרחב תלויה בצפיפות המסה, האנרגיה והלחץ שבכל נקודה וניסוחה המתמטי של קביעה זו. איינשטיין ניסח את משוואותיו באמצעות חשבון טנזורים, תחום מתמטי הדן בגדלים גאומטריים שלא משתנים בין מערכות יחוס. הקשר בין חומר לעקמומיות המרחב מובעת במשוואת השדה של איינשטיין
כאשר בצד השמאלי יש רק גדלים שקשורים לגאומטריה של המרחב (כמו המטריקה של המרחב, או טנזור ריצ'י וסקלר ריצ'י שמביעים את עקמומיותו), ובצד הימני של המשוואה יש טנזור (טנזור צפיפות האנרגיה) שמכיל מידע על צפיפות האנרגיה (ולכן צפיפות המסה), צפיפות התנע וזרימת התנע.
מטריקת שוורצשילד
הפתרון הראשון שהוצע למשוואה ניתן על ידי הפיזיקאי קרל שוורצשילד. פתרון זה מתאר את עקמומיות המרחב סביב כוכב כדורי, ואם הכוכב דחוס דיו אזי הפתרון חוזה את קיומו של חור שחור. בעזרת הפתרון ניתן להגדיר חור שחור כגוף בעל שדה כבידה כה חזק עד שאפילו האור לא מסוגל לברוח ממנו. מטריקת שוורצשילד מתאימה לתיאור חור שחור לא טעון ולא מסתובב.
הקבוע הקוסמולוגי
איינשטיין אמנם היה חלוץ בתחומו, אולם לא הסכים לקבל עובדה שנבעה באופן ברור מתורתו. המשוואות של היחסות הכללית גרסו כי גלקסיות חייבות לנוע זו ביחס לזו בגלל כוח המשיכה ביניהן. איינשטיין האמין ברעיון הישן של יקום סטאטי ומקובע שאינו גדל או קטן. מתברר שאפילו איינשטיין לא יכול היה להרחיק לכת במחשבתו, ולכן הוסיף קבוע שנקרא "הקבוע הקוסמולוגי" למשוואות. קבוע זה מאפשר כוח דחייה בין גלקסיות, כך שסכום הכוחות (דחייה + משיכה) מתאפס. מאוחר יותר התברר שהיקום אינו סטטי, ואיינשטיין הסיר את הקבוע הזה. לטעותו זו קרא לימים "הטעות הגדולה ביותר של חיי". אדווין האבל, אסטרונום אמריקאי, היה זה שצפה לראשונה בגלקסיות המתרחקות זו מזו, ובעקבותיו אוששה התאוריה של "המפץ הגדול" (the big bang), שגרסה כי היקום למעשה מתרחב.
בשלהי המאה ה-20, הפיזיקאים שוב החזירו את הקבוע הקוסמולוגי אל המשוואות, וזאת כדי לתקן את חוסר ההתאמה שיש בין ההתפשטות הנצפית של היקום לבין המסה הכוללת שלו שנמדדה. חוסר התאמה זה נובע מהשפעת האנרגיה האפלה.
אישוש תורת היחסות הכללית
"תחזיות בדיעבד" (1915)
ההצלחה הראשונה של תורת היחסות הכללית הייתה הסברת הסטיות של כוכב הלכת חמה (מרקורי) מהתחזיות שניבא ניוטון: התיקון היחסותי הצליח להסביר בהצלחה את המדידה שהייתה ידועה עוד קודם, לפיה נקודת הפריהליון של כוכב חמה מתקדמת בקצב של כ-43 שניות-קשת על פני מאה שנה. כבר בעבודות המקוריות מנובמבר 1915 איינשטיין בדק ומצא שהסטיה מוסברת בתורה שלו, וזה נחשב להישג התצפיתי המשכנע הראשון שלה - הסבר תופעה ידועה ללא הסבר קודם.
עידוש כבידתי (1919)
בשנת 1919 יצאה משלחת לאפריקה בראשות האסטרופיזיקאי ארתור אדינגטון, על מנת לבדוק את תורת היחסות הכללית של איינשטיין. המשלחת צפתה בקרני האור של כוכבים, וגילתה כי אלו אכן מוסטות מעט בקרבת השמש – כלומר – הן אינן ישרות אלא מתעקמות בקרבת מסה. בדרך כלל השמש מסתירה את הכוכבים, אולם המדידות נעשו בעת ליקוי חמה: חצי שנה קודם לכן, נמדד מיקום הכוכבים באופן מדויק. בעת הליקוי, בבוקר ה-29 במאי 1919, אמורים הכוכבים להיות באותו מקום בדיוק, לפי המדידות. על פי מיתוס מקובל, כשנמדד מיקומם, נתגלתה סטייה של מאיות האחוז מהמדידות שנעשו חצי שנה לפני כן. משמע - השמש היטתה את הקרניים. למעשה, התוצאות לא היו חד משמעיות ואדינגטון בחר להתעלם ממדידה אחת מתוך השלוש שביצע, שתוצאותיה לא עלו בקנה אחד עם תחזיות תורת היחסות הכללית. אף על פי כן, מיד למחרת יצאו פרסומים בעיתונים על הגילוי המדהים לכאורה, הטיימס הלונדוני דיווח "מהפכה במדע, תאוריה חדשה של היקום, קרסו רעיונותיו של ניוטון", ותורת היחסות הכללית הפכה לשם דבר. האישוש לכאורה של תורת היחסות הכללית שהשיג אדינגטון שיקף את הקונצנזוס שכבר היה קיים בקרב מרבית חברי קהילת הפיזיקאים בדבר נכונותה של תורת היחסות הכללית. הצגת מדידות המשלחת כאישוש סופי של התאוריה הביאה לסגירת המחלוקת שעדיין הייתה קיימת במידה מועטה סביב תורת היחסות. בשנות העשרים נשלחו משלחות נוספות לבצע מדידות דומות בעת ליקויי חמה. תוצאות משלחות אלו אישרו את תוצאות המשלחת הראשונה משנת 1919. כיום יודעים לבצע מדידות מדויקות בהרבה, בתחום קרני הרדיו (על כן אין צורך בליקוי חמה), והתוצאות מתאימות עד כדי אלפית האחוז. ההכרזות הדרמטיות, בעקבות הליקוי של 1919, מקבלות כיום תוקף חד משמעי.
אישוש באמצעות זמן המחזור של מערכת בינארית (1974)
ממוזער|שמאל|200px|דעיכה מסלולית של PSR-J0737-3039 במהלך 16 שנה.
על פי תורת היחסות הכללית, מערכת בינארית תפלוט גלי כבידה, וכך תאבד אנרגיה. בשל איבוד האנרגיה, יפחת המרחק בין שני האובייקטים במערכת הבינארית, וכך גם זמן המחזור. במערכת השמש או עבור כוכבים כפולים רגילים, ההשפעה קטנה מכדי שניתן יהיה לצפות בה. אבל האפקט יהיה משמעותי במערכת של שני כוכבי נייטרונים מסתובבים, מכיוון שכוכבי נייטרונים הם גופים קטנים ומסיבים מאוד, וכמויות משמעותיות של אנרגיה נפלטות בצורה של קרינת כבידה. התצפית הראשונה על ירידה בזמן המחזור עקב פליטת גלי כבידה נעשתה על ידי הולס וטיילור, באמצעות הפולסר הבינארי PSR1913+16 שגילו בשנת 1974. אותות הפולסר שימשו למדידות מדויקת של זמן המחזור של המערכת הבינארית. זה היה הזיהוי הראשון של גלי כבידה, אמנם זיהוי עקיף, שזיכה את שני המדענים בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1993. מאז, נמצאו פולסרים בינאריים נוספים, שהראו אפקט דומה, התואם את תחזיות תורת היחסות הכללית.
אישושים נוספים
תחזיות נוספות שנגזרות מתוך תורת היחסות הכללית ואוששו עם השנים הן הימצאות חורים שחורים ותופעת העידוש הכבידתי. אישוש מעניין לתורת היחסות הכללית התרחש בתחילת שנות האלפיים עם הפעלת לווייני ה-GPS. בתחילה המהנדסים הפעילו את מערכת המעקב ללא התחשבות בתופעות יחסותיות שנובעות מהתעקמות המרחב-זמן סביב כדור הארץ, אך דיוק המערכת ירד בצורה משמעותית. רק לאחר הכנסת התיקונים הנדרשים לפי תורת היחסות הכללית מערכת ה-GPS פעלה כשורה.
נתונים של חור שחור פעיל המכונה MAXI J1820+070 מאששים תחזית של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, על פיה יש נקודה שבה החומר מפסיק להקיף את החור השחור וצולל אל מעבר לנקודת האל-חזור.
ניתן להוסיף גם את אישושי תאוריית המפץ הגדול כאישושים לתורת היחסות הכללית וזאת משום שהתפשטות היקום ותחילת היקום מנקודה סינגולרית (המפץ הגדול) הן פתרונות של תורת היחסות הכללית (פתרון פרידמן).
לתורת היחסות הכללית היו השלכות משמעותיות על הקוסמולוגיה וחקר התפתחות היקום. אמנם גם תורת הכבידה של ניוטון חוזה את עיקומו של אור בשדה כבידה, כי ניוטון האמין שאור הוא חלקיקי; אך תורת איינשטיין חזתה עיקום גדול פי 2, וזאת כיוון שלא רק המרחב מתעקם סביב מסה, אלא גם הזמן.
הסחה לאדום בהשפעת גרביטציה
מדידה ישירה של גלי כבידה (2016)
בפברואר 2016 הודיעו מדענים כי מדדו באופן ישיר גלי כבידה, באמצעות אינטרפרומטר LIGO. בריצת התצפית הראשונה (O1) של הגלאים נמדדו שלושה אירועים של התמזגות זוגות חורים שחורים, כאשר גלי הכבידה מתאימים לצפוי על פי תורת היחסות הכללית.
נצפו גלי כבידה בעוד שלשה אירועים שונים במתקן LIGO. כמו כן סוכנות החלל האירופית אישרה את תוכנית LISA, לפיה יבנה אינטרפרומטר המורכב משלש גשושיות בחלל, במרחקים של 2.5 מיליון קילומטרים זו מזו, ויאפשר החל מ-2034 יכולות תצפית רגישות יותר בגלי כבידה.
ראו גם
פיזיקה - רקע:
כבידה
מכניקה
תורת היחסות הפרטית
פיזיקה - יישומים:
חור שחור
קוסמולוגיה
עידוש כבידתי
מתמטיקה:
חשבון טנזורים
גאומטריה דיפרנציאלית
תורת כבידה קוונטית
תורת המיתרים
לקריאה נוספת
אלברט איינשטיין, על תורת היחסות הפרטית והכללית, תרגם מגרמנית יעקב גרינברג, הוצאת דביר, תרפ"ט 1928; תרגום יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2015
Albert Einstein, Relativity - the Special and General Relativity ,Crown, New York, 1961 (מהדורה להפצה בארצות הברית בלבד, תרגום מהמקור בגרמנית 1916)
קישורים חיצוניים
מאה שנים לתורת היחסות, באתר "הארץ", 27 בנובמבר 2015
יואב בן-דב, כבידה ועיקום - תורת היחסות הכללית, בספר מבוא לפיזיקה: היסטוריה, תאוריות ומושגים.
רפי מור, להבין את תורת היחסות הכללית
גלי וינשטיין, אודיסאת איינשטיין ליחסות הכללית, באתר סיינטיפיק אמריקן ישראל, 30 באוגוסט 2016.
The fundamentals of space-time - סרטוני הסבר על יסודות החלל זמן: חלק 1, חלק 2 וחלק 3
הערות שוליים
*
קטגוריה:כבידה
קטגוריה:פיזיקה תאורטית
| 2024-10-19T14:23:23
|
פונקציה
|
250px|ממוזער|שמאל|פונקציה המתאימה לכל צורה את הצבע שלה
ממוזער|250px|פונקציה היא התאמה המשייכת לכל איבר בקבוצה אחת, איבר יחיד בקבוצה שנייה.
במתמטיקה, פוּנְקְצִיָּה (נקראת גם העתקה) היא התאמה, המשייכת לכל איבר בקבוצה אחת, איבר יחיד בקבוצה שנייה (שעשויה להיות אותה קבוצה). זהו מושג כללי ביותר, המופיע בכל תחומי המדעים המדויקים, וגם מחוץ להם. הפונקציה משמשת בין השאר ככלי לבטא תלות בין משתנים (מצב בו שני משתנים או יותר תלויים זה בזה) וככזו מאפשרת הצגה פורמלית של אופי התלות בין גדלים שונים בתחומי המדע, ההנדסה והכלכלה.
הגדרה פורמלית
פונקציה מקבוצה לקבוצה היא אוסף של זוגות סדורים, כך שלכל איבר x ב־X יש איבר יחיד y ב־Y שעבורו הסוג הסדור (x,y) שייך לאוסף. הסימון פירושו ש־ היא פונקציה מ־X ל־Y.
הקבוצה היא התחום של הפונקציה. זוהי קבוצת כל האיברים עליהם הפונקציה מוגדרת. הקבוצה קרויה טווח הפונקציה. זוהי קבוצה המכילה את כל האיברים שהפונקציה מתאימה לאיבר מ־. אומרים שהפונקציה "קולטת" איברים מהתחום ו"מחזירה" איברים מהטווח .
מבחינה פורמלית פונקציה היא תת־קבוצה של המכפלה הקרטזית (כלומר קבוצה של זוגות סדורים שהאיבר הראשון בכל זוג הוא מ־ והשני מ־) שמקיימת את שני התנאים הבאים:
לכל קיים כך ש־ (מלאות ).
לכל , אם וגם אז (חד ערכיות).
קבוצת הזוגות הסדורים המרכיבה את קרויה גרף הפונקציה. זאת משום שבמקרה הפרטי של פונקציות ממשיות ניתן לתאר אותה באופן ויזואלי כגרף במערכת צירים קרטזית.
מסמנים אם ורק אם . במקרה כזה האיבר קרוי התמונה (או הדמות) של , ו־ קרוי מקור של (ייתכנו כמה מקורות לאיבר מסוים. אם קיים לכל איבר מקור יחיד, נאמר שהפונקציה חד־חד־ערכית). התנאי הראשון מבטיח שלכל ב־ יש תמונה. התנאי השני מבטיח שתמונה זו היא יחידה. יחס שהוא גם חד ערכי וגם מלא נקרא פונקציה.
אם מוותרים על התנאי הראשון (לא לכל איבר יש בהכרח תמונה) אז מתקבלת פונקציה חלקית, ואם מוותרים על התנאי השני (ייתכנו איברים עם יותר מתמונה אחת) מתקבלת פונקציה מרובה. אם מוותרים על שני התנאים יחדיו מתקבל יחס במובנו הכללי.
ממוזער|500px|מרכז|שתי ההתאמות מימין אינן פונקציות: א' "פונקציה חלקית", ב' "פונקציה מרובה" ורק ג' היא פונקציה.
שתי פונקציות , עם אותו תחום וטווח, מוגדרות כשוות רק כאשר לכל .
לכל (תת־קבוצה כלשהי של ) הקבוצה (לפעמים מסומנת גם ) היא תת־קבוצה של המוגדרת: . כלומר זוהי התת־קבוצה של הכוללת את כל האיברים שהם תמונות של איברי . אומרים על שהיא התמונה של . בפרט, הקבוצה הכוללת את כל האיברים ב־ שהם תמונה של איבר כלשהו ב־, נקראת התמונה של הפונקציה ומסומנת לעיתים או .
לכל הקבוצה היא תת־קבוצה של המוגדרת: . כלומר זוהי התת־קבוצה של הכוללת את כל האיברים שהתמונה שלהם היא איבר ב־. אומרים על שהיא המקור של .
אם היא פונקציה, ו־, אז הפונקציה המוגדרת , נקראת הצמצום של ל־. זוהי הפונקציה שתחומה מוגבל לקלטים מ .
תכונות של תמונות ומקורות
לכל איבר ב־ יש תמונה יחידה, אבל לאיבר ב־ יכולים להיות כמה מקורות או אף מקור בכלל. לכן באופן כללי לא תמיד מתקיים או . היחסים הבאים תמיד מתקיימים:
לכל מתקיים .
לכל מתקיים .
אם ורק אם .
.
דוגמאות
ההתאמה המתאימה לכל אדם את גילו היא פונקציה מקבוצת האנשים לקבוצת המספרים הטבעיים, כי לכל אדם יש גיל יחיד.
ההתאמה המתאימה לכל מספר ממשי את ריבועו היא פונקציה מקבוצת המספרים הממשיים לעצמה. ניתן לתארה באמצעות השוויון .
ההתאמה המתאימה לכל אדם את המדינה שבה הוא אזרח אינה פונקציה מאחר שיש אנשים בעלי מספר אזרחויות.
ההתאמה המתאימה לכל אדם את מד הכושר שלו בשחמט אינה פונקציה כי יש אנשים שאינם מדורגים על ידי פיד"ה.
תכונות של פונקציות
בתחומים שונים של המתמטיקה חוקרים ומתעניינים בתכונות שונות ומגוונות של פונקציות. על פי רוב מדובר בתכונות הקשורות במבנה המוגדר על התחום או הטווח של הפונקציה (למשל רציפות של פונקציות ממשיות ושימור מרחק של איזומטריות). עם זאת ישנן מספר תכונות כלליות של פונקציות שאינן תלויות כלל במבנה של הקבוצות עליהן הן מוגדרות.
פונקציה נקראת חד־חד ערכית (חח"ע) אם מתקיים: . כלומר אם לכל שני איברים שונים זה מזה בתחום מותאמים שני איברים שונים זה מזה בטווח. במילים אחרות, לכל איבר בטווח יש לכל היותר מקור אחד.
פונקציה נקראת על אם לכל קיים כך ש־. כלומר אם התמונה של הפונקציה שווה לטווח שלה (). במילים אחרות, לכל איבר בטווח יש לפחות מקור אחד. במקרה כזה גם אומרים ש־ היא פונקציה על .
פונקציה חד־חד־ערכית ועל (חחע"ע) היא פונקציה שהיא הן חד־חד־ערכית והן על. לפונקציה שכזו מתקיים שלכל איבר בטווח יש בדיוק מקור אחד. קיום פונקציה שכזו בין שתי קבוצות מראה שהן שקולות. שם אחר לפונקציה חחע"ע הוא פונקציה הפיכה. זאת משום שלפונקציות שכאלו ניתן להגדיר פונקציה הופכית: המקיימת לכל , כאשר הוא האיבר היחיד ב־ המקיים . אם היא פונקציה הפיכה, אז לכל ולכל מתקיים: ו־.
פונקציה (מקבוצה לעצמה) שהיא חד־חד־ערכית ועל נקראת תמורה.
על איבר (איבר שנמצא הן ב־ והן ב־) נאמר שהוא נקודת שבת של אם מתקיים .
מקרים בסיסיים
להלן דוגמאות לפונקציות בסיסיות המוגדרות באופן כללי לקבוצות ללא תלות במבנה מסוים.
פונקציית הזהות
פונקציית הזהות על קבוצה היא פונקציה המוגדרת לכל . כאשר רוצים להדגיש שמדובר בפונקציית הזהות של קבוצה מסוימת מסמנים את הפונקציה כ־. פונקציית הזהות היא פונקציה חד־חד־ערכית ועל (ולכן גם תמורה). כל איבר ב־ הוא נקודת שבת שלה. הפונקציה ההופכית שלה היא היא עצמה (). פונקציית הזהות היא איבר היחידה ביחס להרכבת פונקציות (כמפורט בהמשך). היא משמשת כדי להראות שכל קבוצה שקולה לעצמה.
הפונקציה הריקה
הפונקציה הריקה לקבוצה היא הפונקציה היחידה . כלומר זוהי הפונקציה היחידה מהקבוצה הריקה לקבוצה כלשהי . מכיוון שבקבוצה הריקה אין איברים, הפונקציה לא קולטת שום איבר ואינה מחזירה אף איבר. הפונקציה מקיימת את התנאים שבהגדרת הפונקציה באופן ריק. הפונקציה היא חד־חד־ערכית (באופן ריק), אך אינה על, למעט במקרה .
פונקציה קבועה
ממוזער|250px|בפונקציה קבועה כל הערכים מקבלים את אותה תוצאה
ממוזער|250px|תצוגה גרפית של פונקציה קבועה
פונקציה שמקיימת שלכל מתקיים נקראת פונקציה קבועה. הפונקציה הריקה היא קבועה באופן ריק. אם היא פונקציה קבועה שאינה הפונקציה הריקה, אז קיים כך שלכל מתקיים (ואז מסמנים ). אם אינה ריקה ואינה יחידון, אז אף פונקציה קבועה ממנה אינה חד־חד־ערכית (לעומת זאת כל פונקציה מיחידון היא חד־חד־ערכית). אם אינה ריקה ואינה יחידון, אז פונקציה קבועה אליה אינה על.
פונקציה מציינת
פונקציה נקראת פונקציה מציינת של תת־קבוצה אם לכל מתקיים:
כלומר זאת פונקציה שמחזירה לכל איבר של , ומחזירה לכל איבר שאינו ב־.
הפונקציה המציינת מסומנת גם .
פונקציה ־מקומית
פונקציה ־מקומית או פעולה ־ארית היא פונקציה מהצורה . כאשר היא קבוצת ה־n־יות הסדורות של איברי . כאשר רושמים את התמונה של פונקציה ־מקומית מקובל להשמיט את הסוגריים של ה־־יה הסדורה. כלומר רושמים במקום .
פונקציה ־מקומית נקראת גם פעולה אונארית. זוהי פשוט פונקציה רגילה.
המקרה החשוב ביותר הוא של פונקציה ־מקומית, הקרויה גם פעולה בינארית. זוהי פעולה המתאימה לכל זוג סדור של איברים בקבוצה, איבר בקבוצה. הדוגמאות המוכרות ביותר לפעולות בינאריות הן ארבע פעולות החשבון המוגדרות על קבוצות של מספרים. במקרה כזה נהוג להחליף את הסימון הסטנדרטי לתמונת הפונקציה בסימן פעולה שמופיע בין איברי הזוג. במקום לסמן מסמנים כאשר הוא סימן מוסכם כלשהו שמסמן את פעולת .
פונקציה ־מקומית נקראת פעולה טרינארית.
הרכבת פונקציות
על קבוצה של פונקציות ניתן להגדיר פעולה בינארית בסיסית הקרויה הרכבת פונקציות. בהינתן פונקציה ופונקציה , מגדירים את ההרכבה שלהן בתור פונקציה המוגדרת לכל בתור . כלומר תוצאת ההרכבה היא פונקציה המוגדרת על ידי הפעלת על איבר ועל התמונה המתקבלת מפעילים את . הרכבת פונקציות אינה פעולה קומוטטיבית (לרוב גם אם שני האגפים מוגדרים). עם זאת, זוהי פעולה אסוציאטיבית (כאשר יש שרשרת של פעולות הרכבה בזו אחרי זו, ניתן להוסיף בתוכה סוגריים היכן שרוצים בלי לשנות את התוצאה).
פונקציית הזהות היא איבר יחידה (שמאלי או ימני) ביחס להרכבת פונקציות. בהינתן פונקציה מתקיים וכן . אם הפיכה, אז מתקיים גם וכן .
מהתכונות שנמנו כאן נובע שקבוצת הפונקציות מקבוצה כלשהי לעצמה (פונקציות מהצורה ) היא מונואיד ביחס לפעולת הרכבת הפונקציות. פונקציית היחידה היא איבר היחידה (הדו־צדדי) של המונואיד. האיברים ההפיכים במונואיד הם הפונקציות ההפיכות.
קבוצת הפונקציות
את קבוצת הפונקציות מקבוצה לקבוצה מסמנים . סימון זה אינו מקרי. יש קשר הדוק בין קבוצה זו לפעולת החזקה.
לכל קבוצה יש עוצמה שניתן לתארה אינטואיטיבית כ"מספר האיברים" בה. העוצמות של קבוצות סופיות הן מספרים טבעיים. לקבוצות אינסופיות יש עוצמות אינסופיות, שעשויות להיות שונות זו מזו (תורת הקבוצות מבחינה בין גדלים שונים של אינסוף). את העוצמה של קבוצה מסמנים .
אם ו־ הן קבוצות סופיות, אז מספר הפונקציות בקבוצה הוא מספר האיברים ב־ בחזקת מספר האיברים ב־. בניסוח קומפקטי לפי הסימונים שהנהגנו זה עתה: . הזהות נובעת משיקול קומבינטורי פשוט שמסתמך על עקרון הכפל: נניח שבקבוצה יש איברים, ובקבוצה יש איברים. נבחר איבר ראשון ב־, הוא יכול לעבור לכל אחד מ־ איברים. נבחר איבר שני ב־, גם הוא יכול לעבור לכל אחד מ־ איברים. וכן הלאה עד שנגיע לאיבר ה־ ב־. נכפיל את כל האפשרויות יחדיו לכל איברי כדי לקבל את מספר האפשרויות הכולל ונקבל .
לקבוצות אינסופיות מחליטים לקבל זהות זו כהגדרה של חזקה בין עוצמות אינסופיות. לכל זוג עוצמות מגדירים . זוהי הגדרה מוצלחת, שכן היא מקיימת את חוקי החזקות והיא עדיין מהווה פעולת כפל מקוצר ביחס לכפל המוגדר בין עוצמות.
ראו גם
ערכי פונקציות בוויקיפדיה
פונקציה ממשית
קישורים חיצוניים
Calculus - Functions - הסבר על פונקציות
מה זאת פונקציה?, באתר לרגו
*
קטגוריה:יחסים מתמטיים
קטגוריה:תורת הקבוצות
| 2024-09-30T09:17:09
|
רמת אנרגיה
|
רמת אנרגיה היא מושג פיזיקלי, המתאר את המצב האנרגטי שבו נמצאת מערכת תחת השפעה של פוטנציאל, כאשר היא במצב קוונטי קשור. על פי מכניקת הקוונטים, רמות אנרגיה הן בדידות, כלומר מערכת יכולה לקבל מספר סופי ובדיד של רמות אנרגיה, שערכן הוא מספר שלם מוכפל בקבוע פלאנק. הערכים המותרים של האנרגיה נקבעים על ידי הפרמטרים של המערכת (מסה, מטען חשמלי וכדומה) וסוג הפוטנציאל הקושר.
תיאור פורמלי
את המערכת הפיזיקלית יש לייצג באמצעות המילטוניאן, אשר מהווה ייצוג המכיל את כל משוואות התנועה של המערכת והפרמטרים שלה (מסה, מהירות, תנע).
בהינתן מערכת פיזיקלית עם המילטוניאן
פותרים את משוואת שרדינגר כדי למצוא את המצבים העצמיים של המערכת ואת ההתפתחות שלהם בזמן. מצב עצמי של משוואת שרדינגר מקיים
כאשר היא האנרגיה העצמית של המערכת.
פתרונות המערכת מייצגים את רמות האנרגיה הבדידות המותרות במערכת.
ההתפתחות של מצב עצמי בזמן נתונה על ידי:
דוגמאות למערכות שיש להן רמות אנרגיה בדידות
בור אינסופי (חלקיק בקופסה)
אוסצילטור הרמוני קוונטי
אלקטרון באטום ובפרט אטום המימן
בגביש רמות האנרגיה בדידות אך צפופות, והן מתוארות על ידי מבנה פסים.
רמות אנרגיה באטומים
על-פי מודל האטום העכשווי, בנוי האטום מגרעין, בו נמצאים הנייטרונים, חסרי מטען חשמלי, והפרוטונים, בעלי מטען חשמלי חיובי, ומסביבו נעים האלקטרונים בעלי מטען חשמלי שלילי ושקול למטען החיובי של הפרוטונים. האלקטרונים נעים באורביטלים מוגדרים הנמצאים ברמות אנרגיה מדורגות. כל רמת אנרגיה מכילה אורביטל אחד או יותר, על פי סדר מסוים בו ככל שהרמה גבוהה יותר כך היא כוללת יותר אורביטלים. כל אורביטל מאכלס עד 2 אלקטרונים.
מס' אטומי שם היסוד K L M N O P 2 הליום 2 10 ניאון 2 8 18 ארגון 2 8 8 36 קריפטון 2 8 18 8 54 קסנון 2 8 18 18 8 86 רדון 2 8 18 32 18 8
האלקטרונים מסודרים ברמות האנרגיה באופן קבוע, כך שמספר האלקטרונים המקסימלי בכל רמת אנרגיה אינו תלוי בסוג היסוד אליו הוא שייך.
על-פי התאוריה הנוכחית, מבנה אטום של גזים אצילים (הליום, ניאון וכו') הוא הדגם השלם של סידור האלקטרונים ברמות האנרגיה השונות, וזהי השאיפה האנרגטית של כל אטום, להגיע למצב דמוי זה.
מספר האלקטרונים בכל רמת אנרגיה בכל אטום של גז אציל במצב נייטרלי ניתן לתיאור בטבלה משמאל (K, L וכו' מסמלים את רמות האנרגיה השונות). מספר האלקטרונים המרבי בכל רמת אנרגיה הוא 2n2. [כאשר n מסמל את מספר הקליפה]
כתוצאה מדחייה חשמלית בין האורביטלים השונים בכל רמת אנרגיה, האנרגיה של האורביטלים השונים משתנה ונוצרות לכל רמת אנרגיה (מלבד שתי הראשונות) תת-רמות. כל תת-רמה כוללת קבוצת אורביטלים מאותו סוג, ולכן, מספר תת-הרמות בכל רמה שווה למספר סוגי האורביטלים השונים באותה רמה. כלומר, ככל שהרמה גבוהה יותר, כך היא מכילה יותר תת-רמות.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:כימיה פיזיקלית
קטגוריה:מכניקת הקוונטים
קטגוריה:כימיה קוונטית
קטגוריה:כימיה תאורטית
| 2024-04-04T20:36:57
|
Dynamic Host Configuration Protocol
|
ממוזער|350px|תפריט הגדרות בשרת DHCP פשוט
Dynamic Host Configuration Protocol (בראשי תיבות: DHCP; בתרגום חופשי: פרוטוקול הגדרת מארחים דינמי) הוא פרוטוקול תקשורת המשמש להקצאה של כתובות IP ייחודיות למחשבים ברשת מקומית (LAN). בנוסף לכתובת ה-IP, שרת DHCP בדרך כלל יספק למחשב גם נתונים כמו ה-Subnet mask, כתובת שרת ה-DNS וכתובת שער הגישה (Gateway), כך שהמחשב יוכל להתחיל לתפקד ברשת ללא צורך בנתונים נוספים. DHCP הוגדר לראשונה בתקן באמצע שנות ה-90.
DHCP מתפקד בשכבת היישום של מודל ה-OSI ובשכבת היישום של מודל ה-TCP/IP. הוא פועל מעל פרוטוקול התעבורה UDP על גבי פורטים 67 (שרת) ו-68 (לקוח) ומעל פרוטוקול הרשת IP, כאשר כל עוד הלקוח לא קיבל כתובת IP הוא משתמש באפסים (0) על־מנת לייצג את כתובתו והוא מזוהה על פי הכתובת הפיזית.
בעוד שאופן פעולת הפרוטוקול נשאר זהה, ברוב המוחלט של המקרים בימינו אין שימוש בשרתי DHCP ייעודיים - שרת DHCP יהיה בדרך כלל באותו הרכיב המאפשר שירותים נוספים, כמו נתב, שרת DNS ועוד.
השימוש ב-DHCP ברשתות מקומיות פתח צוהר להתקפות שונות כגון הונאת DHCP. טכניקה זו יכולה להיות חלק מלוחמת סייבר. כדי לבצע מעקב אחר השימוש ב-DHCP ולוודא שלא נעשה בו שימוש לרעה ניתן להפעיל על מתגי הרשת המקומית אפשרות הנקראת DHCP snooping.
אופן פעולת הפרוטוקול
שלבי הפרוטוקול
ממוזער|201x201px|שלבי הפרוטוקול
להלן החבילות שנשלחות במהלך הפרוטוקול, בין הלקוח (המחשב המבקש כתובת) לבין שרת DHCP:
הלקוח שולח חבילת discovery ב־broadcast לכל המחשבים ברשת המקומית על מנת לאתר שרת DHCP. בפאקטה זו אין המחשב מכניס כתובת IP של היעד, ועל כן היא תגיע אל המחשבים ב-LAN בלבד.
אם קיימים שרתי DHCP ברשת המקומית בעלי כתובת פנויה לחלוקה, הלקוח יקבל חבילת offer עם כתובת IP מכל אחד מהם (בהנחה שאין חסימה של מעבר חבילות DHCP בין השרת ללקוח, למשל על ידי חומת אש).
הלקוח שולח חבילת request עם הנתונים אותם בחר, גם כן בשידור broadcast - על מנת לעדכן את כל השרתים בכתובת שנבחרה; כך השרתים שהצעתם לא התקבלה יודעים שהם יכולים להקצות את הכתובת למחשב אחר, ויודעים את הכתובת שהמחשב קיבל (כדי שלא יקצו אותה למחשבים אחרים).
השרת שולח acknowledge - אישור שהוא קיבל את הבקשה. לאחר בקשה זו המחשב מתחיל להשתמש בנתונים שקיבל. מעבר לכתובת שקיבל הלקוח, בחבילה זו נשלחים לרוב הפרטים המאפשרים למחשב להתנהל ברשת - כמו ה-subnet mask,שרת ה-DNS, שער הגישה ועוד (ראו בהמשך).
זמן הקצאה
לשרת DHCP קיימת אפשרות להקצות כתובת עבור לקוח ברשת המקומית לזמן מוגבל - זהו זמן ההקצאה (lease time). אם השרת אכן פועל באופן זה, הוא שולח את זמן ההקצאה בפאקטת ה-acknowledge. על פי שיטה זו, למחשב אין כתובת IP קבועה, אלא הוא 'שוכר' כתובת מהשרת.
במקרה של השכרת כתובת, המחשב חייב לפנות אל השרת שוב, כדי לקבל את הכתובת לזמן נוסף, או לקבל כתובת חלופית. פנייה כזו תתבצע כתלות בזמן, וגם בעת עליית המחשב. במקרה הראשון, כאשר מגיע חצי מזמן ההקצאה, פונה המחשב בבקשה נוספת אל השרת, על מנת להאריך את זמן השכרת הכתובת. במקרה שהשרת לא עונה (למשל כי הוא נפל), יחכה המחשב עוד חצי מהזמן הנותר (כלומר שלושת-רבעי (3/4) הזמן מזמן ההקצאה הכולל) וינסה לפנות שוב. כך ימשיך המחשב עד שיענה לו השרת. אם השרת לא עונה לו, ינסה המחשב לפנות אל שרת אחר במטרה להאריך את זמן ההקצאה של הכתובת. אם גם תהליך זה כשל, יפנה המחשב בבקשה לכתובת חדשה.
למרות שמקובל לחשוב שכתובות DHCP הן "דינמיות", בפועל לאחר שהונפקה כתובת למערכת היא תשתנה במקרה שמתבצע שחרור כתובת (Release) והשרת מספק את הכתובת למחשב אחר לפני בקשת החידוש, או במקרה של זמן חיבור ארוך מהמותר על פי הגדרות ה-Lease time בשרת ה-DHCP, או במקרה של אי חיבור לרשת במשך זמן רב.
שחרור כתובת
אפשרות נוספת בפרוטוקול היא השחרור (release), בו הלקוח שולח פאקטה ב-unicast אל השרת ממנו קיבל את הכתובת בבקשה לשחרר את הכתובת, ומוחק אותה אצלו. זהו לא חלק סטנדרטי מהפרוטוקול - בדרך כלל השאיפה של המשתמש היא לשמור על אותה הכתובת לאורך זמן ארוך ככל האפשר.
המשתמש יכול לבצע שחרור באופן עצמאי. מצב כזה קורה למשל כאשר המשתמש קיבל כתובת לזמן אינסופי אך הוא מתכוון לעזוב את הרשת המקומית, או לצורך טיפול בבעיית רשת כלשהי. כאשר המשתמש שולח בקשה לשחרור כתובת, אין הוא צריך לקבל תשובה על הצלחה/כישלון - שכן שחרור כתובות איננו חלק רשמי של הפרוטוקול, והלקוח "עושה טובה" לשרת שהוא משחרר את הכתובת.
גם כאשר המשתמש איננו משחרר כתובת באופן עצמאי, לשרת יש יכולת לדעת שכתובת מסוימת איננה בשימוש זמן רב, ולקחת אותה מהמשתמש הנוכחי. לדוגמה כאשר לשרת לא נותרו כתובות פנויות לחלוקה הוא יכול לבדוק מי הן הכתובות שלא ביצעו בקשה לחידוש הקצאה תקופה ארוכה, ולהעביר אחת מהן עבור הבקשה החדשה. יכולת זו משחררת את מנהל הרשת מהצורך לעדכן את השרת לגבי מערכות שיצאו משימוש.
אופן פעולת שרת DHCP
חלוקת כתובות
שרת DHCP יכול לעבוד באחד משלושה מצבים:
הקצאה ידנית (manual allocation) – במצב הזה מנהל הרשת מנהל בשרת טבלה עם כתובות MAC של ממשקים של מכשירים ברשת, וה־IP שהוא רוצה להקצות עבור כל אחד מהממשקים.
הקצאה אוטומטית (automatic allocation) – מנהל הרשת מגדיר לשרת ה־DHCP תחום כתובות וכל מכשיר ברשת יכול לבקש מהשרת את כתובת ה־IP מתוך התחום.
הקצאה דינמית (dynamic allocation) – זהה להקצאה אוטומטית, פרט לכך שהכתובות מוקצות לזמן מוגבל (Lease Time). אם המחשב לא מבקש לחדש את הכתובת לאחר פרק הזמן שהוקצה, הכתובת תחזור למאגר כתובות ה־IP הזמינות על מנת שהשרת יוכל לתת אותה למחשב אחר שיבקש לקבל כתובת ברשת. מנגנון זה מאפשר הוספה והסרה של מחשבים שונים מהרשת בקלות יחסית.
בשרת DHCP ישנה אפשרות לעבוד בכל הדרכים לעיל בו זמנית - ניתן להגדיר כתובות לחלק מהמחשבים באופן ידני, והשאר באופן אוטומטי, עם או בלי הגבלת זמן.
תקשורת בין שרתי DHCP
אף על פי שלכל רשת מקומית מספיק שרת DHCP אחד, לעיתים מנהל רשת יכלול מספר שרתי DHCP - בעיקר לצורך גיבוי, שכן אם שרת DHCP יחיד נופל הרשת לא תוכל להתנהל באופן סדיר לאורך זמן. במקרה כזה, עלולה להיווצר התנגשות - למשל כאשר לקוח יבצע שחרור כתובת מהשרת שהקצה לו אותה.
כדי למנוע בעיות כאלה, לפרוטוקול נוספו במקרים מסוימים אפשרויות של תקשורת בין השרתים לצורך סנכרון.
תחלופה ל-DHCP
APIPA
אם מחשב המבקש כתובת לא מקבל אותה לאחר זמן מסוים, הלקוח רשאי להקצות לעצמו כתובת מסוג APIPA - זוהי כתובת IP בטווח 169.254.0.1-169.254.254.254, אותה בוחר המחשב באופן אקראי. גם לאחר הקצאת הכתובת, ישאף המחשב לקבל כתובת חוקית ברשת משרת DHCP.
DHCP relaying
מקרה נוסף בו לא יוכל מחשב ברשת מקומית לקבל כתובת הוא כאשר אין ברשת שרת DHCP - שכן הפנייה היא ב-broadcast ועל כן לא עוברת נתב. מקרה כזה עלול לקרות כאשר השרת המקומי נפל, או כאשר יש רצון להרים שרת אחד למספר רשתות מקומיות שונות - כדי לחסוך ברכיבי רשת.
כדי להתמודד עם מקרה זה ולאפשר למחשבים להשיג כתובת גם ללא פנייה ישירה אל שרת DHCP, מוגדרים רכיבים ברשת בתור 'סוכני DHCP' - הם יקבלו את תעבורת ה-DHCP שמגיע מלקוח ברשת, ויידעו להעביר אותה ישירות אל שרת DHCP מוגדר; רכיבים אלו ידעו גם לקבל חזרה את התעבורה ולהחזיר אותה אל הלקוח, כך שהם מהווים מעין שרת פרוקסי לתעבורת DHCP.
במקרה שבו שרת DHCP אחד מוקצה למספר רשתות מקומיות, עליו לדעת מאיזו רשת מגיעה אליו הבקשה, כדי להקצות כתובת בהתאם - מידע זה ייקבע על פי הכתובת של הסוכן, שתועבר בשדה בפאקטה הנקרא GIADDR.
ראו גם
APIPA
קישורים חיצוניים
סנכרון בין שרתי DHCP
אופן פעולת זמן ההקצאה.
הסבר על DHCP Release.
קטגוריה:תקנים בתקשורת מחשבים
| 2024-06-09T15:14:26
|
סמל כימי
|
סמל כימי הוא קיצור שמו של יסוד, המייצג אותו בטבלה המחזורית ובנוסחאות כימיות והניתן לו לפי שמו, שהוא לרוב לטיני או יווני, או על שמה של אישיות. לכל יסוד סמל כימי ייחודי, בן אות אחת או שתיים, הראשונה גדולה והשנייה קטנה. לאחדים מהיסודות המלאכותיים שאין להם שם פרטי, אלא רק שם זמני, סמל זמני בן שלוש אותיות.
350px|ממוזער|שמאל|סמליהם הכימיים של יסודות, מסודרים לפי הסדר שלהם בטבלה המחזורית; במוזיאון הלאומי לטבע ומדע שבטוקיו
דוגמאות: שמו הלטיני של החמצן – Oxygenium, ולכן הסמל שלו הוא O. שמה הלטיני של הכספית Hydrargyrum, ולכן היא מסומנת Hg. סמלו של הרובידיום הוא Rb.
הסמלים הכימיים הראשונים הומצאו בראשית המאה ה-19 על ידי ג'ון דלטון, אשר השתמש בסמלים מיוחדים שהוא עצמו המציא. הדבר אמנם הקל על רישום נוסחאות כימיות, אך הקשה מאוד על מדפיסים, שנאלצו לייצר תווים נוספים על-מנת שיוכלו להכניס את הסימולים לספרים. לכן, כעבור כמה עשרות שנים הציע הכימאי השוודי יונס יעקב ברצליוס להחליף את הסמלים של דלטון בסמלים שמורכבים מאותיות האלפבית הלטיני, ולהתאים לכל יסוד סמל לפי שמו, שזוהי גם השיטה הנהוגה כיום.
ראו גם
יסודות כימיים
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:יחידות מידה בכימיה
| 2024-04-24T01:23:53
|
Simple Mail Transfer Protocol
|
שמאל|ממוזער|250px|תרשים להסבר מימוש הפרוטוקול
Simple Mail Transfer Protocol (בראשי תיבות: SMTP; בתרגום חופשי: פרוטוקול פשוט להעברת דואר) הוא הפרוטוקול הסטנדרטי לשליחת דואר אלקטרוני דרך האינטרנט.
תיאור הפרוטוקול
SMTP משמש למשלוח דואר אלקטרוני בין שרתים שונים, עד שיגיע לשרת היעד, אך אינו מאפשר למשתמש לשלוף את הודעות הדואר המיועדות אליו מן השרת. קיימים פרוטוקולים אחרים המיועדים לשליפה של הודעות דואר, כגון POP3 ו-IMAP.
זהו פרוטוקול טקסטואלי (ולא בינארי). השולח משתמש בפקודות טקסטואליות פשוטות על מנת לשלוח את ההודעה הרצויה. השרת מגיב בקוד מספרי ובדרך כלל גם בטקסט כלשהו על מנת להגיב לפקודות שנשלחו. כאשר יש צורך בהעברה של מידע בינארי נעשה שימוש ב-MIME.
SMTP עובר מעל TCP ומשתמש בדרך כלל בפורט 25. פורט לקבלת נתונים הוא פורט 587. SMTPS הוא חיבור SMTP מוצפן באמצעות SSL ומשתמש בדרך כלל בפורט 465.
שורשיו של פרוטוקול SMTP נעוצים ב-1982 (במסמך ). ימיו הראשונים של האינטרנט עוד בהיותו ARPANet, ומכאן פשטותו היחסית. הפשטות הזו מתבטאת בין השאר בהיעדר מנגנון אימות 'חזק' לגבי מספר שדות, בהם שדה "השולח" ("From"). חולשה זו מאפשרת לכל אדם בעולם להתחזות לכל כתובת אחרת, מה שהופך את הפרוטוקול למטרה קלה עבור ספאמרים. קיימות מספר יוזמות אשר מנסות להתמודד עם הבעיה, כגון שיטת ה-DomainKeys.
פרוטוקול SMTP עודכן בשנת 2008 באמצעות ESMTP (במסמך ) הנותן מענה לבעיית האבטחה של הפרוטוקול ומעניק לו תכונות נוספות. פרוטוקול זה נמצא בשימוש נרחב כיום.
מציאת שרת SMTP ושימוש ב-DNS
איתור שרת ה-SMTP שאליו תנסה המערכת השולחת להעביר את ההודעה נעשה על ידי בקשת DNS מסוג MX (Mail eXchange). במידה ומוגדר יותר משרת MX אחד, המערכת תבחר את השרת בעל העדיפות הגבוהה ביותר (המספר הנמוך ביותר) במידה ומוגדרים מספר שרתים עם אותה עדיפות, יתבצע תהליך Round Robin בן השרתים.
כמו כן, שרתים רבים משתמשים בפרוטוקול ה-DNS על מנת לוודא שאכן קיים שם תחום בשם מתאים לזה שציין השולח. ברוב המקרים בקשת השליחה תידחה במידה ששם התחום לא קיים. מנגנון זה הוא חלק מההתמודדות של שרתי SMTP עם בעיית דואר הזבל האלקטרוני. בנוסף, עלתה לאחרונה הצעה להרחיב את רשומת TXT כך שתכיל את רשימת השרתים להם מאושר להעביר דואר אלקטרוני. צורת רישום זו מכונה "רשומת SPF".
בעיות אבטחה ב SMTP
SMTP הוא פרוטקול ותיק וכתוצאה מהפריסה של המערכות והצורך לשמור על תאימות לאחור קיים אתגר בשדרוג מהפרוטוקול הזה לפרוטוקולים מתקדמים ומאובטחים יותר.
בין בעיות האבטחה של הפרוטוקול ניתן למנות:
פרטיות: הפרוטוקול מעביר מידע ללא כל הצפנה ובמידה וקיימת האזנה בדרך ניתן לקרוא את כל ההודעה ללא כל מניעה.
שלמות: הפרוטוקול מעביר מידע ללא כל סוג של בדיקת שלמות כך שניתן לשנות את המידע מבלי שהמערכת תאתר את השנוי או תתריע עליו.
הזדהות: שליחת דואר מתבצעת ללא כל הזדהות (למעט מתן כתובת מייל) כך שניתן לבצע Spoofing בקלות יחסית.
שיטות אבטחה ב SMTP
Relay Control: שרתי דואר אמורים לוודא שכתובת המקור או כתובת היעד היא כתובת פנימית, במידה ושתי הכתובות חיצוניות או שתי הכתובות פנימיות תתבצע חסימה.
Harvesting Control: זיהוי של שליחת דברי דואר למשתמשים רבים ברצף וניתוח הודעות השגיאה על מנת ליצר רשימה של כתובות קיימות.
Reverse Lookup: הפיכת שם השרת השולח לכתובת IP של ה MX על ידי השרת המקבל וביצוע השוואה לכתובת השרת השולח, מכייון שארגונים רבים משתמשים בשרת שונה לקבלת ושליחת מייל, השיטה מייצרת False Positive גבוה ואינה אמינה.
TLS: יצירת הצפנה בין זוג שרתי דואר, ההצפנה יכולה להיות מבוססת תעודות מאושרות בין שרתים ש"מכירים" זה את זה או תעודות Self Signed בין שרתים שאינם "מכירים"
SPF: בניית רשומת DNS הכוללת את כתובות כל שרתי הדואר שיכולים לשלוח מייל ובכך לתת לשרת המקבל לוודא שהשרת השולח אכן מורשה לשלוח מיילים בשם הארגון.
DKIM: חתימה דיגיטלית בעזרת מפתח פרטי השמור בשרת השולח של חלקים חשובים במייל, החתימה תיבדק בעזרת מפתח ציבורי המפורסם בעזרת רשומת DNS.
DMARC: המלצה של הארגון השולח לארגון המקבל באיזה פעולות לנקוט כאשר מתקבל מייל שנכשל בבדיקת SPF ו/או DKIM.
הדגמת עבודה ב-SMTP
כאשר נתחבר למכונה מרוחקת, שבה מותקן שרת SMTP, היא תצפה לשורה המתחילה ב-HELO ולאחריה שם התחום של השרת שמבקש להתחבר אליה. למשל:
HELO mydomain.com
לאחר מכן, נשלח "MAIL FROM" וכתובת המקור של הדואר, על מנת לציין שמדובר בשליחת הודעת דואר. למשל:
MAIL FROM:<romeo@bogus.net>
בשלב הבא נשלח "RCPT TO" עם כתובת היעד. למשל:
RCPT TO:<juliet@fakenet.com>
הפקודה DATA מציינת את תחילת המידע שנשלח. שורה שתכיל נקודה בלבד תציין את סוף המידע. למשל:
DATA
I`m sorry to say that I want to leave you.
.
לבסוף על מנת לסיים את ההתקשרות נכתב:
QUIT
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
מונחים בתוכנה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פרוטוקולי אינטרנט
קטגוריה:דואר אלקטרוני
| 2023-06-07T07:17:13
|
עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע
|
עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע (בלטינית: Philosophiæ Naturalis Principia Mathematica – פילוסופיֶה נטוראליס פרינקיפיה מתמטיקה), הנקרא לעיתים קרובות בקיצור "פרינקיפיה", הוא ספר בעל שלושה כרכים שנכתב על ידי אייזק ניוטון ויצא לאור ב־5 ביולי 1687.Philosophiae naturalis principia mathematica, auctore Is. Newton, Londini, iussu Societatis Regiae ac typis Josephi Streater, anno MDCLXXXVII (editio princeps) https://cudl.lib.cam.ac.ukhttps://archive.org @ https://openlibrary.org/ הוא מכיל את ניסוח חוקי התנועה של ניוטון אשר יצקו את הצורה היסודית של המכניקה הקלאסית, וכמו כן את חוק הכבידה האוניברסלי שהגה ואת גזירת חוקי קפלר על תנועת כוכבי לכת (שהתגלו לראשונה בצורה אמפירית).
מלבד החידושים הפיזיקליים היה חיבור זה הראשון בו נעשה שימוש שיטתי וכה מוצלח במתמטיקה לתיאור והסברת חוקי הטבע והתופעות. "פרינקיפיה" נחשבת לאחת היצירות המדעיות החשובות ביותר בכל הזמנים. כמו הרבה יצירות מדעיות בשנים אלו, הספר נכתב במקורו בשפה הלטינית (לטינית חדשה).
הפיזיקאי והמתמטיקאי הצרפתי אלכסיס קלרו כתב בשנת 1747 כי "פרסום הספר של העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע מסמל את תחילתה של תקופה של מהפכה במדע הפיזיקה. השיטה שתוארה על ידי המחבר המהולל סר אייזק ניוטון... הפיצה את האור של המתמטיקה על מדע שעד תקופה זו היה שרוי באפלה של השערות והיפותזות לא מבוססות."
הערכה מאוחרת יותר של השפעת הספר קבעה שעל אף שקבלת התאוריות של ניוטון לא הייתה מיידית, בחלוף מאה שנים לפרסום הספר, ב-1687, "איש לא יכול היה להכחיש, כי מתוך הפרינקיפיה צמח מדע חדש אשר, לפחות במובנים מסוימים, כה התעלה על כל מה שקדם לו, שהוא ניצב לבדו כמדגים האולטימטיבי של המדע בכללותו." ייתכן שהייתה זו אולי העוצמה של ה"פרינקיפיה", שהסבירה דברים רבים כל כך על טבע העולם בסגנון מופתי, שלם, קוהרנטי והרמוני, שגרמה לשיטה המדעית הזאת להיות מזוהה עם מדע הפיזיקה מאות שנים אחר ראשיתה. ה"פרינקיפיה" נחשבה בתקופתה ליצירה המהווה תפארת של המחשבה, והיא נחשבת, גם לאחר כמה מאות שנים, למונומנט ליכולת ההבנה הכבירה של האדם.
בעת שניסח את התאוריות הפיזיקליות שלו, פיתח ניוטון תחום במתמטיקה הנקרא קלקולוס (חשבון אינפיניטסימלי), המהווה את הבסיס המתמטי לתאוריות שלו. אף על פי כך, שפת הקלקולוס המוכרת לנו היום אינה מופיעה במשפטים ובהוכחות שב"פרינקיפיה". במקום זאת השתמש ניוטון בטיעונים גאומטריים, וזאת מכמה סיבות: הראשונה היא שהסימונים של ניוטון היו שונים מן הסימונים של לייבניץ (והסימונים של לייבניץ הם הסימונים שתפסו את המקום המרכזי בשפת הקלקולוס של ימינו). בנוסף, השיקולים של ניוטון היו גאומטריים מכיוון שבאותה תקופה היה מקובל להסתכל על עקומות באמצעות הגאומטריה, ועדיין לא נוצר אותו הקישור בין הגאומטריה והאלגברה. רק בהמשך, כאשר נוצר אותו קישור וההסתכלות על העקומות הפכה להסתכלות אלגברית, החלו להשתמש בשפה המוכרת לנו היום.
בנספח שניוטון הוסיף ל"פרינקיפיה", שכותרתו הערות כלליות (General Scholium), ביטא ניוטון את מה שנודע כאמרתו המפורסמת "אינני בודה השערות".
הקשר היסטורי
תחילתה של המהפכה המדעית
ממוזער|הפיזיקאי האיטלקי גלילאו גליליי (1564–1642), אימץ את המודל הקופרניקאי של היקום וערך ניסויים חשובים מאוד בקינמטיקה.
ניקולאוס קופרניקוס קבע באופן נחרץ כי הארץ כלל וכלל איננה מרכז היקום בעזרת המודל ההליוצנטרי שהציג בספרו על תנועתם של גרמי השמיים שפורסם ב־1543. התאוריה ההליוצנטרית הושלמה כאשר יוהאנס קפלר כתב את הספר אסטרונומיה חדשה, ובו העיד על תגליתו שכוכבי הלכת נעים במסלולים אליפטיים כאשר השמש באחד המוקדים ושכוכבי הלכת אינם נעים במהירות קבועה במסלוליהם. לא די בכך, מהירותם משתנה כך שהקו המחבר את מרכזי השמש וכוכב הלכת מכסה שטחים שווים בזמנים שווים. לחוקים אלו הוא הוסיף חוק שלישי כעשור מאוחר יותר, בספרו האחר ההרמוניות של העולם. חוק זה מציב את הפרופורציה בין החזקה השלישית של המרחק הממוצע של הכוכב מהשמש וריבוע זמן ההקפה שלו.
יסודות הדינמיקה המודרנית הונחו בידי גלילאו גליליי בספרו הדיאלוג, ובו המושג של אינרציה – התמדה – היה הכרחי ושימושי. בנוסף, ניסוייו של גלילאו במישורים משופעים הניבו יחסים מתמטיים מדויקים בין זמן מחזור ותאוצה, מהירות או מרחק בעבור תנועת האצה אחידה או לא אחידה.
ספרו של רנה דקארט משנת 1644, עקרונות הפילוסופיה טען שגופים יכולים לפעול אחד על השני רק דרך מגע: עקרון שהביא אנשים, וביניהם הוא עצמו, להעלות היפותזה לפיה קיים מדיום או תווך אוניברסלי הנושא אינטראקציות כגון אור או כבידה – האתר. טעות אחרת הייתה טיפולו בתנועה מעגלית, אבל למרות זאת, טעות זאת הניבה תוצאות מאוחר יותר בכך שהיא הביאה אנשים לזהות את התנועה המעגלית כבעיה הקשורה באופן הדוק לעקרון ההתמדה. כריסטיאן הויגנס פתר את הבעיה הזו בערך בשנות ה־50 של המאה ה־17 ופרסם את פתרונו זמן רב מאוחר יותר.
תפקידו של ניוטון
במהלך חייו כסטודנט, ניוטון עיין בקפידה בחיבורים הללו, או במקרים מסוימים, במקורות המבוססים עליהם, והחל לכתוב יומן שכותרתו "שאלות על פילוסופיה". בתקופה זו (1664–1666), הוא החל לנסח את הבסיס לקלקולוס, ולהעלות את ניסוייו הראשונים באופטיקה של הצבעים. בנוסף הוא התקדם שני צעדים מכריעים בדינמיקה: ראשית, בנושא האינטראקציה בין שני גופים, הוא הסיק נכונה שמרכז המסה של המערכת נשאר בתנועה אחידה, ושנית, הוא ביצע את ניתוחו הראשוני, והמוטעה, של תנועה מעגלית בהניחו שחייב לפעול כוח צנטריפוגלי החוצה. הוכחתו שהאור הלבן הוא תערובת של צבעי הקשת והתאוריה שנוסחה בעקבותיה החליפה את התאוריה השלטת בנוגע לצבעים וקיבלה יחס מועדף בידי מרבית המדענים, אך גרמה למחלוקת מרירה בינו לבין רוברט הוק ואחרים, אשר אילץ אותו לפתח את רעיונותיו עד כדי שהשלים חיבור חלקים מספרו אופטיקה כבר בשנות ה־70. הוא חיבר ופרסם חלקים מן הקלקולוס שפיתח במספר עבודות ומכתבים, וביניהם שנים ללייבניץ. הוא נעשה לחבר בחברה המלכותית והוענקה לו הקתדרה למתמטיקה ע"ש לוקאס באוניברסיטת טריניטי שבקיימברידג'.
בשנת המגפה ב־1665, ניוטון כבר הבין כי עוצמת הכבידה יורדת ביחס הפוך לריבוע המרחק, באמצעות המרת החוק השלישי של קפלר לביטוי שגזר עבור הכוח הצנטריפוגלי (הוא ערבב תחילה בין המושגים בגלל הבנתו השגויה את התנועה המעגלית). תאוריה שאותה אהב לספר ניוטון לפיה הוא הגיע למסקנותיו אלו כאשר צפה בתפוח הנושר מעץ במהלך שהותו בוולסתורפ נפוצה מאוד בקרב הציבור הרחב, אולם היסטוריונים רבים מפקפקים בנכונותה.
הרהורים על מה שניתן להסיק באמצעות השכל הישר לגבי היבטים שונים של התנועה המעגלית, הובילו אותו לקונספט "המרחב המוחלט". ב"פרינקיפיה" מציג ניוטון את הדוגמה של דלי מים מסתובב כדי להראות שבחיי היום יום ניתן להבחין כי בתנועת סיבוב מעורב גורם נוסף פרט לתנועה היחסית של גופים.
ניוטון עדיין לא השלים את כתיבת ה"פרינקיפיה" בשנת 1681, כאשר כוכב שביט נצפה משנה את כיוון תנועתו מסביב לשמש. האסטרונום המלכותי, ג'ון פלמסטיד, זיהה את שינוי מגמת תנועת השביט, בניגוד לרוב המדענים שהאמינו שהיו שני שביטים, אחד שנעלם מאחורי השמש, ואחר שהופיע מאוחר יותר מאזור היעלמותו של הקודם. המחלוקת שהתעוררה בין ניוטון ופלמסטיד מראה שפלמסטיד לא הבין והכיר באוניברסליות של חוק הכבידה.
תוכן הספר
שמאל|ממוזער|250px|העותק האישי של אייזק ניוטון
מטרתו המוצהרת של הספר ונושאיו
בהקדמה ל"פרינקיפיה", ניוטון כתב:
הפרינקיפיה דן בראש ובראשונה עם גופים מאסיביים בתנועה, תחת מגוון של תנאים התחלתיים וחוקים היפותטיים של כוח בתווכים ללא התנגדות ועם התנגדות, ומציע קריטריונים להכריע, באמצעות תצפיות, איזה חוקים של כוח פועלים בתופעות הספציפיות שנצפות. הספר הוא ניסיון לכסות תנועות היפותטיות או אפשריות של גופים שמימיים וקליעים ארציים. הוא חוקר את הבעיות הקשות של תנועה המופרעת על ידי מספר כוחות משיכה מרכזיים. הספר השלישי והאחרון עוסק בפרשנות לתצפיות על תנועת כוכבי הלכת והירחים שלהם. הוא מראה כיצד תצפיות אסטרונומיות מוכיחות את חוק היפוך הריבוע של הכבידה (ברמת דיוק שהייתה גבוהה יחסית לסטנדרטים של זמנו של ניוטון); מציע אומדנים למסות היחסיות של הפלנטות הענקיות הידועות ושל כדור הארץ והשמש; מגדיר את התנועה האיטית של השמש יחסית למרכז מערכת השמש; מראה כיצד התאוריה של הכבידה יכולה להסביר חלק מהמורכבויות של תנועת הירח; מזהה ומעריך את הפחיסות בצורה של כדור הארץ; מספר הסבר כמותי מקורב למחזורי הגאות הנובעים מההשפעה הכבידתית של הירח והשמש על מימי כדור הארץ; מסביר את הפרצסיה של נקודת השוויון כתוצאה של האפקט הכבידתי של הירח על התפיחה המשוונית של כדור הארץ; ומספק בסיס תאורטי להסבר וחישוב מגוון תופעות הקשורות בשביטים ומסלוליהם המוארכים, הכמעט פרבוליים.
ה"פרינקיפיה" פותחת בסדרה של "הגדרות", ו"אקסיומות או חוקי תנועה", וממשיכה בשלושה ספרים:
ספר 1, על התנועה של גופים
הספר הראשון, שכותרתו על התנועה של גופים עוסק בתנועה של גופים בהיעדרו של תווך בעל התנגדות. כמבוא קצרצר לספר הראשון של הפרינקיפיה, מביא ניוטון סדרה של חמישה טיעונים תחת הכותרת "תכונות, סיבות, ותוצאות של תנועה", בהם עשה הבחנה בין מרחב, זמן ותנועה יחסיים למוחלטים. "טיעון הדלי" המפורסם מובא כטיעון האחרון במבוא זה.
הספר פותח בתיאור מתמטי של צורה גאומטרית של החשבון האינפיניטסימלי, הבאה בעקביות יחד עם הגדרות בדינמיקה בסיסית וההיסקים הראשוניים המבוססים עליהם.
שמאל|ממוזער|300px|ההוכחה של ניוטון את החוק השני של קפלר, כפי שמוצגת בספר.
חלקו השני של הספר מבסס את הקשר בין כוחות צנטריפטליים לחוק השטחים, הידוע כחוק השני של קפלר (טענות 1–3), מקשר בין מהירות תנועה מעגלית ורדיוס עקמומיות לכוח רדיאלי (טענה 4), ומקשר בין כוחות צנטריפטליים המשתנים לפי היפוך ריבועו של המרחק מהמרכז למסלולים בעלי צורה של חתכי חרוט (גזירת חוקי קפלר, טענות 5–10).
החלקים השלישי עד השישי של הספר כוללים את טענות 11–31, שמבססות תכונות של תנועה במסלולים בצורה של חתכי חרוט אקסצנטריים (כולל אליפסות) ואת הקשר שלהם לכוחות היפוך ריבועיים המכוונים למוקד, וכוללות (בחלק השישי) את משפט ניוטון על עקומים סגורים (למה 28). חלקים 4 ו-5 הם בעלי עניין מתמטי נטו, ואין להם תפקיד מרכזי בהמשך הפרינקיפיה. בחלקים אלו ניוטון מציג כמה מתגליותיו הגאומטריות על חתכי חרוט וטרנספורמציות פרויקטיביות, ומציג את פתרונו הסינתטי לבעיית פאפוס העתיקה. כדי לפתור את הבעיה ניוטון פיתח אלמנטים של גאומטריה פרויקטיבית, ובחלק 5 הוא מראה כיצד לבנות חתך חרוט שעובר דרך נקודות נתונות ומשיק ל- ישרים נתונים (כאשר n בין 0 ל-5).
טענות 43–45 כוללות הדגמה של התכונה שבמסלול אקסצנטרי תחת כוח מרכזי בו האפסיד עשוי לנוע, אוריינטציה יציבה ולא נעה של קו האפסיד הוא אינדיקציה נוספת לחוק משיכה היפוך-ריבועי. טענות אלה כוללות את הטענה הידועה כמשפט ניוטון על מסלולים סובבים (Newton's theorem of revolving orbits), אותה ניוטון הוכיח כניסיון להסביר את פרצסיית האפסיד של הירח.
החלק העשירי הוא בגדר סטייה קלה מהקו המרכזי של הפרינקיפיה (אין לתוצאות בחלק זה תפקיד בהמשך הפרינקיפיה), וניוטון עוסק בו בהכללת התוצאות של הויגנס על האיזוכרוניות של מטוטלות ציקלואידיות, ובבעיה של תנועה מאולצת – תיאור התנועה של חלקיק על משטחים עקומים בהשפעת כוח מרכזי המכוון למוקד שאינו בהכרח במישור התנועה הרגעי של החלקיק. בין היתר ניוטון מכליל בטענה 55 בחלק זה את החוק השני של קפלר לתנועות בהן מרכז הכוח נמצא מחוץ למישור התנועה של החלקיק (מצב שמתאפשר עקב הקיבוע למשטח העקום). בעיה חשובה זו נחקרה מאוחר יותר על ידי כמה מבני משפחת ברנולי ואוילר.
הספר הראשון מכיל כמה הוכחות עם קשר חלש לדינמיקה של העולם האמיתי, אך יש בו גם מספר חלקים שלהם יש ישימות מרחיקת לכת למערכת השמש והיקום:
טענות 57–69 דנות בתנועה של מספר גופים הנתונים להשפעת כוחות המשיכה ההדדיים שלהם. טענות אלה הן בעלות חשיבות ראשונה במעלה לחקר בעיות הנוגעות לדינמיקה של מערכת השמש, וכוללות את טענה 66 ואת 22 התוצאות הנגזרות ממנה, שהייתה תרומה חשובה מוקדמת לתורת הפרטורבציות האסטרונומיות. בטענה זו ניוטון תיאר בצורה כמותית את האפקט הפרטורבציוני שיש לכבידה שמפעילה השמש על מסלול הירח סביב כדור הארץ (שהיה מהווה חתך חרוט אלמלא אפקט זה היה קיים). בטענות אלה ניוטון עשה את הצעדים הראשונים בהגדרת ומחקר הבעיה של תנועת שלושה גופים מסיביים הנתונים להשפעת כוחות המשיכה ההדדיים שלהם, בעיה שזכתה לתהילה (בגלל הקושי הרב שלה) כבעיית שלושת הגופים.
הטענות האחרונות בספר זה, טענות 70–84, דנות בכוחות המשיכה שיוצרים גופים כדוריים. טענות אלה כוללות את ההוכחה מבוססת האינטגרציה של ניוטון לטענה שגופים כדוריים מושלמים מפעילים משיכה כאילו כל המסה שלהם נמצאת במרכזם. תוצאה יסודית זאת, הידועה כמשפט הקליפה (shell theorem), מאפשרת לחוק היפוך הריבוע של הכבידה להיות מיושם למערכת השמש האמיתית בדרגה גבוהה מאוד של קירוב.
בחלק ה־13 של הספר ניוטון עוסק בכוחות המשיכה שיוצרים גופים לא-כדוריים, והוא מציג את הפתרון למשיכה שיוצר ספרואיד בצורה של טור אינסופי. בנוסחה שלו לחישוב הווריאציה של הכבידה על ספרואיד הוא עשה שימוש בספר השלישי במסגרת חישוב האליפטיות של כדור הארץ.
ספר 2
ממוזער|העותק האישי של ניוטון, המהדורה הראשונה, כולל הערותיו ותיקוניו בכתב ידו לקראת הוצאת המהדורה השנייה. מוצג בספריית אוניברסיטת קיימברידג'.
הספר הראשון היה מחולק לשני כרכים בגלל אורכו. הספר השני עשיר בתוצאות מתמטיות, ודן בעיקרו בתנועה של גופים בתווך בעל התנגדות. בדיוק כפי שניוטון בחן את ההשלכות של חוקי משיכה שונים בספר הראשון, כך גם הוא בוחן חוקי התנגדות שונים בספר השני; לכן החלק הראשון עוסק בהשלכות של כוח התנגדות פרופורציונלי למהירות, והחלק השני עוסק בהשלכות של כוחות התנגדות המתכונתיים למהירות בריבוע. בחלקים אלו ניוטון גם הציג ופתר את הבעיה הראשונה אי פעם של ענף המתמטיקה הידוע כחשבון וריאציות, כאשר גזר משיקולים מתמטיים-פיזיקליים את הצורה בעלת ההתנגדות המינימלית (צורת הקליע האופטימלית). הספר השני דן גם (בחלק החמישי) בהידרוסטטיקה ותכונות של זורמים דחיסים (עם יישומים לחישוב צפיפות האטמוספירה בכל גובה שהוא). ההשפעה של התנגדות האוויר על מטוטלות (תנודות משוככות) נלמדת בחלק השישי, יחד עם הדיווח של ניוטון על מבחנים ניסויים של התנהגות התנגדות האוויר כאשר למטוטלת נתוני התחלה שונים. בחלק השמיני, ניוטון מספק כללים לגזור את המהירות של גלים מכניים בזורמים וגזים ומקשר אותה לצפיפות הזורם ולפרמטר הדחיסות שלו (טענה 48; זו תהפוך לחשובה מאוד באקוסטיקה). הוא מניח שהכללים האלה תקפים לאור וקול ומעריך שמהירות הקול היא בערך 1088 רגל בשנייה ושהיא יכולה לגדול בתלות בתכולת אדי המים של האוויר. ראוי לציין שההיקף של הפיתוחים שלו בנוגע לגלים מכניים נוגע לא רק לגלי קול אלא גם לגלי ים (בטענות 44 ו-46), שם הוא מציע נוסחאות שהתבררו כנכונות. החלק התשיעי והאחרון של הספר, שכותרתו "על התנועה המעגלית של זורמים", מהווה גם הוא תרומה יסודית וחשובה למכניקת הזורמים, ובו ניוטון קובע קיומו של קשר ליניארי בין קצב הגזירה של הזורם וכוחות ההתנגדות הפנימיים (חיכוך בין שכבות הזורם) הקיימים בתוך הזורם (הצגת המונחים של זורם ניוטוני ומקדם הצמיגות). ניוטון מדגים את השלכות ההנחה הזאת במגוון משפטים הנוגעים לזרימה מסתחררת של זורם.
חלק מועט יותר מן הספר השני שרד את מבחן הזמן לעומת הספר הראשון והשלישי, ונטען כי הוא נכתב בעיקר כדי לדחות את התאוריה של דקארט שכבידה בין גופים היא תוצאה של מערבולות באתר. ניוטון כתב בסוף הספר השני על המסקנה שלו שההיפותזה של מערבולות באתר לחלוטין לא תאמה את התצפיות האסטרונומיות בפועל, ולא עזרה להסביר אותן אלא להפך, יצרה בלבול רב.
ספר 3, על מערכת העולם
על מערכת העולם הוא חיבור על כבידה אוניברסלית שמנתח את ההשלכות שלה, במיוחד אלו הקשורות לאסטרונומיה. הוא מתבסס על הטענות של הספרים הקודמים ומיישם אותם לתנועות הנצפות במערכת השמש – הרגולציות והאי־רגולציות של מסלול הירח, התאוריה הראשונה של "נקיפת שוויון היום והלילה", משפט ניוטון על דעיכה מסלולית, יישומים לתנועתם של ירחי צדק, לשביטים ותופעת הגאות והשפל. הספר מביא בחשבון גם אוסצילטור הרמוני בשלושה ממדים, ותנועה תחת חוקי כוח שרירותיים (בספר זה ניוטון הוכיח משפטים על כוח היפוך שיורד לפי החזקה השלישית של המרחק).
החלק הראשון של הספר מכיל את 21 הטענות הראשונות שלו, ופותח בהצגה של סדרת תופעות אסטרונומיות. הפרק מתבסס על הטענות של הספר הראשון כדי להראות שחוקי קפלר והרעיון של כבידה עולמית תקפים לכל כוכבי הלכת והירחים במערכת השמש, ומדגים את נכונותם במקרה של ירחי צדק. ניוטון מציין את התצפיות האסטרונומיות עליהן הוא מסתמך, ומבסס צעד אחר צעד את ההשערה שחוק הכבידה הוא חוק אוניברסלי התקף לכל שני אלמנטי מסה ביקום, ובמערכת השמש בפרט (חלק ניכר מן המידע הושג בעזרתם של ג'ון פלמסטיד ואדמונד האלי). בטענה 19 בחלק זה ניוטון מוכיח את התוצאה על פחיסות כדור הארץ כתוצאה מסיבובו העצמי, ומחשב את הערך עבור האליפטיות של כדור הארץ.
החלק השני פותח בהסבר איכותי קצר ולא טכני לתופעת הגאות והשפל (שנובעת מהשפעת כבידת הירח), כאשר לאחריו הקורא מיד שוקע בפרטים המורכבים של התאוריה הירחית של ניוטון. ניוטון מראה כיצד היבטים רבים של תנועתו המורכבת של הירח ניתנים להסבר במונחים של האפקט של כבידת השמש על מערכת הארץ-ירח. כשיצר את התאוריה של תנועת הירח, שמידת מהימנותה הייתה המבחן המרכזי של תורת הכבידה האוניברסלית, ניוטון זיהה (בטענה 22, ולאחר מכן בטענות 25–35) רבים מהמאפיינים והמורכבויות של תנועת הירח, ובעבור כמה ממאפיינים אלה עלה בידו לפתח מודל כמותי מוצלח (במהדורות השנייה והשלישית של הפרינקיפיה ובכתבים מתמטיים לא מפורסמים שלו הוא פיתח את התאוריה הלאה), במיוחד לוריאציה – אחת הפרטורבציות המרכזיות של תנועת הירח, שנתגלתה לראשונה מתצפיות על ידי האסטרונום הדני טיכו ברהה. התאוריה החדשה של ניוטון והאתגרים שהציבה היו מושא המחקר המרכזי של אסטרונומים במהלך מאתיים השנים הבאות, ששאפו לפתח מודל מורכב ומדויק יותר ויותר לתנועת הירח (התקוות לפתח מודל עם דיוק מושלם באו אל קצם בעבודתו המזהירה של אנרי פואנקרה, שהניחה את היסודות לתורת הכאוס).
החלק השלישי פותח בטענות 36 ו-37, אשר דנות לעומק ובאופן כמותי בתופעת הגאות והשפל הירחית והשמשית, ובטענה 38 ניוטון נותן הסבר איכותי וכמותי מדוע אותם פנים של הירח תמיד פונות לכיוון כדור הארץ (תופעה המכונה "נעילת גאות"). בטענה 39 ניוטון מצליח להראות שהאפקט הכבידתי של הירח על כדור הארץ הפחוס יכול להסביר את הפרצסיה של ציר כדור הארץ ברמת דיוק גבוהה – הערך של זמן המחזור של הפרצסיה שחישב ניוטון עמד בקירוב על 26,000 שנה – וזהו בדיוק הערך שמצא היפרכוס מתצפיות אסטרונומיות.
החלק הרביעי והאחרון של הספר השלישי אתחל את התאוריה של חיזוי מסלולי שביטים, וכולל משפטים מקוריים רבים על חתכי חרוט ותנועה קרובה לפרבולית. חשיבותו נחה גם בניתוח של מידע אסטרונומי ושיטות בחירת הנתונים בהם ניוטון נעזר כדי לבחור על אילו תצפיות אסטרונומיות יש להסתמך (שכן כמות המידע האסטרונומי שנאסף על שביטים הייתה דלה בהרבה מאשר על כוכבי הלכת).
מושגי היסוד של הדינמיקה הניטונית
סדרת ההגדרות ששימשו להנחת יסודות הדינמיקה ב"פרינקיפיה" זהה לאלו שניתנות בטקסטים מדעיים בימינו. ניוטון פתח בהגדרת המושג היסודי מסה:
בהגדרה זו נעזר ניוטון לאחר מכן כדי להגדיר את "כמות התנועה" (במונחים של ימינו: תנע), ואת עקרון ההתמדה שבו מסה תופסת את מקומו של המושג הקרטזיאני הקודם של "כוח עצמותי". הגדרות אלו היוו את התשתית להגדרת מושג יסודי נוסף בתורה הניוטונית והוא מושג הכוח. ניוטון הציג את מושג הכוח כשיעור השינוי בכמות התנועה של הגוף, או בתנע שלו. מסקרן הדבר, שעבור קוראי ימינו, תיאור המושג כוח נקרא לא נכון מבחינת ממדיו (יחידותיו), ובצדק, שכן ניוטון אינו מציב את המושג של זמן בהגדרותיו, שכן כוח שווה לקצב שינוי התנע.
מהות חוקי התנועה בניסוחם הראשוני
חוקי התנועה מופיעים בעמודים הראשונים של הספר, אך לפניהם מגדיר ניוטון את המושגים הפיזיקליים הנדרשים: כמות החומר, כמות התנועה, הכוח המולד הסביל של החומר, כוח מופעל, כוח צנטריפטלי, הכמות האבסולוטית, הכמות המואצת, הכמות התנועתית של הכוח הצנטריפוגלי ושני מושגים נוספים מרכזיים בשיטתו: המרחב והזמן המוחלטים, שבלעדיהם אין כל משמעות להגדרות הנ"ל.
שלושת החוקים מגדירים את ההתנהגות הפיזיקלית־מתמטית של המאסה החומרית תחת אילוצים ותנאים שונים.
חוק I: כל גוף יתמיד במצבו כל עוד שקול הכוחות עליו הוא אפס.
חוק II: שינוי התנועה הוא פרופורציוני לכוח המניע המופעל; והוא בכיוון הקו הישר שבו פועל הכוח הזה.
חוק III: לכל פעולה יש תמיד פעולה מנוגדת השווה לה; או, הפעולות הדדיות, ששני גופים פועלים זה על זה, הן תמיד שוות זו לזו ומכוונות לעברים מנוגדים.
המסה אינה מוגדרת אצל ניוטון כמאפיין עצמי של גוף, כמו: צורה, גודל או משקל. ההגדרה מבטאה את החוקיות של הפעולות והתגובות להן היא כפופה, כאשר פועל עליה כוח חיצוני רגעי השואף לשנות את המצב האינרטי, בין אם הוא מנוחה או תנועה קצובה.
דהיינו, אנו למדים על מהותה של המסה מתוך פעולות הגוף ותגובותיו לסביבה ולא מתוך תכונותיו העצמיות
הרקע של האירועים – קונספט המרחב המוחלט הניוטוני
הוא מגדיר מרחב וזמן "לא כפי שהם ידועים היטב לכל". במקום, הוא מגדיר זמן "אמיתי" ומרחב כ"מוחלט" ומסביר:
בספרו מתאר ניוטון את היקום כאינסופי ונצחי, אשר קיומו ומהותו שקולים לשתי התכונות שתוארו בציטוט: אבסולוטיות המרחב, ונצחיות הזמן. ואכן, בספרו ניוטון מתאר את היקום כמין שעון ענקי שכל חלקיו פועלים יחד בדיוק מושלם ובחפיפה אחד לשני כשיוצר השעון – אלוהים; מכוון את מחוגיו בכל רגע. בעיני רוחו של ניוטון עמד דגם היקום הנצחי כהתגלותה של האלוהות בטבע, כאשר המרחב והזמן הם אופני התגלותו של האל.
כללי החשיבה בפילוסופיה
כדי למנוע את האפשרות שהציבור הרחב יפרש את "פרינקיפיה" כקריאת תיגר על מקומו של האל בעולם, ניוטון הוסיף ליצירתו חלק העוסק בכללי החשיבה בפילוסופיה. ארבעת הכללים שהוא ניסח היוו גם דרך להצעת הסברים לתופעות מסתוריות בטבע. כל כלל שהוצע בידי ניוטון משרת עבורו תפקיד מסוים בשיכוך הרוחות הסוערות של הפילוסופים באמצעות הצגת התופעות בטבע כחסרות מענה באופן כללי. ב"פרינקיפיה", הוא מסביר כל כלל בצורה מפושטת יותר או נותן דוגמה כדי להמחיש מה כוונתו של כל כלל.
הכלל הראשון קובע במילים אחרות כי בטבע לעולם לא מתרחש משהו ללא סיבה מכוונת וישירה מאחר שתכנונו האינטליגנטי של האל הוא האופטימלי ביותר האפשרי. הכלל השני קובע כי אם גורם אחד מיועד לתופעה מסוימת, אזי אותו גורם במדויק מיועד לכל תופעה מדעית דומה (אור השמש הלוהטת או של המדורה). בקצרה, כאשר הוא מדגים את שני הכללים האחרונים, הוא נעזר בהם כדי להסביר את הכבידה ואת המרחב. בתקופתו, שני הנושאים הללו היו מסתוריים מאוד וניוטון נעזר בכלליו כדי לנמק כל הבט של תופעות אלו. בסוף, ניוטון מסיים את הבהרתם של החוקים באמצעות שילובו של האל בכל תהליך או ישות בעולם הזה. ניוטון קובע כי כל דבר מתוכנן ומותווה בצורה מושלמת בידי האל. ניוטון נכנס לפרטים בתיאורו כיצד תכנונו האינטליגנטי של האל פועל לבדו ללא עזרתו או נוכחותו המורגשת של האל. הכבוד שניוטון רכש בספרו וההערכה האולטימטיבית שנתן לאל, שוככו את כל האנשים שעשויים היו לדחות את עבודתו הבלתי ניתנת להכחשה.
יצירתם של ארבעת החוקים בידי ניוטון חוללה מהפכה באופן החקירה של כל תופעה שהיא. עם יצירת החוקים, ניוטון היה מסוגל להתחיל לספק הסברים לכל התעלומות הגדולות של העולם המדעי דאז. ניוטון הפעיל את כוחם של החוקים הללו לא רק כדי להרחיק לכת במתן מענה לשאלות מדעיות יותר מכל מדען אחר בזמנו, אלא גם כדי לשחזר צעדים מדעיים ולזהות יצירות ופריצות דרך מדעיות גדולות של העבר. בעזרת המתודה המדעית החדשה שלו הוא החליף את זו של אריסטו והיה מסוגל לשכלל את השיטה הניסויית של גלילאו. הבריאה מחדש של שיטת גלילאו הייתה כה משוכללת שהיא מעולם לא השתנתה מאז ומדענים עדיין משתמשים בה כיום.
קבלת הפרינקיפיה על ידי הקהילה המדעית
מעניין שלמספר גדלים בדינמיקה שנעשה בהם שימוש בספר (כגון תנע זוויתי), לא ניתנו שמות. מדע הדינמיקה כפי שהוצג בשני הספרים הראשונים היה כה מבוסס ועקבי שהוא התקבל מיד בקרב קהילת המדענים באירופה: לדוגמה ג'ון לוק שאל את כריסטיאן הויגנס אם הוא נותן אמון בהוכחות המתמטיות, והויגנס השיב כי הוא סמוך ובטוח בנכונותם של ההוכחות.
אף על פי כך, הקונספט של כוח משיכה הפועל ממרחק זכה ליחס קר יותר. בכתביו, ניוטון כתב כי חוק הריבוע־ההפוך נובע באופן טבעי ממבנה החומר. למרות זאת, הוא לא הוסיף משפט זה בגרסה שפרסם, בה הוא טען במקום שתנועת הכוכבים היא עקבית עם חוק הריבוע־ההפוך, אבל סירב לציין מה מקור החוק הזה. הויגנס ולייבניץ שמו לב שחוק זה אינו מתיישב עם קיומו של האתר. מנקודת מבט קרטזיאנית היה, אפוא, פגם בתאוריה (אף על פי שלולא הנחת קיומו של האתר ניתן להבין ההקשר המתמטי ולא רק הניסויי ליחס זה מהגדרות שטף ושדה פיזיקלי). להגנתו של ניוטון נחלצו מאז פיזיקאים מפורסמים רבים – וזאת מכיוון שהוא הצביע על כך שהצורה המתמטית של התאוריה חייבת להיות נכונה ומכיוון שהסבירה את המידע האסטרונומי, אך סירב לשער השערות הלאה לגבי הטבע הבסיסי של הכבידה. הכמות העצומה של תופעות שהובאו לארגון וסדר באמצעות התאוריה הייתה כה מרשימה שה"פילוסופים" הצעירים יותר אימצו תוך זמן קצר את השיטות ואת שפת ה"פרינקיפיה".
ראו גם
רשימות על המקדש היהודי
אופטיקה (ספר)
אריתמטיקה אוניברסלית
הסכוליום הכללי
לקריאה נוספת
עיבל לשם רמתי, אייזק ניוטון ובית המקדש, הוצאת רזיאל, מגדל, 2005.
Sir Isaac Newton, The chronology of Ancient Kindoms Amended London, 1728 – printed by Histories and Misteries of Man LTD, 1988, U.S.A
קישורים חיצוניים
סודותיו של ניוטון – תערוכה וירטואלית מאתר בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
כתבי ניוטון המבוססים על "סודותיו של ניוטון
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי עיון
קטגוריה:ספרי פיזיקה
קטגוריה:אייזק ניוטון
קטגוריה:ספרי שנות ה-1680
קטגוריה:המהפכה הקופרניקאית
קטגוריה:ספרי אסטרונומיה
| 2024-10-15T05:53:07
|
הפרוטוקולים של זקני ציון
|
150px|ממוזער|שמאל|הכריכה של מהדורת הספר השנייה
שמאל|ממוזער|160px|המהדורה המצרית משנת 1976 לפרוטוקולים של זקני ציון
ממוזער|130px|שמאל|פאבל קרושבאנו, המפרסם הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון
הַפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶׁל זִקְנֵי צִיּוֹן הוא מסמך אנטישמי מזויף שעומד במרכזן של תאוריות קשר רבות הטוענות שהעם היהודי שולט בעולם וגם לטענתו מציג את דרכי ההשתלטות שלו על העולם. מסמך זה הוא ממסמכי התעמולה האנטישמית המפורסמים ביותר בעולם ומתואר בידי אנשים רבים כאחד המסמכים האנטישמיים שיצאו אי פעם.
מסמך זה זויף על ידי האוכרנה, המשטרה החשאית של רוסיה הצארית, והופץ לראשונה בעיתון רוסי בשם "זנאמיה" בשנת 1903, ומאוחר יותר שימש כצידוק לנאציזם ולשואה. עד היום גורמים אנטישמיים עושים בו שימוש רב במלחמתם כנגד היהודים ומדינת ישראל. המסמך נחשב למסמך האנטישמי המשפיע ביותר בהיסטוריה.
מקור
הפרוטוקולים הם זיוף מעשה ידי האוכרנה, המשטרה החשאית שפעלה בשירות הצאר הרוסי, אשר עיבדה כ-24 חיבורים, חלקם אנטישמים וחלקם נערכו לכדי חיבורים אנטישמים, הנדמים לפרוטוקולים של אגודת סתרים יהודית בשם "זקני ציון". המקור המרכזי לזיוף הוא חיבור סאטירי פרי עטו של מוריס ז'ולי בשם "דיאלוגים בגיהנום בין מקיאוולי ומונטסקייה", חיבור שתיאר בביקורת את שיטותיו של נפוליאון השלישי. בזמן פרסומו של המסמך נטען כי הוא פרוטוקול של ישיבה של אגודת "זקני ציון" שהתנהלה במהלך הקונגרס הציוני העולמי הראשון ובה פרטו את תוכניתם להשתלטות עולמית באמצעות כרסום ביסודות המוסר, חרחור מלחמה בין מדינות בנות ברית, תוך שימוש בבונים החופשיים ובממון שאינו שלהם.
הספר פורסם לראשונה בעיתון "זנאמיה" (הדגל), בעריכתו של פאבל א. קרושוואן, שנודע כאנטישמי מיליטנטי, בסנקט פטרבורג ב-1903.
ב-1920 יצאו הפרוטוקולים לאור באנגלית, ושנה אחר כך, ב-1921, הוכיח העיתונאי פיליפ גרייבס, שהיה אז שליח "הטיימס" הלונדוני באיסטנבול, שהפרוטוקולים הועתקו מספרו של מוריס ז'ולי.
תוכנם של הפרוטוקולים
"הפרוטוקולים של זקני ציון" הוא מסמך בן כ-100 עמודים, המתאר תוכנית פעולה גלובלית הכוללת 24 פרקים, שכל אחד מהם מכונה "פרוטוקול". החיבורים (המקוריים) נכתבו בתקופה של כ-40 שנה (1864–1903). כל פרוטוקול כולל סעיפים ותת-סעיפים רבים, המתארים בפירוט תוכנית מעשית שמוכנה להוצאה לפועל.
להלן דוגמאות לחלק מסעיפי התוכנית. הציטוטים מהפרוטוקולים תורגמו מהמהדורה האנגלית (שתרגומה מהגרסה הרוסית מיוחס לוויקטור אמיל מרסדן):
על פי תוכניתם של זקני ציון, כפי שהיא מתוארת בפרוטוקולים,
הספר משתמש בתיאורים כגון: בנוסף,
אוכלוסיית העולם מכונה בפרוטוקולים בשם "בני-הבקר", ונטען כי הם
בפרוטוקולים קיימת התייחסות לערכים: . בנוסף,
בספר מתוארת גם תוכנית כלכלית: בנוסף,
מחברי הפרקים (רשימה חלקית)
הספר רוכז על ידי אנשי האוכרנה ממספר כתבים של כותבים אירופאים שונים שלא היה להם קשר למסמך הסופי.
אז'ן סי
אז'ן סי הוא כינויו של הסופר הצרפתי מארי-ז'וזף סי (Marie-Joseph Sue), מייסד הספרות הקלה ואבי הרומן בהמשכים, שזכה להיקרא בחייו "מלך הרומן העממי", משום היותו הסופר הנקרא ביותר בתקופתו בסיפורת הצרפתית.
הרמן גדשה
הרמן גדשה (Hermann Goedsche) היה גרמני אנטישמי שהיה מפרסם חיבורים ספרותיים בעיתון "נויה פרויסישה צייטונג" תחת שם העט "סר ג'ון רטקליף" (Sir John Retcliffe). בשנת 1868 הוא פרסם רומן מטיול דמיוני לפראג, ששמו היה "ביאריץ'".
גוז'אנו דה מוסוֹ
גוּזָ'אנוּ דה מוּסוֹ היה סופר אנטישמי צרפתי שחיבר את הספר "היהודי, היהדות, ויהוד העמים הנוצרים", בו הוא טוען שארגון "יהודי קבלי", שכרת ברית עם השטן, משתלט על העולם. סופרים צרפתיים נוספים שהעתיקו את ספרו והוסיפו "חידושים" משלהם: מונסיון מרן, האב שאבוטי, ואדואר דרימון.
יעקב בראפמן
יעקב בראפמן היה יהודי שהמיר את דתו לנצרות לתועלת קידומו בקריירה, אך הרחיק לכת עד להפיכת מלשין של האוכרנה. בשנת 1866 הוא הגיש "עדות" לפקידים בכירים באוכרנה על מה שנקרא בפיו הקהל (=ארגון הקהילה-זה היה בסך הכל ועד שכל קהילה יהודית הורשתה להרכיב כדי לייצגה מול השלטונות, וגם נהנתה ממעט אוטונומיה. כך זה התקיים מאז ימי הביניים עד ל-1844, אז בוטל ארגון הקהילה ברוסיה, ואיתו כל שריד לאוטונומיה ליהודים). הוא גם כתב ספר ב-1869 בשם "הקהל". הספר מבוסס על פנקסים ורשומות רגילים של ארגון הקהילה של מינסק בין השנים 1789 עד 1828 בצירוף חומר דומה מערים אחרות. בראפמן דאג להוסיף דברי פרשנות שבמרכזם הטענה שארגון הקהילה נתן הוראות מדויקות לסוחרים היהודים כיצד לנשל את מתחריהם הנוצרים עד שלבסוף הם יוכלו להשתלט על רכושם.
ספרו של בראפמן הופץ בעותקים רבים והיה חומר "הדרכה" חובה לפקידי ממשלה, כדי שידעו כיצד להתמודד עם יהודים. הוא גם הופץ בעולם וגרם למונח "קהל" להפוך למונח נורא ותואר תמיד כ-"שם שרק גויים מעטים הורשו אי פעם לשמעו".
בראפמן הוציא ספר נוסף בשנת 1869, שב-1888 יצא במהדורה שנייה עם ספר "הקהל" בכרך אחד. הספר נקרא: "אגדות יהודיות, מקומיות וכלל עולמיות". הספר "גילה" ארגונים יהודיים בינלאומיים ידועים כאילו היו סודיים. בין הארגונים נמנו: כל ישראל חברים, חברת מפיצי השכלה ביהודי רוסיה, החברה לעידוד ההתיישבות בארץ ישראל, האגודה לסיוע לפליטים היהודים בלונדון, וכן חברה להדפסת מהדורות חדשות של כתבי יסוד יהודיים. כל אלה היו ארגונים ללא-מטרות רווח מפורסמים וידועים לציבור. עובדה זו לא הפריעה לבראפמן לטעון בספר שמדובר ברשת יהודית, כלל-עולמית, שנועדה להשתלט על העולם. כל ישראל חברים, על פי בראפמן, הייתה מרכז הרשת.
זמן קצר אחרי צאת ספריו של בראפמן, על "כל ישראל חברים" נאסר לפעול בתחומי רוסיה, ופעילות המותרת של "חברת מפיצי השכלה בקרב יהודי רוסיה" צומצמה משמעותית.
היפוליטוס לוטוסטאנסקי
כומר קתולי לשעבר שהודח מהכנסייה הקתולית לאחר שהואשם במגוון רחב של פשעים, כגון, מעילה ואונס. לאחר ההדחה, הוא הצטרף לכנסייה האורתודוקסית, והחל ללמוד באקדמיה דתית. בשנת 1876, בזמן לימודיו, הוא הוציא את ספרו הראשון שפירט כיצד היהודים משתמשים בדם נוצרי למטרות פולחן.
בהמשך הוא פרסם ספר אחד בשלושה כרכים שנקרא "התלמוד והיהודים". בספר תיאורים מזעזעים על עיקרי הדת היהודית כביכול, ובהשראה מבראפמן הוא תיאר כיצד הבונים החופשיים היא אגודת סתר הסרה למרותה של "כל ישראל חברים".
מילינגר
מילינגר היה שמו המקורי של יהודי סרבי לפני שהתנצר ואימץ לעצמו את השמות "אוסמן-ביי" ו"קיברידלי-זאדה". היה ידוע כנוכל בינלאומי שגורש כמעט מכל מקום שהשתקע בו, בשל פשעיו הרבים. אחרי הגירוש שלו מוונציה, החליט לפנות לאנטישמיות, והחל לפרסם בשווייץ כתבים שקריים על היהודים. זמן קצר אחר-כך, נאסר במילאנו, ובחקירותיו, חזר בו מכל השקרים שפרסם. זה לא מנע ממנו, אחרי השחרור, לפרסם עלילות חדשות ולמכור אותן בעצמו מדלת לדלת, החל מאתונה, דרך איסטנבול, ועד אלכסנדריה. כך המשיך לפרסם כתבים אנטישמיים, וכן את מעשי ההונאה שלו שגרמו לו להיאסר לעיתים קרובות, עד מותו ב-1898.
אחד הספרים העיקריים שלו היה: "כיבוש העולם על ידי היהודים". כמו קודמיו, בראפמן ולוטוסטאנסקי, הוא סימן את "כל ישראל חברים" כ"מקור הרוע". הוא תיאר בספר תיאור דמיוני ויצירתי על הארגון שהוא: .
ציטוטים נוספים מהספר: .
הוא גם נתן "פתרון מעשי":
הוא גם נתן הצעה לאן לגרש: "לאפריקה".
כבר בשנת 1875 הוא הוציא את המהדורה השביעית של הספר.
התהוות עיקר הפרוטוקולים
המקור הצרפתי
ממוזער|120px|שמאל|שער הספר הגרמני 'הפרוטוקולים של זקני ציון
בשנת 1856 הוציא הסופר הצרפתי אז'ן סי את ספרו "מסתרי העם" (Les Mystères du peuple). בפרק האחרון של ספר זה הוא שילב בין שתי עלילות ספריו הקודמים, וכך, רודולף, הגיבור בספרו "מסתרי פאריס" (Les Mystères de Paris), מופיע וחושף איגרת שנשלחה לרודין, הגיבור הישועי המרושע מספרו "היהודי הנודד" (Le Juif errant). היה זה מסמך שתיאר מזימה של הישועים כנגד האנושות בכוונה להשתלט על העולם. בשנת 1864, כתב עורך דין צרפתי בשם מוריס ז'ולי ספר מאותה סוגה נגד שלטון העריצות של נפוליאון השלישי. הספר נקרא "דיאלוגים בגיהנום בין מקיאוולי ומונטסקייה". בדיאלוגים הדמיוניים בין השניים שוטח מקיאוולי את משנתו כיצד מלך אמור להתנהג, תיאור גרוטסקי וביקורתי שהוויה ביקורת סמויה על שלטונו של נפוליאון השלישי. הספר נאסר להפצה על ידי נפוליאון השלישי, וז'ולי נאסר.
הגלגול הגרמני - "נאום הרב"
אחד מפרקיו של ביאריץ' היה: "בבית העלמין היהודי בפראג ומועצת הנציגים של שנים עשר שבטי ישראל" (The Jewish Cemetery in Prague and the Council of Representatives of the Twelve Tribes of Israel). הוא סיפר אודות קנוניה סודית של 13 רבנים אשר פעם במאה שנים, נפגשים בבית הקברות היהודי העתיק בפראג בסוכות כדי לתכנן כיצד להשתלט על העולם. 13 הרבנים מייצגים את 12 שבטי ישראל ועוד אחד שמייצג את "האומללים והדחויים", והם מתאספים סביב דמותו של יעקב המועלת באוב, ונקרא בפיהם "בן-הבליעל" וכן "עגל הזהב" (והם נקראים בפיהו "בני עגל הזהב"). במפגש מתוארת "חלוקת עבודה" של כל אחד, וכיצד הוא ישתלט על העולם:
ראובן - שולט בבורסות והופך את כל הנסיכים לבעלי חובו.
שמעון - מפצל את הנחלות ומעבירן לידיים יהודיות על מנת שעובדי האדמה ישועבדו להם.
לוי - "יושב ראש" הוועד והנואם הראשון. מערער את הכנסייה בעזרת חופש המחשבה.
יהודה - משעבד את בעלי המלאכה על ידי הפיכתם לפועלי חרושת.
יששכר - מערער את המעמד הצבאי.
זבולון - מעודד את המהפכות, ומערער את השלטון.
דן - "יהודי ממעמד נחות" בעל שאיפות צנועות, שהיהודים ישלטו בענפי המשקאות החריפים, הלחם, הצמר, והחמאה.
נפתלי - משתלט על מערך הפקידות של משרדי הממשלה.
בנימין - משתלט על המקצועות החופשיים.
אשר - מעודד את ההתבוללות.
מנשה - משתלט על העיתונאות.
הנציגים נשבעים להתמיד בנאמנות בהשתלטות, כך שלמפגש הבא, ב-1968, יבואו נכדיהם כשליטי העולם. לבסוף, קם ה"לוי", שהוא יושב ראש הוועד, ומכריז: "הבה נחזור על שבועתנו, בני עגל הזהב, ונתפזר בכל ארצות תבל!", ואז דמותו של "יעקב" הופכת ללהבה כחולה גדולה. באותו רגע, כל שלושה עשר הנציגים זורקים אבן ללהבה, וזו הופכת לעגל זהב ענקי. כך הכינוס בא לסיומו והנציגים מתפזרים, אך הם לא ידעו ששני אנשים היו עדים למעשה: משכיל גרמני, ויהודי מתבולל. השניים נזדעזעו מהאירוע ונשבעו להילחם בקנוניה היהודית.
כדי לתאר את הפגישה החשאית, גדשה שאל קטעים אחדים אודות פרשיית מחרוזת הפנינים מן הספר Joseph Balsamo של אלכסנדר דיומא, ואילו הדיאלוגים של מקיאוולי ומונטסקייה שימשו אותו לתיאור סיכום המפגש.
הנוסח הרוסי
ספרו של הרמן גדשה "ביאריץ", תורגם לרוסית בשנת 1872 ובשנת 1891 החל מתפרסם ברבים רק הפרק אודות קנוניית הרבנים לכאורה, וכל זאת בסיוע סוכנים של המשטרה החשאית הרוסית (שביניהם מטווי גולובינסקי וסרגיי נילוס), שמצאו את סיפור הקנוניה כמועיל מאוד במאבקם כנגד הכוחות הליברלים שמאסו במשטר. הם לא ידעו ככל הנראה, שמדובר בפרק מרומאן גרמני אנטישמי שהושפע מסאטירה חברתית כנגד המשטר הצרפתי, ושינו את הקטע הכתוב כדי להציג מזימה יהודית דווקא. יש לומר, שהצאר ניקולאי השני האמין בתחילה באמיתות הקטע, אך לאחר חקירה של המשטרה החשאית ידע שמדובר בהבלים, ואמנם לא נתן ידו בהפצת המעשה, אך לא הטיל איסור מוחלט בנידון. הנוסח הסופי של מעשה הזיוף הוצג בשנת 1895 והחל מופץ באופן רשמי משנת 1897, אך רק בשנת 1905 הגיע לידי הציבור כשהוא צובר פופולריות חסרת תקדים, בעקבות הקמת הפרלמנט הרוסי וניצחון הליברלים. הסופר הרוסי, סרגיי נילוס מילא תפקיד מרכזי בפרשת הזיוף, כאשר קבע שהפרוטוקולים הם למעשה חלק נסתר בעבודת הסיכום הגלויה של הקונגרס הציוני שהתכנס בבזל, קרי הפרק ה-18 והאחרון שנשמר בסודיות בין היהודים.
פרסום נרחב
עוד ב-1881, הופיע הפרק של גדשה "בבית העלמין בפראג" בעיתון הצרפתי "לה-קונטאמפורן", בגרסה 'מציאותית'. העיתון דאג להוריד את הקטעים הלא מציאותיים, ושכלל את הפרק לכדי נאום אחד שנשא רב ראשי גדול בכינוס חשאי. מעתה ואילך, דבק בו הכינוי "נאום הרב" שם שבו הוא ידוע עד היום. הנאום, כביכול, עמד להתפרסם בדו"ח של דיפלומט אנגלי המסכם את האירועים הפוליטיים בעשר השנים שקדמו לפרסומו. גדשה, כאמור, חתם בשם העט "סר ג'והן רדקליף" -ולכן העיתון קבע שזה שם של דיפלומט אנגלי ('סר' הוא תואר אצולה באנגליה). בחלק מהגרסאות שבאו אחרי העיתון, השם הזה אף יוחס לרב הנואם.
ב-1901 פורסם הנאום בצ'כיה תחת השם: "נאום של רב על הגויים". הצנזורה החרימה את כל העותקים באשמת הסתה, אך ציר אנטישמי, ברייכסטאג בווינה, בשם בז'נובסקי, עקף את האיסור על ידי שאילתה שהקנתה לו חסינות. הוא קרא את כל הנאום, ושני עיתונים פרסמו אותו: "מיכל ואך אאוגף (="מיכל, התעוררי!")", ו"וינר דויטשה צייטונג", וכך הופץ ללא הפרעה.
ב-1906 הפרוטוקולים הופיעו כקונטרס בחרקוב. "דויטש-סוציאלה בלטר", העיתון המקומי, טען במאמר מערכת, ש"נשק רב עצמה זה" תוצרת גרמניה, יעזור לרוסיה להשתחרר אחת ולתמיד מ"אויבו בנפש" - היהודים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר הקומוניסטית ברוסיה, זרמו לגרמניה בכלל ולברלין בפרט עשרות אלפי גולים רוסים, בני אצולה ומלוכנים שנמלטו מפני רדיפות הקומוניסטים. עבור קבוצה זו הייתה מהפכת אוקטובר חלק ממזימה יהודית. בין הגולים היה גם פיודור וינברג, קצין לשעבר בצבא הצאר, שהוציא בברלין עיתון בשם "פריזיב". בעיתון זה פרסם קטעים מן הפרוטוקולים של זקני ציון בגרמנית כטיעון בעד הצעתו שיש להשמיד את כל היהודים. באווירה ששלטה אז בגרמניה, בעיקר בקרב החיילים המשוחררים והימין, היוו הפרוטוקולים הסבר סביר לתבוסתה הבלתי מתקבלת על הדעת של גרמניה ותדלקו את "אגדת תקיעת הסכין בגב". וינברג הביא את הספר המלא של הפרוטוקולים לדפוס בגרמניה ומכר מיד 100,000 עותקים. הספר תורגם לאנגלית וראה אור בהוצאה שמומנה על ידי הנרי פורד. אחד המושפעים העיקריים מהפרוטוקולים היה האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג, שהשפיע על תפיסת עולמו של אדולף היטלר. עד 1933 נמכרו בגרמניה יותר משלושים מהדורות של הספר והוא נפוץ במאות-אלפי עותקים.
הערעור על אמיתות הפרוטוקולים
אף על פי שבמקומות שונים בתבל ישנם גורמים הסבורים שהפרוטוקולים אמיתיים, הרי כבר בשנת 1920 התחקה העיתונאי וההיסטוריון היהודי לוסיאן וולף (Lucien Wolf) אחר מקורות החיבור. בשנת 1921 הוכיח העיתונאי הבריטי פיליפ גרייבס שמדובר בזיוף, ואיתר את הגנבה הספרותית מספרו הנשכח של מוריס ז'ולי, שעותק שלו התגלה בספרייה הבריטית. כך פסק גם בית משפט בברן ב-19 במאי 1935, כאשר אסר את הדפסת הפרוטוקולים בשווייץ. בית המשפט החל לדון בכך ב-19 באוקטובר 1934, אך חודשיים טרם לכן, כבר גזר בית משפט אחר בדרום אפריקה קנס על מפיצי עותקים של הפרוטוקולים. המאבק המשפטי עודנו נמשך, ובשנת 1993 לדוגמה, במסגרת תביעת דיבה הקשורה לארגון הקיצוני "פמיאט", פסק אף בית דין מחוזי במוסקבה כי הפרוטוקולים מזויפים.
במחקרים שנערכו בעשורים האחרונים נטען כי אחד האמצעים בהם זויף המסמך כך שייראה כאילו נכתב על ידי יהודים, הוא שיבוץ ביטויים מעולם התוכן היהודי לאורך הטקסט המקורי. כך, למשל, על פי עדויות מספר מומחים במשפט שנערך בשווייץ, שהשוו בין הפרוטוקולים לבין נוסח ספרו המקורי של מוריס ז'ולי, נמצא כי בכל קטע שהועתק בו דיבר ז'ולי על מדיניות נפוליאון, הוחלפו מילים אלו ב"יהודים" על ידי הרוסים שזייפו את המסמך. גם ייחוסו של המסמך במילות ההקדמה לספר, לדיונים שקיימו היהודים בקונגרס הציוני הראשון בראשות תיאודור הרצל בבזל 1897, נסתר על ידי עדים במשפט שהעידו כי ראו את המסמך מספר שנים לפני כן, וכך גם השופט במשפט בשווייץ קבע שהוא זוייף לפני כן. כותרת המסמך המקורית, "דיאלוגים בין מקיאוולי ומונטסקייה", הוחלפה על ידי סרגיי נילוס במילים "הפרוטוקולים של חכמי ציון" או "זקני ציון", כדי לייחסה לראשי היהודים. דוגמה נוספת היא ההתייחסויות אל אוכלוסיית העולם והבורגנות, כפי שכונו בדיאלוגים שכתב ז'ולי, והחלפתן על ידי הרוסים בביטוי "הגויים", כדי שייוחס ליהודים.
תגובת תומכי הפרוטוקולים לערעורים
באופן אירוני, תומכי אמיתות הפרוטוקולים ראו בניסיונות הרבים להוכיח את העובדה שהם מזויפים - הוכחה לאמיתותם.
הגדול והגרוע שבתומכי אמיתות הפרוטוקולים היה אדולף היטלר. הוא פירט את דעתו עליהם בספרו "מיין קאמפף" (עמודים 77–80):
השפעת הפרוטוקולים
שמאל|ממוזער|150px| "הפרוטוקולים של זקני ציון" עטיפת המהדורה הסורית
מאז פורסמו בלשון הרוסית, תורגמו כתבים אלה לשפות רבות. מיד עם סיום מלחמת העולם הראשונה ראו גרמנים רבים את תבוסתה של ארצם כמזימה קומוניסטית בהשראת היהודים. הנאצים עודדו את הפצת הפרוטוקולים ברבים, עד שאלה השפיעו רבות על העמקת האיבה לעם היהודי ועל מתן הכשר לרצח עם, שהתחולל כמעט באין מפריע במהלך מלחמת העולם השנייה. עם הקמת מדינת ישראל, החלו שליטים ערביים לטעון בהשראת הפרוטוקולים, שהיהודים זוממים להקים על אדמות המוסלמים ממלכה בכל רחבי המזרח התיכון. בארצות ערב נוהגות מדי פעם תחנות השידור המקומיות להפיק סדרות טלוויזיה המבוססות על הפרוטוקולים. במדינות רבות בעולם, כולל בארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת, ניתן לרכוש באופן חופשי עותקים של הספר.
היחס לפרוטוקולים במזרח הרחוק
במזרח אסיה, כמו ביפן ובאינדונזיה מתייחסים לפרוטוקולים כמקור המלמד על הדרכים האפשריות להשגת כוח. בזמן מלחמת העולם השנייה היפנים שקראו את הספר החלו להעריץ את היהודים, ובחלק מהמקרים הביעו עמדה כי על יפן לחבור ל"סוס המנצח" של היהודים ולהשתלט יחד עמם על העולם. אונו מסאמי, כומר נוצרי מאוסקה, נסמך על הפרוטוקולים של זקני ציון, ופרסם ספרים שהפכו לרבי מכר כמו "אם תבין את היהודים תבין מה קורה בעולם" או "אם תבין את היהודים תבין מה קורה ביפן".
מצדדים בעולם המערבי
ב-8 במאי 1920, פרסם ה"טיימס" הלונדוני מאמר שדן בכובד ראש בפרוטוקולים, שתרגומם לאנגלית יצא באותה שנה, וקורא לחקירה מקיפה באשר לאמינותם ולסכנה המאיימת על האנושות אם יימצאו נכונים. העובדה שעיתון כה מכובד נתן להם במה, אישרה את אמיתותם בעיני ההמונים וקידמה את הפצתם. עם זאת, כאשר כתב העיתון עצמו הוכיח כי מדובר בזיוף, חזר בו הטיימס ב-18 באוגוסט 1921 בכותרות מאירות עיניים.
הנרי פורד, שהיה ידוע בדעותיו האנטישמיות, הזמין את התרגום הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון לאנגלית. הוא הפיץ למעלה ממיליון עותקים של הפרוטוקולים של זקני ציון, בשבע עשרה שפות שונות. העיתון הדירבורן אינדיפנדנט שהיה בבעלותו פרסם קטעים מהפרוטוקלים במשך שמונה שנים, וכן מאמרים המשקפים את דעתו האישית של פורד לגבי היהודים, תחת הכותרת "היהודי הבינלאומי", שיותר מאוחר הפכו לספר בשם זה. פורד אף השתמש בסוכנויות המכירות של החברה שלו כדי להפיץ אותם לקונים ומבקרים. גם לאחר שהתברר כי מדובר בזיוף, לא חזר בו וטען שאף אם הפרוטוקולים כשלעצמם מזויפים, הם עדיין משקפים את כוונות היהודים ואת שיטותיהם.
הפרוטוקולים בארצות ערב
בתחילת המאה ה-20 הופיעו תרגומים ראשונים לערבית של הפרוטוקולים, הראשונים שבהם בארץ ישראל ומצרים על ידי ערבים-נוצרים.
החיבור תורגם לראשונה לערבית על ידי כומר מרוני, והודפס במצרים כבר בשלהי שנת 1925, אך זכה לתפוצה גוברת בשנות ה-30.
בהמשך הפרוטוקולים תורגמו ויצאו לאור במהדורות רבות נוספות בערבית, יותר מאשר בכל שפה אחרת, והפיצו את תיאורית הקונספירציה ברחבי העולם הערבי. בשנת 1958 נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר המליץ על הפרוטוקולים כראיה היסטורית אמינה לכוונותיהם של היהודים. הפרוטוקולים שימשו כדי לתדלק שנאה הן כנגד ישראל והן כנגד יהודי ארצות ערב שבתקופה זאת נתקלו באפליה ואלימות גוברת שהביאה לבריחתם מארצות אלו.
בימינו בארצות ערב, בייחוד במצרים, סוריה והרשות הפלסטינית, הפרוטוקולים מופצים בעידוד השלטונות ואף נלמדים בבתי הספר ובמערכת החינוך. ארגוני טרור דוגמת חמאס וחזבאללה אף משתמשים בהם להצדיק את מאבקם להשמדת היהודים בישראל,,,,, דו"ח על מצב האנטישמיות בשנת 2020 של משרד התפוצות.
סדרת טלוויזיה בשם "פרש בלי סוס", שעלילתה סבבה סביב הפרוטוקולים, שודרה בטלוויזיה המצרית ב-2002. בהתייחסו לאמינות הפרוטוקולים, אמר מפיק הסדרה והשחקן הראשי בה מוחמד סובחי: "בין אם ה'פרוטוקולים' אותנטיים או לא, הציונות קיימת ושולטת בעולם משחר ההיסטוריה. רוב נבואותיו של הספר התאמתו. זה טיפשי לפסול את האפשרות שהספר אמיתי, אפילו אם הסיכוי הוא אחד למיליון".
השופטת לשעבר הדסה בן-עתו, מחברת הספר "השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון", טוענת כי לפרוטוקולים במדינות ערב ישנה השפעה מכרעת וגדולה ביחסם של הערבים לישראל. לתפיסתה, רובו של הציבור הערבי, אף האינטלקטואלים, מאמינים בעלילה זו, המכינה את הקרקע שוב להשמדת יהודים. מנגד היא טוענת שמדינת ישראל והיהודים בכללם מצויים במחדל בנושא הזה, וכמעט שלא פועלים כדי להפריך את העלילה. לדעתה, הם צריכים לפעול נגדה באופן נחוש יותר במאבק משפטי, פוליטי, ציבורי ופרסומי, בכל אמצעי אפשרי ברחבי העולם.
בתרבות
אמן הקומיקס היהודי-אמריקאי ויל אייזנר יצר בערוב ימיו תיאור קומיקס של ההיסטוריה של המסמך, בשם "המזימה".
אומברטו אקו כתב את הרומן "בית העלמין של פראג" בעקבות התפתחות הפרוטוקולים.
ראו גם
תאוריית קשר
תאוריית ממשלת הכיבוש הציונית
תעודת זונדר
לקריאה נוספת
"הפרוטוקולים של זקני ציון" בתרגום מוער לעברית, עדי אמסטרדם, מהדורה שנייה, 2018.
נורמן כוהן , הכשר לרצח עם: תולדות ה"פרוטוקולים של זקני-ציון"; תרגמה: מירי אליאב-פלדון, תל אביב: עם עובד (ספרית אופקים), 1972. (Warrant for Genocide)
הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון, כנרת זמורה-ביתן דביר, 1998; מהדורה מעודכנת 2006.
טום רייס, האוריינטליסט עמ' 228–233, כתר ספרים, 2007.
אומברטו אקו, בית העלמין של פראג, כנרת זמורה ביתן, תשע"ג.
קישורים חיצוניים
הפרוטוקולים של זקני ציון, מרכז המידע של בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם
הזיוף הגדול ביותר בתולדות העולם, חלק א - פרק 153; חלק ב - פרק 154, בתוכנית שעה היסטורית, פרופ' מיכאל הרסגור ואלכס אנסקי.
הקשר "הרוסי" של היטלר, השפעת המהגרים הרוסים-לבנים על האידאולוגיה הנאצית 1917-1923
איתמר מרכוס וברברה קרוק, The Protocols of the Elders of Zion: An authentic document in Palestinian Authority ideology, אתר מבט לתקשורת פלסטינית
סדרת הטלוויזיה המצרית האנטישמית "פרש בלי סוס" (קישור למאמרים א', ב', ג'), נובמבר 2002, אתר ממר"י
הערות שוליים
*
קטגוריה:חיבורים אנטישמיים
קטגוריה:ספרי 1905
קטגוריה:זיופים של מסמכים
קטגוריה:רוסיה וברית המועצות: אנטישמיות
קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי ממשלים
| 2024-10-02T08:59:33
|
ניווט ספורטיבי
|
שמאל|ממוזער|130px|סמל הניווט הרגלי
שמאל|ממוזער|130px|סמל הניווט הרכוב
שמאל|ממוזער|130px|סמל ניווט הסקי
ניווט ספורטיבי הוא ענף ספורט עממי ותחרותי המשלב ניווט באמצעות מפה ומצפן עם ריצת שטח. המתחרים בענף זה מקבלים מפה, ובה מסומנות מספר תחנות ביקורת, בהן יש לעבור על פי סדר מסוים בזמן הקצר ביותר. ענף ספורט זה נפוץ במיוחד בארצות סקנדינביה ונחשב שם כספורט לאומי.
מפות לניווט ספורטיבי משורטטות בקנה מידה נמוך יותר, ובדיוק גבוה יותר ממפות טופוגרפיות רגילות. נהוג לשרטט מפות ניווט בקנה מידה של 1:10,000 או 1:15,000, וכאשר מדובר בשטחים קטנים, כמו פארקים או קמפוסים, אפילו בקנה מידה של 1:5,000 או 1:2,500. הניווט הספורטיבי שונה מהניווט הצבאי בכך שהוא יותר מדויק, משתמש יותר בתכסית ובדרך כלל יותר מורכב.
היסטוריה
תחרויות הניווט
ספורט הניווט מציע למתמודדים בו מרוץ שונה בכל פעם, החל במסלולים שונים על אותה מפה, מסלולים על מפות באזורים שונים ועד תחרויות בהן צריך לבקר במקסימום תחנות בזמן נתון (ללא קשר לסדר התחנות - "ניווט סקור"), או שבכל תחנה המנווט רואה את הקטע הבא של המפה, וצריך להמשיך ולנווט על פי הזיכרון (ניווט זיכרון).
רוב תחרויות הניווט נערכות בשטחים פתוחים ובעיקר ביערות. תת-ענף חדש יחסית של ספורט הניווט הוא ניווט בשטחים עירוניים או בפארקים, בתאי שטח בהם השפעה ניכרת יחסית של מעשי ידי אדם (כגון קמפוס אוניברסיטאי או יישוב כפרי). ניווטים אלה מתקיימים בתאי שטח קטנים יחסית ובעזרת מפות בקנ"מ קטן (1:5,000 או 1:4,000 ולעיתים אף פחות).
ענף ניווט נוסף שהתפתח מתוך הניווט הספורטיבי הוא הרוגיין - ניווט סקור על שטחים מאוד גדולים בזמן ארוך (עד 24 שעות). הרוגיין הפך לענף בזכות עצמו ויש לו פדרציה עולמית עצמאית.
על מנת להצליח בספורט הניווט דרוש שילוב של מיומנות ניווט טובה וכושר גופני גבוה, וכן יכולת קבלת החלטות מהירה ונכונה תחת מאמץ. כל נווט נמצא לבד בשטח, ועליו לבחור בעצמו את הנתיב בין תחנת ביקורת אחת לשנייה. בחירת תוואי דרך לא נכון יכולה לעלות בזמן יקר, או להביא לפסילת המתחרה אם דילג על תחנה או סימן תחנה לא נכונה.
תחרויות ניווט מחולקות לקטגוריות, כאשר לכל קטגוריה מסלול שונה. בכל מסלול סדר תחנות הביקורת קבוע, ועל כל המתחרים בקטגוריה לעבור בכל תחנות הביקורת, בסדר שנקבע. החלוקה לקטגוריות מאפשרת התחרות של נווטים בכל הגילים, מילדים בני 11 ומטה ועד בני 80 ומעלה. בקטגוריית העילית מתחרים נווטים מגיל 21 עד 35, כאשר גם צעירים ומבוגרים רשאים להשתתף בה במקום בקטגוריית הגיל הנפרדת שלהם. בגיל זה קיימות 3 קטגוריות בדרגות קושי שונות, וכל נווט בוחר את הקטגוריה המתאימה לו.
קושי המסלול נקבע על פי הקטגוריה לה הוא מיועד, ועולה ככל שהמסלול ארוך יותר. בישראל, מסלול לגילאי 8–11 יהיה בדרך כלל באורך של כ-2 ק"מ (בקו אווירי), ותחנות הביקורת בו יהיו קרובות לשבילים. מסלול בקטגוריית העילית יהיה בן כ-10 ק"מ, והנקודות בו ימוקמו כך שריצה על שבילים לא תהא הגיונית מבחינת הנווט.
ניווט ספורטיבי בישראל
שמאל|153px|ממוזער|סמל האיגוד לספורט הניווט בישראל
בישראל הענף מנוהל על ידי האיגוד לספורט הניווט בישראל, ותחתיו מועדוני ניווט, המחולקים על פי מיקום גאוגרפי (מצפון לדרום: גליל, יזרעאל, אס"א טכניון חיפה, טכניון-כרמל, עמק חפר, לב השרון-מנשה, השרון, אס"א תל אביב, חבל מודיעין, אס"א ירושלים, ראשון לציון והשפלה). האיגוד מקיים כ-80 תחרויות בשנה, רובן המכריע בימי שישי ושבת, בעזרת המועדונים השונים. התחרויות מתקיימות בעיקר לאורך "עונת הניווט" בחודשים ספטמבר עד מאי.
האיגוד מנהל שתי ליגות לניווט רגלי ואופניים. בעונה מתקיימות כ-10 עד 12 תחרויות ליגה, בהן מקבל כל נווט ניקוד אישי לפי הישגו בתחרות, וכן תורם ניקוד למועדון הניווט אליו הוא שייך, כלומר מתקיימים שני דירוגים, אישי ומועדוני. כמו כן ישנה ליגת בתי ספר שהאיגוד מארגן, בה משתתפים בתי ספר מכל הארץ בארבע תחרויות מחוזיות, ותחרות אחת חמישית שבה משתתפים בתי הספר שהעפילו לגמר.
האיגוד שולח נבחרות שמייצגות את ישראל באליפויות הניווט בעולם ומקיים חוגי ניווט בבתי ספר. לאיגוד שלוש נבחרות: נבחרת נערים ונערות עד גיל 16, נבחרת נוער עד גיל 18 ונבחרת בוגרים (גיל 21 ומעלה).
במסגרת האיגוד מתקיימת גם תחרות רוגיין פעם בשנה.
איגוד הניווט בישראל חבר בהתאחדות אילת - ארגון הגג של ענפי הספורט בישראל, שאינם אולימפיים.
קישורים חיצוניים
האיגוד לספורט הניווט בישראל
הפדרציה הבינלאומית לניווט
הערות שוליים
קטגוריה:ניווט
קטגוריה:ענפי ספורט
| 2024-02-13T10:54:53
|
גופרית
|
גופרית (בלטינית: Sulfur או Sulphur) היא יסוד כימי שסמלו הכימי S ומספרו האטומי 16. האלוטרופ הנפוץ של הגופרית הוא מולקולה טבעתית המורכבת משמונה אטומי גופרית, והיא מסומלת כ-S8. אלוטרופים פחות נפוצים או יציבים הם למשל טבעות של S6, S7 או הפולימר (-S-S-)n
הגופרית היא מינרל חיוני בכל היצורים החיים.
תכונות
גופרית היא אל-מתכת, מוצקה בטמפרטורת החדר וצבעה צהבהב. נקודת ההיתוך שלה היא 115.21 מעלות צלזיוס ונקודת רתיחתה – 444.72 מעלות צלזיוס.
כאשר מחממים גופרית מותכת (גופרית אורתורומבית, גופרית מונוקלינית, נוזל חיוור-צהבהב) מעבר להיתוכה, מתקבל פולימר הבנוי משרשרת אטומי גופרית מקושרים בקשר קוולנטי. מכיוון שמדובר בשרשראות רבות המתערבבות זו בזו נעשית גופרית זו לדביקה, ובזכות האטומים הלא-נורמליים שבקצות השרשרת (שכן הם מחוברים לאטום גופרית אחר רק בצידם האחד), היא מקבלת גוון אדום-כהה. קירור מהיר של נוזל זה יוצר נוזל פלסטי הדומה לגומי. מתיחת הגוף מסדרת את השרשראות הפולימריות זו במקביל לזו עד לגיבוש גופרית סיבית.
צורה בטבע
שמאל|ממוזער|250px|גופרית
גופרית בצורתה החופשית ניתן למצוא במעיינות חמים ואזורים געשיים במקומות רבים בעולם, במיוחד לאורך "טבעת האש" של האוקיינוס השקט. מרבץ משמעותי אחר של מלחי גופרית נמצא לאורך מפרץ מקסיקו. גופרית נמצאת במקומות נוספים בסלעי משקע, למשל במזרח אירופה ובמערב אסיה. מקור גופרית זו הוא בפעולה של חיידק אנארובי שחי על מינרלי גופרית, במיוחד גבס. מרבצים אלו הם המקור העיקרי של גופרית לארצות כמו ארצות הברית, פולין, רוסיה, טורקמניסטן ואוקראינה.
תרכובות גופרית טבעיות כוללות סולפידים מתכתיים, כמו פיריט (ברזל גופרי, FeS2), צינובר (כספית גופרית, HgS), גלניט (עופרת גופרית, PbS), אבץ גופרי (ZnS), אנטימון גופרי (Sb2S3) ועוד. מימן גופרי (H2S) הוא גז שאחראי על ריחן של ביצים סרוחות; הוא מופיע בפליטות וולקניות, הידרותרמיות וכתוצאה מפעולת חיידקים.
תפקיד ביולוגי
גופרית היא חומר חיוני לכל היצורים החיים: חומצות האמינו ציסטאין ומתיונין מכילות גופרית, ולפיכך כל הפוליפפטידים, החלבונים והאנזימים המכילים את חומצות האמינו הללו – מכילים אותה. ל"גשרי גופרית" (קשרים דיסולפידיים בין שיירי ציסטאין) חשיבות רבה בעיצוב התלת-ממדי של חלבונים ובייצובם. כמה סוגי חיידקים משתמשים במימן גופרתי (H2S) במקום מים בתור תורם פרוטונים בתהליך פרימיטיבי שמזכיר את הפוטוסינתזה. בנוסף אחד הסוגים של הם, הם c, מכיל שני אטומים של גופרית.
גופרית נקלטת על ידי צמחים מהאדמה בצורת יוני גופרה (סולפט, SO42-). ראו גם: מחזור הגופרית.
תרכובות ושמות
שמאל|ממוזער|250px|גביש גופרית
בכימיה, ובמיוחד בכימיה אורגנית, משמשות שתי קידומות לציון גופרית:
סוּלְפָה - דוגמאות:
הקבוצה הפונקציונלית סולפהידריל, אטום גופרית הקשור לאטום מימן, -SH
סוּלפיד, תרכובת גופרית פשוטה (למשל: מימן גופרי (סולפידי), H2S)
סוּלפָט (בעברית: גופרה), מלח או אסטר של חומצה גופרתית (למשל המלח סידן גופרתי (סולפטי), CaSO4) או האסטר טרימתיל-סולפט CH3SO4CH3
סוּלפיט (בעברית: גופריתי), מלח של חומצה גופריתית (למשל: סידן גופריתי (סולפיטי), CaSO3)
סולפוניום, תרכובת אורגנית המכילה אטום גופרית חיובי ושלוש קבוצות אלקיל (למשל: טרימתילסולפוניום יודי, CH3)3S+ I−))
סולפונט, מלח של חומצה סולפונית; תרכובת המכילה את היון HSO3-.
תִיוֹ - דוגמאות:
תיול
היסטוריה
שמאל|ממוזער|250px|כריית גופרית מסורתית בהר הגעש איג'ן, מזרח ג'אווה, אינדונזיה. הקיטור הוא למעשה אדי מימן גופרי וגופרית דו-חמצנית, והצינורות שעליהם הכורים עומדים מרכזים ומעבים את האדים. ניתן לראות בתמונה את התנאים המסוכנים והקשים של הכריה, הכוללים שהייה בעשן רעיל והיעדר ציוד מגן.
גופרית (בלועזית: Sulfur, כנראה משורש הודו-אירופי קדום שמשמעותו "לבעור") ידועה מימי קדם ואף מוזכרת בספר בראשית בהקשר של מהפכת סדום ועמורה.
הומרוס (מחבר האיליאדה והאודיסיאה) הזכיר בכתביו "גופרית מזיקה לצמחים".
התוספתא ושני התלמודים מספרים על שימושים ביתיים ותעשייתיים שונים שהיו לגופרית בימיהם, ואף על אופן כרייתה, ומעמיקים בסיבת ריחה החריף.
הרופא הירושלמי אלתמימי בן המאה העשירית מתאר מסחר בגופרית מים המלח בארץ ישראל.
במאה ה-12 הסינים המציאו את אבק השרפה, שהוא תערובת של אשלגן חנקתי (KNO3), פחמן וגופרית.
אלכימאים נתנו לגופרית סימול מיוחד – צלב שבראשו משולש.
ב-1770 אנטואן לבואזיה שכנע את הקהילה המדעית שגופרית היא יסוד ולא תרכובת.
ב-1867 התגלתה גופרית במרבץ תת-קרקעי בלואיזיאנה.
בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל
בשנת 1930 קיבל האנגלי ל.ל. ויליאמס רישיון לניצול הגופרית מדרום-מזרח לעזה. הוא יסד חברה אנגלית-ערבית בשם "החברה הארצישראלית למכרות גפרית בע"מ" (Palestine Sulphur Quarrie).
עד שנת 1936 הגיעה התפוקה ל-5,767 טונה. בשנת 1938 ירדה התפוקה ל-1,225 טונה. עומק המכרות הגיע ל-20 מטר וריכוז הגופרית הגיע ל-98%. הגופרית נשלחה לשוקי מצרים, טורקיה, יוון ו-הודו. מקצתה נמכרה גם בארץ-ישראל ובסוריה. המחירים היו 20–40 לירה ארץ ישראלית לטונה. בימי מלחמת העולם השנייה חלה ירידה בתפוקה עד כדי השבתת המכרות. עם הגופרית במכרות נמצאה גם כמות קטנה של אלום.
שימושים
לגופרית שימושים תעשייתיים. התרכובת החשובה ביותר היא חומצה גופרתית (H2SO4) המכונה גם "סוס העבודה של התעשייה הכימית". חומצה גופרתית מופקת בארצות הברית בכמויות גדולות יותר מכל כימיקל אחר. לגופרית שימוש בייצור סוללות, דטרגנטים, גומי (הטיפול בגופרית נקרא גיפור), גפרורים, אבק שרפה, זיקוקים ודשני זרחן; היא משמשת כחומר משמר ביין, חומר קוטל פטריות, וחומר להלבנת נייר. לנתרן או אמוניום תיוסולפט שימוש בתור חומר מקבע בצילום. למלח אנגלי (מגנזיום גופרתי, MgSO4·7H2O) שימוש ברפואה בתור חומר משלשל וכתוסף דישון לצמחים.
סביבה
שריפת פחם ונפט על ידי מפעלי תעשייה ותחנות כוח משחררת כמויות עצומות של גופרית דו-חמצנית (SO2). חומר זה מגיב עם החמצן והמים שבאטמוספירה ויוצר חומצה גופרתית. חומצה זו יוצרת גשם חומצי ולאחר מכן מורידה את רמת החומציות של האדמה ושל מקווי מים. בדרך כלל בדלק תקני הגופרית מזוקקת מדלק המאובנים על-מנת למנוע תופעה זו.
אמצעי זהירות
CS2, H2S ו-SO2 מצריכים טיפול מיוחד. אף על פי שגופרית דו-חמצנית בטוחה לשימוש בשימור מזון בכמויות קטנות, בריכוז גבוה היא מגיבה עם לחות ויוצרת חומצה גופריתית שבזמן שאיפה יכולה לגרום לנזק לריאות, לעיניים ולרקמות אחרות.
מימן גופרי הוא רעיל ביותר (יותר מציאניד); תחילה הוא מקהה את חוש הריח (כך קורבנות פוטנציאליים אינם מודעים לנוכחותו) ולאחר מכן פוגע.
קישורים חיצוניים
WebElements.com – גופרית
הערות שוליים
*
קטגוריה:אל-מתכות
קטגוריה:יסודות כימיים
קטגוריה:מינרלים יוצרי סלעים
| 2024-09-30T06:46:04
|
גז אציל
|
קבוצה → 18 ↓ מחזור 1 2 He 2 10 Ne 3 18 Ar 4 36 Kr 5 54 Xe 6 86 Rn 7 118 Og+מפתח גז אציל סינתטי
גזים אצילים הם יסודות כימיים המשתייכים לטור השמיני ולקבוצה ה-18 בטבלה המחזורית, המקיימים מספר תכונות משותפות. יסודות אלה הם אל-מתכות והם מופיעים כגזים בתנאים סטנדרטיים.
מבחינה כימית, הגזים האצילים יציבים מאוד מכיוון שהם מכילים 8 אלקטרוני ערכיות בקליפת האלקטרונים החיצונית שלהם, שהוא המספר המקסימלי שהקליפה החיצונית יכולה להכיל (פרט להליום שבו 2 אלקטרונים בקליפה החיצונית). כתוצאה מכך הם ממעטים להשתתף בתגובות כימיות, ומכאן שמם. בתנאים סטנדרטיים, הגזים האצילים חסרי ריח, חסרי צבע ו. נקודות ההתכה והרתיחה של כל גז אציל קרובות אחת לשנייה, עם הפרש של פחות מ C° 10; כתוצאה מכך, הגזים האצילים מופיעים כנוזלים בטווח טמפרטורות קטן בלבד. הגזים האצילים מפגינים תגובתיות מועטה מאוד ולכן מאות אחדות בלבד של תרכובות שלהם יוצרו מתחילת 2008.
ששת הגזים האצילים הנמצאים בטבע הם: הליום (He), ניאון (Ne), ארגון (Ar), קריפטון (Kr), קסנון (Xe) והיסוד הרדיואקטיבי רדון (Rn). עד כה, שלושה אטומים נוספים של היסוד הבא בקבוצה, אוגאנסון (Og), יוצרו במאיץ החלקיקים, אך מעט מאוד ידוע על תכונותיו בשל הכמות המועטה שיוצרה וזמן מחצית החיים הקצר שלו. הגז האציל הנפוץ ביותר על פני כדור הארץ הוא ארגון, המהווה 1.29% (משקלי) מהאטמוספירה. ניאון, ארגון, קריפטון וקסנון מתקבלים מהאוויר באמצעות ניזול גזים וזיקוק זעיר. הליום בדרך כלל מופרד מגז טבעי, ורדון לרוב מבודד מהדעיכה הרדיואקטיבית של תרכובות מומסות של רדיום. לגזים אצילים יש יישומים חשובים בתעשיות התאורה, הריתוך וחקר החלל. לעיתים קרובות הליום משמש במתקני נשימה לצלילה כתחליף לחלק מתערובת הנשימה. בנוסף, ההליום החליף את המימן בספינות אוויר מסוג צפלין ובבלוני חמצן, לאחר שהסיכונים שנגרמו עקב דליקותו של המימן התבהרו.
היסטוריה ואטימולוגיה
שמו האנגלי של הגז האציל, Noble gas, הוא פירוש של שם העצם הגרמני Edelgas, בו נעשה שמוש לראשונה בשנת 1898 על ידי הוגו ארדמן כשהתייחס לרמת התגובתיות הנמוכה בתנאים סטנדרטיים אצל רוב היסודות בקבוצה ה-18 בטבלה המחזורית. הגזים האצילים יוחסו בעבר לגזים אדישים, אך זוהי התייחסות לא מדויקת משום שחלק מהגזים האצילים משתתפים בתגובות כימיות.
קיומם של הגזים האצילים נצפה על ידי הטבלה המחזורית, אך כיוון שהגזים האצילים כמעט ואינם משתתפים בתגובות כימיות קיומם לא התגלה עד שלב מאוחר למדי בהתפתחות הכימיה המודרנית. ההליום התגלה לראשונה בשנת 1868 בניתוח ספקטוגרפי של אור השמש, אך קיומו באטמוספירת כדור הארץ לא הוכח עד 1895. כבר באמצע המאה ה-19 גילה הלורד ריילי כי צפיפותו של החנקן באוויר גדולה מזו של חנקן המופק מתרכובות כימיות, ושיער כי גידול זה נובע מהימצאותו של גז נוסף באוויר, שאינו משתתף בתגובות כימיות. הוא וויליאם רמזי הצליחו לבודד גז זה (ארגון) ולהוכיח את קיומם של הגזים האצילים, ועל כך אף זכו בפרס נובל.
בימינו, כל הגזים האצילים שקיומם נובע מהטבלה המחזורית התגלו ובודדו. האוגאנסון, בניגוד לגזים האחרים, אינו קיים בטבע ורק ב-2006 הוא סונתז בהצלחה. גז זה הוא רדיואקטיבי ולא יציב והאטומים שסונתזו בניסוי דעכו תוך כמה חלקיקי שנייה.
תכונות פיזיקליות ואטומיות
תכונה הליום ניאון ארגון קריפטון קסנון רדון מספר אטומי 2 10 18 36 54 86 רדיוס אטומי (pm) 130 160 192 198 218 – צפיפות (g/dm³) 0.1786 0.9002 1.7818 3.708 5.851 9.97 נקודת התכה (K) 0.95 24.7 83.6 115.8 161.7 202.2 נקודת רתיחה (K) 4.4 27.3 87.4 121.5 166.6 211.5 אנתלפיית אידוי (kJ/mol) 0.08 1.74 6.52 9.05 12.65 18.1 מסיסות במים ב C° 20 (cm3/kg) 8.61 10.5 33.6 59.4 108.1 230 אנרגיית יינון (kJ/mol) 2372 2080 1520 1351 1170 1037
לגזים האצילים יש קשרים בין-מולקולריים חלשים מאוד, וכתוצאה מכך יש להם נקודות התכה ורתיחה נמוכות מאוד. כל הגזים האצילים הם גזים חד-אטומיים בתנאים סטנדרטיים, כולל היסודות בעלי מסות אטומיות גדולות מאלה של יסודות מוצקים רגילים. ההליום הוא בעל תכונות ייחודיות בהשוואה ליסודות אחרים: נקודות ההתכה והרתיחה שלו נמוכות מנקודות ההתכה והרתיחה של כל חומר ידוע אחר; הוא היסוד היחיד שנראה כנוזל-על; הוא היסוד היחיד שלא יכול להפוך למוצק על ידי קירור מתחת לתנאים סטנדרטיים - כדי שהליום יהפוך למוצק חייב להתקיים לחץ של 25 אטמוספירות סטנדרטיות (2,500 kPa) בטמפרטורה של K 0.95 (C° 272.2-). לגזים האצילים עד לקסנון יש איזוטופים יציבים רבים. לרדון אין איזוטופים יציבים; האיזוטופ שלו שמתקיים בזמן הרב ביותר, 222Rn, הוא בעל זמן מחצית חיים של 3.8 ימים והוא דועך לצורה של הליום ופולוניום, שבסופו של דבר דועכת לעופרת.
300px|ממוזער|ימין|תרשים של אנרגיית יינון כנגד מספר אטומי. הגזים האצילים, המצוינים בתרשים, הם בעלי אנרגיות היינון הגבוהות ביותר בכל מחזור.
הרדיוסים של אטומי הגזים האצילים, כמו הרדיוסים של אטומי רוב הקבוצות, גדלים בהתמדה בכל מחזור עקב גדילת מספר האלקטרונים ורמות האלקטרונים. גודל האטום קשור לתכונות אחדות. לדוגמה, אנרגיית היינון קטנה ככל שהרדיוס גדל משום שככל שגז אציל גדול יותר, כך אלקטרוני הערכיות שלו מרוחקים יותר מהגרעין, ולכן הם פחות נמשכים אליו. הגזים האצילים הם בעלי אנרגיות היינון הגבוהות ביותר בכל מחזור; עובדה זו משקפת את יציבות תצורת האלקטרונים שלהם ואת הפגנת התגובתיות המועטה (יחסית) שלהם.
נוזל על
הליום הופך לנוזל רק בטמפרטורה נמוכה מאוד (4.2 קלווין) ואמנם בטמפרטורה של מתחת ל-2.171 קלווין הליום 4 הוא נוזל על: הוא מסוגל לזרום ללא חיכוך כלל (תופעה שממנה נגזרות תופעות פיזיקליות מפתיעות רבות אחרות). הליום-3 הופך לנוזל על בטמפרטורה נמוכה עוד יותר של 1 מילי קלווין.
תכונות נוספות
תכונות פיזיקליות תכונה פיזיקלית הליום ניאון ארגון קריפטון קסנון רדון מוצק צפיפות, מוצק ב tp (g/dm³) – 1444 1623 2826 3540 – מבנה גבישי hcp fcc fcc fcc fcc fcc נוזל צפיפות, נוזל ב bp וב-1 אטמוספירה (g/dm³) 125.0 1207 1393.9 2415 3057 4400 צפיפות, נוזל ב tp (g/dm³) – 1247 1415 2451 3084 – מוליכות חום, נוזל ב bp (mW m−1 K−1) 31.4 129.7 121.3 88.3 73.2 – מקדם דיאלקטרי (נוזל) 1.055 1.53 – – – – גז צפיפות, גז ב C° 0 וב-1 אטמוספירה (g/dm³) 0.1786 0.9002 1.7818 3.708 5.851 9.97 צמיגות דינמית (kPa×s) 186 297 210 233 211 – מוליכות חום ב C° 0 (J s−1 m−1 K−1) 0.1418 0.0461 0.0169 0.00874 0.00506 – מהלך חופשי ממוצע בתנאים סטנדרטיים (nm) 192.66 135.36 68.33 52.34 37.88 – מסיסות במים ב C° 20 (cm3/kg) 8.61 10.5 33.6 59.4 108.1 230 רגישות מגנטית (יחידות cgs למול) 0.0000019- 0.0000072- 0.0000194- 0.000028- 0.000043- – קיבול חום, Cp, גז ב-1 אטמוספירה (J mol−1 K−1) 20.78 20.79 20.85 20.95 21.01 21 מהירות הקול ב C° 0 ו-1 אטמוספירה (m/s) 973 433 307.8 213 168 – מוליכות חום, גז ב C° 0 ו-1 אטמוספירה (mW m−1 K−1) 141.84 46.07 16.94 8.74 5.06 – שבירה מולרית (D line, cm3) 0.521 1.004 4.203 6.397 10.435 – מקדם דיאלקטרי (גז) 1.0000684 1.000545 1.000127 – – – גז ואן דר ואלס a (L2bar/mol2) 0.03412 0.2107 1.345 2.318 4.194 – גז ואן דר ואלס b (L/mol) 0.02370 0.01709 0.03219 0.03978 0.05105 –
תכונות אטומיות תכונה אטומית הליום ניאון ארגון קריפטון קסנון רדון מספר אטומי 2 10 18 36 54 86 מסה אטומית יחסית (2)4.002602 (6)20.1797 (1)39.948 (1)83.80 (2)131.29 (222) מספר איזוטופים טבעיים 2 3 3 6 9 (1) קליפה חיצונית (תצורת אלקטרונים) 1s2 2s22p6 3s23p6 4s24p6 5s25p6 6s26p6 קוטביות סטטית (Å3) 0.204 0.392 1.63 2.465 4.01 –
תכונות כימיות
היציבות הגבוהה של הגזים האצילים נובעת מכך שהאורביטלים החיצוניים שלהם (s ו p) מלאים לגמרי. כפי שמתקבל מתורת הקוונטים, הערכות אלקטרונית זו היא בעלת אנרגיה נמוכה מאוד, ולכן יציבה מאוד. הערכות אלקטרונית כזו גוררת אנרגיית יינון גבוהה מאוד וזיקה אלקטרונית נמוכה מאוד, המקשות על יצירת קשר כימי עם אטומים אחרים. לכן הגזים האצילים מופיעים בטבע כמעט רק בצורה של גז חד אטומי, ולא מתרכבים עם יסודות אחרים. למעשה, ניתן להסביר רבות מן התופעות הכימיות בטבע על ידי הנטייה של אטומים להגיע להערכות אלקטרונית של גז אציל.
היות שכוחות המשיכה הבין-מולקולריים (ליתר דיוק - הבין אטומיים) חלשים מאוד, הגזים האצילים נמצאים במצב צבירה גזי (חד-אטומי) בטמפרטורת החדר ונקודות ההתכה והרתיחה שלהם נמוכות מאוד. בגלל חולשת הקשרים, גם הגזים האצילים הכבדים ביותר, כגון רדון וקסנון הם גזים בטמפרטורת החדר, על אף שמשקלם האטומי גדול פי כמה מזה של יסודות אחרים, הנמצאים במצב מוצק בתנאים רגילים.
על אף שהגזים האצילים כמעט ואינם מגיבים, קיימות תרכובות מעטות של גזים אציליים. רק הגזים האצילים הכבדים יותר מסוגלים ליצור תרכובות, שכן אצלם האורביטלות החיצוניות רחוקות מהגרעין, וביניהן לבין הגרעין מצויות אורביטלות נוספות היוצרות מיסוך, וכך מקטינות את אנרגיית היינון. כבר ב-1933 חזה פאולינג את קיומן של תרכובות בין הגזים האצילים הכבדים יותר וחמצן או פלואור. בפרט, הוא חזה את קיומם של XeF6, וKrF6, והחומצה H2XeO4. לימים הסתבר כי KrF6 אינו יציב כלל, אך XeF6 ו H2XeO4 יוצרו בהצלחה ונמצאות בשימוש מדעי ותעשייתי כיום. מספר תרכובות שבהן משתתפים גזים אצילים לדוגמה:
קסנון עם פלואור, יוצר את התרכובות XeF2 XeF4, ו-XeF6. בנוסף, קסנון יוצר את החומצה H2XeO4 המשמשת כמחמצן יעיל וחסר עקבות.
רדון מתרכב עם פלואור לתרכובת RnF.
קריפטון מתרכב עם פלואור לתרכובת KrF2.
בשנת 2002 התגלו תרכובות של אורניום עם ארגון, קריפטון וקסנון.
שימושים
השימוש הנפוץ ביותר של גזים אצילים הוא בתאורה.
ניאון פולט אור כתום-אדמדם כאשר הוא מעורר בשפופרת, ונפוץ מאוד בשימוש בשלטי פרסומות.
ארגון וקריפטון משמשים למילוי נורות להט כיוון שאינם מגיבים עם התיל הלוהט ושומרים עליו מחמצון.
הליום, הודות למשקלו הקל ואדישותו הכימית (בניגוד למימן, שהוא דליק מאוד) משמש לעיתים למילוי צפלינים וכדורים פורחים. שימוש זה חשוב כיוון ששימוש במימן הוא מסוכן. כמות גדולה שכזו יכולה להתלקח ולהתפוצץ, כפי שקרה באסון הינדנבורג.
ארגון משמש רבות לריתוך, כאשר הוא מוזרם מסביב לאלקטרודה בזמן הריתוך למניעת חמצון על ידי חנקן או חמצן בטמפרטורות הגבוהות בהן מתבצע התהליך.
קסנון משמש בעיקר לפנסי מכוניות יוקרה, והצבע של הפנסים האלה הוא כחול.
ראו גם
קבוצה (כימיה)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
אציל
קטגוריה:כימיה
קטגוריה:קבוצת יסודות
| 2023-12-25T16:42:39
|
מתכת אלקלית
|
שם מספר אטומי סמל ליתיום 3 Li נתרן 11 Na אשלגן 19 K רובידיום 37 Rb צסיום 55 Cs פרנציום 87 Frשמאל|ממוזער|250px|מתכות אלקליות, שמורות בשמן פרפין
המתכות האלקליות הן קבוצה של מספר יסודות כימיים המופיעים בטור הראשון בטבלה המחזורית. המתכות האלקליות יהיו לרוב מוצק בטמפרטורת החדר, והן יהיו רכות ופעילות מאוד מבחינה כימית. צבען של רוב המתכות האלקליות הוא כסוף-אפרפר, למעט צסיום, שיש לה גוון צהוב.
הטור הראשון בטבלה המחזורית מתחיל במימן – שהוא אל-מתכת – ואחריו מופיעות כל המתכות האלקליות. מתכות אלו מיוחדות בכך שכולן מכילות אלקטרון אחד ברמת הערכיות האחרונה. עובדה זו היא שגורמת להן להיות פעילות מאוד, כיוון שהן נוטות למסור את האלקטרון ולעבור למצב של קליפה מלאה באלקטרונים הנחשבת כיציבה יותר.
עקב הקלות היחסית שבה המתכות האלקליות מאבדות את האלקטרון שבקליפת הערכיות ליצירת קטיון (+)M, הן מגיבות עם אל-מתכות ליצירת תרכובת יונית, ובגלל העובדה שהן מוסרות את האלקטרון לסביבה שבה הן נמצאות הן נחשבות כמחזרות מעולות. דוגמה טובה לכך היא התגובה שמתרחשת בין המתכת האלקלית X לחמצן:
בשל התרכבות עם האוויר והסביבה שבה הן נמצאות, הן לא מצויות בטבע כיסוד אלא תמיד בצורת תרכובת עם יסודות אחרים, כדוגמת מלח הבישול - NaCl, שמורכב מהמתכת נתרן ומכלור.
שתיים מהמתכות האלקליות, נתרן ואשלגן, התקבלו לראשונה על ידי כימאים מפיח של עצים, הנקרא "אלקלי" בערבית, והוא מקור השם לקבוצה כולה.
תגובה של מתכת אלקלית עם מים היא אלימה ויוצרת בסיס ופולטת מימן. לכן, נהוג לשמור את המתכות האלקליות בתוך שמן פרפין או בנפט, אשר אינם מכילים מולקולות מים היכולות לגרום לתגובה. הסיבה להיווצרות הבסיס היא, שכתוצאה מהתגובה עם המים נוצרים יוני הידרוקסיד (OH-) ובנוסף לכך משתחררת מולקולת מימן. לרוב יוצרת תגובה זו אש כאשר המימן הנפלט בתהליך זה נדלק מפאת החום.
רשום מטה ניסוח כללי לתגובה, כאשר X היא המתכת האלקלית.
תגובות עם אמוניה
מתכות אלקליות מתמוססות בנוזל אמוניה ליצירת תמיסה כחולה שהיא פאראמגנטית. לדוגמה: אשלגן ואמוניה:
האלקטרון המתקבל מומס במולקולות האמוניה, והוא מחזר חזק היכול לחזר טבעת ארומטית, בתגובת חיזור בירץ'.
רשימת המתכות האלקליות
ליתיום
נתרן
אשלגן
רובידיום
צסיום
פרנציום
אונונניום - מתכת אלקלית משוערת, שעדיין לא יוצרה מעולם.
ככל שמספרה האטומי של המתכת גדל, התגובות שלה חריפות יותר והיא פעילה יותר. הסיבה לכך היא שהמרחק בין הגרעין (החיובי) לאלקטרונים ברמת האנרגיה האחרונה גדול יותר, ולכן אנרגיית היינון קטנה והיסוד נוטה יותר "למסור" את האלקטרון.
ראו גם
מתכת אלקלית עפרורית
קבוצה (כימיה)
קישורים חיצוניים
סרט בנושא תגובות של מתכות אלקליות עם מים (הסרטון לקוח מתוכנית המדע הבריטית Brainiac שהודתה כי הוא מזויף. הפיצוצים המוצגים בו הם של חומרי נפץ ואינם נובעים מתגובות של מתכות אלקליות עם מים).
המציג תגובות (אותנטיות) של מתכות אלקליות עם מים.
*
קטגוריה:קבוצת יסודות
| 2024-06-15T15:33:17
|
הרי אילת
|
ממוזער|250x250 פיקסלים|הר נשף בזריחה
הרי אילת הם רכס הרים בדרום ארץ ישראל, בדרום הנגב.
קבוצת ההרים קרויה על שם העיר אילת הסמוכה וכן על שם היישוב המקראי אילות שככל הנראה ישב במקום בו נמצאת היום העיר אילת.
שרשרת רכסי אזור תמנע משתייכת לאזור הרי אילת.
בין ההרים בגוש המרכזי, הגבוה בין ההרים הוא הר חזקיהו והשני בגובהו הוא הר שלמה למרות שלמתבונן מן הצד נראה כי הר שלמה גבוה מהר חזקיהו.
גאולוגיה
שלושה תהליכים עיקריים הכתיבו את ההתפתחות הגאולוגית של אזור הרי אילת:
היווצרות השילד הערבו-נובי בנאופרוטרוזואיקון כחלק מהאורוגן המזרח אפריקאי.
הצטברות רצפים של סלעי משקע על גבי הלוח הערבי, בשוליים הדרום מזרחיים של הפלאו-טתיס והטתיס, החל מהקמבריום ועד לאיאוקן.
היווצרות בקע ים המלח כהעתק שמאלי, החל מהמיוקן, כגבול בין הלוח הערבי במזרח והלוח האפריקאי במערב.
שלבים בהיווצרות השילד הערבו-נובי
יש מעריכים כי השילד (מאסיב) הערבו-נובי כולל את חלקה הצפוני מזרחי של יבשת אפריקה, ערב הסעודית ועד לאזור ההפחתה שבגבולות אירן וטורקיה. אותה הערכה, מניחה כי תחילת היווצרות המאסיב היה לפני כ-900 מיליון שנה והוא קשור בתהליך של התנגשות לוחות טקטוניים שהתרחש בסיום סגירת אוקיינוס קדום. תהליך סגירת האוקיינוס הביא להיווצרות קרום יבשתי חדש בדמות שרשרת הרים (אורוגן). עוד במסגרת ההנחה: תהליכי היווצרות המאסיב נמשכו כ-350 מיליון שנה שבסיומם "הולחם" הקרום היבשתי החדש והפך לחלק הצפוני מזרחי של יבשת אפריקה.
250px|ממוזער|שמאל|עמודי עמרם הם חלק מהשמורה
שמאל|ממוזער|250px|נוף בשמורת הרי אילת שמאל|ממוזער|250px|הר יהושפט
תהליכי היווצרות המאסיב באזור הרי אילת
בהרי אילת חשופים סלעי המאסיב הערבו-נובי ברצועה המשתרעת מאזור טאבה בדרום ועד למחשוף הצפוני ביותר שנמצא בבקעת תמנע ובבקעת הירח שמצפון מערב לאילת.
הסלעים המרכיבים את הרי אילת הם ברובם הגדול סלעים פלוטוניים וחלק קטן יותר סלעים מטמורפיים וסלעים געשיים. סלעי המאסיב הקדומים ביותר בהרי אילת הם הסלעים המטמורפיים. לפי הערכה לא ידועה, גילם עולה על 850 מיליון שנה והם הסלעים הקדומים ביותר בישראל. היווצרות הסלעים המטמורפיים קשורה בתהליכי הפחתה של קרום אוקייני שהתרחש האזור. הסלעים המטמורפיים הנפוצים ביותר בהרי אילת הם צפחות וגנייס (הר צפחות). עיקר הסלעים הבונים את המאסיב הערבו-נובי באזור אילת הם סלעים פלוטוניים. הבולט שבהם הוא הגרניט. אותה הערכה גם גורסת כי לפני כ-640 מיליון שנה מתחילה חדירה מאסיבית של גופים פלוטוניים אל תוך הסלעים המטמורפיים. חלק מאותם גופים מתגבש בעומק של קילומטרים ספורים (5–12 ק"מ), והופך בין היתר לסלע גרניט. חלק קטן יותר "שהצליח" לבקוע את קרום כדור הארץ, לעלות לפני השטח ולהתמצק, הופך לסלע געשי (בזלת, ריוליט ועוד). סלעי הגרניט נפוצים בהר ידידיה, בהר יהושפט, בהר שחמון ובהר תמנע. הנוף הכהה של הר נשף והר עמרם בנוי מריוליט.
הערכה אחרת מניחה, כי לפני כ-540 מיליון שנה הסתיים תהליך היווצרות הקרום היבשתי החדש באזורנו והשילד הערבו-נובי נוסף אל הלוח האפריקאי. כשדעכה הפעילות האורוגנית בשלהי הפרקמבריום (540 מיליון שנה), גדעו כוחות הבלייה והסחיפה חלקים נרחבים משרשרות ההרים ונוצר מישור גידוע רחב ממדים - פנפליין. בגג המסיב הערבו-נובי, מעל מישור הגידוע, הורבדו במהלך הזמן סלעי משקע שכיסו את סלעי התשתית היבשתית. השכבות העתיקות ביותר של סלעי המשקע, המונחות ישירות על סלעי הפנפליין הן בנות כ-530 מיליון שנה. מן הראוי להוסיף כי אלו הנחות בלבד, וכי מניין השנים נתון במחלוקת כמו כל שיטת התארוך.
בצדו המזרחי של הבקע הסורי-אפריקני, בשטח ממלכת ירדן, ניתן למצוא סלעי יסוד עד לצפון הערבה, ועל-פי השערת חלק מהחוקרים זוהי אחת מהראיות להזזת הצד המזרחי כ-110 ק"מ צפונה לעומת הצד המערבי.
שמות ההרים
שמות רוב ההרים הם על שם מלכי יהודה השונים וכן על שם שלמה המלך שכן היו בתקופתו מכרות בתמנע והוא השתמש בהם.
שניים מן ההרים הגבוהים קרויים על שם שלמה המלך וחזקיהו. למרות ששלמה הוא המלך שהיה אמור לזכות בהר הגבוה ביותר מכל ההרים (שכן הוא זה שהקים את המכרות במקום), שמו זכה בהר הנמוך יותר מהר חזקיהו.
הר שני והר נשף הם שני הרים בצפון-מערב הרכס אשר אינם קרויים על שמות מלכים, והם גם הגבוהים מבין ההרים. הרים נוספים במקום קרויים בשמות אשר אינם על שם מלכי יהודה, כמו גם ההר הדרומי במדינת ישראל, הר צפחות.
שמורת הרי אילת
שמורת הרי אילת היא שמורת טבע מוכרזת בדרום הנגב שהוכרזה ב-10 באוגוסט 1986, ועברה הרחבה מאז. שטח השמורה הוא כ-415,039.5 דונם.
הרי אילת לפי גובהם מעל פני הים
הר נשף – 899 מטר
הר שני – 894 מטר
הר שגוב – 869 מטר
הר עוזיהו – 863 מטר
הר בשמת – 848 מטר
הר ברך – 840 מטר
הר חזקיהו – 838 מטרהר יהואחז – 769 מטר
הר יואש – 734 מטר
הר שלמה – 705 מטר
הר יהורם – 680 מטר
הר שחורת – 586 מטר
הר יהושפט – 508 מטר
הר אסא – 502 מטרגבעת עמרם – 475 מטר
הר אמיר - 443 מטר
הר ידידיה – 432 מטר
הר רחבעם – 389 מטר
הר שחמון – 325 מטר
הר צפחות – 278 מטר
רמת יותם – 250 מטרמרכז|ממוזער|888x888px|הרי אילת וברקע מפרץ אילת
נחלים
בהרי אילת זורמים נחלי הרי אילת והם נשפכים לים האדום במפרץ אילת.
תחנת מדידת השדה המגנטי
מדידת עוצמת השדה המגנטי של כדור הארץ וכיוונו מבוצעות באמצעות מגנטומטר, מכשיר שמודד ורושם את עוצמת השדה המגנטי המקומי ואת כיוונו לאורך הזמן. בישראל קיימות כיום שלוש תחנות מדידה (המכונות "מצפים מגנטיים") המופעלות על ידי המרכז למיפוי ישראל: בהר חרמון, בבר גיורא ובהרי אילת.
קישורים חיצוניים
שמורת הרי אילת - באתר הטיולים "טבע ונופים בישראל"
*
קטגוריה:ישראל: גאולוגיה
אילת
אילת
קטגוריה:ארץ ישראל: אזורים
קטגוריה:ישראל: גאוגרפיה
קטגוריה:כביש 12
קטגוריה:שביל ישראל
| 2024-06-08T15:21:37
|
פינגוויניים
|
ממוזער|פינגווין הסלעים
ממוזער|פינגווינים מלכותיים באיי פוקלנד
ממוזער|פינגווין זוטר
ממוזער|פינגוויני אדלי על קרחון
פִּינְגְּוִינִיִּים (שם מדעי: Spheniscidae) היא משפחת עופות ימיים יחידה בסדרת הפינגווינאים, הכוללת שישה סוגים ושבעה עשר מינים. הפינגווינים הם עופות חסרי יכולת תעופה, החיים רק בחצי הכדור הדרומי ומין אחד מצוי באיי גלאפגוס שעל קו המשווה. מינים רבים מהמשפחה חיים באנטארקטיקה הקפואה, כשהמין פינגווין קיסרי מצוי שם במשך כל החורף הקפוא.
מאפיינים
כבר בשחר הימים, בשל לחצי סביבה, עברו הפינגווינים לפעילות ימית והם העוף המותאם ביותר לתנועה במים:
בניגוד לעופות מים אחרים, אין הפינגווינים שוחים באמצעות רגליהם כברבור וכברווז אלא מתקדמים במים באמצעות כנפיהם. הפינגווינים איבדו את כושר התעופה וכנפיהם דומות לסנפירים דוגמת גפיהם של צבי ים.
צורת גופם הידרו־דינאמית ומקלה עליהם להשיג מהירות גבוהה בשוטם במים.
הפינגווינים אינם מעופפים ואין להם עצמות חלולות כיתר בעלי הכנף אשר זקוקים למשקל גוף קל, אלא עצמותיהם המלאות הן יתרון בצלילה לעומק רב.
הגדול במיני הפינגווינים והעוף המפותח הגדול ביותר כיום הוא פינגווין קיסרי (Aptenodytes forsteri) ששוקל עד 45 ק"ג וגובהו עד 122 ס"מ. הקטן ביותר הוא פינגווין זוטר (Eudyptula minor) ששוקל 1.5 ק"ג וגובהו עד 43 ס"מ.
קומימאנו הוא סוג נכחד שהיה קיים לפני 50–60 מיליון שנים.
תזונה
הפינגווינים ניזונים מדגים ומסרטנים אותם הם צדים. ביבשה כמעט שאינם תרים אחר מזון. הם תלויים באוויר האטמוספירי לנשימה ובצלילתם במים הם אוטמים את נחיריהם ומשתמשים במלאי האוויר המצוי בריאותיהם עד אשר אוזל החמצן כמעט כליל ואז שבים אל פני המים כדי לשאוף אוויר מחדש.
תפוצה
כל המינים נפוצים רק בחצי הכדור הדרומי, למעט מין אחד החי באיי גלאפגוס סמוך לקו המשווה. הגדול במינים הוא הפינגווין הקיסרי ששוכן באנטארקטיקה הקפואה ואחד מהמינים הקטנים ביותר שוכן באיים החמימים של ארכיפלג גלאפגוס, וזאת על פי כלל ברגמן.
התרבות
בעת הקינון דוגר הזכר על הביצה אותה מטילה הנקבה, הנקבה יוצאת לים לחפש מזון ועד לשובה הזכר לא עוזב את הביצה לרגע. הפינגווין הזכר ידוע במסירות שלו לתפקיד האב, ולאחר מכן מטפלים יחד בגוזלים. תקופת הדגירה נמשכת כחודשיים ובמהלכה לא אוכל הזכר דבר.
לפינגווינים מנהג ללשלש באותם מקומות שבהם עשו כך הוריהם, ואף לדגור על מצבורי הלשלשת. צברים אלה הופכים ברבות הימים לדשן חקלאי משובח המכונה "גואנו פרו" והאדם כורה בהם בכמות רבה עד כי מחריב הוא מקומות קינון שלמים ומונע בשל מעשיו אלו, הקמת דור חדש של צאצאים אצל הפינגווינים, כי הללו ימתינו עד אשר ישוקמו תילי הלשלשת כדי שישובו להתרבות מחדש.
בדרום אפריקה הם דגים בקבוצות, דוחקים להקות דגים אל קרוב לפני המים. הדבר מחייב תגובה מהירה לקבוצה וצפייה לאן יפנה הטרף. הם זוכרים איך לשוב כל שנה לאותו הקן, הממוקם בין אלפי קינים אחרים ויודעים לנווט אליו. כמה מינים לפחות ניחנים בשמיעה סלקטיבית ומסוגלים לזהות קול מוכר בין קולות רביםLiz Langley, How penguins show their smarts. National Geographic, 25 April 2019.
סכנות
לפינגווינים אורבות סכנות רבות הן מצד טורפים והן מצד האדם. אויביהם בטבע הם חמסנים, עופות החומסים את אפרוחיהם וביציהם וכן יסעור ענק וכיאוניסים או קרקרות. במים ומחוץ למים עלולים כלבי ים ואריות ים ללוכדם ובמים צדים אותם כרישים וקטלנים.
האדם לרוב אינו ניזון מבשרם של הפינגווינים אך עדיין הוא האיום הממשי לקיומם; מכלית נפט שמתבקעת מציפה שטחים נרחבים בים בנוזל השחור והצמיג אשר מכסה את גופם של יצורים במים ומביא למותם המוקדם.
ב-2022 הייתה תמותה גדולה של פינגווינים מול חופי ברזיל.
ביולי 2023 מתו 2,000 פינגווינים מסוג מגלן באוקיינוס האטלנטי, נסחפו לחופי אורוגוואי, וסיבת מותם טרם התבררה.
אטימולוגיה
ייתכן כי השם "פינגווין" מקורו לטיני (pinguis = "שמן"). השערה זו מתבססת על איות המילה בשפות כמו צרפתית (pingouin) וגרמנית (pinguin), שבהן האות השנייה היא i, ולא על דרך האנגלית, בה האות השנייה היא e.
אחרים גורסים כי מקור שמו של עוף זה הוא דווקא ולשי. הללו טוענים כי זהו הלחם בסיסים של המילה pen (=ראש) עם המילה gwyn (=לבן) המתייחס לאלקה גדולה, עוף ימי דמוי פינגווין שנכחד במאה ה־19 ובקדמת ראשו שני כתמים לבנים. ואולם, המסתייגים מגרסה זו מצביעים על־כך שהיא אינה מתיישבת עם צורות הכתיב שאינן אנגליות; על־כך שאין בנמצא דוגמאות נוספות למילים ולשיות שהשתרשו בלשונות אירופאיות; וכן על־כך שאין לוולשית כל קשר יוצא דופן עם בעל־חיים זה, כזה שהיה מוביל להשאלת הביטוי בשפות אחרות. אף על פי שנדמה כי הסברה הראשונה היא המניחה את הדעת, בחר אברהם אבן־שושן להתייחס דווקא אל זו השנייה במילונו, בהוסיפו את הכיתוב "ראש לבן?" בצד המונח, המצביע על מקור אטימולוגי משוער.
מיון
סדרה פינגוינאים (Sphenisciformes)
סוג Anthropodyptes – נכחד
סוג Arthrodytes – נכחד
סוג Aprosdokitos – נכחד
סוג Crossvallia – נכחד
סוג Ichthyopteryx – נכחד
סוג Kupoupou – נכחד
סוג Kaiika – נכחד
סוג Korora – נכחד
סוג Inguza – נכחד
סוג Muriwaimanu – נכחד
סוג Nucleornis – נכחד
סוג Orthopteryx – נכחד
סוג Palaeoapterodytes – נכחד
סוג Pseudaptenodytes – נכחד
סוג Sequiwaimanu – נכחד
סוג Tasidyptes – נכחד
סוג Tereingaornis – נכחד
סוג Tonniornis – נכחד
סוג Wimanornis – נכחד
משפחה פינגויניים (Spheniscidae)
סוג ויימאנו (Waimanu) – נכחד
סוג Kumimanu – נכחד
סוג Delphinornis – נכחד
סוג Marambiornis – נכחד
סוג Mesetaornis – נכחד
סוג Pferudyptes – נכחד
סוג אנטרופורניס (Anthropornis) – נכחד
סוג פלאואודפטיס (Palaeeudyptes) – נכחד
סוג איקדיפטיס (Icadyptes) – נכחד
סוג פכידיפטיס (Pachydyptes) – נכחד
סוג Inkayacu – נכחד
סוג Kairuku – נכחד
סוג Paraptenodytes – נכחד
סוג Archaeospheniscus – נכחד
סוג Duntroonornis – נכחד
סוג Platydyptes – נכחד
סוג Dege – נכחד
סוג Marplesornis – נכחד
תת-משפחה Palaeospheniscinae – נכחדה
סוג Eretiscus
סוג Palaeospheniscus
תת-משפחה Spheniscinae
Spheniscidae gen. et sp. indet. CADIC P 21 – נכחד
Spheniscidae gen. et sp. indet – נכחד
סוג Madrynornis – נכחד
סוג פינגווין גדול (Aptenodytes)
מין פינגווין מלכותי (Aptenodytes patagonicus)
פינגווין קיסרי (Aptenodytes forsteri)
aptenodytes ridgeni – נכחד
סוג פינגווין זנב-מכחול (Pygoscelis)
פינגווין לבן אוזן (Pygoscelis papua)
פינגווין אדלי (Pygoscelis adeliae)
פינגווין רצועת-הסנטר (Pygoscelis antarctica)
Pygoscelis grandis – נכחד
Pygoscelis calderensis – נכחד
Pygoscelis tyreei – נכחד
סוג פינגווין מצוייץ (Eudyptes)
פינגווין הסלעים (Eudyptes chrysolophus)
פינגווין עב-מקור (Eudyptes pachyrhynchus)
פינגווין חסון (Eudyptes robustus)
פינגווין ישר-ציצה (Eudyptes sclateri)
פינגווין לבן-פנים (Eudyptes schlegeli)
פינגווין מצויץ מערבי (Eudyptes chrysocome)
פינגווין מצויץ צפוני (Eudyptes moseleyi)
פינגווין צ'טהאם (Eudyptes warhami) – נכחד
סוג Megadyptes
פינגווין צהוב עין (Megadyptes antipodes)
פינגווין וייטהא (Megadyptes waitaha) – נכחד
סוג ומין יחיד פינגווין זוטר (Eudyptula minor) – ייתכן שכולל 2–3 מינים
סוג פינגווין החגורה (Spheniscus)
פינגווין שחור-רגל (Spheniscus demersus)
פינגווין הומבולדט (Spheniscus humboldti)
פינגווין מגלן (Spheniscus magellanicus)
פינגווין גלאפגוס (Spheniscus mendiculus)
Spheniscus anglicus – נכחד
Spheniscus chilensis – נכחד
Spheniscus megaramphus – נכחד
Spheniscus muizoni – נכחד
Spheniscus urbinai – נכחד
בתרבות
הסרט "מדגסקר" מכיל ארבע דמויות שדמותן הן פינגווינים (ריקו, קובלסקי, סקיפר, פרייבט) שלמעשה הם "סוכנים חשאים". בערוץ ניקלודיאון הופקה סדרה על ארבעת הפינגווינים ושלושה סרטים בשם "הפינגווינים ממדגסקר", שזכו להצלחה רבה.
סדרת הסרטים "תזיזו ת'רגליים" עוסקים בפינגווינים.
סדרת הסרטים "תפוס ת'גלים" עוסקת בכמה פינגווינים שגולשים על המים עם גלשן.
בקומיקס "באטמן" מופיע נבל בשם הפינגווין, בן למשפחת אצולה בעל גוף מעוות דמוי פינגווין שמבצע את פשעיו באמצעות עופות ומטריות. דמותו של הפינגווין בקולנוע גולמה על ידי השחקן דני דה-ויטו.
פינגו היא סדרת טלוויזיה לילדים שצולמה עם דמויות מפלסטלינה.
טקס הפינגווין משמש כסמל של מערכת ההפעלה לינוקס. טקס מופיע בגרסאות שונות בסרטונים, משחקי מחשב וכקמע של הפצות לינוקס שונות, יחד עם העמיתות הנשיות שלו פני (Penny) וגוון (Gown).
ראו גם
אלקה גדולה
משפחת הקיסרים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1831
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי שארל לוסיאן בונפרטה
| 2024-08-16T21:25:52
|
רומא העתיקה
|
רומא העתיקה היא שמה של התרבות והאימפריה שצמחה מעיר המדינה רומא שבאיטליה החל מהמאה ה-8 לפנה"ס ועד המאה החמישית לספירה. רומא העתיקה עברה ממשטר מלוכני, עד המאה ה-6 לפנה"ס, למשטר רפובליקני, ששרד עד שלהי המאה ה-1 לפנה"ס. המשטר הרפובליקני חלף מהעולם ורומא קיבלה שליט יחיד שאחז בתואר קיסר. בשיאה השתרעה רומא ותרבותה על רוב מערב אירופה, ארצות אגן הים התיכון, וחלקים מהארצות שמסביב לים השחור.
רומא העתיקה נחשבת לממשיכתה של תרבות יוון העתיקה – ההלניזם – וביחד מהוות שתיהן את הבסיס לתרבות המערבית.
שמאל|ממוזער|300px|רומא העתיקה בגלגוליה השונים:
היסטוריה
המלוכה הרומית
שמאל|ממוזער|250px|הזאבה הקפיטולינית מיניקה את רמוס ורומולוס, מייסדיה האגדיים של רומא.
המלוכה הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שמתחילה במאה ה-8 לפנה"ס ומסתיימת בשנת 509 לפנה"ס עם ייסוד הרפובליקה הרומית. בתקופה זו נשלטה העיר רומא והשטחים הכפופים לה, על ידי שלטון מלוכני.
תקופה זו החלה עם ייסוד העיר רומא. התאריך המדויק לוט בערפל ובאגדה. ההיסטוריוגרפיה הרומית העתיקה מציינת מספר תאריכים בהם: 814 לפנה"ס, 748 לפנה"ס ו-753 לפנה"ס. המחקר המודרני אימץ לשם נוחיות את שנת 753. ממצאים ארכאולוגיים חושפים יישוב קבע של סוכות שהיה קיים החל מאמצע המאה השמינית לפנה"ס בגבעת הפאלאטיום. ממצאים אלה תומכים בתיאורי המקורות. ממצאים ארכאולוגיים נוספים חושפים עדויות ליישוב באזור שקדם ליישוב הרומי, יישוב מתקופת הברונזה ואף מתקופת האבן. לא נמצאו שום ממצאים שיוכיחו קשר רציף בין היישוב הפרהיסטורי ליישוב המוכר כיום כ"רומא".
בתקופת המלוכה הפך קובץ של כפרים מפוזרים על גבעות רומא, לעיר בחבל לאטיום. עיר זו הייתה תחומה בחומה מבוצרת, היה לה מבנה חברתי מגובש, ועמד לרשותה כוח צבאי מסודר. רומא שלטה על שטח של כ-800 קמ"ר וזכתה למעמד החברה החשובה ביותר בליגה הלטינית.
הרפובליקה הרומית
שמאל|ממוזער|250px|מפת שטחה של הרפובליקה הרומית והשטחים שעליהם חלשה בשיאה
הרפובליקה הרומית (בלטינית "Res Publica Romanorum" – "ענייני המדינה של הרומאים", לפיכך נהוג להגות ולכתוב את המונח כרס-פובליקה, קרי – שלטון הכלל) היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטה רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.
תחילת התקופה מתוארכת לשנת 509 לפנה"ס, שנת ייסוד הרפובליקה לפי המסורת הרומית וגירוש מלכה האחרון של רומא, לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס. תאריך סוף המשטר הרפובליקני, ותחילת תקופת הקיסרות הרומית, נתון במחלוקת. שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד. התאריך המקובל יותר על החוקרים הוא 27 לפנה"ס, השנה שבה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.
בתקופה זו של כ-500 שנה לערך הפכה רומא מהעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה ולשליטה של אימפריה ענקית שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.
הקיסרות הרומית
שמאל|ממוזער|250px|מפת שטחה של הקיסרות הרומית בשיאה
הקיסרות הרומית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה שבה נשלטו רומא וכל השטחים שסופחו לה על ידי שלטון יחיד קיסרי. התקופה מכונה גם תקופת "האימפריה הרומית", אף על פי שכמדינה רומא חלשה על שטחים נרחבים והתקיימה כאימפריה עוד בתקופת הרפובליקה, המונח אימפריה מתייחס לשינוי צורת השלטון של המדינה ולא לאופייה המדיני.
תיארוך תחילת תקופת הקיסרות הרומית נתון במחלוקת. שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו והתאריך המקובל יותר על החוקרים, של שנת 27 לפנה"ס, השנה שבה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.
גם תאריך קצה של הקיסרות הוא נושא לוויכוח רב שנים. מספר התפיסות לגבי התאריך המדויק של קץ הקיסרות הם רבות ושונות כמו מספר התאוריות המנסות להסביר למה הקיסרות הרומית הגיעה לקיצה. בין התאריכים המוצעים הם: שנת 284, תאריך ייסוד הטטררכיה על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס, שנת 325, השנה שבה התכנסה ועידת ניקיאה של הכנסייה הנוצרית, שנת 476, שנת הדחתו של הקיסר רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר וסופה של הקיסרות הרומית המערבית, שנת 800, שנת הכתרת קרל הגדול לקיסר, שנת 1453, התאריך בו נפלה קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית ואפילו 1806, התאריך שבו פורקה רשמית הקיסרות הרומית הקדושה.
גישות אחרות טוענות שאין כלל תאריך מסוים שבו הסתיימה תקופת הקיסרות ולאורך סוף העת העתיקה ותחילת ימי הביניים המוקדמים, חל תהליך הדרגתי של יצירת מערכות פוליטיות ומדיניות חדשות מתוך מכלול האימפריה הישנה, שהיטשטשה לה.
לצורך נוחות, הערך הנידון ידון עד לתקופה של שנת 395, מותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון ופיצולה הסופי של האימפריה הרומית לשני גופים מדיניים שונים, האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, הידועה יותר כאימפריה הביזנטית.
הקיסרות הרומית המערבית
שמאל|ממוזער|250px|החלוקה של האימפריה הרומית למערב ומזרח, החל משנת 284 לספירה, ושיא גודלם של החלקים השונים. החלק האדום הוא האימפריה הרומית המערבית, החלק הירוק הוא האימפריה הרומית המזרחית.
הקיסרות הרומית המערבית הוא השם שניתן לגוף המדיני שהשתרע על חלקיה המערביים של האימפריה הרומית, לסירוגין, החל משנת 284, תאריך ייסוד הטטררכיה.
במובן המצומצם יותר, האימפריה המערבית הייתה קיימת כגוף מדיני מהפיצול הסופי של האימפריה הרומית לשני חלקים בשנת 395, שנת מותו של הקיסר תאודוסיוס הראשון ועד שנת 476, השנה שבה הדיח אודואקר את הקיסר רומולוס אוגוסטולוס ולא הכתיר עצמו בתואר קיסר.
מורשת
יורשות רומא
לאחר נפילת האימפריה הרומית קמו יחידות מדיניות רבות שראו עצמן כממשיכות המורשת התרבותית והמדינית של רומא.
הבולטת בין יחידות אלו הייתה האימפריה הביזנטית, שהתקיימה בין השנים 395 עד 1453 ובשיאה השתרעה על חלקים נרחבים באסיה הקטנה, הבלקן, ארץ ישראל, צפון אפריקה ואף איטליה עצמה. ביזנטיון החלה את דרכה כחלקה המזרחי של האימפריה תחת הרפורמות המנהליות הידועות כשלטון הטטררכיה בימיו של דיוקלטיאנוס.
ממוזער|250px|פורום רומאנום וגבעת פלטין ברקע. הקשת משמאל היא שער ספטימוס סברוס, מימין שלושת עמודי מקדש אספסיאנוס וטיטוס, ומאחוריהם מקדש סטורנוס. הפורום היה מרכז רומא העתיקה ומרכז האימפריה הרומית.
בחלקה המערבי של האימפריה היה המצב סבוך יותר. בהדרגה ולאורך המאה החמישית לספירה, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין להקים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי האימפריה הרומית. גאליה, ספרד, ואפריקה נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הוונדלים, הוויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים ואחרים. החלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה והעיר רומא עמד בשליטה הולכת וגוברת של גנרלים גרמאנים.
ממלכות הוונדלים בצפון אפריקה, הוויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית.
בין המאה החמישית והמאה השמינית לספירה נוצרה בשטחי אירופה המערבית תשתית פוליטית וחברתית חדשה. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הוויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה, התפוררו כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני, שלא הצליחו לכונן מערכת שלטונית בת-קיימא או מערכות חוק, משפט וסדר.
מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין השטחים השונים של האימפריה ההיסטורית נשמרה בחסות הכנסייה הנוצרית, המנזרים, והבישופויות שלה, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק ששלטו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נדחקו לטובת השפות הוולגריות והתרבויות המקומיות.
ישות מדינית אירופית נוספת שראתה את עצמה כממשיכת דרכה של רומא הייתה הקיסרות הרומית הקדושה. יחידה מדינית זו השתרעה על חלקים נרחבים באירופה, והתקיימה, בגלגוליה השונים, קרוב לאלף שנה.
טוענת נוספת לירושת רומא הייתה מדינת האפיפיור. מדינה זו, שהאפיפיור היה שליטה האזרחי, התקיימה בין שנת 756 לשנת 1870 והשתרעה על חלקים נרחבים במרכז איטליה. טענתה של מדינה זו לשררה ארצית נשענה בעיקר על המסמך המזויף הידוע כמתת קונסטנטינוס.
לאחר נפילת האימפריה הביזנטית בשנת 1453 תבע לעצמו איוואן השלישי, נסיך מוסקבה, את תפקיד הפטרון של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. לפיכך ראתה עצמה השושלת הצארית כממשיכת ביזנטיון. מוסקבה הוכתרה על ידי שליטיה כ"רומא השלישית" לאחר רומא וביזנטיון. גם לאחר נפילתה של שושלת איוואן, המשיכה יורשתה, שושלת רומנוב, לראות עת עצמה כממשיכה של השלטון הרומי. קשרי האיחוד וההורשה בין מוסקבה לביזנטיון הודגשו על ידי איחוד סמלי שתי הממלכות – גאורגי הקדוש של מוסקבה והעיט הדו-ראשי של ביזנטיון. למעשה, העיט הדו-ראשי הוא סמלה של רוסיה גם כיום.
יורש נוסף מטעם עצמו של רומא העתיקה היה בניטו מוסוליני ששלט על המדינה המודרנית של איטליה משנת 1922 ועד 1943. השלטון הפשיסטי שהקים מוסוליני התיימר להיות יורשה של האימפריה הרומית תוך הקמת "אימפריה רומית החדשה" ואבן פינה לשיטת ממשל מהפכנית שסופה למשול בעולם.
בעוד שרבות מהשושלות והמדינות שקמו לאחר נפילתה של האימפריה הרומית ראו את עצמם כיורשותיה הטבעיות, נראה שהיורשת האמיתית של רומא ותרבותה היא התרבות המערבית בכללותה, שרבים מיסודותיה מקורם בתרבות, אומנות, משפט והדת הרומיים.
השפה
לטינית (לִינְגְּוָה לאטִינָה) היא שפה מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו-אירופיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האפניני, האזור שבו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה). מאוחר יותר הפכה לטינית לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית. כתוצאה מכך, הופצה הלטינית באמצעות כיבושיה לכל רחבי האימפריה הרומית. כיום הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים ניסיונות להחיות אותה.
מהלטינית המדוברת המכונה וולגארית ("עממית") אשר הפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות. כיום לטינית היא השפה הרשמית בקריית הוותיקן והשפה הרשמית של הכנסייה הקתולית בכלל. גם כשחדלה הלטינית להיות שפה מדוברת, עדיין שימשה לינגואה פרנקה לכתיבה ספרותית, משפטית, מדעית ודתית, ולצורכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה. השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מילים לטיניות חדרו לאוצר המילים של שפות רבות, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (גם בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.
היסטוריוגרפיה
שמאל|ממוזער|200px|טקיטוס, גדול ההיסטוריונים הרומאים
אנשי רוח, היסטוריונים ומדינאים רבים החל מן המאה ה-4 לפנה"ס ועד לימינו הפכו את העיסוק בכתיבה והתיעוד אודות ייסודה של רומא, עלייתה לכוח ושקיעתה לגולת הכותרת של יצירתם. כבר בתקופת המלוכה ובשנותיה הראשונות של הרפובליקה השתרשה ברומא מסורת של שמירת מסמכים ועדויות, הן על ידי מוסדות המדינה והן על ידי משפחות האצולה השונות. תיעוד העבר השתקף גם בחיי הדת של רומא הקדומה כיוון שאחד מחובותיו של הממסד הדתי הייתה לתעד את האירועים החשובים של כל שנה ושנה בצורת ספרי השנים.
ההיסטוריה כספרות החלה להתפתח ברומא בסביבות המאה ה-3 לפנה"ס, עם התחזקות המגעים בין התרבות הרומית-לטינית ובין התרבות ההלניסטית-יוונית. המחקר והכתיבה ההיסטוריים נחשבו כעיסוק מכובד לבני האצולה הרומית ובני המעמדות העליונים וכתוצאה מכך כתביהם של מדינאים רומאים מפורסמים נחשבים עד היום ליסודות התרבות המערבית.
יוצרי ההיסטוריוגרפיה הרומית הקדומה, כגון קווינטוס פאביוס פיקטור, כתבו ביוונית והסתמכו בעיקר על מסורות משפחתיות ולא על עדויות כתובות. כתיבתם של אלו ביטאה השקפת עולם פטריוטית וניסיון לפאר את שושלתם וייחוסם המשפחתי.
במאה ה-2 לפנה"ס חלו שני מפנים בהיסטוריוגרפיה הרומית: המעבר לכתיבה בשפה הלטינית, מעבר שחלוצו היה קאטו הזקן ופרסום ספרי השנים של רומא בפומבי על ידי פאביוס מוקיוס סקאיוולה בסביבות 120 לפנה"ס. כמו כן הושפעה כתיבת ההיסטוריה עמוקות מהמאבק הפוליטי שהתחולל ברפובליקה עת נוצלה ככלי פוליטי להשפעה על דעת הקהל.
במהלך המאה ה-1 לפנה"ס החלו להופיע צורת חדשות של כתיבה היסטורית: ספרי אוטוביוגרפיה בכלל ואוטוביוגרפיות פוליטיות בפרט, ספרי זיכרונות וביוגרפיות פוליטיות. על פי עדותו של קיקרו, רבים מהחיבורים שנכתבו בתקופה זו, התאפיינו בסילוף עובדות, לקוניות וסגנון דל. היסטוריונים כגון ואלריוס אנטיאס האריכו בכתיבתם וחיברו עשרות כרכי היסטוריה תוך שימוש ברטוריקה מופרזת ותיאורים דרמטיים של אירועים שלא התקיימו.
יוצאי דופן ברמתם ובאיכותם בתקופה זו היו חיבוריהם של סאלוסטיוס ויוליוס קיסר שהם הכתבים ההיסטוריים היחידים מתקופת הרפובליקה שנשתמרו עד ימינו ושלא הגיעו אלינו דרך כתביהם של סופרים מאוחרים יותר. אף על פי שחיבוריו של קיסר: "רשימות על מלחמת גאליה" ו"רשימות על מלחמת האזרחים" נכתבו מתוך מגמה פוליטית מובהקת הם נחשבים למקור היסטורי מהימן ובעלי סגנון רהוט, תמציתי וענייני. סאלוסטיוס שמכתביו שרדו המונוגרפיות "מלחמת קאטלינה", "מלחמת יוגורטה" וקטעים מיצירה רחבה "דברי הימים", תיאר את התמוטטות משטר הרפובליקה, לה היה עד, מתוך השקפת עולם מוסרית וביקורת על השחתתם של מוסדותיה.
בתקופת הקיסרות פעלו ברומא, תחת השפעתה המתמשכת של התרבות ההלניסטית, היסטוריונים שנחשבים עד לימינו בין הגדולים שצמחו בעולם המערבי כגון: טיטוס ליוויוס, טקיטוס, סווטוניוס, אפיאנוס, דיו קסיוס ואחרים. בתקופת התדרדרותה המדינית של האימפריה הרומית הצטמצמו מאוד ההיקף והאיכות של הכתיבה ההיסטוריוגרפית, אם כי המאה ה-4 הולידה עוד היסטוריון רומאי גדול אחד, אמיאנוס מארקלינוס.
לא רק הרומים ניסו לתעד את ההיסטוריה של עירם, אלא גם אנשי רוח רבים ברחבי העולם ההלניסטי-יווני ומעבר לו. ההיסטוריון ההלני הראשון שקטעים מחיבוריו על רומא נשתמרו הוא טימיוס מסיציליה בן המאה ה-4 לפנה"ס. בין ההיסטוריונים שבאו אחריו ניתן למנות את פלוטרכוס, דיוניסיוס מהאליקארנסוס, פוליביוס ואחרים. משקיפים חיצוניים אלו, שרטטו תמונות עולם שונות משל הכותבים הרומאים.
עם התבססותה של הנצרות באירופה ולאורך ימי הביניים, הושפעה רבות ראיית ההיסטוריה הרומית מהדוגמה של דת זו ומהשקפתם של אבות הכנסייה הנוצריים. כתבים שחוברו על רומא, כגון כתביהם של אוזביוס מקיסריה ואורזיוס, נכתבו לעיתים רבות מתוך מגמה מוצהרת להלל ולשבח את מייסדי הנצרות, שימשו ככלי ניגוח נגד עבודת האלילים ותיארו את תפקידה העיקרי של רומא בהיסטוריה כמנחילת הנצרות לעולם. כתבים אלה התייחסו לתולדות רומא כחלק משרשרת היסטורית אוניברסלית, שתחילתה בבריאת העולם כפי שמתוארת בתנ"ך.
תקופת הרנסאנס הצמיחה עניין מחודש בתרבות רומא העתיקה. אמנם בתחום כתיבת ההיסטוריה לא נרשמו הישגים מרובים, אולם מפעלי התרגום מלטינית ויוונית לשפות הוולגריות יצרו בסיס עתידי לחקר הטקסטים העתיקים. העניין שגילו בני תקופה זו בעתיקות ובאומנות רומאית היו בסיס להתפתחותה של הארכאולוגיה, שלימים תהווה אבן יסוד חשובה במחקר המודרני אודות רומא.
בעת החדשה הועמדו לרשותה של הכתיבה ההיסטוריוגרפית אודות רומא מקורות רבים חדשים. מקורות אלו נוצרו משימוש בכלי מחקר חדשים ביניהם הארכאולוגיה, בלשנות היסטורית, מחקר השוואתי וכמותי, אפיגרפיה ונומיסמטיקה שאפשרו ניתוח מעמיק והשוואתי של המקורות העתיקים. עם החוקרים המודרניים הגדולים של רומא נמנים אדוארד גיבון, ניבור, תאודור מומזן ורונלד סיים.
הכתיבה ההיסטוריוגרפית התרחבה והתגוונה החל מתחילת המאה ה-20. קורותיה של רומא החלו להבחן לא רק דרך עיניהם של המצביאים, המדינאים והקיסרים אלא גם דרך נקודות מבטם של ההמון הרומאי, הנשים והעבדים. חוקרים מרקעים אקדמאים שונים כגון אסטרטגיה צבאית, מדע המדינה, סוציולוגיה, כלכלה ופסיכולוגיה, החלו לכתוב על רומא תוך הסתמכות על תחומי הידע שלהם.
תיאור דמותה ההיסטורית של רומא לבש צורה של מאבק אידאולוגי עם עליית המשטרים הטוטליטריים של המאה ה-20. היסטוריונים גרמנים שהאמינו בתורת הגזע ניסו לנתח את עלייתה ונפילתה של האימפריה על פי רעיונות של טוהר גזע. אידאולוגיים קומוניסטיים ניסו לתאר את רומא כשדה מאבק קדום בין מעמד הפועלים למעמדות העליונות כשהם מייחסים את שקיעתה להיותה "חברת עבדים".
העניין ברומא לא פסח גם על החוקרים היהודים, מיוספוס פלביוס בשלהי המאה הראשונה לספירה ועד צבי יעבץ בימינו, בייחוד לאור ההשפעה העצומה של רומא על העם היהודי וגורלו. מלאכת התרגום לעברית של ספרי היסוד של ההיסטוריה הקלאסית, שחלוצה היה אלכסנדר שור וממשיכיה היו מוסד ביאליק ומתרגמים כגון שרה דבורצקי, היוותה תרומה חשובה לכתיבת ההיסטוריוגרפיה הרומית במדינת ישראל.
תיאורה של רומא ותולדותיה ממשיך להוות מקור עניין ומתח מדעי ואידאולוגי עד ימינו, כאשר מאות רבות של מאמרים וספרים בעשרות שפות שונות, הדנים ברומא העתיקה יוצאים לאור בכל שנה ושנה.
תרבות
באותה התקופה שררה ברומא העתיקה התרבות ההלניסטית. שכללה מספר מאפיינים עיקריים:
חברה
החלוקה הראשונית של החברה הרומאית בראשית הרפובליקה הייתה לשתי שכבות בסיסיות: הפטריקים שהיו השכבה בעלת המונופול על הכהונה במגיסטראטות והפלבס שהוגדרו בצורה שלילית בהתייחסות אל הפלבאים כלומר הם לא הורשו לכהן בשום מגיסטראטה. לאחר מאבק ארוך כל ההגבלות על הפלבאים הוסרו בשנת 367 לפנה"ס וכך האליטה הפטריקית והפלבאית התמזגה ויצרה את הנוביליטאס, שהיו מעמד האצולה ברומא העתיקה בעל הזכות להיבחר למגיסטראטות ולקחת חלק פעיל בענייני המדינה.
אחד המאפיינים של רומא העתיקה הייתה פתיחותה הגדולה לקלוט ולהטמיע אלמנטים זרים בקרבה. עוד משנותיה הראשונות מתועדים מקרים שבהם ערים ועמים כבושים קיבלו אזרחות רומאית והפכו לחלק בלתי נפרד מגוף האזרחים הרומאי. עם ביסוס ההגמוניה הרומאית באיטליה יותר ויותר איטלקים קיבלו אזרחות רומאית עד שכל איטליה הייתה בעלת אזרחות לאחר מלחמת בעלות הברית. בתקופת הקיסרות האריסטוקרטיה הפרובינקיאלית קיבלה אזרחות ובנוסף אליה גם חיילים ששירתו בחילות עזר לצבא הרומאי וכך שיותר ויותר מתושבי הקיסרות החזיקו באזרחות רומאית עד שבשנת 212 הקיסר קרקלה פרסם את החוקה האנטונינית ההופכת את כל האנשים החופשיים בקיסרות לאזרחים.
דת
ממוזער|250px|פסל של האל יאנוס, אל השערים הגבולות וההתחלות במיתולוגיה הרומית, במוזיאון הוותיקן
תמורות רחבות חלו בדת הרומית מייסודה ועד התמזגותה בתוך הדת הנוצרית. תמורות אלו הן בבואה לשינויים בתולדותיה של רומא העתיקה.
הדת הרומית החלה כדתם של רועי צאן פשוטים, התבססה על פולחן פשוט לישויות אלוהיות כלליות אשר בתמורה היטיבו עם החקלאי, יבוליו ובריאותו. מבנה דתי פשוט זה השתנה כאשר גילו הרומאים צרכים נוספים לענייני חיי היומיום: עזרה בשדה הקרב, שמירה על העיר וכדומה. האלוהויות של השבטים הקדומים מוזגו בדת המדינה הרשמית. דת המדינה הרחיבה את מסגרות הפעולה של אלי ימי הקדם. אחת האלות הקדומות היא אנה פרנה , אלה נקבה, שלא נקשרו לשמה סיפורי מיתולוגיה וצלמיות שלה היו נטולות פנים. החג שלה חל באידו של מארס.
החל מהמאה ה-6 לפנה"ס ניכרת ההשפעה האטרוסקית בדת הרומית. נראה שהרומאים לא אמצו אלים אטרוסקים, אך ביטויים אסתטיים, מסורתיים, פולחניים וארכיטקטוניים רבים בדת הרומית מקורן בתרבות זו.
השתלטותה ההדרגתית של רומא על חצי האי האפניני והקמת הרפובליקה לוו בסיפוח של אלים איטלקים שונים לדתה, כגון יופיטר, יונו, מינרווה, קרס וונוס. מקדשים לכבוד יופיטר, יונו ומינרווה נבנו כבר בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ופולחן האלים אלו היה מן החשובים שברומא הרפובליקנית. היכל לכבוד ונוס נבנה בשנת 217 לפנה"ס והפולחן שלה הפך לאחד מהחשובים שבדת הרומית, בייחוד בתקופה הקיסרית.
עם התרחבותה של הרפובליקה הרומית מחוץ לאיטליה היא נחשפה לתרבויות אחרות אשר השפיעו רבות גם על דתה. התרבות העיקרית שהשאירה את חותמה על הדת הרומית הייתה ההלניסטית. ההשפעה היוונית החלה לחלחל אל הדת הרומית תחילה בעקיפין דרך העממים האיטלקים ולאחר מכן במישרין. כבר בשנת 204 לפנה"ס נתגלו ברומא פולחן לאלה קיבלי (הידועה גם כאלה הגדולה (Magna Mater), אלילת הטבע והפוריות מאסיה הקטנה, וכתות של מאמיני דיוניסוס, שהסנאט הרומאי נאלץ לאסרם בשל הפריצות שבהם.
בתקופת הרפובליקה המאוחרת עברה הדת הרומית שינוי מרחיק לכת. רבים מהאלים הרומים זוהו עם מקביליהם היוונים, אומצו שמות ודפוסים הלניסטים והמיתולוגיה היוונית הועתקה כמעט בשלמותה לדת הרומית. אלים בודדים הצליחו לשמור על צביונם הרומי, לדוגמה יאנוס וקוירינוס ששמרו הן על שמותיהם והן על אופיים המקורי. אלים אחרים, כגון מרס וסטורנוס מוזגו עם מקביליהם היוונים, אך הצליחו לשמור על קווי אופי רומיים.
חדירתן של אסכולות פילוסופיות יווניות שונות, כגון אלו של אפיקורוס, אוהמרוס ואחרים, הובילו לזלזול וביטול של חשיבות הדת בקרב השכבה המשכילה של רומא. עם זאת, התבססות האסכולה הסטואית ברומא העניקה לדתה בסיס פילוסופי איתן.
שלטונו של אוגוסטוס הביא להחזרת יוקרתה של הדת הרומית העתיקה. אוגוסטוס חידש פולחנים שנשכחו, בנה מקדשים חדשים ושיפץ ישנים. בתקופתו החל להתפשט פולחן הקיסר. בימי אוגוסטוס נהוג היה הפולחן באיטליה עצמה רק לגנוס של אוגוסטוס, אולם במזרח הוא נערץ כאל. במהלך הזמן התעצם פולחן זה וקיסרים מתים הועלו למדרגת אלים על ידי הסנאט. היכלים ומקדשים רבים נבנו ברחבי האימפריה לכבוד הקיסרים. פולחן הקיסרים נעשה ביטוי מובהק לנאמנות תושבי האימפריה לשליטיהם והם היו מחויבים להשתתף בפולחן זה. יוצאי דופן היו היהודים שהיו פטורים.
בין המאות הראשונה לשלישית לספירה התבססו ברחבי האימפריה ואף בעיר רומא עצמה דתות נוספות כגון פולחן איזיס, מיתרה, היהדות ואלים מזרחיים שונים. השפעתה של התרבות המזרחית ניכרת גם בחדירתן של האסטרולוגיה והמאגיה לתרבות הרומית. האל המרכזי בדת הרומית מהמאה ה-3 ועד להתבססותה של הנצרות היה אל השמש סול (הליוס).
שלטונו של קונסטנטינוס הביא למהפכה דתית ברומא. הנצרות קיבלה מעמד של הדת השלטת באימפריה. אבן דרך חשובה נוספת הייתה בשנת 325, כאשר הקיסר נטל גם את התפקיד של ראש הדת הנוצרית וקבע את הדוקטרינה הרשמית של הכנסייה בוועידת ניקיאה. עם זאת, גם אחרי התבססותה של הנצרות נשארה העיר רומא מרכז חשוב לאלילות הרומית הישנה, לפחות עד ימיו של תאודוסיוס הראשון.
חשיבותו של תאודוסיוס נעוצה בעיקר בשינוי שחולל במעמדה של הנצרות באימפריה הרומית מדת שלטת לדת יחידה. במאה הרביעית לספירה, הייתה הכנסייה הנוצרית באימפריה הרומית שסועה בוויכוח על טיבו של השילוש הקדוש. בשנת 325 גינתה מועצת ניקאה, את תורתו של התאולוג אריוס כמינות (ר' אריאניות). אריוס טען כי ישו הנוצרי נברא ולכן נחות מהאל האב וכי שניהם עשויים חומר דומה (הוֹמוֹיְאוסיון, ביוונית) אך אינם זהים. המועצה ניסחה את הכרזת ניקאה שקבעה כי ישו והאל האב זהים במהותם. המועצה לא יישבה את המחלוקת וכאשר עלה תאודוסיוס לשלטון היו עדיין סיעות שונות בכנסייה שביקשו לכפות את השקפתן על הנצרות בכללה, כשחלק מהסיעות דוגלות באריאניזם. תאודוסיוס תמך באידאולוגיה שהוצגה בוועדת ניקיאה ופעל להפיכתה לדוקטרינה בלעדית ברומא. הוא זימן מועצה של 150 בישופים קתוליים שהתכנסו בקונסנטינופול במאי 381 וזו, בהשפעתו, מינתה את הסנטור נקטריוס לבישוף קונסטנטינופול החדש. זמן לא רב אחרי כן גורשו בהדרגה כל הבישופים ה"כופרים" מהערים והעיירות במזרח וכל בנייני הכנסייה ונכסיה הועברו לידי הקתולים. פעולה זו יצרה האחדה דתית בכנסיית המדינה ויצרה דוגמה קבועה, אולם יחד עם זו עוררה עוינות עמוקה ומתמשכת לתאודוסיוס בקרב גורמים דתיים אופוזיציונרים.
בתחילת שלטונו נהג תאודוסיוס, כפי שנהגו כל הקיסרים מאז קונסטנטינוס, בסובלנות כלפי המקדשים והפולחנים האלילים, כל עוד אלו לא כללו הקרבת דם או ערערו על סמכותו ושלטונו של הקיסר. תשע שנים אחרי־כן, הסתמן שינוי ניכר במגמה זו כאשר תאודוסיוס הוציא שורה של צווים שנודעה בשם "הצווים התאודוסיאנים". בשנת 389 בוטלו ימי החג במועדי חגיגות אליליות שלא עברו ניצור. בשנת 391 נאסרה הקרבת דם ונאסר הביקור במקדשים או עבודת פסילים. על המקדשים האלילים שהוכרזו "נטושים" השתלטו מיידית הנוצרים ואנשי דת כמו הבישוף תאופילוס מאלכסנדריה שהגישו בקשות להרסם ולבנות על מקומם כנסיות נוצריות.
צו נוסף של תאודוסיוס הורה על הפסקת הסובסידיות שעדיין נותרו למקדשים האליליים מהתקופה היוונית-רומית. האש הקדושה במקדש וסטה בפורום רומאנום כובתה והבתולות הוסטליות סולקו. והוטלו עונשים על ניבוי עתידות ומעשי כישוף שנעשו בהתאם למסורת הרומית. בצו אחרון שהוציא, בשנת 393, ביטל תאודוסיוס גם את המשחקים האולימפיים והביא לקיצו עידן בו נמנו השנים על פי האולימפיאדות. שלטונו של תאודוסיוס הביא למעשה למותה הכמעט מוחלט של הדת הרומית העתיקה ולהפיכתה של הדת הנוצרית לדת הכמעט בלעדית של האימפריה הרומית.
אולם, אף על שהנצרות הפכה לדת הדומיננטית באימפריה הרומית. לדת הרומית הייתה השפעה החשובה ביותר על המערב, בכך שהיא היוותה את הצינור דרכו עברו הדת והמיתולוגיה היוונית לתרבות העולם המערבי. בנוסף לדת הרומית הייתה השפעת לא מבוטלת על הנצרות הן במבנה הכנסייה הקתולית, והן במבנה הפולחן, השפה והאסתטיקה שבלבוש ובאומנות, אשר כל השפעות אלו ניכרות עד ימינו.
ספורט
שמאל|ממוזער|250px|גלדיאטורים בזירת הקרב (שחזור)
הפעילות הגופנית הספורטיבית ברומא העתיקה הייתה נחלתם של מעטים: אנשי מקצוע מזה ושבויי מלחמה מזה. את הספורט הרומאי אפיינו התכונות הבאות: נוקשות וקשיחות, שעשועיות, תועלתיות ופוליטיזציה. צמד האטרקציות הרומיות – מרוץ מרכבות ושעשועי הדם (קרבות גלדיאטורים) – נועד לרכז את ההמונים ביציעי הצופים, למוסס את האגרסיות שלהם ולהגביר את תמיכתם בבית הקיסרות על ידי עידוד היצר הפטריוטי. פה-ושם מוצאים השפעות יווניות, אך אלה נועדו לבני האריסטוקרטיה. שני דברים חסרו בספורט הרומי, שכה ייחדו את זה היווני – היעדר גימנסיונים (ספורט במערכת החינוך) ותחרויות על בסיס (כמעט) חובבני.
חיי יום יום
המטבח הרומי
אמנות
אדריכלות
האדריכלות הרומית היא סגנון אדריכלי אשר אפיין את רומא העתיקה ואת האימפריה הרומית בכלל ומהווה במידה רבה בסיס לכלל סגנונות האדריכלות המערביים עד למאה ה-20. האדריכלות הרומית אימצה את השפה החזותית של האדריכלות היוונית ושכללה אותה גם בהיבט העיצוב וגם בטכנולוגיה.
האדריכלות דאז כללה בתוכה גם את ההנדסה האזרחית ופיתוח טכנולוגיות בנייה (חומרים ושיטות). האדריכל הרומי מרקוס ויטרוביוס פוליו הניח במאה הראשונה לפנה"ס את היסודות התאורטיים לאדריכלות וההנדסה האזרחית הרומית.
ספרות
ציור
שמאל|ממוזער|250px|פרסקו של אישה מנגנת מוילה רומית בבוסקורלה באיטליה
בסגנון הציור הרומי ניכרות השפעות יווניות רבות. פרסקאות מהווים את עיקר דוגמאות הציור הרומי ששרדו עד ימינו, אך בספרות הרומית מוזכרות יצירות שצוירו על עץ, שנהב וחומרים נוספים. על בסיס ממצאי הפרסקו המרשימים של פומפיי, מחלקים חוקרי האמנות הרומית את הציור הרומי לארבע תקופות. התקופה הראשונה, החל מראשית המאה השנייה לפנה"ס, ועד ראשית או אמצע המאה הראשונה לפנה"ס, מאופיינת בעיקר בציורים המחקים טקסטורת שיש או בנייה באבן, לצד מספר ציורים של דמויות מיתולוגיות.
בציורים מהתקופה השנייה, שהחלה בראשית המאה הראשונה לפנה"ס, ניתן למצוא ניסיונות לחקות באופן מציאותי ותלת־ממדי מבנים ארכיטקטוניים ונופים. התקופה השלישית עיקרה בשלטונות של אוגוסטוס קיסר (27 לפנה"ס – 14 לספירה), אז דחו האמנים את התיאורים הריאלסטיים לטובת סגנון קישוטי. מוטיבים ארכיטקטוניים, סצינות נוף פשוטות או דוגמאות מופשטות צוירו במרכז היצירות, על רקע מונוכרומטי. הסגנון הרביעי, החל מהמאה הראשונה לספירה, התאפיין בסצינות מהמיתולוגיה, לצד שמירה על המוטיבים הארכיטקטוניים, והדוגמאות המופשטות.
פסיפס
שמאל|ממוזער|200px|פסיפס של פני אישה מהוילה הרומית בציפוריאמנות יצירת הפסיפס הרומית הושפעה רבות מהתרבות היוונית. האמנים הרומים יצרו פסיפסים מרהיבים בבתי העשירים ובמקומות פולחן ברחבי האימפריה. הכמות הגדולה של הפסיפסים שיוצרו בגל הבנייה הענק של האימפריה הרומית הביא את האמנים הרומים לפתח סגנון פסיפס פשוט יותר מזה היווני, לחדרים משניים בחשיבותם, או כאלה בהם נעשה שימוש אינטנסיבי.
בין הממצאים הקדומים ביותר של פסיפס רומי נמנים הפסיפסים של האי דלוס – שתוארכו לתקופת הרפובליקה הרומית (המאה השנייה לפנה"ס). הפסיפס הרומי הגדול ביותר נמצא בוילה קאזאל שבסיציליה, בו סצינות ציד וקרב מכסות 300 מ"ר. הפסיפס תוארך לתקופת הקיסרות הרומית המאוחרת – סביב תחילת המאה הרביעית לספירה.
גם בארץ נמצאו פסיפסים רומיים, המרשים שבהם בעיר העתיקה ציפורי.
פיסול
הפיסול הרומי מקורו בהקמת הרפובליקה במאה החמישית לפנה"ס, תחילה הוא הושפע מן הפיסול האטרוסקי אולם הוא החל לקלוט השפעות יווניות חזקות עם עליית כוחה של רומא בעולם הים תיכוני לאחר הניצחון במלחמה הפונית השנייה.
תיאטרון
כלכלה
ממוזער|150px|שמאל|דינר רומאי, עשוי כסף טהור
רומא שלטה על שטח נרחב, עם משאבים נרחבים של טבע ואנוש. הכלכלה הרומית נשארה מרוכזת בחקלאות ובמסחר. סחר חופשי חקלאי שינה את תוואי השטח האיטלקי, ובמאה ה-1 לפנה"ס, החליפו נכסי הענבים והזיתים את החוות של האיכרים העצמאיים.
רומא נודעה בשגשוגה הכלכלי שנבעה ממספר סיבות כגון מסחר בינלאומי, כיבוש שטחים רבים וביסוס מערכת משפטית מורכבת, ולפי מחקרים של כלכלנים היסטוריים כגון אנגוס מדיסון כבר בשנת 1 לספירה הייתה האימפריה הרומית לאחד האזורים העשירים ביותר בעולם, עם תוצר לנפש (אם היה מחושב באותה תקופה) גבוה ב-73% מהממוצע העולמי באותן שנים.
ממוזער|ייצור עופרת עולמי. ניתן לראות גידול מסיבי בימי הרפובליקה הרומית שחוזר לשיאו רק מאוחר יותר בעת המהפכה התעשייתית
כלכלת הרפובליקה המוקדמת הייתה מבוססת על חקלאות קטנה ותשלום מיסים. למרות זאת, בעקבות מלחמות וכיבושים, נעשו עבדים זולים ונמצאו בשפע ברחבי האימפריה, ובזמן הרפובליקה המאוחרת הכלכלה הייתה בעיקרה מבוססת על אוכלוסיית העבדים.
אף שסחר חליפין היה בשימוש ברומא העתיקה, לעיתים קרובות באיסוף מיסים, לרומא הייתה מערכת מטבעות מפותחת מאוד, שכללה מטבעות פליז, ומטבעות ממתכות יקרות בשימוש בתוך האימפריה ואף מחוצה לה – כמה מטבעות נתגלו על ידי חוקרים בהודו, למשל. לפני המאה ה-3 לפנה"ס, נחושת נסחרה על פי משקל ובגושים לא מסומנים, סביב איטליה כולה. מטבעות הנחושת היו בשווי של פאונד נחושת רומאי אחד, אך שקלו פחות. כך, ההמרה לכסף רומאי הייתה במגמת עלייה עם ערכו המהותי כמתכת.
סוסים היו יקרים למדי, ובהמות מסע אחרות היו איטיות מדי לסחיבת הסחורה בדרכים הרומאיות, שחיברו יותר עמדות צבאיות אחת לשנייה, מאשר לשווקים, ותוכננו בעיקר למרכבות ועגלות. כתוצאה מכך, מעט מאוד מסחר התקיים בין המחוזות הרומאיים, עד לעלייתה של המסחר הימי במאה ה-2 לפנה"ס. בהמשך תקופה זו, הובלת סחורה מגדר שבספרד לאלכסנדריה שבמצרים, מסע הסובב את כל הים התיכון, לקח פחות מחודש. הובלה דרך הים הייתה זולה יותר באופן משמעותי מהחלופה היבשתית, כך שתדירות של מסעות אלו גדלה בהרבה.
צבא
שמאל|ממוזער|250px|לגיונרים בחימוש מלא (שחזור)
שמאל|ממוזער|100px|קסדת חייל רומאי, כפי שמוצגת במוזיאון ישראל
הצבא הרומי היווה את הכוחות המזוינים של רומא העתיקה. הוא כלל יחידות צי, לגיונות, חיילות עזר שלהם וגב לוגיסטי ששירתו את המלוכה הרומית, הרפובליקה הרומית ומאוחר יותר את האימפריה הרומית. הצבא הרומי היה הכלי העיקרי בו שלטו הרומים על מרבית ארצות הים התיכון, ובשיאה של האימפריה, אף על בריטניה הגדולה ופרת.
הצבא הרומי התפתח לאורך הזמן החל ממבנים פשוטים בתקופת השלטון האטרוסקים (המאות ה-6 וה-8 לפנה"ס) עד שיא פריחתה של מכונת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות. אופיו של הצבא השתנה גם הוא, מצבא מיליציה המבוסס על בני השכבות העליונות של אזרחי רומא, המממנים את כלי הנשק שלהם, דרך צבא המבוסס ברובו על מתנדבים מקרב בני המעמד התחתון, ועד לצבא מקצועי של שכירי חרב, שנתמך באפן מאסיבי על ידי חיילים זרים ובני חסות למיניהם.
אחד הקווים המאפיינים של התפתחות של הצבא הרומי היה יכולת להסתגל למציאות חדשה, לאמץ תורת לחימה וכלי נשק זרים ולשכלל את אומנות המלחמה שלו. כבר מהמאה החמישית למדו הרומאים דרך האטרוסקים להשתמש בכלי הנשק ובשיטות הלחימה של ההופליטים והפלאנקס היוונים. מאוחר יותר אימצו הרומאים כלי נשק סאמניטיים ואיברים כגון החרב והפיליום, ובמכונות המצור של הצבאות ההלניסטיים. הצבא הרומי פיתח ושיכלל גם רעיונות מקוריים כגון מערכת הקרב המאניפולארית, הטקטיקה של הקהורטות, וחשיבותו של שימוש במחנה מסודר כמרכיב יסוד בשדה הקרב.
גורם חיוני נוסף בהצלחתה של המערכת הצבאית ברומא, לפחות עד לתקופת הקיסרות, היה ביצוע רעיון שירות החובה של האזרח בצבא בצורה המקיפה והיעילה ביותר עד אז. מערכת זו הוביל לעליונותה של רומא בתחום כוח האדם מול יריבותה. עליונות זו, יחד עם שימושה הנכון בכוחם של בעלות בריתה, פתיחותה לחידושים צבאיים מפנים ובחוץ, ושיטת לחימה ואימונים שהתבססה על משמעת חמורה, יסודיות ושיטתיות, הובילו ליצירתה של מכונת מלחמה אימתנית שהייתה בעלת האמצעים לנצח את רוב מלחמות רומא.
ממשל ומשפט
ממשל
בתקופת המלוכה למלך הרומאי היה אימפריום בלתי מוגבל והוא זה ששלט במדינה, לאחר הפלת המלוכה וכינון הרפובליקה רומא העתיקה נשלטה על ידי שלוש רשויות: המגיסטראטים, הסנאט ואספות העם. המגיסטראטים הם אלו שניהלו את ענייני היום-יום של המדינה ואת אספות העם שבהם הועברו חוקים ונבחרו המגיסטראטים, לסנאט היה תפקיד מכריע על התנהלות המדינה שנבע לא מסמכותו אלא מיוקרתו מכיוון שהוא הורכב ברובו על ידי מגיסטראטים לשעבר, כמו כן כל ענייני החוץ היו בתחום סמכותו והוא היה מופקד על אוצר המדינה.
המוסדות הרפובליקאים המשיכו לתפקד בתקופת הקיסרות כדי לספק מראית עין שהמשטר הוא לא מלוכני, הם עברו תהליך של התנוונות והפכו ללא יותר מתיאטרון בובות פסבדו-רפובליקאי. הקיסר הרומאי הוא שהיה בעל הכוח האמיתי במדינה וסמכותו הייתה אבסולוטית.
משפט
המשפט הרומי הוא המערכת המשפטית של רומא העתיקה. התפתחות המשפט הרומי נמשכה כאלף שנים, משנת 449 לפנה"ס בערך, עת נוצרו "שנים עשר הלוחות" עד לקודיפיקציה של המשפט הרומי שנערכה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 530 לספירת הנוצרים. המשפט הרומי כפי שהשתמר בקוד של יוסטיניאנוס הפך לבסיס המערכת המשפטית באימפריה הביזנטית ומשם הפך לבסיס לרבות ממערכות המשפט הקונטיננטלי במערב אירופה.
במובנו הרחב של המושג "המשפט הרומי" ניתן לומר שאין המדובר רק במערכת המשפטית הנהוגה ברומא הקדומה אלא במערכת המשפטית שיושמה ברוב מדינות אירופה עד לסוף המאה ה-18. במדינות רבות כגרמניה יישומו של המשפט הרומי נמשך עד לתקופה מאוחרת יותר. מסיבות אלו מערכות משפטיות מודרניות באירופה ומחוצה לה מושפעות במידה רבה על ידי המשפט הרומי, במיוחד בשדה המשפט האזרחי. אפילו המשפט הבריטי, אשר בו התפתחה מערכת נפרדת של דינים הקרויה המשפט המקובל הושפע במידת מה מן המשפט הרומי, על אף שהשפעה זו פחותה בהרבה מהשפעת המשפט הרומי על המערכות המשפטיות ביבשת אירופה.
יהודים ויהודה
ממלכת יהודה החשמונאית ורומא
שמאל|ממוזער|250px|תבליט משער טיטוס המנציח את תבוסת יהודה על ידי הרומים ובזיזת אוצרות המקדש
הקשרים הרשמיים הראשונים בין רומא לממלכת החשמונאים נעשו בימי יהודה המכבי כאשר זה חתם על ברית עם רומא, שנועדה לחזק את היהודים במלחמתם נגד הממלכה הסלאוקית. רומא מצידה חתמה על ברית זו כחלק מהמדינות שלה במזרח בתקופה זו ליצור קשרים רבים עם עמים וארצות שהיו תחת שלטון הממלכות ההלניסטיות. טיב היחסים בין רומא ליהודה השתנה בשנת 63 לפנה"ס עם כיבוש ירושלים על ידי פומפיוס. משנת 37 לפנה"ס ועד 4 לפנה"ס שררה ביהודה מלכות הורדוס מלכות בחסות הרומאים. מספר שנים לאחר מותו של הורדוס החלו הרומים לשלוט בארץ באופן ישיר על ידי נציבים, שלטון זה, ההבדלים המהותיים בין התרבות היהודית לתרבות הרומית, וזרמים משיחיים שהיו בארץ הוביל בסופו של דבר לשלוש מרידות גדולות נגד השלטון הרומי:
המרד הגדול בין השנים 66 ל-73, בו חרב בית המקדש השני. ולאחריו הפכה הארץ לפרובינקיה בה משל לגאט (מושל) אשר מקום מושבו היה בקיסריה.
מרד התפוצות בשנת 115, בתקופת הקיסר טראיאנוס, אשר ארך שנתיים
מרד בר כוכבא בין השנים 133 ל-135
לאחר דיכוי מרד בר כוכבא שינה הקיסר אדריאנוס את שם הפרובינקיה ל"סוריה פלשתינה", ואת שמה של ירושלים ל"איליה קפיטולינה", ובכך ניתן לראות את סופה של "יהודה" כיחידה מדינית.
היהודים בתפוצות האימפריה
עם השתלטותה של רומא על הממלכות ההלניסטיות באה לידי שלטונה אוכלוסייה גדולה של יהודים, בדרך כלל הרומאים נתנו ליהודים רשות לחיות על פי דתם ופטרו אותם מחובות שהיו יכולים לפגוע בכך כגון שירות צבאי.
היחסים עם היהודים הידרדרו על רקע המצב ביהודה, לאחר המרד הגדול יהודי התפוצות היו חייבים בתשלום המס היהודי, בזמן שלטונו של טראיאנוס יהודי התפוצות מרדו, אף על פי שייתכן שהרקע למרד היו היחסים העכורים של שכניהם ההלניסטים ולא השנאה לרומא, וכתוצאה מכך הושמדו קהילות רבות.
שנאת ישראל ברומא העתיקה
רומא בספרות חז"ל
רובם של חכמי חז"ל פעלו וכתבו בתקופת שלטון הרומאים בארץ ישראל. דמותו של השלטון הרומי בארץ ישראל העולה מספרות חז"ל היא שלילית ביותר, בעקבות האתגר התרבותי והדתי שהשלטון הציב בפני עם ישראל, ובעקבות דיכוי המרידות והמאבקים של העם מול השלטון.
דוגמה ליחס ההנהגה היהודית לשלטון הרומי, ויחסו של זה להנהגה היהודית ניתן למצוא
בתלמוד הבבלי, שם מסופר כי רבי שמעון בר יוחאי ביקר את הרומאים בחריפות:
על פי הסיפור, רבי שמעון בר יוחאי נידון למיתה בעקבות דבריו, ונאלץ לרדת למחתרת.
דוגמה נוספת ניתן למצוא בפירוש חז"ל לחזון ארבע המלכויות שמופיע בספר דניאל – על פי פירוש חז"ל רומא מוקבלת למלכות הרביעית, הנוראה מכולן.
ייסוד רומי מתואר בתלמוד הירושלמי, כייסוד הדרגתי אשר כל התפתחות בו נגרמה בעקבות ירידה רוחנית בעם ישראל.
ראו גם
האימפריה הרומית
האגודה לקידום הלימודים הרומים
מאגיה בעולם היווני-רומאי
לקריאה נוספת
האנציקלופדיה העברית, כרך ל', ראו ערך רומא, עמ' 707–775, הוצאת ספרית פועלים, 1988
תאודור מומזן, דברי ימי רומא, בשלושה כרכים, הוצאת מסדה, תשכ"א
טיטוס ליוויוס, תולדות רומא, תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק
מ. קארי, דברי ימי רומא, עד סוף תקופת קונסטאנטינוס, הוצאת ש. פרידמן, תל אביב
דוד אשרי, "קניין לדורות: היסטוריונים יוונים וכתיבת היסטוריה ביוון ורומא", הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשס"ד
ישראל שצמן, "האימפריה הרומית ומורשתה", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ב
קישורים חיצוניים
היסטוריית האימפריה הרומית אתר מקיף ומפורט
שמות לטיניים למקומות גאוגרפיים בתרגום לאנגלית
אורי אמיתי, העולם הקלאסי, קורס מתוקשב באונ' חיפה. הרצאות הווידאו נגישות לכל להורדה
כמה מן המנהגים הרומים
הערות שוליים
*
קטגוריה:איטליה: היסטוריה
קטגוריה:העת העתיקה
קטגוריה:רומא העתיקה: היסטוריה
| 2024-10-15T18:27:45
|
תנועת נוער
|
שמאל|ממוזער|250px|הנהגת השומר הצעיר בשנות ה-40, הוואנה, קובה
שמאל|ממוזער|250px|חניכי בית"ר טורקיה כורעים בעמדת הכן ליציאה לריצה - יום ספורט 1952
ממוזער|פסל תנועות הנוער בנס ציונה. הפסל הוא ישראל פרימו
תנועת נוער היא ארגון של בני נוער העוסק בחינוך בלתי פורמלי. בתנועת הנוער שמים דגש על מעורבות בני הנוער בקבלת החלטות התנועה ובכיוונה. פעילות תנועת נוער נעשית לאור ערכים של החינוך הבלתי-פורמלי כגון אוטונומיה, עקרון "נוער מדריך נוער" ותרומה לקהילה.
תנועות נוער הן ארגונים רחבים, השואפים להקיף כמה שיותר את עולם החניכים החברים בהן. תנועות הנוער אף מסוגלות להוות חברות נוער שלמות, הכוללות מערכת עצמאית של תרבות, אידאולוגיה, סמלים, השתייכות פוליטית ועוד. תנועות אלו מהוות מעגל השתייכות משמעותי ביותר עבור הנער, המגבש את זהותו מתוך התנועה. בשל כך נחשבת תנועת הנוער לגורם מרכזי בחינוכם של בני הנוער.
היסטוריה
לפני המהפכה התעשייתית לא היה קיים מושג הנעורים והוא התפתח רק כאשר נוצר פער ריק בין תקופת הילדות, חסרת האחריות והדאגות, לבין הבגרות, המתאפיינת בלקיחת אחריות, הקמת משפחה ורכישת מקצוע. את תנועות הנוער הקימו אנשים שבער בהם היצר שכיום ניתן להתייחס אליו כאל מרדנות, ולכן תנועות הנוער קיבלו את אופיין כמות שהוא – שואף לפשטות של הדברים, כמיהה למקורות (לעיתים הפיזיים אך בעיקר הרוחניים), דוגל בגילוי הלב, ושואף לשבירת הניכור שבין אנשים. מתוך אלו נבעו קודי ההתנהגות האופייניים לתנועות הנוער: טיולים בטבע, הדגשת השיחות בין אנשים, וכן תוכן אוטונומי ושונה של כל תנועה.
תנועות הנוער הן ארגוני נוער מיוחדים שקמו במאה ה-19, על רקע המשברים החברתיים-תרבותיים שפקדו את אירופה, כביטוי לתרבות נוער ייחודית, שעסקו בחינוך בלתי פורמלי. רבות מהתנועות הדגישו את תרומת הנוער לפתרון המשברים, אך הן נבדלו זו מזו באופי הפתרון ובזיקתן לעולם המבוגרים.
תנועות הנוער הראשונות צמחו בגרמניה, הואנדרפוגל והבינדה, אך לא היוו תנועה מחאתית שעיצבה את דפוסי החברה בגרמניה, גם מבחינת אופיין וגם מבחינת כמות בני הנוער בהן, שיחד לא עלתה על 60,000 איש. הן נתפסו יותר כהרפתקאת נעורים חולפת. מרבית בוגרי התנועות המשיכו בחייהם ונעשו לחלק מאותה תרבות הכלל הבורגנית, אך על מקצתם החוויה בתנועת הנוער, ואחריה בשירות בצבא במלחמת העולם הראשונה, השאירה תחושת אחריות חברתית עמוקה, אותה יישמו מאוחר יותר בחייהם.
תנועות טוטליטריות השתמשו במודל תנועת הנוער, תוך הדגשת "החובה האזרחית", הסמלים והטקסים הלאומיים, דוגמת המפלגה הנאצית - הנוער ההיטלראי, טאיסיי יוקוסאנקאי - מפלגת הנוער הגדולה של יפן, המפלגה הפשיסטית - הבאלילה, או הקומסומול תחת המשטר הסובייטי.
מאידך, בחזית האנטי-טוטליטרית בלטו גם כן תנועות נוער, שבוגריהם ראו עצמם מחויבים לרעיונות החירות.
תנועות נוער צופיות התפתחו בעיקר בתקופת השלטון הקולוניאליסטי בקולוניות, ושימשו לחיזוק הקשר בין המושבות לממלכות.
רכז
שמאל|ממוזער|250px|רכזים בתנועת הנוער העובד והלומד יחד עם חניכים בתנועה.
הרכז (נקרא גם קומונר או מרכז סניף) בתנועת הנוער הוא מדריך בוגר שתפקידו הוא ניהול הסניף. תפקיד זה קיים ברוב תנועות הנוער (בין היתר בתנועות הצופים, הנוער העובד והלומד, בני עקיבא, עזרא, אריאל, השומר הצעיר, כנפיים של קרמבו, עוז, הנוער הלאומי בית"ר והמכבי הצעיר). תפקיד הרכז לנהל את הפעילות השוטפת של הסניף: הפעלת החניכים, ליווי והנחית המדריכים והמתנדבים בשנת השירות (הש"שנים) והניהול הלוגיסטי של הסניף. מידת המעורבות של הרכז בפעילות משתנה בהתאם לאופי התנועה, צורכי הסניף וצרכי התנועה אליה הרכז משתייך. תפקידו יכול לכלול הנחיה בלבד של המדריכים או הדרכה בפועל של קבוצות חניכים, ארגון פעילות או פיקוח בלבד על בני הנוער שמארגנים פעילות.
לרוב יהיה הרכז גם נציג הסניף והדמות הבוגרת האחראית על קשר עם הורים, עם הקהילה, עם גופי התנועה ועם הרשויות.
ראו גם
תנועות הנוער היהודיות הציוניות
תנועות נוער בישראל
תנועת בוגרים
לקריאה נוספת
מתתיהו רוטנברג ומרדכי נאור, תנועות נוער בישראל ובעולם, הוצאת עמיחי, 1962.
הלל ברזל, תנועת הנוער : קורותיה בעמים ובישראל, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תשכ"ג.
ראובן כהנא, בהשתתפות תמר רפופורט, נעורים והקוד הבלתי-פורמלי: תנועות נוער במאה העשרים ומקורות הנעורים הפוסט-מודרניים, הוצאת מוסד ביאליק והמכון לחקר הטיפוח בחינוך, האוניברסיטה העברית, 2007.
יוסף פונד, הקבצו צעירי יהודה: תנועות הנוער והצעירים של אגודת ישראל, ירושלים: כרמל, תשפ"ג.
קישורים חיצוניים
תנועות הנוער באתר משרד החינוך
סיפורן של תנועות הנוער החלוציות בשואה
*
קטגוריה:הדרכה
| 2024-10-15T10:31:42
|
תנועות נוער וארגוני נוער בישראל
|
ממוזער|250x250 פיקסלים|הפגנת האחד במאי של הנוער העובד והלומד
ממוזער|250x250 פיקסלים|רעיית נשיא המדינה נחמה ריבלין בטקס מסדר הכנפיים של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", פברואר 2015
ממוזער|250x250 פיקסלים|חניכי הנוער הלאומי בטיול
שמאל|ממוזער|250px|תנועת ה"הצבעים שלנו" במצעד הגאווה 2003
שמאל|ממוזער|250px|מתקן צופי במחנה קיץ של תנועת הצופים בתל אביבבישראל, תנועות נוער וארגוני ילדים ונוער הם גופים המאגדים קבוצות של בני נוער וילדים במסגרות חברתיות וחינוכיות היוצרות ביטוי לתרבות נוער ייחודית. הפעילות בתנועות הנוער נמנית עם החינוך הבלתי פורמלי.
המסגרות השונות מקיפות את עולמו של החניך באמצעות מערכת עצמאית של תרבות, אידאולוגיה, הסמלה וכו', ובאמצעותן הוא מגבש את זהותו, כחלק מהשתייכותו לתנועה חברתית ולארגון.
מעורבות חברתית
תנועות הנוער וארגוני הנוער נוצרו לרוב על רקע משברים חברתיים וסביב תרומת הנוער לפתרון המשברים. עם זאת, הם נבדלים זה מזה באופי הפתרון וכן בזיקתם לעולם המבוגרים.
בישראל קיבלו תפקיד חשוב בעיצוב החינוך הבלתי פורמלי במדינה והחינוך בכלל, בעיקר בזכות ההיסטוריה הציונית בארץ ובאירופה, בה היוו תנועות הנוער מרכיב מרכזי של המהלכים ההיסטוריים. מרבית תנועות הנוער הפועלות כיום בארץ צמחו בארצות הגולה. לתנועות הנוער ולארגוני הנוער הציוניים תפקיד מכריע בהתיישבות, בעיקר במסגרת גרעיני נח"ל, בהיאחזויות, מושבים וקיבוצים.
רוב חניכי תנועות הנוער וארגוני הנוער מגיעים מהמעמדות הבינוניים, והם תורמים תרומה משמעותית לעיצוב תרבותה של החברה הישראלית, בעיקר במסגרות ההדרכה ביישובים ושנת שרות שבה דוחים הנערים והנערות את גיוסם כדי לתרום לחברה הישראלית.
אופי ארגוני
החברים במסגרות אלו נקראים לרוב חניכים, והם מאורגנים בתוך קבוצות כאשר לכל קבוצה מדריך אחד או יותר. לרוב המדריך הוא נער בן השכבות הבוגרות יותר ובמקרים מסוימים הוא אדם מבוגר. קבוצות שונות הנמצאות באותו יישוב או שכונה מאוגדות למסגרות מקומיות הנקראות בכל מסגרת בשם אחר. בארגונים ותנועות רבים המסגרת נקראת סניף כמו בתנועות הדתיות ובברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, אך קיימים גם שבטים (כמו בתנועת הצופים), סליקים (כמו בארגון צמר"ת), מעוזים (כמו בתנועת בית"ר), מחנות (כמו במחנות העולים), קנים (כמו בנוער העובד והלומד והשומר הצעיר), מרכזי ידע בנטע@ ועוד.
גם בתוך הקבוצות המקומיות, וגם ברמה הארצית מתקיימת פעילות ארגונית, אך רמת מעורבות הנוער משתנה בכל מסגרת. בתנועת הצופים, למשל, פועל צוות בוגר בכל שבט המנהל את הפעילות בו, והמסגרת הארצית מורכבת ברובה מבוגרים. בארגון נטע@, בכל מרכז ישנו צוות מוביל המורכב מחניכים בוגרים התופסים תפקידים ניהוליים התנסותיים לצד הרכז הבוגר הישובי. בארגון צמר"ת הבוגרים תופסים מקום של מנחים ברמה המקומית והרמה הארצית מנוהלת ברובה בידי הנוער.
בפעילות של תנועות הנוער לבושים החניכים בתלבושת אחידה. תנועות רבות כמו התנועה החדשה, הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והמחנות העולים, אמצו את החולצה הכחולה, שצבעה מייצג את מעמד הפועלים. החולצה הכחולה מקבלת אפיונים שונים בכל תנועה דוגמת כפתורים או שרוכים בצבעים שונים. בנק"י הקומוניסטית משתמשת במדים הדומים למדי הקומסומול מברית המועצות. חולצה לבנה ועניבה אדומה. לעומתם, חניכי הצופים ותנועת המכבי הצעיר לובשים מדי חאקי המקושטים בעניבות העשויות מיריעת בד מרובעת מקופלת.
התלבושת האחידה מייצגת בכל התנועות בהן היא בשימוש את החלוציות, הפשטות, השוויון והאחידות. בארגוני הנוער ובחלק מתנועות הנוער לא נעשה שימוש בתלבושת אחידה.
פעילות ושייכות פוליטית
ממוזער|250x250 פיקסלים|חניכי אחריי! בטיול
ממוזער|250x250 פיקסלים|כתובת אש של תנועת המכבי הצעיר
ממוזער|250x250 פיקסלים|הקבוצה הראשונה של "עליית הנוער" מגרמניה צועדת לעבר קיבוץ עין חרוד
תנועות הנוער וארגוני הנוער קשורים בחלקם באופן ישיר לתנועות פוליטיות ומשמשים אותן כמכשיר גיוס והשפעה. תנועות הנוער וארגוני הנוער נחשבו לכוח דינאמי ביותר של התנועות הפוליטיות, וההשפעה ההדדית ביניהם הייתה חזקה. דוגמאות לקשרים כאלו הן הקשר בין בני עקיבא לציונות הדתית, הקשרים בין תנועות "החולצה הכחולה" (הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, המחנות העולים) לציונות הסוציאליסטית ולתנועת העבודה, והקשרים בין ארגוני הנוער המפלגתיים למפלגות כמו ארגון נוער מרצ ומפלגת מרצ.
למרות הקשרים הפוליטיים המובהקים, גופי הנוער מהווים לרוב אוטונומיה בכל הנוגע לקביעת הפעילות והעמדות. לא פעם התגלו חילוקי דעות בין גופי הנוער לתנועות הפוליטיות, אף בארגונים המפלגתיים.
בתקופת המאבק סביב כביש בר-אילן בירושלים, עצרה מרצ את ההפגנות באחת השבתות בעקבות קריאה של נשיא המדינה, עזר ויצמן לשבת שקטה בכביש. נוער מרצ סירב לקבל עמדת מרצ בעניין וקיים הפגנה בכביש. בדצמבר 92' כשתמכה מרצ בגירוש 415 פעילי החמאס ללבנון, הצטרף נוער מרצ לארגוני שמאל במאבק נגד הגירוש ואף שינה את שמו ל-"נוער מצע מרצ", כדי לסמן שאין הוא כפוף להחלטות הסיעה אלא לעקרונות מצע מרצ.
לחלק מגופי הנוער אין זיקה מפלגתית, כמו ארגון צמר"ת, תנועת הצופים ותנועת כנפיים של קרמבו. אך עם זאת רובם עוסקים בנקיטת עמדה בנושאים מסוימים ומארגנים או משתתפים בפעילות פוליטית כמו הפגנות, עצומות וכדומה. המטרות הפוליטיות יכולות להיות מעוגנות במטרות הארגון, דוגמת תנועת הנוער הגאה הצבעים שלנו שחרתה על דגלה את זכויות הפרט.
הקשר עם משרד החינוך
ממוזער|342x342 פיקסלים|עליית תנועת בית"ר לתל חי
ממוזער|250x250 פיקסלים|פעילי איגי במצעד הגאווה בחיפה 2022
ממוזער|250x250 פיקסלים|הפגנת הנוער הערבי החלוצי באחד במאי בשנות החמישים
משרד החינוך עורך אומדנים של תנועות הנוער במטרה לבדוק את התאמת התנועות לקריטריונים שקובע המשרד ולבדוק את גודל התנועות. אמדן זה משפיע על התקציבים שמעניק משרד החינוך לתנועות ברמה הארצית. תקציבים נוספים ניתנים ברמה המוניציפלית. האומדן מבוסס על מקורות מידע שונים, החל מדיווחי התנועות וכלה בראיונות של עשרות אלפי מדריכים ומאות אלפי חניכים בכל המגזרים.
אומדן תנועות הנוער, שערך משרד החינוך בסוף 2005, העלה שבתנועות הנוער בישראל רשומים כיום כ-175 אלף חניכים, מתוכם יותר מ-40 אלף מתנועת הצופים, ויותר מ-35 אלף מתנועת הנוער העובד והלומד.
משרד החינוך מקצה שני תקציבים נפרדים המתחלקים האחד, בין תנועות הנוער הזכאיות, והשני בין ארגוני הנוער הזכאים. הקריטריונים לתנועות הנוער ולארגוני הנוער שונים, ותקציב האחרונים נמוך יותר. למרות ההבחנה הנהוגה במשרד החינוך מזה שנים, הצהירה יולי תמיר, שרת החינוך בפני אחד מארגוני הנוער, שאין הבדל בין תנועות הנוער לבין הארגון שמהווה מסגרת חינוכית כל דבר.
מועצת תנועות הנוער
מועצת תנועות הנוער (מת"ן) מאגדת בתוכה חלק מתנועות הנוער. המועצה נוסדה ב-1974 ונרשמה כעמותה ב-1982. המועצה מהווה מקום לדיון בנושאי החינוך הבלתי פורמלי בפרט והחברה הישראלית ככלל, ומגדירה עצמה כארגון גג לתנועות הנוער הציוניות. כמו כן מהווה המועצה גוף מתאם בין התנועות השונות ופעילותן. המועצה פועלת בשיתוף ובתאום עם מנהל חברה ונוער במשרד החינוך .
ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל הוענק פרס ישראל על מפעל חיים בגין תרומה לחברה ולמדינה למועצת תנועות הנוער כנציגת תנועות הנוער.
במועצת תנועות הנוער חברות התנועות: הצופים, הנוער העובד והלומד, בני עקיבא, בנות בתיה, השומר הצעיר, עזרא, מכבי צעיר, האיחוד החקלאי, המחנות העולים, הנוער הלאומי, אריאל, בית"ר, הנוער הדתי, הנוער הציוני, היכלי ענ"ג, הנוער הדרוזי.
תנועות נוער וארגוני נוער ישראליים
אינם מזוהים פוליטית ודתית
בישראל גופים רבים כאלה. בהם:
הצופים - תנועת נוער בלתי-מפלגתית. התנועה מושתתת על עקרונות תנועת הצופים הבסיסיים ומידות הצופה. בהתאחדות הצופים והצופות בישראל חברים שישה גופים:
תנועת הצופים העבריים ובתוכה עדת הצופים (הפלג הדתי של תנועת הצופים) וצופי ים (מגזר המשתמש בפעילות ימית להשגת מטרות זהות)
צופי בתי הספר הערביים
ארגון הצופים הדרוזים
ארגון הצופים הקתוליים
ארגון הצופים האורתודוקסיים (נוצרים-ערבים)
ממוזער|250x250 פיקסלים|פעילים ערביים מתנועת הנוער העובד והלומדארגון הצופים הערבים המוסלמים
המכבי הצעיר - תנועת נוער חינוכית, לאומית, ספורטיבית, בלתי מפלגתית המושתתת על ערכי היהדות והציונות. התנועה קמה בשנת 1929 בצ'כיה בוועידת "המכבי העולמי", שבה הוחלט להקים את סניפי המכבי הצעיר בצמוד לאגודת הספורט.
התנועה החדשה - תנועת הנוער הגדולה והמגוונת במרחב הכפרי. התנועה הוקמה בסוף שנת תשע”ט בשילוב כוחות של ארגון השומר החדש, של ראשי מועצות, בוגרים וקהילות שהיו בעבר בתנועת בני המושבים. ארגון השומר החדש, אשר הוקם על מנת לתמוך ולשמר את החקלאות בארץ, נעתר למשימת הקמת התנועה החדשה מתוך חיבור רעיוני של אהבת הארץ, חיבור לאדמה ושמירה על המרחב הכפרי והחקלאי באמצעות מעשה ולימוד. היום התנועה מונה מעל ל-25,000 חניכות וחניכים מכיתה ד’-יב’ הפעילים ומתחנכים בתנועה. הקיני”ם הסניפים והחוות, פועלים במעל ל-250 יישובים, 23 מועצות אזוריות, מקומיות ובערים.
אור לחינוך - ארגון התנדבותי הפועל במסגרת קהילתית, לקידום מצוינות, בפרט בתחומי החינוך וההתנדבות. הארגון הוקם בשנת 2004.
האות הבינלאומי לנוער ולצעירים - תוכנית בינלאומית ורב תרבותית שמקורה באנגליה והחלה לפעול בישראל בשנת 1986.
אחריי! - עמותת נוער מוביל שינוי.
האיחוד החקלאי - תנועה בלתי מפלגתית הפועלת במגזר הכפרי-התיישבותי. הוקמה בשנת 1978.
ממוזער|250x250 פיקסלים|צופי ים שטים בסירהיוניסטרים - עמותת יוניסטרים הוקמה בשנת 2001 על ידי רוני צארום ומאז יוצרת מוביליות חברתית כלכלית בישראל באמצעות הכשרת בני נוער וצעירים מהפריפריה, שאינם חשופים להזדמנויות לפרוץ את תקרת הזכוכית, ליזמות עסקית וחברתית כאמצעי למימוש יכולותיהם ובכך לשנות את מסלול חייהם ואת פני מדינת ישראל.
כנפיים של קרמבו - תנועת נוער לילדים עם ובלי צרכים מיוחדים. הוקמה בשנת 2002.
קצ"ב - תנועת הנוער קצ"ב, הנה תנועת הנוער העירונית בעיר בת-ים ופועלת בעיר כבר כ-31 שנים. קצ"ב היא תנועה עירונית אשר פועלת בבית קצ"ב- "הבית" של חברי השכב"ג, במרכזים הקהילתיים ברחבי העיר ובבתי הספר. התנועה דוגלת בטיפוח מנהיגות צעירה על ידי מתן אפשרות להתנסות בנטילת אחריות, חיזוק הרגשת ההשתייכות לקהילה על ידי עידוד רוח ההתנדבות. הגדלת מספר הפעילים על-מנת ליצור דור המשך והקניית ערכי האידאולוגיה ומימושם. חשיפת חברי התנועה להיסטוריה של בת-ים ומאפייניה השונים.
ממוזער|חברי בנק"י בצעדת האחד במאי בנצרת 2023
ממוזער|250x250 פיקסלים|יוניסטריםממוזער|250x250 פיקסלים|מדריכי ארגון צמרת בקורס "מנהיגות ב'"ממוזער|250x250 פיקסלים|הפגנת האחד במאי של המחנות העוליםממוזער|250x250 פיקסלים|נוער הליכוד בסיור בכנסת בשנת 2000ממוזער|250x250 פיקסלים|חניכות מתנועת אריאל במסע פסחממוזער|250x250 פיקסלים|חולצה כחולה, חולצה המשמשת תנועות נוער רבות
איגי - ארגון נוער גאה - ארגון התנדבותי, למען בני נוער הומוסקסואלים, ביסקסואלים, טרנסג'נדר, וכאלה המתלבטים בנטיותיהם המיניות. ארגון הנוער הגאה מספק מסגרת חברתית למפגש והכרות עם בני נוער בעלי חוויות דומות ופועל לקידום מעמד הנוער ההומוסקסואלי בארץ. הארגון הוקם בשנת 2002, כחלק מאגודת הלהט"ב ובשנת 2006 היה לארגון עצמאי.
נוער חובב תנ"ך - ארגון נוער יהודי שמטרתו להפיץ את לימוד התנ"ך ולהוות מקום מפגש לבני נוער החשים קשר לתנ"ך ואוהבים ללמוד אותו. הארגון הוקם בשנת 1981 והוא מנוהל על ידי החברים בו, ורוב השיעורים מועברים על ידי המשתתפים עצמם ולא על ידי מורים.
נוער לנוער
עליית הנוער - תנועה ציונית חקלאית. הוקמה על ידי רחה פראייר בשנת 1932. התנועה סיימה את פעולתה בשנת 1986.
פסגות - תנועת נוער עירונית א-פוליטית למען צפת. הוקמה בשנת 1995.
צמר"ת (ציונות, מנהיגות, רעות ותרומה לחברה) - ארגון נוער התנדבותי שנוסד בשנת 2005 אחרי איחוד הארגונים נוער לנוער והמועצה הציונית לנוער. הארגון עוסק בחינוך לציונות, התנדבות ועזרה לקהילה ומשלב פעילות של בני נוער חילונים ודתיים, וכן בני נוער מהמגזר הדרוזי.
שומרי המפרץ - תנועת נוער השמה דגשים על חברה, סביבה, צלילה והכנה לקראת צבא. נוסדה בשנת – 2002 על ידי "עמותת סביבה מדבר וים'. תוכנית ההדרכה השנתית מכשירה את החניכים להיות קבוצת איכות חברתית, ובהמשך להיות 'שומרי מפרץ' אילת.
תנועת הנוער הדרוזי - תנועה דרוזית ציונית. הוקמה בשנת 2001. לתנועה מוקדי פעילות בכל היישובים הדרוזים בישראל.
נטע@ - ארגון נוער טכנולוגי-חברתי לעידוד מצוינות מבית עמותת תפוח לקידום שוויון דיגיטלי בישראל
מזוהים עם השמאל הפוליטי
השומר הצעיר - תנועת נוער יהודית הפועלת בישראל ובעולם. הוקמה ב-1911 בלבוב שבגליציה. שמה שונה בשנת 1913 ל"השומר" בהשפעת אגודת "השומר" הארץ-ישראלית.
הנוער העובד והלומד (הנוע"ל) - הוקמה בשנת 1924 בארץ ישראל כדי לאגד בני נוער עובדים על מנת להגן על עבודתם וזכויותיהם. במשך השנים נטמעו בתוך התנועה תנועות נוספות: התנועה המאוחדת (שחבריה, כמו מקימי הנוע"ל, היו מחברי ההכשרות המגויסות לפלמ"ח), הנוער הבורוכובי, הצופה העובד ותנועת המושבים.
ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י) - תנועת נוער המזוהה עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית. התנועה הוקמה בשנת 1924 על ידי צעירים קומוניסטיים אשר הזדהו עם המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ורצו להקים גוף שנוער קומוניסטי יוכל לפעול בו. בתנועה חברים מאז ועד היום בני נוער יהודים וערבים. בניגוד לשאר תנועות הנוער הסוציאליסטיות בישראל, בנק"י איננה תנועה ציונית.
החלוץ הצעיר - תנועה חלוצית. הוקמה כתנועת נוער של ארגון "החלוץ" בפולין בשנת 1924. התנועה סיימה את פעולתה בשנת 1939.
המחנות העולים - תנועת נוער חילונית התיישבותית. נוסדה בשנת 1926 על ידי 11 תלמידי כיתה י"א מהגימנסיה הרצליה בתל אביב (לימים "החוג הזקן"). בשנות החמישים של המאה ה-20 הצטרפו לתנועה חברי תנועת הצופים החלוציים שהיו מזוהים עם הקיבוץ המאוחד. בשנת 2005 הוכרז על איחוד התנועה עם קבוצות הבחירה מבית ייסודה של התנועה הקיבוצית.
נוער מרצ - ארגון נוער פוליטי-חברתי הפועל תחת מפלגת מרצ אשר נוסד ב-1992.
נוער העבודה - ארגון נוער פוליטי-חברתי הפועל תחת מפלגת העבודה אשר נוסד ב-1968 (בהקמתו פעל הארגון תחת מפלגת "המערך").
הצבעים שלנו - תנועת נוער פוליטית אשר פעלה למען שוויון זכויות להומואים, לסביות, ביסקסואלים, טראנסג'נדרים ולמען מיעוטים אחרים. התנועה הוקמה בינואר 2003, והייתה מזוהה עם מפלגת מרצ אף שסירבה לקחת חלק בפעולות ציוניות שארגון נוער מרצ לקח בהן חלק. הפסיקה לפעול בשנת 2008.
אג'יאל - חטיבה ערבית בשומר הצעיר - תנועה סוציאל-דמוקרטית שהוקמה בשנת 2006, הפועלת בעשרה סניפים בחברה הערבית בישראל, ומתקיימת כחטיבה ערבית אוטונומית בתנועת "השומר הצעיר".
ורקלויטה - תנועה סוציאליסטית. הוקמה בגרמניה בשנת 1932. פעלה בישראל ובגרמניה עד שנת 1938.
סדאקה רעות - עמותה המקדמת שותפות נוער ערבי-יהודי. העמותה הוקמה בשנת 1983 על ידי פעילים חברתיים יהודים וערבים.
תנועת הנוער הערבי - תנועה סוציאל-דמוקרטית הדוגלת בדו-קיום יהודי ערבי. הוקמה בשנת 1994.
תנועת תרבות - תנועת אמנים-מחנכים המחויבת לצמצום פערים, חיזוק הסולידריות הקהילתית ויצירה של תרבות ואמנות מקורית. התנועה הוקמה בשנת 2004 על ידי חבורה של שישה בוגרים של מגמת אמנות מרחבי הארץ. התנועה מפעילה כ-25 בתי יוצרים לנוער הממוקמים ב-17 יישובים ברחבי הארץ.
מזוהים עם המרכז הפוליטי
נוער יש עתיד - ארגון נוער פוליטי-חברתי, הפועל תחת מפלגת יש עתיד, והוקם בשנת 2014 כשנתיים לאחר הקמת המפלגה. כיום יו"ר נוער יש עתיד הוא רון פרנקל, נער בן 16 מרמת השרון.
נוער המחנה הממלכתי - ארגון נוער פולטי-חברתי, הפועל תחת מפלגת המחנה הממלכתי איחוד של נוער מפלגות חוסן לישראל ותקווה חדשה הוקם ב-2022.
מזוהים עם הימין הפוליטי
בית"ר (ברית הנוער העברי על שם יוסף טרומפלדור) - תנועת נוער ציונית בעלת בסיס אידאולוגי ימני המזוהה עם התנועה הרוויזיוניסטית לפני הקמת המדינה, ושל תנועת החרות לאחר מכן. הוקמה בשנת 1923 על ידי זאב ז'בוטינסקי בריגה.
הנוער הלאומי - תנועת נוער ציונית חברתית המזוהה עם משנתו של זאב ז'בוטינסקי. הוקמה בתל אביב בשנת 1949 בידי הסתדרות העובדים הלאומית.
הנוער הציוני - תנועת נוער חילונית יהודית-ציונית בינלאומית. הוקמה בשנות השלושים של המאה ה-20, ובניגוד לתנועות הנוער שהוקמו באותה תקופה לא השתייכה התנועה למפלגות השמאל ולא דגלה בסוציאליזם.
נוער הליכוד - תנועת הנוער של מפלגת הליכוד. התנועה מקדמת הסברה לאידאולוגיה הימנית ככלל ולאידאולוגיה של זאב ז'בוטינסקי בפרט, לצד פעילויות פוליטיות.
תנועות נוער ציוניות אורתודוקסיות
בני עקיבא - תנועת נוער יהודית דתית הפועלת בישראל ובעולם. הוקמה בשנת 1929 בירושלים על ידי יחיאל אליאש, באותה עת בחור בן 21, וחברים נוספים בהפועל המזרחי. התנועה מחנכת לערכי התורה והעבודה. בני עקיבא היא תנועת הנוער הגדולה של הציונות הדתית בישראל.
אריאל - תנועת נוער דתית לאומית. פרשה בשנת 1980 מתנועת בני עקיבא. הפעילויות לבנים ובנות נפרדות.
ברית הנוער חשמונאים הידועה בשם ברית החשמונאים בשנים 1937–1949.
הנוער הדתי העובד והלומד - תנועת נוער ציונית-דתית.
עוז - תנועה ציונית דתית לילדים צעירים לפני הצטרפותם לתנועת נוער דתית אחרת. התנועה נסגרה בשנת 2007 אחרי 20 שנות פעילות בשל גירעונות כספיים אך חזרה לפעול שוב תחת המנכ"ל שמואל בן אדיבה.
עזרא - תנועת נוער המגדירה את עצמה "תורנית לאומית" והמשויכת לזרם של הציבור הדתי-לאומי. הפעילויות לבנים ובנות נפרדות אולם הסניף מעורב. למעשה, נוער מכל הזרמים מגיע לתנועה. התנועה נוסדה בשנת 1919.
תנועות נוער חרדיות
אור ישראלי - תנועת נוער חרדית בנשיאות הרב יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק. לשעבר נקראה אור לנוער.
בני תורה - תנועת נוער שהקים הרב ברוך מרדכי אזרחי שמטרתה לקרב תלמידי ישיבות תיכוניות לעולם הישיבות החרדי.
בנות בתיה (תנועת בנות בית יעקב בתיה) - תנועת נוער חרדית הפונה לבנות בלבד. הוקמה בשנות השלושים של המאה ה-20.
היכלי ענ"ג - תנועת נוער דתית המזוהה עם חסידות גור. הוקמה בשנת 2002.
פרחי הדגל - תנועת נוער תורנית-חרדית. בראשה עומד הרב נפתלי פרוש, בנו של הרב מנחם פרוש. מטרתה להחדיר את ערכי התורה והיהדות בקרב הנוער בכל הארץ.
צבאות השם - אחת מתנועות הנוער של חסידות חב"ד בישראל.
נוער חב"ד - אחת מתנועות הנוער של חסידות חב"ד בישראל.
יחדיו - תנועת נוער בפריסה ארצית המיועדת לפריפריה החרדית, התנועה מבית ארגון שלבים שעל ידי קרן וולפסון. הוקמה בשנת 2017.
תנועות נוער קונסרבטיביות ורפורמיות
נוע"ם (נוער מסורתי) - תנועת נוער א-מפלגתית בעלת עקרונות ציוניים ופלורליסטים, המזוהה עם היהדות הקונסרבטיבית בישראל ובעולם. החלה לפעול בשנות ה-80 של המאה העשרים.
נוער תל"ם - תנועת נוער המזוהה עם התנועה ליהדות מתקדמת (היהדות מתקדמת בישראל) והיא הסניף הישראלי של תנועת הנוער העולמית נצ"ר. התנועה הוקמה ב-1980 כשבט בתנועת הצופים העבריים ונקראה צופי תל"ם. בשנת 1997 עזבה את הצופים, והפכה להיות תנועת נוער עצמאית.
ארגוני נוער השייכים לגופים ממסדיים
גדנ"ע (גדודי נוער עברי) - ארגון לחינוך טרום צבאי. הארגון ממשיך את פעילות הנוער של ארגון ההגנה מימי טרום הקמת המדינה.
גדנ"ע אוויר - ארגון של חיל האוויר הישראלי, שמטרתו לקרב בני נוער לנושאי תעופה וחיל האוויר. גדנ"ע אוויר הוקם בשנת 1950 בשם "גדודי נוער תעופתיים".
חוגי סיירות - ארגוני נוער ישראלי המקנים מיומנויות סיור ומיומנויות אישיות אחרות באמצעות הכרת הארץ. חוגי הסיירות הוקמו באמצע שנות ה-70 על ידי האגודה ע"ש אורי מימון, אך זמן קצר לאחר מכן חברו לחברה להגנת הטבע. בשנת 1997, פוצל הארגון בעקבות מחלוקות אידאולוגיות שונות ובעיות כלכליות, וכיום ישנם חוגי סיירות של "החברה להגנת הטבע", וחוגי סיירות של "הקרן הקיימת לישראל" ע"ש "אורי מימון".
מועצת התלמידים והנוער הארצית - פרויקט חינוכי דמוקרטי של מינהל חברה ונוער במשרד החינוך והתרבות. המועצה הארצית היא המייצגת הרשמית של התלמידים והנוער בכיתות ז׳ עד י״ב בישראל בפני מקבלי ההחלטות במשרד החינוך, במשרדי ממשלה נוספים ובוועדות הכנסת. המועצה מהווה ארגון גג לכלל מועצות הנוער המחוזיות, הרשותיות, מועצות התלמידים ונציגי תנועות הנוער. המועצה הוקמה בשנת 1993.
מש"צים- (מדריכי של"ח צעירים) אחת ממסגרות מנהיגות נוער שמפעיל מנהל חברה ונוער של משרד החינוך, באמצעות תחום של"ח וידיעת הארץ במינהל חברה ונוער בבתי הספר העל יסודיים. במש"צים לומדים דרך הקורסים והאשכולות איך להדריך, לטייל ולהכיר את הארץ.
נוער מד"א - ארגון התנדבותי במסגרת מגן דוד אדום. הארגון פונה גם לבני נוער שאינם חברי הארגון במטרה ללמד הגשת עזרה ראשונה.
צופי אש - ארגון הנוער המתנדב בשירותי הכבאות וההצלה של מדינת ישראל לצד הכבאים.
מד"צים - (מדריכים צעירים) תוכנית של מנהיגות נוער הפועלת תחת מנהל חברה ונוער של משרד החינוך. התוכנית מתמקדת בהדרכה ובמנהיגות צעירה בקהילה.
מושגים ומונחים בתנועות וארגוני הנוער
הדרכה
החולצה הכחולה
מועצת התלמידים והנוער הארצית
מועצת ארגוני הילדים והנוער
מקורות ההשפעה של המדריך
משחק חברה
מתודיקה בהדרכה
צופיות
קומונר/ש"ש
קבוצה
חניך
מדריך נוער
תנועת בוגרים
לקריאה נוספת
חיים אדלר, תנועת הנוער בחברה הישראלית, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, 1962 .
שבח אדן, מנהיגים ומדריכים בנוער הישראלי (סדרת שעלים), ירושלים: ההסתדרות הציונית, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ, תשי"ד.
יובל דרור, תנועות הנוער: אתמול, היום, מחר, חיפה: הוצאת בית רוטנברג, 1979.
ראובן כהנא, רותי סוצ'י (עורכים), מסגרות נוער בחברה הישראלית, הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1981, עמ' 244–407.
מרדכי נאור (עורך), תנועות הנוער 1920–1960: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר (סדרת עידן, 13), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1989.
נעם אבן, המסע אל ההגשמה החדשה בתנועות הנוער: לחנך ל'ערכים' ולא ל'צורות', רמת אפעל : מועצת תנועות הנוער, 2014 .
שאול פז, פנינו אל השמש העולה : חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני, 1967-1947, ירושלים : מוסד ביאליק; קריית שדה בוקר : מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2016 .
נתן שחר, שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער, יד יצחק בן-צבי, 2018.
יוסף פונד, הקבצו צעירי יהודה: תנועות הנוער והצעירים של אגודת ישראל, ירושלים: כרמל, תשפ"ג.
מאמרים
אורית איכילוב, תנועות הנוער בישראל כסוכנויות ביגור, עיונים בחינוך 10, 1976, עמ' 161–170.
הלל ברזל, 'תנועת הנוער במדינת ישראל', תנועת הנוער: קורותיה בעמים ובישראל, ירושלים: ההסתדרות הציונית, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ, תשכ"ג, עמ' 62–108.
יוסף בן-דוד, החברות בתנועות נוער והסטאטטוס האישי, מגמות 5 (3), 1954, עמ' 227–242.
עמוס גיתאי, תנועות הנוער כמכשיר לקירוב עדות, מגמות 18 (3), 1972, עמ' 402–418.
עמיליה דינאי, גיוון מבני – תנאי למיזוג? יחסים בין עדתיים בישראל בראי תנועות הנוער, עיונים בחינוך 45, 1986, עמ' 35–46.
קישורים חיצוניים
אתר מועצת תנועות הנוער בישראל (מת"ן)
תנועות נוער, באתר תנועת העבודה הישראלית
אתר מועצת התלמידים והנוער המחוזית של המנהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער
"הנוער הארצישראלי מקיים את צוואתו של הרצל". יומני כרמל יוני 1940
הערות שוליים
*
קטגוריה:ישראל: חברה
קטגוריה:תנועות נוער
קטגוריה:ישראל: חינוך
קטגוריה:הדרכה
| 2024-08-25T22:00:25
|
בית"ר
|
ממוזער|200px|זאב ז'בוטינסקי, "ראש בית"ר". מנהיג ומעצב רעיון התנועה
ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור, הידועה בראשי התיבות בית"ר, היא תנועת נוער ציונית. היא קמה עבור צעירי התנועה הרוויזיוניסטית ולאחר הקמת המדינה של תנועת החרות.
התנועה נקראת על שם יוסף טרומפלדור, סמל לגבורה יהודית בעת החדשה, ועל שמה של עיר-המצודה ביתר, המסמלת גבורה יהודית בעת העתיקה. על מנת לשמר את שמה של המצודה, מאוית השם טרומפלדור בת'. השם נקבע על ידי זאב ז'בוטינסקי, מי שכונה "ראש בית"ר" והיה אביה הרעיוני והנהיגה עד פטירתו. סמל התנועה, המנורה, נקבע לפי סמל הגדודים העבריים.
הקמת התנועה
תנועת בית"ר נוסדה בעקבות ביקור של זאב ז'בוטינסקי בריגה, לטביה, בנובמבר 1923. במהלך הביקור העביר סדרת הרצאות בענייני אקטיביזם יהודי, תוך שהוא פורש את תוכניתו להכשרה צבאית מסודרת לצעירים יהודים, אשר ירכיבו יחידות הגנה חמושות בארץ ישראל. ז'בוטינסקי פנה לרעיון זה, כאשר נואש ממאבקו על המשכיותם של "הגדודים העבריים" בצבא הבריטי. בי"ט בטבת תרפ"ד, 27 בדצמבר 1923, התארגנו 13 צעירים ציוניים בריגה מבתי ספר שונים ובניהם: אהרן צבי פרופס, משה יואלסון, נתן מיכלין, ד"ר יעקב הופמן, מרדכי (מקס) הלשטיין, הנריך (גנריך) סוזאייב, מאיר גרין, הרב משה הלוי לוין, גרשון גמזו, אברהם לוריא ועוד 3 נערים שלגביהם אין תיעוד, הם למעשה מייסדי תנועת בית"ר המקוריים. במרכזן קבוצת תל-חי וקבוצת בית רימון, לכדי "הסתדרות הנוער הציוני-אקטיביסטי על שם יוסף טרומפלדור". צעירים אלה יצאו בביקורת על המוסדות הציוניים שהתנגדו לקיום העלייה השלישית ושאפו לשבור את דמות "היהודי הגלותי".
בשנת 1924 התבססה והתרחבה ההסתדרות בלטביה, ולראש הוועד המנהל נבחר אהרן צבי פרופס, מי שכונה לימים "הבית"רי הראשון". בשנת 1926 עלתה קבוצה ראשונה של חברי ההסתדרות אל ארץ ישראל, וייסדה בפתח תקווה את קבוצת מנורה שעסקה במעשי חלוציות בהנהגתו של גרשון שץ. בדצמבר אותה שנה פנתה "הסתדרות טרומפלדור" לוועידה העולמית של ברית הצה"ר להקים הסתדרות נוער עולמית הנושאת את השם "ברית טרומפלדור". הצה"ר קיבלה את היוזמה, ובעקבותה הצטרפו עד שנת 1928 להסתדרות זו קבוצות צעירים רוויזיוניסטיות מפולין, ארץ ישראל, רומניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, ליטא, גרמניה וצרפת. בשנה שלאחר מכן הצטרפו סניפים בארצות נוספות, בין היתר סניף חרבין שבסין. קשר בין הסניפים התקיים עד אז באמצעות ידיעון בשם "אגרת". את עיקר התנופה של בית"ר בשנות ה-20 והתפשטותה במזרח ומרכז אירופה ניתן לזהות לאחר מאורעות תרפ"ט. מרכזה הגדול והחשוב של התנועה ישב בפולין.
באפריל 1931 התקיימה הוועידה העולמית הראשונה של נציגי בית"ר בעיר דנציג ובה מונה ז'בוטינסקי ל"ראש בית"ר", תואר שניתן לו עד סוף ימיו. שתי ועידות עולמיות נוספות התקיימו בקרקוב, בינואר 1935 והשלישית בוורשה בספטמבר 1938. חשיבותן של הוועידות העולמיות נעוצה בכך שבמהלכן קבעו דיוני נציגי הסניפים את המשך דרכה ואופייה.
תזכיר של בית"ר מעלה כי בשנת 1930 מנתה התנועה 16,500 חברים ב-379 סניפים בחמש עשרה ארצות. יותר ממחציתם בסניפי פולין. בשנת 1933 מנתה התנועה, לפי נתוני "שלטון בית"ר", הגוף העליון שהוקם לתנועה, כ-65,000 איש ב-26 נציבויות. ב-1935 עמד מספר חברי התנועה על כ-70,000 איש ב-400 סניפים, כמחציתם בפולין. בארץ ישראל התפתחה התנועה בנקודות יישוב שונות, ומנתה ב-1936 1,100 מתפקדים. לאחר שהחלה העלייה הבלתי לגאלית, עלה משמעותית מספר חברי התנועה. קִני התנועה הגדולים היו בתל אביב, ולאחר מכן בירושלים וחיפה.
רעיונות התנועה
בית"ר שאבה את החלק המכריע של משנתה מכתביו ודבריו של זאב ז'בוטינסקי. לא מדובר רק בכתביו ופרסומיו של ז'בוטינסקי על המהלכים הציוניים של תקופתו, דעתו על דרכו של העם היהודי וכיוצא בזה, אלא ז'בוטינסקי בעצמו ניסח והרחיב את היסודות לרעיונות התנועה שבראשה הועמד. בשנת 1934 פרסם ז'בוטינסקי את המסמך "רעיון בית"ר" ובו עיקר הרעיונות המלווים את התנועה. הפרק הראשון עוסק ב"שליחותה של בית"ר". להלן חלק מן המסמך:
בהמשך סוקר ז'בוטינסקי בפרקים השונים את הרעיונות אודות מדינת היהודים, חד-נס (תרגום של ז'בוטינסקי ל"מוניזם"), משמעת, רעיון הלגיון ועוד. תמצות של רעיונות התנועה גם נכתבו על ידיו בשבעת סעיפי "הנדר הבית"רי".
הנדר הבית"רי
ממוזער|סמל פלוגות הגיוס של בית"ר. הסמל בהשראת בית מתוך "שיר הנדר": "ביום שירות אני כמוט נחושת, כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון. חרשני כרצונך מגל, גלגל חרושת או חרב ופגיון."א. אני מקדיש את חיי לתחיית המדינה העברית ברוב תושבים עבריים על שתי גדות הירדן קדמה וימה.
ב. לתועלת הבניין הממלכתי אשעבד את תועלתי אני, את תועלת ביתי, את תועלת מעמדי.
ג. השפה העברית תהא שפתי ושפת בני אם בארץ ואם בגולה.
ד. אכין זרועי להגנת עמי ולכיבוש מולדתי.
ה. שאוף אשאף להדר בכל הרהורי, בכל ניבי שפתי, בכל מעשי כי בן מלכים אנוכי.
ו. לקראת הגיוס הבית"רי אם ללגיון ואם לעמל, אם לעליה ציונה ואם לשירות בגולה, אם מקרוב ואם ממרחקים – אבוא.
ז. אשמע לחוקי בית"ר ולצוי מפקדיה כשמע בן אדם לקול מצפונו כי חוקת בית"ר היא הד למשאת נפשי ומפקדיה הם שליחי.
הרעיונות המרכזיים העולים מן "הנדר" בפרט ובכלל מרעיונות בית"ר, תכליתם לעצב דור חדש לעם היהודי של צעירים המוכשרים לקראת עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה לצורך הקמת מדינה עברית משתי גדות הירדן. אלו אשר לקחו על עצמם מרצונם החופשי להשתתף ב"מלאכת הבנייה" יהיו מוכנים לעבוד על פי דגם של "חלוץ מוכן לכל". כלומר, יתפנו לעסוק בכל מלאכה שהקמת הבית הלאומי דורשת: "...אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, איני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד – לִבנות". ז'בוטינסקי חזר במאמריו המתייחסים לבית"ר על רעיון החלוץ המקריב עצמו על מזבח מטרות הכלל. על כל בית"רי לנהוג ב"הדר", מילה עברית אותה העלה ז'בוטינסקי. פירושה "כתריסר מושגים שונים: יופי חיצוני, גאווה, דרך ארץ, נאמנות... אולם "תרגומו" המלא בשפת חיי יום יום מוכרח להוות הבית"רי עצמו – בצאתו ובבואו, בפועלו, דברו ובהגותו את מחשבותיו... כל צעד מצעדינו, כל תנועת יד, כל הגה קל, כל פעולה ואפילו כל רעיון עלינו לבצע בתמידות ובעקשנות מבחינת ה"הדר".
בית"ר שללה לחלוטין את "מלחמת המעמדות" של הסוציאליזם וראתה בבעלי ההון גורם הכרחי בבניית הארץ. על כן צידדה בשבירת "נשק השביתה" של הפועלים מפני שראתה בו גורם הרסני למפעל הציוני. "חד נס" היה אחד מערכי התנועה ופירושו הגשמת הציונות באופן טהור, ללא עירוב גורמים אידאולוגיים חיצוניים סותרים או מכשילים, דהיינו סוציאליזם. התנועה גם ראתה שליחות בהפצת השפה העברית לכל יהודי התפוצות.
במהלך כינוס בית"ר השלישי ב-1938, פרץ עימות בין-דורי, בין דור הביניים, ממפלגת צה"ר ומהממסד הישן של בית"ר, לבין צעירי בית"ר מפולין וארץ ישראל. בין הצעירים נמנו מנחם בגין, דוד רזיאל, אברהם שטרן, הלל קוק, ישראל אלדד, נתן ילין-מור ויעקב מרידור, שדרשו לשנות את נוסח הנדר. בגין, נציב בית"ר פולין, דרש להוסיף לו את שתי המילים "ולכיבוש מולדתי". ז'בוטינסקי התייצב לצד דור הביניים ותקף את בגין. הוא השווה את נאומו של בגין ל"חריקת דלת" ובסוף דבריו אמר: "אם אתה, אדון בגין, אינך מאמין שיש עוד מצפון בעולם, אין לך ברירה אלא ללכת לנהר הוויסלה העמוק". אלא שבסוף הכינוס, הסכים ז'בוטינסקי לדרישת בגין ושינה את נוסח הנדר.
מימוש רעיונות התנועה
שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|דגלי בית"ר מקיני התנועה מוצגים בתערוכת הקבע במכון ז'בוטינסקי בתל אביב
עיקר האידאולוגיה הבית"רית עוצבה כאמור לפי משנתו של זאב ז'בוטינסקי. גורם שני הוא מאורעות ומיתוסים בעולם היהודי הקדום ובזמן החדש, הבולטים בהם הם גבורה יהודית מתקופת בית ראשון ותקופת בית שני, החשמונאים, בר כוכבא, מחתרת ניל"י, אירועי תל חי ודמות טרומפלדור ועולי הגרדום. גורם משפיע שלישי היה תנועות שחרור לאומיות אירופאיות.
"רעיון הלגיון" של ז'בוטינסקי ביטא את רצונו לעצב דמות חדשה של היהודי, איש בעל יכולת צבאית, אמיץ לב. הוא סלד מדמות "היהודי הגלותי" עוד במאמרו מ-1905, "רקעו את הברזל", וקרא אל הנוער ליצור את מרכז הכוח החדש של העם היהודי. בניגוד למנהיגים ציוניים אחרים הפך ז'בוטינסקי את רעיון הגדודים העבריים לאבן יסוד בהשקפת עולמו, ככוח שיוביל את הציונות לעצמאות מדינית. בית"ר אימצה את רעיון הלגיון. אחת מהכשרות התנועה הייתה הכשרה צבאית, וכפועל יוצא בחלק מסניפי התנועה שרר אופי צבאי למחצה בחצי היובל הראשון לקיום התנועה. הדבר התבטא בחלוקה היררכית בסניפים, קיום טקסים ומסדרים וכן הכשרה הגנתית. אחד המוסדות הבולטים בתנועה היה בתי הספר למדריכים שהקים ירמיהו הלפרן, אשר היה הרוח החיה בהכשרה הצבאית בתנועה. תוכנית ההכשרה כללה אימוני ספורט, תרגילי סדר והרצאות. אב"א אחימאיר היה אחד המדריכים הבולטים בבתי הספר. עם זאת בתנועה התקיימו גם מחלקות להכשרה תרבותית ורוחנית הכוללת לימוד עברית, דברי ימי ישראל והציונות, וכן מחלקות להכשרה מעשית שמשמעותה הקניית כלים ליצרנות חלוצית לאחר העלייה לארץ ישראל. קיומם של אלו בצד אלו העלו את האופי הפלורליסטי שהתקיים בתנועה ולגבי אופייה התקיימו גישות שונות ואף מחלוקות מצד היותה בית ספר תרבותי וגם צבא.
שמאל|ממוזער|250px|השקה ראשונה בזבולון על ידי זאב ז'בוטינסקי, בחוף תל אביב 1928
ממוזער|250px|חברי בית"ר בסניף חרבין שבסין
ניתן לציין את הלפרין כמוביל הקו הצבאי, בעוד אייזיק רמבה טען שיש לקדם את החינוך הסינתטי הכולל הן אימון ספורט והן חינוך תרבותי. עד שנת 1934 הוקמו במסגרת בית"ר 250 פלוגות שירות צבאי ובהן 3,000 איש. בו בזמן עברו מאות בית"רים הכשרה חלוצית וחקלאית וכן אורח חיים מתאים.
באמצע שנת 1933 החלה בית"ר בהכשרה הימית שלה באגודת יורדי ים זבולון ובשנת 1935 התרחקה מהקירבה אל פיקוד המנדט הבריטי בארץ ישראל וקיימה בחו"ל קורסים במקצועות הימאות. המפורסם בהם היה למקצועות הסיפון האמודאות ושליית ספוגים ועד לקורס הראשון בעולם העברי לחובלים בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה שפעל באיטליה בחסות ממשלתה. מפרשית ארבעה תרנית נמסרה ביוני 1935 לבית הספר הימי ונקראה על שם אשת התורם שנפטרה, "שרה" (כאונייה ראשונה סומנה "שרה" גם באות א'). בשנת 1937 ביקרה שרה א' בארץ ישראל לגייס כסף למימון בית הספר הימי אך לא הצליחה בכך וכשחזרה לאיטליה נטרפה בסערה. בתולדות התנועה הציונית מדובר בציון דרך אמיתי בכל הקשור לימאות העברית והקמת צי עברי והתפתחות הצי הישראלי.
דמות החלוץ הבית"רי לפי ז'בוטינסקי עוצבה מהיכרותו את יוסף טרומפלדור ודעתו שלו על החלוציות. החלוץ, אם כן, הוא "כמוט נחושת, כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון", מכפיף עצמו לצרכים שונים של הרעיון הלאומי ופועל יחד עם חלוצים אחרים מתוך וסדר משמעת אשר ניתן לזהותם אצל עמים בעלי כוח לאומי. החל משנת 1931 החלו לפעול "פלוגות הגיוס של בית"ר" פרי יוזמתו של גרשון שץ, מסגרות של קבוצות עבודה חלוצית והגנתית במוקדי יישוב שונים בארץ. הוחלט כי על הבית"רי העולה לארץ ישראל וכן על הבית"רים היושבים בארץ לשרת במשך שנתיים בפלוגות השונות.
בית"ר לקחה חלק פעיל גם במימוש "הספורט הלאומי", הכינוי אשר נתן ז'בוטינסקי לעלייה הבלתי לגאלית אל ארץ ישראל תוך הפרת ההגבלות של המנדט הבריטי גם במחיר ישיבה בבתי מאסר וגירוש מן הארץ. בית"ר החלה כבר בשנות ה-20 להעביר קבוצות עולים דרך הגבול הצפוני של ארץ ישראל. בשנת 1936 הוחרפה קריאת ז'בוטינסקי לצאת מן הגולה בהשתמשו במונח "אוואקואציה", צורך מיידי לעלות אל ארץ ישראל עם הקריאה "יהודים, חסלו את הגלות - ולא, הגלות תחסל אתכם!". בתנועה הרוויזיוניסטית הוקם מרכז עלייה משותף למפלגת הצה"ר, בית"ר, והאצ"ל בארץ ישראל שניהל את עליית אף על פי, ההעפלה הבלתי חוקית מטעם התנועה שהתקיימה עד מלחמת העולם השנייה. אנשי בית"ר היו פעילים בארגון קבוצות המעפילים מפנים אירופה אל נמלים שונים, שם עלו על ספינות שונות שנשכרו מבעוד מועד. למעלה מ-17,000 יהודים עלו בדרך זו.
בשנות ה-30 גם הוקם והתרחב ארגון המחתרת אצ"ל. בתל אביב היוותה קבוצת ההגנה הבית"רית בראשות משה רוזנברג את אחד היסודות הראשונים להקמת הארגון, וכן בהמשך אנשי בית"ר הצטרפו אל שורותיה של המחתרת. לאחר שחל פילוג באצ"ל הופר הציביון העל-מפלגתי של הארגון ומרבית אנשי השורה שנותרו בו היו אנשי בית"ר. הוסכם בהנהגת התנועה הרוויזיוניסטית כי סניף בית"ר ארץ ישראל יתאחד עם האצ"ל ובכך התאפשר לקבוצת בוגרי התנועה ואנשי פלוגות העבודה והגיוס להשתתף במאבק המחתרתי. בכך יכלו להגשים את היסוד הצבאי שמילא חלק חשוב ברעיונות התנועה. לא כל בוגרי בית"ר הצטרפו לאצ"ל, אולם רובם כן, ובייחוד בעלי היסודות האידיאליסטיים. היו גם אנשי תנועה שהצטרפו בשלב מאוחר יותר ללח"י או למסגרות צבאיות שונות אחרות. מהלך זה יצר מחלוקת בקרב ראשי בית"ר בארץ ישראל לגבי טיב היחסים עם האצ"ל והבכורה התנועתית והיווה נושא מורכב. הכוח הפוליטי עבר משמעותית להנהגת אצ"ל לאחר הכרזת המרד של מנחם בגין וכניסתו לתפקיד מפקד הארגון. האצ"ל הפך לתנועת שחרור לאומית והנוער הבית"רי הבוגר הצטרף לשורות בהתלהבות.
בית"ר קידשה דמויות שונות אשר נפלו במאבק הלאומי, בייחוד את שלמה בן-יוסף ודוד רזיאל, מפקד האצ"ל שנפל בעיראק. שלמה בן-יוסף היה עולה הגרדום הראשון, איש בית"ר מפלוגת ראש פינה, שעל דעת עצמו החליט על מעשה נקם בתמורה להתקפה ערבית. לאחר המעשה הכשיר ז'בוטינסקי את פעולת בן יוסף, וניסה להפכה לדבק מלכד של תנועתו. תלייתו עוררה סערה בעולם הציוני, ביישוב ובבית"ר. תלייה זו הייתה בשיאו של גל מעצרים, מאסרים ורדיפות של הבריטים על תנועת בית"ר והרוויזיוניסטים. משנת 1943 החלו שוב התנגשויות של בית"רים עם שלטונות הממלכה המאוחדת בארץ ישראל. ברחובות הערים, ובפעולות תעמולה שונות נשאו אנשי התנועה קריאות בגנות ממשלת המנדט ומדיניותה. זו בתגובה אסרה להופיע בפומבי עם תלבושת בית"ר, ניסתה למנוע הופעות פומביות של התנועה ואף את העלייה המסורתית לתל חי בי"א באדר.
שנות ה-40 היו קשות לתנועה. בתחילתן נפטר באורח בלתי צפוי זאב ז'בוטינסקי לאחר שסקר מסדר בית"ר סמוך לניו יורק. מבין כל גופי התנועה הרוויזיוניסטית הייתה בית"ר הגוף הקשור אליו ביותר. עבורם היה אישיות נערצת, הן מנהיגה הפוליטי והן האידאולוג התנועתי. מעל לכל איש אחר בתנועה היו הבית"רים נאמנים לז'בוטינסקי, קראו מספריו, שיריו ונאומיו ודבריו זכו להד נרחב בספרות שהופצה בקני התנועה. התנועה והנהגתה נקלעו לחולשה גם לנוכח התחזקות האצ"ל ונהירת הבית"רים אל שורותיו אך בעיקר לנוכח הידיעה כי מקור הכוח והחיים הגדול של התנועה - יהדות פולין, נמצא במצוקה איומה, אשר בהמשך הפכה לקטסטרופה בדמות השואה.
בית"ר בשואה ואחריה
ממוזער|250px|שמאל|חניכי בית"ר תחת "האריה השואג" בתל חי, שנות ה-50
ידוע על מקרי התקוממות של בית"רים בזמן השואה. בהם מקרה של התקוממות קבוצת בית"רים בקרקוב תוך מאבק עם הגסטאפו על הנפת הדגל הבית"רי. ידועה גם פעילותם של בית"רים בווילנה, בוורשה ובהונגריה. בגטו וילנה, הבית"רי יוסף גלאזמן היה אחד מחברי מועצת ה-"פ.פ.או" (ארגון פרטיזנים מאוחד), יחד עם אבא קובנר. הבית"רי יצחק רוחצ'ין הנהיג את מרד הגטאות הראשון במלחמה, מרד גטו לחווא. ההתקוממות הידועה ביותר וגם בעלת ההיקף הגדול מכולם הייתה של הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) שלקח חלק גדול במרד גטו ורשה. היה זה ארגון רוויזיוניסטים ואנשי בית"ר שהוקם בסוף שנת 1939, לחם לצד ארגון אי"ל בכוחות הנאציים במרד באפריל 1943, והיווה כוח משמעותי בשל כמות גבוהה יחסית של ציוד וכלי נשק. פרט לאצ"י, שגם לגביו הידע אינו רב, המחקר לגבי התקוממות בית"רית בשואה לוקה בחסר.
מבחינת השפעת השואה על התנועה הרי שלמעשה מרכז הכוח הגדול של בית"ר שפעל במזרח אירופה, רובו בפולין, הושמד בחלקו הגדול. לאחר השואה פעלו נציגים שונים של התנועה הרוויזיוניסטית, בין היתר על ידי "ועד ההצלה הרוויזיוניסטי" כדי לחדש את הקשר עם אנשי התנועה ולשלחם אל ארץ ישראל. נוצרו בהדרגה קשרים עם שארית הפליטה בארצות הבלקן ועם הפליטים היהודיים ברומניה. ברומניה ובבולגריה קמו מחדש באותה עת סניפים של התנועה. בשנת 1940 שלחה תנועת בית"ר את אנית המעפילים סקריה מרומניה אל ארץ ישראל. על ספונה היו 2,385 מעפילים. בין נוסעי הספינה היה גם ערי ז'בוטינסקי, מארגן ההפלגה ובנו של זאב ז'בוטינסקי.
משנת 1944 ניתק האצ"ל את קשריו עם המפלגה הרוויזיוניסטית החוקית והחל ב"מרד" מזוין נגד הבריטים. כתגובה להתקפות המחתרת נאסרו רבים ממנהיגי ההסתדרות הציונית החדשה והארגון עמד בפני סכנת כליה. באוקטובר אותה שנה הוציאה הממשלה את צווי הגירוש נגד בכירי התנועה. 251 רוויזיוניסטים ואנשי אצ"ל הוגלו לארתריאה, בהם גם נציב בית"ר בארץ ישראל. מגמת הנידוי והגינוי החריפה לאחר רצח הלורד מוין על ידי אנשי לח"י. אף על פי שהאצ"ל לא היה מעורב בנעשה החל היישוב המאורגן ברדיפת הארגון, במה שכונה "הסזון". אנשי אצ"ל, בית"ר, הלח"י ורוויזיוניסטים נחטפו על ידי אנשי "ההגנה" והושמו בבתי כלא מאולתרים. צעדים חריפים נוספים ננקטו. כך למשל שלח מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי מכתב אל הנהלות בתי הספר לפעול נגד תלמידים האוהדים את ארגוני הטרור או מנהלים תעמולה ברוחם. באותם ימים הייתה מצויה בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית בכלל על סף הכחדה. בשנת 1946 חזרה המפלגה הרוויזיוניסטית אל ההסתדרות הציונית, ובין אנשיה היו גם אנשי "שלטון בית"ר". לעומתם, אנשי השורה של התנועה עודם השתייכו ברובם למחתרת, נרדפו והיו מעורבים בהתנגשויות אלימות עם ועל ידי יריביהם ממחנה הפועלים. לאחר הפריצה לכלא עכו על ידי האצ"ל נעצרו עשרות ממנהיגי הרוויזיוניסטים, וב-5 באוגוסט 1947 הוכרזה בית"ר על ידי השלטונות כתנועה בלתי חוקית ובכך הפסיקה התנועה להתקיים בגלוי. לאחר שב-8 באוגוסט 1947 פורסם צו האוסר את קיומן של קבוצות הכדורגל של תנועת בית"ר, שינתה בית"ר ירושלים את שמה ל"נורדיה ירושלים", על שם מקס נורדאו. הקבוצה שיחקה תחת שם זה בליגה המקומית בירושלים, משחקה הראשון בליגה זו בדרבי הירושלמי, ב-15 בנובמבר 1947 בו ניצחה את הפועל ירושלים בתוצאה 1–3. משחקה השני והאחרון של קבוצת "נורדיה ירושלים" בליגה תחת שם זה היה ב-29 בנובמבר 1947, בניצחון 1–8 נגד דגל ציון, סימון אלפסי קבע שיא כשכבש 6 שערים. כל זאת, שעות אחדות לפני "הכרזת כ"ט בנובמבר" של עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות בארץ ישראל. בית"ר הובילה אז במקום הראשון בליגה המקומית של ירושלים, אבל למחרת פסקו המשחקים. ב-30 בנובמבר 1947 פרצה מלחמת העצמאות.
אופי אופוזיציוני
ממוזער|סמל בית"ר סניף ארץ ישראל - סמל התנועה כפי שמופיע על חולצת התנועה
בדומה לתנועה הרוויזיוניסטית, לא זכתה בית"ר ללגיטימציה מצד מוסדות הציונות הרשמיים ומנהיגיה, במיוחד לאור דרישתה לרוויזיה בשיטות הציונות ושאיפת תנועת האם הפוליטית שלה לרשת את הנהגת הציונות. גם במישור הרעיוני ההבדלים היו ניכרים - תנועות הפועלים שילבו סוציאליזם וציונות ולעומתם השקפת ז'בוטינסקי הייתה שונה בתכלית, בהתנגדה נחרצות לסוציאליזם ומלחמת המעמדות, והחשבת ההון הפרטי לצורכי התפתחות היישוב. בשנות ה-20 עוד היו בית"רים לא מעטים שהזדהו עם הרעיון הפועלי אולם לאחר שנת 1929, שבה אירעו מאורעות תרפ"ט, הלך ונפער הקרע. העילה לפריצתם של מאורעות אלה היה הפגנת צעירי התנועה ברחבת הכותל המערבי נגד הגבלות שהתקיימו על מנהגי התפילה היהודיים. הפער הרעיוני העמיק לאחר פרסום הספר הלבן של פאספילד והמאבק בקונגרס הציוני ה-17 בו יצאו הרוויזיוניסטים נגד מה שראו כאוזלת ידה של ההנהגה הציונית. המאבק הרעיוני המחריף קירב את בית"ר להיות תנועת הנוער של התנועה הרוויזיוניסטית. תהום נפערה בין הצדדים לאחר רצח ארלוזורוב. עוד בטרם נערך משפט או הושגו ראיות כלשהן מנהיגי הפועלים החזיקו לגבי הרצח דעה כמעט ודאית כי הרוצחים יצאו מן המחנה הרוויזיוניסטי. מבחינתם היווה הרצח אישור לכך שבית"ר היא תנועת צעירים ימנית פשיסטית הנוקטת צעדי טרור אישי, ועל כן יש להילחם בה. בקרב אנשי בית"ר התגברה עוד יותר הרגשת הרדיפה על אף שהקדישו את מיטב כוחם למען הרעיון הלאומי. עדויות רבות מלמדות כי בית"רים חשו אפליה בבתי הספר או בחיפושיהם אחר מקום עבודה. הרעה במצב חברי התנועה התרחשה כאמור בתקופת "הסזון" אז ננקטו סנקציות שונות ביישוב נגד אנשי בית"ר. בתקופות מסוימות סרטיפיקטים לצורך עלייה לארץ ישראל ניתנו בקושי רב לחברי התנועה. גם מקרי אלימות רבים התרחשו בין הצדדים הנִצים. ניתן ללמוד מכתבים שונים על כך שבית"רים חשו "נבגדים" על לא עוול בכפם, למשל:
"לא כגורל המאושר של החלוץ הסוציאליסטי הוא גורלו של חלוץ בית"ר. עצם עלייתו, קבלת הסרטיפיקט, שהו מפעל מיוחד במינו, מעשה ניסים, הזכייה הגדולה בהגרלה. השנאה הארסית שמפיץ השמאל מלוה את החלוץ הבית"רי גם בגולה, ובייחוד בארץ. לא תמיכה וסעד מקבל הוא בבואו ארצה, אלא זלזולים, גידופים, התנפלויות, מכות במקלות ואבנים... ואם מנסה החלוץ הבית"רי לסדר לו חגיגה צנועה להגשמת הנס, פתיחת המועדון, הרי מופיע בהמוניו הפרולטריון המאורגן ורוגם באבנים ורוצה להשבית את השמחה...".
עניין זה הביא לליכוד שורות התנועה וכן קירב את בית"ר למימוש המטרות הפוליטיות של המפלגה הרוויזיוניסטית. תחושתם אודות נישולם ממרכזי העשייה, כמו אי ההכרה בפועלם, ליוותה את אנשי התנועה, שנכללו במה שכונה "המשפחה הלוחמת", יוצאי הרוויזיוניסטים והאצ"ל, גם בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל.
לאחר קום המדינה
תפקוד
ממוזער|שמאל|250px|בית"ר בתל חי (2005)
לאחר קום המדינה התחיל סניף ארץ ישראל בפעילות מחודשת. בכינוס העולמי הרביעי שנערך שנה לאחר מכן הביעו פעילי התנועה חשש ממשבר בתנועה לאחר שהוגשמו שני תפקידים ראשיים במשנתה - המאבק להקמתה של המדינה, והחינוך לצבאיות. בית"ר בחרה לפנות אל אפיקי הגשמה חדשים. במשך השנים שחלפו מאז היו אלה בעיקר חיזוק ההתיישבות היהודית בארץ, הפצת חינוך ציוני בישראל ובתפוצות, פעילות קהילתית ופעולות לאור משנת ז'בוטינסקי והתנועה. בית"ר ייחודית מבחינת אידאולוגיה ומורשת אולם פועלת כיום ככל תנועות הנוער האחרות הן בסניפיה בישראל והן בקהילות היהודיות בעולם. בסניפיה השונים מתקיימות פעילויות המיועדות בעיקר לצעירים בגילאי 10–18. הפעילויות מתקיימות בקבוצות הנבדלות בגילאי חניכיה. סגל ההדרכה בסניפים מורכב על פי רוב מצעירים בגילאי 16–18.
בין מעשיה הבולטים של בית"ר בישראל ניתן למנות התיישבות שהתבצעה במסגרת "משקי חירות בית"ר", שירות גרעיני נח"ל מטעם התנועה, קיום גרעיני צעירים בשנת שירות וכן פתיחת סניפי התנועה ביישובים מרוחקים - ובייחוד באזור השומרון. בשנים אשר פעלה תנועת החרות הייתה בית"ר משויכת אל "הברית העולמית של תנועת חרות - הצה"ר", וכפועל יוצא נחשבה לתנועת הנוער של תנועת החרות. קשר ארגוני זה התנתק עם השנים לאחר התמזגותה של תנועת החרות עם הליכוד, וכיום שני הגופים נפרדים לחלוטין. עם זאת בית"ר כתנועה, או חניכיה, מביעים עמדות בנושאים שעל סדר היום הציבורי, ובין היתר נכללות בכך מחלוקות פוליטיות. כך למשל היה בהפגנות הסוערות נגד הסכם השילומים. ובדומה, בתקופה בה עוצבו הסכמי אוסלו פעלו בוגרי התנועה נגד המהלכים הקשורים בהם וכן היה הדבר גם בזמן תוכנית ההתנתקות.
מבנה
כיום בית"ר היא תנועת נוער וצעירים עולמית. בראש התנועה עומד יגאל ברנד המתפקד כמנכ"ל ההנהגה העולמית. יו"ר התנועה הוא אהרן סגיר. על פי מבנה התנועה, ההנהגה העולמית אשר מקום מושבה בירושלים, היא המוסד התנועתי העליון, ותפקידה ניהול כללי של התנועה וקיום קשר עם סניפי התנועה בארצות השונות. בכל מדינה שבה פועלת התנועה מצויה גם "הנהגה ארצית", וכך גם בישראל, בהנהגתו של אלירן גפסו. תחת ההנהגה הארצית נמצאות הנהגות אזוריות או מחוזיות המכילות את סניפי התנועה, שבישראל מכנים כל אחד מהם בשם "מעו"ז", ראשי תיבות ל"מעון זאב". בראש כל אחד מהם עומד "מפקד מעו"ז", ותחתיו קיימת היררכיית תפקידים כמקובל בתנועות נוער. קיימת גם "חטיבת בוגרי בית"ר" בהנהגתו של זאב בן יוסף, השומרת על קשר בין בוגרי התנועה. בתנועה קיים גם תפקיד סמלי, "שופט בית"ר". בעבר היה בעל התפקיד השופט התנועתי.
מועצת הבוגרים התנועתית
בשנת 2014 קמה מחדש מועצת הבוגרים התנועתית. מועצת הבוגרים, שהייתה בימים עברו נדבך מרכזי בהווי התנועה, היא מעין ההנהגה של המדריכים והחניכים בתנועה. תפקידה של מועצת הבוגרים הוא להיות הגורם המאחד, המארגן והמייחד של בוגרי התנועה ולהוות כעזר משמעותי לצד ההנהגה הארצית. המועצה אחראית ליזום פרויקטים תנועתיים, לייעץ להנהגה הארצית, לאחד את השכבה הבוגרת ולקחת חלק פעיל בארגון כל המפעלים התנועתיים.
מעו"ז בוגרים בישראל
מחוז צפון:
קריית אתא
מגדל העמק
קריית ביאליק
טירת כרמל
טבריה
בית שאן
צפון השומרון (שקד)מחוז מרכז:
מעלה שומרון
מעלה אפרים
נופים
ברקן
תל אביב
חולון
פתח תקווה
ראשון לציון
רחובות
בן זכאימחוז דרום:
בית שמש
באר שבע ע"ש יצחק שמיר
ערד
אופקים
אשדוד
אדם
חומת שמואל
קריית ארבע
נתיבות
סניפים בעולם
אוסטרליה
ברזיל
ארגנטינה
אורוגוואי
צרפת
בלגיה
אוקראינה
רוסיה
דרום אפריקה
הממלכה המאוחדת
ארצות הברית
סמלים ומנהגים
שיר ביתרבֵּיתָר -
מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר
בַּדָּם וּבַיֶּזַע
יוּקַם לָנוּ גֶּזַע
גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר,
בֵּיתָ"ר הַנִּלְכָּדָה,
יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה,
תָּרֹמְנָה בְּעֹז וְהָדָר.
הָדָר -
עִבְרִי גַּם בְּעֹנִי בֶּן-שַׂר,
אִם עֶבֶד, אִם הֶלֶךְ -
נוֹצַרְתָּ, בֶּן-מֶלֶךְ
בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֱטָר.
בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר
זְכֹר אֶת הַכֶּתֶר -
עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתַגָּר.
תַּגָּר -
עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר!
אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד -
בְּלַהַב הַמֶּרֶד
שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר:
כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ,
הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ
לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!
לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר –
יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, בֵּיתָר.
סמל התנועה נקבע כמנורה, סמל הגדודים העבריים. המנון התנועה נקבע עוד בשנות הקמת התנועה כהמנון התנועה הציונית ולאחר מכן המנון מדינת ישראל, התקווה. בדומה דגלה נקבע כדגל הלאום. בכך ביקשה התנועה לבדל עצמה מתנועות השמאל שהחזיקו בסמלים הבינלאומיים של מעמד הפועלים. במסדרים וטקסים נוהגים לשיר את "שיר ביתר" (נכתב ללא גרשיים). גם "שיר הנדר", שאינו מושר, מבטא את רעיונות התנועה ומקומו בה מרכזי. שלושת "מורי בית"ר" הם בנימין זאב הרצל, יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי.
בתחילת דרכה הייתה חולצת התנועה בצבע חום, כי היה זה הבד הזול ביותר שהיה אפשר להשיג בלטביה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר ניסו בשלבים מאוחרים יותר למצוא הצדקה אידאולוגית לצבע המדים נטען כי זה צבע אדמתה של ארץ ישראל. צבע המדים החום דמה לצבעם של מדי הנאצים וגרם לסטיגמה שלילית על התנועה ולכן הונהגו משולשים כחולים על צווארוני התנועה. לאחר קום המדינה הוחלף צבע החולצה התנועתית לכחול, כאשר על כיסי התנועה זוג פסים לבנים. על כיס שמאל טלאי של סמל התנועה או סמל הסניף, אם בנמצא. ניתן לנעוץ סיכות תנועתיות שונות על מדי התנועה.
בית"רים נוהגים לברך איש את רעהו הן במפגש והן בפרידה בברכת "תל חי", וכן הדבר במסמכים. מתוך שמירה על ראשי התיבות המהווים את שם התנועה נוהגים בית"רים לרשום "תרומפלדור" באות ת'. בית"רים נוהגים מתוך כבוד וחיבה לכנות את זאב ז'בוטינסקי "ראש בית"ר". בשנת 1934 יזמו הרוויזיוניסטים תנועת חרם על כלכלת גרמניה הנאצית ומבחינה פורמלית בית"ר לא ביטלה חרם כלכלי זה ומחזיקה בו גם בימינו. על כל בית"רי להחזיק ב"תעודת בית"ר" אותה יש לפדות מדי שנה. בעבר הייתה נפדית התעודה על ידי תשלום לקרן תל חי, המכשיר הכלכלי של התנועה הרוויזיוניסטית. כיום מתבצע הדבר על ידי תשלום דמי חבר שנתיים של חברי התנועה, או תרומה של בוגרי התנועה. תעודת בית"ר מכילה את פרטי הבית"רי וכן את הנדר הבית"רי. אירועים קבועים בתנועה הם העלייה המסורתית לתל חי ביום י"א באדר, השתתפות בטקס האזכרה הממלכתי לזאב ז'בוטינסקי בכ"ט בתמוז, וקיום קורסי מדריכים בחודשי הקיץ.
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות
ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל - תל אביב, חטיבות ב'.
זאב ז'בוטינסקי, בדרך למדינה, סדרת כתבים, ירושלים: הוצאת ערי ז'בוטינסקי, תשי"ט. רעיון בית"ר, עמ' 303.
ח' בן ירוחם, ספר בית"ר - קורות ומקורות, כרך א', תשכ"ט; כרך ב', תשל"ג; כרך ב' - חלק שני, תשל"ו-1976.
מחקרים
אסתר שטיין-אשכנזי, בית"ר בארץ ישראל 1947-1925, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי בישראל; וירושלים: הוצאת הספרייה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, 1997
נסים טאיטו, בית"ר צפון אפריקה, עדות ומעש, ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, מנורה - מועדוני תרבות, 2004 .
קישורים חיצוניים
סיפור מקומי - תנועת בית"ר, מכון ז'בוטינסקי מציג את סיפורה של תנועת בית"ר על גבי ציר הזמן של סיפור מקומי
דביר עמר, לכבוש את ההר, סיפורה של תנועת בית"ר בהתיישבות ביו"ש, באתר ערוץ 7, 17 במאי 2019, הובא מתוך העיתון בשבע
אתר תנועת בית"ר
(בשיתוף ביתמונה)
יום בית"ר הצעירה, יומני כרמל, אוגוסט 1937 (התחלה 1:58)
בית"ר - שמעון ריקלין וינון מגל, באתר יוטיוב
הערות שוליים
*
*
קטגוריה:ציונות רוויזיוניסטית
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
קטגוריה:זאב ז'בוטינסקי
קטגוריה:הנצחת יוסף טרומפלדור
קטגוריה:ציונות בלטביה
קטגוריה:ציונות בפולין
| 2024-09-06T13:22:02
|
בני עקיבא
|
בני עקיבא היא תנועת נוער ציונית-דתית בין-לאומית, הדוגלת בערכי תורה ועבודה. בני עקיבא בישראל היא תנועת הנוער המרכזית של הציבור הדתי לאומי בישראל ותנועת הנוער השלישית בגודלה במדינה. מזכ"ל התנועה בישראל הוא יגאל קליין.
שמה של התנועה נגזר משמו של רבי עקיבא. השם הוצע על ידי אברהם קסטנבוים, והוא מסמל הן את הגבורה היהודית והן את לימוד התורה.
סמל התנועה מבטא את האתוס המרכזי שלה, "תורה ועבודה": לוחות הברית ולצדם עלי זית ושעורה ומעליהם חרמש וקלשון, על הלוח הימני כתובה האות ת', המסמלת את התורה, ועל הלוח השמאלי האות ע', המסמלת את העבודה. המוטו ברוח זו המהווה אבן פינה באידאולוגיית התנועה הוא "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה", שנטבע על ידי שלמה זלמן שרגאי. שמו של ביטאונה הרשמי הוא "זרעים", המבטא מצד אחד קשר לתורה (סדר זרעים הוא הסדר הראשון בסדרי המשנה) ומצד שני קשר לעבודת החקלאות.
המנון
הרב משה צבי נריה חיבר את המנון התנועה בשנת תרצ"ב 1932:
לאורך כעשרים שנה הושר השיר לפי הלחן של שיר החירות הגרמני־טירולרי במנטובה בכבלים שחיבר (ומוכר גם כלחן של השיר הסובייטי "הגוורדיה הצעירה" , שהוא תרגום של שיר הפועלים הגרמני "לקראת זריחת השמש" המתבסס על הלחן של קנבלסברגר).מידע על השירים "יד אחים" ו"לקראת זריחת שמשנו" באתר זמרשת פרופסור העיד שהשיר הושר גם למנגינת שיר ההלל לקייזר ברברוסה "Der alte Barbarossa".; ראו הלחן הוחלף לאחר שבעקבות הערה של עובדת סוציאלית במחנה קיץ בשנת 1953 על כך שחברי התנועה עומדים דום כשהם שרים מנגינה גרמנית, קוימה תחרות ללחן חדש, שנבחר והושר לראשונה בטקס בסוכות אותה שנה, ומוכר מאז כלחן ההמנון עד ימינו.
היסטוריה ואידאולוגיה
שמאל|ממוזער|200px|תעודת חברות בבני עקיבא משנת 1945
התנועה הוקמה בכ"ד אדר א' תרפ"ט (6 במרץ 1929), אך רק בל"ג בעומר באותה השנה, עמד מספר החברים בתנועה על 80 אנשים על כן הוחלט שיום זה יוגדר כמועד ההקמה הרשמי. התנועה הוקמה בירושלים על ידי יחיאל אליאש, באותה עת בן 21, מנחם חרובי (חרובסקי) וגורמים נוספים מהפועל המזרחי כתנועת נוער דתית מעורבת לבנים ולבנות.
סמוך להקמתה הצטרף לתנועה הרב משה צבי נריה בעידודו הנלהב של רבו, הראי"ה קוק, שרחש חיבה עמוקה לתנועה. לימים הפך הרב נריה לרב התנועה. התחברותו של הרב נריה לבני עקיבא משכה את התנועה לכיוון התורני של הרב קוק והובילה, בהמשך, לייסוד ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה בשנת 1939. הרב נריה חיבר את המנון התנועה ב-1932, ערך במשך שנים רבות את ביטאונה, "זרעים", וככלל, התווה את דרכה החינוכית-תורנית-אמונית.
בעבר היה לתנועה אופי חלוצי-התיישבותי, ומכאן הקשר שלה לקיבוץ הדתי. עם הזמן חל שינוי בתפיסת עולמה של התנועה, בייחוד לאחר מלחמת ששת הימים, ויעד ההגשמה הורחב למושבים שיתופיים. במקביל לכך הודגש בתנועה ערך ההתיישבות ביהודה והשומרון וחבל עזה, ולתנועה היה חלק מרכזי בהקמת ההתנחלויות בשטחים אלה. השפעתן של ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים על התנועה עלתה מאוד, וכך גם הכיוון הפוליטי של התנועה נמשך לכיוון הימין הדתי. במועצה הארצית "עושים הגשמה" (שנת תשע"א) היה רוב במליאה הכללית שהתנועה תוכר כתנועה ימנית פוליטית.
במקביל הושם דגש בתנועה על לימוד תורה וחינוך, והשירות בנח"ל הפך לנפוץ פחות. בעקבות הצלחתם של ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות, המדרשות הגבוהות לבנות והשירות הלאומי, עבר במידה רבה המוקד בתנועה לאפיקים אלו. עם זאת, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, קבעה הוועידה הארצית של התנועה כי יש לחזור לדרכי ההגשמה דרך צוותי עשייה - נח"ל, נחשון, של"פ, יובל ועוד. במקביל הרחיבה הנהלת התנועה את המחלקה העוסקת בנושאי ההגשמה בגילאים הבוגרים. בהמשך העשור הוקם מוסד המועצות הארציות של התנועה, שמטרתו לעסוק בנושאים אלו.
בשנות ה-80 התפצלה מבני עקיבא תנועת אריאל, בעקבות חילוקי דעות פנימיים בעניין עירוב הבנים והבנות. בעקבות הפיצול הוקמו סניפי בני עקיבא עם הפרדה בין בנים לבנות.
מבנה הפעילות
לתנועה מתקבלים החל מכיתה ג' לחודש הכנה, ולאחר החודש הופכים לחלק ממשי מהתנועה. לכל שכבת גיל מכיתה ג' עד כיתה ח' ישנו שם שבט, המשותף לכל החניכים בישראל ובעולם בני אותה שכבה. שם השבט משתנה במוצאי השבת האחרונה של חודש הארגון של התנועה.
שמות השבטים הם:
זרעים/הכנה (כיתה ג'\ד'),
נבטים (כיתה ד'),
ניצנים (כיתה ה'),
מעלות (כיתה ו'),
מעפילים (כיתה ז'),
הרא"ה (כיתה ח').
שם חדש (כיתה ט'). בעת קבלת השם החדש החניכים עוברים מחבריא א' לשלב הבא חבריא ב'.
החניכים בגילאים אלו מכונים חבריא א'. במהלך כיתה ט', ב"שבת ארגון", ניתן לשכבת הגיל שם קבוע והחניכים עולים לחבריא ב'. שם השבט זהה בכל הארץ והוא מלווה את הבוגרים לכל חייהם. במסגרת חבריא ב' החניכים מגשימים את הערכים שספגו במשך שנותיהם בתנועה, לדוגמה, בפעילות הדרכה, של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח) או בצוותי נחשון וצוותי ההגשמה למיניהם. ישנם סניפים שמתחילים את הפעילות משבט נבטים.
המעבר לשבט גבוה יותר מתבצע לאחר מערך פעולות הנקרא "חודש ארגון", המתקיים בכל הארץ במשך חודש חשוון, ובמהלכו עוסקים המדריכים והחניכים בפעילות דידקטית סביב נושא שנקבע על ידי ההנהלה הארצית. גם ניקוי, צביעת הסניף וקישוטו באותו חודש סובבים סביב אותו נושא. בסיום "חודש הארגון" מתקיימת "שבת ארגון" חגיגית (פרשת ויצא), בה החניכים משבט הרא”ה מציגים את הפעילות שהתבצעה במהלך החודש (מופע דגלנות/תסים). בסוף חודש ארגון, נוהגים סניפי בני עקיבא לקיים הופעות חגיגיות שכוללות הצגה וריקודים. עד שנת תשע"ה התקיימה שבת הארגון בשבת 'פרשת תולדות', אך בשנה זו הוחלט לדחותה בשבוע כדי שגם החוגגים את חג הסיגד, שנערך בסוף חשוון, יוכלו להשתתף בחגיגות שבת הארגון. במוצאי אותה שבת מתקיים טקס בו מתבצע המעבר לשבט הגבוה. שיאו של טקס זה הוא מתן שם השבט הקבוע לחניכים העולים ל"חבריא ב'". שם השבט החדש נקבע בידי המליאה של בני עקיבא, המתכנסת כשבוע קודם לכן.
הפעילות הקבועה בבני עקיבא נערכת במהלך השנה באמצע השבוע ובשבתות. בדרך כלל במהלך השבוע נערכת פעולה או שתיים לחבריא א' בשעות אחר הצהריים, ואחת בשבת אחרי הצהריים. בערב שבת נערכת פעולה קבועה, בדרך כלל, לחבריא ב'. בתחילת הפעילות בשבת לחבריא א' מתבצע "מפקד", שבו מונים את מספר החניכים, שרים את המנון התנועה ומבצעים ״מורלים״.
לאורך השנה מתקיימים גם אירועי שיא לחברי התנועה. בכלל זה נטיעות בט"ו בשבט ו"מסעות" בסוכות מסע של יום אחד ובפסח שאורכו כיומיים. כמו כן, בקיץ מתקיימים מחנות קיץ כלל ארציים לפי שכבת גיל, המתחלקים לשלושה סבבים לפי תת-החלוקה לקבוצות מחוזות. המחנות מתקיימים החל משבט נבטים ועד המחנה בשנה שבה השבט כבר קיבל את שמו, "מחנה סיירים".
כל סניף מנוהל בידי מרכז סניף הנקרא לרוב קומונר או קומנרית, אלו מתפקדים למעשה כמנהלי הפעילות בסניף ובידם הסמכות בכל האמור לענייני פנים סניפים. בדרך כלל הקומונרית היא בת שירות לאומי ויש מעט קומונרים בנים. המשמש בתפקיד הקומונר מתחלף על פי רוב כל שנה ולעיתים כל שנתיים. בסניפים מסוימים מצוי גם רב סניפי, הנותן הדרכה תורנית והכוונה בסוגיות הקשורות לפעילות הסניף. הקומונרים כפופים להנהלה מחוזית ומעליה ההנהלה הארצית שבראשה המזכ"ל.
המליאה, הוועידה והמועצה הארצית
שמאל|ממוזער|250px|בניין ההנהלה הארצית לשעבר וסניף תל אביב מרכז, ברחוב דובנוב 7 בתל אביב, אפריל 2008
250px|שמאל|ממוזער|סניף רמת חן של בני עקיבא ברמת גן
החלטות חשובות לגבי דרכה ועמדותיה של התנועה מתקבלות על ידי המליאה התנועתית, הנקראת גם "הוועדה המתמדת", המורכבת מפעילים בתנועה לצד רבנים, מזכ"לים לשעבר, ואישי ציבור מהציונות הדתית.
בנוסף למליאה עורכת התנועה אחת לשלוש או ארבע שנים ועידה כללית שמטרתה לקבוע את אופי התנועה לשנים הקרובות. בוועידה משתתפים נציגים מחבריא ב' של כל הסניפים בארץ ונציגים מהנהלת התנועה, ויחד הם קובעים החלטות הנוגעות לדרכה של התנועה בהתאם למצב בתנועה, בחברה ובמדינה. הוועידה נותנת כוח רב לנוער עצמו לעצב את דמותה של התנועה, ומעמידה במבחן את יכולתם של בני הנוער לקיים את מה שהצביעו עליו.
על פי חוקת התנועה, ההחלטות המתקבלות לא יכולות לסתור את חוקי התורה, המדינה והתנועה. בשנת הוועידה נערכות גם ועידות מקדימות בסניפים ובמחוזות המכונות "ועידות סניפים" ו"ועידות מחוזיות".
הוועידה האחרונה נערכה בחול המועד פסח תשע"ח. נושא הוועידה היה "מובילים בדרך תורה ועבודה", והיא הייתה הוועידה ה-24 במספרה.
בנוסף, נערכת גם מועצה ארצית אחת לארבע שנים אשר עוסקת בנושא ההגשמה בתנועה ובחבריא ב'. המועצה שונה מהוועידה בכך שדנים בה בנושאים כלליים יותר. בשנת תשע"א נערכה המועצה הראשונה שנקראה "עושים הגשמה". במועצה הראשונה הוחלט על תגבור הפעילות ההגשמתית בחבריא ב', ועל הקמת מחלקה חדשה בהנהלת התנועה שתהיה ממונה על נושא ההגשמה. בשנת תשע"ה נערכה המועצה השנייה שנשאה בשם "חיים בתנועה".
תנועה מעורבת - בדיעבד או לכתחילה
שאלת הפעילות המעורבת של בנים ובנות גם יחד עלתה מאז הקמתה. ויכוחים רבים התנהלו בין רבנים ומנהיגים בציונות הדתית לגבי פעילות זו.
הפעם הראשונה שבה עלתה שאלה זו לדיון הייתה בוועידה השנייה של תנועת המזרחי, שבה הוחלט על הקמת שתי תנועות נוער: "בני ציון" לבנים ו"בנות ציון" לבנות. עקב כך שרובם של בני הנוער הדתיים לאומיים באותה תקופה הלכו לתנועות נוער חילוניות (ביחוד בית"ר, שבה אף הארוחות היו כשרות), הוחלט לייסד תנועה מעורבת, על מנת שילכו לתנועת נוער עם ערכים דתיים.
מתנגד בולט לפעילות מעורבת הוא הרב שלמה אבינר, שבשנת 1980 פרסם את החוברת "חסד נעוריך" (שמאוחר יותר הורחבה לספר "גן נעול") לגבי חובת ההפרדה בין בנים לבנות בכל מקום שניתן (כולל בתנועת נוער). מזכ"ל התנועה אמנון שפירא יצא נגד דעתו של הרב אבינר באגד אחר. מצדד נוסף בהפרדה הוא הרב זלמן מלמד. מן הצד השני של המתרס עומדים אנשי הקיבוץ הדתי ורבנים נוספים כמו הרב אליקים אלינסון והרב צפניה דרורי, רבה של קריית שמונה, שצידדו בפעילות מעורבת. בהסכמתו לספר "קדושים תהיו" של הרב שמואל כץ כתב הרב משה צבי נריה, אחד ממקימי התנועה, שהתנועה קמה מעורבת אך פניה מועדות להפרדה מגדרית שתבוא כאשר הרמה הרוחנית תאפשר זאת.
הסממן הראשון להפרדת הפעילות היה סניף "בין החומות" שברובע היהודי בירושלים (שבין מקימיו היה הרב אליעזר מלמד, בנו של הרב זלמן מלמד), שהחל להפריד את פעילותו בשנת 1980. אי קבלתה של התנועה את הסניף הנזכר, ואי הסכמתה לקיום סניפים נפרדים, הביאו לידי כך שהתפצלה ממנה תנועת אריאל, הקרובה לחוגי ישיבת מרכז הרב ודוגלת בהפרדה מלאה בין המינים. לאחר מספר שנים חזר סניף "בין החומות" להיות סניף של תנועת בני עקיבא, במתכונת נפרדת.
בסניפים נוספים של בני עקיבא (בעיקר בהתנחלויות ויישובים אך גם באזורים עירוניים) הופרדה הפעילות בין בנים לבנות, אם כי ברוב המקרים לא לכדי סניפים נפרדים בהווייתם כדוגמת תנועת אריאל. בזמנו של מוטי יוגב כמזכ"ל, בעקבות סניפים שרצו לעבור לתנועת אריאל, בה יש הפרדה בין בנים לבנות, רבו הקולות שנתנו לגיטימציה לפעילות נפרדת, בין השאר על מנת להשאיר סניפים אלו בבני עקיבא. כנגדם, נשמעו קולות המתנגדים להפרדת הסניפים, בהם קולו של הרב יובל שרלו שטען כי אין לחנך לאידיאל של חברה נפרדת, אלא ל"חברה צנועה ומעורבת לכתחילה", ואף הוציא בנושא חוברת במסגרת פרויקט "עצ"ה לדרך" (הנחלת ערכי הציונות הדתית לדור הבא) של תנועות נאמני תורה ועבודה והקיבוץ הדתי (יחד עם רן חורי). מצדד נוסף בעמדה זו הוא הרב יואל בן נון, שטען כי יש לסמוך על דבריו של רבי מרדכי יפה (בעל "הלבוש"), והיתר הרב יחיאל וינברג (ה"שרידי אש") אשר ניתן לתנועת הנוער "ישורון" בצרפת להוביל פעולות מעורבות חלקית על מנת למשוך את הנוער ולבלום התבוללות] ושהחומרה היתרה שבה מנסים ליצור הפרדה מגדרית בציבור של רווקים, תביא בסופו של דבר להרס גדול. גם בין המצדדים בהפרדה, רבים מקבלים את היתרו של הרב וינברג כהיתר שבדיעבד, וסבורים שכאשר האלטרנטיבה היחידה היא שהחניכים לא יבואו לתנועת נוער דתית, יש לקיים סניפים מעורבים. בעמדה זאת צידד הרב משה צבי נריה.
נכון לשנות העשרים של המאה ה-21 ישנם בבני עקיבא סניפים הפועלים בכל רמות ההפרדה, מסניפים נפרדים לגמרי, דרך כאלה שבהם פעילויות שוטפות נערכות בנפרד (אך אירועים שנתיים במתכונת של סניף שלם), כאלה שבהם המפקד וחבריה ב' (הנוער הבוגר) משותפים והפעילות החינוכית נפרדת, עד סניפים מעורבים לחלוטין, כאשר לכל סניף ישנו חופש בחירה להחליט כיצד תתנהל הפעילות בתחומו. גם במפעלים השונים יצרה התנועה מסגרות לסניפים נפרדים לצד המסגרות לסניפים המעורבים. דוגמאות לסניפים נפרדים לחלוטין הם סניפי נצר אריאל - בעיר אריאל, של קהילת מפוני נצרים בראשות הרב ציון טוויל, מרום נווה ברמת גן (הקשור לישיבת ההסדר רמת גן ולרב יהושע שפירא), נוף איילון, וסניף "בין החומות".
בוועידה הארצית הכ"ד התקבלה החלטה שכל סניף החפץ בכך יוכל לצאת למפעלי התנועה במסלול נפרד.
סוגיית מגבלות האיסור "קול באישה ערווה" שנויה אף היא במחלוקת בקרב התנועה, ועולה לדיון בעיקר באירועים שונים או בשאלת קיומו של צוות הווי מעורב.
מחוזות וסניפים
250px|ממוזער|שמאל|סניף בני עקיבא ביישוב הושעיה בגליל התחתון משתייך למחוז צפון של התנועה
בתנועה קיימים בסך הכל למעלה מ-400 סניפים בישראל. בתנועה קיימים שמונה מחוזות, כאשר כל מחוז אחראי על תפקוד הסניפים שבתחומו:
מחוז צפון – מונה 61 סניפים
מחוז חיפה – מונה 45 סניפים
מחוז דן – מונה 42 סניפים
מחוז ירושלים – מונה 65 סניפים
מחוז יהודה – מונה 49 סניפים
מחוז דרום – מונה 56 סניפים
מחוז מרכז - מונה 43 סניפים
מחוז שרון-שומרון - מונה 61 סניפים
פעילות "הגשמה"
ממוזער|מתחם הזמנה לתפילה בכיכר החטופים מטעם בני עקיבא תחת הכותרת "אני שייך לעם"
ממוזער|עלונים עם תפילות לשלום החטופים וחיילי צהל במהלך מלחמת חרבות ברזל
מאז סוף העשור הראשון של המאה ה-21 שמה בני עקיבא דגש על חיזוק תחום הפעילות המעשית והחברתית ("הגשמה") בתנועה, בעיקר בשלב חבריא ב'. להלן רשימה של מסגרות הגשמה ועשייה:
סניפי עדה - סניפי פעילות של התנועה הנמצאים בשכונות של העדה האתיופית ועוזרים בקליטת העולים בחברה.
שבט יובל - קבוצות פעילות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, הן דתיים והן שאינם דתיים.
שבט יובל - קבוצת פעילות לילדים צעירים בעלי צרכים מיוחדים, בחלק מהסניפים שבהם ישנם חברי שבט יובל בגיל מבוגר.
של"פ - שותפים לעשייה פעילה - תוכנית בה נשלחים חברי התנועה השמיניסטים (תלמידי י"ב) לערי פריפריה ושכונות מצוקה על מנת לחזק את המקום ואת הנוער שבו.
פרויקט השחר - פרויקט שמפעילה התנועה שמטרתו פיתוח מנהיגות בקרב הנוער בקהילת ביתא ישראל.
יחדיו - פרויקט מנהיגות לנוער דובר רוסית.
צוותי נחשון - קבוצות הגשמה (מקיימת בפועל ובמעש את ערכי התנועה שעליהם חונכו). הקבוצות נקראות גרעינים וסיסמתן היא "קבוצה לומדת ועושה". לכל גרעין לימוד והתנדבות קבועים. במסגרת הגרעינים יצאו גרעיני שנת שירות אשר עוסקים בעשייה חברתית במקביל ללימוד בישיבות ובמדרשות.
גרעיני יונתן - תוכנית מנהיגות לנוער משכונות פריפריה גאוגרפית וחברתית הפועלים לחיזוק האוכלוסייה על ידי התנדבות ועשייה.
הנהגת הנוער - קבוצה של מספר חברים מחבריא ב' בכל רחבי הארץ שמטרתה לארגן פרויקטים לחיזוק העשייה בקרב השכבות הבוגרות. ישנה 'הנהגה מחוזית' לרוב מחוזות התנועה, ואף "הנהגה ארצית" לחיזוק העשייה בכלל התנועה.
פרויקט דרור - תוכנית הקרויה ע"ש אל"ם דרור וינברג, אשר עוסקת בלימוד ובירור פנימי של סוגיות ציבוריות בחיי המדינה מנקודת מבט רוחנית, ופועלת בעשייה קבועה במסגרת "גרעיני דרור" בהקמת מועדניות, פעילות בבתי ספר, וסיוע בשכונות מצוקה. במסגרת הפרויקט נשלחים מדריכי השכבה הבוגרת בחבריא א' (שבט הרא"ה) לסמינריון בנושא מנהיגותו של דרור.
סיירת תקשורת - קבוצה של מספר חברים מחבריא ב' שתפקידם לתעד את פעילויות התנועה ולפרסם כתבות ותוכן בנושאי התנועה, בין השאר בעלון התנועה, "זרעים".
רגבים - שבט לעולים חדשים בגילאים נמוכים, בעיקר גילאי בית ספר יסודי.
אחידן - שבטים של עולים חדשים מאתיופיה (שעדיין נמצאים במרכזי קליטה ועוד לא יודעים לדבר עברית). "אחי" - היהודים באתיופיה הם בעצם האחים של כולנו, "דן" - שם השבט מ-12 השבטים שעל פי המסורת ממנו יצאו יהודי אתיופיה.
גרעיני נח"ל - חבורות המתגייסות יחד לשירות צבאי המשלב שירות קרבי (ולא קרבי לבעלי פרופיל נמוך) עם פרק משימה לאומית בחינוך ובחקלאות.
גרעיני משפחות - גרעינים של משפחות הפועלות לחיזוק ערכי התורה והעבודה של התנועה במספר ערים, כגון יהוד ובאר שבע (בדומה לגרעינים תורניים).
גרעיני שנת שירות - בני עקיבא מפעילה גרעיני שנת-שירות ברחבי הארץ בשיתוף עם תנועת הקיבוץ הדתי, בתחומים מגוונים. כמו כן מפעילה גרעין שירות "תורה ועבודה" ברמת עמידר ברמת גן, בו הימים נחלקים לימי התנדבות וימים בהם הבנים הולכים לישיבת "אורות שאול" והבנות למדרשה על מנת ללמוד תורה.
מדרשת בני עקיבא - צוות של בנות שירות לאומי באגף חינוך והדרכה של בני עקיבא. צוות זה בונה מערכים וסדנאות ומעביר אותם בכל רחבי הארץ.
כמו כן, התנועה מפתחת מסגרות הגשמה נוספות לבוגרי התנועה.
מדרשת בני עקיבא
מדרשת בני עקיבא הוקמה בשנת ה'תשע"ג (2013), מתוך גישה שלפיה קיים צורך להקים גוף מקצועי בתנועה העוסק בבניית והעברת תכנים מקצועיים לחבריה, ובחיבור בין החינוך הפורמלי לבלתי פורמלי וייצור רצף חינוכי אחיד.
במדרשה פועלות בנות שירות לאומי. בשנותיה הראשונות הוקצו למדרשה ארבעה תקני שירות לאומי, עד הוספתם של שניים נוספים בשנת ה'תשע"ה. המדרשה פועלת כחלק ממחלקת תוכן בתנועה, ובראשה עומדת רותם עשוש, המנהלת את הפעילות השוטפת של המדרשה ומנחה את פעילותה מבחינה מקצועית.
בנות המדרשה פועלות בכמה מוקדים:
לימוד ובירור אישי וכללי - במדרשת הרובע, בסדנאות הכשרה מקצועיות, במפגשים עם אנשי ציבור ורבנים, בלימוד שבועי בחבורה ובלימוד עצמי.
בניית סדנאות לבתי ספר ותיכונים בנושאים הקשורים לבני עקיבא, כגון ציונות, חברות בבני עקיבא, הרב משה צבי נריה, העלייה לביריה, שיירת הל"ה ועוד.
בניית סדנאות מקצועיות והעברתם לצוותי הסניף - הדרכה, נחשון וארגון - ולסניפים, בנושאים כגון בניית מערך הדרכה, הצבת גבולות, קשר אישי, עבודת צוות ועוד.
בניית סיורים שונים סביב מעגל השנה, כגון סיור סליחות בעיר העתיקה וברובע היהודי בירושלים, סיור בהר הרצל סביב יום הזיכרון ויום העצמאות.
בניית אירועי תוכן להמונים המועברים לחניכי התנועה במסעות ובמחנות, כגון מסע פסח, מסע סוכות, נטיעות, העלייה לביריה, מחנות הקיץ ועוד.
צוות הווי
צוות הווי בני עקיבא ירושלים
הייתה הלהקה הייצוגית של התנועה במחוז ירושלים, אשר ייצגה את התנועה בטקסים ובאירועים רשמיים, עד לפירוקה במהלך שנות ה-2000. הלהקה נוסדה בשנת 1984 על ידי המוזיקאי בוגר התנועה גלעד לרר. חברי הלהקה - בנים ובנות, חניכים ומדריכים בתנועת בני עקיבא. הלהקה הפכה במרוצת השנים מודל לחיקוי על ידי להקות ומקהלות נוער דתיות ברחבי הארץ, והיוותה השראה ל"מהפכה האומנותית הגדולה" של הציונות הדתית - מגמות האמנות בתיכון, מסגרות אקדמיות, גל אומנים חדשים וקבוצות יוצרות. רפרטואר השירים כלל שירי ארץ ישראל, שירים ישראלים חדישים, שירים מן המקורות, שירי תנועה ושירים מקוריים פרי עטם של חברי הצוות.
במהלך שנות קיומה, הופיעה הלהקה במאות הופעות ברחבי הארץ בפני אוכלוסיות שונות במגוון רחב של אירועים ומגזרים - חברתיים וממלכתיים. על דגלה חרתה: "תרבות המערב – אפשר גם אחרת!", תוך קריאה לתרבות ציונית-דתית-שורשית במיטבה, ועם זאת, מסר של אחדות, גשר וסובלנות. הלהקה הוציאה ארבעה אלבומים: "מעט מן האור", "קשת בענן", "סגנון לאומי ואישי", "תמיד בתנועה".
צוות הווי בני עקיבא דן
היא הלהקה הייצוגית של התנועה במחוז המרכז, שהוקמה בקיץ 1988 על ידי בוגר התנועה מנחם ששון. בלהקה חברים בגילאי 15 - 18 הפעילים בתנועה מסניפים ברחבי מחוז דן ומייצגים את התנועה בהופעותיהם השונות בישראל ובעולם. עם ייסוד הלהקה, שמה לה ההנהלה מטרה כפולה של יכולת מקצועית בשירה, לצד ייצוג ערכי התנועה בבית ומחוצה לו. הלהקה מעלה תוכנית הכוללת שירים משירי ארץ ישראל היפה, שירי להקות, שירי פולקלור ומסורת, לחנים מקוריים פרי עטם של חברי הלהקה ובוגרי התנועה.
מעבר להופעות והפעילות השוטפת של הלהקה, נטל צוות הווי פרויקטים ואירועים מיוחדים ובהם: סרט תדמית על הלהקה שהופק במסגרת המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, ליווי קולי לזמרים ידועים בהם: דקלון, נתי לוי, צביקה פיק, והשתתפות בסרט גמר עלילתי בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סם שפיגל ("איך אתה בנקמות"). הלהקה הוציאה שני אלבומים: "שיר למילה" ו"ארץ אהבה ושלום".
בשנת 2009, במסגרת אירועי ה-80 לתנועה, הפיק צוות ההווי של גוש דן דיסק מיוחד, בהשתתפות זמרים אורחים כמו דודו פישר, חיים צינוביץ' ואחרים, אבל כאשר פנתה הלהקה להנהגת בני עקיבא, בראשות הרב בני נכטיילר, בבקשה לקבל סיוע בגיוס תורמים להפצה, היא נתקלה בסירוב תקיף ואף דרישה להתנער כליל מהצוות כולל הסרת כל סממן המזהה את בני עקיבא עמם. זאת בשל התנגדות ההנהלה לעובדה שבצוות שרות גם נשים.
מזכ"לי התנועה
בתחילה עמדו בראש התנועה "קבוצות חברים", שפעלו ביחד בניהול התנועה, ולא כיהן מזכ"ל יחיד.
המזכ"ל הראשון של התנועה בפועל היה מתתיהו רוטנברג.
בשנים הבאות כיהנו מזכל"ים מתנועת הקיבוץ הדתי: יעקב דרורי (סעד); אברהם שטרן (עין הנצי"ב); ליפא אהרוני (סעד); ידידיה כהן (סעד), שלמה סמסון (שלוחות); אמנון שפירא (טירת צבי); יוחנן בן-יעקב (כפר־עציון); יהושע (שייע) אלטמן (כפר־עציון).
בשנים 1990–1993 כיהן הרב אברהם ליפשיץ, לשעבר ראש האולפנית בטבריה וראש מנהל החינוך הממלכתי דתי.
בשנים 1994–1996 כיהן אלחנן גלט, לימים מנכ"ל המשרד לשירותי דת ומרכז ישיבות בני עקיבא.
בשנים 1997 - 2000 כיהן הרב ד"ר יונה גודמן, לימים ראש תחום אמוני במכללת אורות ופעיל במהו"ת עם נפגעי טרור המנהל החינוכי של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, וראש המכון לחינוך במכללת אורות ישראל. הרב ד"ר יונה הוא חבר מועצת החמ"ד.
בשנים 2000 - 2003 כיהן מרדכי (מוטי) יוגב, לשעבר מפקד חטיבת אפרים וראש מטה אוגדת עזה סגן ראש מועצה אזורית בנימין ולימים חבר הכנסת.
בשנים 2004 - 2006 כיהן איתן מור יוסף, לאחר פרישתו ניהל את בית הספר היסודי בקיבוץ לביא שבגליל התחתון למשך שנתיים. תושב קצרין.
בשנים 2006 - 2011 כיהן הרב בני נכטיילר, שלפני מינויו לתפקיד זה היה ראש ישיבת בני עקיבא פרחי אהרון בקריית שמואל, חיפה ובישיבת בני עקיבא רעננה, ומשמש כמנהל מרחב במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא.
בשנים 2011 - 2016 כיהן דני הירשברג כמזכ"ל. בעבר שימש כרכז מחוז ירושלים, כראש מחלקת כוח אדם וכסגן מזכ"ל התנועה.
בשנים 2016 - 2022 כיהן יאיר שחל, ששימש בעבר בתפקידים שונים בתנועה, בין השאר כרכז מחוז דרום וכראש מחלקת מפעלים.
בקיץ 2022 החל לכהן יגאל קליין, בעברו שימש כרכז הדרכה של מחוז ירושלים, ראש מחלקת ההדרכה הארצית של התנועה, ובשנתיים וחצי שלפני כניסתו לתפקיד שימש כסמזכ"ל החינוך בתנועה.
שמות השבטים
בשבת ארגון, חניכי שבט הרא"ה עוברים להיות בקבוצת "חבריא ב'" ומקבלים במוצאי השבת שם קבוע חדש לשבט שלהם הנשמר בסודיות עד אז. לפני כל החלטה של שם שבט חדש נערכים דיונים והצבעות. השם החדש יהיה לרוב בעל משמעות המשקפת את ערכי התנועה וחזונה. בשנים האחרונות ניתנו שמות גם בעקבות אירועים משמעותיים, למשל "רפאל" בזמן מגפת הקורונה, ו"רעים" בעקבות אירועי הטבח שהתרחשו בעת מתקפת הפתע על ישראל בתוך קיבוץ רעים ובסביבתו.
שם השבטשנת לידה עבריתשנת לידה לועזיתשנת קבלת השם עבריתשנת קבלת השם לועזיתרעיםתשס"ט2009תשפ"ד2023קווהתשס"ח2008תשפ"ג2022השחרתשס"ז2007תשפ"ב2021רפאלתשס”ו2006תשפ"א2020סיניתשס”ה2005תש"ף2019דורותתשס”ד2004תשע"ט2018הנניתשס”ג2003תשע"ח2017אורותתשס”ב2002תשע"ז2016מורשהתשס”א2001תשע"ו2015ציוןתש”ס2000תשע"ה2014אביחיתשנ”ט1999תשע"ד2013נאמןתשנ”ח1998תשע"ג2012איתןתשנ”ז1997תשע"ב2011נעלהתשנ”ו1996תשע"א2010להבהתשנ”ה1995תש"ע2009הגבורהתשנ”ד1994תשס"ט2008דבירתשנ”ג1993תשס"ח2007שבותתשנ”ב1992תשס"ז2006נצחתשנ”א1991תשס"ו2005אחיהתש”נ1990תשס"ה2004לביאתשמ”ט1989תשס"ד2003אלעדתשמ”ח1988תשס"ג2002עמיצורתשמ”ז1987תשס"ב2001קוממיותתשמ”ו1986תשס"א2000עזתשמ”ה1985תש"ס1999יחיעםתשמ”ד1984תשנ"ט1998התקומהתשמ”ג1983תשנ"ח1997נריהתשמ”ב1982תשנ"ז1996שלםתשמ”א1981תשנ"ו1995אמונהתש”מ1980תשנ"ה1994אחדותתשל”ט1979תשנ"ד1993ברמהתשל”ח1978תשנ"ג1992נחלהתשל”ז1977תשנ"ב1991עמישבתשל”ו1976תשנ"א1990המבשרתשל”ה1975תש"ן1989הצביתשל”ד1974תשמ"ט1988עצמאותתשל”ג1973תשמ"ח1987דרורתשל”ב1972תשמ"ז1986החלוץתשל”א1971תשמ"ו1985ידידיהתש”ל1970תשמ"ה1984אחוהתשכ”ט1969תשמ"ד1983אלישיבתשכ”ח1968תשמ"ג1982עמיעדתשכ”ז1967תשמ"ב1981צוריאלתשכ”ו1966תשמ"א1980התחיהתשכ”ה1965תש"ם1979היובלתשכ”ד1964תשל"ט1978אריאלתשכ”ג1963תשל"ח1977עמיחיתשכ”ב1962תשל"ז1976רעותתשכ”א1961תשל"ו1975גולןתש”כ1960תשל"ה1974כיסופיםתשי”ט1959תשל"ד1973ישורוןתשי”ח1958תשל"ג1972שובהתשי”ז1957תשל"ב1971שחםתשט”ז1956תשל"א1970צוריםתשט”ו1955תש"ל1969הראלתשי”ד1954תשכ"ט1968מוריהתשי”ג1953תשכ"ח1967יחדיותשי”ב1952תשכ"ז1966להגשמהתשי”א1951תשכ"ו1965נחשוןתש”י1950תשכ"ה1964גלבועתש”ט1949תשכ"ד1963מגשימיםתש”ח1948תשכ"ג1962שחלתש”ז1947תשכ"ב1961אוריםתש”ו1946תשכ"א1960עלומיםתש”ה1945תש"ך1959נטעיםתש”ד1944תשי"ט1958חלוציםתש”ג1943תשי"ח1957מרחביםתש”ב1942תשי"ז1956נחליםתש”א1941תשט"ז1955יבנהת”ש1940תשט"ו1954אמוניםתרצ”ט1939תשי"ד1953הטירהתרצ”ח1938תשי"ג1952מתנחליםתרצ”ז1937תשי"ב1951איתניםתרצ”ו1936תשי"א1950גאוליםתרצ”ה1935תש"י1949עציוןתרצ”ד1934תש"ט1948נתיבותתרצ”ג1933תש"ח1947גרעין זתרצ"ב1932תש"ז1946גרעין ותרצ"א1931תש"ו1945גרעין התר"צ1930תש"ה1944גרעין דתרפ"ט1929תש"ד1943גרעין גתרפ"ח1928תש"ג1942גרעין בתרפ"ז1927תש"ב1941גרעין אתרפ"ו1926תש"א1940
תנועת בני עקיבא העולמית
בני עקיבא מפעילה בתפוצות תנועת בת בשם בני עקיבא העולמית אשר בין מטרותיה בניית מנהיגות יהודית צעירה בקהילות בתפוצות, עידוד עלייה לארץ ישראל ומניעת התבוללות. עיקר הפעילות מתבצעת על ידי שליחים מהארץ, אך השאיפה היא שאת הפעילות יובילו בני הנוער או הסטודנטים בוגרי התנועה העולמית. למרות השם המשותף תנועת בני עקיבא העולמית איננה קשורה בקשר ישיר לבני עקיבא ישראל ואינה מחויבת להחלטותיה, ולעיתים אף מתגלים חילוקי דעות בין מנהיגי התנועות. הקשר העיקרי בין התנועות נעשה בפגישת עדכון חודשית בין המזכ"לים שלהן.
תנועת הבוגרים של בני עקיבא
תנועת הבוגרים של בני עקיבא נמצאת כעת בהקמה ובהתפתחות מתמדת. תנועת הבוגרים כוללת למעלה מ-20 גרעיני סטודנטים ושבעה גרעיני משפחות.
בוועידה ה-14 של בני עקיבא שהתקיימה ב-1979 הוחלט בין השאר, כי "תוקם מסגרת חברתית חדשה בבני-עקיבא, המיועדת לבוגרים לאחר שירות לאומי המזדהים עם דרכה החלוצית של התנועה. מסגרת זו תיקרא חבריה ד'... חבריה ד' תשאף להגשמה עצמית ותפעל לשימוש רעיון 'חבורת ההגשמה' על פי יעדים שיוצגו על ידי ההנהלה הארצית". מאז החלטות הוועידה נעשו ניסיונות רבים לייצר מסגרת אשר תאגד את כל בוגרי התנועה ודרכה יצאו להגשים את ערכיה כקבוצות, כמו שהיה בימיה הראשונים של התנועה. בעקבות שינויים שעברה בני עקיבא במהלך השנים, הרעיון נזנח.
בתחילת שנות האלפיים, החליטו כמה זוגות צעירים שהיו בעלי תפקידים בבני עקיבא ל"התיישב" בעיר יהוד, וכך למעשה החזירו את "ההגשמה" לתנועה. לאחר מכן בנ"ע בשיתוף עם עמותת "בת עמי" יצרו מסגרת שירות לאומי בבת ים לבוגרות התנועה, הבנות השתלבו בפעילות חברתית קהילתית בעיר ובכל יצרו את מסגרת "גרעיני השירות החברתיים" מאז הוקמו עוד מספר לא מבוטל של גרעיני שירות לאומי, בשכונות מצוקה רבות ברחבי הארץ.
בשנת 2007, הקימו כ-11 מבוגרי התנועה, בנים ובנות, את גרעין הש"ש (שנת שירות) הראשון בתנועה. הש"ש פועל בעיר רמת גן.
גרעיני הש"ש והשירות הלאומי מהווים את החוט המקשר בין חניכי תנועת הנוער, לתנועת הבוגרים. רבים מבין בוגרי המסגרות הנ"ל ממשיכים לקחת חלק הן בתנועת הנוער והן בהקמתה של תנועת הבוגרים, על ידי השתלבות בגרעינים השונים.
בשנת 2009 הקימו כמה מבוגרי התנועה גרעין סטודנטים בבר-אילן. הגרעין הוקם מתוך מטרה ליצור חבורה סביב שיח משמעותי שמוביל לעשייה ותרומה של הגרעין היכן שיבחרו חבריו. מאז התפתחו והתרחבו כפרי הסטודנטים לפעילות בכל רחבי הארץ: אריאל, באר שבע, ירושלים (4 כפרים), לוד (4 כפרים), נתיבות, עכו, ערד, קריית שמונה, רחובות ועוד.
קישורים חיצוניים
אתר תנועת בני עקיבא העולמית
כינוס בני עקיבא בירושלים, יומני כרמל 1952 (התחלה 3:29)
הערות שוליים
*
בני עקיבא
בני עקיבא
קטגוריה:תנועות נוער מאושרות
קטגוריה:רבי עקיבא
| 2024-10-09T00:50:00
|
הנוער הלאומי בית"ר
|
תנועת "הנוער הלאומי – בית"ר" (עד שנת 2012: "הנוער הלאומי") היא תנועת נוער שנוסדה בשנת 1934 על ידי הסתדרות העובדים הלאומית, כתנועת נוער ציונית חברתית.
בשנת 2012 אוחדה תנועת הנוער בית"ר עם הנוער הלאומי וכעת הן מזוהות יחדיו בשם "הנוער הלאומי-בית"ר". התנועה חרתה על דגלה את ערכי הציונות הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי והוא מהווה דמות מפתח בתנועה. הנוער לאומי- בית״ר מחנכת להזדהות עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כפי שבאים לביטוי במגילת העצמאות.
על אף שהתנועה מציגה עצמה כלא פוליטית, היא שמה במרכזה אישים וערכים פוליטיים-חברתיים המזוהים עם הימין הפוליטי בישראל.
היסטוריה
בשנותיה הראשונות פעלה התנועה כחלק מאגף נוער בהסתדרות העובדים הלאומית, אך עם השנים גדלה והפכה לתנועת נוער עצמאית. בוגרי התנועה הקימו במסגרתה גרעיני נח"ל והיאחזויות שהפכו לימים ליישובים גנים, כדים וחומש.
התנועה מחנכת את חבריה על פי משנתו החברתית של זאב ז'בוטינסקי שערכיה המרכזיים הם: תרומה לקהילה, אהבת הארץ, פיתוח מנהיגות צעירה, שירות משמעותי בצה"ל וקיום חמשת המ"מים. אמונתו המוצקה של ז'בוטינסקי כי כוח הנוער הוא שיכול לרפא את תחלואי החברה הם שעומדים בבסיס הקמת התנועה. כהמנון ודגל נקבעו "התקווה" ודגל ישראל. שיר התנועה הוא "שיר הדגל" . סיסמת התנועה: "חד נס". על פי עקרונותיו החברתיות של זאב ז'בוטינסקי יש לשאוף לחברה שוויונית ולפעול למען צמצום הפערים החברתיים וזאת באמצעות פעולות חניכי ומדריכי התנועה שיקיימו את רעיון "חמשת המ"מים" של ז'בוטינסקי שפירושו חמישה תנאים בסיסים החשובים למחייתו של האדם מעצם היותו אדם שוויוני לכל אדם אחר בחברה; מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה.
מזון- תרומת מזון לנזקקים.
מעון- סניפי התנועה שמשמשים כבית שני עבור חניכי ומדריכי התנועה, פתוחים למענם בכל שעה ולכל אשר ירצו (גם מעבר לשעות הפעילות המוגדרת).
מלבוש- תרומת בגדים לנזקקים.
מרפא- ביקור חולים בבתי חולים וביקור זקנים.
מורה- מדריכי התנועה משמשים כמורים ומחנכים של דור העתיד.
הנוער הלאומי בימינו
תנועת הנוער הלאומי מציעה הפעלות, פרויקטים קהילתיים, מסעות, קורסי הדרכה, קייטנות ומיזמים חברתיים הנערכים על פי משנה ותוכנית שנתית סדורה ובהתאם לצו השעה.
נכון ל-2024 משמש ניסים שלם כיו"ר התנועה ויעקב ברקוביץ כמזכ"ל התנועה.
הנהגה צעירה
התנועה מקיימת בכל שנה בחירות דמוקרטיות להנהגה הצעירה, וכך מאפשרים לנוער להשפיע, ליזום ולהנהיג בתנועה. בראש ההנהגה הצעירה עומד יושב ראש וסגן. ההנהגה מורכבת מטובי המדריכות והמדריכים בתנועה, והם עובדים בשיתוף פעולה מלא עם ההנהגה הבוגרת.
ההנהגה הצעירה הוא גוף בתנועה אשר מורכב רק מבני נוער המדריכים בתנועה, חברי ההנהגה הצעירה נבחרים בסניפים שלהם, כאשר מכל סניף נבחרים כשני חברי הנהגה צעירה.
ההנהגה מנוהלת על ידי היו"ר שנבחר כל שנה על ידי כל המדריכים בתנועה בבחירות שנערכות באופן מסורתי בטיול סוכות.
בשנים 2017–2018 ניהלה ההנהגה הצעירה את "מחאת הפופקרן", כחלק מ-12 ערכי התנועה עלינו לקרוא תגר למחוא על עוולות בחברה. כחלק מהמחאה עמדו חברי ההנהגה הצעירה ביחד עם חניכי התנועה מחוץ לבתי הקולנוע, חילקו פופקורן לקהל ומחו על מחירי הפופקורן.
להקת הנוער הלאומי
ממוזער|להקת הנוער הלאומי
להקת הנוער הלאומי היא הלהקה הייצוגית של התנועה. הלהקה הוקמה בשנת 1989 על ידי שלמה (מומי) הרצוג. בלהקה השתתפו בין היתר שירי מימון, אילנית לוי, הדס מורנו, רוני דלומי ובת-אל פאפורה. וכן כהכנה ללהקות הצבאיות ולבתי הספר למשחק המובילים בישראל.
ללהקה שני הרכבים הממוקמים אחד בחיפה ואחד בבאר שבע.
בנוסף להופעותיה השוטפות בארץ - בעצרות ממלכתיות, ביד ושם ביום השואה, טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, ימי תנועות נוער ברחבי הארץ ובמפעלי התנועה, לוקחת הלהקה חלק בחיי החברה והקהילה בארץ ומופיעה בפני קשישים בבתי אבות, גני ילדים, נוער במצוקה, חיילי צה"ל ועוד. הלהקה חברה במקהלת תנועות הנוער המקובצת ומופיעה בחסותה בעצרות וטקסים ממלכתיים רבים.
תחום ההדרכה בנוער הלאומי
מחלקת ההדרכה התנועתית אחראית על כלל המערכים החינוכיים המתקיימים בתנועה. המחלקה בראשות מר קובי עזרן, החליטה לאחר דיונים רבים בנושא, בשנת 2013 לערוך ולכתוב "שנים עשר ערכי יסוד". ערכי היסוד התנועתיים הנ"ל מתווים את המדיניות לבניית התוכניות השנתיות של התנועה הבאים לידי ביטוי להלן:
ממוזער|161x161px|הדרכה בסניפים
ערבות הדדית סולידריות חברתית, תרומה לקהילה, איכות הסביבה, אדישות, חברות.
האדם הוא המלך נאה דורש נאה מקיים, דימוי עצמי (כיצד אני רואה את עצמי כמלך).
תרבות נוער מיניות, סמים, אלכוהול, סיגריות, בטיחות בדרכים, ניהול זמנים.
כבוד האדם וקבלת השונה גזענות, האחר הוא אני, כוחה של מילה, מעמד האישה, זכויות הילד.
מנהיגות פיתוח מנהיגות צעירה, מנהיגי ישראל, דימוי עצמי, נוער מוביל נוער.
אהבת הארץ טיולים, מלחמות ישראל, יהדות, הכרת הארץ, ציונות, החי והצומח.
יהדות קבלת השונה, דתות, זרמים, יהדות, שנת מצווה, חגים.
דמוקרטיה הנהגה צעירה, בחירות, כוחה של קבוצה, רוב מול יחיד, משטר, זכויות, חופש הביטוי.
חמשת- המ"מים מזון -מורה -מעון -מלבוש –מרפא.
הדר ותגר "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", תגר אל מול עוולות, כללי יסוד בהתנהגות בסיסית, חלוציות/חדשנות, פתרון קונפליקטים.
הגנה על המולדת שנת שירות, גיוס משמעותי לצה"ל, גרעין נחל, צה"ל ומורשתו, ערכי צה"ל, מוטיבציה, תפקידים בצבא.
העצמה - אישית שאיפה למצוינות, תחושה שאני יכול לעשות הכל, נקיטת יוזמה, עצמאות.
ציונות ואהבת הארץ
במסגרת פעילויות השיא, יוצאים החניכים הצעירים למחנה קיץ ביערות ישראל ומתגבשים סביב נושאי ציונות מחנאות, הישרדות ובישולי שדה. חניכי השכבה הבוגרת יוצאים לקורסי מנהיגות צעירה מהמקצועיים בתחום במטרה להכשיר את דור המנהיגים הבא.
ממוזער|מדריכי תנועת הנוער הלאומי בטיול
חניכי השביעית והשמינית, עוברים מערכי הדרכה והכנה לקראת שירותם הצבאי בצה"ל. התנועה מחנכת את חבריה לשירות משמעותי וייחודי בצבא ההגנה לישראל.
במהלך השנה מקיימת התנועה טיולים, מסעות, וסמינרים המיועדים לחברי שכבות הביניים והבוגרת, שבהם לומדים החניכים להכיר את נופיה ושביליה של המדינה. התנועה מפעילה מגוון טיולים, כגון: מסע בראשית בסוכות, פאנוכה- טיול לשכבה הצעירה בחנוכה, מסיבהנגה- מסיבה לשכבה הבוגרת בחנוכה, מסע פסח לשכבה הבוגרת, טיול לשכבה הצעירה בשבועות, מחנה הישרדות לשכבה הצעירה בחופש הגדול וקורסי ההדרכה לשכבה הבוגרת בחופש הגדול.
קשרי חוץ
החניכים והמדריכים יוזמים מפגשים עם ארגונים מקבילים בגרמניה, טסים למשלחות גומלין ומארחים בישראל נוער וצעירים גרמניים לפעילות תנועת הנוער המשלבת הכרות עם מורשתו של העם היהודי והפעילות הציונית בארץ ישראל.
החל בשנת 2015 פועל בברוקלין, ניו יורק, סניף של התנועה אשר מחנך צעירים לפי ערכי הציונות וז'בוטינסקי, אותו מנהלת סגנית יו"ר ההנהגה הצעירה במסגרת שנת השירות שלה.
מיזמים חברתיים
כזרוע הביצועית של הסתדרות לאומית, התנועה פועלת בתחום איגוד מקצועי לנוער.
התנועה הכשירה מזכירי איגוד מקצועי צעירים השומרים על זכויות בני הנוער העובדים במהלך השנה ובחודשי הקיץ. תנועת הנוער הלאומי מכשירה את חבריה כסוכני שינוי חברתי ומעודדת אותם לקחת אחריות אישית וקבוצתית.
ממוזער|220x220px|להקות הנוער הלאומי למען החיילים ותושבי הדרום במבצע צוק איתן
לדוגמה: איסוף וחלוקת מארזי מזון, התרמות לנזקקים, הפעלות במחלקות הילדים בבתי החולים, הפעלות בבתי אבות, פעילויות בשכונות בחודשי הקיץ, הפעלת מועדוניות, מרכזי למידה וחוגי העשרה.
קישורים חיצוניים
אתר תנועת הנוער הלאומי
אתר ההסתדרות הלאומית
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
קטגוריה:הסתדרות העובדים הלאומית
קטגוריה:בית"ר
קטגוריה:תנועות נוער מאושרות
| 2024-10-07T04:38:27
|
המחנות העולים
|
ממוזער|223x223 פיקסלים|סמל התנועה
טקסט=|ממוזער|200x200 פיקסלים|חברי "החוג הזקן" (מימין לשמאל), עומדים: גרשון מרינבך, שבתי פינשריבר, ד"ר ברוך בן-יהודה, ימימה אבידר-טשרנוביץ, מאיר מוזס, אפרתיה מרגלית, כתריאל כ"ץ; יושבים: יונה בן-יעקב, יהודית פודולית, שמריה צמרת, ברוריה בן-יעקב, יצחק כפכפי, רבקה יפה, תל אביב המחצית השנייה של שנות ה-20 של המאה ה-20
המחנות העולים היא תנועת נוער חלוצית־ציונית־סוציאליסטית המצהירה על חתירה לבניית חברה יהודית צודקת, שוויונית החיה בשלום עם שכניה. התנועה פועלת בכ-45 מחנות (סניפים) ובה כ-7,000 חניכים.
חניכי התנועה הקימו והיו מעורבים בכ-40 קיבוצים, בעיקר בגבולותיה של ישראל. בעבר התגייסו חניכיה לפלמ"ח. כיום חניכיה מתגייסים למסלול גרעיני הנח"ל אחרי שנת שירות.
היסטוריה
תנועת המחנות העולים הוקמה בשנת 1926 בתל אביב. מייסדי התנועה היו מספר נערים ונערות בכיתה י"א מהגימנסיה העברית "הרצליה". הם חיפשו אחר דרך לעשייה חברתית, לחלוציות ולהגשמת ערכי הציונות בארץ ישראל ("הציונות של העושים"). קבוצה זו של מקימי התנועה נקראה לימים 'החוג הזקן' ותאריך הקמת התנועה נקבע לכ"ה בתשרי תרפ"ט, התאריך שבו יצאו חברי "החוג הזקן" להכשרה ראשונה בחדרה, שם עבדו בחקלאות. התנועה שגדלה בינתיים נקראה "קבוצת החוגים". בשנת 1930 התאחדה התנועה עם "לגיון הצופים" מירושלים ועם קהילות הצופים מפתח תקווה וחיפה. בתקופה זו התקבלה ההחלטה על יצירת הזיקה בין התנועה לבין הקיבוץ המאוחד והתקבל שמה של התנועה "המחנות העולים" - המחנה כמקום זמני ממנו עולים להגשמה.
חברי המחנות העולים היו בעיקרם נוער לומד, מהמעמד הבינוני והגבוה, שבחרו בתנועה שהטיפה לחלוציות והגשמה. ביולי 1933 תוארו חברי התנועה:
"אלה צעירי הנוער הלומד, שחי וגדל בארץ וגם עמד על דעתו, קם ועלה מארץ ישראל של מטה לארץ־ישראל של מעלה ללכה אחרי המחרשה בתלם העבודה והיצירה."
חברי התנועה השתייכו לשמאל ההסתדרותי, ובין השאר ציינו את אחד במאי, אולם לא אמצו אידאולוגיה ספציפית אלא העדיפו לחסות תחת כותרת הכלליות כדי לאפשר לכל המעוניין בחלוציות להרגיש בנוח בתנועה.
בשנת 1932 הוקם קיבוצה הראשון של התנועה, קיבוץ בית השיטה. מאז הקימה התנועה והשלימה עוד 41 קיבוצים.
כמו כן, הקימו בשנת 1999 את קיבוץ נערן בבקעת הירדן.
בשנת 1954 התאחדה תנועת המחנות העולים עם התנועה העולמית "דרור", ושינתה את שמה ל- "דרור-המחנות העולים". בשנת 1980, כשהתאחד "הקיבוץ המאוחד" עם "איחוד הקבוצות והקיבוצים" והוקמה התנועה הקיבוצית המאוחדת – התק"ם – חזרה תנועת הנוער לשמה המקורי (אך מימרת התנועה נשארה ). החל מסוף שנות ה-90 פועלת המחנות העולים גם בקיבוצים.
עם סיום שנת י"ב יוצאים חניכי התנועה לשנת שירות במסגרת הגרעין, ולאחריה ממשיכים לשירות בנח"ל המשלב שירות צבאי ועבודה חינוכית במסגרת פרק המשימה. לאחר השרות הצבאי ממשיכים הגרעינים להגשים במסגרת תנועת הבוגרים של המחנות העולים בקבוצות שיתופיות משימתיות.
בשנת 2001 החלו תהליכי איחוד בין תנועת המחנות העולים לתנועת קבוצות הבחירה, הן של תנועת הנוער והן של תנועת הבוגרים. האיחוד הוכרז ב-26 במרץ 2005. מאז 2008 נקראת תנועת הבוגרים המאוחדת "קבוצות הבחירה של המחנות העולים".
מחנות התנועה
מרחב צפון: קריית ביאליק, קריית מוצקין, חיפה- רוממה, חיפה- נווה שאנן, כפר המכבי, אושה, רמת יוחנן, יגור, נופית, כפר חסידים, כפר ביאליק, מגדל העמק (הקוביה), נצרת עילית (השכונתית), בית השיטה, מעגן מיכאל, רעננה מרכז, רעננה מערב, רעננה-נווה זמר, הרצליה, פתח תקווה, שפיים, גליל-ים.
מרחב דרום:
אשדוד ט"ו,
ראשון לציון - הכפתור (קדמת ראשון ונעורים), ראשון לציון - נאות שקמה, ראשון לציון הנחלה (נחלת יהודה), תל אביב צפון (הוותיק בתנועה),
צובה, ירושלים - ארמון הנציב, נערן, אילת, יטבתה, אילות, גרופית, לוטן, יהל, נווה חריף, שחרות, סמר, אליפז, מועצה אזורית חבל אילות - ערבה דרומית (אזורי).
ערכי התנועה
הפעילות התנועתית מתבססת על שבעה עקרונות יסוד (ערכים עיקריים) המבוטאים גם בסמל התנועה:
שוויון
שותפות גורל (סולידריות)
אהבת הארץ ואנשיה
שלום
שיתוף
חירות
עבודה
וחמישה עוגנים מנחים:
דמוקרטיה
חלוציות
הומניזם
סוציאליזם
ציונות
ערכים ועוגנים אלה מהווים בסיס לחינוך התנועתי, להחלטות המתקבלות בתנועה ולפעילות.
תנועה של חניכים
ממוזער|350x350px|הפגנת ה-1 במאי 2015
המחנות העולים מגדירה עצמה כ"תנועה של חניכים", מושג זה מתבטא בלקיחת אחריות פעילה של חניכי התנועה על הקורה במחנות, באשכולות (מחוזות) ובמישור הארצי. במסגרת זו מתקיימים מוסדות חניכים קבועים של השכבה הבוגרת, שבהם מתקבלות ההחלטות ומתעצבת דרכה החינוכית-פוליטית-חברתית של התנועה. במוסדות התנועה יכול החניך לבטא את דעתו, להשפיע ולנתב את דרכיה.
ישנם שלושה מוסדות חניכים עיקריים בתנועת המחנות העולים:
ועידה - גוף המתכנס פעם ב-4 שנים ותפקידו לבחון ולהתאים את ערכי התנועה ודרכה למציאות החברתית- כלכלית הישראלית המשתנה. בוועידה האחרונה שהתקיימה בשנת 2017, הנושא הנדון היה ייעוד התנועה.
מרכז תנועה - המתכנס פעם בשנה ומטרתו היא לתרגם את החלטות ועידה לפרקטיקה ולביצוע.
מז"מ (מזכירות מרכז) הגוף המיידי ביותר של התנועה. הוא מתכנס פעם בחודש ומכיל נציגים ממחנות התנועה מכל הארץ. מטרותיו הן:
יצירת קשרים בין המחנות בארץ.
הכרעה בנושאים דחופים לתנועה (בהסתמך על החלטות הוועידה).
קישור בין המזכירות הבוגרת לחניכים.
בנוסף לגופים המרכזיים ישנם:
צוות פוליטי - פועל במבנה של אשכולות ומטרותיו להביא ליידי ביצוע את ההחלטות הפוליטיות שהוחלטו במז"מ ובמרכז תנועה, להיות ערים למצב ולהחליט על פעילויות פוליטיות לפי המצב הנוכחי.
עיתון - "במבחן" הוא עיתון התנועה. צוות העיתון מורכב מחניכי התנועה שבראשם עורכ/ת (חניכ/ת התנועה). מטרת העיתון להוות אמצעי קשר בין חניכי המחנות בכל הארץ. כל חניך יכול לשלוח כתבות לעיתון להביע את דעתו ולהעלות לדיון נושאים שונים אשר רלוונטיים למציאות הישראלית ולעולם התנועתי.
צוות מפעלים של חניכים - נמדד - פועל במקביל לצוות מפעלים של קומונרים ובעלי תפקידים מובילים במפעלי התנועה.
מטרת הצוות היא לסייע לצוות הבוגר בהכנת הטיולים.
הועד הפועל - הוועד הפועל מורכב כל שנה מחניכי בוגרת בכיתות י'-יב' ומטרתו היא להפעיל את מחנה הקיץ. הוועד הפועל לוקח חלק בתפקידים ראשיים כמו לסייע לחניכי הצעירה, להכין אוכל, לגלם דמויות בסיפור המסגרת, בניית והפעלת מתקנים וכדומה.
מסלול נעל"ה (נוער ערכי לחינוך והגשמה)
בשנות ה-90, עם פרוץ המשבר בתנועה הקיבוצית, הוחלט במחנות העולים על שינוי יעדי ההגשמה. הופסקה הצטרפות גרעיני התנועה לקיבוצים קיימים. הוכרז מסלול נעל"ה בו מתגבשים הגרעינים בסוף כיתה י"א, יוצאים יחד לשנת שירות וממשיכים לצבא ועד כניסתם לתנועת הבוגרים.
בתחילת י"ב מתחלקת השכבה לגרעינים המונים כ-20 חניכים כל אחד, ולצדם מדריך שילווה אותם עד לסוף פרק הצבא במסלול. לאורך השנה נפגשים חברי הגרעין פעם בחודש לסמינרים שעוסקים בין היתר בבחירה לצאת לשנת שירות. בחודש ינואר-פברואר מגיעה כל השכבה לסמינר "החתימה" שבו החניכים חותמים על דחיית שירות וכניסה למסלול הנח"ל. ניתן לבטל את החתימה עד לגיוס. במהלך חופש פסח נערך סמינר "מצפן", שבמהלכו מוכרז לאיזה אזור מיועד כל גרעין בשנת השירות.
בשנת השירות חיים חברי הגרעין בקומונה ועוסקים בתפקידי הדרכה. קיימים שלושה מסלולים לשנה זו:
א. "גרעיני מחנכים"- המסלול אליו ממשיכים חניכי התנועה שמסיימים י"ב, שבו הם מפעילים את מחנות התנועה כקומונרים.
ב. "גרעין זמר" - מסלול שמיועד למסיימי י"ב שלא היו חניכים בתנועת הנוער, ומשלב עבודה חינוכית עם נוער במסגרות עירוניות בערים מגדל העמק ונצרת עילית והדרכה במחנות התנועה בערים אלו.
ג. "גרעין אֱדום"- מסלול שמיועד למסיימי י"ב שלא היו חניכים בתנועת הנוער בדומה לזמר, אך משלב עבודה חינוכית עם באחד הקיבוצים בחבל מתחילת המסלול בשנת תשפ"א התגוררו הקומונרים בקיבוץ אילות אך משנת תשפ"ד מתגוררים הקומונרים בקיבוץ גרופית. העבודה החינוכית מתמקדת ביישובי חבל אילות ובאילת. הפעילות החינוכית מתרכזת בהדרכה במסגרות הבלתי פורמליות של ישובי החבל, ביניהן מחנות התנועה. הגרעין התגורר בקיבוץ אילות עד סוף שנת תשפ"ג, מתחילת שנת תשפ"ד מתגורר הגרעין בגרופית מחזורו הראשון נפתח בשנת תשפ"א.
השירות הצבאי הוא בגרעין נח"ל. חברי הגרעין מתגייסים לתפקידים שונים בחטיבת הנח"ל, גדוד קרקל וחיל החינוך והנוער. לאחר שנה וחצי חוזרים חברי הגרעין לגור יחד במסגרת פרק המשימה ולעבוד במשימות חינוכיות בתור חיילים. במהלך השירות הצבאי הגרעין מגבש דעה לגבי המשך הגרעין בחיים הבוגרים. התנועה תומכת ומלווה את הגרעינים במהלך המסלול בעזרת מדריכי הגרעינים, סמינרים תנועתיים, מפגשים חברתיים, מפגשי לימוד ועוד.
טיולים
ממוזער|350x350px|חניכים במסע חנוכה בוגרת 2015
מראשית ימיה, המחנות העולים היא תנועה מטיילת. כבר ב-1934 היו חניכי התנועה הראשונים שהקיפו את ים המלח ברגל. חניכי התנועה טיילו במדבר יהודה ובנגב במסעות רגליים, בתקופת המנדט הבריטי כאשר אזורים אלה לא היו מוכרים עדיין. את המסעות הדריכו מדריכי מחנות העולים, ועל פי רוב טיולים אלה היו בהדרכתו של מנשה הראל מנשק׳ה. הטיולים היו ועודם סמל לאהבת הארץ, לחיבור עמה ולהגשמת ערכי התנועה כגון עזרה הדדית, ושיתוף. בטיולים לומדים החניכים להכיר את עצמם ואת קבוצתם. עד שנות ה-90 היו חניכי התנועה מטיילים עם כל הציוד על הגב, במעין מבחן הישרדות וכuח רצון, שיצר גיבוש וחוויה קבוצתית. כיום טיולי אתגר אלו כמעט ואינם קיימים.
במהלך חופשת הקיץ מתקיימים "מפעלי הקיץ". לחניכי השכבה הצעירה (ד'-ו') בתנועה מתקיימת "כייפת" (קייטנה), בסוף "הכייפת" יוצאים כל חניכי המחנות למקי"ץ (מחנה הקיץ). לשכבה המתבגרת (ז'-ח'): עצמאי בשטח - לעולים לכיתה ח', "המשולב"-לעולים לכיתה ט', קורס מדצ"ים - הכשר מדריכים צעירים - לעולים לי', "לב תנועה"- לעולים ליא', סמינר "תוצרת הארץ" - חלוקה לגרעינים - לעולים ליב'.
סיסמת התנועה
דרור עלה, עלה נעלה, מתוך "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" ().
ראו גם
סוציאליזם
קבוצות הבחירה
מכתב השמיניות
לקריאה נוספת
אבי אהרונסון, תנועה מחפשת דרך, הוצאת כרמל, 2016
יוסי פלדמן, בבריתך, הוצאת הקיבוץ המאוחד באתר המועצה לשימור אתרים
שאול פז, פנינו אל השמש העולה: חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני 1967-1947, אוניברסיטת בן-גוריון, מוסד ביאליק, 2016
רפי טהון, הקפנו את ים המלח ברגל, הוצאת אריאל
רפי טהון, הלכנו לחרמון והגענו לדמשק
קישורים חיצוניים
דף המחנות העולים בפייסבוק
"המחנות העולים באתר "נוסטלגיה"
אתר "ספר החוגים" - ספר לרישום בוגרי ובוגרות המחנות העולים לדורותיהם.
פה ושם בארץ ישראל, שאול פז ורפי טהון על טיולי המחנות העולים (פודקאסט)
צריף המחנות העולים בתל אביב מארח תערוכה, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
שלושים שנה למחנות העולים, 1956, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
*
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
קטגוריה:תנועות נוער ציוניות סוציאליסטיות
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:תנועות נוער מאושרות
| 2024-10-06T09:29:05
|
מצב צבירה
|
ממוזער|250px|שלושת מצבי הצבירה של החומר, הנפוצים על פני כדור הארץ. פלזמה קיימת בין היתר בנורה פלואורסצנטית, וביקום היא קיימת הרבה יותר, למשל בכוכבים.
מצב צבירה (פאזה) של חומר הוא אחד המופעים שחומר יכול להימצא בו. לרוב החומרים יש ארבעה מצבי צבירה שניתנים לצפייה בחיי היום-יום והם: מוצק, נוזל, גז ופלזמה. קיימים גם מצבי ביניים כגון גביש נוזלי, וכן מצבי צבירה נדירים שמתקיימים בטמפרטורות קיצוניות, למשל נוזל-על שהוא מצב צבירה המתרחש בטמפרטורה הקרובה לאפס המוחלט.
חומר יעבור ממצב צבירה אחד לשני בטמפרטורה מסוימת, הנקראת טמפרטורת מעבר. טמפרטורות המעבר שונות עבור כל חומר. עקב החשיבות הרבה של מצבי הצבירה והמעברים ביניהם בחיי היום-יום, לכל מעבר מצב צבירה שם ייחודי: מעבר ממוצק לנוזל נקרא בלשון המקצועית התכה (ולא "המסה"), מעבר מנוזל לגז נקרא התאיידות. מעבר מגז לפלזמה נקרא יינון. גם למעברים ההפוכים שם ייחודי: מעבר מפלזמה לגז נקרא רקומבינציה, מעבר מגז לנוזל נקרא התעבות, ומעבר מנוזל למוצק נקרא הקפאה או התמצקות.
טמפרטורת המעבר בין המצבים תלויה גם בסוג החומר אך גם בלחץ. בדרך כלל לחץ גבוה יותר יעלה את טמפרטורת המעבר, אך לא תמיד. דוגמה בולטת למקרה ההפוך היא התכה של קרח. את הקשר בין מצבי הצבירה השונים, לחץ וטמפרטורה אפשר לצייר בדיאגרמת פאזות.
לא כל החומרים מופיעים בכל מצבי הצבירה, לדוגמה: פחמן-דו-חמצני, בלחץ אטמוספירי רגיל, עובר היישר ממצב מוצק למצב גז, ללא מעבר דרך חומר הנוזל.
תכונות מצבי צבירה
לכל אחד ממצבי הצבירה הנפוצים תכונות האופייניות לו:
מוצק: המולקולות של החומר מסודרות והרווחים ביניהן קטנים מאוד. לחומר במצב זה צורה מוגדרת (להבדיל מנוזל ומגז שלהם אין צורה מוגדרת – הם מקבלים את צורת הכלי שבו הם נמצאים) ונפח מוגדר (בדומה לנוזל, אך להבדיל מגז).
נוזל: מולקולות החומר אינן מסודרות אבל הרווח ביניהן קטן. תנועת המולקולות אינה רבה כמו בגז, אבל אינה מעטה כמו במוצק.
גז: המולקולות אינן צמודות (ישנו ריק ביניהן) והן נעות בחופשיות. גז, בדומה לנוזל, מסוגל לזרום, ואינו מתנגד לשינוי בצורתו. בניגוד לנוזל, לגז אין נפח קבוע, והוא נוטה להתפשט כדי למלא את כל הנפח שהוקצב לו.
פלזמה: חלק או כל האלקטרונים שבחומר מתנתקים ממנו והמולקולות הופכות להיות טעונות חשמלית. מבחינה מכנית, פלזמה מתנהגת כגז – אינה שומרת על נפח קבוע וממלאת את הכלי המכיל, אך היא מוליכה חשמל, ותכונותיה הכימיות שונות לחלוטין.
דיאגרמת פאזות
שמאל|ממוזער|300px|דיאגרמת פאזות של מים. קווי מעבר הפאזה (רציפים) הם הטמפרטורות והלחצים שבהם מתרחשים מעברי הפאזה. במיוחד מודגשים מעברי הפאזה בלחץ אטמוספירה אחת ב-0 ו-100 מעלות, שהם הקיפאון והתאדות של מים.
בתרמודינמיקה, נהוג לתאר את מצבי הצבירה של החומר בדיאגרמת פאזות T-P. זהו תרשים דו-ממדי שבו ציר x הוא הטמפרטורה T ואילו ציר y הוא הלחץ P. במערכת צירים זו מציירים את העקומות המפרידות בין מצבי הצבירה של הנוזל ובכך מחלקים את השטח לשלושה חלקים, כאשר בכל חלק החומר נמצא במצב צבירה אחר. בקווים המחברים בין שני אזורים החומר יכול להימצא בשיווי משקל בשתי הפאזות, מסיבה זו הם נקראים "קווי דו-קיום". נוסחת קלאוזיוס קלפרון מאפשרת לחשב את השיפוע של קווים אלה.
מעברי פאזה
ממוזער|300px|השפעת טמפרטורה על מעבר בין מצבי צבירה
ממוזער|300px|גרף מעברים בין מצבי צבירה
מעבר של חומר בין מצבי הצבירה השונים תלוי בטמפרטורה ובלחץ. למעברים בין מצבי הצבירה יש שמות ייחודיים:
למוצק לנוזל לגז לפלזמה ממוצק התכה (או היתוך) המראה (סובלימציה) מנוזל קפיאה (או קיפאון) וכן התמצקות התאדות (נידוף) או רתיחה מגז ריבוץ (דפוזיציה) התעבות (או עיבוי) יינון מפלזמה רקומבינציה
המושג המסה (מסיסות) אינו מעבר בין מצבי צבירה, אלא מתאר ערוב של שני חומרים ליצירת תמיסה.
חומרים שונים נבדלים בתנאים בהם מתרחש מעבר מצב צבירה. במרבית המקרים, הגדלת הלחץ בו נמצא החומר מעלה את טמפרטורות מעבר מצבי הצבירה שלו.
דוגמה של חומר הנפוץ על פני כדור הארץ בשלושת מצבי הצבירה שלו הוא המים: בלחץ של אטמוספירה אחת נקודת ההיתוך שלהם (שבה הם הופכים מקרח למים) היא 0 מעלות צלזיוס, ונקודת הרתיחה שלהם (שבה הם הופכים ממים לאדי מים שהם גז) היא 100 מעלות. חומרים אחרים (חנקן למשל) בעלי נקודת רתיחה נמוכה מאוד, ולכן הם נפוצים רק בצורת גז על פני כדור הארץ, בעוד לחומרים כמו ברזל נקודת היתוך גבוהה מאוד, ולכן הם נפוצים רק בצורת מוצק על פני כדור הארץ.
תהליך מעבר הפאזה מתחיל בדרך-כלל באופן מקומי סביב אתרי התגרענות. חוסר קיומם של אתרים כאלו יכול להביא למצב של קירור יתר או חימום יתר.
עקומת החימום
אם מחממים חומר הנמצא במצב צבירה מוצק, הטמפרטורה הפנימית שלו עולה, עד שהיא מגיעה לטמפרטורת ההיתוך של חומר זה, בשלב זה המשך חימום לא יגרום לעלייה בטמפרטורה, היות שנדרשת אנרגיה לשינוי מצב הצבירה ממוצק לנוזל (אנרגיה המשמשת לשבירת קשרים בין חלקיקי החומר).
בשלב בו כל החומר שינה את מצב הצבירה והפך כולו לנוזל, המשך חימום יגרום לעליית טמפרטורת החומר, וזאת עד הגיע החומר לנקודת הרתיחה.
בנקודה זו מושקעת אנרגיה בהפיכת מצב הצבירה מנוזל לגז, והמשך חימום לא יגרום לעליית טמפרטורה אלא לשינוי מצב הצבירה.
כאשר החומר כולו הופך לגז המשך חימום יגרום לטמפרטורת אדי החומר לעלות, כלומר להגדלת תנועת החלקיקים.
פלזמה
הפלזמה שונה באופן מהותי ממצבי הצבירה האחרים. בעוד שההבדל בין מצבי הצבירה האחרים (גז, נוזל ומוצק) הוא רק באופי הקשרים החלשים אשר יוצרות מולקולות החומר בינן לבין עצמן ללא שינוי במבנה המולקולות והאטומים עצמם, בפלזמה משתנה מבנה האטום עצמו. במצב צבירה זה, הקרוי גם גז מיונן, אחדים מהאלקטרונים שבקליפה החיצונית (או כל האלקטרונים הללו) הופרדו מהאטום, והחומר הוא אוסף של יונים ואלקטרונים שאינם מחוברים זה לזה. מצב צבירה זה אופיין לראשונה על ידי ויליאם קרוקס בשנת 1879. אף שמצב זה אינו נפוץ בכדור הארץ, הוא מצב הצבירה של 99% מהחומר הרגיל ביקום (כלומר, למעט החומר האפל והאנרגיה אפלה). צורות נפוצות של פלזמה כוללות את השמש וכוכבים נוספים, ברק, רוח השמש, הגז בנורות ניאון ופלאורסנט ועוד.
מצבי צבירה מיוחדים
קיימים חומרים אשר יכולים להתקיים במצבי צבירה מורכבים יותר כגון גבישים נוזליים, נוזל-על, ננוחלקיקים, עיבוי בוז-איינשטיין, חומר מנוון, כוכב נייטרונים, פלזמת קווארקים-גלואונים ואחרים. אלו מצבים שנדירים על פני כדור הארץ, וחלקם מלאכותיים ומתקיימים במעבדות בלבד. עם זאת חלקם נפוצים למדי ביקום: כל הננסים הלבנים עשויים בעיקר חומר מנוון, וכל כוכבי הנייטרונים עשויים כמעט אך ורק מנייטרונים.
ראו גם
האנומליה של המים
נקודה משולשת
חום כמוס
נקודה קריטית
קישורים חיצוניים
הרצאת וידאו: 1001 מצבי צבירה בטבע, באתר המועדון האסטרונומי של אוניברסיטת תל אביב
דוגמה לדו"ח מעבדת חומרים, הטכניון 1995, דימה הופמן, דיאגרמת פאזות: מצבי צבירה.
הערות שוליים
*
קטגוריה:פיזיקה של חומר מעובה
קטגוריה:תרמודינמיקה
קטגוריה:תכונות כימיות
| 2024-07-16T06:25:02
|
אנתרופואידים
|
אנתרופואידים (שם מדעי: Anthropoidea או Simiiformes, "קרובי אדם"), הוא שם של אינפרא-סדרה בסדרת הפרימטים בה נכללים האדם וכל הקופים, הן של העולם הישן והן של העולם החדש.
האנתרופואידים מחולקים לשתי תת-סדרות עיקריות: קופים צרי אף (קופי העולם הישן) וקופים רחבי אף (קופי העולם החדש).
מיון
אנתרופואידים (Anthropoidea)
תת-סדרה קופים רחבי-אף (Platyrrhini)
משפחה צבוסיים (Cebidae)
משפחה סאקיים (Pitheciinae)
משפחה מרמוסטיים (Callitrichidae)
משפחה קופי עכביש (Atelidae)
תת-סדרה קופים צרי-אף (Catarrhini)
על-משפחה קופים בעלי זנב (Cercopithecoidea)
משפחה קופים בעלי זנב (Cercopithecidae)
על-משפחה קופי אדם (Hominoidea)
משפחה גיבונים (Hylobatidae)
משפחה הומינידיים (Hominidae)
על-משפחה Parapithecoidea - נכחדה
משפחה Parapithecidae
משפחה Eosimiidae - נכחדה
משפחה Amphipithecidae - נכחדה
גלריה
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ארנסט הקל
קטגוריה:בעלי אף יבש
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1866
| 2023-05-13T09:52:14
|
השומר הצעיר
|
השומר הצעיר היא תנועת הנוער הציונית הראשונה. התנועה הוקמה בשנת 1913 על ידי קבוצת נערים ונערות יהודים שביקשו למצוא דרך חדשה לחבריהם ולשאר בני עמם בגלות. התנועה פועלת במאות מוקדים בישראל וברחבי העולם, ומקיימת פעילות חינוכית שבסיס רעיונה הוא "תיקון אדם – תיקון עולם".
תולדות התנועה
רקע
בשנת 1913 הוקמה תנועת השומר הצעיר, הראשונה לתנועות הנוער הציוניות. ראשיתה בגליציה שבדרום-מזרח פולין ומערב אוקראינה (חלק מהאימפריה הרוסית באותם ימים), בה נאספו צעירות וצעירים יהודים לקבוצות, נפגשו לפעולה ולמדו מפיו של מדריך על ציונות, שיתוף והגשמה. תוך שנים מספר התפשטה התנועה לעשרות ומאות קנים ברחבי פולין ומשם ל-35 מדינות. ערב השואה עמד מניינה על 70,000 חברים ברחבי תבל.
בארץ הקימה תנועת השומר הצעיר 85 קיבוצים והייתה לתנועת הגשמה. במרוצת השנים יצרה מפעלים חברתיים וחינוכיים אשר תרמו לבניין המפעל הציוני והחברה הישראלית. בתנועה מתקיימים תחומי העשייה הבאים: תנועת הנוער בארץ, המונה למעלה מ-100 קנים בהם מתחנכים כעשרת אלפי בני נוער; תנועת הנוער בעולם, המונה 42 קנים ב-21 מדינות; פעילויות חברתיות במסגרת קבוצת חבצלת ותנועת הבוגרים של השומר הצעיר המונה מאות חברים.
ראשית: 1913–1919
שמאל|ממוזער|250px|הקן בעיר דומברובה, פולין. בתמונה מפקד שומרי ליד הקן
תנועת השומר הצעיר הוקמה ב-1913 בלבוב שבגליציה (כיום מערב אוקראינה). שנותיה הראשונות היו שנים של תסיסה וגיבוש דרך. בתחילה הייתה זו תנועת נוער צופית מעיקרה שטיפחה בחניכיה חיי קבוצה, זיקה לטבע, גאווה לאומית, והיכרות עם השפה העברית והארץ. מקור השפעה נוסף לצופים, היוותה תנועת הוואנדרפוגל (פירוש השם: ציפור נודדת) הגרמנית, בין היתר, בהשראתה ניתן הכינוי 'קן' לסניפי התנועה. שמה הראשון, "השומר", נבחר בהשראת חברי אגודת "השומר" בארץ שהיו מופת לחניכיה.
עם התבהרות דרכה הרעיונית והחינוכית של התנועה, היא התאחדה ב-1916 עם תנועת "צעירי ציון" בעלת הדגש הרעיוני-תרבותי. האיחוד בין שתי התנועות הוליד את שיטת החינוך הייחודית שפיתחה תנועת השומר הצעיר. שיטה זו מתבססת על שילוב בין חינוך חווייתי וצופי לבין העשרה תרבותית ורעיונית רחבת אופקים.
בארץ ישראל: 1919–1931
משנותיה הראשונות רעיון ההגשמה היה מהותי לתנועה. עם ראשית העלייה השלישית, ב-1919, עלו לארץ ראשוני הבוגרים בכוונה להגשים בה את ערכיהם. כעבור שנה התמקמה על גבעה חשופה מעל הכנרת הקבוצה השומרית הראשונה בארץ – קבוצת ביתניה עילית. אותה קבוצה היוותה בסיס להתנסויות, לרעיונות ולשאיפות של אנשי וקיבוצי השומר הצעיר באותן שנים בארץ.
כחלק מרעיון ההגשמה סביב התקופה המדוברת, צמחה מתוך התנועה מפלגת השומר הצעיר המרקסיסטית, שהתמקדה בקידום הרעיון הסוציאליסטי והקיבוצי, תמיכה במשטר הסטליניסטי, וכינון מדינה דו-לאומית בשטחי ארץ ישראל המנדטורית. מאוחר יותר, מפלגת השומר הצעיר המשיכה את דרכה אל מפלגת הפועלים המאוחדת ואחריה למרצ, והתנועה המשיכה לתמוך במרצ באופן רשמי עד ל.
ועידת טרנוב
באביב 1920 נערכה ועידת השומר הצעיר בטרנוב. מסר מפורש אשר הועבר מראשוני השומרים בארץ ישראל אל השומרים בגולה, באמצעות מרדכי שנהבי החלוץ הראשון לארץ ישראל מהתנועה אשר הגיע במיוחד לוועידה, שיש לעלות עלייה מידית תוך התעלמות מן המדיניות של ההנהלה הציונית שקבעה שאין לעודד עלייה של צעירים חסרי אמצעים לפני הכנת תשתית לקליטתם בארץ. לדבריו, "התנאים בארץ שונים לחלוטין מהתנאים בגולה ויש ללמוד את החקלאות בארץ".
ועידת טרנוב נתנה זריקת מרץ ובעקבותיה החלו חלק מבוגרי התנועה לעלות לארץ כקבוצות (עד אז עלו כבודדים).
הקמת הקיבוץ הארצי
שמאל|ממוזער|250px
בשנת 1927 הקימו חברי התנועה את "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", לימים תנועת האם והגוף המיישב של תנועת הנוער. בוועידה העולמית השלישית שהתקיימה בשנת 1930 ב שבצ'כוסלובקיה (Vrútky, בסלובקיה של ימינו), הוחלט שהצטרפות ל מהווה דרך ההגשמה היחידה והמחייבת עבור כל חניכי התנועה. לאחר הקמת הקיבוץ הארצי עברה למעשה הנהגתה של התנועה מהגולה (בעיקר פולין) לארץ. פלג "השומר הצעיר ס.ס.ס.ר" (מייסדי קיבוץ אפיקים) בהנהגת אלעזר גלילי, וחלק מסניפי התנועה ב ובארצות נוספות לא הסכימו עם החלטות הוועידה, פרשו מהתנועה והקימו את תנועת נצ"ח.
85 הקיבוצים החברים ב"קיבוץ הארצי" השתתפו בהתיישבות, בהגנה, בחקלאות, בתעשייה, בחינוך ותרבות של היישוב שבדרך ושל מדינת ישראל.
הקמת תנועת הנוער בישראל
250px|ממוזער|קן השומר הצעיר בפתח תקווה
בשנת 1929 קמו שלושה קינים בחיפה, רחובות ובמקווה ישראל. בחודשים הראשונים פעלו כל אחד מהקנים באופן עצמאי ללא כל קשר ביניהם. המפגש הראשון נערך בנס ציונה ב-1930 ונכחו בו נערים גם מהערים: תל אביב, ראשון-לציון, עפולה ונס ציונה. מפגש זה התחיל את תהליך יצירת התנועה הארץ ישראלית. במפגש נבחרה הוועידה המרכזית שניהלה את התהליכים המרכזיים בתנועה באותם ימים.
בשנת 1931 הוקם בקיבוץ משמר העמק המוסד החינוכי הראשון של השומר הצעיר, שומריה שבו למדו כל הילדים והילדות הגרים בקיבוצי התנועה.
עם החזרה ממחנה ארצי בחופשת הקיץ, אשר התקיים בקיבוץ מרחביה, דרשו גם נערים ונערות אשר נולדו וגדלו בקיבוצים להקים קנים בקיבוציהם.
צמיחה בגולה: 1931–1939
הסלידה מאורח החיים היהודי בגולה והמאורעות ההיסטוריים, דחפו רבבות של בני נוער אל קני התנועה, שהציעה אלטרנטיבה אישית ולאומית. היה זה מרד מתוך אחריות כוללת על העם היהודי, שמדריכה אותו האמונה בהיתכנותו של עולם אנושי אחר.
בעשרות הקנים נוסדה חברת נעורים תוססת, אשר לא ראתה עצמה כמסגרת לחינוך משלים בלבד, אלא הקיפה את חיי הנוער בכוליותם והציעה פתרון חיים מלא: עלייה ארצה והגשמה בקיבוץ. החוליה המחברת בין הקן לבין ההגשמה החלוצית בארץ הייתה ההכשרה. בכל עיר ועיירה הוקמו חוות ההכשרה בהן התגבשו הקבוצות לקראת עלייה לארץ. תנועות נוער חלוציות-ציוניות שונות (כגון "השומר קדימה" בצ'כוסלובקיה) התמזגו במהלך שנות השלושים עם השומר הצעיר.
שואה ומרד: 1939–1945
ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולין ואימת הנאצים ירדה על אירופה כולה. בתחילה נסגרו קני התנועה, ורבים מבוגריה ברחו לווילנה ("הריכוז הווילנאי") בניסיון לעלות ארצה, אך עד מהרה הוחלט לחזור לפולין על מנת לשקם את פעילות התנועה. ראשונה לחזור הייתה טוסיה אלטמן. לאט ובתנאי מחתרת חודשה התנועה החינוכית, נוסדה עיתונות מחתרת ומפעלי עזרה עצמית והחל להתגבש רעיון המרד.
עם תחילת מבצע ברברוסה ותחילת ההשמדה של יהדות אירופה חל מפנה בהתנהלות התנועה.
ב-1 בינואר 1942 פרסם אבא קובנר, מראשי התנועה בווילנה, את כרוז המרד אשר בעקבותיו קם ארגון המחתרת בווילנה:
ב-19 באפריל 1943 פרץ מרד גטו ורשה בפיקודו של מרדכי אנילביץ', מנהיג השומר הצעיר.
קוממיות: 1946–1949
המפגש עם ארץ ישראל דרש מחברי התנועה להיענות לאתגר ההגנה והלחימה על זכותנו לבית לאומי, כמו גם להשקיע מאמצים כבירים בהתיישבות, בקליטת עלייה ובפיתוח הארץ.
במלחמת העצמאות ולפניה מילאו חברי וחברות השומר הצעיר תפקיד חשוב בלחימה ובפיקוד בשורות ההגנה והפלמ"ח ובעמידה העיקשת של קיבוצים מול צבאות ערב. רבים שילמו בחייהם במערכה.
עם סיום הקרבות פנו חברי השומר הצעיר לאתגר התקומה. הם הקימו עשרות קיבוצים, חינכו רבבות בני נוער עולה, קלטו רבים והקימו מפעלים חברתיים שונים.
המתח בין הכורח להכשיר דור של לוחמים ובין השאיפה הבוערת והחיונית לא פחות לחנך דור של בעלי מצפון ומבקשי שלום, הוא אחד מתווי ההיכר של תנועת השומר הצעיר, אז כהיום.
מפעלות השומר הצעיר
לאורך השנים, הקימה תנועת השומר הצעיר מפעלות חינוך, חברה ותרבות ברוח ערכיה. ביניהם:
צוותא – מרכז לתרבות מתקדמת.
מרכז הסמינרים גבעת חביבה.
עיתון על המשמר.
הוצאת הספרים – ספרית פועלים.
מפלגת השומר הצעיר.
אג'יאל – חטיבה ערבית בשומר הצעיר.
מורשת – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.
ארכיון יד יערי.
כלל קיבוצי הקיבוץ הארצי.
פעילות התנועה
מבנה התנועה
בשומר הצעיר חברים אלפי חניכים בלמעלה מ-100 קנים ומוקדי פעילות בארץ. הקנים בארץ מחולקים ל-9 אזורים, בכל אזור פועלים עשרות קנים ומוקדי פעילות שונים של התנועה. האזור מובל על ידי צוות האזור שבו חברים רכזי הקנים ורכזי האזור.
ההנהגה הראשית, מטה התנועה בישראל, פועל מבנימינה, ובו אגף שטח, אגף מטה, אגף הגשמה והדרכה, אגף קן עירוני, אגף קן קיבוצי, מחלקת הדרכה, מחלקת מפעלים, מחלקת נח"ל, מחלקת חוות ההכשרה, ומחלקת בטיחות.
ההנהגה העליונה, מטה התנועה העולמית, פועל אף הוא מבנימינה וכולל מדור בוגרים ועולים, מדור שנת פעילות בישראל, מדור צפון אמריקה, מדור אירופה ואוסטרליה ומדור אמריקה הלטינית.
+רשימת קני השומר הצעיר ובתי הנחשונים בארץאזור צפון מערביאזור גליל עליוןאזור כרמלאזור מנשהאזור שרוןאזור החוףאזור שפלהאזור דרוםאזור שורקיסעור
כרמיאל
נהריה
נהריה אלי כהן
עברון
עין המפרץ
מנור
יחיעם
כפר מסריק
שמרת
געתון
נס עמיםשמיר
שדה נחמיה
להבות הבשן
ברעם
ייראון
מלכיה
שניר
כפר בלוםחיפה נווה שאנן
חיפה מרכז כרמל
קריית חיים
נאות פרס
חיפה עין הים
מסילות
ניר דוד
בית אלפא
שריד
מזרע
מרחביה
עין דור
גזית
שער העמקים
היוגבמבואות עירון
גן שמואל
להבות חביבה
חריש
שומריה
דליה
רמות מנשה
עין השופט
רמת השופטהעוגן
מקורות
כפר סבא מרום
יקום
געש
המעפיל
מעברות
עין החורש
הרצליהחולון קריית שרת (בית השומר)
חולון ג'סי כהן
חולון בן-גוריון (בנג'י)
תל אביב צפון
אשדוד העוגן
אשדוד צפון
אשקלון עתיקות
אשקלון אפרידר
אשקלון שפיראכפר מנחם
הראל
גלאון
גת
בית ניר
בית גוברין
נחשון
רבדים
חצור
שדה יואב
נגבה
פלמחיםמעלה הבשור
בית קמה
שובל
להב
שקמה
דבירירושלים – בקעה מרכז
ירושלים – קריית יובל
ירושלים – גונן אליאב
מודיעין
ראשון מרכז
ראשון מזרח
ראשון המקלט
רחובות השומרים
רחובות קמ"ש
+רשימת קני השומר הצעיר בעולםאירופהצפון אמריקה ואוסטרליהדרום אמריקהבלארוס: מינסק
בולגריה: סופיה
צרפת: פריס, ליון
גרמניה: ברלין
הולנד: מאסטריכט
הונגריה: בודפשט
איטליה: רומא, מילאנו, טורינו, ג'נובה
ספרד: ברצלונה
פולין: וורשה
שווייץ: ציריך
אוקראינה: חארקיב
בלגיה: בריסלאוסטרליה: מלבורן
קנדה: טורונטו, מונטריאול
ארצות הברית: ניו ג'רזי, ניו יורקארגנטינה: בואנוס איירס
ברזיל: ריו דה-ז'ניירו, סאו-פאולו, פלוריאנאפוליס, ברזיליה
צ'ילה: סנטיאגו
וונצואלה: קאראקס
אורוגוואי: מונטווידאו
מבנה הקן
הקנים מחלוקים ל-3 גופים. לכל גוף אחריות ומעורבות שונה בהובלת הקן:
גו"צ – גוף צעיר. חניכי שכבות ד'–ו'.
צב"ר – צעירים בוגרים. חניכי שכבות ז'–ח'.
גו"ב – גוף בוגר. חניכי שכבות ט'–י"ב.
שמות השכבות
בכיתה ז', שכבת החניכים מקבלת שם. נהוג שהשכבה מקבלת את שמה במפעל הקיץ השכבתי, ואולם החל משנת 2014 החניכים מקבלים את שם שכבתם במחנה הקיץ.
ראוי להזכיר כי בשנת 2020 שם השכבה התקבל ברשתות החברתיות (בעקבות משבר הקורונה), ובשנת 2021 שם השכבה לא התקבל במחנה הקיץ, אלא רק מאוחר יותר, במפעל הפסח השכבתי, כשחניכי השכבה היו בכיתה ח'.
להלן סדר שמות השכבות, יחד עם שנת קבלת השם:
גדודים (1929–1973)שכבות (1974 – היום)שםשנת קבלת
השםשםשנת קבלת
השםגדוד א'1929שכבת כרמל1974גדוד צבר1930שכבת שומריה1975גדוד מרחביה1932שכבת גשור1976גדוד עין-שמר1934שכבת סמר1977גדוד משמר-העמק1936שכבת שלום1978גדוד השדה1938שכבת נטור1980גדוד ניר1940שכבת חריש1981גדוד תל-עמל1942שכבת כרמים1982גדוד אילון1944שכבת אליפז1983גדוד גבולות1946שכבת פלך1984גדוד להבות1947שכבת כישור1985גדוד יחיעם1948שכבת צבעון1986גדוד נירים בוגר1949שכבת תל עמל1987גדוד נירים צעיר1950שכבת נגב1988גדוד רבדים בוגר1951שכבת ראשונים1989גדוד רבדים צעיר1952שכבת עלייה1990גדוד סער1953שכבת בית ודרך1991גדוד הראל1954שכבת מגוון1992גדוד ברעם1955שכבת אמיתי1993גדוד שדה1956שכבת השלום1994גדוד נחשון1957שכבת ירדן1995גדוד דביר1958שכבת קיבוץ תמיד1996גדוד להב1959שכבת ביתניה1997גדוד חורשים1960שכבת רעות1998גדוד ניר-עוז1961שכבת חזון1999גדוד בית-ניר1962שכבת אחווה2000גדוד היובל1963שכבת פלך2001גדוד אדמית1964שכבת הפועל2002גדוד שומריה1965שכבת שומריה2003גדוד שדה-יואב1966שכבת דרור2004גדוד כרם-שלום1967שכבת למרד2005גדוד ערבה1968שכבת צוותא2006גדוד שניר1969שכבת פסיפס2007גדוד צופר1970שכבת נחשון2008גדוד גלבוע1971שכבת יהב2009גדוד עצמאות1972שכבת דורות2010גדוד העמק1973שכבת החלוץ2011שכבת במאבק2012שכבת שומריה2013שכבת לשלום2014שכבת עמל2015שכבת ואהבת2016שכבת עוז2017שכבת אדם2018שכבת למשמר2019שכבת לפיד2020שכבת מצפן2021שכבת בחזית2022שכבת שומריה2023שכבת להבות2024
טיולים ומפעלים
לכל שכבה בתנועה יש טיולים ארציים ואתגרים המותאמים לה:
חניכי שכבות הגו"צ משתתפים בחופשים בקייטנות המאורגנות על ידי הקנים – החנוכיף, הפסחייה והקייצת. בחופש הגדול יוצאים למחנה קיץ הכולל לינה בשטח. נוסף על כך, החניכים יוצאים – אם החליט בכך רכז האזור – למחנה פסח, במקום לפסחייה.
חניכי שכבות הצב"ר משתתפים בפסח בטיול חוצה גליל, אתגר הכרמל או ים אל ים. וכמו כן במחנה הקיץ.
חניכי שכבות הגו"ב מדריכים ומובילים את הטיולים האזוריים והארציים לחניכי הגו"צ והצב"ר. בחופשת חנוכה משתתפים כחניכים בטיול חנוכה המסורתי לדרום, בחופשת הקיץ במד"צופי (קורס ההכשרה להדרכה של התנועה לשכבות ט' המתקיים ביער כפר סאלד), ב"מסע המרד" (אשר מיועד לשכבות י' וסובב סביב המרד הגדול), ב"פרויקט קייצות" (י"א), במסע לפולין (י"א) וב"קבוצות המשך" (י"ב) ובוועידה הארצית (לכל הגו"ב).
הוועידה הארצית
מאז שנותיה הראשונות מקיימת השומר הצעיר ועידה ארצית פעם בשנה כדי לקבל החלטות על דרכה של התנועה. לוועידה מוזמנים כל חניכיה הבוגרים של התנועה (החל מכיתה ט') ודנים בה בנושאים הנקבעים מראש על ידי מנהיגות חניכים הארצית.
מאז הוועידה הארבע-עשרה (2007) החלה הוועידה פועלת במתכונת "מגילת השומרים". על פי מתכונת זו, הוועידה מהווה את שיאו של תהליך ארוך שקודם לה בקני התנועה, במסגרתו קם צוות "נושא שנתי" מחניכי יב' ומשלחת הקומונרים. צוות הנושא השנתי, בשיתוף עם מחלקת הדרכה, מכין את הקנים לקראת הוועידה ומדריך באירוע עצמו.
בזמן הוועידה, המגילה עומדת לביקורת ושינסוחים על ידי חניכי התנועה, ובסופו של תהליך הניסוח מקבל צוות הניסוח את הערות החניכים והמדריכים, ומשנסח את המגילה בהתאם להן. מגילת השומרים מהווה מסמך רשמי המעיד על דרכה של התנועה במסגרת זו מתבטלת ההצבעה שחתמה באופן מסורתי את הוועידה, ומוחלפת בטקס חתימה של חניכים מהשכבה המובילה בתנועה על המגילה.
בשנת 2019 לא התקיימה הוועידה, אלא התנועה קיימה אירוע אחר בשם "קונגרס החניכים השומרי" שעסק בנושא "מנהיגות חניכים", וערך יומיים בגבעת חביבה. במהלך הקונגרס החניכים דנו ב-5 נושאים עיקריים המעסיקים את התנועה, ולכל נושא החניכים מצאו פתרון באירוע האקתון שבוצע. הנושאים היו: מנהיגות חניכים בקינים, מנהיגות חניכים מחוץ לקן והשפעה על הסביבה, מנהיגות חניכים אזורית, הקמת קינים חדשים, ופעילות פוליטית ב (ב-9 באפריל 2019). כל קן היה מוגבל ל-15 חניכים, וכן בסוף הקונגרס החניכים קיבלו סיכות לציון האירוע.
ב-2020 התקיימה בפעם האחרונה הוועידה הארצית ה-26 העומדת בסימן הנושא השנתי ׳צדק סביבתי׳. בשנתיים שלאחר מכן לא התקיימה ועידה ארצית, בין היתר בעקבות התפרצות מגפת הקורונה.
בשנת 2022, לכבוד חגיגות ה-110 של התנועה, הוחלט להחזיר את הוועידה הארצית. הוועידה הארצית ה-27 תעמוד בסימן, ייעודה של התנועה.
נושאים שנתיים
חזון שומרי-ליבת הערכים – הוועידה הארצית ה-10 – 2001
צדק חברתי – הוועידה הארצית ה-11
הקן השומרי-הגשמה-הקיבוץ – הוועידה הארצית ה-12 – 2004
ציונות – הוועידה הארצית ה-13 – 2005
יהדות שומרית – הוועידה הארצית ה-14 – 2007
מדינה יהודית ודמוקרטית – הוועידה הארצית ה-15 – 2008
חינוך פוליטי – הוועידה הארצית ה-16 – 2009
אחוות עמים – הוועידה הארצית ה-17 – 2010
ציונות בדרכי שלום – הוועידה הארצית ה-18 – 2011
סוציאליזם – הוועידה הארצית ה-19 (מועצה) – 2012
הקן השומרי במאה השנים הבאות – הוועידה הארצית ה-20 – 2013
שוויון בין המינים – הוועידה הארצית ה-21 – 2014
הדמוקרטיה הישראלית במבחן – הוועידה הארצית ה-22 – 2015
נוער יוצר תרבות – הוועידה הארצית ה-23 – 2016
"בקש שלום ורדפהו" – הוועידה הארצית ה-24 – 2017
"להיות עם חופשי בארצנו" (70 שנה למדינת ישראל) – הוועידה הארצית ה-25 – 2018
״צדק סביבתי״ – הוועידה הארצית ה-26 – 2020
"דרור לנפש" – נושא שנתי שהועבר בקנים בשנת 2021 אך ללא קיום הוועידה הארצית עקב התפרצות מגפת הקורונה
"תנועה עם ייעוד" – הוועידה הארצית ה-27 – 2022
השומריה
השומריה היא האירוע הגדול ביותר בתנועת השומר הצעיר. אחת לעשור מוזמנים כל חניכי ובוגרי התנועה בישראל ומחוץ לה לחגוג את הולדת התנועה. באירוע נבנים מבנים צופיים גדולים וכל קן בונה מחנה גדול ומרשים. לאורך השומריה מתקיימות תחרויות שונות בין הקנים ומתקיים אירוע מרכזי אליו מוזמנים כל החניכים, ההורים והבוגרים. אחרי מספר ימים של מחנה, השומריה מסתיימת במצעד ברחובות של עיר מרכזית ובמופע הפתוח לכלל בני ובנות הנוער.
רשימת השומריות
השומריה הראשונה – התקיימה ביולי 1945 על הר הכרמל בהשתתפות 1,550 שומרים ושומרות מ-40 קנים. השומריה נערכה בסימן 25 שנה לעליה השומרית ארצה 250px|ממוזער|סמל שנת המאה
השומריה השנייה – התקיימה ביולי 1949 בסיום מלחמת השחרור. השתתפו בה 4,500 חניכים, למרות חוסר רב של שכבה בוגרת ומדריכים (בעקבות המלחמה). כמו קודמתה גם השומריה השנייה התקיימה מורדות הר הכרמל בשם "מחנה יחיעם".
השומריה השלישית – התקיימה בקיץ 1956 בהר הכרמל. בין הנואמים בטקס פתיחת השומריה היה אבא חושי, ראש עיריית חיפה באותו זמן.
השומריה הרביעית – התקיימה בין ה-7 ל-11 ביולי 1966 בגבעות שער העמקים. בשומריה השתתפו כ-7,000 חניכים.
השומריה החמישית – התקיימה בין ה-14 ל-18 ביולי 1976 ביער "הראל" ליד קיבוץ נחשון. הייתה זו השומריה הגדולה ביותר ונבנו בה מבני ענק של עד 26 מטר גובה ללא מסמרים – דבר שנאסר בשומריות הבאות. האורחים הבולטים היו ראש הממשלה יצחק רבין ונשיא המדינה אפרים קציר
השומריה השישית – התקיימה ב-1980 באזור תפן. השומריה הייתה קטנה וארכה רק יום אחד, כל זאת בצל המשבר שעבר על השומר הצעיר באותן שנים.
השומריה השביעית – התקיימה בשנת 1983 במלאת 70 שנה לשומר הצעיר ביער אחיהוד. בין האורחים בערב המרכזי היו נשיא המדינה חיים הרצוג, שר החינוך זבולון המר והרמטכ"ל משה לוי.
השומריה השמינית – התקיימה באוגוסט 1993 במלאת 80 שנה לשומר הצעיר ביערות מנשה. השומריה עמדה בסימן השלום בעקבות חתימת הסכם אוסלו.
השומריה התשיעית – התקיימה בשנת 2003 במלאת 90 לשומר הצעיר ביערות מנשה.
השומריה העשירית – התקיימה ב-17–20 ביולי 2013 ביער הקיבוצים, ליד משמר העמק, ועמדה בסימן 100 שנה לשומר הצעיר ולתנועות הנוער הציוניות. בין האורחים היו נשיא המדינה שמעון פרס, שי פירון (שר החינוך), שלי יחימוביץ' ואילן גילאון. בשומריה השתתפו אלפי חניכים מהארץ ומחו"ל. השומריה נסגרה בתהלוכה ברחובות חיפה לציון 100 שנים לתנועות נוער ציוניות ובהופעה של להקת הדג נחש (בוגרי התנועה).
השומריה האחת עשר – התקיימה בשנת 2023 לציון 110 שנים לשומר הצעיר ביער כפר סאלד, בשומריה השתתפו אלפי חניכים מהארץ ומחו״ל. השומריה הסתיימה בהופעה, בהיכל הספורט רוממה, של הראפר ג'ימבו ג'יי והזמרת והראפרית אקו. בין האורחים היו חברת הכנסת נעמה לזימי, חבר הכנסת לשעבר ניצן הורביץ, המשורר יענקל'ה רוטבליט וברכה מוקלטת של נשיא המדינה יצחק הרצוג.
השומריה השנייה 1949|ממוזער|800px|מרכז
סמלי וערכי התנועה
סמל השומר הצעיר
שמאל|ממוזער|220px|סמל השומר הצעיר עד 2013
200px|ממוזער|שמאל|סמל השומר הצעיר הנוכחי
מאפיינים
מגן דוד – מסמל את הקשר ליהדות, לעם היהודי ולמדינת ישראל.
שלושת הקווים הלבנים במשולשי מגן דוד – מסמלים את שלושת ערכי התנועה המרכזיים – ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים.
פלר דה ליס – מסמל את הצופיות, שהיא עמוד-תווך ברוח התנועה.
עלי עץ האלון – מסמלים את הטבע, ואת השורשיות הארץ ישראלית.
עלי עץ הזית – מסמלים את השלום.
הצבע האדום – מסמל את השקפת העולם השמאלית, ואת הקשר לסוציאליזם הבינלאומי.
הקשר – מסמל את איחודם של כל הערכים לכלל השקפת עולם אחת.
חזק ואמץ – סיסמת התנועה.
החולצה השומרית
שמאל|ממוזער|250px|סמלי טיולים וסמינרים נעוצים בכיס החולצה השומרית, בעוד שסמל הבוגרים נעוץ שתי אצבעות מעליו, וסיכת ההדרכה בדש הצווארון
החולצה השומרית (החולצה הכחולה, או 'השומרית' לקיצור) היא חולצת התנועה והיא נלבשת בתנועה הישראלית מאז הקמתה בשנת 1929 ובתנועה העולמית שלאחר השואה, עד אז החולצה הייתה בגוון אפור. את החולצה נוהגים חניכי התנועה ללבוש בטיולים, סמינרים וטקסים, מדריכי התנועה לובשים אותה בכל מפגש עם חניכיהם וקומונרים ואנשי הנהגת התנועה לובשים אותה בכל זמן פעילותם.
השרוך הלבן והחולצה הכחולה יוצרים יחדיו את שילוב הצבעים של דגל הלאום ומבטאים את הזיקה העמוקה אליו.
החולצה הכחולה היא בראש ובראשונה חולצת עבודה, כסמל למעמד הפועלים. החולצה הכחולה היא סממן משותף של תנועות הנוער הציוניות סוציאליסטיות.
השרוך מסמל את העמלנות והצופיות, וצבעו הלבן מסמל טוהר ואחווה. בשני קצותיו של השרוך קושר קשר את כל סיבי השרוך, לסימול קיבוץ גלויות.
נהוג למתוח את השרוך השמאלי כדי שיהיה ארוך יותר מהשרוך הימני ובכך לסמל את ערכי השמאל של התנועה.
בתנועה העולמית השרוך שרוך בצורת האות H, המרמזת על שמה של התנועה באנגלית (Hashomer Hatzair).
שלושת זוגות החורים שדרכם משתרג השרוך מסמלים את שלושת ערכי היסוד של התנועה: ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים.
הצווארון והחפתים מסמלים טקסיות ורשמיות. בנוסף, הצווארון מסמל את צווארון הפועלים.
עשרת החורים בחולצה (שישה בשרוך, שניים בכיסים ושניים בשרוולים) מסמלים את עשרת הדיברות של התנועה.
השרוולים ארוכים – להגנה מפני קור, קרינת השמש, קוצים ואיתני טבע נוספים. הם ניתנים לקריעה לשימוש כתחבושת או כחוסם עורקים.
הכיסים והכפתורים מסמלים יעילות.
על כיסויי הכיסים נוהגים החניכים לנעוץ את העיטורים שניתנים בתום טיולי התנועה.
על דש הצווארון נהוג לנעוץ את סיכת ההדרכה שניתנת בתום קורס ההדרכה לפני עליית החניכים לכתה י'. לעומת סיכת ההדרכה את סיכת הבוגרים שניתנת ליוצאים לשנת שירות בתנועה נהוג לענוד במרחק של שתי אצבעות מעל לכיס השמאלי.
ממוזער|עשרת דיברות השומר הצעיר בגבעת חביבה
עשרת דיברות השומר הצעיר
שמאל|ממוזער|150px|הדיבר הראשון בעיצובו של שרגא וייל, 1946
ערכיו של השומר הצעיר מתבטאים בעשרה דיברות (על משקל עשרת הדיברות).
מאז שנוסדה התנועה עברה התנועה תמורה רבה רעיונית וחברתית, ובהתאמה השתנו גם הדיברות, במיוחד בעשור הראשון לתנועה. תמורות נוספות התחוללו בשנות החמישים ואחר כך במהלך שנות השבעים ושנות השמונים, כאשר דור המייסדים הלך לעולמו. השינויים ניתנו מתוך רצון לשקף את ערכיה החדשים.
+ התפתחות עשרת הדיברות במרוצת השניםגרסת 1916גרסת 1928גרסה נוכחיתהשומר הוא איש אמתהשומר הוא איש אמת ועומד על משמרההשומר והשומרת הם אנשי אמת ועומדים על משמרההשומר הוא נאמן לאלֹהי ישראל, לארץ אבותיו ולעמוהשומר הוא חלוץ התחיה של עמו, שפתו ומולדתוהשומר והשומרת הם חלוצי השחרור הלאומי של עמם ומולדתם ונאמנים לערכי תנועת הפועלים החלוצית - השומר הוא מגשים ולוחם לחיי צדק, אחווה וחופש בחברה האנושיתהשומר והשומרת לוחמים לשוויון, שלום ואחוות עמיםהשומר דרכו לחסכוןהשומר הוא פעיל איש עבודה ויודע לחיות מיגיע כפיוהשומר והשומרת הם אנשי עבודה ומגשימים בקיבוץ השומרי השומר הוא איש חיִלהשומר הוא בעל רצון המשלים את עצמו הגשמה רוחנית וגופניתהשומר והשומרת מחשלים את אופיים וחותרים לשלמות רוחנית וגופניתהשומר הוא אחיעזר ואחיסמךהשומר הוא אחיעזר ואחיסמךהשומר והשומרת הם אחים נאמנים לחברה השומרית וסרים למשמעת מדריכיההשומר הוא אח לשומריםהשומר שומע לפקודת ראשיוהשומר הוא אח נאמן לעדה השומרית וסר למשמעת מנהליההשומר והשומרת פעילים בחברה ומקיימים יחסי רעות ושיתוף עם חבריהםהשומר הוא עליז ורענןהשומר הוא אמיץ, עליז ורענןהשומר והשומרת אמיצים, עצמאים ומלאי חדוות נעוריםהשומר הוא חובב הטבעהשומר הוא חובב הטבע, מכירו ויודע לחיות בחיקוהשומר והשומרת חובבי טבע, לומדים להכירו ומושרשים בנוף מולדתםהשומר הוא טהור במחשבותיו, בדבריו ובמעשיוהשומר הוא טהור במחשבותיו, דבריו ומעשיו (אינו מעשן, אינו שותה כהל ושומר על הטוהר המיני)השומר והשומרת הם ישרים וטהורים בהליכותיהם, יוצרים ומגשימים סגנון חיים חלוצי
חידוש ההגשמה – הקמת תנועת הבוגרים
באמצע שנות ה-80 פקד את מדינת ישראל משבר כלכלי חריף אשר הוביל את הקיבוצים, כמו את המגזר היצרני כולו, להזדקק להלוואות גדולות. בשנים שבאו אחריו נכנסו הקיבוצים, ובתוכם גם קיבוצי אשר הקימו בוגרי השומר הצעיר, למשבר ערכי עמוק, אשר ממשיך עד ימינו. המשבר הכלכלי הפך למשבר כולל ודחף קיבוצים רבים לבחור בתהליכי הפרטה אשר מובילים לפירוק הסולידריות, השיתוף והשוויון – שלושה מרכיבים שייחדו ובנו את הקיבוץ השומרי כיעד ההגשמה הבלעדי עבור בוגרי תנועת השומר הצעיר.
בסוף שנות ה-90, אחרי שנים של אובדן דרך חינוכית והצטמצמות גדולה באחוזי ההגשמה בקיבוצים, החל תהליך פנימי בתוך תנועת השומר הצעיר של חידוש מסלול ההגשמה. הגרעינים הבוגרים, שבעבר הופנו להשלים בקיבוצים, ביקשו עכשיו דרך חדשה והקימו קומונות שיתופיות בעלות אופן שיתופי-משימתי.
במאי 2001 התקיימה בגבעת חביבה הוועידה הארצית ה-10 בנושא "חזון שומרי". הוועידה סימלה את תחילת היציאה של התנועה מהמשבר המתמשך שפקד אותה ובה הוגדר מחדש החזון בנוגע לשלושת ערכי הליבה – ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים. הוועידה גם הגדירה את עצמה מחדש כ'תנועת חיים' והחליטה על חידוש מסלולי ההגשמה. בנוסף, הוועידה הגדירה את קיבוץ פלך כיעד הגשמה וכקיבוץ הבוגרים הראשון של 'תנועת החיים'.
בהמשך השנים התגבש תהליך ההגשמה השומרי המחודש וקמה 'תנועת הבוגרים' של השומר הצעיר. תנועת הבוגרים של השומר הצעיר היא תנועה ציונית-חברתית-חלוצית המונה כ-300 חברים הפרושים בעשרות נקודות ברחבי הארץ. התנועה פועלת למען חברה ישראלית צודקת, שוחרת שלום ובעלת אופי יהודי ודמוקרטי ולטיפוח מבנים שיתופיים חדשים בעת הזו.
אנשי התנועה חברים בקבוצות ובקיבוצי מחנכים הפרושים ב-11 מוקדים ברחבי הארץ, מאשקלון בדרום ועד קיבוץ פלך בצפון. רובם ככולם צמחו כחניכים בתנועת הנוער, התגבשו יחד במסלול חוות ההכשרה בשנת השירות ובשירות משמעותי בנח"ל, ועם שחרורם מהצבא בחרו להצטרף לתנועת הבוגרים ולהגשים אורח חיים חלוצי בחברה הישראלית.
התנועה מפעילה מסגרות חינוכיות רבות ברחבי הארץ, המשמשות במה למפגש עם עשרות אלפי בני נוער ומבוגרים. פעילויותינו מתקיימות במסגרת תנועת הנוער, בתי ספר, פנימיות, מרכזים לנוער עולה ונוער בסיכון, מרכזי הדרכה באתרי מורשת ומוזיאונים, סמינרים לבתי ספר בנושאי מנהיגות, צדק חברתי ויהדות פלורליסטית, מפגשי קבוצות של בני נוער יהודים וערבים ועוד. חברי בוגרי התנועה רואים בשוויון ערך האדם בסיס לחיים משותפים בהם יכול כל אדם לבטא את עצמו מתוך מחויבות לאושרו של הזולת.
ראו גם
הקיבוץ הארצי
תנועת הבוגרים של השומר הצעיר
בוגרי השומר הצעיר
לקריאה נוספת
מקורות
לוי דרור וישראל רוזנצווייג, (עורכים), ספר השומר הצעיר, א–ב, מרחביה: הוצאת ספרית פועלים, 1956.
ס. ש. יריב (דוד בן-גוריון), על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953 .
אלי שדמי (עורך), שלוש ועידות והעלייה הגדולה, 1918–1921, מקורות לחקר תולדות "השומר הצעיר", גבעת חביבה: מרכז תיעוד וחקר של השומר הצעיר, 1984 .
דוד זית (עורך), ייסוד הקיבוץ הארצי, חיפה, 1–3 באפריל 1927, מקורות לחקר תולדות "השומר הצעיר", גבעת חביבה: מרכז תיעוד וחקר של השומר הצעיר, 1987.
מוקי צור (עורך), קהליתנו קובץ תרפ"ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח 1988.
שלום לוריא (עורך), אנדה, פרקי חיים של חלוצה, מרחביה: הוצאת קיבוץ מרחביה, תשנ"ה 1995.
ספרים
בשנים 1998–2018 התקיים פרויקט מחקרי שעסק בחקר "השומר הצעיר" כתנועת נוער ציונית-חלוצית בפולין ובגליציה. במסגרת פרויקט זה פורסמו שישה ספרים:
מתתיהו מינץ, חבלי נעורים, התנועה השומרית, 1911–1921.
צבי לם, המשנה החינוכית של השומר הצעיר.
דוד זית, האוטופיה השומרית, השומר הצעיר בפולין, 1921–1931.
אלי צור, לפני בוא האפלה – השומר הצעיר בפולין ובגליציה, 1930–1940, הוצאת מכון בן-גוריון ואוניברסיטת הנגב.
רות בראודה, ממשפחת יערי לא נשאר איש, שבע השנים של "השומר הצעיר" הפולני 1939–1946.
אלי צור, לבלוב אחרון, השומר הצעיר בפולין בשנים 1944–1950. הוצאת יד ושם, 2018.
אביהו רונן, הייני בורנשטיין, ז'אנין (לבנה) פרנק, רונן הרן (עורכים), מכתבים בזמנים אפלים, התכתבות בין אנשי השומר הצעיר באירופה הכבושה ומרכז הקשר בשווייץ, 1942–1945. כרך א': פולין וסלובקיה. כרך ב': הונגריה צרפת ובלגיה. הוצאת מורשת, 2019
עומר עינב, נישאר פה לעולם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2022
מחקרים נוספים
אלי צור (עורך), ראשית התנועה העולמית "השומר הצעיר", מקורות לחקר תולדות "השומר הצעיר", גבעת חביבה: מרכז תיעוד וחקר של השומר הצעיר, 1997.
ישראל גוטמן, מרד הנצורים, הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.
קישורים חיצוניים
אתר תנועת הבוגרים
השומר הצעיר בארץ ובעולם, באתר קרן חבצלת (על השומר הצעיר)
מידע מקיף על תנועת השומר הצעיר באתר תנועת הנוער
ארכיון יד יערי הארכיון הרשמי של השומר הצעיר בגבעת חביבה
השומר הצעיר מתנגד לתוכנית בילטמור, כרזה באתר חינוך של הספרייה הלאומית
אלבום השומריה הארצית הרביעית מתוך הארכיון ע"ש אבא חושי, האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
(על השומריה הרביעית בשנת 1966)
הוועידה החמישית של השומר הצעיר, יומני כרמל 1952 (התחלה 4:23)
מאמרים
"מתנוסס הנס על תורן" – על דגלי השומר הצעיר במלאת מאה שנים לתנועה, אוגוסט 13, 2012, יד יערי יום יום.
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:תנועות נוער ציוניות סוציאליסטיות
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:ציונות באוקראינה
קטגוריה:ציונות בפולין
קטגוריה:ציונות ברוסיה
קטגוריה:תנועות נוער מאושרות
| 2024-09-01T01:17:53
|
קופים צרי-אף
|
קופים צרי אף (שם מדעי: Catarrhini) היא קבוצה גדולה בסדרת הפרימטים הכוללת את הקופים החיים בעולם הישן ואת בני האדם. היא קרויה "צרי אף" משום שהנחיריים נפתחים כלפי מטה או קדימה.
קבוצה זו התפתחה בנפרד מקופי העולם החדש לאחר ניתוקה של אפריקה מאמריקה הדרומית באאוקן לפני כ-45 מיליון שנה.
מיון
הקבוצה כוללת את המשפחות:
על-משפחה Cercopithecoidea
משפחה קופים בעלי זנב (Cercopithecidae), שישה-עשר סוגים בארבע תת-משפחות
על-משפחה הומינואידים (Hominidae)
משפחה הילובטידיים (Hylobatidae)
משפחה הומינידיים (Hominidae)
על-משפחה Propliopithecoidea - נכחדה
משפחה Propliopithecidae - בה האגיפטופיתקוס.
משפחה Oligopithecidae - בה הקטופיטקוס.
על-משפחה Saadanioidea - נכחדה
משפחה Saadaniidae
ראו גם
קופים רחבי-אף
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1812
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אטיין ז'ופרואה סנט-אילר
| 2023-04-02T03:13:41
|
קופים בעלי זנב
|
ממוזער|מקוק מזוקן
ממוזער|קוף הביצות
קופים בעלי זנב (שם מדעי: Cercopithecidae) היא משפחה בתת-סדרת קופים צרי אף שבסדרת הפרימטים, שבתוכה נכללים מרבית הקופים הידועים. במשפחה 160 מינים ב-22 סוגים.
מאפיינים
קופים אלה נבדלים מההומינואידים (קופי האדם) בכך שרובם בעלי זנב (למעט כמה יוצאי דופן), ומקופי העולם החדש בכך שאינם יכולים להשתמש בזנבם לאחיזה בעצמים. טכנית, ההבחנה בינם לבין הקופים רחבי האף נקבעה על פי מבנה האף, ואילו בינם לבין ההומינואידים, על פי סידור השיניים. נחיריהם קרובים זה לזה ופונים כלפי מטה. הגפיים האחוריות קצרות מהקדמיות וגופם מותאם יותר לחיים בין ענפי העצים.
הקופים בעלי הזנב נפוצים בימינו בדרום-מזרח אסיה, דרום אסיה וחלק במרכז אסיה ובכל אפריקה. באירופה ניתן למצוא אותם רק בגיברלטר - המין מקוק ברברי, אך עדויות מאובנים מראות כי בעבר הם היו נפוצים בכלל היבשת. המאובנים הראשונים של המשפחה הם מתקופת האוליגוקן, וחלק מהמינים שחיו אז (מהסוג תרופיתקוס) הגיעו כמעט לגודל של גורילה.
הקופים בני משפחה זו הם בגודל בינוני עד גדול, ומשקלם נע בין חצי קילוגרם אצל גנון גמד אנגולי (Miopithecus talapoin) עד ל-50 קילוגרם אצל המנדריל (Mandrillus sphinx) וקרובו הדריל (Mandrillus leucophaeus). בכך הם הגדולים בפרימטים שאינם הומינואידים.
מיון המשפחה
במשפחה יש שתי תת-משפחות לפי המיון המקובל:
משפחה קופים בעלי זנב (Cercopithecidae)
תת-משפחה גנונים (Cercopithecinae)
שבט Cercopithecini
מין יחיד מנגבי הביצות (Allenopithecus nigroviridis)
טלפוין (Miopithecus)
מין יחיד פרש אדום (Erythrocebus patas)
קוף ירוק (Chlorocebus)
גנון (Cercopithecus)
שבט Papionini
מקוק (Macaca)
מנגבי מצוייץ (Lophocebus)
מין יחיד קיפונג'י (Rungwecebus kipunji)
בבון (Papio)
תרופיתקוס (Theropithecus)
מנגבי (Cercocebus)
מנדריל (Mandrillus)
תת-משפחה קולובים (Colobinae)
קולובוס (Colobus)
קולובוס אדום (Piliocolobus)
מין יחיד קולובוס ירוק (Procolobus verus)
לוטונג (Trachypithecus)
לנגור (Presbytis)
לנגור אפור (Semnopithecus)
דוק (Pygathrix)
חרומף (Rhinopithecus)
מין יחיד קוף חוטם (Nasalis larvatus)
מין יחיד לנגור זנב-חזיר (Simias concolor)
בעבר שייכו למשפחה את תת-המשפחה הנכחדת Victoriapithecinae הידועה מהמיוקן, אך כיום רואים בה משפחה עצמאית.
גלריה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
| 2023-11-26T09:10:47
|
הומינואידים
|
הומינואידים (שם מדעי: Hominoidea) היא על-משפחה בתת-סדרת קופים צרי-אף מסדרת הפרימטים. הם חיים רק באזורים הטרופיים של אפריקה ושל דרום-מזרח אסיה, למעט האדם שהרחיב את תפוצתו.ממוזער|גיבון לבן ידבקבוצה מיני פרימטים המתאפיינים בין היתר בהיעדר זנב, במפרק כף יד הפוך ביחס ליתר הפרימטים, דבר המתבטא במנח כף יד שונה בעת הליכה על ארבע ובמוחם הגדול.
המונח הפופולרי קופי אדם (באנגלית: Apes) נמצא בשימוש לא-מדעי אך תכוף – אולם אינו-מקביל לטקסון המדעי "הומינואידים", זאת מכיוון שבמונח "קופי אדם" אין-מכלילים את האדם.
כיום מחלקים את ההומינואידים לשתי משפחות:
משפחת הגיבונים – ובה הגיבון הקופצניים מיערות דרום-מזרח אסיה
משפחת ההומינידיים – ובה האורנגאוטן, הגורילה והשימפנזה וכן האדם המודרני.
מיון וסיווג
על משפחה: קופי אדם (Hominoidea)
משפחה: (Proconsulidae) – קופי אדם נכחדים
סוג: פרוקונסול (Proconsul)
סוג: אפרופיתקוס (Afropithecus)
סוג: הליופיתקוס (Heliopithecus)
סוג: מורוטופיתקוס (Morotopithecus)
סוג: אקמבו (Ekembo)
משפחה: גיבוניים (Hylobatidae)
סוג: גיבון (Hylobates)
סוג ומין יחיד: סיאמנג (Symphalangus syndactylus)
סוג גיבון הולוק (hoolock)
סוג: גיבון מצויץ (Nomascus)
משפחה: הומינידיים (Hominidae)
סוג: אורנגאוטן (Pongo)
סוג: גורילה (Gorila)
סוג: שימפנזה (Pan)
סוג: אדם (Homo)
משפחה: דריופיתקיים (Dryopithecidae) – קופי אדם נכחדים
סוג: דריופיתקוס (Dryopithecus)
סוג: היספנופיתקוס (Hispanopithecus)
סוג: רודפיתקוס (Rudapithecus)
סוג: אורנופיתקוס (Ouranopithecus)
משפחה: גריפופיתקיים (Griphopithecidae) – קופי אדם נכחדים
סוג: גריפופיתקוס (Griphopithecus)
סוג: אקווטוריוס (Equatorius)
סוג: נאכולפיתקוס (Nacholapithecus)
סוג: קניפיתקוס (Kenyapithecus)
מקורות
David R. Begun: Planet of the Apes. Scientific American, August 2003
Begun, D. R (2010) Miocene Hominids and the Origins of the African Apes and Humans. Annual Review of Anthropology, Vol. 39, pp. 67-84. DOI: 10.1146/annurev.anthro.012809.105047,
Begun, D. R et al. (2012) European Miocene Hominids and the Origin of the African Ape and Human Clade. Evolutionary Anthropology, Vol. 21, pp. 10-23. DOI: 10.1002/evan.20329,
Begun, D.R. (2001) African and Eurasian Miocene Hominoids and the Origin of Hominidae. in: Hominid Evolution and Climate Chabge in Eurpe, Vol. 2: Phylogeny of the Neogene Hominid Primates of Eurasia. Eds: de Bonis, L., Koufos, G. D and Andrews, P. Cambridge University Press
ראו גם
דריופיתקוס
פרוקונסול אפריקני
אבולוציה של האדם
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
| 2024-08-20T11:44:35
|
קופים רחבי-אף
|
ממוזער|קפוצ'ין לבן ראש
ממוזער|מרמוסט מצוי
קופים רחבי אף (שם מדעי: Platyrrhini) היא קבוצה בסדרת הפרימטים שבמחלקת היונקים המכונים קופים ושייכים לתת-סדרה בעלי אף יבש.
קבוצה זו כוללת את כל קופי העולם החדש. כולם בעלי זנב ואצל חלקם הוא משמש מעין "זרוע" נוספת בשל כושר לפיתתו. היא קרויה "רחבי אף" כי הנחיריים מרוחקים זה מזה ונפתחים לצדדים.
החוקרים מניחים שהגעתם לאמריקה הדרומית והיפרדותם מקופי העולם הישן הייתה אירוע אחד, שהתרחש לאחר ניתוקה של אמריקה הדרומית מאפריקה באאוקן לפני כ-45 מיליון שנה. מכיוון שבתקופה זו אמריקה הדרומית הייתה מנותקת הן מאפריקה והן מאמריקה הצפונית, נראה שראשוני סדרה זו הגיעו ליבשת על גבי רפסודות טבעיות. כיום הם מצויים רק באמריקה הדרומית ובמרכזה, אך מאובנים שלהם נמצאו גם באיים האנטיליים.
מיון הקופים רחבי האף
על-משפחה קופים רחבי אף (Platyrhini)
משפחת צבוסיים (cebidae)
תת-משפחה קופי לילה (aotinae)
סוג דורוקולי (aotus)
תת-משפחה טיטים (Callicebinae)
תת-משפחה קפוצ'ינים (cebinae)
סוג קפוצ'ין (cebus)
סוג קפוצ'ין כהה (Sapajus)
תת-משפחה קופי סנאי (Saimiriinae)
סוג קוף סנאי (saimiri)
משפחה סאקיים (Pitheciidae)
תת-משפחהPitheciinae
סוג סאקי (Pithecia)
סוג סאקי מזוקן (Chiropotes)
סוג אואקרי (Cacajao)
משפחה מרמוסטיים (callitrichidae)
סוג ומין יחיד מרמוסט גמדי (Cebuella pygmaea)
סוג ומין יחיד מרמוסט רוסמלן (Callibella humilis)
סוג מרמוסט (Callithrix)
סוג מרמוסט בהיר (Mico)
סוג טמרין רעמתי (Leontopithecus)
סוג טמרין (Saguinus)
סוג ומין יחיד מרמוסט גולדיי (Callimico goeldii) - ייתכן ששייך למשפחת הצבוסיים
משפחה קופי עכביש (atelesidae)
סוג שאגן (Alouatta)
סוג קוף עכביש (Ateles)
סוג מורוקי (Brachyteles)
סוג צמרן (Lagothrix)
סוג ומין יחיד צמרן צהוב-זנב (Oreonax flavicauda)
ראו גם
קופים צרי-אף
לקריאה נוספת
Schneider, H et al. Molecular phylogeny of the New World monkeys (Platyrrhini, primates). Molecular phylogenetics and evolution, 1993 Sep;2(3):225-42
Canavez F.C. et al. Molecular Phylogeny of New World Primates (Platyrrhini) Based on bgr2-Microglobulin DNA Sequences Molecular Phylogenetics and Evolution, 1999 June;12(1):74-82
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1812
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אטיין ז'ופרואה סנט-אילר
| 2023-04-02T05:46:48
|
גיבוניים
|
שמאל|ממוזער|250px|סיאמנג
ממוזער|פרטים של גיבון כסוף-פרווה משתרבבים מהענפים
גיבונים (שם מדעי: Hylobatidae) היא משפחה בתת-סדרת קופים צרי אף ובקבוצת ההומינואידים שכוללת גם את ההומינידים. בתוך משפחת הגיבונים יש ארבעה סוגים: סיאמנג, גיבון לבן גבות, גיבון גיבון, וגיבון מצויץ.
מיון
על אף ששיוך ההילובטידים בתוך הפרימטים ידוע ואין עליו השגות, לא זה המצב לגבי החלוקה הפנימית בתוך המשפחה. מחקרים ראשונים, שלא הכירו את כל מיני הגיבונים, חילקו את המשפחה לשני סוגים בלבד - הסיאמנג גדול הגוף כסוג אחד, ושאר הגיבונים, שנודעו אז כקבוצת "לאר", כסוג שני. חלוקה דיכוטומית זו ניתן להסביר בשל המידע המועט שהיה ידוע על שאר המינים עד לשנות ה-80 של המאה ה-20, כמו כן בשל ההבדלים הברורים לעין שבין שני הסוגים: לסיאמנג קול עבה יותר, גרונו החיצוני אלסטי ומתנפח, אצבעות כף רגלו 2–3 מחוברות יחד בקרום עורי.
כאשר התגלו מינים נוספים של גיבונים ואחרים נחקרו יותר לעומק, נגלה גם הצורך להוסיף עוד שני סוגים לפחות על הקיימים. בשנות ה-80 כבר נודעו 14 המינים במשפחה, ונעשתה חלוקה גנטית לארבעה סוגים על פי תבנית קריוגרם. רק בשנת 2001 התקבלו המחקרים בקהילת חוקרי הפרימטים. בסוגריים מצוין מספר הדיפלאודים של חברי אותו סוג.
גיבון הולוק (38) (Hoolock)
גיבון לבן-גבות מערבי (Hoolock hoolock)
גיבון לבן-גבות מזרחי (Hoolock leuconedys)
גיבון סקייווקר (Hoolock tianxing)
גיבון (44) (Hylobates)
גיבון לבן-יד (Hylobates lar)
גיבון כסוף-פרווה (Hylobates moloch)
גיבון קלוס (Hylobates klossii)
גיבון אפור-פרווה (Hylobates muelleri)
גיבון שחור-כיפה (Hylobates pileatus)
גיבון גמיש (Hylobates agilis)
גיבון מזוקן (Hylobates albibarbis)
סוג ומין יחיד סיאמנג (50) (Symphalangus syndactylus)
גיבון מצויץ (52) (Nomascus)
גיבון שחור מצויץ (Nomascus concolor)
גיבון לבן-לחיים צפוני (Nomascus leucogenys)
גיבון שחור מזרחי מצויץ (Nomascus nasutus)
גיבון לבן-לחיים דרומי (Nomascus siki)
גיבון צהוב-לחיים (Nomascus gabriellae)
גיבון האינאן (Nomascus hainanus)
גיבון כסוף לחיים (Nomascus annamensis)
אזורי מחיה
הגיבונים הם הקטנים שבקרב קופי האדם. משקלם נע בין חמישה לעשרה קילוגרם. הם נפוצים ביערות הטרופיים של דרום-מזרח אסיה. מרוכזים באוכלוסיות קטנות בסין, לאוס, וייטנאם, תאילנד, בנגלדש, צפון מזרח הודו, בורמה, מלזיה ואינדונזיה ובמספר איים כבורנאו וסומאטרה. רוב הארצות מסווגות את המינים שבתחומם בסכנת הכחדה, והסכנה ברורה וממשית כל עוד נמשך בירוא היערות וצמצום שטחם לטובת התעשייה והחקלאות. גורמים שיש לאוכפם על מנת לשמר את הגיבונים הם איסור הציד, המסחר בחלקי גופות לתרופות שבטיות והמסחר בגורים כחיות שעשועים.
התנהגות
לגיבונים מאפיינים של יתר ההומינואידים: גפיים קדמיות ארוכות, חזה רחב, העדר זנב, אך עם זאת שמרו על תכונות רבות של הפרימטים הפרימיטיביים יותר. בעיקר תזונתם החדגונית ואורח חייהם על העצים. חוקרים הרואים את הגיבונים כמשפחה בעלת המאפיינים הפרימיטיביים ביותר בקבוצה זו (שמם באנגלית Lesser Apes), רואים בהם כעת כמשפחה המגשרת בין הקופים בעלי הזנב ליתר קופי האדם.
הם יכולים ללכת זקוף כיתר חבריהם ההומינידים, אך לעומתם עיקר חייהם על העצים. זרועותיהם ארוכות מאוד ביחס לרגליהם, והם מרבים להלך על זוג רגליהם כאשר הזרועות מונפות לצדדים כדי לאזן את גופם בעת הליכתם. הגיבונים הקסימו את שוחרי הטבע והמדענים ביכולות האקרובטיות שלהם: יכולתם המופלאה לתמרן בין העצים הסבוכים, יופי תנועותיהם וזריזותם הפכה אותם גם למיצגים מועדפים בגני חיות.
הגיבונים חיים אורח חיים מונוגמי ושומרים על משפחה גרעינית - זוג ופעוט על פי רוב. צאצא יחיד נולד במרווחים של שלוש שנים לערך, הוא גדל עם הוריו עד להגיעו לבגרות מינית בגיל 8 שנים לערך, אז הוא מסוגל לחפש את בת זוג ולהקים טריטוריה משלו.
מונוגמיה אובחנה רק אצל 3% מכלל היונקים, על כן הנושא נמצא בדיון מתמיד בקשר לגיבונים. מחקר שמתנהל אצל מינים רבים, בוחן את הסברה שמונוגמיה אינה תוצר של הזדקקות הנקבה להגנתו של הזכר, אלא בעצם תוצר של גורמים סביבתיים רבים כגון כמות המזון בנחלה וגודלה. סברה נוספת שנבחנת נוגעת בעצם לקולות הגיבונים שנשמעים מרחוק. הנקבות עלולות להתפתות לקולות אשר מגיעים מנחלות קרבות, ועל כן במאמץ להגן על הטריטוריה שלו נוצר אצל הזכר אורח חיים מונוגמי שנכפה על הנקבה.
זוג מגן על הטריטוריה שלו בעזרת תנועותיהם הנמרצות ובעיקר בעזרת קולם. הגיבונים נשמעו והוקלטו בטבע כשהם מבצעים שירים: "שירי סולו" ו"דואטים" המזכירים את הגיוון והווקליות של העופות ולאו דווקא של יתר הפרימטים. מאפיין בולט זה לעיתים בעוכריהם של הגיבונים, מאחר שכך ניתן לאתרם וללוכדם. השירים נועדו, לדעת החוקרים, למספר מטרות עוקבות בחיי הגיבון המבסס את נחלתו: לשמור על הטריטוריה וגבולותיה, לחפש אחר בני המין השני ולשמר את קשרי הזוגיות בתא המשפחתי.
הציידים השבטיים במדינות אסיה, יצרו אגדות ציד בבואם ללכוד את הגיבונים. שלוש תכונות חברו יחדיו כדי לשלהב את הציידים בבואם ללכוד חיה "מסתורית" זו - קולותיה החדים והווירטואוזיים, זריזותה ותנועתה הקלילה וכן עמידתה הזקופה ששיוותה לה מראה מאיים באנושיותו.
צבעי הפרווה מגוונים ומשתנים ממין למין - חלקם קרמיים-חומים, חלקם אפורים-שחורים. צבע הפרווה של הפעוטים שונה לעיתים משל הבוגרים, כמו כן צבע פרוות הזכר שונה לעיתים מצבע פרוות הנקבה.
עיקר תזונתם היא פירות טרופיים. התניידותם המהירה מאפשרת להם ללקט מזון המפוזר בין העצים השונים ביער הטרופי.
אבולוציה
הדעות חלוקות לגבי התפתחות הקבוצה מבחינה אבולוציונית: יש הרואים את הסיאמנג כסוג הראשון שהתפצל משאר הקבוצה לפני כ-8 מיליון שנים, אחרים טוענים שהדבר נכון לגבי גיבון מצויץ ואחרים רואים בגיבון לבן גבות הסוג העתיק ביותר. סברה אחרונה טוענת שלסיאמנג ולגיבון המצויץ אב קדמון משותף שאינו קשור לגיבונים האחרים.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1871
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
cs:Gibon
| 2024-02-02T22:17:15
|
קופיפים
|
קופיפים (שם מדעי: Tarsiiformes) תת-סדרה בסדרת הפרימטים הכוללת משפחה אחת, קופיפיים (Tarsiidae).
מאפיינים
בעבר נחשבה תת-הסדרה לחלק מתת-סדרת טרום קופים, אך כיום נהוג למקמה כתת-סדרה עצמאית, השייכת לקבוצת פשוטי האף, אך אינה שייכת לקבוצת האנתרופואידים. מצד אחד, לבני תת-הסדרה מאפיינים של טרום קופים - פעילי לילה, גוף קטן, לסת תחתונה אינה מחוברת, אוזניים גדולות, רחם דו קרני וטופר גירוד. מאידך, יש להם גם מאפיינים של קבוצת פשוטי האף - אפיהם יבשים, חורי עיניהם סגורים ועשויים עצם, הסידור הכרומוזומלי שלהם דומה וכך גם סדר איבריהם הפנימיים. בנוסף לאלה, יש להם גם כמה מאפיינים ייחודיים: עיניים גדולות (כל אחת גדולה יותר מהמוח) חסרות יכולת תנועה.
הקופיפים הם הקדומים ביותר מבין פשוטי האף ששרדו - מאובן בן 50 מיליון שנה של המין הנכחד Xanthorhysis tabrumi נמצא בסין. ראיות מאובנות מראות שבני תת-הסדרה היו נפוצים כמעט בכל רחבי העולם. נראה שהם, כמו שאר חברי קבוצת פשוטי האף, התפתחו מיצורים החיים ביום, שכן הם חסרים את הקרום מחזיר-האור שניתן למצוא בעיניהם של הטרום קופים.
על אף שכיום בתת-הסדרה משפחה יחידה קופיפיים, בתקופת האאוקן והאוליגוקן התקיימה משפחה נוספת, אומומידיים, בתת-סדרה זו. גם במשפחת הקופיפיים התקיים בעבר סוג נוסף Xanthorhysis.
טקסונומיה
משפחה Archicebidae - נכחדה
משפחה אומומידיים (Omomyidae) - נכחדה
משפחה טרסיוסיים (Tarsiidae)
סוג Afrotarsius - נכחד
סוג Xanthorhysis - נכחד
סוג ומין יחיד קופיף פיליפיני (Carlito syrichta)
סוג ומין יחיד קופיף מערבי (Cephalopachus bancanus)
סוג קופיף (Tarsius)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1915
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ויליאם קינג גרגורי
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
| 2024-02-04T14:46:34
|
קופיף
|
קופיף או טרסיוס (שם מדעי: Tarsius) הוא סוג במשפחת הקופיפיים שבתת-סדרת הקופיפים. בעבר הייתה המשפחה מסווגת בתת-הסדרה טרום קופים, אולם היום מקובל לסווגה כתת-סדרה בפני עצמה, השייכת לקבוצת הקופים. לקופיפים עיניים ענקיות ביחס לגודלם ורגליים ארוכות. מקור שמם באורכן יוצא הדופן של עצמות השוק (tarsus) שלהם.
מאפיינים
אורך גופם של הקופיפים כ-10–15 סנטימטרים, ואורך זנבם 13–26 סנטימטרים. משקלם בין 80 ל-160 גרם, והם חיים בטבע 8–13 שנים. אורך ההריון בנקבת הקופיף הוא 178 ימים (ארוך יחסית לקטנם). בדרך כלל נולד צאצא אחד, המגיע לבגרות בגיל שנה.
הקופיפים ניזונים בעיקר מחרקים, עליהם הם מזנקים ממרחק שיכול להגיע עד לפי עשרה מאורך גופם. הם צדים ואוכלים גם נחשים וציפורים. בעבר היו מיני הקופיף מצויים באסיה, אירופה וצפון אמריקה, אולם היום נותרו מהם שרידים רק בכמה איים בדרום-מזרח אסיה: הפיליפינים, בורנאו, סומטרה והאי סולאווסי. מספר הקופיפים החיים בטבע מוערך בכמה אלפים לכל היותר, והם נתונים בסכנת הכחדה.
מינים
קופיף ממושקף (T. tarsier)
קופיף דיאנה (T. dentatus)
קופיף לאריאג (T. lariang)
קופיף האי פלנג (T. pelengensis)
קופיף האי סנגיהה (T. sangirensis)
קופיף ננסי (T. pumilus)
קופיף וולאס (T. wallacei)
קופיף גורסקי (T. spectrumgurskyae)
קופיף מקאסאר (T. fuscus)
קופיף ניימיץ (T. niemitzi)
קופיף ג'נטה (T. supriatnai)
קופיף סיאאו (T. tumpara)
Tarsius eocaenus - נכחד
Tarsius sirindhornae - נכחד
לעיתים נכללים בסוג גם המינים קופיף פיליפיני וקופיף מערבי, אך הם נחשבים ליחידים בסוגם בדרך כלל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1780
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גוטליב קונרד כריסטיאן סטור
קטגוריה:טרסיוסיים
tl:Tarsier
| 2022-06-29T03:34:53
|
בעלי אף לח
|
ממוזער|אינדרי
בעלי אף לח (שם מדעי: Strepsirhini, מיוונית: strepho – עקום; rhis – אף) היא אחת מארבע תת-הסדרות בסדרת הפרימטים. תת-סדרה זו כוללת כ-90 מינים. המאפיין העיקרי של בני המין, וממנו נובע שמם הוא אפם – הם מאופיינים באפים רטובים, בניגוד לקרוביהם הקופים. בעלי אף-לח הם הפרימטים היחידים (פרט לאדם) החיים במדגסקר, ולחלק מהמשפחות נציגות באפריקה ובדרום-מזרח אסיה.
החלוקה הטקסונומית והפילוגנטית, עם זאת, מורכבת יותר מהתמונה הגאוגרפית. ניתן היה להניח שההתיישבות של בעלי האף-הלח במדגסקר התרחשה באירוע סחיפה אחד, שגרם ליישוב האי בצאצאים של מין אחד. אולם בניתוח גנטי של בני התת-סדרה ניתן לראות שקיימת קרבה רבה יותר בין חלק מהמינים המדגסקריים לבין מינים מיבשת אפריקה, מאשר בין המינים המדגסקריים לבין עצמם. כך שכנראה לא התרחש אירוע סחיפה יחיד – אלא שני אירועי סחיפה: אחד של בני על-משפחת למורים והשני של בני על-משפחת לוריסים. אך העדויות המאובנות אינן מספיקות על מנת לקבוע האם הסחיפה השנייה הייתה מאפריקה למדגסקר או בכיוון ההפוך.
בעלי האף-הלח נחשבים לפרימיטיביים יותר מהקופים. אפיהם הרטובים מחוברים לשפתיהם העליונות, שמחוברות לחניכיהם – ובכך מוגבל מגוון הבעות הפנים שלהם. היחס בין מסת המוח למסת הגוף שלהם קטן יותר, דבר המעיד על אינטליגנציה פחותה, וכך גם עולה ממבחני אינטליגנציה ליונקים. האונות האחראיות על חוש הריח במוחם גדולות יחסית, דבר המעיד על חוש ריח מפותח. בנוסף, אפיהם מוארכים בדרך כלל.
מיון התת-סדרה
תת-סדרה בעלי אף לח (Strepsirrhini)
אינפרא-סדרה דמויי למור (Lemuriformes)
על-משפחה למורים (Lemuroidea)
משפחה למורי קוף (Archaeolemuridae) – נכחדה
משפחה למורי ספורט (Lepilemuridae)
משפחה למורי קואלה (Megaladapidae) – נכחדה
משפחה למורי עצלן (Palaeopropithecidae) – נכחדה
משפחה למוריים (Lemuridae)
משפחה דאובנטוניים (Daubentoniidae)
משפחה אינדריים (Indridae)
משפחה למורים צמריים (cheirogaleidae)
על-משפחה לוריסים (Lorisoidea)
משפחה לוריסיים (Lorisidae)
משפחה גלגויים (Galagidae)
אינפרא-סדרה אדפיפורמס (Adapiformes) – נכחדה
משפחה Azibiidae
משפחה Djebelemuridae
על-משפחה Adapoidea
משפחה Notharctidae
משפחה Sivaladapidae
משפחה אדפיים (Adapidae)
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1812
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי אטיין ז'ופרואה סנט-אילר
| 2023-05-13T09:49:10
|
הומינינים
|
הומינינים (שם מדעי: Hominina) הם תת-שבט של הומיניניים אשר כולל את הסוג אדם ואת קרוביו הנכחדים - הסוגים אוסטרלופיתקוס, פראנתרופוס וארדיפיתקוס הידועים מממצאי המאובנים. תת-שבט ההומינינים הוא קבוצה טקסונומית שנועדה להבדיל את השושלת המוליכה לאדם בן-ימינו מתת-שבט הפאנינים (Panina), השושלת המוליכה לשימפנזה בן-ימינו.
התכונה הגופנית המאפיינת את ההומינינים, חיים ונכחדים, ומבדילה אותם משאר קרוביהם היא הליכתם הזקופה על שתי רגליהם האחוריות. שינויים מקיפים באנטומיית השלד שלהם מתאימים אותם לאופן תנועה ייחודי זה.
אטימולוגיה
השם המדעי "הומינינים" נגזר מן המילה הלטינית Homo שפירושה "אדם" או "בן-אנוש". במילה זו בחר אבי תחום הטקסונומיה קארולוס ליניאוס לשם המדעי של סוג האדם בן-ימינו, הומו ספיינס.
בראשית המחקר הפלאואנתרופולוגי באבולוציה של האדם בסוף המאה ה-19 נגזר ממילה זו גם שמה של משפחת ההומינידיים, שכללה אז את האדם ואבותיו הקדומים, והבדילה אותם מקופי האדם.
עם התפתחות המחקר בתחומי הגנטיקה והביולוגיה המולקולרית במחצית השנייה של המאה ה-20, התברר שיש לכלול את קופי האדם הגדולים במשפחת ההומינידיים. כתוצאה מכך התעורר הצורך בתת-חלוקות טקסונומיות של ההומינידיים, אשר יפרידו בין ענף האדם ואבותיו לענפים של קופי האדם השונים. השמות המדעיים שנבחרו לשם כך משמרים את המסורת לגזור את שמות הקבוצות הכוללות את האדם בן-ימינו מן השורש "הומו". בנוסף, בכל רמה טקסונומית מקובל להטות שמות בצורה דקדוקית לטינית ייחודית לה. ברמת תת-השבט מקובלות הסיומת הדקדוקית na, ולכן תת-השבט הכולל את האדם בן ימינו נקרא Hominina. בדומה לכך, תת-השבט הכולל את השימפנזה בן ימינו נקרא Panina, וגזור באותו אופן מ-Pan, השם המדעי של הסוג שימפנזה.
המונח הומוסקסואליות (ובוודאי הקיצור העממי "הומו") עדיין לא היו בשימוש כשטבע לינאוס את שם הסוג של האדם, והם גזורים משורש אחר, המילה היוונית ὁμός (תעתיק: "הומוס") שמשמעותה "זהה".
הגדרה וסיווג
על-פי רצפי הגנומים שלהם, הסוג הקרוב ביותר לאדם מבין כל בעלי החיים בני ימינו הוא השימפנזה. על-פי מידת הדמיון בין הרצפים ניתן להעריך, באמצעות שיטות שעון מולקולרי, שהאב הקדמון המשותף של האדם והשימפנזה חי לפני כ-8 מיליון עד 4 מיליון שנה. מבין כל צאצאיו הנכחדים של אב קדמון זה, אלו הקרובים יותר לאדם מאשר לשימפנזה מוגדרים כתת-שבט ההומינינים, ואלו הקרובים יותר לשימפנזה מאשר לאדם מוגדרים כתת-שבט הפאנינים.
ניתן לחשוב על ההומינינים כעל "שושלת האדם" או "ענף האדם", ועל הפאנינים כעל "ענף השימפנזה". אך יש לזכור שענפים אלו קרוב לוודאי היו מסועפים אף הם, והכילו "תתי-ענפים" שונים, שבהם מינים שלא היו אבות קדמונים של האדם או של השימפנזה בני-ימינו. למשל, מיני הסוג פראנתרופוס השתייכו ככל הנראה לתת-ענף של ענף ההומינינים שאין לו צאצאים החיים בימינו.
תת-שבט ההומינינים כולל מספר סוגים. מתוכם שרד עד ימינו רק סוג אחד - סוג האדם - שמתוכו שרד עד ימינו מין אחד - האדם הנבון. בתת-שבט הפאנינים שרד סוג אחד - השימפנזה - ובו שרדו שני מינים - השימפנזה המצוי והשימפנזה הננסי.
הומינידיים והומינינים
הסיווג של האדם וקופי האדם הגדולים עבר שינויים רבים בחצי השני של המאה ה-20. בתחילת שנות ה-60 עדיין היה מקובל לייחד את משפחת ההומינידים אך ורק לאדם ולאבותיו הנכחדים, בעוד קופי-האדם הגדולים הופרדו למשפחה אחרת אם כי קרובה, הפונגידיים (Pongidae על שמו של Pongo, השם המדעי של האורנגאוטן). הדעה השלטת באותה תקופה ראתה בפרוקונסול, קוף-אדם מאובן מלפני כ-20 מיליון שנה, את האב הקדמון המשותף של האדם והשימפנזה.
ואולם כתוצאה מן ההתקדמות בחקר הגנום הוברר שהאב הקדמון המשותף חי בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בין 4 ל-8 מיליון שנה. היינו, השימפנזה קרוב לאדם הרבה יותר ממה שהיה מקובל לחשוב, ואין כל הצדקה להפרידו למשפחה אחרת. יתר-על-כן, חקר הגנום גם הראה שהשימפנזה קרוב לאדם יותר מאשר לגורילה, ושהגורילה קרוב לאדם ולשימפנזה יותר מאשר לאורנגאוטן. מכך נובע שכל יחידה טקסונומית שתכלול את הסוגים שימפנזה, גורילה ואורנגאוטן, אבל לא את האדם עצמו תהיה בהכרח פראפילטית - היא תכלול שלושה ענפים נפרדים, בניגוד למוסכמה לכלול בכל יחידה טקסונומית ענף מונופילטי יחיד.
התוצאה הסופית של סיבוך זו הייתה שמשפחת הפונגידיים בוטלה לחלוטין, וקופי האדם הגדולים הוכנסו אחר כבוד למשפחת ההומינידיים עם האדם. על מנת לייחד את ענף האדם מענף השימפנזה נדרש איפוא להוסיף רמה טקסונומית נוספת מתחת לרמת המשפחה ומעל רמת הסוג: ה"שבט" (tribe). הטקסונומים עדיין חלוקים בדעותיהם לגבי הסיווג הראוי ברמת השבט ותת-השבט, אך כולם מייחדים כעת לענף האדם את הכינוי "הומינינים" (hominins או homininan). למרות (או אולי בגלל) המורכבות הזו, בשפה לא-רשמית אפילו פלאואנתרופולוגים רבים עדיין משתמשים במונח "הומינידים" (באנגלית hominids) לציון האדם וקרוביו הנכחדים השייכים לאותו ענף, ובמונח "קופי-אדם" (באנגלית apes) לציון שאר הענפים.
סוגים ומינים
שמאל|ממוזער|150px|הומו ספיינס
תת-שבט ההומינינים מונה כיום לפחות שלושה סוגים (תלוי באופן הסיווג) הידועים מרשומות המאובנים, שכל אחד מהם כולל מין אחד או מספר מינים:
סוג: סהלאנתרופוס (Sahelanthropus)
מין: סהלאנתרופוס צ'אדנסיס (Sahelanthropus tchadensis)
סוג: אורורין (Orrorin)
מין: אורורין טוגננסיס (Orrorin Tugenensis)
סוג: ארדיפיתקוס (Ardipithecuse)
מין: ארדיפיתקוס קדבה (Ardipithecus kadabba)
מין: ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus)
סוג: אוסטרלופיתקוס (Australopithecus)
מין: אוסטרלופיתקוס אפרנסיס (Australopithecus afarensis)
מין: אוסטרלופיתקוס אנמנסיס (Australopithecus anamensis)
מין: אוסטרלופיתקוס אפריקנוס (Australopithecus africanus)
מין: אוסטרלופיתקוס בהרלגזלי (Australopithecus bahrelghazali)
מין: אוסטרלופיתקוס גרהי (Australopithecus garhi)
מין: אוסטרלופיתקוס סדיבה (Australopithecus sediba)
סוג: פרנתרופוס (Paranthropus)
מין: פרנתרופוס רובוסטוס (Paranthropus robustus)
מין: פרנתרופוס אתיופיקוס (Paranthropus aethiopicus)
מין: פרנתרופוס בויזאי (Paranthropus boisei)
סוג: קניאנתרופוס (Kenyanthropus)
מין: קניאנתרופוס פלטיאופס (Kenyanthropus platyops)
סוג: אדם (Homo)
מין: אדם נבון (Homo sapiens)
מין: אדם ניאנדרתלי (Homo neanderthalensis)
מין: אדם דניסובי (Homo denisova)
מין: הומו היידלברגנסיס (Homo heidelbergensis)
מין: הומו גאורגיקוס (Homo georgicus)
מין: הומו רודולפנסיס (Homo rudolfensis)
מין: הומו ארקטוס (Homo erectus)
מין: הומו ארגסטר (Homo ergaster)
מין: הומו הביליס (Homo habilis)
מין: הומו פלורסיינסיס (Homo floresiensis)
מין: הומו אנטקסור (Homo antecessor)
מין: הומו נאלדי (Homo naledi)
הסיווג של כמה מסוגים ומינים אלו שנוי במחלוקת. המחלוקות נובעות בעיקר מנטייתם של פלאואנתרופולוגים מסוימים (splitters או "פצלנים") לייחד מין נפרד ואף סוג נפרד לכל מאובן או קבוצת מאובנים שונה במקצת, ולעומתם פלאואנתרופולוגים אחרים (lumpers או "אחדנים") מעדיפים לאחד את אותם מאובנים למספר קטן יותר של סוגים ומינים, שבתוך כל אחד מהם שונות גדולה יותר בין הפרטים. המחלוקות העיקריות הן כלהלן:
סהלאנתרופוס צ'אדנסיס הוגדר כמין יחיד בסוג סהלאנתרופוס, וידוע רק משלד אחד חלקי מאוד. מכיוון שלא ניתן להסיק בביטחון מוחלט שסהלאנתרופוס הלך בקומה זקופה, ייתכן שהוא לא היה הומינין, אלא השתייך לענף הפאנינים או ענף קרוב אחר. הסתייגות דומה קיימת לגבי אורורין טוגננסיס, המין היחידי בסוג אורורין, הידוע רק מכמה שברי מאובנים חלקיים.
פלאואנתרופולוגים "אחדנים" לרוב משייכים את שלושת המינים בסוג פראנתרופוס לסוג אוסטרלופיתקוס, ולכן סבורים שאין צורך בסוג פראנתרופוס.
המין קנייאנתרופוס פלטיאופס, שהוגדר כמין יחיד בסוג קנייאנתרופוס, ידוע רק מגולגולת אחת מעוותת, ולדעת פלאואנתרופולוגים אחרים שייכת למין של אוסטרלופיתקוס.
מעמדם של מיני האדם ארגסטר, אנטקסור, פלורסיינסיס, רודולפנסיס, גאורגיקוס והיידלברגנסיס שנוי במחלוקת, ופלאואנתרופולוגים אחדנים נוטים לסווג את אותם מאובנים למיני אדם אחרים, בעיקר לשלושה שאינם נתונים במחלוקת: הביליס, ארקטוס וספיינס.
בהתאם להסתייגויות אלו, סיווג מאוד מצומצם ואחדני של ההומינינים עשוי להראות כך:
סוג: ארדיפיתקוס (Ardipithecus)
מין: ארדיפיתקוס קדבה (Ardipithecus kadabba)
מין: ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus)
סוג: אוסטרלופיתקוס (Australopithecus)
מין: אוסטרלופיתקוס אפרנסיס (Australopithecus afarensis)
מין: אוסטרלופיתקוס אנמנסיס (Australopithecus anamensis)
מין: אוסטרלופיתקוס אפריקנוס (Australopithecus africanus)
מין: אוסטרלופיתקוס גרהי (Australopithecus garhi))
מין: אוסטרלופיתקוס סדיבה (Australopithecus sediba)
מין: אוסטרלופיתקוס רובוסטוס (Australopithecus robustus)
מין: אוסטרלופיתקוס בויזאי (Australopithecus boisei)
סוג: אדם (Homo)
מין: אדם נבון (Homo sapiens)
מין: הומו ארקטוס (Homo erectus)
מין: הומו הביליס (Homo habilis)
אנטומיה ומורפולוגיה
שלד
התכונה העיקרית המייחדת את ההומינינים מקופי-אדם אחרים היא הליכתם הזקופה על רגליהם האחוריות. התאמות אבולוציוניות לצורת תנועה ייחודית זו התבטאו בשינויים מקיפים בתצורת השלד שלהם, וניכרים היטב בממצאי המאובנים:
כפות הרגליים האחוריות, שבקופי האדם הן בעלות אצבעות לופתות ארוכות ובוהן נפרדת בדומה לכף יד, נוטות להשתנות בהומינינים כך שהאצבעות מתקצרות והבוהן מתקרבת לשאר האצבעות, תצורה המתאימה להליכה ולא לטיפוס.
מפרק הירך משנה את צורתו כך שעצמות הירך פונות לעבר קו המרכז והברכיים קרובות זו לזו, מה שמאפשר הליכה על שתיים יעילה יותר.
האגן, שבקופי אדם הוא אנכי, שטוח וגבוה, נוטה לתנוחה אופקית יותר, והוא בעל "צורת קערה" אשר בזמן עמידה זקופה מערסלת את האיברים הפנימיים של הבטן.
עמוד השדרה מקבל מעין צורת S במבט מן הצד, כאשר חלקו המותני מתקמר בכיוון הבטן (לורדוזיס), ובעת הליכה וריצה זקופות משמש כמשכך זעזועים לגולגולת.
הזרועות, שבקופי אדם הם ארוכות בהרבה מן הרגליים האחוריות, נוטות להתקצר, ולעומת זאת הרגליים האחוריות נוטות להתארך.
כפות ואצבעות הידיים הן בעלות מבנה עדין יותר, בתצורה המתאימה להחזקת עצמים ומכשירים ולא לטיפוס או להליכה.
נקב העורף הגדול (foramen magnum), מקום הכניסה של עמוד השדרה לגולגולת, נוטה לנדוד לעמדה תחתית יותר בבסיס הגולגולת, כך שהראש מוחזק בזווית זקופה יותר.
תכונות נוספות האופייניות להומינינים מתבטאות במבנה שיניהם. הניבים של ההומינינים קטנים וקצרים משל קופי-אדם אחרים, בייחוד בזכרים, וזגוגית השן לרוב עבה יותר.
תכונות נוספות
בניגוד להליכה זקופה, מוח גדול איננו תכונה הומינינית טיפוסית. את גודל המוח במאובנים ניתן למדוד על-פי נפחו של חלל הגולגולת. במרבית סוגי ההומינינים המוח דומה בגודלו למוח קופי-אדם כמו השימפנזה, או רק במעט גדול יותר. רק בסוג האדם התרחשה עלייה משמעותית בגודל המוח במהלך כשני מיליוני השנים האחרונות.
מכיוון שרקמות רכות לרוב אינן משתמרות בממצאי המאובנים, קשה לדעת באיזו מידה התכונות המבדילות את האדם בן ימינו מקופי האדם אכן היו אופייניות גם לשאר ההומינינים. את מבנה השרירים ניתן לרוב להסיק מתצורת השלד, אבל לא ברור למשל באיזו מידה היו מרבית ההומינינים בעלי פרווה בדומה לקופי אדם או עירומים משער במרבית גופם בדומה לבני-אדם.
תפוצה, בית גידול ואורח חיים
ככל הידוע הופיעו ההומינינים ביבשת אפריקה, ובדומה לקופי האדם שמהם התפתחו, נראה כי היו בתחילה שוכני יערות. ואולם במהלך תקופת הפליוקן, הפך האקלים הגלובלי קר ויבש יותר, וגרם להצטמצמות שטחי היער באפריקה. בתקופה זו ניצלו הומינינים מן הסוגים אוסטרלופיתקוס ופראנתרופוס את יכולתם להליכה זקופה על-מנת להתפשט לבתי גידול פתוחים יותר של סוואנה וחורש. ככל הידוע, מכל ההומינינים התפשטו רק מספר מינים של סוג האדם גם ליבשות נוספות, וזאת במשך 1.8 מיליון השנים האחרונות בלבד. מינים אלו ניצלו את יכולתם לייצר כלים ולהשתמש באש על מנת להשתלט על מספר רב של בתי-גידול נוספים.
שיני ההומינינים הן בדרך-כלל בעלות מבנה בלתי מתמחה, ומעידות כי רובם היו אוכלי כל, בדומה למרבית קופי האדם. יוצאי דופן מכלל זה היו מיני הסוג פראנתרופוס, שאצלם ניכר גידול בלסתות ובשיניים האחוריות יותר, הטוחנות והקדם-טוחנות, וכן שינויים במבנה הגולגולת המראים על שרירי לעיסה גדולים ומפותחים יותר. שינויים אלו רומזים על התמחותם של בני הסוג פראנתרופוס בלעיסת מזון צמחי גס, שטיבו המדויק עדיין איננו ברור. לעומתם, מיני סוג האדם ניצלו את יכולתם לסתת כלי אבן חדים לצורך שחיטת בשר חיות, ולניפוץ עצמותיהן על-מנת לאכול את מח העצם. אין עדיין הסכמה אם מיני האדם המוקדמים צדו חיות אלו בעצמם, או אם היו בעיקר אוכלי נבלות, אך מוסכם כי ספיינס והאדם הניאנדרטלי היו ציידים-לקטים.
במחקר שבדק את ה-DNA שהשאירו חיידקים בפלאק של השיניים של מספר מאובני הומינינים מתקופות שונות, נמצאו ראיות המצביעות על שאריות עמילנים, ומהממצאים הסיקו החוקרים שבמשך מאות שנים, עוד טרם המהפכה החקלאית, כללה תזונתם - או לכל הפחות זו של הומו ספייאנסים והניאנדרטלים - כמות משמעותית של צמחים עתירי עמילן, כמו שורשים, גרעיני דגנים ועוד. החוקרים העריכו שהצמחים בושלו לפני האכילה, מכיוון שכבר בתקופה זו השתמשו ההומנינים באש.
בדומה למרבית קופי האדם בני ימינו, ההומינינים היו ככל הנראה מינים חברתיים, וחיו במשפחות ובלהקות. אך בניגוד לקופי האדם הגדולים ובדומה לאדם בן ימינו, נראה כי הארגון הזוויגי של רוב ההומינינים נטה יותר למונוגמיה, והזכרים דאגו לבנות-זוגם ולצאצאיהם. הרמזים לכך הם ההקטנה של הניבים בזכרי ההומינינים, ודו צורתיות זוויגית פחות מודגשת בגודל הגוף.
במשך תקופות ארוכות, מספר מיני הומינינים חיו ככל הנראה זה לצד זה באותו זמן ובאותו המקום. למשל, באתרי מאובנים במזרח אפריקה, בעיקר בערוץ אולדובאי ובאגם טורקאנה, מאובני הומינינים המתוארכים לתקופה של כ-1.6 מיליון שנה לפני זמננו משתייכים לשלושה מינים לפחות: הומו ארקטוס (לפי סיווג אחר הומו ארגסטר), הומו הביליס ופראנתרופוס בויזאי. לא ידוע מה בדיוק היו היחסים בין מינים אלו, אך יש לשער שבדומה למינים סימפטריים בני ימינו כל אחד מהם חי בגומחה אקולוגית משלו, כך שהתחרות ביניהם הייתה מועטה יחסית. השערה נפוצה היא שהומו ארקטוס גדל המוח היה צייד ומסתת כלי-אבן אשליים, וייתכן שצד למאכל גם את פראנתרופוס בויזאי קטן המוח, שהיה צמחוני. ייתכן גם שבדומה לכמה מיני קופים שוכני סוואנה בני ימינו, מיני הומינינים שהו לעיתים בחבורות מעורבות והזהירו זה את זה מפני טורפים.
אבולוציה
מוצא ההומינינים הוא מקופי-אדם קדומים בתקופת המיוקן והפליוקן, בין 8 ל-4 מיליון שנה לפני זמננו, ככל הנראה ביבשת אפריקה. תיארוך זה מתבסס בעיקר על הערכות שעון מולקולרי, על פי ההבדל בין רצפי הגנום של האדם והשימפנזה. בין הגנומים האלו קיים הבדל של כמה עשרות מיליוני זוגות נוקלאוטידים, שהם כ-1% מגודלו של גנום האדם, ובערך פי עשרה מן ההבדל שבין הגנומים של בני-אדם שונים בימינו. על פי מספר מדידות מופיע סדר גודל של כמאה מוטציות חדשות בכל אדם, רובן הגדול מוטציות "נייטרליות" אשר אינן משפיעות כלל על הפנוטיפ (למשל מוטציות שקטות), או משפיעות עליו באופן שאינו גורם נזק או תועלת. על פי הכלל המקובל כיום בגנטיקה של אוכלוסיות, מספר דומה של מוטציות נייטרליות משתלט על האוכלוסייה כולה בכל דור בסחף גנטי, ללא תלות בגודל האוכלוסייה (כלל זה נובע מכך שמספר המוטציות הכללי גדל ביחס ישר לגודל האוכלוסייה, בעוד שהסיכוי של מוטציה ספציפית להשתלט על האוכלוסייה קטן ביחס הפוך לגודל האוכלוסייה, כך ששתי המגמות מבטלות זו את זו). מכאן נובע שבמשך כמאה אלף דורות, או כמה מיליוני שנים, יצטברו כמה עשרות מיליוני מוטציות. ניתן איפוא להסיק שלפני תקופה זו חלה ספציאציה של אוכלוסיית האב הקדמון לשני מינים נפרדים. המין אשר הוביל בסופו של דבר גם להתפתחות האדם בן-ימינו מוגדר כמין ההומיניני הראשון.
זהותו של מין ההומיניני הראשון ונסיבות הופעתו עדיין אינן ברורות, עקב נדירותם היחסית של מאובנים מתקופה זו באפריקה. ארבעה מינים שהוגדרו הם סהלאנתרופוס צ'אדנסיס, אורורין טוגננסיס ארדיפיתקוס קדבה, וארדיפיתקוס רמידוס, אך רק מן האחרון נמצא עד עתה מאובן מפורט, השלד הידוע בכינוי הפופולרי "ארדי". שלד זה מפגין סימני התאמה ראשונים להליכה על שתיים - אגן בעל "צורת קערה" ונקב גדול תחתי יותר בבסיס הגולגולת. עם זאת השתמרו בו עדיין מאפיינים ברורים של קופי-אדם, כמו כפות רגליים עם בוהן לופתת, המעידים שבעליו בילה את רוב זמנו בטיפוס על עצים. הממצא של רמידוס מעיד שבניגוד להשערה מקובלת, ההליכה הזקופה הופיעה לראשונה ביער ולא בסוואנה.
האבולוציה של ההומינינים ידועה בפירוט רב יותר החל מלפני כארבעה מיליון שנה. מתקופה זו ועד לתקופה של כמיליון וחצי שנה לפני זמננו מוכרים מספר מינים של הסוג אוסטרלופיתקוס במזרח אפריקה, בדרום אפריקה ואף באזור שלימים הפך למדבר סהרה. האוסטרלופיתקים היו מותאמים טוב יותר להליכה זקופה, אך שמרו עדיין על יכולת מסוימת של טיפוס על עצים. הם היו ההומינינים הראשונים שחיו בעיקר בבית-גידול של סוואנה, וככל הנראה השתמשו בכלים לפחות באותה מידה כמו שימפנזים בני-ימינו, אף שמוחם היה רק במעט גדול יותר. ייתכן שהם אף היו ההומינינים הראשונים שסיתתו אבנים באופן פרימיטיבי.
שלושה מיני הומינינים - אתיופיקוס ובויזיאיי במזרח אפריקה ורובוסטוס בדרום אפריקה - מופרדים על ידי טקסונומים מסוימים לסוג פראנתרופוס, שהתפצל ככל הנראה מאחד ממיני אוסטרלופיתקוס לפני כ-2.5 מיליון שנה. מינים אלו התאפיינו בלסתות מפותחות ושיניים טוחנות גדולות, המרמזות על התמחות בלעיסת מזון צמחי גס שטיבו אינו ברור עדיין. על פי הסברה הנפוצה מיני הסוג פראנתרופוס מייצגים ענף אבולוציוני צדדי, שנכחד כולו לפני כ-1.2 מיליון שנים.
במקביל להתפתחות הסוג פראנתרופוס התפתח סוג האדם ממין כלשהו של אוסטלופיתקוס, לפני קצת יותר משני מיליון שנה. במין זה התקיימו לפחות שני מינים שונים - הביליס וארקטוס - שפיתחו את נפח המוח במקום את מערכת הלעיסה. בתקופה זו של הפלייסטוקן המוקדם התקיימו איפוא מספר מינים וסוגים שונים של הומינינים זה לצד זה, גם במזרח-אפריקה וגם בדרום-אפריקה.
בסוג האדם חל לראשונה גידול מואץ בנפח המוח ובשכלול של כלים, בעיקר כלי אבן מסותתים. ייתכן שהכחדתם של מיני אוסטרלופיתקוס ופראנתרופוס בתקופה זו הייתה תוצאה של תחרות עם מיני האדם על אותם גומחות אקולוגיות. בתקופת הפלייסטוקן החלו כמה ממיני האדם להתפשט לראשונה מיבשת אפריקה גם ליבשות אחרות של העולם. בפלייסטוקן התיכון, כמיליון עד 200 אלף שנים לפני זמננו, התקיימו מספר מינים של הסוג אדם (או לפי חלוקה טקסונומית אחרת, מספר תת-מינים של המין הומו ארקטוס) על פני חלקים נרחבים של העולם הישן. לקראת סופה של תקופה זו הופיעו צורות מוקדמות של המין הומו ספיינס.
בני-אדם זהים אנטומית לבני-אדם מודרניים הופיעו באפריקה לפני כ-200 אלף שנה, ולפני כ-100 אלף שנה החלו להתפשט לרחבי העולם הישן, ובסופו של דבר גם לאוסטרליה, אוקיאניה ואמריקה, שעד אז לא חיו בהם הומינינים. הצלחתם גרמה כנראה להכחדתם של כל שאר מיני סוג האדם, ולהופעתה של האנושות המודרנית.
ראו גם
האדם הקדמון
פרהיסטוריה
פלאואנתרופולוגיה
לקריאה נוספת
חוה יבלונקה (עורכת), אבולוציה, יחידה 7 - אבולוציה של האדם, מוציא לאור: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ז 1997. .
Bernard Wood (2010) Reconstructing human evolution: Achievements, challenges, and opportunities
, PNAS, Vol. 107, pp. 8902-8909.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1825
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ג'ון אדוארד גריי
קטגוריה:הומיניניים
קטגוריה:אדם
| 2024-09-21T13:35:15
|
הנוער העובד והלומד
|
ממוזער|חג המעלות ברקפת, 6 באוקטובר 2021
תנועת הנוער העובד והלומד (הידועה גם בראשי התיבות של שמה, הנוע"ל; בערבית: الشبيبة العاملة والمتعلمة, תעתיק מדויק: אלשביבה אלעאמלה ואלמתעלמה) היא תנועת נוער ארץ ישראלית שמושתתת על ערכי הציונות העובדת. יסודותיה בתנועת הנוער העובד, שהוקמה ב-17 באוקטובר 1924 בארץ ישראל על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו על מנת להגן על עבודתם וזכויותיהם. בשנת 1959 התמזגה לתוך "הנוער העובד" תנועת הבונים-התנועה המאוחדת ושם התנועה שונה בעקבות האיחוד ל"הנוער העובד והלומד" (חברי תנועות אלו היוו, בתקופה שלפני קום מדינת ישראל, כמחצית מחברי ההכשרות המגויסות לפלמ"ח).
נכון ל-2015 הנוער העובד והלומד היא תנועת הנוער השנייה בגדולה במדינת ישראל. בתנועה כיום מאות סניפים, קנים ומועדונים בכל רחבי הארץ ועשרות אלפי חניכים. התנועה פועלת בכל חלקי החברה הישראלית והיא תנועת הנוער היחידה שמשותפת ליהודים, לערבים, לדרוזים ולצ'רקסים.
החניכים בתנועה מתחלקים לשלוש קבוצות גיל: חניכים בכיתות ד'-ו' משתייכים לשכבה הצעירה, חניכים בכיתות ז'-ח' משתייכים לשכבה "מתבגרת" וחניכים מכיתה ט'-י"ב הם חברי השכבה הבוגרת. את חניכי התנועה ניתן לזהות על-פי החולצה הכחולה והשרוך האדום.
מתוך התנועה צמחה בשנות ה-90 תנועת בוגרים, שנקראת מאז 2006 "תנועת דרור ישראל".
לנוער העובד והלומד תנועת-אחות בינלאומית הנקראת הבונים דרור, וכן קשרים הדוקים עם איגודים מקצועיים לנוער ותנועות וארגוני נוער סוציאליסטים ברחבי העולם. התנועה חברה, יחד עם תנועת המחנות העולים במעגל תנועות הנוער הציוניות-חלוציות-מגשימות וכן חברה יחד עם תנועת השומר הצעיר בתנועת הפאלקון העולמית.
היסטוריה
בשנת 1959 התאחדה התנועה המאוחדת עם תנועת הנוער העובד ל"הנוער העובד והלומד". מטרת האיחוד הייתה לכונן תנועת נוער כללית, שתאגד את כל הנוער הארץ ישראלי במסגרות חברתיות, ותחת הרעיון הציוני-סוציאלסטי.
לתנועה שורשים אידאולוגיים עמוקים עם תנועת העבודה הישראלית, וכן היא מזוהה עם ההסתדרות הכללית. הקשר עם ההסתדרות נוצר מיד בשנותיה הראשונות של התנועה (על ידי דוד כהן שמונה כמלווה לתנועה מטעם ההסתדרות, בברכתו של ברל כצנלסון), והיא נחשבת תנועת בת של ההסתדרות על אף שתמיכת ההסתדרות בה הצטמצמה לאורך השנים. בעבר היה הקשר הרעיוני בין ההסתדרות לתנועה חזק והתנועה הייתה מסונפת לאגף בוועד הפועל, אולם בעקבות תהליכים שהתרחשו בהסתדרות בשנים האחרונות, הקשר התרופף.
כמו כן, התנועה קשורה אידאולוגית ונתמכת כלכלית על ידי התנועה הקיבוצית. כמו עם ההסתדרות, בעבר היו קשרים אלו הדוקים וכללו בעיקר שליחת גרעינים לקיבוצי יעד ואחוזים רבים של בני-קיבוצים בגרעיני התנועה, אך בשנות ה-90 הקשר הפך לרופף יחסית, עם הקמת תנועת הבוגרים סביב תהליך פנים תנועתי שנקרא "להוביל שנית", ושינויים שחלו בתנועה הקיבוצית עצמה.
לאחר מלחמת ששת הימים שלחה תנועת הנוער והעובד והלומד להיאחזות בשטחים שנכבשו במלחמה (לסיני ולגולן) גרעיני היאחזות, זאת במקביל לקו שהתוותה הממשלה ביחס להתיישבות במקומות אלו, וכהמשך לקו האידאולוגי שקבע את ההתיישבות כנתיב הגשמה מרכזי.
תהליך הקמת חוות ההכשרה, "להוביל שנית"
במהלך שנות ה-70 נערכו דיונים במזכירות התנועה על אופני ההגשמה של התנועה. בדיונים אלה עלה הצורך בהארכת משך החניכות של חניכי תנועת הנוער, ושינויים אפשריים במסלול הנח"ל. במסגרת דיונים אלו העלה מזכיר החטיבה החינוכית באותה התקופה, אבינועם גרנות את האפשרות ליצירת "חוות הגשמה" בנות 2–3 גרעינים שייתנסו בקיום משק אוטונומי שיתופי ויבצעו משימות הדרכה בתנועה בתקופה של שנת שירות מקדימה לצבא. רעיון אחר היה גיבוש קבוצות של בוגרי תנועה ליצירת קומונות לומדים, או לגיוסם להמשך ההדרכה והריכוז בתנועה. המטרה הייתה להצליח להרחיב את "גיל ההגשמה" לתקופת היבחרות.
בשנת 1981 נעשה הניסיון הראשון במסגרת של "חוות הכשרה" אוטונומית כפי שהוצעה. הגרעינים "נוב" (שיועד למלכיה) ו-"חרמש" (שיועד לאלומות) בתמיכת התנועה הקיבוצית וקיבוצי היעד, התיישבו בבית הספר הימי הנטוש בקריית חיים במסגרת של חוות הכשרה. ב-28–30 בינואר 1982 נערכה המועצה החינוכית ה-14 של הנוע"ל בקדימה והחליטה על קבלת חוות ההכשרה כמסלול החובה לכל גרעיני הנוע"ל. מזכ"ל התנועה פיני טומאכר, ציין בראיון הפרישה שלו כי רעיון חוות ההכשרה היה גולת הכותרת של עבודתו בתנועה. בשנת 1983 נקטע הניסיון ולא יצאו גרעינים לחוות ההכשרה. פסח האוספטר (אז חבר גרעין נוב והיום רכז דרור ישראל) פרסם כתבות בעיתון התנועה בהן האשים את חברי התנועה, מזכירותה ומזכירות התנועה הקיבוצית בהפסקת הניסיון של חוות ההכשרה. מזכ"ל התנועה שייקה רונן השיב בעיתון על הטענות ופרש את הקשיים ביישום ההחלטה.
בשנת 1987 עלה מחדש רעיון חוות ההכשרה, סביב צורך מוחשי שכן התנועה מצאה עצמה בקשיים במציאת קיבוצי יעד שיסכימו לקבל את גרעיניה, וכן בתוך תהליך התפרקות התנועה הקיבוצית מערכיה השיתופיים והמשימתיים היה חשש כי הסביבה הקיבוצית עלולה להיות סביבה חינוכית מייאשת ולא מפרה.
פורסם מכתב של מספר חניכי י"א:
פסח האוספטר שסיים את שירותו הצבאי חזר לתנועה לתפקיד רכז מחוז חיפה במסגרת תפקידו ניסה לקדם את רעיון חוות ההכשרה מול המזכ"ל חגי מירום והמזכירות.
בשנת 1988 יצא גרעין שבי"ב (שם בצפון יהא ביתנו, שיועד למלכיה) לחוות הכשרה ביישוב נווה עובד, בהדרכתו של האוספטר. במועצה החינוכית של שנת 1989 נערך שוב דיון על מסלול חוות ההכשרה, ולאחר ויכוח סוער נתקבלה ההחלטה להמשיך במהלך ולשלוח את גרעיני התנועה למסלול החוות.
התעוררה השאלה על השתלבות בוגרי התנועה, בוגרי מסלול חוות ההכשרה בקיבוצים לאחר השירות הצבאי. הכוונה המקורית במפעל החוות הייתה ליצור פרק זמן לפני הצבא לגיבושו של הגרעין כקבוצה שייעודה הצטרפות לקיבוץ היעד. בראשית שנות התשעים פרסומי התנועה הקפידו להציג את מסלול החוות כשינוי הדרך ולא היעד הקיבוצי. אולם במועצה ה-23 של הנוע"ל שנערכה בכנרת ניתן היה לשמוע עמדות סותרות ביחס ליעדי ההגשמה התנועתיים והקשר עם הקיבוץ. שי חולדאי (חבר קיבוץ חולדה ומחנך בתנועה הקיבוצית) קרא באותה מועצה: "הנוע"ל לא צריך את הקיבוצים. הוא צריך להפסיק לראות בהם את יעד ההגשמה שלו. הוא צריך להמציא משהו חדש שמכל העולם יבואו לראות וללמוד – ממש כמו הקיבוץ בזמנו". מזכ"ל התנועה, עובד צור, דווקא תמך בשימור הקשר שבין התנועה הקיבוצית לתנועה.
גרעין שבי"ב עם יציאתו לשל"ת האחרון במסלול הנח"ל, שלב בו היו אמורים להשתלב באופן מסורתי בקיבוץ היעד שלהם לקראת הצטרפותם כחברים, בחרו להפוך את השל"ת שלהם לשל"ת הדרכתי ולהדריך את כל שכבת י"ב בתנועה לקראת היציאה לחוות ההכשרה. עם שחרורם התקיימו כמה ניסיונות לאזן בין שאיפתם לקחת משימות בתנועה לבין השתלבותם בקיבוץ.
במאי 1994 אישרה המזכירות הרחבה של התנועה הקיבוצית את הקמתו מחדש של קיבוץ רביד על ידי חברי הנוע"ל, ביניהם חברי גרעין שבי"ב, וקיבוץ רביד הפך ל"קיבוץ החינוכי" של תנועת הנוער העובד והלומד. אמצעיו המישקיים גויסו לטובת הרחבת מפעלי התנועה והוקם בו "המרכז להתחדשות שתפנית משימתית" – מרכז הסמינרים של התנועה. בינואר 1998 אוזרח קיבוץ אשבל, הקיבוץ השני של הנוע"ל.
"להוביל שנית" הוא השם שניתן לתהליך ששינה את יעד ההגשמה המרכזי של התנועה מה"התיישבות" שבחסותה הקימו בעבר הגרעינים הבוגרים של התנועה יותר מ-60 יישובים ברחבים הארץ, להצטרפות לתנועת בוגרים מחנכת – תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד המכונה "מרח"ב" (מחדשי רעיון החלוץ בישראל). הוקמו חוות הכשרה בעלות ייעוד של חינוך, וחינוך עצמי לחיי קומונה, והיום תנועת הבוגרים מקיימת קומונות רבות וקיבוצים עירוניים, הלוקחים חלק בהפעלת הקינים השונים ושאר המפעלים החינוכיים. גם קיבוצי התנועה הלא עירוניים רביד ואשבל הם קיבוצים חינוכיים.
לנוער העובד והלומד ולתהליך "להוביל שנית" שעבר בו בשנות התשעים, שהיסב את מסלול ההגשמה בו מהתיישבות לחינוך הייתה השפעה רבה על שינוי מסלול הנח"ל ממסלול התיישבותי של הכשרה חקלאית למסלול חינוכי הכולל "פרק משימה לאומית" חינוכית. עד היום, כשני שלישים מהמתגייסים למסלול הנח"ל הם בוגרי חוות ההכשרה של הנוער העובד והלומד.
התפתחותה הרחבה של תנועת הבוגרים. יצירת מרחבי החיים של הבוגרים, ואף מרחבים חינוכיים חדשים שלא כולם נכללים בתוך תנועת הנוער, דוגמת "המעורר", הובילה להקמת תנועה רעיונית המאגדת את כל המרחבים (תנועת הנוער העובד והלומד, תנועת הבוגרים ומפעלים חינוכיים אחרים) ושמה "תנועת דרור ישראל" – שם המרמז על הקשר הערכי העמוק שרואה התנועה עם תנועת דרור שהייתה פעילה באירופה לפני מלחמת העולם השנייה אף על פי שבפועל, לא התקיים כל קשר כזה באותה תקופה.
מזכיר שנים אלי גורן (גבע) 1956-1959 מאיר זרמי (מעין צבי) 1960 משה זלצמן (חניתה) 1961 אריה בנאי (מצובה) 1962-1965 מנחם דניב (מעגן) 1966-1967 אמנון ברזל (כפר החורש) 1968-1971 אסף אגין (דגניה ב') 1972-1974 ישראל אבידור (כפר הנשיא) 1975-1976 גורי מיר (קבוצת שילר) 1976-1977 אלי גורן (גבע) 1978-1979 פיני טוכמכר (ניר אליהו) 1980-1982 שייקה רונן (כפר החורש) 1982-1986 חגי מירום (יפעת) 1986-1989 ברוך קושצ'ובה (רמת רחל) 1989-1992 עובד צור (מלכיה) 1992-1997 פסח האוספטר (דרור-ישראל) 1997-2008 רועי יסוד (דרור-ישראל) 2008-2019מיה גבע (דרור-ישראל) 2019-עכשיו
ייעוד התנועה ועקרונותיה
ייעוד התנועה
בוועידת התנועה העשירית, בשנת 2015, נקבע ייעוד התנועה:
ביתנו פתוח לכל נערה ונער
עקרון מרכזי של התנועה הוא עיקרון הכלליות, שמבוטא בסיסמה "ביתנו פתוח לכל נערה ונער" שנטבעה בימיה הראשונים של התנועה. העיקרון נובע מתפיסה של שוויון ערך האדם, ולפיו כל אחד ואחת יכולים למצוא את מקומם בתנועה. אלכסנדר ברזל, מזכיר הנוער העובד בשנות ה-50 ניסח זאת כך:"אתמול הכרזנו חזור והכרז: "ביתנו פתוח לכל נער". האם נקיים צו זה גם להבא, הלכה למעשה? הדרישה היא לא לפתיחת הדלת, אלא ליצירת בית חם לכל הבאים, ללא הבדל עדות ותרבויות".נהוג לרשום סיסמה זו בכניסה לסניפי התנועה, כתזכורת תמידית למרכזיותו של עיקרון זה בדרכה של התנועה.
ממוזער|סיסמת התנועה "ביתנו פתוח לכל נערה ונער" על הכניסה לקן הרצליה
סמלי התנועה
חולצת התנועה
חולצת התנועה היא חולצה כחולה עם שרוך אדום. החולצה הכחולה מסמלת את העבודה, והשרוך האדום הוא סמל לשוויון בין כל בני האדם שדמם אדום ומסמל את הסוציאליזם. החולצה הכחולה משותפת לתנועות הנוער המזוהות עם תנועת העבודה (הנוער העובד והלומד, המחנות העולים, השומר הצעיר) המכונות בשל כך "התנועות הכחולות". על החולצה נכתב השיר העממי "חולצה כחולה".
סיסמת התנועה
סיסמת התנועה היא "לעבודה, להגנה ולשלום – עלה והגשם! עלה נעלה". המילים "לעבודה להגנה ולשלום" לקוחות מתוך שירו של אברהם ברוידס, "משורר הנוער העובד", שנכתב לאחר מאורעות 1929. מילים אלו היוו את סיסמת "הנוער העובד". המילים "עלה והגשם! עלה נעלה" היו סיסמת "הבונים-התנועה המאוחדת". עם איחוד "הבונים התנועה המאוחדת" לתוך "הסתדרות הנוער העובד" והקמת "הסתדרות הנוער העובד והלומד" נוצרה הסיסמה המאוחדת. בטקסים ואירועים של התנועה נהוג שהמברך קורא "לעבודה, להגנה ולשלום – עלה והגשם!" והחניכים עונים ביחד "עלה נעלה".
סמל התנועה
המרכיבים בסמל תנועת הנוער העובד והלומד מייצג מספר דברים:
החיטה והמעדר מסמלים את העבודה.
החץ מסמל את ההגנה.
עלי הזית העוטפים את הסמל מסמלים את השלום.
סרט ועליו מתנוססת סיסמת התנועה מחבר ומאחד את כל המרכיבים.
ההיסטוריה של סמל התנועה
עם איחוד התנועות "הבונים-התנועה המאוחדת" ו"הנוער העובד" בשנת 1959, אוחדו סמלי התנועות לכדי סמל אחד. סמל זה שימש את התנועה עד לשנת 2016. ועידת התנועה שנערכה בקיץ 2015 קבעה כי יש לעצב את סמל התנועה מחדש לסמל דו-לשוני, ערבי-עברי, "כדי להעמיק את השוויון והשותפות בין כל חברי התנועה וחברותיה". סמל התנועה החדש נחשף באוקטובר 2016.
מבנה ארגוני
קני התנועה
שמאל|ממוזער|250px|קן בורוכוב, אחד הקינים הוותיקים והגדולים בתנועה. החיילים בתמונה הם חיילי מסלול הנח"ל חברי הנוער העובד והלומד.
בהתאם למבנה הכללי, קיימים שישה סוגי קינים (סניפים) בתנועת הנוער העובד והלומד. הקינים נבדלים ביניהם באופן הפעילות ובמתכונתו, אך הערכים והתכנים העומדים בבסיסם זהים. ברחבי הארץ פועלים כ-700 קינים במתכונות הבאות:
הקן והמועדון העירוני – הקן המוכר ביותר לגבי רוב האוכלוסייה. הקן העירוני פועל בערים ובעיירות רבות ברחבי הארץ, מקריית שמונה בצפון ועד למצפה רמון שבדרום.
הקן הקיבוצי – פועל בקיבוצים רבים בארץ, ומשתדל להתאים את אופן הפעילות למסגרת הקיבוצית הייחודית ולתהליכי ההפרטה המתרחשים בימינו בקיבוצים רבים.
הקן האזורי – הקן האזורי הוא בדרך כלל קן פדרטיבי בפני עצמו, בו קיימים מספר מועדוני שכבה צעירה הפועלים כחלק מהקן, ומקום עיקרי לפעילויות השכבה הבוגרת. קיימים קינים בודדים שהם קינים אזוריים.
בני המושבים – בעבר פעלה במושבים בלבד וכיום פועלת בכל המרחב הכפרי – מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים ומועצות מקומיות.
הקן הערבי – פועל ביישובים ערביים רבים ב-25 קנים ומספר החניכים בהם נאמד ב-18 אלף. קן מזרח ירושלים הוא הקן הגדול בתנועה.
הקן הדרוזי – פועל בכל היישובים הדרוזים בישראל.
המחדשים והאיגוד המקצועי לנוער – גוף ייחודי לתנועת הנוער העובד והלומד, האחראי על חינוך הנוער העובד בארץ בכלל ובפרט נוער שלומד בבתי ספר מקצועיים. כמו כן, גוף זה מגן על זכויותיהם של הנערים העובדים ובכלל. למחדשים גם סניפים ברחבי הארץ שבהם הפעילות דומה לפעילות בקינים אך פונה לבני נוער עובדים.
שמאל|ממוזער|250px|מדריכים מהקן הערבי בתנועה
ממוזער|שמאל|250px|קן הנוער העובד והלומד בשדרות הציונות, חיפה, 2017
מחוזות התנועה
הקנים העירוניים והקנים הקיבוציים מחולקים לאחד עשר מחוזות שונים בארץ וכל קן משתייך למחוז מסוים. לכל מחוז יש רכז מחוז, רכז הדרכה ורכז ארגון והוא פועל בפני עצמו. קינים רבים מתגבשים בתוך המחוז ממש כמו ההתגבשות התוך קינית ויוצאים יחד לטיולים מחוזיים. המחוזות הם:
מחוז הגליל – גובל בנהריה במזרח מועצה אזורית משגב וכרמיאל בדרום עד לגליל העליון בצפון
מחוז עמקים – כולל את יקנעם, מגדל העמק, עמק הירדן, טבריה, עפולה, קריית טבעון, רמת ישי
מחוז חיפה – אזור חיפה הקריות ועכו
מחוז חוף – מטירת כרמל עד נתניה
מחוז שרון – אזור השרון
מחוז ירקון – אזור פתח תקווה, ראש העין, רמלה ולוד
מחוז איילון – אזור תל אביב
מחוז חולות – אזור ראשון
מחוז דרום – אזור רחובות ואזור אשדוד
מחוז נגב – אזור הנגב
מוסדות חניכים
מוסדות החניכים הם למעשה ביטוי לערך הדמוקרטיה בתנועה. המוסדות הם מעגלי-שיח של החניכים והמדריכים, העוסקים בעיצוב התנועה וקבלת ההחלטות בה. מוסדות החניכים הן:
מועצות הקינים – בהן נציגים מכלל הקבוצות בשכבה הבוגרת בקן.
מועצת מחוז – בה שני נציגים מכל קן במחוז.
מועצה מחוזית – כינוס של כלל חניכי השכבה הבוגרת במחוז לסמינר, אחת לכמה שנים, שבסופו מתקיימת הצבעה וקבלת החלטות על אופיו של המחוז והתנועה.
מזכירות חברי וחברות התנועה – בה חברים נציגים מכלל מעגלי התנועה המזכירות היא מוסד החניכים שמייצג את כלל חלקי התנועה השונים בדגש על מפגש ושותפות בין יהודים, ערבים, דרוזים וקהלים נוספים.
הועידה – נקודת השיא של תהליך חינוכי ארוך והמפגש הנציגותי הרחב ביותר קרו רק 10 ועידות מהקמת התנועה, הוועידה האחרונה כללה כ-1500 צירים, חניכים מהבוגרת, קומונרים, חיילים במסלול הנח"ל ורכזים חברי תנועת הבוגרים שעושים משימה בתנועת הנוער. בוועידה מקבלים החלטות על דרכה של התנועה, בוועידה האחרונה הסכימו הצירים על "ייעוד הנוער העובד והלומד".
מועצת חניכים ארצית – כינוס של כלל חניכי השכבה הבוגרת בארץ לסמינר, מתקיימת לעיתים רחוקות מאוד, שבסופו מתקיימת הצבעה וקבלת החלטות על אופייה של התנועה.
מועצות שכבתיות – בשכבות י"א וי"ב מתכנסות מועצות שכבה מחוזיות וארציות ששותפות ומעצבות את התהליכים החינוכיים וההגשמתיים ביחד עם צוות המדריכים של השכבה. בשכבה י"א מכונה "מועצת שביעיות" והיא גם מופקדת על תהליך הרכבת הגרעינים לקראת סמינר הגשמה. בשיכבה י"ב מכונה "מועצת שמיניות" ולוקחת חלק בעיצוב ההתחנכות בגרעינים לקראת פרק חוות ההכשרה.
מרחבים פנימיים
מרחב חיים – מרחב האחראי על נושא הב.ב.ב. (ביטחון, בטיחות, בריאות) בתנועה. המרחב דואג להתעדכן בנוהלי חוזר מנכ"ל משרד החינוך, לייצר נהלים פנימיים, לבצע הפקת לקחים והערכות סיכונים ולהטמיע את נושא הב.ב.ב. באופן חינוכי אצל חניכי ומדריכי התנועה. מרחב זה משתמש אף בלומדה (סימולטור) אותה עוברים מדריכי התנועה לפחות פעם בשנה. המרחב מחולק פנימית לשתי מחלקות: המחלקה למפעלים וטיולים – האחראים על הביטחון, הבטיחות והבריאות בפעילות התנועתית ובתוך זה אחראים על המפעלים והטיולים בתנועה. מחלקת לוגיסטיקה – האחראים על ניהול מבני ורכבי התנועה ושמירה על בטיחותיהם, ועל הביטוח בתנועה. פעילותו של מרחב חיים הוזכר בדו"ח ועדת אדם לקידום הבטיחות והבריאות בעבודה של משרד הכלכלה בתור דוגמה חריגה ואיכותית לעיסוק בבטיחות בחינוך הבלתי פורמלי
האיגוד המקצועי לנוער של הנוער העובד והלומד – הוא הגוף היציג (על פי חוק הסכמים קיבוציים), של הנערים העובדים בישראל. הארגון עוסק בארגונם, איגודם, ליווים והגנה על זכויותיהם של נערים עובדים, וכן מקיים מערכת הכשרה מקצועית, פעילות תנועתית כגון מחנות, טיולים וסמינרים, והבראה לנערים עובדים. כמו כן הארגון מציע ייעוץ משפטי חינם לנערים עובדים, וכן ייצוג משפטי חינם בבית הדין לעבודה לנערים עובדים מנוצלים כנגד מעסיקיהם. הארגון יושב גם במועצה לענייני נוער עובד שהוקמה מכוח חוק עבודת הנוער. במסגרת הארגון פועל המחדשים (פירוט למעלה). פועל בשיתוף ובקשר עם הסתדרות העובדים הכללית החדשה.
להקת התנועה – הלהקה הייצוגית של תנועת הנוער העובד והלומד. הלהקה מופיעה באירועים רשמיים בישראל ומחוצה לה כייצוג של התנועה. הופעותיה כוללים בין היתר את השירים התנועתיים, שירי עם ושירים פופולריים נוספים בעברית ובאנגלית. חברי הלהקה הם חניכים מכל הארץ בשכבה הבוגרת (ט-י"ב). נוסף על כך, לוקחת הלהקה חלק במקהלת תנועות הנוער המקובצת ומופיעה בחסותה בעצרות וטקסים ממלכתיים רבים.
תיאטרון התנועה כמו להקת התנועה מורכב התיאטרון מחברי השכבה הבוגרת. התיאטרון מעלה הצגות בנושאים הקשורים לפעילות התנועה כגון הדרכה, ציונות עלייה וכדומה. התיאטרון מודרך על ידי מדריכים כקבוצה תנועתית בנוסף לפיתוח יכולות המשחק והעבודה על ההופעות.
מסלול ואופן החניכות
הפעילות בקינים מתקיימת פעמיים בשבוע. הפעולות בבסיסן מתחלקות לפעולות ערכיות, פעולות אקטואליה, פעולות בתחום הסיירות והמחנאות, ערבי תרבות (ערבים של כיף וגיבוש) ופעולות חוץ. בנוסף, מדי שנה ישנם מספר טיולים ואירועים מסורתיים (חג המעלות, פורימון, קייצת וכדומה...).
שאר מסגרות הפעילות (מועדונים, סניפים וכו') הם בעלי צורות פעילות מגוונות ושונות, תוך דגש על קבוצתיות, אוטונומיה, הרחבת תחומי העניין ומשמתיות – הנעה בין "קבוצות הנהגה" מקומיות, מועצות נוער, הדרכה לסוגיה השונים, חניכה, "סיירת זכויות עובדים" או פעולות אחרות המשנות את הסביבה הקהילתית של בני הנוער, בדגש על עבודה עם ילדים קטנים יותר. השאיפה היא להתאים את צורת הפעילות לנוער תוך דרישה משימתית.
בקן העירוני הפעילות מתחילה מכיתה ד' (מהחופש שבין ג' ל-ד' למעשה, בקייטנת התנועה – הקייצת).
השכבה הצעירה והמתבגרת
שמאל|ממוזער|250px|חניכים צעירים בבית למדע ועמדה בעכו
החניך מתחיל את חניכותו בתנועה בכיתה ד', בגיל 9. הוא מצטרף לתנועה והופך לחלק מקבוצת שווים. הרעיון של קבוצה אינו נובע מנוחות, לקבוצה ערך חינוכי – בתוך הקבוצה החניך חווה שותפות, שיתוף פעולה ושוויון, וכמו כן יוצר ומפתח קשרים חברתיים. הקבוצה היא המסגרת של החניך בקן. המודל המשמש את התנועה הוא "כיתה=קבוצה", כלומר: החברים בכיתה הם יהיו החברים בקבוצה על מנת ליצור לחניך בשכבה הצעירה חוויה אורגנית בה הוא לא מתנתק מחיי היום-יום, ובה הערכים הם לא דבר שונה מחיי החברה. את הקבוצה בשכבה הצעירה מדריך חבר בשכבה הבוגרת אשר עבר סמינר הדרכה רשמי (מד"צים, מובילים או סמינר מתנועה אחרת או ממשרד החינוך) והוא מדריך בעל תעודה.
ככל שהחניך מתבגר, כך גם התכנים שהוא עובר עם קבוצתו משתנים. בעוד הבסיס הערכי נשאר זהה – התכנים מותאמים לגילם ויכולת הבנתם של החניכים, לאופי הקבוצה וחבריה, ובמידה רבה גם לאופי וראיית עולמם של המדריך. החניך ממשיך להיות חלק מהשכבה הצעירה עד כיתה ו'.
בכיתה ז' החניך עובר לשכבה המתבגרת, בה התכנים והצורה מותאמים לחוויה החדשה של חטיבת הביניים, לפירוד בין הכיתות ולעיתים הדגם "כיתה=קבוצה" משתנה בהתאם למספר החניכים. בסוף כיתה ח' החניך כבר יכול להתחיל לקחת על עצמו אחריות בדמות עזרה למדריכים בצוותים השונים, עזרה טכנית ויצירתית במפעלי השכבה הצעירה של הקן.
השכבה הבוגרת
אחרי תהליך חינוכי מסוים ששיאו בחופש שבין כיתה ח' לכיתה ט', עולה החניך לשכבה הבוגרת. האחריות על חברי השכבה הבוגרת גדולה בהרבה מאחריות חברי השכבה הצעירה, מאחר שעכשיו עליהם לדאוג באופן מלא לתפקודו של הקן על כל חלקיו – אחריות זו באה לידי ביטוי בוועדות הקן השונות, בעזרה למדריכים בימי הפעילות ובעשייה החינוכית המיוחדת בה עוסקים חניכי שכבה ט' הנקראת פרויקט מסו"קים (מדריכי ספורט וקהילה). במהלך שנה זו חניכי שכבת החושלים מוכשרים לקראת ההדרכה והמשימה.
בסוף כיתה ט' יוצאים החניכים לסמינר מד"צים (מדריכים צעירים) – 9 ימים ביער כפר החורש, ליד היישוב תמרת, בהם מוענקים להם הכלים הדרושים להם להפוך למדריכים. או לחלופין לסמינר מובילים – 6 ימים ביער כפר החורש, המכשיר אותם להדרכה בתחום מסוים (מועדון קהילתי, קבוצה בתנועת נוער, מתנ"ס). ההבדל בין הסמינרים הוא שהמד"צים לא בהכרח ידריכו עם חברי קבוצתם, ולכן הם מפוזרים עם בוגרי ט' מרחבי הארץ בחוגים במהלך הסמינר. המובילים ככל הנראה ידריכו עם חברי קבוצתם ולכן חוויית הסמינר היא קבוצתית, וגם מכיוון שהיוצאים למובילים זקוקים לחיזוק הקשר עם בני קבוצתם או עם התנועה.
בכיתה י' יכול החניך, אם יבחר, להדריך קבוצה בשכבה הצעירה, כפי שהודרך הוא על ידי חבר השכבה הבוגרת כשהוא היה בשכבה הצעירה או המתבגרת. חניך שבוחר להדריך עובר במהלך השנה מספר השתלמויות, וכן סמינר מש"שים (מדריכי שנה שנייה) ומשל"שים (מדריכי שנה שלישית) בסוף כיתות י" ו-י"א בהתאמה.
בכיתה י"א יוצאת משלחת משותפת של הנוער העובד ושל המחנות העולים למסע לפולין ששמו המלא הוא- "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה". משלחת זו כוללת בממוצע כ-600 עד 700 חניכים והיא המשלחת הגדולה ביותר שיוצאת לפולין מטעם משרד החינוך. כמו כן בשכבה זו מקימים החניכים גרעינים – בין 14 ל-15 גרעינים במחזור. הגרעינים מורכבים על ידי גוף הנקרא "מועצת שביעיות" המורכב מחניכי השכבה ובו 2 נציגים מכל קבוצה. אחרי מספר מפגשים מרכיבים חברי המועצה את הגרעינים השונים על ידי צירוף קבוצות שונות בארץ לקבוצה אחת גדולה – היא הגרעין המונה בממוצע כ-30 חברים היוצאים בסוף השנה למפעל הרפסודיה בו כל גרעין בונה רפסודה איתה הוא חוצה את הכנרת.
בכיתה י"ב – שכבת הגרעין – חבר השכבה יכול לצאת לסמינר מש"צים (מרכזי שכבה צעירה) וללוות את ההדרכה של המדריכים, להיות אחראי על ישיבות המד"צים ולמעשה על השכבה הצעירה בשיתוף עם הקומונרים. כמו כן הוא יכול להמשיך להדריך. בשנה זו הגרעין נבנה דרך סמינרים גרעיניים ופעולות קבוצתיות. בתום השנה הגרעין יוצא לסמינר חוות, המכשיר אותם להיות קומונרים מתוך חוות ההכשרה, ולאחר מכן לסמינר משלחת, המכשיר אותם לאותו מחוז אליו הם נשלחו.
חוות ההכשרה, גרעין נח"ל ותנועת הבוגרים
ממוזער|300px|טקס סיום סמינר חוות ההכשרה התש"ע, הנוער העובד והלומד, קיבוץ רביד.
בסוף כיתה י"ב יוצא כל גרעין, בסביבות 20 חברים, לחוות הכשרה. הגרעין דוחה את השירות הצבאי שלו בשנה וחי במסגרת שנת שירות. כל בני הגרעין חיים ביחד בבית המכונה "חוות הכשרה" (זכר לחווֹת ההכשרה באירופה בתחילת המאה ה-20 שהופעלו על ידי החלוץ, וסמל לשנה של התנסות בחיים שיתופיים לקראת המשך בתנועת הבוגרים). הם עוסקים בפעילות חינוכית ואחראים על הפעילות בקיני התנועה, ונקראים "קומונרים" (מלשון "קומונה").
בסוף השנה מתגייס כל הגרעין ביחד לצבא, לנח"ל, במסלול מיוחד לבני גרעינים. מרבית הבנים מתגייסים לגדוד 50 ומרבית הבנות מתגייסות לתפקידי הדרכה כמורות חיילות, כמדריכות גדנ"ע או לגדוד קרקל. לאחר שנה וחצי של שירות צבאי רגיל, חוזרים בני הגרעין לגור ביחד לשנה של "פרק משימה" – בו הם עוסקים בפעילות משימתית-חינוכית ברחבי הארץ. לאחר מכן הבנות משתחררות והבנים חוזרים לעוד תקופה של שירות צבאי רגיל, ולאחר מכן תקופת של"ת (שירות ללא תשלום).
לאחר השחרור מהצבא, משתקע הגרעין במקום כלשהו בארץ ובוחר אם להצטרף לתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד.
מפעלי התנועה
"מפעלים" הוא כינוי לפעולות השיא הייחודיות של תנועות הנוער אשר חורגות משגרת הפעילות היומיומית בסניף. המושג משמש הן כשם כולל למחנות הקיץ, לטיולים ולסמינרים השונים של התנועה והן לפעילויות הייחודיות של התנועה בקהילה ובחברה הישראלית. לתנועה מפעלים רבים – חלקם משותפים לכל חלקי התנועה, ואחרים ייחודיים לקהילה, למחוז או לקן מסוים. להלן חלק מהמפעלים המרכזיים של התנועה:
חג המעלות – אירוע לפתיחת שנת הפעילות, המתקיים במסגרת הקן או הרשות המקומית ובו מציינים את עליית השכבות בתנועה. האירוע מתחיל בטיול או תהלוכה ולאחריהם אירוע קהילתי הכולל טקס עליית השכבות, מסכת וכתובות אש. את השם "חג מעלות" נתן דוד כהן, והוא עלה בו בעקבות אגדה על 15 המעלות שהיו בעזרה בבית המקדש (כמספר הפרקים בשיר המעלות בתהילים). השם התקשר גם עם ססמת התנועה "עלה והגשם" ועם שם העיתון של התנועה "במעלה".
מפעלי הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין – מפעלי הזיכרון לרצח יצחק רבין הם נדבך חשוב בלוח השנה של התנועה. בין המפעלים ניתן למנות את מבצע "משואות ליצחק" – במסגרתו עומדים חניכי התנועה בעשרות צמתים ונק' ציון חשובות עם שלטים ומשואות; "אוהלי זכור" – תערוכות ניידות המוקמות למשך מספר ימים בעשרות יישובים בישראל ומספרות את סיפורו של יצחק רבין ואת סיפור הרצח; השתתפות באספה ישראלית ובעצרות של קואליציית "זוכרים את הרצח נאבקים על הדמוקרטיה".
מפעל יוסי יפה – מפעל של חטיבת בני המושבים לזכרו של רכז בני המושבים בעבר יוסי יפה שנהרג ב-1977 בפעילות מבצעית. המפעל מיועד לחניכי כיתות ט'-י"ב של בני המושבים ומתקיים במשך 4 ימים בסוכות, בכל שנה באזור אחר בארץ, בשיתוף קק"ל והמועצה האזורית המארחת. במסגרת המפעל משלבים החניכים טיול באזור עם פעילות של פריצת שבילים וסימונם, שיפוץ אנדרטאות ושיקום וטיפוח אתרי טבע.
טיולי חנוכה וחופשת החורף – טיולים של 4 ימים לדרום הארץ (מדבר יהודה / הנגב / הרי אילת) המיועדים לשכבה הבוגרת. החניכים היהודים בתנועה מטיילים בחופשת חנוכה, והחניכים בקנים הערביים ובקנים הדרוזיים מטיילים בחופשת החורף.
המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה – הוא המסע לפולין התנועתי, הנערך מדי שנה ומתמקד בציונות ובמהפכה הציונית בגולה, בדגש על מרידות תנועות הנוער בגטאות בתקופת השואה. למסע זה יוצאים חניכי שכבת המעפילים (כיתה י"א). המסע נערך בשיתוף עם תנועת המחנות העולים. בנוסף לביקורים בגיטאות, מחנות השמדה ומחנות עבודה, מבקרת המשלחת גם בנקודות ציון יהודיות חשובות בגולה, כמו ישיבת חכמי לובלין, הרובע היהודי בקרקוב ובית הכנסת בטיקטין, שם לומדים על התפתחות הציונות בגולה.
העלייה לתל-חי – התנועה מציינת את נפילת תל-חי בי"א באדר באמצעות "העלייה לתל חי" מאז שנת 1926. בעשורים האחרונים מתקיימת העלייה לתל-חי במסגרת טיול לחניכי שכבה ט' בתנועה (חושלים).
מבצע זר לנופל – מבצע המתקיים ביום הזיכרון לחללי צה"ל, במסגרתו מחלקים חניכי התנועה עשרות אלפי זרי פרחים למשפחות השכולות ולמבקרים נוספים המגיעים לבתי העלמין, אותם יניחו על קברי הנופלים. המבצע מתקיים מאז 1981 והחל כיוזמה של מגדל פרחים בשם שמעון אהרון. המבצע נערך בשיתוף אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון ומועצת מגדלי הפרחים.
האחד במאי – התנועה מציינת את האחד במאי מדי שנה בתהלוכה ססגונית ברחובות בת"א אשר מסתיימת בטקס ובמסכת, בהשתתפות ההסתדרות. האירוע מוקדש בשנים האחרונות לנושא המאבק בניצול בני נוער וצעירים בעולם העבודה ולעידוד ההתאגדות. במסגרת האירוע אף מוענק מדי שנה "אות ההתאגדות".
סמינר ט' מד"צים – סמינר ההדרכה בסוף כיתה ט' הוא אחד מהשיאים של תהליך ההתחנכות בתנועה, במסגרתו מוכשרים החניכים להיות מדריכים צעירים ומקבלים תעודת מד"צ המוכרת על ידי משרד החינוך.
מחנות הקיץ – במסגרת מחנה הקיץ יוצאים החניכים לשהות של מספר ימים ביער, במהלכם לנים בתנאי שטח ומתנסים בשדאות ובצופיות. מחנות הקיץ מיועדים לכלל השכבות בתנועה, כאשר לכל שכבה מספר ימים שונה ופעילות המותאמת לגיל. לכל מחנה נושא מרכזי שמהווה את "סיפור המסגרת" שלו, בדר"כ סיפורים מתחום ההיסטוריה והתרבות היהודית והציוניות, למשל: "מחנה העפלה", "מחנה יציאת מצרים" וכדומה.
הרפסודיה – מפעל לשכבת י"א המתקיים בקיץ. במסגרת הרפסודיה כל קבוצה בונה לעצמה במשך יומיים רפסודה בעזרת שימוש בחביות, במבוקים וחבלים, ולאחר מכן חוצה בשיט את הכנרת על גבי הרפסודה שנבנתה. בכל שנה נבחר נושא אותו מציינים החניכים על גבי מפרשי הרפסודות.
מחנה תנועה אחת – מחנה משותף של 4 ימים בקיץ לחניכים ערבים ויהודים בתנועה. המחנה עוסק בתכנים: קיום משותף בין יהודים לערבים, דמוקרטיה, זהות יהודית וערבית, חינוך ותרבות, מעורבות חברתית ואחריות. הקבוצות מעורבות ומודרכות על ידי זוג מדריכים – יהודי וערבי.
סמינר הכשרות – מפעל לשכבות י"א וי"ב המתקיים לאחר מחנות הקיץ ביער כפר החורש. במהלך הסמינר מוכשרים החניכים לתפקידים בקנים השונים לקראת השנה הקרבה: מש"צים (מלווי השכבה הצעירה), רכזים ארגוניים, מדריכי ט', מדריכי מתבגרת (שכבות ז'-ח') ופעילי תרבות.
סמינר כוונות – סמינר המתקיים לרוב בשבוע האחרון של חופשת הקיץ. במהלך הסמינר החניכים מקבלים החלטות לקראת השנה הבאה בקן, קובעים יעדים ומטרות ודנים בנושאים השונים. זהו המפעל האחרון החותם את השנה בתנועה.
ראו גם
דרור ישראל
תנועת בוגרים
תנועות נוער
סוציאליזם
לקריאה נוספת
הנוער העובד, קובץ, הוצאת "במעלה" (הוצאה פנימית), תש"י-1950. – הרצאות ומאמרים של חניכים ופעילים בתנועת העבודה ובנוער העובד בנושא הנוער העובד.
צביקה דרור (עורך), פנים לדוד, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. – על דוד כהן ה"אבא" של הנוער העובד, אשר מספר הרבה על התנועה.
דוד כהן, ביתי בין נערים, תשל"ו-1976 – דוד כהן מספר את סיפורו של הנוער העובד.
בנימין חכלילי, הזמנה לשיחה – דרכה של תנועת הנוער העובד 1924-1959, 1988. – ממקימי תנועת הנוער העובד וממייסדי קיבוץ נען מספר על שנותיה הראשונות של התנועה.
מוניה אדמתי, במעלה נעורים, הנוער העובד 1931-1924, 1974 – על ראשית התנועה
מרדכי נאור, בתנועה מתמדת – אלבום 60 שנות הנוער העובד והלומד, 1984 .
ירון איילון, הנוער העובד והלומד: האם ביתנו (עדיין) פתוח בפני כל נערה ונער?, בתוך: יובל דרור (עורך), הקבוצות השיתופיות בישראל, אפעל: הוצאת יד טבנקין, 2008, עמ' 75–326.
אבינועם גרנות, הנוער העובד והלומד – ציוני דרך חלק א' 1924-1980, אתר "מאמרים".
אבינועם גרנות, הנוער העובד והלומד – ציוני דרך חלק ב' 1980-2011, אתר "מאמרים".
מיכה לִבְנֶה ומשה ליסק (עורכים), עלה והגשם – ספר התנועה המאוחדת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
קישורים חיצוניים
תנועת דרור ישראל – אתר תנועת דרור ישראל
נתן גרוס "השרוך האדום", 1955
ניצן הורוביץ, רוח עז, מסע אל המהפכה השקטה – אודות קיבוצי המחנכים של דרור ישראל ובוגרי תנועות נוער נוספות; במקור, משידורי ערוץ 10 וכעת, בערוץ היוטיוב של הורוביץ, 14 במאי 2018
ניר מיכאלי, אַנְשֵי הַמָחֲרָת – הקבוצות השיתופיות החדשות בישראל בין מייסדי קהילות ייעוד למחדשי תנועת העבודה, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת תל אביב
הערות שוליים
*
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
קטגוריה:תנועות נוער ציוניות סוציאליסטיות
קטגוריה:ציונות סוציאליסטית
קטגוריה:ההסתדרות הכללית
קטגוריה:תנועת העבודה
קטגוריה:תנועות נוער מאושרות
| 2024-10-14T19:30:56
|
היסטוריה של עם ישראל
|
היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מהעת העתיקה ועד ימינו. היהודים, שמקורם על פי המסורת בחלק משבטי ישראל, ובממלכות העבריות ישראל ויהודה, התגוררו בחלקים נרחבים של כדור הארץ ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.
העת העתיקה
ההיסטוריוגרפיה המקראית
המקרא הוא מקור לתולדות עם ישראל בעת העתיקה. הוא מספר את ההיסטוריה של עם ישראל בתוך עמי האזור, ומקיף, פרק זמן ארוך ביותר של למעלה מאלף שנים, החל בתקופת הברונזה המאוחרת, המאה ה-15 לפנה"ס, ועד לתקופה הפרסית, המאה ה-5 לפנה"ס – מראשית התגבשות העם ועד לשיבת ציון.
בשונה מהגישה הדתית – היהודית והנוצרית, הרואות במקרא מקור נאמן לתולדות עם ישראל – ההתייחסות אל המקרא בזרמים המרכזיים של ספרות המחקר היא כאל מקורות היסטוריוגרפיים אחרים. רוב חוקרי המקרא רואים בו מסמך אנושי שחובר ונערך על ידי אנשים רבים ובמשך מאות שנים, מתוך גישות ומגמות שונות – דתיות, פוליטיות ואחרות, שמעיבות על יכולתו לתאר את האמת ההיסטורית. החוקרים משתמשים בממצאים חוץ-מקראיים, למשל בממצאים ארכאולוגיים מן הלבנט או רשומות ממצרים או מבבל, כדי לנסות לשפוך אור על המציאות ההיסטורית שהייתה בפועל. בעוד חלק מן הממצאים תומכים בפרטים המוזכרים במקרא, אחרים סותרים אותו באופן חלקי או מלא, ובדרך כלל תמונת המצב חלקית ומהווה כר פורה למחלוקות ודיונים.
שמאל|ממוזער|200px|אזור מסופוטמיה
תקופת המקרא עד המלוכה
על פי המסורת היהודית, תקופה מוקדמת זו היא תקופה מכוננת בהיסטוריה של עם ישראל, בה התגבשו העברים לעם.
במחקר מנסים לשפוך אור על התקופה, וישנן מחלוקות שונות כיצד הייתה המציאות ההיסטורית בפועל. עקב מיעוט הממצאים החוץ-מקראיים על התקופה, בעשורים האחרונים, עם התפתחות המחקר הארכאולוגי במזרח התיכון, מתבססים בהשערות מחקריות במקרים רבים על השוואה לידוע לנו על תרבויות הסמוכות באותן התקופות, שהתגבשו גם הן בתקופה זו לעמים.
ראשית עם ישראל על פי המחקר
ממוזער|שמאל|200px|"מצבת ישראל"
במחקר מקובל שהטקסטים המקראיים שמספרים על ראשית עם ישראל נכתבו מאות שנים אחרי התקופה אותה הם מתארים, שכן תרבות כתיבה בעברית התפתחה בארץ ישראל רק במהלך האלף הראשון לפנה"ס. עקב המחסור באזכורים ישירים של עם ישראל בממצאים ארכאולוגיים לפני תקופת הברזל המאוחרת, לא ניתן לקבוע בוודאות כיצד התגבש העם. האזכור הקדום ביותר של השם "ישראל" שנתגלה בממצא ארכאולוגי, הוא מצבה שהקים פרעה מרנפתח לזכר מסע כיבושים שערך בכנען בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, ומזכירה את השמדתה של קבוצה הנקראת "ישראל". הממצא הארכאולוגי הבא, שמזכיר את ממלכת ישראל, הוא מצבת מישע המתוארכת למחצית השנייה של המאה ה-9 לפנה"ס.
אסכולות שונות במחקר נעות על הטווח שבין קבלת התיאור המקראי ככזה שנאמן באופן כללי להיסטוריה; דרך אסכולות שרואות במסורות היהודיות מיתוסים שהתגבשו סביב גרעין כלשהו של אמת; ועד לאסכולות ששוללות את אמיתות התיאור המקראי של תקופות אלו, ורואות בתיאור אגדות-למעשה.
בספרות המחקר הועלו תאוריות והשערות שונות בנוגע לראשית ישראל. ישנם חוקרים המייחסים את עיקר התפתחותו של עם ישראל באוכלוסייה שצמחה בתוך כנען; אחרים מייחסים את מרבית המשקל לנוודים שהגיעו ממקומות חיצוניים; וישנם חוקרים שסוברים שהיה זה שילוב של הנסיבות, ושהעם נוצר ממספר קבוצות אתניות שונות, שמקורן במסופוטמיה, במצרים ובכנען, תוך שילוב המסורות השונות והתעצבות הדרגתית של האמונה באל אחד.
להלן פירוט של חלק מהגישות:
במהלך המאה ה-12 לפני הספירה, התערער המזרח התיכון בסדרה של אירועים, המכונים כיום משבר תקופת הברונזה המאוחרת. על רקע פלישת גויי הים נפסקה השליטה המצרית בכנען. בהיעדרו של שלטון מרכזי, החלה התפתחותן של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא. אחת ההשערות המייחסות משקל רב לצמיחה מתוך אוכלוסייה מקומית, מכונה "הגישה הסוציולוגית". על פי גישה זו, מקורו של עם ישראל היה בשכבות מדוכאות של תושבי ערי חוף הכנעניות בארץ, אשר מרדו בשלטון, והתיישבו בהרי יהודה ושומרון מכיוון שהיו אזורים ריקים יחסית באותה עת. התומכים בהשערה זו רואים את התיאור המקראי, ובכלל זה את סיפור יציאת מצרים, כמיתוס ולא כתיאור היסטורי.
ההשערות שמתייחסות לנוודים נתמכות בממצאים שונים – ישירים או עקיפים – להגעת אוכלוסיות שונות לכנען. מחקריהם של הארכאולוגים אלברכט אלט ואדם זרטל תומכים בהשערה בשם "החדירה השקטה", לפיה הגיעו קבוצות גדולות של נוודים מעבר הירדן המזרחי בתקופת הברזל השנייה, נכנסו לאזור הרי יהודה ושומרון, והקימו שם את יישוביהם, בתהליך שארך כ-200 שנה. החוקרים סוברים, כי ראשיתה של ההתנחלות הייתה באזור הספר המזרחי, ומשם חדרו שבטי ישראל לשולי העמקים המזרחיים בשומרון, ולבסוף גם לאזור גב ההר. חוקרים נוספים צידדו בהערכה זו לאחר שהתגלו ממצאים ארכאולוגיים המצביעים על צמיחה בהתיישבות באותה תקופה. קִרבה לשונית ועדויות מקראיות עשויות לרמוז על הגעתם של נוודים מקבוצות שבטים אמוריים ששכנו במדבר הסורי ונאלצו לרדת דרומה בלחץ הכיבוש החורי. יש הסוברים, כי מקורם של חלק מהשבטים הישראלים היה בקבוצות שנקראו "חַ'בִּרוּ" או "עַפּירוּ", אשר הלכו והתבססו בארץ באופן הדרגתי, ומושבם העיקרי היה בהרי השומרון. אחרים מעריכים שראשית ההתיישבות של שבטי ישראל התחילה במאה ה-13 לפנה"ס, בימיו של פרעה מרנפתח.
נכון לעשור השני של המאה ה-21 לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות אותן ניתן לזהות בוודאות עם יציאת מצרים בהיקף גדול, כפי שמתואר במקרא, וכיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון. קיימת מחלוקת בין החוקרים ששוללים את המאורעות לחלוטין ובין אלו הסבורים שהסיפורים המקראיים מבוססים על גלעין היסטורי כלשהו, כגון הגירה הדרגתית של קבוצות קטנות ממצרים או מסוריה לאורך תקופה ממושכת. החוקרים שמעריכים שהיה אירוע מכונן או כמה כאלו, הציעו מספר תיארוכים אפשריים ליציאת מצרים סביב מועדים שונים באלף השני לפנה"ס, תקופה בה המצרים עדיין שלטו בארץ ישראל.
התקופה המתוארת במקרא כ"תקופת השופטים" נקראת במחקר הארכאולוגי "תקופת הברונזה המאוחרת ג'", מתוארכת לשנים 1150/1200-1300 לפנה"ס, ומתאפיינת בקריסה של התרבות הכנענית הקדומה. הממצא הארכאולוגי מראה שבתקופה זו היישובים – סביבם תצמח בהדרגה התרבות הישראלית והיהודאית – היו יישובים קטנים, עם משאבים מוגבלים ועם אוכלוסייה קטנה.
המסורת מתייחסת לקיומה של ממלכה ישראלית אחת טרם היותן של יהודה וישראל ממלכות נפרדות, אולם המחקר הארכאולוגי לא מצא סימנים לכך. נכון לעשור השני של המאה ה-21, הממצאים הארכאולוגיים מצביעים על כך שממלכת ישראל והממלכות הצפוניות הסמוכות לה נוסדו כמה עשרות שנים לפני התגבשותן של ממלכת יהודה והממלכות השכנות, מואב ואדום.
ראשית העם על פי המקרא
על פי המסופר בספר בראשית, מוצאו של עם ישראל מצד אבותיו בשושלת של אברהם העברי, שנולד באור כשדים בארם-נהריים (מסופוטמיה) לאביו תרח ונדד לארץ כנען בה התיישב. מצד אמהות האומה, מוצא העם בנחור, אביהם הקדמון של שבטי ארם. צאצאי אברהם ואחיינו לוט היו לאבותיהם של כמה מהעמים שיישבו את האזור בתקופה מאוחרת יותר – הישראלים, האדומים, הישמעאלים, המואבים, העמונים, ואחרים.
ראשית צמיחת עם ישראל החלה במצרים, שאליה ירדו בני יעקב (שנקרא גם "ישראל"), נכדו של אברהם, עקב הרעב בארץ כנען. במצרים הוקצה להם מקום למגורים ולמרעה, ובחסות יוסף, אחד האחים שהיה למשנה לפרעה מלך מצרים, זכו לשגשוג. בדורות שלאחר מכן שועבדו בני ישראל על ידי המצרים והפכו ממשפחה לעם עבדים. השעבוד המצרי נמשך מאות שנים, עד אשר נקרא משה על ידי האל להנהיג את עם ישראל, אל השחרור מעבדות מצרים.
על פי המסופר בספרי שמות, ויקרא, במדבר, ודברים נמשך מסע העם לכנען ארבעים שנה. בראשית המסע, במעמד הר סיני, קיבל העם את לוחות הברית אשר נכתבה בהם חלק מהתורה – חוקה מקיפה שנועדה לעצב את אורחות חייו כעם ריבוני בארצו, והיא מושתתת על האמונה באלוהים.
במהלך המסע התגבש העם לשבטים שנערכו ככוחות צבאיים. בעבר הירדן המזרחי נערכה אספה מכוננת לפני חציית השבטים את הירדן: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ".
ערב כניסת העם לכנען, מת משה, ובראש העם התייצב יהושע בן נון. על פי המסופר בספר יהושע, נכנסו שבטי ישראל לכנען מעבר הירדן, והחלו במסע לכיבוש הארץ. בשלב הראשון נלחמו השבטים כגוף אחד, הביסו את בריתות מלכי כנען שיצאו נגדם, עלו על 31 מערי כנען והחריבו אותן. בשלב השני, חולקה הארץ לשנים עשר אזורי התנחלות שבטית, שחולקו הלאה לאחוזות משפחתיות. השלמת הכיבוש וההתנחלות נפלה באחריותו של כל שבט בתחומו.
על פי המסופר בספר שופטים, למרות תנופת הכיבוש הראשונית, לא הצליחו שבטי ישראל לסלק לגמרי את עמי כנען מאזורי ההתנחלות שלהם. לאחר מות יהושע, עם המעבר לחיים ביישובי קבע, החלו כל שבט או קבוצת שבטים בנפרד, להסתגל לקיום לצד שכניהם, באו תחת השפעתם התרבותית והדתית ואף שכחו את גאולתם ממצרים. עם זאת, יחסי השכנות התחלפו תכופות ביחסי איבה, ומלחמות מקומיות רבות פרצו בין הישראלים לשכניהם. בהיעדר הנהגה מרכזית, התייצבו בראש העם בתקופה זו השופטים – מנהיגים כריזמטיים מקומיים, שהופיעו בעיתות משבר והושיעו את העם. סמכותם לא נמסרה הלאה והם לא הקימו מוסדות שלטוניים קבועים.
בספר שמואל מתואר כיצד פנו זקני העם אל שמואל הנביא בערוב ימיו, בדרישה להמליך על העם מלך "ככל הגויים". הנביא נענה לדרישתם, מינה את שאול למלך הראשון של ישראל, ובכך הסתיימה תקופת השופטים.
המלוכה ותקופת הבית הראשון
שמאל|ממוזער|200px|דמות של שבוי ממלכת יהודה כפי שתואר בקיר הדרומי של מקדש אמון מכרנך, המתעד את מסע פרעה שישק לארץ ישראל ב-926/5 לפנה"ס.
שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|כתובת השילוח בירושלים (העתק במוזיאון ישראל, צולם ב-2013
מהממצאים הארכאולוגיים עולה שממלכת ישראל וממלכת יהודה נוסדו בתקופת הברזל הקדומה מהתרבות הכנענית של תקופת הברונזה המאוחרת, במקביל להיווסדן של הממלכות השכנות – תחילה הממלכות הצפוניות דוגמת ארם ופיניקיה, הסמוכות לישראל, ובהמשך הממלכות הדרומיות דוגמת אדום ומואב, הסמוכות לישראל. אסכולות שונות במחקר מעריכות שממלכת יהודה נוסדה – בדומה לשכנותיה הדרומיות – כמה עשרות שנים לאחר התפתחותה של ממלכת ישראל. ממלכות יהודה וישראל מוזכרות במקורות חיצוניים מהמאה ה-9 לפנה"ס.
על-פי המסופר בספרים שמואל ומלכים, כינון המשטר המלוכני הביא לשינוי משמעותי במצבו של עם ישראל. איחוד השבטים תחת הנהגה מרכזית יצר ממלכה מאוחדת של ישראל ויהודה והפך את ישראל למעצמה אזורית. בתקופת מלכותו של דוד הכניע עם ישראל את עמי הסביבה, ושיעבד אותם. תקופת שלמה בנו מוזכרת כתקופת של שגשוג כלכלי ושלום.
על פי המסופר בתנ"ך, עול המיסים והיריבות הוותיקה בין שבטי ישראל הצפוניים לשבט יהודה, הביאו לפיצול הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות: ישראל בהנהגת שבט אפרים, ויהודה בהנהגת שבט יהודה, ובירתה ירושלים.
במחקר הארכאולוגי אין ממצאים מובהקים המעידים על קיומה של ממלכה מאוחדת, וסביב הממצאים החלקיים שנמצאו מועלות פרשנויות שונות. חלק מהחוקרים נוטים לצדד בקיומה של ממלכה מאוחדת, ואחרים סבורים שהממלכות התקיימו בנפרד מראשיתן.
כך או אחרת, על פי ניתוח הממצאים בתקופה בה מוסכם שהיו שתי ממלכות נפרדות זו לצד זו, התמונה המקובלת היא שלכל אחת מהן היו מאפיינים נבדלים שאפיינו אותן, ומבין השתיים הייתה ממלכת ישראל הגדולה, המשגשגת והחזקה לעומת שכנתה הדרומית.
בתיאור המקראי, התאפיינה תקופת קיומן זו לצד זו ביחסי שלום ומלחמה ביניהן לסירוגין, כשלרוב ממלכת ישראל הייתה הגדולה והחזקה מבין השתיים. אולם, ממלכת יהודה שמרה בדרך כלל על יציבות שלטונית והונהגה עד סופה על ידי שושלת מלוכה אחת – בית דוד, ואילו ממלכת ישראל זועזעה תכופות על ידי חילופי שלטון ושושלות.
בשנת 722 לפנה"ס כבשה ממלכת אשור את שומרון, בירת ממלכת ישראל, והגלו חלק מאוכלוסיית הממלכה (בעיקר את בני המעמד הגבוה) לפחוות שונות ברחבי האימפריה האשורית, ובמקומם הובאו אנשים מארצות אחרות שכבשו האשורים קודם לכן (שכונו "כותים"), בהתאם למדיניות ההגליה שנקטו כלפי העמים שכבשו כדי למנוע את מרידתם בשלטון האשורי החדש בארצם. לאחר הגלייתם נעלמו למעשה גולי אשור (שבמסורת היהודית המאוחרת כונו "עשרת השבטים") מההיסטוריה. בניגוד לרושם של הגליה כללית שנוצר מהתיאור המקראי, מן המחקר עולה כי מרבית האוכלוסייה של ממלכת ישראל נותרה במקומה. האוכלוסייה שהביאו האשורים לארץ נטמעה בקרב שארית הפליטה של ממלכת ישראל וכך נוצרה קהילת השומרונים, המתייחסת לפי המסורת השומרונית לשבטי אפרים, מנשה ולוי. במקביל, רבים משרידי ממלכת ישראל היגרו דרומה לממלכת יהודה ונטמעו בה. על פי חלק מההערכות, בין פליטים אלו היו מלומדים ישראלים שהביאו איתם מסורות צפוניות, וייתכן שהתרחשות זו הייתה בין הגורמים שהולידו "עם יהודי" מאוחד של אנשי ישראל ויהודה גם יחד.
לאחר נפילת ממלכת ישראל, משגשגת ממלכת יהודה בצל ההגמוניה האשורית במזרח התיכון. הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו מתקופה זו מצביעים גם על קפיצת מדרגה בהתפתחותה של יהודה מבחינה מנהלתית וכלכלית, ומראים התפתחות חסרת תקדים של פקידות, מערכת מנהל, עושר, מותרות ומעמד אליטה, וכן מתחדדים ההבדלים בין הממצאים של ממלכת יהודה לעומת אלו של ממלכות שכנות כמו מואב או אדום. הבדלים אלו באים לידי ביטוי בשינויי כתב למשל, ולפי חלק מהחוקרים גם בתחילת בנייתו של נראטיב היסטורי ייחודי שמטרתו להבדיל את יהודה מהממלכות האחרות באזור.
בסוף המאה ה-7 לפני הספירה החל תהליך התמוטטות של האימפריה האשורית, ולתקופת ביניים קצרה לא הייתה יהודה כפופה למרותה של אימפריה חיצונית. תקופת ביניים זו היא הרקע לרפורמת יאשיהו, שמלך על יהודה באותה התקופה. רפורמה זו סימנה שינוי אידאולוגי ותאולוגי, והתמקדה באופן מעשי בעקירת פולחן האלילים, וריכוז הפולחן לה' בירושלים, תוך הריסת מקומות הפולחן ברחבי הארץ. על פי השערת התעודות, עוד קודם לכן החלה להתגבש כחלק מהאליטה של יהודה קבוצה אידאולוגית אשר מזוהה עם "האסכולה הדויטרונומיסטית", וחוקרי מקרא רבים מקשרים את תקופה זו לתחילת כתיבתו של ספר דברים.
ממלכת יהודה המשיכה להתקיים עד שנת 586 לפנה"ס. היא נכבשה על ידי ממלכת בבל בהנהגת נבוכדנצר השני. הבבלים החריבו את בית המקדש הראשון, והגלו את האליטה החברתית לבבל. חלק מתושבי יהודה נמלטו למצרים ולמקומות נוספים, ומתקופה זו ואילך החלו לצמוח מרכזי הגולה של היהדות.
הכיבוש הבבלי היה כרוך לא רק בחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון, אלא גם בזעזוע המערכת הפוליטית והאידאולוגית הקודמת, שהתבססה על התפיסה לפיה ה', אלוהי עם ישראל, בחר בירושלים כמקום משכנו והשושלת של בית דוד תמשיך להתקיים שם לנצח. נפילת העיר וסיום מלכות בית דוד אילצו את מנהיגי הקהילה הגולה – מלכים, כוהנים, סופרים ונביאים – לנסח מחדש חלק ממושגי הקהילה, האמונה, הפוליטיקה ואת האתוס ההיסטורי של העם המתגבש. בעקבות כך חלק ניכר מהתנ"ך מוקדש לגלות בבל – ספר ישעיהו, ספר יחזקאל, הגרסה הסופית של ספר ירמיהו, המקור הכהני, והגרסה הסופית של תולדות ישראל מספר דברים ועד ספר מלכים. הטראומה של הגלות הובילה לפיתוח תחושה חזקה של זהות כעם נבדל מיתר העמים, וכן שמה דגש מוגבר על מנהגים כגון ברית מילה וקיום שבת, שמסייעים למנוע היטמעות באוכלוסייה הלא יהודית.
תקופת בית שני
שמאל|ממוזער|200px|מטבעות הנושאים את השם "יהד" (באלפבית עברי עתיק), האות ד' נכתבה באלפבית הארמי המאוחר
תקופת בית שני היא תקופה היסטורית בתולדות עם ישראל, החופפת בקירוב את תקופת קיומו של בית המקדש השני. היא נמשכה מ-538 לפנה"ס, שנת הכרזת כורש ותחילת שיבת ציון, ועד ל-135 לספירה, דיכויו הסופי של מרד בר כוכבא.
חלק מהתקופה מתוארת במקרא בספרים עזרא, נחמיה, סוף דברי הימים ב', חגי וזכריה. מרכז העם היהודי היה אז בארץ ישראל, אם כי היו מרכזים יהודיים גדולים בבבל, במצרים ובמדינות נוספות לחופי הים התיכון והים האגאי.
שיבת ציון
בשנת 539 לפנה"ס נכבשה ממלכת בבל בידי ממלכת פרס בראשות המלך כורש.
שנה מאוחר יותר הצהיר כורש, כי כחלק ממדיניות כללית שהתייחסה לכל האימפריה הפרסית, יוכל העם היהודי שהוגלה לבבל לשוב אל ארצו. הצהרה זו ידועה בתור "הכרזת כורש". במסגרת ההצהרה התיר כורש גם ליהודים לחזור לירושלים ולבנות את בית מקדשם.
גולי בבל קיבלו בשמחה את ההכרזה, אך בפועל רק חלק קטן מהם אכן בחר לחזור לארץ ישראל. בתקופה מאוחרת יותר הקימו העולים בירושלים את בית המקדש השני, אך הוא לא דמה בתפארתו לבית המקדש הראשון.
בימי הבית השני פעלו הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, שעל-פי נבואותיהם ניתן ללמוד על המחלוקות הרבות שהתגלעו בקרב העולים.
מאוחר יותר עלו בראש העם עזרא הסופר ונחמיה, שבעזרת החסות הפרסית הצליחו לגבש את הקהילה היהודית סביב ירושלים כאוטונומיה שנהנתה מזכויות מסוימות. עזרא חוקק חוקים חדשים, שתכליתם הייתה שמירה מפני נישואי תערובת עם יתר העמים, החדרת התורה וקיום מצוותיה לתודעת העם ביהודה.
על פי התיאור המקראי, ניתן לחלק את מפעל העלייה מבבל לארבעה גלים מרכזיים אשר נמשכו כמה עשרות שנים:
גל העלייה הראשון בראשות שֵׁשְׁבַּצַּר. מעטים היו העולים מבבל.
גל העלייה השני התקיים בראשותם של זרובבל וישוע. באותה תקופה הושלמה בניית בית המקדש השני בירושלים, נערך טקס חנוכת הבית, וזמן קצר לאחר מכן נחוג במקדש חג הפסח.
גל העלייה השלישי התקיים בראשותו של עזרא הסופר, שעלה מבבל בשנת 458 לפנה"ס עם קבוצה גדולה. עזרא קיבל ממלך פרס, ארתחשסתא הראשון, רישיון מיוחד להקמה של מועצות וצוותים של שופטים אשר ישפטו על-פי דיני התורה. המשמעות היא הכרה של המעצמה של אותם ימים בספר התורה כספר החוקים הרשמי של היהודים. עזרא הקפיד על איסורי חיתון עם נשים נוכריות במטרה למנוע התבוללות של עם ישראל בעמי האזור.
גל העלייה הרביעי בראשות נחמיה. בשנת 445 לפנה"ס בא נחמיה לירושלים על מנת להמשיך את פועלו של עזרא, ועם הגיעו התחיל שלב חדש בתולדות ירושלים ויהודה. נחמיה עסק בחיזוקה של חומת ירושלים ותיקונה, דבר שמנע התקפות אפשריות על העיר. נחמיה פעל רבות על מנת להפוך את ירושלים למרכז דתי ותרבותי לעם כולו.
התקופה ההלניסטית וממלכת החשמונאים
בשנת 332 לפנה"ס נכבשה הארץ בידי אלכסנדר מוקדון. לאחר פירוק האימפריה שלו עברה לשלטון התלמיים – מלכי מצרים, ובשנים 201–198 לפנה"ס (מלחמה סורית חמישית) הצליחו הסלאוקים להשתלט על האזור.
בעקבות הכיבוש הסלאוקי, כיתר תושבי האזור וארץ ישראל, החלו היהודים ובעיקר השכבה השלטת – האצולה הכוהנית, להיות נתונים להשפעת התרבות ההלניסטית. מגמה זו, שכונתה במקורות היהודיים התייוונות בעקבות ההשפעה היוונית הרבה על התרבות ההלניסטית, לא סתרה בתחילתה את דת ישראל וכללה קבלת מנהגים ורעיונות הלניסטיים.
בהדרגה חלה הקצנה בגישתם של המתייוונים. הללו, אף שהיו אמונים על הנהגת העם ונשאו לעיתים קרובות בתפקידים הבכירים בבית המקדש – מוקד החיים הציבוריים, הדתיים והפוליטיים של העם – החלישו את היהדות ומסורת האבות והגבירו את היסודות ההלניסטיים הנוכריים בחיי הציבור; אף ניסו לייסד בירושלים פוליס עם המוסדות ההלניסטיים המקובלים.
הדבר עורר זעם ואיבה בקרב זרמים שונים בעם, והביא למאבק בתוך הציבור היהודי, שהתמקד סביב איוש משרת הכהן הגדול. השלטון הסלאוקי בחר להתערב במאבק והתייצב באופן טבעי לצד המתייוונים ובאופן הקיצוני ביותר.
בשנת 167 לפנה"ס החליט השליט הסלאוקי אנטיוכוס אפיפנס לאסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל.
ביום כ"ה בכסלו, שנת 167 לפנה"ס, הוצב בבית המקדש פסל של זאוס והוקרבו לו קורבנות. עונש מוות הוטל על כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת. השלטונות הכריחו את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. איסורים אלו מכונים ביהדות "גזירות אנטיוכוס" ונמשכו כשלוש שנים וחצי. רוב תושבי יהודה סירבו לקבלן והם העדיפו למות, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה ולעבור על חוקי התורה.
בעקבות זאת פרץ מרד החשמונאים. המרד כוון תחילה כנגד המתייוונים והערים ההלניסטיות, שהיו עוינות ליהודים מאז ומתמיד, ובהמשך כנגד כוחות הצבא הסוריים של בית סלאוקוס. יהודה המכבי, מנהיגם הצבאי הראשון של המורדים, הצליח לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, זכה להצלחות צבאיות נוספות, אך נהרג לבסוף בקרב אלעשה מול כוחות סלאוקים עדיפים, שהשתלטו מחדש על האזורים העירוניים והחזיקו בהם מספר שנים.
בשנים שלאחר מכן המשיכו המאבקים בין החשמונאים לסלאוקים, והשליטה על חלק מהאזורים ביהודה החליפה ידיים. את מקומו של יהודה בהנהגת המרד ירשו אחיו, יונתן ושמעון, שהצליחו באמצעים צבאיים ודיפלומטיים, לפני שנהרגו בעצמם, לבסס, להגדיל את האוטונומיה של החשמונאים.
בימיו של שמעון, שנת 141 לפנה"ס, חרבה מצודת החקרא, סמל השלטון הסלאוקי בירושלים, היהודים חדלו להעלות מס לאימפריה, והכריזו על הקמת ממלכת החשמונאים הריבונית. עם זאת, על אף ניצחון השמרנים, לא נעלמה ההתייוונות מארץ ישראל. בדורות הבאים לאחר כינון העצמאות המדינית היהודית בארץ ישראל, בלטו מנהגים יווניים רבים בקרב האליטה השלטונית.
ראשון עמד בראש המדינה שמעון החשמונאי. הוא היה לכהן הגדול ונשא בתואר נשיא, שהוענק לו על ידי עצרת-עם, וכך תואר הכהן הגדול שהיה במשך מאות שנים שייך לבית צדוק עבר לבית חשמונאי. יורשיו של שמעון החלו לשאת בתואר מלך, אולם תואר הכהן הגדול עדיין נותר בקרב אותה משפחה.
פעילותם המדינית העיקרית של המלכים החשמונאים, החל מתקופתו של יוחנן הורקנוס, הייתה כיבוש ו'ייהוד' עוד ועוד שטחים בארץ ישראל. החשמונאים נלחמו וכבשו את הערים ההלניסטיות והשמידו רבות מהן. הם גיירו, לעיתים בכפייה, את תושביה הנוכרים והלא יהודים של ארץ ישראל, בעיקר מקרב העמים הקרובים ליהודים, כגון האדומים.
במהלך שנת 83 לפני הספירה פלש לשטחם של החשמונאים המלך הארמני, טיגרנס, ובמהלך פלישה זו הוגלו יהודים רבים מן הממלכה לארמניה.
התקופה הרומית
שמאל|200px|ממוזער|גולים מיהודה, תבליט על שער טיטוס
חדירתה של האימפריה הרומית לארץ ישראל החלה בתקופת החשמונאים.
בשנת 63 לפנה"ס שמו הרומאים קץ לשושלת החשמונאים, אם כי הורקנוס השני הורשה להחזיק בתואר נשיא. בתקופה זו, בניגוד לתחילת המרד, התמיכה בו הייתה מועטה; בעיקר בגלל המנהג של החשמונאים להמליך עצמם למלכים ואף לענוד סמלים יווניים ולהחזיק משמר זר, וכן בשל תמיכתם בצדוקים. בשנת 40 לפנה"ס מתתיהו אנטיגונוס השני, אחיינו של יוחנן הורקנוס השני, פלש ליהודה בראש צבא מפרתיה וכבש אותה לעצמו, אך החזיק בה רק שנתיים.
בשנת 37 לפנה"ס שוב נכבשה יהודה על ידי צבא רומאי, ורומא המליכה על יהודה את הורדוס.
המרד הגדול
בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים שנסתיים בחורבן בית שני בשנת 70 לספירה.
בשנת 73, שלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, הגיעו הרומאים להר מצדה והתחילו להקים סוללה סביב, כדי שממנה יוכלו לפרוץ למבצר מצדה. במבצר היו קרוב לאלף איש, לוחמים ומשפחותיהם. אנשי מצדה נוכחו לדעת כי אפסה תקוותם והם בחרו להתאבד ובלבד שלא ליפול בשבי. הם העלו באש את המבנים, ואז הרג כל אחד מהם את בני משפחתו. עשרה אנשים שעלו בגורל הרגו את יתר הלוחמים, ואחר שלחו יד בנפשם. כאשר הגיעו החיילים הרומיים למחרת, נתגלו לעיניהם מאות גופות.
דיכוי המרד הגדול בידי הרומאים הוביל לכך שיהודים רבים נהרגו בקרבות ובשל תנאי המצור, ואחרים נעקרו מעל אדמתם. אלפי שבויים נמכרו לעבדות ברחבי האימפריה הרומית. ירושלים נחרבה עד היסוד, ורוב תושבי העיר והישובים סביבה נהרגו אף הם. בשנים שלאחר המרד נשללו זכויות ציבוריות ודתיות של יהודים באזורים שונים באימפריה הרומית.
חורבן בית שני הביא להתערערות החברה היהודית בארץ ישראל, מנע את יכולתם של יהודי הארץ לקיים את הפולחן שהיה מקובל עד אז, ושמט מתחת לרגליהם כמה מיסודות דתם – מקום הפולחן המרכזי, תפקיד הכוהנים, פולחן המזבח, מצוות רבות מתרי"ג המצוות שעוסקות בפולחן שלא ניתן כעת לקיים, ועוד – כולם לא יכלו להמשיך כפי שהיו. המצב גרם להתפתחותה של היהדות, לנפילתן של כמה מקבוצות הכוח הוותיקות ולעליית חשיבותם של הפרושים והחכמים שמילאו בהדרגה את החלל, וגיבשו את היסודות של מה שעתיד להפוך בהמשך ליהדות הרבנית. הפרושים והחכמים הציעו פרקטיקות חלופיות, למשל רבנים תפסו בהדרגה את מקומם של הכוהנים כהנהגה הרוחנית, ואת מקומם המרכזי של היסודות הקודמים תפסו יסודות חדשים דוגמת התפילה, בתי הכנסת ולימוד תורה, והתחזק מעמדה של התורה שבעל פה שהפכה לאחד מהיסודות המרכזיים בהגות היהודית החל מתקופה זו.
מרד בר כוכבא והתפלגות הנצרות
שמאל|ממוזער|200px|מטבע כסף הוטבע על מטבע רומי על ידי המנהל הבר כוכבאי בתקופת מרד בר כוכבא
לאחר חורבן ירושלים במרד הגדול, חידש הקיסר אדריאנוס את הבנייה בעיר, אולם הפעם ביקש לבנות במקומה את העיר האלילית איליה קפיטולינה, ואף ככל הנראה אסר על היהודים למול את בניהם. התסיסה שהייתה קיימת ממילא, פרצה כמרד נגד הקיסר.
בשנת 132 לספירה פרץ מרד בר כוכבא, שדוכא בברוטליות על-ידי הרומאים. הממצא הארכאולוגי תואם את המקורות ההיסטוריים, על-פיהם רוב היישובים בחבל יהודה חרבו, והאזור רוקן מיושביו.Werner Eck, "Sklaven und Freigelassene von Römern in Iudaea und den angrenzenden Provinzen," Novum Testamentum 55 (2013): 1–21 לאחר סיכול המרד, כאמצעי הרתעה, החליט אדריאנוס בשנת 135 לעקור מן היסוד כל זכר ושריד לדת ולתרבות היהודית. לשם כך הטיל על היהודים גזירות מרובות שאסרו עליהם לקיים את דתם: כך למשל הוא אסר עליהם להתכנס בבתי הכנסת, לחגוג חגים ולשבות מכל מלאכה בשבת, ללמוד תורה ולקרוא את קריאת שמע ועוד.
במהלך תקופה זו, מתחילת המאה ה-2 לספירה, הואצה התפלגותם מן העם היהודי של הנוצרים, שמנהיגיהם החלו לתפוש עצמם כדת חדשה ונפרדת. על פי עדויות שונות, תהליך זה נמשך עוד מאות שנים, וגם במאה ה-5 עדיין היו זרמי ביניים שלא ראו את שתי הדתות כנפרדות.
במאה ה-4, היהודים הפכו למיעוט בארץ ישראל. לאורך השנים, יהודים נוספים עזבו את הארץ לטובת למרכזיים יהודיים אחרים ברחבי אגן הים התיכון ובבבל. במקביל, התרחשה הגירה של נוצרים לארץ ישראל, וחלק מתושבי הארץ היהודים, השומרונים והפגאנים אף המירו דתם לנצרות. עם זאת, יישוב יהודי משמעותי שמרכזו בגליל המשיכו להתקיים עד המאה ה־9 ואף מאוחר יותר. קהילות יהודיות המשיכו להתקיים גם באזור דרום הר חברון ובמישור החוף.
התפתחות יהדות בבל
התיאור המקראי מציג כיצד צאצאי בני שבט יהודה, שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן-הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל ושם הכו שורשים. ישנן עדויות מעטות בלבד לגורל הקהילה היהודית במאות השנים הראשונות שלאחר מכן. בעקבות מחסור במידע בשנים אלו, שהטריד גם אנשי רוח בעת העתיקה, חלק מהמידע המקובל במסורת על ההיסטוריה של יהדות בבל נכתב בדיעבד וחלקו מאופיין באנכרוניזם. עם זאת, ממה שידוע במחקר על התנהלותה של האימפריה הפרתית, שהחלה את התפשטותה באזור מסופוטמיה מאמצע המאה ה-3 לפנה"ס, נראה שבתקופה זו נהנו היהודים המקומיים מהעדרה של מדיניות פולחן סדורה, שאיפשרה להם לשגשג כקהילה דתית-תרבותית אוטונומית, ששיתפה פעולה עם השלטון כחלק מבריתות הכוח האזוריות שרווחו באימפריה הפרתית. החל מסוף תקופת בית שני ישנה התגברות של העדויות הכתובות הנוגעות ליהודי בבל, ועד למאה ה-3 הולכת מתבהרת בהדרגה התמונה ההיסטורית אודות פרטים שונים בחיי הקהילה.
לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל. בשיאה הייתה זו הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לאימפריה הרומית, ועל פי התיעודים בני התקופה נראה שמרבית היהודים התיישבו בעיקר במספר מצומצם של ריכוזי אוכלוסייה. עדויות שונות מצביעות גם על מיזמי גיור נרחבים שסייעו להרחיב את גודל האוכלוסייה מעבר לגרעין המקורי שהגיע מישראל. לקראת סוף התקופה הפרתית, שנמשכה עד תחילת המאה ה-3 לספירה, התחזק בהדרגה מעמדה הרוחני של יהדות בבל אל מול מעמדה של הקהילה הישראלית.
עריכת המשנה והספרות התנאית
שמאל|ממוזער|200px|התלמוד, היצירה המרכזית של תקופת האמוראים
התַּנָּאים היו חכמים, מאז ימי הזוגות ועד לחתימת המשנה, במאה ה-1 וה־2. הכינוי תנא מורה על חכם הנזכר במשנה או חי בתקופת המשנה. תקופת התנאים באה עם תקופת הזוגות, וקדמה לתקופת האמוראים.
נהוג לחלק את תקופת התנאים לחמישה דורות, ועל אלה מוסיפים עוד דור של "תנאים למחצה", שחיו מיד אחרי חתימת המשנה. מספר התנאים הידוע הוא 120 בקירוב. התנאים חיו ופעלו בארץ ישראל במרכזים שונים. לאחר חורבן ירושלים עבר המרכז בראשות רבן יוחנן בן זכאי ליבנה. תלמידיו הקימו מרכזי לימוד תורה בלוד ובבני ברק.
רבים מהתנאים התפרנסו מעבודת כפיים (למשל רבי יוחנן הסנדלר) בנוסף להיותם מורים ופוסקי הלכה. חלק מהתנאים שימשו גם כמנהיגי ציבור, ואף ייצגו את העם היהודי בפני השלטונות הרומיים בארץ ישראל.
תקופת האמוראים ועריכת התלמוד
האמוראים היו חכמי התלמוד שפעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד (המאות ה-3 עד ה-5 לספירה). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. לפניהם פעלו התנאים ואחריהם הסבוראים. הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש – ה"אמורא" שהיה מבאר את דברי החכם בפני הציבור, אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים.
בארץ ישראל היה המרכז התורני בתקופה זו בציפורי שבגליל התחתון, ואחר כך בטבריה. בבבל היה המרכז העיקרי בישיבת סורא, ולעיתים עבר לפומבדיתא ולנהרדעא. אמוראי בבל ואמוראי ישראל שמרו על קשר ונעזרו זה בזה לדיונים הלכתיים על ידי שליחים.
מספר האמוראים הידועים לנו עולה על שלושת אלפים, לפי מניין של חלק מהעוסקים בביוגרפיה תלמודית. בין האמוראים היו שהצטיינו בבקיאותם וכונו "סינַי", והיו שהצטיינו בחריפותם, כלומר ביכולתם להגיע, באמצעות הסקה לוגית, לפתרון של כל סוגיה שעלתה לדיון – אלה כונו "עוקר הרים" (להרחבה ראו סיני ועוקר הרים).
שאלת הביוגרפיה של חכמי התלמוד היא שאלה סבוכה. הביוגרפיות המקובלות (כולל הביוגרפיות אליהן מפנה ערך זה) מתבססות על החומר המצוי בתלמודים ובמדרשים, כפי שהוא לפנינו. חומר זה בחלקו הוא חומר אגדי. שאלת ההיסטוריוּת של החומר והדרך בה ניתן להפיק מידע היסטורי ממנו אינה מוסכמת על כל החוקרים.
תקופת האמוראים בארץ ישראל נחלקת לחמישה דורות ובבבל לשבעה (או לשמונה) דורות.
ימי הביניים
תקופת ימי הביניים נמשכה מהמאה ה-5 ועד המאה ה-15.
בתקופה זו סבלו יהודי אירופה מאנטישמיות קשה ואלימות רבה, שעוצמתן התגברה בתקופות מסוימות ונחלשה באחרות.
יהודי בבל סבלו גם הם מרדיפות בתקופות מסוימות, ובמיוחד תחת שלטון האימפריה הסאסאנית.
יהדות בבל תחת השושלת הסאסאנית
בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה ה-1 מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה ה-3 ותחילת המאה ה-6 ל-2 מיליון. ערים וקהילות יהודיות רחבות התקיימו בבבל עד המאה ה-13 ברציפות. האוכלוסייה היהודית של בבל נדדה לעבר צפון אפריקה, אירופה וארץ ישראל, והעבירה את משקל הכובד שלה לארצות אלה. מהמאה ה-3 ועד למאה ה-7 שלטה באזור פרס השושלת הסאסאנית, שעלייתה שינתה מהותית את הסדר הפוליטי הפנימי באימפריה, כאשר האוטונומיות המקומיות של התקופה הפרתית התערערו על ידי מדיניות ריכוזית יותר של פולחן של דת הזורואסטריות, שהפכה לדת המרכזית של האימפריה במהלך שגרם לעליות ומורדות ביחס השלטון או ההמון כלפי דתות מיעוט, ובמיוחד סבלו היהודים בהקשר זה החל מאמצע המאה ה-5. הזורואסטריות תיארה את העולם כמאבק מתמיד בין כוחות "טוב" וכוחות "רע". מכיוון שבאותה תקופה ישבה בגבולות האימפריה הסאסאנית אוכלוסייה יהודית משכילה ודומיננטית, תפיסה הקיימת במחקר מציעה שבמאות השנים הללו חדרו בהדרגה אל המיינסטרים של הדת היהודית העדכנית מוטיבים שכמעט ואינם מצויים בתנ"ך עצמו, ומושפעים מרעיונות זרתוסטרים, דוגמת קיומו של השטן, מלאכים ושדים, גן עדן וגיהנום, מלחמת גוג ומגוג ועוד.
תקופת הסבוראים
הסבוראים היו חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.
המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא איגרת רב שרירא גאון.
בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד.
תקופת הגאונים
הגאונים היו ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא שבבבל ושל ישיבת ארץ ישראל, פעלו במחצית הראשונה של ימי הביניים, משלהי המאה ה-6 (או שלהי המאה ה-7) ועד אמצע המאה ה-11. הגאונים היו הסמכות ההלכתית העליונה, לא רק בבבל, אלא עבור עם היהודי כולו, כאשר בתקופה זו בארץ ישראל הלכה בהדרגה הדמוגרפיה והשתנתה לבעלת רוב מוסלמי. עם זאת, עד למאה ה-11 בארץ ישראל עדיין היה אחד ממרכזי הסמכות החשובים ליהודים, ישיבת גאון יעקב. במאות השנים הללו היו מאבקי סמכות וכוח בין מוקדי הכוח היהודיים המרכזיים בבבל לבין ישיבת גאון יעקב.
הגאונים עסקו בפירוש התלמוד כפי שקיבלו אותו מהסבוראים (וקודמיהם האמוראים), והתמקדו בהנחלתו לעם כך שישפיע על החיים החברתיים והדתיים.
יהודי ישראל, כמו בני מיעוטים אחרים באימפריה המוסלמית, היו חייבים מיסים מיוחדים שלא היו תקפים למוסלמים, והיו כפופים לאפליות שונות בחוק, כמו איסור על הקמת בתי כנסת חדשים. לרוב לא היה מקובל לכפות התאסלמות על התושבים הלא-מוסלמים, בין היתר כדי לא לפגוע ברווחיות מיסים אלו. מבין המיעוטים הדתיים, נהנו היהודים והנוצרים ממעמד מיוחד בתור "אנשי הספר", והם נהנו מחסות של השליטים ומזכות לחייהם, רכושם וזכויות נוספות לקביעת דרך חייהם. בנוסף, במקרים רבים לא אכפו השליטים בפועל חלק מההגבלות על היהודים מתוך שיקולים שונים, כלכליים או פוליטיים. מציאות זו אפשרה, למרות ההגבלות והאפליה, גם תקופות של שגשוג תרבותי וכלכלי בקרב היהודים. בסוף המאה ה-8 ובמאה ה-9, תחת שלטון בית עבאס, הוחמר היחס אל חלק מהמיעוטים ובהם גם ההיהודים. בתקופה זו הוחמרו ההגבלות לאיסור בניית מבני דת, נקבעו ליהודים חוקים משפילים כמו ענידת סמל בצורת עגל הזהב במרחצאות או הצבת פסלי שדים בפתח הבית. היחס הוחמר פעם נוספת גם במאה ה-11.
בשנת 1073 כבשו הסלג'וקים את ארץ ישראל למשך קרוב ל-30 שנה. לאחר הכיבוש נאלצה ישיבת גאון יעקב למלט עצמה מירושלים לצור, ובהמשך למצרים, ובכך תמה ההנהגה היהודית-ישראלית עד לתקופה הטרום-מודרנית.
באמצע המאה ה-11 התחולל במערב אסיה גל קור מתמשך, שיצר תקופה מתמשכת של בצורת ורעב, שגרמה בתורה לעימותים אלימים רבים. בתוך כשני עשורים, על רקע מצוקה אזורית כללית, נסגרו ישיבות גדולות רבות של יהדות בבל.
תקופת הראשונים
הראשונים, פעלו במחצית השנייה של ימי הביניים, בין המאה ה-11 עד המאה ה-15. למשנתם ולהוראותיהם הייתה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי בזמנם. ובין הרבנים המרכזיים שפעלו בתקופת הראשונים בולטים הרי"ף, רש"י, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ועשרות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט.
תקופת הראשונים באירופה
עלילות דם בימי הביניים
הטבח ביהודי יורק
בטבח נרצחה קהילה יהודית שלמה בעיר יורק שבצפון אנגליה, ב-ז' בניסן ד'תתק"ן, 1190. אירוע זה הפך לאירוע משמעותי בתולדות יהדות אנגליה, בין השאר מאחר שגם בו – בדומה לאירוע המרד הגדול שהתרחש במצדה – בחרו למות ביוזמתם מאשר להמיר את דתם.
גירוש יהודי אנגליה
גירוש יהודי אנגליה הוא הכינוי לצו שפורסם בשנת 1290 על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, ובו נאסר על יהודים לשהות בתחומי הממלכה האנגלית.
ב-18 ביולי 1290 שיגר המלך אדוארד הראשון צווים אל השריפים של כל ערי אנגליה בהם נאמר כי עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290 על כל היהודים לעזוב את המדינה; ואלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג. בשנה זו גורשו 16,000 יהודי אנגליה, שהגרו בעיקר להולנד ולצרפת. הם אמנם הורשו לקחת איתם את רכושם, אך בתיהם וכל הנכסים והרכוש שלא הצליחו לקחת עימם הפכו לרכוש המלך לפי צו ממלכתי. לאחר שנת 1290 חיו בממלכת אנגליה יהודים מומרים, שחלקם חיו כאנוסים. הממלכה ניהלה פיקוח הדוק יחסית על הכניסה אל האי, ומנעה מיהודים לשוב במשך כ-350 שנה.
משפט פריז
יהדות ספרד
שמאל|ממוזער|200px|פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד
תור הזהב בספרד היא תקופת הפריחה התרבותית של יהודי ספרד, החל מהמאה התשיעית ועד המאה השלוש-עשרה, שבה שימשה ספרד מקום הגירה ליהודים, ולקהילה היהודית הייתה פריחה כלכלית ותרבותית. גם תחת השלטון הנוצרי – שכבש בהדרגה חלקים הולכים וגדלים מחצי האי האיברי – בסוף תקופת תור הזהב, היו יהודים (וכן מוסלמים) חלק לגיטימי מהחברה וחלקם גם כיהנו במשרות שונות בחצרות האצולה. לקראת סוף ימי הביניים החל בהדרגה להיפגע השגשוג התרבותי של יהדות ספרד, במספר מגמות הדרגתיות שהניחו את היסודות לרדיפה המאורגנת שתגיע מאוחר יותר. בתקופות שלאחר תור הזהב רבים מיהודי ספרד ופורטוגל היגרו לארצות אחרות.
גזירות קנ"א 1391
גזירות קנ"א היו פרעות כנגד היהודים שהתחוללו בספרד בשנת (1391). המניע המרכזי המוצהר לפרעות, היה רצונם של האיכרים להסתלק מפריעת חובותיהם ליהודים. בגירונה הצליחו מרבית היהודים לעמוד בפרץ ולהינצל, אך לא כך בערים רבות אחרות. כשניסו הנוצרים הפורעים לפגוע גם במוסלמים, פעלו השלטונות בנחרצות והענישו אותם בחומרה יתרה. כשוך הפרעות מינתה הממשלה ועדות חקירה, אך לא נקטה פעולות של ממש נגד הפורעים, שחלקם נמנו עם בני השכבות הנכבדות.
ויכוח טורטוסה
ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יעסוק אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא (ותומכות בכך בתאולוגיה הנוצרית). בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.
גירוש ספרד
שמאל|ממוזער|200px|צו הגירוש משנת 1492
יהדות ספרד, גורשה בצו מלכותי ב-1492, שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואראגון. היהודים הועמדו בפני הברירה: להמיר את דתם לנוצרית או לעזוב תוך ארבעה חודשים. חלק מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כאנוסים. מרבית המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון ובעיקר לצרפת, איטליה, הלבנט וצפון אפריקה, ארצות השפלה, גרמניה ובריטניה.
הצו שיקף מדיניות של קנאות דתית מתגברת של הכתר הספרדי, שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סדרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו חלק מהמוסלמים בחרו להפוך לאנוסים מוסלמים (Moriscos), והאחרים גורשו. בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים לתחום השליטה של מלכי ספרד, דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.
גירוש היהודים מספרד סימל את סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי.
קהילות יהודיות במזרח התיכון
בתקופה זו עברה ארץ ישראל תהפוכות במאבקים בין הצלבנים, הפאטמים, האיובים והממלוכים. תהפוכות אלו השפיעו לפרקים גם על הקהילה היהודית שהייתה בישראל. בתקופתו של צלאח א-דין, למשל, חלה מדיניות רשמית שעודדה יהודים לחזור ולהתיישב בירושלים, אולם אף על פי כן, בתקופות בהן שלטו הצלבנים על חלקים מארץ ישראל, הקרבה והמתח בין הנצרות לאסלאם גרמו לעלייתם של זרמים אסלאמים קיצוניים, והתעוררו בתקופה זו מספר גלים של אסלום בכפייה באזורי ארץ ישראל שהיו בשליטת המוסלמים. על יהודים שלא המירו את דתם הופעלו לחצים לעזוב ולהגר.
גזירות תתנ"ו 1096
גזירות תתנ"ו היו סדרת אירועים שהתחוללו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה כחלק ממסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי גייסות הצלבנים בדרכם לארץ ישראל. בחלק מהמקרים הוצע ליהודים להינצל באמצעות המרת דת לנצרות. מלבד הרציחות והחורבן הרב שהיה במאורעות תתנ"ו, המאורעות השפיעו על התודעה הציבורית ונחרטו בזיכרון הקיבוצי הלאומי.
באירופה של ימי הביניים, שקמה לאחר התפוררות האימפריה הרומית המערבית, תפסה הדת הנוצרית את מקומה של התרבות הרומית ושל מוסדות האימפריה, כגורם מאחד של החברה. מלבד תופעה זו התקיים באירופה יחס מורכב בין השליטים החילונים לאפיפיור. האפיפיור טען לסמכותו אף בנושאי השלטון החילוני לעומת המלכים ששאפו להרחיב את תחומי סמכותם.
בשנת 1095 לספה"נ נשמעה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לגאולת כנסיית הקבר. הקריאה הובילה ליציאה למסע הצלב הראשון, כשהמסע הסתיים בכיבוש ירושלים (1099 לספה"נ). בדרכם של הצלבנים מזרחה, דרך ערי אשכנז וצרפת, נשמעה הקריאה לחסל את הכופרים מבית: היהודים. הנוצרים (בייחוד בערי עמק הריין) העמידו בפני היהודים את הברירה בין טבילה לבין מוות, ורבים מהיהודים בחרו למות על קידוש השם.
יהדות אתיופיה
תקופת ההישרדות של ביתא ישראל
השנים 1270–1529 ידועות בתולדות ביתא ישראל בשם "תקופת ההישרדות". תקופה זו נפתחה עם עליית השושלת הסולומונית לשלטון והפלת שושלת הזאגווה. הפלת שלטון הזאגווה לא בישרה טובות ליהודי אתיופיה, אך העדה נמנעה מלהתערב בנעשה ברחבי אתיופיה. יותר מאוחר, לאחר התחזקות אתיופיה, היא נלחמה כנגד היהודים מלחמת חורמה. למרות כל זאת, הצליחו היהודים לשמור על עצמאות ממלכתם בהרי סאמיאן וסביב אגם טאנה. תקופת זו הסתיימה עם הפלישה של סולטנות אדאל לאתיופיה, ובכך מסמלת את תחילתה של תקופת התבוסה, במהלכה היו היהודים פעם לצד הנוצרים ופעם לצד המוסלמים.
העת החדשה
גזירות ת"ח-ת"ט 1648
שמאל|ממוזער|200px|מפת תחום המושב
מהמאה ה-14 התהווה קיבוץ יהודי גדול בפולין-ליטא המאוחדת תחת שלטון השושלת היגלונית. בסוף המאה ה-16 החלו להגר יהודים רבים לנחלות אוקראינה, שם שירתו את האצולה הקתולית הפולנית ועוררו את משטמת ההמונים המקומיים. ב-1648, פרצה התקוממות קוזאקים וצמיתים של באוקראינה כנגד הכתר, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, או כפי שכונה בפי היהודים: "חמיל הרשע". המרד חולל שרשרת משברים שהביאה את פולין-ליטא כולה למצב מלחמה. במקביל אליה התחולל רצח המוני של אלפי יהודים בעיקר בידי הקוזאקים; מאורעות אלה נודעו כגזירות ת"ח-ת"ט.
השבתאות
תנועת השבתאות היא תנועה משיחית קבלית שתחילתה באמצע המאה ה-17, שהתפתחה סביב דמותו של שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח. תנועה זאת נחשבת ביהדות האורתודוקסית לכת כופרנית, ששורשיה אמנם נטועים בתוך היהדות והקבלה, אך שרידיה אינם נחשבים ליהודים.
תנועת השבתאות נולדה ברגע פגישתם של שני אישים מרכזיים בפרשה – שבתי צבי ונתן העזתי. חוקר הקבלה והשבתאות גרשום שלום טוען שאף על פי ששבתי צבי נחשב למשיח, אישיותו הייתה פסיבית למדי והוא חסַר את הכריזמה שגרמה לשבתאות להגיע לממדים הגדולים אליהם הגיעה, ואילו נתן העזתי, נביא הכת, הוא זה שאחראי להפצת השבתאות ולקבלתה העצומה בקרב היהודים בני התקופה.
תנועות ותמורות
חסידים ומתנגדים
החסידות היא תנועה רוחנית-חברתית יהודית, שהתעוררה באמצע המאה ה-18. מחוללה העיקרי של החסידות הוא הבעל שם טוב ותלמידו, המגיד ממזריטש, היה זה שהפיץ אותה לכל רחבי מזרח אירופה והפך אותה לתנועה גדולה וממוסדת. הגותה של החסידות, בפרט בדורותיה הראשונים, מתאפיינת בשאיפה לדבקות באל, עבודת האל בשמחה, אהבת ישראל והקישור אל הצדיק. מן השליש הראשון של המאה ה-19 עברה החסידות רוטיניזציה והתגבשה בחצרות סביב שושלות אדמו"רים. הצדדים המיסטיים הפרועים יותר רוסנו, וכמעט כל המנהיגים החלו לייצג כיוון שמרני מובהק.
כתגובת-נגד לחסידות המוקדמת הנהיגו הגר"א ואחרים מערכה קשה נגדה, הכריזו עליה חרמות ושרפו את ספריה. החסידים שטפו את מרבית מזרח אירופה, אך בחבלי ליטא רבתי היא התבססה אך במעט. באזור זה ייסד תלמיד הגר"א הרב חיים איצקוביץ את ישיבת וולוז'ין, שהפכה לאב-טיפוס ודוגמה לאידאולוגיה המתנגדית שהדגישה במשנה תוקף את חשיבות לימוד התורה. עשרות ישיבות כדוגמתה צמחו במרחב. לימים פיתח ישראל מסלנט את שיטת המוסר, שהציבה מענה השקפתי לערכי החסידות. המאבק בין חסידים למתנגדים נחלש במרוצת המאה ה-19, והאחרונים נודעו בהדרגה כ"ליטאים".
תנועת ההשכלה
תנועת ההשכלה הייתה מגמה אינטלקטואלית רחבה ששאפה להשתלבות היהודים בחברה הסובבת מחד ולתחייה תרבותית שלהם מאידך. פעיליה עסקו בחידוש השימוש בעברית לצורכי חול ויצרו ספרות ענפה בשפה. מתעניינים בדקדוק ובמדעי הטבע, או משכילים מוקדמים, נפוצו במאה ה-18 ומבחינות רבות היוו המשך לתופעה שלא פסקה במהלך הדורות. ההשכלה התגבשה כהשקפת עולם בפרוסיה של שנות ה-1770, בעיקר בברלין, כשעשירים יהודים נעשו לפטרוניה כדי למצוא אידאולוגיה שתאפשר תמורה במצב הקהילות. ההשכלה הפרוסית נגוזה עד מהרה, כשהחברה שלתיקונה הטיפה עברה שינוי עמוק שייתר את התנועה הכליל, אך השפעתה הקרינה מזרחה לנחלות האוסטריות והרוסיות. בתחום המושב הוסיפה ההשכלה, שנמצא לה כר רחב לפעילות בציבור יהודי מסורתי מאוד ונחשל, לפעול עד הקמת התנועות הלאומיות סביב הסופות בנגב ב-1881.
אמנציפציה וחילון
האמנציפציה ליהודים – השוואת זכויותיהם של היהודים ליתר האוכלוסייה – הייתה שלב בתהליך היסטורי ממושך, בן למעלה ממאה שנה, של שאיפת היהודים להתערות בחברה האירופאית (בעיקר במערב אירופה). את ראשיתו של התהליך מסמל כתב הסובלנות בנחלות בית הבסבורג מ-2 בינואר 1782.
האמנציפציה התממשה לראשונה בצרפת, במהלך המהפכה הצרפתית ב-1789. נוסח מסמך משפטי ששימש כנקודת מפגש בין שאיפת היהודים להשתלב בחברה ולתרום ולהועיל לה, ברוח רעיונות הנאורות, ובין נכונות החברה, בעיקר בארצות ליברליות, להשוות את זכויותיהם של היהודים לבני הסביבה ולעגן זאת בחוקי המדינה. האמנציפציה של היהודים הייתה חלק מהגל הליברלי והדמוקרטי שהשפיע על העידן המודרני. היחס ליהודים בחברה מסוימת שיקף את מידת נכונותה של אותה חברה לאמץ רעיונות אלה.
הרפובליקה הצרפתית הייתה גם חלוצה בכל הנוגע לקידום ממשל חילוני והחלפת מוסדות הכוח הדתיים הוותיקים במוסדות ופקידים מטעם המדינה. שינויים אלו חלחלו בהדרגה גם למדינות שכנות וגם לקהילות היהודיות המקומיות. לכך הצטרפו מספר מגמות נוספות שהתפתחו בהדרגה באירופה של העת החדשה, בהן תפיסה ביקורתית יותר כלפי הדתות, חילונה של האליטה האינטלקטואלית ויצירת תפיסת זהות חילונית קולקטיבית (למשל, זהות לאומית) שתפסה בהדרגה את מקומה של ההשתייכות הדתית. תופעות אלו היו בבסיס היווצרות היהדות החילונית.
במקביל לכתב הסובלנות והמהפכה במרכז ומערב אירופה, הוטלו הגבלות קשות על יהודי מזרח היבשת והאימפריה הרוסית כפתה עליהם להתגורר בתחום המושב. פער גדול ניבע בין שתי הקבוצות, שדרכן אל המודרנה עברה בנתיבים שונים מאוד. הראשונים, בערך מהונגריה ומערבה, קיבלו אמנציפציה סביב אמצע המאה ה-19. התפרקות המבנה הקהילתי של קורפורציה ימי-ביניימית ("אומה" בלשונו של ישראל ברטל) הובילה להגדרה-מחדש כזרם דתי, נייטרלי מבחינה פוליטית, בין כלל אזרחי מדינות-הלאום החדשות. גישה זו הייתה משותפת לכל החוגים וההשקפות בארצות אלה, כולל האדוקים השמרנים. מגליציה, שבה ניתן שוויון-זכויות פורמלי בלבד אך לא מהותי, ומזרחה (שם לא התקבל עד אחרי המהפכה הרוסית 1917) התחולל תהליך אחר. באזורים מפגרים מבחינה כלכלית ותרבותית בהם היוו היהודים מיעוט גדול ובולט, הובילה קריסת האומה לפיתוח הדרגתי של תפישות לאומיות מודרניות בקרב יהדות מזרח אירופה.
פילוג דתי
פעילותם של המשכילים במרכז אירופה גלשה יותר ויותר לתחומים דתיים. המודרניזציה המואצת באזורים אלה ומתן האמנציפציה זירזו את נטישת קיום המצוות על ידי הרוב הגדול של היהודים. לאחר הרחבת העיסוק במדעי היהדות וקליטת הפילוסופיות של החברה הסובבת קמה בגרמניה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 התנועה הרפורמית, שביקשה לערוך שינוי רדיקלי בדת. בהמשך הופיעה באותה ארץ האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית (הנחשבת לחלוצת היהדות הקונסרבטיבית), ששאפו לשמר את המסורת אך קביעת מייסדיהם כי היהדות התפתחה באופן היסטורי קוממה עליהם את השמרנים. המיעוט במרכז אירופה שהוסיף לשמור מצוות ולאחוז באמונה בתורה מן השמים במלואה הלך והסתגר מיתר הציבור היהודי, וכך הופיעה האורתודוקסיה כזרם נפרד. בהמשך שגשגו שני הזרמים החדשים בארצות הברית, בעוד שבמזרח אירופה התהוותה באיטיות אורתודוקסיה מקומית גדולה במענה למאבק עם החילונים המתרבים.
עיור והגירה
בהמשך לנטייתו הידועה של העם היהודי לנדוד ממקום למקום על פי עקרון הישרדותי ששילב תמיד שיקולים כלכליים וביטחוניים, גם במאה ה-19 התרחשה הגירה יהודית. אלא שבשונה מתקופות קדומות, בתקופה זו, ובעיקר מהשליש האחרון של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם השנייה, הגיעה ההגירה היהודית לשיא חסר תקדים בתולדות העם היהודי.
על מנת להבין את התופעה יש לקחת בחשבון את העובדה, שמספר היהודים בעולם גדל תוך מאה שנה, פי יותר מארבעה: ב-1800 חיו בעולם כ-2.25 מיליון יהודים, ואילו ב-1900 מעל ל-10 מיליון. גידול דמוגרפי אדיר זה, שנבע קודם כל מחידושי המדע השימושי בתחומי התברואה והתזונה היה גדול עוד יותר מהגידול באוכלוסיית אירופה, שבאותן שנים גדלה מ-180 ל-450 מיליון.אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, דביר 1969, עמ' 78 הגידול הדמוגרפי יצר לחץ על מקורות הפרנסה, וכך מצאו עצמם עשרות מיליוני אירופאים בדרכם לארצות מתפתחות, בדרום אפריקה, באוסטרליה אך בעיקר לאמריקה בכלל ולאמריקה הצפונית בפרט. כ-66% מהמהגרים במאה ה-19 שמו פעמיהם לארצות הברית, שבלי ההגירה האדירה הזו לא הייתה הופכת למעצמה כלכלית, הבסיס והסיבה שהפכו אותה החל מ-1898 למעצמה עולמית.
היהודים שהיגרו מערבה התיישבו בעיקר בערים מתועשות: בואנוס איירס וסאו פאולו בדרום אמריקה, ניו יורק, פילדלפיה בוסטון ושיקגו בארצות הברית. עוצמת ההגירה משכה תשומת לב ציבורית של מנהיגים יהודים ולא-יהודים, כשאלו ואלו נחלקו בדעתם לגבי התופעה: מצד אחד היו מנהיגי ציבור, יהודים ולא-יהודים, שראו באופן שלילי את ההגירה הגדולה, שכן היא היוותה הוכחה לכך שמדינות המוצא, בעיקר רוסיה הצארית, הן מדינות שליליות ופוגעניות, וכי עצם קיומה של הגירה גדולה מעיד על הבנת המהגרים שאין שום סיכוי לתמורה משמעותית בארצות כמו רוסיה הצארית (או האימפריה העות'מאנית שגם ממנה התקיימה הגירה מערבה). בנוסף חששו מבקרי ההגירה מן הצד היהודי, שההגירה תגביר את האנטישמיות בארצות היעד, שכן רוב המהגרים לא הכירו את מנהגי המקום, את השפה, את התרבות ואת הפוליטיקה.
תומכי ההגירה לעומתם התייחסו למציאות כפי שהיא והדגישו את העובדה שלא משנה מה תהיה עוצמת ההגירה מערבה, בכל מקרה יוותרו במזרח אירופה מיליוני יהודים (ב-1897 נמנו 5.15 מיליון יהודים ברוסיה, ואחרי 17 שנות הגירה בעוצמה חסרת תקדים, נמנו ב-1914 ברוסיה 5.15 מיליון יהודים. הסיבה לכך הייתה שקצב הגידול הטבעי היה שווה באותן שנים לקצב ההגירה), ושלכן שאלת התנאים הפוליטיים הראויים ברוסיה הצארית, תיוותר בעינה. מכאן למסקנתם שעל מנהיגי הציבור להתייחס להגירה כאל עובדה קיימת, ולהסדיר את כל היבטיה ושלביה: מידע על ארצות היעד ועל תחנות המעבר, מחירי כרטיסים, תעודות מסע, השתלבות בארץ היעד וכן הלאה. לא בכדי היו אלו מנהיגי ציבור ציוניים, מהרצל ועד לציונים מארקסיסטיים ואף יהודים-לאומיים-טריטוריאליסטיים, שעמדו בחזית המאמצים להסדרת ההגירה.
ב-1909 התכנס 'קונגרס יהודי עולמי לענייני הגירה', ויוסף קרוק, יהודי-פולני שפעל אותה תקופה בשירותן של "שלוש מהפכות" כפי שהוכתר ספר זכרונותיו, כתב לימים על מאמצי אחד משותפיו, דויד 'דאווה' ליבוביץ', לקדם הקמת 'בנק הגירה יהודי':חשיבות רבה מאוד נודעה לתוכנית להקים באנק יהודי לענייני הגירה, אשר יטפל בעניינים הכספיים הכרוכים בנדודים. היה זה עניין חביב במיוחד על לבוביץ'. כאשר איש־אידיאה מוכשר מתחיל לטפל בעניין חדש, שעדיין אינו ידוע לו, חזקה עליו שיגלה גם בתחום החדש יוזמה ותנופה רבה. ואכן זאת הוכיח דאווה שלנו. הוא, אינטליגנט, מהנדס, לוחם באריקאדות, איש האבאנגארד הסוציאליסטי, התמסר במיוחד לעניין שהיה זר לו (ולנו כולנו) לגמרי מבחינה פסיכולוגית וטכנית. הוא נסע לפטרבורג, קיוב, ורשה, ציריך ולונדון, למרכזים העולמיים לענייני באנקאות ואף נשא ונתן עם באנקאים ואנשי־כספים וראה זה פלא! הם, אנשי הכספים, אשר הביטו מלמעלה למטה על "המהפכנים הרומאנטיים הצעירים", הקשיבו בתשומת־לב רבה לדבריו והחליטו לתמוך בתוכניתו של לבוביץ'. כל מה שהוא תיאר לפניהם היה בשבילם בבחינת תגלית ממש. מובן, שכל אחד מהם ידע היטב את סימן־ההיכר העתיק ביותר של הגורל היהודי, את הנדודים הנצחיים וכל אחד מהם גילה "יחס טוב" אל הנודדים, יחס פילאנטרופי מסורתי: יש לעזור לאומללים. אבל הנה בא אדם צעיר ובפיו תוכניות חדשות וגראנדיוזיות ממש! הנדודים הם לא רק אסון, יש בהם גם גרעינים על הבראת החיים היהודיים. וכבר עתה קשורים הנדודים בזרימת סכומי כסף עצומים: הכספים שהמהגרים שולחים למשפחותיהם ברוסיה הם אמצעי ניכר לעזרה עצמית יהודית. לא רק המהגרים, אלא כל העם כולו מעוניינים בכך, שהמשפחות המהגרות לא יקופחו וכי לא ינוצלו בשעת העברת הכספים (בשעת החלפת מטבע זר ועל־ידי כל מיני תחבולות פינאנסיות). הוא הדין בקניית כרטיסי אוניות, בייחוד כשהם ניקנים בתשלומים לשיעורים וכו' וכו'. את כל התפקידים האלה חייב ליטול על עצמו הבאנק לענייני הגירה. הקונגרס לענייני הגירה, הארגון היהודי העולמי החדש לענייני הגירה ייהפכו בדרך זו לגורם חשוב בעזרה עצמית עממית. כל אלה היו בבחינת חידוש בשביל הבאנקים ואנשי המעשה. אדם צעיר, אחד "האוטופיסטים הרומאנטיים" גילה להם את התפקידים הפינאנסיים והכלכליים הממשיים, אשר "אנשי המעשה" לא ראום עד כה. התחלנו להוציא בווינה כתב־עת בשם "דאס יידישע פריילאנד" (ארץ החופש היהודית). בעיני אנשי הכספים הייתה כל התנועה הזאת בעצם בבחינת ארץ חדשה ובלתי נודעת, תחום חדש לפעילות פוריה, אשר להם, ודווקא להם, שאינם בגדר "חולמים", ניתן לטפל בו טיפול מוצלח.
תקומת ישראל
היישוב הישן
היישוב הישן הוא החברה היהודית הוותיקה ביישוב היהודי בארץ ישראל, שצמיחתה התגברה ברבע האחרון של המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה בעיקר עד למלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד לשנת תש"ח 1948.
בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב 1881, והתגבר את צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". המחקר ההיסטורי מראה שהתרחבותו של היישוב היהודי בארץ התחוללה על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב הישן והוותיק, אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכה של הצמיחה בהדדיות, עימות ויצירה משותפת של שתיהן גם יחד.
התנועה הציונית
ממוזער|שמאל|200px|כיכר המייסדים במושבה ראשון לציון שנוסדה ב-1882, בגלויה בהוצאת האחים אליהו משנות ה-20
בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 התרבו בעם ישראל הקריאות לעלייה לארץ ישראל ולקביעת בית לאומי לעם ישראל. מבשרי הציונות: הרב ד"ר יהודה ביבאס, תלמידו הרב יהודה אלקלעי והוגה הדעות משה הס, אשר טענו בעל פה ובכתב שההימצאות בגולה היא חטא או טעות מרה בהקשר הלאומי היהודי, ותבעו את חזרתם ההמונית של היהודים לארץ ישראל. בתרמ"ב 1881 החל גל עלייה גדול; הוקמה המושבה ראשון לציון, בידי עולים שהשתייכו לתנועת חובבי ציון בארצות שונות. אנשי תנועת ביל"ו, שהוקמה לאחר הסופות בנגב, עלו לארץ, ובין שאר פעליהם, הקימו את המושבה גדרה.
התנועה הציונית נוסדה רשמית בעקבות ועידת קטוביץ (1884) והקונגרס הציוני (1897) והיה זה בנימין זאב הרצל, "חוזה המדינה", שהחל במאמצים להסכמת המעצמות להקמתה של "מדינת היהודים".
בעקבות מלחמת העולם הראשונה נדמה היה שבשלו התנאים להקמת מדינה כזאת: הממלכה המאוחדת כבשה את ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית והיהודים קיבלו הבטחה ל"בית לאומי" מהבריטים בדמותה של הצהרת בלפור שנמסרה לחיים ויצמן.
ב-1920 הוחלט על ניהול המנדט על ארץ ישראל על ידי בריטניה, ובכתב המנדט נוסחה התחייבות להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הרברט סמואל פוליטיקאי יהודי בריטי מונה לנציב העליון הראשון. הוקמה האוניברסיטה העברית בירושלים והתחוללו גלי עליות גדולות. במקביל, תושבי הארץ הערביים התנגדו לעלייה היהודית הגוברת לארץ ישראל ולהרחבת היישוב העברי; המדיניות הבריטית במזרח התיכון נתפסה אצלם כמדיניות פרו-יהודית של ממשלת בריטניה, והם ניסו למנוע אותה באמצעות שימוש באלימות וטרור.
כנופיות רצח החלו במעשי טרור ורצח בשיירות ובתושבים היהודים. הפרעות הגדולות הראשונות התרחשו ב-1921 ונודעו כפרעות תרפ"א, בעקבותיהן קמה ההגנה – ארגון יהודי צבאי שמטרתו להגן על היישוב העברי. פרעות קשות אירעו גם בתרפ"ט (1929) וב-1936–1939 (המרד הערבי הגדול). האלימות הערבית הניבה פירות ובהדרגה החלה הממלכה המאוחדת לסגת מהרעיון של מדינה יהודית ולהרהר בפתרון של מדינה דו-לאומית או מדינה ערבית עם מיעוט יהודי (ראו גם: הספר הלבן, ועדת פיל).
בינתיים, יהדות ארצות הברית ויהדות אירופה רשמו פריחה אדירה בתחומי המדע, התרבות והכלכלה. גדולי הפיזיקאים של אירופה באותה תקופה היו יהודים, ובראשם המדען הדגול אלברט איינשטיין. בברית המועצות, יהודים רבים היו מעורבים במהפכה הקומוניסטית ונמנו על בכירי המפלגה.
היהודים בין שתי מלחמות העולם
תמורות רבות חלו בעם היהודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (כלומר בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה), בעקבות התבססות התנועה הציונית והתגברות האנטישמיות שבישרה את עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. ההגירה היהודית המשיכה בעוצמה גדולה, אך ב-1924 נסגרו השערים להגירה חופשית לארצות הברית, וב-1930, לאחר הפיכה צבאית, נסגרו שערי ארגנטינה להגירה חופשית, ואחריה החרו החזיקו יתר מדינות דרום-אמריקה. בארץ ישראל החליטו הבריטים באותה שנה, 1930, להוציא את 'הספר הלבן של פאספילד', שמשמעותו הייתה שמחויבותם להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל כפי שהוגדרה מטרת המנדט מולאה שהרי בית לאומי כזה כבר קם, ומכאן ואילך אין יותר לאפשר עלייה יהודית. אמנם לחצו של חיים ויצמן על הממשלה הבריטית לחזור בה ממדיניות 'הספר הלבן של פאספילד' עלה יפה, והגירה יהודית משמעותית שמה פניה לארץ ישראל (ב-1935 בלבד עלו ארצה כ-65 אלך יהודים), אך בקנה המידה של מצוקת יהודי אירופה (רק בפולין חיו כ-3 מיליון יהודים), היה זה מעט מדי ומאוחר מדי.
השואה
שמאל|200px|ממוזער|יהודים ברציף הרכבת באושוויץ, מאי 1944
בשנת 1933, עם עלייתו לשלטון של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית בגרמניה, חלה התערערות חמורה במצבם של היהודים במדינה. משברים כלכליים, חוקים גזעניים ואנטישמיים, וחשש מפני מלחמה גרמו לרבבות יהודים לברוח מגרמניה לארץ ישראל, לארצות הברית ולברית המועצות.
ב־1939 החלה מלחמת העולם השנייה ועד 1941 כבש היטלר כמעט את כל אירופה – לרבות פולין ובה מיליוני יהודים, וצרפת. ב־1941 כאשר החל את הפלישה לברית המועצות הורה היטלר על הפתרון הסופי – מבצע מאורגן ונרחב בקנה מידה חסר תקדים להשמדת יהדות אירופה. רצח עם זה, בו נרצחו בשיטתיות ובאכזריות כשישה מיליון יהודים ידוע בשם השואה. בפולין, במחנה ההשמדה אושוויץ לבדו, נרצחו למעלה ממיליון יהודים בתאי הגזים. השואה הייתה אירוע תקדימי בהיקפו ובמהותו. היא השפיעה על העם היהודי ועל דעת הקהל העולמית. השואה צורפה כהוכחה ניצחת לטענה שהושמעה כבר בשלהי המאה ה-19, כי היהודים מופקרים לגורלם בין אומות העולם, וכי יש להקים בית לאומי לעם היהודי ללא דיחוי.
הקמת מדינת ישראל
ממוזער|שמאל|200px|ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בבית דיזנגוף בתל אביב. צילם רודי ויסנשטין
ב־1945 התאחדו ארגוני המחתרות של היישוב העברי והקימו את תנועת המרי העברי. הללו החלו להקשות על השלטון הבריטי ולנקום בפורעים הערביים שתקפו את היהודים. על מידת הצלחתו של המאבק האלים הדעות חלוקות, ותנועת המרי נפסקה ב־1946 בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. הנהגת היישוב החליטה לרכז את המאבק בהעפלה והחלה לארגן עלייה המונית של פליטים יהודים מאירופה – ללא אישורם של הבריטים. עלייה זו תרמה רבות ליישוב העברי בדעת הקהל העולמית והבריטים החליטו להעביר את שאלת ארץ ישראל למועצת האומות המאוחדות.
בכ"ט בנובמבר 1947, החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ ל-2 מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היישוב היהודי קיבל את ההחלטה אך הערבים התנגדו לה והחלו לתקוף את היישוב העברי. מלחמת העצמאות נפתחה.
באמצע המלחמה, עם עזיבת אחרון חיילי המנדט הבריטי, הכריז דוד בן-גוריון בה' באייר תש"ח 14 במאי 1948, על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". ב־1949 נסתיימה המלחמה וישראל נתפנתה לבנות את המדינה ולקלוט עלייה של מאות אלפי פליטים יהודים מרחבי העולם.
קהילות יהודיות מחוץ למדינת ישראל
בעקבות שואת יהודי אירופה, חלה ירידה משמעותית במספרם של היהודים באירופה. בנוסף, הביאו גלי ההגירה המכונים "עלייה" לישראל להתמעטות מספרם של היהודים מחוץ למדינת ישראל. עם זאת, גם לאחר הקמת מדינת ישראל המשיכו להתקיים ריכוזים גדולים של יהודים מחוץ לאותה מדינה, בהם יהודי ארצות הברית.
ראו גם
היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל
היהודים בין שתי מלחמות העולם
היסטוריה של ארץ ישראל
תולדות עם ישראל - ארכיונים
לקריאה נוספת
יוסף חיים ירושלמי, זָכור, היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשמ"ח
אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.
יורי סלזקין, המאה היהודית, ההוצאה לאור אוניברסיטת תל אביב, 2009.
יהודה באואר, העם המחוצף, בנימינה: נהר ספרים, 2013.
סיימון שאמה, הסיפור של היהודים — I: למצוא את המלים: 1000 לפנה"ס – 1492 לספירה, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2017.
הסיפור של היהודים: II: להשתייך. 1492 - 1900, תרגם אביעד שטיר, ספרי עליית הגג, 2021
עשהאל אבלמן, תולדות היהודים: היסטוריה ישראלית, הוצאת דביר, 2019.
מאמרים נבחרים
כתבי עת
עיונים: כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
קישורים חיצוניים
פודקאסט הסכת עולמי עם יצחק נוי - השעה התיעודית, 12 בספטמבר 2021
פודקאסט היסטוריה לילדים, 27 ביולי 2021
מתיה קם, תקופות בהיסטוריה של עם ישראל, באתר מט"ח
שיעורים בהיסטוריה יהודית, באתר aish
"עידן התנ"ך" אתר בנושאי המקרא, ארכאולוגיה והיסטוריה של א"י.
סדר הדורות המקוצר
תולדות עם ישראל לדורותיו על מפה אינטראקטיבית עם קישורים ("עודידע")
ראשית ישראל במקרא - בכתב העת בית מקרא, במאגר JSTOR
עיונים: כתב עת לחקר ישראל, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
"בארץ ישראל קם העם היהודי" – האמנם? על ראשית ישראל עם פרופ' ישראל פינקלשטיין וד"ר בעז סתוי, פרקים 39-37 בפודקאסט "עושים תנ"ך"
הערות שוליים
*
bn:ইহুদি ধর্মের ইতিহাস
| 2024-10-14T21:34:38
|
תנועות הנוער היהודיות הציוניות
|
תנועות הנוער היהודיות הציוניות הן ברובן תנועות נוער עולמיות, הקשורות לתנועת הציונות. תנועות אלו צמחו בעיקר במזרח אירופה על רקע המשברים שהחלו לפקוד את העם היהודי בתחילת המאה ה-20. מייסדי התנועות האמינו שניתן לשנות ולכוון את דרכו של העם היהודי ולהקים בית לאומי בארץ ישראל.
בין שתי מלחמות העולם נמנו על תנועות אלו מאות אלפי צעירים ובני נוער.קשה להעריך את מספר חבריהן של התנועות האלה. חלק מהן פעלו בתנאי מחתרת, וחלק ניפחו את המספרים שפורסמו כדי לקבל הקצבה מההסתדרות הציונית. אך בעיקר מפני שהמספרים היו נתונים לשינויים כי הצעירים נטו לעבור מתנועה לתנועה.
אלי צור: תנועות נוער יהודיות באירופה ב זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך א' עמ' 306 רבים מחבריהן עלו לארץ ישראל ומילאו תפקיד חשוב במפעלי ההתיישבות הציוניים ובתהליכים שהביאו להקמת מדינת ישראל.
הרקע לצמיחתן של תנועות הנוער הציוניות
ממוזער|מתוך פנקס לחבר תנועת הנוער "השומר הצעיר" בוורשה, פולין, 1918
תנועות הנוער היהודיות הראשונות הופיעו בתחילת המאה ה-20 על רקע השינויים הרדיקליים בחברה הכללית והיהודית. תהליכי המודרניזציה, החילון והתחזקות התנועות הלאומיות במרכז ובמזרח אירופה, הביאו להתפתחותה של תרבות הנוער כאנטיתזה לתרבות הבוגרים שנתפסה כמנוונת ושמרנית. תנועות הנוער ענו על הצורך של בני הנעורים להתאגד בקבוצות גיל תוך יצירת מערכת נורמטיבית אוטונומית שתיצור בסיס לחברה טובה יותר. הן הדגישו את החינוך לקרבה לטבע, ליחסי אמון וגילוי לב, ולחיי פשטות וצניעות. האווירה ששררה בתנועות אלו הייתה אווירת מרד נעורים וכמיהה להתחדשות. הפעילות בתנועה כוונה ליצירת קבוצות ראשוניות בעלות ליכוד חברתי גבוה שהתרכזו סביב אישיותו של המדריך, שהיה לרוב מבוגר מחברי הקבוצה רק בשנים ספורות והיווה מוקד להשראה ולחיקוי. כזו הייתה תנועת "ואנדרפוגל" הגרמנית, ובמידה מסוימת, אם כי בדגשים שונים, גם תנועת הצופים שהתפשטה באירופה. המסגרות שיצרו תנועות הנוער החדשות קסמו גם לבני הנוער היהודי, אך סירובן לקבל יהודים לשורותיהן מחד, והופעת התנועה הציונית מאידך, הביאו להקמת תנועות הנוער היהודיות הראשונות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה ובמהלך שנות ה-1920 קמו כעשרים וחמש תנועות נוער יהודיות ציוניות בעיקר במזרח ובמרכז אירופה. סניפים של התנועות הוקמו בצפון אמריקה ובארצות דרום אמריקה, בדרום אפריקה, בבולגריה, ביוון ובארץ ישראל. בקרב יהודי ארצות האסלאם היו אמנם התארגנויות מקומיות של נוער ציוני, אך תנועות הנוער הציוניות העולמיות כמעט ולא פעלו בארצות אלו. הסיבות לכך היו ששליחי התנועות מארץ ישראל או ממרכזי התנועות באירופה כמעט ולא הגיעו אליהם, אך גם העובדה שהרעיונות על תרבות נוער אוטונומית ומרד במסורת ובדת, שקידמו רוב תנועות הנוער, לא התקבלו בקרב הנוער היהודי בארצות אלו.רות קמחי ציונות בצל הפירמידות: התנועה הציונית במצרים 1918-1948 הוצאת עם עובד, 850 עמ', 118 שקלים בשנות ה-1950 הייתה פעילות ניכרת של כמה מהתנועות בארצות המגרב, למרות התנאים המגבילים מאוד של העוינות החברתית והשלטונית בארצות אלו.
במדינות הלאום החדשות שנוצרו לאחר המלחמה, פולין, רומניה, הונגריה, ליטא ולטביה, הורע מצב היהודים, שנחשבו למיעוט לאומי בלתי רצוי והאנטישמיות, העממית והמוסדית בהן התגברה. סיכוייהם של הצעירים היהודים להשתלב בחברה, בלימודים גבוהים ובפרנסה התמעטו. תנועות הנוער הציוניות שהציעו מסגרת חברתית תומכת והציבו את העליה לארץ ישראל כמטרה, היו דרך לצאת מהמצוקה שרבים חיו בה והציגו אפשרות למימוש אישי ולהשתתפות ביצירת חברה חדשה שתהיה טובה יותר ותבטא את זהותם הלאומית. תנועות הנוער שהציגו את החלוציות והקמת יישובים חדשים בארץ ישראל כמטרתן הציבו בפני הצעירים אתגר אישי ולאומי שראוי לממש אותו."תמיד מטרה אחת ניצבה לנגד עינינו - העלייה לארץ ישראל. אך היה לנו ברור כי אין אנו רוצים להעתיק את עצמנו מארץ אחת לשנייה ותו לא. שאלנו את עצמנו מה נעשה בארץ החדשה ? ידענו שאין אנו רוצים להמשיך בארץ החדשה באותם הרגלי חיים שהננו רגילים להם פה. ידענו שאנו זקוקים לדבר חדש. לתמורה מהותית בכל דרך חיינו, חלמנו להיות דור צעיר ובריא מושרש בקרקע, קרוב לטבע."דב אריאלי: על הנוער הציוני, ספר חורוסטקוב הוצאת ועד ארגון יוצאי חורוסטקוב בישראל, 1968, עמ' 143 הצעירים שהתרחקו מהאמונה בדת שאפו לאמץ אורחות חיים המשוחררים מכבליה ולרכוש השכלה כללית. הצימאון להתוודע לתרבות הכללית, בעיקר לספרות העולמית וגם לספרות ההשכלה והתחיה היהודית, בא לידי ביטוי בספריות הרבות שקמו במרכזי היישוב היהודי בערים ובעיירות במזרח אירופה. בני הנוער מצאו בתנועות הנוער מסגרות שאיפשרו אורח חיים אחר: מפגשים בין בני שני המינים, תרבות נעורים מתחדשת תדיר, וקבוצת השתייכות שחיזקה אותם. "הפעולה המוצלחת ביותר שתמיד הייתה חוויה עמוקה ורכזה סביבה בבת אחת את מרבית חברין ה"קן" היו התכנסויות בשבתות בשעות של בין הערביים לשירה בציבור...ישבנו מעגל בתוך מעגל, בנים ובנות מכל הגילים החל מגיל 13 עד 23 ויותר ושרנו בצוותא וסולו...עם הדלקת האור החלו הריקודים שגרפו למעגלים את כולם והיו נמשכים עד לשעות המאוחרות של הערב"דב אריאלי "על הנוער הציוני" ספר חורוסטקוב, 1968 ע'מ 150
תנועות הנוער הציוניות בין שתי מלחמות העולם
אחת הסיבות לכך שתנועות הנוער היהודיות הפכו לתופעה המונית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה החיפוש של צעירים אחר אידאולוגיה ומסגרת פוליטית שיציגו פתרון למצוקתם ולתחושה של היעדר עתיד ליהודים באירופה. לא כולם פנו לציונות כאידאולוגיה וכמטרה אישית. רבים ראו במרקסיזם ובקומוניזם את התשובה הנכונה לבעיות החברה הכללית ובתוכה גם ליהודים וראו בהתפעלות את ברית המועצות כמודל לבניית חברה צודקת יותר, שבה ימצאו גם היהודים את מקומם. אחרים פנו לתנועת הבונד שדגלה בסוציאליזם ובאוטונומיה לאומית-תרבותית ליהודים בארצות מגוריהם, והצטרפו לתנועת הנוער שלה ה צוקונפט.
ממוזער|מחנה ה 1000 של תנועת הנוער העובד על הכרמל, 1930
תנועות הנוער הציוניות הציעו לצעירים דרכים שונות ומגוונות אל הפתרון הציוני. האידאולוגיה וההתארגנות שלהן היו קשורות בדרך כלל למפלגות השונות שפעלו בתנועה הציונית וגם בארץ ישראל. הן חלקו עקרונות דומים: חינוך לקרבה לטבע, לימוד עברית ותרבות יהודית והגשמה אישית בעלייה לארץ ישראל. הן קיימו פעולות חינוכיות בקבוצות קטנות המודרכות על ידי צעירים, וטיפחו סממנים חיצוניים דומים כמו סמלים, המנונים, מדים, מפקדים ומצעדים. התנועות קיימו כינוסים ארציים ובין-ארציים בהם עסקו בבירור האידאולוגיה שלהן והפיצו ביטאונים ועלונים שבהם הציגו את עמדותיהן בנושאים אידאולוגיים ואקטואליים. בשנות ה-1940 השתתפו בוגרי תנועות הנוער בארץ ישראל במאבקים לקראת הקמת המדינה והצטרפו ל, לפלמ"ח, לאצ"ל וללח"י.
תנועות הנוער שיתפו פעולה בפעולות שנועדו לקדם את מטרות הציונות, כמו הפגנות או ימי התרמה לקק"ל, אך היחסים ביניהן אופיינו גם במידה רבה של מתחים ותחרות. במציאות הפוליטית והחברתית הסוערת של התקופה היה לשיח על השקפת עולם ואידאולוגיה מקום נכבד בעולמם של בני הנוער והצעירים. חברי תנועות הנוער, ובעיקר מובילי הדעה שבהן, הרבו להתעמת ביניהם על גישות שונות לציונות שהיו מנוגדות באופן קוטבי, אך ויכוחים מרים התנהלו גם בין תנועות שהיו קרובות זו לזו בהשקפות העולם ובערכים. הוויכוחים היו על ניואנסים אידאולוגיים, על סגנון הפעילות בתנועה, או על הדגשים בהגדרת המטרות. חברי התנועות גילו עניין ומעורבות בשאלות אקטואליות שעמדו על סדר היום הציוני כמו היחסים עם המנדט הבריטי, צורות ההתיישבות הרצויות בארץ ישראל, תוכנית החלוקה של ועדת פיל ועוד. התנועות התחרו ביניהן על גיוס חניכים, על תקציבים ותמיכה של ההסתדרות הציונית ובעיקר על חלוקת אישורים לעליה לארץ ישראל (סרטיפיקטים) לחבריהן. ביטוי לפוליטיזציה של תנועות הנוער אפשר למצוא בשירו של נתן אלתרמן משנת 1943 "אילוף ילדים"
"צועדים תינוקות-ציונים-סוציאליסטים
צועדים תינוקות נאו-מרכסיסטים
צועדים עוזי גדי ורמי ורם -
חסידי תוכנית-בילטמור כי זו סיסמתם!
למולם אורי-מורי וזיוה וגד -
שוללי תוכנית-בילטמור כלם עד אחד !
גדוד של דינה צועק, לפי צו הפוקדים:
מדינת-יהודים והבוז לבוגדים !
וגדוד יוסי עונה: רק ארגון משותף !
כי שונות השקפות עולמו של הטף"
מתוך: תנועות הנוער 1920 - 1960, הוצאת יד בן-צבי, עמ' 145 גם התנועות שצמחו בקרב בני הנוער באופן ספונטני ועצמאי, נקשרו תוך זמן לא רב למפלגות השונות שפעלו ונאבקו זו בזו בתוך התנועה הציונית וניסו לערב את חברי תנועות הנוער במאבקיהן. המאבק על כח והשפעה שהתנהל בין המפלגות הציוניות ובין תנועות ההתיישבות בארץ ישראל הגביר את הפוליטיזציה של תנועות הנוער והשפיע על מהלכים של פילוג ואיחוד שכמעט לא פסקו בין התנועות.
תנועות נוער ציוניות כלליות
ממוזער|חברי תנועת בלאו-וייס באוסטריה שנות ה-1920בלאו וייס התנועה נוסדה בגרמניה ב-1912, וייעדה עצמה לבניהם ובנותיהם של משפחות מתבוללות, שהיו מעוניינים בתנועת נוער כללית, אבל נדחו על ידי תנועות הנוער הלאומיות הגרמניות שסירבו לקבל יהודים לשורותיהן. התנועה חינכה את חבריה לטיולים בטבע ושיבה לחיי פשטות טרום-תעשייתיים ברוח תנועת הנוער הלאומית הגרמנית, "ואנדרפוגל" עם מורשת ותרבות יהודית כללית. האגודות הוקמו בכמה ערים וב 1913 התמזגו ל"תנועת "בלאו-וייס, אגודה לטיולי נוער יהודי בגרמניה" (Blau-Weiß, Bund für Jüdisches Jugendwandern in Deutschland). לאחר תום המלחמה הוקמה גם באוסטריה תנועה בעלת שם זהה. ב-1922 אימצה התנועה פלטפורמה ציונית, ועודדה את חבריה להכשיר עצמם בעבודה חקלאית או מקצועית כהכנה לעלייה לארץ ישראל. בשנות ה-1920 התארגנו במסגרת הבלאו וייס קבוצות נוער דתיות שנות ה-20 של המאה ה-20 והוקמו סניפים של התנועה גם בצ'כוסלובקיה ובהונגריה, אשר נקראו "תכלת לבן".
הנוער הציוני ראשיתה בקבוצות נוער שהתארגנו באופן מקומי ברחבי מרכז ומזרח אירופה שראו עצמם כנוער ציוני כללי, זאת בניגוד לתנועות נוער בעלות זהות משנה כמו 'דתי' ו'סוציאליסטי'. ראשי התארגנויות אלו, שקראו לעצמם בשמות כמו 'הנוער העברי', 'השומר הלאומי', 'הנוער הציוני הכללי' וכדומה, עמדו בקשר זו עם זו. בדומה לתנועות נוער אחרות הם הדגישו את חשיבות הרעיון הציוני כמכנה משותף לחיים יהודיים בתפוצות וגם את ההגשמה על ידי התיישבות בארץ ישראל. ב 1931 התכנסו נציגי הארגונים המקומיים בעיר לבוב שבפולין והחליטו על הקמת ארגון גג שנקרא הסתדרות חלוצית עולמית הנוער הציוני, כמשקל נגד לתנועת השומר הצעיר בעלת הגוון הסוציאליסטי. התנועה התפשטה בכל ארצות אירופה המרכזית והמזרחית.
הבונים נוסדה בלונדון בשנת 1929 במטרה לחזק את הזהות היהודית והלאומיות היהודית של החניכים והחברים בה, תוך טיפוח התרבות היהודית והלשון העברית. לימים הוסיפה התנועה את הציונות לערכיה ואת ההגשמה באופן של עלייה לארץ ישראל. עם השנים התרחבה התנועה בעיקר לארצות דוברות אנגלית. ב-1930 נוסד סניף הבונים בדרום אפריקה, וב-1935 בצפון אמריקה. התנועה דגלה בהתיישבות בארץ ישראל בדרך של קיבוץ, והייתה קשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים.
המכבי הצעיר התארגנות ראשונה במתכונת של תנועת נוער הקשורה לתנועת הספורט הציונית "מכבי" הייתה כבר בדמשק ב 1918. התארגנויות דומות נוספות היו בעיקר בארץ ישראל, אך רק בשנת 1929 התקבלה החלטה בוועידת מכבי העולמית לייסד את תנועת הנוער "מכבי הצעיר" לצד אגודות הספורט כתנועה חינוכית, לאומית, ספורטיבית, בלתי מפלגתית המושתתת על ערכי היהדות והציונות. התנועה שילבה נושאים של מחנאות, שדאות, תרבות, אקטואליה יחד עם פעילות ספורטיבית. בשנת 1933 הוחלט על הקמת תנועת ה"מכבי צעיר" בארץ ישראל. בוועידה עולמית של מכבי שהתקיימה ב-1935 בתל אביב הוכרז על הקמת המכבי הצעיר העולה עם קו ברור של הגשמה חלוצית. התנועה כיוונה את חניכיה להגשמה במסגרת של חיי קיבוץ, והקיבוצים שהקימו בוגריה השתייכו לחבר הקבוצות והקיבוצים. ב 1940 התאחדה מכבי הצעיר העולה עם תנועת גורדוניה
בית"ר נוסדה בריגה, לטביה, ב 1923, כ"הסתדרות הנוער הציוני-אקטיביסטי על שם יוסף טרומפלדור" וב 1926 הוכרז על שיוכה לתנועה הרוויזיוניסטית ברית הצה"ר. במהלך שנות ה-1920התפשטה התנועה בארצות מזרח ומרכז אירופה, בסלוניקי שביוון והגיעה גם לחרבין ולשנגחאי שבסין ולארץ ישראל. בוועידה העולמית הראשונה של בית"ר ב-1931 מונה זאב ז'בוטינסקי ל"ראש בית"ר", תואר שניתן לו עד סוף ימיו. בית"ר שאבה את החלק המכריע של משנתה מכתביו ודבריו של זאב ז'בוטינסקי. מטרת התנועה הייתה לעצב דור חדש לעם היהודי של צעירים המוכשרים לקראת עלייה אל ארץ ישראל והתיישבות בה לצורך הקמת מדינה עברית משתי גדות הירדן. התנועה חינכה לחלוציות ול"הדר" בחיי החניך והתנועה וביצירת כח צבאי כהמשך לגדודים העבריים. כפועל יוצא שרר בחלק מסניפי התנועה אופי צבאי למחצה והדבר התבטא בחלוקה היררכית בסניפים, קיום טקסים ומסדרים בסגנון צבאי וכן הכשרה הגנתית. בית"ר שללה לחלוטין את רעיון "מלחמת המעמדות" של הסוציאליזם וראתה בבעלי ההון גורם הכרחי בבניית ארץ ישראל. אחד מערכיה היה "חד נס" שפירושו הגשמת הציונות באופן טהור ללא עירוב של גורמים אידאולוגיים חיצוניים סותרים או מכשילים, דהיינו סוציאליזם.
תנועות נוער ציוניות-סוציאליסטיות
תנועות אלו היו הקשורות לתנועת העבודה הציונית ולמפלגות הפועלים הציוניות-סוציאליסטיות. הן דגלו בשילוב אידאולוגיה סוציאליסטית עם הציונות, מתוך האמונה שהגשמת מטרות הציונות בארץ ישראל חייבת לבוא ביחד עם בניית חברה צודקת ושוויונית. תנועות אלה הכשירו את חניכיהן לקראת העלייה בעיקר בעבודה חקלאית בחוות שהתנהלו במתכונת קיבוצית. הן דגלו בחינוך לערכים לאומיים וסוציאליסטיים, טיפוח תרבות יהודית, לימוד השפה העברית והגשמה עצמית חלוצית. חניכיהן שעלו לארץ בדרך כלל בקבוצות מגובשות, הקימו קיבוצים חדשים או הצטרפו לקיבוצים קיימים בחסות הזרמים השונים של ההתיישבות הקיבוצית.
הקשר בין תנועות הנוער הציוניות לסוציאליזם: שני רעיונות מרכזיים משכו צעירים לתנועות הנוער: לאומיות ואוניברסליזם הומניסטי. הלאומיות התבטאה ברצונם להתאחד כעם ולהקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל. האוניברסליזם לכאורה סותר את רעיון הלאומיות אך הצעירים שדבקו בו ראו באוניברסליזם בסיס חשוב לתביעתם לשוויון זכויות. הם ביקשו להקים בית לאומי שיחרוט על דגלו ערכים אוניברסליים הומניסטיים. ערכיו האוניברסליים ורוחו המהפכנית של הסוציאליזם השתלבו מבחינתם היטב באידאולוגיה הציונית. באמצעות הסוציאליזם ובמידה מסוימת אפילו בגרסתו הרדיקלית יותר - הקומוניזם, היו אמורים לבוא על תיקונם כל פגעי העולם: אי השוויון בין בני האדם, בין המינים, בין העמים ובכלל אלה גם תיקון מצבו של העם היהודי בעולם.
התנועות הציוניות-סוציאליסטיות הבולטות היו:
פרייהייט - החלוץ-הצעיר - דרור תנועת נוער בשם "דרור" נוסדה ברוסיה לפני המהפכה הבולשביקית, המשיכה בפעילותה בפולין והתאחדה עם תנועות "החלוץ הצעיר" ועם תנועת "פרייהייט" (דרור ביידיש), תנועת הנוער של מפלגת פועלי ציון, שהייתה תנועת נוער ואיגוד מקצועי לנוער יהודי עובד. הקשר שלה בארץ ישראל היה להקיבוץ המאוחד ורבים מחבריה עלו לארץ באמצעות ארגון החלוץ.
השומר הצעיר הוקמה ב-1913 בלבוב שבגליציה כתנועה צופית בעיקרה והתאחדה ב-1916 עם תנועת "צעירי ציון". האיחוד בין שתי התנועות הוליד שיטת חינוך המתבססת על שילוב בין חוויות צופיות והעשרה תרבותית ורעיונית רחבת אופקים. התנועה פנתה בעיקר לנוער לומד ומשכיל. באמצע שנות ה-1920 נוספו לאידאולוגיה השומרית הסוציאליזם בגרסתו המרקסיסטית, העיקרון של שותפות עם הפרולטריון העולמי באשר הוא והאמונה באחוות עמים. בעקבות הקמת הקיבוצים של בוגרי התנועה בארץ ישראל שותפה התנועה להקיבוץ הארצי - השומר הצעיר.
ממוזער|חברי גורדוניה בהכשרה חקלאית ברומניה לפני העלייה לארץ ישראל 1929גורדוניה הוקמה בגליציה ב 1925 ופנתה גם לבני נוער עובדים. היא דגלה בתורתו של א"ד גורדון, והייתה קרובה לערכי הפועל הצעיר וקשורה למפלגת העבודה הציונית - התאחדות. בשנת 1940 התאחדה עם תנועת המכבי הצעיר. היא דחתה את האידאולוגיה המרקסיסטית של מלחמת מעמדות והדגישה רעיונות הומאניסטיים של תיקון האדם והחברה. הקיבוצים שהקימו חבריה בארץ ישראל הצטרפו לקיבוצי חבר הקבוצות והקיבוצים.
הנוער העובד הוקמה ב 1924 בארץ ישראל כתנועת נוער המושתת על ערכי הציונות העובדת, על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו על מנת להגן על עבודתם וזכויותיהם. משנותיה הראשונות נוצר קשר עם ההסתדרות הכללית והתנועה נחשבה כתנועה בת של ההסתדרות. התנועה חינכה לחלוציות ולהגשמה בחיי קיבוץ.
המחנות העולים ראשיתה של התנועה במסגרת "חוגים" של תלמידי הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל אביב וקבוצות גימנסזיסטים ונוער עובד נוספות, שחיפשו דרך לעשייה חברתית, לחלוציות ולהגשמת ערכי הציונות בארץ ישראל. ב 1931 הצטרפו החוגים להקיבוץ המאוחד ונקבע שמה שמה של התנועה כ"מחנות העולים". התנועה שחבריה היו בעיקר נוער לומד עירוני חינכה לחיי קיבוץ וחניכיה הצטרפו לקיבוצי הקיבוץ המאוחד.
תנועות נוער ציוניות דתיות
תנועות הנוער הציוניות הדתיות נוסדו בסוף ה 1920. בעוד שהתנועות הציוניות-סוציאליסטיות ביטאו מרד בדת ובאורח החיים הדתי-מסורתי, התנועות הציוניות-דתיות טענו שקיים קשר בל יינתק בין האמונה הדתית לבין בניין ארץ ישראל, בניגוד לזרם האורתודוקסי, הלא ציוני, שהאמין בגאולה מן הגלות רק עם בוא המשיח. עקרונותיהן הוגדרו בצמד המילים תורה ועבודה - שילוב בין חיי העבודה והחלוציות לחיי התורה והרוח. תנועות אלו הקימו חוות הכשרה ברוח זו לשם הכנת החניכים לעלייה לארץ ישראל ובוגריהן עלו לארץ ישראל והקימו קיבוצים ויישובים חלוציים-דתיים. פעילותן של התנועות הדתיות באותה תקופה התנהלה בדומה לתנועות החילוניות. הקבוצות חולקו על פי גיל, התקיימו ערבי מועדון קבועים שעסקו הן בנושאים דתיים והן בנושאים כללים הקשורים לארץ ישראל וכמו בתנועות האחרות, הושם דגש על שימוש בשפה העברית. תנועות הנוער הדתיות-ציוניות ניסו למזג בין יסודות צופיים לבין שמירת ערכי התורה והמסורת וחינכו לקראת שינוי המציאות החברתית והגשמת החזון היהודי-לאומי.
ביקורת על תנועות הנוער הדתיות-ציוניות לא איחרה לבוא. ההתנגדות נבעה מהדעה שתנועת הנוער מהווה הפרעה ללימוד, אשר חשיבותו ראשונה במעלה אצל נוער דתי. כמו כן נטען כי תנועת נוער מלבה את רוח המרדנות הטבועה בנוער, ולכן אין לה מקום בחברה דתית, המושתתת על מסורת ועל שמרנות. רבים טענו שהתנועות הללו מחקות את התנועות החילוניות ואת השיטות הצופיות שלהן במקום להתמקד בערכי התורה ובדרכי היהדות. מחלוקת נוספת הייתה ביחס לדרך ההחינוכית הרואה בקיבוץ כיעד ההגשמה הבלעדי.גם הפעילות המשותפת לבנים ולבנות עוררה ביקורת ומחלוקות.
ממוזער|קבוצת החשמונאים, קן השומר הדתי, קלצ'ב, פולין 1934השומר הדתי התארגנה בפולין במחצית השנייה של שנות ה-1920 בחסות תנועת תורה-ועבודה והמזרחי כתנועה "חינוכית דתית, צופית, חלוצית, השואפת לגאולת האומה והארץ, מורדת בחיי הגלות השפלים, נלחמת בעם-ארצוּת ומחנכת להגשמת רעיון תורה-ועבודה בארץ ישראל". התנועה ינקה ממקורות ישראל, מהחסידות, מהסוציאליזם ומהשומר הצעיר שקמה לפניה. השומר הדתי טיפחה יחס עמוק לטבע, נאבקה בהתבוללות ובחילון, הציבה דגש על לימוד, עיון והשתלמות עצמית ביהדות, בציונות ובתרבות כללית.
בני עקיבא הוקמה בירושלים ב 1929 במטרות "לחנך דור עברי בריא ואמיץ, מסור ונאמן לעמו, ארצו. ותורתו, החי מעבודתו על פי התורה" ולחנך את הנוער הדתי לתפקידים חלוציים-דתיים. סמוך להקמתה הצטרף לתנועה הרב משה צבי נריה, שנחשב מאז לרב התנועה, בעידודו הנלהב של רבו, הראי"ה קוק, שרחש חיבה רבה לתנועה. התנועה הייתה תנועה מעורבת של בנים ובנות. סניפי בני-עקיבא פעלו ערב מלחמת העולם השנייה גם במקומות אחרים בעולם, ובעיקר באירופה. התנועה עודדה התיישבות חלוצית, והקימה קיבוצים באמצעות תנועת הפועל המזרחי.
ברוריה תנועה ציונית דתית עולמית לבנות הוקמה ב 1928 בצורה ספונטנית על ידי החברות בפולין והתפשטה באירופה, קנדה וישראל. תנועה זו קשורה לצעירי המזרחי ותנועת תורה ועבודה. התנועה שילבה בין פעילות ציונית וחלוצית לשמירה על קיום המצוות והמורשת היהודית. הבנות בתנועה זו היו פעילות, יוזמות ומעורבות בענייני הציבור ובעשייה תנועתית וחלוצית משמעותית. הבנות התארגנו בסניפים והבוגרות התארגנו בקיבוצי הכשרה לעלייה לארץ ישראל. רבות מבנות התנועה עלו ותרמו להגשמת הציונות הדתית בארץ ישראל אולם חלק מהבנות נספו בשואה. מטרות התנועה כללו הכשרה של הנשים להשקפת עולם יהודית ציונית ויצירת טיפוס של אישה דתית שהיא אם ובו בזמן חלוצה דתית שוות זכויות.
תנועות הנוער הציוניות בארץ ישראל
בהגיעם לארץ ישראל המשיכו חניכי תנועות הנוער להשתייך לאותה סביבה סגורה בה היו חברים. הם עברו מן ה"קן" וה"קבוצה" אל הקיבוץ ובכך הקלו תנועות הנוער על הסתגלות העולים לארץ. את ההכנה לעליה החלו עוד בגולה באמצעות חוות ההכשרה והשליחים שנשלחו מהארץ, שבפעולותיהם דיברו על המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי בארץ ועל השינוי הצפוי בצורת חייהם לאחר שיעלו. מושג העבודה הושרש בחניכים כאידיאל, כערך שמיקומו גבוה ביותר בסולם הערכים. כשעלו הצעירים לארץ ונדרשו לעבודה פיזית של ממש, אידיאל העבודה וההכנה לחיים המשותפים בקיבוץ סייעו להם להחזיק מעמד בתנאים הקשים.
בארץ ישראל ניכרה השפעת תנועות הנוער במספר תחומים מרכזיים:
ממוזער|סמל הנוער העובד בכניסה לקיבוץ רביבים בנגב 1946
א. ההתיישבות העובדת - תנועות הנוער בגולה הכינו את חניכיהם בחוות הכשרה בעיקר לעבודה חקלאית. חניכי התנועות שעלו לארץ היו מקור עיקרי של כח אדם להקמת יישובים חדשים ולביסוס היישובים הקיימים.
ב. בתי הספר התיכוניים - חניכי התנועה היו גרעין קטן אך משפיע ביותר בבתי הספר בו למדו. הם היוו את הגוף הפעיל והמוביל במוסדות התלמידים, יזמו מפעלים, תבעו פעילות מכלל התלמידים וארגנו כנסים והפגנות.
ג. המאבק הציוני - חברי התנועה היוו גורם חשוב במאבק הציוני. החניכים פעלו במגוון נושאים: בכנסים, הפגנות, בתפקידי הסברה ובהתעוררות הרעיונית. הם מילאו תפקידים במשימות הגנה על היישובים והצטרפו להגנה, לפלמ"ח, האצ"ל והלח"י.
ד. דוגמה אישית - חברי התנועה הציגו בחיי היומיום שלהם את אורח חייהם התנועתי: פשטות לבוש, צניעות והסתפקות במועט, התנדבות ויושרה. חניכי התנועה סימלו בחברה היישובית נאמנות לרעיון הציוני ולהגשמה בעיקשות ובהתמדה.
על אף שתנועות הנוער לא הצליחו להתפשט לכלל האוכלוסייה ומשקלן ביישובים העירוניים היה קטן יחסית, הייתה להן תרומה חשובה לעיצוב דמותה של "המדינה בדרך".
תנועות הנוער הציוניות בתקופת השואה
בתקופת השואה נתנה פעילותן של התנועות מענה למצוקות הנוער. בתחילה היה זה בעיקר הנוער היהודי בגרמניה, שאיבד כמעט בן יום את עולם ההזדהות שלו. השיוך הגרמני של אותם נערים נלקח מהם. הם איבדו את מקומם בחברה והיו צריכים להתמודד עם הכפשות וקלון. תנועת הנוער הציונית קלטה את הצעירים ובני הנוער ונתנה להם מולדת רוחנית חלופית, מוקד הזדהות חדש וערכים חדשים. הפעילות בקן, השיחות, פעילויות הספורט, מחנות הקיץ וערבי השירה בציבור, כל אלה סייעו להם לעמוד מול תלאות התקופה. פעילויות תנועות הנוער נמשכו גם במחתרת בגיטאות, אפילו בתנאים הקשים ביותר.
ככל שהדבר התאפשר עסקו התנועות בארגון עלייה לארץ ישראל תוך כדי יצירת קשרים עם הגורמים בארץ, כשבני נוער צעירים היו צריכים להחליט כיצד לחלק את הסרטיפיקטים המעטים שקיבלו. התנועות המשיכו לקיים פעולות בהן דנו במצבה הגאוגרפי, הכלכלי והמדיני של ארץ ישראל, גם כשהעלייה כבר הייתה בלתי אפשרית. אף שהדבר נעשה בלתי רלוונטי דבקו בו הצעירים כאילו ההתעסקות בציונות ובחיי הקיבוץ ניחמה אותם והפיחה בהם חיים.
התנועות המשיכו את פעילותן גם כשהמצב החריף ונעשה כמעט בלתי אפשרי. רבים מחברי התנועות הצטרפו לפרטיזנים ועמדו בראש ההתקוממויות בגטו ורשה, גטו וילנה ובמקומות אחרים. במרד גטו ורשה לחמו הארגונים אי"ל, בהנהגת מרדכי אנילביץ', איש השומר הצעיר ואצ"י שהורכב מאנשי תנועת בית"ר. המרד היה אחד האירועים שהדגישו את מקומם המרכזי של חברי תנועות הנוער הציוניות במאבק. בבודפשט פעלו חברי תנועות הנוער במשותף ב"מחתרת תנועות הנוער הציוניות " והצילו יהודים רבים במתווי הצלה שנקטו בהם כמו "הטיול".במסגרתו הוברחו אלפי יהודים צעירים וצעירות לרומניה כדי שיעלו לארץ ישראל. בית המלאכה של המחתרת לזיוף תעודות בבודפשט, צייד את היוצאים במסמכים מתאימים. בליווי חברי המחתרת ובהדרכתם יצאו בקבוצות קטנות, עלו על רכבות שהובילו אותם מבודפשט לערי השדה ומשם הוברחו אל מעבר לגבול. בהשראת מבצע ה"טיול" פילסו את הדרך לרומניה עוד אלפי יהודים ומשפחותיהם. לאחר מלחמת העולם השנייה לא הייתה אפשרות וגם לא רצון להמשיך לפעול במדינות שרוב היהודים בהן הושמדו. פעולת התנועות מנקודה זו והלאה התמקדה במחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה.
תנועות הנוער הציוניות עם קום מדינת ישראל
הקמת מדינת ישראל השפיעה במידה משמעותית על תנועות הנוער הציוניות. עם הקמת המדינה נראה היה שהחלום הציוני שעמד בבסיס פעולתן של התנועות הוגשם, ועל כן היה עליהן להתמודד עם ערעור עולם המושגים והערכים המוכר שלהן. ערעור זה הושפע לא רק מהקמת המדינה אלא גם מתהליכים חברתיים, כלכליים ומדיניים שבאו לאחר ההקמה. העלייה ההמונית שהחלה בשנות ה-50 מארצות המזרח ומצפון אפריקה, הקמת מנגנון המדינה והפיתוח הכלכלי המהיר, לכל אלו הייתה השפעה ישירה על מעמד תנועות הנוער באותה תקופה.
בתחום הכלכלי נוצר צורך לפיתוח תעשייה על מנת להבטיח את עצמאותה הכלכלית של המדינה. לכן התפתחו ענפים חדשים שהצריכו מומחיות, השכלה גבוהה וידע מדעי וטכנולוגי. תפקיד האיכר, עובד האדמה, נדחק לקרן הזווית. הנוער עמד בפני בחירה בין המקצועות החדשים שעמדו במרכז ההתעניינות הציבורית לבין ההגשמה בקיבוץ שנראתה כלא רלוונטית יותר. ההזדמנויות הכלכליות שנפתחו עם קום המדינה עודדו את השאיפה לשיפור רמת החיים שהתבטאה בשיכון, לבוש ובידור והפכה למטרה לגיטימית. הורים רבים קידמו את ילדיהם לכיוון מקצועי ולרכישת השכלה שיבטיחו את מעמדם הכלכלי והחברתי בעתיד. מגמה זו נגדה את עקרונות תנועות הנוער שחינכו לפשטות ולצניעות. אולם השינויים ברוח התקופה לא הביאו לשינוי משמעותי בעקרונות ובפעילות של התנועות. אלו הקשורות לתנועת העבודה המשיכו להציג את ההתיישבות החקלאית בקיבוצים כיעד כמעט בלעדי והצורך הביטחוני שבהקמת קיבוצים באזורי הספר של המדינה הוצג כיעד החדש של הציונות.
תנועות הנוער כמעט ולא חדרו אל ריכוזי הנוער העולה שחיו במעברה ובעיירות הפיתוח. מספר המדריכים, הצעירים או הבוגרים, שהגיעו אליהם היה מועט ביחס לצרכים. המפגש בין המדריכים ילידי הארץ, הוותיקים, לבין הנערים והנערות העולים עמד בדרך כלל בסימן של תחושת זרות והתאפיין באי הבנה הדדית. התנועות ביקשו לסייע בהגשמת עיקרון הכור היתוך, שהכתיבה המדינה, לגרום לצעירים להשיל מעליהם את הגלותיות, ובכך בעצם להתכחש למסורת הקהילתית והמשפחתית שלהם, אך ההטפה לעקרונות הסוציאליזם ולאידיאל של עבודה חקלאית וחיי קולקטיב בקיבוץ לא מצאו הד בקרב הנוער במעברות ובעיירות הפיתוח.
היו רבים שהספידו באותה תקופה את תנועות הנוער, אך על אף המשבר שהתבטא בירידת מעמד התנועה בעיני הציבור, בירידה במספר החניכים, בחוסר תמיכה של ההורים ובירידה במספר החניכים שיצאו להגשמה, רוב התנועות המשיכו להתקיים. התנועות הבינו שבעקבות השינויים והתמורות הן ידרשו להתאים עצמן למצב החדש. עד לשנות השבעים, כיוונו כל התנועות כמעט את חניכיהן להגשמה בחיי קיבוץ, וחניכי התנועות התגייסו לשירות צבאי בנח"ל, במסגרת גרעינים שיועדו להקמת יישובים חדשים או להשלמה ביישובים קיימים. עם הזמן נדחקה האידאולוגיה הציונית והדרישה לצאת להגשמה בקיבוץ ותנועות הנוער התמקדו ביצירת מסגרות חברתיות-גיליות שבהן יחוו החניכים חוויות נוער צופיות. כיום, תנועות הנוער הציוניות כבר לא קיימות בדפוסן המקורי, התנועות שנשארו מאותה תקופה עברו גלגולים רבים, שינו את מטרותיהן והתאימו עצמן לחברה החדשה
אם כי ברמה ההצהרתית לא חלו שינויים מהותיים.
תנועות נוער ציוניות עולמיות כיום:
הנוער הציוני
בני עקיבא
השומר הצעיר
הבונים דרור
בית"ר
צופי צבר
יהודה הצעיר
החלוץ למרחב
נצ"ר
מכבי הצעיר
אור ציון
עזרא (תנועת נוער) תנועות נוער ציוניות היסטוריות:
השומר הצעיר
בלאו-וייס
ברית החשמונאים
גורדוניה
דרור
הנוער העובד
התנועה המאוחדת
בית"ר
הצופה העובד
הצופים החלוציים
הבונים
ורקלויטה
קאמראדן
צעירי ציון
קדימה (תנועת נוער)
ברית העולים (תנועת נוער)
ברית המשוטטים (תנועת נוער)
החלוץ הצעיר
השומר הדתי
ברוריה
עקיבא
השומר הלאומי
הנוער העברי
נצ"ח - נוער צופי חלוצי
עזרא (תנועת נוער) תנועות נוער ציוניות בישראל:
הצופים העבריים
הנוער העובד והלומד
בני עקיבא
השומר הצעיר
הנוער הציוני
עזרא
האיחוד החקלאי
המחנות העולים
מכבי צעיר
הנוער הלאומי
אריאל
בית"ר
נוער תל"ם
קבוצות הבחירה
הנוער העובד והלומד הדתי מושגים ומונחים בתנועות הנוער:
הדרכה
החולצה הכחולה
מועצת התלמידים והנוער הארצית
משחק חברה
מתודיקה בהדרכה
צופיות
קומונר
בוגר
ראו גם
מעגל תנועות הנוער הציוניות-חלוציות-מגשימות
מועצת תנועות הנוער בישראל
לקריאה נוספת
אברהם אדרת, תנועת הנוער החלוצית בישראל, משרד החינוך והתרבות, 1963.
אליהו קוטי זלינגר, למרות הכל..תנועות הנוער החלוציות בגרמניה בשנים 1943-1933, יד יערי ומכון ליאו בק, 1998.
הלל ברזל, תנועת הנוער, קורותיה בעמים ובישראל, ההסתדרות הציונית, 1963.
מתתיהו רוטנברג ומרדכי נאור, תנועות נוער בישראל ובעולם, עמיחי, 1962.
צבי לם, תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, ספרית הפועלים, 1991.
חנה ווינר, נוער תוסס בעדה שאננה, יד טבנקין ואוניברסיטת תל אביב,1996.
מרדכי נאור, תנועות הנוער 1920-1960, עידן 13, יד יצחק בן-צבי, 1989.
אורנה מקובר ואסנת שירן, תנועות נוער יהודי במאבק בגולה ובארץ, יד טבנקין, 1986.
שאול פז, פנינו אל השמש העולה: חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני, 1967-1947, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2016.
קישורים חיצוניים
תנועות נוער ציוניות בגולה, תנועת העבודה הישראלית.
תנועות נוער יהודיות וציוניות, סנונית
מרד של תקווה - סיפורן של תנועות הנוער החלוציות בשואה, דרור ישראל
הערות שוליים
תנועות הנוער היהודיות הציוניות
קטגוריה:תנועות נוער עבריות
קטגוריה:תנועות נוער
| 2024-10-02T20:18:47
|
רמפיתקוס
|
רמפיתקוס (שם מדעי: Ramapithecus) הוא סוג אפשרי של קוף אדם קדום, שחי לפני 8–14 מיליון שנים, והשתייך למשפחת ההומינידיים, בה כלול גם האדם. הסוג הכיל מין אחד - Ramapithecus brevirostris, אשר נחשב לרוב למין של סיוופיתקוס, אך יש על כך מחלוקות מדעיות. פרימט זה תואר ב-1934 בידי החוקר אדואר לוויס ושמו נקרא ע"ש האל ההינדי ראמה (מילולית: "ראמה" מסנסקריט: राम, "פיתקוס" מיוונית: πίθηκος - קוף אדם).
מאובנים של גולגולות הרמפיתקוס נמצאו לראשונה בהודו בשכבות שגילן כ-10 מיליוני שנים, מהמיוקן. מבנה הלסתות והראש מרמז על סמ"ק קטן יחסית של המוח ולסתות רחבות יחסית לאלה של אדם. ככל הנראה היה הסוג אב קדמון של האורנגאוטן או לפחות קרוב שלו. הוא נכחד עם סיום המיוקן.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פונגינאים
קטגוריה:מינים שנכחדו: הומינידים
קטגוריה:יונקים שחיו במיוקן באסיה
קטגוריה:מגה-פאונה של הנאוגן באירואסיה
קטגוריה:פרימטים שחיו במיוקן
קטגוריה:הודו: מאובנים
| 2023-04-02T03:57:29
|
סיוופיתקוס
|
סיוופיתקוס (שם מדעי: Sivapithecus; "סיווה" מסנסקריט: शिव - תעתיק חלופי של שיווה - אל הינדי, "פיתקוס" מיוונית: πίθηκος - קוף אדם) הוא סוג של קוף אדם קדום, אשר השתייך למשפחת ההומינידיים, בה כלול גם האדם.
הגולגולות שלו נמצאו לראשונה בהודו בשכבות שגילן כ-10 מיליוני שנים, מתקופת המיוקן ובצורתם הם מזכירות גולגולות אורנגאוטן, כך שייתכן שהוא האב קדמון של האורנגאוטן. הוא היה מעט גדול יותר באורך מטר וחצי וקרוב לגודל של שימפנזה מודרנית.
לאחר שנמצאו מאובנים שלו במזרח אפריקה שגילם כ-18 מיליון שנה, עלתה הסברה שהיה אולי אב קדמון משותף גם של האדם, השימפנזה והגורילה.
מינים ידועים
S. brevirostris
S. punjabicus
S. parvada
S. indicus
ייתכן שהסוג רמפיתקוס מכיל מין הנמנה עם סוג זה.
ראו גם
גנטיקה אבולוציונית אנושית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1910
קטגוריה:פונגינאים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי גאי אלקוק פילגרים
קטגוריה:מינים שנכחדו: הומינידים
קטגוריה:מגה-פאונה של הנאוגן באירואסיה
קטגוריה:יונקים שחיו במיוקן באסיה
קטגוריה:פרימטים שחיו במיוקן
קטגוריה:הודו: מאובנים
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1910
| 2023-04-02T07:09:00
|
מאובן מעבר
|
שמאל|ממוזער|200px|אחד ממאובני ארכאופטריקס, מאובן מעבר בין זוחלים לעופות
מאובני מעבר (באנגלית: Transitional fossil) הם שרידיהן המאובנים של צורות חיים המדגימות מעבר אבולוציוני. ניתן לזהותם באמצעות השמירה על תכונות פרימיטיביות (פלזיומורפיות) מסוימות בהשוואה לקרוביהם, כפי שהם מוגדרים באמצעות הקלדיסטיקה. "החוליה החסרה" הוא המונח הפופולרי לצורות מעבר. דוגמאות רבות מספור למאובנים כאלה קיימות, כולל אלה של פרימטים ושל הומינואידים קדומים המהווים שלבי מעבר באבולוציה של האדם.
מאובני מעבר בתורת האבולוציה
בשנת 1859 פרסם צ'ארלס דרווין את הספר מוצא המינים, בו הוצגה התאוריה לפיה כל המינים החיים על כדור הארץ התפתחו ממוצא משותף באמצעות מנגנון של שונות וברירה טבעית. ניבוי שעלה מן התאוריה הוא קיום מאובנים של "צורות מעבר" בין מינים קיימים.
דרווין כתב כי העדר מאובנים כאלו הוא לכאורה ההתנגדות החזקה ביותר לתאוריה, אך הסביר את מחסורם בנדירותם של מאובנים, וחזה כי מיני ביניים כאלו יתגלו בעתיד. תחזית זו החלה להתאמת שנתיים בלבד לאחר כתיבת הספר, כאשר התגלה המאובן הראשון של הארכאופטריקס, צורת ביניים בין זוחלים (למעשה דינוזאורים) לעופות. * p. pp. 282–300 מאז התגלו מאובני מעבר רבים נוספים, למשל בין דגים ודו-חיים, בין זוחלים ליונקים, בין קופי-אדם לבני-אדם, בין יונקים יבשתיים ללווייתנאים, בין סוסיים קדמונים לסוסים מודרניים (ראו אבולוציה של הסוס), ועוד. https://www.britannica.com/animal/horse/Evolution-of-the-horse
מאובני מעבר בין דגים לדו-חיים
מוצא כל החולייתנים בעלי ארבע רגליים הוא מן הדגים, והעלייה ליבשה התרחשה בתקופת הדבון המאוחר כ-365 מיליון שנה לפני זמננו. עד לתקופה זו אין מוצאים כלל מאובנים של חולייתנים יבשתיים. קבוצת הדגים שמתוכה התפתחו בעלי ארבע הרגליים היא בעלי סנפירים בשרניים, אשר כפי שמרמז שמה מצטיינת בסנפירים שריריים שמהם התפתחו הרגליים. נציגים של קבוצה זו ידועים כמאובנים מתקופת הדבון וכן כמינים החיים היום, בהם דגי-הראות המסוגלים לנשום מחוץ למים באמצעות ראות פשוטות. המחלקה הקדומה ביותר של בעלי ארבע הרגליים היא הדו-חיים, אשר גם כיום עוברים במהלך ימי חייהם גלגול מראשן דמוי דג ובעל זימים לבוגר בעל רגליים וריאות. מכאן ניתן היה להסיק כבר בתקופתו של דרווין שיש לחפש מעבר בין הדגים בעלי הסנפירים הבשרניים לבין דו-חיים במאובנים מתקופת הדבון. שרשרת מיני מעבר כזו אכן התגלתה במשך השנים, וכיום פערי הזמן בין חבריה השונים הם לכל היותר כעשרה מיליון שנה.
מין שם מדעי תמונת מאובן תמונת שחזור מתוארך לתקופה התגלה לראשונה בשנת סוג: אאוסתנופטרון (Eusthenopteron) 130px 130px דבון מאוחר, 385 מיליון שנה לפני זמננו 1881 סוג: פאנדראיכתיס (Panderichthys) 130px דבון מאוחר, 380 מיליון שנה לפני זמננו 1941 סוג: טיקטאאליק (Tiktaalik) 130px 130px דבון מאוחר, 375 מיליון שנה לפני זמננו 2006 סוג: אקנתוסטגה (Acanthostega) 130px דבון מאוחר, 365 מיליון שנה לפני זמננו 1952 סוג: איכתיוסטגה (Ichthyostega) 130px 130px דבון מאוחר, 365 מיליון שנה לפני זמננו 1932 סוג: פדרפס (Pederpes) 130px קרבון מוקדם, 350 מיליון שנה לפני זמננו 2002 סוג: אוסינודוס (Ossinodus) 130px קרבון מוקדם 2004
מאובני מעבר בין זוחלים ועופות
שמאל|ממוזער|350px|מאובן מפורסם של מיקרורפטור, דינוזאור מנוצה קטן, מראה נוצות תעופה על הרגליים הקדמיות והאחוריות כאחת
מעבר זה התרחש במשך תקופות היורה והקרטיקון, לפני כ- 160 עד 90 מיליון שנה. כבר בזמנו של דרווין הציע תומאס הקסלי שמוצא העופות הוא מן הדינוזאורים, אך השערה זו לא התקבלה על דעת מרבית החוקרים דאז, בעיקר עקב חסרונם של מאובני דינוזאורים בעלי עצמות בריח (עצם המזלג שבסיס הצוואר של העופות נוצרת מאיחוי עצמות הבריח משני הצדדים) ועל-כן מוצא העופות יוחס לרוב לקבוצת הזוחלים שממנה השתלשלו הדינוזאורים, הארכוזאורים. ואולם בשנים האחרונות נמצאו גם דינוזאורים בעלי עצמות בריח, וכיום השערתו של הקסלי מקובלת על כמעט כל החוקרים בתחום. במחוז ליאונינג שבסין ובמקומות אחרים בעולם נמצאו מאובני דינוזאורים רבים עם רישומי נוצות ברורים, וכיום מקובל שמרבית הדינוזאורים התרופודים - טורפים הולכי-על-שתיים כמו דיינוניכוס, יוטרפטור וכנראה אף הטירנוזאור - היו מנוצים. עוד לפני שהתפתחו נוצות תעופה, נוצות ככל הנראה שימשו את הדינוזאורים בעיקר כבידוד לצורך שמירת חום גוף, בדומה לנוצות פלומה של עופות מודרניים, ואולי גם לתצוגות חיזור וראווה. מרבית הדינוזאורים המנוצים שהתגלו ככל הנראה אינם שלבי מעבר במובן הצר של המילה, מכיוון שהם מאוחרים מארכיאופטריקס אך פחות דמויי-עוף ממנו. למרות זאת מאובנים אלו מדגישים את התפיסה המודרנית של אבולוציה בצורת "שיח" מסועף, שלפיה עצם הרעיון של מאובן מעבר כחוליה ב"שרשרת" קווית מאבד מחשיבותו. רבים מן המינים האלו חיו בו זמנית, ונראה שחלק מהם פיתחו תעופה באופן בלתי-תלוי. למשל המיקרורפטור היה בעל "ארבע כנפיים": היו לו נוצות תעופה ארוכות ואסימטריות גם על הרגליים הקדמיות, בדומה לארכאופטריקס, וגם על הרגליים האחוריות. באבולוציה מסועפת כזו ההתחקות אחר השלשלת המפותלת שבסופו של דבר הגיעה אל העופות בני-זמננו היא כמעט בלתי-אפשרית וגם חסרת-טעם למדי.
שלדי דינוזאורים תרופודים נבדלים משלדי עופות בני-ימינו בעיקר ברגליים קדמיות בעלות אצבעות נפרדות המצוידות בטפרים, בזנב ארוך בעל חוליות זנב מרובות ולעיתים בגולגולת בעלת שיניים (אף כי מקורים היו נפוצים למדי גם בקרב דינוזאורים). לעומת זאת אצל העופות בני-ימינו אצבעות הרגליים הקדמיות (שהפכו לכנפיים) מאוחות זו עם זו וחסרות טפרים, וחוליות הזנב שלהם התאחו למבנה עצם קצר (זנבות ארוכים בעופות מורכבים מנוצות ולא מעצם). המעבר מדינוזאורים מנוצים לעופות הצריך איפוא התאחות עצמות הזנב והזרוע, העלמות הטפרים והשיניים. והופעת נוצות תעופה, שהן ארוכות ובעלות צורה אסימטרית, על עצמות הזרוע. *
שמאל|ממוזער|180px|שחזור אמנותי של אנכיאורניס הקסלייאי
ממוזער|180x180 פיקסלים|שחזור אמנותי של ג'הולאורניס, כמעט זהה במורפולוגית השלד שלו לארכאופטריקס
שמאל|ממוזער|180px|אחד המאובנים של קונפוציואורניס, מראה זוג נוצות זנב ארוכות, חוליות זנב מאוחות ואצבעות עם טפרים בכנפיים
שמאל|ממוזער|180px|אחד ממאובני לונגיפטריקס, עוף מתקופת הקרטיקון
סוג: אנכיאורניס: הדינוזאור המנוצה הקדום ביותר הידוע כיום, מתוארך לגיל של 160 עד 150 מיליון שנה לפני זמננו, והתגלה בליאונינג בסין בשנת 2009. פירוש שם הסוג "אנכיאורניס" הוא "כמעט ציפור", ושם המין נקרא לכבודו של תומאס הקסלי. זנבו של אנכיואורניס היה ארוך והכיל חוליות מרובות, ואצבעות הרגליים הקדמיות שלו היו קצרות ומופרדות, אולם פרט לכסות נוצות רגילה היו לו גם נוצות ארוכות יותר על הרגליים הקדמיות והאחוריות. רישומי הנוצות באחד המאובנים של אנכיאורניס ברורים מאוד, כך שאפשר להבחין כי הייתה לו ציצית ראש, וניתן היה אף לפענח את צבעי הנוצות שלו.
סוג: אפידקסיפטריקס דינוזאור מנוצה זעיר שהתגלה במונגוליה הפנימית בשנת 2009, מתוארך אף הוא לגיל של כ-160 מיליון שנה. .במאובן נראות בבירור כסות פלומה ושתי נוצות זנב ארוכות מאוד, שככל הנראה שימשו לתצוגות חיזור או ראווה, שיניים בקדמת הגולגולת, ואצבע רביעית ארוכה ברגלים הקדמיות.
סוג: ארכאופטריקס מאובן המעבר המפורסם ביותר בציבור. מספר שלדים מפורטים שלו התגלו מאז שנת 1861 במחצבה בגרמניה והם מתוארכים לגיל של 150 מיליון שנה לפני זמננו. הוא המין העתיק ביותר המסווג למחלקת העופות (Aves) אם כי סיווג זה שרירותי למדי. בדומה לדינוזאורים מנוצים כמו אנכיאורניס ואפידפיפטריקס, לארכאופטריקס היה זנב בעל חוליות מרובות ואצבעות מופרדות בעלות טפרים ברגליים הקדמיות, וכן היו לו שיניים במקום מקור. אך בניגוד להם כל אצבעות כף היד שלו היו ארוכות, והיו לו נוצות תעופה ארוכות ואסימטריות על האמה והזרוע.
סוג: ג'הולאורניס: מיוצג על ידי מספר מאובנים שהתגלו בליאונינג מאז שנת 2002. אף שהם מתוארכים לתחילת הקרטיקון, לפני כ- 120 מיליון שנה בלבד, הם דומים מאוד למאובני ארכיאופטריקס, כולל נוצות תעופה ארוכות ואסימטריות על הזרועות. בניגוד לארכאופטריקס, לג'הולאורניס לא היו שיניים על הלסת העליונה ורק מעט על הלסת התחתונה.
סוג: קונפוציוסאורניס: מיוצג על ידי מספר מאובנים מפורטים שהתגלו בליאונינג החל משנת 1995, מתוארכים לגיל של 125 עד 120 מיליון שנה. קונפוציואורניס היה בגודל של יונה, והוא העתיק ביותר שנמצא אצלו זנב עצם קצר מחוליות מאוחות בדומה לעופות מודרניים. עם זאת בשלד שלו נותרו עדיין מאפיינים קדומים רבים, כמו טפרים על אצבעות הרגליים הקדמיות, מפרק כתף הפונה הצידה, כמו אצל הארכאופטריקס, ולא כלפי מעלה כמו בעופות בני-ימינו, אשר לא אפשר לו תעופה בטפיחות כנף חזקות, ועצמות בריח בתצורה האופיינית לארכאופטריקס במקום עצם המזלג של עופות מודרניים. מאובני שלושה מינים נוספים השייכים לסוג קונפוציואורניס התגלו בינתיים בליאונינג.
סוג: לונגיפטריקס מין נוסף שנמצא בליאונינג מתקופת הקרטיקון. השלד שלו מפותח למדי וכולל לראשונה חיבורים אלכסוניים בין הצלעות אשר אופייניים לעופות מודרניים, אך גם תכונות עתיקות כמו מספר שיניים על המקור התחתון וטפרים על שתי אצבעות בכנף.
סוג: איכתיאורניס: כולל מספר מינים של עופות ים מסוף הקרטיקון, לפני כ- 90 מיליון שנה. מורפולוגית השלד כמעט זהה לשל עופות בני-ימינו, כולל אצבעות כנף מאוחות לחלוטין וחסרות-טפרים, ועצם חזה גדולה לעיגון שרירי התעופה. ואולם עדיין נותרו מספר תכונות קדומות, כמו שיניים קטנות על המקור. מאובנים מסוג זה התגלו לראשונה עוד בסוף המאה ה-19, ודרווין עצמו ציין אותם כאישוש לתורת האבולוציה.
סוג: דיינוניכוס: דינוזאור ממשפחת דרומאוזאוריים. חי כ-100 מיליון שנה לפני זמננו, בתור הקרטיקון. גילויו סימן את עלייתה של התפישה המדעית הנוכחית את הדינוזאורים כיצורים פעילים, זריזים ובעלי מטאבוליזם גבוה. הוא חיזק את ההכרה שמוצא העופות הוא מדינוזאורים הקרובים לדיינוניכוס.
מאובני מעבר בין זוחלים ליונקים
מתוך ייחודה וגודלה של מחלקת היונקים ניתן לצפות שהייתה לה אבולוציה ארוכה ונפרדת. ואכן הודות לממצאי המאובנים מוכרת כיום האבולוציה של היונקים במשך יותר מ-300 מיליון שנה, כמעט ללא פערים גדולים מרמת המשפחה. ראשית היונקים בזוחלים סינאפסידיים מסוף עידן הפלאוזואיקון, בתור הקרבון ובתור הפרם. Lambert, David (2001). Dinosaur Encyclopedia. . pp. 68–69. המונח סינאפסידיים מתייחס למספרם ולמיקומם של "פתחי צדע", פתחים בגולגולת מאחורי ארובת העין המאפשרים את הגדלת שרירי הלעיסה. גולגולות סינאפסידיות הן בעלות פתח צדע יחיד מכל צד, בניגוד לגולגולות דיאפסידיות שהן בעלות שני פתחי צדע מכל צד, שגם מיקומם יחסית לעצמות הגולגולת שונה. התצורה הסינאפסידית אפיינה את כל הזוחלים הנכחדים בשושלת המובילה ליונקים, וכיום שרדה ביונקים בלבד.
שמאל|ממוזער|180px|מאובן של התראפסיד אינוסטרנסביה מהמין Inostrancevia alexandri מסוף תור הפרם
שמאל|ממוזער|180px|גולגולת מאובנת של זוחל צינודונט, Diademodon mastacus מתור הטריאס
שמאל|ממוזער|180px|שיחזור אמנותי של קסטרוקאודה, מין דמוי ברווזן מתור היורה אשר החוקרים חלוקים אם יש לשייכו לזוחלים או ליונקים.
זוחלים פליקוזאורים
מן הפליקוזאורים נמצאו מספר גדול של מינים שונים, מהם הטורפים הגדולים ביותר בתקופתם, באורך של שלושה מטרים ויותר.
זוחלים תראפסידים
התרפסידים השתלשלו ככל הנראה מן הפליקוזאורים, Synapsid Classification & Apomorphies אף ששתי הקבוצות התקיימו צד בצד למשך חלק מתקופת הפרם.
זוחלים צינודונטים
הצינודונטים קבוצה גדולה של זוחלים מתור הטריאס הוגדרו לראשונה על ידי הפלאונטולוג המפורסם מן המאה ה-19 ריצ'רד אוון ופירושו המילולי של השם הוא "שיני כלב", המעיד על התצורה ה"יונקית" של שיניהם. הקבוצה כוללת מינים רבים מכל היבשות, הקדומים שבהם כבר בסוף הפלאוזואיקון לפני ההכחדה הגדולה. הגדולים שבהם הגיעו לגודל של דוב. הענף המתקדם ביותר של הצינודונטים היה ה- Eucynodontia ("צינודונטים אמיתיים") וממנו השתלשלו ככל הנראה היונקים.
זוחלים דמויי יונקים
תור היורה באמצע המזוזואיקון כבר עשיר למדי במאובנים של "זוחלים דמויי יונקים" (mammal-like reptiles), "בעלי צורת יונק" (Mammaliformes), "קדם-יונקים" (Protomammals) ו"יונקים פרימיטיבים". (pdf version) שמות המונחים מעידים על הבדלים הדרגתיים ביותר, עד כי הפלאונטולוגים חלוקים לעיתים קרובות בשאלה אילו מן המינים כבר זכאים להיות מסווגים כיונקים ואילו עדיין כזוחלים. רבים מהם מפגינים תכונות שלד האופייניות ליונקים כמו קופסת מוח מוגדלת, חיך משני, הצטמצמות חלק מן העצמות בלסת התחתונה, התמחויות של השיניים ופולי עורף זוגיים.
יונקים ראשונים ביורה ובקרטיקון
הצטברות ממצאי מאובנים מן השנים האחרונות מראה שהמגוון של יונקי היורה והקרטיקון היה גדול בהרבה ממה שחשבו קודם לכן, והם אכלסו גומחות אקולוגיות רבות ושונות כמו דמויי מכרסמים, טורפי דגים הדומים ללוטרה ולברווזן של ימינו ויצורים מטפסים ואף דואים בדומה לסנאים מעופפים מודרניים. מאמר מ-2007 מונה 310 סוגים ידועים של יונקים מן היורה והקרטיקון, מתוכם 18 שמהם נמצאו שלדים מושלמים, וסביר שהמספר האמיתי של סוגים היה גדול בהרבה.
מאובני מעבר בין יונקים יבשתיים ללווייתנאים
שמאל|ממוזער|180px|שחזור מאובני אמבולוצטוס (במרכז) ופקיצטוס (מימין) מן האאוקן המוקדם.
שמאל|ממוזער|180px|מאובן מאיאצטוס מן האאוקן התיכון.
שמאל|ממוזער|180px|שחזור מאובן בסילוזאורוס, לוויתן קדום מן האאוקן המאוחר, במוזאון הסמיתסוניאן.
עוד לפני זמנו של דרווין היה ידוע לחוקרי הטבע שהלוויתנאים והדולפינים הם יונקים - הומותרמיים, נושמים אוויר באמצעות ריאות, ויולדים וולדות חיים אותם הם מניקים בחלב. עצמות אגן ורגליים אחוריות מנוונות מעידים בבירור כי מוצאם של הלווייתנאים מיונקים יבשתיים, אך במשך זמן רב לא היה ברור מאיזו קבוצה בדיוק הם התפתחו. החל משנות התשעים הראו מחקרים ברצף הגנום שמקור הלווייתנאים בקבוצת פרסתנים הקרובה להיפופוטם. כמו כן התגלו שורה של מאובני מעבר, החל מתור האאוקן לפני כ- 50 מיליון שנה, המראים כיצד ארעה התפתחות זו.
משפחה: פקיצטיים
סוג: פקיצטוס (Pakicetus) אאוקן תיכון, 53 מיליון שנה לפני זמננו, ארבעה מינים שונים מפקיסטן.
סוג: אינדוהיוס (Indohyus) אאוקן תיכון, 48 מיליון שנה לפני זמננו, מספר מאובנים מקשמיר
משפחה: אמבולוצטיים
סוג: אמבולוצטוס (Ambulocetus), אאוקן תיכון, 50-49 מיליון שנה לפני זמננו, מספר מאובנים מפקיסטן.
משפחה: רמינגטונוצטיים
סוג: קוטכיצטוס (Kutchicetus), אאוקן תיכון, 55-40 מיליון שנה לפני זמננו. מאובן אחד מפקיסטן.
משפחה: פרוטוצטיים
סוג: מאיאצטוס (Maiacetus), אאוקן תיכון, 47 מיליון שנה לפני זמננו, מאובנים מפקיסטן.
סוג: פרוטוצטוס (Protocetus), אאוקן תיכון, 45 מיליון שנה לפני זמננו
סוג: רודהוצטוס (Rodhocetus), אאוקן תיכון.
משפחה: בסילוזאוריים
סוג: בסילוזאורוס (Basilosaurus), אאוקן מאוחר, 40-34 מיליון שנה לפני זמננו.
סוג: דורודון (Dorudon), אאוקן מאוחר, 41-33 מיליון שנה לפני זמננו, מאובנים רבים מצפון אמריקה, מצרים ופקיסטן.
מאובני מעבר במשפחת הסוסיים
שמאל|ממוזער|200px|ארבעה סוגים של סוסיים מראים את האבולוציה במספר האצבעות (ימין), צורת הגולגולת (מרכז) וגודל הגוף (משמאל).
סוג: איוהיפוס
סוג: אורוהיפוס
סוג: מזוהיפוס
סוג: מריקהיפוס
סוג: היפריון
סוג: פליוהיפוס
סוג: סוס (אקווס)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:אבולוציה
| 2024-09-26T22:15:50
|
ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי
|
ממוזער|חברי בנק"י בצעדת האחד במאי בנצרת 2023
ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, בראשי תבות בנק"י (ערבית: اتحاد الشبيبة الشيوعية الاسرائيلي ובקיצור: ا.ش.ش.ا, לרוב נאמר בערבית פשוט כ-الشبيبة الشيوعية, הנוער הקומוניסטי) (קומסומול) היא תנועת נוער ישראלית, המתפקדת כמשמרת הצעירה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. התנועה הוקמה באפריל 1924 על ידי צעירים קומוניסטים אשר הזדהו עם המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה וביקשו להקים גוף שנוער קומוניסטי יוכל לפעול ולהתחנך בו. בתנועה חברים מאז ועד היום בני נוער יהודים וערבים. מרבית סניפיה הגדולים נמצאים ביישובים ערביים, ובהם: נצרת, סכנין, טירה, יפיע ועוד.
בניגוד לשאר תנועות הנוער הסוציאליסטיות בישראל, בנק"י איננה תנועה ציונית. בנק"י רואה בציונות תנועה לאומנית וקולוניאליסטית, שלטענתה, נישלה חלק גדול מהעם הפלסטיני. המנון התנועה הוא שיר הנוער הדמוקרטי, אך לרוב מרבים לשיר את האינטרנציונל. עם זאת, יד ביד עם המפלגה הקומוניסטית הישראלית עברה גם בנק"י תהפוכות ופילוגים והיו תקופות שבהן התנועה האמינה בדברים שונים מהיום. בנק"י היא תנועה הפעילה בפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי.
בסמל התנועה האדום. מופיע לפיד, שמסמל את המאבק המתמשך נגד העוולות, היוצא מתוך עיגול ובתוכו עלי זית כסמל לחתירת התנועה לשלום וכוכב אדום שבתוכו פטיש ומגל המסמלים את המאבק לחברה צודקת. במעגל חיצוני יותר כתובים ראשי התיבות של שמה של התנועה בעברית (ב.נ.ק.י.) ובערבית (ﺍ.ﺶ.ﺶ.ﺍ) וכמו כן מופיעה סיסמת התנועה בעברית ("העתיד שלנו") ובערבית ("ﻟﻧﺎ ﺍﻟﻐﺪ" – "לנו המחר"). בשנת 2023 שונה מעט הסמל כך שהסמל עכשיו הוא לבן על רקע אדום.
חולצת התנועה היא חולצה לבנה מכופתרת שמעליה עניבה משולשת אדומה. את חולצת התנועה לובשים חניכי התנועה באירועים מיוחדים כגון: צעידת אחד במאי, יום הניצחון על הנאצים, ועידות בנק"י ומק"י ועוד. לרוב תנועות הנוער הקומוניסטיות חולצת תנועה זהה.
היסטוריה
הקמת התנועה והשנים הראשונות (1924–1941)
הנוער הקומוניסטי התאגד במרץ 1924, תחילה על ידי עשרה בני נוער, רובם מירושלים, ששאפו ליצור מסגרת פעולה לנערים ונערות, עובדים ולומדים, במסגרת התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל. התנועה הייתה באותה תקופה במחתרת, משום שהשלטון הבריטי רדף את הקומוניסטים בכל תחומי שליטתו. אף על פי כן, התנועה גדלה לאורך השנים עוד לפני הלגליזציה שלה. רבים מחברי התנועה הגיעו מהתנועות הכחולות שבהן פעלו פעילים של התנועה על מנת להביא אליה חברים חדשים (כך הגיע, לדוגמה דוד חנין לתנועה). רבים מהפעילים הקומוניסטים נתפסו, נכלאו ועונו. מספר פעילים קומוניסטים אף מתו כתוצאה מהעינויים הקשים והכליאה בידי הבולשת הבריטית, בהם יעל גרזון, וסיומה מירוניאנסקי שהיה בעת רציחתו מזכיר סניף תל אביב של הפק"פ. במהלך מלחמת האזרחים בספרד יצאו עשרות חברי התנועה לספרד והצטרפו לבריגדות הבינלאומיות על מנת לסייע לכוחות הרפובליקה ולכוחות הקומוניסטיים כנגד הפשיזם של פרנקו.
מהלגליזציה עד סוף מלחמת העצמאות (1941–1949)
לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במבצע ברברוסה ב־22 ביוני 1941 וכניסתה של ברית המועצות למלחמת העולם השנייה עברה התנועה הקומוניסטית בכל רחבי האימפריה הבריטית ובכללה בא"י לגליזציה פוליטית. כל האסירים הקומוניסטים שוחררו מהכלא והותרה פעילות של התנועות הקומוניסטית. עיקר הפעילות בשנים אלו הייתה הקריאה לפתיחת חזית שנייה נגד גרמניה וחיזוק ידיה של ברית המועצות במלחמה נגד הנאצים. במסגרת פעילות זו הוקמו גופים כגון ארגון "ליגה V למען רוסיה המועצתית" בו שיתפו פעולה כוחות רבים, ממפא"י ועד פק"פ. כמו כן, חלק מחברי הנוער הקומוניסטי והמפלגה התנדבו להתגייס לצבאות כוחות הברית במלחמה נגד הנאצים.
אחרי המלחמה פעלו חברי הנוער הקומוניסטי, בשיתוף פעולה עם הנוער של הליגה לשחרור לאומי להקמת מדינה יהודית בצד מדינה פלסטינית עצמאית. אחרי קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם ופריצת מלחמת העצמאות התגייסו חברי בנק"י ופק"פ לשורות ההגנה והחברים הערבים בליגה לשחרור לאומי קראו לפלסטינים ולמדינות האזור שהתנגדו לתוכנית החלוקה לא לתקוף את המדינות החדשות. הקומוניסטים התנגדו נחרצות לפעולות הגירוש וההפחדה של האוכלוסייה הפלסטינית. בסוף 1948 התאחדו הנוער של הליגה לשחרור לאומי ובנק"י.
מקום המדינה ועד מלחמת ששת הימים (1949–1967)
גם לאחר קום המדינה שמרה בנק"י על היותה תנועה יהודית-ערבית והמשיכה לפעול למען שוויון האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. באותה התקופה סניף תל אביב של בנק"י היה בן מאות חברים. התנועה הפגישה בין נוער יהודי וערבי ולעיתים אף הפרה את תנאי המשטר הצבאי שחל על ערביי ישראל על מנת להפגיש את הנערים היהודים והערבים. התנועה קראה לביטול המשטר הצבאי ולהסרת כל אפליה של האוכלוסייה הערבית. לאחר טבח כפר קאסם עזרה התנועה להפיץ את הידיעות על הטבח ברחוב היהודי. עם זאת, ב-1961 הוקם גרעין הנח"ל הראשון של בנק"י במטרה לסייע לקיבוץ יד חנה, שתמך באותה עת במק"י. מסלול הגשמה זה בבנק"י מומש למרות ההתנגדות של חברי המפלגה הערבים שלא הסכימו עם שיתוף פעולה כזה עם צה"ל במיוחד בתקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל. אחד מהתומכים במהלך הזה היה חבר הכנסת משה סנה שבנו אפרים סנה היה באחד מגרעיני הנח"ל הראשונים של בנק"י. בתקרית גבול עם חיילים ירדניים שהייתה ב-8 בדצמבר 1964, נהרג אברהם ג'ורי, חייל בגרעין הנח"ל בשדות קיבוץ יד חנה. תקרית זו תרמה לחידוד הבדלים בין חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית והייתה גורם מסייע בין שאר הגורמים לפילוג במפלגה שאירע בשנת 1965, עם הפילוג נסתיים גם פרק הנח"ל בבנק"י. כאשר חל הפילוג, עזבו את התנועה חלק ניכר מבני הנוער היהודים והתנועה עברה למעשה לשורות רק"ח, זאת אף על פי שמזכ"ל התנועה יאיר צבן תמך בעמדת קבוצת מיקוניס-סנה. מאז התנועה קיבלה את עמדת רק"ח ונשארה בעמדה זו עד היום. התנועה התנגדה למלחמת ששת הימים כבר מיומה הראשון וראתה בה תוקפנות של ישראל וסברה שהמלחמה תפגע בישראל הצעירה ובעמים השכנים.
ממלחמת ששת הימים ועד מלחמת לבנון הראשונה (1967–1982)
אחרי מלחמת ששת הימים קראה בנק"י נגד כיבוש סיני, הגדה המערבית (ובכללה מזרח ירושלים) ורצועת עזה וקראה למדינת ישראל לסגת במסגרת הסכמי שלום או הסכמי הפסקת-אש עם המדינות השכנות. בין השנים 1967–1981 שירתו רוב חברי בנק"י היהודים בצה"ל, אך סירבו לשרת בשטחים הנ"ל. התנועה קראה להסדר של הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל ובכך לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא התנגדה לפעולות טרור נגד אזרחים וטענה כי פעולות אלו מחלישות את המאבק הצודק מכיוון שהן בלתי-מוסריות; במקביל התנגדה התנועה לפעולות של צה"ל בשטחים. התנועה התנגדה למלחמת לבנון הראשונה כבר בתחילתה, וטענה שישראל תשקע בלבנון והדבר יפגע בכל עמי האזור. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה סירבו חברי התנועה והמפלגה לשרת את המלחמה וחלקם אף ישבו בכלא צבאי כענישה על סירובם.
מטרות התנועה
כינון של משטר סוציאליסטי.
חיזוק המשטר הדמוקרטי.
קידום מעמד האישה ומעמד הנערה בישראל.
השגת שלום צודק בין ישראל לשכנותיה.
הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ודמוקרטית לצד ישראל.
פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים באופן צודק.
שוויון חברתי, כלכלי וחוקי מלא בין יהודים וערבים.
שמירת זכויות העובדים בישראל וחיזוקן.
מאבק במדיניות ההפרטה והגנה על מדיניות מדינת הרווחה.
הגנת הסביבה.
פעילות התנועה
בנק"י פועלת במישורי פעילות אחדים:
המישור התאורטי / אידאולוגי: בפגישות התנועה מתקיימים דיונים אידאולוגיים המתבססים על קריאה של טקסטים מן הקלאסיקה המרקסיסטית והתאורטיקנים החדשים. בפגישות נקראים חיבורים מרכזיים של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, ולדימיר איליץ' לנין, רוזה לוקסמבורג ואחרים, כשחברי התנועה מנתחים אותם ודנים בהם, מנתחים את המציאות, ובוחרים כיצד עליהם לפעול בהתאם לה.
המישור ההסברתי: בנק"י מוציאה לאור ארבעה עיתונים: "קול הנוער" ו"סאוט אל שבאב" (קול הנוער בערבית), עיתונים דו-שבועיים שמוציאה התנועה בנוגע לנושאי היום, בהם כותבים בני נוער פעילים בתנועה (וגם כאלה שלא); כמו כן מוציאה התנועה את "ספרטקוס" בעברית ו-"الغد" ("אלרד", או בתעתיק מדויק "אלע'ד" - "המחר") בערבית, שהם עיתונים רעיוניים וכלליים יותר. בעיתון כותבים חניכי התנועה ומדריכיה מאמרים הנוגעים לנושאים אקטואליים ותאורטיים. חברי התנועה מפיצים חומר הסברתי בהפגנות ובמשמרות מחאה שהם מארגנים, וכן בהפצה לתיבות דואר.
המישור החברתי: בנק"י משמשת מקום מפגש לצעירים המאמינים בשינוי החברה בכיוון שאליו שואפת התנועה. כמו כן, התנועה פועלת לשילוב מלא בין החניכים היהודים והערבים ומקיימת סמינרים משותפים.
המישור הפרקטי: בנק"י משתתפת דרך קבע בפעולות מחאה, שאת חלקן היא יוזמת (כגון הפגנות, משמרות מחאה, צעדות ועוד) נגד ניצול עובדים, נגד השליטה הישראלית ביהודה ושומרון, בעד השוויון המלא של כל אזרחי ישראל - יהודים וערבים, גברים ונשים, נוער ומבוגרים. בתחילת שנות ה-2000 יזמה התנועה מאבק נגד השירות הלאומי בקרב הנוער הערבי. הממשלה החלה באותה תקופה לטעון שכדי שלאזרחי ישראל הערבים יהיה שוויון זכויות - הם צריכים שוויון חובות. בנק"י טענה כי אי אפשר להתנות את זכויות האזרח של הערבים בישראל בשירות לאומי.
פעולות מרכזיות שבנק"י יזמה
בתקופת מלחמת לבנון השנייה יזמה והשתתפה התנועה בפעולות מחאה כנגד המלחמה, שלטענתה לא השיגה דבר ובמיוחד לא את שחרור החטופים. בנק"י תקפה את ממשלת ישראל בטענה שזו מסכנת ומפקירה את אזרחי ישראל ולבנון כאחד, כמו גם חיילים משני הצדדים; וכן גוררת את האזור למלחמות מסוכנות ביחד עם ארצות הברית והגורמים הריאקציוניים של האזור (כגון החזבאללה).
בקיץ 2006 יזמו חברי התנועה מאבק להשוואת שכר הנוער, תחת הכותרת "שכר שווה לנוער". פעילי התנועה טענו כי נוער המבצע עבודה שווה צריך לקבל שכר שווה. הם הדגישו כי אין זה הגיוני וצודק כי שני חברים, האחד בן שבע עשרה וחצי והשני בין שמונה עשרה שעושים עבודה זהה לחלוטין (למשל מוכרים בקיוסק או מכינים אוכל במסעדת מזון מהיר) ירוויחו שכר שונה בגין אותה העבודה. בנק"י ארגנה משמרות מחאה מחוץ לסניפי רשתות אמריקאיות גדולות (כמקדונלד'ס וברגר קינג) וטענה שהחוק הקובע כי בן נוער יקבל שכר שונה מיטיב עם בעלי ההון והמעסיקים, שיוכלו כך כל קיץ לפטר את העובדים המבוגרים ולשכור עובדים זולים יותר וכך להגדיל את רווחיהם.
בשנת 2007 פעלו חברי התנועה להקמת ועד עובדים ברשת הקופי בין (Coffe bean & tea leaf), סיפור שהתפוצץ עם פיטוריו של אלון-לי גרין, מדריך בתנועה מסניף תל אביב וחבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית. העובדים ברשת טענו כי גרין פוטר בשל היותו היוזם של הוועד וכי הוא דיווח להסתדרות על הפרות החוקים המתרחשות בסניפי הרשת. הנהלת הרשת, מצידה, טענה כי גרין פוטר כי הוא עובד שגורם "נזקים כלכליים עצומים". העובדים, ובראשם גרין וההסתדרות, פנו לבית הדין לעבודה והגישו תביעה כפולה כנגד הרשת. במהלך תקופת המשפט ארגנה בנק"י ביחד עם ההסתדרות הפגנות תמיכה בחופש ההתארגנות מחוץ לסניפי הרשת. ההסתדרות והעובדים ניצחו במשפט וגרין הוחזר לעבודה בצו בית משפט וכן קיבלו העובדים גושפנקא להקמת ועד עובדים.
בחורף 2008/9 הייתה בנק"י הראשונה לצאת נגד מבצע עופרת יצוקה, אשר, לטענת התנועה, הרעה את מצבם הביטחוני של תושבי עזה ותושבי דרום ישראל ושפכה דם מיותר. תחת הסיסמאות המרכזיות של "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" ו"בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות", הפגינה בנק"י לצד גורמי שמאל אחרים במשך כל ימי המבצע.
בקיץ 2011, חברי בנק"י לקחו חלק משמעותי במחאת האוהלים, יזמו פעילויות והקימו מספר מאהלים ברחבי הארץ.
לקריאה נוספת
נסיה שפרן, שלום לך קומוניזם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983
יעקב מרקוביצקי, חולצה לבנה ועניבה אדומה: להפתחותה ומבוכותיה של תנועת בנק"י (1948 - 1965), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תנועות נוער
קטגוריה:קומוניזם בישראל
| 2024-08-03T18:08:38
|
עכבר (מחשב)
|
ממוזער|שני עכברי מחשב אלחוטיים עם גלגלי גלילה על משטח לעכבר
ממוזער|הזזת העכבר על גבי המשטח גורמת לתזוזה של הסמן על גבי הצג
עכבר הוא אמצעי קלט מסוג "אמצעי הצבעה", המאפשר למשתמש במחשב לשלוט בתנועות סמן על צג המחשב ולבצע פעולות שונות בממשק המשתמש של תוכנות המחשב. להבדיל מהפעלת המחשב באמצעות מקשי המקלדת, מאפשר העכבר הפעלה של המחשב על פי דימוי תנועות ידו של המשתמש במרחב על גבי מרקע המחשב.
העכבר הוא אמצעי חומרה קטן, הכולל אמצעי מכני או אופטי לזיהוי תנועת העכבר על גבי המשטח שעליו הוא מונח, וכן מספר כפתורים (שניים בדרך כלל). תנועת העכבר על המשטח מתורגמת בדרך כלל לתנועה של מצביע במישור הצג (המסך).
עכבר המחשב קיבל את שמו הודות לגודלו וצורתו, שיחד עם החוט המחבר אותו למארז המחשב מזכירים את העכבר החי.
היסטוריה
שמאל|ממוזער|200px|עכבר מודרני מתוצרת Razer
ממוזער|250px|רכיב המתאם בין חיבור USB לבין חיבור עכבר מסוג ישן מסוג PS/2.
העכבר הומצא בשנת 1963 על ידי דאגלס אנגלברט ממכון המחקר של סטנפורד (בשנת 1997 הוענק לאנגלברט פרס טיורינג, על תרומה זו ואחרות לפיתוח ממשק המשתמש). זה היה עכבר מגושם יחסית לעכבר בן ימינו, ובעל מנגנון שונה מעט: זיהוי תנועת העכבר נעשה באמצעות שני גלגלים שהיו בתחתיתו. בגרסה מאוחרת יותר, שפותחה בתחילת שנות ה-70 על ידי ביל אינגליש מזירוקס פארק, הוחלפו הגלגלים בכדור. מאוחר יותר הוחלף הכדור במנגנון המזהה את תנועת העכבר באופן אופטי, על ידי חיישן בתחתית העכבר. שכלול נוסף בעכבר הוא החלפת החוט המחבר אותו למחשב בחיבור באמצעות קשר אלחוטי, הופך את השימוש לנוח יותר.
שימוש מסחרי ראשון בעכבר נעשה בסוף שנות השבעים במחשב "זירוקס סטאר" של חברת זירוקס. בעקבות זאת שילבה חברת אפל עכבר במחשב "ליסה" מתוצרתה. שני מחשבים אלה נכשלו מבחינה מסחרית. רק עם יציאתו לשוק של מחשב "מקינטוש" בשנת 1984 זכה העכבר לראשונה להצלחה מסחרית ולאחר מכן הפך לחלק בלתי נפרד מממשק המשתמש הגרפי (יותר מעשרים שנה חלפו, אם כן, מהמצאת העכבר ועד להפיכתו למכשיר נפוץ).
תנועת העכבר
ממוזער|250px|
מנגנון הפעולה של עכבר אופטו-מכני. 1: הזזת העכבר מסובבת את הכדור.2:
גוללי X ו-Y אוחזים בכדור ומעבירים אליו את התנועה.3: דיסקות קידוד אופטי מכילות חריצי אור.4: דיודות LED תת-אדומות מאירות דרך הדיסקות.5: חיישנים קולטים פולסי אור אשר יומרו לתנועה בצירים X ו-Y.
ישנם ארבעה סוגים עיקריים של חיישני תנועה המותקנים בדגמי עכבר שונים:
עכבר מכני
דגמי העכבר הקדומים ביותר כונו עכברים מכניים. מנגנון הפעולה של עכבר זה התבסס על כדור גלילה פלסטי בתחתיתו של העכבר המתגלגל כאשר העכבר זז על גבי משטח. כדור זה מסובב שתי גלגלות אנכיות זו לזו, האחת עבור ציר ה-X והשנייה עבור ציר ה-Y. בקצה כל גלגלת מצויה דיסקה פלסטית מצופה בפסי מתכת. זרוע מתכת חיצונית נגעה בדיסקה וכך נפתח ונסגר מעגל חשמלי כאשר הגלגלת הסתובבה. על ידי ספירת הפולסים החשמליים ניתן לעקוב אחרי תנועת העכבר. עכברי מחשב מסוג זה אינם נמצאים בשימוש כבר זמן רב.
עכבר אופטו-מכני
המגע החשמלי בין הדיסקה לבין זרוע המתכת היה מקור לתקלות רבות בעכברים המכניים ופגע באמינותם ואורך חייהם. כדי לשפר את פעולת העכבר הוחלף מנגנון החישה החשמלי במנגנון אופטי. כדור הגלילה נשאר בעכברים האופטו-מכניים כפי שהיה בעכברים המכניים שקדמו להם, אלא שבמקום פסי מתכת היו זרועים שולי הדיסקה בנקבים רדיאליים המאפשרים מעבר אור. מצד אחד של הדיסקה ישנה דיודה המאירה באור תת אדום ובצדה השני מצוי חיישן. כאשר הדיסקה מסתובבת, החיישן קולט את הבזקי האור ועל פי תדירותם מחושבת תנועת העכבר. עכברים אלו החליפו לחלוטין את העכברים המכניים בראשית שנות ה-90.
עכבר אופטי
כדור הגלילה בעכברים המכניים והאופטו-מכניים היה אף הוא מקור תקלות והגביל את אופן השימוש בעכבר. הכדור והגלגלות צברו לכלוך ואבק רבים במהלך תנועתם, וכן הוא היה זקוק למשטח בעל מקדם חיכוך גבוה מספיק כדי להבטיח תנועה חלקה של הכדור.
העכבר האופטי, שיצא לשוק לראשונה בשנת 1999, ביטל את הצורך בכדור ובכל מנגנון מכני אחר לצורך חישת התנועה, על ידי שימוש בחיישן תנועה אופטי המבוסס על צילום המשטח עליו נע העכבר. דיודה מאירה פולטת אור אדום המאיר על המשטח, וחיישן CMOS מצלם את המשטח בין 800 ל-1,500 פעם בשנייה (בהתאם לדגם). שבב עיבוד אותות קולט את התמונה ומחשב על פי השינוי בתמונה לאיזה כיוון ובאיזו מהירות נע העכבר.
העכברים האופטיים הראשונים שיצאו לשוק היו מוגבלים לסוגי משטח מיוחדים, והיו בעלי רגישות לתנועה הפחותה מזו של העכברים האופטו-מכניים. בעקבות השיפור בכוח החישוב של שבבי מחשב, הוחלפו שבבי עיבוד האותות בדגמים מהירים ומשוכללים יותר וכיום העכברים האופטיים הם בעלי דיוק הדומה לזה של העכברים האופטו-מכניים, ומסוגלים לפעול כמעט על כל משטח.
עכבר לייזר
בשנת 2004 השיקה חברת לוג'יטק ביחד עם חברת Agilent Technologies את Logitech MX-1000.
עכבר זה היה העכבר הראשון שהשתמש בקרן לייזר במקום בנורת ה־LED בעכברים האופטיים.
החברות טוענות לשיפור ברמת הדיוק עד פי 20 לעומת עכברים אופטיים רגילים.
עכברים חליפיים וחלפי עכברים
שמאל|ממוזער|250px|כדור עקיבה מדגם Kensington Expert Mouse 5 Trackball - תחליף עכבר שנוח לחלק מהאנשים שיש להם לקות בהנעת הידיים
אנשים עם לקויות שונות בידיים עשויים שלא להצליח להשתמש ביעילות בעכברים המיוצרים עבור הציבור הרחב. יש דרכים להפעיל מחשב סטנדרטי בעזרת המקלדת בלבד ויש תוכנות שיכולות להפוך הפעלת מחשב כזו לנוחה. אולם חלק גדול מהאנשים שהעכבר אינו נגיש להם, מתקשים גם בהפעלת מקלדת מחשב סטנדרטית. אחד הפתרונות לאנשים אלה הוא להפעיל את המחשב בעזרת עכבר חליפי בלבד או בעזרת חליפי עכבר. כדי לעשות זאת הם נעזרים במקלדת מסך וירטואלית (ראה מקלדת מחשב).
עכברים חליפיים וחלפי עכברים יכולים גם לשמש אנשים חסרי לקויות בסביבות עבודה בהן אין מקום לעכבר ולמשטח של העכבר או עבור משימות שקל יותר לבצע דווקא עם עכבר חליפי או תחליף עכבר.
עכבר חליפי הוא מכשיר שעיקרון פעולתו זהה לעכבר הרגיל אך צורתו מותאמת לשימוש אחר. דוגמה: עכבר "ארגונומי" שהוא עכבר שמונע פציעת תנועה חזרתית מאומצת אצל המשתמש בו. עכבר כזה מעוצב באופן שמאפשר לאחוז בו באופן המומלץ על ידי מומחים לריפוי בעיסוק. חלפי עכבר הם מכשירים שעיקרון פעולתם שונה מזה של העכבר אך הם יכולים לעשות את תפקיד העכבר בהפעלת המחשב. דוגמאות: עכבר אנכי, משטח נגיעה, Trackball, מסך מגע, Head Pointer, מוט הנעה. חלק מהעכברים החליפיים וחלפי העכברים המשמשים אנשים עם לקויות הם מכשירים שגם אנשים בלי לקויות עשויים להשתמש בהם כגון משטח נגיעה ומסך נגיעה. אחרים שימושיים רק עבור אנשים עם לקויות וזה אחד התנאים להגדרתם כפריטי טכנולוגיה מסייעת.
במחשבים ניידים משמש משטח נגיעה כתחליף לעכבר, אך ניתן לחבר אליהם גם עכבר רגיל.
במחשבי לוח בוטל הצורך בעכבר, וממשק המשתמש מבוסס על מסך מגע. בעקבותיהם נפוץ השימוש במחשבים עם מסך מגע, שבהם ניתן להזין קלט למחשב בעכבר ובמסך מגע, כרצון המשתמש.
מערכת מתגים כתחליף עכבר
מערכת מתגים להפעלת המחשב עשויה להוות תחליף עכבר אם המחשב מצויד ב"מערכת סריקה". מערכת מתגים מכילה בין מתג אחד לארבעה המוצבים במקומות בהם נכה תנועה קשה יכול ללחוץ עליהם. נכה תנועה קשה יכול להפעיל, למשל, מתג אחד בלחיצה עם ראשו על הצד הימני של משענת הראש של כיסא הגלגלים, מתג שני בלחיצה על הצד השמאלי של אותה משענת, מתג שלישי בלחיצה אחורנית ומתג רביעי במשיכת הגבות מעלה. יש גם מתגי קרבה שלא דורשים לחיצה מלאה אלא רק קירוב של גוף המשתמש למתג ומתגי נשיפה.
סמן מערכת הסריקה דומה לסמן העכבר. סמן מערכת הסריקה של אדם השולט במחשב בעזרת מתג בודד עובר מאיצבוע על צלמית אחת לחברתה על פי סדר קבוע וכשהסמן נמצא על הצלמית שעליה רוצה המשתמש ללחוץ, המשתמש מפעיל את המתג. המתג הבודד מקביל בפעולתו לכפתור העכבר השמאלי ותנועת הסמן האוטומטית מקבילה לתנועת העכבר. משתמש השולט בשני מתגים יכול להשתמש במתג אחד כמתג הבחירה ובמתג השני כדי לזרז את תנועת הסמן או כדי לשנות את כיוונה. ככל שנוספים מתגים הופך תהליך הסריקה לנוח ומהיר יותר אולם הוא לעולם אינו משתווה לנוחות שבהפעלת עכבר על ידי אדם חסר לקות.
משטח לעכבר
משטח לעכבר משטח לעכבר העשוי לרוב גומי או בד ומיוצר במגוון צורות וגדלים ועיצובים.
למשטח יש מספר מטרות. הראשונה שבהם היא להפחית את החיכוך של העכבר עם השולחן ולספק סביבת עבודה שקטה יותר. בנוסף, משטחים מגנים על החיישן של העכבר ועל הרגליים המייצבות את העכבר מפני שחיקה ולעיתים מספקים תמיכה ארגונומית עבור כף היד. מלבד זאת, משטחים לעכבר מוסיפים דיוק ומהירות לעכבר ולמשתמש, משפרים את זמן התגובה של העכבר ומונעים רעידות. כמו כן, ישנם סוגי משטחים כמו זכוכית, בהם חיישנים לא יכולים לעבוד, ואז יש חובה להשתמש במשטח עבור העכבר.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אמצעי הצבעה למחשב
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
| 2024-08-19T23:05:54
|
פרוקונסול אפריקני
|
פרוקונסול אפריקני (שם מדעי: Proconsul africanus), הוא מין של קוף אדם קדום שהיה שייך לסוג פרוקונסול ולמשפחת ה.
הפרוקונסול האפריקני חי במיוקן, לפני כ-18 מיליון שנה. ידוע כי הוא היה חסר זנב כיתר בני המשפחה בה כלול גם האדם וכי היה הולך על ארבע גפיו. משקלו היה כ-11 ק"ג ונפח קופסת מוחו היה כ-170 מ"ל. נראה כי הייתה קיימת אצלו דו צורתיות זוויגית. מאות חלקי שלד שלו נתגלו במזרח אפריקה. ישנה השערה כי הפרוקונסול דמה לאב הקדמון המשותף לאדם ולשני קופי האדם האפריקניים: גורילה ושימפנזה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1933
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ארתור טינדל הופווד
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:הומינואידים
קטגוריה:יונקים שחיו במיוקן באפריקה
קטגוריה:פרימטים שחיו במיוקן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1933
קטגוריה:קניה: מאובנים
| 2023-05-06T07:55:57
|
מלחמת אפגניסטן (2001–2021)
|
מלחמת אפגניסטן, המכונה על ידי הכוחות המזוינים של ארצות הברית "מבצע חירות מתמשכת" (באנגלית: Operation Enduring Freedom - OEF), היא מלחמה שיזמה ארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001, שהעלו את אפגניסטן כחשודה העיקרית במתן בסיסים לאוסאמה בן לאדן ולארגון הטרור האסלאמיסטי אל-קאעידה. במסגרתה נכבשה אפגניסטן והופל שלטון הטליבאן, שעבר למלחמת גרילה, עד שכבש את המדינה מחדש.
ארצות הברית הפעילה, לראשונה מאז הקמתה, את סעיף מספר 5 באמנה הצפון אטלנטית, לפיו תקיפה באחת המדינות החברות בברית משמעה פגיעה בכל המדינות החברות בה. בנוסף לכך, מדינות רבות כדוגמת סין, רוסיה, והודו הציעו שיתוף פעולה מודיעיני (ורוסיה אף שלחה כסיוע כוחות ספצנאז של השירות הפדרלי ללוחמה בסמים), או כדוגמת יפן וקוריאה הדרומית שהציעו שיתוף פעולה צבאי ורפואי. כבר בתחילת המלחמה הוקם כוח הסיוע הביטחוני הבין-לאומי על ידי מועצת הביטחון של האו"ם בכדי לשמור לשמור על הביטחון והפיתוח של אפגניסטן לאחר הפלת שלטון הטליבאן.
לאחר הפלת שלטון הטליבאן וכיבוש הבירה קאבול, הוקם שלטון חדש שהתבסס על האופזיציה שנקראה "הברית הצפונית". הקואליציה בראשות ארצות הברית ניסתה לייצב את המדינה על ידי ביסוס משטר דמוקרטי וצבא חסין, כדי שיוכל להתמודד עם ארגוני הטרור. בדצמבר 2014 נערך טקס סמלי במטה בקאבול לסיום מעורבותן של ארצות הברית וכוחות נאט"ו בלחימה קרקעית פעילה. במדינה נותרו כ-13,500 חיילים זרים, רובם אמריקנים, שתמכו בצבא אפגניסטן. שלב זה בלחימה נקרא מבצע "שומר החירות" . בשלב זה הקואליציה עסקה בפעולות ביטחון שוטף במדינה, שכוללות לחימה במעוזי טליבאן ובפקיסטן השכנה. במאי 2021 החלה נסיגתה של ארצות הברית מאפגניסטן. בתגובה, הטאליבן כבש מחדש את אפגניסטן ועלה חזרה לשלטון.
רקע
בימי המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, תמכה האחרונה בשלטון הקומוניסטי באפגניסטן. בדצמבר 1978 חתמה ברית המועצות עם אפגניסטן על ברית הגנה, לפיה, תוכל ברית המועצות להכניס כוחות צבאיים לאפגניסטן, ככל שתתבקש על ידי הממשל האפגני. בשנת 1979 מורדים מוסלמים החלו בפעולות טרור קשות נגד המשטר. לכן, פתחה ברית המועצות במלחמה באפגניסטן שהתארכה לכ-10 שנים. סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, CIA, חימשו את המורדים האסלאמיסטים, בהם אוסאמה בן לאדן.
לאחר ההפסד והיציאה של ברית המועצות מאפגניסטן השתלט עליה הטליבאן שהנהיג חוקי שריעה אדוקים, דיכוי אכזרי של נשים ולא־מוסלמים, ומתן תמיכה לארגוני טרור רבים, ביניהם אל-קאעידה בראשות בן לאדן. בשנת 1996 התאגדו מספר קבוצות שהתנגדו לשלטון הטליבאן תחת השם הברית הצפונית. ב-10 בספטמבר 2001 נרצח המנהיג של הברית הצפונית על ידי הטליבאן.
לימים, הוביל בן לאדן את פיגועי 11 בספטמבר, סדרה של פיגועי תופת והתאבדות איסלאמיסטיים באמצעות ארגון אל-קאעידה בראשותו. היו אלה פיגועי הטרור הגדולים והקטלניים ביותר בהיסטוריה של האנושות, ולמתקפה הגדולה ביותר על אדמת אמריקה. פיגועים אלו הובילו את ארצות הברית לפלוש לאפגניסטן בכדי למצות את הדין עם בן לאדן וארגונו.
כניסה למלחמה
בנאום בפני שני בתי הקונגרס ב-20 בספטמבר 2001 העמיד הנשיא בוש בפני שלטון הטליבאן אולטימטום שדרש להסגיר את אוסאמה בן לאדן ואת כל אנשי אל-קאעידה שהיו אחראים לפיגועים ולסגור את מחנות האימונים של ארגוני הטרור. הוא דרש גם את שחרור האזרחים הזרים שהוחזקו במאסר, והפסקת ההתנכלות לעיתונאים זרים.
עם הצגת האולטימטום, פעל ממשל בוש כדי לאפשר לכוחות ארצות הברית, מדינות נאט"ו ובעלות ברית נוספות, לפעול באפגניסטן המוקפת במדינות מוסלמיות וחסרת המוצא לים. לשם כך נדרש בראש ובראשונה שיתוף פעולה מצד ממשלו של פרווז מושארף בפקיסטן – מדינה שלצד קשרים הדוקים עם ארצות הברית בימי המלחמה הקרה, גם הייתה לחממה בה גדלה תנועת הטליבאן, ושמרה על קשרים חמים אתה אחרי עלייתה לשלטון. שיתפו פעולה גם כמה ממדינות ברית המועצות לשעבר המוסלמיות, אשר גובלות בצפון אפגניסטן. בשביל לשלוט באפגניסטן נוצר קשר עם אנשי האופוזיציה האפגניים: "הברית הצפונית".
משלחת פקיסטנית רמת דרג דרשה ממנהיגי הטליבאן באפגניסטן להסגיר את אוסאמה בן לאדן, אך היא נדחתה.
הטליבאן הודיע כי הם מוכנים לשפוט את אוסמה בן-לאדן בבית משפט אפגני, בתנאי שארצות הברית תספק הוכחות ברורות כנגדו. ארצות הברית דחתה דרישה זו וחזרה על כך שלא יהיה כל משא ומתן בנוגע לדרישתה להסגיר את בן-לאדן. טוני רוברטסון, המזכיר הכללי של נאט"ו, הודיע כי ארצות הברית סיפקה לנאט"ו הוכחות למעורבות של אוסמה בן-לאדן וארגונו בהתקפות הטרור על ארצות הברית. הממשל האמריקאי לחץ על בעלות הברית האירופאיות להסכים למתקפה צבאית שמטרתה הפלת משטר הטליבאן באפגניסטן. הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר הזהירו את הטליבאן מפני המתקפה המתקרבת.
המלחמה
מטרות התקיפה
מזכיר ההגנה של ארצות הברית, דונלד רמספלד, פירט את מטרות הפלישה האמריקנית לאפגניסטן:
הבהרה לטליבאן ותומכיו כי מתן חסות לטרור אינה קבילה ונושאת עמה מחיר.
השגת מודיעין לפעולות עתידיות נגד אל-קאעידה והטליבאן.
חיזוק הקשר עם קבוצות באפגניסטן המתנגדות למשטר הטליבאן ולארגוני הטרור שבחסותו.
פגיעה בכושר השימוש באפגניסטן כבסיס לפעילות טרוריסטים.
אספקת סיוע הומניטרי לעם האפגני הנתון תחת משטר הדיכוי של הטליבאן.
כיבוש אפגניסטן
ב-7 באוקטובר 2001 החלו כוחות הקואליציה של ארצות הברית ונאט"ו במתקפה מתואמת עם הברית הצפונית. חיילי הברית הצפונית החלו במרד כנגד הטליבאן שכלל כיבוש שטחים, איסוף מודיעין ותקיפה של לוחמי טליבאן, כשהם תחת פיקוד חיילים מצבאות הקואליציה ומקבלים סיוע אווירי מהקואליציה, שבאותו הזמן תקפה גם יעדים משלה באפגניסטן והצניחה אספקה הומניטרית לתושבים. בנוסף לכך, כוחות מיוחדים של צבאות הקואליציה ביצעו מספר מתקפות נקודתיות על מנת לנסות לתפוס מבוקשים או לאסוף מודיעין. בליל 19 באוקטובר צנחו לוחמים מחטיבת הריינג'רס ופשטו על נמל התעופה הבינלאומי של קנדהאר במסגרת מבצע "קרנף".
בליל 12 בנובמבר 2001 כוחות הטליבאן נטשו את הבירה קאבול. יום לאחר-מכן כוחות הברית הצפונית פלשו אל העיר והחזירו את הנשיא הגולה רבאני, שהעביר בהמשך את השלטון לידי חאמיד כרזאי, לימים בעל ברית קרוב של בוש, ואורח הכבוד בנאום מצב האומה הראשון שלו ב-29 בינואר 2002.
לאחר כיבוש קאבול, מעוזי הטליבאן החלו ליפול לידי הברית הצפונית, וב-7 בדצמבר נפלה העיר האחרונה שהייתה בשליטת הטליבאן, קנדהאר, שהיוותה את המרכז הרוחני של הארגון. לאחר נפילת העיר, חיילי חיל הנחתים האמריקני התחילו לערוך חיפושים בסביבתה אחר מבוקשים.
בין 25 בנובמבר ו-1 בדצמבר 2001 התחולל קרב קאלאי ג'נגי במהלכו מרדו מאות שבויים מאנשי הטליבאן, והשתלטו על מבצר קאלאי ג'נגי בו הוחזקו, אך רובם נהרגו בקרב.
בעקבות הכיבוש הנרחב של השטחים והמעוזים של הטליבאן ברחו חיילים רבים של הארגון אל ההרים שלאורך הגבול הפקיסטני, במיוחד באזור דרום מערב אפגניסטן. הדבר הוביל להשערה לפיה בן לאדן ושאר בכירי אל-קאעידה והטליבאן מסתתרים במערות בהרי טורה בורה.
כוחות הברית הצפונית פתו בהתקפה על הרי טורה בורה, בגיבוי כוח דלתא של צבא ארצות הברית. במהלך הקרב הצליחו החיילים האמריקניים להאזין למערכות הקשר ברשות הטליבאן באזור ואף שמעו את קולו של בן לאדן עצמו, דבר שעזר להם לשער את מקום הימצאו ואת המרחק ביניהם. לאחר קרב קשה, שבמהלכו נתקלו באויבים בעלי מוטיבציה גבוהה, הצליחו הכוחות להגיע למרחק של פחות משני קילומטרים מהמחסה המשוער של בן לאדן. במהלך הקרב, מצביא אפגני פנה אל חיילי הברית הצפונית באומרו שהצליח להשיג הסכם כניעה עם אל-קאעידה והטליבאן, בתנאי שתהיה הפוגה בקרבות. משהבינו החיילים האמריקנים כמה הם קרובים אל בן לאדן הם רצו להתקדם אליו בעצמם, אך חיילי הברית הצפונית אסרו עליהם להתקדם ואף איימו עליהם כי נשקם יופנה נגדם אם יעשו כן. מאוחר יותר, התברר שבן לאדן ובכירי ארגון אל-קאעידה ניצלו את ההפוגה על מנת לברוח לפקיסטן. בתום ההפוגה חידוש כוחות הטליבאן את הקרבות, שהסתיימו בכיבוש ההרים על ידי הברית הצפונית וכוחות הקואליציה.
לאחר כיבוש המדינה הוקם כוח הסיוע הביטחוני הבין-לאומי (ISAF), שהיה מבוסס על הקואליציה שהקימה ארצות הברית לפני היציאה למלחמה. מטרת כוח הסיוע היה לתמוך בשלטון החדש באפגניסטן, ולסייע לו בבנייה מחדש של המדינה, בנוסף לסיוע לשלטון במלחמה בטרור בכלל ובטליבאן בפרט.
מבצע אנקונדה ולאחריו
שמאל|ממוזער|200px|חיילים אמריקניים מונחתים ממסוק במהלך מבצע אנקונדה
בתחילת 2002 התלכדו כוחות גדולים של טליבאן ותומכיהם בעמק שאח-אי-קוט , שבגבול הדרום-מזרחי של אפגניסטן. הקואליציה, יחד עם הצבא האפגני שהוקם מחדש, תקפו ב-1 במרץ את העמק. זה היה המבצע הצבאי הראשון במלחמת אפגניסטן שכלל כוחות יבשתיים גדולים שאינם אפגניים, תחת השם "מבצע אנקונדה". המבצע נמשך כשבועיים במהלכם ארצות הברית שלחה חיילי קומנדו מכוח דלתא ואריות הים, והנחיתה צנחנים ממסוקים על מנת לחסום דרכי מילוט אל פקיסטן, על מנת לאסוף מודיעין על בכירים ששהו במקום, ובשביל לכוון את חיל האוויר אל מטרותיו, ועל מנת לתפוס עמדות להסתערות על האזור. בנוסף לכך, ארצות הברית בסיוע של הצבא האפגני החלו בריכוך של כפרים בקרבת האזור ובכיבושם על מנת ליצור נקודות להתלכדות של כוחות לתקיפה ועל מנת לחסום צירי בריחה. בסיוע לחיילים, ארצות הברית השתמשה במטוס תקיפה כבד מסוג AC-130. לעומתם, כוחות הטליבאן השתמשו בכמויות גדולות של מרגמות, מטולי רקטות נגד טנקים, מכונות ירייה בעמדות שיכלו לפגוע במסוקים, ואף הצליחו להפיל שניים. באחד מהם הופל מסוק חילוץ שנשלח לאתר את לוחם אריות הים ניל רוברטס.
כוחות הטליבאן גרמו 15 הרוגים ועשרות פצועים, אך ספגו 500–800 אבדות. לאחר מבצע אנקונדה כוחות הקואליציה בעיקר עסקו באימון הצבא האפגני, בסיוע לו ובפעולות של ביטחון שוטף ברחבי המדינה. פעילות הטליבאן מתרכזת בשליחת מחבלים החודרים דרך הגבול הפקיסטני על מנת לבצע פיגועים כנגד הצבא האפגני וכוח הסיוע הביטחוני הבין-לאומי.
ביולי 2007 חטף הטליבאן 23 אזרחים דרום קוריאנים, ובנובמבר 2007 התפוצץ מחבל מתאבד במפעל סוכר והרג שישה חברי פרלמנט.
הלחימה במחוז הלמנד
לקראת סוף הקדנציה השנייה שלו, נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש הביע אכזבה מההתמודדות של הצבא האפגני עם הטרור האפגני, ולאחריו גם הנשיא ברק אובמה. לאחר בחירתו לנשיא, קיים ברק אובמה את הבטחת הבחירות שלו, והוציא את הכוחות האמריקניים מהערים בעיראק והעביר כ-30,000 חיילים אמריקניים לאפגניסטן, יחד עם עוד 10,000 חיילי נאט"ו.
ב-25 ביוני 2009 הודיעה התקשורת האמריקנית על המבצע הגדול ביותר מאז כניסת ברק אובמה לבית הלבן, שהוא גם המבצע הגדול ביותר של חיל הנחתים מאז הפלישה לפלוג'ה במלחמת עיראק, ובמהלכו כוחות מצבא ארצות הברית והממלכה המאוחדת תקפו את מחוז הלמנד שבדרום מערב אפגניסטן. המתקפה נועדה לנתק קווי אספקה וקשר של כוחות טליבאן. בזמן זה חייל אמריקני בשם בו ברגדאל נחטף על ידי כוחות הטליבאן, ומאוחר יותר פורסמה קלטת בה הוא מופיע שצולמה על ידי שוביו.
ב-20 באוגוסט 2009 נערכו הבחירות הראשונות באפגניסטן, בהן המתמודדים העיקריים היו חאמיד כרזאי ועבדאללה עבדאללה. לאחר מציאת זיופים נערך סבב נוסף ב-7 בדצמבר. בשני הסבבים איים הטליבאן על הבוחרים, ואף כרת אצבעות של מצביעים כדי לפגוע בהצבעה. ב-2 בנובמבר עבדאללה עבדאללה הודיע על פרישה מהמירוץ, וחאמיד כרזאי זכה בבחירות.
במהלך המתקפה במחוז נתקלו כוחות הקואליציה בחיילי טליבאן שהתחפרו ומוגנו היטב, דבר שגרם להרג של מספר חיילים אמריקניים ויותר מכ-20 חיילים בריטיים, בהם גם קצין בדרגת לוטננט קולונל, הקצין הבכיר ביותר בצבא בריטניה שנהרג בקרב מזה 25 שנה. הדבר גרם למחאה בבריטניה, בין היתר בגין הקיצוצים שהוחלו על הצבא, שהביאו למחסור חמור במסוקים, תחמושת ואספקה שוטפת. במהלך הלחימה במחוז הלמנד חצה מספר הרוגי הבריטים את רף ה-200, ובכך קרוב לרבע מההרוגים במהלך כל שנות המלחמה הם בריטים.
ב-13 בפברואר 2010 החל מבצע רחב היקף בשם מבצע מושתראק, הגדול ביותר מאז תחילת המלחמה, ובו 15,000 חיילים תקפו את העיר מרג'ה, בה התרכזו ב-2,000 לוחמי טליבאן, שנמצאת במרכז המחוז ושימשה כמנוף הכלכלי של הטליבאן, בעיקר בזכות מפעלים רבים לייצור סם האופיום.
הלחימה בפקיסטן
בזמן קרב טורה בורה ואחריו ברחו בכירי אל-קאעידה והטליבאן אל פקיסטן, אל כר פורה נרחב, שהפך את פקיסטן לביתם של ארגוני הטרור, שביצעו כנגד השלטון פיגועים. בתגובה לכך ארצות הברית נהגה לתקוף מהאוויר יעדים לאורך גבול אפגניסטן–פקיסטן. בתחילת שנת 2009 נחתם הסכם הפסקת אש בין הטליבאן בפקיסטן לצבא הפקיסטני, לפיו הטליבאן מפסיק לבצע פיגועים, ובתמורה מוחלים חוקי השריעה על עמק סוואט , המרוחק כעשרות קילומטרים מהבירה וממתקני גרעין.
לאחר לחץ אמריקני שנבע מהחשש שהטליבאן ינסה להשתלט על מתקני הגרעין, פקיסטן פתחה בתחילת חודש מאי אותה שנה במתקפה לכיבוש עמק סוואט ולחיסול מעוזי הטרור במדינה. הצבא הפקיסטני הצליח להכריע את הטליבאן ולהבריח אותו עד לצפון מערב המדינה, שם ככל הנראה הסתתרו בן לאדן ושאר בכירי הטליבאן ואל-קאעידה. על מנת להכריע סופית את הטליבאן, הצבא הפקיסטני החל להתכונן לקראת הקרבות בצפון מערב המדינה, ובין היתר יצר קשרים עם השבטים המקומיים, אך לבסוף החליטו שלא להמשיך עד הסוף את המתקפה, וזאת בשל הריגתו של ראש הטליבאן בפקיסטן, בייטולה מחסוד ב-5 באוגוסט על ידי כטב"מ אמריקני. בסיום המתקפה הפקיסטנית פורסם כי נהרגו בערך בין 1,000 ל-3,000 מחבלי טליבאן וכעשרות חיילים פקיסטנים, זאת בנוסף לנזק רב שגרם למיליוני אנשים לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים. בנוסף לכך, כתוצאה של מותו של בייטולה מחסוד, הוצתו קרבות בין פלגים שונים בטליבאן על מנת לתפוס את מקומו של מחסוד. בקרבות נהרגו עשרות חיילי טליבאן.
ב-17 באוקטובר הצבא הפקיסטני החל במתקפה חוזרת, הפעם בקנה מידה גדול הרבה יותר שכלל כ-30,000 חיילים, על כ-10,000 לוחמי טליבאן שנמצאים במעוזים בצפון מערב פקיסטן, וזאת לאחר החרפה בפיגועים בארץ, שבהם נהרגו יותר מ-200 אנשים תוך שבוע ובין היתר חבלי טליבאן הצליחו להשתלט על בניין מטכ"ל פקיסטני. בין המטרות של המתקפה, הייתה תפיסה או הריגה של המפקד החדש של הטליבאן בפקיסטן, חקימוללה מחסוד, ובמידה מועטה, תפיסה או הריגה של מפקדי אל-קאעידה שברחו מאפגניסטן.
ב-15 באוקטובר 2011 החלה ארצות הברית בגישה אגרסיבית יותר כלפי גורמי הטרור בפקיסטן. הכוחות המזוינים של ארצות הברית החלו לתפוס עמדות שולטות על גבעות באזורי הגבול שבין אפגניסטן לפקיסטן, והקימו נקודות תצפית. בנוסף, פעילותם של מטוסי קרב ומסוקים גברה, כמו גם תקיפות טילים של מל"טים; נחסמה התנועה באחת הדרכים המרכזיות, הוטל עוצר על אזורים במחוז ח'וסת ובוצעו חיפושים מבית לבית אחרי חשודים בפעילות טרור. הפעילות כוונה במיוחד נגד רשת חקאני, הקשורה לטליבן, ועל פי טענות ארצות הברית נתמכת על ידי ממשלת פקיסטן. הדיווחים על פעולות אלה שודרו בטלוויזיה הפקיסטנית ונמסרו גם מאת גורמי ביטחון פקיסטניים ותושבי האזור.
ההתנקשות בבן לאדן
בערב 1 במאי 2011 שודר בפתאומיות בשידור ישיר נאום של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, בו הודיע שהטרוריסט אוסאמה בן לאדן נהרג. ההודעה גררה גל התרגשות בציבור האמריקני ולחגיגות ספונטניות ברחובות, כשהבולטות שביניהן היו חגיגות מול הבית הלבן, בטיימס סקוור, ובגראונד זירו.
בהמשך פורסמו הפרטים על ההתנקשות בבן לאדן במסגרת מבצע חנית נפטון: החל מאוגוסט 2010, עם חקירת מתכנן פיגועי 11 בספטמבר, חאליד מוחמד, המודיעין האמריקני חקר השערה לפיה אוסאמה בן לאדן מתגורר במתחם מבוצר בעיר אבוטאבאד, כ-50 ק"מ צפונית לעיר הבירה הפקיסטנית אסלאמאבאד. האחוזה המבוצרת הייתה גדולה פי 8 מבית ממוצע בעיר זו, מוקפת חומות וגדרות תיל, במרחק של פחות מקילומטר מבסיס של צבא פקיסטן, האקדמיה הצבאית לקצינים. אל האחוזה היו מגיעים משלוחים על ידי שני שליחים אלמונים. החל מחודש מרץ 2011 המודיעין החל להיות יותר מוחשי, כשלאחר מספר פגישות של הנשיא אובמה עם המועצה לביטחון לאומי, הוחלט לפעול בעניין.
לשם הפעולה הוסקו כ-40 לוחמים מצוות 6 של יחידת אריות הים האמריקנית אל האחוזה, עם הוראה לחסל את בן לאדן במקרה וייתקלו בו. במהלך הפשיטה על האחוזה החל קרב יריות שנמשך כ-40 דקות בין הלוחמים לבן לאדן עצמו, בסופו בן לאדן נהרג יחד עם אחד מבניו, ועוד אישה ששימשה מגן אנושי. מיד לאחר מכן הועברה הגופה אל אפגניסטן, שם נעשה וידוא באמצעות DNA שהיא אכן שייכת לאוסאמה בן לאדן. משערב הסעודית סירבה לאפשר את קבורתו על אדמתה, הושלכה הגופה בלב ים.
בתגובה להריגתו החלו גילויי שמחה נרגשים בכל רחבי ארצות הברית. שיא נרשם כאשר באתר "טוויטר" נשלחו במהלך נאומו של ברק אובמה, שהגיע לקצב של כ-4,000 "ציוצים" בשנייה.כלי התקשורת האמריקניים הרבו לתאר את התרגשות הציבור ולתעד מסיבות רחוב ספונטניות בהן הונפו דגלי ארצות הברית, שרו את המנון המדינה, ובמשחקי ספורט קראו האוהדים U-S-A! . בכל רחבי העולם נשמעו קריאות תמיכה בארצות הברית. שיוצאי דופן היו ארגוני טרור וארגונים איסלאמיים קיצוניים, שגינו את החיסול. לדוגמה, חמאס כינה את המבצע הוצאה להורג של "לוחם חופש" אשר מת "מות קדושים".
תגובות בעולם
בתחילה ארצות הברית קיבלה תמיכה וגיבוי מלאים מרוב מדינות העולם, והתבטאה בין היתר בקואליציית מדינות רחבה לתקיפה באפגניסטן ושכללה צבאות רבים שהיו מוכנים לקחת חלק במלחמה עצמה ובשיתוף פעולה מודיעיני עם סין ורוסיה (שכאמור לעיל אף שלחה כוח עילית חשאי של הרשות למלחמה בסמים). אך תמיכה זו התחלפה בביקורת ככל שהמלחמה נמשכה, ובמיוחד לאחר הכרזת הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש על ציר הרשע (רשימה של מדינות תומכות טרור, שכוללת את איראן, סוריה, צפון קוריאה, אפגניסטן, עיראק וסודאן) ועל כוונתו לפתוח במלחמה על אחת מהמדינות שמרכיבות אותו, במיוחד על עיראק תחת שליטתו של סדאם חוסיין. לאחר פתיחת מלחמת עיראק שעליה הייתה ביקורת חריפה מצד גורמים רבים בעולם ובארצות הברית, שאמרו בין היתר שהמלחמה לא כוונה נגד הטרור אלא על מנת לקדם אינטרסים אמריקניים של השתלטות על הנפט העיראקי וסיום "החשבון הפתוח" של ג'ורג' בוש האב עם סדאם חוסיין.
המחאה התגברה במיוחד לאחר לכידת סדאם חוסיין, בשל העובדה שחיילי ארצות הברית נשארים בעיראק ובאפגניסטן אף על פי שהשיגו את המטרות (פרשנים אמריקניים אמרו כי אל-קאעידה והטליבאן ספגו מכה קשה באפגניסטן וכי בן לאדן אינו מסוגל להוציא אל הפועל פיגוע ענק נוסף מבלי שצבאות הקואליציה יידעו על כך). ביטוי נוסף למחאה כנגד המלחמה ניתן לראות בסקר גלובלי שפורסם בחודש יוני בשנת 2007 שנערך ב-47 מדינות, ולפיו רק ב-4 מדינות נמצא רוב שתומך בהישארות של כוחות זרים באפגניסטן: בארצות הברית (50%), בישראל (59%), בגאנה (50%), ובקניה (60%). בכ-41 מתוך 47 מדינות היה רוב שהעדיף שהכוחות הזרים ייצאו מאפגניסטן כמה שיותר מהר, ובכ-7 מתוך 12 מדינות החברות בנאט"ו היה רוב שהעדיף הסגה של הכוחות הזרים כמה שיותר מהר. סקר דומה שנערך ביוני 2008 בכ-24 מדינות, היה רוב של כ-21 מדינות שהעדיף הסגת כוחות זרים כמה שיותר מהר, כך שרק ב-3 מדינות היה רוב שהעדיף שהכוחות הזרים יישארו עד שהמצב יתייצב: בארצות הברית (50%), באוסטרליה (60%), ובבריטניה (48%). בסקר נוסף שפורסם באוגוסט 2009 בארצות הברית לפיו קיים רוב כנגד הרצון של ברק אובמה להגדיל את הנוכחות של ארצות הברית באפגניסטן, וכי קיים רוב שמתנגד ללחימה. ב-27 במאי 2014 הצהיר הנשיא אובמה כי החייל האחרון יעזוב את אפגניסטן עד סוף 2016, אם כי רק ב-2021 יצאה לפועל תוכנית סדורה לנסיגת הכוחות מהאזור.
גלריית תמונות
ראו גם
המלחמה בצפון-מערב פקיסטן
אוסאמה בן לאדן
אל-קאעידה
מבצע חנית נפטון
מחנה בסטיון
ציר הרשע
בסיס מאנאס
תקיפות אוויריות של ארצות הברית בפקיסטן
השתלטות הטליבאן על אפגניסטן
לקריאה נוספת
Woodward, Bob. Bush at War, Simon & Shuster, 2002
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:אפגניסטן: היסטוריה
קטגוריה:מלחמות אפגניסטן
קטגוריה:אפגניסטן: צבא וביטחון
אפגניסטן
אפגניסטן
אפגניסטן
אפגניסטן
אפגניסטן
אפגניסטן
קטגוריה:אל-קאעדה
קטגוריה:2001
קטגוריה:שנות ה-2000 בארצות הברית
קטגוריה:שנות ה-2010 בארצות הברית
קטגוריה:נשיאות ג'ורג' ווקר בוש
קטגוריה:אסיה: פלישות
| 2024-09-09T17:26:30
|
ג'ורג' ווקר בוש
|
ג'ורג' ווקר בוש (באנגלית: ; נולד ב-6 ביולי 1946) הוא פוליטיקאי ואיש עסקים אמריקאי, שכיהן כנשיאהּ ה-43 של ארצות הברית בשנים 2001–2009.
בוש נולד בקונטיקט וגדל בטקסס. אביו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, כיהן כנשיאהּ ה־41 של ארצות הברית במשך קדנציה אחת וכסגן הנשיא במשך 2 קדנציות רצופות. ב-1994 נבחר לראשונה לתפקיד פוליטי, כמושל טקסס.
בשנת 2000 נבחר בוש בבחירות לנשיאות לאחר שבועות שבהם התגלעו מחלוקת וחוסר ודאות לגבי תוצאות ההצבעה בפלורידה, שהסתיימו בסופו של דבר באמצעות פסיקה על חודו של קול בבית המשפט העליון. בחירות אלה היו הפעם הראשונה מאז 1888 שבהן נבחר נשיא ללא רוב של קולות הבוחרים אלא בהכרעת חבר האלקטורים.
בוש הבטיח במערכת הבחירות לעסוק בעיקר בנושאי פנים, ועל כן כבר בראשית כהונתו הוביל רפורמה של קיצוץ מסים. פיגועי 11 בספטמבר גרמו לשינוי בסדרי העדיפויות של ממשלו, ומרכז הכובד של כהונתו התמקד במלחמה העולמית בטרור. בוש גיבש קואליציות בינלאומיות בראשות ארצות הברית שכוחותיהן הצבאיים כבשו את אפגניסטן ועיראק. כוחות אלה נשארו בשתי המדינות עד אחרי סיום כהונתו של בוש, ובמהלך העת הזו ספגו אבדות כבדות במאבקם נגד כוחות גרילה מקומיים. על הקדנציה השנייה של בוש העיבו בעיקר טיפול הממשל בהוריקן קתרינה, שספג ביקורת רבה, והמשבר הכלכלי העולמי שפרץ לקראת סופה.
משפחה וחיים אישיים
ממוזער|250px|ג'ורג' בוש עם אשתו לורה ובנותיו, 1990
ג'ורג' ווקר בוש הוא בנם הבכור של ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הנשיא ה-41 של ארצות הברית, ושל אשתו ברברה. לשניים נולדו חמישה ילדים נוספים, ביניהם מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש. סבו של ג'ורג' ווקר בוש, פרסקוט בוש, היה איש עסקים מצליח וסנאטור מטעם קונטיקט בשנות ה-50. ב-1977, כשהיה בן 31, נשא ג'ורג' ווקר בוש לאישה את לורה וולש ולזוג נולדו ב-1981 זוג תאומות, ג'נה וברברה.
עד סמוך ליום הולדתו ה-40 חי בוש חיים הוללים, שכללו שתייה מופרזת של משקאות אלכוהוליים. בשנת 1976 נעצר באשמת נהיגה תחת השפעת אלכוהול. בשנת 1986, בהגיעו לגיל 40, טען כי "נולד מחדש" ("born again"). הוא הפך לנוצרי מאמין ושינה את השתייכותו הדתית מהכנסייה האפיסקופלית לכנסייה המתודיסטית. באותה עת גם חדל לחלוטין לשתות אלכוהול. לטענתו, לרעייתו הייתה השפעה חיובית על התמורות שחלו בו.
במהלך כל חייו הבוגרים היה בוש קורא נלהב של ספרים. לצד קריאה יומית בתנ"ך, קרא בוש גם ביוגרפיות וספרי היסטוריה רבים. תחביבים נוספים של בוש היו גולף, בייסבול ועישון סיגרים. מאז שעזב את הבית הלבן החל להקדיש זמן ניכר לציור בצבעי שמן.
ראשית חייו
ממוזער|200px|שמאל|בוש הצעיר בעת שירותו הצבאי
בוש נולד בניו הייבן שבקונטיקט, אך בעודו צעיר עברה המשפחה לטקסס בשל עסקי האב. הוא גדל בערים מידלנד ויוסטון, והיה האח הבכור במשפחתו. בוש רכש את השכלתו התיכונית באקדמיית פיליפס בבוסטון, מסצ'וסטס (1961–1964), שבה למדו גם אביו ואחיו. הוא המשיך ללמוד תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת ייל (1964–1968).
עם סיום לימודיו בייל, הצטרף בוש לזרוע האווירית של המשמר הלאומי של טקסס, שם שרת כטייס F-102. עצם העובדה שבוש לא שרת בווייטנאם (המשמר הלאומי נחשב אז מקום מקלט נוח לאלה שלא חפצו להישלח לווייטנאם), כמו גם פרטים בעייתיים בשירותו כמתואר לעיל, היו במשך שנים רבות נושא למחלוקת פוליטית בארצות הברית ועלו כנושא שנוי במחלוקת בשתי מערכות הבחירות לנשיאות שבהן נטל חלק. ב-8 בספטמבר 2004 שודרה כתבה שהגיש דן ראד'ר, בתוכנית הטלוויזיה 60 דקות של רשת CBS שבה הוצגו מסמכים שנכתבו כביכול בשנים 1972–1973 על ידי לוטננט קולונל (סגן-אלוף) ג'רי קיליאן, שהיה מפקדו של בוש במשמר הלאומי של טקסס. במסמכים נאמר כי בוש לא ציית לפקודות, וכי הופעל לחץ מגבוה למענו. סמוך למועד הפרסום, הוכח כמעט מעבר לכל ספק שהמסמכים מזויפים. סייעה לכך העובדה כי ככל הנראה הם הודפסו במחשב ולא במכונת כתיבה שהשימוש בה היה נפוץ באותה עת. לאחר ש-CBS התעקשה במשך כמעט שבועיים על נכונות הסיפור, היא הודתה לבסוף שהוטעתה על ידי המקור שסיפק את המידע, ודן ראד'ר התנצל בשידור. הפרשה גרמה להדחת בכירים בחדשות הרשת, ולפרישתו של דן ראד'ר מהגשת מהדורת החדשות המרכזית. לא הוכח כי תוכן המסמכים אינו נכון, והיו אף שטענו שתוכנם נכון, אך פרשת המסמכים המזויפים לכאורה, הסירה מעל סדר היום את שאלת שירותו הצבאי של בוש.
בשנת 1972 איבד בוש את רישיון הטיס מפני שלא התייצב לבדיקות רפואיות. בנובמבר 1974 שוחרר מהצבא, 6 חודשים לפני תום חוזהו, כדי לצאת ללימודים בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד. לאחר לימודים של שנתיים קיבל תואר שני במנהל עסקים (MBA) וחזר לטקסס. בוש החל לעבוד בתעשיית הנפט, בתחילה כשכיר ואחר כך התחיל להקים חברות קטנות שעסקו בתחום. ב-1977 הקים חברת נפט בשם "ארבוסטו" (שהוא תרגום שם משפחתו לספרדית), וב-1984 חברה זו נקנתה על ידי חברת "ספקטרום 7" ובוש הפך למנכ"ל ויו"ר החברה. שנתיים מאוחר יותר נקלעה "ספקטרום 7" למשבר בשל ירידת מחירי הנפט, והתמזגה לתוך "הארקן אנרגיה" אשר גם בה זכה בוש בתפקידים בכירים. ב-1990, בעת שאביו שימש כנשיא, מכר בוש את מניות "הארקן" שהיו בבעלותו, זמן קצר לפני שפרסמה דו"ח על הפסדיה. חקירה של הרשות לניירות ערך של ארצות הברית לא העלתה הוכחות לשימוש במידע פנימי. בשנת 1989 רכש עם חברים של אביו את קבוצת הבייסבול "טקסס ריינג'רס", וניהל אותה עד בחירתו לתפקיד המושל ב-1994. בשנת 1998, לקראת ריצתו לנשיאות, מכר בוש את מניותיו בטקסס ריינג'רס, והרוויח למעלה מ-15 מיליון דולר, בעוד שהשקעתו הראשונית הייתה 800,000 דולר בלבד. ברווחיו רכש בין השאר את החווה הפרטית שלו בטקסס.
קריירה פוליטית מוקדמת
הבחירות למושל טקסס3 בנובמבר 1998 68.24% 31.18% 130px
הבחירות למושל טקסס8 בנובמבר 1994 53.48% 45.88% 130px
כבן למשפחה פוליטית, ניסה בוש את כוחו בפוליטיקה כבר מגיל צעיר יחסית. בשנת 1972, בעודו בשירות הצבאי, היה המנהל הפוליטי של מסע הבחירות של ידיד המשפחה הרפובליקני וינטון בלאונט, לייצוג אלבמה בסנאט. בשנת 1978 התמודד על מושב בבית הנבחרים האמריקאי מטעם טקסס, אולם הפסיד למועמד הדמוקרטי. ב-1988 עבר עם כל משפחתו לוושינגטון די. סי. על מנת להשתתף במסע הבחירות של אביו לנשיאות, כיועץ פוליטי וכדובר. גם במערכת הבחירות לנשיאות השנייה של אביו, שהתקיימה בשנת 1992, עבד בצוות הקמפיין.
כהונתו כמושל טקסס (1995–2000)
ב-1994 חזר לפוליטיקה והתמודד למשרת מושל טקסס כמועמד המפלגה הרפובליקנית, מינוי בו זכה בקלות. לאחר מכן התמודד מול המושלת המכהנת הפופולרית אן ריצ'רדס, שהתפרסמה אז כאשר תקפה בעוקצנות את אביו בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב-1988. את מסע הבחירות שלו ניהל קארל רוב שעתיד להפוך לאחד מיועציו הפוליטיים הבכירים. אחד מנושאי המחלוקת בבחירות היה חוק שהועבר בבית הנבחרים של טקסס אך ריצ'רדס הטילה עליו וטו, המתיר נשיאת נשק נסתר (concealed weapon). בוש אישר את החוק לאחר היבחרו. בבחירות עצמן גרף לבסוף כ-53% מקולות הבוחרים, והושבע לתפקיד מספר שבועות לאחר מכן. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1998, נבחר בוש לכהונה שנייה והפעם ברוב גדול של כ-68% מהקולות.
בכהונותיו כמושל זכה למוניטין בשל יכולתו לעבוד עם נציגי שתי המפלגות. הוא ביצע קיצוץ חד במיסי המדינה, על חשבון עודפים בתקציבה. כחלק מתוכניתו של בוש להילחם בפשיעה, התפרסם בין היתר בכך שבמהלך כהונתו חתם על 152 גזרי דין מוות, יותר מכל מושל אחר בתולדות ארצות הברית. התנהלות זו של בוש, לצד תומכים שהיו לה, זכתה גם לביקורת רבה. אחת היוזמות המרכזיות של בוש כמושל הייתה רפורמה מקיפה בתקציב מדינת טקסס, שכללה הורדה נרחבת וחסרת תקדים של המיסים בסך 2 מיליארד דולר, לצד קיצוץ בתקציב, לרבות הפרטה של שירותים חברתיים. מהלך נוסף שבוש הוביל, היה קידום ייצור חשמל באמצעות אנרגיות מתחדשות. בתום כהונותיו כמושל הייתה טקסס ליצרנית חשמל באמצעות אנרגיית הרוח המובילה בארצות הברית. מבקריו של בוש טענו כי המצב הסביבתי של טקסס הורע בעת שכיהן בתפקיד המושל. מהלכים נוספים שביצע בוש, היו רפורמות במערכת החינוך שבמסגרתן הוגדל מימון המדינה למוסדות החינוך בטקסס, ונעשה ניסיון לקביעת אמות מידה גבוהות יותר במערכת. כמושל, נקט במדיניות שנויה במחלוקת כאשר העביר מימון ממשלתי רב לתוכניות רווחה של עמותות דתיות נוצריות פרטיות. העמותות סיפקו שירותים חברתיים כגון חינוך, תוכניות גמילה מאלכוהול וגמילה מסמים, ומאבק באלימות במשפחה.
בחירות 2000
הבחירות המקדימות הרפובליקניותינואר עד יוני 2000 צירים 1,496 244 קולות 62.00% 31.23% 260px
הבחירות הפנימיות
לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000 הסתמן בוש כמועמד הטבעי של המפלגה הרפובליקנית ובעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות בבחירות הכלליות. מספר נתונים הועילו לו: הפופולריות שלו בתור מושל טקסס, יכולתו לגשר על פערים ולעבוד עם נציגי המפלגה הדמוקרטית במדינה, הפופולריות היחסית שלו בקרב ציבור המצביעים ההיספאני, הנוטה בדרך כלל לתמוך במפלגה הדמוקרטית; והיכרות הציבור עם שמו, בשל כהונת אביו. כל אלה תרמו להתלכדות מנגנון המפלגה סביב מועמדותו וליצירת מסע גיוס כספים חסר תקדים בקרב בעלי ההון המקורבים למפלגה. לחובתו עמדו חוסר ניסיונו במדיניות חוץ ותדמיתו כאדם לא רציני שבלטו ביתר שאת בראיונות שערכה עמו התקשורת, שבהם הפגין חוסר שליטה בנושאי חוץ. הוא למשל התבלבל בין סלובקיה לסלובניה, וכשנשאל, לא ידע לומר את שמותיהם של מנהיגי צ'צ'ניה, הודו ופקיסטן. הוא הרבה בשיבושי השפה האנגלית ונתפס בעולם כמעט כרפה שכל, בעוד שמקורביו טענו שנעשה לו עוול בשל הדימוי הנ"ל.
המתמודד העיקרי כנגדו בבחירות המקדימות היה הסנאטור ג'ון מקיין מאריזונה, שנודע בזכות שירותו בווייטנאם והתקופה שבה היה שבוי מלחמה. בעוד מסע הבחירות של בוש התמקד בקריאה להגדלת הכוחות המזוינים, הורדת מיסים, רפורמות בחינוך וסיוע למיעוטים; מסע הבחירות של מקיין שם את הדגש על רפורמות בנושא מימון הבחירות למען פוליטיקה נקייה יותר, שמושפעת פחות מהאינטרסים של התורמים הגדולים למערכות הבחירות. מקיין סחף אחריו אנשים רבים שנמנו על האגף המתון של המפלגה הרפובליקנית וכן מצביעים עצמאיים לא מעטים.
לאחר שהמירוץ נפתח בניצחונות נאים של בוש באלסקה ואיווה, בבחירות המוקדמות בניו המפשייר, שבה יכלו גם העצמאיים להצביע ולא רק בוחרים שהיו רשומים למפלגה, הפסיד בוש כשקיבל כ-30% בלבד מקולות המצביעים, לעומת 49% שבהם זכה מקיין. אולם, עד מהרה התאושש בוש עם ניצחון גדול בדלאוור וניצחון נוסף בקרוליינה הדרומית שבועיים לאחר מכן, שהושג לאחר קרב צמוד אשר נתפס לא פעם כמלוכלך. אף על פי שבהמשך המירוץ הצליח מקיין לרשום ניצחון במדינת הבית שלו אריזונה, וכמו כן לנצח במישיגן ובמספר מדינות בניו אינגלנד; על ניצחונות אלו האפילו ניצחונותיו הרבים של בוש בכל שאר חלקי ארצות הברית. לנוכח המשך ההובלה של בוש, ומפאת חוסר יכולתו להתמודד עם קצב גיוס התרומות שלו, פרש מקיין מהמירוץ בתחילת חודש מרץ, וניצחונו של בוש הובטח. בפריימריז זכה בוש ב-62.0% מהקולות, ויריבו מקיין זכה ב-31.23%.
הבחירות הכלליות
בוש בחר את ריצ'רד צ'ייני כמועמד מטעמו לסגנות הנשיא. צ'ייני, שהיה מזכיר ההגנה בממשל של אביו, הקרין ניסיון בנושאי חוץ וביטחון, בניגוד לניסיונו הדל של בוש בתחומים אלה. צוות מומחים בראשות קונדוליזה רייס סייע אף הוא בנושאים הללו. את ההיבטים הפוליטיים של הקמפיין ניהל קרל רוב.
הבחירות לנשיאות ארצות הברית7 בנובמבר 2000 אלקטורים 271 266 קולות 47.9% 48.4% 260px
תעמולת מסע הבחירות של בוש נגד אל גור, שהיה באותה עת סגנו של הנשיא המכהן ביל קלינטון, התמקדה בהבטחה להשתמש בעודף התקציבי הגדול שנוצר בקופה האמריקאית בתקופת נשיאותו של קלינטון לקיצוץ משמעותי במסים. בנוסף, קרא בוש להנהיג "שמרנות רחומה" ו"להחזיר את הכבוד לבית הלבן" – רמז עבה לפרשת מוניקה לווינסקי. בענייני חוץ, תקף בוש את ממשל קלינטון על שליחת כוחות אמריקאים לקוסובו ולסומליה, והצהיר שאם יזכה, לא יערב את ארצות הברית במשימות של "בניית אומות". בתחילת המירוץ הוביל גור בסקרים, אולם לקראת סוף ספטמבר החל בוש לצמצם את הפער. בסדרה של שלושה עימותים שנערכו ביניהם בחודש אוקטובר, הפתיע בוש בהופעה טובה מהצפוי שגרמה לעלייה משמעותית בתמיכה בו. כמו כן, העימותים הביאו לכך שבוש התחבב באופן אישי על ציבור המצביעים, בעוד שגור נתפס כמרוחק וכיהיר.
בוש החל את הבחירות שהתקיימו ב-7 בנובמבר, עם יתרון בסקרים, אולם המערכה הייתה צמודה ביותר. כאשר החלו להתפרסם התוצאות במדינות השונות, התברר שגורל הבחירות תלוי בתוצאות שיתקבלו ממדינת פלורידה, אשר הייתה אמורה לשלוח 25 מתוך 538 האלקטורים. בתחילה הודיעו רשתות השידור שגור זכה בפלורידה, אולם לאחר מכן ביטלו את הכרזתן והודיעו שהניצחון שייך דווקא לבוש. בסוף הערב התברר שההפרש בפלורידה עומד על מאות קולות בלבד וכי על פי החוק, תידרש ספירה חוזרת של הקולות במדינה. גורל הבחירות לא היה ברור במשך כחודש. בזמן זה התנהלו בפלורידה ויכוחים ועימותים משפטיים בשאלות כמו האם יש להחשיב טופסי הצבעה שבהם הניקוב הצליח רק חלקית ("hanging chads"). כמו כן, הועלו טענות על כך שבחלק ממחוזות הבחירה במדינה, ודווקא כאלה המאוכלסים בתומכי המפלגה הדמוקרטית, טופסי ההצבעה היו מבלבלים, ובשל כך בוחרים שהתכוונו להצביע בעד גור, הצביעו דווקא עבור המועמד העצמאי הימני פט ביוקנן. בסופה של הספירה החוזרת נקבע כי בוש זכה ברוב הקולות הכשרים, אולם הדמוקרטים דרשו לספור גם טפסים שנפסלו מסיבות טכניות. הממשל המקומי בפלורידה, שבראשו עמד ג'ב בוש, אחיו הצעיר של ג'ורג' בוש, התנגד להמשך הספירה – אך בית המשפט העליון של פלורידה הורה להמשיך בה – מה שגרר את גלגולו של התיק לבית המשפט העליון של ארצות הברית. לבסוף, ב-12 בדצמבר, הורה בית המשפט העליון האמריקאי על הפסקת הספירה, ובכך העניק את הניצחון בבחירות לבוש. למחרת, ב-13 בדצמבר, הודיע אל גור בנאום לאומה שהוא מכיר בניצחונו של בוש ומבקש מתומכיו לנהוג כמוהו. חרף בקשתו, רבים האשימו את בית המשפט העליון כי החלטתו להפסיק את ספירת הקולות הייתה פוליטית ולא משפטית, שכן השופטים שהורו על כך מונו על ידי נשיאים רפובליקנים, ועל כן סברו כי בחירתו של בוש לא הייתה לגיטימית ו"בירכו" את הנשיא הנכנס בקריאה "הידד לגנב" ("Hail To The Thief"). שופט בית המשפט העליון, ג'ון פול סטיבנס, אמר לאחר ההחלטה כי "על אף שייתכן כי לעולם לא נדע בוודאות מוחלטת מי המנצח של הבחירות הללו, אנו יודעים בוודאות מי המפסיד. זוהי האומה האמריקנית, שאיבדה את אמונה בדמות השופט כשומר אובייקטיבי של החוק".
ב-20 בינואר 2001 הושבע בוש לנשיא, אף שזכה בכחצי מיליון קולות פחות מאשר יריבו – מצב שלא קרה בארצות הברית מאז 1888. בוש זכה בכ-47.9% מקולות המצביעים לעומת כ-48.4% מהקולות שבהם זכה גור, אולם בחבר האלקטורים היה לו רוב של 271 לעומת 266. הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר נמנה עם הדמוקרטים הבודדים שהסכימו להיות על הבמה בעת השבעתו של בוש.
כהונתו הראשונה כנשיא (2001–2005)
הקדנציה הראשונה של ג'ורג' ווקר בוש התאפיינה בפעילות נרחבת ומשמעותית של הממשל בשורה ארוכה של תחומים, כאשר לא פעם הוביל בוש צעדים רחבי היקף ושנויים במחלוקת. על אף שתחילה שאף בוש למקד את מדיניותו בנושאי פנים, האירועים שהתוו יותר מכל את מדיניותו היו פיגועי 11 בספטמבר, שהתרחשו כחצי שנה לאחר היבחרו לנשיאות. מיד אחרי הפיגועים ניסח בוש את המתווה למלחמה העולמית בטרור, ופלש לאפגניסטן. בראשית שנת 2003 הרחיב בוש את המלחמה העולמית בטרור והצבא האמריקני פלש גם לעיראק. בנושאי פנים קידם ממשל בוש שורה של רפורמות במערכות המיסוי, החינוך, הבריאות והרווחה.
לצוותו הקרוב מינה בוש מספר בכירים בולטים מממשלו של אביו. מלבד סגן הנשיא דיק צ'ייני שהיה מזכיר ההגנה של אביו; מינה את אנדרו קארד שהיה מזכיר התחבורה של אביו, לתפקיד ראש סגל הבית הלבן, ואת קולין פאוול, שהיה יושב ראש המטות המשולבים של אביו, מינה לתפקיד מזכיר המדינה. אנשים חשובים נוספים בממשל של ג'ורג' ווקר בוש היו דונלד רמספלד שמונה למזכיר ההגנה, וקונדוליזה רייס שמונתה ליועצת לביטחון לאומי. בנושאי חוץ וביטחון, נחשב סגן הנשיא צ'ייני לאושיה בעלת השפעה מרכזית על מדיניות הממשל, לצד מזכיר ההגנה רמספלד וסגנו, פול וולפוביץ, שנמנים עם הזרם הנאו-קונסרבטיבי. לעומתם קולין פאוול נתפס כמי שביטא בדרך כלל קול מתון יותר בממשל, וככזה הוא היה מצוי לא פעם בעימותים שונים עם צ'ייני ורמספלד, ואף עם בוש.
פרוץ המלחמה העולמית בטרור
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא בוש על חורבות הגראונד זירו בניו יורק, 14 ספטמבר 2001
פיגועי 11 בספטמבר 2001 בניו יורק ובוושינגטון די. סי. היו נקודה מכרעת בהתווית מדיניותו של בוש. תשעה עשר טרוריסטים שהשתייכו לארגון אל-קאעידה חטפו ארבעה מטוסי נוסעים וריסקו שניים מהם במגדלי התאומים ואחד בבניין הפנטגון. המטוס הרביעי התרסק בשדה פתוח בפנסילבניה. בכלל האירועים נהרגו 2,977 בני אדם. בעת שהתרחשו הפיגועים, ביקר בוש בבית ספר יסודי בפלורידה. בוש הוטס לבסיסים צבאיים בלואיזיאנה ובנברסקה וחזר לוושינגטון בערב. שלושה ימים לאחר המתקפה, ביקר בוש ב"גראונד זירו", המקום שבו עמדו מגדלי התאומים בניו יורק, ועודד את אנשי החילוץ שעבדו במקום. על רקע השידורים שבהם נראה בוש מחבק את הכבאים ונואם במקום במגפון, התאחד הציבור האמריקאי סביב נשיאו, ובשבועות שלאחר 11 בספטמבר המריאה הפופולריות שלו לכ-90%.
בנאומים שנשא לאחר פיגועי 11 בספטמבר, התווה בוש את המרכיבים העיקריים של מדיניות החוץ האמריקנית בשנותיו הבאות בבית הלבן. כבר בערב יום מתקפת הטרור הכריז בוש כי "אנחנו עומדים יחד לנצח במלחמה נגד הטרור". תשעה ימים לאחר מכן, ב-20 בספטמבר, בנאום שנשא בפני שני בתי הקונגרס, שהיה אולי נאומו החשוב ביותר כנשיא, ניסח בוש בצורה מפורטת את מדיניות התגובה שלו לפיגועים. כבר בתחילת נאום זה הכריז בוש: "אנחנו הולכים להביא את אויבינו לצדק, או שנביא את הצדק לאויבינו. הצדק ייעשה". בהמשך קבע בוש שהראיות קושרות את הפיגועים לארגון אל-קאעידה, וסימן את משטר הטליבאן באפגניסטן כנותן החסות העיקרי של הארגון, וככזה הוא נושא באחריות ישירה לאירועים. לאחר שורה של דרישות שהציג לטליבאן כאולטימטום, קבע בוש ש"דרישות אלה אינן פתוחות למשא ומתן", והכריז גם ש"הם (הטליבאן) ימסרו לנו את הטרוריסטים או שהם יחלקו איתם את גורלם". עוד אמר בוש ש"המלחמה שלנו בטרור מתחילה עם אל-קאעידה, אבל היא לא תסתיים שם. היא לא תסתיים עד שכל ארגוני הטרור יבלמו ויובסו." בנאום מצב האומה הראשון שנשא ב-29 בינואר 2002, הכריז הנשיא בוש כי קוריאה הצפונית, איראן ועיראק הן מדינות "ציר הרשע". בכך סימן בוש והגדיר בצורה ברורה את האויב, וכלפי מי מופנים המאמצים הצבאיים והמדיניים של ארצות הברית. המכנה המשותף של מדינות ציר הרשע הוא תמיכתם בארגוני הטרור וחתירתם לפיתוח נשק להשמדה המונית, ולפיכך הם מהווים את מוקדי הסיכון המרכזיים לשלום העולם. מאוחר יותר הכליל בוש גם את סוריה, לוב וקובה כחברות במדינות ציר הרשע. ב-1 ביוני 2002, נשא בוש נאום בפני צוערי המכללה הצבאית בווסט פוינט, שבו הציג ביתר פירוט את עקרונות המלחמה העולמית בטרור, כמה שנודע לימים כ"דוקטרינת בוש". בנאום זה קבע שארצות הברית לא תהסס לפתוח במלחמת מנע אם היא או בעלות בריתה יהיו מאוימות על ידי טרוריסטים או "מדינות פורעות חוק" המייצרות נשק להשמדה המונית. הוא הוסיף שארצות הברית בראשותו תציב את עניין הביטחון הלאומי בראש סדרי העדיפויות, וכי הוא מתכוון לקדם את הדמוקרטיה והחירות בכל אזורי העולם.
הפלישה לאפגניסטן
250px|ממוזער|ג'ורג' בוש עם בן בריתו חאמיד כרזאי, נשיא אפגניסטן הפרו-אמריקני לאחר הפלת שלטון הטליבאן, ינואר 2002
מיד לאחר שבוש הציב שורה של דרישות לשלטונות הטליבאן באפגניסטן, הם הודיעו כי הם מסרבים לשתף פעולה עם ארצות הברית כנגד ארגון אל-קאעידה. עבור בוש היה זה סימן שהמלחמה שאותה תכנן היא בלתי נמנעת. הוא הורה לצבא האמריקני לגבש תוכנית פלישה לאפגניסטן כשהוא זוכה לגיבוי ציבורי רחב בארצו ולתמיכה בינלאומית רחבה ברחבי העולם. כחלק מההכנות לפלישה, רקם בוש שיתוף פעולה עם ממשלו של פרווז מושארף בפקיסטן הגובלת באפגניסטן מדרום-מזרח וכן עם כמה ממדינות מרכז אסיה הגובלות באפגניסטן מצפון. בנוסף, יזם בוש ברית צבאית עם הברית הצפונית – האופוזיציה האפגנית החמושה אשר כללה שורה של ארגונים ששלטו במדינה לפני השתלטות הטליבאן. הברית הצפונית הייתה אמורה, על פי התוכנית האמריקאית, להוות בסיס לשלטון החדש. במקביל שקד הנשיא בוש על הקמת קואליציה בינלאומית רחבה ככל האפשר של מדינות שיסכימו להשתתף בלחימה לצד ארצות הברית. 43 מדינות התחייבו להעמיד את כוחותיהם למלחמה, כאשר המובילות שבהן היו הממלכה המאוחדת, צרפת וגרמניה.
מלחמת אפגניסטן החלה ב-7 באוקטובר. ב-13 בנובמבר השתלטו כוחות הברית הצפונית, ארצות הברית ושאר מדינות הקואליציה על הבירה קאבול, וכבר ב-22 בדצמבר הועבר השלטון לידי ממשל זמני בראשות חאמיד כרזאי שהפך לבעל בריתו הקרוב של בוש ולאורח הכבוד בנאום מצב האומה הראשון שנשא ב-29 בינואר 2002. הלחימה במעוזי הטליבאן בדרום המדינה ובמזרחה נמשכה עוד מספר חודשים, ומיום ליום מספר ההרוגים של הטליבאן עלה ושטחים נוספים נכבשו על ידי האמריקנים.
כיבושה של אפגניסטן הסתיים במהירות ומשטר הטליבאן הופל. הציבור האמריקני לא הסתפק בכך. הוא ציפה שתוך זמן קצר מנהיג אל-קאעידה אוסאמה בן לאדן יחוסל או יובא לדין, אך ציפייה זו לא התממשה באותה עת. הכוחות האמריקנים סרקו אזורים רבים באפגניסטן ובפקיסטן בניסיון לאתרו, אך הדבר לא עלה בידם. דבר נוסף שהעכיר את הניסיון של בוש לשווק את המלחמה כניצחון, הייתה מלחמת הגרילה הממושכת שנערכה בין הכוחות האמריקניים לכוחות הטליבאן. בשנים 2002, 2003 ו-2004, לחימה זו גבתה את חייהם של כחמישים לוחמים אמריקניים מדי שנה.
באוקטובר 2004, כחודש לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004, נערכו באפגניסטן הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדותיה וחאמיד כרזאי בעל האוריינטציה הפרו-אמריקנית, נבחר לנשיאות מנהיגה הזמני של אפגניסטן. בוש הציג את הבחירות הללו, בטרם בחירתו לכהונה שנייה, כהוכחה למאבקו המוצלח בטרור באפגניסטן, ולהצלחתו לבסס במדינה זו משטר דמוקרטי, יציב יחסית ופרו-אמריקני.
הפלישה לעיראק
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא בוש בחליפת טיסה על סיפון נושאת המטוסים אברהם לינקולן, מאי 2003
התגובה הצבאית העיקרית של ממשל בוש לפיגועי 11 בספטמבר הייתה בגזרת אפגניסטן. עם זאת, חמישה ימים בלבד לאחר הפיגועים, עלתה על הפרק גם תקיפה בעיראק. מזכיר ההגנה דונלד רמספלד אף אמר כי "זו אולי הזדמנות להפיל את סדאם חוסיין. אנו צריכים לשקול אותה". עיראק תחת שלטונו של סדאם חוסיין נתפסה על ידי הממשל כגורם מסוכן לאינטרסים של ארצות הברית וליציבות במזרח התיכון. ב-21 בנובמבר 2001 הורה בוש לרמספלד להכין תוכנית פעולה למתקפה בעיראק. פעילות אווירית אמריקנית בעיראק החלה כבר מאמצע 2002, כאשר כלי טיס של ארצות הברית ערכו בדרומה של עיראק ובצפונה משימות סיור ותקיפה מצומצמות. במקביל החלו להתרבות בארצות הברית קריאות ל"החלפת המשטר" בעיראק. בוש החל להשמיע ביקורת נוקבת נגד עיראק בינואר 2002; על רקע דוחות ה-CIA שהצביעו על כוונתה של עיראק לחדש את תוכנית הגרעין שלה. ב-12 בספטמבר 2001, נשא בוש נאום בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות, שרובו הוקדש לסוגיית עיראק. בוש הזהיר את עיראק שאם היא תמשיך להפר את החלטות האו"ם, השימוש בכוח נגדה יהיה בלתי נמנע. בעקבות הנאום החלו מגעים במועצת הביטחון לגיבוש החלטה חדשה שתכלול אולטימטום כלפי עיראק. במקביל ב-11 באוקטובר, התקבלה ברוב גדול, החלטה משותפת בשני בתי הקונגרס האמריקאי שהסמיכה את הנשיא להשתמש בכוח צבאי בעיראק.
ב-8 בנובמבר 2002 התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה מספר 1441, שבה הוסכם פה אחד להעניק "הזדמנות אחרונה" לעיראק לציית להחלטות קודמות של מועצת הביטחון. עיראק קיבלה על עצמה את ההחלטה והפקחים בראשות האנס בליקס ומנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מוחמד אל-בראדעי הגיעו לעיראק. בחודשים הבאים המשיכה עיראק לטעון בפני פקחי האו"ם כי אין בידיה נשק להשמדה המונית, ולפיכך היא גם לא יכולה להציג נשק שכזה. בוש סירב להאמין לגרסת השלטון העיראקי וסבר כי יש צורך בפעולה צבאית נגד עיראק. הערכות המודיעין השגויות של ארצות הברית היו הבסיס להחלטת האמריקאים והבריטים לפלוש לעיראק. אחרי כיבוש עיראק והפלתו של סדאם חוסיין התברר שלסדאם לא היה נשק להשמדה המונית.
ממוזער|250px|הנשיא בוש מבקר את חייליו בבגדאד לרגל חג ההודיה, בנובמבר 2003
מועצת הביטחון הייתה מפולגת בסוגיה זו, שכן חלק מחבריה סברו כי יש להעניק זמן נוסף לעבודת הפקחים. במקביל, האנס בליקס ואל-בראדעי דיווחו בסוף ינואר כי מתקיים שיתוף פעולה "מסוים אך לא מספיק" מצד העיראקים. בעקבות ההודעה, התייצב מזכיר המדינה קולין פאוול בשמו של בוש בפני מועצת הביטחון ב-5 בפברואר 2003 וסקר את ההוכחות כביכול שהיו ברשות ארצות הברית בדבר המשך פיתוח וייצור הנשק האסור על ידי עיראק ובדבר תמיכתה בטרור בכלל ובאל-קאעידה בפרט. לאחר שבוש נואש מהניסיון להשיג את תמיכת מועצת הביטחון להפעלת כוח צבאי נגד עיראק, בחר לפעול בכל זאת. הוא שקד על הקמת קואליציה רחבה ככל האפשר של מדינות שיחברו לארצות הברית תחת הנהגתו ויטלו חלק במלחמה הצפויה. למעלה משלושים מדינות הצטרפו לקואליציה, והממלכה המאוחדת הייתה לשותפה המרכזית. בנאום שנשא בוש בבית הלבן ב-18 במרץ הוא הציב לסדאם חוסיין אולטימטום: "על סדאם חוסיין ובניו לעזוב תוך 48 שעות את עיראק. סירוב יגרום לעימות צבאי במועד בו נבחר". ב-20 במרץ, לאחר שמועד האולטימטום פג, החלה מלחמת עיראק. לאחר פעילות אווירית שבמהלכה נערכו הפצצות מסיביות על מטרות אסטרטגיות בבגדאד וביעדים נוספים, החלו כוחות קרקעיים של ארצות הברית ושל מדינות אחרות החברות בקואליציה לפלוש לעיראק. כוחות אלו הגיעו לבגדאד ב-7 באפריל, ויומיים לאחר מכן, ב-9 באפריל, נפלה העיר ומשטרו של סדאם חוסיין חדל למעשה להתקיים.
ב-1 במאי 2003 נחת מטוס של הצי על סיפון נושאת המטוסים "אברהם לינקולן" שהייתה באוקיינוס השקט בדרכה חזרה מעיראק. מהמטוס ירד הנשיא בוש והודיע בנאום טלוויזיוני שאותו נשא לאומה על "סיום פעילות הלחימה העיקרית בעיראק". מאחורי הנשיא התנוסס שלט ענק שעליו נכתב כי "המשימה הושלמה" ("Mission accomplished"). המציאות התבררה כמורכבת יותר, והיו מי שטענו כי הצהרותיו של בוש היו מוקדמות. בדומה למה שאירע באפגניסטן, החלה להתפתח בעיראק מלחמת אזרחים כוללת ועימותים קשים בין הכוחות האמריקנים לבין כוחות טרור וגרילה השייכים לארגון אל-קאעידה ולמיליציות הנאמנות לסדאם חוסיין.
בניגוד למלחמת אפגניסטן שנתפסה כתגובה לגיטימית לפיגועי 11 בספטמבר והייתה מצויה בקונצנזוס לאומי רחב בארצות הברית, הייתה המלחמה בעיראק שנויה במחלוקת מלכתחילה. בעוד שבתחילת המלחמה נהנה בוש מעלייה בפופולריות ומתמיכה של כ-60% מהציבור, הרי שבהמשכה נשחקה מגמה זו, להוציא זמן קצר שבו נהנה בוש מעלייה מסוימת במעמדו הציבורי, לאחר שסדאם חוסיין נתפס ב־13 בדצמבר 2003 על ידי הצבא האמריקני והובא למשפט.
קיצוץ המיסים ורפורמות בחינוך ובבריאות
250px|ממוזער|הנשיא בוש חותם על החוק לקיצוצים במס, יוני 2001
עם כניסתו לבית הלבן החל הצוות של בוש לממש את ההבטחה שהבטיח בוש בטרם הבחירות ולגבש הצעת חוק לקיצוץ משמעותי במיסים. בחודש מאי 2001 עבר החוק (EGTRRA Act) בקונגרס ברוב של 58 סנאטורים ושל 240 חברי בית הנבחרים ונכנס לתוקף חודש לאחר מכן. החוק הביא לירידה ניכרת בתשלומי מס ההכנסה ששילמו זוגות נשואים, לביטול מס העזבון, ולהפחתת שיעור המס השולי. הקיצוצים במיסים הוגדרו כזמניים למשך 10 שנים, אך בוש הבטיח לפעול על מנת להפכם לקבועים. בוש התגאה שקיצוציו במיסים הם המשמעותיים ביותר מאז כהונתו של רונלד רייגן כנשיא, וטען כי הקיצוצים הללו יקלו על האוכלוסייה ויתניעו את הכלכלה.
הורדת המיסים שיזם בוש הביאה כצפוי לירידה בהכנסות המדינה. ההכנסות הפדרליות בתקציב האמריקני בשנת 2000 שעמדו על 2,025 מיליארד דולר, ירדו בשנת 2003 לסכום 1,782 מיליארד דולר. במקביל לירידה בהכנסות, האמירו הוצאות המדינה באופן חד ולא צפוי בשנותיו הראשונות של בוש, בעיקר בשל הגידול בהוצאות הביטחוניות של ארצות הברית שנבעו ממעורבותה במלחמות אפגניסטן ועיראק. כתוצאה מכך, גדל הגירעון הפדרלי של ארצות הברית שעמד בשנת 2000 על 5,674 מיליארד דולר, ל-7,379 מיליארד דולר בשנת 2004. במקביל, עד לסוף הקדנציה הראשונה של בוש הצליח הממשל האמריקאי לייצב את הכלכלה, כאשר כבר החל משנת 2002 חל מדי שנה גידול בשיעור הצמיחה. בנוסף לכך, התמתנה מגמת הירידה בהכנסות המדינה, ובשנת 2004 החלה מגמה של עליה בהן. הגידול בגירעון אף הוא התמתן ומספר המובטלים החל לרדת. הממשל טען שהסיבה לעלייה בצמיחה ולהתחזקות המשק נעוצה בצעדים הכלכליים השונים שנקט בוש, שהתמקדו בעיקר בהורדת המיסים.
250px|ממוזער|בוש חותם על החוק "אף ילד לא נשאר מאחור" (No Child Left Behind Act), ינואר 2002
פיגועי 11 בספטמבר ופרוץ המלחמה באפגניסטן שאירעו בשלהי שנת 2001, קטעו את יוזמותיו של בוש לעריכת רפורמות מרחיקות לכת בתחומי הפנים. החל מהמחצית השנייה של שנת 2001, בחודשים שקדמו לאירועים הללו, קידם בוש את הרפורמה המרכזית שלו בתחום החינוך (No Child Left Behind Act), שהייתה פרי הבטחתו בבחירות שנערכו כשנה קודם לכן. מטרת הרפורמה הייתה לצמצם פערי חינוך בין עניים לעשירים ולהגדיל את ההשקעה הלאומית בחינוך. במסגרת הרפורמה הורחב המימון של מערכת החינוך האמריקאנית, ובתי ספר שבהם למדו ילדים להורים מעשירוני ההכנסה הנמוכים, אמורים היו לזכות בתקציב ציבורי גבוה יותר. היוזמה זכתה לתמיכה דו-מפלגתית רחבה, ועברה בקונגרס ברוב גדול, וזאת במקביל להתעצמותה של הלחימה באפגניסטן. החוק נכנס לתוקפו בינואר 2002. רבים טענו כי הרפורמה שיזם בוש הייתה מוצלחת במיוחד, כיוון שהייתה מגמה של שיפור בנתוני הביצועים של התלמידים במתמטיקה ובקריאה כפי שהשתקפו במבחני ההערכה הארציים. המבקרים טענו שהתמקדות בהצלחה כמותית ובמבחנים, באה על חשבון מרכיבים חיוניים אחרים הנדרשים לחינוך באופן כללי. החוק נשאר בתוקף לאורך כל תקופת כהונתו של בוש כנשיא וכך גם לאורך רוב תקופת כהונתו של הנשיא ברק אובמה. במהלך שנת 2012 העניק אובמה למדינות שונות פטור מיישום החוק, ולבסוף, בדצמבר 2015, בוטל החוק והוחלף ברפורמה חדשה הנקראת "Every Student Succeeds Act". במקום החוק נוסחו תקנות חדשות שאפשרו לבתי הספר בין השאר גמישות רבה יותר בקביעת יעדיהם הלימודיים.
בשנת 2002 הוקדשה עיקר פעילותו של הממשל לצורך המאמצים הדיפלומטיים והצבאיים להכנת הקרקע למלחמה בעיראק. בחודשים שלאחר פרוץ המלחמה במרץ 2003, חזר בוש לקדם את רפורמות הדגל שלו בענייני הפנים. לאחר מאבק קשה בקונגרס בראשית שנת 2003 הביא בוש להצבעה חוק חדש (JGTRRA Act), אשר העמיק וביסס את הרפורמה שביצע במערכת המיסוי להורדת המיסים בשנת 2001. המאבק בסנאט להעברת החוק, הגיע לשיאו לאחר שההצבעה הסתיימה בשוויון קולות של 50-50, והסתיים כאשר החוק עבר לבסוף על חודו של קול, באמצעות הצבעתו של סגן הנשיא דיק צ'ייני אשר השתתף בהצבעה מתוקף סמכותו.
בוש החל לקדם במקביל גם רפורמה בתחום הבריאות שהייתה רצופה במאבקים שנפרסו על פני חודשים רבים. החוק עבר לבסוף בקונגרס ברוב קטן ונכנס לתוקפו ב-8 בדצמבר 2003. הרפורמה היוותה את השינוי הגדול ביותר מזה 38 שנים בתוכנית המדיקר, וכללה הגדלה של החברות הפרטיות בשוק הביטוח, וסיוע לאוכלוסיות חלשות בתשלום עבור תרופות.
בחירות 2004
הבחירות לנשיאות ארצות הברית2 בנובמבר 2004 אלקטורים 286 251 קולות 50.7% 48.3% 260px
ממוזער|180px|בוש נואם במהלך קמפיין הבחירות לקדנציה שנייה, אוקטובר 2004
במירוץ לנשיאות שהתקיים בשנת 2004, התייצב הסנאטור ג'ון קרי, חבר המפלגה הדמוקרטית ממסצ'וסטס, מול בוש, הנשיא המכהן. מערכת הבחירות כללה השמצות אישיות משני הצדדים ומסרים מקוטבים. המלחמה האמריקנית בעיראק, שבה נפלו כבר למעלה מאלף חיילים אמריקאים, הצטיירה בעיני הציבור כהסתבכות והפחיתה מהפופולריות של הנשיא. מספר חודשים טרם הבחירות, לאחר שבית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס התיר באופן תקדימי נישואין בין בני אותו מין במדינה זו, ניסה בוש ליזום הוספת תיקון לחוקת ארצות הברית שיאסור זאת. בוש התעקש על הצגת התיקון בקונגרס על אף שהיה ברור שאין לו את הרוב הדרוש להעברת התיקון. מבקריו טענו כי יוזמה זאת נעשתה במטרה לעורר את הנושא לפני הבחירות לנשיאות ולעודד את אנשי הימין הדתי, להגיע לקלפיות. סקרי דעת הקהל הראו שהעמדות שהביע בוש בנושא היו בלתי פופולריות ושרוב הציבור נטה להשקפה ליברלית. יועצו הפוליטי הבכיר של בוש היה קרל רוב, והקמפיין שלו כלל, לצד קריאה לתיקון בחוקה שתאסור נישואים חד מיניים, גם הצעת תיקון דומה שתאסור ביצוע הפלות מלאכותיות, וכן רפורמה בביטוח הלאומי שתכניס לשוק גורמים פרטיים. עם זאת, האג'נדה המרכזית שהציג בוש הייתה מחויבות להמשיך במאמצים הצבאיים באפגניסטן ובעיראק. מנגד, הודיע ג'ון קרי במסע הבחירות שלו, כי הוא תומך במלחמה באפגניסטן, אך מתנגד לזו שבעיראק. בוש תקף את קרי על חוסר העקיבות שלו בעמדותיו כלפי המלחמה בעיראק (קרי תמך ביציאה למלחמה זו). במישור הכלכלי הותקף ג'ון קרי כרדיקלי שיביא להגדלת הממשלה ולהעלאות מיסים. לעומת זאת, קרי טען כי בוש נכשל בהצמחת הכלכלה וגרם לאיבוד מקומות עבודה.
בשבועות האחרונים שקדמו לבחירות, נשחק מעמדו של בוש בסקרים. על רקע הנתונים הצמודים בסקרים ושיעור ההצבעה הגבוה בליל הבחירות, העריכו רוב הפרשנים שסיכוייו של ג'ון קרי טובים יותר. אך למחרת בוקר התברר כי בוש ניצח ברוב קטן אך ברור בקרב הציבור הכללי עם 50.7% מקולות הבוחרים לעומת 48.3% קולות שזכה בהם קרי. בקרב חבר האלקטורים זכה בוש לרוב משמעותי של 286 לעומת 251. בוש היה לנשיא הראשון מזה 16 שנה שזכה ברוב מוחלט מקולות המצביעים (רוב שאף קלינטון הפופולרי לא הצליח להשיגו. הנשיא האחרון שהצליח לגרוף רוב מוחלט מהקולות היה ג'ורג' בוש האב ב-1988). נראה היה כי המפתח לניצחונו הורכב מתחושת האימה שאפפה עדיין את הציבור האמריקאי שלוש שנים לאחר הפיגועים במגדלי התאומים, והערכתו כי בוש מתאים יותר מיריבו לנהל את המלחמה בטרור. תרם לכך גם סרטון של אוסאמה בן לאדן ששודר ברשת אל ג'זירה כמה ימים לפני הבחירות, ב-29 באוקטובר, שבו דיבר על הפיגועים בבנייני התאומים ונראה כמתגרה בבוש. בימים שלאחר פרסום הסרטון הראו הסקרים כי בוש מוביל במספר אחוזים. לניצחונו של בוש תרמה גם התגייסות מלאה של האוונגליסטים, שהתנגדו להתרת הפלות ולהענקת זכויות להומוסקסואלים. ההישגים המרשימים שנחלה המפלגה הרפובליקנית בבחירות לקונגרס העניקו לבוש תנאי פתיחה נוחים לתקופת כהונתו השנייה.
כהונתו השנייה כנשיא (2005–2009)
הקדנציה השנייה של ג'ורג' בוש התאפיינה במידה רבה בהאטה כללית בפעילות הממשל בתחומים רבים ובמהלכה הצטייר בוש לא פעם כ"ברווז צולע". חלק ניכר מעיסוקו של בוש בקדנציה זו התמקד בניסיונותיו לייצב את עיראק ואת אפגניסטן לקראת העברתן בבטחה לנשיא הבא. במקביל ערך בוש מספר ניסיונות כושלים לביצוע רפורמות בתחומי הפנים, והתמודד עם שני משברים פנימיים גדולים שפקדו את ארצות הברית בשנים הללו: הוריקן קתרינה שהתרחש בשנת 2005, והמשבר הכלכלי העולמי שהתרחש בשנת 2008. במהלך קדנציה זו הספיק בוש למנות גם שני שופטים חדשים לבית המשפט העליון.
בראשית הקדנציה השנייה של בוש הוחלף מזכיר המדינה קולין פאוול ביועצת לביטחון לאומי קונדוליזה רייס ואת תפקידה קיבל סטיבן האדלי, מי שהיה מבכירי מחלקת ההגנה בתקופת כהונתו של בוש האב. סגן הנשיא דיק צ'ייני המשיך בכהונתו גם בקדנציה השנייה. אחרי בחירות אמצע הקדנציה ב-2006, בהן נחלה המפלגה הרפורבליקנית מפלה שחלק גדול ממנה יוחס להסתבכות בעיראק, הוחלף גם
מזכיר ההגנה דונלד רמספלד, ואת מקומו תפס רוברט גייטס.
ב-10 במאי 2005, בזמן ביקור בגיאורגיה, ניסה אזרח גיאורגי להתנקש בג'ורג' בוש, בזמן שהוא נשא נאום בכיכר החירות של טביליסי. המתנקש ידה רימון יד לעבר הבמה, במטרה לפגוע בבוש ובמיכאיל סאקשווילי, אך הרימון לא התפוצץ. המתנקש נעצר מאוחר יותר ונדון למאסר עולם.
הוריקן קתרינה
ממוזער|250px|בוש במטוסו בחולפו מעל האזורים שנפגעו מהוריקן קתרינה, אוגוסט 2005
פחות משנה לאחר שנבחר לנשיא בפעם השנייה, ספגה ארצות הברית את המשבר הפנימי הגדול ביותר שחוותה מאז פיגועי 11 בספטמבר 2001. בשלהי אוגוסט 2005, הכתה סופת ההוריקן קתרינה את דרום מזרח ארצות הברית וגרמה לאחד מאסונות הטבע ההרסניים ביותר שפקדו אי פעם את ארצות הברית. ב-27 באוגוסט, יומיים לפני שהגיעה הסופה לשיאה, הכריז הנשיא בוש על מצב חירום בלואיזיאנה, וביום המחרת במיסיסיפי ובאלבמה. בוש הורה להעביר את אזורי האסון הצפויים לטיפולם של המחלקה לביטחון המולדת ושל הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום, אך היו כאלה שטענו כי למרות הוראתו של בוש, הגופים הללו לא נקטו פעולות של ממש כדי להתכונן כראוי לאסון הצפוי. בשבועות שקדמו לבואה של הסופה, פונו רוב תושבי העיר ניו אורלינס שבלואיזיאנה, שמלכתחילה סומנה כחוליה החלשה. עם הגיעה של הסופה לעיר, קרסה מערכת הסכרים של ניו אורלינס וכ-80% משטח העיר הוצף. כתוצאה מכך, חוותה העיר נזקים קשים, מעשי שוד וביזה רבים ואובדן של חיי אדם שמספרם נאמד במאות הרוגים. מתוך 60,000 תושבים שלא עזבו את העיר לפני בוא הסופה, פינה משמר החופים של ארצות הברית כמחציתם. ב-2 בספטמבר הגיעו לעיר עשרות אלפים מאנשי המשמר הלאומי של ארצות הברית על מנת לסייע בעבודות החילוץ ולהשיב לה את הביטחון והסדר. באותו יום ערך בוש סיורים במקומות שונים בלואיזיאנה, מיסיסיפי ואלבמה.
לפחות 1,833 בני אדם נהרגו בהוריקן הקטלני, ועלות הנזקים הוערכה בכ-108 מיליארד דולר (במונחי 2005). תפקודו של הנשיא בוש באותה עת גרר ביקורת חריפה כלפיו. נטען נגדו כי מינה אנשים בלתי מוכשרים לסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום, וכי המלחמה שיזם בעיראק הקשתה על ריכוז המאמצים לטיפול במשבר. כמענה לביקורת, הודיע בוש כבר בעיצומם של האירועים כי הוא נושא באחריות למחדלים. תפקודו של בוש בכל הקשור להוריקן קתרינה הגביר את מגמת הירידה בפופולריות שלו, והיו מי שטענו כי הייתה זו נקודת מפנה פוליטית, שממנה לא יכול היה להתאושש עוד.
מינויים לבית המשפט העליון
259px|ממוזער|ג'ון רוברטס מושבע לכס בית המשפט העליון על ידי השופט ג'ון פול סטיבנס, כאשר ברקע הנשיא בוש, ספטמבר 2005
עם שוך הסערה, סבל בוש מחולשה פוליטית ניכרת. הביקורת שספג בעקבות טיפולו במשבר, והדשדוש במלחמה בעיראק, הקשו עליו לגייס תמיכה פוליטית ברפורמות השונות שביקש לקדם בענייני פנים. בקיץ 2005, עם הודעת הפרישה של השופטת סנדרה דיי אוקונור בחודש יולי, ועם פטירתו של נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט בחודש ספטמבר, מינה בוש שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. המינוי הראשון, שהצלחתו נזקפה לזכותו של בוש, היה של ג'ון רוברטס שיועד תחילה להחליף את אוקונר כשופט, אך עם פטירתו של רנקוויסט הוא מונה לשופט במקומו. על אף שהיה ברור שהמועמד הוא שמרן מובהק, כישוריו המשפטיים וקסמו האישי סייעו לו לקבל את תמיכת רוב חברי הסנאט, מהם גם רבים מחברי המפלגה הדמוקרטית.
ניסיונו של בוש למנות את היועצת המשפטית האישית שלו הארייט מאיירס נכשל בשל הביקורת שהושמעה בקרב חברים משתי המפלגות. נטען שאין זה ראוי למנות מקורבת וכי אין די בניסיון שיש לה במשפט חוקתי. הימין השמרני הביע חשש שמאיירס לא תהיה מחויבת לנושאים הקרובים לליבו, כמו המאבק נגד התרת ביצוע הפלות מלאכותיות. בוש המשיך להתעקש על קידום המינוי בסנאט למרות הביקורת שספג, וכתוצאה מכך נגרם קרע בינו לבין רבים מתומכיו. רק לאחר סדרת פגישות בין מאיירס לבין חברי הסנאט שבהן התברר שהמינוי שלה לא מובטח, היא נאלצה לפרוש ובמקומה מינה בוש את השופט השמרן סמואל אליטו, שהיה אהוד על המפלגה הרפובליקנית. מינויו זכה לאישור הסנאט ב-31 בינואר 2006, בהצבעה שהתפלגה כמעט לחלוטין על פי סדר יומן של שתי המפלגות.
המשך המלחמות במזרח התיכון
בדומה לכהונתו הראשונה, גם בזו השנייה, עמדו במרכז נשיאותו של בוש ענייני הביטחון הלאומי ומדיניות החוץ במזרח התיכון. במסע הבחירות לנשיאות בשנת 2004, הבטיח בוש כי אם ייבחר ימשיך לבטא מחויבות בלתי מתפשרת למלחמה בטרור, עד להשגת הכרעה. לאורך רוב שנות כהונתו הראשונה של בוש כנשיא, המצב הביטחוני בעיראק ובאפגניסטן היה יציב יחסית, אך עם תחילת כהונתו השנייה, התפרצה אלימות שהדרדרה למלחמת אזרחים כוללת. כוחות אל-קאעידה תפסו בעיראק אחיזה משמעותית במערב המדינה והצליחו להסב לכוחות האמריקניים אובדן של מאות הרוגים מדי שנה. תמונה דומה התפתחה גם באפגניסטן לאחר שבשנת 2006 התגברה פעילות הטליבאן באופן משמעותי.
250px|ממוזער|ג'ורג' בוש עם בן בריתו נורי אל-מאלכי, נשיא עיראק הפרו-אמריקני לאחר הפלת שלטון סדאם חוסיין, נובמבר 2006
נוכח התגברות ההתנגדות למלחמות באזור ונוכח הביקורת על התנהלותו של בוש, נרשמה ירידה בפופולריות שלו. בשלהי שנת 2006 יצא בוש בסדרת נאומים בנושא המלחמה בעיראק, שבהם הודה כי נעשו שגיאות אסטרטגיות בעיראק ואמר כי הוא נוטל אחריות עליהן. למרות זאת טען כי על ארצות הברית "להמשיך במסלול", והאשים את אלו הקוראים לנסיגה, ברצונם "לברוח" מעיראק, מבלי לקחת בחשבון את האינטרס הלאומי האמריקני. מאוחר יותר קבע בוש: "אני לא מתכוון להסיג את חיילנו משדה הקרב לפני שהמשימה תושלם". ב-10 בינואר 2007, הציג בוש אסטרטגיה חדשה לניהול המלחמה ("The New Way Forward", "The Surge"), שמטרתה הייתה להשיג הכרעה בעיראק ולייצב את הביטחון במדינה באמצעות תגבור הצבא האמריקני ששוהה במדינה בכוח נוסף של כ-21,500 לוחמים. לצד תמיכה מצומצמת בתוכניתו של בוש, היא עוררה התנגדות חריפה ונרחבת, בין השאר גם בקרב נציגים רפובליקניים שהביעו מורת רוח מכוונות הממשל. גם בקרב הציבור האמריקאי שהיה שבע מלחמות, שררה ההתנגדות מקיפה לתוכנית, שמשמעותה הייתה העמקת המעורבות האמריקנית בלחימה. מכל מקום, התוכנית יצאה אל הפועל כבר באותו חודש. בתחילה לא היה כל שינוי משמעותי במפלס האלימות, אך לאחר מספר שבועות החלה להירשם ירידה מתמדת במספר ההרוגים, דעיכה משמעותית בעוצמת הטרור, ושליטה יציבה יותר של ממשלת עיראק במדינה. גורמים רשמיים בארצות הברית ובעיראק ציינו לטובה את תגבור הכוחות האמריקנים שיזם בוש, כגורם להחזרת השקט לעיראק. גם במערכת הפוליטית ובתקשורת, רווחה בדיעבד דעה חיובית על המהלך. במרץ 2007 הורה בוש על תגבור הכוח האמריקני באפגניסטן ב-3,500 לוחמים נוספים.
המשבר הכלכלי העולמי
250px|ממוזער|בוש בפגישה בבית הלבן עם חברי קונגרס בכירים, לרבות המועמדים לנשיאות ג'ון מקיין וברק אובמה, במסגרת התייעצות בעניין גיבוש תוכנית חילוץ למשבר הכלכלי, ספטמבר 2008
נתוני הצמיחה הכלכלית שהיו חיוביים בתום כהונתו הראשונה של בוש, החלו להצביע על מגמת ירידה החל מראשית כהונתו השנייה.
בראשית שנת 2006 התפוצצה בועת הנדל"ן בארצות הברית ובחודש דצמבר 2007 חוותה המדינה משבר כלכלי רחב, שהיה המשבר הכלכלי הגדול ביותר שפקד את ארצות הברית מאז השפל הגדול שהתרחש בשנת 1929. ההשלכות המידיות של המשבר, היו צניחה במדדי המניות השונים בבורסות, ערעור יציבותם של מוסדות פיננסיים, קריסה של ענף המשכנתאות, עלייה ניכרת במחירי הנפט וירידה בערך הדולר. כמו כן האבטלה המריאה ועברה את סף ה-8% בשנת 2009, הכנסות המדינה צנחו, והצמיחה הכלכלית ירדה באופן חד.
תגובת ממשל בוש למשבר הייתה גיבוש תוכנית חילוץ חסרת תקדים שמטרתה הייתה לייצב את כלכלת ארצות הברית. התוכנית כללה העברת מהלך חקיקה בקונגרס (Emergency Economic Stabilization Act of 2008) שיסמיך את הממשל להשקיע 700 מיליארד דולר מכספי הציבור האמריקאי לצורך רכישת משכנתאות בעייתיות מידי הבנקים האמריקאים שנקלעו למצוקה, על מנת להצילם מפשיטת רגל. ב-29 בספטמבר 2008 דחה בית הנבחרים של ארצות הברית את הצעת החוק המקורית של תוכנית החירום, ברוב של 228 מתנגדים מול 205 תומכים. ב-3 באוקטובר 2008 אישר בית הנבחרים גרסה מתוקנת של החוק ברוב של 263 תומכים מול 171 מתנגדים. שעות ספרות לאחר אישור החוק בקונגרס, חתם עליו בוש והוא נכנס לתוקף. התומכים בתוכנית החילוץ טענו כי התערבות הממשל בשוק נועדה למנוע משבר אמון בתחום האשראי, ולמנוע את החרפת המצב הכלכלי. המתנגדים לתוכנית החילוץ מחו על עלות התוכנית והרחבת הגירעון, וטענו בין השאר כי לא נלקחו כלל בחשבון אלטרנטיבות נוספות.
רוב הציבור האמריקני סבר כי בוש היה האחראי המרכזי למשבר הכלכלי. מומחים רבים טענו כי המדיניות הרגולטורית שהנהיג בוש בתחומי הנדל"ן הייתה בעייתית וכי הסחר בניירות ערך היה אחד מהסיבות לפרוץ המשבר. עוד טענו נגדו כי הקיצוצים במיסים ומימון המלחמות במזרח התיכון תרמו אף הם לגידול בגירעון ולהתפתחות המשבר. אחרים טענו כי המדיניות הרגולטורית של בוש הונהגה כבר על ידי הנשיא ביל קלינטון, וכי בוש דווקא מיתן מדיניות זו.
יחסו לישראל
שמאל|ממוזער|250px|בוש עם אריאל שרון ואבו מאזן במפגש פסגה בעקבה, 2003
בוש נכנס לתפקידו בבית הלבן בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כארבעה חודשים לאחר שפרצה, וזמן קצר לפני עלייתו של אריאל שרון לשלטון בישראל. לנוכח כישלון ועידת קמפ דייוויד, החל ממשל בוש למתן את התערבותו בכל הקשור לסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, ולסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט. בוש נחשב לנשיא ידידותי במיוחד למדינת ישראל, ולפיכך זכה לאהדה רבה בקרב הציבור הישראלי. בוש הגן באופן עקבי על ישראל בשדה הדיפלומטי, וביטא את תמיכתו בה בהזדמנויות שונות. היו שהסבירו כי מספר גורמים תרמו להיווצרות היחסים ההדוקים עם ישראל: יחסיו הטובים של בוש עם גורמים בפוליטיקה הישראלית טרם היבחרו לנשיא, קרבתו לחוגים נוצריים אוונגליסטיים פרו ישראלים, התגברות הנטייה הפרו ישראלית בארצות הברית לאחר פיגועי 11 בספטמבר, והתמקדות הממשל האמריקאי במלחמה בטרור. במהלך הקדנציה הראשונה של בוש, שחפפה במידה רבה את זו של שרון בישראל, התעצמה תמיכתו של הממשל האמריקני בישראל. החל משנת 2002 ניתק ממשל בוש כמעט לחלוטין את הקשר עם הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת, והאשימו בעידוד הטרור ובהכשלת תהליך השלום. עם זאת באשר לנושאים כמו הקמתם והרחבתם של התנחלויות וכן חדירת תוואי גדר ההפרדה אל עומק תחומי יהודה ושומרון, שמר הממשל על התנגדותו לכל שינוי בסטטוס קוו.
ממוזער|250 פיקסלים|הנשיא בוש עם יו"ר הכנסת דליה איציק ונשיא מדינת ישראל שמעון פרס
במהלך כהונתו הראשונה, ניסה בוש מספר פעמים להחיות את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ב-24 ביוני 2002 נשא נאום בבית הלבן שכונה לימים "חזון הנשיא בוש", נאום שבו הציע מתווה שעיקרו פתרון שתי המדינות. ניסיון נוסף נעשה ב-26 בפברואר 2003, כאשר הציג את תוכנית "מפת הדרכים לשלום", שהייתה דומה מחד במתכונתה לתוכניתו הקודמת, אך הציגה מאידך לוח זמנים ברור יותר לפתרון הדרגתי של הסכסוך. ב-5 ביוני 2003, התקיימה ועידת פסגה בעקבה בהשתתפות בוש, אריאל שרון, אבו מאזן, והמלך עבדאללה, שהייתה אמורה לסמן את תחילת יישום מפת הדרכים אך ההתקדמות בתהליך הייתה איטית, שכן לאור ההידרדרות הביטחונית בשטח, וההסתבכות האמריקנית בעיראק, מיתנה ארצות הברית את פעילותה בזירה הישראלית-פלסטינית.
לאחר פרסום תוכנית ההתנתקות של שרון בדצמבר 2003, התייצב בוש לצידו של שרון ופרסם מכתב תמיכה במהלך, שמטרתו בין השאר הייתה לרכך את ההתנגדות להתנתקות של חלק מהציבור וממקבלי ההחלטות בישראל. בוש גרס כי בעיית הפליטים הפלסטינים אמורה להיפתר במסגרת המדינה הפלסטינית, וכי יש להתחשב בגושי ההתנחלויות בעת קביעת קו הגבול העתידי. בינואר 2006, מונה אהוד אולמרט לראשות הממשלה בישראל במקום אריאל שרון שחווה שבץ קודם לכן. בדומה לקודמו בתפקיד, רקם בוש יחסים קרובים גם עם ראש הממשלה החדש. בנובמבר 2007, לקראת סוף כהונתו של בוש, יזמה ארצות הברית את ועידת אנאפוליס – ועידה בינלאומית שהתכנסה בעיר אנפוליס, בירת מרילנד – שבמסגרתה חתמו כל הצדדים על הצהרה משותפת הקוראת להגיע לפתרון של פתרון שתי המדינות לא יאוחר מסוף שנת 2008 והייתה אחת התוצאות של השיחות בין אבו מאזן לאולמרט. כקודמותיה, גם יוזמה מדינית זו לא הצליחה להביא לפריצת דרך.
לאחר נשיאותו
240px|ממוזער|ג'ורג' בוש ורעייתו מנופפים לקהל לפני עזיבתם לביתם, לאחר השבעתו של ברק אובמה לנשיאות
שמאל|ממוזער|240px|ג'ורג' בוש, הנשיא ברק אובמה וביל קלינטון נפגשים בחדר הסגלגל, ינואר 2010
250px|ממוזער|240px|המרכז הנשיאותי ג'ורג' ווקר בוש, דאלאס
לאחר תום כהונתו כנשיא, שב ג'ורג' ווקר בוש לטקסס, רכש בית חדש בדאלאס, ועבר להתגורר שם עם רעייתו. במשך השנתיים הבאות מיעט להופיע בציבור. בשנים אלו הקדיש חלק ניכר מזמנו לכתיבת ספר זיכרונות (Decision Points), וכן להקמת מרכז נשיאותי הקרוי על שמו.
בשנים 2010 ו-2011, העניק שורה של ראיונות לתקשורת במטרה לקדם את ספר הזיכרונות שכתב. ב-2 במאי 2011, התקשר הנשיא המכהן, ברק אובמה, לבוש ובישר לו על חיסולו של אוסאמה בן לאדן, ולאחר מכן הזמינו להשתתף בטקס יום השנה העשירי לפיגועי 11 בספטמבר שנערך בניו יורק. זו הייתה הזדמנות עבור בוש להתייחס לנושא הפיגועים והטרור במספר ראיונות שהעניק באותה עת לתקשורת. בוש קידם גם יוזמות חברתיות שונות, ובין השאר הקים עם ביל קלינטון קרן סיוע לגיוס תרומות להאיטי, בעקבות רעידת האדמה שפקדה את המדינה בשנת 2010.
ב-2 באפריל 2013, חנך בוש בקמפוס של האוניברסיטה המתודיסטית הדרומית (SMU) את המרכז הנשיאותי ג'ורג' ווקר בוש (George W. Bush Presidential Center). המרכז כולל מוזיאון שבו מוצגים באופן אינטראקטיבי הדילמות שאיתן התמודד במהלך כהונתו, קורות חייו ומורשתו, ספריה נשיאותית גדולה, ומכון מחקר הנושא את שמו. בשנת 2014 פרסם בוש ביוגרפיה פרי עטו על אביו, (41: A Portrait of My Father) הנשיא לשעבר ג'ורג' הרברט ווקר בוש.
בשנים שלאחר כהונתו, מלבד הבעת תמיכה במועמד הרפובליקני מיט רומני בבחירות 2012 (וב-2008, הבעת תמיכה בג'ון מקיין, דבר אשר למעשה התרחש עוד קודם סיום כהונתו), נמנע בוש בדרך כלל ממעורבות משמעותית בפוליטיקה האמריקנית, ושמר לרוב על פרופיל נמוך בנושא. כך למשל הקפיד גם במעט הופעותיו התקשורתיות להימנע מהצגת ביקורת ישירה על יורשו בבית הלבן, ברק אובמה.
לקראת סוף כהונתו של אובמה וככל שהתקרבו בחירות 2016, חרג ממנהגו והחל להגביר את מעורבותו בפוליטיקה. באפריל 2015, בכינוס של קואליציית היהודים הרפובליקנים בלאס וגאס, ביקר את מדיניות החוץ של הנשיא ברק אובמה, וציין שתי שגיאות אסטרטגיות עיקריות לדעתו שנעשו - נסיגת הכוחות האמריקנים מעיראק ב-2011 וקידום הסכם הגרעין עם איראן על ידי הממשל (אשר נחתם לבסוף כחודשיים לאחר מכן). שיא פעילותו הפוליטית הגיע לבסוף בעיצומן של הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית לקראת בחירות 2016. כבר חודשים רבים טרם תחילתן הביע בוש תמיכה באחיו, מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש, ואף סייע לו בגיוס כספי תרומות למירוץ. לאחר ההצבעה בניו המפשייר ולקראת ההצבעה בקרוליינה הדרומית, כאשר הקמפיין של ג'ב בוש נקלע לקשיים, הובא ג'ורג' בוש לקדמת הבמה, והופיע עם אחיו במספר כנסי בחירות וראיונות לתקשורת, במהלכם קרא לציבור להצביע לאחיו. על אף זאת, ג'ב בוש רשם לבסוף תוצאה מאכזבת בקרוליינה הדרומית, ועם פרסום תוצאות האמת פרש מהמירוץ, ובנאום ההפסד שלו הודה לאחיו ג'ורג' על התמיכה בו.
מורשתו
יש ביקורת על מורשתו של ג'ורג' בוש, אך עם זאת הוא נחשב על ידי רבים כאחד מהנשיאים החשובים ביותר בהיסטוריה האמריקנית. תומכיו של בוש מדגישים את הצלחותיו על פי ראות עיניהם במלחמה העולמית בטרור, במניעת הישנותם של פיגועים נוספים בארצות הברית לאחר 11 בספטמבר, בקיצוץ המשמעותי של המיסים שהוציא לפועל, במאבק המקיף באיידס באפריקה, במינוי שופטים שמרנים לבית המשפט העליון, וכן ברפורמות שיזם בתחומי הרווחה, החינוך והבריאות. מבקריו של בוש מצביעים בעיקר על הניהול הכושל לדעתם של מלחמת עיראק, על מדיניותו הכלכלית שלתפיסתם הרחיבה את הפערים בחברה והייתה חסרת אחריות, וכן על כישלונו לדעתם בהתמודדות עם הוריקן קתרינה ועם המשבר הכלכלי העולמי. תומכיו ומבקריו אינם יכולים להתעלם מהמשברים יוצאי הדופן שאירעו בתקופתו של בוש: פיגועי 11 בספטמבר בשנת 2001 – מתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה, הוריקן קתרינה בשנת 2005 – אחת הסופות הקטלניות בהיסטוריה של צפון אמריקה, והמשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 – המיתון הכלכלי החריף ביותר מאז השפל הגדול. המהלכים שנקט מוצגים לעיתים אף הם כמרחיקי לכת: התגובה הנרחבת לפיגועי 11 בספטמבר (המלחמה העולמית בטרור), הגדלת סמכויות הרשות המבצעת במסגרת חוק הפטריוט, קיצוצי המס הגדולים ביותר מאז ממשל רונלד רייגן, ההרחבה התקציבית המקיפה בתגובה למשבר הכלכלי העולמי, ועוד.
הפופולריות של בוש בקרב הציבור, הייתה נמוכה במיוחד עם סיום כהונתו, והוא הוצב במקום השני אחרי ריצ'רד ניקסון. כך למשל זכה בוש בסקר של מכון גאלופ שנערך בינואר 2009, בקרב הציבור הכללי ל-34% אחוזי אהדה שכללו 28% מקולות העצמאיים ו-6% מקולות הדמוקרטים (ובכך החל ירידת במגמה של המנהג של מצביעים דמוקרטים ועובדי צווארון כחול שהצביעו לבוש בדומה ל"דמוקרטים של רייגן"), עם זאת בקרב תומכי מפלגתו הרפובליקנים הוא עדיין זכה לתמיכה רחבה יחסית של 75%. בפברואר 2012, דיווח מכון המחקר גאלופ שאף על פי שהפופולריות של בוש השתקמה במידה מסוימת עם השנים, "האמריקאים עדיין מדרגים את ג'ורג' בוש כאחד הנשיאים הגרועים ביותר שהיו להם". עד לשנת 2013 חלה עלייה בפופולריות שלו ובסקר מאותה השנה זכה בוש לאהדה בקרב 49% מהציבור. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 2005 שיותר אזרחים הביעו את אהדתם כלפיו מאשר כאלו שהביעו את הסתייגותם ממנו. סקרים הצביעו כי עיקר ההסתייגויות ממדיניותו של בוש מתייחסים לניהול מלחמת עיראק (57%) ולטיפולו במשק האמריקני (53%).
ספריו
A Charge to Keep: אוטוביוגרפיה הכוללת סקירה קצרה של חייו של בוש וכן פירוט האידאולוגיה הפוליטית שלו, בעיקר בנושאי פנים. יצא בשנת 1999.
We Will Prevail: אוסף נאומים של בוש משנותיו הראשונות בבית הלבן על המלחמה בטרור בתוספת קטעי כתיבה שלו על מדיניות חוץ. יצא בשנת 2003.
George W. Bush on God and Country: מסה אידאולוגית על אמונתו באלוהים, קדושת החיים, חירות ונאמנות למולדת. יצא בשנת 2004.
Decision Points: ספר הזכרונות של ג'ורג' ווקר בוש. מתמקד בהכרעות המרכזיות שעשה בוש בחייו כאדם פרטי וכנשיא. יצא בשנת 2010.
41: A Portrait of My Father: ביוגרפיה שכתב על ג'ורג' הרברט ווקר בוש, אביו של ג'ורג' ווקר בוש. יצא בשנת 2014.
פרסים והוקרה
ראו גם
הקבינט של ארצות הברית בממשל ג'ורג' ווקר בוש
מדיניות החוץ של ממשל ג'ורג' ווקר בוש
מדיניות הפנים של ממשל ג'ורג' ווקר בוש
לקריאה נוספת
Clark Rountree, George W. Bush: A Biography, Greenwood Publishing Group, 2011.
Scott McClellan, What Happened: Inside the Bush White House and Washington's Culture of Deception, Public Affairs, 2008.
Peter Baker, Days of Fire: Bush and Cheney in the White House, Random House, 2014.
James Moore, Wayne Slater, Bush's Brain: How Karl Rove Made George W. Bush Presidential, John Wiley & Sons, 2003.
Richard B. Cheney, Liz Cheney, In My Time: A Personal and Political Memoir, Simon & Schuster, 2011.
Laura Welch Bush, Spoken from the Heart, Simon & Schuster, 2010.
Donald Rumsfeld, Known and Unknown: A Memoir, Penguin Group, 2011.
Condoleezza Rice, No Higher Honor: A Memoir of My Years in Washington, Random House, 2011.
Jeremy Johnson (ed.), Robert Maranto (ed.), Tom Lansford (ed.), Judging Bush, Stanford University Press, 2020.
קישורים חיצוניים
הספרייה הנשיאותית והמוזיאון של ג'ורג' ווקר בוש
המרכז הנשיאותי של ג'ורג' ווקר בוש
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן
ג'ורג' ווקר בוש, באתר מרכז מילר לענייני ציבור
כתבת פרופיל, מאת ניקולאס כריסטוף
צור ארליך, מתחילים להתגעגע: מורשתו של ג'ורג' וו' בוש, במקור ראשון, 16 בינואר 2009
הערות שוליים
*
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:בוגרי בית הספר לעסקים של הרווארד
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ייל
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: שחקנים
קטגוריה:טייסים צבאיים אמריקאים
קטגוריה:ילדי נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:מושלי טקסס
ג'ורג' ווקר
קטגוריה:מתודיסטים
קטגוריה:אמריקאים במלחמת עיראק
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-2000
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-2004
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:עסקני ספורט אמריקאים
קטגוריה:עסקני בייסבול
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:מסדר כוכב רומניה
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:פיגועי 11 בספטמבר: אישים
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:טקסס ריינג'רס
קטגוריה:חברי אחוות הגולגולת והעצמות
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1946
| 2024-10-18T21:14:57
|
סיאמנג
|
ממוזער|סיאמנג קורא
סיאמנג (שם מדעי: Symphalangus syndactylus) הוא מין של פרימט ממשפחת הגיבונים המהווה מין יחיד בסוג Symphalangus.
הסיאמנג הוא פרימט החי על ענפי העצים וידוע בזינוקיו הזריזים לאורך יערות הגשם של סומטרה, מלזיה ותאילנד .
מאפייני הסיאמנג
הסיאמנג הוא הגדול בגיבונים, כפול בגודלו משאר המינים: גובהו יכול להגיע למטר ומשקלו ל-12 ק"ג. צבעו שחור ושיער פרוותו ארוך. הסיאמנג יכול להגיע לגיל של כ-30 שנים בשבי.
הסיאמנג מבלה את רוב זמנו על העצים ידיו הארוכות והחזקות עוזרות לו לנוע בסבך העצים.
הסיאמנגים נחשבים כקופי אדם בעלי רמת פעילות נמוכה בגלל הערך התזונתי הנמוך של העלים שהם המרכיב העיקרי בתזונתם.
לסיאמנג שני מאפיינים המייחדים אותו משאר ההילובטידים:
גרונו האלסטי משמש כ "תיבת תהודה" אותו יכול הסיאמנג לנפח כמעט לגודל ראש אדם, וכך להגביר את קולו ולהישמע למרחקים. לתכונה זו ערך חשוב בתקשורת בין הפרטים בקבוצה החיה במרומי יער עבות.
אצבעות כף הרגל (2–3) צמודות יחד בקרום עורי, ומכאן מקור השם syndactylus, שפירושו מאוחד.
יש הטוענים כי ניתן להבחין בין שני תת-מינים של הסיאמנג:
סיאמנג סומטרה (S. s. syndactylus)
סיאמנג מלזי (S. s. continentis)
חוקרים אחרים מחשיבים את שתי הקבוצות כשתי אוכלוסיות שונות של אותו תת-מין. הסיאמנג חי יחד באותו תחום מחייה עם 2 מיני גיבונים נוספים: גיבון גמיש וגיבון לבן-יד.
מצב שימור
הסיאמנג מוגדר כמין ב"סכנת הכחדה". אף על פי שמתקיים ציד לא-חוקי של סיאמנגים לטובת גידולם כחיות מחמד, הסיכון העיקרי למין הוא מהצטמצמות סביבת המחיה שלו במלזיה ובסומטרה בשל דילול היערות על ידי תעשיית שמן הדקלים. מין נוסף שמצוי בסכנת הכחדה באותו אזור הוא טיגריס סומטרה, אויבו העיקרי.
סביבת המחיה של הסיאמנג הם יערות בגובה של עד 3800 מ' מעל פני הים, באי סומטרה. הוא חי בקבוצות של עד שישה פרטים (בממוצע ארבעה).
קישורים חיצוניים
סיאמנג באתר הרשימה האדומה של IUCN
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1821
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי סטמפורד ראפלס
קטגוריה:גיבונים
קטגוריה:יונקים יחידים בסוגם
קטגוריה:תאילנד: יונקים
קטגוריה:סומטרה: יונקים
קטגוריה:יונקים ביערות הגשם של דרום-מזרח אסיה
| 2023-10-12T17:53:09
|
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות
|
הרפתקָאות אליס בארץ הפלאות (במקור באנגלית: Alice's Adventures in Wonderland; בעברית ידוע גם בשמות "אליס בארץ הפלאות", "עליסה בארץ הפלאות" או "עליזה בארץ הפלאות") מאת לואיס קרול, הוא מספרי הילדים הפופולריים בכל הזמנים. הספר זכה להצלחה ניכרת גם אצל קוראים מבוגרים, ורבים מצאו בו עומק שנסתר מעיניהם של ילדים. קרול כתב גם ספר המשך: "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", ואף הוא זכה להערכה רבה.
צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון היה מרצה למתמטיקה בקולג' "כרייסט צ'רץ'" שבאוניברסיטת אוקספורד. את יצירותיו הבדיוניות פרסם בשם העט לואיס קרול, ובו הוא נודע יותר מבשמו האמיתי. סיפורי אליס נולדו ככל הנראה מתוך המעשיות שסיפר קרול לידידתו בת העשר אליס לידל ולשתי אחיותיה, במהלך שיט בנהר התמזה. הספר ראה אור לאחר שלוש שנים, ב-4 ביולי 1865, מלווה באיוריו של ג'ון טניאל, שנקשרו עם הספר וצורפו למהדורות רבות שלו. מן המהדורה הראשונה נותרו 22 עותקים, ולהם ערך רב בעיני אספני ספרים. מהדורה מתוקנת ראתה אור בסוף 1865.
הספר מצטיין במשחקי מילים ובאיגיון (נונסנס) ועשיר בשירים מחורזים שהם למעשה פרודיה על שירי הילדים של התקופה. נכללו בו מודלים ספרותיים בתחום הפנטזיה והאיגיון שלא היו מקובלים באותה תקופה.
ב-1890, לאור חגיגות 25 שנים להוצאת הספר, כתב לואיס קרול גרסה המתאימה לצעירים: אליס לחדר הפעוטות ('The Nursery 'Alice), והוציאה לאור. לצורך גרסה זו, המאייר ג'ון טניאל בחר 20 מאיוריו לספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", שיפר אותם (בדגש בפניה ובשמלתה של אליס) וצבע אותם בעצמו.
עלילה
שמאל|ממוזער|250px|מסיבת תה מטורפת, איורו של ג'ון טניאל
אליס המשועממת ישבה על שפת הנחל ולפתע ראתה ארנב לבן לבוש בבגדים אנושיים, המקונן על כך שהוא מאחר. אליס המופתעת עקבה אחר הארנבון עד למחילתו. היא נפלה זמן ממושך אל תוך בור עמוק, אך נחתה בשלום. בתוך המחילה מצאה מפתח מזהב המונח על שולחן וראתה גם דלת קטנטנה שהמפתח מתאים לה. אליס ראתה מעבר לדלת גן יפהפה, אך ידעה שבמידותיה הטבעיות לא תוכל להיכנס אליו בגלל שמחכה לה שם הנבל רובאן שהניח לה שם הפתעה. בעודה מהרהרת על כך גילתה בקבוק שעליו כתוב "שתה אותי". אליס התלבטה כי ידעה שלא כדאי לשתות את כל הבקבוק ובדקה אם כתוב עליו רעל. לבסוף אליס שתתה את תוכנו, ולתדהמתה קטנה לגודל שאפשר לה לעבור בעד הדלת. לרוע המזל, המפתח המתאים לדלת הושאר על השולחן, שכעת היה גבוה מדי בשבילה. אז גילתה אליס עוגה, ולאחר שנגסה בה צמחה לממדי ענק של כשלושה מטרים. כשהבינה שגם כעת לא תוכל להיכנס לגן פרצה בבכי. בו בזמן הארנבון הבחין בה, וברח ממנה בבהלה. במנוסתו שמט אחריו מניפה וכפפות. אליס הרימה אותן ונופפה על עצמה, ואז קטנה ומצאה עצמה שוחה בבריכת הדמעות שהזילה עת שהייתה גדולה.
בבריכת הדמעות פגשה אליס בעכבר, בעופות ובבעלי חיים מוזרים. אליס והחיות המוזרות השתתפו ב"מרוץ־במעגל" איגיוני, שבו כל המשתתפים ניצחו וזכו בפרסים. אליס העליבה בשוגג את העכבר ואת שאר היצורים, ומצאה עצמה לבד.
הארנב הלבן מגיע ומתבלבל בין אליס למשרתת שלו ומבקש מאליס להביא לו מניפה וכפפות מביתו. כאשר אליס מגיעה לביתו של הארנב היא מוצאת בקבוק נוסף ושותה ממנו, מעשה שגורם לה לגדול עד שהיא בקושי מתאימה למידות הבית. הארנב ושכניו מנסים להוציא אותה משם במספר דרכים שונות ולבסוף זורקים עליה עוגות קטנות שמכווצות אותה.
אליס ברחה אל היער. שם פגשה בזחל יושב על פטריה ומעשן נרגילה. הזחל סיפר לה שנגיסה בצדה האחד של הפטריה עליה ישב מביאה לגדילה מהירה, ואילו נגיסה בצדה השני מקטינה, וכך יכלה אליס לשלוט בשינויי הגובה שלה בהמשך. באחד מפרקי הגדילה שלה מתארך צווארה של אליס ומתנשא בין צמרות העצים בעוד גופה נשאר למטה. יונה רואה אותה ותוקפת אותה בטענה, שאליס היא נחש המבקש לשדוד את ביציה. מחאותיה של אליס כי אינה נחש אלא ילדה אינן משכנעות את היונה, משום שאליס מודה כי היא אוכלת ביצים ולפי ההגיון של היונה, כל מי שאוכל ביצים הוא נחש.
לאחר שקטנה לגובה שלושים סנטימטר, מגיעה אליס לביתה של דוכסית (בספר היא מכונה בפשטות "הדוכסית"). תינוקה של הדוכסית הפך לחזרזיר, ואליס שחררה אותו ביער הפתוח. שם פגשה שוב את חתול צ'שייר שראתה קודם בבית הדוכסית, חתול מחייך תמידית שיכול להיעלם ולהשאיר אחריו רק את חיוכו, וזה שלח אותה לחפש את הכובען ואת הארנביב המשוגעים.
אליס מצאה את הכובען המטורף, הארנביב (המכונה גם ארנב ניסן או ארנב האביב) ונמנמן ישנוני בעיצומה של מסיבת תה אבסורדית. הם מספרים לה שאצלם השעה היא תמיד שש, שעת התה. מסביב לשולחן מתנהלת שיחה מוזרה, עד שלבסוף אליס מחליטה לעזוב את המקום, תוך שהיא מכריזה "זוהי מסיבת־התה המטופשת ביותר שהייתי בה בימי!"
אליס הבחינה בדלת על אחד העצים. לאחר שנכנסה דרכה גילתה כי חזרה לאולם בו ביקרה בראשית המסע. הפעם הצליחה לקחת את מפתח הזהב ובאמצעותו לפתוח את הדלת המובילה לגן. התברר לה כי הגן הוא בעצם מגרש הקרוקט של "מלכת הלבבות". כל הדמויות במגרש מלבד אליס מבוססות על קלפי המשחק: הגננים הם העלים (Spades), החיילים הם קלפי התלתן (Clubs, מילה שמשמעותה גם "אלות" בהן אחזו החיילים), אנשי החצר הם קלפי היהלומים (Diamonds; הם קושטו ביהלומים), ובני משפחת המלוכה (כולל המלכה והמלך) הם הלבבות (Hearts).
אליס רוצה להשתתף במשחק הקרוקט, אך מגלה שהמשחק בגרסתו זו מוזר ביותר. ככדורים משמשים קיפודים, המחבטים הם עופות פלמינגו, והשערים הם חיילים. המלכה, מסתבר, כעסנית במיוחד, והיא מצווה ללא הרף על עריפת ראשים. אליס התייאשה מן המשחק, והעדיפה לשוחח עם חתול צ'שייר ועם הדוכסית.
לאחר סיום המשחק, פגשה אליס את הצב־לא־צב העצוב ואת הגריפון. כששיחתה אתם הסתיימה, צפתה במשפט שנערך לנסיך הלבבות (במקור: "knave", נושא כליו של המלך), בחשד שגנב את הלביבות של המלכה. המשפט נוהל על ידי המלך בצורה מגוחכת, ובמהלכו פגשה אליס רבים מהיצורים שנקרו בדרכה. לפתע התחילה לגדול ולגדול, ואיבדה את פחדה מפני היצורים. הגודל העניק לה ביטחון, והיא הרשתה לעצמה הערות תכופות יותר ויותר על חוסר ההיגיון שבמשפט, עד שבסופו של דבר המלכה מצווה "ערפו את ראשה!". אליס הבטוחה בעצמה משיבה: "הרי אתם לא יותר מחפיסת קלפים!". לאחר אמירה זו היא מתעוררת בחיקה של אחותה, ונראה שהמאורעות שקרו לה היו לא יותר מחלום (אף על פי שהדבר מנוסח בצורה מעורפלת, כך שהקורא לא יוכל להיות בטוח שזה אכן חלום). היא סיפרה על חלומה לאחותה הגדולה, וזו עוצמת את עיניה ומדמיינת שגם היא בארץ הפלאות: "וכך היא ישבה לה בעיניים עצומות, מדמה שהיא בארץ הפלאות, אף כי ידעה שעליה רק לפקוח אותן שוב, והכול יחזור למציאות המשמימה".
כתיבת הספר ופרסומו
על פי עדותם של קרול ושל שאר הנוכחים במעשה, התפתח הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" מסיפור שסיפר קרול לאליס לידל ולאחיותיה, לורינה הבכורה ואדית הצעירה, ב-4 ביולי 1862. לקרול היו ילדות ידידות רבות, אך הקשר שלו עם אליס לידל היה הדוק במיוחד. הסיפור היה כנראה מוצלח יותר משאר הסיפורים שנהג קרול לספר לבנות לידל, ואליס ביקשה שיועלה על הכתב. לימים סיפר קרול כי היה זה "ניסיון נואש ליצור סיפור אגדה חדש, וכך שלחתי את הגיבורה שלי במורד המחילה, בלי לדעת כלל מה יתרחש בהמשך". הסיפור, שנקרא אז "הרפתקאות אליס מתחת לאדמה" הוענק לה כמתנת חג המולד, עם איורים מקוריים של קרול.
הטיול לתמזה, שבו נולד הספר, לא היה אירוע יוצא דופן. קרול עצמו לא ייחס לסיפור חשיבות רבה כלל וכלל, וביומנו, מקור מרכזי מאוד לאירועי אותו יום, הוזכר הדבר רק כעבור 10 חודשים. יש חוקרים המטילים ספק בתיאור זה, בין השאר בשל הסתירה בין עדויותיהם של המשתתפים על כך שזה היה יום חם לבין דיווחי מזג האוויר הרשמיים באוקספורד שעל פיהם היה זה יום גשום וקר.
הנרי קינגסלי, ידידו של קרול, נתקל בספר ולחץ על קרול להוציאו לאור. לאחר שנעתר לבקשה, ערך קרול שינויים רבים בטקסט - הוא הוסיף רעיונות רבים (בהם מסיבת התה), הרחיב רעיונות קיימים, ובמקום איוריו החובבניים שולבו בספר ציורים של המאייר המקצועי ג'ון טניאל, שהתפרסם באותה תקופה בעבודתו עבור השבועון "פאנץ'". הוא גם שינה את שמו של הספר ל"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" כיוון ש"הרפתקאות אליס מתחת לאדמה" נשמע לו כמו שם של "ספר לימוד על מכרות".
ב-4 ביולי 1865, יום השנה השלישי לאותו שיט, יצאה לאור המהדורה הראשונה של אליס בארץ הפלאות, ובה 2,000 עותקים. קרול וטניאל סברו שההדפסה הייתה פגומה ולכן השמידו את העותקים האלו. קרול נאלץ לספוג את עלות התיקון. הוא קיווה שכל 2,000 העותקים החדשים יימכרו ובכך יכסו את ההשקעה (ביחד עם ההכנסה ממכירת העותקים הקודמים כנייר למיחזור), ולא יותר: "כל מכירה מעבר לזה תהיה רווח, אבל תקוותי לכך שזה יקרה היא קלושה".
קרול עשה מאמץ רב כדי לפרסם את הספר. הוא שלח שבעים עותקים של הספר לביקורת, וקיווה שאמנים ידועים יביעו עניין בספר ובכך יגבירו את מכירתו. באותה תקופה היה דווקא טניאל מוכר יותר לקהל הקוראים, בזכות איוריו ב"פאנץ'", אך כיום התהפכו היוצרות וטניאל מוכר כמעט אך ורק בזכות הספר. למרות ההערכות הפסימיות זכה הספר להצלחה מיד עם צאתו לאור, וכבר בשנתיים הראשונות לפרסומו נמכרו 13,000 עותקים שלו.
המקורות לדמויות
אליס לידל ויחסיה עם קרול
שמאל|ממוזער|250px|אליס לידל כפי שצולמה על ידי לואיס קרול
דמותה של אליס מבוססת באופן רופף על אליס לידל, ילדה שהייתה מיודדת עם קרול. לידל נולדה ב-4 במאי 1852, בת להנרי ג'ורג' לידל (שבאותה תקופה היה הדיקן בקולג' בו לימד קרול) ואשתו לורינה האנה. יחסיה עם קרול היו מורכבים ביותר וזכו לאינספור פרשנויות וניתוחים. לפי השערה רווחת היה קרול מאוהב באליס לידל; השערה זו מקובלת על רבים מהחוקרים, אך לא על כולם (יש הסבורים כי קשריו של קרול עם בנות לידל היו קשורים דווקא ברומן עם אמן, אך השערה זו מקובלת פחות). עם זאת, ברור שהקשר היה הדוק והשפיע לעומק על שניהם, וברור שניתק בצורה פתאומית וכמעט לחלוטין ביוני 1863. היה זה אחד הקשרים הבולטים מבין אלה שקשר קרול עם ילדות, והוא תיאר אותה כ"ילדה-ידידה האידיאלית".
כדי להבין את הקשר של קרול עם אליס יש לבחון את קשריו עם ילדות ידידות אחרות, ולקרול היו רבות כאלו. קשריו עם ילדים ממין זכר היו קרים בהרבה, משום שלא התאימו בעיניו לאידיאל היופי שהעריץ כל כך אצל ילדות, וכן משום שלא העריך את אופיים; את גישתו ביטא היטב כשאמר "אני מחבב ילדים, מלבד בנים" (מרטין גרדנר העריך ב"אליס המוערת" שיש קשר בין איבתו זו לבנים זכרים להפיכתו של תינוק הדוכסית לחזיר). הערצתו של קרול לאידיאל היופי הנשי של ילדות קטנות דווקא, הערצה שבאה לידי ביטוי גם בצילומי עירום של ילדות (בהן אליס), העלו טענות שייחסו לקרול פדופיליה, והמשיכה שלו לאליס נתפסה כדוגמה לכך.
קרול הכיר את אליס מאז שהייתה בת ארבע. החל מאותו זמן היה הקשר בינו לבין אחיותיה לורינה (הבכורה) ואדית (צעירה מאליס) קרוב מאוד, והוא צילם אותן פעמים רבות. הטיול שבו הומצא הסיפור היה אחד מני רבים שערך קרול עם בנות המשפחה. בין אותו טיול לבין הוצאתו לאור של הספר חלה התקררות פתאומית ביחסים בין קרול לבין בני משפחת לידל; כשאליס הייתה כבת 11, ביוני 1863, נראה שקרול כמעט ולא התראה אתם. מרבית החוקרים מאמינים שמקור הנתק הוא בכך שקרול ביקש את ידה של אליס מהוריה אך נדחה. פער של 20 שנים בין בעל לאשתו היה מקובל באותה תקופה, וגיל הנישואים המזערי לבנות היה 12 שנים (אליס הייתה בת 11, וייתכן שקרול התכוון לכך שהנישואים יתבצעו רק כשאליס תגיע לפרקה). קרול היה אדם מוזר למדי והכנסתו לא הייתה גבוהה, וייתכן שזה מה שמנע את נישואיהם. השערה אחרת גורסת שלא אליס היא שעניינה אותו, אלא אחותה הגדולה, לורינה, מה שגרם לנתק בין קרול למשפחת לידל.
השאלה העולה היא - מה היה הקשר בין דמותה של לידל לזו של אליס בספר? אמנם הדגם החיצוני של טניאל לאליס היה, אם בכלל, מרי הילטון בדקוק (ילדה-ידידה אחרת של קרול), אך אופיין של שתי האליסות היה דומה במידה זו או אחרת. שתיהן היו מעט רגזניות, בטוחות בעצמן ובעלות דמיון מפותח. אירועים רבים בספר, ורבים עוד יותר ב"מתחת לאדמה" (הגרסה המקורית שהעניק קרול ללידל), מבוססים על מקרים אמיתיים שקרו ביניהם, אולם החפיפה בין הדמויות חלקית בלבד.
דמויות המשנה
ממוזער|שמאל|250px|הצב-לא-צב, אליס והגריפון. ניתן להבחין שראשו, פרסותיו וזנבו של הצב-לא-צב הן של בקר
דמויות המשנה ב"אליס" אינן ישויות ערטילאיות פרי דמיונו של קרול, אלא מבוססות ברובן הגדול על אנשים, ביטויים או מושגים מהתקופה הוויקטוריאנית.
רבות מהדמויות בספר הן למעשה הצגה מילולית של ניבים ומונחים שונים מתקופתו של קרול. דמותו של הכובען המטורף (Hatter) נגזרת מהביטוי "מטורף כמו כובען", שמקורו הוא ההרעלה לה גרמה הכספית ששימשה לעיבוד לבד ושאחד מתסמיניה הוא שגעון. סיפורו של הארנביב (הלחם בסיסים של ארנב ואביב; במקור March Hare, ארנב מרץ) קשור גם הוא לביטוי דומה, "משוגע כמו ארנב מרץ" - על פי האמונה העממית עונת הייחום של הארנבים הזכרים היא במרץ. השותף השלישי במסיבת התה, הנמנמן, היה ישנוני במיוחד, ואכן לנמנמנים יש תרדמת חורף ארוכה במיוחד שאצל מינים מסוימים מגיעה לשבעה חודשים.
דמותו של חתול צ'שייר מבוססת גם היא על ביטוי נפוץ מאותה תקופה: "לחייך כמו חתול צ'שייר" ("to grin like a Cheshire cat"). מקורו של הביטוי לא ברור, ויש לגביו שתי סברות מקובלות: האחת קשורה לצייר שלטים מצ'שייר, עיר הולדתו של קרול, שצייר אריות מחייכים על פונדקים באזור; והשנייה לגבינות צ'שייר, שבעבר עוצבו בדמות חתול מחייך.
דמויותיהם של הארנביב ושל חתול צ'שייר מופיעות בספר ילדים פופולרי מאותה תקופה, "ילדי המים" מאת צ'ארלס קינגסלי. הספר התפרסם באנגליה בחלקים במגזין מקמילנ'ס בשנים 1862–1863, השנים שבהן עיבד קרול את ספרו. הספר היה מוכר מאוד, וסביר להניח שקרול קרא אותו. בפרק השלישי של ילדי המים נכתב על לוטרה מרושעת אחת שחייכה כמו חתול צ'שייר ("grinning like a Cheshire cat"), ובפרק החמישי מסופר על אדם שהיה משוגע כמו ארנב האביב ("as mad as a March hare").
הצב-לא-צב (Mock Turtle, "צב מזויף") מבוסס על "Mock Turtle soup", שהוא תחליף זול למרק צבים היקר. המלכה מספרת לאליס שממנו "מכינים תחליף למרק צבים". למעשה את התחליף למרק הצבים מכינים מבקר, ואכן באיוריו של טניאל לצב-לא-צב אפשר למצוא מאפיינים הדומים לאלו של בקר. הדבר מסביר מדוע הוא שר שיר טרגי לכאורה על "מרק, ירוק, עשיר, מבעבע מתוך הסיר".
הגריפון הוא סמל אוניברסיטת אוקספורד, והוא והצב־לא־צב מהווים ככל הנראה פרודיה על בוגרים רגשניים ונוסטלגיים של אוניברסיטת אוקספורד. לחיזוק סברה זו עומד תיאורו של הצב־לא־צב את לימודיו, ואמירתו, כפתיחה לסיפור, "פעם הייתי צב אמיתי". ייתכן שבכיו הבלתי פוסק של הצב־לא־צב קשור לתופעה הנראית כמו בכי אצל צבי הים, בעיקר אצל הנקבות, מכיוון שהמלח שהצבים מקבלים מסביבתם מופרש החוצה דרך בלוטות שנמצאות מאחורי העיניים, ולכן נדמה כאילו הצבים בוכים.
החיות המוזרות שהשתתפו ב"מרוץ במעגל" מייצגות בבירור את המשתתפים בטיול שבו סיפר קרול לבנות לידל את הסיפור בגרסתו המקורית. הדודו מייצג את קרול עצמו, שכן דודג'סון, שסבל מגמגום קל, הגה לעיתים את שמו כ"דו-דו-דודג'סון". התוכי (lory, תוכי אוסטרלי) מייצג את לורינה, אחותה הגדולה של אליס (התוכי אומר לאליס שהוא "מבוגר ממנה ולכן יודע יותר טוב"), ואדית, הצעירה, היא הנשרון. הברווז הוא רובינזון דאקוורת (שם משפחתו מתחיל ב–duck, ברווז באנגלית), כומר שהתלווה לטיול. קרול שלח לדאקוורת עותק של "הרפתקאות אליס מתחת לאדמה" עם ההקדשה "לברווז מהדודו".
מקובל לחשוב שהדוכסית, שתוארה כ"מכוערת מאוד", מבוססת על הדוכסית מרגרטה "מאולטש" שחייתה בנסיכות טירול במאה ה-14, והייתה ידועה לשמצה בתור "האישה המכוערת ביותר בעולם". ייתכן שהציור "הדוכסית המכוערת" של קוונטין מאסיס מהמאה ה-15, ככל הנראה דיוקן של מאולטש, שימש מודל לטניאל בבואו לצייר את הדוכסית המכוערת של אליס בארץ הפלאות.
התגובות לספר והשפעתו
ממוזער|250px|גרפיטי בתל אביב של אליס בארץ הפלאות, של אמן הרחוב יהונתן כיס-לב.
רוב הביקורות על הספר עם צאתו היו אוהדות, אך לא ראו בו חדשנות מיוחדת. מספר מבקרים ציינו שהספר קוסם למבוגרים ולא רק לילדים, אך רק אחד מהמבקרים ציין את הספר כגאוני ויוצא דופן. באחת הביקורות נאמר שהוא מתאים "לשעשועם ואפילו לחינוכם של ילדים", והיו שקישרו אותו למעשיות ילדים כמו אלו של הנס כריסטיאן אנדרסן. הביקורות שהבחינו אותו מספרי הילדים של התקופה היו דווקא הביקורות השליליות, שראו אותו כמורכב מדי לילדים; באחת מהן נכתב "לדעתנו כל ילד אמיתי יהיה יותר מבולבל מאשר מוקסם מן הסיפור הנוקשה והסבוך מדי הזה".
להצלחתו של הספר תרמה גם, כנראה, התלהבותה של המלכה ויקטוריה. אגדה אורבנית ידועה מספרת כי לאחר שהמלכה כתבה לקרול שנהנתה לקרוא את "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" וביקשה לקבל את חיבורו הבא עם פרסומו, שלח לה קרול את ספרו "חיבור בסיסי על דטרמיננטים", העוסק במתמטיקה.
ב-1871, כשקרול כבר צבר מוניטין כסופר, ראה אור ספר ההמשך "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם". ספר זה נחשב גם הוא לאחד מספרי הילדים הטובים ביותר בכל הזמנים. הוא עסק ברעיונות פילוסופיים מורכבים, כלל שירים ידועים כ"ג'ברווקי" ו"סוס הים והנגר", וחידד את ההיכרות הציבורית עם דמויות כמו המפטי דמפטי (שהופיע כבר ב"שירי אמא אווזה") וטווידלדם וטווידלדי.
קרול כתב גרסה נוספת לספר, 'The Nursery 'Alice ('אליס לחדר הפעוטות'), שיצאה לאור בשנת 1890. הספר יועד, על פי המחבר, לילדים עד גיל 5, ובשל כך התקצר בהרבה. הוא דידקטי ומוסרני הרבה יותר מ"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", ונשארה ממנו רק העלילה ללא המסרים האמביוולנטיים והסאטירה החברתית. (גרסה זו תורגמה לראשונה לעברית בינואר 2014 על ידי אלון טרייטמן. מהדורה שנייה של הספר יצאה דרך הוצאת אוריון). בגרסה זו ג'ון טניאל בחר 20 איורים שאייר עבור 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות', שיפץ וצבע אותם בעצמו. השינוי המרכזי באיורים מלבד צביעתם היה שינוי קל בפניה של אליס ואיור מחדש של שמלתה.
גם לאחר מותו של קרול הוסיף הספר להיות פופולרי מאוד. הוא ראה אור ביותר ממאה מהדורות ועד היום הוא פופולרי בקרב ילדים ומבוגרים אחד. על אף הקשיים הכרוכים בכך, תורגם הספר ל-125 שפות, במקרים רבים יותר מפעם אחת. הספר היה נושא למגוון מחקרים ופרשנויות, זכה לעיבודים רבים לכל תחומי האמנות והשפיע על ספרות הילדים בפרט ועל התרבות בכלל. בשנת 1960 ראתה אור גרסה מוערת לעלילות אליס, פרי עטו של מרטין גרדנר; זו נמכרה ביותר ממיליון וחצי עותקים בעולם, והצלחתה מעידה על כך שספרי אליס עודם מקור עניין ושעשוע לרבים גם היום.
מעמדו של הספר בספרות הילדים
"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" נחשב אבן דרך בתולדות ספרות הפנטזיה לילדים. ז'אנר זה, שבתקופה בה נכתב הספר נועד בעיקר למטרות חינוכיות, החל בעקבות אליס להתפתח גם לכיוונים של שעשוע טהור. המרחב-זמן השונה מזה של עולמנו, הקושי להפריד בין מציאות לדמיון והאמביוולנטיות (טקסט רב-רובדי, במקרה זה פנייה לילדים ולמבוגרים כאחד), שהיו מאפיינים חדשניים באותה תקופה, היו בעקבות הספר למודלים מקובלים.
ספרי אליס השפיעו השפעה דרמטית על הספרות בכלל ועל ספרות הפנטזיה לילדים בפרט; יש אף שחילקו את תולדות ספרות הילדים לשתי תקופות: זו שלפני "אליס" וזו שלאחריה. לטענת חוקרת ספרות הילדים זהר שביט, הספר השפיע על ספרי פנטזיה קלאסיים כגון "הקוסם מארץ עוץ" (ל. פרנק באום, 1900) ו"האריה, המכשפה וארון הבגדים" (קלייב סטפלס לואיס, 1950).
בתולדות ספרות הפנטזיה
ספרות הפנטזיה קיימת כמעט משחר תולדות הספרות. גם השימוש בפנטזיה למטרות סאטירה על החברה האנושית לא היה חדש, ומופיע למשל ב"מסעי גוליבר" של ג'ונתן סוויפט (1726). עם זאת, באנגליה של ראשית המאה ה-19 לא היו דגמי הפנטזיה מקובלים בספרות הילדים. באותה תקופה שויכו אגדות וסיפורים פנטסטיים לספרות המבוגרים, וגם במסגרתה נועדו למעמד הנמוך. עד אמצע המאה רווחה התפיסה שדמיון והתרחקות מריאליזם פוגעים בהתפתחותם של ילדים. גם בתחילתו של גל התרגומים לסיפורי פנטזיה לא אנגליים (כגון מעשיות האחים גרים וסיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן) לא נוצרו באנגליה ספרי פנטזיה מקוריים לילדים. האגדות התקבלו רק כאשר כללו מוסר השכל המתאים לדגם החינוכי ששלט בספרות התקופה.
אולם החל משנות העשרים והשלושים של המאה ה-19, ובמיוחד בשנות הארבעים והחמישים שלה, שטפה ספרות פנטזיה לילדים את אנגליה והייתה לאופנה חדשה. עם הספרים השייכים לגל זה נמנים "הוורד והטבעת" מאת ויליאם מייקפיס תאקרי ו"ילדי המים" של צ'ארלס קינגסלי. בתחום זה לא שמורה לקרול זכות הראשונים, אולם בניגוד ל"אליס" נועדו ספרים אלה במובהק להטפות מוסריות ודתיות, ובכך תאמו גם לדגם המוביל בספרות הילדים של התקופה.
ייחודו של הספר בספרות הפנטזיה של התקופה התבטא במספר מישורים: ראשית, הטשטוש בין חלום למציאות, ולפיכך בין העולם הריאליסטי לפנטסטי; שנית, העולם המוזר שבו לא נשמרים כללי הטבע המקובלים - יצורים וגופים משנים את גודלם ואת צורתם פעמים רבות, הזמן אינו מתקדם וכדומה. כבר בתחילת הספר קרול כותב ש"מחילת הארנבון נתמשכה עוד כברת דרך לפנים, ישרה כמנהרה, ולפתע צנחה מטה... כשגילתה שהיא נופלת אל תוך מה שנראה כמו באר עמוקה מאוד". דוגמה ברורה נוספת היא הזמן הקופא במקום במסיבת התה של הכובען המטורף. שני מאפיינים אלה, שלא היו נפוצים עד אז, היו לכלים בסיסיים בספרות הפנטזיה של המאה ה-20. בנוסף, היצורים המופיעים בסיפור אינם אלגוריות לדמויות אמיתיות, שנועדו ללמד את הילדים על העולם האמיתי (הזאב מ"כיפה אדומה" כזר פתיין או "הברווזון המכוער" כילד מוזר שמנסה להשתלב), אלא דמויות בפני עצמן שקורותיהן אינן קשורות למסר חיצוני.
ויליאם אמפסון טען שיש בספר גם השפעה של המשוררים וחלוצי הרומנטיקה סמואל טיילור קולרידג' וויליאם וורדסוורת': ההשפעה היא בתפיסה של הילדות כתקופה של קשר לטבע, של יכולת שיפוט ושל אינטואיציה העולות על אלו של המבוגרים. קרול מוסיף לכך את יכולתו של הילד לחשיבה עצמאית ולאי-קבלה של מוסכמות, ככזה שכוחו בבידודו.
מסר ומוסר השכל
למוסכמות המסר החינוכי ומוסר ההשכל, ששלטו בספרות הילדים באנגליה הוויקטוריאנית, היו גם מתנגדים רבים. בעקבות גרסתו של ג'ורג' קרוקשנק למספר מעשיות ידועות, בה שינה את העלילה כדי להטיף נגד השפעתו המזיקה של האלכוהול, קבע צ'ארלס דיקנס (שכמה מספריו אוירו על ידי קרוקשנק) בנחרצות כי "מי שמשנה אותן [את המעשיות] כדי להתאים אותן לדעותיו הפרטיות, יהיו אשר יהיו, אשם... בכך שהוא מרשה לעצמו יותר מדי, ולוקח מה שלא שייך לו". גישה זו לספרות הפנטזיה משתקפת בשינוי שחל גם בספרות הילדים ככלל; הסופרת קתרין סינקלר, לדוגמה, חיברה ב-1839 את הספר הריאליסטי "Holiday House", שפרץ דרכים חדשות בספרות הילדים בהיותו, בעיני רבים, ספר הילדים הראשון המתאר חיים שמחים.
השקפה זו - שספרות הילדים נועדה גם לשעשע את הילד ולא רק לחנכו - בולטת בספריו של קרול, הן בהיעדרו של מוסר השכל מובהק והן בפרודיה על ספרות הילדים הדידקטית של זמנו. באחד ממכתביו הצהיר קרול במפורש שמטרתו לא הייתה חינוכם של הקוראים: "אני יכול להישבע שאין בספרים שום הטפת מוסר דתית - למעשה, הם אינם מטיפים שום דבר בכלל". מבין כל המרכיבים החדשניים בספר, הבחינו מבקרי התקופה בעיקר בהיעדרו של מוסר השכל, וסברו כי ילדים יאהבו את הספר במיוחד בשל כך.
התאמתו לילדים
ספרי "אליס" נחשבים לספרים אמביוולנטיים ורב-רובדיים, הפונים במוצהר לילדים ולמבוגרים כאחד. יש בהם רבדים שילדים מתקשים להבין, ומבוגרים (בהם מדענים, מתמטיקאים, לוגיקנים, פילוסופים, בלשנים, ופסיכולוגים) מוצאים בהם עניין רב. דגם מעין זה - של ספר ילדים הפונה גם למבוגרים - לא היה קיים בתקופתו של קרול, אולם מאז היה למודל מקובל בספרות הפנטזיה.
מצד שני, אמביוולנטיות זו מעלה את התהייה, האם הספר בכלל מתאים לילדים. אותה ביקורת מתקופתו של קרול, שבה נכתב כי "לדעתנו כל ילד אמיתי יהיה יותר מבולבל מאשר מוקסם מן הסיפור הנוקשה והסבוך מדי הזה", שיקפה דעות עתידיות של מספר חוקרי ספרות ופסיכולוגים של הילד.
קרול ייעד ללא ספק את הספר לילדים, והאמין שייהנו ממנו: "המחשבה על הבתים האנגליים הרבים שבהם, על יד האח, חייכו פנים מאושרות ובירכו את אליס בבואה; המחשבות על הילדים האנגלים הרבים שלהם הביאה (אני בטוח) שעה של הנאה תמימה - המחשבה הזאת היא אחת המחשבות המלהיבות והנעימות ביותר בחיי". עם זאת, קרול כתב את "אליס של חדר הילדים" עבור ילדים בגילאי 5 ומטה, כך שכנראה סבר שהסיפור המלא אינו מתאים לגיל הרך.
רוג'ר לנסלין גרין, מהחוקרים הבולטים של ספרי "אליס", ציין שהספר זכה במקום הראשון בסקר קריאה שנערך ב-1898, כשהוא עובר קלאסיקות אחרות של ספרות הילדים, כגון "רובינזון קרוזו" ו"ספר הג'ונגל". הוא טוען שהישג זה נובע מכך שבתקופה זו הייתה מקובלת הקְרָאה בקול רם לילדים, מה שהוסיף רבות לחנו של הספר. עוד הוא מוסיף, שילדים אוהבים את ספרי אליס בין הגילאים 4 ל-8, וחוזרים אליהם שוב לאחר גיל 18, כשהם מגלים בו קסם מחודש.
ב-1989 ערך החוקר אדיר כהן ניסוי בנושא. הוא בדק ב-18 ספריות בישראל (עשר מתוכן של בתי ספר) את הביקוש לספרי אליס. התברר לו שרבים מבין המעטים ששאלו את הספר בגרסתו המלאה לא היו מרוצים ממנו. במשאל שערך לאחר מכן בקרב ילדים בכיתות ב'-ו' לא נרשמה התלהבות רבה ממנו.
היו שסברו כי הנאתם המועטה של ילדים מהספר נובעת בעיקר מריחוקם מהתרבות האנגלית, שבתוכה הוא מתרחש. המשורר ויסטן יו אודן אמר שמכל ספרי הילדים הקלאסיים, אליס היא הרחוקה ביותר מן הילד האמריקאי, שרגיל לספרים על גיבורים אקטיביים יותר ומנומסים פחות שמשתחררים מדרך החשיבה המקובלת. אליס, לעומתם, דווקא מנסה לשמור על חשיבה המתאימה לחיי היום יום בעולם שכולו שיגעון ואי-סדר. אדיר כהן סבור שהדבר נכון גם לתרבות הישראלית, ואכן, משיחותיו עם קוראים צעירים התברר שכמה מהם התמרמרו על הפסיביות של אליס. בעיה נוספת שנתקל בה הקורא הישראלי הצעיר היא התרגומים, שמתקשים להעביר את משחקי המילים והניואנסים של שפת המקור, וכן אי הכרת המקורות לדמויות ולפרודיות.
גם פסיכולוגים מצאו בעייתיות בהצגת הספר לילדים. הפסיכואנליטיקאי פול שילדר הביע דעה כזו במאמר על המשמעות הרגשית של הספר: "קרול נראה למחבר מאמר זה כסופר הרסני במיוחד... האם ספרות מעין זו לא תגביר גישות הרסניות בילדים מעל למידה הרצויה?... יש חשש כי בלא עזרתו של מבוגר יישאר הילד מבולבל ולא ימצא לבדו את הדרך בחזרה אל עולם שבו יוכל להעריך יחסי אהבה, מרחב, זמן, ומילים". חוקר חשוב של ספרי אליס, דונלד רקין, מביע דעה דומה, וטוען שיש בספר חלקים שנראים למבוגר משעשעים אך לילדים הם מאיימים ומפחידים.
גישות אלו עוררו התנגדות רבה, המתבססת על כך שילדים רבים קראו את הספר ונהנו ממנו, ועל רובם לא הותיר כנראה רושם טראומטי. מבקר הספרות ג'וזף קראץ' כתב בתגובה לשילדר: "אני אישית לא שמעתי מעולם על ילד שהודה כי הספר הפחיד אותו באורח מסוכן, ואף לא על מבוגר שייחס את הידרדרותו לטראומה שגרם לו הספר בילדותו".
פרודיה, הומור ואיגיון
הפורמליסט הרוסי יורי טיניאנוב טען כי הפרודיה אופיינית לזמנים שבהם הספרות משתנה, ודרכה הסופר לועג לדגם שעדיין קיים אך הולך ומאבד את ההגמוניה שלו. ואכן, ספרי "אליס" הופיעו בתקופה של שינוי בדגמים של ספרות הילדים האנגלית (ממוסר השכל לשעשוע, ראו לעיל), ובהתאם שברו מוסכמות ספרותיות מקובלות והביאו את הנורמות של התקופה לכדי הקצנה אבסורדית.
מרכיבים של אירוניה ופרודיה בספרות הפנטזיה לילדים היו קיימים גם ב"סיפורי אמא אווזה", קובץ סיפורי עם רב השפעה של שארל פרו. בספר יש אמנם מוסר השכל שגרתי, אך גם אמביוולנטיות וסוף רע. סיפוריו של פרו תורגמו אמנם לאנגלית, אולם לא נודעה להם השפעה משמעותית בספרות הילדים המקומית.
תקופתו של קרול אופיינה בספרות ילדים ששמה לה למטרה עליונה להנחיל לקוראים את המהוגנות, הנימוס, הזהירות והמוסר שנדרשו מהם. גישתה של הדוכסית מלמדת על כך יותר מכל:
גישה דומה לזו של הדוכסית מופיעה בספרי ילדים רבים מאותה תקופה, למשל אצל צ'ארלס דיקנס בספר דומבי ובנו: "יש מסר בכל דבר, אם רק יודעים להפיק אותו" ("There's a moral in everything, if we would only avail ourselves of it", לעומת הדוכסית: “Everything’s got a moral, if only you can find it”). קרול מגחיך את הגישה לפיה "לכל דבר יש מסר" בכך שהמסקנות שהדוכסית מסיקה אינן קשורות כלל לאירועים. התנהגותה של הדוכסית נראית צבועה במיוחד, לאור האירוע הראשון בו תוארה בספר, בפרק השישי ("חזרת ופלפל"). בפרק זה הדוכסית התעללה בתינוקה, וטענה שהתעטשויותיו, שלמעשה נגרמו בשל אוויר גדוש בפלפל, הן מכוונות ונועדו להקניטה.
עוד דוגמה ללעג של קרול לספרות הדידקטית של תקופתו היא כשאליס נתקלת בבקבוק שעליו רשום "שתה אותי". קרול כותב על כך: "זה טוב ויפה להגיד 'שתה אותי', אבל אליס הנבונה לא התכוונה לעשות דבר שכזה בפזיזות. 'לא, קודם אבדוק', אמרה, 'אם מסומן עליו "רעל" או לא': כי היא קראה כמה סיפורים קטנים ונחמדים על ילדים שנשרפו או נטרפו בידי כל מיני חיות טרף, ועוד כל מיני דברים לא נעימים, והכול מפני שלא רצו לזכור את הכללים הפשוטים שלימדו אותם ידידים, כגון ששפוד אדום לוהט יגרום לך כווייה אם תחזיק בו זמן רב מדי; או שאם תחתוך את האצבע חתך עמוק מדי בסכין, ברוב המקרים היא תדמם; והיא לא שכחה לרגע, שאם שותים הרבה מבקבוק המסומן ב'רעל', קרוב לוודאי שיזיק לך, במוקדם או במאוחר". החוקרת זוהר שביט מציינת בקטע זה מספר מאפיינים הומוריסטיים: לשון המעטה, שמות תואר הנוגדים את הטקסט ("סיפורים קטנים נחמדים") ושילוב תודעתה של אליס בכתיבתו של המספר, המהווים יחדיו, בעיניה, פרודיה על טקסטים דידקטיים המיועדים להזהיר ילדים מפני סכנות. כדוגמה לטקסט כזה היא מביאה את הספר "משחקים מסוכנים" (1808) מאת ג'יימס פרקינסון, הכולל את הקטע "חשוב בטרם תטעם ותטעם בטרם תבלע. אני מכיר שני ילדים מסכנים ששילמו בחייהם, בגלל סירוב להישמע לכלל הפשוט הזה...".
בספר בולטים גם אלמנטים של איגיון (Nonsense), הן בשמות הדמויות (המבוססים על המחשה הומוריסטית של ניבים ידועים), והן בכמה מהשירים. בכך המשיך קרול את המסורת של אדוארד ליר, שחיבר חמשירים הומוריסטיים ושירים לילדים ולמבוגרים. עם זאת, קרול השתמש יותר ב"אנטי היגיון" (או היגיון הפוך) מאשר ב"חוסר היגיון" הקליל האופייני לליר. יתר על כן, ליר התמקד במצלול וביסס קישורים אסוציאטיביים על צלילן של מילים, ואילו קרול התמקד במשמעות (שימוש במשמעות המילולית של ניבים ובמילים בעלות מספר משמעויות).
השירים
כמעט כל שיריו של קרול בספר מבוססים על שירי ילדים שהיו מוכרים בזמנו. ברבים מהמקרים קרול נטל שיר דידקטי ומוסרני והפך אותו לשיר איגיון קליל ואבסורדי, בצורה הלועגת לשיר המקורי.
250px|ממוזער|מתוך השיר על אבא ויליאם: "כבר זקנת אבי, אמר הבן, / שערותיך הלבינו מכבר, / אך אתה עוד עומד על הראש הזקן, / תגיד, בגילך זה מותר?"
להלן רשימת השירים בספר, לפי סדר הופעתם:
את השיר הראשון מדקלמת אליס כשהיא מנסה להיזכר בשיר מבית הספר. השיר, העוסק בתנין קטן ועולץ שנח ומשיג דגים למזונו בלי קושי, הוא פרודיה על שירו של אייזק ואטס, "היאך דבורה קטנה תרחש", שמספר על דבורה עמלנית שעובדת קשה כדי לייצר דבש.
את השיר הבא שר לאליס העכבר. הוא אומר לה "!Mine is a long and a sad tale" (יש לי סיפור חיים ארוך ועצוב!). אליס, שמתבלבלת בין tale (סיפור) ל-tail (זנב), לא מבינה למה הוא קורא לזנבו עצוב. כשהוא מספר לה בשיר על עכבר שנשפט למוות על ידי כלב (שמשמש תובע, שופט וחבר מושבעים), היא לא משתחררת מדימוי הזנב, ומדמה את השיר בצורה מפותלת כזנבו של עכבר (וכך גם הוא מוצג בספר). זו דוגמה לשירה קונקרטית-גרפית, שבה צורת ההדפסה של השיר מרמזת על תוכנו.
כשאליס מספרת לזחל שלא זכרה את מילות "היאך דבורה קטנה תרחש", הוא מבקש ממנה לקרוא בקול את "כבר זקנת, אבי" ("You are old, Father William"). הזחל מתכוון לשירו של רוברט סאתי "הנאות הזקן וכיצד זכה בהן", שזו שורתו הראשונה. השיר מתאר שיחה בין צעיר לזקן, במהלכה מייחס הזקן את האושר בזקנתו לכך שבנעוריו דאג לעתידו וזכר את אלוהיו. אצל קרול השאלות של הצעיר אבסורדיות (למשל, מדוע הוא עומד על ראשו) והשיר החינוכי הופך לאיגיון מוחלט.
הדוכסית, שמתעללת בתינוקה, שרה לו "מעין שיר ערש". בשיר זה היא מתלוננת על עיטושיו של תינוקה, תוך שהיא מכה אותו בזעם. השיר הוא פרודיה על דברי בנועם, שיר של דייוויד בייטס המציע לאמהות לנהוג בעדינות כלפי בניהם - אנטיתזה מושלמת לדוכסית.
בקונצרט של מלכת הלבבות שר הכובען בית ראשון מתוך פרודיה על השיר הידוע הכוכב מאת ג'יין טיילור (שיר זה תורגם לעברית על ידי יהונתן גפן ונכלל בספרו הפופולרי הכבש השישה עשר).
הצב-לא-צב והגריפון מבצעים את השיר המלוה את ריקוד קודריל הסרטנים. בשיר מתואר לבנון (במקור: Whiting) המנסה לשכנע חילזון להצטרף אליו למחול. השיר בכללו הוא לא פרודיה מובהקת, אך שורתו הראשונה ומשקלו מבוססים על העכביש והזבובית מאת מרי האוויט, שיר דידקטי שבו מנסה עכביש לשכנע זבובית לעלות לביתו אך היא מסרבת כי "מכל אשר עלו לשם, עוד אף אחד לא שב".
הגריפון מבקש מאליס לדקלם את השיר העצלן. הוא מתכוון לשיר מאת אייזיק וואטס, שעסק בעצלן שלא דואג לגורלו וחייו מידרדרים בשל כך. שירו של קרול, לעומת זאת, מתחיל בתיאור של סרטן (במקור ספציפית לובסטר) יהיר שלא פוחד מכרישים בעת שפל אך בזמן הגאות הוא נחרד, וביתו השני עוסק ב"פנתר וינשוף החולקים פשטידה".
הצב-לא-צב שר שיר הלל למרק, מה שמרמז למקור דמותו במרק הצבים. שיר זה דומה לכוכב הערב מאת ג'יימס סיילס.
הארנב שפגשה אליס בתחילת הסיפור קורא את כתב התביעה במשפט כשיר בן ארבע שורות: "מלכת הלבבות, אפתה לביבות,/ ביום קיצי זוהר:/ נסיך הלבבות גנב את הלביבות/ ולא נראו יותר!" השיר הוא למעשה הבית הראשון של אחד מ"שירי אמא אווזה", שקרול השתמש לא אחת בשירים שבו כדגמים לפארודיות. כאן מפתח קרול את השיר הקצר לכדי עלילה מלאה.
הארנב קורא בקול גם את מכתבו של נסיך הלבבות; זהו שיר בן שישה בתים, הגדוש כינויי גוף ומובנו אינו ברור. לאחר שהשיר הוקרא מלך הלבבות מפרש אותו בהתאם לפרשת המשפט. השיר מבוסס על שיר שכתב קרול קודם לכן, אך יש ביניהם הבדלים משמעותיים.
להלן שני בתים ראשונים, המדגימים את הקשרים וההבדלים בין השירים במקור לגרסתו של קרול (בתרגומה של רנה ליטוין):
השיר המקורי גרסתו של קרול
הדמיון בין השירים רב יותר במקור האנגלי.
סוגיות הנידונות בספר
מתמטיקה ולוגיקה
שמאל|ממוזער|300px|בטי: "סבתא, אני יודעת להכפיל ב-12". סבתא: "באמת, יקירתי? ובכן, כמה זה 12 כפול 13?" בטי: "אל תדברי שטויות, סבתא. אין דבר כזה." איור מתוך השבועון "פאנץ'", מאייר לא ידוע, 1920.
מלבד היותו סופר, קרול היה גם מתמטיקאי, לוגיקאי וחידונאי. הוא ידע לתעל את הידע שלו בתחומים אלו ליצירתיות סיפורית, כמו בדיאלוג הבדיוני "מה אמר הצב לאכילס", שמבוסס על גיבורי אחד מן הפרדוקסים של זנון ובו מועלית בעיה לכאורה ביסודות הלוגיקה. הוא אמנם ניסה ליצור הפרדה מוחלטת בין לואיס קרול הסופר לבין צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון המורה והמתמטיקאי (הוא לא השיב למכתבים שמוענו ל"לואיס קרול"), אך גם ב"אליס" יש כמה רמזים ללוגיקה ולמתמטיקה.
הרמז המובהק ביותר בספר לאריתמטיקה הוא שכשאליס ניסתה לבחון את זיכרונה, כדי לוודא שלא הפכה לילדה אחרת - אחד המבחנים שעשתה לעצמה היה במתמטיקה. על פי מבחן זה "ארבע כפול חמש הם שתים עשרה, וארבע כפול שש הם שלוש עשרה, וארבע כפול שבע הם... אלוהים! בקצב כזה לעולם לא אצליח להגיע עד עשרים." מדוע אליס לא תצליח להגיע עד עשרים? לשאלה זו יש שתי תשובות מקובלות:
לוחות הכפל בתקופה הוויקטוריאנית הגיעו עד 12 ולא עד 10. אם נמשיך את הסדרה החשבונית של אליס כסדרה, בה ככל שמעלים את הכפולה ב-1 המכפלה גדלה ב-1, נגיע לעשרים רק בארבע כפול שלוש עשרה, מה שחורג מתחומי לוח הכפל המקובל.
התוצאות של אליס שגויות בשיטה העשרונית, אך הן נכונות בשיטות ספירה אחרות. בבסיס ספירה 18 (מכיוון ש-18 מוכל במכפלה פעם אחת עם שארית 2), בבסיס ספירה 21 (מכיוון ש-21 מוכל במכפלה פעם אחת עם שארית 3) וכן הלאה. למעשה, בכל פעם שנעלה את בסיס הספירה ב-3 ונגדיל ב-1 את המספר שמכפילים ב-4, נקבל תוצאה גדולה ב-1, שכן שינוי בסיס הספירה מוריד מהמספר שלוש והוספת 1 למספר אותו מכפילים ב-4 מוסיפה 4. הסדרה נקטעת כשאליס הייתה אמורה לקבל 20, ב- על פי בסיס 42, שהרי 20 משמעותו מספר המכיל פעמיים 42 ללא שארית, והמספר המבוקש הוא למעשה 1A, כאשר A היא הספרה המסמלת 10 בבסיס 42. לפיכך אליס לעולם לא תגיע ל-20.
ב"אליס" ניתן למצוא גם התייחסויות רבות לשאלות בהן עוסקת הלוגיקה. מסיבת התה, למשל, רוויה בהתייחסויות כאלו. מקרה אחד הוא כשהארנביב מציע לאליס יין, אף על פי שעל השולחן יש רק תה (והוא מודה בכך); ניתן לפרש זאת כהתייחסות למוסכמה הלוגית לפיה כל טענה לגבי דבר לא קיים נכונה באופן ריק. הבדל נוסף בין הגישה הלוגית מתמטית והגישה המעשית מופיע כשהארנביב אומר לאליס "קחי קצת יותר תה", ואליס עונה שהיא עוד לא לקחה כלום ולכן היא לא יכולה לקחת יותר. הכובען מתקן אותה: "את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות, קל מאוד לקחת יותר מלא כלום". זה נכון, אך במקרים כאלו לא נהוג להשתמש במילה "עוד".
כשהיא מדברת עם אליס וטוענת שהיא נחש, היונה עושה טעות לוגית קלאסית. כשאליס טוענת שהיא ילדה קטנה, היונה שואלת אותה אם היא אכלה ביצים. לתשובתה החיובית אך המסויגת של אליס, שמסבירה לה ש"ילדות קטנות אוכלות ביצים לא פחות מנחשים", היונה משיבה: "אני לא מאמינה, אבל אם זה נכון, אז גם הן סוג של נחש". טענתה של היונה לא תקפה, מכיוון שאמנם כל הנחשים אוכלים ביצים, אך לא רק הם, ואכילת הביצים היא לא חלק מההגדרה של נחש. במילים אחרות, היא מציגה כ. הכשל הלוגי בטענתה נקרא כשל אמצע לא מופץ. עם זאת, ההיסק של היונה מבוסס למעשה על אינדוקציה, שהרי היא מניחה שכל דבר מפותל שאוכל ביצים הוא נחש (כלומר בעל תכונת הנחשיות, שאצל היונה מתקשרת לכוונות מסוימות) על סמך ניסיונה הקודם. הסקה כזו, מהעבר אל העתיד, נמצאת בשימוש נפוץ בחשיבתנו היומיומית וגם במדע.
פילוסופיה
שמאל|ממוזער|200px|אליס גדלה, ובעקבות המאורעות המוזרים תוהה: "מעניין אם החליפו אותי בלילה?"
הבעיה הפילוסופית המרכזית בספר היא בעיית הזהות. גודלה של אליס משתנה שוב ושוב, אך האם היא איננה אותה אליס? ואם היא כן, מה הופך אותה להיות מה שהיא? אליס מדברת לעצמה כשהיא קטנה לראשונה, ואומרת: "אלוהים! כמה הכול מוזר היום! ועוד אתמול הכול היה ממש כרגיל. מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע: אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!". חיים שפירא מעיר שבניגוד לרמיזה, הנפוצה אצל קרול, בקטע זה הוא מסב את תשומת לבו של הקורא לכך שמוצגת פה שאלה מהותית. לשאלה זו משיבה אליס - הזיכרונות הם שיוצרים את האני. אליס מנסה לבדוק שהיא אינה מייבל, מכרתה הבורה, ולכן עשתה לעצמה מבחנים במתמטיקה, בגאוגרפיה ובדקלום. לאחר שנכשלה בהם, היא מטילה ספק רציני בהיותה אותה אליס.
כשאליס מדברת עם הזחל, היא לא בטוחה כלל וכלל מי היא. הזחל שאל אותה מי היא, והיא עונה שהיא בקושי יודעת. היא יודעת רק מי היא הייתה כשהיא קמה בבוקר, אך שינויי הגודל גרמו לה לפקפוק בזהותה. הזחל, שגודלו משתנה דרך קבע בתהליך הגלגול המלא, לא מבין את הקושי של אליס. גם הוא סבור שהזיכרון הוא הזהות, ומבקש ממנה לדקלם שיר אחר (שגם בו אליס שוגה). זאב בכלר טוען שאף על פי שבעולם האמיתי הזחל מסמל שינויי זהות, בארץ הפלאות הוא מייצג יציבות.
נושא הנידון ב"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", וביתר שאת ב"מבעד למראה", הוא הפילוסופיה של הלשון.
כך בשיחתה של אליס עם הזחל המעשן נרגילה הוא אומר לה שהשיר ששרה שגוי "מהתחלה ועד הסוף". מספר פרשנים העירו ששיר לא יכול להיות שגוי לחלוטין, כי אחרת לא היה ניתן לזהותו בכלל, ועולה השאלה מתי שיר, משובש, הופך מאותו שיר לשיר שונה?
פרשנויות
במהלך השנים זכה הספר לפרשנויות רבות ומגוונות. זוהי אחת היצירות שזכו למספר רב ביותר של פרשנויות, אולי משום שהיצורים יוצאי-הדופן והמאורעות האיגיוניים מזמינים ניסיונות לפרש את הספר ולהכפיפו למגוון מסגרות מטאפוריות. הפרשנויות שניתנו ל'אליס' הובילו למקומות רבים, שקרול ככל הנראה לא כיוון אליהם - מאלגוריה ל"תנועת אוקספורד" (תנועה דתית נוצרית), דרך ניסיון לפענח צפנים קבליים והתנהגויות של יהודים אורתודוקסים ועד ייצוג של תורת האבולוציה. עם זאת, לפני הדיון במספר פרשנויות מני רבות, יש להציג את הבעיות העיקריות הכרוכות בפירוש הספר.
רנה ליטוין חתמה פרשנות שכתבה לשני ספרי "אליס" (על פי פרשנותו של דונלד ראקין שתוצג בהמשך), בהסכימה שיש בעייתיות בפרשנויות ל"אליס" בכלל ולזו שהציגה בפרט: "גלריית הדמויות המגוחכות של קרול משרתת מערכות סמליות רבות, לעיתים סותרות. אחת הסיבות לכך שספרי 'אליס' נתפסים כאיגיוניים היא העובדה, שמשהו בהן דוחה פרשנות כוללנית ושיטתית מספקת: חמקמקותם אינה מאפשרת פרשנות כזו. זהו, בין השאר, סוד קסמם, ואולי גם סוד חיוניותם." גם אל הפרשנויות הפסיכולוגיות, למשל אלה שראו את אליס כסמל פאלי בשל שינויי הגודל שעברה, הופנו חיצי לעג רבים מצד חוקרי ספרות. מרטין גרדנר כתב על פרשנויות סמליות אלה: "עכשיו, אבוי, כולנו פסיכולוגים חובבים, אנחנו לא צריכים שיגידו לנו מה פירוש ליפול דרך חור הארנב או להצטנף בתוך בית קטנטן עם רגל אחת בתוך האדמה."
על פי פרשנות אחת, שהעלה בין השאר דונלד ראקין, הספר מביע ספק בהיגיון המקובל. המתמטיקה, המרחב והזמן והשפה שונים מאלו שבעולמנו. כל חיפוש של עקביות בעולם זה נידון מראש לכישלון, אך אליס ממשיכה להתמודד איתו בכלים הרגילים. חלק מהאפקט הקומי מתקבל כתוצאה מכך שאליס מנסה למצוא היגיון בשיגעון אף על פי שהוא לא קיים. לפיכך סבור ראקין שזוהי למעשה קומדיה שחורה שמגוללת בצורה הומוריסטית את האבסורד שבחיי האדם.
פרשנות אחרת, שמוצגת על ידי מיכל קירזנר-אפלבוים בספרה "לואיס קרול ואליס - מסע בארץ הפלאות", גורסת שהספר בעצם מלווה את אליס לאורך תהליך החיברות שלה, במהלכו היא מנסה לרכוש נימוסים ולתקשר עם הזולת כיאות. כבר בתחילת הספר אפשר לראות שאליס מתקשה בכך: היא מדברת עם העכבר והעופות על החתולה שלה, ומספרת להם שהיא טובה בציד עכברים ועופות. היא מתיישבת בשולחן בו נערכה מסיבת התה מבלי שהוזמנה (והארנביב אף מעיר לה על כך). עם זאת, לעיתים היא מצליחה להתנהג על פי הקודים החברתיים, למשל כשהצב־לא־צב שאל אותה אם היא ראתה דגי לבנון, היא משיבה לו "ראיתי אותם לעיתים קרובות בצלח-[ת]), ולא משלימה את המשפט מחשש להעליבו. הסיטואציה לקראת סיום הספר, בה אליס מתרעמת על המלכה ("קשקוש בגרוש! עצם הרעיון להתחיל מגזר הדין!") וחורגת לחלוטין מכללי הנימוס, גורמת לגירושה מארץ הפלאות.
סוג אחר של פרשנויות, בעלות גוון פסיכולוגי, עוסקות לרוב ברמזים תת מודעים, ומפרשות גורמים בספר כרמיזות מיניות. קשה להפריך או לאשש פרשנויות מסוג זה מכיוון שהן מבוססות על רבדים לא טריוויאליים בספר, וכאלו שהמחבר מן הסתם לא נתן דעתו עליהן (וגם אם כן, אין בכך חשיבות, שהרי בתת-המודע מדובר). אחת הפרשנויות הראשונות מסוג זה הייתה מאמרו של אנתוני גולדשמידט (1933), שבו הוא מפרש את הספר כפנטזיה מינית, על פי תורתו של זיגמונד פרויד לפירוש חלומות. כך, למשל, הוא רואה את אליס כסמל פאלי כיוון שינויי הגודל הבלתי פוסקים שלה ואת נפילתה של אליס "אל תוך מה שנראה כבאר עמוקה מאוד" כסמל לקיום יחסי מין. פרשנות מקיפה יותר, שכוללת גם ניתוח ספרותי-תרבותי בנוסף לניתוח הפסיכולוגי, הציג ויליאם אמפסון. על פי גישתו, אליס נמצאת בשני הצדדים של תהליך הלידה - כאב בנפילה לתוך החור, וכאם היוצרת את מי השפיר מהם ילדתה יכולה להיוולד. חוקרת נוספת טענה כי ב"ארץ הפלאות" יש מאפיינים הלקוחים מעולמם של ילדים בגיל 15–30 חודשים, וכנראה השתמרו אצלו בתת-מודע, ואחרת ראתה את אליס כמייצגת של הצד הנשי באופיו של קרול.
בשנות ה-60 וה-70 נפוצו פרשנויות המציגות את ספרי 'אליס' כתיאורים של חוויות סמים. האטת הזמן בעת הנפילה, הנרגילה של הזחל, הצעתו 'לאכול פטרייה', השינויים הוויזואליים (היעלמותו של חתול צ'שייר) ותופעות אחרות קושרו להשפעות של סמים פסיכואקטיביים שונים. גישה זו השתקפה גם בתרבות הפופולרית, למשל בשיר White Rabbit של להקת ג'פרסון איירפליין, המתאר מגוון חוויות-סמים תוך שימוש בדימויים מספרי אליס. עם זאת, פרשנות זו לא זכתה לפופולריות בקרב חוקרי ספרות אקדמיים, בין השאר משום שקרול לא הזכיר ביומניו סמים כלשהם.
תרגומים
"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" נחשב לאחד הספרים הקשים ביותר לתרגום. הוא מבוסס על לשון נופל על לשון, קונוטציות ושימוש בביטויים במובנם המילוני. מעבר לכך, ישנו פער תרבותי כמעט בלתי ניתן לגישור בין אנגליה של קרול לבין זו של ימינו, ועל אחת כמה וכמה בינה לבין מדינות אחרות. ובכל זאת, ישנם תרגומים של אליס בשפות רבות, החל בסוואהילי, דרך קוריאנית וכלה ביידיש, ובחלק מהשפות יש מספר תרגומים שונים.
בתהליך תרגום הספר מתעוררות השאלות הבאות:
עד כמה יש לוותר על העברת מידע כדי לשמור על משחקי המילים?
כמה חשיבות יש לייחס לנאמנות למקור לעומת העברה לתרבות היעד?
מה יותר חשוב – משמעותן המילונית של המילים או הקונוטציות שיש להן?
לשאלות אלו נתנו מתרגמים שונים תשובות שונות.
אחד התרגומים הבולטים של "אליס" הוא תרגומו של ולדימיר נבוקוב לרוסית. נבוקוב ניסה בצעירותו לתרגם את הספר (וכן את "מבעד למראה") תחת שם העט "סירין", תרגום שלא היה נאמן למקור. את השם האנגלי אליס הוא מחליף בשם הרוסי אניה, ואת שיריו של קרול הוא מחליף בפרודיות על שירים רוסיים שמוכרים לקהל היעד שלו, כגון שיריהם של אלכסנדר פושקין ומיכאיל לרמונטוב. בבגרותו אמר שאלו ספרים בלתי ניתנים לתרגום, שכן הכוכב האמיתי של הספר הוא השפה האנגלית.
תרגומים לעברית
ממוזער|שמאל|210px|תרגומו של ל. סמן
ממוזער|שמאל|210px|תרגומו של אהרן אמיר
ממוזער|שמאל|210px|תרגומו של אוריאל אופק
ממוזער|שמאל|210px|תרגומה של רנה ליטוין
ממוזער|שמאל|210px|תרגומה של עטרה אופק
בעברית יצאו לאור תרגומים אחדים לספר זה:
"עליסה בארץ הנפלאות" מאת ל. קרול, בתרגומו של ל. סמן (אריה ליב סמיאטיצקי). הוצאת אמנות, פרנקפורט (ואחר כך תל אביב) 1924
"עליזה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול, בתרגומו של אהרן אמיר. הוצאת מחברות לספרות, 1951
"עליסה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול, בתרגומו של אוריאל אופק. הוצאת מחברות לספרות, 1989
"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", בתרגומה של רנה ליטוין, כולל הערותיו של מרטין גרדנר והערות המתרגמת, הספריה החדשה, 1997
"הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות", בתרגומה של עטרה אופק, סדרת הרפתקה, הוצאות אוקיינוס ומודן 2012
סמיאטיצקי נקט גישה דומה לזו של נבוקוב. הוא "גייר" לחלוטין את אליס, והשירים בתרגומו הופכים לפרודיות ופרפרזות על טקסטים עבריים שהיו מוכרים לקהל באותו זמן. לדוגמה, הזחל לא מעוות את "כבר זקנת, אבי" אלא את "אחד מי יודע", ושאר השירים בספר מבוססים על שיריהם של שמואל לייב גורדון וחיים נחמן ביאליק, וכן על מקורות יהודיים (הסידור וההגדה של פסח). חתול צ'שייר, שבתרגום זה הוא סתם חתול, מחייך (שם: מגחך) לא משום שהוא חתול צ'שייר, כמו במקור, אלא כי "עלה על לבו זכר הלביבות שאכל בחנוכה". מרי אן (המשרתת) היא חנה דבורה והארנביב, שכאמור הוא במקור ארנב מרץ, הופך לארנב בן ניסן. בניגוד לכל שלושת התרגומים שלאחריו, הוא מלווה באיורים השונים מאלו שבמקור.
בתרגומו של אהרן אמיר בולטת במיוחד הנטייה לשימוש במשלב גבוה ורחוק מלשון הדיבור. כמעט תמיד הוא בוחר בחלופה המליצית יותר בין שתי מילים ("הרתיק" במקום "נקש", "הָרוֹג" במקום "תליין"), וגם המבנה התחבירי והטיות המילים בתרגומו דומים יותר לעברית המקראית וללשון חז"ל מאשר לעברית בת זמננו ("חוששת אני" ולא "אני חוששת", "הרימתה" ולא "הרימה אותה"). אף על פי שהתרגום נעשה שנים לא מעטות אחרי זה של סמיאטיצקי, עדיין לשונו גבוהה יותר במקרים רבים (כך אמיר כותב על הארנב שהוא "חכלילי" ואילו סמיאטיצקי כותב בפשטות שיש לו "עיניים ורודות"). עוד מאפיינים בולטים בתרגומו של אמיר הם אליטרציה, לעיתים של שתי מילים מאותו שורש ("גדולה אני ומגודלת", "צנוח צנחה"), שימוש רב בצירופים כבולים תנ"כיים ואחרים ("כמלוא השערה", "בוקה ומבוקה ומבולקה") וצמדי מילים נרדפות המחליפות מילה בודדת בטקסט המקור ("סר וזעף", "איך וכיצד", "בוכה ומתייפחת"). הוא גם הוסיף שנינויות משל עצמו שלא הופיעו במקור, מה שאולי קשור בהיותו משורר. לעומת סמיאטיצקי, אמיר נאמן יותר לטקסט המקור: השירים שלו הם תרגומים ישירים לשירים שהופיעו אצל קרול, והמאפיינים היהודיים התמעטו בצורה משמעותית.
תרגומו של אופק נעשה בתקופה שבה שימוש בלשון עממית בתרגומי ספרות יפה הפך ללגיטימי, ולפיכך תרגומו כתוב בשפה פשוטה בהרבה משל קודמיו. כמעט בכל המקרים בהם אמיר או סמיאטיצקי השתמשו בשפה גבוהה שלא תואמת את לשון הטקסט אופק כתב בלשון עממית יותר, ולעיתים אף "הנמיך" את המקור. הדבר השתלב עם נטייתו הכללית לפשט את הטקסט עבור ילדים, שהתבטאה בין השאר בתרגום מאזכרים למילה אליה מכוון המאזכר ("don't be so angry about it" תורגם ל"אל תכעס כל כך על מה שאמרתי"), פירוש ושינוי הטקסט על פי המקובל בעולם האמיתי (הכלב נעמד "על ארבע רגליו" כתרגום ל-"of his all feet", ולזחל עיניים כחולות ולא גוף כחול), הפיכת רמיזות לעובדות ("seemed to quiver all over" – "כשהוא רועד כולו מרוב פחד") ושינויים במבנה התחבירי כדי להבהיר או להדגיש את המסר. ("but when the rabbit actually took a watch..."-"אבל כאשר הוציא הארנב – כך ממש! – שעון מתוך כיס") לתרגום זה קדם תרגום של אופק ל"הרפתקאות אליס מתחת לאדמה" (אצלו: "הרפתקאות עליסה מתחת לפני האדמה"), עם איוריו המקוריים של קרול (הוצאת מ. מזרחי, 1983). יחיעם פדן הוסיף מספר הערות וכן אחרית דבר המסבירה על הספר.
יותר מכל קודמיה, תרגומה של ליטוין יועד גם למבוגרים, ובכריכתו האחורית כתוב שהוא מכוון "לגדולים ולקטנים, כמו אליס עצמה הגדלה והקטנה חליפות". בניגוד לכל שאר התרגומים, הוא אינו מנוקד (מלבד השירים). ההשקפה שעליה מבוסס התרגום היא שהמשמעות הנלווית למילים חשובה יותר ממשמעותן המילונית. לפיכך אבא ויליאם מאלף נחשים, ולא צלופחים כבמקור, בין השאר בגלל הקישור בין נחשים ואילוף בתרבות היעד. הערותיו של גרדנר, המתווספות לתרגום בהשמטות קלות, מרחיבות את היריעה לגבי מקורותיו, רמזיו ומשמעויותיו של הספר. בנוסף, ליטוין הוסיפה לספר הערות משלה המסבירות החלטות תרגומיות שונות ומוסיפות לרקע שנתן גרדנר, וכן אחרית דבר ארוכה שחיברה.
להלן דוגמאות להבדלים בין התרגומים:
במקור אריה סמיאטיצקי אהרן אמיר אוריאל אופק רנה ליטוין עטרה אופק"What I was going to say,” said the Dodo in an offended tone, “was, that the best thing to get us dry would be a .”
“What is a Caucus-race?” said Alice; not that she much wanted to know, but the Dodo had paused as if it thought that somebody ought to speak, and no one else seemed inclined to say anything.
“Why,” said the Dodo, “the best way to explain it is to do it.” -רצוני לומר, אמר קאת כנעלב – כי אין טוב לנו אם לערוך תחרות מרוצה ומיד נסתפג.
-מה זאת תחרות מרוצה? - שאלה עליסה.
-כדי לבאר מה זאת – השיב קאת בדרך עצה טובה – אין טוב לך כי אם לעשות את הדבר. "היה בדעתי לאמר", אמר הדודו כנעלב, "כי לא יהיה לנו דבר ממרוץ-של-כנסת".
"אבל מהו 'מרוץ-של-כנסת'?" אמרה עליזה; ולא שהיה לבה מסיתה לדעת, אלא שהדודו פסק מדיבורו כמי שסבור שמישהו חייב לדבר, ודומה היה שמלבדה אין אחד הנוטה לאמור דבר.
"הנה," אמר הדודו, "אין לכך הסברה טובה מן המעשה". "מה שביקשתי לומר", המשיך הדודו בקול נעלב, "הוא, שהדבר היעיל ביותר שיוכל ליבש אותנו הוא מרוץ ישיבה."
"מה זה מרוץ ישיבה?" שאלה עליסה, ולא מפני שרצתה מאוד לדעת, אלא משום שהדודו השתתק כאלו חשב שמישהו חייב לדבר ושום יצור מלבדה לא נטה כנראה לומר משהו.
"ובכן," אמר הדודו, "ההסבר הטוב ביותר לכך הוא עצם המעשה." "מה שהתכוונתי להגיד הוא," אמר הדודו בקול נעלב, "שהדרך הטובה ביותר להתייבש היא לפתוח במרוץ במעגל".
"מה זה 'מרוץ במעגל'?" אמרה אליס; לא שהיא כל-כך רצתה לדעת, אלא שהדודו עצר, כסבור שמישהו חייב לשאול משהו, ונראה שאף אחד אחר לא נטה לשאול דבר.
"ובכן," אמר הדודו, "הדרך הטובה ביותר להסביר זה פשוט לערוך אותו." "מה שהתכוונתי לומר היה," אמר הדודו בנימת עלבון, "שמה שיעזור לנו להתייבש הכי טוב זה לערוך מרוץ לבחירות."
"ומה זאת אומרת מרוץ לבחירות?" אמרה אליס; לא שהיא רצתה כל כך לדעת, אבל הדודו השתהה בדיבורו כאילו חשב שמישהו צריך לומר משהו, ואף אחד אחר לא נראה להוט להגיד שום דבר.
"נו טוב," אמר הדודו, "הדרך הכי מוצלחת להסביר מה זה, היא פשוט לעשות את זה."Alice sighed wearily. “I think you might do something better with the time,” she said, “than waste it in asking riddles that have no answers.”
“If you knew Time as well as I do,” said the Hatter, “you wouldn’t talk about wasting it. It’s him.” עליסה נאנחה מקוצר רוח:
– "מה העבודה הזאת לכם? חידות תחודו ופתרונות לא ידעתם? הה, כמה הזמן ריק ומשעמם, קצה נפשי בו!" - אמר עליסה.
-אילו ידעת את האדון זמן כמוני, לא דיברת עליו דברים כאלה" [...] עליזה מילטה אנחה יגעה. "נדמה לי שהזמן הוא דבר שאפשר למצוא לו שימוש טוב יותר," אמרה, "ולא לשחתו בחידת חידות שאין להן פתרונים."
"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית אומרת שהוא דבר. חי הוא". עליסה נאנחה מתוך עיפות. "אני חושבת שמוטב היה לכם לנצל את הזמן בצורה יותר הגונה," אמרה עליסה, "מאשר לבזבז את זה סתם בלשאל חידות שאין להן פתרון."
"אלו הכרת את הזמן טוב כמוני," אמר הכובען, "לא היית אומרת 'לבזבז את זה'. יש לומר אותו." אליס נאנחה מתוך עייפות. "אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן פתרון."
"לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא אחד שמתבזבז!" אליס נאנחה בלאות. "לדעתי כדאי לכם לנצל את הזמן בצורה טובה יותר," אמרה, "מאשר לבזבז אותו בהצגת חידות שאין להן פתרון."
"אילו היכרת את הזמן היטב כפי שאני מכיר אותו," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא משהו, הוא מישהו." Tis the voice of the Lobster:
I heard him declare
‘You have baked me too brown,
I must sugar my hair.’
As a duck with its eyelids,
so he with his nose
Trims his belt and his buttons,
and turns out his toes. החמאה מראש ה נסתלקה.
בואו לדגה קצת חמאה נחלקה!
הנה היא רועדת היבשה, הקרוחה:
הוא, מי יאכלני, ואני דגה חרוכה! זהו קול הסרטן: שמעתיהו דובר
'טגנתוני שחום, שערי אסכר'.
כאוז בריסיו, ככה הוא בחדקו
ממרק כפתוריו, ומקפח שוקו. זהו קול הסרטן: שמעתיהו אומר:
"נאפיתי חום חום, תנו סוכר לי מהר!"
כמו אוז עם ריסיו ככה הוא עם אפו
מתקן אבנטו ופורש את כפו. זהו קול הסרטן: הוא הודיע לי כך
נאפיתי עד בוש, שערי כבר נחרך
ומתקין חגורה וכפתור באפו,
הוא מצמיד עקבים ומושיט את כפו. זה קולו של הסרטן, כך שמעתי שאמר -
'כמעט נשרפתי בתנור, אשים בשערי סוכר.'
הן נוהג הוא בחטמו כמו ברווז בעפעפיו,
מקשט כפתור בפרח ומצודד בהונותיו.
עיבודים למדיות אחרות
במוזיקה
מלאני מרטינז מדגישה את הסיפור של אליס ברוב הווידאו קליפים שלה, בכמעט כל הקליפים באלבום "crybaby” שלה, מופיע הארנב הלבן, ובשיר "Mad hatter”, הדגש על הסיפור מאוד חזק, מעבר לקליפ.
בקולנוע
"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" זכה לעשרות עיבודים לסרטי קולנוע וטלוויזיה במהלך השנים. רבים מהם מכילים שילוב של עלילת הספר עם עלילת "מבעד למראה".
סרט האליס הראשון יצא לאקרנים כבר בשנת 1903. הסרט היה סרט אילם באורך עשר דקות, בכיכובה של מיי קלארק (May Clark) בתור אליס. במשך השנים שיחקו שחקניות מובילות רבות את דמותה של אליס, על פי אחד הספרים או שניהם, וביניהן ויולה סבוי (1915), ג'ואן בנט (1930), שרלוט הנרי (1933), קרול מרש (1948) וטינה מג'ורינו (1999). תפקידי המשנה בסרטים אלו משכו אליהם שחקנים מפורסמים רבים. כך לדוגמה בסרט משנת 1933, בהפקת אולפני סרטי פרמאונט, השתתפה שורה של שחקנים נודעים, בהם גרי קופר בתפקיד הפרש הלבן ("מבעד למראה"), וקרי גרנט בתפקיד ה'צב לא צב'. בשנת 1982 יצאה הפקת טלוויזיה שבה קייט ברטון משחקת את אליס ואביה, השחקן הנודע ריצ'רד ברטון משחק את הפרש הלבן. חלק גדול מסרטי אליס היו מוזיקליים, ובכתיבת הפסקול שלהם השתתפו אמנים גדולים. כך לדוגמה אירווינג ברלין כתב את הפסקול לסרט משנת 1930. סרט בולט נוסף המבוסס על ספרי אליס יצא לאקרנים ב-1985 בשני חלקים. השתתפה בו שורה של כוכבים, בהם טלי סוואלס כחתול צ'שייר, רוברט מורלי כמלך הלבבות, שלי וינטרס כציפור הדודו, סמי דייוויס ג'וניור כזחל וכאבא ויליאם ורינגו סטאר כצב לא צב. ב-1999 הופק סרט טלוויזיה שנקרא "אליס בארץ הפלאות" וכולל סצינות גם מ"מבעד למראה" עם שורה ארוכה של שחקנים ידועים, בהם בן קינגסלי, וופי גולדברג, פיטר יוסטינוב, ג'ין ויילדר ומירנדה ריצ'רדסון. סרט הקולנוע "אליס בארץ הפלאות" יצא לאקרנים בשנת 2010, בבימויו של טים ברטון, ובכיכובו של ג'וני דפ בתפקיד הכובען המטורף. עלילת הסרט מתרחשת כ-13 שנים לאחר עלילת "אליס בארץ הפלאות", כאשר אליס קינגסלי בת 19, והיא מהווה עיבוד חופשי המבוסס הן על "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" והן על "מבעד למראה".
אליס זכתה גם למספר עיבודים לסרטים וסדרות הנפשה, המפורסם מביניהם הוא הסרט של דיסני משנת 1951. סדרת האנימה היפנית אליס בארץ הפלאות הופקה בשנת 1983, ושודרה בישראל בערוץ הראשון בסוף שנות השמונים ובשידורים חוזרים רבים לאורך השנים וזכתה לפופולריות רבה במשך כל השנים בקרב ילדי ישראל. בשנת 2020 שודרה בערוץ הופ! סדרת הנפשה בשם "אליס ולואיס" שמבוססת בצורה עקיפה על הספר, ובשנת 2022 עלתה בערוץ דיסני ג'וניור הסדרה "אליס במאפיית הפלאות".
אליס בארץ הפלאות עובד לאין ספור הצגות תיאטרון. קרול עצמו לקח חלק פעיל בהעלתה של אליס על במת התיאטרון, ומאמרו "אליס על הבמה" מכיל את תיאורי הדמויות כפי שראה אותן בעיני רוחו, ולפיכך מאפשר לחוקרים להכיר את תפיסותיו לגביהן. המפורסמת מבין ההצגות היא מחזמר שהוצג בברודוויי בשנת 1947. גם בישראל הועלו על הבמה מחזות שכאלו: ב-1996 עלה מחזה המבוסס על הסיפור בכיכוב חני נחמיאס ולצדה צחי נוי ואחרים בבימוי צדי צרפתי. ב-2003 עלה בהבימה מחזה המבוסס על תרגומה של ליטוין בבימויה של אופירה הניג, וב-2008 עלה המחזמר "עליסה בארץ הפלאות" בכיכובם של דנה דבורין, מיקי קם/הדר שחף-מעיין וניקי גולדשטיין הצגת ילדים נוספת שעלתה בישראל המבוססת על הספר בכיכובה של מיקי, (מיכל מוכתר), לינור אברג'יל, אלי יצפאן, נתן נתנזון, בהפקת "משגב-עורי הפקות". ב-2010 העלתה האופרה הישראלית החדשה אופרה בשם "אליסה בארץ הפלאות", שכתב דוד זבה, המבוססת על סיפורה של אליס.
בנוסף לכך, מספר סרטים עסקו בחייהם של לואיס קרול ואליס לידל, ששימשה מקור השראה לספריו. כך, למשל, מתוכנן לצאת בקרוב סרט הבכורה של מרילין מנסון כבמאי קולנוע, "Phantasmagoria: The Visions of Lewis Carroll", המשלב עלילות מ"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" בקטעים מחייו של קרול ויחסיו עם לידל.
הוצאת הספר האינטראקטיבי Alice for iPad סימן את הפריצה הגדולה של מחסום הספרים האינטראקטיביים. הספר יצא ב־2010 וזכה למאות אלפי הורדות, והיה חודשים רבים ברשימת רבי המכר של הספרים האלקטרוניים בארצות הברית. ההצלחה של הספר פתחה את הדלת לשיתופי פעולה רבים נוספים ואף התחילה ז'אנר של כתיבת ספרי ילדים שמיועדים לאייפד מלכתחילה.
גם משחקי מחשב נוצרו בעקבות הסיפור. אחד מהם, אמריקן מק'גי אליס, מכר למעלה ממיליון וחצי עותקים.
אליס בארץ הפלאות: קומדיה מוזיקלית למבוגרים בלבד
ב-1976 יצא לאקרנים הסרט הפורנוגרפי-קומי-מוזיקלי שביים באד טאונסנד והפיק ביל אוסקו , "אליס בארץ הפלאות" (בשמו המלא - "אליס בארץ הפלאות: קומדיה מוזיקלית למבוגרים בלבד"), בכיכובה של השחקנית קריסטין דה-בל בתפקיד אליס. עלילת הסרט מבוססת באופן רופף על ספריו של קרול וכוללת בתוכה רבות מהדמויות שמופיעות בספר. אוסקו מצא שהזכויות על ספרו של קרול היו בנחלת הכלל, מה שאיפשר לו להפיק עיבוד פורנוגרפי מוזיקלי ל"אליס בארץ הפלאות".
במרכז העלילה, אליס, ספרנית מודחקת, נרדמת במהלך קריאת הספר "אליס בארץ הפלאות" לאחר שהיא דוחה את חיזוריו של ידידה ויליאם (רון נלסון). הארנב הלבן (טרי שפלמן ) מופיע וקורא לאליס ללכת אחריו אך עובר דרך המראה ונעלם. אליס עוברת גם היא דרך המראה כדי לחפש את הארנב ונכנסת לארץ פלאות מינית, שם היא פוגשת דמויות מהספר המקורי ומקיימת איתן יחסי מין או צופה בהן מקיימות יחסי מין זו עם זו. הסרט הוא מוזיקלי ומלווה ב-10 שירים.
חברת Media Home Entertainment הפיצה את הסרט על גבי קלטת וידאו בשתי גרסאות: הגרסה המלאה בעלת סיווג צפייה X (הצפייה מותרת מגיל 18 ומעלה) וגרסה מקוצרת במעט בסיווג R (הצפייה מתחת לגיל 17 מותרת רק בליווי הורה). חברת פוקס המאה ה-20 לקחה חסות על פרסום הסרט בגרסה המרוככת, על מנת להתאימו, לפרסמו ולהנגישו לקהל המיינסטרים. ב-2007, חברת Subversive Cinema הדפיסה מחדש את הסרט על גבי DVD הכולל אפשרות בחירה בין הגרסה המלאה לגרסה המרוככת. הסרט הוקרן לראשונה ב-10 בדצמבר 1976 וזכה להכנסות של מעל ל-90 מיליון דולר ולביקורות חיוביות.
בתרבות
לספרי אליס הייתה השפעה על אין ספור סופרים, מחזאים ואנשי קולנוע. כך לדוגמה הרומן "Finnega'ns Wake" של ג'יימס ג'ויס המתרחש בתוך חלום מכיל אין ספור התייחסויות לאליס. הסופר המפורסם ולדימיר נבוקוב, שתרגם את אליס לרוסית, היה חובב אליס והספרים שלו מכילים התייחסויות רבות לאליס. בין השאר סופו של הספר "הזמנה לגרדום" מזכיר במידה רבה את הסוף של "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות".
ספרי אליס פופולריים מאוד בקרב חובבי מדע, ואולי משום כך ספרים רבים העוסקים במדע פופולרי מושפעים בצורה ישירה מאליס. כך לדוגמה הסופר רוברט גילמור כתב ספר בשם 'Alice in Quantumland' שבו אליס מבקרת בעולם של הפיזיקה המודרנית. הספר Journey Into Geometries שנכתב על ידי מרתה סוד, ה.ס.מ קוקסטר וג'ון סטילוול מתאר מסעות של אליס (שהתבגרה קצת בינתיים) בעולמות לא אוקלידיים. גם הספר "גדל, אשר, באך" מאת דאגלס הופשטטר, ספר פילוסופיה ומדע זוכה פרס פוליצר, מכיל התייחסויות רבות לאליס וכן ליצירות אחרות של לואיס קרול (בין השאר סיפור של קרול בשם 'מה אמר הצב לאכילס' היווה השראה ישירה לשרשרת של דיאלוגים בין אכילס לצב).
בשנת 1969 הכין הצייר סלבדור דאלי 13 איורים המבוססים על הרפתקאות אליס בארץ הפלאות.
"אליס" השפיע גם על יצירות קומיקס רבות. דמותה של אליס מופיעה בכמה קומיקסים של אלן מור, ביניהם הרומן הגרפי "Lost Girls" בו היא מופיעה כדמות ראשית לצד ונדי דארלין מ"פיטר פן" ודורותי גייל מ"הקוסם מארץ עוץ" כאשר השלוש נפגשות בעתיד כנשים בוגרות, וכדמות משנית בקומיקס ליגת הג'נטלמנים המובחרים. בנוסף, היא מופיעה בסדרת סנדמן, ופוגשת את באטמן בנובלה הגרפית Haunted Knight. בסדרת "באטמן" אחד הנבלים החוזרים נקרא הכובען המטורף ונבל אחר בשם "הארנב הלבן" מופיע בסדרת ספיידרמן.
הסדרה "אבודים" מכילה התייחסויות רבות לאליס: לדוגמה הפרק החמישי בעונה הראשונה נקרא "הארנב הלבן" ובפרק אחת הדמויות בסדרה (ג'ק שפרד) יוצא למסע בעקבות דמות בדיונית (אביו המת) שהוא רואה מהלך ביער.
בסדרה "מכושפות" מופיע פרק הקרוי "Malice in Wonderland", ובסדרה "סברינה" מופיע פרק בשם "Sabrina in Wonderland".
בסדרה ובספרה הראשון של לוסי מוד מונטגומרי "האסופית", אן שרלי מקבלת מחברתה דיאנה בארי את הספר אליסה בארץ הפלאות וזהו סיפרה הראשון אי פעם שקראה. כאשר אן עזבה את אבונלי לטובת מכללת קווינס, חברתה דיאנה העניקה לה ספר זה כמתנה וכמזכרת.
יוצרי קולנוע רבים מונים את ספרי אליס בתור השפעות חשובות עליהם. האחיות וצ'אוסקי, יוצרות הסרט "מטריקס", טוענות שהקשר לאליס הוא מוטיב מרכזי בסרט. בין השאר במהלך הסרט ניאו משתכנע ללכת בעקבות חבורה כאשר הוא מבחין בכתובת קעקע של הארנב הלבן על אחד מהם. גם בסרט "אנימטריקס", בחלק שלו הקרוי 'סיפור בלשי', יש אזכורים רבים לאליס. ג'ים הנסון, יוצר הסרט "המבוך" (לבירינת), טוען ששאב השראה מאליס ביצירת הסרט שבו צעירה נכנסת לעולם פנטזיה שבו היא צריכה לפתור חידות רבות. בסרט "פארק היורה" אחד המתכנתים יוצר תוכנה בשם 'הארנב הלבן' המאפשרת לו לעקוף את מנגנוני הביטחון של הפארק ולהימלט. בסרט "האויב שבפנים" הגיבורה הראשית קרויה Alice והוא מכיל התייחסויות רבות נוספות.
בסדרות ובסרטים של "מסע בין כוכבים" יש אזכורים רבים לספר. כך לדוגמה בסדרה המקורית באחד הפרקים ישנו מחשב המקים לתחייה את דמויותיהם של אליס ושל השפן הלבן, ובסרט "מסע בין כוכבים 4: השיבה הביתה" האדמירל ג'יימס קירק מברך את הנכנסים לספינתו במילים: "שלום אליס, ברוכה הבאה לארץ הפלאות".
שמותיהן של מספר להקות שאובים ומתייחסים לספריו של לואיס קרול, כגון הלהקות אליס אין צ'יינס, ו-Alice in Videoland, וכן להקת הרוק היפנית Alice Nine. חברי להקת הביטלס מונים את אליס עם ההשפעות החשובות עליהם - דמותו של לואיס קרול מופיעה בין הדמויות על כריכת האלבום סרג'נט פפר, ושירים רבים של הלהקה מתייחסים לספרי אליס. שירו של ניל סדקה "אליס בארץ הפלאות" המבוסס על הספר נכנס למצעד 50 השירים הגדולים בארצות הברית בשנת 1963.
ראו גם
אליס (הרפתקאות אליס בארץ הפלאות)
איורים לאליס בארץ הפלאות
מבעד למראה ומה אליס מצאה שם
לקריאה נוספת
מעגלי קריאה 18, פברואר 1989 – גיליון המוקדש לעליסה בארץ הפלאות
חיים שפירא, על הדברים החשובים באמת, אור יהודה: כנרת זמורה ביתן, 2009, בעמ' 115–220
רות נצר. עליסה בארץ הפלאות - האומנם מסע נשי?. נפש הספרות - מסות על ספרות ושירה. כרמל. 2021
קישורים חיצוניים
לואיס קרול, עליסה בארץ הפלאות, פרנקפורט תקפ"ד, מהדורה סרוקה במלואה בתרגומו של ל. סמן, באתר הספרייה הלאומית
לואיס קרול, עליסה בארץ הפלאות, כנרת 1987,
Alice's Adventures in Wonderland and Through the Looking Glass, הטקסט המלא של הספרים, כולל איוריו של ג'ון טניאל ופרשנות נרחבת של מארק אדמונד ג'ונס
Alice's Adventures Under Ground, הטקסט המלא, כולל איוריו של הסופר, באתר פרויקט גוטנברג
מור דיעי, כיצד התרגום של עליסה בארץ הפלאות מתעלה על המקור?, בפודקאסט 'עושים רוח'.
150 שנה תחת השפעה, באתר הארץ, 30 בינואר 2015
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, באתר "כנפיים", כולל דקת קריאה והפרק הראשון מתוך המהדורה בתרגום רנה ליטוין
פרקים מלאים מסדרת הטלוויזיה עליסה בארץ הפלאות
הקלטה של הספר, מאתר LibriVox
איורי עטיפות הספר בהוצאות שונות באתר דףדף
הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות, באתר של מדריך הרפתקה לספרי נוער
מסע אל ארץ הפלאות, הרצאות 'אתנחתא' באוניברסיטת תל אביב, נובמבר 2016
אריה זקס, על 'אליס בארץ הפלאות' – 'קול ישראל', דצמבר 1966, דחק י"א, יוני 2019, עמ' 542–553
ניצה דורי, "המינה ליזה" של אורלי קסטל בלום ו"אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול - היבטים פסיכולוגיסטיים, ספרותיים ומגדריים, בבלוג "על מקרא, הוראה וחינוך", 5 בינואר 2021
הערות שוליים
*
קטגוריה:ספרי ילדים ונוער
קטגוריה:ספרי פנטזיה
קטגוריה:לואיס קרול
קטגוריה:ספרים בריטיים
קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו
קטגוריה:ספרים שעובדו לבמה
קטגוריה:ספרי הספריה החדשה
קטגוריה:ספרי סדרת הרפתקה
קטגוריה:ספרים שעובדו לסדרות טלוויזיה
קטגוריה:ספרים שהוחרמו על ידי ממשלים
| 2024-09-12T07:08:00
|
מרטין גרדנר
|
מַרְטִין גַרְדְנֶר (באנגלית: Martin Gardner; 21 באוקטובר 1914 – 22 במאי 2010) היה כותב אמריקאי, בעיקר של מדע פופולרי, שכתב במשך שנים רבות את הטור Mathematical Games בירחון "סיינטיפיק אמריקן", ובכך הפך לאיש שתרם יותר מכל אדם אחר במאה העשרים לפופולריזציה של המתמטיקה.
בנוסף לעיסוקו הדומיננטי במתמטיקה פופולרית, פרסם גרדנר מאמרים וספרים בנושאי קסמים, פיזיקה ופילוסופיה. כן פרסם מהדורה מוערת של הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" והמשכו "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", שניהם מאת לואיס קרול (זהו ספרו הנמכר ביותר, ויצירתו העיקרית שתורגמה לעברית), וכן של ספר נוסף של קרול, "ציד הסנרק". מאמריו קובצו בעשרות ספרים.
חייו
מרטין גרדנר נולד בטולסה שבאוקלהומה, אביו היה גאולוג ומפיק נפט. בשנת 1936 סיים לימודים לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת שיקגו. הוא החל ללמוד גם לתואר שני, אך לא סיים. את השכלתו הרחבה בתחומי עיסוקו המגוונים, רכש באופן עצמאי. לפני מלחמת העולם השנייה עבד כעיתונאי בעיתון Tulsa Tribune, ובמחלקת יחסי ציבור של אוניברסיטת שיקגו. במלחמה שירת בצי ארצות הברית, ולאחריה חזר לשיקגו ועבד כעיתונאי עצמאי. בדצמבר 1956 החל לפרסם טור קבוע בירחון Scientific American והתמיד בכך במשך 30 שנה (הטור האחרון פורסם בחודש מאי 1986). במקביל פרסם מאמרים גם בכתבי עת פילוסופיים. לפני מותו התגורר בקרוליינה הצפונית.
טורו Mathematical Games כלל חידות מתמטיות, שעשועים מתמטיים ורעיונות מהמתמטיקה המודרנית, שגרדנר גרם לתפוצה רחבה שלהם באמצעות טורו. בין הרעיונות הללו:
משחק החיים של ג'ון קונוויי
קוביית סומה
פלקסגון
פרקטל
טנגרם
המשחק הקס (Hex), שנוצר על ידי פייט היין ובאופן בלתי תלוי על ידי ג'ון פורבס נאש.
יצירותיו של מאוריץ קורנליס אשר
בעיית המזכירה
מספר גרהאם
ריצוף פנרוז של רוג'ר פנרוז.
בסוף שנות ה-70 ובראשית שנות ה-80 פרסם טור של חידות מתמטיות בכתב העת למדע בדיוני Asimov's Science Fiction.
גרדנר היה קוסם חובב נלהב ופרסם מספר ספרים, הן על קסמים מתמטיים המיועדים לקהל הרחב והן ספרים מקצועיים על קסמים המיועדים לקוסמים.
הידע של גרדנר במדע ובמאחזי עיניים שימש אותו על מנת לצאת במתקפה על העוסקים בפסבדו-מדע. ספרו Fads and Fallacies in the Name of Science (פרקים ממנו תורגמו לעברית ונכללו בסדרת הספרים הטכנאי הצעיר, תחת הכותרת "תעתועים ותרמיות בשם המדע") הוא אחד הטקסטים היסודיים ביותר בנושא זה. בשנות השבעים פרסם שתי חוברות תחת שם העט אוריה פוּלר (Uriah Fuller), המסבירות כיצד הטוענים לכוחות על טבעיים מבצעים את פעלוליהם, ביניהם כיפוף כפיות.
גרדנר נודע כאחד החוקרים החשובים של ספרי אליס (הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, מבעד למראה ומה אליס מצאה שם) מאת לואיס קרול, וספרו The Annotated Alice ("אליס המוערת") הוא אחד מספרי הפרשנות והרקע החשובים ליצירתו של קרול. הערותיו אלה תורגמו לעברית על ידי רנה ליטוין ויצאו לאור במסגרת הספריה החדשה בשנת 1998.
מספריו
השמות הם כפי שניתנו במהדורות האמריקאיות, למהדורות הבריטיות ניתנו לעיתים שמות אחרים:
The Scientific American Book of Mathematical Puzzles and Diversions
2nd Scientific Book of Mathematical Puzzles and Diversions
Martin Gardner's New Mathematical Diversions From Scientific American
Martin Gardner's Sixth Book of Mathematical Games From Scientific American
The Magic Numbers of Dr. Matrix
The Incredible Dr. Matrix
The Unexpected Hanging and Other Mathematical Diversions
Fractal Music, Hypercards and More
Last Recreations: Hydras, Eggs, and Other Mathematical Mystifications
The Ambidextrous Universe
The Annotated Alice - Alice's Adventures in Wonderland and Through the Looking Glass
לקריאה נוספת
Martin Gardner, Undiluted Hocus-Pocus: The Autobiography of Martin Gardner, Princeton University Press, 2013.
Martin Gardner, interviewed by Anthony Barcellos, in Donald J. Albers and G. L. Alexanderson (eds.), Mathematical People, 1985.
קישורים חיצוניים
נצה מובשוביץ-הדר, מרטין גרדנר בן 90, על"ה 34, 2005
A Mind at Play, ריאיון עם מרטין גרדנר.
Philip Yam, Profile: Martin Gardner, the Mathematical Gamester, Scientific American
Martin Gardner, puzzle master extraordinaire, BBC, 21 October 2014
הערות שוליים
קטגוריה:אישים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:שעשועי מתמטיקה
קטגוריה:ספקנים
קטגוריה:מחברי ספרי מדע פופולרי
קטגוריה:חידונאים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת שיקגו
קטגוריה:שיקגו: אישים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1914
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2010
| 2023-08-31T22:18:30
|
פרוטון
|
פְּרוֹטוֹן (מיוונית: פרוטון, ראשון) הוא חלקיק הנמצא בגרעין של כל אטום. הוא נושא יחידה יסודית אחת של מטען חשמלי חיובי (). מסתו היא כ-1.00728 יחידות מסה אטומית מאוחדת. מאחר ששניהם נמצאים בגרעין האטום, הפרוטון והנייטרון מכונים יחד נוקליאונים.
הפרוטון אינו חלקיק יסודי, אלא מורכב משלושה קווארקים, שני קווארקי למעלה וקווארק למטה אחד, המוחזקים יחד על ידי הכוח החזק. הפרוטון הוא חלקיק יציב, שעד כה לא נצפתה דעיכה ספונטנית שלו לחלקיקים אחרים. עם זאת, פרוטון יכול לדעוך לחלקיקים אחרים כאשר הוא נמצא בגרעין של אטום לא-יציב, כלומר, רדיואקטיבי. בפרט, פרוטון יכול לעבור דעיכת בטא פלוס, במהלכה הוא הופך לנייטרון. דעיכת בטא פלוס מתרחשת כאשר אחד הקווארקים בתוך הפרוטון הופך מקווארק למעלה לקווארק למטה, אירוע המשנה חלק מהמספרים הקואנטיים של החלקיק והופך אותו מפרוטון לנייטרון.
גרעין האיזוטופ השכיח של היסוד מימן הוא פרוטון בודד. לכן, גם היון החיובי של מימן () הוא פרוטון בודד. לפיכך, בכימיה, בביולוגיה ובתחומים קשורים, נהוג לכנות את יון המימן "פרוטון".
תכונות
תכונותיו העיקריות של הפרוטון הן:
מסת מנוחה: או כ-1.00728 ימ"א (בערך פי 1,836 ממסת האלקטרון)
קוטר: כ- מטר
מטען חשמלי: קולון, כלומר, יחידה חיובית אחת של מטען יסודי
אורך חיים: פוטנציאלית אינסופי, כלומר, החלקיק יציב. לפי חישובים תאורטיים, אם דעיכת פרוטון אפשרית, אורך החיים שלו הוא יותר מ- שנים
ספין:
מלבד האיזוטופ הקל ביותר של אטום המימן שגרעינו הוא פרוטון יחיד, גרעיני האטומים של כל היסודות הכימיים מורכבים מפרוטונים ונייטרונים המוחזקים יחד על ידי הכוח הגרעיני. מספר הפרוטונים בגרעין קובע את תכונותיו החשמליות של האטום, וכתוצאה מכך את תכונותיו הכימיות. משום כך מספר הפרוטונים בגרעין האטום הוא הקובע לאיזה יסוד כימי משויך אותו אטום.
כאשר מספר הפרוטונים בגרעין אטום שווה למספר האלקטרונים המקיפים אותו, האטום נייטרלי מבחינה חשמלית. גריעה או הוספה של אלקטרונים הופכת את האטום ליון, חיובי או שלילי, בהתאמה.
היסטוריה
ג'יי ג'יי תומסון גילה כי משקלם של האלקטרונים באטום הוא זניח, הבין תומסון כי חייב להיות משקל נוסף, חיובי, באטום שהוא המשקל העיקרי באטום, מכאן התחיל תומסון להבין את הפרוטון.
הפרוטון התגלה על ידי ארנסט רתרפורד ב-1918 בניסויים בהם הופצצו אטומי חנקן בחלקיקי אלפא (שהם למעשה גרעיני הליום) והפכו לאטומי חמצן. רתרפורד היה גם זה שטבע את שמו.
יציבות
הפרוטון הוא חלקיק יציב. לא נצפתה עד כה דעיכה ספונטנית של פרוטון חופשי לחלקיקים אחרים. גם אם פרוטון מסוגל לדעוך, אורך החיים שלו נחשב לגדול מאוד ומוערך על פי ניסויים ביותר מ- שנים.
הסיבה העיקרית ליציבות הפרוטון היא היותו הבאריון הקל ביותר. לכן, אין חלקיק קל יותר אליו יכול הפרוטון לדעוך, מבלי שתתרחש שבירה של המספר הבאריוני. אולם, שבירה כזו אינה אפשרית לפי אף מודל פיזיקלי מוכח המוכר כיום, מכיוון שהמספר הבאריוני מציית לחוק שימור חזק (exact conservation). שבירה של המספר הבאריוני נקראת באריוגנזה (baryogenesis), או יצירת באריונים. לפי ההבנה המדעית הנוכחית, תהליך של באריוגנזה התרחש בראשית היקום, זמן קצר מאוד לאחר תחילת המפץ הגדול, במנגנון שאינו מובן כיום ואינו מוסבר על פי המודל הסטנדרטי. משום כך, חקר דעיכת הפרוטון קשור ישירות לחקר הבאריוגנזה והיווצרות החומר ביקום, והוא תחום מחקר בולט בפיזיקת החלקיקים.
בעזרת תוספת אנרגיה, למשל בהתנגשות עם אלקטרון, פרוטון יכול להפוך לנייטרון ונייטרינו אלקטרוני, בתגובה הבאה:
+ e- → n + νe
התגובה ההפוכה מתרחשת באופן ספונטני: נייטרון בודד (כזה שאינו נמצא בגרעין אטום) הוא בעל אורך חיים של כ-15 דקות, אחריהן הוא דועך לפרוטון, אלקטרון ואנטינייטרינו.
היפותטית, הפרוטון עשוי לדעוך. זאת, לפי תאוריות שלא זכו לביסוס ניסויי, דוגמת תאוריה מאוחדת גדולה, החוזה את תהליך הדעיכה הבא:
p → e+ + π0
בתהליך היפותטי זה, נשבר המספר הבאריוני: בצד שמאל, נמצא פרוטון, שהמספר הבאריוני שלו הוא 1. לעומת זאת, בצד ימין נמצא פאיון, שהמספר הבאריוני שלו הוא 0. בנוסף, נשבר גם המספר הלפטוני: 0 בצד שמאל, לעומת מינוס 1 של הפוזיטרון בצד ימין. ההפרש בין המספר הבאריוני למספר הלפטוני (B-L) נשמר, כלומר, מתקיים חוק שימור המכונה B-L conservation, שהוא אחד המאפיינים של התאוריה המאוחדת הגדולה.
גם גרסאות מסוימות של תורת המיתרים מנבאות אפשרות של התפרקות הפרוטון.
ראו גם
מיון החלקיקים
גרעין האטום
אלקטרון
נייטרון
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נוקליאונים
קטגוריה:חלקיקים מרוכבים
| 2023-11-27T09:59:56
|
פלאואנתרופולוגיה
|
שמאל|ממוזער|220px|מצעד הקדמה, איור המתאר את האבולוציה של האדם. משמאל מוצג קוף, ומימין הומו סאפיינס – האדם המודרני.
פלאואנתרופולוגיה הוא המדע העוסק בחקר האבולוציה של האדם. במובנו המצומצם, חקר שרידי שלד אנושיים עתיקים הוא ענף של אנתרופולוגיה פיזית, אולם במובן הרחב, מדענים מתחומים רבים עוסקים בפלאואנתרופולוגיה, בעיקר ארכאולוגים המתמחים בתקופה הפלאוליתית וחוקרים העוסקים בגאוכרונולוגיה, פלאונטולוגיה ופלאואקולוגיה של תקופות הפליוקן והפליסטוקן. משיניים דרך גולגולות, לסתות, אצבעות, ועד שלדים כמעט שלמים דוגמת לוסי, נמצאו מאובנים של מעל ל-6,000 פרטים ששיחקו תפקיד מפתח באבולוציית האדם (מהאוסטרלופיתקוס עד להומו היידלברגנסיס ומשם לאדם הנבון (הומו ספיינס).
היסטוריה של מחקר התחום
מוצא והתפתחות
בשנות ה-60 של המאה ה-19 לאחר פרסום "מוצא המינים" מאת צ'ארלס דרווין, פיתחו תומאס הנרי האקסלי וארנסט הקל את ההשערה כי גם האדם הוא תוצר התפתחותי ולא יציר בריאה מיוחדת.
בשנת 1871 פרסם דרווין את ספרו "מוצא האדם" ובו טען כי לאדם ולקופי האדם יש מקור משותף. לדרווין לא היה ידע בגנטיקה - ניסויים של גרגור מנדל שנעשו באותו זמן לא פורסמו בכתבי עת שלדרווין הייתה גישה אליהם. חרף זאת, דרווין שיער שישנו מנגנון המעביר את התכונות מדור לדור, ושמדי פעם הטבע מאפשר פיצול של מינים עד שבתוך דורות רבים הצאצאים של שתי הקבוצות אינם יכולים עוד להתרבות אלה עם אלה, וכך נוצר מין חדש - תהליך הקרוי ספציאציה. רק המשך ההתפתחות במדע ותגליות נאו-דרוויניסטיות, כולל הסינתזה האבולוציונית המודרנית, חזרו והוכיחו שוב ושוב את צדקתו ואף עדכנו את תורת האבולוציה. אך לטענתו של דרווין הייתה השלכה מיידית על הציבור שעד אז האמין רובו ככולו בתהליך הבריאה כפי שתואר בספר בראשית.
הסברה כי לאדם ולקופי האדם האפריקניים מוצא משותף מקבלת חיזוקים פילוגנטיים שכן קיימות הומולוגיות רבות בין האדם לשימפנזה ולגורילה. היו שטענו כי מדובר באבולוציה מתכנסת - התפתחות בלתי תלויה של איברים אצל יצורים שונים, כך שהם נראים דומים ותפקידם בגוף לרוב זהה. מאובנים של קופי אדם קדומים שנמצאו במאה ה-20 חיזקו את ההשערה שהתכונות ההומולוגיות הללו נגזרות מתכונותיהם של אותם יצורים קדומים והם לא התפתחו באבולוציה מקבילה. ברם, השוואה ציטוגנטית שערך גודמן בשנת 1963 בין כרומוזומי אדם לבין כרומוזומים של קופי אדם הראתה, כפי שסברו דרווין ועמיתיו, כי האדם, השימפנזה והגורילה משתייכים לאותה קבוצה מבלי האורנגאוטן. מחקרים מולקולריים שנערכו מאוחר יותר חיזקו דעה זו.
פילוגנטיקה
עד שנות ה-20 של המאה ה-20 הייתה מקובלת על הקהילה המדעית הדעה כי האדם מקורב לקופי האדם האפריקניים שימפנזה וגורילה. מאז ועד שנות ה-60 של המאה ה-20 התחזקה ההשערה כי מוצא האדם באסיה והוא רחוק במוצאו משאר קופי האדם. החוקרים ווד ג'ונס ואוסבורן היו בין התומכים בהשערה זו. הסברה התהפכה שוב, והסברה המקובלת בימינו היא כשל דרווין, הקסלי והקל, כי לאדם ולקופי האדם מוצא משותף באפריקה.
התפשטות גאוגרפית
התפשטות מוקדמת של הומינינים אל מחוץ לאפריקה החלה לפני כ-2 מיליון שנה ונמשכה עד לפני כ-200,000 שנה. מינים שידוע שיצאו מאפריקה היו הומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס.
התפשטות האדם הקדמון למזרח התיכון החלה לפני כ-70,000 שנה ומשם לדרום אסיה לפני כ-50,000 שנה ומשם לאוסטרליה לפני כ-40,000 שנה. הומו ספיינס מודרני אנטומית פרץ לאזורים שאליהם לא הגיע ההומו ארקטוס. אל אירופה הגיע אדם זה, ההומו ספיינס המודרני, לפני כ-40,000 שנה ולמזרח אסיה וצפון אמריקה - לפני כ-30,000 שנה.
סדר התפתחות התכונות
ויכוח נוסף הוא מה קדם למה: מוח מפותח ששינה את מרכז כובד הגוף והביא להליכה זקופה, או עמידה על שתי רגליים בטרם החל המוח להתפתח. הדעה השנייה נעשית בימינו מקובלת יותר וכי ההומינידים מן העבר לא היו יצורים כה נבונים כפי שבעבר סברו.
הפולמוס סביב האבולוציה
רעיונות האבולוציה ובמיוחד משמעותם לגבי האבולוציה של האדם - נושא המחקר של הפלאואנתרופולוגיה, עוררו מאז פרסומם ועדיין מעוררים פולמוס חריף. ישנן כמה גישות:
הקהילה המדעית מקבלת בכללותה את עיקרי תורת האבולוציה על כל השלכותיה כולל השלכותיה על מוצא האדם.
עיקר הציבור הדתי כופר בכל רעיון האבולוציה, וטוען כי כל היצורים ברואי אל הם ולא השתנו כהוא זה מעת בריאתם.
ציבור אחר לא שולל את רעיון האבולוציה אך מתנגד לסברה כי גם האדם הוא תוצר אבולוציוני בחזקת "מותר האדם מן הבהמה". ישנם גם המעלים את שאלת נפש האדם בחזקת "התומך באבולוציית האדם טוען כי הנפשות בלתי קיימות". טענה זו היא הד לטענתו של אלפרד ראסל וולאס, לפיה האבולוציה פועלת על כל עולם החי, אך התפתחות האדם עירבה גורם טרנסצנדנטי.
ראו גם
גזע (אדם)
אבולוציה חברתית ותרבותית
אבולוציה של האדם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
| 2024-08-28T22:47:53
|
קרב מגע
|
ממוזער|306x306px|אימון קרב מגע בקורס קומנדו שנערך בבסיס הצנחנים שבתל נוף, 1955
קרב מגע היא אמנות לחימה מודרנית שפותחה בישראל, על ידי מספר מייסדים. השיטה החלה להתפתח בשנות העשרים של המאה ה-20. בימי ארגון ההגנה, השיטה נקראה "ספורט מגן" ולאחר מכן שינתה את שמה ל"קפא"פ" (קרב פנים אל פנים). אימי שדאור ליכטנפלד, שהוביל את תחום הקרב מגע בצה"ל, פיתח לאחר פרישתו משירות את הקרב מגע האזרחי. שיטת הקרב מגע התפתחה רבות, והיום ניתן ללמוד אותה בשלושה אופנים: כשיטת לחימה לכוחות ביטחון, כשיטה להגנה עצמית לאזרחים, וכאמנות לחימה בפני עצמה.
היסטוריה
בסיס השיטה טמון בגילוי של התגובה הספונטאנית לאיום על-ידי ד"ר משה פלדנקרייז (מה שידוע בימינו כרפלקס הבהלה). פלדנקרייז פיתח שיטת לחימה שתורגלה במסגרת ארגון ההגנה ואף פורסמה בספר שכתב ב-1930 בשם "ג'ו ג'יטסו והגנה עצמית". את דרכו של פלדנקרייז המשיך שהוביל את תחום הלחימה בידיים ריקות במסגרת ארגון ההגנה. לאחר פטירתו הפתאומית של קופלר, כאחד מכ"ג יורדי הסירה, תפס את מקומו יהודה מרכוס שהיה אחד מכותבי הספר "ג'ודו שימושי" בו מופיעים לראשונה בכתב העקרונות המנחים של שיטת הלחימה הישראלית ללחימה בידיים ריקות.
העדות הראשונה לקיומם של אימונים סדירים בהגנה עצמית בארץ ישראל מצויה בשנת 1891 בעיר רחובות. כתוצאה מעימותים אלימים בין תושבי רחובות ליישובים הערביים הסמוכים החלו צבי קליגר ומיכאל גרשנזוון, ששירתו בצבא הרוסי ועלו ארצה, לאמן את אנשי רחובות בתרגילי הגנה עצמית וזאת במסגרת ארגון העשרות שהוקם ביוזמתם של אהרון אייזנברג ואחרים.
בהמשך קיים מידע דליל העוסק באימונים שהתקיימו במסגרת ארגון בר גיורא וארגון השומר, אולם סביר להניח שידע זה חלחל והגיע לשורות ההגנה אף על פי שאין לכך עדות ישירה בכתובים.
ארגון ההגנה שנוסד ב-1920 חיפש שיטת לחימה שתוכל לתת מענה לחבריו, אולם שיטות הלחימה שנוסו לא נתנו מענה אפקטיבי בשעת עימות אלים.
פלדנקרייז אסף חברים מארגון ההגנה תקף אותם עם סכין וצילם את תגובותיהם. הוא גילה כי רוב האנשים מגיבים באותו אופן הכולל התכנסות והרמת גפה כדי להגן על הראש והצוואר. פלדנקרייז פיתח שיטת לחימה המושתתת על גילוי זה. הוא אימן לוחמים במשך שלושה חודשים, הפסיק לאמן אותם למשך שנה ולאחר שנה בדק שנית את תגובותיהם. באופן מפתיע התרגילים שלימד פלדנקרייז נשארו חקוקים בגופם של הלוחמים בצורה כמעט אוטומטית. הנהגת ההגנה התרשמה וגייסה את פלדנקרייז ללמד את אנשי ההגנה את תורתו. שיטתו של פלדנקרייז מהווה למעשה את הבסיס להתפתחותו של הקרב מגע. המונחים השגורים היום בתחום הקרב מגע של הגנה רפלקסיבית או תגובה רפלקסיבית, נעוצים באותו גילוי של פלדנקרייז.
פלדנקרייז נאלץ לרדת מארץ ישראל מכיוון שהיה מבוקש על ידי המנדט הבריטי שלא ראה את פועלו בעין יפה. את מקומו כמדריך ראשי בהגנה תפס קופלר שהמשיך לפתח את השיטה וכתב פרק בספר החוגר העוסק בספורט מגן, השם שניתן לתורת הלחימה של ההגנה באותן שנים.ממוזער|משה פלדנקרייז מתוך ספרו "ג'יו ג'יטסו והגנה עצמית", 1931
את מקומו של קופלר תפס מרכוס שהחל לכתוב את הספר ג'ודו שימושי ביחד עם חברים. באותה תקופה השתמשו במספר שמות שונים לתיאור שיטת הלחימה של ארגון ההגנה, לפיכך השם ג'ודו שימושי הוא עוד שם לשיטת לחימה זו (בנוסף לשמות ספורט המגן ולשיטתו של פלדנקרייז).
עם פרסום "הספר הלבן (1939)" (מכונה גם "הספר הלבן של מקדונלד" או בשמו הרשמי "פלשתינה, הצהרת מדיניות") גרר הפגנות מצד היישוב היהודי כנגד המנדט הבריטי. במהלך ההפגנות הללו השתמשו השוטרים הבריטים באלות כנגד המפגינים היהודים מה שגרם לפציעות רבות ודמורליזציה בקרב הציבור היהודי. משה (מיישל) הורביץ וחברים פיתחו שיטת לחימה עם מקל קצר שתוכל להתמודד עם האלות של השוטרים הבריטים. הכנסת השימוש במקל קצר הובילה לשינוי בשם של שיטת הלחימה הישראלית לקפא"פ (ראשי תיבות: קרב פנים אל פנים).
אימי שדאור ליכטנפלד ידוע כאחת מהדמויות המשמעותיות ביותר בפיתוח שיטת הלחימה הישראלית. שדאור עלה ארצה בשנת 1942 לאחר שפעל במסגרת ההגנה מחוץ לישראל. עם עלייתו שובץ כמדריך שחייה וקרב פנים אל פנים במסגרת ההגנה. בשנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל ושיבוצם של אנשי ההגנה בצה"ל, המשיך אימי בתפקידו וביסס את מעמדו כדמות המובילה בתחום הקפא"פ בצבא. במהלך השנים השתנה השם קפא"פ ולקראת סוף שנות ה-50 החל השם קרב מגע לתפוס את מקומו עד שנשאר השם הרשמי והיחיד של שיטת הלחימה הצה"לית ואימי כדמות המובילה את התחום.
עם פרישתו משירות הקבע פתח אימי מכון להוראת קרב מגע לאזרחים. הוא אימץ את החליפות ושיטת החגורות של הג'ודו ופיתח סילבוס שיתאים לאזרחים וגם יכול לשמש ללמידה כאמנות לחימה ולא רק כשיטת לחימה.
שיטת הקרב מגע ממשיכה להתפתח וניתן להבחין בשלושה זרמים עיקריים: קרב מגע לכוחות הביטחון, קרב מגע כשיטת הגנה עצמית לאזרחים, קרב מגע כאמנות לחימה.
קרב מגע בעולם
קרב מגע היא אחת משיטות הלחימה המקובלות והנפוצות ביותר בעולם בקרב פנים אל פנים (קפא"פ) ונלמדת בעשרות מדינות במגוון זרמים.
בסיס מדעי
לפי גיא מור, תרגול רפלקס הבהלה, בשילוב לימוד מיומנות חדשה בשיטת הבלוקים, מקצר את משך יצירת המערכת המוטורית.
ראו גם
קרב מגע מבצעי
קרב מגן ישראלי
דניס הישרדות
לקריאה נוספת
מוטי נתיב ונוח גרוס, הפרק התפתחות הקרב מגע בתוך הספר מערך כושר קרבי: שבעה עשורים / רוני לידור, נורית שרביט הוצאת צה"ל
נח גרוס, מהשדה אל שדה הקרב, הוצאת מבשלים ספרים זכרון יעקב 2010
כהן-גיל משה, הישראלים שביקשו לרפא את העולם, הוצאת כתר 2011
משה פלדנקריז, ג'וג'יטסו והגנה עצמית, הוצאת תועלת 1931
גרשון קופלר הפרק ספורט מגן, בספר החוגר הוצאת הפועל 1938
ג'ודו שימושי, ארכיון צבי נשרי
קישורים חיצוניים
דקלה שניידר, חותרים למגע, באתר צה"ל, 6 בספטמבר 2009
, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
*
קטגוריה:אמנויות לחימה ישראליות
| 2024-10-16T06:32:47
|
האדם מפילטדאון
|
שמאל|ממוזער|250px|חוקרים בוחנים את גולגולת האדם מפילטדאון (1915)
ממוזער|שחזור הגולגולת של איש הפילטדאון
איש פילטדאון הוא שמו של אחד ממעשי הזיוף הידועים בתחום חקר המאובנים.
בשנת 1912 מצא הארכאולוג החובב צ'ארלס דוסון גולגולת של הומיניד שלא היה ידוע עד אז לחוקרים, בכפר פילטדאון אשר באנגליה. הגולגולת הורכבה מתיבת מוח גדולה כשל אדם נבון מודרני ולסת דמוית זו של קוף.
באותה עת ניטש ויכוח בין החוקרים בשאלה האם ההליכה על זוג רגליים קדמה לגדילת המוח אצל האדם או להפך. גולגולת פילטדאון תמכה לכאורה בדעה כי מוצאו של האדם ביצור נבון, בעל תיבת מוח גדולה, אשר בכל יתר איבריו דמה לקוף, וייתכן שהיה גם שוכן עצים והולך על ארבעת גפיו, כלומר, המוח המפותח עתיק יותר מן היציבה הזקופה. השוני בין תיבת המוח המפותחת ללסת הפרימיטיבית יוחס לאבולוציה פסיפסית (קצבי התפתחות שונים של איברים שונים).
באותם ימים נמצאו גם מאובנים של אדם ניאנדרתלי. מאחר שמאפייני תיבת מוחו נראים פרימיטיביים יותר, התבססה ההשערה כי אינו שייך למין אדם נבון אלא הוא מין אחר בסוג אדם, משום שנראה היה כי איש פילטדאון על תיבת מוחו המפותחת הוא אביו הקדמון של האדם הנבון. הגולגולת שנמצאה גם חיזקה את גישתם של החוקרים ווד ג'ונס ואוסבורן שסברו כי מוצא האדם הנבון הוא באירופה ובאסיה ולא באפריקה.
בשנת 1953 נחשף בעזרת אנליזה של שכיחות היסודות חנקן, אורניום ופלואור כי למעשה הייתה הגולגולת מעשה זיוף מתוחכם. הגולגולת הייתה מורכבת מתיבת מוח של אדם נבון מודרני ומלסת של אורנגאוטן שהושחזה, הותאמה לגולגולת, ואף נצבעה בשילוב החומרים הכימיים ביכרומט האשלגן ומלח ברזל, על מנת לכסות על גילה האמיתי, ועל היותה חלק נפרד מהגולגולת. מעולם לא התברר מי ביצע את מלאכת הזיוף המדוקדקת.
לקריאה נוספת
C Dawson, AS Woodward, "On the Discovery of a Palæolithic Human Skull and Mandible in a Flint-bearing Gravel overlying the Wealden (Hastings Beds) at Piltdown, Fletching (Sussex)", Quarterly Journal of the Geological Society, v. 69; issue.1-4, 1913, London, Legacy. pp. 117-123.
C Dawson, AS Woodward, "Supplementary Note on the Discovery of a Palæolithic Human Skull and Mandible at Piltdown (Sussex)", Quarterly Journal of the Geological Society, v. 70; issue.1-4, 1914, London, Legacy. pp. 82-93.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פלאואנתרופולוגיה
קטגוריה:זיוף עתיקות
קטגוריה:הונאה במחקר
| 2024-07-16T16:19:32
|
פרדריק ווד ג'ונס
|
פרדריק ווד ג'ונס (באנגלית: Frederic Wood Jones; 23 בינואר 1879 – 29 בספטמבר 1954) היה ביולוג בריטי אשר כמו עמיתו, הנרי פיירפילד אוסבורן, סבר כי מוצא האדם מאסיה ומאירופה ולא מאפריקה.
ביוגרפיה
בשנת 1897 נכנס ווד ג'ונס למכללה לרפואה של בית החולים בלונדון, שהפך בשנת 1900 לחלק מאוניברסיטת לונדון שם סיים את לימודיו (B.Sc, 1903; M.B., B.S., 1904; D.Sc., 1910). החל משנת 1904 הוא היה חבר במכללה המלכותית למנתחים, ונעשה עמית במכללה בשנת 1930. ווד ג'ונס צבר ניסיון כאנטומיסט אקדמי באמצעות משרות הוראה בבתי הספר לרפואה של לונדון, סנט תומאס ובתי החולים רויאל פריי ובאוניברסיטת מנצ'סטר.
לשיטתו, אבות האדם התפצלו משאר הקופים לפני כ-60 מיליון שנה, מיד לאחר תחילת התמיינות הפרימטים לסוגיהם ולמיניהם ולפיכך שושלת האדם היא אחרת משושלת קופי האדם. מציאת גולגולתו המזויפת של איש פילטדאון חיזקה את השערתו זו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ביולוגים בריטים
קטגוריה:עמיתי החברה המלכותית
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1879
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1954
| 2023-05-30T12:10:57
|
ביל קלינטון
|
ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטון (באנגלית: William Jefferson "Bill" Clinton; נולד ב-19 באוגוסט 1946) הוא פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כנשיאה ה-42 של ארצות הברית.
קלינטון, שכיהן קודם לכן כמושל ארקנסו, כיהן כנשיא למשך שתי קדנציות בין השנים 1993–2001. כחבר המפלגה הדמוקרטית, נמנה אידאולוגית עם "הדמוקרטים החדשים" , ותוכניות רבות שלו זוהו עם המרכז הפוליטי ועם דרך הממשל הפילוסופית הדרך השלישית. קלינטון נבחר ב-1992, בהביסו את הנשיא המכהן ג'ורג' בוש האב. בעת בחירתו בגיל 46, היה לנשיא השלישי הצעיר בהיסטוריה והראשון שנולד בדור הבייבי בום. ארבע שנים לאחר מכן היה קלינטון לדמוקרט הראשון שנבחר לשתי כהונות מאז פרנקלין דלאנו רוזוולט. קלינטון נודע, בין היתר, בסגנון הפופוליסטי בו ניהל את מערכות הבחירות.
תקופת נשיאותו של קלינטון עמדה בסימן של צמיחה כלכלית מואצת לצד היותה של ארצות הברית המעצמה העולמית היחידה עקב התמוטטות ברית המועצות וסיומה של המלחמה הקרה. בשונה מקודמו, קלינטון פעל לערב כוחות אמריקאים במלחמות יוגוסלביה, מאמץ שבא לידי ביטוי בתיווך האמריקאי בהסכם דייטון ובפעולה צבאית במסגרת מבצע כוח מאוחד. קלינטון נמנע ממדיניות רגולטורית ונתן יד חופשית לכלכלת לסה פר. במהלך כהונתו התפתחה בועת הדוט-קום אשר התפוצצה לקראת סיום כהונתו. לאורך נשיאותו מדד המניות עלה ב-15.2% בממוצע בכל שנה, שני רק לנשיאותו של קלווין קולידג'. בתחילת כהונתו שאף לקדם סדרת חקיקות שאפתניות, מתוכן הוא הצליח להעביר את חקיקת אכיפת החוק הגדולה ביותר בהיסטוריה, אך כשל בניסיונו לקדם רפורמת בריאות לאומית. לאחר שהרפובליקנים השיגו רוב בשני בתי הקונגרס בבחירות אמצע הקדנציה של 1994, התקרב קלינטון למרכז הפוליטי, ונמנע מקידום חקיקות מרחיקות לכת לכל אורך כהונתו.
שמו הטוב של קלינטון נפגע בעקבות פרשת מוניקה לווינסקי, שערוריית ניאוף של קלינטון שבמהלך פרסומה העיד עדות שקר בשבועה ובעקבותיה עמד בפני ניסיון הדחה כושל. קלינטון הוא אחד משלושה נשיאים אמריקאים שהועמדו להליך הדחה, לצד אנדרו ג'ונסון ודונלד טראמפ.
קלינטון סיים את תפקידו עם שיעורי התמיכה הגבוהים ביותר לנשיא בשלב זה בכהונתו מאז מלחמת העולם השנייה, ודורג גבוה בשיעורי תמיכה ציבוריים בין נשיאי ארצות הברית. קלינטון הרבה בניסיונות לתווך בסכסוך הישראלי-ערבי ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, דבר שבא לידי ביטוי בהסכמי אוסלו, הסכם השלום בין ישראל לירדן, הסכם ואי, הסכם שארם, ועידת שפרדסטאון, ועידת קמפ דייוויד ומתווה קלינטון.
נעוריו ותחילת דרכו
ממוזער|180px|בית ילדותו של קלינטון בהופ, ארקנסו
קלינטון נולד בשם ויליאם ג'פרסון בליית' השלישי (William Jefferson Blythe III) בעיירה הקטנה הופ שבארקנסו, הנמצאת בדרום-מערב המדינה. שם זה ניתן לו להנצחת אביו הביולוגי, ויליאם ג'פרסון בליית' השני, שהיה סוכן נוסע ונהרג בתאונת דרכים שלושה חדשים לפני הולדת בנו. אמו, וירג'יניה קלינטון קלי (במקור קסידי; 1923–1994), נסעה לניו אורלינס כדי ללמוד סיעוד לאחר שנולד. היא הותירה את קלינטון בהופ עם הוריה אלדריג' ואדית קסידי, שהחזיקו בבעלותם חנות מכולת קטנה. כאשר היה בן 4 סיימה אמו את לימודיה, ונישאה לרוג'ר קלינטון. המשפחה התגוררה בהוט ספרינגס שבארקנסו, שם החזיק הבעל בסוכנות רכב. ביל הצעיר השתמש בשם משפחתו של אביו החורג, ושינה את שם משפחתו ל"קלינטון" באופן רשמי בעת שהיה נער. בשנת 1956 נולד לקלינטון אח מאמו ואביו החורג, שנקרא רוג'ר הבן. משפחתו של קלינטון הייתה למודת סערות; אביו החורג היה שתיין ומכור להימורים שנהג לעיתים קרובות באלימות כלפי אשתו וגם כלפי בנו רוג'ר, עד שביל נאלץ להתערב פעמים רבות כדי להגן עליהם.
בצעירותו היה קלינטון חבר בתנועת הצופים בעיירה בה הוא גר. בעת לימודיו התיכוניים שבעיר הוט ספרינגס, היה קלינטון תלמיד מצטיין, קורא נלהב וסקסופוניסט מבטיח. הוא היה חבר במקהלה, וזכה בתחרות מדינתו בנגינת סקסופון. בשלב מסוים אף חשב להקדיש את חייו למוזיקה, כפי שתיאר באוטוביוגרפיה שלו, "חיי" (My Life):
קלינטון ציין שני רגעים משפיעים בחייו שתרמו להחלטתו להפוך לדמות ציבורית, אשר אירעו שניהם ב-1963. רגע אחד היה במסגרת ביקור משלחת נוער בבית הלבן, שם התקבל אצל הנשיא ג'ון פ. קנדי. האירוע השני היה כשהאזין לנאומו של מרטין לותר קינג, "יש לי חלום", שהרשימו די על מנת שישנן את הנאום במלואו.
קריירה פוליטית מוקדמת
קלינטון סיים תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון ב-1968 ונבחר לאגודת ההצטינות פי בטא קפא. לאחר מכן זכה במלגת רודז היוקרתית לצורך לימודים באוניברסיטת אוקספורד שבממלכה המאוחדת, שם למד פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה, אך לא סיים את תוארו עקב מעבר ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל.
מלחמת וייטנאם התחוללה באותה עת והמעורבות האמריקאית הייתה בשיאה. הונהג גיוס חובה וסטודנטים, עבורם היה מקובל לדחות את הגיוס עד סיום הלימודים, גויסו אף לפני סיום התואר. קלינטון היה ממתנגדי המלחמה ולא היה מעוניין להתגייס. הוא נקט בפעולות שונות כדי להימנע מהגיוס, אך הקפיד לא לעבור על החוק.
בייל הוא פגש בהילרי רודהם, שהייתה תלמידה שם אף היא. הם נישאו ב-1975 ובתם היחידה צ'לסי נולדה ב-1980. במהלך תקופת הלימודים עבד בין השאר כמתמחה בוועדת יחסי החוץ של הסנאט, ולבסוף סיימם עם קבלת תואר J.D. מבית הספר למשפטים של ייל ב-1973. בזמן מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1972 עבד עבור המועמד הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן במשרד בטקסס.
בתום לימודיו החל לעבוד בהוראת משפטים באוניברסיטת ארקנסו, ולאחר מכן נבחר לתובע הכללי של ארקנסו בשנת 1976.
קלינטון כמעט ולא זכה לתחרות בבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הדמוקרטית, ונבחר ללא אופוזיציה כלל בבחירות הכלליות.
ממוזער|250px|קלינטון כמושל ארקנסו הצעיר (1978) לצד הנשיא ג'ימי קרטר
בשנת 1978, עם היבחרו למושל ארקנסו בגיל 32, היה למושל מדינה המכהן הצעיר ביותר בארצות הברית, וכן למושל הצעיר ביותר זה 40 שנה בארקנסו. תקופת כהונתו הראשונה כמושל הייתה עמוסת קשיים, בכלל זה מס לא פופולרי על כלי רכב וזעם ציבורי על בריחת אסירים קובניים מבית הכלא. בחירתה של הילרי רודהם לשמור על שם נעוריה עת הייתה הגברת הראשונה של ארקנסו לא התקבלה בעין יפה בארקנסו השמרנית. אחרי תקופת כהונה בודדת הפסיד קלינטון ליריבו הרפובליקני פרנק ד. וייט ב-1980.
בהיותו חופשי ממשרה רשמית, התפנה קלינטון לטפל במכשולים שהובילו לכשלונו הפוליטי: טיפח מערכת יחסים עם הקהילה העסקית ושב והתקבל בממסד הפוליטי של ארקנסו. הילרי אימצה את שם המשפחה של בעלה ומילאה תפקיד מסורתי יותר של אשת פוליטיקאי, בה בשעה שבלא יחסי ציבור ביססה את עצמה ככוח פוליטי בזכות עצמה בזכות כישוריה כמשפטנית. בשנת 1982 נבחר קלינטון למושל בשנית ושירת בחמש תקופות כהונה נוספות, עד היבחרו לנשיא בשנת 1992. בהיותו מושל הוא חתם על צו הוצאה להורג של רונלד ג'ין סימונס שהרג 16 אנשים כולל בני משפחתו.
כניסתו הראשונה של קלינטון לפוליטיקה ברמה ארצית הייתה בשנת 1988, עת הוזמן לשאת דברים בוועידת המפלגה הדמוקרטית ולהציג את מייקל דוקאקיס, מושל מסצ'וסטס ומועמדה לנשיאות. נאומו של קלינטון, שתוזמן לרבע השעה האחרונה של הוועידה, נתפס ככישלון מהדהד, בעקבות דבריו שארכו זמן רב יותר מזה שהוקצה להם.
על אף מכשול זה, התכונן קלינטון להתמודדות במירוץ לנשיאות של שנת 1992 מול הנשיא המכהן, ג'ורג' הרברט ווקר בוש. בתקופה שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה נדמה היה כי ניצחונו בבחירות של הנשיא בוש מובטח, ולאור זאת נמנעו מספר מועמדים דמוקרטיים בולטים מלהתמודד.
מועמדותו כמעט נקטעה באיבה כאשר צעירה מארקנסו בשם ג'ניפר פלאוורס טענה שהיה לה רומן איתו. אולם ראיון משותף של בני הזוג קלינטון בתוכנית 60 דקות של CBS בו הם הודו ב"קשיים בחיי הנישואין" והילרי עמדה לצידו, החזיר אותו למרוץ. בבחירות המקדימות בניו המפשייר הוא הגיע במקום שני קרוב, אחרי פול צונגס ממסצ'וסטס השכנה, והוכתר בתואר "The Comeback Kid". בעקבות ה"מומנטום" שצבר מניו המפשייר, וכשנעזר בניצחונות רבים במדינות הדרום, הצליח בסופו של דבר לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות.
קלינטון בחר בסנאטור אל גור להיות מועמדו לתפקיד סגן נשיא. בתחילה עוררה בחירה זו ביקורת מצד יועציו, הואיל ומוצאו של גור ממדינת טנסי הגובלת בארקנסו, בעוד שבדרך כלל נהוג לבחור מועמד לסגן הנשיא שמכסה אזורים בהם המועמד לנשיאות זקוק לחיזוק פוליטי. עם זאת, בדיעבד נחשב מינוי זה כמינוי מוצלח שתרם לניצחון בבחירות הכלליות.
נשיאותו (1993–2001)
שמאל|ממוזער|230px|ביל, הילרי וצ'לסי קלינטון. צילום משותף מתחילת כהונתו
בעת נשיאותו, קידם קלינטון מגוון רחב של חקיקה ותוכניות, שרבים מהם נכנסו לתקוף או יושמו דרך הרשות המבצעת. מדיניותו, ובפרט הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה ורפורמת הרווחה שהוביל, נחשבו לגישת הממשל הפילוסופית של "הדרך השלישית" (Third Way) המאפיינת את המרכז הפוליטי, שמשלבת בין קפיטליזם ושוק חופשי לתוכניות רווחה. בנושאים תקציביים מדיניותו הפיסקלית השמרנית עזרה להפחתת הגירעון. לאורך שנות כהונתו, התאפיין ממשלו של קלינטון בצמיחה כלכלית יציבה, ירידה באבטלה והתעצמות ההון באמצעות התחזקות שוקי המניות. קלינטון עמד בראש התקופה הארוכה ביותר בעת שלום של התרחבות כלכלית בהיסטוריה האמריקאית. אגף התקציב בקונגרס דיווח על עודף תקציבי של 69 מיליארד דולר ב-1998, 126 מיליארד ב-1999, ו-236 מיליארד בשנת 2000, לאורך שלוש שנות הכהונה האחרונות של קלינטון. לקראת סיום נשיאותו, עבר קלינטון לניו יורק ועזר לרעייתו להיבחר לסנאט של ארצות הברית.
קלינטון זכה למנות שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. תחילה הוא מינה את רות ביידר גינסבורג ב-1993, ולאחר מכן את סטיבן ברייר ב-1994. שני מינויו הם ממוצא יהודי. לבתי המשפט הפדרליים לערעורים מינה 66 שופטים, ולבתי המשפט הפדרליים המחוזיים 305 שופטים.
מערכת הבחירות לנשיאות
כשיועציו האסטרטגיים הבכירים הם ג'יימס קארוויל ופול בגלה, זכה קלינטון בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 1992, כאשר התמודד מול הנשיא המכהן ג'ורג' הרברט ווקר בוש ומול המועמד העצמאי רוס פרו, תוך התבססות על מצע השם דגש על נושאי פנים, ובייחוד על ההאטה בכלכלה בתקופה שקדמה לבחירות.
במהלך תקופת הבחירות הדגישו יריביו של קלינטון ענייני אישיות ואופי, לרבות התחמקותו של קלינטון מגיוס בזמן מלחמת וייטנאם ותשובתו השנויה במחלוקת לגבי שימוש במריחואנה ("לא שאפתי לריאות"). הועלו מצד יריביו גם האשמות לגבי היותו רודף שמלות ולגבי מעורבותו בעסקים מפוקפקים.
בוש איבד תומכים שמרנים רבים עקב הפרת התחייבותו מנאומו המפורסם "קיראו את שפתיי: לא יהיו מיסים חדשים!", שהתקיים במסגרת קמפיין הנשיאות שלו בשנת 1988, שבו הבטיח שלא להעלות את המיסים בארצות הברית. הכלכלה הייתה במיתון, וכוחו הגדול של בוש, מדיניות החוץ, נעשה חשוב פחות לאחר פירוק ברית המועצות ותבוסת עיראק במלחמת המפרץ. במסע בחירות זה, ועל רקע הקשיים בו, נטבע הביטוי "זאת הכלכלה, טמבל" במטה הבחירות של קלינטון, שהיווה את תמצית הביקורת כלפי מדיניותו הכלכלית של בוש. הדמוקרטים יצרו זיקה בין המיתון שאליו נקלעה כלכלת ארצות הברית בשלהי כהונתו של בוש לבין טעויות במדיניותו.
קלינטון זכה בריבוי קולות המצביעים, ובניצחון גדול בחבר האלקטורים המסתכם בכ-370 קולות לעומת 168 ליריבו. בחירתו קטעה רצף של 12 שנים של שליטה רפובליקנית בבית הלבן, וכן הביאה את הדמוקרטים לשליטה מלאה בכל שלוחות השלטון הפדרלי (שני בתי הקונגרס) לראשונה מאז סיום נשיאותו של ג'ימי קרטר.
שמאל|ממוזער|210px|קלינטון עם סגן הנשיא אל גור, 1993
כהונתו כנשיא
ממוזער|250px|קלינטון מושבע לנשיאות, 20 בינואר 1993
שמאל|ממוזער|230px|ביל והילרי קלינטון, במהלך כהונתו
מיד עם כניסתו לתפקיד, קיים קלינטון את הבטחתו מתקופת מסע הבחירות וחתם על "החוק לחופשה עקב אירועים משפחתיים ובריאותיים", חוק שחייב מעסיקים גדולים לאפשר לעובדים לקחת חופשה ללא תשלום בנסיבות של מקרה חירום משפחתי או רפואי. בניגוד לפופולריות שהביאה לו החלטה זו, גרר חוסר נכונותו לממש את הבטחתו לאפשר להומוסקסואלים מוצהרים לשרת בזרועות הצבא ביקורת, הן משמאל (על היותו הססן יתר על המידה בקידום זכויות ההומוסקסואלים) והן מימין (על חוסר רגישותו למסורת הצבאית). לאחר דיונים ממושכים הסכימו קלינטון והפנטגון על מדיניות של התעלמות ("Don't ask, don't tell") ביחס להעדפותיהם המיניות של מגויסים, מדיניות שקוימה הלכה למעשה עד שבוטלה בשנת 2010 על ידי ממשיכו בתפקיד, ברק אובמה.
מקץ שנתיים לכהונתו, הביאו בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס לאיבוד הרוב הדמוקרטי בשני בתי הקונגרס גם יחד לראשונה מזה 40 שנה, הפסד שמיוחס לכישלון התוכנית ליצור מערכת ביטוח בריאות מקיפה, תוכנית שקודמה על ידי הגברת הראשונה, הילרי קלינטון.
לאחר הבחירות של 1994, הופנה אור הזרקורים אל "החוזה עם אמריקה", מסמך שהובל על ידי יו"ר בית הנבחרים החדש, הרפובליקני ניוט גינגריץ', מעין מצע בחירות שהבטיח העברה של "רפורמות שמרניות" לחיזוק מוסד הנשיאות בנושאי תקציב ומסים. הנשיא קלינטון והקונגרס הרפובליקאי התקוטטו בנושאי תקציב, שגרמו לשיתוק בפעולות הממשלה. שיתוק זה דווקא פגע ברפובליקנים והעלה את הפופולריות של קלינטון. שיפור דרמטי ביחס הציבור אל קלינטון חל בזכות תגובתו לפיצוץ בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי ב-19 באפריל 1995.
בבחירות לנשיאות ב-1996 נבחר קלינטון מחדש בהפרש ניכר וגבר על יריבו הרפובליקני בוב דול, שכיהן כסנאטור מקנזס, אך הרפובליקנים שמרו על שליטתם בקונגרס (הגם שהפסידו מספר מושבים). קלינטון היה הנשיא הדמוקרט הראשון שזכה לכהן שתי קדנציות מלאות מאז הנשיא פרנקלין רוזוולט.
כהונה שנייה
קלינטון פיתח יחסי עבודה קרובים עם טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה שנבחר בשנת 1997, וגילה עניין אישי בסכסוך בצפון אירלנד. בתקופת כהונתו אף ביקר באירלנד שלוש פעמים לצורך קידום השלום. קלינטון היה שושבין בהנעת התהליך שהוביל לפירוק מחתרת ה-IRA מנשקה ב-23 באוקטובר 2001.
מלבד תהליכי השלום עמד קלינטון מאחורי שיגור כוחות אמריקאים להתערבות במשבר בקוסובו שבבלקן ובסומליה. ב-1998 הוא הורה לתקוף בטילי שיוט כוחות של אל-קאעידה באפגניסטן, בעקבות הפיגועים שלהם בשגרירויות האמריקאיות בקניה ובטנזניה.
בשנת 1999, לראשונה מאז שנת 1969, הציג תקציב מדינה מאוזן יחד עם הקונגרס הרפובליקני, שהביא לעודף תקציבי ולתקופת הצמיחה הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקאית בעת שלום.
פרשות ווייטווטר, מוניקה לוינסקי וניסיון הדחתו
על כהונתו של קלינטון העיבו מספר פרשות בהן ווייטווטר ומוניקה לוינסקי.
לאורך רוב תקופת כהונתו פעל תובע מיוחד שמונה לחקור את פרשת ווייטווטר, שעסקה בפרויקט נדל"ן שכשל, שבה היו מעורבים קלינטון ורעייתו הילרי והחלה בימיו של קלינטון כמושל ארקנסו. קנת' סטאר מונה לתפקיד ולבסוף לא מצא ראיות כנגד בני הזוג. אולם בשלב מסוים הגיע לידיו מידע אודות קלינטון ומוניקה לוינסקי והוא החליט להרחיב את החקירה לפרשה זו. קלינטון קיים קשר מיני עם מתמחה צעירה בת 22 בשם מוניקה לווינסקי. בתביעה אזרחית שהגישה נגדו אישה אחרת, פולה ג'ונס, הוא התבקש להגיש תצהיר בו הוא נשאל אודות יחסיו עם לוינסקי. הוא הכחיש שקיים עימה יחסי מין ועל התצהיר הכוזב נחקר על ידי סטאר. לינדה טריפ, מי שהייתה מיודדת עם לוינסקי, העבירה לו הקלטות של שיחותיה עם לוינסקי בהן היא מתארת את יחסיהם ובנוסף הייתה ברשות לוינסקי שמלה מוכתמת שהיוותה ראיה לכך שהם קיימו מגע מיני אוראלי. הפרשה נחשפה לציבור לראשונה בינואר 1998, וקלינטון הכחיש בציבור כי קיימו יחסי מין "לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת, העלמה לווינסקי". לאחר שהוכח כי אכן קיימו יחסי מין ולאחר שנחקר בפני חבר מושבעים גדול הוא הודה ברבים בכך באוגוסט 1998 וציין כי היחסים היו לא נאותים.
לאחר שסטאר הגיש את הדוח שלו לקונגרס, החליט בית הנבחרים לפתוח נגדו בהליך הדחה (Impeachement) באשמת עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. בית הנבחרים החליט להאשימו ברוב של 228 כנגד 206. משפט ההדחה התנהל בסנאט שזיכה אותו ברוב של 55 כנגד 45. הייתה זאת הפעם השנייה בתולדות ארצות הברית שבית הנבחרים החליט להאשים נשיא ולפתוח במשפט הדחה כנגדו.
בעקבות המקרה רישיון עורך הדין שלו הושעה לחמש שנים בארקנסו וכמו כן הוא הושעה לחמש שנים מהופעות בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית. השופטת בתביעה האזרחית של פולה ג'ונס קנסה אותו ב-90,000 דולר על ביזיון בית המשפט בכך שהגיש תצהיר כוזב במשפט.
אישיותו ודעותיו
ממוזער|שמאל|200px|קלינטון בפרלמנט הבריטי בלונדון, 1995
בהיותו הנשיא הראשון לדור הבייבי בום, נתפס קלינטון כמסמן את פער הדורות לעומת הנשיאים שקדמו לו והוא נחשב לנשיא שמגלם בסגנונו אופי לא רשמי ועממי של נשיא. בסגנון הרטורי הקליט שלו והשימוש החלוצי שעשה בסמלי תרבות הפופ במהלך הקמפיין שלו, נודע קלינטון, לעיתים קרובות לשלילה, בתור "נשיא ה-MTV", כינוי שהודבק לו לאחר הופעתו ב-MTV במהלך מסע הבחירות שלו. על אף שהופעה זו סייעה לו לזכות בתמיכתם של בני דור ה-X, גררה ההופעה ביקורת נרחבת על הראוותנות וחוסר הענייניות שבה.
מעמדה החזק של הילרי קלינטון בממשל משך אל עבר הגברת הראשונה מידה של תשומת לב וביקורת שלא נרשמו מאז ימיה של אלינור רוזוולט בתפקיד. אנשים רבים זיהו בזוג שותפות פוליטית שטרם נודעה כמותה. המבקרים בחרו להשוות אותם לחואן ואויטה פרון בארגנטינה. הועלתה אף טענה שהילרי, ולא הנשיא, היא הדומיננטית מבין השניים בשותפות זו.
אנשים בעלי השקפה חברתית שמרנית נרתעו מהזדהותו של קלינטון עם נוער הפרחים בתקופת בחרותו, וחלקם ביקרו אותו על ששהה בלימודים באנגליה ולא התגייס למלחמת ווייטנאם. הסברו של קלינטון בנוגע לניסיונו עם מריחואנה ("לא שאפתי לריאות") החליש יותר את תדמיתו בקרב השמרנים. בנוסף לכל אלו עלו מדי פעם שמועות על היותו "רודף שמלות". מספר נשים כמו פאולה ג'ונס, ג'ניפר פלאוורס וקתרין וילי טענו כי קלינטון שכב איתן במהלך נישואיו להילרי קלינטון. עובדת שירותי בריאות בשם חואניטה ברודריק מסרה עדות כי נאנסה פעמיים על ידי קלינטון, בעת כהונתו כמושל. לארבע ההאשמות האלו (עם פולה ג'ונס קלינטון הגיע להסכם כספי) נוספה עוד שורה של נשים עם טענות דומות.
קלינטון היה שמרני יותר ממועמדים דמוקרטיים קודמים לנשיאות בנושאים רבים ותמך בעונש מוות, בעוצר לילה לקטינים, בתלבושת אחידה בבתי ספר ובנושאים אחרים למגינת לבם של תומכי זכויות הנוער, ואף הרחיב בצורה משמעותית את המלחמה בסמים בתקופת כהונתו. אף על פי שעבד יחד עם יריביו הרפובליקנים בקונגרס והגיע עמם לפשרות, לדעת רבים לא הצליח לשנות את המוניטין שיצא לתקופת כהונתו בתודעתם של יריביו.
אחוזי התמיכה בקלינטון נעו בין 40% ל-55% לאורך הקדנציה הראשונה שלו, אך עם תחילת כהונתו השנייה, ובפרט לאחר ניסיון הדחתו ב-1998, זינק שיעור התמיכה הציבורית בו והגיע לשיא. הוא נחשב לאחד הנשיאים הפופולריים ביותר שהיו. על פי סקר משותף של CBS והניו יורק טיימס, סיים קלינטון את נשיאותו עם שיעורי תמיכה של 68%, לצד נשיאים כגון פרנקלין דלאנו רוזוולט ורונלד רייגן בעת סיום תפקידם.
קלינטון, ישראל והיהודים
ממוזער|250px|קלינטון לצד חוסיין, מלך ירדן ויצחק רבין על מדשאות הבית הלבן, במסגרת החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן, יולי 1994
קלינטון היה מבין הנשיאים האמריקאים האהודים ביותר בישראל, וכמו גם מן המעורבים ביותר בענייני ישראל והתהליך המדיני בינה לבין הפלסטינים.
קלינטון נודע ביחסו החם ליהדות ולישראל. בתו צ'לסי נשואה ליהודי, מארק מזווינסקי ומספרם הרב של העוזרים והיועצים היהודיים שלו אף גרם להרמת גבות בחלק מהחברה האמריקנית. בתקופת מערכת הבחירות סיפר שהוא מחויב לישראל ולביטחונה בגלל הבטחה שלו לכומר המנוח שלו בה אמר כי לעולם לא ינטוש את ישראל.
ממוזער|250px|יצחק רבין, יאסר ערפאת וקלינטון בעת חתימת הסכם אוסלו ב-בית הלבן ב-13 בספטמבר 1993
שמאל|ממוזער|250px|קטע הסיום מהספדו של קלינטון את יצחק רבין בהלווייתו, בו אמר בעברית "שלום חבר", סיסמה שהפכה לסמל של האבל על רצח רבין
במהלך כל שמונה שנות כהונתו, היה קלינטון מעורב רבות בתהליכים המדיניים במזרח התיכון. עם תחילת כהונתו נחתם בבית הלבן הסכם אוסלו. אף על פי שממשלו לא היה מעורב במגעים לקראת ההסכם, קלינטון אימץ את התהליך בחום, והבטיח לערוב לביטחון ישראל אם היא תיקח סיכונים למען השלום. בהמשך השתתף בגיבוש הסכם השלום בין ישראל לירדן, ואף השתתף בטקס החתימה על ההסכם, שנערך ב-26 באוקטובר 1994 במעבר הגבול החדש שבין ישראל לירדן, מצפון לאילת. לאחר טקס החתימה ביקר קלינטון גם בתל אביב.
את אהדת הקהל בישראל קיבל קלינטון לאחר רצח יצחק רבין. הוא היה המנהיג הראשון שעלה לשידור עוד בערב הרצח והספיד את רבין. במהלך הנאום הוא אמר בעברית "שלום חבר", סיסמה שהפכה לסמל של האבל על רצח רבין. קלינטון השתתף בהלווייתו של רבין בירושלים, ובהספדו אף חיבר בין הרצחו של יצחק רבין לעקידת יצחק שהייתה בפרשת אותו שבוע.
לאחר רצח רבין הגביר קלינטון את מעורבותו בתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים. במרץ 1996, לאחר גל פיגועי ההתאבדות שאירע בתחילת החודש בישראל, בא לביקור שלישי בארץ, בתום "ועידת עושי השלום" בשארם א-שייח', ביקור שנתפס על ידי הימין כמי שמטרתו הייתה לסייע לשמעון פרס במערכת הבחירות. עם פרוץ אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996, מיהר לזמן אליו את בנימין נתניהו ויאסר ערפאת, בשביל להרגיע את המצב, אף על פי שהיה זה ערב הבחירות לנשיאות. באוקטובר 1998 זימן שוב את נתניהו וערפאת, והביא לחתימת הסכם ואי.
ביקורו הרביעי בישראל היה בדצמבר 1998, לאחר חתימת הסכם ואי, בו ביקר בישראל וברצועת עזה שם התארח בישיבת המועצה הלאומית הפלסטינית שאשררה את ביטול סעיפי האמנה הפלסטינית שקראו להשמדת ישראל. עם היבחרו של אהוד ברק לראשות הממשלה, הוא כינס ועידה נוספת בשם "בואי", בהשתתפות ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שראע, אולם ועידה זו נכשלה להביא הסכם ישראלי סורי, כמו גם פגישתו עם חאפז אל-אסד.
ביולי 2000 כינס קלינטון את ועידת קמפ דייוויד השנייה על פי בקשת אהוד ברק ולמורת רוחו של יאסר ערפאת. אולם בוועידה נכשל הניסיון להגיע להסכמה על הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים. הוועידה נכשלה. באוקטובר באותה השנה פרצה האינתיפאדה השנייה. עם פרוץ האינתיפאדה ניסה קלינטון לתווך בין הצדדים, והציע את מתווה קלינטון להסדר קבע, אולם ניצחונו של ג'ורג' בוש בבחירות שמו קץ ליוזמה.
לאחר סיום כהונתו כנשיא, ביקר קלינטון בישראל כמרצה בכנס של חברה מסחרית בתל אביב, בחגיגות יום ההולדת השמונים והתשעים לשמעון פרס (בשנים 2003 ו-2013), וכאורח הכבוד בעצרות הזיכרון לרצח רבין; הן בציון 10 שנים להירצחו בשנת 2005, והן בעצרת הזיכרון במלאת 20 שנה למותו. במסגרת ביקורו ביוני 2013 בישראל, לרגל חגיגת יום הולדת התשעים לפרס, העניק ראיון אישי לאילנה דיין – העוסק ביחסיו עם רבין, ברגעים בהם נודע לו על מותו ובמחשבותיו עליו. הראיון שודר רק שנתיים לאחר מכן, באוקטובר 2015, כאשר הגיע לנאום בעצרת לזכרו של רבין. ביולי 2016 הכריז באירוע בחירות של אשתו כי הוא הציע לפלסטינים מדינה, אך אלו סירבו. כמו כן ציין כי העזתים משתמשים בנשים וילדים כמגן אנושי ולמרות זאת שני הצדדים אינם חפים מפשע ולא תמיד הוא הסכים עם ישראל במדיניותה (מקור) בספטמבר 2016 הגיע פעם נוספת לישראל, ונשא נאום הספד בהלוויית שמעון פרס.
לאחר הנשיאות
שמאל|ממוזער|240px|קלינטון עם הנשיא ברק אובמה והיועצת לנשיא ולרי ג'ארט, יולי 2010
קלינטון ממשיך לקחת חלק פעיל בחיים הציבוריים; על ידי מתן נאומים, בגיוס כספים, ובייסוד ארגוני צדקה – לרבות הקרן שהוא עומד בראשה – קרן קלינטון. במסגרת קרן זו הוא פועל למיגור משבר האקלים על ידי פיתוח פרויקטים ומציאת פתרונות בתחומי האנרגיה והקיימות. עם סיום נשיאותו פעל להקמת המרכז הנשיאותי על שמו הנמצא בליטל רוק, שנפתח לציבור בנובמבר 2004. הוא לקח חלק בכל ועידה דמוקרטית לאומית מאז 1988, בהן נאם בשעת שיא, וכן במערכות הבחירות עצמן.
הוא לקח גם חלק במסע הבחירות של רעייתו לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008 בעת שהתמודדה בבחירות המקדימות מול ברק אובמה.
בשנת 2011 משך תשומת לב עולמית עקב השינוי שנקט בתזונתו, שהתרחש בין היתר עקב מספר ניתוחי לב שעבר. קלינטון, שהתפרסם בימי נשיאותו באהבתו לג'אנק פוד, התחיל לנהל אורח חיים טבעוני.
ב-2012, השתתף באופן פעיל במאמצי בחירתו המחודשת של הנשיא המכהן, ברק אובמה.
סייע לקמפיין של הילרי בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016, שבסופו הפסידה לדונלד טראמפ.
בתו היחידה, צ'לסי קלינטון, נישאה ב-31 ביולי 2010 לבנקאי ההשקעות היהודי מארק מזווינסקי בריינבק שבניו יורק. בספטמבר 2014 הפך לסבא כשבתו צ'לסי ילדה בת.
סרטים וספרים בעקבותיו
הסרט "צבעי השלטון" בו מגלמים ג'ון טרבולטה ואמה תומפסון את בני הזוג קלינטון, מנסה לשחזר את המירוץ לנשיאות של שנת 1992 של ביל קלינטון. בסרט מוצג קלינטון כאדם אנושי שבין היתר מתנגד למירוץ נגטיבי והכפשת יריבים, ועם זאת כאדם חלש אופי שנכנע ליצריו, שלעיתים מותיר לאחרים לנקות את מחדליו.
פרסים והוקרה
שמאל|ממוזער|250px|פסלו של ביל קלינטון בפרישטינה, בירת קוסובו
מכללות ואוניברסיטאות רבות זיכו את קלינטון בתוארי כבוד. הוא עמית כבוד באוניברסיטת אוקספורד, בה למד כזוכה מלגת רודז. בתי ספר נקראו על שמו, ופסלים נבנו כדי לחלוק לו כבוד. עם מדינות ארצות הברית בהן הוא הוכר נמנות מיזורי, ארקנסו, קנטקי וניו יורק. הוא קיבל את מדליית השירות הציבורי המצוין של מחלקת ההגנה על ידי המזכיר ויליאם כהן ב-2001. קלינטון זכה לכבוד ולהכרה בדרכים נוספות רבות, בארצות המונות את צ'כיה, פפואה גינאה החדשה, גרמניה וקוסובו. למען הכרת תודה על עזרתו במלחמת קוסובו, שינתה המדינה את שם רחוב מרכזי בבירתה פרישטינה ל"שדרות ביל קלינטון", וכן הציבה פסל מונומנטלי שלו.
ב-2013 קיבל קלינטון את עיטור נשיא מדינת ישראל מידי נשיא מדינת ישראל שמעון פרס. באותה שנה זכה למדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ברק אובמה.
רשימת פרסים
ראו גם
המרכז והפארק הנשיאותי על שם ויליאם ג'. קלינטון – מרכז הנצחה בארקנסו הכולל ספרייה, ארכיון, מוזיאון ומוסדות נוספים.
הקבינט של ארצות הברית בממשל ביל קלינטון
לקריאה נוספת
ביל קלינטון, חיי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
James Bovard, Feeling Your Pain: The Explosion and Abuse of Government Power in the Clinton-Gore Years (2000)
Joe Conason and Gene Lyons, The Hunting of the President: The Ten-Year Campaign to Destroy Bill and Hillary Clinton (2003)
Elizabeth Drew, On the Edge: The Clinton Presidency (1994)
David Gergen, Eyewitness to Power: The Essence of Leadership. (2000)
Nigel Hamilton, Bill Clinton: An American Journey (2003)
Christopher Hitchens, No One Left to Lie to: The Triangulations of William Jefferson Clinton (1999)
Michael Isikoff, Uncovering Clinton: A Reporter's Story (1999)
Mark Katz, Clinton and Me: A Real-Life Political Comedy (2004)
Richard Posner, An Affair of State: The Investigation, Impeachment, and Trial of President Clinton (1999)
פיטר לוי The Encylopedia of the Clinton Presidency, (Westport: CT: Greenwwod, 2001).
קישורים חיצוניים
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן
ארגונים
קרן קלינטון
הערות שוליים
*
קטגוריה:אישים פסקטריאנים
קטגוריה:מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ג'ורג'טאון
קטגוריה:בוגרי בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל
קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה אמריקאים
קטגוריה:הליך הדחה בארצות הברית
קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר
קטגוריה:זוכי פרס גראמי
קטגוריה:זוכי פרס פולברייט
קטגוריה:זוכי מלגת רודס
קטגוריה:חברי המפלגה הדמוקרטית (ארצות הברית)
קטגוריה:טבעונים אמריקאים
קטגוריה:התובעים הכלליים של ארקנסו
קטגוריה:מקבלי עיטור הנשיא
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1996
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1992
קטגוריה:מושלי ארקנסו
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:בני זוג של פוליטיקאים אמריקאים
קטגוריה:מעוטרי היכל התהילה של מסדר דה-מוליי
קטגוריה:יושבי ראש אגודת המושלים הלאומית
קטגוריה:בוגרי תנועת הצופים בארצות הברית
קטגוריה:חברי ועד השלישייה
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הדמוקרטית
קטגוריה:משפחת קלינטון
קטגוריה:אמריקאים ממוצא אנגלי
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:אמריקאים שהופיעו ברשימת טיים 100
קטגוריה:בפטיסטים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1946
| 2024-08-22T11:26:00
|
אריך קסטנר
|
אמיל אֶריך קֶסטנֶר (בגרמנית: Emil Erich Kästner; 23 בפברואר 1899 – 29 ביולי 1974) היה סופר ומשורר גרמני, שהתפרסם בעיקר בזכות ספרי הילדים שכתב, כמו "אמיל והבלשים", "שלושים וחמישה במאי", "פצפונת ואנטון", "אורה הכפולה", "האיש הקטן" ועוד. קסטנר זכה בפרס אנדרסן הבינלאומי לספרות ילדים לשנת 1960 עבור עבודתו והיה השלישי לזכות בפרס מאז התחילו להעניקו ב-1956, כמו כן קסטנר היה מועמד לפרס נובל לספרות בשש שנים שונות.
ביוגרפיה
שנותיו הראשונות
אריך קסטנר נולד ב-1899 בדרזדן שבגרמניה, כבן יחיד לאב (אמיל) שהיה רצען, ולאם (אידה לבית אוגוסטין), תופרת וספרית.
קסטנר לא גדל במשפחה עשירה. הוריו עבדו קשה לפרנסתם, אך השקיעו רבות בחינוכו ולא חסר לו כמעט דבר. על פי עדותו, הוא לא היה קשור לאביו ונקשר מאוד לאמו. חלק מהביוגרפים שלו מזכירים שמועה, שלא ניתנת להוכחה, לפיה אביו הביולוגי של קסטנר היה רופא המשפחה היהודי אמיל צימרמן (1864–1953).
הוא אהב לקרוא ספרים ואהב ללמוד. ב-1914, בגיל 15, פרצה מלחמת העולם הראשונה עליה העיד "מלחמת העולם החלה, ותמו ימי ילדותי". המלחמה השפיעה עליו עמוקות, בייחוד על דעותיו האנטי-מיליטריסטיות.
הוא החל ללמוד בסמינר למורים בגיל 14, סיים את לימודי ההוראה, אך לבסוף התחרט ולא רצה עוד להיות מורה. "זו הייתה הטעות הגדולה ביותר בחיי, לא הייתי מורה אלא תלמיד. לא השתוקקתי ללמד אלא ללמוד", טען. בגיל עשרים החל לפרסם שירים שכתב.
הוא למד ספרות גרמנית ברוסטוק, בברלין ובאוניברסיטת לייפציג, ובשנת 1925 קיבל תואר דוקטור, על עבודה שעסקה בפרידריך השני מלך פרוסיה ובספרות גרמנית.
כסופר ילדים
ממוזער|שמאל|200px|בול גרמני במלאת 75 שנה להולדת אריך קסטנר. הכתובת על העמוד: "אמיל והבלשים". - איור ולטר טריר.
אחרי סיום לימודיו עבר קסטנר לברלין והחל לכתוב בעיתונים, בין היתר בשבועון "די ולטבינה" ששויך לאנשי השמאל האינטלקטואלי, בשבועון הסאטירי "Ulk" וב"פרנקפורטר צייטונג". ב-1927 פרסם ספר שירים שלא זכה להצלחה.
הוא פנה לכתוב ספר ילדים בעקבות עצה של בעלת עיתון שבו עבד. בהתחלה הרעיון נראה לו מוזר אך לאחר מכן חשב להתנסות בכך. בתחילה ניסה לחבר סיפור בדיוני שלא עלה יפה, ולבסוף החליט לכתוב סיפור על עניינים שהוא בקיא בהם, כמו על ילדותו ועל הילדים במקום מגוריו "שגם אנו היינו פעם כמותם". כך כתב ב-1928 את הספר "אמיל והבלשים", סיפור הרפתקה אודות נער שכספו נשדד וביחד עם חבורת נערים שאליה נקלע, הם יוצאים לתפוס את השודד ברחובות ברלין. הספר הצליח מאוד והיווה חידוש בספרות הילדים, כשהגיבורים היו נערים בני זמנו (גיבור הספר נקרא אמיל, שהיה שמו השני של קסטנר).
בשנים הבאות פרסם קסטנר ספרים נוספים לילדים ולנוער שהיו בני אותה סוגה ספרותית: ספרים ריאליסטיים, רובם ספרי הרפתקאות שגיבוריהם ילדים בני זמנו, שהיו בעלי מסרים של שוויון, חברות ועזרה הדדית שביטאו את דעותיו הסוציאליסטיות. הדגש בספריו הושם על ערכי חברות בין נערים או נערות, חלקם עניים וחלקם לא, כשהעוני לא מהווה מגבלה או אמצעי אפיון מרכזי של גיבוריו הצעירים אלא האכפתיות שלהם ומוכנותם לעזרה ללא תנאי, כנותם ורצונם לקחת אחריות על גורלם. עם זאת, ספריו לא היו דידקטיים אלא רוויים במתח ובהרפתקאות ותיארו בשפה הומוריסטית ופשוטה את הווי החיים היומיומי של נערים בני זמנו.
בנושאים אלה עסקו הספרים שפרסם לאחר "אמיל והבלשים", בהם: "פצפונת ואנטון" (1931), המתאר ידידות הנרקמת בין ילד עני לבת עשירים השוגה בדמיונות; "הכיתה המעופפת" (1933), המתאר הווי חיים בפנימיה של נערים; "אמיל והתאומים" (1934), ספר המשך לספרו הראשון "אמיל והבלשים"; ו"שלושה גברים בשלג" (1934), סיפור למבוגרים העוסק בבלבול זהויות בין עני ועשיר. יוצא דופן בז'אנר זה הוא ספרו "שלושים וחמישה במאי" (1931), שהוא ספר הרפתקאות דמיוני לא ריאליסטי, רווי הומור אבסורדי.
כתיבתו של קסטנר מתייחדת בכך שהוא מתייחס לילדים בכבוד כאל בוגרים. הוא נותן להם עצות ומזהיר אותם מפני קשיי החיים, ועם זאת מחזק אותם. בהקדמה לספרו "הכיתה המעופפת" פונה קסטנר לילדים ואומר להם: "אל תאמינו לאלה האומרים לכם כי הילדות אינה אלא אושר וצחוק. גם לילדים יש קשיים וצרות בחיים, והרי אין זה משנה על מה מתאבלים אלא כמה גדול הוא האבל, וילד קטן יכול להתאבל על בובה שאבדה יותר ממבוגר שמתמודד עם קשיי הפרנסה." הוא מעודד את הילדים להישיר מבטם ולהתמודד עם החיים בשכל ובאומץ, כיוון שלטענתו האחד בלי השני לא שווה דבר.
בספר "אורה הכפולה", הוא מסביר את החלטתו לכתוב על הנושא הכואב של הורים גרושים לילדים קטנים במשל הבא: כששירלי טמפל הייתה קטנה, היא שיחקה בסרטים ובהצגות רבים, והייתה כוכבת. אבל כשרצתה ללכת לראות את ההצגות בהן כיכבה לא הרשו לה, כיוון שהייתה קטנה מכדי לראות אותם. בתפקידי משחק היא לא הייתה קטנה מידי, אבל בתפקיד צופה כן. כך טוען קסטנר כלפי המבוגרים המגוננים – הרי הילדים חיים במצב של הורים גרושים, ומתמודדים עם זאת בצער וקושי רב. אז לקרוא על גירושין אסור להם ולחיות במצב כזה מותר? אדרבה, אם הורים חושבים שילדים לא צריכים לשמוע על גירושין, שלא יתגרשו הורים לילדים קטנים, לפני שיבינו את הנזק שהם גורמים להם.
בהקדמת "הכיתה המעופפת", הוא כותב: "רוצה אני לבקש מכם, כי לעולם לא תשכחו את ימי ילדותכם. המבטיחים אתם לי? עכשיו הבקשה הזאת נראית לכם תמוהה, אך מבוגרים רבים שוכחים זאת. אני בגרתי ולא שכחתי את ימי ילדותי, ועליכם להבטיח שתעשו זאת גם אתם."
ספריו מלאים בדיאלוגים והרהורים שהוא מנהל עם קוראיו, רעיונות, מסרים, מחשבות וערכים נעלים, כולם מובאים בספריו לצד עלילה מותחת והומור בריא. בהקדמה לספר "פצפונת ואנטון" הוא מספר על דילמה שהייתה לו, אם להתחשב בילדים שאוהבים מחשבות מעמיקות או בילדים "אשר מפחדים שמא יתקמט מצחם החמוד", כפשרה הוא כותב לכל פרק הקדמה בשם "הרהור 1" "הרהור 2" וכו' אשר אפשר לדלג עליה. ייתכן וזו הסיבה שספריו אהובים כל כך על ילדים במשך שנים רבות ובארצות רבות.
אחד הסממנים המאפיינים את מרבית ספרי הילדים שכתב קסטנר הם האיורים המלווים אותם, פרי עטו של הצייר והמאייר הגרמני היהודי ולטר טריר.
בגרמניה הנאצית
טוריו הסאטיריים בעיתונות, דעותיו הסוציאליסטיות ההומניות והרומן הסאטירי "פביאן" שפרסם ב-1931, המתאר הידרדרות מוסרית על רקע דעיכתה של רפובליקת ויימאר, השניאו את קסטנר בעיני הנאצים, שעלו לשלטון בגרמניה ב-1933. תקופה קצרה לאחר עלייתם לשלטון, שהה קסטנר בציריך אצל המו"ל השווייצרי של ספריו, אך חזר לגרמניה. קסטנר הוכרז כ"סופר אסור", ובשנת 1933 שרפו הנאצים את ספריו, אסרו על קריאתם בגרמניה וסילקוהו מאגודת הסופרים הגרמנים בעוון "פעילות קומוניסטית רדיקלית". קסטנר גם נעצר פעמיים על ידי הגסטאפו, בשנת 1934 בטענה (שהכחיש), כי פרסם שיר אנטי-נאצי בעיתון פולני. שנים אלו כונו על ידו בשם "השנים האבודות".
בתקופת מלחמת העולם השנייה, נשאר בברלין, תחת השלטון הנאצי, פרסם את ספריו בשווייץ, והם המשיכו להצליח מחוץ לגרמניה. מאורעות התקופה לא הופיעו בהם, על אף שקסטנר היה עד לאירועים כמו ליל הבדולח וגירוש היהודים מברלין ב-1941. הוא גם הצניע מאוד את ביקורתו הסאטירית על מנת לא להרגיז יותר מדי את השלטון. על כך קמו לו מקטרגים לאחר המלחמה, שמצאו את ביטויים גם בביוגרפיות שנכתבו עליו. הסופר קלאוס מאן כתב בביקורת חריפה עוד ב-1934, כי ספרו "שלושה גברים בשלג" הותאם כביכול לדרישות הנאצים. מקטרגיו הוסיפו, כי הוא המשיך להיות תסריטאי מבוקש בגרמניה, גם אם בעילום שם. ב-1941 כתב תסריט לסרט על הברון מינכהאוזן, לרגל חגיגות 25 שנה לקולנוע הגרמני, בהזמנה מפורשת של פריץ היפלר, עוזרו של שר התעמולה יוזף גבלס. תומכיו הזכירו כי היה אנטי-נאצי, גם אם לא אקטיבי, הכחיש את טענת "גרמניה האחרת" ונשאר במולדתו, על פי עדותו לאחר המלחמה, כיוון שחש מחויבות "לעשות מה שאפשר, אחרת אהיה פחדן בעיני עצמי", וכן עקב מצב אמו הזקנה. קסטנר רחש אהדה ליהודים, לציונות ולמדינת ישראל.
לאחר המלחמה
שמאל|ממוזער|200px|אריך קסטנר (משמאל) ב-1968
אחרי המלחמה השתקע קסטנר במינכן שבגרמניה המערבית, והיה עורך התרבות בעיתון Die Neue Zeitung (העיתון החדש). מאוחר יותר ייסד את כתב העת לילדים Der Pinguin (הפינגווין). הוא המשיך להוציא ספרי ילדים מצליחים בהם שפעו רעיונותיו ההומניים כמו בספריו הקודמים, בהם "אורה הכפולה" שכתב בשנת 1949. ב-1957 פרסם אוטוביוגרפיה על ימי ילדותו ונעוריו בשם "כאשר הייתי נער קטן". בנוסף לספרי ילדים, כתב קסטנר גם שירים, מחזות ופזמונים למופעי קברט פוליטיים.
אריך קסטנר היה רווק ולטענתו לא היו לו ילדים. בביוגרפיה שפורסמה בשנת 1998 נכתב שהוא חי בשנותיו האחרונות עם חברה לחיים, שלאחר מותו השמידה כתבים ומסמכים סודיים של קסטנר. ב-1957 נולד לו ולפרידה זיברט, בנם תומאס קסטנר.
אריך קסטנר נפטר ממחלת הסרטן במינכן ב-29 ביולי 1974. בן 75 היה במותו.
על מקומו המיוחד בעולם ספרות הילדים ניתן ללמוד מדבריו של יהודה אטלס (בריאיון לאילת נגב, ידיעות אחרונות, 31.10.2003):
"יש המון ספרים בעולם, ועל רובם אפשר לוותר, אבל ספרי קסטנר שייכים לנכסים האמתיים של התרבות האנושית, אותן אבני-דרך שאם אתה פוסח עליהן, נשארים לך חורים שחורים באישיות, ברקמה האנושית, בהבנת טבע האדם".
אחדים מספריו עובדו לסרטי קולנוע ולהצגות ילדים. בעיר דרזדן בגרמניה קיים מוזיאון אריך קסטנר להנצחת דמותו.
פופולריות בישראל
עברית היא בין השפות הרבות אליהן תורגמו ספריו של קסטנר, חלקם על ידי אלישבע קפלן וחלקם שנית על ידי מיכאל דק, והם נהנו מפופולריות עצומה בישראל במהלך שנות ה־50 וה־60 – תופעה מאוד יוצאת דופן באותו זמן, בה הייתה בחברה הישראלית סלידה עזה וחרם נפוץ של דברים גרמניים בתקופה שלאחר השואה.
עם זאת, בתרגום העברי של "אורה הכפולה", הפרקים שמתרחשים במקור במינכן שונו לציריך, כנראה עקב הסלידה המיוחדת שחשו המתרגם והמוציא לאור לעיר בה החל היטלר את הקריירה שלו, ובכלליות כדי להפוך את הספר ל"פחות גרמני" (סרטים גרמניים באותו הזמן הוצגו לעיתים קרובות בישראל כ"סרטים אוסטריים" מאותה הסיבה). האוסף שלו של סיפורים קצרים לילדים, Das Schwein beim Friseur ("החזיר אצל הספר") נקרא בעברית "התיש אצל הספר" כדי לעקוף את המטען הרגשי המוסף בעיני הקורא העברי לחזיר, חיה טמאה במסורת היהודית. קדָלֵי החזיר שמזמין המנצח פלפי ב'אורה הכפולה' לבתו, הופכים ל'צלעות עגל'.
גם שירתו הלירית של קסטנר זכתה לתרגומים עבריים – מאת יהודה אופן, ובהמשך גם מאת רוני רייך.
ספריו
אמיל והבלשים (1928. תר' אַלְתֶּר אֱיָלִי [עריכה: אברהם שלונסקי], 1935; מיכאל דק, 1999) – חבורת נערים ברלינאים מסייעת לאמיל בן עיר-השדה ללכוד את בעל המגבעת, שסחב ממנו את כספו ברכבת.
פצפונת ואנטון (1931. תר' אלישבע קפלן, 1954; מיכאל דק, 1999) – אנטון העני וההגון מחלץ את פצפונת, בת העשירים השוגה בדמיונות, מידיהם של נוכלים המנצלים אותה למטרותיהם האפלות.
שלושים וחמישה במאי או קונרד (בתרגום העברי הראשון: דני) רוכב אל הים הדרומי (1931. תר' אלישבע קפלן, 1947; מיכאל דק, 1999) – מסע בדיוני-סוריאליסטי עם סוס מדבר אל הפלאים שמעבר לקו-המשווה.
פביאן (בגרמנית: Fabian. Die Geschichte eines Moralisten, 1931. תרגם אפרים ברוידא בשם "פביאן: קורותיו של בעל מוסר", הוצאת א"י שטיבל, 1933; וגם יוסף שריג בשם "פביאן: סיפורו של מורליסט", הוצאת זמורה-ביתן, 1991) – רומן סאטירי המתרחש בברלין בסביבות 1930 על רקע שקיעת רפובליקת ויימאר. פורסם בגרסה מצונזרת עקב דרישת המוציא לאור הגרמני.
אל האבדון – הגרסה הלא מצונזרת של פביאן, שנערכה לפרסום בידי סוון הנושק (Sven Hanuschek) על בסיס כתב היד המקורי השמור בארכיון במרבך (בגרמנית: Der Gang vor die Hunde, 2013. תרגמה אילנה המרמן, הוצאת ספרית פועלים, 2020).
ארתור ארך-הזרוע (1931. תר' יעקב עדיני בתוך התיש אצל הספר [ראו להלן]; מיכאל דק בתוך הטלפון המכושף וסיפורים נוספים [ראו להלן]) – מעשה בילד שזרועו נתארכה לאחר שלחץ את יד אחותו ברכבת.
הטלפון המכושף (1932. תר' חנניה רייכמן בשם הטלפון הכשוף, 1968; מיכאל דק בתוך הטלפון המכושף וסיפורים נוספים, 2005) – שבעה סיפורים בחרוזים על תעלולים ומעשי קונדס, המזכירים בסגנונם ובמבנם את יהושע הפרוע מאת היינריך הופמן.
הכיתה המעופפת (1933. תר' אלישבע קפלן, 1955; אוריאל אופק, 1978; מיכאל דק, 2000) – יחסי ידידות, אחווה ועזרה הדדית נרקמים בין נערים ומבוגרים בין כותלי פנימייה ובסביבתה, כאשר הלקח המופק הוא כי 'מי שהשכיל לעמוד בתלאות-החיים, מחצית הניצחון בידו'.
אמיל ושלישיית-התאומים (1934. תר' מנחם זלמן וולפובסקי בשם אמיל והתאומים, 1937; מיכאל דק בשם אמיל ושלשת התאומים, 2002) – אמיל וחבריו מסייעים לשלישייה קרקסית להיחלץ ממצב-ביש, ולנער צעיר להגשים את חלומו.
שלושה גברים בשלג (1934. תר' י. בן-שמואל בשם פגישה בבית-מלון, 1949; צבי ארד, שלושה גברים בשלג, 1985) – רומאן המספר על בלבול הזהויות בין העשירים לבין העניים.
המיניאטורה שנעלמה (1935. תר' טדי פרויס, 1999) – רומאן בלשי: אוסקר קולץ, קצב מברלין, קם בוקר אחד ועוזב את ביתו לקופנהגן, שם הוא מסתבך בסיפור שוטרים וגנבים סביב למיניאטורה של הצייר הנס הולביין הבן.
טיל אוילנשפיגל: שתים-עשרה ממעשיותיו (1938. תר' אלישבע קפלן, 1955) — מבוסס על ספרו של שארל דה קוסטר.
גיאורג והאפיזודות (1938)
תיבת התרופות הביתית הלירית (1946. תר' יהודה אופן בשם שירים לרפואה, 1965)
עצרת החיות (על-פי רעיון מאת ילה לפמן, 1949. תר' מרים ילן שטקליס, 1958; מיכאל דק, 2004) – בעלי-החיים החליטו לשים קץ למלחמות ויצאו לחטוף לשם כך את ילדי בני-האדם.
לוֹטְכֶן הכפולה (1949. תר' אלישבע קפלן בשם אורה הכפולה, 1954; מיכאל דק, 1999) – אחיות תאומות, שהופרדו בינקותן בעת גירושי הוריהן, נפגשות בקייטנה ועורכות מבצע סודי לאיחוד המשפחה.
החתול במגפיים (1950. תר' לאה גולדברג, 1958; מיכאל דק, 2006) – מבוסס על סיפורו של שארל פרו.
הרפתקאותיו המוזרות של הברון מינכהאוזן (1951. תר' ש. ספיבק, 1960) — מבוסס על ספרו של גוטפריד אוגוסט בירגר.
אזרחי שילדה (1954. תר' אלישבע קפלן בשם חכמי שילדה, 1960) – פרקים עליזים של "חכמי חלם" הגרמניים.
עלילות דון קישוט (1956. תר' יהושע טן-פי, 1960) – מבוסס על ספרו של מיגל דה סרוואנטס.
בית-ספר לדיקטטורים (1956)
כאשר הייתי נער קטן (1957. תר' שושנה אוילר, 1965; מיכאל דק, 2007) – סיפור אוטוביוגרפי על בית ההורים, ימי הילדות והנעורים, עד הגיוס לצבא.
מסעות גוליבר (1961. תר' זאב ורדי, 1985) – מבוסס על ספרו של ג'ונתן סוויפט.
ראוי לציון 45 (1961) – פרקי יומן שרשם בצופן קצרני במלחמת-העולם השנייה.
החזיר אצל הספר (1962. תר' יעקב עדיני וחנניה רייכמן בשם התיש אצל הספר, 1964; מיכאל דק בתוך הטלפון המכושף וסיפורים נוספים [ראו להלן]) – 15 סיפורים, מהם חמישה בחרוזים, מחיי הילדים.
האיש הקטן (1963. תר' פנחס אלעד, 1964; מיכאל דק, 2007) – הרפתקאותיו של ננס שאומץ על ידי פרופסור ונהפך לשוליית קוסם.
האיש הקטן והעלמה הקטנה (1967. תר' אלה אמיתן, 1968; מיכאל דק, 2008) – הרפתקאותיו הבאות של הננס ופגישתו עם בחירת לבבו.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
אל האבדון, הוצאת ספרית פועלים בתרגום אילנה המרמן, 2020
שירי אריך קסטנר בעברית, 1965 באתר הספרייה הלאומית
אורה הכפולה: חינוכי או לא? – ניתוח יצירותיו של קסטנר, באתר ירחון "אוקפי"
"הידעת את הארץ בה פורחים התותחים", מגרמנית: אברהם עוז,"בעט ברזל: שירת מחאה עברית 2004-1984", בעריכת טל ניצן, הוצאת חרגול, 2005
, על "אל האבדון"
זיוה שמיר על אריך קסטנר באתר מב"ע
אדוינה שיליאן, אריך הכפול: בין דרזדן לירושלים, יובל למותו של אריך קסטנר באתר מכון גתה, 29 ביולי 2024
הערות שוליים
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:סופרים גרמנים
קטגוריה:סאטיריקנים גרמנים
קטגוריה:זוכי פרס ביכנר
קטגוריה:זוכי פרס אנדרסן
קטגוריה:רפובליקת ויימאר: תרבות: אישים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת לייפציג
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1899
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1974
| 2024-09-15T11:31:37
|
טופולוגיית רשת
|
שמאל|ממוזער|400px|דוגמאות לדרכים שונות ליצירת רשת בת שישה מחשבים
טופולוגיית רשת מתארת את הסידור הפיזי (הממשי) או הלוגי (הווירטואלי) של הרכיבים השונים ברשת מחשבים. ניתן לתאר כל רשת כאוסף של קצוות (nodes), כאשר כל קצה יכול להיות מחובר לקצוות אחרים. קצה הוא כל רכיב המתפקד ברשת, בין אם מדובר במחשב, נתב או כל רכיב תקשורת אחר.
טופולוגיית רשת מגדירה אך ורק את הקשרים בין הקצוות, ולכן מהווה חלק מתורת הגרפים. תחומים שונים כמו מרחק גאוגרפי, חיבורים פיזיים, רוחב פס, וצורת שידור לא שייכים לטופולוגיית הרשת, אף על פי שהם עשויים להיות מושפעים ממנה במידה רבה.
טופולוגיות נפוצות
כוכב
שמאל|100px
כל הקצוות מחוברים למרכז אחד. בדרך כלל במרכז יימצא רכיב תקשורת כמו מרכזת (hub), מתג (Switch), או נתב (Router). רשת כזו היא קלה לתחזוקה, וניתן להסיר ולהוסיף אליה קצוות בקלות, עם זאת היא בזבזנית במקצת באורכי הכבלים שהיא דורשת. נקודת החולשה של טופולוגיית הכוכב היא הקצה המרכזי המהווה נקודת כשל בודדת: אם הוא לא פעיל כל הרשת לא יכולה לתפקד. לכן, לרכיב זה יהיו גיבויים וישקיעו בשרידותו (למשל, ריבוי ספקים ומאווררים).
אולם אם יש נקודת כשל באחת הקצוות היא לא גורמת להפלת הרשת.
במונחי תורת־הגרפים, כוכב הוא עץ שדרגות כל צמתיו, מלבד צומת אחד, השורש, הן 1.
כוכב מורחב
שמאל|100px
טופולוגיית כוכב מורחב (star-bus) היא למעשה טופולוגיית כוכב, כאשר כל אחד מהקצוות החיצוניים הוא מרכזו של כוכב נוסף. לכוכב מורחב יכולות להיות שתי דרגות (כמו בתרשים משמאל) או יותר, ללא הגבלה. כוכב מורחב יורש את היתרונות והמגרעות של טופולוגיית הכוכב, ומאפשר בנוסף חלוקה היררכית של הרשת.
היררכית
שמאל|100px
טופולוגיה היררכית (hierarchical/tree) היא למעשה כוכב מורחב, שההתייחסות אליו היא שונה במקצת. הקצה המרכזי בטופולוגיית כוכב מורחב עוסק בדרך כלל רק בניתוב, בעוד הקצה המרכזי של טופולוגיה היררכית מהווה גם פרטנר תקשורת חשוב לקצוות שונים ברשת. מערכת ה-DNS היא דוגמה לרשת היררכית.
במונחי תורת הגרפים מדובר בעץ בעל שורש.
אפיק (קווית)
שמאל|100px
בטופולוגיית אפיק (bus) מחוברים כל הקצוות לשדרה מרכזית אחת (backbone). טופולוגיה זו חסכונית (באופן יחסי) מבחינת הכבילה, ובכך מוזילה את עלויות הקמת המערכת, וכמו כן הוספת והסרת קצוות נעשית בקלות יחסית, ואינה משפיעה על הקצוות האחרים. עם זאת, ככל שמספר המחשבים ברשת גדל כך קטנה יעילותה, שכן רק קצה אחד יכול לשדר בכל זמן נתון, מכיוון שהתווך משותף. בטופולוגיית אפיק, כל קצה ברשת "רואה" את כל התשדורות שעוברות בה. עובדה זו יכולה להוות יתרון אם רוב המידע צריך לעבור לרוב הקצוות, אך גם חיסרון במקרה שמדיניות האבטחה נוקשה. כאשר לוקחים תיל נחושת ומעבירים עליו אות חשמלי האות ינוע לאורך התיל עד לקצה. מכיוון שאין לו לאן להמשיך ומכיוון שאות חשמלי הוא אנרגיה ואנרגיה אינה יכולה להיעלם האות משנה את הכיוון לקצה השני של התיל (לתופעה קוראים גלים חוזרים) ולכן בטופולוגיית אפיק חייבים לשים בשני קצוות הכבל סיומת המאפשרת לאות החשמלי להתפרק כשהוא מגיע לקצה הכבל.
טבעת
שמאל|100px
בטופולוגיית טבעת (ring) כל קצה מחובר לשני הקצוות הסמוכים אליו, ליצירת "טבעת" של קצוות וחיבורים. טופולוגיה פיזית כזו היא חסכונית יחסית בעלות הכבילה, אך כל קצה בה תלוי בקצוות האחרים להעברת הנתונים לשאר חלקי הרשת, אם שני קצוות לא סמוכים מפסיקים לתפקד הם למעשה מחלקים את הרשת לשני "איים" שאין אפשרות להעביר ביניהם מידע. טופולוגיית טבעת מיושמת ברוב המקרים ברמה הלוגית בלבד (ברשתות Token ring למשל) והרמה הפיזית מתבססת על טופולוגיה אחרת. הרעיון הוא שבכל פעם רק אחד יכול לקבל תשדורת עד שהוא עובר לשני.
במונחי תורת־הגרפים, טבעת היא מעגל פשוט.
טבעת כפולה
שמאל|100px
טופולוגיית טבעת כפולה (Dual ring) היא טופולוגיית טבעת בה כל חיבור בין שני קצוות הוכפל. שיטה זו מכפילה את עלות הכבילה, אך מאפשרת שרידות גבוהה יותר של הרשת (למשל במקרה שמתגלה כשל האחד הכבלים), וכן מאפשרת להכפיל את כמות הנתונים שמועברת ברשת.
במונחי תורת־הגרפים מדובר במעגל פשוט בהיפרגרף שבו על כל צלע בין שני צמתים נוספה צלע מקבילה.
טופולוגיית אריג
שמאל
ברשת אריג (Mesh), לכל פרט יש חיבור אחד או יותר על מנת ליצור שרידות. טופולוגיה זו עמידה מאוד בפני תקלות כך שאם יש כשל בכבל אחד, יעבור המידע על פני כבל אחר. רשתות אריג אינן מעשיות בדרך כלל ברשת LAN עקב עלות החיבורים וכן התקנה ותחזוקה מסובכים. רשת האינטרנט בנויה למעשה בטופולוגיית אריג כאשר כל נקודה היא נתב. מקרה פרטי של רשת אריג היא רשת בחיבור מלא (Fully Mesh), שבה לכל מחשב ברשת יש חיבור ישיר אל כל מחשב אחר ברשת.
חיבור מלא
שמאל|100px
בטופולוגיית חיבור מלא כל קצה ברשת מחובר ישירות לכל קצה אחר. טופולוגיה כזו היא בזבזנית במיוחד מבחינת הכבילה, אך מבטיחה את הנגישות הגבוהה ביותר ואת השרידות הגבוהה ביותר של הרשת. קצה שמפסיק לתפקד ברשת כזו לא ישפיע על הקצוות האחרים, וכל חיבור שמפסיק לתפקד ניתן לעקוף במספר דרכים שונות. רשתות חיבור מלא קיימות רק במקומות בהן שרידות ונגישות הרשת הכרחיות, כמו בכורים גרעיניים.
במונחי תורת־הגרפים, חיבור מלא שבו נקודות הוא הגרף השלם על צמתים ().
קל להוכיח שמספר הקשתות (הכבלים) בגרף כזה הוא (כל נקודה ברשת מחוברת לכל אחרות, כאשר החיבור הוא הדדי).
חישוב זה מראה את הבזבזנות של החיבור המלא: בעוד שבמבנה הכוכב דרושים כבלים (גידול ליניארי), הרי שכאן דרושים
כבלים.
בעוד שלחיבור שלושים מחשבים במבנה כוכב נצטרך 29 כבלים, בחיבור מלא נצטרך 435 כבלים (מצד שני: כדי שמחשב ינותק מהרשת בחיבור כוכבי דרושה חבלה או פגם בכבל אחד, בעוד שכאן על 29 כבלים לכל הפחות להיות בלתי־שמישים).
הכלאת טופולוגיות (Hybrid)
הכלאה טופולוגית היא שילוב בין טופלוגיות רשת שונות. לדוגמה, השילוב בין תצורת טבעת לבין תצורת כוכב, או שילוב בין תצורת כוכב לתצורת אפיק.
לדוגמה שתי טופולוגיות שמחוברות בצורת כוכב והכבל שמחבר ביניהם הוא אפיק - זו טופולגיית כוכב אפיק.
השפעות מורפולוגיות
אף על פי שטופולוגית רשת עוסקת בעיקרה בקישוריות בין מוקדים, היא עלולה להיות מושפעת גם מפרמטרים מורפולוגיים שונים; מרחק, מיקום, צפיפות, גודל ועוד. השפעות אלו יכולות להתקיים על רשתות שאינן סטטיות, כגון רשת רחפנים, בה כל כל מוקד שולח קשרים חדשים בהתאם למיקום שלו ביחס למוקדים האחרים, זאת כדי לנצל באופן אופטימלי את ארנגית הרשת בכללותה. השפעה נוספת יכולה להתקיים גם ברשתות סטטיות, כמו רשת של עיר; תנועה ציבורית מושפעת מרוחב וגודל הצירים, ולא רק הקשרים ביניהם.
מצב נוסף בו ניתן לראות השפעות מורפלוגיות על רשת, הוא במסגרת רשת תקשורת בין עצים: זוהי רשת שמתבססת על רשת פנים אדמתית שבנויה ממיקרואורגניזמים מסוג פטריות, אשר מנהלות סימביוזה עם העצים: מספקות לעצים נוטריונים ומים מהאדמה בתמורה לסוכרים שהעצים מספקים דרך תהליך הפוטוסינתזה. הרשת הזו תיבנה באופן שתלוי בנתונים מורפולוגיים - כמות הקשרים והבחירה בין אלו מוקדים לקשר - יהיו תלויים בגיל העצים, גודל הגזע וקוטר העלווה וכדומה. למשל, עצים מוצלים כנראה לא ייקחו חלק דומיננטי ברשת.
ראו גם
מונחים ברשת מחשבים
מונחים בחומרה
טופולוגיה
לקריאה נוספת
השפעות מורפלוגיות של מבנה עירוני על טופולוגית רשת סוציאלית של התושבים, Built Environment and Physical Functioning in Hispanic Elders: The Role of ""Eyes on the Street
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ארכיטקטורת רשת
| 2024-07-01T05:14:03
|
חלל (פירושונים)
|
מקור המילה חָלָל בשורש ח־ל־ל שמשמעותו הבסיסית היא ניקוב, יצירת חור (כמו בתואר "חלול" או בכלי הנגינה חליל). בהתאם, משמעויותיו השונות של חָלָל הן היעדר חומר (למשל בחלל החיצון או בחללים ריקים במבנה), פגיעה היוצרת חור (חללי מלחמה) או פגימה בשלמות (כמו "חלל כהונה", מי שקדושתו נפגמה).
| 2024-02-09T07:13:35
|
דריופיתקוס
|
דריופיתקוס (שם מדעי: Dryopithecus), הוא סוג של קוף אדם קדום אשר השתייך לעל משפחת ההומינואידים וחי באירופה בתקופת המיוקן התיכון והעליון (לפני 9-12 מיליון שנה). למיניו של סוג זה היו לסתות ומבנה שיניים הדומים לאלה של קופי אדם בימינו.
גובהו של הדריופיתקוס היה בערך 60 ס"מ, והוא דמה הרבה יותר לקוף מאשר לקופי האדם. מבנה הגפיים שלו ופרקי הידיים מראים כי הלכו בדרך דומה לשימפנזים המודרניים, אבל תוך השתמשות בכף היד, כמו קוף, ולא בפרקי האצבעות, כמו קופי האדם המודרניים. הפרצוף מוטה כלפי מטה, כך שהסוג עמד בפרופיל מוטה.
ככל הנראה בילה את רוב חייו על עצים, והיה ככל הנראה טפסנים, בדומה לגיבון המודרני. לשינים הטוחנות שלו היה ציפוי אמייל דק יחסית, דבר המצביע על כך שהוא אכל עלים רכים ופירות, מזון אידיאלי עבור בעלי חיים שוכני עצים.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הומינואידים
קטגוריה:מגה-פאונה של הנאוגן באירואסיה
קטגוריה:יונקים שחיו במיוקן באירופה
קטגוריה:פרימטים שחיו במיוקן
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1856
| 2023-04-02T04:18:29
|
אגיפטופיתקוס
|
אגיפטופיתקוס (שם מדעי: Aegyptopithecus) הוא סוג של קוף קדום אשר השתייך לאנתרופואידים. בסוג זה מין אחד בשם אגיפטופיתקוס זאוקסיס (שם מדעי: Aegyptopithecus zeuxis).
סוג זה שקל כ-6 ק"ג וחי לפני כ-35 עד 33 מיליון שנים מסוף האאוקן עד תחילת האוליגוקן. מאובנים שלו נמצאו לראשונה בפיום שבמצרים ותוארו ב-1965. המינים של הסוג חיו באזורי ביצה ויער וניזונו מפירות. הם התאפיינו בדו צורתיות זוויגית. שם הסוג הוא על שם הימצאו במצרים.
קישורים חיצוניים
מידע על אגיפטופיתקוס מאתר ארכאולוגיה.info
קטגוריה:קופים צרי אף
קטגוריה:יונקים שחיו באאוקן באפריקה
קטגוריה:יונקים שחיו באוליגוקן באפריקה
קטגוריה:פרימטים שחיו באאוקן
קטגוריה:פרימטים שחיו באוליגוקן
קטגוריה:מצרים: מאובנים
קטגוריה:מאובני טקסונים שתוארו ב-1965
| 2024-03-20T21:02:41
|
תחנת חלל
|
שמאל|ממוזער|250px|תחנת החלל הבינלאומית היא תחנת החלל הגדולה ביותר אי־פעם. תמונה שצולמה ממעבורת החלל אטלנטיס במשימה STS-129
תחנת חלל היא פלטפורמה קבועה בחלל, המשמשת את האנושות לצרכים שונים.
תחנת חלל נבנית למגורי אדם לזמן ממושך, ולכן משולבים בה אמצעים שונים לסיפוק צורכיהם של המתגוררים בה. תחנות חלל מאפשרות לערוך מחקר האורך זמן רב, ובעזרתה בודקים את ההשפעות השונות על אדם השוהה זמן רב בחלל.
סוגי תחנות חלל
תחנות החלל ששוגרו עד עתה נחלקות לשני סוגים: התחנות הראשונות ששוגרו, סאליוט וסקיילאב, היו "מונוליטיות", הן יועדו להיבנות ולהישלח לחלל בחתיכה אחת, ומאוחר יותר להתאכלס בצוות. הן כללו בדרך כלל את האספקה ואת ציוד הניסוי בשיגור, וכאשר אלה אזלו, נחשבו התחנות בזבזניות וננטשו.
החל מסאליוט 6 ו־7, נראה שינוי: תחנות חלל אלה נבנו עם שתי יציאות עגינה, דבר שאיפשר לצוות שני לבקר ולהביא חללית חדשה (מסיבות טכניות, קפסולת סויוז לא יכולה להיות למעלה ממספר חודשים במסלול אף אם תכובה) איתם. הדבר איפשר לצוות לאכלס את התחנה ברצף. הופעת יציאת עגינה שנייה איפשרה גם לרכבי אספקה מסוג פרוגרס לעגון בתחנה, וכך היה ניתן להביא אספקות טריות לעזרת משימות ממושכות. רעיון זה הורחב בסאליוט 7.
הקבוצה השנייה, מיר ותחנת החלל הבינלאומית, היו מודולריות: יחידת ליבה שוגרה, ומודולים נוספים, בדרך כלל עם מטרה ספציפית, הוספו אליה מאוחר יותר. שיטה זו מאפשרת גמישות רבה יותר בפעולה, כמו גם הסרת הצורך ברכב שיגור חזק מאוד אחד. תחנות אלו גם תוכננו מראשיתן שיקבלו את האספקה שלהן בסיוע לוגיסטי, שמאפשר זמן חיים ארוך יותר במחיר של צורך בשיגורי סיוע סדירים.
כמה תחנות חלל תוכננו למגורי בני אדם רבים לזמן ממושך, בעיקר "ערים בחלל", אך נכון להיום עדיין לא קיימת אף מושבת חלל ולא נשקל ברצינות יישום ממשי שלהן.
כל התחנות שהוזכרו עד כה, ואכן כל התחנות שנבנו עד היום היו במסלול נמוך סביב כדור הארץ, בו היו כל משימות החלל המאוישות מלבד למשימות הירחיות של תוכנית אפולו. כיום מתוכננת תחנת חלל בשם Lunar Gateway תחת תוכנית ארטמיס, אשר תיבנה במסלול אליפטי מיוחד סביב הירח, ומטרתה להנגיש את הירח ולאפשר מחקר הקשור במגורים ומסע מאויש בחלל העמוק, אשר יהיה הכרחי למשימות עתידיות למאדים, וליעדים נוספים במערכת השמש. תחנה זו קשורה לתוכנית ארטמיס, ומתוכננת על ידי נאס"א, יחד עם סוכנות החלל האירופית, סוכנות החלל הרוסית, סוכנות החלל היפנית, ושותפים נוספים, ומתוכננת להסתמך במידה רבה על שירותים מסחריים לבנייתה ואספקתה, לצורך עידוד פיתוח תעשיית החלל.
כמו כן, כל התחנות עד היום נבנו על ידי סוכנויות חלל לאומיות, ותפקידן העיקרי היה מחקר מדעי. בשנים האחרונות חלה צמיחה בתחום התעשייה הפרטית בחלל, וחלק ממנה בא לידי ביטוי בתכנונים לתחנות חלל מסחריות. נאס"א הקצתה שימוש באחד מהחיבורים לתחנת החלל הבינלאומית לבניית תחנת חלל מסחרית, ובתחרות לבחירת החברה שתבנה אותה זכתה Axium Space, שמתכננת בניית תחנה מסחרית, אשר בהמשך תתנתק מתחנת החלל הבינלאומית ותפעל באופן עצמאי, למחקר תעשייתי ולצורכי תיירות חלל.
תחנות חלל
תחנת חללסוגתמונהשוגרהחזרה לאטמוספירהימיםצוות ומבקריםחלליות שביקרומסה (ק"ג)במסלולמאוישים מאוישות לא מאוישות סאליוט 1 DOS-1 80px19 באפריל 197101:40:00 UTC11 באוקטובר 1971 175 24 3 2 0 18,425 סקיילאב Skylab 80px14 במאי 197317:30:00 UTC11 ביולי 197916:37:00 UTC 2,249 171 9 3 0 77,088סאליוט 3 Almaz 2 80px25 ביוני 197422:38:00 UTC24 בינואר 1975 213 15 2 1 0 18,500סאליוט 4 DOS-4 80px26 בדצמבר 197404:15:00 UTC3 בפברואר 1977 770 92 4 2 1 18,500סאליוט 5 Almaz 3 80px22 ביוני 197618:04:00 UTC8 באוגוסט 1977 412 67 4 2 0 19,000סאליוט 6 DOS-5 80px29 בספטמבר 197706:50:00 UTC29 ביולי 1982 1,764 683 33 16 14 19,000סאליוט 7 DOS-6 80px19 באפריל 198219:45:00 UTC7 בפברואר 1991 3,216 816 26 12 15 19,000מיר DOS-7 80px19 בפברואר 198621:28:23 UTC23 במרץ 200105:50:00 UTC 5,511 4,594 137 39 68 124,340 טיאנגונג 1 Tiangong 1 80px29 בספטמבר 201113:16:00 UTC21 באפריל 2018 21 6 2 1 8,506 טיאנגונג 2 Tiangong 2 80px15 בספטמבר 201614:04 UTC17 ביולי 2019 1035 30 2 1 1 8,600 טיאנגונג 3 Tiangong 3 80px29 באפריל 20213:23 UTC 3 מודולות במשקל 22 טון כל אחתתחנת החלל הבינלאומית DOS-880px20 בנובמבר 199821:28:23 UTC– 232 89 103 419,725
ראו גם
תיירות בחלל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:האדם בחלל
| 2024-08-07T08:35:59
|
בעלי כליצרות
|
בעלי כֵֿלֵיצֶרות או מַלְקוֹחָנִים (שם מדעי: Chelicerata) הם תת-מערכה במערכת פרוקי-הרגליים.
עם בעלי החיים בתת-מערכה זו נמנים: זנבות חרב (סרטני פרסה), עקרבאים, עכבישאים, קרציות וקרדיות האבק. מקורה של תת-המערכה ביצורים ימיים, ככל הנראה מתקופת הקמבריון, אם כי המאובנים הקדומים ביותר של עקרבי מים שנמצאו תוארכו לתקופת האורדוביק המאוחרת, לפני 445 מיליון שנים לערך. רק ארבעה מינים ימיים שרדו עד ימינו, כולם סוגים של סרטני לימולוס. עד כה, ידועים מעל 77,000 מינים של בעלי כליצרות נושמי אוויר, אך ייתכן שיש עד 500,000 מינים נוספים שעדיין לא זוהו.
אצל בעלי הכליצרות, בדומה לסרטנאים, ממוזגים הראש וגפי הפה עם החזה וגפי התנועה, לחלק אחד הקרוי ראשחזה, או פּרוֹסוֹמַה (מלטינית: פרו – קדמי; סומה – גוף, כלומר החלק הקדמי של הגוף). בראשחזה 6 פרקים ו-6 זוגות גפיים. גפי הפה שמבנם מאפיין את תת-המערכה קרויות כליצרות (chelicerae, מיוונית: χηλή – צבת, κέρας – קרן, בעברית: מַלְקוֹחַיִם), ממלאות את תפקיד הלסתות בחולייתנים ובעזרתן נתפס הטרף ונאכל. הזוג השני קרוי רגלי בחנין (pedipalpi) ומשמש לרוב להליכה, אך אצל העקרביים אלו הן הצבתות המשמשות לתפיסת הטרף. 4 הזוגות הנוספות הן רגליי הליכה. הבטן נמצאת בחלק האחורי של הגוף, והיא מכילה את בלוטות הטוויה (אצל העכבישנים), את המסרקיות (רגליים מנוונות) ואת העוקץ (אצל עקרביים).
מיון
תת-המערכה של בעלי הכליצרות, נחלקת לשתי קבוצות: קבוצת Euchelicerata (אאוּ-כֶלִיסֵרָטַה, בתרגום חופשי: בעלי כליצרות של ממש) וקבוצת העכבישנים-הימיים (Pycnogonida).
תת-מערכת בעלי כליצרות (Chelicerata)
קבוצת בעלי כליצרות של ממש (Euchelicerata)
מחלקת עכבישנים (Arachnida)
תת-מחלקת אקריות (Acari)
סדרת עקרבישאים (Amblypygi)
סדרת עכבישאים (Araneae)
סדרת קוצרים (Opiliones)
סדרת Palpigradi
סדרת דמויי עקרב (Pseudoscorpiones)
סדרת Ricinulei
סדרת עקרבאים (Scorpiones)
סדרת עכשובאים (Solifuga)
סדרת Uropygi
מחלקת בעלי כליצרות ימיים (Merostomata)
סדרת זנבות חרב (Xiphosura)
משפחת סרטני פרסה (Limulidae)
קבוצת העכבישנים הימיים
מחלקת עכבישנים ימיים (Pycnogonida)
סדרת (Pantopoda)
משפחת Ammotheidae
משפחת Austrodecidae
משפחת Callipallenidae
משפחת Colossendeidae
משפחת Endeidae
משפחת Nymphonidae
משפחת Phoxichilidiidae
משפחת Pycnogonidae
משפחת Tanystylidae
מהרשימה הוצאו קבוצות שנכחדו, והמיון שלהן איננו ברור, כגון עקרבי מים (Eurypterida), Prosomapoda, Planaterga, Dekatriata.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1901
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ריצ'רד היימונס
קטגוריה:פרוקי-רגליים
קטגוריה:תת-מערכות בעלי חיים
| 2024-06-19T05:54:02
|
בעלי לסתות
|
ממוזער|זחל של זנב סנונית נאה
בעלי לסתות (שם מדעי: Mandibulata) היא קבוצה במערכת פרוקי-הרגליים.
קבוצת בעלי לסתות
תת-מערכת מרבי-רגל
מחלקת נדלים (Chilopoda)
מחלקת רבי-הרגליים (Diplopoda)
סדרת Pauropoda*** סדרת סימפילה (Symphyla)
קבוצת Pancrustacea
תת-מערכת סרטנאים (Crustacea)
מחלקת Branchiopoda
מחלקת Cephalocarida
מחלקת Malacostraca
מחלקת רגלסתיים
מחלקת צדפונאים Ostracoda
מחלקת Remipedia
על-מחלקת שש-רגלים (Hexapoda)
סדרת Diplura
קבוצת Elliplura
סדרת Collembola
סדרת Protura
מחלקת חרקים אמיתיים (Insecta)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:פרוקי-רגליים
en:Mandible (arthropod)
pl:Żuwaczka
| 2024-03-13T04:10:43
|
סרטנאים
|
240px|ממוזער|Procambarus lagniappe
ממוזער|גמלן שלמה
ממוזער|סרטן סלעים אדום
סרטנאים (שם מדעי: Crustacea) הם תת-מערכה במערכת פרוקי-רגליים (בממלכה הטקסונומית בעלי חיים). הם מאופיינים בגוף המחולק לפרקים, שני זוגות מחושים וגפיים דו-סעיפיות שעברו התמחויות שונות (אכילה, תפיסה, הליכה, שחייה, רבייה וחישה). הגוף מכוסה בשלד חיצוני קשיח המורכב מקוטיקולה וכיטין. יש יותר מ-52,000 מינים של סרטנאים, המחולקים לשש מחלקות. גודלם נע מ-0.25 מילימטר ועד לכמה מטרים (סרטן עכביש יפני). הסרטנים נפוצים בכל רחבי העולם בכל הימים, במים מתוקים ומיעוטם ביבשה. לסרטנאים חשיבות אקולוגית ומסחרית רבה, בהיותם מזון לבעלי חיים רבים, בהם לווייתני מזיפות והאדם.
תיאור מספר סרטנים לדוגמה
סרטן החולות
סרטן החולות מבלה את רוב זמנו בתוך הים וניזון בעיקר מאצות, פלנקטון ושיירי דגים קטנים המצויים בקרקעית הים. גופו מכוסה שריון קשה אשר מגן עליו מפני דגים גדולים, סרטנים אחרים ומהתמוטטות המחילות בהן הוא מתגורר. נשקו של הסרטן הוא זוג גפי הפה שלו – צבתות בעלות כח לפיתה רב. בעת התגוננות עומד הסרטן על רגליו האחוריות ופותח את צבתותיו כדי לשוות לעצמו ממדים גדולים יותר. עיני הסרטן ממוקמות בקצותיהם של זוג מחושים. מבנה זה מקנה לסרטן ראייה מרחבית / אופקית משופרת החיונית לציד כמו גם להתגוננות. הסרטן אינו מסוגל ללכת קדימה או אחורה אלא רק ימינה ושמאלה.
הסרטן מתרבה על ידי הטלת ביצים על חוף הים. מכיוון שהסרטן יכול לשהות זמן מוגבל מחוץ למים, לאחר ההטלה נלכדים סרטנים רבים בבריכות מים הנוצרות בעת השפל. שם הם מנסים לשרוד עד לתקופת הגאות הבאה אשר בחסותה ימשיכו בדרכם אל קרקעית הים. רק מעטות מהביצים שורדות והופכות לסרטן בוגר, משום שהסרטנים שרק בקעו צריכים לעשות את המסע מן החוף אל נקבי הסלע שבתוך הים, תוך התחמקות מטורפים ימיים.
את הסרטנים הנפוצים אפשר למצוא על הסלעים או בתוך החורים שבסלעים שבתוך הים בדרך כלל קרוב לחוף.
בלוטי ים
בלוטי ים (זיפרגליים) הם סרטנים ישיבים המכוסים במעין קונכייה סידנית הצמודה למצע עליו הם יושבים. את מזונם הם מסננים מן המים. הפרטים הם הרמאפרודיטים (דו-מיניים).
טחבית
הטחבית היא סרטן יבשתי בסדרה שווה-רגלאים. היא חיה בקרקעות לחות וניזונה מרקב.
טקסונומיה
מחלקת Remipedia
מחלקת צדפונאים (Ostracoda)
מחלקת רגלסתיים (Maxillopoda)
מחלקת סרטנים עילאיים (Malacostraca)
מחלקת Cephalocarida
מחלקת סרטנים מסננים (Branchiopoda)
ראו גם
לובסטר
חסילונים
ארטמיה
סרטן החולות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי מורטן תראן בריניך
קטגוריה:פירות ים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1772
קטגוריה:תת-מערכות בעלי חיים
| 2024-06-18T19:31:55
|
חרקים
|
ממוזער|250px|חיפושית ממין נחושתית הקוצים בישראל.
חֲרָקִים (שם מדעי: Insecta; ביחיד: חֶרֶק), הם מחלקה של בעלי חיים במערכת פרוקי-רגליים. קל לזהות אותם לפי צורת הגוף שמחולקת לשלושה חלקים, ראש, חזה, בטן ושלושת זוגות הרגליים (סך הכול 6 רגליים). התחום המדעי שעוסק בחקר החרקים נקרא אנטומולוגיה.
במחלקת החרקים מספר המינים הרב ביותר בעולם הטבע. למעלה ממיליון מינים שונים מתוארים בספרות המדעית ולפי הערכות שונות סביר להניח שמיני חרקים רבים טרם התגלו והמספר הכולל כנראה נע בין שישה לעשרה מיליון. סדרת החיפושיות כוללת כ-400,000 מינים שונים, ובכך היא הסדרה הגדולה ביותר בעולם הטבע. סדרת הדבוראים, שכוללת את הדבורים, הצרעות והנמלים, מונה בסך הכול כ-110,000 מינים. סדרות ידועות נוספות של חרקים הן הפרפראים (170,000 מינים), הזבובאים (120,000 מינים, כולל היתושים), הפשפשאים (40,000 מינים), הפרעושים (2,200 מינים) והתיקנאים (3,500 מינים). רבים סבורים בטעות שגם העכבישים הם חרקים; למעשה מדובר במחלקה המשתייכת, לצד החרקים, למערכת פרוקי-הרגליים. החרקים מתמיינים לחסרי כנפיים (קרויים גם חשוכי כנף) ולבעלי כנפיים. עם בעלי הכנפיים נמנים בעלי גלגול מלא ובעלי גלגול חסר.
מחלקת החרקים כוללת כמה מינים עמידים במיוחד; ניסויים הראו עמידות של נמלים ותיקנים לרמות של חום, קרינה ופגיעות אחרות אשר בעלי חיים אחרים לא מסוגלים לעמוד בהן. כושר ההישרדות הגבוה של החרקים הוא שאפשר את תפוצתם העצומה בכל חלקי כדור הארץ ואת התמיינותם למספר כה גדול של מינים.
החרקים הם נדבך חשוב במארג המזון בטבע. בעלי חיים רבים – עופות, דו-חיים ויונקים – ניזונים מחרקים. האדם ניזון אף הוא מחרקים, כבר מימי קדם (עוד לפני שהחל בציד של חיות גדולות יותר, כמו יונקים) ועד היום, בחברות מסוימות. חרקים רבים ניזונים מצוף ואבקת פרחים; בעוברם מפרח לפרח בחיפוש אחר צוף ואבקה הם משמשים כאחד האמצעים החשובים ביותר של האבקה, ולכן מינים רבים של צמחים תלויים בהם. נוסף על תפקידם החשוב במארג המזון, החרקים חשובים לטבע בכלל ולאדם בפרט בתור קוטלים טבעיים של מינים מזיקים לאדם, מאביקים בטבע ובחקלאות, מְפרקי פסולת אורגנית (למשל, גופות בעלי חיים), ומטייבי קרקע (למשל, טרמיטים, נמלים, זבליות).
בימינו חווה כדור הארץ הכחדה המונית של מיני חרקים רבים. בין השנים 1990–2020 הצטמצמה אוכלוסיית החרקים העולמית ב-27% לפי מחקר של אוניברסיטת מדינת מישיגן. הגורמים להכחדה מגוונים, ודומים בחלקם לגורמי ההכחדה של מחלקות אחרות – שינויי האקלים ובתוך כך שינויי תדירות העונות, צמצום אזורי מחיה – ובנוסף, הדברה כימית. בעקבות תפקידם החשוב של החרקים במערכת האקולוגית, משפיעה הכחדתם במישרין ובעקיפין על היבטים נוספים ורבים באקולוגיה, כיוון שניתן למצוא אותם בשלל נישות אקלוגיות.
מקור השם
מקור השם "חרק" במילה "חרוק" שפרושה דבר מה משונן או בעל חריצים. המילה מתייחסת לבטנם של החרקים, שעשויה פרקים פרקים (לרוב עשרה) המופרדים על ידי חריצים. זוהי בבואה של הלועזית: לטינית insectum, יוונית ἔντομον (מבוטא: éntomon).
מורפולוגיה והצלחה אבולוציונית
ממוזער|שמאל|300px|מורפולוגיה של חיפושית
לחרקים התאמות שונות שסייעו להם להצליח מבחינה אבולוציונית:
שלד חיצוני נוקשה – את כל החרקים מצפה קוטיקולה נוקשה העשויה כיטין (פוליסכריד) וחלבונים וציפוי שעווה עליו. הקוטיקולה איפשרה את התפתחותם האבולוציונית ויציאתם מהמים, היא הגנה עליהם מפני טורפים, היא איפשרה לחרקים לתמוך בגוף – כאשר לא היה עוד כוח העילוי של המים, וגם עזרה להם למנוע אובדן מים באידוי – על ידי ציפוי השעווה שבה. ישנו חיסרון מסוים בקוטיקולה הנוקשה המגבילה את הגידול בממדי הגוף, ולכן הם אינם גדלים ברציפות אלא בשלבים כשבכל שלב הם משילים את הכיסוי החיצוני שתחתיו גדל כיסוי חדש.
מִפְרוּק – השלד החיצוני הנוקשה עלול להגביל את תנועת הגוף, אולם במהלך האבולוציה התפתח בחרקים, ובכל קרוביהם פרוקי הרגליים, מבנה של מפרקים. בחיבור בין מפרק למפרק עובי הקוטיקולה קטן יותר, וביחד עם השרירים שמחוברים למפרקים, הם מאפשרים לחרקים לנוע. מהמפרקים שבאזור החזה יוצאות רגליים פרוקות שהתמחו בתנועה. וברוב החרקים, גם כנפיים שמאפשרות לחרקים להגיע לסביבות מחיה מגוונות ולמקורות מזון מגוונים (החרקים הם חסרי החוליות היחידים שיש מהם בעלי כנפיים).
התמחות של חלקי גוף – גוף החרק בנוי משלוש חטיבות: ראש, חזה, בטן.
בראש נמצא הפה, וריכוז של אברי חישה במחושים, הרגישים בעיקר לריח, והראש הוא הקובע את כיוון התנועה של החרק.
החזה הוא מקום צמיחתם של אברי התנועה: הרגליים והכנפיים. לפרקי החזה מחוברים שלושה זוגות רגליים ולרוב שני זוגות כנפיים. לחרקים טיפוסי רגליים שונים המותאמות לדרך התנועה ולסביבת המחיה – רגלי ריצה (תיקן אמריקאי), רגלי קפיצה (חרגול), רגלי שחייה (שחיינית), רגלי חפירה (ערצב) ורגלי טרִיפה (גמל שלמה).
בבטן נמצאות מערכות העיכול, ההפרשה והרבייה.
איברי חישה – לחרקים איברי חישה משוכללים כגון עיניים מפותחות ומחושים, המאפשרים התמצאות במרחב וראייה מרחבית המגיעה מכיוונים רבים.
מבנה הנשימה – החרקים נושמים בעזרת צינורות נשימה הנקראים טרכיאות. בצידי גוף החרק נמצאים פתחי הטרכאות, חורים זעירים רבים, כמעט מיקרוסקופיים שנקראים ביחיד spiracule וברבים spiraculi (ספירקולי). כל טרכאה מסתעפת בתוך הגוף לצינורות דקים יותר, טרכאות-משנה, המובילים ישירות לרקמות השונות. האוויר נכנס אפוא במישרין מהחוץ לרקמות ולתאי הגוף. החמצן עובר מהאוויר שבטרכאות ישר לתוך התאים, ולא מובל על ידי נוזל כמו אצל בעלי חיים בעלי חוליות, ובכללם האדם. מערכת זו של נשימה מאפשרת פעילות צורכת אנרגיה רבה, דבר שחשוב מאוד לדוגמה בבריחה מפני טורפים או בהשגת מזון על ידי טריפה. אולם לצורה הזו של מעבר החמצן יש גם חיסרון: ככל שמרחק הדיפוזיה של החמצן גדל, מהירות הגעתו לתאים יורדת. בחרקים, החמצן עובר בדיפוזיה את כל אורך הטרכאה, וזה מרחק גדול. לשם השוואה, באדם החמצן מגיע עם הדם ועובר בדיפוזיה לתאים מרחק של 2–3 מיליוניות מטר בערך. מרחק הדיפוזיה הגדול של החמצן במערכת הנשימה של החרקים הוא הסיבה לכך שחרקים לא יכולים להיות בעלי גוף גדול. הגודל המרבי שלהם, הוא זה של חיפושית גוליית, שיכולה לחיות רק באקלים הלח במיוחד של היער הטרופי. חרק שיהיה גדול יותר, לא יוכל להתקיים.
מחזור חיים – מחזור החיים של כל החרקים כולל לפחות שלושה שלבים: ביצה, זחל ובוגר. בדרך כלל הזחל מתמחה באכילה ובגדילה ואילו הבוגר מתמחה בתפוצה ורבייה. בחרקים בעלי גלגול חסר דומה שלב הזחל, הנקרא נימפה, לצורה הבוגרת של החרק, אך קטן ממנה ולרוב חסר כנפיים. בחרקים בעלי גלגול מלא, קיים שלב נוסף בין הזחל לבוגר – הגולם. במהלך ההתגלמות, מתארגנות מחדש הרקמות בגופו של החרק וחלקיו השונים מתעצבים מחדש. בקבוצה זו הזחל והבוגר שונים משמעותית, מה שמאפשר ניצול משאבים שונים בזמנים שונים. חלוקה כזו במחזור החיים מאפשרת הסתגלות לסביבה משתנה, לדוגמה בשינוי במקורות המזון בין עונות השנה.
ממדי גופם של מיני החרקים השונים מגוונים מאוד, החל ממין מסוים של צרעה (Dicopomorpha echmepterygis) שאורך גופה עומד על כ-0.139 מילימטרים, ועד מין מסוים של מקלון (Phobaeticus serratipes) שיכול להגיע לאורך של 55 סנטימטרים. המין הכבד ביותר הוא אחד ממיני החגבאים, Deinacrida, שמגיע למשקל של 70 גרמים, אולם גם מינים אחרים, דוגמת חיפושית גוליית (Goliathus) ממשפחת הזבליתיים או החיפושית T. giganteus ממשפחת היקרוניתיים מגיעים למשקל נכבד.
המיון הטקסונומי של מחלקת החרקים
ממוזער|250px|שפרירית
ממוזער|250px|זבוב הבית
שמאל|ממוזער|250px|פרפר.
שמאל|ממוזער|250px|ממשפחת העינפזיים
ממוזער|250px|זוג נמלים נלחמות
ממוזער|250px|גמל שלמה
תת-מחלקה Monocondylia
סדרה נַתְרָנָאִים Archaeognatha
תת מחלקה Dicondylia
סדרה זנבזיפאים (Zygentoma)
תת-מחלקה בעלי-כנף (חרקים-מכונפים) Pterygota
אינפרא מחלקה עילאי-כנף Neoptera
על-סדרה בעלי גלגול מלא (Endopterygota או Holometabola)
סדרה חיפושיות Coleoptera
סדרה זְבוּבָאִים Diptera
סדרה דְּבוֹרָאִים Hymenoptera
סדרה פרפראים Lepidoptera
סדרה זנב-עקרבאים Mecoptera
סדרה פרעושאים Siphonaptera
סדרה מְנִיפָאִים Strepsiptera
סדרה שעירי-כנף Trichoptera
על-סדרה רקומי-כנף Neuropterida
סדרה כנפתנאים Megaloptera
סדרה מרושתי-כנף (ארינמלאים) Neuroptera
סדרה אֲרִינַחֲשָאִים Raphidioptera
על-סדרה Paraneoptera
סדרה שׁוֹנֵי-כָּנָף Hemiptera
סדרה כינים Phthiraptera
סדרה תְּרִיפְּסָאִים Thysanoptera
על-סדרה Polyneoptera
סדרה תיקנאים Blattodea
סדרה צַבְתָנָאִים Dermaptera
סדרה אמבאים Embioptera
סדרה Grylloblattodea
סדרה גמלי-שלמה Mantodea
סדרה Mantophasmatodea
סדרה חַגְבָאִים Orthoptera
סדרה מַקְלוֹנָאִים Phasmida
סדרה גדותאים Plecoptera
סדרה Zoraptera
אינפרא-מחלקה קדומי-כנף Palaeoptera
סדרה בַּרְיוֹמָאִים Ephemeroptera
סדרה שַׁפִּירָאִים Odonata
הגדרת מחלקת החרקים
ההגדרה המדויקת אילו סדרות כלולות תחת מחלקת החרקים נתונה לפירושים שונים, לרוב הדיון סובב סביב הקבוצות הבאות:
+שם עממישם מדעיחלוקהקפזנבאיםCollembolaחשוכי כנף
Apterygotaבעלי גפי פה
פנימיות
EntognathaדוזנבאיםDipluraקדם-זנבאיםProturaנתרנאיםArchaeognathaבעלי גפי פה
חיצוניות
EctognathaזנבזיפאיםZygentomaבעלי-כנףPterygotaבעלי כנף
Pterygotaבעלי כנף
(חרקים אמיתיים)
Pterygota
הגישה המכלילה כוללת את כל קבוצות שש-רַגְלִים (Hexapoda) כשייכות לחרקים. לפי גישה זו החרקים חולקו באופן מסורתי לחשוכי כנף (Apterygota) ובעלי-כנף (Pterygota). אולם חוקרים מודרניים הראו שקבוצת חשוכי הכנף אינה מונופילטית ולכן אינה מהווה טקסון מוצלח. הגישה המקובלת יותר כוללת בעלי שש רגליים עם גפי פה חיצוניות (Ectognatha) אשר כוללת את שְלוש הקבוצות האחרונות ברשימה. גישה מחמירה יותר כוללת רק בעלי שש רגליים הנמצאים על הענף האבולוציוני שפיתח כנפיים (Pterygota). קבוצה זו נקראת גם קבוצת החרקים האמיתיים.
חרקים והאדם
ממוזער|250px|חיפושית מושית השבע מועילה לאדם בהיותה מדביר טבעי של כנימות המזיקות לחקלאות. בנוסף היא נחשבת לחיפושית יפה וחמודה בגלל המראה שלה וצבעיה העזים.
בין החרקים לאדם שוררים יחסים מורכבים.
לחרקים תפקיד חשוב במערכת האקולוגית ולפיכך השפעה עקיפה משמעותית על האדם, בעקבות יכולתם להאביק גידולים חקלאיים, לפרק פסולת, או להעשיר את הקרקע בחומרי הזנה. החרקים כונו על ידי האקולוג האמריקאי, אדוארד א' וילסון, "הדברים הקטנים שמניעים את העולם". נכון לשנת 2019, 75% מגידולי החקלאות בעולם תלויים במאביקים, וגידולים אלה אחראים לכ-35% מהתוצרת החקלאית העולמית. מחקר משנת 2006 בדק קבוצות מסוימות של חרקים בסביבתם הטבעית, ובדק רק חלק מהפעולות האקולוגיות שהם מבצעים, והעריך שהשווי של תרומתם של חרקים אלו בלבד לכלכלה האמריקאית נע סביב 57 מיליארד דולר בשנה.
במחקר משותף של חוקרים מאוסטרליה, סין ווייטנאם, שפורסם בשנת 2019, הציגו החוקרים מסקנתם ש־40% ממיני החרקים נמצאים תחת איום של הכחדה בעתיד הקרוב, והסדרות המאוימות במיוחד הן הפרפראים, הדבוראים והחיפושיות. המחקר מצא שארבעה טקסונים של חרקים המתקיימים בסביבת מחיה מימית כבר איבדו את מרבית האוכלוסייה שלהם. מפרסמי המחקר תלו את הסיבה העיקרית לכך בהשתלטות האדם על בתי הגידול של החרקים לצורך הסבתם לחקלאות, וסיבות נוספות שהוזכרו הן מזהמים אגרו-כימיים, מינים פולשים ושינוי אקלים. על פי תצפיות ומחקרים משנים אלו, אוכלוסיית החרקים העולמית יורדת ב-2.5% מדי שנה, קצב שאם יימשך יביא להכחדה של מרבית החרקים בתוך מאה שנים, אם כי הערכות עתידיות אלו נחשבות מוגזמות בעיני חוקרים אחרים. מספר ממצאים, כמו מחקר שפורסם בשנת 2019 באוסטרליה, מראים שישנם מינים של בעלי חיים ששינויי האקלים, לצד מאמצי השימור של האדם, דווקא גורמים לשגשוגם ולתפוצה המונית שלהם. ההסכמה של החוקרים היא שישנה בעיה ושראוי לתת עליה את דעתנו.
מן הצד השני, סוגים ספציפיים של חרקים, כמו התיקן הגרמני, עוברים בעקבות הדברות שונות תהליכי אבולוציה מואצים, שגורמים לדורות האחרונים של תיקנים אלו לפתח עמידות לכל שיטות ההדברה המוכרות נכון לשנת 2019.
בתרבות האנושית לחרקים שונים דימוי שונה. חלק מהחרקים – הפרפרים, למשל – נחשבים כסמל ליופי; אחרים נחשבים בדרך כלל למעוררי סלידה. יש חרקים – דבורת הדבש, למשל – המשמשים את האדם זה אלפי שנים, וזוכים לדימוי של חרוצים, בדומה לנמלה, המואנשת לעיתים קרובות בספרות. מקרב החיפושיות, מושית השבע זוכה לחיבה מיוחדת משני טעמים: היותה מדביר טבעי של כנימות המזיקות לחקלאות, והמראה שלה, שנחשב לחמוד ויפה. לעומתם, חרקים רבים – הזבוב, היתוש והתיקן (ג'וק) – הם מטרד עבור רוב האנשים, שעלול להיות רציני בשל יכולתם של חרקים אלו להעביר מחלות. חרקים אחרים, כגון הארבה (כינוי לחגבים שמתאגדים בקבוצות גדולות), ניזונים מגידולים חקלאיים ומסבים נזק כלכלי רב לאדם, ומוזכרים במיתולוגיה היוונית ובהגדה של פסח.
חרקים והיכולת לחוות הנאה וסבל
ממצאים מדעיים רבים מרמזים על יכולתם של חרקים לחוות הנאה וסבל. בין ממצאים אלו ניתן לציין את היכולת של חרקים להתמכר למשככי כאבים, לעבור התניה חיובית ולעבור התניה שלילית.
הממצאים אודות התניה אופרנטית נחשבים לממצאים מרכזיים בדיון, לאור החשיבות שמיוחסת להם על ידי חוקרים רבים בתחום כמעידים על חוויית כאב. לפי חלק מהחוקרים בתחום, התניה אופרנטית היא הראיה החשובה והמהימנה ביותר לחוויית כאב.
כיוון אחר של ראיות נשען על המבנים המוחיים. על פי חלק מהחוקרים, מבנים במערכת העצבים של החרקים מבצעים פונקציות אנלוגיות לחוויות סובייקטיביות בקרב בעלי חוליות. ממצאים מעין אלו מובילים אותם למסקנה שהמוח של החרקים תומך ביכולתם לחוות חוויה סובייקטיבית.
יחד עם זאת, לא קיים קונצנזוס מדעי בסוגיה, ואין תמימות דעים בקרב החוקרים על כך שהראיות מצביעות על חוויה סובייקטיבית של חרקים. חלק מהחוקרים טוענים שלפי ההתנהגות של חרקים, וכן לפי מערכת העצבים הפשוטה שלהם, האפשרות שהם אינם חשים כאב סובייקטיבי היא האפשרות הסבירה יותר.
קיימת הסכמה רחבה שהידע המדעי היום לא מאפשר לספק תשובה חד-משמעית, אלא רק להצביע על האפשרות הסבירה יותר לאור הממצאים הקיימים. מאחר שלסוגיה הזו יש חשיבות עבור כללי האתיקה המחקרית, וכן בשל העובדה שעדיין אין תשובה חד-משמעית על השאלה, ישנם חוקרים שמציעים, בינתיים, להעניק יחס הומאני יותר לחרקים על פי עקרון הזהירות המונעת.
גלריה
נדידה
גם חרקים מבצעים נדידה, הגדולה בכמותה יותר מאשר נדידת העופות. החרקים שאינם שורדים את הנדידה נופלים ומשמשים כמדשני קרקע.
ראו גם
חרקים פולשים בישראל
בית מלון לחרקים
לקריאה נוספת
רוב דאן, מבקיעים דרך, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 148, ספטמבר 2010
אליזבט קולברט, אנחנו נתגעגע, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, מאי 2021 – על היעלמות החרקים
דרור בורשטיין, עולם קטן: דיוקנאות של חרקים, הוצאת בבל, 2022
קישורים חיצוניים
דבורים, חרקים, וחשיפה לטבע, בפודקאסט הגורם האנושי, 11 ביוני 2023
Fauna Europaea : Insecta
Animal Diversity Web : Insecta
Tree of Life Web Project: Insecta
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1758
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:שש-רגלים
קטגוריה:מחלקות בעלי חיים
| 2024-09-10T15:32:55
|
רב-תאיים אמיתיים
|
רב-תאיים אמיתיים (שם מדעי: Eumetazoa) היא קבוצה בממלכת בעלי חיים הכוללת את מרבית המינים בקבוצה וכן את המפותחים שבה. מרביתם ניידים ורובם בעלי סימטריה דו-צדדית. רוב החיות נחשבות לרב-תאיים, למעט הספוגיים והמינים הנכחדים Thectardis avalonensis ו-Iotuba chengjiangensis ואולי גם את הקבוצה הנכחדת Vendobionta (בעבר נכללו מספר חד-תאיים כמו האמבה בתור בעלי חיים אך כיום נחשבים לפרוטיסטים). ראשיתם עם ראשוני החיות במשך הקמבריון שלפני 635 מיליון שנה מזמננו.
רב-תאיים אמיתיים היא קבוצה גדולה אך פרימטיבית והיא מתפצלת לארבע קבוצות: מסרקנים, Trilobozoa שנכחדה ופרה-הולוזואה (ParaHoxozoa), בה הפלקוזואה, הצורבים והבילטריה, הכוללת את רוב מיני החיות.
מיון
מערכה מסרקנים (Ctenophora) – כוללת כ-150 מינים של בעלי חיים ימיים, גודל גופן נע בין מספר מילימטרים עד לשני מטר. רוב המינים בעלי יכולת הארה ביולוגית. לרוב גופן שקוף כדורי או דמוי אגס, והם בעלי סימטריה דו-צדדית. התכונה הבולטת ביותר של מינים רבים במערכה זו היא קבוצות ריסונים דמויי מסרק המשמשות לשחייה, ומכאן שמם.
מערכה Trilobozoa - נכחדה
קבוצה פרה-הוקסוזואה (ParaHoxozoa)
מערכה פלקוזואה (Placozoa) – מערכה של חסרי חוליות בממלכת בעלי החיים. הפלקוזואה הם בעלי המבנה הפשוט ביותר מבין בעלי החיים הרב תאיים שאינם טפילים ולכן נחשבת לקבוצה בסיסית (במובן של קדומה, פרימיטיבית) של הרב תאיים. בקבוצה יש רק מין אחד, Trichoplax adhaerens, אם כי על פי מחקרים גנטיים ייתכן שלמעשה מדובר בכמה מינים דומים מורפולוגית אך שונים מבחינה גנטית.
מערכה צורבים (Cnidaria) – במערכה זו כלולים כ-10,000 מינים של בעלי חיים פשוטים יחסית (בעלות שתי שכבות נבט בלבד) המצויים בסביבות מימיות בלבד, בעיקר בים. שמם המדעי של הצורבניים, Cnidaria, מקורו במילה קנידוציט תאים מיוחדים שנושאים אברוני עקיצה. במערכה זו נכללים בין היתר אלמוגים, שושנות ים, מדוזות סוכך, נוצתאים וצרעות ים.
קבוצה בילטריה (Bilateria) – בעלי סימטריה דו-צדדית או בעלי חיים מורכבים – קבוצה של בעלי חיים בעלי סימטריה דו-צדדית, כלומר, יש להם ראש (מלפנים) וזנב (מאחור), כמו גם גב (בצד הגבי) ובטן (בצד הגחוני); לכן יש להם גם צד שמאלי וצד ימני
מערכה Xenacoelomorpha
מערכה Proarticulata – נכחדה
קבוצה נפרוזואה (Nephrozoa)
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:בעלי חיים
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בפרוטרוזואיקון
| 2024-06-04T19:13:34
|
צורבים
|
ממוזער|אלמוגים בים סוף
ממוזער|פרטי מדוזה מהמין Olindias formosa
צורבים או צורבנים (שם מדעי: Cnidaria) היא מערכה של בעלי חיים. במערכה זו כלולים כ-10,000 מינים של בעלי חיים פשוטים יחסית (בעלות שתי שכבות נבט בלבד) המצויים בסביבות מימיות בלבד, בעיקר בים. שמם המדעי של הצורבניים, Cnidaria, מקורו במילה קנידוציט (cnidocyte) – תאים מיוחדים שנושאים אברוני עקיצה. במערכה זו נכללים בין היתר אלמוגים, שושנות ים, מדוזות סוכך, נוצתאים וצרעות ים. בעבר זכתה הקבוצה לשמות "Coelenterata" ו-"Coelentera", אך מכיוון ששמות אלו כללו את המסרקניות, הם נזנחו. כל העיכול של הצורבניים עשוי חלל עיכול אחד.
מאפיינים
דיפלובלסטיים - בעלי שתי שכבות נבט: אפידרמיס אקטודרמי שמתפקד כשכבה חיצונית וגסטרודרמיס אנדודרמי שמתפקד כחלל עיכול.
בעלי סימטריה רדיאלית: סימטריה סיבובית ביחס לציר מרכזי.
בעלי קנידוציטים/נמטוציסטים - תאים צורבים.
כמעט כולם טורפים. רבים מהם (בעיקר האלמוגים) ניזונים גם מתוצרי פוטוסינתזה של אצות שתפניות (זואוקסנטלות) שחיות בתוכם.
ברובם קיים מחזור חיים הכולל שלב פוליפ ישיב ושלב מדוזה נייד (באלמוגים לא קיים שלב המדוזה).
מקיימים רבייה א-מינית ורבייה מינית. שלב הפגית נקרא פלנולה.
חלקם (בעיקר האלמוגים) יוצרים מושבות בעלות פוליפים רבים. ברוב המושבות הגדילה נעשית באמצעות רבייה א-מינית כגון הנצה.
המיון המדעי של הצורבים
מחלקת אלמוגים (Anthozoa)
תת-מחלקת שמונאים (Alcyonaria)
סדרת רפיוניתאים (Alcyonacea)
סדרת Funiculinidae
סדרת גורגונאים (Gorgonacea)
סדרת Helioporacea
סדרת נוצתאים (Pennatulacea)
סדרת Telestacea
תת-מחלקת Ceriantipatharia
סדרת אוכמנאים (Antipatharia) – אלמוגים שחורים
סדרת צרינטים (Ceriantharia) באנגלית (tube-dwelling anemones)
משפחת Dendrobrachiidae
תת-מחלקת ששאים (Zoantharia)
סדרת שושנות ים (Actiniaria)
סדרת דמויי כלנית (Corallimorpharia)
סדרת Ptychodactiaria
סדרת אלמוגאים (Scleractinia)
סדרת פרחניתאים (Zoanthidea)
מחלקת צרעות ים (Cubozoa)
סדרת מדוזות קובייתיות (Cubomedusae)
סדרת Chirodropida
מחלקת הידרתים (Hydrozoa)
סדרת Hydroida
סדרת צורבנאים (Milleporina) – יוצרים מבנים דמויי אלמוגים
משפחת אלמוגי אש (Milleporidae)
סדרת סיפונופורה (Siphonophora)
סדרת סטילסטראים (Stylasterina)– כמה מינים יוצרים שיחים דמויי אלמוגים
משפחת Stylasteridae באנגלית (hydrocorals)
סדרת Trachylina
מחלקת מדוזות סוכך (Scyphozoa)
סדרת מדוזות הכתר (Coronatae)
סדרת שורשי פה (Rhizostomeae)
סדרת פתוחי פה (Semaeostomeae)
סדרת בעלי גבעול (Stauromedusae)
הערה
בשיטה המודרנית של המיון המדעי לא תמיד דרגת מיון מסוימת נכללת בדרגת המיון שמעליה. כלומר, סדרה של צמחים יכולה להיות כלולה במערכה ולא תהיה שייכת לאף מחלקה.
קבוצה היא דרגת מיון בדיוק כמו מערכה, מחלקה, סדרה ומשפחה, אך ללא שם מאפיין.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1888
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ברטולד הטשק
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בפרוטרוזואיקון
| 2023-10-20T06:09:23
|
נבוביים
|
נבוביים (שם מדעי: Coelenterata) היא קבוצה הנחשבת כיום לחלוקה שגויה של בעלי חיים הכוללת את המערכות:
צורבים (Cnidaria) - בה נכללים בין היתר אלמוגים, שושנות ים, מדוזות סוכך, נוצתאים וצרעות ים.
מסרקניות (Ctenophora) - בה נכללים יצורים שקופים ודמויי מדוזה.
כיום הקבוצה נחשבת כשגויה ורוב המיונים לא משתמשים בה.
אנטומיה של הנבוביים
הם מתאפיינים בארגון רקמות פשוט, הכולל שתי שכבות של תאים בלבד, חיצונית ופנימית. בין שתי שכבות התאים שכבת מזוגליאה שהיא שכבת מקפא שאין בה תאים.
אצל חלק מהנבוביים השכבה דקה ואצל אחרים היא עבה מאד.
השכבה החיצונית קרויה אקטודרמה או אפידרמיס, שתפקידה בידוד הגוף, הגנה, השגת מזון, אוסמורגולציה, חילופי גזים וכדומה.
לעומת זאת השכבה הפנימית קרויה אנדודרמה או מעי וכוללת בעיקר תאים המתמחים באספקטים שונים של העיכול: בלוטות העיכול, ספיגת מזון וכו'.
הנבוביים הם בעלי סימטריה רדיאלית או כמעט רדיאלית. ישנו רק פתח אחד לכניסת מזון ולפליטת שאריות.
אחד המאפיינים של הנבוביים היא יכולת מסוימת של רגנרציה.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1888
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי ברטולד הטשק
קטגוריה:חסרי חוליות
קטגוריה:קבוצות בעלי חיים שהתבטלו
| 2024-05-15T16:36:00
|
מסרקנים
|
ממוזער|מיונה של מערכת המסרקניות
מסרקנים או מסרקניות (שם מדעי: Ctenophora) היא מערכה בתת-ממלכת רב-תאיים אמיתיים בה כלולים בעלי חיים ימיים דמויי מדוזה. בעבר השתייכה לנבוביים, קבוצת-על אשר פוצלה בעקבות ראיות מדעיות חדשות לשתי מערכות נפרדות. התכונה הבולטת ביותר של מינים רבים במערכה זו היא קבוצות ריסונים דמויי מסרק המשמשות לשחייה, ומכאן שמם. המסרקניות הם בעלי החיים הגדולים ביותר ששוחים באמצעות ריסונים - גודלו של הבוגר במגוון מינים נע מכמה מילימטרים ועד 1.5 מטר.
מאפיינים
המסרקניות היא מערכה של חיות ימיות. אפשר למצוא אותן בכל האוקיינוסים ובכל עומק. הם טורפים ימיים הניזונים בעיקר מפלנקטון. רוב המסרקניות נחשבים ליצורים פלנקטונים (הנישאים במים) פלגיים מלבד סדרה אחת המתקיימת על קרקעית הים. למרות דמיונן השטחי של המסרקניות למדוזות, האנטומיה שלהם שונה. כמו הצורבים, גופן מורכב ממסה של ג'לי, המכונה מזוגלאה. שכבת המזוגלאה, בניגוד לצורבים, מורכבת משכבה בת שני תאים עם שכבת תאים אחת חיצונית ושכבה שנייה בחלל הפנימי.
מערכת המסרקניות כוללת כ-150 מינים, גודל גופן נע בין מספר מילימטרים עד לשני מטר. רוב המינים בעלי יכולת הארה ביולוגית. לרוב גופן שקוף כדורי או דמוי אגס, והם בעלי סימטריה דו-צדדית. כדי לנוע צריכות המסרקניות 8 טורים של לוחיות תנועה, הנמשכים על פני הגוף מלמעלה למטה. כל הלוחיות עשויות ריסונים רבים מלוכדים המזכירים מסרק (מכאן שמם), כשכל לוחית משמשת כמשוט. המסרקניות הם היצורים הגדולים ביותר אשר משתמשים בשיטה זו של שחיה בעזרת הלוחיות. לרובן שתי זרועות ציד, שלעיתים הן ארוכות מאוד, אך בדרך כלל הן מסוגלות להתכווץ ולהיכנס לתוך שקעים שבצידי הגוף. הזרוע עשויה ציר שרירי שלאורכו קבועים תאים דביקים, המיוחדים למסרקניות ולא תאים צורבים בניגוד לבני מערכת הצורבים. כל תא דביק מחובר לזרוע בשני סיבים וצורתו כשל גביע ועל פניו פרושה הפרשה דביקה. בדומה לבני מערכת הצורבים אין למסרקניות איברים פנימיים, וכן להם חלל גוף יחיד שהוא המעי. המזון עובר מהפה לתוך בית בליעה ארוך ומשם לקיבה.
במערכה זו שתי מחלקות:
בעלי זרועות ציד (Tentaculata)
חסרי זרועות ציד (Nuda) - בהם מצויים מסרקני הביראו הטורפים
מינים הנפוצים בחופי ישראל
מסרקנית טורפת (Beroe ovata)
אבנט נוגה (Cestum veneris)
מסרקנית מגובששת (Leucothea multicornis)
מסרקנית זהרורית (Mnemiopsis leidyi)
קישורים חיצוניים
גלריה
הערות שוליים
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1829
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי יוהאן פרידריך פון אששולץ
*
קטגוריה:חסרי חוליות
| 2024-09-27T16:25:49
|
אקווריום
|
ממוזער|250x250px|מלאכי רביב ועוד דגי מים מתוקים באקווריום ביתי
ממוזער|250x250px|כריש לווייתני ודגים נוספים באקווריום גאורגיה, אטלנטה. זהו אקווריום ציבורי ענק ביותר.
שמאל|ממוזער|250px|אקווריום
אַקווריום או אַקווריוֹן הוא מיכל להחזקת ולהצגת בעלי חיים מימיים או צמחי מים, בעל לפחות דופן אחת שקופה. האקווריום משמש להחזקה, גידול והצגה של דגים, דו-חיים, יונקים ימיים וזוחלים מימיים (כגון צבים ופרוקי-רגליים מימיים (כגון סוגי סרטנים שונים)).
אקווריום מכיל מים; שורש המילה אקווריום היא אקווה שפירושה מים, או תכלת. מכל זכוכית ללא מים המאכלס בעלי חיים יבשתיים לשם חקירה, לימוד או הנאה נקרא טֶרַרְיוֹן (או טֶרַרְיוּם).
את האקווריום הראשון ששימש לחקר בעלי חיים ימיים בנתה הביולוגית הימית ז'אן וילפרו-פאוור.
ישנם אקווריומים ציבוריים המוצבים בגני חיות או בפארקי מים ויכולים להכיל חיות גדולות כמו כרישים ואף לווייתנים והם מעוצבים מזכוכית עבה ביותר. אקווריומים אחרים נועדים לשימוש ביתי או למחקר.
היסטוריה
עוד במאה הראשונה לספירה אחזקת אקווריומים הייתה בילוי פופולרי של העשירים של אותה תקופה. בכרכים העוסקים בזואולוגי של האנציקלופידה הראשונה, תולדות הטבע, מתאר פליניוס הזקן את הנושא ומספק אנקדוטות על הבעיות של בעלי אקווריומים שמתחברים יותר מדי לדגים שלהם.
סוגי אקווריומים
ממוזער|250px|הומריום: אקווריום המיועד בעיקר עבור סרטנים
האקווריומים מתחלקים לסוגים שונים על פי סוג המים שהם מכילים (מלוחים או מתוקים) וויסות הטמפרטורה שלהם (חמים או קרים). באקווריום מים חמים מווסתת טמפרטורת המים על ידי תרמוסטט וגוף חימום, כדי לאפשר סביבת חיים נוחה לדגים שמקורם באזורי אקלים טרופי. דולפינריום הוא סוג אקווריום גדול ממדים המיועד להצגת יונקים ימיים גדולים.
מים מתוקים טרופיים
האקווריום הנפוץ ביותר הוא אקווריום המים המתוקים החמים. הסיבה לכך היא מגוון הדגים שהוא מאפשר לאכלס בשל ריבוי המינים הטרופיים, עלויות האחזקה והקנייה הראשונית נמוכות באופן יחסי ורובם הגדול של הדגים קלים לגידול .
מים מתוקים קרים
אקווריום המיועד לדגים המעדיפים מים קרים, בדרך כלל בטמפרטורה נמוכה מ-20 - 22 מעלות צלזיוס. באירופה ובצפון אמריקה חובבים רבים מגדלים מיני דגים מקומיים, אשר לא דורשים חימום מיוחד באקווריום. אך הדג הנפוץ ביותר בסוג זה של אקווריום הוא הזן המבוית של Carassius auratus, שהוא דג זהב. לגידול באקווריום מתאימים במיוחד הצורות קצרות הגוף של דג זה, כגון טלסקופ, ראש אריה, ראנצ'ו וכו'.
מים מלוחים טרופיים
האקווריום של המים המלוחים החמים זוכה לפופולריות רק בקרב מגדלים מתקדמים יותר, בשל מספר סיבות:
הוא דורש יכולת טכנית גבוהה.
הוא דורש הבנה של תהליכים בו.
עלותו גבוהה: ציודו, דגיו, חסרי החוליות שבו והאלמוגים המאכלסים אותו.
לכן אקווריום זה מתאים לבעלי אמצעים וידע נרחב בתחום.
מים מלוחים קרים
האקווריום של המים המלוחים הקרים הוא נדיר יחסית, למרות עלותו הנמוכה מאוד. הוא אינו דורש ציוד חימום, ציוד הסינון שלו פשוט מאוד ואת חסרי החוליות המאכלסים אותו ניתן למצוא על כל שובר גלים בקרבת חוף הים.
ציוד האקווריום
ממוזער|250px|מערכת הסינון הטיפוסית לאקווריום: 1)שאיבה 2)סינון מכני 3)סינון כימי 4)סינון ביולוגי בינוני 5)יציאה למכל
ממוזער|250px|משאבת אקווריום
אקווריום מורכב בדרך כלל מהחלקים הבאים:
מכל זכוכית או פלסטיק
מכל פלסטיק עלול להתעוות עם הזמן ולאבד משקיפותו. באקווריום זכוכית, על עובי הזכוכית להתאים לנפח האקווריום (מעל 200 ליטר - זכוכית 8 מ"מ). כמו כן באקווריום שאורכו גדול מ-1 מטר, יש להוסיף חיזוקים בחלקו העליון והתחתון של האקווריום.
חצץ
ישנם סוגים שונים של חצץ בהתאם לתנאי המחיה שאותם מנסה מעצב האקווריום לחקות. חצץ צבוע עלול לזהם את המים בחומרים רעילים.
מערכת חימום
באקווריום מים חמים נשמרת טמפרטורה קבועה של 26–28 מעלות צלזיוס. גוף החימום נמצא בתוך האקווריום ומכיל תרמוסטט אותו ניתן לכוון לטמפרטורה הרצויה (לעיתים יש להעלות את הטמפרטורה מעל 28 מעלות לשם טיפול במחלות). יש להתאים את ספק גוף החימום לנפח האקווריום - ככלל אצבע, 0.5W לליטר מים. בכל מקרה יש לבדוק את הנחיות היצרן.
צמחייה
צמחייה נועדה לייפות את האקווריום, לדמות את סביבת החיים של הדגים בטבע, ולהוות מקום מסתור ורבייה לדגים. צמחייה מלאכותית מפלסטיק לא מצריכה תחזוקה. צמחייה טבעית מצריכה טיפול, לעיתים גדול יותר מהטיפול הנדרש לגידול דגים - יש לדאוג למצע מתאים לעיגון הצמחים והשרשתם, לדאוג לחומרי דישון ולחידושם, לגזום אזורים שנרקבו או צמחו יתר על המידה. יש להימנע מגידול דגים האוכלים את הצמחייה. ניתן להשתמש במערכות הוספת CO2 להאצת תהליכי פוטוסינתזה. יש לשמור על איזון מדויק משום שכל התנאים הנזכרים כאן מהווים גם זרזים חזקים מאוד להתפתחות של אצות וירקת באקווריום.
מערכת תאורה
האקווריום מנסה לדמות את סביבת החיים הטבעית של הדגים והצמחייה. חלק מהמאפיינים של סביבה זו הוא אור השמש. האור עוזר לראות היטב את הדגים, וחיוני לצמחייה טבעית אשר לא יכולה לצמוח (לבצע פוטוסינתזה) ללא אור השמש (או אור מלאכותי במאפיינים דומים).
ישנם סוגי רבים של אלמנטי תאורה הנבדלים זה מזה בנצילות (צריכת חשמל), עוצמת התאורה, הטמפרטורה וגוון האור.
מערכת אוורור
תפקיד מערכת האוורור היא להעשיר את המים בחמצן החיוני לנשימת הדגים. הדבר נעשה על ידי יצירת זרם בועות אוויר העובר מתחתית המיכל לפני המים. זרם זה יוצר שטח פנים גדול בין בועות האוויר למי האקווריום, וכמו כן יוצר מערבולות וגלים קטנים בפני מי האקווריום.
מערכת האוורור מורכבת ממשאבת אוויר, צינורות הובלה ואבן אוויר אשר מותקנת בקצה הצינורות ויוצרת זרם של בועות קטנות ורבות יחסית לגודל ומספר הבועות שצינורות ללא אבן אוויר פולטים.
מערכת סינון
בניגוד למקורות מים בטבע אשר בהם נעשית תחלופה תמידית ושוטפת של המים באקווריום המים מוחלפים רק לעיתים נדירות (בין פעם לשבוע לפעם במספר חודשים לפי הצורך ובהתאם להעדפות המגדל). לכן, יש חשיבות רבה למערכות סינון מים באקווריום.
הסינון נחלק לשלושה סוגים:
סינון פיזי - סינון של חלקיקים הגורמים לעכירות המים. סינון זה נעשה באמצעות מדיות (ספוגים, פרלון וכדומה) אשר מאפשרים למים לעבור דרכם אך עוצרים ואוגרים חלקיקים ולכלוך.
סינון כימי - במים ישנם חומרים רבים אשר עלולים להזיק לדגים: שאריות מתכות, שאריות של תרופות ועוד. סינון זה נעשה באמצעות פחם פעיל אשר סופח לתוכו את החומרים המזיקים. נדרש להחליף את הפחם לפי הוראות היצרן כי הוא מאבד את יעילותו במשך הזמן.
סינון ביולוגי - סינון זה מטפל בשתנן ובאמוניה הנוצרת בשל פעילות חילוף החומרים של הדגים. סינון זה נעשה באמצעות בקטריות אשר גדלות על פני השטח של אלמנטים שונים באקווריום. כדי להגדיל את פני השטח לגידול הבקטריות משתמשים באלמנטים שונים אשר היחס בין שטח הפנים שלהם לנפחם קטן כגון חרוזי חרסית, פרלון, טוף, ועוד.
סוגי מסננים:
מסנן חיצוני - במסנן זה המשאבה והמדיות נמצאים מחוץ לאקווריום. המים מוזרמים למסנן וחזרה לאקווריום באמצעות צינורות פלסטיק. יתרונות: מוסתר ואינו פוגע בדקורציית האקווריום, נוח לתחזוקה, הספקים גדולים, מתאים לאקווריומים גדולים וצפופים.
מסנן פנימי - במסנן זה הן המשאבה והן המדיות השונות (פחם, פרלון וכו') נמצאים בתוך האקווריום. יתרונות: קטן, זול, מתאים לאקווריומים קטנים או שמאוכלסים לא בצפיפות.
מסנן פנימי UGF \ RUGF - מסנן זה מורכב ממשאבה (ראש כוח) אשר מזרים מים באמצעות רשת הנמצאת מתחת לחצץ. במסנן זה החצץ של האקווריום מהווה מצע לסינון ביולוגי יתרונו הוא שטח הפני הגדול הנובע מפני שטח החצץ ומשטח הרשת המצויה מתחתיו. מסנן זה בדרך כלל אינו מסנן יחיד, הוא משולב עם מסנן חיצוני\פנימי נוסף.
כלל האצבע להספק מסנן נדרש לאקווריום הוא 3 תחלופות מים בשעה. לדוגמה אקווריום שנפחו 100 ליטר זקוק למסנן 300 ליטר לשעה.
כלל זה הוא המינימום, ולעיתים יש צורך במסנן חזק יותר וזאת כתלות במספר הדגים, מינם (טורפים "מלכלכים" יותר), שטח הפנים במסנן ועוד.
ראו גם
דגי נוי
צמחי מים
חסרי חוליות
גידול דגי נוי
קורידורס
גורמי פנינה
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:ציוד לבעלי חיים
קטגוריה:דגי נוי
| 2024-10-01T00:46:41
|
אנטרופיה
|
אֶנטרופיה (הלחם של שתי מילים ביוונית: ἐνέργεια – אנרגיה, ו־τρόπος (טרוֹפּוֹס) – התמרה) היא מושג בסיסי בפיזיקה וממלאת תפקיד מרכזי בתרמודינמיקה ומכניקה סטטיסטית, וכן במכניקה קוונטית ובתורת האינפורמציה הקלאסית והקוונטית. מקובל לחשוב על האנטרופיה כעל מידת האי־סדר או כעל מידת האקראיות במערכת. במכניקה סטטיסטית קלאסית, האנטרופיה מוגדרת כמדד למספר המצבים המיקרוסקופיים המתאימים למצב מקרוסקופי נתון, בדומה לפונקציית ריבוי. במכניקה קוונטית, האנטרופיה היא הרחבה טבעית של ההגדרה הקלאסית.
בתרמודינמיקה הקלאסית, זהויות תרמודינמיות קושרות את השינוי באנטרופיה למעבר חום ולכן האנטרופיה היא בת מדידה בתהליכים תרמודינמיים. לאנטרופיה יש תפקיד מרכזי בחוק השני של התרמודינמיקה, הקובע כי במערכת סגורה האנטרופיה אינה קטנה עם הזמן. האנטרופיה קשורה לתופעת השזירה הקוונטית במכניקה הקוונטית. למושג האנטרופיה יש שימושים בתחומים רבים בפיזיקה ותחומים קרובים, כדוגמת אסטרופיזיקה, גיאופיזיקה, קוסמולוגיה, מכניקת הזורמים, אופטיקה, וכימיה וסטטיסטיקה.
היסטוריה
ראשיתה של האנטרופיה היא בסוף המאה ה-18, בעבודות של רמפורד ובעבודות של לזר קרנו, ובמיוחד של בנו, סאדי קרנו בראשית המאה ה-19. רמפורד הראה כי ניתן להמיר עבודה מכנית לחום, ולכן החום אינו "נוזל" (קלוריק) שזורם מגוף חם לגוף קר שאינו נוצר או מתכלה, כפי שהיה מקובל לחשוב. קרנו הראה כי התהליך ההפוך של המרת חום לעבודה מכנית אינו יעיל: אי אפשר לקבל חזרה את כל העבודה שהושקעה ביצירת חום. קרנו דימה את האי הפיכות בהמרת עבודה לחום לזרימת מים במפל.
המונח אנטרופיה נטבע על ידי הפיזיקאי-מתמטי הגרמני רודולף קלאוזיוס באמצע המאה ה-19, כהלחם של שתי מילים ביוונית: אנרגיה (ἐνέργεια), ו"טרוֹפּוֹס" (τρόπος) המשמשת לתיאור תהליך או התמרה.
בשלהי המאה ה-19 תארו בולצמן, מקסוול, וגיבס את האנטרופיה במסגרת המכניקה הסטטיסטית. על מצבת קברו של בולצמן בווינה מוטבעת נוסחת בולצמן לאנטרופיה:
כאשר היא האנטרופיה, הוא קבוע בולצמן (קבוע בסיסי של הטבע הנקבע על ידי היחס בין ההגדרה של מעלת קלווין להגדרת יחידת האנרגיה, ואינו תלוי במערכת פיזיקלית ספציפית) ו־ הוא מספר המצבים המיקרוסקופים, שווי הסתברות, המתארים מצב מקרוסקופי נתון.
כך למשל, כאשר כוס זכוכית נשברת, היא יכולה להשבר למספר כלשהו של רסיסים, בגדלים שונים בצורות שונות, במקומות שונים. האנטרופיה של כוס זכוכית שבורה היא לכן גדולה מהאנטרופיה של כוס שלמה. אי לכך, מקובל לתאר את האנטרופיה כמדד לאי-סדר במערכת (תיאור שאינו מדויק מספיק כדי לתאר את המושג כהלכה, ראו להלן).
התיאור הסטטיסטי של האנטרופיה הסיר את מעטה המסתוריות שאפף את האנטרופיה התרמודינמית.
ברבע הראשון של המאה ה-20 הכליל ג'ון פון נוימן את הגדרת האנטרופיה למכניקה קוונטית. נוסחת פון-נוימן לאנטרופיה היא כאשר היא מטריצת הצפיפות המתארת מצב קוונטי (ביחידות בהן קבוע בולצמן יחידה).
התפתחות התקשורת האלקטרונית ומדעי המחשב באמצע המאה ה-20 היו הרקע שעליו פיתח קלוד שנון את תורת האינפורמציה. שנון הגדיר אינפורמציה בצורה שקולה להגדרת האנטרופיה.
בתרמודינמיקה קלאסית
תרמודינמיקה קלאסית דנה במערכות עם מספר גדול מאוד חלקיקים (וכאשר ניתן להזניח אפקטים קוונטים וכבידה). מיכל אטום של ליטר גז בלחץ אטמוספירי ובטמפרטורת החדר הוא דוגמה למערכת תרמודינמית קלאסית.
חוק האפס של התרמודינמיקה קובע שמערכת תרמודינמית, הנמצאת בתנאים חיצוניים קבועים, תשאף למצב שיווי משקל תרמודינמי. למשל, מיכל אטום המבודד מהסביבה ישאף למצב שיווי משקל תרמודינמי. במצב שיווי משקל הטמפרטורה והלחץ אינם משתנים עם הזמן ואין זרמים.
האנטרופיה היא תכונה של מערכת תרמודינמית בשיווי משקל. כך למשל עבור N מולקולות של גז חד-אטומי במיכל בעל נפח V ובטמפרטורה T, האנטרופיה היא פונקציה (נקראת גם פונקציית מצב) של שלושת משתני המצב, , הניתנת למדידה נסיונית, ובמקרים פשוטים במיוחד, למשל עבור גז אידיאלי, ניתנת לחישוב תאורטי. חומרים שונים מאופיינים על ידי פונקציות שונות.
תחת שינוי מזערי של מצב שיווי המשקל השינוי בכמות האנטרופיה של מערכת, , מתכונתי לכמות החום שהמערכת מקבלת (או מאבדת). מתאר קבלת חום, ו־ מתאר איבוד חום. השינוי באנטרופיה מתכונתי ל־ כאשר הטמפרטורה של המערכת הנמדדת במעלות קלווין, ובנוסחה:
ולכן, האנטרופיה גדלה אם המערכת מקבלת חום, וקטנה אם היא מאבדת חום.
הסימון של השינוי (האינפיניטסימלי) באנטרופיה, והסימון של כמות החום האינפיניטסימלית, אינו מקרי. מסמן שינוי אינפיניטסימלי של הפונקציה . לעומת זאת איננו שינוי של פונקציה (מעבר חום מתאר תהליך, ואינוו מתאר מצב שווי משקל. אי לכך, לא ניתן ליחס למצב שיווי משקל את "כמות החום שלו". במילים אחרות הפונקציה אינה קיימת).
אם שתי מערכות בשווי משקל תרמודינמי, האחת קרה והשניה חמה, נמצאות במגע המאפשר החלפת חום, חום יזרום מהמערכת החמה לקרה. עובדה זו, המוכרת מחיי יום-יום, היא החוק השני של התרמודינמיקה. החוק קובע כי בהיעדר התערבות חיצונית, חום תמיד זורם מאזור חם לאזור קר (מקרר ומזגן מאפשרים להעביר חום מאזור קר לאזור חם, על ידי צריכה של אנרגיה ממקור חיצוני). החוק השני שקול לטענה שמערכת סגורה (מערכת שאינה מחליפה אנרגיה או חלקיקים עם הסביבה), שואפת להגדיל את האנטרופיה שלה. במצב שיווי משקל תרמודינמי האנטרופיה מקבלת את הערך המקסימלי האפשרי (בכפוף לאילוצים החיצוניים).
כדי לראות את השקילות בין בני ההגדים של החוק השני, נחזור לדוגמה של שתי מערכות הנמצאות במגע המאפשר החלפת חום. נסמן ב־ את כמות החום שיצאה מהמערכת החמה ונכנסה למערכת הקרה. האנטרופיה הכללית היא סכום האנטרופיות של שתי המערכות. ולכן השינוי באנטרופיה הככללית הוא:
כיוון שהסוגריים הם גודל חיובי, לשינוי באנטרופיה הכללית יש אותו סימן כמו ל־, ולכן הגידול באנטרופיה שקול לטענה שהחום יצא מהמערכת החמה. לסיכום, בכל מערכת סגורה, האנטרופיה גדלה באופן ספונטני, ומגיעה לערכה המקסימלי במצב שיווי משקל.
חוק קרנו קובע כי היעילות של מכונות חום חסומה מלעיל על ידי היחס ובמיוחד, לא ניתן להפיק עבודה משתי מערכות עם אותה טמפרטורה.
במערכות תרמודינמיות קלאסיות המורכבות ממספר גדול של חלקיקים האנטרופיה היא גודל אקסטנסיבי (פשיט), כלומר פרופורציונלית לכמות החומר במערכת. כלומר, איחוד של שתי מערכות זהות יכפיל את ערך האנטרופיה של המערכת האחודה. האנטרופיה במערכות מיקרוסופיות, במערכות שבהן כבידה משחקת תפקיד (כוכבים למשל), ובמערכות קוונטיות איננה בהכרח גודל אקסטנסיבי. במספר מערכות פיזיקליות חשובות, כמו חורים שחורים, האנטרופיה מתכונתית לשטח מעטפת המערכת, ולא לנפחה.
במכניקה סטטיסטית
מושג האנטרופיה עומד בבסיס המכניקה הסטטיסטית.
לודוויג בולצמן קשר אותה לפונקציית הריבוי המתארת את מספר המצבים המיקרוסקופיים השונים שיכולים לתת אותו מצב מקרוסקופי:
כאשר kB הוא קבוע בולצמן.
לדוגמה, ניתן להסתכל על ארבעה מטבעות ממוספרים שיכולים להיות ב"עץ" או ב"פלי". כל מצב מקרוסקופי יאופיין על ידי מספר המטבעות שנמצאים ב"עץ". מצב מיקרוסקופי יאופיין על ידי איזה צד כל אחד מהמטבעות נמצא בו:
מצב מקרוסקופי 0 עץ 4 פלי 1 עץ 3 פלי 2 עץ 2 פלי 3 עץ 1 פלי 4 עץ 0 פלי מצביםמיקרוסקופיים פפפפ עפפפפעפפפפעפ פפפע עעפפעפעפעפפע פעעפ פעפע פפעע עעעפעעפעעפעע פעעע עעעע Ω 1 4 6 4 1
באופן אינטואיטיבי, אנו מרגישים שבמצב המקרוסקופי "2 עץ, 2 פלי" יש יותר "אי סדר" מאשר במצב "0 עץ 4 פלי". ההגדרה של בולצמן לאנטרופיה מכמתת הרגשה זו.
המכניקה הסטטיסטית עוסקת במערכות בעלות מספר חלקיקים גדול הרבה יותר, בסדר גודל של מספר אבוגדרו. אולם, אפשר להשתמש בדוגמה פשוטה זו כדי להדגים את החוק השני של התרמודינמיקה, על ידי שניקח שתי מערכות כאלה ונחבר אותן. אם שתי המערכות היו מלכתחילה כל אחת במצב המקרוסקופי "2 עץ, 2 פלי", הרי עכשיו המערכת המאוחדת תהיה במצב המקרוסקופי "4 עץ, 4 פלי".
.
זו דוגמה למצב בו האנטרופיה לא השתנתה (השינוי הקטן שקיים, הוא מפני שכאמור המערכות בדוגמה לא מספיק גדולות).
לעומת זאת, אם חיברנו מערכת במצב "0 עץ 4 פלי" למערכת במצב "4 עץ 0 פלי", שוב נקבל מערכת מאוחדת במצב "4 עץ, 4 פלי". אולם הפעם:
.
כלומר האנטרופיה גדלה. יתר על כן, השינוי הזה הוא בלתי הפיך, כי אם ניקח עכשיו את המערכת הגדולה ונחלק אותה חזרה לשתי מערכות קטנות באופן אקראי, רוב הסיכויים שבכל אחת מהמערכות הקטנות נקבל את המצב בו האנטרופיה היא מקסימלית. בדוגמה שלפנינו יש סיכוי של 1:16 לקבל בחזרה את המצב המקורי, לעומת 6:16 לקבל בכל אחד מצב "2 עץ, 2 פלי". במערכות גדולות יותר, בהן יש למשל 2N מטבעות, מירב הסיכויים הם לקבל בצורה כזו מטבעות "עץ" לערך.
דוגמה יותר ריאליסטית היא של שני מכלי גז בטמפרטורות שונות. נחבר ביניהם, וניתן למערכת להגיע לשיווי משקל. אי אפשר יהיה על ידי חלוקה של המערכת לשניים בחזרה להגיע להפרש הטמפרטורות, אלא אם כן ישב שד מקסוול במעבר ביו שני חלקי המערכת וייתן רק למולקולות איטיות לעבור מימין לשמאל, ורק למהירות לעבור משמאל לימין.
מצבים עם הסתברויות שונות
הדוגמה לעיל הציגה מקרה שבו לכל המיקרו-מצבים הסתברויות שוות. עם זאת, המצב הנפוץ במכניקה הסטטיסטית הוא שלמצבים השונים של המערכת יש הסתברויות שונות. לדוגמה, אטום בו האלקטרון יכול להיות בכל אחת מרמות האנרגיה של האטום. הסיכוי להיות במצב נתון על ידי . כדי לחשב את האנטרופיה של המערכת צריך לחשוב על צבר של מערכות זהות (כאשר גדול מאוד). מספר המערכות שנמצאות במצב הוא:
על פי הגדרת האנטרופיה במכניקה הסטטיסטית, האנטרופיה של הצבר כולו תחושב על פי מספר האפשרויות השונות בו ניתן לסדר אותו כך שאכן בכל מצב יהיו Nr מערכות:
על ידי שימוש בקירוב סטירלינג:
מתקבל הביטוי שמביע את האנטרופיה של המערכת על ידי הסיכוי שלה להיות בכל אחד מהמצבים:
האנטרופיה היא אפס כאשר המערכת נמצאת בוודאות במצב אחד, והיא הגבוהה ביותר כאשר הסיכוי להיות בכל מצב הוא שווה.
על ידי פונקציית החלוקה
דרך אחרת לחשב את האנטרופיה של מערכת משתמשת בפונקציית החלוקה שלה: מקשרי מקסוול ידוע כי אם F היא האנרגיה החופשית של הלמהולץ של המערכת ו-T היא הטמפרטורה שלה, אז מתקיים . ניתן לבטא את האנרגיה החופשית בעזרת פונקציית החלוקה של המערכת, , ומתקבלת הנוסחה:
כאשר הוא קבוע בולצמן.
על ידי סימולציה
שיטה סטנדרטית
ממכניקה סטטיסטית אנו יודעים כי כאשר אנו מצומדים לאמבט חום. מכך ניתן לקבל את קיבול החום:
.
כעת ניתן לבצע סימולציה של המערכת, למדוד תנודות (פלקטואציות) באנרגיה, להעריך את קיבול החום, לחזור על פעולה זאת בטמפרטורת שונות, ולבסוף לחשב את:
וכך לקבל את האנטרופיה.
שיטה זאת דורשת חישובים רבים.
שיטות מתקדמות
בשיטות מתקדמות לחישובי אנטרופיה מסימולציה משתמשים באנטרופיה של שאנון. באלגוריתמי כיווץ (כגון ZIP) מחפשים קטעים שחוזרים על עצמם ועל ידי חזרה זאת מקטינים את הקובץ, מכיוון שאנטרופיה היא מדד ל"אי סדר", באופן כללי ככל שקובץ של תוצאות של סימולציית מחשב מכווץ יותר האנטרופיה תהיה קטנה יותר. קיים קשר בין גודל הקובץ המכווץ של הסימולציה לאנטרופיה של המערכת הפיזיקלית.
בשיטות מתקדמות שונות משתמשים בעיקרון זה ובאלגוריתמי כיווץ על מנת להעריך את האנטרופיה של מערכות פיזיקליות מורכבות, וזאת בקלות רבה, מכיוון שאלגוריתם כיווץ הוא דבר פשוט ונפוץ.
גישות להבנת אנטרופיה
סדר ואי-סדר
פונקציית האנטרופיה S היא פונקציית מצב בתרמודינמיקה, והיא מוגדרת לפי הדיפרנציאל שלה,
פונקציית האנטרופיה היא אקסטנסיבית, שכן היא תלויה בגודל המערכת דרך התלות בכמות החום.
האנטרופיה מוגדרת לפי הדיפרנציאל שלה, במילים אחרות, היא לא מוגדרת באופן מוחלט, ומוגדרים רק הפרשי האנטרופיה לפי תהליך בין מצב A למצב B:
אם אז התהליך הוא הפיך, ואם אז התהליך הוא בלתי הפיך, כלומר לא ניתן להפוך אותו למצבו ההתחלתי.
הפיזיקאי הגרמני רודולף קלאוזיוס (1862) קשר בין נושא ההפיכות של המערכת ושל האנטרופיה לסידור החלקים בגוף עובד, או במערכת עובדת.
שנים אחריו, ניסה הפיזיקאי האוסטרי לודוויג בולצמן לתרגם את השינויים בסדרים אלה להסתברות של סדר ואי סדר במערכות מולקולריות במצב גז, במילים אחרות הוא חשב על הסיכויים למצוא סדר מסוים במערכת הנמצאת במצב כלשהו.
אחת המשוואות הפשוטות של סדר ואי סדר האנטרופיה פותחה בשנת 1984 על ידי הפיזיקאי פיטר לנדסברג המבוססת על טענות מתרמודינמיקה ומתורת האינפורמציה, משוואה זו מתארת את כמות האי סדר במערכת המכילה n מצבים מובחנים לפי: , כאשר לא ידוע.
בשילוב שתי מערכות זהות מבודדות למערכת אחת, יוחלף ב-, משום שכל מצב מהמערכת הראשונה יכול להשתלב עם כל מצב מהמערכת השנייה, ואת האנטרופיה תהיה:
.
מתוך הצבה ב- מתקבל:
לעומת זאת, כמות האי-סדר צפויה להיות משתנה אינטנסיבי, כלומר: השילוב של שתי מערכות זהות בעלות אותו אי סדר גורר שהמערכת המתקבלת גם היא בעלת אותו סדר, כלומר . ממשוואות אלו נובע כי . בהתאם לכך ולעובדות אחרות, המדענים הסיקו שמתקיים , כאשר C קבוע.
מהצבה ב- נובע:
באשר הקבוע C נבחר להיות קבוע בולצמן לקבלת משוואה ללא ממדים, ו-.
אנטרופיה בתורת האינפורמציה
בתורת האינפורמציה כאשר מסתכלים על פונקציית צפיפות של התפלגות כלשהי מגדירים את האינפורמציה של ההתפלגות:
מכיוון שהסתברות היא מספר בין 0 ל-1, מתקבל שהאינפורמציה היא מספר בין 0 לאין סוף, כך שככל שההסתברות שמשהו יקרה היא קטנה כך האינפורמציה של המאורע גדלה לאינסוף.
האנטרופיה מוגדרת כתוחלת על האינפורמציה:
למעשה זהו מדד הקובע כמה אינפורמציה יש בממוצע בפילוג הנתון.
בנוסף, ניתן להסתכל על אנטרופיה סטטיסטית מזווית קצת שונה. אם אנו מסתכלים על מספר מאורעות בלתי תלויים וזרים מתקיים השוויון:
וכאשר ממשקלים את ההסתברות בערך המאורעות עצמם מתקבלת התוחלת של המשתנה המקרי:
מנקודת מבט זו ניתן לראות את התוחלת על משתנה מקרי כמדד כללי שמייחס להסתברות שאחד מהמאורעות יקרה.
לעומת זאת אנטרופיה היא מדד להסתברות שכל המאורעות יקרו ביחד וזאת בשל העובדה שפונקציית הלוגריתם הופכת כפל לסכום.
שזהו למעשה ממוצע הנדסי משוקלל על ההסתברות.
אנטרופיה בתהליכים אדיאבטים
תהליך אדיאבטי בתרמודינמיקה הוא תהליך המתרחש בתוך מערכת ללא מעבר חום או חומר לסביבה.
כלומר . אם מציבים זאת בהגדרת הפרש האנטרופיה, מתקבל:
נמצא כי בתהליכים הפיכים , ובתהליכים בלתי הפיכים משום שמתקיים .
ולכן, בתהליכים המתרחשים במערכת אדיאבטית , לפיכך, אין שום תהליך במערכת אדיאבטית שבו מתרחש . במילים אחרות, האנטרופיה לעולם לא פוחתת.
האנטרופיה של מערכת אדיאבטית בתהליך הפיך גדלה עד הגעת המערכת לשיווי משקל, ומכאן שבשיווי משקל האנטרופיה מרבית במערכת אדיאבטית, ובתהליך ספונטני האנטרופיה גדלה, כאשר תהליך ספונטני הוא שינוי בזמן של מערכת המתרחש ללא צורך השקעת אנרגיה במערכת.
האנטרופיה במכניקת הקוונטים
במכניקה סטטיסטית קוונטית, האנטרופיה של מערכת מוגדרת על ידי מטריצת הצפיפות שלה, , בנוסחה:
כאשר היא פעולת העקבה. ביטוי זה פותח על ידי המתמטיקאי ההונגרי-אמריקאי ג'ון פון נוימן בשנת 1948, ולכן הוא ידועה גם בשם אנטרופיית פון נוימן.
ביטוי זה שווה ערך להגדרה הקלאסית של האנטרופיה:
אנטרופיה והאנרגיה הפוטנציאלית הכובדית
האנטרופיה של גז היא מקסימלית כשהאטומים מתפלגים הומוגנית, אך ההתפלגות ההומוגנית הזו איננה משתלטת באוויר הפלנטות כמו ההאטמוספירה של כדור הארץ, אשר השדה הגרביטציוני משפיע על צפיפות שכבות האטמוספירה, ומתקבל שהשכבות הנמוכות יותר הן בעלות צפיפות יותר גבוהה מזו של השכבות העליונות.
בעקבות זאת תתקבל סתירה בין שתי המסקנות הבאות:
האנרגיה הפוטנציאלית שואפת להיות מינימלית בעקבות ההתקהלות המולקולרית על פני הפלנטה.
האנטרופיה שואפת להיות מקסימלית בעקבות הפצת מולקולות בנפח גדול (בחלל).
במקרה כזה ייתכן רק מצב אחד, או מקסימום אנטרופיה או מינימום אנרגיה.
מכאן, ניתן להגדיר את האנרגיה החופשית:
כאשר היא האנרגיה הפוטנציאלית, T הטמפרטורה ו-S היא האנטרופיה.
ואז אנרגיה זו תהיה מינימלית, והטמפרטורה היא הגודל הדומיננטי.
בטמפרטורות גבוהות
בגבול של טמפרטורות גבוהות האנרגיה הפוטנציאלית באנרגיה החופשית ניתנת להזנחה ו-F תהיה במינימום שלה משום שהאנטרופיה S תהיה מקסימלית. ולכן האטמוספירה של כוכבי לכת חמים תפוזר בחלל. בפרט, למרקורי (כוכב חמה) – כוכב הלכת החם ביותר – אין כלל אטמוספירה.
בטמפרטורות נמוכות
בגבול של טמפרטורות נמוכות, האנטרופיה S ניתנת להזנחה, ו-F תגיע למינימום משום ש-U במינימום. כוכבי הלכת הקרים, שנמצאים רחוק מהשמש שמרו את כל הגזים שלהם, אפילו גז המימן הקל.
אנטרופיה של חורים שחורים
גם לחור שחור צריכה להיות אנטרופיה. אחרת, אפשר יהיה לזרוק לתוכו חומר שלו אנטרופיה גבוהה, ובכך להוריד את האנטרופיה הכוללת ביקום, בניגוד לחוק השני של התרמודינמיקה. הפיזיקאי הישראלי יעקב בקנשטיין היה הראשון שהציע בשנת 1970 לייחס אנטרופיה לחור שחור. הוא הציע, על סמך הגילוי של סטיבן הוקינג כי השטח הכולל של אופק האירועים כתוצאה ממיזוג בין חורים שחורים לא יכול לקטון, שהאנטרופיה של חור שחור היא פרופורציונלית לשטח אופק האירועים שלו.
בתחילה, התקבלה טענתו בביטול בקהילייה המדעית, כולל מצד הוקינג עצמו, שכן אם לחור שחור יש אנטרופיה, אמורה להיות לו גם טמפרטורה, ואז הוא צריך לקרון כמו גוף שחור. אולם ב־1975 גילה הוקינג כי חור שחור יכול לפלוט קרינה, כתוצאה מזוגות חלקיקים וירטואליים הנוצרים קרוב לפני אופק האירועים שלו. קרינה זו נקראת קרינת הוקינג, וחישובים מתאימים הראו שקרינה זו אכן מתאימה לקיומה של אנטרופיה הפרופורציונלית לשטח החור השחור. בעקבות גילוי זה, נעשה הרעיון למקובל, ואנטרופיה זו מכונה אנטרופיית בקנשטיין-הוקינג.
ראו גם
אנטרופיה (סטטיסטיקה)
מדד שאנון-ויבר
תהליך אדיאבטי
שיווי משקל תרמודינמי
כוח אנטרופי
קישורים חיצוניים
, 1 ביולי 2023
הערות שוליים
קטגוריה:גדלים פיזיקליים
קטגוריה:תרמודינמיקה
קטגוריה:פיזיקה סטטיסטית
| 2024-09-24T15:03:32
|
ארץ ישראל
|
ארץ ישראל (בראשי תיבות: א"י, נקראת בלועזית: פָּלֶשְׂתִּינָה, ובערבית: فلسطين, בתעתיק לעברית: פָלַסְטִין) היא חבל ארץ הנמצא בדרום-מערב יבשת אסיה, באגן הים התיכון ובחלק של המזרח התיכון המכונה הלבנט ומחולק כיום בין מדינת ישראל וממלכת ירדן לפחות, ולפי גבולות רחבים יותר אף בין סוריה, לבנון ואולי מצרים. המינוח המתייחס לשטח בו נחלו שבטי ישראל משני עברי הירדן או לגבולות ההבטחה וארץ ישראל השלמה. ארץ ישראל המערבית חופפת בקירוב לחלק המערבי של פלשתינה-א"י המנדטורית. ארץ ישראל ממזרח לנהר הירדן בה נחלו שניים וחצי השבטים ובכללה הגולן מכונה בשם עבר הירדן המזרחי. ב-1921 הוציאה בריטניה (שקיבלה מנדט על שני עברי הירדן) את רובו הגדול של עבר הירדן המזרחי מתחום ארץ-ישראל (פלשתינה), וייסדה בו את אמירות עבר הירדן לימים ממלכת ירדן. שטחי רמת הגולן נכבשו על ידי מדינת ישראל מסוריה, במלחמת ששת הימים.
לארץ ישראל, השוכנת במיקום אסטרטגי בין מצרים, סוריה וחצי האי ערב, נודעה חשיבות רבה מבחינה דתית, תרבותית, מסחרית ופוליטית. מהאלף ה-2 לפנה"ס ועד לימינו, אוכלסה הארץ על ידי עמים שונים וקבוצות אתניות שונות, בהם כנענים, עברים (יהודים), פלשתים, אדומים, יוונים וערבים, וחלקים ממנה היו תחת שלטונן של אימפריות ומדינות שונות, בהן מצרים העתיקה, ממלכות ישראל ויהודה, אשור, בבל, פרס, מצרים התלמיית, הממלכה הסלאוקית, יהודה החשמונאית, האימפריה הרומית, האימפריה הביזנטית, הערבים המוסלמים, הצלבנים, הממלוכים, העות'מאנים, בריטניה, ישראל, ירדן ומצרים. כיום, בתחום ארץ ישראל המערבית חיים מספר כמעט שווה של יהודים ומוסלמים.
בארץ ישראל התחולל חלק ניכר מן ההיסטוריה של עם ישראל, ועל פי התנ"ך היא הארץ אותה הבטיח אלוהים לזרעם של אברהם, יצחק, ויעקב, הקרוי גם בשם "ישראל". לכן העם היהודי, "", רואים בה מרכז לאומי יהודי. כמו כן, האסלאם והנצרות רואות בארץ ישראל מרכז דתי בעל חשיבות היסטורית רבה.
החל מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 האזור עומד במוקד סכסוך לאומי בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. כיום, למעט רצועת עזה, כל שטחה של הארץ, שהיה לפני קום המדינה תחת שלטון המנדט הבריטי, נשלט על ידי מדינת ישראל. הקו הירוק הוא גבול המדינה המוכר על ידי הקהילה הבין-לאומית, בעוד בקעת הירדן וחלקים מיהודה ומהשומרון, השוכנים בליבה של הארץ, מוחזקים צבאית על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ומיושבים חלקית בישראלים שהתנחלו באזור. המחלוקת על מעמדו של שטח זה מהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והמנהל האזרחי, בשנת 2022 יהודים ו"אחרים" היוו 49.84% מהאוכלוסייה בארץ ישראל, לעומת 50.16% פלסטינים. עם זאת, הגיאודמוגרף ארנון סופר ציין כי מדדים אלה אינם מביאים בחשבון קבוצות רבות של מי שאינם יהודים, אשר מספרם הכולל מגיע לכ-650 אלף נפש, וכי עובדה זו מורידה את שיעור היהודים בארץ ישראל ל-46%–47% בלבד.
שמה של הארץ
ממוזער|טקסט=מפת ארץ ישראל והסהר הפורה לפי הגאוגרף היווני תלמי. הוצאה מהמאה ה-15. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית|מפת ארץ ישראל והסהר הפורה לפי הגאוגרף היווני תלמי. הוצאה מהמאה ה-15. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
השם המקובל בלשונות אחרות לאזור הגאוגרפי המכונה בעברית "ארץ ישראל" הוא פלשתינה (על גרסאותיו בשפות השונות). אף בעברית, השם הרשמי שנתנה בריטניה לשטח המנדט הבריטי, שכלל בעיקר שטחים מארץ ישראל, היה "פַּלֶשְׂתִינָה (א"י)", וכיום בפי הערבים הוא מכונה "פָלַסְטִין". אצל היהודים מקובל לכנותה בשם "ארץ הקודש", בפי נוצרים מקובל לכנות את הארץ גם בשם "הארץ המובטחת" ו"הארץ הקדושה". כינויים אלה קיימים כמעט בכל השפות שבהן מדברים נוצרים או יהודים בהתייחס לארץ ישראל.
במקרא מכונה ארץ ישראל בשמות רבים בהם: ארץ כנען, ארץ זבת חלב ודבש, הארץ הטובה, ארץ הצבי, ארץ חמדה, ארץ העברים, או בכינוי הארץ ללא כל תוספת. הצירוף המקראי ארץ ישראל מתייחס לרוב לשטחי ממלכת ישראל, ומופיע בספר שמואל, בספר מלכים, בספר יחזקאל ובספר דברי הימים.
ארץ כנען
בתורה נקראת ארץ ישראל לעיתים רבות גם בשם ארץ כנען, על שם העמים צאצאי כנען בנו של חם בן נח, שעל פי המסופר במקרא, ישבו בארץ זו בטרם כיבושה בידי עם ישראל בהובלת יהושע בן נון בראשית תקופת ההתנחלות. ארץ כנען המקראית אינה כוללת את עבר הירדן המזרחי, שאותו ביקשו שבטי ראובן וגד לנחול בניגוד לתוכנית החלוקה המקורית.
פירוש אפשרי נוסף למקור השם "כנען" הוא גוון אדום מסוג "ארגמן", שכן באותה תקופה נודעו תושבי המקום בהפקה ומסחר של צבע זה אותו ייצרו מחלזון ממין ארגמון קהה קוצים שנמצא בחופי הארץ, ולפיכך ייתכן ונגזר גם שמם של העמים שישבו בה באותה עת בשם "הכנענים". השם כנען מופיע אצל המצרים כשם חבל הארץ שנשלט על ידם בתקופת הברונזה המאוחרת.
ארץ ישראל
לאחר כיבוש ארץ כנען בידי בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון, נקרא חבל הארץ שבשליטת בני ישראל "ארץ בני ישראל". בספר שמואל נקראת הארץ לראשונה "ארץ ישראל". השם "ישראל" עצמו הוא קדום מאוד, ומופיע, מלבד במקרא, גם באַסְטֵלה מצרית שמתארת את ניצחונותיו של פרעה מרנפתח ("מצבת ישראל") משנת 1230 לפנה"ס (על פי התארוך המקובל). באסטלה זו מופיעים שמות של אזורים ויישובים קדומים בארץ ישראל, אולם השם "ישראל" עצמו מופיע בה כשמו של עם ולא כשם של ארץ או של אזור גאוגרפי.
ארץ יהודה
לאחר שנחלקה ממלכת ישראל המאוחדת, עליה מלכו דוד ושלמה, לשתי מלכויות נפרדות, ציין השם "ישראל" רק את תחומי מלכות אפרים (הצפונית), ואילו תחומה של מלכות בית דוד (הדרומית) נקרא "יהודה" על שם השבט המרכזי בה. במשך הזמן, למשל בתקופת גלות בבל, חזר לשמש השם "ארץ ישראל" (או "הר/אדמת ישראל" וכיוצא בזה) כשם כללי לכל הארץ, בעוד שטחה ההיסטורי של ממלכת יהודה (למשל בתקופת שיבת ציון) עדיין כונה "יהודה".
בתקופה הפרסית, לאחר הכרזת כורש שאִפשרה ליהודים לשוב לארץ ישראל מגלות בבל, התקיימה בארץ ישראל אוטונומיה יהודית בשם "יהוד מדינתא" (מדינת יהודה, בארמית), שהייתה יחידה מנהלית עצמאית, אשר הנפיקה מטבעות קטנים עם האותיות "יהֻד". ראשית ההתיישבות היהודית בארץ בימי שיבת ציון התרכזה בשטח ממלכת יהודה הקדומה, וגם מוצאם של רוב השבים מגלות בבל היה משבט יהודה, על כן כונו מחדשי ההתיישבות בארץ 'יהודים', והאוטונומיה שלהם 'מדינת יהודה'.
בתקופה ההלניסטית לא הייתה הארץ יחידה מוגדרת מבחינה מדינית-מנהלית או בתודעה של תושביה הלא-יהודים, אלא חלק בלתי נפרד בתוך גופים כוללים יותר. בספר מקבים מתקופת החשמונאים נעשה שימוש רב בשם "ארץ יהודה", המתייחס לטריטוריה בה התקיים ריכוזו הגדול של היישוב היהודי בארץ ישראל, וזאת בנפרד מ"ארץ הגליל" למשל. אולם עם כינונה של מדינת "יהודה" החשמונאית והתפשטותה על פני ארץ ישראל כולה, הפך השם יהודה לשמה הרשמי של הארץ. גם בתקופה הרומית נקראה הארץ, כמו גם ממלכת הורדוס והפרובינקיה שהוקמה אחריה, בשם "יהודה" (בלטינית: Iudae). לפעמים נעשתה הבחנה בין "יהודה" בדרום הארץ, לבין "הגליל" בצפון הארץ, כך שתושבי הדרום כונו "יהודים" ותושבי הצפון "גליליים". אולם השם "יהודה" כשמה של הארץ כולה נותר כך עד לתחילת המאה ה-2 לספירה.
פלשתינה
השם פלשׂתינה, שנעשה מקובל מאוד בשפות זרות, מופיע לראשונה אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפנה"ס, כשם תואר גזור מהשם "פלשתים" לחלק מסוריה: Συρία ἡ Παλαιστίνη, כלומר "סוריה הפלשתית".האנציקלופדיה העברית, כרך ו' עמ' 27 השם פלשתים מופיע במקרא ובמקורות מצריים , ושהתייחס בדרך-כלל רק לאזור החוף הדרומי, אך לעיתים נקראה הארץ כולה כך היות שבמספר תקופות היה השלטון בארץ פלשתי, כפי שניתן ללמוד מכמה עדויות מקראיות. לאחר ימי הרודוטוס קוצר השם, והתואר "פּלאיסטיני" הפך לשם עצם בפני עצמו של חבל ארץ בארץ סוריה.
השם שבו השתמש הרודוטוס נזכר גם אצל אריסטו ומופיע בספרות ההלניסטית בהתייחס לחופה הדרום-מערבי של הארץ. המשוררים הרומיים טיבולוס ואובידיוס היו הראשונים שהשתמשו בו בספרות הלטינית (בלטינית: Palaestina). במאה ה-1 לספירה, הסופרים היהודים פילון ויוסף בן מתתיהו כבר השתמשו בחיבוריהם ביוונית בשם "פלשתינה" או "סוריה-פלשתינה" כדי לציין את ארץ ישראל כולה, לצורך הבחנה נוחה בין "יהודה", שמה הרשמי של הארץ בתקופתם, לבין חבל יהודה גופא.
ממוזער|חלוקת דיוקסיית המזרח , בדרום שלוש הפלשתינות
השם "פלשתינה" הפך רשמי באימפריה הרומית רק במאה ה-2 לספירה, כשפרובינקיית יהודה בוטלה בידי הקיסר אדריאנוס, בעקבות מרד בר כוכבא, ותחתיה הוקמה הפרובינקיה של "סוריה הפלשׂתינאית", או בקיצור "פלשתינה". שינוי השם מ"יודאיה" (יהודה) ל"פלשתינה" נועד לטשטש את הקשר בין היהודים לארצם ולבטל את זכותם על מולדתם. לעיתים שולבו המונחים – למשל, פתולמאיוס הגאוגרף התייחס לאזור כ"פלשתינה יודאה" (פלשתינה־יהודה). בתקופה הביזנטית חולקה הארץ לשלושה מחוזות: פלשתינה פרימה, סקונדה וטרטיה (הראשונה, השנייה והשלישית). בספרי המשנה והתלמוד (שנערכו בתקופה הרומית-ביזנטית) לעומת זאת, הרבו להשתמש בשם "ארץ ישראל". השימוש בשם זה נפוץ ביותר בספרות ההלכה ואגדות חז"ל, המדרשים, הפרשנויות, התפילות והפיוטים.ממוזער|מפת "פלשתינה" של אורטליוס, 1570לאחר הכיבוש הערבי, נשמרה החלוקה המנהלית הביזנטית ושטחה של "פלשתינה פרימה" הפך ל"ג'ונד פלסטין", כלומר: המחוז הצבאי של פלסטין. במרוצת המאות ה-12 וה-13 נזנח המונח "פלסטין" כשמו של המחוז. המחוז המשיך להתקיים עד הפלישה המונגולית במאה ה-13, ותחת שלטון הממלוכים נתחלק שטחו למספר מחוזות. בתקופה הממלוכית (1260–1517) השם "פלסטין" היה מקובל רק בקרב חוגים משכילים מצומצמים. במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל הארץ הייתה חלק מסוריה (איאלת או וילאית) וחולקה לסנג'קים שנקראו על שם ערים. באמצע ה-19 שונתה החלוקה המנהלית והפלכים נקראו לפי ערים.
במאה ה-19 המונח "פִלסטין" היה שגור כציון גאוגרפי לחלק נרחב מארץ ישראל, כפי שמעידים על כך ספרי נוסעים ערבים ותעודות רבות. אולם המונח החל לקבל משמעות פוליטית לאומית רק בשלהי התקופה העות'מאנית, ככל הנראה במקביל לראשית ההתעוררות הלאומית הערבית בארץ בסוף המאה.
בתקופה זו החלו משכילים "מתמערבים" מבין ערביי ארץ ישראל (במיוחד נוצרים-אורתודוקסים) להשתמש בשם "פלסטין", ובשנת 1911 אף נוסד עיתון בשם זה. בתהליך גיבוש הזהות הפלסטינית שלהם, אימצו בסופו של דבר ערביי ארץ ישראל את השם "פלסטין" כשמה של הארץ.
שלטון המנדט הבריטי, שהוקם בארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20, הכיר בעברית כאחת השפות הרשמיות, אך עמד על כך ששם הטריטוריה שתחת המנדט יהיה "פלשתינה". היישוב העברי בארץ התנגד לכך בתוקף, ודרש ששם הארץ בעברית יהיה "ארץ ישראל". הפשרה שהושגה בסופו של דבר הייתה, ששם ארץ המנדט ייכתב בעברית "פלשתינה (א"י)", ותושבי הארץ היהודים והערבים נקראו על ידם: "פלשתינאים".
ארץ הקודש
בהקשר הדתי, בשל היותה קדושה הן ביהדות והן בנצרות ובשל כך שגם באסלאם מיוחסת לה קדושה מסוימת, נקראת ארץ ישראל "ארץ קדושה" בשפות רבות.
למשל בלטינית: Terra Sancta, (הארץ הקדושה)
בקוראן: الْأَرْضَ الْمُقَدَّسَةَ ("אל-ארצ׳ אל-מוקדסה"),
באנגלית: The Holy Land (וגם: "הארץ המובטחת" – The Promised Land), ואילו אצל היהודים מקובל לכנותה בשם "ארץ הקודש", או לרוב בקיצור: "הארץ", כאשר כל מקום אחר בעולם נקרא בהתאם – חוץ-לארץ.
כינויים נוספים
בתקופת הגלות, לעיתים נקראה ארץ ישראל על פי מיקומה הפיזי ביחס לפונה אליה: בתלמוד בבלי נקראה "מערבא", והראשונים כינו את תלמוד ירושלמי "תלמוד המערב".
פרה-היסטוריה והיסטוריה
ארץ ישראל מיושבת ברציפות מן התקופה הפרה-היסטורית. בשל מיקומה הגאוגרפי סמוך ליבשת אפריקה, אשר בה התרחשה האבולוציה של האדם, שימשה ארץ-ישראל כפרוזדור טבעי לנדידת בני-אדם קדמונים לאסיה ואירופה. כמה מן האתרים הארכאולוגים העתיקים בעולם מחוץ לאפריקה, בגיל של עד מיליון וחצי שנים לפני זמננו, התגלו בארץ-ישראל. תושבי אתרים אלו היו ציידים-לקטים שהשתייכו ככל הנראה למין הומו ארקטוס, והותירו אחריהם כלי-אבן רבים מן התרבות האשלית. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-250 עד 45 אלף שנים לפני זמננו, חי בארץ-ישראל האדם המודרני לצד האדם הניאנדרטלי. בתקופה זאת מערות הכרמל והגליל היו תחום התפוצה הצפוני ביותר בעולם של הראשון והדרומי ביותר של האחרון.
לפני כ-15,000 שנים, בסוף התקופה האפיפלאוליתית, הופיעו בארץ ישראל כפרי הקבע הראשונים של התרבות הנאטופית. מיד לאחר מכן, בתקופה הנאוליתית, הייתה ארץ ישראל מהאזורים הראשונים בעולם בהם הופיעה חקלאות. בה תורבתו החיטה כ-10,000 שנה לפני זמננו, ועץ הזית לפני כ-6,000 שנה. הערים הראשונות בתקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפנה"ס) היו קטנות יחסית וגודלן לא עלה על כמה עשרות דונם. עם הזמן התפתחו הערים הקטנות ליישובים גדולים ואף שידעו עליות ומורדות, נוצרו בה בסופו של דבר ערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים.
בתקופת הברונזה הבינימית, בסוף האלף השלישי לפני הספירה, הייתה אוכלוסיית ארץ ישראל נוודית. רועי צאן שהשקיעו מעט בבתים והרבה מאוד בקברים. בראשית האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה החלה מגמת עיור במערך יישובי מפותח ובהם אף יישובים מבוצרים כדוגמת בית אל, גבעון, ירושלים ובית צור. עד המאה ה-12 לפני הספירה סוף תקופת הברונזה המאוחרת גרו בשטחי ארץ ישראל כנענים, שעסקו בגידול עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה. בנוסף, על שפת הים היו מפעלי זכוכית ומצבעות ארגמן. באותה תקופה שלטה על הממלכות המקומיות בארץ לאימפריה המצרית, ובצפון הארץ לעיתים גם האימפריה החתית. בשל מיקומה האסטרטגי כחבל ארץ המחבר בין אסיה, אירופה ואפריקה, האימפריות הגדולות לטשו אליה עיניים וניסו לבסס את אחיזתם בה. סוף תקופה זאת מתועדת היטב במכתבי אל-עמארנה, שרובם מכנען.
החל מהמאה ה-12 לפני הספירה (יש המקדימים למאה ה-14) החלה התגבשות הברית הישראלית בהר. במהלך תקופת הברזל התחלק האזור לממלכות כגון יהודה, ישראל, אדום, מואב, עמון, ממלכות עירוניות פיניקיות, ממלכת ארמיות וממלכות אזוריות של הפלשתים הפולשים, כולן נכבשו בהדרגה על ידי האימפריה האשורית החדשה, שאת שטחיה ירשה האימפריה הבבלית החדשה, ואותה ירשה האימפריה הפרסית (586–332 לפנה"ס), שהייתה סובלנית במיוחד. האימפריה הפרסית נכבשה על־ידי אלכסנדר הגדול, וכך החלה תקופה של שלטונות הלניסטיים (332–167 לפנה"ס) שכנגדם התמרדו החשמונאים וקיבלו עצמאות. לאחר מכן שלטה האימפריה הרומית (63 לפנה"ס – 324 לספירה) בארץ, וידעה כמה עימותים קשים עם יהודי הארץ (המרד הגדול ומרד בר כוכבא) והתפוצות, שאחריהם אבדה האחיזה הלאומית של היהודים בארץ, והאימפריה הביזנטית (324–638) שבתקופתה הידלדל היישוב היהודי שרובו היה בגליל, בעוד השומרון מלא בשומרונים.
ממוזער|ימין|מפה של ארץ ישראל משנת 1729בתקופה הערבית הקדומה (638–1099) חזר המרכז היהודי לירושלים למרות האיסור הערבי, יהודים התיישבו גם ברמלה, וחוקים שהקשו את החיים של יהודים ונוצרים כאחד היו דבר מקובל. תחת הצלבנים (1099–1260) ביצעו הנוצרים לעיתם טביחות בתושבים הלא נוצריים בערים, והיהודים שרדו הודות לכך שיישבו גם בכפרים. הממלוכים (1260–1517) כבשו את הארץ מידי הצלבנים, הרסו את היישובים הצלבניים ובנו מבני דת אסלאמיים.
האימפריה העות'מאנית (1517–1917) שלטה בתקופה הבאה בארץ ישראל, אך ארץ ישראל נחשבה ל"חצר האחורית" שלה. כיבוש הארץ בידי הבריטים הושלם בסוף שנת 1917 ובתחילת שנת 1918. בשנת 1922 קיבלה הממלכה המאוחדת מנדט מידי חבר הלאומים לשלוט בארץ בשני עברי הירדן. בשנת 1923 הפרידה בריטניה את עבר הירדן המזרחי מארץ-ישראל המערבית. בשנת 1947 התקבלה ב החלטת החלוקה של ארץ ישראל המערבית בגבולות המנדט לשתי מדינות, יהודית וערבית. בשנת 1948 (ה'תש"ח), במהלך מלחמת העצמאות, הוקמה מדינת ישראל על רוב השטח שבין הירדן לים, ומאז סיום מלחמת ששת הימים ב-1967 היא שולטת על כל ארץ ישראל המערבית. חלקים מיהודה ושומרון נמצאים כיום בתחומי הרשות הפלסטינית, וגם רצועת עזה נמצאת תחת שלטון פלסטיני.
תחומי ארץ ישראל
שמאל|ממוזער|250px|ארץ ישראל המקראית
שמאל|ממוזער|250px|מפת ארץ ישראל ששורטטה על ידי הרב יהוסף שוורץ ופורסמה בשנת 1847
תחומי ארץ ישראל נדונים מהיבטים שונים בתחומים שונים – כגון גאוגרפיה פיזית, ביוגאוגרפיה, היסטוריה מדינית, מחקר הלכתי ועוד – ובכל אחד מהם מותווים גבולות מעט שונים. באופן גס כוללת הארץ את בקע ים-המלח (בקעת הירדן והערבה) ואת רצועות ההרים משני עבריו, מזרחה עד למדבר הסורי-ערבי ומערבה עד לים התיכון. השטחים שממזרח לירדן מכונים בתנ"ך על שם הממלכות ששלטו בהם: אדום, מואב, עמון ועוד, והשטחים ממערב לירדן מכונים הנגב, יהודה, השומרון והגליל.
במהלך תולדות האזור קמו בשטח ארץ ישראל בזו אחר זו מדינות שונות, אשר גבולותיהן המדויקים נבדלו במידה רבה אלה מאלה. התנ"ך מתאר שתי ממלכות עבריות – אפרים ויהודה, או ממלכת ישראל וממלכת יהודה, שהתפצלו מממלכת ישראל המאוחדת אחרי מותו של שלמה המלך. בתקופת ממלכת החשמונאים השתרעה ממלכת יהודה על רוב שטח ארץ ישראל. ברוב התקופות שלאחר מותו של המלך הורדוס (4 לפני הספירה) ועד לתקופת המנדט הבריטי (החל משנות ה-20 של המאה ה-20), הייתה ארץ ישראל חלק של מדינות או אימפריות שהשתרעו על שטחים נרחבים יותר – לעיתים כמחוז בפני עצמו, ולעיתים מחולקת על פני כמה מחוזות. יוצא דופן בולט הוא ממלכת ירושלים הצלבנית שהתקיימה בארץ ישראל במאה ה-11.
שדרת ההר המערבית, ובמיוחד הרי יהודה ושומרון, היו בדרך-כלל הגרעין של המדינות שקמו בארץ ישראל, ולעיתים נכללה בהן גם שדרת ההר המזרחית, במיוחד מואב וגלעד. לגבי הגבולות המפורטים בדרום ובצפון יש שינויים גדולים מאוד מתקופה לתקופה. נקודות צפוניות ודרומיות, כגון נהריה או אילת, היו בתקופות רבות מחוץ לתחומי המדינה שקמה בארץ ישראל; זאת בניגוד לירושלים, בית לחם, שכם ושומרון, למשל, שהיו ברוב התקופות בבחינת ליבה של המדינה שקמה בארץ ישראל. בכמה תקופות היה מרכז המדינה (הפלשתית, הצלבנית) באזור החוף, בעוד ששדרת ההר המערבית הייתה בשולי המדינה או אף בידי מדינה אחרת, עוינת. כיום נמצאת רובה של ארץ ישראל המזרחית (עבר הירדן) בשטח ממלכת ירדן, ואילו ארץ ישראל המערבית מחולקת בין שטחה הריבוני של מדינת ישראל לבין שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, הנתונים להסדרי שלטון מיוחדים.
חלוקת שטחי ארץ ישראל כיום (כל המספרים מעוגלים):
עבר הירדן המזרחי מדרום לירמוך – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים – 1922, (שטח המנדט הבריטי לשעבר) – כ-50,000 קמ"ר. רובם בשטח ממלכת ירדן, ששטחה כ-70,000 קמ"ר, והיתרה בשטח סוריה.
עבר הירדן המערבי – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים, (שטח המנדט הבריטי לשעבר) – כ-27,000 קמ"ר. מתוכם כ-21,000 קמ"ר בריבונות מדינת ישראל, כ-800 קמ"ר בגליל העליון הלבנוני והיתר מוחזק על ידי צה"ל (מאז מלחמת ששת הימים) או על ידי הרשות הפלסטינית (שהוקמה ב-1994). הריבונות על חלק זה נמצאת במחלוקת בין ישראל לפלסטינים.
עבר הירדן המזרחי מצפון לירמוך – כפי שהגדיר מנדט חבר הלאומים, (שטח המנדט הצרפתי לשעבר) – כ-8,500 קמ"ר, רובם בשטח סוריה. כ-1,200 קמ"ר מתוכם נכבשו על ידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, וסופחו בחוק רמת הגולן-1981. עתידם שנוי במחלוקת. (ראו רמת הגולן)
גאוגרפיה
ממוזער|310px|הכנרת
ממוזער|310x310 פיקסלים|דרום בקעת הירדן והרי עבר הירדן
ממוזער|גבעות הכורכר, בין מישור החוף הדרומי לשפלת יהודה
ממוזער|הרי עג'לון שבגלעד
ארץ ישראל מוגדרת מבחינה גאוגרפית כחלקו הדרומי של הלבנט. הלבנט (Levant, "מזרח" בצרפתית) הוא רצועה יבשתית המשתרעת מצפון לדרום לחופו המזרחי של הים התיכון.
במזרחה ובדרומה מוגבלת הארץ על ידי המדבר הסורי-ערבי. בצפון היא גובלת בסוריה (לבנון כלולה לעניין זה בסוריה). במערב גובלת בים התיכון ובמדבר סיני.
במרכזה של ארץ ישראל עובר לכל אורכה השבר הסורי אפריקני (בקע ים המלח, בקעת הירדן והערבה), החוצה אותה לשני חלקים סימטריים במידת-מה: עבר הירדן המערבי (היא גם "ארץ ישראל במובנה המצומצם") ועבר הירדן המזרחי. רוב הנחלים בארץ ישראל המערבית זורמים משדרת ההר מערבה לים התיכון (ניקוז מערבי), או מזרחה לבקעת הירדן או לערבה (ניקוז מזרחי).
ארץ ישראל הוא מונח מתחומי הגאוגרפיה, הגאוגרפיה ההיסטורית והמדיניות. תחומי ארץ ישראל אינם חופפים את תחומי מדינת ישראל. ההיסטוריה של ארץ ישראל רצופה מלחמות וחילופי שלטון, שבעקבותיהם הוגדרו מחדש פעמים רבות גבולותיהן של המדינות ששכנו בה. חלוקת השטח הגאוגרפי למדינות וטריטוריות מתבססת במידה רבה על הסכמים בין האימפריה העות'מאנית לבריטניה (1906), על הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה (1916) שאושר בוועידת סן רמו (1920), על הסכמי רודוס (1949) ועל קווי הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים (1967).
מאגר המים המתוקים העיקרי של ארץ ישראל הוא ים כנרת הנמצא בצפון, בבקעת הירדן, מערבית לרמת הגולן ובקצה המזרחי של הגליל. הכנרת ניזונה ממספר רב של נחלים ובעיקר מנהר הירדן שגם מנקז מים ממנה לים המלח, הנמצא בבקעת הירדן בדרום.
סכנות טבע
אסונות הטבע העיקריים שעלולים לפקוד את הארץ הם בצורות ורעידות אדמה.
משק המים של ארץ ישראל תלוי במידה רבה במי גשמים. מאגרי המים המתוקים מועטים (העיקרי שבהם הוא הכנרת), ואף הם תלויים כמעט לגמרי במים שמקורם במשקעים כגון גשמים ושלגים. ארץ ישראל נמצאת בשולי אזור האקלים הים תיכוני, על סף חגורת המדבריות, ולפיכך גשמים משמעותיים יורדים בה רק בשיא החורף (נובמבר–מרץ). בצורת, כלומר חורף שבו הגשמים מועטים במיוחד, אינה תופעה נדירה, והיא עלולה לגרום למחסור חמור במי שתייה ובנזק לגידולים חקלאיים.
ארץ ישראל נמצאת במוקד של פעילות טקטונית. סימנים בולטים לפעילות זאת הם השבר הסורי אפריקאי והרי געש (רובם כבויים) ברמת הגולן ובאיים באגן המזרחי של הים התיכון. לפיכך ארץ ישראל מועדת לרעידות אדמה, ואף לגלי צונאמי (במקרה שרעידת האדמה מתרחשת בלב הים התיכון). רעידות אדמה חמורות מתרחשות בארץ מדי כמה עשורים. יש עדויות לגלי צונאמי שפקדו את הארץ בתקופות קדומות, אולם לא בעת האחרונה.
על אף הטמפרטורה הגבוהה של מימי הים התיכון בתקופת הקיץ, לא נוצרות סופות טרופיות מול חופי הארץ, זאת בשל לחץ האוויר הגבוה ששורר באזור בתקופת הקיץ.
הצפות ומפולות בוץ אפשריות רק בשיא החורף, והן נדירות ברוב חלקי הארץ, למעט אזורי הערבה ומדבר יהודה. באזורים אלה כמות המשקעים נמוכה, אולם הם יורדים בבת-אחת וגורמים הצפות ומפולות בוואדיות.
אקלים
אקלימה של ארץ ישראל הוא מגוון (יחסית לשטח שעליו היא נמצאת) ונחלק לשלושה אזורים:
אקלים ים תיכוני – רוב חלקה המרכזי והצפוני של ארץ ישראל נמצאים באזור של האקלים. האקלים הים תיכוני מאופיין בקיץ חם ודל במשקעים, עונות מעבר הפכפכות וחורף גשום (לעיתים אף מושלג) וקר. באזורי האקלים הים תיכוני יורדים יותר מ-400 מ"מ של משקעים בשנה.
אקלים ערבתי – האקלים הערבתי הוא מעין אקלים מעבר בין האקלים הים תיכוני לבין האקלים המדברי. אי אפשר להגדיר במדויק היכן עובר הגבול בין סוגי האקלים, מפני שהשוני בין שנה לשנה בכמות המשקעים באזורי האקלים הערבתי הוא גדול מאוד. באר שבע לדוגמה, נמצאת באזור של אקלים ערבתי. באזורי האקלים הערבתי יורדים בין 200 ל-400 מ"מ של משקעים בשנה.
אקלים מדברי – רוב דרום הארץ נמצא באזור של אקלים מדברי ומהווה חלק מרצועת המדבריות הסובטרופיים העולמית. זהו אזור צחיח ודל במשקעים במשך כל השנה, ולא יורדים בו יותר מ-200 מ"מ של משקעים במהלך השנה.
ישנם המחשיבים את הר החרמון כנהנה מאקלים אחר: "אקלים הרים רמים", מפני שכמות המשקעים בו היא גדולה מאוד והוא מכוסה מעטה שלג במשך רוב ימות החורף.
נהוג לחלק את השנה ל-4 עונות, אולם מבחינה מטאורולוגית ארץ ישראל, כמו שאר אגן הים התיכון, מתאפיינת בשתי עונות עיקריות – עונה קרירה וגשומה ועונה חמה ויבשה. בין שתי העונות האלה שוררות עונות מעבר קצרות שמתאפיינות בשינויים קיצוניים במזג האוויר ובתופעות מטאורולוגיות ייחודיות כגון שרב.
החי והצומח של ארץ ישראל
ממוזער|350px|פרחי בר שונים בארץ ישראל
צמחיית ארץ ישראל ובלשון מדעית פלורה פלשתינה (Flora Palaestina) כוללת כ-2,600 מינים של הצומח, הפזורים בין 130 משפחות, וזאת מחוץ לצמחי התרבות שהאדם מגדל אותם. יש המונים את מספר המינים ב-2,800. מבין הצמחים הללו 264 הוגדרו כצמחים מוגנים על פי חוק.
הצומח בארץ מתאפיין בגיוון רב עקב ריבוי אזורי האקלים השונים של ארץ ישראל. החל מהאזור האירנו-טורני המאפיין את צפון ישראל וכלה באקלים המדברי של הנגב. צורות הצומח הנפוצות בארץ ישראל הם החורש הים-תיכוני, הבתה והגריגה. העצים האופייניים לארץ ישראל הם הזית, האלון, האלה, התאנה, החרוב והשיטה. בארץ ישראל מספר עצים עתיקים, שנשמרו הודות לפולחן מקומות וקברים קדושים וכן חקלאות מצד תושבי הארץ לאורך ההיסטוריה. עם הקמת מדינת ישראל החלה קרן קיימת לישראל בנטיעת יערות רבים, רובם הם יערות מחטניים.
בארץ ישראל פרחים רבים, כאשר האהובים והידועים ביותר ביניהם הם כלנית מצויה, רקפת מצויה, אירוסי ההיכל, צבעוני, נרקיס, תורמוס ההרים ושושן צחור – כולם צמחים מוגנים בישראל. לצידם פורחים בשפע גם חרציות, סביונים, לוטם, פרג אגסני, חרדל השדה, פשתה שעירה, מרגנית השדה ומספר מינים פולשים בהם החמציץ הנטוי, לנטנה ססגונית וטיונית החולות.
ממוזער|350px|חיות בר שונות בארץ ישראל
עולם החי בארץ ישראל עשיר כמו עולם הצומח על אף שטחה המצומצם של הארץ. לחי המגוון שתי סיבות:
מיקומה של ארץ ישראל הנמצאת בין האזור הממוזג מצפון לה ובין האזור הטרופי והמדברי מדרום לה, כן הארץ גובלת במערב עם הים התיכון ובמזרח עם המדבר. מכל האזורים האלו השתלבו בעלי חיים רבים בארץ. גיוון זה בארץ אפשר את ההתפתחות של בעלי חיים רבים.
במהלך עשרות מילוני שנים השתנה אקלים הארץ פעמים רבות, וכך השתלבו בארץ גם בעלי חיים מאזורים רחוקים וקרובים.
ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם ארץ המגשרת בין אפריקה, אסיה ואירופה; ועל כן גם מיני החי הם מארצות שונות. נוסף על כך, שינויי הנוף: המדבר, השדות, הביצות, הנוף העירוני וההרים הגבוהים (דוגמת החרמון) הם גורם חשוב במפגש מינים שונים. בין מיני המדבר (רובם מאפריקה) ניתן למנות את השרקרק הירוק, היעל, הצבי, ישימונית, הראם הלבן, תנין היאור, נמר המדבר,
צבוע מפוספס, יחמור, יחמור פרסי, ארבע קו מובהק ועקרב צהוב; מבין מיני השדות ניתן למנות את מושית השבע, פרחית נעמי, דבורת הדבש, שבלול השדה העגור האפור, אנפית הבקר ואדום-החזה; מבין מיני הביצות ניתן למנות את הסיקסק והלוטרה; מבין מיני ההרים ניתן למנות את שבלול החרמון, צפע החרמון וירגזי החרמון; ומבין מיני הנוף העירוני ניתן למנות את חתול הבית, חולדה מצויה, שבלול הגינה, עטלף פירות מצוי, העורב האפור, הדרור והעורבני. כמו כן יש מספר מינים המזדמנים לישראל לעיתים כגון הפלמינגו המצוי, שניתן לראותו בבריכות המלח שליד אילת, והפלמינגו הזוטר שנצפה בפעם האחרונה בישראל ב-2006. בישראל מצויים 33 מיני עטלפים: מהם 32 מיני עטלפי חרקים בסכנת הכחדה ואחד עטלף פירות מצוי הנפוץ בכל הארץ. מדי פעם נראים גם לווייתנאים מול חופי ישראל, בעיקר דולפינן ים-תיכוני ולעיתים נדירות לווייתן מצוי. במפרץ אילת קיימים מעל 5,000 מינים של בעלי חיים. קיומם מתאפשר בגלל הימצאותה של שונית אלמוגים עשירה במפרץ.
ישראל נמצאת על נתיב הנדידה של עופות רבים, בהם עגורים, חסידות, שקנאים ומיני ברווזים. רבים מהם עוצרים בישראל לנוח ולאכול, בעיקר ליד מקווי מים כמו אגמון חולה. מסיבה זו הפכה ישראל ליעד צפרות עולמי חשוב. הציפור הלאומית של ישראל היא הדוכיפת. בארץ התרבו מינים פולשים, בעיקר עורב אפור, מיינה מצויה ודררה מצויה, הפוגעים באוכלוסיית העופות המקומית ובחקלאות עקב אופיים האגרסיבי.
מספר רב של מינים נכחדו או שנמצאים על סף הכחדה בגלל הרס בית גידול; דוגמאות לכך: ייבוש החולה, כריית חול על חופי ישראל (המפריעה לצבים להטיל ביצים) ובניית ערים, כפרים וקיבוצים למיניהם. כמו כן, בעלי החיים נעלמים גם מסיבות אחרות: ציד בלתי חוקי, סחר, והשתלטות של מינים פולשניים אשר לא אמורים להיות בארץ וברחו מגני חיות ומחזיקי סחר בלתי חוקי. מינים אלה דוחקים את שאר המינים לצד; חלקם אוכלים אותם, פוצעים אותם או נושכים אותם (דוגמת הנוטריה), את חלקם מהססים לאכול מאי ידיעה, וחלקם פשוט אוכלים על חשבון מינים אחרים. בנובמבר 2011 נתגלתה מחדש הצפרדע עגלשון שחור גחון, שנכחדה בעת ייבוש החולה.
מינים רבים (כגון אריות או דובים) נכחדו מארץ ישראל וזאת בעיקר כתוצאה מציד לא מבוקר או אובדן שטחי מחיה.
ארץ ישראל ביהדות
250px|ממוזער|קול קורא מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק בנוגע לשמירת הלכות שמיטה.
בתורה ארץ ישראל מוזכרת כמה פעמים בכינוי: "הארץ הטובה", וכן בשם: "ארץ זבת חלב ודבש". עוד נכתב בתורה על ארץ ישראל:
ההבטחה של ארץ ישראל לעם ישראל היא מוטיב חוזר בתורה. מצוות רבות מבין תרי"ג מצוות מתקיימות אך ורק בארץ ישראל (מצוות התלויות בארץ), כגון: ביכורים, שתי הלחם, שמיטה, תרומות ומעשרות, ועוד. מהתורה, הן חלות רק כשעם ישראל בכללו יושב בארץ וכל שבט בנחלתו. לדעת הרמב"ן, יישוב הארץ היא אף מצוות עשה בפני עצמה. ישנה דעה שמצווה זו אינה נוהגת בזמן הגלות, אולם זיקת העם היהודי לארץ נשמרה אף בהיותו מפוזר בתפוצות, ובאה לידי ביטוי בתפילות שבהן מוזכרות ארץ ישראל וירושלים פעמים רבות.
התלמוד הבבלי מביא את דעתו של רב יהודה, לפיה מי שעולה לארץ ישראל מבבל עובר על מצוות עשה (מכיוון שרק האל רשאי לסיים את הגלות), ומצטט את דברי רבי יוסי בר חנינא על שלוש השְׁבוּעוֹת שהשביע ה' את עם ישראל ואת אומות העולם:
פרשנות מקובלת למדרש זה גורסת שהשבועות אוסרות על עם ישראל לעלות בצורה מאורגנת לארץ ישראל או למרוד בשלטון הגויים, והיא הוותה הצדקה הלכתית להמשך הישיבה בגולה במשך כאלפיים שנה, ועומדת עד ימינו בלב המחלוקת בין קבוצות דתיות אנטי ציוניות, כגון חסידות סאטמר, שרואות בה ראייה תאולוגית נגד הציונות, לבין קבוצות בציונות הדתית שסוברות כי כיום אין לשבועות תוקף מחייב.
עם זאת, מזמן לזמן עלו יהודים לארץ ישראל, הן בקבוצות והן ביחידים. כך למשל בתחילת המאה ה-13 עלו מאות תלמידי חכמים במסגרת עליית בעלי התוספות לעכו, ובראשית המאה ה-19 עלו מאות תלמידי הגר"א והרחיבו את היישוב היהודי בצפת ובירושלים. לקראת סוף המאה התגברה העלייה של יהודים לארץ, ובשנים 1881–1882 הייתה עלייה גדולה יחסית מקהילת יהודי תימן ("עליית אעלה בתמר"). הקמת התנועות הציוניות במזרח אירופה הובילה לגלי עלייה המוניים, בני עשרות ואף מאות אלפי עולים, להקמת יישובים חדשים רבים ולהרחבת "היישוב הישן" בארץ ישראל.
ראו גם
היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל
אקלים ארץ ישראל
גאוגרפיה של ישראל
היסטוריה של ארץ ישראל
קרטוגרפיה של ארץ ישראל
עליות לארץ ישראל
ארץ ישראל השלמה
נבחרת ארץ ישראל בכדורגל
קישורים חיצוניים
שמעון שמיר,, העין השביעית, 1 במרץ 2005
מפת "חלוקת ארץ ישראל לגבולותיה", המאה ה-19, משאב הוראה מתוך אתר חינוך של הספרייה הלאומית
מודעה של הרב צבי יהודה הכהן קוק בעניין בעלותנו על ארץ ישראל, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך אתר מכון מאיר.
מן המקורות על ארץ ישראל, באתר "סנונית"
ארץ ישראל היא 'ארץ העדן', הרב יאיר וייץ, באתר ישיבת הר ברכה
עופרי קרישר, בחזרה לארץ עבר, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, מרץ 2024
תצלומי אוויר של ארץ ישראל 1917–1919, המרכז למדיה דיגיטלית, ספריית יונס וסוראייה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
אתר תמונות היסטוריות של ארץ ישראל, ספריית יונס וסוראייה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
קדושת ארץ ישראל, לקט מקורות אתר דעת
אתר ארץ ישראל, ספרים העוסקים במעלתה ושבחה של ארץ ישראל, מרכז מידע מקוון להיסטוריה וגאוגרפיה של הארץ. מפות, איורים, מאמרים וספרים עתיקים העוסקים בארץ-ישראל ומסמכים מתקופת ראשית הציונות
מנחם פוזנר, 25 עובדות שכל יהודי צריך לדעת על ארץ ישראל, לקריאה באתר חב"ד אורג
הערות שוליים
*
קטגוריה:המזרח הקרוב
קטגוריה:המזרח התיכון: גאוגרפיה
קטגוריה:יהדות
קטגוריה:כינויים למדינת ישראל
קטגוריה:דברים שנבראו לפני בריאת העולם על פי חז"ל
| 2024-09-02T11:13:23
|
דגל איטליה
|
דגל איטליה (איטלקית: Bandiera d'Italia) לעיתים מכונה גם הטריקולור (il Tricolore) הוא דגלה של הרפובליקה האיטלקית בעיצוב טריקולור המורכב משלושה פסי צבע אנכיים השווים ברוחבם בצבעי ירוק, לבן ואדום. הדגל בצורתו הנוכחית, נמצא בשימוש המדינה האיטלקית מ-19 ביוני 1946 ואושר באופן חוקי ורשמי ב-1 בינואר 1948.
הישות הראשונה אשר עשתה שימוש בצבעי הטריקולור האיטלקי הייתה רפובליקה צ'יספדנה בשנת 1797, לאחר חציית צבאו המנצח של נפוליאון את איטליה. הצבא הצרפתי הביא איתו רעיונות והשראה יעקובינים אשר גרמו ליצירת רפובליקות זעירות בהשפעתם, הביאו לקריסת המדינה העתיקה, ולרוב גם הניפו דגלים בעיצוב של שלושה פסים מקבילים בהשראתו של הדגל מהפכני הצרפתי של 1790. בחירת הצבעים הושפעה מצבעי דגל מילאנו האדום-לבן והצבע הירוק אשר שימש את צבעי המשמר האזרחי של מילאנו.
עיצובו של הדגל
דגל איטליה הוא בצבעי ירוק, לבן ואדום ביחס רוחב/גובה של 2:3. רוחבם של הפסים זהה, וכל אחד מהם רוחבו 1/3 מרוחב הדגל. בשנת 2003, לאחר 206 שנות הנפה, תוקננו צבעי הדגל האיטלקי על ידי הממשל. תקנון זה לווה בביקורת אודות הגוונים שנבחרו, ביקורת אשר הובילה לשינויים ותקנון מחודש בשנת 2006.
תבניתירוקלבןאדום RGB 0-146-70 241-242-241 206-43-55 CMYK 100.0.52.43 0.0.0.5 0.79.73.19 HSV 149-100-057 120-000-095 365-079-081 פנטון 17-6153TC 11-0601TC 18-1662TC HTML #009246 #F1F2F1 #CE2B37
היסטוריה
הטריקולור האיטלקי הוצג לראשונה ב-7 בינואר 1797 כאשר הוכרז על ידי הקונגרס ה-14 של הרפובליקה הציספדנית. בהצעתו של נציג לוגו ג'וספה קומפנוני נכתב כי . בחירת הצבעים הללו מיוחסת לצבעי הדגלים של לגיון לומברדה שם צבעי האדום והלבן הגיעו מדגל מילאנו והירוק מצבע מדי המשמר האזרחי, סכמת צבעים אשר אומצה על ידי הלגיון האיטלקי אשר חייליו הגיעו מאמיליה ומרומנה.
ראו גם
דגלי איטליה
קישורים חיצוניים
הדגל - מחלקת הטקסים של המדינה, ממשלת איטליה
מוזיאון הטריקולור
סיפורו של הדגל האיטלקי
דגלון החרטום של הצי המלכותי 1879 - 1946
ההיסטוריה של הדגל האיטלקי
הכרונולוגיה של הדגל האיטלקי
המרכז האיטלקי ללימודי וקסילולוגיה
קטגוריה:איטליה: סמלים לאומיים
איטליה
איטליה
איטליה
איטליה
| 2024-08-18T17:53:50
|
ג'ורג' הרברט ווקר בוש
|
ג'ורג' הרברט ווקר בוש (באנגלית: George Herbert Walker Bush; 12 ביוני 1924 – 30 בנובמבר 2018) היה מדינאי אמריקאי שכיהן כנשיא ה-41 של ארצות הברית מ-1989 עד 1993. קודם לכן כיהן כסגן ה-43 של נשיא ארצות הברית תחת רונלד רייגן, מ-1981 עד 1989.
בעקבות המתקפה על פרל הארבור ב-1941, דחה בוש את לימודיו באוניברסיטה, התגייס לצי ארצות הברית ביום הולדתו ה-18, והפך לטייס הקרב הצעיר ביותר ששירת אז בצי (לפני יום הולדתו ה-19). הוא שירת בצי עד תום מלחמת העולם השנייה. מעורבותו בעסקי נפט הפכה אותו למיליונר בגיל 40.
בוש נכנס לפוליטיקה זמן קצר לאחר הקמת חברת הנפט שלו, וב-1966, כחבר המפלגה הרפובליקנית נבחר לראשונה לבית הנבחרים של ארצות הברית. ב-1971 מינה אותו הנשיא ריצ'רד ניקסון לשגריר ארצות הברית באומות המאוחדות, ובשנת 1973 התמנה ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. בשנה שלאחר מכן מינה אותו הנשיא ג'רלד פורד לשגריר ארצות הברית בסין ובהמשך למנהל סוכנות הביון המרכזית. ב-1980 ניסה להתמודד בבחירות לנשיאות, אך הובס בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית בידי רונלד רייגן. רייגן בחר בבוש כעמיתו למרוץ, וכאשר זכו השניים בבחירות התמנה לסגן נשיא ארצות הברית.
בשנת 1988, עם סיום כהונתו של רייגן ניהל בוש מסע בחירות מוצלח והביס בבחירות לנשיאות את יריבו הדמוקרטי מייקל דוקאקיס. מדיניות החוץ בתקופת נשיאותו של בוש ידעה אירועים היסטוריים רבים: הפלישה האמריקאית לפנמה, מלחמת המפרץ, נפילת חומת ברלין, ונפילת מסך הברזל. בוש חתם על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, אשר יצר גוש סחר משותף לארצות הברית, קנדה ומקסיקו (ההסכם אושרר רק לאחר שסיים את תפקידו). במהלך מלחמת המפרץ זכה לפופולריות רבה, שנחלשה בגלל המיתון הכלכלי, הגרעון התקציבי, והפשיעה בערים. בשנת 1990 העלה את שיעורי המס, חרף העובדה שהבטיח לציבור שלא יעשה זאת. הפרת ההבטחה הרחיקה ממנו שמרנים רבים, ובבחירות שנערכו בשנת 1992 הפסיד את הנשיאות למושל ארקנסו ביל קלינטון.
בוש עזב את הפוליטיקה בשנת 1993. בשנת 1997 נפתחו הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים הקרויים על שמו, לעיתים קרובות שיתף פעולה עם ביל קלינטון בפעילויות הומניטריות שונות. עם ניצחון בנו ג'ורג' ווקר בוש בבחירות לנשיאות ב-2000 היו השניים לאב והבן השניים שכיהנו כנשיאים (הראשונים היו ג'ון אדמס וג'ון קווינסי אדמס). בן נוסף של משפחת בוש, ג'ב בוש, כיהן כמושל פלורידה ה-43 (1999–2007) והתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית בבחירות לנשיאות ב-2016, אך הפסיד לדונלד טראמפ. בנובמבר 2018 הלך בוש לעולמו, והוא נטמן במתחם הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שמו לאחר הלוויה ממלכתית.
ראשית חייו
ילדותו והשתתפותו במלחמת העולם השנייה
ממוזער|227x227px|בוש הפעוט צועד בפעם הראשונה באחוזת סבו שבמיין, 1925
ג'ורג' הרברט ווקר בוש נולד בעיירה מילטון שבמדינת מסצ'וסטס ב-12 ביוני 1924 לפרסקוט בוש ודורותי (ווקר) בוש. משפחת בוש עברה ממילטון לעיירה גריניץ' שבקונטיקט זמן קצר לאחר לידתו. כשגדל, כינויו היה "פופי" ("Poppy" – פרג).
בוש החל את לימודיו בבית ספר עצמאי בגריניץ'. משנת 1936 למד במכינה קדם אקדמית לקראת לימודים אקדמיים בשם "אקדמיית פיליפס" באנדובר, מסצ'וסטס. שם בלט בפעילות חברתית, היה מזכיר מועצת התלמידים, חבר מערכת כתב העת והקפטן של נבחרות הכדורגל והבייסבול.
ממוזער|318x318px|ג'ורג' הרברט ווקר בוש על מטוס גראמן TBF אוונג'ר בנושאת המטוסים סן חסינטו (CVL-30), 1944
בעקבות המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, החליט בוש להצטרף לצי ארצות הברית, ולאחר שסיים את לימודיו באקדמיית פיליפס בשנת 1942, הפך לטייס קרב ימי בגיל 18 בתום קורס טיס בן 10 חודשים. הוא הוסמך לסגן משנה (Ensign) בכוחות המילואים של צי ארצות הברית בתחנת צי האוויר קורפוס כריסטי ב-9 ביוני 1943, שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתו ה-19, ובכך הפך לטייס הקרב הצעיר ביותר ששירת בצי ארצות הברית.
בוש שובץ בטייסת מטוסים נושאי טורפדו (VT-51) כקצין מודיעין האחראי על צילום אוויר בספטמבר 1943. בשנה שלאחר מכן הוצב עם יחידתו על נושאת המטוסים סן האסינטו (CVL-30), שם מבנה גופו הגבוה והרפוי העניק לו את הכינוי "Skin". במהלך תקופה זו, השתתף בוש באחד מקרבות האוויר הגדולים של מלחמת העולם השנייה – קרב ים הפיליפינים.
לאחר שקודם לדרגת סגן (Lieutenant Junior Grade) ב-1 באוגוסט 1944, החלה נושאת המטוסים סן האסינטו בפעולות נגד הצבא היפני הקיסרי באיי בונין. בוש הטיס אחד מארבעת מטוסי TBF אוונג'ר שתקפו את הכוחות היפניים באי שישיג'ימה. במהלך התקפותיהם נתקלו בוש וצוותו באש נ"מ חזקה, ומטוסו של בוש נפגע מהירי ומנועו עלה באש. על אף שמטוסו עלה באש, התעקש בוש להשלים את משימת התקיפה. הוא הצליח להרחיק בטיסה לכיוון האוקיינוס, ונאלץ לנטוש את המטוס בלב ים (אחד מאנשי צוותו נהרג במטוס, והשני צנח ונהרג כשפגע במים). בוש המתין בסירה מתנפחת במשך ארבע שעות, עד שחולץ על ידי הצוללת פינבק (SS-230), שעסקה בחילוץ טייסים שהופלו. על לחימתו קיבל עיטור גבורה ("צלב התעופה המצוינת"). בהמשך החודש שירת על הצוללת, וסייע בחילוצם של טייסים אחרים.
נישואים, אוניברסיטה וקריירה עסקית
ב-6 בינואר 1945, שבועות ספורים לאחר שובו מן האוקיינוס השקט, נשא בוש לאישה את ברברה פירס. הזוג התגורר לראשונה יחדיו בדירה שכורה קטנה בטרנטון שבמישיגן. השניים הביאו לעולם שישה ילדים: ג'ורג' ווקר בוש (נולד ב-1946), פאולין רובינסון "רובין" בוש (1949–1953, נפטרה מלוקמיה), ג'ב בוש (נולד ב-1953), ניל בוש (נולד ב-1955) מרווין פירס בוש (נולד ב-1956), ודורותי בוש קוץ' (נולדה ב-1959). בוש התאלמן מרעייתו ברברה ב-17 באפריל 2018.
בוש התקבל לאוניברסיטת ייל לפני גיוסו לצבא, אך התחיל את לימודיו הגבוהים בפועל לאחר שחרורו מהשירות ונישואיו. כשלמד באוניברסיטת ייל, נרשם לתוכנית לימודים מואצת שאפשרה לו לסיים את הלימודים תוך שנתיים וחצי, במקום ארבע. הוא היה חבר באחוות דלתא קאפה אפסילון, ונבחר לנשיאה. בוש שיחק בקבוצת הבייסבול של האוניברסיטה והיה לקפטן הקבוצה. בדומה לאביו, היה גם חבר בנבחרת המעודדים של אוניברסיטת ייל. בשלהי שנתו האחרונה באוניברסיטה התקבל לאגודת הסתרים "אחוות הגולגולת והעצמות", וכן לאחוות פי בטא קפא. ב-1948 סיים תואר ראשון בכלכלה.
לאחר שסיים את לימודיו, עבר בוש עם משפחתו הצעירה למערב טקסס. קשריו העסקיים של אביו הוכיחו את עצמם כשהעז בוש להיכנס לעסקי הנפט, והתחיל את קריירת העסקים שלו במכירת ציוד קידוח בתעשיית הנפט עבור חברת "דרסר תעשיות" ("Dresser Industries"), חברה-בת של "האחים בראון הארימן" ("Brown Brothers Harriman"), שם היה פרסקוט בוש חבר במועצת המנהלים של החברה במשך 22 שנה. בוש התחיל את פיתוח החברה בשנת 1951, ובשנת 1953 ייסד את חברת זפטה נפט, חברת קידוח נפט באגן פרמיאן בטקסס. בשנת 1954 מונה לנשיא חברת זפטה אוף-שורינג, חברה-בת שהתמחתה בקידוח יבשתי.
ב-1959, זמן קצר לאחר שחברת הבת הפכה לעצמאית, העביר בוש את החברה ואת משפחתו ליוסטון. הוא המשיך לכהן כנשיא החברה עד 1964, ולאחר מכן כיושב ראש עד 1966, אך שאיפותיו היו פוליטיות. עד אז הפך בוש למיליונר. על פי המגזין "טיים", שוויו של בוש הוערך בכ-20 מיליון דולר אמריקני בשנת 2015.
קריירה פוליטית בשנים 1964–1980
ממוזער|180x180px|דיוקנו של בוש כחבר הקונגרס ה-91, 1969
ממוזער|195x195px|בוש עם הנשיא דווייט אייזנהאואר
שנות הקונגרס
בוש כיהן כיושב ראש המפלגה הרפובליקנית במחוז האריס שבטקסס ב-1964, אולם, הוא רצה להיות מעורב יותר בעשייה הפוליטית, ולכן הגדיל את מטרותיו: ייצוג מדינת טקסס בסנאט של ארצות הברית. לאחר שזכה במועמדות הרפובליקנית לסנאט של ארצות הברית מטעם טקסס, התמודד בוש מול יריבו מהמפלגה הדמוקרטית ראלף יארבורו, שהציג את בוש כימני קיצוני. בוש היה תומך נלהב בסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר, מועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות 1964 לנשיאות ארצות הברית. בדומה לגולדווטר, בוש הביע התנגדות לחוק זכויות האזרח (חוק שהבטיח זכויות לאמריקאים-אפריקאים). יארבורו, ליברל מוביל בטקסס, תמך בחקיקת זכויות האזרח ונבחר מחדש ברוב של 44%–56%. המועמד הרפובליקני למושלות טקסס, ג'ק קריכטון מדאלאס, שלעיתים קרובות ניהל קמפיין לצד בוש לפני הבחירות, הפסיד בהפרש ניכר למושל ג'ון קונלי. בוש והמפלגה הרפובליקנית במחוז האריס מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות המפלגה הרפובליקנית החדשה של סוף המאה ה-20. בוש פעל לקליטת חברי אגודת ג'ון בירץ', שניסו לעמוד בשלטון המפלגה הרפובליקנית.
בשנת 1966 נבחר בוש לבית הנבחרים של ארצות הברית כנציג המחוז השביעי של טקסס, לאחר שקיבל 57% מהקולות בבחירות וניצח את פרנק בריסקו הדמוקרטי, התובע המחוזי של מחוז האריס שהיה ידוע כבן דודו של מי שיהיה לימים מושל טקסס ה-41, דולף בריסקו. בוש היה הרפובליקני הראשון שייצג את יוסטון בבית הנבחרים של ארצות הברית. מחוז הבחירה של בוש כלל את טנגלווד, שכונה ביוסטון שהייתה מקום מגוריו; משפחתו עברה לטנגלווד בשנות השישים. דפוס הצבעותיו בבית הנבחרים היה בדרך כלל שמרני: בוש הצביע בעד חוק זכויות האזרח משנת 1968, אם כי לא היה פופולרי במחוזו. הוא תמך בהמשך מעורבות במלחמת וייטנאם בהתאם לקווים המנחים של ממשל ניקסון, אך התעמת עם הרפובליקנים בסוגיית פיקוח הילודה, שבו תמך. למרות היותו חבר קונגרס המכהן בבית הנבחרים בפעם הראשונה, מונה בוש לחבר בוועדת המיסוי והתקציב (וועדה המורכבת בדרך כלל מנציגים וותיקים בבית הנבחרים), שם הצביע בעד ביטול גיוס החובה. ב-1968 הוא נבחר לכהונה שנייה.
בשנת 1970 שכנע הנשיא ניקסון את בוש לוותר על מושבו בבית הנבחרים כדי להתמודד לסנאט נגד ראלף יארבורו, שהיה מבקר חריף של ניקסון. בבחירות המקדימות הרפובליקניות, ניצח בוש בקלות את השמרן רוברט ג'. מוריס, ביחס של 87.6% ל-12.4%. ניקסון הגיע לטקסס למען הפגנת תמיכה בבוש ולמועמד למושלות טקסס פול אגרס, עורך דין מדאלאס שהיה חבר קרוב של הסנטור האמריקני ג'ון טאוור. חבר הקונגרס לשעבר לויד בנטסן, דמוקרט מתון יותר, יליד דרום טקסס, ניצח את יארבורו בפריימריז הדמוקרטי. יארבורו תמך בבנטסן, שהביס את בוש, ביחס של 53.4% ל-46.6%. כאשר הקריירה הפוליטית של בוש דעכה, הוא עזב את יוסטון ומכר את ביתו בשכונת טנגלווד, אך המשיך להתגורר בשכונה במשך זמן מה.
שגריר ארצות הברית באו"ם
בעקבות הפסדו ב-1970, מינה אותו ניקסון לשגריר ארצות הברית באומות המאוחדות בדצמבר של אותה השנה. מינויו אושר פה אחד על ידי הסנאט, ובתפקיד זה כיהן במשך שנתיים, החל משנת 1971 עד 1973.
מבקריו התנגדו למועמדותו לתפקיד מאחר שבוש היה חסר ניסיון במדיניות חוץ, אך הסנאט אישר את מינויו למרות זאת. בוש לא היה חלק מהמעגל הפנימי של ממשל ניקסון, מה שהפחית את יעילותו באומות המאוחדות. עם זאת, הוא ניצל את כהונתו כדי להמשיך להתחבר לאנשים בעלי השפעה בממשל האמריקני ובכל רחבי מערכת החוץ. השגריר בוש נהנה מקשריו האישיים עם שליחים זרים והחל לבנות את שמו שישרת אותו היטב בשנים הבאות.
ממוזער|250px|השגריר בוש בעצרת הכללית של האומות המאוחדות
יושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית
ב-1973, בזמן פרשת ווטרגייט, ביקש ניקסון מבוש לשמש כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. בוש קיבל את בקשתו, והחזיק בתפקיד זה, בשעה שהפופולריות הן של ניקסון והן של המפלגה הרפובליקנית צנחה. הוא הגן על ניקסון בעקשנות, אך ככל שהוכח שניקסון שותף בפרשה, התמקד בוש בהגנה על המפלגה הרפובליקנית, תוך שמירה על נאמנות לניקסון. כיושב ראש הוועדה, ביקש בוש רשמית מניקסון להתפטר לטובת המפלגה הרפובליקנית. ניקסון עשה זאת ב-9 באוגוסט 1974; בוש ציין ביומנו כי .
שליח לסין
ג'רלד פורד, יורשו של ניקסון, מינה את בוש לתפקיד ראש משרד הקישור של ארצות הברית ברפובליקה העממית של סין. מאחר שלארצות הברית היו אז יחסים רשמיים עם טאיוואן ולא עם הרפובליקה העממית של סין, לא היה למשרד הקישור מעמד רשמי של שגרירות, ובוש לא הוגדר באופן רשמי כשגריר, אם כי הוא פעל באופן בלתי רשמי בתור שכזה. ארבעה-עשר החודשים שבילה בסין הועילו במידה רבה ליחסי ארצות הברית-סין.
לאחר השבעתו של פורד לנשיאות, עלה שמו כמועמד מוביל לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית. בסופו של דבר צמצם פורד את רשימת המועמדים שלו לנלסון רוקפלר ובוש. ראש סגל הבית הלבן דונלד רמספלד, העדיף, ככל הנראה, את רוקפלר על פניו של בוש. בסופו של דבר מונה רוקפלר לתפקיד.
מנהל סוכנות הביון המרכזית
ממוזער|195x195px|מנהל ה-CIA בוש מאזין בפגישה שנערכה עקב ההתנקשות בחייהם של הדיפלומטים האמריקאים פרנסיס א. מלוי ג'וניור ורוברט א. וורינג, 1976
ב-1976 החזיר הנשיא פורד את בוש לוושינגטון די. סי. לשם מינויו לתפקיד מנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA), במקומו של ויליאם קולבי. הוא שירת בתפקיד זה במשך כשנה, מ-30 בינואר 1976 עד 20 בינואר 1977. בעודו מכהן כשליח המיוחד לסין, היה בוש מתוסכל מכוחו של מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, בקביעת מדיניות החוץ והערכתה. כתוצאה מכך, כאשר הפך בוש למנהל החדש של ה-CIA, הוא התעקש על קבלת גישה ישירה לנשיא פורד. עם זאת, בוש וקיסינג'ר המשיכו להתעמת לגבי דיווחים מודיעיניים על יכולות ואיומים סובייטיים. באופן ספציפי, הערכות ה-CIA הצביעו על כך שברית המועצות נעה באופן אגרסיבי למדיניות של הרתעה גרעינית; מה שאיים לערער את מדיניות הדטאנט של קיסינג'ר.
ה-CIA טולטל על ידי שורה של גילויים שהתבססו על חקירות "ועדת צ'רץ'" בנוגע לפעולות בלתי חוקיות ומורשות של ה-CIA, ולזכותו של בוש נזקף שיקום המוראל של סוכנות הביון המרכזית. ב-18 בפברואר 1976 פרסם הנשיא ג'רלד פורד את הצו הנשיאותי 11905, שקבע הגבלות וקווים מנחים למדיניות גורמי מודיעין אינדיבידואליים, והבהיר את תחומי אחריותן וסמכויותיהן. לבוש היו שלושה חודשים ליישום הצו החדש, שקרא לרה-אורגניזציה גדולה של קהילת המודיעין האמריקנית, וקבע בתוקף כי לא ניתן לכוון פעילות מודיעינית נגד אזרחים אמריקאים.
בהכירו בכך שתמיכת הקונגרס של ארצות הברית חיונית עבור ה-CIA, עבד בוש בשיתוף פעולה הדוק עם הקונגרס, מאחר שהן הסנאט והן בית הנבחרים החליטו להקים ועדות פיקוח מודיעיניות קבועות. כמנהל הסוכנות, העביר בוש תדרוך ביטחוני-לאומי לג'ימי קרטר, הן כנשיא מושבע והן כנשיא נבחר, ודיבר על האפשרות להישאר בתפקידו בממשל קרטר, אם כי לא עשה זאת. לאחר שבוש עזב את הסוכנות, סגנו, אנו הנרי נוקי (Enno Henry Knoche), שימש כמנהל ה-CIA בפועל עד אשר מונה סטנספילד טרנר למנהל הקבוע של הסוכנות.
תפקידים אחרים
עם ניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976 ועלייתה לשלטון ב-1977, נתמנה בוש ליושב ראש הוועד המנהל של הבנק הבינלאומי הראשון ביוסטון. מאוחר יותר הוא העביר שנה כפרופסור למדעי הניהול בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת רייס, החל מ-1978. בוש אמר על זמנו שם: "אהבתי את זמני הקצר בעולם האקדמיה". בין 1977 ל-1979 הוא היה מנהל מועצת יחסי החוץ של המועצה למדיניות חוץ.
הבחירות לנשיאות 1980
ממוזער|סמליל מסע הבחירות של בוש, 1980
ממוזער|250px|בוש (מימין) בעימות עם רונלד רייגן (משמאל), 1980
בשלהי שנות ה-70 החליט בוש להתמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980; בשנת 1979, הוא השתתף ב-850 אירועים פוליטיים ונסע יותר מ-400,000 ק"מ עבור מסע הבחירות למשרה הרמה ביותר בארצות הברית. בבחירות על מועמדות המפלגה הרפובליקנית, הדגיש בוש את ניסיונו הממשלתי המגוון, בעודו מתחרה מול הסנאטורים הווארד בייקר מטנסי, בוב דול מקנזס, חברי הקונגרס האמריקאי ג'ון אנדרסון מאילינוי (שהתמודד מאוחר יותר כמועמד עצמאי) ופיל קריין, גם הוא מאילינוי, מושל טקסס לשעבר ג'ון קונלי, מושל מינסוטה לשעבר, הרולד סטאסן, והמועמד העיקרי רונלד רייגן.
בוש ייצג את האגף המרכזי במפלגה הרפובליקנית, ואילו רייגן ייצג את השמרנים. בוש תיאר את המדיניות הכלכלית של רייגן שדגלה בכלכלת צד-היצע "כלכלת וודו". בבחירות המקדימות, התמקד בוש בניצחון באספות הבחירה באיווה, בעוד רייגן ניהל מסע מסורתי יותר. האסטרטגיה שלו הראתה הצלחה מסוימת, כשזכה באיווה עם 31.5% מהקולות לעומת רייגן שזכה ב-29.4%, ובשלבים המוקדמים של הפריימריס נחשב בוש להפתעת הרפובליקנים.
אולם בעקבות הפסדו הראשון, החליף רייגן את מנהל הקמפיין שלו, ארגן מחדש את צוותו, והתרכז בניצחון בפריימריז בניו המפשייר. רייגן הזמין את שאר המועמדים לעימות בניו המפשייר על חשבונו, אך בוש סירב לעימות רב משתתפים, ובסופו של דבר העימות התקיים בין רייגן ובוש בלבד. בוש הפסיד בפריימריז עם 23% מהקולות בעוד רייגן סחף אחריו 50% מהקולות. בוש הפסיד ברוב הפריימריז הנותרים, ופרש רשמית מהמירוץ לנשיאות במאי של אותה השנה.
כאשר עתידו הפוליטי נראה עגום, מכר בוש את ביתו ביוסטון וקנה את אחוזת סבו בקנבונקפורט שבמיין הידועה כיום כ"מתחם בוש". בוועדה הרפובליקנית, רייגן בחר בבוש כעמיתו למרוץ וכמועמדו לתפקיד סגן הנשיא.
סגן נשיא ארצות הברית
כהונה ראשונה כסגן נשיא (1981–1985)
ממוזער|250px|הדיוקן הרשמי של הצמד הנשיאותי רייגן ובוש, 16 ביולי 1981
ממוזער|250px|הדיוקן הרשמי של בוש כסגן נשיא ארצות הברית
כסגן נשיא ארצות הברית, שמר בוש בדרך כלל על פרופיל נמוך. הוא נמנע מקבלת החלטות או לבקר את רייגן בכל דרך שהיא. כמנהגו של סגן הנשיא, עברו הוא ואשתו (שמתוקף תפקידה הייתה הגברת השנייה של ארצות הברית) למעונו של סגן הנשיא במעגל מצפה הכוכבים מס' 1, במרחק של שלושה קילומטרים מהבית הלבן. בוש ורעייתו נכחו במספר רב של אירועים ציבוריים וטקסיים במסגרת תפקידם, כולל בהלוויות ממלכתיות רבות, שהפכו לבדיחה שכיחה לקומיקאים. ברברה בוש מצאה שההלוויות מועילות במידה רבה לבעלה, ואמרה: "ג'ורג' נפגש עם ראשי מדינה רבים, מכהנים או אלה שעתידים לכהן, בהלוויות שבהן השתתף, מה שמאפשר לו ליצור קשרים אישיים חשובים לנשיא רייגן". כנשיא הסנאט להלכה, נשאר בוש בקשר עם חברי קונגרס, והמשיך לדווח לנשיא על המתרחש בגבעת הקפיטול.
ב-30 במרץ 1981, בתחילת ימי הממשל, נורה הנשיא רונלד רייגן על ידי ג'ון הינקלי הבן בוושינגטון די. סי., ונפצע. בוש, הראשון בסדר הירושה של נשיא ארצות הברית, נכח באותה עת בפורט וורת' שבטקסס, וטס מיד חזרה לוושינגטון. הקבינט של רייגן התכנס בחדר המצב, שם דנו בנושאים שונים, כולל זמינותו של הפוטבול הגרעיני. כאשר נחת מטוסו של בוש, יעצו לו עוזריו להמשיך ישירות לבית הלבן במסוק, כדי ליצור תדמית שהממשלה מתפקדת היטב למרות ניסיון ההתנקשות. בוש דחה את הרעיון, והשיב: "רק הנשיא נוחת על המדשאה הדרומית". אמרה זו השאירה רושם חיובי על רייגן, שהחלים וחזר לעבודה תוך שבועיים. מאותו יום ואילך היו הנשיא וסגנו אוכלים ארוחת צהריים קבועה בימי חמישי בחדר הסגלגל.
בדצמבר 1983 טס בוש לאל סלוודור וקרא למנהיגי הצבא במדינה לסיים עם שיירות המוות שלהם ולערוך בחירות חופשיות לחלוטין, וָלֹא – יאבדו את הסיוע האמריקני. עוזריו של בוש חששו לביטחונו וחשבו לבטל את הפגישה עם נשיא אל סלוודור כאשר גילו כתמי דם לכאורה על רצפת ארמון הנשיאות של הנשיא אלווארו מאגאנה.
בוש מונה על ידי רייגן לאחראי על שני נושאים מיוחדים – דה-רגולציה (deregulation), ומאבק בהברחת סמים בינלאומית. כוח המשימה לדה-רגולציה בחן מאות כללים בחוק, במטרה לרסן את גודל הממשלה הפדרלית. כוח המשימה להברחת סמים תיאם את המאמצים הפדרליים לצמצום כמות הסמים הנכנסים לארצות הברית. שני נושאים אלו היו נושאים פופולריים בקרב השמרנים, ובוש, שהיה בעיקרו מתון, החל לחזר אחרי השמרנים בעבודתו.
כהונה שנייה כסגן נשיא (1985–1989)
רייגן ובוש התמודדו לבחירה מחדש ב-1984. יריבם הדמוקרטי, וולטר מונדייל, בחר לראשונה אישה, חברת בית הנבחרים מניו יורק ג'רלדין פררו, כמועמדת לסגן הנשיא. היא ובוש התעמתו יחד בעימות סגן נשיאותי טלוויזיוני יחיד. הניגוד בין פררו לבוש, הוא בוגר אוניברסיטת ליגת הקיסוס, והיא כמייצגת מחוז שברובו מורכב מאוכלוסיית ה"צווארון הכחול", לצד האהדה אליה בקרב נשים עיתונאיות, הותיר את בוש בעמדת נחיתות בעימות. חרף זאת, מועמדות רייגן ובוש זכתה ברוב גדול נגד מונדייל ופררו.
בראשית כהונתו השנייה כסגן נשיא, תכננו בוש ועוזריו ריצה לנשיאות ב-1988. ועידה אורגנה עד סוף שנת 1985 לצד גיוס כספים בסך שני מיליון דולר אמריקני עבור שאיפותיו הנשיאותיות של בוש.
בשנת 1985 קיבל בוש תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. הוא היה סגן הנשיא הראשון לכהן כנשיא ארצות הברית בפועל, כששימש כנשיא בפועל במשך כשמונה שעות ב-13 ביולי 1985 בעת שרייגן עבר ניתוח להסרת פוליפים במעי הגס.
ממשל רייגן הזדעזע משערוריית איראנגייט ב-1986, כאשר התברר כי פקידי ממשל מכרו בסתר נשק לאיראן, והשתמשו ברווחים למימון ארגוני הקונטראס האנטי-קומוניסטים בניקרגואה, על אף התחייבותו הרשמית של הממשל שלא לנהל קשרי מסחר עם מדינה זו. כאשר נחשפה הפרשה בתקשורת, בוש, בדומה לרייגן, הצהיר כי הוא היה "מחוץ לתמונה" וכי לא ידע על המימון האסור, אם כי נחקר בהמשך. באחד מיומניו מאותו זמן ציין בוש "אני אחד האנשים המעטים שמכירים את הפרטים", וכתוצאה משש חנינות שניתנו בידיו, הדו"ח הסופי של הפרקליט העצמאי על פרשת איראן-קונטראס ציין במפורש: "החקירה הפלילית של בוש הייתה, באופן מצער, לקויה".
כסגן נשיא ארצות הברית, בוש פתח את המשחקים הפאן-אמריקאיים של 1987 באינדיאנפוליס שבאינדיאנה.
ב-1988 יירטה הסיירת האמריקנית וינסנס בשוגג את טיסה 655 של איראן אייר והובילה למותם של 290 נוסעים. על כך אמר בוש כי
הקמפיין הנשיאותי 1988
ממוזער|200px|הלוגו של הקמפיין הנשיאותי של בוש, 1988
ממוזער|250px|סגן הנשיא בוש נואם במהלך מסע הבחירות בסנט לואיס, מיזורי. לידו ניצב הסנאטור ג'ון אשקרופט ממיזורי, שיהיה התובע הכללי של ארצות הברית בממשל בנו, ג'ורג' ווקר בוש.
בגיליון מ-26 בינואר 1987 של מגזין טיים, במאמר שכותרתו "היכן הוא ג'ורג' בוש האמיתי?", דיווח העיתונאי רוברט אג'מיאן כי חבר של בוש ניסה להאיץ בו לשהות מספר ימים בקמפ דייוויד ולחשוב בכובד ראש על תוכניותיו לנשיאותו העתידית, ובוש הגיב על כך ברוגז: "הו, עניין החזון הזה". ציטוט נפוץ זה הפך לקיצור להאשמה שבוש לא היטיב לתכנן או לנסח עמדות מדיניות חשובות באופן משכנע ועקבי. המשפט הפך מאז לביטוי נרדף לכל כישלון של פוליטיקאי לכלול חזון פוליטי גדול יותר במערכת בחירות, ולעיתים קרובות נעשה בו שימוש בתקשורת לגבי פוליטיקאים אחרים או דמויות ציבוריות אחרות.
בוש תכנן להתמודד לנשיאות מאז 1985, ונרשם כמועמד בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הרפובליקנית באוקטובר 1987. יריביו העיקריים בבחירות אלו היו הסנאטור בוב דול מקנזס, חבר בית הנבחרים ג'ק קמפ ממדינת ניו יורק, מושל דלאוור לשעבר פיט דופונט, והמטיף האוונגליסטי בטלוויזיה פט רוברטסון.
אף על פי שנחשב למועמד מוביל בבחירות המקדימות, הגיע בוש רק למקום השלישי באספות הבחירה באיווה, לאחר בוב דול ופט רוברטסון. כפי שעשה רייגן ב-1980, בוש ארגן מחדש את צוותו והתרכז בניצחון בפריימריז בניו המפשייר. כשדול הוביל בניו המפשייר, החליט בוש לשדר תשדירים המראים את דול כתומך בהעלאת מיסים, והמומנטום של דול נבלם. לאחר הפריימריז, ניצבו בוש ודול יחד בהופעה תקשורתית משותפת, וכאשר המראיין שאל את דול האם יש לו משהו להגיד לבוש, אמר דול, בתגובה לתשדירים, "כן, תפסיק לשקר לגבי הרקורד שלי" בנימה זועמת. דבר זה פגע בקמפיין של דול לטובתו של בוש. בוש המשיך לנצח, וזכה גם בבחירות מקדימות רבות בדרום ארצות הברית. לאחר שהתחילו השלבים המתקדמים של הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית, סופר טיוזדיי לדוגמה, זכה בוש באופן גורף.
לקראת כינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1988, היו הרבה השערות לגבי בחירתו של בוש לעמיתו למרוץ. בוש בחר בסנאטור הצעיר דן קווייל מאינדיאנה, המועדף על ידי השמרנים. בוש, שמדי פעם מתחו עליו ביקורת על חוסר ההשפעה שלו בהשוואה לרייגן, נשא נאום נרגש בכינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1988. הנאום כונה "אלף נקודות האור" ("Thousand points of light"), ובו הוא תיאר את חזון אמריקה שלו: הוא תמך בהקראת שבועת האמונים לארצות הברית, התרת תפילות בבתי ספר ציבוריים, עונש מוות, הזכות לשאת נשק, והתנגדות להפלות. הנאום בוועדה כלל את התחייבותו המפורסמת של בוש: "קראו את שפתיי: לא עוד מיסים!" .
מערכת הבחירות הכללית בין בוש ויריבו הדמוקרטי, מייקל דוקאקיס, תוארה ב-2008 כאחת הנאלחות בתקופה המודרנית. בוש האשים את דוקאקיס בזיהום נמל בוסטון כמושל מסצ'וסטס. בוש ציין גם כי דוקאקיס מתנגד לחוק שיחייב את כל התלמידים להקריא את שבועת האמונים לארצות הברית, נושא שהיה חשוב לבוש ושהוזכר רבות בנאום קבלת מועמדותו לנשיאות. דוקאקיס הגיב ואמר שהוא ליברל גאה ושזאת לא בושה. בוש גם האשים את דוקאקיס בהשקפות חוץ ש"נולדו בהארוורד" – רמז לאליטיזם, לכאורה, של דוקאקיס.
התנגדותו המוחלטת של דוקאקיס לעונש מוות הובילה לשאלה חריפה שנשאלה במהלך העימותים הנשיאותיים. המנחה ברנרד שו שאל את דוקאקיס האם הוא יתמוך בעונש המוות אם אשתו, קיטי, תיאנס ותירצח. תשובתו של דוקאקיס התרכזה בעיקר בחוסר ההשפעה של עונש המוות, והתשובה גרמה לו להיתפס כמתנשא.
בבחירות שנערכו ב-8 בנובמבר זכה בוש ברוב הקולות וב-40 מהמדינות בקרב הקול האלקטורלי. הוא הצליח מאוד בפרוורי הערים הגדולות, אולם באזורים כפריים הוא זכה בפחות קולות מאשר רונלד רייגן. באופן מפתיע, בוש גם הפסיד באיווה. וירג'יניה המערבית נשארה גם היא דמוקרטית. בוש ניצח רק בקושי במיזורי. גם במדינות כגון קנזס, דקוטה הדרומית ומונטנה, הרפובליקניות, ההצבעה הייתה הרבה יותר צמודה – עקב המיתון החקלאי בתקופת רייגן. התמיכה הכי גדולה בבוש הייתה בדרום. הוא גם הצליח מאוד במדינות צפון מזרחיות והפסיד בניו יורק רק בקושי. הוא גם זכה בדלאוור. למרות בנטסן, בוש זכה בטקסס. הזכייה של בוש בקליפורניה היא הפעם האחרונה שרפובליקני זכה במדינה זו.
בוש היה המועמד הרפובליקני האחרון שזכה בכמה מדינות שמאז הוכרו בתור מעוזים דמוקרטים. מדינות אלו הן ורמונט, מיין, קונטיקט, ניו ג'רזי, דלאוור, מרילנד, פנסילבניה, מישיגן, אילינוי וקליפורניה. הוא זכה ב-53.4% מהקולות – אחוז שאחריו אף מועמד לא עקף אותו. הוא גם היה המועמד האחרון שזכה ברוב הקולות עד לבנו ב-2004 (מערכות בחירות אלו היה חלק ממגמת ההמשך של "הדמוקרטים של רייגן" אשר היו קהל מצביעים דמוקרטי שבמרבית המקרים היו עובדי צווארון כחול שהתאכזבו מהעמדות של המפלגה הדמוקרטית ועברו למועמד רפובליקני). אלו היו הבחירות האחרונות בהן הרפובליקנים זכו ברוב האלקטורים הצפוניים.
בוש היה לסגן הנשיא המכהן הראשון שנבחר לנשיאות (ולא ירש נשיא שמת בעת כהונתו או התפטר) מאז מרטין ואן-ביורן ב-1836. מסע הבחירות של בוש היה גם הפעם האחרונה - נכון ל-2018 - שקמפיין רפובליקני זכה ברוב קולות בקרב נשים.
נשיא ארצות הברית (1989–1993)
ממוזער|דיוקן רשמי של הנשיא בוש
נשיאותו של בוש החלה בצהריי יום 20 בינואר 1989, כאשר נשבע אמונים כנשיאה ה-41 של ארצות הברית, ותמה ארבע שנים לאחר מכן, ב-20 בינואר 1993. בוש, חבר המפלגה הרפובליקנית, נבחר לתפקידו לאחר ניצחון מוחץ על מועמד המפלגה הדמוקרטית, מושל מסצ'וסטס מייקל דוקאקיס, במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו ב-1988. בוש נחל תבוסה בבחירות שלאחר מכן והוחלף במושל ארקנסו, ביל קלינטון, שזכה ב-1992.
עניינים בינלאומיים עיצבו את נשיאותו של בוש. בוש ניווט את גמר המלחמה הקרה ובכך נכונו יחסי ארצות הברית–רוסיה. לאחר נפילת חומת ברלין, דחף בוש בהצלחה לאיחוד גרמניה מחדש. בתוך זמן מועט יחסית, הצליח בוש לגבש קואליציה בינלאומית המורכבת מעשרות מדינות שאילצו את עיראק לסגת מכווית והנהיג את ארצות הברית ואת הקואליציה בכלל במהלך מלחמת המפרץ. משלהי דצמבר 1989 עד לשלהי ינואר 1990, הוביל את הפלישה האמריקאית לפנמה. אף כי לא אושרר עד לאחר תום נשיאותו, חתם בוש על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, שיצר גוש סחר תלת-צדדי, המורכב מארצות הברית, קנדה ומקסיקו. בוש לא הצטיין בידידותו לישראל. במשך רוב נשיאותו הייתה מקבילה לו ממשלת ישראל העשרים וארבע בראשותו של יצחק שמיר, שלאחר התרגיל המסריח ושיבת המערך לאופוזיציה האיצה את הבנייה ביהודה ושומרון, מה שהכעיס את ממשלו של בוש. יחסי ארצות הברית–ישראל הגיעו לשפל במהלך נשיאותו של בוש, שאופיין במשבר הערבויות.
מראשית כהונתו, בוש עמד בפני בעיית החוב הלאומי של ארצות הברית. החוב נאמד בכ-2.8 מיליארד דולר אמריקני ב-1990, והגירעון גדל פי שלושה מאשר ב-1980. בוש הקדיש מאמציו ונמסר לבלימת הגירעון, מתוך אמונה שארצות הברית לא יכולה להמשיך להיות מעצמת-על בעולם מבלי לשקם את כלכלתה. הוא החל במאמצים לשכנע את הקונגרס של ארצות הברית, שנשלט בידי המפלגה הדמוקרטית, להעביר את התקציב הפדרלי. את עמיתיו הרפובליקנים ניסה לשכנע כי הדרך הטובה ביותר לבלימת הגירעון היא קיצוץ בהוצאות הממשלה, בעוד הדמוקרטים היו משוכנעים כי הדרך היחידה היא להעלות את המיסים. בניין הקונצנזוס היה קשה. בסופו של דבר, לבוש לא הייתה ברירה אלא להתפשר עם הקונגרס, ולהפר את הבטחת הבחירות שלו מ-1988 "קראו את שפתיי: לא עוד מיסים חדשים!". הוא גם נאלץ לטפל במשבר החיסכון והלוואות המתמשך, שהיה לא פחות חמור ממשבר החוב הלאומי והגירעון.
אף על פי שנשיאותו נתפסה בתחילה גרועה למדי, קיימת הסכמה בין כל הקשת הפוליטית, כי נשיאותו של בוש הושפעה מהשלכות ותוצאות שלא יכול היה לשלוט בהן, ושהוא היה איש מצפון והגיון, והראה יציבות בעידן של חוסר יציבות גאופוליטית. בסקר שנערך ב-2014, בו השתתפו 162 עמיתים במחלקה לענייני נשיאים והרשות המבצעת של האגודה האמריקאית למדע המדינה, דורג בוש (בצוותא עם הארי טרומן ודווייט אייזנהאואר) כנשיא המוערך ביותר.
השבעה
ממוזער|256x256px|נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ויליאם רנקוויסט, משביע את בוש לנשיאות ארצות הברית בגבעת הקפיטול, 20 בינואר 1989
ב-20 בינואר 1989 הושבע בוש לנשיאות ארצות הברית, והחליף את רונלד רייגן. הוא נכנס לבית הלבן בתקופה של שינוי גדול בתולדות האנושות. חומת ברלין נפלה סמוך לתחילת כהונתו וברית המועצות התפרקה ב-1991. הוא הורה על תקיפות צבאיות בפנמה ובמפרץ הפרסי, ובשלב מסוים נרשמה נשיאותו כבעלת דירוג שיא של 89 אחוזי תמיכה.
בנאום השבעתו אמר בוש:
מינויים
קבינט וממשל
ממוזער|246x246 פיקסלים|הקבינט של ארצות הברית בממשלו של בוש בתצלום משותף, 19 במרץ 1992
בוש השאיר אחדים מחברי הקבינט של ארצות הברית בממשלו של רונלד רייגן בתפקידיהם, בהם מזכיר האוצר ניקולס בריידי, התובע הכללי דיק תורנבורו, ומזכיר החינוך לאורו קבזוס. המינוי הבכיר הראשון שעשה בוש היה של מזכיר האוצר לשעבר ג'יימס בייקר למזכיר המדינה; בייקר היה ידידו הקרוב ביותר של בוש ושימש כראש סגל הבית הלבן תחת רייגן. בחירתו הראשונה של בוש לתפקיד מזכיר ההגנה, ג'ון טאוור, נדחתה בידי הסנאט. הדחייה הייתה הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית להינתן לנשיא נבחר. הנהגת מחלקת ההגנה של ארצות הברית ניתנה בסופו של דבר לדיק צ'ייני, ששימש בעבר כראש סגל הבית הלבן תחת הנשיא ג'רלד פורד, שלימים יכהן כסגנו של הנשיא ג'ורג' ווקר בוש. חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס ה-31 של מדינת ניו יורק, ג'ק קמפ, מונה למזכיר השיכון והפיתוח העירוני בעוד אליזבת דול, רעייתו של בוב דול ומזכירת התחבורה לשעבר, מונתה למזכירת העבודה.
בדומה למרבית קודמיו מאז ריצ'רד ניקסון, בוש ריכז כוח ביצועי רב במשרד הרשות המבצעת של נשיא ארצות הברית. מושל ניו המפשייר ג'ון סונונו, תומך נלהב של בוש במהלך מסע בחירתו לנשיאות ב-1988, מונה לראש סגל הבית הלבן. סונונו פיקח על מדיניות הפנים של הממשל עד להתפטרותו ב-1991. ריצ'רד דארמן, לשעבר איש מחלקת האוצר, מונה למנהל משרד הניהול והתקציב. ברנט סקוקרופט מונה ליועץ לביטחון לאומי, תפקיד שהחזיק גם בממשלו של הנשיא פורד. בעקבות פרשת איראן-קונטראס, בוש וסקוקרופט ארגנו מחדש את המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית כגוף חשוב למדיניות הביטחון הלאומי האמריקאית. סגנו של סקוקרופט, רוברט גייטס, נודע כחבר בעל השפעה במועצה לביטחון לאומי. בעל השפעה רבה אחר על מדיניות החוץ של ממשל בוש היה גנרל קולין פאוול, היועץ לביטחון לאומי לשעבר שנבחר ליושב ראש המטות המשולבים ב-1989.
החל מאמצע מאי 1991, פרסומים שליליים אודות ראש סגל הבית הלבן, ג'ון סונונו, שסיפרו על טיולים שערך במטוסי חיל האוויר של ארצות הברית על חשבון משלם המיסים, התפרסמו באמצעי התקשורת. בוש לא רצה לפטר את סונונו מתפקידו אך בדצמבר 1991 האחרון התפטר מתפקידו. מזכיר התחבורה סמואל סקינר, שזכה לשבחים על טיפולו באסון הנפט של אקסון ואלדז, החליף את סונונו כראש הסגל. מזכיר החקלאות קלייטון יוקר הצטרף גם הוא לממשל כיועץ הנשיא לענייני מדיניות פנים, ואותו החליף בתפקיד חבר הקונגרס אד מדיגן.
סגן הנשיא דן קווייל נהנה מקשרים חמים עם בוש, ולעיתים שימש כקָשַׁר עם חברי קונגרס שמרנים. עם זאת, השפעתו לא עלתה על אלו של חברי סגל ופקידי ממשל אחרים כדוגמת בייקר וסונונו. התבטאויותיו בנושאים שונים וטעויותיו הרבות הפכו אותו לחוכא ואיטלולא בעיני התקשורת, וסקרי דעת קהל שנערכו באמצע 1992 הציגו אותו כסגן הנשיא הכי פחות פופולרי מאז ספירו אגניו. רפובליקנים אחדים קראו לבוש לבחור עמית אחר, אבל בוש החליט שבחירת עמית חדש למרוץ תהא טעות.
מינויים משפטיים
בית המשפט העליון
בוש מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-1990 מינה בוש את שופט בית המשפט לערעורים עבור הסבב הראשון, דייוויד סוטר האלמוני-מה, במקומו של ויליאם ברנן הליברלי. סוטר היה מועמד לבית המשפט העליון בזכות מאמציו של ראש סגל הבית הלבן סונונו, יליד ניו המפשייר, מדינה שכלולה תחת הסבב הראשון עליו אמון היה סוטר. מינויו של סוטר אושר בקלות והוא כיהן בבית המשפט העליון עד 2009, אך הצטרף לגוש הליברלי של בית המשפט, ואכזב קשות את בוש ותומכיו הרפובליקנים. ב-1991 מינה בוש את קלרנס תומאס השמרן להחליף ת'ורגוד מרשל, ליברלי ותיק ותקיף. תומאס, לשעבר ראש וועדה לשוויון זכויות בתעסוקה (EEOC), התמודד לתפקיד כשמולו ניצבת התנגדות כבדה בסנאט, וכן מצד שדולות תומכות-הפלה מלאכותית ו-האגודה לקידום אנשים צבעוניים. מינויו נתקל בקושי נוסף כשאניטה היל האשימה את תומאס בכך שהטריד אותה מינית במהלך כהונתו כיו"ר ה-EEOC. מינויו של תומאס עבר בסנאט בהצבעה צרה ברוב של 52-48; 43 רפובליקנים ו-9 דמוקרטים הצביעו בעד מינויו של תומאס, בעוד 46 דמוקרטים ו-2 רפובליקנים הצביעו נגד המינוי. תומאס נהפך לאחד השופטים השמרנים ביותר בתקופתו.
בתי משפט אחרים
נוסף על שני המינויים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, מינה בוש 42 שופטים לבתי המשפט לערעורים בארצות הברית ו-148 שופטים אחרים לבתי המשפט המחוזיים של ארצות הברית. בין מינויים אלו נמנה סמואל אליטו, המכהן נכון ל-2018 כשופט בבית המשפט העליון, וכן ווהן ווקר, שנחשף מאוחר יותר כשופט הפדרלי ההומוסקסואל המוצהר הראשון. תחת רזומה המינויים המשפטיים של בוש ישנם מינויים אחדים השנויים במחלוקת, שכן 11 ממועמדיו ל-10 משרות של שופטים פדרליים לא עברו בוועדת המשפטים של הסנאט, שנשלטה על ידי המפלגה הדמוקרטית. עם זאת, עם תום כהונתו של בוש, השופטים שמונו ביוזמת חברי המפלגה הרפובליקנית היוו את הרוב בכל אחד משלושה עשר בתי המשפט הפדרליים לערעורים.
מדיניות פנים
ממוזער|הנשיא בוש ביחד עם סגנו דן קווייל, יוני 1989
מדיניות כלכלית
בתחילת כהונתו, התמודד בוש עם הגירעונות התקציביים שנותרו מתקופת רייגן. ב-1990 גדל הגירעון ב-220 מיליארד דולר אמריקני – פי שלושה מאז 1980. בוש הקדיש את מאמציו לבלימת הגירעון. הוא ניסה לשכנע את הקונגרס (שנשלט בידי הדמוקרטים) לשמור על גבולות התקציב; בעוד הרפובליקנים מאמינים שהדרך הטובה ביותר לטפל במשבר הכלכלי היא קיצוץ בהוצאות הממשלה, הדמוקרטים היו משוכנעים שהדרך היחידה היא להעלות את המסים. בוש עמד בפני בעיות רבות כשניסה להשיג קונצנזוס בנושא זה.
בעקבות מאבק עם הקונגרס, והלחץ של הרוב הדמוקרטי, נאלץ בוש להעלות את מס ההכנסה; כתוצאה מכך, רפובליקנים רבים חשו נבגדים משום שבוש הבטיח לא להעלות מיסים במסע הבחירות שלו מ-1988. בגלל רגשות נקם נגד בוש, הדפו חברי קונגרס רפובליקנים את הצעתו של בוש, שעיגנה בחוק את קיצוץ ההוצאות ואת העלאות המס שיצמצמו את הגירעון ב-500 מיליארד דולר במשך חמש שנים. תוכנית הקיצוץ אומצה בבית הנבחרים בתום ישיבה סוערת בת 21 שעות, ולאחר מכן אושרה גם בסנאט של ארצות הברית. התוכנית כללה העלאות במחירי הדלק, והטילה מיסים חדשים על משקאות חריפים, טבק השיח וטיסות. הוא קיבל דרישות נוספות של הדמוקרטים – מיסים גבוהים יותר והוצאות נוספות, מה שהרחיק אותו מהרפובליקנים והוביל לירידת הפופולריות שלו. מאוחר יותר אמר בוש שהוא מעולם לא רצה לחתום על הצעת החוק.
לקראת סוף ימי הקונגרס ה-101, הגיעו הנשיא וחברי הקונגרס לפשרה בנוגע לתקציב שהגדילה את שיעור המס השולי והפסיקה את הפטור ממס הכנסה גבוה. על אף שהוא דרש תחילה צמצום מס רווחי ההון, הוא התרכך בנושא זה. הסכם זה עם ההנהגה הדמוקרטית בקונגרס היה נקודת מפנה בנשיאות בוש – הפופולריות שלו בקרב הרפובליקנים מעולם לא חזרה להיות גבוהה. אמריקה נכנסה למיתון, שנמשך חצי שנה. תוכניות ממשלתיות רבות, בתחום הרווחה לדוגמה, גדלו. עם עליית שיעור האבטלה בשנת 1991, חתם בוש על הצעת חוק המספקת הטבות נוספות למובטלים. שנת 1991 עמדה בסימן של "רה-אורגניזציה" של חברות רבות, שהובילו לפיטוריהם של מספר ניכר של עובדים. רבים מהמובטלים היו רפובליקנים עצמאיים, שהאמינו כי עבודתם בטוחה.
בשנה השנייה לכהונתו, נאמר ליועציו הכלכליים של בוש להפסיק את הטיפול במשק, שכן הם האמינו שעשה את כל הדרוש כדי להבטיח את בחירתו מחדש. בשנת 1992, שיעורי הריבית והאינפלציה היו הנמוכים ביותר, אך עד אמצע השנה הגיע שיעור האבטלה ל-7.8%, הגבוה ביותר מאז 1984. בספטמבר 1992 דיווחה לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית כי 14.2% מכלל האמריקאים חיים בעוני. במסיבת עיתונאים מ-1990, אמר בוש לכתבים כי הוא נהנה יותר להתעסק במדיניות חוץ.
חוקים מרכזיים
ממוזער|הנשיא בוש חותם על "חוק האמריקאים עם מוגבלויות" ב-26 ביולי 1990 באליפסה.
ב-1990, חתם בוש על חוק האמריקאים עם מוגבלויות. החוק יצר הגנות משפטיות נגד אפליה כלפי אנשים עם לקויות. החוק גם דרש ממעבידים ומדירות ציבוריות "חדרי אירוח ולינה נגישים" עבור נכים. החקיקה עברה ברוב מוחלט של שני בתי הקונגרס האמריקני, אם כי חלק מחברי הקהילה העסקית התנגדו לו, מחשש לעלותן של הדרישות. בוש, שבנו ניל סבל מדיסלקסיה, הזדהה עם תנועת זכויות הנכים וניסה לתמוך בחקיקה דומה במהלך מסע הבחירות ב-1988.
בוש הטיל וטו על חוק זכויות האזרח משנת 1990, שנועד לסייע לנשים ולמיעוטים להוכיח אפליה בשכרם. בוש הצדיק את הטלת הווטו באומרו כי החוק יוביל למכסות גזעיות בשכר. הקונגרס לא הצליח לעקוף את הווטו, אלא חזר על הצעת החוק ב-1991. בסופו של דבר חתם בוש על חוק זכויות האזרח של 1991. בנושא הסביבתנות, בוש אישר מחדש את חוק אוויר נקי. החקיקה ביקשה לרסן את הגשם החומצי ואת הערפיח בדרישה להפחתת פליטות כימיקלים כדוגמת גופרית דו-חמצנית. תיקון זה היה העדכון העיקרי הראשון של חוק האוויר נקי מאז 1977, והיה תוצאה של פשרה בין הקונגרס לבין בוש.
בוש גם חתם על חוק זיהום הנפט של 1990 בתגובה לאסון הנפט של אקסון ואלדז. בוש חתם על חוק ההגירה של 1990, שהביא לעלייה של 40% בהגירה לארצות הברית. בוש התנגד לגרסה מוקדמת יותר של הצעת החוק, שאפשרה הגירה בהיקף גבוה יותר, אך תמך בהצעת החוק שהציג לו הקונגרס בסופו של דבר.
בוש היה חבר באיגוד הרובאים הלאומי בתחילת 1988 והתמודד לנשיאות כתומך בזכות לשאת נשק בתמיכת האיגוד בבחירות 1988. במרץ 1989 הוא הטיל איסור זמני על יבוא של רובים חצי אוטומטיים מסוימים. פעולה זו עלתה לו בתמיכתו של האיגוד ב-1992. בוש התפטר בפומבי מחברותו בארגון לאחר שקיבל מכתב מהאיגוד בו תוארו סוכני הרשות לאכיפת נושאי האלכוהול, הטבק, הנשק וחומרי הנפץ כ"בריונים עם מגפיים". הוא כינה מכתב זה כ"השמצה אכזרית של אנשים טובים".
מדיניות חוץ
פנמה
ממוזער|250px|הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש בשיחת טלפון בנוגע לפלישה האמריקאית לפנמה. לידו עומדים היועץ לביטחון לאומי, ברנט סקוקרופט, וראש סגל הבית הלבן ג'ון סונונו, 1989
בשנות ה-80, מנהיג פנמה, מנואל נורייגה, היה בן ברית של הממשל האמריקני ושל ה-CIA. מאוחר יותר הוא הואשם בריגול לטובת פידל קסטרו ובהברחת קוקאין לארצות הברית, פעילות פשע מאורגן והלבנת כספים, והיה לאחד האנשים הידועים ביותר באמריקה ואוזכר באופן תדיר בעיתונות. המאבק להדחתו מהשלטון החל בימי ממשל רייגן, כאשר הוטלו סנקציות כלכליות על המדינה; חלק מהסנקציות כללו איסור על חברות אמריקאיות ועל הממשלה לשלם תשלומים לפנמה והקפאת 56 מיליון דולר מכספי פנמה בבנקים אמריקאיים. רייגן שלח יותר מ-2,000 חיילים אמריקאים לפנמה.
במאי 1989 התקיימו בפנמה בחירות דמוקרטיות, שבהן נבחר גיירמו אנדרה לנשיאות, אך התוצאות בוטלו אז על ידי ממשלת נורייגה. בתגובה, שלח בוש 2,000 חיילים נוספים למדינה. הם החלו לבצע תרגילים צבאיים קבועים בשטח פנמה (תוך הפרה של הסכמים קודמים). בוש סגר את השגרירות והשיב את השגריר מפנמה ושלח לשם כוחות נוספים כדי להכין את הדרך לפלישה הקרובה. נורייגה תמך בניסיון הפיכה צבאית באוקטובר והתעלם מההפגנות נגדו. כשאיש שירות אמריקאי נורה בידי הכוחות הפנמיים בדצמבר 1989, הורה בוש ל-24,000 חיילים לפלוש למדינה במטרה להדיח את נורייגה מהשלטון. הכוחות האמריקאיים השיגו את השליטה במדינה וגיירמו אנדרה הושבע לנשיאות. נורייגה נכנע לארצות הברית, הורשע ונאסר בגין עבירות סחר בסמים וסחיטה באפריל 1992. הנשיא בוש והגברת הראשונה ברברה ביקרו בפנמה ביוני 1992, כאות תמיכה לממשלת פנמה שהוקמה לאחר הפלישה.
ברית המועצות
ממוזער|250px|בוש ומנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב בהלסינקי, 9 בספטמבר 1990
ב-1989, זמן קצר לאחר נפילת חומת ברלין, נועד בוש עם נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב בועידת פסגה שנערכה במלטה. הממשל היה בלחץ עז להיפגש עם הסובייטים, אך לא כולם מצאו כי פסגת מלטה היא צעד נכון; היועץ לביטחון לאומי ברנט סקוקרופט, בין היתר, חשש מן הפסגה ואמר כי ייתכן שהפסגה נערכת "בטרם עת". גם קונדוליזה רייס, אז מנהלת המחלקה לעניינים מזרח אירופאים במועצה לביטחון לאומי ועוזרת מיוחדת לנשיא לענייני ביטחון לאומי, הביעה את חששותיה מהפסגה. אבל מנהיגי אירופה, ביניהם פרנסואה מיטראן ומרגרט תאצ'ר, עודדו את בוש להיפגש עם גורבצ'וב. ב-2 וב-3 בדצמבר 1989 נכנע ללחצי המנהיגים השונים והחליט לקיים את ועידת הפסגה . אף כי לא נחתמו הסכמים, נראתה הפגישה במידה רבה חשובה. כשנשאל על מלחמה גרעינית, הגיב גורבצ'וב: הפגישה נודעה כצעד חשוב לסיום המלחמה הקרה.
פסגה נוספת התקיימה ביולי 1991, שבה נחתמה האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי על ידי בוש וגורבצ'וב במוסקבה. האמנה הייתה הסכם הנשק העיקרי הראשון מאז הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני שנחתם על ידי רייגן וגורבצ'וב ב-1987. בוש תיאר את האמנה כ"צעד משמעותי קדימה בהפגת חצי מאה של חוסר אמון". לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991, הכריזו בוש וגורבצ'וב על שותפות אסטרטגית בין ארצות הברית לרוסיה, מה שסימן את סופה של המלחמה הקרה.
מלחמת המפרץ
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא בוש מבקר חיילים בערב הסעודית, 1990
שמאל|ממוזער|250px|הנשיא בוש וסגנו דן קווייל משוחחים עם מנהל סוכנות הביון המרכזית רוברט גייטס, יושב ראש המטות המשולבים קולין פאוול, מזכיר ההגנה דיק צ'ייני ואחרים על המצב במפרץ הפרסי, 15 בינואר 1991
ב-2 באוגוסט 1990, פלשה עיראק, בהנהגתו של סדאם חוסיין, לדרום כווית העשירה בנפט. בוש גינה את הפלישה והחל להרכיב קואליציה כנגד עיראק בארצות הברית ובקרב בנות בריתה באירופה, באסיה ובמזרח התיכון. מזכיר ההגנה דיק צ'ייני נסע לערב הסעודית כדי להיפגש עם המלך פהד; פהד ביקש סיוע צבאי אמריקאי, מחשש לפלישה אפשרית גם לארצו. הבקשה התקבלה על ידי הממשל האמריקאי ששלח כוחות לערב הסעודית. עיראק ניסתה לנהל משא ומתן על עסקה שתאפשר לה להשתלט על חצי משטחה של כווית. בוש דחה הצעה זו והתעקש על נסיגה מוחלטת של הכוחות העיראקיים. התכנון של פעולה קרקעית על ידי כוחות הקואליציה בהנהגת ארצות הברית החל בספטמבר 1990, בפיקודו של הגנרל נורמן שוורצקופף. בוש נאם לפני ישיבה משותפת של הקונגרס האמריקני וביקש אישור להתקפות אוויר וקרקע, תוך שהוא מציג ארבע מטרות מידיות: עם התנגדותה של מועצת הביטחון של האו"ם לאלימות העיראקית, הסמיך הקונגרס את השימוש בכוח צבאי עם יעד מוגדר של החזרת השליטה בכווית לממשלתה, והגנה על האינטרסים של ארצות הברית מחוצה לה.
מוקדם בבוקר 17 בינואר 1991, פתחו כוחות הקואליציה בהתקפה הראשונה, שכללה למעלה מ-4,000 תקיפות הפצצה אוויריות. התקפות אלו נמשכו בארבעת השבועות שלאחר מכן, עד הפלישה הקרקעית ב-24 בפברואר 1991. כוחות הקואליציה חדרו את הגבולות העיראקיים וצעדו לעבר כווית סיטי, ואילו בצד המערבי של המדינה יירטו הכוחות את הצבא העיראקי הנסוג. בוש החליט להפסיק את המתקפה לאחר 100 שעות בלבד. מבקרי בוש קבעו כי החלטה זו הייתה מוקדמת מדי, שכן מאות חיילים עיראקים הצליחו להימלט; בוש השיב על כך ואמר שהוא רצה למזער אבדות בנפש. המתנגדים טענו כי בוש היה צריך להמשיך את ההתקפה, לדחוף את צבאו של חוסיין בחזרה לבגדאד, ואז לסלק אותו מהשלטון. בוש הסביר כי הוא לא נתן את ההוראה להפיל את ממשלת עיראק כיוון ש
בתום המלחמה סברו בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר כי הגיעה השעה לכינוסה של ועידה בינלאומית לשלום בסכסוך הישראלי-ערבי, שתנצל את "חלון ההזדמנויות" שנפתח. בוש ובייקר החלו בלחץ מסיבי. לאחר דיונים בין הממשל האמריקאי לבין ממשלת ישראל הסכים ראש הממשלה יצחק שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית בספרד, שנודעה מאוחר יותר כוועידת מדריד.
מלחמת האזרחים בסומליה
לנוכח האסון ההומניטרי בסומליה, שהחריף בשל התמוטטות מלאה של הסדר האזרחי, באפריל 1992 יצר ארגון האומות המאוחדות את "UNOSOM I" (ראשי תיבות של United Nations Operation in Somalia – פעולת האו"ם בסומליה), כוח המשימה הראשון שנועד לספק סיוע הומניטרי ולעזור להשיב את הסדר בסומליה לאחר התפוררות הממשל המרכזי, אך האו"ם נכשל במשימתו. החלטה מספר 794 של מועצת הביטחון של האו"ם התקבלה פה אחד ב-3 בדצמבר 1992 ואישרה הקמת כוח לשמירת שלום בשם UNITAF (Unified Task Force – כוח משימה מאוחד). ארצות הברית בהנהגת בוש עמדה בראש הכוח, וממשלו חתר לחלוקת סיוע הומניטרי והשכנת שלום בסומליה. כברווז צולע, השיק בוש את מבצע "שיקום התקווה" למחרת. נוכחותה של ארצות הברית בסומליה המשיכה גם בימי ממשל ביל קלינטון.
הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה
ממוזער|250px|עומדים משמאל לימין: נשיא מקסיקו קרלוס סלינס, הנשיא בוש וראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני במעמד חתימת ההסכם, אוקטובר 1992
יחד עם ראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני, הוביל בוש את המשא ומתן על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA), שיבטל את מרבית מכסי-המגן על מוצרים הנסחרים בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו, במטרה לעודד סחר בין המדינות. ההסכם הסיר מגבלות מסחר ומכסים בין המדינות, בעיקר בענף החקלאות אך גם בתעשיית הטקסטיל והרכב. כמו כן הוא מגביל פטנטים, זכויות יוצרים וסימנים מסחריים בין שלוש המדינות.
ההסכם היה נתון לביקורת כבדה בעיקר מצד המפלגה הדמוקרטית, שטענו כי ההסכם גרם לאובדן מקומות עבודה אמריקאיים. נאפט"א גם לא הכיל הוראות בדבר זכויות עובדים; על פי ממשל בוש, הסכם הסחר היה אמור להפיק משאבים כלכליים שיאפשרו לממשלת מקסיקו להתגבר על בעיות המימון ואכיפת חוקי העבודה שלה. בוש נזקק לחידוש סמכות המשא ומתן כדי להתקדם בשיחות הסחר של נאפט"א. סמכות זו הייתה אמורה לאפשר לנשיא לשאת ולתת על הסכם סחר שיוגש להצבעה בקונגרס, ובכך ימנע מצב שבו יידרש הנשיא לשאת ולתת עם שותפי הסחר באותם חלקים של ההסכם שהקונגרס מבקש לשנות. בעוד החתימה הראשונית הייתה אפשרית בתקופת כהונתו, המשא ומתן התקדם באופן איטי, אך יציב. הנשיא ביל קלינטון אימץ את ההסכם בכפוף להוספת הסכמים משלימים הנוגעים לאיכות הסביבה ותעסוקה, ולבסוף יישמו.
ב-8 בינואר 1992 התעלף בוש לאחר שהקיא במשתה שנערך על ידי ראש ממשלת יפן, קיאיצ'י מיזאווה. בוש סבל מדלקת הקיבה והמעיים.
מדיניות אקלים
ממשל בוש התמודד עם הניצנים המחאתיים והמדעיים לגבי משבר האקלים.
חנינות
ממוזער|250px|דבקית בחירות של בוש וקוויל, 1992
כפי שעשו נשיאים אחרים, העניק בוש שורה של חנינות נשיאותיות בימיו האחרונים כנשיא ארצות הברית. ב-24 בדצמבר 1992 הוא העניק חנינה לשישה פקידי ממשל לשעבר שהיו מעורבים בפרשת איראן-קונטראס שנחשדו או הורשעו בהסתרת עובדות ובמתן עדות שקר לקונגרס. הבולט שביניהם היה מזכיר ההגנה לשעבר קספר ויינברגר. בוש תיאר את ויינברגר, שהיה אמור לעמוד לדין ב-5 בינואר 1993, באשמות פליליות הקשורות לאיראן-קונטראס, כ"פטריוט אמריקאי אמיתי". בנוסף לוויינברגר, בוש חָנַן בין היתר את אליוט אברמס.
הקמפיין הנשיאותי 1992
ממוזער|250px|תיאור ההצבעה במדינות השונות: בכחול הושג רוב לקלינטון ובאדום הושג רוב לנשיא בוש
בתחילת 1992 הודיע בוש על התמודדותו לנשיאות מחדש. לאחר ההצלחה מצד כוחות הקואליציה במלחמת המפרץ, טיפסו שיעורי האהדה כלפי ג'ורג' בוש ל-89%. דומה היה שבוש ייבחר בקלות מחדש. מועמדים דמוקרטים בכירים סירבו להגיש את מועמדותם. אבל המיתון הכלכלי, והספקות שהוטלו על אופן סיום מלחמת המפרץ, הפחיתו את הפופולריות של בוש.
בעל הטור פט ביוקנן השמרן, קרא תיגר על בוש, והיה יריבו הבכיר. בוש ניצח בפריימריז בניו המפשייר בתוצאה של 53% מול 37%. למרות הניצחון, תוצאה מפתיעה זו גילתה את חוסר שביעות הרצון מנשיאותו. ברגע שהוא קיבל את מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, בוש התמודד מול מושל ארקנסו הדמוקרטי ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטון. קלינטון תקף את בוש כמי שאינו עושה מספיק כדי לסייע למעמד הביניים וכאחד ש"מחוץ לעניינים" עם האדם הפשוט, מה שחיזק את הדיווח הכוזב של העיתונאי אנדרו רוזנטל שבו נטען כי בוש לא ידע שיש סורק ברקודים בסופרמרקט.
בתחילת 1992, קיבל המרוץ תפנית בלתי צפויה כאשר המיליארדר רוס פרו התמודד עצמאית לנשיאות, בטענה שלא הרפובליקנים ולא הדמוקרטים יכולים לחסל את הגירעון ולהפוך את הממשל ליעיל יותר. הקמפיין שלו פנה אל הבוחרים מכל הקשת הפוליטית, ובעיקר אל המאוכזבים מחוסר האחריות הפיסקלית של שני הצדדים. מאוחר יותר פגע במסע הבחירות שלו כשפרש מהמירוץ ביולי רק כדי לחזור אליו.
ב-3 בנובמבר, זכה קלינטון בבחירות והיה לנשיא ה-42 של ארצות הברית, בהפרש גדול בחבר האלקטורים, ועם 43% מקולות המצביעים מול 37% לבוש, ו-19% לפרו. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז 1968 בה זכה מועמד לנשיאות בבחירות עם אחוזי תמיכה של פחות מ-50%. רק מחוז קולומביה וארקנסו של קלינטון נתנו רוב מוחלט מקולותיהן למועמד אחד. בכל שאר המדינות, זכו בוש או קלינטון ברוב יחסי של הקולות.
37.4% אחוזי התמיכה שבוש קיבל היו התוצאה הנמוכה ביותר עבור נשיא מכהן מאז ויליאם הווארד טאפט בבחירות 1912 (23.2%) שגם הוא נאלץ להתמודד עם שני יריבים (וודרו וילסון ותאודור רוזוולט). התוצאה של בוש הייתה הנמוכה ביותר עבור מועמד של המפלגות הגדולות מאז אלף לנדון שקיבל 36.5% אחוזים מהקולות ב-1936. לבוש היו אחוזי תמיכה נמוכים יותר אפילו מאשר להרברט הובר שהובס ב-1932 (וזכה ל-39.7% תמיכה).
לאחר הנשיאות
שמאל|ממוזער|250px|נשיא ארצות הברית ביל קלינטון עם הנשיאים לשעבר (מימין לשמאל) ג'רלד פורד, בוש וג'ימי קרטר בחדר הירוק, 14 בספטמבר 1993
עם עזיבתו את הבית הלבן, פרש בוש לגמלאות עם רעייתו ברברה לבית שרכשו בווסט אוקס (West Oaks), שכונה במערב יוסטון ליד טנגלווד. היה להם משרד נשיאותי בתוך בניין פארק לוריאט ביוסטון. בית הקיץ שלהם נמצא במתחם בוש שבדרום מיין. הזוג בוש היה הזוג הנשיאותי הנשוי למשך הזמן הארוך בהיסטוריה, לפני ג'ון ואביגייל אדמס. בינואר 2015 חגגו בני הזוג בוש 70 שנה לנישואיהם. בוש ייסד טורניר דיג שנתי באיילמורדה (Islamorada), אי בפלורידה קיז, שנערך מדי שנה מזה עשור.
ב-1993 קיבל בוש תואר כבוד של אביר הצלב הגדול במסדר האמבט (GCB) מאליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, השלישי מנשיאי ארצות הברית שקיבל תואר אבירות זה, לאחר דווייט אייזנהאואר ורונלד רייגן. באותה שנה ביקר בוש בכווית כדי לציין את ניצחון הקואליציה על עיראק במלחמת המפרץ, ושם נודע כי קיצונים מנסים להתנקש בחייו. הרשויות בכווית עצרו 17 אנשים שהיו מעורבים לכאורה בניסיון הפעלת מכונית תופת במטרה להרוג את בוש. באמצעות ראיונות עם החשודים ובחינת מעגלי החשמל של הפצצה, קבע ה-FBI כי הקנוניה נוהלה על ידי שירות המודיעין העיראקי. בית משפט בכווית הרשיע מאוחר יותר את כל הנאשמים. חודשיים לאחר מכן, בתגובה, הורה קלינטון על ירי 23 טילי שיוט לעבר מפקדת המודיעין של עיראק בבגדאד. יום לפני ההתקפה, שגרירת ארצות הברית באו"ם, מדליין אולברייט, הגישה למועצת הביטחון ראיות לקנוניה העיראקית. לאחר שנורו הטילים אמר סגן הנשיא אל גור כי ההתקפה "נועדה להיות תגובה מידית במקום בו התבצעה ונוהלה הקנוניה להתנקש בחייו של בוש".
בין השנים 1993 ל-1999 כיהן בוש כיושב ראש חבר הנאמנים למלגות אייזנהאואר, ובשנים 2007–2009 היה יושב ראש מרכז החוקה הלאומי. בשנת 1997, שנת חנוכת הספרייה הנשיאותית על שמו, נקרא גם נמל התעופה הבין-לאומי של יוסטון על שמו, נמל התעופה הבין-יבשתי ג'ורג' בוש.
בנו הבכור, ג'ורג' ווקר בוש, הושבע לנשיאה ה-43 של ארצות הברית ב-20 בינואר 2001, ונבחר מחדש ב-2004. לפני כן, בוש נודע בשם "ג'ורג' בוש" או "הנשיא בוש", אך בעקבות בחירת בנו, הצורך להבחין ביניהם הביא כינויים שונים לבוש: "ג'ורג' ה.ו. בוש" "ג'ורג' בוש סניור", "בוש 41" ו"בוש הזקן" הפכו להרבה יותר נפוצים.
שמאל|ממוזער|250px|בוש נואם בהלווייתו של רונלד רייגן בקתדרלה הלאומית של וושינגטון, 2004
שמאל|ממוזער|250px|בוש עם הנשיא ברק אובמה בחדר הסגלגל, 30 בינואר 2010
בוש המשיך להופיע בהופעות פומביות רבות. הוא וברברה בוש השתתפו בהלוויה הממלכתית של רונלד רייגן ביוני 2004, וכן בהלוויית ג'רלד פורד בינואר 2007. חודש לאחר מכן הוא זכה בפרס רונלד רייגן לחירות בבוורלי הילס שבקליפורניה, על ידי הגברת הראשונה לשעבר ננסי רייגן. למרות ההבדלים הפוליטיים בינו לבין ביל קלינטון, היה ידוע כי שני הנשיאים לשעבר הפכו לחברים. הוא וקלינטון הופיעו יחד בתשדירי שירות בטלוויזיה בשנת 2005, כשעודדו סיוע לנפגעי הוריקן קתרינה ורעידת האדמה והצונמי באוקיינוס ההודי. ב-4 בדצמבר 2006 נשא בוש נאום בנושא מנהיגות בפורום מנהיגות שנערך בבירת פלורידה, טאלאהאסי. ב-18 בפברואר 2008, תמך בוש באופן רשמי במועמדותו של הסנאטור ג'ון מקיין לנשיאות ארצות הברית. תמיכתו סייעה משמעותית למסע הבחירות של מקיין, שניצב בפני ביקורת מצד שמרנים רבים.
ב-10 בינואר 2009 נכחו ג'ורג הרברט ווקר בוש ובנו ג'ורג' ווקר בוש בטקס חנוכת נושאת העל ג'ורג' ה' ו' בוש (CVN-77), נושאת העל העשירית והאחרונה מסדרת נושאות המטוסים נימיץ של צי ארצות הברית. בוש שב לבקר בנושאת העל ב-26 במאי 2009. לראשונה מאז שהופסקו הגעות נושאות מטוסים אמריקאיות לישראל בעקבות האינתיפאדה השנייה, ביוני 2017 עשתה נושאת המטוסים את דרכה למפרץ חיפה. ב-1 ביולי 2017 עגנה נושאת המטוסים בנמל חיפה.
ב-15 בפברואר 2011 עוטר בוש במדליית החירות הנשיאותית – אחת משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית – בידי הנשיא ברק אובמה. בחודש יולי 2013, גילח בוש בן ה-89 את שיער ראשו יחד עם מאבטחיו מהשירות החשאי כאות תמיכה בבנו בן השנתיים של אחד ממאבטחיו, שחלה בלוקמיה ושיערו נשר.
ב-12 ביוני 2014, הגשים בוש הבטחה ארוכת שנים לבצע צניחה חופשית ביום הולדתו ה-90. הוא צנח ממסוק ליד ביתו בקנבונקפורט שבמיין. צניחה זו הייתה הפעם השמינית שהנשיא לשעבר צנח, ובין היתר צנח ביום הולדתו ה-80 וה-85. הוא צייץ ברשת החברתית "טוויטר" לפני הקפיצה, וכתב
בנובמבר 2014, אישר הנשיא לשעבר ג'ורג' ווקר בוש כי אביו דוחק באחיו, ג'ב בוש, להתמודד בבחירות לנשיאות 2016. לאחר נסיגתו של ג'ב מהפריימריז הרפובליקני, אישר דוברו של בוש כי הוא לא יתמוך בשום מועמד אחר: "בגיל 91 הנשיא בוש עזב את הפוליטיקה. הוא חזר מפרישתו בשביל לעשות כמה דברים בשביל ג'ב, אבל אלו היו יוצאים מן הכלל". בבחירות אלו נטען בסביבתו של בוש כי הוא תומך במועמדת המפלגה הדמוקרטית, הילרי קלינטון. אך כאשר דונלד טראמפ הוכרז כנשיא הנבחר של ארצות הברית, בוש בירך אותו על היבחרו.
ב-5 בפברואר 2017, בוש ורעייתו ברברה ביצעו את הטלת המטבע המסורתית לפני משחק הפוטבול "סופרבול LI". ביולי 2017, לאחר שנודע כי הסנאטור ג'ון מקיין מאריזונה אובחן כחולה בסרטן המוח, פרסם בוש הצהרה: ב-16 באוגוסט 2017, פרסמו בוש ובנו ג'ורג ווקר הודעה משותפת המגנה את האלימות בעצרת איחוד הימין האמריקאי.
ב-15 באפריל 2018 הוכרז כי רעייתו, ברברה, תתחיל טיפולים פליאטיביים. יומיים לאחר מכן, ב-17 באפריל 2018 הלכה ברברה לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלת ריאות חסימתית כרונית.
מותו והלווייתו
ממוזער|ארון קבורתו של בוש מוצב ברוטונדה של הקפיטול, בפניו מנהיגים מהעולם ובני משפחת בוש
בשנת 2011 לקה בוש במחלת פרקינסון שאילצה אותו לנוע באמצעות כיסא גלגלים או קלנועית. בוש נפטר ב-30 בנובמבר 2018 בגיל 94 בביתו שביוסטון. לאחר מותו יצא הנשיא דונלד טראמפ בהצהרה רשמית בה שיבח את מדיניותו והישגיו, כמו כן הוציאו הודעות תנחומים הנשיאים לשעבר ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, ג'ורג' ווקר בוש וברק אובמה, ובנותיו של הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון.
ב-3 בדצמבר הוצב ארונו של בוש ברוטונדה של בניין הקפיטול בוושינגטון. ב-5 בדצמבר הובא הארון לכנסייה האפיסקופלית של מרטין הקדוש בעיר יוסטון ולמחרת נערך בה טקס אשכבה לבוש. לאחר מכן הוסע הארון ברכבת לספרייה הנשיאותית הנקראת על שמו, השוכנת בטקסס. בוש נקבר שם לצד אשתו ברברה ובתו פאולין.
טענות בדבר התנהגות מינית בלתי הולמת
בסוף אוקטובר 2017, עם התחזקות קמפיין ה-"Me Too", האשימה השחקנית הת'ר לינד כי בוש נגע בה באופן לא הולם וסיפר לה בדיחה גסה במהלך אירוע שהתקיים למען קידום הסדרה "המרגלים של וושינגטון". לינד כתבה ברשת החברתית אינסטגרם כי בוש "נגע בי באחורי גופי מכיסא הגלגלים שלו, כשאשתו ברברה לצדו". וידוי זה נמחק לאחר מכן מחשבון האינסטגרם שלה. באותה העת, השחקנית ג'ורדנה גרולניק אמרה כי בוש גישש את אחוריה גם כן בזמן שצולמה איתו ועם אחרים.
בעקבות האשמות אלו, מסר דוברו של בוש:
מעט מאוחר יותר בנובמבר, גם כן כחלק מקמפיין ה-"Me Too", כתבה הסופרת כריסטינה בייקר קליין מאמר שפורסם על ידי סלייט, בו האשימה את בוש בכך שנגע בה בצורה לא נאותה וסיפר בדיחה גסה כשהצטלמה עמו במהלך אפריל 2014 באירוע של קרן ברברה בוש. הצטרפה אליה אמנדה סטפלס, מועמדת לסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת מיין, שטענה כי בוש נגע בישבנה והתלוצץ: "אה, אני לא הנשיא הזה", כאשר ביקרה במתחם בוש.
בוש וישראל
תום המלחמה הקרה ומלחמת המפרץ
ארבעים וחמש שנים לאחר שוך הקרבות של מלחמת העולם השנייה ותומה, מצא עצמו בוש בקודקודה של מערכת גאופוליטית חדשה, שצל המלחמה הקרה לא העיב עליה יותר. עם נפילת מסך הברזל, שהובילה להתפרקות ברית המועצות התגבש לו עולם קוטבי חדש, שבראשו ניצבת ארצות הברית כמעצמת העל היחידה בעולם. קווי המתאר של הסדר העולמי החדש התבטאו עם פלישתה של ארצות הברית לעיראק, לצד קואליציית מדינות נוספות, בראשית אוגוסט 1990. ממשל בוש, שהיה לראשונה זה עשרות שנים משוחרר מרצונותיה והשפעותיה של ברית המועצות, הצליח לגבש בתוך פרק זמן קצר קואליציה בינלאומית שכללה בתוכה בין היתר את ערב הסעודית, הממלכה המאוחדת וצרפת, ובכך פרצה מלחמת המפרץ.
עם הפלישה העיראקית לכווית, הבין בוש כי השלמה עם המצב החדש תערער את היציבות והסדר במזרח התיכון, ועלולה להוליד תגובת שרשרת במדינות שהיו חיוניות ליחסי החוץ של ארצות הברית, ובהן מצרים וערב הסעודית. ממשלו של בוש נערך לתגובה וכאמור, החל לגבש קואליציה בינלאומית. ארצות ערב היו לו חשובות ביותר, והוא גייס את המצרים, הסורים והסעודים ואת נסיכויות המפרץ - איחוד האמירויות הערביות, בחריין וקטר. ישראל הייתה שותפה להתייעצויות ולשיתוף מידע כללי, אך בוש לא חפץ בישראל כשותפה למהלכים צבאיים או מדיניים. הוא מידר את ישראל מתוך נקודת מבט שמעורבות ישראלית בקואליציה תעיב על שותפיו הערבים.
על אף יכולתו של הממשל לגבש קואליציה בינלאומית באמצעות שורה של החלטות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ולנקוט נגד עיראק בהנהגת סדאם חוסיין מהלכים צבאיים ודיפלומטיים, לא הצליח הממשל למנף את הישגיו במפרץ הפרסי בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עם זאת, על רקע תלותה הבלתי-פוסקת של מדינת ישראל בסיוע אמריקאי במהלך מלחמת המפרץ, הצליח בוש וממשלו להגיע להישג פרוצדורלי, אם כי לא מהותי, במרחב הפלסטיני. ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, התנגד באופן נחרץ לועידת מדריד כמכשיר ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי, כאשר הוצעה ב-1987 על ידי שר החוץ וממלא מקומו שמעון פרס ושנה לאחר מכן על ידי מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ורג' שולץ. שמיר נאלץ לשנות את עמדתו לאחר פרוץ מלחמת המפרץ ולנוכח המלחמה הבינלאומית במזרח התיכון והסכים ליטול חלק בוועידת מדריד שהתכנסה בספרד ב-30 באוקטובר 1991.
תלותה של ישראל בסיועהּ של ארצות הברית, שנחשפה הן במהלך המלחמה והן לאחר תומה, היווה נדבך מרכזי בקשריו של ממשל בוש עם מדינת ישראל. לאורך ימי קיומה של ברית המועצות, היוותה ישראל עבור ארצות הברית נכס אסטרטגי, שכן תרמה למאבקה של האחרונה נגד חתרנות סובייטית במזרח התיכון. משהתפרקה ברית המועצות ועמה גם איומים סובייטים על אינטרסים אמריקאים בפרט ומערביים בכלל במזרח התיכון, ממשל בוש לא ראה סיבה מיוחדת לקיים את יחסי ארצות הברית–ישראל בהיקפם ההדוק. במהלך המשבר ומלחמת המפרץ באה תמורה זו במעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי אזורי לידי ביטוי במדיניות של נקיטת פרופיל נמוך כתוצאה ישירה של הלחץ האמריקני. כאשר הסוגיה שעמדה על הפרק לא הציבה נכסים או אינטרסים אמריקאיים או מערביים תחת איומה של ברית המועצות ולא נגזרה מן המלחמה הקרה, צומצם באופן ניכר התפקיד שנועד לישראל במסגרת מאבקה הבינלאומי של ממשל בוש נגד ממשלו של סדאם חוסיין.
ממשל בוש חתר להפרדת הסכסוך הישראלי-ערבי ממאמצי הקואלציה הבינלאומית בעיראק, שהובלו בהנהגתו. הממשל ראה בגלישת סכסוך זה איום על אחדות הקואליציה הבין-ערבית שהקים ובכך לשים לאל את חזונו לייסוד סדר עולמי חדש ויציב. סדאם חוסיין ניסה לערער את הקואליציה ולערב את ישראל במלחמה כאשר כאשר שיגר טילים אל עבר ישראל. השקפה זו של ממשל בוש נבעה משום שתגובה צבאית מצד צה"ל הייתה מעיבה על החברות הערביות בקואליציה, שבין כה וכה פגעו ביחסיהן עם עיראק. על רקע זה, הופעלו בוושינגטון די. סי. משאבים רבים בכל שלבי המלחמה במטרה להבטיח את מידורה של ישראל מהלחימה, ושהסכסוך הישראלי-ערבי לא ישפיע על זירת המפרץ. מדיניות זו של ממשל בוש צלחה, וישראל נשארה מחוץ למלחמה בכל המישורים תוך שהיא משקיפה מנגד על ההתרחשויות וארצות הברית דואגת שלא תנסה להשפיע במישרין על מהלכן, על אף הפגיעה בריכוזי אוכלוסיית ישראל.
לנוכח הפרובוקציות העיראקיות שנועדו להתגרות בישראל ולגרום לערעור אחדות הקואליציה, נקט הבית הלבן של בוש "מדיניות הבלגה" כלפי ישראל. המדיניות התבטאה באספקה מואצת של MIM-104 פטריוט ליירוט טילי קרקע-קרקע עיראקיים מדגם סקאד, ופריסתם בישראל בצוותא עם צוותי הכוחות המזוינים של ארצות הברית לראשונה בתולדות ישראל; ההבטחה לפצות את ישראל בהיקף של כ-650 מיליון דולר אמריקני; והנכונות לשתף את ישראל במידע לווייני התרעתי אודות שיגורי הטילים. ממשל בוש הוסיף לאיים על עיראק, בתגובה לכך שתקפה את ישראל בנשק כימי, בתקיפה ישראלית לא-קונבנציונלית נגדה. איומים אלו נשמעו מפיו של מזכיר ההגנה של ארצות הברית, דיק צ'ייני, ב-2 בפברואר 1991.
ועידת מדריד
מאמציו הראשוניים של ממשל בוש לחתירה להסדר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהראו ניצנים ראשונים בקיץ 1989, נקלעו למבוי סתום במרץ 1991 בשל התנגדותו של ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר להשתתפות נציגים ממזרח ירושלים בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. מאמציי ממשל בוש לקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הביאו לקרע גלוי ובוטה בין הבית הלבן לממשלת ישראל העשרים וארבע. עם שוך הקרבות במלחמת המפרץ, במרץ 1991, הבית הלבן יזם מהלך מקיף בתכלית לנצל את עמדת המיקוח של ארצות הברית כמעצמת העל היחידה בעולם ובזכות מדיניות ההבלגה שהפגינה במהלך המלחמה, כקרש קפיצה לקידומו של הסדר מדיני כולל בחסות ועידת פסגה בינלאומית.
מלחמת המפרץ העצימה את היוקרה וההשפעה של ארצות הברית, ובאופן סימולטני החלישה את הארגון לשחרור פלסטין, שצידד במשטרו של סדאם חוסיין. סוריה נחלשה עוד קודם לכן, בעקבות התפרקות ברית המועצות, שהייתה לה מקור מרכזי לתמיכה ולאספקת מערכות נשק מתקדמות. התפתחויות אלו העניקו לנשיא בוש פתח הזדמנויות להתקדמות לקראת היעד הנכסף של יישוב הסכסוך הישראלי-ערבי על כל נדבכיו. לשם כך, פרס הממשל האמריקאי את הרעיון לקיום ועידת פסגה בינלאומית, רעיון שהפך למציאות ב-30 באוקטובר 1991. הדך להצלחתה של הוועידה נראתה סלולה ובטוחה. הארגון לשחרור פלסטין לא לקח בוועידה חלק פעיל או ישיר וגם בתהליך המשא ומתן שאמור היה לבוא בעקבותיה (אם כי הממשל הבטיח שיתחשב בעמדותיו), נוסף על כך שהחסות הרוסית בוועידה - שבעביר אפשרה לשמיר לתרץ את התנגדותו לוועידה - לא נראתה עוד מאיימת לאחר נפילת מסך הברזל.
סוריה, שסירבה להשתתף בוועידת ז'נבה ב-1973, ומאוחר יותר אף דרשה כי מליאת הוועידה הבינלאומית תהא גוף בעל סמכויות אכיפה שיפעל ליישומו של מתווה ההסדר הכפוי ויוכל להטיל וטו על הסכמות דו-צדדיות במסגרת ועדות המשנה, ריככה את תביעותיה ועמדותיה בכך שהסכימה לשליטה אמריקאית בתהליך. גם עובדה זו תרמה לתחושת האופוריה הגואה ערב התכנסות הוועידה.
ב-30 באוקטובר 1991 התכנסה לאחר דיונים חוזרים ונשנים וועידה בינלאומית לשלום במזרח התיכון במדריד בירת ספרד, כ-18 שנים לאחר כינוס ועידת ז'נבה בשווייץ אחרי מלחמת יום הכיפורים. מעבר לנאומי הפתיחה החגיגיים שנישאו בה, מיסדה הוועידה שתי מסגרות בה נשאו ונתנו. הראשונה הייתה מסגרת בילטרלית למשא ומתן ישראלי-ערבי במסלולים נפרדים. השנייה הייתה מסגרת מולטיטרלית למשא ומתן בחמישה נושאים אזוריים: מים, פליטים, בקרת נשק וביטחון אזורי, איכות הסביבה ושיתוף פעולה כלכלי. חרף ההתחלה המבטיחה ויצירת ערוצי המשא ומתן השונים, עלתה במהרה יוזמת מדריד על שרטון ונקלעה למבוי סתום. כל אחד מן הצדדים התבצר בעמדתו, הן במשא ומתן הישראלי-סורי והן במסלול הישראלי-ירדני-פלסטיני, ובכך קפא התהליך.
משבר הערבויות לקליטת העלייה מברית המועצות
מאז הציגו הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה שלו, ג'ון פוסטר דאלס, את "תבנית היחסים המיוחדים" עברו יחסי ארצות הברית–ישראל כברת דרך ארוכה. תבנית היחסים המיוחדים שהציג אייזנהאואר סתרה במהותה את האינטרסים הלאומיים של שתי המדינות. במהלך העשורים שחלפו מאז הצגת תבנית היחסים המיוחדים של אייזנהאואר כביטוי לאינטרסים פוליטיים צרים וסקטוריאליים, המתעלמים מהצרכים הממלכתיים והיעדים האסטרטגיים הרחבים אותם ניסתה וושינגטון לקדם, נהפכה ישראל לנכס אסטרטגי מוערך ומוכח בעיני הבית הלבן. אחדים מנשיאי ארצות הברית מאז הצגת תבנית היחסים המיוחדים, ובהם לינדון ג'ונסון ורונלד רייגן, נתנו לתבנית לגיטימציה רחבה והעמיקו את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. אך, עם זאת, נעשה ניסיון מצד ממשלו של בוש להשיב את היחסים בין שתי המדינות לתבנית המקובעת והצרה של שנות ה-50 של המאה ה-20. ניסיון זה היווה את אחד משיאיו של "משבר הערבויות", שהעיב על השנתיים האחרונות של בוש בבית הלבן ושדעך עם עלייתו של יצחק רבין לראשות ממשלת ישראל בבחירות לכנסת השלוש עשרה.
היעד המרכזי והבלתי-מוצהר של הדיפלומטיה האמריקאית במהלך המשבר הושג במלואו ב-23 ביוני 1992, כאשר מפלגת הליכוד בהנהגתו של שמיר נחלה תבוסה למפלגת העבודה בהנהגתו של רבין. ראשיתו של משבר הערבויות הצטלבה עם המשבר המחריף בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהעכיר את יחסיו של ממשל בוש עם ממשלת שמיר והעלה את מפלס החשדנות והטינה שרכשו הנשיא בוש ומזכיר המדינה שלו, ג'יימס בייקר כלפי ישראל בהנהגת שמיר. שורשיו של העימות בסוגיית הערבויות לבניית דירות עבור העולים החדשים חבר המדינות נעוצים בתלותה הבלתי-פוסקת של ישראל בסיוע ותמיכה מצד ארצות הברית מחד, ובמעמדו המחוזק של בוש כמנהיג מעצמת העל היחידה שנותרה במערכת הגאופוליטית עם תום המלחמה הקרה מאידך. ניצנים ראשוניים של המשבר נצפו עוד בטרם הפלישה העיראקית לכווית ובכך העניקה לארצות הברית להוכיח את מנהיגותה והשפעתה בעולם החד-קוטבי החדש, אך הצלחתו של בוש כמנהיג הקואליציה הבינלאומית והתוצאות החיוביות שהניבה מלחמת המפרץ ניתבו את הבית הלבן של בוש לעימות עם ישראל מתוך תחושת עֹצמה וביטחון עצמי מוגברים.
מקורו המיידי של משבר הערבויות היה בפנייתה של ממשלת שמיר לקבינט של ארצות הברית של בוש, במרץ 1990, בבקשה לקבל ערבויות אמריקאיות להלוואה בסך 400 מיליון דולר אמריקני, אותה ביקשה מדינת ישראל מבנקים מסחריים בארצות הברית על מנת לממן בניית שיכונים לעולים שעלו לישראל במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. כאשר ערבויות מסוג זה ניתנות, הן מאפשרות להלוואות להתקבל בתנאים נוחים יותר ובשיעור ריבית נמוך יחסית. אמנם הממשל נענה לבקשה באורח עקרוני, אך בפועל התנה את מתן הערבויות בהתחייבויות מצד ישראל שלא לבנות את השיכונים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, נוסף על העברת דיווח תקופתי על היקף פעילות הבנייה בשטחים. לאחר שישראל נתנה את הסכמתה לתנאי הממשל, נחתם ב-2 באוקטובר 1990 הסכם בסוגיה זו בין מזכיר המדינה בייקר לשר החוץ דוד לוי (הסכם זה נחתם ללא ידיעתו של ראש הממשלה שמיר ובניגוד לעמדתו).
משהגיע הממשל למסקנה כי המידע שסיפקה לו ממשלת שמיר בחודשים שלאחר חתימת ההסכם על היקף הבנייה בגדה המערבית היה לוקה בחסר וחלקי, עוכבה קבלת הערבויות. ב-14 בפברואר 1991, בעיצומה של מלחמת המפרץ, נהפכה התגלעות המחלוקת השקטה בין וושינגטון די. סי. וירושלים לקרע פומבי וחריף. ביום זה העניק שגריר ישראל בארצות הברית, זלמן שובל, ריאיון עיתונאי לסוכנות הידיעות "רויטרס", ובו התאונן על הסחבת והבירוקרטיה בקבלת הערבויות, וכן על העיכוב באישור הסופי של חבילת הפיצוי האמריקאית לישראל בגין נזקי המלחמה שנגרמו לישראל. תגובתו של מזכיר המדינה בייקר הייתה חריפה: הוא תקף בגלוי את שובל על כך שחרג בדבריו "מגבולותיה של ההתנהלות הראויה לשגריר של מדינה ידידותית", ובו בזמן הוקיע את "כפיות הטובה" של ישראל לנוכח הצבת טילי הפטריוט האמריקאים (שנועדו ליירט את טילי הסקאד העיראקיים ששוגרו לישראל) על אדמתה ושיגורי צוותים אמריקאים להפעלתם. בייקר הוסיף ואמר כי בזכות מלחמת המפרץ חוסל האיום העיראקי על ביטחונה הלאומי של ישראל, ועל כן על ישראל להיות אסירת תודה לאמריקה.
ב-18 בפברואר 1991 התנצל ראש הממשלה שמיר בפניו של הנשיא בוש על דבריו של השגריר שובל ודומה היה כי המחלוקת הובאה לידי גמר. בחולף ימים אחדים העניק ממשלו של בוש את הערבויות המבוקשות בסך 400 מיליון דולר. ברם, עד מהרה התברר שמשבר זה היה יריית הפתיחה במחלוקת וקרע מחריפים, על רקע הצורך הישראלי הבהול למתן ערבויות נוספות, הפעם בהיקף גדול הרבה יותר מקבלת הערבויות הראשוניות. ממדיה הרחבים של העלייה מברית המועצות שהתפרקה הובילו להאצת בנייתן של מאות אלפי יחידות דיור ולתלות ישראלית גוברת בארצות הברית. במהלך קיץ 1990 גיבש ממשל בוש מדיניות חדשה כלפי ישראל, נוכח המשקעים שהצמיחו הן המשבר בתחום סכסוך הישראלי-פלסטיני והן משבר הערבויות. המדינות החדשה שאפה ליצור קרבה הדוקה ומרובה בין הענקת הערבויות, שהיקפן המבוקש הגיע הפעם לכעשרה מיליארד דולר בפריסה של חמש שנים, לבין התנהלותו של שמיר בסוגיית ההתנחלויות ובסוגיית התהליך המדיני, אותו ביקשו בוש ובייקר להאיץ בתום מלחמת המפרץ.
נוסף על כך שהבית הלבן לא ריכך את התנאים למתן הערבויות, הבית הלבן ביקש באוגוסט 1991 לדחות את הטיפול בהן לאחר כינוסה של ועידת מדריד. למעשה, בקשה זו הייתה אמצעי להפעלת לחץ שנועד לאותת לראש הממשלה שמיר על קיומו של קשר ישיר בין נכונותה של ישראל לקחת חלק בוועידה (שכן שמיר התנגד לה כאשר הרעיון לכינוסה הועלה ב-1988 ואשתקד) ואישור הערבויות בשלב מאוחר יותר. ספקנותו של הנשיא בוש באשר לכוונותיה ויעדיה של ממשלת שמיר נבעה במידה רבה מכישלון יוזמתו הראשונה של ממשלו בסוגיה הפלסטינית ומהחלטתו של שמיר ממרץ 1990, לדחות את "תוכנית חמש הנקודות" שגיבש מזכיר המדינה בייקר, תוכנית שנועדה להוביל לכינונו של ממשל פלסטיני אוטונומי שינהל משא ומתן ישיר עם מדינת ישראל על הסדר ביניים והסדר קבע.
בראשית ספטמבר 1991, החלה מערכת הסברה ענפה בידיהם של נציגי איפא"ק בגבעת הקפיטול, כאשר חברי הקונגרס של ארצות הברית שבו מפגרת הקיץ ודורבנו לתמוך בבקשת הערבויות. לעימות ניתן פומבי רחב. בעוד שהנשיא בוש הודיע על התנגדותו המפורשת לדון בערבויות בעיתוי זה, מצדדי ישראל פתחו בפעולות שדלנות אינטנסיביות על מנת לקדם את הנושא. ברצונו של בוש היה למנוע בכל מחיר את קבלת הערבויות. הוא תבע מממשלת שמיר להאציל לו את סמכות הפיקוח והבקרה על יישום מדיניות ההתנחלות של ישראל, אך לא הסתפק בתביעה זו. ב-12 בספטמבר 1991 כינס בוש מסיבת עיתונאים, בה השמיע דברים נוקבים וחריפים בנושא. דומה היה כי דבריו העלו את סגנונו ודפוס התבטאותו של ג'ון פוסטר דאלס, מזכיר המדינה בממשלו של דוויט אייזנהאואר. בוש תקף בחריפות את מצדדיה של ישראל בקונגרס בפרט בדעת הקהל האמריקאית בכלל על כך שעמדתם בסוגיית הערבויות נגזרת כל כולה משיקולים פנימיים וצרים ולפיכך מתעלמים מהאינטרס הלאומי של ארצות הברית.
בעוון התבטאויות חריפות אלו, שילם בוש מחיר אלקטורלי כבד. התבטאויותיו הפחיתו את תמיכת קולותיהם של יהודי ארצות הברית בו במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992 לחמישה עשר אחוזים בלבד. אך גם אמירותיו לא ציינו את שיאו של משבר הערבויות. כשהתברר לממשל שלא ניתן לממש במהירות וביעילות את רעיון משטר הפיקוח ובקרה שהציע, שכספי הערבויות יוכלו לאפשר למדינת ישראל לשחרר סכומים אחרים מתקציבה השוטף לשם בנייה ביהודה ושומרון ומשהוקדמו הבחירות לכנסת השלוש עשרה, הקצין בוש את עמדתו ומשבר הערבויות האמיר. ניהול המערכה הציבורית של איפא"ק, חרף ניסיונותיו של בוש להציג פעילות זו כבלתי-לגיטימית וסותרת את האינטרס הלאומי-אמריקאי, עוררו את חמת הממשל. ב-21 בפברואר 1992 הכריז הנשיא בוש כי הערבויות המבוקשות יועברו לישראל ויאושרו אם ממשלת שמיר תפסיק באופן מוחלט את הבנייה ביהודה ושומרון.
הבחירות לכנסת השלוש עשרה
הסיבות שבגללן הגיע המשבר לשיאו היו: תחושת העצמה מוגברת, הקשיים בהם נתקל עם תום ועידת מדריד בניסיונות לשכנע את ממשלת שמיר לרכך עמדותיה בסוגיה הפלסטינית (בייחוד בעניין שיתוף נציגים פלסטינים מהפזורה הפלסטינית, ולא משטחי הגדה המערבית, בוועדות המשא ומתן שנוסדו במדריד), התלות הגוברת של ישראל בערבויות האמריקאיות לבניית שיכונים לעולים והקדמת מועד הבחירות לכנסת השלוש עשרה. לעת עתה, נדמה היה שיחסי ארצות הברית–ישראל נמצאים בנקודת שפל שאין ממנה דרך חזור. המדיניות האמריקאית המסורתית בנושא ההתנחלויות, פרי חקיקתם של דייוויד אוביי , חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השביעי של ויסקונסין והסנאטור פטריק לייהי מורמונט, קובעת כי יקוזזו מכספי הסיוע האזרחי שמעניקה ארצות הברית לישראל הסכומים שהשקיעה בהתנחלויות מדי שנה, מעבר לשיעור מוסכם מראש. בניגוד למדיניות מסורתית זו, הכריז הנשיא בוש בשלהי פברואר 1992 על מדיניות חדשה. את מקומה של "מדיניות הקיזוז" תפסה נוסחה טוטלית ומרחיקה לכת בהרבה, שהתנתה את הענקת כספי הערבויות בהפסקה מוחלטת של כל פעולות הבנייה בגדה המערבית.
בהחליטו לנקוט באסטרטגיה מרחיקת-לכת וחדשה ניסה בוש לנצל את הבחירות לכנסת השלוש עשרה שמועדן קרב ובא, ואת הצורך המידי של ראש הממשלה שמיר לגייס למחנה תומכי מפלגת הליכוד את עשרות אלפי העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר שסוגיית הדיור הייתה בראש מעייניהם, במטרה להניע את ממשלתו לשנות את עמדתה בסוגיית ההתנחלויות מן היסוד תוך קשירת קבלת הערבויות בהפסקה מוחלטת של הבנייה בגדה המערבית. לכאורה, האסטרטגיה החדשה לעיל נועדה לאלץ את שמיר לסוג מעמדותיו המקובעות והנציות בסוגיות אלו. אך ההערכה בבית הלבן הייתה שאם שמיר יסרב להכיר בה, אזי האסטרטגיה תסייע ליריבו של שמיר ומנהיג מפלגת העבודה הישראלית, יצחק רבין (שיומיים קודם להצהרת בוש ניצח את שמעון פרס ונבחר למנהיג ומועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה בבחירות לכנסת) לנצח את שמיר בבחירות. התבצרותו של שמיר בעמדתו וחוסר נכונותו לנהל משא ומתן לגלות גמישות מול ממשל בוש הובילו לכך שהפסיד באופן ניכר את הקול הרוסי בבחירות ביוני 1992.
הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-23 ביוני 1992, הסתיימו בניצחונה של מפלגת העבודה בראשותו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין לאחר מערכת בחירות שסוגיית הבנייה בגדה המערבית עמדה במרכזה והייתה למוקד עימות חריף בין מפלגת העבודה של רבין למפלגת הליכוד של שמיר. בערב הבחירות ניסה ראש הממשלה שמיר, באופן נואש, לגייס את חברי הקונגרס של ארצות הברית למאבק במדיניותו החדשה של ממשל בוש, ניסיון שנחל כישלון. רק שישה סנאטורים - פחות מעשירית מהמניין הנדרש לסכל וטו נשיאותי צפוי על החלטת הסנאט בעד הענקת הערבויות - גילו נכונות להתעמת עם הנשיא בוש בסוגיית התנאים להענקת הערבויות. הסוגיה הוצגה על ידי הממשל כקשור בנושא הטעון והשנוי במחלוקת בדבר הבנייה הישראלית בשטחי הגדה המערבית, ולא בשיפור איכות חייהם של העולים מברית המועצות.
רבין בשלטון וסיום המשבר
משנתפרסמו תוצאות הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנגמרו בניצחונו של רבין ומפלגת העבודה, הגיע המשבר לידי גמר ויושב במהרה. התחייבותו של רבין לצמצם - אם לא להקפיא לחלוטין - את היקף הבנייה בגדה המערבית, לצד שאיפתו של הנשיא בוש (שבסופו של דבר נכזבה) להרחיב את תמיכתו האלקטורלית בקרב יהודי ארצות הברית ערב הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992 באמצעות נרמול יחסי ארצות הברית–ישראל, הכשירו את הקרקע ליישובו המהיר של משבר הערבויות. בחודש יולי 1992 אשרר רבין התחייבותו זו, ובעקבות זאת נסוג בוש מתביעתו להקפאה מוחלטת של הבנייה בגדה המערבית כתנאי לאישור הערבויות. הסכם הערבויות נחתם ביום 11 באוגוסט 1992, שבמהלכו ערך ביקור רשמי בארצות הברית. ממשל בוש חזר לנהוג לפי "מדיניות הקיזוז" ובו בזמן אישר את מלוא סכום הערבויות שדרשה ישראל - עשרה מיליארד דולר לכחמש שנים.
המשבר תם, ואיתו גם נשיאותו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש. בבחירות לנשיאות שנערכו בנובמבר 1992, הובס הנשיא בידי מועמדה של המפלגה הדמוקרטית, מושל ארקנסו הצעיר ביל קלינטון, שזכה בכ-85% מקולותיהם של יהודי ארצות הברית (בוש זכה ב-11% מקולות היהודים, בעוד המועמד העצמאי רוס פרו זכה ב-9% בלבד). בעוד שבמהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1988 זכה סגן הנשיא בוש ב-35% מקולות היהודים, הצטמק שיעור התמיכה בו באורח דרמטי בחלוף שנות נשיאותו ובכך שיקף, במידה רבה, את השפעתו והשלכותיו של משבר הערבויות. בניגוד להישגו היחסי של בוש בהשגת קולות יהודי ארצות הברית בבחירות 1988 ולהצלחותיהם היחסיות של מועמדים רפובליקנים אחרים במהלך שני העשורים קודם לכן (במיוחד של ריצ'רד ניקסון ב-1972 ורונלד רייגן ב-1980), הבחירות לנשיאות 1992 השיבו את בוש חזרה לבחירות לנשיאות ב-1964. במערכת בחירות זו, זכה המועמד הרפובליקני בארי גולדווטר, סנאטור מאריזונה שאביו היה יהודי, ב-10% מקולות היהודים בעוד הנשיא לינדון ג'ונסון זכה בכ-90%.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
טרם כניסתו לתפקיד, בכובעו כנשיא נבחר, אמר בוש כי אינו מתכנן יוזמת שלום חדשה למזרח התיכון. במסיבת העיתונאים העשירית שלו, שנערכה ב-7 באפריל 1989, נשאל בוש בדבר השקפותיו על המזרח התיכון, והאם הוא רואה עצמו מעורב בסוגיות המזרח-תיכוניות במהלך כהונתו. הוא הצהיר שיתערב אם יחוש "שהשתקעות בענייני המזרח התיכון יסייעו לפתירת בעיית השלום במזרח התיכון", אך הוסיף כי "אין זו עת בה שליחויות מרובות מצד הנשיא וממשלו יכולות להיות מועילות בתהליך השלום". בוש הצהיר כי האלימות בגדה המערבית מעוררת דאגה בממשלו וכי הוא מקווה שביקוריהם של ראש ממשלת ישראל שמיר ושל נשיא מצרים חוסני מובארכ בוושינגטון "קידמו את התהליך במשורה".
ב-21 ביוני 1990 הודיע בוש על הפסקת הדיונים האמריקאים עם הארגון לשחרור פלסטין בגין אי-נכונותו של הארגון לגנות פיגוע טרור פלסטיני כושל נגד ישראל (שבוצע במסגרת האינתיפאדה הראשונה, בנוסף לחוסר ענישה מצדו כלפי מבצעי הפיגוע. בוש הודה כי ההחלטה, שנתקבלה על פי המלצת מזכיר המדינה ג'יימס בייקר, צפויה לשכך את הקיצונים באש"ף האנטי-אמריקאים שהובילו את ההתקפה וציין כי הדיאלוג בין ממשלו לאש"ף יתחדש באופן מידי אם יגנה הארגון את התקיפה ויעניש את מבצעיה.
ב-29 בינואר 1991, במהלך נאומו בפני האיגוד הארצי של השדרים הדתיים, הבטיח בוש להגביר את מאמצי ממשלו לקידום השלום במזרח התיכון לאחר תום מלחמת המפרץ. אחדים מפקידי ממשלו אמרו כי דברי הנשיא "נועדו להשקיט את הדאגות הערביות בגלל ההרס ההולך וגובר בעיראק, ולציין כי עם סיום הלחימה ארצות הברית תנסה לטפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני". ב-19 באוקטובר אותה השנה פרסמו הקבינט של ארצות הברית והסובנארקום של ברית המועצות הזמנות משותפות לישראל, לשכנותיה הערביות ולפלסטינים עבור ועידת שלום במזרח התיכון שהתקיימה ב-30 באוקטובר במדריד. במסיבת עיתונאים שכינס ב-13 במרץ, כשנשאל אם האמין כי מנהיגים ישראלים או פלסטינים מוכנים לוותר על התבצרויותיהם בעמדותיהם, אמר בוש כי הוא מאמין כי ארצות הברית נמצאת במצב טוב "מכפי שהייתה אי פעם כזרז שלום" וכי הוא תומך בקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני.
גלריה
הערכה לפועלו
ב-1990 נבחר בוש לאיש השנה של מגזין טיים. ב-1993 הצטרף בוש למסדר האמבט כאביר הצלב הגדול בהוראת אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת.
ממוזער|250px|הנשיא לשעבר ג'ורג' הרברט ווקר בוש בחברת הנשיא ביל קלינטון בהתחלת יישום הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, 14 בספטמבר 1993
ג'ורג' הרברט ווקר בוש נחשב לנשיא "מעשי", שלא התמקד בנושא ספציפי. אמירתו של בוש, "הו, עניין החזון הזה", הפכה למטונימיה לפוליטיקאים שלא מצליחים לכלול חזון פוליטי גדול במערכת בחירות.
בוש הואשם כנשיא שנטש את ענייני הפנים לטובת התעסקות מסיבית בענייני העולם. למרות זאת, יכולתו להשיג תמיכה בינלאומית רחבה במהלך מלחמת המפרץ ואף תוצאת המלחמה נתפסו כניצחון דיפלומטי וצבאי כאחד, אך החלטתו לסגת מבלי לסלק את סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק הותירה רגשות מעורבים בלב האמריקאים, ותשומת הלב הופנתה שוב אל החזית הפנימית והכלכלה המדרדרת – ובכך נפגעה הפופולריות שלו.
בוש נכנס לנשיאות כשהוא מבטיח המשכיות של שנות רייגן וכשהוא מתקדם בזהירות. הוא לא דגל בשינוי קיצוני או הכריז על תוכניות מקומיות גורפות. הוא הוגבל בידי גירעון תקציבי גדול ובידי הקונגרס האמריקאי שהיה ברובו דמוקרטי. מבקריו טענו שממשלו היה חסר חזון ולא העביר את גישתו באופן יעיל לציבור. אף על פי שבוש זכה להישגים פנימיים בולטים, כדוגמת חוק האמריקאים עם מוגבלויות ותיקוני חוק האוויר הנקי, עיקר פעילותו נחשבת בענייני החוץ.
לנשיאי ארצות הברית יש בדרך כלל שליטה רבה יותר על מדיניות החוץ מאשר מדיניות הפנים, וכך היה במידה רבה במהלך נשיאותו של בוש. בוש הרכיב צוות דומיננטי של יועצים, בהם ג'יימס בייקר, דיק צ'ייני, ברנט סקוקרופט וקולין פאוול, ויחד הם פיקחו על הישגיו המשמעותיים. בוש היה בעל אופי שמרני ולא הרגיש בנוח עם שינויים דרסטיים וגדולים, והעדיף לשמור על יציבות ורוגע. מאפיינים אלה סייעו לו להוביל את ארצות הברית בתקופת מעבר גאופוליטית. אף שלממשל בוש לא הייתה שליטה רבה על התגלגלות האירועים בעולם, תגובותיו ומהלכיו עזרו למנוע תוהו ובוהו בעולם. הנשיא בוש הראה כי הוא יכול לפעול באופן חד צדדי (בפנמה למשל), וגם כי היה מסוגל להקים קואליציה בינלאומית גדולה ומגוונת (כמו במלחמת המפרץ). הבוחרים האמריקנים לא האמינו כי הנשיא בוש מטפל בענייני פנים. כמה ממבקריו מתחו ביקורת על כך שלא "מכר" את הישגיו בבחירות ועל כך שניהל מסע בחירות לא יעיל ב-1992. הוא ניער ממנו את האגף השמרני של המפלגה הרפובליקנית במגוון דרכים, כולל הפרת הבטחתו לא להעלות מיסים ולצמצם הוצאות צבאיות, והשמרנים הרגישו שהוא בגד במורשתו של רייגן.שמאל|ממוזער|250px|ג'ורג' הרברט ווקר בוש ורעייתו, ברברה בוש, 14 בספטמבר 2001
הספרייה הנשיאותית והנצחתו
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ורג' הרברט ווקר בוש היא הספרייה הנשיאותית של בוש. הספרייה הנשיאותית, העשירית שהוקמה מכלל הספריות הנשיאותיות, נבנתה בין השנים 1995 ל-1997, והיא מכילה מסמכים וניירת מתקופת כהונתו של בוש כנשיא וכן את של סגנו, דן קווייל. הספרייה נחנכה ב-6 בנובמבר 1997, ונפתחה לציבור הרחב זמן קצר לאחר מכן; חברת האדריכלות "HOK" תכננה ועיצבה את המתחם.
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים של בוש ממוקמים על שטח של 90 דונם בקמפוס המערבי של אוניברסיטת טקסס A&M בעיר קולג' סטיישן, טקסס, בכיכר הסמוכה למרכז הכנסים הנשיאותי ולמרכז האקדמי של אוניברסיטת טקסס A&M. הספרייה פועלת תחת הנהלתו של הארכיון הלאומי של ארצות הברית מכוח חוק הספריות הנשיאותיות 1955.
בית הספר בוש לממשל ושירות ציבורי (Bush School of Government and Public Service) הוא בית ספר לתארים מתקדמים במדיניות ציבורית באוניברסיטת טקסס A&M. בית ספר זה הוא חלק ממכלול הספרייה הנשיאותית, ומציע חמש תוכניות: שתי תוכניות לתואר שני (שירות ציבורי ומנהל, ויחסים בינלאומיים) ושלוש תוכניות תעודה (יחסים בינלאומיים מתקדמים, ניהול מוסדות ללא כוונות רווח וביטחון המולדת).
הנצחתו
מתוך הערכה לפועלו, הונצח ג'ורג' הרברט ווקר בוש בצורות שונות בארצות הברית ומחוצה לה.
פסליו הוצבו במקומות הבאים: מרכז בוש, באוניברסיטה המטודיסטית בדאלאס, טקסס. באוניברסיטת טקסס A&M, בכיכר ג'ורג' בוש. באלבניה, בעיר פושא קרוז'א - Fushe Krujë, בכיכר קוארו אי דורסיט - Quaru i Durësit. בכיכר החירות בבודפשט, הונגריה.
כיכרות נקראו על-שמו בירושלים, ישראל, ובמרכז הנשיאותי, בדאלאס, טקסס.
נמל תעופה בין-לאומי בדאלס בטקסס נקרא על שמו.
שמם של בתי ספר הוסב, או נקרא ג'ורג' וו בוש במוסקבה, ברוסיה, בסנט פול בטקסס, ובסטוקטון בקליפורניה.
רחובות על-שם ג'.וו. בוש: בטביליסי - גאורגיה, בפרישטינה - קוסובו, בטירנה - אלבניה, ובדאלאס, טקסס - ארצות הברית.
דרך ביו עירונית הוקדשה לו באקרה - גאנה.
גשרים נקראו בשם ג'.וו.בוש בטופו - Topo, בליבריה ובארצות הברית, גשר על הנהר האדום, במעבר בין מדינת אוקלהומה למדינת טקסס.
פארק על שמו של ג'ורג' ווקר בוש נקרא בקלגרי - קנדה.
ראו גם
בית הילדות של ג'ורג' ווקר בוש
נשים בקבינט של ארצות הברית
לקריאה נוספת
גל בקרמן, כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם: המאבק האפי להצלת יהודי ברית המועצות, אוניברסיטת חיפה ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2018.
מהפרק "בוש וישראל"
אברהם בן-צבי, מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית–ישראל, ידיעות ספרים, 2011
אהרן דייוויד מילר, הארץ המובטחת מדי: המרדף החמקמק של אמריקה אחר שלום במזרח התיכון, ידיעות ספרים, 2008
אברהם בן-צבי, ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאז 1945, פא"ר, 2006
איתמר רבינוביץ, חבלי שלום: ישראל והערבים 1948-2003, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004
משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון, ידיעות ספרים, 1995
דו"ח צוות המרכז למחקרים אסטרטגיים ע"ש יפה, מלחמה במפרץ: השלכות על ישראל, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 1991
מספריו
קישורים חיצוניים
גלריית תמונות מחייו של בוש, באתר CBS
רשתות חברתיות
הערות שוליים
*
קטגוריה:אבירים מפקדים במסדר האימפריה הבריטית
קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת ייל
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטקסס
קטגוריה:חברי בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:חברי הקבינט של ארצות הברית בממשל רונלד רייגן
קטגוריה:טייסי צי ארצות הברית
קטגוריה:יושבי ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית בסין
ג'ורג' הרברט ווקר
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:מקבלי מדליית החירות הנשיאותית
קטגוריה:מעוטרי צלב התעופה המצוינת (ארצות הברית)
קטגוריה:מעוטרי מדליית האוויר
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר ההצטיינות של הרפובליקה של פולין
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1992
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1988
קטגוריה:מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1980
קטגוריה:מעוטרי מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:סגני נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:שגרירי ארצות הברית באו"ם
קטגוריה:ראשי ה-CIA
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן
קטגוריה:אבות של נשיאי ארצות הברית
קטגוריה:חברי ועד השלישייה
קטגוריה:מועמדים לסגנות נשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
קטגוריה:מעוטרי אות האריה הלבן
קטגוריה:חברי אחוות הגולגולת והעצמות
קטגוריה:מלחמת המפרץ: אישים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1924
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2018
| 2024-09-22T19:09:39
|
פסנתר
|
ממוזער|שמאל| צלילי נגינה על פסנתר
שמאל|ממוזער|250px|ילדה מנגנת על פסנתר
שמאל|ממוזער|250px|מיתרי הפסנתר
ממוזער|250px|פסנתר אקוסטי
שמאל|ממוזער|250px|כיכר הפסנתר בראש העין
פסנתר הוא כלי נגינה ממשפחת כלי המקלדת שהומצא בתחילת המאה ה־18. מנעד הצלילים של הפסנתר הוא הגדול ביותר מבין כל כלי הנגינה מלבד
העוגב, ומתפרש על 7.25 אוקטבות. כמעט כל הפסנתרים בעלי 88 קלידים, ומגיעים מלה נמוך (במפתח פה, אוקטבה מתחת לשישה קווי עזר נוספים לחמשה) ועד דו גבוה (במפתח סול, שתי אוקטבות מעל ל־9 קווי עזר נוספים לחמשה), אך יש גם פסנתרים יוצאי דופן המגיעים עד ל־97 קלידים.
במאה האחרונה נפוצים שני סוגים של פסנתרים: פסנתר כנף, שבו המנגנון המכני של הפסנתר מקביל לקרקע, ופסנתר אקוסטי פסנתר שבו המנגנון המכני נמצא במאונך לקרקע, המכונה גם "פסנתר קיר" או "פסנתר מוצב".
היסטוריה
הפסנתר הומצא על ידי ברתולומאו כריסטופורי, אוצר כלי הנגינה של משפחת מדיצ'י בפירנצה שבאיטליה בשנת 1699. החידוש בפסנתר, בשונה מכלי המקלדת האחרים שהיו קיימים עד אז, הוא שבפסנתר היה אפשר לשלוט על חוזק הצליל בהתאם לעוצמת הלחיצה על הקליד, ולכן זכה הפסנתר לשם "פיאנו־פורטה" (Piano-Forte, באיטלקית חלש־חזק), כיום, בשפות רבות נקרא הפסנתר "פיאנו" (Piano), כקיצור של פיאנו פורטה. ניתן לנגן חזק יותר וחלש יותר במנגינות שונות ומגוונות. ברוב היצירות הביטויים פיאנו ופורטה כתובים כ־p שזה פיאנו וכ־f שזה פורטה.
בעברית מופיע השם לראשונה בספר דניאל (בצורה "פסנתרין"), ומקורו ביוונית עתיקה (פְסַלְטֶרִיוֹן, שפירושו "נבל"; מאותו השורש גם המילה הלועזית למזמור תהילים, psalm, שבמקורה הייתה שיר שהושר לצלילי נבל).
הפסנתר הוא התפתחות של כלי מקלדת שכבר היו קיימים מאות שנים לפני הפסנתר, לדוגמה – הצ'מבלו והקלוויקורד. כמו הצ'מבלו גם הפסנתר הוא כלי מקלדת וכלי מיתר, אך בעוד שהצ'מבלו הוא כלי פריטה, הרי שבפסנתר מופקים הצלילים על ידי "פטישים" המקישים על המיתר, ולכן הפסנתר הוא גם כלי הקשה. ההקשה בפסנתר מאפשרת שליטה באצבעות על חוזק הצלילים, שליטה שלא הייתה קיימת בצ'מבלו. כלי דומה הוא העוגב שגם לו יש מנענעים, אך הוא שונה משאר כלי המקלדת, כיוון שמבחינת הפקת הצליל הוא כלי נשיפה ואין בו מיתרים.
במנגנון הפסנתר חלו שינויים ונוספו המצאות במשך מאות שנים. כך לדוגמה, את פטישי העור המעובד החליפו פטישים מצופים בד לבד דחוס, המאפשרים צליל עמוק וחזק יותר. באופן דומה, מנגנון הפסנתר עבר שינויים רבים שאיפשרו החזרה מהירה יותר של הפטישים, על מנת לאפשר נגינת אותו צליל פעמים רבות ככל הניתן בשנייה. למעשה, המנגנון הטוב ביותר נמצא בפסנתרי כנף הנעזרים בכוח המשיכה של כדור הארץ על מנת ליצור התנגדות לכוח שמפעיל הנגן. פסנתר עומד מחקה מנגנון זה על ידי שילובם של קפיצים ומשקולות המבטיחים החזרה מהירה. מנגנון הפסנתר משלב מספר אלמנטים מרכזיים נוספים, כגון אטמים, שתפקידם לחסום את הצליל כאשר נפסקת הלחיצה על הקליד, וכן מספר דוושות. הדוושה הימנית, הקרויה דוושת השהייה, תפקידה לבטל באופן זמני את פעולת האטמים. הדוושה השמאלית מחלישה את הצליל. בפסנתר הכנף הפטיש מוסט הצידה, כך שהוא פוגע במיתר אחד או שניים, ולא בשלושת המיתרים הזהים. בפסנתר העומד הלחיצה מקרבת את כל הפטישים אל המיתרים, ובכך מסייעת להחליש את עוצמת הצלילים. בהרבה פסנתרי-קיר נמצאת בין שתי הדוושות גם "דוושת אימון", שלחיצה עליה מורידה יריעת לבד בין הפטישים למיתרים, מה שמאפשר נגינה בעוצמת צליל נמוכה בהרבה, לצורכי אימוני תלמידים בלבד. אין לה חשיבות מוזיקלית. לעומתה – הדוושה האמצעית בפסנתרי כנף חשובה ביותר אבל מוזנחת. היא דומה בתפקודה לדוושה הימנית אבל בצורה סלקטיבית, ומשמשת בעיקר נגנים מקצועיים.
עם המעבר למסגרת פלדה (בשנת 1820 לפסנתר כנף וב־1825 לפסנתר עומד), שהחליפה את מסגרת העץ, התאפשר לבוני הפסנתרים למתוח את מיתרי הפסנתר למתח גבוה מאוד, של כעשרים טונות. מתח זה מאפשר לפסנתר ליהנות מצליל חזק ומתמשך, בשונה מהפסנתרים של המאה ה־18 שצלילם היה קטן בהרבה. הפסנתר המודרני, שצלילו חזק ובהיר, איננו הפסנתר עליו נכתבו היצירות הקלאסיות לפסנתר ממאה זו.
מיתרי הפסנתר עשויים פלדה. לכל צליל (מבין הגבוהים) יש שלושה מיתרים (זהים), שעליהם הפטיש מכה, לצלילים הבינוניים יש שני מיתרים, ואילו לצלילים הנמוכים ביותר יש מיתר אחד, כי צלילם חזק יותר. כך נוצר יותר איזון בעוצמה בין הצלילים הנמוכים והגבוהים.
יצרנים
עקב תכונותיו הייחודיות, והקלות היחסית של הפקת הצליל בו, הפך הפסנתר לכלי נפוץ מאוד. בתחילת המאה העשרים, לאחר שהושלמה מלאכת פיתוחו של הפסנתר המודרני, פעלו בעולם אלפי חברות לייצור פסנתר. כיום, עם העלייה בשימוש בכלי מקלדת דיגיטליים, פחת מספרם של הפסנתרים המיוצרים. הפסנתרים הטובים ביותר נחשבים אלו המיוצרים בגרמניה, בצ'כיה, במזרח הרחוק ובאוסטרליה.
במשך מאה וחמישים השנים האחרונות התייחסו המומחים לשלושה יצרנים מובילים: Steinway & Sons, Bechstein, Boesendorfer כיצרני הפסנתרים הטובים בעולם. בשנת 1981 הוקם באיטליה מפעל חדש לייצור פסנתרים שהתיימר להיות הטוב בעולם, ושמו פציולי. המפעל, שעושה שימוש בעץ ממנו נבנו כלי המיתר של סטרדיווריוס, הוקם על ידי המהנדס והפסנתרן פאולו פאציולי.
במקביל לירידה המתמשכת בביקוש לפסנתרים, שתי מלחמות העולם פגעו קשות ביצרני הפסנתרים הגרמנים שהוזכרו לעיל, שאף אחד מהם איננו עוד בבעלות גרמנית. סיפורו של מפעל בכשטיין טיפוסי: עקב הקשרים ההדוקים בין בעלת המפעל, הלנה בכשטיין לאדולף היטלר, הועבר המפעל לידי הממשלה הגרמנית במסגרת תהליך של נאציפיקציה. צליל הבכשטיין המקורי אבד עם חורבן המפעל במהלך המלחמה. פסנתרי בכשטיין עדיין מיוצרים כיום, אך החברה נרכשה לאחרונה על ידי סאמיק, החברה הדרום קוריאנית המייצרת פסנתרים זולים בייצור המוני. לשם הוזלת המחיר, מיוצרים הפסנתרים במפעל חדש מתוך שיתוף פעולה עם יצרני פסנתרים צ'כים.
מקומו של הפסנתר במוזיקה
הפסנתר משתתף בסוגי מוזיקה רבים מאוד. בין השאר יש לפסנתר חלק חשוב מאוד במוזיקה הקלאסית. רוב המלחינים הגדולים של התקופה הקלאסית, כגון מוצרט ובטהובן ניגנו בפסנתר, וכתבו עבורו. בתקופה הרומנטית: פרדריק שופן, פליקס מנדלסון. עם הזמן, היצירות לפסנתר נהיו יותר ויותר מסובכות, ואפשר לראות את היצירות האלה אצל ליסט בעיקר, ועוד מלחינים לפסנתר בתקופה מאוחרת יותר. בנוסף, הפסנתר גם משמש כלי עזר למלחינים רבים, ומקל עליהם את ההלחנה; היות שבפסנתר ניתן לנגן צלילים רבים בו זמנית, מלחין הכותב לתזמורת, יכול לנגן חלק ניכר מן התזמור באמצעות מקלדת הפסנתר, וכך לדמות את התוצאה הסופית. עקב כך, מלחינים רבים נעזרים בפסנתר בכתיבתם, ורבות היצירות שנכתבו במקור לפסנתר או עובדו לנגינה בו לאחר מכן.
במאה העשרים השתלב הפסנתר גם במוזיקה הקלה. בג'אז מספק הפסנתר בדרך כלל את ההרמוניה, ככלי מלווה, וכסולן. בהרכבים מסוימים, למשל שלישיית ג'אז, משמש הפסנתר ככלי מוביל. פסנתרנים מפורסמים בג'אז הם ריי צ'ארלס, נינה סימון, ביל אוונס, ת'לוניוס מונק, בובי טימונס, הרבי הנקוק, וינטון קלי, קית' ג'ארט ובאד פאוול. כמו כן, משתמשים בפסנתר גם בפופ, ברוק, בקאנטרי, ובמוזיקה אפרו־אמריקנית כמו בלוז.
איכות הפסנתר
שאלה העולה תדיר ביחס לפסנתרים היא כיצד ניתן למדוד את איכותו של הפסנתר. שאלה זו חשובה שכן פסנתר הוא כלי נגינה מורכב מבחינה טכנית, ומכאן שאין די בצליל טוב כמדד יחיד לאיכותו. גם שם טוב איננו בהכרח מעיד על טיבו של הפסנתר או אמינותו – מפעלים רבים החליפו בעלים, ורבים אף יותר המפעלים בעלי השמות המבטיחים לכאורה שתוצרתם ירודה. יתרה מכך, בשונה ממוצרים ביתיים אחרים, פסנתר ישן איננו בהכרח גרוע מפסנתר חדש. איכותו של פסנתר תלויה בשילוב בין צלילים נעימים לאמינות מכנית גבוהה.
צליל טוב תלוי לא רק באופי הצליל הנשמע אלא גם ביכולתו הדינמית של הפסנתר, היכולת להשמיע צלילים נעימים במגוון רחב של עוצמות. צליל טוב נובע משילוב של גורמים רבים ומגוונים – החל מאיכות העץ ממנו נבנה לוח התהודה של הפסנתר, סוג העץ, הדבק המשמש להדבקת לוח התהודה וכלה במצבם של המיתרים והפטישים. יש המטילים יהבם על פטישים מתוצרת גרמנית, אך גם פטישים מהאיכות הטובה ביותר אינם יכולים לפצות על בנייה ירודה, עץ שלא עבר תהליך נכון של יבוש, ועוד. פסנתר עומד שגובהו מתחת לכ־1.16 מטר יתקשה להשמיע צליל טוב מאוקטבות הבס, שכן מיתרי הבס זקוקים לאורך רב יותר על מנת להתנודד ולהשמיע צליל. מכאן, שבפסנתרים שגובהם נמוך מ־1.16 מטר יש להאזין לבסים (במיוחד אלה שמנוגנים לעיתים קרובות) בקשב רב על מנת לעמוד על טיבם. האזנה זו עתידה להיות מלווה באכזבה שכן מעטים הפסנתרים העומדים המסוגלים להפיק צלילי באס שדומים באופיים לזה של פסנתר כנף. ביחס לפסנתרי כנף, ממד האורך אף הוא מהווה קושי, פסנתר קצר (פחות מכ־1.55 מטר) יתקשה לעיתים קרובות להפיק צליל עשיר. אורכו האידיאלי של פסנתר כנף המיועד לבית מגורים הוא כ־1.85 מטר לערך. פסנתרים ארוכים יותר מכונים "כנף קונצרטנטי", והם מיועדים לאולמות. הכנף משמשת בפסנתרים המצוידים בה כמגבר אקוסטי שמקרין את הצליל. יכולת ההקרנה של הצליל בפסנתרי כנף גבוהה מזו של פסנתרים עומדים בין היתר מאחר שמקור הצליל הוא אופקי ולא אנכי.
אבחון מכני של הפסנתר
על מנת לאבחן את מצבו המכני של הפסנתר יש להיעזר בדרך כלל בספרי הדרכה או במומחה. באופן דומה, את גילו של פסנתר ניתן לאבחן באמצעות השוואת מספר השלדה של הפסנתר, המופיע בדרך כלל על לוח התהודה סמוך לפתחו העליון של הפסנתר העומד או סמוך לקלידים בפסנתר כנף. מאחר שיצרנים נוטים למספר את כל סוגי הפסנתרים המיוצרים במפעלם במספור עוקב, ניתן באמצעות מדריך מתאים (המכונה לעיתים 'אטלס') לגלות מה גילו של הפסנתר. בפסנתרים מודרניים המצוידים בפטישים מסוג 'רנר' ניתן להבחין בתאריך הייצור המדויק של הפטישים המוטבע על הפטיש הסמוך לזה עליו מוטבע שם החברה. בדיקה ויזואלית של המנגנון יכולה ללמד רבות על מצבו של הפסנתר, ככל שהדבר נוגע לצבעם של החלקים ואחידותם. המכניקה, כלומר מנגנון הפסנתר, היא לבו של הפסנתר. בהיעדרה של מכניקה טובה ייתכן והפסנתר יפיק צלילים עשירים, אך פסנתרנים יתקשו בנגינה עליו. הבעיות העיקריות הנובעות ממכניקה לקויה הן מגע קל או קשה מדי (שני ליקויים אלה ניתנים לתיקון במקרים מסוימים, אך כרוכים בהשקעה כספית) והעדר החזרה טובה של הקלידים (גם כאן ניתן במקרים רבים לתקן את הליקוי).
פסנתר מתוחזק היטב, אשר עבר כיוון מדי כשנה (או יותר) טוב במידה ניכרת מפסנתר חדש יותר, מאותה תוצרת, שלא תוחזק כראוי.
מזיקים העלולים לפגוע בפסנתר הם עש, עכבר ותולעת עץ. נגד העש נהגו בעבר לשים בפסנתרים נפתלן, אך הנפתלן פולט לחות ולכן יכול לגרום לחלודה או לפגוע בפעולה המכנית של המנגנון. כתחליף ניתן להשתמש בעץ ארז, נייר מיוחד הדוחה עש או חומרים ריחניים אחרים הדוחים את המזיקים (פלפל שחור, רוזמרין ועוד). כמו כן, מקובל ששימוש תדיר בפסנתר, בדיקה וביקורת תקופתית של כוונן פסנתרים מספקים הגנה טובה מפני מזיקים.
קישורים חיצוניים
כתבה על מוזיאון פסנתרים עתיקים מסוף המאה ה־18 ומן המאה ה־19, עם דוגמאות שמע, אתר Slate
פסנתר, הדר פרי (בלוג "נקודת ראות"): גלגולי שמותיו של הפסנתר
הערות שוליים
*
קטגוריה:כלי מקלדת
קטגוריה:כלי נגינה
קטגוריה:כלי מיתר
קטגוריה:איטליה: המצאות
| 2024-09-27T12:40:19
|
שיתוף פעולה
|
ממוזער|שמאל|250px|חדר כביסה שיתופי בקיבוץ אילון
שמאל|ממוזער|250px|סימביוזה הדדית בין השושנון החי בין זרועות הציד של שושנות ים טרופיות. הדג הטריטוריאלי מגן על שושנת הים מפני דגים המסוגלים לאכול אותה, ובתורו זוכה להגנה מפני טורפיו בין זרועות הציד הצורבות של השושנה.
שיתוף פעולה הוא מצב בו ישויות שונות מפיקות תועלת זו מפעולתה של זו ותלויות זו בפעולתה של זו. מצבים הפוכים לשיתוף פעולה יכולים להיות פעילות בלתי-תלויה, תחרות, טפילות ומצב בו ישות אחת נהנית מפעולתה של השנייה ואילו השנייה אינה נהנית ואינה סובלת.
שיתוף פעולה עשוי להופיע בין בני אדם פרטיים, קבוצות של בני אדם (כמו חברות כלכליות, מדינות), אורגניזמים מאותו מין טקסונומי ואורגניזמים ממינים שונים (כמו כלב ואדם או אצה ופטרייה שיחד הן חוברות לחזזית, שהיא בעצם "עסק משותף"). בשל הגדרתו הרחבה של המושג, הוא נדון הן בשיח הסוציולוגי והן בשיח הביולוגי (סימביוזה).
מאפייניו של שיתוף הפעולה
"שיתוף פעולה" תלוי במספר מאפיינים: התחום המשותף, השותפים ויחסי הגומלין ביניהם.
התחום המשותף
מאפיין זה ניתן להתייחסות כגורם בעל קיום עצמאי וחוקיות משלו, החורגים מההתייחסות ל'שותפים' בלבד. כך לדוגמה, ניתן להתייחס אל השפה – שהיא התחום המשותף למשתמשים בה – כאל גורם נפרד במציאות, לחקור אותה כבעלת קיום משלה ולהתייחס אליה בלא להתייחס ישירות לדובריה.
התחום המשותף משפיע על המשתמשים בו ומעצב הן את חייהם בפועל והן את זהותם, ופעולותיהם משפיעות על עיצובו (שהוא חלק ביחסי הגומלין בין המאפיינים). עיצוב זה עשוי להיות על דרך השינוי (רפורמה) או על דרך השימור. לדוגמה: אם לקבוצת אנשים מסוימים נורמה משותפת, אזי נורמה זו משפיעה ישירות על התנהגותם וגם הופכת להיות חלק מזהותם. בנוסף על כך, שותף מסוים עשוי להשפיע על הנורמה בהתנהגותו. הא גם עוזר לאנשים ומשתף את דעתו בדעת האחרים ואוהב להשתתף בדיונים של החברה.
השותפים
את הכוחות האורגניים שפועלים בתחום שיתוף הפעולה מאפיינות רמות שונות של מודעות חברתית, לשיתוף שמתקיים ביניהם ולהשפעות ההדדיות שלהם ושל התחום המשותף. על אף שחוסר מודעות אינו מבטל את השיתוף, הוא משפיע עליו, לדוגמה: לחברה המודרנית נורמות צרכנות המשותפות לרוב הפרטים. שותף (פרט) מסוים עשוי להיות מודע לכך שנורמות הצריכה הן משותפות, או, לסבור כי נורמות הצריכה שלו הן פרטיות וכך אינן תלויות במעגליו החברתיים.
שותף יכול לעצב את התחום המשותף בשני אופנים:
באופן אקטיבי – כשהוא משפיע באופן מכוון על מעגלי ההשתייכות החברתיים (התחום המשותף) שלו, ומודע להשפעה שלו. צורה זו מכונה חברתיות או שיתופיות. אדם המעצב את מעגלי ההשתייכות החברתיים שלו באופן אקטיבי מכונה אדם שיתופי, המקיים אורח חיים שיתופי, וחברה המקיימת נורמות כאלו מכונה חברה שיתופית.
באופן פאסיבי – בצורה שאין מאחוריה כוונה לעצב את התחום המשותף, אלא מכוונת לדבר מה אחר. צורה זו היא צורת השפעה "מופרטת" ובאופן מקביל: אורח חיים מופרט, וחברה מופרטת.
לדוגמה: לקבוצה של אנשים מסוימים עשויה להיות כלכלה משותפת. שותף מסוים עשוי לעשות מעשים שישפיעו על הכלכלה באופן מכוון – כמו הסתדרויות עובדים או פעולות ממשלתיות – או להשפיע על הכלכלה על מנת לקדם מטרות פרטיות בלבד – כמו עבודה שמטרתה היחידה לקדם רווח אישי, צריכה לא מאוגדת וכו'.
שיתוף פעולה כלכלי
שיתוף פעולה חברתי בקבוצות גורר אחריו גם שיתוף פעולה כלכלי ברמות שונות, כאשר רמת שיתוף הפעולה הכלכלי היא לרוב שיקוף של רמת שיתוף הפעולה החברתי. ניתן לחלק את שיתוף הפעולה הכלכלי למספר רמות בסיסיות:
ללא שיתוף פעולה – זוהי לרוב רמת שיתוף הפעולה הכלכלי בין אנשים, שאין ביניהם קשר או תלות, ממדינות נפרדות, וללא היכרות הדדית.
שיתוף פעולה בתחום תשלום אגרה – זוהי רמת שיתוף פעולה, בה כל חבר בקבוצה נתונה מחויב לשלם סכום קבוע כלשהו בכל פרק זמן, כאשר הסכום הזה מקנה לו ולחברי הקבוצה זכות מסוימת או שירות מסוים, למשל: קבוצת המנויים לבריכת שחייה מסוימת.
שיתוף פעולה הנועד לצורכי תשלום מס – זוהי רמת שיתוף פעולה, הדומה לשיתוף פעולה לצורך תשלום אגרה, אך כאן ישנו קשר ישיר בין יכולתו של הפרט לשתף לבין הסכום אותו הוא משלם, לדוגמה: מס הכנסה שתלוי ברמת ההכנסה. לשיתוף פעולה מסוג זה נלווית אמירה חברתית מסוימת בתוך הקבוצה – "מי שיכול נותן יותר".
שיתוף פעולה תקציבי – רמה זו, בניגוד לקודמותיה, גורסת כי ההון הוא רכוש הכלל, ואילו הפרטים חיים מממון מסוים שאמור לאפשר להם חיים סבירים, לפי הגדרת הקבוצה, ובהתאם לצרכיהם. האמירה החברתית פה היא חזקה יותר ובה בולטת השאיפה לשוויון מוחלט ברמת החיים הכלכלית בין חברי הקבוצה; שיתוף פעולה כזה קיים, למשל, בקיבוצים שיתופיים (כאלו שלא ביצעו הפרטה).
שיתוף פעולה מלא – זוהי הרמה המרבית של שיתוף הפעולה הכלכלי, לפיה אין כלל ממון פרטי או רכוש פרטי. קיימת קופה אחת שהיא קופת כל ההכנסות וכל ההוצאות. שיתוף פעולה כזה קיים רק במסגרות אנרכיסטיות, קטנות לרוב, כמו קומונות או משפחות.
כלכלה שיתופית – קבוצה של מוסדות חברתיים וכלכליים שמאפשרים גישה משותפת למוצרים, שירותים וכישרונות. מערכות של כלכלה שיתופית מתקיימות במגוון צורות וכולן מנצלות את טכנולוגיית המידע (בעיקר האינטרנט) כדי לבצע העצמה של בני אדם, שמאפשרת הפצה שיתוף ושימוש חוזר בעודף קיים של משאבים ושירותים. כלכלה שיתופית היא דוגמה לכלכלה דמוקרטית יותר שבה ההון נמצא בבעלות ביזורית, והיא נסמכת במידה רבה על מערכות ליצירת אמון בקהילות והון חברתי במקום על ריכוז הון תעשייתי בתאגידים גדולים. במאה ה-21, שיתוף המוצרים מתבצע לרוב בעזרת רשת האינטרנט: Airbnb בתחום הנדל"ן, Car2go בתחום הרכב ו-Rentitb בתחום המוצרים והשירותים.
אורח חיים שיתופי – סגנון חיים בו הפרטים חיים כקבוצה, מכונה גם חיים בקומונה. חברי הקבוצה בעלי מחויבות גבוהה לרעיון ולחברי הקבוצה האחרים, חיים בחלל משותף או בסמיכות ומקיימים משק בית משותף מקופה משותפת אליה מפרישים את כספם. באורח חיים שיתופי, החלטות אישיות או קבוצתיות מתקבלות על ידי כל חברי הקבוצה, לרוב לאחר דיון או הצבעה. ברחבי ישראל קיימות קבוצות רבות המקיימות אורח חיים שיתופי וחיות במסגרת קיבוץ עירוני, בניהם בית ישראל, דרור ישראל, בוגרי השומר הצעיר ועוד.
תוכן שיתופי
תוכן שיתופי הוא שם כללי לתוכן (טקסט, תמונה, צליל וכו'), שיוצרו (בעל זכויות היוצרים עליו) מאפשר זכויות שימוש, הפצה, ועריכה בלתי מוגבלות לאחרים, כלומר לכלל.
למידה שיתופית
למידה שיתופית היא אחת מהשיטות החלופיות לשיטת הלמידה הרגילה בכיתה, לימוד דרך קבוצות קטנות של תלמידים יוצר יחסי גומלין בין התלמידים, אופן למידה זה יוצר שייכות לקבוצה אצל כל תלמיד ומעורר חשיבה ודיון בין אישי.
מושג הלמידה השיתופית התקיים עוד טרם עידן האינטרנט, ולפני עידן הלמידה המתוקשבת. למושג חשיבות רבה בדיסציפלינות רבות ובמיוחד בחינוך וניהול, מאחר שהוא מתייחס לאינטראקציה בין האינדיבידואלים וסביבתם. למידה שיתופית מאפשרת לכל לומד לבטא את עצמו בתוך קבוצה ומאפשרת לו ליצור קשרים חברתיים בתוך אותה קבוצה.
שיתוף פעולה בתחום חילופי מידע
ישנה אמירה שאומרת כי "ידע הוא כוח" ומי שיש לו ידע, הארגון לא יוותר עליו. עם זאת, בשנות האלפיים אנו מוצפים בידע, הידע הוא זמין בכל מקום ודווקא מי שמשתף בידע כוחו בתוך הארגון גדל.
ארגונים רבים פועלים על מנת לייצר ולבנות תהליכים של שיתוף פעולה בידע בין גורמים שונים, בין יחידות ומחלקות בארגון על מנת לייעל ולשפר את הארגון.
יצירה של תהליכי שיתוף פעולה בידע בארגון קשורה פעמים רבות לתהליכים הקשורים לניהול ידע.
הצלחתם של תהליכי שיתוף פעולה תלויה במידה שבה הצלחנו להביא ערך עד אחרון העובדים. שיטה טובה לבדיקת הערך היא מבחן אמילי. דרך נוספת ליצירת תהליכי שיתוף פעולה מוצלחים היא עבודה על ידי עיצוב מעלה-מטה ומטה-מעלה. שיטה שעובדת עם ההנהלה ועם העובדים שרוצים שיתפו פעולה במקביל.
ראו גם
מונחים בסוציולוגיה
התוכנית לשיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי באירופה (COST)
לקריאה נוספת
עמרי גפן, עוצמת השיתופיות – מאגו סיסטם לאקו סיסטם, מטר - הוצאה לאור, 2021.
קישורים חיצוניים
"שיתוף חומרה" לצורך פיתוח רעיון חדשני לניקוי דליפות נפט
רוח עז, מסע אל המהפכה השקטה – הסרט המלא, סרטו של ניצן הורוביץ אודות החיים השיתופיים של חברי דרור ישראל, השומר הצעיר, המחנות העולים ועוד, ערוץ 10
שיתופי פעולה: מתכנון ועד ביצוע, מדריך באתר הפורום לחברה האזרחית
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סוציולוגיה
קטגוריה:ארגון
קטגוריה:ניהול ידע
קטגוריה:פעילות שיתופית
קטגוריה:התנהגות האדם
| 2024-09-04T06:19:50
|
סקסופון
|
הסקסופון הוא כלי נגינה העשוי ממתכת ברונזה או פליז, ממשפחת כלי הנשיפה מעץ. את הסקסופון המציא בונה הכלים הבלגי אדולף סאקס בשנת 1841 ורשם עליו פטנט ב-1 ביולי 1846, והוא נקרא על שמו עד היום. על אף שהוא עשוי ברובו ממתכת, שייך הסקסופון למשפחת כלי הנשיפה מעץ, כיוון שפיית הכלי אופיינית לכלי נשיפה מעץ.
חלקי הסקסופון
הסקסופון מורכב מחמישה חלקים: פייה, צוואר, גוף, ליגטורה ועלה.
הפייה, בדומה לפייה של קלרינט, עשויה מפלסטיק, מתכת, סיליקון, או סוגי עץ שונים (בעיקר הובנה). בפייה מורכבת פיסת קנה משויף ומעובד הנקרא "עלה", שמהווה צפצפה פשוטה. צלילי הסקסופון מופקים בנשיפה בפייה והרעדת העלה. גוף הסקסופון עשוי צינור מתכת חלול, שבו מהדהד הצליל. גובה הצלילים נקבע על ידי פתיחת וסגירת הנקבים בגוף הסקסופון.
סוגים
קיימים סקסופונים בגדלים שונים, ביניהם (מהמנעד הגבוה לנמוך): סופרילו (B♭), סופרנינו (E♭), סופרן (B♭), אלט (E♭), טנור (B♭), בריטון (E♭), בס (B♭) וקונטרבס (E♭). בשנת 1999 הומצא ה"טובקס" (B♭), שהוא בעל מנעד נמוך בכחצי אוקטבה מזה של קונטרבס. ארבעת הסקסופונים הנפוצים הם: סופרן בסי במול, אלט במי במול, טנור בסי במול ובריטון במי במול. ככל שהכלי גדול יותר הוא מפיק צלילים נמוכים יותר. לכן גובהו של סקסופון הקונטרבס, בעל הצליל הנמוך ביותר, הוא כשלושה מטרים.
קיימים סקסופונים המכוונים לסולם דו (C) אבסולוטי ופה (F), אך הם נדירים.
שימושים במוזיקה
הסקסופון יועד במקור להיות חלק מתזמורות כלי נשיפה קלאסיות, כמו גם חלק בתזמורות לתהלוכות, אך עלה לגדולה בעיקר בזכות הג'אז.
לסקסופון שימושים רבים במוזיקה של ימינו במוזיקה קלה, פופ, פאנק, רוק מתקדם ועוד.
גם במוזיקה הקלאסית ישנו שימוש בסקסופון; מספר מלחינים צרפתיים ששילבו אותו ביצירותיהם. מלחינים כדביסי עם הרפסודיה לסקסופון ולתזמורת, ביזה ב"הנערה מארל", מוסורגסקי ב"תמונות בתערוכה" וריכרד שטראוס ב"סימפוניה דומסטיקה" עשו בו שימוש שלא הפך אותו לחבר של ממש במועדון ה"קלאסי" של הכלים.
קישורים חיצוניים
למידת סקסופון דרך האינטרנט
קטגוריה:כלי נשיפה מעץ
קטגוריה:ג'אז
קטגוריה:בלגיה: המצאות
| 2024-08-12T18:13:07
|