text stringlengths 0 473k |
|---|
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Timeline_of_United_States_discoveries] | [TOKENS: 4948] |
Contents Timeline of United States discoveries Timeline of United States discoveries encompasses the breakthroughs of human thought and knowledge of new scientific findings, phenomena, places, things, and what was previously unknown to exist. From a historical standpoint, the timeline below of United States discoveries dates from the 18th century to the current 21st century, which have been achieved by discoverers who are either native-born or naturalized citizens of the United States. With an emphasis of discoveries in the fields of astronomy, physics, chemistry, medicine, biology, geology, paleontology, and archaeology, United States citizens acclaimed in their professions have contributed much. For example, the "Bone Wars," beginning in 1877 and ending in 1892, was an intense period of rivalry between two American paleontologists, Edward Drinker Cope and Othniel Charles Marsh, who initiated several expeditions throughout North America in the pursuit of discovering, identifying, and finding new species of dinosaur fossils. In total, their large efforts resulted in when 142 species of dinosaurs being discovered. With the founding of the National Aeronautics and Space Administration (NASA) in 1958, a vision and continued commitment by the United States of finding extraterrestrial and astronomical discoveries has helped the world to better understand the Solar System and universe. As one example, in 2008, the Phoenix lander discovered the presence of frozen water on the planet Mars of which scientists such as Peter H. Smith of the University of Arizona Lunar and Planetary Laboratory (LPL) had suspected before the mission confirmed its existence. Eighteenth century 1747 Charge conservation 1796 Johnston Atoll 1798 Tabuaeran 1798 Teraina 1798 Palmyra Atoll Palmyra Atoll, a territory of the United States, part of the Pacific Islands Heritage Marine National Monument, and a part of the wider United States Minor Outlying Islands, is a 4.6 sq mi (12 km2) atoll located in the North Pacific Ocean almost due south of the Hawaiian Islands, roughly halfway between the U.S. state of Hawaii and the U.S. territory of American Samoa. The atoll consists of an extensive reef, two shallow lagoons, and some 50 sand and reef-rock islets and bars covered with lush, tropical vegetation. The islets of the atoll are all connected, except Sand Island and the two Home Islets in the west and Barren Island in the east. The largest island is Cooper Island in the north, followed by Kaula Island in the south. Cooper Island is privately owned by The Nature Conservancy and managed as a nature reserve. The rest of the atoll is managed by the United States Fish and Wildlife Service and is directly administered by the Office of Insular Affairs, an agency of the United States Department of Interior. Palmyra Atoll's history is long and colorful. It was first sighted on June 14, 1798, by Captain Edmund Fanning and officially discovered in 1802 by Captain Sawle of the American ship Palmyra. 1798 Kingman Reef Nineteenth century 1821 South Orkney Islands 1822 Howland Island 1825 Baker Island 1831 Chloroform 1858 Hadrosaurus foulki Hadrosaurus was a dubious genus of a hadrosaurid dinosaur that lived near what is now the coast of New Jersey in the late Cretaceous, around 80 million years ago. It was likely bipedal for the purposes of running, but could use its forelegs to support itself while grazing. Like all hadrosaurids, Hadrosaurus was herbivorous. Its teeth suggest it ate twigs and leaves. In the summer of 1858 while vacationing in Haddonfield, New Jersey, William Parker Foulke discovered the world's first nearly-complete skeleton of any species of dinosaur, the Hadrosaurus (named by Joseph Leidy), an event that would rock the scientific world and forever change our view of natural history. To this day, Haddonfield, New Jersey is considered to be "ground zero" of dinosaur paleontology. 1859 Midway Atoll Midway Atoll, better known as Midway Island or collectively as the Midway islands, is a territory of the United States and a part of the wider United States Minor Outlying Islands that is located in the North Pacific Ocean near the northwestern end of the Hawaiian Islands. As a 2.4-square-mile (6.2 km2) atoll, Midway Atoll is one-third of the way between Honolulu, Hawaii and Tokyo, Japan, approximately 140 nautical miles (259 kilometers) east of the International Date Line, about 2,800 nautical miles (5,200 kilometers) west of San Francisco, California, and 2,200 nautical miles (4,100 kilometers) east of Tokyo, Japan. Midway Atoll consists of a ring-shaped barrier reef and several sand islets. The two significant pieces of land, Sand Island and Eastern Island, provide habitat for millions of seabirds. Because of the importance of marine and biological environment, Midway Atoll is an insular area known as the Midway Atoll National Wildlife Refuge that is administered and managed by the United States Fish and Wildlife Service, an agency of the United States Department of Interior. Midway Atoll is perhaps best known as the site of the Battle of Midway, fought in World War II on June 4–6, 1942 and the decisive turning point of the Pacific War when the United States Navy defeated an attack by the Empire of Japan. First known as "Middlebrooks Islands", Midway Atoll was discovered by U.S. Captain N.C. Brooks aboard his ship, Gambia, on July 8, 1859. 1859 Petroleum jelly Petroleum jelly, petrolatum or soft paraffin is a semi-solid mixture of hydrocarbons originally promoted as a topical ointment for its healing properties. The raw material for petroleum jelly was discovered in 1859 by Robert Chesebrough, a chemist from New York. In 1870, this product was branded as Vaseline Petroleum Jelly. 1873 Chemical potential 1875 Red Delicious The Red Delicious is a clone of apple cultigen, now comprising more than 50 cultivars. The Red Delicious apple was discovered in 1875 by Jesse Hiatt on his farm in Peru, Iowa. Believing that the seedling was nothing more than nuisance. After chopping down the tree three times, Hiatt decided to let the tree grow and eventually, it produced an unknown and new harvest of red apples. Hiatt would eventually sell the rights to this type of apple to the Stark Brothers Nurseries and Orchards who renamed it the Red Delicious. 1877 Deimos Deimos is the smaller and outer of Mars' two moons. It was discovered by Asaph Hall in 1877. 1877 Phobos Phobos is the larger and closer of Mars' two small moons. It was discovered by Asaph Hall in 1877. 1888 Cliff Palace The Cliff Palace is the largest cliff dwelling in North America. The structure built by the Ancestral Puebloans is located in Mesa Verde National Park in their former homeland region. The cliff dwelling and park are in the southwestern corner of Colorado, in the Southwestern United States. The ancient ruins of Cliff Palace were co-discovered during a snowstorm in December 1888 by Richard Wetherill and Charlie Mason who were searching for stray cattle on Chapin Mesa. 1889 Torosaurus Torosaurus was a herbivorous dinosaur that lived during the Late Cretaceous Period about 70 million years ago in what is now North America. Torosaurus had an enormous head that measured 8 feet (2.4 m) in length. Its skull is one of the largest known up to date, no other land animal has ever had a skull larger than Torosaurus. Torosaurus frill made up about one-half the total skull length. The first fossils of Torosaurus were discovered in 1889, in Wyoming by John Bell Hatcher. The American paleontologist Othniel Charles Marsh would later name the specimen Torosaurus latus, in recognition of the bull-like size of its skull and its large eyebrow horns. Ever since, the specimen has been in display at the Peabody Museum in New Haven, Connecticut. 1891 Thescelosaurus Thescelosaurus was a bipedal dinosaur with a sturdy build, small wide hands, and a long pointed snout from the Late Cretaceous Period, approximately 66 million years ago. As a herbivore, Thescelosaurus was not a tall dinosaur and probably browsed the ground selectively to find food. Its leg structure and proportionally heavy build suggests that it was not a fast runner like other dinosaurs. The first fossils of Thescelosaurus were co-discovered in 1891 by John Bell Hatcher and William H. Utterback, in Wyoming. However, this discovery remained stored until Charles W. Gilmore named the dinosaur in 1913. 1892 Amalthea Amalthea is the third moon of Jupiter in order of distance from the planet. It was discovered on September 9, 1892, by Edward Emerson Barnard. 1899 Phoebe Twentieth century 1902 Tyrannosaurus Tyrannosaurus, a bipedal carnivore, is a genus of theropod dinosaur. The species Tyrannosaurus rex, commonly abbreviated to T. rex, is a fixture in popular culture. It lived throughout what is now western North America, with a much wider range than other tyrannosaurids. Fossils are found in a variety of rock formations dating to the last two million years of the Cretaceous Period, 67 to 66 million years ago. It was among the last non-avian dinosaurs to exist prior to the Cretaceous–Tertiary extinction event. In 1902, the first skeleton of Tyrannosaurus was discovered in Hell Creek, Montana by American paleontologist Barnum Brown. In 1908, Brown discovered a better preserved skeleton of Tyrannosaurus. 1908 Seyfert galaxies 1909 Burgess Shale The formation of Burgess Shale — located in the Canadian Rockies of British Columbia — is one of the world's most celebrated fossil fields, and the best of its kind. It is famous for the exceptional preservation of the soft parts of its fossils. It is 508 million years (Middle Cambrian) old, one of the earliest soft-parts fossil beds. The rock unit is a black shale, and crops out at a number of localities near the town of Field, British Columbia in the Yoho National Park. The Burgess Shale was discovered by American palaeontologist Charles Doolittle Walcott in 1909, towards the end of the season's fieldwork. He returned in 1910 with his sons, establishing a quarry on the flanks of Fossil Ridge. The significance of soft-bodied preservation, and the range of organisms he recognized as new to science, led him to return to the quarry almost every year until 1924. At this point, aged 74, he had amassed over 65,000 specimens. Describing the fossils was a vast task, pursued by Walcott until his death in 1927. 1910 Propane 1912 Golden Delicious Golden Delicious is a large, yellow skinned cultivar of apple and very sweet to the taste. The original Golden Delicious tree is thought to have been discovered by Anderson Mullins on a hill near Porter Creek in Clay County, West Virginia. The Stark Brothers Nursery soon purchased the tree which spawned a leading cultivar in the United States and abroad. The Golden Delicious is the state fruit of West Virginia. 1912 Smoking-cancer link 1914 Sinope 1915 Zener diodes 1916 Barnard's Star 1916 Covalent bonding 1916 Heparin 1917 Vitamin A 1923 Oviraptor 1924 Uncle Sam Diamond 1925 Cepheid variables 1927 Electron diffraction 1928 Jones Diamond 1930 Pluto Following the discovery of the planet Neptune in 1846, there was considerable speculation that another planet might exist beyond its orbit. The search began in the mid-19th century but culminated at the start of the 20th century with a quest for Planet X. Percival Lowell proposed the Planet X hypothesis to explain apparent discrepancies in the orbits of the gas giants, particularly Uranus and Neptune, speculating that the gravity of a large unseen planet could have perturbed Uranus enough to account for the irregularities. The discovery of Pluto by Clyde Tombaugh in 1930 initially appeared to validate Lowell's hypothesis, and Pluto was considered the ninth planet until 2006. 1931 Heavy hydrogen 1931 Cosmic radio waves 1932 Positrons 1932 Homeostasis 1933 Heavy water 1933 Polyvinylidene chloride 1936 Elliptical galaxies 1936 Muons 1936 Vitamin E 1936 Sodium thiopental 1937 Niacin 1937 Electron capture 1938 Fluropolymers 1938 Animal echolocation 1938 Carme 1938 Lysithea 1940 Plutonium 1942 Cyanoacrylate 1943 Streptomycin 1944 Americium 1944 Curium 1945 Promethium 1946 Cloud seeding 1948 Warfarin 1948 Miranda 1948 Serotonin 1948 Tetracycline 1949 Nereid 1949 Berkelium 1950 Californium 1951 Barium stars 1951 Ananke 1952 Polio vaccine 1952 Einsteinium 1952 Rapid eye movement 1953 DNA structure In 1953, based on X-ray diffraction images and the information that the bases were paired, James D. Watson along with Francis Crick co-discovered what is now widely accepted as the first accurate double-helix model of DNA structure. 1955 Mendelevium 1955 Antiproton '1956 Porous silicon 1956 Kaon 1956 Antineutron 1956 Neutrino 1956 Nucleic acid hybridization 1958 Van Allen radiation belt 1959 Antiproton 1960 Seafloor spreading 1961 Eta meson 1964 Xi baryon 1964 Cosmic microwave background radiation 1964 Quark 1964 1930 Lucifer 1964 Hepatitis B virus 1965 Aspartame 1965 Pulsating white dwarfs 1968 Up quark 1968 Down quark 1969 Mosher's acid 1969 Interstellar formaldehyde 1970 Reverse transcriptase 1972 Opiate receptors 1974 Australopithecus "Lucy" Lucy is the common name of AL 288–1, several hundred pieces of bone representing about 40% of the skeleton of an individual Australopithecus afarensis. Lucy is reckoned to have lived 3.2 million years ago. This hominid was significant as the skeleton shows evidence of small skull capacity akin to that of non-human apes and of bipedal upright walk akin to that of humans, providing further evidence that bipedalism preceded increase in brain size in human evolution. While working in collaboration with a joint French-British-American team, Lucy was discovered in Hadar, Ethiopia on November 24, 1974, when American paleoanthropologist Donald Johanson, coaxed away from his paperwork by graduate student Tom Gray for a spur-of-the-moment survey, caught the glint of a white fossilized bone out of the corner of his eye, and recognized it as hominid. Later described as the first known member of Australopithecus afarensis. Dr. Johanson's girlfriend suggested she be named "Lucy" after the Beatles' song "Lucy in the Sky with Diamonds" which was played repeatedly during the night of the discovery. 1974 J/ψ mesons 1974 Charm quark 1974 Binary pulsars 1974 Leda 1974 Seaborgium 1975 1983 Bok 1975 Themisto 1975 Amarillo Starlight 1976 D mesons 1976 Hepatitis B virus vaccine 1977 Tau lepton 1977 Rings of Uranus The planet Uranus has a system of rings intermediate in complexity between the more extensive set around Saturn and the simpler systems around Jupiter and Neptune. The rings of Uranus were discovered on March 10, 1977, by James L. Elliot, Edward W. Dunham, and Douglas J. Mink. More than 200 years ago, William Herschel also reported observing rings, but modern astronomers are skeptical that he could actually have noticed them, as they are very dark and faint. 1977 Upsilon mesons 1977 Bottom quark 1978 Restriction endonucleases 1978 Charon 1979 Metis 1979 Thebe 1979 Rings of Jupiter 1980 Oncogene 1980 Pandora 1980 Prometheus 1980 Atlas 1981 Larissa 1983 Pneumococcal polysaccharide vaccine 1984 Whydah wreckage First launched in 1715 from London, England, the Whydah was a three-masted ship of galley-style design measuring 105 feet (32 m) in length, rated at 300 tons burden, and could travel at speeds up to 14.95 mph (24.06 km/h). Christened Whydah after the West African slave trading kingdom of Ouidah, the vessel was configured as a heavily armed trading and transport ship for use in the Atlantic slave trade, carrying goods from England to exchange for slaves in West Africa. It would then travel to the Caribbean to trade the slaves for precious metals, sugar, indigo, and medicinal ingredients, which would then be transported back to England. Captained by the English pirate Samuel Bellamy, the Whydah, on April 26, 1717, sailed into a violent storm dangerously close to Cape Cod and was eventually driven onto the shoals at Wellfleet, Massachusetts. At midnight she hit a sandbar in 16 feet (4.9 m) of water some 500 feet (150 m) from the coast of what is now Marconi Beach. Pummelled by 70-mile (110 km)-an-hour winds and 30 to 40-foot (12 m) waves, the main mast snapped, pulling the ship into some 30 feet (9.1 m) of water where she violently capsized, taking Bellamy, all but two of his 145 men, and over 4.5 tons of gold, silver and jewels with it. After years of exhaustive searching, it was in 1984 that world headlines were made when American archeological explorer Barry Clifford found the only solidly-identified pirate shipwreck ever discovered, the Whydah. Two-hundred thousand artifacts and sunken treasures were discovered in the shipwreck as well. 1985 Puck 1985 RMS Titanic wreckage The RMS Titanic was an Olympic class passenger liner owned by the White Star Line and was built at the Harland and Wolff shipyard in Belfast, in what is now Northern Ireland. At the time of her construction, she was the largest passenger steamship in the world. Shortly before midnight on April 14, 1912, four days into the ship's maiden voyage, Titanic struck an iceberg and sank two hours and forty minutes later, early on April 15, 1912. The sinking resulted in the deaths of 1,517 of the 2,223 people on board, making it one of the deadliest peacetime maritime disasters in history. After nearly 74 years of being lost at sea on the bottom of the ocean floor, a joint Franco-American expedition led by American oceanographer Dr. Robert D. Ballard, discovered the wreckage of the RMS Titanic two miles (3.2 km) beneath the waves of the North Atlantic on September 1, 1985. Ballard was then forced to wait a year for weather conditions favorable to a crewed mission to view the wreck at close range. In 1986, Ballard and his two-man crew, in the ALVIN submersible, made the first two-and-a-half-hour descent to the ocean floor to view the wreck first-hand. Over the next few days, they descended again and again and, using the Jason Jr. remote camera, recorded the first scenes of the ruined interior of the luxury liner. 1986 Portia 1986 Juliet 1986 Cressida 1986 Rosalind 1986 Belinda 1986 Desdemona 1986 Cordelia 1986 Ophelia 1986 Bianca 1986 Tumor suppressor gene 1989 Rings of Neptune 1989 Proteus 1989 Despina 1989 Galatea 1989 Thalassa 1989 Naiad 1989 Bismarck wreckage 1990 Strawn-Wagner Diamond The Strawn-Wagner Diamond is a rare 3.03 carat diamond that is certified by the American Gem Society (AGS) as the world's most perfect diamond in terms of its cut and the highest grade possible, the "Triple Zero". The Strawn-Wagner Diamond was discovered in 1990 at the Crater of Diamonds State Park by Shirley Strawn of Murfreesboro, Arkansas. 1993 Comet Shoemaker-Levy 9 1995 Top quark 1995 Comet Hale-Bopp 1998 USS Yorktown (CV-5) wreckage 1998 Embryonic stem cell lines Twenty-first century 2001 Interstellar vinyl alcohol 2003 Sedna 2003 Psamathe 2003 Mab 2003 Perdita 2003 Cupid 2004 Orcus 2005 Makemake 2005 Eris Eris, formal designation 136199 Eris, is the largest-known dwarf planet in the Solar System and the ninth-largest body known to orbit the Sun directly. It is approximately 2,500 kilometres in diameter and 27% more massive than the dwarf planet Pluto. Eris was discovered in 2005 at W. M. Keck Observatory by American astronomer Michael E. Brown. 2005 Dysnomia Dysnomia, officially (136199) Eris I Dysnomia, is the only known moon of the dwarf planet Eris. In conjunction of finding Eris, American astronomer Michael E. Brown discovered Eris' satellite, Dysnomia, at W. M. Keck Observatory in 2005. 2005 Hydra Hydra is the outer-most natural satellite of Pluto. It was discovered along with Nix in June 2005 by the Hubble Space Telescope's Pluto Companion Search Team, which is composed of Hal A. Weaver, Alan Stern, Max J. Mutchler, Andrew J. Steffl, Marc W. Buie, William J. Merline, John R. Spencer, Eliot F. Young, and Leslie A. Young. 2005 Nix Nix is a natural satellite of Pluto. It was discovered along with Hydra in June 2005 by the Hubble Space Telescope's Pluto Companion Search Team, composed of Hal A. Weaver, Alan Stern, Max J. Mutchler, Andrew J. Steffl, Marc W. Buie, William J. Merline, John R. Spencer, Eliot F. Young, and Leslie A. Young. 2005 KV63 at the Valley of the Kings 2007 Human genome and variation mapping 2007 Di-positronium See also Footnotes |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Economic_history_of_the_United_States] | [TOKENS: 36282] |
Contents Economic history of the United States The economic history of the United States spans the colonial era through the 21st century. The initial settlements depended on agriculture and hunting/trapping, later adding international trade, manufacturing, and finally, services, to the point where agriculture represented less than 2% of GDP. Until the end of the Civil War, slavery was a significant factor in the agricultural economy of the southern states, and the South entered the second industrial revolution more slowly than the North. The US has been one of the world's largest economies since the McKinley administration. Pre-colonial economy Prior to the European conquest of North America, Indigenous communities led a variety of economic lifestyles. Some were primarily agrarian whereas others prioritized hunting, gathering and foraging. While some early scholarship characterized these communities as non-market, more recent scholarship has made note of substantial and wide-ranging trade networks. In particular, much of the Mississippian drainage basin was characterized by settled agriculture and large towns in the pre-colonial period. According to a 2023 study, the plains were dominated by "organized, complex agricultural communities with settled populations that had opened and cleared land, domesticated plants, crafted irrigation systems, and determined the best rotation and fallow practices for a given region." Colonial economy The colonial economy of what would become the United States was pre-industrial, primarily characterized by subsistence farming. Farm households also were engaged in handicraft production, mostly for home consumption, but with some goods sold, mainly gold. The colonial economy had an abundance of land and natural resources, and a severe scarcity of labor. This was the opposite of Europe and attracted immigrants despite the high death rate caused by New World diseases. From 1700 to 1774, the output of the thirteen colonies increased 12-fold, giving the colonies an economy about 30% the size of Britain's at the time of independence.: x-1 Population growth was responsible for over three-quarters of the economic growth of the British American colonies. The free white population had the highest standard of living in the world. There was very little change in productivity and little in the way of introduction of new goods and services. Under the mercantilist system, Britain restricted the products that could be made in the colonies, and imposed high protective tariffs and other restrictions on trade outside the British Empire. The market economy was based on extracting and processing natural resources and agricultural products for local consumption, such as mining, gristmills and sawmills, and the export of agricultural products. The most important agricultural exports were raw and processed feed grains (wheat, Indian corn, rice, bread and flour) and tobacco.: 31 Tobacco was a major crop in the Chesapeake Colonies and rice a major crop in South Carolina. Dried and salted fish was also a significant export. North Carolina was the leading producer of naval stores, which included turpentine (used for lamps), rosin (candles and soap), tar (rope and wood preservative) and pitch (ships' hulls). Another export was potash, which was derived from hardwood ashes and was used as a fertilizer and for making soap and glass. The colonies depended on Britain for many finished goods, partly because laws such as the Navigation Act 1660 prohibited making many types of finished goods in the colonies. These laws achieved the intended purpose of creating a trade surplus for Britain. The colonial balance of trade in goods heavily favored Britain; however, American shippers offset roughly half of the goods trade deficit with revenues earned by shipping between ports within the British Empire.: 24, 28 The largest non-agricultural segment was ship building, which was from 5 to 20% of total employment.: 36 About 45% of American made ships were sold to foreigners. Exports and related services accounted for about one-sixth of income in the decade before revolution. Just before the revolution, tobacco was about a quarter of the value of exports. Also at the time of the revolution the colonies produced about 15% of world iron, although the value of exported iron was small compared to grains and tobacco. The mined American iron ores at that time were not large deposits and were not all of high quality; however, the huge forests provided adequate wood for making charcoal. Wood in Britain was becoming scarce and coke was beginning to be substituted for charcoal; however, coke made inferior iron.: 89–92 Britain encouraged colonial production of pig and bar iron, but banned construction of new colonial iron fabrication shops in 1750; however, the ban was mostly ignored by the colonists.: 55 Settlement was sparse during the colonial period and transportation was severely limited by lack of improved roads. Towns were located on or near the coasts or navigable inland waterways. Even on improved roads, which were rare during the colonial period, wagon transport was very expensive. Economical distance for transporting low value agricultural commodities to navigable waterways varied but was limited to something on the order of less than 25 miles.: 56 In the few small cities and among the larger plantations of South Carolina, and Virginia, some necessities and virtually all luxuries were imported in return for tobacco, rice, and indigo exports. The New England region's economy grew steadily over the entire colonial era, despite the lack of a staple crop that could be exported. All the provinces and many towns as well, tried to foster economic growth by subsidizing projects that improved the infrastructure, such as roads, bridges, inns and ferries. They gave bounties and subsidies or monopolies to sawmills, grist mills, iron mills, pulling mills (which treated cloth), salt works and glassworks. Most importantly, colonial legislatures set up a legal system that was conducive to business enterprise by resolving disputes, enforcing contracts, and protecting property rights. Hard work and entrepreneurship characterized the region, as the Puritans and Yankees endorsed the "Protestant Ethic", which enjoined men to work hard as part of their divine calling. The benefits of growth were widely distributed in New England, reaching from merchants to farmers to hired laborers. The rapidly growing population led to shortages of good farm land on which young families could establish themselves; one result was to delay marriage, and another was to move to new lands farther west. In the towns and cities, there was strong entrepreneurship, and a steady increase in the specialization of labor. Wages for men went up steadily before 1775; new occupations were opening for women, including weaving, teaching, and tailoring. The region bordered New France, and in the numerous wars the British poured money in to purchase supplies, build roads and pay colonial soldiers. The coastal ports began to specialize in fishing, international trade and shipbuilding—and after 1780 in whaling. Combined with growing urban markets for farm products, these factors allowed the economy to flourish despite the lack of technological innovation. The Connecticut economy began with subsistence farming in the 17th century, and developed with greater diversity and an increased focus on production for distant markets, especially the British colonies in the Caribbean. The American Revolution cut off imports from Britain, and stimulated a manufacturing sector that made heavy use of the entrepreneurship and mechanical skills of the people. In the second half of the 18th century, difficulties arose from the shortage of good farmland, periodic money problems, and downward price pressures in the export market. The colonial government from time to time attempted to promote various commodities such as hemp, potash, and lumber as export items to bolster its economy and improve its balance of trade with Great Britain. Historian Carl Bridenbaugh examined in depth five key cities: Boston (population 16,000 in 1760), Newport Rhode Island (population 7500), New York City (population 18,000), Philadelphia (population 23,000), and Charles Town (Charlestown, South Carolina), (population 8000). He argues they grew from small villages to take major leadership roles in promoting trade, land speculation, immigration, and prosperity, and in disseminating the ideas of the Enlightenment, and new methods in medicine and technology. Furthermore, they sponsored a consumer taste for English amenities, developed a distinctly American educational system, and began systems for care of people in need. On the eve of the Revolution, 95 percent of the American population lived outside the cities—much to the frustration of the British, who captured the cities with their Royal Navy, but lacked the manpower to occupy and subdue the countryside. In explaining the importance of the cities in shaping the American Revolution, Benjamin Carp compares the important role of waterfront workers, taverns, churches, kinship networks, and local politics. Historian Gary B. Nash emphasizes the role of the working class, and their distrust of their social superiors in northern ports. He argues that working class artisans and skilled craftsmen made up a radical element in Philadelphia that took control of the city starting about 1770 and promoted a radical Democratic form of government during the revolution. They held power for a while, and used their control of the local militia to disseminate their ideology to the working class, and to stay in power until the businessmen staged a conservative counterrevolution. The colonial economies of the world operated under the economic philosophy of mercantilism, a policy by which countries attempted to run a trade surplus, with their own colonies or other countries, to accumulate gold reserves. Colonies were used as suppliers of raw materials and as markets for manufactured goods while being prohibited from engaging in most types of manufacturing.: 214 The colonial powers of England, France, Spain and the Dutch Republic tried to protect their investments in colonial ventures by limiting trade between each other's colonies. The Spanish Empire clung to old style mercantilism, primarily concerned with enriching the Spanish government by accumulating gold and silver, mainly from mines in their colonies. The Dutch and particularly the British approach was more conducive to private business. The Navigation Acts, passed by the British Parliament between 1651 and 1673, affected the British American colonies. Important features of the Navigation Acts included: Although the Navigation Acts were enforced, they had a negligible effect on commerce and profitability of trade. In 1770 illegal exports and smuggling to the West Indies and Europe were about equal to exports to Britain.: 216 The domestic economy of the British American colonies enjoyed a great deal of freedom, although some of their freedom was due to lack of enforcement of British regulations on commerce and industry. Adam Smith used the colonies as an example of the benefits of free enterprise.: 13 Colonists paid minimal taxes. Some colonies, such as Virginia, were founded principally as business ventures. England's success at establishing settlements on the North American coastline was due in large part to its use of charter companies. Charter companies were groups of stockholders (usually merchants and wealthy landowners) who sought personal economic gain and, perhaps, wanted also to advance England's national goals. While the private sector financed the companies, the king also provided each project with a charter or grant conferring economic rights as well as political and judicial authority. The colonies did not show profits, however, and the disappointed English investors often turned over their colonial charters to the settlers. The political implications, although not realized at the time, were enormous. The colonists were left to build their own governments and their own economy. The colonial governments had few expenses and taxes were minimal. Although the colonies provided an export market for finished goods made in Britain or sourced by British merchants and shipped from Britain, the British incurred the expenses of providing protection against piracy by the British Navy and other military expenses. In the 1760s the London government raised small sums by new taxes on the colonies. This occasioned an enormous uproar, from which historians date the origins of the American Revolution. The issue was not the amount of the taxes—they were quite small—but rather the constitutional authority of Parliament versus the colonial assemblies to vote taxes. New taxes included the Sugar Act of 1764, the Stamp Act of 1765 and taxes on tea and other colonial imports. Historians have debated about the cost imposed by the Navigation Acts, which were less visible and rarely complained about. However, by 1995, the consensus view among economic historians and economists was that the "costs imposed on [American] colonists by the trade restrictions of the Navigation Acts were small." Americans in the Thirteen Colonies demanded their rights as Englishmen, as they saw it, to select their own representatives to govern and tax themselves – which Britain refused. The Americans attempted resistance through boycotts of British manufactured items, but the British responded with a rejection of American rights and the Intolerable Acts of 1774. In turn, the Americans launched the American Revolution, resulting in an all-out war against the British and independence for the new United States of America. The British tried to weaken the American economy with a blockade of all ports by the Prohibitory Act 1776, but with 90% of the people in farming, and only 10% in cities, the American economy proved resilient and able to support a sustained war, which lasted from 1775 to 1783.: ch 42, 48 Congress and the American states had difficulty financing the war.: 23–44 In 1775 there was at most 12 million dollars in gold in the colonies, not nearly enough to cover existing transactions, let alone on a major war. The British government made the situation much worse by imposing a tight blockade on every American port, which cut off almost all imports and exports. One partial solution was to rely on volunteer support from militiamen, and donations from patriotic citizens. Another was to delay actual payments, pay soldiers and suppliers in depreciated currency, and promise it would be made good after the war. Indeed, in 1783 the soldiers and officers were given land grants to cover the wages they had earned but had not been paid during the war. Not until 1781, when Robert Morris was named Superintendent of Finance of the United States, did the national government have a strong leader in financial matters. Morris used a French loan in 1782 to set up the private Bank of North America to finance the war. Seeking greater efficiency, Morris reduced the civil list, saved money by using competitive bidding for contracts, tightened accounting procedures, and demanded the federal government's full share of money and supplies from the states.: 225–52 The Second Continental Congress used four main methods to cover the cost of the war, which cost about 66 million dollars in specie (gold and silver). Congress made two issues of paper money, in 1775–1780, and in 1780–81. The first issue amounted to 242 million dollars. This paper money would supposedly be redeemed for state taxes, but the holders were eventually paid off in 1791 at the rate of one cent on the dollar. By 1780, the paper money was "not worth a Continental", as people said, and a second issue of new currency was attempted. The second issue quickly became nearly worthless—but it was redeemed by the new federal government in 1791 at 100 cents on the dollar. At the same time the states, especially Virginia and the Carolinas, issued over 200 million dollars of their own currency. In effect, the paper money was a hidden tax on the people, and indeed was the only method of taxation that was possible at the time. The skyrocketing inflation was a hardship on the few people who had fixed incomes—but 90 percent of the people were farmers, and were not directly affected by that inflation. Debtors benefited by paying off their debts with depreciated paper. The greatest burden was borne by the soldiers of the Continental Army, whose wages—usually in arrears—declined in value every month, weakening their morale and adding to the hardships suffered by their families. Starting in 1776, the Congress sought to raise money by loans from wealthy individuals, promising to redeem the bonds after the war. The bonds were in fact redeemed in 1791 at face value, but the scheme raised little money because Americans had little specie, and many of the rich merchants were supporters of the Crown. Starting in 1776, the French secretly supplied the Americans with money, gunpowder and munitions in order to weaken its arch enemy, Great Britain. When the Kingdom of France officially entered the war in 1778, the subsidies continued, and the French government, as well as bankers in Paris and Amsterdam loaned large sums to the American war effort. These loans were repaid in full in the 1790s. Beginning in 1777, Congress repeatedly asked the states to provide money. But the states had no system of taxation either, and were little help. By 1780 Congress was making requisitions for specific supplies of corn, beef, pork and other necessities—an inefficient system that kept the army barely alive. The cities played a major role in fomenting the American Revolution, but they were hard hit during the war itself, 1775–83. They lost their main role as oceanic ports, because of the blockade by the Royal Navy. Furthermore, the British occupied the cities, especially New York 1776–83, and the others for briefer periods. During the occupations they were cut off from their hinterland trade and from overland communication. When the British finally departed in 1783, they took out large numbers of wealthy merchants who resumed their business activities elsewhere in the British Empire. A brief economic recession followed the war, but prosperity returned by 1786.: 45–64 About 60,000 to 80,000 American Loyalists left the U.S. for elsewhere in the British Empire, especially Canada. They took their slaves but left lands and properties behind. Some returned in the mid-1780s, especially to more welcoming states like New York and South Carolina. Economically mid-Atlantic states recovered particularly quickly and began manufacturing and processing goods, while New England and the South experienced more uneven recoveries.: 612 Trade with Britain resumed, and the volume of British imports after the war matched the volume from before the war, but exports fell precipitously. John Adams, serving as the minister to Britain, called for a retaliatory tariff in order to force the British to negotiate a commercial treaty, particularly regarding access to Caribbean markets. However, Congress lacked the power to regulate foreign commerce or compel the states to follow a unified trade policy, and Britain proved unwilling to negotiate.: 263 While trade with the British did not fully recover, the U.S. expanded trade with France, the Netherlands, Portugal, and other European countries. Despite these good economic conditions, many traders complained of the high duties imposed by each state, which served to restrain interstate trade. Many creditors also suffered from the failure of domestic governments to repay debts incurred during the war.: 257–258 Though the 1780s saw moderate economic growth, many experienced economic anxiety, and Congress received much of the blame for failing to foster a stronger economy.: 613–614 On the positive side, the states gave Congress control of the western lands and an effective system for population expansion was developed. The Northwest Ordinance of 1787 abolished slavery in the area north of the Ohio River and promised statehood when a territory reached a threshold population, as Ohio did in 1803. New nation The Constitution of the United States, adopted in 1787, established that the entire nation was a unified, or common market, with no internal tariffs or taxes on interstate commerce. The extent of federal power was much debated, with Alexander Hamilton taking a very broad view as the first Secretary of the Treasury during the presidential administration of George Washington. Hamilton successfully argued for the concept of "implied powers", whereby the federal government was authorized by the Constitution to create anything necessary to support its contents, even if it not specifically noted in it (build lighthouses, etc.). He succeeded in building strong national credit based on taking over the state debts and bundling them with the old national debt into new securities sold to the wealthy. They in turn now had an interest in keeping the new government solvent. Hamilton funded the debt with tariffs on imported goods and a highly controversial tax on whiskey. Hamilton believed the United States should pursue economic growth through diversified shipping, manufacturing, and banking, as outlined in his Report on Manufactures. He sought and achieved Congressional authority to create the First Bank of the United States in 1791; the charter lasted until 1811. After the war, the older cities finally restored their economic basis; newer growing cities included Salem, Massachusetts (which opened a new trade with China), New London, Connecticut, and Baltimore, Maryland. Secretary Hamilton set up a national bank in 1791. New local banks began to flourish in all the cities. Merchant entrepreneurship flourished and was a powerful engine of prosperity in the cities. World peace lasted only a decade, for in 1793 two decades of war between Britain and France and their allies broke out. As the leading neutral trading partner the United States did business with both sides. France resented it, and the Quasi-War of 1798–99 disrupted trade. Outraged at British impositions on American merchant ships, and sailors, the Jefferson and Madison administrations engaged in economic warfare with Britain 1807–1812, and then full-scale warfare 1812 to 1815. The war cut off imports and encouraged the rise of American manufacturing. There were very few roads outside of cities and no canals in the new nation. In 1792 it was reported that the cost of transport of many crops to seaport was from one-fifth to one half their cost.: 34 The cheapest form of transportation was by water, along the seacoast or on lakes and rivers. In 1816 it was reported that "A ton of goods could be brought 3000 miles from Europe for about $9, but for that same sum it could be moved only 30 miles in this country".: 132 In the mid-1780s Oliver Evans invented a fully automatic mill that could process grain with practically no human labor or operator attention. This was a revolutionary development in two ways: 1) it used bucket elevators and conveyor belts, which would eventually revolutionize materials handling, and 2) it used governors, a forerunner of modern automation, for control. Cotton was at first a small-scale crop in the South. Cotton farming boomed following the improvement of the cotton gin by Eli Whitney. It was 50 times more productive at removing the seeds than with a roller. Soon, large cotton plantations, based on slave labor, expanded in the richest lands from the Carolinas westward to Texas. The raw cotton was shipped to textile mills in Britain, France and New England. In the final decade of the 18th century, England was beginning to enter the rapid growth period of the Industrial Revolution, but the rest of the world was completely devoid of any type of large scale mechanized industry. Britain prohibited the export of textile machinery and designs and did not allow mechanics with such skills to emigrate. Samuel Slater, who worked as mechanic at a cotton spinning operation in England, memorized the design of the machinery. He was able to disguise himself as a laborer and emigrated to the U.S., where he heard there was a demand for his knowledge. In 1789 Slater began working as a consultant to Almy & Brown in Rhode Island who were trying to spin cotton on equipment they had recently purchased. Slater determined that the machinery was not capable of producing good quality yarn and persuaded the owners to have him design new machinery. In 1793 Slater and Brown opened a factory in Pawtucket, Rhode Island, which was the first successful water powered roller spinning cotton factory in the U.S. ( See: Slater Mill Historic Site ). David Wilkinson went on to invent a metalworking lathe which won him a Congressional prize. The U.S. Constitution (Article 1, Section 8, Clause 5) gave the government the power to coin money to establish a mint. The dollar was established as the monetary unit of the U.S. by the Coinage Act of 1792, which also defined its value in terms of gold and silver. The First Bank of the United States was chartered in 1791. It was designed by Alexander Hamilton and faced strenuous opposition from agrarians led by Thomas Jefferson, who deeply distrusted banks and urban institutions. They closed the Bank in 1811, just when the War of 1812 made it more important than ever for Treasury needs. Early 19th century The United States economy was mostly agricultural with increasingly industry throughout the first third of the 19th century. Most people lived on farms and produced much of what they consumed. A considerable percentage of the non-farm population was engaged in handling goods for export. The country was an exporter of agricultural products. The U.S. built the best ships in the world.: 126 The textile industry became established in New England, where there was abundant water power. Steam power began being used in factories, but water was the dominant source of industrial power until the Civil War. The building of roads and canals, the introduction of steamboats and the first railroads were the beginning of a transportation revolution that would accelerate throughout the century. The institutional arrangements of the American System were initially formulated by Alexander Hamilton, who proposed the creation of a government-sponsored bank and increased tariffs to encourage industrial development. Following Hamilton's death, the American school of political economy was championed in the antebellum period by Henry Clay and the Whig Party generally. Specific government programs and policies which gave shape and form to the American School and the American System include the establishment of the Patent Office in 1802; the creation of the Coast and Geodetic Survey in 1807 and other measures to improve river and harbor navigation; the various Army expeditions to the west, beginning with the Lewis and Clark Expedition in 1804 and continuing into the 1870s, almost always under the direction of an officer from the United States Army Corps of Topographical Engineers, and which provided crucial information for the overland pioneers that followed; the assignment of Army Engineer officers to assist or direct the surveying and construction of the early railroads and canals; the establishment of the First Bank of the United States and Second Bank of the United States as well as various protectionist measures such as the tariffs of 1816 and 1828). Thomas Jefferson and James Madison opposed a strong central government and, consequently, most of Hamilton's economic policies, but they could not stop Hamilton, who wielded immense power and political clout in the Washington administration. In 1801, however, Jefferson became president and turned to promoting a more decentralized, agrarian democracy called Jeffersonian democracy. He based his philosophy on protecting the common man from political and economic tyranny. He particularly praised small farmers as "the most valuable citizens". However, Jefferson did not change Hamilton's basic policies. As president in 1811 Madison let the bank charter expire, but the War of 1812 proved the need for a national bank and Madison reversed positions. The Second Bank of the United States was established in 1816, with a 20-year charter. Thomas Jefferson was able to purchase the Louisiana Territory from Napoleon in 1803 for $15 million, with money raised in England. The Louisiana Purchase greatly expanded the size of the United States, adding extremely good farmland, the Mississippi River and the city of New Orleans. The French Revolutionary and Napoleonic Wars from 1793 to 1814 caused withdrawal of most foreign shipping from the U.S., leaving trade in the Caribbean and Latin America at risk for the seizure of American merchant ships by France and Britain. This led to Jefferson's Embargo Act of 1807 which prohibited most foreign trade. The War of 1812, by cutting off almost all foreign trade, created a home market for goods made in the U.S. (even if they were more expensive), changing an early tendency toward free trade into a protectionism characterized by nationalism and protective tariffs. States built roads and waterways, such as the Cumberland Pike (1818) and the Erie Canal (1825), opening up markets for western farm products. The Whig Party supported Clay's American System, which proposed to build internal improvements (e.g. roads, canals and harbors), protect industry, and create a strong national bank. The Whig legislation program was blocked at the national level by the Jacksonian Democrats, but similar modernization programs were enacted in most states on a bipartisan basis. The role of the Federal Government in regulating interstate commerce was firmly established by the landmark Supreme Court ruling in Gibbons v Ogden, which decided against allowing states to grant exclusive rights to steamboat companies operating between states. President Andrew Jackson (1829–1837), leader of the new Democratic Party, opposed the Second Bank of the United States, which he believed favored the entrenched interests of the rich. When he was elected for a second term, Jackson blocked the renewal of the bank's charter. Jackson opposed paper money and demanded the government be paid in gold and silver coins. The Panic of 1837 stopped business growth for three years. Although there was relatively little immigration from Europe, the rapid expansion of settlements to the West, and the Louisiana Purchase of 1803, opened up vast frontier lands. The high birth rate, and the availability of cheap land caused the rapid expansion of population. The average age was under 20, with children everywhere. The population grew from 5.3 million people in 1800, living on 865,000 square miles of land to 9.6 million in 1820 on 1,749,000 square miles. By 1840, the population had reached 17,069,000 on the same land. New Orleans and St. Louis joined the United States and grew rapidly; entirely new cities were begun at Pittsburgh, Marietta, Cincinnati, Louisville, Lexington, Nashville and points west. The coming of the steamboat after 1810 made upstream traffic economical on major rivers, especially the Hudson, Ohio, Mississippi, Illinois, Missouri, Tennessee, and Cumberland rivers.: 15–73 Historian Richard Wade has emphasized the importance of the new cities in the Westward expansion in settlement of the farmlands. They were the transportation centers, and nodes for migration and financing of the westward expansion. The newly opened regions had few roads, but a very good river system in which everything flowed downstream to New Orleans. With the coming of the steamboat after 1815, it became possible to move merchandise imported from the Northeast and from Europe upstream to new settlements. The opening of the Erie Canal made Buffalo the jumping off point for the lake transportation system that made major trading centers in Cleveland, Detroit, and especially Chicago. The U.S. economy of the early 19th century was characterized by labor shortages. It was attributed to the cheapness of land and the high returns on agriculture. All types of labor were in high demand, especially unskilled labor and experienced factory workers. Wages in the U.S. were typically between 30 and 50 percent higher than in Britain. Women factory workers were especially scarce. The elasticity of labor was low due in part to a lack of transportation and low population density. The relative labor scarcity and high price was an incentive for capital investment, particularly in machinery. The U.S. economy was primarily agricultural in the early 19th century. Westward expansion plus the building of canals and the introduction of steamboats opened up new areas for agriculture. Much land was cleared and put into growing cotton in the Mississippi valley and in Alabama, and new grain growing areas were brought into production in the Midwest. Eventually this put severe downward pressure on prices, particularly of cotton, first from 1820 to 1823 and again from 1840 to 1843. Before the Industrial Revolution most cotton was spun and woven near where it was grown, leaving little raw cotton for the international marketplace. World cotton demand experienced strong growth due to mechanized spinning and weaving technologies of the Industrial Revolution. Although cotton was grown in India, China, Egypt, the Middle East and other tropical and subtropical areas, the Americas, particularly the U.S., had sufficient suitable land available to support large scale cotton plantations, which were highly profitable. A strain of cotton seed brought from New Spain to Natchez, Mississippi, in 1806 would become the parent genetic material for over 90% of world cotton production today; it produced bolls that were three to four times faster to pick.: 114 The cotton trade, excluding financing, transport and marketing, was 6 percent or less of national income in the 1830s. Cotton became the United States' largest export. Sugarcane was being grown in Louisiana, where it was refined into granular sugar. Growing and refining sugar required a large amount of capital. Some of the nation's wealthiest people owned sugar plantations, which often had their own sugar mills. Southern plantations, which grew cotton, sugarcane and tobacco, used African slave labor. Per capita food production did not keep pace with the rapidly expanding urban population and industrial labor force in the Antebellum decades. There were only a few roads outside of cities at the beginning of the 19th century, but turnpikes were being built. A ton-mile by wagon cost from between 30 and 70 cents in 1819. Robert Fulton's estimate for typical wagonage was 32 cents per ton-mile. The cost of transporting wheat or corn to Philadelphia exceeded the value at 218 and 135 miles, respectively.: 133 To facilitate westward expansion, in 1801 Thomas Jefferson began work on the Natchez Trace, which was to connect Daniel Boone's Wilderness Road, which ended in Nashville, Tennessee, with the Mississippi River. Following the Louisiana Purchase the need for additional roads to the West were recognized by Thomas Jefferson, who authorized the construction of the Cumberland Road in 1806. The Cumberland Road was to connect Cumberland Maryland on the Potomac River with the Wheeling (West) Virginia on the Ohio River, which was on the other side of the Allegheny Mountains. Mail roads were also built to New Orleans. The building of roads in the early years of the 19th century greatly lowered transportation costs and was a factor in the deflation of 1819 to 1821, which was one of the most severe in U.S. history.: 133 Some turnpikes were wooden plank roads, which typically cost about $1,500 to $1,800 per mile, but wore out quickly. Macadam roads in New York cost an average of $3,500 per mile,: 30 while high-quality roads cost between $5,000 and $10,000 per mile. Because a horse can pull a barge carrying a cargo of over 50 tons compared to the typical one ton or less hauled by wagon, and the horse required a wagoner versus a couple of men for the barge, water transportation costs were a small fraction of wagonage costs. Canals' shipping costs were between two and three cents per ton-mile, compared to 17–20 cents by wagon. The cost of constructing a typical canal was between $20,000 and $30,000 per mile.: 53 Only 100 miles of canals had been built in the U.S. by 1816, and only a few were longer than two miles. The early canals were typically financially successful, such as those carrying coal in the Coal Region of Northeastern Pennsylvania, where canal construction was concentrated until 1820.: 154–5 The 325-mile Erie Canal, which connected Albany, New York, on the Hudson River with Buffalo, New York, on Lake Erie, began operation in 1825. Wagon cost from Buffalo to New York City in 1817 was 19.2 cents per ton-mile. By Erie Canal c. 1857 to 1860 the cost was 0.81 cents.: 146 The Erie Canal was a great commercial success and had a large regional economic impact. The Delaware and Raritan Canal was also very successful. Also important was the 2.5-mile canal bypassing the falls of the Ohio River at Louisville, which opened in 1830. The success of some of the early canals led to a canal building boom, during which work began on many canals which would prove to be financially unsuccessful. As the canal boom was underway in the late 1820s, a small number of horse railways were being built. These were quickly followed by the first steam railways in the 1830s. In 1780 the United States had three major steam engines, all of which were used for pumping water: two in mines and one for New York City's water supply. Most power in the U.S. was supplied by water wheels and water turbines after their introduction in 1840. By 1807, when the North River Steamboat (unofficially called Clermont) first sailed, there were estimated to be fewer than a dozen steam engines operating in the U.S. Steam power did not overtake water power until sometime after 1850. Oliver Evans began developing a high pressure steam engine that was more practical than the engine developed around the same time by Richard Trevithick in England. The high pressure engine did away with the separate condenser and thus did not require cooling water. It also had a higher power to weight ratio, making it suitable for powering steamboats and locomotives. Evans produced a few custom steam engines from 1801 to 1806, when he opened the Mars Works iron foundry and factory in Philadelphia, where he produced additional engines. In 1812, he produced a successful Colombian engine at Mars Works. As his business grew and orders were being shipped, Evans and a partner formed the Pittsburgh Steam Engine Company in Pittsburgh, Pennsylvania. Steam engines soon became common in public water supply, sawmills and flour milling, especially in areas with little or no water power. In 1828, Paul Moody substituted leather belting for gearing in mills.: 32 Leather belting from line shafts was the common way to distribute power from steam engines and water turbines in mills and factories. In the factory boom of the late 19th century it was common for large factories to have many miles of line shafts. Leather belting continued in use until it was displaced by unit drive electric motors in the early decades of the 20th century. Shipbuilding remained a sizable industry. U.S.-built ships were superior in design, required smaller crews and cost between 40 and 60 percent less to build than European ships. The British gained the lead in shipbuilding after they introduced iron-hulled ships in the mid-19th century. Commercial steamboat operations began in 1807 within weeks of the launch of Robert Fulton's North River Steamboat, often referred to as the Clermont. The first steamboats were powered by Boulton and Watt type low pressure engines, which were very large and heavy in relation to the smaller high pressure engines. In 1807, Robert L. Stevens began operation of the Phoenix, which used a high pressure engine in combination with a low pressure condensing engine. The first steamboats powered only by high pressure were the Aetna and Pennsylvania designed and built by Oliver Evans.: 14–31 In the winter of 1811 to 1812, the New Orleans became the first steamboat to travel down the Ohio and Mississippi Rivers from Pittsburgh to New Orleans. The commercial feasibility of steamboats on the Mississippi and its tributaries was demonstrated by the Enterprise in 1814. By the time of Fulton's death in 1815, he operated 21 of the estimated 30 steamboats in the U.S. The number of steamboats steadily grew into the hundreds. There were more steamboats in the Mississippi valley than anywhere else in the world.: 63 Early steamboats took 30 days to travel from New Orleans to Louisville, which was from half to one-quarter the time by keel boat. Due to improvements in steamboat technology, by 1830 the time from New Orleans to Louisville was halved. In 1820, freight rates for keel boats were five cents per ton-mile versus two cents by steamboat, falling to one-half cent per ton-mile by 1830.: 46 The SS Savannah crossed from Savannah to Liverpool in 1819 as the first trans-Atlantic steamship; however, until the development of more efficient engines, trans-ocean ships had to carry more coal than freight. Early trans-ocean steamships were used for passengers and soon some companies began offering regularly scheduled service. Railroads were an English invention, and the first entrepreneurs imported British equipment in the 1830s. By the 1850s, the Americans had developed their own technology. The early lines in the 1830s and 1840s were locally funded and connected nearby cities or connected farms to navigable waterways. They primarily handled freight rather than passengers.: 429 The first locomotives were imported from England. One such locomotive was the John Bull which arrived in 1831. While awaiting assembly, Matthias W. Baldwin, who had designed and manufactured a highly successful stationary steam engine, was able to inspect the parts and obtain measurements. Baldwin was already working on an experimental locomotive based on designs shown at the Rainhill Trials in England. Baldwin produced his first locomotive in 1832; he went on to found the Baldwin Locomotive Works, one of the largest locomotive manufacturers. In 1833, when there were few locomotives in the U.S., three quarters of locomotives were made in England. In 1838, there were 346 locomotives, three-fourths of which were made in the U.S.: 236 Ohio had more railroads built in the 1840s than any other state. Ohio's railroads put the canals out of business.: 46 A typical mile of railroad cost $30,000 compared to the $20,000 per mile of canal, but a railroad could carry 50 times as much traffic. Railroads appeared at the time of the canal boom, causing its abrupt end, although some canals flourished for an additional half-century. Starting with textiles in the 1790s, factories were built to supply a regional and national market. The power came from waterfalls, and most of the factories were built alongside the rivers in rural New England and Upstate New York. Before 1800, most cloth was made in home workshops, and housewives sewed it into clothing for family use or trade with neighbors. In 1810, the secretary of the treasury estimated that two-thirds of rural household clothing, including hosiery and linen, was produced by households.: 51 By the 1820s, housewives bought the cloth at local stores and continued their sewing chores. The American textile industry was established during the long period of wars from 1793 to 1815, when cheap cloth imports from Britain were unavailable. Samuel Slater secretly brought in the plans for complex textile machinery from Britain, and he built new factories in Rhode Island using the stolen designs. By the time the Embargo Act of 1807 cut off trade with Britain, there were 15 cotton spinning mills in operation. These cotton spinning mills were all small operations, typically employing fewer than 50 people, and most used Arkwright water frames powered by small streams; all of these mills were located in southeastern New England.: 57–9 In 1809, the number of mills had grown to 62, with 25 under construction. To meet increased demand for cloth, several manufacturers resorted to the putting-out system of having the handloom weaving done in homes. The putting-out system was inefficient because of the difficulty of distributing the yarn and collecting the cloth, embezzlement of supplies, lack of supervision and poor quality. To overcome these problems the textile manufacturers began to consolidate work in central workshops locations where they could supervise operations. Taking this to the next level, in 1813 Francis Cabot Lowell of the Boston Manufacturing Company built the first integrated spinning and weaving factory in the world at Waltham, Massachusetts. Using plans for a power loom that he smuggled out of England, this factory was the largest in the U.S., with a workforce of about 300. It was a very efficient, highly profitable mill that, with the aid of the Tariff of 1816, competed effectively with British textiles at a time when many smaller operations were being forced out of business. The Fall River Manufactory, located on the Quequechan River in Fall River, Massachusetts, was founded in 1813 by Dexter Wheeler and cousin David Anthony. By 1827, there were 10 cotton mills in the Fall River area, which soon became the country's leading producer of printed cotton cloth.: 384 Beginning with Lowell, Massachusetts, in the 1820s, large-scale factory towns, mostly mill towns, began growing around rapidly expanding manufacturing plants, especially in New England, New York, and New Jersey. Some were established as company towns, where either from idealism or economic exploitation, the same corporation that owned the factory also owned all local worker housing and retail establishments. This paternalistic model experienced significant pushback with the Pullman Strike of 1894, and significantly declined with increasing worker affluence during the Roaring Twenties, development of the automobile that allowed workers to live outside of the factory town, and New Deal policies. The U.S. began exporting textiles in the 1830s; the Americans specialized in coarse fabrics, while the British exported finer cloth that reached a somewhat different market. Cloth production—mostly cotton but also wool, linen and silk—became the leading American industry.: 529–577 The building of textile machinery became a major driving force in the development of advanced mechanical devices. The shoe industry began transitioning from production by craftsmen to the factory system, with division of labor. Low return freight rates from Europe offered little protection from imports to domestic industries. : 126 Cash wages brought rural workers into the new textile mills where they faced significant health challenges due to air and noise pollution. The men, women and children worked in family teams 10 hours a day in a tightly enclosed environment filled with dust and fiber. Large numbers of people laboring in close quarters was the ideal setting for the rapid spread of diseases including the common cold, bronchitis, pneumonia and tuberculosis. The also suffered hearing loss and fatigue. Byssinosis, also known as "brown lung disease" or "Monday fever", was particularly prevalent among cotton textile workers, with symptoms including chest tightness and shortness of breath. There were sharp disagreements among workers, employers, and medical professionals regarding the impact of factory environments on health.<: 12–14 and passim The mills seldom employed medical care on site but they did support community hospitals. Standardization and interchangeability have been cited as major contributors to the exceptional growth of the U.S. economy. The idea of standardization of armaments originated from the French Gribeauval system in 1765. Honoré Blanc began producing muskets with interchangeable locks in France when Thomas Jefferson was minister to France. Jefferson wrote a letter to John Jay about these developments in 1785. The idea of armament standardization was advocated by Louis de Tousard, who fled the French Revolution and in 1795 joined the U.S. Corps of Artillerists and Engineers where he taught artillery and engineering. At the suggestion of George Washington, Tousard wrote The American Artillerist's Companion (1809). This manual became a standard textbook for officer training; it stressed the importance of a system of standardized armaments. Fears of war stemming from the XYZ Affair caused the U.S. to begin offering cash advance contracts for producing small arms to private individuals in 1798. Two notable recipients of these contracts associated with interchangeable parts were Eli Whitney and Simeon North. Although Whitney was not able to make interchangeable parts, he was a proponent of using machinery for gun making; however, he employed only the simplest machines in his factory. North eventually made progress toward some degree of interchangeability and developed special machinery. North's shop used the first known milling machine (c. 1816), a fundamental machine tool. The experience of the War of 1812 led the War Department to issue a request for contract proposals for firearms with interchangeable parts. Previously, parts from each firearm had to be carefully custom fitted; almost all infantry regiments necessarily included an artificer or armorer who could perform this intricate gunsmithing. The requirement for interchangeable parts forced the development of modern metal-working machine tools, including milling machines, grinders, shapers and planers. The Federal Armories perfected the use of machine tools by developing fixtures to correctly position the parts being machined and jigs to guide the cutting tools over the proper path. Systems of measuring blocks and gauges were also developed to check the accuracy and precision of the machined parts. Developing the manufacturing techniques for making interchangeable parts by the Federal Armories took over two decades; however, the first interchangeable small arms parts were not made to a high degree of precision. It wasn't until the mid-century or later that parts for U.S. rifles could be considered truly interchangeable with a degree of precision. In 1853, when the British Parliamentary Committee on Small Arms questioned gun maker Samuel Colt, and machine tool makers James Nasmyth and Joseph Whitworth, there was still some question about what constituted interchangeability and whether it could be achieved at a reasonable cost. The machinists' skills were called armory practice and the system eventually became known as the American system of manufacturing. Machinists from the armories eventually spread the technology to other industries, such as clocks and watches, especially in the New England area. It wasn't until late in the 19th century that interchangeable parts became widespread in U.S. manufacturing. Among the items using interchangeable parts were some sewing machine brands and bicycles. The development of these modern machine tools and machining practices made possible the development of modern industry capable of mass production; however, large scale industrial production did not develop in the U.S. until the late 19th century. The charter for the First Bank of the United States expired in 1811. Its absence caused serious difficulties for the national government trying to finance the War of 1812 over the refusal of New England bankers to help out. President James Madison reversed earlier Jeffersonian opposition to banking and secured the opening of a new national bank. The Second Bank of the United States was chartered in 1816. Its leading executive was Philadelphia banker Nicholas Biddle. It collapsed in 1836 under heavy attack from President Andrew Jackson during his Bank War. There were three economic downturns in the early 19th century. The first was the result of the Embargo Act of 1807, which shut off most international shipping and trade due to the Napoleonic Wars. The embargo caused a depression in cities and industries dependent on European trade. The other two downturns were depressions accompanied by significant periods of deflation during the early 19th century. The first and most severe was during the depression from 1818 to 1821 when prices of agricultural commodities declined by almost 50 percent. A credit contraction caused by a financial crisis in England drained specie out of the U.S. The Bank of the United States also contracted its lending. The price of agricultural commodities fell by almost 50 percent from the high in 1815 to the low in 1821. These commodities' prices did not recover until the late 1830s, although to a significantly lower price level. Most damaging was the price of cotton: the U.S.'s main export. Food crop prices, which had been high because of the famine of 1816 that was caused by the year without a summer, fell after the return of normal harvests in 1818. Improved transportation, mainly from turnpikes, significantly lowered transportation costs. The third economic downturn was the depression of the late 1830s to 1843, following the Panic of 1837, when the money supply in the United States contracted by about 34 percent with prices falling by 33 percent. The magnitude of this contraction is matched only by the Great Depression.: 102 A fundamental cause of the Panic of 1837 was depletion of Mexican silver mines. Despite the deflation and depression, GDP rose 16 percent from 1839 to 1843, partly because of rapid population growth. In order to dampen speculation in land, Andrew Jackson signed the executive order known as the Specie Circular in 1836, requiring sale of government land to be paid in gold and silver. Branch mints at New Orleans; Dahlonega, Georgia; and Charlotte, North Carolina, were authorized by congress in 1835 and became operational in 1838. Gold had been withdrawn from the U.S. by England and silver had also been taken out of the country because it had been undervalued relative to gold by the Coinage Act of 1834. Canal projects began to fail. The result was the financial Panic of 1837. In 1838, there was a brief recovery. The business cycle upturn occurred in 1843. Economic historians have explored the high degree of financial and economic instability in the Jacksonian era. For the most part, they follow the conclusions of Peter Temin, who absolved Jackson's policies, and blamed international events beyond American control, such as conditions in Mexico, China, and Britain. A survey of economic historians in 1995 show that the vast majority concur with Temin's conclusion that "the inflation and financial crisis of the 1830s had their origin in events largely beyond President Jackson's control and would have taken place whether or not he had acted as he did vis-a-vis the Second Bank of the U.S." The War of 1812 was financed by borrowing, by new issues of private bank notes and by an inflation in prices of 15%. The government was a very poor manager during the war, with delays in payments and confusion, as the Treasury took in money months after it was scheduled to pay it out. Inexperience, indecision, incompetence, partisanship and confusion were the main hallmarks. The federal government's management system was designed to minimize the federal role before 1812. The Democratic-Republican Party in power deliberately wanted to downsize the power and roles of the federal government; when the war began, the Federalist opposition worked hard to sabotage operations. Problems multiplied rapidly in 1812, and all the weaknesses were magnified, especially regarding the Army and the Treasury. There were no serious reforms before the war ended.: 118–19, 146, 216–37, 285, 419, 554 In financial matters, the decentralizing ideology of the Democratic-Republicans meant they wanted the First Bank of the United States to expire in 1811, when its 20-year charter ran out. The bank's absence made the financing of the war much more difficult to handle, and it caused special problems in terms of moving money from state to state, since state banks were not allowed to operate across state lines. The bureaucracy was terrible, often missing deadlines. On the positive side, over 120 new state banks were created all over the country, and they issued notes that financed much of the war effort, along with loans raised by Washington. Some key Democratic-Republicans, especially Secretary of the Treasury Albert Gallatin realized the need for new taxes, but the Democratic-Republican Congress was very reluctant and only raised small amounts. The whole time, the Federalist Party in Congress and especially the Federalist-controlled state governments in the Northeast, and the Federalist-aligned financial system in the Northeast, were strongly opposed to the war and refused to help in the financing. Indeed, they facilitated smuggling across the Canadian border and sent large amounts of gold and silver to Canada. This smuggling created serious shortages of specie in the US.: 210 Across the two and half years of the war, 1812–1815, the federal government took in more money than it spent. Cash out was $119.5 million, cash in was $154.0 million.: 77, 79 Two-thirds of the income was borrowed and had to be paid back in later years; the national debt went from $56.0 million in 1812 to $127.3 million in 1815. Out of the GDP (gross domestic product) of about $925 million (in 1815), this was not a large burden for a national population of 8 million people; it was paid off in 1835. A new Second Bank of the United States was set up in 1816, and after that the financial system performed very well despite the fact that there was still a shortage of gold and silver. The economy grew every year from 1812 to 1815 despite a large loss of business by East Coast shipping interests. Wartime inflation averaged 4.8% a year. The national economy grew 1812–1815 at the rate of 3.7% a year, after accounting for inflation. Per capita GDP grew at 2.2% a year, after accounting for inflation. Money that would have been spent on imports—mostly cloth—was diverted to opening new factories, which were profitable since British cloth was not available.: 335–40 This gave a major boost to the industrial revolution, as typified by the Boston Associates. The Boston Manufacturing Company built the first integrated spinning and weaving factory in the world at Waltham, Massachusetts, in 1813. Middle 19th century The middle 19th century was a period of transition toward industrialization, particularly in the Northeast, which produced cotton textiles and shoes. The population of the West (generally meaning from Ohio to and including Wisconsin, Minnesota, Iowa and Missouri and south to include Kentucky) grew rapidly. The West was primarily a grain and pork producing region, with an important machine tool industry developing around Cincinnati, Ohio. The Southern economy was based on plantation agriculture, primarily cotton, tobacco and sugar, produced with slave labor. The market economy and factory system were not typical before 1850, but developed along transportation routes. Steamboats and railroads, introduced in the early part of the century, became widespread and aided westward expansion.: 215 The telegraph was introduced in 1844 and was in widespread use by the mid-1850s. A machine tool industry developed and machinery became a major industry. Sewing machines began being manufactured. The shoe industry became mechanized. Horse drawn reapers became widely introduced, significantly increasing the productivity of farming. The use of steam engines in manufacturing increased and steam power exceeded water power after the Civil War.: 67 Coal replaced wood as the major fuel. The combination of railroads, the telegraph and machinery and factories began to create an industrial economy. The longest economic expansion of the United States occurred in the recession-free period between 1841 and 1856. A 2017 study attributes this expansion primarily to "a boom in transportation-goods investment following the discovery of gold in California." The depression that began in 1839 ended with an upswing in economic activity in 1843. Railroads opened up remote areas and drastically cut the cost of moving freight and passengers. By 1860 long distance bulk rates had fallen by 95%, less than half of which was due to the general fall in prices.: 135 This large fall in transportation costs created "a major revolution in domestic commerce.": 135 As transportation improved, new markets continuously opened. Railroads greatly increased the importance of hub cities such as Atlanta, Billings, Chicago, and Dallas. Railroads were a highly capital-intensive business, with a typical cost of $30,000 per mile with a considerable range depending on terrain and other factors.: 63 Private capital for Railroads during the period from 1830 to 1860 was inadequate. States awarded charters, funding, tax breaks, land grants, and provided some financing. Railroads were allowed banking privileges and lotteries in some states. Private investors provided a small but not insignificant share or railroad capital.: 88–100 A combination of domestic and foreign investment along with the discovery of gold and a major commitment of America's public and private wealth, enabled the nation to develop a large-scale railroad system, establishing the base for the country's industrialization. Railroad executives invented modern methods for running large-scale business operations, creating a blueprint that all large corporations basically followed. They were first to encounter managerial complexities, labor union issues, and problems of geographical competition. Railroads had to manage safety, traffic and freight over large geographic areas and had to keep track of railcars, which could go missing for months. Railroads also made extensive use of telegraph communications. Historian Larry Haeg argues from the perspective of the end of the 19th century: The most important technological innovation in mid-19th-century pig iron production was the adoption of hot blast, which was developed and patented in Scotland in 1828. Hot blast is a method of using heat from the blast furnace exhaust gas to preheat combustion air, saving a considerable amount of fuel. It allowed much higher furnace temperatures and increased the capacity of furnaces. Hot blast allowed blast furnaces to use anthracite or lower grade coal. Anthracite was difficult to light with cold blast. High quality metallurgical coking coal deposits of sufficient size for iron making were only available in Great Britain and western Germany in the 19th century,: 88 but with less fuel required per unit of iron, it was possible to use lower grade coal. The use of anthracite was rather short lived because the size of blast furnaces increased enormously toward the end of the century, forcing the use of coke, which was more porous and did not impede the upflow of the gases through the furnace. Charcoal would have been crushed by the column of material in tall furnaces. Also, the capacity of furnaces would have eventually exceeded the wood supply, as happened with locomotives.: 40–405 Iron was used for a wide variety of purposes. In 1860 large consumers were numerous types of castings, especially stoves. Of the $32 million of bar, sheet and railroad iron produced, slightly less than half was railroad iron. The value added by stoves was equal to the value added by rails. Coal replaced wood during the mid-19th century. In 1840 wood was the major fuel while coal production was minor. In 1850 wood was 90% of fuel consumption and 90% of that was for home heating. By 1880 wood was only 5% of fuel consumption.: 415 Cast iron stoves for heating and cooking displaced inefficient fireplaces. Wood was a byproduct of land clearing and was placed along the banks of rivers for steamboats. By mid-century the forests were being depleted while steamboats and locomotives were using enough wood to create shortages along their routes; however, railroads, canals and navigable internal waterways were able to bring coal to market at a price far below the cost of wood. Coal sold in Cincinnati for 10 cents per bushel (94 pounds) and in New Orleans for 14 cents.: 403–21 Charcoal production was very labor and land intensive. It was estimated that to fuel a typical sized 100 ton of pig iron per week furnace in 1833 at a sustained yield, a timber plantation of 20,000 acres was required. The trees had to be hauled by oxen to where they were cut, stacked on end and covered with earth or put in a kiln to be charred for about a week. Anthracite reduced labor cost to $2.50 per ton compared to charcoal at $15.50 per ton.: 400 Manufacturing became well established during the mid-19th century. Labor in the U.S. was expensive and industry made every effort to economize by using machinery. Woodworking machinery such as circular saws, high speed lathes, planers and mortising machines and various other machines amazed British visitors, as was reported by Joseph Whitworth. See: American system of manufacturing#Use of machinery In the early 19th century machinery was made mostly of wood with iron parts. By the mid-century machines were being increasingly of all iron, which allowed them to operate at higher speeds and with higher precision. The demand for machinery created a machine tool industry that designed and manufactured lathes, metal planers, shapers and other precision metal cutting tools. The shoe industry was the second to be mechanized, beginning in the 1840s. Sewing machines were developed for sewing leather. A leather rolling machine eliminated hand hammering, and was thirty times faster. Blanchard lathes began being used for making shoe lasts (forms) in the 1850s, allowing the manufacture of standard sizes. By the 1850s much progress had been made in the development of the sewing machine, with a few companies making the machines, based on a number of patents, with no company controlling the right combination of patents to make a superior machine. To prevent damaging lawsuits, in 1856 several important patents were pooled under the Sewing Machine Combination, which licensed the patents for a fixed fee per machine sold. The sewing machine industry was a beneficiary of machine tools and the manufacturing methods developed at the Federal Armories. By 1860 two sewing machine manufacturers were using interchangeable parts. The sewing machine increased the productivity of sewing cloth by a factor of 5. In 1860 the textile industry was the largest manufacturing industry in terms of workers employed (mostly women and children), capital invested and value of goods produced. That year there were 5 million spindles in the U.S. The Treasury Department's steam engine report of 1838 was the most valuable survey of steam power until the 1870 Census. According to the 1838 report there were an estimated 2,000 engines totaling 40,000 hp, of which 64% were used in transportation, mostly in steamboats.: 69, 73 The Corliss steam engine, patented in 1848, was called the most significant development in steam engineering since James Watt. The Corliss engine was more efficient than previous engines and maintained more uniform speed in response to load changes, making it suitable for a wide variety of industrial applications. It was the first steam engine that was suitable for cotton spinning. Previously steam engines for cotton spinning pumped water to a water wheel that powered the machinery. Steam power greatly expanded during the late 19th century with the rise of large factories, the expanded railroad network and early electric lighting and electric street railways. The number of steamboats on western rivers in the U.S. grew from 187 in 1830 to 735 in 1860. Total registered tonnage of steam vessels for the U.S. grew from 63,052 in 1830 to 770,641 in 1860.: 30 Until the introduction of iron ships, the U. S. made the best in the world. The design of U.S. ships required fewer crew members to operate. U.S. made ships cost from 40% to 60% as much as European ships, and lasted longer.: 126 The screw propeller was tested on Lake Ontario in 1841 before being used on ocean ships.: 62 Propellers began being used on Great Lakes ships in 1845. Propellers caused vibrations which were a problem for wooden ships.: 118 The SS Great Britain, launched in 1845, was the first iron ship with a screw propeller. Iron ships became common and more efficient multiple expansion engines were developed. After the introduction of iron ships, Britain became the leading shipbuilding country. The U.S. tried to compete by building wooden clipper ships, which were fast, but too narrow to carry economic volumes of low value freight. Congress approved funds for a short demonstration telegraph line from Baltimore to Washington D.C., which was operational in 1844. The telegraph was quickly adopted by the railroad industry, which needed rapid communication to coordinate train schedules, the importance of which had been highlighted by a collision on the Western Railroad in 1841. Railroads also needed to communicate over a vast network in order to keep track of freight and equipment. Consequently, railroads installed telegraphs lines on their existing right-of-ways. By 1852 there were 22,000 miles of telegraph lines in the U.S., compared to 10,000 miles of track.: 469 By 1860, on the eve of the Civil War, 16% of the people lived in cities with 2500 or more people and one third of the nation's income came from manufacturing. Urbanized industry was limited primarily to the Northeast; cotton cloth production was the leading industry, with the manufacture of shoes, woolen clothing, and machinery also expanding. Most of the workers in the new factories were immigrants or their children. Between 1845 and 1855, some 300,000 European immigrants arrived annually. Many remained in eastern cities, especially mill towns and mining camps, while those with farm experience and some savings bought farms in the West. In the antebellum period the U.S. supplied 80% of Britain's cotton imports.: 136 Just before the Civil War the value of cotton was 61% of all goods exported from the U.S. The westward expansion into the highly productive heartland was aided by the new railroads, and both population and grain production in the West expanded dramatically. Increased grain production was able to capitalize on high grain prices caused by poor harvests in Europe during the time of the Great Famine in Ireland Grain prices also rose during the Crimean War, but when the war ended U.S. exports to Europe fell dramatically, depressing grain prices. Low grain prices were a cause of the Panic of 1857. Cotton and tobacco prices recovered after the panic. Agriculture was the largest single industry and it prospered during the war.: 1–23 Prices were high, pulled up by a strong demand from the army and from Britain, which depended on American wheat for a fourth of its food imports. John Deere developed a cast steel plow in 1837 which was lightweight and had a moldboard that efficiently turned over and shed the plowed earth. It was easy for a horse to pull and was well suited to cutting the thick prairie sod of the Midwest. He and his brother Charles founded Deere and Company which continues into the 21st century as the largest maker of tractors, combines, harvesters and other farm implements. Threshing machines, which were a novelty at the end of the 18th century, began being widely introduced in the 1830s and 1840s. Mechanized threshing required less than half the labor of hand threshing.: 282 The Civil War acted as a catalyst that encouraged the rapid adoption of horse-drawn machinery and other implements. The rapid spread of recent inventions such as the reaper and mower made the workforce efficient, even as hundreds of thousands of farmers were in the army. Many wives took their place, and often consulted by mail on what to do; increasingly they relied on community and extended kin for advice and help. The 1862 Homestead Act opened up the public domain lands for free. Land grants to the railroads meant they could sell tracts for family farms (80 to 200 acres) at low prices with extended credit. In addition the government sponsored fresh information, scientific methods and the latest techniques through the newly established Department of Agriculture and the Morrill Land Grant College Act. In 1860, there were 4.5 million Americans of Afro-American descent, 4 million of which were slaves, worth $3 billion. They were mainly owned by southern planters of cotton and sugarcane. An estimated 60% of the value of farms in Alabama, Georgia, Louisiana, Mississippi and South Carolina was in slaves, with less than a third in land and buildings.: 307 In the aftermath of the Panic of 1857, which left many northern factory workers unemployed and deprived to the point of causing bread riots, supporters of slavery pointed out that slaves were generally better fed and had better living quarters than many free workers. It is estimated that slaves received 15% more in imputed wages than the free market.: 336 After the expiration of the charter of the Second Bank of the United States, federal revenues were handled by the Independent Treasury beginning in 1846. The Second Bank of the U.S. had also maintained some control over other banks, but in its absence banks were only under state regulation. One of the main problems with banks was over-issuance of banknotes. These were redeemable in specie (gold or silver) upon presentation to the chief cashier of the bank.: 469 When people lost trust in a bank they rushed to redeem its notes, and because banks issued more notes than their specie reserves, the bank couldn't redeem the notes, often causing the bank to fail. In 1860 there were over 8,000 state-chartered banks issuing notes. In 1861 the U.S. began issuing United States Notes as legal tender. Banks began paying interest on deposits and using the proceeds to make short term call loans, mainly to stock brokers. New York banks created a clearing house association in 1853 in which member banks cleared accounts with other city banks at the close of the week. The clearinghouse association also handled notes from banks in other parts of the country. The association was able to detect banks that were issuing excessive notes because they could not settle.: 3 The recovery from the depression that followed the Panic of 1837 began in 1843 and lasted until the Panic of 1857. The panic was triggered by the August 24 failure of the well regarded Ohio Life Insurance and Trust Co. A manager in the New York branch, one of the city's largest financial institutions, had embezzled funds and made excessive loans. The company's president announced suspension of specie redemption, which triggered a rush to redeem banknotes, causing many banks to fail because of lack of specie. The United States had been running a trade deficit, draining gold out of the country. Because of the tariff revenues, the U.S. Treasury held a considerable amount of gold, which kept it out of circulation. On September 12, the SS Central America, which was carrying $1.5 million in gold from California, sank, contributing to the panic. Secretary of the Treasury Howell Cobb came to the aid of New York mercantile interests by buying back some of the national debt. On September 25 the Bank of Pennsylvania suspended specie payment, starting a nationwide bank run. The danger of interest bearing deposits became apparent when bankers had to call loans made to stock brokers, many of whom were unable to pay. Banks then had to curtail credit to commercial and industrial customers. Many businesses were unable to pay workers back wages because the banknotes they held were now worthless. The Crimean War, which had cut off Russian wheat exports, ended in 1856. The war had caused high wheat prices and overexpansion in the U.S., which had been exporting wheat to Europe.: 209 Bountiful western harvests in 1857 caused grain prices to fall. Good harvests in England, France and Russia caused collapse in demand for U.S. grains in 1858 and 1859. This caused railroad shipments from the West to fall, which resulted in the bankruptcy of some railroads. The inability of the West to sell its crops hurt businesses in other regions, such as New England, which manufactured shoes sold in the West. Cotton and tobacco prices fell, but unlike grains, soon recovered. The panic left many northern wage earners unemployed, most temporarily, but high unemployment lingered for a couple of years. Immigration to the U.S. surged following the Great Famine (Ireland). There were about 3 million immigrants during the decade of the 1850s. They were mainly from Germany, Ireland and England.: =5 The Union economy grew and prospered during the war while fielding a very large army and navy. The Republicans in Washington had a Whiggish vision of an industrial nation, with great cities, efficient factories, productive farms, all national banks, all knit together by a modern railroad system, to be mobilized by the United States Military Railroad. The South had resisted policies such as tariffs to promote industry and homestead laws to promote farming because slavery would not benefit. With the South gone and Northern Democrats weak, the Republicans enacted their legislation. At the same time they passed new taxes to pay for part of the war and issued large amounts of bonds to pay for most of the rest. Economic historians attribute the remainder of the cost of the war to inflation. Congress wrote an elaborate program of economic modernization that had the dual purpose of winning the war and permanently transforming the economy. In 1860 the Treasury was a small operation that funded the small-scale operations of the government through land sales and customs based on a low tariff. Peacetime revenues were trivial in comparison with the cost of a full-scale war but the Treasury Department under Secretary Salmon P. Chase showed unusual ingenuity in financing the war without crippling the economy.: 331 Many new taxes were imposed and always with a patriotic theme comparing the financial sacrifice to the sacrifices of life and limb. The government paid for supplies in official currency, which encouraged people to sell to the government regardless of their politics. By contrast the Confederacy gave paper promissory notes when it seized property, so that even loyal Confederates would hide their horses and mules rather than sell them for dubious paper. Overall the Northern financial system was highly successful in raising money and turning patriotism into profit, while the Confederate system impoverished its patriots. The United States needed $3.1 billion to pay for the immense armies and fleets raised to fight the Civil War—over $400 million in 1862 alone.: 220 Apart from tariffs, the largest revenue by far came from new excise taxes that were imposed on every sort of manufactured item. Second came much higher tariffs, through several Morrill tariff laws. Third came the nation's first income tax; only the wealthy paid and it was repealed at war's end. Apart from taxes, the second major source of income was government bonds. For the first time bonds in small denominations were sold directly to the people, with publicity and patriotism as key factors, as designed by banker Jay Cooke. State banks lost their power to issue banknotes. Only national banks could do that and Chase made it easy to become a national bank; it involved buying and holding federal bonds and financiers rushed to open these banks. Chase numbered them, so that the first one in each city was the "First National Bank". Third, the government printed paper money called "greenbacks". They led to endless controversy because they caused inflation. The North's most important war measure was perhaps the creation of a system of national banks that provided a sound currency for the industrial expansion. Even more important, the hundreds of new banks that were allowed to open were required to purchase government bonds. Thereby the nation monetized the potential wealth represented by farms, urban buildings, factories, and businesses, and immediately turned that money over to the Treasury for war needs. Secretary Salmon P. Chase, though a long-time free-trader, worked with Morrill to pass a second tariff bill in summer 1861, raising rates another 10 points in order to generate more revenues.: 100, 113 These subsequent bills were primarily revenue driven to meet the war's needs, though they enjoyed the support of protectionists such as Carey, who again assisted Morrill in the bill's drafting. The Morrill Tariff of 1861 was designed to raise revenue. The tariff act of 1862 served not only to raise revenue but also to encourage the establishment of factories free from British competition by taxing British imports. Furthermore, it protected American factory workers from low paid European workers, and as a major bonus attracted tens of thousands of those Europeans to immigrate to America for high wage factory and craftsman jobs. Customs revenue from tariffs totaled $345 million from 1861 through 1865 or 43% of all federal tax revenue. The U.S. government owned vast amounts of good land (mostly from the Louisiana Purchase of 1803 and the Oregon Treaty with Britain in 1846). The challenge was to make the land useful to people and to provide the economic basis for the wealth that would pay off the war debt. Land grants went to railroad construction companies to open up the western plains and link up to California. Together with the free lands provided to farmers by the Homestead Law the low-cost farm lands provided by the land grants sped up the expansion of commercial agriculture in the West. The 1862 Homestead Act opened up the public domain lands. Land grants to the railroads meant they could sell tracts for family farms (80 to 200 acres) at low prices with extended credit. In addition the government sponsored fresh information, scientific methods and the latest techniques through the newly established Department of Agriculture and the Morrill Land Grant College Act. Agriculture was the largest single industry and it prospered during the war.: 1–23 Prices were high, pulled up by a strong demand from the army and from Britain (which depended on American wheat for a fourth of its food imports). The war acted as a catalyst that encouraged the rapid adoption of horse-drawn machinery and other implements. The rapid spread of recent inventions such as the reaper and mower made the workforce efficient, even as hundreds of thousands of farmers were in the army. Many wives took their place and often consulted by mail on what to do; increasingly they relied on community and extended kin for advice and help. The Union used hundreds of thousands of animals. The Army had plenty of cash to purchase them from farmers and breeders but especially in the early months the quality was mixed. Horses were needed for cavalry and artillery. Mules pulled the wagons. The supply held up, despite an unprecedented epidemic of glanders, a fatal disease that baffled veterinarians. In the South, the Union Army shot all the horses it did not need to keep them out of Confederate hands. The Treasury started buying cotton during the war, for shipment to Europe and northern mills. The sellers were Southern planters who needed the cash, regardless of their patriotism. The wartime devastation of the South was great and poverty ensued; incomes of whites dropped, but income of the former slaves rose. During Reconstruction railroad construction was heavily subsidized (with much corruption), but the region maintained its dependence on cotton. Former slaves became wage laborers, tenant farmers, or sharecroppers. They were joined by many poor whites, as the population grew faster than the economy. As late as 1940 the only significant manufacturing industries were textile mills (mostly in the upland Carolinas) and some steel in Alabama. The industrial advantages of the North over the South helped secure a Northern victory in the American Civil War (1861–1865). The Northern victory sealed the destiny of the nation and its economic system. The slave-labor system was abolished; sharecropping emerged and replaced slavery to supply the labor needed for cotton production, but cotton prices plunged in the Panic of 1873, leading Southern plantations to decline in profitability. Northern industry, which had expanded rapidly before and during the war, surged ahead. Industrialists came to dominate many aspects of the nation's life, including social and political affairs. From the 1830s to 1860, Congress repeatedly rejected Whig calls for higher tariffs, and its policies of economic nationalism, which included increased state control, regulation and macroeconomic development of infrastructure. President Andrew Jackson, for example, did not renew the charter of the Second Bank of the United States. The tariff was lowered time and again before the Civil War. Proposals to fund massive western railroad projects, or to give free land to homesteaders, were defeated by Southerners afraid these policies would strengthen the North. The Civil War changed everything. Territorial expansion of the United States to the area of the Lower 48 States was essentially completed with the Texas annexation (1845), the Oregon Treaty (1846), the Mexican cession (1848) and the Gadsden Purchase (1853). In 1860 the Treasury was a small operation that funded the small-scale operations of the government through the low tariff and land sales. Revenues were trivial in comparison with the cost of a full-scale war, but the Treasury Department under Secretary Salmon P. Chase showed unusual ingenuity in financing the war without crippling the economy.: 331 Many new taxes were imposed, and always with a patriotic theme comparing the financial sacrifice to the sacrifices of life and limb. The government paid for supplies in real money, which encouraged people to sell to the government regardless of their politics. By contrast the Confederacy gave paper promissory notes when it seized property, so that even loyal Confederates would hide their horses and mules rather than sell them for dubious paper. Overall the Northern financial system was highly successful in raising money and turning patriotism into profit, while the Confederate system impoverished its patriots. The United States needed $3.1 billion to pay for the immense armies and fleets raised to fight the Civil War — over $400 million just in 1862.: 220 The largest tax sum by far came from new excise taxes—a sort of value added tax—that was imposed on every sort of manufactured item. Second came much higher tariffs, through several Morrill tariff laws. Third came the nation's first income tax; only the wealthy paid and it was repealed at war's end. Apart from taxes, the second major source was government bonds. For the first time bonds in small denominations were sold directly to the people, with publicity and patriotism as key factors, as designed by banker Jay Cooke. State banks lost their power to issue banknotes. Only national banks could do that, and Chase made it easy to become a national bank; it involved buying and holding federal bonds and financiers rushed to open these banks. Chase numbered them, so that the first one in each city was the "First National Bank". Fourth the government printed "greenbacks"—paper money—which were controversial because they caused inflation. Secretary Chase, though a long-time free-trader, worked with Congressman Justin Morrill to pass a second tariff bill in summer 1861, raising rates another 10 points in order to generate more revenues.: 100, 113 These subsequent bills were primarily revenue driven to meet the war's needs, though they enjoyed the support of protectionists such as Carey, who again assisted Morrill in the bill's drafting. The Morrill Tariff of 1861 was designed to raise revenue. The tariff act of 1862 served not only to raise revenue, but also to encourage the establishment of factories free from British competition by taxing British imports. Furthermore, it protected American factory workers from low paid European workers, and as a major bonus attracted tens of thousands of those Europeans to immigrate to America for high wage factory and craftsman jobs. The U.S. government owned vast amounts of quality land (mostly from the Louisiana Purchase of 1803 and the Oregon Treaty with Britain in 1846). The challenge was to make the land useful to people and to provide the economic basis for the wealth that would pay off the war debt. The government did this by breaking it up into smaller plots for private ownership, through various federal laws. Bounty-land warrants were issued to military veterans in the United States from 1775 to 1855. The land grants were used extensively for settlement of pre-Louisiana Purchase lands east of the Mississippi River, including the Ohio Country, the Northwest Territory, and the Platte Purchase in Missouri. About 180 million acres were granted to railroad construction companies between 1850 and 1871. The Land Grant Act of 1850 provided for 3.75 million acres of land to the states to support railroad projects; by 1857 21 million acres of public lands were used for railroads in the Mississippi River valley, and the stage was set for more substantial Congressional subsidies to future railroads. The Pacific Railroad Acts financed several transcontinental railroads by granting land directly to corporations for the first time. In addition to operating revenues, railroads were able to finance networks crossing vast distances by selling granted property adjacent to the tracks; these would become highly desirable plots for new settlers and businesses because of the easy access to long-distance transportation. Morrill Land-Grant Acts starting in 1860 benefited colleges and universities. Various Homestead Acts distributed land nearly for free in return for improvements such as building a house, farming, or planting trees. Between 1862 and 1934, the federal government granted 1.6 million homesteads and distributed 270,000,000 acres (420,000 mi2) of federal land for private ownership. This was a total of 10% of all land in the United States. Eligibility for the last such program, in Alaska, ended in 1986. The Land Office made about 100 million acres of direct sales in the western United States from 1850 to 1900, benefiting cattle ranchers and speculators. The economic and military power of the federal government was used to clear Native Americans from land desired by European-American settlers. Land grants creating the Indian Reservation system were used by the Indian Appropriations Act of 1851 to segregate native tribes, but later acts opened some of that land to white settlement, notably including a land run opening the Unassigned Lands in Oklahoma. The Dawes Act of 1887 pressured Native Americans to assimilate to European-American culture, offering former tribal land to individuals separating from their tribes and putting "surplus" reservation land up for auction. Overall, about half of Indian Reservation land was sold to white Americans by 1906, about 75 million acres. The North's most important war measure was perhaps the creation of a system of national banks that provided a sound currency for the industrial expansion. Even more important, the hundreds of new banks that were allowed to open were required to purchase government bonds. Thereby the nation monetized the potential wealth represented by farms, urban buildings, factories, and businesses, and immediately turned that money over to the Treasury for war needs. British Parliamentary Committee members Joseph Whitworth and George Wallis were very impressed at the educational level of workers in the U.S., commenting that "so that everybody reads ... and intelligence penetrates through the lowest grades of society." They also remarked that most states had compulsory education laws requiring a minimum of three months per year schooling for child factory workers.: 174 The Union grew rich fighting the war, as the Confederate economy was destroyed. The Republicans in control in Washington had a Whig vision of an industrial nation, with great cities, efficient factories, productive farms, national banks, and high-speed rail links. The South had resisted policies such as tariffs to promote industry and homestead laws to promote farming because slavery would not benefit; with the South gone, and Northern Democrats very weak in Congress, the Republicans enacted their legislation. At the same time they passed new taxes to pay for part of the war, and issued large amounts of bonds to pay for most of the rest. (The remainder can be charged to inflation.) They wrote an elaborate program of economic modernization that had the dual purpose of winning the war and permanently transforming the economy. The key policy-maker in Congress was Thaddeus Stevens, as chairman of the Ways and Means Committee. He took charge of major legislation that funded the war effort and revolutionized the nation's economic policies regarding tariffs, bonds, income and excise taxes, national banks, suppression of money issued by state banks, greenback currency, and western railroad land grants. Historians have debated whether or not the Civil War sped up the rate of economic growth in the face of destruction throughout the South and the diversion of resources to military supplies and away from civilian goods. In any case the war taught new organizational methods, prioritized engineering skills, and shifted the national attention from politics to business. The Civil War had been financed primarily by issuing short-term and long-term bonds and loans, inflation caused by printing paper money, and new taxes. Wholesale prices had more than doubled, and reduction of inflation was a priority for Secretary of the Treasury Hugh McCulloch. A high priority, and by far the most controversial, was the currency question. The old paper currency issued by state banks had been withdrawn, and Confederate currency became worthless. The national banks had issued $207 million in currency, which was backed by gold and silver. The federal treasury had issued $428 million in greenbacks, which was legal tender but not backed by gold or silver. In addition, about $275 million of coin was in circulation. The new administration policy announced in October would be to make all the paper convertible into specie, if Congress so voted. The House of Representatives passed the Alley Resolution on December 18, 1865, by vote of 144 to 6. In the Senate it was a different matter, for the key player was Senator John Sherman, who said that inflation contraction was not nearly as important as refunding the short-term and long-term national debt. The war had been largely financed by national debt, in addition to taxation and inflation. The national debt stood at $2.8 billion. By October 1865, most of it in short term and temporary loans. Wall Street bankers typified by Jay Cooke believed that the economy was about to grow rapidly, thanks to the development of agriculture through the Homestead Act, the expansion of railroads, especially rebuilding the devastated Southern railroads and opening the transcontinental line to the West Coast, and especially the flourishing of manufacturing during the war. The goal premium over greenbacks was hundred and $145 in greenbacks to $100 in gold, and the optimists thought that the heavy demand for currency in an era of prosperity would return the ratio to 100. A compromise was reached in April 1866, that limited the treasury to a currency contraction of only $10 million over six months. Meanwhile, the Senate refunded the entire national debt, but the House failed to act. By early 1867, postwar prosperity was a reality, and the optimists wanted an end to contraction, which Congress ordered in January 1868. Meanwhile, the Treasury issued new bonds at a lower interest rate to refinance the redemption of short-term debt. while the old state bank notes were disappearing from circulation, new national bank notes, backed by species, were expanding. By 1868 inflation was minimal. Late 19th century In the last third of the 19th century the United States entered a phase of rapid economic growth which doubled per capita income over the period. By 1895, the United States leaped ahead of Britain for first place in manufacturing output. For the first time, exports of machinery and consumer goods became important. For example, Standard Oil led the way in exporting kerosene; Russia was its main rival in international trade. Singer Corporation led the way in developing a global marketing strategy for its sewing machines. The greatly expanded railroad network, using inexpensive steel rails produced by new steel making processes, dramatically lowered transportation cost to areas without access to navigable waterways. Low freight rates allowed large manufacturing facilities with great economies of scale. Machinery became a large industry and many types of machines were developed. Businesses were able to operate over wide areas and chain stores arose. Mail order companies started operating. Rural Free Delivery began in the early 1890s, but it was not widely implemented for a decade. Companies created new management systems to carry out their operations on a large scale. Companies integrated processes to eliminate unnecessary steps and to eliminate middlemen. An explosion of new discoveries and inventions took place, a process called the Second Industrial Revolution. The electric light, telephone, steam turbine, internal combustion engine, automobile, phonograph, typewriter and tabulating machine were some of the many inventions of the period. New processes for making steel and chemicals such as dyes and explosives were invented. The pneumatic tire, improved ball bearings, machine tools and newly developed metal stamping techniques enabled the large scale production of bicycles in the 1890s. Another significant development was the widespread introduction of electric street railways (trams, trolleys or streetcars) in the 1890s. Improvements in transportation and other technological progress caused prices to fall, especially during the so-called long depression, but the rising amount of gold and silver being mined eventually resulted in mild inflation during the 1890s and beyond. Railroads saw their greatest growth in new track added in the last three decades of the 19th century. (See Table 2) Railroads also enjoyed high productivity growth during this time, mainly because of the introduction of new processes that made steel inexpensive. Steel rails lasted roughly ten times longer than iron rails. Steel rails, which became heavier as steel prices fell, enabled heavier, more powerful locomotives that could pull longer trains. Rail cars made of steel on steel rails could be made longer and cars and a load carrying to car weight ratio of 2:1 compared to cars made of iron at 1:1. In 1890 David Ames Wells estimated wagon transport at 16 cents per ton-mile compared to railroads at less than one cent per ton-mile. Railroads competed fiercely for passengers and freight by expanding their routes, too often into increasingly marginal ones. The high capital required for expansion plus the low rates, driven by competition and by what the market would bear, resulted in a large percentage of railroad track in bankruptcy. A practical refrigerated (ice cooled) railcar was introduced in 1881. This made it possible to ship cattle and hog carcasses, which weighed only 40% as much as live animals. Gustavus Franklin Swift developed an integrated network of cattle procurement, slaughtering, meat-packing and shipping meat to market. Up to that time cattle were driven great distances to railroad shipping points, causing the cattle to lose considerable weight. Swift developed a large business, which grew in size with the entry of several competitors. In the last three decades of the 19th century iron and steel became a leading industry, in second place by value added, with machinery being in first place. The Bessemer process was the first large scale process for producing steel, which it was able to do at low cost. The first U.S. licensed Bessemer plant began operation in 1865. Bessemer steel was used mostly for rails. Due to difficulty in controlling quality and embrittlement with aging, Bessemer steel was not suitable for structural purposes. The Siemens-Martin process, or open hearth process, produced a suitable grade of structural steel. Open hearth steel displaced wrought iron as a structural material in the 1880s. Open hearth steel began being used in a wide variety of applications including high rise buildings, ships, machinery, pipelines, rails and bridges. Early electrification was too limited to have a big impact on the late 19th-century economy. Electricity was also very expensive because of the low conversion efficiency of fuel to power, the small scale of power plants and the fact that most utilities offered only nighttime service. Daytime service became common during the early 20th century after the introduction of the AC motor, which tended to be used more during the day, balancing the load. Until that time a large share of power was self-generated by the user, such as a factory, hotel or electric street railway (tram or streetcar). Electric street railways were introduced in the U.S. in 1888 when Frank J. Sprague designed and built the first practical system, the Richmond Union Passenger Railway in Richmond, Virginia. Electric street railways rapidly spread to cities around the country in the following years. The early electric street railways typically generated their own power and also operated as electric utilities, which served to even out daily load because the main use of power for lighting was after the peak usage by railways. Until the early 1880s electricity had been used mainly in telegraphy and electroplating. Efficient dynamos were introduced in the 1870s and began being used to power electric carbon arc lamps after 1879. In 1880 Thomas Edison patented his invention of a long lasting incandescent light bulb and a system for distributing electrical power. In 1882 he opened the Pearl Street Station in Manhattan, which was the first central power station in the U.S. Using DC placed severe restrictions on the distance power could be transmitted due to power losses. With DC there was no way to transform power to high voltages, which would have reduced the current and lowered the transmission losses. Power can be safely generated to about 2000 volts, but this is a dangerous voltage for household use. With alternating current voltage can be changed up or down using a transformer. AC power began being widely introduced in the 1890s. Following the failure of the first short lived Transatlantic telegraph cable of 1858, a second, more durable cable was completed in 1865, connecting Nova Scotia to England. By 1890 there was an international telegraph network. After the invention of the telephone in 1876 additional development work was required to make it commercially viable. The first telephones were for local calls. Long-distance calling came into being in the 1890s, but the technology to make transcontinental calls took until 1915 to be operational. Automatic telephone switching, which eliminated the need for telephone operators to manually connect local calls on a switchboard, was introduced in 1892; however it did not become widespread for several decades. Before railroads most businesses were run by a sole proprietor or were a partnership. The owners typically ran the daily operations. The railroad industry was the first to adopt modern business management practices in response to the need to operate over vast areas, to maintain continuous long-distance communications, to manage a complex network, to track trains and freight. Railroads hired professional managers and divided work into various corporate departments, and developed the organization diagram. Another modern business innovation was vertical integration, by which companies expanded to encompass all stages of a business, from producing the raw materials, processing them into saleable products and selling the finished products. Notable examples occurred in the steel and petroleum industries. A dramatic expansion in farming took place. The number of farms tripled from 2.0 million in 1860 to 6.0 million in 1905. The number of people living on farms grew from about 10 million in 1860 to 22 million in 1880 to 31 million in 1905. The value of farms soared from $8.0 billion in 1860 to $30 billion in 1906. The federal government issued 160-acre (65 ha) tracts virtually free to settlers under the Homestead Act of 1862. Even larger numbers of settlers purchased lands at very low interest from the new railroads, which were trying to create markets. The railroads advertised heavily in Europe and brought over, at low fares, hundreds of thousands of farmers from Northern Europe. Despite their remarkable progress and general prosperity, 19th-century U.S. farmers experienced recurring cycles of hardship, caused primarily by falling world prices for cotton and wheat.: ch 1 Along with the mechanical improvements which greatly increased yield per unit area, the amount of land under cultivation grew rapidly throughout the second half of the century, as the railroads opened up new areas of the West for settlement. The wheat farmers enjoyed abundant output and good years from 1876 to 1881 when bad European harvests kept the world price high. They then suffered from a slump in the 1880s when conditions in Europe improved. The farther west the settlers went, the more dependent they became on the monopolistic railroads to move their goods to market, and the more inclined they were to protest, as in the Populist movement of the 1890s. Wheat farmers blamed local grain elevator owners (who purchased their crop), railroads and eastern bankers for the low prices.: 203 Sales of various types of horse pulled harvesting machines increased dramatically between the Civil war and the end of the century. Harvesting machine improvements included automatic rakers, which eliminated the manual raker, allowing operation by a single man, and combination harvester and binders. To modernize traditional agriculture reformers founded the Grange movement, in 1867. The Granges focused initially on social activities to counter the isolation most farm families experienced. Women's participation was actively encouraged. Spurred by the Panic of 1873, the Grange soon grew to 20,000 chapters and 1.5 million members. The Granges set up their own marketing systems, stores, processing plants, factories and cooperatives. Most went bankrupt. The movement also enjoyed some political success during the 1870s. A few Midwestern states passed "Granger Laws", limiting railroad and warehouse fees. Federal land grants helped each state create an agricultural college and a network of extension agents who demonstrated modern techniques to farmers. Wheat and cotton farmers in the 1890s supported the Populist movement, but failed in their demands for free silver and inflation. Instead the 1896 election committed the nation to the gold standard and a program of sustained industrialization. Farmers in the Midwest and East gave verbal support to the Populists. They focused on the nearby urban markets, rather than on highly fluctuating European markets for weaving cotton. In the 1850s an advance in lighting was the use of kerosene lamps with glass chimneys, which produced a good quality light at a relatively affordable price. Kerosene lighting effectively extended the day and made it easier to read at night. An industry developed to produce coal oil, as kerosene was then called. Kerosene was also being distilled from Pennsylvania crude oil by Samuel Kier. George Bissell paid a visit to Dartmouth College, which he had attended, and saw a sample of "rock oil" from Pennsylvania. Suspecting that the oil may have potential as an illuminant and lubricant, he organized an investor group. In 1853 Bissell's group, which became the Pennsylvania Rock Oil Co., hired Yale chemistry professor Benjamin Silliman Jr. to perform an analysis of "rock oil". Silliman's report of April 1864 stated that "rock oil" could yield an excellent illuminating oil. However, there was no economical means for producing sufficient commercial quantities of oil. Bissell had a chance insight when he saw a picture of oil derricks used to produce an oil based patent medicine obtained as a byproduct of a brine well. Following a shareholder disagreement, Bissell and fellow investor Jonathan Eveleth investor split with Pennsylvania Rock Oil Co. and formed Seneca Oil in 1858. Edwin Drake, a shareholder, was hired by the company to drill for oil. The site chosen to drill the well was on Oil Creek near Titusville, PA, where a water well was producing oil. Drake chose to use brine well drilling technology based on the technique used in China since ancient times that reached the West in the late 1820s, except that Drake used iron cable, an iron well casing and a steam engine. The Drake Well hit oil at a depth of 69.55 feet on August 27, 1858, starting a drilling boom in the region. Among the numerous refineries that were started were several along a new rail link to Cleveland, Ohio, where John D. Rockefeller and his partner Maurice Clark owned a grocery produce shipping business. Rockefeller and Clark also got into the refining business, and in 1865 the partners decided to hold a private auction between the two, with Rockefeller being the successful bidder. The refining industry was intensely competitive, and by 1869 there was three times the capacity needed, a situation which lasted many years, with the number of refineries reaching 6000. In 1870 John D. Rockefeller, his brother William Rockefeller, Henry Flagler, Oliver Burr Jennings and silent partner Stephen V. Harkness formed Standard Oil. John D. Rockefeller was the master planner and organizer of the systematic plan to form combinations with or acquire competitors and enter all phases of the oil industry from production to transportation, refining and distribution, a concept called vertical integration. Standard Oil sought every possible advantage over its competitors. One method was using Standard's high shipping volume to secure discounts and drawbacks (payments from railroads for transporting competitors products) from railroads. By 1879 Standard oil controlled 90% of U.S. refining capacity. Producers in the Pennsylvania oil region tried to counter Standard Oil's transportation arrangements by building the first long distance pipeline, the 110 mile long Tidewater Pipeline to Williamsport, Pennsylvania, which was on the Reading Railroad. Standard Oil fought back by building four pipelines of its own. Standard continued to monopolize the oil industry in the U.S. until it was broken up by the 1911 U.S. Supreme Court case Standard Oil Co. of New Jersey v. United States. Efficient gas mantles and electric lighting were eroding the illuminating oil market beginning in the 1880s; however a previously low value byproduct of refining was gasoline, which more than offset the role of kerosene in the early 20th century. Coal was found in abundance in the Appalachian Mountains from Pennsylvania south to Kentucky. Large iron ore mines opened in the Lake Superior region of the upper Midwest. Steel mills thrived in places where these coal and iron ore could be brought together to produce steel. Large copper and silver mines opened, followed by lead mines and cement factories. During the period, a series of recessions happened. The recession of 1869 resulted from a stock market panic, which lowered stock prices 20% and briefly cut wheat prices in half. It was one of the shortest and mildest recessions in American economic history. Panic of 1873 created one of the worst and longest depressions (which then meant depressed prices) in American history, seriously affecting every aspect of the economy and bringing the railroad expansion to a halt. The New York Stock Exchange closed for ten days. Of the country's 364 railroads, 89 went bankrupt, a total of 18,000 businesses failed between 1873 and 1875, unemployment reached 14% by 1876, during a time which became known in Britain as the Long Depression. Contemporary economist David Ames Wells argued against calling it a depression in the U.S. because output rose dramatically. Politically, the Democrats took control of Congress in 1874, the election of 1876 was deadlocked.: 227–76 The end of the Gilded Age coincided with the Panic of 1893, a deep depression that lasted until 1897. Wheat and cotton farmers in the West and South were especially hard hit, and moved toward radicalism. President Grover Cleveland was forced to ask the Wall Street bankers to help keep the Treasury liquid. Agrarian spokesmen William Jennings Bryan called for an inflationary policy of using cheap silver to effectively replace expensive gold. Bryan lost in a major political realignment in favor of the conservative pro-gold Republicans in the election of 1896.: 27–328 Europe had a substantial amount of water supply and sewer infrastructure installed by the mid-1870s. In 1880 only 0.3% of urban households had filtered water, with this figure rising to 1.5% in 1890 and 6.3% in 1900.: 216–7 The American labor movement began with the first significant labor union, the Knights of Labor in 1869. The Knights collapsed in the 1880s and were displaced by strong international unions that banded together as the American Federation of Labor under Samuel Gompers. Rejecting socialism, the AFL unions negotiated with owners for higher wages and better working conditions. Union growth was slow until 1900, then grew to a peak during World War I. Concern over railroads' unfair practices, such as freight rates favoring certain shippers, led to the Interstate Commerce Act of 1887 which created the nation's first regulatory agency, the Interstate Commerce Commission. From the Civil War to 1913, the United States had a high tariff regime, as did most countries with the exception of Great Britain, which clung to free trade. Most Democrats wanted a lower tariff, but failed to make much difference. The Republican Party stressed the goal of rapid economic growth, as well as high wage rates for industrial workers. Indeed, the high American wage rates attracted large numbers of skilled European workers, who filled the upper ranks of the American working class. According to Benjamin O. Fordham the United States: Protectionism had several important consequences for American foreign policy on both economic and security issues. It led to a focus on less developed areas of the world that would not export manufactured goods to the United States instead of on wealthier European markets. It limited the tactics available for promoting American exports, forcing policymakers to seek exclusive bilateral agreements or unilateral concessions from trading partners instead of multilateral arrangements. It inhibited political cooperation with other major powers and implied an aggressive posture toward these states. Early 20th century The period from 1890 to 1910 was one of rapid economic growth of above 7%, in part due to rapid population growth. However, a sharp break in the growth rate to around 2.8% occurred from 1910 to 1929. Economists are uncertain what combination of supply and demand factors caused the break, but productivity growth was strong, enabling the labor cost per unit of output to decline from 1910 to 1929. The growth rate in hours worked fell 57% compared to the decline in the growth rate of output of 27%. It is generally accepted that the new technologies and more efficient business methods permanently shifted the supply and demand relationship for labor, with labor being in surplus (except during both world wars when the economy was engaged in war-time production and millions of men served in the armed forces). The technologies that became widespread after 1910, such as electrification, internal combustion powered transportation and mass production, were capital saving. Total non-residential business fixed capital spending fell after 1910 due to the fall of investment in structures. Two of the most transformative technologies of the century were widely introduced during the early decades: electrification, powered by high pressure boilers and steam turbines and automobiles and trucks powered by the internal combustion engine. Chain stores experienced rapid growth. Standardization was urged by the Department of Commerce for consumer goods such as bedspreads and screws. A simplified standardization program was issued during World War I. Electrification was one of the most important drivers of economic growth in the early 20th century. The revolutionary design of electric powered factories caused the period of the highest productivity growth in manufacturing. There was large growth in the electric utility industry and the productivity growth of electric utilities was high as well. At the turn of the 20th century electricity was used primarily for lighting and most electric companies did not provide daytime service. Electric motors that were used in daytime, such as the DC motors that powered street railways, helped balance the load, and many street railways generated their own electricity and also operated as electric utilities. The AC motor, developed in the 1890s, was ideal for industrial and commercial power and greatly increased the demand for electricity, particular during daytime. Electrification in the U.S. started in industry around 1900, and by 1930 about 80% of power used in industry was electric. Electric utilities with central generating stations using steam turbines greatly lowered the cost of power, with businesses and houses in cities becoming electrified. In 1900 only 3% of households had electricity, increasing to 30% by 1930. By 1940 almost all urban households had electricity. Electrical appliances such as irons, cooking appliances and washing machines were slowly adopted by households. Household mechanical refrigerators were introduced in 1919 but were in only about 8% of households by 1930, mainly because of their high cost. The electrical power industry had high productivity growth. Many large central power stations, equipped with high pressure boilers and steam turbine generators began being built after 1913. These central stations were designed for efficient handling of coal from the layout of the rail yards to the conveyor systems. They were also much more fuel efficient, lowering the amount of fuel per kilowatt-hour of electricity to a small fraction of what it had been. In 1900 it took 7 lbs coal to generate one kilowatt hour. In 1960 it took 0.9 lb/kw hr. Rapid economic growth in the early decades of the 20th century were largely due to productivity growth in manufacturing. Factory electrification revolutionized manufacturing. Unit drive, which means using a single electric motor for powering a single machine, eliminated line shafts previously used to transmit power from a small number of steam engines or hydraulic turbines. Line shafts created constraints on building arrangement that impeded the efficient flow of materials because they presented traffic barriers and required multi-story buildings for economy. It was not uncommon for large manufacturing sites to have many miles of line shafts. Electric motors were much more economical to operate than steam engines in terms of energy efficiency and operator attention. Electric motors were also lower in capital cost. Frederick W. Taylor was the best known pioneer in the field of scientific management in the late 19th century, carefully timing and plotting the functions of various workers and then devising new, more efficient ways for them to do their jobs. Ford Motor Co. used techniques of scientific management although Henry Ford claimed not to know of Taylor's system. Ford Motor used every practical means to reduce the effort and movement of workers in order to reduce the time involved in making parts, moving parts and assembling parts into automobiles. Ford used electric powered factories and in 1913 Ford introduced the assembly line, a step in the process that became known as mass production. The price of a Ford Model T fell from $900 in 1908–9 to $360 in 1916, despite the fact that wages doubled to $5 per day in 1914. Production grew from 13,840 in 1909 to 132,702 in 1916. Productivity for this period, measured in output of Model T's per worker, rose 150%. Ford offered a very generous wage—$5 a day—to his workers, arguing that a mass production enterprise could not survive if average workers could not buy the goods. However, Ford expanded the company's Sociological Department to monitor his workers and ensure that they did not spend their newfound bounty on "vice and cheap thrills". Electric street railways developed into a major mode of transportation, and electric inter-urban service connected many cities in the Northeast and Midwest. Electric street railways also carried freight, which was important before trucks became widely introduced. The widespread adoption of the automobile and motor bus halted the expansion of the electric street railways during the 1920s. At the beginning of the 20th century, the railroad network had over-expanded with many miles of unprofitable routes. In 1906 Congress gave the Interstate Commerce Commission the power to regulate freight rates and the industry was unable to increase revenue enough to cover rising costs. By 1916, the peak year of track mileage, one-sixth of the nation's railroad trackage was in bankruptcy. The railroads proved inadequate to handle the increased freight volume created by World War I. There were major traffic jams in the system and critical supplies were experiencing delays. In December 1917 the railroads were taken over by the government and put under control of the United States Railroad Administration (USRA). The USRA ordered 1,930 new standardized steam locomotives and over 100,000 railcars. The USRA's control over the railroads ended in March 1920. By the dawn of the 20th century, automobiles had begun to replace horse-drawn carriages. Numerous companies were building cars, but car manufacturing was challenging. Consequently, prices were high and production was low. Mass production techniques of the mid-1910s brought down the cost of automobiles and sales grew dramatically. By 1919 automobile registrations were 6.6 million and truck registrations were 898,000.: 71 Replacing horses with cars and trucks eliminated enormous quantities of horse manure and urine from city streets, greatly reducing the labor for street cleaning and also improving sanitation and living conditions. Reducing the number of horses for transportation freed up between one- sixth and one-quarter of all farm land. In 1900 there were only 200 miles of paved roads outside of cities in the U.S. By the late 1920s automobiles were becoming common, but there were few highways connecting cities. The Federal road building program ended in 1818, leaving states to build roads until the Federal Road act of 1916. A national highway system was agreed on in 1926, when an interstate program (not to be confused with the Dwight D. Eisenhower National System of Interstate and Defense Highways) began, there were 23.1 million cars and 3.5 million trucks. The system was nearly complete when the U. S. entered World War II in December 1941.: 71–3 At the turn of the century approximately one-third of urban households had running water; however, most of it was untreated and carried disease causing microorganisms. The widespread building of water treatment plants and piping of water to and sewage from urban households occurred in the early decades of the century. The number of urban households supplied with running filtered water increased from 6.3% in 1900 to 25% in 1910 and 42% in 1925. In 1908 the Jersey City Water Works in New Jersey was the first to sterilize water using sodium hypochlorite (chlorine bleach). Chlorination of drinking water became common in urban water supplies by the 1930s and contributed to a sharp reduction in many diseases such as hepatitis A, typhoid fever, cholera and dysentery. Internal combustion powered tractors appeared on farms in the mid-1910s and farmers began using automobiles and trucks to haul produce. By 1924 tractors and trucks on farms numbered 450,000 and 370,000 respectively.: 164 Combined harvester-threshers reduced labor cost 85% compared to using binders and stationary threshers. Farms have decreased in the United States. The number of farms in the U.S. have decreased from 7 million in the 1930s to just a little over 2 million in 2000. The rate of decline was most rapid in the 1950s and 1960s. The reason for this was because of the increased innovation in farms where new technology was able to create more product which resulted in the need for fewer farms. Also during the 1950s–1960s people moved from the bigger cities and farms to more suburban areas so these smaller farms would be sold and people would move closer to cities. People also could not afford the new technologies to help them farm so bigger farms would be very successful during this time, while smaller farms would close. A major economic downturn in 1906 ended the expansion from the late 1890s. This was followed by the Panic of 1907. The Panic of 1907 was a factor in the establishment of the Federal Reserve Bank in 1913. The mild inflation of the 1890s, attributed to the rising gold supply from mining, continued until World War I, at which time inflation rose sharply with wartime shortages including labor shortages. Following the war the rate of inflation fell, but prices remained above the prewar level. The U.S. economy prospered during World War I, partly due to sales of war goods to Europe. The stock market had its best year in history in 1916. The U.S. gold reserves doubled between 1913 and 1918, causing the price level to rise. Interest rates had been held low to minimize interest on war bonds, but after the final war bonds were sold in 1919, the Federal Reserve raised the discount rate from 4% to 6%. Interest rates rose and the money supply contracted. The economy entered the Depression of 1920–21, which was a sharp decline financially. By 1923, the economy had returned to full employment. A debt-fueled boom developed following the war. Jerome (1934) gives an unattributed quote about finance conditions that allowed the great industrial expansion of the post World War I period: Probably never before in this country had such a volume of funds been available at such low rates for such a long period. There was also a real estate and housing bubble in the 1920s, especially in Florida, which burst in 1925. Alvin Hansen stated that housing construction during the 1920s decade exceeded population growth by 25%. See also:Florida land boom of the 1920s Debt reached unsustainable levels. Speculation in stocks drove prices up to unprecedented valuation levels. The stock market crashed in late October 1929. Systematic regulation of major sectors of the economy and society was a priority of the federal government in this era. In the 19th century the federal government was not heavily involved in the private sector, except in the areas of land sales and transportation. In general, the concept of laissez-faire prevailes. It was a doctrine opposing government interference in the economy except to maintain law and order. This attitude started to change during the latter part of the 19th century, when small business, farm, and labor movements began asking the government to intercede on their behalf. By 1900, a middle class had developed that was leery of both the business elite and the somewhat radical political movements of farmers and laborers in the Midwest and West. Known as Progressives, these people favored government regulation of business practices to, in their minds, ensure competition and free enterprise. Congress enacted a law regulating railroads in 1887 (the Interstate Commerce Act), and one preventing large firms from controlling a single industry in 1890 (the Sherman Antitrust Act). These laws were not rigorously enforced, however, until the years between 1900 and 1920, when Republican President Theodore Roosevelt (1901–1909), Democrat President Woodrow Wilson (1913–1921), and others sympathetic to the views of the Progressives came to power. Many of today's U.S. regulatory agencies were created during these years, including the Interstate Commerce Commission and the Federal Trade Commission. Ida M. Tarbell wrote a series of articles against the Standard Oil monopoly. The series helped pave the way for the breakup of the monopoly. Muckrakers were journalists who encouraged readers to demand more regulation of business. Upton Sinclair's The Jungle (1906) showed America the horrors of the Chicago Union Stock Yards, a giant complex of meat processing that developed in the 1870s. The federal government responded to Sinclair's book with the new regulatory Food and Drug Administration. When Democrat Woodrow Wilson was elected president with a Democrat controlled Congress in 1912 he implemented a series of progressive policies. In 1913, the Sixteenth Amendment was ratified, and the income tax was instituted in the United States. Wilson resolved the longstanding debates over tariffs and antitrust, and created the Federal Reserve, a complex business-government partnership that to this day dominates the financial world. The Pure Food and Drug Act of 1906 was the first of a series of legislation that led to the establishment of the Food and Drug Administration (FDA). Another such act passed the same year was the Federal Meat Inspection Act. The new laws helped the large packers, and hurt small operations that lacked economy of scale or quality controls. The Sixteenth Amendment to the United States Constitution, which allowed the Federal Government to tax all income, was adopted in 1913. Starting small, the tax shot up in 1917 to pay for the war, then declined in the 1920s.: 208–227 The Emergency Quota Act (1921) established a quota system on immigrants by country of origin, with the maximum number of annual immigrants from a country limited to 3% of the number of that national background living in the U.S. according to the 1910 United States Census. The Immigration Act of 1924 reduced the quota from 3% to 2% and added additional restrictions on certain nationalities. The World War involved a massive mobilization of money, taxes, and banking resources to pay for the American war effort and, through government-to-government loans, most of the Allied war effort as well.: ch 1–3 Under Republican President Warren G. Harding, who called for normalcy and an end to high wartime taxes, Secretary of the Treasury Andrew Mellon raised the tariff, cut marginal tax rates and used the large surplus to reduce the federal debt by about a third from 1920 to 1930. Secretary of Commerce Herbert Hoover worked to introduce efficiency, by regulating business practices. This period of prosperity, along with the culture of the time, was known as the Roaring Twenties. The rapid growth of the automobile industry stimulated industries such as oil, glass, and road-building. Tourism soared and consumers with cars had a much wider radius for their shopping. Small cities prospered, and large cities had their best decade ever, with a boom in construction of offices, factories and homes. The new electric power industry transformed both business and everyday life. Telephones and electricity spread to the countryside, but farmers never recovered from the wartime bubble in land prices. Millions migrated to nearby cities. However, in October 1929, the Stock market crashed and banks began to fail in the Wall Street Crash of 1929. The early decades of the 20th century were remarkable for the improvements of the quality of life in the U.S. The quality of housing improved, with houses offering better protection against cold. Floor space per occupant increased. Sanitation was greatly improved by the building of water supply and sewage systems, plus the treatment of drinking water by filtration and chlorination. The change over to internal combustion took horses off the streets and eliminated horse manure and urine and the flies they attracted. Federal regulation of food products and processing, including government inspection of meat processing plants helped lower the incidence of food related illness and death. Infant mortality, which had been declining dramatically in the last quarter of the 19th century, continued to decline. The workweek, which averaged 53 hours in 1900, continued to decline. The burden of household chores lessened considerably. Hauling water and firewood into the home every day was no longer necessary for an increasing number of households. Electric light was far less expensive and higher quality than kerosene lamp light. Electric light also eliminated smoke and fumes and reduced the fire hazard. Beginning in the 1880s but especially by the 1920s, some large non-union corporations such as Kodak, Sears, and IBM, adopted the philosophy of paternalistic welfare capitalism. In this system, workers are considered an important stakeholder alongside owners and customers. In return for loyalty to the company, workers get long-term job security, health care, defined benefit pension plans, and other perks. Welfare capitalism was seen as good for society, but also for the economic interests of the company as a way to prevent unionization, government regulation, and socialism or Communism, which became a major concern in the 1910s. Great Depression and World War II: 1929–1945 Despite the Great Depression and World War II, the middle decades of the 20th century were among the highest for productivity growth. The research developed through informal cooperation between U.S. industry and academia grew rapidly and by the late 1930s exceeded the size of that taking place in Britain (although the quality of U.S. research was not yet on par with British and German research at the time). Productivity growth in manufacturing slowed from the electrification era of the early century, but remained moderate. Automation of factories became widespread during the middle decades as industry invested in newly developed instruments and controls that allowed fewer workers to operate vast factories, refineries and chemical plants. Following the Wall Street Crash of 1929, the worldwide economy plunged into the Great Depression. The U.S. money supply began to contract by one-third. The protectionist Smoot–Hawley Tariff Act incited retaliation from Canada, Britain, Germany and other trading partners. Congress, in 1932, worried about the rapidly growing deficit and national debt, and raised income tax rates. Economists generally agree that these measures deepened an already serious crisis. By 1932, the unemployment rate was 25%. Conditions were worse in heavy industry, lumbering, export agriculture (cotton, wheat, tobacco), and mining. Conditions were not quite as bad in white collar sectors and in light manufacturing. Franklin Delano Roosevelt was elected President in 1932 without a specific program. He relied on a highly eclectic group of advisors who patched together many programs, known as the New Deal. Government spending increased from 8.0% of GNP under Herbert Hoover in 1932 to 10.2% of GNP in 1936. Franklin D. Roosevelt balanced the "regular" budget the emergency budget was funded by debt, which increased from 33.6% of GNP in 1932 to 40.9% in 1936. Deficit spending had been recommended by some economists, most notably the Briton John Maynard Keynes. Roosevelt met Keynes but did not pay attention to his recommendations. After a meeting with Keynes, who kept drawing diagrams, Roosevelt remarked that "He must be a mathematician rather than a political economist". John Keynes' approach to the Great Depression could have been a solution. His method was to keep the feds spending as much as they could even on random purchases but the money had to keep moving. It is believed that if America went through with John Keynes plan the Great Depression could have been avoided entirely. The Feds started to spend more when President Roosevelt came into office as the federal government doubled income tax rates in 1932. Total government tax revenues as a percentage of GDP shot up from 10.8% in 1929 to 16.6% in 1933. Higher tax rates tended to reduce consumption and aggregate demand. Spending would go up and America would get out of the great depression when World War II happened after Japan's attack on American forces in Pearl Harbor in December 1941 led to much sharper increases in government purchases, and the economy pushed quickly into an inflationary gap. In 1929–33 the economy was destabilized by bank failures. The initial reasons were substantial losses in investment banking, followed by bank runs. Bank runs occurred when a large number of customers lost confidence in their deposits (which were not insured) and rushed to withdraw their deposits. Runs destabilized many banks to the point where they faced bankruptcy. Between 1929 and 1933 40% of all banks (9,490 out of 23,697 banks) went bankrupt. Much of the Great Depression's economic damage was caused directly by bank runs. Hoover had already considered a bank holiday to prevent further bank runs, but rejected the idea because he was afraid to trip a panic. Roosevelt acted as soon as he took office; he closed all the banks in the country and kept them all closed until he could pass new legislation. On March 9, Roosevelt sent to Congress the Emergency Banking Act, drafted in large part by Hoover's top advisors. The act was passed and signed into law the same day. It provided for a system of reopening sound banks under Treasury supervision, with federal loans available if needed. Three-quarters of the banks in the Federal Reserve System reopened within the next three days. Billions of dollars in hoarded currency and gold flowed back into them within a month, thus stabilizing the banking system. By the end of 1933, 4,004 small local banks were permanently closed and merged into larger banks. Their deposits totaled $3.6 billion; depositors lost a total of $540 million, and eventually received on average 85 cents on the dollar of their deposits; it is a common myth that they received nothing back. The Glass–Steagall Act limited commercial bank securities activities and affiliations between commercial banks and securities firms to regulate speculations. It also established the Federal Deposit Insurance Corporation (FDIC), which insured deposits for up to $250,000, ending the risk of runs on banks. Unemployment reached 25 percent in the worst days of 1932–33, but it was unevenly distributed. Job losses were less severe among women than men, among workers in nondurable industries (such as food and clothing), in services and sales, and in government jobs. The least skilled inner city men had much higher unemployment rates, as did young people who had a hard time getting their first job, and men over the age of 45 who if they lost their job would seldom find another one because employers had their choice of younger men. Millions were hired in the Great Depression, but men with weaker credentials were never hired, and fell into a long-term unemployment trap. The migration that brought millions of farmers and townspeople to the bigger cities in the 1920s suddenly reversed itself, as unemployment made the cities unattractive, and the network of kinfolk and more ample food supplies made it wise for many to go back. City governments in 1930–31 tried to meet the depression by expanding public works projects, as president Herbert Hoover strongly encouraged. However tax revenues were plunging, and the cities as well as private relief agencies were totally overwhelmed by 1931 men were unable to provide significant additional relief. They fell back on the cheapest possible relief, soup kitchens which provided free meals for anyone who showed up. After 1933 new sales taxes and infusions of federal money helped relieve the fiscal distress of the cities, but the budgets did not fully recover until 1941. The federal programs launched by Hoover and greatly expanded by president Roosevelt's New Deal used massive construction projects to try to jump start the economy and solve the unemployment crisis. The alphabet agencies ERA, CCC, FERA, WPA and PWA built and repaired the public infrastructure in dramatic fashion, but did little to foster the recovery of the private sector. FERA, CCC, and especially WPA focused on providing unskilled jobs for long-term unemployed men. The extent to which the spending for relief and public works provided a sufficient stimulus to revive the U.S. economy, or whether it harmed the economy, is also debated. If one defines economic health entirely by the gross domestic product, the U.S. had gotten back on track by 1934, and made a full recovery by 1936, but as Roosevelt said, one third of the nation was ill fed, ill-housed and ill-clothed. See Chart 3. GNP was 34% higher in 1936 than 1932, and 58% higher in 1940 on the eve of war. The economy grew 58% from 1932 to 1940 in 8 years of peacetime, and then grew another 56% from 1940 to 1945 in 5 years of wartime. The unemployment rate fell from 25.2% in 1932 to 13.9% in 1940 when the draft started. During the war the economy operated under so many different conditions that comparison is impossible with peacetime, such as massive spending, price controls, bond campaigns, controls over raw materials, prohibitions on new housing and new automobiles, rationing, guaranteed cost-plus profits, subsidized wages, and the draft of 12 million soldiers. In 1995 economist Robert Whaples stated that measuring the effect of the New Deal remains a thorny issue for economists because it is so difficult to measure the effects it had on the country. A survey of academic specialists by Whaples showed that in regards to the statement "The New Deal lengthened and deepened the Great Depression", 27% generally agreed, 22% agreed but with provisos, and 51% disagreed. Among professional historians, 6% agreed, 21% agreed with provisos, and 74% disagreed. However, economist Eric Rauchway of the University of California stated "very few people disapprove of most of the New Deal reforms", which include Social Security, the Securities and Exchange Commission, the Federal Deposit Insurance Corp., and Fannie Mae. Regardless, unemployment peaked in 1932 at 25% and was reduced to 13.9% by 1940. As Broadus Mitchell summarized, "Most indexes worsened until the summer of 1932, which may be called the low point of the depression economically and psychologically".: 404 Economic indicators show the American economy declined until February 1933. After Roosevelt took office, there began a steady, sharp upward recovery that persisted until the brief Recession of 1937–1938 (see graph) after which they continued their upward climb. Thus the Federal Reserve Index of Industrial Production bottomed at 52.8 on July 1, 1932, and was practically unchanged at 54.3 on March 1, 1933; however by July 1, 1933, it had climbed to 85.5 (with 1935–39 = 100, and for comparison 2005 = 1,342). A 2017 review of the published scholarship summarized the findings of researchers as follows: The studies find that public works and relief spending had state income multipliers of around one, increased consumption activity, attracted internal migration, reduced crime rates, and lowered several types of mortality. The farm programs typically aided large farm owners but eliminated opportunities for share croppers, tenants, and farm workers. The Home Owners' Loan Corporation's purchases and refinancing of troubled mortgages staved off drops in housing prices and home ownership rates at relatively low ex post cost to taxpayers. The Reconstruction Finance Corporation's loans to banks and railroads appear to have had little positive impact, although the banks were aided when the RFC took ownership stakes. Unemployment dropped to 2%, relief programs largely ended, and the industrial economy grew rapidly to new heights as millions of people moved to new jobs in war centers, and 16 million men and 300,000 women were drafted or volunteered for military service.[c] All economic sectors grew during the war. Farm output went from an index (by volume) of 106 in 1939 to 128 in 1943. Coal output went from 446 million tons in 1939 to 651 in 1943; oil from 1.3 billion barrels to 1.5 billion. Manufacturing output doubled, from a volume index of 109 in 1939 to 239 in 1943. Railroads strained to move it all to market, going from an output of 13.6 billion loaded car miles in 1939 to 23.3 in 1943. The War Production Board coordinated the nation's productive capabilities so that military priorities would be met. Converted consumer-products plants filled many military orders. Automakers built tanks and aircraft, for example, making the United States the "arsenal of democracy". In an effort to prevent rising national income and scarce consumer products from causing inflation, the newly created Office of Price Administration rationed and set prices for consumer items ranging from sugar to meat, clothing and gasoline, and otherwise tried to restrain price increases. It also set rent in war centers. Six million women took jobs in manufacturing and production; most were newly created temporary jobs in munitions. Some were replacing men away in the military. These working women were symbolized by the fictional character of Rosie the Riveter. After the war many women returned to household work as men returned from military service. The nation turned to the suburbs, as a pent-up demand for new housing was finally unleashed. By 1940 nearly 100% of urban homes had electricity, 80% had indoor flush toilets, 73% had gas heating or cooking, 58% central heating, 56% had mechanical refrigerators.: 5 Post-World War II prosperity: 1945–1973 The period from the end of World War II to the early 1970s was a golden era of economic growth. $200 billion in war bonds matured, and the G.I. Bill financed a well-educated workforce. The middle class swelled, as did GDP and productivity. This growth was distributed fairly evenly across the economic classes though not race, which some attribute to the strength of labor unions in this period—labor union membership peaked historically in the U.S. during the 1950s, in the midst of this massive economic growth. Much of the growth came from the movement of low income farm workers into better paying jobs in the towns and cities—a process largely completed by 1960. Congress created the Council of Economic Advisors, to promote high employment, high profits and low inflation. The Eisenhower administration (1953–1961) supported an activist contracyclical approach that helped to establish Keynesianism as a bipartisan economic policy for the nation. Especially important in formulating the CEA response to the recession—accelerating public works programs, easing credit, and reducing taxes—were Arthur F. Burns and Neil H. Jacoby. "I am now a Keynesian in economics", proclaimed Republican President Richard Nixon in 1969. Although this period brought economic expansion to the country as a whole, it was not recession proof. The recessions of 1945, 1949, 1953, 1958, and 1960 saw a drastic decline in GDP. The "Baby Boom" saw a dramatic increase in fertility in the period 1942–1957; it was caused by delayed marriages and childbearing during depression years, a surge in prosperity, a demand for suburban single-family homes (as opposed to inner city apartments) and new optimism about the future. The boom crested about 1957, then slowly declined. Ammonia from plants built during World War II to make explosives became available for making fertilizers, leading to a permanent decline in real fertilizer prices. The early 1950s was the peak period for tractor sales in the U.S. as the few remaining horses and mules were phased out. The horsepower of farm machinery underwent a large expansion. A successful cotton picking machine was introduced in 1949. The machine could do the work of 50 men picking by hand. Research on plant breeding produced varieties of grain crops that could produce high yields with heavy fertilizer input. This resulted in the Green revolution, beginning in the 1940s. By the century's end yields of corn (maize) rose by a factor of over four. Wheat and soybean yields also rose significantly. The New Deal era farm programs were continued into the 1940s and 1950s, with the goal of supporting the prices received by farmers. Typical programs involved farm loans, commodity subsidies, and price supports. The rapid decline in the farm population led to a smaller voice in Congress. So the well-organized Farm Bureau and other lobbyists, worked in the 1970s to appeal to urban Congressman through food stamp programs for the poor. By 2000, the food stamp program was the largest component of the farm bill. In 2010, the Tea Party movement brought in many Republicans committed to cutting all federal subsidies, including those in agriculture. Meanwhile, urban Democrats strongly opposed reductions, pointing to the severe hardships caused by the 2008–10 economic recession. The Agricultural Act of 2014 saw many rural Republican Congressman voting against the program despite its support from farmers; it passed with urban support. Air transport was a major beneficiary of the war. The United States was the leading producer of combat aircraft during World War II and had a large surplus of machine tools and manufacturing facilities for airplanes at the end of the war. There were also experienced airplane manufacturing and maintenance personnel. Additionally, radar had been developed just before the war. The aircraft industry had the highest productivity growth of any major industry, growing by 8.9% per year in 1929–1966. During World War II the United States hired hundreds of thousands of workers, put them all in 4 major factories and had a government budget of over $3 billion (equivalent to $44,325,000,000 in 2019). The B-29 project required the US Army Air Forces to have unprecedented organizational capabilities as this project included several major private contractors and labor unions. American aircraft production was the single largest sector of the war economy, costing $45 billion (almost a quarter of the $183 billion spent on war production), employing a staggering two million workers, and, most importantly, producing over 125,000 aircraft. Production of Selected U.S. Military Aircraft (1941–1945): Bombers-49,123 Fighters-63,933 Cargo-14,710 Total-127,766.[citation needed] Very little housing had been built during the Great Depression and World War II, except for emergency quarters near war industries. Overcrowded and inadequate apartments was the common condition. Some suburbs had developed around large cities where there was rail transportation to the jobs downtown. However, the real growth in suburbia depended on the availability of automobiles, highways, and inexpensive housing. The population had grown, and the stock of family savings had accumulated the money for down payments, automobiles and appliances. The product was a great housing boom. Whereas an average of 316,000 new housing non-farm units had been constructed from the 1930s through 1945, there were 1,450,000 units built annually from 1946 through 1955. The G.I. Bill of Rights guaranteed low cost loans for veterans, with very low down payments, and low interest rates. With 16 million eligible veterans, the opportunity to buy a house was suddenly at hand. In 1947 alone, 540,000 veterans bought one; their average price was $7300. The construction industry kept prices low by standardization – for example standardizing sizes for kitchen cabinets, refrigerators and stoves, allowed for mass production of kitchen furnishings. Developers purchased empty land just outside the city, installed tract houses based on a handful of designs, and provided streets and utilities, or local public officials race to build schools.: 135–39 The most famous development was Levittown, in Long Island just east of New York City. It offered a new house for $1000 down, and $70 a month; it featured three bedrooms, fireplace, gas range and gas furnace, and a landscaped lot of 75 by 100 feet, all for a total price of $10,000. Veterans could get one with a much lower down payment. Construction of the Interstate Highway System began in 1956 under President Eisenhower. In long-term perspective the interstate highway system was a remarkable success, that has done much to sustain Eisenhower's positive reputation. Although there have been objections to the negative impact of clearing neighborhoods in cities, the system has been well received. The railroad system for passengers and freight declined sharply, but the trucking expanded dramatically and the cost of shipping and travel fell sharply. Suburbanization became widespread, with the rapid growth of easily accessible, larger, cheaper housing than was available in the overcrowded central cities. Tourism dramatically expanded as well, creating a demand for more service stations, motels, restaurants and visitor attractions. There was much more long-distance movement to the Sunbelt for winter vacations, or for permanent relocation, with convenient access to visits to relatives back home. In rural areas, towns and small cities off the grid lost out as shoppers followed the interstate, and new factories were located near them. Mainframe business computer systems were introduced in the 1950s following the manufacture of transistors. Mainframe computers were in widespread use by the 1960s. These computers handled a variety of accounting, billing and payroll applications. One highly significant application was the Sabre airline reservations system, which first went into operation in 1960. With Sabre reservations could be placed remotely using teleprinters and all functions were done automatically, including ticket printing. This eliminated manually handling file cards. Federal taxes on incomes, profits and payrolls had risen to high levels during World War II and had been cut back only slowly; the highest rates for individuals reached the 90% level. Congress cut tax rates in 1964. President Lyndon B. Johnson (1963–69) dreamed of creating a "Great Society", and began many new social programs to that end, such as Medicaid and Medicare. During the Korean War, the Economic Stabilization Agency supervised price controls. After the Cold War began in 1947, and especially after the Korean War began in 1950, the government adopted a strategy in NSC 68 military spending. Economists examined how much this "military Keynesianism" stimulated the economy. President Eisenhower feared that excessive military spending would damage the economy, so he downsized the Army after Korea and shifted priorities to missiles and nuclear weapons (which were much less expensive than army divisions). He also promoted the Interstate Highway system as necessary for national defense, and made space exploration a priority. His successor John F. Kennedy made a crewed mission to the moon a national priority. Much of the new spending went to California and the West, a continuation of wartime spending. An even greater impact came in the South, where it stimulated a modernization of the economy away from cotton towards manufacturing and high technology. For example, there were new, large technologically sophisticated installations at the Atomic Energy Commission's Savannah River Site in South Carolina; the Redstone Arsenal at Huntsville, Alabama; nuclear research facilities at Oak Ridge, Tennessee; and space facilities at Cape Canaveral, Florida, at the Lyndon B. Johnson Space Center in Houston, and at the John C. Stennis Space Center in Mississippi. The Defense Department financed some of private industry's research and development throughout these decades, most notably ARPANET (which would become the Internet). The percentage of workers belonging to a union (or "density") in the United States peaked in 1954 at almost 35% and the total number of union members peaked in 1979 at an estimated 21.0 million. Union membership has continued to decline into the 2010s due to right-to-work laws adopted by many states, globalization undermining higher-wage firms, and increasing political opposition exemplified by the breaking of the 1981 strike of the Professional Air Traffic Controllers Organization (1968) by President Ronald Reagan. Late 20th century Manufacturing employment and nominal value added shares of the economy have been in a steady decline since World War II. In the late 1960s manufacturing's share of both employment and nominal value added was about 26%, falling to about 11% and 12% respectively by the end of the century. Per-capita steel consumption in the U.S. peaked in 1977, then fell by half before staging a modest recovery to levels well below the peak. The decline in the relative size of manufacturing coincided with a rise in the size of the service sector. Technological innovations of the final third of the 20th century were significant, but were not as powerful as those of the first two-thirds of the century. Manufacturing productivity growth continued at a somewhat slower rate than in earlier decades, but overall productivity was dragged down by the relative increase in size of the government and service sectors. The postwar boom ended with a number of events in the early 1970s: In the late 1960s it was apparent to some that this juggernaut of economic growth was slowing down, and it began to become visibly apparent in the early 1970s. The United States grew increasingly dependent on oil importation from OPEC after peaking production in 1970, resulting in oil supply shocks in 1973 and 1979. Stagflation gripped the nation, and the government experimented with wage and price controls under President Nixon. The Bretton Woods Agreement collapsed in 1971–1972, and President Nixon closed the gold window at the Federal Reserve, taking the United States entirely off the gold standard. President Gerald Ford introduced the slogan, "Whip Inflation Now" (WIN). In 1974, productivity shrunk by 1.5%, though this soon recovered. In 1976, Jimmy Carter won the Presidency. Carter would later take much of the blame for the even more turbulent economic times to come, though some[who?] say circumstances were outside his control. Inflation continued to climb skyward. Productivity growth was small, when not negative. Interest rates remained high, with the prime reaching 20% in January 1981; Art Buchwald quipped that 1980 would go down in history as the year when it was cheaper to borrow money from the Mafia than the local bank. Unemployment dropped mostly steadily from 1975 to 1979, although it then began to rise sharply. This period also saw the increased rise of the environmental and consumer movements, and the government established new regulations and regulatory agencies such as the Occupational Safety and Health Administration, the Consumer Product Safety Commission, the Nuclear Regulatory Commission, and others. Deregulation gained momentum in the mid-1970s, spurred by slow productivity growth and increasing operation and capital costs in several key sectors. It was not until 1978 that the first meaningful deregulation legislation, the Airline Deregulation Act, was cleared by Congress. Transportation deregulation accelerated in 1980, with the deregulation of railroads and trucking. Deregulation of interstate buses followed in 1982. In addition to transportation deregulation, savings and loan associations and banks were partially deregulated with the Depository Institutions Deregulation and Monetary Control Act in 1980 and the Garn–St. Germain Depository Institutions Act in 1982. On a broader front, the economy initially recovered at a brisk pace from the 1973–75 recession. Incoming president Jimmy Carter instituted a large fiscal stimulus package in 1977 in order to boost the economy. However, inflation began a steep rise beginning in late 1978, and rose by double digits following the 1979 energy crisis. In order to combat inflation, Carter appointed Paul Volcker to the Federal Reserve, who raised interest rates and caused a sharp recession in the first six months of 1980. In March 1980, Carter introduced his own policies for reducing inflation, and the Federal Reserve brought down interest rates to cooperate with the initiatives. During the 1980 recession, manufacturing shed 1.1 million jobs, while service industries remained intact. Employment in automotive manufacturing in particular suffered, experiencing a 33% reduction by the end of the recession. Collectively these factors contributed to the election of Ronald Reagan in 1980. The Federal Reserve once again began to raise interest rates in 1981, which plunged the economy back into recession. Unemployment rose to a peak of 10.8% in December 1982, a post-war high. In 1981, Ronald Reagan introduced Reaganomics. That is, fiscally expansive economic policies, cutting marginal federal income tax rates by 25%. Inflation dropped dramatically from 13.5% annually in 1980 to just 3% annually in 1983 due to a short recession and the Federal Reserve Chairman Paul Volcker's tighter control of the money supply and interest rates. Real GDP began to grow after contracting in 1980 and 1982. The unemployment rate continued to rise to a peak of 10.8% by late 1982, but dropped well under 6% unemployment at the end of Reagan's presidency in January 1989. 20 million jobs were created under Reagan's presidency – which were made up of 82 percent high-paying and long-term jobs. From 1982 to 1987 the Dow Jones Industrial Average gained over 1900 points from 776 in 1982 to 2722 in 1987 – about a 350% increase. An economic boom took place from 1983 until a recession began in 1990. Between 1983 and 1989 the number of people below the poverty line decreased by 3.8 million. The boom saw the increasing popularity of electronic appliances like computers, cell phones, music players and video games. Credit cards were a symbol of the boom. The Reagan tax cuts seemed to work and Americans were able to shrug off the crash of 1987 by the beginning of 1988. The growth ended by 1990 after seven years of stock market growth and prosperity for the upper and middle class. The federal debt spawned by his policies tripled (from $930 billion in 1981 to $2.6 trillion in 1988), reaching record levels. Though debt almost always increased under every president in the latter half of the 20th century, it declined as a percentage of GDP under all presidents after 1950 and prior to Reagan. In addition to the fiscal deficits, the U.S. started to have large trade deficits. Also it was during his second term that the Tax Reform Act of 1986 was passed. Vice President George H. W. Bush was elected to succeed Reagan in 1988. The early Bush Presidency's economic policies were sometimes seen as a continuation of Reagan's policies, but in the early 1990s, Bush went back on a promise and increased taxes in a compromise with Congressional Democrats. He ended his presidency on a moderate note, signing regulatory bills such as the Americans With Disabilities Act, and negotiating the North American Free Trade Agreement. In 1992, Bush and third-party candidate Ross Perot lost to Democrat Bill Clinton. The advent of deindustrialization in the late 1960s and early 1970s saw income inequality increase dramatically to levels never seen before. But at the same time, most orthodox economists, and most policy makers, pointed to the fact that consumers could buy so many goods, even with the inflation of the 1970s, as evidence that the general shift away from manufacturing and into services was creating widespread prosperity. In 1968, the U.S. Gini coefficient was 0.386. In 2005, the American Gini coefficient had reached 0.469. Critics of economic policies favored by Republican and Democratic administrations since the 1960s, particularly those expanding "free trade" and "open markets" (see Neoliberalism) say that these policies, though benefiting trading as well as the cost of products in the U.S., could have taken their own on the prosperity of the America middle-class. But in this period, consumers were buying as never before with so many products and goods at such low costs and in high quantities. Critics however argued that this consumer behavior was giving a false reading of the health of the economy, because it was being paid for by taking on rapidly increasing levels of indebtedness, thus covering up the stagnating wages and earnings of most of the workforce. During the 1990s, government debt increased by 75%, GDP rose by 69%, and the stock market as measured by the S&P 500 grew more than threefold. From 1994 to 2000 real output increased, inflation was manageable and unemployment dropped to below 5%, resulting in a soaring stock market known as the dot-com boom. The second half of the 1990s was characterized by well-publicized initial public offerings of high-tech and "dot-com" companies. By 2000, however, it was evident a bubble in stock valuations had occurred, such that beginning in March 2000, the market would give back some 50% to 75% of the growth of the 1990s. In 2010, Paul Krugman called for a general tariff rate of 25% on all Chinese products to halt the deindustrialization of the United States and the offshoring of American industries and factories to China. Paul Krugman notes that the trade deficit caused by free trade has been detrimental to the U.S. manufacturing sector: “There is no doubt that increased imports, particularly from China, have reduced manufacturing employment..., the complete elimination of the U.S. manufacturing trade deficit would add about two million manufacturing jobs. . In 2010, he expects Chinese surpluses to destroy 1.4 million American jobs by 2011. He therefore proposes taxing the products of certain countries to force them to readjust their currencies. He calls for a general rate of 25% on Chinese products. In 2010, Krugman wrote that China pursues a mercantilist and predatory policy, leading to massive deindustrialization of the United States. He says it keeps its currency undervalued to accumulate trade surpluses using capital flow controls. The Chinese government sells renminbi and buys foreign currency to keep the renminbi low, giving China's manufacturing sector a cost advantage over its competitors. China's surpluses drain US demand, destroy US industry and slow economic recovery in other countries with which China trades. He notes that trade deficits impoverish the United States and pose a threat. Krugman writes: “This is the most distorted exchange rate policy any major nation has ever followed”. He notes that an undervalued renminbi is tantamount to high tariffs or export subsidies. A cheaper currency improves employment and competitiveness, as it makes imports more expensive while making domestic products more attractive. Krugman notes that free trade leads to trade deficits, deindustrialization and lower real wages for less-educated workers due to competition from low-cost imports. Indeed, wages are falling more than import prices, and the problem is getting worse as trade with low-wage countries becomes more frequent. He also notes that free trade has a significant effect on deindustrialization and income inequality in developed countries. Studies by David Autor, David Dorn and Gordon Hanson show that free trade with China cost Americans around one million manufacturing workers between 1991 and 2007. Competition from Chinese imports has led to manufacturing job losses and declining wages. They also found that offsetting job gains in other industries never materialized. Closed companies no longer order goods and services from local non-manufacturing firms and former industrial workers may be unemployed for years or permanently. Increased import exposure reduces wages in the non-manufacturing sector due to lower demand for non-manufacturing goods and increased labor supply from workers who have lost their manufacturing jobs. Other work by this team of economists, with Daron Acemoglu and Brendan Price, estimates that competition from Chinese imports cost the U.S. as many as 2.4 million jobs in total between 1999 and 2011. Avraham Ebenstein, Margaret McMillan, Ann Harrison also pointed out in their article “Why are American Workers getting Poorer? China, Trade and Offshoring” these negative effects of trade with China on American workers. The Economic Policy Institute, a left-leaning think tank, has claimed that free trade created a large trade deficit in the United States for decades which lead to the closure of many factories and cost the United States millions of jobs in the manufacturing sector. Trade deficits lead to significant wage losses, not only for workers in the manufacturing sector, but also for all workers throughout the economy who do not have a university degree. For example, in 2011, 100 million full-time, full-year workers without a university degree suffered an average loss of $1,800 (~$2,576 in 2025) on their annual salary. According to the Economic Policy Institute, the workers who lost their jobs in the manufacturing sector and who have to accept a reduction in their wages to find work in other sectors, are creating competition, that reduces the wages of workers already employed in these other sectors. The threat of offshoring of production facilities leads workers to accept wage cuts to keep their jobs. According to the Economic Policy Institute, trade agreements have not reduced trade deficits but rather increased them. The growing trade deficit with China comes from China's manipulation of its currency, dumping policies, subsidies, trade barriers that give it a very important advantage in international trade. In addition, industrial jobs lost by imports from China are significantly better paid than jobs created by exports to China. So even if imports were equal to exports, workers would still lose out on their wages. According to the Economic Policy Institute, the manufacturing sector is a sector with very high productivity growth, which promotes high wages and good benefits for its workers. Indeed, this sector accounts for more than two thirds of private sector research and development and employs more than twice as many scientists and engineers as the rest of the economy. The manufacturing sector therefore provides a very important stimulus to overall economic growth. Manufacturing is also associated with well-paid service jobs such as accounting, business management, research and development and legal services. Deindustrialisation is therefore also leading to a significant loss of these service jobs. Deindustrialization thus means the disappearance of a very important driver of economic growth. In the late 20th century, business executives started being paid more in stock and less in salary, and at a disproportionately greater rate compared to other employees and to their own performance. CEO compensation at the top 350 firms increased by 940.3% from 1978 to 2018 in the United States. The typical worker's annual compensation grew just 11.9% within the same period. This disparity has been criticized as unfair, and large payouts after bad performance have been criticized as bad for shareholders. 21st century The economy worsened in 2001 with output increasing only 0.3% and unemployment and business failures rising substantially, and triggering a recession that is often blamed on the September 11 attacks.[citation needed] An additional factor in the fall of the US markets and in investor confidence included numerous corporate scandals. In 2001–2007, the red-hot housing market across the United States fueled a false sense of security regarding the strength of the U.S. economy. Most unions in America are aligned with one of two larger umbrella organizations: the AFL–CIO created in 1955, and the Change to Win Federation which split from the AFL-CIO in 2005. Both advocate policies and legislation on behalf of workers in the United States and Canada, and take an active role in politics. The AFL–CIO is especially concerned with global trade issues. In 2010, the percentage of workers belonging to a union in the United States (or total labor union "density") was 11.4%, compared to 18.3% in Japan, 27.5% in Canada and 70% in Finland. The most prominent unions are among public sector employees such as teachers, police and other non-managerial or non-executive federal, state, county and municipal employees. Members of unions are disproportionately older, male and residents of the Northeast, the Midwest, and California. The majority of union members come from the public sector. Nearly 34.8% of public sector employees are union members. In the private sector, just 6.3% of employees are union members—levels not seen since 1932 [citation needed]. Union workers in the private sector average 10–30% higher pay than non-union in America after controlling for individual, job, and labour market characteristics. The Great Recession was a sharp decline in the United States' economy. In 2008, a series of related economic disasters hit the American and European financial systems. The bursting of a worldwide bubble in housing set the recession in motion. The end of housing bubbles in California, Florida and Arizona led to the collapse of housing prices and the shrinkage of the construction sector. Millions of mortgages (averaging about $200,000 each) had been bundled into securities called collateralized debt obligations that were resold worldwide. Many banks and hedge funds had borrowed hundreds of billions of dollars to buy these securities, which were now "toxic" because their value was unknown and no one wanted to buy them. A series of the largest banks in the U.S. and Europe collapsed; some went bankrupt, such as Lehman Brothers with $690 billion in assets; others such as the leading insurance company AIG, the leading bank Citigroup, and the two largest mortgage companies were bailed out by the government. Congress voted $700 billion in bailout money, and the Treasury and Federal Reserve committed trillions of dollars to shoring up the financial system, but the measures did not reverse the declines. Banks drastically tightened their lending policies, despite infusions of federal money. The government for the first time took major ownership positions in the largest banks. The stock market plunged 40%, wiping out tens of billions of dollars in wealth; housing prices fell 20% nationwide wiping out billions more. By late 2008 distress was spreading beyond the financial and housing sectors, especially as the "Big Three" of the automobile industry (General Motors, Ford and Chrysler) were on the verge of bankruptcy, and the retail sector showed major weaknesses. Critics of the $700 billion Troubled Assets Relief Program (TARP) expressed anger that much of the TARP money that has been distributed to banks is seemingly unaccounted for, with banks being secretive on the issue. President Barack Obama signed the American Recovery and Reinvestment Act of 2009 in February 2009; the bill provides $787 billion in stimulus through a combination of spending and tax cuts. The plan is largely based on the Keynesian theory that government spending should offset the fall in private spending during an economic downturn; otherwise the fall in private spending may perpetuate itself and productive resources, such as the labor hours of the unemployed, will be wasted. Critics claim that government spending cannot offset a fall in private spending because the government must borrow money from the private sector in order to add money to it. However, most economists do not think such "crowding out" is an issue when interest rates are near zero and the economy is stagnant. Opponents of the stimulus also point to problems of possible future inflation and government debt caused by such a large expenditure. In the U.S., jobs paying between $14 and $21 per hour made up about 60% those lost during the recession, but such mid-wage jobs have comprised only about 27% of jobs gained during the recovery through mid-2012. In contrast, lower-paying jobs constituted about 58% of the jobs regained. In the 21st century, proliferation of smartphones and increasing reliance on outsourced labor led to a class of "gig workers" who perform work such as package delivery for a company like Amazon.com or Walmart, food delivery for a company like DoorDash, or driving for a ridehailing company like Uber or Lyft. This has led to disputes alleging misclassification of employees as independent contractors. On September 16, 2019, the Federal Reserve announced that it would begin acting as the role of investor in order to provide funds in the repo markets after the overnight lending rate jumped above 8% due to a series of technical factors that limited the supply of available funds. Five months after the decision was made, the American stock markets suffered their biggest crash in modern U.S. history as a result of concerns surrounding the coronavirus pandemic and the Russia-Saudi Arabia oil price war. Before the crash happened, the unemployment rate in the United States stood at 3.6% in late 2019, which was the lowest unemployment rate since World War II. Although the unemployment rate decreased substantially between 2009 and 2019, income inequality continued to increase. In September 2019, the United States Census Bureau reported that income inequality in the United States had reached its highest level in 50 years, with the Gini index increasing from 48.2 in 2017 to 48.5 in 2018. Despite the low unemployment, the ISM Manufacturing Index dropped below 50% in August 2019, reaching a record low of 48.3% in October of that year (which was the lowest level since June 2009); it would continue to remain below 50% in the months leading up to the crash. Historical statistics adjusted ($) The share of national income going to employees is at approximately the same level now as it was in 1970. Much of the apparent divergence between pay and productivity stems from using different surveys and formulas to calculate inflation. See also References Notes Bibliography Special studies Sources for economic data External links |
======================================== |
[SOURCE: https://pop.education.gov.il/emotional-social-learning/locating-identifying-children-at-risk/] | [TOKENS: 939] |
למידה מבוססת מיומנויות איתור וזיהוי של ילדים בסיכון לפגיעה להתעללות ולהזנחה יחידות אלו נועדו להעלות את מודעותם של צוותי החינוך לתופעה של פגיעה והתעללות בילדים, כמו גם ללמידה של סימנים שונים שבאמצעותם ילדים ובני נוער מאותתים שהם חווים התעללות או הזנחה ונמצאים בסיכון. היחידות פותחו לכלל שכבות הגיל ומאפשרות למידה עצמית. למידה זו צפויה לחדד בקרב צוותי החינוך עֵרנות למצבי מצוקה ולהבהיר אילו צעדים יובילו להפסקת הפגיעה וליצירת תנאים של מוגנות לנפגעים. סימנים של מצוקה יחידות ידע לצוותי חינוך העוסקות באיתור ובזיהוי של ילדים בסיכון לפגיעה, להתעללות ולהזנחה עברית | ערבית עברית | ערבית עברית | ערבית סימנים של מצוקה - סרטונים עברית ערבית אולי תתעניינו גם ב... למידה רגשית-חברתית הדרך הקצרה ל... פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה. |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-202] | [TOKENS: 76002] |
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B, 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון |
======================================== |
[SOURCE: https://pop.education.gov.il/emotional-social-learning/sexuality-in-safe-space/] | [TOKENS: 759] |
למידה מבוססת מיומנויות מיניות במרחב בטוח ״מיניות במרחב בטוח״ היא תוכנית בין-משרדית אשר מקדמת מיניות בריאה וצמצום אלימות מינית בין קטינים. התוכנית מיועדת ליועצות ולצוותים המקצועיים במטרה לספק לצוותי החינוך כלים ליצירת דיאלוג פתוח על מיניות, ויצירת סביבה בטוחה ומאפשרת. הרצאות מומחים בנושא מיניות בריאה - לאנשי ונשות מקצוע סרטונים בנושא מיניות בריאה - למתבגרים ולמתבגרות יוטיוברים מספרים אנימציה מתבגרים מספרים סרטונים בנושא פגיעה מינית - לחטיבה העליונה אולי תתעניינו גם ב... למידה רגשית-חברתית הדרך הקצרה ל... פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה. |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%AA_%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A1] | [TOKENS: 1169] |
תוכן עניינים צלמית ונוס צלמית ונוס הוא כינוי קבוצתי למספר חפצים פרהיסטוריים רובם בצורת פסלון של אישה שמנה או בהריון מתקדם מהתקופה הפלאוליתית העליונה שנמצאו באירופה ובצפון אסיה. צלמיות אלו נמנות עם החרסים העתיקים ביותר הידועים כיום ומהווות דוגמה עתיקה של היריון באמנות. משמעותן התרבותית אינה ידועה. עם זאת, בהתחשב בכך שייתכן כי בתקופה בה נוצרו היחס להשמנה בחברה האנושית היה שונה מהיום (שכן מזון, בייחוד מזון משמין היה מצוי בצמצום כיוון שהחקלאות טרם התפתחה), צלמיות אלו יכלו להיות סמל להצלחה ואיקונין של פוריות, או אף מייצגות באופן ישיר את האלות השונות בעצמן. נוהגים לשייך לקטגוריה זו שני ממצאים ארכאולוגיים עתיקים בהרבה - ונוס מברכת רם, שגילה בין 233,000 ל-800,000 לפנה"ס וונוס מטן-טן, שגילה בין 300,000 ל-500,000 לפנה"ס, השייכים לתרבות האשלית התיכונה. צלמיות אלו שנמצאו באסיה ובאפריקה עשויות אבן ולא חרס. שתי הצלמיות עשויות בצורה גסה, וייתכן כי קבלו את צורת הדמות האנושית כתוצאה מתהליכים גאולוגיים טבעיים. עם זאת, קווקווים החרוטים על ונוס מברכת רם מרמזים על שימוש אנושי בכלי עבודה מאבן, ועל ונוס מטן-טן יש סימנים כי נצבעה - "שכבה שומנית" על פני האבן נבדקה והיא מכילה ברזל ומנגן, עדות לכך שהצלמית עוטרה בידי מישהו שעשה בה שימוש כצלמית, בלא קשר לדרך בה נוצרה. דוגמאות לצלמיות ונוס: קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://pop.education.gov.il/my_personal_area/] | [TOKENS: 1505] |
למידה מבוססת מיומנויות יחידות ההוראה שלי ברוכים הבאים לאזור האישי שלכם! באזור זה תוכלו לצפות ולערוך את יחידות ההוראה שיצרתם, לצפות בדוח ציוני התלמידים, להציג את היחידות בכיתה או בזום ולחפש יחידות נוספות לשימושכם. כדי לצפות ביחידות יש להזדהות. חדש בפורטל: מאגר יחידות מתוקשבות מעל 300 יחידות הוראה מתוקשבות בתחומי דעת שונים ובהתאמה לתכניות הלימודים. בואו לנסות חדש בפורטל: מאגר יחידות מתוקשבות מעל 300 יחידות הוראה מתוקשבות בתחומי דעת שונים ובהתאמה לתכניות הלימודים. בואו לנסות ברוכים הבאים למחולל ההוראה – פלטפורמה דיגיטלית לבניית יחידות הוראה מתוקשבות בהתאמה אישית! מחולל ההוראה מאפשר למורים לגרור את התכנים המוצעים לשיעור האישי שלהם ולהוסיף חומרים נוספים לפי שיקול דעתם (חומרי מקור, סרטונים, הפעלות ועוד). מחולל ההוראה הדיגיטלי מציע שילוב של מיומנויות, ערכים ופרקטיקות שבהם כדאי להשתמש להוראת היחידה בכיתה לפי יעדי השיעור. כדי לשמור יחידות יש להזדהות לפורטל. הזדהות ברוכים הבאים למחולל ההוראה – פלטפורמה דיגיטלית לבניית יחידות הוראה מתוקשבות בהתאמה אישית! מחולל ההוראה מאפשר למורים לגרור את התכנים המוצעים לשיעור האישי שלהם ולהוסיף חומרים נוספים לפי שיקול דעתם (חומרי מקור, סרטונים, הפעלות ועוד). מחולל ההוראה הדיגיטלי מציע שילוב של מיומנויות, ערכים ופרקטיקות שבהם כדאי להשתמש להוראת היחידה בכיתה לפי יעדי השיעור. כדי לשמור יחידות יש להזדהות לפורטל. איתור יחידה אזור אישי קישורים לשירותים הדרך הקצרה ל... פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה. |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/USS_מיין?action=edit&redlink=1] | [TOKENS: 588] |
יצירת הדף "USS מיין" ליצירת דף חדש, כתבו את התוכן שלכם בתיבת הטקסט למטה (לעזרה נוספת). אם הגעתם לדף זה בטעות, ייתכן שתרצו לחזור אחורה באמצעות כפתור Back בדפדפן. לפני פרסום ערך חדש: אחרי פרסום ערך: לכותבים חדשים: ערך חדש צריך לכלול לפחות כמה משפטים, כשהמשפט הראשון יהיה לרוב הגדרה של נושא הערך. ויקיפדיה אינה מילון, והציפייה היא שהערכים יכללו לפחות קצת מעבר להגדרה מילונית. ערך קצר מדי עלול להימחק, ולפיכך מומלץ להשקיע בכתיבת פסקה או שתיים לפחות. סימני פיסוק: ־ – — … קוד ויקי: • · [] [[]] () {{}} {{{}}} תווים מתמטיים: ~ | ° ± − × ² ³ + תווים עבריים: בּ וֹ וּ בַ בָ בֶ בֵ בִ בֳ בֲ בֱ בְ בֻ שׁ שׂ תו כיווניות |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/wiki/Postage_stamps_and_postal_history_of_the_United_States] | [TOKENS: 13858] |
Contents Postage stamps and postal history of the United States Postal service in the United States began with the delivery of stampless letters whose cost was borne by the receiving person, later encompassed pre-paid letters carried by private mail carriers and provisional post offices, and culminated in a system of universal prepayment that required all letters to bear nationally issued adhesive postage stamps. In the earliest days, ship captains arriving in port with stampless mail would advertise in the local newspaper names of those having mail and for them to come collect and pay for it, if not already paid for by the sender. Postal delivery in the United States was a matter of haphazard local organization until after the Revolutionary War, when eventually a national postal system was established. Stampless letters, paid for by the receiver, and private postal systems, were gradually phased out after the introduction of adhesive postage stamps, first issued by the U.S. government post office July 1, 1847, in the denominations of five and ten cents, with the use of stamps made mandatory in 1855. The issue and use of adhesive postage stamps continued during the 19th century primarily for first-class mail. Each of these stamps generally bore the face or bust of an American president or another historically important statesman. However, once the Post Office realized during the 1890s that it could increase revenues by selling stamps as "collectibles", it began issuing commemorative stamps, first in connection with important national expositions, later for the anniversaries of significant American historical events. Continued technological innovation subsequently prompted the introduction of special stamps, such as those for use with airmail, zeppelin mail, registered mail, certified mail, and so on.[citation needed] Postage due stamps were issued for some time and were pasted by the post office to letters having insufficient postage with the postage due to be paid to the postal carrier at the receiving address. Today, many stamps issued by the post office are self-adhesive, and no longer require that the stamps be "licked" to activate the glue on their back. In many cases, post office clerks now use Postal Value Indicators (PVI), which are computer labels, instead of stamps.[citation needed] Where for a century-and-a-half or so, stamps were almost invariably denominated with their values (5 cent, 10 cent, etc.) the United States post office now sells non-denominated "forever" stamps for use on first-class and international mail. These stamps are still valid for the full rate even if there is a rate increase. However, for other uses, adhesive stamps with denomination indicators are still available and sold. Early postal history Postal services began in the first half of the 17th century serving the first American colonies of Britain and France; today, the United States Postal Service is a large government organization providing a wide range of services across the United States and its territories abroad. In the American colonies, informal independently-run postal routes began in Boston as early as 1639, with Boston to New York City service starting in 1672.[citation needed] Courier service began between Montreal and Quebec City by 1693, and likely occurred earlier, as Pedro da Silva, a courier, had arrived more than 20 years before that. (This area of New France would join Britain’s other American colonies in 1763 as Quebec.) Officially sanctioned mail service began in 1692 when King William III granted to an English nobleman a delivery "patent" that included the exclusive right to establish and collect a formal postal tax on official documents of all kinds. Years later, in 1765, taxation implemented through the mandatory purchase of stamps (embossed directly on documents or embossed on paper and affixed to them) was an issue that helped to spark the American Revolution. The tax was repealed a year later, and few were ever actually used in the colonies, but they were sold, including in Nova Scotia and the British Caribbean islands. In the years leading up to the American Revolution, mail routes among the colonies existed along the few roads between Boston, New York, Philadelphia, Montreal, Trois Rivieres, and Quebec City. Halifax stationer Benjamin Leigh started postal service in Nova Scotia by 1754. The following year, the British post office inaugurated a monthly packet run from Britain to New York, an attempt to improve military communications. From New York, any available ships carried mail to port cities, including Halifax. In the middle 18th century, individuals like Benjamin Franklin and William Goddard were the colonial postmasters who managed the mails then, and were the general architects of a postal system that started out as an alternative to the Crown Post (the colonial mail system then) which became more distrusted as the American Revolution drew near. The postal system that Franklin and Goddard forged out of the American Revolution became the standard for the new U.S. Post Office and is a system whose basic designs are still used in the United States Postal Service today. Post offices and postmarks In 1775, when Benjamin Franklin was appointed the first Postmaster General, the U.S. Post Office was born. So important was the Postmaster General that in 1829 this position was included among those in the President's Cabinet. As America began to grow and new towns and villages began to appear, so too did the Post Office along with them. The dates and postmarks generated from these places often have provided the historian with a window into a given time and place.[citation needed] Each postmark is unique with its own name of state and town, in addition to its distinctive date. Post offices that existed along railroad lines and at various military posts have their own special historical aspect. Mail and postmarks generated from prisoner-of-war camps during the Civil War, or from aboard naval ships, each with a U.S. Post Office aboard, can and have offered insights into United States history and are avidly sought after by historians and collectors alike. Between 1874 and 1976 post offices were categorized from first to fourth classes based on the amount of revenue they generated, with first being the highest. Mail before postage stamps Before the introduction of stamps, it was the recipient of mail—not the sender—who generally paid the cost of postage, giving the fee directly to the postman on delivery. The task of collecting money for letter after letter greatly slowed the postman on his route. Moreover, the addressee would at times refuse a piece of mail, which then had to be taken back to the post office (post office budgets always allowed for an appreciable volume of unpaid-for mail). Only occasionally did a sender pay delivery costs in advance, an arrangement that usually required a personal visit to the post office. To be sure, postmasters allowed some citizens to run charge accounts for their delivered and prepaid mail, but bookkeeping on these constituted another inefficiency. Postage stamps revolutionized this process, leading to universal prepayment; but a precondition for their issue by a nation was the establishment of standardized rates for delivery throughout the country. If postal fees were to remain (as they were in many lands) a patchwork of many different jurisdictional rates, the use of stamps would only produce limited gains in efficiency, for postal clerks would still have to spend time calculating the rates on many letters: only then would senders know how much postage to put on them. Provisional issue stamps The introduction of postage stamps in the UK in May 1840 was received with great interest in the United States (and around the world). Later that year, Daniel Webster rose in the U.S. Senate to recommend that the recent English postal reforms—standardized rates and the use of postage stamps—be adopted in America. It would be private enterprise, however, that brought stamps to the U.S. On February 1, 1842, a new carrier service called "City Despatch Post" began operations in New York City, introducing the first adhesive postage stamp ever produced in the western hemisphere, which it required its clients to use for all mail. This stamp was a 3¢ issue bearing a rather amateurish drawing of George Washington, printed from line engraved plates in sheets of 42 images. The company had been founded by Henry Thomas Windsor, a London merchant who at the time was living in Hoboken, New Jersey. Alexander M. Greig was advertised as the post's "agent", and as a result, historians and philatelists have tended to refer to the firm simply as "Greig's City Despatch Post", making no mention of Windsor. In another innovation, the company placed mail-collection boxes around the city for the convenience of its customers. A few months after its founding, the City Despatch Post was sold to the U.S. government, which renamed it the "United States City Despatch Post". The government began operation of this local post on August 16, 1842, under an Act of Congress of some years earlier that authorized local delivery. Greig, retained by the Post Office to run the service, kept the firm's original Washington stamp in use, but soon had its lettering altered to reflect the name change. In its revised form, this issue accordingly became the first postage stamp produced under the auspices of a government in the Western Hemisphere.[citation needed] An Act of Congress of March 3, 1845 (effective July 1, 1845), established uniform (and mostly reduced) postal rates throughout the nation, with a uniform rate of five cents for distances under 300 miles (500 km) and ten cents for distances between 300 and 3,000 miles. However, Congress did not authorize the production of stamps for nationwide use until 1847; still, postmasters realized that standard rates now made it feasible to produce and sell "provisional" issues for prepayment of uniform postal fees, and printed these in bulk. Such provisionals included both prepaid envelopes and stamps, mostly of crude design, the New York Postmaster's Provisional being the only one of quality comparable to later stamps. The provisional issues of Baltimore were notable for the reproduced signature of the city's postmaster—James M. Buchanan (1803–1876), a cousin to President James Buchanan. All provisional issues are rare, some inordinately so: at a Siegel Gallery auction in New York in March 2012, an example of the Millbury provisional fetched $400,000, while copies of the Alexandria and Annapolis provisionals each sold for $550,000. Eleven cities printed provisional stamps in 1845 and 1846: (See also: A Gallery of U. S. Postmasters' Provisional Stamps, 1845-47.) The 1845 Congressional act did, in fact, raise the rate on one significant class of mail: the so-called "drop letter"—i. e., a letter delivered from the same post office that collected it. Previously one cent, the drop letter rate became two cents. First national postage stamps Congress finally provided for the issuance of stamps by passing an act on March 3, 1847, and the Postmaster-General immediately let a contract to the New York City engraving firm of Rawdon, Wright, Hatch, and Edson. The first stamp issue of the U.S. was offered for sale on July 1, 1847, in New York City, with Boston receiving stamps the following day and other cities thereafter. They consisted of an engraved 5-cent red brown stamp depicting Benjamin Franklin (the first postmaster of the U.S.), and a 10-cent value in black with George Washington. Like all U.S. stamps until 1857, they were imperforate. The 5-cent stamp paid for a letter weighing less than 1/2 ounce and traveling up to 300 miles, the 10-cent stamp for deliveries to locations greater than 300 miles, or, twice the weight deliverable for the 5-cent stamp. Each stamp was hand engraved in what is believed to be steel, and laid out in sheets of 200 stamps. The 5-cent stamp is often found today with very poor impressions because the type of ink used contained small pieces of quartz that wore down the steel plates used to print the stamp. On the other hand, most 10-cent stamps are of strong impressions. The use of stamps was optional: letters could still be sent requiring payment of postage on delivery. Indeed, the post office did not issue any 2-cent value for prepaying drop letters in 1847, and these continued to be handled as they had been. Nevertheless, many Americans took up using stamps; about 3,700,000 of the 5¢ and about 865,000 of the 10¢ were sold, and enough of those have survived to ensure a ready supply for collectors, although the demand is such that a very fine 5¢ sells for around $500 as of 2020, and the 10¢ in very fine condition, face-free stamped cancellation, with four well-spaced borders, sells for $1,500 or more in used form. Unused stamps are much scarcer, fetching around $3,000 and $20,000 respectively, if in very fine condition. The post office had become so efficient by 1851 that Congress was able to reduce the common rate to three cents (which remained unchanged for over thirty years), necessitating a new issue of stamps. Moreover, the common rate now applied to letters carried up to 3000 miles. This rate, however, only applied to prepaid mail: a letter sent without a stamp still cost the recipient five cents—clear evidence that Congress envisioned making stamp use mandatory in the future (it did so in 1855). The 1-cent drop-letter rate was also restored, and Post Office plans did not at first include a stamp for it; later, however, an essay for a 6-cent Franklin double-weight stamp was converted into a drop-letter value. Along with this 1¢ stamp, the post office initially issued only two additional denominations in the series of 1851: 3¢ and 12¢, the three stamps going on sale that July and August. Since the 1847 stamps no longer conformed to any postal rate, they were declared invalid after a short period during which the public could exchange old stamps for new ones. Within a few years the Post Office found that stamps in the old denominations were needed after all, and so, added a 10¢ value to the series in 1855, followed by a 5¢ stamp the following year. The full series included a 1¢ profile of Franklin in blue, a 3¢ profile of Washington in red brown, a 5¢ portrait of Thomas Jefferson, and portraits of Washington for 10¢ green and 12¢ black values. The 1¢ stamp achieved notoriety, at least among philatelists, because production problems (the stamp design was too tall for the space provided) led to a welter of plate modifications done in piecemeal fashion, and there are no fewer than seven major varieties, ranging in price from $100 to $200,000 (the latter for the only stamp of the 200 images on the first plate that displays the design's top and bottom ornamentation complete). 1857 saw the introduction of perforation, and in 1860 24¢, 30¢ and 90¢ values (with still more images of Washington and Franklin) were issued for the first time. These higher denominations, especially the 90¢ value, were available for such a short time (a little over a year) that they had virtually no chance of being used. The 90¢ stamp used is a very rare item, and so frequently forged that authorities counsel collectors to shun cancelled copies that lack expert certification. In February 1861, a congressional act directed that "cards, blank or printed ... shall also be deemed mailable matter, and charged with postage at the rate of one cent an ounce." Private companies soon began issuing post cards, printed with a rectangle in the top right corner where the stamp was to be affixed. (The Post Office would not produce pre-stamped "postal cards" for another dozen years.) The issue was declared invalid for postage in May 1861, as the Confederate States had supplies of them. Therefore, stamps used after that date usually have the marking "OLD STAMPS/NOT RECOGNIZED" on the cover.[citation needed] Issues of the Civil War era The outbreak of the American Civil War threw the postal system into turmoil. On April 13, 1861 (the day after the firing on Fort Sumter), John H. Reagan, postmaster-general of the Confederate States of America, ordered local postmasters to return their U.S. stamps to Washington, D.C. (although it is unlikely that many did so), while in May the Union decided to withdraw and invalidate all existing U.S. stamps, and to issue new stamps. Confederate post offices were left without legitimate stamps for several months, and while many reverted to the old system of cash payment at the post office, over 100 post offices across the South came up with their own provisional issues. Many of these are quite rare. Eventually, the Confederate government issued its own stamps; see stamps and postal history of the Confederate States. In the North, the new stamp designs became available in August, and old stamps were accepted in exchange, with different deadlines for replacement set for different regions of the country, first ranging from September 10 to November 1, later modified to November 1 to January 1, 1862. The whole process was very confusing to the public, and there are a number of covers from 1862 and later with 1857 stamps and bearing the marking "OLD STAMPS NOT RECOGNIZED".[citation needed] The 1861 stamps had in common the letters "U S" in their design. To make them differentiable from the older stamps at a glance, all were required to have their values expressed in Arabic numerals (in the previous series, Arabic numerals had appeared only on the 30¢ stamp). The original issue included all the denominations offered in the previous series: 1¢, 3¢, 5¢, 10¢, 12¢, 24¢, 30¢ and 90¢ stamps. Numerals apart, several of these are superficially similar to their earlier counterparts—particularly because Franklin, Washington and Jefferson still appear on the same denominations as previously. A 2¢ stamp in black featuring Andrew Jackson was issued in 1863 and is now known to collectors as the "Black Jack". A black 15¢ stamp depicting the recently assassinated Abraham Lincoln was issued in 1866, and is generally considered part of the same series. While it was not officially described as such, and the 15¢ value was chosen to cover newly established fee for registered letters, some philatelists consider this to be the first memorial stamp ever issued. The war greatly increased the amount of mail in the North; ultimately about 1,750,000,000 copies of the 3¢ stamp were printed, and a great many have survived to the present day, typically selling for 2–3 dollars apiece. Most are rose-colored; pink versions are much rarer and quite expensive, especially the "pigeon blood pink". The stamps of the 1861 series, unlike those of the two previous issues, remained valid for postage after they had been superseded—as has every subsequent United States stamp. In 1860, the U.S. Post Office incorporated the services of the Pony Express to get mail to and from San Francisco, an important undertaking with the outbreak of the Civil War, as a communication link between Union forces and San Francisco and the West Coast was badly needed. The Pony Express Trail from St. Joseph, Missouri, to Sacramento, California, was 1,840 miles long. Upon arrival in Sacramento, the U.S. mail was placed on a steamer and continued down the Sacramento River to San Francisco for a total of 1,966 miles. The Pony Express was a short-lived enterprise, remaining in operation for only 18 months. Consequently, there is little surviving Pony Express mail today, only 250 examples known in existence.[citation needed] Widespread hoarding of coins during the Civil War created a shortage, prompting the use of stamps for currency. To be sure, the fragility of stamps made them unsuitable for hand-to-hand circulation, and to solve this problem, John Gault invented the encased postage stamp in 1862. A normal U. S. stamp was wrapped around a circular cardboard disc and then placed inside a coin-like circular brass jacket. A transparent mica window in the jacket allowed the face of the stamp to be seen. All eight denominations available in 1861–62, ranging from 1 cent to 90 cents, were offered in encased versions. Raised lettering on the metal backs of the jackets often advertised the goods or services of business firms; these included the Aerated Bread Company; Ayer's Sarsaparilla and Cathartic Pills; Burnett's Cocoaine; Sands Ale; Drake's Plantation Bitters; Buhl & Co. Hats and Furs; Lord & Taylor; Tremont House, Chicago; Joseph L. Bates Fancy Goods; White the Hatter, New York City; and Ellis McAlpin & Co. Dry Goods, Cincinnati. (See also: Fractional currency.) Grills During the 1860s, the postal authorities became concerned about postage stamp reuse. While there is little evidence that this occurred frequently, many post offices had never received any canceling devices. Instead, they improvised a canceling process by scribbling on the stamp with an ink pen ("pen cancellation"), or whittling designs in pieces of cork, sometimes very creatively ("fancy cancels"), to mark the stamps. However, since poor-quality ink could be washed from the stamp, this method would only have been moderately successful. A number of inventors patented various ideas to attempt to solve the problem. The Post Office eventually adopted the grill, a device consisting of a pattern of tiny pyramidal bumps that would emboss the stamp, breaking up the fibers so that the ink would soak in more deeply, and thus be difficult to clean off. While the patent survives (No. 70,147), much of the actual process of grilling was not well documented, and there has been considerable research trying to recreate what happened and when. Study of the stamps shows that there were eleven types of grill in use, distinguished by size and shape (philatelists have labeled them with letters A-J and Z), and that the practice started sometime in 1867 and was gradually abandoned after 1871. A number of grilled stamps are among the great rarities of US philately. The United States 1¢ Z grill was long thought to be the rarest of all U.S. stamps, with only two known to exist. In 1961, however, it was discovered that the 15¢ stamp of the same series also existed in a Z grill version; this stamp is just as rare as the 1¢, for only two examples of the 15¢ Z grill are known. Rarer still may be the 30¢ stamp with the I Grill, the existence of which was discovered only recently: as of October 2011, only one copy is known. 1869 In 1868, the Post Office contracted with the National Bank Note Company to produce new stamps with a variety of designs. These came out in 1869, and were notable for the variety of their subjects; the 2¢ depicted a Pony Express rider, the 3¢ a locomotive, the 12¢ the steamship Adriatic, the 15¢ the landing of Christopher Columbus, and the 24¢ the signing of the Declaration of Independence. Other innovations in what has become known as the 1869 Pictorial Issue included the first use of two-color printing on U.S. stamps, and as a consequence the first invert errors. Although popular with collectors today, the unconventional stamps were not very popular among a population that was accustomed to postage that bore classic portrayals of Washington, Franklin and other forefathers. Bank notes The postage stamps issued in the 1870s and 1880s are collectively known as the "Bank Notes" because they were produced by the National Bank Note Company, the Continental Bank Note Company, then the American Bank Note Company. After the 1869 fiasco with pictorial stamp issues, the new Postmaster-General decided to base a series of stamps on the "heads, in profile, of distinguished deceased Americans" using "marble busts of acknowledged excellence" as models. George Washington was returned to the normal-letter-rate stamp: he had played that role in the issues of 1851 and 1861 and would continue to do so in every subsequent definitive set until the Presidential Series of 1938. But the large banknotes did not represent a total retreat to past practices, for the range of celebrated Americans was widened beyond Franklin and various presidents to include notables such as Henry Clay and Oliver Hazard Perry. Moreover, while images of statesmen had provided the only pictorial content of pre-1869 issues, the large banknotes did not entirely exclude other representative images. Two denominations of the series accompanied their portraits with iconographic images appropriate to the statesmen they honored: rifles, a cannon and cannonballs appeared in the bottom corners of the 24-cent issue devoted to General Winfield Scott, while the 90-cent stamp framed Admiral Oliver Perry within a nautically hitched oval of rope and included anchors in the bottom corners of its design. National first printed these, then in 1873 Continental received the contract—and the plates that National used. Continental added secret marks to the plates of the lower values, distinguishing them from the previous issues. The American Bank Note Company acquired Continental in 1879 and took over the contract, printing similar designs on softer papers and with some color changes. Major redesigning, however, came only in 1890, when the American Bank Note Company issued a new series in which stamp-size was reduced by about 10% (the so-called "Small Bank Notes").[citation needed] In 1873, the Post Office began producing a pre-stamped post card. One side was printed with a Liberty-head one-cent stamp design, along with the words "United States Postal Card" and three blank lines provided for the mailing address. Six years later, it introduced a series of seven Postage Due stamps in denominations ranging from 1¢ to 50¢, all printed in the same brownish-red color and conforming to the same uniform and highly utilitarian design, with their denominations rendered in numerals much larger than those found on definitive stamps. The design remained unchanged until 1894, and only four different postage-due designs have appeared to date. In 1883, the first-class letter rate was reduced from 3¢ to 2¢, prompting a redesign of the existing 3¢ green Washington stamp, which now became a 2¢ brown issue.[citation needed] In 1885 the Post Office established a Special Delivery service, issuing a ten-cent stamp depicting a running messenger, along with the wording "secures immediate delivery at a special delivery office." Initially, only 555 such offices existed but the following year all U. S. Post Offices were obliged to provide the service—an extension not, however, reflected on the Special Delivery stamp until 1888, when the words "at any post office" appeared on its reprint. (On stamps of future years, the messenger would be provided the technological enhancements of a bicycle a motorcycle and a truck . Although the last new U.S. Special Delivery stamp appeared issued in 1971, the service was continued until 1997, by which time it had largely been supplanted by Priority Mail delivery, introduced in 1989.) The 1885 Special Delivery issue was the first U.S. postage stamp designed in the double-width format. Eight years later, this shape would be chosen for the Columbian Exposition commemoratives, as it offered appropriate space for historical tableaux. The double-width layout would subsequently be employed in many United States Commemoratives.[citation needed] Columbian issue The World Columbian Exposition of 1893 commemorated the 400th anniversary of the landing of Christopher Columbus in the Americas. The Post Office got in on the act, issuing a series of 16 stamps depicting Columbus and episodes in his career, ranging in value from 1¢ to $5 (a princely sum in those days). They are often considered the first commemorative stamps issued by any country.[citation needed] The stamps were interesting and attractive, designed to appeal to not only postage stamps collectors but to historians, artists and of course the general public who bought them in record numbers because of the fanfare of the Columbian Exposition of the World's Fair of 1892 in Chicago, Illinois.[citation needed] They were quite successful (a great contrast to the pictorials of 1869), with lines spilling out of the nation's post offices to buy the stamps. They are prized by collectors today with the $5 denomination, for example, selling for between $1,500 to $12,500 or more, depending upon the condition of the stamp being sold.[citation needed] Another release in connection with the Columbian series was a reprint of the 1888 Special Delivery stamp, now colored orange (reportedly, to prevent postal clerks from confusing it with the 1¢ Columbian). After sales of the series ceased, the Special Delivery stamp reappeared in its original blue. Bureau issues Also during 1893, the Bureau of Engraving and Printing competed for the postage stamp printing contract, and won it on the first try. For the postage issues of the 1894 series, the Bureau took over the plates of the 1890 small banknote series but modified them by adding triangles to the upper corners of the designs. Three new designs were needed, because the Post Office elected to add $1, $2 and $5 stamps to the series (previously, the top value of any definitive issue had been 90¢). On many of the 1894 stamps, perforations are of notably poor quality, but the Bureau would soon make technical improvements. In 1895 counterfeits of the 2¢ value were discovered, which prompted the BEP to begin printing stamps on watermarked paper for the first time in U.S. postal history. The watermarks imbedded the logo U S P S into the paper in double-lined letters. The Bureau's definitive issues of the 1890s consisted of 13 different denominations ranging from 1 cent to 5 dollars, and may be differentiated by the presence or absence of this watermark, which would appear on all U. S. Postage stamps between 1895 and 1910. The final issue of 1898 altered the colors of many denominations to bring the series into conformity with the recommendations of the Universal Postal Union (an international body charged with facilitating the course of transnational mail). The aim was to ensure that in all its member nations, stamps for given classes of mail would appear in the same colors. Accordingly, U.S. 1¢ stamps (postcards) were now green and 5¢ stamps (international mail) were now blue, while 2¢ stamps remained red. As a result, it was also necessary to replace the blue and green on higher values with other colors. U.S. postage continued to reflect this color-coding quite strictly until the mid-1930s, continuing also in the invariable use of purple for 3¢ stamps. Start of the 20th century In 1898, the Trans-Mississippi Exposition opened in Omaha, Nebraska, and the Post Office was ready with the Trans-Mississippi Issue. The nine stamps were originally to be two-toned, with black vignettes surrounded by colored frames, but the BEP, its resources overtaxed by the needs of the Spanish–American War, simplified the printing process, issuing the stamps in single colors. They were received favorably, though with less excitement than the Columbians; but like the Columbians, they are today prized by collectors, and many consider the $1 "Western Cattle in Storm" the most attractive of all U.S. stamps. Collectors, still smarting from the expense of the Columbian stamps, objected that inclusion of $1 and $2 issues in the Trans-Mississippi series presented them with an undue financial hardship. Accordingly, the next stamp series commemorating a prominent exposition, the Pan-American Exposition held in Buffalo, New York in 1901, was considerably less costly, consisting of only six stamps ranging from in value 1¢ to 10¢. The result, paradoxically, was a substantial increase in Post Office profits; for, while the higher valued Columbians and Trans-Mississippis had sold only about 20,000 copies apiece, the public bought well over five million of every Pan-American denomination. In the Pan-American series the Post Office realized the plan for two-toned stamps that it had been obliged to abandon during the production of the Trans-Mississippi issue. Upside-down placement of some sheets during the two-stage printing process resulted in the so-called Pan-American invert errors on rare copies of the 1¢, 2¢ and 4¢ stamps. Definitive issues of 1902–1903 The definitive stamps issued by the U.S. Post Office in 1902–1903 were markedly different in their overall designs from the regular definitive stamps released over the previous several decades. Among the prominent departures from tradition in these designs was that the names of the subjects were printed out, along with their years of birth and death. (Printed names and birth and death dates are more typically a feature of Commemorative stamps.) Unlike any definitive stamps ever issued before, the 1902–03 issues also had ornate sculptural frame work redolent of Beaux-Arts architecture about the portrait, often including allegorical figures of different sorts, with several different types of print used to denote the country, denominations and names of the subjects. This series of postage stamps were the first definitive issues to be entirely designed and printed by the Bureau of Engraving and Printing, and their Baroque revival style is much akin to that of the Pan-American commemoratives the Bureau had issued in 1901. There are fourteen denominations ranging from 1-cent to 5-dollars. The 2-cent George Washington stamp appeared with two different designs (the original version was poorly received) while each of the other values has its own individual design. This was the first U.S. definitive series to include the image of a woman: Martha Washington, who appeared on the 8-cent stamp. Commemorative issues, 1904–1907 In these years, the postal service continued to produce commemorative sets in conjunction with important national expositions. The Louisiana Purchase Exposition in St. Louis, Missouri, in 1904 prompted a set of five stamps, while a trio of stamps commemorated the Jamestown Exposition, held in Norfolk, Virginia, in 1907. Washington-Franklin era 1908 saw the beginning of the long-running Washington-Franklin series of stamps. Although there were only two central images, a profile of Washington and one of Franklin, many subtle variants appeared over the years; for the Post Office experimented with half-a-dozen different perforation sizes, two kinds of watermarking, three printing methods, and large numbers of values, all adding to several hundred distinct types identified by collectors. Some are quite rare, but many are extremely common; this was the era of the postcard craze, and almost every antique shop in the U.S. will have some postcards with green 1¢ or red 2¢ stamps from this series. In 1910 the Post Office began phasing out the double-lined watermark, replacing it by the same U S P S logo in smaller single-line letters. Watermarks were discontinued entirely in 1916.[citation needed] Toward the beginning of the Washington-Franklin era, in 1909, the Post Office issued its first individual commemorative stamps—three single 2¢ issues honoring, respectively, the Lincoln Centennial, the Alaska-Yukon Exposition, and the tercentennial/centennial Hudson-Fulton Celebration in New York. A four-stamp series commemorating the Panama–Pacific International Exposition in San Francisco, California appeared in 1913, but no further commemoratives were issued until after World War I. The Lincoln Centennial's portrait format distinguished it from all other commemoratives released between 1893 and 1926, which were produced exclusively in landscape format. (The next U. S. commemorative in portrait orientation would be the Vermont Sesquicentennial issue of 1927, and many have appeared since.) It was also in 1913, in January, that the Post Office introduced domestic parcel post service (a belated development, given that international parcel post service between the United States and other countries began in 1887). A series of twelve Parcel Post stamps intended for this service had already been released in December 1912, ranging in denomination from 1¢ to $1. All were printed in red and designed in the wide Columbian format. The eight lowest values illustrated aspects of mail handling and delivery, while higher denominations depicted such industries as Manufacturing, Dairying and Fruit Growing. Five green Parcel Post Postage Due stamps appeared concurrently. It soon became obvious that none of these stamps was needed: parcel postage could easily be paid by definitive or commemorative issues, and normal postage due stamps were sufficient for parcels. When original stocks ran out, no reprints appeared, nor were replacements for either group ever contemplated. However, one denomination introduced in the Parcel Post series—20¢—had proved useful, and the Post Office added this value to the Washington-Franklin issues in 1914, along with a 30¢ stamp. On November 3, 1917, the normal letter rate was raised from 2¢ to 3¢ in support of the war effort. The rate hike was reflected in the first postwar commemorative—a 3¢ "victory" stamp released on March 3, 1919 (not until July 1 would postal fees return to peacetime levels). Only once before (with the Lincoln Memorial issue of 1909) had the Post Office issued a commemorative stamp unconnected to an important national exposition; and the appearance of the Pilgrim Tercentenary series in 1920 confirmed that a new policy was developing: the Post Office would no longer need the pretext of significant patriotic trade fairs to issue commemoratives: they could now freely produce stamps commemorating the anniversaries of any notable historical figures, organizations or events.[citation needed] In 1918, the post office printed its second two color stamp, featuring the Curtiss JN-4 airplane. The initial version released on May 10, 1918, contained the image of the plane printed upside-down in error. Only a sheet of 100 of this error is known to exist, which was broken up into smaller pieces and resold. The stamp became known as the Inverted Jenny. It is one of the most popular stamp errors in US history. Since 2007, several copies have sold for over $1 million USD in auctions. The 1920s and 1930s The stamps of the 1920s were dominated by the Series of 1922, the first new design of definitive stamps to appear in a generation. The lower values mostly depicted various presidents, with the 5c particularly intended as a memorial of the recently deceased Theodore Roosevelt, while the higher values included an "American Indian" (Hollow Horn Bear), the Statue of Liberty, Golden Gate (without the bridge, which had yet to be built), Niagara Falls, a bison, the Lincoln Memorial and so forth. Higher values of the series (from 17¢ through $5) were differentiated from the cheaper stamps by being designed in horizontal (landscape) rather than vertical format, an idea carried over from the "big Bens" of the Washington-Franklin series. Stamp printing was switching from a flat plate press to a rotary press while these stamps were in use, and most come in two perforations as a result; 11 for flat plate, and 11x10.5 for rotary. In 1929, theft problems in the Midwest led to the Kansas-Nebraska overprints on the regular stamps. (See also: Fourth Bureau issue). From 1924 on, commemorative stamps appeared every year. The 1920s saw several 150th anniversaries connected with the American Revolutionary War, and several stamps were issued in connection with those. These included the first U.S. souvenir sheet, for the Battle of White Plains sesquicentennial, and the first overprint, reading "MOLLY / PITCHER", the heroine of the Battle of Monmouth.[citation needed] During this period, the U.S. Post Office issued more than a dozen 'Two Cent Reds' commemorating the 150th anniversaries of Battles and Events that occurred during the American Revolution. The first among these was the Liberty Bell 150th Anniversary Issue of 1926, designed by Clair Aubrey Huston, and engraved by J.Eissler & E.M.Hall, two of America's most renowned master engravers. The 'Two Cent Reds' were among the last stamps used to carry a letter for 2 cents, the rate changing to 3 cents on July 6, 1932. The rate remained the same for 26 years until it finally changed to 4 cents in 1958. [citation needed] The German zeppelins were of much interest during this period, and in 1930 the department issued special stamps to be used on the Pan-American flight of Graf Zeppelin. Although the Graf Zeppelin stamps are today highly prized by collectors as masterpieces of the engraver's art, in 1930 the recent stock market crash meant that few were able to afford these stamps (the $4.55 value for the set represented a week's food allowance for a family of four). Less than 10 percent of the 1,000,000 of each denomination issued were sold and the remainder were incinerated (the stamps were only available for sale to the public from April 19, 1930, to June 30, 1930). It is estimated that less than 8 percent of the stamps produced survive today and they remain the smallest U.S. issue of the 20th century (only 229,260 of these stamps were ever purchased, and only 61,296 of the $2.60 stamps were sold). [citation needed] In 1932, a set of 12 stamps was issued to celebrate George Washington's 200th birthday 1932 Washington Bicentennial. For the 2¢ value, which satisfied the normal letter rate, the most familiar Gilbert Stuart image of Washington had been chosen. After postal rates rose that July, this 2¢ red Washington was redesigned as a 3¢ stamp and issued in the purple color that now became ubiquitous among U.S. commemoratives. [citation needed] In 1933, Franklin D. Roosevelt became president. He was notable not only as an avid collector in his own right (with a collection estimated at around 1 million stamps) but also for taking an interest in the stamp issues of the department, working closely with Postmaster James Farley, the former Democratic Party Committee Chairman. Many designs of the 1930s were inspired or altered according to Roosevelt's advice. In 2009–10, the National Postal Museum exhibited six Roosevelt sketches that were developed into stamp issues: the 6-cent eagle airmail stamp and five miscellaneous commemoratives, which honored the Byrd Antarctic Expedition, the Mothers of America, Susan B. Anthony, Virginia Dare, and the Northwest Territories rise to statehood. A steady stream of commemoratives appeared during these years, including a striking 1934 issue of ten stamps presenting iconic vistas of ten National Parks—a set that has remained widely beloved. (In a memorable sequence from Philip Roth's novel The Plot Against America, the young protagonist dreams that his National Parks stamps, the pride, and joy of his collection, have become disfigured with swastika overprints.) Choosing an orange color for the 2¢ Grand Canyon tableau instead of the standard 2¢ carmine red, the Post Office departed from U. P. U. color-coding for the first time. [citation needed] With a philatelist in the White House, the Post Office catered to collectors as never before, issuing seven separate souvenir sheets between 1933 and 1937. In one case, a collectors' series had to be produced as the result of a miscalculation. Around 1935, Postmaster Farley removed sheets of the National Parks set from stock before they had been gummed or perforated, giving these and unfinished examples of ten other issues to President Roosevelt and Interior Secretary Harold Ickes (also a philatelist) as curiosities for their collections. When word of these gifts got out, public outcries arose. Some accused Farley of a corrupt scheme to enrich Roosevelt and Ickes by creating valuable rarities for them at taxpayer expense. Stamp aficionados, in turn, demanded that these curiosities be sold to the public so that ordinary collectors could acquire them, and Farley duly issued them in bulk. This series of special printings soon became known as "Farley's Follies". As the decade progressed, the purples used for 3¢ issues, although still ostensibly conforming to the traditional purple, displayed an increasingly wide variety of hues, and one 1940 issue, a 3¢ stamp commemorating the Pony Express, dispensed with purple entirely, appearing in a rust brown earth tone more suitable to the image of a horse and rider departing from a western rural post office. [citation needed] The famous Presidential Issue, known as "Prexies" for short, came out in 1938. The series featured all 29 U.S. presidents through Calvin Coolidge, each of whom appeared in profile as a small sculptural bust. Values of 50¢ and lower were mono-colored; on the $1, $2, and $5 stamps the presidents' images were printed in black on white, surrounded by colored lettering and ornamentation. Up through the 22¢ Cleveland stamp, the denomination assigned to each president corresponds to his position in the presidential roster: thus the first president, Washington, is on the 1¢ value, the seventeenth, Andrew Johnson, is on the 17¢ value, etc. Additional stamps depict Franklin (½¢), Martha Washington (1½¢), and the White House (4½¢). Many of the values were included merely to place the presidents in proper numerical order and did not necessarily correspond to a postal rate; and one of the (difficult) games for Prexie collectors is to find a cover with, for instance, a single 16¢ stamp that pays a combination of rate and fees valid during the Prexies' period of usage. Many such covers remain to be discovered; some sellers on eBay have been surprised to discover an ordinary-seeming cover bid up to several hundred dollars because it was one of the sought-after solo usages. The Presidential issue remained in distribution for many years. Not until 1954 did the Post Office begin replacing its values with the stamps of a new definitive issue, the Liberty series. [citation needed] Famous Americans Series of 1940 In 1940, the U.S. Post Office issued a set of 35 stamps, issued over the course of approximately ten months, commemorating America's famous authors, poets, educators, scientists, composers, artists and inventors. The educators included Booker T. Washington, became the first African-American to be honored on a U.S. stamp. This series of postage issues was printed by the Bureau of Engraving and Printing. These stamps were larger in size than normal definitive issues, with only 280 stamp images contained on the printing plate (400 images was standard for the Presidential series). Notable also is the red-violet color chosen for the 3¢ stamps, a brighter hue than the traditional purple.[citation needed] Authors: Washington Irving – James Fenimore Cooper – Ralph Waldo Emerson – Louisa May Alcott –Samuel Clemens Poets: Henry Wadsworth Longfellow – John Greenleaf Whittier – James Russell Lowell – Walt Whitman – James Whitcomb Riley Educators: Horace Mann – Mark Hopkins – Charles W. Eliot – Frances E. Willard – Booker T. Washington Scientists: John James Audubon – Dr. Crawford W. Long – Luther Burbank – Dr. Walter Reed – Jane Addams Composers: Stephen Collins Foster – John Philip Sousa – Victor Herbert – Edward A. MacDowell – Ethelbert Nevin Artists: Gilbert Charles Stuart – James McNeill Whistler – Augustus Saint-Gaudens – Daniel Chester French – Frederic Remington Inventors: Eli Whitney – Samuel F. B. Morse – Cyrus Hall McCormick – Elias Howe – Alexander Graham Bell World War II During World War II, production of new U. S. 3¢ commemorative stamps all but ceased. Among the three issues that appeared in 1942 was the celebrated Win the War stamp, which enjoyed enormously wide use, owing partly to patriotism and partly to the relative unavailability of alternatives. It presents an art deco eagle posed in a "V" shape for victory surrounded by 13 stars. The eagle is grasping arrows, but has no olive branch. In 1942, the first U.S. stamp to feature a foreign language was issued.: 215 The five-cent stamp commemorated the alliance between the United States and China.: 215 Under portraits of Abraham Lincoln and Sun Yat-sen, the stamp has a map of China and the slogan "Fight the War and Build the Country" in Chinese.: 216 The ceremony commemorating its release was attended by Franklin D. Roosevelt and T. V. Soong.: 215 A notable commemorative set appeared in 1943–1944, but its stamps, all valued at 5 cents, were not competitive with the Win the War issue. This was the Overrun Countries series (known to collectors as the Flag set), produced as a tribute to the thirteen nations that had been occupied by the Axis powers. The thirteen stamps present full color images of the national flags of Poland, Czechoslovakia, Norway, Luxembourg, the Netherlands, Belgium, France, Greece, Yugoslavia, Albania, Austria, Denmark, and Korea, with the names of the respective countries written beneath. To the left of each flag appears the image of the phoenix, which symbolizes the renewal of life, and to its right appears a kneeling female figure with arms raised, breaking the shackles of servitude. The stamps with flags of European countries were released at intervals from June to December 1943, while the Korea flag stamp was released in November 1944. These stamps were priced at 5 cents, although the standard cost for a first-class stamp was 3 cents. These stamps were intended for use on V-mail, a means whereby mail intended for military personnel overseas was delivered with certainty. The service persons overseas used the same method for writing letters home, and the same process was used to reconstruct their letters, except that their postage was free. The two-cent surcharge on the V-mail letters helped pay for the additional expense of this method of delivery. Because of the elaborate process necessary for the full-color printing, the Bureau of Engraving and Printing contracted with a private firm, the American Bank Note Company, to produce the series – the first U. S. stamps to be printed by a private company since 1893. Uniquely among U. S. issues, the sheets lack the plate numbers usually printed on the selvage surrounding the stamps. In the places where the numbers normally appear on each sheet, the name of the country is substituted, engraved in capital letters.[citation needed] Post-World War II The post-World War II stamp program followed a consistent pattern for many years: a steady stream of commemorative issues sold as single stamps at the first-class letter rate. While the majority of these were designed in the double-width format, an appreciable number issued in honor of individuals conformed instead to the format, size, general design style, and red-violet hue used in the 1940 Famous Americans series. The Postal Service had become increasingly lax about employing purple for 3¢ stamps, and after the war, departures from that color in double-width commemoratives veritably became the rule rather than the exception (although U. P. U. colors and purple for 3¢ stamps would continue to be used in the definitive issues of the next decades). Beginning in 1948, Congressional Representatives and Senators began to push the Post Office for stamps proposed by constituents, leading to a relative flood of stamps honoring obscure persons and organizations. The stamp issue did not again become well regulated until the formation of the Citizens' Stamp Advisory Committee (CSAC) in 1957. [citation needed] The Liberty issue of 1954, deep in the Cold War, took a much more political slant than previous issues. The common first-class stamp was a 3¢ Statue of Liberty in purple, and included the inscription "In God We Trust", the first explicit religious reference on a U.S. stamp (ten days before the issue of the 3¢ Liberty stamp, the words "under God" had been inserted into the Pledge of Allegiance). The Statue of Liberty appeared on two additional higher values as well, 8¢ and 11¢, both of which were printed in two colors. The other stamps in the series included liberty-related statesmen and landmarks, such as Patrick Henry and Bunker Hill, although other subjects, (Benjamin Harrison, for example) seem unrelated to the basic theme. In 1957, the American Flag was featured on a U. S. stamp for the first time. The Post Office had long avoided this image, fearing accusations that, in issuing stamps on which they would be defacing the flag by cancellation marks, they would be both committing and fomenting desecration. However, protests against this initial flag issue were muted, and the flag has remained a perennially popular U. S. stamp subject ever since. The 3¢ rate for first-class had been unchanged since 1932, but by 1958 there were no more efficiency gains to keep the lid on prices, and the rate went to 4¢, beginning a steady series of rate increases that reached 49¢ as of January 26, 2014. From 1957 to 1961 the U.S. post office issued the Champion of Liberty series of stamps, consisting of nineteen commemorative stamps issued periodically. The stamps featured various men who fought for freedom and independence in their home countries and are considered "Champions of Liberty". Issued during the Cold War these stamps also served as a counter-point to the perceived totalitarianism of the Soviet Union. The Prominent Americans series superseded the "Liberties" in the 1960s and proved the last definitive issue to conform to the Universal Postal Union color code. In the 1970s, they were replaced by the Americana series, in which colors became purely a matter of designer preference. In 1971, the Post Office was reorganized in accordance with the Postal Reorganization Act of 1970, becoming the United States Postal Service (USPS). However, it is still heavily regulated, with, for instance, the CSAC continuing to decide which commemorative stamps to issue. The Bicentennial Series began with the issuance of a stamp showing the logo for the Bicentennial celebrations in 1971 and concluded in 1983. In January 1973, the USPS began to issue "Love" stamps for use on Valentine's Day and other special occasions such as weddings, birthdays, anniversaries and letters to loved ones. The first such issue was an 8 cents stamp that the Postal Service initially titled "Special Stamp for Someone Special". The stamp was based on a pop art image that Robert Indiana had designed during the 1960s (see "Love" sculpture). The 1973 issue had a printing production of 320 million stamps. Air Mail Airmail in the United States Post Office emerged in three stages beginning with the 'pioneer period' where there were many unofficial flights carrying the mail prior to 1918, the year the US Post Office assumed delivery of all Air Mail. The US Post office began contracting out to the private sector to carry the mail (Contract Air Mail, CAM) on February 15, 1926. In 1934, all US Air Mail was carried by the U.S. Army for six months, after which the contract system resumed. Abraham Lincoln postage issues In 1866, about a year after Abraham Lincoln's assassination, the U.S. Post Office issued its first postage stamp honoring the fallen President. The Post Office stated that the release took place on June 17. Some sources, however, believe that the stamp was introduced on April 14, the one-year anniversary of Lincoln's death, and one notable expert made an (unverifiable) claim that the stamp first saw use on April 15. In any case, it is considered by some as America's first commemorative stamp. From that point on Lincoln's portrait appeared on a variety of U.S. postage stamps and today exists on more than a dozen issues. Lincoln is also honored on commemorative stamps issued by Costa Rica and Nicaragua. With the exceptions of George Washington and Benjamin Franklin, Lincoln appears on US Postage more than any other famous American. Modern U.S. stamps The first self-adhesive stamp was a 10 cent stamp from the Christmas issue of 1974. It was not considered successful, and the surviving stamps, though not rare, are all gradually becoming discolored due to the adhesive used. Self-adhesives were not issued again until 1989, gradually becoming so popular that as of 2004[update], only a handful of types are offered with the traditional gum (now affectionately called "manual stamps" by postal employees). The increasing frequency of postal rate increases from the 1970s on, and the necessity to wait for these to be approved by Congress, made it problematic for the Postal Service to provide stamps matching the increased costs in a timely manner. Until it was known, for example, whether the new first-class rate would be 16¢ or, instead, 15¢, no denominated stamp could be printed. The Postal Service found a way to bypass this problem in 1978. Preparatory to that year's increase, an orange colored stamp with a simple eagle design appeared bearing the denomination "A" instead of a number; and the public was informed that this stamp would satisfy the new first-class rate, whatever it turned out to be. Subsequent rate increases resulted in B, C and D stamps, which bore the same eagle design but were printed, respectively, in purple, buff-brown and blue-green. When it came time for an E stamp in 1987, the Postal Service commissioned a more elaborate design: a color picture of the globe as seen from space (E for Earth). Rises since have prompted F for Flower, G for Old Glory and H for Hat stamps, all appropriately illustrated. The F stamp in 1991 was accompanied by an undenominated "make-up" stamp with no pictorial design beyond a frame, which enclosed the words "This U. S. stamp, along with 25¢ of additional U. S. postage, is equivalent to the 'F' stamp rate."[citation needed] The Great Americans series and the Transportation coils began appearing in 1980 and 1981, respectively. The transportation coils were used steadily for some 20 years, while Great Americans was replaced by the Distinguished Americans series, which began in 2000. The increasing use of email and other technologies during the 1990s led to a decline in the amount of first-class mail, while bulk mail increased. A large variety of commemorative stamps continue to appear, but more of them just go to collectors, while the stamps of the average person's daily mail are non-denominated types issued specifically for businesses.[citation needed] The first US postage stamp to incorporate microprinting as a security feature was the American Wildflower Series introduced by the United States Postal Service in 1992. It was also the first commemorative stamp to be wholly produced by offset lithography. The USPS has since issued other stamps with more complex microprinting incorporated along with dates, words, and abbreviations such as USPS and even entire stamp designs composed of microprint letters. The first US stamp to officially honor a black American was issued in 1940, featuring Booker T. Washington. However, it wasn't until 1978 did the USPS started the Black Heritage series, the first stamp featuring Harriet Tubman. As of today, the Black Heritage series is the longest running U.S. stamp series. In 1994, the USPS released a sheet of stamps titled Legends of the West, which contained an error. It featured a misidentification, portraying African-American rodeo performer Bill Pickett's younger brother, Ben Pickett, instead of Bill himself. The stamps were recalled and reprinted with the correct photo, but due to the demand of the collectors and to recoup some of the printing revenue lost, the post office released 150,000 of the stamp sheets by lottery. In 2005, after 111 years of producing American postage stamps, the Bureau of Engraving and Printing ended its involvement with the postal service. On April 12, 2007, the Forever stamp went on sale for 41 cents, and is good for mailing one-ounce First-Class letters anytime in the future—regardless of price changes. On the same day, the Postal Service also issued an American flag stamp with the text "USA First Class", whose value is fixed at 41 cents. In 2011, the Post Office began issuing all new stamps for First-Class postage—both definitives and commemoratives—as Forever stamps: denominations were no longer included on them. Beginning in 2015, the Post Office made all other stamps Forever stamps-Postcard, Additional Ounce, Two Ounce, Three Ounce, and Non-Machinable Surcharge, and these types of stamps now have their use printed on them instead of a number. On February 25, 2010, the United States Court of Appeals for the Federal Circuit ruled 2–1 that Frank Gaylord, sculptor of a portion of the Korean War Veterans Memorial, was entitled to compensation when an image of that sculpture was used on a 37-cent postage stamp because he had not signed away his intellectual property rights to the sculpture when it was erected. The appeals court rejected arguments that the photo was transformative. In 2006 sculptor Frank Gaylord enlisted Fish & Richardson to make a pro bono claim that the Postal Service had violated his Intellectual property rights to the sculpture and thus should have been compensated. The Postal Service argued that Gaylord was not the sole sculptor (saying he had received advice from federal sources—who recommended that the uniforms appear more in the wind) and also that the sculpture was actually architecture. Gaylord won all of his arguments in the lower court except for one: the court ruled the photo was fair use and thus he was not entitled to compensation. Gaylord appealed and won the case on appeal. In 2011, the US Court of Federal Claims awarded Gaylord $5,000. On appeal, the US Court of Appeals for the Federal Circuit vacated the order and remanded the case back to the US Court of Federal Claims and in September 2013, the US Court of Federal Claims awarded Gaylord more than $600,000 in damages. Later in the 2010s, automated stamp and bank automatic teller machines began dispensing thinner stamps. The thin stamps were to make it easier for automated stamp machines to dispense and to make the stamps more environmentally friendly. On January 26, 2014, the postal service raised the price of First-class postage stamps to 49 cents. Rates for other mail, including postcards and packages, also increased. Starting in 2005, the USPS offered customers the ability to design and purchase custom stamps, which were offered through third-party providers, like Stamps.com and Zazzle. The USPS prohibited certain types of images (such as alcohol, tobacco, gambling, weapons, controlled substances, political content, religious content, violent content, or sexual content) from being used on the custom stamps. The rules generated some controversy by uneven enforcement of the rules against the use of purportedly religious and political imagery. This eventually led to two lawsuits, Zukerman v. United States Postal Serv. and Fletcher v. United States Postal Serv. On June 9, 2020, the District of Columbia Circuit ruled in Zukerman v. United States Postal Serv. that the content rules did not meet the "objective, workable standards" test established in Minnesota Voters Alliance v. Mansky. One week later, the USPS discontinued the custom stamp program. Twelve criteria for new stamps and postal stationery include that "events of historical significance shall be considered for commemoration only on anniversaries in multiples of 50 years." For many years, these included the restriction that "no postal item will be issued sooner than five years after the individual's death," with an exception provided for stamps memorializing recently deceased U.S. Presidents. In September 2011, however, the postal service announced that, in an attempt to increase flagging revenues, stamps would soon offer images of celebrated living persons, chosen by the Committee in response to suggestions submitted by the public via surface mail and social networks on the Internet. The revised criterion reads: "The Postal Service will honor living men and women who have made extraordinary contributions to American society and culture." On June 14, 2008, in Washington, DC, the Postal Service issued the first set of 10 designs in the 42–cent Flags of Our Nation stamps. The stamps were designed by Howard E. Paine of Delaplane, Virginia. Five subsequent sets of ten stamps each had appeared by August 16, 2012, bringing the total of stamp designs to sixty. Sets nos. 3 and 4 were denominated 44-cents, while the final two sets appeared as Forever stamps. In August 2014, former Postmaster General Benjamin F. Bailar complained that the USPS was "prostituting" its stamps by focusing on stamps centered on popular culture, not cultural icons. He claims that this is a move aimed at making up for the USPS' revenue shortage at the expense of the values of the stamp program. Timeline See also References and sources Further reading External links |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/טבע_עירוני_בירושלים] | [TOKENS: 14130] |
תוכן עניינים טבע עירוני בירושלים טבע עירוני או אתרי טבע עירוני הוא מושג שנטבע במהלך השנים הראשונות של המאה ה-21 משהתברר כי תהליכים אורבאניים מואצים מציבים איום על שטחים פתוחים בתוך ערים או בשוליהם. המונח "טבע עירוני" הוא חלק מתפיסה תכנונית שבמרכזה שילוב השטחים הפתוחים ברקמה העירונית של העיר. מאפייני אתרי טבע עירוני אין הגדרה מחייבת לאתר טבע עירוני, מלבד העובדה שעל האתר להיות בתחומי עיר או בתחומי תכנון העיר. התפיסה הרעיונית של אתרי טבע עירוני ושילובם איננו חדש לחלוטין ונכון לשנת 2008 ניתן למצוא את שילוב הקונספציה בערים גדולות בעולם כחלק ממגמה ההולכת ותופסת אחיזה בעריכת תוכניות מתאר. בלונדון קיימת מזה זמן רב, מערכת רחבת היקף של אתרי טבע עירוניים המחולקים לאתרים לפי רובע, ואתרים שכונתיים, גם בניו יורק וברצלונה, נעשה ניסיון בשילוב אתר טבע וזאת מעבר לשימור פארקים, במקומות אלו בוצע שיקום של אזורים עירוניים לטובת שמורות טבע וחיי הבר. האתרים הם בגדלים שונים - החל מאתרים גדולים המתבססים על מרחב ושטחים פתוחים, חלקם של האתרים הם מתחמים מצומצמים בעלי ערך ייחודי ואתרים קטנים המייצגים תופעת טבע. אתרי טבע עירוני אינם מוגבלים לערכי טבע ועשויים לכלול גם אתרים מעשה אדם המשתלבים ליצור מערכות אקולוגיות ייחודיות ונקודות בעלות עניין. אתרי טבע עירוני בירושלים תכנון העיר בירושלים מתבסס, עוד מתקופת המנדט, על בנייה בראשי שלוחות ההרים, כלומר על החלק הגבוהה טופוגרפית, אשר ביניהן ערוצים פתוחים. הקשר בין העמקים החודרים אל השטח הבנוי לבין השטחים הפתוחים הגובלים בעיר, מאפשר את קיומם של חיי בר בתוך המרקם העירוני. כ-40% משטחה של ירושלים מוגדר שטח פתוח. במסגרת תוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים שהוצגה בפני הציבור בשנת 2004 הוקדשו פרקים לשימור אתרים ולטיפוח אתרי טבע עירוני. במסגרת זאת, העירייה ביקשה לנסח מדיניות אקולוגית כלל עירונית ובתהליך ארוך ומעמיק הפיקה מסמך שכזה. על מנת להבין את ערכם של שטחי הטבע העירוני בעיר כמכלול וערכו של כל אתר ביחס לאחר, סווגו ומופו כלל השטחים הפתוחים ונבחנו על פי קריטריונים, כאשר לכל קריטריון ניתן ציון על פי חשיבותו. לדוגמה, הקריטריונים – 'קישוריות' האתר לאתרים אחרים ו'מספר תצורות הצומח הנדירות' באתר קיבלו ניקוד גבוה יותר ממיקום האתר בעיר. מתוך הממצאים, האתרים סווגו ל-3 רמות פיתוח: אזור לשימור, אזור חיץ, ואזור מוטה פיתוח. בהתאם לכך נקבעו הנחיות התנהלות העיר באתרים. לדוגמה, קליטת קהל לא תתאפשר באזורים לשימור מלבד שבילים למעבר הולכי רגל, באזורי חיץ תתאפשר קליטת קהל בהתאם לגודלם ומיקומם ובאזורים מוטי הפיתוח, תתקיים קליטת קהל אינטנסיבית. נערך סקר מקיף שבמהלכו הוקם מסד נתונים של כ-150 אתרים. מתוך רשימת האתרים במסד הנתונים, נבחרו 5 אזורים לגביהם נקבע כי הם בעלי חשיבות וראויים להיכלל במסגרת ההגדרה של אתר טבע עירוני מחד ותוכנית המתאר מאידך. תוכנית המתאר קובעת הנחיות מפורטות המתוות דרכים להפעלת האתרים ולשמירת המגוון הביולוגי בשטחם. 15 אתרים נוספים הוגדרו "ייחודיים" ולגביהם ניתנו "הנחיות כלליות" האמורות להסדיר "פיתוח מבוקר". בנוסף, בחנה העירייה את עצמה על פי מדד סינגפור, המעודד מעקב שוטף ומתעסק רבות בדרכי העלאת המודעות הציבורית בנושא, חינוך, קשרים בין-עירוניים ובינלאומיים והקצאת משאבים. ארגונים ירוקים ובראשותם החברה להגנת הטבע מנהלים רשימה מקבילה, רחבה יותר של אתרי טבע עירוני ובראשם התחנה לחקר ציפורי ירושלים. בריכת ממילא היא בריכת אגירה בירושלים, הממוקמת במזרחו של גן העצמאות, בתחומו של בית הקברות ממילא בין רחוב הלל לרחוב אגרון. חלק מהבריכה בנוי וחלק ממנה חצוב בסלע. הבריכה היא בגודל 97×65 מטר ועומקה המרבי הוא 6.6 מטרים. למרות ניתוקה של הבריכה מאגן ההיקוות הטבעי שלה, בימי החורף מתנקזים אל הבריכה מי גשמים מועטים, ויוצרים שלולית חורף בכמחצית משטח קרקעית הבריכה. זוהי שלולית החורף היחידה באזור ירושלים. המערכת האקולוגית שמתקיימת בכל חורף בבריכה כוללת סרטנים זעירים, אצות וקרפדות, שמתעוררים לחיים עם הצפת השלולית. גבעת התנ"ך היא גבעה חשופה מעל החאן הירושלמי ומול תחנת הרכבת ירושלים. הגבעה נמצאת על קו פרשת המים של ירושלים - מצד אחד עמק רפאים הזורם לים התיכון ומצד שני גיא בן הינום ונחל קדרון הזורמים לים המלח. במורד הגבעה נמצאת כנסיית סנט אנדרוז הצופה לעבר גיא בן הינום והר ציון. הגבעה היא אחת משש הכיפות האחרונות שנותרו ללא בנייה בעיר. על אף שטחה המצומצם, הגבעה מתמלאת בפריחה צפופה בעונות המעבר- בסתיו נמצא בה בעיקר את הפרח בן-חצב סתווני וריכוז מרשים של חצבים. באביב הגבעה מתכסה במרבדי כלניות ונוריות ירושלים. בחורף ניתן לחזות במעבר עופות דורסים ועופות דואים אחרים מעל הגבעה וכן במספר חוגלות הנוחתות לביקור. יש הסוברים[דרוש מקור] כי זהו ההר המוזכר בספר יהושע (טו ח) בהקשר לגבולות נחלת שבט יהודה: "וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן-הִנֹּם, אֶל-כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב--הִיא, יְרוּשָׁלִָם; וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי גֵי-הִנֹּם יָמָּה, אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק-רְפָאִים, צָפוֹנָה." מקור שם הגבעה נולד בתחילת שנות ה-60 כאשר החברה לחקר המקרא בישראל ו"החברה היהודית העולמית לתנ"ך" רצו להקים על הגבעה מרכז בינלאומי לתנ"ך ובאוקטובר 1970 נערך בגבעה טקס הנחת אבן הפינה לבית התנ"ך העולמי, אך המבנה מעולם לא הוקם. עמק הצבאים, שנקרא עד 2005 בשם 'עמק פרי הר', הוא עמק פתוח המשתרע על שטח של כ-200 דונם בלב ירושלים, בין שכונת גבעת מרדכי, צומת פת וכביש בגין. הוא קרוי עמק הצבאים על שם עדרי הצבאים שחיו בו, מהם נותרה (נכון לאפריל 2015) צביה אחת, אשר אליה התווספו כמה צבאים מיובאים מגני חי ברחבי ישראל. במשך שנים נקרא עמק הצבאים בשם 'עמק פרי הר' על שם האגודה החקלאית של הקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים, אשר חכרו את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל. הקרקע שימשה את הקיבוצים למטרות חקלאיות, עד שהשימוש החקלאי בה הפך לא כדאי מבחינה כלכלית. ניתוק העמק על ידי כביש בגין ושאר הכבישים המרכזיים שסביבו יצר מעין מכלאת ענק בה התקיימו הצבאים בתנאים קשים. רבים מהם מצאו את מותם תחת גלגלי מכוניות, נטרפו על ידי תנים וכלבים משוטטים וגם נלקחו על ידי מבקרים. תוכניות בנייה שהוגשו על ידי הקיבוצים החל משנות ה-90 של המאה ה-20 עוררו התנגדות והביאו להתארגנות של תושבים וגופים חברתיים וסביבתיים. בעקבות ההתנגדות העזה בוטלה התוכנית והעמק הוכר כאתר המיועד לאתר טבע עירוני. מלבד הצבאים מקיים העמק מגוון ביולוגי הכולל מגוון מערכות צומח, מכרסמים, זוחלים וטורפים. נַחַל זִמְרִי הוא נחל אכזב בצפון ירושלים, המתחיל ברום של 750 מטרים מעל פני הים. הנחל עובר בתוך שכונת פסגת זאב, תוך שהוא חוצץ בין פסגת זאב מרכז (מצפון) ובין פסגת זאב מזרח (מדרום), ומתחבר מזרחה לאפיק נחל פרת. בנחל מתקיימת פעילות קהילתית ענפה שמטרתה לקדם את השמירה על השטחים הפתוחים שבפסגת זאב ולקרב את התושבים אל הטבע שנמצא מתחת לבית. בעתיד יוקם במקום פארק טבע עירוני השני בירושלים אחרי עמק הצבאים. נחל זמרי נמצא בין ההר למדבר, והמערכת האקולוגית בתחומו עשירה בערכי טבע שחלקם ייחודים ואף בסכנת הכחדה. סקר הטבע העירוני האחרון שבוצע בנחל זמרי והאתרים הסמוכים יער מיר ויער ענתות (יער ענתא) התקיים בשנת 2010. מאז לא התקיימו סקרים עקביים ומקיפים בשטח. בשנת 2019 התקיים סקר טבע לקראת הקמת פארק טבע עירוני נחל זמרי, ובו תועדה אוכלוסיית צבאים מרשימה, ומיני צומח וציפורים מגוונים. בשנת 2020 ביוזמת תושבי השכונה ובשיתוף עם רשות הטבע והגנים התקיימה ספירת צבאים מקיפה בנחל זמרי ויער ענתות המחוברים, בסקר תועדה אוכלוסיית צבאים גדולה. בעבר נחל זמרי היה חלק מרצועת שטחים פתוחים המקיפה את פסגת זאב ומתחברת לפרוזדור האקולוגי המזרחי ולמדבר יהודה ממזרח. מאז תחילת המאה ה-21, נחל זמרי נותק ממדבר יהודה על ידי בניית מכשול קו התפר, ובכך גם הופרד מיער מיר הנמצא מצפון. כתוצאה מכך הופרדו עדרי הצבאים מבתי הגידול הסמוכים ואלו שנותרו בנחל זמרי נותרו 'כלואים' בתא השטח הכולל את נחל זמרי ויער ענתות. נחל זמרי הוא פרויקט שהוקם על ידי תושבי השכונה, וכן מתקיים כיום בשיתוף והובלת תושבים. החל משנת 2015 מתקיימת בנחל זמרי פעילות קהילתית ענפה, ובשנת 2019 התקבלה החלטה בעיריית ירושלים על הקמת פרק טבע עירוני הבא של ירושלים בנחל זמרי - שני לעמק הצבאים. תכנון הפרויקט נעשה בשיתוף התושבים הפעילות ותושבי השכונה. הפארק עתיד לכלול מתחם ספורט, מתחמים קולטי קהל, מרכז מבקרים ואגני מים, מסתורי תצפית, שביל מונגש, מצפה כוכבים ותוכנית פעילות שנתית בהמשך לפעילות המתקיימת כבר כיום. חורשת הירח היא חורשת אורנים בשכונות טלביה וקטמון הישנה בירושלים, מתחת לתיאטרון ירושלים. החורשה גובלת מדרום ברחוב גדליהו אלון (המושבה הגרמנית) ורחוב הגדוד העברי (קטמון הישנה) ומצפון ברחוב דובנוב ורחוב שופן (טלביה). במרכז החורשה עובר כביש שמחבר את רחוב דוד מרכוס ורחוב כ"ט בנובמבר. החורשה משמשת כאתר נופש פעיל לתושבי העיר ומתקיימות בה פעילויות בתי ספר, חוגי טבע ותנועות נוער ומדורות ל"ג בעומר. החורשה ניטעה בסוף המאה ה-19 לשמש כגן סביב מבנה ששימש כביתו של המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים למצורעים - הנסן שהוקם בסמוך מספר שנים קודם לכן. כמו כן הוקמו במקום כמה מבני משק גדולים ובהם רפת לפרות, שלפני כן שוכנו במרתף בית החולים. בצילום אוויר של המתחם, משנת 1917, נראים במתחם החווה, המוקפת כולה בחומת אבן גבוהה, שלושה בתי אבן דו-קומתיים גדולים בעלי גגות רעפים ולצדם מבני עזר. בתקופת המנדט שופץ המבנה והחורשה שסביבו והוא הושכר לכנסייה הסקוטית, ואחר כך הוסב למשכן רשמי של מנהל בנק ברקליס בירושלים, אלפרד סטנלי קלארק. חורשת הירח הייתה אז חלק מגן מטופח וגדול סביב הבית, שהיו בו גם מגרשי טניס ובריכה, התקיימו מסיבות ומפגשים חברתיים בהשתתפות פקידים וקציני ממשל בריטים, נכבדים יהודים, נוצרים ומוסלמים, בני כל העדות בעיר. מאותה תקופה נודע הבניין כ"בית קלארק" או "בית הבנק". לאחר קום המדינה עבר המבנה לבעלות הקרן הקיימת לישראל כנכס נפקדים והיא המשיכה להשכיר אותו למנהל בנק ברקליס. בשנת 1963, עם בחירתו של זלמן שזר לנשיא המדינה, הוצע לשקם את "בית קלארק" ולהפכו למשכן רשמי של נשיא מדינת ישראל. בנק ברקליס קיבל תשלום על פינוי המבנה, והוחל בעבודות שכללו הריסת החומות שהקיפו את המתחם. זמן קצר אחר כך הוחלט שהמבנה אינו מתאים לשמש כמשכן הנשיא אלא על הקמת מבנה חדש בסמוך, ושעד סיום בנייתו ישמש "בית קלארק" כמשכן ארעי. אך לבסוף נקבע שאין טעם להוציא סכום כסף גדול על שיפוץ המבנה רק שישמש כמשכן ארעי, והקרן הקיימת החליטה למסור אותו לעיריית ירושלים. המבנה ששימש את העירייה לעריכת קייטנות, אך לאחר שנה וחצי הוא ננטש. בתחילת 1966 נהרס המבנה, לאחר שהיה מוזנח, נטוש ופלשו אליו אנשים שונים. באותן שנים לא הייתה מודעת לשימור מבנים היסטוריים, והמבנה נהרס על ידי הקרן הקיימת לא כל דיון. בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 הוכשר חלק מן החורשה כמגרש חניה זמני לשבע שנים לשימוש באי התיאטרון. בפועל קיים המגרש הזמני כעשרים וחמש שנה, במהלכן עלו ונפלו תוכניות בנייה שונות במתחם החניון והחורשה. בשנות התשעים של המאה ה-20 החליטה הרשות לפיתוח ירושלים להקים חניון תת-קרקעי ובו 600 מקומות שישרת את באי התיאטרון, במקום החניון שהיה במקום. כדי לממן את הקמת החניון, הרשות ביקשה להקים 42 יחידות דיור יוקרתיות, שטחי מסחר ומועדון בריאות. התוכנית זכתה להתנגדות מצד תושבים הגרים ליד החורשה, מצד המנהל הקהילתי גינות העיר והחברה להגנת הטבע ועמותת אדם טבע ודין. אולם בנובמבר 2002, החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים לדחות בקשה לדיון חוזר בתוכנית, שהגישו המשרד לאיכות הסביבה, משרד הבריאות, משרד התיירות והתוכנית אושרה. מתנגדי התוכנית עתרו לבית משפט לעניינים מינהליים בבקשה להורות לוועדה המחוזית לקיים דיון מחודש בהתנגדות לתוכנית. המתנגדים, אף הקימו עמותה לצורך ניהול המאבק - "עמותת ידידי חורשת הירח". במאי 2004, הסכימה הוועדה המחוזית לקיים דיון חדש בהתנגדויות. גם לאחר דיון נוסף נדחו כל ההתנגדויות ו-2006 פורסם מכרז להקמת הפרויקט. ב-2009, זכתה חברת הנדל"ן "האחים חסיד" במכרז, הפרויקט זכה בשם "משכנות התיאטרון". לאחר שזכתה במכרז ביקשה החברה לבצע שינויים בתוכנית, באמצעות הליך של בקשה להיתר עם הקלות. במקביל, גם הגישה בקשה לשינוי תוכנית בניין עיר התקפה על החלקה, לבנות מלון בן 90 חדרים ותוספת שטחים עבור בניית 4 יחידות דיור נוספות. באפריל 2019 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובניה את הקמת המלון הכולל כ-76 חדרים ו-42 יחידות דיור, בשילוב שטחי מסחר ולשטח ציבורי פתוח. רק לאחר מאבקים ציבוריים של תושבי השכונה ופעילי איכות הסביבה, הוכרז החלק שנותר מהחורשה כאתר טבע עירוני בשנת 2017. בחורשה מתקיים מגוון עצום של פרחי בר וציפורים. החורשה שעמדה בסכנה מתמדת להפוך קורבן לפיתוח עירוני הפכה מוקד פעילות ועניין של גורמים סביבתיים, שבשילוב פורום תושבים פעילים מובילים מהלך לשמירה על הצביון המיוחד של החורשה. יוזמות אלו כוללות פעולות של קצירת עשבים למניעת שריפות, עידוד קינון של ציפורים על ידי הנחת תיבות קינון, סידור שבילים ופינות ישיבה. חורשת הירח משמשת כנושא ביצירות אומנות, בין היתר בשירים של המשורר עמיחי חסון ובציורים של הצייר מארק ינאי. ח'רבת ארזה הוא אתר הטבע הקהילתי הגדול ביותר בירושלים, שטח האתר משתרע על יותר מ-30 דונם והוא מהווה ראה ירוקה המשמרת את חיבור שכונת גילה למסדרון האקולוגי של פיתחת נחל רפאים. האתר שמר על הנוף הבתולי של הרי ירושלים והמגוון הביולוגי העשיר - טראסות חקלאיות לצד עצי בוסתן, בתה עשירה יחד עם עצי חורש טבעי. במקום ישנה פעילות קהילתית, לצד פעילות חינוכית ענפה בהובלת מרכז החדשנות החינוכי - 'חוות דעת' - המרכז הירושלמי ללמידה חוץ כיתתית. האתר הוקם על ידי תושבים מתנדבים משכונת גילה בהובלת מוישי פרידמן, יחד עם מנהל קהילתי גילה ובית ישראל-קבוצת רעות. עם השנים האתר אומץ ונתמך על ידי עיריית ירושלים ואגף חברה, והוקם בו מרכז החדשנות 'חוות דעת' השייך למנהל חינוך ירושלים (מנח"י). יער גילה הוא האזור הרחב ביותר מבין האתרים. הוא גולש משולי שכונת גילה שבה הוא גובל עם נחל כוס. היער הוא תוצאה של פעולות נטיעה אינטנסיביות מעשה ידי אדם ומגוון העצים בו כולל אורן ירושלים, ברוש מצוי ועצי זית. ביער ניתן למצוא בעלי חיים מקומיים ובהם תן זהוב, שועל מצוי, צבי ארץ ישראלי וחוגלה, ביער נתגלו אתרי קינוי של בז מצוי. נחל כוס, הוא אחד מיובליו של נחל רפאים. הנחל יורד מכוון גילה לגן הטכנולוגי מלחה. הנחל נקרא על שם כוס החורבות שפרטים ממנו מקננים בנחל. ערוץ הנחל הוא כמיקרוקוסמוס המייצג ומכיל בתוכו את הנופים האופייניים להרי ירושלים, בסמוך למעלה הנחל מצויים שרידיה של מצודת דרכים ממנה נותרו מבנה קמרונות בנוי אבני גזית. במורד חורש, כרמי זיתים מעובדים על ידי חקלאים מהכפר שרפאת, בכל סתיו נערך בנחל מסיק זיתים חגיגי. בין הזיתים מצויים שרידים של מדרגות חקלאיות ושומרות עתיקות, בין הבודדות שנותרו בתחום העיר. בין הזיתים נמצאות שקדיות ענק. בערוץ הנחל ניטע -בתקופת המנדט- יער אורנים עבות. אחד המאפיינים הגאולוגיים הייחודיים לנחל היא כיפת כוס שהיא כיפת קירטון במרכז אגן נחל כוס. על הכיפה גדלים עוזרר חד-גלעיני, עצי תאנה, אלה ארצישראלית, וזית, על הכיפה פורחים באביב מרבדי פריחה של דבורנית שחומה ושיחי קורנית. בחודשי האביב והקיץ משמשת הכיפה כמקום הזדווגות לאלפי פרפרים וחיפושיות פרת משה רבנו. הר הממוקם מדרום לשכונת רמות בירושלים, ומצפון לעמק הארזים ומשמש שטח מחיה של עדר צבי ארץ ישראלי. שטח מצפה נפתוח נכלל מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 בתוכנית פיתוח להרחבת שכונת רמות. בשנת 1998 הגיש מינהל מקרקעי ישראל לאישור תוכנית פיתוח להקמת הקמת 2,000 יחידות דיור במקום. בספטמבר 2003, המליצה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה למועצה הארצית לאשר את התוכנית ולדחות את ההתנגדויות הרבות שהוגשו לה. לתוכנית הוגשו למעלה מ-4,200 התנגדויות. לאחר אישור התוכנית הוגשו שתי עתירות לבג"ץ, שלבסוף ביטל את התוכנית וקיבל את טענת העותרים שוועדת משנה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה, אישרה את תוכנית מצפה נפתוח תוך חריגה מסמכותה, וכן שהוועדה אישרה שינוי שטח המוגדר כיער טבעי לשטח בנוי ללא קיום ההליכים הנדרשים לכך על פי תוכנית המתאר הארצית לייעור. מצפתל הוא אתר טבע על הגבעה שבין שכונת תלפיות מזרח לבין ארמון הנציב ושכונת ג'אבל מוכאבר. מהגבעה נשקף נוף למדבר יהודה כולל הרי מואב, ים המלח, הרודיון, אגן העיר העתיקה והר הבית. בסתיו מכוסה הגבעה מרבד חצבים ובחודש פברואר היא מכוסה במרבדי תורמוס ההרים. חברי מכינת בית ישראל וכפר הסטודנטים של ארמון הנציב מטפחים את המקום מאז 2017 והקימו במקום ספסלי תצפית ופרגולת עץ. במצפתל מתקיימת גם פעילות קהילתית ענפה: פעילות למשפחות בכל יום ראשון בשעה 16. סיירת נוער שכונתית, כיתות לימוד בטבע ופסטיבלים שנתיים. בקצה הצפוני של בית צפאפה לצד כביש ברעם וישיבת איתרי, היה אתר טבע עירוני ובו פריחה עונתית של חלמוניות צהובות לצד כרכומים לבנים וסתווניות ירושלים. בחורף 2024 האתר נהרס לטובת הקמה של חניון אוטובוסים. ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-203] | [TOKENS: 76002] |
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B, 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/בנימין_נתניהו#cite_note-204] | [TOKENS: 76002] |
תוכן עניינים בנימין נתניהו בִּנְיָמִין (בִּיבִּי) נְתַנְיָהוּ (נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י) הוא פוליטיקאי ומדינאי ישראלי המכהן כראש ממשלת ישראל, כיושב ראש מפלגת "הליכוד" וכשר הפנים בממשלת ישראל (דה פקטו). בשנים 1984–1988 כיהן כשגריר ישראל באו"ם ולאחר מכן הצטרף למפלגת הליכוד והיה חבר הכנסת השתים עשרה וסגן שר החוץ. ב-1993 נבחר ליושב ראש הליכוד. כיהן שש כהונות כראש ממשלה, בשלוש תקופות לא רצופות: בין 1996–1999 בראשות ממשלת ישראל העשרים ושבע; בין 2009–2021 בראשות הממשלה השלושים ושתיים, השלושים ושלוש, השלושים וארבע והשלושים וחמש; ומאז דצמבר 2022 בראשות ממשלת ישראל השלושים ושבע. בנוסף כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר התקשורת ותפקידים נוספים, חלקם במקביל לכהונותיו כראש ממשלה. בתקופות בהן לא היה חלק מהממשלה כיהן כראש האופוזיציה, למעט השנים 1999–2002 בהן פרש מהפוליטיקה. כראש ממשלה בסוף שנות התשעים חתם על הסכם חברון והסכם וואי עם הרשות הפלסטינית. כשר האוצר, בין השנים 2003–2005, הוביל נתניהו רפורמות בכלכלה הישראלית ובין היתר קידם הפרטה, הורדת מיסים וקיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי. במהלך כהונתו הרביעית כראש ממשלה, בשנת 2018, הועברה השגרירות האמריקאית לירושלים ובכהונתו החמישית, בספטמבר 2020, נחתמו הסכמי אברהם. כהונה זו התארכה בעקבות המשבר הפוליטי בישראל. במהלך כהונותיו אירעו מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, ומבצע שומר החומות. ב-2023 אירע טבח שבעה באוקטובר שהוביל לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, וב-2025 תקפה ישראל את איראן במבצע עם כלביא. אירועים בולטים נוספים במהלך כהונותיו כללו את גלי ההסתננות מאפריקה לישראל בין 2005 ל-2013 ובניית מכשול המעבר בגבול ישראל–מצרים, המחאה החברתית ועסקת שליט בשנת 2011, התפרצות מגפת הקורונה בישראל בשנת 2020, קידום "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023 והמחאה העממית הנרחבת בעקבותיה. ב-24 במאי 2020 הוגשו נגדו כתבי אישום בעבירות שוחד מרמה והפרת אמונים ומאז מתנהל נגדו משפט פלילי בשלוש פרשיות שונות: תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000. נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמואשם ומנהל משפט פלילי בזמן כהונתו. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי (ICC) כי הוציא צווי מעצר נגדו, ונגד שר הביטחון יואב גלנט, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה על רקע מלחמת חרבות ברזל. ראשית חייו, שירותו הצבאי ולימודיו בנימין נתניהו הוא השני מבין שלושת בניהם של צילה (לבית סגל; 1912–2000) ופרופסור בנציון נתניהו (1910–2012) ונקרא על שם אביה של אימו, הפרדסן בנימין סגל. הוא נולד בתל אביב וגדל בירושלים, תחילה בשכונת תלפיות ומ-1955 בקטמון. מקור השם "ביבי" באחד מבני דודיו, בנימין רון. אחותו נהגה לקרוא לו[א] חזור ושוב "בי" כקריאת חזרה הביתה. הכינוי דבק ראשית בבן הדוד, ולאחר מכן בנתניהו. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. הוא החל ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, עד שמשפחתו עברה לארצות הברית בשנת 1963, בעקבות עבודתו של אביו. המשפחה גרה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה שבפנסילבניה, שם למד נתניהו בבית הספר התיכון המקומי והיה פעיל במועדון הדיבייט. בסיום לימודיו בתיכון, שב נתניהו לבדו לישראל ב-1967 כדי להתגייס לצה"ל, בעוד שמשפחתו נשארה בארצות הברית במשך שנתיים נוספות. הוא שירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם אחיו יונתן ובהמשך גם אחיו עדו. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה תחת פיקודו של עמירם לוין והשתתף בפעולות מיוחדות בעומק קווי האויב. בין היתר, השתתף במבצע תשורה, במבצע תופת ובמבצע בולמוס 4 במהלך מלחמת ההתשה. במהלך המבצע האחרון הוא כמעט טבע, לאחר שהצבא המצרי פתח באש על כוח של היחידה עם שייטת 13, בעת צליחת תעלת סואץ על גבי סירות גומי לעבר הגדה המערבית, שהייתה בשליטת כוחות מצריים. בהמשך, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. כמפקד צוות השתתף נתניהו, בין היתר, במבצע ההשתלטות על מטוס "סבנה", שעליו פיקד מפקד היחידה, אהוד ברק. נתניהו נפצע בפעולה זו מפליטת כדור של חברו ליחידה. בפעם אחרת, בחזרה מפעולה סודית בסוריה, נתקע הצוות שעליו פיקד בדרך והלוחמים סבלו מתשישות ומקור. מפקד פלגתו, עוזי דיין, חש לעזרתם וחילץ אותם. בקיץ 1972 השתחרר נתניהו מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית והתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT שבמסצ'וסטס. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, שב לישראל כדי להשתתף במלחמה. הוא הצטרף לקבוצה מאולתרת של "חוזרים" מהיחידה, ששמרה על חניוני הקרב הליליים של הטנקים בחזית הדרום, ובשבוע השני לחזרתו הועבר למשימה דומה בחזית הצפון. לפי דיווחים, נראה כי פיקד על מבצע של היחידה בצפון. הוא הוסיף לשרת במילואים באותה יחידה לפחות עד 1981. לאחר מלחמת יום כיפור, שב נתניהו ללימודיו בארצות הברית, שם קיבל תואר ראשון באדריכלות (B.S.A.D) מאוניברסיטת MIT ב-1974, ותואר שני במינהל עסקים מבית הספר לניהול MIT סלואן ב-1976. עבודת המוסמך שלו בנושא מחשוב ענף העיתונות הכתובה נכתבה עם זאב צור, בהנחיית לסטר תורו. בנוסף, למד ב־MIT ובאוניברסיטת הרווארד מקצועות במדעי המדינה. במקביל ללימודיו, עבד כשנתיים בחברה לייעוץ עסקי, "בוסטון קונסלטינג גרופ". באותה עת כינה עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו אביו חתם לעיתים על מאמריו. ב-1976 שכל את אחיו, יוני נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה, בעת היותו מפקד סיירת מטכ"ל. בסיום לימודיו בשנת 1977 שב נתניהו לישראל. מסוף 1976 ועד 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור, שערך מספר כנסים בין-לאומיים בנושא הטרור. ב-1980 זכה עם אחיו עדו בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, בעבור הוצאת מכתבי יוני. בין 1979–1982 עבד כמנהל השיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור, הכיר נתניהו מספר פוליטיקאים, בהם השר משה ארנס, שהכניסוֹ לפוליטיקה והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון די. סי., תפקיד שמילא בין 1982–1984. לאחר סיום כהונתו של ארנס כשגריר, מילא נתניהו את מקומו, עד למינויו של מאיר רוזן לתפקיד. בין 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם ובלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אחרי שהקונגרס היהודי העולמי חשף את עברו של מזכ"ל האו"ם, קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה, תבע נתניהו מהאו"ם, במידה רבה של הצלחה, לחשוף מסמכים הקשורים לעברו של ולדהיים ושל פושעי מלחמה נאצים נוספים. ב-1988 הוענק לנתניהו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן. קריירה פוליטית לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה ב-1988, שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד". הוא זכה במקום החמישי בבחירות המקדימות במרכז תנועת החרות, והוצב במקום התשיעי ברשימת הליכוד, שכללה גם את המפלגה הליברלית הישראלית ואת יגאל הורוביץ. הוא נבחר לחבר הכנסת ה-12, והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס, ולאחר מכן של השר דוד לוי. בין לוי ונתניהו לא נוצר שיתוף פעולה וצצו ניצני יריבות שהתעצמו לאחר מכן. כמו בתפקידו באו"ם, גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. ב-1991 נמנה נתניהו עם חברי המשלחת הישראלית לוועידת השלום במדריד, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר הוועידה, עקב המתח בינו ובין לוי, עבר נתניהו מתפקיד סגן שר החוץ לסגן שר במשרד ראש הממשלה. לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-1992, הוצב נתניהו במקום השישי ברשימת הליכוד. לאחר מפלת המפלגה בבחירות ופרישתו של שמיר, התמודד ב-1993 בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה. במהלך מסע הבחירות הפנימיות, התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית במהדורת מבט לחדשות, טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו על היותם אחראים לפרשה, העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. נתניהו גבר בבחירות אלה על דוד לוי, בני בגין ומשה קצב, וזכה ל-52.1% מהקולות (72,705 מתוך 139,522 קולות כשרים). כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993 והזהיר שההסכם יביא לגל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. הוא ביקר בזירות פיגועי טרור והשתתף בהפגנות ימין, קטנות וגדולות, נגד מדיניות ממשלת רבין. בין הבולטות בהפגנות אלה הייתה הפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', שנערכה באוקטובר 1995. השתתפותו בהפגנה בצומת רעננה שבה הוצג חבל תלייה ונישא ארון קבורה שעליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות", זכתה לפרסום רב. נתניהו טען לאחר מכן שלא ראה את הארון. ב-29 במאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת הארבע-עשרה, לפי שיטת הבחירה הישירה. בהתמודדות על תפקיד ראש הממשלה גבר נתניהו על ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, שהחליף את יצחק רבין לאחר הירצחו, ברוב דחוק של כ-29,000 קולות. ניצחונו התקבל בהפתעה בקרב הפרשנים. גם במדגם הטלוויזיה של הערוץ הראשון ניצח פרס את נתניהו בהפרש של 1.4%, וכך גם במניין החלקי של תוצאות האמת במהלך הלילה. לפנות בוקר התהפכו התוצאות לטובת נתניהו. ההסבר שניתן לניצחון זה התבסס על תחושת חוסר ביטחון גוברת בציבור עקב הכישלון במניעת פיגועי התאבדות, לצד הבטחות נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שנחתמו על ידי הממשלה. גם מועד הבחירות המאוחר פעל לרעת פרס, עקב דעיכה מסוימת בהשפעה הרגשית של רצח רבין, ומתן זמן למפלגות היריבות להתארגנות, אותו ניצל נתניהו לאיחוד עם הסיעות המתחרות ל"הליכוד-גשר-צומת". בעימות הטלוויזיוני בין השניים, פרס הופיע עייף ונרגז, מה שפגע בדימויו הציבורי. בנוסף, תנועות ההצבעה בקרב המיעוטים פעלו לטובת הליכוד. בעוד האוכלוסייה הערבית נמנעה מלתמוך בממשלה, על רקע מבצע "ענבי זעם" וההפגזה על כפר קאנא בלבנון, האוכלוסייה החרדית הביעה תמיכה בנתניהו. בלטו במיוחד קמפיין צעירי אגודת חב"ד בישראל במימונו של יוסף גוטניק: "נתניהו. זה טוב ליהודים", והוראת הרב הרב שך, מנהיג הליטאים, להצביע לנתניהו. נתניהו ניצל גל זה ובאמצעות היועץ ארתור פינקלשטיין לקמפיין נגטיבי עם סיסמאות קליטות כמו "פרס יחלק את ירושלים", שהיה אפקטיבי ביצירת ניכור כלפי השמאל בקרב עולים חדשים ומזרחים. ניצחון נתניהו בבחירות הפך אותו בגיל 47 לראש הממשלה הצעיר ביותר בישראל, ולראשון שנולד לאחר קום המדינה בתחומיה. נתניהו כיהן לראשונה כראש ממשלת ישראל מ־18 ביוני 1996 עד ל־6 ביולי 1999. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה עסק נתניהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שמר על הסכמי אוסלו, תוך הצהרה על עיקרון לפיו יקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית. בהתאם לכך, התעכבה מסירת חברון לשליטה פלסטינית, העיר היחידה שטרם נמסרה לפלסטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב'. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות. ב-24 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בעקבות זאת פרצו מהומות מנהרת הכותל בכל רחבי יהודה ושומרון ובצפון רצועת עזה ובמהלכן נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה שוטרים ואזרחים פלסטינים. המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בוויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, כשהפלסטינים טענו שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערביי ישראל, כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים הערביות ובערים המעורבות, שנפסקו תוך ימים ספורים. בעקבות המהומות קרא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים בהם ישנם בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה באותו חודש. בקיץ 1997 התרחשו שני פיגועי התאבדות בירושלים, בעקבותיהם הורה נתניהו על התנקשות בח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בירדן. הפעולה לא עלתה יפה וסוכני "המוסד" שביצעו אותה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין. קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, ראש הלשכה המדינית בחמאס שגורש מירדן ונעצר בנחיתתו ארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים. מספר הפיגועים בתקופת כהונתו של נתניהו היה נמוך משמעותית בהשוואה לשני ראשי הממשלות שלפניו, יצחק רבין ושמעון פרס ולשניים שלאחריו, אהוד ברק ואריאל שרון. בשנת 1999, שנת כהונתו האחרונה של נתניהו, נרצחו 4 אנשים בפיגועים, המספר הנמוך ביותר מאז ראשית האינתיפדה הראשונה ועד 2008. בשלהי כהונתו הקים את המועצה לביטחון לאומי והעמיד בראשותה את האלוף דוד עברי. הקמת המועצה נעשתה בהתאם להמלצה שניתנה במסגרת הפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים ולא הוצאה לפועל על ידי ראשי הממשלות שקדמו לו. לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות שניתנו בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון, שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת, שכללה 13% משטחי C שבגדה שהועברו לשטחי A ו-B, 1% ו-12% בהתאמה, ולפתיחת נמל תעופה בין-לאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה ונתניהו הציג את מדיניותו באומרו: ”יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו.” תקופה זו התאפיינה בהתמקחויות ארוכות ונסיגות ב"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח בכל פעם. במהלך תקופת כהונתו, חל קיפאון במגעים עם סוריה, אף על פי שידידו רון לאודר, נשלח מטעמו לסוריה. לטענת דניס רוס ומרטין אינדיק, טיוטה שהציג לאודר בשמו של נתניהו לסורים, וזכתה להסכמתם, כללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 1967, תוך שתוואי הקו המדויק ייקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים. לטענת נתניהו, הוא התעקש על כך שקו הגבול יעבור קילומטרים מזרחה יותר. שהיית צה"ל בדרום לבנון המשיכה לגבות קורבנות רבים, בהם: אסון המסוקים (4 בפברואר 1997), מות שלושה קצינים מסיירת צנחנים בהיתקלות באזור הביטחון (23 בפברואר 1997) ואסון השייטת (5 בספטמבר 1997) שבו נהרגו 12 לוחמי שייטת 13 במארב של חזבאללה בלבנון. אסון המסוקים החזיר לסדר היום הציבורי את הפקפוק שבשהיית צה"ל בדרום לבנון והיה הזרז להקמת ארגון ארבע אמהות שפעלו לנסיגה מדרום לבנון. בעקבות נפילת הקצינים הודיע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, על התחייבותו לצאת מלבנון תוך שנה מהיבחרו, עדיף תוך משא ומתן עם סוריה. תגובתו של נתניהו הייתה האשמת ממשלת לבנון באי מוכנות לשאת ולתת על הנסיגה.[דרוש מקור] במהלך שנות כהונתו כראש ממשלה, ואחר כך כשר החוץ, קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי השמרני האמריקני. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול (אנ') ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית. במהלך תקופת ממשלתו הראשונה של נתניהו, כיהנו שלושה שרי אוצר: דן מרידור, יעקב נאמן ומאיר שטרית – כל אחד למשך פרק זמן של כשנה. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר, דן מרידור, בנושא "רצועת האלכסון" הוביל להתפטרות האחרון כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדים הכלכליים[דרושה הבהרה] שנקט נתניהו בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים עמו. נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי, העלה על נס את ערכי הכלכלה החופשית ואת ההפרטה וחתר לממש תפיסה זו כראש ממשלה. לממשלתו הראשונה היו מספר הישגים כלכליים כמו הורדת האינפלציה והפחתת הגרעון התקציבי. ממשלתו ביצעה הפרטה של חברות ממשלתיות וליברליזציה במטבע החוץ, כולל ביטול "רצועת האלכסון", מהלך שגרם להתפטרותו של דן מרידור מתפקידו כשר האוצר. בנוסף זכורה רפורמה בפנסיה שכללה מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, למרבית העובדים החדשים בשירות הציבורי. כמו כן הוספת מפעיל סלולרי שלישי, תחילת שירותי הטלוויזיה בלוויין של חברת "Yes" והוספת חברות לשוק שיחות הטלפון הבין-לאומיות. תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור וגם יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לֻוּוּ לעיתים בחריקות וצרימות. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח יצחק רבין. הסכם ואי גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, בעוד שמפלגות השמאל נמנעו מלספק לו רשת ביטחון, בנימוק שהוא מתמהמה ביישום מלא של ההסכם, ובעקבות מתקפה שלו עליהן עם שובו מהוועידה. יש הטוענים כי יחס השמאל כלפיו היה המשך טבעי של האיבה ההיסטורית כלפי מנהיגי הימין ויש הטוענים[דרושה הבהרה] כי התנגדותם אליו גברה בעקבות התרסותיו כלפי השמאל או חלקים ממנו.[ב] עם זאת, זכה נתניהו לאהדה בחוגי החרדים והימין המסורתי. הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך היחסים בינו לבין כלי התקשורת היו עכורים והוא האשים אותה בהתנכלות לו. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הובילה לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. מתחים אלה הובילו להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.[דרוש מקור] ב-21 בדצמבר 1998 הצביעה הכנסת בקריאה שלישית על פיזורה ועריכת בחירות טרם סיום תאריך כהונתה המקורי, כמחווה של הבעת אי-אמון בנתניהו, על אף ניסיונותיו למנוע את ההצבעה ולגרום לדחייתה. בבחירות לראשות הממשלה התמודדו נגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה; יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון, כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו; בני בגין, שעזב את הליכוד והועמד בראש האיחוד הלאומי, ועזמי בשארה. בסופו של דבר פרשו מרדכי, בגין ובשארה מהמרוץ, בגין תמך במועמדותו של נתניהו ואילו מרדכי ובשארה תמכו במועמדותו של ברק, שניצח בסופו של דבר במאי 1999, כשזכה ברוב של 56% מקולות הבוחרים. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות והודיע על נטילת פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצידו עומד אריאל שרון, שהוצג כמחליפו בראש הליכוד. לימים תלה נתניהו את כישלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.[דרוש מקור] לאחר שהפסיד בבחירות 1999, פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. באוגוסט 1999 מונה ליועץ לחברת באטמ תקשורת מתקדמת ולחברת "אלקטריק פיול". עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000, ביטא נתניהו שאיפה לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק אמורה הייתה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, בנימוק שאחרת לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. מפלגת ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד, החלטה שהובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו. בטרם מבצע "חומת מגן", תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו לדעתו צריכה להתבצע הפרדה כזאת. מאוחר יותר, עם פירוק ממשלת האחדות, היה מתומכיה של גדר ההפרדה. בספטמבר 2002 דן הממשל האמריקאי בשאלה האם לפלוש לעיראק. נתניהו הוזמן להעיד בשבועה לגבי הפלישה מול ועדת הפיקוח והרפורמה של בית הנבחרים של ארצות הברית. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני" והוסיף אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו. בפועל התברר בעקבות מלחמת עיראק כי בידי עיראק לא היה כל נשק להשמדה המונית, ורבים מעריכים כי השפעת מיטוט שלטון סדאם חוסיין על האזור הייתה שלילית בסך הכול מבחינת ארצות הברית. בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא התמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות בנובמבר בהפרש של 24%. עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003, הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף קיבל את התפקיד, לאחר שהובטחה לו יד חופשית וגיבוי מצד ראש הממשלה, הבטחה שאכן קוימה במהלך הקדנציה. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת שוק יביא לצמיחה כלכלית. במהלך כשנתיים וחצי שבהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות מרחיקות לכת בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים נרחבים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. הוא דיבר רבות על הצורך לקצץ במגזר הציבורי והמשיל את המשק ל"איש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)". בתחילת כהונתו, האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, להפחתת שיעורי מס ההכנסה. במקביל הרחיב את בסיס המס וביטל פטורים, כולל ביטול הקלות המס לתושבי התנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך להפחתה הדרגתית בנטל מס ההכנסה ומס החברות (25% לעומת 36%) עד שנת 2010 והפחתת המס השולי המרבי על יחידים (44% לעומת 50%). (מגמה זאת השתנתה בעת כהונתו של נתניהו כראש הממשלה בשנת 2012 – שיעור המס השולי המרבי עלה ל-48% ול-50% בשנת 2013, אולם שיעורי המס להכנסה עד כ-40,000 ש"ח לחודש ירדו במידה ניכרת.) הרפורמה כללה הפחתה של דמי ביטוח לאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה. ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה הוקפא למשך שנים אחדות. במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה, הועלה שיעור המס מ-15% ל-20% על רווחים ראליים בשוק ההון, לרבות מניות בבורסה וריביות על פיקדונות, והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במיסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%. נתניהו שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה") והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו נועדה, לדבריו, לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה. הקיצוץ בקצבת הילדים היה חריף במיוחד והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזרים החרדי והערבי, שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית. קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות החד-הוריות, במובטלים ובקשישים ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות, כדוגמת זו של ויקי קנפו. במהלך כהונתו, הועברו חברות רבות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", ולימים זכתה קבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ בשליטה בחברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה) לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר תמורת כחצי מיליארד ש"ח. המהלך, שכונה על ידי העיתונאי מיקי רוזנטל "עסקת השקשוקה", עורר ביקורת ציבורית רבה, ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד ש"ח, כ-80% משווי השוק, על פי מחיר המניות שנסחרו באותה העת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בניסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 לא היה הבנק בידיים פרטיות. נתניהו הוביל תוכנית להפיכת נמלי ישראל לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות ביניהם ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים, שבו תוגמלו בסכומים גבוהים, ונוסדה חברה ממשלתית עבור כל נמל בישראל. בשנת 2009, כחמש שנים לאחר שהחל נתניהו לפעול להנהגת הרפורמה, וכשלוש שנים לאחר פרישתו מתפקיד שר האוצר, קבע מבקר המדינה כי הרפורמה נכשלה. הוא יזם פתרון למשבר קרנות הפנסיה הגרעוניות, שכלל את הלאמת קרנות הפנסיה ומכירת הקרנות המאוזנות, בעיקר לחברות הביטוח. תוכנית הסיוע אפשרה לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם וצמצום בזכויות העמיתים. לקראת סוף כהונתו קידם נתניהו רפורמה בשוק ההון באמצעות "ועדת בכר". בהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל ואת קרנות הנאמנות שהיו בבעלותם. נתניהו ספג ביקורת מארגונים חברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי, שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ומספר הילדים החיים במשפחות עניות עלה ל-12%. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים, בקרב אזרחים עובדים או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות. לצד הביקורת, בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי מדדים כלכליים חשובים של המשק בישראל: בסוף 2002 התקשתה מדינת ישראל לגייס כסף במדינות זרות, מאחר שהחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צוין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע, בין השאר, מהקמת ממשלה חדשה, יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון של אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נאמר כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו, של אהוד אולמרט ושל אברהם הירשזון שהחליפו, גרמה לשליש מהצמיחה במשק ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה. נתניהו הציג יחס דו-ערכי לתוכנית ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית והצביע בעדה בממשלה ובכל הקריאות של חוק ההתנתקות בכנסת. עם זאת בתקשורת הביע הסתייגויות, בפרט לנסיגה מציר פילדלפי והציע עריכת משאל עם, אף כי הצהיר שבמשאל יצביע בעד התכנית. כשעלתה התוכנית בכנסת, הצביע נתניהו בעדה, אך הציב אולטימטום לראש הממשלה שלפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם. בהמשך נסוג בו מהאולטימטום ותמך בתוכנית על אף שלא התקיים משאל עם. את התנערותו מהאולטימטום שהציב, ייחס להחרפת מצבו הרפואי של יאסר ערפאת. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, אך המשיך להצביע יחד עם הממשלה בעד התוכנית בהצבעות שנערכו בנושא בכנסת. ב-7 באוגוסט 2005, ערב ביצוע הפינוי, במהלך ישיבת ממשלה שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, הודיע נתניהו על התפטרותו. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו. ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על כוונתו להגיש את מועמדותו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם חבר הכנסת עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד. נתניהו החל לתקוף את אריאל שרון, וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". בספטמבר פעל נתניהו, יחד עם לנדאו ונציגי מרכז הליכוד שהתנגדו לדרכו של שרון, להקדמת הבחירות המקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה, במטרה להדיח את שרון מתפקידו. ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד בהפרש קולות קטן, ונתניהו הצהיר כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה. בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות לכנסת השבע עשרה. מולו התמודדו בפריימריז סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". הבחירות הפנימיות נערכו ב-19 בדצמבר 2005, ונתניהו נבחר לראשות המפלגה עם 44% מן הקולות (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ). ב-2 במרץ 2006 הצליח נתניהו לאשר במרכז הליכוד כי מעתה המועמדים לכנסת מטעם המפלגה יבחרו בפריימריז פתוחים בין כל חברי התנועה. בכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה[דרוש מקור]. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה, מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות. בפועל לא היה מדובר ב"צעד קוסמטי" והתנהלו פריימריז רחבים בין כל חברי התנועה מאז. הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון ועל אף עליית חמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז, שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה, קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 כיהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן. ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמרוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריז, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד מול פעילים עם כוח מועט במפלגה, משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8% וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד וכמועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות. מאוחר יותר פעל נתניהו, באמצעות מקורבו, אופיר אקוניס, לדחיקתו של פייגלין אחורה ברשימת המועמדים למקום ה-36, לאחר שזה נבחר למקום ה-20. ממשלת אולמרט נחלשה לאחר מלחמת לבנון השנייה שנתפסה בציבור ככישלון, ונתניהו דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר המלחמה. אולמרט נחשד בפלילים והחלו בקיעים בקואליציה שבסופם התפטר. מחליפתו, ציפי ליבני, כשלה בהקמת ממשלה ופוזרה הכנסת. אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס ובמהלכה היה מבצע עופרת יצוקה. נתניהו הביע את עמדתו שבטווח הרחוק יש להפיל את שלטון חמאס ברצועה ותמך בהמשך המבצע. הקמפיין עצמו כלל ביקורת כלפי לבני וסיסמאות כמו "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". ב-3 בפברואר, כשבועיים אחרי תום מבצע "עופרת יצוקה", נפלה באשקלון רקטה. נתניהו בא לבקר בעיר, הבטיח שממשלתו תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ותקף את ממשלת קדימה על כך שלא עשתה זאת. ישראל בכר, שהיה היועץ האסטרטגי של הקמפיין, סיפר בראיון שנתן ב-2020 שהיוזמה להצהרה הייתה שלו, עקב סקרים פנימיים שהראו על התחזקות של ישראל ביתנו ושבתחילה נתניהו לא רצה לומר את הדברים כי הוא לא חשב שהוא יעשה דבר כזה, אולם לבסוף השתכנע. בבחירות לכנסת ה-18 זכה הליכוד בראשותו ב-27 מושבים והיה לסיעה השנייה בגודלה בכנסת אחרי קדימה בראשות ציפי לבני בהפרש של מנדט אחד בלבד. כיוון שלגוש הימני-דתי, שהמליץ להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היה רוב בכנסת (65 ח"כים), הנשיא שמעון פרס הטיל עליו להרכיב את הממשלה הבאה. נתניהו הרכיב קואליציה שמורכבת מהליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. ב-31 במרץ 2009 החל נתניהו לכהן כראש ממשלת ישראל. הממשלה שהקים כללה 30 שרים ו-9 סגני שרים. ביוני 2009 נשא נתניהו את "נאום בר-אילן", שבמרכזו הביע הסכמה עקרונית להקמת מדינה פלסטינית המותנית בפירוזה, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויתור על זכות השיבה. הנאום נישא עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, והיה קשור למגעים עם ממשל אובמה. באופן כללי, הנאום של נתניהו בבר-אילן נתפס בציבור כתפנית משמעותית ביחס לעמדותיו הקודמות כלפי תהליך השלום. בינואר 2010 החליטה ועדת שרים בראשותו לאמץ את התכנית שהוצעה על ידי מערכת הביטחון והשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ' להקים מכשול לאורך הגבול עם מצרים בעלות של כמיליארד וחצי ש"ח. על ההחלטה אמר נתניהו "קיבלתי את ההחלטה לסגור את גבולה הדרומי של ישראל למסתננים ולמחבלים... מדובר בהחלטה אסטרטגית כדי להבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל". בעקבות צעד זה פסקה ההסתננות כמעט לגמרי. בתקופה זו החריף המשבר המתמשך ביחסים עם טורקיה, משבר שהחל בעת כהונת ממשלת אולמרט, לאחר מבצע עופרת יצוקה, והחריף בתקופת בעקבות המשט לעזה בסוף מאי 2010. בספטמבר 2010, בעקבות הנאום והמגעים עם הממשל האמריקאי, נתניהו הסכים להיכנס לשיחות ישירות עם הפלסטינים במטרה מוצהרת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי שתי מדינות לשני עמים ותוך הסתייגויות הנוגעות לחמאס, לחזבאללה ולדרישה להכרה פלסטינית בישראל כמדינת העם היהודי. במקביל, בעקבות לחצים מצד ממשל אובמה נתניהו הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לתקופה של 10 חודשים. באוגוסט 2011 אירעה הסלמה בדרום הארץ שהחלה מפיגוע קטלני באזור אילת על ידי מחבלים שבאו מעזה דרך סיני, והמשכה במתקפת רקטות מרצועת עזה אל עבר יישובי הדרום. בספטמבר 2011, בנאום באו"ם, דיבר נתניהו בהרחבה על כוונתו של אבו מאזן באותה העת לדרוש מהאו"ם הכרה במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל. נתניהו קרא למשא ומתן מיידי והדגיש את צורכי הביטחון של ישראל. במקביל, פעל מאחורי הקלעים כדי להשיג רוב במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כנגד הכרה במדינה פלסטינית, והבטיח וטו מצד ארצות הברית. חרף פעולות אלו, ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את ההכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם. אחד השינויים המרכזיים שהוביל נתניהו מאז שנבחר היה יישום מדיניות הבידול בין הגדה לרצועת עזה, במגמה הפוכה לממשלה הקודמת בראשות אולמרט. נתניהו הבטיח בקמפיין הבחירות למוטט את שלטון חמאס, בפועל בחר להחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק אותו. לדידו, הבידול מונע משא ומתן מדיני על הסדר קבע. ב-11 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה בראשותו את עסקת שליט מול החמאס - במסגרתה שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ביטחוניים פלסטינים. בנובמבר 2012 חיסל צה"ל את אחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, בעקבות ירי על הדרום מרצועת עזה. זה היה האות לפתיחת מבצע עמוד ענן, שנועד למנוע ירי רקטות באזור הדרום. לאחר המבצע, אפשר נתניהו את כניסתו של ח'אלד משעל לרצועת עזה. לדברי עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי עד 2011, נתניהו הציע לסוריה, בתיווך אמריקאי, הסכם הכולל נסיגה חלקית מרמת הגולן, תוך השארת רוב היישובים הישראלים ברמה במקומם. לפי ההצעה ירדן תמסור לסוריה שטח זהה בגודלו לשטח רמת הגולן שיוותר בידי ישראל, ותבצע חילופי שטחים גם עם סעודיה. ההצעה זכתה לברכת ירדן אך נדחתה על הסף בידי סוריה. סוגיה נוספת בה עסק נתניהו בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. על סוגיית איום הגרעין האיראני החל נתניהו להתריע כבר ב-1993. בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-31 באוקטובר 2011, אמר נתניהו כי ”איראן גרעינית תהווה איום כבד על המזרח התיכון ועל העולם כולו, וכמובן היא מהווה גם איום ישיר וכבד עלינו”. במהלך כהונתו אירעו חבלות במתקנים ובאישים הקשורים לתוכנית הגרעין האיראנית ולתוכנית טילי השיהאב 3, חלקן יוחסו ל"מוסד", שיחד עם ארגוני הביון של ארצות הברית ובריטניה, החל לפעול באופן חשאי כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. ב-27 בספטמבר 2012 נאם נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שכאשר איראן תגיע לאורניום מועשר ברמה של 90% תהיה זו נקודת האל-חזור ולכן זהו קו אדום שאין לאפשר לאיראן להגיע אליו. בנוסף לתפקידו כראש הממשלה, נתניהו שימש כ"שר לאסטרטגיה כלכלית". כהונתה של הממשלה החלה בצל המשבר הכלכלי העולמי, שבין השאר גרם לירידה בהכנסות ממסים, ולכן הממשלה העלתה את המיסים בתחילת כהונתה, בניגוד להבטחות ערב הבחירות. ביולי 2010 הועלה גם המס על סיגריות. נתניהו הגיע להבנות עם יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על עסקת חבילה במשק. ישראל הייתה לאחת המדינות היחידות בעולם שהמשק שלה צמח בעת המשבר הכלכלי העולמי. האינפלציה הייתה מינימלית בהשוואה למדינות מובילות. אחוז המובטלים ללא שינוי משמעותי. השקל התחזק מול מטבעות בינלאומיים והחלה קניית עתודות מט"ח לשם מניעת ייסוף. בזמן אמת וברטרוספקטיבה נחקרה המדיניות הכלכלית הישראלית בעת המשבר, בזכות הצלחתה במניעה נרחבת של פגיעה במשק ובכוח הקנייה הישראלי.[דרוש מקור] נתניהו ניסה לקדם רפורמה משמעותית בחוק התכנון והבנייה, במטרה להקל על קבלת אישורי בנייה. הרפורמה אושרה בממשלה, אך בעקבות "פרשת הולילנד", וחששות בנוגע לדרך פעולתן של ועדות מקומיות לתכנון ולבנייה, נתניהו הקפיא את הרפורמה. במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). ביולי-אוגוסט 2011 פרצה מחאת האוהלים סביב משבר הדיור ויוקר המחיה. בעקבות משא ומתן עם המוחים הקים נתניהו את ועדת טרכטנברג לגיבוש תוכנית לטיפול בנושאים הכלכליים שעלו במחאה, ואימץ את רוב המלצותיה. בעקבות אימוץ ההמלצות, ובהן חינוך חינם מגיל 3, הועלו מיסים כמו המע"מ, מס קנייה על טבק ואלכוהול והועלו שיעורי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. בשנת 2012 הגיע הגירעון בתקציב המדינה ל-39 מיליארד ש"ח, כפליים מהמתוכנן. גירעון זה הוביל בשנה שלאחר מכן לצורך בהעלאות מיסים נוספות. בהתאם להסכם הקואליציוני, נתניהו לא מינה שר בריאות בממשלתו והעניק את הסמכויות במשרד לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. עתירה של ההסתדרות הרפואית לבג"ץ נגד הסדר זה נדחתה. בתקופה זו היה על הממשלה להתמודד עם הבהלה שגרמה מגפת שפעת החזירים ונתניהו הורה לרכוש חיסונים נגד שפעת החזירים לכל תושבי המדינה. בסופו של דבר התחסנו רק כ-700,000 ישראלים (כ-10%) והמדינה נותרה עם עודף של כ-4.5 מיליון מנות חיסון. בשנת 2010 פרצה השרפה בכרמל בה נספו 44 בני אדם, כ-17,000 איש פונו מבתיהם וקרוב ל-25 קמ"ר (25,000 דונם) ובהם כמה מיליוני עצים עלו באש. שרפה זו הייתה האסון האזרחי הכבד ביותר שהתרחש בישראל עד אותו זמן. בשנת 2011 ביטל נתניהו את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה, שעסקה בין היתר בהחלטות על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות והעביר את סמכויותיה לאגף במשרד ראש הממשלה. בינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר, בהתאם להמלצות ועדה שעמד בראשה האלוף במיל' יצחק בן ישראל. נתניהו הצהיר כי בחזונו באר שבע תהפוך לבירת הסייבר של מדינת ישראל ובהתאם לכך תוקצבו באוניברסיטת באר שבע תוכניות לימודים בתחום והוזמנו חברות בין-לאומיות להקים מרכזי מו"פ סייבר בבאר שבע. בסוף ינואר 2012 התמודד נתניהו בבחירות פנימיות על ראשות הליכוד מול משה פייגלין, שהיה במקום ה-36 ברשימת הליכוד בבחירות 2008, ולא כיהן כחבר-כנסת. נתניהו נבחר לתפקיד, כשהצביעו לו כ-75% מהמתפקדים. באוקטובר 2012 הודיע נתניהו בהודעה מיוחדת על תמיכתו בהקדמת הבחירות לתחילת 2013, מהלך שקודם על ידי הכנסת, ובמקביל איחד יחד עם אביגדור ליברמן את מפלגות "הליכוד" ו"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת שכונתה "הליכוד ביתנו" לקראת הבחירות. בבחירות עצמן זכתה הרשימה המשותפת ב-31 מנדטים, ומלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על נתניהו. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 הקים נתניהו את ממשלתו השלישית. בממשלה זו שימש נתניהו גם כשר החוץ עד לנובמבר 2013. במרץ 2013 ובמסגרת ניסיונות תיווך של נשיא ארצות הברית ברק אובמה - שוחח נתניהו עם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן על השבת היחסים בין המדינות לתיקונם, אחרי שנקלעו למשבר בעקבות אירועי המשט לעזה. נתניהו התנצל על אירועי המשט, ושני המנהיגים הגיעו להסכמות, שבאפריל 2014 נראו כקרובות להבשלה ולחתימה על הסכם, אך בעקבות מבצע צוק איתן, היחסים הדרדרו שוב. במהלך המבצע התבטא ארדואן באופן חריף נגד ישראל, ובטורקיה נערכו הפגנות אלימות כנגד ישראל, ששיאן היה מתקפה כנגד בית השגרירות, שהביאה להחלטה להחזרת משפחות השגרירות לישראל, ופרסום אזהרת מסע לטורקיה. כחלק מיחסי גרמניה–ישראל ויחסי ישראל–מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרץ 2019 אמר נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שלא יכול היה לגלות למערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. בעקבות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודים ב-12 ביוני 2014 בידי אנשי חמאס, פתח צה"ל לפתוח במבצע שובו אחים לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתיות חמאס ביהודה ושומרון. במסגרת המבצע נעצרו למעלה מ-400 פלסטינים, מרביתם אנשי חמאס, לרבות כ-50 אסירים ששוחררו במהלך עסקת שליט. כמו כן, נחשפו עשרות סליקים תת-קרקעיים באזור חברון ומעבדות חבלה שבהן יוצרו עשרות רימונים ומטענים. ב-8 ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן בתגובה לתקיפות החמאס מרצועת עזה. המבצע כלל תקיפות אוויריות וכניסה קרקעית במרחק של כ-3 קילומטרים לרצועת עזה כדי להשמיד מנהרות התקפיות שבנה חמאס. במהלך המבצע ירה חמאס אלפי רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לישראל. ב-30 ביולי נחטפו גופותיהם של סמל ראשון אורון שאול ושל סגן הדר גולדין בקרב שג'אעייה, וב-7 באוגוסט נפגש נתניהו עם נשיא הצלב האדום וביקש ממנו לסייע בהשבת גופותיהם. נתניהו הוביל את המבצע במתינות והסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית, כאשר כחצי מהשרים בקבינט תמכו בהחרפת המערכה. במהלך המבצע ניכרה מתיחות בין נתניהו לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה. בתקשורת דווח כי אובמה דרש מישראל להסכים להפסקת אש ולקבל את טורקיה וקטר כמתווכות בסכסוך ונתניהו סירב, אך אובמה ונתניהו הכחישו את הדיווח. המבצע הסתיים לאחר כשבעה שבועות של לחימה ב-26 באוגוסט, כשאת ההחלטה על הפסקת האש בסיום המבצע קיבל נתניהו עם שר הביטחון, משה יעלון ללא הצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, שבו כנראה לא היה לו רוב. בעקבות המבצע, נתניהו ספג ביקורת ממבקר המדינה על אי הצגה מספקת לקבינט של איום מנהרות התקיפה לפני המבצע. ביולי 2014 חלה עלייה משמעותית במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד פלסטינים בירושלים. באוקטובר ונובמבר ביצעו מחבלים פלסטינים פיגועים ששיאם היה הפיגוע בבית הכנסת קהילת בני תורה ובהם נרצחו 6 ישראלים. ב-3 במרץ 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות ואיראן, להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. בעצם נשיאת הנאום ובתוכן הנאום נכנס נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. היה זה נאומו השלישי של נתניהו בפני הקונגרס. על רקע גירעון של 40 מיליארד ש"ח בתקציב המדינה שנוצר בשנת 2012, במהלך כהונתה של הממשלה הקודמת וצפי לגירעון תקציבי חריג של 4.9% בשנת 2013, הביאה הממשלה לאישור הכנסת תקציב שכלל העלאת מיסים, חלקה ב-2013 וחלקה ב-2014. באפריל 2013 אושרה רפורמת השמים הפתוחים שהוזילה את מחירי הטיסות והגדילה את מספר היעדים. בדצמבר של אותה שנה אושר חוק הריכוזיות לפי מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק. במאי 2014 הקים נתניהו את הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשותו של האלוף במילואים יוחנן לוקר, לשם בחינת תקציב הביטחון של מדינת ישראל. הוועדה הגישה את המלצותיה בחודש יוני 2015, בהן שקיפות, צמצום חיילי הקבע ורפורמה בפנסיות. אלה נתקלו בהתנגדות חריפה של מערכת הביטחון בראשותם של שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. ב-2 בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני ובעקבות זאת פרשו מהממשלה יתר שרי "יש עתיד" והכנסת החליטה על הקדמת הבחירות ל-17 במרץ 2015. נתניהו אמר שהוא עשה זאת משום שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. מאוחר יותר אמר כי עשה זאת בעקבות תמיכתם בחוק "ישראל היום". לימים בספרו "ביבי: סיפור חיי" הביע נתניהו חרטה על שפיטר לשווא את לפיד ולבני "על סמך שמועה קונספירטיבית שמסרו לו זאב אלקין ויעקב ליצמן לפיה השניים מתכננים נגדו פוטש". בבחירות לכנסת העשרים הוביל נתניהו את מפלגתו לזכייה ב-30 מנדטים. בראיון שנתן במהלך מערכת הבחירות, אמר שהמציאות שנוצרה בשנים הקודמות אינה מאפשרת את הקמתה של מדינה פלסטינית. בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו כתב נתניהו כי לאחר הבחירות יקים ממשלה עם השותפות הטבעיות של הליכוד ובראשן הבית היהודי, וכי לא ילך לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג ולבני, שבניגוד אליו מתנגדים לשמירה על ירושלים מאוחדת ותומכים בוויתור על שטחי יהודה ושומרון ובכניעה ללחצים בין-לאומיים לוויתור על אינטרסים ביטחוניים. ביום הבחירות, כחלק מקמפיין המרצת ההצבעה שאותו הוביל, פרסם סרטון וידאו, שספג ביקורת בישראל ובעולם ובו אמר: ”שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. רבותיי לנו אין V15, יש לנו "צו 8", יש לנו רק אתכם, צאו לקלפי”. לאחר מכן הביע צער על שדבריו פגעו בערביי ישראל, והוסיף שמעשיו כראש ממשלה, "כולל ההשקעות האדירות במגזרי המיעוטים", מוכיחים שלא התכוון לכך. ב-14 במאי 2015, הושבעה ממשלת ישראל ה-34 בראשותו, ממשלה צרה שנשענה על 61 ח"כים. כעבור כשנה, ב-26 במאי 2016, הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה ומניין חבריה עלה ל-66. בממשלה זו כיהן נתניהו גם כשר החוץ וכשר התקשורת והוחלף בפברואר 2017 באופן זמני על ידי צחי הנגבי (ראו להלן). עד סוף 2016 היה השר לשיתוף פעולה אזורי, אז הוחלף על ידי צחי הנגבי. בשנת 2019 נבחר על ידי השבועון "טיים" לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם. החל מאוקטובר 2015 חלה הסלמה בהיקף הפיגועים על רקע טענה שלפיה ישראל מתכוונת לפגוע במסגד אל-אקצא, והממשלה תגברה את פעילות כוחות הביטחון, החמירה את הענישה על מחבלים ומיידי אבנים והגבירה את הניטור על הרשתות החברתיות המקוונות. גל הטרור דעך בהדרגה עד חודש מרץ, ובסוף חודש יוני עלה שוב מספר הפיגועים, במהלך חודש הרמדאן. בנאום שנשא בוועידת הקונגרס הציוני העולמי ה-37, ב-20 באוקטובר 2015, הזכיר נתניהו את חג' אמין אל-חוסייני ואמר שמלכתחילה היטלר לא תכנן להשמיד את היהודים אלא רק לגרש אותם, אך המופתי אמר לו שאז הם יגיעו לארץ ישראל וייעץ לו לשרוף אותם. דברי נתניהו עוררו ביקורת בישראל ובעולם, בנימוק שיש בהם שכתוב של ההיסטוריה, זילות השואה והסתה. נתניהו הגיב ואמר שמטרתו הייתה להציג את תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת היהודים ולא לטהר את היטלר. על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה ביצע חיל האוויר הישראלי מאות תקיפות של צה"ל במדינה, במטרה למנוע העברת נשק לחזבאללה ולשבש את ההיאחזות האיראנית בסוריה. המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה חייבה תיאום בין ישראל לרוסיה ובפרט בין חילות האוויר של שתי המדינות. לשם כך, נפגש נתניהו פעמים אחדות, החל מספטמבר 2015, עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. במאי 2016 מינה נתניהו את אביגדור ליברמן כשר הביטחון במקום משה יעלון, שהתפטר מהממשלה ומהכנסת ומתח ביקורת על נתניהו וההנהגה שהפכה "נגררת ומתלהמת". במחאה על השינויים בממשלה התפטר גם אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה. ב-2018 הסכסוך האיראני-ישראלי הפך לעימות ישיר עם החדרת מל"ט מתאבד איראני לתוך ישראל בפברואר וכנגדן תקיפת שדה התעופה T-4 ותקיפת מחסני התחמושת האיראניים בסוריה בידי ישראל בחודש אפריל, מתקפות שבהן נהרגו עשרות חיילים איראניים ממשמרות המהפכה האסלאמית ומיליציות שיעיות. ב-30 באפריל 2018 נשא נתניהו נאום בקריה ובו חשף מידע מארכיון תוכנית הגרעין האיראנית, לפי עשרות אלפי מסמכים וקבצים שהוציא "המוסד" מטהראן ובהם הוכחות שאיראן ניסתה להסתיר את תוכניותיה לפיתוח נשק גרעיני. מטרתו הייתה בין היתר לגרום לביטול הסכם הגרעין עם איראן. במאי ירו מיליציות איראניות 20 טילים לעבר מוצבי צה"ל בחרמון ובתגובה תקף חיל האוויר הישראלי עשרות יעדים איראניים בסוריה. בשנת 2018 חלה הסלמה גם בחזית הדרומית, מול רצועת עזה שבשליטת החמאס. באותה שנה איתר צה"ל שורת מנהרות טרור. החל מחודש מרץ 2018 התמודדה ישראל עם הפרות סדר המוניות על גדר המערכת סביב רצועת עזה בהובלת חמאס. במהומות נהרגו כ-220 פלסטינים, רובם פעילי טרור. במהלך המהומות הועלו באש אלפי דונמים של שדות וחורש בעוטף עזה, באמצעות מאות עפיפוני תבערה, בלוני תבערה ונפץ ורקטות ששיגרו פלסטינים מן הרצועה. בדצמבר 2018 פתח צה"ל בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין במבצע מגן צפוני לאיתור וניטרול מנהרות טרור התקפיות שחפר "חזבאללה" לשטח ישראל בגבול ישראל–לבנון. בנובמבר 2019 חיסל צה"ל, במבצע חגורה שחורה, את בהאא אבו אל-עטא, מפקד הגזרה הצפונית של "פלוגות אל-קודס", הזרוע הצבאית של "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני". בתגובה ירה הארגון מאות רקטות לעבר ישראל, וחיל האוויר הפציץ מטרות ברצועת עזה. אחרי ההסלמה בדרום בנובמבר 2018 הגיעה ישראל להפסקת אש עם החמאס. הרשות הפלסטינית בשליטת אבו מאזן סירבה להמשיך לשמש צינור לכספים מקטר עבור החמאס, ונתניהו שלח מכתב ובו ביקש מהקטרים להמשיך ולממן את שלטון חמאס באופן ישיר בסכום של כ-30 מיליון דולר בחודש, בטיעון לפיו העברת הכסף תסייע לשמירה על היציבות האזורית. נתניהו גם ביקש משר האוצר האמריקאי בממשל טראמפ, סטיבן מנוצ'ין, לשלוח מכתב המבטיח לקטרים שהכספים שישלמו למימון החמאס לא ייחשבו מימון לטרור. בראשית 2019 הסביר בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי ארגון חמאס: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו – לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". נתניהו דאג לשמר את שלטון חמאס ברצועת עזה מתוך תפיסה כי הפילוג הפנים פלסטיני מונע אפשרות להסכם שלום והסדר מדיני עם הפלסטינים. כמחאה על העברת כסף מקטר לחמאס התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל ביתנו" בראשותו פרשה מהקואליציה. בשל כך שימש נתניהו ממלא מקום שר הביטחון וממלא מקום שר העלייה והקליטה החל מ-18 בנובמבר 2018 וב־17 בדצמבר 2018 מונה לשר הביטחון אך התפטר מתפקיד זה ב-10 בנובמבר 2019 לשם מינויו של נפתלי בנט. בשנת 2019 קיבל נתניהו התרעה מראש השב"כ נדב ארגמן בנוגע לכך שהזרוע הצבאית של חמאס משתלטת על חלק מהכסף הקטרי. בשנת 2020 אמ"ן ציין כי לפחות ארבעה מיליון דולר מגיע לזרוע הצבאית של החמאס מדי חודש. בפברואר 2019 החלה הקמתו של מכשול עילי בגבול עזה, נתניהו דיבר על הפרויקט בישיבת הממשלה ואמר שהמכשול ימנע חדירת מחבלים. בממשלה זו כיהן נתניהו כשר החוץ עד פברואר 2019. בשלהי כהונת אובמה כנשיא ארצות הברית ובתמיכת ממשלו, התקבלה החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם, הדורשת בעיקר הפסקת בניית התנחלויות "בשטחים הפלסטיניים הכבושים, כולל מזרח ירושלים". בעקבות ההחלטה ננקטו צעדים נגד סנגל, ניו זילנד ואוקראינה והופסקה העברת מימון לחמישה מוסדות של האו"ם, שלדברי נתניהו עוינים במיוחד את מדינת ישראל. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע על הכרה דיפלומטית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל והורה על העברת שגרירות ארצות הברית בישראל, מתל אביב לירושלים. בעקבות זאת הודיעו מספר מדינות נוספות על העברת שגרירותן לירושלים. ב-14 במאי 2018 נערך טקס פתיחת שגרירות ארצות הברית בישראל בירושלים. טראמפ פרש מהסכם הגרעין עם איראן והפעיל עליה סנקציות כלכליות, הפסיק מימון מוסדות פלסטיניים כגון אונר"א, פרש מאונסק"ו ומועצת זכויות האדם של האו"ם וסגר את הקונסוליה האמריקנית בירושלים. נתניהו הציג את פרישת ארצות הברית מההסכם עם איראן כהישג מדיני, אך יש הרואים בפרישה פגיעה באינטרסים הביטחוניים של ישראל. במרץ 2019 חתם הנשיא טראמפ על צו להכרה אמריקאית בריבונות ישראלית על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה. בינואר 2020 הציג הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו ("עסקת המאה"). נתניהו קיבל את התוכנית. בשלהי כהונתו התקררו היחסים בין טראמפ ונתניהו. ב-4 ביולי 2017 ביקר בישראל ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי ודן עם נתניהו על הידוק הקשרים בין הודו לישראל, סיוע ישראלי לחקלאות בהודו והגדלת המסחר בין המדינות. באותו חודש ביקר במספר מדינות באירופה. הוא נפגש בפריז עם נשיא צרפת עמנואל מקרון והמשיך לבודפשט, כראש הממשלה הישראלי הראשון המבקר בהונגריה. הוא חתם על שורה של הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי והשתתף בוועידת מדינות וישגראד. במהלך הקדנציה נתניהו קיים מספר ביקורים במדינות אפריקה: ביולי 2016 ערך סבב ביקורים שכלל ביקור באוגנדה לרגל 40 שנה למבצע אנטבה, לצד פסגה משותפת של נתניהו ומספר מנהיגי מדינות אפריקאיות, ביקור בקניה עם משלחת כלכלית, ביקור ברואנדה ובאתיופיה. ביוני 2017 נאם בפני הוועידה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (אנ') וכן נפגש עם נשיא מאלי. בביקורו בקניה בנובמבר 2017 היה המנהיג המערבי היחיד בהשבעת הנשיא אוהורו קניאטה. בספטמבר 2017 יצא נתניהו לביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי באמריקה הלטינית ונפגש עם מנהיגי ארגנטינה, קולומביה ומקסיקו. משם הוא טס לארצות הברית להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנוגע למצב הגאופוליטי במזרח התיכון והאיום האיראני וכן לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. בסוף 2017 אישרה הממשלה את תוכניתם של שר הפנים אריה דרעי והשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לסגור את מתקן חולות ולגרש למדינות שלישיות את המסתננים מאריתריאה ומסודאן שישראל נמנעת מלהחזירם למולדתם ומתן מענק למגורשים ולמדינה הקולטת. ב-2 באפריל 2018 חזרה רואנדה מהסכמתה לקלוט את המגורשים. נתניהו האשים את הקרן החדשה לישראל שהפעילה "לחץ אירופי על ממשלת רואנדה" לסגת מההסכם, אך הקרן הגיבה שלא ניהלה כל קשר מול ממשלת רואנדה. במקום זאת, הודיע נתניהו שהוא גיבש עם שר הפנים, אריה דרעי, מול נציבות האו"ם לפליטים מתווה להוצאת כמחצית מן המסתננים למדינות במערב אירופה ועוד ובמקביל לפזר את המחצית השנייה ברחבי ישראל. בעקבות התנגדות רחבה בימין הודיע נתניהו על ביטול המתווה. הוא הצהיר כי יחזור למתווה כליאת המסתננים במתקן חולות, אך המתקן לא שב לפעילות. עם הקמת הממשלה כיהן נתניהו גם כשר התקשורת. נתניהו מינה את ראש מטה הבחירות שלו שלמה פילבר למנכ"ל משרד התקשורת.בהסכמים הקואליציוניים חויבו סיעות הקואליציה לתמוך ברפורמות בשוק התקשורת שהממשלה תקדם ונאסר עליהן לתמוך בחוקים בנושא ששר התקשורת יתנגד אליהם. בשל ניגוד עניינים של נתניהו עקב קשריו עם שאול אלוביץ' מבעלי בזק, הוחלט באוגוסט 2016 להסמיך את צחי הנגבי לטפל בענייני בזק, ובפברואר 2017 הפך הנגבי לממלא מקום שר התקשורת בעקבות עתירות לבג"ץ בנושא. במאי מונה איוב קרא כשר תקשורת קבוע. במהלך 2015 פעל נתניהו לרפורמה ברשות השידור: ביטול אגרת הטלוויזיה והקמת תאגיד השידור הישראלי במקומו. אולם בתחילת 2017 פעל לסגירת התאגיד בנימוקים של בזבוז כספים והטיה פוליטית. למהלך התנגד בתוקף שר האוצר, משה כחלון. לאחר משבר הוסכם ביניהם שהתאגיד יקום ללא חטיבת החדשות וזו תוקם כגוף נפרד. תיקון החקיקה עבר בכנסת ערב הקמת התאגיד, אך הוקפא בידי בג"ץ (וב-2018 אף בוטל בידי הכנסת), כך שהתאגיד הוקם עם חטיבת החדשות. עם הקמת הממשלה המשיך נתניהו לכהן כשר הבריאות, אך בפועל הסמכויות במשרד ניתנו לסגן השר יעקב ליצמן מיהדות התורה. באוגוסט 2015, בעקבות עתירה שהגישה סיעת "יש עתיד", קבע בג"ץ כי ליצמן לא יוכל לכהן כסגן שר במעמד של שר ועליו להתמנות לשר. בעקבות כך, מועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל" התירה לליצמן להתמנות לשר הבריאות. בתחילת 2020 נדרשה הממשלה להתמודד עם מגפת הקורונה. תחילה טיפל משרד הבריאות בהכנת מערכת הבריאות לטיפול בחולים והוצאת הנחיות לבידוד רפואי של עשרות אלפי ישראלים לשם מניעת התפשטות המחלה ואף הוטל סגר ארצי. נתניהו הופיע תדיר בתקשורת ונתן הודעות לציבור על צעדי הממשלה ועל כללי ההתנהגות הנדרשים. בהמשך צמצם את הופעותיו. במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו הרביעית גדל הגירעון התקציבי מ-29.9 מיליארד ש"ח בסוף שנת 2014, ל-54 מיליארד ביוני 2019, חריגה של 14 מיליארד ש"ח לעומת היעד בתקציב. נתניהו קידם את אישור מתווה הגז, שנועד להסדיר את אופן ניהול שדות הגז הטבעי בישראל, ובפרט סוגיות הנוגעות למונופול וזכויות על המאגרים, ייצוא, מיסוי הגז ומחירו. כחלק מפעולותיו לאישור המתווה מונה נתניהו לממלא מקום שר הכלכלה. ב-27 במרץ 2016, פסל בג"ץ את סעיף היציבות במתווה, אך נתן לממשלה ארכה של שנה לתיקונו. במאי אותה שנה עברה בממשלה ההחלטה שוב, עם שינויים בסעיף זה. בשנת 2016, חתמה ישראל על הסכם פריז. בשנת 2019, פורסמה החלטת ממשלה בנושא משבר האקלים אך בישראל לא נוצרה תוכנית היערכות מתוקצבת להתמודדות עם סכנות המשבר. בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" לפיו הייתה אמורה להתרחב עזרת ישראל המיועדת לתפילה מעורבת, בניהול מועצה ציבורית בהשתתפות מגוון זרמים ביהדות וארגון נשות הכותל. המתווה הוביל לאיום המפלגות החרדיות לפרוש מהקואליציה, ומשכך הוקמה ועדה לבחינה מחודשת של המתווה, עד שהוקפא ביוני 2017. בתיקון לפקודת מס הכנסה נקבע שראש הממשלה ושאיריו יזכו לפטור ממס הכנסה לתשלומים והטבות מהמדינה, שאינם משכורת או קצבה, בדומה לפטור הניתן לנשיא המדינה. בעקבות דרישה של רשות המיסים שראש הממשלה נתניהו ישלם מס על הטבות בסך 600,000 ש"ח שניתנו לו מהמדינה לשם תחזוקת ביתו הפרטי בקיסריה, החליטה ועדת הכספים שהמדינה תגלם רטרואקטיבית את מס ההכנסה החל על ראש הממשלה גם קודם לתחולת התיקון הקודם. בסוף דצמבר 2015 הקדים מרכז הליכוד, לבקשת נתניהו, את הפריימריז לראשות המפלגה, על אף שמועד הבחירות היה רחוק באותה העת. לאחר שלא נרשמו מתמודדים מלבד נתניהו, החליט בית הדין של הליכוד בינואר 2016 לבטל את הפריימריז והודיע כי בנימין נתניהו נבחר פעם נוספת לתפקיד יושב ראש הליכוד. ב-24 בדצמבר 2018, לאחר פרישת "ישראל ביתנו" מהקואליציה, עקב ביקורת על תגובתה המאופקת של ישראל לטרור מרצועת עזה, הוקדמו הבחירות לכנסת ה-21. ב-26 בדצמבר אישרה הכנסת את פיזורה וקבעה כי הבחירות ייערכו ב-9 באפריל 2019. בקמפיין הבחירות לכנסת העשרים ואחת, עודד את ריצתן המשותפת של הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין. הוא אף שריין את המקום ה-28 ברשימת הליכוד למועמד מטעם הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל 2019, "הליכוד" זכה ל-35 מנדטים וקיבל מנשיא המדינה ראובן ריבלין את כתב המינוי לנסות ולהקים את הממשלה, אך לא הצליח להקים ממשלה. סמוך לפקיעת פרק הזמן שנקצב לנתניהו להקמת הממשלה, יזם את פיזור הכנסת ובשל כך, עמד בראש ממשלת המעבר. בבחירות לכנסת העשרים ושתיים צירף נתניהו לרשימת הליכוד את מפלגת "כולנו". בנוסף, שכנע את מפלגת "זהות" לפרוש מהבחירות, בתמורה להבטחת תפקיד שר למשה פייגלין והקלות בתחום הלגליזציה של קנאביס רפואי. בבחירות אלו ירידה מפלגת הליכוד ל-32 מנדטים, לעומת 38 המנדטים שהיו לה יחד עם מפלגת "כולנו" וללא חבר הכנסת אלי בן-דהן, שחזר למפלגת "הבית היהודי". ב-25 בספטמבר 2019 הטיל הנשיא ריבלין על נתניהו את המנדט להרכיב ממשלה, לאחר שנתמך בידי 55 חברי כנסת, לעומת 54 שתמכו ביריבו בני גנץ. נתניהו כשל בהקמת ממשלה והמנדט עבר ליריבו בני גנץ, אשר לא עלה אף בידו להקים ממשלה. משכך התפזרה הכנסת מבלי שהביעה אמון בממשלה חדשה. בדצמבר 2019 נערכו פריימריז לראשות "הליכוד", בהן זכה נתניהו ל-72.5% מהקולות, כשהתמודד מול גדעון סער. בבחירות אלה, שנערכו ב-2 במרץ 2020 הגדילה רשימת הליכוד את כוחה ל-36 מנדטים, אך לאחר שגנץ זכה להמלצתם של 61 מחברי הכנסת, הטיל עליו נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אחרי סוף תקופת המנדט של גנץ, ועל רקע התפרצות הקורונה, נחתם הסכם קואליציוני בין הליכוד לכחול לבן. ב-7 במאי, הוגשו לנשיא חתימותיהם של 72 חברי הכנסת המבקשים להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה ובהם חברי הכנסת של כחול לבן והעבודה ובעקבות כך הנשיא הטיל עליו את המנדט. לפני כן נדחתה עתירה לבג"ץ נגד הטלת המנדט על נתניהו, בנימוק שהוא נאשם בפלילים. בעקבות כך פורסם הסדר למניעת ניגוד עניינים שבו נאסר עליו לעסוק בנושאים הקשורים למצבו המשפטי. ב-17 במאי 2020 הושבע לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל השלושים וחמש. באותו מעמד הושבע בני גנץ כראש ממשלה חלופי, והיה מיועד להתמנות לראש הממשלה כעבור שנה וחצי, ב-17 בנובמבר 2021, אך חילופי ראש הממשלה לא התממשו. ממשלה זו המשיכה במאבק במגפת הקורונה בישראל ובהשלכותיה הכלכליות וקידמה תוכניות סיוע ומענקים לאזרחים. אחרי דיכוי גל התחלואה הראשון ומימוש אסטרטגיית היציאה, החלה עלייה מחודשת בתחלואה, שהובילה לסגר שני בחגי תשרי. במקביל התקיימו מחאות נגד נתניהו וממשלתו על רקע ניהול המשבר ובשל המשך כהונתו של נתניהו כנאשם. בעקבות עלייה נוספת בתחלואה, החליטה הממשלה על סגר שלישי בסוף דצמבר. במקביל נתניהו סיכם עם אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, על רכישת חיסונים. מרבית אזרחי ישראל נענו לקריאות להתחסן ולפרק זמן קצר ישראל הובילה במספר המתחסנים לנפש. בעקבות הבטחת הבחירות בוצעו צעדים לסיפוח יהודה ושומרון לישראל ואימוץ תוכנית השלום של הנשיא טראמפ שכונתה "תוכנית המאה". אולם תוכניות אלה ירדו מהפרק עם חתימת "הסכמי אברהם" מול איחוד האמירויות הערביות ובחריין. לאחר מכן להסכמים עם מרוקו וסודן, אך ההסכם עם סודן לא התממש. ב-13 באוגוסט 2020 הציגו הנשיא טראמפ, נתניהו ושייח' מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, את הסכם איחוד האמירויות-ישראל לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות. לפי הפרסומים, ההסכם כלל דחייה של הסיפוח. ב-11 בספטמבר 2020 דווח כי בחריין החליטה לנרמל את יחסיה עם ישראל ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים. הסכמים אלו נקראו "הסכמי אברהם". ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן על ידי ארצות הברית (כמתווכת) איחוד האמירויות הערביות, בחריין וישראל. ב-10 בדצמבר 2020 הוכרז חידוש יחסים עם מרוקו והצטרפותם להסכמי אברהם. ב-22 בדצמבר 2020 נחתם ברבאט הסכם בין ארצות הברית, ישראל ומרוקו. הסכמים אלו והסכמים נלווים יצרו לישראל מסדרונות אוויריים למזרח דרך ערב הסעודית ולדרום אמריקה דרך סודאן. ב-24 באוקטובר 2020 (שעון ישראל), הודיע הנשיא טראמפ במסיבת עיתונאים טלפונית שנערכה במשותף עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ראש מועצת הריבונות הזמנית בסודאן עבד אל-פתאח אל-בורהאן וראש ממשלת סודאן עבדאללה חמדוכ באופן רשמי כי ישראל וסודאן יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים. ב-6 בינואר 2021 חתמה ממשלת סודאן על הצהרת "הסכמי אברהם". ב-2 במרץ 2021 הודיעה התובעת בבית הדין הבין-לאומי לצדק על חקירת אירועים שהתרחשו ברצועת עזה וביהודה ושומרון החל מ-13 ביוני 2014. בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 התרחש אסון מירון, בו נספו 45 גברים וילדים ונפצעו 102 בני אדם והיה האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ב-6 במרץ 2024 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון את מסקנותיה, שבהן הטילה על נתניהו אחריות אישית, כיון שידע או לכל הפחות היה עליו לדעת על ליקויי בטיחות באתר ההילולה במירון, ולא ציינה המלצה מעשית בשל תפקידו כראש ממשלה. עקב העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל, פתחה ישראל במבצע שומר החומות. במקביל למבצע פרצו מהומות ברחבי ישראל. ב-23 במרץ 2021 התקיימו הבחירות לכנסת העשרים וארבע, שבהן התמודד נתניהו כיו"ר הליכוד. בבחירות אלה ירד מספר המנדטים של הליכוד מ-36 ל-30, אך המפלגה המשיכה להיות הגדולה בכנסת. המפלגה השנייה בגודלה הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד, עם 17 מנדטים. הנשיא ראובן ריבלין העניק תחילה את המנדט להקמת ממשלה לנתניהו, אולם הוא לא הצליח להרכיב ממשלה והמנדט עבר ללפיד, שהצליח להקים ממשלת חילופים, יחד עם נפתלי בנט. ב-13 ביוני הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושש, ממשלת חילופים בראשות נפתלי בנט כראש הממשלה ויאיר לפיד כראש הממשלה החלופי ובכך הסתיימו יותר מ-12 שנות כהונה רצופות של נתניהו בתפקיד ראש ממשלת ישראל. נתניהו עבר לשמש כראש האופוזיציה, אשר תחת הנהגתו נמנעה חלקית מהשתתפות בוועדות הכנסת בטענה לקיפוח בייצוג. בנוסף, דרש מכל חברי הכנסת של הליכוד להשתתף בפיליבסטרים רבים. חברי כנסת מהליכוד שנעדרו, גונו על ידי המפלגה ברשתות החברתיות. בנוסף לכך, האופוזיציה הצביעה גם נגד חוקים שהיא תומכת בהם כמו תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון בטענה שהם לא רוצים לעזור לממשלה ושהמטרה של הפלת הממשלה חשובה יותר מאשר חוקים ספציפיים שיקודמו. נתניהו עצמו נמנע מלהגיע לעדכונים ביטחוניים אצל ראש הממשלה נפתלי בנט. על רקע מבצע עלות השחר, נתניהו הגיע לראשונה מאז כינון הממשלה לעדכון ביטחוני אצל ראש הממשלה יאיר לפיד. הממשלה שאפה לעודד לימודי ליבה באמצעות תוכנית תמריצים כלכליים ואף חסידות בעלז הסכימה להשתתף. נתניהו סיכל זאת באמצעות השוואת תקציב החינוך גם ללא לימודי ליבה. בדצמבר 2021 נחנך המכשול בגבול עזה אותו יזמה ממשלת נתניהו ב-2019. בטקס החנוכה חלק שר הביטחון בני גנץ שבחים לנתניהו על שדחף את הקמת המכשול, ונתניהו עצמו אמר כי "זהו יום היסטורי", וכי מדובר בפרויקט לאומי חשוב שכבר הציל חיים רבים. במהלך מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, ביקר את הסכם הגבול הימי בין ישראל ללבנון עוד לפני פרסומו. הוא אף השמיע התבטאויות בדמות אי-כיבוד ההסכם, אבל בהמשך הוא ריכך את התבטאויותיו ואמר שהוא ידאג למזער את נזקיו כמו שנהג בהסכמים אחרים שהוא מתנגד אליהם כגון הסכמי אוסלו. ב-29 בדצמבר 2022, הושבעה ממשלת ישראל השלושים ושבע. זמן קצר לאחר הרכבת הממשלה פסק בג"ץ כי מינויו של אריה דרעי לשר לוקה בחוסר סבירות קיצוני, על רקע עברו הפלילי ובשל מצג שווא שהציג בפני בית משפט השלום שגזר את דינו בעבירות מס. בעקבות זאת פיטר נתניהו את דרעי משלושת התפקידים שייעד לו: המשנה לראש הממשלה, שר הפנים ושר הבריאות. ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על כוונתו לקדם רפורמה במערכת המשפט בישראל ובה הסדרת פסילת חוקים ופסקת התגברות של הכנסת ברוב רגיל, ביטול עילת הסבירות, הגדרת תפקיד הייעוץ המשפטי כמייעץ לא מחייב ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שלקואליציה יהיה רוב מוחלט. לאחר פרסום הרפורמה, קבעה היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כי נתניהו מנוע מלהתערב בניהול החקיקה ברמה העקרונית עקב ניגוד עניינים, בהיותו נתון למשפט פלילי. בעקבות זאת קידמה הקואליציה את "חוק הנבצרות", בכדי למנוע ממיארה להוציא את נתניהו לנבצרות עקב התערבות בחקיקה המשפטית בזמן העמדתו לדין פלילי. הרפורמה שהוצעה יצרה התנגדות ציבורית נרחבת והובילה למחאה רחבת היקף. המוחים טענו שמהלכי החקיקה מהווים פגיעה בעצמאות מערכת המשפט והאשימו את נתניהו שהוא מנסה להוביל הפיכה משטרית שתאיין את הדמוקרטיה הישראלית, עד כדי הפיכתה לדמוקרטיה חלולה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הוקיעה את הרפורמה וטענה שתפגע ברשות השופטת. על אף זאת, הממשלה ונציגיה בכנסת המשיכו לקדם את חוקי הרפורמה, תוך התעלמות וגינוי ההפגנות ההמוניות של מתנגדי הרפורמה, מה שהוביל לפילוג קשה בעם. חלק ממתנגדי הרפורמה איימו לרדת מהארץ וקבוצת קצינים בצה"ל בעבר ובהווה התארגנה לכדי "מחאת אנשי המילואים" שאיימו להפסיק את התנדבותם למילואים. ב-25 במרץ קרא שר הביטחון יואב גלנט, לעצור את חקיקת הרפורמה והזהיר מסכנה לביטחון המדינה. בתגובה לדברי גלנט הודיע נתניהו על פיטוריו, עובדה שהביאה להעצמת המחאה ולהפגנות המונים ספונטניות ברחבי הארץ שכונו "ליל גלנט". ההסתדרות וראשי המגזר הפרטי הודיעו על הצטרפות למחאה והורו על שביתה כללית של המשק. בעקבות זאת, הודיע נתניהו על השהיית הרפורמה וכניסה לשיחות משא ומתן בבית הנשיא עם האופוזיציה. בינתיים פיטורי גלנט הושהו ובהמשך בוטלו. במקביל לשיחות, קידמה הקואליציה "תרגיל" לדחיית בחירת נציגי הכנסת לוועדה לבחירת שופטים, על ידי הצבעה נגד כל המועמדים. האופוזיציה דרשה שתובטח בחירת נציגת האופוזיציה בוועדה, בהתאם לנוהג. לבסוף נבחרה נציגת האופוזיציה קרין אלהרר, בתמיכה של מספר חברי קואליציה, אך הזעם על התרגיל הביא להקפאת השיחות בבית הנשיא. בתגובה חוקקה הקואליציה את ביטול עילת הסבירות, עובדה שהובילה עשרת אלפים מתנדבי מילואים להודיע על הפסקת התנדבותם כאות מחאה. בנוסף לכך התמודדה הממשלה עם גל פיגועי ירי ודריסה בירושלים וביהודה ושומרון. מבצע שובר גלים נמשך והממשלה נקטה בצעדים שונים נגד המפגעים. ב־9–13 במאי, לאחר עלייה בגלי הטרור ושיגורי רקטות לעבר עוטף עזה, יזם צה"ל את מבצע מגן וחץ לסיכול בכירי פלוגות אל-קודס. בסופו נתניהו הצהיר כי המבצע "שינה את משוואת ההרתעה". ביולי 2023 לאחר עליה במספר הפיגועים בצפון השומרון, יצא צה"ל למבצע בית וגן בעיר ג'נין ובמחנה הפליטים שבה. בספטמבר 2023 השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, במהלכה בלטו ההצהרות גלויות ביחס לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, מצד נתניהו, ביידן ואף מצד יורש העצר של ערב הסעודית, מוחמד בן סלמאן אאל סעוד. את ביקורו ליוו מחאות נגד הרפורמה המשפטית. ב-26 בדצמבר 2023 דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן האיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. ישראל התמקדה, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. בתחילת 2024 פורסם כי איראן פעלה או גיששה להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. בספטמבר 2023 נשא נתניהו נאום בעצרת האו"ם, בו הכריז שישראל נמצאת "על סיפה של פריצת דרך - הסכם היסטורי בין ישראל לסעודיה" - הסכם שהמגעים לו היו בעיצומם. ביוני 2024 שלחה ועדת גרוניס לחקר פרשיות כלי השיט מכתבי אזהרה לנתניהו ולארבעה אישים נוספים שהיו מעורבים ברכש הצוללות וכלי השיט. ביחס לנתניהו נכתב בהודעת הוועדה: "מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". בספטמבר 2025 פרסמה הוועדה כי נתניהו ויוסי כהן הסתירו ממערכת הביטחון מגעים עם גרמניה בעניין רכש צוללות ואישור מכירת צוללות למצרים. הם אילצו את ישראל לרכוש שלוש צוללות בניגוד לעמדת מערכת הביטחון ותוך הטעיית הקבינט לגבי העלות האמיתית. במהלך 2024 הורידו שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות (מודי'ס, פיץ' וסטנדרד אנד פורס) את דירוגי האשראי של ישראל, לראשונה מאז תחילת הדירוג בשנת 1988. כמו כן, הדירוג החדש של S&P לווה בתחזית שלילית בשל הסיכונים הגאופוליטיים ובשל עיכובים בגיבוש תקציב מדינה לשנת 2025. בספטמבר 2024 הורידה מודי'ס את הדירוג של ישראל בפעם השנייה באותה השנה ובאופן חריג במיוחד בשתי דרגות. לצורך מימון המלחמה, הממשלה החליטה להעלות מיסים, ביניהם העלאת מס ערך מוסף מ-17% ל-18%. עוד לפני העלאת המיסים, יוקר המחיה בישראל המשיך להיות גבוה כאשר לפי יועצו הכלכלי של נתניהו, ישראל הייתה יקרה יותר ב-38% לעומת ממוצע OECD. במהלך המלחמה, קידמה הממשלה צעדים שקשורים לרפורמה המשפטית. למשל, שינוי חוק יסוד: השפיטה שונה כך שיגדל משקלם של הפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, הליך הדחה של גלי בהרב-מיארה מתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. זאת בזמן שנתניהו היה כפוף להסדר ניגוד עניינים האוסר עליו לעסוק במערכת המשפט בגלל התיקים הפליליים המתנהלים נגדו. באפריל 2025, לקראת פרסום תוכנית המכסים של טראמפ, הממשלה הודיעה כי היא מבטלת את כל המכסים על יבוא מארצות הברית. עקב העודף המסחרי של ישראל בסחר ההדדי בין המדינות, הטילו האמריקאים במסגרת התוכנית מכס בגובה 17% על סחורות ישראליות. ב-25 בספטמבר 2025 קבעה ועדת גרוניס כי היו מקרים בהם נתניהו ביקש מראשי שב"כ לפעול באופן "שאינו ראוי בדמוקרטיה". בשבתו כראש ממשלה פעל נתניהו לשמר יציבות מול שלטון חמאס ברצועת עזה, על חשבון מעמדה המדיני של הרשות הפלסטינית. החל ב-2018 קידם העברה דרך ישראל של מזוודות דולרים במזומן וללא רישום בנקאי, מקטר לידי חמאס. בין היתר שידל את מנהיגי קטר לקדם את העברת הכספים באופן סדיר, מתוך אמונה שכך ניתן יהיה למנוע הסלמה. בישיבת סיעת ליכוד במרץ 2019 טען: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס." במבצע שומר החומות התברר שהתפיסה כשלה. בתום המבצע, נתניהו העריך שיתקיים שקט ארוך טווח בגזרת עזה והתנגד להצעת ראש השב"כ, נדב ארגמן, לחסל את מנהיגי חמאס בעזה. כאשר נבחר מחדש לראשות הממשלה, השיב נתניהו את ההסדרה הכספית במסגרת "הוועדה הקטרית".[דרוש מקור] ביולי 2023 תועד מספר המעברים הגדול ביותר מעזה לתוך ישראל מאז החל המעקב בשנת 2004, זאת כתוצאה משיפור תנאי המעבר ומהנפקת מספר גדול של היתרי עבודה. באותו החודש שלח השב"כ לנתניהו מסמך ובו המלצות לשיקום ההרתעה נגד חמאס באמצעות “סבבים יזומים נגד חמאס, הרחבת הסיכולים הממוקדים, המשך ההתרעה, שימור מהלכים יזומים ומוכנות למערכה כמשימה מספר 1". נתניהו דחה את ההמלצות והממשלה לא קיימה דיון על המסמך. בחגי תשרי 2023 חלה הסלמה בגדר המערכת מול חמאס. ב-1 באוקטובר המליץ לו ראש השב"כ רונן בר להוציא לפועל את תוכנית "העריפה" ולהרוג באחת את מנהיגי החמאס, נתניהו סירב והנחה לקדם הסדרה אזרחית מול חמאס. בבוקר 7 באוקטובר 2023, יום שבת, שמחת תורה, כ"ב בתשרי ה'תשפ"ד, פתחו ארגוני הטרור הפלסטינים "חמאס" ו"הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" בטבח שבעה באוקטובר. בחסות שיגור כ-4,300 רקטות, חדרו כ-6,000 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים, ליער בארי ולמתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מ-119 פרצות שונות בגדר, מהאוויר ומהים, תוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,173 בני אדם, מתוכם טבחו ב-779 אזרחים, וחטפו לרצועת עזה כ-251 אנשים, ובהם גברים, נשים, קשישים ותינוקות. בשעות הראשונות נלחמו נגדם כיתות הכוננות, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי הימ"מ וחיילי צה"ל, שהיו בנחיתות מספרית. בקרבות נהרגו כ-1,609 מחבלים בשטח ישראל, ובצד הישראלי נהרגו 329 חיילים, 58 שוטרים ו-10 אנשי שירות הביטחון הכללי. בעקבות זאת פתח צה"ל במלחמת חרבות ברזל. ישראל פינתה מיושביהם 29 יישובים בעוטף עזה ו-22 יישובים בצפונה. במלחמה נהרגו רבבות פלסטינים, בהם אלפי מחבלים, נגרם הרס נרחב ביותר למבנים ולתשתיות ומאות אלפים מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולהתגורר במחנות אוהלים. נוסף על החזית הראשית בעזה, נלחמה ישראל מול חברות ציר ההתנגדות, כולל חזבאללה, החות'ים ואיראן. נתניהו ספג ביקורת על כך שאיפשר את התעצמות החמאס, ארגון הטרור השולט בעזה ועל כך שסירב לקחת על עצמו אחריות למחדל. נתניהו מצידו השיב שהוא לא חיזק את חמאס, אלא עשה שלוש מערכות מולו שהיו משמעותיות והחלישו אותו וכן חיסל חלק מבכיריו. בראשית המלחמה חל דיון ציבורי ב"שאלת האחריות" לפריצתה ונתניהו סירב להשיב בהודאה ולקיחת אחריות, אך במספר הזדמנויות שדיבר לציבור בישראל אמר שהכל ייחקר בתום המלחמה וגם הוא יצטרך לתת תשובות על כך. עם זאת בנובמבר, השיב בראיון לרשת NBC האמריקנית ואמר: "כמובן שיש לי אחריות [...] האחריות שלי היא להגן על אזרחי ישראל וזה לא קרה". בנובמבר 2025 פרסם מבקר המדינה דו"ח בשם "היעדר תפיסת ביטחון לאומי וההשפעה על תהליכים מרכזיים בדרג המדיני ובצה"ל", במסגרת סדרת דו"חות על כשלי 7 באוקטובר, ובו קבע כי נתניהו לא מימש אחריותו בהכנת תפיסת ביטחון לאומי, וכי אילו היה ממלא את תפקידו כראוי "ייתכן שהייתה מוגדרת אסטרטגיה אחרת לגבי אופן ההגנה על גבולות המדינה, לרבות לגבי הסד"כ הנדרש ואופן הפעלתו, אשר היו מביאים את צה"ל להיערכות טובה יותר בהגנה על גבול עזה ב-7.10.23". ביולי 2024 טס נתניהו לביקור מדיני בארצות הברית. במהלך הביקור נאם בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית והיה המנהיג הזר הראשון לעשות כן, וקיים פגישות עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס והמועמד לנשיאות דונלד טראמפ. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, שיגר ארגון הטרור חזבאללה כטב"מ מלבנון לעבר ביתו של נתניהו בקיסריה, הכטב"מ פגע בחלון חדר השינה. נתניהו לא שהה בביתו בעת הפגיעה ולא היו נפגעים באירוע. ב-4 בפברואר 2025 ביקר נתניהו בבית הלבן אצל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הביקור התמקד בנושאים מרכזיים הקשורים למזרח התיכון, במיוחד מצב רצועת עזה והיחסים בין ישראל לארצות הברית. במהלך מסיבת עיתונאים משותפת, טראמפ הציע הצעה מפתיעה לפיה ארצות הברית תיקח שליטה על רצועת עזה, תפנה את התושבים הפלסטינים ותשקם את האזור כ"ריביירה של המזרח התיכון" תחת בעלות אמריקאית. הצעה זו עוררה תגובות בין-לאומיות ודאגה, במיוחד בשל השלכותיה על זכויות הפלסטינים והיציבות האזורית. ב-21 במאי 2025 כינס נתניהו מסיבת עיתונאים, לראשונה מזה כחצי שנה. במסיבת העיתונאים התייחס לפסיקת בג"ץ נגד פיטורי ראש השב"כ רונן בר, לסוגיית הגרעין האיראני, למהלכים הדרושים להכרעה ברצועת עזה, למשא ומתן להשבת החטופים ולמה שהגדיר כ"שרשרת הכשלים שהובילה לטבח שבעה באוקטובר". הנאום זכה לשם "נאום הכפכפים" בעטיים של דבריו הבאים והכוזבים: ”עכשיו אני שואל אתכם, עם מה תקפו אותנו ב-7 באוקטובר? [...] עם מטוסי F-35? עם מה? עם טנקים? עם מה? הם תקפו אותנו עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים. זה עולה פרוטות.” ב-12 באפריל, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ החל במשא ומתן על הסכם גרעין חדש והקציב למהלך הדיפלומטי 60 יום. מ-2015 עד פרישת ארצות הברית ב-2018 מההסכם הקודם אפשרה איראן למפקחים מסבא"א לפקח על מתקניה, רמת העשרת האורניום הייתה עד 3.67%, וכמות האורניום המועשר הייתה עד 300 ק"ג. בעקבות החלטת טראמפ לפרוש מההסכם ב-2018 בתמיכה נתניהו והחזרת הסנקציות, האיצה איראן את ההתחמשות הגרעינית שלה. ב-31 במאי פרסמה סבא"א שברשות איראן 408.6 ק"ג ברמת העשרה של 60%. לפי הערכות, אפשר לייצר ממלאי זה עשר פצצות גרעין. לשם הרכבת נשק גרעיני שמיש, נותר לאיראן בשלב זה להשלים את ייצור הרכיב שמביא לתגובת שרשרת גרעינית ופיצוץ. בסוף דצמבר 2025 נפגש נתניהו עם טראמפ באחוזתו בפלורידה שם דנו על המעבר לשלב ב' בהסכם מול חמאס, סוגיית איראן, לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו, וההסדר האפשרי מול סוריה. זו הייתה פגישתו השישית של נתניהו עם טראמפ בשנת 2025. בנובמבר 2025, הסעודים והאמריקאים סיכמו בין היתר על העברת מטוסי F-35 וקידום תוכנית גרעין אזרחית בממלכה, מה שנידון בזמן שיחות הנורמליזציה בשנת 2023. בליל 13 ביוני 2025 הורו נתניהו והקבינט המדיני-ביטחוני על מבצע עם כלביא, שמטרתו היא סיכול תוכנית הגרעין האיראנית, ובו תקף חיל האוויר הישראלי במספר ערים באיראן מתקני גרעין ואתרי טילים בליסטיים וכן התנקש בכמה מראשי מערכות הביטחון האיראניות, בהם מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי, רמטכ"ל צבא איראן מוחמד באקרי, ומדעני גרעין בכירים. בימים הבאים המשיך חיל האוויר בתקיפות ובסיכולים, ואיראן הגיבה במטחי טילים שהרגו 30 אזרחים ישראלים והרסו בניינים ותשתיות. בליל 22 ביוני הצטרפה ארצות הברית לתקיפות נגד איראן, ותקפה מתקני הגרעין. ב-24 ביוני הוכרזה הפסקת אש והתקיפות ההדדיות פסקו. ב-5 בפברואר 2026 פרסם נתניהו את תשובותיו למבקר המדינה במסגרת בדיקת המבקר את אירועי טבח שבעה באוקטובר. במסמך האשים נתניהו גופי המודיעין והביטחון באחריות למחדל, ואת הסיבות לכישלון האסטרטגי ייחס לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 ולהתנתקות בשנת 2005. בתגובה למסמך פרסמו מספר עיתונאים טענות שהמסמך מכיל סילופים ושקרים. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט טען שהמסמך "שקרי ומניפולטיבי", וכך טען גם ח"כ יואב גלנט, ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד מתח ביקורת על פרטים שונים במסמך. פרשיות פליליות לאורך שנות פעילותו הפוליטית של נתניהו, הועלו כנגדו מספר פעמים טענות לפלילים: שש פרשיות הגיעו לכדי חקירה פלילית של המשטרה, מתוכן שלושה תיקים נסגרו ובשלושה אחרים הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי בכוונתו להעמיד לדין את נתניהו, באחד בחשד לשוחד ומרמה והפרת אמונים ובשניים נוספים בחשד למרמה והפרת אמונים. בעקבות פרשת בר-און חברון בינואר 1997, במהלכה הועלו חשדות כי היה מעורב בקנוניה למינוי היועץ המשפטי לממשלה, נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין בנימוק של חוסר ראיות, אך ציין כי "מהתנהגות ראש הממשלה עלו תמיהות". בפרשת עמדי, שהחלה בספטמבר 1999, הועלה חשד כי נתניהו ניצל את מעמדו להשגת טובות הנאה מקבלן ההובלות אבנר עמדי, בדמות עבודות שביצע. בספטמבר 2000 המליצה המשטרה להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה הפרת אמונים ושיבוש הליכי חקירה. בעקבות חקירת פרשת עמדי, עלה חשד שהזוג נתניהו העבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה ולכן הן רכוש מדינת ישראל. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין החליט שלא להגיש כתב אישום בשתי הפרשות, בנימוק של חוסר ראיות, אך מתח ביקורת על התנהלותו של נתניהו. במרץ 2011, פרסם העיתונאי רביב דרוקר, תחקיר בתוכנית "המקור", שבו טען כי בשנים 1999–2008 נסעו נתניהו ובני משפחתו מחוץ לישראל על חשבון גופים פרטיים, גם אחרי חזרתו של נתניהו לפוליטיקה ב-2002. התחקיר, שנודע כ"פרשת ביביטורס", הביא לבדיקה של מבקר המדינה ולבדיקה משטרתית. בינואר 2017 קיבל היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המלצות המשטרה והפרקליטות והחליט על סגירת הבדיקה. החל מינואר 2017 נחקר נתניהו באזהרה בידי משטרת ישראל בשני נושאים: "תיק 1000", הכולל חשד לקבלת טובות הנאה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר ו"תיק 2000" העוסק בשיחות בינו לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שבהן – על פי החשד – הציע מוזס לנתניהו שינוי קו הסיקור והוספת כתבים מטעמו בתמורה לשינויים במתכונת הפצת "ישראל היום". על החשדות כלפיו אמר נתניהו פעמים רבות "לא יהיה כלום, כי אין כלום". במהלך החקירות, העלו חברי כנסת מ"הליכוד" הצעות חוק הנוגעות לחקירות משטרה ובהן הצעה, שנודעה בשם "חוק ההמלצות", שלפיה תוצאותיה של חקירת משטרה יועברו לפרקליטות המדינה ללא שהמשטרה תציין עמדתה בעניין הגשת כתב אישום. ההצעות עוררו ביקורת ונטען כלפיהן כי הן נועדו להגן על נתניהו. בדצמבר 2017, הודיע נתניהו כי הנחה את יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, דודי אמסלם, ממובילי "חוק ההמלצות", לדאוג לכך שהצעת החוק לא תחול על חקירותיו של נתניהו. בפברואר 2018, לאחר כשנה וחצי של חקירות, הגיעה המשטרה למסקנה כי נמצאה תשתית ראייתית להגשת כתב אישום בשני התיקים. ב"תיק 1000" יוחסו לנתניהו עבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים. ב"תיק 2000" יוחסו לנתניהו עבירות של בקשת שוחד ומרמה והפרת אמונים. לאחר הודעת המשטרה, מסר נתניהו הודעה מפורטת שבה הבהיר שאין בכוונתו להתפטר. נתניהו הכחיש את טענות המשטרה וערער על הלגיטימיות והאובייקטיביות של ההמלצות משום שלדבריו "אי אפשר להשתחרר מהרושם שהן הושפעו מתחושות חסרות בסיס של גורמי חקירה שמאמינים שאני פעלתי נגדם" רוב חברי הקואליציה ובפרט ראשי המפלגות בה, התייצבו לימינו של נתניהו והדגישו את חזקת החפות העומדת לזכותו ואחרים גיבו את מערכת אכיפת החוק "תיק 4000", הוא חקירה פלילית שניהלה יחידת להב 433 של משטרת ישראל, בשיתוף עם רשות ניירות ערך, החל מיוני 2017. בין החשודים בפרשה זו: בעל השליטה בחברת "בזק" שאול אלוביץ', מנכ"לית "בזק" סטלה הנדלר, מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר ויועץ התקשורת ניר חפץ. ב-2 במרץ 2018 לראשונה נחקרו באזהרה במקביל בפרשה זו גם בנימין ושרה נתניהו, בחשד לקבלת שוחד. שניים מהחשודים, פילבר וחפץ, חתמו על הסכם עד מדינה. נתניהו טען שהסכימו לכך רק בגלל איומי המשטרה. ב-2 בדצמבר 2018, פרסמה משטרת ישראל את עמדתה כי נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את נתניהו באשמת לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. נתניהו הכחיש וטען שהחלטותיו התקבלו בהמלצת גורמי המקצוע במשרד התקשורת והוא אף קיבל החלטות שהסבו הפסדים כבדים לאלוביץ' ואילו אתר 'וואלה' סיקר אותו באופן שלילי לכל אורך התקופה המדוברת. בנוסף טען שהחקירה לא התנהלה בצורה הוגנת, עקב סירוב החוקרים לעמת אותו פנים מול פנים עם עדי המדינה. עם התקדמות הדיון בתיקים 1000, 2000 ו-4000 אצל היועץ המשפטי לממשלה, דרש נתניהו שהחלטה של היועץ להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע לא תפורסם לפני הבחירות, משום שלא ניתן יהיה לסיים את השימוע לפני הבחירות. הוועדה למתן היתרים במשרד מבקר המדינה, דחתה את בקשתו של נתניהו לקבל מימון להגנתו המשפטית מבן דודו נתן מיליקובסקי ומאיש העסקים ספנסר פרטרידג'. הוועדה קבעה גם כי עליו להחזיר 300 אלף דולר שקיבל ללא היתר. נתניהו עתר לבג"ץ נגד החלטות אלו ונפסק שהוועדה תקיים דיון נוסף שבו יציג בפניה נתניהו פרטים נוספים, לשם קבלת החלטה חדשה בעניינו. בפברואר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כי החליט לשקול העמדה לדין של נתניהו, בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים: בתיק 1000 ו-2000 באשמת מרמה והפרת אמונים, ובתיק 4000 באשמת שוחד ומרמה והפרת אמונים. בתגובה האשים נתניהו את השמאל במסע ציד נגדו ובהפעלת לחץ פסול על היועץ המשפטי לממשלה ומתח ביקורת על פרקליט המדינה שי ניצן ועל הפרקליטה ליאת בן ארי, שלדבריו תמכו בעמדה קיצונית בעניין העמדתו לדין. השימוע התקיים במשך ארבעה ימים באוקטובר אותה השנה. ב-21 בנובמבר 2019 הודיע מנדלבליט כי החליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו בעבירות שוחד ומרמה והפרת אמונים בתיק 4000 ובעבירות מרמה והפרת אמונים בתיקי 1000 ו-2000. בתגובה יצא נתניהו בהודעה שבה מתח ביקורת חריפה על מערכת אכיפת החוק (המשטרה, פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה). נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון בישראל שהוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות המיוחסות למהלך כהונתו כראש ממשלה, וכן ראש הממשלה הראשון בישראל העומד למשפט תוך כדי כהונתו. בעקבות הגשת כתב אישום, הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה מנתניהו לחדול מלכהן כשר, בהתאם להלכת דרעי-פנחסי. ב-2 בינואר 2020, התפטר נתניהו מתיקי השרים שבהם החזיק – שר העבודה והרווחה, שר החקלאות, שר התפוצות ושר הבריאות. ב-1 בינואר 2020 הגיש נתניהו בקשה ליו"ר הכנסת לקבלת חסינות מהעמדתו לדין פלילי. ב-28 בינואר 2020 לאחר שרשימת כחול לבן הבטיחה רוב בוועדה נגד מתן החסינות, משך נתניהו את הבקשה. לאחר כמה שעות הגיש היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. ב-24 במאי 2020 החל משפטו של נתניהו, מלווה בהד תקשורתי וציבורי גדול. ב-30 בנובמבר 2025 הגיש בנימין נתניהו בקשת חנינה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. את בקשתו נימק: במאי 2024 הגיש התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג בקשה לצו מעצר נגד נתניהו בגין חשדות לשורת פשעים נגד האנושות ובהם הרעבת אוכלוסייה כאמצעי מלחמה, הריגה מכוונת ורצח, תקיפות מכוונות נגד אוכלוסייה אזרחית וכן השמדה או רצח לרבות בהקשר של הרעבה. הבקשה הוגשה גם כלפי שר הביטחון, יואב גלנט, ובמקביל הוגשה בקשה לצווי מעצר גם עבור בכירי החמאס - יחיא סנוואר, אסמעיל הנייה ומוחמד דף. ב-21 בנובמבר 2024 הודיע בית הדין הפלילי הבין-לאומי כי הוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. על פי בית הדין, נתניהו וגלנט אחראיים לפשעים של הרעבה כשיטת לחימה, רצח, רדיפה והכוונת תקיפות לאוכלוסייה אזרחית בכוונה תחילה. משמעות הוצאת צווי המעצר היא ש-124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר את נתניהו וגלנט להאג אם ייכנסו לתחומן. הצווים ממקמים את ישראל בקבוצת מדינות שנתפסות כמפירות של החוק הבין-לאומי. תפקידיו העיקריים חיים אישיים נתניהו הוא בנם השני של צילה ופרופסור להיסטוריה בנציון נתניהו. אחיו הבכור יוני, היה מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה ואחיו הצעיר עדו, הוא רופא וסופר. דודו של נתניהו, אלישע, היה פרופסור למתמטיקה, בעלה של שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. נישואיו הראשונים של נתניהו היו למרים (מיקי) וייסמן (לאחר מכן, הרן) בשנת 1972. לשניים נולדה בת, נועה, שלימים חזרה בתשובה ונישאה לדניאל רוט, איש עסקים חסיד ברסלב; מבתו נועה יש לנתניהו חמישה נכדים. בשנת 1979 התגרש נתניהו מוייסמן. ב-1981 נישא לפלור קייטס, נוצריה בריטית שעברה גיור קונסרבטיבי לצורך הנישואים. לאחר מינויו של נתניהו לשגריר באו"ם, עברה גם גיור אורתודוקסי. השניים התגרשו ב-1989. במרץ 1991 נישא בשלישית לשרה בן ארצי, שהייתה באותה עת דיילת אוויר ב"אל על". שרה היא בתו של הסופר, המשורר והמחנך שמואל בן ארצי, שימשה כפסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. לזוג שני בנים, יאיר ואבנר. ב-2002 רכשו בני הזוג נתניהו וילה בקיסריה בסכום של 1.8 מיליון דולר. ב-2007 רכש נתניהו 1.7% ממניות חברת NMDM, השייכת לבני דודיו, דן ונתן מיליקובסקי, תמורת 600 אלף דולר. ב-2010 מכר אותן תמורת 4.3 מיליון דולר, המשקפים רווח של 13.2 מיליון ש"ח. על פי "פורבס ישראל", הונו של נתניהו בשנת 2019 נאמד ב-50 מיליון ש"ח וכולל דירה בת שתי קומות ברחוב דרך עזה בירושלים ווילה בקיסריה, שערכן כ-25 מיליון ש"ח. בעשור השמיני לחייו, בשנים 2023–2024, עבר נתניהו השתלת קוצב לב, ניתוח לתיקון בקע מפשעתי וניתוח להסרת בלוטת הערמונית. ב-17 ביולי 2024 נחשף כי עלות האבטחה של נתניהו ומשפחתו, בין השנים 2018–2023, עמדה על 30 מיליון שקלים. במרץ 2016 פרסם העיתונאי יגאל סרנה סטטוס בפייסבוק שבו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בלילה בכביש 1 וראש הממשלה בנימין נתניהו סולק ממכוניתו בהוראת אשתו שרה. בתגובה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה על סך 279 אלף ש"ח. ב-11 ביוני 2017, קבע בית המשפט שמדובר בלשון הרע שפורסם במטרה לפגוע וחייב את סרנה לשלם לבני הזוג נתניהו מאה אלף ש"ח כפיצויים ועוד 15 אלף ש"ח הוצאות משפט. בעקבות תוצאות המשפט פוטר סרנה מידיעות אחרונות. ערעור שהגיש סרנה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. בקשת רשות ערעור שהגיש סרנה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. בדצמבר 2018 הגיש נתניהו תביעת דיבה על סך 200 אלף ש"ח נגד העיתונאי בן כספית, שפרסם כי היועץ המשפטי איל ינון קיבל הטבות כספיות בפנסיה, בתמורה לכך שבת זוגו עמית מררי, המשנה ליועמ"ש לעניינים כלכליים, תפעל לטובתו בתיקיו. במאי 2023, הושגה פשרה, שבמסגרתה נתניהו משך את תביעתו וכספית יפרסם הבהרה שבה ייכתב כי לא התכוון לייחס לנתניהו כוונה לשחד את מררי או את ינון. בינואר 2022 החלה להתברר תביעת דיבה שהגישו בני הזוג נתניהו ובנם יאיר נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, על שטען בתוכניות טלוויזיה שהם "חולי נפש הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי". ב-21 בנובמבר 2022 נפסק שאולמרט אמר לשון הרע וחייב אותו לשלם למשפחת נתניהו 62,500 ש"ח פיצויים בתוספת 35,000 ש"ח שכר טרחה והוצאות משפט. ב-16 בנובמבר 2023 בית משפט השלום ברמלה חייב את דוד ארצי בתשלום פיצויים בסך למעלה מחצי מיליון ש"ח לדוד שמרון, לאחר שארצי טען כי יש הסכם סודי בין בני הזוג נתניהו שלפיו הוא חייב לשתפה בכל החלטה. בית המשפט פסק בנוסף 50 אלף ש"ח לטובת המדינה. ארצי ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי מרכז ביטל את פסק הדין אך קבע שארצי ישלם לשמרון 290 אלף ש"ח, ויבוטל חיובו בתשלום לאוצר המדינה. בשנת 2025 הגיש נתניהו תביעות לשון הרע אחדות, בהן תביעות נגד משה יעלון, אליעד שרגא, יאיר גולן ואודי לוי. באפריל 2025 הגיש נתניהו תביעת לשון הרע נגד פעילת המחאה שקמה ברסלר, על סך חצי מיליון ש"ח. התביעה עוסקת בשלושה פרסומים שבהם נטען לכאורה כי נתניהו קיבל שוחד מקטר, ונטען בה כי "הפרסום האמור פוגע ביסודות המשטר התקין ובערכי הדמוקרטיה". למימון הגנתה פתחה ברסלר במימון המונים, שתוך פחות משעה גייס 500 אלף ש"ח, ובהמשך צמח ליותר מ-750 אלף ש"ח שתרמו כ-4,800 איש. ספריו ספרים בעריכתו: בעקבות כהונתו כשר האוצר עסק נתניהו בכתיבת ספר נוסף, שנקרא תחילה "השמן והרזה" ובהמשך נקרא "הנמר הישראלי", ואף קיבל מקדמה על פרסומו מהמו"ל, הוצאת ידיעות אחרונות, אך עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בשנית, גנז נתניהו את הספר. פרסים והוקרה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים ביאורים הערות שוליים שר המורשת עמיחי אליהו • שר במשרד האוצר זאב אלקין • שר במשרד המשפטים, השר לשיתוף פעולה אזורי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם • השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר • שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת • השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה מאי גולן • שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל • שר החקלאות וביטחון המזון אבי דיכטר • שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף • שר התרבות והספורט מיקי זוהר • שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן • שר הבינוי והשיכון, שר הבריאות, שר הרווחה והביטחון החברתי ושר התיירות חיים כץ • שר הביטחון ישראל כ"ץ • סגן ראש הממשלה, שר ירושלים ומסורת ישראל, שר המשפטים, שר העבודה והשר לשירותי דת יריב לוין • שר העלייה והקליטה אופיר סופר • שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק • השרה להגנת הסביבה עידית סילמן • שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' • שר החוץ גדעון סער • שר החינוך יואב קיש • שר התקשורת שלמה קרעי • שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב • שר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי שרים נוספים במשרד הביטחון: מיכאל ביטון • בצלאל סמוטריץ' שרים נוספים במשרד האוצר: מאיר שטרית • משולם נהרי • יצחק כהן • חמד עמאר • זאב אלקין שרים נוספים במשרד המשפטים: דודי אמסלם שרים נוספים במשרד החינוך: חיים ביטון |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/1917] | [TOKENS: 830] |
תוכן עניינים 1917 שנת 1917 היא השנה ה-17 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1917 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני. אירועים ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר נולדו ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר נפטרו ינואר פברואר מרץ אפריל מאי ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר לוח שנה להלן לוח שנה גרגוריאני – עברי משולב עם ימים בינלאומיים. חגים ומועדים עבריים: Nothing. במקומות בהם היה נהוג אז הלוח היוליאני, שנת 1917 התחילה ביום כ' בטבת ה'תרע"ז (לעומת זאת, אותה שנה לפי הלוח הגרגוריאני החלה 13 ימים מוקדם יותר, ב-ז' בטבת). אורכה של שנה זו לפי הלוח היוליאני 365 ימים - בדיוק כמו הלוח הגרגוריאני המקביל. להלן לוח שנה יוליאני - עברי משולב עם חגים ומועדים עבריים: Nothing. ראו גם קישורים חיצוניים 1912 • 1913 • 1914 • 1915 • 1916 • 1917 • 1918 • 1919 • 1920 • 1921 • 1922 |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/ירושלים#cite_note-91] | [TOKENS: 69613] |
תוכן עניינים ירושלים יְרוּשָׁלַיִם (האזנהⓘⒾ; בערבית: الْقُدْسⓘⒾ, נהגה אל־קֻדְס [משמעות מילולית: הקדושה או מקום הקודש]; או לחלופין أُورُشَلِيم, אוּרֻשַׁלִים) היא בירתה של מדינת ישראל, והעיר הגדולה ביותר בה. היא שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון וים המלח, ברום ממוצע של 820 מטר מעל פני הים. בירושלים שוכנים על פי חוק מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה, המטה הארצי של המשטרה ורוב משרדי הממשלה. נכון לסוף מאי 2024, מתגוררים בה כמיליון תושבים. העיר מקודשת לשלוש הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאסלאם. היא הייתה המרכז הדתי והמדיני של חיי העם היהודי בימי קדם: בה שכן בית המקדש, והיא הייתה בירת ממלכת יהודה תחת בית דוד ושוב בימי בית חשמונאי ובית הורדוס. העיר שימשה מושא כמיהתו וכיסופיו של העם היהודי בגלות, והיא מוזכרת בהבלטה בסידור התפילה היהודי, בתפילות הנאמרות מדי יום, כמו תפילת שמונה עשרה וברכת המזון. משום חשיבותה הדתית לשלוש הדתות המונותאיסטיות הייתה לאורך הדורות מוקד למאבקים ולסכסוכים. ירושלים החלה כיישוב סמוך למעיין הגיחון, באתר המכונה כיום "עיר דוד", כבר בתקופה הכלכוליתית, אם כי צביונה העירוני ניכר בעיקר מתקופת הברונזה התיכונה. עד לאמצע תקופת הבית הראשון, ושוב עד אמצע תקופת הבית השני, היה מוקד היישוב בגבעה זו, וממנה התפשטה העיר אל הר ציון ואל תחומי העיר העתיקה של ימינו, בעוד שליבה המדיני והדתי של העיר שכן בהר הבית. ערב חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה הגיעה העיר לשיא גודלה ההיסטורי, שעמד בעינו עד לסוף המאה ה-19. בתקופה שבין שני מועדים אלה נתחמה ירושלים לשטח המוקף כיום בחומות העיר העתיקה, ורק בסוף המאה ה-19 החלה הקמתן של שכונות חדשות מחוץ לחומות. בראשית המאה ה-21 מאכלסות שכונות אלו את הרוב המוחלט של תושבי העיר. ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, וב־1982 היא נכנסה לרשימת האתרים בעולם הנמצאים בסיכון בשל מה שהארגון מכנה כ"חשש מאובדן משמעותי של אותנטיות היסטורית ומשמעות תרבותית, העדר מדיניות שימור והשפעות של תכנון העיר". גזרון השמות התעודות הראשונות שבהן נזכר שמהּ של ירושלים היו בכתבי המארות, במאה ה־20 לפנה"ס במצרים העתיקה, בהם מופיעה העיר תחת השם "אושאמם" (ꜣwšꜣmm), אשר נהגה ככל הנראה כ־"אוּרוּסַלִים" (ú-ru-sa-lim). מחקרים עדכניים טוענים כי השם "אוּרוּסַלִים" מתבסס על האל שלם, אל השקיעה הכנעני ("אוּרוּסַלִים" מתורגם ל־"ביתו של שלם" ממצרית קדומה). במאה ה־19 לפנה"ס, נחרט שם העיר על קערה, "רושלימום" (Ru-ša-lim-um), שמתורגם גם ממצרית עתיקה ל־"ביתו של שלום". עם זאת, יש מחלוקת על האם הכוונה באל הכנעני "שלם" או במילה "שלום" ככוונה לעיר שבה "הושכנה שלום". במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה־14 לפנה"ס, הופיע שמהּ של העיר כ"אוּרוּסַלִים". אזכור ארכאולוגי של המילה ירושלים בכתיב זה נמצא בחפירות ליד בנייני האומה בכניסה לעיר המודרנית, על עמוד אבן גלילי משלהי תקופת בית שני (המאה ה־1 לספירה), שם הוא מופיע בכתב עברי הדומה לזה של ימינו, וכן במגילת המלחמה, אחת ממגילות מדבר יהודה, אשר מתוארכת לאותה תקופה. שמה של העיר ירושלים נגזר מהמילה שָׁלֵם, שהיא אחד משמותיה הקדומים של העיר, כפי שכתוב במקרא: ”וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן” (תהילים ע"ו, ג'). בהתאם מקובל לפרש שמלכי־צדק, הנזכר בספר בראשית כמלך שָׁלֵם, היה למעשה מלך ירושלים. בתנ"ך מופיע שם העיר כמעט תמיד בכתיב חסר, ירושלם, הרומז להגייה קדומה לשם, "יְרוּשְׁלֶם" (כמנוקד בפרקי הארמית שבספרי דניאל ועזרא); אך כאשר המילה מנוקדת, מופיע באופן חריג חיריק בין הלמ"ד למ"ם (יְרוּשָׁלִַם), המצביע על ההגייה המודרנית. הכתיב ירושלים מופיע בתנ"ך בחמישה מקומות בלבד, אך נעשה לדומיננטי בלשון חז"ל, והוא המקובל בשפה העברית מאז ועד היום. התחילית "יְרוּ" לקוחה מן השורש השמי י-ר-ה, שפירושו בעברית בת ימינו "ייסד", על פי הפסוק: ”מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ” (איוב ל"ח, ו'). לפיכך, על פי חקר המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד שלם" או "הוליד שלם". על פי מדרש שמתבסס על הפסוק ”וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה” (בראשית כ"ב, י"ד), השם "ירושלים" הוא הלחם בסיסים של יִרְאֶה, השם שנתן לה אברהם, ושל שָׁלֵם, השם הקדום שנודעה בו העיר בימי מלכי־צדק. לירושלים שמות רבים: על פי המדרש והמסורת היהודית – לעיר שבעים שמות שונים, המבטאים את חשיבותה ומעלותיה. בין הידועים שבהם: יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְפֵה נוֹף, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, וְעִיר דָּוִד. בדומה לארץ ישראל, המכונה בשם "הארץ", ובית המקדש, המכונה "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" עם ה"א הידיעה. כך למשל: ”חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...” (גמרא, מסכת תענית, כ"ו). בתרגום השבעים, תרגום התנ"ך ליוונית עתיקה, תועתק שם ירושלים ל־"Ιερουσαλήμ" (יֶרוּסַלִים), ובמקורות יווניים עתיקים אחרים קיים גם הכתיב Ἱεροσόλυμα (הִייֶרוֹסוֹלִימָה). פירוש המילה "הִייֶרוֹס" (ἱερός) ביוונית הוא "קדוש", ובשל מעמדה הדתי של ירושלים שמה פורש לעיתים קרובות בדרך זו. בוולגטה, תרגום המקרא ללטינית, תועתק השם ל"הִייֶרוּסַלֶם" (Hierusalem), ובתרגום הפשיטתא לארמית סורית נקראת העיר "אוּרִשְׁלֶם" (ܐܽܘܪܺܫܠܶܡ). שמהּ של ירושלים ברוב לשונות אירופה העכשוויות נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים, המשתקפים גם בכתיב. בשנת 130, לאחר שירושלים היהודית חרבה במרד הגדול, הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבותיה עיר רומית, לה נתן את השם הלטיני אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה (Aelia Capitolina): "איליה" – על שם משפחתו, בית אַיְלִיָה (Gens Aelia), ו"קפיטולינה" מלשון קַפִּיטוֹלִינוּס (Capitolinus), אחד מתאריו של האל יופיטר. השם הלטיני היה בשימוש במשך כל התקופה הרומית, ואף שהקיסר הנוצרי קונסטנטינוס החיה את שם ירושלים בצורתו היוונית (Ιερουσαλήμ), בירושלים הביזנטית שימשו שני השמות זה לצד זה. אף בשנים הראשונות לאחר הכיבוש המוסלמי אף היה מקובל להשתמש בגרסה הערבית "איליא" (إيلياء), אך בחלוף הזמן השימוש בשם זה נעלם. השם "אוּרְשַלִים" (أُورْشَلِّيم), שהוא שערוב של השם הארמי "אורשלם", ממשיך להתקיים בעיקר במגזר הערבי–נוצרי, וכך גם בתרגומי המקרא וכתבי הקודש הנוצריים לערבית. השם הנפוץ ביותר לירושלים בערבית, בעיקר בקרב מוסלמים, הוא אַל-קֻדְס (القُدْس), שפירושו המילולי הוא "הקדושה". שם זה התקבע במאה ה־12. בהקשרים דתיים אסלאמיים, מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אַל-ק֫וּדְס אַ-שַׁרִ֫יף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בערבית, בשילוט דרכים ובשידורי הרדיו והטלוויזיה הישראלים בערבית מוזכרים שני השמות האמורים יחד: "אורשלים אל-קדס" (أورشليم القدْس). במקורות אסלאמיים מוקדמים מוזכרת העיר בשם "בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), הנגזר מ"בית המקדש" העברי. בשפה האנגלית נקראת העיר "Jerusalem" (נהגה "גֶ'רוּזַלֶם"), בהתבסס על הכתיב הלטיני Ierusalem, וברוב לשונות מערב אירופה העכשוויות מקובל כתיב דומה (אם כי ההגייה משתנה בהתאם לשפה). ביוונית מודרנית שם העיר הוא "Ιεροσόλυμα" (הִייֶרוֹסוֹלִימָה), ברוסית: "Иерусалим" (יֶרוּסַלִים), ובארמנית: "Երուսաղեմ" (יֶרוּסַגֶֿם). היסטוריה על־פי ממצאים ארכאולוגיים, תחילת תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית, סביבות האלף ה־5 לפנה"ס. בחפירות שנערכו ב־2009 בשכונות בקצה העיר, התגלו ממצאים ארכאולוגיים קדומים אף יותר, המתוארכים לתקופה הנאוליתית[דרוש מקור]. ממצאים אלה מעידים על התיישבות בעת העתיקה, באזור השוכן על הגבעה המכונה "עיר דוד". ההתיישבות במקום זה נסמכה על הקרבה למעיין הגיחון, ששימש מקור מים לתושבי המקום, ונקודת ציון אסטרטגית החולשת על השטח הסובב אותה. עם הפיכת העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תנאי השטח הטופוגרפיים ההרריים, הקשים לטיפוס, להגנה טבעית מפני כובשים. ב־1909 התגלו באזור מעיין הגיחון, במחקר ארכאולוגי בראשות מונטגיו פארקר, שברי חרס שתוארכו לתקופת הברונזה הקדומה. ממצאים אלה היוו עדות למגורים בסמוך למקום. הפיכת ירושלים מיישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה־19 לפנה"ס. בתקופת הברונזה המאוחרת, במהלך המאה ה־14 לפנה"ס, ביססה ירושלים את מעמדהּ כעיר־מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל-עמארנה, שבהם מוזכרת ירושלים פעמיים. על פי המסופר במקרא, הייתה ירושלים עיר יבוסית עד לכיבושהּ בידי דוד המלך, שקבע בה את מרכז שלטונו. בנו, שלמה המלך, בנה בה את בית המקדש הראשון. ירושלים שכנה תחילה על הגבעה המזוהה כ"עיר דוד", ומאוחר יותר התפשטה משם צפונה להר הבית. ב־597 לפנה"ס נכבשה ירושלים על ידי נבוכדנאצר השני, מלך האימפריה הנאו־בבלית. אחרי ניסיון התמרדות של המלך צדקיהו כנגד אדוניו הבבלים, הטיל נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי מלך בבל מצור על העיר, וב־586 לפנה"ס כבש אותה. כעבור כחודש החריב נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו, את ירושלים וחולל את חורבן בית המקדש הראשון. עם יציאת היהודים לגלות בבל מלאה ירושלים בני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כּוּתִים). כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם עליית האימפריה הפרסית ופרסום הכרזת כורש ב־538 לפני הספירה, שוקמה והוכרזה ירושלים מחדש כבירת הפחווה ביהודה. רבים מגולי בבל שבו אליה והקימו בה את בית המקדש השני. גם לאחר השיבה המשיכו לשבת בה לא־יהודים, כמו הפיניקים. ב־332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב והשליט בירושלים משטר כיבוש הלני (יווני). משטר זה התאפיין בחקיקת חוקים דרקוניים ובאכיפתם על היהודים, בכללם כאלה הסותרים את עיקרי הדת היהודית, דוגמת הניסיון לכפות עליהם להמיר את דתם ולאכול מזונות שאינם כשרים. כפייה זאת הובילה לפריצת מרד החשמונאים, ב־167 לפני הספירה. בתום מרד זה, כבשה משפחת בית חשמונאי את יהודה מידי השלטון ההלני, ושלטה בירושלים עד כיבושהּ בשנת 63 לפני הספירה, בידי צבא האימפריה הרומית. ב־37 לפני הספירה מינו הרומאים את הורדוס למלך יהודה מטעמם. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה בה את מקדש הורדוס. ב־66 לספירה פרץ "המרד הגדול" נגד הרומאים. מרד זה דוכא ביד קשה ב־69, עם הגעתו של טִיטוּס לשערי ירושלים, בראש צבא רומי גדול. טיטוס כבש את העיר בשנת 70, שרף אותה וחולל את חורבן בית המקדש השני. במהלך דיכוי המרד הגדול נהרגו וגורשו יהודים רבים. העיר עברה טלטלה דמוגרפית והפכה למרכז שלטון רומי. היא אוכלסה בעיקר בחיילי לגיונות הצבא הרומי ובבני לאומים אחרים. מעט היהודים שנותרו בה התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט ברחבי ארץ ישראל, ובפרט בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא, שהתרחש בין השנים 132–135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מתושביה היהודים, ומפרק זמן של כ־500 שנים לא הגיעו לידי החוקרים כמעט עדויות לקיום קהילה יהודית בה. ירושלים עמדה בחורבנהּ עד תקופתו של הקיסר אדריאנוס, שהחל לבנותה מחדש ב־130 לספירה. העיר נשאה צביון רומי, וכונתה אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה. השלטון הרומי בעיר אסר בהוראת הקיסר אדריאנוס על כניסת יהודים לתחומהּ. ב־133 השתלטו מורדים יהודים בראשותו של בר כוכבא על ירושלים, בניסיון להפיל את השלטון הרומי. המרד דוכא באכזריות בידי חיילי הצבא הרומי והעיר שבה לשליטה רומית ב־136 לספירה. מעמדהּ הרם של העיר החל לדעוך החל מאמצע המאה השלישית, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. החל מ־324 לספירה, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל), מלאה ירושלים אנשי דת ונזירים נוצְרים, במשך כ־300 שנה ויותר. מימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה קרנה של ירושלים כקדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב במהלך המאה הרביעית לספירה. בהקשר זה נבנתה בעיר כנסיית הקבר וכנסיות נוספות אחרות. כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב־614, קטע זמנית את השלטון הנוצרי–הביזנטי בעיר. ב־628 שבו הביזנטים לשלוט בירושלים למשך עשר שנים נוספות בלבד, עד לכיבושהּ הסופי בידי הערבים. ב־636, לאחר המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, הגיעו הערבים–מוסלמים לשערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של שישה חודשים. במסגרת הסכם הכניעה שנערך בין הכובשים הערבים לבין אזרחי העיר באותה העת, הובטח שלומם של הנוצרים וכן שלמות כנסיותיהם. הח'ליף עבד אל-מלכ בנה ב־691 את כיפת הסלע על הר הבית. ירושלים עברה לשלטון חליפות בית אומיה עד שנת 750, ולאחריו – לח'ליפות בית עבאס, עד 969. בשנה זאת, עברה ירושלים לידי הפאטימים. המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו נכנסו לתקופה של אי יציבות, אותה ניצלו ב־1071 הסלג'וקים, אשר כבשו את ירושלים והחזיקו בה במשך תקופה קצרה. הכיבוש הערבי–מוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי: היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד, והתרבו בה הן המוסלמים שהיגרו אליה מחצי האי ערב, והן היהודים, אשר הורשו לשוב אליה לאחר שנים ארוכות. ב־1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעטייה צומצם רכיב ההגנה של החומה, דרום העיר ננטש ותושביו היהודים נאלצו להעתיק מגוריהם לחלקהּ הצפוני של העיר. עד 1099 הייתה רוב אוכלוסיית העיר ערבית, ובמקביל חיו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב־1099, שבה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך כמאה שנים, בשני פרקי זמן נפרדים: בין השנים 1099–1187, ושוב בשנים: 1229–1244. במהלך שלטון הכיבוש הצלבני בירושלים נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והיא הפכה חלקית לעיר רפאים. הצלבנים התקשו למלאהּ במאמינים נוצרים, ולשם כך עודדו עולי רגל נוצרים מארמניה וממזרח אירופה להגר אל העיר הנטושה. הצלבנים פיתחו את מערך השווקים בעיר, ובהמשך חל גידול במספר תושביה הנוצריים. מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, והם ביקרו שם לעיתים נדירות בלבד. ב־1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, ורוב האוכלוסייה הנוצרית סולקה ממנה, מלבד קהילה נוצרית–מזרחית קטנה. העיר קיבלה צביון מוסלמי למשך 700 השנים הבאות. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים, שהתיישבו בה באותה תקופה, שרדו עד ימינו אלה: משפחות חוסייני, נשאשיבי, ח'אלדי, דג'אני, נוסייבה ואחרות. באביב 1219 חרבו חומות ירושלים, והעיר נותרה ב־316 השנים הבאות ללא חומות. ב-1229, כחלק מהסכם יפו שבא לאחר מסע הצלב השישי, שבה העיר לשליטת הצלבנים, והם החזיקו בה עד שחרבה שוב ב־1244, הפעם מידי הח'וואריזמים. ב־1260, בתום שלטון הח'וואריזמים, נפלה העיר בידי הממלוכים, שהשתלטו על הארץ והחזיקו בה עד 1516. בתקופת האימפריה הממלוכית הפכה ירושלים לעיר חסרת חשיבות אסטרטגית, המרוחקת מדרך הדואר. הממלוכים בנו בה מבני שלטון ודת רבים, ביניהם ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו מרכזי לימוד לכתבי הקוראן. תושבי ירושלים בעת ההיא היו ברובם עניים. אף ליהודים, אשר הורשו לשוב לירושלים בראשית הכיבוש הממלוכי, לקח זמן רב להתבסס בה. תיאורו של הרמב"ן, שביקר בירושלים ב־1267, מלמד כי הוא מצא בה כ־2,000 תושבים, מתוכם כ־300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: ”ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון.” (איגרת הרמב"ן, 1267). בהמשך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ובהשפעת הספרות הערבית של התקופה החלה העיר להיקרא על שם בית מקדש: "בית אלמקדס". בתקופה זאת נתקבע מעמדהּ של ירושלים בתודעה האסלאמית כעיר קודש, השלישית ברמת קדושתהּ, אחרי מכה ואל-מדינה. במהלך המאה ה־15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים. מפקדי אוכלוסין שנערכו בעיר במאות ה־18 וה־19 (ראו טבלה מצורפת) העידו על גידול האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד חלקהּ של האוכלוסייה הנוצרית בה הלך ופחת. ב־1517 נכבשה והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה סביב העיר את חומות ירושלים ובהן את שערי ירושלים ושיפץ בין היתר גם את מגדל דוד. עם זאת, במהלך שקיעתהּ הממושכת של האימפריה העות'מאנית, התדרדר גם מצבהּ הכלכלי והדמוגרפי של ירושלים וחלקים גדולים של העיר העתיקה הפכו שוממים. לאורך המאה ה־18 והמאה ה־19 החל היישוב היהודי להתעצם, ולקראת סוף המאה הוא מנה כ־11,000 נפש – הקהילה הגדולה ביותר בעיר. חבורת רבי יהודה החסיד, בני יהדות אשכנז, אשר עלתה לארץ ישראל ב־1700, סולקה מן העיר עקב חוב כספי גדול לבנאים מוסלמים. במקביל, מצבם הכלכלי של יהודי העיר השתפר בראשית המאה ה־19 הודות לעליית תלמידי הגר"א[דרושה הבהרה], בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב, ובעיקר הודות לסיוע מצד משפחת רוטשילד; האחרונה פרעה את חובותיה של חבורת רבי יהודה החסיד, ואיפשרה לחבריה לשוב ולגור בירושלים בבטחה. במאה ה־19 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בקשר לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בהמשך החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה גם מחוצה להן. במחצית השנייה של המאה ה־19 גברה עוד יותר ההשפעה האירופאית. הציבור הנוצרי בירושלים כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים, ואנשי כמורה ודת. היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. ב־1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות בירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בהן "שכונות חצר", השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה; בין היתר נבנו שכונת הבוכרים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים. בכתבה "בניינים ופרוורים חדשים", אשר התפרסמה בעיתון "המליץ", בי"ט באב תר"מ (1880), דווח כי "בירושלים הושלש מספר הבתים", והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה: האדון ל. שיק איש אשכנזי אדריכל חכם משגיח על בניני העיר (בוי-אינספעקטור) בירושלים כותב: בירושלים יסדו היהודים אגודות שותפים ויבנו בניינים רבים, ארוכים בתבניתם כאוהלים ומסוגלים לישיבת משפחות רבות, מספר הבתים בירושלים גדל במשך כ"ה השנים האחרונות על אחת שתים או גם על אחת שלוש. ב־1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי. בעת ההיא, שימשה ירושלים כמרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו המוסדות הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלה נבנתה גם האוניברסיטה העברית בירושלים, השוכנת על הר הצופים. בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בין-לאומית. אולם, שני הצדדים – הן היהודי והן הערבי – התעלמו ממנה, וחתרו כל אחד להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ. כוחות הלוחמים הערביים בעיר הורכבו מתושבים מקומיים, כמו גם מכוחות עזר של מתנדבים, שנשלחו אליה ממדינות ערב. כוחות אלה כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הערבים הטילו מצור על העיר, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה בידי חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוטל על העיר, תוך כדי שפילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד. בלטרון התנהלו בין הצדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך חרף זאת נחסמה הגישה לעיר הרמטית החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור. במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והארץ, והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני, שהשתלט על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה החדשה, ביולי 1948, ומאז יכלו שיירות אספקת מזון וציוד לתושבי העיר, לנסוע אליה ברציפות ובביטחון יחסי. בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה תמה. שנה לאחר מכן, ב־5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים כבירת ישראל. בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני ("קו התפר") היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון–מזרחהּ של העיר – נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צליינים נוצריים בחג המולד. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו־שבועית, לשם הגנה על המובלעת הישראלית בהר הצופים. שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הן הפכו לשכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. עם שכונות אלה נמנו: שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה. עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב־5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר. מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלה. מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה־90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילונים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי–חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א' בעיר, יהודים וערבים. חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית–נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות. בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר־אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו. במהלך האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987 על ידי קבוצות פלסטיניות שונות, אירעו במזרח ירושלים ובשכונות על קו התפר ניסיונות חבלה והצתות כלי רכב. במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר פרצה בראשית המאה ה־21, אירעו בה פיגועי התאבדות קשים ובהם: הפיגוע במסעדת סבארו, הפיגוע בקפה מומנט, הפיגוע במדרחוב בן־יהודה, הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הפיגוע בקפה הלל והפיגוע בקו 32א. בעשור הראשון של המאה ה־21 פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלה, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום. במהלך מבצע עמוד ענן, ב־2012, שוגרו לראשונה רקטות קרקע–קרקע מרצועת עזה לכיוון ירושלים, נשמעו בה אזעקות והתושבים נאלצו להיכנס למקלטים. מציאות זאת חזרה על עצמה גם במהלך מבצע צוק איתן, ב־2014. החל מסוף שנת 2015 ועד סוף 2016 פקד את העיר, כמו מקומות נוספים בישראל, גל טרור. גל זה התאפיין בתקיפת עוברי אורח ואנשי כוחות הביטחון בידי ערבים, בפרט בחלקה המזרחי של העיר, תוך שימוש בירי, בדקירה ובדריסה. בשנת 2021, מהומות בירושלים פרצו על רקע תסיסה בעיר, שהלכה וגברה במהלך חודש הרמדאן. בהמשך, 7 רקטות נורו אל עבר העיר באמצע מצעד "ריקוד הדגלים". קדושת העיר ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהמבואר במקרא שהיא המקום שבו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו גם מהעובדה ההיסטורית שבירושלים שכן בית המקדש הראשון בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה השישית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קורבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתייה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק. ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי התורה בשמה המפורש, אלא כ”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (ספר דברים, פרק י"ב), אם כי יש מסורת לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (י"ד, י"ח) היא ירושלים. עם זאת, מוזכרת העיר פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (667 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד ובתפילות. כמו כן, היא מופיעה בשם "ציון". רבים גם המייחסים את "הר המוריה", מקום עקידת יצחק, להר הבית. המקרא וההלכה מציינים כמה מצוות הכרוכות בירושלים, וכולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש. המצווה המרכזית הקשורה בה היא העלייה לרגל, שלוש פעמים בשנה ("שלוש רְגָלִים"): בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בזמן שבית המקדש היה קיים חלה על העולים לירושלים מצוות הקרבת קרבנות, לשם התרת נדרים או בקשת כפרה על חטאים. מצוות נוספות הן הבאת ביכורים לירושלים החל חג השבועות וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת עץ – ולאוכלם בירושלים ("נטע רבעי"). בשנים מסוימות ישנה מצווה להביא מעשר שני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו. במהלך תפילה נהוג להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה – לכיוון הר הבית), על פי הנאמר בתפילת שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש הראשון: כָּל תְּפִלָּה, כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם, לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ, וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה...כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם, וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ...וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם, וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ. על פי המסורת היהודית, חל איסור לקבור מתים בתוך העיר, מתוך חשש שהמת יטמא את פירות המעשר שעוברים לירושלים והקורבנות המוקרבים בירושלים. לכן, נהוג היה לקבור את המתים מחוץ לעיר, באתרים כמו הר הזיתים, עמק יהושפט, גיא בן הינום וגבעות רבות נוספות המקיפות את העיר הקדומה, המוקפת חומה (אזור העיר העתיקה ועיר דוד). עם זאת, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב, כי מלכי בית דוד נקברו בתוך תחומי העיר. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו קברים של בני אצולה מימי בית שני בתוך תחומי החומה אז. עם קברים אלה נמנה גם קברו של דוד המלך, שיש הסוברים כי מקום קבורתו נמצא ב"קבר דוד" שבהר ציון. שבחה של ירושלים מתואר בתלמוד באימרה: ”עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ט, עמוד ב') הרבנות הראשית לישראל שוכנת בירושלים. בראשית הנצרות (המאה ה־4), היה היחס לירושלים דואלי. בירושלים, על פי המסורת הנוצרית, שוכנים האתרים במהלכם חי ומת ישו, דוגמת ויה דולורוזה וכנסיית הקבר. חורבנהּ של ירושלים במרד הגדול נתפש כעונש לעם ישראל, על כך שדחה את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית, נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר. חשיבותהּ של ירושלים עבור הדת הנוצרית עלתה עם כיבושהּ מידי המוסלמים, במיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה־11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים, הפכה ירושלים בירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, קיימות בנצרות גישות, המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטפורי כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן, מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" (הרוחנית) כנגד ירושלים הגשמית (הפיזית). גישה זאת התפתחה, כנראה, משום שירושלים מרוחקת מרוב המדינות הנוצריות וגם משום שמרכז הנצרות הקתולית נמצא בקריית הוותיקן. הפטריארכיה הלטינית, הממונה מטעם האפיפיור על הקהילה הנוצרית–קתולית בישראל, ברשות הפלסטינית, בירדן ובקפריסין, שוכנת במבנה ענק ברובע הנוצרי. הפטריארכיה היוונית–אורתודוקסית של ירושלים שוכנת ברחוב הפטריארכיה היוונית ברובע הנוצרי משני צדדיו. היא ממונה על כל כהני הדת והמאמינים האורתודוקסים בישראל, בממלכת ירדן ובחצי האי סיני. הפטריארכיה הארמנית, המכונה בארמנית "הכס האפוסטולי של יעקב קדוש בירושלים", שוכנת במבנה גדול ברובע הארמני ברחוב הנקרא על שמה. היא ממונה על המקומות הקדושים בירושלים ועל הכנסיות ברחבי ישראל, יהודה ושומרון וירדן. ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים האתר השלישי בחשיבותו הדתית, לאחר מֶ֫כָּה ואַל-מַדִ֫ינָה; לפיכך היא מכונה: "תַ֫'אלִת' אַל-חַרַמַ֫יְיןִ" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין המקומות הקדושים. באסלאם השיעי מהווה ירושלים את המקום החמישי בחשיבותו, אחרי מסגד אימאם עלי בנג'ף ומקדש אימאם חוסיין בכרבלה. אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "א֫וּלָא אַל-קִיבְּלַתָ֫יְיןִ" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא במסורת המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכַּעְבָּה שבמֶ֫כָּה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136–144. זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באַל-מַדִ֫ינָה המכונה "ד'וּ אַל-קִיבְּלַתָ֫יְין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת – לכיוון מֶ֫כָּה. הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכַּעְבָּה. לפי גרסה אחרת התפלל מוחמד לכיוון ירושלים, עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; לפיכך, פנה להתפלל לכיוון הכַּעְבָּה. הסברים אחרים נסובים סביב מעמדהּ הקדוש של מֶ֫כָּה בחצי האי ערב עקב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה מוכרת ומקודשת פחות באותה התקופה. על פי הסבר אחר, הכַּעְבָּה במֶ֫כָּה הייתה מוקד של עבודת אלילים, על כן מלכתחילה לא ניתן היה לפנות לעברה בעת התפילה, ובמקומה נבחרה ירושלים לשמש ככיוון התפילה. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכַּעְבָּה, שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונהּ. מקור קדושתהּ של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסוב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתהּ התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן בשום שם משמותיה המקובלים: "בַּ֫יְת אַל-מֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), "אִ֫ילִיַאא'" (إيلياء, על שם אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה), "אַל-ק֫וּדְס" (القدس). הכינוי "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אַלְאִ֫סְרַאא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אַל-אַ֫קְצָא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, "אַלְאִסְרַ֫אא'") ומקום עלייתו השמימה (المعراج, "אַלְמִעְרַ֫אג'"). החדית' מספר, כי כדי להוכיח לבני שבט קורייש שאכן ביקר במסע הלילה בירושלים, תיאר להם מוחמד את העיר כשאללה מציג לפניו חיזיון שלה. לעומת זאת, מסורת מוסלמית קדומה פירשה שהמסגד המדובר נמצא בשמים, אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מֶכָּה ובין טאיף. החוקר אורי רובין טוען, כי הפרשנות של "אַל-מַ֫סְגִ'ד אַל-אַ֫קְצָא" כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית, אשר מטרתהּ להפחית ממעמדהּ של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 תיאר במקור את המסע הלילי של מוחמד. לעומת רובין, סבור המזרחן מרדכי קידר, שקדושתהּ של ירושלים עבור דת האסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה השביעית ועד ימינו אלה. חשיבותהּ של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה־7 וה־8, עם הקמת מבני התפילה המוסלמיים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה־11 וה־12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פַצַ֫'אאִיל בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס, פַצַ֫'אאִיל אַלְקֻ֫דְס), אשר חיזקה את מעמדהּ של ירושלים באסלאם. הווקף הוא הגוף האדמיניסטרטיבי המוסלמי האחראי על הר הבית. גאוגרפיה ירושלים נמצאת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית ועל קו פרשת המים שלה, בין הים התיכון וים המלח. היא שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה, ברום של 570–857 מטרים מעל גובה פני הים. מרכז העיר, הממוקם בחלקהּ הצפוני של העיר, בנוי על אזור מישורי יחסית. מרבית שכונות העיר בנויות על הגבעות, כאשר ביניהן נפרשים עמקים וואדיות, דוגמת עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא פסגת שכונת גילה, המתנשאת לגובה של 857 מטרים מעל פני הים. בשל היותה הררית ותלולה, הייתה ירושלים מקום קשה להתיישבות ולעיסוק בחקלאות. הטופוגרפיה הגבילה את החקלאות לשימוש בטרסות או לעיבוד העמקים המתונים בלבד. הגידול המרכזי באזור היה מאז ומתמיד הזיתים. מלבדם נשתלו גם עצי תפוח (בין השאר בעמק הצבאים) ועצי פרי אחרים. כיום נשארו מעט חלקות מעובדות בעיר, בעיקר על יד קיבוץ רמת רחל, ובין גילה לבית לחם. בשנים הראשונות לקיומה, הסתפקה העיר באספקת מים ממי המעיינות רוגל והגיחון. מעיין הגיחון בוצר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, ובנוסף לו אגרו התושבים מים בבורות מים בתוך העיר. חזקיהו היה הראשון שהקים מערכת אספקת מים מוסדרת בעיר, באמצעות חציבת נקבת ובריכת השילוח. בתקופת החשמונאים, סופקו לעיר ולבית המקדש מים באמצעות אמת מים ארוכה. אמת מים זאת קישרה בין העיר ובין עין עיטם, השוכנת דרומית לה. אמות נוספות נבנו בתקופת הורדוס, ובימי השליטים הרומיים אשר שלטו בה – לאחר בניית העיר "איליה קפיטולינה"[דרוש מקור]. אמות מים קטנות יותר נבנו מצפון לעיר, והובילו מים לבריכות הצאן. לאורך השנים, ננטשו ונהרסו אמות ובורות המים, עד ששופצו בתקופות הממלוכית והעות'מאנית. הבריטים הם שהקימו בעיר מערכת הובלת מים מודרנית, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. מערכת זאת שאבה מים ממעיינות נחל פרת וראש העין. כיום חברת מקורות מובילה מים לעיר, וחברת הגיחון אחראית לאגירתם וחלוקתם לבתים. אקוויפר ההר הוא ממקורות המים העיקריים של העיר. בעבר נדלו ממנו מים דרך בורות המים שהיו בשימוש נרחב בשכונות. כיום תחנות השאיבה המודרניות (של מקורות וחברת הגיחון) שואבות ומספקות ממנו מים. ירושלים שוכנת על קו הגבול בין האזור הים־תיכוני ובין סְפָר המדבר. הקיץ בה חם ויבש, והחורף קר וגשום. כמות המשקעים הממוצעת במרכז העיר (810 מטרים מעל פני הים) עומדת על 550 מילימטרים בשנה. בפאתיה המערביים של העיר (הר נוף, עין כרם, רמות אלון) כמות המשקעים השנתית מגיעה ל־650 מ״מ, ואילו בפאתיה המזרחיים חלה הפחתה ל־450 מ״מ. ממוצע הלחות השנתי בה עומד על כ־55%. לרוב שלג יורד בעיר כל שנה, ובעיקר בשכונותיה הגבוהות, דוגמת גילה (859 מטרים מעל פני הים), רמות אלון (850 מטרים מעל פני הים), רוממה ובית וגן. אחת ל־3–4 שנים יורד בעיר שלג כבד, המצטבר לגובה של כ-30 עד 40 סנטימטרים, ואשר גורם לשיבושי תנועה בכבישים, לשיבושים באספקת החשמל לתושביה ולנפילת עצים בחורף 1991–1992 ירדו במרכז ירושלים 1,134 מ"מ משקעים וזהו שיא משקעים מוחלט לשנה מאז החלו בה מדידות משקעים סדירות בעיר העתיקה, באמצע המאה ה-19 (ינואר 1846). בכנסיית סנטה-אנה אף ירדו 1,254.5 מ״מ משקעים, ובפאתיה הצפוניים של העיר, בתחנת שדה תעופה עטרות, נמדדו באותו חורף 1,279.9 מ״מ. אלו הן כמויות המשקעים הגדולות ביותר לעונת גשם שתועדו בעיר. החורפים היבשים ביותר בעיר היו חורף 1959–1960 בו ירדו 206.4 מ״מ וחורף 1998–1999 עם 210.1 מ״מ. "ירושמיים" הוא אתר אינטרנט ייעודי, המתעד והסוקר את מזג האוויר הייחודי של העיר. דמוגרפיה הערות: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בירושלים 1,063,278 תושבים, מתוכם 1,010,991 תושבי ישראל (מקום 1 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה +1.9% בשנה. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-2022) היה 38.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 8,882 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, גם כאשר מביאים בחשבון את תושביה היהודים בלבד. אחוז התושבים היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מכ־72% מכלל האוכלוסייה בירושלים – לכ־61%. אחוז תושביה הערבים עלה מכ־24% לכ־38%, ונשאר יציב. בין השנים 2005–2017, גדלה האוכלוסייה הערבית–מוסלמית בירושלים מכ־245,000 לכ־341,000 תושבים: קצב גידול של כ־3.3% בשנה. לעומת הגידול באוכלוסייה זאת, עמד שיעור הגידול של תושבי שאר הדתות בירושלים על כ־1.3% בלבד בשנה, מכ־475,000 בשנת 2005 לכ־571,000 בסוף שנת 2020. עיקר הגידול באוכלוסיית ירושלים נובע משיעור ילודה גבוה, שכן מאזן ההגירה של העיר בשנים אלה היה שלילי: בין השנים 2008–2015, עזבו את העיר כ־18,000 תושבים בממוצע בשנה, והיגרו אליה כ־11,000 תושבים בלבד. עם זאת, 56% מההגירה השלילית חלה ביישובים השוכנים בעיקר במטרופולין ירושלים, ופחות בירושלים עצמה. האזור המטרופוליני של ירושלים, הכולל יישובים קרובים המקיימים זיקה ברורה לעיר מבחינת תעסוקה ושירותים, מנה ב־2018, על פי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, כ־1.31 מיליון נפש. זהו האזור המטרופוליני השני בגודלו בישראל, לאחר מטרופולין תל אביב–יפו. במסגרת סקר שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2019, נתבקשו תושביה היהודים של ירושלים להגדיר את מידת אדיקותם בדת היהודית. תוצאות סקר זה העלו, כי כ־35% מכלל היהודים בני 20 ומעלה הגדירו עצמם "חרדים", כ־24% מהם הגדירו עצמם "מסורתיים", כ־20% מהם – "דתיים", וכ־19% מהם – "חילונים". מזרח וצפון מזרח ירושלים מאוכלסים בעיקר על ידי ערבים. בשכונות שמצפון לרחוב יפו, בחלק משכונות רמות ונווה יעקב, וכן בשכונות הר נוף ובית וגן ועוד מתגוררת בעיקר אוכלוסייה חרדית. במרכז, מערב ודרום העיר, כמו גם בפרברי העיר, קיים רוב של יהודים חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים. נכון לסוף אפריל 2024, אוכלוסיית העיר עומדת על כ־1,000,777 תושבים. על פי נתוני הלמ"ס, נכון לשנת 2024, הייתה ירושלים העיר עם צפיפות האוכלוסין החמישית הגבוהה ביותר בישראל, אחרי בני ברק ולפני בת ים. מעמדהּ החוקי של ירושלים מאז 1948 אינו מוסכם מעמדהּ החוקי והבין-לאומי של ירושלים. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים ובית לחם תהיינה חלק מאזור בשליטה בין-לאומית של מושל זר ונייטרלי, אשר ימונה על ידי האו"ם, לצד מועצה שתורכב מנציגי התושבים. על פי התוכנית, שיטת ממשל זאת בעיר תארך עשר שנים ובסיומה יערך משאל עם אשר יקבע את עתיד העיר. במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל וירדן. במלחמת ששת הימים אוחדו שני חלקי העיר ולראשונה הייתה ירושלים כולה בידי שלטון יהודי מזה אלפיים שנה. כבר ב־17 במאי 1948 חקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת שטח נטוש, תש"ח–1948, אשר בסעיף 2 שלה נקבע כי "כל שטח ומקום שנכבשו, נכנעו או נעזבו ייחשב כשטח נטוש, וככזה – רשאית הממשלה להטיל עליו בצו את החוק הקיים". משום חשיבותה של ירושלים, מצאה מדינת ישראל לנכון להכריז על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה ב־17 ביולי 1948, בנוסף ל'פקודת שטח נטוש' ממאי 1948. הכנסת הראשונה שהתכנסה בתחילת 1949 קיימה את ארבע ישיבותיה הראשונות בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ולאחר מכן באותה שנה התכנסה בתל אביב. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים–קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו לקבל בה הכרה. בדצמבר 1949, קיבלה עצרת האו"ם החלטה, הקוראת לבנאום ירושלים. ישראל התנגדה לבנאום ירושלים, אף על פי שהייתה חלק מתוכנית החלוקה שהתקבלה ביישוב. דוד בן-גוריון טען כי האו"ם לא טרח לפעול ליישומה של תוכנית החלוקה וכן לא פעל להצלת 100,000 יהודי ירושלים מהתקפות צבאותיהן של מצרים וירדן, אשר דחו מלכתחילה את התוכנית, למרות פניותיו החוזרות והנשנות של היישוב ולאחריו מדינת ישראל לאו"ם. לדבריו, לולא פרץ צה"ל את הדרך לירושלים והשתלט על מערב העיר – היה גורל יהודי העיר כגורל יהודי גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. משום כך, לא היה זה מוסרי ליישם את החלטת עצרת האו"ם. בדצמבר 1949 התקיימה ההכרזה הרשמית על העיר כעל בירת המדינה. ב־26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים ומאז היא מתכנסת שם. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ־13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. היא עברה למשכנה הנוכחי ב־1966. לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה הממשלה את כ"ח באייר, יום איחוד ירושלים, כיום חג. ב־1980 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". בשנת 1998 הפך יום ירושלים לחג לאומי רשמי, באמצעות "חוק יום ירושלים". ביום זה מתקיימים אירועים חגיגיים דוגמת טקסי זיכרון, עצרות ותהלוכות וטקס ממלכתי בגבעת התחמושת. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר תפילת הלל ביום זה. בתחילת שנות ה־50, הוקמה קריית הממשלה במערב העיר, ולאחר 1967 הוקמה קריית הממשלה במזרח העיר, כחלק מתוכנית אכיפת החוק והשלטון באזור. בתחילת שנות ה־70, הוקם במזרח העיר בניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה, ובתחילת שנות ה־80 הוקם המבנה הנוכחי של בנק ישראל ששכן קודם לכן ברחוב יפו. בתחילת שנות ה־90, הוקם בסמוך אליו בית המשפט העליון בקריית הממשלה, השוכנת במערב העיר. כמו כן, שוכן במערב העיר מושב בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית. בית הדין השרעי לערעורים שוכן ברחוב הלל. בתחילת שנות ה־90, הוחלט להכין תוכנית מסודרת, לפיה ימוקמו כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה במערב העיר, ובמהלך שנות האלפיים החלה להבנות במרכז העיר "קריית הלאום", שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה, בכללם משכן הכנסת. לצידה מוקם פרויקט הכניסה לעיר, המרחיב את הכניסה העיקרית לעיר, מכיוון כביש מספר 1. מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל שוכן בבית אגיון, בשכונת רחביה, ומשכן הנשיא שוכן בשכונת טלביה. בהר חוצבים שוכן ארכיון המדינה. שאלת הריבונות על מזרח ירושלים מהווה את אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי–פלסטיני. בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם, כי אין לירדן תביעות כלשהן על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. מייד אחרי מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, על פי צו הממשלה, בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. לאחר סיפוח ירושלים המזרחית קיבלו הערבים הפלסטינים המתגוררים בה מעמד של תושבי קבע, אך לרובם אין אזרחות ישראלית, ולכן הם אינם זכאים להצביע בבחירות לכנסת או להוציא דרכון ישראלי. על פי החוק הבין־לאומי, שטח מזרח ירושלים נחשב לחלק מיהודה ושומרון, ולכן השכונות היהודיות שבו נחשבות להתנחלויות. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח. הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ־1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב־2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ממשלות ישראל ניסו למנוע נוכחות של מוסדות פלסטיניים רשמיים במזרח העיר. כך בשנת 2001 בצו של שר הביטחון הוחלט לסגור את אוריינט האוס ששימש בשנות ה־80 וה־90 כמטה של אש"ף בעיר. בחוות דעת של בית הדין הבין־לאומי לצדק מיולי 2024 נקבע כי נוכחותה המתמשכת של ישראל במזרח ירושלים אינה חוקית, וכי על ישראל לסיים את נוכחותה בשטח בהקדם האפשרי. לפי בית הדין, המשטר שישראל מנהלת ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים דומה במאפייניו למשטר אפרטהייד, בשל מערכות החוקים השונות וההפרדה הפיזית במרחב בין האוכלוסייה הפלסטינית באזורים האלו לבין המתנחלים המחזיקים באזרחות ישראלית. במהלך השנים, קבעו שבע עשרה מדינות את מושב שגריריהן בירושלים, אולם באמצע העשור השני של המאה ה־21 לא נותרו מדינות כאלה. עם זאת, כל השגרירים הזרים מגישים את כתבי ההאמנה שלהם לנשיא המדינה במשכן הנשיא בירושלים. היעדרן של שגרירויות בירושלים פסק במאי 2018, סמוך ליום ירושלים התשע"ח, כאשר פתחה ארצות הברית את שגרירותה בעיר. בעקבותיה הלכו גואטמלה, פרגוואי, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה. ישראל נתמכת רבות בארצות הברית, כלכלית ומדינית, ולעמדתה השפעה רבה על מעמדה הבין-לאומי של ירושלים. מאז הקמת המדינה, נמנעו נשיאי ארצות הברית מהבעה מפורשת של עמדתם בנוגע למעמדה של ירושלים, מתוך רצון להשאיר את הסוגיה לדיונים בין ישראל ובין הפלסטינים ולהימנע מיצירת מתחים נוספים. בשנת 2002 קבע הקונגרס של ארצות הברית, בתמיכתם של רוב חברי הבית הרפובליקניים, כמו גם של אלה הדמוקרטיים תומכי ישראל, כי בדרכונו האמריקאי של אזרח ארצות הברית שנולד בירושלים יש לרשום "ישראל" כארץ הלידה. החלטת הקונגרס באה בעקבות מדיניות השלטונות האמריקניים להשאיר את רישום המדינה ריק בדרכונם של אזרחים אמריקניים ילידי ירושלים, ולציין רק את שם העיר. עם זאת, בפועל, סירבה מחלקת המדינה של ארצות הברית, האמונה על הנפקת דרכונים, לאמץ החלטה זאת, בנימוק שהיא מפרה את עקרון הפרדת הרשויות. ביוני 2015, נתקבלה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר אימץ את עמדת מחלקת המדינה, לפיה קביעת הסמכות בעניין מעמדה של ירושלים נתונה לנשיא ולממשלתו, ולא לקונגרס. פרשנים ראו בהחלטה זאת מכה הסברתית קשה לממשלת ישראל, ובעלת השפעה משמעותית על מעמדה של ירושלים המזרחית והמערבית. ב־6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כבירתה של ישראל. טראמפ הוסיף, כי גבולותיה הסופיים של ירושלים ייקבעו במסגרת מתווה של הסכם עתידי, אשר ייחתם בבוא העת בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית. בעקבות הצהרתו של טראמפ, הצהירה צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל. ימים מספר לאחר מכן, הצהירה גם גואטמלה על העתקת שגרירותה לירושלים. שגרירות ארצות הברית בישראל, שוכנת החל ממאי 2018 בירושלים. שאר השגרירויות בישראל, מלבד ארצות הברית, גואטמלה, קוסובו, הונדורס ופפואה גינאה החדשה, שוכנות באופן רשמי בתל אביב, בפועל בתל אביב ובערים הסמוכות. עיריית ירושלים עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת ישראל ומושב מוסדות השלטון שלה, כעיר קדושה עבור דתות אחדות, כמוקד של סכסוכים בין-לאומיים ומתיחויות על רקע דתי, פוליטי ומדיני, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות. עיריית ירושלים הוקמה ב־1867, כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית, המתבססת על מודל המשטר הצרפתי, הכולל חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית השלטון המקומי. כלומר, כל גוף שלטוני היה אמון על שלטון בשטח מסוים של העיר; ככל ששטח מסוים של העיר היה חשוב יותר – הוא הופקד בידיו של פקיד ממשל בעל דרגה גבוהה יותר, ולהפך. שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה. עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין – ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שבה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, אשר היוותה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית). ראש העירייה הנוכחי הוא משה ליאון. בתקופת המנדט הבריטי לא היה לעיריית ירושלים סמל. סמלה של ירושלים התקבל בשנת 1949, בעקבות מכרז שפרסמה "ועדת הסמל" של עיריית ירושלים. במכרז זכתה הצעתה של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית". הסמל הנבחר כולל שלושה מרכיבים: כלכלה מסוף המאה ה־20 ובעשור הראשון של המאה ה־21 מתאפיינת כלכלת ירושלים בשיעור אבטלה גבוה, ובאחוז גבוה של תושבים החיים מתחת לקו העוני. ממוצע המשפחות החיות מתחת לקו העוני בישראל עלה לאורך השנים בכ־60%, ובירושלים עלה שיעור המשפחות העניות פי שלושה. בתקופה זאת עלה שיעור הילדים העניים בעיר בכמעט פי ארבעה, לעומת עלייה פי שניים בשיעור הילדים העניים בישראל. בשנת 1969 חיו כ־9.9% מהמשפחות בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 7.8% בתל אביב ובחיפה בפרט, ו־11.9% בישראל בכלל. לעומת זאת, על־פי דו"ח תחולת העוני של שנת 2003, כ־33.2% מהמשפחות חיו בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 10.9% בתל אביב, 17.5% בחיפה ו־19.3% בישראל. על פי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות, בשנת 2021 חיו מתחת לקו העוני בירושלים 39% מהמשפחות, 42% מהנפשות ו־51% מהילדים. שיעור הנפשות העניות עומד על 60% בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים, ו־43% בקרב האוכלוסייה החרדית. בקרב כלל האוכלוסייה היהודית שיעור הנפשות העניות הוא 31%. בשנת 2022 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בגילי העבודה העיקריים (25–64) על 67%, שיעור הנמוך באופן ניכר מהשיעור בכלל הארץ (82%). שיעור ההשתתפות הנמוך בירושלים בקרב גברים נובע בין היתר משיעור השתתפות נמוך יחסית של גברים חרדים, שעל פי המכון החרדי למחקרי מדיניות עומד על 42.2% בגילי העבודה (לעומת 73.8% בקרב הנשים החרדיות). שיעור ההשתתפות הנמוך בקרב נשים בירושלים נובע בין היתר משיעור בהשתתפות נמוך במיוחד של נשים ערביות (27% לעומת 83% בקרב הנשים היהודית בירושלים). בשנת 2018 ענפי הכלכלה העיקריים שבהם עבדו המועסקים בירושלים היו חינוך (17%), שירותי בריאות ורווחה (14%), מינהל מקומי וציבורי (11%) ומסחר (9%). בשל היותה בירת ישראל ומרכז מינהלי ושלטוני שבו מרוכזים משרדי הממשלה ומוסדות הלאום – אחוז המועסקים בשירות הציבורי בירושלים גבוה ביחס לערים אחרות ונמצא במגמת עלייה עם השנים. לעומת זאת, חלקם של המועסקים בתעשייה בירושלים נמוך ביחס לערים אחרות, והוא נמצא במגמת ירידה לאורך השנים (5% בשנת 2018 לעומת 15% בשנת 1970). בשנת 2017 היו בירושלים כ–500 חברות סטארט־אפ, ומדי שנה מוקמות בה חברות רבות נוספות. בעיר נמצאים מרכזי פיתוח של חברות בין-לאומיות גדולות, כגון אינטל, מובילאיי, NDS, סיסקו, יבמ ואחרות. בירושלים ריכוז חברות הביוטק, דוגמת טבע, הגבוה בישראל. ירושלים נבחרה לאחת מ–25 הערים המובילות בעולם מבחינת האקו־סיסטם היזמי־טכנולוגי שלה, לפי הדירוג הבין-לאומי Startup Genome. ירושלים גם מהווה אכסניה לכ־15 קרנות הון–סיכון, שהידועה בהן היא JVP. אזורי תעשייה הכוללים מפעלים אשר מייצרים מוצרי בסיס בירושלים הם: אזור התעשייה עטרות, תלפיות וגבעת שאול. שני האזורים האחרונים הפכו עם השנים אזורי מסחר ומשרדים. הר חוצבים ומלחה הם אזורי תעשייה מתקדמת (היי־טק). פעילות ההיי־טק מפוזרת על פני חמישה אזורי תעשייה עיקריים: הר חוצבים, עטרות, פארק הביו-מד בעין כרם, גבעת שאול ואזור ההיי־טק בגבעת רם. בכל האזורים האלה עובדים כ־16 אלף איש. תיירות ירושלים היא העיר המתוירת ביותר בישראל. בשל האתרים הקדושים בה לשלושת הדתות, וכן גם אטרקציות בעיר החדשה. בפרט מוזיאון ישראל, מוזיאון יד ושם, ושוק מחנה יהודה. בשנת 2019 שנת שיא בתיירות בישראל, היו כ־11 אלף חדרי מלון ב־91 בתי מלון. בהם כ־5 מיליון לינות. מתוכם כ־4 מיליון לינות של תיירים. ובשנות שגרה היא מהווה פרנסה לכ־16% מתושבי העיר. למרות עושר האטרקציות התיירותיות שבה, מבקרים בה כמות מועטה יחסית של תיירים לעומת הפוטנציאל. וזאת כתוצאה מאי היציבות הפוליטית הנובעת מהסכסוך הישראלי הערבי. בפרט בירושלים המהווה כמוקד מרכזי בסכסוך. תוכנית המתאר של ירושלים מציינת מספר מוקדים, המכונים "מרחבי תיירות". על מוקדים תיירותיים אלה נכללים: הכניסה לעיר, מתחם הרכבת, ממילא ומגרש הרוסים, אזורים היסטוריים דוגמת העיר העתיקה, ליפתא, עין כרם, מרכז העיר ומתחם המוזיאונים. על האתרים ההיסטוריים הבולטים בעיר, המהווים אטרקציות תיירותיות אטרקטיביות, נמנים בין היתר: בשנת 2006 נפתח שביל ירושלים: שביל הליכה באורך של כ־38 קילומטרים, העובר בדרכו באתרים היסטוריים ותרבותיים, בתוך העיר ומחוצה לה. קו 99 ("סובב ירושלים") עבר אף הוא בדרכו בסמוך לאתרי תיירות פופולריים בעיר. בכל שנה, במהלך חול המועד סוכות, מתקיימת בעיר צעדת ירושלים, במהלכה רבבות בני אדם, ישראלים ותיירים, צועדים ברחובותיה. בשנת 2010 דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגוריית "אפריקה והמזרח התיכון". באותה השנה, דורגה ירושלים על ידי המדריך המקוון "TripAdvisor" במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, בקטגוריית "תרבות וביקור באתרים תיירותיים". העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009. ביהדות: על פי ההלכה, הייתה קיימת בתקופת בית המקדש מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים, מחג הקציר עד חג האסיף. בשל הרצון לשמר מצוות אלה גם בימינו, רבים הם המטיילים היהודיים הפוקדים את העיר במועדים אלה, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים. בנצרות: קיימת מסורת ארוכת שנים של עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל, ולירושלים בפרט. על אתרי התיירות הנוצרית נמנים, בין היתר: כנסיית הקבר וויה דולורוזה בעיר העתיקה, הר ציון, עליו ממוקם חדר הסעודה האחרונה, וגת שמנים, השוכן על מורדות הר הזיתים. הר זה כולל גם את כנסיית כל העמים ואת קבר מרים, אם ישו. עין כרם נחשבת אף היא מקום מקודש לנצרות, כמו גם אתר צליינות, בשל הסברה, על פי הדת הנוצרית, כי זהו מקום הולדתו של יוחנן המטביל. במקום מספר כנסיות ומנזרים, שאותם פוקדים תיירים. באסלאם: בירושלים שוכנים שני מקומות קדושים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. על פי דת האסלאם, מסגד אל-אקצא הוא אחד משלושה מסגדים, בהם שמותר לבקר לשם זיארה (מסורת מוסלמית של ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה). עשרות אלפי מוסלמים, המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ומרחבי ישראל פוקדים אתר זה, בעיקר בעת תפילת יום שישי. אדריכלות בשל קדושתה לדתות השונות ושפע הכוחות ששלטו עליה ופעלו בה, משופעת ירושלים בסגנונות אדריכליים רבים. בהר הבית, בעיר העתיקה ובקברים בסביבותיה ניתן לראות שרידים לאדריכלות הרומית המונומנטלית – מבנה הר הבית, קבר בני חזיר ועוד, והביזנטית – הקארדו והכנסיות העתיקות ברובע הנוצרי ובהר הזיתים. השלטון המוסלמי שבא לאחר מכן השאיר את חותמו בדמות כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, המאופיינים בערבסקות, בשימוש בקרמיקה ובצורניות המאפיינת את האדריכלות המוסלמית. האדריכלות הצלבנית נותרה בכנסיות הרבות ובמבני הציבור ששופצו ונבנו בתקופת שליטתם בעיר, ביניהן כנסיית הקבר, קתדרלת יעקב הקדוש ומצודת מגדל דוד. בתקופת השלטון הממלוכי נשלחו לירושלים הקדושה והנידחת פקידים ואנשי מעשה שסרחו או שאיימו על המשטר, ובה נדרשו לתקן את מעשיהם, לרוב בעזרת הקדשת מבנה דתי כלשהו – מדרסות, שחלקן פועלות עד ימינו, ראבאטים – בתי הארחה לצליינים מוסלמים, קברי קדושים ובתי תמחוי. דבר זה הוביל לנוכחות הגבוהה של האדריכלות הממלוכית בעיר העתיקה, הרבה מעבר לצרכים של תושבי העיר. מלבד מבני ההקדש ניתן למנות על הבניה הממלוכית בעיר גם את ארמון הגבירה טונשוק, שוק הכתנים על בתי המרחץ שבו, שיפוץ השווקים, צריחי חומת הר הבית, חאן אל סולטאן ועוד. המדרסות הבולטות שנבנו הן אל-מדרסה א-תנכיזיה והאשרפיה. האדריכלות הממלוכית כוללת מספר מצומצם של מאפיינים ייחודיים. מבנה ממלוכי טיפוסי מאופיין בחזית מפוארת עם כניסה שמעליה גומחה מעוטרת בנטיפי אבן – "מוקרנס", ספסלי אבן ולוח הקדשה לבונה. כמו כן נעשה שימוש באבלק – שילוב של אבנים מצבעים שונים, לרוב לבן ואדום או שחור. מוטיבים ממלוכיים שימשו מאות שנים לאחר מכן אדריכלים שניסו לתת מראה "מזרחי" או "ירושלמי" למבנים. ב 1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית ותחת שלטונו של סולימאן המפואר חלה בה תנופת בנייה, שהתבטאה בעיקר בבניית חומות העיר, השערים ומגדל דוד. בשלהי התקופה העות'מאנית החלה העיר מתפתחת אל מחוץ לחומות. בעיר העתיקה נבנו כמה מבנים של גורמים ממדינות אירופה באזור שער יפו וברובע הנוצרי. לאחר מלחמת ששת הימים שוקם ונבנה מחדש הרובע היהודי, תוך ניסיון לשמור על המראה הישן של "אדריכלות ללא אדריכלים". חוק עזר עירוני של ירושלים מחייב לחַפּוֹת כל קיר חיצוני בעיר ב"אבן ירושלמית" (בלוק אבן מסותת). חוק זה חוקק עוד בשנת 1918, והוא נמצא בתוקף עד היום. מטרתו של החוק היא שימור אופייהּ וצביונהּ הייחודי של העיר. עם זאת, נבנו בכמה מקרים בתים בלא ציפוי אבן, בעיקר בשכונות שאוכלסו על ידי עולי העלייה ההמונית, בשנותיה הראשונות של המדינה. בשל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה האבן הירושלמית נדירה יותר להשגה, וכיום ניתן להשיגהּ רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים. את מקומה בחיפוי מבנים ובריצוף שטחים ציבוריים תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן, כגון אבן נסורה. למרות השימוש בתחליפים אלה, חוק זה עודנו מייקר את עלויות הבנייה בירושלים ובסביבתהּ. בירושלים לא נבנו, באופן מסורתי, בניינים גבוהים, אף על פי שלא קיים חוק האוסר זאת. עם תחילת תקופת השלטון הבריטי ב־1918, הוצגה לראשונה תוכנית מתאר לבנייה בעיר. במסגרת תוכנית זאת נקבע, כי אופי הבנייה בירושלים יתבסס בעיקרו על מבנים נמוכים; זאת, כדי להדגיש את התבליט המיוחד של העיר ואת קו הרקיע הטבעי שלה, כמו גם כדי לא לגמד את העיר העתיקה. תוכניות מתאר שונות הגבילו את גובה הבנייה ואת צפיפות המבנים בשכונות שונות בעיר, בהתאם למרחק מהעיר העתיקה. עם זאת, מספר בניינים גבוהים נבנו בתקופות שונות באזור מרכז העיר. הפרויקט הראשון של בנייה לגובה בירושלים היה "מגדל ירושלים" (17 קומות), השוכן ברחוב הלל, שהחל להיבנות בשנת 1965. אחריו נבנו "מגדלי וולפסון" (כ־20 קומות) מול הכנסת, בשכונת קריית וולפסון. ב־1977, נבנה סמוך לגן העצמאות "מלון לאונרדו פלזה", בן 22 קומות. בהמשך שנות ה־70, נבנו "מגדל העיר", בן 21 קומות, ברחוב המלך ג'ורג', ו"מרכז כלל", בן 15 קומות, ברחוב יפו. ב־1980, הוקם "בית רג'ואן" (12 קומות), במקום בית היתומים: "בית טליתא קומי". בכניסה המערבית לעיר נבנה "מלון קראון פלזה" (21 קומות), שהיה הבניין הגבוה בירושלים עד שנת 2010, וכן מספר בתי מלון בגובה של כ־12 קומות, באזור גן פעמון הדרור. מאז, נבנה מספר מועט של מבנים גבוהים בעיר, באזורים שונים. על מבנים אלה נמנים "מגדל המשרדים", בן 18 הקומות, של גט"י, השוכן בשכונת מלחה, ו"מגדל דונה", בן 15 הקומות, השוכן בשכונת גבעת שאול. החל משנת 2010, הבניין הגבוה ביותר בירושלים הוא "מגדל 1" (המכונה גם: "הולילנד טאואר") במתחם ההולילנד, המתנשא לגובה של 32 קומות. במאה ה־21 מתבצעת בנייה לגובה בכל רחבי העיר, בעיקר בשכונות החדשות, ומתוכננת בנייה של מקבץ גורדי שחקים בכניסה אליה, כמו גם במרכזהּ. גנים וטבע עירוני בירושלים גנים ופארקים ציבוריים רבים. על החשובים שבהם נמנים: גן סאקר, גן העצמאות, פארק המסילה וגן פעמון הדרור. כמו כן, קיימים בעיר שלושה גנים בוטניים: הגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם, הממוקם בשולי קמפוס גבעת רם, בשכונת ניות; הגן הבוטני האוניברסיטאי בהר הצופים, שהוא גם הגן הבוטני הלאומי, הממוקם בשולי קמפוס הר הצופים; וגן החיות התנ"כי, הממוקם בסמוך לשכונת מלחה. גנים אלה יוצרים בירושלים ריאות ירוקות. נוסף על כל אלה, שוכן בשכונת המושבה הגרמנית מוזיאון הטבע והסביבה. חמישה אתרים בעיר מופיעים בתוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים כאתרים הראויים להיעשות "אתר טבע עירוני": תרבות ירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבותיים והיסטוריים לאומיים רבים, כגון מוזיאון ישראל, הכולל את היכל הספר, בו שמורים מגילות מדבר יהודה וכתר ארם צובא, ומוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו. בסמוך למוזיאון ישראל נמצאת הקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל, בה מצויים משרדי רשות העתיקות. בהר הרצל מצוי בית הקברות הצבאי וחלקת גדולי האומה, כמו גם מוזיאון הרצל, המספר את תולדות חייו של בנימין זאב הרצל והסוקר את תולדות חזון הציונות. בסמוך אליו שוכן מוזיאון יד ושם, מוזיאון השואה הלאומי. כמו כן, שוכנים בעיר הספרייה הלאומית וסינמטק ירושלים, אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל. על יד קריית הממשלה שוכן מוזיאון המדע. בעיר שוכנים מוזיאונים ואתרים רבים, הסוקרים והמציגים פנים ונקודות מבט שונות של העיר, במגוון תחומים: ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות. ביניהן: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, תזמורת ירושלים מזרח ומערב, תזמורת ירושלים החדשה, קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון הקרון ותיאטרון פסיק. הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה, למשל פסטיבל ישראל, יריד חוצות היוצר, ופסטיבל הקולנוע ירושלים אשר מתקיים כל קיץ בסינמטק ירושלים ומארח קולנוענים מכל רחבי העולם ועוד. בעיר קיימים בתי תרבות רבים כמו בית עגנון, בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל, המרכז למוזיקה ירושלים וביתא ירושלים. אתרי תרבות עיקריים: בירושלים קיימים מספר מתחמי בילוי, בהם מרוכזים בתי הקפה, המסעדות והפאבים. על מתחמים אלה נמנים מדרחוב בן־יהודה ורחוב נחלת שבעה, השוכנים במרכז העיר, קניון מלחה, המושבה הגרמנית ואזור התעשייה תלפיות. בקיץ 2007 נפתח מתחם בילויים וקניות חדש בשם שדרות ממילא, אשר נבנה בשכונת ממילא ההיסטורית, והפך במהירות אחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר, בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. כלל אזורים אלה שוקקים כל שעות היום, וחלקם, בעיקר אזור מרכז העיר, עמוסים בתיירים ובבליינים עד השעות הקטנות של הלילה. במאה ה־21 התרחבו חיי הלילה בירושלים אל רחוב שלומציון המלכה והרחובות המסתעפים ממנו. רחוב יפו ובן יהודה הפכו למדרחובים, עובדה אשר סייעה לשדרוג מעמדם כאזורי בילוי. שוק מחנה יהודה מהווה אזור קניות מרכזי למוצרי מזון. מלבד היותו שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הפך בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות, כמו גם בגדי מעצבים ומזונות אורגניים ייחודיים. השוק הפך אף הוא מרכז חיי לילה בחודשי הקיץ. בסמוך לבנייני האומה פועל מתחם בתי הקולנוע "סינמה סיטי ירושלים", ובו אטרקציה המכונה "עיר התנ"ך". מלבד זאת, הוקמו במקום שני אולמות תיאטרון ומוזיאון העוסק בקולנוע. במקום פועל גם מרכז קניות הכולל יותר מחמישים עסקים. במאי 2013 נפתח מתחם התחנה הראשונה בבניין תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. המתחם סמוך לאזור המושבה הגרמנית, וכולל מתחם בילויים, בתי קפה ומסעדות. המקום מהווה חלק מפארק המסילה, על כן משלב אווירה ספורטיבית, ומציע שיעורי ספורט הפתוחים לקהל הרחב. אירועים נוספים הנערכים בעיר: ירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה: הערוץ הראשון ואולפני קול ישראל שנסגרו בשנת 2017 והוחלפו בתאגיד השידור הישראלי. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אולפני הבירה ירושלים המשמשים לאולפני טלוויזיה וחלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל. כמו כן, בעיר ממוקמים משרדי דואר ישראל. גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים (במקור "כל הזמן", יצא בשנים 1999–2013), כל העיר, ועיתון ירושלים. כמו כן, בירושלים נמצאים משרדים של מספר עיתונים ושבועונים כגון מקור ראשון, המודיע, המחנה החרדי, משפחה, מוצש ומקומונים שכונתיים שונים. בנוסף לעיתונות העברית, מתפרסמים בעיר העיתונים ג'רוזלם פוסט ו־Jerusalem Christian Review באנגלית וכן אל-סבאר בערבית. חלק מתושבי ירושלים משתמשים בעגה ירושלמית. בעגה זאת, בין היתר, אומרים מָאָתַיִם במקום מָאתַיִם; המילה "חתולה" נהגית במלעיל ומהווה את ברירת המחדל לחתול שמינו לא ידוע; בעגה הירושלמית ישנן גם מילים ייחודיות, למשל: חינוך ואקדמיה בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר דורגה ב־2012 בין מאה האוניברסיטאות המובילות בעולם בתחום המחקר, כמו גם האקדמיה ללשון העברית. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם ועין כרם. זאת, בנוסף לקמפוסים ולמעבדות במקומות שונים בישראל, המהווים שלוחות מטעם האוניברסיטה העברית והמתופעלים על ידה. לאוניברסיטת אל-קודס היו בעבר מספר שלוחות אקדמיות, אשר היו פזורות ברחבי ירושלים וסביבתה, עד איחודן בין השנים 1984–1995. כמו כן, פועלת בעיר שלוחה של אוניברסיטת בריגהאם יאנג (האוניברסיטה המורמונית). בעיר קיימים מוסדות נוספים להשכלה גבוהה, עליהם נמנים: בית הספר הגבוה לאמנויות "בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים", המשמש כאקדמיה הישראלית הלאומית לאמנויות, עזריאלי מכללה אקדמית להנדסה, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, בית הספר "מעלה" לקולנוע, המרכז האקדמי לב, מכללת ליפשיץ, מכללת אפרתה, מכללה ירושלים, האקדמיה למוסיקה ולמחול ומכללת הדסה. בהיכל שלמה ממוקם קמפוס של המכללה האקדמית הרצוג. כמו כן, משמשת ירושלים מקום משכנם של מכוני מחקר רבים, עליהם נמנים: מכון ירושלים למחקרי מדיניות, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם. ברחבי ירושלים ממוקמים כ־20 כפרי סטודנטים מטעם ארגונים שונים (בני עקיבא, שעלים ותנועת החלוץ). הכפרים ממוקמים בשכונות רבות, ובהן קטמונים-ח'-ט', פסגת זאב, גילה, ארמון הנציב ועוד. בירושלים פועלות ישיבות ומוסדות תורניים רבים. בהן הישיבה הגדולה בעולם – ישיבת מיר, ישיבת הדגל החרדית ישיבת חברון, ישיבת מרכז הרב המכונה ספינת הדגל של הציונות הדתית וכן ישיבת הר המור הנחשבת לישיבת הדגל של ישיבות הקו. בירושלים פועלות גם מספר רב של מדרשות תורניות לנשים ובהן מדרשת נשמת, מדרשת לינדנבאום, מת"ן ומדרשת הרובע. היכל שלמה שימש בעבר מקום משכנה של הרבנות הראשית לישראל (עברה לבית יהב בשכונת רוממה). כיום, משמש המבנה מוזיאון לאמנות יהודית ואולם הופעות. החינוך העירוני בירושלים מתנהל לרוב על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, למעט בתי ספר ומוסדות חינוך ערביים, כמו גם מוסדות חינוך חרדיים, המסרבים לאמץ תוכנית זאת. נכון לשנת 2010, 61% מתלמידי כיתה א' היהודיים היו חרדים. בתי ספר וגני ילדים חילוניים שנעזבו, לרבות בניינים נטושים, שופצו ונבנו מחדש, ומשמשים כיום מוסדות חינוך חרדיים. מערכת החינוך הערבית בירושלים פועלת ברובה בשטחה של ירושלים המזרחית. כמו כן, שוכנים בעיר מוסדות חינוך נוצריים, עליהם נמנים בתי ספר ממלכתיים ופרטיים, הפועלים והממומנים בחלקם בחסות כנסיות. חלק מבתי הספר בעיר, רובם ככולם במזרח ירושלים, פועלים על פי התוכניות הפדגוגיות של הרשות הפלסטינית. בעשור השני של המאה ה־21 ביצע ראש עיריית ירושלים רפורמה במערכת החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי דתי והחינוך הערבי שבניהול עירוני בעיר. במסגרת הרפורמה נפתחו אזורי הרישום בעיר, ובמטרה לאפשר להורים בחירה מושכלת פיתחה העירייה "עץ ערכים" שמודד כל בית ספר לפי שלושה פרמטרים: חברתי–ערכי, סביבה פדגוגית והישגים. "מועצת הנוער העירונית ירושלים" פועלת בעיר במתכונת דמוקרטית משנת 2010. נציגיה נבחרים בבחירות דמוקרטיות בחלק מבתי הספר בעיר. על הפרויקטים הבולטים שארגנה והוציאה לפועל המועצה, ניתן למנות את כרטיס "נוער ירושלמי", את אירועי "בירת הנוער" ואת יריד התעסוקה בקניון מלחה. המועצה משתייכת למועצה המחוזית של ירושלים, ושמורים לה שלושה מקומות לנציגים במועצת התלמידים והנוער הארצית. בריאות מערך הבריאות והרפואה בירושלים נחשב לאחד מהגדולים, המפותחים והחשובים בישראל, וקנה לעצמו אף שם עולמי בזכות בתי החולים מהחשובים במדינה, מכוני מחקר ופיתוח בתחום הרפואי, והפקולטות לרפואה השוכנים בעיר. מערכת הבריאות הירושלמית משרתת יותר ממיליון תושבי ירושלים והסביבה ואף מטופלים מרחבי הארץ שבאים אליה. ירושלים היא העיר היחידה בישראל בה כל המוסדות הרפואיים (בתי חולים ומרפאות) הם בבעלות פרטית (עמותות וארגונים) ולא קיים בה מערך רפואי ממשלתי. המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית החולים הגדול בירושלים, ונמנה עם בתי החולים הגדולים במדינה, מבחינת מספר מטופלים שאושפזו בו ומספר ימי האשפוז. בשנת 1980, עבר בית החולים למשכנו בשכונת בית וגן. בדצמבר 2012, סופח אליו בית החולים ביקור חולים. המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית חולים אוניברסיטאי הקשור לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והפקולטה למדעי הבריאות של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאפיין ייחודי של בית החולים שערי צדק נקבע עוד בעת היווסדו. אז הוחלט כי בית החולים יהיה מודרני בגישתו הרפואית, אך יתנהל על פי חוקי ההלכה היהודית. גם כיום ממשיך בית החולים להתנהל במתכונת זאת. מרכז רפואי הדסה הוא המוסד הרפואי השני בגודלו בירושלים, גם הוא נמנה עם בתי החולים הגדולים והחשובים במדינה. המרכז כולל שני בתי חולים אוניברסיטאיים (בית החולים הדסה עין כרם ובית החולים הדסה הר הצופים), וכן בתי ספר לרפואה, רפואת שיניים, ריפוי בעיסוק, רוקחות וסיעוד, המשותפים הן להדסה והן לאוניברסיטה העברית, ומרפאות חוץ. בנוסף למרכזים הללו, פועלים בעיר מספר בתי חולים כלליים נוספים: בית החולים אל-מקאסד בהר הזיתים ובית חולים אוגוסטה ויקטוריה, השוכן במתחם כנסייתי מפואר (גם הוא בהר הזיתים) – שניהם משמשים את האוכלוסייה הערבית, ובית החולים משגב לדך, הממוקם בשכונת קטמון. כמו כן, קיימים בעיר בתי חולים ייעודיים: בית החולים סנט ג'ון לרפואת עיניים, בית החולים השיקומי אלי"ן לילדים, בית החולים הגריאטרי הרצוג והמרכז הירושלמי לבריאות הנפש, המאחד את שני בתי החולים הפסיכיאטריים: בית החולים כפר שאול ובית החולים איתנים. במהלך המאה ה־19 נבנו בעיר מספר בתי חולים על ידי המעצמות האירופאיות, שבעבר פעלו בה וכיום חלקם כבר לא פועלים בה, אלא המבנה בו שכנו הוסב לשימושים אחרים, וחלקם סופחו לבתי החולים הקיימים (דלעיל) שאף להם היסטוריה ארוכה שראשיתה מאותה תקופה: בית החולים האיטלקי עד שנת 1939, בית החולים של המיסיון האנגלי עד 1948, בית החולים הגרמני עד 1918, המתחם הצרפתי בירושלים ובניין אביחיל. מוסדות נוספים שפעלו בעבר היו בית היולדות סדובסקי, אשר פעל בין השנים 1933–1948, ובית הנסן, אשר שכן בשכונת טלביה. לכל קופות החולים הפועלות במדינה יש מרפאות וסניפים בכל רחבי העיר וכן מרפאות מומחים מיוחדות, כמו כן בעיר נוסדה רשת המרפאות לרפואה דחופה טרם וכיום היא מפעילה כמה סניפים ברחבי העיר ונותנת מענה 24/7. בעיר שוכנים מספר מטות של ארגונים ועמותות שונים בתחום הרפואי כגון איחוד הצלה ויד שרה. נוסף למערך האמבולנסים של מד"א, במזרח העיר פועל מערך אמבולנסים של הסהר האדום. תחבורה בהיותה העיר הגדולה בישראל ומרכז מטרופוליני ותיירותי חשוב, ירושלים מתמודדת עם עומסי תחבורה רבים שגדלים משנה לשנה, ותופעת היוממות הולכת וגדלה כאשר מדי שנה מספר כלי הרכב הנכנסים אל העיר והיוצאים ממנה עולה בהתמדה ועומד על עשרות אלפי כלי רכב שנכנסים אל העיר מדי יום מסביבתה ומשאר חלקי הארץ[דרוש מקור]. לאחר שנים שתשתיות התחבורה בעיר לא התפתחו כיאה לעיר גדולה ולא עמדו בקצב גידול אוכלוסייתה, וכדי להתמודד עם המצב, החלו גורמי התכנון העירוניים והממשלתיים תיקון ארוך שנים באמצעות שורת השקעות ממשלתיות ופרויקטי תחבורה גדולים בהיקפם. תכנון זה אמור להפוך את ירושלים למרכז תחבורתי חשוב וחדשני במישור הארצי, לחזק את מעמדה כעיר מובילה ולהפחית את עומסי התחבורה. בנוסף לכך, ירושלים מתמודדת עם מפגעי זיהום אוויר ורעש שמקורם ברכבים המזהמים, וכן עם מצוקת חניה הולכת וגוברת – וכדי להתמודד עם בעיות אלה, בעירייה בעידוד הממשלה, הוחלט על צמצום הדרגתי של מספר כלי הרכב בעיר, על ידי השקעה מסיבית בפרויקטים לתחבורה ציבורית, פעילות הסברתית בנושא, שורה של תקנות שאמורות להחליף אוטובוסים ישנים באוטובוסים חדישים ופחות מזהמים, הגבלת כניסת כלי רכב פרטיים למרכז העיר ועוד. באזור בנייני האומה קיים המרכז התחבורתי המשולב הגדול ביותר בישראל שכלול את התחנה המרכזית, תחנת רכבת ישראל תחנת רכבת קלה של הקו האדום ובעתיד (נכון לשנת 2025) הקו הירוק של הרכבת הקלה, חניון עם מאות מקומות, מנהרה למעבר כלי רכב, שבילי אופניים ומרחבים גדולים להולכי רגל. את ירושלים חוצה מצפון לדרום כביש מהיר: כביש בגין. הכביש מחבר בין כל צירי התנועה המרכזיים של המטרופולין הירושלמי. הכניסה המרכזית והעיקרית היא מכיוון מערב, בסמוך להר המנוחות ושכונת גבעת שאול. המתחברת לכביש 1. אומנם מקובל לכנות את אזור בנייני האומה "ככניסה לעיר", אף על פי שבמחלף מוצא מספר קילומטרים מערבית לאזור זה, מתחיל התחום המוניציפלי של העיר. כבישים נוספים המובילים לעיר: צירי תנועה אחרים בתוך העיר הם: דרך האלוף נרקיס ודרך חברון המהווים את המשכו של כביש 60, כביש 20 המקשר את פסגת זאב דרך בית חנינא עם כביש בגין, דרך מנהרת הארזים (המשכו של כביש 1 הנכנס לתוך העיר ככביש מס' 9 עירוני), דרך בר־אילן–לוי אשכול (שהם קטע מכביש 417) ועוד. התחנה המרכזית בירושלים היא התחנה המרכזית העמוסה ביותר בישראל, ומהיותה עיר הבירה של ישראל, יוצאים ממנה אוטובוסים לכל רחבי המדינה. בנוסף רחוב ירמיהו משמש כמרכז לתחבורה הבינעירונית לציבור החרדי, כשבעתיד (נכון לשנת 2025) השירות הבינעירוני החרדי יעבור ברובו למסוף הארזים בצומת רמות. בתוך ירושלים קיים מערך אוטובוסים ענף, אשר היה מופעל באופן בלעדי על ידי חברת אגד עד שנת 2021. בשנים 1931–1967 פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר". ב־2021 נוספו לשירות העירוני חברות נוספות, במהלך שאמור לצמצם את חלקה של אגד ל־40% מכלל השירות העירוני. נכון לשנת 2024 פועלות בעיר החברות אגד, אקסטרה וסופרבוס. קיימות תוכניות לסלילת נתיבי תח"צ בלעדיים בצירים מרכזיים בעיר כדי לשפר את מערך התח"צ. העיר מקושרת באמצעות קווי אוטובוסים בינעירוניים של חברות אגד, אגד תעבורה, סופרבוס, אפיקים, וקווים כמעט לכל יעד ברחבי ישראל. במזרח ירושלים, פועלת חברת אוטובוסים נפרדת (בפיקוח ממשלתי של משרד התחבורה) הנותנת שירות לתושבי מזרח ירושלים ומקשרת את השכונות הללו אף ליעדים מחוץ לעיר, בתחום הרשות הפלסטינית. מתחילת יולי 2007 פועלים בעיר קווי לילה. בעיר פועלים שירותי מוניות נרחבים בהתחשב בגודלה. אף פעם לא היה בה שירות מוניות שירות עירוני (בניגוד לתל אביב וחיפה) ופועל בה שירות מוניות שירות בין ירושלים לתל אביב ולנמל התעופה בן-גוריון. השימוש באופניים (גם חשמליים) בעיר ככלי תחבורה אלטרנטיבי הוא מועט, מכיוון שהטופוגרפיה של ירושלים והפרשי הגבהים בין השכונות אינם מאפשרים שימוש נוח ומהיר באופניים. תוכנית זאת מתווספת לתוכנית אחרת של העירייה אשר במסגרתה הוקם פרויקט להשכרת אופניים רגילים וחשמליים ברחבי העיר בשם "ירופאן" בדומה לתל אופן בתל אביב. במסגרת פרויקטים אלה העירייה מבקשת לעודד את הפיכתם של האופניים גם לכלי תחבורה אלטרנטיבי מעבר לפעילות פנאי. בעיר גם קיים מערך שיתופי להשכרת כלי רכב, שנקרא "CAR2GO", ביוזמת ואחריות העירייה. הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים נחנך בקיץ 2011, והוא קו הרכבת העירוני הראשון בישראל. מספר הנוסעים ביום בקו האדום מגיע לכ־150 אלף איש ביום חול ממוצע. בסיום בניית מערך הרכבות, ישרתו את העיר שמונה קווי רכבת קלה. כמו כן, מתוכננים עוד חמישה קווי רכבת מטרופוליניים שיקשרו את העיר אל פרווריה. על בסיס קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, שהושק ב־1892, בימי השלטון העות'מאני, עובר גם כיום, בחפיפה כמעט מלאה, תוואי מסילת הרכבת יפו–ירושלים, אולם על תוואי זה רכבות אינן נכנסות לעיר. שירות הרכבות בקו: תל אביב – בית שמש – תחנת הרכבת ירושלים – מלחה שודרג בשנת 2005 והחל לפעול מחדש לאחר שבע שנות השבתה. קו זה נחשב ליפה מבין מסלולי הרכבת בארץ, בשל נופו המרהיב של נחל שורק – לאורכו מתפתלת המסילה. ביחס לכמות הנוסעים בקווים האחרים, מעטים הנוסעים אשר עשו שימוש בקו זה. הדבר נבע, ככל הנראה, מזמן הנסיעה הארוך (כ־110 דקות) מתחנת תל אביב ועד תחנת מלחה בירושלים, כמו גם מתוואי נסיעתה של הרכבת, העוצרת בתחנות המרוחקות ממרכז העיר. סיבות אלה הפכו את השימוש בקו רכבת זה למשתלם פחות מדרך החלופה שלו: כביש 1. בגלל הסיבות האלה פיצלו את הקו מתל אביב לבית שמש ומבית שמש לירושלים. בשנת 2020, עקב התפרצות נגיף הקורונה בישראל הוחלט להשבית את הקו יחד עם שאר קווי הרכבת בישראל. כשחזרה תנועת הרכבות הוחלט שהקו מבית שמש לירושלים לא ישוב לפעול, ובעקבות כך שתי התחנות ירושלים – גן החיות התנ"כי וירושלים – מלחה נסגרו לצמיתות. בשלהי העשור השני של המאה ה־21 התבצעו עבודות לבניית תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון. בשלהי שנת 2018 נפתח קו הרכבת המהיר, אשר מקשר בין תל אביב ותחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון, הממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית של ירושלים. התחנה ממוקמת כשמונים מטרים מתחת לפני הקרקע. הרכבת המהירה מקשרת בין ירושלים להרצליה, דרך תל אביב ונמל התעופה בן-גוריון, כאשר נסיעה בין ירושלים לתל אביב אורכת 35 דקות. התחנה היא השלישית העמוסה בישראל. עם כ־25 אלף נוסעים ביום חול ממוצע. בעתיד תוארך מסילת רכבת ישראל אל תוך העיר במסלול תת־קרקעי לשתי תחנות חדשות, ירושלים מרכז וירושלים החאן, הסמוכה למתחם התחנה. כיום, נמל התעופה היחיד המשרת את העיר הוא נמל התעופה בן-גוריון, הממוקם כחמישים קילומטרים צפונית מערבית לעיר, והגישה אליו מכיוון ירושלים מתבצעת באמצעות כביש 1. בשנת 2018 נחנך הקו המהיר של רכבת ישראל, כאשר בין היתר הקו מחבר את העיר לנמל התעופה ומאפשר נסיעה מהירה של כ־20 דקות בין היעדים. שדה התעופה עטרות הוא שדה תעופה לא פעיל, השוכן בצפון ירושלים, ליד אזור התעשייה עטרות, בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. שדה התעופה זה היה בעבר כנמל תעופה בין-לאומי בתקופת השלטון הירדני. אך לאחר 1967, שימש רק כמות מועטה של טיסות פנים. לאור הקרבה היחסית לנמל התעופה בן-גוריון, וסירוב יאט"א לאפשר טיסות בין-לאומיות בשל היותו בשטח שלא הוכר בין-לאומית כשטח ישראלי. השדה נסגר ב־2001 בעקבות קרבתו לקלנדיה והחשש שיתבצע ירי על מטוסים. על השטח השדה מתוכננת שכונה חרדית. ספורט ירושלים נחשבת לאחד ממרכזי הספורט החשובים בישראל. חלק ניכר מקבוצות העיר בענפי ספורט שונים ובראשם כדורגל, כדורסל ושחיה מייצגים את העיר בליגת העל הישראלית. מדי שנה מתקיימים בעיר שלל אירועי ספורט מקומיים ובין-לאומיים שונים כגון מרתון ירושלים, מרוצי האופניים ג'ירו ד'איטליה 2018 וה־GFNY, מרוץ האופניים סובב ירושלים, אירועי המכביה ה־16 ה־19 וה־20, אליפות אירופה בכדורגל עד גיל 21 – 2013, העיר מארחת את אירועי גמר גביע המדינה בכדורגל וכדורסל, ושלל תחרויות ארציות ובין-לאומיות בענפי ספורט שונים (בנוסף לכדורגל ולכדורסל). ירושלים אף הייתה מועמדת בעבר לאירוח משחקי יורו 2020 אך לא העפילה לשלב הגמר ועל כן לא נבחרה בסופו של דבר. בתחום המוטורי אירחה ירושלים בעבר את הפורמולה 1. נבחרת ישראל בכדורגל משתמשת באצטדיון טדי כמגרשה הביתי. קריית הספורט הירושלמית שבשכונת מלחה, בדרום העיר, נחשבת לאחת הגדולות בישראל. בקריית הספורט ממוקם אצטדיון טדי, המכונה על שמו של ראש העירייה לשעבר, טדי קולק, והוא רשמית אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בישראל (לאחר שאצטדיון רמת גן הוגבל ל־13,370 מקומות ישיבה). האצטדיון מכיל 31,733 מושבים וקיימות תוכניות להרחיב אותו בעתיד. צפונית אליו ממוקם מרכז הטניס של העיר ובו כ־20 מגרשים וכן אצטדיון ל־2,000 צופים. היכל הספורט פיס ארנה ירושלים (שהוא אולם רב־תכליתי), ממוקם גם הוא בסמוך. האולם מכיל 11,000 מושבים (כאשר ניתן להרחיב אותו אף ל־15,000 מושבים באירועים שונים), והוא הגדול ביותר בישראל. האולם משמש את קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים, ומלבד זה גם משמש לאירוח אירועי ספורט ובידור שונים וכמרכז כנסים. בחלל מתחת לאולם עתיד לקום מרכז החלקה על הקרח חצי־אולימפי, שיהיה הגדול בישראל. עוד עתידה לקום במתחם הקריה הבריכה האולימפית של ירושלים, חניה תת־קרקעית שתכיל מאות מקומות חניה לבאי המתחם בין הארנה לאצטדיון טדי, ומעליה יקום מתחם מסחרי גדול ומלון שיכיל 240 חדרים בעבור אירוח ספורטאים. עוד פועלים בעיר אולמות ספורט שונים כגון אולם דנמרק בשכונת קטמון, מגרשי פנאי ואימונים לכדורגל ולכדורסל ומתחמים לענפי ספורט נוספים, כמו כן, בעיר פועלת שלוחה של מכון וינגייט להכשרת מדריכים בענפי ספורט שונים. מועדוני הכדורגל המרכזיים בירושלים הם: כמו כן במזרח העיר קיימות מספר קבוצות כדורגל ערביות, המשחקות בליגת העל הפלסטינית: מועדוני כדורגל אחרים: בירושלים פועלים מספר מועדוני כדורסל: שכונות ירושלים מפת ירושלים על שכונותיה, אחרי שנת 1967(הקליקו על שם השכונה כדי להגיע לערך אודותיה) החל משנות השמונים הוקמו בירושלים 28 מינהלים קהילתיים, על פי חזונו של טדי קולק לביזור סמכויות העירייה. תפקידם המרכזי הוא לסייע לעירייה, לתושבים ולנותני השירותים הפועלים במסגרתה לשפר את שירותיהם בתחומי החברה, הסביבה, הרווחה והחינוך. בין תפקידיו הבולטים של המינהל הקהילתי נכללת העסקת מתכנן אורבני, אשר באמצעותו מעבירה המנהלה את התייחסות התושבים להצעות לתוכניות מתאר. המינהלים שולבו בין תפקידי המינהלות השכונתיות שהוקמו בשנות ה־70 והתמקדו בעיקר בחיזוק הדמוקרטיה בשכונה ובפיתוח החברה האזרחית, ובין תפקידי המתנ"סים שהתרכזו בעיקר במתן שירותים ובהפעלת תוכניות בתחומי התרבות, הנוער והספורט. הקמת המינהלים הקהילתיים לא לוותה בהסדר חקיקתי, לא הוגדרו יחסי הגומלין בינם לבין העירייה, ולא נקבעו הנחיות באשר להליכי הבחירות למינהל. לאחר שנים רבות ללא בחירות דמוקרטיות, החל ראש העירייה ניר ברקת בהליכי בחירות למינהלים הקהילתיים, ותקנון בחירות נקבע על ידי ועדה עירונית. בדצמבר 2020 התקיימו לאחר כעשור בחירות לחלק מהמנהלים הקהילתיים בירושלים, בשכונות בקעה, הר חומה, גוננים, פסגת זאב, בית צפאפא וגינות העיר. בבחירות הצביעו 18,436 מצביעים, שהם כ־17 אחוזים מבעלי זכות הצבעה באותן שכונות. 1. רובע צפון 2. רובע אלונים 3. רובע מערב 4. רובע אורנים קטמון הישנה, קריית שמואל, ניות 5. רובע מרכז 6. רובע דרום 7. רובע מזרח (שמונה השכונות) בית ישראל, החומה השלישית, מעלות דפנה, רמות אשכול ירושלים בתרבות ירושלים מוזכרת בהקשרים שונים בשירים רבים, החל מההמנון הלאומי, התקווה, ועד ללהיטים פופולריים. שיר שזכה למעמד מיוחד בהקשר זה והפך למזוהה עם העיר, הוא ירושלים של זהב. השיר נכתב לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון של יום העצמאות תשכ"ז (1967), כאשר התבקשה נעמי שמר לכתוב שיר לכבוד ירושלים על ידי גיל אלדמע לבקשתו של טדי קולק. לפיכך כתבה והלחינה שיר בן שלושה בתים – ירושלים של זהב. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרורה של ירושלים כתבה בית נוסף כמשלים לבתים הקודמים המקוננים על מצבה של ירושלים השוממה הכבושה בידי הערבים. השיר ירושלים של ברזל חובר על ידי מאיר אריאל ויצא לאחר מלחמת ששת הימים, כמעין תגובה לשיר "ירושלים של זהב" ומתנגן באותו הלחן. השיר מתאר את הקרבות על ירושלים, את האווירה ששרתה בזמן המלחמה, וכן את שחרור העיר העתיקה וההגעה להר הבית. שירים רבים נוספים נכתבו על ירושלים, בהם "שישו את ירושלים" של "צמד דרום" שנכתב לפסטיבל הזמר החסידי לשנת 1970, "ירושלים" של הזמר עומר אדם, השיר באמהרית 'ירוסלם קדוסה קטמה' ("ירושלים עיר הקודש") שחובר בידי יהודי אתיופיה, ירושלים שבלב של אברהם פריד, ירושלים של ויליאם בלייק (ההמנון לא רשמי של אנגליה), אלבום ירושלים של להקת הפה והטלפיים. אתרים על שם ירושלים ערים תאומות גלריית תמונות ראו גם לקריאה נוספת עיינו גם בפורטל פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה. קישורים חיצוניים הספרייה הלאומית היסטוריה תמונות נתונים סטטיסטיים הערות שוליים הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה. |
======================================== |
[SOURCE: https://en.wikipedia.org/w/index.php?title=The_New_York_Times&mobileaction=toggle_view_mobile] | [TOKENS: 13653] |
The New York Times The New York Times (NYT)[b] is a newspaper based in Manhattan, New York City. The New York Times covers domestic, national, and international news, and publishes opinion pieces and reviews. As one of the longest-running newspapers in the United States, the Times serves as one of the country's newspapers of record. As of August 2025[update], The New York Times had 11.88 million total and 11.3 million online subscribers, both by significant margins the highest numbers for any newspaper in the United States; the total also included 580,000 print subscribers. The New York Times is published by the New York Times Company; since 1896, the company has been chaired by the Ochs-Sulzberger family, whose current chairman and the paper's publisher is A. G. Sulzberger. The Times is headquartered at The New York Times Building in Midtown Manhattan. The Times was founded as the conservative New-York Daily Times in 1851, and came to national recognition in the 1870s with its aggressive coverage of corrupt politician Boss Tweed. Following the Panic of 1893, Chattanooga Times publisher Adolph Ochs gained a controlling interest in the company. In 1935, Ochs was succeeded by his son-in-law, Arthur Hays Sulzberger, who began a push into European news. Sulzberger's son Arthur Ochs Sulzberger became publisher in 1963, adapting to a changing newspaper industry and introducing radical changes. The New York Times was involved in the landmark 1964 U.S. Supreme Court case New York Times Co. v. Sullivan, which restricted the ability of public officials to sue the media for defamation. In 1971, The New York Times published the Pentagon Papers, an internal Department of Defense document detailing the United States's historical involvement in the Vietnam War, despite pushback from then-president Richard Nixon. In the landmark decision New York Times Co. v. United States (1971), the Supreme Court ruled that the First Amendment guaranteed the right to publish the Pentagon Papers. In the 1980s, the Times began a two-decade progression to digital technology and launched nytimes.com in 1996. In the 21st century, it shifted its publication online amid the global decline of newspapers. Currently, the Times maintains several regional bureaus staffed with journalists across six continents. It has expanded to several other publications, including The New York Times Magazine, The New York Times International Edition, and The New York Times Book Review. In addition, the paper has produced several television series, podcasts—including The Daily—and games through The New York Times Games. The New York Times has been involved in a number of controversies in its history. Among other accolades, it has been awarded the Pulitzer Prize 135 times since 1918, the most of any publication. According to a 2025 Pew Research Center study on educational differences among audiences of 30 major U.S. news outlets, The New York Times had the highest proportion of college-educated readers among the daily newspapers surveyed, with 56% of its audience holding at least a bachelor's degree. Contents History The New York Times was established in 1851 as the New-York Daily Times by New-York Tribune journalists Henry Jarvis Raymond and George Jones. The Times experienced significant circulation, particularly among conservatives; New-York Tribune publisher Horace Greeley praised the Times. During the American Civil War, Times correspondents gathered information directly from Confederate states. In 1869, Jones inherited the paper from Raymond, who had changed its name to The New-York Times. Under Jones, the Times began to publish a series of articles criticizing Tammany Hall political boss William M. Tweed, despite vehement opposition from other New York newspapers. In 1871, The New-York Times published Tammany Hall's accounting books; Tweed was tried in 1873 and sentenced to twelve years in prison. The Times earned national recognition for its coverage of Tweed. In 1891, Jones died, creating a management imbroglio in which his children had insufficient business acumen to inherit the company and his will prevented an acquisition of the Times. Editor-in-chief Charles Ransom Miller, editorial editor Edward Cary, and correspondent George F. Spinney established a company to manage The New-York Times, but faced financial difficulties during the Panic of 1893. In August 1896, Chattanooga Times publisher Adolph Ochs acquired The New-York Times, implementing significant alterations to the newspaper's structure. Ochs established the Times as a merchant's newspaper and removed the hyphen from the newspaper's name. In 1905, The New York Times opened Times Tower, marking expansion. The Times experienced a political realignment in the 1910s amid several disagreements within the Republican Party. The New York Times reported on the sinking of the Titanic, as other newspapers were cautious about bulletins circulated by the Associated Press. Through managing editor Carr Van Anda, the Times paid considerable attention to advances in science, reporting on Albert Einstein's then-obscure theory of general relativity and becoming involved in the discovery of the tomb of Tutankhamun. In April 1935, Ochs died, leaving his son-in-law Arthur Hays Sulzberger as publisher. The Great Depression forced Sulzberger to reduce The New York Times's operations, and developments in the New York newspaper landscape resulted in the formation of larger newspapers, such as the New York Herald Tribune and the New York World-Telegram. In contrast to Ochs, Sulzberger encouraged wirephotography. The New York Times extensively covered World War II through large headlines, reporting on exclusive stories such as the Yugoslav coup d'état. Amid the war, Sulzberger began expanding the Times's operations further, acquiring WQXR-FM in 1944—the first non-Times investment since the Jones era—and established a fashion show in Times Hall. Despite reductions as a result of conscription, The New York Times retained the largest journalism staff of any newspaper. The Times's print edition became available internationally during the war through the Army & Air Force Exchange Service; The New York Times Overseas Weekly later became available in Japan through The Asahi Shimbun and in Germany through the Frankfurter Zeitung. The international edition would develop into a separate newspaper. Journalist William L. Laurence publicized the atomic bomb race between the United States and Germany, resulting in the Federal Bureau of Investigation seizing copies of the Times. The United States government recruited Laurence to document the Manhattan Project in April 1945. Laurence became the only witness of the Manhattan Project, a detail realized by employees of The New York Times following the atomic bombing of Hiroshima. Following World War II, The New York Times continued to expand. The Times was subject to investigations from the Senate Internal Security Subcommittee, a McCarthyist subcommittee that investigated purported communism from within press institutions. Arthur Hays Sulzberger's decision to dismiss a copyreader who had pleaded the Fifth Amendment drew ire from within the Times and from external organizations. In April 1961, Sulzberger resigned, appointing his son-in-law, The New York Times Company president Orvil Dryfoos. Under Dryfoos, The New York Times established a newspaper based in Los Angeles. In 1962, the implementation of automated printing presses in response to increasing costs mounted fears over technological unemployment. The New York Typographical Union staged a strike in December, altering the media consumption of New Yorkers. The strike left New York with three remaining newspapers—the Times, the Daily News, and the New York Post—by its conclusion in March 1963. In May, Dryfoos died of a heart ailment. Following weeks of ambiguity, Arthur Ochs Sulzberger became The New York Times's publisher. Technological advancements leveraged by newspapers such as the Los Angeles Times and improvements in coverage from The Washington Post and The Wall Street Journal necessitated adaptations to nascent computing. The New York Times published "Heed Their Rising Voices" in 1960, a full-page advertisement purchased by supporters of Martin Luther King Jr. criticizing law enforcement in Montgomery, Alabama for their response to the civil rights movement. Montgomery Public Safety commissioner L. B. Sullivan sued the Times for defamation. In New York Times Co. v. Sullivan (1964), the U.S. Supreme Court ruled that the verdict in Alabama county court and the Supreme Court of Alabama violated the First Amendment. The decision is considered to be landmark. After financial losses, The New York Times ended its international edition, acquiring a stake in the Paris Herald Tribune, forming the International Herald Tribune. The Times initially published the Pentagon Papers, facing opposition from then-president Richard Nixon. The Supreme Court ruled in The New York Times's favor in New York Times Co. v. United States (1971), allowing the Times and The Washington Post to publish the papers. The New York Times remained cautious in its initial coverage of the Watergate scandal. As Congress began investigating the scandal, the Times furthered its coverage, publishing details on the Huston Plan, alleged wiretapping of reporters and officials, and testimony from James W. McCord Jr. that the Committee for the Re-Election of the President paid the conspirators off. The exodus of readers to suburban New York newspapers, such as Newsday and Gannett papers, adversely affected The New York Times's circulation. Contemporary newspapers balked at additional sections; Time devoted a cover for its criticism and New York wrote that the Times was engaging in "middle-class self-absorption". The New York Times, the Daily News, and the New York Post were the subject of a strike in 1978, allowing emerging newspapers to leverage halted coverage. The Times deliberately avoided coverage of the AIDS epidemic, running its first front-page article in May 1983. Max Frankel's editorial coverage of the epidemic, with mentions of anal intercourse, contrasted with then-executive editor A. M. Rosenthal's puritan approach, intentionally avoiding descriptions of the luridity of gay venues. Following years of waning interest in The New York Times, Sulzberger resigned in January 1992, appointing his son, Arthur Ochs Sulzberger Jr., as publisher. The Internet represented a generational shift within the Times; Sulzberger, who negotiated The New York Times Company's acquisition of The Boston Globe in 1993, derided the Internet, while his son expressed antithetical views. @times appeared on America Online's website in May 1994 as an extension of The New York Times, featuring news articles, film reviews, sports news, and business articles. Despite opposition, several employees of the Times had begun to access the Internet. The online success of publications that traditionally co-existed with the Times—such as America Online, Yahoo, and CNN—and the expansion of websites such as Monster.com and Craigslist that threatened The New York Times's classified advertisement model increased efforts to develop a website. nytimes.com debuted on January 19 and was formally announced three days later. The Times published domestic terrorist Ted Kaczynski's essay Industrial Society and Its Future in 1995, contributing to his arrest after his brother David recognized the essay's penmanship. Following the establishment of nytimes.com, The New York Times retained its journalistic hesitancy under executive editor Joseph Lelyveld, refusing to publish an article reporting on the Clinton–Lewinsky scandal from Drudge Report. nytimes.com editors conflicted with print editors on several occasions, including wrongfully naming security guard Richard Jewell as the suspect in the Centennial Olympic Park bombing and covering the death of Diana, Princess of Wales in greater detail than the print edition. The New York Times Electronic Media Company was adversely affected by the dot-com crash. The Times extensively covered the September 11 attacks. The following day's print issue contained sixty-six articles, the work of over three hundred dispatched reporters. Journalist Judith Miller was the recipient of a package containing a white powder during the 2001 anthrax attacks, furthering anxiety within The New York Times. In September 2002, Miller and military correspondent Michael R. Gordon wrote an article for the Times claiming that Iraq had purchased aluminum tubes. The article was cited by then-president George W. Bush to claim that Iraq was constructing weapons of mass destruction; the theoretical use of aluminum tubes to produce nuclear material was speculation. In March 2003, the United States invaded Iraq, beginning the Iraq War. The New York Times attracted controversy after thirty-six articles from journalist Jayson Blair were discovered to be plagiarized. Criticism over then-executive editor Howell Raines and then-managing editor Gerald M. Boyd mounted following the scandal, culminating in a town hall in which a deputy editor criticized Raines for failing to question Blair's sources in article he wrote on the D.C. sniper attacks. In June 2003, Raines and Boyd resigned. Arthur Ochs Sulzberger Jr. appointed Bill Keller as executive editor. Miller continued to report on the Iraq War as a journalistic embed covering the country's weapons of mass destruction program. Keller and then-Washington bureau chief Jill Abramson unsuccessfully attempted to subside criticism. Conservative media criticized the Times over its coverage of missing explosives from the Al Qa'qaa weapons facility. An article in December 2005 disclosing warrantless surveillance by the National Security Agency contributed to further criticism from the George W. Bush administration and the Senate's refusal to renew the Patriot Act. In the Plame affair, a Central Intelligence Agency inquiry found that Miller had become aware of Valerie Plame's identity through then-vice president Dick Cheney's chief of staff Scooter Libby, resulting in Miller's resignation. During the Great Recession, The New York Times suffered significant fiscal difficulties as a consequence of the subprime mortgage crisis and a decline in classified advertising. Exacerbated by Rupert Murdoch's revitalization of The Wall Street Journal through his acquisition of Dow Jones & Company, The New York Times Company began enacting measures to reduce the newsroom budget. The company was forced to borrow $250 million (equivalent to $373.84 million in 2025) from Mexican billionaire Carlos Slim and fired over one hundred employees by 2010. nytimes.com's coverage of the Eliot Spitzer prostitution scandal, resulting in the resignation of then-New York governor Eliot Spitzer, furthered the legitimacy of the website as a journalistic medium. The Times's economic downturn renewed discussions of an online paywall; The New York Times implemented a paywall in March 2011. Abramson succeeded Keller, continuing her characteristic investigations into corporate and government malfeasance into the Times's coverage. Following conflicts with newly appointed chief executive Mark Thompson's ambitions, Abramson was dismissed by Sulzberger Jr., who named Dean Baquet as her replacement. Leading up to the 2016 presidential election, The New York Times elevated the Hillary Clinton email controversy into a national issue. Donald Trump's upset victory contributed to an increase in subscriptions to the Times. The New York Times experienced unprecedented indignation from Trump, who referred to publications such as the Times as "enemies of the people" at the Conservative Political Action Conference and tweeted his disdain for the newspaper and CNN. In October 2017, The New York Times published an article by journalists Jodi Kantor and Megan Twohey alleging that dozens of women had accused film producer and The Weinstein Company co-chairman Harvey Weinstein of sexual misconduct. The investigation resulted in Weinstein's resignation and conviction, precipitated the Weinstein effect, and served as a catalyst for the #MeToo movement. The New York Times Company vacated the public editor position and eliminated the copy desk in November. Sulzberger Jr. announced his resignation in December 2017, appointing his son, A. G. Sulzberger, as publisher. Trump's relationship—equally diplomatic and negative—marked Sulzberger's tenure. In September 2018, The New York Times published "I Am Part of the Resistance Inside the Trump Administration", an anonymous essay by a self-described Trump administration official later revealed to be Department of Homeland Security chief of staff Miles Taylor. The animosity—which extended to nearly three hundred instances of Trump disparaging the Times by May 2019—culminated in Trump ordering federal agencies to cancel their subscriptions to The New York Times and The Washington Post in October 2019. Trump's tax returns have been the subject of three separate investigations.[c] During the COVID-19 pandemic, the Times began implementing data services and graphs. On May 23, 2020, The New York Times's front page solely featured U.S. Deaths Near 100,000, An Incalculable Loss, a subset of the 100,000 people in the United States who died of COVID-19, the first time that the Times's front page lacked images since they were introduced. Since 2020, The New York Times has focused on broader diversification, developing online games and producing television series. The New York Times Company acquired The Athletic in January 2022. Organization Since 1896, The New York Times has been published by the Ochs-Sulzberger family, having previously been published by Henry Jarvis Raymond until 1869 and by George Jones until 1896. Adolph Ochs published the Times until his death in 1935, when he was succeeded by his son-in-law, Arthur Hays Sulzberger. Sulzberger was publisher until 1961 and was succeeded by Orvil Dryfoos, his son-in-law, who served in the position until his death in 1963. Arthur Ochs Sulzberger succeeded Dryfoos until his resignation in 1992. His son, Arthur Ochs Sulzberger Jr., served as publisher until 2018. The New York Times's current publisher is A. G. Sulzberger, Sulzberger Jr.'s son. As of 2023, the Times's executive editor is Joseph Kahn and the paper's managing editors are Marc Lacey and Carolyn Ryan, having been appointed in June 2022. The New York Times's deputy managing editors are Sam Dolnick, Monica Drake, and Steve Duenes, and the paper's assistant managing editors are Matthew Ericson, Jonathan Galinsky, Hannah Poferl, Sam Sifton, Karron Skog, and Michael Slackman. The New York Times is owned by The New York Times Company, a publicly traded company. The New York Times Company, in addition to the Times, owns Wirecutter, The Athletic, The New York Times Cooking, and The New York Times Games, and acquired Serial Productions and Audm. The New York Times Company holds undisclosed minority investments in multiple other businesses, and formerly owned The Boston Globe and several radio and television stations. The New York Times Company is majority-owned by the Ochs-Sulzberger family through elevated shares in the company's dual-class stock structure held largely in a trust, in effect since the 1950s; as of 2022, the family holds ninety-five percent of The New York Times Company's Class B shares, allowing it to elect seventy percent of the company's board of directors. Class A shareholders have restrictive voting rights. As of 2023, The New York Times Company's chief executive is Meredith Kopit Levien, the company's former chief operating officer who was appointed in September 2020. As of March 2023, The New York Times Company employs 5,800 individuals, including 1,700 journalists according to deputy managing editor Sam Dolnick. Journalists for The New York Times may not run for public office, provide financial support to political candidates or causes, endorse candidates, or demonstrate public support for causes or movements. Journalists are subject to the guidelines established in "Ethical Journalism" and "Guidelines on Integrity". According to the former, Times journalists must abstain from using sources with a personal relationship to them and must not accept reimbursements or inducements from individuals who may be written about in The New York Times, with exceptions for gifts of nominal value. The latter requires attribution and exact quotations, though exceptions are made for linguistic anomalies. Staff writers are expected to ensure the veracity of all written claims, but may delegate researching obscure facts to the research desk. In March 2021, the Times established a committee to avoid journalistic conflicts of interest with work written for The New York Times, following columnist David Brooks's resignation from the Aspen Institute for his undisclosed work on the initiative Weave. The New York Times editorial board was established in 1896 by Adolph Ochs. With the opinion department, the editorial board is independent of the newsroom. Then-editor-in-chief Charles Ransom Miller served as opinion editor from 1883 until his death in 1922. Rollo Ogden succeeded Miller until his death in 1937. From 1937 to 1938, John Huston Finley served as opinion editor; in a prearranged plan, Charles Merz succeeded Finley. Merz served in the position until his retirement in 1961. John Bertram Oakes served as opinion editor from 1961 to 1976, when then-publisher Arthur Ochs Sulzberger appointed Max Frankel. Frankel served in the position until 1986, when he was appointed as executive editor. Jack Rosenthal was the opinion editor from 1986 to 1993. Howell Raines succeeded Rosenthal until 2001, when he was made executive editor. Gail Collins succeeded Raines until her resignation in 2006. From 2007 to 2016, Andrew Rosenthal was the opinion editor. James Bennet succeeded Rosenthal until his resignation in 2020. As of July 2024[update], the editorial board comprises thirteen opinion writers. The New York Times's opinion editor is Kathleen Kingsbury and the deputy opinion editor is Patrick Healy. The New York Times's editorial board was initially opposed to liberal beliefs, opposing women's suffrage in 1900 and 1914. The editorial board began to espouse progressive beliefs during Oakes's tenure, conflicting with the Ochs-Sulzberger family, of which Oakes was a member as Adolph Ochs's nephew; in 1976, Oakes publicly disagreed with Sulzberger's endorsement of Daniel Patrick Moynihan over Bella Abzug in the 1976 Senate Democratic primaries in a letter sent from Martha's Vineyard. Under Rosenthal, the editorial board took positions supporting assault weapons legislation and the legalization of marijuana, but publicly criticized the Obama administration over its portrayal of terrorism. In presidential elections, The New York Times has endorsed a total of twelve Republican candidates and thirty-two Democratic candidates, and has endorsed the Democrat in every election since 1960.[j] With the exception of Wendell Willkie, Republicans endorsed by the Times have won the presidency. In 2016, the editorial board issued an anti-endorsement against Donald Trump for the first time in its history. In February 2020, the editorial board reduced its presence from several editorials each day to occasional editorials for events deemed particularly significant. Since August 2024, the board no longer endorses candidates in local or congressional races in New York. Since 1940, editorial, media, and technology workers of The New York Times have been represented by the New York Times Guild. The Times Guild, along with the Times Tech Guild, are represented by the NewsGuild-CWA. In 1940, Arthur Hays Sulzberger was called upon by the National Labor Relations Board amid accusations that he had discouraged Guild membership in the Times. Over the next few years, the Guild would ratify several contracts, expanding to editorial and news staff in 1942 and maintenance workers in 1943. The New York Times Guild has walked out several times in its history, including for six and a half hours in 1981 and in 2017, when copy editors and reporters walked out at lunchtime in response to the elimination of the copy desk. On December 7, 2022, the union held a one-day strike, the first interruption to The New York Times since 1978. The New York Times Guild reached an agreement in May 2023 to increase minimum salaries for employees and a retroactive bonus. The Times Tech Guild is the largest technology union with collective bargaining rights in the United States. The guild held a second strike beginning on November 4, 2024, threatening the Times's coverage of the 2024 United States presidential election. Content As of August 2025, The New York Times has 11.8 million subscribers, with 11.3 million online-only subscribers and 580,000 print subscribers. The New York Times Company intends to have 15 million subscribers by 2027. The Times's shift towards subscription-based revenue with the debut of an online paywall in 2011 contributed to subscription revenue exceeding advertising revenue the following year, furthered by the 2016 presidential election and Donald Trump. In 2022, Vox wrote that The New York Times's subscribers skew "older, richer, whiter, and more liberal"; to reflect the general population of the United States, the Times has attempted to alter its audience by acquiring The Athletic, investing in verticals such as The New York Times Games, and beginning a marketing campaign showing diverse subscribers to the Times. The New York Times Company chief executive Meredith Kopit Levien stated that the average age of subscribers has remained constant. In October 2001, The New York Times began publishing DealBook, a financial newsletter edited by Andrew Ross Sorkin. The Times had intended to publish the newsletter in September, but delayed its debut following the September 11 attacks. A website for DealBook was established in March 2006. The New York Times began shifting towards DealBook as part of the newspaper's financial coverage in November 2010 with a renewed website and a presence in the Times's print edition. In 2011, the Times began hosting the DealBook Summit, an annual conference hosted by Sorkin. During the COVID-19 pandemic, The New York Times hosted the DealBook Online Summit in 2020 and 2021. The 2022 DealBook Summit featured—among other speakers—former vice president Mike Pence and Israeli prime minister Benjamin Netanyahu, culminating in an interview with former FTX chief executive Sam Bankman-Fried; FTX had filed for bankruptcy several weeks prior. The 2023 DealBook Summit's speakers included vice president Kamala Harris, Israeli president Isaac Herzog, and businessman Elon Musk. In June 2010, The New York Times licensed the political blog FiveThirtyEight in a three-year agreement. The blog, written by Nate Silver, had garnered attention during the 2008 presidential election for predicting the elections in forty-nine of fifty states. FiveThirtyEight appeared on nytimes.com in August. According to Silver, several offers were made for the blog; Silver wrote that a merger of unequals must allow for editorial sovereignty and resources from the acquirer, comparing himself to Groucho Marx. According to The New Republic, FiveThirtyEight drew as much as a fifth of the traffic to nytimes.com during the 2012 presidential election. In July 2013, FiveThirtyEight was sold to ESPN. In an article following Silver's exit, public editor Margaret Sullivan wrote that he was disruptive to the Times's culture for his perspective on probability-based predictions and scorn for polling—having stated that punditry is "fundamentally useless", comparing him to Billy Beane, who implemented sabermetrics in baseball. According to Sullivan, his work was criticized by several notable political journalists. The New Republic obtained a memo in November 2013 revealing then-Washington bureau chief David Leonhardt's ambitions to establish a data-driven newsletter with presidential historian Michael Beschloss, graphic designer Amanda Cox, economist Justin Wolfers, and The New Republic journalist Nate Cohn. By March, Leonhardt had amassed fifteen employees from within The New York Times; the newsletter's staff included individuals who had created the Times's dialect quiz, fourth down analyzer, and a calculator for determining buying or renting a home. The Upshot debuted in April 2014. Fast Company reviewed an article about Illinois Secure Choice—a state-funded retirement saving system—as "neither a terse news item, nor a formal financial advice column, nor a politically charged response to economic policy", citing its informal and neutral tone. The Upshot developed "the needle" for the 2016 presidential election and 2020 presidential elections, a thermometer dial displaying the probability of a candidate winning. In January 2016, Cox was named editor of The Upshot. Kevin Quealy was named editor in June 2022. The New York Times has said it is perceived as a liberal newspaper. An analysis by Pew Research Center in October 2014 placed the Times readership as ideologically liberal based on a scale of 10 political values questions. According to an internal readership poll conducted by The New York Times in 2019, eighty-four percent of readers identified as liberal. The New York Times has struggled internally with how to balance its coverage, dismissing criticism from the left for "sanewashing" right-wing viewpoints in its coverage of Donald Trump. In covering Israel's war on the Gaza Strip that began in 2023, The New York Times instructed its reporters to restrict use of the terms 'Palestine', 'genocide', and 'refugee camps' to specific usages, with data analysis showing a pattern of articles emphasizing Israeli civilians killed by Palestinians over a much larger number of Palestinian civilians killed by Israelis. The group Writers Against the War on Gaza wrote in the blog Mondoweiss that this has contrasted with The New York Times coverage of Russia's invasion of Ukraine, in which Russia is considered a threat to U.S. foreign policy interests, while Israel is considered an ally. In February 1942, The New York Times crossword debuted in The New York Times Magazine; according to Richard Shepard, the attack on Pearl Harbor in December 1941 convinced then-publisher Arthur Hays Sulzberger of the necessity of a crossword. The New York Times has published recipes since the 1850s and has had a separate food section since the 1940s. In 1961, restaurant critic Craig Claiborne published The New York Times Cookbook, an unauthorized cookbook that drew from the Times's recipes. Since 2010, former food editor Amanda Hesser has published The Essential New York Times Cookbook, a compendium of recipes from The New York Times. The Innovation Report in 2014 revealed that the Times had attempted to establish a cooking website since 1998, but faced difficulties with the absence of a defined data structure. In September 2014, The New York Times introduced NYT Cooking, an application and website. Edited by food editor Sam Sifton, the Times's cooking website features 21,000 recipes as of 2022. NYT Cooking features videos as part of an effort by Sifton to hire two former Tasty employees from BuzzFeed. In August 2023, NYT Cooking added personalized recommendations through the cosine similarity of text embeddings of recipe titles. The website also features no-recipe recipes, a concept proposed by Sifton. In May 2016, The New York Times Company announced a partnership with startup Chef'd to form a meal delivery service that would deliver ingredients from The New York Times Cooking recipes to subscribers; Chef'd shut down in July 2018 after failing to accrue capital and secure financing. The Hollywood Reporter reported in September 2022 that the Times would expand its delivery options to US$95 cooking kits curated by chefs such as Nina Compton, Chintan Pandya, and Naoko Takei Moore. That month, the staff of NYT Cooking went on tour with Compton, Pandya, and Moore in Los Angeles, New Orleans, and New York City, culminating in a food festival. In addition, The New York Times offered its own wine club originally operated by the Global Wine Company. The New York Times Wine Club was established in August 2009, during a dramatic decrease in advertising revenue. By 2021, the wine club was managed by Lot18, a company that provides proprietary labels. Lot18 managed the Williams Sonoma Wine Club and its own wine club Tasting Room. The New York Times archives its articles in a basement annex beneath its building known as "the morgue", a venture started by managing editor Carr Van Anda in 1907. The morgue comprises news clippings, a pictures library, and the Times's book and periodicals library. As of 2014, it is the largest library of any media company, dating back to 1851. In November 2018, The New York Times partnered with Google to digitize the Archival Library. Additionally, The New York Times has maintained a virtual microfilm reader known as TimesMachine since 2014. The service launched with archives from 1851 to 1980; in 2016, TimesMachine expanded to include archives from 1981 to 2002. The Times built a pipeline to take in TIFF images, article metadata in XML and an INI file of Cartesian geometry describing the boundaries of the page, and convert it into a PNG of image tiles and JSON containing the information in the XML and INI files. The image tiles are generated using GDAL and displayed using Leaflet, using data from a content delivery network. The Times ran optical character recognition on the articles using Tesseract and shingled and fuzzy string matched the result. The New York Times uses a proprietary content management system known as Scoop for its online content and the Microsoft Word-based content management system CCI for its print content. Scoop was developed in 2008 to serve as a secondary content management system for editors working in CCI to publish their content on the Times's website; as part of The New York Times's online endeavors, editors now write their content in Scoop and send their work to CCI for print publication. Since its introduction, Scoop has superseded several processes within the Times, including print edition planning and collaboration, and features tools such as multimedia integration, notifications, content tagging, and drafts. The New York Times uses private articles for high-profile opinion pieces, such as those written by Russian president Vladimir Putin and actress Angelina Jolie, and for high-level investigations. In January 2012, the Times released Integrated Content Editor (ICE), a revision tracking tool for WordPress and TinyMCE. ICE is integrated within the Times's workflow by providing a unified text editor for print and online editors, reducing the divide between print and online operations. By 2017, The New York Times began developing a new authoring tool to its content management system known as Oak, in an attempt to further the Times's visual efforts in articles and reduce the discrepancy between the mediums in print and online articles. The system reduces the input of editors and supports additional visual mediums in an editor that resembles the appearance of the article. Oak is based on ProseMirror, a JavaScript rich-text editor toolkit, and retains the revision tracking and commenting functionalities of The New York Times's previous systems. Additionally, Oak supports predefined article headers. In 2019, Oak was updated to support collaborative editing using Firebase to update editors's cursor status. Several Google Cloud Functions and Google Cloud Tasks allow articles to be previewed as they will be printed, and the Times's primary MySQL database is regularly updated to update editors on the article status. Style and design Since 1895, The New York Times has maintained a manual of style in several forms. The New York Times Manual of Style and Usage was published on the Times's intranet in 1999. The New York Times uses honorifics when referring to individuals. With the AP Stylebook's removal of honorifics in 2000 and The Wall Street Journal's omission of courtesy titles in May 2023, the Times is the only national newspaper that continues to use honorifics. According to former copy editor Merrill Perlman, The New York Times continues to use honorifics as a "sign of civility". The Times's use of courtesy titles led to an apocryphal rumor that the paper had referred to singer Meat Loaf as "Mr. Loaf". Several exceptions have been made; the former sports section and The New York Times Book Review do not use honorifics. A leaked memo following the killing of Osama bin Laden in May 2011 revealed that editors were given a last-minute instruction to omit the honorific from Osama bin Laden's name, consistent with deceased figures of historic significance, such as Adolf Hitler, Napoleon, and Vladimir Lenin. The New York Times uses academic and military titles for individuals prominently serving in that position. In 1986, the Times began to use Ms., and introduced the gender-neutral title Mx. in 2015. The New York Times uses initials when a subject has expressed a preference, such as Donald Trump. The New York Times maintains a strict but not absolute obscenity policy, including phrases. In a review of the Canadian hardcore punk band Fucked Up, music critic Kelefa Sanneh wrote that the band's name—entirely rendered in asterisks—would not be printed in the Times "unless an American president, or someone similar, says it by mistake"; The New York Times did not repeat then-vice president Dick Cheney's use of "fuck" against then-senator Patrick Leahy in 2004 or then-vice president Joe Biden's remarks that the passage of the Affordable Care Act in 2010 was a "big fucking deal". The Times's profanity policy has been tested by former president Donald Trump. The New York Times published Trump's Access Hollywood tape in October 2016, containing the words "fuck", "pussy", "bitch", and "tits", the first time the publication had published an expletive on its front page, and repeated an explicit phrase for fellatio stated by then-White House communications director Anthony Scaramucci in July 2017. The New York Times omitted Trump's use of the phrase "shithole countries" from its headline in favor of "vulgar language" in January 2018. The Times banned certain words, such as "bitch", "whore", and "sluts", from Wordle in 2022. Journalists for The New York Times do not write their own headlines, but rather copy editors who specifically write headlines. The Times's guidelines insist headline editors get to the main point of an article but avoid giving away endings, if present. Other guidelines include using slang "sparingly", avoiding tabloid headlines, not ending a line on a preposition, article, or adjective, and chiefly, not to pun. The New York Times Manual of Style and Usage states that wordplay, such as "Rubber Industry Bounces Back", is to be tested on a colleague as a canary is to be tested in a coal mine; "when no song bursts forth, start rewriting". The New York Times has amended headlines due to controversy. In 2019, following two back-to-back mass shootings in El Paso and Dayton, the Times used the headline, "Trump Urges Unity vs. Racism", to describe then-president Donald Trump's words after the shootings. After criticism from FiveThirtyEight founder Nate Silver, the headline was changed to, "Assailing Hate But Not Guns". Online, The New York Times's headlines do not face the same length restrictions as headlines that appear in print; print headlines must fit within a column, often six words. Additionally, headlines must "break" properly, containing a complete thought on each line without splitting up prepositions and adverbs. Writers may edit a headline to fit an article more aptly if further developments occur. The Times uses A/B testing for articles on the front page, placing two headlines against each other. At the end of the test, the headlines that receives more traffic is chosen. The alteration of a headline regarding intercepted Russian data used in the Mueller special counsel investigation was noted by Trump in a March 2017 interview with Time, in which he claimed that the headline used the word "wiretapped" in the print version of the paper on January 20, while the digital article on January 19 omitted the word. The headline was intentionally changed in the print version to use "wiretapped" in order to fit within the print guidelines. The nameplate of The New York Times has been unaltered since 1967. In creating the initial nameplate, Henry Jarvis Raymond took as his model the British newspaper The Times, which used a Blackletter style called Textura, popularized following the fall of the Western Roman Empire and regional variations of Alcuin's script, as well as a period. With the change to The New-York Times on September 14, 1857, the nameplate followed. Under George Jones, the terminals of the "N", "r", and "s" were intentionally exaggerated into swashes. The nameplate in the January 15, 1894, issue trimmed the terminals once more, smoothed the edges, and turned the stem supporting the "T" into an ornament. The hyphen was dropped on December 1, 1896, after Adolph Ochs purchased the paper. The descender of the "h" was shortened on December 30, 1914. The largest change to the nameplate was introduced on February 21, 1967, when type designer Ed Benguiat redesigned the logo, most prominently turning the arrow ornament into a diamond. Notoriously, the new logo dropped the period that had followed the word Times up until that point; one reader compared the omission of the period to "performing plastic surgery on Helen of Troy." Picture editor John Radosta worked with a New York University professor to determine that dropping the period saved the paper US$41.28 (equivalent to $398.59 in 2025). Print edition As of December 2023, The New York Times has printed sixty thousand issues, a statistic represented in the paper's masthead to the right of the volume number, the Times's years in publication written in Roman numerals. The volume and issues are separated by four dots representing the edition number of that issue; on the day of the 2000 presidential election, the Times was revised four separate times, necessitating the use of an em dash in place of an ellipsis. The em dash issue was printed hundreds times over before being replaced by the one-dot issue. Despite efforts by newsroom employees to recycle copies sent to The New York Times's office, several copies were kept, including one put on display at the Museum at The Times. From February 7, 1898, to December 31, 1999, the Times's issue number was incorrect by five hundred issues, an error suspected by The Atlantic to be the result of a careless front page type editor. The misreporting was noticed by news editor Aaron Donovan, who was calculating the number of issues in a spreadsheet and noticed the discrepancy. The New York Times celebrated fifty thousand issues on March 14, 1995, an observance that should have occurred on July 26, 1996. The New York Times has reduced the physical size of its print edition while retaining its broadsheet format. The New-York Daily Times debuted at 18 inches (460 mm) across. By the 1950s, the Times was being printed at 16 inches (410 mm) across. In 1953, an increase in paper costs to US$10 (equivalent to $120.34 in 2025) a ton increased newsprint costs to US$21.7 million (equivalent to $326,110,074.63 in 2025) On December 28, 1953, the pages were reduced to 15.5 inches (390 mm). On February 14, 1955, a further reduction to 15 inches (380 mm) occurred, followed by 14.5 and 13.5 inches (370 and 340 mm). On August 6, 2007, the largest cut occurred when the pages were reduced to 12 inches (300 mm),[k] a decision that other broadsheets had previously considered. Then-executive editor Bill Keller stated that a narrower paper would be more beneficial to the reader but acknowledged a net loss in article space of five percent. In 1985, The New York Times Company established a minority stake in a US$21.7 million (equivalent to $326,110,074.63 in 2025) newsprint plant in Clermont, Quebec through Donahue Malbaie. The company sold its equity interest in Donahue Malbaie in 2017. The New York Times often uses large, bolded headlines for major events. For the print version of the Times, these headlines are written by one copy editor, reviewed by two other copy editors, approved by the masthead editors, and polished by other print editors. The process is completed before 8 p.m., but it may be repeated if further development occur, as did take place during the 2020 presidential election. On the day Joe Biden was declared the winner, The New York Times utilized a "hammer headline" reading, "Biden Beats Trump", in all caps and bolded. A dozen journalists discussed several potential headlines, such as "It's Biden" or "Biden's Moment", and prepared for a Donald Trump victory, in which they would use "Trump Prevails". During Trump's first impeachment, the Times drafted the hammer headline, "Trump Impeached". The New York Times altered the ligatures between the E and the A, as not doing so would leave a noticeable gap due to the stem of the A sloping away from the E. The Times reused the tight kerning for "Biden Beats Trump" and Trump's second impeachment, which simply read, "Impeached". In cases where two major events occur on the same day or immediately after each other, The New York Times has used a "paddle wheel" headline, where both headlines are used but split by a line. The term dates back to August 8, 1959, when it was revealed that the United States was monitoring Soviet missile firings and when Explorer 6—shaped like a paddle wheel—launched. Since then, the paddle wheel has been used several times, including on January 21, 1981, when Ronald Reagan was sworn in minutes before Iran released fifty-two American hostages, ending the Iran hostage crisis. At the time, most newspapers favored the end of the hostage crisis, but the Times placed the inauguration above the crisis. Other occasions in which the paddle wheel has been used include on July 26, 2000, when the 2000 Camp David Summit ended without an agreement and when Bush announced that Dick Cheney would be his running mate, and on June 24, 2016, when the United Kingdom European Union membership referendum passed, beginning Brexit, and when the Supreme Court deadlocked in United States v. Texas. The New York Times has run editorials from its editorial board on the front page twice. On June 13, 1920, the Times ran an editorial opposing Warren G. Harding, who was nominated during that year's Republican Party presidential primaries. Amid growing acceptance to run editorials on the front pages from publications such as the Detroit Free Press, The Patriot-News, The Arizona Republic, and The Indianapolis Star, The New York Times ran an editorial on its front page on December 5, 2015, following a terrorist attack in San Bernardino, California, in which fourteen people were killed. The editorial advocates for the prohibition of "slightly modified combat rifles" used in the San Bernardino shooting and "certain kinds of ammunition". Conservative figures, including Texas senator Ted Cruz, The Weekly Standard editor Bill Kristol, Fox & Friends co-anchor Steve Doocy, and then-New Jersey governor Chris Christie criticized the Times. Talk radio host Erick Erickson acquired an issue of The New York Times to fire several rounds into the paper, posting a picture online. Since 1997, The New York Times's primary distribution center is located in College Point, Queens. The facility is 300,000 ft2 (28,000 m2) and employs 170 people as of 2017. The College Point distribution center prints 300,000 to 800,000 newspapers daily. On most occasions, presses start before 11 p.m. and finish before 3 a.m. A robotic crane grabs a roll of newsprint and several rollers ensure ink can be printed on paper. The final newspapers are wrapped in plastic and shipped out. As of 2018, the College Point facility accounted for 41 percent of production. Other copies are printed at 26 other publications, such as The Atlanta Journal-Constitution, The Dallas Morning News, The Santa Fe New Mexican, and the Courier Journal. With the decline of newspapers, particularly regional publications, the Times must travel further; for example, newspapers for Hawaii are flown from San Francisco on United Airlines, and Sunday papers are flown from Los Angeles on Hawaiian Airlines. Computer glitches, mechanical issues, and weather phenomena affect circulation but do not stop the paper from reaching customers. The College Point facility prints over two dozen other papers, including The Wall Street Journal and USA Today. The New York Times has halted its printing process several times to account for major developments. The first printing stoppage occurred on March 31, 1968, when then-president Lyndon B. Johnson announced that he would not seek a second term. Other press stoppages include May 19, 1994, for the death of former first lady Jacqueline Kennedy Onassis, and July 17, 1996, for Trans World Airlines Flight 800. The 2000 presidential election necessitated two press stoppages. Al Gore appeared to concede on November 8, forcing then-executive editor Joseph Lelyveld to stop the Times's presses to print a new headline, "Bush Appears to Defeat Gore", with a story that stated George W. Bush was elected president. However, Gore held off his concession speech over doubts over Florida. Lelyveld reran the headline, "Bush and Gore Vie for an Edge". Since 2000, three printing stoppages have been issued for the death of William Rehnquist on September 3, 2005, for the killing of Osama bin Laden on May 1, 2011, and for the passage of the Marriage Equality Act in the New York State Assembly and subsequent signage by then-governor Andrew Cuomo on June 24, 2011. Online platforms The New York Times website is hosted at nytimes.com. It has undergone several major redesigns and infrastructure developments since its debut. In April 2006, The New York Times redesigned its website with an emphasis on multimedia. In preparation for Super Tuesday in February 2008, the Times developed a live election system using the Associated Press's File Transfer Protocol (FTP) service and a Ruby on Rails application; nytimes.com experienced its largest traffic on Super Tuesday and the day after. The NYTimes application debuted with the introduction of the App Store on July 10, 2008. Engadget's Scott McNulty wrote critically of the app, negatively comparing it to The New York Times's mobile website. An iPad version with select articles was released on April 3, 2010, with the release of the first-generation iPad. In October, The New York Times expanded NYT Editors' Choice to include the paper's full articles. NYT for iPad was free until 2011. The Times applications on iPhone and iPad began offering in-app subscriptions in July 2011. The Times released a web application for iPad—featuring a format summarizing trending headlines on Twitter—and a Windows 8 application in October 2012. Efforts to ensure profitability through an online magazine and a "Need to Know" subscription emerged in Adweek in July 2013. In March 2014, The New York Times announced three applications—NYT Now, an application that offers pertinent news in a blog format, and two unnamed applications, later known as NYT Opinion and NYT Cooking—to diversify its product laterals. The Daily is the modern front page of The New York Times. The New York Times manages several podcasts, including multiple podcasts with Serial Productions. The Times's longest-running podcast is The Book Review Podcast, debuting as Inside The New York Times Book Review in April 2006. The New York Times's defining podcast is The Daily, a daily news podcast hosted by Michael Barbaro which debuted on February 1, 2017. Between March 2022 and March 2025, the approximately 30 minute programme was co-hosted with Sabrina Tavernise. Beginning in April 2025 Barbaro was joined by two new regular co-hosts, Natalie Kitroeff and Rachel Abrams. The Interview was launched in 2024 and is hosted weekly by David Marchese and Lulu Garcia-Navarro. Episodes typically last 40 to 50 minutes. Condensed versions of the interviews are published simultaneously in The New York Times Magazine. Guests have included politicians, actors, influential experts, media figures and high-profile writers. In October 2021, The New York Times began testing "New York Times Audio", an application featuring podcasts from the Times, audio versions of articles—including from other publications through Audm, and archives from This American Life. The application debuted in May 2023 exclusively on iOS for Times subscribers. New York Times Audio includes exclusive podcasts such as The Headlines, a daily news recap, and Shorts, short audio stories under ten minutes. In addition, a "Reporter Reads" section features Times journalists reading their articles and providing commentary. The New York Times has used video games as part of its journalistic efforts, among the first publications to do so, contributing to an increase in Internet traffic; the publication has also developed its own video games. In 2014, The New York Times Magazine introduced Spelling Bee, a word game in which players guess words from a set of letters in a honeycomb and are awarded points for the length of the word and receive extra points if the word is a pangram. The game was proposed by Will Shortz, created by Frank Longo, and has been maintained by Sam Ezersky. In May 2018, Spelling Bee was published on nytimes.com, furthering its popularity. In February 2019, the Times introduced Letter Boxed, in which players form words from letters placed on the edges of a square box, followed in June 2019 by Tiles, a matching game in which players form sequences of tile pairings, and Vertex, in which players connect vertices to assemble an image. In July 2023, The New York Times introduced Connections, in which players identify groups of words that are connected by a common property. In April, the Times introduced Digits, a game that required using operations on different values to reach a set number; Digits was shut down in August. In March 2024, The New York Times released Strands, a themed word search. In January 2022, The New York Times Company acquired Wordle, a word game developed by Josh Wardle in 2021, at a valuation in the "low-seven figures". The acquisition was proposed by David Perpich, a member of the Sulzberger family who proposed the purchase to Knight over Slack after reading about the game. The Washington Post purportedly considered acquiring Wordle, according to Vanity Fair. At the 2022 Game Developers Conference, Wardle stated that he was overwhelmed by the volume of Wordle facsimiles and overzealous monetization practices in other games. Concerns over The New York Times monetizing Wordle by implementing a paywall mounted; Wordle is a client-side browser game and can be played offline by downloading its webpage. Wordle moved to the Times's servers and website in February. The game was added to the NYT Games application in August, necessitating it be rewritten in the JavaScript library React. In November, The New York Times announced that Tracy Bennett would be the Wordle's editor. Other publications The New York Times Magazine and The Boston Globe Magazine are the only weekly Sunday magazines following The Washington Post Magazine's cancellation in December 2022. In February 2016, The New York Times introduced a Spanish website, The New York Times en Español. The website, intended to be read on mobile devices, would contain translated articles from the Times and reporting from journalists based in Mexico City. The Times en Español's style editor is Paulina Chavira, who has advocated for pluralistic Spanish to accommodate the variety of nationalities in the newsroom's journalists and wrote a stylebook for The New York Times en Español. Articles the Times intends to publish in Spanish are sent to a translation agency and adapted for Spanish writing conventions; the present progressive tense may be used for forthcoming events in English, but other tenses are preferable in Spanish. The Times en Español consults the Real Academia Española and Fundéu and frequently modifies the use of diacritics—such as using an acute accent for the Cártel de Sinaloa but not the Cartel de Medellín—and using the gender-neutral pronoun elle. Headlines in The New York Times en Español are not capitalized. The Times en Español publishes El Times, a newsletter led by Elda Cantú intended for all Spanish speakers. In September 2019, The New York Times ended The New York Times en Español's separate operations. A study published in The Translator in 2023 found that the Times en Español engaged in tabloidization. In June 2012, The New York Times introduced a Chinese website, 纽约时报中文, in response to Chinese editions created by The Wall Street Journal and the Financial Times. Conscious to censorship, the Times established servers outside of China and affirmed that the website would uphold the paper's journalistic standards; the government of China had previously blocked articles from nytimes.com through the Great Firewall, and the website was blocked in China until August 2001 after then-general secretary Jiang Zemin met with journalists from The New York Times. Then-foreign editor Joseph Kahn assisted in the establishment of cn.nytimes.com, an effort that contributed to his appointment as executive editor in April 2022. In October 2012, 纽约时报中文 published an article detailing the wealth of then-premier Wen Jiabao's family. In response, the government of China blocked access to nytimes.com and cn.nytimes.com and references to the Times and Wen were censored on microblogging service Sina Weibo. In March 2015, a mirror of 纽约时报中文 and the website for GreatFire were the targets for a government-sanctioned distributed denial of service attack on GitHub in March 2015, disabling access to the service for several days. Chinese authorities requested the removal of The New York Times's news applications from the App Store in December 2016. Awards and recognition As of 2023, The New York Times has received 137 Pulitzer Prizes, the most of any publication. The New York Times is considered a newspaper of record in the United States.[l] The Times is the largest metropolitan newspaper in the United States; as of 2022, The New York Times is the second-largest newspaper by print circulation in the United States behind The Wall Street Journal. A study published in Science, Technology, & Human Values in 2013 found that The New York Times received more citations in academic journals than the American Sociological Review, Research Policy, or the Harvard Law Review. With sixteen million unique records, the Times is the third-most referenced source in Common Crawl, a collection of online material used in datasets such as GPT-3, behind Wikipedia and a United States patent database. The New Yorker's Max Norman wrote in March 2023 that the Times has shaped mainstream English usage. In a January 2018 article for The Washington Post, Margaret Sullivan stated that The New York Times affects the "whole media and political ecosystem". The New York Times's nascent success has led to concerns over media consolidation, particularly amid the decline of newspapers. In 2006, economists Lisa George and Joel Waldfogel examined the consequences of the Times's national distribution strategy and audience with circulation of local newspapers, finding that local circulation decreased among college-educated readers. The effect of The New York Times in this manner was observed in The Forum of Fargo-Moorhead, the newspaper of record for Fargo, North Dakota. Axios founder Jim VandeHei opined that the Times is "going to basically be a monopoly" in an opinion piece written by then-media columnist and former BuzzFeed News editor-in-chief Ben Smith; in the article, Smith cites the strength of The New York Times's journalistic workforce, broadening content, and the expropriation of Gawker editor-in-chief Choire Sicha, Recode editor-in-chief Kara Swisher, and Quartz editor-in-chief Kevin Delaney. Smith compared the Times to the New York Yankees during their 1927 season containing Murderers' Row. Controversies Since 2003, studies analyzing coverage of the Israeli–Palestinian conflict in the New York Times have demonstrated a bias against Palestinians and in favor of Israel.[m] The New York Times has received criticism for its coverage of the Gaza war and genocide. In April 2024, The Intercept reported that a November 2023 internal memorandum by Susan Wessling and Philip Pan instructed journalists to reduce using the terms "genocide" and "ethnic cleansing" and to avoid using the phrase "occupied territory" in the context of Palestinian land, "Palestine" except in rare circumstances, and the term "refugee camps" to describe areas of Gaza despite recognition from the United Nations. A spokesperson from the Times stated that issuing guidance was standard practice. An analysis by The Intercept noted that The New York Times described Israeli deaths as a massacre nearly sixty times, but had only described Palestinian deaths as a massacre once. Writers and editors have left the newspaper due to its coverage of events in Gaza, including Jazmine Hughes and Jamie Lauren Keiles. In December 2023, The New York Times published an investigation titled "'Screams Without Words': How Hamas Weaponized Sexual Violence on Oct. 7", alleging that Hamas weaponized sexual and gender-based violence during its armed incursion on Israel. The investigation was the subject of an article from The Intercept questioning the journalistic acumen of Anat Schwartz, a filmmaker involved in the inquiry who had no prior reporting experience and agreed with a post stating Israel should "violate any norm, on the way to victory", doubting the veracity of the opening claim that Gal Abdush was raped in a timespan disputed by her family, and alleging that the Times was pressured by the Committee for Accuracy in Middle East Reporting in America. The New York Times initiated an inquiry into the leaking of confidential information about the report to other outlets, which received criticism from NewsGuild of New York president Susan DeCarava for purported racial targeting; the Times's investigation was inconclusive, but found gaps in the way proprietary journalistic material is handled. The New York Times Building has been a site of protest action during the Gaza war and genocide, including a November 2023 sit-in demanding that The Times's editorial board publicly call for a ceasefire and accusing the media company of "complicity in laundering genocide", a February 29, 2024, protest and press conference following the release of The Intercept's critical investigation into the NYT "Screams Without Words" exposé, and an action on July 30, 2025, in which protesters spray-painted "NYT Lies, Gaza dies" on the building's glass facade. In addition, protesters blocked The New York Times's distribution center March 14, 2024 and executive editor Joseph Kahn's residence was splattered with red paint on August 25, 2025. The collective Writers Against the War on Gaza, which publishes the mock publication The New York War Crimes, has been associated with protests against The New York Times. On October 27, 2025, 300 writers—including scholars, journalists, and public intellectuals—pledged to boycott The New York Times and withhold contributions to the paper in protest of what they describe as its complicity in the Gaza genocide, demanding 1) a review of anti-Palestinian bias in the newsroom, 2) a retraction of "Screams Without Words", and 3) a call from the editorial board for a US arms embargo on Israel. Among the initial signatories, about 150 had previously contributed to the Times. The New York Times has received criticism regarding its coverage of transgender people. When it published an opinion piece by Weill Cornell Medicine professor Richard A. Friedman called "How Changeable Is Gender?" in August 2015, Vox's German Lopez criticized Friedman as suggesting that parents and doctors might be right in letting children suffer from severe dysphoria in case something changes down the line, and as implying that conversion therapy may work for transgender children. In February 2023, nearly one thousand current and former Times writers and contributors wrote an open letter addressed to standards editor Philip B. Corbett, criticizing the paper's coverage of transgender, non-binary, and gender-nonconforming people; some of the Times's articles have been cited in state legislatures attempting to justify criminalizing gender-affirming care. Contributors wrote in the open letter that "the Times has in recent years treated gender diversity with an eerily familiar mix of pseudoscience and euphemistic, charged language, while publishing reporting on trans children that omits relevant information about its sources."[n] According to former Times journalist Billie Jean Sweeney, a push for writers to challenge “every aspect of being trans”, ranging from gender-inclusive language to access to medical care, came from the top in 2022 after leadership was handed over to A. G. Sulzberger, Joe Kahn, and Carolyn Ryan; as part of an effort to win good will with the Trump campaign without incurring backlash from the general populace. The Times has continually denied any bias in its reporting, insisting that its coverage of “fiercely contested medical and legal debates” is fair and balanced, and that it would not tolerate journalists protesting its transgender coverage. Notes References Further reading External links |
======================================== |
[SOURCE: https://www.matific.com/home/district/] | [TOKENS: 4188] |
תפריט נגישות העצימו את כיתתכם עם למידה מתמטית מרתקת ומבוססת ראיות תמכו במסע הלמידה של ילדכם בעזרת מתמטיקה אינטראקטיבית ומהנה בבית שתפו פעולה עם מטיפיק כדי לשפר את תוצאות הלמידה בכל רמה שינוי חינוך מתמטי בקנה מידה גדול העצימו את עתיד המדינה, המחוז או מחוזכם בעזרת פתרון למידה דיגיטלי מוכח, ניתן להרחבה ומגובה במחקר 50+ שפות 70+ מדינות 2000s כל הפעילויות מיליארדים של בעיות מתמטיות שנפתרו מיליוני לומדים 15000+ ביקורות 5 כוכבים פעילויות מתמטיקה מוכחות פדגוגית מטיפיק חורגת מהבנה שטחית על ידי הצעת פעילויות מתמטיות המושרשות עמוק בפדגוגיה. חוויות החקירה המודרכות שלה עוזרות לתלמידים לפתח הבנה מושגית עמוקה של מושגים מתמטיים, ומחזקות את היסודות להצלחה בכל תחומי ה-STEM. אלגוריתם הבינה המלאכותית שלנו מנתח את ביצועיו של כל תלמיד ומציע לו חוויה מותאמת אישית ומותאמת. בין אם תלמידים זקוקים לתיקון, הרחבה או מוטיבציה, מטיפיק עוזרת לתלמידים לצמוח בדרכם שלהם! למורים יש שליטה מלאה והם יכולים להקצות פעילויות, נושאים או תחומי מיקוד ספציפיים לתלמידיהם. מטיפיק בנויה על עשרות שנים של מחקר חינוכי והוכחה בכיתות ברחבי העולם. מחקרים בלתי תלויים מאשרים שיפורים משמעותיים בביצועי התלמידים ובמעורבותם. השימוש במטיפיק בכיתה משפר את תוצאות ההערכה ב-34%! דיווחים ותובנות מפורטות על מנהלים לוודא שהשקעותיהם משתלמות. מערכת הדיווח הקלה לשימוש שלנו מאפשרת למנהלים לעקוב אחר התקדמות בית הספר והישגי התלמידים. דוחות אלה עוזרים לכם לנתח את הערך שמטיפיק מוסיפה לבתי הספר שלכם. פלטפורמת המתמטיקה עטורת הפרסים שלנו עוקבת אוטומטית אחר התקדמות התלמידים, כך שתוכלו לראות את ביצועי כל תלמיד וכיתה. תכונת הדיווח הבית ספרי מאפשרת לכם גם לדווח על נתוני שימוש בכל שכבות הלימוד. בהתאם לתוכנית הלימודים שלכם, מטיפיק שומרת על התלמידים במסלול הנכון כשהם מתקדמים לעבר יעדי הלמידה. בטלו את המשימות המנהליות של המורים בעזרת מערכת המעקב האוטומטית של מטיפיק. מורים יכולים לראות את התקדמות התלמידים בזמן אמת, מה שעוזר להם לספק התערבויות בזמן אמת. מטיפיק מציעה גם דיווח גלובלי, כך שמורים יכולים לצפות בהתקדמות אישית, קבוצתית וכיתתית שלמה. הגדלת יכולות המחנכים מורים יכולים להביא את תוכניות השיעור והטיפים שלנו לכיתה, על מנת להקל על נטל התכנון ולאפשר להם להתמקד בתלמידים. בעזרת עוזר בינה מלאכותית המספק המלצות חכמות, מבוססות נתונים וכלים חוסכי זמן, ודיווח שליטה שעוקב אחר ההתקדמות מול מיומנויות ותקנים מרכזיים, מטיפיק מאפשרת למורים להתאים אישית את הלמידה, להפחית עומס עבודה ולמקד את התמיכה במקום בו היא נחוצה ביותר. אלפי פעילויות מתמטיקה מרתקות נותנות למורים אפשרויות ללמד יחידים, קבוצות קטנות ואת כל הכיתה! דיווח בזמן אמת שומר על המורים מעודכנים בהתקדמות התלמידים ומוכנים להתערב או לספק העשרה. מטיפיק מציעה תמיכה בפיתוח מקצועי בחינם כדי שמורים יוכלו להפיק את המירב מהפלטפורמה. תומך בשוויון והכלה מטיפיק עומדת בתקני ISO27001 ו-WCAG 2.1 AA, מה שמבטיח גישה שוויונית לחינוך איכותי לכל התלמידים. מסלולי למידה אדפטיביים מותאמים בזמן אמת כדי לענות על צרכים אישיים, כך שתלמידים עם צרכים חינוכיים מיוחדים ואלו באזורים מוחלשים יקבלו את התמיכה הממוקדת לה הם זקוקים. מטיפיק בפעולה: סיפורי הצלחה בקנה מידה גדול UNICEF סאו פאולו סיבל מטיפיק הצטרפה לתיק Blue Unicorn של UNICEF מטיפיק נבחרה לתיק Blue Unicorn של UNICEF, מתוך הכרה ביכולתה לספק חינוך מתמטי דיגיטלי שוויוני וניתן להרחבה לילדים ברחבי העולם. הבחנה זו מציבה את מטיפיק כמובילה בחדשנות המגובה במחקר עבור סביבות מוחלשות. תוכניות פיילוט מתקיימות כעת כדי לבסס את היסודות לפריסות גלובליות עתידיות בשיתוף פעולה עם רשויות מקומיות. “UNICEF מסייעת בהרחבת פתרונות כמו מטיפיק בגאנה ובמצרים, ומאחדת ראיות, שוויון ונגישות כדי לוודא שהטכנולוגיה באמת מקדמת את הלמידה עבור אלו הזקוקים לה ביותר.” שיפור ראשון בציון במתמטיקה מזה עשור בשנת 2023, סאו פאולו חברה למטיפיק כדי לעשות מודרניזציה של חינוך מתמטי ציבורי לכיתות ו' ומעלה. על ידי שילוב תוכנית הלימודים המלאה עם תובנות נתונים בזמן אמת, יוזמה זו הביאה לעלייה היסטורית של 46% בציוני ההערכה הלאומית (SAEB), ובכך שברה מגמה בת עשור של קיפאון ברחבי המדינה. “התלמידים שלי באמת מבקשים את מטיפיק מדי יום. שגרה שבה כל שיעור מתמטיקה מסתיים בפלטפורמה מגבירה את המוטיבציה—אם אנחנו מדלגים עליה, הם מתאכזבים.” גישור על הפער: מהפכת המתמטיקה הלאומית של אורוגוואי במשך למעלה משבע שנים, סייבל מאורוגוואי משתפת פעולה עם מטיפיק כדי לקדם למידה דיגיטלית שוויונית ברחבי המדינה. על ידי שילוב הוראת מתמטיקה אדפטיבית מבוססת משחקים, התוכנית הניבה מעורבות גוברת ותוצאות אקדמיות חזקות יותר. שיתוף פעולה מתמשך זה מהווה אמת מידה עולמית להטמעה מוצלחת של טכנולוגיות חינוכיות בקנה מידה גדול. “היא מספקת דוחות בזמן אמת על מה שכל תלמיד עושה. זה מדגיש היכן יש פערים—היכן נדרשת עבודה נוספת. זה נותן לך את ההזדמנות לחזור אחורה ולהתמקד בתחומים האלה.” מה שאנו מציעים פעילויות מתמטיות מוצר מידע נוסף חברה |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/משכורת] | [TOKENS: 7428] |
תוכן עניינים שכר שכר הוא תשלום בעבור עבודה, בכסף או בשווה כסף. בתנאים של משק מודרני, השכר נקבע בהסכמה בין נותן השכר לבין העובד. הסוג הנפוץ ביותר הוא שכר חודשי המשולם על ידי המעביד לעובד, שנקרא גם משכורת או משכורת חודשית. שכר יכול להיות משולם מדי שבוע או מדי יום. שכר יכול להיות גם משולם בקבלנות, היינו: על פי מכסת עבודה ועל פי תעריף מוסכמים מראש. תשלום שכר הוא אחד התהליכים הבסיסיים בתרבות האנושית מאז ומעולם, שכן זוהי הדרך המאפשרת למרבית האנשים לקיים את עצמם: הם עובדים, מקבלים תשלום ובאמצעותו רוכשים לעצמם צורכי קיום – מאוכל בסיסי ועד למותרות. ענייני שכר ומשכורת מופיעים כבר במקורות קדומים ביותר, וימיהם כימי בראשית, וכבר בחוקי חמורבי מוצאים כללי תשלום משכורת. בתורה בפרשת ויצא מסופר על לבן אשר העסיק בביתו את יעקב ואומר לו: "הכי אחי אתה ועבדתני חינם, הגידה לי מה משכורתך?". חוקים לגבי תשלום שכר שכיר מופיעים, בין השאר בפרשת משפטים. בימינו, תשלום שכר הוא עניין מורכב הקשור בתשלומי מסים ובמחויבויות שונות בין הנותן לבין המקבל, ועל כן נעשה בידי אנשים שרכשו השכלה ומיומנות בתחומי החשבונאות והמיסוי. ענייני שכר מהווים נדבך בסיסי בתחומי המשפטים והכלכלה, ובין היתר: בדיני עבודה, בתקציב המדינה, ובהסכמים קיבוציים. בדרך כלל, משכורת היא עניין אישי בין העובד למעביד, אם כי בחברות ציבוריות נהוג לפרסם משכורות מסוימות, בעיקר של עובדים בכירים. הסכם שכר השלב הבסיסי בתשלום שכר הוא עניין ההסכמה על התמורה. הסכמה זו נעשית בדרך כלל לפני תחילת העבודה והיא כוללת מרכיבים נוספים הקשורים לה כמו: היקפה, מסגרת השעות, ותנאים שונים לביצועה. הסכמי עבודה יכולים להשתנות גם במהלך העבודה, וגם זאת על פי הסכמה בכתב ובעל פה. הסכמים אלה נעשים בין המעביד לעובד או לשלוחיו או לקבוצת עובדים – אלו הם הסכמי עבודה קיבוציים. סוגי שכר קיימים שלושה סוגים עיקריים של תשלום שכר: בנוסף לאלה קיימות משכורת חד-פעמית המשולמת בגין פרויקט או על פי חוזה התקשרות, כמו: שכר מרצה, שכר סופרים, שכר השתתפות בישיבות דירקטוריונים ועוד. החזר הוצאות בעין, שעובד הוציא עבור מעבידו, אינו בגדר שכר. לעומת זאת, החזר הוצאות נסיעה לעבודה, נחשב לעיתים לחלק מהשכר (לדוגמה, לפי דיני המס), ולעיתים אינו חלק מהשכר (לדוגמה, לעניין פיצויי פיטורים). השכר והדיווח בימינו, תשלום השכר עבור עבודה, הוא מהלך המחויב על פי חוק ברישום ודיווח הן בספרי העסק המשלם והן לרשויות המיסים. הרישום והדיווח מאפשרים לרשויות המס לוודא את העברת המיסים לאוצר המדינה, הם מאפשרים למעסיק לחשב באופן מסודר את הוצאות המשכורת, ולעובד – הם הוכחה על מילוי חובותיו לשלטונות המס. קיימת מערכת מקבילה של תשלומי שכר לעובדים שלא בדרך הרישום והדיווח. מערכת זו מהווה חלק מה"כלכלה השחורה". התמורה לעבודה נעשית בדרך כלל במזומנים וללא כל עקבות המעידות על קיומה. תשלומי שכר ללא דיווח נוחים ופשוטים הן למקבל והן לנותן אך מונעים את יתרונות הדיווח למדינה לעובד ולמעביד. חישוב והכנת השכר תהליך החישוב והכנת המשכורת נעשים על ידי חשבונאי מיומן, מדי חודש בעבור החודש הקודם לו, או בתום העבודה. בתום הכנת השכר מופק תלוש משכורת ומועבר התשלום בפועל. הכנת חישובי המשכורת אינה תלויה במועד התשלום, ומחויבת בכל מקרה, גם אם היא נערכת לאחר התשלום או אם התשלום מתבצע במועד מאוחר יותר. חישוב השכר יוצר חלוקה בין שכר ברוטו – שהוא התשלום אשר שולם על ידי המעביד, לבין שכר נטו – שהוא התשלום בפועל שקיבל העובד. בדרך כלל, שכר הברוטו נחשב כשכרו האמיתי של העובד אף על פי שבפועל הוא קיבל פחות. המושג "שכר ברוטו" הוא סך כל רכיבי השכר ששולמו לעובד, לפני שהופחתו ממנו ניכויים מהשכר, כגון מס הכנסה והחזר הלוואה שקיבל העובד. בחישוב השכר ברוטו לוקחים בחשבון את השכר הבסיסי ואת כל רכיבי השכר הנוספים, כמו דמי הבראה, דמי חופשה, החזר הוצאות נסיעה, אחזקת רכב, תוספת כוננות, אחזקת טלפון, ביגוד ואש"ל. גם הטבות בעין (כלומר הטבות שאינן ניתנות בכסף) הן חלק מהשכר ברוטו לצורך מס. לדוגמה, רכב צמוד שהמעביד נתן לעובד, ואשר משמש אותו גם מחוץ לעבודה – שווי ההטבה נכלל בשכר ברוטו. השכר ברוטו משמש בסיס לחישוב המיסים החלים על השכר. תשלומים שהם בגדר הוצאה מוכרת למעסיק אינם חלק מהברוטו. לדוגמה, יש הבדל בין החזר הוצאות נסיעה מהבית לעבודה וחזרה שנחשבות לחלק מהברוטו, לבין החזר הוצאות בגין נסיעה בתחבורה ציבורית במסגרת העבודה (למשל נסיעה ממקום העבודה ללקוח) שהוא הוצאה מוכרת למעסיק ולכן אינו נחשב לחלק מה"שכר ברוטו". לאחר חישוב הברוטו, נערך החישוב של ניכויי החובה – ניכוי למס הכנסה, לביטוח לאומי וביטוח בריאות. ניכויים אלו מחושבים על פי קריטריונים שנקבעים בחקיקה כמו: גובה השכר, מצבו האישי של המקבל, וכדומה. במקביל לניכויי החובה, מתבצע רישום ניכויים שונים המהווים חלק מהסכמי השכר. כאלה הם ניכויי קופת גמל, קרן השתלמות, ביטוחי מנהלים, ניכויי מקדמות ומפרעות. שכר ברוטו בקיזוז כל ניכויי החובה והניכויים האחרים – הוא שכר הנטו לתשלום, וזה שיקבל העובד בפועל. כל הפעולות הללו נערכות בדרך של הזנת חומר למחשב המעבד את הנתונים, ומפיק תלוש משכורת. על פי תלוש זה יועבר התשלום לעובד. במקרים רבים נקבע בהסכם עבודה תשלום שכר נטו. במקרה כזה תחושב המשכורת מהסוף: סכום הנטו יהווה את הבסיס לחישובי כל המרכיבים האחרים אשר יגדירו בסופו של דבר את סכום הברוטו. פעולת המעבר מנטו לברוטו קרויה גילום. בנוסף לגילום של השכר כולו נהוג גילום של רכיבי שכר מסוימים, למשל המיסים החלים על הטבות בשווה כסף (רכב צמוד, שי לחג וכדומה). מבחינת תקציבו של המעסיק, נודעת חשיבות לעלות השכר – ההוצאה הכוללת של המעסיק לשם תשלום שכרו של העובד. בנוסף לשכר ברוטו כוללת עלות השכר את עלותן של הטבות בשווה כסף שניתנו לעובד (כגון עלותו של רכב צמוד שניתן לעובד) ואת עלותן של הפרשות לצד שלישי המלוות את תשלום השכר, כגון הפרשת המעביד לדמי ביטוח לאומי, לקופות גמל ולפיצויי פיטורים, וכן מסים החלים לעיתים על המעביד בהתאם לשכר ששילם. השכר בחברה ובכלכלה תשלום שכר מהווה הליך יסודי בחיי חברה תקינים. השכר ותשלומו משפיעים על הכלכלה של כל חברה מסודרת ומאורגנת, הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. ברמת הכלל – הוצאות השכר מהווים מרכיב מכריע בניהול החשבונאי של כל עסק, ארגון כלכלי או גוף שלטוני, ומשפיעים על הרווחיות שלו. היכולת לשלם משכורת יכולה להעיד על מעמד הגוף המשלם, והאופן בו מעסיקים משלמים משכורת הן בסקטור הפרטי והן בסקטור הציבורי יכולים להעיד על חוסנה של הכלכלה המקומית. כך למשל, רמת שכר גבוהה יכולה להעיד על רווחה כלכלית, ולהפך. ברמה האישית – השכר מעיד גם על מעמדו האישי של כל אדם בדירוג המקובל בחברה ובשיוכו למעמד העשיר או העני. השכר מהווה נקודת מפתח בעימות הקיים מאז ומתמיד בין בעלי ההון, המעסיקים, לבין העובדים המשתכרים משכרם. כיום מקובלת ברוב מדינות עולם שיטת הכלכלה החופשית, המודדת את שכרו של אדם לפי התועלת שהוא מפיק למעסיק. כך יכולים שני אנשים בעלי ניסיון ומיומנות זהים – להרוויח שכר שונה באותו מקום עבודה או במקומות שונים. שכר בעת העתיקה בעוד כיום נהוג לשלם את השכר לעובד בכסף, הרי שלא תמיד היה כך. ברומא העתיקה נהוג היה לשלם לחיילים במלח. למעשה זהו מקור המילה האנגלית Salary. שחיקת שכר השכר נקבע בדרך כלל בעת חתימה על חוזה העסקה בין העובד והמעביד. ערכו של השכר הנקוב בחוזה משתנה בהתאם לאינפלציה / דיפלציה של הכסף. לעיתים מעסיקים מסכימים לכלול בחוזי עבודה סעיף הצמדה של השכר למדד או למטבע זר כלשהו. באופן זה נשמר שוויו הריאלי של השכר. אפשרות נוספת היא לערוך הסכם קיבוצי למניעת שחיקת השכר. הסכם שכזה מעניק תוספת יוקר לעובדים. על פי התאוריה המאקרו-כלכלית, העלאות שכר גורמות לאינפלציה, והקפאת שכר עוצרת אותה. על כן הצמדה גורפת של השכר למדד עלולה להכניס את המשק לסחרור אינפלציוני, והקפאת שכר משמשת לעצירתו של סחרור שכזה. ראו גם: האינפלציה בישראל. הקשר בין שכר, מוטיבציה וביצועים מחקרים מודרניים מראים כי בעוד הבטחת שכר גבוה משפרת את הביצועים של עובד כאשר המשימה דורשת התמדה או מאמץ גופני מתמשך, כאשר נדרשת מחשבה, זיכרון, או יצירתיות – אפשרות לתגמול גבוה יוצרת מתחים שפוגעים בביצועים.[דרוש מקור] לפיכך, מקובלת היום התפיסה שיש להשתמש בשיטות תגמול אחרות על מנת לדרבן עובדים, ובעיקר בכירים, על מנת לשפר את תפוקתם. לדוגמה, הטבה בדמות אופציות או תוכניות הטבה במניות, שמצד אחד מעניקות תגמול ארוך טווח הקושר את העובד לארגון ומצד שני לא יוצרות מתח הפוגע בביצועים. כמו כן, ישנן עבודות בהן העובד מתפקד בשלבים וכי ברוב שעות יום עבודתו ממתין לקבלת ביצוע העבודה ממעסיקו. בזמן המתנה זה העובד שרוי במצב הנקרא "שעמום", המתבטא בעייפות וחוסר מוטיבציה גם כאשר מתקבלת ביצוע עבודה מהמעסיק ולכן נהוג לאותם עובדים "משועממים" להעלות את השכר ובכך תעלה המוטיבציה[דרושה הבהרה]. השכר בישראל בישראל קיימת רגולציה בתחום קביעת שכר העובדים, תוך קביעת שכר מינימום. כמו כן קיימת הגבלת שכר מקסימום לבכירים בתאגידים פיננסיים. לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/צבי_ארץ_ישראלי] | [TOKENS: 7483] |
תוכן עניינים צבי ארץ-ישראלי צבי ארץ-ישראלי (שם מדעי: Gazella gazella gazella) הוא תת-מין של המין צבי מצוי. הצבי הוא אחד מסמליה של ארץ ישראל הנקראת בתנ"ך גם ארץ הצבי. הצבי הארץ-ישראלי הוא אוכל העשב הגדול היחיד שנותר בישראל בתפוצה רחבה, והוא נתון בסכנת הכחדה. תיאור פרוות הצבי היא ברובה חומה-אפורה. גון הצבאים משתנה בין האוכלוסיות, והצבאים הדרומיים נוטים להיות בהירים יותר. לכל הצבאים יש כסות חורף כהה וצפופה יותר אותה הם משירים באביב. צבעם החום של הצבאים מותאם להסוואה ומכסה את רוב גופם. הבטן והאחוריים מתאפיינים בצבע לבן, ובהם ממוקם הזנב, שצבעו שחור. לאורך צידי הגוף נמתח לרוב פס כהה, בצידי הפנים עוברים כתמים לבנים ששוליהם כהים-שחורים. בעת מנוחה, הצבאים רובצים בתנוחה המכסה את בטנם ואחוריהם, שצבעיהם בולטים, וכך חשופים רק צבעי ההסוואה, וכמעט אי אפשר להבחין בהם ממרחק. מלבד תפקיד ההסוואה המובהק של הצבעים המאפיינים את הגב הראש והרגליים, קיימות השערות שונות לגבי תפקיד הצבעים השונים. ההשערות נוגעות לתפקידים כגון וויסות חום ותקשורת חזותית. לעיתים נדירות, נולדים צבאים בעלי צבעים חריגים: בעמק הצבאים בירושלים נולדה ב-2016 עופרה בעלת כתמים לבנים בולטים על הגב, וברמות יששכר נצפו ב-2013 שתי צביות לבנות לחלוטין. בין הזוויגים קיימים הבדלים מורפולוגיים: הזכרים גדולים יותר, משקלם הממוצע 22 ק"ג וצווארם עבה יותר. משקל הנקבות הממוצע הוא 18 ק"ג, וגופן עדין יותר. לשני הזוויגים יש קרניים, אך קרני הזכר גדולות יותר באופן משמעותי, מכוסות בליטות עבות, מפושקות מעט בחלקן העליון ונוטות לאחור. בניגוד לקרני הזכרים, שאינן משתנות באופן ניכר בין פרטים שונים וכמעט תמיד סימטריות, קרני הנקבות קטנות משמעותית מקרני הזכרים, מלבד זאת הן דקות יותר, ובמקרים רבים עקומות, לא סימטריות ואף מעוותות. תפוצה הצבי הארץ-ישראלי היה נפוץ בעבר בכל החבל הים-תיכוני של ארץ ישראל, ובמדינות השכנות לה. התפשטות היישוב החקלאי, המודרניזציה והופעת הנשק החם החל מסוף המאה ה-19 המיטו אסון על אוכלוסיות הצבאים, כמו גם על יונקים גדולים אחרים. תרמה לכך גם העובדה כי בשר הצבי הוא חלאל ולכן ציד הצבאים, נוסף על היותו נחשב כמאפיין "גבריות" ו"גבורה" במזרח, היה בעל תועלת כלכלית (זאת בניגוד לחזירי הבר שאינם חלאל ולכן לא ניצודו). עם קום המדינה נותרו בשטח ישראל אוכלוסיות שרידיות בלבד של צבאים. מאמצי המדינה לאכוף את חוקי שמירת הטבע, בשילוב עם צמצום הנשק החם בכפרי המיעוטים והחלת המשטר הצבאי שם הביאו להתאוששות הדרגתית באוכלוסיית הצבאים. קפיצת מדרגה משמעותית חלה לאחר הרעלת הטורפים הגדולה ב-1964 שהביאה לחיסולם הכמעט מלא של אוכלוסיות הטורפים הטבעיים (תנים, זאבים) וסייעה בשיקום האוכלוסייה. בשנות ה-80 נמצאה אוכלוסיית הצבאים בשיאה, וכך הפך הצבי נפוץ בחלקה הצפוני של ישראל, החל מצפון הנגב, הרי יהודה, מדבר יהודה, הרי ירושלים, שפלת יהודה, דרום מישור החוף, הגליל העליון, הגליל התחתון והגולן (לאחר מלחמת ששת הימים לא התגלו בגולן צבאים שכן הם חוסלו, בדומה ליונקים אחרים, על ידי האוכלוסייה המקומית ועל ידי חיילים ממחנות הצבא הסורי שהתקיימו ברמה. לאחר המלחמה הועברו לגולן כ-20 צבאים מהאוכלוסייה שהתקיימה ברמות יששכר ואלה היוו את גרעין השיקום של האוכלוסייה באותו אזור). בשנות ה-80 דווח על קיומן של אוכלוסיות צפופות של צבי ארץ-ישראלי ברמת יששכר, בקדש נפתלי ובדרום רמת הגולן, ובשלב מסוים אף היה צורך בציד מבוקר על מנת לצמצם אוכלוסיות אלה שהתרבו יתר על המידה. מאז שנות ה-80 אוכלוסיות הצבי הארץ-ישראלי מצטמצמות בהדרגה עקב שילוב של גורמים: אוכלוסיית הצבאים בארץ, נכון לדצמבר 2021 היא 4,300 פרטים לעומת 2017 שבה האוכלוסייה הוערכה בכ-3,000 פרטים המרוכזים בעיקר בגולן, בגליל, ובהרי יהודה. להלן תוצאות הספירה של השנים האחרונות: תזונה ובתי גידול הצבאים הם צמחוניים, וניזונים ממגוון רב של צמחים, לרוב מעלווה וצמחים חד שנתיים. צבאים נצפו אוכלים מגוון רב של מזונות מן הצומח, החל בבלוטי אלון, ועד לפקעות אשר נחפרו מן הקרקע. הצבאים לומדים מאימותיהן אילו צמחים כדאי לאכול, וצבאים שלא גדלו בטבע או התייתמו מאם חסרים את הידע הזה. תופעה זו הודגמה בניסוי שבוצע ברמות יששכר, במהלכו שוחררה בשדה פתוח צבייה יתומה שגודלה בשבי, והחוקרים גילו שהיא אוכלת כל מה שעומד בדרכה, בין השאר קופסת סיגריות שהייתה מונחת על הרצפה. בהינתן האפשרות, לרוב בסוף החורף ובאביב, אוכלים הצבאים עשבים ירוקים, בעיקר בשדות פתוחים. הצבי ניזון בעיקר מדגניים, ומאוחר יותר בשנה גם מצמחים דו-פסיגיים. בעונות העשירות במים, רועים הצבאים בעיקר בשטחים פתוחים רחבי ידיים. כאשר זמינות המזון יורדת, עוברים הצבאים בהדרגה להתקיים על עלי שיחים ועצים. הצבאים ממעיטים לשתות מים נוזליים בעונות קרות, וצורכים את המים להם הם זקוקים מהמזון, אך בקיץ הם לרוב מסתובבים בקרבת מקור מים גדול ושותים מספר פעמים ביום. בית הגידול הטיפוסי שלהם לרוב כולל שטחי עשב רחבי ידיים, או אזור חורש דליל. הצבאים מעדיפים אזורים הרריים, ועל כן המין אליהם הם משתייכים נקרא באנגלית "Mountain Gazelle". בחורף, בעמק הצבאים, הצבאים עוברים מאכילת עשב יבש, לאכילת עלי שלכת, ציפות שקדים וזיתים, להם יעילות תזונתית וכמות קלורית גבוהה. בית גידול חשוב לצבאים בישראל הוא עמק הצבאים, בירושלים. ב-2008 היו בעמק 12 צבאים, ב-2019, היו 45 פרטים, ובאפריל 2021, נספרו 75 פרטים. העופר הראשון שנולד ב-2021 נקרא "פייזר" ברוח התקופה. בסוף חודש מאי 2022, נספרו בעמק 83 פרטים. התנהגות וארגון חברתי הצבי פעיל בשעות הקרירות של היום, וקל לאתרו בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות בין הערביים. הצבאים לרוב מבלים את שעות הבוקר המוקדמות באכילת כמויות גדולות של עשב, ובשעות החמות רובצים באזור מוסתר ומוצל, נחים ומעלים גירה. הצבאים פעילים במשך כל שעות היום במזג אוויר קריר, ואינם רגישים לגשמים. בשעות החמות הצבי נח בצל עץ ובלילה הוא רובץ בשטח פתוח, בתוך גומה שחפר ברגליו. באזורים בהם קיימת פעילות אדם, הצבאים מעבירים את פעילותם באופן חלקי לשעות הלילה, בעיקר בלילות מוארים היטב, כגון לילות של ירח מלא. לצבאים יש יכולת למידה והסתגלות, שמתבטאת במספר תחומים. כאמור, הצבאים לומדים מאימם לזהות את המזון הראוי לאכילה. הצבאים מסוגלים גם ללמוד להתאים את דפוסי פעילותם לסביבה משתנה. בפארק עמק הצבאים הסתגל עדר לשעות הפתיחה והסגירה של הפארק, על מנת לשמור מרחק מבני אדם, ושעות הפעילות של הצבאים בשטח הנגיש למבקרים חופפות לשעות בו הפארק ריק מאדם. כמו כן, לצבאים יש יכולת להבדיל בין אינדיבידואלים, לא רק בקרב בני מינם, אלא גם בקרב בני אדם עימם הם באים במגע בקביעות. בישראל נצפו צבאים בקרבת שטחים חקלאיים, המפגינים אדישות כלפי חקלאים בטרקטורים אשר אין חשש שיפגעו בהם, אך בורחים בבהלה ממכוניות פרטיות, העלולות להשתייך לציידים. הצבי הוא חיה חברתית. הנקבות נעות בטריטוריה בעדר קטן, שמורכב בעיקר מקרובות משפחה, ונקבות נוהגות להישאר בעדר בו נולדו עד סוף חייהן. גודל העדר נע בין שתי נקבות לשש עשרה, ונקבע בעיקר לפי היצע המזון בסביבה, כאשר באזורים עשירים במזון הנקבות יכולות להרשות לעצמן לקיים עדר גדול ובטוח מטורפים מבלי לחשוש ממחסור במזון. עדרי נקבות מגנים על שטחן מפני נקבות חיצוניות, אך מפגינים אדישות לכניסת זכרים לשטחן. זכרים בוגרים וחזקים יחסית, אשר יכולים לגונן על שטח מפני זכרים אחרים ביעילות, תוחמים לעצמם טריטוריות שגודלן עד חצי קמ"ר, בשטחים העשירים במזון, לרוב בחפיפה חלקית או מלאה לטריטוריה של עדר נקבות מסוים. הזכרים מסמנים את השטח בערמות גללים ובשתן (תחנות ריח). ברוב המקרים, הזכר הטריטוריאלי מזדווג באופן בלעדי עם הנקבות בשטח שלו, וכל העופרים הם צאצאיו. הזכר הטריטוריאלי הודף כל זכר שמנסה להיכנס לשטחו, במחוות גוף מאיימות, ובמקרה הצורך באלימות של ממש. קרבות צבאים זכרים לרוב מתקיימים רק כשהזכר הפולש מסרב לסגת, ואף זכר לא מכיר בדומיננטיות של האחר ונכנע. הזכרים הולמים זה בזה בקרניהם, עד ההכרעה, שלרוב כרוכה בפציעה ואף מוות של הזכר המובס. קרבות אלו אינם שכיחים וקשה לצפות בהם, אך לעיתים קרובות זכרים צעירים, עופרים ונקבות נלחמים זה בזה בעדינות כמשחק. לעיתים נדירות עימותים טריטוריאליים בין נקבות מגיעים גם הם לכדי אלימות. העופרים הזכרים מגורשים בהגיעם לבגרות, לרוב בגיל חצי שנה מעדר הנקבות על ידי הזכר הטריטוריאלי, והזכר לא מהסס לגרש את צאצאיו שלו. הזכרים שאינם חזקים מספיק להחזיק בטריטוריה מובחרת הכוללת נקבות, חיים ב"עדרי רווקים", שהם לרוב ניידים יותר, ובעלי הרכב יציב הרבה פחות. זכרים מצטרפים לעדרים אלו כאשר הם צעירים, לאחר שגורשו מהעדר בו נולדו, ונשארים בעדר הרווקים עד שהם מתבגרים ומחליטים לצאת למצוא טריטוריה משל עצמם. זכרים מבוגרים שהודחו משטחם על ידי זכר צעיר וחזק יותר מוצאים גם הם את דרכם לעדרי רווקים. זכרים מסוימים, לעיתים אלו שטרם מצאו עדר רווקים או גורשו מאחד, חיים לבדם, והחזקים בהם מחזיקים טריטוריה זמנית בעונת הרבייה. גלריה לקריאה נוספת קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://www.matific.com/guest/contact-us/] | [TOKENS: 2492] |
תפריט נגישות העצימו את כיתתכם עם למידה מתמטית מרתקת ומבוססת ראיות תמכו במסע הלמידה של ילדכם בעזרת מתמטיקה אינטראקטיבית ומהנה בבית שתפו פעולה עם מטיפיק כדי לשפר את תוצאות הלמידה בכל רמה אפליקציית המתמטיקה שתלמידים אוהבים שמשפרת תוצאות עוזרת לתלמידים בגילאי 4-15 להצטיין במתמטיקה. 50+ שפות 70+ מדינות 2000s כל הפעילויות מיליארדים של בעיות מתמטיות שנפתרו מיליוני לומדים 15000+ ביקורות 5 כוכבים מחקרים של צד שלישי מראים יעילות מוכחת בביצועים של תלמידים השימוש במטיפיק בכיתה משפר את תוצאות התלמידים. המורים ממליצים על מטיפיק לעמיתיהם וממשיכים להשתמש בה בכיתה. סביר יותר שתלמידים יסכימו שהם "רוצים ללמוד מתמטיקה". מסלול למידה מותאם אישית פעילויות מתמטיקה לגילאי גן חובה עד כיתה ו' עם פדגוגיה ייחודית שתוכננה ע"י מומחי חינוך. חווית תלמידים חווית הורים חווית מורים חווית תלמידים פעילויות המתמטיקה הטובות בעולם התרגול לתלמידים הינו מהנה ואינטראקטיבי. תכנית מטיפיק מפתחת יכולת פתרון בעיות וחשיבה ביקורתית ומפחיתה את תחושת החרדה ממתמטיקה. התוכן הפדגוגי עטוף במסע גילוי מהנה. מסלול הלמידה של התלמידים מכסה את תכנית הלימודים המלאה עם נושאים ומיומנויות המסודרים באופן המאפשר טיפול בפערי ידע ומתן מענה ספציפי לכל תלמיד. בנוסף התלמידים יכולים לתרגל מיומנויות ספציפיות באזור התרגול. חווית הורים המורה הפרטי של ילדיך עודדו את ילדיכם לשחק במטיפיק במשך 30 דקות בשבוע - הפלטפורמה תדאג לשאר. אזור ההורים מאפשר לכם לראות את התקדמות ילדיכם בזמן אמת מכל מכשיר. הדוחות מציגים תובנות לגבי תכנים בהם הושגה שליטה ומיומנויות בהן נדרשת עזרה. עדכונים שבועיים ישלחו אליכם על מנת לעדכן על התקדמות ילדיכם. חווית מורים פחות ניהול, יותר הוראה עודדו את תלמידיכם לשחק במטיפיק למשך 30 דקות בשבוע, והמערכת תדגיש בפניכם בזמן אמת את הנושאים בהם הם שולטים ואת אלה בהם יש צורך בתרגול נוסף. עדכונים שבועיים ישלחו אליכם כדי ליידע אתכם על התקדמות תלמידיכם. הסביבה מאפשרת חיפוש ואיתור תכנים ספציפיים, שתוכלו לשייך לתלמידים ולשלבם בלמידה בכיתה ובבית. עבור מורים שמתכננים מראש, ניתן לבנות תכנון חודשי ואף שנתי הניתן לעריכה בקלות. השיטה של מטיפיק משפרת את התוצאות ב- 34% השימוש במטיפיק בכיתה משפר את תוצאות התלמידים. אוניברסיטת מערב סידני מעוררת מעורבות של 89% המורים ממליצים על מטיפיק לעמיתיהם וממשיכים להשתמש בה בכיתה. וירג'יניה, ארה"ב מגבירה עניין ב- 31% סביר יותר שתלמידים יסכימו שהם "רוצים ללמוד מתמטיקה". טמיל נאדו, הודו העקרונות הפדגוגיים של מטיפיק הכוח המרכזי של מטיפיק טמון בעקרונות הפדגוגיים שפותחו על-ידי מומחים מסטנפרד, הרווארד, ברקלי ומכון איינשטיין. מטיפיק היא המלווה שלכם ללמידה - בכל זמן ובכל מקום זמין ב חנות האפליקציות Google Play דפדפן אינטרנט חנות מיקרוסופט התחילו ניסיון חינמי במטיפיק מטיפיק היא סביבת למידה זוכת פרסים עם מי אנחנו עובדים ? מה שאנו מציעים פעילויות מתמטיות מוצר מידע נוסף חברה |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/רשות_המסים_בישראל] | [TOKENS: 4732] |
תוכן עניינים רשות המסים בישראל רשות המסים בישראל היא גוף ממשלתי הפועל המהווה יחידת סמך של משרד האוצר ועוסקת בעיקר בגביית מיסים וכן במתן מענקים ממשלתיים מסוימים. הרשות הוקמה ב-1 בספטמבר 2004, בעקבות החלטה של ממשלת ישראל לאחד את האגפים לגביית מיסים - אגף מס הכנסה ומסוי מקרקעין, אגף המכס ומע"מ ושע"ם (שירות עיבודים ממוחשבים). המטרה הייתה "לאחד את ניהול נושא גביית המיסים תחת מנהל ראשי אחד ולהסמיך אותו על פי חוק להפעיל את חוקי המס הרלוונטיים". מבנה ארגוני הרשות מונה כ-5,500 עובדים, בהנהלה וביחידות השדה. הנהלת הרשות, המרכזת את פעילות המטה, מטפלת בנושאים מקצועיים כמפורט: יחידות השדה היסטוריה המכס, כמס המוטל על סחורה המועברת ממדינה אחת לשנייה, הופיע לראשונה במאות ה-18 וה-19. עד אז הוטל המס על העברת סחורות בדרך של תשלום עבור השימוש בדרכים, מעבר בגשר שעל פני נהר, שימוש בנמל וכן עבור הגנה בהעברת אנשים או סחורות ממקום למקום. מדיניות המכס בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית נקבעה בהתאם לעקרונות השיטה הטורקית בעניין ועד שנת 1838 חל איסור על סחר חוץ. בשנת 1838, שנת הרפורמות הגדולות בטורקיה, בוטל האיסור על יבוא ויצוא סחורות בחוזים מסחריים ונקבע מכס על יבוא בשיעור של 5% מערך הסחורה ומכס על יצוא בשיעור של 2.12%. הבסיס החוקי לגביית המכס בתקופת המנדט הונח בפקודת המכס (1929), פקודת גבול המכס (1924), פקודת תעריף המכס והפטורים (1937) ושורה ארוכה של פקודות, תקנות וצווים. עם התבססותו של השלטון המנדטורי בארץ, עלתה חשיבותו של המכס ובמרוצת הזמן, היווה המכס את המקור העיקרי להכנסותיה של הממשלה המנדטורית בכלל וממסים בפרט. עם הנהגתו של מס הכנסה בארץ, החל לרדת חלקו של המכס בכלל הכנסותיה של הממשלה המנדטורית ממסים. מרביתם של שיעורי המכס בתקופת המנדט היו שיעורים קצובים. הקמת מדינת ישראל הביאה לשינוי במדיניות הכלכלית של הממשל בארץ ובכלל זה גם שינוי במדיניות המכס. העקרונות הבסיסיים עליהם הושתתה מדיניות המכס היו: הגדלת הכנסות, עידוד התעשייה המקומית על ידי הטלת מכס על מוצרי יבוא מוגמרים (שהיו פטורים עד אז) והרחבת מסגרת הפטור לגבי חומרי גלם וציוד לתעשייה, סיוע בשיפור מאזן התשלומים על ידי ייקורם של מוצרי היבוא בעזרת המכס המוטל עליהם ועידוד היצוא על ידי החזרת המכס לגבי חומרי גלם שהשתמשו בהם ליצור מוצרים לייצוא. לאורך השנים חתמה רשות המיסים על חמישה הסכמי מכס בילטרליים במסגרת תוכנית שמפעיל מינהל המכס להקל על יבוא ויצוא של סחורות. לרשות המיסים הסכמים מול רשויות המכס של ארצות הברית, טאיוואן, קוריאה הדרומית, סין וקנדה. | מס הכנסה הוטל בארץ ישראל, לראשונה, בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1941 כאשר היו בארץ כמיליון וחצי תושבים. כניסתו שינתה את פני מערכת המיסים בתקופת המנדט. הבסיס עליו הוטל המס היה "יכולת התשלום", שנקבעה על יסוד ההכנסה השנתית הכוללת תוך מתן ניכויים שונים. על ההכנסה השנתית החייבת במס הוטל מס בשיעורים העולים עם ההכנסה (שיעור המס השולי נע בין 5% ל-30%). עם כינונה של המדינה קיבלה הממשלה בירושה מממשלת המנדט, מחלקת מס הכנסה מצומצמת למדי. מספרם של הנישומים שהיו ידועים למחלקה זו ב-15 במאי 1948 היה 88,560. ב-21 במאי 1948 התפרסמה ההסמכה הכללית להעברת סמכויות מממשלת המנדט לממשלה הזמנית, ומכוחה סמכויות הגבייה של מושלי המחוזות לפי, בין השאר, פקודת המיסים (גביה) ופקודת מס הכנסה, הועברו לשר האוצר. שע"ם (ראשי תיבות של "שירות עיבודים ממוכנים") היה יחידת מחשוב עצמאית של מינהל הכנסות המדינה שהוקמה ב-1 בינואר 1960, וכעת של רשות המיסים. מנהלה הראשון, יצחק נעמן, הוא שהגה את שמה. עד הקמת שע"ם השתמש אגף מס הכנסה בשירותי המרכז למיכון משרדי (מל"מ), שהיה לשכת שירות של כל משרדי הממשלה. עם הקמתו מנה שע"ם כחמישים עובדים. כיום מונה שע"ם כ-500 עובדים ותקציבו (לשנת 2016) עומד על 160 מיליון ש"ח. המשתמש העיקרי בשירותי שע"ם הוא רשות המיסים, וכן משתמשים בשירותיו מייצגים, לפעולות מול רשות המיסים. ב-1 ביולי 1976 פורסם חוק מס ערך מוסף והותקנו התקנות להפעלתו, שש שנים לאחר ששר האוצר פנחס ספיר מינה ועדה ציבורית בראשות השופט שלמה אשר, לבחינת ההיערכות להטלת המס מבלי לגרום לעיוותים כלכליים וחברתיים. בשנת 1976, עם הפעלת חוק המע"מ, שונה שמה של "הנהלת המכס והבלו" ל"הנהלת המכס ומע"מ". רשות המיסים הוקמה ב-1 בספטמבר 2004, בעקבות החלטה של ממשלת ישראל ב-15 בספטמבר 2003 לאחד את גופי גביית המיסים. לרשות המיסים אוחדו אגף מס הכנסה ומסוי מקרקעין (שנודע גם בשם "נציבות מס הכנסה"), אגף המכס והמע"מ ושע"מ (זרוע המחשוב של אגף מס הכנסה). לראש הרשות החדשה מונה איתן רוב, שהיה קודם לכן מנהל אגף המכס והמע"מ. החליף אותו ג'קי מצא. ב-2 בינואר 2007 עצרה המשטרה את מצא, את קודמו בתפקיד, איתן רוב, ובכירים נוספים ברשות, בחשד של קבלת שוחד, במה שנודע כ"פרשת רשות המיסים". כממלא מקומו הזמני מונה ד"ר יוסי בכר. בעקבות המעצר פרש מצא מתפקידו, ומאוחר יותר הורשע ונדון לשנת מאסר. בשנת 2011 הורשע דוד ואנונו בלקיחת שוחד, קשירת קשר לביצוע פשע, שיבוש מהלכי משפט ועבירות נוספות שעשה בעת שהיה מנהל אגף חקירות ומודיעין ברשות המיסים, ונידון לשש שנות מאסר בפועל. תקציב רשות המיסים לשנת 2016 הוא 2.15 מיליארד ש"ח, לא כולל תקציבי מענקים, פיצויים והקלות שהרשות מתפעלת שעמדו על 2.46 מיליארד ש"ח בשנת 2015. בחודש אוגוסט 2021 יצאה רשות המיסים בתוכנית למלחמה במעלימי מס, על פי התוכנית לרשות תהיה גישה כמעט אוטומטית לחשבונות הבנק של חשודים בהעלמות מס. נציבי מס הכנסה וראשי רשות המיסים משימות של רשות המיסים תפקידה העיקרי של הרשות הוא לעסוק בגבייתם של המיסים הבאים: לרשות המיסים ישנה יחידה לחקירת העלמות מס, הלבנת הון וכו' שפועלת בשיתוף משטרת ישראל וגופי אכיפת חוק נוספים. תפקידים נוספים: מיסים שבוטלו ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/קו_קלוקס_קלאן] | [TOKENS: 17165] |
תוכן עניינים קו קלוקס קלאן קוּ קְלוּקְס קְלָאן (באנגלית: Ku Klux Klan) הוא שמם הכולל של מספר ארגוני טרור גזעניים בארצות הברית, אשר דוגלים בעליונות לבנה, גזענות ושנאה למיעוטים. קורבנותיו העיקריים של הארגון הם מיעוטים אתניים כגון אפרו-אמריקאים, יהודים, מוסלמים אמריקאיים, היספנים, אסייתים וילידים אמריקאים. הארגון המקורי הוקם בשלהי המאה ה-19 כתגובת נגד לביטול העבדות וביצע מאות פשעים אלימים נגד אפרו-אמריקאים. בגלגולו השני, בתחילת המאה העשרים, אימץ הארגון זיקה נוצרית פרוטסטנטית אנטי-קתולית. נכון ל-2024, ארגוני הקו קלוקס קלאן עדיין קיימים, אך במתכונת מצומצמת. על פי הערכות שונות, נכון ל-2016, היו בכלל ארגוני הקו קלוקס קלאן בין 3,000 ל-6,000 חברים. הקו קלוקס קלאן מפוצל כיום למספר ארגונים בינוניים וקטנים, בהם הקלאנים האימפריאליים של אמריקה, הקלאנים של קמליה הלבנה, האבירים הלבנים הנאמנים של הקו קלוקס קלאן, הקלאנים הלבנים של הקו קלוקס קלאן ועוד. עיקר פעולותיהם הם עצרות, הפגנות, פשעי שנאה, שיתופי פעולה עם ארגוני ימין קיצוני שונים, חלוקת פליירים ועוד. אטימולוגיה מקור שמו של הארגון הוא שילוב של המילה היוונית "קיקלוס" (κύκλος, בתרגום מיוונית: "מעגל") ושל המילה האנגלית "Clan", שפירושה בעברית הוא "שבט", או במשמעות רחבה יותר "קבוצת אנשים". כלומר, בתרגום חופשי לעברית, מכונה הארגון: "מעגל השבט", או "מעגל שבטי". את שם הארגון נהוג לרשום כראשי התיבות: "KKK". שלושה דורות של קו קלוקס קלאן ארגון ה"קו קלוקס קלאן" הראשון נוסד ב-24 בדצמבר 1865, זמן קצר לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקנית, על ידי קבוצה של פעילים לבנים מדרום ארצות הברית שפעלו לשמור על הדומיננטיות החברתית שלהם. על חברי קבוצת פעילים זו נמנו תומכי המפלגה הדמוקרטית, אשר חברו לוותיקי צבא הדרום – שהובס במלחמה. מייסדי הארגון, אשר מנהיגם ה"עליון" היה נייתן בדפורד פורסט, שמו להם למטרה להתנגד למשטר השיקום ("Reconstruction"), אותו כפה הצפון, אשר ניצח במלחמה – על הדרום. מלחמת אזרחים זו הייתה למעשה על שחרור העבדים כאשר הדרום נאבק על שימור העבדות והצפון שניצח תבע את ביטולה. מטרה נוספת אשר בזכותה הוקם הארגון, הייתה התנגדות לשלטון הרפובליקני באמריקה. באותה תקופה המפלגה הרפובליקנית הובילה את ההתנגדות לעבדות ותמכה בזכויות לשחורים, ובסיס כוחה היו מדינות הצפון והמערב ואילו הלבנים תושבי מדינות הדרום, שהתנגדו לזכויות לשחורים ואף מנעו מהם להצביע בבחירות, תמכו בעקביות במפלגה הדמוקרטית (Solid South) וקבעו את התנהלותה. לשם יישום והגשמת מטרות הארגון, נקטו חבריו בגישה ובאמצעים תוקפניים ואף מיליטנטיים. אמצעים אלו כללו: הגישה המיליטנטית החריפה בחלוף הזמן, ועד מהרה החלו חברי הארגון לנקוט באלימות קשה, אשר התבטאה אף ברצח של אלפי פעילים רפובליקניים ושחורים. בקבוקי תבערה היו נזרקים לתוך כנסיות של עבדים משוחררים או לבתיהם, ללא הבחנה; מקרי אלימות ורצח של תקיפה באמצע הרחוב, לינץ' או תלייה היו שכיחים. אנשי הקלאן, כמו גם ארגונים סודיים נוספים שפעלו בתקופה זו, קיימו משטר טרור שכלל תקיפות ומעשי רצח במטרה לשמור את הלבנים בעמדת כוח ולמנוע מהשחורים להשיג כוח על ידי מניעת הצבעה והשתתפות במוסדות פוליטיים, להשיג עבודה ורכוש או לזכות בהשכלה. הם גם תקפו אנשים ממדינות הצפון, מורים וסוכנים של הלשכה לעבדים משוחררים (אנ'). מחקר על התקופה של 1868 עד 1871 מעריך כי אנשי הקלאן היו מעורבים ב-400 מעשי לינץ'. פעולותיו האלימות של הארגון חוללו תגובת נגד קשה בצפון, והובילו את האליטה הדרומית להסתייג מפעולותיו, בין השאר משום שאנשי אליטה אלה ראו בקיומן אמתלה, המאפשרת לצבאות הפדרליים להמשיך לפעול בדרום. הארגון החל לשקוע בין השנים 1868–1870, עד היעלמותו המוחלטת בתחילת שנות השבעים של המאה התשע עשרה. זאת, בעקבות פעולתו הנמרצת של נשיא ארצות הברית, יוליסס ס. גרנט, אשר פעל למיגורו. במסגרת פעילותו המונעת של גרנט, נחקק בשנת 1871 חוק זכויות האזרח של 1871 (Enforcement Act of 1871), הידוע גם בכינויו: "חוק הקו קלוקס קלאן". החוק איפשר לנשיא לעקוף את צו הביאס קורפוס. במסגרת החוק אכיפת החוקים במדינות הדרום בוצעה על ידי חיילים פדרליים במקום אנשי מיליציה של המדינה, ואנשי הקלאן נתבעו בבתי משפט פדרליים, בהם לעיתים קרובות רוב המושבעים היו שחורים. באופן זה נקנסו ונאסרו מאות מאנשי הקלאן, והביאס קורפוס הושעה בתשעה מחוזות של קרוליינה הדרומית. כתוצאה מכך נהרס ארגון הקלאן במדינה זו, ובהמשך הוא דעך בשאר מדינות הדרום למשך עשרות שנים. עם זאת, עד סוף תקופת שיקום הדרום בשנת 1877, לבנים תומכי המפלגה הדמוקרטית הצליחו באמצעות שוחד, הפחדות ואלימות בקלפיות, להשיג שליטה כמעט מלאה על המחוקקים במדינות הדרום. הם העבירו חוקים שהפכו את הרישום לבחירות למסובכות יותר, והפחיתו את מספר השחורים בקלפיות. בשנים הבאות הועברו חוקים כדי להפחית הצבעת שחורים ולבנים עניים באמצעות התניית ההצבעה בתשלום מס מיוחד, דרישות לרכוש או תושבנות, מבחני השכלה ועוד. אף על פי שצעדים אלה נדרשו מכל התושבים, חלק מהאמצעים יושמו באופן סלקטיבי נגד שחורים. כמו כן במדינות רבות פטרו בחוק לבנים ממבחני אוריינות. התוצאה הייתה ששחורים לא הצביעו ולא השתתפו בחבר מושבעים, ולא הייתה להם נציגות פוליטית רשמית. כתוצאה מכך, למרות דיכוי הקלאן, מעשי הלינץ' והאלימות נגד שחורים נמשכה גם לאחר מכן כאמצעי אפקטיבי לשלול מהם זכויות רבות. לדוגמה בשנת 1911 נרצחה במעשה לינץ' האישה השחורה Laura Nelson יחד עם בנה L.D בידי לבנים. תמונות הלינץ' פורסמו ונמכרו כגלויות, דבר שהיה שכיח בזמנו. בשנת 1915 נוסד ארגון חדש, אשר נשא את השם "קו קלוקס קלאן" בידי ויליאם ג'וזף סימונס, סמוך לאטלנטה, בירת ג'ורג'יה. הסיבה הישירה העיקרית להקמתו הייתה הסרט "הולדתה של אומה", שפאר את ה-"קו קלוקס קלאן" הראשון. צמיחת הארגון הייתה על רקע רגשות נגד הגירה, נגד קתולים, נגד יהודים ונגד שתיית אלכוהול ששיקפו מתחים חברתיים שהיו בתקופה זו בעיקר נגד מהגרים חדשים. בניגוד לארגון הראשון, שהיה מחתרתי ופעל כנגד השלטון, היה הקו קלוקס קלאן השני ארגון רשמי, בעל כוח והשפעה פוליטיים, שהורכב מסניפים אשר הוקמו בכל רחבי המדינה. עם זאת החברות בארגון נשמרה בסוד, וחברים הסתירו את זהותם בציבור על ידי חבישת מסכות לבנות. הארגון אימץ טקסים ותלבושות שהופיעו בסרט "הולדתה של אומה". המייסד של הקלאן השני, סימונס, צירף כ-12 ארגוני אחות. מארגני קלאן, שכונו Kleagles, החתימו מאות מצטרפים חדשים, ששילמו דמי חבר, וקיבלו תלבושות KKK בתמורה. הארגון שמר על חצי מהכסף ושלח את שאר הכסף לסניפים לאומיים. כאשר מארגן סיים לגייס אנשים במקום מסוים, הוא ארגן תהלוכה, שכללה לרוב צלבים בוערים ולעיתים הגישו את התנ"ך למטיף פרוטסטנטי מקומי. והמארגן עזב את העיירה עם הכסף. בתחילה התקשה סימונס לגייס תומכים וכסף, והקלאן נותר ארגון קטן באזור אטלנטה עד שנות ה-20. הקבוצה פרסמה כתבי עת שונים לתפוצה לאומית, כולל Searchlight, Imperial Night-Hawk ו-The Kourier. גלגולו השני של הארגון, הדגיש את המאבק למען החלת איסור על שתיית משקאות אלכוהוליים, ועם אישור החוק, היה מעורב באופן פעיל מאוד בהחלתו. בשורש מאבק זה עמדו בעיקר תפישות אנטי-קתוליות, ועוינות למהגרים ממדינות קתוליות שבהן השתייה הייתה מנהג רווח, כמו אירלנד ואיטליה. להלכה, העוינות נבעה מכך שמהגרים אלו זוהו עם מנהגי שתייה ״זרים״ לארצות הברית, אך מתחת לפני השטח נבעה העוינות מתפישת מהגרים עניים כנחותים מבחינה שכלית וגזעית וכן עקב תחרות על מקומות דיור ועבודה. הקלאן השני יצא נגד מה שהוא ראה כהידרדרות מוסרית של התקופה, כולל גירושין, ניאוף, התנגדות לחוק היובש וכנופיות פשע. ביחס לקלאן הראשון והשלישי, הקלאן השני היה בעל אופי פחות אלים וחלקים ממנו פעלו באופן פוליטי. עם זאת כמו בגלגולו הקודם, גם ארגון זה נקט בפעולות אלימות, ביצע מספר מעשי לינץ', כמו גם גילויי אלימות אחרים ברחבי ארצות הברית. החלק האלים ביותר בקלאן השני פעל בדאלאס, טקסס. באפריל 1921, זמן קצר לאחר עליה בפופולריות של הארגון באזור, אנשי הקלאן חטפו את אלכס ג'ונסון (Alex Johnson), גבר שחור שהואשם כי קיים יחסי מין עם אישה לבנה. הם הצליפו בו בשוט וצרבו KKK במצחו. הקלאן נהנה מחיפוי של מערכת אכיפת החוק. ראש המשטרה והתובע המחוזי במקום סירבו להגיש תביעות והצהירו בפומבי כי הם מאמינים כי ג'ונסון ראוי לטיפול שקיבל. הודות לאישור זה של הכאה, אנשי הקלאן בדאלאס הצליפו ב-68 אנשים במהלך 1922 לבדה. רוב הקורבנות לאלימות היו למעשה גברים לבנים שהואשמו כי פגעו בנשותיהם באישומים כמו ניאוף, הכאת נשים, נטישת הנשים, הימורים או סירוב לתשלומי מזונות. הקלאן בדאלאס לא ניסה להסתיר פעילות זו של "אכיפה עצמאית" של מוסר, והתגאה בה בפומבי. אנשי הקלאן בדאלאס הזמינו כתבי עיתונים להצלפות. אנשי הקלאן באלבמה הצליפו בנשים וגברים, שחורים ולבנים, שהואשמו בזנות או ניאוף. אף על פי שאנשים רבים באלבמה זעמו על הכאת נשים, אף איש קלאן לא הואשם באלימות. חברים בקלאן נשבעו להגן על ערכים אמריקאיים ועל המוסר הנוצרי, וכמה כמרים פרוטסטנטים היו מעורבים ברמה המקומית של הארגון. עם זאת שום זרם פרוטסטנטי לא תמך באופן רשמי בקלאן. למעשה, המגזינים העיקריים של הפרוטסטנטים גינו שוב ושוב את הקלאן, וכך גם בכל העיתונות החילונית המרכזית. אנשי כנסייה רבים שהיו בולטים ברמה הארצית והמקומית גינו את הקלאן באופן מפורש. הקלאן השני פתח סניפים בערים במערב התיכון ובמערב ארצות הברית, הוא הגיע לרפובליקנים ולדמוקרטים כמו גם לחסרי שיוך פוליטי. היו לו תומכים רבים בכל רחבי ארצות הברית אבל הוא היה חזק במיוחד במדינות הדרום ובמערב התיכון. בשיא שגשוגו, באמצע שנות ה-20 של המאה העשרים, הוא מנה יותר מ-4 מיליון, ויש סבורים שעד 6 מיליון חברים. בחלק מהמקומות תמכו בו כ-20% מהתושבים הלבנים ובמספר מקומות התמיכה בו עמדה על 40%. חברי הארגון היוו אז כ-15 אחוז מכלל המצביעים בארצות הברית.הקלאן הגיע גם לקנדה, בעיקר למחוז ססקצ'ואן על רקע התנגדות לקתולים. ארגון הקלאן היה חזק במיוחד במדינת אינדיאנה, שם תמכו בו כ-30% מהגברים הלבנים. בשנת 1924 תמך הקלאן במועמד הרפובליקני אדוארד ג'קסון וסייע לו להפוך למושל. עיקר התומכים בקלאן במדינות הדרום היו קשורים למפלגה הדמוקרטית. באותה תקופה, מדינות אלו היו תחת שליטת המפלגה הדמוקרטית שהתנגדה לזכויות שחורים. קבוצות קלאן בדרום היו קשורות לסניפי משטרה, שריפים ועוד פקידים מקומיים שהיו קשורים למפלגה הדמוקרטית. הלבנים במדינות הדרום פיתחו שיטות של בחינות זכאות לבחירות, שמנעו השתתפות של השחורים ושל לבנים עניים בבחירות ובחברי מושבעים, ודבר זה הותיר את המפלגה הדמוקרטית ככוח פוליטי יחיד בדרום. דבר זה יצר מתח עם תומכי המפלגה הליברלים יותר שהיו בצפון. קתולים ודמוקרטים-ליברלים שהיו חזקים במיוחד בערי צפון מזרח ארצות הברית, החליטו להעלות את נושא הקלאן כנושא מרכזי בוועידה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות בעיר ניו יורק בשנת 1924. נציגיהם העלו הצעה שתוקפת באופן משתמע את הקלאן. ההצעה נפלה על חודו של קול אחד מתוך 1,100 צירים. הנציגים למרוץ הנשיאותי היו גיבס מק'אדו שהיה פרוטסטנטי עם בסיס תמיכה בדרום ובמערב בהם הקלאן היה חזק, ומושל ניו-יורק אל סמית' שהיה קתולי עם בסיס תמיכה בערים הגדולות. לאחר שבועות של ויכוחים מרים שני הצדדים נסוגו לטובת מועמד פשרה. בכמה מדינות, כמו אלבמה וקליפורניה, סניפי הקלאן פעלו למען רפורמה פוליטית. בשנת 1924 נציגי הקלאן נבחרו למועצת העיר אנהיים בקליפורניה. העיר נשלטה אז בידי אליטה של גרמנים-אמריקאים שהיו בעלי הרגלי שתיית בירה ולכן התנגדו לחוקי איסור השתייה. הקלאן בעיר ייצג כוח פוליטי עולה שהתנגד לשחיתות האליטה הישנה. לאחר הבחירות הם פיטרו עובדי עייריה קתולים, והחליפו אותם במינויים של הקלאן. המועצה החדשה הצליחה להעביר חוק יובש, ולאחר ההצלחה של צעד זה הקלאן קיים צעדות גדולות בעיר. האופוזיציה לקלאן שיחדה איש קלאן, השיגה את רשימות החברים הסודיות של ארגון, ופרסמה אותן ברבים, דבר שגרם לפגיעה בארגון המקומי. בשנת 1925 התקיימו בחירות מיוחדות בהן ניצחה האופוזיציה לקלאן, עיתון הקלאן המקומי נסגר בעקבות תביעת דיבה נגדו, והארגון באנהיים קרס. מאפיין מרכזי של הקלאן השני הייתה אופיו העירוני, דבר ששיקף מגמות עיור בכל מדינות ארצות הברית. לדוגמה במדינה הצפונית מישיגן, 40 אלף מתומכי הארגון גרו בעיר דטרויט, והיוו מעל למחצית מתומכי הארגון במדינה. רוב תומכי הארגון היו לבנים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך עד בינוני שניסו לשמור על מקומות העבודה והדיור שלהם מול גלים של תושבים חדשים שהגיעו לערים המתועשות – מהגרים מדרום ומזרח אירופה שהיו בעיקרם קתולים או יהודים, וכן תושבי הדרום, שחורים ולבנים שעברו לצפון. הגעתם של תושבים חדשים רבים לערים, שינתה במהירות את האופי של שכונות ויצרה מתחים חברתיים. בגלל גידול מהיר של אוכלוסייה בערים מתועשות כמו דטרויט ושיקגו הקלאן צמח במהירות במדינות המערב התיכון. הקלאן צמח במהירות גם בערים דרומיות שצמחו במהירות כמו דאלאס ויוסטון בטקסס. הקלאן משך אנשים רבים, אבל רובם לא נשארו בארגון במשך זמן רב. החברות בארגון התחלפה במהירות כאשר אנשים גילו שהקבוצה לא ענתה לציפיות שלהם. החברות בארגון פחתה כאשר המתחים חברתיים שהובילו להקמת הארגון ירדו. קבוצות ומנהיגים רבים יצאו נגד הקלאן, כולל כמרים פרוטסטנטיים בכירים כמו ריינהולד ניבור, ודבר זה גרר תשומת לב לאומית. יהודי ארצות הברית הקימו בשנת 1913 את הליגה נגד השמצה בתגובה לפשעי שנאה נגד יהודי, כולל המשפט ומעשה הלינץ' בליאו פרנק באטלנטה. מוקד התנגדות נוסף מול הקלאן היה הקמפיין של הארגון לאסור על בתי ספר פרטיים (שכוון במיוחד נגד בתי ספר פרטיים קתוליים). הקבוצות שהתנגדו לקלאן פעלו כדי להסתנן אליו, במטרה לפגוע בסודיות שלו. קבוצה אזרחית אחת מאינדאנה פרסמה רשימות של חברים בקלאן, והדבר הוביל לירידה חדה ברישום לקלאן. NAACP שפעל למען זכויות שחורים, יזם קמפיין חינוך לאומי כדי ליידע אנשים על פעילות הקלאן ולבצע לובי פוליטי בקונגרס נגד הקלאן. לאחר שהגיע לשיאו בשנת 1925, החברות בקלאן ירדה בצורה חדה לאחר מכן. היו גם אירועים ספציפיים שתרמו לירידת הקלאן. במדינת אינדיאנה פעל די.סי. סטיבנסון שהתמנה בשנת 1923 ל"דרקון הגדול" של המדינה וכן למנהיג הקלאן 7 מדינות נוספות. מאוחר יותר הוא דאג להפריד קבוצה זו מהקלאן הלאומי. הוא היה מקורב לפוליטיקאים רבים, במיוחד למושל המדינה אדוארד אל. ג'קסון. בשנת 1925 הוא נשפט והורשע בגין חטיפה, אונס ורצח של אישה לבנה צעירה בשם מדג' אוברהולצר, שביצע בסיוע מספר אנשים נוספים. הוא קיווה לחמוק ממשפט בזכות מעמדו, אבל האישה הרשיעה אותו בהודעה טרם מותה. הדבר גרם לשערורייה צבירות רחבה שפגעה בצורה קשה בתדמית הקלאן כארגון ששומר על החוק והסדר. כ־178,000 מתומכי הקלאן באינדיאנה עזבו אותו, והתמיכה בו במדינה הצטמצמה לכמות אפסית. ב-1927 תומכים של הקלאן באלבמה זרעו פחד ואלימות. הם ערכו מצעדים ליליים עם לפידים במטרה להפחיד אישים וארגונים שהתנגדו לדעותיהם. הם תקפו שחורים ולבנים בגין הפרה של נורמות גזעניות להפרדה בין גזעים ובגין מה שנראה להם כפגיעה בחוקי מוסר. דבר זה הוביל לתגובת נגד חזקה שהחלה בתקשורת. גרובר סי. הול, עורך "Montgomery Advertiser", כתב סדרת מאמרים שתקפו את הקלאן. הוא זכה בפרס פוליצר בשנת 1928 בזכות טורים אלה. שריפים דיכאו את הפעילות האלימה. פופולריות הארגון צנחה עוד בתקופת השפל הגדול, בעקבות שסעים פנימיים, התנהגות קרימינלית של מנהיגים, והתנגדות לארגון מטעם גופים חיצוניים. בשנות השלושים של המאה העשרים, פחת מספר החברים בקלאן לכ-30,000, והמשיך לדעוך בהדרגה – עד שחדל להתקיים באופן סופי, בסביבות שנת 1940. במהלך אותן השנים, התפצלו מספר קבוצות אשר היו שייכות לארגון – למספר פלגים בדלניים, אשר ניסו לפעול באופן עצמאי – למען הגשמת מטרותיהם. עם אותם הפלגים נמנה, בין היתר, הלגיון השחור. מספר קבוצות השתמשו בשם "קו קלוקס קלאן" בקרב מספר קבוצות עצמאיות שהתנגדו לתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, בעיקר בשנות ה-50 וה-60. בתקופה זו, יצרו קבוצות אלה לעיתים תכופות קשרים עם מחלקות שוטרים במדינות דרומיות, דוגמת: ברמינגהאם, אלבמה, כמו גם במשרדי המושל, דוגמת המקרה של ג'ורג' וולאס מאלבמה. מספר פעילי קלאן הורשעו בפרשות רצח ידועות, דוגמת רצח ארבע הילדות בפיצוץ הכנסייה הבפטיסטית בבירמינגהאם, אשר התחולל ב-1963, כמו גם רצח פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי, אשר התחולל ב-1964. עם זאת, יש המעריכים כי רוב מקרי הלינצ'ים והרצח כלל לא דווחו לרשויות אכיפת החוק, או שהושתקו באופן שיטתי וממוסד; על כן, לא הגיעו מעולם לידיעת הציבור הרחב או לאמצעי התקשורת. פופולריות הארגון צנחה באופן משמעותי, בעקבות שערוריות מתוקשרות, אשר נבעו מפשעיהם של חברי הארגון, כמו גם תמיכתו באידאולוגיות קיצוניות ובסמלי הנאציזם. סיבה נוספת לשקיעת הארגון נזקפת לזכותו של המאבק לביטול הפרדה גזעית, אשר נחל הצלחה אדירה בזמנו. כיום כיום, גלגולו השלישי של הארגון פועל באמצעות יחידות מקומיות נפרדות, ללא ארגון על כלשהו, ונחשב אחת מ"קבוצות השנאה" הקיצוניות בארצות הברית. כיום, קיימים ברחבי ארצות הברית עשרות ארגונים וקבוצות, העושים שימוש בשם "קו קלוקס קלאן", במלואו או בחלקו, כמו גם בחלק מסמליו. עם זאת, הערכות[דרוש מקור] בדבר המספר הכולל של חברי כל הארגונים הללו אינו עולה על כמה אלפים. אחת מאותן הקבוצות, אשר הוקמה בשנת 1997, היא הקלאנים האימפריאליים של אמריקה. נכון לשנת 2016, חוקרים מעריכים כי קיימות כשלושים קבוצות פעילות של הקו קלוקס קלאן בארצות הברית, המאוגדות בכ-130 סניפים ברחבי המדינה. הערכות אודות סך הפעילים הקיימים כיום בארגון, מציגות אומדנים של 3,000–8,000 אנשים. הערכות אלו אינן כוללות את מספר האנשים התומכים במסווה ובאופן בלתי פעיל בהשקפות ובאידאולוגיות הארגון, על כן מספר תומכים אלה אינו ידוע. בנובמבר 2014, הכריז מנהיג הארגון, ג'ון אבאר, כי ארגונו החליט לזנוח את מצעו הגזעני, וכי מעתה ואילך יהיה פתוח גם לשחורים, היספנים ויהודים, בתנאי שיקבלו על עצמם את תוכן ועקרונות חוקת הארגון. עוד הכריז אבאר, כי האפליה על רקע זהות מינית תיפסק, ומעתה ואילך יתמקד הארגון בלאומנות אמריקנית, במקום עליונות לבנה. לעומתו, טען בראדלי ג'נקינס, מנהיגם של כלל ארגוני הקלאן בארצות הברית, כי התבטאותו של אבאר נבעה מרצונו לזכות באהדה פוליטית, ואף דרש ממנו לחדול מדבריו, אשר כללו את שם הארגון, ככלי שרת לשם קידומו האישי.[דרוש מקור] בניגוד לטענות על התמתנות הארגון, באפריל 2016 קיים ה-KKK פעילות משותפת ראשונה עם התנועה הנאציונל-סוציאליסטית של ארצות הברית, במה שכונה "הברית הארית הלאומית". התנועה הנאצית דוגלת בצורה גלויה בנאו-נאציזם, והיא ארגון שנאה גזעני שפועל נגד יהודים, שחורים, זרים ולהט"ב. פעילי התנועה הנאצית צעדו במדים שחורים עם סמלי צלב קרס לצד פעילי קלאן עם מצנפות לבנות. הם הכריזו כי עליהם לשתף פעולה בשם מאבק באויב משותף. הדגל של "האובי המוסרי" של התנועה הוא דגל ישראל שנשרף באירוע. הנהגה האשף הגדול (קוסם, מכשף; "Grand Wizard") הוא התואר של המנהיג העליון של הקו קלוקס קלאן. ידוע שנייתן בדפורד פורסט, מייסד הקו קלוקס קלאן, נשא תואר זה. זהותם של האשפים הגדולים לאחר תקופת כהונתו של ברדפורד אינה ידועה, ולא ברור אם כלל היו קיימים. רק עם הקמתו של ארגון הקו קלוקס קלאן המודרני, קיבל תואר "האשף הגדול" משמעות מחודשת, בעת התכנסויות פומביות של הארגון. הסופר והפוליטיקאי דייוויד דיוק, אשר נודע לשמצה, בין היתר, בעקבות הכחשת השואה העקבית והממוסדת שלו – נשא בתואר "האשף הגדול" בשנים 1974–1978. כיום נושא אותו דון בלאק, מנהל האתר הבדלני הלבן "חזית הסופה" ("Stormfront"). מנהיגים מקומיים (בעיקר מדינתיים) של הקו קלוקס קלאן מקבלים את הכינוי "הדרקון הגדול" ("Grand Dragon"). הקו קלוקס קלאן והיהודים בגלגולו הראשון, לא היה לקו קלוקס קלאן עניין מיוחד ביהודים. הגלגול השני של הקלאן הוקם ב-1915, על רקע אנטישמי מובהק. בגלגולו הנוכחי, משתף הקו קלוקס קלאן פעולה עם ארגונים בעלי אוריינטציה אנטישמית ברורה, דוגמת: "זהות נוצרית" ו"תנועת היצירה". בסביבות 2007, הצהיר כריס ג'ונסון, מנהיג הקו קלוקס קלאן בקנטקי, כי התנועה מוכנה לקבל לשורותיה גם חברים ממוצא יהודי. למרות התבטאות זו, לא ברור עד כמה היא מבטאת את המגמה הכללית, בה דוגל הארגון. אוצר מילים חברות בקו קלוקס קלאן שמורה בסוד. בדומה לארגוני אחווה (אנ') אחרים, לקו קלוקס קלאן יש סימנים וביטויים מוסכמים, הידועים אך ורק לחברי הארגון, ואשר משמשים לשם זיהוי שייכות של אנשים שונים אליו. עמית רשאי להשתמש בראשי התיבות "AYAK" (בתרגום מילולי: "האם אתה איש קלאן?" ("?Are You A Klansman") במהלך שיחה, על מנת להזדהות בחשאי בפני חבר אחר של הארגון. המענה "AKIA" ("אני אכן איש קלאן") משלים את הנוהג. לאורך כל תולדות הארגון, טבע ארגון הקו קלוקס קלאן מונחים רבים, המתחילים בצמד האותיות האנגליות: "KL". להלן חלק ממונחים אלו:[דרושה הבהרה] המינוח לעיל נוצר על ידי ויליאם ג'וזף סימונס, כחלק מתהליך ההתחדשות של הארגון, ב-1915. בתרבות ראו גם קישורים חיצוניים הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/wiki/קטגוריה:ירושלים:_גנים_ופארקים] | [TOKENS: 251] |
קטגוריה:ירושלים: גנים ופארקים קטגוריות־משנה דף קטגוריה זה כולל את 5 קטגוריות המשנה הבאות, מתוך 5 בקטגוריה כולה. (לתצוגת עץ) דפים בקטגוריה "ירושלים: גנים ופארקים" דף קטגוריה זה כולל את 41 הדפים הבאים, מתוך 41 בקטגוריה כולה. (לתצוגת עץ) |
======================================== |
[SOURCE: https://pop.education.gov.il/tchumey_daat/teaching-units-stock/] | [TOKENS: 407] |
למידה מבוססת מיומנויות מאגר יחידות הוראה מתוקשבות איתור יחידה כל יחידות ההוראה תוצאות איתור {{item.Topic.label}} תחומי דעת - למידה קישורים לשירותים הדרך הקצרה ל... פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה. |
======================================== |
[SOURCE: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%90%D7%94&mobileaction=toggle_view_mobile] | [TOKENS: 23513] |
רפואה רפואה (הנקראת לעיתים גם רפואה קונבנציונלית או רפואה מקובלת), היא ענף של המדע ומקצוע, העוסק באבחון, מחקר, וטיפול במחלות, בשיפור הבריאות וברפואה מונעת. הרפואה מתבססת על הישגיהם של מדעי הטבע, החברה, והרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת השנים התפתחו במקצוע התמחויות בענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת חירום, רפואה כירורגית, רפואת עיניים, אף אוזן וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים – רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'. עיינו גם בפורטל פורטל הרפואה הוא שער לתחום הרפואה בוויקיפדיה. בפורטל ניתן למצוא קישורים לערכים רבים בנושא גוף האדם, בריאות, תחומי ענף הרפואה, מחלות ועוד. הישגיה של הרפואה המודרנית ניכרים, בפרט בגידול המשמעותי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, אך גם משיפור התברואה (סניטציה) והתזונה. לעיתים קצרה ידה של הרפואה, ובמחלות מסוימות היא יכולה להציע טיפול סימפטומטי ומסייע למחלה, אך אינה יודעת לרפא או לסייע בהחלמה. אדם שהוא בעל הכשרה והיתר לעסוק ברפואה נקרא רופא, והוא מורשה לעסוק ברפואה כללית ולהתמחות באחת או יותר מההתמחויות הרפואיות השונות. תוכן עניינים היסטוריה ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרה-היסטוריות. האדם למד מניסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגולות. הניסיון הועבר מדור לדור, הורחב ושוכלל. מכיוון שהידע התבסס על ניסיון ואמונה ולא על שיטות מדעיות, ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו. בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליונים – רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. גם בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר ולדת. השימוש בתפילות, קמעות ולחשים כהגנה מפני מחלות, רווח במדינות לא מפותחות וקיים גם במדינות מפותחות. טקסטים מראשית הציוויליזציה מעידים על התקדמות הרפואה וניסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האמון באמונות הטפלות ובמאגיה. הידע באנטומיה ובפיזיולוגיה היה מועט מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות. במצרים העתיקה התבססה הרפואה על שילוב של אמונות מאגיות, תרופות וטיפולים. בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמחותפ (כ-2650 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". הטקסט שנחשב לטקסט הרפואי הקדום ביותר, פפירוס אדווין סמית' המיוחס לאמחותפ, עוסק בניתוחי חירום ומפרט לגבי פגיעות ראש, צוואר וגוף. הוא כולל ארבעים ושמונה סוגי פגיעות והטיפול המתאים להן. חלק מההליכים המתוארים נחשבים הליכים רפואיים סבירים לתקופתם. פפירוס אברס (המאה ה-16 לפנה"ס) מתאר מתכונים לשש מאות שבעים ושבע תרופות, וכן תיאורים אנטומיים ופיזיולוגיים. בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס) נכתב כי הסיבות למחלות הן כוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. כתבים אלה הראו הבנה בפעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה. במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן". בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה וניקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה והפרשות הגוף. ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הסינים הכירו 10 נקודות בהן אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה וקדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'נר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה לפיה הסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים. מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל. כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460–357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשת עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19. אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה. הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר). בתקופה ההלניסטית נוסד בית ספר לרפואה באלכסנדריה שבמצרים בו נחקרו לעומק האנטומיה והפיזיולוגיה באמצעות ניתוח גופות של פושעים. הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני קלאודיוס גלנוס (129–200), גדול חכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אוויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת. רופאים יוונים השתמשו באורוסקופיה לגילוי מחלות. עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית הייתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (שלא ככתבי קלאודיוס גלנוס). התקדמות הרפואה הייתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדאד (865–923) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (980–1037) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (913–982 באיטליה), יצחק יזרעאלי מקַירוּוַאן, יצחק בן שלמה הישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרמב"ם היה כנראה מראשוני המבקרים השיטתיים של גאלינוס (לפחות מחצית המאה לפני רוג'ר בייקון). בסוף פרקי משה ברפואה הוא מעודד את הקורא-המתלמד לבקר את דבריו על סמך ההיגיון והניסיון האישי. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות. עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהייתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13, המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס. הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, הייתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי. עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. לאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעותינו אודות גוף האדם. פאראצלסוס, 1493–1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות כדי לייעל את השפעתן, והחדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. מיכאל סרווטוס, ספרדי שהתגורר בצרפת גילה במאה ה-16 את מחזור הדם הקטן (או גם מחזור הדם הריאתי). במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים: התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המיילדות והפתולוגיה. המסכת (סטטוסקופ) ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אצל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'נר האנגלי, הרכיב ב-1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסניטריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעתות מלחמה. בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי רודולף וירכו והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם. תאוריית החיידקים כגורמי מחלות שפותחה בעיקר בעקבות תגליות במחצית השנייה של המאה ה-19 הובילה להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, החקלאות, והביולוגיה והובילה להפחתה ניכרת בתמותת תינוקות וילדים, ירידה בתחלואה של בני אדם ובעלי חיים מתורבתים ולהארכת תוחלת החיים של כלל האנושות. התאוריה גילתה שמספר רב של מחלות קטלניות בקרב בעלי חיים (לרבות בני אדם) וצמחים, וכן זיהום פצעים נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר – החיידקים. בהמשך נמצאו מחוללי מחלות זעירים נוספים כמו וירוסים, וכן תוארו מחלות זיהומיות עקב פטריות ומיקרו-אורגניזמים אחרים. ב-1862 לואי פסטר שם קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים – פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בחיידקים כגורמי מחלה. המנתח האנגלי ג'וזף ליסטר, קרא את עבודותיו של פסטר, ובעקבות זאת, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של פצעים, מכשירי ניתוח, ידיים ובגדים באמצעות פנול (שמה המוקדם חומצה קרבולית), ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והפחית את מקרי התמותה של הנשים ההרות לאחר לידות ולכן הוא נחשב אבי הניתוח המודרני. רוברט קוך שהיה רופא כפרי גרמני, חקר את חיידקי הגחלת (האנתרקס). הוא הצליח לגדל חיידקים בתרבית וגרם לעכברים להיות חולים בגחלת על ידי הזרקה של החיידקים לעכברים. עבודתו הקפדנית של קוך סיפקה בסיס ניסויי לזיהוי מחלות זיהומיות, שכולל ביצוע ניסויים בבעלי חיים ובבני אדם. המחקר שלו הוביל לזיהוי "העיקרים של קוך" – ארבעה קריטריונים שנועדו לקבוע קשר סיבתי בין גורם מיקרוביאלי למחלה כלשהי. קוך גילה בהמשך את מתג השחפת, ותלמידו פרידריך לפלר גילה את מתג הדיפטרייה. עד מהרה גם זוהו פרזיטים מסוימים כמחוללי מחלות – מלריה, וקדחת צהובה. במחלות אלה, כמו גם במחלת השינה, התברר לחוקרים כי מחלות זיהומיות עלולות להדביק אנשים באמצעות עקיצת חרקים. בעקבות תגליות אלו החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחיידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. איליה מצ'ניקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות. בתחומי רפואה אחרים הועמק הידע לגבי בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב-1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה. בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב-1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הרדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. בנוסף, חלה התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה, שפותחו ושוכללו במאה ה-20. המהפכה המיקרוביולוגית וגילוי המנגוניים הביולוגיים של מחלות רבות בתחומי הרפואה האנושית, רפואה של בעלי חיים (וטרינריה) ומניעת מחלות בקרב צמחים המשיכו במהלך המאה ה-20. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התגלה כי חלק מהמחלות כמו מחלת השינה, מלריה וקדחת צהובה, שהעברתן נחשבה מסתורית וחסרת דפוס ברור, מועברות על ידי עקיצות של חרקים כמו יתושים וזבובים שמעבירים גורמים זיהומיים כמו וירוסים או חיידקים. לאחר גילוי תורת החיידקים בשנת 1876, מקצוע הרפואה השתנה במהירות ובאופן יסודי. לדוגמה, בין השנים 1900 ל-1910 איגוד הרפואה האמריקאי גדל מ-8,400 חברים ל-70,000 חברים. צמיחה זו ייצגה את המעבר מפרקטיקות רפואיות מקומיות עם יעילות מפוקפקות, למקצוע מאורגן לאומי הפועל כשומר סף מוסדי לפרקטיקות מבוססות מדע. ב-1928 הבחין הרופא וביוכימאי אלכסנדר פלמינג, כי זיהום פטרייתי פגע במושבות חיידקים. הוא גילה שחומר פעיל מסוים שמייצרת הפטרייה הוא הגורם להרג החיידקים וקרא לחומר פניצילין. פלמינג פרסם את ממצאיו בשנת 1929, אך הם לא עוררו עניין בקרב הציבור ובקרב עמיתיו המדענים. פלמינג עבד לבדו וחסר את הציוד הדרוש לביצוע מחקרים בסדר הגודל הנדרש. עשר שנים לאחר גילוי הפניצילין על ידי פלמינג החל הווארד פלורי להתעניין בנושא המחקר האנטיביוטי, ובמהלך חיפושיו אחר מאמרים בנושא נתקל בזה של פלמינג והתעניינותו בנושא התעוררה. פלורי החל לחקור את הפנצילין יחד עם ארנסט בוריס צ'יין ועבד במעבדה מצוידת וממומנת היטב. צ'יין ופלורי החלו לנסות את האנטיביוטיקה על יצורים חיים והזריקו את הפניצילין הטהור לגופן של חיות מעבדה. הניסויים הוכתרו בהצלחה ולחיות לא נגרם שום נזק. פלורי וצ'יין הוכיחו כי לפניצילין אכן יש פוטנציאל כתרופה אנטיביוטית. עם זאת הפקת האנטיביוטיקה נותרה יקרה מאד. הפניצילין נכנס לשימוש בשנת 1942. עם התקדמות מלחמת העולם השנייה באירופה, הפך הפניצילין למוצר יקר ערך עד מאוד, ואומרים כי היה שווה פי כמה ממשקלו בזהב, הוא גם נחשב סוד צבאי של בעלות הברית. מאוחר יותר פותחו שיטות להפקת כמות גדולה בהרבה של אנטיביוטיקה ופותחו סוגי אנטיביוטיקה נוספים. ההתמחות המקצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל; הדבר נובע מריבוי הרופאים וכן מהצטברות במשך השנים של כמות רבה של ידע בכל אחד מתחומי הרפואה, דבר המאפשר התמקדות טובה יותר. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעיתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות וטכנאים. לאור ההתפתחות המהירה של מדעי הרפואה חשוב מאוד עדכון מתמיד של העוסקים בתחום בהתפתחויות האחרונות. בהקשר לכך חלק מהשתלמויות מאורגנות על ידי גופים מסחריים כגון יצרני התרופות. בארצות הברית שמים דגש מיוחד על השתלמויות במסגרת שלא תלויה בגופים מסחריים – פירוט אקדמי. המאה ה-21 הביאה בכנפיה סדרת מהפכות נוספות שמשנות לאיטן את פני הרפואה המודרנית כיום: התפתחות הביוטכנולוגיה, מחקר בתאי גזע, מחקרים פורצי דרך בתחום הגנטיקה והתקדמות מהירה בתחום הננוטכנולוגיה מאפשרות כיום טיפול רפואי למחלות שנחשבו בעבר חסרות מרפא או ניתנות לריפוי אך בקושי. מאידך הרפואה בתחילת האלף החדש נאלצת להתמודד עם אתגרים חדשים שלא היו בעבר: האיידס, שכיחות גבוהה של סרטן בקרב האוכלוסייה ועוד. לימודי רפואה בעולם בכלל, לימודי רפואה אורכים בדרך כלל 6–7 שנים, כאשר שנה עד שנתיים מהן מוקדשות להשלמת ידע בסיסי ומגוון המבסס את הלימודים עצמם (כלומר, רכישת ידע המבסס את העיסוק ברפואה כמו ידע בסיסי בפיזיקה, וכן, ידע בכימיה, ביולוגיה, פרמקולוגיה, פסיכולוגיה, ביוטכנולוגיה, תזונה, היסטוריה של הרפואה, סוציולוגיה, פילוסופיה, מקצועות פרא-רפואיים, ועוד), זאת כאשר דגש מושם על תחום הכימיה (אשר הידע הנרכש בהקשרה ישמש אחר כך מצע ללמידה מעמיקה של סוגיות פרמקולוגיות). דגש רב מושם גם על ביולוגיה וביוכימיה, שכן הרפואה, הן זו המיועדת לבני אדם והן זו המיועדת לבעלי חיים אחרים (וטרינריה), היא למעשה, לפחות ברמה הטכנית, בעיקר יישום של ידע ביולוגי וביוכימי לפתירת בעיות הנוגעות למבנה הגוף ותפקודו, הנדרש לשירות רפואי מיטבי. לאחר שהסטודנט רוכש ידע מדעי, הומני, ופרא-רפואי בסיסי כפי שתואר, או לחלופין, אחרי שהראה בקיאות מספקת בו, הוא מתחיל ללמוד יותר סוגיות הנוגעות למקצוע הרפואה עצמו. תחילה מושם דגש על עקרונות אנטומיים ואנטומיה של גוף האדם או בעלי חיים נפוצים (בלימודי וטרינריה), ובהדרגה מסתעף מסלולו ללימוד על הפיזיולוגיה והפתופיזיולוגיה, רדיולוגיה ודיאגנוסטיקה של פתולוגיות שונות. במדינות מסוימות מסלול הלמידה הוא כתואר אחד, שאורכו כשש או שבע שנים; זהו המסלול המקובל בישראל וברוב העולם. באחרות, התואר מפוצל למספר תארים הנלמדים במוסדות שונים; זה המסלול המקובל בארצות הברית. במסלול כזה הלימודים בבית הספר לרפואה אורכים כארבע שנים ומוצעים בדרך כלל לבעלי תואר ראשון, בתחום קרוב כגון ביולוגיה, ביוכימיה, כימיה, רוקחות, או מדעי המוח ופסיכולוגיה. בישראל פועלים שישה בתי ספר לרפואה: באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, בטכניון, באוניברסיטת בר-אילן (הפקולטה לרפואה בגליל) ואוניברסיטת אריאל. לאחרונה אישרה המועצה להשכלה גבוהה את תוכנית לימודי הרפואה לבעלי תואר ראשון באוניברסיטת רייכמן "המועצה להשכלה גבוהה אישרה פתיחת תכנית ברפואה באוניברסיטת רייכמן". המועצ. 2024-11-12.. מחצית מהפקולטות בישראל הם בתוכניות אחודות (שש-שנתיות) והמחצית השנייה היא לתואר M.D ארבע-שנתי לאחר תואר ראשון, בפקולטה לרפואה בצפת של אוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת רייכמן וכן באוניברסיטת אריאל. מספר המקומות המוגבל בבתי הספר הקיימים וביקוש גדול למקומות אלו גרר שתי תופעות הקשורות זו בזו. מצד אחד, תנאי הקבלה לבתי הספר הללו קשים מאוד, ובמשך שנים רבות רף הקבלה ללימודי רפואה הוא הגבוה מבין כל תחומי הלימוד. מצד שני, היות תנאי הקבלה ללימודי תואר דוקטור לרפואה בישראל נחשבים לתובעניים ביותר, הרי שישראלים רבים נאלצים לצאת ללמוד רפואה מחוץ לישראל, שם תנאי הקבלה מחמירים פחות, ואף מסלולי הלימוד קצרים יותר. יעדים נפוצים למטרה זו הם הונגריה, אוקראינה, ואיטליה. אי לכך, חלק ניכר מהרופאים בישראל הם בוגרי מוסדות זרים. נושא זה מעסיק רבות את הכנסת ומשרד הבריאות[דרוש מקור] מכיוון שישנן טענות שרמתם של הרופאים מחו"ל נמוכה או שאינה מפוקחת על ידי משרד הבריאות. העיסוק ברפואה בישראל היתר לעיסוק ברפואה בישראל ניתן רק למי שרכש תואר דוקטור ברפואה קונבנציונלית ממוסד אקדמי מוכר בארץ או מחוץ לה, ועמד בבחינות סיום הנערכות בארץ. העיסוק ברפואה בישראל מוגדר בפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז–1976 כ"בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפויים, מתן מרשם להם, פיקוח על נשים בזיקה להיריון וללידה, או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא; לרבות ריפוי באקופונקטורה". רשאים לעסוק ברפואה רופאים מורשים בלבד. יוצאים מהכלל הם רוקחים מורשים, מיילדים מורשים ורופאי שיניים מורשים לפי הפקודות החלות עליהם או מטפלים ומייעצים באקראי וללא שכר או גמול וכן העובדים תחת פיקוחו הישיר של רופא מורשה. בסוף 2014 היו בישראל 34,231 רופאים רשומים, שהם 342 לכל 100,000 נפש. מספר מסיימי לימודי הרפואה בישראל עלה בהדרגה מכ-250 ב-1990 לכ-400 ב-2012. מאז 2005 ניתנים מדי שנה כ-120 רישיונות לעולים. הרופאים המתמחים בישראל מתלוננים על תנאי עבודה ושכר ירודים, ובשנת 2011 נקטו צעדי מחאה חריפים, תוך עימות לא רק עם המעסיקים, אלא גם עם ההסתדרות הרפואית בישראל. במערכת הבריאות בישראל שיעורן של הנשים מבין העובדים הוא גבוה, כולל בקרב הרופאים, אבל ייצוגן בשורות המנהלים הוא נמוך בהרבה. במחקר שערך מכון ברוקדייל בשנת 2019 עלה שהאתגר העיקרי בנתיב ההתקדמות המקצועית היה ניהול הקונפליקט בית-עבודה. אתגרים נוספים שעלו היו מחסור בחניכה (מנטורינג), תרבות גברית במקומות העבודה, משכורות נמוכות משל גברים בתפקידים מקבילים וקושי לשלב פעילות אקדמית בעבודה. תחומי דעת רפואיים חמשת התחומים העיקריים ברפואה (ואשר בעיקר נלמדים בבתי הספר) הם רפואה פנימית, כירורגיה, גינקולוגיה (רפואת נשים, מיילדות ופריון) פדיאטריה (רפואת ילדים) ופסיכיאטריה. על פי רוב, ניתן לחלק את ההתמחויות ברפואה ל-3, כמפורט בטבלה הבאה [דרוש מקור]: רפואה פנימית: תחום העוסק במניעה, אבחון ובטיפול תרופתי או חיסוני במחלות מבוגרים שלא דורשת התערבות ניתוחית. רפואה כירורגית: תחום ברפואה העוסק בריפוי מחלות, פציעות ומצבים רפואיים אחרים באמצעות ניתוח פולשני של גוף החולה. ניתוחים המשתייכים לתחום זה הם: ניתוחי כבד, כיס מרה דרכי המרה, ניתוחי מח, עצבים ועמוד השדרה. בתחום הכירורגיה נעשה גם שימוש באמצעי תרומת איברים מלבד איברים תותבים, במטרה להחליף איברים או רקמות שהגיעו לאי-ספיקה סופנית. כיום כחלק מתחום ההנדסה הגנטית קיים גם אפשרות אפשרות לגידול איברים במעבדה ויצירת איברים להשתלה בהדפסה תלת-ממדית. גינקולוגיה: תחום ברפואת הנשים הכולל פעולות כמו טיפול במחלות מין, אי-פוריות נשית, בדיקות רפואיות הקשורות להיריון נשי ולידה, לרבות ניתוח קיסרי, אי יכולת האם להניק וטיפולי פוריות. רפואת ילדים: טיפול בילדים (עד גיל 18) ובפגים, לרבות מומים מולדים, אימונולוגיה ואונקולוגיה. רפואת הנפש: טיפולים הקשורים בתחום הנפש לרבות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. רפואה אסתטית: אנטי-אֶייג'ינג (Anti-Aging) הוא תחום ברפואה העוסק בחקר ההאטה של תהליכי הזדקנות מערכות החיים של האדם. הזדקנות מואצת פוגעת באיכות החיים והכושר הגופני ומקצרת את תוחלת החיים. תהליך מורכב זה של עיכוב השינויים בעור[דרושה הבהרה] ושיפור מראהו ובריאותו הוא תהליך ממושך ויש צורך להתמיד בביצוע טיפולים משמרים [דרושה הבהרה] טיפולי אנטי-אייגינג בהזרקות: מדובר בהזרקות מילוי, שמטרתן למלא קמטים, שקעים, חללים וצלקות, או בהזרקת להחלקת קמטי הבעה, שמשיג השטחה של הקמטים בכך שהוא גורם להרפיית השרירים, הרי שהתוצאה היא עור חלק יותר ומראה צעיר בהרבה [דרושה הבהרה] טיפולי בוטוקס: בקליניקות לרפואה אסתטית מטפלים במגוון הטכנולוגיות החדשניות, שמטרתן עיכוב ההזדקנות והשינויים החלים בגוף עם התקדמות הגיל.[דרושה הבהרה] נוירולוגיה: תחום העוסק בניתוח ההיבטים השונים של מערכת העצבים, והמערכת המוטורית הקשורים למוח (נוירולוגיה), בסיוע היבטים מתחום האנדוקרינולוגיה, מדע הקוגניציה, ומדע המוח תוך התמקדות במציאת פתרונות למחלות ופתולוגיה שמקורן במערכת העצבים, בהתמקדות בתחום הפסיכיאטריה ומחלות נפש. לעיתים גם דרך בחינת רמת הפרשת ההורמונים האופטימלית לצורך הגעה לאפטימציה מסוימת בתחום מסוים, בין אם בתחום הקשב (כמו בשימוש בריטלין), מוטוריקה, ראייה ועוד. רפואת שיניים: תחום העוסק בשיניים והחניכיים, תיקון חורים, השלמת שיניים, שתל דנטלי, שיניים תותבות ויישור שיניים. לרבות שימוש במברשת שיניים ומשחת שיניים, ושטיפת פה. מעבדנות רפואית: תחום העוסק בהיבטי הבדיקות הרפואיות הדרושות לקבלת החלטת הרופא ביחס לחולה ומצב בריאותו, בהתייחס לאבחון, טיפול, מניעת מחלות ויצירת חיסונים ותרופות על-פי המדדים לבדיקות אבחון. לקיחת המדדים מתבצעים במעבדה רפואית, ומנותחים על ידי לבורנט כשהתוצאות נשלחות לרופא המשפחה. כיום נעשים מהלכים לקידום רפואה פרטית במסגרת שירותי הבריאות הכללים, שתתאים לכל חולה באופן אישי, ובתוך כך תכלול היבטים מתחום רפואה ראשונית, שניונית, שלישונית ורביעונית, רפואה מבוססת ראיות, רפואה מגדרית, תוך שקלול והתחשבות בכלל רשומות הרפואית האישיות של החולה המטופל. תחום הרדיולוגיה עוסק בשימוש באמצעי דימות רפואי לצורך ביצוע אבחנה. הביולוגיה הסינתטית נועד לקדם בינוי מכשור מתאים בתחום ההנדסה הביו-רפואית, כמו בניית מכשור מתאים לביצוע בדיקות שונות ובהם: בדיקת אולטרה סאונד רפואית, MRI ו־CT. העוסקים בתחום הם מעבדנים רפואיים. רפואה משפטית: תחום העוסק ברפואה לצורך זיהוי והבהרה בתחום המשפט הפלילי או המשפט האזרחי. רוב העוסקים בתחום זה מתמחים בתחום הפתולוגיה. כשעיקר תרומת רופאים אלו בפענוח תיקים פתוחים או מקרי מוות מגיע בביצוע נתיחה שלאחר המוות, או ניתוח פסיכולוגי וקרימינולוגי של המואשם. רפואת חירום: תחום הכולל פעולות רפואיות דחופות, לרוב במטרה למנוע פגיעה קשה בנפש, לרבות מוות. רפואת חירום כוללת פעולות עזרה ראשונה כהנשמה, הנשמה מלאכותית מכנית והחייאה. החולים מגיעים לרוב לחדר מיון בשל מקרי חירום שונים, לרבות כשלים במערכת החיסון וזיהומים מסכני חיים. תעשיית התרופות: ענף בתחום הרפואה העוסק בפיתוח והפקת תרופות תוך חקר אימונולוגי, אנדוקרינולוגי, פרמקוגנטי וביוטכנולוגי כחלק מחקר התרופות והשלבים השונים שעל חברה המבקשת להנפיק תרופה חדשה לעבור טרם קבלת אישור ממשרד הבריאות או ה־FDA על-פי מסלולי האישור השונים (כדוגמת מסלול תרופה יתומה), כמו גם השיקולים של אותם הגופים האם להכליל תרופה זו בסל הבריאות. כחלק משלב ייצור, ניסוי ואישור התרופה על התרופה לעבור מספר תהליכים, כשהקריטיים שבהם הם: שלב הניסוי הקליני לבדיקת אפקטיביות ויעילות התרופה, שימוש בקבוצות בקרה, מדגם לרבות פלצבו, והוכחת תוקף לתרופה (פרמקולוגיה). כשבין כל ניסוי לניסוי נדרשת הפסקה של בין מספר חודשים לשנים. לעיתים נעשה גם שימוש בניסויים בבעלי חיים. אם אכן כך היה, המוצר יסומן ככזה, ויתנוסס עליו סמליל בצורת ארנב. תעשיית התרופות עושה שימוש בשקלולים שונים מתחומים שונים במטרה לבדוק השפעה פיזיולוגית סביבתית הנוגעת למחלה הנבחנת, תוך בקשה להגיע לאופטימיזציה תרופתית בייצור תרופה. זאת תוך חקר תופעות פיזיקליות ופיזיולוגיות ביצורים חיים וצמחים (אתנוביולוגיה) לצורך בדיקת השפעת הסביבה, ובעיקר אקלים, רמת קרינת שמש, כח הכבידה ומערכת השמש, פוריות הקרקע בהתפתחותם ומבנם, כגורם למחלות או שימור רמה בריאותית. ואפשרות קיומם, נביטתם ונדידתם של אורגניזמים שונים, באזורים שונים בעולם תוך שימוש בכלים שונים מתחום הביומטריה. תוך הסתייעות במחקר מתחומים שונים ובהם: מטאורולוגיה, ביולוגיה קוונטית, גאופיזיקה, אוקיינוגרפיה, ביואינפורמטיקה, ביופיזיקה, מדעי הרפואה, ביולוגיה מערכתית, פיטוגאוגרפיה, ביוגאוגרפיה, גאולוגיה, אבולוציה, אקולוגיה, קוסמולוגיה. תעשיית התרופות עוסקת במבנה ובתפקוד של מיקרואורגניזמים ונגיפים מחוללי מחלות זיהומיות העלולים לגרום לזיהום (אפידמיולוגיה), ומכאן מבקשות למצוא לתופעה תרופה אפקטיבית, בין אם כימית או ביולוגית. בין אם מדובר במחלות ממאירות הנוצרות בתהליך השכפול העצמי וההתמרה הקיים בתהליך הרבייה התאית (תוך שימוש בכלים מתחום הגנומיקה) ולגרום לגורם מסוים להפוך לנשא מחלה מסוימת, כמו איידס. או מחלות הנוצרות על ידי פלישת חיידק זר, במקרה זה התרופה תהיה לרוב חיסון. קיימים סוגים שונים של תרופות כמו קדם-תרופה. בנוסף להפקת תרופות חברות התרופות לרוב פונות גם לייצור חומרי הדברת מזיקים והתפלת מים, בין עם תוך שימוש בכימיקלים או אורגניזמים מהונדסים גנטית למטרה זו. סוגיות ברפואה ראו גם לקריאה נוספת קישורים חיצוניים כתבי עת רפואיים באנגלית: לימודי רפואה בחו"ל (אירופה): הערות שוליים |
======================================== |
[SOURCE: https://pop.education.gov.il/tchumey_daat/knowledge-areas/] | [TOKENS: 408] |
למידה מבוססת מיומנויות תחומי דעת גני ילדים יסודי חטיבת ביניים חטיבה עליונה חינוך טכנולוגי תחומי דעת - למידה קישורים לשירותים הדרך הקצרה ל... פורטל זה נבנה עבור מורים ונועד לשימוש צרכי חינוך בלבד. העמוד מכיל קישורים לאתרים חיצוניים שאינם אתרי משרד החינוך. תוכן אתרים אלה וכל המוצג בהם (לרבות פרסומות) הינו באחריות בעלי האתרים בלבד. אם נתקלתם בבעיה כלשהי או שיש לכם הצעות או הערות בנוגע לתוכן, באפשרותכם לפנות אלינו בקישור זה. |
======================================== |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.