Upload 106 files

DATA/README.md

@@ -0,0 +1,126 @@
+---
+TODO: Add YAML tags here. Copy-paste the tags obtained with the online tagging app: https://huggingface.co/spaces/huggingface/datasets-tagging
+---
+
+# Dataset Card for [Dataset Name]
+
+## Table of Contents
+- [Table of Contents](#table-of-contents)
+- [Dataset Description](#dataset-description)
+  - [Dataset Summary](#dataset-summary)
+  - [Supported Tasks and Leaderboards](#supported-tasks-and-leaderboards)
+  - [Languages](#languages)
+- [Dataset Structure](#dataset-structure)
+  - [Data Instances](#data-instances)
+  - [Data Fields](#data-fields)
+  - [Data Splits](#data-splits)
+- [Dataset Creation](#dataset-creation)
+  - [Curation Rationale](#curation-rationale)
+  - [Source Data](#source-data)
+  - [Annotations](#annotations)
+  - [Personal and Sensitive Information](#personal-and-sensitive-information)
+- [Considerations for Using the Data](#considerations-for-using-the-data)
+  - [Social Impact of Dataset](#social-impact-of-dataset)
+  - [Discussion of Biases](#discussion-of-biases)
+  - [Other Known Limitations](#other-known-limitations)
+- [Additional Information](#additional-information)
+  - [Dataset Curators](#dataset-curators)
+  - [Licensing Information](#licensing-information)
+  - [Citation Information](#citation-information)
+  - [Contributions](#contributions)
+
+## Dataset Description
+
+- **Homepage:**
+- **Repository:**
+- **Paper:**
+- **Leaderboard:**
+- **Point of Contact:**
+
+### Dataset Summary
+
+[More Information Needed]
+
+### Supported Tasks and Leaderboards
+
+[More Information Needed]
+
+### Languages
+
+[More Information Needed]
+
+## Dataset Structure
+
+### Data Instances
+
+[More Information Needed]
+
+### Data Fields
+
+[More Information Needed]
+
+### Data Splits
+
+[More Information Needed]
+
+## Dataset Creation
+
+### Curation Rationale
+
+[More Information Needed]
+
+### Source Data
+
+#### Initial Data Collection and Normalization
+
+[More Information Needed]
+
+#### Who are the source language producers?
+
+[More Information Needed]
+
+### Annotations
+
+#### Annotation process
+
+[More Information Needed]
+
+#### Who are the annotators?
+
+[More Information Needed]
+
+### Personal and Sensitive Information
+
+[More Information Needed]
+
+## Considerations for Using the Data
+
+### Social Impact of Dataset
+
+[More Information Needed]
+
+### Discussion of Biases
+
+[More Information Needed]
+
+### Other Known Limitations
+
+[More Information Needed]
+
+## Additional Information
+
+### Dataset Curators
+
+[More Information Needed]
+
+### Licensing Information
+
+[More Information Needed]
+
+### Citation Information
+
+[More Information Needed]
+
+### Contributions
+
+Thanks to [@github-username](https://github.com/<github-username>) for adding this dataset.

DATA/parsed_files/file_a_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 338, "paragraph": "העונות הם עצם היגון, וכשהנשמה מטהרת, היא מרגשת את העצמיות של העונות, ואז היגון של התשובה מתגבר עליה, ובוער בקרבה אש הצער של החרטה והבושה והפחד האיום. ובזה עצמו היא מזדככת, ותוכל, אחר עבור הזעם, לשוב לאיתנה, להיות עומדת בחסנה ובכבודה העצמי.\n", "summary": "החטא בעצמו הוא היגון, והצער שבתשובה הוא הרגשת הנשמה את עצם החטא, וזיכוכה ממנו.\n"}, {"id": 177, "paragraph": "חסרון יש ביראה מצד החיצוני שלה, שהיא מרככת את הלב יותר מדאי, עושקת מן האדם את תכונת גבורתו, ועל כן נשאר הוא מצדה כגבר אין אונים. ובזה מונעת היא היראה, אפילו כשהיא יראה אלהית, נובעת ממסורת טהורה מעיקרה, את שכלולו של העולם, ואת שלמות צורתו של האדם. כשהדברים באים למדה זו, כשמדת היראה מתמלאת בתמרורים רבים, עד שהשפעתה מועלת לדכא את הלב יותר מדאי, כשנשקע בה הרוח יותר מדאי, אז כבר מוכנת היא באנושיות רוח אחרת, רוח הפקרות, הבאה להפיג את ארסה של היראה החיצונה. כששתי הרוחות החיצוניות הללו מתאבקות זו בזו, מתמלא העולם שכרון, ואבק עולה עד כסא הכבוד. חולשה, קנאות, צביעות ורשעות מרורה מעבר מזה, עזות, תחרות והפקרות ונביקת רוח מעבר מזה, מפילים חללים רבים, וההמון הולך ונמוג, עד אשר יזרח שמש צדקה, והדעה האלהית העליונה תופיע בגבורתה, ותביא מרפא בכנפיה.\n", "summary": "היראה החיצונית מביאה לחולשה רוחנית, והכפירה באה להפיג את הארס שבה.\n"}, {"id": 480, "paragraph": "רוח הקודש העמוק של היהדות, החותר להשוות את החיים המעשיים עם החיים האציליים בפועל, הוא הכח הנשמתי המפרה את ההלכות ודקדוקיהן, והוא הנותן את העמילן להפלפול, המרחיב את גבוליו בחוגים המעשיים של ההוייות והסוגיות. \n", "summary": "פרטי המצוות ופלפולי ההלכות נובעים מרוח הקודש של היהדות, החותרת להשוות את החיים המעשיים עם האציליים.\n"}, {"id": 91, "paragraph": "האור הפנימי הזורח בכל הויה, מוכרח הוא לבנות לו את עולמו, רץ הוא במסלולו מבלי לשום לב אל התקשרותו הכללית באור המקיף שחוץ ממנו, שהוא מלא עולמים, גם לפי אותה המדה שיוכל הוא בפנימיותו להבחין. אמנם בפנימיותו עריגה עליונה קבועה, להתחבר באור המקיף הגדול ורב ממנו באין ערוך. כשהיא מתגברת, מגלה היא את אור התשובה במעלתה העליונה, העולה על הצדקות הגמורה, שלא נשקעה בהוייתה הפנימית מעולם, כי אם הסתגלה תמיד למה שגדול ממנה, המקיף אותה בעוזו.\n", "summary": "האור הפנימי שבהוויה עורג בפנימיותו להתחבר עם האור המקיף, כיחס הצדיקים והתשובה.\n"}, {"id": 482, "paragraph": "המוכשרים לעבודה מעשית ונועדים לה, אינם מסוגלים להיות תופסים ברוחם את הענין האלהי, באותה הטהרה הסוגלת להיות יסוד לעבודת ד' תדירית. והמסורים לעבודת ד' תמידית, שיכולים להאיר את הצורה האידיאלית של העבודה האלהית בנפשם עד כדי התאמה עם הצורה המוגבלה של העבודה המרוכזת של הקרבנות, מוכרח הדבר שיהיו אנשים כאלה שהתוכן האידיאלי של העולם, שהוא סוד האלהי המוחלט שבהויה, ימלא את כל חגוי נשמתם, ולא יהיה מוטל עליהם שום עול מעשי צדדי. זהו סוד הכהונה, שאינה נוטלת חלק בארץ ובביזה, וד' הוא נחלתה.\n", "summary": "ישנם אנשים המוכשרים לעבודה מעשית, וישנם המתרכזים באופן תמידי בעבודה רוחנית, ולכן הכהנים אינם נוחלים נחלה.\n"}, {"id": 498, "paragraph": "תורת ישראל מבארת איך קיום העולם והמוסר האנושי הם תלויים זה בזה, וממילא מובן, ששכלול העולם בשכלול המוסר גם הוא קשור קשר של קיימא. זאת היא עיקר דעת אלהים הישראלית. חטא האדם קלקל בכללו את מוסרו, עד שמלאה הארץ חמס, השחית את דרכו, הרע את יצר מחשבות לבו. העולם מתקומם עליו, יורד מבול ומוחה את היקום כולו. שורש האדם הנשאר מתחזק בישרו, היושר מתאמץ בקישורו עם אלהים, עומד ומעלה עולות לד'. העולם מתבסס, והברית נכרתת על קיומו. עוד כל ימי הארץ.\n", "summary": "קלקול המוסר האנושי גורם לקלקול העולם וחורבנו (דור המבול), ועלייתו (עולת נח) גורמת לתיקון העולם (אות הברית).\n"}, {"id": 426, "paragraph": "יש צדיק שמזדמנות לו מניעות גדולות לאין חקר, משום שאם ילך במעלתו כסדרו, יבטל את מדת הדין לגמרי מן העולם, והעולם צריך לה עד עת קץ.\n", "summary": "יש צדיקים שמניעותיהם באות כדי שלא יבטלו את מידת הדין הנצרכת לעולם.\n"}, {"id": 344, "paragraph": "כשהמדות הרעות שולטות באדם דעתו מתקצרת, וקוצר הדעת עצמו מביא רוע המדות.\n", "summary": "המידות הרעות מקצרות את הדעת, וקוצר הדעת מעכיר את המידות.\n"}, {"id": 838, "paragraph": "גם אם נתאר את הכל ברצון, הננו קרואים לומר שכל החזיונות שהם חוץ מהרצון הנם כלולים, וכל התוכן של החיים הוא בשביל ההתאמה אל הרצון היותר כללי ויותר נשגב מכל, הרצון שכל נטיותיו הנן עשויות בפועל. וזאת היא באמת אחת מההבנות שהרצון המוסרי של יסוד הקודש מתגלה על ידן.\n", "summary": "הכל מתואר ברצון הכללי, וגם החזיונות שמחוץ לרצון, כלולים ברצון העליון.\n"}, {"id": 668, "paragraph": "לפעמים יש מנהיג גדול, והדור אינו מתוקן, ולעומתו מנהיג קטן ממנו, אבל הדור מתוקן הוא. ודורו של שלמה יותר גדול הוא משל משה, אלא שאין העילוי בדור עצמו, אלא בכלל סדר העולם, ועל פי סדר העולם היה אז הכל מתוקן, סיהרא באשלמותא בימי שלמה. אמנם יש ביסום עולם מצד פנימיותו, ויש ביסום מצד חיצוניותו. ובכלל, מצד החיצוניות, כל ימי החורבן אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, אבל מצד הפנימיות העולם הולך ומתבסם. ועקבתא דמשיחא הוא מצב של ירידה חיצונית, וביסום פנימי, על כן הוא מביא לאורו של משיח, שבו מתמלא הכל, גם הביסום החיצוני, כי כשהפנימיות מבוסמת, קל הוא מאד לבסם את החיצוניות. ובעלי רזין צריכין הם להודיע לעולם שהירידה שלו היא רק חיצונית, אבל בפנים הכל מתעלה, וממילא ההארה היא גדולה, ועצם הנשמות גדולות הן, וגם בתוך החוצפא יש גדלות וקדושה, וכי יבא כנהר צר, רוח ד' נוססה בו. והתשובה בזמן הזה היא תמיד תשובה עילאה, תשובה מאהבה, שזדונות נעשים זכיות גמורות. והחטא אינו יכול לפגום כל כך כבדורות הראשונים, מפני רוב הביסום של העולם, ושפע הרחמים והחסדים שזורחים בו. והצדיקים שבדור יכולים להמשיך שפע של חסד גדול כזה, עד כדי למחוק לגמרי את כל עונות הדור ולהפכם לזכיות ממש, גם בלא תשובה גלויה מצד הדור, כי אם על ידי התשובה השכלית של הצדיקים לבדם, שהם שבים בעד הדור כולו, ובמחשבתם הם מחברים אליהם את כל הנשמות כולן של הדור, עד שהן מתחברות עמהן, ונעשו כולן שלמות ומזוככות, וההזרחה החיצונה החסרה להם מתמלאה מיד מהבהקת האור שבנשמת הצדיקים, מה שלא היה אפשר לעשות בעת שהיה חסר הביסום הפנימי.\n", "summary": "לפעמים בדור קטן יש מנהיג גדול, ובדור גדול מנהיג קטן – כדור עקבתא דמשיחא, המתוקן בפנימיותו גם בלי תשובה גלויה.\n"}, {"id": 543, "paragraph": "כל העולמים כולם בכללותם, מרוח ד' חיים הם, וכחם מלא חיים של צדק גמור ושל יושר מלא, והאדם בבחירתו הוא צריך להעמיד את תוכן חייו באופן שיתאים לחיי העולמים כולם. וזהו סוד הגבורה שביראת שמים, שכל העז של כל העולמים מסייע למי ששם דרכו נוכח ד'. וכל מה שיתגבר האדם ביותר בזיכוך הנפש, התביעה הזאת של ההשתוות לאור חי העולמים כולם היא מתגברת בקרבו ביותר, והיא מתפשטת על כל מעשיו, דרכיו, תנועותיו וקניניו, עד שאי אפשר הדבר שתבא דבר תקלה אפילו על ידי בהמתו.\n", "summary": "צריך להתאים את דרכי חייו לסדר האלוהי המוטבע בעולם, ועל-ידי כך יושפע ממנו.\n"}, {"id": 21, "paragraph": "האמונה בחיים היא מצויה בהמון יותר ממה שהיא מצויה אצל המפותחים בעלי הבינה. אבל האמונה ההיא, הלא היא אמונה דמיונית. ולעומת זה, בעלי השכל, המתרוממים בכחם הרוחני ממעל לשדרה ההמונית, אי אפשר כלל שתהיה קבועה בקרב לבם האמונה בחיים הגופניים, אבל לעומת זה הם מלאים אור ואומץ באמונה עליונה בחיי האמת. אמנם, כדי שיהיה מצבם מבוסס יפה, צריכים הם להתגבר על כל מכשולי החיים הגופניים ברוח גבורה, המצוי אצל חכמים בני חורין. ואז מזהירים הם כזוהר הרקיע, וממעל לכל ענני הדמיון זורחת להם שמש צדקה של מדע והשכל, הרוצפת בקרבה חן טוב ושלות הנשמה.\n", "summary": "אמונת ההמון מבוססת בחיים אך היא דמיונית, ושל בעלי השכל – עליונה, אך תלושה מהחיים.\n"}, {"id": 833, "paragraph": "שאיפתי גדולה היא לחבר את התורה הרוחנית עם התורה המעשית. בימים הראשונים, בימי הנביאים בודאי, היו שתי התורות מחוברות בחיבור גמור, וגם בימי התנאים והאמוראים גם כן, ומהלך התלמוד הירושלמי הוא בודאי בצורה של איגודם של שני חלקי התורה הללו. אמנם חתימת הבבלי באה לתן האפשרות לאור התורה שיאיר גם במחשכים. והזמן דורש כעת להחזיר את ההופעה לאיתנה.\n", "summary": "שאיפתי היא לחבר את התורה הרוחנית עם המעשית, כמו שהיתה בימי הנביאים, התנאים והתלמוד הירושלמי.\n"}, {"id": 57, "paragraph": "ההשתקעות העמוקה בדעת אלהים, מתוך דעה שלמה המתלבשת בהרגש נאה ולבוש מזהיר של דמיון מבוסם, אין לשער את יפיה ותענוגיה. כל חוזי חזיונות, וכל משוררי אהבה בתענוגים, ילאו לצייר גם חלק קטן משביעת הנשמה ונחלי עדניה, במעמדה הנשא, כשהיא עומדת כולה בעולמה האלהי. ולבד התענוג הנשגב באין חקר, הצורה הרוחנית שהנשמה לובשת על ידי מעמדה הנעלה הזה, היא מלאה הוד מלכות, וכל הדרת המדות הטובות, עד שהיא מתבסמת בבסמי עדן של המוסר היותר זך ונאור, בתכונה כל כך שלמה ומאירה, שאין ערוך לה בכל הטבעה מוסרית שבעולם שיכולה לבא על ידי איזה לימוד והכרה אחרת. ביסומה של הנשמה בעידונה העליון חודר הוא כל כך בכל כחותיה ושרשי הוייתה, עד שהיא מבסמת בחילה גם את כל הסובב אותה, וכל הנוגע בה בסיבוב ונגיעה הוייתית ומציאותית. וכשנשמה מאירה ומתעדנת על ד', וענג הכרת האלהות ומשושה מצויה בתבל, כל הנשמות כולן, וגם כל נפש חיה, וכל שיח וצמח, גם כל כח חיים צפון בכל יסוד ודומם, שואב עדנה והתעלות. וההשקפה הבהירה הזאת, שתכליתה קנויה היא על ידי רוח הקודש המוכשר להופיע בישראל, ועל ידו בעולם כולו, היא גם עכשיו המקור הראשי של כל התענוגים כולם.\n", "summary": "ההשתקעות בדעת ה', בדעת, ברגש ובדמיון,  מבסמת את הנשמה ואת ההוויה בשיעור גבוה לאין-ערוך מכל הארה מוסרית טבעית.\n"}, {"id": 159, "paragraph": "האמונות המוכרחות הן הסתעפיות היוצאות מהאידיאלים המקוריים אל האידיאליות המוגשמת בחיים, והן נובעות בדרך ישרה מהאמונות שהן אמיתיות מוחלטות. יסודן של האמונות המוכרחות ומקום מושבן, הוא בכח הציור, בחוש האסתתי. מתלבשות הן בשפה, במליצה, ובהגשמת המעשה, המגביל בחוג המעשה אל האמת המוחלטת שבספירה הרוחנית. מקור האמונה הוא באמונה האמיתית, באמתתה המוחלטת, בתמצית הטוב והעילוי שבה, במקור החיים וההויה הכללית והפרטית. כשהאמונה הפנימית היסודית מתגברת, מאצלת היא מהודה ועזוזה על האמונה המוכרחת, ועם אצילותה עומדת היא האחרונה במקומה, מבססת ומבסמת יפה את החיים המעשיים, נותנת להם את הברק הראוי להם, מעדנתם ומשפרתם. ולעולם לא תצטרך להלביש את עצמה בלבושים שאינם שלה, ולתאר את תכונתה בתכונה שאינה הולמתה, דהיינו תכונת האמונה העליונה, אמונת האמת. אמונת האמת מעלה אותה אמנם בתור בסיס מעשי לכבודה, וכל מה שהיא תהיה יותר מובלטת וניכרת, כן מובטחת היא האמונה הבסיסית במעמדה, בפעולתה על החיים, ובכבודה, בכח המצייר והמדמה של הכלל והפרט, עד שאפילו המעשים שהם יכולים לפגום בכל שהוא את הדרת קדושתה של האמונה התחתונה, הנם היותר מוזהרים והיותר שנואים, בהכרה פנימית מוסרית, מכל השדרה האנושית היותר אמיתית וישרה. וכך הולכת היא האמונה התחתונה ומתרחבת, וכל מה שהיא מתרחבת בחוגה, היא נעשית כלי יותר רחב לקבל בתוכה את כללות ההוד והאור של האמונה האמיתית, אמונת אֹמן.\n", "summary": "האמונות המוכרחות הן התלבשות והצטיירות של הנקודה הפנימית של האמונה, והן נזקקות זו לזו ככלי ואור.\n"}, {"id": 861, "paragraph": "אין חומר בעולם שאין קרני אורה שופעים ממנו תמיד בלא הפסק, וקל וחומר שאין הרגשה ולא רעיון רוחני בעולם, שלא יהיו שופעים ממנו המון רעיונות באין שיעור. והוא הדין פעולה ונטיה, מזג ודמיון, הכל נושא פירות ופירי פירות באין שיעור, הכל נובע ממקור החיים והכל חי, והכל מתעלה ומתאמץ להתרבות ולהתפשט.\n", "summary": "אין חומר, הרגשה, רעיון, דמיון ופעולה, שאין קרני אורה מתפשטים ממנו בלא הפסק.\n"}, {"id": 205, "paragraph": "השירה האלהית ערה היא בנשמת גדולי הצדיקים, עד שכמה פעמים אינם יכולים להתעסק בשום דבר פרטי הדורש חשבון ומחשבה, מפני שנועם השירה מתגבר על הכל, ומטשטש את כל הצורות הפרטיות במתיקות זהרו. והם ממשיכים אל כל הענינים המעשיים, ואל כל עניני התורה המעשית, את נועמה של השירה העליונה, ודוקא על ידי זה הם יכולים להכנס בכל הענינים המעשיים, בין במעשה בין בלימוד. \n", "summary": "לפעמים השירה האלוהית שבנשמת הצדיקים מפריעה להם להתעסק בעניינים מעשיים, עד שימשיכו את נועם השירה עליהם.\n"}, {"id": 427, "paragraph": "הערום מכל לבוש חכמה, הכל דומה לו כמישור, על כן אינו מתפלא, ואינו בא לידי ידיעה. זאת היא מדה נוהגת בין בערכים השכליים ובין בערכים המוסריים. מי שלא נתגלתה עליו הארתה של הנשמה העליונה, אינו יכול לחזות פרעות מוסריות בהגיונות שכל בני אדם מעריצים אותם, והוא מקבל את הכל, עם הפסולת. וכיון שאור היושר העצמי מתגלה באדם, מיד רואה הוא את הפגמים המוסריים הנמצאים במחשבות שבני אדם לוקחים אותם ממקור של קודש, ורזי עולם מתגלים לפניו, והוא הולך ומעלה את המחשבות, ומטהר את הקודש מכל טומאותיו.\n", "summary": "כשם שרק החכם מתפלא, שואל ומחכים, כך רק בעל היושר העצמי, מבחין בפגמי המוסר שבמחשבות ומתקנם.\n"}, {"id": 494, "paragraph": "המוסר שבמדות, והמעשים החקיים, האחרונים צורך הכלל הם, והראשונים צורך היחיד, שהוא בפנים ידועים התוכן של חיי הכלל. המעשים החקיים, כשנשקעים בהם בעומק גדול כל כך עד כדי שכחת מטרתם, מביאים הם לפעמים חלישות בהמרץ של המוסר המדותי, ומתוך כך באה מחאה מצד מחזיקי המוסר הכולל, שנראית כעין גערה על דקדוקי החקים. אבל לעולם הצד העליון שבמוסר הוא, שיהיה הכלל כלל עומד, מקושר, יפה וחי, ולזה החקים צריכים ומוכרחים. על כן לעולם יעמד החק למעלה מהמוסר, והמוסר ישמש לו לעזר, להדר בקיומו של החק בנדיבות מוסרית. \n", "summary": "המוסר שבמידות הוא צורך הפרט והחוק שבמעשים הוא צורך הכלל, ולכן החוק עליון מהמוסר, אך צריך הוא את עזרתו.\n"}, {"id": 395, "paragraph": "עבודת הצדיקים העליונים הוא להרחיב את רצונם ולהגדילו, לחזקו ולאמצו. וכל מה שיהיה הרצון שלהם יותר יוצא אל הפועל, ויהיה יותר חזק ואמיץ, יבוסס העולם כולו וימלא אורה. ברבות צדיקים ישמח עם. \n", "summary": "עבודת הצדיקים היא להגדיל את הרצון, ובעילוי רצונם מתעלה העולם כולו.\n"}, {"id": 848, "paragraph": "שורש האמונה הוא בחכמה. מתוך שיש חכמה כמוסה בנשמה, שהיא מכירה על ידה בגודל האמת האלהית, אלא שאינו יכול להוציא אל הפועל את הפרטים, מתוך כך הוא מתקשר הרבה להאמין בהפרטים, שהוא מרגיש בפנימיות לבבו שהם הם מגלים את האמת הגדולה בכל האופנים שדרכה להגלות, במעשה, דיבור ומחשבה, ברגש, בדמיון, במזג ובנטיות נפשיות, ובמעוף חיים פנימי ועליון מכל הגיון לבב ומכל הקשבה מוגבלת.\n", "summary": "שורש האמונה הוא בחכמה הכמוסה, המאירה לאדם את האמת הכוללת, ויציאתה אל הפועל באה על-ידי האמונה בפרטים.\n"}, {"id": 633, "paragraph": "עמקי הסודות האלהיים, פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה מאנשים מופלאים, שהאור האלהי חדר לתוך נשמתם. וכשלומדים את דבריהם בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומישבת את הענינים על הלב, עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט. ולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כח האמת של הקבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתן מסיני, לכל חד וחד לפום דרגיה.\n", "summary": "רזי התורה עוברים במסורת איש מפי איש, ואחר-כך מתיישבים בלב בהשערה פנימית.\n"}, {"id": 1, "paragraph": "מי שבא לקוץ סעיפים הללו, מי שממעט את חילם, את כבודם וחשיבותם אצלנו, הרי הוא ממעט את לשד חיינו, ולנגדו אנו מתקוממים בכל מלא כחנו.\n", "summary": "קיצוץ בציורים הרוחניים המיוחדים לישראל הנו קיצוץ בלשד חייהם, וצריך להתקומם כנגדו.\n"}, {"id": 26, "paragraph": "אבל אנו צריכים להגות וללמוד ברחב לב, בדעה צלולה, וברוח אמץ, המסוגל להתפתח באיש היודע את מטרתו בהכרה ברורה. יחד עם לימוד הדעות, אנו מוכרחים לסגל לנו את השאיפות המוסריות היותר טובות ועליונות, כדי שיהיה לנו בסיס נפשי הגון על מה לבנות עליו את השאיפות הנעלות, שהדעות הקבועות באומה, הנטועות כארזי אל בשרשי האמונה ובענפי התורה והמצות, מושרשות בו.\n", "summary": "כדי שיהיה בסיס נפשי לכל הזרמים, צריך לסגל מידות מוסריות עליונות, הנטועות בתורה ובמצוות.\n"}, {"id": 536, "paragraph": "חסרון גדול הוא בתכונת האדם, שכשהוא מציץ במחשבות העליונות, מיד הרי הוא מאבד את סיגולו אל העולם המוחשי וכל יחושיו, ומעמד זה גורם לאדם להתרחק מההתעלות העליונה. אלא האדם צריך לקנות מדת גבורה בנפשו, ולחבב את העולם המוחשי וכל קניניו וכל חובותיו החברותיים, עם כל מה שהוא מציץ למעלה הרבה מכל השייך להם, והוא משתוקק לאור יותר בהיר ויותר עליון מכל המאיר בגלוי בעולם הזה. ואז יתרגל במצב כזה, שלא יהיה העולם וכל אשר בו דבר המעיק על נשמתו, וההעלמה של האור העליון מהופעת החכמה ותשוקת הטוב, לא תהיה כל כך גסה כמו שהיא במעמד הרגיל, שהעולם הוא כולו ניגוד אל האורה הנפשית, המבקשת לה את דרכה בחיים של חופש העליון.\n", "summary": "צריך להתאזר בגבורה ולחבב את העולם המוחשי, למרות התשוקה לעליונים, כדי שלא תעיק התשוקה על הנשמה.\n"}, {"id": 184, "paragraph": "כל הקישורים, העליונים והתחתונים, אחוזים הם ביסוד החיים שלנו בבת אחת, כשם שכח השכל והמוסר היותר עליון, עם פעולת החיים היותר חמרית, פועלים עלינו כאחת. ומצד הכללות אין הבדל בין ענין לענין, רק כשאנו מפרטים את הענינים לפרטים, אז אנו מבחינים בין גבוה לנמוך. ויש שאנו צריכים לאחוז בצד הנמוך שלנו, בשביל שלא יאבד ממנו הטוב והקודש התלוי בו.\n", "summary": "בהסתכלות כללית אין הבדל בין עליון לתחתון המשלימים זה את זה, ורק כשמפרטים מבחינים בהבדל.\n"}, {"id": 898, "paragraph": "כשמדברים בענינים הכוללים את כל ההויה על ידי דוגמאות פרטיות, מגרעינים רוחניים או גשמיים שאנו תופסים, הדבר דומה לבדיקת חכמי הקרקעות על ידי משקל קטן חבלי אדמה גדולים.\n", "summary": "כשם ששקילת דוגמה מהקרקע מעידה על איכות כולה, כך דוגמאות פרטיות מבארות דברים הכוללים את כל ההוויה.\n"}, {"id": 870, "paragraph": "יסודות התורה הם הפשט והסוד. הדרוש והרמז הם אמצעיים לקשר ולשלב את הרום עם התחתית. והפרטים רבים מאד. בקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו בכתונת פסים שלו, ויהודה עוד רד עם אל. ויוסף ויהודה, בהיותם לעץ אחד, הרי כל עץ החיים כולו שלם, ומפריו נוטעים נטיעות מרובות, לכונן בשלימות את כל הפרדס כולו.\n", "summary": "הפשט והסוד הם יסודות התורה (יוסף), והדרוש והרמז הם האמצעים לשלבם (יהודה), ובאיחודם מתאחד עץ החיים (פרד\"ס).\n"}, {"id": 334, "paragraph": "דברים קיימים וכוללים בנויים הם על פי שאיפות נצחיות, גמורות ושלמות, והן מצויין רק בקדושה, שהיא אמונה, דהיינו התעמקות חיה בהענינים האלהיים.\n", "summary": "רק שאיפות הקדושה והאמונה הן נצחיות.\n"}, {"id": 632, "paragraph": "יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד, מודה אדם שהתורה היא מן השמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל כך משונות, עד שלא נשאר בה מן האמונה האמתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד, כופר אדם בתורה מן השמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט מן הציור של צורת השמים אשר במוחות המלאים מחשבות הבל ותוהו, והוא אומר, התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה, ומתחיל למצא יסודה מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החכמה שלו. אף על פי שעדיין לא הגיע בזה למרכז האמת, מכל מקום כפירה זו כהודאה היא חשובה, והיא הולכת ומתקרבת להודאת אמונת אומן. ודור תהפוכות כזה הוא נדרש גם כן למעליותא. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות, ביחש של מאמר המבטאי שלהן אל תמציתן הפנימי, שהוא העיקר המבוקש באמונה. \n", "summary": "כפירה באמונה מעוותת הנה הודאה, ואמונה מעוותת הנה כפירה.\n"}, {"id": 665, "paragraph": "כשאבוקת אור הדעת היא גדולה מאד, מתהפך גם הדמיון לענין שכלי טהור, שהוא מוסיף עוד תכונה של חיים מורגשים בתעופת ההשכלה, ומוסיף בזה צחצחות עליה.\n", "summary": "כשהדעת מתעלה, מתהפך גם הדמיון לעניין שכלי טהור, ומוסיף חיות ומעוף בהשכלה.\n"}, {"id": 502, "paragraph": "המעשים מדברים הם בתוך הנשמה. כל פעולה שהיא משתלשלת אחרי השתלשליות רבות מהטוב, מהקודש, כשם שהיא נובעת ממקור הקודש, שהמציאות של הקודש גרמה לה את הוייתה, את התגלותה אל הפועל, ואין קץ לסיבות אשר התגלגלו מרום חביון עד אשר באה פעולה טובה זו אל הגילוי המעשי, ככה בהיותה כבר יוצאה אל הפועל, היא משיבה את האור לשרשה, היא מכה את הגלים לאחור, ומרחבת היא את פעולת הקודש ומגדלתו ממטה למעלה. והוא הדין להיפך, כל פעולה שמקורה משחת, כשם שהמקור הטמא הוא מחוללה, כך היא מגלה את חלאתה בתוכיות הרוח העושה אותה, עד אשר יעקרה ממקורה האיש השליט על מעשיו ועל רצונו, בכח הגדול של תשובה, שאז, בהתעלותה ביחוד למדת האהבה, תקבע את מדורה בעומק הטוב, ותכה את הגלים מלמטה ומלמעלה, כהלכות הפעולות הטובות לטובה.\n", "summary": "כשם שהמעשה משתלשל מהנשמה, כך הוא משפיע עליה חזרה, לטובה ולרעה.\n"}, {"id": 672, "paragraph": "עיקר העבודה הולכת ומתבררת לאדם, כל מה שידע שאור החיים האלהיים העליונים מחיה את כל עניני הרוחניות שלו, בשכל וברצון, ברגש ובנטיה, בתכונה ובמדה, כשם שהוא מחיה את הכל בהויה ובישות. ואז יוטבע בו טבע של דבקות אלהית קבועה, שתלך ותשתלם בכל עז תכסיסיה לפי גדלות ההשגה, לפי רוב החכמה הרוחנית, ולפי התעלות המדות והמעשים, ולפי עליית הרצון וזיכוך הנשמה, בהכשרה להסתכל בעליית העולמים כולם בהדר זיו רוחניותם. ויתאמץ יותר טבע קודש זה, כל מה שיתהפך הרע העצמי והעולמי לטוב, והחושך לאור, לא רק בכללות אלא גם בפרטיות, על ידי הופעת קודש בכל יום תמיד.\n", "summary": "כשיתברר לאדם שאור החיים האלוהיים מחייה אותו ואת ענייניו הרוחניים, תוטבע בו הדבקות בה'.\n"}, {"id": 433, "paragraph": "כל הנושאים שבהויה וברעיון הם חומר לרוח האדם להתעלות על ידם. ובדרך הרגיל מחולקים הם למדרגות, זה למעלה מזה, ועל פי התעלות גדולה הכל עולה במעלות הקודש. וזאת היא מדתו של רב המנונא סבא, דלא הוה שאיב מכדא, דאיהו כ\"ד ספרין דאורייתא, אלא הוה שט בימא רבא. ומשום הכי דוקא הוה יכיל לסדרא פירקא דמילא דשטותא לתלמידוי לפני הצעת מילי דחכמתא, כדי לקיים ויתרון האור מתוך החושך. \n", "summary": "כל הנושאים שבהוויה ושברעיון הם חומר לרוח האדם, ועל-ידי התעלות גדולה הם בעצמם עולים במעלות הקודש.\n"}, {"id": 478, "paragraph": "המחשבה האלהית מתפרנסת מכל המחשבות וכל הידיעות כולן, והיא מתגדלת ומתאדרת על ידי אותו המזון, הנראה שהוא בא מחוץ לה לתוכה.\n", "summary": "המחשבה האלוהית מתפרנסת מכל הידיעות כולן.\n"}, {"id": 373, "paragraph": "הדעה שהאדם הוא התוכן המרכזי של ההויה כולה, מגדילה את האחריות המוסרית, ומעוררת את החפץ לפעול גדולות. אם הצורה העולמית החומרית נתגדלה על ידי ההתגליות הרבות, מציב המדע לפנינו את השליטה החפשית בתור האדם, והתגלותו היא המרכז התמציתי היותר עליון של ההויה, שבודאי החיים הם תמצית המציאות הבלתי מרגישה, ותמצית החיים היא שליטת החפץ, שבא למרום עזו על ידי איחודו עם הטוב המוחלט, והופעתו בפועל בצורה היותר אפשרית.\n", "summary": "הכרת המדע באדם כמרכז העולם, מציבה את חופש הרצון כמרכז ההוויה, ומאפשרת את איחודו עם הטוב המוחלט.\n"}, {"id": 493, "paragraph": "יש שתתרומם מחשבה למעלה מחוג המעשה, למעלה מגבול המוסר שבצורך הציבור לפי מעמדו, ותתגלם בתביעה, והתביעה תתגלם באישיות מיוחדת. האישיות הזאת תובעת היא תביעתה בחוזק יד, בגדולת נשמה, ועם זה מהרסת היא את הטוב הכללי שבחיי ההוה, ועל ידי זה גם הטוב של העתיד. ומה שיש לו שורש בקדושה עליונה, חוזר להיות יורד במעמקי הכיעור והטומאה, כשבא שלא בזמנו.\n", "summary": "מחשבה שאינה מוכלת בכלי המעשה בגלל רוממותה, עלולה להביא להריסות.\n"}, {"id": 473, "paragraph": "כיצד חושבין מלמעלה למטה. משערים אידיאלים רמים ומחשבות נשאות כלליות, ומתוכם מולידים תולדות, פרטים ופרטי פרטים, ענף אחר ענף, או הרבה סקירות בפעם אחת. באופן כזה הולכים הרעיונות בהרחבה, הכח המחשבי פועל את פעולתו ביושר, בשטף, והנשמה מלאה אורה ונחת רוח. אמנם כשחושבין מלמטה למעלה, מקבלים איזה פרט מחשבי או מעשי, מפצלים אותו לפצלות של ניתוחים דקים, הולכים ממנו הלאה להרעיון שהוליד אותו, ומרעיון זה למקורי יותר ממנו, וכן מטפסין ועולים, עד מרומי רעיונות נשגבים ביותר. בדרך זה יש עמל וליאות, ספיקות רבים מאד, וסיבוכי דרכים עד אין חקר, אשר הם מתבררין לפי אותה המדה שהעמל הפרטי הולך ומקבל שפע אורו מהתכונה של המחשבה הישרה שמלמעלה למטה. וכששתי הנטיות המחשביות מבטשות זו בזו, מחדשות הן סגולות רוחניות מיוחדות, א\"ת ב\"ש ג\"ר ד\"ק.\n", "summary": "בטישת המחשבות שמלמעלה למטה (מההשערה אל תולדותיה), ושמלמטה למעלה (מהתולדות אל מקורן), מולידה אור חדש.\n"}, {"id": 732, "paragraph": "כשמתחברין עם נפשות פחותות של פורצים ורשעים, נפגמים. אבל אם יש בהם איזה דבר טוב, ומתכוונים בההתחברות רק אל הצד של הטוב, אז אם כחו יפה, הרי זה מתעלה. ואפילו ההסתכלות בפני אדם רשע, שאסורה, אם יש בו צדדים של טוב, ומתכוין בההסתכלות רק לקלוט את הטוב, נראה שיש בזה דרך של מצוה. ואפילו כשיש איזה חיבור לרשע לאיזה צדיק בדרך אהבה, כבר מסולק ממנו איסור ההסתכלות, מפני שעל ידי חיבורו אל הצדיק נחשב כאילו יש בו כבר חלק טוב. ואמר אלישע ליהורם בן אחאב, לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך, משמע הא על ידי נשיאת פנים של יהושפט מלך יהודה שנלוה עמו הביט גם אליו וראהו, ולא חשש לאיסור ההסתכלות בפני רשע, דמהאי קרא ילפינן ליה.\n", "summary": "רשע שיש בו טוב, מצווה להסתכל בו ולהעלותו, והחיבור אל הצדיק גם הוא נחשב לטוב.\n"}, {"id": 481, "paragraph": "לפעמים, על ידי שקיעת הרוח, וחדלון האפשרות לשוט במרחבים טהורים של אצילות הרוח, ומושגי החיים העצמיים בעז טהרתם, נדחק הרוח, ומוציא הרבה שעיפים בתכונות המוגדרות של המעשה, ושל החיקור הפרטי שבתולדותיהם. במחשכים הושיבני כמתי עולם, זה תלמודה של בבל. ומכל מקום גם הוא יהפך לאור, אחרי שנשמת האורה חוללה אותו. אף על פי שהולידתו בתור בן אוני, ותקש בלידתה, מכל מקום אביו קרא לו בנימין, וצדקו המילדות, שהן חכמות, באמרן לה, אל תיראי כי גם זה לך בן.\n", "summary": "ריבוי הפרטים בתורה שבעל-פה נובע משקיעת הרוח האצילית, אך סופם שיהפכו לאור.\n"}, {"id": 69, "paragraph": "ברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה, שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלהיים.\n", "summary": "ברית כרותה לישראל, שאין הטומאה מכריתה אותם לגמרי ממקור החיים האלוהיים.\n"}, {"id": 607, "paragraph": "היצירה הרוחנית חפשית היא, אינה מתחשבת עם שום דעה ושום השפעה, היא יוצרת כפי הלך רוחה פנימה. וכל מה שתתגבר בקרבה אמונתה בעצמה, כן תעלה למרומי האמת. השקר, והרשעה האחוזה בו, אינם באים כי אם מהשפעה חיצונה, שבאה על היצירה הרוחנית כספחת, המצוה אותה בכחה להגות ולא רוחה. ואין צו אלא עבודה זרה. \n", "summary": "היצירה הרוחנית יוצרת מתוך עצמה, בלי השפעה זרה, והיא מתגברת ככל שתאמין בעצמה, והשקר שנדבק בה מושפע מבחוץ.\n"}, {"id": 563, "paragraph": "ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חק מצוה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור, מזהרה, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרים כצורי מכשול במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי. אבל ברור הוא שאך מתרחקת היא האהבה ממקורה האלהי, יקמל פרחה, והמקור האלהי מופיע הוא את אורו על ידי צינורות התורה והמעשה, ועל ידי הצמצום הלאומי המיוחד. ובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות במעמדם, ועם זה לשאוב את מימי החסד בטהרתם והרחבתם המקורית. כמה פעמים מוכרחים לרדת למעמקי מחשכים, כדי לחפור דוקא משם את האורה היותר חפשית, היותר גדולה ועליונה.\n", "summary": "אהבת הבריות צריכה להתפרץ ממקורה האלוהי בתור תנועה נפשית, ולא בתור מצווה, ולהתגבר על השקפות תורניות מצומצמות.\n"}, {"id": 577, "paragraph": "פשטיות ההבנה בהגדולה האלהית, היא מזהרת ומאירה בצחצחות את הנשמה של הצדיק, המתאוה תמיד לאור העליון, שיאיר עליו ועל כל העולם כולו. ובכל עת שהזוהר העליון מזריח עליו את אורו, כשם שהוא מתמלא שפעת אושר, כן כל המדריגות כולם, מראשית מקור האושר עד עמקי נקודת רגשי נשמתו, מתמלאים עונג ואושר קדוש. וכל המדריגות שמתחתית לנקודת הרגשת נפשו, גם הן מתעלות, ובחשאי נכנס שם איזה חדוה פנימית וקורת רוח מלאה טוב, והכל מתברך ומתעדן. והרשעה והרע והכיעור והמהומה והחושך והמגערת שבהויה הולכת ומתמעטת, מצטמקת ומתכווצת, וחלקים רבים ממנה מתהפכים, על פי קרבת שרשם לאור הטוב, ליושר, למנוחה, לקודש ולברכה. ויאמר אדם אך פרי לצדיק, אך יש אלהים שופטים בארץ.\n", "summary": "הבנת הגדולה האלוהית מאירה את נשמת הצדיק, וממלאת את ההוויה בכל דרגותיה באושר ועונג.\n"}, {"id": 143, "paragraph": "בית המקדש, בתור מרכז הרוחני של האומה, ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה, מצד החזיון המורגש המרהיב עין ביפיו ומנשא את הרעיון בעזוז איומו, צריך הוא להבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם. אז ישובו להיחיד כחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה, וחום ההרגש ואורו, פורחים בהם בפרחי חמד, של שלל צבעים נחמדים למאד. תעודה זו מתכוננת בפועל על ידי סדר היום של הקרבנות הנאמרות לפני התפילה. פרשת הכיור, התמיד, הקטורת, זורעים הם את הגודל האלהי שבבית הגדול והקדוש במעמקי הנשמה, קרוב למדת השיגוב שהיתה לכל יחיד בעת היות האומה חיה, ומקדשה בתוכה על אדמתה. גרעיני התשוקה אל השלמתה של האומה בתכונתה הרוחנית, הולכים הם ועושים את פירותיהם על תלמי הלב. הם הולכים ורבים, משתרגים עם כל המון הרעיונות הטובים המתיחשים לתכונה המרכזית הזאת, וכנסת ישראל נבנית ברוח בנין איתן בכחה לאלהים, אשר יתן לה עצמה, מצד ההוד הנצחי האצור בסגולת מאוייה, יותר מהמון בנינים חמריים ומוסדות לאומיים של חול, המאמצים כח כל לאום אשר רק על בשרו וחילו הגשמי יחיה. אהבת אלהים התמימה והנשאה, מתעוררת ומתיצבת חיה, בעז גדול, בנשמת האומה, על ידי זכרונותיה מימי קדם, בהיות נר אלהים תמים עמדה. והאידיאליות של זכר נשגב זה, דולה ממעמקים כל רעיון נחמד, וכל משאת נפש כבירה וקדושה, ומצגת לעיני האומה בכללה את ערכה האלהי הגדול, שממלא הוד והדר את כל חדרי לב של כל יחידי בניה.\n", "summary": "בניית בית מקדש פרטי בלב כל יחיד על-ידי הצפייה לבניינו, נותנת כוח לכנסת ישראל יותר ממוסדות החול הלאומיים.\n"}, {"id": 357, "paragraph": "מי הוא האשם בהעצבות הנוראה השוררת בעולם, העונות המעשיים והעיוניים. הוצאת האדם מטבעו, בין מטבע חומריותו בין מטבע רוחניותו, היא מעמידה אותו במצב איום פנימי, מצוקי שאול באים עליו בשטף. ההישרה הרוחנית היא העיקר בזה. כשהדיעות מתישרות, מתאמץ הוא המעשה גם כן להתישר, והחיים מרגישים את ערכם הנהדר, ושמחת ישרים ממלאת את הנשמה כולה.\n", "summary": "היציאה מסדר הטבע החמרי והרוחני מביאה עצבות לעולם, ובתיקון הסדר הרוחני מתיישר גם הסדר חומרי.\n"}, {"id": 802, "paragraph": "אמת גמור הוא, שהצדיקים העליונים, האנשים הרוחניים, שמצד עצמם אין כל עניני עולם הזה תופסים מקום אצלם, מפני שהם משערים יפה את החוסן ואת הזיו העליון, והם מתכוונים לבסמו יותר ויותר, ולהמשיכו בעולם כולו, אין דרך עבודתם שוה כלל לדרכי העבודה של כל אדם, השרויים תמיד בגבולי עולם הזה ותשוקותיו, ומאסרי הגוף וכל נטיותיו. וכשרואים מהם דברים תמוהים, אין להרהר עליהם כלל, כי כל דרכיהם נובעים מקודש עליון מאד.\n", "summary": "אין להרהר אחרי הצדיקים, כיוון שעבודתם שונה משאר בני אדם.\n"}, {"id": 719, "paragraph": "הנטיות הנפשיות של התאוות החומריות, בראשית התגלותן, הנן מצויירות באופן הקרוב לאידיאליות ונכללות בקדושה. כשהן פועלות על האדם להמסר אל תוך הזרם המהיר והדוחף שלהם, עד כדי ביטול חופשתו וטוהר שלטונו העצמי על עצמו, הן הולכות ונעכרות, והאדם צולל במעמקי החושך, וכל כחות נפשו הטובים הולכים שבויים בשבי החומריות הגסה והזוללה. החושך של עכירות המחשבה, והעדר הבהירות של הבנת ההויה בקישור כל טובה עד עליוניות מקוריותה, עד כדי חשכת עבודה זרה וסעיפיה, כפירה, שכחת אלהים, וכל מדורי המחשכים שאפשר ושאי אפשר לקרא בשמות, הולכים ומתגברים, ותופסים את הנשמה וכחותיה האציליים ברשתם. כשמתישבת דעתו של אדם עליו, והתורה והתפילה, עילוי הדעת ועילוי הרצון, פועלים עליו את פעולתם, חוזר הוא ועולה ממעמקיו, לוקח הוא עמו מניות של חיים ושל הרגשות כאלה שהתקרב אליהם דוקא בנפילתו, ובשובו הם שבים עמו, מתרוממים ומתעלים בעילוייו. ונשמתו נעשה יותר מבהקת ויותר חזקה, ואור חיי העולם השייך לחלקו במציאות מוסיף הוא רכוש גדול, ושמחת עולמים מתרחבת והולכת, וגדולה של רֹחב דעת מתעטרת על ראשו, צחצחות שכלית וחשק אלהי אצילי, אהבת עולמים ובריותיהם ודבקות עליונה בשלמות של כל, במקור התענוגים, שהוא שורש כל תענוג שעיי ועולמי, הולכת ומתגברת בקרבו, ועולם מלא, הרת עולם, ועולמי עד, הולכים ומתנוצצים בהדר תפארתם, והאדם נעשה אוצר הטוב והחיים לכל היצור, וסגולת אלהי עולם לעד.\n", "summary": "בראשיתן, התאוות נכללות בקדושה, ובנפילתן הן מעכירות את הנפש, ובעלייתן הן מעלות עמהן כוחות חיים שדבקו בהן.\n"}, {"id": 302, "paragraph": "ישראל בין העמים דומה הוא להאדם בין כל הבריות. לבריות רבות יש יתרונות שאינם באדם, אבל הצירוף הכללי של הסגולות, ועליית הרוחניות על ידם, להשכיל בשכל את השימוש של הכחות הכלולים בו בכח ובפועל, זה עושה את האדם לחטיבה עליונה בעולם. כן ישנם עמים רבים, שלהם כשרון מיוחד יותר גדול מהכשרון ההוא בישראל, אבל ישראל בתור התמצית של האנושיות כולה, מקבצים בקרבם את סגולת כל העמים כולם, והן מתאחדות בתוכם בצורה אידיאלית, קדושה, באחדות נשאה. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.\n", "summary": "האומות יכולות להיות עדיפות על ישראל בתכונות מסוימות, אך ישראל מקבצים את סגולת העמים כולם בצורה אידיאלית.\n"}, {"id": 293, "paragraph": "ההבנה, כשהיא מתעלה, היא מחוללת את הזכרון. ההתעלות הרוחנית מנצחת היא את הזמן, וממילא אין השכחה, שכל כחה היא פעולת הזמן, שולטת. ההנחה האפלטונית שכל הלימודים הנם רק עניני הזכרה, היא באמת קרובה לאורחא דמהימנותא. וכל מי שיודע שם של מ\"ב, ומשמרו בטהרה, תלמודו מתקיים בידו. ועל ידי עילוי רוחני זה תכונת השליטה מתגלה בנפש, ואימתו מוטלת על הבריות.\n", "summary": "ההנחה האפלטונית שהעולם הוא זיכרון לעולם עליון, קרובה לדרך האמונה.\n"}, {"id": 740, "paragraph": "בגדלות המחשבה מצטיירת הרוחניות של החכמה העליונה והצדק העליון, וכל מקוריותיהם בכלליות, וכל מה שיש מן התורה והחכמה בתור ענפיהם היוצאים מהן, כשערות הראש בחכמה והזקן בצדק. \n", "summary": "החכמה העליונה מצטיירת בקבלה כשערות הראש, והצדק העליון – כשערות הזקן.\n"}, {"id": 825, "paragraph": "בתמיד היה כלול כל נצוצי החיים של הנפש הבהמית של כל ישראל, והיה מתעלה בכללו על ידי הקרבתו, ועמו היו מתעלים כל נצוצי החיים שירדו בכל עונה מעונת היום על ידי ההליכה השפלה של החיים. ולא עוד אלא שהיו מתרוממים הכחות היורדים, והרגשות והרצונות המחשבות והמעשים הנגררים עמהם, למעלה למעלה, והיו העונות מתכפרים, ורישומם נמחק, והם מתהפכים לזכיות, ואור ד' מתדבק ומתחבר עם נשמת האומה כולה על ידי עליה זו, קרבני לחמי לאישי. ורשימה גדולה מעליה זו ירגיש כל אחד מישראל לפי מעלתו, מאמירת פרשת התמיד בכל יום, שהיא עושה בסגולתה מעין פעולתה העליונה של העשיה הגמורה. וכפי אותה המדה שהמעשה הגמור הוא יותר חזק מהאמירה, היו כחות החיים יותר חזקים, וממילא גם כחות הבהמיות וירידתם העמוקה יותר חזקה, וממילא היתה העליה יותר אמיצה, וצריכה לכח יותר מרובה. כמובן יש להחיים המפעמים בכח רב ערך יותר עליון, באין ערוך ואין דוגמא כמעט, להחיים שהם רק צל חיים לגבי החיים הגמורים כשהם מלאים בחילם, בעת אשר הכבוד עומד במלא קומתו וזיו חייו, בבית חיינו. אבל חסד עליון אינו עוזב אותנו, וגם בעבדותנו בחר בנו לחלקו, ומעשינו הקטנים עם שיח שפתותינו עושים גדולות ונצורות, שבמלאת החיים בכל צביונם רק אז יגלה ערכם הנשגב.\n", "summary": "קרבן התמיד מעלה את כוחות החיים שאבדו בשפלות החיים, ומעין זה נעשה באמירת הקורבנות.\n"}, {"id": 653, "paragraph": "ההשגות הרוחניות מתגלות לאדם בדרך פתאומי, וכשם שאינן נופלות תחת הזמן, ככה אינן נופלות תחת ההדרגה של מדידת האפשרות והנמנעות באותה המדה שהאמת הזאת נמדדת בהשגות שכליות אטיות, הבאות לא בדרך שטף של נחלים, כי אם בקימוץ של טיפין טיפין. \n", "summary": "ההשגות הרוחניות מתגלות לאדם באופן פתאומי, ולא באופן שכלי ואיטי, ולפיכך הן למעלה מאפשרוּת ונמנעוּת.\n"}, {"id": 687, "paragraph": "כשמכירים יפה את המנוע מהשגה, אז מבחינים שמה שהוא שלול מהשגה איננו מונע מלהשתמש ביתר החלקים, המתגלים. כי אם היה החלק הנעלם מונע את החלק הנסתר מאפשרות ההשתמשות בו, אז הלא היו בני אדם כחיתו שדי, בלא דעה והשכל. וצדקה עשה הקב\"ה עם עולמו שנחלקו המדות הרוחניות לפרקים, וכל פרק יש לו ערך בפני עצמו, חוץ מהערך הגדול והכללי שלו מצד צירופו אל הכלל.\n", "summary": "אי-ידיעת חלק אחד מהמחשבה הנעלמת, אינה מונעת שימוש בחלקיה הגלויים, שכן לכל חלק יש גם ערך עצמי.\n"}, {"id": 586, "paragraph": "הדין נותן שיש נשמה לכל ניצוץ, שהוא שואף להתעלות, ומתעלה על ידי אור חסד עליון שמופע תמיד, וקל וחומר לכל בריה, שהיא הולכת ומתעלה, בכל גוון של הויה שהיא נמצאת, בין בתאור של פעולה בגוף, בין מחוץ לגוף. וכל מין ממיני החלוקה, כמינים ופרטיהם, וקל וחומר אנשים ומשפחות, עמים ולשונות, כל מושג כולל יש לו נשמתו, שהיא הולכת ומתעלה, וקל וחומר עולמים שלמים, שהם הולכים ומתנשאים, הולכים ומתעלים, חיים הם בשימושם הגופני עד הזמן שנשמתם משתלמת, ואחר כך כל הרוחניות שבהם מתעלה, ובצרור החיים הכללי, העליון מכל נחיצות של גוף ועולם מקומי, הם נצררים בכל כחותיהם הכלליים והפרטיים. וכשאנו רואים במחזה כמה עולמים לאין תכלית כבר היו לפנינו, אנו יודעים מזה כמה עדן ואור עליון מקבלים האורות הרוחניים הכלליים שלהם בכל פרטיהם, ואור עדן זה באיזה צורה הוא משותף לכולנו יחד.\n", "summary": "לכל בריה, עם ועולם, יש נשמה, השואפת להתעלות ולהתכלל בצרור החיים העליון, ומריבויים אנו למדים על גודל האור העליון.\n"}, {"id": 418, "paragraph": "הצפיה הרוחנית מלאה היא בהירות הזכרון הכללי, זכרון גדלה של האומה וכל הודה בעבר, וכמו כן היא מופעת משכלול התקוה בעתיד. ואלה שתי ההופעות משכללות את הנפש כולה, ומזה באה החבה הגדולה למצות התלויות בארץ ובמקדש, וכל הרגשות התלויים בהן.\n", "summary": "זכרון העבר ותקוות העתיד של האומה, משכללים את הנפש לאהבת המצוות התלויות בארץ ובמקדש.\n"}, {"id": 363, "paragraph": "הרצון החפשי, המואר מהשכל העליון, הוא התמצית של ההויה, המתגלה בפנימיותה. וזאת היא נשמת אדם הראשון בכל מילואה. \n", "summary": "הרצון החפשי, המואר מהשכל העליון, הוא תמצית ההוויה, והוא נשמת אדם הראשון.\n"}, {"id": 504, "paragraph": "כנקודה קטנה נראה נועם ד' בלב הצופים בו, וכל המעשים כולם הם נסמכים עליה. וכל עמל גדולי הדעה, אוהבי הטוב באמת, הכל הוא עולה כדי להתאים את המון המעשים הרבים וסיבוכיהם, עם הנקודה הפנימית העליונה הזאת, שתהיה מתפשטת כולה באורה בכולם.\n", "summary": "כל המעשים, עם כל סיבוכיהם, סובבים סביב נקודת העונג והנועם של ה', ועמל גדולי הדעה הוא להתאימם אליה.\n"}, {"id": 882, "paragraph": "כל השמות שבעולם הם צרים לנו, כשאנו באים לדבר על הנשגב האלהי מתוך מעמקי נשמתינו. מבטאים אנו את השמות, ואנו יודעים שהננו מזעזעים את אורם הפנימי בתור גורם דגורם של הביטוי הגופני והנפשי. ומתוך הצער הרוחני הזה הנשמה מתרחבת, מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה. \n", "summary": "שמות וכינויי ה' מצערים את הנשמה, ומתוך הצער היא מתרחבת.\n"}, {"id": 221, "paragraph": "אין האדם מוכשר לשום כח רוחני שבעולם בשלמות גדולה כזאת שהוא מוכשר לאמונה ולאהבה, וזהו אות שבכחות אלו מונחים כל יסודות הויית מהותיותו.\n", "summary": "האדם מוכשר לאמונה ואהבה יותר מלשאר הכוחות הרוחניים שבעולם, וזהו אות לכך שבהן מונחים יסודות מהותו.\n"}, {"id": 240, "paragraph": "נשמתה של כנסת ישראל הוא הצדק המוחלט, שבהתגשמותו הוא כולל את כל הטוב המוסרי שבפועל. על כן כל פגם מוסרי שהאיש היחידי מישראל עושה, מחליש הוא בזה את קישורו עם נשמת האומה כולה. והתשובה הראשונה היא, להתקשר עם האומה בנשמתה, ועמה הכרח הוא לתקן את הדרכים והמעשים כולם, לפי אותו התוכן המהותי שבנשמת האומה.\n", "summary": "נשמת ישראל היא הצדק המוחלט ופגמי היחיד מנתקים אותו ממנה, ובתשובתו הוא מתקשר אליה.\n"}, {"id": 341, "paragraph": "הטבע והבחירה נמצאים בכל מקום, ובמציאות הרוחניות הוא הערך של פנים ואחור. הטבע הוא אחוריה של הבחירה החפשית.\n", "summary": "בכל מקום נמצא צד של בחירה וצד של טבע (הכרח), כעין פנים ואחור.\n"}, {"id": 463, "paragraph": "הקדושה העליונה, שהיא הדבקות האמיתית, סובלת היא מן הכל, אפילו מן תורה ומצות, מפני הלבושים הגשמיים שלהם. ולפעמים היא מקבלת אותם בשמחה, בתור יסורין של אהבה, ועל פי רוב זוכה היא שיצאו הדברים מידי גבולם הצר לאויר חפשי ורחב ידים, מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה. המצר הוא מ\"צ דמצוה, י\"ה בא\"ת ב\"ש, שכשהוא מתקטן, בא עד כדי אחורים דאלהים, שהוא ר', אבל הוא עולה עד רחובות הנהר, ששם י\"ה הגלוף מבהיק, ומשתפכים גלי אורותיו בכל רוחב עדנו במרחב יה. \n", "summary": "הקדושה העליונה מצטמצמת ומתלבשת בתורה ובמצוות מתוך ייסורים של אהבה, ועל-פי רוב היא זוכה לצאת מתוך מיצר זה.\n"}, {"id": 648, "paragraph": "כשהחוש מזדקק, רואים את הנשמה איך היא הולכת ומשתלמת, איך היא זורמת ושוטפת, פועלת ומזהרת על עולם מלא. וכל מה שהמעשים יותר מתתקנים, והתכונות יותר מתבררות, והשכל יותר מאיר, התרחבותה של הנשמה, החזקה והעליזה, החפשית והבטוחה, הולכת ומתפשטת. הפרטים של ידיעות, הרגשות, עובדות, אמונות, כונות ורצונות, הנם רק פלגים קטנים, ששטפי אורה הרבים נוהרים משם, בהופיעם ממקור חייהם.\n", "summary": "כשהחוש מזדקק, רואים את התפשטות הנשמה בעולם, ופרטי המעשים והידיעות, המרחיבים אותה, הנם פלגים קטנים לעומתה.\n"}, {"id": 353, "paragraph": "המשיכה הפנימית אל הטוב המוחלט, הוא הענין המיחד את האופי של הצדיק בעל המחשבה, החי בעולם האצילות והטוהר. כל פגימה כל שהיא בטהרת המעשים והמדות, היא מורגשת לו על ידי המבחן של קושי ההתמשכות אל הטוב האלהי שמרגיש בנפשו, ובלבו נורא המכאוב, כי חולה אהבה הוא. \n", "summary": "הצדיק שואף באופן טבעי להתקשר לטוב ה', והחטא מקשה ומעיק עליו.\n"}, {"id": 693, "paragraph": "כל מה ששייך לאדם, על ידי קישורו הרוחני העצמותי בכל ההויה, קשור הוא לרצונו הפנימי, וכשהוא מתעלה, הכל מתעלה עמו. התפילה מבררת היא את הרצון. בהתנשאו, כל הכלול בו בקישורים שונים ביחש המציאות במקורו, מתנשאים עמו. אורות חיים משפעת חי העולמים אלה, נפוצים הם בכל, באים באכילה ושתיה של כל אדם, להעשות עמו יחד חטיבה חיה, עזה. מתהום הדמיון החשוך הכל מתעלה להררי הדעה הבהירה, הקשורה בצדקת אל אלהים חיים. ועבדתם את ד' אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך.\n", "summary": "כשרצונו של האדם מתנשא, הוא מעלה עמו את כל המקושר עמו בהוויה על-ידי תפילתו ואכילתו.\n"}, {"id": 663, "paragraph": "החושב בתפילה שמשנה את הענין האלהי, הרי זה מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו, הרי זה מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלהית. אבל המכוין שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב, ועל ידי היחש שעצמות הוייתו משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה אליו לעילוי ולטוב, כי ההויה כולה מתפעלת מאחד מחלקיה הרוחניים ביחוד, וכל מה שהתוכן הרוחני המביא את החליפות הוא יותר נעלה ויותר כולל, כן השינויים הם יותר עצומים, ויותר פועלים בשפעת טובתם – זהו העובד בכוונה הראויה, שהנפש מתמלאה ממנה, והעולם מתברך.\n", "summary": "התפילה משנה את האדם לטוב, וממילא משתנה כל ההוויה לטובה, וטועים החושבים שהיא משפיעה רק על האדם או על רצון ה'.\n"}, {"id": 97, "paragraph": "תורה שבכתב היא מדת שמים. כלומר, לא היתה התחלת ההדרכה הכללית של כללות התורה, וחידוש הדרך שבא על ידי המצות בכללותן, יכולה להיות מתגלה מפני הכח הרוחני האלהי המתגלה בעצם תוכה של כללות האומה, כי אם הדבר הוא גבוה ממנה. דוקא נשמה עליונה, שעלתה אל הגובה האלהי במעלה בהירה ועליונה כל כך שאין נפש האומה בכללה יכולה עדיין להגיע לה, היא יכלה לגלות אור התורה שבכתב בעולם. ומשה עלה אל האלהים. אמנם, אחר שכבר הוטבעה המטבע האלהית בנפש האומה, ונקנה לה טבע חדש, אז מחוללת היא את הענפים כולם על פי רוחה, בדרך הסתעפות מהמקור האלהי. ואין שום פלא שהרוח הגדול של האומה, ההולך ומקר משפעו האלהי, הגבוה מטבע עצמותה, כלול הוא בצדו העליון המקורי הזה. וכללות הרוח, וסעיפי פרטיו כמו שהם משתלשלים באומה, הכל סקור הוא ומתבלט בהצד האלהי העליון, הצד השמימי, שמשם התורה שבכתב נתונה למשה, בכללות ההטבעה בתוכיות האומה ופרטיה, כלת משה וכל תכסיסיה.\n", "summary": "תורה שבכתב היא מידת שמים, והתורה שבעל-פה מוטבעת בנפש עם ישראל, וכלולה בה.\n"}, {"id": 890, "paragraph": "אורו של משיח כשזורח בלב, הוא מלמד לכבד את הבריות כולם. והיה שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו, והיתה מנוחתו כבוד.\n", "summary": "אורו של משיח מלמד לכבד את כל הבריות.\n"}, {"id": 356, "paragraph": "יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה, יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות. שני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין הרעה תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי החיים ועליוניותם.\n", "summary": "יצר העריות ויצר הגזל, כשהם מתוקנים, הם משפיעים על דורות רבים, וכשהם מקולקלים – מקלקלים דורות רבים.\n"}, {"id": 637, "paragraph": "יש צדיק כזה שיכול לערוב שיתוקן העולם כולו, וכל ישראל ישובו בתשובה שלמה, ומקבלים שפע חיים וטוב גדול בהקפה, מאוצר העליון, מקור הברכות. וצדיקים כאלה מוכרחים להמצא בעקבא דמשיחא, שכל ההשפעות באות בדרך הקפה, בסוד טוב איש חונן ומלוה. ואורח צדיקים זה מקדים את הטובה לבא לעולם, ומכשיר את הדיעות לקבל הופעות חדשות, שאינן ראוייות להן כלל. ומכל מקום לא תצא מזה שום תקלה, כי אם תועלת ותיקון, מפני שהדיעות העליונות הללו יש בכחן להכשיר את הדור בהופעתן, שיוכל לקבל את האור הגדול שבהן, ולהשתמש בו כראוי. ההכשר הראוי לזה הוא העסק ביחודים, בבהירות הדעת, ואומץ טהרת הרצון. מלוה ד' חונן דל, ראשי תיבות מיח\"ד, וסופי תיבות בגימטריא תשעים, שהוא צדי באותיות, שמובנו צדיק. ועל ידו מתהפך כל הרע לטוב, וכל הטומאה לקדושה בסוף. אתה סתר לי מצר, ראשי תיבות אותיות סמא\"ל, וסופי תיבות בגימטריא קדושה.\n", "summary": "בעקבא דמשיחא צריכים להימצא צדיקים שיקבלו שפע בהקפה, כדי לגלות הופעות למעלה מערכם, שהן עצמן יכשירו את קבלתן.\n"}, {"id": 789, "paragraph": "מכירים אנו את הרצון הטוב ליסוד ההויה, והמציאות כולה היא מיוסדת על תמציתו. מתגלה יסוד עולם זה ברצונו של אדם, השפעתו מתגדלת כל מה שהוא מפתחו יותר. אותו הטוב הרצוני, המונח בעומק אמונת ד', זהו הגרעין שהכל צומח ממנו. שרשיו, גזעו, ענפיו, עליו, ציציו ופריו, הנם המעשים והתורות. הם הם המרבים כלים להוסיף לשד חיים לכל ההויה כולה, לכל הנשמות ולכל המעשים. נקודת הצדקות שבכל לב, היא מכון החיים ויסוד קיום העולמים. וכשהנקודה משתלמת בלב יחידי סגולה, עד שהיא מתרחבת על כל המאויים, ומתעטרת בכל שטח המדע והדמיון של הנפש, זהו באמת האדם היסודי, שכל טוב העולם בידו, ואור ד' לאמץ כח החיים של כל היקום על ידו מופיע. והקב\"ה קרא ליעקב אל, שנאמר ויקרא לו אל, ומי קראו כך, אלהי ישראל. כל דיבור היוצא מנקודת הטוב של הרצון, שהמוסר האלהי שרוי בו, לפי עומק אמתתו, לפי גודל התפשטותו במעשים ולפי רום הכרתו בשכל, כך הוא יוצר ופועל. משך החיים של ההויה, יצירת ברואים, עגלא תלתא וגברא, הנם באים על ידי התעלות החפץ של קדושת נקודת הרצון לרום גבהו. הלימודים הרזיים דבספר יצירה, עוזרים הם לבסס את הרצון, להוציא כלי למעשהו.\n", "summary": "הרצון הטוב המונח בעומק האמונה הוא יסוד ההוויה, ובהשתלמותו הוא משפיע חיים וטוב לכל העולם.\n"}, {"id": 222, "paragraph": "כל מה שהיחיד והכלל עושה, בכל גילגולי הסבות, וכל הכחות המתגלים בחיי התרבות, הכל הולך הוא להשלים במעלה העליונה את האמונה ואת האהבה.\n", "summary": "כל מעשי היחיד והכלל וכל גלגולי הסיבות וחיי התרבות, באים כדי להשלים את האמונה והאהבה.\n"}, {"id": 814, "paragraph": "כשהשכחה מתגברת, האותיות המחשביים מתפזרים, ואינם חוזרים לקיבוצם הכללי כי אם על ידי ההארה הרוחנית, המחזרת את הזכרון למכונו. וכשם שהדבר נוהג ביחידים, כן הוא נוהג בציבור, באומה בכללה. שינויי הדיעות והשאיפות המרובות, כשהן בכלי אחד, מאירים הם זה את זה. וכשיש איזה מיעוט אור וקלקול יסודי, השכחה מתגברת, וכל אחד איננו תופס כי אם את חלקו, ומביט בזעף על של חבירו, והריב מתחולל. וזאת היא עבודת הקודש של תלמידי חכמים, להרבות שלום בעולם, להשיב את הזכרון הכללי על כנו ממקורו הרוחני, לקבץ את כל הפזורים ולאסוף את כל הנדחים, לעשותם חטיבה אחת בעולם, כמו שהם באמת בעיקר יסודם. שורק כולו זרע אמת.\n", "summary": "ההארה הרוחנית מקבצת את המחשבות ומחזירה את הזיכרון למקומו, ביחיד ובציבור, וזוהי עבודת תלמידי-החכמים המרבים שלום בעולם.\n"}, {"id": 846, "paragraph": "שמחה, עבודה, שלוה, עונג, זהו השעשע העליון שצדיקים זוכים בו, כל אחד על פי פעלו. וכשאורות הללו מתחברים יחד, אז רוח הקודש מקשקשת כזוג.\n", "summary": "שמחה, עבודה, שלווה ועונג, הם שכר הצדיקים ושעשועיהם, וחיבורם מביא לרוח הקודש.\n"}, {"id": 364, "paragraph": "כל חטא ועון מטמא הוא את הקודש. קטנות הרצון שבא על ידי פגם המדות, והמתחזק על ידי חטאת האדם, הוא מחנק את נשמת הקודש, שלא תוכל לשאוף את אויר קדשה. האהבה נעשית חולנית ופעוטה, עד שכל הענינים הנתלים בה מתאחזים רק בקטנותה. וכשמדברים על דבר היתרון המיוחד לאומה ברוחניותה ועליוניות ענינה, מתקבלים הדברים מצד הרפיון הנפשי של חנופה, ולא מצד רוממות אמתתם. על כן זאת היא ראשית החובה, אומץ הרוח, והתעלות המחשבה עד כדי בירור הענינים, באופן שמה שהוא מרומם ישאר מרומם מצד עצמו, וההמשכה אל הגדולה תהיה בגדולת אמת.\n", "summary": "החטא מביא לקטנות הרצון, ולהסתכל על האהבה שבה נתייחדו ישראל כחנופה.\n"}, {"id": 386, "paragraph": "לפעמים מתגבר כל כך הצמאון לאלהים, עד למעלה מגבול הכלים כולם, וכל כחותיו הרוחניים של האדם, עד שמתקלקל סדר ההנהגה הנפשית. והרבה פועל החטא, שממעט את הופעת האורה האלהית, ומקלקל את כשרון הנשמה להכיל את הזיו היורד, באופן שיחולק כראוי לכל פלגותיה. והאדם צריך להתגבר מאד מאד, ויחזיק באמונה בחסד עליון לאין קץ ושיעור, לאין תכלית ומדה, ותתחולל דעתו להפוך את הצמאון המחליש ומדאיב לצמאון מעורר להתענג על ד', באור תורה חכמה ומצות. \n", "summary": "החטא ממעט את יכולת הקיבול של כלי הנפש בצימאונה לה' וגורם לשבירתם, והאמונה בחסד ה' מהפכת את צער הצימאון לנועם.\n"}, {"id": 48, "paragraph": "בתפילה ובמצות בונים את כח המדמה שיהיה טהור וחזק, וראוי להיות מבוסס עליו השכל הפועל.\n", "summary": "בתפילה ובמצוות בונים את כוח המדמה, כדי שיהא מבוסס עליו השכל הפועל.\n"}, {"id": 16, "paragraph": "הרוח הגדול והנעלה, השואף לגדולי גדולות, הוא, רק הוא, מחזיק את החיים ואת האנושיות בהודה וגבורתה. מתאימה עם גבורת החיים המלאים, שממלאים גויות מלאות דם בריא וחיל עצום, מרץ כביר וצהלת חיים אדירה, היא רק גבורת רוח באיתן עליונותה, הזורחת ועולה על האנושיות בכח העז של ישראל, ההולך ומתבלט בחיינו, בהתפרצם עתה בזרם של הנטיה להתקוממות האומה על אדמתה ההיסתורית.\n", "summary": "רק שאיפה לגדלות, מתאימה לגבורת החיים המתגלה בימינו.\n"}, {"id": 273, "paragraph": "הרטט והיראה הם דברים תכוניים לנפש האדם, בכל אופן שתהיה נפגשת עם חזיון נשגב, ואין שום תועלת במלחמה נגדם. אמנם, אם על ידי חלישות המחשבה, והירוס הכחות הגופניים והנפשיים, נתגברו יותר מדאי, אז מתגלים בצדק כחות ניגודיים לצמצמם, כדי שלא יוכלו להזיק למשטר הנשמתי של האדם, ולשלטונו על עצמו ועל חוגו החברותי, באיזה צד שהשליטה מגעת לו בצדק.\n", "summary": "צריך להיזהר שלא תתגבר היראה הטבעית יותר מטבעה, ותהפוך ליראה הרסנית.\n"}, {"id": 606, "paragraph": "הרשעה שבעולם מוצאה באדם את מכונה, והיא הולכת ומתגלמת בקרבו, מדי יום ביומו מוסיפה היא אומץ, מכשלת היא את כחו להתרומם להתעלות לטוב. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. אי אפשר לאדם בלא תפילות תדיריות, שאחד מפרקיהם הם הוידויים. האדם מוכרח להתודות על עונותיו, על חטאיו שבגלוי ושבסתר ושבסתרי סתרים, על נטיותיו לרעה ההולכות ומלפפות אותו. כשהטהרה של התפילה והוידוי באה מדי יום ביומו, כשחשבון הנפש אינו דבר נשכח מהאדם, אז הוא מנער את הרשעה ממנו קמעה קמעה, טרם שהספיקה להעשות עליו ערמה גדולה כזאת שלא יוכל להרים ראש. ומארי דחושבנא בכל יום מסלקים את הרשעה היומית, מתודים הם לפני שינתם הקבועה, על עצמם ועל כל העולם כולו, לפחות מגלים הם את מחאתם על הרשעה הפרטית והכללית בכל מקום שהיא, מעמידים בזה את נפשם נכח הטוב והקודש, מעלים אותה בזה אל שרש חיי קדשה, מחברים את יניקתה מבאר הטוב. בידך אפקיד רוחי.\n", "summary": "הווידוי והתפילה מנערים את הרשעה שדבקה באדם בטרם תצטבר ולא יוכל להתנער ממנה.\n"}, {"id": 466, "paragraph": "ישנם צדיקים כאלה, שמרוב נטייתם לקדושה עליונה, אהבת עולם הזה מתרוקנת כל כך מלבבם, עד שגם אותו חלק האהבה הראוי להיות בלבו של אדם לעולם הזה, חסר להם. ובשביל כך הם מוצאים פגמים בתכונתם האישית, ואינם יכולים למשול בעולם, עד שהם מחזירים את האהבה לעולם הזה על ידי תפילה. שהיא חיי שעה, ועל ידי עמקי הלכות, וכל עניני הנגלות שבתורה בהסתעפות פלפוליהם. ואז נעשית אהבתם לעולם הזה אהבה של קדושה, המתאחדת באהבת תורה, והעולם כולו מתעלה על ידם.\n", "summary": "הצדיק מתקן את חוסר אהבת העולם הזה שבו, על-ידי הדבקות בחיי השעה שבתפילה ובלימוד הנגלה שבתורה.\n"}, {"id": 589, "paragraph": "כמה נואלו האנשים שאינם מסתכלים בפליאות הטבע וחוקותיו, בגודל מעשה אלהים שבעולם. באין בסיס של השקפה חמרית גדולה ועשירה, ההשקפה האצילית מתטשטשת. כל החוצפה והכפירה באה לעולם לתבע את עלבון החומר מבעלי הצורה המפריזים, העושים עול להחומר בבטלם וברדפם אותו, בין בצדו המעשי בין בצדו העיוני. וכל המטפלים בחומר ביושר ובצדק, בין הנותנים חלק הגון לגוף ולתביעותיו, לחברה ולתביעותיה וצרכיה הארציים, בין המיחדים זמן להסתכלות מדעית בכל ערכי החומר, בארץ ובשמים וכל אשר בם, בהיות עינם ולבם אל הרוח והנשמה העליונה מכל, הם מביאים את ברכת האושר והשלום בעולם, והם הם הנם החיל אשר נגע אלהים בלבם, בוני חרבות ומשובבי נתיבות. \n", "summary": "המתבוננים בטבע והמטפלים בו ביושר, מביאים לעולם ברכת אושר ושלום, והרודפים אותו, גורמים לכפירה שתתבע את עלבונו.\n"}, {"id": 73, "paragraph": "כשהשכל מאיר במלא אורו, אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חקים ומשפטים. הטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחרי המאור השכלי, וכל מכשולות החיים מתישרים מעצמם. ��חקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חקים ומשפטים מצווים, כי אם בתור תנועות טבעיות, לנושאים שהארת השכל חזקה עליהם. הטוב והרע, וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול שיש בכיוון הדרך הממוצע, שלא יוסיף ולא יגרע, כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות ושיקוע של החושים, לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע.\n", "summary": "הצורך בחוקים ומשפטים נובע מחטא אדם הראשון, וכשהשכל מאיר – החיים מתיישרים מעצמם בטבעיות.\n"}, {"id": 580, "paragraph": "יש בעולם תוכן טוב ההולך ומתעלה, וזה התוכן מתגלה הוא ברצונו ובטבעו של האדם גם כן. בעבר היה הטבע והרצון האנושי יותר פראי ממה שהוא כעת, ולימים הבאים יהיה יותר נח וטוב מההוה. בעבר היתה מהות התורה והמוסר פונה ביותר לביטול כח הרצון הטבעי, מפני שהרע היה מרובה בו, ולעתיד הולך הדבר ומקבל צורה חדשה, עד שהדרישה של החופש הרצוני תובעת תביעות מוסריות שיניחו את הרחבתה המבוקשת, שאז תראה כמה טובה צפונה בה. אבל בתוך הרצון העכשוי כמה סיגים עדיין יש בו, ומתוך הזכות של הניצוצות הטובים של הרצון שהתעלה, חפצים גם אלה הסיגים לזכות בחופש, וחופשם יחריב את העולם ויזהם אותו. לזאת המלחמה עצומה היא, וכל מחנה מגינה בצדק, ולוחמת בצדק. החופשים לוחמים בעד ניצוצי הטוב של הרצון, שלא יסבלו עבדות לאין צורך, שהוא אך למחסור, והמשועבדים, מכירי העבר ויודעיו בהדר טובו, מגינים על השיעבוד, שלא יהרסו חלקי הרצון המזוהמים את הבנין האצילי של העולם. וגדולי הנפש צריכים לתווך את השלום בין הלוחמים, בהראותם לכל אחד מהם מה הוא הגבול השייך לו באמת.\n", "summary": "הרצון מתעלה ומזדכך מסיגיו, אך יש בו עדיין סיגים, וצריך לתווך בין לוחמי החופש הבלתי-מבורר, ובין מגיני השעבוד הקדום.\n"}, {"id": 883, "paragraph": "אפשר לומר שהרצון לעולם לא יוכר, כמו שההכרה לא תרצה. אבל אין זה מונע מלעלות במקום יותר עליון, שההכרה והרצון הנם מאוחדים שם. ואין שום צורך מביא לומר, שאין צורת החיים העצמותיים ערוכים מתוכן כזה, שסגולת ההכרה והרצון ביחד הם בה דבר אחד, עשיר ומלא ערך. ויחס המוסר אל עצמות החיים יהיה רק, שהמוסר הטוב מאחד את ההכרה והרצון גם בענפיו, כמו שהם מיוחדים בגזע השרשי שלהם.\n", "summary": "אף שתכונות ההכרה והרצון הפוכות, הנן מתאחדות בשורשן, והמוסר מאחד את ענפיהן בחיים.\n"}, {"id": 844, "paragraph": "ההשגה האלהית, כשם שהיא רחוקה מכל משיג, אפילו מעליון שבעליונים, כך היא קרובה לכל, ואפילו הדומם יש בו כח זה של השגת אלהות, מפני שאין קץ ותכלית לגדולה ולענוה האין סופית. ואין בהשגה האלהית חלקים, רק כל מה שמשיגים, משיגים את הכל. ואין בה לעולם גמר וסוף, כי אם כל נקודה של כל, היא מכינה לנקודה של כל עליונה. כל השגה אלהית, אפילו הגסה והקטנה שבהשגות, הוא עולם מלא ויקר מכל החכמות והמדעים, ומכל העושר והכבוד, שבכל העולמים כולם.\n", "summary": "כשם שההכרה האלוהית רחוקה מכל משיג, כך היא קרובה לכל, ואפילו לדומם, שכן בהשגה האלוהית, המשיג חלק – משיג הכל.\n"}, {"id": 705, "paragraph": "המצוה היא עושה פירות, ומצמיחה בתוך הנשמה, ובכל העולמות כולם, אורות חיים קדושים בכל עת ובכל רגע. וכששמחת צדיקים מתגברת, מרגישים הם את הצמיחה של הקדושה של המצות שעשו הם וכל כלל ישראל בכל הדורות ובכל הזמנים, איך שהיא פועלת להפריח תמיד חיים חדשים, באין שום הפסק. ופרי צדיק עץ חיים, וטעם עצו ופריו שוה. \n", "summary": "כששמחת הצדיקים מתגברת, הם מרגישים את צמיחת ��קדושה של המצוות שנעשו בכל הזמנים.\n"}, {"id": 63, "paragraph": "השממון של המחשבה ממיעוט הלימוד והידיעה, מביא את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות, ואיננו יכול לשער עד כמה המחשבה הזאת היא עזות נוראה וסכלות איומה. וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה. ומתוך שמצטבר הרגל של כמה דורות לחשוב מחשבת טעות זאת, כאילו אפשר לחשוב במהות האלהות, מתארגים הרבה הבלי שוא, שתוצאות שלהם הנן רשעות רבות ונוראות, עד שאפילו האדם הפרטי אובד הוא את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפילה. כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה הזאת, באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה, אבל היא מתנגדת לה תכלית הניגוד. ומתוך ההתנגשות של שני ההפכים הללו, תעזר האנושיות עזר גדול, להיות מתקרבת לדעת את ד' ידיעה מאירה, ידיעה המקרבת את האדם לאשרו הזמני והנצחי. ובמקום המחשבה השוממה של ההתפרצות אל מהות האלהות, תבא בלבו מחשבה בהירה של המוסר הטהור, והגבורה העליונה, המתוה לאדם את דרכי החיים, ומציגתו באור ד'.\n", "summary": "מטרת הכפירה לטהר את העולם מהמחשבה על מהות ה', ולהעמידה על אור ה' והמוסר הטהור.\n"}, {"id": 779, "paragraph": "ההתפתחות מופיעה אור על כל ארחות ד'. ההויה כולה מתפתחת ועולה, כשם שהדבר ניכר בחלקים ממנה, ועלייתה היא כללית כמו פרטית, עולה היא עד מרום הפסגה של הטוב המוחלט. מובן הדבר שהטוב והכללות הוא מחובר יחד, ועומדת ההויה לבא לידי מדה זו, שכולה תספוג את כל הטוב של כולה בכל פרטיה, וזאת היא עלייתה הכללית, ששום פרט לא ישאר חוצה, שום ניצוץ לא יאבד מהאגודה, הכל מתוקן לסעודה. למטרה זו צריכים שכלול רוח לתשוקה האלהית העליונה, שנוצרה על ידי עבודה אמונית בד'. \n", "summary": "ההוויה כולה, בכללותה ובפרטיה,  מתעלה עד מרום פסגת הטוב, עד ששום פרט לא יישאר בחוץ.\n"}, {"id": 42, "paragraph": "החושבים הטהורים באים לגדולתם בהרחבת מחשבתם. אבל גם הם צריכים להגביה את רגשותיהם. וכשהם טובעים במצולות המחשכים, צריכים הם לקרא בחזקה, בהתעוררות, אל נפשם, לצאת מאפילה לאורה. אז יצעק לבם אל ד'.\n", "summary": "גם החושבים הטהורים צריכים להגבהת רגשותיהם, ואינם יוצאים מתוך מחשכיהם אלא בצעקה לה'.\n"}]

DATA/parsed_files/file_b_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2662, "paragraph": "המשיגים הכוללים בקרבם כמה ענפים, בדיעות, במדות, בתורה ובעבודה, מוכרחים הענפים להיות לפעמים מכחישים זה את זה, מתוך ריבוי יניקתם במקום מצומצם, והם מוכרחים להתרומם למקור האחדות תמיד, ששם כל הענפים הם בחטיבה אחת, והשגה כללית אחת מחיה את כולם. ומכל מקום צריכים הם סעד מגדולים בעלי מקצע מיוחד, שעל פי רוב הם יותר מפורסמים בעולם, מפני שההמון תופס את הזיו של מקצע פרטי שמתרבה, הרבה יותר ממה שהוא תופס את הגודל של עושר רוחני כללי. ואלה הנשמות המיוחדות בחוגן, משפיעות הרבה עז וקדושה על הנשמות הכלליות, והנשמות הכלליות מתעשרות הרבה על ידי חיבורן עם המקצועיות, והן חוזרות ומשפיעות עליהן שפע גדול מאד, הרבה יותר ממה שקבלו מהן. כי כל דבר פרטי כיון שהוא נשפע לתוך נשמה כללית, נהפך אחר כך בכח עיכול רוחני לדבר כללי ומקיף הכל, הכל לפי ערך הכלליות ומדת ההקפה של הנשמה הכוללת.\n", "summary": "אנשי האשכולות הכלליים, יונקים מאנשי המקצועות, ומשפיעים עליהם בחזרה שפע גדול יותר ממה שקבלו.\n"}, {"id": 2794, "paragraph": "הרבה חופש רוח צריך האדם לסגל לעצמו, עד שיכיר יפה את גדולת כח הפעולה של המחשבה. ואז יתברר לו כמה צריכה היא האנושיות לעבוד, בשביל שתבא לידי מחשבה טהורה וקדושה בעניני הדיעות היסודיות, שערכי החיים כולם נובעים מהם, וכמה רב ועצום הוא הערך של הוגי הדיעות האלהיות, הנושאים את קדושת המחשבה ורוממותה על פי אותן המקורים האלהיים שהיא מפכה על ידם בנשמתם ובאורח חייהם. וממילא יכיר כמה נשגב הוא הערך התולדתי הכללי של אומת המחשבה האצילית בעולם, היא כנסת ישראל, ויבא לכבד את האמונה, מורשה קהילת יעקב, בעצמת טהרתה במקורה, ובהתפשטות ענפיה המעשיים, ההרגשיים, השכליים וההופעיים, שביחידי הסגולה. והעצמיים, הפנימיים, הטמירים מכל עין חוזה, והם גדולים, נצחיים וחזקים מן הכל, הם הגרעין של היש היותר בריא ועצמי, שכל יתר הדברים, אף על פי שהם רוחניים ואציליים, נחשבים לגבי דידה כערך של לבושים. \n", "summary": "על-ידי חופש רוח יכיר העולם בערך המחשבה, ויבוא להוקיר את ישראל, אמונתם וצדיקיהם, שהם נושאי המחשבה האלוהית.\n"}, {"id": 2623, "paragraph": "אי אפשר לחיות בלא השפעת אמונה של קדושה. מחשבת האדם כל כך צרה היא כדי לבאר על ידה את עומק היש, שכל כך הוא קשור אליו בכל מהותיותו, עד שצריך עזר על היחש של החלק המצער, של האני שלו, אל הכל ואל מקור הכל, מכחות היותר עליונים. ואלה הכחות מתנוצצים על ידי הופעת הקודש שעל ידי הצינור הטהור של הקדושה, של עליית השמים, של התגלות האלהות בעולם ובחיים, במדע וברגש, ביצירה ובתולדה. והחיים טעונים חקיקת חקים. החקים הולכים ונפעלים מכל ההויה, מאוצר הכל, הולכים הולכים דרך כל שלבי היצירה, באים עד לידי הקיבוץ, עד להלאום, פועלים בעמקם לפי הערך שיש לכל קיבוץ בהכנתו, עד שבא הרושם עד להחטיביות המיוחדה של כנסת ישראל, שהיא יצירה מפליאה, רבת ההרכבה ואיתנית ההתאחדות, ולה תורת חיים, ממלאה את כל הסביבה, מקפת וחודרת, מחייה ומקיימת, בפירוט מיוחד, שדוגמא אין למצא, אבל השואה עם ניכיון של חילופי הערכים אנו מוצאים תמיד באין הרף. ויותר ממה שאי אפשר לכל יחיד וכל עם לעקר מתוכיותו את כל אשיות חייו, אי אפשר לעקר מכנסת ישראל את נשמת נשמתה, את קישורה האלהי, את זיו העליון של הופעת עולמה, ועולמים כולם, הקשורים באחדותה המופלגה ובריבויה הנאדר.\n", "summary": "הקדושה המתגלה בעולם, מחלצת את האדם מיישותו הצרה לפי הכנתו אליה, וחוקי התורה מתאימים לאופיים המיוחד של ישראל.\n"}, {"id": 2613, "paragraph": "הידיעה בעומק האמונה, המתעלה תמיד בהופעת האורה האלהית, היא המביאה את הענוה לעולם. האדם מתבטל מפני השלמות העליונה שאין לה קץ. אמנם כדי שיולד איזה יחש בלב לחוש את הביטול הזה עד כדי עדנת לבב פנימית, צריכים לחינוך של מוסר וטהרה, לזיכוך מדות ותיאורם ההגון. אז הענוה מתחילה להופיע, ועמה יחד גאות קודש מתנוססת, הגאוה הטהורה, המתפארת בהניצוץ האלהי שבתוכיותו, שאין קץ לערכו. הריחוק מהאור האלהי הוא מביא לגאוה מגונה. האדם מגיס את רוחו בהסתכלותו על כל יתרון שמרגיש בקרבו, אינו מתבטל מפני כל הוד נורא, שאיננו מרגישו ורחוק הוא מכליותיו. ומתוך שגדולה של שלמות אין סופית אינה מוחשת בנשמה, כל הגדולות המוגבלות אינן תופסות מקום להתבטל לעומתם, והאהבה העצמית, המתחברת לרוח הגסה, הולכת היא ועושה את דרכה. ולעומתה מין ביטול עצמי, המביא תוצאות מחפירות, הולך ונכנס בלב, הרי הכל בטל, הכל אין לו ערך, ואיזה ערך יש להעצמיות הפרטית, על כל הכשרונות והמעלות. אמנם, הענוה והגאוה הבאות מיסוד ההתגלות האלהית בנשמה, שתיהן מאירות את דרך החיים, ואותן המדות עצמן שנולדות משכחת ד', מגבירות את החושך, דרך רשעים כאפלה.\n", "summary": "עמקות האמונה מעדנת את הענווה בגאוות קודש, וריחוק ממנה גורם לאהבה עצמית גסה ולגאווה, שסופן הוא הרס אישיותו.\n"}, {"id": 2571, "paragraph": "ראוי להשתוקק להיות מחובר עם כל כלל ישראל. וכל מה שיזקק יותר את דעותיו ומעשיו, כן יוכל להיות מתחבר עם הדרגות היותר גדולות ועם הדרגות היותר קטנות שבכלל, וכפי הקוטן והגברת הדינים, כך יהיה החיבור פחות כולל. וכל מה שיחסר חיבור עם הדרגא היותר ירודה, לעומתו יחסר החיבור עם הגדולה שבמדריגות, כי השלימות הגמורה היא חיבור עם הכלל כולו, בכל אופן ומדה שהוא.\n", "summary": "ראוי להשתוקק להתחבר עם כלל ישראל, וחסרון חיבור בדרגה הנמוכה ביותר גורר חיסרון בחיבור עם מדרגות עליונות.\n"}, {"id": 2504, "paragraph": "יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים, ובגילוי מהארץ. וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה, וכל ישראל יושבים עליה, מסודרים בכל סדריהם, מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה, ומתחברת לתורה שבכתב בכל שיעור קומתה. בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה, וירדה תורה שבעל פה בעומק תחתית, ומכל מקום היא מקבלת יניקה חשאית מאור תורה שבכתב, מספיח העבר, המספיק להעמידה בחיים מצומצמים. והיא יורדת ונופלת בכל יום ויום, עד אשר מהרה יפוח היום, ואור חיים יבא מאוצר גאולת עולמים, וישראל יעשה חיל, ינטע על ארצו, וישגשג בכל הדר סדריו. אז תחל תורה שבעל פה לצמח מעומק שרשיה, תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש, חדשים לבקרים, והדודים יתאחדו בנוה אפריונם. ואור נשמת אל חי העולמים, המתגלה בתחית ישראל וברום קרנו, יאיר באור שבעת הימים על אור החמה ואור הלבנה גם יחד, והיה אורם ישר, חודר ומושך מזה לזו, ועונה את הארץ ואת העם בכל יפעת חיים. והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא.\n", "summary": "ארץ ישראל מאחדת את התורה שבכתב ושבעל-פה, ובגלות היא יונקת ממנה בחשאי ובצמצום, ובגאולה ישובו ויתאחדו.\n"}, {"id": 2536, "paragraph": "כל המחשבות הן אמת באלהות. לא יש עיכוב מכל מעלה, גם מכל חסרון, מפני שהגודל האלהי הוא כל כך נשגב, עד שכל חסרון הוא בו מעלה גמורה, דוגמת היפוך מדת הדין למדת הרחמים, או ההשתמשות במדות הרעות לטובה שבחיי המוסר. ואל תהי מפליג לכל דבר. ובאמת לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ומכל מקום כל המחשבות מוארות על ידי אורו, כשם שכל ההויה מתקיימת בו.\n", "summary": "גם התארים המורים על חיסרון, כמידת הדין, הנם שבחים, מפני שבגדולת שאינה נתפסת, כל חסרון הוא מעלה.\n"}, {"id": 2458, "paragraph": "אהבת ישראל, והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים, איננה כי אם עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.\n", "summary": "אהבת ישראל ועבודת הסנגוריה הנן מקצועות גדולים בתורה.\n"}, {"id": 2640, "paragraph": "המשכילים הגדולים צריכים לשאוב את אור הקודש שלהם ממרומי השכל. לא מהתפעלות הנפש, ולא מלהבת הדמיון, ולא מפשטיות האמונה לבדה, כי אם מכל האור של כל אלה בשורש שרשו, המואר במקור ההשכלה היותר טהורה בזיו הנשמה.\n", "summary": "המשכילים הגדולים אינם יכולים להסתפק בהתלהבות דמיונית ואמונה פשוטה, אלא צריכים להתעמק בשורשן השכלי.\n"}, {"id": 2801, "paragraph": "צלול הוא הרצון של הילד, ועם זה צלולה היא בינתו. כלומר, גרעין הדעה הטבעית שלו הוא גרעין בריא, שכל ההשפעה הלימודית צריכה להטפל בשמירת בריאותו, יותר ממה שהיא רגילה להטפל בהתפתחותו. כששמים המטרה של שמירת הנקיון של הכשרון הילדותי, של אוצר האושר של האדם, בראשית היסוד החינוכי, באה ההתפתחות באופן מבורך. המחשבה האמונית, אור הרעיון של הגודל האלהי, הבירור של יחשנו לאלהים, הודאות האלהית, התום והיושר במעמקיהם, כל אלה הם סגולות ילדותיות, שרק הבל פה שאין בו חטא כולל את תמציתם בטהרה, מבלי צורך של ידיעה מפורטת, שאנו קורים לה שלא בצדק ברורה. דבר אלהים חיים בפי עוללים ויונקים, יסוד העולם הוא, בסיס התרבות, ומכון להצלת הנשמות וההצלחה החברותית היותר גדולה. זהו רז גלוי לישראל, שנתברר הרבה בגלות, שנתחבבה בו התורה, ועלה הערך של חבת תינוקות של בית רבן למדריגה עליונה. כשהתחיה הלאומית מתחלת, צריכים לשוב ליסוד חיים זה, בכל אומץ קדשו.\n", "summary": "רצון הילד ובינתו צלולים, ויותר ממה שצריך לפתחם, צריך לשומרם בתמימותם.\n"}, {"id": 2542, "paragraph": "הרעיון של הצדקת הדור, נוטל מקום בלב לסבול לפעמים יסורים הממרקים עון, כדי לזכות את הדור. הנטיה הנפשית הזכה מכרעת את העולם כולו, ביסוד האחדות הרוחנית של הנפשות, וכשמצד אחד מתרבים עונות שמורידים את הנשמות למחשכים, מתגברים הצדיקים לצחצח את רוחם לשאיפות נשגבות מאד, בהפלגה גדולה. ואם הנטיות הגופניות מעכבות את הציור המלא ואת עז החפץ של שאיפת הטוב והקודש, מענים הם ישרי לב הללו את נפשם לפעמים, עד כדי שיוחדר האור, ותמלא הנפש הגות קודש במדה מלאה, המכרעת בתמציתה לטובה גם נפשות חוטאות וגסות. וכשאין היכולת הגופנית מגיעה עד כדי לקבל עינויי גוף ונפש בשביל הדור, מצרפים הם זכי לבב את החסרונות של הדור בכוונת היתרונות המוסריות שהם מוציאים אל הפועל. ולפעמים רוחם מתנדב עד שלא יחפצו להחזיק להשפעת עצמם גם את המוכרח להם מהפרנסה הרוחנית, וחפצים הם בכל לב שבתפילתם יוכללו כל פושעים, ובאור תורתם ומצותם יתבסמו גם רחוקים, אשר הגות רוחם ובהמיותם החמרית הרחיקה אותם מגבול הקודש ומאור המוסר. וחפץ זה פועל הוא ברב חילו, ומעדן הוא, בלא ידיעה מצד המקבלים, נפשות רבות, ומפרנס אותן בדרך מופלא, למעלה מהסדר הרגיל, כי אם בכחם של צדיקים יסודי עולם, הממלטים אי נקי בבור כפיהם. על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה. וכל המניות המתוספות אצלם בחשאי, פועלות את פעולתן לטובה, במדה שכל ההתפעליות המעשיות לא יוכלו להגיעה.\n", "summary": "הצדיקים מקבלים עליהם יסורים כדי להצדיק את הדור, ומלמדים זכות על מעשיו הרעים, וכוללים בעבודתם את הרשעים.\n"}, {"id": 2754, "paragraph": "ההשכלה האנושית יש לה חסרון עצום, שהיא מצמצמת את מהות החיים, ומגרעת הרבה מלשד הבריאות שבהויה העשירה, שחלק הגון ממנה מתגלה בטבע הבריאות הגופנית והנפשית. כל דבר קדושה, מוסר, אמונה ושגב, הננו מוכרחים אם מעט אם הרבה לבססה על איזה ציור של השכלה שלנו, וזה הוא משפט נוהג מתחתית המדריגה של האמונה היותר פשוטה, עד רוממות התרחבות המחשבה לחוגים גדולים של חופש רעיון והפשטות מושכלות ברום מעלתם. והבסיס השכלי הזה, שהוא אנושי ומצומצם, הוא מעיק על הגילוי האלהי העליון שיש בטהרת הקודש החיה של אור אלהים חיים, העומד אחר כתלנו ומוכן להאיר את כל הוייתנו. וכל מה שהדורות מתאחרים, והזמנים של התגלות אורה של חיים יותר מלאים הולכת ומתקרבת, מתבטל יותר ויותר כח הבסיס של ההשכלה האנושית מכל ערכי הקודש, אבל זאת היא באמת הסרת הנרתק והלבוש המחשיך ומצמצם את האור. הטבעיות דורשת את תפקידה, והיא חפצה להיות מתחברת לאור האלהי המרומם ומלא חיים, בלא ההסתרה של ההשכלה האנושית המלאה מחשכים. הנגישה הזאת שההשכלה מתנגשת משני הצדדים, מצד המעלה, האורה העליונה הרחבה והעשירה ההולכת ומתגלה על הנשמות, מחשכת היא אורה הכהה של השכלה זו, שהיא באמת מלאה דמיונות כוזבים, וחוקים עשויים של מחשבות אדם שהמה הבל, ומצד השני, הטבעיות הבריאה הולכת ועולה מלמטה למעלה במלא תביעותיה, וגם היא מטשטשת את זוהר ההשכלה הנהוגה, ומשימה לאל את כל אידיאליה. מתוך דחק כפול זה, מתהוים מכאובים רבים ברוח האדם, שמתגלים בצורת בחילה בחיים, יאוש, כפירה והפקרות, חוצפה וטירוף דעת, קטיגוריא ומשטמה. אבל אלה הם רק עבים מחשיכים, נושאי גשמי נדבות לארץ ולדרים, להפריח צדקה ותהילה נגד כל הגויים, ולהאיר אור הקודש העליון במילוי החיים העזיזים והטהורים.\n", "summary": "לקראת הגאולה השכל האנושי מתמעט על-ידי תביעת הטבעיות ותביעת גילוי האורה העליונה, ואז בא חושך שפנימיותו אור.\n"}, {"id": 2454, "paragraph": "אין ספק שאין תנועה בעולם שלא תסבב המון תוצאות, מסודרות וערוכות למטרה נכבדה ונעלה, שברוח אור ההויה היא מובלטת בכל הדר זיוה הטהור והעליון. וקל וחומר התנועות החיות, וקל וחומר היותר כוללות והיותר רוחניות שבהן. הדיבור, כל דיבור לפי ערכו, אין קץ להתוצאות הכבירות והעליונות היוצאות מהשפעתו. וכשם שאין קץ לתוצאות המסובבות, כך אין קץ להסיבות הקודמות, ואין ערוך לתפארת סידורם ורוממות אידיאליהם. האכילה, המיניות, אין קץ לעושר התוצאות שהם גורמים, ליופים, להארתם, להופעת החיים שבהם ועל ידם. החיבור היותר מתוקן של כחות אלקטריים ותוצאותיהם הכבירות, לא יוכלו להדמות להתוצאות המרעישות בשיא גדלם ובהדר סידורם מכל הופעת חיים, וקל וחומר מהופעת חיים שהתוכן האלהי ונטיית קודש אין סוף מתגלה בפנימיותם. עינו של בלעם הרשע היתה מוכרחת להסמא מזוהר עליון זה. אין באפשרות שגלוי עינים כמוהו, שלא ��וכשר לקודש מלא אורים טהורים, וחיות מוארה באור צח מלא צחצחות, שלא יתעור מהשפע העצום של האורות, המבהיקים הרבה יותר מזיו וזוהר כל שמשות מאירות, גם בעברם נגד עיניו בהעברה בעלמא. אבל הגבורה הישראלית בהדר קדשה, היא יכולה לעמוד בכל. שמש ומגן לה ד' אלהים, יש לה עינים חזקות, יכולות להסתכל בעומק זהרי חמה, ואור שמש מופיעה בהדר גאונה, עין נשר לה, להביט ישר באור המבהיק משמש המלאה זיו שדי, וכרובי עיינין לה, להסתיר פנים בענות חן, בעת אשר ענני כבוד כאלה עוד מוסיפים אורה על אורה, והצללים משכללים את פאר האורה, המזהרת בגדל עשרה ותפארתה.\n", "summary": "כל תנועה, דיבור ונטייה, גשמית וקל-וחומר רוחנית, מסובב השפעות רוממות, אשר רק ישראל בגבורתם יכולים לראותן בלי להסתמא.\n"}, {"id": 2755, "paragraph": "הבוחר בשירי זמרה. החק הנפשי, שהרוממות המוסיקלית והשירית כשהיא מתחברת, היא המעלילה את העז של כל חפץ נשגב ונעלה, הוא חק מתגלה בנפש האדם בתור זיק מאור הגדול של ההויה כולה. קצר הוא ציורנו מלתאר את הערך השירי המוסיקלי של כל היש ביחודו הנשגב, אבל מתוך התעלותנו על ידי החופש של שירי זמרה אלהיים, אל העולם העליון, המלא חפצים רוממים, קדושים ונשגבים, אנו רואים את הטוב של אור חי העולמים, את המשטר האלהי בכל המצוי, את היחוד השלם, הממלאנו השתוממות וגדולה בהוד משטריו, ומברכים אנו מתוך שמחת עולמים, ברוך הבוחר בשירי זמרה, מלך יחיד אל חי העולמים.\n", "summary": "השירה שבפסוקי דזימרא מגבירה את יכולת ההבטה בייחוד השלם שבעולם ובעולמות העליונים.\n"}, {"id": 2695, "paragraph": "כשהמוכשרים להצצות רוחניות רחבות דוחקים את עצמם להצטמצם בחוג צר של דיעות ומעשים קטנים, מתדלדל כחם אפילו במדת השימוש של הדברים היבשים המעשיים, מתוך כאב עצום שנשמתם מרגשת. הם אין להם רפואה רוחנית גם לצדדים המעשיים שבתורה ובחיים, רק על ידי ההגברה העצומה של הדיעות העליונות, עד כמה ששאיפתם מגעת, לעומק, לרוחב ולגובה, בלא מעצור מצדם. עלה והצלח.\n", "summary": "צמצום המחשבות של גדולי המחשבה, מדלדל גם את כוחם המעשי.\n"}, {"id": 2511, "paragraph": "הסיגים שבהבנת האלהות, היראה, האמונה, וכל התלוי בהן, כל זמן שאין האומה צריכה לתקן את דרכי חייה המעשיים בכללותה, אין ההיזק שלהם ניכר, אבל כיון שהגיע הזמן שהתחייה הלאומית מוכרחת לבא, וצמיחת קרן ישועה בפועל מוכרחת להגלות. מיד הסיגים מעכבים, ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציורי סידוריה, כי אם על פי דעות מזוככות, ומעשים היוצאים מטהרתה של דעת ד' אמת בבהירות היותר עליונה. וזאת היא הסבה שכח שלילי גדול מתעורר בעקבא דמשיחא, בחוצפא סגיאה, ושלילה זאת תבער את כל מה שהוא חלוש ומכוער בהמושגים האלהיים והתלוי בהם בכללות האומה. ואף על פי שנורא הדבר לראות, שכמה עניני אמת, מדות טובות ומצות וחקים, הולכים ונשטפים ונעקרים לכאורה על ידי זרם השלילה, מכל מקום סוף סוף שהכל יצמח בטהרה וגבורה, בקדושה עליונה, מהגרעין האיתן הטהור והמרומם, שכל שלילה לא תגיע אליו, ואורו יזרח בתור אור חדש על ציון, בגדולה מופלאת, למעלה מכל ציור שכחות דלים של נפשות עיפות, עיפות חמרית ורוחנית של גלות ארוכה ודלולה, יכולות לצייר.\n", "summary": "הסיגים שבהבנת האלוהות מתעוררים בזמן התחייה הלאומית, כשצריך לתקן חיי אמונה מעשיים, והחוצפה מטהרת אותם.\n"}, {"id": 2445, "paragraph": "החוצפה דעיקבתא דמשיחא באה, מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מ��ושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במדה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הקישור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה ותיקון העולם יוצאה אל הפועל. אבל כיון שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיעה בעולם כראוי, באה התביעה של סידור חיים כאלה שהפרטים יהיו מובנים, בזמן כזה שהגמר של גילוי האור וסלילת הדרך להבנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה. ואנו מוכרחים להשתמש בהתרופה העליונה, שהיא הוספת כח בהכשרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקישור של כל עניני הדיעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון, יהיה דבר המובן והמוצע בדרך ישרה על פי הרגשת הנפשות השכיחות. ואז ישוב כח החיים הרוחניים, במעשה ובדעה, להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל לתן את פריה.\n", "summary": "החוצפה של עקבתא דמשיחא באה מתוך רצון פנימי לקשר את כל פרטי החיים עם הכלל.\n"}, {"id": 2566, "paragraph": "עיקר היגיעה הרוחנית, ומניעת הנחת רוח הפנימי, בא לאדם ממה שהוא מתרחק ממה שהוא מוכשר לזה מסגולות נפשו.\n", "summary": "עיקר היגיעה הרוחנית באה בגלל התרחקות האדם מלהתעסק במה שנפשו מוכשרת אליו.\n"}, {"id": 2709, "paragraph": "כשמעלים הדברים למעלה בבהירות הכונה, מתוספת תמיד ידיעה בעושר המציאות העליון, וחשק אהבת עולם ואהבה רבה לאור אין סוף מתבסמת בעדן החיים, והביטו אליו ונהרו. ובהיסח הדעת ועניותה מתקדרים פני שמים, והוד שלמעלה נהפך לדוה ולאפס מדולדל, והזיקוק השמימי מדכא את כל יתרון האדם, ומכהה את אור השכל וכל תוכני החיים המלאים. ומתוך שהזיקוק לשורש כל יש הוא דבר מוכרח, מוטבע, ונמשך באין הרף, מתיבשים מעינות שפעת החיים מן העולם על ידי רפיון ידים מתורה דלעילא. והכל חוזר לאורו ולחייו המבריקים על ידי תשובה עליונה, מלאה דעה ושכל טוב, המוארה באור תורה שבחכמת ישראל, מורשת אבות, המלאה אצילות עולמים. וחיי עולם נטע בתוכנו, זו תורה שבעל פה, בכל דרגותיה ובכליל תפארתה.\n", "summary": "זיכוך המחשבה מגביר את חשק אהבת ה', ובהיסח הדעת – הזיקוק השמימי מדכא את האדם, ומייבש את החיים.\n"}, {"id": 2708, "paragraph": "מפני גסות הרוח אין יכולים להנהיג את עניני הגוף כראוי. ואם באה גבהות דקדושה בלב האדם, צריך להגביה את מחשבתו למעלה מעלה, עד מקום השויון הגמור של אפסיות החילוק שבין רם ושפל, ואז חוזרת תכונת ההדרכה הגופנית לאיתנה, ומתקנת בסיס לכל ארחות החיים, בחיי עולם וחיי שעה.\n", "summary": "גסות הרוח מונעת את הנהגת הגוף התקינה, ובגַבהוּת דקדושה, המתעלה לדרגת ההשוויה, חוזר הגוף לאיתנו.\n"}, {"id": 2475, "paragraph": "לפעמים על ידי מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כחות החיים הרוחניים למעלה, בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, ועל ידי זה מדות הרעות שולטות בו. ואחר כך, כשההסתכלות נגמרת, וכח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו, ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד. ובשביל כך צריכה היא התשובה, וחפץ זיכוך המדות, להיות קודמת להעליה ההסתכלותית, ואז מכשירים איזה צד של מגע בין הגוף אל הנשמה גם בהתעלותה העליונה.\n", "summary": "התשובה וזיכוך המידות מקשרים את הגוף לנשמה, כדי שלא תזניח אותו בשעת עלייתה הרוחנית, ותגרום למלחמה ביניהם.\n"}, {"id": 2502, "paragraph": "קיום התורה צריך לבא מתגבורת הכח הרוחני שבעומק קדושת הנשמה, ששוטף את שטף החיים שלו על תנועות האדם היחידי והציבור כולו, בשטף פתאומי, בלא הדרגה איטית וחיבור חלקים של צו לצו וקו לקו. באופן זה, הדבר הרחוק יש לו יניקת חיים על פי מדתו כמו הדבר הקרוב, ויסודי התורה ביחד עם הפרטים, הסייגים והתיקונים, המנהגים וההדרכות הישרות, האמונות הטובות כולן וכל סעיפיהן, פועמים פעמות חייהם כאחד כולם. מה שאין הדבר נוהג בקטנות האמונה, הבאה מתוך צמצום הגיוני מדולדל, שצריך השכל לעמול עד שימצא לו יחש בין העיקר המתקבל אל הלב, לפי השגתו, אל הסתעפות הרחוקה של התהלוכות הפרטיות, ותמיד הוא נכשל ונחשל בדרכי החיים, ולא יוכל השכל המוגבל וכל חשבונותיו להאיר את דרכו, ולשאוב על ידי כלי שבור זה ממעין הזורם והחי של אור ד' בעולמו, ובתורתו לא יעצר כח. ועל כן הולכת היא אורה של תשובה ומפנה דרך לעם, וקוראה בכח לשוב אל ד', אל ד' לשמוע בקולו, ללכת בדרכיו ולדבקה בו. רק בכח איתן זה יחיה העם ויקום, והשכל הרגיל וכל כשרונו יהיה שמש הגון, לעזור עזר מעט את רוח החיים הפועם במלא הנשמה, בשביל הסגנון והתיאור של איזה סדרים פרטיים, אבל יסוד הכל, מבוע החיים, הרי הוא רוח אלהים שבלב, החי בתוכיותה של הנשמה, המלא עז ותעצומות, אשר לא יתן דמי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ.\n", "summary": "קיום מצוות צריך לבוא בשטף מתוך הנשמה, ואז יש יניקת חיים גם לסעיפים הרחוקים, מה שאין כן באמונה המבוססת על הגיון מצומצם.\n"}, {"id": 2565, "paragraph": "אין שום איסור מלצייר צער השכינה, כדי להצטער בצערה העליון. ובזה יעלה בעילויה, וישמח בשמחתה. ובשכל ידע איך להעלות את הדברים למרומם.\n", "summary": "אין איסור הגשמה בציור צער השכינה כדי להשתתף עמה, ועל-ידי כך זוכים לשמוח בשמחתה.\n"}, {"id": 2457, "paragraph": "רואים אנו בעין, איך כל נשמה ישראלית חוצה היא בעז חילה את הים הגדול של תהום התהו, וכל הגלים של המים הזדונים שהיא צוללת בהם, והיא שוחה בכל כח הפנימי שלה, ובארבות ידיה וכל יצוריה, ומתאמצת לבא אל החוף העליון, אל מקום אור אל אלהי ישראל, מקום האושר הגדול וזיו שדי, מקום מעמד השירות העליונה וזיו השכינה, שמרוב אור נגהה מאיר גם בכל הליכות חיי הבשר והמעשה, המדינה והממלכה, חיים אחרים, טפוסיים, מיוחדים לישראל, שאור קודש פרוש עליהם, וגם גנוז במעמקיהם. גם כל הנשמות הנראות כטבועות במעמקי תהום גלי ים זועף, כל נשמות פושעי ישראל היותר נפולים, כולם באין נדח הנם שואפים והולכים, שוחים וזורמים, צועקים ממעמקי ים לגבורי כח, צדיקי עולם, לבא לעזרתם, לזרוק להם עיגולי הצלה, חבל לאחוז. ומלאי רחמים הם צדיקים איתני עולם, עבדי ד', עושי דברו באהבה וחסד ובגבורה גדולה, והנם זורקים להם ברוב חמלה אמצעי הצלה והגנה, ומזון כדי העמדת החיים, כל זמן שהם עדיין מתאבקים עם הגלים במחשכים, במצולות. גם כל ניצוץ חיים פזור, מכל אשר אל החיים יחובר, באיזה אופן שהוא, וכל אשר מריח לבנון של מקור ישראל יפריח, באיזה אופן שנדחה, בשגגה או בזדון, בפשע או במרי מלא מרורות, אור עליון, אור חסד לאברהם, על הכל פרוש, ובתוך הכל נוקב ויורד. ותהום אשר תחשוב לבלע רכוש עליון, רכוש קודש זה, מוכרחת היא להקיא את הקודש, ואת כל המתיחש לו, גם באופן היותר רחוק. חיל בלע ויקיאנו, מבטנו יורישנו אל. אשרי העם שככה לו. אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ד' אלהיו. אמר ד' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים.\n", "summary": "נשמות רשעי ישראל חוצות את ים התוהו, כדי להשיג אור שביכולתו לבסס חיים יהודיים מתוקנים, והן משוועות לעזרה מן הצדיקים.\n"}, {"id": 2664, "paragraph": "אני מבין איך העריגה היותר עליונה שבחיים היא להשלמות הנשמתית היותר גמורה. והשלמות הנשמתית הישראלית היא בעלת כח עליון, ובעלת חפץ אדיר, והיא מרגשת את עצמת חילה. ויודעת היא הנשמה שתתאחד באור ד' על ידי הגלמת כל חייה על פי התורה והמצוה, על כן אוהבת היא את המצות עד אין חקר. והנני מרגיש אהבתי למצות, ושמחתי הפנימית בהן מרוב כל.\n", "summary": "עריגת הנשמה לשלמותה ולהתאחדות באור ה', מתמלאת על-ידי התורה והמצוות, וזהו שורש אהבת המצוות.\n"}, {"id": 2637, "paragraph": "כשמרגישים איזה פחיתות של מדה רעה בפנימיות הלב, אין לאסור מיד המלחמה לעקור את התכונה של המדה, כי אולי תצטרך תכונה זו במקום אחר לטובה. גם אין להחליט על פי הסקירה הראשונה שהמדה הנדמית לרעה היא רעה. אלא כיון שלפי הסקירה הישרה הרי התכונה מוכרת לרעה, צריכים לכובשה, להעלימה, לכסות עליה בתורה ובמעשים טובים. תחת המכסה העתיק הזה, הרי היא מתפתחת באופן טוב, והיא מזדככת ומסתננת, ובהמשך הזמן תופיע באור בהיר של מדה עליונה טובה. ובדרך הלימוד והחינוך העצמי, המצורף להשכלה גבוהה במושגים הרוחניים, יתבארו כמה דרכי עצות, איך להשאיר הכחות הנפשיות ודרכי התפעליותיהם במצבם הבריא, ולהעלותם במעלות הקודש.\n", "summary": "אין להילחם מיד עם מידה רעה, שכן ייתכן שבשורשה היא טובה או שאפשר להשתמש בה לטובה, אלא צריך לכסותה בתורה.\n"}, {"id": 2507, "paragraph": "כל האידיאליות המוסרית מוכרחת להגלות בההנהגה האלהית, והאחת מאלו הגילויים היא יסוד החסד הפשוט האידיאלי, שאין מקום לו גם להכרת טובה. ועל פי זה היתה הכפירה אחת מיסודות הגילוי האידיאלי באלהות, ותוצאותיה החירוף והגידוף היא המדריגה היותר עליונה שבגילוי זה, שהוא התמצית הגנוז בפעור, שבשביל כך קבורתו של משה היא ממולו. ושביה בצדקה, ומעולה שבצדקות היא נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה. ודרך רשעים אבודה היא מלפניו כביכול, ולא הביט און ביעקב, היא כמו אינו יודע למי נותנה, והני דמיקלין כשהם אוכלין ושותין, דין הוא אגר טב, ומהתכונות העליונות שבשאיפת הצדקה. אלא שאין הדבר אפשר להשאר כך, מפני שההכרה האידיאלית האלהית, ועושר האמת, הוא הטוב העליון בעצמו, על כן די רק כשערא דקיק מקליפה חשוכה זו, שמתגלה בעיקבתא דמשיחא, והיא תשלים את כלילות הישועה, הישראלית והעולמית.\n", "summary": "הכפירה מגלה את חסד ה' הפשוט והאידיאלי, שאינו מבחין בין טוב לרע (כנותן צדקה ואינו יודע למי נותנה).\n"}, {"id": 2484, "paragraph": "מה שהוא למעלה מן הדעת, אין חופש הדיעות נופל עליו. והגיון האמונה העליון, הוא הגילוי האלהי שבנשמה שלמעלה מכל דעת, שעל כן אין הפרזה של חופש הדיעות הולמת לה. ואין חופש מן החיים כי אם במות, וצדיק באמונתו יחיה.\n", "summary": "האמונה היא למעלה מן הדעת, ולכן לא קיים בה חופש דעות.\n"}, {"id": 2791, "paragraph": "מפני שהציור של גדולת האור האלהי הוא גדול מאד בפנימיות הנשמות של דור האחרון של עקבא דמשיחא, במדה כזו שאין להן עדיין הסתגלות איך מנהיגים את החיים המעשיים על פי גודל עליון כזה, באה הכפירה, והדילדול הרוחני שדומה לחורבן, שאנו רואים אותו בדורנו. אבל דרך הרפואה הוא רק להרבות כלים, הסברות ותכניות, המועילים לסול דרכים בשביל הסתגלות מעשית על פי הארות היותר עליונות. ומטעם זה באה גם כן הדרישה הגדולה לחירות הרוח ואימוץ הגוף, כי רק רוח חזק ואמיץ וגוף בריא ואיתן יוכלו להכיל בתוכם את ההארות היותר עליונות מבלי זעזוע, ולעמוד במעמד האיתניות הראוי לחיים פועלים מלאים עז של יצירה, ולהמשיך מתוכם המשכות של ארחות חיים מתוך צירוף פנימי, שכל אלו ההכנות דרושות הן לתשובה השלמה העומדת אחר כתלנו.\n", "summary": "הכפירה באה מציור אלוהות גדול שאינו ממומש בחיים המעשיים, ולכן היא דורשת את אימוץ הגוף ותיקון הרוח.\n"}, {"id": 2678, "paragraph": "החכמה האלהית ברום טהרתה, תוכל לחולל מחשבות השעריות בלב כל נבון, אבל הודאות שלה היא מסורת נקיה, וזאת היא תהילתה. וההבדל שבין המשוער ובין הודאי, אפילו באותה ידיעה עצמה, הוא עמוק מכל תהומות, וקל וחומר שהודאיות יש לה תנאים אחרים, והתילדות מציאותית כזאת, שאין לההשערה העיונית שום חלק בה. והמסתכל הטהור לעולם הוא שט בהשערותיו הנאדרות בקודש, וחי בעצם קישור הוייתו באמונת הקבלה, מנאמן לנאמן, עד ראש צורים. חכמים, סופרים, זקנים, נביאים, יהושע, ומשה, אבות העולם, וראשון אדם, כולם נתנו מרועה אחד, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא.\n", "summary": "ההכרות הוודאיות גדולות מההשערות, והמסתכל הטהור שט בהשערותיו וחי מקישורו הוודאי.\n"}, {"id": 2513, "paragraph": "התוכן המחלק את הנגלה מהנסתר בתורה, ובכל החכמה בכלל, הוא מפני התכונות המחולקות של בעלי ההכרות. האיש שהוא מוכן לנגלות, איננו צריך להשלמת אישיותו לכל חזיון מיסתי. עדינות נפשו ומוסריותו משתלמות על פי אותן הקליטות של הרוחניות שהן נקלטות מכל הכרה גלויה. ואם בישראל ובן תורה אנו עסוקים, נשמתו הישראלית משתלמת יפה, בחוש פנימי, על ידי ההצטברות של ידיעות מעשיות שמצטברות בקרבה, והיא עושה לה מהן תוכן רוחני עשיר. וביסוד הדבר מוכרחים אנו לומר, שיש איזה עשירות מיסטית טבעית אצל בעלי הנגלה, שהיא גורמת להם שאינם צריכים לעיבוד של תוכנים רוחניים אציליים, מפני שכבר יש בתוכיותם ענין המספיק מסוגו של רעיון נאצל. השובע הזה מביא להם פעמים בחילה בכל הענינים הנסתרים, ולהיפוך, הם מוצאים בעצמם חסרון גדול לידיעות פרטיות מעשיות, ודרכי חייהם נעשים ממולאים מכשולים כפי חסרון ידיעתם, וזהו הדבר הדוחף אותם להיות מרבים בהויות ודקדוקי עשיה. בעלי הנסתר הם להיפוך מזה, הם מוצאים בעצמם סיפוק ביחס להגלוי, הדרך המעשי כמו ישרה לפניהם, הספיקות נפתרים אצלם בלא ליאות, בעת המאורע, והתוכן הצנוע, הרוח המסתרי, הוא אצלם מלא תביעות על שכלולו. הם מרגישים מין רעבון נורא וצמאון אדיר לציורים כמוסים ונעלמים, והשאלות רמות הערך, העולות ברום התעלומה, אינן נותנות להם מנוחה כי אם שיתעסקו תמיד בפתרונן, ולפחות בפרטיהן וארחות ציורן. חזיון בלתי מצוי הוא לראות אדם שהדרישה של הנגלה והנסתר תהיה בו במילואה, תמיד יש איזה ניגוד מזה לזה. רק אם האדם נמשך אחר הסביבה, ורואה את הטוב והיקר שסגלו להם שני הצדדים בעבודתם, באה אליו כמו קנאת סופרים אדירה, וחפץ הוא להיות משביע עצמו בשתי המדות, שעל פי רוב פוגש הוא מעצורים על דרכו, ומכל מקום מתאמץ הוא להתגבר עליהם. האנשים הללו הנם תמיד עמוסים במשא גדול של דעת מכאבת, ומכל מקום הם הם מביאים הרבה טובה לעולם, שסוף כל סוף מהוים הם בפרי רוחם עולם חדש, שהשמים והארץ נושקים הם זה לזה. ואחר שהם מוציאים חזיון מורכב זה מן הכח אל הפועל, אחרים כבר יכולים לקבל מן המוכן, ומתהוה כמו יצירה נפשית קבועה במשך הדורות, לתפוס את המקצועות החלוקות וההפכיות הללו יחדיו. ואז באמת מתגלה כח יצירה כפול, וחכמות בחוץ תרונה, בכפלים לתושיה, בתעלומות חכמה, כתוב חזון ובאר על הלוחות.\n", "summary": "אצל בעלי הנגלה – הנסתר פשוט והנגלה הוא חידוש, ואצל בעלי הנסתר – הנגלה פשוט והנסתר מחודש, ואיחודם מביא ברכה.\n"}, {"id": 2563, "paragraph": "לעומת האמת העליונה האלהית, אין הבדל בין האמונה המצויירת להכפירה כלל, שתיהן אינן נותנות את האמת, אלא שהאמונה מתקרבת לגבי דידן אל האמת, והכפירה אל השקר, וממילא נמשך הטוב והרע מאלה ההפכים, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. והעולם כולו, עם כל ערכיו החמריים והרוחניים, הכל הוא לערכנו, ולגבי ערכנו האמת מתגלה באמונה, והיא מקור הטוב, והשקר בהכפירה, והיא מקור הרע. אבל לגבי אור אין סוף הכל שוה, גם הכפירה היא התגלות כח חיים, שאור החיים של זיו העליון מתלבש בתוכה, ומשום כך מלקטים ממנה גבורים רוחניים ניצוצות טובים מאד. \n", "summary": "לגבי האמת העליונה אין הבדל בין האמונה לכפירה, אלא רק לגבינו, ולכן גיבורים רוחניים מעלים מהכפירה ניצוצות.\n"}, {"id": 2615, "paragraph": "האנשים הגדולים באמת, הם מוצאים בקרבם ניגוד פנימי להתלמדות, כי הכל חי בקרבם ומפכה מרוחם, והם מוכרחים להיות תמיד מעמיקים ברוחם הפנימי, והצד הלימודי הוא אצלם רק עוזר וטפל, והדבר העקרי בהשלמתם הוא תורה דידהו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. לפעמים אין האדם מכיר את ערכו, ופונה אחור לתורה דיליה, וחפץ להיות דוקא מלומד, מצד איזה הרגל או סברא מלומדת, כדרוש וקבל שכר. אז מתחילה עקת הירידה להחשיך את עולמם של גדולים חלשים הללו.\n", "summary": "האנשים הגדולים מוצאים בקרבם התנגדות פנימית להתלמדות מאחרים, ועיקר השלמתם היא בתורתם העצמית.\n"}, {"id": 2558, "paragraph": "משה יש לו שתי בחינות, מצד עצמו, ומצד טובת עין שלו. הצד המשיחי של משה זאת היא מדת טובת עין שלו, שבשבילה הכניס את הערב רב אל תוך האומה, ומצדה מסתעפות ממנו כל הנשמות כולן, גם של פחותי ערך, וכל הדורות כולם, עם כל ירידותיהם. מצד עצמו שורש הוא רק לתלמידי חכמים, וכל תלמיד חכם הוא ניצוץ ממשה. ישנם אמנם חכמים כאלה, שבהם ספוג הניצוץ הכפול, של העצמיות ושל טובת העין, והם קשורים הרבה אל תלמידי חכמים שבדור, באהבה, וחפץ לב בטובתם וכבודם, ועם זה הם קשורים אל כלליות האומה, לכל דרגותיה וכל פרטיה, ואינם זורקים מתוך דאגתם גם את הרשעים היותר קיצוניים, שהם מצפים לתיקונם. לפעמים שני הניצוצות הללו מאירים בבת אחת, ולפעמים אחד נעלם ואחד נגלה. כשהניצוץ העצמותי נגלה, אז מתגברת היא האהבה לתלמידי חכמים, וכשהניצוץ השני של טובת עין נגלה, מתגברת האהבה הכללית של עזוז החסדים, מקור תורת חיים ואהבת חסד.\n", "summary": "אהבת ת\"ח באה מעצמיותו של משה, ואהבת הרשעים מהניצוץ המשיחי שבו, ולפעמים שניהם מאירים, ולפעמים רק אחד מהם.\n"}, {"id": 2586, "paragraph": "כשהנשמה מתנוצצת, מבקשים בכל מה שלומדים את הנשמה הכללית ואורותיה, שהוציאו אל הפועל את אותן הענינים הנלמדים. והזיו הרוחני מתגלה בשלל צבעיו, והאדם דבק בגדולת נפש באור החיים המקוריים האלהיים הזה. והברכה מתגדלת על נשמתו ועל הכלל כולו, והרי הוא עולה במעלות עוסק בתורה לשמה, שעושה שלום בפלטרין של מעלה ובפלטרין של מטה.\n", "summary": "כשהנשמה מתנוצצת, ממשיכים בלימוד את הנשמה הכללית ואורותיה.\n"}, {"id": 2476, "paragraph": "צדיקים באמת צריכים להיות אנשים טבעיים, שכל תכונות הטבע של הגוף ושל הנפש יהיו אצלם בתכונה של חיים ובריאות, ואז הם יכולים בעילויים להעלות את העולם וכל יקומו עמם.\n", "summary": "הצדיקים צריכים להיות טבעיים ובריאים, ו��ל-ידי כך יעלו את כל העולם עמם.\n"}]

DATA/parsed_files/file_b_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2784, "paragraph": "ישנן דרגות שהתוכן הפנימי של עבודה אלהית שוה הוא אצל גדולי ההשכלה כאצל הירודים מהם, וישנן גם כן דרגות כאלה שהן מוכרחות להיות שונות בתכסיסן הפנימי. ביחוד מתבלט הדבר בהכח המחזק את הצדדים המעשיים, אזירת הגבורה ומדתה. אבנטו של כהן גדול, ואבנטו של כהן הדיוט.\n", "summary": "ישנן דרגות בעבודת ה' בהן שווים בעלי ההשכלה והירודים, וישנן דרגות בהן הם מוכרחים להיות שונים, כגון בצדדים מעשיים.\n"}, {"id": 2534, "paragraph": "התשובה העליונה באה מדחיפה פנימית, היוצאה מדחיפה חיצונית עליונה. כל העולם כולו, החמרי והרוחני, מושג הוא בצורתו האחדותית. המוסר הישר והטוב הוא המרכז הרצוני של היש. המרכז הזה בפרטיות החיים, מוכרח להתאים עם כל המקיף, עם כל ההויה, בין בתכונתו הפנימית, בין בגילויו החיצוניים. על ידי הכרה פנימית במעמקי הלב מהיושר והטוב, נודע חלק רשום מהמוסר המופע בכל ההויה בצורה אידיאלית, ממשית, חיה במציאות. ועל ידי התורה מתגלה באור קדושה, לכל קיבוץ לפי ערכו, ולישראל בצורה מאד מסוימה, ההתאמה המוסרית בכל התגלוייותיה. והאישיות המוצאה בארחות חייה ותכונות רוחה פגמים ודיסהרמוניה לגבי הכל המוחלט, הפנימי והמגולה, היא מצטערת צער אין גבולי, ומשתדלת לשוב למקור החיים והישות, מתחרטת היא על תעיותיה, ושבה בלב נוהם, ובשמחת הצלה. תעיתי כשה אובד, בקש עבדך, כי מצותיך לא שכחתי.\n", "summary": "התשובה העליונה באה מהרגשת דיסהרמוניה בין המוסר הפרטי הפגום, למוסר ההוויה הכללי.\n"}, {"id": 2525, "paragraph": "פעולת התפילה היא מצד הדבקות באלהים שלה, והדבקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, מובלעת בכחה העליון. וסגולת הדבקות היא, שבאותו התיאור שהדבקות האלהית נצטיירה, פועלת היא פעולתה באופן יותר נרגש, והביטוי של התפילה, הופעת הרעיון והחפץ שכך וכך יעשה, והביטוי בא מול האלהים. כפי אותה המדה של הידיעה המפותחת בעניני האלהות, ושל זיכוך המעשים והמדות שקדמו לה, כה הדבקות יוצאה אל הפועל, והאחדות הכללית מתגלה, והשליטה הרוחנית להרבות חסד, הגנה, וטובה מוזרחת בשלל צבעיה. ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.\n", "summary": "התפילה היא דבקות והידמות הצורה ליוצרה, ולפי גודל דבקותה כך היא פעולתה.\n"}, {"id": 2481, "paragraph": "הנשמה הישראלית צריכה היא להתרחב, להתלהב ולהתגבר. והננו צריכים להסיר ממנה כל מכשולי דרכים, שאינם נותנים לה ללכת את מהלכה, ועוד לעזור לה שהתוכנים הרוחניים יהיו מצויים לה, והמזגים כולם יהיו עוזרים לפריחתה. וזהו סוד התורה המעשית, וכל ארחות חיי האמונה והקדושה.\n", "summary": "התורה המעשית וחיי האמונה והקדושה, מסירים את המכשולים המעכבים את נשמת ישראל מלהתלהב ולהתרחב.\n"}, {"id": 2670, "paragraph": "רזי תורה מתבארים על פי כל החכמות שבעולם, ועל פי יראת שמים הטבעית, שבספרים מבוארת היא בחובת הלבבות יפה. והיסוד התחתיתי הזה הוא החומר, הראוי לקבל את הצורות היותר עליונות מקדושה של מעלה.\n", "summary": "רזי תורה מתבארים על-ידי כל החכמות, ועל-ידי יראת השמים הטבעית.\n"}, {"id": 2787, "paragraph": "אורו של משיח יברר את הודאות של הטוב הגמור שבהויה בכלל, ותמלא הארץ אורה ושמחה, המרעיפות משמי שמים תמיד. ואז תבא ההכרה שטוב להודות לד' על בוריה, חידושה של לאה שאמרה הפעם אודה את ד' בלידת יהודה. וכל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה. באו שעריו בתודה.\n", "summary": "אורו של משיח יברר את ודאות הטוב, ואז תגדל ההכרה שטוב להודות לה'.\n"}, {"id": 2796, "paragraph": "הרצון הטוב, ההו��ך במעלות קדשו למעלה למעלה, המגיע עד מרומי החופש של המרחב העליון, במקום שכל עין של תבונה מתעששת, הוא הוא הכח היותר פועל, בכל עת, גם בהיותו במעמד הטמיריות, וקל וחומר בהגלותו בתכונה אלהית של גילוי רצון לתורה ומצוה, ומוסר טהור של הדמות הצורה ליוצרה, שהיא המשכת האדם להטוב המוחלט והעדין. כל מה שיתבררו יותר הדברים, וכל מה שהתרבות האנושית תתבסס יותר ויותר, תהיה יותר ראויה לשמש לחומר, לגלות על ידה את הוד הגוונים העשירים, מלאי החיים, של הפעולות העולמיות השופעות והולכות מפלגי נחלי שפעת הברכה של עזוז כחו של הרצון הטוב והקדוש, שאוצריו מתגלים בנשמותיהם של צדיקים כבירי כח לב, יסודי העולם, מעדניו ומאיריו באור אלהי עולם, אלהים חיים, ההולך ואור עליהם תמיד על פי התפתחות עדינות רצונם, ההולך ועולה, המתיחד ומתאחד ברצון קונם, המתברך בטל החיים של חסד עליון, אשר בו עולם יבנה, אשר ממנו חיים מתגברים, אשר מתוכו עדנים מתפשטים, אשר ממקורו שמחות וגילות לאין חקר הולכות ומתנשאות. שמחו בד' וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב.\n", "summary": "רצון האדם המתעלה ומידמה ליוצרו, מעדן את העולם, ומכשיר את התרבות האנושית להיות כלי לגילוי אור ה'.\n"}, {"id": 2764, "paragraph": "הפרטים מתטשטשים כשיש מיעוט אור בהמקור של הפרטים, שהוא הכלל, וכשהאור והחיים מתרבה בהכלל המקורי, יוצאים הפרטים מבולטים, מאירים ושמחים. הפלפול והדיוק שבהלכה, החריפות החיה של משא ומתן שבהלכה, בא הוא ביסודו מתוך שפע חיים גדולים שבעומק אמונת אומן שבקדושת התורה. הבריאות השלמה של הנשמה הישראלית היא מוציאה אותן הפרטים הרבים, בשפעת הגוונים שלהם ובעושר חייהם. וכשרואה אדם בנפשו כבדות לעסוק בבהירות פרטי התורה המעשית, בניתוח הלכותיה וקיומי דקדוקיה, צריך הוא להוסיף יותר באור המקורי של הבינה האלהית היסודית, המביאה לידי תשובה עליונה. והאור מתפשט ויורד, עד שהכח המתאים להארת הפרטים והדיוקים החיצוניים שבמעשה, בין בצדם המעשי בין בצדם הלימודי, הולך הוא ומתגבר, עד שמוציא את השפעותיו בכח אדיר, מלא חיים ותעצומות.\n", "summary": "הכבדות שבלימוד הפרטים המעשיים, נובעת ממיעוט האור בכללים, ובהוספת אור בכללים מוארים הפרטים כולם.\n"}, {"id": 2774, "paragraph": "הצדיקים הגדולים מוצאים בעצמם מגרעות גדולות, שהן באות מפני כל צדדי החיים הרבים הנמצאים ברוחם שהן מוכנים להוציאם אל הפועל, וכל זמן שלא יצאו אל הפועל הגמור הרי הם מחלישים את עז הרצון, ומרגיש האדם את רוחו על ידי זה נשבר, ורצונו רפוי, ונכשל תמיד בשגיאות חדשות. וכן הדבר נוהג ביחש הדורות. כל זמן שהדורות היו רחוקים מהמטרה העליונה של כנסת ישראל, לא יכלו בעצמם לשער את גודל ערכו של אור החדש, הרי הם מתמלאים רפיון בקרבתם אל האור והוא מוכן כבר לצאת אל הפועל, כשעדיין לא יצא. \n", "summary": "נפילות הצדיקים וישראל באות מפני גדלות חייהם הרוחניים, שטרם יצאו אל הפועל.\n"}, {"id": 2628, "paragraph": "התבוננות פשוטה היא, שיותר גלוי הוא ערך היחש שיש להעולם אל האלהות מצד הרוחניות שבו, שהם כחות הרצון וההכרה שבהויה, ממה שהוא גלוי מצד החומריות, שהם כחות הפועלים המיכניים. וכמו שהדבר גלוי בעולם, כך הוא עוד יותר גלוי באדם. ולפי זה, היחש העליון שיש למחשבתו של האדם עם האלהות הוא יותר גלוי, והוא הדין לרצונו ולכל נטיותיו הנפשיות, ומתוך היחש הגלוי מתברר היחש המסותר. וזהו היסוד להערכים הגדולים של האהבה, היראה, הבטחון, האמונה, הדבקות, הידיעה, הקנאה, התשוקה, העונג, השמחה, הגעגועים לאלהים, והתגלותם המעשית בכל המדות ובכל המעשים, בכל התורה ובכל המצות, בכל ארחות החיים ובכל גילויי השכל, הרגש והדמיון, בכל תפילה ושירה, בכל חפץ ושאיפה. אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם.\n", "summary": "כשם שהרצון שבעולם מגלה אלוהות יותר מהחומר, כך רצון האדם ונטיותיו הנפשיות, ומתוך היחס הגלוי מתגלה היחס הנסתר.\n"}, {"id": 2653, "paragraph": "כל העולמות מתגלים בתוך הנשמה. וכל מה שמעמיקים בידיעה הפנימית של תוכני הנשמה, מתגדלת הידיעה על הכל. ונשמת העולם, ואור המקורי של חיי כל, מתגלה ביותר, כל מה שהגילוי העולמי מתרחב הוא בתוכיות הנשמה עצמה, עד שאור ד' מאיר על האדם לפי רוב הסתכלותו בנשמתו.\n", "summary": "כל העולמות מתגלים בתוך הנשמה, וכפי העמקת הידיעה הפנימית, גדלה הידיעה על הכל ונמשך אור ה' על האדם.\n"}, {"id": 2567, "paragraph": "יסוב העולם בדעותיו, עד שיגיע להשכיל את הפנימיות, את הסוד של ההויה, ורק אז יחוורו לו כל מדעיו הגלויים.\n", "summary": "הבנת פנימיות העולם תבהיר לאדם את מדעיו הגלויים.\n"}, {"id": 2665, "paragraph": "צריך צדיק להאמין בעצמו שהוא ראוי לשמח במצות, שמחה שאין כל העולם כולו כדאי הוא לה, שמחת עולמים, ובפרט בזמני שמחה, שאין קץ לאושר המתגלה בעצם הזמן ובמצותיו. מגרשים לגמרי מן הלב את כל החשבונות הקודרים, שהאדם יכול להעיב על ידם את חייו הרוחניים, שמחים בד', בקדושת גילוי אורו בתוכיות נשמתנו, המתאגדת עם תוך העולם כולו, ועולה בהכרתה בשלהבת פנימית, להתקשרות רוחנית באור ד' ועליצותו, בעז קדשו, המחיה כל, ממלא כל ומקיף הכל, מחולל ומוליד, צדיק כביר.\n", "summary": "הצדיק צריך להאמין ביכולת שמחתו במצוות, ובפרט בזמני שמחה, ובשמחת גילוי אור ה' בנשמות ובעולם.\n"}, {"id": 2498, "paragraph": "אמנם עיקר הכל תלוי לדידיה בהכרת אלהיותה של התורה. היה אפשר לשנות איזה דבר אם רואים שהזמן מרשה או מכריח, אבל הדבר יביא לחשוב שהתורה אינה אלהית, וזה עוקר יסוד הכל. על כן הכל קיים לעד, והשינוי הוא אפשרי רק על פי תנאים מיוחדים, הוראת שעה, שב ואל תעשה, מנביא או בית דין וכיוצא בזה. אלה התנאים ערבים הם שלא יצוייר על ידי ביטול חלקי ושינוי פרטי שאין התורה אלהית, ותשפיע תמיד באור חייה על האומה והעולם.\n", "summary": "מצוות שעבר טעמן, ניתן לבטלן כהוראת שעה בלבד, כדי שלא לפגום בהכרה באלוהיותה של התורה.\n"}, {"id": 2456, "paragraph": "תיקון המדינה בכלל, ותיקון הגוף בפרט, הוא מכלל הופעת הקודש היותר עליונה, שמפני רוב קדושתה אינה יכולה להיות מוארת בגלוי באור תכוני שיש לו צורת קודש בולטת, אבל האור נטוי בה ועמה כשלמה. וקצוות היוצאים מאלה, פרטים מעשיים לשם תיקון המדינה והבריאות, בתור מצות, הרי הם כערך הציצית, בשעה שכל התרבות בכללה היא הטלית. הציצית מביאה לידי גילוי קודש את כל האור המסותר בכל הטלית כולה מרוב גילוייו והופעתו, והפעולות של מצוה וקדושה, המסומנות בכללות מעשה האדם לתיקון חייו הכלליים והפרטיים, הן מוציאות אל הפועל את האור הגנוז במעמקי כל סדרי התרבות האנושית, להביא אל המקום הראוי לו את גילוייו, ולהראות את אור חיי עולם המחיה את הכל, אפילו את חיי השעה.\n", "summary": "תיקון הגוף והמדינה יש בו קדושה עליונה, הגנוזה מחמת ריבויה, והמצוות מגלות אותה כלפי חוץ (כפעולת הציצית בטלית).\n"}, {"id": 2741, "paragraph": "ההופעות הפתאומיות מתבחנות לפי הערך של עומק הדעת שיש בהם, ולפי התאמתן אל קדושת התורה והמוסר הטהור, ועד כמה הן פועלות בשעתן על החפץ ��פנימי של המרגיש אותן לרוממות וקדושה, ושמחת חיים שלוים במלא טהרתם, במילוי של חסד ואהבה.\n", "summary": "ההופעות הפתאומיות נבחנות לפי עומק הדעת שבהן, ולפי פעולתן בקדושה על רצון המרגיש.\n"}, {"id": 2696, "paragraph": "צדיקים גדולים תמיד צמאים הם להניח תפילין, ולהיות מלובשים ומעוטרים בתפילין. ותשוקה זו בעצמה היא בחינת תפילין דקוב\"ה, והיא מאירה באור חיים המתנוצץ על ידי תפילין דרבינו תם. והמדות והמעשים הטובים ואור התורה היוצא לפועל על ידי תשוקת קודש זו, היא דרגת תפילין דשימושא רבא.\n", "summary": "תשוקת הצדיקים לתפילין היא בחינת תפילין דקוב\"ה, המתגלה בתפילין דר\"ת, ויציאתה אל הפועל מתגלה בתפילין דשימושא רבה.\n"}, {"id": 2574, "paragraph": "הקבלה המעשית רואה את הכל במציאות. יש בה הרבה שמחה, מצד הגודל, היופי, הטוב והתפארת, אמנם יש בה גם כן הרבה עצבות, ונטיות סיגופיות, מצד הרע, הזוהמא והטומאה, שהאדם מלופף בה, בעונותיו ועונות אבותיו, עונות העולם וחטאי העולמות, בנטית רצונם המוגבל. הדמיון להתנשא ולבטל את כל הרע והחסרון, לא יוכל לשנות את המציאות. על כן היא מלאה כובד ראש. הקבלה העיונית היא האידיאלית, שביותר נתבארה בחסידות החדשה של דורות הסמוכים, היא מבארת הכל באופן ציורי. הטוב הוא המוחלט, העומד, והרע איננו כי אם דמיוני. אם כן די בבירור הדעת והגברת הרוח להפך הכל לטוב, ואין מקום לסיגופים ועצבונות, רק שמחה ורוממות נשמה צריך למלא את הכל. \n", "summary": "בקבלה המעשית ישנה עצבות מצד נתינתה ממשות לרע, ואילו הקבלה העיונית מלאה שמחה מצד ראייתה את הרע כדמיון.\n"}, {"id": 2572, "paragraph": "משתוקקת היא הנשמה הגדולה להתפשט על הכל, על כל הדרגות, לפשוט את רגליה עד סוף כל המדריגות כולן, כדי להחיות את הכל, לקרב את הכל, לעלה את הכל. וכפי מה שהיא פושטת רגליה, הרי היא מגבהת את כל שיעור קומתה, והיא מתגדלת, ומשגת ברוממותה דרגות עילאות, חסדים גדולים ועזיזים מופיעים לפניה, את כל הדרכים היא מישרת. ובאים קטנים, ומעכבים אותה מפישוט רגליה, וממילא כופפין את קומתה, והיא מצטערת, מתכווצת ומתמקמקת, עושה לפעמים את חפץ המעכבים, מתקמטת היא בחוג צר, ועיניה נשואות להאיר לכל, גם לאלה המעכבים, גם לכל השדרות שממעלה ומלמטה, מלאה היא תקוה לרחבי עולם, לנחלה בלא מצרים, לנחלת יעקב, לבמתי ארץ.\n", "summary": "הנשמה הגדולה משתוקקת להתפשט ולהחיות את הכל, גם את המעכבים את התפשטותה.\n"}, {"id": 2795, "paragraph": "ועם כל הגודל של פעולת המחשבה בעולם ובחיים, שהוא די לברר עד כמה טועה הוא המהלך של חופש הדעות שבא בצורתה של האנרכיה המחשבתית, שהוא מהפך את הצד היותר יקר ויותר טוב שבהויה ובחיים למין אנדרולומוסיא של תוהו ובהו, צלמות ולא סדרים, שהוא באמת רק עבדות הדעות, טירופן, הריסתן וחלין – בכל גדולה זו, אין ערוך כלל לגדולתו של הרצון, הבא להגלות מחביון עוזו בלבושה של המחשבה.\n", "summary": "חופש דעות של אנרכיה מביא לעבדות הדעות, ועם כל גדלות המחשבה, הנה רק לבוש לגדלות הרצון.\n"}, {"id": 2602, "paragraph": "כשהאדם חפץ ללמוד, ואין רוחו מתישבת בקרבו בכל ענין שמתחיל ללמוד, ונדמה לו אז שהוא צריך לאחוז בענין אחר, זה בא מחמת רוב שפעת המחשבה, שהיא חפצה דוקא לכלול את הכל, ואינה רוצה בהתיחדות של איזה דבר מוגבל. ואף על פי שהכרח הוא לנצח גם את החסרון הזה, שהוא בא מתוך יתרון, מכל מקום אי אפשר להתנהג עם ההדרכה לנצחון זה, כעם הדרכה לנצחון של חסרון הבא מתוך שפלות, כי סוף כל סוף צריכים לדעת שאי אפשר לעק��ר מתוך הנשמה את הנטיה של גדולה והרחבה רוחנית שכבר זכתה להם.\n", "summary": "הרצון לעבור בתורה מעניין לעניין, בחוסר יישוב, בא מהרצון לכלול את כולה, וצריך להעלות רצון זה.\n"}, {"id": 2643, "paragraph": "כל תשוקות שבעולם, כל קנאות סופרים שבעולם, וכל חמדות של תורה וחכמה שבעולם, לא יזיזו את הצדיק העליון מיסוד הדבקות האלהית הקבועה, שהיא הצלחת חייו, ואור העולם כולו, ומקור חיי כל. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה.\n", "summary": "כל התשוקות שבעולם, וכל חמדות התורה והחכמה, לא יזיזו את הצדיק מדבקותו הקבועה.\n"}, {"id": 2749, "paragraph": "מכירים אנו את הגודל שיש בגרעין של הרצון. רצון האדם, כשמתמלא באש הגבורה, בברק החכמה, בשלהבת הקנאה, בלהט היופי, באור הקדושה, ביפעת החיים, ובכל המילוי של אוצרות אלו, כמה נשא ונשגב הוא, כמה ישות מצויה בו, כמה תהומות עונג ועדן של טוהר ועז ספונים בקרבו. ובצינור של האורה האלהית, הגיבורה והטהורה, המשתפכת תמיד בנשמתו, הלא הכל זורם. גדולתה של הויית הרצון, לפי הברכה של הקודש היא.\n", "summary": "כשרצון האדם מתמלא בגדולת הגבורה, החכמה, הקנאה והיופי, הוא מתברך ומתעדן.\n"}, {"id": 2773, "paragraph": "המשיגים הגדולים יש להם תמיד צער פנימי. בכל ענין שהם לומדים, חפצים הם לדעת לא רק את עצם הדבר, כי אם את המקור מהיכן הדבר ידוע. ולפעמים מתערב אצלם הבנת הדבר בעצמו, עם ידיעת מקורו, שהם באמת ידיעות שונות זו מזו. וצריך כל הוגה דיעות להרגיל את רעיונו, לישב כסליו בחכמה, בתחילה לקבל את הידיעה, ואחר כך להתענין במציאות מקורה. לגרוס אינש והדר לסבור.\n", "summary": "המשיגים הגדולים מצטערים מהשגת עצם הלימוד בלי מקורו, ואף-על-פי-כן ידיעת העצם קודמת למקורו.\n"}, {"id": 2544, "paragraph": "אם יתפאר המדע החדש שהשתחרר מהתיאולוגיה, צריך הוא לדעת, שלעומת זה נשתחררה התיאולוגיה מהמדע, שאסרה בכבלים אנושיים. אמנם ודאי שם חדש יקרא להענין העליון, לא שם אשר אנשים יצרוהו, כי אם שם חדש אשר פי ד' יקבנו. התיאולוגיה המשוחררת מכבלי המדע היא הנבואה, סגולתן של ישראל, שתגלה עלינו במהרה.\n", "summary": "ניתוק המדע מהתיאולוגיה, משחרר את האמונה מכבלי המדע, ומכשיר את הנבואה.\n"}, {"id": 2551, "paragraph": "בלא החוצפא דעיקבא דמשיחא, לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור. רק על ידי התעבות ההרגשות שעל ידי החוצפא, יהיה אפשר לקבל הארות שכליות עליונות מאד, וסוף סוף שהכל ישוב לתיקון גמור.\n", "summary": "בלא החוצפה שבעקבתא דמשיחא, המעבּה את הרגש, אי-אפשר היה לבאר סתרי תורה בגילוי גמור.\n"}, {"id": 2597, "paragraph": "המסתכלים הפנימיים אינם נפרעים כלל במהלך הגיונותיהם מפני הסדר של ההסתכלות החיצונה, שאינה הולמת עם סדרם. הם יודעים שעולמם עולם ודאי הוא, והסתירות שבאות מעולם אחר אינן תופסות מקום אצלם כלל. וברור הוא להם האמת לאמתו, שכל הסתירות אינן אלא לפי תנאי השכל המצומצם, שאין לו ערך כלל עם האמת הגדולה בהחלטתה העצמית. ומתוך ידיעה בהירה זו, ההולכת לפניהם הלוך ואור, כל מה שהם יותר מתכנסים בעולמם, המלא אור וחיים, חיי קודש ואור תורת אלהים חיים, הם נעשים יותר גיבורי אל.\n", "summary": "המסתכלים הפנימיים אינם נבהלים מהסתירות שבין העולם החיצון לעולמם, מפני שכולן באות מצמצום השכל.\n"}, {"id": 2761, "paragraph": "האיטיות שבסדר המציאות, ההגבלה שבטבע, הרשלנות החיצונית שלה, הצמצום שבעליות רוחניות, הארעיות שבניסים, כל אלה מחזיקי היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת, שהוא היסוד הפנימי של המציאות, שיש לו גבול בתוך גבולו, שתספיק הירידה של התגלות המציאות העולמית, עד עומקה היותר ירוד, ועד מחשכה היותר אפל, לעליה נצחית בלא שום הפסק. וכל תקופה איטית, מכינה כח לתקופה יותר מהירה בעלייתה, עד המהירות היותר עליונה. ינהגנו עלמות, בזריזות, כהדין עולמתא, רצוא ושוב כמראה הבזק. ולעד לא תכלה הופעת ההתעלות, ותוספות האור, העדן והחיים, ההולכים ומתבסמים, ומתמלאים תמיד ערך יותר גדול ונשגב, עד שישתוו יחד צורת ההשלמה הגמורה, וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת, הבאה מסבת החסרון הקדום. ויספיק הזכר של חסרון העבר, לתן דחיפה תמידית להשתלמות הולכת ונוספת, ותהיה הצורה של ההשתלמות הבלתי נפסקת מתעלה על ההשלמה הגמורה, אשת חיל עטרת בעלה, וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ההולכת ומתגברת תמיד, עליה אחר עליה, לאין קץ ותכלית. ברוך ד' לעולם אמן ואמן, וישתבח שמו לעד ולנצח נצחים. וכל ניצוצי החיים, כל הנשמות, הרוחות והנפשות, וכל זיקי החיים שבכל היש, הרי הם אחודים עם יסוד ההשתלמות הבלתי פוסקת, שהיא אור ד' המהוה הישות, זרוע ד' אשר נגלתה, והם תמיד עולים בעלייתה, כמו שהם יורדים וירדו בירידתה, שהיא ירידתם המבלטת ירידתה. והנה הכל כוסף לעליית אור עולמי עולמים, להארת זיו שכינת אל, הדר כבוד אל הכבוד, ההולך ומשתלם, יוצא מההעלם אל הגילוי, בכל התנועות השונות של ההויה, ובכל מיני התסיסות שברוח האדם וכל היצור כולו, ההולך להעשות אגודה לעשות רצון קונו בלבב שלם. \n", "summary": "האיטיות שבעילוי המציאות היא צמצום המכשיר השתלמות בלתי פוסקת, ובשלמות העתידית תימשך ההשתלמות מזכרון העבר.\n"}, {"id": 2518, "paragraph": "עיקר ידיעתנו באלהות הוא, אחד, בורא, מצוה. וכל אוצר הרוחניות בא רק לתן פתרונים ותיאורים מפורשים איך להבין את הידיעה הזאת ולבררה, ולהרימה בצורה היותר אידיאלית, אצילית, מושכלת, מעשית, פשוטה ונשגבה ביחד.\n", "summary": "עיקר ידיעתנו באלוהות הוא: אחד, בורא ומצווה, וכל אוצר הרוח הנו פירושים המבררים ומנשאים את אותן ידיעות.\n"}, {"id": 2550, "paragraph": "החוצפא של עקבתא דמשיחא הוא מיעוט אור לשם תיקון הכלים, ואינה דומה כלל למאורעות של עברינות אחרים, שהם היו לקותות גמורות, דרך הריסה. אמנם, ישנם בתוך המחנה הזה של בעלי החוצפא גם כן זיקין שהם מוכרחים להיות דועכים לגמרי, ודעיכה זו תבא על ידי הארה גדולה של אור תורה מגבורה של מעלה, על ידי הופעת צדיקים גדולים מאד. אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך.\n", "summary": "החוצפה שבעקבתא דמשיחא היא מיעוט האורות לשם תיקון הכלים, והיא תוּאר בהתגברות אורות הצדיקים.\n"}, {"id": 2715, "paragraph": "אחרי המגרעות הרבות שאנו רואים בדרכי חיינו הכלליים בדורנו בכלל, ובארץ ישראל בפרט, הננו מוכרחים להרגיש שהננו נולדים מחדש. מתחתית המדרגה הננו הולכים ונוצרים עוד הפעם כימים מקדם. כל הרכוש הרוחני של העבר הולך ונבלע, לכאורה, במקורו, ויוצא הוא בפנים חדשות, מקוטנות הרבה בכמותן, אבל רעננות מאד, ועלולות לצמיחה גדולה, מלאה חיים עזיזים, באיכותן. הננו קרואים לעתיד חדש, מלא זוהר עליון, לתקופה חדשה, שתעלה בחסנה על כל התקופות גדולות הערך שקדמו לה. מאמין הוא העם כולו שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומותחלת שלפנינו, ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה רז קיומו היא. סוד ד' נגלה במהלכו ההיסתורי, והמסורת העתיקה מעידה על אור נשמתו, המכרת את עצמה ואת כל היחוסים של המאורעות שלה עד דור אחרון, דור צופה לישועה קרובה.\n", "summary": "תחיית האומה בארץ, גדולה ברעננותה וקטנה בכמותה (כתינוק שנולד), ואמונת ישראל בנצחיות התחייה היא סוד קיומה.\n"}, {"id": 2738, "paragraph": "לפעמים נופל צדיק נפילה גדולה לפי ערכו, כדי שיתברר לו שאין לו ממה לפחוד, כי ד' משגבו תמיד.\n", "summary": "נפילות הצדיק באות כדי לברר לו, שאין לו ממה לפחד.\n"}, {"id": 2735, "paragraph": "סמוך לעקבא דמשיחא מתרבה סגולת האחדות באומה, והמעשים הטובים והדיעות והאור האלהי שנמצא בצדיקים, פועל על קדושת הכלל יותר מבשאר הזמנים. והסגולה ההיא טמונה היא במטמון של קטיגוריא ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה, שמעוררת הרגשה כללית לצפות לתשועת הגוי כולו.\n", "summary": "סמוך לעקבא דמשיחא מתרבה סגולת האחדות באומה, אף שהיא טמונה במטמון של קטרוג ומריבות.\n"}, {"id": 2694, "paragraph": "כשמכוונים לאיזה מבוקש בתפילה, צריך לשום לב שכונתנו היא להסיר את הרע והחושך מן העולם, ולהגביר את הטוב ואת האור, את החיים האלהיים במילואם, שבהופיעו איננו ממלא רק חסרון אחד בלבד, אלא הוא משלים את כל החסרונות וממלא את כל הפגמים כולם, ובגודל נשמתנו הרינו חפצים דוקא בשלמות הגמורה והמוחלטת.\n", "summary": "כשמכוונים בתפילה עבור בקשה פרטית, צריך לשים לב לכך שבקשתנו היא לתקן את כל הרע שבעולם, ולהגביר את הטוב שבו.\n"}, {"id": 2603, "paragraph": "מרגישים הם בעלי ההסתכלות העליונה את החירות העליונה, ואינם יכולים להיות משועבדים בשום שיעבוד, שכל שיעבוד הוא שיעבוד של בשר ודם. גם קבלת עול מלכות שמים הרגילה בין בני אדם, שיעבוד של בשר ודם הוא, מפני שמלכות שמים עצמה ירדה מכבודה, ונצטמצמה על ידי ההחשכה שהחשיך בשר ודם את אורה. ושאיפת החירות המוחלטה היא התשובה העליונה, ודוקא ממרום עזה היא מישבת ובונה את כל העולמות הנמוכים ממנה בהוד עליון, ומשיבה למקומם את כל המדות והתכונות של תום ויושר, של תורה ומצוה, שהם הולכים ומתעלים, עולים במדריגת החירות העליונה, שמתעטרת בבינה של מעלה.\n", "summary": "בעלי הסוד מרגישים את החירות העליונה, ואינם יכולים לצמצם את עצמם לקבלת עול מלכות שמים מצומצמת.\n"}, {"id": 2514, "paragraph": "אין רחוק הוא הרעיון, שכל המתיחש לאדם בכל אופן שהוא, ממאכליו ומשקיו, מכליו ותנועותיו, ומכל רכושו, הכל יש לו יחש עצמי למהותו האמיתי. העתיד, ההוה והעבר, אינם מחולקים בזה. בכל דבר יש גילוי יש, וכל יש חי הוא באיזה אופן, ויש בו איזה צד הכרה. הננו מוקפים מחיים מכל עברים, ברוממותנו הכל מתרומם, ובשפלותנו הכל נשפל. כשהיש העצמי שלנו מתעלה, מתעלים כל גילויי החיים שלנו בכל מקום שהם, וכל מה שהתרוממות היא יותר מקורית, היא יותר מתרחבת על יחושים יותר רחוקים, וההתרוממות אל האלהות, לפי מדריגות גילויה, היא מרוממת את כל מה שמתיחש לנו במובן היותר רחב.\n", "summary": "התעלות האדם מעלה, לפי ערך מקוריותה,  את כל גילויי החיים שבעולם התלויים בו.\n"}, {"id": 2482, "paragraph": "המחשבה על דבר חופש הדיעות אי אפשר להיות נקלטת בתור מחשבה מוסרית, כי אם בעת שהאדם הוא עסוק בהגיון הדיעות ובירורם, שאז החופש דרוש לו. אבל בכל הזמנים שהאדם חי חיים של רגש, וקל וחומר חיים של דמיון, או שאר החשות חומריות, הוא מוכרח להיות אסור באיזה חוג של דיעות קדומות, הכל אחד אם שהן דיעותיו שקדמו, או דיעות מקובלות. וממילא מובן, שכל חופש של דיעות בחיים ההמוניים התדיריים הוא ענין שאין לו כל מובן, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. והעוסק בתלמוד תורה אין לו להתירא מכל מכשול, כי דבר ד' הוא נר לרגלו ואור לנתיבתו, וכל העוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות.\n", "summary": "חופש הדעת הכרחי בשעת הלימוד והעיון, אך מזיק בזמן חיי הרגש והדמיון, הזקוקים לדעות קדומות.\n"}]

DATA/parsed_files/file_c_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 1192, "paragraph": "כמה גדולה היא מלחמתי הפנימית. לבבי מלא עריגה רוחנית גבוהה ורחבה, חפץ אני שהנועם האלהי יתפשט תמיד בכל קרבי, לא מפני הנאת העונג שבו, כי אם מצד שכך צריך להיות, מצד שאך זהו המעמד של המציאות, משום שזה הוא תוכן החיים. והנני תמיד הומה, שואג בעצמיותי הפנימית בקול גדול, אור אלהים הבו לי, תענוג אל חי ושעשועו, גודל יפעת בקרת היכל מלך עולם, אל אלהי אבי, אשר בכל לבי הנני נתון לאהבתו, אשר פחדו ירוממני. ונשמתי הולכת היא ומתנשאת, מתעלה היא על כל השפלות, הקטנות והגבולים, שחיי הטבע, הגויה, הסביבה וההסכמה, מגבילים אותה, לוחצים אותה בצבתים, משימים אותה כולה בסד. והנה שטף חיובים בא, לימודים ודקדוקים לאין תכלית, סיבוכי רעיונות, והוצאת פלפולים מדייקנות של אותיות ותיבות, באה וסובבת את נשמתי הצחה, החפשית, הקלה ככרוב, הטהורה כעצם השמים, השוטפת כים של אור. ואני עוד לא באתי לזאת המדרגה לסכות מראשית עד אחרית, להבין נועם שמועה, להרגיש מתק כל דקדוק, להיות צופה באור שבמחשכי עולם. והנני מלא מכאובים, ומצפה אני לישועה ואורה, לרוממות עליונה, להופעת דעה ונהרה, ולהזלת טל של חיים גם בתוך אלה הצינורות הצרים, אשר מהם אינק ואשבע, אתענג בנועם ד', אכיר טוהר הרצון האידיאלי, רום חביון עז עליון, הממלא כל אות וקוץ, כל הויה ופלפול. ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי ואשיחה בחוקיך.\n", "summary": "הנשמה שואפת להתענג על ה' מפני שזהו תוכן החיים, ומצטערת בפגישתה עם הלכות קצובות, ומצפה לאור שיחדור בהן.\n"}, {"id": 934, "paragraph": "האחדות הגדולה, שצדיקים טובים, אדירי הקודש, מרגישים בעצמם מרוב אהבתם את כל היצור, שהיא הולכת ומתרכזת בצדיקי ישראל באהבת ישראל האידיאלית, היא ממשכת אליה את אור החיים ויסודו של כל יחיד ויחיד, ומהפכת את כל הנטיות היחידיות והמעשים שלהם לטובה ולקדושה. מרוב תשובה מאהבה של אנשי מופת הללו, מתהפכים כל הפשעים לזכיות, ואור החיים היותר רוממים וקדושים מאיר על ידי כל פעולה וכל שיג ושיח של כל יחיד ויחיד שבישראל, והוא עומד הכן להתגלות בשעת הכושר, אשר מהרה יבא ויגלה ויראה. והיה בימים ההם ובעת ההיא נאום ד' יבוקש את עון ישראל ואיננו, ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר. בכח עליון של אחדות מאירה זו, היא סגולת הסליחה לכל חטא ועון, המיוחדת לצדיקים בני עליה. אמר רבי שמעון בן יוחאי, יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, ואלמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיה עמנו מיום שנברא העולם ועד סופו. וכל בר לבב ידע וישכיל, כי כל פלא היותר עליון איננו כי אם התגלות זעירה של החסד האלהי, שאין קץ לטובו, אשר צדיקים רמי מעלה מסירים באור נשמתם את הקיר החוצץ של החולשה האנושית, המבדלת ביניהם ובין האלהים וטובו.\n", "summary": "תשובת הצדיקים הופכת את חטאי העולם לזכות, על-ידי אהבתם וקישורם לעולם כולו, ובייחוד לישראל.\n"}, {"id": 1033, "paragraph": "ממקור המחשבה העליונה, המחיה באורה את כל יסודי המדע וכל שרשי הרגש והחיים, מתפשט אור וחיים על כל הענפים כולם. וכל סעיפי הרעיון, ותורת ישראל ומצותיה, דיעותיה, הגיונותיה, מנהגיה, ורישומי הנפש שנעשים דוקא על ידה, הולכים ומתאהבים ומתקשרים יחד ביחודא שלים, ומתכללים עם קנאת עם, לשוב ולבנות חרבות, ליסד ארץ ולנטע שמים. מאיסת המצות, שנאת התורה וכל התוכן של הקדושה והאמונה הטהורה והעליונה, באה מההתעלמות של המחשבה העליונה, המחיה ומשפרת את הכל. ועל פיה האדם שוקע בבוץ של החושך, המצייר לו גם הוא מחזות שונים, ומפתח בו כשרון לרועץ, עד שאובד הוא את דרכו, ותמיד בחבלי חטאתו יתמוך, להעיר משטמה וקלון. עד אשר יזרח אור ד', וצדיקים יראו ונהרו, ויתמו חטאים מן הארץ, בהגלות האור העליון, הכולל שיר ושם בבת אחת, הללויה.\n", "summary": "הֵעלמוּת המחשבה העליונה גורמת למאיסת התורה והקדושה, ובהתגלות אורהּ העליון מתפשטים אור וחיים על כל ענפיה.\n"}, {"id": 999, "paragraph": "כשמרגיש אדם שהוא עלוב, ריקני, אין לו איל רוחני, ונופל הוא ומתמוטט, ידע שאור גדול מוכן לפניו. וכל הגרעונות והביטולים, בין המעשיים בין הרוחניים, בין החיוביים בין השליליים, של כל ימי חייו, הנם מתיצבים לפניו, וכל עונותיו מעידים עליו, והרי הוא תוהה, מתחרט מתוך מכאובים רבים, והוא מתרומם ושב, יוצא מעומק התהום אל גבעת הרום, מטומאה לטהרה, מאפלה לאור גדול. ובדרך יציאתו ועלייתו הרי הוא עובר מדורי חושך, שמשעממים אותו כל כך, אבל הוא יודע כי רחום וחנון ד', וכי גם כי ילך בגיא צלמות לא יירא רע, כי ד' עמו. ומתוך נבכי תהומות אל ד' יזעק, וקולו ישמע, ולאור דעת יקרא ויאיר לו, וחכמה וחסד יתמכוהו ויעטרוהו, ומהרה ישוב לבצרון, מלא חכמה, שמחה וגבורה.\n", "summary": "כשאדם מרגיש עלוב וריקני, יידע שאור גדול מוכן לפניו, ועוונותיו מתייצבים כדי שיצא מעומק האפלה לאור גדול.\n"}, {"id": 931, "paragraph": "וכשהנשמה מתגלה בגאון עוזה, בהדרה וכבודה, מלאה היא את כל היש, הכל בה חקוק, חרות בכתב קודש לאלהים, קרני אורה כל מלאו. והופעות מלאות עז, שלות עונג וחדות עולמים, אלה על אלה משתפכים, אלה על אלה מתעלים. ובגויה היא לא סגורה, רק אחוזה בקצה שרוך נעליה, כציפור שטה ברחבי שחקים, קשורה בחוט משי דק, ארוך לאין קץ, אשר לא יעצור מאומה את מעופה. רק אם תגביה אבר הגבה למעלה מאד מאד, יזכירנה לבלי נתק את חוט המשי הדק, יקר הערך, המענב אותה אל מרכז אוצר חושיה ורגשי גוייתה, מתוך זהירות של עדנה רוממה, מלאת הוד קודש, רצופת ענוה ושירת חסד ורחמים, אהבה וכבוד. דמות דיוקנו של הלל הזקן, הנפש התמה, המלאה חכמה ומחשבה רחבה, העמוסה ענוה ורוחב לב, החשה את חובת הכבוד לעצמה ולגופה, וזיקוק החמלה אל עצמיותה, באותה העדינות של צדקה ורחמים על כל דורש עזרה. ומה איקונין הללו שמעמידין אותן בבתי טיאטראות ובבתי קרקסאות הממונה עליהן מורקן ושוטפן, אנו שנבראנו בצלם ובדמות על אחת כמה וכמה. ניזל ונגמול חסד עם הדא אכסניא, דא נפשא דגבן. גומל נפשו איש חסד.\n", "summary": "הנשמה בגדלותה משוחררת מכבלי הגוף, אך שומרת על זיקה וכבוד אליו.\n"}, {"id": 1178, "paragraph": "כל מה שהנשמה מבהיקה ביותר על ידי קדושת המעשה וטהרת הדעת והמדות, נרשמים ביותר רשמי המעשים והמדות בקרבה, והציורים העדינים, היפים והנשגבים, של עשות הטוב והישר, של התורה והמצוה, עושים עליה פתוחים נאים ונעלים מאד, המשביחים את ערכה לאין קץ. וציוריה המפותחים חיים הם בקרבה, חיים שהולכים ושוטפים, הולכים ומתגדלים, הולכים ומתנשאים לגבהי שחקים, חיים מעסיקי עולמים ובוניהם, חיים שהקודש הוא יסוד הוייתם, שהקליטה הסודית מעולפת ספירי המוסר הכללי, היא הולכת ופועלת בהם פעולה תדירה בלתי פוסקת.\n", "summary": "ככל שהנשמה מבהיקה מקדושת המעשה וטהרת הדעת, כך יפעלו הם עליה את פעולתם.\n"}, {"id": 1209, "paragraph": "הרעיון מוכרח להיות ממולא בתמצית של כל ההשקפות כולן, ואז חל רוח הקודש עליו. אם חסר מתמציתו איזה גרעין מכל נטיה שבעולם ומכל מין השקפה, אפילו השפלה שבשפלות, הרי יצירתו פגומה, ואין מהותו משוכללת, ושכינתא לא שריא באתר פגימא. השדים נשתכללו בכל צדדי הרוח, אבל חסרים הם אותו הביסום הגופני שהיו ראויים לו, והרי הם בריות פגומות, שבפנימיותן מונחת תשוקה של איבוד והעברה מן העולם בעד עצמם, וממילא זוהי השקפתם ונטיית חפצם גם לגבי אחרים. ועל כן הם הם מזיקי עלמא, שכיוצא בהם הם נשמותיהם של רשעים מוחלטים, שיסוד העונג נעוץ אצלם באיבוד וחבלה, בכליון שוטף וחרוץ.\n", "summary": "הרעיון צריך לכלול גם את כל הנטיות הגופניות, ושמחת השדים והרשעים הגמורים באיבוד העולם, באה מתשוקתם לאבדון עצמי.\n"}, {"id": 1165, "paragraph": "לא פחות ממה שהאמונה האלהית מתלבשת בתוארים רוויי דמיון פראי, מצד המציאות הממשית היורדת ונגלמת כשהיא באה להכרתנו, הרי היא מתלבשת גם כן בתארים של מדות כאלה שהמוסר החפשי מוצא בהם פגמים. והפגמים הללו בעצמם הם מעלים אותנו לחשוב גבוה גבוה ממעל לכל שדרה מוסרית מוגבלת, כמו שתוארי המציאות המגושמת מרימים אותנו ממעל לכל שלילה והגדרה.\n", "summary": "כשם שתארי ה' מרוממים אותנו מכל שלילה, כך תיאור מידותיו הנראות כפגומות, מעלה את מחשבותינו למעלה מכל מוסר מוגבל.\n"}, {"id": 1185, "paragraph": "הדבר הנעלם מן האדם, הוא מה שלא יוכל למצא נתיב באפלתו. הרי מחזות הללו תוהו ובהו הם לגביו, גם אם בעצמם הוד ויפעה מלאו. ותוהו זה, ברית כרותה לו שיהיה נשכח מן הלב. אלה הם הדורות אשר קומטו בלא עת, ונהר יוצק יסודם.\n", "summary": "הדברים הנעלמים, השרויים באפילת התוהו, על אף יופיים, צריכים להישכח מהלב, וזהו עניין הדורות אשר קומטו בלא עת.\n"}, {"id": 1063, "paragraph": "בעלי הרוחניות הגדולים, ממוזג הוא כל כך צדם הרוחני עם צדם הגשמי, עד שבהתמעטות ההשפעה הרוחנית אצלם, משתוממים, וגופם מתחלש. והם חיים מזיו השכינה, ומאור העליון של הנשמה, שרק באור ד' יביטו וינהרו. והם הם הצדיקים שהם קרובים לתשובה מאהבה.\n", "summary": "הצדיקים המוכשרים לתשובה מאהבה, גשמיותם ורוחניותם ממוזגות עד כדי כך, שבהתמעטות רוחם נחלש גופם.\n"}, {"id": 1158, "paragraph": "הולכת היא שפעתה של הנשמה העליונה, תמציתה המזהירה של הישות המושכלת, מלאת החיל והחוסן, ומתגברת בחיים, בחיי הרוח ובחיי הנפש והבשר. ושפעה זו, אורה ויפעה לה, חן ותפארת בקרבה, אור פנים ולשד חיים, שקויית שמחה, ועדנה היא מלאה. כשהדיבור הרע פרץ גבוליו, כשכח הזוהמא הבשרית והצד העכור שבחיי הרוח שלח את ארסו והרחיב את ענפיו, אין השפעתה של הנשמה העליונה מתגלה, ושמירת החן והתמימות של הדר החיים מסתלקת, ותכונות של חשכת פנים, של כיעורים, אפילו גופניים, באה ומתגלה. אלה הם תולדות הנגעים, המאלמים את הנשמה, ומונעים ממנה את כח השפעתה, ובהגיע תור הכח המשפיע בהגלותו, וחפץ הדיבור של הקודש פועם בלב, מהלכי החיים מחייבים אותו, העולם הרוס הוא ושבור. הולכי דרכי תוהו מתרבים, וגופים מתדלדלים, ונשמות נאבדות, דורות מתרסקים בלחץ החיים המזוהמים, והעולם נחשך. והנשמה דופקת על הלבבות המסוגלים, שפכו רוח, דברו צדק, ואיזה כח חוזר ממפלי הגויה, משאון חיי השוק, בא וטופח על הפה, סוגר את הצינור המלולי, והרוח ההולך להחיות נעצר. נפגמת הנשמה בכח חוזר זה, והיא מאספת אליה את אורותיה, ומתחתית מתחיל לשרור חושך ואפלה מנודח, וזיו החיים מסתלק, וההוד נהפך לדוה, וכל פנים לירקון. וזוהי גם כן סבת הנגעים, כשהעולם כולו, הגשמי והרוחני, עומד באמתת משקלו. כשהבנין בכללותו מתרועע, אין סימני חיים הללו מתגלים בכל תוקפם, ומכל מקום לא יעלמו כליל מפקוחי העינים, אשר עדנת הבשר, העשויה למרות תנאי הנשמה המנצחת על פסגת החיים, לא תחוץ בעד הבטתם החודרת.\n", "summary": "הנשמה העליונה ודיבורי הקודש שלה שואפים להתפשט בעולם, וזוהמת הבשר והדיבור הרע סותמים את פיה.\n"}, {"id": 1205, "paragraph": "מקשיב הוא הגוף את צלצלי הנשמה מעל, חש הוא את שפע התעלומה, איך הוא הולך ונוזל, איך הוא מפיץ קרנים מלאי זיו גדול, איך הוא חודר ויורד עד שבא אל החוש המילולי, איך הדיבור דופק, והוא סופג אל תוכו את התמצית העליונה, איך שהחיים הולכים ונשפכים בתוך כל ניב שפתים. הוא מקשיב וחרד, שומע ומתגבר, יודע הוא שעוד רבות עליו לעבוד, עליו להתאמץ ולהתחזק, עליו להרחיב את גבולי האור והקודש, עליו להמלא גודל, אמונה, ענוה, גבורה וחיים, ודבר ד' יודע לו.\n", "summary": "הגוף מקשיב לצלילי הנשמה ולהתגלמותם בדיבור, והוא סופג את תמציתם לתוכו, ומכיר בערך העבודה המביאתו להתוודע לדבר ה'.\n"}, {"id": 1212, "paragraph": "המינות מבטלת את ישוב העולם, ועם זה המצות המעשיות, מפני שנאת הבריות השקועה בתוכה. ושנאה זו מעוררת מדנים, ואור האהבה האלהית מסתלק, ואינו יכול להתפשט בחיים להחיות את כל ארחות החיים בקדושת התורה והמצוה. ושנאה עמוקה זו, שארס נחש בתוכה, מתלבשת בלבוש אהבה וחסד, ובני אדם נצודים ברשתה, ומתמלאים איבה וחמת רצח, וסופם לגיהינם. עד יערה רוח ממרום, ומציון מכלל יופי אלהים יופיע, לשפט את הר עשו, ולהחזיר המלוכה לבעליה, להכיר את חסד עליון אשר אמר לעולם יבנה, כי לא תוהו בראה לשבת יצרה. ואהבת העולם, החיים והבריות, והמציאות כולה בכל דרגותיה, תמלא רוח ונשמה וחיי עדן, חיי נחת וגיל, חיי שלוה ושמחה, חיי רצון, נדבה ואהבה, מלא עז וכח נערץ, יחלו להגלות בעולם, ברב הוד ובשפעת תפארת. והחיים העשירים יתפצלו לכל ענפיהם, וימלאו פאר לשא ענף ופרי. ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.\n", "summary": "המינות ביטלה את ישוב העולם והמצוות המעשיות, בהתלבשה בחסד ואהבה חיצוניים, שפנימיותם היא שנאה.\n"}, {"id": 1077, "paragraph": "בהתגלותם של האותיות, הרי הם מרוכזים במרכז המחשבה, לוקחים אתם את כל אוצר החיים שבמחשבה הרחבה, המתפשטת ברב אורה בזוהר עליון, שאין בו הגיון מבורר ואות חטוב. ועל כן מלא כח הוא האות, פועל נוראות הוא, כשהוא הולך בשבילו, כשהוא מתחבר במקורו, כשמשתפכים בו כל שפעות החיים שבאוצר המחשבה אשר לעולמי עד. אלה הם פלאי השמות, אדירי החיים, מכריעי הכחות, זיקי היש, שהאין העליון מבזקם ברב חילו. ואין לפרש עילום שמך.\n", "summary": "האותיות מרכזות בתוכן את כל ההרחבה של המחשבה העליונה, ומכאן כוח פעולת השמות הקדושים.\n"}, {"id": 997, "paragraph": "כשאנחנו אומרים שהאדם לא לבד שהוא מושפע מהעולם כולו, אלא שהוא משפיע עליו, והשפעתו היא השפעה כבירה, עצמית, כללית, ורוחנית חיובית, כלומר לא רק אותה ההשפעה החלקית, שאנו רואים שהאדם מכריח כחות הטבע להשתמש לרצונו, הקיטור, האש, המים, החשמל, וכאלה עושים דברו, כי כל זה הוא רק בחלק מוגבל ושטחי, כי אם העצמיות אשר להעולם, בכל מילואה ובכל הקיפה, מתיחשת אליו יחש של שיעבוד ושל קבלת השפעה – ככה תאמר תורת הרזים, ובהיותנו אומרים ככה, הרינו גוזרים לומר שיש מזיגה עצמית בין הנשמתיות שהיא פועלת בעולם כולו, לנשמיותו של האדם. וכשאנו אומרים שהאדם בהתעלותו, כשרואים ששם ד' נקרא עליו, יראים ממנו, שבעלי חיים וכחות הטבע מוכנים לעבדו, עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך, כשבני אדם פראים חזקי מצח נכנעים מפני הוד אצילות שבנשמה מלאה חכמת אלהים וכבוד מוסר שדי ויראת שמים, הכל מוליך אותנו למקום אחד, שלא יש נשמה בודדת, גרגרית, גדועה, בהויה כולה, הכל מחובר משורג וארוג. וכשהגודל מתבלט, הניצוצות הקטנים מתלבים, מרגישים הרגשה טמירית מעצמיותם שיש כאן נשגב ונערץ. אם לא היה בקרבם קוים יחושיים להנשגב והנערץ, לא היו מרגישים כלום. אין אנו, לפי זה, דנים לומר, שנשמת הבהמה כלה היא לגמרי, ולא שאור החיים, שבדומם הוא נרדם, ובצומח ניעור קצת, ובחי יותר מעט, הוא דבר קרוע מגודל הכל, אלא הכל הולך ומצטרף, ועץ החיים גדול ונשגב הוא, עפייה שפיר ואנביה שגיא, תחתוהי תטלל חיות ברא וצפרי שמיא. הגלגל הגדול של החיים, של האושר והטוב, זרוע הוא על כל גדותיו כוכבים מאירים, גדולים וקטנים, לרבי רבבות אין קץ, וסדר נעלה ומשטר ויחס נפלא ביניהם נמצא. החכמה הגדולה, שזקוקים אנו לגדולה מוחלטת, שהוד אלהים מיוחס לנו, והוא כולל את הכל, והיחס בכל ערכיו, בחבתו, בהערצתו, בחידור הבנתו, בהתפעלות החיים הרוחניים מיוקר ערכו, שלמעלה מכל הגה של ערך, שמתבטא בתפארת של עבודת שמים, של יראה ושל אהבה, של סילוד ושל חרדה, לכל מה ששם ד' נקרא עליו – הכל עולה בסדר שלם ומחוטב.\n", "summary": "האדם שולט בעולם ומשפיע עליו, על-ידי אחדותו הפנימית עם הדצח\"מ.\n"}, {"id": 982, "paragraph": "לולא עבודת התפילה, לא היה שום רתוק המחבר את המלומדים עם ההמון, ולא את ישראל לכל העולם הגדול כולו באחרית הימים, ולא את האדם עם כל החי. והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, נאם ד' אלהים מקבץ נדחי ישראל, עוד אקבץ עליו לנקבציו.\n", "summary": "התפילה מחברת את הצדיקים עם ההמון, את ישראל עם העולם, ואת האדם עם בעלי החיים.\n"}, {"id": 954, "paragraph": "כמה צריך האדם הרוחני להתגבר על עצמו שלא יתירא מדמיונו, ולא יתירא גם כן לפתח את דמיונו בעושר גדול, כדי שיהיה בסיס וכסא הגון לאור השכל העליון, שאוצר בקרבו את יסוד התפארת של חיי האמת.\n", "summary": "צריך להתגבר על היראה מהדמיון ולפתחו, כדי שהוא יהיה בסיס לשכל.\n"}, {"id": 912, "paragraph": "ההכרות הפנימיות שבנשמה הולכות ומתחזקות בקרבה, כשיפנו לפניה את הדרך מאבני המכשולים, שהם המחשבות הרעות, המדות והמעשים המקולקלים. מתרוממת מעצמה היא הנשמה אל חשקה העליון, להיות טובה וישרה, מוכנת בטהרתה לטוהר המוסר, לקרבת אלהים, ועדינות הרוח, לאהבת הבריות, הצדקה, החסד והמשרים. העבודות המעשיות והרוחניות, התורה והמצוה, החינוך וההרגל הטוב, אינם כי אם תוכנים כאלה, שהמכשולים מתפנים על ידם. והתנוצצות האורה העצמית מתחילה לחיות את חייה, כבקיעת השמש מתוך העננים. התרוממותה הזיכוכית של הנשמה, מביאה היא לקדושה היותר עליונה, סוקרת היא את תמצית הטהרה בנקודתה היותר בהירה, מאוחדת היא עם פנימיותה של ההויה כולה, שהיא מחיה גם את חיצוניותה. על כן היא קרובה להארת רוח הקודש, שכל רזי עולם מתגלים לה. מתחיל הדבר הגדול הזה בטיפין טיפין, אבל כשהולכים ועולים, כשהגבורה האלהית, ברום קדושת טהרתה, מתגברת על ידי החפץ הטוב של האדם, של היחיד ושל הציבור, הרי היא פורצת את הקירות הסותמות, הטיפים מתחילים להיות זוחלין ומקלחים, והקילוח הולך ומתגבר ונעשה זורם, והזרם לאפיק נחלים, ולהמון מים רבים, כקול שדי בדברו, קול המולה כקול מחנה. מההכרות הפנימיות המתעוררות ועולות בלבם של צדיקי הדורות, נשמתם מתעל��, ואורה מתגדל, ועם גדולת אורה והתגברותו, מתגדלת היא האורה הפנימית של כל הנשמות כולן. הקשר הנשמתי של כל ישראל, שיש הרבה צינורות מקלחים זיו חיים מאחד לחבירו, ולמעלה למעלה ישנה אחדות גמורה בצרור החיים השרשי שלהם, פועל הוא שהעליה האורית בוקעת היא על ידי הארתם של צדיקים בכל הנשמות כולן, בין שהם מרגישים אותה התוספת הרוחנית, בין שאין מרגישים אותה. מובן הדבר, שהקישור הנפשי שעל ידי החבה, האמון, הכבוד, והדבקות המעשית, חשק ההשתוות וחמדת ההתבסמות, פותח את הצינורות הרוחניים יותר ויותר, ומחזק את הקשר העצמי השרשי יותר, וההתעלות עוברת בבהירות ובפעולה נפלאה מאישיות יחידית גדולה על הכלל כולו, הסמוך סמוך יותר, והמקושר ביותר לפי ערכו כך הוא עילוייו. אבל עיקר חטיבתה של ההתעלות באה היא גם מעצמה, ומתוספת על ידי עומק החפץ של הצדיקים עצמם, שההטבה המוחלטת, והארת הכל, היא נקודת חשקם. ומקשר הנקודה שבכנסת ישראל, יוצאת אורה גם על כל הנשמה, ועל כל רוח ונפש, והאחדות הפנימית מאירה לכל צלם אלהים של כללות האדם, ולהאחדות הכללית של חיי החיים, ויסוד החיים העלומים שבכל השדרות. שההכרה הפנימית העליונה, שמתנשאת בתוכן הלב של חסידי עליון, הגבורים הטהורים, מעלה היא הכל, ומדשנת את הכל בעדינות ובברכת שלום ומעוז של קדושת הקיום בקישור הטוב המוחלט. והשמרים הולכים ויורדים, ושמרי השמרים הולכים וכלים. והאור הטהור של החיים הטהורים, נושאי היושר, הסידור, הצדק, החכמה, התרבות, הדרך ארץ, הידידות, הבריאות, הנקיון, הנצחיות, הקדושה, האהבה, האמונה והברכה, וכל ענפיהם הטובים והמשובחים, הם הולכים ומתעלים. ולקשר עליון של עבודת קודש זאת, שהוא מעין ההולך ומתגבר, הולך ומתברך, בהמוני המונים של ידיעות, הכרות, הרגשות, זמירות ושירות, עז וחיים, צהלה וחדוה, גבורה ותפארת, חידוש רוח ונפש, התנוצצות זיו והוד של נשמה, הגבה למעלה למעלה, הולכים צדיקים נבוני לב ומתקשרים בכל עת ובכל רגע בעבודת קדשם, המחשבית, ההרגשית, המלולית והמעשית. והם הולכים ועולים, הולכים ומתגברים. וכל מכשול אשר ימצא על דרכם, הכל מתהפך לטובתם ושכלולם. כי עם אבני השדה בריתך, וחית השדה השלמה לך. ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור. יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא.\n", "summary": "ההכרות הפנימיות פורצות מעצמן כשמסירים את מונעיהן, והצדיקים מעלים בהן את העולם, ובייחוד את הדבקים בהם.\n"}, {"id": 1071, "paragraph": "חידוש הנשמה והתעלותה, בא על ידי הלימוד העליון, וההגיון האלהי בעומק הרזים העליונים, אבל הקביעות של טוהר המדות בא על ידי המצות המעשיות, ולימודי ההלכה השייכים להם, ובמדת החול, מידיעת העולם החמרי ופרטיו, הליכות דרך ארץ וישובו של עולם.\n", "summary": "רזי תורה מחדשים את הנשמה, אבל קביעות טהרת המידות באה מהעיסוק בעולם המעשי, בצדדיו הרוחניים והגשמיים.\n"}, {"id": 1166, "paragraph": "האידיאליות היסודית שבחיי הרוח, מתבטאת על ידי קנאת אל קנא נגד עובדי עבודה זרה, שתראה כלפי בר כצרות עין של איזה מלך אנכיי כשמשתפים במלכותו איזה מסיג גבול. אבל המדע העליון, בשפעת רוח הקודש, יזכך את המושג, ויעמידנו על מרום הטוהר של המציאות הממשית, של האושר אשר במחשבה הברורה על דבר האמת האלהית.\n", "summary": "קנאת ה' נגד העבודה הזרה, הנראית כאנוכית, מזוככת על-ידי המדע העליון ושפעת רוח הקודש.\n"}, {"id": 935, "paragraph": "כשהספרות של חול וכל סיגיה עמה הולכת ומתפשטת, מתרחבת ומתגדלת, יוצאים מן הכח אל הפועל, בכתב חרו�� ובאר על הלוחות, כל הגיוני רשעה נבלה. וכל השמרים שבנפש האדם, כשהם משתפכים החוצה, כחם כהה, ורשעתם מתבררת, ובזה הרשעה אוכלת את עצמה, הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו. כל מחשבה נצחית קדושה, כל מה שהיא יוצאה אל הפועל, היא יותר מתחזקת, הודה הכמוס הולך ומתגלה, ואמתה החזקה הולכת ומתחורת. ולעומת זה כל מחשבה פסולה, אשר רק עד ארגיעה לשון שקר, כל כחה תלוי רק כל מה שהיא יותר עלומה, והיה במחשך מעשיהם. והסתה של עבודה זרה ואבזרהא היא בסתר, וכל מה שהיא יוצאה יותר אל הפועל, הרי היא מתנולת, וכחה מתבטל. ולא עוד, אלא שעל ידי שהחוצפה מגלה היא בבירור את כל הגיונותיה הכמוסים, מתעוררת הקדושה הכמוסה בלבם של ישרי לב וחושבי מחשבות קדושות עליונות, להביע גם היא את הגיונותיה בבירור, והולכים על ידי זה רזי תורה ומתגלים, ואור גדול מופיע בעולם, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.\n", "summary": "כשהרע מתבטא בבירור ויוצא אל הפועל – כוחו נחלש, והוא מעורר את הצדיקים להתבטא כנגדו בבירור, והקדושה היוצאת אל הפועל – כוחה גדל.\n"}, {"id": 930, "paragraph": "כל רעיון מצויר, כל זמן שהוא פועל בצביונו על היחיד או על הציבור, אין פעולתו נאמנה, ואינו בא עדיין לתעודתו. הקוים המגבילים שלו הם מעכבים בעד נשמתו הפנימית. כשם שאין הגרעין צועד לעשות פרי כי אם לאחר רקבונו, שהוא איבודו השטחי, שרק הוא מביאו לידי תחייתו העמוקה, כן אין מחשבה גדולה באה במילוי נשמתה כי אם לאחרי שקויה החיצוניים מתטשטשים. אז נשמתה משתחררת, והיא פועלת על החיים וההויה בהדר גאונה. ומכאן יש מקום לטעות. זחוחי לב באים לפעמים, ומרקיבים גרעינים חיים בדרך מלאכותי, בזדון לב או בפתיות של משוגה, וחושבים בזה להחיש את שחרור נשמתם, ולהקדים את הצמיחה הרעננה הבאה מכחם. אבל זהו טעות מוחלטת. אלה המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, לא ידעו ולא יבינו כי רק כח היצירה הכללי, כשהוא מרקיב את הגרעין, הוא משחרר את הנשמה הפועלת וקוראה לחיים עליונים פוריים, אבל לא אותה החבלנות הקטנה של שועלים קטנים מחבלי כרמים. אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים, וכרמינו סמדר. \n", "summary": "כל רעיון פועל כראוי רק כשמתבטלת הצטיירותו החיצונית, אך הרקבת החיצוניות בצורה מלאכותית, אינה מועילה אלא מזיקה.\n"}, {"id": 958, "paragraph": "כל תוכן של גאוה, מלא הוא בפנימיותו מהתועבה של הדמיון שהאדם מרמה את עצמו לחשוב שהוא יכול להשיג את האלהות בעצמותה, במדתה העליונה שלמעלה מן המדות וקדם דברא עלמין, שזאת היא בכלל פסל ומסכה תועבת ד' ושם בסתר. וכל מה שהאדם הולך ומתגדל בתורה ובמדות טובות, במעשים טובים והרגלים ישרים, הרי הוא משיג יותר ויותר את גדולתה של ההשגה, שאשרה היא מה שמתברר לו תמיד בגוונים בהירים אותה הגדולה והתרחבות החיים שיש בבירור זה של ההכרה, שלא שייך כלל שום השגה ושום שאלה בהאלהות המוחלטה בעליוניותה, שהיא למעלה מכל שם, תואר, גדר, וכל נקודה רעיונית ומחשבתית בעולם. ואותה השלילה, הבאה מתוך עוצם החיוב, מעטרתו הוד ושמחה, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק, חסיד ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה. כי רק מדת השגה זו, הנעוצה בעומק ענות צדק, המבררת לאדם את אמתת מדתו ומדת כל הברואים כולם וכל העולמים לגבי צור עולמים, היא מביאה אותו להיות תמיד עוסק בתורה לשמה, כדי לרכוש לו אותו המעמד ההגון של היחש הרצוי של נברא לגבי בורא כל, של ניצוץ חי��ם אחד, שפוע מחסד מקור החיים כולם, לגבי מקורא דכולא, עקרא ושרשא דכל עלמין.\n", "summary": "המחשבה הדמיונית לתפוס את עצמות ה' הנה גאווה, והשלילה הבאה מעצמת החיוב מביאה לענווה ולעיסוק בתורה לשמה.\n"}, {"id": 1240, "paragraph": "יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכח אל הפועל בלא שפתי רמיה, ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו, ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה, האמת הגדולה תופיע.\n", "summary": "ציורי הנשמה של כל אחד, הם ניצוצות המתלכדים יחד לאבוקה להאיר את העולם.\n"}, {"id": 1194, "paragraph": "כל מדה טובה, יש לה חסרונות הבאים עמה. וזו היא העבודה השלמה, להוציא לאור עולם את המדות הטובות מנוקות מכל סיגי החסרונות שלהן.\n", "summary": "בכל מידה דבוקים חסרונות, והעבודה השלמה היא לבררם.\n"}, {"id": 1237, "paragraph": "הגויים טמאו את היהדות הגלויה במגעם, נגעו בשמנים הקדושים ושקצו אותם, אבני מזבח הקודש נתפגלו. בקדושתם נשארו פנימיות הסודות, שהם עלומים וחתומים ממגע זר, ודוקא הפנימיות היותר נשמתית, כי המבטאים אשר לסודות כבר באו פריצים וחללום. ופנימיות זו, שהיא נשמת הנשמה העליונה, קבועה היא בנשמה הסגולית אשר לישראל, ואינה זזה ממנה כל זמן שהקישור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אף על פי שאינו יודע לקרא בשם ולפרש את צפונותיו. ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קדשים הוא.\n", "summary": "הגויים טמאו את היהדות רק בחיצוניותה ולא בפנימיותה, והמתקשר באומה, אף שאינו מודע לקדושתה, מתקשר בקודש הקודשים.\n"}, {"id": 1259, "paragraph": "התורה מגלה את האותיות של הנשמה, והם נוצצות ומתעלמות כמראה הבזק, והמצות מגלות את מהותה של הנשמה בעצמיותה, שהוא תוכן קבוע. אבל הקביעות של המצוה מתגלה בעת עשייתה בצורה מתפשטת על כללות הקדושה הנשמתית, והתורה היא תנועה תדירית. בהתחברות של קדושת המצות אל הקדושה התורית הכל מתישב בצורה קבועה ומזהרת, המקפת את הכלל כולו, את כל תוכן הקודש. \n", "summary": "התורה היא הברקה תדירית של אותיות הנשמה, והמצוות מגלות את עצמותה הקבועה, וחיבורן מיישב הכל בצורה קבועה ומזהרת.\n"}, {"id": 1198, "paragraph": "מתוך שהדור של עקבתא דמשיחא, שהוא דור התחיה, יש לו כשרון גדול להוציא הרבה כח חיים, רצון וסדר ממקורו, הרי הוא טרוד הרבה בהוצאת האורים מעצמיותו, ואינו יכול לפנות לכל האור המנוחל, אשר הורישוהו אבות שבדורות שעברו. עד אשר ירומם את עצמו במעלה כל כך נשגבה, שההוצאה מן מקור עצמו תבא לו בלא טורח, רק כמעין המתגבר מעצמיות הטבעית שלו, ואז יהיה משוחרר מכבלי העצמיות הפרטית שלו, ויפתח לבבו לקראת הקבלה של כל האורות הזורמים אליו מכל הדורות שעברו. \n", "summary": "דור התחייה טרוד בהוצאת אור מעצמיותו, ולכן אינו פנוי לאור הבא בירושה, וכשעצמיותו תנבע מאליה, הוא ישוב למורשתו.\n"}, {"id": 1102, "paragraph": "התשובה מאהבה, שצדיקים גדולים מתלהבים לה בכל עת, היא גדולה מן הכל, מתעלה היא מכל תפקיד של עבודה ושל קדושה מעשית. בנשמות רבות מבוע של חיים גדולים, קדושים ואציליים, מתגבר, על ידי שעשוע הגדול האלהי שמשחק בנפשם הגדולה, שכל העולם כולו הוא הדום לרגליהם. וחיי הקודש הללו פועלים גם על גויים רבים, לרומם ערכם.\n", "summary": "התשובה מאהבה גדולה מהעבודה המעשית, ושעשועי הצדיקים ממנה מגבירים את נביעת חיי הקודש בנשמות רבות ועמים רבים.\n"}, {"id": 1095, "paragraph": "חטא עצום הוא למי שהוא בר דעת, ויכול לברר את יחוסו לכל עניני הרוח היסודיים, לאור נשמתו, לדעת ד', ליסוד האמונה ולכל ענפיה ופרטיה, בשכל צלול וברור, שיהיה עוזב את מתת אלהים זאת, ויהיה מניח את עצמו לצלול בים עכור של דמיונות, שהמציאות תמיד מטפחת על פניהם. לזאת חובה גמורה היא לכל תלמיד חכם לברר את דיעותיו האמוניות בשכל בהיר, שלזה דרושה ידיעה מתרחבת בתורה לכל ענפיה, ולדעת רחבה בעולם ובחיים.\n", "summary": "חטא עצום הוא להסתפק באמונה דמיונית בלתי-מציאותית, למי שיכול לבררה בשכל טהור.\n"}, {"id": 1024, "paragraph": "מחלה היא זאת ממחלות הנפש, שכשמציירים את האמונה העליונה בניסים ונפלאות, בשידוד הטבע וחוקיו, פג העז הטבעי, והאדם נעשה חלש ומרוטט. וכל זה בא מפני שהוא רואה בהנס את השליליות של הטבע, ובהטבע הוא רואה את החיוב של היש והכח המצוי. אבל השקפה זו גסה היא, שטחית, ומרוקבת מתוכה. הניסים באו להרבות את עז החיים וההויה בהזכרתם. מקור האומץ מתגלה ברב הוד גבורתו, ותוכן הניסים, בהיותו קשור באמונה מלאה אדירות נשמה, מוסיף הוא ציורי אומץ וגבורה עליונה, באשר עדים הם הניסים והנפלאות על עזוז היד החזקה המלאה את כל היקום. תנו עז לאלהים, על ישראל גאותו.\n", "summary": "ראיית הנס כשידוד הטבע מביאה לחולשה, והאמונה רואה את הנס כתוספת גבורה אלוהית בטבע.\n"}, {"id": 1075, "paragraph": "יש בדמיון מעלות כאלה שאין בשכל. הדמיון מחיה בנו את העולם בצורתו הרוחנית, וממילא עושה הוא את מהותנו הרוחנית יותר שלמה, אלא שבהתגברותו מטשטש הוא את התאר של העולם המעשי. הנסיונות של התרבות העשירו הרבה את המדע המעשי, ואת הרוחני הבנוי על בסיסו, אבל את העולם של הדמיון, וכל גודל החיים שבו, הורידו הרבה. על כן קטנה היא מאד האישיות העכשוית לגבי האישיות הקדומה, ביחוד אצל הגדולים, שנתבגר הדמיון שלהם, ורכש לו את המניות הדרושות מהשכל המעשי. ובצדק הננו מכריזין גם כעת, אחרי ההתפתחות הגדולה של ההשכלות המודרניות, אם הראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים.\n", "summary": "הדמיון מחייה את העולם הרוחני יותר מהשכל, והתרבות וההשכלה המודרניות מטשטשות אותו, ובזה ניכרת ירידת הדורות.\n"}, {"id": 977, "paragraph": "תכלית החינוכים המעשיים והלימודיים כולם, כדי שתבא מהם התגלות הכח הפנימי של אור הנשמה, ששואבת מלמעלה שטפים גדולים של דעת ושל יושר, של רצון אדיר, טהור וקדוש, ושל הכרה עליונה במעמקי הנועם העליון, אשר יראי ד' ואוהביו, חושבי שמו ודבקים באור קדושתו, בלבם הרחב צופים בו. והפלגים הללו הולכים הם ומתגברים, האספקלריאות מתיצבות לעיני הרוח, ושפע גדול של הוד תפארת, של עונג נעים, עדין וקדוש, שאין קץ לעדניו ואין תכלית לנועמו והדרת קודש גבורתו, יורד תמיד על בחירי אל אלה, אשר בחרו להלוך בדרכיו ולעסוק בתורתו לשמה, ונותן להם כח ואורה גדולה להסתכל במחזות הנפלאות של אספקליראות הקדושות הללו, שחזות הכל נראה בהן, שהדר אור עולמים מתראה על ידן, שהמון גבורות עדי עד וחסדי נצח נאמנים מראים בהן את יפעת זיום. \n", "summary": "תכלית המעשה והלימוד הוא התגלות כוח הנשמה לשאוב שפע עדינות ויושר, רצון טהור והכרה עליונה.\n"}, {"id": 1114, "paragraph": "לפעמים מזדהר זוהר התפילה בנשמה, עד שמרגישים איך שהיא מופיעה ממקור החיים הכלליים העליונים, ואיך שהיא משלמת את כל מה שחסר בעולם. ואז מכיר האדם את קדושתו העליונה של כח הדיבור בכלל, ואת הזרמים הגדולים של שפעי החיים כולם, ומתוכם יבא להכיר את העושר הגדול אשר לחיי הרוח, את עז גבורתם ועומק גודל מציאותם, ויפתחו לו שערי יראת הרוממות.\n", "summary": "כשהתפילה מזהירה בנשמה, מכיר האדם במקורה העליון ובפעולתה, ובערך הדיבור והחיים הרוחניים בכלל.\n"}, {"id": 942, "paragraph": "בכל גאונות רואה העין הבהירה, החודרת אל התוכן הרוחני המסבב את הפעולות, את הוד הרוח הגאוני בעצמותו, בכביריות חילו, בפאר תפארתו. בגאונות החסד של נדיב גדול, שהחסד וההטבה הם משאת נפשו ונזר חייו, מכירה ההסתכלות הפנימית את זיו החסד מצד עצמו, שהוא דבר יותר יקר ומרומם, יותר נשגב ונעלה, מכל הפעולות של החסדים וההטבות המתגשמות במעשה ובפועל. מאושרים אנו כולנו אם אור של חסד זורח בקרבנו. מאושר הוא העולם, מאושרת היא האנושיות, ומאושרת היא האומה, כשחזיון של נדיבות גאונית מתגלה באחד בבניה. רוח הקודש של הנדיבות אוצר חיים הוא, שנותן שיווי אדיר לכל, נשמת חיים לכל נפש יחידית שבאומה, ומעטר אותה בכללותה בעטרת תפארת לנצח. וגאונות החסד הזאת מתגלה לפעמים אצל עניי ארץ, רק שהוד הקודש של חיי החסד שוכן תמיד בלבבם פנימה, ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית. כשיפגש הכשרון הנדיבותי את היכולת לזה, בהתגלמו בפועל, יפליא רוח זה יותר, אבל מעריכי החיים בערכם האמיתי, הוגי הדעות וחושבי המחשבות בטהרתן, יכירו את הדר החסד, גם בהיותו מעולף בצעיפים רבים של חסרון יכולת להגלות.\n", "summary": "כשרון החסד ותכונותיו ניכרים ופועלים יותר מביטויי הוצאתו אל הפועל, ביחיד ובאומה.\n"}, {"id": 1246, "paragraph": "היצירה האלהית המתגלה בעולם, שכחה מלא עולמים מופיע על היצורים כולם, ושואף להשלמות היותר עליונה, מתוך כך הרי הוא מבלה את מעשי ידיו, יוצר יצורים ומוציא את צורתם השלמה לפועל, והצורה מתאזרת בגבורה, ומתגברת לצור יצירה יותר נשגבה, יותר מפוארה, יותר עדינה ומשוגבת, והיא מוחקת את התגלמות הצורה הבלתי נשלמה, ועושה את דרכה בהופעה של חיים יותר שלמים, של מציאות יותר מתוקנת. בחיים הלאומיים המתגלים בעולם, שהנשמה ההיסתורית מתגלה בהם, אור אלהים זה אש אוכלה הוא לעמים כולם שהם חולפים ועוברים, צורתם מתמחקת, כדי ליצור יצירה לאומית יותר שלמה. רק בישראל באה התכונה הלאומית למקום מנוחתה, והשכינה נחה בציון, ואש ד' האחוז בה מחיה אותה ומעמידה, הוה לה לאור מאיר ומחמם, ולא שורף ומכלה. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום.\n", "summary": "היצירה האלוהית מחריבה מציאות חסרה (לאומיות הגויים) כדי להחליפה בשלמה, ואילו לאומיות ישראל כבר הגיעה לשלמותה.\n"}, {"id": 947, "paragraph": "התשובה הגדולה, שתחיה את האומה ותביא גאולה לה ולעולם, תהיה תשובה שנובעת מרוח הקודש שיתרבה בה. הכשרון של הנבואה במקורו, קודם שהוא מתפתח במילואו, הרי הוא רוח הקודש, אשר נזדווג לישראל בתחילת מטעם, ורוחך הטוב נתת להשכילם. ורוח קודש זה אינו סר מבחירי האומה, מפעם הוא בכל ישרי לב לפי שיעור וערך מיוחד, לכל אחד לפי מדתו. מרומם ומעדן הוא את רוח גדולי דעה, חכמי לב העוסקים בתורה לשמה, גדולי הנדיבים, שכל המשכת חייהם הרוחניים הוא נחל גדול של טוב וחסד, משוררים מלאי רוח מוסר וקודש, חושבי מחשבות טובות על ישראל ועל העולם כולו. ורוח הקודש ביסודו הכללי גנוז הוא באוצר החיים הגדול של הנשמות העליונות, החשות את הוד רזי תורה, ואת שפעת יקרת פנימיותה של העבודה האלהית בהדרת גדולתה, המקשיבים קול קדושת החיים, וזמירות פרקי שירה מן השמים והארץ וכל אשר בהם, מימים ותהומות וכל מלואם, מנשמת כל יצור, ומרגישי כל מרגיש, המתעלים ומתרוממים ברוממות האחדות העליונה, בעשרה הגדול, הנערץ והמבהיק. גנוז הוא רוח הקודש בנקודה הפנימית העזיזה של נשמת ישראל, חתום וטמיר הוא באוצר המהותיות הישראלית, שהקודש האנושי כולו הוא סגולת סגולתה. בגבור כח ישראל, הקדושה מתגברת, בכל מקום שפעולת ישראל חיה, אור אלהי אמת מתלהב, מאיר ומגיה. עומק חסד עליון זה, זיו ברק מתנוצץ בצחצחות עליונות, בכל אופן שהוא מתגלה, אפילו בדרך טבעית פשוטה, אפילו במשאלי החיים היותר רגילים, ואפילו בשעת קלקלה וחטא, אור האלהי איננו כבה, ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.\n", "summary": "תשובת ישראל תבוא מתוך רוח הקודש, שאינה סרה מהם לעולם, ומתגלה בבחיריהם על-ידי רזי תורה.\n"}]

DATA/parsed_files/file_c_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 1217, "paragraph": "קשה מאד לסבול את החברה, את הפגישה של אנשים שרויים בכל מהותם בעולם אחר לגמרי, שהאישיות השקועה במהלכים רוחניים אציליים, בשאיפות מוסריות גבוהות, אין לה מגע שמה. ומכל מקום, סבל זה דוקא הוא מצחצח את האדם ומעלהו. השפעתו הרוחנית של האדם הנעלה על הסביבה, שבאה דוקא עם הפגישה התדירית, מטהרת את הסביבה, מעלה חן של קודש וחופש על כל מי שבא במגעו, והאצילות הזאת של חן קודש זה חוזרת אחר כך בצורה יותר איתנה ופועלת על המשפיע עצמו, והרי הוא נעשה חברותי, מלא אצילות וקדושה, שהיא מדה יותר רוממה מהתוכן המקודש העומד בבדידותו, שהיא גורלו הטבעי של האדם שעסקי הרוח העליונים הם יסוד חייו.\n", "summary": "צער האנשים הרוחניים מחיי החברה מצחצח את נפשם, והשפעתם עליה חוזרת ומעלה אותם למעלה ממעלת הבדידות.\n"}, {"id": 1088, "paragraph": "מי שמוכשר לרוממות עליונה בהשגתו, ומדותיו ומעשיו לא נזדככו לפי ערכו, הרי הוא שרוי לפעמים בבהלה ובעצבות גדולה מאד. ואם גופו חזק צריך הוא להשתמש בתעניות וסיגופים, בתור הדרכה של מעבר. אבל אם גופו הוא חלש, צריך הוא להרחיב את דעתו ברוממות הקדושה, ולהשליך על ד' את יהבו, ואת כל טיפולו המוסרי המעשי, אחרי שבשמחה וטוב לבב ירצה ללכת גם במעשה ובמדות בדרך ישרה, ויוכל להניח את רוחו הגדול לשוטט במרחבים עליונים, לשיר שירי נועם, מלאים גבורה נפלאה, גם במקום שלכאורה אין ידו מגעת שם. כי אין קץ ותכלית לאור החסד האלהי הפרוש על משיגי האמת, שהם הם מבקשיו ודורשיו. כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי, יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו, אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי.\n", "summary": "המוכשרים להשגות גבוהות שלא זיככו את מידותיהם שרויים לפעמים בצער, המיתקן בסיגופים או בשמחה וטוב לבב.\n"}, {"id": 1204, "paragraph": "כמה נחוצה היא גבורת הבשר לקדושי נשמה. כשרוח החיה שואפת לתפקידים רוחניים עליונים, זהו אות שכבר נתעדן הבשר בעצמו, עד שהוא ממולא בכל טוב וקודש, שהם צבורים ומונחים בקרבו כבאוצר בלוס, מכוסה ומוצנע. וכל אשר יאמץ הבשר, וכל אשר יתחזק ויתאדר, יגדל ויחסן, גופם של צדיקים קדושי לב וטהורי נשמה, ככה ישאב הרוח העליון, ההולך ומופיע עליהם את אור קדשו משמי מעלה, רב חיל, אוצר של דעה, אוצר של תבונה, שארוז ואגוד בבשר, העשיר בתוכן הרבה יותר מכל חכמה רוחנית אשר יעלה על לב אדם לנסחה, מבלעדי המזיגה השמימית של יוצר וצר צורה, אשר מדד ושקל גשם עם רוח. וחמדת גבורה זו, שתתגבר באחרית הימים בלבם של ישראל, ותבא בטהרתה ושיגובה בלבם של צדיקים איתני עולם, היא תכשיר את העולם לספוג אל תוכו את הד קולו של שופר הגאולה, המכין לב לרוחא דמלכא משיחא. ונחה עליו רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'. ונקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום.\n", "summary": "גופם של צדיקים עשיר בתוכנו יותר מכל רוחניות, ובהתחזקותו מתחזקת הרוחניות, וההכרה בכך מכשירה את העולם אל הגאולה.\n"}, {"id": 1007, "paragraph": "הגדולה הנפשית המורגשת בעת העבודה, הרי היא נערכת למדריגות. הדרגה הראויה למדת העבודה הבינונית, הרי היא נחשבת לחסרת חדוה במדת העבודה היותר עליונה ממנה, ולהיפך, אותה הגדולה המעדנת את הנשמה ומעטרתה כבוד בעת העבודה העליונה, תחשב לגאוה אולת בעת העבודה הפחותה. אותה גיאות ד', המיוחדה לצפיית המרכבה, שהיא היא הענוה האמיתית, הרי היא בתור גאוה מעוררת זוהמת גסות הרוח, כשהיא עומדת במדתה בעת התלמוד הרגיל. ועל כן ידע עת ומשפט לב חכם, איך להחזיק במדת הרוח בעלייתו וירידתו.\n", "summary": "עבודת ה' בינונית נחשבת לחסרת חדווה בזמן גדלות הנפש, וגדלות הנפש נחשבת לגאווה בזמן המתאים לעבודה בינונית.\n"}, {"id": 1017, "paragraph": "היראה מכל חטא צריכה להיות אצל האדם ביחוד אצל עצמו, שיתירא שהוא לא יחטא, לא בחמור ולא בקל, ומובן שבכלל זה הוא גם כן כל מה שיש בחוגו למנע מן החטא, שזה נחשב כבר חוגו. אבל כל חטאת העולם שמחוץ לחוגו, ידע תמיד שכשם שקילוסו של הקב\"ה עולה מן הצדיקים כך עולה מן הרשעים, וכשם שעולה מן הגן עדן כך עולה מן הגיהינם. \n", "summary": "צריך לירא מהחטא שלו ושל אותם שבידו למונעם מלחטוא, ולגבי שאר האדם יידע שקילוסו של הקב\"ה עולה גם מהרשעים.\n"}, {"id": 1108, "paragraph": "אומרים הקרבנות, שבשביל השאיפה האלהית צריך האדם להיות אזור בגבורה, להיות מוכן ללחום עם עצמו ועם העולם. לאבד צריכים כדי למצא. אמנם מה שמאבדים בשביל השאיפה האלהית אינו איבוד, כי אם מציאה ורוממות. מה שנאבד בעד התשוקה של הדביקות בד', הרי הוא מתעלה. ואין ראוי להיות מתעלה כי אם מה שכבר העילוי מושרש בו, רק מהבהמה הטהורה ומהעוף הטהור, מהצמח המיוחד, יקרב קרבן לד'. רק האספקלריא המאירה, באורה הצלול, יודעת היא במה השורש המבורר כבר נמצא, עד שהוא ראוי להתעלות על ידי האיבוד בשביל השאיפה האלהית.\n", "summary": "המסר של הקרבנות הוא, שלפעמים דרושה הקרבה עצמית בשביל הדבקות בה', אך היא משתלמת.\n"}, {"id": 1106, "paragraph": "גדולי העולם, יכול שכלם המעשי להיות מרומם ומפותח מאד, ועם זה יהיו שגיבי אמונה וגדולי דעה רוחנית, בעלי דמיון כבירים ומוארים, ומרגישי אצילות עליונה בשכל מבורר וצלול. אבל הבינונים, אי אפשר שיחול עליהם זוהר אור האמונה בעליוניות טהרתו, כי אם כשיפלו מרוממות המעלה המביאה אל הפיתוח של השכל המעשי, ומקוצר רוח ועבודה קשה לא ימצא בהם כשרון בהיר לשכליות מעשית, ואז יוכל רוחם להיות משוטט במרומים של האצילות וזוהר השכל הרוחני, הדורש את אלהים בצפונות קודש. וזאת היתה המטרה של גלות מצרים, אשר נפלו ישראל בעבדות פחותה, שטמטמה את רוחם והשפילה את כשרונם ביחס להשכל המעשי, והוכשרו להשכל האלהי בהופעת אור האמונה.\n", "summary": "אצל הבינוניים, השכל האלוהי חל רק  על-ידי ביטול השכל המעשי, ולכן השפלת השכל שהיתה במצרים, נזקקה לקבלת האמונה.\n"}, {"id": 949, "paragraph": "אי אפשר להבין את פליאת הרצון של האדם, בכל פאר חופשו, רק בתור ניצוץ אחד מהשלהבת הגדולה של הרצון הגדול שבכל ההויה כולה, הופעת רצון רבון כל העולמים ב\"ה. בהתקדשותו של הרצון, הרי הענף דומה לשרשו הגדול, יונק ממנו ומתחבר אליו, ומתמלא מאורו שפעת חייו, מתמלא אותו המילוי הנצחי והשלם שלו. ובהעתק הרצון הפרטי, בהשתקעותו בהקטנות והפרטיות של השביה החלקית שהוא אסור בה, הרי הוא מנתק את רצונו ממקור החיים שלו, ומביא בזה אפסיות, חלישות כח וחשכה, על מהותו היותר פנימית של עצמיותו, שהוא רצונו, שהוא כבודו. וכל עמל המוסר, וכל ההופעות הרוחניות שבעולם, מכוון הוא למטרתה העליונה של גאולת הרצון, והשבתו למקור חייו היסודיים, להשתל בבית ד', לשא ענף ופרי, ולהציץ ציצים ופרחים, ורב תבואות, להתאחד באחדות שלמה וחיה באמתת הרצון הכללי, שהוא אור ד' וכבודו אשר בנשמת היקום כולו.\n", "summary": "כוחו של הרצון האנושי, תלוי ביניקתו מהרצון האלוהי, ומטרת כל המוסר היא להגביר יניקה זו.\n"}, {"id": 917, "paragraph": "אני רואה עולם מלא של נשמות ישנות, נשמות שבגוף, נשמות ששמרי הגוף מתאחזים בהן, שאין להן המעוף הגמור, הטיסה העליונה, שמעל כל שאר וגוף, ממשלה מוחלטת על הגוף ועל כל ערכי הגוף. ואותו האוצר הגדול המלא נשמות שבגוף, מוכרח שיכלה. כל הנשמות הללו שלא על גוף הם שורים, עליו הם מקיפים, חונים סביבו, מאירים אותו מכל עברים, ומשתמשים בו לתעודות המעשה וריכוז החיים הפעולתיים בצמצומם, הם מוכרחים לכלות, מוכרחים להשתלם בצביונם המיוחד, להוציא אל הפועל את תפקידם הגופני, ולהתעלות אחר כך ממעל לו. ואחרי כן אור חדש יופיע, אוצר חיים חדש ומלא רעננות, נשמות חדשות, מלאות הופעת חיים גאיוניים, ממשלת עולמי עולמים הפורחת ועולה, המשחקת בכל עת לפני הדר אל עליון, האצולות מזיו החכמה והגבורה של מעלה. אך אז יגיע תור מלכות אל עליון, אל אלהי ישראל, להגלות על כסא דוד ועל ממלכתו. אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.\n", "summary": "הנשמות הישָנות אחוזות בגוף, ועליהן לכלות על-ידי הוצאת תפקידן הגופני אל הפועל, ולהתעלות מעליו.\n"}, {"id": 970, "paragraph": "החטא סותם את ההארה של החכמה העליונה, שדרך גילויה הוא בא מצד ההרמוניה המתמימה של הנשמה המכרת אל כל ההויה ומקורה העליון, שהיא מתגלה באותו הצינור של הנשמה שהדעה והרצון הם באחדות מחוטבה. כל חטא מעשי קורע הוא את האחדות האידיאלית הזאת, מעמיד הוא את מעגל החיים מחוץ לה, ואין ההופעה המפכה כמעין זך הולכת שוב להשפיע לאותו הרצון המחולל, עד אשר ישוב וניחם, ואור התשובה, לפי ערך בהירות הכרתה ועומק הסכמתה, תשיב אל ההרמוניה לאיתנה. השיבה לי ששון ישעך, ורוח נדיבה תסמכני.\n", "summary": "החטא קורע את האחדות של הדעה והרצון, ומונע את הארת החכמה העליונה.\n"}, {"id": 969, "paragraph": "לצדיקים גדולים התפילה קשה מאד, מפני שאין להם שום רצון עצמי כלל, והכרתם הגדולה, הקשורה באמונתם הבהירה באור החסד האלהי, היא ממתקת להם את הכל, ואיך יתפללו להנצל מאיזה צרה, והרי אין להם שום צרה במציאות. אמנם אחרי ההעמקה הגדולה שבאה אחרי העליה, שסוף כל סוף האדם וצרכיו, העולם והחיים וכל קישוריהם, כל ההרגשות והנטיות וכל התביעות הטבעיות, החיים ואהבתם, קניניהם וערכם, הכל הם תכסיסי האורה של החסד הגדול אשר אמר עולם יבנה, והתפילה בעצמה, הבעתה ונטיותיה, ועצם הטבע של החפץ לסדר כל הענינים שבעולם בעינם וצביונם, החיים, הכבוד, העושר, הבנים, השלום, השמחה, השובע והמנוחה, ועל גביהם החכמה וקדושת הרצון והעונג, כולם יחד גילויי חסד עליון הם, שהתפילה בכל עת, וביחוד בעת צרה, מבלטת את ערכם המלא, והחפץ המתגלה מאור נשמת רצון הפנימי אשר לצדיקים יסודי עולם, שההופעה האלהית העליונה מחיה את נשמתם תמיד, הוא בעצמו אחד מיסודי החיים ובנין ההויה, כנשימת האויר, כאכילה ושתיה, כבנין וזריעה, כרפואה ורחיצה – בזה ישוב רוח התפילה לפעם את הצדיקים ישרי הלב, ויעזבו את השררות העליונה החודרת בכל מכמני ההויה, שכל חפץ בטל לגבה, וישארו עבדים לקונם, שופכי לב כמים, מבקשים רצון, חיים, בריות גופא ונהורא מעליא. \n", "summary": "לצדיקים קשה להתפלל, כיוון שאמונתם בחסד ה' ממתיקה את כל צרותיהם, והם מכוונים בתפילתם לגילוי חסד ה' שבסידור העולם.\n"}, {"id": 978, "paragraph": "התורה מזככת את המדות, ואת כל התכונות הגופניות והנפשיות, מפני שעל ידי עסק התורה מתקפלת כל הנפשיות כולה לאוצר החיים של מקור היושר החי האלהי שהוא שורש התורה, ועל פי שהייתם של הענפים במקורם העליון, קונים הם שם את הטבע העליון והקדוש של עצמיותם על פי יסוד מקורם האלהי, ואחר כך בשובם להתפשט בגוף, ולפעול את פעולת החיים, הרי הם שבים בשפע רב של אצילות ועדינות עליונה, והתוצאות המעשיות והמהותיות שלהן מתברכות ומתעדנות. הלא כה דברי כאש נאם ד'.\n", "summary": "התורה מזככת את המידות, על-ידי התכללות הנפש במקורה העליון, ושובה אל הגוף בשפע אצילות ועדינות.\n"}, {"id": 962, "paragraph": "הננו רואים בחזון את כל אוצר המדע, לכל תהומותיו, מדעי המעשה ומדעי הרוח, איך הם מתקשרים ברוח האדם, באוצר ההכרה, מרחפים במלא עולם, ממלאים רוחות ונשמות, אורות ושאיפות, בירורים וספיקות, מעירים כח חיים רוחניים, ומסדרים חוקי מפעלים, מעבר אחד, ומעבר השני אוצר האמונה, לכל פלוגותיו, חזיונותיו, מטרותיו ושאיפותיו. לכל אחד מהם יש לו קצבותיו, הגות רוחו, בירוריו ודמיונותיו. ודוקא שני הפלגים הללו, שהם כל כך סותרים זה את זה בתכונותיהם, הבקורת המדעית הקרה, והאמונה הפיוטית הנלהבה, מתכנים יחד את רוח האדם. כשהננו מתנשאים לראות בגיאות ד' אשר בתפארת ישראל, הננו מוצאים בה את העושר הגדול של כל העליון, הקיים, הטוב והנשגב, של כל זרם המדע, ושל כל זרם האמונה. והאחדות הנפלאה הזאת נותנת היא חיים לשני הזרמים, במלא כל הספירות שהם שרויים שם, מאחדת היא את הכל בתוכיותה, מצחצחת ומעלה היא את כל שבהם, מבסמת אותם ומטהרתם מטומאת הרע והכיעור, עד שהיא באה לסכם את שאיפתה בשפה ברורה לכל העמים, לקרא כולם בשם ד'.\n", "summary": "הננו רואים בחזון, איך רוח המדע ורוח האמונה מתאחדות ובונות יחד את רוח האדם, למרות תכונותיהן הסותרות.\n"}, {"id": 1010, "paragraph": "ההרגשה הקדושה, המחוברת בבינה עליונה, מחברת את העבודה האלהית בטהרתה עם כל היצור, לשיר יחד עם כל משוררי פרק שירה, ועם כל אדם אשר בנפש ישרה עורג הוא אל אל יוצר כל. והכלליות הזאת, החפשית והרחבה, לא תחדל מהיות יסוד האמונה, הממולאה אהבת אלהים, ואהבת האדם, ואהבת הבריות כולם. והבלטתו של יסוד זה יכין לו האיש הישראלי על פי הדפוס המיוחד של החקיקה האלהית אשר באורן של ישראל, כתורה וכמצוה מורשה קהילת יעקב, שהיא לא תעיק ותצמצם את היסוד הרחב והחפשי, אלא תרחיבהו, ותופע עליו נהרה.\n", "summary": "חיבור הרגשת הקדושה עם הבינה העליונה, מחבר את האדם לכל היצורים, לשיר יחד שירה לה' בחופש, הנחקק בדפוס התורה.\n"}, {"id": 1172, "paragraph": "גבורה רוחנית היא, להבדיל את העולם המיוחד ביחוד הרוחני, במהלך הדיעות וההרגשות, מכל מה שהוא נראה כסותר אותו בעולם הכללי. אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי.\n", "summary": "גבורה רוחנית היא, להבדיל את העולם הרוחני מכל מה שנראה כסותר אותו בעולם הכללי.\n"}, {"id": 1083, "paragraph": "כשבעל ההסתכלות הרוחנית מרגיש בעצמו שאין לבו הולך ללימודי הלכה בדקדוקי הפרטים שלהם, צריך הוא להתעלות עוד בהסתכלותו הרוחנית, במדה יותר בהירה ועליונה, עד שימשיך מרוממות האצילות של החכמה העליונה את הכח המחדש את כל הפרטים, שהם מסתעפים מתוך הכללים היותר מופשטים ועליונים. ואז ברוב חשק ישוב לאהבת הפרטים, בנועם גדול ואהבה רבה, והאותיות של גופי תורה יתנוצצו לו בכל מילוי נשמתם, וירגיש את מתקם, ואת הכלליות הגדולה המתפשטת בהם בשפעת חיים, כנשמה המתפשטת באור חייה על כל הגוף כולו.\n", "summary": "כשליבו של בעל ההסתכלות הרוחנית נוטה מדקדוקי הפרטים, ימשיך עליהם אור כללי ממקורם, וישוב אליהם בנועם גדול.\n"}, {"id": 1099, "paragraph": "אצל גדולי העולם המדות גדולות הן, חזקות הן מאד, וכשהן מתפרצות נראות הן כפראיות, אבל עיקר מהותן הוא רוב האיתניות, וכפי הגודל שלהן כך עולה הזיקוק שלהן. ואותן המדות, שהן אופי הרצון, מוארות הן באור החיים, והשכל העליון מאיר בהן, ואינן טעונות לחיצה והתכווצות, כי אם הרחבה והעלאה. \n", "summary": "המידות של גדולי העולם הן חזקות, ולכן בהתפרצותן הן נראות כפראיות, וצריך להעלותן ולא לכווצן.\n"}, {"id": 1134, "paragraph": "בעלי הפנימיות, מתוך עומק יסוד התורה הם יונקים. מחדשים הם את הארותיהם מתוך עצמיות הארתה של נשמת התורה, וקשה להם מאד לפרט את הענפים מתוך ההתגלמות החיצוניות שלהם, שהם באים ממדרשי המילים, בלא שאיבה של תוכן חיים כלליים. רק כשהם דולים מבארות העמוקים, מתברכים על ידם הענפים מאליהם.\n", "summary": "בעלי הפנימיות, מתקשים לחדש חידושים מתוך ענפי התורה, והם יונקים את חידושיהם מעומק יסודה ונשמתה.\n"}, {"id": 1231, "paragraph": "מזהירה היא נשמת העולם, מלאה הוד ויפעה היא, מלאה חיים, גנזי נשמות, אוצרות רוח הקודש, מעיני גבורה, גדולה ותפארת. הנני מתנשא בגאון למרום נשמת העולמים, חי העולמים. מה נהדר המחזה, באו התענגו, באו רוו נחת, התעדנו בעדנים, טעמו וראו כי טוב ד'. למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה, שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם.\n", "summary": "מזהירה היא נשמת העולם, והננו מתנשאים בגאון למרום נשמתה ומתענגים על ה'.\n"}, {"id": 1045, "paragraph": "כשמרגיש האדם שרצונו הוא רפוי, צריך הוא להתאמץ לחזקו בכל מיני אימוץ, כדי שיוכל להוציא אל הפועל כל דבר טוב שחק טבעו מתאים לו. וטוב יותר לעסוק באימוץ כח הרצון, מלעסוק בפרטים של הטבות מוסריות. כמובן, בעת שעוסקים באימוץ הרצון, צריכים גם כן שלא לשכח מלעסוק בטהרתו ועידונו, ובהעלאת מדרגתו של הרצון אל הקדושה, אבל העסק היסודי אצל הלקויים בחלישות הרצון צריך להיות העסק בהגברת עצמיותו של הרצון, על ידי עצות שונות, טבעיות, מוסריות, שכליות, תורניות, ולא יירף משום עצה שתוכל להועיל למטרתה העליונה של אימוץ כח הרצון בכללו.\n", "summary": "כשמרגיש חולשה ברצונו, צריך לחזקו בכל הדרכים הטבעיות, המוסריות, השכליות והתורניות, ולא להתמקד בעידונו ובטהרתו.\n"}, {"id": 1268, "paragraph": "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התוכנים המעשיים, ומגברת את ההתענינות עם העולם והחיים וכל אשר בם. רק בזמן החורבן וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו, והוצרך להכיר את תעודתו אז במעמדו הרוחני המופשט, השריש רבי שמעון בן יוחאי את דרכו לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם על זה יצאה מחאה שמיימית. אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסידורים המדיניים והחברותיים הוא חלק מתכנית פעלו הכללי, הרי הם הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו, יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו.\n", "summary": "הפרישות מחיי השעה הנה הנהגה של גלות, ואילו בארץ ישראל בזמן הגאולה – בניין החול מחזק את הקודש.\n"}, {"id": 1064, "paragraph": "כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים, הציבור מתחיל להיות חי בתוכיותו, בלבבו ועומק רצונו הוא מרגיש את הצרכים הרבים של הציבור, את גודל הערך של החיים המפעמים בכללות הציבור, והוא עומד כולו לעיני רוחו כדמות חטיבה אחת, הוא מרגיש את המציאות הממשית של הציבור, ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ. ואז הרי הוא מתעלה להיות מנהיג ציבורי אידיאלי, מחשבותיו מתקדשות בקדושת הרבים, ומוסרו מתעלה להיות צדיק לרבים, ואור נשמתו מתחילה להאיר בקדושת אורו של משיח. וכפי מה שהחשק להיטיב מתגבר בו על עניני החיים המוגבלים ותוכניהם, כן יותר ויותר הולך רוחו ומתעלה, ואופקים רחבים, עליונים, רוחניים, שאין להם קץ ותכלית להשלמתם, בעולמים עליונים, בגנזי מרומים, באוצרות של מעלה, מתרחבים לפניו ומתגלים לרוחו, ובהם הוא רודה, להשכיל ולהיטיב, להרבות אור, אושר וקודש. והרי הוא עומד בקשר תדירי עם ההמון הגדול של צבא מרום, קדושי עליון, מעריצי קדוש יעקב, מן העולם עד העולם.\n", "summary": "כשהאדם מתעלה, הוא מרגיש את ערך הציבור ומציאותו הממשית, ונעשה צדיק לרבים, החי את צרכי הציבור ומנהיגו באופן פנימי.\n"}, {"id": 1144, "paragraph": "אף על פי שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות, כולם מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים אצל ישרי לב, המתענגים על נועם ד' ומבקרים בהיכלו תמיד, מכל מקום מעין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה. וכשהולך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. אף על פי שאינו ממש מתחייב בנפשו, אם כבר עלה למדרגת ההסתכלות האלהית, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת.\n", "summary": "אף-על-פי שאצל ישרי-לב העולם כולו מלא באור ה', האור שבתורה גדול יותר, ולכן הפוסק ממנה מתחייב בנפשו.\n"}, {"id": 972, "paragraph": "יש עצבנות קטנה, שצריכים לדחותה מיד, בלא הסתעפות של הרצאות וטענות. וישנה עצבנות גדולה, הבאה בלב חכמי לב וישרים בעומק רוחם, שהיא כשטף גדול ממעין היושר והטוב שבנשמתם, התובעת מהם את השלמתה, ומכרת את עומק הנפילה של החסרון שבמעשים ושברגשות, שבדיעות והסכמות, שבאדם ושבעולם, והיא מצטערת עם כל הצער הגשמי והרוחני של הכל. עצבנות זו אין דוחין בלא אומר ודברים, אלא מרוממים אותה לתעודתה, מחזקים על ידה את כח הרצון ואת בהירות המחשבה, לדלות את הכרת ההויה ממקור הטוב הגמור. וכשהדעה מתישבת, הכל מתחיל להיות חוזר לטובה, וצביון העולם מצטייר על פי התכונה הרוחנית והמעשית המוכנת לפניו, על ידי עבודתם התדירית של אוהבי ד' ודורשי שמו, המשתוקקים בכל לב ובכל נפש לתקן עולם במלכות שדי, שבזה ימחה דמעה מעל כל פנים, וחרפה מעל כל הארץ. \n", "summary": "עצבות חכמי הלב, הבאה מצערם על חסרונות העולם, הגשמיים והרוחניים, מגבירה את הרצון ומחדדת את המחשבה אל הטוב הגמור.\n"}, {"id": 967, "paragraph": "הדיעות הרעות מסבבות קלקולים מוסריים והירוסים חברותיים ומעשיים, גם כשהם על פי הצד הגלוי שבהן אינן נוגעות בתחום המעשה והמוסר. הסבה של אי הנגיעה אינה אמת מוחלטה, אלא שהיא באה מקוצר הדעת של האדם, שאיננו יכול למצות את החשבון של המסקנות המעשיות הבאות מתוך הדיעות ההן, אבל התכונה הנפשית פועלת היא, ביחיד ובציבור, על פי דחיפה טבעית, על פי המסקנות החבוייות ברוחה פנימה. ואם לפעמים אין ההירוס והרשעה המעשית מתגלה בחיים, אין השיטה בעצמה הסבה לזה, כי ארסה בקרבה כבר גמור הוא, אלא שלא יכלה עדיין לחדור בעד כל אותן השבכות של המוסר והצדק, הנובע מהמדות והדיעות הטובות שהושפעו עליהם מימים הראשונים, או משפעת הדורות שקדמו, שהישרות והתום היה מאיר את דרכם בחיים. והוא הדין לדיעות של אמת, שגם בהיותן בתכלית ההפשטה, ורחוקות מהעולם המעשי, הנן ��ועלות על השטח המעשי, להפרותו במעשים טובים וביחוסים טובים, ומצמיחים הם ברכה בארץ. וזאת היא המגמה של ההדרכה הטובה אשר לאמונה ומסורת אבות, ההולכת וחותרת לה את מסילתה במעמקי החושך אשר למחשבותיהם של בני אדם, עד שסוף כל סוף תחדור האורה הגדולה של האמת העליונה להצליח בה את החיים בכל ערכיהם.\n", "summary": "כל מחשבה, טובה או רעה, פועלת רבות אף אם לא הגיעה לידי מעשה.\n"}, {"id": 1260, "paragraph": "ההתעלות שהאדם מתעלה מתלמודו, ממדותיו וממעשיו הטובים, מתגלה היא באיכות השקפת העולם שלו. כל מה שהתוכן התורני והמוסרי מתגבר בו, תופס ציור הרוחני של העולם אצלו מקום יותר מסומן, והחפץ הקבוע שלו מיוסד הוא על חלקו באצילות החיים, החושים הרוחניים מגלים בו את הדרם, ועל פי ההוד שבהם מתישרים גם כן כל מעשיו הממשיים, והעולם כולו החומרי הולך ומתרשם בקרבו על פי תוכן אצילי זה. וכאן מגיע הענין שאין אדם יכול לדעת כלל את מצב החיים של מי שהוא למעלה ממנו במדרגה. כי עצמיותה של האצילות הענוגה של השקפת העולם הרוחנית, אי אפשר לצייר כי אם על פי אותה המדה שהאדם כבר קנה לעצמו, אבל מה שהוא למעלה ממנו אפילו כמלא נימא לא יוכל לצייר. וחשיבות ענין יסודי זה היא עושה, שגם המדה היותר קטנה בעילוי, היא שקולה כנגד מעלות אחרות בכמה וכמה מדות כפולות ומכופלות. \n", "summary": "איכות השקפת העולם של האדם תלויה במידותיו, ולכן אינו יכול להעריך את הגדולים ממנו, ואת המידות הקטנות בכמות וגדולות באיכות.\n"}, {"id": 1015, "paragraph": "אין חכמה סותרת חכמה, ולא יושר סותר יושר, לא יופי סותר יופי, ולא אמת סותרת אמת. ומכל מקום, הכל מלא סתירות מאלה המדות הסותרות במערכותיהם זו את זו, לא מצד עצמם, אלא מצד החשמל של הנגוהות, הדומה לעור המלביש את הגויה, החופף אותם, שבזה הם עומדים ביחש ניגודי זה לזה.\n", "summary": "בחכמה, ביושר, ביופי ובאמת – אין סתירות פנימיות, אלא רק מצד החשמל של הנגוהות האופף אותם.\n"}, {"id": 1153, "paragraph": "התפילות הפסולות, שלא בכונה או בכונה פסולה, הרי הן פוגמות את כסא הכבוד, שאוצר הנשמות שמה אחוז. הרעיון והרגש האלהי בטהרתו, מוסיף הוא זיקוק אל העולם. המוסר מתרחב, הטהרה הרעיונית מתאדרת, והרצון להתרומם לטוב עליון מתגדל. אבל התפילות הפסולות, מחוקקות בתוך ציורי הקודש ציורים מטושטשים, והמחשבה של קודש ואמונה נפגמת, פועלת היא על החיים ההיפוך ממה שהאורה האלהית צריכה לפעול, ומאבדת את הנועם של האורה אשר לקדושה, ושם שמים מתחלל. ועל ידי האחיזה הרוחנית שהנשמות אחוזות אלו באלו, והאריגה הרוחנית בכללותה, שהיא כים אור גדול, שגליו דוחים ומביאים זה את זה לידי פעולה וזעזוע, היא מתבלבלת, והחיים האציליים הולכים ונכשלים, ויסוד התפילה, העומד ברומו של עולם, הולך ומזדלזל, ובני אדם צועקין ואינם נענים. עד אשר יופיע אור גדול, שישים את המחשכים לנגוהות, ומאופל ומחשך עיני עורים תראינה.\n", "summary": "התפילות הפסולות פוגמות בכסא הכבוד, ובמחשבה והאמונה והחיים האחוזים זה בזה.\n"}, {"id": 968, "paragraph": "העבודה האלהית היותר עליונה היא אותה שהיא מקושרת ישר אל הטבע. נתחללה קדושה עליונה זו על ידי זוהמת האדם, שהשחיתה את פולחן הטבע, בעשותה אותו למפלצת אלילית, במקום שהוא צריך להיות בסיס איתן להאידיאליות העליונה. זיהרא עילאה דאדם הראשון היא כוללת מדה עליונה זו, העולה עוד למעלה מהאספקלריא המאירה של נבואת משה רבינו. לעבדה ולשמרה בגן עדן, זהו זיו החיים העליונה, לאכול מעץ החיים, ��לא לדעת כלל משום רע, מפני שאין אפשר כלל שיהיה בעולם החמרי והרוחני, השלם כל כך, מעשי ידי יוצר כל, שום דבר רע, רק הכל בעתו ובזמנו הוא אך טוב, והאלהים עשה את האדם ישר. העסק בפרק שירה הוא היסוד של התשובה אל הטבע. זאת היא התשובה התחתונה, שהיא העליונה, העולה למעלה מכל קנאת עם, רק מרוממת את האדם בתור האח הנעלה לכל אחיו יצורי שדי, היודעים כולם את קונם, ומתענגים בהדר פעלו. הכל למרומי הקודש הוא מתעלה. בזה קונה הוא את ערובתו שלא ישפל וירד מטה מטה, שלא יהפך לכלי מות, מחבל את עצמו ואת אחרים. מוכרח הוא שם ד', ואור תורתו אשר לארץ נתנה, ללכת עם האדם בכל מורדותיו, למען לא יפול בשוחה עמוקה אשר כבר נוקש בה מימי קדם. וגם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו.\n", "summary": "העיסוק בפרק שירה הנו תשובה אל הטבע בצורה עליונה, המתקנת את הרע משורשו, כפי שהיה קודם החטא.\n"}, {"id": 1133, "paragraph": "תלמידי חכמים מארין דרזין, הקב\"ה נותן להם כח גדול בנפש הבהמית שלהם, כדי שיצטרכו דוקא אותה האש העליונה של רזי תורה כדי לזככה, וממילא כחה אחר הזיכוך הוא חזק הרבה יותר, כמו שבעולם בכלל ישנם בהמות חזקות הרבה מהאדם. ומזה בא ההכרח לתלמידי חכמים שאור ד' הרזי קרוב ללבבם, שלא יעזבו את דרכם להסתפק בפשטין דאורייתא, כי להם עומד הדבר בסכנה נפשית, שלא תזוכך נפשם הבהמית על ידי אותו האור הפושר לעומת עזותה של נפש הבהמית אשר להם.\n", "summary": "הנפש הבהמית של בעלי הסוד חזקה, וכדי להעלותה הם צריכים דווקא לרזי תורה.\n"}, {"id": 1129, "paragraph": "ההשכלה החפשית באמת, המשוחררת מכל כבלי הדמיון הכוזב, שטמטום הלב גורם לו, מערכת היא תמיד את הערך הכללי ביחשי הפרט. האדם הפרטי אבר הוא מהכלל כולו, ובערך יותר מתרחב מההויה כולה. בתיקונו המוסרי של אדם יחידי, לא הוא לבדו מתעלה, כי אם המציאות כולה מתעלה עמו. לחשוב פחות מזה אי אפשר. רק טמטום הלב הוא יוכל לגרום, שערך חשבונו של עולם כזה לא יוחש, מפני גודל בהירות האמת שבו, שהוא מטשטש את העינים החלושות.\n", "summary": "טמטום הלב מונע מהאדם לראות את עצמו כאבר של הכלל ושל ההוויה, ואת השפעת תיקונו המוסרי עליהם.\n"}, {"id": 1080, "paragraph": "בתוך גן החכמה, ההכרה העליונה והבהירה, ההרגשה היפה והעדינה, התורה והמוסר נטוע הוא, עושה פריו למכביר ולחדשיו יבכר.\n", "summary": "בתוך גן החכמה נטועים ההכרות והרגשות, התורה והמוסר.\n"}, {"id": 1143, "paragraph": "לשוב אל התורה המעשית כולה, בחיבוב כל פרטיה ולימודיה ואפילו פלפוליה, אפשר יחד עם התרבות העליונה, על ידי הופעה גדולה, רוחנית, שירתית, שמוצאת פלגים יבלי מים חיים, רוחניים, ציוריים, אידיאליים, גם בכל המקומות היבשים של החוקים ודקדוקי פלפוליהם. השירה מתפשטת על הכל, והרעיון הציורי, שמעבר מזה הרי הוא כחלום של הזיה, הוא מעבר השני המיטב שביצירות הרוח היותר נשגבים. \n", "summary": "על-ידי הופעה רוחנית שירתית, מתפשטת השירה בכל פרטי התורה ופלפוליה, ושבים אליהם בחיבה.\n"}, {"id": 1230, "paragraph": "ברוח מתגלים תוכנים עליונים בגילוי הפתעי, בלא סדר סיסתמתי, ובלא התגלות סיבתית, ואחר כך באה התבונה ומבררת, מסדרת את ענפי הידיעות למיניהם, חוקרת את הדברים בקישורי סיבותיהם. וחכם עדיף מנביא, חותמת היא החכמה את הנבואה, גוליירין מתגרים וגבורים מנצחים.\n", "summary": "התכנים הרוחניים מתגלים תחילה בהפתעה, והתבונה מסדרת אותם, ולכן חכם עדיף מנביא.\n"}, {"id": 915, "paragraph": "משפע רוח הקודש בוקעים וזורמים פלגים גדולים, מלאים עונג ונחת רו�� של נעימות סגולות המצוות, וחודרים בנשמתם של צדיקים פנימה, וממלאים אותן גדולת עולמים. ומזיו גדולה עליונה אלהית זו, חוזר הדר שירת קודש, מלאתי גבורה וצהלה, על כל נשמה בישראל, ועל כל סעיפיה וכל התלוי בה. והוא הוא לשד החיים של אמונת אומן, הפרוסה כסוכת שלום על כל האומה כולה לדורותיה, המחבבת בחבת קודש את המצות, ושומרת אותן בכל יקר וחבה, ומוסרת את נפשה עליהן בכל עת שחפצים כחות זרים לבטלה מהן. והחבה מתפשטת על כל מצוה של תורה ושל סופרים, על תקנות ועל מנהגים שיסודתם בקודש, חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. ולפעמים מתוך הנטיה הטבעית, הולך זרם האהבה ומתפשט יותר מהשיעור הנכון לו, וסוחף בשטפו גם דברים שהדעת טועה בהן, מנהגים שאינם טובים אלא שהוקדשו בטעות, ומכל מקום, ההרגשה המקדשתן עדינה, טובה ויפה היא. וצריכה הארת החכמה העליונה להתנהל בנחת ובזהירות גדולה, איך לצמצם את הרוח של החבה המקודשת, באופן שרק את הטוב יקבל הקהל המודרך, ורוחו הטוב לא יפוג. ידוע תדע פני צאנך, שית לבך לעדרים.\n", "summary": "משפע רוח הקודש מתמלאת נשמת הצדיקים בעונג המצוות, ומשפיעה על כל הנשמות אהבת המצוות והמנהגים, אך צריך לבררם.\n"}, {"id": 1151, "paragraph": "כשאין האדם יכול להכנס בעול של שום מדע, של שום מוסר מוקצב, של שום תוכן כתוב, ולבו עלז בקרבו עליזה רוחנית, ואהבה אצילית ממלאה את כל קרביו, הרי אור הקודש שממעל לכל תורה וכל שם אלהי מתפשט בקרבו, והרי הוא הולך ומתעלה על במתי ארץ, נוחל נחלת יעקב בלי מצרים. וקדושה קבועה מעטרתו, שהיא נותנת את לשד חייה המתגלה בעת הירידה והתיקונים המוגבלים, שחיי החברה וחיי הטבע הגופני גורמים לתביעתם, ואז זה החפשי, המלא חירות, מתמלא רוח ד' של עבד נאמן, שכליל תפארת בראשו.\n", "summary": "כשאור הקודש שלמעלה מהתורה מתפשט באדם, הוא אינו יכול לקצוב עצמו בדברים מוגבלים, ואור זה מעטרהו גם בירידתו לחיים המוגבלים.\n"}, {"id": 1181, "paragraph": "מרחבים, מרחבים, מרחבי אל אותה נפשי. אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני. שטה היא נשמתי ברחבי שמים, לא יכילוה קירות לב ולא קירות מעשה, מוסר, הגיון ונימוס. ממעל לכל אלה שטה היא ועפה, ממעל לכל אשר יקרא בכל שם, ממרום מכל עונג, מכל נועם ויופי, ממרום לכל נשגב ונאצל. חולת אהבה אני.\n", "summary": "מעוף הנשמה למרחבי א-ל, ממעל לשכל ומעשה מוגדרים.\n"}]

DATA/parsed_files/file_d_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 1277, "paragraph": "לא תוכל להכחיש עצמת מעלתה ואורה הנשמה המאירה תמיד, המלאה תמיד שלהבת אש קודש וצמאון אלהי עליון, הספוגה כולה תמיד בנחלי עדנים של קודש קדשים, השרויה תמיד בתוך ספירה של שירת זמרת נגינת נועם קודש, הצמאה ומתענגת יחד. ענוגה עדינה זו יודעת היא את ערכה, שומרת ומגינה היא בגאון ענוה על כבודה ויקרת תפארתה. וכללות הכרת ערך זו, כשם שהיא מתבלטת באותם היחידים, סגולת הדורות, בדיחי דמלכא עילאה, כך היא מתבלטת תמיד בנשמתה הכללית של כנסת ישראל, המלאה תמיד גיל קודש, ושפעת תענוג ידידות אהבה. צרור המור דודי לי בין שדי ילין, אני לדודי ועלי תשוקתו. \n", "summary": "נשמת הצדיקים הצמאה לה', לא תוכל להכחיש את עוצמת מעלתה, וכן הדבר גם בנשמה הכללית של כנסת ישראל.\n"}, {"id": 1367, "paragraph": "עיקר תורה לשמה הוא, כאשר משים האדם אל לבו, שהחיות הכללית של כלל ישראל, וסוד קיום האומה וצביונה, היא התורה, זאת היא העדות הנאמנה, המקפת את ההיסתוריה שלנו כלה. וכשמשימים אל לב עד כמה מצומצם הוא כח החיים היסודי הזה, מפני המון דרישות הזמן, והמניעות הרבות המשכיחות תורה מישראל, אז הלא כל יחיד המחיה את עצמו באור החיים של התורה, לא את עצמו הוא מחיה, כי אם בתוך הכלל כולו, שהוא אחד מאבריו, הוא זורק זריקה של שיקוי חיים, והחיים הכלליים של ישראל מתרבים ומתעלים, ומחיי ישראל לחיים הכלליים של העולם כולו, ושל שמחת ד' במעשיו, הלא הוא רק צעד אחד, והשמחה האידיאלית הזאת שמחת כל עולמים היא, וראויה היא להיות שמחתו האידיאלית של היוצר השמח ביצוריו. והרי העוסק בתורה לשמה משמח את המקום, משמח את הבריות, מה טוב חלקו, ומה נעים גורלו. חבלים נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפרה עלי.\n", "summary": "עיקר תורה לשמה היא ההרגשה שהחיות של ישראל נובעת ממנה, ומהם לשאר העולם.\n"}, {"id": 1318, "paragraph": "האידיאל הכללי של האומה האלהית, של כנסת ישראל, כולל הוא אותה עם כל דעותיה, עם כל רגשותיה, עם כל סגנוני דיבוריה, עם כל תקותיה, עם כל ארחות חייה ומדותיה המצויינות. האמת הגדולה אשר ליעקב הולכת היא ומקפת את הכל, וכל המעשים כולם, כל המצות, פרטיהם ופרטי פרטיהם, אינם כי אם גילויים מוכרחים לגלות בהם את אומץ החיים הגדול של אור האמונה האלהית העליונה, שנוהמת בנשמתה הגדולה כהמות ים לגליות, כשאון מים כבירים, כקול שדי בדברו, קול המולה כקול מחנה. וכולהו פיקודין כולהון אינון שייפין ואברין לאחזאה בהון רזא דמהימנותא, וסוד המוסר העליון, המקיף את כל העולם האנושי בגילויו ואת כל העולמים במצפונו. תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.\n", "summary": "האידיאל הכללי של האומה מתגלה בכל רגשותיה, דעותיה, מצוותיה ואורחות חייה.\n"}, {"id": 1371, "paragraph": "האדם הפרא חושב שכל מה שהוא יכול ללעוס ולבלוע הוא מזין. עד שלמדו הניסיון לחלק בין העשבים והשרשים המזיקים והמועילים, המזינים והבלתי מזינים, המוטעמים והבלתי מוטעמים. וכל מה שהוא נוהג בערכים החומריים נוהג גם ברוחניים, אלא שהשתלמות זו באה באיחור זמן, וחושב לו הפרא הרוחני, שכל הנקרא ונכתב יזון את נשמתו, עד שהוא בא לפלא בין קודש לחול, בין הדברים הנותנים חיי עולם ובין הדברים המפריעים את המהלך של החיים האמתיים.\n", "summary": "כשם שהאנושות למדה במהלך ההיסטוריה להבחין בין אוכל מזין ומזיק, כך עליה ללמוד להבחין בין הקודש והחול.\n"}, {"id": 1379, "paragraph": "השכל האלהי הוא שכל יוצר, שיש לו פועל בכל מילואיו, ושכל הברואים הוא ש��ל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו. הקרבה האלהית מקנה לנבראים את סגולתו של השכל האלהי, ולפי ערך קרבתו האלהית כך גדל כח יצירתו. גם ההצטיירות השכלית הפשוטה יש בה מלשד הקודש של קרבת אלהים במדה ידועה, וכל מה שתוכן הקרבה הזאת מתרחב, מתפשט ומתעמק ביותר, כן מראה הוא בבליטה יותר גדולה את השואתו עם השכל היוצר. יסוד ההתעסקות הסודית שבספר יצירה, היא בנויה על מכון זה של התעלותו של שכל האדם אל הסגולה האלהית, כפי אותה המדה שיש באפשרות זאת. ואי בעו צדיקי ברו עלמא, ועתידים צדיקים שיחיו מתים ויבראו עולמות. ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים בשורש נשמתם הוא, ששכל האדם בכללו, שאיננו כי אם שכל מצייר, מציג ברוחו את המצוי, ומגלם אותו במעשיו, באמנות לכל פרטיה. מסתגלים לו כל העמים אשר תחת כל השמים. אבל סגולה אלהית של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל, שהיא מבדלת אותו מן העמים כולם בעליוניות כזאת, שכל הבדל סוגי לא ידמה לו. והולכים אנו דרך ארוכה מאד, דרך מעלות ומורדות, גליות וגאולות, עד שנבא לאותו גמר הצביון של הופעת נשמתנו, בהגמרה בכללנו ובפרטנו. אלהים אתם ובני עליון כולכם, בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה על כל היקום, כדוגמא של מעלה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסוד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה. \n", "summary": "השכל האלוהי יוצר, והשכל האנושי רק מצייר ומרכיב, וישראל בדבקותם זוכים לשכל אלוהי יוצר.\n"}, {"id": 1308, "paragraph": "כשיוצאים מעולם הקודש אל החול, או להיפך, בלא הדרגה, מתארע לנשמה מה שמתארע לגוף וחושיו כשהם יוצאים מן ההיפוך אל ההיפוך, מאפלה לאורה, מחמה לצינה, צער ולפעמים גם נזק. שתי הגנות ישנן נגד היזק זה. או לסדר את היציאה בהדרגה, מקודש עליון לקודש תחתון ממנו, וכן הלאה, עד שבאים אל התוכן של חול. זאת היא מדת כל אדם. אבל עוד מדרגה יותר עליונה נמצאת, והיא הרמת כל החול כולו אל הקודש. זאת היא מדת המעולים שבצדיקים, והמדה הצפויה לעולם בעתידו הנשגב, ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לד'. \n", "summary": "המעבר הפתאומי מהקודש אל החול ולהפך – מזיק, וצריך לעשותו בהדרגה, אך מידת הצדיקים היא להעלות את החול אל הקודש.\n"}, {"id": 1321, "paragraph": "מתוך רוח ה' הכללי, רוח הנבואה העליונה של אספקלריא המאירה, המוציאה אל הפועל את תורת החיים הנצחית, יוצא הרוח המפרט, החבוי במעמקי נשמת האומה ומתגלה בבחירי בניה, שבסקירתו החודרת מונחת כל עשרה הגדול של תורה שבעל פה וכל המונה, כל כח חידושה ויסוד הסתעפותיה, הסתגלותה אל החיים, וכח חוסן שלה לשלוט על החיים ולנצח את הכיעור והשפל שבהם. ואמונת אמון לרוח אלהים זה, חק טבעי הוא בנשמת היחידים, כל ההמון כולו, מדור לדור. והחיים המתאימים לתורת המעשה, הם הם המסכימים ברוחם הפנימי עם תורת העיון היותר רוממה, המתנשאת למרומי עולם, השואפת לתיקוני עולמים וחובקת נצחי נצחים בגדלה, המבלטת את פעלה בכל גילויי החיים, ומצנעת את אורות סודותיה בסתרי צפונות, בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם.\n", "summary": "תורה שבעל-פה נובעת מהרוח החבויה בנשמת האומה, ופרטיה המעשיים מתאימים עם התורה העליונה ואורות סודותיה.\n"}, {"id": 1349, "paragraph": "כשם שאי אפשר להכיר את העולם הגשמי לנוגה הברק המבריק ומתעלם, ואפילו יהיו ברקים רבים, אבל סוף כל סוף הסירוגין שלהם עושה את הארתם לבלתי מספיקה, זולת אם יתרבו כל כך עד כדי התמדת האורה, עד כדי ביטול החושך המפסיק בהאור הבוזק תדיר – כן הוא בהארה ה��וחנית. אין להכיר את העולם העליון, את אור הקדושה, המוסריות הטהורה, שלטון היושר, שפעת הנשגב, כי אם על ידי הופעה מתמדת. הנבואה אור של סירוגין היא. רק נבואתה של תורה, נבואתו של משה רבינו, זו היא אור זולף בלתי פוסק, ולאורו נסע ונלך. אור השכל הטבעי גם הוא כעין אור של מעלה, אינו פוסק, רק אינו מגיע לבהירות ההבלטה של הערכים המושגים ביצירות הרוחניות בלא הופעה שמימית, ואינו יכול לשמש תפקיד הנהלת חיים מקיפים לדורות עולמים. רק בחבורם של שני האורות הקבועים, שוטפי אורה התדירים, וביניהם האורות המבריקים של נבואה, רוח הקודש, התפרצות שירה, קדושת השם במסירות נפש, עליזה עליונה ונועם מתלהב, יחד כולם מסגננים את החיים בעילוים, ותורת עם משתכללת. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. \n", "summary": "הברקות התורה תדירות ובהירות, ושל הנבואה בהירות אך אינן תדירות, ושל השכל תדירות אך אינן בהירות, ומאיחודן מסתגננים החיים.\n"}, {"id": 1357, "paragraph": "נשמת האדם בהרחבתה, כוללת היא בתוכה את הנשמות הפרטיות של כל הברואים כולם. כל נפש חיה ניצוץ הוא מאור האבוקה הגדולה הכללית, נשמת האדם. רק למראה עינים כל מין וכל פרט הוא מצוי בפני עצמו. העין החודרת רואה לבת חיים גדולה, מאחזת באדם הכללי לכל פלגיו, שבתוכם חילופי מדרגות רבות במדת האור והחום המתגלה, וכל בריאה גלמית מוכשרת היא רק לחלק קטן מאור הזה המאיר בו, והכל עורג וחותר לשוב אל האורה העליונה במילואה, להאחד עם נשמת האדם, להיות מואר באורה. והיא מתעלה בעפיפות רוחנית מדושנה חיים ועונג למקורה, לאוצר החיים, ששם עז וחדוה, שלמות מוחלטה, נצח והוד. כשאורה הפנימי של הנשמה מתגלה בכבודו, הכל שמח, הכל מרגיש, שהמכון שאוצר החיים והאושר שלהם מתגלה בו, הוא אתם, והכל שמח ומתעלה. עם אבני השדה בריתך, וחית השדה השלמה לך. הדמיון תופס את יסוד אחדות עליונה זו בתחילה, והשכל מבררו בסוף, ובאה המציאות הממשית ומראה את חילה במקום שאור החיים הפנימיים הבהיק במלא אורו, בניסים אשר נעשו לצדיקים, אנשי מופת בדור דור, שהאמונה המזוקקה יודעת לשמור את הרשימות החיות של האמת הגדולה, המתעלה מכל חכמת לב האדם וכל כשרונותיו בארחות החיים. \n", "summary": "נשמת האדם הכללית כוללת את כל היצורים הפרטיים, והם שואפים להתאחד עמה, ומופתי הצדיקים הם גילויי אחדות זו.\n"}, {"id": 1348, "paragraph": "כל מה שההסתכלות הרוחנית נעשית יותר טבעית לאדם, נעשות כל הבריות יותר חביבות ונכבדות בעיניו. כי הרוחניות החיה שבכל בריה יקרה ונשגבה היא למאד, וכפי בהירות הסכיה הרוחנית, מתנוצצת התכונה העצמית והמהותית של כל בריה נגד עיניו. ואין כל גוף מוגלם יכול לעלות בכבודו, גם כשיהיה מלא חמדה חיצונית, עד אותה המדרגה החמודה שניצוץ קטן רוחני שבצעיר שבבריות מגיע אליו. ואהבת החיים ואהבת הטבע, אהבת האדם ואהבת החברה, האומה, המשפחה, העצמותית האידיאלית שלעצמן, הולכות ומתפשטות, מתאחדות בזיו חיי החיים, ומושפעות ממקורו. וכל מבט, כל שרעף, כל הגה וכל תנועה, המושפעת ממלא חיים של עצמיות חשובה ועליונה של בעל הסתכלות אצילית זו, מלאים הם חיים, ברכה, אושר וכבוד. וזהו רז היקר הסגולי שמיחס העולם הגדול לאנשי קודש, שהם הם האוהבים והמכבדים הגדולים של הבריות, שכשהן באות להכרה זו, מקיימים הכל בהם כי מכבדי אכבד, ואני אוהבי אהב.\n", "summary": "ככל שההסתכלות הרוחנית נעשית טבעית לאדם, כך גדלה אהבתו לבריות, והוא נעשה גם אהוב עליהן.\n"}, {"id": 1352, "paragraph": "אור אלהי עליון מתהלך בתנועת הפועלים הכללית, וגם הישראלית הפרטית. ההערצה של יגיעת הכפים היא יסוד תקון העולם, והתחלת העמדתו של רוח האדם על מכונו, מציאת הזיק העליון ההולך ומאיר בקרב סאון החיים. אם יש כמה דרכי עילוי במציאות הסדרנות של האדם, בהעמדת השלטון ותכסיסי החברה, שהם נתמכים על רעיונות עליונים, שצריכים חלק רשום מבני אדם להקדיש כשרונם להציורים האציליים ולמודיהם, אבל עמדת החיים עצמם, טהרה של הנשמה, סיפוק חושה הפנימי שכולו יושר וצדק, זה ימצא ביגיע כפים, בעמל היצירה הגופנית, ובהבאת פרותיה ליהנות בהם בני אדם. כל אחד לפי מעלות רוחו וכחותיו העצמיים. ודרך מעבר זה של קדושת העבודה החמרית, יעלה האדם אל מרום האושר אשר למנוחה העליונה, גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, וזה וזה יחד מכשירים הם את אהבת השמים בכל הרחבתה ועדיניותה הרוממה.\n", "summary": "אור אלוהי מתהלך בתנועת הפועלים, שכן יגיע הכפים מבסס את החיים ומטהר את הנשמה יותר מהעיסוק בסדרי החברה.\n"}, {"id": 1341, "paragraph": "דבר שאי אפשר הוא להפסיק את היצירה ממי שנשמתו יוצרת תמיד בטבעה. בכל עת שהליאות הרוחנית מעיקה, אין זו באה כי אם מפני שחושב היוצר שהיצירה עמל היא. וכל מה שמעמיקין יותר בסודה, באים לידי הכרה שאין בה שום עמל ויגיעה, והאדם מתדמה לקונו, שלא בעמל ויגיעה ברא הקב\"ה את עולמו, ובלא לאו שכלליה ובלא תששותא, ובאתא קלילא דלית ביה מששותא. \n", "summary": "היצירה הרוחנית דומה לבריאת העולם בכך שאינה באה בעמל, והלאוּת מהיצירה נובעת מתפיסתה כעמל.\n"}]

DATA/parsed_files/file_d_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 1334, "paragraph": "יראת חטא הטבעית הוא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, והטבע הישראלי המיוחד ביחש לכל חטא ועון מצד התורה והמצוה מורשה קהלת יעקב. ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים ותלמוד תורה של קביעות עתים לתורה לההמון הרחב. ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו, לחיות חיים טבעיים, כי אם כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מילואיו, שאחד מהם, והיותר חזק שבהם, הוא זה הטבע של יראת החטא, הסילוד ממנו, ותביעת התשובה הקבועה אם נזדמן חלילה לידו איזה דבר עבירה ועון. ובהתגברות כח החיים שבאומה, בהקיפו את כל צדדיו, תפסק התסיסה המעכירה את הדעת, והמכשירים הלאומיים ישובו כולם להתעסק גם כן בדבר הקביעות של ההחזרה אל הטבעיות המוסרית העמוקה והמיוחדה לישראל, שהיא מדקדקת כחוט השערה בין אסור למותר, וכל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים יוכרו למהלכי חיים עצמיים, שאי אפשר כלל לחיים לאומיים רעננים מבלעדם. \n", "summary": "חזרת ישראל לטבעיותם תלויה בחזרתם לטבעיותם הרוחנית, שהיא יראת החטא ובקשת התשובה, וגילוים יבוא מלימוד תורה בהמון.\n"}, {"id": 1385, "paragraph": "עד עת קץ לא יעמד שום עם ולשון על רז מופלא זה, של ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים כולם, בין נשמת האדם לגוית האדם. וההבדל הזה הוא חודר מההיקף הכללי אל הפרטים כולם, ואל פרטי פרטיהם, אל האישים היחידים, אל הגדולים ואל הקטנים, אל גורל חייהם הכלליים ואל כל תנועה מתנועותיהם, עד לחלקים היותר קלים ודקים. אין קוטן בגודל. נשמת ישראל נשמה יוצרת היא, לא רק מציירת. נשמה אלהית, אשר אור אלהים חי בקרבה. אלהים אתם ובני עליון כולכם, בנים אתם לד' אלהיכם. נשמת כל העמים היא רק מציירת, מסדרת, אוצרת ומנתחת. לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צבאות שמו, ולא נקרא הקב\"ה צבאות כי אם על שם ישראל, שהם צבאות ד'. אין לישראל סימבולים, שהם רק גורמי מחשבה ורגש, כי אם מצות ותורות, דברים חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים, לעד ולעולמי עולמים. קללתם קללה וברכתם ברכה. וכי יגלה אור ד', ומהר ציון אור חדש יאיר על אפסי ארץ, יבינו כל הגויים כי לא יתכן להדמות לבני אל חי בסגולתם העצמית. אבל אושר גדול יהיה אז לאנושיות עד כמה שתוכל לחקות את אור עולם זה, את מעין חיים זה, עד כמה שתוכל להטיף אל תוכה מנטפי נהרי פלגיו. ונלוו גוים רבים אל ד' והיו לי לעם, וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך. ונחל ד' עוד את יהודה חלקו על אדמת הקודש, ובחר עוד בירושלים, הס כל בשר מפני ד', כי נעור ממעון קדשו. וד' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ. \n", "summary": "רק בקץ-הימים תעמוד האנושות על הפער בין אופיים היוצר של ישראל, לבין נשמת העמים המציירת."}, {"id": 1297, "paragraph": "כשם שהאדם צריך להסתגל אל הטבע החמרי וכחותיו, ולמוד את דרכיו ומעשיו על פי אותם החקים הכלליים השולטים בעולם, שהוא בעצמו גם כן חלק מהם, והם שולטים בתוכו כמו שהם שולטים מחוץ לו, ככה ויותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולו, שהוא חלק ממנו, והם יותר שולטים בתוכו כולו. וראשית ואחרית של סיגול זה, היא הנקודה העליונה של הדבקות האלהית בכל דרכיו ובכל מעשיו, בכל רגשותיו ומחשבותיו, שכל הסיגול אל המציאות הרוחני הכולל כל, ממנה הוא נובע ואליה הוא שב. ד' מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם. \n", "summary": "כשם שצריך להתנהג בהתאמה לחוקי הטבע, כך ויותר מכך צריך להסתגל לטבע הרוחני, שהוא הדבקות הכוללת כל אורחות החיים.\n"}, {"id": 1378, "paragraph": "הקדושה העליונה, שהיא יסוד הצדקות המופלגה הרוחנית, היא כשרון גאוני, מוטבע ביסוד החיים ושרשי הנשמה. מובן שיש מקום לרצון החפשי לפתח את הכשרון הזה, וגם לטשטשו, אבל ביסודו הוא כשרון, ולא רק רצון פשוט. הצדיקים הגדולים, גאוני המוסר וגאוני הקדושה, הם דרושים לעולם הרבה יותר מהדרישה של כל בעלי החכמות היפות והעליונות, כתכונה ופילוסופיא, שירה ועוד. יש תכונה מיוחדת לכנסת ישראל לגדל בתוכה צדיקים איתני עולם. הצדקות במרומי חסידותה תוכל לצאת אל הפועל בשכלולה רק על פי ההכרה של האחדות האלהית וטהרתה, ודעה עליונה זו יסוד חיי האומה היא, על כן היא מוכשרה, לגידול כשרון זה. ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ.\n", "summary": "קדושת הצדיקות הנה כשרון גאוני הקיים רק בישראל, והעולם זקוק אליו יותר מכל שאר החכמות.\n"}, {"id": 1291, "paragraph": "כשאנחנו עוסקים בתורה, הננו חשים שאנו מתקשרים עם עולמנו, יונקים אנו מאותו טל החיים שהוא טבעי לנשמתנו, והננו הולכים ומתחזקים חיזוק רוחני, הגורר אחריו חיזוקים שונים בערכים רבים, וכל מה שקשור בנו הרי הוא מתחזק עמנו חיזוק פנימי ויסודי. כל העסקים הרוחניים שהם חוץ מעסקי תורה, הרי אנו מתרחבים ומתגדלים גם על ידם, אבל לא אותו הגידול המיוחד, שהוא כל כך מתאים לנו, כגדלה של תורה שהיא חיינו. בגדולתה של האומה, נובע מקרב רוחה אותו המעין הכללי שהאנושיות דורשת מהאדם, והחכמה והתורה מתקשרים, והאדם מרגיש חיים פנימיים בכל דבר חכמה, בין בקודש בין בחול.\n", "summary": "הרוחניות האנושית אמנם מגדלת את האדם, אך רק התורה מקשרת אותו למקור נשמתו, ובגדלות האומה מתקשרות התורה והחכמה.\n"}, {"id": 1384, "paragraph": "הספרות הנפרזה מצמצמת היא את המחשבה. חושב הסופר שכל מה שלא יוכל לכתוב אינו דבר חשוב שבכשרון, והוא מסיח ממנו את דעתו ואת נקודת רצונו. וחושב הקורא שחוג רעיונותיו צריך להיות מוגבל עם מה שיש בספר. ולא ידעו שניהם שהטוב והמעולה שבמחשבות, האור המחיה אותן, הוא אותו התוכן האצילי הטס באויר הרעיון, שאינו נתפס, ולא יוכל להכתב מעולם, ולא יכנס בגבולה של הספרות. טעות יסודי זה קשה יהיה לעקרו מלב האדם, כל זמן שיחשוב את הספרות לקנין מוכרח לחייו הרוחניים. מתוך נקודת החיים העליונה תצא מחאה גדולה על הספרות, וכימי קדם יבין האדם לשיחו המקורי. ונתתי תורתי בלבם ועל לוח לבם אכתבנה. וישאר רק הספר האחד, שהוא אור החיים בעצמו, אנא נפשי כתבית יהבית, כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים. \n", "summary": "כתיבת מחשבות בספר מצמצמת את נקודת החיים, והמחאה שתצא על הספרות, תשיב את ההכרה בגדולת עצמות החיים.\n"}, {"id": 1317, "paragraph": "התשובה הנובעת מאור סתרי תורה, המתעוררת מתוך הגיון פנימי המתפתח ממעין החי במעמקי הנשמה, הכולל כל יושר וכל הגיון, כל מוסר וכל חק ומצוה, גדולה ונשגבה היא באין ערוך מכל תשובה פרטית, היוצאת מתוך חשבונות הנפש הקטנים הפרטיים, שאין בהם אלא מקומם, שעתם ופרטם, ולא חזיין לחפאה על כל עובדין. ים התשובה הגדול בהמון גליו, הוא רק אותו השטף הבא מתוך בינת הלב החפשית, ההולכת ומאירה מתוך חרכי רזי עולם, אשר בסודות התורה וחכמת הקבלה, וכל החכמה הרוחנית וכל אוצר השירה וההגיון אשר במאור התורה. ורק אל אורה זו מיחל ישראל, ובאור גדול זה יראו אור גאולה ופדות עולמים. שובו אלי ואשוב�� אליכם. \n", "summary": "ישראל משתוקקים לתשובה עליונה שתבוא מאור סתרי תורה, ואינם מסתפקים בתשובה מקומית ופרטית.\n"}, {"id": 1344, "paragraph": "אין שום אדם יכול להבין את עומק הנשמה של האצילים הגדולים, אנשי השמים, שחיי הרוח הוא כל תוכן חייהם. סוברים העולם שהם אריסטוקרטים, אוהבי עצמם, או בטלנים ועצלים, בשעה שכל העולם כולו נהנה אך מאורם, ואין אוהבי עבודה ואוהבי אדם, ומשתתפים בחייהם של כל השפלים במעמד, כמותם. ומתוך שהם יודעים את ערכם ואת ערך חייהם לעולם, הם מכירים את האחריות הגדולה שיש עליהם בשמירת מהותם, כשרונם וכבודם, עד שבאמת כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. והם הם יסודי העולם הרוחניים, עד שאם היה נפסק לרגע הרצון האידיאלי שלהם, המתנשא למרום הקודש העליון, היה העולם כולו הולך ושוקע בהבוץ המגואל של הזוהמא שבחיים ורשעתם המנוולת. \n", "summary": "העולם טועים, וחושבים את אנשי הרוח לבטלנים ואריסטוקרטים, אך האמת היא, שברצונם האידיאלי הם מאירים את העולם כולו.\n"}, {"id": 1335, "paragraph": "השנויים התדירים שחכמת הסוד אומרת, על דבר התסיסה התדירה והמופלגה, רבת השלמות, שבעולמות הרוחניים, הם הם המבארים לנו את התמונה של התנועה הבלתי פוסקת, רבת העליליה, שבעולם החמרי, בכל פינות שאנו פונים, עד שגם הדומם, הנראה כמו נח ושוקט, איננו באמת כי אם מלא תנועות בלי ספורות בכל רגע, בכל חלק היותר קטן מחלקיו, ההולך ומתנועע בין הזרמים אשר לכח המושך וכח הדוחה, הפועלים תמיד את פעולותיהם רצוא ושוב בלא הרף. וההתקשרות העצמית שבין המציאות השכלית הרוחנית העצמית, ובין ההתגלמות החמרית, זהו דבר מוסבר מאד, שכל בעל דעה מקפת וחודרת ילך תמיד לאורה. \n", "summary": "התסיסה הבלתי-פוסקת שבעולמות העליונים, מבארת את התנועה התמידית של החומר.\n"}, {"id": 1353, "paragraph": "קנאת סופרים תרבה חכמה. בלא קנאת סופרים כל אחד יוצר רק מנטיתו הפנימית, והוגה ולומד רק במה שמטהו רוחו. ברכה גדולה יש בזה, עומק ההוד יוצא הוא דוקא בעמל כשרון שבא מתוך דחיפה פנימיית. אבל עושר רוח בא יבא מתוך הרכבות המתילדות מריבוי מקצעות, מידיעות ומסות שונות, ורק מקנאת סופרים יבא האדם לעסוק במקצעות שאין לו כח מושך פנימי אליהם, ומתוך כך תרבה החכמה. אמנם ריבוי זה כמותי הוא, אבל ברכה יש בו גם להאיכות. עד אשר תבוכר הדעה, והעולם ישתכלל מההופעה היחידית של כל כשרון המתאחדת באחדות הכללית, ואז לא יהיה החזון שכל עמל וכל כשרון המעשה הוא רק קנאת איש מרעהו.\n", "summary": "קנאת הסופרים טובה לשעתה, כדי להרבות את מקצועות התורה בכמות, שהיא גם איכות, אך עתידה לכלות בעתיד.\n"}, {"id": 1316, "paragraph": "הצער הגדול שמרגיש כל צדיק בעצמו על מיעוט הדבקות האלהית שהוא חש בעצמו, שאינו משביר את צמאונו הגדול, ומצער זה כל אבריו משתברים תמיד מרוב כליון נפש, ואין לו מנוחה בכל עונג ונחת בעולם, זהו ממש צער השכינה, שהומה תוכן החיים של כל העולמים כולם אל השלמות האלהית העליונה שתתגלה בהם. וההתגלות הזאת, בהרחבתה ותענוגיה, מותנה היא, שצריכה לשכלול הרצון החפשי של בני אדם, וכל הכשרון והמעשה הטוב וההדור התלוי בו. על כן משתוקקים הם הצדיקים לתשובת הכלל תדיר, ובתוכיות לבבם רודפים הם לזכות לחייבא, כמאן דרדיף בתר חייא. כי באמת היא חיינו וחיי כל [העולמים].\n", "summary": "צער הצדיק על חוסר דבקותו, נובע מצער השכינה על אי-הכשרת האנושות לגילוי אלוהות, ולכן הצדיקים שואפים לתשובת הכל.\n"}, {"id": 1295, "paragraph": "השלהבת הגדולה של צמאון הד��ת, של שקיקת היושר, מרעשת כח החיים של טהורי הרוח, דוחפת היא אותם לעבודה גדולה, מטרדת ובלתי פוסקת, לא ידעו שלוה ומנוחה, ישגו תמיד באהבה וחשק עליוניות. ובלבבם תמיד מצרים הם, מרעידים, ומלאים בטחון ועז, תקוה רבה, וחרדה אצילית, עין טובה, וחדירה עמוקה, הרגשת פגמים, וחיפוי כל פשע. ולבת האהבה והחסד עולה ברום גליה, ואשה אש קודש ברב עז יוקדת. במי התורה, החכמה והדעת, במי התפילה, התשובה והדבקות, המשרים, החסד והצדקה, שהחפץ הטוב שקוע בהם בחמדתו הכבירה, מכבים את קצת שלהבת אש הצמאון היוקדה, ורוח נכון ושוקט מתחיל להתגלות. ושב והיה לבער, ולכח חיים אדיר ונשא [מאד]. \n", "summary": "שלהבת צמאון הדעת מצערת את טהורי הרוח, והם מכבים אותה קצת במי הדעת ועבודת ה'.\n"}]

DATA/parsed_files/file_e_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 1641, "paragraph": "החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות נפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות נפש. ומסירות הנפש היא ראוייה להיות על תוכן כל כך עשיר ומלא, עד שכל העושר של החיים, עם כל תנובתו האידיאלית הרוחנית העליונה, יהיה נשאב אל תוכו ובטל אליו בניצוץ בלהבת, וזאת יוצאת אל הפועל על ידי מסירות הנפש שבקדושה, של קבלת מלכות שמים שבאמונה וכל קדושתה. חשק מסירות הנפש בשביל היסוד העליון שכל חי העולמים אצורים בו, הוא מבסס את החיים ונותן להם את צביונם האמיתי, עד שכל מרץ, כל עז וחיל, כל שאיפה טהורה מלאת חיים, היוצאת מן הכח אל הפועל בחיי יום יום, מאמונת המשפחה ואידאליותה, עד רום השאיפות היותר כלליות, המתבטאות במפעלותיהם ויצירותיהם של טובי החושבים ושל טובי הפועלים והיוצרים שבעולם, כולם יונקים הם מזיו הקודש של תשוקת מסירות הנפש על קידוש השם, וכולם הם מסתעפים מהאידיאליות הישראלית העליונה, אשר התבטאה בעומק וכל רוחב ועושר, בכל אמת וטוהר, בכל זיו וחדות עולמי עולמים, על ידי רבי עקיבא ברוממות נקודת קדושתו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, מתי יבא לידי ואקיימנו. הוד העליון של המות בגניזת אורו, המתנוצץ על ידו, חי בו, והוא יוצר את החיים, ממתים ידך ד', ממתים מחלד חלקם בחיים, וצפונך תמלא בטנם. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו.\n", "summary": "מסירות הנפש נותנת לחיים את ערכם, וכל קדושת החיים מסתעפת ממנה.\n"}, {"id": 1620, "paragraph": "כל נתיקה שבמערכי הלב מהקוים העליונים הארוכים, במרחקי אידיאליהם העליונים, כשהיא באה, בין ביחיד ובין בציבור, הרי היא מערערת את יסוד האושר והטוב כולו. גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה רוח העליון, המאוגד להאידיאליות המאושרה באושר בלא גבול, הרי יש בה מעין חיים ההולך ומתגבר, מחיה דורות, מאשר תקופות, ומישר דרך לעמים רבים, מדריך עולמים לחיי עולמי עד, ומפנה להם את המכשולות שבארחות חייהם הקטנים והזמניים. אורו של משיח, האושר העליון בחיי החברה והכלל, בצירופו העמוק אל האושר הפרטי, מחובר הוא עם האושר וההצלה המוחלטה של כל היש בתחיית המתים. לגודל העתיד הזה מוכרחת כל עין לצפות. הצפיה האידיאלית היא מגוונת את הגוונים העליונים, החיים, היא מקבעת את חותם ההויה בגודל מאורותיה. נתיקה כל דהי מראשית הרום, מאחרית העדן המעולה, נפילה היא לעמקי שחת, ושעירים קמים ומשחקים, במקום זמירות שרי קודש ונועם שיח סוד המוני מעלה. האמונה העליונה היא בעצמה המנהגת את החיים אל המרומים שהיא שרויה שמה, והיא בעצמה, בחטיבותה העליונה, בצורתה המשוכללת באמונת ישראל, נותנת את האומץ, ומפתחת את החוב העמוק, לאשר את החיים כולם וכל הפרטים שבהם, מעומק ראשית עד עומק אחרית, לאותה השאיפה המאושרה, הבלתי פוסקת לפעום בלבבות הקדושים, מאושרי אלהים חיים. ומהם הולכת היא הזליפה השירית ומתגברת על החיים כולם, וכל עדינות שבלב כל איש וכל בריה, מאוצר העדן היא לוקחת את רכושה. כשמתגלמת שאיפה, כשמתקרבת אל המציאות, והמציאות מציאות קרובה היא, ובאפלה היא שרויה, צריכה היא תמיד הגנה שלא תאבד את ברק עומק חייה. אורו של משיח באמונה נעוץ, והאמונה באור קדוש ישראל בחיים וחובותיהם היא מבוססת. האמונה, לא בסגולה פורחת באויר לבד היא מביאה אל מרומות מ��יאותיה את כל חוסי בה, כי אם בהתויית הדרך לכל מערכי הלב, לכל משאות הנפש ולכל מפעלי כפים, על פי עזה וחסנה המרום וקדוש. לפעמים נופלים רבים מההתבססות המציאותית, ונשארים תלויים ברפיון רק בציור האמונה. מדה זו של אומות העולם היא, בתקופת עולמותינו, שבאו רק להסתכל באיזה ציור אידיאלי, ולא בוגרו עד לכדי הגשמתו בפועל, וממילא נדע שגם ההסתכלות לקויה ועכורה היא. ההסתכלות הבהירה שולטת על הכל, על כל סדרי החיים והחברה, ועל כל האישיות היחידה, על כל מזג ותקופה, על כל חפץ ושאיפה. אבל תלויי הרפיון אשר ממקור ישראל יצאו, ובאחדות האומה הם כלולים, יש בהם ברק אור קודש, ניצוץ שיוכל לעלות ולבא לידי לבת אש קודש. אורו של משיח בגודל תעצומו מלבבם, אור הצדק, האמת, החסד והמשפט בחיים החברותיים. עיני החול של האדם כהות הנה, בשום אספקלריא חקרנית אי אפשר להגיע לרום רז חבוי דנא, אבל גם צל צל צילה של אורה צחצחה זו, אורי אורים יש בה. והאורה האוירית משוטטת היא, נעה ונדה, מסוכנת היא שלא תפול ממדריגתה, שלא תטמע בין בשר חמורים ונפשות אשר עומק חפצם הוא דם ורצח ולעיטה של נזיד עדשים. אבל אורו של משיח אחוז הוא בישועת ישראל, באיתניותו של גוי איתן זה, חטיבה אחת בעולם, אשר בורא כל עולמים משתבח ביקרם, מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אור עליון זה, שהוא כתגא על רישא דספר תורה, שלא ניתן מרוב עזו ופארו לשימוש ומפעל ידים, באחרית הימים ימצא לו שבילים ודרכים רחבים, נתיבות חדשות, לבא אל תפקידו המפעלי. והגודל יתעלה על כל קוטן, וכל המכשירים בו כלולים. קמה באחרית הימים תנועה חרישית, מלאה אונים וחפצים, מלאה ניגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים, וחושבת לחתור אל החוף לישועת ישראל. אורו של משיח הכהה בה. בגדו לכאורה רבים ממחזיקיה של אבוקת אודים קטנה זו באותה האורה הגדולה, האחוזה בקו הארוך אשר לאור עולם, נמוטו הפעמים ממעמד הנבואה הצופה צפית עולמים. אבל ישועתן של ישראל תמיד היא ישועת ד', אני והו הושיעה נא, וכאשר פדית ממצרים גוי ואלהיו ככה היא כל ישועה, גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות. העולם רועש, ההרים מתקלקלים, ארץ כשיכור תנוע, עמים עפים בדי ריק, וישראל עומד בתוך, בתוך סערת הגלים חותר הוא אל חופו. ושרי קודש באים ויבאו, ואת הדגל העליון יחזיקו, למרחוק שאת דעה, והשלום בא יבא מכל עברים, ממזרח וממערב מצפון ומים. ובתוך החלקה המעשית העלובה, החרבה מכל לשד עליון, יפתחו נהרות רחבי ידים. אורו של משיח, תיקון עולם מלא ברעיונות נצחיים, מובטחים מראש אמנה, הבטחה אלהית כתובה בברזל ודם, בברית בשר וברית לשון, בברית ארץ וברית עם, בברית עולם וברית חי עולמים. הקו הולך ישר, אחד באחד מוגש. הצפיה שממעל לכל צפייות, הסרת המות ומארתו. בראשית הצעדים, אותו המות המעשי שבני אדם יוצרים באולת ורשעה, ואחריו המסילה ישרה היא להעמיד את הכל על עומק רום הטוב, רוח הטומאה יבוער מן הארץ, ובלע המות לנצח. אם ידמה לנו הדרך דרך רחוקה, אל נבהל, רק היא קרובה היא, רק האחיזה באותו הקו הארוך מגבירה את הכל ומכשרת את הכל. ברכת הענוה תשוב אלינו. גודל העליון ממעל ומתחת יפרס עלינו את נועמו ואת סוכת שלומו. כל המארות, כל הניגודים, לברכות ולעוזרים יתהפכו. כל הרוחות אשר בלאומים, כל נטיות הדתיות אשר נחשבו לזעוה, אשר אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, הם הם עצמם אל מקורם ישובו, יבושו ואחרי כן ינהרו. והאחדות הישראלית בכללותה, וההתעלות של גרעיני החיים שבה, הרוממות של קשב קול תורה, ההגה העמוק של דורשי רשומות, של חכמי חידות, וחכמת החיים של יודעי בינה, דם הרותח של בני נעורים רוויי רגש ושירה עליזה, ועומק רוח של צופי קודש, דכאות פנימית של שבי פשע, וגבורת רעם של שמחי חיים, יצרי כל לב, מערכי רוחות של כל בשר, הכל יאגדו באגד הקו העליון, ששם אור קודש קדשים. ובתוך הפעולות הפעוטות אור משיח יזרח, ונהרת תחיית עולמים, ומחיית המות, תסול מסילתה. ויעבור מלכם לפניהם וד' בראשם.\n", "summary": "אורו של משיח ואמונת ישראל שואפים לתיקון מוחלט של העולם, והם מתגלים למרות כל הקשיים.\n"}, {"id": 1635, "paragraph": "החק הוא תמיד מבונה על איזה יסוד טבעי, שכדי להתאים עמו את החיים ואת המציאות המיוחדה שבגבול הפועל, עליו ללכת עם החק וארחותיו. המשפט הוא בנוי כבר על יסוד מוסרי, חברותי ברובו, או על כל פנים אישי. והננו מכירים תמיד את העליות של אלה הערכים, שהחק תלוי הוא במשפט, מפני שיסוד האור החי הרי הוא אור החופש של השפעה העליונה ברוח ד', והרי שורש הכל הוא המשפט. המשפט הוא מוצא לחקוק את חוקיו, והחק הוא אחוז כבר באותן השלשלאות של טבעיותו של הטבע כולו, הרוחני והגשמי, לכל ערכיו. האופי השלם של העולם הוא שיהיו כל החקים כולם קשורים ברוח משפט, אז חודר אליהם האור של החירות העליון. תורה שבכתב היא מקור המשפטים, שורש הרצון החפשי האידיאלי בהתגלותו, ותורה שבעל פה, האחוזה עם כל כשרונותיה של האומה, ובכללותה עם כל התוכן של האדם והעולם בהצטיירותם המובלטה כבר, הרי היא יסוד החק. וכשהנשמה מאירה בכליל תפארתה, באדם, באומה ובעולם, הרי החקים חיים, ולשדם הולך ושופע ממקור המשפט. וניכר כח הרעננות הזה בכל הסתעפותו, בכל פלפול וסברא, בכל הלכה והגדה, בכל ספרות ושירה, בכל עצת חיים ומפעלי כפים. ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור.\n", "summary": "המשפט שבתורה שבכתב הוא השורש לחוק הקצוב שבתורה שבעל-פה, ובהארת הנשמה זורח אור המשפט בחוקים.\n"}, {"id": 1545, "paragraph": "מכח החיים המורגש אשר בתורה שבעל פה, המתפלש בסעיפיו בכל אותו התוכן העשיר אשר יום ליום יביע בכל התהלוכות ההלכיות והאגדיות, מכל אותן היובלים הרבים המשתפכים זה לזה, בין המפכים ישר מתוך הבנתה של תורה המבטאיית, בין הבאים מהשפעתה של הנשמה הישראלית מצד תולדתה גידולה וחינוכה, בין הבאים מהכרת העולם והחיים, בין מסעיפי ההשכלות הנשאבות שנקלטו מבחוץ ובאו לפנים ונתמזגו יפה, מכל המית החיים הללו, יתרומם הרוח עד הכרת החיים העליונים, תפארת החיים, נועם החיים וזיום, אותו המעין הנצחי המפכה בתורה שבכתב, אשר ממקורו כל הנחלים, והוא נובע ויורד ממקור המקורות, אשר בשורש שרשם של נשמתן של ישראל, שמתגלה בהתגלות אלהית עליונה בכל מסיבי הקורות, בכל התולדה הנפלאה של ישראל, ובכל תנועות החיים אשר להאומה, החיצוניים והפנימיים. מחיבורם של שני המאורות הללו, מהתאמתה של תורה שבכתב עם תורה שבעל פה במקור חייהם, באה ההכרה העזיזה להבחנת רוח החיים העזיז והעשיר המרחף על פני האומה כולה, המאיר בנשמות היחידיות של בני ישראל, אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והמופע ביותר בנשמתה הפועלת של האומה כולה, המגלה את פעולותיה מאז מעולם בכל דור ודור לפי אופיו. גודל ימלא אז הלב, אהבה בלתי מצרים הרוח, גאון עולמים תתמלא הנשמה, למראה זוהר חיים אדירים הללו, השוחקים לכל פגעים ומתגברים על כל המון בגדלם ועזוז נוראותם. הכרת חביון סתר של רזי חיים הללו, תביא את המחשבה על דבר ה��יחוד שיש בין נשמת האדם הכללי עם נשמת אומה נפלאה זו, ואת המקום העליון שהיא מוצאה באופיו הכללי, וחוקות שמים וארץ, חוקות הטבע וחוקות עולמים, מתאחדים בחוברת, והכל בא בריכוז עליון לספר מעוזם ומבטחם של ישראל. ושמתיך לגאון עולם, משוש דור ודור.\n", "summary": "חיבור מקור התורה שבעל-פה עם מקור התורה שבכתב, מביא להכרת רוח האומה, ואיחודה עם נשמת האדם הכללית.\n"}, {"id": 1653, "paragraph": "כשהזרחה שכלית מופיעה, ובתכונת המוסר האצור בה ישנם גרעינים כאלה שאינם לפי הערך של כל המהות של המשיג המואר מאור השכל ההוא, אז יש להענין תכונה ערפלית מיסתית. אבל בזמן שהרצון המוסרי המפעם בתוך ההשכלה העליונה המוזרחת הוא שוה כולו עם הרצון העצמי המהותי של העוסק בצעדים העליונים הללו, אז מקבלת ההארה צורה של אספקלריא מאירה, וההשגות נעשות הכרות ברורות, חיות וקימות, עומדות בכל מעמדי החיים, ומתנחלות לדור דורים. ועל פי זה אין לאדם למהר לדון איזה דבר של הופעת רעיונות נכנס בכלל המסתורין, כי הענין תלוי בהכנתו המוסרית של האדם. וישנם המון לימודים שיראו ערפליים לאיש אחד כל זמן שההכשרה המוסרית שלו גורמת לכך, ובהתעלותו יהיו מזהירים לפניו כזוהר הרקיע, ויכירם כהכרתו של המשכיל הרגיל את המחשבות הרציונליות שבתיאורי המדע והמוסר הרגילים.\n", "summary": "ההזרחה השכלית נתפסת כמיסטית או כבהירה, לפי מדרגת הרצון המוסרי של האדם.\n"}, {"id": 1573, "paragraph": "שפעת המחשבות, כשהולכות מלמעלה, ממקור עליון, היא גורמת את המהלך להופיע המון דיבורים והנהגות, הדרכות וציורים, בצורה הממלאה אושר את כל המוכשרים לקבל לפי תכונתם ואפשריותם. זוהי הצורה היותר ברוכה, מעין דוגמא של מעלה, שבהשפעות הרוחניות. המדה העליונה מתמלאת, שפעת הטוב מתנשא, העושר העליון מתגדל, בתפנוקי מלכין יושבים, מזיו ההופעה יוצרים, וכל המתקרב מתקדש, וכל דיבור מלא קודש, מלא חיי עולמים, וכל הגה ברוך הוא ממקורו, וכל תנועה וכל ניד, כל נעימה וכל דקדוק, נאצל ממקור עליון. רוח העליון המלא עולם, המצומצם בגדלו להדר תפארה, גם הוא בעילויו העליון, בשאיפתו האין סופית, בהוייתו המושלמה, הוא המרים את כל שורש היצור. רוח העולם ברוח עליון מתאחד, משפעת הברכה הכל מתמלא, הנשמות של כל בריות ושל כל עולמים מתמלאות נחת, עמים מתברכים, חכמים וסופרים מתעטרים במחשבות שלום וברכה, כל רוח מלא תקוה נעימה. הבטחון האלהי, שלומו ואשרו, זיו תענוגיו וגאון קדשו, ממלא את הכל, ובריקת הזוהר על כל מהלכי החיים הולך למשרים. ישוב העולם מתפאר בכל עמקיו ורומיו, התשוקה הנחמדה להתרומם מעל כל זמנים, להדבק בערך הנצח והודו, ממלאה את הכל, ומתנשאת לכל לראש. שרי קודש שרים, מזמרי זמירות מנעימים, טללי שמים מתברכים, לשד חיי ארץ מתנעם, צמח האדמה עולה לברכה, פרי הארץ לגאון ולתפארת, אהבת החיים מתעדנת, ודור נולד בא בזיון תפארה, בקודש ובושם טוהר, מחומש בכל כשרון ומהודר באוצר גבורה. מעדנת עולם הבא, ומראש הררי קדמי עולם, ממקור שעשועי אל עליון, ביסוד החכמה והתבונה, הרת עולמים וארחות המוסר, הכל יונק ומתברך. מי יוכל לפאר את יוקר שעות עליונות הללו, שהן באות ושוטפות באורן. אור תורה הוא מחולל אותן. אשרי העם שככה לו, חברים מקשיבים לקולך השמיעיני.\n", "summary": "כשהמחשבות שופעות מהמקור העליון, מתברכים מהן הדיבורים וההנהגות, וכל העולם מתעלה.\n"}, {"id": 1622, "paragraph": "שפת הרזים היא השפה העליונה, היא המדברת את האמת המוחלטה, בלא שום נסיגה לאחור. ושמירה צריכה היא שפה ברורה זו מפני הנפילה של אור אמתה, שלא יפול ממעלתו העליונה, ממקום ששם אור הסודי שורה בטבעו, וכל אותו הקישור השפתי קשור בו בעומק האמת, אל המקום הנמוך של עולם המעשה, ששם לא יש כי אם לשון שקר, והשקרים נעשים למין תוכן מתקבל ומטבע עוברת לאמת. ועל פי אותו השקר המתגנב בלבוש האמת של כזב בני אדם, אם יחשבו אותם המבטאים של השפה העליונה של מקור האמת על פי הערך של המשקולת המזויפה הזאת, הרי הם מחריבים את העולם. כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, כי יפול הנופל ממנו, למען ייטב לך והארכת ימים, ומקרא נדרש לפניו.\n", "summary": "שפת הרזים היא אמת מוחלטת, והשוואתה ללשון השקר של העולם המעשי, עלולה להחריב את העולם.\n"}, {"id": 1604, "paragraph": "בכל מקום שפקרו המינים, תשובתם בצדם. כשם שהדבר מתקיים במובן התיבות והאותיות של תורה, כך הוא מתקיים בעצמיותן של הנטיות הנפשיות והשכליות. כל אותן ההרצאות והדרכים המביאים לדרכי מינות, הם בעצמם ביסודם מביאים, כשמחשפים את מקורם, לעומק אמונה יותר עליונה ויותר מאירה ומחיה, מאותה ההבנה הפשוטה שהאירה לפני התגלות הפרץ. ההתפתחות היצירתית, שנוטים אליה כל ההולכים אחרי מוסרי השכל המופע מהחושים, גורמת בראשיתה לקצץ את ההמשך של אור האמונה, המלא כח ד'. ובאמת אין ערך לכל התוכן במקום שאין שום חסרון ביסוד ההמצאה העולמית, כי די באלהותי לכל בריה, וכח ד' הבלתי סופי מספיק הוא על הכל. מכל מקום, מאחר שצביון כזה מתגלה בשכל, אף על פי שראשית שביליו נעו, ומרחיק בשטחיותו את האור האלהי מן הרעיון, בעומקו הרי הוא המקור היותר נשגב ליסוד ההשגחה. כי דוקא ההתפתחות, ההולכת בקישור כל כך נמרץ ממטה למעלה, מיצור שפל לעליון, ואינה סרה ממסילתה, היא המורה אותנו על ההבטה מרחוק עד אין תכלית, ועל תכלית נועדה לכל ההויה, ובזה הגודל האלהי מתפאר, וכל המגמות האמוניות מתאשרות ביותר, ומקום האמונה, הבטחון והעבודה האלהית, מתרחב. מאחר שהכל הולך למגמה, הרי עין צופיה על כל. ומאחר שהכל מתעלה, ויש בשכלולו של האדם את עצמו ואת עולמו גם כן כדי להעלות מדריגות, הרי הוא עושה בזה ממש את רצון קונו. והמעלה הרוחנית המתעלה מעל כל, מתראה היא ליותר מרכזית ביסוד ההויה, ונמצאת עלייתו של האדם אליה מוכרה. ולא עוד, אלא שאחריתיותה של המגמה, והצפיה המוקדמה שלה, מראה דרך להארה של אחרית מראשית, ועצות של דליגה ושל יישור דרך נתבעות. טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. והננו ממילא עולים למעמד המחשבה שהיצירה העולמית של עולם הזה ושל עולם הבא, של עתיד הפרטי, של העתיד הכללי, הכל נשקף בהשקפה אחת, והכל מעורה זה בזה. והאמונה שהעולם הזה הוא כפרוזדור בפני עולם הבא, שמביאה לידי הבינה האמונית המפורטה, מתאמצת, וכל ערכי המוסר מתעלים בעילוי אלהי. ולא עוד, אלא כיון שיש צפיה ומגמה מובטחה, ככח הצפיה כך הוא כח הגבורה. ונמצא שהיסוד של התעלות מעל כל חקי הטבע, הוא דבר מובן באפשריותו והתאמתו עם כל דרכי הדעה המיושבים.\n", "summary": "התיאוריה של התפתחות העולם מרוממת את האמונה בהשגחת ה' על הבריאה מראשיתה עד אחריתה.\n"}, {"id": 1423, "paragraph": "מהותיותו של דוד היא בלתי משתנה, לעולם עומדת היא בצביונה, עומק רצונה ועצמיותה אתה במלא המובן. וזאת היא סוד הברית אשר למלכות בית דוד, כירח יכון עולם וכסאו כשמש נגדי. אור המשיחיות, תמצית העצמיות של אומת ישראל, חודרת בכל שטף הדורות. אפילו אצל הרשעים שבהם אין הנקודה העצמית משתנה. אם יעזבו בניו תורתי, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר מעמו ולא אשקר באמונתי, אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב. המהותיות העזיזה של ישראל, עוצם בטחון קיומם, תגבורת הכרת חטיביותם, שלטונם הרוחני וגאותם הנאצלה הפנימית, שורש כל מדה טובה וכל ענוה צדק, מתגלה היא במשיחיות, בנשמתו של משיח, החשה ומרגשת את כל צרת ישראל, בכל עומקה וגדלה, בכל כללותה ופרטיותיה, בכל עלבונותיה ומכאוביה, בכל להט אש חמדת גדולתה ואצילות עומק הרגשה, כעסה והותה, וחמת אש קודש על כל אויביה, מציקיה ומנדיה. כעל גמולות כעל ישלם, לאיים גמול ישלם. וזה שמו אשר יקראו לו ד' צדקנו, טוביה לקרתה דשמה כשם מלכה, ושם מלכא כשם אלההא, ד' אלהים אמת. נשבע ד' לדוד אמת לא ישוב ממנה, מפרי בטנך אשית לכסא לך.\n", "summary": "בנשמת המשיח הנצחית מתגלה מהותם של ישראל, והיא חודרת בכל הדורות ובכל נשמות ישראל, ואפילו בנשמות הרשעים.\n"}, {"id": 1466, "paragraph": "המקור העצמי של המוסר מוכרח להיות מונח ביסוד מה שהוא טוב לכל במובן היותר רחב, דהיינו טוב לכל המצוי. ומוכרח על פי זה להיות מציאות למהלך מעשי ומחשבתי כזה, שתולדותיו מביאים את הטוב לכל במובנו היותר נרחב. השאלה היא רק איך יתגלה לאדם המוגבל הטוב לכל המצוי, שהוא כל כך נעלם ממנו. ועל זה התשובה מוכרחת לבא, שבעולם תמצא נקודה מאירה, שמפי הגבורה ישמע בה תורה ומצות. והתורה מן השמים צריכה להיות מכוונה לטובת הכל, מראשית עד אחרית. וכל סדרי המוסר שהם נערכים בכל השדרות, לפי כל המצבים השונים של כל היצורים, של כל היחידים וכל הקיבוצים, הנם באמת שלבים שיעלה על ידם העולם למדה זו של הקשבת קול ד', שיגלה לו מזיו האורה של נקודת עולמים זו את היסוד המוסרי בכל מילואו, איך לעשות טוב עם הכל, בכל מעשיו ובכל דרכיו. זאת היא התורה אשר תצא מציון, ודבר ד' מירושלים, שכל העמים ישתוקקו לה באחרית הימים. והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים. וחכמת ישראל הסודית, נועצת היא את כל רישומי מוסרה להמטרה היותר כללית, של תיקון העולמות כולם, ושל תיקונם היותר אידיאלי, רדיקלי, של תיקון שרשם העליון, של יחוד האורה האלהית העולמית בכל ענפיה עם האלהות האידיאלית הרוממה מכל ציור עולמים, יחוד קוב\"ה ושכינתיה, מקור הציווי המוחלט.\n", "summary": "המוסר האנושי הנו שלב המביא למוסר האלוהי המטיב לכל, שבעומקו מונחת שאיפת התיקון ואיחוד הענפים עם שורשם.\n"}, {"id": 1392, "paragraph": "המשתמש בחכמה ובינה להרע, על זה נאמר בספרא דצניעותא, וי ליה למאן דגלי ערייתהון, ויש בזה תוכן פרטי אישי, ותוכן כללי עולמי, כשם שיש בקודש ובתיקון עולם.\n", "summary": "לדברי ה\"ספרא דצניעותא\" על המשתמש בחכמה ובינה להרע, ששקול לגילוי עריות, יש תוכן פרטי ותוכן כללי.\n"}, {"id": 1625, "paragraph": "לפעמים עושה היא רוח הקודש פעולתה, פעולה חרישית, בתוך הגוף והנפש, מקשרת היא את כל העמקים החבויים בהם אל כל המרומים שממעל להם, ובזה האדם מתעלה, מתקדש ומתהרמן אל המרומים כולם. חש הוא בפנימיותו את כל פגישה הבאה ממעל, כי כמוה מפנימיותו, מעומק הוייתו, תהומות זורמים ועולים. האספקלריאות פוגשות זו בזו, ומראות זו בזו את הוד התגלויותיהן. וכל תוכן קדוש ומרום מתערה ומשתרש בעמקי מקורו, כל נטיה טובה, כל מדה טובה, כל עבודה, כל קדושה, כל מצוה וכל יושר, מורגש הוא שפגע בנו מעולם חזק ונערץ, מעולם ע��יק וחדש, מעולם רחוק וקרוב, זורם הוא מנשמת אבות, משלשלת דור דורים, ונחמד ואהוב וחביב הוא, מלא חיים וזיו תפארה הוא. הדיבור החי נושק אותנו במלא אהבה, ואנו נושקים אותו בחבה מלאה, אני לדודי ודודי לי, על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז.\n", "summary": "פעולתה החרישית של רוח הקודש באדם, מקשרת ומְהַרְמֶנֶת אותו עם החיים העליונים ודורות עולם, ודיבורו מתחייה.\n"}, {"id": 1475, "paragraph": "אפילו הרהורים שאינם ברורים שהם מהעולם העליון, שיש בהם צירוף של רצון נשגב ושל געגוע לטהרה, לאצילות, לשחרור הנשמה ולהתלהבות קודש, אוצרים הם בקרבם אוצרות חכמה ושירה רבה, וצריכים לקבלם באהבה, בנעימה גדולה וקדושה, ובחרדת והדרת קודש. ולפי ההבנה של האדם יתגלו לו ביותר פתחי אותם האוצרות, וישאב מתוכן הון עתק, אוצר נחמד ושמן בנוה חכם.\n", "summary": "הרהורים שיש בהם רצון נשגב וגעגועי קדושה, אף שאינם מבוררים, הרי הם אוצרים בקרבם חכמה ושירה רבה.\n"}, {"id": 1399, "paragraph": "ישנה התגלות פרטית, ההולכת עם כל משפט, עם כל חלק הגה מגזרות הגיוניות, עם כל מלה ואות, וישנה התגלות כללית, שרוח שלום של ספר, של אורח חיים, של תעופת רוח, מתגלה. ויש שהכלליות מתגברת עד שהיא מכהה את הפרטיות, ואחר כך היא חוזרת וממציאה אותה בבהירות יותר גדולה, ובתמונת חיים יותר חשובים. אלה ארחות הגילוי הולכות בכל עובדא, בכל תנועה, בכל פעולה אשר יעשה האדם בתור עובד עבודת ד', משכלל עולמים, עושה רצונו של מקום. הגדולה העליונה היא דוקא מלאה כל, דוקא חודרת בכל מקום, אין לפניה קוטן. יש שאורות החיים מבהיקים מכל תוכן וענין הבא לידו של אדם ולחוג מגעו הגשמי והרוחני, ויש שהם מבהיקים הבהקה פרטית, מפעל אחר מפעל, לגימה אחר לגימה. ויש שהאורות משתלבים, והבהירות מאירה מכללות כולם, וממולאה מכל עושר פרטיהם בשפעת ברכה. ואותם הניצוצות שרזי תורה עסוקים בהם להעלותם בכל תוכן שבחיים, בכל מאכל ומשתה, בכל משא ומתן, בכל שיג ושיח, פורצים דרכם, והם מתלכדים לאבוקות גדולות ונשאות, אורות דמיונים עשירים, ודעות עליונות טהורות, ומנשאות את הנשמה לרומי מציאות ודאיות, שכל חקרי לב אנוש מתעלפים שם מרוב תגבורת כח החיים שבשטפיהם, וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה.\n", "summary": "בכל לימוד ותנועה ישנם גילויים כלליים, וגילויים פרטיים המופיעים מכל חלק, וכשהם משתלבים, מתאחדים כל הניצוצות לאבוקה.\n"}, {"id": 1432, "paragraph": "ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו. האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה, בכל ענפיה שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד המדומה, ומשטר ממשלת תבל. השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט על כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו. זוהי שאיפת הבודיסמות.\n", "summary": "ארבע שאיפות הן: האלילות שואפת להשלטת הרע בעולם, הבודהיזם התייאש מהעולם בגלל שלטון הרע בו ושואף לכיליון.\n"}, {"id": 1394, "paragraph": "על פי יסוד הרזים כל מעשה הטוב של הרשע הולך למקום הרשעה והטומאה. אף על פי שבכל זאת אין הקב\"ה מקפח את שכרו, ומשלם לו בעולם הזה גם שכר מצוה קלה שעשה, אך כל זה חלק הרשעה הוא. קל וחומר שכל עון וחטא של צדיק, הכל הולך לחזק את כח הקודש. אף על פי שבארץ ישולם, וסביביו נשערה מאד, מכל מקום הכל הולך, מדין מדה טובה מרובה, לחזק ולגדל את אור הקודש והטוב. מזה אנו מבינים, שבכללות העמים, ישראל גוי צדיק שומר אמונים הוא, גם כל חטאתיהם של ישראל מחזקים את הקודש בעולם, ולהיפך, חסד לאומים חטאת, כל טוב של אומה רשעה מחזקת היא את הרשעה העולמית. והקב\"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, ובכללות רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם. כי כל חטא שבא ממקור שרובו טוב, שהוא אות שבאמת בפנימיותו כולו הוא טוב, יש בו באמת אור גדול וישועה רבה, ועבירתן של שבטים כלכלה את כל העולם כולו, ובכל פרשת העיבור יהיו כל צרכיהם לפניך. אלא שכך היא המדה, שהטוב והבנין העולה מתוך החטא צריך הוא שיזוקק הרבה עד שיהיה עולה לשכלול היצור כולו, והזיקוק הוא מדת היסורין ממרקי החטא, כלומר מזקקי החטא, שבא מעומק הטוב, מכל כיעור החיצוניות שלו, והעמדתו על יסודו הפנימי, החי חיי אמת וקודש. ומתוך שאין דבר אבוד בכל מעשיהם של צדיקים, ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח, על כן צריך כל חטא גדול וקטן שבקטנים להזדקק, כדי להיות מוכשר לשמש אותו הפועל הכללי העליון והמצוחצח, שנועדה לו כל תנועה של נשמה קדושה. כי יודע ד' דרך צדיקים, רק ד' יודע, במקום שכל שרעפי כל נוצר לא יגיעו. וכל תשובה מאהבה באה עד אותו המקור הפנימי, שמשם כל העשוי הוא טוב ובנין של תום ויושר למפרע, והזדונות המתהפכות לזכיות אינם צריכים ליצירה חדשה, כי אם להתגלות מקוריותם, כי גם השמים החדשים והארץ החדשה שעתיד הקב\"ה לעשות בימי משיח, אינם צריכים חידוש, כי קיימים ועומדים הם, שנאמר, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני, יעמדו לא נאמר, אלא עומדים.\n", "summary": "מעשיהם הטובים של הרשעים והעמים נובעים משורשם הרע, וחטאי הצדיקים וישראל הם זכויות ונובעים מעצמיותם הטובה.\n"}, {"id": 1406, "paragraph": "הרגל וחוש אסתתי צריכים, לראות בכל ספר שבקדושה את הצד המדעי והספרותי שבו, ולאחד את התוכן הזה עם תוכן הקודש התמים, שאין בו שום פגם של התחכמות. ותמימים ינחלו טוב.\n", "summary": "יש להתרגל לראות בכל ספר קודש את הצד המדעי והספרותי שבו, ולאחדו עם תוכנו הקדוש והתמים.\n"}, {"id": 1395, "paragraph": "הצורך הנפשי שבלימודים הוא היסוד התמציתי של כל מה שעושה פירות בעולם הרוחני, והוא המעין הנפשי של תורה לשמה, שממנו נובע כל עושר מדעי. והפרטים הטכנים שבחלקי הידיעות, אינם כי אם כלים להריק אל תוכם אותו האור הגדול של התביעה הנשמתית, שכל אחד מזיל אל תוכם ממה שיש בשורש נשמתו. לעולם ילמד אדם ממה שלבו חפץ.\n", "summary": "הצורך הנפשי בלימוד הנו המעיין הנפשי של תורה לשמה, ופרטי הלימוד הנם רק כלים לאותו שפע.\n"}, {"id": 1403, "paragraph": "יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתוקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל. ולעומת זה, כל הנעשה מישראל בארץ ישראל, מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל, וזהו אושר גדול לישראל ולעולם. החטאים שגורמים גלות, הם הם שמדלחים את המעין העצמי הישראלי, שהמקור מזיל הזלות טמאות, את משכן ד' טמא. וכשהמקור העצמי המיוחד נשחת, מתעלה המקוריות היסודית לאותו החלק העליון התמציתי שיש לישראל בסגולת האדם, וזה נשאב דוקא בגלות, והארץ מתחרבת ומשתוממת, וחרבנה מכפר עליה, המעין פוסק מלהזיל, והוא מסתנן קמעא קמעא, וההופעות של החיים והמחשבה יוצאות דרך הצינור הכללי, שהוא פזור בכל העולם כולו, כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם. עד אשר ההזלות הטמאות הפרטיות מתפסקות, וחוזר כח המקור לטהרתו, ואז נמאסת הגלות לגמרי, והרי הוא כמיותר, והאורה הכללית חוזרת היא להיות דופקת לצאת מהמעין העצמי הפרטי בכל חילו. ואור משיח מקבץ נדחים מתחיל להופיע, וקול בכי תמרורים של רחל המבכה על בניה מתמתק על ידי שפעת נחומים, מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם ד' ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם ד' ושבו בנים לגבולם. ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיבותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם, חוזרת היא, והיה ברכה, בך חותמים.\n", "summary": "בארץ ישראל מתבטלת הצורה האנושית של היצירה לגבי צורתה הישראלית, ורק כשהמקור הישראלי נשחת יוצאים לגלות ויונקים מהיצירה הכללית.\n"}, {"id": 1509, "paragraph": "מי הקשיב סוד שיח רעש מלחמת העולם הטוב והרע בהאבקם על משטר העולמיות, אשר בצורה זעירא ונקודתית מתגלה כעין צביון זה בנפשו של אדם במלחמת חייו החיצוניים והפנימיים. רב קשב אנו קושבים. המלחמה מעוררת גבורה, שפעת החיים העולמיים אל הטוב מתגברים, על ידי הניגוד העצום של כל התוכן של הרשעה. הגימנסתיקה העולמית מאזרתה בגבורה.\n", "summary": "מאבק הטוב והרע העולמי, המתגלה גם במלחמת הפנימיות והחיצוניות בנפש האדם, מגביר את כוח הטוב.\n"}, {"id": 1652, "paragraph": "נכתם עון העמים שופכי הדמים, זדים מלכי אדמה וכל מרגיזי ארץ. לא יכופר לארץ לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, והכפרה מוכרחת לבא, ביטול כללי לכל העמים התרבותיים של עכשיו, עם כל השקר והתרמית שלהם, עם כל זוהמתם הרעה וארסם הצפעוני. כל התרבות המתהללת בצלצלי שקרים מוכרחת היא להכחד מן העולם, ותחתיה תקום מלכות עליונין קדישין. אורן של ישראל יופיע לכונן עולם בעמים חדשים, בלאומים אשר לא יהגו ריקם, ולא ירגזו עוד על ד' ועל משיחו, על אור חיי העולם ועל התום והאמונה אשר לברית עולמים. וישראל יראה בעיניו שלומת רשעים, יצעוד על חורבנם של עמי אירופא המתהללים באלילים בסתר לבבם, כאשר צעד על חרבות בבל ואשור העתיקים. אז ידע ויוכר כי אך בו אל, אלהי ישראל מושיע. ותשועת ד' בא תבא, הנדפת כח הגוים שקויי כוס התרעלה מוכרחת היא לבא, פתח ד' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו. אם עוד תתאמץ אירופא וכל גוייה להחזיק מעמד בצביונה, לא באמת ולא בצדקה, את ד' לא ידעו ואת דרכיו לא יחפצו ללכת בהם, אור התשובה יופיע, וישליך איש את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, וישוב הכל אל טוב ד'. ואז תכחד התרבות ההוית בכל יסודותיה, ספרויותיה, תיאטריה וכל מכונותיה, וכל החקים אשר בהבל ועול יסודם, וכל נימוסי החיים הרעים והחטאים כליל יחלפו, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. הארג הרוחני והמעשי אשר בצביונו ההוי לא יכול לעצור, עם כל תפארת חכמתו, בעד שפך דמים רבים, ובעד חורבנו של עולם בצורה איומה כזאת, הרי הוא מוכיח על עצמו שהוא פסול מעקרו, זורו רשעים מבטן, מראשית יסודו, וכל מהלכו כולו אינו כי אם עצת שקר ונכלי רשעים מסובכים, והם קשורים עם הנטיות הנפשיות והגופניות אשר נתעצמו בהאדריכליות של בנין הלאומים התרבותיים של זמננו, שכחי ד' בכליותם, ונושאים את שמו על שפתם, בפיהם ובלשונם. על כן חרב תחרב כל התרבות ההוית, ועל משואותיה יתכונן בנין העולם באמת ובדעת ד'. נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים.\n", "summary": "חורבן אירופה ושפיכות הדמים שבמלחמותיה, מעידים על הצביעות של תרבותה, ומביאים לכינון מלכות ישראל.\n"}, {"id": 1482, "paragraph": "הרשעה של ביטול המצות והמרידה המעשית, שהיא חורבן העולם, שאיה יוכת שער דמנגח כי תורא, יונקת היא מעתיד רחוק, ממצות בטלות של עתיד לבא, אבל מקסם שוא חזתה. במקום העליון הכל מתתקן, כל העולמים הגשמיים והרוחניים, נפש האדם לכל עומק הופעותיה והשתלשלות דורותיה, נפש העולם וכל המון כחותיה, הכל מתעלה, מזדקק ומשתכלל, אז בטלות המצות, בהופעת האורה המצורפת, שהכל נצרף, אמרת אלוה צרופה. לא נתנו המצות כי אם לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב\"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף. אבל כשבאה ההשחתה לבטל את המצות בעוד אשר הסיגים לא נטהרו, בעוד אשר לא נצטרפו הבריות כלל, הרי הוא מבלע נחלת ד'. ועד כמה שראוי למין תוכן כזה וסעיפיו להמצא, בקרב כל העמים אשר על פני האדמה, עד עת קץ, אשר אור ד' יואר בעולם, והכל יכירו מה הוא כחן וסגולתם של ישראל, ומה הוא הפרינציפיון הכללי והפרטי של התורה האלהית, המכוננה לעומת עולם וכל אשר בו בדיוק יצירתי, אבל כל זמן שהחושך מכסה ארץ, הרי הם ראויים למין תכונה מוסרית כזאת שיסודה בהשפלה כללית של רוח האדם והעולם, ובהסתרה של האור האלהי העליון, מקור החכמה והחסד, העומד לעד ולנצח נצחים. אבל כשסעיפים זרים כאלה חודרים בקרב מחנה ישראל, הרי הם מטמאים את הקודש והמקדש, מכניסים ארס נחש בכל הלח המחיה את כל הנשמות, ומיבשים את הלשד האלהי המרענן את כל. ומלחמת ד' היא ונקמת היכלו לעמד הכן בכח וגבורה, להודיע אור חכמת ישראל, האחוזה בישועתו ונצחו בעולם.\n", "summary": "המרידה המעשית נובעת מיניקה מהעתיד בו יבוטלו המצוות, אך בטרם יתוקן העולם היא הרסנית לישראל.\n"}, {"id": 1664, "paragraph": "בכל בריה רואים את מסקנת החיים של שטח רחב מאד, של עומק ורום גדול ונעלה, ומתרוממת כל בריה למעלתה האידיאלית לפי בהירות ההשקפה השרשית הזאת. בכל רעיון, בכל התעוררות של חיים רוחניים שאנו רואים בעולם, מתגלה לעינינו בריה נפלאה שבבריות, שהננו חודרים והולכים, הולכים ומטפסים, לעלות אל המקוריות של מהלכי החיים, והרשמים העמוקים, הרחבים והרמים, שהם הם הגורמים לאותן המחשבות והנטיות שתצאנה אל הפועל, ושיחזיקו את מעמדן. וכשם שאנו מסתכלים ברעיונות המשוטטים בעולם ותופסים מקום בחיים העומדים מחוץ לנו, ותופסים אנו את יסודם השרשי, שהוא מתגלה לנו בצורה של גדולה, כמו כן אנו באים גם כן להסתכל על מהלכי רעיונותינו אנו, על נטיות לבבנו והגיוני נפשנו, ואנו רואים בהם לא רק את עצמם, שהם הם עצמנו, אלא את כל המרחב הגדול, המסובך ומתענף, הגורם את הוייתם. ואז אנו באים מתוך ההסתכלות הצרה של עצמנו, אל הסתכלות רחבה של מדת העולם, והחיים הפנימיים שלנו מתגלים אצלנו בסבותיהם המקוריות, ובהירות גדולה מופיעה אז במחזות נפשנו על גוי ועל אדם, על שמים ועל הארץ, ועל כל המון ברואים לאין תכלית. \n", "summary": "כל בריה, מחשבה ונטיה, בעולם ובנפש, הנה התגלמות של חיים עליונים רחבים, והסתכלות זו מביאה בהירות גדולה לנפש ולעולם.\n"}, {"id": 1598, "paragraph": "חוש הריעות נמצא כמוס בלאומים כמו בברואים פרטיים אישיים, וכל העמים יש להם ריעות ביחש לנשמתם הלאומית, כי הם דומים זה לזה בעריגתם הפנימית. מובדלה מכולם היא האומה הישראלית, שאותו הלך הנפש של העמים כולם אי אפשר שיהיה בקרבה בתורת התביעה הפנימית ומקור השביעה של החיים. ומגמת הריעות דוחקת היא, ואינה מוצאה לה בישראל את סיפוקה במלא העולם, על כן הננו פונים למעלה, וישראל הם חברים למלאכי השרת. אותה התביעה הנפשית המרוממה שיש לצבא מעלה, אותה האידיאליות המוחלטה, שממעל לכל זיו ונוגה מוזרח בשאיפה בשרית, היא ממלאה את החלל של העולם הפנימי של מבוקש החיים לישראל. ומתועדים אנו ביחד בקדושת השם, ומתוך סער תדירי של תשוקת עולמים הננו מביעים את השתתפותנו עם חיל המרומים תמיד בכל יום בברכת יוצר, בתיאור סיפורי, ובקדושה המיוחדה, בכל הוד הביטוי הפנימי והעצמי. נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום.\n", "summary": "בין האומות השונות קיימים יחסים חברותיים, אך ישראל מפני מעלתם אינם יכולים להתחבר עמם, והם מתחברים עם המלאכים.\n"}, {"id": 1477, "paragraph": "האור האלהי מצד עצמו, מצד ההתעלות מיסוד עולמים, אין שייך בו לומר תוכן של סבה ומסובב. ומזה באה המחשבה ההורסת את כל הלימודים התיאולוגים המדברים על דבר ערך הסבה והמסובב ביחש האלהות. ומזה יכולים אנו להבין, שמה שאנו מיחסים שם סבה לאלהים ביחש ההויה העולמית, מצד הערך הבלתי מעורך של קודם הבריאה והמצאת ההויה, אין התוכן הולם כלל, רק אחרי שאנו כבר נמצאים בתכונת עולמים הרינו תופסים את העליוניות מכל תאר וסבה בהבחנת שם סבה ראשונה, ובטוחים אנו שביטוי הגיוננו התחתיתי הוא מכוון אל העליוניות בגניזה וחביון. ומזה הרינו באמת מתעלים מעולם הגלוי לעולם הנסתר, המואר באור אין סוף. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.\n", "summary": "על עצמות האור האלוהי לא שייך התואר \"סיבה ראשונה\", אלא \"אור אין סוף\", ורק בערכי העולמות אנו מכנים אותו כך.\n"}, {"id": 1468, "paragraph": "מהלך כל היש בנוי על יסוד התשובה. התגלות ההויות בתור ירידה מאלהיות לעולמיות, היא השפלה ומיתה נוראה, מה שכל הירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מריבוי כשרון וקנין למיעוט כשרון וקנין, לא ישוו לה. וכל זה נעשה על פי המשקל העליון של שפיטת הצדק, המשערת את משפט ההוייות בטרם כל יציר נברא. ויש בחסד עליון של עולם חסד יבנה, משום מדת הגבורה והדין של רוח אלהים המרחפת על פני המים. אמנם ירידה זו, הלא יסוד העליה העליונה גנוז בה, ולפני סדר זמנים היא, הרי העליה כרוכה כבר בה. ותהום רבה של המשפט, והררי אל של הצדקה, יחדו ישקו. והולכים הדברים ומתבררים, שבים לאיתנם ביתר שאת ברוח האדם, שהתשובה היא חלקו ונחלתו, והיא דוגמא לכל היש, ברום רוממות ובשפל תחתיות. אדני מעון אתה היית לנו בכל דור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם ועד עולם אתה אל, תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. וכל מה שאנו מתבוננים יותר עד כמה הדברים היותר פרטיים שבההויה הרוחנית והחומרית יש בהם משום זעירות וקימוץ מכל הכלליים, וכל קוטן יש בו צללים של גודל בעומק ישותו, שוב לא נתפלא כלל על רז התשובה, החודר כל כך לעמקי הנפש האנושית, וחודר והולך מראשית תעופת הלך מחשבתו והשקפת עולמו עד פרטיות דיוקי מעשיו ותיאורי מדותיו. והדברים הולכים וחוזרים לפעולתם בהמהלכים ההיסתוריים של כללות האדם. וכשנדע עוד יותר את הערך האיכותי של האדם ורוחו, ואת הצביון שהוא נותן למציאות על ידי הטבעתו, מיד נביט בבהירות על היחש המזהיר של התשובה הגדולה, הקוסמית, במובן היותר רחב והיותר עמוק ויותר רם שלה, עם תשובתו של האדם, היחידי והציבורי, שעל אופניה מתגלגלים כל תכסיסי החיים המעשיים והרוחניים. ממעמקים קראתיך ד'.\n", "summary": "התשובה הכללית, וירידת העולם לצורך עלייתו, מתבארות בהתבוננות בירידת הנפש הפרטית.\n"}, {"id": 1433, "paragraph": "השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, ��מסור בידו את החומר, ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם. זוהי שאיפת הנוצריות. השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל, מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד, אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב. זאת היא שאיפת ישראל, המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו, למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, קנאת ד' צבאות תעשה זאת. וקנאת ד' היא רוח החיה בגבורת ישראל, שלא להניח להרשעה האנושית ולא להרשעה העולמית אפילו כמלא נימא, והאלילים כליל יחלוף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. ישמחו השמים ותגל הארץ, ויאמרו בגויים ד' מלך. ומובן הדבר, שבין היאוש הגמור של הבודיסמות, ובין היאוש למחצה של הנוצריות, הוא משמש באיזה אופן את הרשעה העולמית, ברצותה על כל פנים להמשיך אליה כל אשר תוכל, לפחות להודות בממשיותה ונצחונה כשהיא לעצמה, וממילא היא מתבצרת. ובא אור ישראל להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט הלוט על כל העמים, ואת המסכה הנסוכה על כל הגוים.\n", "summary": "הנצרות התייאשה מהעולם החומרי הדבק ברע, והיהדות שואפת להשליט את הטוב על הרע ולהופכו לטוב.\n"}, {"id": 1530, "paragraph": "יש שתוקפת איזה יראה בעת יצירת המחשבות. עולה רעיון על הלב, מכיר הוא החושב את הצורך הגמור של התפשטות ענפיו לרוחב ושרשיו לעומק, את הכרח חידורו והתפתחותו, הסתעפותו והתילדותו, בכל עומק חידושו ובירורו, במיצוי כל החשבונות השייכים לו, ולהמון המחשבות הסובבות אותו וממצירות אותו, ויראה של תוהו תוקפתו, והוא נשאר עם המחשבה הגולמית כמו שהיא, או שעל ידי דוחקה של יראה זו הוא מבקש לו רק שביל אחד בעלטה זו, ואין המחשבה פורצת את כל החומות של מאסרה, רק מחרך אחד היא מתפשטת בכבדות, והוא נענה ונדכא מלחץ המחשבה הצרה, והיצירה לקויה, והעולם הנזקק להיות מהיוצרים המחשבתיים שרוי באופל, ברעב וצמאון. אמנם יחש יש בודאי ליראה זו, שהיא חרדה של חלישות, אל המצב המוסרי, שהוא צריך להתתקן על ידי תשובה פנימית, היכולה להעשות מיד, בטוהר רצון ורעיון. יש לפעמים שהדבר מתיחש גם כן למצב המזג והחלשות הגופנית, ויש שמעמד העולם הכללי, או היחושים היותר קרובים לו מהם, הם הם הגורמים את עוצר רחם הרוחני הזה. ועל כולם מתגברים, לפי ערך, על ידי הרבות אור הדעת, על ידי הכרת סבת העיכוב. סוף כל סוף צריך האדם לגאול את חלקי נשמתו מגליותיהם, לפדות את אסירי מחשבותיו ממאסריהם, לאמר לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו. וכשאדם רוצה לגאול את אותו ההמון הרב של היצורים הרוחניים, הם הם המחשבות והציורים הרבים, שהם בריות חיות וקיימות, המבקשות פדיונן בכל עז ומרץ, באה לו הופעה פנימית מאורו של משיח הגנוז בנשמתו, והוא מחולל גאולה, ומהוה אור חדש בעולמו. והולך האור ומתפשט, חודר ומתעמק, מתרחב ומתענף, עד באו אל שורש מקוריותו. ורגשי גאולה ואומץ מחילים להיות מתחוללים בלבבות רבות, תנועות של תחיה כללית, של שיבת בנים לגבולם, של תיקון העולם ושל קוממות הריסותיו מתיצרים ומתרבים, הולכים הם ומתלבשים בצורות שונות, יורדים הם לים החיים, מתקשרים בגויות, יוצרים תכונות וערכים, מזגים וטבעים, הנאותים להם. ומאשמנים קם עם לגאולה, וטל אורות, טל תורה של תחיה, מתחיל את פעולתו, רסיסים מתחיית המתים העולמית, הגדולה, באים ומתגלים. יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל. והיראה החלושה סרה, והגבורה העליונה לוקחת את מקומה. אל תיראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד. כי בועליך עושיך ד' צבאות שמו, וגואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא. כי ימין ושמאל תפרוצי, וזרעך גויים יירש, וערים נשמות יושיבו. כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ד' וצדקתם מאתי נאם ד'.\n", "summary": "פחד המחשבה המונע אותה מלהתפשט, נובע מחולשה מוסרית, או גופנית, או עולמית, וגאולת המחשבה מחוללת גאולה כללית.\n"}]

DATA/parsed_files/file_e_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 1389, "paragraph": "כשבאים למדת רזי עולם, המשפיעים על כל החיים, על כל שעור הקומה, ועל כל הכחות, מתאחדת הארת הנשמה עם הארות חיי הגויה, והדם מתפעל גם הוא מהתנועה הרוחנית העליונה, של חשק הנשמה באצילות אידיאלי חפציה המתוארים בפנימיותה. ובזה יורד כח חיים גדול מאד גם בתוך מפלי הבשר, וכחות החומר מתרעננים, ונעשים פועלים בפועל חיים מלא. ובזה מתכפלת חובת הקדושה והדבקות האלהית, בכל עומק הציור שהיכולת יכולה להשיגו. וזאת היא תורת השימור של הקדושים המתהלכים לפני ד' תמיד, שעליה בנויה היא כל אותה המערכה של חילופי מדריגות הקודש, שלקחו עמדתם בפועל, מטהרת חולין עד טהרת חטאת, ובפרטיותם מתחטבת היא תוצאת החסידות המיוחדה, הבאה בפועל בכל הליכות החיים המיוחדים לנגשים אל ד', איש לפי מעלתו.\n", "summary": "במידת הרז, מתאחדת הארת הנשמה עם חיי הגוף ומתחייבת דבקות מיוחדת, כשם שקדושת המאכל מחייבת זהירות יתירה מלטמאו.\n"}, {"id": 1654, "paragraph": "בהאמת הגדולה שכל חוקי התורה הם חקות שמים וארץ ממש, שלא ישתנו בשום אופן על ידי שום שינוי רעיוני, ואינם תוכנים סימבוליים לעורר רק מחשבה ורעיון, באמתת ערכו הוא יסוד העולם ויסוד האומה הישראלית. ובכח המצייר לבד, מה שהאומה מציירת כן את האופן התיאורי של חקי התורה בפועל, חוץ מהאמת המוחלטה העליונה שבה, היא נוטלת גם כן את המעוז החזק לכל עמדותיה בחיים. והציור לבדו די הוא לתן נועם ותכונה עזיזה ריאלית לכל אותו המרחב של התפשטות דרישתה של תורה, שמתהפך למזון מבריא ולסם חיים לכל האומה כולה לדורותיה. ומן הציור התיאורי בכח המדמה של האומה, באה היא אל מרום האמת, ומוצאה היא את יסוד חייה, חיי עולם, בתורת אמת, ביסוד אמת לאמתו. אך עמי המה, בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע. בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כל ימי עולם.\n", "summary": "המצוות הן חוקות שמים וארץ ולא תכנים סימבוליים, וציורי הדמיון בטעמיהן מבססים אותן בכוח המדמה, וממנו באים לאמת.\n"}, {"id": 1501, "paragraph": "מדריגות אחר מדריגות עולות הודאיות. אין כל מדריגת ודאי דומה לחבירתה במדתה הכמותית והאיכותית. רעיון מרעיון, אמונה מאמונה, מובדלים הם זה מזה על פי מדת חיי הודאות המחיים אותם. הודאי המוחלט שוכן ברום עולם, בחביון עז העתיד לבא, עולם הבא, אהיה אשר אהיה, הודאי שמו כן תהילתו, ודאי סתמי. נחלים רבים מתפרדים ממנו, כולם אחוזים זה בזה, עד באם לנהר אולי, כולי האי ואולי, יובל אולי. ויובל אולי, ודאי הוא ביחש לכל הנוצר ממנו, לכל המתאצל ומתפשט מאורו. והם גם כן, לפי רובי ענפיהם, ודאיים הם, כל אחד במדתו. והכל יונק ממקור הודאות השפועה מהודאי המוחלט, הודאי שלמעלה מודאי. בכל עולם, בכל איש, עולה תמיד בעליתו מדת ודאותו, ונחל אולי מתחבר הוא עם הנהר היוצא מעדן, מיסוד הודאות. וכולם יחד שואבים לשד חייהם ממקור כל הודאיות וממקור כל הספיקות, ממקור שאיבת הודאות שכל הספיקות שואבים, להחיותם, להעלותם, לרעננם, ולפארם בפאר חי העולם. ושם מעון השמחה, עז וחדוה במקומו, אין שמחה כהתרת הספיקות. הספיקות מתגלים בשרשם הנאצל בצורתם העליונה, בצורה החיובית הבריאה והרעננה שלהם, בצורה המחיה את כל צדדיהם, ועל ידם ומהם, ובהם ועמם, תופיע האורה המופלגה, מקור ששון חיי עולמים, הודאות המוחלטה בצורתה האידיאלית, מקור הגבורה, מקור החסד, מקור התפארת, הנצח וההוד, מקור כל יסוד עולמים, מקור כל מלכות, כל אדנות, כל שלטון, כ�� כח אדני, כל גבורת אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, כי ביה ד' צור עולמים. \n", "summary": "כל מדרגת ודאות הנה ספק לעומת הוודאות שמעליה, ושורש כולן בוודאות העליונה המוחלטת.\n"}, {"id": 1467, "paragraph": "אורות הקודש שמתנוצצים באיזה נקודה, צריכים תמיד להעריך את ערכם איך הם מתפשטים בגניזה בכל המרחב, והולכים בשבילים נסתרים וזרמים חבויים, עד שבאים להתגלות באותה הנקודה המאירה. קדושת האדם שבישראל, הרי היא חבויה בכל האדם הכללי, באנושיות כולה, בעומק הגניזה, והיא הולכת וזורמת על ידי כמה דרכים עמוקים, סבוכים וגנוזים, עד שבאים לידי הגילוי של ההארה בנשמת ישראל. קדושת המקום, מלאה כל העולם, אבל חבויה היא ועלומה, והולכים שטפי הקודש המסתתרים ושואפים אל מקום התגלותם, עד שבאים לידי גילוי בארץ ישראל, ראש עפרות תבל, ומשם לנקודת הקודש, בית המקדש ואבן שתיה, מציון מכלל יופי אלהים הופיע. קדושת הזמן, מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ד' יום יום, והולכים קוי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת, עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים, בקדושת השבת, תחילה למקראי קודש, בתור קדושה מקורית, שהיא משפעת קדושה על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים, בתור מקבלי שפעת הקודש, על ידי ישראל דקדשינהו לזמנים. דוגמת הארת הנשמה שבחושים, עין רואה ואוזן שומעת, שלא ממקורם הפרטי הם לוקחים את אורם, אלא אותה הארת החיים השוטפת מאור הנשמה להחיות את הגויה כולה, מקנה איכות חיים של ראיה ושמיעה, שעל ידי התפרצות הכח בבאו עד הנקודה היותר מוכשרת לגילויו, יוצא הוא אל הפועל בתור ראיה בעין ושמיעה באוזן. וכיוצא בו בכל המון הגילויים שבעולם, בארחות ההיסתוריה, בין המתגלות בצורה טבעית, בין בארחים פלאיים, כל הבא בזמן מיוחד איננו כי אם התרכזות של מילוי להמון כחות שהיו כבר אצורים בגניזה, ונתעכבה פעולתם עד השעה המוכשרת להבעתם. למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקה וצדקתה כלפיד יבער. וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו. החידוש הוא בשם, בהתגלות, בביטוי ובפרסום, אבל העצמיות לא נתחדשה. מעת היותה שם אני.\n", "summary": "בקדושת ישראל, השבת והמועדים, והארץ, מתגלה בצורה מורכזת הקדושה הכללית החבויה באדם, בזמן ובעולם.\n"}, {"id": 1410, "paragraph": "וממקור הגאוה נובע גם כן הכעס והתאוה, עד תמצית שפלותם. שכחת האור העליון, מקור החיים והעונג, מציירת את הישות בצורה כעורה, מעוררת קצף, ויסוד הכעס מחולל ארסו בנפש, החיים אובדים את ערכם, וכל תקוה אידיאלית מתמנעת, ומתוך כך באה הרשעה התאונית לעומק ממשלתה, וסוחבת את האדם לעמקי שאול. וממקור הענוה בא הרצון והקדושה, נחת רוח מלא שורר בעולם, תקות נעימות כבירות סובבות וחודרות את כל, ובכל היקום החיים מאושרים, והכל נאהב, תעודות גדולות יש לכל פעולה ולכל רגש, והכל הולך ומתקדש, הולך ומתעלה. הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו, תהילה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה.\n", "summary": "הגאווה מביאה לעולם כעס ותאווה בהקטנתה את ערכו האידיאלי, והענווה ממשיכה נחת ונעימות ממקור הקדושה.\n"}, {"id": 1605, "paragraph": "אחדות הרוחנית הכללית, מביאה אותנו לידי ההכרה של אחדות הסגולות הפנימיות במהותם העצמי. וכשאנו מגיעים לנשמת האדם, כבר אנו חושבים בהתגלות על דבר הערך המהותי הכולל את הכל, קטן וגדול, והננו מרוממים את הערך של ההכרה הטבעית, הטבועה עמוק בנשמה, למעלה מכל ההתלמדות. הלימודים משמשים בנו לתריס, שלא תבא ההתלמדות הארעאיית בחידושיה השטחיים, ותעוות את המשקל הפנימי. וחוץ מזה משמשים הם כגשם נדבות, להפריח ולהצמיח את הנצנים הטבעיים שבמעמקי הנשמות. המחשבות היסודיות של כל נשגב, של כל יושר, הכל כבר מוכן, ולב כל אדם הוגה בהן, בין חכם בין הדיוט, ומתוך כך משמשת היא ההשפעה כל כך באדם, והגדולים מדריכים את הקטנים, לא הדרכה שמחוץ להם, אלא סידור פנימיותם. ההקדמות אינם כל כך דברים מחוייבים למעלות הנשגבות, אלא דברים מקילים, ויש שהם בעצמם שבים להיות רכוש קניני, חוץ משימושם לבסס את הדברים הנשגבים יותר מהם. על פי היסוד האחדותי אנו מכירים, שהערך ההשויתי הוא הרבה יותר נשגב ונצחי מהערך ההבדלתי שבמציאות, ובחיי החברה מתגדל בשביל כך נצחון הרוב המספרי. ובא הרוב האיכותי ומכיר אחר כך את היקר שבתכונה הטבעית, ומתברר המשפט שהתוכן הישרני שבלב ההמון הוא הוא הנעלה לפעמים מהמושגים היותר מתאצלים שבאו על ידי כל ההתפלספות, ויקר דמיו בעיניו. ומתוך ההכרה של יוקר ההשויה, מתפוררים כל אותם טיחי התפל שמבדילים בין עם לעם עד כדי מלחמה ואיבה מנוחלת, ומתבררים התוכנים הסגוליים שבכל אחד, איך לחיות זה בצד זה באורח המשלים את הכל, ואיך הכל מקבל זה מזה ומשפיע זה על זה. והספרות חותרת לבא לעומק ההוקרה של הנשמתיות היותר מוחלטה, שההתלמדות אינו בה כלי שימוש עצמי, והיא הנבואה, ששפעה הולך ישר ממעין החיים האלהיים אל הנשמות בטהרתם, וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך.\n", "summary": "אחדות הרוחניות מביאה להעדפת ההכרה הטבעית על-פני ההתלמדות החיצונית, ואת ההשוויה והשלום על ההבדלה והמלחמה.\n"}, {"id": 1582, "paragraph": "בכלל כל שקר שאין מקצת אמת בתחילתו אינו מתקבל, כלולים כל הרצאות והבנות חיצוניות, שעל פי שטחם וסידורם הנם העתקות אמיתיות לאיזה מאורעות והשתלשלות מציאיות. אבל אין האמת התוכיית מתגלה על פי זה הסדר החיצוני, כי אם על פי הרצאה חודרת, היודעת להסביר את סידור הדברים על פי אותו המובן של עומק האמת הגדולה והכללית העומדת לעד. וכלולים בזה כל הלימודים העליונים המגיעים למוסר ולאמונה, לקדושה ואצילות ורוממות מוחלטה, הקשורים בהבנת העולם וסידור ערכיו, בהגלמת המאורעות ויחושי הזמנים. שהסדר הפנימי של מהלך הרוח הוא האמת הגבוהה, המדברת ברוח ד', ואותו החיטוט האנושי מוצא לפעמים גרגרי אמת חיצוניים, והם מקצת אמת, אבל הם נעשים צירופים לשקר מוחלט של תוצאות ההשקפות הפנימיות שעל פיהם. ומכל מקום כבא עת חפץ, מתגלה פנימיות האמת בבירורו, עד שיכול להופיע גם מתוך הסידורים כמו שהתגלו בצורתם השטחית, והרוחניות מתעלה עד כדי הקשבה עליונה של כלליות האמת עם פרטיו וארחותיו, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך. ואמרו דורשי רשומות שהשי\"ן של שקר הוא מאתוון קדישין, שיסודם התוכן האמיתי, והקו\"ף והרי\"ש הם מאתוון דסטרא אחרא, העושה רקות וקרירות, קר רק. וסוף כל סוף שיבורר זיוף השקר, ומבחן האמת ומילואה, בכל הגיונותיה, בכל משליה וחידותיה, בכל הרצאותיה ותיאוריה, יגלה ויראה לעין כל, וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר.\n", "summary": "כשם שהשקר זקוק לקצת אמת כדי להתקיים, כך השכל האנושי מוצא גרגרי אמת בשקריו, וכשתתגלה האמת היא תופיע גם בהם.\n"}, {"id": 1480, "paragraph": "יסוד העקדה הוא הגברת הרגשות היותר עדינים, והתכללותם באור האהבה המרוממה והעדינה לאין סוף, אהבת ד' הבהירה, כביטול טפה אחת בים.\n", "summary": "יסוד העקדה הוא הגברת הרגשות היותר ��דינים וביטולם באהבת ה'.\n"}, {"id": 1441, "paragraph": "עבודה זרה אין די לשנא אותה, לשקצה ולתעבה, לדרוש כליונה, אבודה והכחדה, אלא צריכים לכפור בה, להאמין באפסיותה, בריקנותה, בביטולה ושלילותה המוחלטה בעומק ההעדר, שרק בהתפרצותה להראות כדבר מצוי ואיזה יש, היא מתגלה בנבלותה, כיעורה, זוהמתה וסרחונה, וכל מום רע, וכל שם רע ושם גנאי שלה. עומק היהדות האמיתית נעוצה היא בכפירה של עבודה זרה, העולה הרבה יותר למעלה, ומעמקת יותר את החטיבות של קדושת היהדות, משנאתה ושיקוצה. וכל ריחוק, תיעוב ושיקוץ שלה, כל הזריות, תזרם כמו דוה צא תאמר לו, הכל תלוי בעומק הכפירה של עבודה זרה. כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי.\n", "summary": "עבודה זרה אין די לשנוא אותה, אלא צריך לכפור בקיומה ולהאמין באפסיותה.\n"}, {"id": 1502, "paragraph": "כשמדריגה אחת רוצה להתפאר בודאות יותר גדולה ממדתה, או גם אם חפצה היא לשאוב ודאות יותר רחבה ומלאה מערכה, ממה שהיא עלולה לה והיא יכולה לספוג אל תוכה, אז היא אובדת את משקלה, נכשלת היא ונופלת, צוללת היא אז במחשכים, כשיכור היא נעה ונדה, נשברת היא ומתפוצצת. עד אשר מתוך חשכה יאיר אורה, ותתחדש ביצירה חדשה, ומדת ספיקותה תעלה למקור הודאות, ויקיצו וירננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך.\n", "summary": "כשמדרגת ספק רוצה להתפאר בוודאות הגדולה ממידתה, היא נשברת, וסופה להתחיות ממקור הוודאות.\n"}, {"id": 1430, "paragraph": "חכמת הרזים מבארת את הממשיות של הרוחניות לכל ערכיה, מתארת את היש בכל אופיו, את הטוב ואת הרע בכל מילואיהם. ובאספקלריא של קודש בהירה, רואים אנו שעומק הטוב הוא המסבב את עומק הרע, כדי שיתעמק הטוב גם כן על ידי הרע, ויהיה בכל מילואו וטובו היותר שלם. ובשביל כך יש מציאות של שאיפת הרע בכל היקום, הרע המוסרי והרע המעשי. שאיפת חורבן העולם ישנה במציאות לכל ערכיו, כמו שישנה שאיפת בנינו, התעלותו ושכלולו. עצת ד' העליונה היא לסור ממוקשי רע, ולהעלות את האדם ואת העולם ממעמקי הרע אל מרומי הטוב. ולזה נועד העולם והאדם, ולזה נועד גם הרע עצמו, שבתור מהות מצוי עצמי, בפנימיותו, יתעלה גם הוא ויתהפך לטוב, על ידי מה שיכיר את שאיפת הרע שבו מכוונת אל השכלול הכללי של הטוב. וענפי הרע שסרו ביסוד משאיפת שכלול הטוב, הרי הם באמת רק ככל מציאות מדומה, שהופעתם אפילו לעצמם אינה זורחת כי אם כל זמן שלא נתגלה אור הטוב, המתגלה בכל הודו גם ממעמקי הרע, אבל אחרי ההתגלות הזאת, הרשעה הסרה בעיקר עומק מהותה משכלול הטוב, מתגלה שאינה מהות מצויה כלל, ורוח הטומאה עוברת מן הארץ, והאלילים כליל יחלוף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא.\n", "summary": "ממשות הרע המתוארת בחכמת הרזים, מבליטה את תפקיד הרע להעמיק את הטוב, ועל-ידי כך היא מגלה את שורשו בעומק הטוב.\n"}, {"id": 1448, "paragraph": "שואפת היא הנשמה מצד אחד אל המנוחה, אל השלוה הפנימית, משקפת היא צלם אידיאלה הנכסף בתבנית כל העולמים, ומצד האחר היא שואפת אל החיים, אל החיים הגמורים, שבהם יש תנועה, קול תשואות חן, שירה אדירה וזמרת אל. מכירה היא על כן את העולם בסוד יצירתו, רואה את מקור המנוחה במקור הפעולה, את החיים והשלום בחוברת, והחיים והשלום יחדו ממקור האמת יצאו. היצירה מתבארת מיסוד העקוד, המילוי ההרמוני, הכל בכלי אחד, ויוצאת ביסוד הניקוד, הנקודים, העולמים והבריות לאין תכלית, הכחות בפירודם ובהתגברותם, האינדיווידואליות המתאדרת, והרוממות של החיים, בכל שאונם הנחמד, אל השלום. בהכרה כי הפירוד, החיים שהשאון והניגוד הוא מקור שבעם, הרי הוא מביא את המות ואת הכליון, את הרשעה ואת השקר, נלקח תמצית השאון, נעימת התנועה, עליות ההתחדשות, ובא לעולם נעלה ומרומם, שסגולת הנקודים מוארים בו, ויושר הברודים, הקוים המסודרים, בשאיפת העקידה העליונה, העומדת בשיא גבהה.\n", "summary": "הנשמה שואפת לשורש היצירה, בו מתאחדת תנועת החיים המפורדים ושאונם, עם השלווה הפנימית ההרמונית.\n"}, {"id": 1647, "paragraph": "לפעמים יש שאי אפשר להבחין בין ההתרוממות העליונה של הרוח, ובין השיקוע היותר ירוד שלו. ההתרוממות כשהיא אמיתית, כשהיא מיוסדת על האמת, על עומק הטוהר, היא מאוחדת בעצמותה, אינה מפחדת, כי מעוזה בקרבה, ד' עז לה. כשהמצב שוקע, כשהרוח יורד למעמקיו, אז יש שבאה סבת הירידה מפני שכשסרו הצבעים החיצונים, המסעדיים של דמיון כוזב, של שקר, מתוך הנפש, מפני שהתוכנים החיצונים נתדלדלו, הרוח שוקע, הוא מבקש לו מקום מנוחה של אמת בירידה. עלולה היא ירידה כזו להעמיד את הרוח על מרכז של אמת פנימית. ומתוך הנקודה הזאת, שהיא קטנה, ונראית דלולה ומקווצה מאד, יוכר כח החיים העזיזים. האמת המוחלטה הפנימית, תמצית הרוממות, בלא כחל ובלא סרק, תתעורר. אז ישוב הרוח ויבקר את כל רכושו, את כל מקורו, שמחתו וצהלת רוחו, וימצא שהחלקים הבריאים שבהם, הם הם הנם הנקודות שבמצב השיקוע הרוחני נשארים הם בכל מלא צביונם. ואז יכיר הרוח מה הוא התוכן של אשרו, שגם בהיותו שכור משפעת הצבעים החיצונים של עושר, כבוד, משפחה, מעמד, וכל אלו החיצוניות, יכיר כעת למפרע שרק הנקודות הגנוזות של אושר האמת, של הגרעינים החיים העומדים לעד, הם הם תמכו את כל יסודות אשרו, גם בימים הטובים, המרוממים גם כן את רוח הדמיון. וחשבון של חיים עשיר ומבורר הולך ושופע עליו רוממות חדשה, אדירה ובריאה, חוזרת וצומחת. וצמיחה חדשה זו, כשתחזור ותתלוה לאלה המסעדים החיצונים, תהיה כבר מטוהרת מסיגיה, שקרים לא ימצאו בה מעמד, מדות נשחתות לא יאחזו בקרבה. תוכן האמת והשלום במילוי מלואם ילך ויתגבר, תפיסת המקום היותר חזקה של האמת, החשוקה מגודל הנשמה, מזיו חייה בטהרתה, יתרחב ויתגדל, ובא יבא הרוח מעומק נקודת השיקוע לנקודת הרום, וימצא שאין הבדל בין רם ושפל. כי רם ד' ושפל יראה.\n", "summary": "לפעמים שוקעת הרוח ומתרכזת בנקודות אמת מצומצמות, כדי שתוכל להבחין בין עושר מפרה לדמיונות שקר.\n"}, {"id": 1585, "paragraph": "היופי שאין עמו חכמה, הוא יסוד השכחה. וכל מציאות החידוש התדירי והרעננות שביופי ובשירה, היא תלויה ביסוד השכחה שבה, שהיא משום כך מתחדשת בכל עת בחבתה. וכך הוא ביסוד היופי העולמי, שנאזר מגבורה וצמצומים, אילת השחר. וכל יסוד תחייתו הוא מאור הדעת, שיסודו הוא הזכרון. הרשמים כולם מתאחדים ומתבסמים יחד, באין ציור של שכחה, אין שכחה לפני כסא כבודך. השפלת האדם בעומק נפשיותו בתוך הטבעיות, תוכל לפתח בו חוש היופי, אבל זהו היופי המגושם, שיסודו הוא השכחה מצד עצמו, ואיננו יונק מיסוד הזכרון כלל, והוא בא לבור שאון, טיט היון, לבורות נשברים אשר לא יכילו המים, שמוכרח הכל להיות נהפך לרועץ, לרעל ומרורת פתנים. השלום עצמו, כשבא מתוך הכרתו החיצונית, הוא רק הכרה של יופי שאין בה אלא שטחיות לבד, ועלולה היא דוקא מפני הטוב העצור בה להטעות את כל הבריות לכווץ של שאיפה, ונעשה בזה קציצה מוכרתת בעומק גידול הנשמות. ההרמה אל הרזים האין סופיים, נוטלת לפעמים את חיצוניות הקישור של היופי מן האדם, שחורות כעורב, אבל הם מבססים את אוצר החיים כולו, יסוד הזכרון, שכל הדעת וכל התפארת האידיאלית, שכל נוי, יופי וסדר, כל אמת ושלום, נובע ממנו. אויר מגדל משכח, תשוקת השלום השטחית עלולה היא לצמצם את רוח האדם, לגשמו, ולעצור לגמרי את פתוחו. הפצת האדם, פילוגיו, חילוקי לשונותיו, דיעותיו, ארצותיו, מזגיו, ואופייו, היא מעמיקה את החפץ לטפס לעליה. והעליה ארוכה היא, ונעשית בכמה מהדורות. בתולדות האדם הנפלאות, מחשבות מגדליות מתחדשות בכמה תקופות, ומהם יוצאים ניפוצים חדשים. אבל סוף כל סוף אין הקב\"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה, והרושם של הטוב הרפוי, השטחי, עולה ופורח, ומתוך אחדות קלושה, שאין בה כי אם קשר של רשעים, יוצא אור האחוה הרוממה, ומתוך שפה בלולה, אור של שפה ברורה, לקרא כולם בשם ד'. ורושם אויר המגדל המשכח מתהפך לאושר, על ידי בלילת הלשונות במחשבות חדשות ורחבות, בייל לישני ודריש להו, באר היטב בשבעים לשון, והשכחה בעצמה חוזרת לפעלה בשכחת תלמודא בבלאה על ידי שאיבת אוירא דארץ ישראל בעוצם טהרתו. כי בושת עלומיך תשכחי.\n", "summary": "יופי, ושלום בין הפכים, הנובעים מיסוד השכחה – הופכים לרועץ, ורזי תורה הנובעים מהזיכרון – מביאים ליופי וריבוי גוונים.\n"}, {"id": 1386, "paragraph": "ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו. ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן. מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה, וכן להפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפריה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות הפנימית. הננו קרואים לסול מסילות כאלה בארחות הלימוד שעל ידיהן ההלכה והאגדה יתחברו חיבור עצמי. הרעיון של קירוב עולמות רחוקים, זהו יסוד בנין העולם הרוחני ושכלולו. הוא כח יסודי עובר כחוט השני בכל גילויי החיים בכל פינותיהם, והוא צריך להתגלות תמיד בצורה יותר רחבה. התכונה האנליטית, אחרי שפועלת את פעולתה המנתחת, כדי לברר כל מקצע על פי חוגו, צריכה היא להניח מקום להתכונה הסינטטית להופיע באור הנשמה המאחדת, שכל המדעים, כל המקצעות הרוחניים לגווניהם השונים, יראו על ידה כאברים שונים בגויה אחת, מחוטבה ואיתנה, שנשמה אחת, גדולה וחיה, רבת האונים, מאירה בה. והתחלת צעדנו על ככר ההלכה והאגדה, יגרור אחריו המון חיבורים והרמוניות לאין חקר. והעולמים השמימיים והעולמים הארציים, האנושיות הבשרית והאנושיות הרוחנית, עם כל העושר הצפון בכל אחד מהם, יתאחדו יחד, לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה, לגודל ושכלול גמור. ומתוך הדעה הזאת יופיע אור חדש על המקצע המיוחד שאנו באים לשום בו את עינינו ולבנו בחקרי התורה, חיבור ההלכה והאגדה. החיבור הזה אינו כי אם התגלות האחדות החבויה בהם מאז מעולם. כל מי שלא טעם טעם הלכה, לא טעם טעם תורה, וכל מי שלא טעם טעם אגדה, לא טעם טעם יראת חטא. והתורה והיראה מוכרחות הן תמיד להתמזג, והעבודה הלימודית צריכה להתגלות בתור צורה פועלת באופן מיתודי על היסוד המאחד הלזה, שתוצאותיו כבירות מאד.\n", "summary": "איחוד ההלכה והאגדה יביא להפריה והשלמה הדדית, וישפיע אחדות והרמוניה בתחומים רבים.\n"}, {"id": 1626, "paragraph": "החזות של הפראמקייט הישראלי, הוא מיוחד בצביונו מכל אותו החזון הכללי הנמצא בעריגתו של האדם לעולם עליון, להתקרבות אלהית. היא בטבעה מתלבשת בכל המעשים, בכל המצות והתורות, בכל פקודי ד', ברמ\"ח מצות עשה ושס\"ה לא תעשה, וכל ענפיהם וענפי ענפיהם. לא רק במובן המעשי שלה כך היא, כי אם גם במובן הציורי. הלב הישראלי שלא נזדייף, הלב שיונק מהטבעיות הישראלית בכל הטוהר והאומץ, בעת ההתגברות של היסוד האצילי בנשמה, והנפש מרחפת על גפי מרומי האושר העליון, הרי היא מתפשטת על חמדת כל המצות כולם, מובלעת היא אז בחשק נעימת התורה ודרישתה. וההצטיירות השעשועית של המצות, בריווי פנימי של עידון עליון, של רוך נפש ושל גבורה נאדרה ביחד, של געגועי תנחומים ושל בטחון נמרץ, הכל ארוג ומחובר הוא יחד על שעשוע המצות והסתעפיותיהם המקדשים ומטהרים, מעלים ומדבקים את האיש הישראלי בכנסת ישראל ובאלהי ישראל. וכל מין פראמקייט שמתפשט בעולם על ידי בני ישראל, ולח חשק נעימת המצות חסר ממנה, הרי היא מזוייפת, ויש בה משום התנכרות וזרות פנימית. בחוקותיך אשתעשע, לא אשכח דברך.\n", "summary": "הפראמקייט הישראלי מתלבש בדקדוק המעשי ובשמחת שעשועי המצוות, ובלעדיה הוא מנוכר ומזויף.\n"}, {"id": 1491, "paragraph": "קדושת הפסח מרשימה את עומק הטבעיות של האמונה האלהית, מראשיתה, וכל סעיפיה, שהם כל התורה כולה, וכי כל הניגוד והכבדות שכל העולם פוגע בה איננו כי אם מפני השאור שבעיסה הראשונה, חטא האדם בכללו. והעולם הולך ושואף לתיקון מוחלט, שאז יוכר מהו הטבעיות המוחלטה של האדם, יוכר העושר שבעוני, יוכר איך כל רשמי החוץ אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי, והשארתי בך עם עני ודל, וחסו בשם ד'. וכשהעושר שבעוני מושרש הוא יפה, אז אין כל עושר מזיקו, כי אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני, את העשירות הפנימית העצמית, שאל זה עורג כל העולם באמת לאמתו, אלא שאיננו מכיר עוד את עצמו, וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר ברכוש קנוי, והוא לוחם, ומתמלא איבה, קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני, המרשש את החיים ומאבד את טוב העולם. וכל זה בא מפני שאין בו כח להכיר את פנימיותו, ואת עצמת רצונו בעומק פשטות עושר טבעיותו, שהיא עושר העוני, הכולל בקרבו את כל מיני העשירות שבעולם. הטבעיות הפשוטה של ההשתאבות האלהית, הכוללת את כל ההרגשה, את כל החיים, את כל המפעל ואת כל השכלול, המזרז את הכל להגדיל מעשים, ולשכלל עולם בגשמיותו ורוחניותו, מתוך דחיפה פנימית של שלום והשקט, המכוננת סדר חיים, אישיים וקיבוציים, מראש מקדם, בזוהר של שכל ושל מטרה מהוגנה וקבועה, המקדשת את החיים מראשית יצירתם, המרבה נשמות פועלות בשביל הגודל המוכר ומסויים, שאין בו שום סמיות עינים, כי אם בהירות ועצמה, ברירות וצלילות הדעת, תגבורת כח של תיקון עולם ותיקון עולמים, הכברת טוב והוספת פאר ועונג מרגע לרגע, פתיחת מעינות מלאות חיים והוד, אהבה מלאה, רעננה וקדושה, ומילוי מפעל, מעשה ועבודה, מתוך שמחה, עדינות, תפארת וזיו משוכלל ומתעלה. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת.\n", "summary": "קדושת הפסח מגלה את עומק הטבעיות של האמונה ואת העושר הקיים בה, שמפני החטא אינם גלויים לכל.\n"}, {"id": 1422, "paragraph": "יראת חטא היא סגולתן של ישראל, מבלטת את האמון הגדול באחדות ההויה, בתוכנה הממשי, ומגדלת שם ד' על כל אפסי ארץ. מראש מקדם הונחה סגולת עולמים זו באהרן קדוש ד', שהיה מתירא שמא מעל בשמן המשחה, גם אחרי שנודע לו שמשה לא מעל. וחטיבה זו סובבת את הזהירות הפנימית, חסימת התאוה הבהמית, וסקירת העינים על כל העשוי בכל חוג הבשר והחומר, תחת כל השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ. ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה, לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. אותה יראת החטא מתקשרת עם מורא שמים העליון, הממולא יסוד נועם אהבה רבה, ומתלבש בשפעת אהבת עולם, אלהי עולם ד', לא ייעף ולא ייגע, אין חקר לתבונתו. ובזה נכנסת כבר גם חכמת אדם ובינת אנוש במעמקי האמונה, ותהיה אמונת אומן מלאה חכמה ודעת, יראת ד' היא אוצרו, וחוסן ישועות יגבל בה, כי עצת ד' היא תקום, ד' הפיר עצת גויים, הניא מחשבות עמים. ויראת חטא, השלובה ביראת שמים הקודמת לה, מכשרת את בסיס האהבה הנעימה בקדשה עדי עד, אהבתי אתכם אמר ד', ואני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, ומאזרת כחן של ישראל בגבורה, מקשרת את תוכן האומה והעולם אל התורה בתור חיי עולם, והתפילה באה סנופה לה בתור חיי שעה, שרק בעת אשר תהיה יונקת מלשד התורה, הרי היא עולה למשרים, וחזון לב אדם אשר מסיר אזנו משמע תורה, גם תפילתו תועבה, ותפילתו תהיה לחטאה, וחסד לאומים חטאת. יראת החטא הישראלית במקור חיי עוזה, מוכרחת היא לחולל נפלאותיה על המון עמים רבים, וייראו אותו כל אפסי ארץ. והאהבה, היראה והתורה, מאדרות בחטיבה אחת את גבורת החיים. וקולו של יעקב, המצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות גם יחד, שולל את הזוהמא שבידי עשו, השואף לרצח ודם, ולפשיטת טלפים של דקדוקי חסידות בורית וזרה, איך מעשרים את התבן ואיך מעשרים את המלח, כי ציד בפיו, ובארץ נכוחות יעול, ובל יראה גאות ד'. ובקץ הימים מתגדלת הארת התפילה, ובגדי עשו החמודות נתנים ליעקב, וברכת אברהם הרי היא נחלתו עולמים. והאמונה שבה למרומיה בתעצומתה, אין דבר מעכב גבולה, שמים וארץ לא יכלכלוה. לעולם ד' דברך נצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד.\n", "summary": "יראת החטא מתקשרת עם יראת ה', ומכשירתה לאהבה העליונה, ומקשרת את ישראל לתורה, לחכמה ולתפילה.\n"}, {"id": 1646, "paragraph": "כשהרוח נופל בקטנות, ואין האדם מוצא בנפשו נחת רוח מפני מיעוט המעשים טובים שלו, ומפני חשבון עונות, ומיעוט שקידות התורה, יתאמץ בסוד המחשבה, וידע כי המבין דבר מתוך דבר, מחשבה דיליה חשיב קמי קוב\"ה מכל קרבנין ועלוון, אם כן יש למחשבה קדושה וציורים שכליים עליונים כל סגולות הקרבנות, וכל סגולות העבודות המעשיות, והוא הדין כל סגולות התורה המעשית שבפה ודיבור של גופי תורה. ויתחזק מאד במה שלפעמים יש שמיעוט המעשים והלימודים בפועל באו לו רק מפני נטייתו הגדולה לרזא דמחשבה, ויכול להיות שהרבה חלקים מנפילותיו הם באים מפני שלא החשיב כראוי את יסוד מחשבתו. על כן יתאמץ יותר בבינה פנימית, להבין כי תיקון העולם כולו, ורפואות כל הנפשות כולן, הכל תלוי בסוד המחשבה, וירומם את מחשבתו עד כמה דאפשר לו, ויתעלה לתשובה מאהבה פנימית. אשרי העם יודעי תרועה ד', באור פניך יהלכון.\n", "summary": "כשאדם נופל ברוחו מפני עוונותיו, יתאמץ בהכרת ערך מחשבותיו, שכן יתכן שנטייתו אליהן וחוסר החשבתו אותן גרמו לנפילותיו.\n"}, {"id": 1619, "paragraph": "ההכרה הרזית מיוסדת היא על הבירור הפנימי של הכל-יכולת, של אי ההגבלה באפשרות של הגבורה האין סופית, וההכרה הפומבית בנוייה היא על הנטיה של צמצום הכח, על פי אותם התנאים שהצמצום המתגלה מבליט אותם. בכל תחום שולטת היא רק ההכרה האחת בלא הגבלה. אין גבול של יכולת במסתרים, ואין חירות מתגלה בנגלות. אבל ההודעה שרק היד של המסתרים היא הפועלת את כל הגבולים הגלויים, מאירה את הנוגה לדון על דבר חירות בצפונות הגלוי, על דבר שליטה פנימית בלתי מוגבלה, העושה את כל הסדרים המוגבלים. ואותה ההכרה המודיעה שהמסתר העליון מכוון הוא להוציא גם כן את כל אותו הארג של החוג המצומצם, המוגבל כל כך במצרי גבולות חוקיים חזקים ואיתנים, היא מבררת ששאיפה כמוסה זו מניחה רושם של הגבלה חוקית עליונה גם בעולם החירות, והבינה העליונה מינה דינים מתערים, בכל צמצומם והחלטת גבוליהם. וההשגה המתבהרת משתעשעת תדיר בחילופי הקולות הערכיים שמולידים אלה המקורות השונים בהשפעותיהם, והחבוי והגלוי יחד נותנים את פרי תנובתם להעשיר את רוח העולם, רוח האדם ורוח החיים כולם. וחק לשון מכריע בתוך המשטר העליון, מופיע באורו המלא זיו קודש, כחק ברית עולם אשר בבשר, המאוגד בתוך כל גבולות טבעיותיו. וברית ותורה מתאחדים יחד, להוציא את החירות העליונה מתוך העבדות הירודה. כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד.\n", "summary": "ההכרה הרזית מיוסדת על אין-סופיותו של הבורא, וההכרה הגלויה – על כוח הצמצום, והשפעותיהן ההדדיות מעשירות את העולם.\n"}, {"id": 1416, "paragraph": "כשעושים את התורה למקצע מיוחד בחיים, אז נתבעים כל המקצעות שבחכמת העולם כדי להשלים את האישיות השלמה כוללת. אבל כשעולים עד הרום של הכרת התורה בתור נושאת כל ההכרות, כל התוכנים, כל היש, דכולא בה, אז המקצעות כולם מתענפים ממנה, ומשבע טובה הכל מרווה. בזמן האמצעי, כשלא בא עדיין האדם והעולם לאותה המדריגה של שאיבת הכל ממקורה של תורה, אבל כבר בא לידי הצמאון הכללי עד שאי אפשר לו להיות נסגר במקצע מיוחד, צריך הוא להעזר על ידי מקצעות המדעים, בעומק האמונה שמדי יום ביומו יוסיף אורה בנועם הכללי של תורה, ויתקרב יותר לאותה המדריגה של שאיבת כל הטוב, כל הכרה, כל חכמה, כל השקפה וכל עושר רוחני, כל ברכה וכל שפעת חיים, משדיה של תורה. וכפי אשר תתגבר אמונתו בקרבו, יטהר רוחו, ושקידתו העליונה, הרוחנית והמעשית, תגדל, ויחשפו לו צפונות אדירות, כוללות כל, ממקורה של תורה, ואז ימצא ברכת האבות, ברכת הכל, בנעימת ירושתה של תורה מורשה.\n", "summary": "כשמתייחסים לתורה כאל שורש החכמות, יונקים ממנה את כולן, אך לפני שמגיעים לדרגה זו צריך להיעזר בהן.\n"}, {"id": 1661, "paragraph": "בהתקרבות רצונית אל מקור החיים, אל שורש חיי החיים, בהתקרבות של חפץ פנימי, בתום לבב, להתקרב לד', אצור כל יסוד חכמה וכל תפארת חיים. על כן תיכף כשדופק בלבו של אדם קול הרעיון לקרבה אל ד', הרי קו חיים נמשך עליו, ואור חכמה מופיע עליו. וכל מה שיוסיף רצון קדוש עליון זה כח ואומץ רצוני פנימי, הרי הוא מתקרב בכל מהותו אל יסוד המציאות, והקיר המבדיל בין תמימות המחשבה ושלמותה ביסוד היצירה, מלאת כח עליון, המלא עולם, האומר ועושה, ובין פזורי המחשבות, הרעיונות וצללי החיים שמתהוים בחוג נפשו הפרטית, הוא מתבטל ונהרס. ונמצא שהוא הולך על דרך אורה כזו, שכל הגיוני לבבו, כל מחשבותיו, דיבוריו ופעולותיו, דבר ד' יביעו. וצמח ד' זה, כמה שיהיה הוא מעט הכמות, כמה שיהיה מוקף בקוצים וברקנים הסובבים את השושנה העליונה, אין לתאר ואין להעריך בכל ערך ושיעור מוגבל את יקרת ערכו. על כן יקר מכל הון הוא הרעיון האלהי אשר באדם החפץ להתקרב אל קונו, המתעורר וחי בתוכו. כל התורה וכל החכמה, כל המוסר וכל התושיה, אינם אלא טל מאת ד' להצמיח וללבלב פרח נחמד זה, שישגה ויעשה חיל, יפרח פרח ויציץ ציץ, ויעשה פרי תנובה, ויאמר אדם אך פרי לצדיק.\n", "summary": "כשמתגבר באדם חפץ קרבת ה', מתבטל הקיר המפריד בין מחשבותיו הפזורות לבין מחשבת היצירה השלמה.\n"}, {"id": 1463, "paragraph": "כשהשכל הפשוט והישר עושה את מעשיו ברוח האדם, צריך הוא להלחם עם רוח החשוך של התאוה הגולמית, שמהרסת תמיד את בניני השכל והיושר בראשית התיסדותם. ביחוד היא מניחה מכשולים את הקוים המעשיים שבציורים השכליים, שם היא מניחה את ארסה, את ביצי הצפעוני שלה, והם הולכים ומתפתחים עד ששורצים שירוץ נחשי בההגלמות המעשית, בתיאוריות הנובעות גם מהשכלה ובינה חודרת. המלחמה והזהירות צריכה להיות בראשית השתכללותה של המחשבה. באותו הפרק שמגיעה היא במסקנתה לחוגים המעשיים, שם הנחש אורב לפתות, לפרוץ גדרות עולם, לשלוח יד ברשע וכסל, שם ישוך עקב. וישרי לב שמים לב על דרכיהם, נאזרים בגבורה של מעלה, ולהמסקנא המעשית קוראים הם עוד יותר לעזרה מקודש. וכשם שרוח התאוה עומדת לשטן להאצלת השכל, כן עומד רוח השכל המגושם לשטן על הבנינים הנאצלים המופעים ממקור קודש יותר עליון מערכו. לעומתם הרי הוא דומה בגשמיותו, בצמצום כחו ואיסורו, אל ההנחות תולדות החושים וההרגלים, לרוח התאוה לעומת ערכו. והמלחמה הנטושה לעומת המשפטים, תולדות אור העליון, מאור תורה ורוח ד' על יראיו וסודו לישרים, היא כפולה. פה מתחבר כבר השכל האנושי המגולם בתור לוחם, ועל שני צדיו עומדים לעזור לו ברשע שני אויביו התדירים, רוח התאוה החומרית והרוחנית יחד. אמנם טוב לפני האלהים ימלט מהם, ודרך איסור מלחמה לד' זו היא בראשית כל להפריד את השכל משכניו הרעים, לברר לו שאין חברתו נאה עמהם, ובזה הרי הוא בעצמו מתעלה, וברוח העידון שבקרבו יכיר את מקומו, ויתלוה עם הרוח האצילי של אור הקודש, שהוד האמונה העליונה, עין ד' אל יראיו, מופיע עליו. ואז יתפוצצו הררי עד, שחו גבעות עולם, והרוחות הזעירים של התאוה הרוחנית והחמרית, מתחילים גם כן להתרחץ מצואתם. חלקיהם היותר סיגיים מסתתרים במחבואים, והצדדים היותר טהורים שלהם באים לשרת בקודש, לקשט את כח הדמיון, לרומם את להב רגש הלב. והכל מסייעים למלאכת שמים, אפילו רוחות, אפילו מזיקים, וברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.\n", "summary": "התנגדות השכל האנושי למשפטי התורה נובעת מהסתאבותו על-ידי התאוות הרוחניות וגשמיות, ותיקונו יבוא בהפרדתם ממנו.\n"}, {"id": 1562, "paragraph": "כל תכונה המתגלה בחיים, מוכרת היא בעצמיותה, מהותה, בהגמרה. תוכן הרוחות שבקיבוצים, בשליטת הנפשיות האנושית המתגלה. בערך הגודל והעומק אשר לאמונה, מתגלה ההויה הפנימית אשר למתדבקים בה. ראשית הצמח הישראלי במילואו, בתור אומה, יצא בעז, בחומר דין ואדירות גבורה, לא תחיה כל נשמה. ומה הוא השפע התדירי המחיה את רוח ישראל, מה הוא המכון האידיאלי? החסד והרחמים, טובת הכלל, טובת העולם, עליית החיים, הגדלת המציאות לכל פרטיה וענפיה, הרמת האדם למרומי השלום, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, העלאת החי למרומי השקט והשלוה הקבועה, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. המינות יצאה בראשיתה בהכרזת החסד והאהבה, בשאלת איך מעשרים את התבן ואיך מעשרים את המלח, איך משלמים טוב לרעים ואיך מברכים את המקלל. וסופה, חרב ודם, אכזריות ורצח, מלחמות דמים שאינן פוסקות, ומשטמה עמוקה בין עם לעם, בין שבט לשבט ובין איש לאיש. והיינו דאמור רבנן בשיח סוד קודש, סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא. המגמות המעשיות והרוחניות מתגלות הן לא בצעדים הראשונים, כי אם באופי הקבוע, שהוא הולך ומתגלה כל מה ששטף התולדה הולך ונמשך. הנני נוטה אליה כנהר שלום. שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך.\n", "summary": "התכונה העצמית ניכרת לפי מגמתה, ולא לפי צעדיה הראשונים, ולכן הכרתת ישראל את הרשעה, עד��פה מרחמי המינות.\n"}, {"id": 1630, "paragraph": "איזהו אור הישר במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעף מן המאוחר אל הקודם. מובן הדבר שהאצילות הראשונה היא יותר חפשית, רחבה וברורה, חסדיה שוטפים וזולפים בהרוחה, והשניה, הצריכה לטפס ולעלות מהתחת אל הרום, מהסיבות המאוחרות אל הקדומות, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה, והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצר של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה. באמונה, אור הישר הולך ישר כמטרה לחץ המכוון, בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז מלא הקודש, משך החיים האמיתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. אור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם בעומק ובבירור יותר מרובה אל המגמה התכליתית. היסוד העליון מושוה הוא תמיד עם כל כחות החיים, עם כל המרחבים הרוחניים, ההולכים ועולים מעצמם, מהתגבורת הנשמתית. והענפים המתפשטים, שומרי הפירות, הנם מתאגדים גם כן, על פי התעמקות ולימוד, עם הנטיות היותר נלבבות וטובות, עם עומק הטוהר שבנשמה, אבל לא בעוצם החופש הראשון, כי אם על ידי הוראה מדוקדקת, על ידי ראיות ורמזים, על ידי נשיאת דעה למרחוק ולרום. וסוף כל סוף הכל מצטרף לאגודה אחת, והמים העליונים והמים התחתונים מתחברים זה עם זה, ותהום אל תהום קורא, ושירת עולמים אשר בחוסן האמונה מתגברת, וזיו הנפש, ואצילות החיים המפכים על ידם, מתאמצת והולכת מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו, הדר כבוד הודך ודברי נפלאותיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה, זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו. ורננה בליליא, עבודת הלויים, המטהרים בטהרת דין וגבורה, רני פלט תסובבני סלה.\n", "summary": "הכרות השכל והאמונה באות באור ישר מן השורש אל הענפים, ובאור חוזר מן הענפים אל השורש, והזרמים מצטרפים לאגודה.\n"}, {"id": 1607, "paragraph": "צרה היא בעדנו המסגרת האנושית. כל כך גדול הוא רוחנו, עד שאנו דורשים להתפשטותו במלא קומתו מלא כל. המוסר שלנו מתפשט והולך הוא על כל בריה, על כל היש, ומוכרח הוא מפני זה להיות מתגשם על פי האמרה היוצאת מאדון כל עולמים. התורה הישראלית מוכרחת היא להיות מן השמים, ומתפשטת היא על הארץ, בכשרון האומה הפנימי, המותאם לאותו האור השמימי, שכל סעיפיו הולכים הם באותם העקבות של הגשמת המוסר העליון, שלמעלה מכל הגבלה, על מלא כל. אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא. לא יקרעו העולמות זה מזה, לא יקרעו הפרטים מעל הכלל, לא יקרעו ולא יפרדו המדות האלהיות אלו מאלו, ולא ינתק הכל מאין סוף, ולא יעורטל אור אין סוף מכל התיקונים הפרטיים ופרטי הפרטיים, שהכל משתגב בשיגוב אחד, הכל מבורך מעולם ועד עולם. ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה.\n", "summary": "רוח ישראל שואף להתפשט בכל, ולפיכך צרה בעדו המסגרת האנושית, והוא דורש מוסר אלוהי ותורה שמימית.\n"}, {"id": 1610, "paragraph": "היחש של השרשים לגבי הענפים, כשהוא צריך להיות נערך כלפי חכמה ומעשים, כן הוא צריך להיות שמור בערכיו בכל דבר שהיחש הזה נמצא בו באמת. פשט ועומק הטבעי של כל מושג צריך להיות משתרש עמוק לפני התפצלות ענפיו, ואז הולך הכח המצמיח בטבעיותו, והענפים משתרגים יפה, והתנובה מתברכת ממקור האמת. במעשים עצמם, ��ורש כולם היא יראת ד' הטהורה, זו היא העליה וההעמקה הרוחנית בזיקוק האלהי של האדם בעומק מילואו, שהוא היסוד שכל המעשים נסמכים אליו ויוצאים ממקורו. וצריך שורש שרשים זה להיות מועמק יפה, ומלא לשד חיים, ועל פי ברכתו העמוקה תלך התנובה המאושרה להפריתם של המעשים כולם, וכל המחשבות, וכל הדרישה הרבה, הרחבה והעמוקה, התלויה ומשורגת בהם.\n", "summary": "העמקת השורש מביאה ברכה לענפים, ולכן יש להתעמק ביראת שמים שהיא שורש כל המחשבות והמעשים, וממנה יתברכו כולם.\n"}, {"id": 1587, "paragraph": "פעולת רוח הקדושה הנקלטת בארץ ישראל, פועלת היא את פעולתה תדיר, גם אם נזדמן הדבר ויצא האדם לחוץ לארץ, על ידי טעות או על ידי איזה סבה מכרחת. הרי גם הנבואה כשחלה כבר בארץ ישראל אינה פוסקת גם בחוץ לארץ, היה היה דבר ד' אל יחזקאל בארץ כשדים, היה מפני שהיה כבר. שפעת הקודש שהותחלה בארץ ישראל, מלקטת היא את כל בירורי הקודש הנמצאים בחוץ לארץ בכל המעמקים, ומקרבת אותם בכחה המושך אליה. וכל מה שקשה יותר לסבול את אויר חוץ לארץ, כל מה שמרגישים יותר את רוח הטומאה של אדמה טמאה, זהו סימן לקליטה יותר פנימית של קדושת ארץ ישראל, לחסד עליון, אשר לא יעזב ממנו מי שזכה להסתופף בצל צח של ארץ חיים, גם בהתרחקו ונודו, גם בגלותו וארץ נדידתו. והזרות שמרגישים בחוץ לארץ, הרי היא מקשרת יותר את כל חשק הרוח הפנימי לארץ ישראל וקדושתה, והצפיה לראותה מתגברת, וציור חקיקת תבנית הקודש של ארץ אשר עיני ד' בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית שנה, מתעמקת יותר ויותר. ועומק תשוקת הקודש של חבת ציון, של זכירת הארץ שכל חמודות בה קשורות, כשהיא מתגברת בנשמה, אפילו יחידית, הרי היא עושה פעולת נביעה מעינית לכל הכלל, לרבבות נשמות הקשורות עמה. וקול שופר של קיבוץ נדחים מתעורר, ורחמים רבים מתגברים, ותקות חיים לישראל מתנוצצת, וצמח ד' הולך ופורח, ואור ישועה וגאולה מתפצל ומתפשט, כשחר פרוש על ההרים.\n", "summary": "קדושת ארץ ישראל הנקלטת בנשמה, אינה פוקעת בחוץ-לארץ, והזרות שמרגישים שם מעמיקה את ציפיית הגאולה בציבור כולו.\n"}, {"id": 1431, "paragraph": "ברוח האדם, ברצונו, בשכלו ובכל הופעותיו, ספוג הוא התמצית של הטוב והרע הכללי המתגלה בההויה כולה, ואין לתאר כמה גדולה היא פעולתו של האדם על צחצוח היש ושכלולו. ודאי לא יוכל כל שכל מוגבל לשער את עומק החזיון הזה גם בכללותו, וקל וחומר לתארו לפרטיו, וקל וחומר עוד להנהיג סדר חיים החודר את כל מערכות הטוב והרע, שהוא מיושר ומכוון להרס את כל בנין הרע, ולשכלל את בנין הטוב, בנשמת האדם, ברצונו, במהותו הפנימי, בשאיפתו הפרטית והכללית, ולא עוד אלא להשפיע מרוחו על רוח העולם, על השאיפה המציאותית וכחותיה, עד כדי התהפכות של נטיה פנימית במעמקי הרע אל מרומי הטוב, משאיפת הריסה, חורבן, החשכה והשפלה, לשאיפת בנין, קוממות, הארה והתרוממות.\n", "summary": "ברוח האדם ספוגה תמצית הטוב והרע הכללי, ובכוחו להשפיע על-ידי נטייתו לטוב על כל המציאות, ולהפוך את הרע לטוב.\n"}]

DATA/parsed_files/file_f_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 1775, "paragraph": "אני מוכרח לדבר על הכל, על גבהי גבוהים, מה שהוא למעלה מערכי, מהשגתי והרגשתי, כי קרוא אני לזה מדחיקה נשמתית פנימית. בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו.\n", "summary": "אני מוכרח, מדחיקת נשמתי, לדבר על הכל, גם על מה שלמעלה מערכי.\n"}, {"id": 1700, "paragraph": "אל תהי צדיק הרבה שייך בענינים מעשיים, אבל בעניני מחשבה, שם הוא עולם שכולו טובה, שאין לו מצרים, וכל המרבה להיות מקדש ומעלה מחשבתו בקדושה וטהרה באמת לאמתו, הרי זה משובח. רק לפעמים, מפני שהתוכן המחשבי פועל על התוכן המעשי, יש שצריך להגביל גם כן את מחשבתו, אבל צריך הוא לדעת שחובת גבול זה לא בא מפני המחשבה מצד עצמה, אלא מפני הצד המעשי המעורה בה. וכל מה שישחרר יותר את תוכן המחשבה שלו מהתוכן המעשי, כן ישיג את עולם החירות העליון, שלא יהיה אסור בכבלי הגבולים, ויזכה לנחלת יעקב, שהיא בלא מצרים.\n", "summary": "בענייני המחשבה אין שום הגבלה, והגבלתם באה רק מצד השפעתם על המעשה, ובהשתחררם ממנו זוכים לנחלה בלי מצרים.\n"}, {"id": 1867, "paragraph": "עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, יחפש וימצא, בנר ד' נשמת אדם יחפש, ומחשבתן של ישראל הקודמת לכל תאיר בראשית עז מקורה על כל אותיותיה של תורה. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, הנני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ונתתי רוחי בכם וחייתם. לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם. נשמת ישראל, מקורה של תורה, תמצא את עצמה, ובמצאה את עצמיותה, יתנוצצו לפניה כל אותיותיה של תורה בתפארת זיו החיים שלהם, ויקרא בהם שם עולם, שם חדש אשר פי ד' יקבנו. מזוהר צפיית ישועת הכלל יאיר אור הפרט, שאין בו אלא מה שבכלל, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים.\n", "summary": "מציאת נשמת ישראל, שהיא מקור התורה, את עצמיותה, תביא להתנוצצות אותיותיה.\n"}, {"id": 1828, "paragraph": "קדושת ההרגשה עלולה היא להשתנות ולהמחק, והיא חיי שעה, אלא שאפשר להתמידה על ידי מה שממשיכין אותה במעשה ובתורה, והיא מתהפכת על ידי זה מנר לתכונת אור, המאיר לעולם. כי ההרגשה שמתגשמת במעשה המצוה, מתהפכת על ידי צירופה להמצוה לקדושת תורה, ונמצא שהיא עולה ממדריגת נר המאיר לשעה, וחיי שעה של תפילה, לחיי עולם של תורה.\n", "summary": "קדושת הרגש היא חיי שעה, ובהתגשמותה במצווה היא הופכת לקדושת תורה.\n"}, {"id": 1960, "paragraph": "אליהו הנביא בעשיה, להעלות אל מרומי הקודש את כל הערכים המעשיים, וזאת היא התכונה המשיחית באמת, ובזה מתאחדים כל העולמים. ותכונת ברית הקודש לישראל, לקדש ידיד מרחם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש, להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. הרדיקליות האלהית, שלא לפסוח על שתי הסעיפים, היא תוצאה מהשלמות האופיית, קנאת הקודש, לקשר את כל העולם הירוד, את עולם העשיה כולו, לברית ד'. וזאת היא עבודתן של ישראל, שתהיה מוכרת באחרית הימים, וגם כעת כל האומה כולה היא עובדת את עבודתה, עבודת ממלכת כהנים וגוי קדוש, בהכרה פנימית ובאמונה נאמנה. האחדות הטהורה, דעה עליונה וזקוקה זו, מוכרחת היא לשאת בתוכה את האידיאליות הרדיקלית של כל ההויה. והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני ד' אלהיכם. וזכיותיהם של ישראל שנכתבות תחת עץ החיים על ידי אליהו ומשיח, כוללים את כל המעשים שנעשו על ידי ישראל מראש ועד אחרית. גם ביחיד המגיע לחסידות כתב בחובת הלבבות שסופר המעשים הטובים כותב הכל בכלל הזכיות, קל וחומר לאומה כולה, זה גוי צדיק שומר אמונים, שכל מאויה הפנימי הוא רק הרוממות של קודש העליון, שהוא מתלבש בכל שאיפת חיים ובכל מחשבה, ואפילו בכל פרשת העיבור צרכיהם הם לפניך, וכל קנין ישראלי, וכל אומץ פרטי וכללי, הכל אור קודש שרוי בו. אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה.", "summary": "קנאת הקודש הטבועה בישראל, לכלול בקדושה את כל ההוויה, מתגלה על-ידי אליהו והמשיח."}, {"id": 1909, "paragraph": "אם איננו מוכשר כל כך לישובו של עולם, מפני נטייתו הפנימית לצפיות עליונות, מכל הצדדים, בין ההגיוניים, בין הדמיוניים, בין הרגשיים, ידע שזהו חלקו, להיות חי חיי הסתכלות וקדושה, מוסר וענוה, ויאהב את העולם ואת הבריות, ובזה יתישב העולם על ידי רוחו, המלא בנין פנימי.\n", "summary": "מי שאינו מוכשר לישוב העולם מפני שחלקו בצפיות עליונות, יאהב את העולם והבריות, ובזה יתיישב העולם על-ידו.\n"}, {"id": 1939, "paragraph": "בכל עת שמדת יראת שמים מתגברת באדם, ידע שעת מוכשרת היא לו לקנות בה הארה על כל דרכיו, ועת רצון היא לבקש מאוייו. ולפי ערך יחושו לעולם, היא גם כן עת רצון בעולם כולו. ולא יסוג אחור, גם אם על ידי הציור של היראה תתגבר עליו העצבות ומרה שחורה, רק כארי יתגבר לצחצח אותן הנטיות השפלות של העצבות מטומאתן, וזיק היראה האלהית, שהוא מורה על הארת הקודש בו, ועל זיו החכמה העליונה שמתחיל להאיר בקרבו, ישאר צח ונקי. וילך בכחו זה הלאה, לתורה ולתעודה, וישתמש בכל מאורע רוחני פנימי לדחות את הכיעור ואת הרע מנפשו ומכל התפשטות כחותיו בעולם. וכפי התרחבות המחשבה, וכפי חפץ האמת הפנימי, ככה יעשה חיל בפעולת קודש. זאת מלחמת ד' וגבורת חיל, לרומם קרן הנשמה האלהית, שממנה תוצאות חיים, לאור באור פני מלך חיים, בזיו החכמה, ובטוהר המדות העליונות, בשרשם המלא עדן.\n", "summary": "כשיראתו של אדם מתגברת, עת רצון היא לו ולעולם, ואל ייבהל מהעצבות הנלווית אליה, אלא יתגבר לזקקה.\n"}, {"id": 1801, "paragraph": "השאיפה שיהיה סדר הלימוד מדעי, גם הפלפול התלמודי, גם החלק המטפיזי, והיותר עמוק ושכלי, היותר שירי והרגשי שבלימודים, היא שאיפה חזקה וצודקת מאד, ומוכרחת היא לנצח. בדרך מהלכה יוצרת היא כמה ערכים, ומקלקלת גם כן את התוכן התמים של הרבה אנשים, שלא נסתגלו לעליות ברורות, והדמיון המשולהב הוא אצלם השכל והקודש שברעיון. אבל יבא הזמן שיבורר לכל, שרק מפני חלישותנו הננו אחוזים לפעמים ברשתו של הדמיון המשתלהב. אבל מה שהוא חסרון וחולשה לא יהיה לעולם מעלה בעצם, רק אנו חושקים תמיד לעלות למדות עליונות והופעות חדשות, שמצד הפתאומיות של החידושים הרגשיים והשכליים שמתחדשים עלינו, יש שלא נעצר כח, והננו נפעלים ברגש משתלהב, אבל לא ההתפעלות השלהביית היא המבוקש, כי אם העושר של הרגשות וריווי הרוחניות, והמגמה הזאת לעולם לא תתנגד לסידור מדעי ומגמתי בכל פינות הקודש. ולעולם לא יחסר אפילו אותו הטעם הנעים, שמפני חלישותנו אנו אוהבים אותו, דהיינו טעם ההתפעלות המשולהבה, מפני שסוף כל סוף נאחזים אנחנו ברשת הגופניות, שכל תסיסה רוחנית מביאה בנו התפעלות, והתסיסה אי אפשר לה שלא תהיה בכל עבודה שכלית ולבית שנעבוד. אבל לא בשביל כך נאמר שלא נשתדל לסדר את ארחות הידיעה התורית באופן היותר מסודר, היותר שקט, שהוא האורח היותר מבוקר ומדעי שאפשר לו להיות. כי רק באורח האמת מתגדלת האמונה, ובעושר דעה והכרה ברורה מתעשרת הנ��מה בזיו של מעלה, ונושאת עליה תמיד באהבה את עטרת הקודש.\n", "summary": "הסידור המדעי מוכרח להתפשט על לימוד הנגלה והנסתר, אף שפגיעתו בהתלהבות החיצונית עלולה להזיק לתמימותם של רבים.\n"}, {"id": 1923, "paragraph": "מתוך שאדם מסיח את דעתו מהרע שבנפשו, ואינו עסוק בתיקונו, אינו מכיר את כיעורו, וממילא הוא צדיק וישר בעיניו, ודעתו זחה עליו, וזהו יסוד הגאוה. אמנם כשהוא מטפל בכל עת לזקק את נפשו, להפוך את הרע לטוב, להפכא מרירו למתיקו וחשוכא לנהורא, הוא מרגיש וחש את כל מכאוביו הרוחניים, והרי הוא שפל בעיניו, וממרי דחושבנא. על כן תלויה היא דרשתו של מרי מתיבתא בהיכלא דמשיחא באלה שני הענינים, הפיכת מרירו למתיקו וחשוכא לנהורא, ומאן דאיהו זעיר איהו רב.\n", "summary": "הסחת הדעת מהרע שבנפש, במקום לתקנו, מביאה לגאווה, והטיפול בו להופכו לטוב, מביא לענווה.\n"}, {"id": 1739, "paragraph": "יש בנו צד יראת החידוש, וזהו מסגרת לאמונה, להיות מוכן לקבל בתורת ידיעה את המסור לנו מאבותינו, בלא התחדשות. ולולא היתה יראה זו גנוזה בקרבנו, לא היה אצלנו בסיס לשום חידוש והופעה, שהיא תמיד בנויה על ידיעה מקובלה באיזה אופן שהוא. וכשהיה השפע של החידוש הולך בלא מעצור, היה מטשטש את צורתו של כל יסוד טרם שנבנה עליו איזה בנין, וזוהי יראת האמנות, שמתגלה גם כן בחול. אמנם המחדש האמיתי לא ישתמש ביראה זו כי אם על פי המדה הראויה. ועל פי רוב התלמוד, ורוב ההגיון המחשבתי, נעשה האדם משוחרר לפי הערך מכבלי יראה זו, והיא מצמצמת את עצמה בנקודה היותר זעירא, ובתוך זאת הנקודה כבר מונח כל יסוד כח העוצר והמצמצם הנדרש להפרית המחשבה והרחבתה, כדי שתצא בצורה בנויה ומבוססת, כדין אמת שיש לו רגלים, ולא כשקר שאין לו רגלים.\n", "summary": "יראת האומנות והחידוש באה ליצור בסיס ומסגרת לחידוש והיצירה, ולפי רוב הלימוד וההיגיון היא מצטמצמת.\n"}, {"id": 1688, "paragraph": "ארבעה דרכים ישנם לקימת חצות. הא' החזרת הנשמה להגוף בדיוק, הבאה מתוך הרגשה פנימית בעילוי העולמות ויקיצתם בנקודת חצות לילה. הב' על ידי רוח צפונית, הבאה על ידי כינור התלוי למעלה ממראשותיו של דוד מלך ישראל החי וקיים. הג' על ידי קול התרנגול, המכריז ואומר קומו ישנים מתרדמתכם. הד' על ידי מכונה מעשית, כמו התיקלא ומשקלי השעות. ולפעמים באים כל הכחות יחד ומעירים, עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר. \n", "summary": "ארבע דרכים לקימת חצות: הרגשה פנימית, נשיבת רוח צפונית בכינור, קול התרנגול, ושעון מעורר, ולפעמים מצטרפות כולן יחד.\n"}, {"id": 1874, "paragraph": "התפילה נובעת מתוך הבינה העליונה, שמפני רוב שפעת אורה עומדת היא למעלה מכל קול נשמע. ובתוך המשאל הנפשי, באה מתוך הרגשה עמוקה בראשית יצירתה בעומק הנפש, באופן שהבירור העצמי עמוק הוא, אבל לא נתפתח עדיין להביע את ביטוייו, ובדרך צינור ומעבר עוברת המחשבה, והחפץ התפילתי, מראשית הערך העליון, שלמעלה מההשמעות, אל עומק ההרגשה, שלא באה עדיין לידי אפשרות השמעות אזנים, ותהום אל תהום קורא. ואם יעזב רושם העומק, ויעלה אל ההשמעה הקולנית, יקח לו מקום ההתלמדות התורית, ולא מעמקי התפילה של שפיכת הנפש. לזאת רק התפילה החשאית, קדושת הדממה, וההמיה הפנימית, בבירורה העמוק בתוכיות הנפש, היא, רק היא, יכולה לינק באורח מכוון מהארתה העליונה של הבינה, האם המחוללת כל השכלה תורית, וכל אמת, תפארת ושלום רב.\n", "summary": "התפילה נובעת מהבינה העליונה שלמעלה מהמחשבה ומיכולת הביטוי, ורק בקדושת הדממה יונקים ממנה.\n"}, {"id": 1911, "paragraph": "צריך אדם להשריש בלבבו תמיד, שהחיובים צריכים להיות מוכרים בתור דברים שאינם מעכבים זה את זה. בשעה שימצא בעצמו נטיה מדכאת בבואו להתרומם אל מעלות הטוב והקודש, ורוחו יגפהו שרב יש לו מה לתקן, הרבה יש לו מה לשפר במדותיו ובמעשיו, בלימודיו והכנותיו לטובה, יברר לעצמו, שאם אמת הדבר שהרבה יש לו מה לתבע מנפשו, אבל בכל זאת, מה שהוא רוצה ומה שהוא יכול לעשות מן הטוב, בתלמוד ובמעשה, ברעיון ובעבודה, הרי הוא טוב, ולא יזנח אותו בשביל רוב חיוביו. כי הכלליות היא צריכה להתבונן שהכל אינו מעכב זה את זה, ומה שאפשר לו לעשות לטובה ולהשלמה יעשה, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. אמנם בעת אשר תעלה עליו רוח גסה, לחשוב שהרבה לעשות, הגדיל לפאר את תכונתו, והשגיא טובה לעצמו ולעולם, אז מוכרים הם להיפוך כל החיובים בתור מעכבים זה את זה, וכיון שכל כך חסר לו איך יתגאה וירום לבו באותו המעט שעשה, ומה נחשב הוא אם יש לפניו הרבה חיובים כל כך, ומהם הרבה שהם קודמים בזמן ובמעלה מאותם אשר עשה וסגל, שהזניח ולא שכללם. וכאשר תחלוף הרוח הרעה, תועבת ד' של גסות הרוח, וידוכא ויושפל כל כך על ידי חשבון נפשו, עד שלא ימצא עז רוח להחרץ ולעשות את הטוב שבידו לעשות, לתורה ולתעודה, לחסד ולצדקה, אז יוצג עוד הפעם לעיניו חזיון הכללות של הטוב, של שלשלת החיובים כולם בתור דברים שאינם מעכבים זה את זה, ויגיל וישמח מאד על כל מה שתשיג ידו לפעול ולעשות ולשמור ולקיים, להבין ולהשכיל, לכתוב ולהרצות, לזכות ולקשט את עצמו ואת אחרים בכל דבר תורה ותעודה, בכל תושיה וברכה, בכל מדה טובה ובכל מעגל טוב. וידע ברור ששמחת עולמים היא כל חלק מן הטוב, כל מצוה וענף מצוה, כל פועל טוב וכל רעיון קודש.\n", "summary": "כשמרגיש את חסרונותיו יתבונן בכך, שכל הטוב שבו אינו נפגם מחסרונותיו, ובשעת הגאווה יתבונן בעיכובם את מעלותיו.\n"}, {"id": 1908, "paragraph": "ההכרה הפנימית, המתגברת בתוכיותו של האדם כמעין הנובע, וההכרה החיצונית השכלית, שבאה מתוך הכרת העולם והמציאות, שתיהן בונות את רוח האדם, משכללות את בינתו ואת רצונו, והן פועלות יחד בחיבורן גם בלא דעתו של אדם. אמנם, כל מה שהוא משים יותר את לבו להסתכל בתכונת הבנינים הרוחניים שאלה שני היסודות בונים בקרבו, הרי הוא משכלל אותם, והוא מתעלה יותר ויותר בעילוי רוחני בהיר, ומתמלא עז וגבורה חדשה, נובעת ממעין הישועה העליונה.\n", "summary": "ההכרה הפנימית שבתוכיות האדם, והחיצונית השכלית, משכללות יחד את בינת האדם ורצונו.\n"}, {"id": 1780, "paragraph": "יש עצבון פנימי, שבא מהרגשת הליקוי הנשמתי, ביחוד כשהתכונה המעשית היא לקויה, ואין ההרגשה של האחריות המעשית מפורטת כל כך, מרגשת הנפש יותר בחסרונה, מפני שהכח המעשי הוא קרוב לחוגה. מה שאין כן האנשים שהם קרובים אל החוג המעשי, שלקויותיהם מתפשטות יותר בעולם הרוחני הרחוק, הם אינם יכולים להרגיש חסרונם עד כדי עצבון, ויכולים להיות יותר שמחים בטבעם. אמנם מי שלקוייו המעשיים נוגעים ללבו, ושאיפותיו הן רוחניות אדירות, יראה להגביר את השטף הרוחני ולשעבדו גם לעולם המעשי, באופן שיאיר את האופק המעשי, ועל ידי עסק התורה המעשית יתפתח והיה למאור של תשובה עליונה, שתתקן את הכל, את החיים המעשיים והעיוניים ביחד.\n", "summary": "הקרובים לחוג הנשמתי מרגישים בחסרונותיהם, והקרובים לחוג המעשי שמחים בטבעם, ויש שנועדו לתקן את שניהם כאחד.\n"}, {"id": 1821, "paragraph": "כל העמים מתפתחים, יוצאים אל הפועל, על ידי תנו��ותיהם הטבעיות. המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבשלת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי עמקיה. ישראל הוא האספקלריא הכללית של כל העולם, וכל זמן שיש עם בעולם שלא יצא אל הפועל הגמור בכל תכסיסיו, יש כהות לעומת זה באור הספוג של כנסת ישראל. על כן בכל זמן ועידן שמלכיות מתגרות זו בזו, יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם, וממילא יולד כח השלמה בכנסת ישראל, וצפה לרגלו של משיח, שיבא ויופיע במהרה בימינו אמן.\n", "summary": "המלחמה מעמיקה ומבשילה את צורת העמים, ואת צורת ישראל שהם האספקלריה של העמים.\n"}, {"id": 1845, "paragraph": "לפעמים מרגיש האדם איזה חלק מן התורה והחכמה נדרש לו לפי תכונתו ותיקון נשמתו וכל מהותו. וכשהוא נוטה ממקצעו לדרך אחר, מרגיש עצבון ושברון פנימי בקרבו. וזהו עומק הרז של וליוצא ולבא אין שלום, כיון שיוצא אדם מתלמוד לתלמוד אין שלום. ומתוך גודל הכללות שנדרש להיות בעקבתא דמשיחא, יש שמתבלבל העולם כל כך, עד שלא יוכל האדם למצא את בחינתו וערכו, ויחוג וינוע מתלמוד אל תלמוד. ועמים רבים מתבלבלים, ואינם יודעים גם הם את מקום אחיזתם ומטרת כונניותם, ונוע תנוע ארץ כשיכור, והתנודדה כמלונה, וכבד עליה פשעה ונפלה לא תוסיף קום, והיה ביום ההוא יפקוד ד' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. ומתוך עומק החושך יתעודד ישראל לאחוז באור תורתו בכל כלליותה, ואז נתיבות עולם יאירו לפניו, ויחזיק במעוזו, ויעשה שלום לו, שלום יעשה לו, ותורה חוזרת ללומדיה, ובשובה ונחת יושעו.\n", "summary": "כשאדם לומד מקצוע בתורה שאינו מתאים לשורשו, הוא מרגיש עצבות, ובעקבי משיח מציאת השורש קשה, מפני שאז נדרשת כלליות.\n"}, {"id": 1685, "paragraph": "הצדיקים העליונים משיגים ומרגישים את שפע הקדושה של השפעת קדושת הזמן לרגעים ולחלקי הרגעים, ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. על כן אין הם קובעים זמן לתורה, כי אם תמיד הם עוסקים בדבקות שכלית, ותורתם מתברכת, והשפעת רעיונותיהם הם הם גופי תורה ונשמתה של תורה, ומתגלים להם אורים גדולים בכל עת ורגע, ומשפיעים בזה שפעת חיים על הקרובים והרחוקים, על החיים ועל המתים, על כל היקום ועל כל העולמים. ושערי תשובה פתוחים הם כים, וכל הרוצה להכנס בתשובה עילאה נכנס.\n", "summary": "הצדיקים מרגישים את הקדושה שבכל רגע, ואינם קובעים זמן לתורה אלא עוסקים תמיד בדבקות שכלית ורעיונותיהם הם גופי תורה.\n"}, {"id": 1695, "paragraph": "המסוגלים לחסידות, לקדושה, להשגת רזי תורה, לא יוכלו לדמות את עצמם לרוב בני אדם. דרכי חייהם צריכים להיות בדרך יותר עליון. מחשבותיהם מוכרחות להיות נטויות למעלה, מובדלות מעסקי חול ופונות תמיד אל הקודש. ובזה הם עושים טובה לכל העולם, מרבים בו שפע של אושר, של קדושה ושל מנוחה, מחממים את הלבבות ומאירים את הנשמות בסגולתם. ובהניחם את ידיהם ומתרפים ממעלתם, מתפשטת נפילה רוחנית בעולם כולו. ואף על פי שדרכם הקודש צריכה להיות בקיצוניות וחומרות, מכל מקום צריכים גם הם להיות מעורבים בדעת עם הבריות, ולדעת עת לכל חפץ, להגביר את תוכן החיים ואת דעת העולם העמוקה בקרבם, את ההתקרבות והריעות המדינית ברוחם ונפשם, ואז יהיו שלמים באמת, ותיקון העולם יהיה ראוי לבא על ידיהם, ומדותיהם האנושיות יתפארו ויתעלו בתכלית הטוב, ופאר רוח הקודש יחול עליהם בנעימות וחדוה. \n", "summary": "אף שהמסוגלים לחסידות צריכים להיבדל מעסקי חול, עליהם להיות מעורבים בדעת עם הבריות, כדי להגביר בקרבם את דעת העולם.\n"}, {"id": 1856, "paragraph": "הגאוה והאכזריות הן המדות היוצאות מהתכונה האלילית. הסביכה של הדיעות הרעות של עבודה זרה, מגררת אחריה את הגאוה ואת האכזריות בתור מדות תרבותיות בצורה סיסטמטית. אותה הזוהמא נקלטת היא מהעורון הכללי של השכל היותר טהור והיותר עליון, פגם המחשבה העליונה, שאינו מניח לרומם את האדם עד כדי הזיקוק הראוי לו. לתעופת היחש אל בורא כל העולמים, אל בורא כל, זה לא יוכל הרעיון האלילי לנשא את עצמו. נרעד הוא רעדה פרואה מתקיפת האור שבמחשבה זו העליונה, עיניו הכהות מתעורות מתוקף הזוהר שבמחשבה קדושה זו, מאמת הנצחית שלה הוא מתעלף, נופל ומתחלש. והוא מעמיד את קישורו, לא אל כח כל הכחות, לא אל מהוה כל ההויות, שממילא הוא שלם בתכלית השלמות, וממילא כל המדות הטובות שופעות ממקורו, וכל היקום מאוחד הוא בשרשו, ואל הכל מתקשר הכל באהבה ורחמים, וכל יחיד מיחידי היצורים בעצמותו הבודדה כלא נחשב, ושפלות רוח ביחד עם גבורה קדושה, ואהבת חסד עם עז חיים, מתגברת היא בהדר קדשה, ומסילות החיים הולכות ונבנות על יסודות הצדקה והענוה – כי אם לכחות פרטיים של איזה זהרורית קלוטה מאיזה פינה שביש, מאיזה מקצע שבהויה, שתוכל איזה עין של איזה יחיד בעל כשרון, או איזה קיבוץ, לסופגו ברוחו. לאלילים ישאף רוחם העכור. והנפש המזוהמת, שהשפלה ממרום פסגתה, לא תדע מקור רחמים וחסד במציאות, ולא אחדות וקישור בכל היש. עומד הוא כערער בערבה. כל יצור מתגאה בהוייתו הפרטית, בגאות רשע, מלא חימה על רעהו, המתנשא גם הוא להמצא. וכה הולכת היא הרשעה ומתרחבת, עד כדי שנאת הצדקה, ועד כדי הערצת הגאוה. עד אשר באה האורה של תורת אמת, והכריזה שכל המעלים עיניו מן הצדקה, וכל המתגאה, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ותוסד התרבות האנושית בעיקר יסודה, בעם ד', בגוי קדוש, על יסוד הענוה והרחמים. והגוי הזה גוי איתן הוא, גוי עז הוא, שואף הוא לבצר את עמדתו בחיים, במציאות העממיות המסובכה שבעולם, כדי לכונן כסא ד', לקדש שם ד' אחד, בורא כל היקום, ד' אלהי השמים ואלהי הארץ, רבון כל המעשים אדון כל הנשמה, המאיר לעולם כולו בכבודו, ורחמיו תמיד על כל מעשיו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ. ואותה התמצית הטובה, הקלושה והרפויה שהיא נראית למראה עינים מהעצמה החיצונה של האכזריות והגאוה, הוא כולל אותה בקרבו ברב כשרון מיסוד הקודש בעצמו, מראש פסגת הטוהר. ד' מלך גאות לבש, לבש ד' עז התאזר, אף תכון תבל בל תמוט. עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ד' לאורך ימים.\n", "summary": "תרבות הגאווה והאכזריות הן תוצאות של האלילות, הנותנת מקום לגאוות הברואים.\n"}, {"id": 1953, "paragraph": "הילדות הטהורה סופגת היא בקרבה את הטהרה העולמית. חפץ החיים הטהור בטבעיותו, מפעם הוא בלא זוהמתו רק בלב הילד הטהור. רצון החיים הבלתי מכותם ומקולקל, הוא זורם בדרך ישרה ממעין החיים, מאוצר החיים העולמי, ומאיר בנשמת הילדות. הבעת הקודש של הילדות בתומה, כוללת את התמצית היותר חזקה ובהירה של אידיאליות החיים, ובהתבטאה בקדושה, היא מכשרת את החיים העולמיים למילוי תפקידם. אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן.\n", "summary": "הילדות הטהורה סופגת בקרבה את חפץ החיים בטהרתו, והבעת הקודש שלה מכשירה את החיים העולמיים לתפקידם.\n"}, {"id": 1951, "paragraph": "המחשבה הבלתי נודעת פועלת תמיד באדם על פי תכונתה, ומה שמתגלה ממנה אינו כי אם הוצאה אל הפועל מהגניזה של המחשבה הבלתי נודעת באופן גלוי. והמחשבה הגנוזה הישראלית היא תמיד אמונת ד' העליונה. כנסת ישראל אינה פוסקת את רינתה, למען יזמרך כבוד ולא ידום, וכל מחשבה טובה היא תוצאה ישרה מהמחשבה התדירית הישראלית. ומחשבה רעה היא רק תוכן של איזה ערעור חיצוני, ההפוך לגמרי מהפעולה התדירית של המחשבה הישראלית הגנוזה, ואינה יכולה להצטרף למעשה. און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד'. המעשה הוא התחלת צמח, שמכה את גליו מלמטה למעלה, ומתוך עצמיותו מצמיח ערכים מחשבתיים. כאן הוא הגבול של פעולת העולם החיצוני על הפנימי. ופעולה רעה מזדקפת ועולה עד שרשה במעין החיים של הפועל, והכל מזדהם, עד אשר בא יבאו נחלי התשובה להדיח ולטהר. האומות האליליות מחשבתם הגנוזה היא הרשעה, מגמת האליליות, וכשתצא מחשבה מרוחם, הרי היא מתאמת, אם היא רעה, ליסוד המחשבה התדירית, ומתפתחת היא בדרכה בתגבורת יסודה.\n", "summary": "המחשבה הגלויה היא תוצאה של המחשבה הגנוזה, וישראל ששורשם באמונה, אין למחשבותיהם הרעות שורש, ואינן מצטרפות למעשה.\n"}, {"id": 1781, "paragraph": "נראה שמציאות המבטא של שכלים הנבדלים, הונח לכתחילה על השכלים שהם במהותם נבדלים מהמציאות האלהית, שבה כלול הכל בתכונה אחדותית, ואין פירוד והבדל כלל, ואלה השכלים הם נבדלים במהותם בתור מציאות נפרדת לעצמה, אלא שמסובבים מהעילה הראשונה. בתור כונה שניה השיאו אחרים את התוכן של המבטא, על הוראה של הבדלתם ופירודם של אלה הנמצאים השכליים מן החומר, כלומר שאינם נשואים בגוף חמרי.\n", "summary": "מקור המושג \"שכל נבדל\" – בהיותו נבדל מהאלוהות, ורק אחר-כך התחילו לבטא בכך את הבדלתו מהחומר.\n"}, {"id": 1826, "paragraph": "הבטחון מוסיף הוא חיים ואומץ כל מה שהוא מלובש יותר ויותר במעשים רבים. התפשטותו על המון דרכי החיים, החריצות המעשית והשכלית, ביחיד ובציבור, מוסיפה בו אור גדול, ואומץ חיים, ובליטה גדולה. בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים. וחזקת והיית לאיש. והאמונה, לעומתו, מוסיפה גודל והפריה כל מה שהיא מתפשטת יותר ויותר בארחות ההכרה השכלית. והולך זרם גדול ואדיר ממקור האמונה, ומחיה את הבטחון, ומשניהם יחד פורץ מעין וקילוח עצום, אדיר ונורא מאד, נשגב, מרומם וקדוש, ומתפרץ בשפע עושר על כל ארחות השכל ועומק הדעה, ומחיה את כשרון הגבורה, כיבוש החיים, ישוב העולם, וההתכוננות המעשית לכל פרטי פרטיה. ורוח התמימות, העבודה וההכנעה, עובר הוא ומרחץ, ומוליד את הזוהר השכלי, החריצות הפלפולית, חשק הידיעה של חידור פרטי החיים, הויות דאביי ורבא, ועקירת הרי הרים, ברוח קדושה, בנחת רוח, באהבה אלהית עליונה, בצניעות ובושה של יראת חטא, בגודל אלהי, בחשק טוב, בישוב עולם, בברק יופי ובכל טוב. וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים, וישישו בשמחה. שמחו צדיקים בד', והודו לזכר קדשו. וזכר קודש עליון מופיע על כל כשרון, מאשר כל נקודות החיים, מלשד את כל קוי החיים, ממשך אורך ימים. אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי.\n", "summary": "האמונה המתפשטת בהכרה, מחייה את הביטחון המתלבש במעשים, והם משפיעים עושר על הדעת, הלימוד והמעשה.\n"}, {"id": 1934, "paragraph": "כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת יסוד אבא מאימא עלאה. חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש שתויי יין, בלא אימ��א דשמיא הנובעת ממקור עליון, דבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת, בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורין הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי. והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים, גדולים ממשה ואהרן בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם. וחוזרים בהולדה שניה, בפינחס זה אליהו, המלא רוח ד' וקנאת הברית. המסורת והעבודה המקודשת על פי הנבואה והתורה המנוחלת, וההתעלות העליונה המכבדת את הקדושה ומגבלת את תנאי החיים הרוחניים, ועם זה מנשאת עצמה מכל הערכים העולמיים, נמזגו בישראל, לשאת בכחה העז את משא הגלות וכל עמלו, ולחדור דרך כל עמקי תהומות אור ישועה וגאולה. זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה, לפעול פעולתם בחיים הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר לבן ישי, משיח ד', רוח אפנו, אשר בא יבאו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד.\n", "summary": "חטא נדב ואביהוא – עקירת דייקנות המעשים מתוך סערת ההופעה העליונה – מיתַקן במזיגת שתי התכונות, הנעשית על-ידי אליהו.\n"}, {"id": 1723, "paragraph": "לפעמים על ידי קליטה שקולטים מן הכל, מתדלדלים מכל תוכן פנימי. וצריך האדם המוכשר לקלוט מן הכל, לאמץ את פנימיות קדושת חייו, עד שיהיה קנינו שקונה מן הכל רק קנין טוב וקנין עצמי, כלומר שיזהר מן הקנינים הרעים שאפשר להם להקלט מן הכל, ושלא יהיו קניניו הרוחניים דברים שהם מן השפה ולחוץ, כי אם יהיו חודרים עד לעמקי פנימיות החיים באמת לאמתו, ואז יתעצם עם הטוב הכללי, ויהיו לו לנחלה עצמית. יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.\n", "summary": "צריך להתאמץ ולהיזהר, שהקליטה החיצונית מכולם לא תהיה מן השפה ולחוץ, אלא חודרת ועצמית.\n"}, {"id": 1876, "paragraph": "ישנם שני מיני דלדולים הפוגמים את מהות החיים הרוחניים. העיוות המחשבתי, העמקה מעוותת, שתוכיותה היא מגורת הרע, ההפסד, הכיעור, הצער והקדרות הרוחנית, כל המדות הרעות, הקצפון והעלבון העולמי, החרון והדינין הקשים. ויש דלדול שני, שהוא לא בא מצד עיוות הדרך, אלא מצד נטילת החיים, מיעוט החיים ושלילתם. יסודם של אלה שתי הרעות, הם העבודות הזרות כולן וכל ענפיהן, מצד העיוות, והכפירות כולן, אף על פי שבאו בדרך שלילה, והן מסדרות ערכי חיים מעשיים, חברותיים, רוחניים ותרבותיים, הם בתוכם שדופות קדים, נטולות טל החיים, והשקעון בהם מביא לרקב בתוכו את כל הנושא התוכי של מהות חיי האמת. הכפירה האפיקוריית היא מות, והעיוות האמוני הוא מר ממות. ומוצא אני מר ממות את האשה, זו מינות. לפעמים מתפשט בעולם רוח כפרני, שהוא צל המות, כדי להושיע מהצרה היותר גדולה, שהיא מר ממות. ומתוך העליה של שליבת החיים שעולים העלולים לפול ברשת המינות האקטיבית, המרה ממות, אל התוכן השלילי, שהוא המות, באים אדירי עולם אשר רוח ד' בם, ומוציאים אותם גם מבאר צרה זו, ומעלים אותם מחשכת המות לאור באור החיים. ותגבורת הכפירה הבאה מצד הרציונליות בדורות האחרונים, לא באה כי אם להציל את העולם מזוהמת המינות, תמ��ית עבודה הזרה וכל קסמיה המרעילים, להכשיר על ידי זה את העולם לתחיה של יקיצה, לראות את אור הטהור, לאור באור החיים. כי באור פניך נתת לנו ד' אלהינו תורת חיים. \n", "summary": "הכפירה האפיקורסית הבאה ממיעוט החיים, באה לכלות את האמונה המעוותת (נצרות) הקשה ממנה והמרה מן המוות.\n"}, {"id": 1736, "paragraph": "אף על פי שהעצבון והפחד בא מפני ביטול תורה, ומפני העונות כולן, מכל מקום תיכף כשמהרהרין בתשובה הרי הכל מתהפך לטובה, וצריכין מיד להתחזק באומץ בטחון בחסד עליון ב\"ה, ולאחוז בתורה ועבודה כל אחד כפי מדתו. ואם לפעמים יראה לו שהמדה המתעוררת על ידי הקריאה בספרים מעניני המוסר והיראה אינה לפי מדתו, יתבונן ויחקור על מדתו מה היא, ויתחזק ויתאמץ ביחוד במדתו העצמית, וגם מזה אל ינח ידו, ממה שמתעורר על ידי הספרים, ואף על פי שקטן מאד הוא צד התפיסה שלו בהענינים שאינם כל כך שייכים לו, מכל מקום כל מדריגות הטוב והקודש צריכות להיות מקושרות זו עם זו, ויחד כולם יעשו חטיבה אחת, להאיר עליו אור ד' ותורתו העליונה, בנועם ד' וטובו.\n", "summary": "העצבות והפחד הבאים מהחטא, מתהפכים לטובה בהרהור תשובה, ויש להתחזק במוסר המתאים למידתו, בלי לנטוש שום מידה כללית.\n"}, {"id": 1703, "paragraph": "לפעמים אי אפשר לאדם להגביה את עצמו משפלותו, כי אם על ידי מה שכותב מערכי לבבו, ומתקן בזה את הפגמים הפנימיים שעל ידי נטיות חומריות. אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי.\n", "summary": "לפעמים אין האדם יכול להגביה את עצמו משפלותו, אלא על-ידי כתיבת מערכי ליבו.\n"}]

DATA/parsed_files/file_f_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 1836, "paragraph": "את ניצוצות הקדושה אנו שואפים תמיד להעלות. יודעים אנו שבפועל לא נתגלה עדיין בההויה הסובבת אותנו אותו הכח האיתן של האידיאליות האלהית, כל התפארת, כל ההוד שביסוד המציאות, אבל התנועה כולה האיתנה של היש הולכת היא לקראת האידיאליות הגמורה. מתבשלת היא האידיאליות ברוחנו, לפי אותו הערך שאנו מתרוממים. משאנו באים לידי הכרת שיטת האידיאליות הכללית, מתוך שאנו שואבים אותה מאוצר החיים שלמעלה מההויה המוגבלת, הננו מחיים ומשיבים את כל הקטעים שאנו לוקטים מתוך החיים וההויה כולה, מכל תנועה, מכל כח, מכל שיח, מכל שיג, מכל רגש, מכל תוכן קל וקטן עד נשגב וגדול, את האור הפזור, שמגמגם הוא בכללותו, מוציא הוא הברות בודדות, לצרפם לפרק שירה איתן, ומזליף זליפה זרמית של אור חיים אציליים, גבוריים, ומלאים עז וקודש, עז קודש, קודש הקדשים, קודש קדשי הקדשים. את הניצוצות הפזורות אנחנו מעלים לכלל שיטות שלמות, כלומר, עולמות מלאים, מבונים בבנין שלם, יבנו ברוחנו, יתכוננו בכליותינו, יבוצרו בחיינו הפרטיים ובחיי חברתנו כולה, יתערו וינטעו, ילכו מהם פלגים יבלי מים, ישלחו שרשים להעשות ארזים אדירים, ישבעו עצי ד' ארזי לבנון אשר נטע. איש כפי ניצוציו אשר העלה חייו מתעשרים, הכל לפי רוב המעשה. לפי גודל השאיפה תגדל הפעולה, ולפי רוב הבינה תגדל השאיפה, ולפי רוב הפעלים יתאדר הבנין.\n", "summary": "שאיפתנו להעלות את ניצוצות הקדושה הפזורים בעולם, ביניקה מאוצר החיים שלמעלה מהעולם, ובצירוף נקודות החיים שבהוויה.\n"}, {"id": 1889, "paragraph": "אפילו אם רואה אדם שעם מה שנתעורר בלבו להחזיק בדרך ישרה, ולהתגבר יותר בעבודת השי\"ת, מתגבר בו היצר הרע יותר, ואפילו לתאוות ושפלות, מכל מקום לא יתחרט כלל על התגברותו, ויוסיף גבורה על גבורתו. ועל המכשולים שאירעו לו בדרך עילויו, ישוב בתשובה. ובכלל ידע, שהכל כלול בטעה בדבר מצוה דפטור מחטאת, ולא יירא כלל, כי אם יראה, קדושה ותשובה, יקח מכל דבר.\n", "summary": "כשהיצר הרע מתגבר כנגד כל התגברות בעבודת ה', אין להתחרט עליה אלא להוסיף גבורה, שכל הכשלונות הנן בכלל \"טעה בדבר מצווה\".\n"}, {"id": 1886, "paragraph": "אם אטעום טעם מר רוחני בהגיון רזי תורה, א\"ל יירא לבי, ואוסיף על השקידה ועל ההתדבקות המחשבתית, עד אשר יהפכו המים המרים למתוקים, והיה בפי כדבש למתוק.\n", "summary": "אין לירא מטעימת טעם מר בהגיון רזי תורה, אלא להוסיף שקידה ודבקות, והמר יהפוך למתוק.\n"}, {"id": 1942, "paragraph": "אותה הארה של הנהגת העולם, המטהרת את הנשמות מיסודן, ועוקרת את כל הטומאה והעבודה זרה מן העולם, כשאנו מכוונים אליה, הננו נושאים עין לד' אלהי ישראל, הקב\"ה, מצד הענינים האידיאליים המקוריים ופעולותיהם השרשיות. ומצד עצם הופעת הפעולה, הרינו באים לשם ד', מלך ישראל, מלכות שמים, כנסת ישראל. והפעולה הממשית וכל דרכיה, תמיד מתקשרים באידיאלים המקוריים. והופעת הטהרה של הנשמות, רצונם הטוב, והמעשים הטובים השכליים הטהורים וכל הזרחותיהם, מוסיפים התעלות המעשית, ומיחדים את הפעולה הכללית עם האידיאל המקורי שלה. וביעור רוח הטומאה הולך וגובר, ורוח הקדושה וטהרת החיים וההויה הולכת ומתעלה. תנו עז לאלהים, על ישראל גאותו ועזו בשחקים.\n", "summary": "יחוד שורש הנהגת ה' מצד העניינים האידיאליים (הקב\"ה) וגילוייו המעשיים (מלכות), מופיעה הטהרה בעולם והטומאה מתבערת.\n"}, {"id": 1957, "paragraph": "עומק הלאוין תלויים הם בחטא הארץ, כלומר היצירה יצאה בגשמיותה בצורה כזאת שיש בהשפעותיה דברים רבים מאד שישפיעו על עומק רצונו של אדם, שהוא עצמיות נקודת ישותו, את ההפך ממה שראוי לו להיות שואף אליו מצד רוממות מעלת אצילות נשמתו העליונה האלהית, השואפת להאחד בכל העולמי, להשלמות של ההויה כמו שהיא בהתכנית האלהית העליונה. ועל כן צריך האדם להיות בודל ונפרש מכל אותם המצויים והתנועות, השייכות לאותו התוכן של החטא הכללי, ואי ההתאמה של המוסר הכללי העליון שיש במציאות, והם כל איסורי תורה וענפיהם. וכל האיסורים המוסריים, וכל מיני המניעות שהתוכן הנימוסי הישר מונע מהם, גם הם הנם מסתעפים מהתוכן הכללי הזה בכל מלא שיעור קומתו, מראש עד עקב, מכתר עטרת המלוכה עד פעמים בנעלים.\n", "summary": "חטא הארץ הוא שורש לכל הנטיות ההפוכות לשלמות ההוויה, ותפקיד איסורי התורה והמוסר הטבעי להפריש את האדם מהן.\n"}, {"id": 1938, "paragraph": "אותה החולשה שמרגישים כשמתנשאים למאויים רמים, באה מפני אי ההסתגלות של כחות הגוף והנפש להיושר האמיתי, להאור העליון, להעצמיות והקדושה בבירורה. על כן צריכים לשאוב מהחולשה עצמה אומץ, כשמציירים שרק הצד הרפה נחלש, רק כחות העצלים, החשוכים והרעים, הם הם הנמוגים מפחד כשאור עליון זורח. אז מוסיפה האורה, העצמיות, והקדושה הפנימית, עז וגבורה.\n", "summary": "החולשה שמרגישים כשמתרוממים למאוויים רמים, נרפאת בהבנה שהצדדים הרפויים הם שנחלשים.\n"}, {"id": 1948, "paragraph": "הקטיגוריא על ישראל מורכבת היא מקטיגוריותם של שרי האומות, שיש להם תעודה בעולם שאינה יכולה להתאים עם התעודה העליונה של ישראל, על כן יש ניגוד עצמי לחקי הויית העמים, משטרם ומציאותם, התנשאותם והתרחבות ממשלתם ותרבותם, עם ישראל. ועוד יש קטיגוריא יותר גדולה, מהרע הגמור החפץ באיבוד העולם לגמרי, ויודע הוא שיסוד קיום העולם והתעלותו תלוי הוא ברוממותם של ישראל, בחופשם וגדולתם. וכשהקטיגוריא הכללית מתאחדת עם הפרטית, אז העולם תוסס מאד. ואותם הכחות מגיני האומות, אינם יורדים לסוף הדעת של הקטיגוריא על ישראל שמצד המקטרג הגדול, שהדברים נוגעים גם אליהם, והם מסייעים אותו. ועל ידי תפילת צדיקים, והעלאת הרצון הפנימי ממקור החכמה, מתוסף זיו החכמה בעולם, ומכירים התועים הללו את הדעה הרעה של הקטיגור הגדול, ומתפרדים ממנו, ובזה הם נמתקים, ומאיר בהם שביב של קדושה, לדעת שיסוד ניגודם לישראל הוא מוטעה ושטחי, ולהיפוך, כי התעלותם של ישראל, בעומק המציאות, תגרור עילוי לכל באי עולם, הללו את ד' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, ואמת ד' לעולם הללויה. ומתהפכים למליצי יושר על ישראל, והתוכן הכללי של העולם הולך ומתאים לתקומתם של ישראל, והביאו את כל אחיכם מנחה לד' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ד'. ואחרי כל אלה, זורח אור פנימי המאיר את ניצוץ הקודש שבעומק הרע, ומתחיל להכיר שכל יסוד הקטיגוריא הגדולה שלו לאבד העולם, הוא נובע מהתשוקה הגדולה שיש להרע לאבד את עצמו, כי זהו תיקונו ותיקון העולם כולו. וכאשר יעמד על יסוד זה, יפריד זה הרע את חלקו הרע ממנו, ויאבד באמת, ורוח הטומאה יעבר מן הארץ, והחלק של ניצוץ הקודש שיש בזה עצמו, בתשוקת האיבוד של הרע שברע, שהיא תשוקת הטוב באמת, זה יתעלה ויאיר מאד. ולמס מרעהו חסד, יעזוב את יראת שדי טהורה ונקיה בלא שום פגם, ותתעלה ותתרומם קרן ביובלא אתעטר, אשת חיל עטרת בעלה, וישראל עושה חיל. ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.\n", "summary": "קטרוג שרי אומות העולם מצטרף לקטרו�� הרע הכללי מבלי להבחין בתשוקתו לכליון העולם, ובתפילת הצדיקים הם נפרדים ממנו והופכים למליצי יושר.\n"}, {"id": 1925, "paragraph": "לפעמים יש שעל ידי חופש הרעיון מתגלה הטהרה, והסדרים המעשיים וכל חוקי המוסר מתעלים על ידי הציור העצמי הבלתי מוגבל. ויש אשר הסדר המעשי המתוקן, המוגבל בגבולותיו, הנובעים ממקור עליון, הם הם הגורמים לבנות את היכלי הרוח העליונים בעזם וטהרתם. אתערותא דלעילא, או אתערותא דלתתא.\n", "summary": "לפעמים הסדרים המעשיים הנובעים ממקור עליון, מתעלים על-ידי חופש הרעיון, ולפעמים הם בונים את היכלי הרוח.\n"}, {"id": 1831, "paragraph": "אסון הוא אם אין מניחים את הטבע הנפשי להתפשט ולהתענף יפה בציציו ופרחיו. אמנם, צריך אימון והדרכה קודמת, שתהיה ערובה יפה שההתפשטות הנפשית החפשית תביא רק את הטוב והיפה, ותהיה נאדרת בקודש.\n", "summary": "אסון הוא אם אין מניחים את הטבע הנפשי להתפשט, אך צריך הדרכה קודמת שתערוב להתפשטותו רק אל הטוב.\n"}, {"id": 1692, "paragraph": "על ידי התרחקות מהכרת הרזים, באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת. הסגולות העליונות של עומק החיים האלהיים, נעשות על ידי ההתנכרות אל סוד ד' לדברים טפלים, שאינם נכנסים בעומק הנשמה, וממילא יחסר כח היותר איתן בנשמת האומה והיחיד, והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה, כי לא יחסר למשיג רק את השטח הגלוי שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה, וכל תוכני האומה בבנינה. יסוד צפיית הישועה הוא אצלם כמו ענף אפיזודי, שאיננו יכול להתקשר עם עומק הכרת היהדות, וזה בעצמו הוא הדבר המעיד על חסרון ההבנה שיש בשיטה מעטת הלשד כזאת. לא שוללים אנחנו כל מין ציור והבנה המיוסד על ישרות ורגשי דעה ויראת שמים, אבל את אותו הצד ששיטה כזאת תחפוץ לשלול את הרזים ואת השפעתם הגדולה על רוח האומה, זהו אסון שאנו חייבים ללחום עליו, בעצה ובתבונה, בקדושה ובגבורה. \n", "summary": "ההתרחקות מהרזים מטשטשת את הכרת קדושת ארץ ישראל, ועושה מצפיית הישועה ענף אפיזודי, ויש להילחם בשיטה זו.\n"}, {"id": 1944, "paragraph": "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהינם, אינו רק הקלת העונש, כי מה יעשו למי שאין צריך גיהינם כלל, כי אם הוא שכר עצום ונפלא מאד. והרשעים טועמים ממנו מעט כדי לקבל על ידו כח לקבל עונשם, והיינו טיט היון, בתחילה וה ולבסוף וי, אבל מי שקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה, משפיעים לו זה התענוג תמיד, והוא כעין תיקון עולם הגמור שלעתיד לבא, שיהיה המחול לצדיקים בגיהינם, שיתהפך לעדן. וערבה היא יסוד הגיהינם, הנה אחרית גויים ציה וערבה, רע בה, הב רע, ופתח אחד במדבר, והיה מדברה כעדן וערבתה כגן ד'. וכשאש של גיהינם מתהפך בכל עז גבורתו לחסד וצינון, הוא דישון עדן. כמים קרים על נפש עיפה שמועה טובה מארץ מרחק.\n", "summary": "צינון הגיהנם שנעשה על-ידי קריאת שמע, אינו רק הקלת עונש, כי-אם שכר עצום, כעין הפיכת הגיהנם לעדן שתהיה בעתיד.\n"}, {"id": 1950, "paragraph": "באוירא דארץ ישראל אפשר להתהלך במחשבה מופשטת, להניח להשכל והציור לעשות את פעולתו במנוחה, והננו בטוחים, שמאחר שכונת החושב רצויה, ועיניו ולבו לשמים, שרק ממקור הקודש יערה עליו הרוח, ואחר כך מוצאים כל ההגיונות מאירים באותיותיה של תורה שבכתב ושבעל פה. אבל בחוץ לארץ מוכרחת המחשבה להגדר, והאותיות של תורה צריכים להיות בוני המחשבה, ואז יש תקוה כי קדושת אוירא דארץ ישראל תופיע על המחשבה, להוסיף פרי קודש ממכון החביון, והאור הצפון ישלח ברקיו.\n", "summary": "בארץ ישראל אפשר להניח לשכל לפעול במנוחה, והמחשבות תימצאנה מאירות באותיות התורה, ובחוץ-לארץ המחשבות מוכרחות להיבנות מהאותיות.\n"}, {"id": 1790, "paragraph": "מי יוכל לשער ערכו הגדול של עם קדוש במוצאי שבת קודש. מי יוכל לפאר כראוי את זיו רוממות קדושת הנשמה הישראלית, אשר כבר התנשאה בזיו פארה מקדושת היום הקדוש, חמדת כל ימים. מי יעצר כח לשורר, לצייר, לחזות חזון, על יקר הדר הגוי הנפלא, העולה על במתי עולם, העונק חמה בקומתו, המשתרע לשחקים, המתנשא בקדושת חפצו למרומי שפרירי שחקי שחקים, אשר בכל יום השבת אור ד' זרח עליו, הופיע ויאיר בסעודותיו, בתפילותיו, בהרגשותיו, בתענוגיו, בשלותו והודו. ומי ידבר עוד על דבר הערך הגדול של הקדושים והצדיקים, היודעים לפאר את השבת ולכבדו בכבוד הראוי לו, ברוממות קדושתו, והם מחלקים שלל לכל עמם, שלל שמים, שפעת ברכות קודש של הרגשות נעלות וחפצים כבירים. מה יקרתם לי, ולי מה יקרו רעיך אל, מה עצמו ראשיהם. נעמתם לי תלמידי חכמים שבישראל, חכמי תורה, אנשי סגולה ומעלה. נעמתם לי צדיקים, ישרי לבב, נאמני רוח, אמוני עם סגולה. יקרתם לי כולכם, כל המונכם כולו קודש הוא, בפנימיות נשמתם אש קודש יוקדת. רואה אני את כבודכם, מתעטר ומתפאר אני ביפי זוהר רוחכם, חביבי לב, ילדי קודש. לברכה תהיו בארץ, בארץ חמדה תתברכו, על אדמת הקודש תתפשטו לענפיכם. כל הגויים בכם יתהללו, מלכים כבודכם יראו, ואתם כהני ד' תקראו, משרתי אלהינו. כל מחשבה טהורה מכם תצא, כל רעיון בהיר על ידכם יתעלה ויתתקן, כל נשמה בעזכם תתענג, הכל בכם יפואר, בכם יתגדל.\n", "summary": "מי ישער את ערכו של עם קדוש, ובייחוד הצדיקים שבו, במוצאי-שבת, לאחר שהתנשאה נשמתו בקדושת השבת.\n"}, {"id": 1946, "paragraph": "כשאי אפשר ללכת בדרך הנמוכה של הטבת המדות והמעשים כרצונו, מפני השאור שבעיסה שמעכב, והקטגוריא הגנוזה והגלויה הסובבת, צריכים לעלות דוקא בשער העליון של המחשבה העליונה, של הדבקות האלהית הרחבה, בעבודה שיש בה חסד גדול, גבורה ושמחה, וענוה גדולה, שיש בה בטחון גדול, ועליזה של ישרי לב.\n", "summary": "כשאי-אפשר להיטיב את המידות והמעשים כרצונו, מפני השאור שבעיסה, צריך לעלות בדרך הדבקות והמחשבה העליונה.\n"}, {"id": 1761, "paragraph": "עצה, תפילה ואימוץ, צריכין לקבץ, להלחם נגד חולשת הרצון. לפעמים באה החולשה על ידי קפדנות יתירה, שהרצון הטוב עולה למעלה יתירה יותר מהראוי לו, ודורש קרבנות כאלה מהחומריות מה שאינו מן הדין. על כן לכתחילה ראוי לפשר את הדרישות, וממילא יחלש כח הגירוי, ואימוץ הרצון לטובה יתקדם ויעשה חיל.\n", "summary": "כדי להילחם בחולשת הרצון הנגרמת מהיראה היתירה, צריך לקבץ עצה, תפילה וגבורה.\n"}, {"id": 1947, "paragraph": "הפילוסופיא שהשיגה את החק המוסרי הכללי של העולם, וזהו כל יסוד ידיעת האלהות אצלה, לא יכלה לבא עד העומק הפרטי, איך כל האיכות והכמות המוסרית שבנפש האדם היא מופעה מהחק העליון הזה, והם אחוזים זה בזה כקוי קרני אור השמש היוצאים מן השמש. וחופש הרצון והבחירה, וצדדי החיוב וההכרח שיש בזה, בין באדם בין בעולם, כולם אחוזים בכונניות נפלאות, שהן הולכות ומתגלות לפרטיהם ופרטי פרטיהם בסוד ד' ליראיו. וחכמת יראת ד', החודרת עד כל מעמקי החיים, והאור הגדול של הדבקות האלהית אשר לצדיקים כבירי כח ועובדי ד' באמת, בגבורה ובקדושה, הוא מראה להם את התעלומות הללו בצורה חודרת במעמקי האמת, שאין דוגמתה בכל התגלות שכלית בעולם, כי אם בסוד ד' ליראיו, ואת ישרים סודו. אמנם עניה היא דעת האדם, שכשהיא תופסת איזה חק, חושבת היא בחוליניות מחשבתה שכבר עמדה על התיאור האלהי. אלה האליליים הרוחניים, אשר בלב ערל ונפש אטומה, באים, באין בושה של יראה פנימית, לדרוך בהיכל הקודש, ולא ידעו ולא יבינו כי הם תופסים רק חק מלאכי קל וקטן, מעלמא דפירודא, ולשוא הם קוראים בשם ד'. כי רק על פי המובן של האורה האלהית אשר בהתגלות הקודש, שכל דעה מתבטלת, וכל הגדרה וכל הגיון מוגבל מתבטל ביטול אפסי בכל עת עלותו ברעיון, שם השראת השכינה חבויה, ושם ההתגלות האלהית מתנוצצת, כאור הנראה מבין החרסים, רצוא ושוב כמראה הבזק.\n", "summary": "הקישור בין המוסר הכללי והנפשי נשגב מהפילוסופיה, והוא מתנוצץ מסוד ה' ליראיו.\n"}, {"id": 1832, "paragraph": "מוכרח שיגורש, שיושבת, שיבוטל בכל תוקף ועז, כל מה שמפריע את אור החסד הגדול מהופיע בעולם, על כל המעשים, על כל הברואים, על כל היצורים, על כל העולמים. תוקף חסד עליון זה מאיר בהדר הוד הגבורה העליונה, גבורת יצחק, המלאה לה חסד נעלה בתוכיותה, עד ההתעלות של כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו. חסד עליון זה, החפץ בכל תוקפו להתפשט ולהתאמץ, אצילות ציורו וחפצו הוא על פי התוכן האידיאלי של החסד, של זוהר החיים הטובים, שהם טובים באמת. אין העולם המעשי כדאי לו, והוא מוכרח להתקשר ולהתאחד בזוהר חיים שני, קלוש ממנו, שגם הוא מלא תוקף, שגם הוא רצון איתן לו, כח ברזל אדיר וחסון לו, כח איתן עומד בפני כל מונע, לקוח בתחילתו מאותו התוקף של רצונם של רשעים אבירי לב חזקי מצח, אבל מזוקק ביסודו ומטוהר בבחירתו, רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, אחות לבן הארמי, הופעה של החסד המעשי במסגרת הגבורה המעשית, לא האידיאלית המופשטת. ומיזוג נאה זה של הגבורה האידיאלית עם הגבורה המעשית, שבתוכיותם אור החסד העליון זורח בכל תוקף יפעת תפארתו, ראוי הוא שיתכונן על ידו בית ישראל, לכונן עולם מלא, עולם בונה ומחייב, ועולם הורס ושולל. והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לד' המלוכה.\n", "summary": "אור חסד אברהם מופיע בגבורת יצחק האידיאלית, המתאחדת עם הגבורה המעשית של רבקה, ומכוננים הם ביחד את בית ישראל.\n"}, {"id": 1689, "paragraph": "כשהנפש היא בריאה, אוצר הרגשת הקדושה הוא שלם תמיד, חי ומלא, ומשפיע תדיר מאורו וחומו על הצדדים הנמוכים ממנו ועל הנעלים עליו. משפיע על הגוף וכל אבריו וכחותיו נעימת ידידות מתיקת הקודש, ועל הארת השכל וכח השינון והלימוד הוא משפיע גם כן מאורו המוחש והמורגש, עד שתלמוד תורה לשמה בדבקות מורגשת, הבאה וחודרת עד לעצם דם ובשר, הוא דבר תדירי ומובן מאליו. ויחד עם החידוד והשינון וטרדת השכל בעומק ההלכה, באה השלהבת המורגשה של הדבקות האלהית המורגשת, הממתקת גם את הבשר. וחטיבה שלמה עושה אז האדם את העולם כולו, על ידי התאחדותו בעצמו, ומקשר הכל לחיי כל עולמים, ומתמלא זיו עולם ושעשוע עליון, המעיד לו על קשר קדשו בתענוגי עדנים, המוכנים ליראי ד' הדבקים בו. אמנם בעת השבירה ודלדול הכחות הרוחניים, פוגעת המגערת בכח הגופני, ומקדרת את זיו הנפש. והרבה צריך האדם לעמול עד שתשוב אליו ההארה הרוחנית להיות מורגשת, עד שאור התשובה וזרם שטף הדבקות האלהית יוחש אליו בפנימיותו גם מצדו הגופני, עד שתמיד בעסקו בתורה, יחד עם ההבנה השכלית של עמקי ההלכות, יופע עליו אור חי מפנימיות מעמקי החיים, וידלה ממים עמוקים עצה בלב איש, בכל תורה ובכל טרדה שכלית ירומם וינשא, הגבה למעלה למעלה. אבל זאת היא דרך ד' האמיתית, לשוב אל התורה, אל עמקה והדרה, אל פלפולה ושינונה, ברעיון בהיר, בלב מתנה, ובאוצר חיים של קדושת הנפש, המשלימה את הוד הרוח והנשמה. ומחיל אל חיל ילך, ויגדיל תורה ויאדיר, והדרך צלח, רכב על דבר אמת וענוה צדק, ותורך נוראות ימינך, אל תקרי והדרך אלא וחידודך. \n", "summary": "בריאות הנפש משפיעה תענוג קדושה על הגוף ועל השכל, ואחדות כוחות האדם מחטבת את העולם כולו, ומכשירתו לחיי כל עולמים.\n"}, {"id": 1794, "paragraph": "דקדוקי מצות נלקחים משני מקורות. יש שהם נשאבים מהמקור התחתיתי של יראת העונש, שהדמיון מסייע לו הרבה, אלא שמרחוק נמשך לו קו אור קלוש מאד, והוא אחוז אז בדינים וקפידות. ויש שבא לו אור הדקדוקי במעשה על ידי שפע אור החיים שבמקור ההשגה, בבהירות הציור של קדושת המצות, ובאחדות הטבע הנשמתי של ישראל עם המצות כולן וסעיפיהן וענפי ענפיהן, באהבה נעימה וחשק עליון, בהיר וצלול, קדוש ונשגב. ואז החסדים הם זורחים ומבהיקים מאד, והוא מלא אהבה וחסד, ומופיע באור סליחה ורחמים ודעה גדולה.\n", "summary": "דקדוקי המצוות יכולים להילקח מיראת עונש נמוכה, או מבהירות הציור של קדושת המצוות.\n"}, {"id": 1822, "paragraph": "אור התורה, ועצם החיים של צדיקים, הם ממזגים את העולם כולו במזג קדוש ועדין, נותנים להחיים בכל עת ורגע את התוכן הקיים שלו, ההולך וחודר יותר בפעולתו לפי רבות התפשטות הנהרתו, בין בעומק החיים של הנושאים הרוחניים בעצמם, שהם החכמים הצדיקים, בעלי הרצון הקדוש והטוב של החיים, בין בכל הסביבה, ההולכת ומכרת יותר ויותר את התביעה של הישרות הפנימית שבהויה ובחיים. כל הדיעות, התנועות, המלחמות, הכונניות, המכונות, והספרויות, השאיפות החברותיות והאישיות, כולם כאחד הולכים ומכשירים את החיים איך להספג ולהחדר בהם אותו האור הרענן, שהקודש העליון חי במלא חופשו הנאדר בתוכו. זהו אורן של צדיקים, גבורי כח עליונים, חמושים בגבורת טהרה של מעלה, בגבורת קודש של זיו החיים והדרם, כמו שהם מופיעים ממקורם המלא זוהר ומצוחצח עדנים.\n", "summary": "אור התורה ועצם חייהם של הצדיקים ממזגים את העולם ותנועותיו בקדושה.\n"}, {"id": 1693, "paragraph": "צריך אני לעצה, שאותה השמחה וקורת הרוח שאני מרגיש בשיטת מחשבותי הרוחניות, ובעסק הדיעות והנסתרות, תהיה עמדי גם בעת עשיית המצות המעשיות והתפילה, ובעת העסק בגופי התורה הנגלית.\n", "summary": "צריך עצה, איך להמשיך את קורת הרוח של עסק הנסתר על התורה הנגלית, המצוות והתפילה.\n"}, {"id": 1916, "paragraph": "ההפשטה הרוחנית אינה צריכה לטשטש את המוחשות והמורגשות, אלא להוסיף עליהם, לעדן אותם ולשפרם, ולעמוד נגדם בכל עז שלא יעיבו הם ולא יטשטשו את מה שהוא רב ורם מהם, את מה שהוא מקור חיותם והוויתם, האור הרוחני לכל מילואיו.\n", "summary": "ההפשטה הרוחנית אינה צריכה לטשטש את המוחש והמורגש, אלא לעדנם, ולעמוד כנגדם שלא יטשטשו את האור הרוחני.\n"}, {"id": 1913, "paragraph": "כשם שאנו רואים את הרשעה באדם הפרטי או בחיי החברה האנושית, ואנו מוצאים שבכל שלילותה ורעתה יש לה תפקיד, אמנם תפקיד עובר, יש ברשעה אומץ מיוחד, תוקף הרצון ועומק חיים, שהם תוכנים נדרשים לשכלל בהם את היושר והטוב, ובטוחים אנו שסוף כל סוף תעבור הרשעה, וישוכלל האדם ותשתכלל החברה, ואז יעמד הכל על בסיס הטוב, והרשעה תכלה, ותשוקת הרע, הזעם, הרצח, הגסות, וכל סעיפיהם, יכלו כעשן – כן הוא בכלל העולם. אין ספק שיש כח רשעתי שואף רע, העושה תסיסה בעולם, והוא שליט ומלא עז כל ימי הרע, כל הזמן שהעולם צריך לתסיסה הרעה, שואף הוא הרשע העולמי וכל אגפיו לאבד ולכלות, לזהם ולטמא, להחשיך ולהאפיל, להפריד ולפוצץ. והוא מאריך ברעתו עד עת קץ, עד אשר ישוכלל העולם, עד אשר רוח חדשה, רוח חיים טהורים, יפוח על בני אדם, ונשמות קדושות יתעוררו לפעולת ישועת אמת, ויחסנון מלכותא קדישי עליונין. וכל האמור בדברי חכמים וחידותם על דבר הרשעה ומציאותה, על דבר תקפה ועזה הזמני, על דבר כליונה והמחותה באחרית הימים, הכל רשום הוא בכתב אמת.\n", "summary": "תפקידה של הרשעה הוא להתסיס, לחזק את הרצון ולהעמיק את החיים, וכשישוכלל העולם הרשעה תכלה.\n"}, {"id": 1704, "paragraph": "צריך למהר לשוב בתשובה על כל חטא, אפילו אם יהיה מהדברים הקלים מאד, כי איחור התשובה דומה לאיחור טומאה במקדש, ושהיית כלאים בלבישה, ושהיית חמץ בפסח, שכל רגע בפני עצמו הוא חטא מיוחד, ובהכפל חטא קל הרבה פעמים הרי הוא כעבות העגלה. ומי שהוא במדרגה של השגות עליונות, צריך לשוב בתשובה על כל דיבור יתר שיצא מפיו, או אפילו דיבור נחוץ וקדוש, בלא קדושה פנימית, שכלית והרגשית, הראויה לו לפי מדריגתו.\n", "summary": "איחור התשובה מקשה על עשייתה, ובעלי השגות עליונות צריכים לשוב אפילו על דיבורים נחוצים שיצאו מפיהם שלא לפי דרגתם.\n"}, {"id": 1715, "paragraph": "מה שלומדים, ומה שמתפללים, ומה שעוסקים בישובו של עולם, בין בדברים המוכרחים לאדם ולבריות לקיומם המצומצם, בין בדברים העשויים להרחיב דעתו של אדם ולשפר את חייו, הכל עולה לאגודה אחת, לחטיבה אחת, להשלים את התיקון הכללי של העולם כולו, ולקרבו יותר ויותר להמטרה האידיאלית המבוקשת, לעשות את החיים טובים והגונים, ויותר ראויים להקשר בקשר נצחי, בקשר הקודש, בקשר שמחת עולמים, בקשר עדני עדנים, בקשר זיו ונהורא מעליא, באור חי העולמים, דידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. \n", "summary": "כל מה שלומדים ומתפללים ועוסקים בישוב העולם, מצטרף לתיקון הכללי של העולם.\n"}, {"id": 1712, "paragraph": "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה. הדודאים נתנו ריח, ראשי תיבות נר\"ה, וזהו כי טוב סחרה, שכר שכרתיך בדודאי בני, ועמדו יששכר וזבולון על ידי זה, שגם בעסקי עולם הזה שדומה ללילה, אור לו על ידי מה שנותן לתוך פיו של יששכר.\n", "summary": "דרשת הפסוק: \"טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה\" – על ערך שותפות יששכר וזבולון.\n"}, {"id": 1861, "paragraph": "התפילה היא מוציאה אל הפועל והאור, אל החיים הגמורים, את כל הנכמס בתהומות הנשמה. וכפי מדת טהרתו הפנימית של האדם, כה גדולה היא פעולת ההופעה של התפילה, בהיות יוצא ממעמקיו הרצון הפנימי שלו, בהיותו פונה אל מקור חיי כל הנשמות וכל העולמים. גדולה ונפלאה היא פעולת הביטוי על החיים. המלה הנגזרת, אור גדול שופע עמה. מאוצרות גנוזים של חיים עשירים ושופעים בעשרם היא לקוחה. וכפי אותה המדה של החדירה הפנימית שלה, ככה גדולה היא התעופה האורית שהיא מגלה, מהוה ומולידה. בירור הביטוי מברר פרטי האורה, מגשם את המציאות בחפץ ברור ומסומן, והדברים הולכים ונעשים. אי אפשר לתפילה שלא תעשה את רישומה. אם היא פועלת את פעולתה על פי המטרה הפרטית המסוימה שלה, או מסבבת דרכים רבים ומסובכים, אלה הם מפלאות תמים דעים. אבל בכל אופן בנין עולם מלא מתגלה בתפילה, בין באותה הקבועה ומסודרת ושוה לכל נפש, בין שאותה הפרטית הנובעת ממעמקי לבב כל יחיד וכל ציבור לפי מצביו וצרכיו. יחד עם כל התכונות העולמיות, העליונות והתחתונות, עם כל ההשתלמות המעשית והחברתית, השכלית ומלאכותית, שהאדם הולך ומשתלם בהם, ומגיע באופן משופר להרחבת חייו והנעמתם, והעולם מסתדר בחיצוניותו, ובאופנים ידועים גם בפנימיותו, תבא בראש כולם אותה ההסדרה הפנימית, ראש כל הגורמים לכל המאויים, התפילה, שתוסיף לתן כח ועצמה לכל הסתעפות החיים, לכל התכסיסים התרבותיים ושכלוליהם, ובבהירות ידע האדם לכון את המניות של התפילה ושל המעשה, ושל התכללותם זה בזה. כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים.\n", "summary": "התפילה היא הפניית הרצון הכמוס בנשמה למקורו האלוהי, וביטויו מוציאו אל הפועל בדרכים שונות, ולפיכך פעולתה מובטחת.\n"}, {"id": 1686, "paragraph": "מדריגת ההשתוות במדות היא עולה עד אותה המדריגה, עד שאפילו לצורך רוחני לא יהיה צריך לא שבח ולא גנות, כי לא יכניס בלבו שום רעיון של גאוה, עד שיצטרך לקבל טובה ממה שמגנים אותו, ולא ישפל בשפלות של עצבות ושל מיעוט זריזות בהארה ובשכל, בחריצות ובחריפות, בעומק הדעת ובבהירות החידוש, עד שיהיה צריך לפעמים הגדלה מסביבתו כדי לבא למדריגתו הרוחנית העליונה. וכל זמן שיסוד השבח של בני אדם נדרש לו, אפילו לטובה רוחנית, עדיין לא בא למדת ההשתוות. אמנם רכוש גדול וכח נעלה ונפלא צריך אדם לרכוש לו, עד שיגיע למדה עליונה זו, שלא יהיה דרוש לו לא שבח ולא גנות. ואם יעלה למדה זו, אז יהיה באמת מעדת ישרים, שהם המקבלים את כל עניניהם בתכלית השיווי, ויקיים חסד ומשפט אשירה לך ד' אזמרה, אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. ודוקא כשבאים למדה זו, תוכן הכבוד הרוחני, כבוד האמת, חי הוא בנשמה, כי אין דבר שבמינו שיהיה מחריב בו, שהוא הסיג של כבוד המדומה, וקל וחומר של צורך הבוז כדי להשפיל דעתו. ועל ישרי לב כאלה, הקשורים בקשר החכמה העליונה, המשקיפה על כל העולם כולו באור האמת הברור, נאמר כבוד חכמים ינחלו, כחם מתגדר, ודומיתם נפלאה, ראשי תבות כחי, וסופי תבות דמו, דומיה תהלה, גבורי כח עושי דברו. \n", "summary": "המגיע למידת ההשתוות הקשורה בחכמה העליונה, אינו זקוק לכבוד או לגינוי אפילו לצורך רוחני, והוא נוחל את הכבוד האמיתי.\n"}, {"id": 1919, "paragraph": "אף על פי שיראת העונש הגדולה מאד, כשהיא מתרחבת, הרי היא בעצמה עונש ויסורין, מכל מקום הרי היא ממרקת, ויש בה טובה עליונה, שנעשית בסיס ליראת הרוממות.\n", "summary": "כשיראת העונש מתרחבת, היא עצמה עונש וייסורים, אך יש בה טוב, שכן היא ממרקת את האדם ונעשית בסיס ליראת הרוממות.\n"}, {"id": 1670, "paragraph": "איני יכול לצמצם את עצמי בענין אחד, בדבר אחד, במדריגה אחת ובסגנון אחד, כי אם צריך אני לשאוב מכל הסגנונות, מכל הענינים, מכל המדריגות, מכל הדברים. ואם אני רואה דרך אחת שהיא טובה בעיני, ואני רוצה להמשך רק אליה, רואה אני אחר כך איך ששאר הדרכים מבקשים ממני את תפקידם. אני צריך לכרות ולשתות מים מבארי, באר מים חיים, מחלק התורה שבנשמתי, מהאות המיוחד לי, שכל האותיות שבתורה באים על ידי הצינור הזה אלי, וכל העולם כולו וכל עניניו מתיחסים אלי על פי זה התוכן. בתמימות לב, ברוח נכונה, בנפש נדכאה, בגבורה ועליזה קדושה, אני צריך לקבל את כל שטפי הנהורות. אף על פי שהם באים אצלי פזורים מאד, סופם שיתאחדו. רק לשא עינים למקור האחדות, למקור החיים, להתדבק במחשבה העליונה, בקדושת התורה ושרשה, באור חיים של שמחת גילנו, של צור ישענו, בדרך הישרה של המדות הטובות, של הבנין והתיקון, של הוד העולם, של אושר החיים, של קדושת היש, של עומק המציאות, לתפארתו, להדרו, להודו ופארו של כל העולמים, לבורא כל הנשמות, לאדון כל המעשים, לפאר חי העולמים, למקור כל השירות, ליופי הנאצל שאין לו דוגמא, למקור כל האמיתיות, לרום כל הטובות, לדבקות הקודש, ליסוד כל החיים, למעין כל הדיעות, למקור האמת, לאור שורש כל קודש קדשים, לראש כל ראשית וכל תכלית.\n", "summary": "איני יכול לצמצם עצמי בעניין אחד, וצריך אני לינוק מהאות המיוחדת לי בתורה, ולאחד את כל שטפי האור.\n"}]

DATA/parsed_files/file_g_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2067, "paragraph": "שלשה תיאורים בהבנת המציאות העולמית אל האור האלהי. התיאור האחד תיאור התגלות חכמת אלהים. התיאור השני תיאור התגלות רצון אלהים. והתיאור השלישי הוא תיאור התגלות האלהות, כאשר באמת אין החכמה ולא הרצון ענין אחר, כי אין באלהות דברים מחולקים ונפרדים, וכל החילוקים אינם אלא בערך המשיגים. אמנם ליחש הברואים, הרי שלשת הפלגים הללו שונים זה מזה, וכל אחד מהם מראה לנו את הופעתו בסדרים שונים. והתוכנים המוסריים והמעשיים שלנו, וכל ההנהגה של המציאות, משתנה היא על פי שפעת קבלתה מכל אחד ואחד מהתיאורים הללו שהם נמנים כאן, ולפי המיזוג וההרכבה שלהם זה עם זה.\n", "summary": "הבנת המציאות ביחס לאור האלוהי, בתור חכמה, רצון, והתגלות, מאוחדות בשורשן העליון, אך מושגות כדברים שונים.\n"}, {"id": 2138, "paragraph": "התֹם הפנימי הוא הרבה למעלה מהמוסר. כל המוסר כולו נובע הוא מנחליו, המשתפכים מכל עבריו, וממלאים את כל אופקי הרעיונות והמעשים ישרנות אופית. התם הוא המבוע העליון, המתעלה מכל הגה חברותי, מכל רעיון של צורך חוצי, ושל צורך עצמי. הוא הוא האושר העליון, שכל חפצים לא ישוו בו, שכל תענוגים רוחניים לא יערכוהו. והתם הזה נחלת יעקב הוא, נחלה בלי מצרים, נחלת איש תם יושב אוהלים, המביאה ברכת השלום בעולם, והשלום איננו כי אם כלי המחזיק את ברכתו העליונה. שמר תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום.\n", "summary": "התום הפנימי הוא המבוע העליון שלמעלה מהגדרה, שממנו משתפכים נחלי המוסר והרעיון.\n"}, {"id": 2107, "paragraph": "כמה גדול הוא הערך המבדיל שבין חכמה לבינה. החכמה מקורית היא, אינה צריכה לקחת את יצירותיה מנושאים זולתה, היא מוצאה את מעינה המתברך ומתגבר, עולה ומפכה תמיד, מתוך תוכיותה. ובינה היא בינת דבר מתוך דבר. צריך איזה דבר תמיד לבא, להזרע, להכנס אל החוג, עד שיאירו החיים, חיי הבינה. אמנם האידיאל התדירי של החכמה הוא, שהופעותיה יתברכו ויתרבו כל אחת בפרטיותה מתוכן. וזה התוכן מתהוה בבינה בתדירות בלתי פוסקת, ובזה כל העולמים מתקיימים, ובעולם המוגבל אשר לאדם עומד בזה כל אופיו המהותי. מי שנשמתו מיוסדת על יסוד החכמה, אם לא יכיר את מדתו, וירד עד למדת הבינה, ומן החכמה יסיח דעתו, מחסרון הכרה עצמותית, ימצא את עצמו הרוס ואומלל, עד אשר ישוב וישאב, אמנם מתוך מעיני הבינה, את אוצרות החיים שהחכמה מזלת תדיר בנשמת חכמי לב. והבינה עצמה אינה משתכללת במהות חייה כי אם בהיותה תמיד מתאחדת עם החכמה, וזהו יסוד התשובה העליונה, שהיא סמוכה לבינה.\n", "summary": "החכמה המקורית, והבינה המרחיבה את אורות החכמה, למרות הפער שביניהן, זקוקות הן זו לזו ומהן קיום העולם.\n"}, {"id": 2160, "paragraph": "מתוך הרעננות החומרית והנפשית של חיי החול, אנו צריכים להדליק את אבוקת הקודש. כשיהיו חיי הגוף באומה מפותחים, וחיי הטבע של הרוח עז וצוהל, אז יוכלו תנאים טובים של חיי קודש, עזיזים ומיושרים, להיות נולדים. אל נפחד מפני תגבורת כח החיים, בכל אופן שבא מתת אלהים היא, ולברכה לעולם היא באה.\n", "summary": "בישראל, רעננות חומרית, נפשית ורוחנית, מולידות תנאים טובים לחיי קודש בריאים וישרים.\n"}, {"id": 2085, "paragraph": "והנה נמצאת התפילה, אותה שפעת הרצון בעצמה של יצירת עולמים, של קיום עולמים, של חיי העולמים, ואיך זה לא יושגו על ידה כל המאויים, והיא יוצרת כל, מחוללת כל. ואותה ההופעה בעצמה נערכת היא בהזרחת פעולתה, לפי מעמק הרצון, ולפי חידור העריגה האלהית שעמה, ההולכת ביחד עם ההתבטאות. אבל בתור סעיף של קו אור מאותו אור החיים השוטף בלי הפסק להחיות כל, הרי הוא יונק ומשתרש בשורש קיומו, בתהום החפץ העליון, המלא אושר וטוב לכל. בוטש הוא הרצון הנגזר באורו, ופוגש את כללותו בשורש הוייתו, ומטבילת הסעיף בגזעו החי, הכל חוזר ברב חוסן לאיתניות מלאה. ויודע הוא וחש הוא המתפלל הרענן, למתח את רצונו, לרומם את מאוייו, במדה ובמשקל, בשיעור הנדרש לאותה הפגישה והבטישה. לא באימוץ עקשני של הפצרה חסרת דעת, ולא ברפיון המביא עצלתים, נמיכת המקרה ודליפת הבית, אלא בעז ובגבורה, בגילה וברעדה. כחץ מקשת יצא דבר ד' הנבטא בניב שפתים, וקולע הוא את פעליו אל המטרה הרצויה, חושף הוא את המטמונים, את גנזי החיים ורזי הרצונות. ועולמים מלאי חן, חסד ותפארת, מלאי עליזה וגודל, מלאי יפעה והוד והדר, בזיו מתחדשים, מתעלים ומתרוממים, בסלם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, המתפלל בכל שיעור קומתו.\n", "summary": "השתרשות אור הרצון הקווי בשורשו העליון, הנעשית בתפילה, ממלאת אותו איתנות, וממלאת את כל המאוויים.\n"}, {"id": 2090, "paragraph": "כמה יותר עמוקה, יותר מכוונת לעומק האמונה ורוממות הדעת, היא אותה ההשקפה הרואה את הרע הכללי וסעיפיו הפרטיים כולם בתור יסוד פועל, מסודר ומאורגן, בתור חטיבה מטרתית הקולעת את מטרתה בחוגה, ובתור כלי של הכשר ואומנות להמטרה היותר כללית, קדושה ועליונה, שתשיג את גמר השלמתה בכליון הרע, בהעברתו ובהשתנות אופיו לתכסיס הטוב היותר עליון, כמה היא עולה השקפה זו על ההשקפה הרציונלית השכיחה, החושבת את הרע הכללי ואת פרטיו המרובים רק לתוכן ענינים מקריים, שכל היסוד המתמיד שבהם איננו כי אם ההכרח הטבעי של החומר – זה נקל להבין אחרי החדירה בסדרנותו של הרע עצמו בכל ערכיו, במהלכיו הנפשיים והעולמיים, האישיים וההיסתוריים. וקל וחומר שעולה היא השקפה זו העמוקה, המציינת את החטיביות של הרע בתור עמדה מסודרה, בנוגע להבהירות של ההבנה האמונית ביחש להקדושה האלהית וכללות השלמות העליונה. וכשאנו חודרים ויורדים לעומק הדברים, נראה שאותה הספקנות, הפיסימיות, המלקה את הרוח בהרצאותיו השטחיות ביחס להכרת הרע הכללי וערכו במציאות, היא בעצמה תביא סוף סוף להצטרף לטובה ולהתהפך לסם חיים בעולם. כשהפיסימיות מתגברת ומאמללת את רוח האדם, היא מוכרחה לבא לידי אותה הכרה שהרע הוא כח עומד, המנביע מקורי רעות מתכונתו העמוקה, ולפיכך היאוש בא, שעמו מקושרת היא הרשעה, הכפירה, וכל הנפילות הרעות שלה. אבל זאת ההשקפה בעצמה היא נותנת באחריתה כח סידורי אל הרע, לא רק מקרי וארעי, ומתוך כך באה היא מאליה ההכרה, שתוכנו הכללי וכל סעיפיו, הנם יצירה טבועה, ויצירה טבועה מסודרת מעידה תמיד על המסדר והמכונן. ואז בא הרע כולו וכל הסתעפותיו להגלות בתור מכונה עובדת לשכלול הטוב העליון, המכוון בעצמו במגמתה העליונה של ההויה, עולם חסד יבנה. ובאה מזה ההשקפה היותר עליונה, המנצחת את כל מה שעומד נגדה, וגדולת האמונה, וקדושת השליטה האלהית האחדותית, דגלם של ישראל מעולם, בתורה, בחיים ובתולדה, הכלולים בקדושת האמונה בטהרתה, מתבלטת בפאר והדר, ביפעה גדולה וברוממות עליונה, ההולכת הלוך ואור.\n", "summary": "ראיית הרע כחטיבה מגמתית עמוקה מראייתו כמקרה, והיאוש המתלווה למקריות עתיד להביא להכרת מגמת הרע כאמצעי לטוב.\n"}, {"id": 2092, "paragraph": "שתי מדות הן. יסוד הטבעי של האמונה, עריגת הקודש שבנפש האדם, והיסוד העליון, הארת הקודש בצורה העליונה שלמעלה מן הטבע, המושלת על הטבע ומשכללתו. בצורה הטבעית של הקודש שבכנסת ישראל, כבר חקוקים הם כל תוכני הצורות של המצות כולן וסעיפיהן, כל התורה כולה. בהטבעיות האמונית של עריגת הקודש של כל העולם, אפילו בצד הטהור שלה, אין שם אותו האור המבליט את המצות. על כן כשזורחת בנשמת ישראל האורה הטבעית האמונית שלה, הרי הזירוז והחיבוב של המצות הולך ומתרחב. אבל כשמתפרץ איזה זרם של רוח אמוניות זרה, אפילו כשתהיה מטוהרת מזריות אליליות ושמציה, בכל זאת היא מעכבת את המרוץ הכביר של חבת הקודש אשר לפרטיה של תורה ומצות. ועם כל ההבדל העצמי שיש בין הטבעיות אשר לעריגת הקודש, יסוד האמונה בתכונת הנפש בישראל, לאותה הכללית, שאפשר לה להיות בישרי לב שבכל האדם כולו, יש להם איזה יחש זה לזה, וכל משפחות האדמה מתברכות ביסודן בתוכן הקודש ממקור ישראל. אבל לאותה התכונה הקדושה שלמעלה מן הטבע, שהיא תכונת התורה, אין יחש כלל לכל גוי.\n", "summary": "באמונת ישראל הטבעית חקוקים התכנים העל-טבעיים של הקודש, ואילו אמונת הגויים, אפילו בטהרתה, היא רק טבעית.\n"}, {"id": 2086, "paragraph": "השמינית שבשמינית של גאות תלמיד חכם היא נמדדת לפי מדת הענוה שלו, ומי שענותנותו גדולה מאד, לפי זה הערך גדולה היא גם כן מדת השמינית שבשמינית שלו. ורב יוסף דאמר לא תתני ענוה דאיכא אנא, דנראה כמו גאוה, כל כך היתה גדולה מדת הענוה שלו, עד שמדה זו של גאוה היתה מחוייבת לו למדת שמינית שבשמינית שלו. ורב נחמן דאמר לא מינה ולא מקצתה, לא פליג, אלא שסובר שהיא צריכה להיות עם מיעוטה, לפי הערך של הענוה, גם כן מבוטלת בהענוה, וביטול כמאן דליתא דמי, דמתהפך האיסור להיות היתר. מי זוטר מאי דכתיב תועבת ד' כל גבה לב, כל גם כל דהו משמע, אבל תערובות לא ידענו כי אם מכי כל, ולא כתיב כי כל גבה לב תועבת ד', כי אם כל גבה לב, דמשמע אפילו מקצתו, לאסור גם שמינית שבשמינית כשהוא לעצמו, כי אם שיהיה מבוטל ברוב הגדול של הענוה, שהיא גוררתו עמה ומהפכת אותו לענוה עליונה מאד, שיש בה מסגולת השיגוב העליון, כעין ענותנותם של מלאכי השרת, שכתוב בהם וגובה להם ויראה להם. ויראה וענוה הם כמו ראש וסוף, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה, ראשית חכמה יראת ד', עקב ענוה יראת ד', אלא שהסוף הוא קודם להראש, שענוה היא ראשיתו של עולם עליון שמסתיים ביראה, ויראה זו היא ראשית עולם תחתון שתוכנו הוא חכמה.\n", "summary": "הכל מודים שתלמידי חכמים צריכים מעט גאווה, והמחלוקת היא האם היא עומדת בפני עצמה או בטלה.\n"}, {"id": 2023, "paragraph": "מה היא הסבה המקיימת את הרעיון של מציאות הרע בעולם, אחרי שההשקפה תוכל לעלות עד לידי חשבון של עולם ברור וכללי, ולסקור את הכללות הטובה המוחלטה? אין זה כי אם מיעוט האורה שבאה על ידי המדריגות השונות, שהנפש שואלת למה לא יהיה הכל נשגב, הכל טוב גמור, הכל גדול. ואם נבא לומר, חילוק מדריגות צריך בשביל שכלול העולם, כבר אנו נכנסים בשער הנמנע, כלומר שאי אפשר להמציא את השכלול כי אם על פי אלה התנאים של חילוק המדריגות, והנמנע כבר פוגם את טעמנו העליון, מה שאנו מרגישים ביכולת המוחלטה האין סופית של מחולל כל. אבל כשנבא להעמקת התוכן, הננו עוקרים את כל היסוד המטעה, האומר מאמר מוחלט על דבר חילוקי המדריגות, שבא על ידי כך לקבול אודות הקטנות, משני טעמים. הטעם הראשון, הפנימי, הוא, שעל פי ההתגלות האמיתית של הכללות, מתגלה השקפת האחדות, ובאחדות באמת הכל גדול ונשגב, ולא יש כלל קטנות ומיעוט. שמא תאמר על מה שהעי�� כהה והיא רואה קטנות ומיעוט, על זה אנו באים לבקר את יסוד הטוב, הגודל והאור, והננו אומרים שמה שנקלט בנו שהגודל והאור הוא הטוב והאושר המוחלט, הוא תוכן אמת במקומו, במקום שראוי הגודל והטוב הבלתי ספור להגלות, אבל במקום שהמיעוט ראוי, המיעוט והקוטן הוא הטוב המוחלט והגמור, כמו הגודל במקומו. וחוזר הכל למעמד של טוב גמור, שאינו צריך לנמנע כלל, מוסקר בשתי סקירות המתמימות זו את זו, שהאחת היא נשמה לחברתה, שהיא כמו גוף לה. והחשכה היא משכללת את הטובה כמו האורה, ולית יממא בלא ליליא, והיום והלילה יחד מבססים את ההשלמה הצורתית של הזמן. ואלמלא היתה ההחשכה, שהיא מראה את ההשקפה המפורדה, לא היתה הדחיפה של ההתעלות התדירית, שהיא היסוד המשלים את כל, עד שלא יחסר שום תוכן שלם במציאות, לא התוכן השלם שאין בו יתרון וקל וחומר גרעון, ולא התוכן השלם המוסיף תמיד שלמות, והוא מרווה עונג תדירי שאינו פוסק. אלמלא השקפת הפירוד היה מוסקר רק התוכן השלם, ולא היה שום צעד של הוספת וחידוש התעלות. ונמצא שהמיעוט הגורם את חידוש ההתעלות, הוא ממש טוב גמור כמו הטוב המוחלט, שמצד תכלית ההשלמה העליונה האין סופית שלו אין בו שייכות לתוספת והתעלות. נשארה רק ההרגשה של המכאוב והצער, ששואלים עליה מפני מה היא מצויה, וזה כבר מתבסם על ידי קבלת יסורין באהבה, שהיא מדת הדעת העליונה, ועל ידי סקירה עליונה למעלה מכל דעת באמונת מהות הטוב. ונמצא שהכל היא מדה טובה באמת, בלא שום תנאים ודברים מכריחים, וזה יגלה ודאי לעתיד לבא, שיברכו על הכל הטוב והמטיב, והשם יהיה נקרא כמו שנכתב. ומכל מקום אותן הערכים שהם מדברים על דבר הנמנעות, באותה ההרגשה של הכבוד העליון הראוי, יש להם מקום אחרי המצאת ההחשכה. וכל מה שהם מישבים את הדעת, תמציתו הוא לקוח מאור האמת העליון הזורח עליהם, וכל המרירות והעילוב שהננו מרגישים בתוכיותם, הוא בא מיסוד ההחשכה, שהולכת ומתהפכת לאורה גדולה.\n", "summary": "חסרונות העולם וחילוקי מדרגותיו הנראים לעין הכהה, מביאים לדחיפת התעלותו, ולכן ראִיה זו נצרכת בנוסף לראיה הפנימית המאחדת.\n"}, {"id": 2143, "paragraph": "המניעה מלעשות מדותיו של הקב\"ה רחמים, מפני שאינן אלא גזירות, אינה שוללת את יסוד המעמק של טעמי המצות, אלא מרחיבה ומגדילה אותו. הרחמים כשהם מוכרים בתור רחמים, אינם עומדים בעולם המעשי עמדה תדירית, אינם שליטים ואיתנים בו, כי אם הם משמשים לאידיאלים חזיוניים, לשיחה ושעשוע, ולשימוש ארעי כשהלב מתכשר לכך. וזהו עיקר יסוד הטעות של עורון ההכרה במהות הרחמים. הרחמים הם המשפט הגמור, החובה היותר גמורה, הגזירה היותר איתנה, שכל חולשת קישור חיובה אינה באה כי אם מתוך אותו הטמטום של הלב שבא על ידי הרשעה המקננת בעולם, הממוזגה ברוח האדם, שאנו רואים אותותיה ופרטי פרצופי בהלותיה בעת התפרצות החיים להתגלות, בכל ערמת תכונתה המגואלה, במלחמות, ובכל רשע וכסל עמוק וחודר. אבל באפס חושך וזוהמת רשע, זורחת אז הכרת גבורת הרחמים, ושאון המיתם אדיר וחזק מאד, סואן הוא ברעש. וכל העולם כולו, בקביעות מוסדותיו, מתבסס על יסוד האיתן הזה בחיים התדיריים. אז באה לו הרוחה, אז מתחדשת היצירה בעומק פארה. ואם כן, היש שפלות גדולה מזו של העשיה מדותיו של הקב\"ה רחמים באותו מושג הרחמים שאנו מכירים, הלא הרחמים עצמם אינם אלא גזירות.\n", "summary": "מידותיו של הקב\"ה אינן רחמים ארעיים ומתלהבים כרחמי אנוש, אלא רחמים מלאים משפט וגבורה.\n"}, {"id": 2000, "paragraph": "כשם שה��יבור הבטל והמותר מגביר את הטשטוש הנפשי, ומערפל את האור הטהור שהנשמה משפעת מתוך פנימיותה, שהאדם עלול לקבלו בטהרו וליהנות בזיוו החודר והעמוק, לולא החשיך בעצמו את הסביבה ההסתכלותית הרוחנית שלו על ידי אותן ההמשכות החיצוניות הריקות והאפלות של הדיבורים הבטלים שאין בהם חיים ואור – כמו כן כל הסתכלות חיצונית בלא מטרה, בלא חכמה ושכל, בלא חשבון ודעת, היא מזרמת אל תוך העין זרמים חיצונים אפלים וכהים, מטעים ומשבשים. הכיווץ ההבטתי הוא מכניס אור הרבה לתוך החוג המצומצם, וכשהעינים נשאות להביט למרחוק במטרה התבוננותית, אז החיים ההבטיים הם מלאים לשד, והם מחיים את הנושאים המוצצים, ומשיבים אותם אל תוך הנפש רוויי חיים ומחשבה, והאדם מחיה את העולם, ומחיה את עצמו בזיו פנימיות נשמתו. כל אופן שההגברה החיצונית באה על האור הפנימי, הרי הוא אוטמו. ואפילו הברה קולנית ריקה, הגבהת קול יותר מערך המטרה שהרוח, הרצון, והעריגה המקודשה תובעת, הרי היא מאפילה את אור הרגש, וסותמת את חרכי הנשמה מהופיע את מאורותיה. ובעולם, התנועה ההומה של הרשעה, של הבהמות הגסה האנושית, קול המונה של רומי, משתקת קול גלגל חמה, עד אשר הרשעה תקפץ פיה, וקול מבשר ישמע, האומר לציון מלך אלהיך.\n", "summary": "כל הגברה חיצונית של דיבור וראיה, מעבר לתביעה הפנימית, מאפילה על הרגש, וסותמת את חרכי הנשמה מלהופיע את אורה.\n"}, {"id": 2129, "paragraph": "חביב אדם שנברא בצלם. חלוקים הם העמים כולם, מהמדריגה העליונה עד השפלה שבהם, חלוקה אורגנית של אברי הגויה, ובתוכם מאירה נשמת העולם, שהיא כנסת ישראל, נשמת העמים כולם, הודם, תפארתם וברכתם. רק בצורה כזאת אפשר להכיר את העולם, את האנושיות, ואת האומה הנפלאה, ממלכת הכהנים וגוי הקדוש. מי שמסתכל בשפופרת הבטה זו, ירומם וינשא בעיני רוחו את כל האדם, ובגללם ועמם תתרומם מעלת הכנסיה הישראלית. שמור הוא הרעיון אז מכל חשש בליעה וטמעון של ישראל בעמים, לעולם לא תטמע הנשמה באברי הגוף, וגם לא בכחותיו החיוניים, כי סגולתה היא מיוחדה. היחש של הלב בגוף שדמה הכוזרי את ישראל בעולם, הוא יחש חיצוני, שהוא מסמן כח החיים הישראליים בעולם, אבל לא יחש פנימי, סימון המהותיות הישראלית. בערך זה אי אפשר להכניס את העם אשר לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב בכלל האברים האורגניים של כל האדם, כי אם להעמידו במדריגת האצילות הנשמתית לגויה הגדולה, שהוא מחיה אותה, משפר אותה, ומרוממה למעלת החיים העליונים. וכמו שהנשמה האנושית בעצמה נעזבת ונרדפת היא מרוב בני אדם בעצמם, זכיותיה ותביעותיה אינם ניכרות, כמו כן הולך הדבר בכנסת ישראל בעמים, עד יפוח היום, ואור הנשמה יאיר בעולם. אז אור חדש על ציון יאיר.\n", "summary": "יחס ישראל והעמים הוא כיחס הנשמה והגוף, שהיא מרוממת ממנו, ואינו כלב הטבוע באברים.\n"}, {"id": 1988, "paragraph": "התגלות תפארת ישראל. אומה שכולה היא בסיס ונר למאור העליון של ההתגלות האלהית העליונה, הטהורה, המאירה ממעל כל עולמים, ומחיה כל עולמים באור עולם. המביאה על ידי הוייתה, מציאותה, תכונתה, אצילותה, המתגלים בכל סעיפי פרטיותיה, אישיה, מאורעותיה, עליותיה, ירידותיה, כשרונותיה, מגרעותיה, כינוסה, פיזורה, הארתה וחשכתה, בכל מכל כל, כל אשר בפנימיותה וכל אשר מחוצה לה, הכל מסועף עמה, והכל מוביל ומחיה, מנהיג ומרכז, מאיר ומתמם על ידה, את החזיון העליוני, את אור חי העולמים, תאות כל נפש, חמדת כל עולמי עולמים, תשוקת כל בריה, ותקות כל מעשה וכל מפעל. אומה שכל התולדה העולמית אשר לעמים כולם, ושכל יצירת עולמים מראש ועד סוף, ברוחה הם ספונים, שעדנת עדני עדנים אשר ברוח כל יצור, וענוגי חיי עולם אשר בכל נחלי עדנים. והמערכות הולכות בהוה, כמו בעבר ובעתיד, ברוח אחד ומיוחד, ובקרב כל נשמה מבניה הכל פועם, הכל מתרכז בגלוי ובסתר. התגלות אור ישועתה, ישועת עולמים, ישועת חיי עולמים, ויפעת בהירת אור כל נשמת היקום, פדיית גוי ואלהיו המתגלה בצפיית ישועתה, מחיה היא כל מקום אשר שמה תגיע. כשהיא מאחזת את הטבע, את ההגיון, את החריצות המועצית, את משטרי עם ועם, ואת חוקי החברה האנושית, המיוסדים גם הם בחוקים אחוזים ביסודות עולם אשר ממעל ומתחת להם, הרי היא מחיה ומעודדת, מטהרת ומקדשת את כל. שורש עיוות החיים הולך ומתישר, המציאות מתאחדת ומתכוננת לעתידה העולמי, והעולם הולך ונגאל. הרצון הפנימי של כל חי וכל אדם, של כל עולם וכל יצור, מתאזר בכל גבורתו, בחופש עליוניות אשר לממשלת עולמים. וההקשבה אמיצה היא, וריכוז נפלא, בתנועה אחת, ברעיון אחד, בציור אחד, במילול חי ובסידור טמיר, הכל עולה וכולל. בתוך המון רבה של פועלים, רודפים ונרדפים, נחפזים והומים, כואבים וצוהלים, בהירות אור חיים נוצצת מנשמת כל החיים, ובהתבלטה הכל שב וחי. יצירת אורו של משיח מראש מקדם, והתגלותו מתוך כל פלגות המסיבות, הטמירות והגלויות, מאגד ומקשר את העולם למכונו. וכל תבואת הדורות בעבר צצים ופורחים בשדה אשר ברכו ד'. הטבע וחקותיו מקשיבים, שומעים קולו קורא. בפנימיות רוחו חי אור פנימי של ראשית המחשבה, וברוח אמונה מתקדש כל המרחב, שמאמין בחי העולמים וזורע. בדיבור אל הסלע שיתן מים להשקות עמו בחירו, הכל קושב רב קשב, ובהכותו התסיסה מתהוה, הציורים סותרים זה את זה, ומערכת המלחמה מתיצבת. הורד העולם ממכונו, לא היה ראוי לאותו גודל של הקשבת עולמים. ויקציפו על מי מריבה, וירע למשה בעבורם, כי המרו את רוחו. אמנם באר ישראל שוטף ונוזל, והפלגים השוטפים יביאו כל הרפואות, על גוי ועל אדם, על גויות ועל נשמות גם יחד. ורוח אלהים חיים המפעם בחכמת ישראל, אשר כל נפש ישראלית היא חלק בהתגלותו, יקום ויפוח ברוח אדיר וחזק, ודבר ד' החי יחדור ויתעודד, וההקשבה הכללית של כל היקום תקום ביפעתה. אזנים כרית לי, עולה וחטאה לא שאלת, אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. במטה אלהים, דא קולמוסא. וחכמת סופרים תפרח, ותגאל מסרחונה, מריח מים תפריח. לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך. ‎\n", "summary": "ישראל הנם נר למאור העליון בהקשבתם לקול ה' שבעולם, ותיקון חטא מי מריבה של חוסר הקשבה, נעשה בגילוי חכמתם הפנימית.\n"}, {"id": 2133, "paragraph": "כל זמן שישנם הפכים מרגיזים בעולם הדיעות, ציורים שאין חטיבה ציורית אחרת סובלתן, אף על פי שאי הסבל בא מתוך נקודת עומק הטוב, שאי אפשר לה לסבול את הרע ואת סרחונו, מכל מקום סוף כל סוף קוצר כח ורוגזה יש כאן, מדת הדין עדיין שולטת, ומדת החסד לא נתפשטה ברב גדלה. הצפיה המאושרה היא להתגלות הטוב, האור של החסד הנאמן, מקור החיים והשלום, האמת והצדק, שכל ההפכים יושלמו אליו. ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו נאמר בראשונה על עולם הרעיון, על המון התיאורים, על הצעת המחשבות. ויסוד הכל, שאין שום רע נמצא, לא בעולם הגולמי, ולא בעולם האידיאלי התיאורי, כי אם לפי אותה המדה שהטוב כנוף ומסוגר, ואינו מושיט את זהרי אורו אל כל האפסים. אבל בהתחפשות הטוב מכבליו, אז אין שום דבר רע במציאות, וכל התוכנים מתהפכים בטיבם וטבעם לטוב, כל השקרים קונים את תכונת האמת בעצמיותם, ומתלבנים מכתמי מחשכיהם. ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור, אור שכבר היה. קנה רצוץ לא ישבור ופשתה כהה לא יכבנה, לאמת יוציא משפט. ועליוני הדעה, קדושי הרוח, שאיפת שלום ואמת עליונה זו חיה בלבבם, ועל כן עם עומק קנאתם לד', הם הם העומדים על הפסגה העליונה של הנני נותן לו את בריתי שלום.\n", "summary": "כשמידת החסד מתפשטת וגוברת על הדין, מתאחדים ההפכים שבדעות, והרע מתהפך לטוב.\n"}, {"id": 2149, "paragraph": "אני צריך לדבר הרבה אודות עצמי. עניני עצמיותי מוכרחים להתברר לי הרבה מאד. בהבנתי את עצמי אבין את הכל, את העולם ואת החיים, עד הגעת הבינה למקור החיים.\n", "summary": "אני צריך לדבר הרבה אודות עצמי, שבהבנת עצמי אבין את העולם והחיים.\n"}, {"id": 2025, "paragraph": "בכלל, כל הרגשות הטבעיים שהם מביאים לידי פועל המביא לידי שכלול ובנין ותיקון עולם, קדושים הם, ופתוחם והתאדרותם ושמירתם בטוהר הראוי הוא אחד התוכנים המעולים שביסוד העולם והעבודה העליונה. מתחתית אהבת עצמו המצויה אצל כל יצור, עד אהבת המשפחה, ואחר כך אהבת האומה והבריות בכלל, אפילו כשהם הולכים על פי הסידור הטבעי, הם הם בונים את העולם, והם הם הרשמים של החפץ העליון, דבר ד' אשר אמר ויהי, וצוה ונבראו. אמנם האור שבהם מועט הוא, ומתוך מיעוטו, המחשכים מצויים בהם, ויש בהם שני חסרונות. האחד שהם יכולים להישאר באותה המדה המוצערה שהם עומדים עליה, ואין זה מטרת ההויה, שהיא הולכת ומתעלה, והטוב האלהי שופע בהרחבתו, והיש כולו מוכן הוא ודחוף לקבלו בצורתו היותר רחבה ומגמתית. והשני, כיון שהאור מועט, מתדבקים המגרעות, וארחות ההטעאה, בלבול הרעיונות והפיכת הסדרים, ובאות הרוחות הרעות ומקלקלות את החיים, מהרסות את המערכות, ומהרסות את העולם הפרטי והכללי, תחת אשר מראשית הם מכוונים לבנות אותו. על כן לא להרוס את הרגשות הטבעיים ואת תוצאותיהם הננו נקראים אורות הקודש, כי אם להוסיף בהם אורה, להוסיף בהם אימוץ, לקשרם אל המגמות היותר עליונות המופיעות מהאורים האלהיים, המובעות בדבר ד', ומתגלות בלבבות אנשי הקודש בכל הדורות ובכל הזמנים. כל התיקונים החברותיים וכל המכשירים שלהם, וכל אומץ החיים המעשיים והמוסריים הדרושים לשכלולם, כל הרעיונות הלאומיים וכל תוצאותיהם, הכל עולה להכלל על ידי עבדי ד' העליונים בקודש העליון המאיר לכל.\n", "summary": "האהבה הטבעית בטהרתה בונה את העולם, וזקוקה היא לאור הקודש, כדי שלא תעמוד במקומה, ושלא יידבקו בה מגרעות.\n"}, {"id": 2024, "paragraph": "מהזיקוק שהמדע הנקי צריך לזקק את תואר השכל כשאנו באים לדבר באלהות, ואחרי כל המעמקים של החילוקים שבין השכלתנו לההשכלה העליונה האלהית, הננו נזקקים לתאר השלילי, שהוא מבסס לנו את כל החיובים בטהרתם. ולבנו עלז עלינו, והננו יודעים שהננו מסתופפים בצל שדי, ומונעמים בנועם האמת העליונה, שהיא מקורם של כל הברכות, ומעין של כל האושר שכל הנפשות חומדות מעולם עד עולם. ושוב הרינו משתמשים במסורת הידיעה האלהית בלא שום מכשול, ויודעים אנו שכל מה שנמסר ברז האמונה ובגילויה הכל הולך למשרים, והלב התמים קולע ושואף אל הגודל והאור המרומם של האמת המוחלטה, והיא נחלתו תמיד. כמו כן, ויותר מזה, עלינו להבחין במושג האהבה האלהית, שהיא תוכל להיות לנו לאור מאיר, אור מעדן, מחמם, ומלהיב ברבבות אלפי נחלי שלהבותיה, אחרי המירוק שהננו ממרקים את ציורינו, להבדיל אותן ההבדלות המושכלות הראויות לבא בין כל אהבה בעולם, המועבה ומצומצמה, מעוכרה ומוחשכה, לגבי האהבה האלהית האין גבולית, המלאה אך אור גדול ומרומם, המרווה מעדנים עליונים, אשר הצללים של צללי צלליה מספיקים להאיר אורים גדולים נצחיים עדי עד. אז אנו באים, אחרי המירוק ואחרי התחרה השלילית, לעומק האהבה ביפעת הדרה, ויעלצו בך אוהבי שמך, כי אתה תברך צדיק ד' כצינה רצון תעטרנו.\n", "summary": "כשם שהתארים השלילים נזקקים כדי לזכך את התארים החיוביים, כך הם נזקקים לזיכוך אהבת ה' ולהבחנה בינה ובין אהבה רגילה.\n"}, {"id": 2158, "paragraph": "עד היכן הוא הגבול של החרות האצילית, הוא דבר הסמוי מן העין, ובאמת אין לה גבול, כי נחלתה היא בלא מצרים. אפילו החלק היותר קלוש מהעבדות הנשמתית הוא כבר מטיל פגם בנשמה. והאדם הולך הוא ומשתלם, בהיותו הולך למשרים, הולך הוא ומשתחרר מכל שיעבוד של ציור ורעיון באור החרות האלהי שבנשמתו, חלק אלוה ממעל, ונשמת שדי ממרומים. אמנם גבול החרות אין לו ערך מצד עצמו, אבל ערך גדול יש לו מצד מקריו, מצד דרכי ההטעיה שבו. אין לך אדם שאיננו משועבד לדיעות ומדות ותכונות קדומות, המשפילות את הדר נפשו, ולפעמים יש שמה שהוא קורא בשם חרות, איננו כי אם שיעבוד לאיזה מצב קדום, גרוע ושפל. על כן בעין פקוחה צריך האדם להתבונן על מהות החרות, בשעה שהוא שואף אליה, למען לא תתחלף לו העבדות השפלה בחרות.\n", "summary": "לחירות האצילית אין גבול עצמי, אך יש צורך בגבול כדי שהחירות לא תוחלף בחירות מדומה, הנובעת משעבוד לדעות קדומות.\n"}, {"id": 2005, "paragraph": "יסוד הרשעה, שמתפצלת לעבודה זרה ולמינות, הוא מבוסס לבצר מקום לסיגי החיים, למותרות הנטיות המציאותיות שבהויה ובאדם, במוסר ובחפץ, במפעל ובהנהגה, לתן להם גודל ושלטון בתוך הטוב והקודש, לא לטהר את הקודש, כי אם לטמאו ולסאבו. אמנם מקומה של עבודה זרה הוא מבחוץ, עומדת היא במקום הזוהמא והמותרות המגושמות ומאופלות, ומבקשת את בצורם ואת שליטתם והתגברותם על כל תוכן קודש, והתערבותם עמו בכל האפשרות. מגדילה היא ממנה הרשעה הצפונה, הארסית, המינות, שהיא מחפשת לה פינה בעוצם הקודש, שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, ומתאמצת היא להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס בפנימיות יסודיו החמריים, ולעלות עמו אל האושר של הקודש, שהוא מיד מתחלל ומסתאב בנגיעתה של היד המסואבה בו. לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו, מפני הרשעה שהיתה בו אחוזה. אותו הרצח שיצא אל הפועל אחר כך, היה גנוז וספון בכח גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא מגביר את כל כח רע. החטאת הרובץ על הפתח, הוא מתגבר ומתאמץ על ידי ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו. וכה סובבת והולכת היא הקינות הרשעה, החפצה שתיטב בעיני ד', שד' יהיה שועה אליה ואל מנחתה, ובחובה יודעת היא היטב כי מאס ד' בה, ופניה נופלים, וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה, ובכל עת מצא הנה יד הרוצח מתגלה, והצביון של החטאת שאליו תשוקתו של האדם הקיני מתראה בכל תועבתו. יסוד המינות שלעגה על דברי חכמים, ועשתה שמות בישראל פנימה, אשר אמנם לא הצליחה להרוס את השתות, מפני היד הגדולה, מלאתי כח ד', אשר בחיי האומה – הכינה לה קורים, אשר צלחו להיות לארג של מחסה כזב על פני עמים רבים. הוחלפה האלילות במינות. לא התוכן הפנימי הוטב, כי אם העמדה. המטרה אחת היא, לא לקדש את הרצון, את החיים, את העולם הגס ואת הפנימיות המהותית, על ידי כל אותו הסדר המוכן לכ�� בעצת ד' הגדולה, שיסודה הוקבע בישראל, בגוי קדוש, ומהסתעפיותיה יוכלו עמים רבים להיות יונקים, כל אומה לפי תוכנה, לפי מוסרה והכנתה הטבעית, ההיסתורית והגזעית, לפי השכלתה ומצבה הגיאוגראפי והכלכלי, וכל התוכנים החברותיים והאישיים שלה המצטרפים לזה. הקינות עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. הקריאה כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד', היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש, ולכל הרוממות וההכנה התוכית הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסיאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם. על כן הוכרח הדבר שירדו חיים שאולה, להאבד מתוך הקהל, ולהיות לעולם לאות לבני מרי, שלא יהיו עוד כקורח וכעדתו. הקריאה לכל העמים השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החושך של הנבלות היותר מחרידות, הנכם כולכם קדושים, כולכם בנים לד', אין הפרש בין עם ועם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה, זאת היא הקרחיות האנושית, שהיא הקינות החדשה שממנה סובל האדם, שממנה נוע תנוע ארץ כשיכור והתנודדה כמלונה וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום. עד אשר יפוח היום, ויפקוד ד' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. אותו הביצור המרומי, אותה ההרקעה לשחקים, שהמינות מתימרת בהם, מוכרח הוא לפול ולהעקר מיסודו. העולם צריך שיכיר כי לא רק בהגה אחד, באמרת אמונה מתוארה לבדה, די לאדם לעוף בגן עדן, וכל האוצר של הרעה, כל הרצח וכל התיעוב שספון בחדרי רוחו ובכל אבריו, בדמו ובבשרו, יכול הוא להשאר בעינו, וממילא הלא איננו צריך צירוף ולימוד, אינו צריך ריכוז ועליה. לית דעתיר מחזירא, מזונותיו, גם הרוחניים, מצויים לו בכל עת ובכל מקום, ודמיין מיעיה למיעי אנשא. קץ יושם לכל אותו החושך, יכיר האדם וידע, כי כל עמל האדם צריך שירוכז לטוהר הנפש. והאפשרות של הטוהר בתכונת העמים, טעונה היא מילוי של ריכוז, שהוכן כבר מאז על ידי אותה ההכנה הגדולה, שהפליאה יד ד' לעשות על ידי אותה האומה הנפלאה, לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו, למען ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך. והחפץ של העמדת גוי אחד בעולם בתור ממלכת כהנים, גוי קדוש, שהוא צריך להיות למופת על האור העליון האלהי החודר בחיי העמים, שרק בהיותו מצוי ועומד, בהיותו חסון וחפשי, בהיותו שב לבנינו ולאשרו אחרי כל הופעותיו המרובות בשעבר, אחרי כל נסיונותיו הקשים, אחרי כל צירופיו וליבוניו, בשובו עם כל דיעותיו ועם כל קניניו, עם כל רכוש נשמתו וכשרון חייו, עם כל טהרתו הגופנית, הגזעית והאמונית, עם כל תוכן היפעה האלהית שהיא לו למורשה, ושסגולת ארצו מגדלתו ומרחיבתו, אז, על ידי אותה הידידות הפנימית שהוא יכול להראות לכל העמים תחת כל המשטמה והרדיפות אשר קבל מהם, ועל ידי כל הכבוד וההשתוממות אשר כל הגוים כולם יוכלו להראות עליו תחת כל הבוז והחרפה אשר טפלו עליו, על ידי כל אותה התשוקה של ההתחברות והריעות עם עם ד' אלה, עם נחלת ד', אשר סגולת הקודש בטהרתה לטהרת החיים בו צפונה, אשר רק על ידי חיקוי ארוך, על ידי הדרגה של העמקה דורית, יכולה היא לצאת אל הפועל במדה הגונה גם בשאר העמים, בכל האדם אשר על פני האדמה, אז יבורר לכל כי סגולת הקודש אינה סגולה זלה, שיכולה להנטל בכל ידים מסואבות, כי אם סגולה העולה בעמל נורא, במסירות נפש קבועה, ועל ידי זכות נחלת קודש של אבות לבנים, נושאי עול באהבה ושומרים דרך ד' מסח. אז יוסרו פני הלו�� מעל כל העמים והמסכה הנסוכה על הגויים, ואותה הותרנות של המינות תוכר כמו שהיא, בתור מטבע פסולה המסמאה את העינים ומטמאת את הנפשות, מרבה רצח ודם וכל תועבה. ד' עזי ומעוזי ומנוסי בעת צרה, אליך גויים יבאו מאפסי ארץ, ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין בם מועיל. ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, והאלילים כליל יחלוף. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים.\n", "summary": "הרשעה מתפצלת לעבודה-זרה הנלחמת בקודש מבחוץ, ולמינות הניגשת לקודש עם כל זוהמתה, וישראל מגלים שהטהרה היא תנאי לקדושה.\n"}, {"id": 1990, "paragraph": "הענוה והיראה בהתגלותן, הן מולידות את העונג ואת השמחה. אמנם בא העונג העדין מיסוד הענוה, והשמחה הטהורה מיסוד היראה. והתגלות פרצופיהם של אלה החזיונות המוארים, באה על ידי הופעת אורותיהם מזה על זה, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו. וממיזוג הקדוש של אלה הענפים, באה הגבורה העליונה, רבת החיל, הפועלת את כל צביוני החיים באדרת קודש.\n", "summary": "הענווה מולידה עונג והיראה מולידה שמחה, והתגלותן באה על-ידי השפעתן ההדדית המולידה גבורה.\n"}, {"id": 2177, "paragraph": "העסק בפרק שירה זהו יסוד עבודה שכלית, עבודה מלאה חיי עולם, הנובעים ישר מהתחברות ישרה של האדם עם כל המציאות כולה, והיא הקדמה לעבודה רגילה שבאה לאדם על ידי התורה.\n", "summary": "העיסוק בפרק שירה הוא עבודה שכלית, הנובעת מחיבור האדם עם המציאות, כהקדמה לעבודת התורה.\n"}, {"id": 2119, "paragraph": "האדם בכל מהותו, באופיו ומאוייו, איננו עומד בזה העולם העתיד, שיתגלה בו אור המשוה את הטוב ואת הרע, כי אם בעולם ההוה, וגם העתיד הקרוב, שהטוב והרע בהם הם שני ערכים שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה, על כן הוא אחוז במוסרות המוסר והדת. והדרך המובילה את כל יחיד, ואת הכלל כולו, אל העולם הגדול של הטוב המוחלט שערכי ההבדלה שבין טוב לרע מתבטלים בו מרוב טובו ותגבורת שפעת חייו האדירים, הוא מפולש דוקא דרך אלה העולמים, ההוה והעתיד המתיחס אליו, שבהם הקוים מובדלים, ומתוכם בא הכל אל האורה העליונה של ההשויה. ודרך חיים תוכחות מוסר. רק התשובה היא ההערכה שעל ידה נעשה האדם, וכל היש, מוצב כולו בעתיד המאושר הרחוק, חיי העולם הבא במילואם, ושם באמת הטוב והרע משתוים, והתסיסה של הרע המתפרץ ומתעבד לערכי הטוב באותה המהירות הנפלאה, מכשירתו לתוכן מרומם מאד, וזדונות מתהפכות לזכיות.\n", "summary": "בעולם הזה צריך להבחין בין הטוב לרע על-ידי המוסר והדת, כדי שבעתיד יתוסף כוח הרע אל הטוב.\n"}]

DATA/parsed_files/file_g_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2142, "paragraph": "העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד. כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי, זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אוזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה. ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. רזי הרזים של עת לעשות לד' הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול. אבל כמה רע ומר הוא צער גילגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה, והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום. וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המץ, ברוך עמי מצרים ומעשי ידי אשור, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.\n", "summary": "עולמו הרוחני של האדם צריך להיבנות סביב הפסוק של שמו הפרטי, ומניעת התשובה מרשעים ששכחו את שמם, יוצרת אותם מחדש.\n"}, {"id": 2033, "paragraph": "הגאונות האמנותית והכשרון המלאכתי הנם קשורים ואחוזים יחד. בחיים מתגלה הכשרון המלאכתי במדריגה שניה, באותן הנפשות שאין בהן הברכה המקורית הגאונית בכל תעצומתה, והגאונות האמנותית מתגלה בשטפה, באיזה התארה של פגם סידורי מצד הכשרון המלאכתי, שפוגע את הסידור או את יתר התנאים החיצונים. באופן מוצלח מתועדים ביחד כשרון מלאכתי, מדוד ומוגבל בגבוליו הראויים, עם גאונות אמנותית, שוטפת מעינות יצירה, ברעיון ובמפעלים, בהגיונות ובמבטאים, בהשפעות והדרכות עצמותיות וזולתיות, יחידיות וכלליות. כשאנו נושאים עין למעלה, בסוד גאון חי העולמים, מתנוצצים לפנינו אורות משתי הסגולות ביחד. אין קץ לגאונות המקורית, ואין קצב לדייקנות המלאכה הסידורית. והננו מסתכלים שממקור אחד שניהם נובעים, ממקור גאונות גאון יעקב, וממקור מלאכת צור ישראל. והננו מבטאים את השם הנכתב בביטוי מחשבתי, הכולל את חזון כל ההוייות במקורם המתברך לאין קץ, ומתנשא ומתרומם על כל ברכה ותהילה, ואת השם הנהגה הננו ממללים בקול ודיבור, שיר ושבח לאדון כל המעשים. והננו עונים בכל עומק רגש כל קרבינו, וכל עצמותינו תאמרנה אמן על כל ברכה נקשבת. והשמות מאוחדים במקוריותם, בצורה מעידה על האחדות המקורית של רוחב אין די להתראות חזון אל שדי, שאמר לעולמו די. ומאויר המקדש תצא הברכה המפורשה, ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם, ולהסיר המחשכים מן העולם עד העולם.\n", "summary": "מקוריות היצירה (גאון יעקב) וכשרון המלאכה (צור ישראל) והשם הנכתב והמבוטא, מתאחדים במקוריותם העליונה.\n"}, {"id": 2165, "paragraph": "העולם מחזר אחרי חכמות, הבנות וידיעות מחודדות, וסוף כל סוף עקר נקודת החיים סובבת על העתיד, על החנוך של הדור, והחנוך הוא הטפול בילדים, בקטנים, ואופק שכלם הלא הוא כל כך כהה, עד שכל המון הרחבות של המדעים ושל ההתעמקות שלנו אליהם לא יגש. אולי צריכים אנו לדעת מזה, שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות. וזהו אשרנו, שאנו מקושרים אל החנוך הילדותי בצורת תרבותנו. הקשר הזה לבדו הוא כבר עושה בנו הרושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו ומזדלף בקרבנו, להפיג על ידו את זוהמת הערמימות שנמסכה בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו. אשרי מי שנעשה כבן שנה בלא חטא, בהיותו כבר עמוס במשא של שנים רבות מימי חיי הבלו.\n", "summary": "המרכזיות של חינוך הילדים בתרבות, מבליטה ומטביעה בה את חשיבות התמימות על-פני החכמה.\n"}, {"id": 2039, "paragraph": "כשתובעים שיהיה העולם מודרך על פי מחשבות מקוריות, שכל אחד יכיר בבירור את העולם ואת החיים ממקורו הראשון, צריך לדעת שזה תלוי בטהרת הרצון. כשרצון הפנימי המגמתי של החיים הוא טהור, ואיננו פונה כי אם לנשגב ומעולה, לתוכן חיים כזה שמציאותו היא באמת ראויה להיות מגמתית על פי ההבחנה של החכמה האלהית, אז הכרת העולם והחיים המקורית של האיש המיוחד היא לו אושר, ועמידתו על רגלי עצמו היא לו מעין של גדולה. אבל כאשר הרצון הפנימי שפל הוא, ואם היה העולם מרושם ועמו החיים מתבלטים על פי אותה המקוריות השפלה של האישיות, היה הכל מגועל והרוס. יסוד ההצלה היא באה אז רק ממה שהרושם העולמי ורושם החיים מופיע אצל היחידים לא בצורתם העצמית שלהם, אותה הצורה שהם חוקקים אותה בנפשם, אלא על פי הצורה שגדולים וטהורי לב חקקוה, וזאת היא אור חיי האמונה המתפלשים בכל כשרון ומוסר. ואף על פי שהיא מדריגה ירודה, והחיים והעולם אינם נובעים ממקורם, ואינם רושמים רשמים עזיזים בכל מילואם, מכל מקום מוצל הוא העולם והחיים מאותה הזוהמא והירידה של העצמות השפלה, עד אשר יצרף רוח האדם ויטהר רצונו, ואז יקבל כל יחיד את רשמי העולם והחיים ממקורם הראשון, והם הם יהיו למעין הברכה היותר נשגב. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.\n", "summary": "כדי להיות מודרך ממחשבות אישיות מקוריות, צריך לטהר את הרצון, וכל עוד אינו מטוהר, יש צורך בהדרכה קבועה ומונחלת.\n"}, {"id": 2150, "paragraph": "מי שיש לו נשמה של יוצר, מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, ואי אפשר לו להסגר בתלמודו לבד, כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה.\n", "summary": "מי שיש לו נשמה של יוצר, מוכרח ליצור רעיונות, ולא להיסגר בתלמודו בלבד.\n"}, {"id": 2147, "paragraph": "הפלגים יבלי המים של החיים העליונים של הנשמה הטהורה, במעמקים הם זורמים, במעמקי הטבע הגופני ובתחתית הבשר והדם הנם הומים ורועשים. אמנם מתפרצים הם אל על, צועקים ובוכים, מתנודדים וקובלים, מתאמצים ומתפתלים הם באין הרף, לעלות אל הרום, להגלות בצורה מאירה, חיה חיים שלמים, מלאים זיו הוד ופאר הדרת גבורת קדשי קדשים. אשרי האיש השומע את קול נשמתו מתוך מעמקיו, ואשרי העם המאזין את הד הקול של הנשמה הכללית שלו, איך היא מתגעשת מתוך מעמקיה, ואשרי המקשיב הטהור, אשר יקשיב את בת הקול של כל היצור הקורא מתוך מעמקיו להתגלות בהירה, עליונה, טהורה וקדושה. אורו של משיח נתון בכלאת היסורים של עמקי העמקים, ובעת קץ גאולה, בעת אשר רק קו אחד יגלה בתכונה של איזה זהרורית אורה להחיש ישועה כללית לבית ישראל, יגלו ויחשפו אלה הסימנים המורים על צעקת העומק. ומתוך כל התנועות הכלליות והפרטיות, הנפשיות והגופניות, יוקשב אותו הקול האדיר והחזק, קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו. והקול עולה ומתעלה, מתלבש בתכונות חיים ומעשה, בתכונות רעיון ומחשבה, בתכונות המון גויים ורוח עריצים, בתכונת נפשות כמהות, עורגות ומקוות, בתכונת חולמי חלומות כועסים ומתקצפים, בתכונת אנשי ישוב ומתינות בונים ומשכללים, בתכונת אנשי קודש משקיפים ומקוים, פועלים וצופים ישועה וגאולה. ומכולם יעלו ויגלו זרמי אפיקי הנחלים של המעמקים, שכולם אומרים אותה התשועה המנחמת, מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאם ד' ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם.\n", "summary": "הנשמה הפרטית, הלאומית והעולמית,  צועקת ומתאמצת לעלות אל הרום ולהתגלות, ובפרט בעת הגאולה, ואשרי המקשיב לכך.\n"}, {"id": 2105, "paragraph": "שקולים הם שני הצדדים של אל תהי צדיק הרבה ושל אל תתחכם יותר. וכשם שההתאמצות היתירה בהשגה על מה שאין חק האדם נותן, היא מביאה באחריתה להפסד שכל, לדלדול רוחני ולתרבות רעה, כמו כן השאיפה המתגברת ביותר מן המדה אל הצדקות הרבה והיתירה, היא מדלדלת את כח הצדק, ומהרסת את יסוד המוסר באופן אכזרי. כשאנו מבחינים את יפעתה של תורת ד' תמימה, הננו רואים את אורה האלהי בעז אמתו, לא רק באותן הצדדים שהיא מונעת את הרשע המצוי להיות באדם, ביחיד ובציבור, בדעות ובמדות, בדתות וברעיונות, אלא גם במה שהיא מודדת את המדה באיפת צדק, ואינה נותנת לההפרזה ההזיית של המוסר להתגבר יותר מן המדה, כדי להשמר מאותה השבירה וההריסה ששאיפות נפרזות כאלה מביאות אליה.\n", "summary": "כשם שנסיון ההשגה מעבר ליכולת מביא להפסד השכל, כך צדיקות יתירה עלולה להביא להרס המוסר.\n"}, {"id": 2030, "paragraph": "ולמעלה למעלה, האצלת האורות, הפרדת השכלים והבדלת העולמים, הרי היא תכונה פירודית המביאה לידי ההתאחדות העליונה, לידי ההוספה הנצחית ורויית העונג, המתחדש בעוצם פנימיות טובו בהתאחדות השעשוע העליון של הכללת אור אורי אורים של השלמות האין סופית, שאין לה תוספת מרוב שלמותה, עם ההשלמה הבאה מתוך החסרון. שבהתאחדות העליונה הרי זורם אור השלמות הבלתי אפשרי להתוסף מרוב תוספת עזו, מיסוד עולם עולמים, על אור השלמות ההולכת הלוך ואור, וזיו עדנים הולך ומתרבה, הולך ומתברך. והבדלת הגדרים היא העושה את ההתנשאות מראש מקדמי ימות עולם, שהאור העליון בעליוניותו אינו גורע מערכו, ומשומר בטהרתו, וברב עזו כחו מלא להאיר ולהחיות הכל, וממנו חוסן כל ישועות, השבת כל אבדות, בנין כל כונניות, שכלול כל מאויים, ותעצומות כל עזיזיות פארי פארים. מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, משך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב. ונמצא אורן של ישראל מזהיר בתורה העליונה, מקור עמקי השעשועים, האדריכליות הכמוסה של יפעת עדנת מכונת שכלולי כל עולמי עולמים, בכל נועם חמדת עדנת פאר מלכות קודש קדשי קדשים. והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי לי כל הארץ.\n", "summary": "התפרדות השכלים והעולמות, נותנת מקום לשעשוע של הכללת ההשתלמות (אורם של ישראל) עם השלמות העליונה.\n"}, {"id": 2046, "paragraph": "אצל האומות, אשר קלטו על ידי כמה ערפלים ניצוצות אחדים מאור תורה, מורגש מאד התוכן של חטא הקדום, חטא אדם הראשון, ופעולתו על האדם, בהיותו טבוע בחטא. מה שאין כן בישראל, אין זה התוכן לוקח כל כך חלק עקרי בתוכני הרגשות האמוניות, רק המעשה הטוב, תלמוד תורה, עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. כל זה מסתבב מאותו המובן של פסיקת הזוהמא הראשונה שהטיל נחש בצאצאי חוה, מאז עמדו ישראל על הר סיני, ונכרים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם. וה��והמא היא הטביעה העמוקה במצולות החטא בטבעיות הנפש, עד שהיא בעצמה אינה מורגשה כלל, היא משתקפת רק מתוך מהלך החיים הכלליים, ומוצצת ביחידות הסקירה לאנשי צפיה מיוחדה. בישראל הזוהמא פסקה, ולעומת זה היצר הרע מגדיל לעשות, לא מתוכן הטבע הנפשי של ישראל בא החטא, אלא מתוך איזה דחיפה של התרגשות זרה, הבאה ומהמה את החיים. ומתוך שאין הזוהמא קשורה במעמקי המהותיות הנפשית, אלא מבחוץ היא מתחברת, אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, על כן היא מסתלקת מתוך פעולות, מתהפכת לאורה קדושה על ידי תלמוד תורה, העושה את לב האבן לבשר, ומתחלשת על ידי עסקי המצות בפועל. וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ד' אלהינו כאשר צונו. והגויות היא טבועה בחטא, וההטבעה הנחשית קוראה אל כל מכשיריה, האליליות וכל בלהותיה, ואוצרות רשע לא יועילו, וצדקה פעולתית לא תוכל להצילם מבור אין מים בו, אשר טבעו בו, והנם טובעים והולכים, ומוכנים לבאר שחת, שמה אדום, מלכיה וכל נשיאיה. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לד' המלוכה.\n", "summary": "ישראל, שזוהמתם פסקה בסיני, יצרם הגדול הנו התרגשות חיצונית וחולפת, ואילו הגויים טבועים בזוהמת החטא הקדמון.\n"}, {"id": 2166, "paragraph": "התשובה אינה באה למרר את החיים כי אם להנעימם. ונעימות החיים הבאה על ידי התשובה, היא מתגלה מתוך כל אותם גלי המרורות שהנפש מסתבכת בהם בתחלת מצעדיה במהלך החיים של התשובה. אבל זאת היא הגבורה העליונה היוצרת, שתדע ותבין כי נועם היא מחשפת מכל מרירות, חיים מכל חבלי מות, עדני עולם מכל מדוה ומכאובים. והידיעה הנצחית הזאת הולכת היא ומתבררת, בשכל, ברגש, בטבע הגוף ובטבע הנפש. והאדם מתחדש לבריאה חדשה, ויוצק בעז כח רוח חיים חדש על כל סביבותיו, ומבשר לכל דורו ולדורות עולם שמחות ישרים, גילת ורנן, ובטחון גאולה, צהלה ורינה. ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו.\n", "summary": "נעימות החיים הבאה על-ידי התשובה, נחשפת על-ידי המרירות שבתחילת צעדיה.\n"}, {"id": 2174, "paragraph": "הבו אור, הבו קודש, הבו יושר, הבו צדק, הבו חיים שהם ראויים לשמם, לישראל, להיחיד ולהציבור, ולכל העולם כולו, תהום אל תהום קורא אבע מימיך.\n", "summary": "הבו אור, קודש, יושר, צדק וחיים הראויים לשמם, לישראל ולעולם!\n"}, {"id": 2064, "paragraph": "המחשבה הפנימית, הוצאת האמונה היסודית בעומק קדושתה לאור הציור והממשלה, הלבית, הנפשית והגופנית, היא ראשית הצעד של האושר. אמנם, במקום שהגזע מובטח בשורש קדשו, שם כבר נטוע השורש הטוב, ויסוד הזירוז בא להקדים נעשה לנשמע. בטוח הדבר שהמעשה הטוב יוציא את פריו, יגלה מה שהוא כמוס במעמקי הנשמה לאור. ובמקום שהאור הנשמתי לא הואר בטבעו, במקום שהזוהמא הנחשית שולטת בעוצם טבעה, שם המחשבה והאמונה היא תמיד קדומה בזירוזה, אולי תוכל לפעול איזה פעולה פנימית, ותוציא אחר כך גם כן איזה פרי במפעלים לטובה. קדושת האמונה בישראל מורשה היא, המעשה הנקדם בזירוז הקדמת נעשה לנשמע הוא כדי לשמור את המורשה שתהיה מופיעה בכל אורה, ובזה ישראל הם דוגמא למלאכי השרת, שהם גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ההופעה החיצונית של היצורים שהטוב בהם גנוז ופנימי, הולך ומפכה על ידי העשיה החיצונית, כלב חכם אשר ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח, מפני שתוכיות המעין מלא הוא, וצריך הוא רק מאורע חיצוני שיעורר את פתיחתו, ואז הולכים השטפים הרוחניים ומפכים, והמעין הטבעי בעוצם עוזו ורוב כשרון עשרו הולך ומתגבר. מה שאין כן דלולי הכח הרוחני, הם צריכים עמל מחשבתי גדול לכונן איזה ציור הגון, ואחר כך יהיה גם כן רק מוכני, ואור חסד עליון לא יוכר בו, כי חסד ד' הוא ליודעיו, וצדקתו לישרי לב.\n", "summary": "אצל ישראל המעשה קודם למחשבה, שכן שורשם הפנימי כבר מתוקן, ואילו אצל הגויים המחשבה קודמת.\n"}, {"id": 2178, "paragraph": "התום והיושר הם יסוד האושר. הענוה המדוייקת היא נסמכת תמיד עליהם, ובהצמדם יחד הם עושים את החיים למושג של רכוש רוחני, אמיץ וגדל כח.\n", "summary": "התום והיושר הם יסוד האושר, והענווה תלויה בהם, וביחד הם עושים את החיים לרכוש רוחני אמיץ.\n"}, {"id": 2056, "paragraph": "אומץ ההתגלות הכמוסה, המאוגדת באושר חסיני הקודש, המרוכסת בגילוי אליהו, אגודה היא בהאמוניות הטבעית העזיזה ממקור מחצבתה, שם המית רעם גבורתה. ובחוסן טהרתה מלאה היא אותה הרויה החיה של הודאות העליונה אשר לחיים של מילוי אמת. עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, היא הקריאה הנצחית שאינה פוסקת, הד קולו של מלאך הברית, מלא השיקוי של הודאות המוחלטה, המקנא המלא קנאת קדשי קדשים. והולכת היא השפעה המקורית ובאה למרום פסגתה, ומציירת את כל התיאוריה המעשית של כל חסידות רוממה ומדוייקת, ברוח כל חסיד, בלבו ובידיו. ורכוסה היא התגלות האליהוית בעומק הדיוק של המוסר הנאדר בכל הקיצוניות המדוייקה, ואבא אליהו קפדן הוה, בקפידת קדש העליון, המלא זיו אור החסד היותר נמרץ, היותר פועל ומחיה, היותר מאיר ומחמם כל לב בקרני אורו. ומעומק החידור, ומפירוט הפרטיות, באה ההכרה של כל היקר הנמרץ הנמצא באוצר הגדול של האומה כולה, שאינה זזה מישראל עדי עד, המתפלשת בכל אורחות החיים, בכל טרדותיהם ודאגותיהם, דאגת הקודש ודאגות החול, טרדת הפרנסה וטרדת הגלות, קיווי הגאולה ופתרונות הספיקות, הארת העולם כולו, כונניות שלומו, ופדות הנשמות מכל צרה רוחנית. כי פתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים. כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים.\n", "summary": "אומץ גילוי אליהו אחוז באמונה הטבעית העזיזה, מקור הוודאות וקנאת הדייקנות, המביאה להכרת חשיבות האומה ורווחתה.\n"}, {"id": 2116, "paragraph": "כשמסתכלים בעולם בהסתכלות אידיאלית, שאור הקודש מאיר עליה את זהרו, אין רואים דבר פרטי מצד פרטיותו, כי אם בכל חזיון, בכל פלוגה, אפילו הקטנה שבקטנות, מהחלקים הישיים והמעשיים, רואים הופעה תוצאת תנועת הכל. והלימוד הזה הולך הוא ומתבסס על פי המדע ההולך ומתחדש, המתקרב בשבילי החול אל מרכז הקודש, המתעלה מעל הסקירה האטמית אל הכרת התנועה והכח. ובעת אשר יוכל כל אטם להיות נראה לדבר עומד בפני עצמו, לעצם פרדיי, אין תנועה נסקרת כי אם בתור תוצאה מן הכל, נפעלת מכל ופועלת על כל. ובזה היש כולו מתעלה מהאומללות שבריסוקו, והריסותיו נבנות בבנין שלם של יוצר כל, בחכמה וחסדים נאמנים. ובזה מקרבת אותנו ההכרה של טבע החומר אל המדע האצילי העליון, שיסוד הקודש המחיה את הכל, גם את המוסר היחידי והציבורי, הולך ומתגלה על ידה. והפילוסופיה ביסודה נגאלת ממאסר החושך המלפף אותה, הבונה קיר של ברזל בין העולם והאדם לאביהם שבשמים. אין התגבורת השכלית בצורתה ההגיונית צריכה עוד להיות משברת את עצמתה כדי לקלוט אל תוכה את חיי האמונה הרוממים, המשיבים את הנשמה למקור חייה, ונותנים לה את עצמתה הטבעית לה בכל מלואה. הרי היא הידיעה של ההשגחה הפרטית, לא בצדה המוקטן המפרד את הפרטים מן הכללים וממעט בשביל כך את חייהם, ולא בצו��ה המבליעה את הפרטים עד שנדמה לעין הסוקר שמציאותם בטלה היא ונכחדת. הידיעה האלהית, שהפילוסופיה תובעת את הכללתה, והאמונה והמוסר תובעים את פרטיותה, היא מתבררת על ידי אותה הסקירה ההולכת ומתבררת, החובקת את המדע הניסיוני וההשערי, את כל תעופות הרגשות היותר פנימיות, וההשכלות היותר חודרות ומובלטות, וההגיון נשאר עומד על בסיסו, ומתאחז באחיזת אמת ביסוד התום של הקדושה והאמונה אשר בתומת ישרים. המציאות כולה הרי היא עולה בציור האמת שלה, והפרטיות מתגדלת לצורה כללית, והולכת ומתאדרת היא בתוך הכלליות הגדולה, הבלתי גבולית, שדוקא שם היא מוצאה את איתניותה. והידיעה האלהית ברום אמתה, בכלליותה, היא היא גם הפרטית היותר חודרת, המלאה אמת ומחודרה חטיביות, שלא יפול צרור ארץ. והבינה העליונה, החובקת כל עולמים, והחכמה האדריכלית המיוחדה לכל עולם ולכל בריה, הרי הן מתיחדות בחוברת, והענפים מתאחדים בשרשיהם, בשביעת יניקת זיו לשדם לרויה. וברוחו של כל ישר לב, של כל צדיק אוהב צדקות, ההרמוניה הזאת מפעמת את צלצוליה, ורוח הקודש, רוח קודש קדשים, הולך ומתגבר, להחיות עולמי עד וכל אשר בהם.\n", "summary": "הכרת המדע באטום כתוצאת התנועה, מראה את הכלליות שבכל פרט, ומאפשרת את אחדות הידיעה והבחירה, האמונה והפילוסופיה, החכמה והבינה.\n"}, {"id": 2175, "paragraph": "בנין האומה והארץ לכל ערכיהם, צריך שיבא מכחה של ההערצה, באותה המדה של הגדלות של החשיבות הראויה לישראל. יותר מכל המעשים, הכח הפועל הוא התוכן המעריץ את המטרה. וההערצה של האומה, וההערצה של הארץ, מוכרחת היא לבא מתוך הקודש ומיסוד הקודש. הערצה של חול איננה הערצה, ואין בידה לתן נשמה לתחיה. על כן סוף כל סוף המעמד של תחית האומה, שאיפתה ועלייתה, הוא מעמד הקודש, שיהיה נחשף דוקא על ידי הנשמה הגדולה הגנוזה בכנסת ישראל בכלל, שהיא משתמרת ברבבות אלפי ישראל, המעריצים את האומה ואת הארץ, וכל הקנינים השייכים לתחיתנו הכללית, מתוך הכרת הקודש. יש שההערצה, מתוך שגובה, היא נכשלת בדרכי החיים, והאנשים המקושרים עמה לא יוכלו לכוין את המדה הדרושה לחפץ חיי יום יום. אבל בכל זאת, כל ההפסד הגדול הזה יוצא הוא בשכר האוצר הגדול של רוממות החיים ולשד החיים, שההערצה היא נותנת לכל התנועות כולן הנמדדות במדות של חול, שהן מקבלות את השפעת חיותן רק מיסוד ההערצה, שהיא מבוססת על יסוד הערך האין סופי של יסוד הקודש.\n", "summary": "בניין הארץ והאומה באים מכוח הערצתם, ולכן תחיית הקודש דרושה לתחיית האומה, וכל תנועות החול יונקות ממנה.\n"}, {"id": 2009, "paragraph": "טעם העונג והשמחה בהשגה, תלוי כפי ההתאמה הנשמתית שהמשיג מתאים עם המושגים, וההתאמה הזאת יש שהיא גלויה, ויש שהיא כמוסה ועלומה מאד. עיקר העונג חל על תגבורת התאמת הרצון, שזהו הצד היותר חי שבהשכלת השכל בתכונתו העליונה, שאז השכל והרצון הנם מאוחדים בצורה מאוחדת מאד, והרצון הוא הולך ומתפשט בכל הערכים הנשמתיים, עד שמגיעים לאותם הסעיפים של התפשטות החיים על הכלים הגופניים ועבודתם והסתעפיותיהם. וכאשר בכל צורה שכלית של השגה גנוז גם כן בפנימיותו אור מוסרי של הנהגה ותיאור של חיים, עד שגם בצורת השכל היותר מופשט גם כן גנוז שם תוכן של הנהגת חיים, שכשיתפשט לענפיו בא עד לידי תיווי חיים נערכים לפי אותה המדה הראויה לפי מצב ההשכלה המופשטת העליונה, ומתוך כך יש להמוסר והצדק, לטוב המעשים וזיכוך המדות, מבא גדול בטעם ההשגה. וכפי אותו הערך שהרשעה קבורה באיז�� פינה כמוסה בלב, אף על פי שהיא נכבשת ואינה שולטת בחיים, מכל מקום היא פועלת את פעולתה לתעב את הטעם העדני של החכמה העליונה. ועל כן עלמא דאתכסיא שנואה היא, וירא ד' כי שנואה לאה, מפני שערכי המוסר הגנוזים בה הם כל כך רוממים ונשגבים, עד שאין כל העולם הגלוי כולו כדאי הוא להם, ואינו יכול לסבול את אותה מדת הגבורה החזקה והנעימה באמת שיש בתוכנה העליון. עד שמתגבר הטוב כל כך, עד אותה המדה של השויית העולמים הגלויים והנסתרים, ואז נועם ד' יתגלה, והמים מתמתקים ביסודם העליון.\n", "summary": "העונג והשמחה שבהשגה תלויים בהתאמת הרצון והמוסר של המשיג עם תוכן ההשגה, ושנאת החכמה העליונה נובעת מאי-הכשרת העולם לקבלה.\n"}, {"id": 2126, "paragraph": "חסד של אברהם הוא כולל את כל באי עולם, וחסד של אהרן הוא מרוכז בישראל. ומי שמתדבק במדת החסד לאמתו, באור תורה, צריך שיחבר את שני ענני הכבוד הללו של אברהם ושל אהרן ביחד, ויאירו עליו שני האורות, ואז יאמר, חביב אדם שנברא בצלם, וחביבים ישראל שנתן להם כלי חמדה. ועל ידי האיכות שבחסד אהרן, תתעלה הכמות של חסד של אברהם, והיא גם כן תאיר באור האיכות, כאשר היתה במדת אברהם בעצמו, שהיתה לו בת ובכל שמה, שעל כן הוציא הקדוש ברוך הוא כהונה מאברהם, אתה כהן לעולם, והוא ידע שברכת האדון צריכה תמיד להיות קודמת לברכת העבד, האיכות היא צריכה להיות העטרה של הכמות. ואז יבנה העולם בנין שלם, ביראה ושלם יחד, ויקראו לירושלים כסא ד'.\n", "summary": "חסד אברהם הכמותי, מתעלה לפי איחודו עם חסד אהרון הישראלי האיכותי.\n"}, {"id": 2002, "paragraph": "הכניסה אל אושר החיים, של היחיד ושל הכלל, לא תהיה נגמרת בחפץ עדין לבד, להשתמש עם הכחות המרוכשות כבר, או המנוחלות מני אז, לטובה, כי אם כשהרצון הטוב יתעמק כל כך, וישלח פארותיו ויעמיק שרשיו, עד כדי התגברות כח החיים לרכוש עוד הרבה אמצעיים וכחות, כדי להוציא על ידם אל הפועל את אותו אושר החיים המבוקש, של חפץ הטוב העדין והקדוש. איש חיל, זהו מובן הצדק החי, שמתהפך אז לכח פועל ומהוה. אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו. וזהו יסוד הצדק שבעבודת האדם, רכישת כחות וסידורם למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים. וכשהחיים הכלליים באים לידי מדריגתם הגבוהה, מתעוררים כל הכחות הכלליים, וכל הסביבה העולמית, המעשית והרוחנית, הנוגעת בהם, וכל המקורות העליונים שמהם הם צומחים ועולים, לפעול ולעבוד ביסוד היצירה של הישועה, ישועת הכלל וישועת העולם. אור ד' המופיע על עז החיל, על הצדק המחדש והמהוה, זהו תוכן מיושר מאור הקודש של הבריאה, התהוות העולם וכל אשר לו מאותו החפץ הקדום, המלא עז, המעוטר בגבורה ובכל אור קדשי קדשים, עדינות הטוב, החסדים הנאמנים עדי עד. עתה ידעתי כי הושיע ד' משיחו, יענהו משמי קדשו בגבורות ישע ימינו. וכל יסוד צפיית הישועה, הבאה מתוך פלפול החכמה המנוחלת, חכמת הרזים, שאורו של משיח גנוז בה, ורוחו של אליהו המבשר המקנא, ציר השלום, וההתעודדות הודאית, נוחה בה, היא היא יוצרת את הערכים של החיל, של רכישת הכחות וריכוזם למטרת האושר העולמי הכללי, שכל אושר של כל נקודה מציאותית בה תלוי. זאת היא הופעת הכח היוצר את הויית הגאולה בכל מדרגותיה, והבינה הפנימית בסדרי מהלכיה הכמוסים, מתחתית העומק, מההתרחקות המוחלטה של כל הסעיפים המנגדים לה, שהם באמת עוזריה, עד הקירוב המותאם של כל הכונניות, המורגשים בכל ארחות הסקירות, שהם קרובים לה ותומכים את חילה. אשת חיל עטרת בעלה, ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלהים בציון.\n", "summary": "אושר החיים מותנה ברכישת כלים רבים להוציא על-ידם אל הפועל את האושר, ובצפיית ישועה אקטיבית הבאה מרזי תורה.\n"}, {"id": 2146, "paragraph": "אותו היתרון האין סופי של קדושת ישראל מעל כל העמים, צריך שיהיה נחקק במעמקי הלב בטהרת המדות והמוסר הגמור, בלא שום סיג של אהבת עצמו גסה. ולזה צריך האדם שייחד מדעו ומעמקי עדנת הרגשותיו כל ימי חייו, עד שיוכל להתפאר בקדושת ישראל בטהרת לבב, באמת ובצדקה, בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל. ומכל מקום אותה ההתפארות בשם ישראל היא כל כך קדושה, עד שאפילו קודם שנטהר האדם מסיגיו, גם כן הצד העליון מתגבר בתוכה, ומכריע לזכות את כל התוכנים הגסים שהתהדרות אחרת יכולה לפגום את הנשמה בהשבתת טהרתה. אבל בכל זאת אין זאת המרגעה, כי אם שיהיה אור תפארת ישראל מאיר בכל זיו טהרתו, וזוהי כל מגמת החיים כולה.\n", "summary": "זיכוך המידות נחוץ, כדי שאהבת ישראל ויתרונם מהעמים לא תיהפך לאהבה עצמית גסה, למרות שבדיעבד, גם זו מוכרעת לטובה.\n"}, {"id": 2041, "paragraph": "השלמות של האמונה היא, כשגופה ונשמתה אחוזים הם יפה זה בזה, שהיא האמוניות הטבעית והמסורה ביחד. בהקישורים שבין הגוף והנשמה יש הרבה אוצרות של אורה ושל חיים, ולפעמים יש שמתדלדלים הסימנים הללו, והמסורת והאמונה הטבעית נפרדים זה מזה, ומתגלה אז מחלה אמונית, וסכנתה גדולה היא לפי אותו הערך של הפירוק אשר להחיבור המותאם הנזכר. ולפעמים מרוב שטף אור של האמונה הפנימית, מתעלה היא מעל האמונה המסורתית, וגם זה, אף על פי שבא על ידי עליה רוחנית, הרי זה פגם ודלדול כח. והתוכן הבריא הולך תמיד בהתאמה, ובאותה המדה שהאמונה הרוחנית מתעלה, מתעלה האמונה המסורתית עמה, עולה עמה ואינה יורדת עמה. על ידי חכמה עליונה ומירוק מוסרי יפה, מתמזגות יפה האיכיות של שתי מחלקות האמונה הללו, והן הולכות ומתגברות, מתעטרות בעטרת קדושה, ומחיות את האדם חיי עולמים. וכשהדבר הוה בציבור, הרי הוא קם לתחיה עליונה, פעולות מזהירות של אור עולם מתגלות בקרבו. ובישראל חיבור ואיחוד זה הוא המבוקש הפנימי של כל תוכן מעשה של כל מצוה. אשרי אדם משוה תמיד את המטרה העליונה הזאת, של יחודן של אלה שתי המגמות האמוניות, הפנימית והחיצונה, לנגד עיניו, אורים גדולים מופיעים עליו, וזיו עליון מזריח עליו את נגהיו. אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'.\n", "summary": "גוף האמונה (טבעיותה) צריך להתאים עם נשמתה (מסורתיותה), ובהתגברו עליה היא מידלדלת, וייחוד זה הוא תוכנן של המצוות.\n"}, {"id": 2091, "paragraph": "החסידות החדשה, כמו ההשכלה, הלאומיות, הציוניות, וכל הרעיונות המתילדים מזמן לזמן, הנם מקרים עוברים על היהדות, שיש להם תפקיד של ענפים, צבעים וזהרוריות המתטפלים לעצמיותה, וכל ערכם איננו נחשב כי אם לפי ערכה של הקליטה שהם נקלטים בעצמות היהדות ורוחה הפנימי. אמנם ההתגלות של עצמות היהדות היא באותו הציבור הגדול של שלמי אמוני ישראל, העומדים על הבסיס התמים של אחיזת החיים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה בכל תכונת חייהם, שבאמת בהיות הצורה היהדותית שלמה כראוי, כבר היא כוללת בתוכה את הכל. על ידי דלדול פנימי בכללות התוכן של כנסת ישראל הקבועה, נחסרו קצת מהלשדים הללו הראויים להיות קבועים בה ונטפלים לעומק תהום עצמיותה, ומתוך החסרון נתעוררה התביעה למילוי, והמילוי כאשר הוא בא מתוך מחלה, שב אחר כך להיות כמו תוכן עומד לבדו, הממלא מקום של חטיבה עקרית, ורוצה לעשות את היסוד העקרי, היהדות הכללית הקבועה, כמו טפל אליו, וזה הוא דבר המכחיש פמליא של מעלה. על כן לא יעמד התוכן עמדה תמידית, כי אם ילך וינוע, ילבש צורה ויפשוט צורה, עד שיתחלחל התוכן הלשדי הראוי וההגון שלו לתוך עצמיותה של כנסת ישראל העיקרית, ואז תשוב לבריאותה, והתביעה החולנית של העמדת חטיבות מיוחדות תבטל מאליה, וישוב אז אור השלום להופיע ברוח האומה ולהתפשט על מפעליה, ואורו המבהיק של אליהו המקנא קנאת ד' מכל עירוב זר, מכל פסיחה על שני סעיפים, יואר באורח השלום והאהבה המשכללת, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.\n", "summary": "תנועות החסידות, ההשכלה והציונות, הנן מקרים העוברים על היהדות, כדי שתכנן ימלא את חסרונותיה, ואין להעמידן כתוכן נפרד.\n"}, {"id": 2016, "paragraph": "שלמות השכל איננה תלויה בריבוי המושגים, כי אם בהאחדות השוררת בהם. מובן הדבר שכל מה שהמושגים הם רבים ביותר, גבורת האחדות מתגלה, וחייה העמוקים מתבלטים. וזאת החטיבה של אחדות ההשכלה, אי אפשר כלל שתהיה קנויה על ידי איזה מסירה חוצית. בנשמתנו, בקרבה היא מונחת, סגולה עליונה זו, וצריכים אנו להתודע אליה, כדי שנוכל לחיות מזיו הברכה העליונה הזאת של אחדות השכל. כל מה שעצמת הזיו השכלי מופע עלינו בתכונה יותר פנימית, מתגברת היא הצורה האחדותית שבהשכלתנו, והמושגים הולכים ופושטים את צורתם הבודדה, הנקודתית, הפזורה, והולכים ומתהוים לאורות חיים חיי אחדות כבירה. וכשם שהדבר נוהג בשכל כך הוא נוהג ברצון. הרצונות הפזורים שלנו הולכים הם ומתהוים להויה אחת מחוטבה, רצון אדיר וכביר אחד, שכמו כן אחדותו מתגברת ומתבלטת ביותר כל מה שיתרבו ויתאדרו הענינים הרצוניים, וכל מה שיהיו יותר חשובים. וכל מה שהחטיבה הנשמתית הפנימית תהיה יותר מאירה עלינו בזיו חייה, ככה יהיו הרצונות כולם הולכים ופושטים את צורתם הבודדה, ומתהוים כלולים ברצון אדיר חי וכביר אחד, מרום וקדוש. בצורה השלמה שבאחדות האורה הנשמתית, מתגלה האור היחודי של השכל והרצון בכללו, וכל הנקודות הרצוניות מתאחדות בהנקודות השכליות, וכללות השכל מתאחד בכללות הרצון, ושניהם מאירים באור אחד ומיוחד, מלא כח וגבורה, מלא קדושה והוד, מלא תפארת ומלכות. והבנין החטיבי שאנו בונים בנשמתנו, איננו נשאר בנין פרטי, בנין יחיד מוגבל, כי אם הרי הוא חוזר להיות בנין עולמי. כל העולם כולו מאוחד ומאוגד הוא. כשחלק אחד שביש מאיר וחי, מתרומם ומתעלה, הרי כולו הולך וחי, כולו מתקדש, מתרומם ומתעלה. ונמצא שהתאחדות הנשמתית שלנו מאחדת את העולם בכללו. ואותן התוצאות הרוממות של העשירות הנשמתית, שיוכל כל חכם לב, בעל רוח עדין וקדוש, לחוש בקרבו על ידי התעלותו, מפני התגלות רז האחדות שבקרבו, הן הן מתפשטות להיות למאורות ובסיסי חיים ומקורות ברכה ועטרת שלום לעולם ומלואו. יהי כבוד ד' לעולם, ישמח ד' במעשיו.\n", "summary": "שלמות השכל והרצון אינה מתגלה בריבוי פרטיהם, אלא באחדותם ובאיחודם זה בזה, ובשלמותם הם משפיעים על כל העולם.\n"}]

DATA/parsed_files/file_h_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2302, "paragraph": "צריך לברר את היסוד של מניעת האפשרות להיות עסוק בעבודה תכופה, שהיא מזדמנת לבעלי רוח עדין, המשוטטים בשיא הגובה של מחשבות נאצלות. לפעמים באה מניעה זו מפני המהירות הגדולה שבהתנוצצות הנשמה, שרעיון רודף רעיון, ומחשק לחשק מתקלע אז האדם, ואינו יכול להתישב על מעמד קבוע, מפני הליכתו התדירה מחיל אל חיל. אבל מזדמן הדבר שחסרון טהרה ומעמק ענוה גורם את ההתנודדות הזאת, אף על פי שיש בה גם כן צירוף של התעלות תדירית. וכשמצרף האדם את הבירור המדותי עם העפיפה הנשמתית, אז מנוחה שלמה מתחדשת בקרבו, ונעשה מוכשר לעבודת תמיד, עבודה בלתי מופרעה ומופסקה על ידי שום הטרדה, לא מצד המורד ולא מצד המעל. \n", "summary": "מניעת העבודה הקבועה באה לפעמים מהתעלות תדירית, אמנם לפעמים מצטרפת לכך השפעת המידות הרעות, ואז צריך לזככם.\n"}, {"id": 2193, "paragraph": "לפעמים יש שהציורים האידיאליים אינם יכולים לפרח ולהתרחב כראוי להם, מפני הקישור הנפשי שברצון אל ההדרכה הכללית של ההמון, על כן יולד הכרח פנימי להתבדל התבדלות מוחלטה מכל השדרה ההמונית. אבל זאת ההתרחקות מהשדרות ההמוניות ורוחניותיהן, היא גורמת החלשה טבעית, שהיא מצויה אצל העסקנים הרוחניים, שהם צריכים להוסיף אומץ נפשי אצלם על ידי השפעה שהם מקבלים מהתום הפשוט ההמוני, ההולך אחרי טבעו. ועם כל הגסות וחשכת הדעת שיש בהם, יש בהם הרבה נטיות קדושות איתנות, שהן ראוייות להיות לבסיסים גדולים להמעמד הרוחני של אצילי הדעת. ומתוך אלה שני המשפטים המתנגדים זה לזה, צריך החושב האציל להיות עומד באמצעיתן של שתי הנטיות, ההתבדלות וההתקרבות, שבזה יעלה בידו הזוך הרעיוני מצד אחד, והאיתנות הטבעית שיש בהתום והרעננות הפשוטה מצד שני. \n", "summary": "ההתבדלות מההמון מאפשרת את פריחת המחשבה, אך מחלישה את הרצון הטבעי, וצריך למצוא איזון בין ההתבדלות להתקרבות.\n"}, {"id": 2277, "paragraph": "יראת שמים קודמת לעולם ליראת חטא. מתוך האור הכללי של יראת שמים, צריכה לבא ההתענפות המרובה של יראת חטא. חילוקי המדריגות האיכותיות שישנן ביראת שמים, הם מניחים את חותמם וצביונם ביראת החטא, אבל יראת חטא מתפשטת היא על הפרטים כולם, והיא משובחת כשהיא באה בדרך ישרה משפעת החיים הגדולה שיש באוצר הגדול של יראת שמים. כשיראת החטא מתנתקת מיראת שמים, כשהראשונה אינה משפעת על האחרונה את כל הודה, את כל זיוה והדרה, פארה, וכל רכושה הנערץ והנקדש, אז האחרונה מתדלדלת, מתלכדת היא בנמיגת לב, ברפיוני רוח, בחרדה חולשית, שהיא צריכה לקבל תיקון על ידי התעלותה למרומי יראת השמים בכל מילואה.\n", "summary": "יראת השמים קודמת ליראת החטא וקובעת את איכותה, וכשזו מתנתקת ממנה, הופכת האחרונה לדלדול וחולשה.\n"}, {"id": 2424, "paragraph": "ההתעסקות במחשבות וברגשות העליונות היא מעדנת את הנשמה ומרוממת אותה בחיים עליונים, ומתוך ההתעלות הזאת מתעלים אחר כך המעשים והמדות בהתעלות גדולה ודילוגית. וכל העולם מתעלה בגניזה על ידי העילוי של היחיד, המתרומם מעל לכל הקוטן שבחיים, שפעת ברכה יורדת על ידו לכל הברואים. וזהו הרז של המשכת הנפש לרזים עליונים אף על פי שאינו מבינם כראוי, כי ההתעסקות המרוממה מרוממת את הכל, וזיו החיים מתמשך על הכל, והוד השירה בסוד חייה הולך ומתפשט על כל החוגים, הקרובים והרחוקים. \n", "summary": "ההתעסקות במחשבות עליונות, אף שאינו מבינם כראוי, מעדנת את הנשמה והעולם, וזהו סוד המשיכה הפנימית אליהן.\n"}, {"id": 2298, "paragraph": "��צל הצדיקים הגדולים, שכבר קדשו את כל כחותיהם, יכולה היא המחשבה להיות נובעת מהרצון. וכל מה שהחכמה יותר מקושרת היא עם הרצון הפנימי שלהם, היא יותר מאוששת ובנויה על פי מעמק האמת היותר חסין, כי עיקר האמת מונח הוא בטבע הקדושה, המוטבעת עמוק בנפשם המלאה אור קודש מהיסוד העליון, מקור חיי אור העולמים, אור ד', חיי החיים. וגבורי הקודש, שגופם כבר נתעלה למרומי הקודש, האמת היותר אמיץ שלהם הוא המיוסד מהעומק של הטבע הגופני, שהוא מורה שהאור החי של האמת הוא מותאם בכל המדריגות כולם. \n", "summary": "מחשבת הצדיקים שקידשו את כל כוחות נפשם וגופם, נהיית אמיצה כשהיא נובעת מהרצון, המיוסד בעומק הטבע הגופני.\n"}, {"id": 2210, "paragraph": "כשמכיר האדם בעצמו שאיננו נוטה כלל לדרישות של פרס בעד מצותיו ועבודתו, אל יקטן בעיניו כשרון זה, ויעבד היטב את החוש העדין הזה, עד אשר יבא באמת לצעוד על אותו דרך החיים של עבודת הרב שלא על מנת לקבל פרס, ומורא שמים יהיה עליו, בצורתה הבהירה הראויה למבקשי ד'. \n", "summary": "כשמכיר בנטייתו לעבוד שלא על-מנת לקבל פרס, עליו לפתח חוש עדין זה, ועבודתו תתעלה מעבודת עבד לעבודת רב.\n"}, {"id": 2312, "paragraph": "החסרון שיש בהתארת ההגשמה באלהות, איננו מצד ההגשמה עצמה, אלא מצד ההעדר הנמצא בהכרח בכל המתגשם. ואם על ידי הרחקת ההגשמה יתרחק ציור המציאות, וירשם תוכן ההעדר יותר ממה שההגשמה כוללתו, אז ראויה היא ההגשמה לבא בציורים רבים, כדי להציל את המודרכים מתכונת ההעדרים, המתאחזים בתכונת התיאור הרוחני לפי מה שהם מציירים אותו. ומפני שהציורים המגשימים בנויים הם על חיוב המציאות, מביאים הם לבסוף לידי הכרתו [בידיעה]. \n", "summary": "החיסרון שבהגשמה אינו עצמי, אלא רק מצד ההעדר שבכל המתגשם, ולכן עדיפה ההגשמה על-פני שלילה מוחלטת.\n"}, {"id": 2389, "paragraph": "הביטול של התוכנים המורגלים על פי הסברתם הקודמת בעניני הקדושה והאמונה, הם גורמים חידוש לטובה בעולם, והתוכן של הקדושה ובהירות דעת ד' יוצא על ידי זה אל הפועל בכל מלא תקפו. וזה בא על ידי שתי תכונות בטבע השינוי הבא על ידי הביטול, שהוא כעין רקב המוקדם להצמיחה הגרעינית להפריה חדשה הנותנת רב תבואות. התכונה האחת היא, שהרקבון משחרר הוא כח החיים הגנוז בנקודה הלחוצה של הכמות המצערה של הגרעין, ואז יצא הכח בכל חופשו, ומוליד את הפריה הנאדרה. והב', שהביטול הקודם של הצורה החיצונה נותן מקום בלא מעצור לחידוש הצורה החדשה ברב שכלול, באין צורך לסבול מהגרעונות שנתעצמו בהצורה הישנה, ואז נשארת היא רק ההשפעה של הצדדים הנעלים לבדם, שהם מתנחלים לדורי דורות. וכיוצא בו נעשה באור הקודש, שלתכלית השתילה החדשה של כרם בית ישראל באופן שיהיה אור הנבואה האמיתית חוזר בסגולת האומה, מוכרחים הערכים המורגלים על פי צורתם התארית שנתקיימו אחרי הפסק הנבואה להיות מתטשטשים, על ידי כח החוצפא שבעקבתא דמשיחא, ומכח הרקבון הזה יצא אור חדש ומאיר בשפעת נגהו כעצם השמים לטוהר. והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך, ולך יקרא שם חדש אשר פי ד' יקבנו. \n", "summary": "הכפירה שבעקבתא דמשיחא דומה לריקבון הגרעין, המשחרר את כוח הצמיחה שבו, והמבטל את צורתו הישנה המעכבתו מלנבוט.\n"}, {"id": 2196, "paragraph": "המקוריות שבקדושה, כשהיא מתגלה אלינו, כל מה שהכלי שעל ידו היא מתגלה הוא יותר קרוב אל המקור ויותר יסודי, הרי הטבעיות העזיזה מתגלה בו יותר, ומתוך תוקף הקודש פועל הטבע האיתן להדרכת הקודש והטוב היותר עזיז ועמוק. אמנם במיעוט הכח של המקבלים, בהריסות הבסיסיות של התכונה השלמה, פועל אותו החלק של הטבעיות גבורות חזקות, שלפעמים אינן מתמזגות עם הקושט והיושר היותר עדין ופנימי שבחיים ובמציאות. תורה שבכתב כמו שהיא, במבטאה ומאמרה, הרי היא התגלות עליונה, הכוללת בקרבה איתניות של גבורה, הפועלת אדיריות ברום מעלתה. והקטנת החיים שבשדרות הדורות, היא היא הגורמת את ההכרח לשאוב תדיר מבארות הבאות מאשדי נחלים ההולכים ונמשכים, אשר חוטם הדק הודק והוזער, יסוד תורה שבעל פה, עם כל פלגות התפרשותה והקטנותיה, מכללות המשנה עד ההוייות היותר מאוחרות. קשה לאיש חלש ברוחניותו, לקלוט את האיתניות הברורה בזרמת סאון גדולתה, ואין נכון ללמוד את המקרא בלילה מפחד הגבורות, שהן מתעדנות רק לאור השמש הברה בשחקים, היוצאת בנועם גבורתה. ומתוק האור וטוב לעינים.\n", "summary": "תוקף הקודש ועוז המקוריות של התורה שבכתב, פועלים גבורות חזקות, והתורה שבעל-פה מעדנת אותם ומאפשרת את קליטתם.\n"}, {"id": 2335, "paragraph": "בהשגות של השכל החלוני, פועל השכל בתור כח בפני עצמו בציור המושכלות, והדמיון פועל בפני עצמו בהענינים האסתתיים, והפעולה המציאותית פועלת בפני עצמה בענינים המעשיים, והרגש פועל בפני עצמו בענינים המורגשים. אבל בהשגות הקודש, מתוכן הגלוי של הנבואה ורוח הקודש, כל התגלות כלולה היא בכל הכחות כולם. החיים והפעולה, הדמיון והשכל, כולם יחד אגודים באחדות אחת. \n", "summary": "בשכל החילוני – השכל, הרגש, הדמיון והמעשה, הנם כוחות נפרדים, ובהשגת הקודש – הנם אגודים ומאוחדים.\n"}, {"id": 2269, "paragraph": "אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם, הוא להשקיף על החול מתוך האספקלריא של קודש, לדעת שאין באמת חול מוחלט בעולם. ולעומת זה, כל המדידות של קודש, חול הם לגבי אור הקודש העליון, מקור אין סוף. ונמצא שעל ידי זה מתקרבים הערכים יחד, ואחדות העולמים מתבלטת, ורוח האדם הולך ומתגדל, ומעשיו הולכים ומתאדרים ביסוד חיים עליונים.\n", "summary": "רזי תורה מגלים, שהחול אינו חול מוחלט אלא ביחס לקודש שמעליו, וגם הקודש הוא חול לגבי הקודש העליון.\n"}, {"id": 2219, "paragraph": "אל יפול לבבינו בקרבנו, אם אחרי עמל שנים רבות הננו מוצאים את עצמנו עומדים בראשית הדרישה של אותם התוכנים שכל כך עסקנו בהם וסבבנו את מרכזם, וביחש המוסר ונטיית הטבע הננו עומדים לפעמים על אותו המעמד הזעיר, עד שאנו צריכים לישר את עקמימיותנו בכל אותו הזירוז שבראשית מצעדנו על הככר המוסרי. אחרי כל אלה יודעים אנו שלא לשוא היה עמלנו, ועושר גדול עשה רוחנו בעמלו, וההחשכה הבאה לנו אחרי מהלכים ארוכים ורבים, איננה באה כי אם להורות לנו דרך חיים סלולה, שנהיה תמיד, גם עד זקנה ושיבה, עומדים חמושים בכחותינו הרוחניים, לעבוד ולמשא, ולא נאמר בשום פעם כי כבר מלאנו את החק. כי לא להגיע לאיזה מדה ידועה היא מטרתנו הכללית, כי אם להתעלות, וללכת תמיד הלוך ועלה. וכאשר תבא איזה עצלה לבהלנו, ולהרפות ידינו מעבודה, באה מיד האפלה קודרת, ומשימה את כל העמל העבר כאילו לא נשא לנו פרי, וכאילו הננו עומדים במצבי העוני והדכדוך כבראשית ימי התחלת עבודתנו, למען נדע כי לא לרכוש סכומים ידועים בנכסים הרוחניים נקראנו, כי אם להרבות פעלים ולעבוד. אשרי איש ירא את ד', במצותיו חפץ מאד, במצותיו ולא בשכר מצותיו. ואחרי אשר נקבל בחפץ לב גם את המעבר המחשיך, יגיהו לנו אורים חדשים גם ישנים, ד' אורי וישעי ממי אירא.\n", "summary": "עיסוקינו בתיקון אותם פגמים במשך שנים רבות, לא תרפה את ידינו, אלא תחזק אותנו בעבודתנו התמידית, שאינה לשם תכלית.\n"}, {"id": 2339, "paragraph": "ההתעמקות הרוחנית בענינים נשגבים, היא מושכת את האדם מהכרה בהירה בעולם הממשי, וזהו הפגם שיש ביסוד הנבואה, שממנו המחשכים נמשכים לכל משיג רוחני. וגורם הדבר שבאים רשעי עולם, שהמושגים הקדושים הם זרים להם, והם תופסים את הנהגת העולם בידם, והוד הקדושה נהפך לדוה. וצריך כל חכם מישראל לעמוד בכל כחו נגד פרצה זו, ולהשתדל ללכת בעקבותיו של הרועה הנאמן, משה רבינו ע\"ה, שהבהירות העליונה לא הכהתה את עינו הרוחנית מלראות באספקלריא המאירה גם את העולם המעשי וכל מכשיריו. וכל מה שיותר יוסיף האדם אומץ בתורה לשמה, בדעה צלולה והעמקת אמת, יותר יתגלו לו פתחי אורה להבין ולהשכיל, איך שבאמת כל הופעה רוחנית היא מוסיפה בהירות ובירור מוחלט לההשגה הבריאה של העולם החמרי וכל אגפיו. וכל העוסק בתורה לשמה, כל העולם כולו כדאי הוא לו, ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין. \n", "summary": "ההתעמקות בנשגב (נבואה) עלולה להביא להזנחת העולם הממשי בידי הרשעים, ובלימוד התורה לשמה מואר העולם בכל חלקיו.\n"}, {"id": 2390, "paragraph": "היסורים הפנימיים שסובלים הצדיקים על אשר אין הרגש של הקדושה טהור בהם לפי תאות נפשם וחשק נשמתם, הם ממרקים את הזוהמא של העולם כולו. וכדאי הוא לשאת בדומיה את כל העקיצות של החוחים הסובבים את השושנה הקדושה, כדי למתק על ידי היסורים הפנימיים הללו את כל מרירות החיים, ולהרבות על ידי זה בעולם רוח קדושה, שלום ואהבה.\n", "summary": "ייסורי הצדיק מאי-מילוי תשוקתו לרגש קדושה טהור, ממרקים את זוהמת העולם ומרירות החיים, ולפיכך הם כדאיים.\n"}, {"id": 2368, "paragraph": "תכונת הדבקות האלהית, הקשורה בנשמת הצדיק בקביעות, קודם שהיא מתבסמת יפה, מושכתו היא מכל עניני העולם, ועל ידי זה באה נטיה הפכית בעמק הנשמה, שמתגברת בקרבו, להתקרב לעניני העולם על ידי שיחה והרחבת הדיבור בעניני העולם והחיים, ולפעמים בשיחות חולין בחברת בני אדם שמדברים על פי רוחם ודעתם. וההמשכה שהצדיק נמשך אחריהם בדיבורים, ממשיכים אותו לעניני העולם המוגבלים, נגד דעתו וחפצו הפנימי. ואחר כך, כשנפטר ממעמד החברותי ההוא, חוזר הוא בתשובה מיד על התמעטות הדבקות של אותה שעה, ובכח תשובה מאהבה זו, מאיר הוא אור יקרות על כל הדיבורים וכל השיחות שלו ושל כל הנלוים אליו, ואור גדול וחסד עליון מתנוצץ על ידי זה בעולם, שהולך ומקיף כמה וכמה שדרות, להחיות רוח שפלים. וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו, וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם.\n", "summary": "דחיית הצדיק את העולם הזה, גורמת לו להימשך לשיחות חולין, ובתשובתו על כך מתעלים כל דיבוריו.\n"}, {"id": 2203, "paragraph": "השכל ההמוני מצד הבינה, והיושר ההמוני מצד הרצון, הם הם הזרעונים, שכל ההתעלות הרוחנית של האדם, מהם היא צומחת ומפריאה את תנובותיה. לעולם ימוד האדם את עצמו אם לא נרקבו אצלו אלה הזרעונים היסודים, שמהם השדה אשר ברכו ד' נושאת היא את פרי תנובותיה, מפני רוב ההתתחבלות של העיון השכלי, ושקיקת העפיפה של החסידות. רק בישוב הדעת, במרגע גשמי ורוחני, בענוה פנימית, העוקרת כל רגשי תוהו של גאות זדון, יכיר האדם את היסוד הבריא של אלה הזרעונים היסודים, שעל פיהם תערך העבודה המשכללת את החכמה ואת החסידות, ההווים לברכה אל הכלל ואל הפרט.\n", "summary": "השכל והיושר ההמוני הם הזרעונים של ההתעלות הרוחנית, וצריך להיזהר שהם לא יירקבו מפני ר��ב העיון ושקיקת והחסידות.\n"}, {"id": 2352, "paragraph": "אין להגביל את ארחות הציורים ואופני ההשגות העליונות. אף על פי שהיסוד העקרי צריך תמיד להיות מה שהוא מקובל ומסור בסגנון ההרצאה המסורתית, אבל אחרי שהנקודה התמימה, שהיא באה מיסוד הקדושה והדבקות האלהית הטבעית, קבועה היא בנשמה, כל מה שתוציא ציציה ופרחיה הכל עולה הוא למקום הקודש, ותומת ישרים תנחם.\n", "summary": "אחרי שנקבעה הדבקות הטבעית בנשמה, אין להגביל את ציורי ההשגה, אף שהיסוד העיקרי הוא הסגנון המסורתי המקובל.\n"}, {"id": 2257, "paragraph": "התשובה העליונה, שיסודה היא ההשכלה הקדושה והתאדרות ההשגה בנועם ד', היא המקור והבסיס לתשובה התחתונה, של הישרת המעשה ושל התעלות עדינות המזג. ויסוד התשובה העליונה הלא היא התורה, בכל התפשטות שרשיה וענפיה. ואם ישער האדם שתשובה התחתונה היא מנועה ממנו לשעה מלהשיגה בכל שלמותה, ירוץ אל התשובה העליונה. וסוף הכבוד לבא, כיון שבחפצו הפנימי הוא נוטה ורוצה לתמם בידו את שתי התשובות, ובמשך הזמן תביאהו התשובה העליונה גם לידי תשובה תחתונה, שהיא קדושת המעשים וקדושת הטבע הגופני, טהרת המזג והתעלות התכונות הטבעיות, ולבו ובשרו ירננו אל אל חי. \n", "summary": "תשובת ההשגה היא המקור והבסיס לתשובת המעשים והמידות, והיא מביאה את האדם אליהם גם כשאלו מנועות ממנו.\n"}, {"id": 2431, "paragraph": "כל העבודה, כל התורה, כל החכמה, כל המוסר, כל כונניות העולם כולם, הנם הכנות להעלות את העולם כולו, ואת האדם בכללו, למעלת הדבקות האלהית. על כן האדם שהוא חש בקרבו נטיה תמידית ועצומה להדבקות האלהית, צריך שידע את תכונתו, ושיקר בעיניו ערכו, ולא יפחית את מעלתו בעסקים אחרים, כי אם ילך בדרכו, ועל ד' יתענג, ובאור הדבקות האלהית ידבק ויתאזר. ואל יפחד ואל יבהל מכל מפריע, וידע כי ערך הרעיון ועומק הרגש האלהי המאיר שבקרבו, הוא אוצר יקר בעדו ובעד העולם כולו, ויגיל וישמח במתת חבלו. וידע כי הוא ממלא תמיד את כל העולם כולו חסד, ומכריע את הכל לכף זכות. וישמר את ארחותיו, ויעריך יפה את רוממות הערך של כל הגיוניו, ואת כל מוצא שפתיו, כי הכל הוא אחוז באיתן קודש הקדשים. וידע כי הפלא ד' חסיד לו, ועטרת הענוה תהיה תמיד על ראשו, מעוטרת בזר שמחת עולמים. \n", "summary": "מטרת העבודה והתורה היא להביא את האדם לדבקות, וכשחש נטייה תמידית אליה, בדרכו בלא פחד, והעולם יתמלא חסד על-ידו.\n"}, {"id": 2309, "paragraph": "האומה שלנו תבנה ותתכונן, תשוב לאיתנה, למכונות חייה כולם, על ידי מה שהאמוניות שלה, היראיות שלה, דהיינו התוכן האציל המקודש האלהי שלה, יתפשט, יתגבר, ישתכלל ויתאמץ. כל בוני האומה יבאו לעומק האמת של נקודה זו, ואז בקול מלא גבורה ועז יכריזו על עצמם ועל עמם בקול גדול, לכו ונשובה אל ד'. והתשובה תשובת אמת תהיה, והתשובה מכון גבורה תהיה, והתשובה תתן עז ותעצומות לכל הסעיפים המעשיים והרוחניים, לכל ההליכות כולן הדרושות לבנין האומה ושכלולה, ליקיצתה לתחיה, להתעודדות עמדתה. העינים תפקחנה, הנשמה תזך, אורה יבריק, מעופה יתגדל, ועם נברא יקום, עם גדול עצום ורב, אור אלהים עליו וגדולת לאום לו, כלביא יקום וכארי יתנשא. \n", "summary": "האומה תיבנה על-ידי התפשטות אמונתה ויראתה, וכל בוניה יכירו באמת וישובו אל ה', ותשובתה תהיה מכון גבורה לכל סעיפיה.\n"}, {"id": 2430, "paragraph": "שני אלפים תוהו קדמו בעולם, כדי להשריש את היראה הגסה בעולם, שהיא יראת העונש. ואחר כך נלקח התמצית המתעדן שלה ונשרש ביסוד יראת ד', כשהיראה השפלה נשארה כמו דורדיא דחמרא לחזק ולאמץ את כל היסוד של יראה העליונה, המקיימת את המילוי של כל העונג וכל האהבה של קודש. \n", "summary": "שנות התוהו שקדמו בעולם, השרישו בו את יראת העונש, כדי שתשמר את היראה העליונה, כשמרים ליין.\n"}, {"id": 2201, "paragraph": "המוסר הטבעי הגלוי צריך שיתבהר, טרם שיתגלו בנפש אותם השבילים של התוכנים אשר להמוסר העליון הסודי, רק באופן זה, של הקדמת הבסיס האיתן היסודי, יש מקום לכונן עליו את כל הבנין העליון, שראשו בשמים. כל מה שהשרשים של האילן יותר מתפשטים, מתעמקים ומשתרשים, ככה יהיו ענפיו רעננים, חזקים ופורים, ועלהו לא יבול. \n", "summary": "המוסר הטבעי מבסס את המוסר העליון, כשם ששורש חזק מחזק את ענפי האילן.\n"}, {"id": 2324, "paragraph": "הנשמה הגדולה, שהיא חובקת מרחבים ועונקת גבהי מרומים, שתוכנם עולה הוא מעל למושג המוסר והמדות, כשהיא עוזבת את מרומיה ומתכווצת אך בתוכן המדותי, כחה כשל, והיא הולכת ומתטשטשת, עד אשר תתגבר בתשובה עליונה, ותשוקה מטל העליון של החכמה, שהמוסר יסתעף ממנה מאליו. \n", "summary": "תוכן המידות והמוסר של הנשמה הגדולה, צריך להיות משוקה מטל החכמה העליונה, ובלעדיו כוחה כשל.\n"}, {"id": 2289, "paragraph": "בארץ ישראל, המעין הרוחני של פנימיות הקודש, שהוא אור החיים של נשמת כנסת ישראל, מתגבר הוא מאליו, רק סיוע הוא צריך מהעבודה המעשית והשכלית, שהיא משתכללת על ידי עמל כפיו ועמל רוחו של האדם. אבל בחוץ לארץ, עיקר הקנין הוא בא רק מצד היגיעה, החיקור, הביקור, הנסיון וההתעמקות, והאורה האלהית המתגברת משטפיה הרוחניים של הנשמה, היא באה בתור סיוע ודבר נטפל, לשכלל את האוצר הרוחני, שבא ומתאדר על ידי העמל של המלחמה נגד המחשכים הרבים, השולטים בכל ארעא דחשוכא של חשכת הגלות. אמנם המצב הזה של העקריות של מעשה האדם ועמלו, והטפליות של האור הנשגב השמימי, איננו דבר קבוע במדותיה של כנסת ישראל, כי מיד בהקבע האומה בארץ חמדתה, ישובו כל הסגולות להיות נקבעות בסדרן הראוי. והרכוש הרוחני הגדול שנצבר בכל משך ימי הגולה, יהפכו ערכיו, וישובו גם הם לגלות את העקריות שבהם בצדם האלהי, בשפעתם החיה העליונה, ואת טפליותם בצדם האנושי של עמל האדם, ופרי התבוננותם השכלית וההרגשית לכל פלוגותיה. \n", "summary": "בארץ ישראל נובע המעיין הרוחני מאליו, ובחוץ-לארץ מעמל האדם, אמנם גם הוא עתיד לגלות את צדו האלוהי בשיבה לארץ.\n"}, {"id": 2207, "paragraph": "לא יעשה אדם את נפשו שקר, אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה של הסכמת הרבים, ואם הוא מרגיש רוממות וקדושת הגיון במקצע מיוחד, יראה להשביע את עצמו תמיד משוד התענוגים העליונים ממקום שלבו חפץ. ואני, שהנני כל כך מתמלא תנחומות אל בלמדי ברזי תורה, גם כשאני מרגיש את עצמי כל כך ערטילאי, אל ירפו ידי, ובמעוזי אני מוכרח להחזיק. אף על פי שלא אפשר שלא לתן להתפקידים המעשיים את מבוקשם, בין מצד המעמד המעשי, בין מצד עצם החובה של הגיון התורה וידיעתה בכל המקצועות. \n", "summary": "אם אדם מרגיש רוממות וקדושת הגיון במקצוע מסוים, ישביע עצמו ממנו תמיד, ואל יימנע מכך ויעשה בנפשו שקר.\n"}, {"id": 2300, "paragraph": "הירידה הרוחנית, כשהיא באה מפני הכשלון הגופני, צריכין להתחשב עמה על פי סבתה, דהיינו להתעסק בתיקון המצב הגופני, בתכונה קבועה וברעיון אמיץ, כדי לבנות בתקומה הגופנית את ההריסות הרוחניות כולן. במהלך העולם מתגלה גם כן יסוד הקלקולים הרוחניים כמה פעמים בההרס הנמצא במערכה של התיקונים החמריים. ואז מתעוררת החמריות בכל כחה, ונדמה לרבים כאילו היא באה להיות כח מהרס את המעמדים הרוחניים. ובאמת מתגלה במהלך תולדותי, שכל היסוד של השאיפה הגופנית הוא שכלול כללי כל כך, עד שחובק בתוכו גם כן את כל המאויים הרוחניים, בצורתם היותר טהורה. \n", "summary": "כשהירידה הרוחנית נובעת מכשלון הגוף, צריך לתקנה מהשורש, ותיקון זה חבוי בהתעוררות החומרית ההרסנית.\n"}]

DATA/parsed_files/file_h_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2401, "paragraph": "כל מדריגות המציאות אחוזים הם וקשורים זה בזה. מתפלש הוא אור החיים ממדריגה למדריגה לפי ערך היחש הטוב שביניהן, שהוא כולו משפט ד' וחק צדקו בעולם. הנהרה העליונה שנשמותיהן של צדיקים מונהרות בה, בכל מילואה וטובה, ביסוד שפעת חדות נועם ד' ועז חיי קודש קדשים, היא הולכת ומתפשטת על כל השדרות כולן של ההמון הרב, לאשרם, לברכם, להאירם ולשמחם שמחת עולמים בזיו חיי נשמות, על ידי האומץ של הקישור שהם קשורים ודבוקים באהבת קודש אל הצדיקים ישרי הלב ומונהרי הנשמה שביניהם. ובו תדבק, הדבק בחכמים ותלמידיהם. וסדר חיים זה, ושילוב המציאות ביחושיו הפנימיים והחיצונים, הולך בכל מערכת היקום ומבריח מן הקצה אל הקצה, עד כדי ההתאחות המקיפה של כל החי, כל הצומח, כל הדומם, וכל הנפש הרוח והנשמה הממלאה והמקיפה אותם, יסוד פרק שירה.\n", "summary": "כל מדרגות המציאות קשורות אלו באלו, וזהו יסוד פרק שירה, ונהרת הצדיקים מתפשטת בכולם כפי אומץ הקישור אליהם.\n"}, {"id": 2265, "paragraph": "הבירור של ההלכה, בכל החוגים, מועיל הוא להסיר את המחשך של הדמיון מעל אורח החיים. המחשבה הבלתי ברורה בתורה המעשית, מוכרחת היא להרחיב את גבולי האיסורים מאפס ידיעה, וממילא מתרבה החוג המעכב את הנטיות הנפשיות והמעשיות מלהתפשט בפעולותיהן. וכשעל פי היסוד של ההלכה הברורה אין צורך בצמצומים הללו, הרי התכונה הנפשית, המרגשת בגודל החיים של חושה הפנימי את הראוי ואת הנמנע, אינה עוזרת לאותן המניעות, וממילא נכשל בהן האדם בתכונה של שגגה מזידית, הדומה למתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, שצריך סליחה וכפרה. ואין דבר המציל ממבוכה זו כי אם הישרתה של אמתת ההלכה, בליבונה ובירורה, שהיא מנהירה את המחשכים, ונוטלת את הערבוביה הדמיונית מהמרחב הרחב של מהלך החיים, שבהיותו בלתי מסודר, אז אותו האבק הדמיוני מחשיך הוא את עולמו, בונה מחיצה של ברזל המפסקת בינו ובין אביו שבשמים. ומאורות הקודש, ויסודות החיים העליונים בטהרת קדשם, מסתתרים ממנו על ידי ערפלי הדמיון, אשר שם מעכבים כאלה, אשר באמת לא היו ולא נבראו. זאת היא הגדולה הנולדת מיסוד העסק של התבררות ההלכה בכל ענפי החיים והמעשה, וקל וחומר בכל ענפי המחשבה וההגיון. ואוירא דארץ ישראל, המאיר באורו החי על פני מחשכי עולם, והמעלה ברוממותו את היסוד הדמיוני שבנפש לצורה שכלית בהירה, הוא מרפא את המחלה המחשיכה הזאת. וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וקל וחומר שהשכלתו הרוחנית היא מחוורה, כיון שגם דמיונו מואר יפה. \n", "summary": "הנפש אינה סולדת במעשה שאינו אסור באמת, והמחמיר שלא לצורך מנתק את מעשיו מרצונו הפנימי, ואוויר הארץ מיישר את הדעת.\n"}, {"id": 2336, "paragraph": "הידיעה מן העולם והמציאות שבאה מצד החול, אינה עולה אפילו לחלק אחד מני רבבה בערך האמת, לעומת הידיעה העמוקה של העולם והישות בכלל שבאה מצד הקודש. כי אמתת המציאות והיש הגמור של הכל, היא רק בהיות הכל בא מצד ההופעה האלהית, מצד הסתעפות חיים וישות ממקור החיים והיש, שכל מה שמתגלה בתור עולם והויה, הוא רק כעין צל קלוש לגבי הישות הטהורה והאדירה שבמקור האלהי. ונמצא שכל ההון המדעי של האדם יעלה ברוממות פאר גדלו, רק כשיאצר ויחסן במקור הויתו, שהיא דעת ד' ועזו, הכרת הכל מצד מקור הכל. אז יתישרו כל ההדורים, מצד שרק אז, בהיות הגובה העליון של המדע מתגלה, יחש המדע נערך בטבעו. וכל זמן שהעולם מתגלה רק על ידי צלליו הכהים, שהם השערת הכרתו מצד צב��יו הבודדים והכרותיו החצוניים, כלא נחשב, לעומת הקנין המדעי המוחלט, שהוא דעת ד', המתבלט על ידי דעת העולם בתור פועל ד', שאל זה נשואות הן עיני כל חי. וזה כל האדם, כל המצוי, כל המוכר והנודע. וכל עמל העולם ועילויי מדרגותיו הוא מכוון רק כדי שיבא התור העליון של המדעיות להתגלות בשטף מקור אמתתו. וכל המוסר הכללי והפרטי, וכל הטבת ארחות החיים, אורח הצדקה והישרות, בחיי היחיד והכלליות, הכל תלוי הוא ועומד להגיע אל מכון תמותו על ידי ההתודעות של ההכרה במקוריותה, שהיא הולכת ומתנשאת לפי אותה המדה שיחשף ההוד של אור החיים שבמקור הקודש, שהוא זוהר האמת, אור ד', מחולל כל. \n", "summary": "ידיעת העולם שמצד החול, הנה אפסית לעומת הידיעה הבאה מצד הקודש, שכן מציאות החול הנה רק צל של המציאות העליונה.\n"}, {"id": 2393, "paragraph": "זהו המכאוב היותר גדול, כשהנשמה רוצה להתגלות בכל עז חילה, מעינותיה עצורים בקרבה, והיא חפצה להשטיף אותם, לשום ברחובות פלגי מים, והיא עצורה בכלא. אין מכיר את צערה. וכשבאים לפקוד אותה ברחמים, אין נותנים לה את תפקידה, לתן לה פתחון פה שתוכל לרוץ את ארחה, ולהוציא אל הפועל את המון כחותיה, אלא מטרידים אותה בהשמעות אזנים, בהקשבה, בהקלטה את מה שבא מן החוץ. והרי היא מוסיפה צער על צערה, עד שיבא מנחם לה, ויכיר את מכאובה, ויראה לה את הדרך הישרה, איך להתהלך ברחבה, להופיע באור נגהה, ולפשט יפה את כל הנהורים של שיעור קומתה. רק אז ישוב ורפא לה, ותחוש באמת את חוש חייה. וזה הדין נוהג בנשמה יחידית אישית של כל יחיד, ונוהג גם כן בנשמה כללית של האומה כולה, שהיא חולת אהבה, עד שיבא גואלה ורופאה, רעיא מהימנא, שיכיר את מחלתה בדפיקת לבבה, ויתן לה פתחון פה להוציא לאור את כל מאוייה, להחיות המון עולמים לאין תכלית, הם וכל אשר בהם.\n", "summary": "מכאוב גדול בא לנשמה כשמונעים ממנה לגלות את שטפיה, על-ידי הקשבה חיצונית, והוא הדין בנשמת הציבור.\n"}, {"id": 2248, "paragraph": "הפרטיות צריכה לצאת מן הכח אל הפועל, להעשיר את יקר תפארת המציאות. הכלל חובק בתוכו המון הפרטים בבלילה. אבל למען צאתם של הפרטים לאור ההויה, צריך כל פרט להיות מתבלט במהותו היחידה. ולזה צריך הוא לכח מעכב, לכח מתנגד לכל הפרטיות שעומדים להיות מצבינים את פרט זולת עצמיות פרטיותו. וזהו יסוד השנאה שבונה את העולם, יסוד המלחמה בחיים ובחברה, יסוד ההגבלות בדיעות ואמונות, הכל למען יהיה מקום שיתפתח כראוי כל ערך מיוחד, ולא יבאו אחרים, אישים, עמים, הנחות וצביונים, דיעות ואמונות, לקחת את מקומו. נמצא שיסוד השנאה הוא האהבה והשלום, הבא דוקא על ידי ההתאמה של כחות גמורים, שאחרי השלמתם הם מתאגדים ביחד, להיות עושים עולם שלם, עשיר ומלא.\n", "summary": "השנאה והמלחמה באים, כדי שכל פרט יתבלט במהותו המיוחדת, בטרם יתאחד עם חברו, ונמצא שיסוד הכל הוא האהבה והשלום.\n"}, {"id": 2320, "paragraph": "אי אפשר לומר כלל שתהיה עין הנשמה צרה בהגוף, אף על פי שהענינים שהם שואפים אליהם ופועלים בהם ובונים אותם נראים כרחוקים זה מזה. וכן אי אפשר שנשמת הנשמה, הרוח האצילי העליון, שהוא מחיה את הנשמה, תהיה עינו צרה בהנשמה, אף על פי שהיא מוגבלה וירודה לגביה כמו שהגוף מוגבל הוא וירוד כלפי הנשמה. וכן הוא הדין בכל ההוה, ובכל ההנהגה, הכללית והפרטית, האישית והציבורית, זהו דרך החיים. כשרואים אנו אנשים מתגברים לאחוז מגמות גופניות או חילוניות, והם עסוקים בבנין האומה והתבל, ואנו מרגישים שיסוד החיים ומקור ההצלחה נתון הוא בתוך התפקידים העליונים, לא בבנין החמרי כי אם בהרוחני, ולא בהרוחני החולוני כי אם בצדדיו העליונים המקודשים קודש הקדשים, אל ירע לבנו בכל המפעלים הללו, אל נעלים עין מהצורך הגדול להתבססותה של נשמת הנשמה אל הנשמה ואל הגוף, ואל הסתדרותם הטובה, כלומר הצורך של הקדושה העליונה, האידיאלית, האצילית, האלהית, אל הבסיסים של הרוחניות החולונית, וזו האחרונה אל הגופניות וכל פינותיה. ובהתאחדות הכחות כולם, יהיה הבנין שלם. \n", "summary": "כשם שעין הנשמה אינה צרה בגוף, כך עין הקודש העליון (נשמת הנשמה) אינה צרה ברוח החילונית (נשמה) ובבניין החומר (גוף).\n"}, {"id": 2240, "paragraph": "הרגשת האמת היא יסוד התשובה. ההכרה שהעולם כולו, הופעותיו, הוא רק הזרחה ממעטה לבושו של אור האמת המוחלטה, משרישה בלב אהבת אמת בהירה. וכל הבטאה מנגדת ליסוד האמת, בין שהיא בדיבור בין שהיא בתנועה ובמעשה, הרי היא נטולה מן העולם, עדורה מהמציאות ומסולקה מן החיים. והבקורת העצמית, כשהיא חודרת יפה בתוכיותה של הנפש, ומבררת יפה את כל הנעשה וההגוי, היא מעמקת את החרטה על כל העדור מאור האמת שבהופעות החיים של האדם, ומרגישה את הניוול, את הכיעור ואת האפסיות שלו, ושב האדם אז בתשובה מאהבה אל אור האמת. ותלמיד חכם גם כן מבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי בעלותו על ערשו, להפקיד רוחו למקור האמת, להחליף כח לעבודת האמת, בתורה דכתיב בה אמת, כגון בידך אפקיד רוחי פדית אותי ד' אל אמת.\n", "summary": "ההכרה באפסות השקר ואי-מציאותו, ואהבת האמת הנולדת מהם, הם יסוד התשובה מאהבה.\n"}, {"id": 2191, "paragraph": "אם תסקור את העליה הרוחנית שאינה פוסקת שבמלא העולם, שלעומתה נפשך הולכת היא ועולה, האזן לקול השיח הפנימי, אשר הוא חוסן החיים המילוליים, אז תבין כמה מעלות הנך עולה בכל הגה אשר תבטא להשכיל ולהטיב, ורוחך ימלא גבורה ועז, אשר יזרה ממך כל תוכן של דברים בטלים, ריקי חיים. בתפילה, בתורה, בשיחה ובהגות רוח, יגלה אליך סדרי מעלות, אשר שיר המעלות ישורר בהם את ערך נצחיו, למנצח בנגינותיו.\n", "summary": "האזנה לשיח העולם הפנימי וסקירת עלייתו הרוחנית, מבארת את התעלות האדם בכל דיבור קדוש, ודוחה דברים בטלים.\n"}, {"id": 2205, "paragraph": "לא רעיון של תוהו הוא, שנמצאים אנשים גדולים ונשאים בעולם, שראויים להיות מלכים אדירים, במלא המובן של השליטה, שרצונם ראוי להיות חק ומשפט, מפני גדולתם, מפני אור החיים העזיזים והישרים שמאיר בהם בשפעה רבה. בכנסת ישראל יכולים גם כן להמצא אנשים כאלה, שמרגישים את ענקת רוחם בקרבם פנימה, והם מלאים עז וענוה, ועורגים הם למעמד של הוד חירות, הבא דוקא מתוך הערפל של החושך שמכסה ארץ. מכירים הם את העיזוז של הקדושה החפשה, את המאור החי העליון של ההתהלכות לפני האלהים אשר להגדולים הקדושים הקדמונים, אשר לפני לדת כל חק ומשפט, כל תורה ומצוה, וערכי החיים של אדם ושת, של מתושלח, חנוך, נח ואברהם, הנם מתאימים לרוחם. וכשהם הולכים במסילות הסלולות אשר לתורה ולמצוה, בעקבות הרועים אשר הופיעו אחרי כן, מחפשים הם בכולם את העזיזות הקדמוניה בחירותה.\n", "summary": "גם לאחר מתן תורה יכולים להימצא בישראל אנשי תוהו, העורגים לחירות קדמוניה עזה, והם מחפשים את אותו העוז בתורה.\n"}, {"id": 2213, "paragraph": "עבודת רוח תדירית היא להשוות את השכל והרצון במשקל אחד, לצד העילוי, ואת שניהם עם ההרגשה הפנימית, ואת האחרונה עמם. \n", "summary": "עבודה תדירית היא להשוות את השכל והרצון במשקל אחד כלפי מעלה, ואת שניהם עם הה��גשה הפנימית.\n"}, {"id": 2316, "paragraph": "אני צריך להתאמץ שאוכל לסובב ענין מיוחד בלא קפיצה מרעיון לרעיון. אף על פי שעצם הקפיצה שמענין לענין בא מפני מהירות ההשגה, והחשק להכליל הרבה נושאים, והשלמת התרחבות דעה ברוח נאצל, בכל זאת מונע הוא כח זה את ההתכנסות של הרכוש המוסרי, המדעי והתורני. אמנם צריך אני מאד לפשר את הענין, כלומר שתהיה ההתכנסות המיוחדה של הענין המפורט, התכנסות כזאת שלא תשולל מהענין המיוחד את ההשפעות העשירות של כל הענינים השונים, שבאמת הלא הרכוש הרוחני, כהמציאות כולו, מחובר הוא זה בזה, ויונק זה מזה, ודברי תורה ביחוד דודים הם זה לזה ורעים הם זה לזה. והערה זו אינה כי אם פרטית, רק כללית היא, נוגעת בכל עבודה ובכל מצוה. כשאדם עושה פעולה טובה אחת, צריכה מחשבתו להיות מרוכזת בזו הפעולה המיוחדה, אבל יחד עם זה צריך הוא להרחיב את רעיונו על כל המצות כולן, ועל כל סעיפי העבודה, באופן שבמצוה הזאת היחידה יהיו כלולין כל המצות עם כל סעיפיהן, כל פרטיה ודקדוקיה וכונותיה ותרי\"ג מצות התלויין בה. \n", "summary": "אף שבכל עבודה צריך להתרכז בעניין אחד, יש לעשות זאת באופן שלא ייפגם עושר העניינים השונים, שכן באמת כולם מאוחדים.\n"}, {"id": 2283, "paragraph": "מוכרח הוא הגיהינם להמצא. המירוק של הנשמות מזוהמתן, אי אפשר לבא על ידי אותו המירוק החלש, שהכחות החלשים שבמערכי הגופניות יכולים להראות בו את פעלם. רק הגלות וצערו הנורא, הוא וכל סעיפיו, רק הוא שקול הוא כאותו הצער העמוק, הנחשולי, של הגיהינם. ואברהם בירר לו אותו הצער, כדי למרק נפשותיהם של בניו מאשו של גיהינם. אמנם אינם מסוגלים למירוק הגלות כי אם בני ישראל, שכל כך איתן וחזק הוא הטופס הנפשי שלהם, עד שלא יכחד בשום מהפכה גלותית. והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה, ולא יפול צרור ארץ. רק העזין שבאומות, שהם ראויים לדת אש, הם יכולים להיות מתמרקים בגויותיהם במירוק הגלויות, שיוצאים טהורים כעצם השמים לטוהר. לא כן הוא חלק כל בני האדם. הנפשות החלשות הללו נכנעות הן אל הבשר, הרודה בהן ביד חזקה, ואם יתמרקו בעודן בגויתן, לא ישאר מאומה מצורתן המהותית. רק בהפרד הנפש מעל הגויה, בהיותה אז מתגדלת בעזה, בהיותה במצב החופש, אז תסתגל להמרק במירוק הגיהינם, שיוציאם אחר כך מרוקים ואיתנים. ישובו רשעים לשאולה, כל גויים שכחי אלהים. וכשאמרה גיהינם זן חק, זניני מזרעו של יצחק, אמר לה הקב\"ה ט\"ר י\"ש כ\"ת, טר, המתן, יש לי כתות כתות של אומות העולם לתן לך. ואז ימלא הגיהינם את תפקידו, עד אשר רוח הטומאה יעבור מן הארץ, והאלילים כליל יחלוף. גיהינם כלה והם אינם כלים. \n", "summary": "הגיהנם מוכרח להימצא כדי לזקק את הנשמה מזוהמתה, ורק ישראל, המסוגלים לזיקוק זה בעודם בגווייתם (גלות), אינם זקוקים לו.\n"}, {"id": 2423, "paragraph": "שפעת הצמאון האלהי באה לפעמים כדי להשפיע מרוח קדוש זה על העולם ועל החיים, על האומה ועל הכלל כולו, בכל הרוחב של מובן זה, לקרב הכל אל מרום הקודש, אל אור שם ד' חי העולמים. \n", "summary": "אותו הצימאון הפנימי בא לפעמים להשפיע קדושה על ישראל ועל העולם כולו.\n"}, {"id": 2306, "paragraph": "אין החשיבות של הקדושה שבעיני הבריות צריכה להחליש את הדעת מפני התביעות שיש להאדם על עצמו, שהן הנה יסודות התשובה, המביאה לכל ההתעלות, המושיעה את היחיד ואת העולם כולו. אמנם צריכה היא החשיבות הזאת לעורר את תכונת הענוה בכל מילואה, שההתעמקות בשרשיה מביאה היא את העטרה של החכמה כולה. ולשמירת הענוה, לחידורה בכל מחבואי הנשמה, תכונת הגבורה דרושה היא. וההדר החיצוני הבא מתוך החברה, הרי הוא מחזק את היסוד של הגבורה, שיוכל לצאת בבהירות צחצחיותו, אחרי שמזדקק מתוך הזוהמא של הגאוה.\n", "summary": "חשיבות הצדיק בעיני הבריות אינה צריכה להחליש את דעתו, אלא להעמיק את ענוותנותו, ולחזק את גבורתו המשמרת את הענווה.\n"}, {"id": 2241, "paragraph": "חסרון אמונה ביסוד הטוב, מביאה מורך הלב, וזה המורך גורם שאי אפשר לאדם לעמוד במערכה הרוחנית של החפצים הנשגבים, חושש הוא שמא איננו ראוי להתשוקות הרוממות שהנשמה כל כך מתאוה אליהן, ומתוך כך הולך הוא ונופל, מתנונה ומתדלדל. וזהו כל היסוד של הנפילה אשר להאדם, שהביאה אותו לידי המהומה והמגערת, העלבון והמשטמה ושפיכת דמים רבים, חסרון האמונה באור הטוב המאיר בקרבו. ישראל הם יסוד האמונה בעולם, אמונת ד' בכל הודה מתגברת והולכת בכנסת ישראל, ועל כן היא, רק היא, היתה הוה ותהיה מאירה באור הטוב של האמונה העליונה בעולם. היא הנה האומה היחידה השומרת את טהרת האמונה וחסנה. ישראל עזין שבאומות.\n", "summary": "חסרון האמונה האור הטוב שבקרבו, מביא למורך הלב, וזהו היסוד לכל הנפילות, ורק ישראל באמונתם מאירים את אור הטוב בעולם.\n"}, {"id": 2188, "paragraph": "כשהיראה מורגשת בנפש במדה גדולה כל כך עד שהיא ממעכת את הכשרונות הנפשיים, והחרדה מתגברת עד כדי מדת הימום סואן, שאינו נותן מנח ומרגע גם לענינים רוחניים נאצלים, שהוא יסוד תעודת האדם, צריכים לאצור את הכח הגדול והקדוש הזה, לאגרו בפנימיות הנפש, באופן שיוכל לצאת אל הפועל בכל עת הנדרש לפי מדתו ההגונה, ובכל עת ישתמש בו בתכונה מיוחדה. והמותר של הכח של היראה, המתפרץ לצאת ולזעזע את החיים וכחותיהם, יהפך אותו לכח של מרץ רוחני ומעשי, להאמץ על ידו בתורה, חכמה ומעשים טובים.\n", "summary": "כשהיראה מתגברת, וממעטת את כשרון הנפש לעניינים נשגבים, צריך לאוגרה, ולהופכה למרץ מעשי להתגבר בתורה ובמצוות.\n"}, {"id": 2345, "paragraph": "כל זמן שהציורים הרוחניים באדם, ובכל משיג, אינם מתרחקים יותר מדאי מהציורים הגשמיים שלו בערכו, אז הם בעצמם מתבססים והולכים ונבנים, ובונים הם עם בנינם הם גם את הבנינים הגשמיים בצורה מפוארה. אבל כאשר מתרחקים הם יותר מדאי הציורים הרוחניים מהגשמיים, הבלתי מוגבלים מהמוגבלים, אז הם בעצמם מתטשטשים, נופלים ונשברים בבחינת השפעתם, אף על פי שהם מתעלים מצד עצמם במדת הסתלקותם מן הצמצומים אשר במדת הגבולים, והם מטשטשים את האיתניות של העולם הגבולי, שהוא צריך לקבל יניקה ולשד חיים ויפעת תפארה מהם, בהתקשרותם אליהם במיזוג הגון ויפה. השיעור של ההתקרבות ושל ההתרחקות, נמדד הוא יפה במדה של שלשה שיעורים, שהם, השערת הגבול על פי ערכו, והשערת הגבול מצד קבלתו מהערכים הבלתי גבוליים, והשארת הגבול מצד הכשרתו להתעלות בהערך הבלתי גבולי, להבטל אליו, להכלל בו, ולהוסיף על ידי הכללתו בתוכו הויה יותר עליונה מהוייתו הנפרדה. וכשהערכים המשוערים מתרחקים יותר משלשת שיעורים הללו, הרי הם עומדים במצב הפירוד, בתכונת ההתטשטשות, כי שלשה טפחים כלבוד דמי.\n", "summary": "הציורים העליונים מוכרחים להתבסס על-ידי שלוש ההשערות של הגבול: בפני עצמו, היונק מהבלתי-מוגבל, והמתבטל אליו.\n"}, {"id": 2224, "paragraph": "ההבנה של השגחה כללית וידיעה כללית, שבפילוסופיה, כלפי מעלה, מיוסדת היא על עומק הדעת שעצמיות הפירוד לפרטים היא הכרה מוטעית, מצד הכהות שבהכרת הברואים, גם העליונים שבעליוני��, אבל האמת הוא שהמצוי כולו הוא כלל גדול, ואם כן, כלפי מעלה, שמוארה שם האמת הבהירה, ההשגחה והידיעה היא באמת כללית. \n", "summary": "כפירתה של הפילוסופיה בהשגחה הפרטית והכרתה בהשגחה הכללית, מיוסדת על עומק הדעת, שבאמת כל המציאות כלולה כאחד.\n"}, {"id": 2318, "paragraph": "יסוד החוצפא יסגא דבעקבתא דמשיחא, הוא בא מהתמעטות ההופעה הרוחנית למטה, והרעיונות הנאצלים והמוסרים הנעלים אינם נתפסים בלבות בני אדם, על כן החומריות מתגברת. אבל זה היסוד המאיר, שהיה בדורות הקודמים מתפשט למטה, לא אבד את אורו, כי אם התכנס למעלה בספירות עליונות, ועל פי זה נתרבה האור בנשמה בגניזתה הפנימית. והאור המתרבה דוחק הוא את הפריסה אשר נתפשטה לצד התחתית, ויוצאים נגוהות מאופלים, שעל ידם מתגדלות התכונות המעשיות, וההכרות הגשמיות מתעמקות ומתגברות, ומכינות הן בהתגברותן בסיס גדול להארה רבה, שתבא בשפעה גדולה, בבא התור להגלות כל האורה המכונסת שנתעלתה. ובא יבא אז אורו של משיח בהפתעה נפלאה מאד. \n", "summary": "החוצפה של עקבתא דמשיחא הנה נגוהות מאופלים הנדחקים לצאת דרך המסך התחתי, מרוב כינוס האור בספירות עליונות.\n"}, {"id": 2416, "paragraph": "רצונו של האדם הוא קשור ברצון האלהים, והוא נובע מזיו אורו. רק כל זמן שאין האדם מגלה בעצמו את היחש הזה, אין מתגלה ברצונו אותה הסגולה האלהית שבו. אבל כל מה שהאדם משים אל לבו לדעת, שאין לנו שום רצון אחר כי אם התגלות מאור הרצון האלהי, לפי מדת הגילוי הזה, מתגלה כח הסגולה ברצונו, להיות פועל, מהוה, מחדש וגוזר. ולפי אותה המדה באה התפילה ומראה את נפלאותיה, ובא גם כן הביטוי הרגיל ועושה נפלאות. ולפעמים גם שלא בכונה, כמו ברכת חכם וקללתו על תנאי, אף על פי שלא נתקיים התנאי, ושגגה היוצאת מלפני השליט לטוב ולמוטב. וגם בהתגלותה של איזה תנועה, כמו שליף חד מסאניה ואתי מיטרא. טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע. \n", "summary": "גילוי תלוּת רצון האדם ברצון ה', מגלה את סגולת הרצון לפעול במציאות, וזהו היסוד לפעולת התפילה, הברכה, וגזירת הצדיק.\n"}, {"id": 2280, "paragraph": "החלישות והחרדה הן סימנים של מעמד הולך לתכונת הגדלות. אבל הגדלות עצמה היא מתעלה עליהן, והן מתהפכות מחלישות לגבורה ומחרדה לבטחה. ההליכה אל הגדלות אינה מניחה שום תכונה להיות קבועה, והשטפים הנפשיים הולכים כנהר הומה וזועף, ומתוך שהנשמה רוצה תמיד בקביעות של שלום, היא מוצאה בקרבה תמיד התגעשות בלתי רצויה, המתגלמת אצלה בתואר של חלישות וחרדה. אבל סוף כל סוף, במעמקיהן של חלישות וחרדה זו, גם בעת שלטונן, שרויות שם הגבורה והבטחה.\n", "summary": "ההליכה אל הגדלות גורמת חולשה וחרדה לנשמה הרוצה בקביעות, אך במעמקיהן שרויים הגבורה והביטחון, והם עתידים לשלוט.\n"}, {"id": 2384, "paragraph": "בשני סעיפים ראשיים צריכין אנו להיות עסוקים בחקירת הקודש, ביסוד הספרות שלה והתגלותה בהמון הרחב, ובהתעלותה בהכרתם של בעלי הכשרון ואנשי הרוח. הסעיף האחד הוא מענין האמיתיות של התוכן של הקודש, בביאור זוהר אמתתו ובירור ודאותו. והסעיף השני הוא מענין הצורך של הקודש, עד כמה ההתודעות של אמתתו של תוכן הקודש מיסד כל מוסד טוב, ועד כמה כל בנין מוכרח הוא להיות נשפל, ועומד להיות מתקעקע, על ידי ההחשכה של אור הקודש. וממילא תולד בקרבנו הידיעה החיה, איך שהאמת והצורך המה באמת מאוחדים ביסודם. והתענוג האלהי של התגלות אור האמת בבהיקותו, עם עצמת האמת ביסוד בטחון עזו, הוא באמת ענין אחד ומושג אחד, המצטייר לערכים רבים ושונים רק על פי ההרצאה הדיבורית, אודות הגוונים המרובים האצורים ביסוד האמת, שממלאים את כל העולמים כולם חוסן ותפארת נצחים. \n", "summary": "תכני הקודש נזקקים לעולם מצד עצם אמיתתם, ומצד טובם והצורך בהם, וההתעמקות בכך מגלה ששני הטעמים מאוחדים ביסודם.\n"}, {"id": 2374, "paragraph": "צריכים להרחיב את המחשבה הרבה, באורך, ברוחב, בעומק, ברום, בהתפשטות ובגודל, לחדרה הרבה בחידור פרטי, ביחידות ובפירוט, בחיפוש ובקוטן, עד כדי נימא דקה מן הדקה. ומטיילים מן הגודל אל הקוטן ומן הקוטן אל הגודל, מהפרטיות אל הכללות ומן הכלליות אל הפרטות, וחוזרים חלילה. טסים מן האצילות, מן האידיאליות, אל ההתגשמות, אל החמריות, אל המעשיות, ושבים ועולים מן המעשיות אל האצילות, אל האידיאליות, ועוסקים תמיד בתנועה, מלאה חיים, מוליך ומביא מעלה ומוריד, וחיים ככה חיים עליזים, חיים קדושים, בגאון שם ד'. משתוקקים לבטא את השם, מתאוים לפרש את האור העליון, מתמלאים צמאה עליונה רווית תענוגים למלא פה תהילת אל אלים. ומרוב יראה טהורה, מעוצם חרדת קודש, שבים אל הדממה, ומיחדים יחודים קדושים, יחודים עליונים, ברינה, בקדושה, בשירה, בחדוה, בטהרה, בחילה, ברעדה, בדיצה. וכל עצמותי תרננה, ומלכות שמים מתעלה, והכבוד העליון מתרומם, ונפשי דורכת עז, והלל וזמרה הנני מתמלא, ושמים וארץ שמחים בשמחתי, וכל הדינים מתמתקים, ושרפים ואראלים מזמרים אתי יחד, ומתקבצים מלאכי השרת כבמזמוטי חתן וכלה. והכל אומר כבוד, ברוך כבוד אדני ממקומו, ברוך הוא ומבורך שמו הגדול, הנעלם מכל חי וחבוי מכל יש, ועל כל יתגדל ויתנשא סלה. \n", "summary": "[אשית] צריך להרחיב את המחשבה, לטוס מן הגודל אל הקוטן וחוזר חלילה, וככה עוסקים תמיד בתנועה מלאה חיים, וכבוד ה' מתעלה.\n"}, {"id": 2395, "paragraph": "מי שהוא דבק באלהים בפנימיות חושיו, עד שבהיותו עסוק בענינים אחרים, אפילו של תורה ושל חכמה, של מצוה ושל גמילות חסדים, אין דעתו מתישבת עליו, מפני שהוא חפץ רק להיות מקושר בהמחשבה האלהית ועזוז קדשה, אף על פי שעוד לא בא לידי מדת האמת, שאז הלא תהיה ההופעה האלהית מזרחת לו בכל הליכות חייו וחיי העולם כולו, וקל וחומר שבעניני תורה, חכמה ומצוה, תהיה ההארה העליונה וקרבת אלהים משחקת לפניו בכל משושי תענוגיה, מכל מקום כיון שחשק לבבו וצמאונו הוא באמת נובע ממקור האהבה האלהית, סופו לעלות לגדולה ולתפארת, ואין לו להתפחד כלל מכל המעצורים ומכל הבטולים. אומר לד' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו. מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלהים לעולם.\n", "summary": "אף אם דבקותו מונעת ממנו יישוב הדעת בעסק התורה והמצוות, אל יפחד, שכן ההופעה האלוהית עתידה לזרוח בכל הליכות חייו.\n"}, {"id": 2304, "paragraph": "כמה אני צריך לעמול ולעמול, לעבוד ולברר, פנימיות השקפתי על התוכן המהותי של האישיות הישראלית, איך שבאמת אינה נערכת לפי מעשיה, לפי הצד המגולה של ארחות חייה, כי אם לפי אותה הפנימיות האמיצה שהיא נחלת יעקב, שהוא תוכן קדוש ונשגב, המנצח את כל מה שהוא מנגד אותו, ויש בו כח של תסיסה והכשרה, להפך את כל מה שיבא במגעו, אפילו דרך התנגדות, אל תוכנו הנעלה העצמי. ובכל זאת, השקפה עליונה צנועה זו לא תחליש אפילו בכל שהוא את הערך המוסרי הגלוי, המורה את כל האושר הזמני והנצחי בישראל מצד ההכרעה המעשית הטובה, ואת כל האסון והירידה מצד הדרך ההרוס של ההכרעה המעשית כפי הגלמתה החיצונה, המתבטאת במעשים והנהגות, במדות ובדעות, הכל על פי הערכתה של התורה. \n", "summary": "צריך לעמול ולברר, איך המהות הישראלית אינה נערכת לפי מעשיה, ועם זה לא ייחלש ערך המוסר וחובת הבחירה בטוב.\n"}, {"id": 2386, "paragraph": "כמהה היא נפשנו ועשירה, רכוש גדול ונהדר מאד צבור בתוכה. אור חיים אנו מלאים, להבות תפארה למלא כל העולם כולו אורה וצהלה חבויים הם בקרבנו. והכל מתנועע כבר, מתפרץ לצאת, וכלפיד יבער אור הצדק, אשר יצא להאיר כל מחשכי ארץ, מאור ד' אשר בציון. \n", "summary": "כמהה היא נפשנו ועשירה באור חיים, והיא עומדת להתפרץ ולצאת ולהאיר את כל המחשכים.\n"}]

DATA/parsed_files/israel_and_its_revival_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2809, "paragraph": "עולם ומלאו לאור ישראל מחכים, לאור עליון של בהירות תהלת שם ד', של עם זו יצר לו אל לספר תהלתו, הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ, לעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, לעם אשר ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, העם המטהר את העולם כלו מטומאתו ומכל מחשכיו, העם אשר נחל חמדה גנוזה, כלי חמדה, שבה נבראו שמים וארץ: לא חזיונות לב, לא מוסר אנוש, לא רק חפץ הגון וציור טוב, לא הפקרות העולם החמרי בכל ערכיו, לא עזובת הגוף ביסוד ערלתו וטומאתו ועזובת החיים והחברה, הממלכה והמשטר, בשפלות זוהמתם, ולא עזיבת העולם וכחותיו הטבעיים אשר נפלו יחד עם חטאת האדם בשפלותם, כי אם רוממות הכל \"אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים\". אין מוחם ולבם, אין נפשם ורוחם של כל עם ולשון יכולים עדיין להסתגל לקדושת עולמים, לחדות גאות ד', שליטת היצירה מעומק ראשיתה עד עומק סופה, החבוקה כולה באחדות האלהית בעמק טובה, ברעם גבורתה, בטהרתה וצחצוחה. ואנו מכירים את כל השפעותיהן השונות של כל ההדרכות של האומות כולן, את דרגותיהן לפי ערכם, את האור שבתוך החשך לכל מדותיו ואת עמק המחשכים לכל מיניהם ושאיפותיהם: נצחנו את העננים הכבדים והמגואלים אשר לממלכות האליל, והננו הולכים ומנצחים גם את ענני החשך הקלים מהם. בטול המצות המעשיות אשר יצא מהמינות וצדדי אליליותה, יחד עם התגברותה לקלוט לה מדתנו ערכי אמונה ומוסר בפום ממלל רברבן, לאמר הרבה ושלא לעשות גם מעט, מקושרים הם המאפלים הללו עם אותה ההתטמטמות הגויית, שלא תוכל להכיל בלב הערל את השקפת העולם האלהית העליונה בכל זהרה שהיא קושרת שמים וארץ, גוף ונשמה, אמונה ומעשה, ציור ומפעלים, אישיות וחברה, עולם הזה ועולם הבא, הוית העולמים בראשיתם וגורלם באחריתם, רוממות עולמי עד, שמחת שמים וארץ וכל צבאם, במחיית שם ושאר וכל צל אלילי, בהטהר גם שפל דרגת העולמים מזוהמותיו, בהתישר גם העקמומיות היותר מעוותה ומלפפת יחד עם כל סילוף גם היותר קטן וקל, ואור יזרח לישרים. והעולם הגויי ככה הוא, מורכב, מחולק, אין אחדות לגוף עם הנשמה, אין חבור והתמזגות פנימית לרוחניות העולם וגשמותו, אין קשר פנימי בין המעשים ורחשי הנפש. השתוף הוא להם לעת עתה תכלית העליה, לפני זריחת אורן של ישראל. אבל כמה אומלל הוא העולם, שהרשעה והחשכה הזאת מרימה בה ראש והיא מתאמרת למבחר מאוייו. כמה אוצרות רשע כלולים תחת שקר נורא ואיום זה, שיש לו טלפי חזיר המתפשטות לעין כל עובר לאמר ראו שאני טהור. וכמה אומללים הם הרעיונות השוטפים מתוך העולם הטהור והאמתי אל שפך זוהמא עכורה זו. כמה אור צריכים להרבות לגאול את האורות נפילי המחשכים והם יגאלו, גאולת עולמים, בגאולת גוי קדוש\n", "summary": "העולם ומלואו מחכים לאורם של ישראל ההולך ומתקן את ההוויה על כל חלקיה הנמוכים, ואינו זונח כנצרות את העולם המעשי.\n"}, {"id": 2816, "paragraph": "סקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים, היא מסדרת אור קדוש על מלא כל העולם. היא מחברת את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה, מאגדת את כל המפעל והמעשה המסותר בחגוי סלעים וסתרי מדרגות אל כל הגלוי והמופיע בפליאות נוראות, ביד חזקה ובזרע נטויה, באותות ובמופתים, בגלוי שכינה ובנבואה מאירה. והחבור הזה, השכלי, מתמם את צביון האדם ומחיה את העולם, כשא��ר ישראל מתגלה על ידי עמק הדעת ומעמקי האמונה לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים, מתועפות תנועות רוחניות אדירות, הופעות שכליות ומוסריות מלאות וטובות, חדושי חכמות ומדעים נשגבים ומשוכללים, כל הארות תוריות בכחות כלליים ופרטיים, כל זהרי רוח הקחש וכל השפעות צדיקים יסודי עולמים, הם וגורמיהם העליונים והתחתונים, הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם. בכל עת שמתגלים מקרים ומאורעות, רעיונות ומחשבות, להרים נס של קירוב גאולה וישועה, בין שהיא גשמית ובין שהיא רוחנית, הדעת מכרת את אור ד' החי המופיע בהם ואת קול ד' הדובר וקורא מתוכם, וכל אשר תיטיב הדעת להכירו ולהבינו כה תגלה את האורות של המסבות, כן תישרם אל מטרתם וכן יתחברו האורות העלומים עם הגלויים, יתאגד הטבע עם הנס אגד עליון וחזק, \"אז ירד שריד לאדירים עם, ד' ירד לי בגבורים\". כל ההשלמה השכלית הזאת, המתממת את האמונה ומאזרת כח את החיים לפעול ולעשות, לתור ולדרוש, לצפות לישועה ולעבוד עבודת ד' וישראל עמו, עבודת שמים ועבודת ארץ, ליחדא שמיא וארעא, היא באה בהשתלמותה על פי אותן המדרגות, שאורו של משיח זורח ומתגלה בהן, שהוא כולל ביחד את כל הרוחות: \"רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'\". ואור התחיה הרוחנית הולך ומתגלה, וצץ ופורח הוא אור התחיה המשיחית העזיזה, הבאה לטהר את סרחון הבשר, את זוהמת הנחש ואת שורש כל חטא, לשמח את העולם ולמלאותו אהבה וחדוה, בהסרת העצבון הבשרי המקושר עם הסרחון התולרתי, הסותם כל הופעת רוח טוהר. \"והריחו ביראת ד' ולא למראה עיניו ישפט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע\" התחיה המוסיפה חיי דעת להכרת הנצח להכרת עמדת מעז חיי הרוח, את הכרת שקרות המות, את הסרת כל פחד שוא וכל עצב נתעה, התחלת תקופת הזרחת אור תחית המתים בכל מלא חסנו. אורות עולמים אלו כלולים הם בהופעת האחדות של הנס והטבע, אשר יאוחדו על ידי משכילי טוהר, החוזים בבטחה ובגלוי גמור את יד ד' אלהי ישראל בכל חליפות העתים ומכירים את התסיסות ההיסתוריות, כמו הטבעיות והעולמיות, מראש קדמות היצירה, \"בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם\". לא נעזבה היא הטבעיות במהלכה, לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה, בתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו, אלהי כל בשר, אלהים לכל ממלכות הארץ, אדון כל המעשים, צור כל העולמים צדיק בכל הדורות. לא עשתה הנבואה שום נס כי אם כשקשרתו לאיזו טבעת טבעית, אפילו קלושה וקטנה. חשבו בזה חושבים סימבולנים מחשבות, שכצללים נהלכו, והאמת המסרתית תביע אמריה בכל הוד גבורתה רכוס מהודק דרוש תמיד להיות מעולם העליון, מהופעת השליטה הנשמתית, אל העולם התחתיתי המוגבל ומצומצם בטבעיותו, גם שם גם פה המהלכים קבועים ומסודרים, בחכמה, בחפש, במלא קדש, והכל הולך הלוך ואור. כפי ההפריה של זיו ההכרה של חכמת ישראל העליונה, של עטרות הנבואה ואספקלריא המאירה הנותנת עליהן את זיון מהוד קרניה, ככה תזרח הדעת להכיר את המגמה של כל המון המסבות וללכת עם כולן ולברך את שם ד' המאיר ומחיה, מסדר ומטיב את כל, \"אברכה את ד' בכל עת, תמיד תהלתו בפי\". השם המשולב של הויה ואדנות מאיר ומופיע ביקר תפארתו בכל אורותיו, מקורותיו, מבועיו ומ��יניו, בכל צירופיו ולבושיו, בכל טעמיו ונקודותיו, תגיו ואותיותיו, ובלב ישראל חרותה אש דת, מטרת עולמים לכל תנועת החיים, לכל היש בעבר, הוה ועתיד, ומבעד כל מפלשי העננים אור הקדש יחדור, \"הנה ד' אלהים בחזק יבא וזרעו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו\". הכל לפי רוב המעשה ולפי הרחבת ההקשבה, לפי הגדלת התורה ולפי הפצת המעינות אשר לתהומות הרוחניות, לפי השלטת הגאון של חכמת ישראל המנוחלת הדוברת רק אמת בשם ד' על כל מחשבות אדם אשר המה הבל. יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם\n", "summary": "בכל מאורעות העולם הטבעיים יש תנועה נסית, וישראל באמונתם מגלים בה את אורו של משיח, וכל נס מתקשר למעשה טבעי.\n"}, {"id": 2823, "paragraph": "כבד הוא הרצון הטוב הפונה לאלהים בעמק שאיפתו, אבל מה יעשה הרצון לבדו בחיים על כן כל זמן שאינו מתנשא עד רוממות אור הדעה, להקשיב לחכמה עליונה, אינו יכול לפלס נתיבות החיים רק לבנה עזובה ישבור לו, שלא תוכל להצטרף לבנין גדול. אם הרצון, המשולל מאור עליון יותר ממנו, מתגבר להרחיב צעדיו בצורה מתרחבת, עד שלא ישאיר מקום לאותה הדאגה המדיקת כל פעולה וכל נתוח של מחשבה והנהגה בארחות החיים, אז יונק הוא זה הרצון עצמו, עם כל נטיתו שבלעה ניצוצים טובים, מצנור בלתי טהור שזוהמת הנחש יכולה להקלט בתוכו. ביחוד כל זמן שלא עלה הרצון הנטיתי ולא דבק בארח החיים, שמשם חקי החיים נחצבים, עלול הוא לכל שינויים. מעמק טוב יכול הוא להיות נדח לעמק רע. כנסת ישראל אשת חיל היא, נהמנה היא מעמק רצונה לאותה האורה האלהית, שממנה חקי החיים כולם נחצבים, ובדרך תורה תומכת היא אשוריה, מחזקת היא את עמדתה בידיעתה העליונה כי דבר ד' ברית עולמים לו ולא תטה אזן לכל חולם חלום, לכל מסית ומדיח, גם אם יתלבש בלבושים של תגבורת המית רצון לטוב ולדבקות אלהית, אם רק יגע בדרך ד' המסורה, אם יפגום באור תורת חיים; וכה הולכת היא בדרך נצחונה הפנימי. אמנם חלק העמים לא יוכל להיות יותר מרומם מהמית רצון בנטיה אלהית, אבל כמה מסתבכת היא הנטיה הזאת שם וכמה משתנה היא בערכיה, כמה פלגים עכורים של שטפי אליליות נשפכים בה וכמה חלש כחה של נטיה חלשה זו, הנשענת על נטית לבב אנוש אנוש, למלא את התפקיד העולמי הגדול של שפיטת עמים מישור. אמנם יצורפו לאומים ויזוקקו בכור עוני ובהמון מלחמות וצרות, יכותתו גוי בגוי וממלכה בממלכה, והנטיה הקטנה של עלית הרצון אל העריגה האלהית, הסתמית, הכלולה בנשמת האדם, תזדקק מסיגיה, והעינים יוארו לחזות מהו מקור ישראל, וכנסת ישראל תשא דעה למרחוק, תראה לדעת כי בשמרה את ערכה העליון, מבלי להשפל מטה, הביאה טובה ואורה לעולם, כי בעצרה את הזרם העכור והנשפל, שלא יתפשט יותר מדאי, סגרה בעד אותה הזוהמא והריקניות של האליליות והרשעה המדותית וכל עיוותי החיים שלא יחדרו עמוק בנפש האדם הכללי עד לאין מרפא. אז יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי רוח ד' מרחף על עמו, וכי לעדי עד תביא יונת אלם זו את האורה לכל העולם כולו, וערכה העליון יעמד תמיד לנס עולמים. אז תברר לה האמונה את ערכה וחקות החיים יפלסו את דרכיהם על מלא רחב הארץ, יבררו הדעות והטוב האלהי הפנימי המקורי, עם כל ענפיו העליונים ועם עמקי שרשיו, יהיה לברכה לכל האדם, והמבוקש של אור תורה ונר מצוה, אשר שמר את הצביון הישראלי בתומו, ייקר בעולם מזהב ומפנינים. מושגי החיים יתחורו וכל העולם יחפש את נתיבות השלום העליון לא רק על ידי עריגה עורת כי אם על ידי הארה מלאה, שבקרבה אור תורה זורח, ומשפטי ד' ומשפטי האדם יאוגדו לאגודה אחת, אשר יאירו זה בזה מלא זהרם, והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד\n", "summary": "הרצון הפונה לאלוהות, המנותק ממחשבת האלוהות ואורחותיה המעשיות, נופל בעומק רע, וישראל מזקקים רצון זה בעבודתם.\n"}]

DATA/parsed_files/israel_and_its_revival_train.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2826, "paragraph": "השכלה הנשאבת ממקור רוח הקדש היא תמיד מתאימה עם אותה ההפריה המפליאה שבטבעיות הנתוח ההלכותי, שהוא הוא התוכן הממלא את לבן של ישראל הגבורה האיתנה, המושלת על החיים ומתוה להם את ארחם ואת צביונם, יחד עם אותה הטבעיות שבתוך ההשכלה הרזית העליונה הזאת, הנובעת ממקור החופש הישראלי. מההתגלות המוחלטה של נשמת ישראל נובע גם כן המעין החי והמפרה של הגות כבוד אין קץ ואהבה בלתי גבולית לישראל. זאת היא הסקירה החודרת, היודעת לחשוף מצפוני החיים ויודעת להעריך את הערך של היקר הישראלי מצד חטיבותו הפנימית. באותם הפלגים, ששפעות החיים, המעשיים והעיוניים הללו, זורמות ביחד במרוץ עזיז ואדיר, שם רז החיים לישראל גנוז, שם סוד האמונה והבטחה העליונה מונח, ומשם ישראל עושה חיל לנצח כל אויביו ולקום לחיים חדשים בצמיחת קרן ישועה. הגבורה הלאומית, דקדוקי מצות בהשתלהבות של אהבה מקורית, הערצתה של האומה וכבודה, חיוב נצחונה ובטחון רוממותה להיות עליון על כל גויי הארץ במובן של עליוניות אמתית, מוסרית, רוחנית, אידיאלית, הדורה ובריאה, רוויה שובע של שלום, של ברכת כחיים ושפעת היצירה והבנין, כל אלה כטל יזלו בהחשפת המבוע של המחשבה הישראלית המורשתית, מסרתה של חכמת ישראל המותאמה למסרתה האמונית הגלויה ביסודי האמונה ותורת המעשה. כל הכשרונות העולמיים אשר נספגו בישראל וכל התעוררות של חיים מסבת כל צרה ומדחיפת כל קו אורה, הכל יתקשר ביחד להוליד כחות חדשים ומחוזקים, העלולים לחדש את זיום, בכל עת, בכל תקיפה ובכל מהלך חיים שיתפרץ בעולם. והרטבת כל אלה הנטיעות, המסתעפות תמיד, בא תבא על ידי אותם למודי ד' העומדים בבית ד', האמונים על רוח האומה בכל צביונה, חכמי חידות ורבי תושיה, היודעים להתרומם בהכללה רבה, על כל ההסתעפות הרוחנית והמעשית האדירה, שתביא עמה ישועת עולמים\n", "summary": "ההשכלה הבאה מרוח הקודש, מהתגלות נשמת ישראל, מתאימה עם הניתוח ההלכתי, וממנה באים אהבת האומה וקנייניה.\n"}, {"id": 2815, "paragraph": "ל מה שנותן כח יותר גדול לעולם הבא הרי הוא יותר חי באומץ גם בעולם הזה. והדבר מתבחן בישראל לענין בנין האומה. כל המאמץ את חיי עולם הרי הוא בונה את האומה בפועל, כי חיותם הלאומית של ישראל המשך היא מהצלחת עולמים. וזהו הגודל של תורה שבעל פה, שעמדה להשגיר את חיי העולמים במלא מובנם באומה ולהוציא מלבן של צדוקים, שהתלהבותם הלאומית דמתה ללהבת של תבן, שנשתלהבה ודעכה ואיננה, לומר: ברכו את ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. ומיסוד עולם זה יבנה ויכונן גם עכשיו עמק החיים הלאומיים בישראל ויתגדל בנין הארץ, וכל האמוצים הכלליים ההולכים לעומת התחיה, ההולכת ומתגלה במסבותיה הרבות, האחוזות זו בזו בתאר שלשלת גדולה, ארוכה, מסובכה ונפלאה, מפלאות תמים דעים\n", "summary": "אימוץ חיי העולם הבא מאמץ את חיי העולם הזה, ובישראל הוא נזקק לבניין האומה, והצדוקים שכפרו בכך – לאומיותם דעכה.\n"}, {"id": 2818, "paragraph": "אחיזת הפשט והסוד זה בזה, יסוד אחדות תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ההסתכלות היותר פנימית עם ההסתכלות החצונית בעולם, בחיים, במציאות, במסבות, בסגנון, באדם ובהויה, כן היא התאחדות הנס והטבע. בהנהגה וכמו כן באמונה. ההתעמקות החודרת מאחדת את הנפרדים, מה שהשביל הבינוני מפרידם. אורו של משיח, שיסודו רם ונשא וגבה מאד, מואר הוא מהתוכן העליון שהנס והטבע מאוחדים שם וכל העלילות של הטבע מקטן ועד גדול פועלים בעדו ועמו, על ידו ובהשפעתו, כמו העלילות הנסיות. המעשים כולם עומדים בצורה עוברית, כל ההויה כולה נשמות אפרוחים או ביצים, ורוח אלהים מרחפת עליהם, ומשיח גנוז הוא בקן צפור, זהו היכלו, והאפרוחים מתפתחים ומתגדלים והביצים מתחממים, והולכים ומתקרבים לצורת הוית החיים והמפעל, ובכללות הכל הכל כלול, הכל פועל, לא יחסרו גם כל הכחות השוללים, שגם הם מצטרפים להוציא כלי למעשהו, כמו הכחות החיוביים. והכחות השוללים, שהם מצטרפים אל הכל לעשות את הצביון של המטרה העליונה, שם בעומק ירידתם אורה חיובית עליונה גנוזה. תחת העוני הנורא עושר עליון גנוז וחי, קוב\"ה וחד מסכנא הם המה יושבים בהיכל קן צפור. וטהורי לב היודעים רזא דמלא דשטותא, ואיך היא מצטרפת להאיר רזא דחכמתא, כרב המנונא סבא, הם דרים בהאי מגדלא ומסתכלים הם במפלאות תמים דעים באור ישועתו. וחבלי משיח הפנימיים, הם חבלי משיח עצמו: הירידה למעמקי הסבות של כל מוחין דקטנות הם הם יסורי חנק לרוחא דמלכא משיחא דבגלותא בתראה בסיפיה, המתקן את הצעדים האחרונים, \"אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחך, ברוך ד' לעולם אמן ואמן\" יסורי סקילה היו בכל התקופה של עבודה זרה, וכל הרעות, הירידות והטמטומים, הפרעות הפנימיות והחיצוניות,שהם ענפיה יסורי שרפה, החורבנות והגזירות המלכותיות על התורה, שרפות התורה והשמדות הנוראות שהיו מכוונות לעקירת הנשמה והפנימיות, שרפת נשמה וגוף קים יסורי הרג הם הם כל ההרגות, המיתות המשונות, וכל הרדיפות החיצוניות במעמד הכלכלה, \"ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך\" יסורי חנק הם הם היסורים האחרונים של ירידת האור למעמקים לחשוף סבות קטנות וקלות, לנעוץ תקוות במרחקים ומאורעות זמניות בנטיות לב של מושלים, ובמהלכים של השתדליות פוליטיות, לעורר גם קטני רוח, שאין להם כ\"א מטרות קרובות מגושמות ומצומצמות, והקטנות מחוללת את החוצפא, וחבל המחנק אחוז על הצואר, מונע את הדבור וסותם את האויר. רק רוח ד' אשר על עמו, אור התורה הפנימית יופיע להשיב רוחא דמשיחא, ומתוך האפלה יביא אור גדול\n", "summary": "אחדות הנס והטבע מאירה את אורו של משיח, ובכל כוחות הטבע, אף הקטנים, גנוז אור זה, ומהם נגרמים לרוח המשיח יסורי חנק.\n"}, {"id": 2833, "paragraph": "גאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי. \"גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו\". משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה, קדושת הברית, המקנא לברית, מלאך הברית. באבות מתגבר אור התורה, בבנים אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית- הימים בחבורם, \"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם\", ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו, \"מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל\", \"אב ובנין דבית ישראל\"\n", "summary": "אור התורה של האבות (משה), ואור הטבע הישראלי הקדוש ושמירת הברית המתגלה בבנים (אליהו), מתאחדים באחרית הימים.\n"}, {"id": 2835, "paragraph": "עות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את הענין האלהי הזה, המיוחד באופי הישראלי, לענין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה. אמנם כשם שטועים המתאמצים להפריד את החלקים הבלתי מתחלקים הללו, ככה יותר הם טועים אותם שהם סבורים שאפשר הדבר שהחלוק והפרוד יעלה בידם של כל המתאמצים להפריד את התיומת, ומזה בא שהם לוחמים נגד מחזיקי חלק אחד מהחטיבה הישראלית בחמה שפוכה, על הפרדתם המהבלת, מבלי לשים על לב איך צריכה המלחמה הזאת להתכונן. אם היה אפשר להפריד באמת את התכנים הרוחניים שבכנסת ישראל, אלא שהדבר מנוע מפני איזה חק תורי, אז היתה צריכה המלחמה להיות מכוונת נגד המחזיקים בחלק נפרד מיוחד, לבלע ולכלות את צביונם מעל שמי האומה. אבל כיון שמניעת הפירוד היא מניעה מוחלטת בטוחים אנחנו שהמפרידים, מחזיקי החלקים הבודדים, אינם טועים כ\"א בציור דמיונם ולא בפועל הויתם, כי באמת בזה החלק הפרטי, כיון שיסודו בחיי האומה בכללה, הרי הכל כבר נמצא בו, וצריכה המלחמה להיות מיוחדת רק לגלות להם את טעותם ולברר להם, שכל מאמצי חילם להפריד את האחדות הישראלית העליונה לא יעלו בידם. וההסתגלות של שלמי המחשבה והרצון הישראלי, בכל עמק טבעיותו, צריכה רק להיות לבקר את החזיון החלקי מכל עבריו, ולהראות בו בעצמו את כל סימני תמותו וכליליותו מכל הנושאים כולם, גם מאותם הרעיונות שבעלי הרוח רצו כבר להסיח מהם את דעתם ולעקרם מנפשותיהם. ע\"י בירור ענין אמתי זה יעמדו סוף סוף כל בעלי התפרדות על ההכרה, שדי להם לכלות לשוא את כחם, ותחת להחזיק בחלק נפרד מדומה, שכל השאיפות והתכנים הכלליים של כל האומה כולה, בכל ערכיה, כלולים בו, אלא שהם כהים ומטושטשים, ומתוך כך מונעים הם מהנפשות המחזיקות בו את שובעם הרוחני, מצמצמים את מרחב רוחם ומדריכים אותם בנתיבות מלאי חתחתים, יותר נח יהיה להם להכיר באמת את האמת המציאותית ולהחזיק בכל התוכן החי הקודש של אור ישראל השלם בכל הופעותיו בגלוי. בזה יושיעו את נפשם מכל צרה ומחשכים, ויביטו וינהרו אל ד' ואל טובו, ולא יצטרכו עוד לענות את נפשם בשברי רעיונות כהים ומטושטשים, אשר לא יוכלו מעבר מזה להפטר מהם לנצח ומעבר אחר למצא להם ברור והארת רוח, כי הם תכנים אשר טובם ולשד חייהם הנלהב והעצום לא יתגלה כ\"א על הככר הרחכ והשלם שכל החיים הישראליים, במהותם הכללית והשלמה, מתראים בו בכל מלא עזיזותם\n", "summary": "טועים הם החושבים להפריד בין דת ישראל ללאומיותו, וטועים גם הנלחמים באותם טועים באופן הנראה כאילו ניתן באמת לנתקם.\n"}, {"id": 2813, "paragraph": "מינות מתוך שיצאה מהמחנה אל החוץ הרי היא נפרדת, מחרפת ומגדפת, אומרת: מי לי בשמים, אע\"פ שבפיה תדבר רמות ודבריה חלקו מחמאות. רפיון בטחונם של ישראל, שמתאמצת המינות להרחיב, אחרי כל ההבטחות ושבועות עליון ובחירה אלהית נצחית בהם להיות סגולה מכל העמים, הרי הוא סעיף מסורי הגפן נכריה של הפרדת רשות הגבוה, אותה הרשעה החושבת להפר ברית בשר וברית הארץ גם יחד, המדמה בחולשתה הפנימית כי הגוף וכחותיו והעולם החמרי והופעותיו, בחירת האדם ורצונו בכל ערכיו, הנם דברים מופרדים, שיכולים לסכל את עצת ד' העליונה, ותוכל לפי זה ברית עולמים להיות מופרת ע\"י סבות צדדיות כחטאות ישראל והתגברות הרשעה החמרית בעולם. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כי אלהי עולם ד' עושה שלום ובורא רע והכל עבדיו. \"ולא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ד' צבאות שמו\", והעולם הגשמי עם כל עומק הרשעה המקננת בבשר, הכל קשור בתנאים שחקק בהם צור עולמים בעולמו, שהוא רשות היחיד של יחידו של עולם, אין עוד מלבדו, \"אפילו מעשה כשפים שמכחישים פמליא של מעלה\". ונשמת ישראל באור עליון זה היא שרויה ממקור חיים עליונים הללו היא מקבלת את שפעת חייה, על כן תורתו תורת עולמים, ברית עולם לא תשכח, ולא תוכל שום הגברה חצונית או רוחנית פנימית לעבור את פי ד' ולסור מחקותיו חקות עולמים, ומקור הגבורה והעז, גם זה שמתגלה בכבישת החיים, מתוך אוצר גבורת אל ד' יוצר עולמים היא לקוחה. ולהגשים ולגלות בחיים ובמעשה תוצאת תורה עליונה זו, קרואים אנו לאורו של משיח, שיתנוצץ מכל העברים, מכל מסבות החיים, מכל הבחירות, מכל העצות, מכל משטרי הטבע, מכל ההשכלות ומכל הקדושות, מכל הנסים ומכל הנפלאות, והעני הרוכב על החמור בעצמו עם ענני שמיא כבר אנש אתה\n", "summary": "המינות כופרת בנצחיות סגולת ישראל בגלל ניתוקה את הגוף והחומר מהרוח, ואורו של משיח יגלה את אחדותם.\n"}, {"id": 2836, "paragraph": "פלגים יבלי המים של החיים העליונים של הנשמה הטהורה, במעמקים הם זורמים, במעמקי הטבע הגופני ובתחתית הבשר והדם הנם הומים ורועשים, אמנם מתפרצים הם אל על, צועקים ובוכים, מתנודדים וקובלים, מתאמצים ומתפתלים הם באין הרף לעלות אל הרום, להגלות בצורה מאירה חיה חיים שלמים, מלאים זיו הוד ופאר הדרת גבורת קדשי קדשים. אשרי האיש, השומע את קול נשמתו מתוך מעמקיו, ואשרי העם המאזין את הד הקול של הנשמה הכללית שלו, איך היא מתגעשת מתוך מעמקיה, ואשרי המקשיב הטהור אשר יקשיב את בת הקול של כל היצור הקורא מתוך מעמקיו להתגלות בהירה עליונה, טהורה וקדושה, אורו של משיח נתון בכלאי היסורים של עמקי העמקים, ובעת קץ גאולה, בעת אשר רק קו אחד יגלה בתכונה של איזו זהרורית אורה להחיש ישועה כללית לבית ישראל, יגלו ויחשפו אלה הסמנים המורים על צעקת העומק, ומתוך כל התנועות הכלליות והפרטיות הנפשיות והגופניות, יוקשב אותו הקול האדיר והחזק, \"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו\". והקול עולה ומתעלה בתכונות חיים ומעשה, בתכונות רעיון ומחשבה, בתכונות המון גוים ורוח עריצים, בתכונות נפשות כמהות, עורגות ומקוות, בתכונות חולמי חלומות כועסים ומתקצפים, בתכונות אנשי ישוב ומתינות, בונים ומשכללים, בתכונות אנשי קדש משקיפים ומקוים, פועלים וצופים ישועה וגאולה, ומכולם יעלו ויגלו זרמי אפיקי הנחלים של המעמקים, שכולם אומרים אותה התשועה המנחמת: \"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד', ושבו בנים לגבולם\"", "summary": "הנשמה הפרטית, הלאומית והעולמית,  צועקת ומתאמצת לעלות אל הרום ולהתגלות, ובפרט בעת הגאולה, ואשרי המקשיב לכך.\n"}, {"id": 2822, "paragraph": "ח המדמה זה הוכרח להיות נדחה ונלקה קצת על ידי שפעת רוח הדעת העליון של רוח הקודש הנשגב שבמקור ישראל, שהוכרח להקדים ולבא לעולם מפני שלא יוכל העולם להתקים עד אלף דור בלא אור תורה, שהיא אוצר כל הדעת. מכל מקום יסודו היסודי נשאר בישראל, והקורטוב הפנימי שלו הוא באמת יסוד כל היופי, ומתגלה על ידי חזיון הנבואה, שאור הקודש מתלבש בתוכו, \"וביד הנביאים אדמה\" ובכל זאת מונח גם בנבואה יסוד הצמצום של האספקלריא שאינה מצוחצחת, ומפני זה קרובים אומות העולם לקלוט קצת מן הארת הנבואה ורחוקות הן מן אור התורה. אבל ליסוד בסוסה הגשמי של האומה, ההתקשרות הארצית עם ארץ ישראל והתרתקות האומה אל עצמותה וצמצום כחה שלא יתפזר, כל זמן שאין העולם ראוי לאגד הכל בשכל העליון, מוכרחת היא חכמה תתאה למלא את המקום, אשר המדמה הוא מלבישה הרבה והיא מבצרת מדת הדין בעולם, על ידי ההתקשרות אל הקנינים הזמניים בחיי כל יחיד וההתענינות העמוקה של הכלל לחיי הרכוש והמשטר הממשלתי מצד עצמם. כשלא הגיע עדיין הזמן של כל הטהר להופיע אל המרומים המגמתיים, נשלחו מאת יהושע שנים אנשים מרגלים חרש לרגל את הארץ ובאו לבית אשה זונה ושמה רחב. והכל נקשר בקדש ובטוב העליון, אבל מדת הדין מתעוררת ויראת העונש האמתית נצרכת לפי ערך השלטת כח המדמה והתעמקותו. אבל בעצמיות החפץ האומתי לא נשלם אז עדיין הפרצוף הדמיוני, לאחיזת הדעת בהתגלמתו מצד אחד והיופי בכל תיאוריו מצד השני, וזה הושלם בימי שלמה: \"אז תבאנה שתים נשים זונות\" לפני משפט מלך ישראל היושב על כסא ד'. אמנם על ידי ההתערבות של הנשים הנכריות עם חולשת הכח לעכל דברים זרים, יצאה הרשעה שגרמה ליסוד כרך גדול של רומי, וסינוני היסודות הוצרכו להאריך עדן ועדנים, עד שנתגרש כח המדמה משליטה רחבה בגבול ישראל, ויצרא דעבודה זרה נעצר \"בדודא דאברא\" \"ונכיס יצרא\", ולעומת זה אין עוד נביא אתנו ולהבת אהבת האומה והארץ איננה מורגשת באותו הטעם העמוק של ימי הטובה. והדברים מקושרים עם צער העולם כולו, עד שבאחרית הימים עקבות כח המדמה מתגלים ואהבת הארץ מתעוררת. מתראה הדבר בשמריו, אבל עומד הוא להזדכך. \"הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ד' בעתה אחישנה\"\n", "summary": "החכמה התתאה והדמיון הנרכש מהנוכרים, מעלים את העולם בזמן שאינו ראוי לתורה העצמית של ישראל, ועתידים להיתקן בעתיד.\n"}, {"id": 2830, "paragraph": "אמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם. המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האשיות המעמידות את היצירה וכחותיה בעולם הכללי, לשכלל את העולם המעשי הרוחני. האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, הכוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם, עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם. בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעינות של ברכה של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל. בשבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס, ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם. בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלהי, את הנתיב של אור החיים, ובא יבא האור, והתכן בבנין משפחתי בין ד' אל העולם ובין כל מעשיו יופיע על ידי התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה, \"וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'\". האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל. האמונה הפנימית, היודעת את כבודה, את אשרה וגבורתה המדושנת עונג פנימי, המכירה שהיא בכל מושלת, שהיא מחלקת במדה ובמשקל של צדק ויושר, אור וחיים, לכל המון יצורים לאין תכלית, על פי סדר וערך של יחושים נאמנים, דרוכים ברוח שלום ואמת, אמונת עולמים זו תהיה תפארת הכל, \"עטרת תפארת ביד ד'\", \"אשת חיל עטרת בעלה\"\n", "summary": "האמון המשפחתי הוא תולדה של האמונה העליונה וכלול באותיות שם ה', פגימה בו פוגמת בכל ייחוסיו החברתיים, ובניינו בונה אותם.\n"}, {"id": 2807, "paragraph": "רכז החיים של נשמת ישראל במקור הקדש היא. דרך אמת ואמונה נולדנו ובה אנחנו מתגדלים. אין בנו ערכים פרודים, האחדות שוכנת בנו ואור ד' אחד חי בקרבנו. הדינים דיני תורת אלהים חיים מציינים אותנו מכל עם ולשון. הקדש הוא פועל בקרבנו פנימה, שאיפות חיינו הכלליות אליו הן הולכות. יש נטיפות של קדש בכל עם ולשון, אבל ערכי החיים כולם אינם צומחים מזה. לא כן בישראל. \"בכל דרכיך דעהו\", שהיא פרשה קטנה שכוללת כל גופי תורה, שיוצאת אל הפועל ביחידי סגולה, נחלת הכלל היא באמת. כל שאיפת החיים וכל חפץ ההיים, הקנין ותשוקותיו, העשר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקדש הם נובעים. על כן המשפטים הם קדש קדשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלהים עליה, היא כל כך נחוצה לנו, היא כל כך אופית לתכן לאומנו. והרשעה היונית הסורית הרגישה בחוש העור שלה את ערך הסגולה הגדולה הזאת וגזרה על הסמיכה, ור' יהודה בן בבא מסר את נפשו עליה. ופעולת מסירת הנפש הזאת נשארה, כי העמיקה את תכן החיים האופיים המיוחדים של קדש ישראל לד'. משה רבנו ע\"ה, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחלת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התכן האלהי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלהים באה יחדו עם המשפט הישראלי. \"כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. והודעתי את הקי האלהים ואת תורותיו\". ודרישת אלהים של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלהי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקדש. המינות הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במדת הרחמים והחסד המדומה הנוטלת את יסוד העולם והורסתו. ומתוך עקירת יסוד המשפט מתכנו האלהי תופסת אותה הרשעה היותר מגושמת, ובאה בזוהמא לחדור במשפט הפרטי של האישיות היחידית וחודרת היא בהתפשטות גדולה לנפשות העמים, ובזה מתיסד יסוד שנאת לאומים ועמק רעה של טומאת שפיכת דמים, מבלי להמיש את העול מעל צואר האדם. אמנם עיני כל מוכרחות להיות נשואות לאור עולם אור ד', אשר יגלה על ידי משיח אלהי יעקב \"והוא ישפט תבל בצדק, ידין לאומים במישרים\"\n", "summary": "בישראל – המשפט הממוני וכל ערכי החיים הנם דרישת א-להים, ומכאן חשיבות הסמיכה, שקוממה כנגדה את הרשעה היוונית. המינות הפקירה את המשפט לטובת הרחמים המדומים, וגרמה לשפיכות דמים, ואילו המשיח ישפוט תבל בצדק.\n"}, {"id": 2808, "paragraph": "ש מין ארס רוחני כזה, שבטבעו הוא לטשטש את התכן הישראלי המיוחד, שהוא אור הקדש היותר מעומק שבעולם. החיים הקדושים, השופעים בפנימי פנימיות ההבהקה של אור אלהי אמת והולכים בדרך ישרה על כנסת ישראל ופתוח נשמתה, אחוזים בלשד החיים של קדושת אמונתה הטהורה בטהר עליון, שרק העולם העתיד להתחדש ברום טהרת קדשו יוכל לספגו ולהאיר את עלילות החיים על ידו. רוח עליון זת קובע בכחו, בחיים המעשיים שבישראל מעבר מזה ובחיי האמונה ותכן שפעת הלב והסתעפות הרוח מעבר מזה, את תביעתה הפנימית של האומה גבורת עמדתה וחשק נצחונה, מעוז בטחת תקותה ואור עתידה. נגד זה, אותו הארס מגיע בפגמו אל תוכיות דם החיים של טהר האמונה, פסגת עז הקדש, ומרפף את יסוד המעמד האחדותי האיתן של האומה, נוטל מן העולם את זיו החיים הפנימיים של הטהר האלהי ונותן במקומו נגה חיצוני,שאין בו כלום מאותו החידור, הדיוק, הנצחון, הבטחה ואור האמת המנצחת כל עדי עד. יונק הוא ארס זה משפעת הלח של רוח האמונה והמוסר, מתהשט הוא על המון עמים רבים ונאות הוא מאד ללאומי התבל בחוג רחב. עומד הוא על בסיס של הכרה מתדלדלת באופי המוסר והטעם של האמונה והדבקות האלהית, המובעה בחיי האומה הישראלית בכל חסן וטהר. לוחך הוא כלחוך השור, מכה כשאיה שער, חושק הוא לבלוע את פנים החיים, שוקק למחות את שם ישראל מעל פני האדמה, לאבד את הזהר הפנימי של העולם ולקבוע תכן חיצוני מגושם, מקיף בהכללה רפויה ומרופד בתוכיותו באויליות ורשעה של אליליות. ושליטתו מגעת עד עת בא דבר ד' להגלות וישועת ישראל מעמק נשמת חי העולמים להופיע, אז ינוסו הצללים ואור חדש על ציון יזרח\n", "summary": "נטילת הדיוק והניצחון של האמונה והמוסר והחלפתם בנוגה חיצוני, הנו ארס רוחני המתפשט בעולם עד לזריחת אור ישראל.\n"}, {"id": 2810, "paragraph": "הפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש, כשם שהוא מונע את אור הקודש מהתפשטותו במרחב ההויה, כך הוא מוריד את ערכו ומחשיך את יפעתו ברום עליון, ונשאר הציור האלהי, שאין קץ וסוף, ראשית ואחרית לרומו, מך ונשפל. \"אויב חרף ד' ועם נבל נאצו שמך\". \"תאות ענוים\" היא גאולת ד', אורן של ישראל מודיע שם ד' במרומים ובמעמקים, וכל עומק השפלת ההשגחה והשליטה, ההויה והיצירה, מביאה רוממות השקפה והתעלות אין סוף. אמנם יש אשר הרשעה מקבצת כח מפוזר בכל מרחבי העולם החיצוני, בכל חוג המעשה והמפעל, ומוסיפה ברק לההדלקה הרוחנית הציורית, ואף שהוא מקסם כזב ושקר שאין לו רגלים מ\"מ הרי הוא נטל מזיו הקודש בגנבה. והקדושה לוקחת בחזרה את כל האורות הגנובים הללו, ומעמקי האמונה הציורית והתארת אידיאלי המוסר מתגדלים ומתאמצים יותר ויותר ע\"י שבית האויב והחזרת כל הנפש והרכוש אשר לקח, בהעשותו כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן\n", "summary": "הפקרת המעשיות מתוך התפרצות רוחנית משפילה את הקדושה העליונה, ובתיקונה על-ידי הרשעים שבים אורות הגזולים בידיהם.\n"}, {"id": 2806, "paragraph": "תי הבנות כלליות הן, המקיפות את ההויה ואת התורה, את כל ההסתכלות בכל שנויי דרכיה: ההבנה המוסרית וההבנה הסבתית. בתוך ההבנה הסבתית, הקדומה בזמן לגבי רוה האדם, כלולה היא, בתור נשמה עליונה המחיה אותה, ההבנה המוסרית. ההבנה הסבתית מציעה חקים אחוזים זה בזה על כל מרחב היש. מתחיל בעולם החמרי וכחותיו והולך ומקיף, מטפס ועולה עד רוממות העולמים הרוחניים ומנתח את סעיפיהם, כפי עשר הרוח הגדול אשר לאדם, שצד גדלותו מתעלה ומתבלט בהיותו אחוז בחופש ציורו, עם כל קטנו להחליט דבר ודאי במה שנעשה מחוצה לחוג פנימיותו. בשלשלת הסבתית מונחה איזו העקה כללית, איזו מניעה, המעצרת את החקים ותכנם שלא ילכו בדרכים אחרים כי אם באותם הדרכים שהשלשלת הסבתית מקשרת אותם להם. העקה זו עצמה חידה נעלמה היא, ומכל מקום, עם כל המניעה שיש בתכונת שכלנו מלחדור לעמקיה של חדת עולם זו, אין זה חוסם לפנינו את דרך ההסתעפות השכלית לכל אותו הבנין הגדול של ההבנה החקית. אבל בעת אשר אנו עולים למעלה יותר עליונה של הירות נשגבה, אז אנחנו משתחררים מכל אותה המועקה הסבתית, וכל הבנין החקי מצטיר לפנינו בתור קשרים מוסריים אחוזים זה בזה, שההידוק והאמץ שבהם הוא לא פחות חזק ואמיץ, ועוד יותר מחוטב, מאותו של התכן אשר להבנה הסבתית, וערכו הכללי הוא נשגב ונעלה ממנו באין ערוך. אז אנו עומדים בעולם של חופש כשהעולם המוסרי מתגלה לפנינו מרומם הוא את העולם החקי הסבתי כולו ומושכו אליו, משפיע עליו מאורו ונמצא שהוא כולו טבוע בים של אור חיים זה של החקים המוסריים שהם הרבה עליונים ונשגבים מהחקים הסבתיים. וכשאנו מעמיקים בדבר הרינו מוצאים אח\"כ גם את כל הפרטים של העולם הסבתי, כולם עומדים בתבניתם המעולה בעולם המוסרי המלא זיו, המתנשא ממעל להם. כשאנו מסתכלים בקשר התורה עם האומה ברית כרותה לארץ ולעם, כשדבקים בד' אלהיהם הרי הם מצליחים, עולים ומתפתחים, משתרשים בארצם ועושים חיל, כשזונים אחרי אלהי נכר הארץ הרי הם מתדלדלים ונופלים, חרבן האומה והארץ בא וצרות וכליונות הולכות ובאות. כשאנו מחפשים את הפתרון בעולם הסבתי הרינו מוצאים, שרוח ישראל אחוז הוא בשלשלת אורגנית חזקה. דעותיו, מהלכי חייו, מגמת פניו בתעופת רוחו הכללית, האמת העליונה המתגלה בו ועל ידו, תכונת ארצו וברכותיה, התאמצות הנשמות היחידיות, המשכת ברכותיהן, לשדי חייהן, החן המשוך על הכלל ועל הפרט, העצות והנטיות הבונות את הבנין הכללי ומבועיהן, בהירות הסקירות, המנוחה הפנימית, חזוק הרוח ושלות החיים, הכל אחוז זה בזה. באותה ההבטאה הנפשית של הדבקות בד' אלהיו, אלהי אבותיו הראשונים המעלה אותו מארץ מצרים מבית עבדים, המביאהו אל ארץ הברית והשבועה, המורהו דרכי חיים ונתיבות עולמים, אחוזים הם זה בזה הקישורים והיא משאבת אל תוכו את כל אוצר החיים והתנובה. ובהפרדו ממקור חייו, הרוח מתחלחל. שפעת החיים הכלליים, האחוזים ברתוקות הגוי והארץ, המורשה והמקדש, המוסר והאמונה, מתחלשת. רוח זר בא ומפעם, והוא צמח לא יעשה קמח, לא יקלט ולא יצמיח. והננו רואים את המארה באה ועושה שמות, עד אשר ישוב העם אל אל חייו, אל מקור ישעו, ישיב אליו את רוחו, יקשר באמץ לבב וברוח בינה אל שם ד' אלהי ישראל, ומנזלי פלגיו של הרעיון הכללי, העמוק והחסון, המותאם לרוח עולמים ולחטיביות המיוחדה של ישראל, ישועה חוזרת ומוארה. כל זאת היא בינה גלויה, הכרה מעשית המחיה ומשיבה רוח. אבל מיד אנו באים להתרומם בחדירה יותר פנימית, שממעל לכל הארג החקיי הזה ארג מוסרי נתון. במוסריות הרעננה, המחיה את השלשלת הסבתית הגדולה הזאת, שם שם מונח כל האמץ, כל הזיו של החיים האלה המתגלים בהופעותיהם בעזיזות כל כך גדולה, בדיקנות כל כך אדירה. ההופעה המוסרית מגלה בנו צביון של אמרה, \"שכך ראוי להיות\", \"כך צריך להיות\", לא רק \"כך הוא\" ו\"ככה נהיה\". ומההכרה ש\"כך צריך להיות\" בהתגלותה של הבינה המוסרית אנו חוזרים אח\"כ להכיר את השלשלת החקית המוסרית בכל פרטיה, בכל עמקה וגבהה, רחבה והקפה, פנימיותה וחיצוניותה. השתגבות כפולה, חיה ורעננה, מתעוררת אז בקרבנו פנימה, ומעינות של עצה ותבונה, צביונים חיים ותחבולות ישרות, הולכים ומתגלים בקרב כל כליות ולב. רוח האומה מתעורר לתחיה, ובמחבא החיים אור קדושה וטהרה זורח, אורו של משיח\n", "summary": "ההבנה המוסרית בהנהגת העולם, הפנימית והחופשית, גדולה מההבנה הסיבתית, החוקתית והחיצונית, ומחייה אותה. לפי ההבנה הסיבתית, הגלות היא תוצאה של ההתנתקות מהקודש, אך לפי ההבנה המוסרית הגלות מוכרחת לבוא.\n"}, {"id": 2834, "paragraph": "ריכים לעורר את תחית ישראל בכל הכחות המכונסים באומה, בכל תורתה, בכל אמונתה, בכל מדותיה, בכל טובה, בכל עשרה, בכל כחה, בכל הגיונותיה, בכל שירתה, בכל עצמה, בכל חום חייה, בכל שכלה והשכלתה, בכל מרצה ונצחון כשרונותיה. את כל האורות כולם שבקרבה צריכים להוציא מחביון הגניזה לאור החיים. החוש הרוחני רואה אבוקת ישראל עולה, מארץ ישראל פורח הכל. אוצר גרעיני הנשמות של כל ישראל שמה הוא \"מציון מכלל יופי\". כל יחיד ויחיד שבישראל יש לו גרעינו בארץ ישראל, שהוא עצור בפנימיות רוחו בעוצם תשוקה ואהבה, אם היא גלויה או מסותרת זהו רק חלוק דרגאי, אבל הקישור הנשמתי ישנו, ושלהבת אש הקודש צריכה להתלהב מכל הכחות, מהכחות הפנימיים והחצוניים, מאותם העומדים בצביונם ולא פנו חוצה ומאותם אשר מעומק הגלות או מסיבות אחרות, קדומות או מאוחרות, נתטשטש צביונם. ההכרזה הכללית תקח עמה את הכל, וביסוד החיים הכלליים אשר לישראל עמק התשובה גנוז. הכרת הצדק הפנימי של האומה, המכירה את אמתה העליונה ואת ההשתרגות של כל חמדה וכל אושר עולמי לשם כל התשוקות היותר נצחיות והיותר נאדרות, לאגד כל הטוב וכל הנחמד, כל היושר וכל הצדק שבכל פנה, לקשר את כל טוב ונשגב, את כל הדור ומקודש המלא בכל, והכל יתרומם ברוממותם, ועם גדל תבערת להב הקדש לרוממות ולשגוב, כל תוכן וכל מבוקש ישר משמש לעזרה; הטבת מצב החיים בכל תיאור ובכל אופן, הוספת עז גופני ועזוז מוסרי, אמץ פנימי וגדולה של עדינות, הרחבת התורה ומלוי החכמה, הגברת הרוחניות והופעת הפועל, הבלטת צורת החיים והגברת האחוה הכללית, חשק השלום הכללי וחפץ האושר העולמי, חלוץ עצמות והברקת העיון, התיצבות לפני מלכים והתערבות בין הבריות מכל השדרות, התבודדות עליונה בהתקשרות פנימית למגמת החיים והעולם, למטרת ההויה ברזי רזיה, והריצות של תקונים והתעודדות רוח, הכל ביחד מוכרח להיות מוקף, והכל דורש את תפקידו וקורא בקול גדול: עורי, עורי \n", "summary": "צריך לעורר את תחיית ישראל בכל כוחות האומה, העתידים לפרוח בארץ ישראל ויונקים ממנה את כוחם.\n"}, {"id": 2821, "paragraph": "ל התרבות הזמנית בנויה היא על יסוד כח המדמה. זוהי מורשת גורלם האלילי של עמי התרבות האחוזים בכח המדמה, שממנו באה התפתחות היופי הגופני בפועל ובציור מעשי. הולך ומשתכלל כח המדמה, ועמו משתכללים המדעים המעשיים והנסיוניים, ועל פי עליתו של כח המדמה ותפיסתו את החיים מסתלק האור השכלי, מפני שחושב העולם כולו שכל האושר תלוי בפתוחו של כח המדמה. וכה הולכים הענינים בהדרגה, עד ששרירי השכל שברוח החכמה החולונית גם הם הולכים ונעתקים אל כח המדמה. המליצים והמספרים, הדרמתוריים וכל העוסקים באמניות היפות נוטלים מקום בראש התרבות, והפילוסופיה פוסחת וצולעת ואין לה מעמד מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק. כפי סלוקו של השכל ורוח החכמה כן חוצפא יסגי וחכמת סופרים תסרח יראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת ופני הדור כפני הכלב, אותה העדינות הפנימית, הבאה מרוח החכמה, הולכת ונמוגה, השאיפה לרוחניות ואצילות, לדבקות אלהית, לעולם העליון, לזוך המוסר, ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר, וכפי אותה המדה, הנוהגת בעולם בכללו, נוהג הדבר בישראל כלפי רוח הקודש ואהבת התורה ברוח פנימי ורעננות עצמית של היהדות הנאמנה, ובעולם שולט רוח מגושם. \"אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו\". אמנם כל זה הוא יסוד עצה מרחוק, עצת ד' היא להשלים את כח המדמה, מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו, ומתוך העליונות של התפיסה הרוחנית שקדמה בישראל הוכרח כח המדמה להתמוגג, מה שגרם חלישות לאחיזת רוח הקדש העליון, שעתיד לבא ע\"י מלכא משיחא. על כן מתבסס כעת רוח המדמה עד שיגמר בכל תיאורו, ואז יהיה כסא נכון ושלם לרוח ד' העליון ויוכשר לקבל אור רוח הקודש עליו, שהוא רוח ד' \"רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד'\"\n", "summary": "סילוק השכל על-ידי תרבות הדמיון הגסה השולטת בימינו, משלים את כוח הדמיון שנחלש, ומכשיר הופעת רוח הקודש.\n"}, {"id": 2825, "paragraph": "רכת ישראל היסודית היא תוספת הדעת העליונה שבה נטוע שורש הדעה המיוחדה לישראל, המרוממה מכל לשון, והיא הולכת בשטף של נבואה גנוזה וממלאה לשד טללי חיים את כל נשמה שבישראל, ועומק החיים העליונים של האומה דוקא ממקור הדעת העליונה הזאת הם יונקים. קוי הדעת חודרים ממקור האומה הכללי בכל דורותיה ומתפשטים ברז הידיעה ההכרית השרויה בכל אחד ואחד מישראל, שבשבילה חי הוא ודורותיו את החיים הישראליים בכללם ובפרטם, כל חד וחד לפי מעלתו. כל נתיבות העצות והמחשבות להנהגתם של ישראל, בעניני החיים והעולם ובעניני הקדושה והאמונה, בעניני המדע והרוח, בעניני הזמן והתדיריות, משפעת זו הדעה העליונה הם באים. כל חלוקי הדעות והמחשבות השונות פלגים מחולקים וחדרים שונים הם של הדעת העליונה הזאת, אשר \"אדרין ואכסדראין מתמלאין מינה\", ובהתחלקותם הם מימין ומשמאל מתאחדים על ידי שורש הדעת העליון, המתחלק באחדותו לשני הצדדים, חולקין דדעת הם \"תצ\"ט ופלגא מכאן ותצ\"ט ופלגא מכאן\". והם כולם כלולים בשורש הראשי האלהיי, הממלא באורו הרוחני את כל החדרים בהון יקר ונעים. גדולי וטהורי הדעת מתאמצים לאחוז בשורש הדעת העליון, שהוא באחדותו המקורית בלתי מתחלק הוא ומשקה את הכל בשפעתו המיוחדה, וכל החדרים הפרטיים שמימין ומשמאל הם מסתגלים על ידי זה בסגולותיו, וכל העצות העליונות והתחתונות המתהוות בעולם הנן הולכות ומתברכות בברכת השלום, וכל הנטיה העולמית בכל האנושיות ובכל היצורים הולכת ונוטה אל היושר ואל השלום הבא לרגליו. \"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם\"\n", "summary": "ברכת ישראל היא תוספת הדעת העליונה, שהיא השורש והמקור לכל המחשבות העצות התחתונות המתפצלות ממנה.\n"}, {"id": 2814, "paragraph": "נסת ישראל שואפת לתקון העולם בכל מלואו, לסליחה מקורית מטהרת, שבאה לא רק מישועת נפש האדם והטבת רצונו מצד עצמו, שבזה צריכים להפגש בויתור ומדת חסד מיוחדה, בלא התכללות עם כל המדות כולן ובלא שקול של עז צדק ומשפט, כי-אם תקון כולל לסבת החטאים. חק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם, \"פרה אדומה מכפרת\", והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסלוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעמק חטאו, מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה, מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה, מהנמכת האידיאל העולמי במציאות, מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו. הכל, הכל צריך להיות מתוקן, הכל צריך להיות מטוהר. שאיפת ישראל לבנין האומה, לשיבת הארץ, היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו. לא זקיפת לבנה מאיזה בנין כי אם פניה שלמה ועמוקה אל היסוד של כל הבנין, לכוננו בתקון. לא עצים אחדים וענפים מאילן החיים והטוב, אלא לחשוף את המקור, את מעין החיים שלשד עץ החיים, עם כל שרשיו, גזעיו ע��פיו, פארותיו ועליו, משם יונק, וממנו יבא רוח חיים, רוח חדש, ועולם חדש, יבנה, \"כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ד' כן יעמד זרעכם ושמכם\"\n", "summary": "כנסת ישראל שואפת לתיקון כולל של שורש החטא בעולם (חטא הארץ, הלבנה והעולם), ואינה מסתפקת בסליחה חלקית (כנצרות).\n"}, {"id": 2805, "paragraph": "שראל מספרים תהלת ד', כח גבורה העליונה, במלא תפארת מעשיו בכל מקומות ממשלתו, מעולם ועד העולם, ומרומם על כל ברכה ותהלה, זהו גורל ישראל. ישראל מכיר הוא את כח מעשי ד', ישראל מכיר ומעיד עדות אל גבור יוצר כל לבדו, \"ואתם עדי נאם ד' ואני אל\". מלא הוא ישראל מאור הגבורה והתפארת העליונה, שהכרתן מלאה חיי חכמת עולמים, חיי חסד ואהבת כל הבריות, חיי פאר מקדושים. ישראל עומד הוא בקרן אורה זו ברוחו, בחיי כל נשמה בפרטיות ובחיי האומח כולה, בבנינה, בדורותיה, בשאיפת שיגוב פאר זיו הדר כוננניות מלכותה, בהיכל קדש מקדשה, בלהט אש חיי נעוריה,\"אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל\", וחפץ רכושה ועשרה \"מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות מרובבות בחוצותינו, אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו\". והעם אשר ד' אלהיו יודע לספר כח מעשי ד', יודע לספר, שאלהי ישראל אלה עולם הוא, בורא שמים וארץ ושהכל ברא לכבודו, וכבודו כבוד כל עולמים, חיי כל עולמים, וחקר כבודו כבוד. וידיעתו זאת היא תכונת רוחו, מורשת אבותיו והכרתו הפנימית, חודרת בו בכל לב ובכל נשמה, אחוזה, קשורה ודבוקה, בנעימת אמונתו, אמונת אומן, בבירור תולדתו, בנצחונותיו על כל, בסגולת קיומו ועמדתו נגד צריו הרבים, אשר המה כשלו ונפלו והוא קם והתעודד. ויותר מכל חרותה ידיעת קדש עולמי עולמים זו בנשמתו הפנימית, בתביעת רוחו, בזהר שירתו, בהתגלמות חייו, מותאמת לאפי מוסרו, לתכנית מדיניותו, והיא יסוד כל שאיפותיו. והאמת העליונה הואת היא מקוממת את כל היקום, כל יציר נברא ממנה חי, הכל מכחה ישתלם, כל הנופלים יקומו על ידה, כל עשוקי כח, כל רצוצי משפט ישובו וינהרו מזיוה, כל טבועי שאול בחילה יעלו ויעמדו במרחב, כל זהומי כל תמונה סוררה, כל החשוכים על ידי כל סכלות וכל תעוב, על-ידי אור עולמי אין קץ וה יביטו וינהרו. אור ישראל זודח והולך ואור, מפעם בקרב נשמתו את הלמות גאולתו. \"כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים. מעשי ידיו אמת ומשפט, נאמנים כל פקודיו סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר, פדות שלח לעמו, צוה לעולם בריתו, קרוש ונורא שמו\". וגבורת אלהי עולם אלהי ישראל, אדון כל העולמים, מתברכת ומתגברת בתועפות הופעותיה ברוממות קרנם של ישראל, ביסוד האומה היא זורחת ומופיעה, בתאות גאולתה היא חיה ומתעוררת, האל, הבורא היוצר, הקורא כל יש מאין, הנוטה צפון על תהו, אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו, מעונה אלהי קדם. \"מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הלים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל\". ותפארת אל זאת, כתר מלכות אלהים חיים, בישראל היא שרויה. אין עם ולשון בעולם שיוכל להגות ברוחו אמת חודרת תבל ומלאה זאת. עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר. עוררה גבורתך אל אלהים עליון. \"לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו\". הושיעה את עמך ופדה גוי ואלהיו, ופדה תפדה, כי גואל חזק אתה. \"כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך\", \"מאין כמוך ד' גדול אתה וגדול שמך בגבורה\". \"מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך. אתה מושל בגאות הים, בשוא גליו אתה תשבחם. אתה דכית כחלל רחב, בזרע עזך פזרת אויביך. לך שמים אף לך ארץ, תבל ומלאה אתה יסדתם. צפון וימין אתה בראתם, תבור וחרמון בשמך ירננו\". \"כי לד' מגננו, לקדוש ישראל מלכנו\", \"כי כל אלהי העמים אלילים וד' שמים עשה\"\n", "summary": "ישראל מספרים תהילת ה' בעולם, ואורם הולך ומתגלה בימינו.\n"}, {"id": 2829, "paragraph": "זוקק העולם ויואר, יתעלה ויונהר, יתודע ויתגלה, אחרי הסרת סיגיו וצירוף בדיליו, שכל מה שהוא שואף ושוקק אליו, כל מה שהוא מתגבר ומתאמץ להגיע לו, בכל הצדדים ובכל הדרכים, הכל דבר ד' הוא, הכל מנהרי נחלי עדני קדש העליון יוצא. יוחל הדבר בכנסת ישראל, המוגבלה בגבול נחלת ישראל, זאת האומה היחידה בעולם, אשר ד' הוא נחלתה מאז מעולם, ויורחב הדבר ויבורר על כל העולם וכל העולמים, שכל מה ששאפו ושואפים אליו, הכל עם אל פועלים, הכל פונה למגמה הרוממה הרצויה האידיאלית אשר בצל שדי תתלונן, הכל משכלל את העצה העמוקה אשר שועשעה על כפים מראש מקדם, \"ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם\". לא כימים הרחשונים שהציץ שביב אור ויעלם, לא העולם אל יוצרו ישוב, במחשבה כי רוחק ממנו; העולם כולו ימלא כבוד והכבוד יהיה מחוטב וגלוי, מלך עולמים יחזיק בידי מלכות שמים להקימה, עצות קדומים יופיעו בכל גוני אורותיהם, יגלו בשלל צבעיהם ופלגי חכמתם, בנעם שיחם ובשיא חוסן יקרתם, על כל מפעלי רוח העולמים, רוח כל היצורים ונשמת כל אדם וכל חי, כל לאום וכל ממלכה וכל מחנה וכל מערכה, בהגלות יקר מלך עולמים על עולמו, בהראות יפעת צור ישראל וגואלו על שורש נשמת עמו ובית תפלתו. תקום סוכת דוד הנופלת, אך באמת לא תקום רק יראה לעין כל שמעולם לא נפלה, אור אמת זה כי יתגלה כבר יהיה ערובה בטוחה על עמדתה לנצח נצחים, \"אהל בל יצען, בל יסע יתדותיו לנצח וגם חבליו בל ינתקו, כי שם אדיר לנו ד' אדוננו מקום יאורים פלגים רחבי ידים, בל תלך בו אני שיט וצי בל יעברנהו, כי ד' שופטנו ד' מחוקקנו ד' מלכנו הוא יושיענו\". זאת היא הקימה הצפויה לכנסת ישראל, שהעולם ומלואו עסוק בהכנתה, \"מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל\"\n", "summary": "בעתיד יתגלה שכל השאיפות הן דבר ה' ומשכללות את עצתו העליונה, והקמת סוכת דוד תהיה הגילוי שמעולם לא נפלה.\n"}, {"id": 2824, "paragraph": "ל נתיקה שבמערכי הלב מהקוים העליונים הארוכים, במרחקי אידיאליהם העליונים, כשהיא באה בין ביחיד ובין בצבור הרי היא מערערת את יסוד האושר והטוב כולו. גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה רוח העליון, המאוגד לאידיאליות המאושרה באושר בלא גבול, הרי יש בה מעין חיים ההולך ומתגבר, מחיה דורות, מאשר תקופות, ומישר דרך לעמים רבים, מדריך עולמים לחיי עולמי עד ומפנה להם את המכשולות שבארחות חייהם הקטנים והזמניים. אורו של משיח, האושר העליון בחיי החברה והכלל, בצרומו העמוק אל האושר הפרטי, מחובר הוא עם האושר וההצלה המוחלטה של כל היש בתחית המתים. לגודל העתיד הזה מוכרחת כל עין לצפות, הצפיה האידיאלית היא מגונת את הגונים העליונים החיים, היא מקבעת את חותם ההויה בגורל מאורותיה. נתיקה כל דהי מראשית הרום, מאחרית העדן המעולה, נפילה היא לעמקי שחת, ושעירים קמים ומשחקים במקום זמירות שרי קודש ונעם שיח סוד המוני מעלה. האמונה העליונה היא בעצמה המנהגת את החיים אל המרומים שהיא שרויה שמה. היא בעצמה, בחטיבותה העליונה, בצור��ה המשוכללת באמונת ישראל, נותנת את האומץ ומפתחת את החוב העמוק לאשר את החיים כולם וכל הפרטים שבהם, מעומק ראשית עד עמק אחרית, לאותה השאיפה המאושרה, הבלתי פוסקת מלפעום בלבבות הקדושים מאושרי אלהים חיים, ומהם הולכת היא הזליפה השירית ומתגברת על החיים כולם, וכל עדינות שבלב כל איש וכל בריה מאושר העדן היא לוקחת את רכושה. כשמתגלמת שאיפה, כשמתקרבת אל המציאות, והמציאות מציאות קרובה היא ובאפלה היא שרויה, צריכה היא תמיד הגנה שלא תאבד את ברק עומק חייה, אורו של משיח באמונה נעוץ, והאמונה באור קדוש ישראל בחיים וחובותיהם היא מבוססת: ההמונה לא בסגולה פורחת באויר לבד היא מביאה אל מרומות מציאיותיה את כל חוסי בה כי אם בהתוית הדרך לכל מערכי הלב, לכל משאות הנפש, לכל מפעלי כפים, על פי עזה וחסנה המרום וקדוש. לפעמים נופלים רבים מההתבססות המציאותית ונשארים תלוים ברפיון רק בציור האמונה. מדה זו היא של אומות העולם, שבאו רק להסתכל באיזה ציור אידיאלי ולא בוגרו עד לכדי הגשמתו בפועל, וממילא נדע שגם ההסתכלות לקויה ורפויה היא. ההסתכלות הבהירה שולטת על הכל, על כל סדרי החיים והחברה ועל כל האישיות היחידה, על כל מזג ותקופה, על כל חפץ ושאיפה. אבל תלויי הרפיון, אשר ממקור ישראל יצאו ובאחדות האומה הם כלולים, יש בהם ברק אור קודש, ניצוץ שיוכל לעלות ולבא, לידי לבת אש קודש: אור הצדק, האמת, החסד והמשפט בחיים החברתיים, אורו של משיח בגודל תעצומו מלבבם. עיני-החול של האדם כהות הנה, בשום אספקלריא חקרנית אי אפשר להגיע לרום רז חבוי דנא. אבל גם צל צלה של אורה צחצחה זו אורי אורים יש בו, והאורה האוירית משוטטת היא, נעה ונדה, מסוכנת היא שלא תפול ממדרגתה שלא תטמע בין בשר המורים ונפשות אשר עמק חפצם הוא דם ורצח ולעיטה של נזיד עדשים. אבל אורו של משיח אחוז הוא בישועת ישראל, ראיתניותו של גוי איתן זה, חטיבה אחת בעולם, אשר בורא כל עולמים משתבח ביקרם \"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ\". אור עליון זה, שהוא כתגא על רישא דספר תורה, שלא נתן מרוב עוזו ופארו לשמוש ומפעל ידים, באחרית הימים ימצא לו שבילים ודרכים רחבים, נתיבות חדשות לבא אל תפקידו המפעלי, והגדל יתעלה על כל קטן, וכל המכשירים בו כלולים. קמה באחרית הימים תנועה חרישית מלאה אונים וחפצים, מלאה נגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים, וחושבת לחתור אל החוף לישועת ישראל. אורו של משיח הכהה בה. רבים ממחזיקיה של אבוקת אודים קטנה זו בגדו לכאורה באותה האורה הגדולה, האחוזה בקו הארוך אשר לאור עולם, נמוטו הפעמים ממעמד הנבואה הצופיה צפית עולמים. אבל ישועתם של ישראל תמיד היא ישועת ד', \"אני והו הושיעה נא\", וכאשר \"פדית ממצרים גוי ואלהיו\" כן היא כל ישועה, גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות. העולם רועש, ההרים מתקלקלים, ארץ כשכור תנוע, עמים עפים בדי ריק, ישראל עומד בתוך. בתוך סערת הגלים חותר הוא אל חופו, ושרי קדש באים ויבואו ואת הדגל העליון יחזיקו, למרחוק שעות דעה, והשלום בא יבא מכל עברים, ממזרח וממערב, מצפון ומים, ובתוך החלקה המעשית העלובה, החרבה מכל לשד עליון, יפתחו נהרות רחבי ידים לאורו של משיח, לתקון עולם מלא ברעיונות נצחיים מובטחים מראש אמנה הבטחה אלהית כתובה בברזל ודם, בברית בשר וברית לשון, בברית ארץ וברית עם, בברית עולם וברית חיי עולמים. הקו הולך ישר, אחד באחד מוגש עם הצפיה שממעל לכל צפיות, הסרת המות ומארתו בראשית הצעדים, אותו המות המעשי שידי אדם יוצרות אותו באולת ורשעה ואחריה המסלה ישרה היא להעמיד את הכל על עומק רום הטוב, רוח הטומאה יבוער מן הארץ ובלע המות לנצח. אם תדמה לנו הדרך דרך רחוקה, אל נבהל. רק היא קרובה היא. רק האחיזה באותו הקו הארוך מגבירה את הכל ומכשרת את הכל. ברכת הענוה תשוב אלינו, גודל העליון ממעל ומתחת יפרס עלינו את הודו ואת סוכת שלומו. כל המארות, כל הנגודים, לברכות ולעזרים יתהפכו, כל הרוחות אשר בלאומים וכל הנטיות הדתיות, אשר נחשבו לזעוה, אשר אמרו: \"לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד\", הן הן עצמן אל מקורן ישובו, יבושו ואחרי כן ינהרו. האחדות הישראלית בכללותה וההתעלות של גרעיני החיים שבה, הרוממות של קשב קול תורה, ההגה העמוק של דורשי רשומות של חכמי חידות, וחכמת החיים של יודעי בינה, הדם הרותח של בני הנעורים רוויי רגש ושירה עליזה ועמק רוח של צופי קדש, דכאות פנימית של שבי פשע וגבורת רעם של שמחי חיים, יצרי כל לב ומערכי רוחות של כל בשר, והכל יאגדו באגד הקו העליון, ששם אור קודש קדשים. ובתוך הפעולות הפעוטות אור משיח יזרח ונהרת תחית עולמים ומחיית המות תסול מסלתה, \"ויעבור מלכם לפניהם וד' בראשם\"\n", "summary": "אורו של משיח ואמונת ישראל שואפים לתיקון מוחלט של העולם, והם מתגלים למרות כל הקשיים.\n"}, {"id": 2820, "paragraph": "ישרת העקמומיות בתכונות, בדעות, בהשקפת החיים, עד לעליות הקודש המעולות, זקוקה היא לחדור בשרשים התחתיים, ועמם לעלות לספירות הגבוהות, כשההתפצליות שולטות לעצמן הן מעכירות ומחלחלות, מזהמות ומגשמות הגשמה גסה ומזוהמה את כל אויר החיים, וכשהן נאחזות ומתבטלות בתכנים שממעל להן ועולות בעליתם הרי הן המוסיפות אור וחיים, טוהר וקודש, אומץ ותפארת בכל. יסוד נצחי הוא \"ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע\". האהבה אינה שלמה ואינה נובעת יפה ממקור האחדות המטוהרה כ\"א כשכוללים את היצרים ביחד, והיצר הרע מתאגד עם היצר הטוב, וכל כחותיו הרעים הנם נאחזים בשורש הטוב ומתהפכים לטובה, לצחצח, להחיות להבהיר ולזקק יותר את להט הטוב. דבר זה נוהג בדעות, בתכונות ובעצמיות החיים בהבנת העולם, בהשכלת האמונה, בחנוך הכללי והפרטי, בשאיפוח העדינות של החיים, של האנושיות, של הלאומיות ושל השלמת האדם באור תקות האושר המעולה, ולזה דרושים כל כחות הטוהר האדיר של גבורת החכמה העליונה, ומטרתו של סוד ד' אשר ליראיו ההולך ומתנוצץ בלבבות, המכבש לו את דרכיו ע\"י כל האמצעים הרבים והשונים, החוצב לו גולות עליות וגולות תחתיות, הבא דרך פתחים חרכים וחלונות, גם דרך פרצים והריסות, והכל אל מקומו שואף זורח הוא\n", "summary": "ישרות המידות והתכונות צריכה לחדור לשורשים התחתיים, שבטומאתם מעכירים את העולם, ובעילוים מוסיפים אור בעליונים.\n"}, {"id": 2828, "paragraph": "ש רוח ממוזג שמתערב יפה עם העולם והחיים, עם סדרי המעשים והנהגות המדות, איננו נכר כל כך בפעולתו לעצמו, אבל הוא מגלה את כחו הנאה והמסודר בכל עת שיגיע הדבר לידי תלמוד ולידי מעשה. זהו רוח ההלכה, רוח תורה שבעל פה, המסדרת את הקדש בארח החיים. כשרוח זה מתוקן ומשוכלל כל צרכו הרי הוא נעשה כסא ובסים עליון של האגדה העליונה, המשוטטת בגבהי מרומים ותופסת את המאויים הנצחיים. אמנם יש רוח סער, שאינו מתקשר עם הרוח הממוזג, פורץ הוא גדרים ואינו מחכה לסדור העולמי שיבוסס, לסדרי החיים ותיאוריהם שיתאחדו במזג הקדש והטוב, ומגבוה ידאה עד עמקי תחתית בלא סדור. לא יוכל להתערב עם חיי בני אדם המסודרים, מוכרח הוא לקחת לו לעזר את החוצפא, העזות ועוד מדות רעות כאלה, לצורך שעה, לעת מלחמה יש שרוח זה נחוץ הוא, אבל אם ירצה להקבע לסדר חיים קבועים לא ירצה. פירות מסודרים וקבועים להיות ראוים למחית דור דורים לא יתן. יתגדר באגדה עליונה, בחכמות נסתרות, בהגיונות עליונים, במחזות גדולים, בפלאים ובמופתים, בתפלה של מסירות נפש, בסגולות של קשור נשמות ובפליאי פליאות של נהורים ושל מחשכים, אבל אותו היושר העליון, האור המתוק המתוקן והמקובל, \"מימי השלוח ההולכים לאט\", זה יחסר לו. בישראל יגלה רק בצורה של סעד לעת רעה, לבצור חיל בעת זעם לעת קרב ומלחמה, והיא באה לתקונה השלם כשהיא מתחזקת ומשתרשת ביהדות העתיקה תורת הפרושים, לכל גדלה, ארכה, עמקה ורחבה, עם כל עמקיה והרריה, עם כל חילה, עזה ותקפה, שהיא כוללת את הכל, את המעלה ואת המטה, עלית ותחתית כרוכים בה. הבא ברשותה ובכח עצמתה אל העליות העליונות, אל הפרדסים הגנוזים, הרי הוא הולך במגדל עז ד' מלא בטחה, וכל ההמון הגדול הנמשך ע\"פ תורת אם יוכל לבא לאור חיים נאמנים, מסוגלים לתחיה שלמה, בלא פרץ ובלא יוצאת, ומפנימיות רוחו יחזה חזות הכל ובשובה ונחת יושע\n", "summary": "יש רוח ממוזג המסדר את הקודש בחיים, ויש רוח סערה הפורץ את כל הגדרים, וכוחו יפה לשעתו, אך אינו יכול לנהל חיים קבועים.\n"}, {"id": 2832, "paragraph": "גאולה נמשכת היא והולכת. גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת, פעולת היד החזקה והזרוע הנטויה, אשר החלה במצרים והיא פועלת את פעולותיה בכל המסבות. משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת, המתחיל והגומר, הפותח והחותם הם יחד ממלאים את החטיבה. ורוח ישראל מקשיב הוא את קול התנועות של פעולות הגאולה, ההולכות מכל המסבות עד מלא צמיחת קרן הישועה במלואה וטובה\n", "summary": "יציאת מצרים (ע\"י משה) וגאולת העתיד (ע\"י אליהו) הנן פעולה אחת שאינה פוסקת, ורוח ישראל מקשיב לקולה הנסתר.\n"}, {"id": 2827, "paragraph": "פעמים מרגיש האדם, שאיזה חלק מן התורה והחכמה נדרש לו לפי תכונתו ותיקון נשמתו וכל מהותו, וכשהוא נוטה ממקצעו לדרך אחר מרגיש הוא עצבון ושברון פנימי בקרבו. וזהו עומק הרז של \"וליוצא ולבא אין שלום, כיון שיוצא אדם מתלמוד לתלמוד אין שלום\". מתוך גודל הכללות הנדרש להיות בעקבתא דמשיחא, יש שמתבלבל העולם עד שלא יוכל האדם למצא את בחינתו וערכו ויחוג וינוע מתלמוד אל תלמוד ועמים רבים מתבלבלים ואינם יודעים גם הם את מקום אחיזתם ומטרת כונניותם, \"ונוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה, וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום, והיה ביום ההוא יפקד ד' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה\". הפקידה היא לא הכבדה וכליון כי אם חלוף מעמדים ותכונות, ומתוך עמק החשך יתעודד ישראל לאחוז באור תורתו בכל כלליותה, ואז נתיבות עולם יאירו לפניו ויחזיק במעוזו ויעשה שלום לו, שלום יעשה לו ותורה חוזרת ללומדיה ובשובה ונחת יושעו\n", "summary": "כשאדם לומד מקצוע בתורה שאינו מתאים לשורשו, הוא מרגיש עצבות, ובעקבי משיח מציאת השורש קשה מפני שאז נדרשת כלליות.\n"}, {"id": 2819, "paragraph": "סוד הרשעה, שהיא מתפצלת לעבודה זרה ולמינות, הוא בא לבצר מקום לסיגי החיים, למותרות המציאותיות שבהויה ובאדם, במוסר ובחפץ, במפעל ובהנהגה, לתן להם גודל ושלטון בתוך הטוב והקודש לא לטהר את הקודש, כ\"א לטמאו ולסאבו. אמנם מקומה של עבודה זרה הוא מבחוץ, עומדת היא במקום הזוהמא והמותרות המגושמות ומאופלות, ומבקשת את בצורם ואת שליטתם והתגברותם על כל תוכן קודש והתערבותם עמו בכל האפשרות. גדולה ממנה היא הרשעה הצפונה הארסית של המינות, שהיא מחפשת לה פינה בעצם הקודש, \"שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך\". מתאמצת היא להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית, ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס, בפנימיות יסודיו החמריים, ולעלות עמו אל האושר של הקודש, שהוא מיד מתחלל ומסתאב בנגוע בו היד המסואבה. לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו מפני הרשעה שהיתה בו אחוזה; אותו הרצח, שיצא אל הפועל אח\"כ, היה גנוז וספון בכח גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא הוא המגביר את כל כח רע, והחטאת הרובץ על הפתח הוא מתגבר ומתאמץ ע\"י ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו. כה סובבת והולכת היא הקינות הרשעה, החפצה שתיטב בעיני ד', שד' ישעה אליה ואל מנחתה, ובחובה יודעת היא היטב, כי מאס ד' בה ופניה נופלים וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה, ובכל עת מצוא הנה יד הרוצח מתגלה, צביון החטאת, שאליה תשוקתו של הדם הקיני, מתראה בכל תועבתו. יסוד המינות, שלעגה על דברי חכמים ועשתה שמות בישראל פנימה, אשר אמנם מפני היד הגדולה מלאתי כח ד' אשר בחיי האומה לא הצליחה להרוס את השתות בכל זאת הכינה לה קורים, אשר צלחו להיות לארג של מחסה כזב על פני עמים רבים. הוחלפה האלילות במינות. לא התוכן הפנימי הוטב, כ\"א העמדה. התואר החצוני גוהץ כמעט, אבל המטרה אחת היא, לא לקדש את הרצון, את החיים, את העולם הגסם ואת הפנימיות המהותית ע\"י כל אותו הסדר המוכן לכך בעצת ד' הגדולה, שיסודה הוקבע בישראל, בגוי קדוש, ומהסתעפיותיה יוכלו עמים רבים לינק, כל אומה לפי תוכנה, לפי מוסרה והכנתה הטבעית, ההיסתורית והגזעית, לפי השכלתה ומצבה הגיאוגראפי והכלכלי, וכל התכנים החברתיים והאישיים שלה המצטרפים לזה, לא זאת היא מגמתה. הקינות עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. הקריאה של \"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'\" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם. על כן הוכרח הדבר שירד חיים שאולה, להאבד מתוך הקהל ולהיות לעולם לאות לבני מרי שלא יהיו עוד כקרח וכעדתו. הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החשך היותר מחרידות: \"הנכם כלכם קדושים, כלכם בנים לד', אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה\". זאת היא הקרחות האנושית, שהיא הקינות החדשה שממנה סובל האדם, שממנה \"נוע תנוע ארץ כשכור והתנודדה כמלונה, וכבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום\", עד אשר יפוח היום ויפקוד ד' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. הבצור המרומי וההרקעה לשחקים, שהמינות מתימרת בהם, מוכרחים לפול ולהעקר מיסודם. העולם צריך שיכיר, כי לא בהגה אחד, באמרת אמונה מתוארה לבדה, די לאדם לעוף לגן עדן, וכל אוצר הרעה, הרצח והתעוב, הספון בכל חדרי רוחו, בדמו ובבשרו, יכול להשאר בעינו, וממילא הלא איננו צריך צרוף ולמוד, רכוז ועליה, \"לית דעתיר מחזירא\", מזונותיו,גם הרוחנים מצויים לו בכל זמן ובכל מקום,\"ודמיין מיעיה לבני אינשי\". קץ יושם לכל אותו החשך, יכיר האדם וידע, כי כל עמלו צריך שירוכז לטוהר הנפש, האפשרות של הטהר בתכונת העמים טעונה היא מילוי של רכוז, שהוכן כבר מאז ע\"י אותה ההכנה הגדולה, שהפליאה יד ד' לעשות ע\"י אות�� האומה הנפלאה, \"לבזה נפש, למתעב גוי, לעבד מושלים, מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו, למען ד' אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך\", \"הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצוה לאומים הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו, למען ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך\". החפץ של העמדת גוי אחד בעולם בתור ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהוא צריך להיות למופת על האור העליון האלהי החודר בחיי העמים, שרק בהיותו מצוי ועומד, בהיותו חסון וחפשי, בהיותו שב לבנינו ולאשרו, אחרי כל הופעותיו המרובות בעבר, אחרי כל נסיונותיו הקשים, אחרי כל צרופיו ולבוניו, בשובו עם כל דעותיו ועם כל קניניו, עם כל רכוש נשמתו וכשרון חייו, עם כל טהרתו הגופנית, הגזעית והאמונית, עם כל תוכן ההופעה האלהית, שהוא לו למורשה ושסגולת ארצו מגדלתו ומרחבתו, אז ע\"י אותה הידידות הפנימית שהוא יכול להראות לאומות העולם תחת כל המשטמה והרדיפות אשר קבל מהם, ע\"י כל הכבוד וההשתוממות אשר כל הגוים כולם יוכלו להראות עליו תחת כל הבוז והחרפה אשר טפלו עליו, ע\"י כל אותה התשוקה של ההתחברות והרעות עם עם ד' אלה עם נחלת ד', אשר סגולת הקודש בטהרתה לטהרת החיים ספונה בו, אשר רק ע\"י חקוי ארוך ע\"י הדרגה של העמקה דורית יכולה היא לצאת אל הפועל במדה הגונה גם בשאר העמים בכל האדם אשר על פני האדמה, אז יבורר לכל, כי סגולת הקודש אינה סגולה זלה, שיכולה להנטל בכל ידים מסואבות, כי אם סגולה העולה בעמל נורא במסירת נפש קבועה, וע\"י זכות נחלת קודש של אבות לבנים נושאי עולם באהבה ושומרים דרך ד' בכל עז. אז יוסרו פני הלוט מעל כל העמים והמסכה הנסוכה על הגוים ואותה הותרנות של המינות תוכר כמו שהיא בתור מטבע פסולה, המסמאה את העינים ומטמאה את הנפשות, מרבה רצח ודם וכל תועבה. \"ד' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, אליך גוים יבואו מאפסי ארץ, ויאמרו \"אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל\", \"ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, והאלילים כליל יחלוף\", \"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים\"\n", "summary": "הרשעה מתפצלת לעבודה-זרה הנלחמת בקודש מבחוץ, ולמינות הניגשת לקודש עם כל זוהמתה, וישראל מגלים שהטהרה היא תנאי לקדושה.\n"}]

DATA/parsed_files/israel_and_its_revival_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2831, "paragraph": "כחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אמנם ע\"י השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט שבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שכל אהד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו, והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו. אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי, אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה ע\"י מחית הקוים הפרטיים, ואם הנעם והסדור נתמעט ומרירות ויסורין רוחנים וגשמיים מתחברים עם כל מעשינו, בכל זה \"אע\"פ שמיצר ומימר לי דודי לי ובין שדי ילין\". ומתוך האחדות הבלולה, המלאה ערבוב וחסרון סדור, יצא לאור תכן חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה, וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית, ועוד תעבורנה הצאן על ידי מונה . ומזבח ד' ההרוס יבנה עוד הפעם על ידי שנים עשר אבנים, \"כשנים עשר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ד' אליו לאמר ישראל יהיה שמך\", על ידי אליהו מלאך הברית, אשר מאז נקרא על ידי קנאתו \"ד' הוא האלהים\" הולך הוא ועובד עבודת השלום להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, על ידי אור רזי תורה העליונים ההולך ושוטף בכנסת ישראל ומתפלש בכל מעבדיה, עסקנותה, ספריותיה, תקוותיה ועבודותיה, המתראים בצורות שונות, מקדש ומחול, מבנין וגם מהירוס, אמנש כולם כאחד עסוקים בבנין הפנימי והחיצוני, הפרטי והכללי, למעלה למעלה מחוג הכרתם של כל הפועלים והעובדים עצמם וגבוה הרבה יותר מכל מטרותיהם המצומצמות, רק בעצת ד' אשר יעץ לתת לעמו אחרית ותקוה. \"באחרית הימים תתבוננו בה בינה\"\n", "summary": "יחוס השבטים נשכח בגלות כדי למנוע פירוד בישראל, וסופו שישוב באחדות הרמונית על-ידי אליהו, על-ידי סתרי תורה.\n"}, {"id": 2811, "paragraph": "שם שמכירים תנאים אקלימיים, מסוגלים לבעלי חיים ולצמחים שונים, ויותר מזה תנאים מובדלים לסוגים: הים והיבשה, העפיפה באויר וההליכה, ומי שמסוגל לאחד מהם אם יחליף את תפקידו במה שמוזר לו את נפשו הוא חובל ככה הם גם החילופים הרוחניים, מצד פנימיות ערכי החיים שלהם. בכל ספירה רוחנית יש צביוני חיים מיוחדים. כל זמן שהדברים באים רק למגע של הכרה אין הדבר חודר כ\"כ עד עומק החיים, אמנם כיון שבאו לידי הרגשה, כבר החיים מתרשמים בו ביותר ע\"פ תנאיהם המיוחדים. והשבא עד לידי אמונה ודבקות אז החיים מוטבעים במטבעתם המיוחדה, ואם הם נאותים לאותו המקצוע אז הם מתברכים ומתאדרים, ואם אינם נאותים לו, אז כפי מדת רחוקם ונגודם, ולפי מדת שקועם בתוכו והשרשתם, ככה תהי מדת חרבנם ואבודם. ואת היא התכונה העמוקה של ההשתמרות מאשה זרה במובן הרוחני, אשר\"דרכי שאול ביתה\" \"ורגליה יורדות מות\" וכמה גדולה היא מדת ההמשכה לרכי לב וקטני דעת, \"הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבוא וכעכס אל מוסר אויל\". בית ישראל יודע בחוש קודש העמוק שלו איך להשמר מפח יוקשים, ויודע הוא בבהירות להגן על עמדת קיומו הרוחני האיתן, גם נגד אותו כח המושך של הזרות, השר נגוזה מבטן אמו אחרי שנתנכרה וקנתה לה תכונה זרה. ואת פרטי הזריות, איכות ההשתמרות ועמקי האבדון שבהם, וכל הליכות היחש עמהם הוא סוקר, והם בספרתו בדיני תורה והכרות- אמונה בדעה מבוססת ורוח אמיץ, כראוי לעם עז, אשר עז לו באלהים סלה\n", "summary": "ישראל זקוקים לאקלים רוחני לפי תכונתם, וחושם הקדוש מכיר בכך, והשתקעותם באמונה ודבקות זרה שקולה כזנות רוחנית.\n"}, {"id": 2812, "paragraph": "' צבאות הוא ד' אלהי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ד' הם. ברוחנו ועצמות נשמתנו חרותים במכתב אלהים כחו וגבורתו של יוצר בראשית. העולם ומלאו מיד ד' נוצרו, נתהוו וקמו, מתהוים וקמים, חיים ומתקימים, מתפתחים ומתאזרים. הלאמתנו בנחלת ד' קשורה היא ביצירת מעשה בראשית, \"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים\". הגבורה האלהית השרויה בעולם, שחדשה את העולם ומחדשתו בכל יום, היא היא שמפיה שמענו את התורה. מפי הגבורה שמענו \"אנכי\" ו\"לא יהיה לך\", וכל התורה כולה קבל משה מפי הגבורה. את הגוף אין אנחנו עוזבים, לא את הגוף הפרטי ולא את הגויה הלאומית, כי אם אנחנו מנצחים אותו. יודעים אנהנו, שהיצר הרע והיצר הטוב יצירה אחת היא מידי אל עולם, וכמו כן עולם הזה ועולם הבא, העולם החברתי, המשטרי והרוחני, התיאורי, המוסרי, האידיאלי והממשי, הכל חטיבה אחת היא והכל עולה במעלות הקדש ומשועבד לרצון גבוה, הכל הוא \"אמרתי ונעשה רצוני\". גבורתנו עדינה היא, א\"א שתהיה גבורת חרבן וכליון. הגבורה האלהית בעולם אינה נפגשת במה שחוץ להמצאתה, וקל וחומר שהוץ לשלטונה, אם כן היא בכל תכסיסיה מלאה עומק רחמים. המצאת הנגודים מרחיבה את גבול היש. הטוב מבחין את הרע והרע מעמיק את הטוב, מרשם ומאלם אותו. ספיגה כללית זו בהכרה עולמית אלהית, חדורה עד תהום הנשמה משולבה במעמקי ההיסתוריה הלאומית אחוזה במלא עולמים, חובקת באהבה את כל ומתנשאת בגבורה על כל, מלאה ענוה עם כל וחשוקת רחמים על כל, היא יסוד תפארת ישראל, המובעה האמת ליעקב, במטרת כסא ד' בעולם, שלא תפסק לעד, היא מקימת ומחיה אותנו. לא ברכב ולא בסוסים הוא יסוד גבורתנו כי אם \"בשם ד' אלהינו נזכיר, המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד\".ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו, לקויה היא הבנת העמים את חשקנו ואת המעוף האלהי שבחיי נשמתנו, על כן מתמזמזים הנסיונות הראשונים שלנו, שקמו בלא העמקת היסוד, בלא חשיפת מעין החיים. ומזמוז זה, רקב נורא וכאב חודר זה, עולם חדש יחדש, רוח חדש יבא בעמים, הכרה חודרת ופנימית בישראל. עז וגבורה, חשק ואבירות, אמונה ונצחון עז, התהפכות עמק היאוש למקור ישועה ופריחת חיים, רוממות קדש כימי עולם, והכל נוהר הופעת גאולה: התבונה, הברקת הבקורת, ההסדרה החברתית ועמק האמונה, חדוש הנשמות והרטבת הגויות, בדליגה ובסדור, ממקור הכרת האמת של גדולת שם ד' אלהי ישראל, אלהי כל עולמים יוצר כל עולמים ויוצר רוח האדם בקרבו, אשר ממקור חיים אשר עמו חי ישראל מעולם ועד עולמי עד. \"והתגדלתי והתקדשתי, ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ד'\", \"כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גוים יירש וערים נשמות יושיבו. אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד, כי בעליך עשיך ד' צבאות שמו וגאלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא\"\n", "summary": "בנשמת ישראל חרותה הגבורה העליונה המחדשת את העולם החומרי, ולכן היא תובעת את העלאתו, אף שהכרה זו נסתרת לפעמים.\n"}, {"id": 2817, "paragraph": "כונת סוד ד' ליראיו היא היא המלמדת את הכבוד אשר ירחש האדם אל הטבע, וע\"י כבודה האמתי הרי הוא מעלה אותה, משגבה ומרוממה. כמו בהליכות המוסר של חיי האדם היחידי כן בהליכות עולמים. העליה המעולה בחיי המוסר היא ההתיצבות הישרת בכל הכחות, \"רגלי עמדה במישור\", ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים עד שהשכל העליון נמצא בתור גלוי עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו המתפשטים ממנו, שבים אליו ומתרפקים עליו, מוכנים לרצונו, ולעבודתו כסופה ירדופו, וכל המהלכים הטבעיים של הנפשיות והגופניות מוארים הם באור עליון ובמהות הקדש המנצח, המלא הוד ויפעת קדשים של זיו ההשכלה הטהורה המאירה באור חכמה ודעת יסודית. התוכן הזה עומד למעלה למעלה מהאופי המוסרי המוכרח לאסור מלחמות פנימיות, או להסיח דעה ורעיון ממהותו הטבעית ומכל תפקידיו, אשר אז המוסר מוסר צולע הוא, מיסר מסוכן לנפילה למהמורות. על כן האידיאליות של העין הצופיה של המוסר העליון, לפחות, היא העלאת כל התוכן, התגלות כל היש, הופעת החיים בפנימיותו וכל מקיפיו. היא אמנם כלולה בתוך המערכה העליונה, מערכת הקודש, שהיא באמת כבר עולה ממעל לכל ערכים מוסריים, והיא תוכן התם, התמימות השלמה, שאין בה דופי פיסוק וקיצוץ מכל ההופעות, יושר השכל, יושר הלב, יושר הרגש, יושר הרוח, יושר הטבע, יושר הבשר, יושר ההופעה, יושר ההקשבה. וקול אלהים חיים דובר אז מכל מרומים ומכל תחתיות, והעינים למישרים חוזות והמעוף מתחת לרום הוא תדירי, והחזרה חלילה בשביל הופעה והארה, בשביל העלאה והתממה, היא ג\"כ תדירית, קלה ובטוחה. \"הקב\"ה עושה להם (לצדיקים) כנפים כנשרים ושטים על פני המים, שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ במוט הרים בלב ימים, ושמא תאמר יש להם צער תלמוד לומר וקוי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו\". בפרטיות מתגלה חזון העולמים בכל תקופה שהקב\"ה מחדש בה את עולמו, שהכל לקוח הוא מאלף השנים של ההחרבה הכללית, שענפיה מתפשטים בכל עת אשר תחיל ארץ ותנוע, \"יהמו יחמרו מימיו ירעשו הרים בגאותו סלה, נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון, אלהים בקרבה בל תמוט, יעזרה אלהים לפנות בקר\". ואור הבקר גם בראשית קדרותו מבהיק הוא מתוכו את האורה העליונה, שהמוסר העליון דורש מהפרטיות על כללות היש ושורש המציאות, הנהגת העולם ועז החיים, סבוב העמים ותהלוכות הממלכות, \"אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ\", והנס והטבע מתאחדים באחדות מאירה. מאור הנס העליון מתגלה איך סעיפי הטבע כולם, הבלתי מובנים מצד עצמם, הם הם ענפיו והתפשטות אורו, וכל הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו, בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם בנכלי הפוליטיקה, בשגעונות המשתגעים, בערמת הערומים ובישרת לבב הישרים, בחכמת החכמים, בבינת הנכונים, בגבורת הגבורים וברוח החלש של החלשים, בכל, רק יד האורה העליונה, אור חכמת כל עולמים, רוח ד' נשמת חיי העולם היא מופיעה. והיד נטויה, והזרוע מושלת,\"למשפטיך עמדו היום, כי הכל עבדיך\". וצפית הישועה חודרת היא אז ממעל לשחקים ועד עמקי תחתיות ארץ, עולה היא ממעמקים, וערבות היא רוכבת ומכרת בסקירה אחת את כל הנפלאות ואת כל המפעלות, את כל האמת ואת כל השקר, את כל הצדק ואת כל הרשע, והנה הכל התיצב ומתיצב הכן לפקודת אור דבר אלהים חיים, והארת העולם באור ישראל, היא נשמת ההיסתוריה האנושית בגלוי, ונשמת כל היקום בחביון עוזו, \"עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל, בהכינו שמים שם אני, בחוקו חוג על פני תהום. באמצו שחקים ממעל בעזוז עינות תהום\". ההכרה הזאת ע\"י אספקלרית הקודש מתהפכת היא לכח פועל, לכח סוקר, לכח מחיה, וכל המפעלות הסבוכות אשר בקרב כל משפחות העמים מתגלות בתור מערכה סדורית, אמנם מעורפלת ומאופלת, התובעת נהרה, והנהרה תבוא ממקום אשר האורה תצא לאור עולם, מציון מכלל יופי אלהים יופיע. ורוח אלהים אמת, המתפשט על כל מערכות האדם, הרי הוא מעלה את הטבע מתחתיותו אל מרומי הקודש, ומכשיר את כל הנסיות להופיע ולהגלות, מתמם את חזון העבודה האלהית בכל הסתעפיותיה על הבסוס הריאלי של החיים, עולה ממעל לאספקלריא הבלתי מאירה, ומביט באור הקודש של אור התורה העליונה, תורת משה, \"במראה ולא בחידות\", המבססת את המוסר ואת הדעת על יסוד החיים והמעשה ועולה עם כולם יחד למרום הנצח והשלום, אל מקום התפארת ואמת העולמים, אל יסוד החכמה העליונה שתחיה את בעליה בכל הדרות חיים מלאים, המנצחים בת כל התמותות, אל מקום הגבורה העליונה שכל הנעימות וכל החסדים מסוכים בה. התנוצצות אורה זו בעקבות משיח היא מופעת ובצרות העולם האחרונות היא מוצצת. וכבירי כח נתבעים לברר ולהסביר, לאחוז בכל כח חוסן, בכל יפעה, בכל מפעל וכל תכונה, בכל אמצעי וכל יכולת, בכל התעודדות וכל התעוררות רוח, בכל עת כושר ובכל תכונה אפשרית, לתמם את החזון העליון ההולך ומתגלה, זה החזון אשר אלפי דור הם צעדיו, והקיפו הוא אותו הרום והשפל אשר לעולם ולאדם, האחוז בהרום והשפל אשר לסגולת האדם, לסגולת העמים, לאישון האדם, \"כי לד' עין אדם וכל שבטי ישראל\", ורוחב הדעת, מעמק דרך ארץ, התיצבות לפני מלכים, הבעת המבוקש האדיר בכל הבלטתו, שעבוד המחשבה לרום העליון, הבעת הבטחון האלהי בכל עזת קדשו, הבטחה, שהופעת הממלכה העליונה של אמרת ד' לא תחסר את התגלותה ובכל עת שתדרש הנסיות כולה היא מוכנה על צדה, הם תכסיסיו. וקול אלהים חיים בהגלותו בלבבות הרי הוא עומד אחר כתלנו להתגלות בעולם ובכל עולמים. שרעפים הללו מביאים אורו של משיח, וחכמת ישראל המנוחלת תנצח את העולם, תעטר את התורה בעטרות עליונות ותטהר את ערפלי האמונה הכללית והפרטית מכל סבוכיהם, כאש מטהר וכבורית מכבסים, אור השלום בישראל יופיע ואור התשובה יאיר בת כל נאות יעקב. ומגדל עז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. וקרוב הוא היום, ובידינו לקרבו, רק אם נטה אוזן לשמוע קול שיח קודש ואור תורת אמת וחכמת ישראל העליונה תהיה לנו למורשת פלטה\n", "summary": "סוד ה' ליראיו הוא המלמד לרכוש כבוד לטבע המוסרי וההיסטורי, שרוח ה' מופיעה בו, וגילויה הוא על-ידי ישראל.\n"}]

DATA/parsed_files/land_of_israel_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2838, "paragraph": "ל ידי התרחקות מהכרת הרזים באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת. על ידי האתנכרות אל סוד ד' נעשות הסגולות העליונות של עמק החיים האלהיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעמק הנשמה, וממילא יחסר הכח היותר אדיר בנשמת האומה והיחיד, והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה כי למשיג רק את השטח הגלוי לא יחסר שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה וכל תכני האומה בבנינה. יסוד צפית הישועה הוא אצלו כמו ענף צדדי שאיננו יכול להתקשר עם עומק הכרת היהדות, וזה בעצמו הוא הדבר המעיד על חסרון ההבנה שיש בשיטה מעטת הלשד כזאת. לא שוללים אנחנו כל מין ציור והבנה המיוסד על ישרות ורגשי דעה ויראת שמים באיזו צורה שהיא, רק את אותו הצד ששיטה כזאת תחפוץ לשלול את הרזים ואת השפעתם הגדולה על רוח האומה, כי זהו אסון שאנו חיבים ללחום אתו, בעצה ובתבונה, בקדושה ובגבורה\n", "summary": "ההתרחקות מהרזים מטשטשת את הכרת קדושת ארץ ישראל ועושה מצפיית הישועה ענף אפיזודי, ויש להילחם בשיטה זו.\n"}]

DATA/parsed_files/land_of_israel_train.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2841, "paragraph": "דמיון של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור ומסוגל להופעת האמת האלהית להלבשת החפץ המרומם והנשגב של המגמה האידיאלית אשר בעליונות הקדש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוח הקדש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים, בצללי טומאה וזיהום, לא יוכל להתנשא למרומי קודש ולא יוכל להיות בסיס לשפעת האורה האלהית המתעלה מכל שפלות העולמים ומצריהם. מתוך שהשכל והדמיון אחוזים זה בזה ופועלים ונפעלים זה על זה וזה מזה, לכן לא יוכל גם השכל שבחו\"ל להיות מאיר באורו שבארץ ישראל. \"אוירא דארץ ישראל מחכים\"\n", "summary": "הדמיון של ארץ ישראל הוא צלול ומסוגל לנבואה, ואילו הדמיון שבחוץ-לארץ הנו עכור, והוא מגביל אף את אור השכל.\n"}, {"id": 2844, "paragraph": "תוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית, הדורשת בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים אל מצות ד' כולן, לצקת את רוח ד', רוח ישראל המלא הכללי הממלא את כל חללה של הנשמה, בתוך כל הכלים הרבים המיוחדים לה, להביע את הבטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה, מעשית ואידיאלית. הרשפים מתגברים בלב הצדיקים, יקוד אש קודש יוקד ועולה, ובלב כל האומה הוא בוער מימים ימימה, \"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה\", ובלב כל ריקנים שבישראל ובלב כל פושעי ישראל האש בוער ויוקד בפנימי פנימיות, ובכללות האומה כולה כל חפץ החירות וכל תשוקת החיים, כל תשוקת חיי הכלל והפרט, כל תקוה של גאולה, רק ממקור מעין חיים זה הם נובעים, כדי לחיות את החיים הישראליים במלואם בלא מתירה ובלא הגבלה, וזאת היא תשוקת ארץ ישראל אדמת הקודש, ארץ ד', שבה המצות כולן מתגלמות ומתבלטות בכל חטיביותן. והתשוקה הזאת של הוצאת צביון רוח ד', של נשיאת ראש ברוח ד' בעצם גדולתו, היא פועלת על הלבבות כולם והכל חפצים להתאחד עמו, לטעום נעימת חייו, \"על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז\". האמץ שבלב, המראה לעולם כולו את גבורת האומה בשמירת צביונה, שמה וערכה, אמונתה, ומשאת נפשה, כלול הוא בתשוקת חיי האמת, והחיים של המצות כולן, שיהל עליה אור התורה בכל מלואו וטובו. אם יפלא בעיני כל עומד מרחוק: איך אפשר, שכל הרוחות, אשר לכאורה גם מאמונה הם רחוקים, יפעם בהם רוח החיים בכהו הפנימי לא לבד לקרבת אלהים כללית כי אם לחיי ישראל האמתיים, להחטבתן של המצות בציור וברעיון, בשירה ובפועל, אל יפלא בעיני כל הקשור במעמקי רוחו בתוך עמקיה של כנסת ישראל ויודע את נפלאות סגולותיה. זהו רז הגבורה, רוממות החיים אשר לעד לא יתמו. \"ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'\", \"להתהלך לפני ד' בארצות החיים, זו ארץ ישראל\"\n", "summary": "התשוקה לארץ ישראל המתגלה בימינו גם אצל הרחוקים מאמונה, הנה דרישה פנימית לביסוס רוח ישראל במלואו.\n"}, {"id": 2839, "paragraph": "צירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל. לעומת זה, כל הנעשה מישראל בארץ ישראל מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל, וזהו אושר גדול לישראל ולעולם. החטאים שגורמים גלות הם הם שמדלחים את המעין העצמי, והמקור מזיל הזלות טמאות, \"את משכן ד' טמא\". והשהמקור העצמי המיוחד נשחת, מתעלה המקוריות היסודית לאותו החלק העליון התמציתי, שיש לישראל בסגולת האדם, וזה נשאב דוקא בגלות, והארץ מתחרבת ומשתוממת וחרבנה מכפר עליה. המעין פוסק מלהזיל והוא מסתנן קמעא קמעא, וההופעות של החיים והמחשבה ��וצאות דרך הצנור הכללי, שהוא פזור בכל העולם כלו, \"כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם\", עד אשר ההזלות הטמאות הפרטיות מתפסקות וחוזר כח המקור לטהרתו. ואז נמאסת הגלות לגמרי והרי היא מיותרת, והאורה הכללית חוזרת היא להיות נובעת מהמעין העצמי הפרטי בכל חילו, ואודו של משיח המקבץ נדחים מתחיל להופיע, וקול בכי תמרורים של רחל המבכה על בניה מתמתק על ידי שפעת תנחומים, של \"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד' ושבו בנים לגבולם\". ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיביותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם, חוזרת היא דוקא ע\"י שיבה זו להתגלות. \"והיה ברכה בך חותמים\"\n", "summary": "בארץ ישראל מתבטלת הצורה האנושית של היצירה לגבי צורתה הישראלית, ורק כשהמקור הישראלי נשחת יוצאים לגלוּת ויונקים מהיצירה הכללית.\n"}, {"id": 2840, "paragraph": "י אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקדש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקלפות מרובים. אמנם לפי גודל התשוקה והקשור של האדם לארץ ישראל, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דארץ ישראל החופף על כל מי שמצפה לראותה. \"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה\"\n", "summary": "בחוץ-לארץ מחשבות האדם מעורבות בסיגים, ואי-אפשר להיות נאמן אליהן כמו בארץ ישראל, אלא על-ידי התשוקה אליה.\n"}, {"id": 2842, "paragraph": "עולת רוח הקדושה הנקלטת בארץ ישראל פועלת היא תדיר, גם אם נזדמן הדבר ויצא האדם חוצה לארץ, על ידי טעות או על ידי איזו סבה מוכרחת. הרי גם הנבואה כשחלה כבר בארץ ישראל אינה פוסקת גם בחוץ לארץ. \"היה היה דבר ד' אל יחזקאל בארץ השדים היה, מפני שהיה כבר\". שפעת הקדש, שהותחלה בארץ ישראל, מלקטת היא את כל ברורי הקדש הנמצאים בחוץ לארץ בכל המעמקים, ומקרבתם בכחה המושך אליה. כל מה שקשה יותר לסבול את אויר חוץ לארץ, כל מה שמרגישים יותר את רוח הטומאה של אדמה טמאה, זהו סמן לקליטה יותר פנימית של קדושת ארץ ישראל, לחסד עליון, אשר לא יעזב ממנו מי שזכה להסתופף בצלצח של ארץ חיים, גם באתרחקו ונודו, גם בגלותו וארץ נדידתו. הזרות שמרגישים בחוץ לארץ הרי היא מקשרת יותר את כל חשק הרוח הפנימי לארץ ישראל וקדושתה, הצפית לראותה מתגברת וציור חקיקת תבנית הקדש של ארץ אשר עיני ד' בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית שנה, מתעמקת יותר ויותר, ועומק תשוקת הקדש של חבת ציון, של זכירת הארץ, שכל חמודות בה קשורות, כשהיא מתגברת בנשמה, אפילו יחידית, הרי היא עושה פעולת נביעה מעינית לכל הכלל, לרבבות נשמות הקשורות עמה, וקול שופר של קבוץ נדחים מתעורר ורחמים רבים מתגברים, ותקות חיים לישראל מתנוצצת, וצמח ד' הולך ופורח, ואור ישועה וגאולה מתפצל ומתפשט, כשחר פרוש על ההרים\n", "summary": "קדושת ארץ ישראל הנקלטת בנשמה, אינה פוקעת בחוץ-לארץ, והזרות שמרגישים שם מעמיקה את ציפיית הגאולה בציבור כולו.\n"}, {"id": 2843, "paragraph": "לאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה. מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו חיים כל יתר הדרגות אשר לבנין החיים, השר לכל שדרות הרצון, הדעה והמפעל, לרוח ונשמה, בכל ערכיהם. כשנגשים למצוה, המצוה חיא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי\"ג מצות התלויות בכל מצוה מכל חיי העולמים שבסוד האמונה. זיו אור אלהים חיים, אור חי העולמים חי בכל נעם בהוד כל מצוה. תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה. נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים המראות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת- עולמים מתהוה. עז חדות נעם, גבורת קודש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה, ובכל היקום מתחדש אור וחיים. העולם מוכרע על ידינו לזכות, על כל פנים מתוסף אור ויושר, רצון ושובע טוב פנימי. בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו, שם מחשיפות הן נהרה, יונקות חיים עצמיים מזיו החיים של כנסת ישראל, מושפעות הן מסוד יצירתם המקורית בדרך ישרה. אוירא דארץ ישראל ממציא את הגדול הרענן של אותיות החיים הללו, בזיו תפארה, בידידות נעימה ובגבורת רעם עליזה מלאה שפעת קודש, \"כל הכתוב לחיים בירושלם\". הצפיה לראות בהדר ארץ חמדה, השקיקה הפנימית לארץ ישראל מגדלת את אותיות הקודש, את אותיות החיים העצמיות הישראליות שבפנימיותנו ועצמיותנו, היא מגדלתם גדול רוחני פנימי, \"אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה\", \"ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון, ד' יספור בכתב עמים, זה יולד שם סלה\". המשפט, העמוד האמצעי, שכל הטרקלין עליו נשען, \"משל למטרונה ההולכת ושפוליה מכאן ומכאן, משפטים ואמצעיתה של תורח\", הם הם מהות החיים, \"משפט בני ישראל\", מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח רוח אפנו אשר יקראו לו ד' צדקנו, אשר יגלה אור משפט ד' בארץ בגבורה עליונה, השוללת כל מלחמה וכל שפיכות דמים. משפט בני ישראל על לב אהרן תמצית האותיות הנשמתיות של כל ישראל, מאירה באורים ותומים, \"בולטות או מצטרפות\"\n", "summary": "אותיות התורה, המצווה והחיים, ממלאות את הנשמה, ומתגדלות מאוויר ארץ ישראל, והן המאירות באורים ותומים.\n"}]

DATA/parsed_files/land_of_israel_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2837, "paragraph": "רץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה. ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם בדוח ד' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה, ומזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המדה של רוח הקדושה העליונה, הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית. המחשבה על דבר ארץ ישראל, שהיא רק ערך חיצוני כדי העמדת אגודת האומה, אפילו כשהיא באה כדי לבצר על ידה את הרעיון היהדותי בגולה, כדי לשמור את צביונו ולאמץ את האמונה והיראה והחזוק של המצות המעשיות בצורה הגונה, אין לה הפרי הראוי לקיום, כי היסוד הזה הוא רעוע בערך איתן הקודש של ארץ ישראל. האמוץ האמתי של רעיון היהדות בגולה בא יבא רק מצד עמק שקועו בארץ ישראל, ומתקות ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות. צפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה\n", "summary": "ארץ ישראל אינה קניין חיצוני לאומה אלא חבוקה בסגולתה, ולכן תוכנה אינו מתגלה בהשכלה רציונאלית, וקיום היהדות בגולה תלוי בציפייה אליה.\n"}]

DATA/parsed_files/light_of_holiness_c_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 3841, "paragraph": "דבקות האלהית האמיתית, כשהיא משפעת את שפעה על העובד האמיתי, היא ממלאת אותו זיו תענוג והרחבת הדעת, וכל הכחות וכל החושים שלו מאירים ושמחים, והעולם וכל מלואו שמח עמו. ההשגה המביאה את הדבקות האמיתית, ובאה עמה ביחד, היא ההארה של העושר של הישות האלהית, שהיא משבעת מטובת את כל הקשורים עמה. ניצול הוא בזה מהעוני הגדול של העולמןת הנפרדים, שכולם הם חשכים ודלים, לגבי האור והעושר העליון של מלך הכבוד ב\"ה, ד' אלהים אמת, המצוי האמת, אשר אין עוד מלבדו ואפס זולתו. כי אשב בחשך ד' אור לי, אל ד' ויאר לנו, ד' אורי וישעי ממי אירא, ד' מעוז חיי ממי אפחד, ואבואה אל מזבח אלהים, אל אל שמחת גילי. \n", "summary": "השגת עושר הישות האלוהית מביאה לדבקות אלוהית ונגרמת ממנה, ועל-ידה הוא ניצול מעוני העולמות הנפרדים.\n"}, {"id": 3680, "paragraph": "בר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת ד', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות. \n", "summary": "המוסר הטבעי, והיראה והאמונה הפשוטים, הם הבסיס לכל מעלות הרוח העליונות.\n"}, {"id": 3932, "paragraph": "צדיק האמיתי דעתו שפלה עליו לאין שעור, מפני שהוא מכיר את גודל הכיעור של הרע המובלע בו, בין מצד הרע הכללי של העולם כל זמן שלא נתברר כולו, בין מצד העצם של המהות של הצד הרע שבנפשו עצמו, בין מצד חלישות הרצון וסתימת אור היושר והצדק, שאינו מאיר בחליקים רבים מכחותיו. ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי, ולפעמים גם לבא לפומא לא גלי, משני טעמים, אחד שלא ישפל ויחלש הצד הטוב שבנפש, ושלא ילקה אגב הוצא כרבא, והשני שלא יתגאה בהשפלות עצמה, ושלא תעורר הענוה הגלויה קנאה יתרה. ומכל מקום מפני שבוחן לבבות יודע עד כמה השפלות הפנימית מגעת, זוכה הוא לכל המעלות של הענוה, אף על פי שמצד המניעות האמורות לא הוציא את סגולת הנפש הזאת מן הכח אל הפועל בכל צביונה ותפארתה, והוא בכלל חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. \n", "summary": "הצדיקים מכירים בשפלותם, אך אינם מראים זאת, כדי שלא יחלישו את עצמם, וכדי שלא יבואו לגאווה ולא יעוררו קנאה.\n"}, {"id": 3892, "paragraph": "גדולים חייבים לדלג, כדי להכנס למחשבות גדולות. צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל מפני עון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר. כשהגדולים מתעלים התעלות שכליית, כל העולם כולו מתעלה עמהם, על פי ההרגש, על פי הטבע המשותף שיש לנפשות בני האדם כולם. אבל במדה גדולה מכל פועל טבע שיתוף זה בישראל, שיש בהם מצד הנשמה אחדות מוחלטה. \n", "summary": "יש להתיירא מענווה פסולה המונעת מהאדם לקפוץ מדרגות, ולא לחשוש לגאווה הבאה מהכרת מדרגתו.\n"}, {"id": 3814, "paragraph": "עולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר. ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כי עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה, ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות, שהיא איבוד כללי, ח��שו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה, תתהפך כחמר חותם, ויתיצבו כמו לבוש. רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול. אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום, וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המז, ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. \n", "summary": "עולמו הרוחני של האדם צריך להיבנות סביב הפסוק של שמו הפרטי, ומניעת התשובה מרשעים ששכחו את שמם, יוצרת אותם מחדש.\n"}, {"id": 3701, "paragraph": "טבע אינו יודע ממוסר וצדק, כי אם שואף לחפצו, לבנות ולהרוס, לנבל ולהצמיח. וכן הטבע הפרטי של האדם איננו יודע כי אם את חפצו המיוחד, אבל הקדושה היא מתפשטת, מתגברת על ידי ההשפעות של המעשים הטובים והלימודים, התעוררות ההרגשות הקדושות, על ידי תפלה ועבודת קודש, עד שמאירה את מאור המוסר גם בטבע האדם. הארה זו נעשית היא גם כן בדוגמתה בהויה כולה, והאור הנעים הטוב של הקודש, של המוסר העולמי, הולך וחודר בכל ההויה, עד שהיא מתאימה עם טבעה לתכונת המוסר, והצדק העליון, שבהופעת הקודש העליונה הכוללת. \n", "summary": "הקדושה מאירה את אור המוסר העליון גם בטבע האדם והעולם, אשר שאיפתו הטבעית היא מחזוריות של הרס ובניה.\n"}, {"id": 3918, "paragraph": "שהנשמה דבקה בציור החיים, באור ד', באהבת הדבקות האלהית, המדות כולן מתישרות מאליהן. ואותם גדולי המחשבה, הראויים להדבקות הרוממה, אינם יכולים לישר שום דבר מארחות חייהם, כי אם על פי המדה של הדבקות העליונה, שהיא הולכת ושוטפת דרך הצינורות של המדע הגלוי, והתורה והמצוה, וכל הדר המוסר והגבורה הרוחנית כולה. התביעה הפנימית של הדבקות האלהית, הבאה בחטיבה מיוחדת בנשמתן של ישראל, היא עליונה בעצמה מכל מחשבה הגיונית על פי שפע רוח הקודש היא מתישבת בלב, ועל פי תקות ישועה היא מתאמצת ומתפשטת בכל החוגים המעשים, התופסים מקום בחיי הכלל ובחיי הפרט. \n", "summary": "כשהנשמה דבקה בצרור החיים מתיישרות כל המידות מאליהן, דרך צינורות התורה, המצוות והמוסר.\n"}, {"id": 3795, "paragraph": "אנשים הרוחניים מוכרחים להיות שומרים תמיד על הלך נפשם הפנימית, רגש של טובה כשמתלהב אצלם יש לו עסק עם צורך נפשי קבוע, שהוא בא אליהם מעולם מסודר, מלא חיים ורזי טוהר. לפעמים צריכה הנטיה להיות נשקלת בפלס השכל, ולפעמים מתגברת היא על כל משקל. יש מין הכרה פנימית, שמבררת לאדם בירור גמור, שנשמתו במלא אורה מתגלה אליו, והיא חסינה ומלאה אמת, יותר מכל שכל מדוד ושקול. \n", "summary": "התלהבות רגש הטוב של הצדיקים היא צורך קבוע, וכשברור להם שהיא נובעת מהתגלות נשמתם, היא גוברת על כל שכל מדוד.\n"}, {"id": 3787, "paragraph": "ק לתוכן הקודש, האישי, והעולמי, יש אופי עצמי, וישות החיים ממקוריות פנימיות עצמית, אבל תוכן החול, וקל וחומר הרע, הטמא, אין לו אופי עצמי, ולא תאוה עצמית, ולא מהות רצון עצמי, כי אם דחיפה חיצונית, המנענעת את הפעולות הגשמיות והרוחניות. ומקור החשק, התאוה, האופיות, העצמיות הוא בקודש, ומושפעים ממנו כל הדבקים בו. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כלכם היום. \n", "summary": "רק לקודש יש אופי ורצון עצמיים, ואילו החול והרע באים מדחיפות חיצוניות.\n"}, {"id": 3870, "paragraph": "עבודה הפנימית יש בה משום סידור המחשבות, שהוא עצם חיי ההתבוננות, וסידור הרגשות, שהו�� חיי הפיוט והשירה, ויחוסם של אלה התכונות השונות זה לזה, לכוין איך הם מתלכדים ביחד, ופועלים אלה על אלה, ובאיזה אופן הרכבתם עולה יפה, ובאיזה אופן הם צריכים להתחלק כל אחד במערכה לבדו. \n", "summary": "העבודה הפנימית כוללת: סידור המחשבות, סידור הרגשות, מיזוג שניהם יחד וההבחנה ביניהם.\n"}, {"id": 4030, "paragraph": "הבת ישראל, והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים, איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד. \n", "summary": "אהבת ישראל ועבודת הסנגוריה הנן מקצועות גדולים בתורה.\n"}, {"id": 3682, "paragraph": "תחלתה של הופעת יראת אלהים על האדם הכללי והפרטי, מביאה היא אותו לידי שעמום ובטלנות, הוא אובד את רצונו ואת עצמיות המהותיות שלו, מפני שנגעה בו היראה רק בצדדיה החיצוניים, לא הפכה את הפראות והרשעה, הספוגה במהותו החמרנית, ובטבע הנפש הטמאה הגנוזה בעומק שמרי החיים האנושיים, והרי ההופעה האלהית, שהיא לגמרי ההיפוך מכל הרשעה והנבלה, היא מבטלת אותה, וממילא נעשה האדם חלוש החיים, והציבוריות נעשית לקויה, אין אומץ ואין חפץ קבוע לשכלול, להכשרתם של החיים החברותיים. אבל רוח האדם האמיץ, המכיר על פי נקודתו הפנימית, כי ההרגשה הזאת של יראת אלהים היא הכל, כל החיים וכל הטוב, לא יעזב את אוצרו, ובכל אשר יתענה, עינויים גשמיים ועינויים רוחניים, מכל אשר לא יוכל לכאורה להחזיק מעמד נגד החופש המודרני, נגד שאיפת הגדולה התרבותית של חיי הזמן, נגד היופי המקסים, ונגד תסיסת החיים המרעשת, וגם לפעמים נגד המוסר והיושר הטבעיים, שלא יוכל בכל פעם להלום אותם אל הצורה של יראת אלהים ותוצאותיה בחיים כפי קליטתו ההסברית, כל אלה לא יכילו כח להפסיק את חוט החיים ואת אומץ ההסכמה, שרק ביראת אלהים מחסה עז לאדם, ויזכך אותה ויטהרנה, יעלנה על פסגת המדע המבורר, ויעטרנה בזיו המוסר הבריא, ישבצנה בהדר חיי העולם ותרבותו, וימלאנה במתק האהבה, רוחב הדעת, והנועם אשר לעדן העליון, ויחדש בה ובגללה את העולם ואת החיים בצורה חדשה, מלאה הוד ותפארת גדולה וגבורה, ואבן מאסו הבונים היה תהיה לראש פנה.\n", "summary": "יראה חיצונית ממעטת את הרצון האנושי במקום להופכו, אמנם בהכרה פנימית בטוב הגנוז בה היא מתעלית.\n"}, {"id": 3912, "paragraph": "לימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו, משתי נפשות, נפש טובה אלהית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש, והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים. האדם יוכל למצא קורת רוח תמידי על ידי זה, בין בשעת שלותו, בין בשעת יסוריו, כשהטובה מתרחבת, הרי הוא מקשר את רעיונו בהנפש האלהית, להרחיבה להרימה ולחזקה. וכשהמצוקה מתגברת הוא משים פנים אל הנפש הרעה הבהמית, לצחצח את זוהמתה, לשמח במה שהיא מתיסרת ועל ידי זה מטהרת, מרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק. והשאיפה להפוך את הטבע של הנפש הבהמית לעילוי לטובה וזיכוך היא חטיבה של עבודה חשובה, שהאדם מרגיש תמיד בכל עומק הוייתו את נחיצותה, ובזה ימצא את עצמו תמיד עובד עבודה מועילה, צריכה לו ולעולם, בכל עבודות הקודש, שכולן עולות לזיכוך כל הנדרש לזכך. \n", "summary": "ההכרה בשתי נפשות, אלוהית ובהמית, מאפשרת לאדם לדון את עצמו לכף זכות, ולהביט על מגרעותיו כעל נטיות חיצוניות.\n"}, {"id": 3927, "paragraph": "שמזדמן לצדי�� נפילה מוסרית, אל יחת, ויעלה למקומו העליון במחשבת קדושתו. ביחוד אל יבהל מפני חטאת האדם בנוגע בין אדם לחברו, בעניני כבוד, והתכבדות בקלון חברו, שלפעמים יש בהם קורטוב של טוב, מפני גדולת הנשמה, אלא שצריכים לזקקה בתשובה מאהבה, ולשוב תמיד לגבורה של ענוה, של אהבת רעים, וזהירות בכבוד הבריות. \n", "summary": "אל ייבהל הצדיק מנפילותיו, בייחוד בענייני כבוד חברו, שכן יש בהן מעט טוב מפני שמגדילות את נשמתו, אלא ישוב מאהבה.\n"}, {"id": 4057, "paragraph": "כמת האמת, שהיא באה מהתגלות רוח הקודש, היא מבארת את כל ההארות, העולמים כולם, מצד הטוהר השכלי, שהדמיון יש לו רק קצת אחיזה בהן, ומתוך כך החולשה הגופנית עלולה היא לבא אחרי השתקעות גדולה בהופעות העליונות, שאין לזה תקנה כי אם לנשא את כל העולם הדמיוני אל הרוממות השכלית. וזה בא מצד עבודה קדושה של יראה פנימית, שהיא מקור החכמה, המעלה את החכמה התתאה לרומה של החכמה העלאה. ואז לא די שחולשה גופנית אינה באה על ידי ההתגברות השכלית, אלא שזרמי גבורה גדולים ומלאים מתגברים ועולים על ידי התגבורת הגדולה של ההשתקעות השכלית הטהורה, שהיא מופעה באור של רוח הקודש. \n", "summary": "חכמת האמת באה מהטוהר השכלי המרומם מהדמיון, ולכן עלול הגוף להיחלש ממנה, וכשהדמיון מתעלה אל השכל, הגוף מתגבר.\n"}, {"id": 3862, "paragraph": "ארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה דקדושה גם ממקום השמחה בעצמה, אבל בחוץ לארץ אי אפשר להמשיך שמחה, מפני הקטיגוריא והחרון של כחות הדין שבחוץ לארץ, כי אם על ידי שאיבה של שמחה ממקור העונג, ששם אלן ומום מניעה ופגע מגיע. ומשום הכי אפילו משום צער החורבן שמחה הוא דאסור, הא תענוג שרי. וכשמתענגים באהבה בתענוגים ממקור הקודש, יורדת היא למטה שמחה טהורה מדושנת עונג, שהיא ממשכת את אוירא דארץ ישראל קצת גם בחוץ לארץ, להשיב נפש המיחלים לחסדי השם ית', המצפים לראותה ולשמוח בשמחתה, זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך, לשמח בשמחת גויך להתהלל עם נחלתך. \n", "summary": "בארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה ממקורהּ, ובחוץ-לארץ רק ממקור העונג, וממנו ממשיכים מאוויר ארץ ישראל על המצפים לה.\n"}, {"id": 3994, "paragraph": "ה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי חיים כולם, ואצל בני אדם בינונים, להמשיך את האדם לאכול להחזיק את חייו וכחותיו, פועל בצורה אצילית וכח נשגב אצל גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל ניצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם אור ומדות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה בתנועה, גם לפני האכילה. בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה, ויאכל בעז וישת וייטב לבו, וייטב לבו בדברי תורה, שהן הן האכילה והשתיה עצמן, לבאי בסוד ד', דידעי מאי דמחוי להו במחוג. \n", "summary": "אצל גדולי הדעה, התאבון הוא שמחת הנפש לקראת ניצוצות הקודש שבמאכל.\n"}, {"id": 4069, "paragraph": "ליהו, מפני שהוא כולל את הקדושה של עולם העשיה, הרי הוא סופג ברוחו את כל הנטיות הנדרשות לשכלולו של עולם זה, עד כדי הכשרתו אל ההרמוניה השלמה, אל העולמות שלמעלה. כשם שבתחלה לפני התבסמותו הכיר יותר מכל את עומק הכיעור והזיהום שעולם שפל זה שקוע בתוכו, ומפני כך קנא באש שלהבת לבער את רוח הטומאה והמחזיקים בו, כן יכיר אחרי ביסומו את כל ניצוץ קודש שבעולם זה, להעלותו ברוח שלום, וישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם. \n", "summary": "הקישור לעולם ה��שייה ונטיית תיקונו, הביא לקנאותו של אליהו, והם שיביאו את השלום ואת עילויו של עולם העשייה.\n"}, {"id": 3860, "paragraph": "י שרוחו מלא מהופעת אור אין סוף, כל הרעיונות הקצובים הם לוחצים את לבבו, ואינו מוצא בהם קורת רוח, על כך צריך לענג את נשמתו בעונג העליוך החפשי, של עלמא דחירו, שהוא אור התענוג העליון של חדות ד' העליונה, חדות עולמים, של זיו אור חיי העולמים. \n", "summary": "מי שרוחו מלאה מהופעת אור אין-סוף, אינו יכול למצוא קורת רוח ברעיונות קצובים, וצריך הוא לענג נשמתו בחדוות ה' עליונה.\n"}, {"id": 3921, "paragraph": "שנפגשים עם מצבים של קטנות, מוצאים הגדולים את המדות שלהם חריפות יותר מדאי. יכולים הם להביט אל רוחם פנימה, ולמצא את כל הליקויים שבו. אבל לא יוכלו להונות את נפשם גם אונאה של ענוה, שהם באמת הנם הגרועים שבבני אדם, שהרי בני אדם רבים ששים תמיד בגווניהם, ואינם מכירים אי רצון במדותיהם, רק אלה צלולי הדעה נפשם ירעה להם על מדותיהם ועל מעשיהם שאינם רצויים. רק יבואו לידי מסקנא, שאמנם גדולים הם ליקוייהם, אבל ההרגשה בהליקויים בעצמה גדלות היא. והגדלות הזאת כבר נותנת היא ערובה, שלא ישפלו אלה אשר הכרת צדם השפל היא צרתם הקבועה, והם יתעלו עד לידי הכרה עמוקה, שעצמותם של הליקויים יתרונות גדולים הם, ומתוך גדולת נשמה הם באים, ולשימוש של גדולה הם נועדים. \n", "summary": "הכרת האנשים הגדולים בחסרונותיהם נובעת מגדלותם, וידיעת דבר זה נצרכת להם כדי להכיר בגדולת עצמם.\n"}, {"id": 3882, "paragraph": "ת הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עליה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא. \n", "summary": "אסור לכבות את הגחלת הרוחנית שבאדם, וצריך להוסיף לה אש \"מן ההדיוט\" בשכל טוב ובאור תורה.\n"}, {"id": 4050, "paragraph": "יחש הערכי של המצות המוסריות החברותיות, מצות שבין אדם לחברו, אל המצות הרוחניות, שהן מצות שבין אדם למקום, מתחלף הוא על פי ההארות השוטפות בביסוס הבנת התורה. המדע העליון הרציונלי מצד אחד, והרזיות הקדושה מצד השני, היותר פנימי ויותר מאוגד בתוכן העצמי של הופעת הקודש, הם באים עד לידי המסקנא האחרונה של ההויה, שהחברותיות היא רק אחת מחוליותיה, והרוחניות העליונה, האושר הנצחי, הוא היסוד, המגמה התכליתית. ועל פי זה יהיו המצות שבין אדם למקום היסוד העקרי, שהמוסד החברותי הוא רק סולם לעלות אליו, ויהיו המצות שהן עשויות למגמת התגלות האורה האלהית בנשמות, בחיי היחיד והצבור, באומה ובעולם, בטבע ובהויה בכלל, הצינורות היותר עליונים, שואבי החיים המגמתיים, ועמהן הן מקושרות כל המצות החברותיות בתור דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. אמנם העין המוגבלה באידיאליה אינה יכולה להציץ יותר הרבה מהתוכן החברותי בפירוט גמור, ומתהוות המצות החברותיות אצלה ליסוד עקרי. אך אף על פי שאינה יכולה להציץ את הפירוט האורי של הגניזה האלהית של אוצר הנצח, התלוי באישור המדע העליון, יודעת ומכרת היא את כללותו, על כן הנבואה אחדה את הלהב המקנא נגד עבודה זרה מצד אחד בכל כללותו, ונגד הפרעות חברותיות מצד השני בעומק הפירוט. וחכם עדיף מנביא, מפני ששאיפת החכמה היא מיסוד התורה, שהיא ההתגלות העליונה, המאירה באספקלריותה המצוחצחת של הנבואה האבית של משה רבינו, היא עסוקה כבר בכל פירוט המצות הרוחניות לסעיפיהן, ותורת החיים שבין אדם למקום בכל המילוא הישראלי מסתעפת לנחליה הרבים, ונבנה הבית העליון, שהיסוד התחתיתי, הוא המכון החברותי, נעשה לו לבסיס חזק, וממילא גם הוא מתאדר למאד. ובאו הישועות לסדר נזיקין מאוגדות עם יסוד החסידות אשר לאבות ולברכות. והרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצ וע בתורה יותר מהם, שהם כמעין הנובע. ומתעלה יסוד הנבואה בהארתו בהצטרפות החכמה התורנית, חכמת סופרים אליו. ותורה ונבואה וחכמה יחד בונים את שכלול העולם, ובית ישראל הולך ומתכונן על ידי עמודיו השלשה, תורה ועבודה וגמילות חסדים, ודין ואמת ושלום שלעומתם. \n", "summary": "התורה, והחכמה השואבת ממנה, והמצוות שבין אדם למקום, גדולות מהנבואה והמצוות שבין אדם לחברו, ובאיחודן נבנה העולם.\n"}, {"id": 3788, "paragraph": "שנפגמה העצמיות הפנימית בנפש ובעולם, אי אפשר להחזירה לידי תיקון כי אם על ידי התעמקות פנימית ברזי תורה, מעלמא דחירו, ובקדושה גדולה, שתוצאותיה היא הדבקות התדירית, כתרין ריעין דלא מתפרשין, לא ההזדמנות הארעאית, הבאה מזמן לזמן, שזה מספיק רק לטהרה חיצונית, בשעה שהפנימיות לא נפגמה. ונמצא שפגמי הברית, וכל יסוד הגאולה, התלויה בגילוי רזי תורה, הכל מתתקן ברז העצמיות הפנימית, שמתעורר רצון הנעלם, שבא בסימן טוב, בכנסת ישראל, דוד מלך ישראל חי וקים, רוח אפינו משיח ד'. \n", "summary": "כדי לתקן את פגימת העצמיות בנפש ובעולם, צריך להתעמק ברזי תורה בקביעות המביאה לדבקות תדירית.\n"}, {"id": 3775, "paragraph": "סתכלות החכמה מביאה לקדושה. החפץ הולך ונמשך אחרי ההכרה, וההכרה כשהיא מתעלה, כשהיא מבררת את עצמה מעומק יסודה, היא מוצאה עולם מלא שאיפת קודש, משתרע לאין תכלית מכל צדדיה, והיא בתוכו שרויה כמרכז של נקודה בתוך עיגול רחב לאין סוף. \n", "summary": "הסתכלות החכמה מביאה לקדושה, שכן שורש החכמה שרוי בתוכה כנקודה שבתוך העיגול.\n"}, {"id": 3838, "paragraph": "עין הפקוחה רואה את החיים המתפשטים בכל ההויה, בכללותה ובפרטיותיה. מביט ומקשיב לעליותיהם וירידותיהם של כל הפרטים, מאחד בשכלו את נשמת האדם, מדעו ושאיפת רצונו עם כל ההויה, והכחות היותר נמוכים מצומצמים ונרדמים, ומגביה למעלה את ציורו, עד רם ונשא. כל אשר יבא עמו במגע רחוק או קרוב הוא נתפס בפנימיות חייו שלו. מדי אכלו, שתותו, וכל עסקי גשמיותו, מכיר הוא גלי חיים שוטפים מן הכל אליו, מתבקשים להעלות על ידו ועמו. אוהב הוא את הכל, מרחם הוא, מלא הוא הוד ויפעת גבורה, רוצה בעליית הכל. ובעלייתו הוא מתדבק הוא דבקות פנימית תמיד, בתשוקת הרוממות, שאין עמה הגה ורעיון, מפני שהיא גדולה מכל מחשבה, אדירה מכל שם, עושה הוא בסיס לתשוקת עולמים זאת כל מוסר וכל צדק וטוב. \n", "summary": "בעל העין הפקוחה, מקשר את פנימיות חייו לכל ההוויה בכל מעשה שעושה ובכל אכילה שאוכל, ומעלה אותה עמו.\n"}, {"id": 3997, "paragraph": "חשבות עמוקות וחודרות בדבר קדושת האכילה, בצורתה האידיאלית ריאלית, העולה למעלה מכל ערכים מוסריים מוגבלים, שכל כחם הוא רק בההצגה הנפשית של המושג הסוביקטיבי, הוא רק נחלתן של ישראל, הרחוקים מגורלו של עשו, באמרו הלעיטני נא. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו.  \n", "summary": "קדושת האכילה של ישראל, בצורתה האידיאלית-ריאלית גדולה מהמוסר הסובייקטיבי של בית עשו.\n"}, {"id": 4009, "paragraph": "ועלת היא נשמת כל יחיד במערכי ההויה כולה, כשהטוב מרובה בה מכריעה היא את הטוב הכללי בכחה, וכיוצא בזה להיפך, השתקעותה של המציאות הפרטית בפרטיותה ממעטת את הפעלתה על העולם כולו, הרוחני העליון. בעת השינה כח החיים הרוחניים שואב הוא ממקורו, מטהר הוא ממעין החיים העליונים, אם נטהר הרצון, והחטא סר ממנו. החטא עצמו גורם חלישות הרוחניות, עד שהשינה סוגרת את כל פעולתו. אמנם יש מדה שהשינה יפה לצדיקים ורעה לרשעים, אף על פי שמצד הגלוי, חלקה החמרי, היא רעה לצדיקים ויפה לרשעים. התשובה לפני השינה מביאה ברכה כמוסה לעולם, ומברכת את הנשמה משפע מקורה. \n", "summary": "בשינה שואבת הנשמה כוח חיים ממקורה, ועל-ידי כך משפיעה על העולם כולו, והחטא סוגר את פעולת השינה.\n"}, {"id": 3753, "paragraph": "שמרגיש האדם שרצונו הוא רפוי, צריך הוא להתאמץ לחזקו בכל מיני אימוץ, כדי שיוכל להוציא אל הפועל כל דבר טוב, שחק טבעו מתאים לו. וטוב יותר לעסוק באימוץ כח הרצון, מלעסוק בפרטים של הטבות מוסריות. כמובן, בעת שעוסקים באימוץ הרצון, צריכים גם כן שלא לשכח מלעסוק בטהרתו ועדונו, ובהעלאת מדרגתו של הרצון אל הקדושה. אבל העסק היסודי אצל הלקויים בחלישות הרצון צריך להיות העסק בהגברת עצמיותו של הרצון על ידי עצות שונות טבעיות, מוסריות, שכליות, תורניות, ולא יירף משום עצה שתוכל להועיל למטרתה העליונה של אימוץ כח הרצון בכללו. \n", "summary": "כשמרגיש חולשה ברצונו, צריך לחזקו בכל הדרכים הטבעיות, המוסריות, השכליות והתורניות, ולא להתמקד בעידונו ובטהרתו.\n"}, {"id": 3989, "paragraph": "י שמוכשר לרוממות עליונה בהשגתו, ומדותיו ומעשיו לא נזדככו כפי ערכו, הרי הוא שרוי לפעמים בבהלה ובעצבות גדולה מאד, ואם גופו חזק צריך הוא להשתמש בתעניות וסיגופים, בתור הדרכה של מעבר. אבל אם גופו הוא חלש, צריך הוא להרחיב את דעתו ברוממות הקדושה, ולהשליך על ד' את יהבו, ואת כל טיפולו המוסרי המעשי, אחרי שבשמחה וטוב לבב ירצה ללכת גם במעשה ובמדות בדרך ישרה, ויוכל להניח את רוחו הגדול לשוטט במרחבים עליונים, לשיר שירי נועם, מלאים גבורה נפלאה, גם במקום שלכאורה אין ידו מגעת שם. כי אין קץ ותכלית לאור החסד האלהי, הפרוש על משיגי האמת, שהם הם מבקשיו ודורשיו. כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי, יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו, ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. \n", "summary": "המוכשרים להשגות גבוהות שלא זיככו את מידותיהם שרויים לפעמים בצער, המיתקן בסיגופים או בשמחה וטוב לבב.\n"}, {"id": 3934, "paragraph": "שאדם מרגיש בעצמו ריקניות גמורה, ורואה שאיננו כלום, ונפשו משתוחחת בקרבו מרוב דכאותה ומראה אפסותה, ידע כי ישועת ד' קרובה להאיר לו, ומדה טובה מרובה ממדת פורענות, ואם לפני שבר גאון, לפני גדולה ואורה דכאות רוח וענוה פנימית. ומיד יתפוס בכל האמצעים לבסס מדת ענוה זו בכל מקורות הרוח שבידו, וירומם אף ינשא בטהרת נשמתו, בהדבק במקור השלום, באור מלך גאות לבש, אל חי העולמים. \n", "summary": "אם אדם מרגיש את ריקניותו, יידע כי תשועת ה' קרובה, וישתמש בשפלותו לבסס את ענוותנותו.\n"}, {"id": 3796, "paragraph": "תנועה הנפשית, כלפי ההכרה העצמית, מתגלגלת היא, עוברת מול התוכן הראייתי של הבחנת עצמו. יש שהצדדים הרעננים אשר להנפש עוברים, ואז מתמלא האדם גודל ועז, ויש שהצדדים השוממים עוברים, ואז לובש הוא חרדות, ורוחו נמוג בקרבו. ההקפה השלמה דורשת היא, שבעת שעוברים הצדדים המלאים והמיושבים לא תזוח דעתו, וידע כי רק צד אחד עובר, וכי אחרי החזיון הזה, המלא והרענן, יבא חזיון דל ומעוגם, ובעת ההקפה הקודרת ידע, שעוד מעט וחזיון משמח ומרנן יופיע. ובזה ישתכללו תכונותיו, ומעולם לא תשלט עליו גאוה גסה, המאבדת כל הון, ולא תדוכא נפשו מעוצב חשוך, ויחזיק במעוז הטוב החכמה והצדק, ושם ד' יהיה תמיד מגדל עזו. \n", "summary": "צריך להכיר את עצמו בשלמות, כדי שבעת רעננות הנפש יזכור שעוד יבוא השיממון, ובשיממונהּ יזכור את שעוד תבוא רעננותהּ.\n"}, {"id": 3670, "paragraph": "ריך לעסוק תמיד בדבר הכלל של יראת שמים, להבין את תוכן ענינה, ולקנות אותה בטהרתה, בתור הסגולה היותר יקרה של החיים, ואח\"כ להסתכל בפרט באותה היראה המיוחדת לישראל, מה היא, ומה המה גדריה העצמיים. \n", "summary": "הבנת המהות של יראת השמים הכללית, קודמת להבנת מהותה של יראת השמים הישראלית.\n"}, {"id": 3899, "paragraph": "שנשמתו של אדם יחידי מתעלה, ומתרוממת בקדושה, הרי היא מרוממת ומעלה עמה את כל התלוי בה ואת כל המתיחש עמה, בין ממעל לה, בין מתחתיה, ומכל צדדיה, לפניה ולאחריה, מימינה ומשמאלה, והארה חיונית, אורית, אלהית, מתוספת בכל מערכי עולמים. וכל מה שהאדם מצייר לו באמונה גמורה ובהכרה פנימית דבר נשגב ונעלה זה, הרי הוא מתגדל ומתקדש, ושמחת התורה, החכמה, המצוה, והמדות הטובות, וכל טוב, וכל חמדה, כל רוחב דעת, וכל עליצות רוח, כל יקרת חיים, וכל מעין חכמה מתאמץ בו. אמנם צריך האדם להיות עוסק תמיד בתורה ובקדושה, במצות ובמדות טובות, בחכמה וברוממות רעיון, בתפלה ובעליצות קודש, בהעמקת אמונה ובמרחב דעה, כדי שימצא את עצמו מוכשר להכרת הרעיון של הופעה זו, עד שידע תמיד ויכיר את העילוי, שהוא מעלה את כל צבאות מעלה וכל צבאות מטה, את כל החיים, וכל מערכותיהם, את כל הגופים ואת כל הנשמות, על ידי מפעליו הטובים ועבודתו בקודש. ואז פעם אחר פעם, אור סליחה ומחילה, אור תשובה וצהלה, יהיה מתגבר בו, ויהיה לברכה בעולם, ויקויים בו, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ואפילו בשעה שלבו דואג ונפשו לקויה, בשעה שהוא חרד ודואג ממכשולות הרבים שבארחות החיים, אל יניח ידו מההתעלות הרוחנית העליונה, על ידי אור תורה ואור דעת, על ידי הארת רזי תורה והגיונות עליונים, מהמושגים העומדים ברומו של עולם, ומורים רום הדרת הקודש, אשר מקורם הוא הצחצחות העליונה, מזיו החכמה ודעת פאר אל נורא הוד. \n", "summary": "בעילוי האדם מתעלים העולמות כולם, וציורו דבר זה מרומם את רוחו, והתורה והעבודה מכשירים אותו להכרה תמידית בכך.\n"}, {"id": 3871, "paragraph": "פעמים צריכים להכיר את הפעולה הרוחנית של העבודה הפנימית ואור התורה והתפלה בכללה בפנימיות הנפש, וממנה יוצא האור לעולם כולו, ולפעמים צריכים לעמוד במעמד כזה, שאין הנפש כי אם מדה מודדת, כמדת קרקע וכלים, וההופעות הולכות ומאירות לעולם כולו, וסוף הכבוד לבוא גם כן להופעת הנפש היחידה, שממנה נבע אור זה. מדה זו האחרונה משמשת לפעמים מצד גדלות ולפעמים, מצד קטנות, אי אפשר לתפוס המדה האמצעית, וצריכים להחזיק דוקא בגדלות עליונה, להופיע אור בעולמים כולם. כי אשב בחשך ד' אור לי. \n", "summary": "לפעמים הנפש פועלת בעבודתה על העולם, ולפעמים, מצג גדלות האדם או קטנותו, אינה אלא כלי להשפעות המאירות לעולם.\n"}, {"id": 3677, "paragraph": "השגה העולמית הכללית והמאירה מביאה לידי איחוד המוסר בעולם, ובזה מתעלה שורש יראת חטא למושג עולמי כללי, שהוא בסיס ליראת שמים, המבססת את יסוד האהבה העמוקה, מעלת השלמות העליונה. המוסר הולך ומסתעף ו��תפרט לפי בינתו של אדם ולימודיו, לפי גורלו וקבלותיו, וכל מה שהיסוד שעל ידו המוסר מתפרט הוא יותר חזק, השפעתו הולכת בצורה יותר חזקה, בהיחש שיש בין קשר המעשים להתכונה המוסרית הכוללת. ומזה יוצא שכל מוסר המרוכס בקריאת שם שמים הוא נובע יותר ויותר ממעמקי כל היש, וחודר עד לעמקי נשמת הנשמה. זהו סוד רתיתת האמונה, ועלייתה במרום עז השמחה והאהבה הנשגבה.\n", "summary": "המוסר מעלה את יראת השמים למושג כללי, שהוא יסוד האהבה, וקריאת שם שמים עליו מעמיקה את התפרטותו בעולם.\n"}, {"id": 3703, "paragraph": "מוסר לא יעמוד בלא מקורו, והמקור מוכרח הוא להיות אור אין סוף, אחרי תיקוניו בהופעות העולמות. וכשיהיה נשגר בלב בני אדם מוסר בלא מקורו האלהי יפחת ויבול, כשם שבא המוסר לעולם על ידי הצנורות האלהיים, כן תמיד יפרה ממנו. וכיון שהאופן המקשר את המחשבה האנושית והרגשותיה עם האורה האלהית הבלתי גבולית, ועליונה מכל, מוכרח להיות בגוונים משונים, בשביל כך שונות הן ארחות החיים הרוחניים בכל עם וקיבוץ רשום. אבל המחרוזה המסדרת, המאחדת, מוכרחת לנצח ולעבור על הכל, ד' אחד ושמו אחד.\n", "summary": "המוסר אינו יכול לעמוד במנותק משורשו האלוהי, ובהתגלויותיו הוא מתפרט לגוונים שונים בעמים שונים.\n"}, {"id": 3896, "paragraph": "ל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תוכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלואים כל ומקיפים את כל. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, גדולה ענותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו לשלמות העליונה, העומדת ומחכה לו, ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחד שלו, ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה, מהאות המיוחד שלו בתורה, יצא לו עזו ואורו. \n", "summary": "כל אדם צריך לעבוד לפי שורש נשמתו, ולא לערב בעבודתו תכנים זרים לו, וגאווה ענוותנית זו תביאהו לשלמותו העליונה.\n"}, {"id": 3952, "paragraph": "נשמה הגדולה, שהיא חובקת מרחבים ועונקת גבהי מרומים, שתכנם עולה הוא מעל למושג המוסר והמדות, כשהיא עוזבת את מרומיה ומתכווצת אך בתוכן המדותי, כחה כשל, והיא הולכת ומתטשטשת, עד אשר תתגבר בתשובה עליונה, ותשוקה מטל העליון של החכמה, שהמוסר יסתעף ממנה מאליו. \n", "summary": "תוכן המידות והמוסר של הנשמה הגדולה, צריך להיות משוקה מטל החכמה העליונה, ובלעדיו כוחה כשל.\n"}, {"id": 3747, "paragraph": "כניסה אל אושר החיים, של היחיד ושל הכלל, לא תהיה נגמרת בחפץ עדין לבד, להשתמש עם הכחות המרוכשים כבר או המנוחלים מני אז לטובה, כי אם כשהרצון הטוב יתעמק כל כך וישלח פארותיו ויעמיק שרשיו, עד כדי התגברות כח החיים לרכוש עוד הרבה אמצעיים וכחות, כדי להוציא על ידם אל הפועל את אותו אושר החיים המבוקש, של חפץ הטוב העדין והקדוש. איש חיל, זהו מובן הצדק החי, שמתהפך אז לכח פועל ומהוה. אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו. וזהו יסוד הצדק שבעבודת האדם, רכישת כחות וסידורם, למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים. וכשהחיים הכלליים באים לידי מדרגתם הגבוהה, מתעוררים כל הכחות הכלליים, וכל הסביבה העולמית המעשית וה��וחנית, הנוגעת בהם, וכל המקורות העליונים, שמהם הם צומחים ועולים, לפעול ולעבוד ביסוד היצירה של הישועה, ישועת הכלל וישועת העולם. אור ד' המופיע על עז החיל, על הצדק המחדש והמהוה, זהו תוכן מיושר מאור הקודש של הבריאה, התהוות העולם וכל אשר לו מאותו החפץ הקדום, המלא עז, המעוטר בגבורה ובכל אור קדשי קדשים, עדינות הטוב, החסדים הנאמנים עדי עד. עתה ידעתי כי הושיע ד' משיחו יענהו משמי קדשו, בגבורות ישע ימינו. וכל יסוד צפית הישועה, הבאה מתוך פלפול החכמה המנוחלת, חכמת הרזים, שאורו של משיח גנוז בה, ורוחו של ליהו, המב שר והמקנא, ציר השלום, וההתעודדות הודאית נוחה בה, היא היא יוצרת את הערכים של החיל, של רכישת הכחות וריכוזם למטרת האושר העולמי הכללי, שכל אושר של כל נקודה מציאותית בה תלוי. זאת היא הופעת הכח היוצר את הויית הגאולה, בכל מדרגותיה, והבינה הפנימית בסדרי מהלכיה הכמוסים, מתחתית העומק, מההתרחקות המוחלטה של כל הסעיפים המנגדים לה, שהם באמת עוזריה, עד הקירוב המותאם של כל הכונניות, המורגשים בכל ארחות הסקירות, שהם קרובים לה ותומכים את חילה. אשת חיל עטרת בעלה, ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלהים בציון. \n", "summary": "אושר החיים מותנה ברכישת כלים רבים להוציא על-ידם אל הפועל את האושר, ובצפיית ישועה אקטיבית הבאה מרזי תורה.\n"}, {"id": 3685, "paragraph": "אישיות, בכל התפשטות הכח שלה, היא תובעת את דקיונה מהמוסר, ומהדת, בזמן שהם באים לעצור את הטוב והצדק שיש בה. אבל לעולם אין המוסר ולא הדת מכוונים כ\"א לעצר את הרע והפראות שבאישיות, ומאד צריך האדם לזיכוך מדותיו, והארת דעותיו, עד כדי להבין ולחוש את אותו הצד הפראי והרשעי שבו, שהוא צריך להיות נעצר ע\"י הדת והמוסר, ולדעת ג\"כ את הצד של האור והטוב שבו, שהוא עומד למעלה מהתפקיד של הדת והמוסר, במובנם המצוי. התרבות מגלה היא צדדים רבים של טוב ושל אור בנפש האדם, במקום שהיה נחשב לרשע ופראות, וכשהיא מוצאה בנקודות הללו מעצורים מצד הדת והמוסר, היא נלחמת בהם ומנצחתם. אבל אחרית המלחמה היא הגילוי, שמגלים הדת והמוסר בעצמם את אורם, עד שנמצא החופש האישי הזה, ותביעותיו הטבעיות הטובות, הוא מוכר לאחד מככרי הדת והמוסר עצמם, וממילא מתאשר עוד ביותר הכח של הדת והמוסר לשלוט על הצד הפראי שבאדם, ולהיות מכובד ואהוב מצד העליון והטוב שבו.\n", "summary": "תפקיד הדת והמוסר להילחם עם הפראיות שבאדם, ולהתחבר אל החופש שבצד המואר שבו.\n"}]

DATA/parsed_files/light_of_holiness_c_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 3744, "paragraph": "שכל האלהי הוא שכל יוצר, שיש לו פועל בכל מילואיו, ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו. הקרבה האלהית מקנה לנבראים את סגולתו של השכל האלהי, ולפי ערך קרבתו האלהית כך גדל כח יצירתו. גם ההצטיירות השכלית הפשוטה יש בה מלשד הקודש של קרבת אלהים במדה ידועה. וכל מה שתוכן הקרבה הזאת מתרחב, מתפשט ומתעמק ביותר, כן מראה הוא בבליטה יותר גדולה את השואתו עם השכל היוצר, יסוד ההתעסקות הסודית שבספר יצירה היא בנויה על מכון זה של התעלותו של שכל האדם אל הסגולה האלהית, כפי אותה המדה שיש באפשרות זאת. ואי בעו צדיקי ברו עלמא, ועתידים צדיקים שיחיו מתים, ויבראו עולמות, ההבדל העצמי שבין ישראל לעמים, בשורש נשמתם, הוא ששכל האדם בכללו, שאיננו כי אם שכל מצייר, מציג ברוחו את המצוי, ומגלם אותו במעשיו, באמנות לכל פרטיה, מסתגלים לו כל העמים אשר תחת כל השמים, אבל סגולה אלוהית של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל, שהיא מבדלת אותו מן העמים כולם בעליוניות כזאת, שכל הבדל סוגי לא ידמה לו. והולכים אנו דרך ארוכה מאד, דרך מעלות ומורדות, גליות וגאולות, עד שנבא לאותו גמר הצביון של הופעת נשמתנו בהגמרה בכללנו ובפרטנו, אלהים אתם ובני עליון כלכם, בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה על כל היקום, כדוגמא של מעלה. ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. \n", "summary": "השכל האלוהי יוצר, והשכל האנושי רק מצייר ומרכיב, וישראל בדבקותם זוכים לשכל אלוהי יוצר.\n"}, {"id": 3773, "paragraph": "פי מה שהאדם מקודש הוא בדרכיו, לפי מה שהאצילות הפנימית מתגברת בקרבו, ככה מוצא הוא את העליוניות של הכרת השכל, הערתו ודחיפתו הפנימית, והוא מתאשר במתת חלקו, ורוח החרות מתגבר בקרבו. והרי מתעלה מעל כל השפלות, של כל הקדרות העולמית, מתרומם הוא מעל חתחתיו של הדמיון החמרני, וחופשה ניתנה לו מכל שעבודיו. מתוך האספקלריא המאירה של הערת השכל, הרי הוא מציץ על כל חוק כתוב, על כל מצוה ותורה, והמעין האלהי הומה בקרבו, ונחליו הולכים ושוטפים, להאדיר את תוכן חייו הרוחניים האמתיים אדירות אין קץ. \n", "summary": "ככל שהאדם מקדש את דרכיו, הכרתו מתעלה מדמיונות ונעשית חופשית, והוא מוצא בכל חוק תורני נחלים רוחניים.\n"}, {"id": 4055, "paragraph": "צפיה הרוחנית מלאה היא בהירות הזכרון הכללי, זכרון גדלה של האומה וכל מלא הודה בעבר, וכמו כן היא מופעת משכלול התקוה בעתיד. ואלה שתי ההופעות משכללות את הנפש כולה, ומזה באה החבה הגדולה למצות התלויות בארץ ובמקדש, וכל הרגשות התלויים בהן. \n", "summary": "זכרון העבר ותקוות העתיד של האומה, משכללים את הנפש לאהבת המצוות התלויות בארץ ובמקדש.\n"}, {"id": 3822, "paragraph": "אדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים, המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו, ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום. ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, כי שם מלא חל על עולם מלא, ולית שכינתא שריא באתר חסיר, וכיון דבאתר חסיר או פגים לא שריא, איך תשרה באתר שהכל נטול וחסר, ואין שם כי אם נקודה דלה מצערה ואפסית, שהיא הפרטיות האנכית לבדה. והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, בצרורא דלעילא דביה חיי כולא, הוא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים, ומתענגים על ד'. והם צריכים להתחזק לדעת את עצמות רצונם, ושלא לעזבו משום מניעה שבעולם, רק תמיד יגדלוהו יקדשוהו ויפארוהו, ויזכו לברכת ד', מיסוד בכל מכל כל. \n", "summary": "האדם צריך להיחלץ מאנוכיותו ולחשוב על הכלל, בעולם, באדם ובישראל.\n"}, {"id": 3985, "paragraph": "ל מה שהנשמה מתגברת ביותר באדם, ואור הקודש מתגלה בו, ככה הוא מרגיש יותר את הערך של דיבורים שבקדושה, וכשהוא מדבר בתורה ובתפלה, שפעה רבה של אורות נשמתיים שופעים ממנו, ופתיחת צנורות הדעה העליונה, והרגשת הקודש המלאה מתראה לפניו בשלל צבעי אור וחיים אמיצים, נאדרים בקודש. \n", "summary": "ככל שמתגברת נשמת האדם, הוא מרגיש את ערך דיבורי הקדושה, והשפעת דיבוריו מתגברת.\n"}, {"id": 3919, "paragraph": "צחצוחים של המדות הרעות, המעורבים בתוך הכשרון של הדבקות האלהית שבנפש, הם פועלים את פעולתם לרעה יותר מהמדות הרעות שאצל רוב בני אדם, מפני שאין בעולם פעולה כל כך אמיצה במעמקי הנפש כמו הדבקות האלהית, אשר על כן אין לשער את עומק וגודל החיים של הצדיקים, העומדים לפני ד', ומתענגים בנועם הדבקות והחשק האלהי, וכשהכח הכללי של החיים הוא גדול ואמיץ גם החלק הרע שבהם הוא גם כן אמיץ, כתוכן הפנימי של כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. ומפני כך עומדים הצדיקים תמיד במצב של מלחמה נגד צחצוחי הרע שבהם, המעורב עם הטוב, כל זמן שהעולם לא נתבסם כולו. אבל ד' לא יעזבם, והם תמיד הולכים מחיל אל חיל, כובשים ומנצחים. ולעד לא יעזבו את תוכן החיים העקרי, שהוא הדבקות האלהית, כי אם תמיד יעלו אותו, יאמצוהו יבררוהו, ובעלייתו ועלייתם עמו הכל מתעלה, כל העולם, כל החיים, כל ההויה. בהתרוממות היסוד יתרומם הבנין, ובאימוץ השורש יתאמצו השריגים והעלים כולם, יחד עם כל המוני פרטיותיהם. \n", "summary": "ככל שהאדם גדול ודבקותו גדולה, גדֵלה המלחמה שלו עם סיגי היצר הרע שבדבקותו.\n"}, {"id": 3706, "paragraph": "פילוסופיא שהשיגה את החק המוסרי הכללי של העולם, וזהו כל יסוד ידיעת האלהות אצלה, לא יכלה לבא עד העומק הפרטי, איך כל האיכות והכמות המוסרית שבנפש האדם היא מופעה מהחק העליון הזה, והם אחוזים זה בזה, כקוי קרני אור השמש היוצאים מן השמש. וחופש הרצון והבחירה וצדדי החיוב וההכרח שיש בזה, בין באדם בין בעולם, כולם אחוזים בכונניות נפלאות, שהן הולכות ומתגלות לפרטיהם ופרטי פרטיהם בסוד ד' ליראיו. וחכמת יראת ד', החודרת עד כל מעמקי החיים, והאור הגדול של הדבקות האלהית אשר לצדיקים כבירי כח ועובדי ד' באמת, בגבורה ובקדושה, הוא מראה להם את התעלומות הללו, בצורה חודרת במעמקי האמת, שאין דוגמתה בכל התגלות שכלית בעולם, כי אם בסוד ד' ליראיו, ואת ישרים סודו. אמנם עניה היא דעת האדם, שכשהיא תופסת איזה חק, חושבת היא בחלוניות מחשבתה, שכבר עמדה על התיאור האלהי. אלה האליליים הרוחניים, אשר בלב ערל ונפש אטומה באים, באין בושה של יראה פנימית, לדרוך בהיכל הקודש, ולא ידעו ולא יבינו כי הם תופסים רק חק מלאכי קל וקטן, מעלמא דפירודא, ולשוא הם קוראים בשם ד'. כי רק על פי המובן של האורה האלהית אשר בהתגלות הקודש, שכל דעה מתבטלת, וכל הגדרה וכל הגיון מוגבל מתבטל בביטול אפסי בכל עת עלותו ברעיון, שם השראת השכינה חבויה, ושם ההתגלות האלהית מתנוצצת, כאור הנראה מבין החרסים, רצוא ושוב כמראה הבזק.\n", "summary": "הקישור בין המוסר הכללי והנפשי נשגב מהפילוסופיה, והוא מתנוצץ מסוד ה' ליראיו.\n"}, {"id": 3711, "paragraph": "צד חיוב המציאות האלהית אין בריאה כלל, ואין עוד מלבדו, וכל הנמצא הוא רק מפני שהמשכת החפץ גורמת שימצא. על כן אין שום צד חיוב כלל בכל דבר שבהויה, וכל הנמנע הוא רק ביחש, אבל בעצם הכל אפשר. והסיבוב שמחיוב המציאות לאפשרות אין בו הדרגה, והוא מעין זריקה, כשלג שתחת כסא הכבוד שזרקו ואמר ליה הוה ארץ. וכיון שבאמת אין עוד מלבדו, אם כן הכל הוא מחויב, כי כל האפשרי אינו באמת מצוי, והמחויב הוא ההפך מהציור הניסי. ובעומק טוב זה גנוז שורש השרשים של הרע, הכופר בנסים, באפשרות, וטוען הכל חיוב וטבע, כופר בחידוש ואומר קדמות, מפני שרוח פנימי   גבוה מעל גבוה מתנוצץ בו. ובכל זמן של עליה גדולה, קודמת ירידה כזו, הגורמת לשאוב ממבוע העליון מכל עליון, שממנו הכל נטהר, וחוזרים אחר כך הדברים למקומם בכל הדר קדשם. ויחש המציאות בחלקיו הולך ומובן בשליטה העליונה המטרתית, המתעלה מכל עילוי, ומתנשא לכל לראש, ועין בעין יראו בשוב ד' ציון, וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר. \n", "summary": "שורש הכפירה בבריאת העולם ובניסים, הוא בהכרה שמצד חיוב המציאות האלוהית העולם נצחי ומוכרח.\n"}, {"id": 3699, "paragraph": "אישיות העולמית הכללית בעלת מוסר היא, בעלת רצון ובחירה, והרע העולמי הוא תולדה מירידתה המוסרית, כשם שהרע האישי הוא תולדה מהירידה המוסרית של היחיד, והרע החברותי מהירידה המוסרית של החברה. אין לנו כל רשות לקטע את הצורה המתגלה לפנינו בחיים היחידיים והצבוריים, לומר שאין להם שרשים במרחבי החיים כולם. אי אפשר לתאר לנו חוק הויתי שאיננו מתפשט באופקים כלליים, היותר מתפשטים. הירידה הכללית בודאי יותר נשגבה, ויותר מלאת חיים היא מזו המצומצמת הפרטית. קטרוג הלבנה, חטא הארץ, הנם סבות קודמות לחטא האדם, והאדם הוא ענף שכחו גדול גם על שרשו. הולכים הדברים וחוזרים, ויתקן האדם את חטאו, והארץ תענה לעומתו, את חטאה תתקן גם היא. הלבנה תצא מקטרוגה, ותתמלא פגימתה, ולא יהא בה שום מיעוט, כל ההפרעות שבפמליא של מעלה יסודרו, באופן שהטוב רק הוא ינצח. ומבט חודר פנימי, בשלמות האושר הרצוני שבגנזי נשמתו של אדם, כשהוא מתאחד עם האפשרות של ההכרה העליונה, המודה בהטוב האלהי, בעוצם היכולת ובאדירות החפץ, להיטיב להאיר ולהחיות, הוא נותן לנו את ערובתו לטובה. ובאה הנבואה ושפעת רוח הקודש וממלאה את מה שהשכל אינו משלים, ומקור השמחה העדינה מתברך ברכת שלום ואמת.\n", "summary": "כל הנפילות הפרטיות של היחיד, נובעות מהנפילה הכללית של העולם, ותשובתו מחוללת את התשובה הכללית.\n"}, {"id": 3968, "paragraph": "ארת רוח הקודש מבררת להאדם את הגודל שבכח הדיבור, את המפעל הגדול של מהות הדיבור, היא מצגת בבהירות לעיני רוחו, איך נשאב כל דיבור מראשית יצירתו עד התגלמותו לכלל דיבור, ואחר כן איך הוא הולך ופועל בהמסרו לחלל המרחב הגדול בהתאחדו עם היצירה הגדולה, קביעות הרעיון בהרחבה והכרה פנימית באיכות הגדולה של הדיבור יעשה את האדם אחראי גדול על כל מוצא שפתיו, ערכי הדיבורים, מלאי ענין של קדושה, יתרוממו למעלתם האמיתית, וחרדה צודקת מלאה מוסר תתקוף אותו מבלי להפקיר דיבוריו, שלא לשוח שיחת חולין. וכשם שמחשבה זו היא היא מתוצאת רוח הקודש, בהארתה, כך פעולתה המוסרית מביאה לידי רוח הקודש. \n", "summary": "רוח הקודש מבררת לאדם את מקור הדיבור ופעולתו, ומביאתו לזהירות במוצא פיו, המביאה לרוח הקודש.\n"}, {"id": 3888, "paragraph": "י שמוכשר ליראת שמים אמתית, לחסידות וקדושה, צריך לדעת, שאי אפשר כלל להיות ככל אדם, אלא הוא מוכרח להתאמץ להחזיק במדתו המיוחדת. \n", "summary": "מי שמוכשר ליראה וקדושה אמיתית, צריך להחזיק במידתו, ואסור לו להיות ככל האדם.\n"}, {"id": 3995, "paragraph": "שאוכלים לשם תאוה חמרית מתגבר העצבון בסוד אוכלי לחם העצבים. כי הניצוצות, שהיו ראויים לעלות, יורדים, ובהיותם מתעצבים על ירידתם, מרגיש האוכל את עצבם, על ידי חילוף של כמה דרכי ההרגשה, ותמורות אותיות, עד שההרגשה העצבנית נכרת בגילוי נפשי בקרבו. ועל ידי אכילה בקדושה, והגברת המגמה העליונה של טהרת הנשמה ובהירותה, מתוספת צהלת הרוח ושמחה באוכל, על ידי שמחתם של הניצוצות שנתעלו, ובשמחתם מאירה גם כן הנשמה, המעלה אותם ושמחה עמהם, והלב מרגיש על ידי כמה שבילים וצינורות שונים, וחדות ד' מתגברת עליו. והיינו ויאכל בעז וישת וייטב לבו, מאי וייטב לבו בדברי תורה, שחוץ ממה שנטיית הלב להגברת הרוחניות של העלאת החיים הכמוסים במאכלים מביאה לחשק רוחני, שמתמלא באהבת התורה ולימודה, עוד התוכן המקודש של אכילה קדושה זו היא בעצמה דברי תורה, וזה השולחן אשר לפני ד'. \n", "summary": "אכילה לשם תאווה מביאה עצבות, ואכילה בקדושה – לשמחה ולחשק התורה, והיא עצמה גם-כן דברי תורה.\n"}, {"id": 3877, "paragraph": "פילו אם יש לאדם רק קצת נטיה לציורים רוחניים עליונים, אפילו אם אין בו שכל וחכמה באמת רק איזה עילוי של כח המדמה בתכונה של איזה מדרגה יותר מהרגיל, כבר חל עליו כל החוב של התנהגות הקדושה העליונה, ומוכרח הוא להתבודד בדרכו בקודש, להתרומם במדות טובות ותכונות עליונות ממעל לההמון הגדול, ויתאמץ ללמוד מכל אדם, וביחוד מההמון התמים, ומכל מי שיש בו איזה מעלה. ואם ירצה ללכת בדרך הרגילה של ההמון וחכמיו הרגילים לא יוכל בשום אופן, רק יתאמץ לקנות מדות מעולות וחשבון עולם ברור, והשאיפה התדירית לקרבת אלהים, שהיא טבועה בנשמתו, לא יעזבנה מפני שום מניעה שבעולם. לא ירדוף אחר הכבוד, ולא יבהל כשימצאו מכבדים אותו בהפלגה, וקל וחומר שלא יצטער ממה שמבזיו מבזים אותו, או מקילים בכבודו. \n", "summary": "מי שיש לו נטייה לציורים רוחניים, ואפילו רק בדמיון, עליו להתבודד בדרכו, ולא יוכל ללכת בדרך ההמון הרגילה.\n"}, {"id": 3868, "paragraph": "לש מדות ישנן בבעלי הנפש, המשפיעים על בני דורם מאוצר רוחם, ושלשתן נאחזות הן במדתה של הדוגמה העליונה, שדרכי העבודה הא להית, ברוחה הפנימי, שהיא התכונה של הדבקות האצילית, מתפרטות בה, והן מוצאות להן מקום בשרשי היסוד של עבודת הלויה, הכהונה, ועל גביהם מדתו של משה עבד ה'. העבודה של המשמעת הפשוטה, שהצד התחתיתי שלה הוא דרוש וקבל שכר, והיא הולכת ומתעלה בדרכה, זאת היא עבודת הלויים, כי שכר הוא להם חלף ענודתם. כשהיא מתעלה אין עיניה נטויות אל השכר, אבל סוף ענינה היא משמעת פשוטה ותמימה. אנשי הרוח, אשר בידם נתונים המפתחות של אוצר החיים הלזה, הם הנם כל העובדים בקודש, המזכירים את ד', בתורה, במוסר, בהוראה ישרה, בהלכה והגדה. אותם המושפעים מהם, מושפעים הם משפעת התורה. המתגלה על פיהם, בתור צינור ומעבר הגון. המקשיבים זוכים במשמעתם הברה, והם מזכים את מזכיהם גם כן, בדרך שכר שחלף העבודה. זהו יחש לויי, שומר השערים מבחוץ, ומרים קול בשיר וזמרה., למעלה מזה היא העבודה הפנימית, שהיא מסתכלת ברזי עולם, והיא מפרנסת את הקודש שלמעלה, ברז הנאצל של תנו עז לאלהים, וישראל מפרנסים לאביהם שבשמים, ובזמן שהם עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה. ולעומת תוכן זה בעבודת הקודש של טהורי הנשמה, צדיקים יסודי העולם, שהמתדבק בהם הרי הוא מתדבק בשכינה, וכל המתדבק בם מוסיף בהם כח וגודל, נהרה וחיי עלמות, זאת היא מדתן של כהנים, עבודת מתנה אתן את כהונתכם, וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב, קדוש יהיה לך. למעלה מכולם היא מדתו של משה, רועה נאמן, שעיניו ולבו רק אל צאן עמו, ויזכר ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רועה צאנו, דוגמתו היא התכונה העליונה, שאין כל עולמים כדאים לה, לא פרנסה ולא תוספת גדולה, כי אם דעה בהירה ואספקלריא המאירה, שכל השפע והטוב בטלים לגבה יותר משרגא בטיהרא. ואור עליון זה מאיר את כל המחשכים ומנהיר את כל נאות צדיקים, כשמשא דנהרא על כל מחשכי ארץ ועל כל כוכביא ומזלי כלהון, אשרי העם שככה לו בגימטריא משה, אשרי העם שד' אלהיו, ועתה אמר ד' יוצרי מבטן לעכד לו, להיות עדי עד מתלמידיו של משה עבד ד', העומד תמיד מוכן להופיע ולהשפיע, ולא לקבל מאומה, אפילו ברכה רוחנית ואצילית, כי ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו. וזהו מקורה של תורת אמת, שבאורה כל יצור נברא יראה אור וחיים, והתפארת זו מתן תורה, שהיא תומכת כל זרועות עולם, ואינה צריכה להתמך, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. \n", "summary": "שלוש דרגות של השפעה: השפעת שכר העבודה (לויה), הוספת כוח בעליונים (כהונה), והנעשים צינור השפעה לתחתונים (משה).\n"}, {"id": 3953, "paragraph": "שם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המדות והמחשבות הקטנות, אף על פי שהן טובות אבל אינן במעלה גדולה ומאירה, למקור שרשן, ולהאירן באור של גדולה. וכשם שמועילים לעולם כולו בעליית המדות והמחשבות הגדולות, כך יותר מועילים ומטיבים לעולם על ידי העלאתן של המדות והמחשבות הקטנות, כשעולות לאורה גדולה. ומדה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה. והיא התשובה הגמורה, שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי תשובה. \n", "summary": "כשם שצריך להעלות את המידות והמחשבות הנפולות, כך צריך להעלות את הקטנות, וזוהי תשובתם של הצדיקים הגמורים.\n"}, {"id": 3966, "paragraph": "ירוס גדול בא במערכי הרוח, כשמופיע האור הפנימי של עת לחשות, והאילמות הקדושה העליונה בכל הוד כבודה ובכובד משאה היא ממלאה את כל הנשמה, אם ימרוד בה האדם, ויפרץ לדבר, מרידה זו במלכות הדומיה מחרבת את כל בניניו, כל האוצר של התום ושל היושר, של העומק ושל ההתקשרות העליונה, הכל מתרוסס. והוא צריך אחר כך, אם ירצה לבנות את הריסותיו, לכונן הכל מחדש, והמשכיל בעת ההיא ידום. אמנם כאשר יתן להדומיה את כבודה בעת הופעתה, אז תנהיג היא את משטרה, תכונן את אולמיה, תחדור בעמקיה ותבא עד נבכי תהומיה, ומתוכה תוציא פארות וענפים נאדרים בכח צומח גדול ורענן, השיחים ימלאו כח, ויבא ניב שפתים. אז תחל העת לדבר, בהדר כבודה, ורוח הדומיה יהיה המיטטרון, הפועל על שיטפת הדיבור, אשר יזל כנחלים ברוב עושר וכל חמדה, בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, להתיר פה אלמים. \n", "summary": "בעת הדומיה הקדוֹשה, הדיבור הורס את הבניין הרוחני, וכשנותנים לה את מקומה, היא מעמיקה ובונה את שטף הדיבור.\n"}, {"id": 3879, "paragraph": "שהאורה האלהית מגולה בהנשמה, והצמאון האלהי תמיד הוא בוער בתוקף, ידע האדם, שזהו היסוד לכל מעלות הקודש, וזהו או�� העולם. ואל יפול בדעתו מפני כל פגם מעשי ומדותי, כי ודאי לא יאונה לו כל און, ובדרכו דרך הקודש ילך, ועז גאון ד' יהיה בידו למטה חוסן, ושבט מושלים, לנהל על ידו את העולם, ולרומם ברוממות קודש את הכלל כולו, וישמח ויעז במתת גורלו. \n", "summary": "כשהצימאון האלוהי בוער בנשמה בתוקף, יידע האדם שזהו יסוד לכל מעלות הקודש, ואל ייפול בדעתו מפני כל פגם מעשי ומידותי.\n"}, {"id": 3798, "paragraph": "ם אל מקור התורה שואף אתה, התרומם והתאזר לקראת אותה העליונות, הפועמת ברוחך פנימה, עם כל שיגך ושיחך, עם כל משאך הרוחני והגשמי אשר נטל עליך, היה בן חיל, והבט נכחה לקראת האור, המתגלה לך מבין החרכים. \n", "summary": "השואף למקור התורה צריך להתאזר בגבורה, ולהביט נכוחה אל האור העליון הפועם ברוחו.\n"}, {"id": 4056, "paragraph": "פיית הישועה היא מזככת את החיים, מרחבת את הדעת, ומעדנת את הרוח. \n", "summary": "צפיית הישועה מזככת את החיים ומרחיבה את הדעת ומעדנת את הרוח.\n"}, {"id": 3675, "paragraph": "ראת ד' היא החכמה היותר עמוקה, מיוסדת על השקפת העולם היותר פנימית, והיא נותנת את היסוד העמקני לכל מדע וכל תורה, בין בקודש בין בחול. והחול עצמו כשהוא דורש את העמקנות היסודית הרי הוא מוכרח לבא למסקנא זו, שכל זמן שאין יראת ד' מבססת את המדע הרי הוא כולו רק מרפרף על השטח החיצון של המושגים, שבאמת אינם בכלל חכמה. הן יראת ד' היא חכמה, שכן בלשון יונית קורין לאחת הינא.\n", "summary": "יראת ה' היא החכמה היותר עמוקה, והיא הנותנת למדע את עמקו, ובלעדיה הוא שטחי וחיצוני.\n"}, {"id": 3911, "paragraph": "סיגים, שמתקבצים בנפש האדם פנימה, ומתפרצים בתור מדות רעות, ערמומיות, תאות שפלות, כעסים ומשטמות, הם גילויים מהסיגים הכלליים שבעולם. וכל ריכוך שהסיגים מתרככים בלב האדם ובעומק נשמתו, על ידי הטבת המדות, וביותר על ידי אור תורה והעלאת תפלה, הגבה למעלה באור הקודש, מתרככים הסיגים הכלליים, והדינים מתמתקים. \n", "summary": "המידות הרעות שבאדם הם גילוי של סיגי העולם הכללי, וזיכוך המידות על-ידי התורה והתפילה מרכך את שורשם העולמי.\n"}, {"id": 3936, "paragraph": "פעמים מתגלה הנפש בכל מערומי כיעורה לאדם, והוא מתבהל מהמראה, רק בזה מרגיע הוא את רוחו, כי לפי גודל הכח של צד הכיעור של הנפש וטומאתה, כה יגדל צד היפה שבה וטהרתה, וכי את זה לעומת זה עשה האלהים. ואחרי אשר יתגבר ויתרומם על חזיון הבלהות של צד הכיעור, וזרח לעיניו הצד הטהור, צד היופי שבנפש, ועיניו יראו וינהרו, ויתנחם על כל חזון הפלצות אשר בעתתהו, ויספו ענוים בד' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו. \n", "summary": "כשהנפש מתגלה במערומי כיעורה, ינחם עצמו בכך שכנגדה גדול הוא הצד היפה שבה.\n"}, {"id": 3929, "paragraph": "ואים אנו איך קליפת נוגה, ששרויה ביסודה בנפש הבהמית, אורבת היא על הנטיות הנפשיות להמשיך אותן אליה, להשפיל את רוח האדם, לטשטש את אורו, למעט שלטון הקודש בעולם, ועל ידי תוספת עבודה ויראה יתרה חושבת היא להחליש את כח הרצון, שליטת החוג שבקדושה הפנימית. ואז בכל עת התעוררות הכחות הבהמיים על ידי פעולות גופניות, באה היא ומהממת את הרצון החלוש, המדוכא על ידי הפגיעה של צדקות הרבה יותר מן המדה, ועל ידי העצבות המדלדלת, המצורפה לזה, ובזה עושקת היא נשמות וכחות, וכחתף תארוב, ובוגדים באדם תוסיף. אמנם ד' לא יעזוב את חסידיו, ושבע יפול צדיק וקם. וכארי ולביא יתחזק איש אשר נוכח ד' דרכו, וישם פניו אל תורה, אל היושר והצדק, אל התפלה הרעננה, המלאה שמחות ועז, ועת לדרוש את ד', דרשו ד' וע��ו בקשו פניו תמיד. \n", "summary": "קליפת נוגה השורה בנפש הבהמית, מחלישה את רצון האדם על-ידי צדיקות יתירה.\n"}, {"id": 3740, "paragraph": "מה ררממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית, שהאדם מצד כחו הרוחני הוא פועל על כל ההויה כולה. אור החיים שבתוך החפץ החפשי, שיוכל להתעלות על ידי בחירת הטוב, בעז גבורה וחכמה נשאה לחוג נעלה מאד, אין די מקום לצמצם את ערכו. מה נהדרה היא ההשקפה המוסרית, היוצאת מצורה אחראית גדולה כזאת, אחריות של ההויה כולה, של כל העולמות, שהנם בידו של אדם להרבות בהם חן ואור, חיים שמחה וכבוד, כשהוא הולך בדרך ישרה, כשהוא מתחזק ומתאזר בגבורה טהורה לכבוש לפניו דרכי חיים טובים ונערצים, והוא הולך ומתעלה מחיל אל חיל. ובידו להכאיב בהם כל חלקה טובה, בהשפילו את נפשו, בהשחיתו את דרכיו, ובהחשיכו את אורו הרוחני, בהשביתו את טהרו המוסרי. הפסגה הרוממה המוסרית הזאת, הבנויה על פי חשבונו של עולם, גדול ונהדר זה, היא מעדנת את הנפש בהופעתה, עד אשר לא תוכל כלל להשפל, היא משתגבת בחומות ומגדלים של כל ההויה כולה, של כל המציאות, של כל נצחם והודם של כל העולמים, להשמר על ידם מכל רע. איך זה תוכל תכונת הרע להתרומם לקחת חיק בחיי האדם ובמעשהו, כשחשבון נשא ומרומם כזה ערוך לפניו. אמנם ההשחתה המוסרית הקודמת תוכל לעצם את העין עד אשר לא תעצר כח כלל לראות את האור הבהיר של חשבון עולמי זה, האוזן תוכל להיות ערלה על ידי טמטומי החטאים, עד אשר לא תקשיב כלל את קול אלהים הקורא בכח מתוך ההצעה המוסרית הנשאה הזאת, החובקת מלא עולמי עד. אבל אך רעיון טוב לשוב להתקדש להטהר מכל חטא יעלה על לבו של האדם, והעין נפקחת והאוזן מתפתחת מערלתה, וקול אלהים בכח קורא אל האדם מכל מלא עולמים להעלות מעל משכני אופל, ולהתרומם באותה ההתרוממות הרוחנית הגדולה, הנאותה לפי גודל האחריות של כל ההויה כולה, המוצע תלפניו. \n", "summary": "האדם מרומם את ההוויה בהתרוממו, ומשפילה בהישפלו, והכרת האחריות שבכך מצילה את האדם מן החטא.\n"}, {"id": 3987, "paragraph": "מש כמו שעץ קטן מדליק את הגדול, ובהצתת אליתא הדליקו את אש המערכה, ככה צעקה קטנה ודלה מביאה לידי התעוררות נפשית ושכלית גדולה. כי אור האמת של הצמאון האלהי ויקידת אש התשוקה בוער באמת במעמקי הנשמה, אלא שהיא צריכה איזה גורם כל דהוא להוציא את אור שלהבתה אל הגילוי, ולפעמים על ידי סבה דלת ערך יוצא אל הפועל תוכן מפואר מאד. \n", "summary": "כשם שאת עצי-המערכה הדליקו בקיסמים, כך צעקה קטנה מביאה התעוררות נפשית ושכלית גדולה.\n"}, {"id": 3716, "paragraph": "ל המדע הוא כדי להתאים אותנו אל היש האמיתי, וכיון שיסוד היש הוא רצון הישות, ממילא ההתאמה אל רצון הישות הוא הגובה היותר עליון. ומוכרח הדבר, שכל נטיות חיינו יהיו מכוונות להסתגלות זו. והננו באים לשמח בשמחת תורה ומצוה יותר מרב כל. אמנם הדעה העליונה מוכרחת להתרומם עוד יותר, ובענות צדק תאמר, שתואר הרצון הוא אחד מהתוארים של הגודל, שאנו מבקשים, והוא רק אצילות צמצומית מאור אין סוף. וכתר עליון, אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח, אוכם הוא לגבי עילת כל העילות, לא בחנופה, כי אם בטהרה ובגבורה אנו אומרים אומר מלא זה, כליל חכמת אמת. \n", "summary": "תכלית המדע היא ההתאמה אל היש האמיתי, ומכיוון שיסוד היש הוא הרצון, אם-כן תכלית הכל היא ההתאמה לרצון היישות. בהסתכלות של ענווה רואים, שגם הרצון העליון הנו רק אצילות צמצומית מאור אין-סוף.\n"}, {"id": 4006, "paragraph": "נטיה המינית הולכת היא וזורמת אל העתיד, אל שכלול החיים, שיביא הזמן, את חיי העולם הבא בעולם הזה, ומתוך שהחיים העתידים הנם מלאים הוד ונועם מלא, על כן גדולה היא שאיפת החפץ ועז הרצון של נטית עולמים זאת, והקדושה המגמתית רק עליה היא משרה את אורה, והנפש הטהורה מנהגת את נטיה זו למגמתה, בגידור התורה, החכמה, היושר והצניעות, מקורי הצדק. כל מאן דנטיר ברית איקרי צדיק. ויסוד קדושתן של ישראל הוא קשור בעולם העתיד, ורוח קדושה הולך וחופף על כלל האומה ופרטיה. ועמך כלם צדיקים. \n", "summary": "שורש הנטייה המינית המתפתחת בימינו, נובע מהתגלות נועם העולם הבא בעולם הזה.\n"}, {"id": 4015, "paragraph": "צדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו, דוקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון, זיו טהור ממקור החיים, ויפיו וטובו מתעלה בעילויים גדולים, והרגשת הנועם והיופי שבו מתגדלת אצלם בגודל של קדושה ועדינות עליונה, עד שהנם תמיד חיים חיים מלאים, שיש בהם כל שיקוי הלשד של כל ההנאות האסתתיות, המענגות את החיים במעלה עליונה מאד. וחושיהם הרוחניים אפילו ביחס להתוכן האסתתי הרגיל, בהכרת היופי שבמראות, שבשירה, שבסדר, שבמדינה ובמוסר, ושבכל ערך, מתכפלים בכפלים אדירים, עד שהם הם הנם מקורות היופי והסידור בחיים. והעולם מזדהר ביופיו ומתעלה בתפארתו על ידי השפעת זיו נשמתם, וכל בעלי אומניות שבחכמות היפות מתעלים, מתעדנים ומתברכים על ידי השפעתם. כי הם בעצמם הנם שרויים בספירת התפארת האלהית, הכוללת בחטיבה אחת כל הדרת שמים וארץ, והתפארת הולכת ומתפשטת על כל היצור, ועל כל מעשיהם, על כל רחשי לבם ונטייתיהם, ואור מלך ביפיו הולך ומתגלה עליהם. \n", "summary": "דווקא הצדיקים המרוממים מהעולם הזה, מכירים ביופיו, מפני שרואים בו עולם עליון, ובכך משפיעים על אומני היופי.\n"}, {"id": 4035, "paragraph": "צדיקים העליונים הם מלאים חסד, מפני שהם מרגישים, שאם יעזב עליהם העולם מתוך האור הגדול שבנשמתם, הרי הם מסולקים מכל עניני החומר וישוב המדיני, ונמצא העולם חרב, וזאת היא בודאי רעה רבה, ונמצא שצריכים גם כן הרשעים משוקעי התאוה להיות בעולם, כדי שעל ידם יתקרר רשף האהבה להעולם העליון, לציורי ההשכלה והדבקות האלהית, עד שהעולם הולך ונבנה ומתבסס, ובזה הם מלאים אור חסד, ומלמדים זכות גם על הרשעים. אבל הצדיקים שאינם גמורים, שהם מרגישים בקרבת העולם, וחשים שאינם צריכים כלל לכח מפריד בינם ובין הקדושה, בשביל בנין העולם, אדרבא מרגישים הם בצערם של כל מיני הבלבולים בדעות ובמידות, שבאים להם בעטים של רשעי העולם, הם בשביל כך מלאים קצף ושנאה על הרשעים, ואוחזים במדת הדין. אבל הם גם כן צריכים לישב את דעתם, שכל צדקתם ואור הטוב שבהם בא להם רק על ידי קישור הנשמה באורם של הצדיקים העליונים, קדושי עליון ממש, ואלמלא הרשעים היו הללו נפרדים לגמרי מן העולם, ולא היה העולם עומד כלל. על כן אף על פי שמצד צערם הפרטי לפי מדתם מצטערים הם על הרעה הגדולה, שהשיקוע החמרי ושכחת הקודש של הרשעים גורמים להם, מכל מקום מצד הטובה הכללית של אורם של צדיקים, צריכים הם גם הם להשאיר מקום לנקודות של חסד בלבבם, ולהמליץ לפעמים זכות גם על הטבועים ביון המצולה של הזוהמא החמרית, ובזה יפעלו טוב גם לעצמם גם לעולם כולו. כי הרי האיגוד של רעיון החסד העליון בעצמו מחזק את יחוסם של הצדיקים הבינונים עם צדיקי עליונים, מלאי אור החסד, כהנים הגדולים לאל עליון, הטוב לכל ורחמי�� על כל מעשיו, ארך אפים לצדיקים ולרשעים, המטים את העולם כולו כלפי חסד. \n", "summary": "הצדיקים העליונים זקוקים לרשעים שיקררו את דבקותם, שלא יתנתקו מהעולם, ולימוד הזכות שבכך מגביר את יחס הצדיקים לכל הנשמות, ומביא תועלת אף לבינוניים.\n"}, {"id": 3874, "paragraph": "יקר העבודה הולכת ומתבררת לאדם, כל מה שידע שאור החיים האלהיים העליונים מחיה את כל עניני הרוחניות שלו, בשכל וברצון, ברגש ובנטיה, בתכונה ובמדה, כשם שהוא מחיה את הכל בהויה ובישות. ואז יוטבע בו טבע של דבקות אלהית קבועה, שתלך ותשתלם בכל עז תכסיסיה, לפי גדלות ההשגה, לפי רוב החכמה הרוחנית, ולפי התעלות המדות והמעשים, ולפי עליית הרצון וזיכוך הנשמה בהכשרה להסתכל בעליית העולמים כולם בהדר זיו רוחניותם. ויתאמץ יותר טבע קודש זה, כל מה שיתהפך הרע, העצמי והעולמי, לטוב, והחושך לאור, לא רק בכללות, אלא גם בפרטיות, על ידי הופעת קודש בכל יום תמיד. \n", "summary": "כשיתברר לאדם שאור החיים האלוהיים מחייה אותו ואת ענייניו הרוחניים, תוטבע בו הדבקות בה'.\n"}, {"id": 3791, "paragraph": "תרומם הוא האדם כשעוסק בדברים נשגבים, מזיו הנשגב מתאצל על העוסק בהם ציור פנימי, שמזהיר את העצמיות הנפשית של ההוגה והמצייר, עד שהשיגוב מתעצם בתוכיותו. וזה נוהג בכל נשגב גלוי, בכל יופי נעלה, בכל הוד מוסרי גדול, בכל חכמה וסדר מפואר. ובדברים האלהיים, בתורה ובמצוות, האור הנשגב בהם אצור וגנוז, חבוי וטמון, בצורה של חיים אדירים, שרק קוים וניצוצות יוצאים מהם ללב העוסק בגלוי, וזיום המתגלה תלוי הוא באופיו האיכותי, לפי מדת רוחו וטהרתו של כל אחד. אבל ההשתגבות הנשמתית אינה קשורה בהמדה הגלויה שבשיגוב האלהי שבמצוה ותורה, אלא העצמיות משתגבת בפנימיות מהותה לפי אותה המדה הנאצלת, שהנשגב העצמי שורה באורו בנושא הקדוש ההוא של אור התורה והמצוה. על כן אין קץ ותכלית לאושר הנשגב של עוסקי תורה ומצות, ואין גבול לנעימות ששון הקודש, השרויה ברוח הפנימי של כל המתחבר לקודש. ורז זה של שמחת המצות והעבודה האלהית הוא המנשא את נשמת העולם לתעודתה, ישמחו השמים ותגל הארץ. \n", "summary": "כל דבר נשגב מרומם את רוח העוסק בו, אך התורה גורמת לעוסקיה עילוי נסתר, הגדול מגילוייו החיצוניים התלויים בטהרת האדם.\n"}, {"id": 3943, "paragraph": "רגישים את הטבעיות העליונה של אור הקודש, הזורח בחיים האישיים של האדם, בחוש הקודש של האמונה בעומק טמיריותה, לאורה נבדקת היא הנפש, וכל חטא ופגם יורגש על ידה, ודחיקת הלב אל התשובה ממעמקי אהבה, וצער נסתר מהול בשמחה, וגעגוע עדין הומה כנחל, ומנגן מאליו המון ניגונים חרישיים של תוגה ושל חדוה, של רוממות ודכאות, הולך ומתגבר. ולפעמים בא הרוח הגנוז וחונה על מרכזי המעשה, בודק הוא אז את העובדות בפועל בבקורתו החודרת, אז לפעמים הנפש הלומה מרוב שטף של דקדוק, והעצה המכוונת במהלכי החיים נעשית קשה ועלומה. אז אין עצה כי אם עצת ד', אור התורה, בכל המון גילוייה, למודיה, הלכותיה, דקדוקיה, וגדריה, אז היא הנר המאיר את המחשכים, על ידה הנשמה מתנחמת, לא תאמר חטא לכל אשר יאמר הדמיון חטא הוא, כי אם תגעור בשטן מזה ומזה, אל תרשע הרבה, ואל תהי צדיק הרבה, מאזני צדק ואבני צדק יבואו אז על ככר החיים, וכל שבורי לב מתנחמים. והחיים הטהורים והקדושים, העזיזים והמאושרים, הולכים הם ומתאדרים, הולכים ומתקדשים, והעינים למרום מתנשאות, והעולם מאיר בזיו תפארה, חסד אל מנהיר את הנשמה, ובטחון של חסד, של טובה ושל ברכה, של חדוה ושל ��שועת עולמים בא ומפעם. והמון רב של רעיונות חדשים לבקרים, המעוררים לחדש כח רוחני, להגדיל תורה ולהאדיר חכמה, לאזן שיח ספונים, להעמיק הגיוני סגולה, בא ומתערם ערמות ערמות בסידור משוכלל מכל מעשה ומכל מפעל. ודרך החיים נעשית ישרה, וחבת עולמים לכל יציר נברא הולכת ומתרחבת, וכל העולם כולו, מעולם עד עולם, אומר שירה חדשה. \n", "summary": "בחוש האמונה מרגישים את צער הנפש על פגמיה ושמחתה על תשובתה, ובעת דקדוק עצמי על מעשיו מתנחמים מהתורה וגדריה.\n"}, {"id": 3965, "paragraph": "שתיקה נתבעת בעומק הנשמה, מכל אשר הגיגים עליונים, שבעצמם עומדים הם ממעל לחוג המבטא של האדם, הנם קבועים בתוכיותו. כשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה, עולמות רבים הולכים ונבנים, שירות נשגבות מתנשאות בשיא קדשן, וגבורה עליונה בעדן קודש מתרוממת על כל ספירותיו הרוחניות. השתיקה, המלאה חיים, מאצרת את הוד החכמה אל תוכה. העולם הרוחני והמעשי הולך ומתגלה בחידור עצום בכל פרטיהם, בכל קויהם היותר מדויקים, אל החכם העליון, שכרמי מטעיו הנם מסויגים בהסיג של שתיקה היפה לחכמים. זאת היא הדממה העליונה, המתעלה בהודה על הרוח, הרעש, ועל האש, קול דממה דקה, והנה ד' עובר. \n", "summary": "השתיקה של בעלי המחשבה הדוממת, בונה עולמות רוחניים ושירות נשגבות.\n"}, {"id": 3812, "paragraph": "ל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המתשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת הבהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית, חסרון הזלת טל החיים היסודי, של הרצון וההרגשה, ההכרה והתשוקה, ממהותה הפנימית. על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה, ומעינה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים אחרים, מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת. אז התוכן הפראי של הגוף מתגבר, בצורה של שממון ושל הריסה והאדם הולך בלא כח לפני רודפיו, אבד אז את היסוד, הצינור המשפיע לעצמיותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסוק שלו, את האותיות של שמו שבתורה. ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל, והוא קבור באדמת עפר קברו החומרי, וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את כל מלא קומתו, ואת שמו לא ידע. חיבוט קבר זה עם כל בהלותיו ישנו בכל עת וזמן, בין בפרטיותו של כל אחד, בין בכללות האומה. אכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו, ותהי להם חזות הכל כדבר הספר החתום. והננו כמו חללים שוכבי קבר, אשר לא זכרתם עוד, והמה מידך נגזרו. והנה תבוא הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט,  הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמד על בסיסו העצמי,  יוכר ימים מקדם שנות עולמים. \n", "summary": "כל החולשות הגופניות והנפשיות נגרמות על-ידי מעשים רעים, המחשיכים את אור הנשמה ומביאים לקליטת רשמים זרים.\n"}, {"id": 3752, "paragraph": "רצון הוא מקור החיים. רצון האדם הוא באמת יסוד שכלולו והוייתו. אמנם הרצון הזה צריך הוא פתוח ועישוי, יותר מכל הכחות כולם. בילדות האנושיות, הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך. כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל, כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה. הדבר קשה מאד בדמדומי חמה, בין פרק לפרק, שבתקופה חשובה של רוח האדם, שאז מעבר מזה מונח הרבה פראות ברצון, ששבירתו היא עליה ופתוח, ולעומת זה מונח ברצון כח אור וטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו. והבינה הישרה מוכרחת היא לפתור בזהירות את שאלת התחומין, באופן שישאר האדם מלא אומץ מצד הטוב שברצון שכבר נשתכלל, מצד אותם חלקי הנשמה שכבר נגאלו ויצאו מתהומות הגיהנם וממעמקי הקליפות, ומלא גם כן דכאות רוח, ותכונה של לב נשבר ונדכא, לעומת אותם חלקי הרצון, שעדיין חית האדם הרעה שרויה בהם, שהם צריכים זיכוך על ידי דכדוך ושבירה. \n", "summary": "בילדות האנושות צריך להכניע את הרצון, ובבגרותהּ צריך לתת לו חופש, ובהִתבגרותהּ צריך לפתור בזהירות את הגבול שביניהם.\n"}, {"id": 4008, "paragraph": "רשעה שבעולם מוצאה באדם את מכונה, והיא הולכת ומתגלמת בקרבו, מדי יום ביומו מוסיפה היא אומץ, מכשלת היא את כחו להתרומם להתעלות לטוב, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. אי אפשר לאדם בלא תפיות תדיריות, שאחד מפרקיהן הם הוידויים. האדם מוכרח להתודות על עונותיו, על חטאיו שבגלוי ושבסתר, ושבסתרי סתרים, על נטיותיו לרעה, ההולכות ומלפפות אותו. כשהטהרה של התפלה והוידוי באה מדי יום ביומו, כשחשבון הנפש אינו דבר נשכח מהאדם, אז הוא מנער את הרשעה ממנו, קמעה קמעה, טרם שהספיקה להעשות עליו ערמה גדולה כזאת שלא יוכל להרים ראש. ומארי דחושבנא בכל יום מסלקים את הרשעה היומית, מתודים הם לפני שינתם הקבועה, על עצמם ועל כל העולם כולו. לפחות מגלים הם את מחאתם על הרשעה הפרטית, והכללית, בכל מקום שהיא, מעמידים בזה את נפשם נכח הטוב והקודש, מעלים אותה בזה אל שרש חיי קדשה, מחברים את יניקתה מבאר הטוב. בידך אפקיד רוחי. \n", "summary": "הווידוי והתפילה מנערים את הרשעה שדבקה באדם בטרם תצטבר ולא יוכל להתנער ממנה.\n"}, {"id": 4039, "paragraph": "שמתחברים עם נפשות פחותות של פורצים ורשעים, נפגמים. אבל אם יש בהם איזה דבר טוב, ומתכוונים בההתחברות רק אל הצד של הטוב, אז אם כחו יפה הרי זה מתעלה. ואפילו ההסתכלות בפני אדם רשע שאסורה, אם יש בו צדדים של טוב, ומתכוין בההסתכלות רק לקלוט את הטוב, נראה שיש בזה דרך של מצוה. ואפילו כשיש איזו חיבור לרשע לאיזה צדיק בדרך אהבה, כבר מסולק ממנו איסור ההסתכלות, מפני שעל ידי חיבורו אל הצדיק נחשב כאילו יש בו כבר חלק טוב. ואמר אלישע ליהורם בן אחאב, לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך, משמע הא על ידי נשיאת פנים של יהושפט מלך יהודה שנלוה עמו הביט גם אליו וראהו, ולא חשש לאיסור ההסתכלות בפני רשע, דמהאי קרא ילפינן ליה. \n", "summary": "רשע שיש בו טוב, מצווה להסתכל בו ולהעלותו, והחיבור אל הצדיק גם הוא נחשב לטוב.\n"}, {"id": 3765, "paragraph": "דעת צריכה להתרחב ולהתעמק, עומק הדעת הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה את הרצון בכל מקום שהיא מתפשטת. \n", "summary": "הרחבת הדעת והעמקתה מגבירות את הרצון.\n"}, {"id": 4034, "paragraph": "מסתכלים העליונים, אזורי חסד אל תמיד, מכירים את הכיעור שברע בעומק יותר גדול מאותם שהרוגז והכעסנות הוא שלטון רוחם. ומתוך שהם יודעים, שהרע מצד עצמו הוא דבר שאי אפשר כלל שיתקיים בעולם, אינם מתיראים לעמוד נגדו בגדולה נפשית פנימית, ודולים הם מעומק תוכיותו את כל הנקודות הטובות שנמצאות בקרבו. ומתוך שעינם תמיד פקוחה לחפש את נקודת הטוב, לא תוכל שום שנאת הבריות לשלוט בהם. כי בכל מקום מוצאים הם נקודת הטוב, שמעריכים את ערכה יותר מכל חפצים, והיא בזוהר גדלה מחפה היא על כל הכיעור שברע, עד שאינו נראה כלל לעיניהם, להרשים איזה רושם של קוצר רוח ומיעוט אהבה. על כן גדולי נפש הם הצדיקים, אבות החסד שבעולם, ואין קץ לאהבתם אל כל היצור. ודוקא מתוך האהבה האלהית הגדולה שבלבבם הם דורכים את כל מהלכי המשפט ויודעים הם לבצר את מעמד העולם, להביא לידי גילוי את נקודות הטוב שלו על ידי עמל גופם ורוחם, והם הם הנם עבדי ד', הדומים למלאכי מרום, רודפי חסד וצדקה, שלום ומשפט בכל לבבם ובכל נפשם. והם הם מעמידי העולם על בסיס הצדק והמוסר, להפנות אליו את הפנים המאירים של מעלה בכל עצמת עידוניהם. \n", "summary": "הצדיקים מכירים היטב את כיעור הרע, אך מכירים בעראיותו ובעיקריות נקודות הטוב שבו, ולכן גדולה אהבתם לכל.\n"}, {"id": 3839, "paragraph": "שאדם אוכל, שותה, עושה כל צורך גופני, מתרגש באיזה התרגשות נפשית שיש בה עונג נפשי, מתעוררים בו כחותיו, לא לפי מדת השכל הצדק והיושר לבדם, כי אם כפי אותה המדה שהטבע הפשוט, וגם המקולקל מכבר על ידי מעשים בחיריים בלמי הגונים שלו, ושל כללות האדם, מושכת אותם. מדה זו נוהגת באדם ובעולם. ההכרה הבהירה רואה ברוח האדם חלק מן ההויה הכללית, כשם שההבטה השטחית רואה בגופו וכחותיו כן. ומצד רוחו גדול הוא האדם בעולם הרוח, ועל כן הוא תופס מקום חשוב מאד, ועילוי רוחו, והשפלתו, שכלו וקלקולו, הוא הנושא היותר חשוב, לטובי החושבים וההוגים המעמיקים, מגביר אדם את רוחו לצד הטוב, כלומר לצד התכונה שהיא מכוננת לשכלולה של ההויה, לכללותיה ולפרטיותיה, לרוחה ולגויתה, מגביר בזה בפנים ידועים וחשובים למאד את הטוב בכל ההויה כולה. החשבון מתמצה, בין מיד בין לאחר זמן, והתכונה מתהוה, בין בהויה זמנית בין בהויה שצורתה ביחש להזמן היא שונה הרבה מתכונת הזמן שאנו רגילים בו. הסקירה של הרוח הטהור, המתנשא מעל לתקרה הנמוכה של החושים ונושאיהם, מדברת היא במדה של תכונת האדם ברוחו ונפשו, על דבר ההויה כולה, מונה היא את הכחות שבמציאות לפי ערכם בעולם הקטן, שהוא באמת העולם הגדול עצמו, מוצאת היא את אופי החיים, בכל תעלומותיהם, ובכל מסיבותיהם, ערוכים בסגנון כזה, שאפשר להציץ מהם על כל ההויה, על העולמות כולם, על עולמי עד. וההבטה הזאת כשהיא קבועה, כשדרכי החיים מתאימים לה, היא פותחת שערים נפלאים, שערי שמים ממש במלא מובנם. אשרי הדופק עליהם תמיד, יתנשא בהם ועל ידם מכל שפלות החיים, יתרומם ויתעלה, על כל המעשים, וכל העולם כולו כדאי הוא לו. \n", "summary": "נפש האדם והעולם ערוכים זה כנגד זה וכלולים זה בזה, ומכאן באה השפעתם ההדדית והיכולת להתבונן וללמוד מזה על זה.\n"}, {"id": 3978, "paragraph": "אוי להזהר מלבטא כל דיבור שיגרום רפיון שטת המוסר בחיי שום איש. אפילו אם הדברים מצד עצמם נראים כנכונים, הרי הם מזיקים להשומע, אם הוא קשור בחוגו המוסרי, בתוכן מנוגד מהדברים הנשמעים לו, באותו פרק. \n", "summary": "אסור לומר דברים המרפים את מוסר שומעם, אף אם הם נכונים.\n"}]

DATA/parsed_files/light_of_israel_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2909, "paragraph": "פני הנטיה החמרית היתרה, שאבדה את שווי המשקל לעומת הנטיה הרוחנית, הולכים עמים וכלים. בישראל שווי המשקל חקוק בעצם טבעו. אמנם זהו רק לענין שלא תשאר מחלת הנטיה היתרה קבועה באופן שאין לה רפואה, אבל פגיעה מפני הנטיה היתרה פוגעת בישראל, ועוד ביותר משאר האומות, מפני חריפות האופי שלו. האליליות, שפגעה בנו כל ימי התקופה הארוכה שעד חורבן הבית הראשון, היתה תולדה מנטיה חמרית יתרה, והיא קבעה ג\"כ את תולדותיה באומה באופן המחולל מדות נשחתות רבות. בזמן הבית השני, שהאליליות נחלשה, יצאה הפגיעה הזאת להגלות בצורתה של שנאת חנם, שלא היתה שום תרופה למחלה כ\"א ע\"י שבירת האומה, באופן שלא יהי' לה ימים רבים מה לעשות בענינים חמריים בכללותה, ונשארה פנית האומה כולה, בכל ימי הגולה הארוכה, רק לדברים נשגבים ונאצלים. אמנם הנטיה היתרה היוצאת מהשווי אל הרוחניות ג\"כ מזיקה הרבה, עד שהיא מאבדת את ההוד האמתי מהרוחניות עצמה, ומ\"מ בתור רפואה לנטיה חמרית מופלגת משמשת היא בכל אופן. ע\"כ אע\"פ שהיחידים נטו לחמריותם, כפי מדת הכרח החיים ותאותיהם, מ\"מ האומה בכללה לא הי' לה שום עסק חמרי מאז גלותה. והנה עתה בעת ההתעוררות של התחיה הלאומית היא לנו האות שכבר נתרפאה המחלה הכללית, באופן שכבר ניתנה רשות לאומה להיות לה שיח בענינים חמריים בכללותה. הנטיה הראשונה מההפלגה הרוחנית אל החמרית מוכרחת להיות בהפרזה קצת לצד האחרון, וזהו מקור חוצפא של עיקבא דמשיחא. מ\"מ לא יארך הזמן של הנטיה הקיצונית הזאת, כיון שביסוד האומה מונח שווי המשקל. ע\"כ אך ינוח הסער וילכו הענינים לצד המעלה והמשקל הראוי. בעלי ההשפעה צריכים למצא את האורה הרוחנית, שיש בנטיה החמרית, ואת מטרתה הפנימית, וכפי מה שיגלו זה ברבים כן תתרפא מחלת החוצפא ותאבד את סימניה הרעים, ותתעורר האומה בכלל למציאותה הטבעית, ויגלה עליה הדר נשמתה.\n", "summary": "הגלות היא תשובת המשקל לנטייה החומרית של האלילות ולשנאת החינם, וההתעוררות הלאומית היא האות לשוב לאיזון.\n"}, {"id": 2878, "paragraph": "שההתקשרות עם כנסת ישראל ברוחניותה ובעוצם מהותה באה למדרגה הגונה, מתחילה הכרה נעימה פנימית להולד בעצמיות הנשמה, המרגישה את קול ד' העובר דרך כנסת ישראל בקול עז, הדובר את המשנה, ותורה שבעל פה כולה, ההולכת וזורמת מתוך אוצר החיים הטהורים והכבירים, מלאי התפארת והקדושה, של תורה שבכתב, דבר ד' הבא מקול ד'.   \n", "summary": "בהתקשרות לכנסת ישראל מרגישים את קול ה' העובר דרך כנסת ישראל, הדובר את התורה שבעל-פה מתוך התורה שבכתב.\n"}, {"id": 2927, "paragraph": "שקפת העולם המיוחדת לישראל היא שעושה את האומה לחטיבה אחת בעולם, והשקפה זו נעוצה היא בחידוש העולם ע\"פ ההרצאה התורית, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. השקפה מיוחדת זו גורמת היא את המצות המעשיות כולן ואת ההברלה הלאומית המצוינת, ואת הזיקוק לארץ ישראל בתור ארץ מיוחדת לאומה, להרחיב בה את רוחה בלא מפריע, ובהקבלה של עזרה מכל התכונות המוטבעות באויר הארץ ואקלימה בכלל. את התריס בפני הטמיעה מעמידה ההשקפה המיוחדת, והיא גומרת את פעולתה בהיותה מתגשמת בתורה ובמצות במעשה, שבזה הנשמה הישראלית משתמרת מרקבון.\n", "summary": "השקפת העולם המיוחדת של ישראל הנעוצה בחידוש העולם, היא היוצרת את המצוות ואת הקניינים הלאומיים המיוחדים להם.\n"}, {"id": 2895, "paragraph": "ל ציורי העולם לא חשו שום רושם כלל על עצמיותה הפנימית של כנסת ישראל. כל ההשקפות, כל מיני בתרבויות ששלטו ושולטים ברוח האדם, מקצה תבל ועד קצהו, לא הגיעו להעביב אפילו נקודה אחת של יפעת האורה האלהית החפשית של כנסת ישראל. תמימה היא, תמימה אשר לא עלה עליה עול, בתולה ואיש לא ידעה, נפלה ולא תוסיף לנפול קום בתולת ישראל. זאת היא אמתתה של הנחמה העליונה המוצצה במערבא.\n", "summary": "כל ציורי העולם, התרבויות וההשקפות, לא העיבו אפילו נקודה אחת מהאור של כנסת ישראל.\n"}, {"id": 2950, "paragraph": "צוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה. וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להפתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אלהים באהבה, על כל פשעים היא מכסה באהבתה, שובו שובו, בנים גולים, בנים נדחים, לחיק אמכם, שובו וזכרו אל חיים מחוללכם, זכרו נעימות מתיקות עז אהבתו, אשר בבית אמנו וחרר הורתנו, הנה הוא מיחל לגלותה לנו. ואם ראשית הגילוי רק קוי אור דקים אנו רואים, במהרה תפרץ האורה, מלא רוחב ארצנו עמנו אל. ", "summary": "מצווה להתענג מקדושת ארץ ישראל, ולהודיע ליושבי הגלות שצינורות השפע של הארץ נפתחו לקראת בניה השבים מהגולה."}, {"id": 2872, "paragraph": "שהאור האלהי, שהנשמה מרגשת אותו בכל חושיה הרוחנים בכללותה של כנסת ישראל, בעצם גבהו ותקף זהרו, עולה למרומי עליוניותו ומתרחב לכל מרחבי פעולותיו במציאות, באדם ובעולם, כנסת ישראל מתרוממת על ידו, ומתחברת בחבור אהבה וזוהר, מלא חיים חכמה חסד וגבורה נצח והוד, ומתעטרת באלהות המתגלה בכל ההויה, שכנסת ישראל מתגלה אז כנושא המקבל את האור העליון, הבא ממקור יותר נערץ ויותר עשיר וממולא אור אין סוף לכבוד ולשלמות. וקישור זה כפי גדלו הוזר ומשפיע הארות עליונות בכל הנשמות הפרטיות של כל היקום, ובדרך הרגשה בטוחה לנשמותיהם של צדיקי עולם, המשותפים בעצם הויתם בשמחת ד' במעשיו. כדי להיות מוכן לקליטת אור נעלה זה, המלא שלל גדולה אלהית מרובת צבעים וגונים מרהיבים, אדירים ונצחיים, צריך רוח ענוה תמימה בעצם טהרתה, ענוה טהורה המדריכה עז ומוסיפה כבוד וחפץ חסד כללי לכל היקום, המחוברת עם הכרת אמת על דבר השלמות המוחלטת ועל דבר היחש של האדם אליה, שעל ידה הוא מתמלא צמאון לאלהים ורננת קודש רעננה ונעלסה.  \n", "summary": "כשהאור האלוהי מתעלה ומתפשט בכל העולם, כנסת ישראל באהבתה לה' מתרוממת על-ידו, ומשפיעה ממנו לכל העולם.\n"}, {"id": 2846, "paragraph": "נסת ישראל היא הגילוי הרוחני העליון שבההויה האנושית. כשם שאין התפלא על אשר במח ובלב ישנם גילויי חיים כאלה, שדוגמתם אין אנו מוצאים כל הגויה כולה, כן אין להתפלא על גילויי החיים של הפליאות, הניסים, הנבואה, רוח הקודש במעלתו העליונה, התקוה הנצחית, הנצחון על כל מפגע, שהם מתגלים בצורה עליונה, המפליאה את כל לב הוגה וכל מוח חושב. כנסת ישראל היא גילוי זרע ד' בעולם, יד ד' בהויה, בבנין הלאומים. ויש לה בודאי יחש גדול עם כל מה שהוא יותר נשגב ונערץ, קדוש ומרומם, במצוי כולו, בכל הקפו, הגשמי והרוחני. באופן אחר אי אפשר לחשב.\n", "summary": "ישראל מגלים את יד ה' בעולם, ולכן הנהגתם היא ניסית ועל-טבעית והם ראויים לנבואה.\n"}, {"id": 2853, "paragraph": "יווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא היינו השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה האלהית ביסוד ההויה בכללה. וכל שיוצא יותר אל הפועל התגלות כנסת ישראל, ושיוויה אל האור האלהי של חפץ שלמות ההויה, כן ההתאמה יותר נפלאה. וכל פעולה טובה שנעשית מכל אחד מישראל מכשרת את היחיד ואת הכלל להתנשא אל ההתאמה העליונה הזאת, והתנשאות ההתאמה מכשרת יותר את הגילוי של הנטיה האלהית בכלל ההויה ושכלול שלמותה, ונותנת עז לאלהים. ובמעלה העליונה של כנסת ישראל לא יש שום הפרש בין הנטיה שמתגלה ע\"י ההשפעה של החיים האלהיים בכלל ההויה למה שהוא מושג בכללות האומה. ולשם זה אנו שואפים בכל פעלינו: יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ומתלבשים אנו אהבה ע\"י הנטיה הקוסמית בכללות ההויה, שהיראה בטלה בה לגבי האהבה, כי כללות ההויה רחוקה היא משינויים לרעה, רק \"עז וחדוה במקומו\", ומצד כנסת ישראל הננו מתלבשים ג\"כ יראה, שלא יסתם האור ממנה, ובהתנשאנו ליסוד היחוד הננו מתמלאים אהבה ויראה בחוברת אחת, והכח הנעלם החודר בפנימיות ההויה ובכל הנשמות, העולה למעלת כל המגמות, פועל עלינו באור אחדותו, בשם כל ישראל.\n", "summary": "יחוד קוב\"ה ושכנתיה הוא איחוד רצון כנסת ישראל המלובשת ביראה, עם הנטייה האלוהית הכללית שבהוויה המלובשת באהבה.\n"}, {"id": 2898, "paragraph": "שחושבים ע\"ד האדם ושאר בעלי חיים נוכל לרשום רשימה שלמה של השוויות, שהאדם וכל החיים שוים הם, ומ\"מ אחר כל ההשויות כולן אנו רואים, שאותה הנקודה, שבה תלוי היתרון של האדם על הבהמה, היא חובקת בקרבה את כל מעלת האדם, והאדם לא יוכל ולא יחפץ להחליפה בעד כל הון ויסבול באהבה יסורים רבים רק כדי שלא להיות מאבד את סגולת האדם המיוחדה שלו. ההבדל שבין דת ישראל ליתר הדתות, אפילו אותן שהן באות מהשפעתה, הוא ג\"כ ככה. המון חזיונות של דימויים אנו יכולים למצא ביניהן, ואיך אפשר שלא ימצאו הדימויים, אפילו אם לא היו הן נלקחות ביסודן ממנה. הלא רוח האדם יש בו שיווי כללי, בכמה צדדים, אע\"פ שיש הבדל מיוחד בין אישים, וקל וחומר בין קיבוצים ולאומים, מ\"מ צד השוה אינו בטל מעשות פעולתו. וביחש להדתות שבאו אחר מתן תורה והופעת ישראל בעולם, וקל וחומר אותן שביחוד נמשכו מכחה של תורת ישראל, ודאי מוכרחים דימויים רבים להיות ביניהן. והדימויים הללו, עם כל הפרטים המרובים שבהם, לא יכחידו את הנקודה התוכיית המבדלת אותן, וכל המהות הנשמתית מקופלת היא לא בהדימויים כ\"א באותה הנקודה המבדלת, שהיא נותנת נשמה מיוחדת גם בהפרטים של הנקודות הדומות, עד שהדמיון הוה רק דמיון חיצוני, אבל הפנים משונה הוא תכלית השינוי, ולא יוכל ולא ירצה ישראל מעולם לאבד את נקודת הנשמה בשביל עטים של הפרטים המושוים, ולעולם יעמד על גורלו, הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב.\n", "summary": "כשם שהשוויון שבין האדם לבהמה בטל לגבי הפער שביניהם, כך השוויון שבין דת ישראל לדתי העמים בטל לגבי הפער שביניהן.\n"}, {"id": 2907, "paragraph": "פי אותה המדה, שכל יחיד מתעלה, שכל תכונתו האישית מזדככת, כך הוא מטביע בתוכיות של האומה כולה את חלק האצילי שבו, והיא מתוספת על ידו בעטרה של תפארת, ונעשית בכללה ראויה לאהבה ולדבקות של חן. ע\"כ הצד הרוחני שבהתגברות הלאומיות תלוי בזיכוך האישי של כל פרט.\n", "summary": "כל יחיד המתעלה מטביע את חלקו האצילי באומה, והיא מתוספת על-ידו בעטרת תפארת.\n"}, {"id": 2935, "paragraph": "בודת ד' נחלקת לשתי מערכות. המערכה האחת נובעת ממה שצריכה להיות מתגלה במעשים אותה ההכרה, שהיא מוטבעת ומחויבת להיות קבועה בנפש האלהית שבאדם, שמתוכה הוא מרגיש שהוא צריך לתת כבוד ליוצרו, להודות לו על טובו ולפאר שם תפארתו. כשאותה ההכרה מתגלה במעשים, יוצאים על פיה מעשים דתיים, מוגדרים ומפורטים, ומחוזקים בקביעות צבורית שוה. והמערכה השני', היא באה לא לבד להוציא אל הפועל את ההתגלות של כבוד השם יתעלהלהטבת החיים של הפרט ושל הכלל. על יסוד המצות, שהן מוגדרות בגדרים אלהיים בתורתינו הקדושה, העידה התורה: \"ויצונו ד' אלהינו לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו\", שהן ביסודן עבודה של טובה, ומ\"מ \"וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות\", שאותה ההרגשה הכללית של הכרת כבוד ד', ע\"י החרדות אל דברו, ממילא היא מתגלה בעשית מצותיו. גם לעמים, שדבר ד' לא נגלה להם, לענין חקים ומשפטים מעשיים, שהוא דבר מיוחד לישראל, אפשר שתתכונן אצלם צורת דת, שיש בה ג\"כ הבעה של קדושה, וסדרי עבודה ע\"פ ההרגשה הטהורה של הכרת כבוד ד' שתצא אל הפועל ע\"י מעשים כאלה, שלפי מצב הנפש שלהם יש בהם יחש וסמך לאותה ההכרה. אמנם אותו חלק העבודה, המיוחד בתעודתו הטובה לכונן בפועל את חפץ ד' בעולמו, הוא סגולה מיוחדת לישראל, ועל זה נאמר ונפלינו אני ועמך, ומגיד דבריו ליעקב לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ועל כן יש לצד המשפטי שבתורה, שהוא בודאי בא לתיקון העולם בפועל, יחש מיוחד לישראל דוקא: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני אומות העולם. כי כדי להמשיך את גילוי הטוב האלהי הכללי, הקיים והנצחי, במעטה המעשי של סדרי החיים המוגבלים, צריך דוקא כחה של הנבואה השלמה, שנתיחדה לישראל באדון הנביאים ע\"ה, שנגלה דבר ד' לו פה אל פה.\n", "summary": "המצוות שטעמן אינו ידוע מגלות את כבוד ה', ולכן יש לגויים אחיזה בהן, ואילו המשפט שנועד לתיקון העולם מיוחד לישראל.\n"}]

DATA/parsed_files/light_of_israel_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2944, "paragraph": "זה שנמצאים רבים מבני ישראל, שמקיפים תמיד את התוכן הרוחני של האומה בשורש קדשו, מוסיפים רוח חיים ואור פנימי מעודד ומקשר בכל האומה כולה.\n", "summary": "ריבוי האנשים המקיפים את התוכן הרוחני שבאומה בשורש קודשו, מוסיף אור וחיים בכל האומה.\n"}, {"id": 2885, "paragraph": "דת שנאת חנם גם היא צריכה להתעלות, לא תעכב את התשובה ואת הגאולה השלמה מכללות ישראל. צריכין לפתה אורות גדולים להבין ולהשכיל, שגם מפירודי הדעות יוצאת טובה כללית. מתוך כך אין המדות הרעות הדבוקות כפסולת בתוך האוכל של קדושת ישראל, מתחברות ביחד, ובפנימיות הלב הקשר גדול ועצום, ונמצא שצד הטוב מתאמד וצד הרע מתפזר, ויתפרדו כל פועלי און. ולא עוד אלא שגם בצד הטוב יש שע\"י הפירודים מתגוון כל טוב פרטי בגון מיוחד, ואין גון השרוי באחר דוחק אותו לטשטש את צורתו, ומתוך כך מתעשרת כנסת ישראל ברבוי אורות, והרבוי הזה עצמו הוא יגרום את השלום היותר גדול ויותר פנימי. ומ\"מ צריכים להשתדל הרבה שיהיה השלום ניכר גם מבחוץ, וסוכת שלום פרושה על כל ישראל, אבל מה שיש מהפרודים, ובפרט אותם הפירודים שיש להם מקור נפשי בנטית אמונה וקדושה, מהכל אורות עליונים יתהוו. ואם השיגו צדיקים אנשי מעלה את גודל האורות, המתהוים ממחלוקת שבין צדיקים, שהם בונים בזה עולמות כלומר משכללים כל אחד את שיטת המוסר, היושר, הקדושה והחסידות שלהם, בכל עומק הרגשתם ורעיונם בפנימיות החיים, הנה עמך כולם צדיקים, וכל אחד מישראל חי בקרבו ניצוץ אור קדוש ממורשת אבות מקדושת תורה וגדולת אמונה. ונמצא, שכל מחלוקת שיש בין איש ישראל לחבירו, בין קיבוץ לחבירו, גם היא בונה עולמות, וכיון שהכל הוא שכלול ובנין, אין צורך לדבר מרורות, כי אם להודיע את הגודל ששני הצדדים עושים, ושהם יחד משכללים בנין עדי עד, ומתקנים את העולם, ואז לפי התרחבות הידיעה תגדל האהבה, כפי הערך של גדולת השנאה, ויגדל החיבור לפי הערך של גדולת הפירוד, וכערך של מדה טובה מרובה ממדת פורענות, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ד' את שכר עמו ומחץ מכתו ירפא בב\"א. והחטאת לד', שעל מיעוט הלבנה, יגלה את אורו, הבא מפנימיות הקטרוג, תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, שמתוך סתרה תצא בגילוי בכח רב ואיתן מאד, רשפיה רשפי אש שלהבת יה.\n", "summary": "המחלוקות ושנאת החינם מונעות את המידות הרעות מלהתאחד, ומצביינות את המידות הטובות בגוונים שונים.\n"}, {"id": 2861, "paragraph": "נסת ישראל מיוסדת היא כולה על בסיס של המוסר האלהי העליון. ע\"כ כל התנשאות מוסרית הנמצאת באישיה הפרטיים מוסיפה לה כח. ולהפך נפילת מוסר, וכל רשע, לפי ערך הכיעור והרע שבתוכו, כך היא מחלשת את כחה ואת היחש שיש ליחידיה אל כללותה. לכן דוקא תשועת ישראל תלויה היא בתשובה, בההטבה המוסרית במעשה, ברגש ובשכל, ולא כן תשועת עם אחר. ישנם עמים כאלה, שהכח המדביק אותם הוא דוקא איזו שאיפה כללית של רשע, של חפץ התגברות ללא שום אידיאל של צדק, וממילא הוא מלא רשע, מפני שמה שהוא דוחק את רגלי יתר העמים, אשר יבא עמהם במגע, הוא דבר שאין בצדק עליו יסוד נכון, וא\"כ הוא מיוסד כולו ברשעה, ע\"כ יכולים הם להיות מתחזקים ג\"כ ע\"י תגבורת רשע, ולחזק את אגודתם ע\"י איפת זדון. לא כן הוא בכנסת ישראל. את היחש, שיש ליחידים שבה אל כללותה, אי אפשר לתלות בשום חק אחר  כ\"א  בחק העליון של אהבת הטוב היותר נשגב, שהוא עומד להמלא במילוי שאיפותיה היותר פנימיות של כלליות האומה. ע\"כ כל המעשים שהם נובעים בדרך ישר, או גם בדרך מסובב, מהטוב העליון, הנם מחזקים את כחה, והעזיבה שלהם מחלישה היא את כחה.\n", "summary": "כנסת ישראל מיוסדת על בסיס המוסר האלוהי ולפיכך תשועתם תלויה בתשובה, מה שאין כן בשאר האומות.\n"}, {"id": 2891, "paragraph": "דקה עשה הקב\"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן כללי ג\"כ את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו ע\"י העולם, וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה, אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים, כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להעזר משום כח זר בעולם, וכל שלטון משרה בישראל מקרב פנימיות החיים הוא נובע, \"מקרב אחיך ממובחר שבאחיך\", ולחיצוניות החיים מזדמן שצריך השלמה דוקא מבחוץ, \"יפיפותו של יפת באהלי שם\", \"חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו\", ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת, ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.\n", "summary": "הקב\"ה פיזר את הכשרונות בין העמים כדי שיצטרכו להשתלם זה מזה, אך ישראל שלמים בפנימיותם ומשתלמים רק בחיצוניות.\n"}, {"id": 2886, "paragraph": "אהבה העדינה להקנינים הרוחניים של האומה, אומרת היא ממש מה שאומרת יראת שמים הפשוטה והאמונה התמימה, ורק חסרון הבנה יביא להאומרים הללו, בעלי הביטוי המחולף, לחשוב שהם מתנגדים זה לזה. יש שהביטוי של הוקרת האומה ואהבת כבודה אומר יותר יראת שמים ואמונה, ממה שהביטוי של יראת שמים ואמונה בעצמו אומר.  \n", "summary": "לפעמים בהוקרת האומה ואהבת כבודה טמונים יותר יראת שמים ואמונה מהיראה והאמונה עצמם.\n"}, {"id": 2854, "paragraph": "מחשבות וההרגשות, הבאות מכח ההארה האלהית הכללית, אינן מתקבלות מכנסת ישראל לשאת פרי וענף, ולגדל גידולים יפים ומתקיימים, כי אם השהם באים מורכבים בהרעיונות העצמיים של כנסת ישראל עצמה, של טבע האומה במהותה הפנימית. וההרמוניה הגמורה בין אלה ההשפעות הן דרגות של היחוד השלם, יחוד קוב\"ה ושכינתיה, שעיני כל אליו נשואות.\n", "summary": "הרעיונות הכלליים צריכים להתרכב ברעיונות העצמיים של ישראל, וזהו יחוד קוב\"ה ושכינתיה.\n"}, {"id": 2879, "paragraph": "נשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה, חומות ברזל היא משברת, הרים וגבעות היא מפוצצת, רחבה היא מרחב אין קץ, אי אפשך לה להתכוץ, מוכרחת היא להתפשט, על כל אלה מליוני הנפש הישראליות שלנו, בכל דרגותיהם, בכל עליותיהם וירידותיהם, בכל ההרים שעלו שמה ובכל העמקים שירדו שמה, בכל מרומי קרת שהם עומדים שמה בראש מורם, בכל החורים אשר התחבאו שמה, מעוצר בוז וקלון, עמל ויגון, בכולם בכולם נשמתנו תתפשט, את כולם תחבק, אח כולם תהיה ותעודד, את כולם תשיב למקום בית חיינו. מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם. \n", "summary": "נשמת ישראל האדירה מתפשטת על כל נשמות ישראל הפרטיות בכל דרגותיהן, והיא שתשיב אותן למקום בית חייהן.\n"}, {"id": 2915, "paragraph": "תגלות רצון הטוב בדבור ובמעשה מרוממת את הרוח וקובעת מהלך לשטף הרצון לטובה, ולא רק באותה הנפש שבתוכה מתגלה זה הרצון כי אם במדה ערכית בכל הנפשות כולן, ביחוד אמיץ הוא הרושם על כללות האומה, ע\"כ הצדיקים העוסקים תמיד בגילוי חפצם לטוב העליון, המוחלט והשלם, הם פועלים בתנועותיהם הרוחניות הללו לרומם את נשמת האומה בכללה, ובמובן יותר רחב את המציאות כולה.\n", "summary": "התגלות הרצון הטוב בדיבור ובמעשה, מרוממת ומחברת לטוב את רצון כל הנפשות, ובייחוד את רצון כללות האומה.\n"}, {"id": 2883, "paragraph": "ל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבעל פה, שיוכל לרפות קצת את האהבה של ישראל, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים, הם נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השי\"ת, עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם.\n", "summary": "דברי התורה ודברי חז\"ל על שנאת הרשעים הם נסיונות ובירורים לאדם כדי להביאו לאהבת ה' עליונה, בה מתעלה אהבת ישראל והבריות.\n"}, {"id": 2912, "paragraph": "ין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.\n", "summary": "אושר האדם אינו בא ממדינה חברתית רגילה, אלא רק ממדינה המהווה יסוד להשראת שכינה.\n"}, {"id": 2856, "paragraph": "יהדות הניסית והיהדות הטבעית הן משולבות זו בזו, אחוזות אחת בחברתה כאחיזת נשמה בגוף. וכמלחמה שבאדם הפנימי היחיד, שלפעמים הנשמה מתגברת, והיא מאירה, אבל הגוף נלקה עי\"ז יותר מדאי, ומתוך כך באה נטיה הפכית לחזק את הגויה, והנשמה סובלת מחשכת הגשמיות, וחוזרת נטיה נשמתית להופיע, ובכל אותן העליות והירידות שיווי המשקל הולך ומתקרב, כמו כן הוא ביהדות הכללית. כשהרעיונות תולדות היהדות הניסית מתגברים, הרי היהדות הטבעית נלקה, וממילא מרגשת גם היא בחסרון זה, שבליקוי זה של היהדות הטבעית אובד הוא ההוד שבקומתה הרוחנית של היהדות את בסיסו, וממילא בהדי הוצא לקי כרבא, ונלקה ג\"כ הנצח שביהדות, הניסיות שבה והלך מחשבותיה, עומק רגשותיה וחותם המעשי שלה. עד אשר בכח החזרה התכופה, ההולכת ובאה משך של תקופות שונות, ההשתלמות הקומתית של האומה בשיווי המשקל הולכת ומתקרבת, והנצח וההוד יחדיו משפיעים הם את כחם, וכנסת ישראל מתעלה עליהם, היא המקור להיהדות בכללה בשני ערכיה הכלליים, היא עולה על שניהם במהות ההתחלקות שלהם, ומזוהר תפארת ישראל הרי היא סופגת את אורה וממילא מתמזגות הן שתי הצורות הללו אשר לכנסת ישראל, הניסית והטבעית, בכל הסתעפיותיהן, במעמד כזה שכל אחת מרחיבה את הגבול של חברתה.  \n", "summary": "היהדות הטבעית והניסית נאבקות זו בזו עד למציאת האיזון ביניהן, כשם שהגוף והנשמה נאבקים זה בזה עד לאיזונם.\n"}]

DATA/parsed_files/light_of_revival_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 3018, "paragraph": "ל הגוף, בתור מרכז חיים מצומצם ומוגבל, פועלת היא נשמת החיים הרחבה והמתפשטת במעופה למרחקים עולמיים. אידיאליים הם מאד טהרת הגוף, חסנו, בריאותו, חילוץ עצמותיו, ערות חייו, אור וחום רגשותיו. העולמים כולם הנם הגוף של הנשמה האלהית, אצילות השכינה מלכות שמים, העשירה המתפשטת. בעולמנו מרגישים אנו את רכוזה ע\"פ מדותינו. על כל יציר נברא היא מתפשטת, על כללות היצירה היא מתרכזת, מאירה היא באור חייה, מגלה היא את עשרה וכבודה. בעולם החי היא מתגלה בצביונה המיוחד, באנושיות כולה ברב חוסן ובליטה הדורה, בעזוז קודש הרי היא מתגלה בכנסת ישראל זאת היא מנוחתה, טרקלינה הכלול בהדר תפארתו. מי שחודר בנשמה הישראלית, מסתכל באופיה המצוין והמיוחד, בהודה ההיסתורי, בגורלה, בנצח קיומה, והופעת חייה, במחשבות הגיונותיה, בשאיפותיה, תקותיה, חלומותיה ויעודיה, בטחונה חשמתה, הרי הוא מוצא כמה נאה הוא המרכז אשר לבחירה האלהית, אשר לאצילות השכינה. מתוך דיוקן של מטה עולה הוא ומסתכל בדיוקן של מעלה, ונותן כבוד ופאר למלכות, מלכות כל עולמים. אשר על ישראל הדרתו, והגויה הלאומית וכל מכשיריה, ארצה, שפתה, רוחה, מוסרה, מנהגיה, נטיותיה, והנשמה שלה, תורתה, נבואתה, תפלתה, אמונתה וכל הפלגים הרבים, יבלי מים נאמנים, מים עליונים ומים תחתונים, יחד מתרוממים גלי גלים, מתנשאים בהוד עדים, מתחבבים ומתאהבים חבת ידידות שאין על עפר משלה. והאהבה הלוהטת מתהוה לקנאת עם מחוללת גבורים אזורי עז, רוח מלא אש לוהט, ומתמזגת הגבורה הלוהטת עם השכל והיושר, וספרות גדולה מלאה עצה שירה ויושר מתיצרת, לתחית גוי על ארץ ירושתו לעולמים. ושופרו של משיח מתחיל לתקע. \n", "summary": "כל דרגות החיים, ובייחוד כנסת ישראל, הנם הגוף בו מתגלה השכינה, ולכן ההסתכלות באופי ובגורל ישראל מגלה פאר עליון.\n"}, {"id": 3015, "paragraph": "תשובה הנובעת מאור סתרי תורה, המתעוררת מתוך הגיון פנימי, המתפתח ממעין החי במעמקי הנשמה, הכולל כל יושר וכל הגיון, כל מוסר וכל חק ומצוה, גדולה ונשגבה היא באין ערוך מכל תשובה פרטית, היוצאת מתוך חשבונות הנפש הקטנים הפרטיים, שאין בהם אלא מקומם, שעתם ופרטם, \"ולא חזיין לחפאה על כל עובדין\". ים התשובה הגדול בהמון גליו, הוא רק אותו השטף, הבא מתוך בינת הלב של חירות עולם, ההולכת ומאירה מתוך חרכי רזי עולם, אשר בסודות התורה וחכמת הרזים וכל ההופעה הרוחנית וכל אוצר השירה וההגיון אשר במאור התורה. אל אורה זו מיחל ישראל, ובאור גדול זה יראה אור גאולה, ופדות עולמים, \"שובו אלי ואשובה אליכם\". \n", "summary": "ישראל משתוקקים לתשובה עליונה שתבוא מאור סתרי תורה, ואינם מסתפקים בתשובה מקומית ופרטית.\n"}, {"id": 2998, "paragraph": "סיגים שבהבנת האלהות, היראה, האמונה, וכל התלוי בהן, כל זמן שאין האומה צריכה לתקן את דרכי חייה המעשיים בכללותה אין ההזק שלהם ניכר. אבל כיון שהגיע הזמן שהתחיה הלאומית מוכרחת לבא, וצמיחת קרן ישועה בפועל מוכרחת להגלות, מיד הסיגים מעכבים ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציורי סדוריה כ\"א ע\"פ דעות מזוככות ומעשים היוצאים מטהרתה של דעת ד' אמת, בבהירות היותר עליונה. זאת היא הסבה, שכח שלילי גדול מתעורר בעקבא דמשיחא, בחוצפה סגיאה, ושלילה זאת תבער את כל מה שהוא כהה בהמושגים האלהיים והתלוי בהם בכללות האומה. אע\"פ שנורא הדבר לראות שכמה עניני אמת, מדות טובות, ומצות וחקים, הולכים ונשטפים ונעקרים לכאורה, ע\"י ז��ם השלילה, מ\"מ סוף סוף הכל יצמח בטהרה וגבורה, בקדושה עליונה, מגרעין האיתן, הטהור והמרומם, שכל שלילה לא תגיע אליו, ואורו יזרח בתור אור חדש על ציון בגדולה מופלאה למעלה מכל ציור, שכחות דלים של נפשות עיפות, עיפות חמרית ורוחנית, של גלות ארוכה ודלדול, יכולים לצייר\n", "summary": "הסיגים שבהבנת האלוהות מתעוררים בזמן התחייה הלאומית, כשצריך לתקן חיי אמונה מעשיים, והחוצפה מטהרת אותם.\n"}, {"id": 2954, "paragraph": "סבלנות, הנדרשת מאד לקבוץ אורגני אנושי, מדת החסד והענוה, הממתקת את כל הדינים ובונה את העולם בשכלולו, צריכה היא לטיפוחה למדת החסידות הגדולה, היוצאת מתוך בינה אלהית עליונה ותכופה. דוקא ע\"י מה שימצאו בקרב האומה חסידי עליון, חסידים עליונים מאד, שהבינה האלהית והחיים האלהיים ממלאים את כל הויתם, בטוחה היא אז האומה בכחה הרוחני האצור ביחידיה אלה, ועל סמך זה יכולה היא לשים עין פקוחה ולב נכון לכל צרכיה המעשיים, בלי כל הרדה פנימית, שמא יתיבש לשדה ויחרב מעין רוחניותה, הנותן לה את כח נשמתה והמהוה את אידיאליה, שעושים אותה לעם ולחטיבה מיוחדת. ביחוד באומתנו, אשר הרוחניות העליונה של האידיאלוגיה שהיא הרבה הרבה למעלה מכל עולם ההוה הוא בסיס נשמתה, יש אשר מכל תנועה של חופש חמרי ושל התמכרות לעבודה בענינים חמריים מעשיים וחברתיים, נכנס בה מיד רטט פנימי שמא הטרדה המעשית תמעט את מעינה, שמא \"כל מה שיוסיף הישוב תקון, יוסיף השכל חורבן\", ומתוך כך היא עושה את פעולותיה הכלליות המעשיות במחצית אנרגיה, והרי הרוחניות מתטרפת מפני הסבוך החמרי והחמריות מתחלשת מפני העירוב הרוחני הנדחק אל תוכה. ע\"כ היא צריכה להעמיד חסידים גדולים, המיוחדים בגדלות הדעה, המבצרים את המעמד הרוחני של כללות האומה בקרבם פנימה. הם, העליונים הללו, יודעים, שאוצר רוח האומה הוא בקרבם, על כן אינם חרדים כלל על מעוט המבוע הרוחני של כללות האומה מפני הטרדה של העבודות המעשיות. הרוחניות החיובית כבר היא מתפלשת באומה מאיליה, ע\"פ סגולתה הפנימית, ע\"י הארת אלה היחידים, שהם שלוחי צבור, ונושאים הם בלבבם את אוצר הרוחניות המחיה של כל העם. הם מכירים כי סגולתם העליונה היא האוצר הקבוצי של כללות האומה, והאומה מכרת בהם את המקום המכובד לנכסיה היותר יקרים, ועל כן היא מכבדתם ומתיראה מהם יראת הרוממות. ברית אלהים בארץ היא גלויה דוקא ע\"י עבדי אלהים העליונים, והגבורה ההמרית הולכת ועושה את דרכה ואת סדריה, בטוחה היא שלא תחלל את מעין קדשה, כי ישנם עמה שומרי חומתה העליונה. אז הסבלנות מתפתחת והחיים המעשיים פורחים. וגם הדבורים האחדים היוצאים לפעמים מפיות של קדושים, נותנים מזון בשפע רב יותר מהמון דרשות וספרים ארוכים בינונים. זהו המצב המאושר שעמנו צריך לשאוף אליו ולדאוג להקימו בתנועת תחיתו על אדמתו. הכהונה, האמצעות בין האדם לאלהים ע\"י הבחירים היותר עליונים שבאדם, איננה אמצעות כ\"א תכיפה הגונה, כשהאדם הפרטי מתקרב לאלהים איננו מתקרב ע\"י כחותיו הפחותים, ע\"י נטיותיו השפלות, כ\"א ע\"י העליונות שבקרבו, והצד העליון שבו ממשיך את הכל לצד החיים הבהירים האלהיים. כן גם הארגון הלאומי, וגם האנושי, איננו ראוי ואיננו יכול להתקרב אל האלהים בקטנו, בכחותיו הדלים, בהרגשותיו המהוממות ומטורפות בין גלי חיי החושים הטורפים אותו. אור האלהים של הקטנים מתקטן, וע\"י השפעתו החוזרת מתקטן העולם כולו ומתדלדל. לכן מאציל האדם חלק עליון מקרבו, מקרב קבוציו, ��שם התקרבותו כולו לאלהים. הכהן ההסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלהים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו, בעתים שזרם החיים השלם מאחד את העם עם העליונים שבבניו. הוא נסמך אז בחילם ומאזין את שיחם, באמונה ברורה המתבררת לו בכח כללי, בהרגשה בהירה ובהכרה כוללת המתנשאת לפעמים עד כדי פתוח של חכמה, ספרות ושירה, הוא מתיחש אל גדוליו ומתגאה בגדלם, מתברך בברכתם ומתקדש בקדושתם, ומתמלא חיל לעבודתו החמרית, החברתית והמדינית, ומלא עוז ואומץ הולך הוא את דרכו, יודע הוא ברור שאלהי אמן עמו. הנטיה ליסוד הכהונה היא נטיה קבועה באדם, נובעת היא ממעמקי הרגשתו הפנימית. רק ע\"י פתוח ארוך תגלה לפנינו בכל אורה, ואנחנו, כדרכנו שלא להתירא מדרך ארוכה, הננו הולכים וסוללים לאטנו את הדרך הזה אשר החלונו מימות עולם שלנו לסלול אותו. אין אנו עוזבים את זכר הכהונה, אין אנו חדלים מלצפות לשלמותה, אע\"פ שסבלנו הרבה ממנה קודם שבאה לידי ברורה הגמור, אבל ידענו שגם את הטוב קבלנו ממנה ועוד נקבל. לעשות את האומה כולה כהנת, בלא הדרגה, כולה חכמה,נזירה ויודעת אלהים, בפרטיה על דעת עצמם, זה אי אפשר כעת לפי עולם המבונה באותן התכונות שאנו מוצאים בהן את עולמנו, ע\"כ לרוח אלהים הכללי אשר על כללות האומה עלינו לשאף עתה, וזה יתגלה באבריה היותר מעולים, כמו שההרגשות היותר אציליות שבאדם מתגלות הן ע\"י האברים היותר עליונים שבאורגני היחידים. הכו אומץ לדעה העליונה, לחסידות האלהית הרדיקלית הרוממה ותנו בזה יד לסבלנות ולענוה, לגבורה ולעבודה מעשית חברתית מדינית חפשית, שתתהלך ברחבה בישראל ותתבלט יפה בכל צביוני חייה בארץ ישראל, ההולכת ופורחת ומצפה לתחיה מעשית ולישועה מורגשת קרובה\n", "summary": "הכהונה היא פיתוח הענווה, הסבלנות, והחסידות העליונה, הנדרשים כדי להוות ממוצע המחבר בין הקדושה להמון.\n"}, {"id": 2959, "paragraph": "זוהמא הנשמתית כשם שהיא יכולה להתקבץ בתוך נפש יחידית, להסיר אותה מתכונתה הטובה, ולהפכה לתכונה שפלה, שתוריד אותה למדרגת שפלי החיים, כך היא יכולה להתקבץ בתוך הנפש הכללית של אומה שלמה, לעשות אותה לאומה שפלה ורשעה, בזויה ונגעלה, באופן שהיא ראויה לעבור מן העולם, כדי שלא לעכב על הנוי העולמי של יפיו של עולם מלהתפשט. הטהרה האלהית כשהיא מוארה יפה היא מזככת את הלב. הנשמה היחידית של האדם היחיד נעשית מאירה, קדושה וגבורה על ידי אור האלהי המזריח עליה את קרני זהרו בתוקף ומילוי, והיא נטמאת ונעשית קדורה לפי אותה המדה שהאורה האלהית רחוקה ממנה או משובשת בקרבה. גם הנשמה של האומה כולה כשזורם בתוכה זרם חי של הופעת אלהים הרי היא בריאה, חזקה וטהורה, והשהשכינה מסתלקת מקרבה, מיד היא מתנונת והולכת וטומאתה מתגלה בקרבה. הרוח הלאומי יוכל לקבל טומאה כמו רוח אדם פרטי, הוא יוכל לשאוף שאיפות שפלות ורעות, אשר כפי רוב כחו וגדלו יגדלו הרבה יותר לרוע משאיפות רעות של אנשים רעים יחידים. על כן טהרה צריך הוא הרוח, טהרה במקור הטוהר של המעין האלהי. כשהמעשים הם טובים, כשהמדות הן זכות, חולמת היא האומה חלומות של קדושה עליונה ושכלה מאיר באור אלהים, וכשהמעשים נפחתים והמדות מתעכרות אז השאיפות הלאומיות גם הן נעשו ירודות וכעורות, וממילא גם חלשות, כי אין גבורה של אמת רק גבורה של מעלה, גבורת אלהים. ברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלהיים. רוח האומה שנתעורר עכשיו, שאומרים רבים ממחזיקיו שאינם נזקקים לרוח אלהים, אם היו באמת יכולים לבסס רוח לאומי כזה בישראל היו יכולים להציג את האומה על מעמד הטומאה והכליון. אבל מה שהם רוצים אינם יודעים בעצמם, כ\"כ מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלהים, עד אשר אפילו מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ד', כיון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרי הרוח האלהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו. היחיד הפרטי יכול לנתק את עצמו ממקור החיים לא כן האומה כנסת ישראל כולה, על כן כל קניניה של האומה, שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלהים שורה בם ארצה, שפתה, תולדתה, מנהגיה. ואם תמצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת, שיאמרו כל אלה בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח אלהים מעל כל הקנינים הללו וממקורם הגלוי שהוא רוח האומה מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות למרוד ברוח האומה, אפילו בדבור, ולמאס את קניניה, זהו דבר שאי אפשר: רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא. אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקדש שברוח האומה, את אור אלהים שבתוך כל אלה, עד שכל המחזיקים באותן המחשבות שברוח הכללי ובכל קניניו ימצאו את עצמם ממילא, שהם עומדים שקועים ומושרשים וחיים בחיי אלהים, מוזהרים בקדושה ובגבורה של מעלה\n", "summary": "כשם שהזוהמא יכולה להוריד לשפלות את האדם, כך היא יכולה להשפיל עם שלם. כשם שהטהרה מאירה את נשמת היחיד והטומאה מכהה אותה, כך הן מאירות ומטמאות את נשמת האומה ורוחה הלאומי. כשהמעשים והמידות זכים, האומה חולמת חלומות קדושה, וכשהם מתכערים –  שאיפותיה נעשות ירודות. ברית כרותה לישראל שאין הטומאה מכריתה אותם לגמרי ממקור החיים האלוהיים. הלאומיות החילונית שורשה ברוח ה' למרות מרידתם בה, שכן רוח ה' ורוח ישראל אחד הוא.\n"}, {"id": 2956, "paragraph": "יים אנו עם הציורים הרוחניים שבשאיפה של נשמת האומה. כל מקום שניצוצות אור הללו גנוזים שם הננו מקושרים אליו בקשר של נשמה של חיים של כל הויתנו, בין שיהיה מקום זה מקום ממשי, מדת ארץ, בין שיהיו מעשים שהציורים האלה כמוסים ביסודם, בין שיהיו מחשבות ורעיונות מאיזה מין שיהיו. מי שבא לקוץ סעיפים הללו, מי שממעט את חילם, את כבודם וחשיבותם אצלנו, הרי הוא ממעט את לשד חיינו ולנגדו אנו מתקוממים בכל מלא כחנו. בכללותה של התורה הכתובה והמסורה ובהשתרגות כל ענפיה ספון הציור הרוחני היותר עליון ומקורי של חפץ האומה, מצד מגמת חייה היותר עליונים, בצורה מאירה בכלל הבנתה והרחבתה, בהגיונותיה, בסגנוני הרצאותיה, בתוצאות השקפותיה, על ההויה, על העולם על האדם, על היחיד, על החברה, על הטוב ועל הרע, על החיים ועל המות. כל מה שההבנה וההכרה התורית מתגלה יותר באומה, מתבססת יותר ויותר נשבתה בקרבה וכח חייה מתעלה ומתאדר, והמעשים הם הבסיסים החמריים, הנושא הממשי, שהתיאוריה הגדולה הזאת מנחת בם את אוצרותיה, וכפי אותה המדה שתתגדל ההבנה התיאורית, בגדולת ערכה, כן יוסיף להתנוצץ בקרב האומה כולה האור החבוי אשר במעשים כולם ותתגלה מדת התפארת שביהדות המעשית בכחה לאלהים. יש אשר יכשלו החיים במהלכם ולא יעצרו כח ללכת עם הציורים הרוחניים, וייעף אז הרוח השואף להגשימם במעשה. אז תולד מבוכה והדעות מתפלגות. אמיצי הרוח יאמרו: החיים הם עלולי מחלה, אבל גם עלולים לשוב אל הבריאות השלמה. וכל אשר יחובר אל החיים יש בטחון. האידיאלים היקרים, הגנוזים בחביוני המעשים, מחויבים הם לצאת אל האור דוקא על ידי התגלמותם במעשים. הם צריכים להאיר את כל חשכת החיים, והחשך עדנה גדול הוא ורב מאד, לא נוכל לאמר עליהם, שכבר גמרו את מלאכתם, נגמרו ובאו לתעודתם. לא נעזוב את הדגל, נשא ונסבל באהבה, נגלם בפעל במעשים את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית, כאשר החלה האומה לעשות מאז התחילה לראות חיים כלליים שלה. ואם הסבל כבד יותר משכבר הימים, הלא כדאית היא המגמה לשאת בעבורה עול, הלא זה כבר יצאנו מהחוג של עמים ילדים קלי דעת, הקצים בפעולות רציניות שאין הנאתן בצדן, הננו מבוכרים בדעת ורגש אישי מלא, יודעים איך לחיות ואיך לשא במנוחת לב וחפץ כביר את עול החיים לשם מטרה גדולה, אע\"פ שעודנה כמוסה סופה להגלות. יחד עם שאיפתנו למגמה העליונה ולהחזיק לעומתה את היסוד המעשי אם יכשל כחנו והמשא המעשי, המחכה למלוי כח בהגלות בו ועל ידו האור האידיאלי הגדול, יהיה במשך הזמנים כבד יותר מדאי מפני כשלונה של האומה, נתור לנו עצות נכונות על פי רוחה של נשמת האומה עצמה, על פי דרכה של תורה במלואה, להקל את המעמסה בסגנון כזה, שלא יחדל הציור הרוחני מפעולות שאיפתו גם רגע בגלל ההקלה המוכרחת. כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים, על ידי השקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים ושהן גנווות בתוכם בגניזה אלהית עצומה, ממילא הולכים המעשים ונפגמים. ערכם משתפל והדרם הולך ומועם, עד שהם מתגלים בצורה קצופה המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעז וההדר הוא לבושם הטבעי להם. וכשהמעשים נפגמים לעומת זה הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש מעשה מצד מרחקה מן החיים ומצד רפיון כחה לפעול עליהם. כדי למצוא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצוות אשר לחיים וממילא נחר תוכם, אנו צריכים להתאמץ בכל היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על תחום זה בלבדו. מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. אם ישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להגמר בבטול המעשים. אבל לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, האומרים שאנו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל ובנשמת הפרט, אשר יתעורר יפה על ידי אור גנזי תורה\n", "summary": "ישראל קשורים בקשרי נשמה עם ציוריהם הרוחניים הגלויים והנסתרים. קיצוץ בציורים הרוחניים המיוחדים לישראל הנו קיצוץ בלשד חייהם, וצריך להתקומם כנגדו. בתורה ספון הציור הרוחני המקורי של ישראל, וככל שהכרתה מתגלה באומה, מתבססת נשמתה בקרבה. המעשה הוא החומר הנושא את הציורים הרוחניים של ישראל. ניתוק החיים המעשיים מציורי הרוח מוליד מבוכה, ועלינו להרים את הדגל למרות הסבל והעמל שבכך. כשהעולם המעשי מכביד בגלל כשלון האומה, יש להקל מהעומס שלו על-פי דרכה של תורה. עזיבת המחשבות העליונות וההשתקעות בקטנות החיים, משפילות את ערך המעשים והופכות אותן לשיממון וקפדה. רק אחיזה בעולם המעשי והפנימי כאחד, תביא רפואה לציורי קטנות הדעת. המאור שבנשמה משמש כסולם לעלות על ידי רזי תורה למחשבות עליונות.\n"}, {"id": 2982, "paragraph": "התעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומ��, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל. \"ויעש דוד שם\", \"ודוד עשה משפט וצדקה לכל עמו\", \"ויואב בן צרויה על הצבא\", \"ולא נענש אבנר אלא מפני שעשה דמן של נערים שחוק\". אבל שיצחקו הנערים לחזק כחם ורוחם, בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע\"י שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים, אלא שע\"י הכונות העליונות עולה הנשמה הפנימית, וע\"י המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל עולה הרוחניות החצונית. ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כלם, בהבלטת אפיה של האומה בפרשה הקטנה שכל גופי תורה תלוים בה בכל דרכיך דעהו. ואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באמוץ הגופני ובכל החזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה ברור מתערובות צחצוחי טומאה שמתערבים בה, והיא הולכת ומטהרת, מתקדשת ומתבררת, פודה את עצמה מגלותה, עד שבאה לכלל דרך צדיקים ואור נוגה הולך ואור עד נכון היום\n", "summary": "ההתעמלות שעושים צעירי ישראל למען גבורת האומה, מוסיפה כוח לעוסקים בייחודים, ופועלת כשִירות דוד בתהילים. אין להיבהל מהעובדה שקיימים חסרונות בעוסקים באימוץ גופני, שכן אפילו רוח הקודש צריכה בירור מצחצוחי טומאה.\n"}]

DATA/parsed_files/light_of_revival_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 2955, "paragraph": "רכנו בחיים הלאומיים וצדודם כלפי היחש האנושי הכללי ארוכה היא מאד. ארוכים הם חיינו וארוכים הם, ע\"כ, דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו. טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של \"אתה בחרתנו\". לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כ\"א גם מעולים וגדולים מאד מכל עם. אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו. נשמתנו מקפת עולם ומלאו ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון, ומשום כך היא בקרבה תמה וכוללת, ואין בה כלל אותם הנגודים וההרכבות השונים, הרגילים בנשמות עם ולשון. גוי אחד אנחנו, אחד כיחודו של עולם. זהו עומק טבענו הרוחני שיש בנו בכח, והדרך ההיסתורי שלנו ההולך את מהלכו בדרכים שונים, בדרכי אורה העוברות בין הררי חושך וצלמות, הוא מדריך אותנו להוציא את עומק טבע הויתנו מן הכח אל הפועל. כד הדברים הקטנים, הנדרשים לכל עם ולשון בעצם ענינם, הנם טבועים בנו במטבע הגדולה של כללותנו, אי אפשר הוא לנו לקצוץ ענף אחד מעץ חיינו הגדול והענף ולתת לו מהלך ויניקה בפני עצמו. כל היש שבנו יתעורר ויתנגד על זה במלא עז כחו הפנימי והרגשת עצמיותו. הדרך הארוכה שואפת להקמה גמורה לתחיה אותנו ואת כל אשר לנו, צרור לא יפול ארץ, קו אחד מקוי קלסתר פני לאומנו לא נתן למחוק. הננו חזקים מרוח הזמנים, איתנים מכל איתני תבל. הננו שואפים לקום לתחיה באותו הגודל של אבותינו, ולהיות עוד גדולים ונשאים מהם. מוסר השפענו רב בעולם, והננו נכונים להשפיע עמו ג\"כ עונג וחיים רעננים. את האנושיות כולה הננו מקפלים ברוחנו בגלוי, ואת כל המציאות כולה במצפוננו, וכל מה שיש עמנו, ושהיה חי מאז בקרבנו, הכל יהיה מלא וחי, דבר לא יעדר. רוחנו איננו ירא מפני הזמנים הוא יוצר את הזמנים ומטביע עליהם את צורתו. כח היצירה שלנו מטביע את הרוחניות היותר עליונה, בחומר ריאלי מעשי, שכל מה שתגדל ההתפתחות יגדל כשרון היצירה והצד האומנותי הנפלא הנותן חיים לעולם בהגלימו את כל העליוניות שבמחשבה ושאיפה בפעולות מעשיות מוחשות ומוגלמות, שבהן הוא מחיה אותה ומשליטה במציאות. וזה יקום עוד לתהיה בכל מלואו בתחיתנו השלמה. חיים וסואנים הם לשעתם החיים החברתיים, אבל מה חדל מה קטן ודל הוא חייהם, מה גדולה היא הרקניות הנשארת בלב אחרי כל ההתרגשות הרבה של המלחמות והמהומות, כשאין בהן תכלית נצחית כ\"א חיים עוברים של קבוצות יחידים. גם הערך של התעורריות חברתיות כוללות, ביחוד כשבאות בשאון ובהתמעלות המלהבת את הלב ומקדרת את הדעה, לא יגדל הרבה מזה. אם אין תכלית עצמית נצחית אידיאלית, שתוכל להעלות את הכל לכלל הצורות היותר חשובות שיש כח בהגיון ורגש עליון לתן להם, אז כל התנועות אינן חשובות כלום ואינן יכולות להחזיק מעמד לאורך ימים. אבל אנחנו שבים אל המגמה האלהית, אל הטוב הכללי המקיף את כל ומתגלה בהשלמתו של כל פרט ושל כל קבוץ, אשר רק אותו הקבוץ האנושי שיוכל להביע את זאת ממלא הפה של כל פנות נשמתו, ביותר בליטה ופתוח, הוא הוא היותר מתקרב אל השלמות והבטחה בהמשכת מציאותו והיכול לתן לעניניו צורה חשובה, שתשאר חשובה לעד, לא רק במעמד של תבערת ההרגשות, את ��שר לא יוכל להאמר בכל שפה ולשון, יאמר ויובע בכל תקפו במשטר האלהי החובק כל והנצב לעד. אמנם בשעת ירידתנו כהים הם נצוצי האורה החיים ביחוד בזכרונות המתגלמים בחיי האומה המסרתיים, בכל המצות וההלכות המסתעפות מהעבר ופונות אל העתיד. אבל כח חיים אדיר יש בהם, בתנועה חרוצה, בדוח התעוררות פנימית לחפץ חיים לאומיים מלאים שלנו, יתפזר מעליהם גל האפר של טמטום הלב הצבור עליהם מחמת כשלון רוחנו, ויראו הזיקוקין די נור העומדים להעשות שלהבתיה מחממת עולם ומאירה אל כל פנות. צללי הענינים שלנו העתקות הם מהעבר הגדול, ופונות הן תמיד אל העתיד הנשגב, שהוא כ\"כ נשגב עד שהוא מאיר את ההוה ועושה אותו להוה מעשי מצד גדל כחו, אע\"פ שאין בו בעצמותו כ\"א עריגה וצפיה לעתיד. אמנם הכל מדוד לפי ערכו, יש עתיד שיוכל לחמם ולהאיר רק את ההוה הקרוב והסמוך ביותר, וכל מה שיגדל כחו של העבר וערכו של העתיד, כך הם יכולים לעשות את ההוה, המזריח מכחם, להוה גמור המלא חיים ותנועה אמיצה. גדול הוא עברנו ויותר מזה גדול הוא עתידנו, שמתבאר יפה בחפצנו בצדקת האידיאלים הגנוזים בנשמותינו. בכח הגדול הזה חיים וקימים בקרבנו ברוח חיים מלא כל רגעי ההוה, וכל הזכרונות ממלאים הם בעזם כח חיים המון מעשים רבים, כח בינה מיוחדת, כח יצירה בצביון מיוחד השקפת עולם מסומנת, מצות, מנהגים וסדרים, וכולם מלאים לקח ולבוב, אהבה ועדן, ומשוקים מטל של חיים ושל גבורה והוד, מעדן שלנו, מגבורה שלנו, מהודנו היחידי. הצורה התמציתית של כל סדרי חיי החברה ע\"פ המטבע האלוהית המתאמת אל החיים, המרחבת אותם, מטהרתם ומרוממתם אל החופש ואל הרכוז של כל האמצעים העושים את החופש למתנה טובה באמת, גנוזה היא במערכה של המצות התלויות בארץ, במקדש ובממלכה השלמה הישראלית, בהם ובסדריהם, בסגולת הנבואה המיוחדת לאומה במלוי צביונה, שהיא מצפה תמיד לשיבתה אליה בצורה מאירה, שתשפיע עליה את כל הטוב של העבר, עם חדוש כח גדול לפי העתיד וחדושיו הרבים בעולם ובחיים. העתיד איננו פוסק מלתבע את תפקידו מן ההוה, וההוה מתמלא ענין כפי ידיעתו שהעתיד נזקק אליו, איננו נעשה בזה רק בטל אל העתיד, כ\"א הוא מתמלא עי\"ז בכל צביונו ועצמו, וההכללה בתוך שאיפת העתיד ורום מעמדו מוסיפה לו עדנה וגבורה חיה. לכן מלאי חיים הם לנו הזכרונות האצורים בזכר שאנו עושים, ע\"פ המסורת וע\"פ תקון סופרים, ע\"פ קבלת אבות מקדם או ע\"פ שריד מעיקר חיוב דין תורה, לפי התפצלות ההכרות המתפרדות בשיטות המעשיות של חכמת ההלכה לכל המצות התלויות בארץ. מצומקים נראים לנו עתה הדברים, צורה דלה יש להם מבחוץ, אבל חיים וענין רב הם מלאים בפנים. אנו מערימים על שמירת השמיטה במכירה לנכרי את הקרקעות, מקיימים את נתינת המעשרות לכהן וללוי ע\"י תקון שאין בו הפסד גדול לנותן, ולא ריוח גדול למקבל, מברכים ומפרישים, ופודין את המעשר השני הראוי להאכל בקדושה בעיר המרכזית הקדושה והחיה, המקום אשר בחר ד', לב האומה לכל זרמי חייה, \"משלמים פרים שפתינו\", שפך שיח תחת סדרים חיים, במשטר חי וקים, המלא הוד ויפעה, שירה וזמרה עז וחדוה. אבל אלה הגרגרים הזעירים כח צמיחה גדול גנוז בהם, אל כל מה שהם עורגים, מכל מה שהם צומחים בעבר, ואת כל מה שהם עתידים להצמיח להבא. כל זה כלול בהם באופן טפוסי, וכן הם פועלים בחשאי על הנשמה המקימת, פועלים להלהיב בהתמדה אש קודש לאהבת הארץ באלה המניות של קדושה, ביתרון האלהי הדתי הלאומי והמוסרי הכלול בכל המעשים הללו, ומחנכים את העם בימי שפלותו לרוח גדלו. זאת השכילה כנסת ישראל ובניה בוניה ולא חדלה להגשים את זכרונות חייה אלה בפועל, כמה שאפשר לה בארצות נודה, ובצורה יותר נכרת ומתפשטת בשובה באיזו צורה שהיא אל מקומה, אל חבל נחלתה. ההוד וההרר והפאר המיוחד שיש במצות התלויות בארץ, כשהן מתקימות עכשיו בארץ ישראל על ידינו, ע\"י אותו החיל החלוץ ההולך ובונה את ארץ האבות ומכין אחרית ותקוה יותר חזקה ויותר בהירה לדור יבא, מתגלה הוא לנו מתוך עז חפצנו הפנימי המפעם בקרב נשמתנו להעמיד את צביון אומתנו על ארץ אבותנו במלא תארה, בכל שרטוטיה וקויה המשלימים את תכונתה, המגלים ומבליטים שזאת היא אומתנו אנו בערכה הרם המקורי, בגויתה בנפשה ברוחה ונשמתה. לזאת אנחנו שואפים לחדש עלינו ימים קדמונים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. הנה ישננו שנת תרדמה לאומית משך גלות ארוכה וקשה מאד, כחותינו הלאומיים נשארו אז בלועים בקרבנו פנימה, מבחוץ הכל נעשה מקומט ומזוקן, אבל מבפנים טל החיים הולך וזורם. כשם שהמצות המעשיות בכללן בכל מלואיהן הלכו עמנו בגולה ושמרו לנו בה את לח חיינו ובת חותם רוחנו ע\"פ עצמותנו הפנימית, הביאו אותנו לאלה ימי התחלת תקופת ההארה לחיים של חפץ תחית האומה בארצנו, כן יביאו אותנו המצות התלויות בארץ לידי רוממות החיים שע\"פ צורתם השלמה הן נקבעו. ןכל אשר נוסיף להתבונן במהותן של המצות התלויות בארץ כולן ונראה כמה רחוקות הן מאתנו, כמה חיינו צריכים להיות בתנאים יותר בריאים וחזקים עד שיהיו אלו המצות מתקימות בהם, כן יגדל בנו החשק לקים באהבה וביקר את אותו החלק שאנו יכולים לקימו בתור זכר לדבר, זכר קודש, זכרון לחיים שלמים שיבאו לנו בבא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים, ואשר בקימנו אותן עכשיו הננו מעשירים את נשמת אומתנו באותה אש הקדש אשר תהיה לשלהבת הקדש מלאת החיים לעת חיה. כשאנו מקימים עתה מצות תרומה ומעשר, גם בשעה שאין לנו כל היסודות הממשיים שמצות אלו בנויות עליהן, \"לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו\", הנה ההזיון מתיצב לפנינו והננו מתמלאים רוח שירה רוממה בתעופת נשרים, לעומת האורה של הימים המאושרים המחכים לאומתנו על אדמתנו הברוכה. הנה המקדש על מכונו לגאון ולכבוד לכל הגוים והממלכות, והנה אנו נושאים ברנה אלומות ארץ חמדתנו, באים ברוח מלא חפש אמתי ובטחה טהורה אל הגרן והיקב המלאים בר ויין ולבנו שמח על טוב ארץ חמדה, והנה לפנינו מופיעים כהנים אנשי קדש משרתי מקדש ד' אלהי ישראל, לבם מלא אהבה וחסד, רוח הקדש שפוך על פניהם, וזוכרים אנו את כל רוממות רגשי הקדש אשר מלאנו בעת ראינו את פניהם בעלותנו לרגל, בראותנו אותם בעמדם לשרת בתוך מקדשנו גאון עוזנו ומחמד עינינו. כמה נהדרים ונעימים הם לנו, ועתה הנה גרננו המלא ברכת ד' מארץ חמדה זאת אשר הנחלנו מאבותינו, וחלקי האנשים הללו, אנשי הרוח, אתנו הם. מאושרים אנו לתן להם את תרומתם בשמחה, מוצאים אנחנו בקרבנו רגש מרומם ועולים יחד עם התרומה אל אותו הגבה הרוחני ששם אנשי קדש הללו מתעלים, ונפשנו רוויה ממגד שמים. והנה הלויים, אלה הטובים והענוגים אשר לקחו לבבנו בנועם זמרתם בקדש בהתקדש חג, כאשר עלינו לראות בהדרת כבוד מקדש אל בירושלים לראות את פני האדון ד' אלהי ישראל. פניהם הצוהלים ועדינים מזכירים לנו את זמרתם קדש ואנחנו מתעדנים בנחלי עדנים רוחניים ונותנים להם בלב מלא שמחה ואושר את חלקם את המעשר. עוד נתראה בהר ד' במועד הקרוב ומה ירהב לבבנו לראות אל�� כהני ד' ולוייו בעבודת קדשם ובשירת עוזם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו. לקדמניות ולשלמות הננו מתגעגעים, והגעגועים הם געגועים אלהיים, חפץ טמיר מלא חיים עזיזים מקוריים ממקור חיי עולמים: ממלכה ומקדש, כהונה ונבואה, המטביעים את חותמם על כל קניני חיים הכוללים, שאין אנו פחותים ביחושם מכל העמים. מרה גדולה של גבורה חמרית, של מוסר אנושי, של כבוד לאומי, של עושר עממי ושל הרחבת החיים, דורשת היא לנו תכונת חיים כאלה, שמרגליות רוחניות מצוינות ומופלאות מכל האדם אשר על פני האדמה, המצויות בנשמתנו הלאומית, יכולות להיות משובצות בקרבה, לשכלל את יפיה ולהוסיף לה אומץ וגבורה בפנימיותה, והוד ותפארת בחיצוניותה. האידיאלוגיה שלנו של שלמות חיינו, אשר היא כה רחוקה ומופלאת, היא ג\"כ קרובה ומוחשה במלוא נשמתנו, כל זמן שאין אנו עסוקים להשכיחה וכל זמן שאנו שומעים בקולנו הפנימי, המושך אותנו לתן מקום לזכרונות המחיים אותה גם בימי שפלותה, בהיות כאוב מארץ קולה. המקדש, זהו המכון של הקולטוס הדתי, העתיק אשר יהיה חדש לעד, אשר הכה חרם את האליליות עם תועבותיה ונתן לאנושיות בסיס טהור ונשגב לחייה הרוחניים, אשר ממנו יצאה אורה וחופשה ההולכות ומתפתחות בתולדה האנושית, ומתרשלות במהלכן כפי רחוקן ממקור מוצאן, והן אמנם עתידות להתגבר לפי הזרתן אל מקור מבוען. האנושיות הבריאה, כשהיא מכרת את הוד האלהות, תשאר נכחו כגמול עלי אמו, תשכח מפני גבהו, אורו ועזו, את כל התחכמיותיה, ותדע שיקר לה רגשה הטבעי המחכימה יותר מכל חכמה, כשהוא בנוי על יסוד האיתן של טבעה הפסיכי, ומעוטר בעטרת ההכרה, המתעלה עדי עד ולעד תשאר עלומה, ומשקקת אליה את כל נשמה, ולנצח תשלח קויה להעלות את כל אל מרום עזה. את היופי והתפארת האלהי תכניס אל נשמתה, הגעגועים של יחש ושל קירוב מעשי יתגברו, וכל פנות הדעת והמוסר ישפיעו על רגש נערץ זה את אוריהם. במקום אחד במלא התבל כדאי לה לאנושיות לראות את עצמה בתומת ילדותה, בחוסן גבורת הנער ובזיו עדן של עלית הנשמה הכללית, החתומה בחותם עם פלאות זה העתיק, ישראל השב. אין קץ לעונג השירה אשר תתחולל בכל העולם הנעור לרגלי המחזה הנשגב הזה, של התחדשות העתיקות המקורית של מקור השירה האלהית אשר בישראל במרום עזו. רק סכל ואין לב, אשר לא יוכל קולו להיות נשמע בעת תחית האורה, יוכל לחפוץ לתן כחל ושרק של התרבות החדשה הלקויה בחסר ויתיר, באיבה ותחרות ובכל חלי וקצף, על גלי ים החיים הבריאים ועתיקים הללו, המתנשאים בגאונם למרומי שמים. הכל ישמח דוקא במחזה הנאור הטבעי כמו שהוא עם כל תמימות עתיקותו שהוא מנהיר דוקא אז את כל שלל צבעי אורותיו ומפזרם בישראל ועל אדם רב\n", "summary": "קנייני האומה הלאומיים מוטבעים בישראל ואי-אפשר לקצץ בהם, והזיכרון שנשאר מהם בגלות, מעורר את הציפייה לחידושם.\n"}, {"id": 3012, "paragraph": "כשהאורה מתגברת בנשמה בראשי האומה, בבחירי הבנים, בגדולי הכשרון, הולך הזרם ומשפיע, החיים הגדולים מתחילים שוטפים, מתגלים בחוגים הרוחניים והחמריים, בספרות, בחברה, בתולדה ובמזג, בנעימות הנפשות וברחבת הלבב. זוהר עליון מתחיל פורש זיו עננו והוד כבודו, ושם ד' הגדול הולך ומתראה עוד על עמו. הסגולה הגנוזה מתבצבצת ועולה נגד כל שוטניה וכופריה, \"וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך\", \"וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'\". \n", "summary": "כשהאורה מתגברת בנשמת האומה, בייחוד בראשיה ובבעלי הכשרון שבה, מתעלים גם חיי החומר, הספרות והחברה.\n"}, {"id": 2987, "paragraph": "החוצפא של עקבתא דמשיחא היא מעוט אור לשם תקון הכלים, ואינה דומה כלל למאורעות של עברינות אחרים שהם היו לקותות גמורות, בדרך הריסה. אמנם ישנם בתוך המחנה הזה של בעלי החוצפא גם זיקין שהם מוכרחים להדעך לגמרי ודעיכה זו תבא ע\"י הארה גדולה של אור תורה מגבורה של מעלה, ע\"י הופעת צדיקים גדולים מאד, \"אור צדיקים ישמח, נר רשעים ידעך\". בלא החוצפא דעקבא דמשיחא לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור, רק ע\"י התעבות ההרגשות שע\"י החוצפא, יהיה אפשר לקבל הארות שכליות עליונות מאד, וסוף סוף שהכל ישוב לתקון גמור\n", "summary": "החוצפה שבעקבתא דמשיחא היא מיעוט האורות לשם תיקון הכלים, והיא תוּאר בהתגברות אורות הצדיקים. בלא החוצפה שבעקבתא דמשיחא, המעבּה את הרגש, אי-אפשר היה לבאר סתרי תורה בגילוי גמור.\n"}, {"id": 3017, "paragraph": "תשובה הנועדה לישראל, לרומם את קרנם בגאולה שלמה, תבא ע\"י השבת עז רוח הקודש, שהוא הסגולה הנבואית בהתחלתה, המתפשטת על כל האומה כולה. מתוך שרוח עליון זה מתאמץ להופיע, מתגרשים ונדחים רוחות קטנים ממנו. התוכן המיוחד לישראל בתור עם לבדד ישכון, לא יתברר ע\"י המעשים החצוניים והקצובים והדברים הלמודיים בלבדם, כ\"א ע\"י הרמת החיים בסגולתם הפנימית. תוצאת הדבר הבא ע\"י רצון כביר פנימי, שיבררוהו גדולי הנשמה, המכירים את הליכות דפק החיים של כללות האומה כולה, והם הם בעלי היסוד העליונים, אשר יעלו את כל הירידות, בין שלהם בין של כלל ישראל, בין של כל הנפילים, אשר עמדו להיות משיחים ונפלו ונוקשו ונשברו, הנה נתפזרו ניצוציהם ומבקשים תקון חי וקיים, ביסוד דוד מלך ישראל. רוח אפנו משיח ד'. ורוחא דמשיחא הולך הוא באור תורה הפנימית, וכל מה שיתאמצו גדולי טהורי לב, ללחום נגד שכחתה של התורה העליונה והעלמתה, יתעורר כח התחיה הלאומית יותר ויותר, יסיר מעליו בגדיו הצואים וילבש בגדי הקודש, ויוכר לכל ישראל ולכל העולם, שפעמי דלים אלו, עקבות גאולת עולם הם, לישראל ולעולם כולו, לכל אשר יחובר אל החיים ולנשמות ישני עפר, המצפים גם הם ליום גאולה, לאור חדש על ציון. \n", "summary": "תשובתם של ישראל תבוא רק בהשבת סגולת רוח-הקודש על-ידי בעלי הסוד, המלקטים ניצוצות משיחיים שנפלו, ולא במעשים חיצוניים.\n"}, {"id": 3009, "paragraph": "גלות מעטה את צביוננו, דכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגלותינו. כל מה שהוא מוכן לנו הרי הוא נמצא אתנו, כל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ, וכמוש, אבל הכל יתגדל, הכל ישוב לפרח, \"יציץ ופרח ישראל\". \n", "summary": "הגלות צמצמה, אך לא כילתה כלום מסגולת ישראל העתידה לפרוח.\n"}, {"id": 3013, "paragraph": "ל מעין הנבואה הננו נקראים, צחיי צמא אנחנו, אבל מעין גנים מקור מים חיים לפנינו הוא. החפצים הטובים שכל הסולת האנושית מתפארת בהם, ושוקקת אליהם, תמיד בכל דור ודור ובכל עת, מתחדשת בהמון חידושיה במעשה ובהכרה, בשאיפה ובנטיה, כולם הנם גם חפצינו, אבל עוד עליון מכל, הוא מה שאנו חפצים ומה שאנו מגשמים בחיים, מה שלא יגרע כחו גם אם תקופות עוברות ואין מבין. סתר רז קדוש שוכן בנו, נשמה חיה מיוחדה שרויה בקרבנו, מרוחו של משיח זורמים ונושבים רוחות, והנם באים עדינו, הננו מתקוממים, מתנערים ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימים כקדם, על יסודנו אנו, על יסוד אבן פנתנו, על יסוד איתן רשום זה, שהננו יודעים שאין לו דוגמא ומשל, גם אם אין אנו יכולים לפרש את תכנו גם להגות רוחנו הפנימי. התעלומה אינה ממיטה אסון של ספקנות על הודאיות הנמצאה בגדולת חייה. \n", "summary": "אנו נקראים למעיין הנבואה הוודאי והנעלם המתגלה בנשמתנו, ולא נסתפק בשאיפות והכרות אנושיות.\n"}, {"id": 2968, "paragraph": "דר הגאולה ותחית האומה בארץ ישראל צריך ללכת ע\"פ סדרי הנבואה של \"וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה\", \"זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד\". שלמות הצורה מוכרחת להברא. הנפשות הנוטות לבנין מעשי, לישוב ארצי ולשאיפה מדינית, מוכרחות להתיצר בכל הגונים החזקים הצריכים למדה זו והאנשים בעלי הנפשות האציליות, מחיי הרוח ומעדני הנשמה, המודיעים, ומזריחים את אור ד' העליון על האומה והעולם, גם הם יצאו אל הפועל בכל מלואיהם. דוקא טפוסים מלאים משפיעים יפה אלו על אלו ומתחברים יחד ליצירת גויה לאומית אורגנית גדולה, שאור חיי נשמה קדושה כבירת כח זורח עליה. החיים האציליים העליונים, כשהם מלאים בכל יפעת גבורתם, הנם ממסד עד הטפחות שלהם נעלים מחיי ההמון, שעיקר מעינו הוא תקון המעמד הכלכלי, ואפילו החכם והסופר שבו סוף סוף המוני הוא, ארצי ומעשי, בכל מעינו לחיי הזמן והעולם, והקפה רוחנית, עולמית, לא תוצר ברוחו: אבל הטפוס השלם של גבורי האצילות מאציל על גבורי הגשמיות את הוד קדשם, ע\"י קרני זוהר המופיעים מהם. הגלות לא היתה יכולה להוציא אל הפועל טפוסים שלמים, לא המון גבור, כי הלא מקול עלה נדף מוכרח הוא להיות נרעד, ולא חכמים קדושים ברום עזם, כיון שנסתלקה הנבואה וסר רוח הקודש, גם שרידי הקדושה שנשארו צפונים ניצוצי גבורתם בקרבם פנימה כגחלים עוממות. כעת כבר הקיץ הקץ, ביאה שלישית הוהלה, הטפוס של זרע בהמה הולך ונוצר לעינינו, אבל לא יוכל לבא לשלמות גבורתו וקל וחומר לספוג רוח עדינותו הפנימית ומגמת חבורו להעמיד גוי איתן, כ\"א ע\"י זרע אדם, שהם קרואים להוצר ע\"י גדולת עז קודש, \"הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ד' לאותות ולמופתים בישראל\"\n", "summary": "הגאולה המתגלה בימינו, צריכה לבוא על-ידי הנפשות האצילות (זרע אדם) והמעשיות (זרע הבהמה) כאחד, על-אף הפער ביניהן.\n"}]

DATA/parsed_files/light_of_the_answer_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 3035, "paragraph": "נגד כל חלק של כעור, שמסתלק מנשמת האדם ע\"י הסכמתו הפנימית של אור התשובה, מתגלים עולמות מלאים בבהירותם העליונה בקרב נשמתו. כל העברת חטא דומה להסרת דבר החוצץ מעל העין הרואה, ואופק-ראיה שלם מתגלה, אור מרחבי שמים וארץ וכל אשר בהם\" – אחרי שהוא שב בתשובה על מחשבות, הוא קולט השגות חדשות, אופק הראיה שלו מתרחב.\n", "summary": "החטא חוצץ בעד הראיה הרוחנית, ובהסרתו מתגלה אופק ראיה שלם.\n"}, {"id": 3102, "paragraph": "תשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפליות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם, אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים. אותן הנטיות של החטא הן מזדככות בו, הרצון העז, הפורץ כל גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה ולברכה. וגדולה של חיים ממקור הקודש העליון חופפת תמיד על התשובה ועל כל נושאי דגלה, שהם הם הסולת של כל החיים, הקוראים לתקונם, להסרת מכשולים ולשיבה אל טבע הטוב והאושר האמתי, אל העליוניות הנשגבה החפשית באמת, הראויה לאדם העולה למעלה ע\"פ מקורו הרוחני ויסודו כצלם אלהים.\n", "summary": "התשובה מרוממת את האדם משפלות החיים, אך אינה עושה אותו זר אליהם, אלא מעלה אותם עמו.\n"}, {"id": 3134, "paragraph": "שעושים איזה דבר בנטיה של חלין. של גופניות ובהמיות, אם רק הוא של היתר, תיכף כשמתעוררים לשוב ע\"ז מתעלים כל הכחות ומתהפכים לאצילות ולקדושה. \"במצוות עשה אינו זז משם עד שמוחלין לו\", ובעניני היתר תיכף כשעולה ברעיונו לשוב הוא מתקדש, והפעולה וכל כחה מתקדשים עמו, והעצבון הבא מתוך תענוגי חול מתהפך מיד לשמחה של מצוה, \"ולישרי לב שמחה\".\n", "summary": "מעשה של היתר שנעשה בבהמיות, הופך לקדושה ברגע, כשעולה בדעתו לשוב.\n"}, {"id": 3152, "paragraph": "ם אדם נשפל כ\"כ בדעתו, עד שמרוב מרירות נפשו על עוצם ירידתו המוסרית, בכל חטאתיו, איננו יכול להרים ראש לעסוק בתורה ובמצות, בישובו של עולם ובחברת הבריות, במנוחה ושמחת נפש בריאה, צריך הוא לשים אל לבו, כי מדכאות לב כזאת על כל עונותיו הרי הוא ודאי באותה שעה בעל-תשובה גמור, וא\"כ כבר שגבה מעלתו, ויוכל להניח דעתו ולשוב לשמחתו וחדות רוחו ולעסוק בכל הטוב מתוך לב שקט ושמח, כי טוב וישר ד'.\n", "summary": "אם נפשו מרירה על חטאיו עד שאינו יכול לעסוק בתורה ובישוב העולם, ישמח את ליבו בכך שמעצם הצער נעשה בעל תשובה גמור.\n"}, {"id": 3200, "paragraph": "קירת הטבע של קדושת היהדות היא היא הגורמת לכל בלבולי הדעות. באים להתחכם ולמצוא בסברות והגיונות דבר שצריך למצא בעצם ההויה הנפשית ובטבע הרוחני וגם הגופני, של הכלל כולו ושל כל אחד ואחד מישראל בפרט. הפרת ברית היא זו, הזנחת הטבע היהדותי במעשה, ברעיון, ברגש ובמחשבה, ברצון ובמציאות. אין תרופה למפיר ברית כי אם התשובה אל הברית, האחוזה בתכונת הקדש של ישראל בחזקה, \"שובו אלי ואשובה אליכם\".\n", "summary": "עקירת טבע קדושת היהדות, היא הגורמת לבלבולי הדעות, ואין תשובה להפרת הברית, אלא בתשובה אל ברית ישראל.\n"}, {"id": 3124, "paragraph": "ל יבהל אדם מפני המניעות שיש לו על התשובה. ואפילו אם התשובה קשה לו, מפני דברים שבין אדם לחבירו, ואפילו כשהוא יודע בדעתו שאינו יוצא ידי חובתו, ומתוך איזו רפיונות איננו יכול לתקן את הענינים שבינו לבין חבריו, אל יניח בלבבו שום חלישות דעת הגורמת להקטין יקרת ערכה של התשובה. ואין ספק, שמתוך ההשלמה בכל מה שאין לו מניעות יזכהו השי\"ת לתקן בכי טוב גם את כל הדברים שיש לו עליהם מניעות גדולות שא\"א לו לנצחן.\n", "summary": "אין להיבהל ממונעי התשובה, ואפילו בעבירות שבינו לחברו, שכן אם ישתדל במה שביכולתו לתקן יזכהו ה' לתקן הכל.\n"}, {"id": 3048, "paragraph": "ההויה, המעשה הבחירי של האדם ורצונו הקבוע, הנם שלשלת אחת גדולה שמעולם אינם ניתקים אחד מחברו. חפץ האדם קשור במעשיו. גם המעשים של העבר אינם נתקים ממהות החיים והחפץ במקורו. כיון שאין דבר מתנתק לגמרי, יש ביד החפץ להטביע צביון מיוחד גם על המעשים שעברו. וזהו סוד התשובה, שברא אותה הקב\"ה קודם שברא את העולם, כלומר: הרחיב את כח היצירה הנפשית הרוחנית ביחושה אל המעשים וההויה, עד שתהיה תופסת ברשותה גם את העבר. הפעולה הרעה הולכת ומתגלגלת, מסבבת כעור ורע, הפסד וכליון, כל זמן שלא הטביע הרצון עליה צביון חדש. הטביע עליה הרצון צביון של טוב, מגלגלת היא עצמה טוב ונועם, חדות ד' ואורו.\n", "summary": "התשובה קדמה לעולם, ולכן ביכולתה לאחד את מעשי העבר עם רצונות ההווה, ולהטביע עליהם צביון של טוב.\n"}, {"id": 3082, "paragraph": "תשובה נוטלת את הרצון, שכבר נתגשם במעשה וקנה לו כח הויה של גבורה, עד ששבר כעזו גם את העז של המוסר והאמונה, ומכיון שהאור האלהי מתעורר יפה, והרצון נעקר מעיקרו, איננו חוזר לתהו כ\"א פועל הוא בעזו על יסודו של עולם להטביע בהויה כולה רצון כביר לאור וטוב, וזדונות נעשים כזכיות ממש.\n", "summary": "התשובה מתקנת את שורש הרצון שהתגבר והתגשם בהתפרצותו לחטוא, ומנתבת אותו לטוב.\n"}, {"id": 3062, "paragraph": "ה הוא מקור הרוגזה של רשעים, מהו הקצף על העולם כולו, מה הוא יסוד העצבות המרה, האוכלת את הרוח ואת הבשר, הממלאת ארס את החיים, המצוים אצלם, מהיכן מקור משחת זה נמשך ? בבטחון פנימי ברור אנו משיבים על זה : ממקור הרשעה כל זה נובע, \"מרשעים יצא רשע\". חפשי הוא הרצון, ולהיות גבור ובן חורין אמיתי באו החיים. והרשעה השרויה בעמק הנשמה, כשהרצון איננו חפץ לעזבה, הרי היא סותרת את המשקל השוה של החיים, את היחש הישר שיש לנשמתו של האדם עם כל היש, עם כל ההויה כולה בכללותה ובפרטיותיה, והרוס ההרמוניה מכאובים רבים הוא מסבב, וכשהוא חודר אל הרוח, עצומים יסוריו שהם מתגלים בצורה של זועה, של קצפון, של חוצפא של קלון ויאוש. ולזאת קוראים הם הצדיקים אנשי הטוב והחסד, אנשי האושר של החיים, אל הרשעים האומללים : באו וחיו, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו, התעדנו על טוב ד' וראו חיים של עונג ושל אורה, של שלום ושל שלות השקט, של בטחון ושל כבוד, \"כטל מאת ד, כרביבים עלי עשב\".\n", "summary": "הכעס והעצבות של הרשעים באים מהריסתם את ההרמוניה שבין נשמת האדם להוויה, והצדיקים קוראים להם לשוב ולהתענג על ה'.\n"}, {"id": 3169, "paragraph": "רגשת האמת היא יסוד התשובה. ההכרה, שהעולם כולו וכל הופעותיו הוא רק הזרחה ממעטה לבושו של אור האמת המחלטה האלהית, משרישה בלב אהבת אמת בהירה, וכל הבטאה מנגדת ליסוד האמת, בין שהיא בדבור בין שהיא בתנועה ובמעשה, הרי היא נטולה מן העולם. עבורה מהמציאות ומסולקה מן החיים. והבקורת העצמית, כשהיא חודרת יפה בתוכיותה של הנפש ומבררת יפה את כל הנעשה וההגוי, היא מעמקת את החרטה על כל העדור מאור האמת שבהופעות החיים של האדם, ומרגישה את הנוול, את הכעור ואת האפסיות שלו. ושב האדם אז בתשובה מאהבה אל אור האמת. ותלמיד חכם ג\"כ מבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי בעלותו על ערשו, להפקיד רוחו למקור האמת, להחליף כח לעבודת האמת, בתורה דכתיב בה אמת, - כגון :\"בידך אפקיד רוחי פדית אותי ד' אל אמת\".\n", "summary": "ההכרה באפסות השקר ואי-מציאותו, ואהבת האמת הנולדת מהם, הם יסוד התשובה מאהבה.\n"}, {"id": 3195, "paragraph": "ל ידי אור הדעת מתחברות הן שתי התשובות, העלאה והתתאה, ונעשות לחטיבה נפלאה אחת, ומחדשת אז בגוף ובנשמה, באומה, בעולם ובעולמים כלם, הארה נוספת וחשובה, שצר האדם לעבוד עבודות הרבה, מדעיות, מוסריות, מעשיות וטבעיות-מזגיות, כדי לדלות מעט מהרבה, מאוצרות מעמקיה, מלאי החיים ועשירי האורה והשמחה, ממתקי הענג והנצחיות.\n", "summary": "על-ידי אור הדעת מתאחדות התשובה העליונה והתחתונה, ומתחדשת אז הארה חשובה, שצריך לעבוד הרבה כדי לדלות מעט ממנה.\n"}, {"id": 3109, "paragraph": "תשובה העליונה באה מדחיפה פנימית, היוצאת מדחיפה חצונית עליונה. כל העולם כולו, החמרי והרוחני, מושג הוא בצורתו האחדותית. המוסר, הישר והטוב, הוא המרכז הרצוני של היש. המרכז הזה בפרטיות החיים מוכרח להתאים עם כל המקיף, עם כל ההויה, בין בתכונתו הפנימית, בין בגלויו החיצונים. ע\"י הכרה פנימית במעמקי הלב מהיושר והטוב נודע חלק רשום מהמוסר, המופע בכל ההויה בצורה אידיאלית ממשית חיה במציאות. וע\"י התורה מתגלה היא באור קדושה, לכל קבוץ לפי ערכו ולישראל בצורתו המסוימה מאד, ההתאמה המוסרית בכל התגלויותיה. והאישיות, המוצאה בארחות חייה ותכונות רוחה פגמים ואי-הרמוניה לגבי הכל המוחלט, הפנימי והמגולה, היא מצטערת צער אין גבול ומשתדלת לשוב למקור החיים והישות. מתחרטת היא על תעיותיה, ושבה בלב נוהם ובשמחת הצלה. \"תעיתי כשה אובד בקש עבדך, כי מצותיך לא שכחתי\".\n", "summary": "התשובה העליונה באה מהרגשת דיסהרמוניה בין המוסר הפרטי הפגום למוסר ההוויה הכללי.\n"}, {"id": 3171, "paragraph": "חרטה הטבעית, הבוערת בלב מתכונתה של התשובה, באה מתוך צער הנשמה שהיא מצטערת מעמידתה על מצב אחד במעלתה, תחת שהיתה צריכה בכל עת לעלות מעלה אחר מעלה. וקל וחומר אם היא מרגשת בעצמה ירידה ; אלא שאם באמת ירדה לגמרי ממעלתה כבר אובדת היא ג\"כ את חוש הצער הרוחני, או עכ\"פ היא מפגימתו, ועי\"ז חדודו המר מתמעט. אבל הצער של עמידה על מקום אחד הוא נוקב ויורד עד למעמקי הנשמה, והרגשת הכאב גדולה היא מאד, מפני שהנשמה שלא נפגמה בירידה חושיה הרוחנים הם בה חיים וערים, ותבערת הצער של העמידה על מקום אחד, שהוא הפך וטבעה וכל מטרת הויתה, היא יוקדת בה כיקוד אש, שיהפך לשלהבת אהבה רבה מלאתי עונג עליון, בהתגברה לשוב אל מכון עליתה ולהחזיק יפה בתכונת התעלותה בכל עת, \"למען יזמרך כבוד ולא ידום ד' אלהי לעולם אודך\".\n", "summary": "צער העמידה במקום אחד גדול מצער הנפילה, שכן הנפילה עצמה פוגמת בחוש הצער, וצער זה הוא מקור החרטה הטבעית.\n"}, {"id": 3198, "paragraph": "שרוצים באמת לשוב, אע\"פ שמעוכבים בשביל כמה מניעות, כמו מחמת בלבול דעת או מחמת חלישות כח או מחמת אי-יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו, אע\"פ שהעכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גדל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו, באופן היותר טוב והיותר שלם, מ\"מ כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אע\"פ שאין בכחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של התשובה בתור תוכן המטהר והמקדש עד שלא יזוז, מפני העכובים של אי השלמת התשובה, מכל רוממות ומכל עליה רוחנית שהיא ראויה לו, ע\"פ קדושת הנשמה וצביונה הקדוש. וכשם שזה הוא כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותו. הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה : \"ושבת עד ד' אלהיך\" \"כי תשוב אל ה' אלהיך\". התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים - ואין כח בשום עכוב ומניעת השלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.\n", "summary": "הרצון הפנימי לשוב באמת, מתגבר על כל המניעות והעיכובים, בתשובת היחיד, ובתשובת הציבור אל ארצו ואל מהותו.\n"}, {"id": 3027, "paragraph": "באמת אי אפשר להתרומם אל התשוקה הרוחנית של ישועת הכלל בלי תשובה פנימית עמוקה מכל חטא ועוון\". \"אמנם יחיד ששב במובן זה מוחלים לו ולכל העולם כולו, וכן יכולים רבים להתעלות לתכונה האידיאלית הגנוזה בנשמת האומה ע\"י תשובת היחיד, השב למטרה זו של התאפשרות הזרחת תשוקת גאון האומה בטהרתה\".\n", "summary": "יחיד השב מחטאיו, מתעלה לתכונה האידיאלית הגנוזה בנשמת ישראל המאירה לעולם, ומוחלים לו ולכל העולם.\n"}, {"id": 3054, "paragraph": "רהורי תשובה הם הם מגלים את עומק הרצון, והגבורה של הנשמה מתגלה על ידם בכל מלוי הודה, ולפי גדלה של התשובה כך היא מדת החרות שלה.\n", "summary": "הרהורי התשובה מגלים את עומק הרצון וגבורת הנשמה, וכפי גודל התשובה כך גודל חירות הנשמה.\n"}, {"id": 3094, "paragraph": "שהולכים בדרך העיון הטהור באלהיות, מרגיש האדם בעצמו שיש מסך המבדיל בינו ובין ההשגות הבהירות, והנשמה בעצמה מכרת שהמסך הזה הוא המעשים והמדות שאינם טובים, ומיד מתעוררת בקרב הלב התשוקה לתשובה שלמה, למעולה שבתשובות, ולפעמים רבות לא תצא אל הפועל כראוי עד שתהיה סמוכה לה התפלה הרעננה, ואז ישוב מעין הגבורה להיות מפכה והולך על הנשמה.\n", "summary": "פגמי החטא והמידות הרעות פורסים מסך כנגד הכרת האלוהות, שרק התשובה והתפילה מתגברים עליו.\n"}, {"id": 3034, "paragraph": "התשובה היא ההרגשה היותר בריאה של הנפש. נשמה בריאה בגוף בריא מוכרחת היא לבוא לידי האושר הגדול של תשובה, והיא מרגשת בה את העונג הטבעי היותר גדול. פליטת החמרים המזיקים, פועלת פעולתה הטובה והמבריאה בגויה כשהיא שלמה בתכונתה, והרקה רוחנית של כל מעשה רע וכל רשומים רעים ומקולקלים הבאים ממנו, של כל מחשבה רעה ושל כל ריחוק מהתוכן האצילי האלהי בכלל, שהוא יסוד לכל רע, לכל גסות וכעור, מוכרחת היא לבוא, כשהאורגן בריא מצדו הרוחני והגשמי יחדיו\".\n", "summary": "תשובת הגוף (פליטת הרעלים) ותשובת הנשמה (ריקון המחשבות והמעשים הרעים) הנן טבעיות ומענגות, ומוכרחות לבוא כאחד.\n"}]

DATA/parsed_files/light_of_the_answer_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 3057, "paragraph": "ריכים להעמיק מאד באמונת התשובה ולהיות בטוח, שבהרהור תשובה לבד ג\"כ מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחלה. וקל וחומר כשכבר בא ההרהור לידי הסכמה של תשובה, וכשהוא מחובר בתורה וחכמה ויראת שמים, ומכש\"כ כשהתכונה של האהבה האלהית פועמת בנפשו. וירצה את עצמו וינחם את נפשו הנהלאה, ויחזקה ככל מיני חזוקים שבעולם, כי דבר ה' הוא \"כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם\". ואם ימצא בעצמו חטאים שבין אדם לחבירו וכחו חלש מלתקנם, מ\"מ אל יתיאש כלל מהתקנה הגדולה של התשובה, כי הרי העוונות שבין אדם למקום ששב עליהם הרי הם נמחלים, וא\"כ יש לדון שהחלקים הנשארים שלא תקן עדיין יהיו בטלים ברוב מאחר שכבר נמחלו חלקים רבים מעונותיו ע\"י תשובתו. ומ\"מ אל יניח ידו מלהזהר הרבה שלא להכשל בשום חטא שבן אדם לחברו, ולתקן כל מה שיוכל מהעבר בדרך חכמה ואומץ רוח מאד, \"הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש\" : אבל אל יפול לבו עליו על החלקים שלא ספקה ידו לתקנם, כ\"א יחזיק במעוז התורה ועבודת ד' בכל לב בשמחה ביראה ובאהבה.\n", "summary": "כשבא לאדם הרהור תשובה, ינחם את עצמו שנמחלו עוונותיו, וגם העבירות שאין בידו לתקנן תתבטלנה ברוב.\n"}, {"id": 3024, "paragraph": "ע\"י התשובה הכל שב לאלהות, ע\"י מציאות כח התשובה, השורר בעולמים כולם שב הכל ומתקשר במציאות השלמות האלהית. בפיסקה ד' בפרקנו אומר הרב: \"הטבע העולמי וכל יציר פרטי, ההיסתוריה האנושית וכל איש יחידי ומעשיו צריכים להיות מסוקרים בסקירה אחת, כתוכן אחד בעל פרקים שונים, ואז ממהרת האורה של הדעה המביאה לידי תשובה לבא\". \"ע\"י התשובה הכל שב לאלהות, ע\"י מציאות כח התשובה, השורר בעולמים כולם, שב הכל ומתקשר במציאות השלמות האלהית, וע\"י הרעיונות של התשובה, דעותיה והרגשותיה, כל המחשבות, הרעיונות והדעות, הרצונות וההרגשות, מתהפכים ושבים להיקבע בעצם תכונתם בתוכן הקדש האלהי.\n", "summary": "התשובה מקשרת את הכל אל השלמות האלוהית, ואת הדעת, הרצונות וההרגשות, אל תוכן הקודש.\n"}, {"id": 3118, "paragraph": "י אפשר לאדם שיהיה מצטער באמת בצרת הצבור כ\"א כשיקדש את דרכיו ויתקן מדותיו וישוב בתשובה שלמה. ההשתתפות בצרת הצבור בעומק הלב היא עצמה, היא ג\"כ שכר מצוה, שזוכים לזה רק זכי הנפש תמימי דרך ההולכים בתורת ד'.\n", "summary": "אי-אפשר להצטער באמת בצרת הציבור אלא על-ידי תשובה, והשתתפות זו היא עצמה שכר מצווה.\n"}, {"id": 3068, "paragraph": "צער הפנימי של התשובה הוא חומר גדול למשוררי היגון להעיר את כנורם ולמצירים טרגיים - לגלות בו את כשרונם.\n", "summary": "הצער שבתשובה הוא נושא לשירת יגון ולציור טראגי.\n"}, {"id": 3079, "paragraph": "שעוסקים בתשובה צריכים להגדיר ביותר את מהותם של הטוב והרע, כדי שהחרטה וזעזוע הרצון מחיוב לשלילה יפלו רק על הרע ולא על הטוב. ועוד יותר, שצריך לברר את הטוב הנמצא בעומק הרע ולחזק אותו - כאותו הכח עצמו שבורחים מן הרע, כדי שתהיה התשובה כח פועל לטובה, המהפכת ממש את כל הזדונות לזכויות.\n", "summary": "כשעוסקים בתשובה צריך להפריד בין הטוב לרע, כדי שלא להילחם בטוב, וכדי שלא לאבד את הטוב שברע.\n"}, {"id": 3044, "paragraph": "יש תשובה נפשית פנימית, הטבת החפץ הפנימי, ובגדר תשובה היא עולה למעלה מהמדה, שהרצון אל הטוב היה מנח בלב בתחלה קדם החטא, ומשום הכי, מצד הפנימיות, בעלי תשובה גדולים מצדיקים גמורים. התשובה החיצונית תלויה במעשים. עלה של תשובה, כשהיא לעצמה, אינה משבחת, אלא שצריכה כמו רפואה, על-כן אף-על-פי שהיא עושה חסרון, מכל-מקום המעלה גדולה היא מהחסרון, ומה שמחסר האחד ישלים השני, אבל בצבור אין זה שיך, כי מי ישלים, על כן כח בתשובה הפנימית של הצבור לגמר הכל.\n", "summary": "התשובה המעשית נצרכת ליחיד על-אף חסרונותיה, אך לציבור נזקקת רק תשובה פנימית של תיקון הרצון.\n"}, {"id": 3139, "paragraph": "דיעבד כשאוכלין בלא כונה טובה או כשנכשלין באכילה גסה, שנקרא פושע, כשמתכונים לשוב על זה בתשובה שלמה אחרי האכילה, ולהעלות ולברר את ניצוצי הקדושה שבאכילה זו, יש תועלת ותקוה. ואל ירף הנלבב מלתקן את כל אשר תשיג ידו, אחרי כל אכילה, בתשובה מאהבה, בשמחה וטוכ לב, בלא עצבות, כ\"א בחדות ד, ובלב נשבר ונדכא, המלא גודל ועז קודש, ואז יפעול ישועות לו ולעולם. וגם אם עברו עליו בעת אכילת המזון עצמה כמה נפילות ונסיגות, עוד ישוב ויתעלה ויזכה לאכול לחם קדש בקדושה עליונה, והפשע יהפך לשפע, שפעת טובה וברכה ורחמים ורצון, \"וטוב לב משתה תמיד\".\n", "summary": "התיקון לאכילה גסה צריך להיות בשמחה ובלב נשבר, ובכך מעלים את ה\"פשע\" ל\"שפע\".\n"}, {"id": 3098, "paragraph": "ל מה שהתשובה מתעמקת יותר, הולכת יראת המות ומתמעטת, עד שפוסקת לגמרי. ומקומה לוקח המצב של \"ותשחק ליום אחרון\". המציאות הרוחנית שבהויתו האמתית של האדם, במציאות הרוחנית של העולם כולו, תופסת את בליטתה הרשומה, וודאותה הולכת ומתנוצצת, והמות אובד את שמו ועמו את מוראו ופלצותו. והאישיות עצמו, והרע הוא רע בפני עצמו, ויש לו ערך רע ומזיק. וכשהוא שב מאהבה מיד מתנוצץ עליו אור ההויה של עלמא דיחודא, שהכל מתארגן בו לחטיבה אחת, ובקשור הכללי אין שום רע כלל, כי הרע מצטרף אל הטוב לתבלו ולהרים עוד יותר את יקרת ערכו. ובזה נעשים הזדונות לזכיות ממש.\n", "summary": "כשהתשובה מתעמקת, מסתלקת יראת המוות מן העולם, ומציאות הוויה הרוחנית של היחיד והעולם נעשית ודאית, וכל הרע מצטרף אל הטוב.\n"}, {"id": 3099, "paragraph": "הלך כל היש הוא בנוי על יסוד התשובה. ההויות מתגלות בתור ירידה מאלהיות לעולמיות, - שהיא כמו השפלה ו\"מיתה\" נוראה, - אשר כל הירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מרבוי כשרון וקנין למעוט כשרון וקנין, לא ישוו לה. וכל זה נעשה ע\"פ המשקל העליון של שפיטת הצדק, המשערת את משפט ההויות בטרם כל יציר נברא, ויש בחסד עליון של \"עולם חסד יבנה\" משום מדת הגבורה והדין של רוח אלהים המרחפת על פני המים. אמנם ירידה זו הלא יסוד העליה העליונה גנוז בה, ולפני סדר זמנים היא, הרי העליה כרוכה כבר בה, ותהום רבה של המשפט והררי אל של הצדקה יחדיו ישקו. והולכים הדברים ומתבררים, שבים לאיתנם ביתר שאת ברוח האדם, שהתשובה היא חלקו ונחלתו, והיא דוגמא לכל היש ברום רוממות ובשפל תחתיות. \"אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל, תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם\". וכל מה שאנו מתבוננים יותר עד כמה הדברים היותר פרטיים שבהויה, הרוחנית והחמרית, יש בהם משום זעירות וקמוץ של כל הכלליים, וכל קוטן יש בו צללים של גודל בעומק ישותו, שוב לא נתפלא כלל על רז התשובה החודר כ\"כ לעמקי נפש האדם, וחודר הוא והולך מראשית תעופת הלך מחשבתו והשקפת עולמו עד פרטיות דיוקי מעשיו ותאורי מדותיו, והדברים הולכים וחוזרים לפעולתם במהלכים ההיסתוריים של כללות האדם. וכשנדע עוד יותר את הערך האיכותי של האדם ורוחו ואת הצביון שהוא נותן למציאות ע\"י הטבעתו, מיד נביט בבהירות על הי��ש המזהיר של התשובה הגדולה הקוסמית, במובנה היותר רחב והיותר עמוק ויותר רם, עם תשובתו של האדם, היחידי והצבורי, שעל אופניה סובבים מתגלגלים כל תכסיסי החיים, המעשיים והרוחניים, \"ממעמקים קראתיך ד\"'.\n", "summary": "התשובה הכללית וירידת העולם לצורך עלייתו, מתבארות בהתבוננות בירידת הנפש הפרטית.\n"}, {"id": 3113, "paragraph": "ריד לעורר לתשובה גם בשביל קיום האומה. הא כיצד ? אנחנו צריכים להיות אגודים ביחד לדורות, האגד הרוחני שלנו צריך הוא פרנסה, פרנסתו היא אורח החיים ומהלכי הדעות. כשמחזיקים אותם הדרכים והמחשבות הרי התיומת האחדותית קימת, והיא מוסיפה כח לאחדות הגזע ויתר מיני סמני האחדות, אע\"פ שהם מצד עצמם דברים עוברים ומשתנים : אבל בחלישות הרוחניות, הפרוד הרוחני מתגבר, והאחדות המקרית של הגזע והענינים החצונים לא יעצרו כח לאגד את הפרודים הרבים, שהחיים בתנאיהם החצונים והפנימיים מפרידים.\n", "summary": "צריך לעורר את ישראל לתשובה כדי לשמור על אחדותם הרוחנית, אשר אורח החיים ומהלכי הדעות מאגדים אותה.\n"}, {"id": 3187, "paragraph": "צער, שמרגישים בעת שנגשים אל כל דבר שבקדושה, הרי הוא בא מתוך שאז הנשמה היא מאירה יותר ומתגלה בה התוכן של השלמות המוחלטה, והיא רואה מתוך כך את האפסיות שבהגבלתה וצמצומה, והיא מתמרמרת על כל מה שגורם לה עצור כח וכהות. וזה הוא באמת יסוד התשובה מאהבה, שראוי לכל אדם בעל נפש לקבל את ההרגשה המרורה הזאת בשמחה וטוב לב, ואז עומק הצער הזה מתהפך הוא לתוכן של עונג עליון, ששפעת עדנים של קודש מתגלים בו.\n", "summary": "הצער שמרגישים בעיסוק בקדושה, נובע מהרגשת הנשמה בעת הארתה את אפסותה, ובתשובה מאהבה הוא מתהפך לעונג.\n"}, {"id": 3071, "paragraph": "ל חטא מטיל חרדה מיוחדת על הנפש, שאינה מסתלקת כ\"א ע\"י התשובה, ולפי עמקה של התשובה - החרדה עצמה מתהפכת לבטחון ואומץ לבב. והרושם של החרדה הבא מצד החטא אפשר להכירו, בין בשרטוטי הפנים, בין בתנועות, בין בקול, בין בהנהגה, בין בכתב היד, בין בסגנון הלשון בדבור, וביותר בכתיבה, בהרצאת הרעיונות וסדורם. במקום שהחטא סותם אה האורה שם הפגימה ניכרת, ולפי מדרגת החטא ולפי יחוסו אל הנושא, ככה יוכר הרושם לאשר יביטו לעינים בהירות.\n", "summary": "כל חטא מטיל חרדה מיוחדת על הנפש הניכרת במראה, בדיבור, בתנועה ובכתיבה, והתשובה מתקנת אותה.\n"}, {"id": 3047, "paragraph": "הפגמים המוסרים שהשורש שלהם הוא הנטיה מהמוסר הטבעי, הינם גומרים את פעולתם ע\"י נטיה מהמוסר האלהי  של נסיגה מהדת. העזיבה והמרידה נגד מצות ה', היא ירידה מוסרית נוראה, אינה באה לאדם כי אם ע\"י שיקוע נורא בגסות החיים החומריים. יש אפשרות שאיזה משך זמן יסתבך דור, בכללו או בחלקיו, במדינות ובמחוזות, בסבך עיוורון מוסרי כזה, עד שלא יחוש כלל את הירידה המוסרית שיש בעזיבת חקי ד'. אבל לא מפני זה יאבד הדבר את ערכו, התשובה היא תמיד מוכרחת לבא ולהתגלות, כי המחלה של שכחת העולם האלהי לא תוכל לקחת מעמד איתן בטבע האדם, דמיונה כמעין נרפש וחוזר לצלילותו\".\n", "summary": "עזיבת מצוות ה' היא ירידה מוסרית הנוגדת את טבע האדם, ולכן מוכרחת היא לעבור.\n"}, {"id": 3137, "paragraph": "ם מזדמן הדבר, שאוכל אדם במחשבה פסולה או נמוכה, והוא שב מיד לאחר האכילה לרומם את מחשבתו וכחותיו בתשובה מאהבה, הרי הוא מתקן את העבר, כאילו היתה תחלת האכילה בכונה טהורה. וזמן העכול, הראוי לברכת המזון, מסוגל יותר להרמה עליונה זו, הראויה לכהני ד'. אשר את לחם ד' הם אוכלים, \"כהנים אוכלים ובעלים מ��כפרים\".\n", "summary": "בתשובה מאהבה מתקנים את האכילה הגסה למפרע, וזהו עניין ברכת המזון ואכילת הכהנים המכפרת על הבעלים.\n"}, {"id": 3144, "paragraph": "ע\"פ שהעצבון והפחד בא מפני בטול תורה ומפני העונות כולם, מ\"מ תיכף כשמהרהרין בתשובה הרי הכל מתהפך לטובה, וצריכין מיד להתחזק באומץ בטחון בחסד עליון ב\"ה ולאחוז בתורה ועבודה כ\"א כפי מדתו. ואם לפעמים יראה לו, שהמדה המתעוררת ע\"י הקריאה בספרים מעניני המוסר והיראה אינה לפי מדתו, יתבונן ויחקור על מדתו מה היא, ויתחזק ויתאמץ ביחוד במדתו העצמית: וגם מזה אל ינח ידו ממה שמתעורר ע\"י הספרים, ואע\"פ שקטן מאד הוא צד התפיסה שלו בענינים שאינם כ\"כ שיכים לו, מ\"מ כל מדרגות הטוב והקודש צריכות להיות מקושרות זו עם זו, ויחד כולן יעשו חטיבה אחת להאיר עליו אור ד' ותורתו העליונה בנעם ד' וטובו.\n", "summary": "העצבות והפחד הבאים מהחטא מתהפכים לטובה בהרהור תשובה, ויש להתחזק במוסר המתאים למידתו, בלי לנטוש שום מידה כללית.\n"}, {"id": 3046, "paragraph": "יראת חטא הטבעית היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחש לכל חטא ועון מצד התורה והמצוה מורשה קהלת יעקב. ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם ע\"י תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים, וקביעת עתים לתורה להמון הרחב. ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו לחיות חיים טבעיים כ\"א כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מילואיו, שאחד מהם, והיותר חזק שבהם, הוא זה הטבע של יראת החטא, הסילוד ממנו, ותביעת התשובה הקבועה אם נזדמן חלילה לידו איזה דבר עבירה ועון. ובהתגברות כח החיים שבאומה, בהקיפו את כל צדדיו, תיפסק התסיסה המעכירה את הדעת, והמכשירים הלאומיים ישובו כולם להתעסק ג\"כ בדבר הקביעות של ההחזרה אל הטבעיות המוסרית העמוקה והמיוחדת לישראל, שהיא מדקדקת כחוט השערה בין אסור למותר, וכל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים יוכרו למהלכי חיים עצמיים, שאי אפשר כלל לחיים לאומיים רעננים מבלעדם והמכשירים הלאומיים ישובו כולם להתעסק ג\"כ בדבר הקביעות של ההחזרה אל הטבעיות המוסרית העמוקה והמיוחדת לישראל, שהיא מדקדקת כחוט השערה בין אסור למותר, וכל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים יוכרו למהלכי חיים עצמיים, שאי אפשר כלל לחיים לאומיים רעננים מבלעדם.\n", "summary": "חזרת ישראל לטבעיותם תלויה בחזרתם לטבעיותם הרוחנית, שהיא יראת החטא ובקשת התשובה, וגילוים יבוא מלימוד תורה בהמון.\n"}, {"id": 3173, "paragraph": "שיבות הקדושה של האדם בעיני הבריות אינה צריכה להחליש את הדעת מפני התביעות שיש לו על עצמו, שהן הנה יסודות התשובה, המביאה לכל ההתעלות, המושיעה את היחיד ואת העולם כולו.. אמנם צריכה היא החשיבות הזאת לעורר את תכונת הענוה בכל מלואה, שההתעמקות בשרשה מביאה היא את העטרה של החכמה כולה. ולשמירת הענוה, לחדורה בכל מחבואי הנשמה, תכונת הגבורה דרושה היא. וההדר החיצוני הבא מתוך החברה הרי הוא מחזק את היסוד של הגבורה, שיוכל לצאת בבהירות צחצחיותו אחרי שמזדקק מתוך הזוהמא של הגאוה.\n", "summary": "חשיבות הצדיק בעיני הבריות אינה צריכה להחליש את דעתו, אלא להעמיק את ענוותנותו, ולחזק את גבורתו המשמרת את הענווה.\n"}, {"id": 3106, "paragraph": "שעה שהאדם חוטא הוא בעלמא דפירודא, ואז כל פרט ופרט עומד בפני עצמו, והרע הוא רע בפני עצמו, ויש לו ערך רע ומזיק. וכשהוא שב מאהבה מיד מתנוצץ עליו אור ההויה של עלמא דיחודא, שהכל מתארגן בו לחטיבה אחת, ובקשור הכללי אין שום רע כלל, כי הרע מצטרף ��ל הטוב לתבלו ולהרים עוד יותר את יקרת ערכו. וכזה נעשים הזדונות לזכיות ממש.\n", "summary": "בשעת החטא האדם נמצא בעלמא דפירודא, ובתשובתו מאיר בו עלמא דיחודא בו הרע מצטרף אל הטוב.\n"}, {"id": 3029, "paragraph": "נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט, שבהתגשמותו הוא כולל את כל הטוב המוסרי שבפועל. על כן כל פגם מוסרי, שהאיש היחידי מישראל עושה, מחליש הוא בזה את קשורו עם נשמת האומה כולה. והתשובה הראשונה היסודית היא להתקשר עם האומה בנשמתה, ועמה הכרח הוא לתקן את הדרכים והמעשים כולם לפי אותו התוכן המהותי שבנשמת האומה\".\n", "summary": "נשמת ישראל היא הצדק המוחלט, פגמי היחיד מנתקים אותו ממנה, ובתשובתו הוא מתקשר אליה.\n"}]

DATA/parsed_files/lights_of_holiness_a_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 3441, "paragraph": "ל הרצון הפנימי אפשר לומר, שהוא ההתגלות הראשונה של המהות הרוחנית, אבל ודאי גם הוא איננו עצמות המהות היסודית של הרוחניות הנשמתית. השכל והמדות הם התגלות שניה ושלישית. כשיש ברצון הפנימי קלקול, אי אפשר שלא יתגלה זה הקלקול בשכל וגם במדות, והחסרון שברצון הפנימי פוגם הוא גם כן את העצמיות הפנימית באיזה מדה. על כן אי אפשר שאור החכמה, ומאור התורה, יאיר באדם בבהירות מובהקה כל זמן שלא שב בתשובה שלמה, המתקנת את היסוד הרוחני, שהיא גורמת שתהיה ההתגלות הרצונית התגלות בהירה ומבהיקה, ואז ממילא מזהירים הם גם כן הענפים השכליים והמדותיים, ואור התורה הולך ומתעצם, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. \n", "summary": "השכל והמידות הם גילויי הרצון, שהוא גילוי המהות הרוחנית, ורק תשובה המתקנת את המהות הרוחנית, תביא להארת כל ענפיה.\n"}, {"id": 3460, "paragraph": "לש מדות הן במחשבה. יש מחשבה רוממה שאין בה חתוך אותיות וציורי מושגים, ולא אפילו הגיון שירה והופעה של התבטאות מוסיקלית. שניה לה היא מחשבה מתגלמת בציורים. אבל הציורים הם רק מופשטים וכוללים, ולא יתכן להגביל על ידם שום תוכנים פרטיים, עד שבאה המדה השלישית. והיא כבר מוכשרת להוציא מן ההעלם הכללי אל הגילוי הגיונים פרטיים, המוכשרים כבר להתנתח על כל ארחות ההשכלה בכל ענפיה. וחילוקי ההשפעות שבבני אדם מתפלגים לפי אותן המדות. מי שהוא מוכשר לשוטט בנבכי המחשבה העליונה, שהיא למעלה מציורי ההגיון המנתח, אין בכחו לבטא אפילו ביטוי מחשבתי, באופן מפורש, את הציורים המנותחים. והרי הוא אלם וכבד פה ולשון לגבי ההצטיירות המוגלמה, אפילו בצדדיה הכלליים. ומי שהוא במדרגה כזו, שרוחו מופע מהמדה המנתחת, איננו יכול להגיע לידי פירוט פרטים, אם נתוחו הציורי עומד במעמד ההכללה. ורק מי שנשמתו אינה מסוגלת לאותן שתי ההופעות המתעלות מכל ציור ההצטיירות הכללית, הוא יוכל להרבות בהרחבה בפירוטם של דברים, בתכונות פרטיות. זאת המדה היא נוהגת במדה המורגלה הטבעית. אבל במדה השמימית העליונה, יש שכל כך מתגבר המעין העליון של המחשבה העליונה, המתעלה מכל תוכן של ציור, עד שלא די שמרוב שפעה באים לידי הבטאה הגיונים כלליים, אלא אפילו תכונות פרטיות ופרטי פרטיות באות לידי גילוי על ידה. וזהו הרז של אספקלריא המאירה, שראה משה, שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכל דקדוקי תורה וכל דקדוקי סופרים, הכל כלול בה בהופעה כללית ובהבלטה פרטית, חיה וקימת, אמיצה ומתנחלת לדור דורים. \n", "summary": "שלוש מידות ישנם במחשבה, הדורשות כשרונות שונים: נעלמת ובלתי-מצוירת, מצוירת באופן כללי, ומצוירת בענפיה ופרטיה. אף שכל אחת מהן דורשת כשרון מיוחד, באספקלריא מאירה נכללות כל המידות במידה העליונה.\n"}, {"id": 3428, "paragraph": "ת התכונות הרוחניות, של צד הקדושה, צריכים לבחון בבחינה מדעית, הדומה לבחינה חימית, לדעת את פרטי היסודות שבהרכבתן, ועל פיה נוכל לחדש הרבה ולהוליד תוכנים חדשים מצירופי ההרכבות, ולזקק ולהעלות את הענינים הישנים, ממש כמנהג החכמה המעשית שבחימיה. \n", "summary": "כמו בכימיה כך בקדושה, ניתן ליצור יצירה חדשה מיסודות שונים בקודש.\n"}, {"id": 3326, "paragraph": "ליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל. על כן ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מדת גלוי אליהו, באיזה דרגא, אפילו אם היא רק בדרך דמיון, או הרגשה, או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון ��מדרגות יותר גבוהות, שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשיו של אליהו, ויעסוק בזכויותיהם של ישראל. ויכיר בהכרה שכלית ובהשגה בהירה וברורה את קדושת ישראל, ויקרת מעלתו, וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ד', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קדשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם הריקנים שבישראל כל העולם משותת עליהם. ויש להתרעד ביראה קדושה, מקדושת הנשמה האלהית העליונה של כל נפש מישראל. ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו, בחומריות וברוחניות, ובכל טוב. ומתוך מעמקי נשמתו ירנן ויקרא. אשריכם ישראל, אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בד'. אהבתיך עמי, ולאומי, איויתיך בכל לבי, ובכל נפשי, אחמדך בכל חום לב, בכל אש עצמותי, אשתוקק לראות כבודך. יפיך, והדרך, עת תרומם ותנשא, עת תגדל ביפי צביוניך, ויצאו כל סגולותיך, והנפלאות הכמוסות בך, מן הכח אל הפועל, עת תנטע ותתאזרח בארץ צביונך, בארץ פארך, ויגלו לצפון ולים, לקדם ולמערב, תפארת עוזך, וגובה קרנך. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך. וקרא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו, והיית עטרת תפארת ביד ד', וצניף מלוכה בכף אלהיך.\n", "summary": "אליהו יושב בכל מוצאי-שבת וכותב את זכויותיהם של ישראל, וראוי לכל משתוקק לרזי תורה לעשות כמעשהו.\n"}, {"id": 3213, "paragraph": "ל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא.\n", "summary": "חילוקי הדעות נזקקים, כדי שכל דעה תתפתח באופן עצמאי, ולא תטושטש על-ידי חברתה, ומתוכם באה האחדות.\n"}, {"id": 3358, "paragraph": "ל מה שמסתכל האדם יותר במעלתו הרוחנית, ככה ימצא, שאינו צריך לציוריו שום הגבלה. אדרבא, יצייר כח המצייר כל מה שיש בכחו. וגם אם כהנה וכהנה יצייר גודל ועז, עדיין לא יגיע לשיעור טפה מן הים ממה שיש לגדל ולרומם. וכמה אושר שימלא מהסתכלותו החפשית, כששחוק הדמיון הטוב ילוה אותה. עדיין לא יגיע לחלק אחד מרבבות אין קץ של העדן האמתי, השרוי בכל היש, שכולו הוא התגלות שעשוע עליון, ועדן צור כל עולמי עד. \n", "summary": "גם אם ישתעשע האדם בדמיונות קדושה, לא יגיע לחלק קטן מגדולת ה', ולכן אל יגביל את דמיונו.\n"}, {"id": 3318, "paragraph": "שנם הגיוני תעלומות כאלה, שהידיעות הממוצעות, של דעת העולם והחיים. מעמעמות את אורן. ואי אפשר שיעלה בידי החושב העליון תוכן שלם מסקירות בהירות הללו, רק אם ישכח וימחה מרשמיו הרוחניים העולם המעשי והרוחני המוגבל. וכל ציציו ופרחיו, כל הקישיו, תוכניו ואידיאליו. ורק אז יכשר לעלות אל מרומי הדעות העליונות שבעולם התעלומה. אמנם כשיעלה למרומים הללו, בכל שיא גבהם, ימצא חסין ומלא עושר, עד אשר יוכל לרדת אח\"כ מלא עצמה, לנהל צאן אדם, עדר ד', בעולמים המוגבלים, על פי כחו של כל אחד ואחד. עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. וכנביאים, חוזים עליונים, כחכמים, הוגי דעות עיליות, כמשוררים. מקשיבי שיח חיי העולמים, כל חד וחד לפי מרומו, יש שהם נתפשים בזמן של בין השמשות, שרשמי העולמים המוגבלים חלפו מהם. ונמחקו מספרם הנשמתי. ועד העולם העליון שבמרומי הקודש עדיין לא הגיעו. שעות כאלה הן היותר מרורות לאלה בעלי הנשמה העליונה. אז הם נואקים ומשועים בעטף רוחם, אז כל העולם כולו ויסוריו אינו כדאי למדת עומק יסוריהם. ואחרי חבלים וצירים נוראים, ממעמקים ממצולות. מתוך שועת נשמה, אל ד' ויאר להם. אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא, ובשם ד' אקרא. אנא ד' מלטה נפשי, חנון ד' וצדיק ואלהינו מרחם, שמר פתאים ד', דלתי ולי יהושיע, שובי נפשי למנוחיכי כי ד' גמל עליכי, כי חלצת נפשי ממות, את עיני מן דמעה את רגלי מדחי, אתהלך לפני ד' בארצות החיים.\n", "summary": "כדי להגיע להגיונות נעלים צריך למחות את הרוחניות המוגבלת, ובשלב המעבר סובלים יסורים רבים.\n"}, {"id": 3384, "paragraph": "דרגות אחר מדרגות עולות הודאיות, אין כל מדרגת ודאי דומה לחברתה, במדתה הכמותית והאיכותית. רעיון מרעיון, אמונה מאמונה, מובדלים הם זה מזה, על פי מדת חיי הודאות, המחיים אותם. הודאי המוחלט שוכן ברום עולם בחביון עז העתיד לבא, עולם הבא, אהיה אשר אהיה, הודאי שמו כן תהלתו, ודאי סתמי. נחלים רבים מתפרדים ממנו, כולם אחוזים זה בזה, עד באם לנהר אולי, כולי האי ואולי, אובל אולי. ויובל אולי, ודאי הוא ביחש לכל הנוצר ממנו, לכל המתאצל ומתפשט מאורו, והם גם כן לפי רובי ענפיהם ודאיים הם כל אחד במדתו. והכל יונק ממקור הודאות, השפועה מהודאי המוחלט, הודאי שלמעלה מודאי. בכל עולם, בכל איש, עולה תמיד בעליתו מדת ודאותו, ונחל אולי מתחבר הוא עם הנהר היוצא מעדן, מיסוד הודאות, וכולם יחד שואבים לשד חייהם ממקור כל הודאיות, וממקור כל הספקות, ממקור שאיבת הודאות, שמשם כל הספקות שואבים, להחיותם, להעלותם, לרעננם ולפארם בפאר חי העולם. ושם מעון השמחה, עז וחדוה במקומו, אין שמחה כהתרת הספקות. הספקות מתגלים בשרשם הנאצל בצורתם העליונה, בצורה החיובית הבריאה והרעננה שלהם, בצורה המחיה את כל צדדיהם, ועל ידם ומהם ובהם ועמם תופיע האורה המופלגה. מקור ששון מלא עולם, הודאות המוחלטה בצורתה האידיאלית, מקור הגבורה, מקור החסד, מקור התפארת הנצח וההוד, מקור כל יסוד עולמים, מקור כל מלכות כל אדנות כל שלטון, כל כח ד', כל גבורת אצילות בריאה יצירה ועשיה, כי ביה ד' צור עולמים. \n", "summary": "כל מדרגת ודאות הנה ספק לעומת הוודאות שמעליה, ושורש כולן בוודאות העליונה המוחלטת.\n"}, {"id": 3281, "paragraph": "גמתה של חכמת הרזים, לכל מהלכה, היא פתוח כח הנשמה, עד כדי עמידה על כחה הפנימי, לשאוב ממקורה, בלי שום הצטרכות של התלמדות אמצעית. והופעה זו מביאה את כל ההויה כולה להכיר את עצמה. ומתוך ההכרה העצמית הפנימית נמשך שפע החיים, באיחוד השכל והרצון, באין הפסקה של גבולים ושל פרטים.\n", "summary": "מגמת רזי תורה היא פיתוח כוח הנשמה וההוויה לשאוב ממקורן, בלי צורך בהתלמדות אמצעית, על-ידי איחודם את השכל והרצון.\n"}, {"id": 3403, "paragraph": "אוצר הדמיון מונח כל האמת וכל הגודל, שמתברר קמעא על ידי כמה צנורות, מקטינים ומזככים, של השכל. הננו קרואים להופיע באור הדמיון שלנו, בכל הוד חייו, בכל יקר תפארת גדולת קדושתו, על הככר העולמי, אשר כל באי עולם אלינו יביטו וינהרו. השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו, העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית, באיתניות עצמיות הויתה. הבו גודל לעז החיים של דמיוננו העליון, המתנשא מעל כל המצרים וההגבלות היבשות אשר לתנאי המציאות. ה��ניה והיבשה. בגבורת הדמיון, הרטוב ומלא לשד חיים, הננו מתנשאים גבוה גבוה, והוא מתאחד בשכל העליון, אשר שם שכל לא יאות לו מפני גדלו וחוסן הארתו. שמרו את הסגולה הנעלמת. את התושיה האלמותית, את הברק האלהי, המזהיר ומתנוצץ מסוף העולם ועד סופו, האוצר בדרכי חיים, שפי ד' דבר להורותם לנו, בארחות אמונה וחינוך גבוהים מעל שמים, שהם מתנשאים בשיאם גבוה מעל גבוה, ויורדים בעז ענותם לרשת ארץ, להדריך רבבות עם, להחיות מתים, לעודד ענוים. לפאר ולהדר כל הולכי קדורנית. שובו אתיו, שובו וחיו. היו לעם. היו גוי קדוש ועם עליון, כאשר נוסדתם מראש מקדם, בררו לעצמכם את עומק גודל הויתכם. התנשאו לתעצומות עזכם. אל תפחדו מגערת אדם, אל תבהלו מחלומות של פתאים, דגלו בדגל עליון על כל, אשר בו ידגל עם בחיר אל אלהי עולם. \n", "summary": "השכל הנו תלמיד קטן המבאר את מקצת האור שבדמיון, המתאחד עם השכל העליון, שאינו שכל כלל.\n"}, {"id": 3359, "paragraph": "י שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה. \n", "summary": "מי שיש לו נשמה של יוצר, מוכרח ליצור רעיונות, ולא להיסגר בתלמודו בלבד.\n"}, {"id": 3233, "paragraph": "ין כל האנשים שוים בדרכים של השלמתם הרוחנית. יש אדם שתמצית לשדו הרוחני יוכל להיות מבוצר במקום אחד, וכל מה שיתרכזו יותר מחשבותיו, לימודיו, עיוניו, ורגשותיו, ימצא את עצמו יותר בנוי ומשוכלל, ועיטור המדות והתכונות, ובהירות הדעה בהארת נשמתו יופיעו עליו בהדרם. ויש אדם שרכושו הרוחני מפוזר, על כל ראש דרך, ומוכרח הוא לפזר את מדעו ואת רגשותיו, וממרחק יביא לחמו. והריכוז והפיזור הזה יש בהם מדרגות על גבי מדרגות, ריכוז לפנים מריכוז ופיזור חוץ מפיזור. ויש אדם ששולטים בו שני הכחות, מוכרח הוא לתכונה ריכוזית, וגם לתכונה פיזורית, ובעת אשר תכונת הריכוז שולטת עליו לא יוכל לסבול שום תוכן של פיזור, ועת אשר רוח הפיזור מתגלה עליו לא יוכל לסבול שום ריכוז. והדבר נוהג גם כן בעמים שלמים ובסוד הנהגת עולמים, בהופעת ההסטוריות העממיות, ובתקופות הגדולות של העולמות, יצירתם, הויתם, בנינם, הירוסם, חידושם והתעלותם.\n", "summary": "בעל הנשמה הרחבה מתנחם מיסוריו הבאים מהתפרטות המחשבה שבבינה, בהכרתו שהדעת המופשטת היא המניחה את אוצרה שם.\n"}, {"id": 3210, "paragraph": "ין הכרה וידיעה בעולם, בחוגי הידיעות של האדם, וכל יצור, שלא תבאנה בגרמתה העלמות וטעיות. ומדרגות הטעיות וההשקפות המחושכות וההפוכות, הבאות לרגלי כל הכרה והופעה, שונות הן זו מזו. בעצמיותם של הפרטים הנודעים יהיו אותם הצללים המטעים במדרגה קטנה, ובענינים אחרים יתגדלו. וכל מה שירחק חוג האורה של הידיעה המוכרה מהידיעה האחרת, ככה יגדל הצל שהיא מטלת יחד עם הבהירות שהיא גם כן גורמת בכללות. והדברים נכרים ביותר, ביחש של כל חכמה מוגדרת לגבי חברתה, שכל מה שיותר יתיחד ויעמיק אדם בחכמה מיוחדה, ככה יגדל כח הצל שמושלך על ידי זה על מרחבי חכמות והכרות מוגדרות אחרות. ואם ההכרות הללו מנוגדות הן זו מזו באופין הפנימי, בכח הנפשי המבסס אותן ומקשר להן את הדורשן והחוקרן, יהיו הצללים יותר עבים וחשוכים, ולפעמים מעוותים, ומביאים ניגוד וסתירה איומה מאד. וקל וחומר הנובעות ממבוע ההשקפה החיצונה של האדם על פי סקירה עולמית ונסיונית, והנובעות מהמעין הפנימי של בינת הלב, ובנין הרוח בעצמותו, שבטבען הן סותרות זו את זו. ומניחות ��כשולים כל אחת מהן על דרכה של חברתה. אמנם רק באוצר השכל העליון, הזוהר הנשמתי ביסודו, מופיע אור המגרש את אלה הצללים, עד כדי האפשרות, ועד כדי מדת הקודש והטהרה של האדם, שעי\"ז מתרפאים המומים שכל הכרה מטילה בחברתה. ואין התאמה גמורה בתוכן ההכרות כ\"א למקור החכמה, תמים דעים, לבדו ב\"ה. והדבקות האלהית הפנימית, שהיא יסוד כל הידיעות, היא מרפאה אותם המחצים והמכות אשר הכינו בית מאהבנו, ושם גופיה איקרי שלום. וכשם שההכרות מטילות צל אחת על חברתה וצריכות הן למטרת התאגדותן ההרמונית עזר ממקום עליון, מהמעין שהצורות ההכריות מתהוות משם, עוד בטרם שהן מתגלמות בחטיביות מיוחדה, כמו כן התוכנים המוסריים הנם סותרים זה את זה, כל אחד בונה הוא את עולמו בצורה רחבה רדיקלית ואינו חושש כלל לאותו הציור העולמי ואותן התביעות של התוכנים המוסריים האחרים. ורק ממעין העולמי העליון, ממקור צדיקו של עולם, ממקור ראש צדיק, משם הברכות שופעות, שהכלי המחזיק ברכה לכולן הוא השלום, התאחדותן של כל התביעות המוסריות המתכנסות בלבו של כל יצור, והכוללות את כל הקבוצות החברותיות, והמאחדות את כל העולמים. וכל מה שתגדל ביותר הסתירה בין הכרה להכרה, ובין מסכת מוסרית לחברתה, ככה תגדל העריגה לעומק השלום שלהן, וככה הנן מוכשרות להיות שבות למקוריותן העליונה, ולשאוב אותם מי הישועה בצמאון גדול. כמים קרים על נפש עיפה שמועה טובה מארץ מרחק, ונקרא שמו פלא יועץ אבי עד שר שלום.\n", "summary": "כל ההכרות משפיעות על הוגיהן מאופיין הפנימי, הסותר את אופיין של ההכרות האחרות, ואיחודן בא רק על-ידי מקורן האלוהי.\n"}, {"id": 3265, "paragraph": "ל הנושאים שבהויה וברעיון הם חומר לרוח האדם להתעלות על ידם. ובדרך הרגיל מחולקים הם למדרגות, זה למעלה מזה, ועל פי התעלות גדולה הכל עולה במעלות הקודש. וזאת היא מדתו של רב המנונא סבא, דלא הוה שאיב מכדא, דאיהו כ\"ד ספרין דאורייתא, אלא הוה שט בימא רבא, מקור התורה. ומשו\"ה דוקא הוה יכיל לסדרא פירקא דמילי דשטותא לתלמידיו, לפני הצעת מילי דחכמתא, כדי לקיים ויתרון האור מתוך החושך. \n", "summary": "כל הנושאים שבהוויה ושברעיון, הם חומר לרוח האדם, ועל-ידי התעלות גדולה, הם בעצמם עולים במעלות הקודש.\n"}, {"id": 3300, "paragraph": "ל רמז יש לו תוכן, ושורש. כי אור המחשבה מלא בכל, וכל כלי שעושים לקבל בו הברקה מחשבתית הרי היא קולטת איזה רכוש. ומכל מקום צריך להבחין את תוכן הענין שמודיע הרמז. ורמז עצמו ראשי תיבות, ראה, מה, זה.\n", "summary": "הרמז הוא כלי לקבל את אורות המחשבה הגבוהים, ומכל-מקום צריך להתבונן בתוכנו.\n"}, {"id": 3308, "paragraph": "ל העולם השכלי כולו, ועמו ענפיו כולם, עד תחתית כל המדרגות, שהן כוללות כל המצוי כולו, מתחלפים הם במצב של עתים חשות, עתים ממללות. כשהמעמד הוא בתור הכנה לקבל את ההשפעה העליונה, הרי הכל חש ודומם. וכשהמצב בא לידי המדה, שהמקבלים כל אחד ישפיע על מה שהוא למטה ממנו, אז המילול מתחיל. ואצל בני אדם הענין גם כן מתחלף. כשההכנה השכלית היא מכוונת, עד כדי לברר את התוכנים שהם למטה ממעמדו, אז השכל המצומצם שולט. והכח המעשי עושה את פעולתו. אבל כשההקשבה העליונה מתגברת, אז אין השכל המפורט יכול לפעול את פעולתו, והדממה מתחילה להיות שולטת. וכשאדם בא למדה זו, אז העסק השכלי הרגיל, בין בחול בין בקודש, הוא למטה ממדרגתו, ומוצא הוא בעצמו תמיד נגודים עצומים, על כל עסק שכלי הגיוני קצוב. והוא מוכרח להיות מכין עצמו אל מדת הדממה, להקשיב את הקול ��מרומים, בדרך ברכה רצון ונדבה, ודבר ד' יבוא אליו, ויום ליום יביע אמר.\n", "summary": "גם בעולם השכלי וגם אצל בני האדם המצבים מתחלפים: בזמן קבלת השפע שולטת הדממה, ובהשפעתו מתגברים המילול והעשיה.\n"}, {"id": 3362, "paragraph": "בינה מדעתו, זאת היא הנקודה העליונה שבהתעלות הרוחנית. כל מה שנלמד הרי הוא נקלט מבחוץ, ונופל הוא בצביונו. לעומת ההגוי בקרב הנשמה פנימה. כל הנלמד אינו כי אם עצה עמוקה איך לדלות מתוך החבוי בלב, במעמקי הנשמה, את המובן הפנימי, מהדעת. הדעת הולך הוא וזורם, יוצר הוא ופועל. המחדש העליון איננו מחדש, כי אם מעתיק. מביא אורות חדשים חיים ממקום עליון מקורי, אל המקום שעוד לא היו שם. ממקום לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ובהתגלות הגדולה האישית נוצרה האזן הנאמנה, הלב השומע, אשר לא יאמר דבר שלא שמע מפי רבו, נביאי אמת וצדק, אשר דבר ד' בפיהם אמת. \n", "summary": "הלימוד והקליטה החיצונית הנם עצות איך לדלות מתוך החבוי בלב, והמחדש העליון אינו מחדש, אלא מקשיב לעליונים ומעתיקם.\n"}, {"id": 3254, "paragraph": "ין כונת כל השפעה הבאה מבחוץ לתוכיותו של האדם, בין ממקורות הקודש בין ממקורות החול, להשתיק את רוח האדם, להאלם את רעיונו העצמי, כי אם להשפיע עליו שפע נגוהות, שיקבל אותם בתוכיות עצמיותו, ועל ידי זה ובתוך זה רעיונו העצמי ילך ויתגבר. כשהרישול מהמם את האדם חושב הוא, שכל הבא מן החוץ הוא מכוון לגעור ברעיונו העצמי, לכווצו ולטשטשו, ובא מזה קוצר רוח, וחסרון התעלות. הקודש והחול יחד משפיעים הם על רוח האדם, והוא מתעשר על ידי קליטתו מהם מכל אחד את הראוי, מהקודש את אור החיים והפנימיות המהותית, מהחול את הכלי, התפיסה החיצונית, לביסוסם של החזקת התוכנים, חומר למשלים והסברות, וחוגי השקפה לדרכי עולם ומדות דרך ארץ. והעושר של ההבדלה בין הקודש ובין החול, המתבררת יותר ויותר על ידי הכינוס הרכושי של המקורות השונים, מאמץ את הנפש ומאירה, עד שבבא הדבר לחוג הפנימי של התורה, אותו הערפל החולני מבהיק יותר ויותר את זהרה של תורה, ואורות מאופל מתגלים במלא הדרם.\n", "summary": "השפעות הקודש והחול על האדם, אינן באות לצמצם את עצמיותו, אלא להגבירה, וההבדלה ביניהם מבהיקה את זוהר התורה.\n"}, {"id": 3435, "paragraph": "רגש כלול הוא בשכל. והוא המדרגה התחתונה שבו. כשהוא יוצא לפעול פעולות מעשיות, אז קובע לו את תחומו הרגשי בפני עצמו. בחיים העולמיים כולם הוא התוכן הסודי של אות הא האחרונה של שם. שהיא נעשית שם אדני בפני עצמו. \n", "summary": "הרגש כלול בשכל כמדרגה תחתונה, אך בצאתו אל הפועל הוא קובע לעצמו תחום עצמאי, כיחס שם הוויה ושם אדנות.\n"}, {"id": 3228, "paragraph": "כונתה של ההסתכלות הרוחנית היא סקירת הכל ביחד. וזאת היא טבעה המיוחד לה, שמבדילה מהסתכלות שכלית פשוטה, שהיא עסוקה תמיד בפרטים מיוחדים, שבקושי מקבצת היא אותם למדת כלל מאוחד. בעלי הנשמות המיוחדות לסקירה פנימית קשורים אליה בכל כח חייהם, וצער גדול ועמוק הם מרגישים כשנלחצים, ע\"י עצמם מפני ההרגל או ע\"י השפעת הסביבה, לעסקים, רוחניים או מעשיים, פרטיים. אלא שהם מישבים את דעתם, בהכירם את הכרח החיים לעסוק בכל המכשירים המביאים למלוא המגמות. אבל בנפשם קשור חפץ נעלה לקצר במכשירים, ולהאיר במוקדם את האורה המגמתית.\n", "summary": "החלק הגלוי שבתורה ושבעולם מכסה את הנסתר, ואף שלפעמים הנסתר בוקע בלי הדרגה, והסדר הרגיל הוא – מן החוץ פנימה.\n"}, {"id": 3328, "paragraph": "הכרות הפנימיות שבנשמה הולכות ומתחזקות בקרבה. כשיפנו לפניה את הדרך מאבני המכשולים. שהם המחשבות הרעות, המדות והמעשים המקולקלים, מתרוממת מעצמה היא הנשמה אל חשקה העליון, להיות טובה וישרה, מוכנת בטהרתה, לטוהר המוסר, לקרבת אלהים, ועדינות הרוח, לאהבת הבריות, הצדקה, החסד והמישרים. העבודות המעשיות והרוחניות. החינוך וההרגל הטוב, אינם כי אם תוכנים כאלה, שהמכשולים מתפנים על ידם. והתנוצצות האורה העצמית מתחילה לחיות את חייה, כבקיעת השמש מתוך העננים. התרוממותה הזיכוכית של הנשמה מביאה היא לקדושה היותר עליונה. סוקרת היא את תמצית הטהרה בנקודתה היותר בהירה, מאוחדת היא עם פנימיותה של ההויה כולה, שהיא מחיה גם את חיצוניותה. על כן היא קרובה להארת רוח הקודש, שכל רזי עולם מתגלים לה. מתחיל הדבר הגדול הזה בטיפין טיפין. אבל כשהולכים ועולים, כשהגבורה האלהית, ברום קדושת טהרתה, מתגברת על ידי החפץ הטוב של האדם, של היחיד ושל הציבור, הרי היא פורצת את הקירות הסותמות, הטיפין מתחילים להיות זוחלים ומקלחים, והקילוח הולך ומתגבר ונעשה זרם, והזרם לאפיק נחלים, ולהמון מים רבים, קול המולה כקול מחנה, כקול שדי בדברו. מההכרות הפנימיות, המתעוררות ועולות בלבם של צדיקי הדורות, נשמתם מתעלה, ואורה מתגדל, ועם גדולת אורה והתגברותו, מתגדלת היא האורה הפנימית של כל הנשמות כולן. הקשר הנשמתי של כל ישראל, שיש הרבה צינורות מקלחים זיו חיים מאחד לחבירו, ולמעלה למעלה, ישנה אחדות גמורה בצרור החיים השרשי שלהם, פועל הוא, שהעליה האורית בוקעת היא על ידי הארתם של צדיקים בכל הנשמות כולן. בין שמרגישים אותה התוספת הרוחנית, בין שאין מרגישים אותה. מובן הדבר, שהקישור הנפשי, שעל ידי החבה, האמון, הכבוד, והדבקות המעשית, חשק ההשתוות, וחמדת ההתבסמות, פותח את הצינורות הרוחניים יותר ויותר, ומחזק את הקשר העצמי השרשי יותר. וההתעלות עוברת בבהירות ובפעולה נפלאה, מאישיות יחידית גדולה על הכלל כולו, הסמוך סמוך יותר, והמקושר ביותר לפי ערכו כך הוא עילויו. אבל עיקר חטיבתה של ההתעלות באה היא גם מעצמה, ומתוספת על ידי עומק החפץ של הצדיקים עצמם, שההטבה המוחלטת, והארת הכל. היא נקודת חשקם. ומקשר הנקודה שבכנסת ישראל יוצאת אורה גם על כל הנשמה, ועל כל רוח ונפש. והאורה הפנימית מאירה לכל צלם אלהים של כללות האדם, ולהאחדות הכללית של חיי החיים, ויסוד החיים העלומים שבכל השדרות. ההכרה הפנימית העליונה, שמתנשאת בתוכן הלב. של חסידי עליון, הגבורים הטהורים, מעלה היא את הכל, ומדשנת את הכל. בעדינות ובברכת שלום, ומעוז של קדושת הקיום בקישור הטוב המוחלט. והשמרים הולכים ויורדים, ושמרי השמרים הולכים וכלים. והאור הטהור של החיים הטהורים, נושאי היושר, הסידור, הצדק, החכמה, התרבות, הדרך-ארץ, הידידות, הבריאות, הנקיון, הנצחיות, הקדושה, האהבה, האמונה, והברכה, וכל ענפיהם הטובים, והמשובחים, הוא הולך ומתעלה. ולקשר עליון של עבודת קודש זאת, שהוא מעין ההולך ומתגבר, הולך ומתברך, בהמוני המונים, של ידיעות, הכרות, הרגשות, זמירות ושירות, עז וחיים, צהלה וחדוה, גבורה ותפארת, חידוש רוח ונפש, התנוצצות זיו והוד של נשמה, הגבה למעלה למעלה, הולכים צדיקים נבוני לב ומתקשרים, בכל עת ובכל רגע בעבודת קדשם, המחשבית, ההרגשית, המלולית, והמעשית. והם הולכים ועולים, הולכים ומתגברים. וכל מכשול אשר ימצא על דרכם, הכל מתהפך לטובתם ושכלולם. כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך, ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור, יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא.\n", "summary": "ההכרות הפנימיות פורצות מעצמן כשמסירים את מונעיהן, והצדיקים מעלים בהן את העולם, ובייחוד את הדבקים בהם.\n"}, {"id": 3251, "paragraph": "ל לימוד, כל התרוממות רוחנית, צריכים להיות בנוים על היסוד של ההרגשה הטבעית, וההשכלה הטבעית. וההשכלה הטבעית עצמה עם כל ההרגשות הטבעיות, במדה הטובה של מעמדן, מוכרחות הן להיות בראשיתן נשתלות על יסוד קודש הקדשים, שהוא נושא בתוכו את הנושא של הקודש ואת הנושא של החול, את החומר ואת הצורה, בצורה עליונה אידיאלית, באחדות מעולה.\n", "summary": "כל לימוד צריך להיבנות על יסוד ההשכלה וההרגשה הטבעית, והן צריכות להישתל על יסוד קודש הקודשים הכולל קודש וחול.\n"}, {"id": 3444, "paragraph": "יי התבוננות הם החיים היותר טובים, אבל העונג שבהם יוחש על פי אותו הלשד, שהעושר של הדמיון יפזר עליהם במדה הראויה. וכדי לשמור על הדמיון, מיובש ומיתרון, צריכים המעשים והמדות להיות מסויגים יפה. \n", "summary": "אף שחיי ההתבוננות הם העליונים, העונג שבהם מוחש רק על-ידי הדמיון, הזקוק למידות ולמעשים כדי לשמרו.\n"}, {"id": 3356, "paragraph": "פנימיות העצמותית של הנשמה, ההוגה, החיה את החיים הרוחניים האמתיים, היא צריכה חירות מוחלטה פנימית. וחירותה, שהיא חייה, באה לה מתוך מחשבתה המקורית, שזהו הזיק הפנימי שלה, המתלבה והולך על ידי הלימוד והעיון, אבל הזיק העצמי הוא יסוד הרעיון והמחשבה. ואם לא יותן לזיק העצמי מקום להופיע באורו, אז כל מה שבא לו מן החוץ לא יועיל. הזיק מוכרח להשתמר בטהרתו, והמחשבה הפנימית, בעומק האמת שלה. בגדלה ושיגובה, מוכרחת היא להתעורר. לא יכבה זיק קודש זה מפני שום תלמוד ושום עיון. היחוד הפנימי של הנשמה בתוכיות עצמה זהו הגודל העליון, של זרע האור האלהי, אור זרוע לצדיק, אשר ממנו יציץ ופרח פרי עץ חיים. \n", "summary": "חירות הנשמה ההוגה באה מִזיקהּ הפנימי, המתלבה מאור התורה הבאה מבחוץ – כל זמן שהיא נותנת לו מקום.\n"}, {"id": 3258, "paragraph": "יזהו אור הישר, במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעפף מן המאוחר אל הקודם. מובן הדבר, שהאצילות הראשונה היא יותר חפשית, רחבה וברורה, חסדיה שוטפים וזולפים בהרוחה, והשניה, הצריכה לטפס ולעלות, מהתחת אל הרום, מהסבות המאוחרות אל הקדומות, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה. והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצוב של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה. באמונה, אור הישר הולך ישר, כחץ למטרה המכוונת בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. ואור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית. היסוד העליון מושוה הוא תמיד עם כל כחות החיים, עם כל המרחבים הרוחניים, ההולכים ועולים מעצמם, מהתגבורת הנשמתית. והענפים המתפשטים, שומרי הפירות, הנם מתאגדים גם כן, על פי התעמקות ולימוד, עם הנטיות היותר נלבבות וטובות, עם עומק הטוהר שבנשמה, אבל לא בעוצם החופש הראשון, כ\"א על ידי הוראה מדוקדקת, על ידי ראיות ורמזים, על ידי נשיאת דעה למרחוק ולרום. וסוף כל סוף הכל מצטרף לאגודה אחת, והמים העליונים והמים התחתונים מתחברים, ותהום אל תהום קורא. וזיו הנפש ואצילות החיים מפכים על ידם, ושירת עולמים, אשר בחוסן האמונה, מתגברת, מתאמצת והולכת מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו, הדר כבוד הודך ודברי נפלאתיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה, זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו. ורננה בליואי, עבודת הלוים, המטהרים בטהרת דין וגבורה, רני פלט תסובבני סלה.\n", "summary": "הכרות השכל והאמונה באות באור ישר מן השורש אל הענפים, ובאור חוזר מן הענפים אל השורש, והזרמים מצטרפים לאגודה.\n"}, {"id": 3463, "paragraph": "שנם בתוך הרגשת הבשר ניצוצי דמיון. ובתוד הדמיון ניצוצי שכל. בתוך השכל ניצוצי רוח הקודש, בתוד רוח הקודש ניצוצי נבואה, בתוך הנבואה ניצוצי אספקלריא מאירה, בתוך אספקלריא מאירה ניצוצי זיהרא עלאה דאדם הראשון, בתוך זיהרא עלאה דאדם הראשון ניצוצי אור החיים של אחר התקון השלם של כל העולמים, אחר תחיית המתים ויום שכולו שבת. ומי שעיניו פקוחות בא מכל הרגשת בשר למעלה למעלה, עד אור החיים של אור עולמים שלאחר תחיית המתים. של גילוי עדן עולמי עולמים. במקור חייהם, כי עמך מקור חיים. ומתוך חשבון ארוך זה נמשכים והולכים נחלי דעה, נחלי יראת שמים ויראת חטא, נחלי מדות תרומיות. נחלי חרות עליונה, נחלי אהבה. ואורחות כבוד עד אין חקר. \n", "summary": "בהרגשת הבשר יש ניצוצות דמיון, ובתוכם ניצוצות שכל, ובתוכם רוח הקודש… נבואה… זיהרא דאדם הראשון… ואור תחיית המתים.\n"}]

DATA/parsed_files/lights_of_holiness_a_validate.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 3259, "paragraph": "ריכים לחלק את עסקי המחשבה לחלקים מיוחדים. הא', שינון הרעיונות והרגשות הידועים מכבר, ב', זיכוכם וברורם, ג', סידורם ויחושם זה לזה בצורה הגונה, ד', הוספת חידוש על כל אחד מהם, ה', הוספת הארה כללית על העולה מקיבוץ כולם יחד, ו', הוספות רעיונות ורגשות חדשים ממקור הדעה והרגש, ז, חיבור ההוספה עם האצור מכבר, ח', הופעות חדשות שנולדות מהחיבור, ט', התעלות רוחנית עליונה היוצאת מכללות ההופעות כולן, י', השקפת עולם שלמה, הבאה מכל הגורמים הרוחניים הללו כאחד.\n", "summary": "עסקי המחשבה מתחלקים לעשרה חלקים (המפורטים בפסקה), הבאים זה אחר זה ומוסיפים זה על זה.\n"}, {"id": 3425, "paragraph": "ולא ההשתוות שיש בהויה לא היתה שום חכמה יכולה להתפתח. וכיון שהיצירה הרוחנית היא נכבדה כל כך, והחכמה היא כל כך מחיה את הכל, מוכרח הוא שסדר המציאות כולו תהיה בו השתוות של ערכים, עד שהחלק האחד מורה על חברו, והפרט על הכלל, הגשמי על הרוחני, והדמיון על השכל. ומסקירה זו יוצאים מעינות מלאים דעת עליון, המאחדים נפרדים ומקרבים רחוקים. אמנם גדלה של ההשתוות יוצא אל הפועל על ידי הכרת ההבדלה שבין כל ערך וערך, והחטיבה המבדלת היא מבררת את העומק של השיווי. \n", "summary": "ההוויה ערוכה בסדר של השתוות בין עולמות עליונים ותחתונים, אך רק על-ידי הבחנה ביניהם יכולים להכיר בכך.\n"}, {"id": 3205, "paragraph": "כמת הקודש, בטהרה ובאמתתה, כשהיא מתגלה בעולם, היא מחיה את הכל. היא אינה צוררת שום מדע ושום גודל ושיגוב, גבורה והוד, רק היא מעטרת את הכל בשאיפת צדקה, בטובה וענותנותה. כל שאיפות הצדק בכל צדדיהן בעולם הכללי, ובאדם הפרטי, מוצאות הן על ידה את מבואן האמיתי, והן נעזרות על ידה להתגשמותם של מפעליהן בפועל ובחיים.   וכל הכונות הטובות, הכלולות מרזי קודש, בתורה, בתפלה, ובמצות, הכל יחד, וכל פרטיותן, הנן שבילים לגלות על ידם את אותו האור העליון של חכמת הקודש, כדי להביא את ההופעות הקדושה הזאת בעולם, להשביע לכל חי רצון, בחיי שעה ובחיי עולם.\n", "summary": "חכמת הקודש מחיה ומעטרת בשאיפות הטוב את כל החכמות שבעולם, וכל כוונות התורה והתפילה הנן שבילים לגלות אותה.\n"}, {"id": 3217, "paragraph": "חת מהצרות הגדולות של העולם הרוחני של האדם הוא מה שכל מקצע של מדע ושל רגש מעכב אצלו את ההופעה של המקצע האחר. ומתוך כך נשארים רוב בני אדם לקויים ובעלי גוון יחידי, ומגרעותיהם השליליות הולכות ומתרבות. ההחשכה שכל מקצע מחשיך על חברו גורמת היא גם כן להתיחש בניגוד מוחלט להמקצע הנסתר מעיני האדם, הנתון למקצע אחר, הרחוק ממנו בערכיו. חסרון זה לא יוכל להתמיד. והעתיד של האדם בא יבא, שיתפתח למעמד רוחני איתן כזה, שלא די שכל מקצע לא יסתיר את חברו, אלא שמכל מדע, ומכל רגש, יהיה נשקף כל הים המדעי, וכל התהום ההרגשי. כמו שהענין הזה הוא במציאות האמתית, שאי אפשר כלל לשום יצירה רוחנית בעולם, שתהיה עומדת בפני עצמה, אלא שהיא ספוגה מן הכל. אבל טמטום הלב גורם, שאי אפשר להביט על אלה החלקים המובלעים מכל הישות הרוחנית, הנמצאים בכל תוכן שהוא. אבל ברוממותו של האדם תפקחנה עיניו לראות נכוחה, אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים.\n", "summary": "בעתיד יכיר האדם, שכל מקצוע מדעי ורגשי משקף בקרבו את כל המקצועות האחרים, וזקוק להשלמתם.\n"}, {"id": 3223, "paragraph": "ם נפשך תובעת ממך תמיד את הגנוז ואת החבוי, את הנעלם והנסתר, הנשגב, אל תצטער אם יעלם ממך לפעמים איחוד החבוי ו��גלוי. חסד עשה הקב\"ה עם עולמו הרוחני עוד יותר ויותר מעם עולמו הגשמי, כלומר התגלות החסדים, ושפעת הטוב, נראה בהופעה בעולם הרוחני הרבה יותר עוד ממה שהוא נראה בעולם הגשמי. ואתה למד מדת קל וחומר. בעולם הגשמי אף על פי שהכל אחוז בחוברת, הדומם, הצומח, החי, והאדם, השמים והארץ, הכחות והתנועות, הצרכים והסיפוקים, המינים והאישים, התקופות והדורות, מ\"מ למרות האיחוד הגדול הזה, כל בריה ובריה מוצאה לה את המוכרח לה, ואת תפקידיה, בחוגה הקרוב, נותן לבהמה לחמה, לבני ערב אשר יקראו. וההתכנסות החוגית הזאת אינה מונעת כלל את אותה העצה הגדולה, של הקבעתה של השלשלת הגדולה שביצירה לכל מגמותיה. ולולא זה החסד של הביצור במקום הפיזור, של הצמצום במקום ההתרחבות. לא היתה תקומה לכל בריה, וכל יצור לא היה מוצא את צרכיו, ולא היה בא לשכלולו מעולם, ואותו העולם הגדול בכללותו, והרב והעשיר באישיותיו המרובבות, לא היה בא לכלל השלמה. ואם הדבר נוהג כן בעולם המצומצם החמרי, על אחת כמה וכמה שמדה זו נוהגת למכביר בעולם הרוחני, זה העולם הגדול, שכולו מחשבה אחת, הופעה אחת, אדירה. עשירה ואיומה, מלאה חיי עולם, זיו קודש ותפארה, שאישיו כ\"כ כבירים ומרובים הם, שפלגיו כ\"כ מתגברים ומתפצלים, שסוגיו ומיניו מתברכים, שוטפים ונובעים, ופרטיו וניצוציו, אורותיו וכליו, שכל אחד מהם הוא עולם מלא, מבורך באוצרות חיים, שמגלי השפעותיהם יוצא המון רב של שובע להחיות עם רב. של ברואים ויצורים אין חקר, עאכו\"כ שיש בו אותה הברכה הגדולה של השקטת כל יצור וכל עולם במכונו, למרות הקישור הגדול, החבוי בכללות כללותו. ושפך האשדות של החבוי והגלוי הם כ\"כ חטיביים, כ\"כ מתפצלים, וכ\"כ מותנים לתנאים שונים, עד שלפעמים רבות מתגלה הקו המפריד והמבדיל ביניהם בדמות סתירה, שההגיון המדוד מתחלש ומתבעת ממנו. וההכרה החודרת, מעולפת ספירי הבטחון העליון, מעודדת את הנשמה בשביעה רוממה, חשופת אור ורווית ענג קדש. ואם הלב יהמה, והנשמה כמהה לחשוק צפונות, נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך, והרוח יוצא וסוקר, וההתנוצצות הגלויה לפניו מברקת, ולפעמים אינה נקלטת בהתאמה עם כל אותן פלגי המסתרים, אל ירע לבך, אל תקל בעיניך עבודת קדשך. עבוד ועבוד בעולם אשר שעריו נפתחים לפניך, אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום, לשמר מזוזת פתחי. כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מד'. וסוף הכבוד הגדול לבא, השערים יפתחו. ומלך הכבוד בא יבא, יבא מלך גבור ועזוז. יבא גבור מלחמה, יבא מלך צבאות עליונים ותחתונים, יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. יתאחדו העולמים, יתמזג הגלוי והנסתר, תתאחד הגויה והנשמה, יתקשרו האורות והכלים. ומתיקות נעימה. עונג פנימי חסין ומאד נעלה. יחשפו במקורה של התעלסות הנשמה. וכח וגבורה של מעלה תופיע עליך בעדי עדיי נהורותיה. תכיר כחך וגבורת גאונך, תדע ענותך ודלותך, דלות כל יצור, כל עולם וכל יש מצד עצמו, שבו יגלה הוד נאוה תהלה, הוד מלך גאות לבש, רם ומתנשא שוכן שחקים. וחיי עולם וחיי עולמי עולמים, וחיי שעה וחיי רגעי רגעים, שכל ברק ברקים יתפוצץ לשמשות רבבות. ומהם עולמים יונהרו, אוצרות זיו, שפעות חיים. שמהם נשמות יוברקו, אליך יאתיו. וחוסן ישועות תלבש, אזור פאר תתאזר, ובשמחת נועם עליון ימוזג רוחך, ושלטון וממלכה פנימית וחצונית יהיה גורלך. וברחמים רבים על כל היצור ימולא רוחך, ותעז במדות מלך עולמים, טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו.\n", "summary": "התורה משפיעה על ישראל השפעה רזית (רוח-הקודש) והשפעה גלויה ומעשית באופן ישיר, ובאומות רוח הקודש נשפע רק ממעשיהם.\n"}, {"id": 3285, "paragraph": "מחשבות הבאות מצד חיצוניות העולם מטעות הן את האדם, ואפילו היותר מעולות שבהן. איזה שכרון פנימי מסוך בהן. והעולם ברובו נתון הוא בתוך שכרון זה. רק השרידים, חכמי לב, קדושי עליון, אשר הם חודרים בכח מחשבתם אל ההויה הפנימית, הם מפיגים את השכרון הזה בכחם הרוחני העליון. וכל מה שהם מטביעים את חותמם ביותר על העולם, הרי הוא הולך ומאיר יותר באורו הפנימי, ותחת שכרון, מופיע אור שמחת עדנים של קודש.\n", "summary": "סדרי העולם החיצוניים מבססים את הפנימיות, שסופה לנצח.\n"}, {"id": 3224, "paragraph": "ש אופי מחשבה כזה, שמפני שהוא כבר עומד במעמקי הנשמה ושרשה, בכל צביונו ועושר תכניתו, הוא שולח את קויו על ההופעות השכליות הגלויות שבדרך עבודת העיון. וחושב האדם שהוא בא לדברים חדשים מלמטה למעלה, בעת שהכח הגמור עושה הוא את פעולתו עליו ממרומיו, מושכו ומקרבו אל הצפיה הגמורה, בכל קויה. והוא הולך ומתקרב, בכל עת עמלו בדעת ובכשרון, אל המקום הרוחני, ששם עומדת היא ההצטיירות הבנויה בכל שכלולה, ומלא קומתה של המחשבה, שראשי פרקיה הם הם המתחילים להתגלות בעבודתו. והחלק השכלי, ועוצם החיים שבלשדו, כל אלה באים הם, ע\"פ רוב, מהתוכן הנגמר הכמוס, האצור במרומיה של הנשמה השכלית. נר ד' נשמת אדם. ונמצא שבכמיסה נולדת הנשמה המשוכללת בתחלה, ומאצלת היא ממנה קוים ונקודות שונות, בהעתקות רבות, מאירות וכהות, עד שהאדם לפי כשרונו, מתחיל הוא לחפש את אמתיותיו, לסדר את ציוריו, ולברר את צבעיהם. ובגילוי נולדה היא המחשבה המטושטשת הרפויה בתחלה. והיא הולכת ועולה, עפה ומתקרבת אל המחשבה הגמורה, החבויה בגנזי המרומים. וכשם שהדבר נוהג ביחידים אישיים, כן הוא נוהג באומה שלמה ובמהלכי חייה, בנשמה ההיסתורית ובכל מעבדיה. וכן נוהג הדבר בכללות האדם וארחות חייו הרוחניים, על פי המסבות הרבות הרוחניות והחמריות, לשכלול העולם ובנינו, ביחש החבורה האנושית הכללית. ירידותיה ועליותיה. ומובן הדבר, שחזיון כזה, מתגלה בכל הוד יפיו, וחוטב תכסיסו, בכללות היש ואור ההויה, עד הגיענו להצפיה העליונה. בית יעקב לכו ונלכה באור ד'.\n", "summary": "חסד עשה ה' עם עולמו הגשמי והרוחני, שאחדותו אינה מבטלת את ייחוד כל פרטיו, ולכן אין להיבהל מהפער שבין החבוי והגלוי.\n"}, {"id": 3319, "paragraph": "שנן נסתרות עצמיות, ונסתורות מקריות, העצמיות הם התוכנים המחשבתיים העליונים, שהם עולים בעזוזם הרוחני על כל אוצר של חיים, של כל שפה והגיון, תגבורת החיים הרוחניים עזיזה בהם. והניבים מלאים הם עז, ואש קודש מתלקחת בהם. והם הם אוצרות החיים המוסריים לדורי דורות, שכל הוגה שואב מהם לפי כחו. והם אינם פוסקים מלהשפיע משפעת חייהם. וכל אשר יוסיפו עובדים רבים לעבד אותם, ימלאו מפרק לפרק זיו חדש, ולשד חיים חדשים. אמנם הנסתרות המקריות הן באו מצד דלדול הכח הרוחני של השפה, שלא מצא די אונים איך לבטא מחשבות, שיש בהן תפיסה ביטויית. והן, אף על פי שגם בהן אוצר זיו רוחני גנוז, אין להן אותו הכח הנצחי של הראשונים. ומדרגות הללו מתחלפות הן בערכי הקודש, ומבדילות בין קודש לקודש.\n", "summary": "יש נסתר עצמי ונצחי, המתחדש ממקורו ומשפיע ניבי קודש, ויש נסתר מקרי, הבא מדלדול הכח הרוחני של השפה.\n"}, {"id": 3418, "paragraph": "התעלות של הדמיון באה כל זמן שהוא דבוק בקדושה, אבל הדמיון של חול אין לו כי אם כח הצל שבו לבד, והוא מקור הלצנות. לפי אותו הערך שהוא מתרחק ממקוריות השכל, וכפי מה שהוא מתגבר, כך המציאות מתחלשת אצלו, והנפש השקועה בו באה לידי יסורין בתחלתה ולידי כליה בסופה. והרפואה לעולם, שנשתקע הרבה בדמיון מצד הצללי שלו, היא לא התחלשות הדמיון, וגם לא הגברת השכל לבדו, שסוף סוף גם הוא מצומצם הוא, אלא התשובה אל המקור העליון, שהדמיון מוכשר לקבל ממנו את עץ החיים השלמים שלו, ועם זה יעזר גם כן השכל בסגולת צלו, החרות במעמקי הדמיון, עזר שמושי. \n", "summary": "דמיון של חול אינו אלא צל בלבד, והשקיעה בו מביאה ייסורים וספקות, והרפואה לכך אינה בהחלשתו, אלא בעילויו.\n"}, {"id": 3298, "paragraph": "זים צריכים להיות מוסברים ומובנים על ידי רזים דוקא, ולא על ידי דברים גלוים. וזוהי השטה הטבעית של גילויי האמתיות, שהיא נעלה באין עורך משטת התרגום, שהוא בגמטריא תרדמה. דוקא הנעלם בנעלם מתבאר, וריבו יסעיפי התעלומה כל אחד מאיר על חברו, ותעלמה יצא אור. וזהו נקוד על אי\"ו שבאליו, למדנו שישאל לאיש על האשה ולאשה על האיש. המדרגות השוות מגלות זו את זו ומאירות אותן, רז עם רז יאחד, ואבוקת אורים תגלה.\n", "summary": "רזים צריכים להיות מוסברים דווקא על-ידי רזים, ולא על-ידי תרגום.\n"}, {"id": 3426, "paragraph": "צער הרוחני הוא בא מהעדר ההתאמה של ההרגשות להשכל. והנשמה דואגת תמיד להשלים עצמה בהארה גדולה. עד שדרכי ההרגשה, ונטיות הטבע הרוחני והגופני שלה, יתאימו לההארה העליונה השכלית, ולמה שלמעלה מזה, דהיינו הופעת הקודש, של חזיוני קודש, שהם באים ממעלה העליונה שעל גבי השכל האנושי, אחרי שמשתלם ומזדכך, ארח חיים למעלה למשכיל. \n", "summary": "הצער הרוחני בא מחוסר התאמה של הרגש ונטיות הטבע, עם השכל ומה שמעליו, והנשמה דואגת להתאים ביניהם.\n"}, {"id": 3218, "paragraph": "בואה ורוח הקודש באים, בדבר ד', לפנימיותו של אדם, ומתוכו הם נשפעים לכל מה שנוגע לעולם כולו. ומעין דוגמתם האגדה, הרי היא נובעת מהנפשיות של האדם, ומסדרת את עניניה גם כן ביחש החיצוני של העולם. אבל התורה, היא באה מתוך הארת האמת העליונה, שאין בה שום הבדל בין פנימיותו של אדם להעולמיות כולה ומקורה. מלמעלה למטה הכל נסקר ונודע. פה אל פה אדבר בו. ומראה ולא בחידות, ותמונת ד' יביט. רק נבואה זו יכולה לתן תורה. ומתוך כך נעלה היא התורה מכל נבואה, וחכמי תורה עדיפי מנביאים, מצד התוכן העליון, שממנו הם יונקים את החיים הרוחניים שלהם. מצד גאותן של ישראל שנטלה מהן ונתנה לאומות העולם, מתגבר כח של היפוך הסדר. והנביאים וכתובים, ושפעת רוח הקודש, משפיעים לפעמים בצורה יותר בולטת מהשפעת התורה, והאגדה מתגברת על ההלכה. ובאמת היא צרת גלות גדולה. וצריך הדור להיות חמוש בגבורה, בגדולי תורה, בעלי מסורת, בעלי תורה בהלכה, שכח האגדה. ונטית שפעת רוח הקודש, והידור הופעת קבלת רוח הנבואה לא יחסר להם. והם יגבירו את כח ישראל, להכשירו לגאולה, לרומם את התורה ע\"י הנבואה ורוח הקודש, ואת ההלכה, והמעשה ותלמודה, ע\"י האגדה, והמוסר ההגיוני. ותשוב בזה גאותן של ישראל למקומה, ופעמי גאולה ישמעו בעולם, ורוח ישראל הנרדם יחל לשוב לאיתנו, חמוש בכל טוב, בכל שפעת עושר רוחני ומעשי, עטור בעטרת הנבואה ורוח הקודש, מוסר והגיון. שירה ואגדה, ואזור בגבורתה של תורה בעוזה ומלחמתה, העומדת בראש כל.\n", "summary": "התורה וההלכה מקורן באמת העליונה, ולכן עדיפות הן על הנבואה והאגדה שמקורן בפנימיות האדם, והיפוך סדרן הוא צרת גלות.\n"}, {"id": 3424, "paragraph": "שהקדושה מתגברת, מתחלת תנועה אדירה בשני העולמות הגדולים, שאין חקר לגדלם. עזוזם והוד תפארתם, עולם השכל ועולם הדמיון. השכל מלא הצחצחות העליונות, שאין קץ לבירורם ואין תכלית לזוהר פליאתם, והדמיון. האספקלריא שאינה מאירה. המלאה הדר. תבנית כל צורה מפוארה, כל חזון לב מרומם ומתעלה. השכל ממעל ישלח את קויו, שהם יאירו ויחממו את הדמיון מתחת, והדמיון ממקומו ישלח מלמטה למעלה את קרני הודו, ותמיד קרן בקו יפגש, וקו בקרן יתנוצץ. והמון יצורים לאין תכלית, מלאי חיים ופליאת רצון וחכמה רבתי. עפים וטסים על פני הרקיע, המבדיל בין עולמי עד אלו. בין השכל והדמיון. ששניהם מלאי אור וחיים איתנים. אדירי אומץ וגבורת רעם, חסיני אהבה ועדנת עולמים, חסיני מרץ מתנשאים ברום עולם, בהדרת קדושה ויפעת פאר, אור אל חי העולמים. \n", "summary": "כשהקדושה מתגברת, השכל משפיע על הדמיון מקווי זוהרו, והדמיון על השכל מקרני הודו.\n"}, {"id": 3350, "paragraph": "צדיקים האמתיים, קדישי עליונין, הם בעצמיותם מתנשאים מעל כל עמל ויגיעה. אע\"פ שהיו חפצים בכל עמל ויגיעה, בכל יסורין ובכל צער, בכל מסירות נפש, ובכל עבודה מפרכת שבעולם, רק כדי לעשות רצון אלהים חיים ומלך עולם, יוצר נשמתם, מלך ישראל וגואלו, אדון כל הבריות אלוה כל הנפשות. אבל למרות רצונם מלאים הם מנוחה ונחת, ושפע תענוגים זורם תמיד בנשמת קדשם. וחודר הרוח, מלא דשן וחלב זה, ברויית עדניו, בתוך רוחם, נפשם וגויתם, וכל קרבם, עצמותם ובשרם. ומתוך עונג כבוד עליון זה מתענגים הם ביראה ואהבה עליונה בעבודתם, ובכל נשימות רוח אפם, וכל חייהם ותנועותיהם, שהם כולם עבודה עליונה אלהית, באין הפסק וביטול כלל. ושפע המעין השכלי וההרגשי הולך ומשתפך בהם מכל הצדדים. כל מה שיקשיבו, יאזינו, יחישו וירגישו, כולו אומר כבוד, כולו אומר קדוש קדוש קדוש ד' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כולו אומר שלום וברכה לכל חי, לכל בשר. יהללוהו שמים וארץ, וכל רומש בם. וחירות היצירה וברכותיה מתרחבות במוחם ולבם. בכל רגע עולמות חדשים באים ומתילדים, נוצרים ומתהוים, והעולמים שכבר נבראו מתעלים והולכים, בצורה חדשה, עליונה. קדושה, עדינה ומפוארה, הם מתחדשים, בכל הגה ודבור שפעת ציורים חדשים וחידושי חדושים, כגלים, כהמון משברים הם מתנשאים. ואין עיף ואין כושל, אין עמל ואין יגיעה, כי אם נחת וחדוה. ואני בד' אעלוזה, אגילה באלהי ישעי. ואם לא יאמינו בעצמם צדיקים אלו, קדושי עליון אלו, ולא יקשיבו לקול השופר של הדרור העליון, הקורא אליהם, ישטפו אותם מים רבים ועד נפש יבאו, ביון מצולה יטבעו, עד אשר יכירו גדלם ותפארתם, זיום וקדושתם. ואז תחת הדחיקה אל העמל והעצב, אשר בו אך יחללו שם אלהיהם, השורה עליהם, בעז וחדוה אשר במקומו, יתעלו אל החירות והתענוג. וידעו לאחד כל סעיפי שרעפיהם, כל תנועותיהם, שלהם ושל כל המתאחזים בחוגם, כל הבא במגע וכל המתיצב נכחם בחזיון, ביחודא שלים, באור המבהיק, החי והעדין, המתנוצץ מזיו שדי, שכבודו מלא עולם, והודו והדרו על כל חסידיו.\n", "summary": "הצדיקים חפצים בעמל כדי לעשות רצון בוראם, אך מדרגתם האמיתית היא להתענג על ה', וכשאינם עובדים על-פיה הם מתייסרים.\n"}, {"id": 3273, "paragraph": "י שמרגיש בעצמו, אחרי כמה וכמה נסיונות, שנפשו בקרבו מתישבת במנוחתה רק בעסק רזי תורה, ידע נאמנה כי לכך נוצר. ואל יבהלוהו כל מניעות שבעולם, גשמיות וגם רוחניות, מלהיות רץ אל מקור חייו ושלמותו האמתית. ויוכל לשער, שלא רק השלמת עצמו והצלתו תלויה היא בהשלמת צביונו, אלא גם הצלת הכלל ושכלול העולם. כי כל נ��מה מושלמת משלימה היא תדיר את הצביון הכללי של העולם, והגיוני אמת, כשהם שוטפים והולכים בלא מעצור באחת מפנות החיים, על ידם כל החיים כולם מתברכים. וכפי אותה המדה שהנשמה מתגדלת בפנימיותה ע\"י מילוי צביונה, ככה הרי היא נעשית יסוד ושורש המון נשמות רבות, ושפעת חיים ופלגי ברכה מרובים עוברים על ידה. והכל לפי רוב הענוה. ואל יבהל ברעיונו מהשאלה, הכוללת תמיד את כל בעלי הנטיות הפנימיות, שאם ימסר לעסק רגשותיו המקודשות, מתי יעשה לביתו, ולעולם, וליתר חלקי התורה, הנחוצים למעשה, ולהרחבת הפלפול, ולמעשה החסד והעבודה המפעלית. כי רק בהיותו אחוז בשרשו הרענן, באותן אותיות התורה השייכות ביחוד לנשמתו, ובהיותו מעורה יפה בכשרונו הפנימי, ושוקק תמיד להתעמק בהשלמתו, יפתחו לפניו שערים, על כל הסעיפים המצטרכים לו, בין בעבודת החיים והמעשה, בין בעבודות רוחניות צדדיות, וכל העוסק בתורה לשמה דוקא זוכה לדברים הרבה. וכשיזח ממקורו, וינוד לדלות את מימיו מבארות אחרות, שאינן שייכות לו בעצם, ינוד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ ומנוחה לא ימצא, כי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. על כן תמיד יתאמץ לבו בד' וייחל לאל חייו, יוצר נשמתו בקרבו. ברוח מיוחד ונטיה קדושה מיוחדת, שדוקא על ידה ימצא את אשר יבקש. ומתוך עומק המנוחה הפנימית ידע שגם העתים של הנדידה, הנפשית והרוחנית, גם הם ערוכים ושמורים הנם מראש מקדם לטובתו ושכלולו, ויש אשר ממרחק יבא לחמו. ולא יקוץ בטורח ועמל. אף כי ברוב הפעמים מבקשי ד' הנם מדושני עונג ומנוחה פנימית, מ\"מ ניחא להו לצדיקיא לתברא גרמייהו בגין יקרא דקודשא בריך הוא.\n", "summary": "מי שמרגיש שנפשו מתיישבת רק ברזי תורה, אל יימנע מלעשותם לעיקר, שכן אחיזתו בשורשו תביא ברכה גם לענפים השונים.\n"}, {"id": 3375, "paragraph": "ואפת היא הנשמה מצד אחד אל המנוחה, אל השלוה הפנימית, משקפת היא צלם אידיאלה הנכסף בתבנית כל העולמים, ומצד אחר היא שואפת אל החיים, אל החיים הגמורים, שבהם יש תנועה, קול, תשואות חן, שירה אדירה, וזמרת אל. מכירה היא על כן את העולם בסוד יצירתו. רואה את מקור המנוחה במקור הפעולה, את החיים והשלום בחוברת, והחיים והשלום יחדו ממקור האמת יצאו. היצירה מתבארת מיסוד העקוד, המילוי ההרמוני, הכל בכלי אחד, ויוצאת בסוד הניקוד, הנקודים, העולמים והבריות לאין תכלית, הכחות בפירודם, ובהתגברותם. האינדיוידואליות המתאדרת, והרוממות של החיים, בכל שאונם הנחמד, אל השלום. בהכרה, כי הפירוד, החיים שהשאון והניגוד הוא מקור שבעם, הרי הוא מביא את המות ואת הכליון, את הרשעה ואת השקר, נלקחת תמצית השאון. נעימת התנועה. עליות ההתחדשות, ובאה לעולם נעלה ומרומם, שסגולת הנקודים מוארים בו, ביושר הברודים, הקוים המסודרים, בשאיפת העקידה העליונה, העומדת בשיא גבהה. \n", "summary": "הנשמה שואפת לשורש היצירה, בו מתאחדת תנועת החיים המפורדים ושאונם, עם השלווה הפנימית ההרמונית.\n"}, {"id": 3312, "paragraph": "שמות הם היחוסים, שכל יש מתייחס על פיהם לאור אין סוף. והם הם המקיימים את הכל, וקוראים את הכל להויה. קרא אני אליהם יעמדו יחדו. ויש שכל כך קלוש ואפל הוא היחש, על פי ירידותיו, עד שהתוצאות, היוצאות ממנו לגבי המצוי ההוא, הן נוטות להרס ואפלולית. והם הם שמות הטומאה, שבאים על ידי כמה תמורות אין קץ. וסוף הכל לחזור לאורה, ולקיים בהם, בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.\n", "summary": "שמות ה' הם יחוס ההוויה לאין-סוף המקיימים את ההוויה, וכשהיחס הוא קלוש, נולדים שמות הטומאה, שסופם לחזור לאורה.\n"}, {"id": 3248, "paragraph": "ין ההתגלות הרוחנית צריכה לטשטש את העולם החמרי בציוריו המוגלים, אלא לעשות את היחש אליו יותר בהיר, יותר חפשי, ויותר עדין. הצער וההשתוממות, שמסתבכים בהעילויים הרוחניים במהלך התגברותם, הם באים מחורבן העולמות הקדומים, השרוים כולם בנשמה, לפני ההופעה העליונה, הבאה ומתחדשת. וכשאדם מתרומם לתיקון גמור, אין השכלול הרוחני שלו בא על ידי חורבן מה שקדם, לא על ידי פיסול של ראשונות, כי אם על ידי הוספה, ואלה מוסיף על הראשונות. ונמצא כל כח החיים, כל כח הציור, כל אוצר הדעת, כל היחושים הנפשיים קיימים, והם מוסיפים כח למערכת הקודש החדשה, ומתעלים בעילויה. המדרגה הראשונה, הבאה מתוך מפעל החורבן הקדום, היא מחוללת בנפש את הזעזוע, המקיף את היראה הטהורה הפנימית, כמו קלפה לפרי. והמדרגה השניה, של ההוספה על הראשונות, באה מתוך המקור של היראה בטהרתה, אשר העולם יבא אליו באחריתו. והתהלכתי בתוככם, אטייל עמכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני, יכול לא תיראו ממני תלמוד לאמר והייתי לכם לאלהים. אז הכל יתעלה למקורו הברוך, העליון, ששם הוא התוכן האחדותי, שהוא למעלה מכל ציור של הבדלות. ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לד', והיה הסירות בבית ד' כמזרקים לפני המזבח, והיה כל סיר בירושלים וביהודה קדש לד' צבאות. כי הכל יעלה למדת הקודש.\n", "summary": "ההתגלות הרוחנית בדרגתה העליונה, אינה מטשטשת ומחריבה את העולם החומרי כדי להשתכלל, אלא מאירה על-גביו.\n"}, {"id": 3398, "paragraph": "תפשטות הידיעה האלהית על דברים שלא היו במציאות, כעל דברים שבאו במציאות, הוא רק דבר צירופי ביחש להשגת נבראים, אבל באמתת המציאות, לגבי הענין האלהי, הכל יש כבר במציאות, שכל מה שהיה הוה ויהיה הכל ברוחו, ידיעתו וחפצו. ונמצא, שהכל מצוי בבחירה היותר עליונה של המציאות האמיתית, אלא שלגבי דידן אין אנו יכולים להשיג שום דבר של מציאות כי אם עד שתגרע מציאותו על ידי הצמצומים הרבים. עד שירדו ויהיו הדברים שוים במדרגת המציאות למציאותנו. ונמצא שכלל גדול הוא, שהידיעה האלהית מקפת מה שיש במציאות, מפני שאין שום דבר שאיננו במציאות לגבי האלהות. החק, שידיעתנו אינה מקפת מה שלא יש במציאות, הוא טבוע מפני ההתענפות של ידיעתנו מהידיעה האלהית, על כן יש בה קצת דוגמא של מקורה. ולא עוד אלא שלא שייך כלל לומר גבי האלהות הקפת ידיעה על מה שאין במציאות, כי מאחר שיהיה הדבר בידיעת ד', הרי הוא כבר מצוי במעולה שבמציאות, וכל המציאויות כולן אינן כי אם ניצוצות קטנות לגבי מציאות עליונה זו. \n", "summary": "ידיעת ה' כוללת רק את המציאות, אלא שכל העבר והעתיד קיימים במציאות לגביה, והידיעה האנושית אינה אלא התענפות ממנה.\n"}, {"id": 3249, "paragraph": "מדע הפנימי, וביותר הפנימי שבפנימיות, שהוא מדע הקודש, המחיה את אור החיים, אינו תלוי בשום מדע אחר, כי הוא נהר עליון אשר מעדן יוצא, מכיפיה מיבריך. ומה שמחברים את התורה והחכמה אינו כדי להשלים איזה חסרון כח, כי אם לחבר חיבורים והופעות חדשות. ויצירה זו של התחברות אור רוח הקודש, פנימיות התורה, עם החכמה של ההכרה האנושית, במלא הקומה של שניהם, ובמלא רוח הידידות המתאימה של שניהם, תחדש בעולם נשמות חדשות, ותתן צביון חדש, רענן ובריא, לחיים. ומירכתי שאול תוציא אורים גדולים, להאיר באור חדש, באור צדיקים, לכל יושבי תבל.\n", "summary": "מדע ��קודש אינו תלוי בשום מדע אחר, וחיבורו עם החכמה הכללית אינו להשלמת חיסרון אלא לתוספת אורה.\n"}, {"id": 3409, "paragraph": "עלי ההשגה הגדולים, כח המדמה שלהם הוא גדול ונשגב מאד, והוא מקושר עם החזיונות היותר כלליים שבמציאות, ולפי גודל הגבורה הרוחנית והטהרה הנפשית שלהם, פועל בהם כח המדמה את פעולתו לצייר ציורים עליונים ונשגבים, שאור האמת העליונה מתגלה על ידם, בגילויים כאלה, שאין שום שכל הגיוני יכול להגיע אליהם. אל תהיה קלה בעיניך התפתחותו של כח המדמה, גבורתו וצחצוחו, שהוא מקושר בקדושתו וטהרתו, כי הוא הכסא שאור החכמה והחיים העליונים שורים עליו. \n", "summary": "כשכוח המדמה בא בטהרה, הוא מצייר ציורים עליונים יותר מהשכל.\n"}, {"id": 3291, "paragraph": "עוסק בתורה לשמה נעשה כמעין הנובע וכנהר שאינו פוסק, על ידי מה שעולות החדשות ההשעריות, במלוא חייהן, אל מרום המסורת האלהית העליונה. ומחיבור שני יסודות הללו פורחות נשמות, משפעות מחיים קדושים ורעננים, המרימים את הערך של כל העולם כולו למדרגה עליונה ומוארה, המגיהה כל מחשכים.\n", "summary": "העוסק בתורה לשמה, מעלה את חידושיו והשערותיו למרומי המסורת, ומרומם את העולם כולו.\n"}, {"id": 3280, "paragraph": "קבלה המעשית רואה את הכל במציאות. יש בה הרבה שמחה, מצד הגודל היופי הטוב והתפארת. אמנם יש בה גם כן הרבה עצבות, ונטיות סיגופיות, מצד הרע, הזוהמא והטומאה, שהאדם מלופף בה, בעונותיו, ועונות אבותיו, עונות העולם, וחטאי העולמות, בנטית רצונם המוגבל. הציור להתנשא ולבטל את כל הרע והחסרון לא יוכל לשנות את המציאות. על כן היא מלאה כובד ראש. הקבלה העיונית, היא האידיאלית, שביותר נתבארה בחסידות החדשה, של הדורות הסמוכים, היא מבארת הכל באופן ציורי. הטוב הוא המוחלט, העומד, והרע אינו כי אם דמיוני. אם כן יש בבירור הדעת, והגברת הרוח, להפך הכל לטוב, ואין מקום לעצבונות, רק שמחה, ורוממות נשמה, צריך למלא את הכל.\n", "summary": "בקבלה המעשית ישנה עצבות מצד נתינתה ממשות לרע, ואילו הקבלה העיונית מלאה שמחה מצד ראייתה את הרע כדמיון.\n"}, {"id": 3355, "paragraph": "קשיבים את קול שיח הקודש ממרומים. קולטים את הרשמים, המתגלים, המתנוצצים כברקים. ממרומי הנשמה ושרשיה. כל חזון אשר יגלה קול קורא הוא ממרומים, מקור הדעת, מאוצר החיים אשר בנשמת חי העולמים, מתגלה הוא כל איש כפי טהרת עלייתו. כפי זיכוך עצמיותו. כל מה שהעונות מבדילים, בין האדם ליוצרו. יוצר כל, מוסרים הם, הקול הולך הוא ממקור האחדות העליונה ביותר התגלות אמת. כשיצוריו של האדם כולם, הגשמיים עם הרוחניים. מוכנים מטוהרים, וחשק הקודש של הרוממות האלהית בהדר כבודה, עטויה מעטה המוסר השלם בכל מהלכי החיים כולם, הולך ופורץ לו את דרכו. במדה זו סרים הם הקירות החוצצים, ואור ישר וקול ישר מגיע, ספוג אוצר חיים והכמת אמת. אזן שמעת ועין ראה ד' עשה גם שניהם. \n", "summary": "כל חזון המתגלה לאדם, קול קורא ממרומים הוא, ובטהרת נפש סרים המחיצות החוצצות בעדו, וזוכים לראותו ולשמעו.\n"}, {"id": 3453, "paragraph": "נבואה היא הכשרון המפותח של רוח הקודש, ורוח הקודש הוא הכח הנבואי טרם צאתו מן הכח אל הפועל הגמור. כשאנו משערים את ערכה של הנבואה, צריכים אנחנו לשים את המשקל היותר גדול והיותר עקרי על התוכן של רוח הקודש בקרבה, ומכל מקום עולה היא הנבואה על רוח הקודש, מפני שהיא מדת רוח הקודש מפותחה ומבושלה. מובן הדבר לפי זה, שאפשר שיהיה אדם גדול במדת רוח הקודש שלו ומכל מקום לא יהיה נביא, מפני שלא פתח את כשרונו לבא למדת הנבואה, או שמניעות חוציות. ממדרגת העולמים כולם, וסדרי החיים. ערכי התולדה האנושית, וכיוצא בהם, הן מעכבות את הפתוח הנבואי לצאת אל הפועל. ויש נביא שלא הגיע למדת רוח הקודש באותה המעלה המופלאה של בעל רוח הקודש הגדול, ומכל מקום אותה המדה של רוח הקודש שיש בו באה לידי פתוח. וזהו התוכן של יחש נביאים וכתובים זה לזה, שהנביאים עולים בכללם על הכתובים, בקדושתם, ומכל מקום ישנה מדרגה המשוה את הנביאים אל הכתובים, ומניחים כתובים על גבי נביאים כשם שמניחים נביאים על גבי כתובים. ולפעמים מתגלה מדרגה מיוחדה מוקדמת בכתובים לגבי נביאיס, כפי הסדר של מלכיומ זכרונות שופרות, דראש השנה. אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מנייהו, אינהו, עדיפי מיניה, דאינהו נביאי ואיהו לא נביא, ואיהו עדיף מנייהו, דאיהו חזי ואינהו לא חזו. \n", "summary": "אף שנבואה היא רוח הקודש בשלה ומפותחת, ישנן מעלות שבאו לידי פיתוח דווקא אצל בעלי רוח הקודש (\"כתובים\").\n"}, {"id": 3221, "paragraph": "ינוי גדול יש לנכנס מתוך הרחבה גדולה של עיונים טהורים, ממוזגים ברגש ושירה כלילת תפארת, אל תוך הקצובות ההלכותיות, שהן שחורות כעורב. אע\"פ שזהו יפיו ועזוז קדשו, למשול בעולם המלא מחשכים, זוהמות, ותסיסות מהומיות. אבל בעל הנשמה, המפוארת בהדר קדשה, הוא מרגיש את ענותו הנוראה, את כל חבלי המאסר, בעת יציאה מתלמוד אל תלמוד. והוא צריך תמיד עצה והדרכה נכונה, איך לרפד את היצוע של התוכנים המעשיים לפרטיהם הקשים ברפידות רכות, מלאות יפעה של עדינות החיים. והדר הקודש הנוצץ בהוד החופש והטוהר השמימי, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.\n", "summary": "בפנימיות, נמצאת תמצית הלכתית באגדה ותוכן אגדי בהלכה, ועלינו להבליט זאת ולאחדם, ומתביעה זו נולדו הפלפולים באגדה.\n"}, {"id": 3348, "paragraph": "צייר בנו רוחנו את יצירותיו. מכירים אנו את המלאך, מלא החיים, היושב על האבנים, יוצר ומחולל את יצוריו, ממרומי מעלה מועף ביעף הוא, מתקרב אלינו, מתגלה בנשמתנו. הנה הוא בא. ואנו ברב שלום וחבה נקדמהו. והוא מכיר את חבתנו, בצורה יותר עדינה, יותר טהורה, יותר חיה ואיתנה, ממה שאנו סגורי החומר מכירים אותה. גמרנו את היצירה, או נפסקה אצלנו באמצע, התעיף עיניך בו ואיננו, עף לו הכרוב, ומרומים עלה, ונפשנו נדהמה. עוסקים אנחנו בתורה וחכמה, במעשים טובים ובמדות טובות, לקשר את מלאכי הקודש שלנו אלינו. לאמץ את כחנו באימוץ גבורת אל חונן, המופיע לנו באורו וישעו. מתחלפים בנו המצבים, גבורה ורפיון נפגשו, אהבה ובחילה מתערבים זה בזה, בטחון ופחד משמשים יחד. אור וחשך בערבוביה. כל זה בא ממיעוט זיקוקנו. נרומם יותר. התשובה תגדל ותתעלה, ברעם גבורתה, הרצון יתעלה בעילוי קדשו. מתרוממים אנו על הבשר וזוהמותיו, מתעלים אנו על השקר והחונף של הסביבה, באמת אל אמת אנו מתדבקים, והאור מתגבר, והחיים מתעלים.\n", "summary": "כשהרוח יוצרת, מתגלה בנשמה המלאך היוצר, וכשהיצירה נפסקת מסתלק המלאך, ועל-ידי התורה והעבודה שבים ומתקשרים אליו.\n"}]

DATA/parsed_files/lights_of_holiness_b_test.json

@@ -0,0 +1 @@
+[{"id": 3637, "paragraph": "ה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה. אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעליה המוחלטת. וההויה נוצרה בתכונה כזו, שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זאת היא פעולה אין סופית. וכדי להבטיח את העליה בעצמותה של ההויה נוצרה כולה בעילוי עליון, והעילוי היה יותר מכדי השעור שתוכן מוגבל יכול להיות בפועל, אף על פי שהוא יכול להיות בכח, על כן בהופעת ההויה בפועל נתקלקלו הדברים, והכחות נסתבכו זה בזה, והנם עוסקים במלחמה חריפה, עד שתנצח המחשבה המוחלטת האין סופית של הטוב, ויתוקן הכל, בצירוף העילוי של נתינת מקום להשלמתה של עליה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה משלמת את כבוד בוראה. \n", "summary": "טעם הבריאה הוא הוספת השתלמות לשלמות האין סופית, ונפילת העולם באה מתוך גדלותו האין-סופית שלא יכלה להתממש.\n"}, {"id": 3485, "paragraph": "י אפשר לומר כלל שתהיה עין הנשמה צרה בהגוף, אף על פי שהענינים שהם שואפים אליהם ופועלים בהם ובונים אותם נראים כרחוקים זה מזה. וכן אי אפשר שנשמת הנשמה, הרוח האצילי העליון שהוא מחיה את הנשמה, תהיה עינו צרה בהנשמה, אף על פי שהיא מוגבלה וירודה לגביה, כמו שהגוף מוגבל הוא וירוד כלפי הנשמה. וכן הוא הדין בכל ההוה ובכל ההנהגה, הכללית והפרטית, האישית והצבורית, זהו דרך החיים. כשרואים אנו אנשים מתגברים לאחוז מגמות גופניות. או חילוניות, והם עסוקים בבנין האומה, והתבל, ואנו מרגישים, שיסוד החיים ומקור ההצלחה נתון הוא בתוך התפקידים העליונים, לא בבנין החמרי, כי אם בהרוחני, ולא בהרוחני החילוני, כי אם בצדדיו העליונים המקודשים, קודש הקדשים, אל ירע לבנו בכל המפעלים הללו. אל נעלים עין מהצורך הגדול להתבססותה של נשמת הנשמה, אל הנשמה ואל הגוף, ואל הסתדרותם הטובה, כלומר הצורך של הקדושה העליונה, האידיאלית, האצילית האלהית, אל הבסיסים של הרוחניות החילונית, וזו האחרונה אל הגופניות וכל פנותיה, ובהתאחדות הכחות כולם יהיה הבנין שלם. \n", "summary": "כשם שעין הנשמה אינה צרה בגוף, כך עין הקודש העליון (נשמת הנשמה) אינה צרה ברוח החילונית (נשמה) ובבניין החומר (גוף).\n"}, {"id": 3503, "paragraph": "צרך של הדבקות האלהית, במחשבה ובחשק הלב, שהוא יסוד האמונה בחיים, שהוא בא ודופק בחזקה בהרגשת הנשמה המוכשרת לזה מצד דרכי חייה, מדותיה וידיעותיה, צורך זה מקורו הוא בההתאגדות הכללית, שצרור החיים הכלליים אגוד הוא ביחד. ועל פי מדה מיוחדה הקרבה הזאת מאגדת את הנשמות של כל פרטי ישראל ביחד, ובמדה יותר רחבה את כל האדם יחד בכללותו, באיגוד הצלם האלהי הכללי, ובמדה יותר מורחבת מתאגד ביחד כל צרור החיים של כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, תוצא הארץ נפש חיה למינה זו נפשו של אדם הראשון, ובמדה המתרחבת ביותר, עובר גבול האחדות על כל המצוי, כל הנברא הנוצר והנעשה ומיסוד האחדות שבצורות הכלליות הללו, שהוא דבר של מציאות בפועל, בא הצורך העליון לקרבת אלהים ולדבקות עליונה. שבאמת לא את עצמיותו לבד האדם מעלה ברוממותו המקודשת, בעת אשר חדות אלהים עליונה תמלאהו, בעת שרוח הקודש מ��שקש לפניו כזוג, ולבו מלא על כל גדותיו אהבה לכל היצור, כי אם את הכל הוא מעלה, את כל הנשמה, כל החי, כל היש. וכל נשמה יותר עליונה מרגשת בעתים יותר תכופות את הצורך הגדול הזה. וישנם אדירי אמונה, גדולי נשמה, שמעולם אין עליה עליונה זו של דבקות אלהית, מאירה ושמחה, סרה מאתם. והם הם יסודי העולם, מדריכי התבל, משכלליו ומיסדיו, המרבים בו שלום ואושר. וכל הצדדים של ההטבות והעליות למצב החיים, כל העצות הממלכתיות, הספרותיות, הכתתיות, וכדומה, אינם כי אם קטעים קטנים מגדולת פעולתם של גדולי נשמה הללו, שאור החיים הגדול שלהם מצד עצמו ממלא את העולם כולו תקון ואורה. ובזכותם המחשבה שבאדם הכללי חיה ומתהפכת לכח פועל ומרבה להטיב, לשפר ולהעלות את החיים הלאומיים והאנושיים, הכלליים והפרטיים, דרגה אמר דרגה, אל מעלתם העליונה בי מלכים ימלכו ורזנים יחוקקו צדק, בי שרים ישרו ונדיבים כל שפטי ארץ. \n", "summary": "הצורך בדבקות האלוהית בא מאיגוד כל הנשמות והברואים בצרור החיים, והצדיק בדבקותו מעלה ומיטיב עם הכל.\n"}, {"id": 3526, "paragraph": "ש רצון גלוי בתוכיות הנפש, רצון הלב, ויש רצון מסותר בכללות הגוף. הרצון שבלב כשהוא מתגלה לטובה, בהארתו מוציא מן הכח אל הפועל את הרצון המסותר שבכללות החיים, וכאן נעשה מזיגה רוחנית נפלאה ויצירה גדולה. ואור זה הולך וממשיך עליו את האור הטוב, את החיים הקדושים שבכללות ההויה, שהנם מלאים שאיפת קודש לנועם העליון של אור ד' בעולמו, אור השכינה נשמת העולמים, הוד האידיאליות האלהית החיה בכל. ברוך כבוד ד' ממקומו.\n", "summary": "רצון הלב הגלוי, מוציא אל הפועל את הרצון המסותר בגוף, ושניהם מגלים את הטוב שבהוויה.\n"}, {"id": 3601, "paragraph": "רבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו. האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל. השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו. השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם. השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב. זאת היא שאיפת ישראל. המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו, למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, קנאת ד' צבאות תעשה זאת. וקנאת ד' היא רוח החיה בגבורת ישראל, שלא להניח להרשעה האנושית ולא להרשעה העולמית אפילו כמלא נימא, והאלילים כליל יחלף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ד' מלך. ומובן הדבר, שבין היאוש הגמור, של הבודיסמוס, ובין היאוש למחצ��, של הנוצריות, הם משמשים באיזה אופן את הרשעה העולמית, ברצותה על כל פנים להמשיך אליה כל אשר תוכל, לפחות להודות בממשיותה ונצחונה, כשהיא לעצמה, וממילא היא מתבצרת. ובא אור ישראל להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים. \n", "summary": "ארבע שאיפות הן: האלילות שואפת להשלטת הרע בעולם, הבודהיזם התייאש מהעולם בגלל שלטון הרע בו ושואף לכיליון. הנצרות התייאשה מהעולם החומרי הדבק ברע, והיהדות שואפת להשליט את הטוב על הרע ולהופכו לטוב.\n"}, {"id": 3657, "paragraph": "שאנו נשאלים על החיים החברותיים מה היא מגמתם, אין לנו תשובה מאותם החיים עצמם, כי אם זקוקים אנו לבא לשאיפה של עולם גדול ונשגב מהם, שמקצת מזהרירותיו מתראים לפנינו בעולם הדעת, ובכל המרחבים של העולם הרוחני. ובזה כבר אנו באים בהסכמה, שאי אפשר כלל שתהיה כל השאיפה האנושית שקועה רק באותם החיים החברותיים לבדם, ולא עוד אלא שהדבר מוכרח הוא, שאם יחדלו החיים החברותיים מיניקת לשדם מאותם החיים העליונים שהם למעלה מהם, ושהם עושים את הויתם להויה מטרתית, יפחת מאד הערך החיוני שלהם עצמם, וממילא יתגלו בקרבם מגרעות גדולות, עד שיהיו יורדים גם בערכם. ובשביל כך תיקון העולם דורש צפיית ישועה עמוקה ממעיני הישועה העליונים. ותקותם של ישראל הנצחית לאורו של משיח, לאור ד' בעולמו, היא היא בסיסו של עולם, של כל מצביו, גם של העולם החברותי, עם כל הסתעפותיו. ומוכרח הדבר, שאנשים צופים ימצאו, שכל מעינם יהיה שקוע באותן המגמות העליונות, וחזיונם יהיה עולה ומרעיף על גבי החזיונות החברותיים, הנוטלים כל כך מקום כמותי גדול בעולמנו. אותו הרוח המחיה את החיים החברותיים צריך שיהיה בעצמו לקוח מאצילות הרוח העליון של החיים העליונים, החיים הקדושים השמימיים, חיי החכמה, חיי העדן הקדוש של נועם ד'. וממילא הוא מוכן להיות עושה בחיים החברותיים מעין דוגמתו, מעין דוגמא של מעלה, להשכין את שלום המרומים בארץ, ושכינה בתחתונים. זאת היא המגמה היסודית של נשמת ישראל, לחיות חיים אלהיים במובן החברותי, כמו שהחיים הללו הנם מצויים למעלה מן החברה, וכמו שהם נסקרים במשאת נפשם של יחידי סגולה המקודשים. נחלת ישראל היסודית היא מתנה זו, שהחיים החברותיים שלהם היא דוגמא של מעלה, מלכות בית דוד היא דוגמת מלכות שמים העליונה, והסגולות השמימיות גנוזות בה, והן מוכרחות לצאת לאור בכל מילואם, במילוי המלכותי, בהתכוננות כסא ד' על מכונו, על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה. והמשיחיות בעצמותה סגולת ישראל היא, סגולת האומה, שהיא צריכה להתפתח בקרבה, ומוכרחה להגאל ממציריה וכל המציקים לה, השושנה העליונה צריכה שיפנו מכל צדדיה הקוצים והחותים העוקצים אותה, ותתיחד עם דודה באהבה, מלכות שמים ומלכות הארץ בחטיבה אחת, האידיאל החברותי והאידיאל הרוחני המרומם הגדול מעל כל חיי חברה וקיבוץ, החובק במתי שחקים בגדלו ותעצומות הפשטתו, המלא הוד נצח נצחים, מתאחדים ומתמזגים יחד. ד' אחד ושמו אחד. \n", "summary": "ערך החיים החברותיים תלוי ביניקתם מהחיים העליונים, ולכן תיקון העולם דורש צופי ישועה עליונה. סגולת החיים החברתיים בישראל הנה מעין דוגמה של מעלה, כסא להשראת שכינה, וצריכה היא לצאת אל הפועל.\n"}, {"id": 3550, "paragraph": "ומרים טוענים נוטים להסתה, האליליות עזיזה היא בהבלטת רשמי החיים, בהבעת הפרטיות, בחדירה אל היופי ואל העשירות הגונית, האחדות האלהית מטשטשת את הכל, מכל הגוונים גון אחד היא עושה, ועושר החיים מתדלדל באה טענה זו מחסרון ידיעה וכהות רגש. האליליות עם ההתעוררות העזיזה שלה עשתה כבר את הרושם שלה להשחית את החיים, והתביעה של עושר הגוונים ושל הבלטת הרשמים. בשביל כך האחדות האלהית, בתאר אחדותה היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה. והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המדה שהיא מתעלה על הריבוי, ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף. האחדות המחיה את הריבוי, הסופגת בתוכה את הריבוי, וממעל לכל מציאות ולכל תוכן היא מתנשאה, לא תוכל להמעיט את רשמי החיים, כי אם להרבותם על ידי שפעת אומץ וגודל האחדות לתוך הריבוי, וכל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף. הרזיות, באה להשלים את הציור, ולהראות איך כל יפיפותו של יפת לקוחה היא בעיקרה מאהלי שם, אלא שנתטשטשה הצורה,. בריחוק מקום. ומדברת היא הרזיות בהרחבת הביאור, בעולם האלהי האחדותי, בכל העושר הגווני הפרטי, המתגלה מהופעת האלהות האחדותית, בהגלותה לבני אדם בשכלם ובהרגשתם. וקמים קנאים ואומרים על חכמת אמת זאת, המחיה את כל נשמה יפה, ילידת חוץ היא דמיון של מיתולוגיה יש כאן, ואינם יודעים תבענים הללו, שכל ניצוץ אור חם וחיים לקוח ושאוב הוא מיסוד של קודש האחדות. ולהבין את האחדות, להרגישה בכל עשרה, את האחדות ואת מקורת את גילוי ההויה שלה, ואת עזוזה, הננו נקראים לדבר במושגי האחדות על פי הופעת הריבוי. והריבוי האחדותי זהו הריבוי העשיר שבעשירים, הריבוי של אחד של לפני אחד, כלומר השלמות של הריבוי בהוד תפארת האחדות האלהית. \n", "summary": "הרבגוניות האחדותית שבפנימיות התורה, גדולה מזו המפורדת של האלילות והמיתולוגיה.\n"}, {"id": 3658, "paragraph": "עולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האמללה, שתאר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה, והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר עליון יותר. מעין עליה זו הוא אור המתגלה בשמטה, בשבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת אחות כל החיים כולם, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. אמנם גם יובל, גם שמטה, רשמים הם של עולם חדש, שהעולם ההוה איננו מניח לקבוע את כל החותם כולו, אבל מבשרים הם טוב עליון, הבא מזריחה של רוחניות יותר עליונה. אבל בין כך וכך חובת האדם בצורתו המדעית לרומם את עבודת האדמה משפלותה, וזה עושה אור ד' במדע האנושי, ועתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, הקרקע תצא מקללתה בחלקה היותר גדול, מפני שהחכמה תגאלנה. אבל כל זה תהיה גאולת האדם, שהיא רק תכשיר גאולת העולם. אבל גאולת העולם עצמה תתרומם מעל הצורך של עמידה על הקרקע, ולא חובה כי אם עדן תשאר עבודת האדמה, ובגן עדן יטייל האדם, ושמה יהיה לעבדה ולשמרה, והעדן עצמו עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, הוא למעלה מכל עבודה ומכל שמירה. וגם אותו העתיד מרשם הוא את זוהר אורו על ההוה, ובתקופות היותר מאירות תהיה רשימתו יותר נכרת, עד התעלות עליונה. שהכל מתעלה, הכל מתפתח, והכל דולג ודוהר למעלה, הכל שמח, מתרעע, מרנן, ומלא גילה פנימית, ושבע שמחות, ונחת עדנים, והוד הכל, והדר מקור הכל מאיר בחלקיותו של כל אחד. והמוסר ההוי קשור בו, אורו וישעו של הקץ היותר מרומם איננו ניתק מהתוכן המוסרי של ההוה, וסוכת עורו של לויתן, הכל לפי מעשיו של כל אחד ואחד. זאת היא הדעה העליונה, הדעה הישראלית, היודעת להוקיר את החיים המוסריים בתפארת נצח הודם, מה שלא ידע כל עם ולשון, ולא תשורם עין כל חכם ערל בשר. ועם כל זה אין העתיד מתעמם אפילו במאומה, ואין גילת הודו מתמעטת, כי אם עוד עולה ומתעלה, צשביל קשרה האמיץ ביקר המוסר, שהוא אמנם לא המוסר האנושי המוגבל בתחומים כל כך צרים, ובנוי על יסודות שהנפש חופשת להשתחרר מהם, כי אם המוסר הנצחי. המוסר האלהי אור החיים הוא מצד עצמו, לא רצועות על קרני שור מועד הוא כי אם עטרת תפארת בראשו של כל צדיק, וצדיקים יירשו ארץ. והתעלות ההויה תעלה עד שהאניות היותר אמיצה של הכל תתבצר באמת וטוב ונושאיהם. לכן בארצם משנה יירשו שמחת עולם תהיה להם. \n", "summary": "השמיטה היא התעלות למצב של תיקון חטא האדם, בו תתבטל עבודת האדמה ותהפך ל\"עדן\", ועד אז מתקנהּ המדע האנושי.\n"}, {"id": 3580, "paragraph": "תי השקפות עולם הן, ההשקפה המאחדת, וההשקפה המפרדת. ההשקפה המאחדת רואה את כל החזון של נמצאים מפורדים זה מזה רק בתור טעות החוש, ומיעוט ההארה, אבל אמתת המציאות היא רק אחדות גדולה, והנמצאים הרבים והשונים הם רק גילויים מיוחדים, אברים שונים, צבעים וגוונים שונים של אותה החטיבה האחדותית. ובהשקפת האחדות מביטים על הכל, ואז ממילא מתמצא חשבון הטוב, כי הכל ביחד בודאי הוא טוב בתכלית הטוב, והוא עוד הרבה יותר טוב על ידי התגלות החלקים הרעים שלו, מאילו היה חסר אותם האברים או אותם דרכי הגילוי. וכל מה שאותה ההכרה האחדותית מתעמקת ומתעצמת, ככה מתגלה היא אמתתה בכל החידור התהומי שלה, ובממשלתה על החיים הולכות כל ההרגשות על פי צביונה, ונמצא שהכל מורגש ברגש של טוב, וטוב על טוב מתגבר, וחדוה על חדוה מתעלה, וחיים על חיים מתאדרים. וכל מה שההשקפה האחדותית מכה היא יותר את שרשיה בעומק, היא מביאה גם כן את הטוב המעשי בעולם, את החיים ואת השלום. ולעומתה של השקפה עליונה זו נמצאת ההשקפה המפרדת, הרואה את המציאות המופרדה בתור חזון אמתי, והזרות של כל מצוי אל משנהו היא תופסת לאמתת ההכרה. החושים וכל ההשגות השטחיות עוזרים על ידיה, והחיים הולכים על פי ה ומתגשמים, וכל מה שתוצאותיה מתגברות הולכת היא האפלה והרשעה ומתגברת. אין קץ לעומק המלחמה שבין אלו ההשקפות, החיצונה והפנימית, כל הארחות של העלילות שבעולם הולכות הן אל מקום אחד להוציא אל הפועל את השליטה של ההשקפה האחדותית בכל העולמים, ולשעבד את השקפת הפירוד אליה. אמונת האחדות האלהית היא הנשמה, הנושאת בקרבה את כל אוצר החיים, את כל הרכוש הפנימי, שאושר העולמים אצור בו. \n", "summary": "ההשקפה המפרידה ממלאת את העולם ברשע, וההשקפה המאחדת מביאה את הטוב, וכל תהפוכות העולם מכוונות להוציאה לפועל.\n"}, {"id": 3662, "paragraph": "שנן כמה מדרגות של עילויים, שיוכל האדם והעולם להתעלות. המדרגה האחת היא שלא יעמד המצב על מעמד אחד, כי אם יזוז ממקומו לצד המעלה, וזו היא רק הצלה מירידה למטה, כי עמידה ממש אי אפשר. והשנית היא שתמיד תהיה התנועה הבאה חזקה משלפניה, ובזה העליה היא הולכת הלוך ואור. והשלישית היא שתהיה כל תנועה כפולה משלפניה, וכן הולך הדבר לבלי תכלית בכפל, עד שכל תנועה באה להיות כוללת כל מה שבעיקר ושבחידוש התנועות שלפניה, עד שכל רגע חדש של תיים הוא שוה ונעלה באיכותו על כל החיים הקודמים, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. \n", "summary": "באדם ובעולם ישנה התעלות מתמדת, וישנה התעלות מתגברת, וגדולה מהם – התעלות מצטברת המכפילה את עצמה.\n"}, {"id": 3576, "paragraph": "יש יחידי צריך למצא עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולם המסבבו, שהוא חברתו, צבורו ועמו. הצבור מוצא את עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו באנושיות כולה. האנושיות היא מוצאה עצמה בעצמה בתחלה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בעולם. העולם מוצא את עצמו בעצמו ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולמים כולם, המסבבים אותו. הסביבה העולמית בכללותה היא מוצאה את עצמה בעצמה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בההכללה הסוג סוגית העליונה של כל העולמיות. העולמיות היא מוצאה את עצמה בעצמה. ואחר כך היא מוצאה את עצמה בהחוסן המלא, בהאור העליון. בהמון החיים ומקור יממיהם. בהאורה האלהית. ואז מתאחדות כל ההכרות הללו יחד, וחוזרות ונעשות חטיבה אחת, שכללותה היא אדירה לאין חקר, ופרטיותה היא חסינה, תמימה שלמה ומבולטה עד אין קץ ותכלית. ושטף החיים הולך ושוטף, ואור הקדש הולך ומתגבר. ושרים כחוללים כל מעיני בך. \n", "summary": "האדם, הציבור, האנושות, העולם, הסביבה העולמית והעולמיות, מוצאים את עצמם בעצמם תחילה, ואחר-כך בסביבתם, ואז מתאחדות הכרותיהם.\n"}, {"id": 3618, "paragraph": "מחשבות הגדולות, הכלליות, מתגלה הנועם העליון של עולם הבא, אור הבינה, וברעיונות ועצות המוסר וההדרכה המדותית וכל פרטיה של תורה מתגלה זיו השלום, והשפעת הטוב, המיסד עולם, ומכינו להיות עומד וחי בחיי היחיד ובחיי החברה, בחיי שעה ובחיי עולם, והיינו דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. וצדיקים הולכים תמיד מחיל אל חיל, מדרך לנתיב, ומטיילים מנתיב לדרך בעילויים, וטועמים את הנועם בכל עדניו, ומתענגים על רוב שלום, ועולים מן השלום, והמנוחה שבאה לרגליו, אל הנועם, ומרבים נועם בעולם הרוחני ובחיי הנשמות, ושלום בעולם המעשה ובחיי הגויות. ולא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ומה מונח בתוך הכלי ההוא, עצם הברכה, ומה היא עצם הברכה זהו הנועם, ברכת משה שברך את עושי המשכן, כאשר הביאו אליו, וראה שעשו ככל אשר צוה ד' אותו, ומה ברכה ברכם, ויהי נעם ד' אלהינו עלינו, וכן אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם. והיא שכינה העליונה, אוצר הנועם, רחובות הנהר, מקור התורה, בכל נועמה. \n", "summary": "במחשבות הכלליות מתגלה הנועם של העולם הבא, והוא שורה בשלום העולם הזה, המתגלה על-ידי פרטי התורה והמוסר.\n"}, {"id": 3590, "paragraph": "טוב והרע ביסודו הוא הרבה יותר נשגב מהמתגלה ממנו בחיי האדם, היחידי והחברותי. אמנם התוכן המתגלה בחיים הוא מסתעף מהעצמיות של הטוב והרע, אבל יסודו העליון, הטומאה והטהרה, הוא המושקף בחזון קודש, שההדרכות האלהיות פונות אליו. ולפעמים יש שהרע התחתיתי הוא רק רע חיצוני, והוא ספוג טוב עצמי, ולהיפך שהטוב התחתיתי הוא רק טוב שטחי וחיצוני, אבל ספוג הוא ברע עצמי עליון פנימי. ומוצאים אנחנו בזה, שהאמונה והקדושה הוא יסוד ושרש הכל, והוא מלא עצמיות, ונותן חיים ותקוה, בנין והתקיימות הרבה יותר מכל תוכן תרבותי מוסרי שהאדם יכול לסמנו. אמנם להיות מוכשר לחיים כאלה, שעל פי היסוד העליון הם מכוננים, צריך על זה מחצב עם מיוחד, וזהו הרז העליון שבאומת ישראל. \n", "summary": "הטוב והרע המוסריים עלולים להתערב, אך יסודם העליון אינו מתערב, ולכן האמונה והקדושה היסודיים, גדולים מכל תוכן מוסרי.\n"}, {"id": 3566, "paragraph": "חדות הרוחניות מאחדת בקרבה אחדות המחשבה והרצון. הרצון מתגלה בתבניתו, רק בשטחו החיצוני הוא אצלנו אופי משונה מהמחשבה והציור השכלי. וההתאחדות הזאת מובילה אותנו לידי האחדות המוחלטה של כל היש, עד שהמציאות הגשמית והרוחנית אינם כי אם ערכים משתנים בלבושיהם. ובאים המחשבה והרצון והמהותיות כולה בחוברת, והתעמקות המחשבה והגדלתה היא בעצמה הגדלת הרצון, והגדלת הרצון היא הגדלת המחשבה, ושניהם הם הגדלת המציאות הממשית, והגדלת המציאות הממשית היא הגדלתם. ונמצא שהתעלות הרצון היא מעשרת את המציאות ומפרה אותה, ככל ההפריות של הפגישות המעשיות. השגת הקנינים והאדרת החיים, הטבת המוסר והאדרת הדעת עומדים בשורה אחת. התפלה באה כאן בתור פעולה מחוללת את המבוקשים, לא רק בתור אחד מהקנינים שהמוסר צריך להם לשכלול יפיו, וההשגה המבוקשת של התפלה היא בעצמה הפעולה האידיאלית של החיים, המאחדת את הרצון עם המחשבה השכלית, ושניהם יחד עם המהותים הממשיים שבעולם החושים. אותם העילויים שבנפש האדם פנימה, וכל מכשיריהם, הנם מתגלים לפנינו על פי האספקלריא המאירה של האחדותיות הגדולה בתור שביבים של המציצות הגדולה בכל תהלוכותיה. וכל הגודל וכל הקוטן הנמדד בערכים הנפשיים, כל התבניות השונות, כל התשוקות וכל משאות הנפש הפרטיות, הנם לנו חזות הכל, כקרני פרוינהופר, למדוד על ידם את השיגובים המוחלטים. כפי ערך מעלתו של האדם ושל הגוי בפנימיותו כן יהיו ערכיו עוברים את גבולי הצמצום ובוקעים ועולים למרומי מרחבי אין סוף, וכן יהיו קביעות דעותיהם לאורים כלליים, ומדותיהם מנצחות להיות באחרית הימים מדות כל אדם וכל יצור. וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. \n", "summary": "המחשבה הרזית רואה בכל פעולה קטנה בתחתונים את שורשה בעליונים (כשיקוף הספקטרום את החומר), והקוטן מלמד על הגודל.\n"}, {"id": 3597, "paragraph": "היכן צהלת הרוח יכולה לנבע, אם לא מהכרת הטוב המוחלט, הטוב האלהי. הרי אפשר לאדם שידאג, שמא יהיה סובל יסורים. בתדירי תדיריות, שמא יש אחיזה כזאת בהויה שאינו יכול להתפרק ממנה עדי עד, והיא מצערת לנצח. בטחון נגד דאגה זו אי אפשר כי אם בטוב האלהי. \n", "summary": "מקור השמחה הוא הביטחון והאמונה בטוב האלוהי, הגוברים על ייסורי העולם הזה.\n"}, {"id": 3512, "paragraph": "מה לא נבין את רוח החיים הגדול המלא בכל היש כולו, בכל הבריאה, המוגבלת ובלתי מוגבלת גם יחד. למה לא ננשא את רעיוננו להביט באור הזוהר הגדול הזה, שאין קץ לעושרו, לאורו ותפארתו, ולמה לא נחוש שעם כל גדלו וחילו הרי הוא מכוון לפי המדה של מה שיש בו צד הגבלה, צד חשבת וצד סתירה, אבל המקור הנאדר בקודש, בכליל שלמות תפארתו, הרי הוא באין ערוך מפואר ונשגב מכל האיתניות ואור הקודש של רוח החיים אשר בעולמים כולם. והאידיאליות, העליונה, המשותפת לכליל תפארת הרוח הנובע ממקור אלהים חיים, להוסיף עז ועצמת אור וחיל ברוח החיים אשר ליצור כולו, מתאחדת עם האידיאליות הנשגבה של רוח החיים אשר במלא כל העולמים. וברוח האצילי אשר לחפץ החפשי של מעולה ומפותח שביצורים, כערכו של האדם. בעולמנו, וכל דומיו, שהם יונקים מאותו הזיו והיסוד המציר ומחיה ביקר תפארת, שם מתאחדת האידיאליות הקבוצה. וצדק ושלום נשקו, וחסד ואמת נפגשו, אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. וממאפלי הסתר בא אור בהיר לשכלולו של עולם ברור, שכולו אומר כבוד. \n", "summary": "האידיאליות האצילית של ההוויה גדולה מהרוח הממלאת ומחייה אותה, ושתיהן מתאחדות.\n"}, {"id": 3531, "paragraph": "רבה יותר עשיר ועז ומלא תוכן ומרץ וישות תכונית הם כל אחד ואחד מניצוצי החיים שאנו מביטים עליהם ממרחקים מגבוה. אוצר החיים שבבעלי חיים כולם מקטנם ועד גדלם, גם אוצר החיים הסגור החתום והנעלם המוגלם בכח בצמחים ובדוממים, אין אנו יכולים לסמן את עזוזם הפנימי, הכל הולך ושוטף, מזדעזע ושואף. גם אנו אין אנו יכולים להעריך את עושר פנימיותנו, סתום וחתום הוא בעדנו גם עולמנו אנו הפנימי, הוא עולמנו במציאות, בקישור בחפץ סמוי, ועולם שאינו עולמנו, בהכרה בידיעה בחדירה. הכל מלא עושר וגודל, והכל שואף להתעלות, להזדכך ולהתרומם. הכל אומר שירה, משבח מגדל מרומם ומנשא, והכל בונה עובד משכלל ומעלה, שואף להתאחד ולהתארגן. החיים כלילי יופי וחכמה, אדירי גבורה והופעה, מתחילים לא ממקום שכבר יש שם ביטוי של אומר והגיון, כי אם ממחשכים, אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ. ודעתנו המשוטטת באחדות כל היצור מוצאה צת גאון האדם בכל פנה, במרומי שחקים ובמעמקי אדמה, ד' ממית ומחיה, משפיל אף מרומם. \n", "summary": "ניצוצות החיים הנסתרים של הדצח\"מ, גדולים מגילוייהם ההכרתיים, וכולם שואפים להתעלות ואומרים שירה.\n"}, {"id": 3547, "paragraph": "ש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה. הקנאה היא מוזרה. רבים לא יכירוה, מפני שישנם כמה גורמים שמונעים את השפה מלהביעה, אבל היא ישנה, נרדמה היא במחבואי הנפש האנושית, והיא יוצאת לפעמים בצורות שונות, חוץ מצורתה האמתית, כדרכן של כל התוצאות של הקנאה שאינן מתלבשות כי אם במלבוש נכרי, ונושאות עליהן תמיד שם זר. הקנאה המוזרה הזאת היא הקנאה באלהים, האדם מקנא הוא באלהים על אשרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת. הקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המההצבה, טמטום השכל ורוגז הרוח, וכשכל האמצעים אינם מספיקים להכיל את זעמה היא מסיימת בכפירה מוחלטת, כדי להסיר מהנפש הכואבת, אכולת הרקב. את העוקץ של הקנאה, הדוקר נורא אין מרפא למחלה זו, כי אם הארה עליונה של דעת אלהים בבירור ובעומק הגיון. הנ תיבות המיוחדות ביחוד להסרת הנגע של קנאה זאת, שבהסרתו נפטר גם כן מכל התולדות הרעות של הלבושים השונים שהיא מתלבשת בהם עד מחלת הכפירה המשועממת, המתפשטת בדורנו בתור מחלת הזמן, הנתיבות הללו שתים הנן, האחת היא נתיבה מדעית טהורה, והשניה מדעית מוסרית. הנתיבה המדעית מבררת, שההבדל שבין האלהים והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה וארחות החיים. כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלהי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה מוצא הוא שהכל הוא כלול באלהים, והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההויה איננו כי אם התגלות אלהות, הזורחת בגוונים שונים לפנינו, ולפי זה כל האושר האלהי הלא הוא אושר של הכל. והאושר הוא הולך ומתגדל, כל מה שהידיעה האלהית היא הולכת ומתבררת. וזהו סוד העונג הנעלה של ההשגה האלהית, שהוא הולך וחש את אשרו העליון, את שלמותו הנצחית, המלאה חדוה ועז, ואין כאן מקום לשום קנאה הנתיבה השניה היא מדעית-מוסרית, שהשלמות וחיוב המציאות האלהית היא תלויה במדת הצדק החפשית, וכל מי שיעלה את חפשיות רצונו באותה המדה של הצדק המלא, שהאלהים הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החפשי והמוחלט, הרי הוא משתאב בגופא דמלכא, וקונה לו את השלמות האלהית, מצד בטולו אל האור האלהי בעונג פנימי. ואין שום מעצור לשום נמצא לרומם את חפצו חפשי למרום הצדק האלהי, וכפי אותה המדה שהאדם מתקרב אל מדת הצדק האלהית, הרי הוא מתעלה, ונעשה איש אלהי. ונמצא השלמות האלהית מחויבת להאלהים מצד הצדק החפשי שלו, שהיא זכות השווה לכל. שאין מקום לקנאה. \n", "summary": "הקנאה בשלמות הבורא היא מגורמי הכפירה, ואינה נרפאת אלא בהכרה שהעולם הנו חלק מהאלוהות. דרך שניה להתגברות על הקנאה בה' היא הדבקות בו ובמידותיו החפשיות, המביאות להתכללותו בשלמות האלוהית.\n"}, {"id": 3487, "paragraph": "שיד2 מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה. לפעמים הרעיון עולה למעלה, מתאותו בענינים רבי הכללות והטוהר, אז מתחלשים ביותר הענינים השפלים, היותר פרטיים, האחוזים במסעדי הדמיון, והמשפטים הרגילים, וכל חלקי הטוב והקודש, שהיו אחוזים בהם, מתרופפים, והאדם נשאר משתומם, עד שיוברק לו אור יותר בהיר, שיבנה את הריסתו הרוחנית, בנין יותר נעלה, ויקח גם כן את כל מעמקי הטוב והקודש, שהיו נתונים בתוך אותם הענינים השפלים והשטחיים, ויבנה מהם עולם חדש, עולם מלא אור גדול.  \n", "summary": "מי שאינו נותן חופש לנפשו ואינו סובל נפילות, לא יבנה לעצמו בניין עצמי אמיתי. לפעמים הרעיון נאחז בעניינים כלליים ונוטש את הפרטיים, וצריך לשאוב אור גבוה הכולל גם את ענייני הפרט.\n"}, {"id": 3620, "paragraph": "חזיון כל כח הולך ומתעלה, אין מהלכו לבטלה, כי אם עילוי הוא לו. וערך יש להעילוי בין מצד עצמו, בין מצד צירופו אל הישים האחרים. את התוכיות העצמית של כל מצוי וכל כח ודאי אין אנו מכירים, ויכולים אנו לצייר, כי גם במקום האילמות הגמורה הנראית לנו, שם בפנים חיים מפכים. כל מה שיש בכל אטם, ובכל מה שהוא קטן מהם, בכל ניד כל דהו, קל וחומר בכל דומם מצויר בצורה בכל דבר משוכלל איזה שכלול, וקל וחומר עוד יותר בכל האורגנים, בכל צמח, ובכל חי למינהו, הכל הולך ושוטף, הכל מתעלה. חילוף הצורות לא במעגל סובב הוא לבדו, כי אם גם בקו עולה, שאין קץ לעליותיו. וכל חודר פנימי, כל משורר נאמן, כל מקשיב ברוח הקודש פוגש הוא את כל היש בעליותיו, וקל וחומר לאדם, וכל שכן ללאומים ונשמותיהם, ועל אחת כמה וכמה לעולמים שלמים, ובכל תוקף ויתרון לכללות כל העולמים וההויות, העליות הולכות בלא הרף, בכל עולה, גם הירידות עליות הנה בפנימיות. ולפי התום והיושר, ולפי איזון החכמה והמשרים, הקדושה והדבקות האלהית הטהורה, לפי רום הנשמה ועז חביונה, ככה מוקשב הוא קול העולים, קול קולי קולות של עולמים עולים, עולים בהויתם, עולים בבנינם, עולים בשכלולם, עולה פנימיות חיתם גם בחרבנם ונתוצם, הכל עולה, הכל מצטרף ומזדכך, הכל נותן פאר לחי העולמים. וקשב תהלה זו ישראל קושב, עם כל העולמים הרי הוא עולה, חיות שרפים ואופני קדש הם חבריו, עמם, עם כולם יחד, גאון ד' ישא. הרוח החיה בתולדתו, בעומק נשמתו, המתראה בתורתו, באמונתו, בכל נפלאות עולם אשר חזו עיניו ואשר עוד יחזו, ריכוז כל מלא עלית עולמי עולמים הוא. עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. \n", "summary": "כל ההוויה, הדומם והחי, מתעלה התעלות תמידית, וישראל מקשיבים לתהילת ה' העולה ממנה.\n"}]