title stringlengths 1 146 | content stringlengths 0 337k | timestamp timestamp[s] |
|---|---|---|
יונתן אייבשיץ | REDIRECT יהונתן אייבשיץ | 2004-08-22T15:28:40 |
הנרי מוזלי | הנרי גווין ג'פריז מוזלי (באנגלית: Henry Gwyn Jeffreys Moseley;
23 בנובמבר 1887 – 10 באוגוסט 1915) היה פיזיקאי אנגלי.
ביוגרפיה
מוזלי נולד בוויימות' שבדורסט, בחוף הדרום-מערבי של אנגליה. אביו היה פרופסור לאנטומיה באוניברסיטת אוקספורד.
מוזלי רכש את חינוכו בטריניטי קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד, ומונה, מיד לאחר שסיים את לימודיו, למרצה לפיזיקה במעבדה של ארנסט רתרפורד שבאוניברסיטת מנצ'סטר. למרות גילו הצעיר הספיק מוזלי לתרום תרומה חשובה במחקר הספקטרום של קרני X מיסודות שונים. בעיקר נודעת נוסחתו – "חוק מוזלי" – הקושרת את אורך הגל של קרינת X עם מספרו האטומי של היסוד.
בשנת 1914 גויס לצבא הבריטי ונהרג, בגיל 27 שנים בלבד, בקרב גליפולי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:פיזיקאים בריטים
קטגוריה:בוגרי איטון קולג'
קטגוריה:אנשי צבא בריטים במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:בריטים שנולדו ב-1887
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1915 | 2024-06-17T17:26:29 |
פול מוני (שחקן) | שמאל|ממוזער|250px|פול מוני. צילם: קארל ואן וכטן
פול מוני (באנגלית: Paul Muni; 22 בספטמבר 1895 – 25 באוגוסט 1967) היה שחקן במה וקולנוע אמריקני ממוצא יהודי. נמנה בשנות ה-30 על הכוכבים הבולטים והמצליחים ביותר של אולפני וורנר.
ביוגרפיה
נולד בשם משולם מאיר וייזנפרוינד בלבוב שבמזרח גליציה, וב-1902 היגרה משפחתו עמו לארצות הברית. בעודו ילד החל להופיע בתיאטרון הומוריסטי יחד עם הוריו (1908–1913), אחר כך עם להקות נודדות בארצות הברית (1914–1917) ובתיאטרון האומנותי היידי בניו יורק (1918-1925).
בשנת 1921 נישא לבלה לבית פינקל, שהייתה גם היא שחקנית בתיאטרון היידי.
ב-1926 הופיע לראשונה באנגלית בהצגה בברודוויי.
בשנת 1929 חתם על חוזה באולפני פוקס והחל קריירה מצליחה בקולנוע.
על משחקו בסרטו הראשון בשנת 1929 היה מועמד לפרס האוסקר.
מסרטיו החשובים:
1932 - פני צלקת.
1936 - חיי לואי פסטר.
1937 - חייו של אמיל זולא בתור אמיל זולא.
1937 - האדמה הטובה (על פי ספרה של פרל בק).
1945 - שיר שייזכר, על חייו של פרדריק שופן.
בשנת 1946 הופיע במחזהו הפרו-ציוני "דגל נולד" של בן הכט.
מוני היה מועמד לאוסקר 6 פעמים וזכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר בשנת 1936.
לאחר פרישתו ממשחק עבר עם רעייתו לקליפורניה.
שמו מונצח בשדרת הכוכבים של הוליווד.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:יהודים גליציאנים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס טוני: שחקנים
קטגוריה:זוכי אוסקר: השחקן הטוב
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:מהגרים מפולין לארצות הברית
קטגוריה:זוכי גביע וולפי
קטגוריה:זוכי פרס דונלדסון
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1895
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1967 | 2023-10-02T08:07:31 |
מוזלי הנרי גווין ג'פריז | REDIRECT הנרי מוזלי | 2004-08-22T16:16:18 |
משפט החיתוך של קנטור | בטופולוגיה, משפט החיתוך של קנטור נותן תנאי שקול לשלמות של מרחב מטרי. משפט זה מהווה הכללה של הלמה של קנטור מחשבון אינפיניטסימלי, וקרוי על שמו של גאורג קנטור.
נוסח פורמלי
סדרה יורדת של קבוצות היא סדרת קבוצות מהצורה . קוטר של קבוצה במרחב מטרי הוא .
המשפט קובע כי מרחב מטרי הוא שלם אם ורק אם לכל סדרה יורדת של קבוצות סגורות ולא ריקות במרחב בעלות קוטר ששואף לאפס, חיתוך כל קבוצות הסדרה אינו ריק. קל לראות שבמקרה כזה, החיתוך מכיל נקודה יחידה.
דוגמה לשימוש במשפט זה היא העובדה שכל קבוצה סגורה ובת מניה של מספרים ממשיים, מכילה נקודה מבודדת. זאת כי אם קבוצה כזאת, באינדוקציה ניתן להראות שיש סדרה יורדת של קטעים סגורים , כך שהקטע נחתך עם אך לא מכיל את הנקודה . ממשפט החיתוך של קנטור עבור יש נקודה של בחיתוך, מה שמוביל לסתירה.
חיתוך של סדרות יורדות במרחב שלם
יהי מרחב שלם. משפט החיתוך קובע שאם הקבוצות הסגורות מהוות סדרה יורדת שבה הקוטר שואף לאפס, אז יש נקודה משותפת לכולן. ממבט ראשון נראה שהדרישה על הקוטר מיותרת, שהרי אם מרשים לקבוצות להיות 'גדולות יותר', יהיה קל להן יותר להחזיק נקודה משותפת. אכן, זה המצב אם מניחים שהקבוצות קומפקטיות: אם נבחר נקודה מכל קבוצה, תהיה לסדרה הנוצרת תת-סדרה מתכנסת בגלל הקומפקטיות, ונקודת הגבול משותפת לכל הקבוצות. במקרה זה אין צורך להניח שהקוטר שואף לאפס. אגב, מספיק להניח שהקבוצה הראשונה בסדרה היא קומפקטית, משום שקבוצות סגורות יורשות תכונה זו מן המרחב העוטף אותן. גם ההנחה שהקבוצות חסומות כליל תספיק, משום שהמרחב שלם על-פי ההנחה.
מאידך, לסתם סדרה יורדת של קבוצות סגורות יכול להיות חיתוך ריק. לדוגמה, הקטעים על הישר הממשי. אפילו אם הקבוצות חסומות, החיתוך יכול להיות ריק; לדוגמה, הקבוצות במרחב בנך , כאשר הם אברי הבסיס הסטנדרטי - זו סדרה יורדת של קבוצות סגורות וחסומות, שאין להן אף נקודה משותפת.
הוכחה
תקציר
כאשר המרחב שלם ו- היא סדרה יורדת של קבוצות סגורות, אפשר לבחור נקודה בכל קבוצה. מכך שקוטר הקבוצות שואף לאפס נובע שהסדרה היא סדרת קושי, ולכן מתכנסת. מכיוון שכל הקבוצות סגורות, נקודת הגבול שייכת לכולן ולכן לחיתוך שלהן.
בכיוון ההפוך, תהי סדרת קושי נתונה. לכל קיים מקום שממנו והלאה המרחק בין שני איברים בסדרה אינו עולה על ; נבחר את הקבוצה להיות הכדור הסגור ברדיוס סביב נקודה רחוקה מספיק. קל להיווכח שסדרת הכדורים יורדת, ולפי ההנחה יש נקודה משותפת לכולם. זוהי נקודת גבול של הסדרה.
כיוון אחד
נניח כי מרחב מטרי שלם, ותהא סדרת קבוצות המקיימת את התנאים של המשפט. נבנה את הסדרה על ידי זה שנבחר מכל איבר כלשהו. נראה כי זוהי סדרת קושי: יהא כלשהו. בגלל שמתקיים קיים כך שהחל ממנו לכל מתקיים .
כעת יהיו כלשהם, ונניח ללא הגבלת הכלליות שמתקיים . אז ולכן . על כן וזאת לכל , ולכן הסדרה היא סדרת קושי, ומכיוון שהמרחב שלם היא מתכנסת. נסמן .
נראה כי שייך לכל הקבוצות. תהא כלשהי, אז לכל מתקיים , כלומר הזנב של הסדרה , החל מהאיבר , שייך לקבוצה . על כן, האיבר הוא נקודת גבול של (כי הוא הגבול של סדרה המוכלת החל ממקום מסוים בקבוצה ). מכיוון ש- היא קבוצה סגורה, הרי שהיא מכילה את כל נקודות הגבול שלה, ולכן , וזאת לכל , ולכן .
נראה כעת כי בחיתוך יש בדיוק איבר יחיד: נניח כי ,אז לכל מתקיים . יהא כלשהו, אז קיים כלשהו כך ש-, ומכיוון ש-, ולכן . כלומר לכל ולכן בהכרח ומכאן, על פי תכונות המטריקה, .
כיוון שני
נניח כי הוא מרחב המקיים את התכונה שלכל סדרת קבוצות שעונה על הקריטריונים שלעיל יש חיתוך לא ריק, ונוכיח כי המרחב שלם (ההוכחה שונה מעט מזו שניתנה לעיל). תהא סדרת קושי במרחב, ונוכיח שהיא מתכנסת.
לכל איבר בסדרה נגדיר את הקבוצה הבאה: - הסגור של הזנב של סדרת הקושי שמתחיל באיבר . זוהי קבוצה סגורה (שכן סגור הוא תמיד קבוצה סגורה), ובבירור מתקיים וזאת על פי דרך הגדרת הקבוצות.
אנו רוצים להוכיח כי . לשם כך נוכיח קודם כל כי לכל קבוצה מתקיים . ברור כי (כי מכילה את ).
יהיו , אז קיימות סדרות שכל איבריהן שייכים לקבוצה כך ש- זאת מהגדרת הסגור (נשים לב שהסדרות יכולות להיות קבועות). מכיוון שאברי הסדרות שייכים כולם ל-, מתקיים לכל . לכן נקבל , וזאת לכל , כלומר , וקיבלנו משני אי השוויונות את השוויון המבוקש.
כעת, מכיוון ש- סדרת קושי, הרי שלכל קיים כך שלכל מתקיים . לכן , ולכן , וקיבלנו .
כעת הראינו כי הסדרה מקיימת את כל התכונות הדרושות, ולכן . יהא , אז לכל מתקיים , ולכן , כלומר , והראינו שסדרת קושי הנ"ל מתכנסת.
קטגוריה:מרחבים מטריים
קנטור | 2022-04-13T14:04:13 |
לואיס אלוורז | לואיס וולטר אלוורז (באנגלית: Luis Walter Alvarez; 13 ביוני 1911 – 1 בספטמבר 1988) היה פיזיקאי אמריקאי, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1968.
חייו
אלוורז נולד בסן פרנסיסקו, בן לשושלת של רופאים. את לימודיו החל באוניברסיטת שיקגו, עד לקבלת תואר הדוקטור ב-1936. במהלך מלחמת העולם השנייה השתתף בפרויקט מנהטן ואף הוטס כצופה מדעי בגיחה שנשאה את הפצצה שהוטלה על הירושימה. אלוורז ותלמידו לורנס ג'ונסטון תכננו את הנפצים שבהם השתמשו בפצצות האטום בניסוי טריניטי ובנגסאקי. בנוסף לעבודתו בפרויקט עסק במחקר הקשור למכ"ם וטכנולוגיות ניווט. ב-1945 זכה בגביע קוליר (Collier Trophy) מטעם הממשלה האמריקאית על פיתוח ה-GCA (Ground Controlled Approach system, מערכת ניווט הנשלטת מהקרקע), בעזרתה יכולים טייסים להנחית מטוס בתנאי ראות גרועים.
לאחר המלחמה פנה להמצאת הסינכרוטרון, סוג של מאיץ חלקיקים. אלוורז זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1968 "על תרומותיו לפיזיקת החלקיקים, ובפרט על גילוי מספר גדול של מצבי תהודה, שנתאפשר בזכות פיתוח טכניקה של תא בועות מימני וניתוח הנתונים". בעזרת הגילוי התאפשר למדענים ללמוד את החלקיקים קצרי-החיים שנוצרו במאיצי חלקיקים.
ביחד עם בנו הגאולוג, וולטר, הציע אלוורז בשנת 1980 את התאוריה לפיה התנגשותו של אסטרואיד בכדור הארץ היא שגרמה להיעלמות הדינוזאורים באירוע הכחדת קרטיקון-שלישון, וכן סיפק את ההסבר לכמויות הגדולות של היסוד אירידיום הקשורות ל"גבול K/T": ה"קו" הגאולוגי שמעבר לו אין בנמצא מאובני דינוזאורים. עשר שנים לאחר העלאת התאוריה, התגלו ראיות במכתש ענק בשם "צ'יקשולוב" בחצי האי יוקטן במקסיקו כי במקום פגע אסטרואיד ענק, והפגיעה תוארכה לתקופה בה נכחדו הדינוזאורים. תאוריה זו הייתה מקובלת על חוקרים רבים כסיבה להכחדת הדינוזאורים, אולם בשנים האחרונות התגלו ממצאים המערערים על נכונותה.
אלוורז הציע אף פתרון לבעיה שהטרידה את חוקרי רצח קנדי. בסרט הצילום של הרצח, שצילם אברהם זפרודר, רואים את ראשו של קנדי נע באופן אלים לשמאל ולאחור, מיד לאחר שנפגע בכדור שהגיע, על פי ועדת וורן, משמאל ומאחור, כאשר על פי חוקי התנע היה צריך לנוע קדימה ולימין. מחקרו של אלוורז, שכלל הדגמה באמצעות ירי במלון, הראה כי קיים אפקט נוסף שאותו יש לקחת בחשבון, והוא אפקט "הנעת הסילון" לפיו לחץ הדם והמוח המותזים אל מחוץ לחור היציאה שנוצר מיציאת הכדור מהגוף, יוצר אפקט סילון לכיוון ההפוך מזה שממנו בא הכדור, והודף את ראשו של הקורבן לירי אל הכיוון ממנו הגיעה הירייה.
לקריאה נוספת
לואי ו. אלוורז, "הכחדות כתוצאה מפגיעת מטאוריטים רבי-עוצמה", פי האטום ד-2, יוני 1988.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סן פרנסיסקו: אישים
קטגוריה:פיזיקאים שעל שמם כוכב לכת מינורי
קטגוריה:זוכי פרס נובל לפיזיקה
קטגוריה:זוכי פרס נובל אמריקאים
קטגוריה:פיזיקאים אמריקאים
קטגוריה:אמריקאים ממוצא ספרדי
קטגוריה:עובדי פרויקט מנהטן
קטגוריה:סגל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
קטגוריה:זוכי המדליה הלאומית למדעים
קטגוריה:זוכי פרס אנריקו פרמי
קטגוריה:בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת שיקגו
קטגוריה:הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי: אישים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1911
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1988
קטגוריה:זוכי מדליית ג'ון סקוט | 2023-09-30T21:55:05 |
סרט פולחן | שמאל|ממוזער|250px|שלט מופע הקולנוע של רוקי בפתח קולנוע כוכב ברמת השרון
סרט פולחן, או סרט קאלט (מאנגלית: Cult film), הוא סרט שמושך קבוצה נאמנה של מעריצים אדוקים או סרט שנשאר פופולרי לאורך שנים רבות בקרב קבוצת מעריצים. במקרים רבים, סרטי פולחן כשלו בניסיון לרכוש הצלחה בקרב הציבור הרחב בעת שיצאו לראשונה לאקרנים, אך לא תמיד.
סרטי פולחן רבים מתאפיינים במקוריות, חדשנות ושבירת מוסכמות. לעיתים תגובת הקהל לסרטי פולחן היא לא מה שציפו יוצרי הסרט, למרות שלרוב סרטים שהפכו לסרטי פולחן החלו את דרכם עם אלמנטים או תוכן חריגים, לעיתים אף חתרניים כגון סרטו של ג'ון ווטרס "היירספריי" בכיכובו של הדראגיסט דיוויין.
הסרט שנחשב לדעת מבקרי קולנוע וצופים רבים לסרט הפולחן הבולט ביותר הוא "מופע הקולנוע של רוקי", בבימויו של ג'ים שרמן. סרט זה מוקרן שוב ושוב ברחבי העולם ומעריציו נוהגים לשיר את מילות השירים לאור נרות, לרקוד את הריקודים ולעיתים אף להתחפש בדומה לדמויות מן הסרט.
דוגמאות
סרטי חבורת מונטי פייתון ובייחוד "בריאן כוכב עליון", "ילדות רעות", סדרת "אמריקן פאי", "משתגעים על מרי", "ביג לבובסקי", "החדר", "ספרות זולה", "ספיינל טאפ", "אמא סדרתית", "חלף עם הרוח", "האחים בלוז", "לבנבנות", סדרות סרטי "שר הטבעות", "הארי פוטר", "אינדיאנה ג'ונס", "הנוסע השמיני", "ג'יימס בונד" וסרטי "מלחמת הכוכבים".
סרטי פולחן ניסויים
סרטים נוספים שזכו למעמד של סרטי פולחן הם סרטים סוריאליסטיים ניסויים, הכוללים אלמנטים של סמים והזיות למיניהן, כדוגמת "טריינספוטינג" הבריטי, "קאובוי של חצות", "יצרים בדם" ו"רקוויאם לחלום" האמריקאיים, ו"משהו טוטאלי" ו"הכוכב הכחול" הישראליים.
סרטי פולחן בישראל
בישראל חלק מהסרטים מז'אנר סרטי בורקס נחשבים לסרטי פולחן: "חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי","מבצע סבתא" , "משפחת צנעני" וכן סרטים של השחקן והבמאי זאב רווח: "רק היום" ו"אדון לאון" ואחרים. גם סרטי דרמה הנוגעים בחוויה הישראלית הקולקטיבית: "הלהקה", "מציצים", "דיזנגוף 99", "אסקימו לימון", "ספיחס", "אלכס חולה אהבה" זכו לתואר. הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" בבימוי אסי דיין ובכיכובם של שלישיית הגשש החיוור, נחשב לאחד מסרטי הקאלט הישראליים האהובים והמצוטטים ביותר , גם כיום 48 שנים לאחר צאתו .
השפעה
ברוסיה תרם סרט הפולחן "קין-דזה-דזה!" מילים וביטויים לסלנג הרוסי.
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:מינוחים בקולנוע | 2024-10-09T23:58:57 |
דגל מקסיקו | דגל מקסיקו, הדגל הנוכחי קיים מאז 1968, אך העיצוב הכולל הוצג לראשונה בשנת 1821 כטריקולור בצבעים ירוק, לבן ואדום כאשר הדגל הלאומי הראשון נוצר. בשנת 1823 הוסף סמל מקסיקו, שמייצג את יסוד הבירה האצטקית טנוצ'טיטלאן (על השטח בו נמצאת היום בירת מקסיקו, העיר מקסיקו סיטי) בשנת 1325, במרכז הפס הלבן. הסמל השתנה מאז מספר פעמים, והשתנה בהתאם גם בדגל. שלושת הצבעים הללו אומצו על ידי מקסיקו מאז עצמאותה מספרד במהלך מלחמת העצמאות של המדינה.
במרכז הדגל מצויר עיט האוכל נחש וניצב על צבר. לפי האגדה, נאמר למנהיג האצטקים לבנות את עירו כשהוא רואה עיט אוכל נחש ונח על גבי קקטוס. כשמנהיג האצטקים אכן ראה את המחזה, הוא הקים את טנוצ'טיטלאן.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מקסיקו
קטגוריה:מקסיקו: סמלים לאומיים
מקסיקו
מקסיקו
מקסיקו
מקסיקו
קטגוריה:עיט בתרבות
קטגוריה:נחשים בתרבות
מקסיקו
מקסיקו | 2024-09-23T05:28:56 |
דגל מוזמביק | דגל מוזמביק אומץ ב־1 במאי 1983.
עיצובו של הדגל כולל תמונה של רובה AK-47 (קלשניקוב), והוא אחד הדגלים הלאומיים היחידים הכוללים דימוי של נשק חם, יחד עם דגלה של גואטמלה, דגלה של האיטי ודגלה של בוליביה. ייצוג הרובה מסמל גם לוחמנות (אומנם במוצהר משמעותו היא נכונות להגנה עצמית). הדגל שנוי מאוד במחלוקת במוזמביק בשל סוג הרובה.
ב־1999, לאחר שמפלגת האופוזיציה סירבה להשתתף בתיקון החוקה מבלי שיוחלט על שינוי הדגל, הושקה תחרות לאומית פתוחה לציבור לעיצוב דגל חדש. עיצוב הדגל החדש אמור היה לתת ביטוי למאבק ההיסטורי לשחרור מהשלטון הקולוניאלי של פורטוגל וכן להכיל אלמנטים המסמלים ערכים של שלום, חירות וצדק חברתי. אף על פי כן, התוכנית לשינוי הדגל לא יצאה לפועל בסופו של דבר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מוזמביק, דגל
קטגוריה:מוזמביק: סמלים לאומיים
מוזמביק
מוזמביק
מוזמביק | 2024-09-16T04:55:40 |
דגל ונצואלה | דגל ונצואלה אומץ ב-19 בפברואר 1954. הדגל כולל טריקולור של צהוב, כחול ואדום. הצבע הצהוב מסמל את השפע של המדינה, העושר של האדמה, זהב, ריבונות, הרמוניה, צדק וחקלאות ולבסוף את השמש, מקור האור. הצבע הכחול מסמל את הים הקריבי ואת החופים של ונצואלה. הצבע האדום מסמל את הדם שנשפך בעת המאבק לעצמאות המדינה מול ספרד.
שבעת הכוכבים במרכז הדגל מסמלים את שבעת החותמים על הצהרת העצמאות של ונצואלה, שהיו נציגי הפרובינציות של קרקאס, קומונה, ברצלונה (לא העיר בספרד), ברינאס, מרגריטה, מרידה וטרוחיליו.
ב-12 במרץ 2006 נוסף עוד כוכב לדגל, על פי החלטה של הנשיא הוגו צ'אווס שטען שהכוכב השמיני הוסף על פי חזונו של סימון בוליבר ולכבודו. הסמל בצד שמאל למעלה של הדגל נמצא בדגל המדינה, אך לא בדגל האזרחי השונה ממנו. בנוסף, הסוס שבסמל, אשר בדגל הישן פנה לכיוון ימין, אך ראשו פנה שמאלה, דוהר כעת לכיוון שמאל בדגל המדינה החדש.
ראו גם
קישורים חיצוניים
ונצואלה
קטגוריה:ונצואלה: סמלים לאומיים
ונצואלה
ונצואלה
ונצואלה | 2024-09-07T05:30:23 |
דגל בהוטן | דגל בהוטן (בדזונגקה: ཧྥ་རན་ས་ཀྱི་དར་ཆ) הוא דגלה הלאומי של בהוטן. הדגל קיים בצורה דומה מאז המאה ה-19, והגיע לצורה הנוכחית בשנת 1960. הדרקון הוא "דרוק" או "דרקון הרעם", ומסמן את היותה של בהוטן נודעת בשם ארץ הדרקון בדיאלקטים טיבטיים מקומיים. העצמים בטופרי הדרקון הם תכשיטים, המסמלים עושר. הצבעים מחולקים ומסמלים את המלוכה החילונית (צהוב), והדת הבודהיסטית (כתום). הדרקון לבן כדי לסמל טוהר.
דגל זה מכיל את הריכוז הגבוה ביותר של הצבע הכתום – 40.7% ממנו צבועים בכתום.
ראו גם
קישורים חיצוניים
מידע מאתר התיירות של ממלכת בהוטן
קטגוריה:בהוטן: סמלים לאומיים
בהוטן
בהוטן
קטגוריה:דרקונים | 2023-05-30T12:39:25 |
דגל אקוודור | דגל אקוודור (בספרדית: Bandera de Ecuador) הוא דגלה הלאומי של אקוודור. הוא מכיל שלושה פסים אופקיים: צהוב (כפול ברוחבו משאר הפסים), כחול ואדום אומץ רשמית ב-26 בספטמבר 1860. הדגל דומה לדגל ונצואלה ודגל קולומביה - שתי מדינות שהיו בעבר חלק מרפובליקת קולומביה הגדולה.
עיצוב הדגל מבוסס על הצעתו של פרנסיסקו דה מירנדה (Francisco de Miranda).
נגזרות של הדגל
ב-5 בדצמבר 1900 הועבר חוק "Registro Oficial No.1272" הקובע כי הנס האזרחי של אקוודור יהיה זהה לדגל המדינה, למעט לעניין רכיב סמל אקוודור אשר מופיע במרכז דגל המדינה ואשר לא יופיע בנס האזרחי.
דגל נפרד משמש את הבניינים המוניציפליים - כאשר על הנס האזרחי מופיעים 19 כוכבים לבנים על הפס הכחול. הכוכבים הלבנים מסמלים את מספר המחוזות של אקוודור בעד שנקבע דגל זה. כיום יש באקוודור 22 מחוזות, אולם הדגל המוניציפלי לא שונה.
היסטוריה
בין השנים 1810–1812 במהלך המרד נגד השלטון הספרדי במדינה, השתמשו המורדים בדגל אדום על רקע לבן.
בין השנים 1820–1822 השתמשו הכוחות המורדים בדגל המכיל חמישה פסים אופקיים ושלושה כוכבים. דגל זה משמש כיום את מחוז גייאס.
250px|ממוזער| דגל מהפכת אוקטובר 1820. כיום דגל מחוז גייאס
בין השנים 1822 - 1830 הייתה אקוודור חלק מרפובליקת קולומביה הגדולה והשתמשה בדגל רפובליקת קולומביה הגדולה תלת הצבעי.
בשנת 1830 פרשה אקוודור מהאיחוד, אולם המשיכה להשתמש בדגל קולומביה הגדולה עד שנת 1845.
במהלך המהפכה המרקסיסטית של 1845 שב הדגל הכחול לבן לשימוש לזמן קצר. עם קבלת אמנת קונצ'ה הפך הדגל לרשמי, ונוספו ארבעה כוכבים. שבעת כוכבי הדגל סימלו את שבעת מחוזות המדינה באותה עת.
בשנת 1860, עם עלייתו לשלטון של גבריאל גרסיאה מורני והשיב את השימוש בדגל קולומביה הגדולה. בשנת 1900 הפך הדגל לרשמי, ונוסף לו במרכזו סמל המדינה, על מנת להבדילו מדגל קולומביה.
משמעות הדגל
דה מירנדה עיצב את הדגל בהסתמך על מכתב שהוא קיבל מגתה בנוגע לצבעי היסוד. בהסתמך על מכתב זה סידר את צבעי הדגל. גתה תיאר עדשה המפצלת את האור לשלושה צבעי יסוד - ובהתאם סידר דה מירנדה את צבעי הדגל - צהוב, כחול ואדום.
הצהוב מסמל את העושר החקלאי ואת אוצרות הטבע של המדינה, הכחול את האוקיינוס השקט ואת השמים, והאדום את הדם של הלוחמים שנפלו בהשגת עצמאותה של המדינה.
במרכז הדגל מופיעים האלמנטים הבאים:
הקונדור - מסמל כוח ואומץ.
הנוף - מסמל את נהר גיואס ואת הצ'ימבורסו.
הסירה - שלום ומסחר.
גלגל המזלות - את המהפכה המרקסיסטית.
השמש הזהובה - את המסורות הפרה- קולומביאניות.
הדקל ועלי הדפנה - שלום וכבוד.
הדגל התבסס על דגל קולומביה הגדולה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
קטגוריה:אקוודור: סמלים לאומיים
אקוודור, דגל
אקוודור
אקוודור
אקוודור
קטגוריה:קונדוראים בתרבות
אקוודור
אקוודור
אקוודור
אקוודור | 2024-09-23T05:38:15 |
צ'רלי וחצי | 200px|ממוזער|שמאל|כרזת הסרט משנת 1974
צ'רלי וחצי הוא סרט-קומדיה ישראלי שעלה לאקרנים בשנת 1974, השייך לסוגת סרטי-הבורקס. נחשב לאחד מהסרטים הישראלים המפורסמים בכל הזמנים: בשעתו, מכר "צ'רלי וחצי" 698,000 כרטיסים במדינת ישראל.
עלילה
צ'רלי בן-חנניה (יהודה ברקן) הוא נוכל קטן משכונת מצוקה, המתפרנס מרמאויות וניהול הימורים בלתי-חוקיים ומסתייע במיקו (דוד שושן) הקטן והמופרע. מיקו הוא ילד יתום, המתגורר בבקתה עלובה עם אחותו הגדולה לילי (גאולה נוני), שהחבר שלה שוהה בארצות-הברית.
צ'רלי מתאהב בגילה זהר (חיה קציר), נערה בלונדינית יפהפייה, בת להורים עשירים מצפון תל אביב, שהוריה מנסים לשדך לה את רוברט דיאמנשטיין (טוביה צפיר), בנו החנון של בנימין דיאמנשטיין, אחד משותפיו לעסקים של מר זהר בחו"ל. גם היא מואסת בנער השעשועים האמריקאי, שמתעניין בעיקר במוזיקה קלאסית, גולף וכדומה. צ'רלי וגילה מוצאים כל פעם דרך להתחמק מרוברט ולבלות בלעדיו.
צ'רלי מנסה להסתיר את עיסוקו האמיתי, ומספר לגילה שאביו הוא "יבואן משקאות". האב, זכי (אריה אליאס), נוהג לשתות משקאות חריפים, ובעיקר עראק.
צ'רלי עסוק גם במשחקי-כוח עם אויבו ששון נגרין (זאב רווח), השומר על מכונית מטופחת, ומנסה כל הזמן להתחיל עם אחותו של מיקו (השומרת אמונים לחבר שלה). ששון מתקשה להביא ילד לעולם עם אשתו (נורית כהן), ופונה לפלורה (עדנה פלידל) מגדת העתידות, אמו של צ'רלי, לייעוץ. היא קוראת לו בקפה, ורואה שם משהו גבוה, שעל ששון לתלוש שיער ממנו, ועל ידיו תבוא לו ולאשתו הישועה.
לששון חבר מגודל, קירח בשם גדליה (משה איש-כסית). הסרט שזור במפגשים בין צ'רלי לששון, עם גדליה ובלעדיו, כאשר פעם ידם של השניים על העליונה ופעם צ'רלי גובר. שתיים מהסצנות הנחשבות למשעשעות ביותר בסרט מתרחשות במסעדה, בה כופה הגיבור התורן על יריבו לאכול מגוון רחב של מאכלים יחד.
גילה פוגשת בצ'רלי באקראי כשהוא מנהל משחקי מזל, ומבינה שרימה אותה. היא חוזרת הביתה נסערת ומסתגרת בחדרה. צ'רלי מצלצל אליה, אך היא מסרבת לדבר איתו. בלילה מגיע מיקו ומשכנע אותה שצ'רלי אכן אוהב אותה, ומזמין אותה לבוא איתו אל ביתו של צ'רלי. השניים מתפייסים.
גילה מביאה את הוריה לפגוש את הוריו של צ'רלי. הם באים ומעמידים פנים כמשתפי פעולה, אולם הם כמובן מסרבים לקבל את צ'רלי הצ'חצ'ח: הם לא מבינים מה-מצאה בתם ב"פרא-אדם" הזה.
בינתיים, מפרש זכי לששון את פשר חזונה של פלורה: הדבר הגבוה הוא ג'ירפה. על ששון לתלוש שתי שערות משפמה. ששון עושה זאת, ואשתו נכנסת להיריון. הוא בא להודות להם. גם לילי מקבלת מהחבר שלה כרטיסי טיסה לחו"ל לה ולמיקו. בעיצומה של השמחה, מגיע צ'רלי. הוא מנשק את לילי מרוב שמחה. גילה רואה אותו, חושבת שהוא בוגד בה ונמלטת מהמקום. צ'רלי מנהל אחריה מרדף עם מכוניתו של ששון, ובמהלך המרדף הוא סוטה מהדרך והרכב נופל לתהום.
מיקו מתקשר לגילה, מסביר לה מה-קרה ("הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו!") והיא ממהרת לבית החולים. היא עולה לחדרו של צ'רלי ומהחדר יוצאת אלונקת-מתים מכוסה סדין. "את באת אליו? מאוחר מדי. הוא מת", אומר לה זקן אחד. היא פורצת בבכי, ויורדת קומה. כשהיא פוסעת לאורך המסדרון, היא שומעת את קולו של צ'רלי, היושב לו במיטה, משחק בקלפים עם חבריו לחדר, כשחוץ מתחבושת לראשו הוא בסדר גמור. היא פורצת בצחוק היסטרי.
הסרט מסתיים בשדה-התעופה, שם נפרדים לשלום גילה וצ'רלי שנישאו בינתיים מלילי ומיקו. צ'רלי מנשק שוב את לילי, וסצנת-הפרידה שלו ממיקו היא אחד מרגעי-השיא בסרט. לילי ומיקו עולים למטוס, וצ'רלי ואשתו פונים לירח-הדבש.
הפקה
רקע
250px|ממוזער|שמאל|זאב רווח יהודה ברקן ומשה איש כסית במהלך צילומי הסרט (צילם יוני המנחם)
הסרט הופק על ידי חברת "פילמאור" שבבעלות האחים זבולוני. שמחה זבולוני נולד באיראן, גדל והתחנך בארץ ושירת בצה"ל. זבולוני פעל יחד עם יצחק יוספיאן ומשה סיני, שהיו שותפים לעריכה בסרט זה וכן בסרט חגיגה בסנוקר.
בגיל 24 הוא שב לאיראן והצטרף לחברת ההפקות "סינאפילם" בטהראן, שהייתה בבעלות אחיו. הרעיון לסרט מבוסס על סוגת סרטי ה"לוטי" שהייתה בזמנו בשיא הצלחתה באיראן. חלק מסרטים אלה הפיקה "סינאפילם" בעצמה. בסוגה זו לוטי, גיבור העלילה, הוא מעין "בחור קשוח" ועבריין שכונתי מן המעמד הנמוך המייצג סתירה לבני המעמד הגבוה וסגנונם המערבי. כאשר בת-עשירים מתאהבת בו נמצאים שני העולמות בקונפליקט. זבולוני החליט להפיק סרט ישראלי על בסיס אותו רעיון ופנה לעיתונאי אלי תבור כדי שיתאים את התסריט לקהל הישראלי.
מוזיקה
את מוזיקת הרקע לסרט חיבר יאיר רוזנבלום. את שיר הנושא ביצע אורי רווח, אחיו של זאב רווח למילים שחיבר יהונתן גפן. מנגינת הסיום, אשר מופיעה בחלקה גם במהלך הסרט עובדה לשיר בלילה על הדשא שביצעה להקת פיקוד הצפון למילים שהוסיפה אסתר ניצב.
לציון שנת ה-50 ליציאת הסרט ולבקשת בנו של ברקן, חידש שלומי שבת את השיר בגרסת כיסוי.
צילומים
הסרט צולם בשייח' מוניס, היכן שהיום שוכנת אוניברסיטת תל אביב. חלקו הראשון צולם בחודשים שקדמו למלחמת יום כיפור, כך עד לסצנה שבה גדליה דורך על ידו של צ'רלי במרכז המסחרי בכפר שמריהו, כשצ'רלי מפעיל משחקי הימורים. שחקני ומפיקי הסרט גויסו למלחמה, איש איש ליחידתו, והמשכה צולם רק כמה חודשים שנסתיימה.
בתרבות
הסרט זכה להצלחה קופתית וברבות השנים נחשב לקאלט. ציטוטים מן הסרט הפכו לנודעים בתרבות הישראלית, כמו , , , , ו.
שחקנים
שחקן/שחקנית דמות יהודה ברקן צ'רלי בן-חנניה דוד שושן מיקו זאב רווח ששון אריה אליאס זכי בן-חנניה (אביו של צ'רלי) עדנה פלידל פלורה בן-חנניה (אמו של צ'רלי) חיה קציר גילה זהר גאולה נוני לילי (אחות של מיקו) אלישבע מיכאלי סימה זהר (אמה של גילה) חיים שנערהנהג שדרס את מיקו נתן כוגן חיים זהר (אביה של גילה) טוביה צפיר רוברט משה איש-כסית גדליה ראובן שפר סוחר-רכב תקוה עזיז מזל אריה מוסקונה מלצר במסעדה / חבר של צ'רלי מרדכי בן-זאב ארליך נורית כהן יפה (אשתו של ששון) אלומה שלום עוזרת-בית אצל משפחת זהר דפנה רוזן דפנה זהר (אחותה של גילה)
דוד שושן, אשר שיחק את דמותו של מיקו, תבע בבגרותו את חברת "מקדונלד'ס", לאחר שזו השתמשה באחת מהפרסומות שלה בקטע מהסרט בהשתתפותו, מבלי שקיבלה את אישורו. התביעה נסגרה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט ובפיצוי כספי.
קישורים חיצוניים
"צ'רלי וחצי" - הסרט המלא לצפייה בתשלום באתר ארכיון ישראלי לסרטים - סינמטק ירושלים
הערות שוליים
קטגוריה:סרטים ישראליים משנת 1974
קטגוריה:סרטים ישראליים
קטגוריה:סרטי בורקס
קטגוריה:סרטי פולחן
קטגוריה:סרטי קומדיה ישראליים
קטגוריה:סרטי בועז דוידזון | 2024-08-27T11:34:31 |
הכוח האלקטרו-מגנטי | REDIRECT אלקטרומגנטיות | 2004-08-23T04:43:08 |
החומר האפל | REDIRECT חומר אפל | 2004-08-23T05:56:51 |
בטאים | ממוזער|מנטה ענקית באיים המלדיביים.
ממוזער|טריגון נהרות באקווריום
בטאים (שם מדעי: Batoidea), על-סדרה במחלקת דגי הסחוס.
גופם של הבטאים שטוח וצורתו צורת דיסקוס. סנפירי החזה ארוכים ורחבים כמו "כנפיים". הסנפירים הבלתי-זוגיים מנוונים. זנבם דמוי השוט ארוך ודק. פתחי הזימים מצויים בתחתית הגוף. שיניהם חדות. תנועתם איטית וצמודה בדרך-כלל לקרקע. הם ניזונים מרכיכות, מדגי קרקע ומבעלי חיים נוספים המצויים על קרקעית הים. הבטאי הגדול ביותר הוא המנטה הענקית, עם מוטת סנפירים של 9 מטר.
מיון
על-סדרה בטאים (Batoidea)
סדרה טחנאים (Myliobatiformes)
תת-סדרה Myliobatoidei
על-משפחה Hexatrygonoidea
משפחה הקסטריגוניים (Hexatrygonidae) - בה מין יחיד: הקסטריגון (Hexatrygon bickelli).
על-משפחה Urolophoidea
משפחה בטאי תהומות (Plesiobatidae) - בה מין יחיד: פלסיובאטיס (Plesiobatis daviesi).
משפחה טריגונים עגולים (Urolophidae).
על-משפחה Urotrygonoidea
משפחה טריגונים עגולים אמריקאים (Urotrygonidae).
על-משפחה טריגונאים (Dasyatoidea)
משפחה טריגוניים (Dasyatidae).
משפחה טריגוני נהרות (Potamotrygonidae).
משפחה אגפיתיים (Gymnurinae) - בה סוג אחד: אגפית (Gymnura).
משפחה טחניים (Myliobatinae).
תת-סדרה Platyrhinoidei
משפחה טריגונים קוצני-גב (Platyrhinidae).
משפחה פנראיים (Zanobatidae) - בה סוג אחד: פנראי (Zanobatus).
סדרה מסורנאים (Pristiformes)
משפחה מסורניים (Pristidae).
סדרה תריסנאים (Rajiformes)
משפחה תריסניתיים (Rajidae).
משפחה אנקנתובטיים (Anacanthobatidae).
משפחה ארינכובטיים (Arhynchobatidae).
משפחה גורגסיליים (Gurgesiellidae).
סדרה Sclerorhynchiformes - נכחדה. בה היה האונכופריסטיס.
סדרה גיטרנאים (Rhiniformes)
משפחה כנוריתיים (Rhinidae).
משפחה גיטרניים (Rhinobatidae).
משפחה גלאוקוסתגיים (Glaucostegidae) - בה סוג אחד: גלאוקוסתגוס (Glaucostegus).
משפחה טריגונוריניים (Trygonorrhinidae).
סדרה חשמלנאים (Torpediniformes)
תת-סדרה Narcinoidei
משפחה נרקינידיים (Narcinidae).
משפחה נרקידיים (Narkidae).
תת-סדרה Torpedinoidei
משפחה היפניים (Hypnidae) בה סוג ומין יחיד: היפנוס מונופטריגיוס (Hypnos monopterygius).
משפחת חשמלניים (Torpedinidae).
חלק מבני המשפחה נכללים לעיתים בסדרה רינופריסטיים (Rhinopristiformes).
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
*
קטגוריה:טקסונים קיימים שהתפתחו בטריאס תחתון | 2022-09-28T11:07:02 |
קרינת X | REDIRECT קרני רנטגן | 2004-08-23T07:49:49 |
פרסתנים | ממוזער|בעלי פרסה וקרוביהם
פרסתנים (שם מדעי: Ungulata) היא קבוצה לא-טקסונומית (פּוליפילֶטית) של יונקים בעלי פרסות בקצות רגליהם או איבר דומה, והם מהלכים על קצות האצבעות על מנת לשאת את כל משקל גופם. בעבר נחשבו הפרסתנים לסדרה טקסונומית, אולם בעקבות גילויים שהראו שמיני הפרסתנים השונים אינם כה קרובים זה לזה, פוצלה "סדרת הפרסתנים" למספר סדרות.
ה"פרסתנים האמיתיים" כוללים שתי סדרות קיימות: מפריטי פרסה (Perissodactyla) ומכפילי פרסה (Artiodactyla) וכן את סדרת הלווייתנים (Cetacea) שהתפצלה ממכפילי הפרסה ואיבדו את הפרסות ואת הרגליים בתהליך האבולוציה – כולם שייכים לקבוצת הפרונגולטה.
מינים נוספים בעלי קירבה רחוקה יותר מכונים "תת-פרסתנים" – מינים בעלי אצבעות רחבות דמויות-פרסה והם כוללים ברובם יונקים מהקבוצה אפרותריה, ביניהם הפילאים, התחשאים, השנבובאים, והשפנאים – בני הקבוצה פיינונגולטה (Paenungulata) וייתכן שגם חדפי הפיל. כמו כן גם מיני המרידיונגולטיים ומספר סדרות נכחדות שונות. בעבר גם כמה כיסאים פיתחו מאפיינים דומים לפרסתנים כמו הדיפרוטודון.
תיאור
הפרסתניים האמיתיים כוללים את מרבית מיני היונקים היבשתיים הגדולים הקיימים (המגה-פאונה). הם הופיעו לראשונה בסוף תקופת הפלאוקן ובתחילת תקופת האאוקן (לפני כ-54 מיליוני שנים לערך), והתפשטו במהירות למגוון של מינים במספר יבשות והתפתחו במקביל.
מלבד הפרסה המשותפת למרבית הפרסתנים, רובם גם פיתחו ניבים קטנים, שיניים טוחנות מחודדות ועצם קרסול קצרה.
מרבית הפרסתנים הם אוכלי עשב, ורק מעטים הם אוכלי כל כמו החזיריים והפקאריים או אפילו טורפים (כמו המזוניכידים הנכחדים והלווייתנאים).
מיון
פרסתנים אמיתיים:
קבוצה לאורסיאתריה (Laurasiatheria)
קבוצה פרונגולטה (Fereuungulata)
סדרה קונדילרסים (Condylarthra) – נכחדה
סדרה דינוצרטים (Dinocerata) – נכחדה
סדרה מזוניכידים (Mesonychia) – נכחדה
סדרה מכפילי פרסה (Perissodactyla)
סדרה מפריטי פרסה (Artiodactyla))
סדרה לווייתנאים (Cetacea)
תת-פרסתנים:
קבוצה אפרותריה (Afrotheria)
סדרה חדפי פיל (Macroscelidea)
סדרה שנבובאים (Tubulidentata)
קבוצה פיינונגולטה (Paenungulata)
סדרה שפנאים (Hyracoidea)
סדרה פילאים (Proboscidea)
סדרה תחשאים (Sirenia)
סדרה דסמוסטיליים (Desmostylia) – נכחדה
סדרה אמבריתופודיים (Embrithopoda) – נכחדה
קבוצה מרידיונגולטיים (Meridiungulata) – נכחדה
סדרה נוטונגולאטויים (Notoungulata)
סדרה ליטופטרנה (Litopterna)
סדרה אסטרפותרים (Astrapotheria)
סדרה פירותראים (Pyrotheria)
סדרה קסנונולטיים (Xenungulata)
גלריה
פרסתנים אמיתיים:
תת-פרסתנים:
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
*
קטגוריה:בעלי חיים שתוארו ב-1766
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס | 2024-06-30T11:07:46 |
צבא הטרה קוטה | REDIRECT צבא הטרקוטה | 2004-10-29T04:17:31 |
טרקוטה | שמאל|ממוזער|150px|פסל של הנומן בהודו עשוי טרקוטה. הגוון האדמדם נוצר בשל הימצאות תחמוצת ברזל בחומר המוצא..טרקוטה או טרה קוטה (באיטלקית: Terra Cotta – "אדמה אפויה") הוא שם ייחודי, שניתן לסוג מסוים של חימר גס, גמיש ונקבובי וכן לכלים, פסלים ואלמנטים של בנייה (אריחים, לבנים ורעפים), שעשויים מחומר זה ועברו שרפה. באופן מסורתי, המונח מתייחס למוצרים ללא זיגוג, אך לאורך הזמן הופיעו גם פריטים עם זיגוג. לטרקוטה המקורית, אחרי שרפה, יש צבע חום-כתום, בשל תחמוצות ברזל הנמצאות בחימר המוצא. לכן, המילה טרקוטה מציינת גם את הצבע החום-כתום האופייני. יש גם חימר בעל מרקם דומה, המכיל כמות ברזל נמוכה יותר, ומקבל גוון בהיר יותר לאחר השרפה – מלבן עד צהוב. שוני זה נוצל בתקופות קדומות לקבלת גוונים שונים של מוצרי טרקוטה, על ידי ערבוב סוגי חימר בעלי ריכוזים שונים של ברזל.
היסטוריה
טרקוטה משמשת את האדם משחר ההיסטוריה. הדוגמה העתיקה ביותר היא צלמית נשית מדולני וייסטוניצ'ה, אשר תוארכה ל-26,000 שנה לפנה"ס. ממצא טרקוטה מהתקופה הנאוליתית, יוצא דופן באיכותו האומנותית, התגלה ברומניה וזכה לשם "האיש החושב מצירנבדה".
גם בחפירות העיר הקדומה מואנג'ודארו, שהוקמה כ-4,700 שנה לפני זמננו, נמצאו צלמיות נשיות עשויות טרקוטה. בחפירות במסופוטמיה נמצאה לוחית טרקוטה, המכונה "תבליט בורנאי" ועליה דמות אלה מכונפת המתוארכת לכ-2,000 שנה לפני זמננו. האוסף המרשים ביותר של פסלי טרקוטה הוא צבא הטרקוטה, שיוצר בסין בשנים 210–209 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית, סביב הים התיכון, במצרים, יוון ואטרוסקיה, היה שימוש נרחב בטרקוטה לפסלים דתיים, באדריכלות וגם לשימושים יום-יומיים, כדוגמת כלים. בראשית הנצרות, הטרקוטה מילאה תפקיד חשוב בעיטור מצבות וסרקופג'ים. עם נפילת האימפריה הרומית, בסביבות שנת 450 לספירה, חלה ירידה תלולה בשימוש בטרקוטה, וזו חזרה לשימוש נרחב רק בראשית תקופת הרנסאנס, בסביבות שנת 1400, בהקשרים דתיים כגון בפסלים, תבליטים וקישוטי מזבחות. לטרקוטה יתרון בפיסול עקב זמינותה, נוחות בפיסול לעומת ברונזה או שיש ומשקלה הנמוך יחסית. עם זאת, כאשר הפסל עתיד לעמוד ברשות הרבים, עלולים להופיע סדקים ביצירת הטרקוטה, בשל החשיפה הממושכת לשינויים בתנאי הסביבה. הפסל בן פירנצה, לוקה דלה רוביה, היה הראשון שציפה את יצירות הטרקוטה שלו בגלזורה עשויה בדיל, אנטימון ומינרלים נוספים, כדי להוסיף לעמידותן כנגד פגעי הזמן.ככל הידוע, היצירה הראשונה שצופתה בגלזורה צבעונית הייתה "תחית המתים". זו עומדת בצד הצפוני של הקתדרלה בפירנצה, והיא בוצעה בין השנים 1442-1445 בני משפחת דלה רוביה, אשר עבדו בסדנא של לוקה, המשיכו בטכניקה זו, אשר בעצם שידרגה את הטרקוטה לשלב ביניים לקראת יצירות קרמיקה. בגלל קלות השימוש, הפסלים עברו להשתמש בטרקוטה צבועה ליצירת פרוטומות של אנשים מפורסמים, במקום בברונזה ושיש.
לקראת סוף המאה ה-19, אדריכלים חזרו להשתמש בטרקוטה ללא זיגוג לציפוי בניינים. הדוגמה הבולטת ביותר היא הציפוי החיצוני של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בארצות הברית, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, האדריכלים השתמשו בעיקר בטרקוטה מזוגגת וצבעונית. תודות להתפתחויות הטכנולוגיות של אותם שנים, בניינים בניו יורק זכו לציפויי טרקוטה בצבעים בולטים ומתכתיים, בדוגמאות ארט דקו האופייניים לאותה תקופה. השימוש בחומר זה נבע ממספר שיקולים: חסין אש, קל משקל, זמין וחסכוני, בעל אפקט אסתטי מרשים. בעזרתו ניתן היה לחקות חומרים יקרים יותר – גרניט, שיש ואבן. אחרי מלחמת העולם השנייה, האדריכלים עברו להשתמש בקרמיקה, זכוכית ומתכת, לציפוי מבנים.
גלריה
ראו גם
צבא הטרקוטה
קישורים חיצוניים
Sara Cascone, Ancient Romans Used These Terracotta Vessels as Porta-Potties,artnet.news
Alexandra Kosinova, 1995 The Conservation of the Portrait Bust of Giovanni de'Medici (later Pope Leo X), Victoria and Albert Museum
הערות שוליים
קטגוריה:מילים וביטויים באיטלקית
קטגוריה:קדרות | 2024-03-29T17:00:51 |
יהדות: בין דת למוסר (ספר) | יהדות: בין דת למוסר הוא ספר עיון מאת פרופ' אבי שגיא שיצא לאור ב-1998, בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף מכון שלום הרטמן ומרכז יעקב הרצוג. הספר מציע ניתוח שיטתי ומקיף של המקורות היהודיים העוסקים בזיקה של הדת למוסר, בהמשך לספרו המשותף של שגיא עם דני סטטמן, "".
בחלקו הראשון הספר דן בשאלת תלותו של המוסר בדת, שאלה הידועה בפילוסופיה מערבית כדילמת אותיפרון. שגיא מגיע למסקנה שהזרם המרכזי ביהדות לא מזהה תלות מלאה של המוסר בדת אלא מכיר באוטונומיה של המוסר. בחלקו השני נידונה שאלת מעמדו הנורמטיבי של המוסר במערכת ההלכתית. שגיא מבקש להוכיח שהזרם המרכזי של המסורת היהודית מקבל את המוסר כמקור נורמטיבי של משפט טבעי ושולל תפיסה של ההלכה במונחי פוזיטיביזם משפטי. החלק השלישי עוסק בהתנגשות בין ציווי מוסרי לצו דתי (קונפליקט נורמטיבי). שגיא מדגים כיצד פוסקי ההלכה פועלים בדרך של התאמה פרשנית כדי לגשר על פערים נורמטיביים בין הציווי המוסרי לצו הדתי. בחלק הרביעי והמסכם שגיא מציע תזה מאחדת לתופעות שנסקרו בשלושת החלקים הראשונים של הספר.
סוגי אוטונומיה ותלות
שגיא מציג מחד את עקרון התלות החזקה, שלפיו אלוהים קובע את החובה המוסרית - מעשה ייחשב מוסרי מסיבה אחת בלבד: הוא צווה בידי אלוהים, ומאידך ייתכן שהמוסר אוטונומי לחלוטין. האדם מחויב בו, ותוקפו אינו נובע מציווי אלוהי מפורש.
ניתן לאחוז בדרך ביניים ולומר שהמוסר קיים כשלעצמו, אך לדעת מה טיבו המדויק לא ניתן בלי להסתמך על ציווי האל, אשר מגלה אותו, בהיותו מושלם מוסרית. לדעת שגיא, גם תפיסה כזו שונה מאוד מ"התלות החזקה" הגורסת כי אלוהים עושה כל שברצונו.
שגיא אינו מסתיר את חיבתו לתפיסה של מוסר אוטונומי שאינו יונק תוקפו מציווי אלוהים, והוא מוצא לו, אולי במפתיע, סימוכין רבים במקורות היהודיים ההופכים אותו לגישה הנפוצה ביותר, על אף שבנצרות ובאסלאם רווחת יותר גישת התלות החזקה.
פרשנות מקראית ומוסר
מהמקרא ועד לאחרוני הרבנים, המקורות היהודיים רצופים ברעיונות המבליטים מוסר אוטונומי. כפי שכותב שגיא:
מוסר בטרם מתן תורה
במבוא לספר בראשית שואל הנצי"ב מה מקור השם שבו כונה ספר זה, 'ספר הישר'. והוא משיב שהאבות:
ההבדל שבין הציווי השכלי המוסרי לבין ציווי ה' עולה כבר לגבי קין. מופיעה השאלה כיצד נענש על שפיכות דמים. הרי לא צווה על כך. משיב החזקוני בפשטות
עקדת יצחק
כותב הרב שלמה אבינר:
זוהי פרשנות לפרשת העקדה, שמאמצת בצורה החד משמעית ביותר את תיזת תלות המוסר בציווי האל. שגיא מותח ביקורת על הרב אבינר:
שגיא דוחה גם את הגישה הרואה את העקדה ואת הצורך לשים את החובה הדתית מעל לחובה המוסרית כבסיס לחיי הדת, גישה שתחילתה ברנה דקארטדיקרט, עקרונות הפילוסופיה (אמסטרדם 1644) חלק ראשון XXVIII; LXXVI וסרן קירקגורקירקגור, חיל ורעדה, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ז, עמ' 3-4 וביטויה ביהדות על ידי הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק וישעיהו לייבוביץ.
טענתו של שגיא היא שפרשנויות כאלו אינן רווחות. העקדה אינה נתפסת כקריאה לביטולו של מוסר אוטונומי וגם לא כדוגמה לצורך מתמיד להתעמת עמו. כן נפוצה השיטה הרואה את העקדה כביטוי, מוגבל לשעת מבחן עליונה, לאהבה כבירה לאל עד כדי העדפתו על חיי הבן.
קיימת אפילו שיטה, אומנם בעייתית מבחינת הסברת פשטות המקרא, כי אברהם אבינו כלל לא צווה להקריב את בנו, אלא רק להעלותו על גבי המזבח. ההבנה האחרת הייתה טעות שלו בפירוש רצון האל (רעיון כזה ניתן למצוא אצל רבי יצחק עראמה)
באופן שונה אבל תואם גם הוא למגמה המוסרית מבין הרב קוק, לדעת שגיא, את מסקנת העקדה. לקחה של פרשת העקדה מצוי בהרמוניה המשתמעת ממנה שבין הדתיות לבין המוסריות.
לאברהם מסתבר שציווי ה' בא בצורה התואמת את המוסר הטבעי.
חשוב לשגיא להדגיש שקיים ניגוד קוטבי בין תפיסה זו של הרב קוק את העקדה לבין הדרך שבה תפס אותה הרב אבינר ושהוצגה לעיל.
הכאת המצרי בידי משה
הריגת המצרי בידי משה לאחר שהכה איש עברי () נראית לכאורה כתגובה מוגזמת וכעשיית דין ללא משפט. שגיא מביא דעות המנמקות התנהגות זו של משה בכך שחבלה בגופו של ישראל הנעשית בידי גוי מחייבת את החובל מיתה. הסבר זה צורם שכן משתמעת ממנו הפליה ברורה - הרי ברור שישראל המכה גוי אינו חייב מיתה.
אולם מתברר שיש גם דעות אחרות על מעשהו של משה. ישנו מדרש המביא דו-שיח בין אלוהים למשה, בעת שאלוהים מונה חטאי משה המונעים כניסתו לארץ:
דרך אחרת של התמודדות פרשנית היא דמוניזציה של המצרי ותיאורו כבן בליעל החייב מיתה בשל שלל עוונות. על כך כותב שגיא:
עמלק
תהיות מוסריות רבות העלתה פרשת עמלק ועונשו הקשה מנשוא: . ציווי זו הוא ביטוי של החובה שמטילה התורה: .
אלא שהפרשנות ניסתה לייחס מרכיבים סמליים למלחמה בעמלק כפי שכותב רבי שמשון רפאל הירש:
פרשנויות סמליות רבות מצויות גם בקבלה, וכן פרשנויות הרואות מלחמה זו כסמל למלחמת האדם ביצרו.
בכל אופן, גם הפרשנות הריאלית ביטלה את חובת מחיית עמלק, שהרי האומות התבלבלו, ואין לדעת מהו עמלק.
בנוסף, לדעת פרשנים רבים ההולכים בעקבות הרמב"ם חזרת עמלק בתשובה וקבלת שבע מצוות בני נח על ידיו יביאו למחילה לו, כפי שכותב בעל ה"אבני נזר":
את הפרשנות המקלה את הגזירה הנוראה שהוטלה על ראש עמלק, על אף שהמקרא חד משמעי לגביה, רואה שגיא כביטוי לעליונות השיקול המוסרי. כפי שכתב משה הלברטל:
מקורות רבניים
רבי סעדיה גאון
אחד הביטויים החזקים ביותר לרעיון המוסר האוטונומי ביהדות נמצא בדברים שכתב רבי סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות":
רבי סעדיה גאון ממשיך וכותב שאף אם יציג אותו נביא אותות ומופתים, ויטען שיש הצדקה ללכת בעקבותיו, שקרנותו תהיה ברורה ואין טעם אפילו להידבר עמו. זאת הואיל ולא ציווי האל לבדו מחייב את ההתנהגות המוסרית אלא גם השכל.
ועוד כותב רבי סעדיה גאון כי על אף "גודל ערכו ויקר מעלתו" של ספר התורה, בכל אופן יש ציוויים נוספים שלא כתובים בו שהאדם מחויב בהם, ביניהם המצוות השכליות, הצדק והיושר.
גישת ריה"ל בספרו "הכוזרי"
ריה"ל כותב שמצוות חברתיות, בניגוד למצוות אלוהיות, ניתן להבין בשכל אנושי גם ללא התורה, אולם לעולם לא נוכל להגיע לדיוק המוסרי של התורה. לדוגמה תשלומי כפל שמתחייב גנב לשלם לבעל הגנבה הוא חוק מוסרי מוחלט אבל בחקירה שכלית ללא התורה לעולם לא היינו יודעים בכמה אחוזים יש לקנוס את הגנב.
גישת הרמב"ם
הרמב"ם מבחין בין מצוות שאינן מובנות בשכל שלגביהן גדול המתאווה ועומד ביצרו על זה שאין לו תאווה לבין מצוות מוסריות-שכליות:
אחד הנימוקים שמביא התלמוד לכך שלא אומרים בתפילה "על קן ציפור יגיעו רחמיך" בהתייחס למצוות שילוח הקן היא: "מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות", כלומר, התלמוד דוחה את הנימוק המוסרי. אך במורה נבוכים מאמץ הרמב"ם את נימוק הרחמים וסובר שצער בעלי חיים הוא הסיבה למצוות שילוח הקן.
דעה מפתיעה ואנטי מוסרית לכאורה מוצאים בדבריו של הרמב"ם לגבי לא יהודי שמקיים את שבע מצוות בני נח:
על כך תהה משה מנדלסון:
התשובה לתהייתו של מנדלסון על הרמב"ם היא פשוטה. בגרסה שלפניו נפל שיבוש הדפוס, וכיום ידוע שהגרסה האמיתית היא "ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם".
גם גרסה זו עדיין מעוררת שאלה: מדוע אין הגוי מקיים המצוות חסיד אומות העולם אלא חכם בלבד?
לדעת שגיא, ייתכן שהרמב"ם פשוט אינו סבור שחכם אומות העולם נחות מחסיד אומות העולם. בכך חולק שגיא על חוקרים אחרים שראו בדברי הרמב"ם שלילה של המשפט הטבעי.
מחלוקת בדבר ברכה על מצוות מוסריות
מדוע אין מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" על מצווה מוסרית, כגון משלוח מנות או צדקה?
דעתו של רבי יחיאל יעקב וינברג בעל שו"ת "שרידי אש", היא: "אם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל, טוב יותר ממי שנותן מתוך ציווי וכפיה". כלומר, עדיף לפעול מתוך ציווי מוסרי ולא מתוך ציווי ה', ועל כן ברור שאין לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", כאילו הציווי הוא המניע לפעולה.
לעומתו כותב רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין:
ברור שגישתו של הרב וינברג נותנת מקום למוסר אוטונומי. עם זאת, ייתכן שגם מי שחולק עליו וטוען שהמניע לעשיית מצוות צריך להיות הציווי האלוהי, אינו שולל את חשיבותה של המשמעות המוסרית במצוות אלו.
רבי שמעון שקופ
גדול בתורה בן הדורות האחרונים שתורתו מכילה במידה מפתיעה מרכיבים של מוסר אוטונומי הוא רבי שמעון שקופ, מגדולי ראשי הישיבות במזרח אירופה בטרם מלחמת העולם השנייה.
כך הוא כותב לגבי איסור גזל:
במילים אחרות, ההכרעה המשפטית יוצרת קניין ומהיותו של הקניין בא ציווי התורה שלא לגזול.
לפי רבי שמעון שקופ, גם לדעת מי שסובר שגזל הגוי מותר (ואין זו ההלכה), הרי זה מצד דיני שמים, אבל מצד זכות הקניין - בעלות הגוי תקפה על ממונו וצריך להחזיר לו.
על עצמו הוא תוהה:
ומשיב:
רבי שמעון שקופ מסביר שהחיוב בעבודת ה' עצמו נובע מכורח מוסרי, השכל מחייב שיש לעבוד את אלוהים. יוצא אפוא שלפי רבי שמעון שקופ לחיוב השכלי־מוסרי לא רק שיש תוקף אוטונומי, אלא שתוקפו העצמאי מתחייב מהיותו תנאי מקדים לקיום מצוות ה'.
דעות הדוחות את המוסר האוטונומי
לדעת שגיא, גישות ביהדות השוללות כליל את המוסר האוטונומי הן מיעוט שבמיעוט. הוא מציין שתי תפיסות כאלו, שגם הן אינן חד משמעיות, ושהתפתחו בדורות האחרונים.
בהשפעת השואה, שגרמה לכל הסבר הגיוני למוסריות האלוהים להראות תפל, כתב הרבי מפיאסצנה:
ממילא יש הסבר נועז חדש לצדקת האל מול הזוועות הגדולות ביותר:
את העובדה שבכל אופן אין הרבי מפיאסצנה עקבי בדבריו גם במקומות אחרים רואה שגיא כביטוי ליסוד המוסרי החזק שבדת, שקשה ליטוש אותו כליל.
הרב שלמה אבינר הביע עמדה הקוראת לאדם הדתי לקיים את המוסר רק מפני שהוא מצווה דתית ולא מחמת נימוק מוסרי אוטונומי - להצדקת השליטה בשטחי יש"ע:
"אם אומנם מצווה הוא האדם לעשות צדקה ומשפט, אין זה אלא מפני שכך קבע בורא כל העולמים". דברים אלו מבטאים את השקפתו של הרב אבינר, כפי שכבר הובעה לעיל, לגבי העקדה.
לדעת שגיא, העובדה שדווקא בדורות האחרונים באה עדנה לתפיסת התלות החזקה של המוסר בציווי האלוהי מבטאת מצוקה מול החילון ותגובת ריאקציה של "תפיסה דתית כולית".
קישורים חיצוניים
ביקורת מאת ד"ר יעקב אלטמן, בין מוּסַר תורני למוּסַר אקדמי, באתר פאזל (מתוך כתב-העת התורני "המעין", כרך מ"ו, גיליון א', ירושלים, סתיו תשס"ו)
הערות שוליים
קטגוריה:ספרי 1998
קטגוריה:ספרי עיון בעברית
קטגוריה:ספרי הוצאת הקיבוץ המאוחד | 2024-09-24T08:43:56 |
הסכסוך הישראלי-פלשתינאי | הפניה הסכסוך הישראלי-פלסטיני | 2019-08-08T13:50:56 |
אינתיפאדה | אינתיפאדה (בערבית: انتفاضة, תעתיק מדויק: אנתפאצ'ה, "התנערות, התקוממות") היא התקוממות אלימה בעולם הערבי.
בישראל לרוב מזהים אינתיפאדה כתקופה אלימה, מאופיינת במעשי טרור, של הפלסטינים כנגד ישראל. האינתיפאדות מהוות את אחד הפנים החשובים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשורים האחרונים.
בלבנון
המחאות בלבנון (2019), המכונות גם אינתיפאדת הווטסאפ, הן סדרה של מחאות ברחבי לבנון בתגובה לכישלונה של הממשלה למצוא פתרונות למשבר הכלכלי במדינה בשנה שקדמה להן. על פי החשד, הטריגר הישיר להפגנות הוא מיסים שהוטלו על בנזין, טבק ושיחות טלפון מקוונות, כמו שיחות באמצעות וואטסאפ, כיוון שההפגנות פרצו ברחבי הארץ מיד לאחר החלטת הקבינט על הטלת המיסים.
בסהרה המערבית
משנת 1970 פרצו מספר התקוממויות אלימות עממיות כנגד שליטה זרה, המכונות אינתיפאדה. הראשונה "אינתיפאדת זמלה" נגד השלטון הספרדי בשנת 1970. לאחר פלישת הכיבוש רב שטח לסהרה המערבית בידי מרוקו פרצו שלוש אינתיפאדות – הראשונה בשנת 1999, השנייה (ידועה גם כאינתיפאדת העצמאות) בשנת 2005 והשלישית בשנת 2010.
בישראל
האינתיפאדה הראשונה (שעד פרוץ האינתיפאדה השנייה כונתה "האינתיפאדה") החלה ב-1987, והסתיימה עם ירידה במפלס האלימות בשנת 1991, אף כי יש מי שטוענים שהסתיימה לחלוטין רק עם חתימת הסכמי אוסלו באוגוסט 1993 ויצירת הרשות הפלסטינית בתחילת 1994. האינתיפאדה השנייה, המכונה בפי הערבים "אינתיפאדת אל אקצה", החלה בספטמבר 2000 ודעכה בהדרגה לאחר מבצע חומת מגן.
ההבדלים המהותיים בין שתי האינתיפאדות הם צורת הארגון, הפעילים בהן, התחום שבו התבצעו וצורת השימוש בנשק. בעוד שהאינתיפאדה הראשונה אופיינה בהשתתפות מאסיבית של האוכלוסייה, שימוש בנשק קר שכלל בעיקר יידוי אבנים ובקבוקי תבערה והוגבלה בעיקר לתחומי הקו הירוק, האינתיפאדה השנייה שהייתה הרבה יותר "מקצועית", הורחבה לכל תחומי ארץ ישראל, נעשה בה שימוש בנשק חם, מטעני חבלה והפעלת מחבלים מתאבדים. עם זאת, אחוז מצומצם יותר מקרב האוכלוסייה הפלסטינית השתתף בפועל בפעולות כנגד מדינת ישראל.
גם מבחינת היקף הנפגעים יש שוני גדול. באינתיפאדה הראשונה נהרגו (בין השנים 88 ל-92) בממוצע כ-456 פלסטינים וכ-24 ישראלים בשנה, בעוד שבאינתיפאדה השנייה נהרגו (בין השנים 2000 ל-2005) בממוצע כ-712 פלסטינים וכ-182 ישראלים בשנה. השנה הקשה ביותר באינתיפאדה הראשונה מבחינת הרוגים ישראליים הייתה שנת 1992 שבה נהרגו 34 ישראלים, לעומת זאת באינתיפאדה השנייה השנה הקשה ביותר הייתה שנת 2002 שבה נהרגו 452 ישראלים.
לפי דו"ח של ארגון בצלם, באינתיפאדה הראשונה נהרגו 1,593 פלסטינים ו-84 ישראלים (ביניהם אזרחים ואנשי כוחות הביטחון), ובאינתיפאדה השנייה נהרגו 4,944 פלסטינים ו-1,011 ישראלים.
בצרפת
המהומות בצרפת שפרצו בסוף 2005 כונו על ידי רבים "האינתיפאדה הצרפתית" ואחרים אף קראו להן "אינתיפאדת אירופה" עקב התפשטות המהומות לערים במדינות אחרות באירופה.
ראו גם
גל הטרור הפלסטיני (2015–2016)
לקריאה נוספת
עדיה מנדלסון-מעוז, מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה – קריאה אתית בספרות העברית, 1987–2007, ירושלים, הוצאת מאגנס, 2021.
קישורים חיצוניים
סדרת כתבות מיוחדות – 30 שנה לאינתיפאדה
הערות שוליים
קטגוריה:המאה ה-20
קטגוריה:מרידות
קטגוריה:מילים וביטויים בערבית
קטגוריה:מונחים בסכסוך הישראלי-פלסטיני | 2024-09-15T19:30:29 |
אינתיפדת אל אקצה | הפניה האינתיפאדה השנייה | 2011-07-25T14:13:22 |
האינתיפדה הראשונה | REDIRECT האינתיפאדה הראשונה | 2004-08-23T12:17:49 |
גורדי שחקים | REDIRECT גורד שחקים | 2006-03-20T15:24:47 |
פרדיננד פורשה | שמאל|ממוזער|250px|פרדיננד פורשה
פרדיננד פורשה (בגרמנית: Ferdinand Porsche; 3 בספטמבר 1875 – 30 בינואר 1951) היה מהנדס רכב גרמני, יליד האימפריה האוסטרו-הונגרית. פיתח, בין היתר, את ה"חיפושית" המקורית ואת אב הטיפוס של הטנק טיגר I. בנו של פרדיננד פורשה הוא פרי פורשה ששמו נקשר למכוניות הספורט "פורשה", אשר התבססו על תכנון מכונית הפולקסווגן. לאחר מלחמת העולם השנייה נאסר פורשה בצרפת למשך מספר חודשים בעקבות קשריו עם המשטר הנאצי.
קורות חיים
פורשה נולד בווראטיסלביצ'ה. הוא הראה כישרון מכני כבר מגיל צעיר, והצטרף למפעל הכרכרות , אשר החל בייצור מכוניות בשנת 1896. הרכב הראשון מתוצרתם שנקרא "לוהנר-פורשה היברידי מעורב" היה כרכרה בעלת מנוע בעירה פנימית שהניע מנועים חשמליים שהוצמדו לגלגלים. רכב זה הוצג בתערוכה העולמית של פריז בשנת 1900. בזכות מהירותו הגבוהה, 56 קמ"ש, זכה רכב זה במספר גביעים בתחרויות מהירות באוסטריה.
בשנת 1906 שכרה חברת אוסטרו-דיימלר את פורשה כמהנדס הראשי שלה. הדגם המוכר ביותר שהוא תכנן עבורה נודע בכינויו "הנסיך הנרי", על שם המרוץ שבו קטף הדגם את כל שלושת המקומות הראשונים.
חברת אוסטרו-דיימלר עסקה בעיקר בפיתוח כלי רכב צבאיים: משאיות, תותחים מתנייעים ומנועי מטוסים. פורשה התמנה בה לתפקיד דירקטור מנהל בשנת 1916 וקיבל דוקטורט של כבוד מאוניברסיטת וינה ב-1917. פורשה המשיך לתכנן עבורה גם מכוניות מרוץ שזכו במרוצים רבים, אך בשנת 1923 פרש מאוסטרו-דיימלר עקב חילוקי דעות באשר לאופיין של המכוניות העתידיות שלה.
פורשה היה מחוסר עבודה מספר חודשים, אך עד מהרה התמנה למנהל טכני בחברת דיימלר בשטוטגרט, שם גם קיבל דוקטורט של כבוד נוסף, ובה המשיך לפתח את מכוניות המרוץ המוצלחות ביותר של שנות ה-20. בשנת 1929 עזב פורשה את דיימלר לטובת שטייר, אך זו הוכרעה בשפל הכלכלי הגדול ופורשה היה מחוסר עבודה שוב.
בינואר 1931 ייסד פורשה חברה משלו בשטוטגרט, עם מהנדסים עמם עבד בעבר ועם בנו, פרי פורשה.
פורשה החליט לתכנן מכונית חדשה בעצמו, ואת הכסף למימון התכנון השיג בהלוואה כנגד ביטוח החיים שלו. חברות שונות הצטרפו בתחילה למימון הפרויקט, אך נטשו משהסתברו העלויות הגבוהות של העבודה. פורשה הצליח להשיג חוזה רק לבניית שלושה אבות טיפוס, אשר הושלמו בחורף 1936. דיימלר-בנץ בנתה עוד 30 יחידות, במפעל שהוקם לשם כך בעיר חדשה "אוטושטאדט" שמה.
ב-1933 הכריז קנצלר גרמניה - אדולף היטלר על רצונו לבנות את "מכונית העם" (בגרמנית: "פולקסווגן"). חזונו של היטלר תאם לזה של פורשה והשניים נפגשו לצורך תיאום רעיונות. היטלר שרטט בפניו את קווי המתאר של "מכונית העם". מכיוון שפורשה היה צ'כי, עם שנחשב לתת-אדם על-פי תאוריית הגזע הנאצית, קיבל פורשה אזרחות גרמנית ב-1934 בהליך מזורז, הצטרף אל המפלגה הנאצית כחבר מספר 5,643,287 ואף קיבל דרגה סמלית באס אס.
לצורך בניית מכונית העם הוקמה עיר חדשה ובה הוקם המפעל. העיר, הנקראת בימינו וולפסבורג, משמשת עד היום כעיר המטה של קונצרן פולקסווגן.
פרדיננד פורשה העביר את תכנון מכוניות המרוץ לבנו, בעודו מתמקד בבניית המפעלים בוולפסבורג (בין היתר באמצעות עובדי כפייה) ובהגדלתם, ובמיזמים נוספים שקיבל מהרייך השלישי, כגון תכנון טנקים, מנועים ואת הפרויקט המפורסם מכולם - המכונית העממית "פולקסווגן" שכונתה "חיפושית".
במהלך מלחמת העולם השנייה התבקש לתכנן טנק כבד. פורשה הציג את ה"טייגר P", אולם לבסוף נבחר הדגם של חברת הנשל ונכנס ליצור כטנק הטיגר. 100 יחידות שיוצרו למקרה של תקלה בלתי צפויה בייצור הדגם של הנשל הוסבו למשחיתי טנקים מסוג אלפנט, אשר נודעו גם בשם "פרדיננד" על שמו של פורשה.
עם תום המלחמה התבקש פרדיננד פורשה להמשיך בייצור הפולקסווגן על ידי שלטונות צרפת, ולהעביר לשם את מפעליו כפיצוי על נזקי המלחמה. חילוקי דעות בממשלת צרפת והתנגדות עזה של יצרני הרכב המקומיים טירפדו תוכנית זו עוד בטרם יושמה. פורשה, פיך (חתנו של פורשה) ובנו של פורשה, פרי, נאסרו כפושעי מלחמה ב-15 בדצמבר 1945. פרי שוחרר, אך פיך ופורשה נכלאו ללא משפט בדיז'ון לעשרים חודשים.
בעוד פרדיננד בכלא הצרפתי, ניסה בנו להפיח חיים בחברה והחל לתכנן דגם חדש, פורשה 356, הראשונה לשאת את השם "פורשה". החברה עדיין שכנה אז בגמונד, אוסטריה, לשם הועבר המפעל בעקבות הפצצות בעלות הברית על שטוטגרט. בניית הפורשה 356 החלה במנסרה ישנה בגמונד, שם יוצרו 49 יחידות, כולן בעבודת יד.
פורשה נשכר על ידי פולקסווגן לייעוץ, וקיבל תמלוגים על כל פולקסווגן שנבנתה, דבר שאפשר לו לחזור לשטוטגרט ב-1949, שם המשיך את ייצור הפורשה 356 עם גוף פלדה במקום אלומיניום, כפי שנבנה בגמונד. הוזלת העלויות הביאה למכירות מרשימות של 78,000 יחידות במהלך 17 שנות יצורה.
בנובמבר 1950 ביקר פורשה בפעם הראשונה לאחר המלחמה במפעלי פולקסווגן בוולפסבורג, שם כבר יוצרה ה"חיפושית" בייצור המוני. כמה שבועות לאחר מכן לקה בשבץ ולא החלים ממנו עד למותו ב-30 בינואר 1951.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חלוצי תעשיית הרכב
קטגוריה:מהנדסים גרמנים
קטגוריה:מהנדסי מכונות גרמנים
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1875
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1951 | 2023-10-03T08:16:08 |
האינתיפאדה הראשונה | האינתיפאדה הראשונה (בערבית: الانتفاضة الفلسطينية الأولى, תעתיק מדויק: אלאנתפאצ'ה אלפלסטיניה אלאולא) הייתה התקוממות אלימה ברובה של התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה נגד מדינת ישראל. האינתיפאדה החלה ב-9 בדצמבר 1987 והתאפיינה בתחילתה בעיקר בהפרות סדר המוניות שכללו הפגנות, ידויי אבנים, חסימות צירים ובמקרים מסוימים גם השלכת בקבוקי תבערה. בהמשך שינתה האינתיפאדה את אופיה, ומ-1989 החלו להתבצע פיגועים בעיקר על-ידי הארגונים האסלאמיים, "חמאס" ו"ג'יהאד איסלאמי". ההתקוממות האזרחית נחלשה לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 אולם פיגועי הטרור החריפו והתאפיינו בעליית מדרגה מפיגועי דקירה לפיגועים בנשק, פיגועי חטיפה ואף ניסיונות להפעלת מכוניות תופת. האינתיפאדה הסתיימה רשמית עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב־1993, אולם פיגועי הטרור נמשכו על-ידי הארגונים שהתנגדו להסכם.
האינתיפאדה נקראה לעיתים "מלחמת האבנים", משום שבתחילתה כאמור השתמשו הפלסטינים באבנים ובכלי-נשק מאולתרים אחרים, אך בהמשך עברו לנשק חם ופיגועים קשים יותר. עם פרוץ "האינתיפאדה השנייה" ניתן לזו שלפניה השם "האינתיפאדה הראשונה" כדי ליצור הבחנה ברורה ביניהן.
שמאל|ממוזער|250px|מתקן מאולתר לתיקור כלי רכב 'רכים' ('נינג'ה') עשוי ממסמר ודיסקית גומי. יחידות כאלה פוזרו על ידי פלסטינים בכבישי יהודה ושומרון במהלך האינתיפאדה הראשונה.
הרקע לאינתיפאדה
בחודשים שלפני פרוץ האינתיפאדה הייתה עלייה במספר האירועים בעימות בין הפלסטינים לישראלים.
ב-2 באוגוסט 1987 נרצח סרן רון טל, מפקד בסיס המשטרה הצבאית ברצועת עזה, ברחובה הראשי של עזה, בידי שלושה מחבלי הג'יהד האיסלאמי.
ב-8 באוגוסט 1987 נהרג קצין מילואים ישראלי וכעבור שבועיים סוכל ניסיון פיגוע התאבדות בירושלים.
בשבוע אחד בספטמבר נהרג חייל ואירעו שלושה פיגועי דקירה בישראלים.
ב-1 באוקטובר 1987 חיילי צה"ל הרגו שבעה מחבלים מעזה שהיו חברי ארגון הג'יהאד האסלאמי.
נוסף על אירועים אלימים אלו חלה הידרדרות כללית ומשמעותית במצב הביטחון ביהודה, שומרון ועזה, דבר שכלל הכפלה לפחות של כמעט כל סוגי האירועים הביטחוניים. כוח ישראלי שנכנס לבלאטה זמן קצר לפני תחילת האינתיפאדה נתקל בהתנגדות לא-אלימה (ברובה) אולם בעוצמה כזאת שחייבה אותו לסגת ללא מרבית המבוקשים שחיפש.
על פי הערכות ישראליות, האינתיפאדה הייתה תופעה ספונטנית בחלקה. לאחר שהחלה, ניסה אש"ף לטעון כי הוא ארגן אותה, אולם היסטוריונים רואים בטענה זו ניסיון שלאחר-המעשה להציג יותר שליטה והשפעה בשטח ממה שהיו לאש"ף בפועל.
גורמים לאינתיפאדה
הועלו השערות רבות לגבי הגורמים לאינתיפאדה. השערות אלו כוללות:
עסקת ג'יבריל, שמאות ממשוחרריה היוו את עמוד השדרה של המנהיגות של האינתיפדה, כדברי יובל דיסקין ששימש באותן השנים כרכז השב"כ של נפות שכם, ג'נין וטולכרם:
הקצנה בימין הישראלי - הקריאות המתגברות של הימין בישראל לטרנספר, הכרזתו של אריאל שרון על מעבר לבית ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים והשמועות על השתלטות יהודית על רובע זה בעקבותיה וכן הניתוק של השכונות היהודיות מחברת החשמל המזרח ירושלמית (שגרמו לשמועות על כוונות השתלטות עליה) תרמו להתססת הרוחות אצל הפלסטינים.
ירידה בתל"ג לנפש לאחר 15 שנות צמיחה - בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 - גבר קצב הגידול הטבעי של תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה מפני שיפור בשירותי הרפואה וירידה בתמותה. בנוסף, הירידה בהכנסות מדינות ערב מנפט הביאה לירידה חדה בהגירה החוצה ולגידול נוסף באוכלוסייה. היקף הצמיחה בתל"ג של יהודה, שומרון וחבל עזה ירד והביא לראשונה לירידה בתל"ג לנפש. האבטלה גדלה, חלקית בגלל העלייה בהיקף ההשכלה של האוכלוסייה וסירוב הצעירים המשכילים לעבוד בעבודות פשוטות, המשרות היחידות שהוצעו להם. בעוד שמצבם של ערביי יהודה, שומרון ועזה היה טוב מאשר במדינות ערב הרי נקודת הייחוס שלהם היה המשק הישראלי בו רבים מהם עבדו, וביחס אליו ראו עצמם כעניים.
טענות לגבי ניצול ישראלי של משאבים פלסטיניים - נטען שישראל לא השתמשה בכל כספי המסים שגבתה מהפלסטינים לצורכי האוכלוסייה הפלסטינית (למרות הצהרותיה הפומביות על כך). בנוסף, האיסור למעשה על פיתוח מקורות מים והמכסות הנמוכות של מים לפלסטינים לעומת אזרחי ישראל, תרמו לתחושה שישראל מנצלת את תושבי יהודה, שומרון ועזה למטרותיה ואיננה מתחשבת בהם כלל.
סיבות פנים-ערביות - הפלסטינים חשו כי ננטשו בידי בעלי-בריתם הערבים, ואש"ף כשל בהבטחתו להשמיד את ישראל ולהקים במקומה מדינה פלסטינית. רבים מהם חשו כי הם עתידים לחיות את שארית חייהם כאזרחים סוג ב', ללא זכויות פוליטיות מלאות. ב-11 באפריל 1987 נחתם בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן הסכם לונדון, המקדם את האופציה הירדנית ומציע שליטה ירדנית בשטחי יהודה ושומרון, תוך התעלמות ממעמדו של אש"ף בשטחים, כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. הידיעות על הסכם לונדון גרמו לשמועות על כינון אזור שליטה משותף לירדן ולישראל.
הקצנה דתית - ההקצנה הדתית בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן תרמה גם היא להתססת הרוחות וחיזקה את הזרם הדתי. תופעה זו עודדה ברובה על ידי ישראל, שראתה בתנועות הדתיות מכשול בפני אש"ף. ישראל הניחה לתנועת המוגמע' (התנועה שממנה צמח חמאס) להשתלט למעשה על כל הארגונים הדתיים, תוך דחיקת הגורמים המתונים. רק באמצע 1987 ניסתה ישראל לעצור התפתחות זו ונכשלה.
בחודשים יולי-אוגוסט 1987 התקיימה סדרת פגישות בין איש תנועת החרות פרופסור משה עמירב לבין בכיר אש"ף בשטחים פייסל חוסייני, בתיווכם של דוד איש שלום ופרופסור סרי נוסייבה, מאוניברסיטת אל-קודס. במהלכה נוסח ביום 25 באוגוסט מזכר הבנות, שתכליתו הייתה לבסס תשתית לשיחות בין ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר לבין ראש אש"ף יאסר ערפאת. סדרת פגישות זו היוותה אופק מדיני בעיני אנשי אש"ף בשטחים, אולם לאחר שדבר הפגישות והמזכר דלפו לתקשורת, הורה שמיר על הפסקת המגעים ועל מעצרו המנהלי של חוסייני. לדעת עמירב ואיש שלום, האכזבה של הפלסטינים מכישלון ההסכם הייתה מהגורמים לאינתיפאדה.
הצטברות של אירועים שבהם נהרגו פלסטינים על ידי צה"ל, ובמיוחד חיסול ששת אנשי הג'יהאד האיסלמי שהיו מעורבים בהריגת איש השב"כ, הביאו לתסכול שעורר את האינתיפאדה.
הצלחות של פיגועים נגד חיילי צה"ל, ובמיוחד בליל הגלשונים הביאו להתעוררות של הפלסטינים למאבק בישראל.
מדיניות ישראל
מדיניות ישראל בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לפני האינתיפאדה כללה בין היתר:
שמאל|ממוזער|250px|חיילים מורים על מחיקת ססמאות בג'בליה 1988
משמר הגבול היווה את הכוח העיקרי לטיפול בהפרות סדר וגובה על ידי צה"ל
הימנעות מחיכוך עם האוכלוסייה
צעדי ענישה ועידוד מקומיים בהתאם להתנהגות התושבים
בידוד מהומות
אבטחת צירי תנועה בתוך הערים
עוצר היווה אמצעי ענישה מועדף בשל הקטנת החיכוך עם האוכלוסייה
ניסיון לפקח על יהודה, שומרון ועזה תוך הוצאה מינימלית
חלוקה של היתרי עבודה בישראל (כמעט) לכל דורש
יצירת תלות כלכלית בישראל
אי טיפול מעשי בפליטים (התוכנית ליישוב הפליטים שיושמה טיפלה רק בכמחצית מהגידול הטבעי)
מתן אפשרות לאש"ף להזרים כספים ליהודה, שומרון ועזה
סיוע לירדן לשמור על מעמדה ביהודה ושומרון ולחדור לרצועת עזה.
אירועים
פעולות פלסטיניות בתחילת האינתיפאדה
האירוע שנחשב כניצוץ שהצית את האינתיפאדה הוא ההלוויה של ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'באליה שברצועת עזה שנהרגו בתאונת דרכים לאחר שנהג משאית ישראלי פגע בשתי מוניות שבהן נסעו, מדרום למחסום ארז, בארבע אחר הצהריים ב-8 בדצמבר 1987. השמועות שנפוצו כאילו זו לא הייתה תאונה, אלא פגיעה מכוונת כנקמה על רצח שלמה סקל, שנדקר למוות יומיים לפני-כן ב-6 בדצמבר 1987 בשוק המרכזי בעזה, עוררו מהומות במחנה.
למחרת בבוקר, ב-9 בדצמבר, החלו בני נוער במחנה ליידות אבנים לעבר חיילי צה"ל. בזמן שערכו חיפוש במחנה אחר המיידים, הקיפה קבוצת פלסטינים את הג'יפ ותקפה את הקצין שהופקד לשמור עליו. אחד מהם ניסה לחטוף את נשקו ושני בקבוקי תבערה הושלכו לעבר הג'יפ. הקצין פתח באש ומהירי נהרג חאתם אל-סיסי, בן 20, ועוד שישה עשר אנשים נפצעו. מוצב צה"ל בג'באליה נכבש והוצת על ידי ההמון הזועם. מאוחר יותר באותו היום, חטפו אלפי פלסטינים את גופתו של אל-סיסי מחדר המתים בבית החולים שיפא וערכו לו מסע הלוויה שהפך להתפרעות ובמהלכו נשמעו הקריאות "איד'בח אל-יהוד". התגובה הקטלנית של החיילים שלא היו מוכנים לעוצמת המהומות גרמו להסלמה נוספת. יום זה, 9 בדצמבר 1987 נחשב ליום פרוץ האינתיפאדה. מג'באליה התפשטו המהומות לכלל רצועת עזה, ולאחר זמן מה למחנות פליטים וישובים פלסטיניים ביהודה ושומרון. ב-19 בדצמבר 1987 החלו מהומות גם במזרח ירושלים.
בימים הראשונים היו המהומות חסרות ארגון כלשהו וכוונו במידה לא מעטה גם כלפי החלקים העשירים של האוכלוסייה הפלסטינית. בסקרים שנערכו בקרב העצורים הפלסטיניים, התברר כי מרבית העצורים בשלב זה לא היו מחוברים כלל למאבק הלאומי שלהם ורבים מהם עבדו בישראל. כמו כן השתתפו בשלב הראשון של המהומות נשים וילדים רבים.
חוסר הארגון הסתיים כאשר הוקמו ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה וכן "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" (שהוקמה פורמלית בסוף דצמבר 1987 והכרוז הראשון שלה יצא ב-10 בינואר 1988) שעמדה למעשה בראשן.
מכיוון שאש"ף לא ארגן את המהומות בראשיתן הייתה סכנה מבחינתו לאבד את השטח לטובת הכוחות המקומיים. ניסיונות של אש"ף להציג את ההתקוממות כיוזמה שלו נתקלו בהתעלמות או בבוז. עם זאת, אש"ף הצליח להטיל את מרותו על המפגינים משום שמרבית אנשי הוועדות העממיות וכל אנשי המפקדה המאוחדת היו חברים בו וראו את עצמם (לפחות עקרונית) כפופים למרותו. כתוצאה מחוסר רצונה של המנהיגות המקומית להתעמת עם אש"ף, בשל החשש מחשיפה על ידי השב"כ וכן בשל היותם של מרבית המנהיגים משולי החברה הפלסטינית לפני האירועים (מצב זה השתנה במהירות עם תחילת האינתיפאדה), נותרו מנהיגי האינתיפאדה המקומיים אנונימיים, דבר שהקל על אש"ף לטעון לשליטה באירועים.
עם זאת, אש"ף ושלוחיו לא פעלו לבדם בשטח, ולראשונה הארגון מצא את עצמו מתחרה בארגונים אסלאמיים קיצוניים - חמאס (שהוקם בתחילת האינתיפאדה) והג'יהאד האסלאמי, שגם להם היה חלק בליבוי האלימות.
בתחילת האינתיפאדה מרבית הפעילות נעשתה באמצעים מאולתרים: עשרות צעירים פלסטינים בני-עשרה ארבו לסיורים קטנים של חיילי צה"ל, והמטירו עליהם אבנים גדולות תוך ניסיון לפגוע בכוח הזרוע וביתרון מספרי אדיר, וכמו כן נערכו הפגנות רבות. בתקופה זו נעשה ניסיון להימנע מהפעלת נשק חם כלפי צה"ל והמתנחלים וזאת למרות הוראות סותרות שהגיעו מהנהגת אש"ף. בעוד שבתחילה הצליח ניסיון זה הרי ככל שעבר הזמן התמוססה הצלחתו.
הממשל האזרחי הישראלי בשטחים קרס למעשה בחודש הראשון לאינתיפאדה. אזורים נרחבים ביהודה, שומרון ועזה הכריזו על עצמם כ"משוחררים" וסירבו לשתף פעולה עם הממשל האזרחי. הרוב המוחלט של השוטרים הפלסטינים וכן רבים מפקידי הממשל התפטרו. במקביל נערכו שביתות כלליות רבות (1–3 בשבוע) וכן הוכרזה שביתת מסחר מלאה (שהחזיקה 40 יום) ולאחר מכן שביתת מסחר חלקית שקבעה שעות מסוימות בלבד לפתיחת החנויות.
החל מפברואר 1988 נעשו ניסיונות רבים למרי אזרחי, עם או בלי תמיכה באלימות מקבילה, מרבית ניסיונות אלו נעשו על סמך הרעיונות של מוברק עווד שגורש על ידי ישראל ב-6 במאי. ניסיונות אלו צלחו יחסית בתחילה אולם עם התמוטטות הארגון המקומי והעברת מרכז הכובד להנהגת החוץ הם התמוססו ו"כוחות ההלם" הצבאיים הפכו לגורם המשמעותי.
ב-15 בפברואר 1988 פוצצה שייטת 13 את ספינת השיבה של אש"ף שעגנה בלימסול, קפריסין. ספינה זו נועדה למשוך תשומת לב בינלאומית לאינתיפאדה על ידי הגעתה (בליווי עיתונאים רבים) לנמל חיפה וקליטתה על ידי נציגים מערביי ישראל.
ב-1988 סוחרים נוצרים ממעמד הביניים יזמו (או, כפי שמומחים אחדים טוענים, אולצו בידי אש"ף ליזום) מחאה לא-אלימה של אי-תשלום מסים, שנאספו בידי ישראל ושימשו למימון ניהול יהודה, שומרון ועזה. כשמעצרים לא הובילו לסיום מרד המיסים, ישראל חיסלה אותו על ידי הטלת קנסות כבדים והחרמת רכוש, ציוד, סחורה ורהיטים מחנויות, מפעלים ואף בתים פרטיים.
ככל שהתמשכה האינתיפאדה הלכו וגברו ההוצאות להורג של משתפי פעולה (אמיתיים ומדומים) עם ישראל והתגבר הכאוס ביהודה, שומרון ועזה. תופעות אלו וכן צורת הארגון (ועדות עממיות מקומיות, שהוצאו אל מחוץ לחוק על ידי ישראל ב-1 ביולי 1988) היו דומות למרד הערבי הגדול (כך למשל נרצחו 90 פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עד ספטמבר 1989), דבר שאף הביא את המפקדה הלאומית להודיע ב-15 באוגוסט 1989 על דרישה להימנע מהרג של משתפי פעולה ללא אישור מההנהגה העליונה.
בסוף 1988 החל אש"ף לארגן את כוחות ההלם לכדי ארגונים צבאיים ממשיים כתוצאה מכך השתנתה הטקטיקה מאמצע 1988 לאלפי תקריות של שימוש בבקבוקי תבערה, מעל 100 השלכות רימוני יד, ומעל 500 התקפות עם רובים וחומרי-נפץ. למרות זאת, הפלסטינים המשיכו להציג את האירועים כהתקוממות לא אלימה. השינוי לא נעשה אמנם באופן מיידי אולם היה רציף למעט ההפגנות שמיד לאחר מהומות הר הבית ב-1990.
תגובה ישראלית
שמאל|ממוזער|250px|שר הביטחון, יצחק רבין, בביקור בעיר עזה בשבועות הראשונים של האינתיפאדה
תחילה לא ידעה ישראל כיצד לטפל במשבר ואף זלזלה בו במכוון (דבר שהתבטא בין השאר ביציאה של יצחק רבין למשך שבועיים לארצות הברית מיד לאחר פרוץ המהומות). במשך החודש הראשון לאינתיפאדה ציפתה ישראל כי המהומות ידעכו מעצמן (כפי שהיה בגלי אלימות קודמים).
לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרימה ישראל כוחות צבא גדולים לאזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה, אך בלי שהייתה תוכנית פעולה רצינית לפעילות הכוחות. ב-21 בדצמבר 1987 החליט הרמטכ"ל דן שומרון, לשנות את היערכות הכוחות ביהודה ושומרון. על גזרת שומרון הופקד מפקד אוגדה 162, תא"ל זאב ליבנה, ועל גזרת יהודה הופקד מפקד אוגדה 720, תא"ל בני טרן. מפקד חטיבת איו"ש נשאר לפקד על גזרת בנימין. גזרת מרחב שומרון חולקה לשלושה מרחבים חטיבתיים, כלהלן: על גזרת ג'נין הופקד אל"ם גבי אשכנזי, מפקד חטיבת גולני; על גזרת טול כרם-קלקיליה הופקד אל"ם משה גבעתי מפקד מחוז דן; ועל גזרת שכם הופקד מפקד המרחב הקבוע, סא"ל יהודה מאיר. מפקד אוגדה 162 קבע את מפקדתו בבניין הממשל בשכם. גזרת מרחב יהודה חולקה לשני מרחבי משנה. מפקד המרחב, סא"ל גבי אביב, הופקד על גזרת חברון, והוקם מַשלָ"ט (מֶרכז שליטה) סדיר בגזרת בית לחם. שניהם הוכפפו למפקד אוגדה 720, שקבע את מפקדתו בבניין הממשל בחברון. מאוחר יותר הוקמה אוגדת יהודה ושומרון, בפיקודו של תא"ל גבי אופיר, והוקמו שש חטיבות מרחביות חדשות: חטיבה 'יהודה', חטיבת 'שומרון', חטיבת 'מנשה', חטיבת 'בנימין' וחטיבת 'עציון'.
עם הזמן, התאוששה ישראל מההלם והגיבה במדיניות של יד קשה שנועדה לדכא את ההתקוממות בכוח. ההוראות הבלתי רשמיות שניתנו לחיילים היו, כפי שניסח זאת שר הביטחון, יצחק רבין, "לשבור ידיים ורגליים". ישראל נקטה במדיניות של הטלת עוצר המוני (60% מהאוכלוסייה הייתה נתונה בשלב כלשהו במהלך השנתיים הראשונות לעוצר ממושך), מאסרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים (150 ב-1988 לבדה), אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים (עד כדי עלייה בגביית המיסים ביחס לשנת 1986 בחלק מהמקומות) וכן סגירת בתי ספר (היו פתוחים רק 40 יום בשנת הלימודים 1988/89). בתחילת האירועים לא שונו אמנם הוראות פתיחה באש אולם הסמכות לתת היתרים לביצוע פעולות ענישה שונות (כמו הריסת בתים, גירוש, הטלת עוצר וכדומה) הועברו לדרגים נמוכים יותר מאשר קודם לכן.
המדיניות הישראלית תואמה על ידי "פורום השטחים" בראשות שר הביטחון ודווחה לקבינט. למרות ההשתתפות של כל הגורמים בפורום היו שינויים מקומיים (במיוחד בירושלים) בדרך הטיפול באירועים.
למרות צעדיה, ישראל לא הצליחה למנוע את התמוטטות הממשל האזרחי שלה ביהודה, שומרון ועזה.
בירושלים נקטה ישראל תחילה מדיניות של "סיוע" לחסימת השכונות הערביות שבודדו על ידי תושביהן, כענישה לתושבים. מדיניות זו החלה להשתנות באמצע ינואר 1988 כאשר משטרת ישראל החלה לשלוח כוחות גדולים לתוך השכונות הערביות. ב-5 בפברואר פתחה ישראל במבצע "במחשבה תחילה" במסגרתו בוצעה השתלטות מחדש על השכונות הערביות, הטלת עוצר על מרביתן וסגירה למעשה של הר הבית בפני מתפללים לא ישראלים.
המדיניות הבלתי רשמית של הכאת מתפרעים, מדיניות שבוצעה בהפרות פקודה רבות (רובן המכריע לחומרה), ספגה ביקורת נוקבת.
באוגוסט 1988 הוכנסו כדורי פלסטיק לשימוש ישראל, דבר שהביא לשינוי הוראות הפתיחה באש וליותר הרוגים אצל הפלסטינים.
ערביי ישראל
ב-17 בדצמבר 1987 התכנסה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל (לראשונה השתתפה בכינוס גם הנהגת התנועה האסלאמית) והחליטה על שביתה כללית בקרב ערביי ישראל ב-21 בדצמבר שכונתה "יום השלום". השביתה שהתקיימה הייתה כמעט מלאה ולוותה בפרצי אלימות (זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, חסימות כבישים וכדומה) במקומות מעטים.
דינמיקה פנים-ערבית
בין 3 בפברואר ל-15 בו 1988 הצליחה ישראל לעצור את ההנהגה הראשונה של המפקדה הלאומית ולעצור את מערכת ההפצה שלה. אף על פי שהדבר לא מנע את התאוששות המפקדה, הרי מתקפה זו ואלו שבאו בעקבותיה הצליחו לדחוק את המפקדה הלאומית למגננה, להביא אותה להקטנת פעילותה, ולהגביר את תלותה הארגונית והכספית באש"ף, בעיקר מאמצע 1988.
אף על פי כן, המשיכה המפקדה הלאומית להוות גורם מרכזי ביהודה והשומרון, הוראותיה בוצעו לרוב, בין השאר בשל הנכונות שלה לסגת מהוראות שהתגלו כבלתי ניתנות לביצוע וכן לימוד הלקחים של אנשיה מההתארגנות בבתי הסוהר הישראלים. לעומת זאת ברצועת עזה, נתקלה ההתארגנות במאבקי כוח עם התנועות האסלאמיות ולאחר מכן ישראל הצליחה למוטט את ההתארגנות בפברואר 1988.
ב-16 באפריל 1988 התנקשה ישראל באבו ג'יהאד, שהיה האחראי מטעם אש"ף על ארגון האינתיפאדה. התנקשות זו אמנם הועילה בטווח המיידי (בשל ניתוק קשרים מסוימים בין הנהגת החוץ של אש"ף לבין הנהגת הפנים) אולם התגלתה לאחר מכן כחסרת השפעה ממשית.
במאי 1988 הצליחה ישראל לשתק למעשה את תנועת הג'יהאד האסלאמי על ידי מעצר מרבית ראשיה.
ב-12 ביוני 1988 התדרדר המאבק בין חמאס לבין אש"ף לעימות גלוי כאשר בהפגנה במחנה ג'בליה נרמסו תמונותיו של יאסר ערפאת. מאבק זה התחדד בשל שמועות על סיוע ישראלי לחמאס, כישלון ניסיונות התיאום בין הארגונים ומאבקים פנימיים בתוך אש"ף. כישלון ניסיונות ההידברות הביא לחתימת אמנת חמאס ב-18 באוגוסט.
ביוני-יולי 1988 נעשו ניסיונות להשליט את שלטון הוועדות העממיות על השטח. בשלב זה היו מאות ועדות עממיות, חלק נפוצות (ועדות חינוך למשל) וחלקן ייחודיות (ועדת אדמות לדוגמה) ורובן קשורות ברשת של שיתוף פעולה, תוך כפיפות לוועדות אזוריות ולמפקדה הלאומית שעמדה בראשן.
התפתחויות אלו הרעו את המצב הכלכלי של משתתפי האינתיפאדה (כמו גם הפלסטינים בכלל), מצב שהביא את סרי נוסייבה ב-1 באוגוסט 1988 אף לפרסם מאמר הדורש מאש"ף להזרים כסף או לחדול ממתן הוראות.
החל מתחילת האינתיפאדה, הלכה וירדה התמיכה בירדן בשל הגאות הלאומית הפלסטינית, כתוצאה מכך הכריז חוסיין מלך ירדן ב-31 ביולי 1988 על "התנתקות מהגדה המערבית", קרי, ניתוק כל הקשרים בין ירדן והגדה המערבית. החלטה זו החמירה את התדרדרות השירותים ביהודה והשומרון משום שעד אותה עת סיפקה ירדן במידה רבה את השירותים האזרחיים באזור זה.
הניתוק של ירדן מיהודה והשומרון חייב את אש"ף לתפוס את מקומה כמקור הכספי לתשלום חלק מעובדי המדינה (ירדן שילמה כחמישית ממשכורתם) ולארגן את השירותים שאורגנו עד אז על ידה. התפתחות זאת הייתה אחת הסיבות להכרזה של אש"ף ב-15 בנובמבר 1988 בתוניס על הקמת מדינת פלסטין. ההכרזה התקבלה בסיום של המושב ה-19 של המועצה הלאומית הפלסטינית שנערך ללא השתתפות מעשית של נציגי האינתיפאדה. באותו לילה נותק החשמל בכל רחבי יהודה, שומרון ועזה והוטל עוצר כללי.
אירועים בולטים בהמשך האינתיפאדה
בדצמבר 1988 נגזרו על טוראי אלי ידיד 21 חודשי מאסר, לאחר שהרג בכפר בידו את יוסף אבו עווד, בירי בראשו מטווח קצר בלי שנשקפה לו סכנה.
ב-12 בינואר 1989 הורשה יאסר ערפאת לנאום במועצת הביטחון כנציג פלסטין. באותו יום הוטל בצעד חריג עוצר על מזרח ירושלים ונערכו חיפושים נרחבים בסילואן. ב-19 בינואר, הציע יצחק רבין לערוך בחירות לאוטונומיה פלסטינית אבל ההצעה נדחתה הן על ידי אש"ף והן על ידי המפקדה הלאומית כעבור שלושה ימים.
באמצע פברואר 1989 נערכו מספר דיונים בין־אישים ממפלגת העבודה לבין נציגים פלסטיניים מיהודה, שומרון ועזה המקורבים לאש"ף בראשות פייסל חוסייני. ב-13 במרץ הוחלט על חלוקת תעודות חדשות לכאלו האסורים בכניסה לישראל. ב-24 באפריל 1989 החליטה המפקדה הלאומית על אי־הזזת שעונים לשעון קיץ.
במאי 1989 ביצעה ישראל גל מעצרים גדול מאוד בקרב פעילי חמאס, כולל מעצרו של אחמד יאסין מנהיג התנועה שעד אז נמנעה מלעוצרו.
ב־3 במאי 1989 חייל צה"ל, רב-טוראי אילן סעדון נחטף ונרצח על ידי אנשי חמאס.
ב-14 במאי 1989 החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזורית ביהודה והשומרון אולם החלטה זו לא מומשה.
ב־6 ביולי 1989 אירע הפיגוע בקו 405, שבו מחבל דירדר את אוטובוס אגד קו 405 לתהום ליד קריית יערים ורצח 16 איש.
ב-20-21 בספטמבר 1989 פעולה לגביית מיסים בבית סחור הסתבכה ונפתחה אש על התושבים.
ב-30 בנובמבר 1989, פיגוע הדריסה הראשון כנגד אזרחים - כשמחבל תושב מחנה הפליטים נוסייראת דרס למוות את אביגדור דהרי בצומת גוש קטיף.
ב-15-17 בדצמבר 1989 החליט הוועד הפועל של אש"ף על מוכנות לדיאלוג עם ישראל, אבל רק בתנאי שייעשה על ידי אש"ף.
במהלך 1990 נרגעו במקצת האירועים האלימים, בין השאר בשל מעצרים רבים אותם ביצעה ישראל.
ב-8 באפריל 1990 הוקמה ועדת ירושלים של הליגה הערבית, דבר שירדן התנגדה לו בעבר.
ב-20 במאי 1990 נרצחו 7 פלסטינים בראשון לציון בידי עמי פופר במהלך הטבח בצומת גן הוורדים. במהומות שפרצו בעקבות כך, נהרגו 7 פלסטינים נוספים.
ב-30 במאי 1990 באותה השנה נתפסו שתי סירות של החזית העממית שניסו לבצע פיגוע בתל אביב, דבר שהביא לסיום הדיאלוג בין אש"ף וארצות הברית ב-20 ביולי.
ב-8 באוקטובר 1990 הביאו פרסומים של תנועת נאמני הר הבית על טקס הנחת אבן פינה לבית המקדש השלישי להתפרצות מהומות הר הבית. במהומות נזרקו אבנים על הכותל המערבי ובפריצת המשטרה להר הבית נהרגו 17 ערבים ונפצעו 20 שוטרים וכ-200 ערבים. מהומות אלו התפשטו הן לתוך יהודה, שומרון ועזה (שם גרמו להפגנות עממיות בפעם הראשונה לאחר זמן רב) והן לערביי ישראל.
ב-1991 הביאה מלחמת המפרץ שבה הפלסטינים תמכו בסדאם חוסיין למצב חדש. בשל תמיכתם זו במנהיג ערבי שכבש מדינה שכנה, נחלשה עמדת הפלסטינים בזירה הבינלאומית בכלל ובזירה הערבית בפרט, והתחזק מאוד מעמדה של ארצות הברית (גם בעקבות המלחמה וגם בשל סיום המלחמה הקרה) דבר שאיפשר את כינוס ועידת מדריד.
עם זאת, לא התקבלה החלטה על סיום האינתיפאדה ולמעשה ב-3 במרץ 1991 אף קראה המפקדה הלאומית להגברת ההתנגשויות עם כוחות הביטחון.
ב-17 בדצמבר 1992 החליט ראש הממשלה, יצחק רבין, לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס במטרה להרגיע את יהודה, שומרון ועזה. הגירוש נכשל מכיוון שהמגורשים התרכזו בסמוך לגבול רצועת הביטחון וקיבלו סיוע מחזבאללה.
אף על פי שוועידת מדריד לא גרמה לסיום האינתיפאדה, הרי שהוועידה מציינת את המעבר המוחלט מאירועים המוניים לאירועי טרור על ידי יחידים, תוך שימוש בסכינאות ותחילת שימוש בפיגועי התאבדות.
ארגונים פלסטיניים
ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה - בכל יישוב הוקמה ועדה מרכזית אחת לפחות (לעיתים היה פיצול לפי ארגונים) שהייתה אחראית לתיאום הפעילות הפלסטינית וכן ועדות משנה שהיו אחראיות על התחומים השונים. מנהיגות ההתקוממות הלאומית למעשה כללה ארבעה גורמים עיקריים: פת"ח, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית הדמוקרטית ומפלגת העם הפלסטינית.
"המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" - הוקמה פורמלית בסוף דצמבר 1987 והכרוז הראשון שלה יצא ב-10 בינואר 1988. עמדה למעשה בראש הוועדות העממיות והיוותה את הנהגתם, ככל שעבר הזמן נחלשה השפעתה והחברים בה נהיו זוטרים יותר ויותר.
ועדות ההלם או כוחות ההלם - הזרוע הצבאית של הוועדות העממיות, הוקמו לראשונה ב-17 בספטמבר 1987 על מנת לפגוע במשתפי פעולה. ככל שהתקדמה האינתיפאדה הפכו לגורם משמעותי יותר בתוך הוועדות העממיות עד כדי השתלטות עליהן.
חמאס - הוקם בתחילת האינתיפאדה והיה לגורם מרכזי בה, אך לא היה שותף למנהיגות ההתקוממות הלאומית.
הג'יהאד האסלאמי - היה אחראי על ההתפרצות הראשונית של האירועים אולם במהירות נדחק והיה לגורם שולי בהם, בין השאר בשל היותו מורכב למעשה משלוש קבוצות ללא קשר ביניהן.
תפקיד אש"ף
אש"ף לא יזם את האינתיפאדה, אבל התערב במהירות תוך מאבק פנימי בין הארגונים השונים וחיצוני (עם התנועות האסלאמיות):
התנועה הקומוניסטית הפלסטינית - יזמה גישה מתונה יחסית של התקוממות עממית, תוך זיקה מינימלית להנהגת החוץ
פת"ח - החזיק בגישת ביניים של הסלמה מבוקרת תוך כפיפות מלאה להנהגת החוץ של אש"ף
החזית העממית לשחרור פלסטין - החזיקה בגישה של הסלמה מרבית
מטרות האינתיפאדה
המטרות של האינתיפאדה התחלקו לשניים:
מטרות מיידיות שקשורות ליהודה, שומרון ועזה עצמם.
מטרות מדיניות ארוכות טווח.
מטרות מיידיות
חסימת כבישים בפני צה"ל
השתלטות על ריכוזי האוכלוסייה
סילוק שרון מהרובע המוסלמי
ביטול צווי הגירוש ושחרור העצורים
הפסקת הפקעת אדמות
ביטול המע"מ
עריכת בחירות מוניציפליות וכינון ממשל עצמי
הריגת יהודים
מטרות ארוכות טווח
המטרות המדיניות של האינתיפאדה היו תלויות בגורמים השונים:
אש"ף - הקמת מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, שבירתה ירושלים.
התנועות האסלאמיות - הריסת מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית אסלאמית על חורבותיה.
אבדות
על פי נתוני ארגון בצלם נהרגו באינתיפאדה, מפריצתה ועד סיומה בשנת 1993 165 ישראלים ו-1,160 פלסטינים. בנוסף נהרגו למעלה מאלף פלסטינים על ידי פלסטינים אחרים במהלך האינתפאדה, בעקבות סכסוכים פוליטיים פנימים או האשמות בשיתוף פעולה עם ישראל.
הרוגים ישראלים באינתיפאדה הראשונה ואחריה, עד לשנת 1999 (שנה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה). מתחת לקו האדום אזרחים. מעל לקו האדום חיילים (על פי נתוני "בצלם").
השלכות
ההשפעות המדיניות של האינתיפאדה היו מרחיקות לכת, בפעם הראשונה הצליחו הפלסטינים להביא להכרה מדינית רחבה בשאיפתם למדינה. הפלסטינים הצליחו להציג במהירות את מאבקם כמאבק בכיבוש אכזרי ומדכא וכבר ב-11 בדצמבר 1987 התקבלה החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון. בנוסף על כך, הדיון על מעמד יהודה, שומרון ועזה שהוקפא מאז התמוטטות שיחות האוטונומיה התחדש ולבסוף הביא לנסיגה ישראלית מעמדותיה הקודמות.
במאי 1989 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית תוכנית של 4 נקודות להפסקת האלימות. הצדדים אמנם לא דחו רשמית את התוכנית אולם היא לא התממשה ולכן הציעה בספטמבר תוכנית דומה של 5 נקודות. גם תוכנית זו לא מומשה אולם גרמה לקשיים קואליציוניים בישראל (שגרמו מאוחר יותר לנפילת ממשלת האחדות) וכן היווה בסיס לוועידת מדריד.
בשורה התחתונה הצליחה ישראל לדכא את ההתקוממות, שכן הכוחות הפלסטינים היו נחותים בהרבה מכוחות צה"ל. אולם האינתיפאדה הצביעה על בעיות רבות בהתנהלותו של צה"ל במישור האופרטיבי והטקטי. האינתיפאדה חייבה את ישראל להסיט כוחות רבים מאוד של צה"ל ליהודה, שומרון ועזה, שיבשה את מערך האימונים שלו וגרמה להרס תוכנית העבודה שלו.
בישראל הובילה האינתיפאדה לדיון מחודש בסוגיית יהודה ושומרון: בעוד בימין הטילו את האחריות לכישלון בדיכוי האינתיפאדה על צה"ל, בשמאל נטען כי שורש הבעיה הוא המעמד של יהודה, שומרון ורצועה עזה. ויכוח זה גרם לפירוקה של ממשלת האחדות הלאומית וגרם להאשמות חריפות כלפי הפיקוד העליון צה"ל, בטענה שאינם מעוניינים בפתרון המצב ולא נוקטים בפעולות המתבקשות, וכלפי שר הביטחון יצחק רבין, שנטען כי מנע מצה"ל לפעול נכון. בקרב המתנחלים הביאה האינתיפאדה להתערערות תחושת הביטחון בשל ההתקפות המרובות עליהם, לתביעות חוזרות ונשנות כלפי צה"ל לספק להם ביטחון ואף גרמה להתקפות של קבוצות קטנות מהימין הקיצוני על כוחות צה"ל. במקביל נערכו ניסיונות של קבוצות ימניות קיצוניות ליצור פרובקציות כלפי הערבים מתוך מגמה להצית מלחמה שתגרום לגירושם של ערביי יהודה, שומרון ועזה. יש הטוענים כי האינתיפאדה הובילה לעלייה בתמיכה הציבורית בתנועות השמאל (כגון שלום עכשיו) בישראל, ולבחירתו המחודשת של יצחק רבין לראשות הממשלה ב-1992.
לעומת זאת הביאה האינתיפאדה להקצנה בקרב הפלסטינים, תוך שהארגונים הקיצוניים מנצלים את "הצלחתם" על מנת לבנות את הדימוי שלהם בקרב הציבור.
מבחינה כלכלית גרמה האינתיפאדה נזק משמעותי, בעיקר לפלסטינים שנותקו מהעבודה בישראל וכן הושמו בעוצר. גם ישראל נפגעה מהבחינה הכלכלית אולם עם תחילת העלייה מברית המועצות לשעבר הצליחה להתאושש.
ראו גם
הסכם לונדון
האינתיפאדה השנייה
לקריאה נוספת
זאב שיף ואהוד יערי, אינתיפאדה, הוצאת שוקן, 1990.
יואל אליצור (עורך), כתם של עננה קלה - חיילים צבא וחברה באינתיפאדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012. תחילת הספר
משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 357–445.
קישורים חיצוניים
הרוגים באינתיפאדה הראשונה באתר בצלם
אתר לימודי על האינתיפאדה
מוחמד מסאלחה, בין החייל והמתנחל באתר מט"ח, על הדימוי של החיילים הישראלים בעיני הפלסטינים
תוכנית חמש הנקודות של בייקר
רונן פרי, ביטול חוק האינתיפאדה: מצע לדיון, בלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה (12.12
30 שנה לאינתיפאדה הראשונה - איך פתאום קם עם ומתחיל ללכת, בפודקאסט/בלוג "פרות קדושות - מיתוסים ישראליים עם יזהר באר"
הערות שוליים
*
אינתיפדה
אינתיפדה
אינתיפדה | 2024-10-02T00:09:11 |
פולקסווגן | פולקסווגן (פוֹלְקְסְוָגֶן) (בגרמנית: Volkswagen, "מכונית העם") היא חברה גרמנית לייצור כלי רכב, אשר מהווה את המותג העיקרי (אך לא הפופולרי ביותר) של קבוצת פולקסווגן, יצרנית כלי הרכב הראשונה בגודלה בעולם. החברה נוסדה בשנות ה-30, בהוראת אדולף היטלר, בוולפסבורג שבגרמניה על-ידי קבוצת אנשי מפתח, ביניהם פרדיננד פורשה, על מנת לייצר מכוניות זולות למעמד הפועלים. לכן פירוש שם החברה הוא "מכונית העם".
היסטוריה
ממוזער|מייסד החברה פרדיננד פורשה (שני מימין) לצד אדולף היטלר, ראש חזית העבודה הגרמני רוברט ליי ומפקד הלופטוואפה ומשרד התעופה הרמן גרינג
עד שנת 1930 נעשו ניסיונות לייצר מכוניות שתהינה אמינות, אולם פשוטות וזולות, כדי להתאים לכיסו של האדם הפשוט. מכוניות אלו זכו להצלחה מועטת, בעיקר בגלל המצב הכלכלי הגרוע של הגרמני הממוצע בשנים אלו. בשנת 1930 הקים פרדיננד פורשה סטודיו לעיצוב מכוניות על שמו. הוא פיתח דגם מיוחד וחדש של צמיגי מכוניות ורשם אותו כפטנט על שמו. עד מהרה פנתה אליו יצרנית האופנועים זונדאפ בהצעה למיזם משותף, ליצור מכונית שתשתמש במנוע 1.2 ליטר של אופנועיה. העיצוב היה דומה למדי לצורת החיפושית המפורסמת. המיזם לא הצליח. בהמשך עיצב פורשה פעם נוספת מכונית דומה מאוד לחיפושית בעבור יצרן המכוניות הגרמני "NSU". בראשית המאה ה-21 צצו עדויות שהיה זה מהנדס יהודי-גרמני בשם יוזף גנץ שעיצב את החיפושית "המקורית", ופורשה לכל הפחות קיבל מהעיצוב השראה, אם לא העתיק אותו במלואו. נושא זה עדיין נמצא במחלוקת קשה.
עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון הוא פנה לפרדיננד פורשה במפרט דרישות ליצור מכונית שתוכל להסיע 5 אנשים, להגיע למהירות של כ-100 קמ"ש, לצרוך לכל היותר 6 ליטר ל־100 ק"מ ובעיקר לעלות פחות מ־1,000 מארקים של הרייך. פרדיננד פורשה הרים את הכפפה, חבר לתעשיין הגרמני ד"ר פריץ נויימאייר וכך נוצרה ה"חיפושית" המפורסמת, במסגרת תוכנית "כוח באמצעות שמחה" (שפעלה תחת חזית העבודה הגרמנית). קווי היצור של החיפושית מוקמו ב־Fallersleben סקסוניה. זוהי גם תחילתה של חברת פולקסווגן, שהוקמה כדי לייצר "מכונית עממית".
ממוזער|אדולף היטלר נואם בטקס הנחת אבן הפינה למפעל פולקסווגן הראשון (פלרסלבן, 26 במאי 1938). בקצה הימני, פרדיננד פורשה.
חברות מתחרות אחדות יצרו גם הן מכוניות לפי המפרט המבוקש, חברת "טטרה" וחברת "רוייטר", אך דגמיהן זכו להצלחה מועטה ביותר ואף לא קיבלו את ברכתו של הפיהרר. פורשה החל לעבוד על תכנון המכונית שסימנה היה V1. היטלר דרש גם מכונית פתוחת גג שסימנה נקבע ל־V2. הסדנא התקשתה לעמוד בלוח הזמנים ועד 1935 יוצרו שלוש מכוניות מטיפוס v1 בלבד.
ב־1936 הושק דגם V3 שהוא הגרסה ששימשה לייצור מסיבי של החיפושית. לדגם זה נבחנו מנועים אחדים ולבסוף נבחר מנוע בוקסר מקורר אוויר בעל ארבעה צילינדרים, המבצע עבודה בארבע פעימות. המנוע הותקן מאחור, שלא כמקובל, כדי להפחית את העומס על המתלים והסרנים. הורכבו מיתלים נפרדים עצמאיים וסרן אחורי אינטגרלי. במתכונת הזו, יוצרה המכונית במיליוני יחידות, בגרמניה, ברזיל ומקסיקו, ואפילו בדרום אפריקה וניגריה וזכתה למעריצים ואהדה רבה, ונחשבת לאחד מסמלי המאה ה-20.
במהלך מלחמת העולם השנייה ייצרו במפעלי החברה טנקים מסוגים שונים ולקחו חלק בפיתוח טכנולוגית רקטות ה-V1 ששוגרו אל עבר מטרות אזרחיות בלונדון. במהלך תקופת השואה התבססה החברה על עבודת כפייה של אסירים יהודים, שהיוו ארבעה מכל חמישה עובדים בה. בזכות קשריו האישיים של פורשה עם צמרת המפלגה הנאצית הוא זכה לאספקה קבועה של עובדי כפייה אלו.
לאחר מלחמת העולם השנייה נתפסה חברת פולקסווגן על ידי בעלות הברית והושבה לגרמניה רק ב־1949. לאחר המלחמה המשיכה חברת פולקסווגן לייצר את ה"חיפושית" כמו גם מגוון דגמים חדשים. בשיתוף פעולה עם יצרן הכרכרות לשעבר "קארמאן" יוצרה מכונית הספורט קארמאן גיאה, שהיא וריאציה על החיפושית. כשהתעורר הצורך במכונית מסחרית חזקה, אמינה ויעילה תוכנן ה"טרנספורטר" שהושק בשנת 1950. אחר כך הופיעו דגמים כדוגמת הוואריאנט.
בשנת 1965 רכשה פולקסווגן את יצרן כלי הרכב הגרמני "אוטו יוניון" וב-1969 רכשה את NSU. היא החייתה מותג בשם אאודי שהיה בבעלות אוטו יוניון וכך החלה לסלול את הדרך להקמת קבוצת פולקסווגן. רכישת יצרנים אלו סיפקה גם את הידע ההנדסי שהיה חסר לפולקסווגן בייצור מנועים מקוררי מים. עד אותה עת היו כל מנועי החברה מבוססים על גרסאות שונות של המנוע מקורר האוויר של החיפושית. תחילה הוצג דגם הפולו שהיה למעשה העתק של אאודי 50 ורק ב־1974 הוצג לראשונה דגם בעל מנוע מקורר מים שתוכנן כולו על ידי פולקסווגן. היה זה דגם הגולף.
פולקסווגן יעדה את הגולף כמחליף לחיפושית, שהיוותה את עיקר מכירותיה מאז היווסדה. הגולף הוצג בתערוכת פריז של 1974 ונועד להיות הרכב העממי החדש של המשפחה הגרמנית הממוצעת, בדומה לחיפושית. במהלך השנים הוא שינה את מראהו מספר פעמים והשיג נתוני מכירות מצוינים. עד היום נמכרו 23 מיליוני גולף והוא מהמכוניות הנמכרות בעולם. בשנת 1980 יוצרה החיפושית ה־20 מיליון במקסיקו והיצור נמשך ואף גבר. מאוחר יותר הושקו דגמי הפאסאט.
מאז העשור הראשון של המאה ה-21 פונה פולקסווגן גם לנישות ייחודיות ומייצרת רכבי פאר כפולקסווגן פייטון, ורכבי שטח ופנאי מדגם פולקסווגן טוארג. מכוניותיה ודאי אינן ראויות עוד לתואר "מכונית עממית" והן זוכות לתדמית של איכות גבוהה ומתומחרות במחיר גבוה יחסית.
החברה נכנסת לתחום של מכוניות חשמליות. ביולי 2024 הוכרס על חתימת הסכם עם QuantumScape על ייצור סוללות בהשיף שנתי שיספיק למיליון מכוניות.
זיוף נתוני זיהום האוויר
בספטמבר 2015 הורתה הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית לפולקסווגן לבצע קריאה לתיקון לקרוב לחצי מיליון מכוניות, בטענה שבדגמי הדיזל של החברה מותקנת תוכנה המזייפת נתוני זיהום אוויר.
התוכנה מותקנת על גבי יחידת הבקרה האלקטרונית (ECU) של המנוע וכאשר מזוהה שהרכב נמצא בבדיקה תקופתית לזיהום אוויר, מקטינה את רמת הפליטה של הרכב ובכך מציגה תמונת שווא. ממצאי החקירה העידו על רמת פליטה של פי 40 מרמת הזיהום המותרת בחוק. בעקבות זה החברה הודתה בקיום התוכנה, הקצתה צוות חקירה חיצוני לטיפול בבעיה, ומנכ"ל החברה, מרטין וינטרקורן, התפטר מתפקידו. כתוצאה מהפרשה שווי השוק של החברה ירד בעשרות מיליארדי דולרים תוך ימים בודדים והחברה דיווחה על הפסד של 3.48 מיליארד אירו ברבעון השלישי של 2015.
דגמים
פרטיות
חיפושית - יוצרו 21,529,464 יחידות (1938–2003)
אפ! - מכונית מיני. משווקת עם מנוע בנפח 1.0 ליטר. משווקת לא רק כמותג פולקסווגן, אלא גם כסקודה סיטיגו וסיאט מיי.
פולו - סופרמיני. בעבר הייתה קיימת בגרסת סדאן אשר כונתה "פולו קלאסיק" אשר שווקה בדור השלישי בישראל וכיום אינה משווקת בישראל, וכיום בגרסת GTI ספורטיבית עם מנוע 2.0 ל' טורבו בנזין בעל הספק של 200 כ"ס. מיוצרת בספרד, ומתחרה בדגמים כגון רנו קליאו ויונדאי i20.
גולף - משפחתית האצ'בק. הגולף הוא הרכב הנמכר ביותר בגרמניה מזה שנים - מוכר בזכות היותו בעל עיצוב פשטני ומהונדס היטב. מקביל לסיאט לאון ולאאודי A3. קיים גם בגרסת GTI ספורטיבית עם 230 או 247 כ״ס ובגרסת R קיצונית עם 310 כ״ס והנעה כפולה. מתחרה בדגמים כגון סוזוקי קרוסאובר וטויוטה אוריס.
גולף ספורטסוואן - מיקרוואן. גרסה מוגדלת לגולף, שנקראה בדגמה הקודם ״גולף פלוס״. תא הנוסעים בספורטסוואן מעט שונה מזה שבגולף הרגילה.
ג'טה - משפחתית סדאן. בדגמים הקודמים התבססה על הגולף, כעת כבר לא. מיוצרת במקסיקו.
פאסאט - מכונית מנהלים (משפחתית גדולה) המיוצרת מאז 1973. מקבילה לסקודה סופרב ולאאודי A4 וקיימת בתצורות סדאן וסטיישן (בישראל נמכרת רק גרסת הסדאן).
ארטאון - גרסת קופה-סדאן המבוססת על הפאסאט. החליפה את ה-CC ומקבילה לאאודי A5.
טוראן - מיניוואן קומפקטי. יכול להכיל עד 7 נוסעים.
שאראן - מיניוואן בגודל מלא. נמכר בארץ תחת מיתוג שונה - סיאט אלהמברה.
אמאו - משפחתית קומפקטית שיוצרה בין השנים 2016–2020 בהודו.
ונטו - משפחתית קומפקטית המיוצרת משנת 2010 בהודו, רוסיה ומלזיה
קופה/קבריולה
פולקסווגן חיפושית חדשה - גרסה חדשה לחיפושית של פולקסווגן בשתי גרסאות - קבריולה וקופה (בארץ - קופה בלבד). נחשבת למכונית המזוהה ביותר עם חברת פולקסווגן ואייקון בעולם המוטורי.
פולקסווגן איוס - קבריולה 2 דלתות קומפקטית. מבוססת על הגולף.
שירוקו - קופה ספורטיבית. מבוססת על השלדה של הגולף, קיימת גם גרסת R קיצונית שלא משווקת בישראל.
פולקסווגן SP2 - מכונית ספורטיבית מתוצרת "Volkswagen do Brasil" אשר יוצרה בין השנים 1972–1976 והייתה מיועדת לשוק הדרום אמריקאי
טנדרים
פולקסווגן EA489 בסיס-טרנספורטר (יוצרה בין השנים 1975–1979)
פנאי שטח
טי-רוק - קרוסאובר עירוני, הראשון בתולדות החברה. הוצג באוגוסט 2017 ומציע הנעה קדמית או כפולה (בניגוד לחלק ממתחריו). מתחרה בעיקר ברנו קפצ'ור ובטויוטה CH-R. טרם שווק בישראל.
טיגואן - קרוסאובר. מוצע עם מנועי טורבו-בנזין (TSI) בנפחים 1.4 או 2.0, כאשר ה-2.0 מצויד במערכת הנעה כפולה. במדינות מסוימות מוצע גם בגרסת All-Space מוארכת עם שבעה מושבים, אך לא בישראל. ממתחריו: טויוטה ראב-4, מיצובישי אאוטלנדר.
טוארג - רכב הכביש-שטח הגדול והמפואר של החברה. חולק פלטפורמה עם קאיין של פורשה ובאופן חלקי עם אאודי Q7.
אטלס - רכב שטח גדול בעל 7 מקומות ישיבה. מתחרה בדגמים כגון טויוטה היילנדר ופורד אקספלורר.
טרמונט - רכב שטח המיוצר בסין.
ניבוס - SUV המיוצר בברזיל משנת 2020.
פולקסווגן תלאגון - קרוסאובר בעלת שישה או שבעה מקומות, שמיוצרת מאפריל 2021.
מסחריות
פולקסווגן סוג 2 - מסחרית, טנדר, מיניבוס - מיוצרת משנת 1949 ועד היום
פולקסווגן סוג 147 - מסחרית קטנה אשר יוצרה בין השנים 1964–1974
פולקסווגן קאדי - מסחרית קטנה המיוצרת משנת 1980 ועד היום, כדוגמת הסיטרואן ברלינגו ופורד טורנאו.
טרנספורטר - הוואן הוותיק של החברה, המוצע כוואן להסעת נוסעים (עד 12), וואן סגור עם שני מושבים או וואן עם שני מושבים ואפשרות להרכבת ארגז אחורי.
קראוול - גרסה מפוארת של הטרנספורטר. קיים בגרסת מולטיוואן ופאן אמריקנה (גרסת שטח למולטיוואן).
אמארוק - טנדר מסחרי (פיק אפ).
פולקסווגן מולטיוואן T7 - מסחרית במרכב מיניוואן.
פולקסווגן קראפטר - מסחרית גדולה המיוצרת משנת 2006. מתחרה במרצדס ספרינטר. בדגמו הקודם של הקראפטר, הוא התבסס על אותה פלטפורמה של הספרינטר ואף יוצר על ידי מרצדס עבור פולקסווגן.
משאיות
פולקסווגן L80 - משאית קלה אשר יוצרה בין השנים 1994–2000, ושווקה באירופה.
פולקסווגן Delivery - סדרת משאיות בעלי כושר העמסה של 5–8 טון אשר מיוצרות מאז 1998.
כלי רכב צבאיים
פולקסווגן שווימווגן (כלי רכב אמפיבי)
פולקסווגן קומנדורסווגן
פולקסווגן קובלווגן
קונספט
פולקסווגן ARVW
פולקסווגן קונספט בלו-ספורט
פולקסווגן קונספט A
גלריה
בישראל
היבואן הרשמי של החברה בישראל הוא "צ'מפיון מוטורס", שהוא היבואן גם של עוד ארבע חברות אירופאיות: אאודי, סקודה, סיאט וקופרה.
עצם היותה חברה גרמנית, בכלל, ומקורותיה הנאצים, בפרט, העיבו על מכירותיה בישראל. בשנים הראשונות למדינה היו כלי רכב תוצרת החברה ומשרדיה יעד לוונדליזם, ופעמים רבות צוירו עליהם צלבי קרס. מאז סוף המאה ה-20 נמכרות בישראל מכוניות פולקסווגן בהיקף נרחב, ואף יש לה מספר לקוחות רשמיים קבועים במדינה, ובכללם צה"ל, שמעניק מכונית מדגם פולקסווגן לכל אלוף בצבא. עם זאת, בשנת 2011 סירב המפקד הנכנס של חיל האוויר, האלוף אמיר אשל, לקבל מכונית מתוצרת החברה, היות שמקורה גרמני. אתר החברה בעברית אינו מציין את פעולותיה של החברה בתקופת השואה, את הרקע הנאצי שלה, או את העובדה שהתבססה בשנותיה הראשונות על עבודת כפייה יהודית.
נתוני מכירות
על פי נתוני קארזון (עיבוד מאגר כלי רכב פרטים ומסחרים עד 3.5 טון):
שנה מכירות מיקום כללי % שינוי 2019 4,257 16 -27.4 2018 5,864 15 -17.4 2017 7,099 13 -23.4 2016 9,262 10 14.9 2015 8,058 10 3.3 2014 7,804 13 -11.7 2013 8,836 10 -14.2 2012 10,303 7 -14.6 2011 12,068 7 2.2 2010 11,810 5 50.1
קישורים חיצוניים
אתר פולקסווגן בישראל
הסדר סוכנות "פולקסווגן", דבר, 30 בנובמבר 1965
אלה מסעות "פולקסוואגן" בישראל, דבר, 31 במרץ 1965
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:יצרני רכב גרמניים
קטגוריה:קבוצת פולקסווגן
קטגוריה:חברות בשווי שוק מעל 100 מיליארד דולר
קטגוריה:חברות משתפות פעולה עם הנאצים
קטגוריה:וולפסבורג
קטגוריה:חברות שהוקמו ב-1937 | 2024-10-01T10:20:53 |
לני ריפנשטאהל | ממוזער|250px|לני ריפנשטאהל עם אדולף היטלר, 1934
הלנה ברטה אמליה "לני" ריפנשטאהל (בגרמנית: Helene Bertha Amalia Riefenstahl) (22 באוגוסט 1902 – 8 בספטמבר 2003) הייתה במאית קולנוע וצלמת גרמנייה, הידועה בעיקר בסרטי התעמולה הדוקומנטריים שיצרה למען המפלגה הנאצית. חשיבותה ברייך השלישי וחברותה האישית עם אדולף היטלר האפילו לחלוטין על הקריירה הקולנועית שלה, אף שהיה גם בה ייחוד בזכות האסתטיקה וטכניקות הצילום שבהן השתמשה בסרטיה. עם תבוסתה של גרמניה בתום מלחמת העולם השנייה היא נעצרה, אך לאחר מכן שוחררה ללא האשמות.
הסרט "ניצחון הרצון" העניק לריפנשטאהל תהילת עולם יחד עם אות קלון. על אף שביימה רק שמונה סרטים ומתוכם שניים בלבד אשר סוקרו מחוץ לגרמניה, ריפנשטאהל הייתה דמות מוכרת בעולם כל חייה.
הערך התעמולתי של סרטיה שנוצרו במהלך שנות השלושים מסייג את רוב הפרשנים המודרניים, אך היו היסטוריונים קולנועיים ששיבחו חלק מסרטיה. ב-1970 היא הוציאה לאור צילומים של שבטי הנובה בדרום סודאן בכמה ספרים, כגון "Die Nuba". היא הייתה פעילה עד לרגעי חייה האחרונים ואף הוציאה ספרי צילומים תת-מימיים מרהיבים ובעקבותיהם סרט "Impressionen unter Wasser" ב-2002. לאחר מותה, סוכנות החדשות האמריקאית Associated Press תיארה את ריפנשטאהל כ"חלוצה בטכניקות צילום והסרטה". בעיתון הגרמני "Der Tagesspiegel" נכתב:
התחלה
ריפנשטאהל נולדה באוגוסט 1902 בברלין למשפחה משגשגת. אביה היה בעליה של חברת חימום ווינטילציה מצליחה וקיווה שבתו תמשיך בעקבותיו, אך אמה האמינה כי עתידה של לני שייך לאור הזרקורים בעסקי השעשועים. ב-1918, בגיל 16, היא החלה לימודי ריקוד בלט בבית הספר לריקוד "Grimm-Reiter" בברלין, והפכה במהרה לתלמידה מצטיינת. ריפנשטאהל צברה שם בחוג הריקוד בברלין ובמהרה עברה גם לשחק בסרטים. היא שיחקה במספר סרטים בבימויו של ארנולד פנק, שאחד מהם היה "The White Hell of Pitz Palu" שנוצר ב-1929. סרט זה פרסם את שמה של ריפנשטאהל כשחקנית אל מחוץ גבולות גרמניה. ב-1932 ריפנשטאהל הפיקה וביימה סרט בשם "Das Blaue Licht" (האור הכחול) יחד עם קרל מאייר והרברט באואר, שזכה במדליית כסף בפסטיבל הסרטים של ונציה. בסרט גילמה ריפנשטאהל נערה כפרית המגנה על מערה הממוקמת על הר. הסרט משך את תשומת לבו של היטלר, שהאמין כי ריפנשטאהל אפיינה בו את האישה הגרמנית המושלמת.
רקדנית ושחקנית
ריפנשטאהל למדה ריקוד מגיל צעיר והחלה את הקריירה שלה כרקדנית בעלת סגנון אישי הידועה בריקוד פרשני. היא הופיעה ברחבי אירופה ועבדה עם הבמאי מקס ריינהרדט במופע שמומן על ידי מפיק יהודי בשם הארי סוקל. בעקבות פציעה בברך במהלך הופעה בפראג, החלה להתעניין באפשרויות קולנועיות של סרטי טבע, לאחר שצפתה בסרט על הרים שקסם לה מאוד. היא נסעה להרי האלפים לפגוש את הבמאי ארנולד פנק בתקווה להבטיח לעצמה את התפקיד הראשי בסרטו הבא, אך במקום זאת פגשה את השחקן לואי טרנקר שמככב בסרטיו של פנק, וזה כתב לבמאי אודותיה.
ריפנשטאהל שיחקה בהרבה מסרטי ההרים של הבמאי ארנולד פנק כאישה צעירה, הרפתקנית ומושכת. במהלך הצילומים רכשה מיומנויות טיפוס, ואף למדה טכניקות עבודה בצילום. היא המשיכה בקריירה פורה בסרטים אילמים, והייתה פופולרית בקרב הקהל הגרמני ומוערכת מאוד בקרב במאים. ב-1930 הפסידה תפקיד ראשי בסרט "המלאך הכחול" בבימויו של יוזף פון שטרנברג למרלן דיטריך. תפקידה האחרון כשחקנית לפני שהפכה לבמאית היה בהפקה משותפת של ארצות הברית וגרמניה בבימויים של ארנולד פנק (בשפה הגרמנית) וטאי גרנט (בשפה האנגלית), בסרט "S.O.S Eisberg". הסרט צולם סימולטנית והופק על ידי "Universal Studios". היה זה סרטה הראשון והאחרון של ריפנשטאהל שבו שיחקה באנגלית. אחד המעריצים האדוקים שלה באותה התקופה היה אדולף היטלר. ריפנשטאהל התלוותה לארנולד פנק למשחקי החורף האולימפיים לשנת 1928 בסנט מוריץ, ושם החלה להתעניין בצילום אתלטי והסרטה.
משניתנה לה ההזדמנות לביים את הסרט "האור הכחול", היא לקחה אותה מיד. היא השתחררה מהסגנון של ארנולד פנק שאופיין בסיפורים ריאליסטיים בסט קסום והררי, ואת הסרט הפיקה וביימה (יחד עם קרל מאייר והרברט באואר) כסיפור רומנטי ומיסטי שהתאים יותר לשטח לדעתה. היא כתבה לתסריט, ביימה, כיכבה והפיקה את הסרט תחת שמה "Leni Riefenstahl Productions". "האור הכחול" זכה במדליית כסף בפסטיבל ונציה והוקרן ברחבי אירופה, אך בשאר העולם לא התקבל בזרועות פתוחות לרווחה, וריפנשטאהל האשימה בכך את המבקרים היהודים. ביציאה המחודשת לאקרנים של הסרט ב-1938, הושמטו מהכתוביות שמם של התסריטאי השותף הרברט באואר, והמפיק הארי סוקל, שניהם יהודים. ישנן טענות המאששות כי זו הייתה פקודתה של ריפנשטאהל. מאוחר יותר העבירה הבמאית את שמו של התסריטאי השותף לתועמלן הנאצי יוליוס שטרייכר. ריפנשטאהל קיבלה הזמנה מהוליווד להגיע וליצור סרטים, אך היא דחתה את ההצעה בטענה שהיא רוצה להישאר בגרמניה עם בן זוגה.
תעמולה וסרט תיעודי
ריפנשטאהל שמעה את המועמד לראשות ממשלת גרמניה אדולף היטלר נואם בכינוס ב-1932, והייתה מהופנטת מכישרונו כדובר ציבורי. היא תיארה את החוויה בספר הזכרונות שלה:
על פי העיתון "Daily Express" בתאריך ה-24 באפריל 1934, לני ריפנשטאהל קראה את "מיין קמפף" בזמן הפקת הסרט "האור הכחול", מאמר העיתון מצטט את תגובתה:
היא כתבה להיטלר בבקשה להיפגש עמו, ולאחר פגישתם הוצעה לה ההזדמנות לביים את הסרט "Sieg des Glaubens" ("ניצחון האמונה"), סרט שאורכו כשעה, על הכינוס החמישי של המפלגה הנאצית בנירנברג בשנת 1933. ריפנשטאהל הסכימה לביים את הסרט לאחר שתשוב מהפקת סרט בגרינלנד. הקטעים המעטים ששרדו, כנראה בשל השמדתו המכוונת לאור הופעתן בסרט של דמויות מפתח שחוסלו ב"ליל הסכינים הארוכות", מציגים אנדרלמוסיה קולנועית מבולבלת נעדרת סנכרון בין המצלמה למצולמים.
משהתרשם מכשרונה של ריפנשטאהל, ביקש ממנה היטלר שתצלם את הכינוס הבא בנירנברג ב-1934. תחילה, על פי ספר הזכרונות של ריפנשטאהל, היא סירבה ולא הייתה מוכנה ליצור עוד סרטים בעלי תוכן נאצי, ובמקום זאת הציעה לביים סרט המבוסס על האופרה האהובה על היטלר "Tiefland" ("ארץ שפלה") של המלחין הגרמני-צרפתי יליד סקוטלנד אז'ן ד'אלבר. ריפנשטאהל קיבלה מימון פרטי להפקה, אך הצילומים בספרד הורדו מהפרק. היטלר הצליח לשכנע אותה לצלם את הסרט "Triumph" במקום, בתנאי שהיא לא תתבקש ליצור עוד סרטים למען המפלגה. היא אף ביקשה מהיטלר את החופש לשוב ולשחק בסרטים:
הסרט "ניצחון הרצון" מתעד את ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג. הסרט צולם בידי 36 צלמים וכלל למעלה ממאה אלף ניצבים. סרטה של ריפנשטאהל, בשונה מהסרטים התיעודיים הנאציים הקודמים, לא היווה פרץ אידאולוגי בוטה. היא הצליחה להציג כינוס מפלגתי משמים בצורה סדורה. הכינוס לא היה רגיל, אלא נערך תוך כדי חשיבה מתמדת לגבי האספקט התיעודי. במידה רבה, נוצרה האחדה מסוימת בין בימוי הסרט ובימוי הכינוס שנעשה במידה רבה לטובת הסרט. השילוב יצר מפגן מפואר ומאורגן והעביר היטב את הכיוון הטוטאלי החדש של האמנות המגויסת ואת חשיבות השימוש במדיום הקולנוע ובצילום הפוטוגני כדי להגיע אל הציבור. הצלחה נוספת של ריפנשטאהל בסרט זה הייתה יישום עקרונות האידאולוגיה הנאצית באופן אמנותי: הפיהרר מועלה למדרגת אל כאשר הוא מצולם בתחילת הסרט בהגיעו לנירנברג במטוס לשמחתו של הקהל הבלונדיני. זוויות הצילום הנמוכות, הלונג שוטים המציבים את הפיהרר במרכז ההמון המסודר בשורות, כל אלו מאדירים את הפיהרר ומעבירים את המסר כי דמותו היא אייקון שסוגדים לו, שכן הפיהרר הוא המדינה. תצלום הפתיחה של הסרט, עננים אשר מתוכם מגיח מטוס הנושא את היטלר, מדגיש בבירור את עליונתו. מטוסו חג מעל העיר ומעל הצועדים שלמטה, אשר נראים קטנים. את הפתיחה מלווה יצירתו של המלחין ריכארד ואגנר, הנערץ על היטלר.
"ניצחון הרצון" הוכר כיצירה אפית וחדשנית בתחום הסרט התיעודי, הסרט הפך ליצירה הפועמת והמצליחה בגרמניה, אך נאסר לצפייה בארצות הברית מכיוון שהיה סרט תעמולה של המפלגה הנאצית. עותק של הסרט נשמר במוזיאון לאמנות מודרנית ונחשף בפני אנשים בודדים בלבד. הסרט זכה במספר פרסים בינלאומיים כדוגמה לשובר מוסכמות בתעשיית הקולנוע ואף נחשב לאחד מסרטי התעמולה המשפיעים ביותר אי פעם. הסרט הפך את לני ריפנשטאהל לבמאית הראשונה שקיבלה הכרה בינלאומית. בראיונות לסרט "The Wonderful, Horrible Life of Leni Riefenstahl" שנעשה ב-1993, ריפנשטאהל מכחישה בכל תוקף שהתכוונה לעשות סרט פרו נאצי, ושהיא הזדעזעה מהשימוש שנעשה בסרט.
למרות הנדר לא ליצור סרטים נוספים למפלגה הנאצית, ב-1935 צילמה ריפנשטאהל את הסרט "Day of Freedom - Our Wehrmacht" על הצבא הגרמני. כמו סרטי המפלגה הקודמים, גם סרט זה צולם בכינוס המפלגה הנאצית בנירנברג. לכינוס בנירנברג בשנת 1934 הגיעו כמיליון אזרחים, ובכל שנה נוספו עוד ועוד משתתפים. כינוס נירנברג ב-1935 נודע בעיקר בשל ההצהרה על מצב היהודים בגרמניה, חוקי נירנברג, שבשביל היהודים באירופה יהפכו לעניין של חיים ומוות בעתיד לבוא. ריפנשטאהל הכחישה את עשיית הסרט, עד אשר נמצא עותק ב-1971.
ב-1936 הזמין היטלר את ריפנשטאהל לצלם את המשחקים האולימפיים בברלין. היא אף נסעה ליוון לצלם את האתר המקורי של המשחקים האולימפיים - אולימפיה, ושם סייע לה צלם יווני. חומרי הצילום הפכו במהרה לסרט מפורסם אחר, "אולימפיה", שתיאר את המשחקים האולימפיים שנערכו בשנה זו בברלין. הסרט, שהופק בשיתוף שר התעמולה יוזף גבלס, מאדיר את הנאצים כיורשי יוון הקלאסית ומציג את גרמניה כמדינה נאורה, המקדמת את הספורט באופן שוויוני. זו הייתה מטרתה של ריפנשטאהל, אשר כיוונה אל דעת הקהל במדינות אירופה המערבית. הסרט הוא שיר הלל לפולחן הגוף הנאצי ומוקיר את האתלטיות אותה ייחסו הנאצים לגזע הארי. סרט זה השפיע מאוד על הצילום המודרני של ספורט. ריפנשטאהל צילמה מתחרים רבים, לרבות האפריקאי-האמריקאי ג'סי אוונס, שאחר-כך יהפוך לצילום מפורסם מאוד .
הפרמיירה של הסרט "אולימפיה" נערכה ביום הולדתו ה-49 של היטלר, ב-1938. ריפנשטאהל חברה לסיור פרסום אמריקאי על מנת שהסרט יתקבל גם שם. היא הגיעה לניו יורק בנובמבר 1938, 5 ימים לפני ליל הבדולח, וכאשר החדשות על המאורע הגיעו לארצות הברית ריפנשטאהל טענה כי ידו של היטלר אינה במעשה. ב-18 בנובמבר קיבל אותה הנרי פורד בדיטרויט, והסרט "אולימפיה" הוקרן במועדון המהנדסים של שיקגו יומיים אחר כך. בהוליווד קיבל אותה הקונסול הגרמני ג'ורג' גיסלינג ב-24 בנובמבר. היא נפגשה עם וולט דיסני ב-8 בדצמבר, והוא לקח אותה לסיור בן 3 שעות של הפקת הסרט "פנטזיה".
לאחר שהתגלו יומני גבלס, גילו החוקרים שריפנשטאהל הייתה מיודדת עם יוזף גבלס ועם אשתו מגדה, יחד הם בילו באירועים והלכו לעיתים לצפות באופרה, אך גבלס היה מתוסכל מכך שריפנשטאהל עצרה את התקדמותו במפלגה וקינא בהשפעתה על היטלר, הוא ראה בה איום. גבלס אמנם העריך את ריפנשטאהל כיוצרת, אך לא הסכים עם התקציב המוגזם שהמפלגה הנאצית הוציאה על ההפקות של סרטיה.
מלחמת העולם השנייה
ממוזער|250px|לני ריפנשטאהל והיינריך הימלר בנירנברג, במהלך יום המפלגה הנאצית לצורך צילומי הסרט "ניצחון הרצון", 9 בספטמבר 1934
במהלך הפלישה לפולין, צולמה ריפנשטאהל לבושה במדי צבא גרמני ובחגורתה אקדח, בחברת חיילים גרמניים. היא שהתה באתר המלחמה על תקן כתבת שהגיעה לסקר את ביקור היטלר, אך פיספסה אותו ביומיים. ב-12 בספטמבר 1939, היא הייתה בעיירה קינסק בזמן שעשרים ושניים יהודים הוצאו להורג ביריות, חלק מכארבעים גברים יהודים אשר הצטוו לחפור קבר עבור חיילים גרמניים שנהרגו באזור ונקברו בחצר מול הכנסייה. לפי ספר זכרונותיה, ריפנשטאהל ניסתה לעצור את המתרחש אך חייל גרמני זועם איים עליה באקדח שיירה בה במקום. היא טענה כי לא ידעה שהקורבנות היו יהודים. ב-5 באוקטובר 1939 חזרה ריפנשטאהל לפולין לצלם את תהלוכת הניצחון של היטלר. כשעזבה את פולין החליטה לא להפיק יותר סרטים הקשורים בנאצים אחרי הסרט הזה. ב-14 ביוני 1940, הוכרזה פריז כעיר פתוחה על ידי הצרפתים, והוחזקה בידי גדודים גרמניים. ריפנשטאהל כתבה להיטלר מברק:
שנים רבות לאחר מכן, ניסתה ריפנשטאהל לעדן את הדברים הללו וטענה כי:
חברותם של ריפנשטאהל והיטלר נמשכה 12 שנים, והתשובה לשאלה האם הייתה ביניהם גם מערכת יחסים, משתנה. לפי ארנסט האנפשטנגל שהיה חבר קרוב של היטלר בין שנות העשרים המאוחרות לשנות השלושים המוקדמות, ריפנשטאהל ניסתה להתחיל מערכת יחסים עם היטלר בשלב מוקדם, אך הוא דחה אותה. מערכת היחסים שלהם הידרדרה משנת 1944, כאשר אחיה נהרג במלחמה בחזית הרוסית.
ריפנשטאהל ניסתה לעבוד שוב על סרט שנזנח בעבר, "Tiefland", סרט המבוסס על אופרה האהובה על היטלר. בהוראה ישירה מהיטלר, ניתנו לה שבעה מיליון רייכסמארק (מארק גרמני דאז) כפיצוי. מתאריך ה-23 בספטמבר עד ה-13 בנובמבר 1940, היא צילמה בבוואריה. הניצבים ששיחקו כנשים ספרדיות ואיכרי ספרד, היו צוענים שנכלאו במחנה בזלצבורג, ונכפה עליהם להצטלם לסרט. הצילומים בסטודיו ליד ברלין החלו אחרי 18 חודשים באפריל 1942 ונמשכו עד הקיץ. מסמך ששרד ממרצאן מראה כי על 65 מהכלואים נכפה להשתתף בסרט. 50 תמונות שצולמו בבוואריה עזרו לזהות 29 מהכלואים שנכפה עליהם לעבוד עם ריפנשטאהל, ולאחר מכן נשלחו לאושוויץ בשבוע הראשון של מרץ 1943, על פי הצו של הימלר מדצמבר 1942. עד סוף חייה, למרות הראיות הסותרות, ריפנשטאהל טענה כי אחרי המלחמה פגשה את כל הניצבים שעבדו איתה בסרט. ריפנשטאהל תבעה את המפיקה נינה גלדיטס, שאמרה כי ריפנשטאהל בחרה בעצמה את הניצבים מהמחנה. גלדיטס מצאה את אחד הניצבים ששרד, והתאימה בין זכרונותיו ובין הצילומים שנמצאו בבואריה, ואלו תועדו בסרט שצילמה גלדיטס. בית המשפט הכריע לטובת גלדיטס באומרו כי ריפנשטאהל ידעה כי הניצבים מגיעים ממחנה ריכוז, אך הסכימו עם ריפנשטאהל על סעיף אחד (ממצא שהראה כי ריפנשטאהל לא יידעה את הניצבים כי הם יישלחו למחנות השמדה בתום הצילומים).
הנושא הועלה שוב ב-2002, כשהגיעה לגיל מאה, נתבעה ריפנשטאהל על ידי קבוצת צוענים בטענה שהיא מכחישה כי הנאצים טבחו בצוענים בזמן מלחמת העולם השנייה. היא התנצלה ואמרה: "אני מתחרטת על כך שהצוענים סבלו בתקופת הנציונל-סוציאליזם, זה ידוע כיום שרבים מהם נרצחו במחנות ריכוז".
ב-21 במרץ 1944 נישאה לפטר יקוב. בחתונה זו התראו ריפנשטאהל והיטלר בפעם האחרונה. ריפנשטאהל ויקוב התגרשו ב-1946.
באוקטובר 1944 ההפקה של הסרט "Tiefland" עברה לפראג לצילומים פנימיים. הסטים הפזרניים הפכו את הצילומים האלו ליקרים ביותר בסרט, אך הסתיימו תוך כמה ימים. הסרט לא עבר עריכה, ויצא לאחר עשר שנים.
עם התמוטטות הצבא הגרמני באביב 1945, ריפנשטאהל עזבה את ברלין, ונסעה בטרמפים עם קבוצת גברים. בניסיון להגיע לאמה, נתפסה ונלקחה לאחזקת גדודים אמריקאיים. היא החלה בסדרת הימלטויות ומעצרים, ולבסוף נמלטה ועשתה את דרכה לאמה באופניים רק כדי לגלות שהגדודים האמריקאיים צרו על הבית, אך הופתעה מהחביבות בה התייחסו אליה.
קריירה וחייה לאחר המלחמה
ריפנשטאהל נעצרה באוסטריה על מנת לזהות פושעי מלחמה בתצלומים וסרטים שצולמו בידי חיילי בעלות הברית. היא טענה כי לא ידעה על המתרחש במחנות הריכוז. לאחר מכן טענה כי הייתה חייבת לציית להוראותיו של גבלס, מכיוון שאם לא כך הייתה עושה, הייתה נשלחת למחנה ריכוז. בהתאם לכך נשאלה, מדוע היא פחדה ממחנות הריכוז אם לא ידעה מה הם. לאחר מכן הוצגו בפניה תמונות של מחנות כאלו ושהתחולל בהם, והיא הגיבה בזעזוע וחרדה. ריפנשטאהל המשיכה לטעון כי היא הוקסמה מהמפלגה הנאצית, אך הייתה נאיבית מבחינה פוליטית ובורה בנושא פשעי מלחמה. היא נמצאה "חברה למסע" וסימפתית כלפי המפלגה הנאצית. היא הוסיפה אחר כך שטעות חייה הייתה שפגשה את היטלר:
היא שהתה במחנות מעצר בשנים 1945–1948. היא קיבלה צו Berufsverbot. לאורך חייה זכתה ביותר מחמישים משפטים בגין הוצאת דיבה כנגד אנשים הטוענים כי היא ידעה שהיא פועלת למען פשעים נאציים.
רוב הסרטים הקושרים את ריפנשטאהל למפלגה הנאצית והחומרים הלא גמורים נעלמו לקראת סוף המלחמה. ממשלת צרפת החרימה את כל ציוד העריכה שלה יחד עם סלילי הצילום של ההפקה "Tiefland". אחרי שנים של התנצחות חוקית אלה הוחזרו אליה, אך הסרט ניזוק וסצנות מפתח הוסרו. לאחר עריכה מחודשת יצא הסרט ב-11 בפברואר 1954, אך נאסר להכניסו לפסטיבל הקולנוע בקאן. אף על פי שריפנשטאהל חיה עוד מחצית מאה אחרי כן, היה זה הפיצ'ר (סרט באורך מלא) האחרון שהפיקה. היא ניסתה פעמים רבות ליצור סרטים במהלך שנות החמישים והשישים, אך נתקלה בהתנגדות, מחאה ציבורית וביקורת קשה. רבים מעמיתיה למקצוע נמלטו מגרמניה הנאצית להוליווד והביעו חוסר סימפתיה אליה.
ב-1956 בהשראת ספר של ארנסט המינגוויי "Green Hills of Africa" היא החלה בפרויקט שאפתני בצילום באפריקה. בעודה תרה אחר אתרי צילומים באפריקה כמעט איבדה את חייה בתאונת משאית. אחרי שהתעוררה מתרדמת בבית חולים בניירובי היא סיימה לכתוב את התסריט בבית החולים, אך עבודתה סוכלה על ידי מקומיים שלא רצו לשתף עמה פעולה ומזג אוויר גרוע (רק טסטים קצרים צולמו).
ב-1954 ז'אן קוקטו התעקש שהסרט "Tiefland" ישתתף בפסטיבל הסרטים של ונציה, מאחר שהוא העריץ את הסרט. ב-1960 ריפנשטאהל סיכלה בהצלחה ניסיון של המפיק ארווין ליסר להשוות בין סצנות מהסרט "ניצחון הרצון" ובין צילומים של מחנות הריכוז מסרטו "מיין קאמפף". ב-1963 נפטר ז'אן קוקטו מהתקף לב, וכך בעצם נעצרו הניסיונות שלו ושל ריפנשטאהל להכניס את הסרט "Tiefland" לפסטיבל ונציה.
ב-1960 ריפנשטאהל אימצה את צילום הסטילס. היא נסעה פעמים רבות לאפריקה לצלם את שבטי הנובה בסודאן, שעמם חיה לסירוגין. בדרך זו למדה על תרבותם והיה לה קל יותר לצלם אותם. היא התקבלה אצלם בקלות מאחר שלא ידעו דבר וחצי דבר על עברה. התלווה אליה צלם הצעיר ממנה בארבעים שנה. הם היו יחד מאז שהיא הייתה בת 60 והוא היה בן 20. היא קיבלה אזרחות סודאנית בשל פועלה למען המדינה ולמעשה הייתה הזרה הראשונה לקבל דרכון סודאני. ספרי צילומי השבטים שלה, "The Last of the Nuba" ו "The People of Kau" פורסמו ב-1974 ו-1976 והיו לרבי מכר עולמיים. בשעה שהוכרזו כצילומי צבע מרהיבים, נמתחה ביקורת נוקבת מאת סוזן סונטג שטענה כי צילומים אלו הן עוד הוכחות לאסתטיקה הפשיסטית של ריפנשטאהל. ב-1975 הוענקה לריפנשטאהל מדליית זהב בגרמניה על הישגים בתחום הצילום, והיא אף מכרה את התמונות למגזין גרמני. היא צילמה את המשחקים האולימפיים במינכן ב-1972, ואת מיק ג'אגר ואשתו ביאנקה לסאנדיי טיימס. שנים לאחר מכן היא צילמה את הצמד זיגפריד ורוי מלאס וגאס. היא התחברה לאנדי וורהול והייתה לאורחת של כבוד במשחקים האולימפיים בשנת 1976 במונטריאול.
בגיל 72, ריפנשטאהל החלה לחזר אחר צילומים תת-מימיים, ושיקרה לגבי גילה כדי לקבל רישיון צלילה (היא טענה שהיא בת 52). ב-1978 הוציאה ספר של צילומים תת-מימיים "Korallengärten" (גני אלמוגים) ואחריו ספר נוסף ב 1990 "Wunder unter Wasser" (פלא מתחת למים). ב-22 באוגוסט 2002, ביום הולדתה המאה, הוציאה סרט שנקרא Impressionen unter Wasser (רושם תת-מימי), סרט תיעודי על החיים באוקיינוס. היא הייתה הצוללת המבוגרת בעולם באותו הזמן. ריפנשטאהל הייתה חברה בגרינפיס במשך שמונה שנים. בשנותיה המאוחרות ניסתה כל העת לטהר את שמה.
היא שרדה התרסקות מסוק בשנת 2000 בסודאן.
נישואים שניים ומותה
ב-2003, בגיל 101, נישאה ריפנשטאהל לצלם שליווה אותה בסודאן. היא סבלה ממחלת הסרטן ומתה בליל 8 בספטמבר 2003 בשנתה בביתה שבגרמניה. היא נקברה במינכן.
מסרטיה כבמאית
האור הכחול (1932)
ניצחון האמונה (1933)
יום החופש: הצבא שלנו (1935)
ניצחון הרצון (1935)
אולימפיה (1938)
אדמה שטוחה (1954)
Impressionen unter Wasser (2002)
ראו גם
התעמולה הנאצית
לקריאה נוספת
שלמה זנד, הקולנוע - לדמיין ולביים את המאה העשרים, תל אביב, עם עובד, 2002 (עמ' 181, 187-190).
גלעד מרגלית, "'השפֵלה': סרט חתרני, בידוד א-פוליטי, או סרט נאצי?", בתוך: חיים בראשית, שלמה זנד ומשה צימרמן (עורכים), קולנוע וזיכרון: יחסים מסוכנים?, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2004, עמ' 119–132
אנה מריה זיגמונד, נשות הצמרת הנאצית, ספריית פועלים, תשס"ו (2005).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פעילי התעמולה הנאצית
קטגוריה:גרמנים שהגיעו לגיל מאה
קטגוריה:במאיות קולנוע גרמניות
קטגוריה:במאי סרטים תיעודיים גרמנים
קטגוריה:רקדניות גרמניות
קטגוריה:נאציות
קטגוריה:צלמים גרמנים
קטגוריה:גרמניות שנולדו ב-1902
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1902
קטגוריה:גרמניות שנפטרו ב-2003
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-2003 | 2024-10-03T15:12:56 |
פשע מאורגן | פשע מאורגן הוא מושג המתאר ארגון מסודר והיררכי אשר נועד לעסוק בפעילות עבריינית ובדרך כלל למטרות רווח כספי. החוק האמריקני מגדיר פשע מאורגן כ"פעילויות הלא-חוקיות של... התארגנויות מסודרות וממושמעות". ארגוני פשע מסוימים כמו ארגוני טרור, מונעים מסיבות פוליטיות, אך לרוב הכינוי "ארגון פשע" מתייחס לארגון שמטרתו העקרית היא כספית (אם כי לעיתים קרובות יש לארגוני פשע קשרים בפוליטיקה). כנופיות שעוסקות בפשע עשויות להחשב ארגוני פשע. ארגוני פשע גדולים נקראים לרוב מאפיה, במיוחד אם הן מזוהות עם קבוצה אתנית מסוימת (לדוגמה המאפיה הרוסית), אך שם זה מתייחס במקור למאפיה הסיציליאנית ולארגונים שנוסדו בהשראתה, לדוגמה המאפיה האמריקאית.
ארגוני פשע
ארגוני פשע שומרים על חשאיות פעילויותיהם האסורות. ארגוני פשע רבים מחזיקים במקביל גם עסקים חוקיים, כגון הימורים מורשים, בנייה והובלת אשפה, שפועלים במקביל ומספקים כיסוי לסחר בסמים, הלבנת כספים, זנות, סחיטה וסחר במידע פנים. כדי לעודד את שמירת החשאיות והנאמנות של חברי הארגון, לעיתים הקבלה לארגון הפשיעה כרוכה בטקס חניכה כלשהו, שעלולים לכלול ביצוע פשע או התמודדות עם אלימות מצד חברי הארגון. מטרה נוספת של טקסי חניכה אלו היא הפגנת מיומנויות הנדרשות לתפקיד.
כדי שארגוני פשע ישגשגו, נדרשת מידה של שיתוף פעולה מהחברה בה הם פועלים. לכן, בדרך כלל יש צורך להשחית חלק מהחברים המכובדים בחברה, בדרך כלל על ידי שוחד, סחיטה, ויצירת יחסים סימביוטיים עם עסקים לגיטימיים. גורמים במערכת המשפט, כוחות המשטרה ומחוקקים הם מטרה מועדפת לשליטה על ידי הפשע המאורגן על ידי שוחד, איומים או שילוב של השניים. מימון הפשע המאורגן קל יותר כאשר מתבצע פיתוח של בסיס לקוחות בתוך או מחוץ לאוכלוסייה המקומית, כמו מה שקורה במקרה של סחר בסמים.
בנוסף, ארגוני פשע מתעצמים כששורר חוסר ארגון, חולשה, או חוסר אמון חברתי בממשלה או במשטרה. כתוצאה מכך, ארגוני הפשע קמים לעיתים בקרב קבוצות מהגרים סגורות שאינן בוטחות במשטרה המקומית. כאשר קבוצת מהגרים מתחילה להשתלב בחברה הכללית, ארגוני הפשע שבקרבה נחלשים.
בארצות הברית פעל בסוף המאה ה-19 ארגון פשע בראשות היהודיה פרדריקה מנדלבאום, מהגרת מגרמניה. היא החלה כרוכלת רחוב בניו יורק וייסדה אימפריה שהשתרעה בכמה מדינות ומכרה מוצרים גנובים לנשים בזול. בסופו של דבר ברחה לקנדהספר על מנדלבאום באנגלית, באתר אמזון (2024).
כיוון שהם לא נזקקים לבירוקרטיה המאפיינת ארגונים חוקיים, ארגוני פשע יכולים בדרך כלל להתארגן הרבה יותר מהר כאשר עולה הצורך. הם מהירים להרוויח בשווקים חדשים, כמו גם להתאושש ולהתארגן מחדש לאחר שנתפסו על ידי השלטונות.
גלובליזציה היא תופעה שמתרחשת גם בקרב ארגוני פשע. הם חוצים גבולות מדינתיים בקלות, במיוחד ארגונים שעוסקים בסחר בבני אדם. שיתוף פעולה בינלאומי בין ארגוני פשע מצריך שיתוף פעולה דומה בין ארגוני אכיפת החוק במדינות שונות.
פשע מאורגן בישראל
הפשע המאורגן בישראל פועל במספר תחומים כגון: הלוואות ב"שוק האפור" וגביית החובות, ניהול בתי קזינו הימורים ובתי זנות, ניהול משחטות רכב והפצת ומכירת החלקים למדינות שונות, ייבוא והפצת סמים מסוכנים, גביית דמי הגנה (דמי חסות), הלבנת הון, לצורכי ארגון הפשע עצמו ועבור "לקוחות" שביקשו זאת ומאבקי שליטה על עסקים שונים.
בחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, הוגדר "ארגון פשיעה" כדלקמן:
ראו גם
שחיתות
מאפיה
עלות הפשיעה
הלבנת הון
לקריאה נוספת
מאמרים
מנחם אמיר, פשע מאורגן בינלאומי: תחילתה של תאוריה ושיקולי מדיניות, בתוך: מאיר חובב (עורך), מגמות בקרימינולוגיה – תאוריה, מדיניות ויישום – לכבוד מנחם הורוויץ בהגיעו לגבורות, 2003, עמ' 639 - 710
קישורים חיצוניים
גדי אשד, הפשיעה המאורגנת בישראל ובעולם - מגמות ותהליכים, המשפט, מרץ 2005
הערות שוליים
*
קטגוריה:קרימינולוגיה | 2024-09-10T17:00:14 |
רצח ג'ון קנדי | רצח נשיא ארצות הברית, ג'ון פ' קנדי, אירע בדאלאס שבטקסס, ב-22 בנובמבר 1963. הרצח אירע במהלך נסיעתו של הנשיא קנדי במכונית פתוחה ברחובות דאלאס לאחר ביקור בעיר פורט וורת', בדרכו לפגישה במרכז המסחרי של דאלאס. במכונית נסעו גם ג'ון קונלי, מושל טקסס, שנפגע אף הוא בהתנקשות, והגברת הראשונה, ג'קלין קנדי.
ארבע חקירות ממשלתיות ואחת מוניציפלית קבעו כי הרצח בוצע על ידי לי הארווי אוסוואלד. לאחר הרצח עלו תאוריות קשר שונות באשר לזהות המתנקש או המתנקשים. הרצח מהווה אירוע מכונן בתודעה ובתרבות האמריקנית, ועד היום נחשב בידי רבים לנושא בלתי פתור, שיוצרים וחוקרים שבים ודשים בו שוב ושוב.
העובדות
הרקע לרצח – מסעו של קנדי בדרום
נשיא ארצות הברית, ג'ון פ' קנדי, נבחר בבחירות שנערכו בחודש נובמבר 1960, ולאחר תקופת כהונה סוערת, החליט לרוץ שוב לתפקיד, בבחירות שעתידות היו להיערך בנובמבר 1964.
כשנה לפני הבחירות החל הנשיא להתארגן לקראתן. ניצחונו על ריצ'רד ניקסון בבחירות בשנת 1960 היה דחוק. קנדי סימן את מדינות דרום ארצות הברית כנקודת החולשה שלו. קנדי היה ליברל, צפוני, עירוני והנשיא הקתולי הראשון. הדרום היה בדרך כלל שמרני, כפרי ופרוטסטנטי. בבחירות הקודמות בחר קנדי בלינדון ג'ונסון הטקסני כסגנו על מנת לחזק את מעמדו. בינתיים נקלע ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר במפלגה הדמוקרטית בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה שמרני יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס ג'ון קונלי, ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות הסנטור מטקסס ראלף יארבורו, וציר בית הנבחרים, הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות - קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו.
מסעו בטקסס, אליו הביא את רעייתו ג'קי, נפתח בביקור בעיר פורט וורת' ב-21 בנובמבר 1963, וב-22 בנובמבר הגיע קנדי לנמל התעופה דאלאס לאב בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה הנשיא לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס. לשם כך יצא בשיירת מכוניות, שחלפה ברחובות העיר. הנשיא, אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי נסעו במכונית הנשיאותית, שהייתה השנייה בשיירה, והייתה לימוזינה מסוג לינקולן קונטיננטל עם גג פתוח. המכסה הפלסטי השקוף וחסין כדורים הוסר ממנה בשל מזג האוויר הנאה. במכונית השלישית, מסוג קדילק, נסעו סגן הנשיא לינדון ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנטור יארבורו ואנשי השירות החשאי. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ומשטרת דאלאס, והייתה מלווה במשמר אופנועים של משטרת דאלאס.
השיירה יצאה משדה התעופה לכיוון רחובות העיר התחתית, שהיא הרובע המסחרי של דאלאס. בצדי הרחובות עמד קהל צופים גדול והריע לנשיא, שנופף בידו להמונים. רבים מהם הביאו עמם מצלמות ומסרטות.
שמאל|ממוזער|250px|תרשים מוער של דילי פלאזה. מסלול הלימוזינה מסומן באדום. שימו לב לפניה החדה בת 60 מעלות מרח' יוסטון לרח' אלם
קנדי ישב בלימוזינה במושב הימני האחורי, כשאשתו לשמאלו, והמושל קונלי לפניו. במרכז העיר התחתית האטה השיירה את מהירותה בפיתולי הדרך. השיירה נכנסה לרח' אלם (Elm Street) הגובל בדילי פלאזה (Dealey Plaza), כיכר מעוצבת, שמימינה בניין משרדים בן 7 קומות, ששימש כמחסן ספרי הלימוד של עיריית דאלאס, ממנו חולקו ספרי הלימוד לבתי הספר בעיר, ובינה לבין הכביש של רח' אלם גדר מעץ, וגבעת דשא (Grassy Knoll).
המכונית פנתה מרח' יוסטון לרח' אלם, פניה חדה של כ-60 מעלות, במהלכה נאלצה להאט את מהירותה כמעט עד לעצירה מוחלטת. כשחלפה המכונית על פני מחסן הספרים, בדרכה לתוך רחוב אלם, פנתה נלי קונלי אל הנשיא, והעירה לו, "אדוני הנשיא, אינך יכול לומר שדאלאס אינה אוהבת אותך". "זה ברור" (That's Obvious) השיב הנשיא. היו אלו מילותיו האחרונות.
פעולותיו של אוסוואלד
לי הארווי אוסוואלד האדם שלדעת רבים הוא המתנקש בחיי קנדי, עבד מזה כמה ימים במחסן הספרים של עיריית דאלאס.
שמאל|ממוזער|250px|הרובה ששימש לרצח הנשיא קנדי (על פי דו"ח ועדת וורן)
על פי דו"ח ועדת וורן, בילה אוסוואלד את הלילה בבית ידידים, משפחת פיין, אצלם גר עם משפחתו (אשתו ושני ילדיו), לאחר שבחודשים האחרונים גר בכתובות שונות בדאלאס וניו אורלינס. בבוקר 22 בנובמבר התעורר אוסוואלד מוקדם, לקח את רובהו מן המקום בו הסתיר אותו בחנייה של משפחת פיין, עטף אותו בשקית חומה והגיע למקום עבודתו, כשהוא נעזר בידיד בשם פרייזר, שהיה מסיע אותו לעבודה. פרייזר, ואחותו לילי מיי רנדל, שמו לב לכך שאוסוואלד נושא חפץ כבד וארוך המונח בשקית חומה. לשאלתם הסביר להם אוסוואלד כי בשקית נמצאים מוטות לווילונות.
אוסוואלד עלה אל הקומה השישית של מחסן הספרים. בצדה הדרומי של הקומה היו חלונות גדולים שפנו אל רח' אלם ודילי פלאזה, המקומות בהם הייתה אמורה השיירה הנשיאותית לעבור. הוא נצפה בקומה השישית על ידי מספר עובדים, בהם פועלים אשר הניחו בקומה רצפה מעץ. בשעת הפסקת הצהריים נשאר אוסוואלד לבדו בקומה. רבים ניסו להוכיח כי בעת הרצח היה אוסוואלד במקום אחר, הוא עצמו טען כי בעת הרצח היה עם עובד אחר בשם "ג'וניור" ג'רמן ושתה קוקה-קולה ממכונה שהוצבה בקומה הראשונה של הבניין. ג'רמן מכחיש עדות זו, ולעדותם של עדים נוספים אשר ראו אותו במקומות שונים בבניין, כמו גם לעדות עובדת, אשר טוענת כי שהתה בקומה השישית בסמוך לרצח, והקומה הייתה ריקה, לא נמצא סיוע ראייתי. מספר עדים ששהו למטה, ראו אדם בחלון הקומה השישית.
בשעה 12:30 עברה השיירה הנשיאותית בסמוך לבניין. על פי הגרסה הרשמית של ועדת וורן, ירה אוסוואלד שלוש יריות לעבר השיירה. היריה הראשונה כפי הנראה החטיאה את מטרתה. היריה השנייה מכונה "כדור הקסם". לטענת דו"ח ועדת וורן הצליח אוסוואלד בירי כדור אחד לפגוע בקנדי בגבו. הכדור חדר דרך גופו של קנדי ויצא דרך צווארו, ומשם פגע בגבו של מושל טקסס ג'ון קונלי, שישב לפני קנדי במושב הקדמי של הלימוזינה, יצא מצידו הקדמי של קונלי, וננעץ בזרועו. כדור זה נמצא לאחר מכן על אלונקה בבית החולים כשהוא שלם, כמעט כאילו לא נורה. היריה השלישית פגעה בראשו של קנדי, ולמעשה הרגה אותו.
על פי תומכי תאוריות הקשר, נורו יריות נוספות, ממקומות שונים. חלק ניכר מהחוקרים הסבורים כי קנדי נפל קורבן לקשר, ממקמים את היריות בגבעת דשא (Grassy Knoll) שהייתה בעת הרצח מלפנים ללימוזינה הנשיאותית ומימינה.
דילי פלאזה ובית החולים פארקלנד ממוריאל
היריות עוררו מהומה בדילי פלאזה, אשר הייתה מלאה באנשים שעמדו לצידי הדרכים ורצו לצפות בשיירה הנשיאותית. רבים רצו לכיוונה של גבעת הדשא ממנה סברו כי שמעו יריות. רבים נמלטו בבהלה.
הלימוזינה הנשיאותית מיהרה, מבלי לעצור, לבית החולים פארקלנד ממוריאל הסמוך, שם נקבע מותו של הנשיא, 30 דקות לאחר שנורה.
ההימלטות ורצח השוטר ג'יי. די. טיפיט
על פי גרסת דו"ח ועדת וורן, נמלט אוסוואלד מיד ממקום האירוע דרך חדר מדרגות אחורי, כשהוא מסתיר את הרובה מאחורי קופסאות שהיו במקום. בדרכו למטה נפגש בשוטר מריון בייקר, אשר הניח כי היריות באו ממקום כלשהו בקומות הגבוהות של מחסן הספרים, ורץ כדי למצוא את הרוצח. יחד עם בייקר היה מנהל מחסן הספרים, רוי טרודי, אשר זיהה את אוסוואלד כעובד מחסן הספרים ואישר לו להמשיך בדרכו. אוסוואלד קנה קולה בקפיטריה שבקומה השנייה ויצא מהבניין.
הוא עלה על אוטובוס בדרכו הביתה, אך האוטובוס לא יכול היה להמשיך בדרכו בשל המחסומים שהציבה המשטרה עקב הרצח. אוסוואלד עלה על מונית לעבר האכסניה שבה גר עם שובו לדאלאס, והלך לשם על מנת להוציא משם את מעילו ואקדחו שנותרו שם. לא ידוע לאן התכוון להגיע משם, אך יש המשערים כי מטרתו הייתה לעלות על אוטובוס הנוסע למקסיקו.
השוטר ג'פרסון דייוויס טיפיט קיבל תיאור כללי של הרוצח שפורסם ברדיו המשטרתי, ונבע מתיאורים של עדי ראייה שראו את אוסוואלד בחלון הקומה השישית. טיפיט חשד באוסוואלד וביקש לעצור אותו, כשהוא מסמן לו מחלון הניידת בה נהג. אוסוואלד ירה בו למוות. רבים רואים במותו של טיפיט משום הוכחה לתאוריית הקשר, וסבורים כי טיפיט נרצח בשל חלקו בקשר, או כי אוסוואלד לא היה זה שרצח אותו. עדויות חזקות של עדי ראייה קושרות את אוסוואלד לרצח, אך נסיבותיו נותרו עלומות ומעלות חשד בעיני הסבורים כי הוא לא פעל לבדו.
אוסוואלד הסתובב חסר מעש באזור במשך דקות רבות, ולבסוף נכנס לקולנוע מבלי לשלם. אזרחים ערניים קראו למשטרה לעצור את הדמות החשודה. כמה דקות לאחר תחילת הסרט, נעצר אוסוואלד כמעט ללא התנגדות.
מעצרו ומותו של אוסוואלד
שמאל|ממוזער|250px|רצח אוסוואלד
אוסוואלד נעצר בחשד לרצח השוטר טיפיט, ולאחר מכן נקשר גם לרצח הנשיא קנדי. בעודו במעצר הצהיר בפני עיתונאים: "לא יריתי באף אחד" ו"אני רק שעיר לעזאזל". בחקירתו לא גילה אוסוואלד פרטים רבים, ושיקר באשר למעט הפרטים שמסר. לאחר חקירתו הראשונית עלה הצורך להעבירו לכלא המחוזי. במהלך ההעברה נורה אוסוואלד ונהרג על ידי ג'ק רובי, אשר כפי הנראה פעל מתוך רגש נקמה על רצח הנשיא אותו העריץ. אוסוואלד מת מפצעיו ב-24 בנובמבר 1963. רבים סבורים כי רובי לא פעל לבדו, וטוענים כי היו לו קשרים עם המאפיה, וכי הרצח היה חלק מתוכנית הקשר לרציחת הנשיא.
הסרטון של אברהם זפרודר
בעת הרצח שהו בדילי פלאזה עשרות אנשים בעלי מצלמות ומסרטות. ידועים במיוחד מרי מרמן (אשר צילמה את גבעת הדשא בשעת ההתנקשות, והצללים המופיעים בתמונה זכו לפירושים רבים, ויש מי שראו בהם את צלליותיהם של שלושה מתנקשים, אחד מהם לבוש במדי משטרה), אורוויל ניקס, וכן רבים אחרים. למעשה הרצח צולם מזוויות רבות. איש לא הצליח להנציח באמצעות מצלמה את מעשה הרצח עצמו, פגיעת הכדורים בלימוזינה והשפעתם, כפי שעשה זאת סוחר הבגדים אברהם זפרודר, באמצעות מצלמת 8 מילימטר ביתית.
מיקומו של זפרודר היה אידיאלי לצילום הרצח, ועל אף שבמקום היו עשרות אנשים עם מצלמות ומסרטות, סרטו של זפרודר נותן את ההמחשה האידיאלית לאירועים. זפרודר עמד על משטח מוגבה מבטון, שהיה בדיוק בין מחסן הספרים ובין גבעת הדשא. בעת שהלימוזינה הנשיאותית חלפה לידו ונפגעה מהיריות צילם זפרודר את הלימוזינה ואת המתרחש בה מקרוב, ומלמעלה.
הצופה בסרטו בן 26.6 השניות של זפרודר, רואה את השיירה הנשיאותית מתקרבת דרך רח' אלם, כאשר הנשיא, אשתו ג'קלין, מושל טקסס ג'ון קונלי ואשתו יושבים בלימוזינה בניחותא, ומנפנפים אל הקהל. לרגע מוסתרת הלימוזינה על ידי תמרור, וכשהיא נראית שוב, מעווה הנשיא את פניו בכאב, שולח את ידיו אל פניו, אולי כדי להגן על ראשו, וכל גופו נוטה קדימה ושמאלה, אל עבר אשתו. ואז נע ראשו של קנדי בתנועה אלימה אחורה ושמאלה, ולמעשה מתפוצץ בכתם של דם. קנדי קורס במושב הלימוזינה, בעוד שג'קלין קנדי ההמומה מנסה להימלט כשהיא מטפסת על אחורי הרכב, בעודו בנסיעה, ונעצרת על ידי סוכן השירות החשאי המזנק אליה על מנת לסייע לה. אורך הקטע המציג את ההתנקשות הוא 19.3 שניות.
מהירות המצלמה של זפרודר הייתה 18 תמונות בשנייה. הסרט הוא למעשה סדרה של תמונות סטילס, המהווה את "השעון" לפיו נבדק הרצח. ישנה חשיבות רבה מאוד לסדר האירועים בשאלה "כמה יריות נורו" ו"מאיזה כיוון נורו". בעשרים ושתיים השניות של סרטו של זפרודר, ניתן בצורה מדויקת לוח הזמנים. ניתן לראות מתי החלה תגובת כל אדם שהיה בלימוזינה אל היריות, ולערוך חישוב מסתבר של כמות היריות ואף של כיוונן. שאלות רבות נענות, אך רבות מהן נותרות פתוחות. הסרט צולם ללא קול.
הסרט משמש כבסיס הן לתומכי תיאורית "היורה הבודד" והן לתומכי תאוריות הקשר. הטענה העיקרית היא כי נראה בסרט שהיריות נורו מלפנים, מכיוון גבעת הדשא, וזאת משום שראשו של קנדי מושלך אחורה, למעלה ושמאלה, דבר התואם (לפי טענת תומכי תאוריות הקשר) ירייה שבאה מלפנים ומימין, בעוד שאוסוואלד ירה מאחור ומשמאל.
על פי אנשי הגרסה הרשמית, מוכיח הסרט בוודאות כי היריות מגיעות ממקור אחד. למעשה, החוקר מטעם ועדת וורן, ארלן ספקטר, אשר ביסס את תיאורית "הכדור הבודד", הסתמך על הסרט, כאשר קבע כי משום שלפי תגובות הנשיא והמושל המופיעות בסרט, לא חלף פרק זמן מספיק בין הזמן שבו נפגע המושל ובין הזמן שבו נפגע הנשיא (על פי המהירות המקסימלית לטעינת רובהו של אוסוואלד וליריית ירייה נוספת), ולפיכך הם נפגעו מאותו הכדור. תאוריה זו, תיאורית "כדור הקסם" היא אבן הבסיס לגרסה הרשמית, ואחת התאוריות המותקפות והמושמצות ביותר על ידי המבקרים, הסבורים כי הסרט מהווה הוכחה לכך שישנו יותר מיורה אחד, ומסיבה זו בדיוק.
החקירות
רצח קנדי היה הנושא של שתי ועדות חקירה, ושל משפט מתוקשר שהתנהל בניו אורלינס על ידי התובע המחוזי ג'ים גאריסון. כל אחת מן הוועדות, אשר פעלה בעשור שונה ובנסיבות שונות, הגיעה למסקנה שונה, ובחנה ראיות שונות. אין כיום אנשים הסבורים כי חקירת הנושא הסתיימה, וכי אחת הוועדות מיצתה את הבדיקה, ונתנה דו"ח אשר יסגור את הפרשה. סרט שנוי במחלוקת, "JFK תיק פתוח", הגביר את המבוכה. ועדה נוספת, שלישית במספר, פעלה לפתיחה לציבור של כל המידע הנוגע לרצח.
ועדת וורן
שמאל|ממוזער|250px|ועדת וורן מציגה לנשיא לינדון ג'ונסון את דוח החקירה
מיד לאחר הרצח עמד הנשיא החדש, לינדון ג'ונסון, במצב עדין. השמועות שרווחו קישרו את הרצח לגורמים רבים מארצות הברית ומחוצה לה. היה ברור שאם יימצא כי פידל קסטרו שליט קובה, או כי ברית המועצות היו מעורבים ברצח, מדובר בעילה למלחמה. מצד שני, עקבות הרוצחים יכולים להוביל לגורמים בתוך ממשל ג'ונסון גופא - אנשי ה-CIA אשר להם "חשבון פתוח" עם הנשיא מאז הפלישה הכושלת למפרץ החזירים, אנשי ה-FBI, שחברו לגורמי ימין קיצוניים במטרה להרוג את הנשיא הליברל, ואף אנשי הממסד הצבאי-תעשייתי שרצו להעמיק את מעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם. חששו של ג'ונסון היה כי חקירה לא מוסמכת של גורמים מקומיים עלולה להוביל, בצורה שגויה או במכוון, לעבר אחד ממקורות אלו, וכי חקירה של גורם פדרלי עלולה להיראות כטיוח. ה-FBI ערך כבר, מהרגע שבו נודע על הרצח, חקירה משלו. כן בחשו בקלחת גורמים נוספים של אכיפת החוק בדאלאס, שבה אירעה ההתנקשות. לדעת המבקרים, היה צורך לקטוע את כל אלו באיבם, ולהכריז על חקירה בלתי תלויה, כאשר בצוות החוקרים יהיו גורמים שאין להטיל ספק ביושרם ובהגינותם, ואשר יקבעו את התוצאה שאותה ראה ג'ונסון כרצויה - כי לי הארווי אוסוואלד הוא המתנקש, וכי פעל לבדו.
ב-29 בנובמבר 1963, שבוע לאחר הרצח, הורה ג'ונסון בצו נשיאותי מיוחד על הקמת ועדה למציאת העובדות הקשורות ברצח, והעמדת שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן בראשה. שמה הרשמי של הוועדה היה "ועדת הנשיא לחקר ההתנקשות בנשיא ג'ון פ' קנדי". עד מהרה נקראה הוועדה בפי כל "ועדת וורן".
הוועדה קבעה כי אוסוואלד פעל לבד, וכי לא היה חלק מקשר.
ביקורת על ועדת וורן
כאשר פרסמה ועדת וורן את מסקנותיה, בשנת 1964, נראה היה כי התיק נסגר, אך רבים לא הסכימו עם מסקנותיה.
כמה מההסתייגויות הבולטות:
בשנת 1966 כתב החוקר מרק ליין את ספרו "הריצה אל הצדק" (Rush To Judgement) בו ביקר את עבודת הוועדה.
בתחילת 1967 חשף התובע המחוזי בניו אורלינס, ג'ים גאריסון, מה שנראה לו כקשר לרצח הנשיא קנדי, בניו אורלינס דווקא (ראו להלן).
בשנת 1976 יצא ספרה של העיתונאית החוקרת סילביה מאהר (Meagher) "שותפים לאחר מעשה" שכלל התייחסות מפורטת למסקנות הוועדה ומתיחת ביקורת פרטנית על כמעט כל מסקנה שאליה הגיעה.
ג'ים גאריסון
בין הראשונים אשר מתחו ביקורת על ועדת וורן, ואף ניסו לפעול על מנת להביא את האשמים ברצח לדין, היה התובע המחוזי בניו אורלינס, ג'ים גאריסון. חקירתו בעניין רצח קנדי הביאה להעמדה לדין של קליי שאו, האדם היחיד שהועמד אי פעם לדין כנאשם בקשר לרצח קנדי.
משפטו המתוקשר של קליי שאו, ראש לשכת המסחר בניו אורלינס, וחבר מרכזי בקשר לו טען גאריסון, הסתיים בזיכויו של שאו, בשנת 1969, אך בחשיפה תקשורתית נרחבת לתאוריות הקשר, ובהצגה מיומנת, על ידי התובע גאריסון, של כל הפגמים והחולשות שניתן למצוא בדו"ח ועדת וורן.
סרטו של אוליבר סטון - JFK תיק פתוח
בתחילת שנות התשעים יצר הבמאי המפורסם אוליבר סטון את סרטו "JFK תיק פתוח". סטון תכנן מראש את הסרט כסרט הסותר את קביעת ועדת וורן כי לי הארווי אוסוואלד היה היורה היחיד, וחיפש מקור לבסס עליו את עלילת הסרט. מבין האפשרויות שעמדו לפניו בחר לבסוף את ספרו של ג'ים גאריסון "בעקבות המתנקשים" ("In the trail of the assassins") כמקור לעלילת הסרט. הסרט יצא לאור בשנת 1991.
הסרט היה יומרני, יקר וארוך, ובעיקר עורר מחלוקת ציבורית. לדעת רוב המבקרים הסרט הוא מרשים ומרתק, אך נעשתה בו מניפולציה באמצעות שימוש באחת התאוריות הזניחות יותר בעניין רצח הנשיא, זו של ג'ים גאריסון, ושילוב קטעי תעודה שצולמו במציאות עם קטעים מבוימים באופן שקשה להבחין ביניהם, ובאופן המקבע בתודעת הצופה את גרסת הבמאי (היא גרסתו של גאריסון) כאמת שאין בלתה.
ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות
שמאל|ממוזער|250px|ג'ון פ' קנדי. 1961
בשנת 1968 נרצח גם רוברט פ' קנדי, אחיו של הנשיא קנדי, בעת מסע הבחירות שלו, על ידי לאומן פלסטיני בשם סירחאן סירחאן. כן נרצח לוחם זכויות האדם מרטין לותר קינג. הציבור האמריקאי היה נתון להרגשה כי אישי ציבור חשופים להתנקשויות, ולפחות בעניינם של קינג ושל הנשיא קנדי, חברו גורמים בעלי עניין לקשר לרציחת דמויות נערצות אלו. לאווירה זו הוסיפה חשיפתו של הסרט שצילם אברהם זפרודר, אשר הוקרן לראשונה בטלוויזיה האמריקאית בזמן צפיית שיא בתוכניתו הפופולרית של הרלדו ריברה "לילה טוב אמריקה". הייתה זו המחשה ויזואלית למה שהרגישו אמריקנים רבים בצורה אינטואיטיבית. משהו לא היה בסדר. מישהו עומד מאחורי הדברים.
בה בעת נחשפו קשרים בין המאפיה, סוכנות הביון המרכזית - ה-CIA, וגורמים בקרב הגולים הקובנים המיליטנטים, במטרה להתנקש בחייו של פידל קסטרו. גילויים אלה הראו כי הבלתי נתפס - קשר בין הממשל האמריקני, בדרגים הגבוהים ביותר, סוכנויות הביון השונות, הגולים הקובנים והמאפיה, הוא כעת עובדה מוחשית. האצבע הציבורית הופנתה אל גורמים אלו עתה אף בקשר לרציחתו של קנדי. קביעת ועדת וורן כי לא היה כל קשר לרציחת קנדי נראתה לרבים כקביעה מיושנת ומבוססת על מידע חלקי, במקרה הטוב, וכניסיון טיוח מצד המעורבים ברצח (לדעת המבקרים) לינדון ג'ונסון וחבר הוועדה אלן דאלס, במקרה הרע.
לאור הלחץ הציבורי, ובהשתדלות אישים כקורטה סקוט קינג, רעייתו של מרטין לותר קינג המנוח, מינה בית הנבחרים האמריקני בספטמבר 1976, ועדה לחקירת מותם של קנדי וקינג.
הוועדה קבעה כי אכן, לי הארווי אוסוואלד הוא שירה שלושה כדורים לעבר הלימוזינה הנשיאותית, וכי שניים מהם פגעו בנשיא. עם זאת, הוועדה קבעה כי אוסוואלד לא פעל לבד, וכי ירייה נוספת, רביעית, באה מלפנים, מכיוון "גבעת הדשא" (Grassy Knoll), מקום שבו רבים מתומכי תאוריות הקשר מיקמו את המתנקשים הנוספים. לאור זאת, קבעה הוועדה כי רצח הנשיא קנדי היה "קרוב לוודאי כתוצאה של קשר".
ועדת העיון מחדש ברשומות הנוגעות להתנקשות
לאחר ששתי ועדות, ועדת וורן וועדת בית הנבחרים, הגיעו למסקנות הפוכות, ולאחר שגאריסון הצליח במשפטו המתוקשר של שאו להביא את התאוריות העיקריות של תומכי "תאוריות הקשר" לתודעתו של הציבור האמריקני, הביא סרטו של אוליבר סטון אל הקהל הרחב, בצורה מוחשית, את ההבנה כי המדובר בעניין סבוך שרב בו הנסתר על הנגלה. הסרט אף הרחיק לכת וטען כי ייתכן שרשויות אכיפת החוק הן חלק מן הקשר, וכי רשויות אלו מסתירות מהציבור האמריקני מסמכים שיש בהם כדי לשפוך אור על הפרשה. רשומות רבות הנוגעות לרצח עדיין היו חסויות, והייתה תחושה כי לאחר כשלושה עשורים שחלפו מאז הרצח, ולאחר סיומה של המלחמה הקרה, אין לכך כל הצדקה.
באווירה ציבורית זו החליט בית הנבחרים של ארצות הברית בשנת 1992 על חקיקת "חוק הרשומות הנוגעות לרצח הנשיא ג'ון פ' קנדי". על פי החוק (המכונה בקיצור "חוק JFK") הוקמה ועדה, שנקראה "ועדת העיון מחדש ברשומות הנוגעות להתנקשות" (Assassination Records Review Board) בת חמישה מומחים - היסטוריונים, משפטנים וארכיבאים. הוועדה הייתה גוף עצמאי הכפוף ישירות לנשיא ארצות הברית. תפקידה היה לבחון את כל הרשומות הנוגעות לרצח הנמצאות בידי הרשויות השונות, ולאשר את פרסומן לציבור. מתוך אוסף של כחמישה מיליון מסמכים, 88% שוחררו לציבור הרחב. 11% נוספים שוחררו כשחלק מתוכנם הוסתר, ואחוז אחד מהמסמכים, שהיו קשורים ישירות להתנקשות, אורכבו ותוכננו להיחשף לציבור הרחב לאחר 25 שנה, באופן מלא או חלקי, בהתאם ל"חוק JFK". לאחר 25 שנה, ב-24 ביולי 2017, נחשפו 3,810 מסמכים (מתוכם 441 מסמכים שלא נחשפו בעבר ו-3,369 מסמכים שנחשפו בחלקם). ב-26 באוקטובר 2017, בהתאם לחוק, נחשפו לציבור 2,891 מסמכים נוספים. בנוסף, הארכיון הלאומי חשף לציבור את התיעוד האלקטרוני הלא מסווג של תכתובות ועדת העיון מחדש ברשומות הנוגעות להתנקשות, במספר כולל של למעלה מ-69 אלף קבצים ומסמכים. עם זאת, בהוראת הנשיא דונלד טראמפ, קיימים מסמכים שנותרו חסויים משיקולי ביטחון. סוכנות ה-CIA הודיעה כי תבחון את 18 אלף המסמכים הנותרים בארכיון הסוכנות ותבדוק מה ניתן לשחרר לציבור הרחב עד אפריל 2018.
חקירות פרטיות
מלבד הוועדות הרשמיות שהוקמו לחקירת רצח הנשיא קנדי, קמו היסטוריונים, סופרים ועיתונאים, שביצעו חקירות משלהם אודות הרצח ונסיבותיו, צפו בסרטו של אברהם זפרודר, בצילומי עיתונות וביומני קולנוע, קראו חומר ראיות וקטעי עיתונות, ופרסמו את תוצאות חקירותיהם בספרים. יש מהם שהגיעו למסקנה כי הרצח היה פרי תאוריית קשר ואחרים תמכו במסקנות ועדת וורן כי לי הארווי אוסוואלד פעל לבדו ועל דעת עצמו. בין חוקרי רצח קנדי מסוג זה בולטים אחדים:
ג'ון מק-אדמס (נולד בשנת 1945) הוא פרופסור אמריקאי למדע המדינה. מחוקרי רצח קנדי ובעל אתר אינטרנט אודות רצח הנשיא. מק-אדמס הוא בוגר אוניברסיטת הרווארד ומשמש כפרופסור למדע המדינה באוניברסיטת מרקט הישועית בעיר מילווקי שבמדינת ויסקונסין, ומלמד בנושאים של פוליטיקה אמריקאית, דעת הקהל ודפוסי הצבעה. ג'ון מק-אדמס נודע כבר סמכא בנושא רצח הנשיא. מק-אדמס הוא מראשי התומכים במסקנות וועדת וורן כי הרצח בוצע על ידי "יורה בודד" שהוא לי הארווי אוסוואלד.
ג'רלד פוזנר (נולד בשנת 1954) הוא עיתונאי חוקר וסופר אמריקאי, יהודי במוצאו (מצד אביו). חקר פרשות שהתרחשו במאה העשרים ופרסם עליהן ספרים. ידוע כחוקר רצח קנדי שפרסם ספר מסכם על פרשת הרצח מפרספקטיבה של 30 שנה, Case Closed ובו המסקנה כי הרצח תוכנן ובוצע על ידי אדם יחיד והוא לי הארווי אוסוואלד וכי לא היו כל קשר או תאוריית קשר בקשר לרצח הנשיא.
דייוויד ליפטון (נולד בשנת 1939) הוא מהנדס ואיש מחשבים אמריקאי, חוקר את פרשת רצח קנדי בעל תאוריית קשר ייחודית, אותה פרסם בספרו Best Evidence, לפיה נחטפה גופת הנשיא מן המטוס הנשיאותי שהוביל אותה מדאלאס לוושינגטון הבירה, הוטסה במסוק למקום סתר בה בוצע בה טיפול ניתוחי שנועד להראות שהנשיא נורה מאחור, בעוד שהוא נורה מלפנים, וכל זאת לפני הנתיחה הרשמית.
מארק ליין (נולד בשנת 1927) הוא עורך דין וסופר פוליטי יהודי אמריקאי, מבין הראשונים שדחו את ממצאי ועדת וורן והעלו את התאוריה כי ההתנקשות בנשיא הייתה תוצאה של קשר. ספרו Rush to Judgement היה החלוץ מבין ספרי תאוריית הקשר.
וסלי ליבלר (1931 - 2002) הוא עורך דין שבשנת 1964 צורף לצוות החוקרים שמונו על ידי ועדת וורן לחקירת רצח קנדי, שתפקידם היה לסייע לחברי הוועדה בריכוז חומר החקירה ובתשאול העדים. באוקטובר 1966 כתב מזכר לשופט ארל וורן, ליתר חברי ועדת וורן, לתובע הכללי ואחיו של הנשיא רוברט קנדי ולנשיא לינדון ג'ונסון ובו קרא לפתוח מחדש בחקירה מחודשת בעקבות ממצאיו של דייוויד ליפטון, אך קריאתו לא נענתה.
ל. פלטשר פראוטי (2001-1917) קולונל בחיל האוויר האמריקני מתומכי תאוריית הקשר. הטיל את האחריות לרצח על הקומפלקס הצבאי-תעשייתי. דמותו של "מר x", שגולמה על ידי דונלד סאת'רלנד בסרט JFK תיק פתוח, איש הממסד הביטחוני המתאר לג'ים גאריסון (קווין קוסטנר) את אחריות הממסד לרצח, מבוססת על דמותו של פראוטי ועל התאוריה שלו.
ג'ים מארס (נולד בשנת 1943) הוא עיתונאי וסופר אמריקאי שכתב ספרים ומאמרים המצדדים בתאוריית הקשר. ספרו "אש צולבת" (Crossfire) היה אחד המקורות העיקריים עליהם התבסס אוליבר סטון בסרטו JFK תיק פתוח.
התעלומות
רצח קנדי הותיר שרשרת של תעלומות, שעד היום לא נפתרו, לשביעות רצונם של אנשי "תאוריות הקשר".
חלק מן התעלומות
שרשרת מיתות מסתוריות ולא טבעיות של העדים לרצח (ישנם שטרחו ומנו את העדים ואת דרך מותם. בספרו "תיק סגור" טוען החוקר ג'רלד פוזנר כי אל מול 53 עדים שמתו מוות טבעי ישנם 48 עדים שמתו מוות לא טבעי, אך גם מותם הוא ללא כל קשר לרצח קנדי).
ראיות הנוגעות לניתוח לאחר המוות של קנדי, לזוויות הירי, ולהתאמה (או האי התאמה) ביניהן. על סמך ראיות אלו בנה החוקר דייוויד ליפטון, בספרו "הראיה הטובה ביותר" "Best Evidence" תאוריה שלמה לפיה נחטפה הגופה ושונתה, כדי שהראיות מן הנתיחה תתאמנה לתיאורית "היורה הבודד". ספרו של ליפטון הוא מבוא מצוין הן לעובדות הנוגעות לרצח, הן להשתלשלות החקירות שלאחריו, והן לדרך המחשבה של תומכי תאוריות הקשר (על אף שהתאוריה שבו נראית מאוד לא סבירה).
ראיות בליסטיות ואקוסטיות הניתנות ליותר מפירוש אחד (כפי שייסקר להלן).
עדויות לריחות, מראות וקולות מסתוריים מ"גבעת הדשא" (Grassy Knoll) הסמוכה למקום הרצח (משם, לפי אנשי תאוריות הקשר, נורו היריות שפגעו בנשיא, בנוסף ליריות ממחסן הספרים).
שאלות באשר ללוח הזמנים של לי הארווי אוסוואלד הן במהלך הירי עצמו, והן במהלך רציחתו של השוטר טיפיט (אשר רבים טוענים כי אוסוואלד אינו זה שרצח אותו).
להלן תיסקרנה כמה מן השאלות הבולטות, לחלקן ניתנה תשובה, וחלקן נותרו בבחינת תעלומה. זוהי רשימה חלקית ולא ממצה.
גבעת הדשא
הגרסה הרשמית, שניתנה על ידי ועדת וורן, קבעה כי הנשיא ג'ון פ' קנדי היה קורבן לשלוש יריות שנורו מאחור על ידי אוסוואלד שפעל לבדו. ניתוח של מסלול הלימוזינה מראה כי אם אכן היה קנדי קורבן לקשר, הרי שהמקום האידיאלי למקם בו את היורים הוא, בנוסף לבניין מחסן הספרים, גבעת דשא (grassy knoll) אשר נמצאת בסמוך.
ואכן, ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות מיקמה את מקור הירייה הרביעית שאת קיומה הסיקה מהראיות האקוסטיות, בדיוק על אותה גבעת דשא. הן לפני פעולת הוועדה והן לאחריה, הצטברו ראיות רבות המראות כי על הגבעה נעו דמויות חשודות, נראה עשן רובים, והיה ריח חזק של אבק שרפה. הראיה המחשידה ביותר היא כי לאחר היריות רצו כל הנמצאים במקום בכיוונה של גבעת הדשא. מכאן מסיקים כי היו שם דברים שמשכו את לבם - חשודים, עשן, קולות וריחות.
ביום הרצח היו גבולות הגבעה - בצפון מזרח: בניין מחסן הספרים והעיקול החד ברח' אלם. בדרום: רח' אלם והמדרכה המובילה אל הכביש. בצפון מערב: חניון לרכב. במערב: מפגש פסי רכבת משולש. על הגבעה היה מבנה - מעין גדר או פרגולה העשוי מבטון, ומאחוריו עצים ושיחים.
ימין|ממוזער|250px|תמונת הפולארויד שצילמה העדה מארי אן מרמן כשבריר שנייה לאחר היריה הקטלניתאת הנעשה על הגבעה צילמה העדה מארי אן מרמן, ועמה הייתה חברתה ג'ין היל. הן עמדו בצד הדרומי של הגבעה, מעבר לכביש, ונראו היטב בסרטו של אברהם זפרודר. ג'ין היל לבשה מעיל גשם ארוך ואדום, שנתן לה את הכינוי "האישה באדום". הרגע בו פגע הכדור בראשו של קנדי, מכונה Z-313. זוהי תמונה 313 בסרטו של זפרודר. ב-Z-315 כעשירית שנייה (1/9 שנייה, בהתחשב בכך שסרטו של זפרודר הוא במהירות של 18 תמונות לשנייה) לאחר מכן, צילמה מרמן את הלימוזינה. ברקע הלימוזינה הייתה גבעת הדשא.
תמונתה של מרמן היא מהבודדות בה נראית גבעת הדשא ברגע ההתנקשות, ומדובר בתמונת פולרואיד שצולמה על ידי חובבת, ואיכותה ירודה. חוקרים רבים בילו שעות רצופות בהתבוננות בצללים שיוצרים העצים בתמונה, ודימו לראות שם דמויות. הדמויות זכו לכינוי "איש הכלב השחור" ו"איש התג". אנשים אלו יכולים להשבע כי "איש התג" לובש תג, מחזיק ברובה, והרובה פולט ניצוצות של ירייה. אחרים רואים בתמונה רק את צללי העצים.
לאחר שהתברר להן כי הן מעורבות בהתנקשות, ניגש אל היל ומרמן (כך לפחות העידה היל בוועדת וורן) "סוכן" וסיפר להן ש"סוכן" אחר ראה כדור ניתז מן המדרכה לידן. בעת האירוע לא היו אמורים להיות כל "סוכנים" באזור דילי פלאזה. היל נבהלה והחלה לרוץ בכיוון גבעת הדשא, משם ראתה עשן עולה. אז ראתה אדם רץ מכיוון מחסן הספרים אל מגרש החניה שמאחורי הגבעה. בשנת 1978 הוסיפה היל כי ראתה יורה נוסף על גבעת הדשא. היל תמיד ראתה עצמה כשורדת, משום שבתור עדה לרצח הייתה אמורה כבר מזמן להיות מחוסלת, בנסיבות מסתוריות. בשנת 1992 כתבה ספר בשם "העד המתנגד האחרון".
עדויותיהן של היל ומרמן מראות את הבעייתיות שבניסיון לאתר את היורים על גבעת הדשא - בעיות של זכרונם של עדים שוודאי היה מושפע מן האירועים ולאחר מכן מחלוף הזמן, בעיות של מתן פירושים מרחיקי לכת לאירועים ונסיבות תמימים, ופירושים מרחיקי לכת לראיות (כגון תמונת צללי העצים). הוויכוח על היריות מגבעת הדשא עודו נמשך.
שלושת הנוודים
שמאל|ממוזער|250px|שלושת הנוודים לכאורה, דקות לאחר ההתנקשות
אחת ה"תעלומות" שהטרידו את מחפשי תאוריות הקשר במשך עשרות שנים לאחר הרצח הייתה מי הם "שלושת הנוודים" שנעצרו על ידי משטרת דאלאס, כשהוצאו מקרון רכבת שחנה ליד דילי פלאזה, כשעה לאחר הרצח, וצולמו על ידי העיתונות בדרכם אל המעצר.
במהלך השנים התפתחו תאוריות המייחסות לנוודים (אשר לפי אנשי תאוריות הקשר נראו לבושים טוב מכדי להיות נוודים), זהויות שונות, ורבים הם שטענו כי הם בעצמם הנוודים. לנושא נדרשו מנתחי תמונות מקצועיים, ואנתרופולוגים. ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות שדנה בנושא, קבעה כי אין לזהות את הנוודים עם כל אנשי ה-CIA והרוצחים השכירים אשר זוהו בתמונות, אך הדבר לא הרתיע את הוגי התאוריות מלהמשיך ולחפש לרמזים בתמונת "הנוודים".
ב-1989 פתחה עיריית דאלאס את תיקי המשטרה של יום הרצח לעיון הציבור. ב-1992 מצא עיתונאי שחיפש בתיקים אלו את תיקי המעצר של "הנוודים" והסתבר כי המדובר בנוודים אמיתיים שישנו בקרון הרכבת בלילה שלפני הרצח, ושאין להם כל קשר לרצח. שניים מהם (ג'ון גדני והרולד דויל) עוד היו בחיים בעת שנפתחו התיקים, רואיינו על ידי עיתונאים, וסיפרו את סיפורם התמים. אחת מאבני היסוד של תאוריות הקשר (שהספיקה אף להיות מונצחת בסרט "JFK תיק פתוח" של אוליבר סטון), נשמטה.
איש המטרייה
אחת התעלומות שהונצחו בסרט שצילם אברהם זפרודר הייתה אדם המחזיק בידו מטרייה, ופותח אותה. ה-22 בנובמבר 1963 היה יום שטוף שמש.
אחרי פניה לציבור של ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות, טען אדם בשם לואיס סטיבן וויט כי הוא "איש המטרייה". הוא עדיין החזיק ברשותו את המטרייה בעת שהעיד בפני הוועדה בשנת 1978, ולא היה לו מושג כי הוא נושא לתאוריות קשר ולמחלוקת. הוא אמר שהביא את המטרייה על מנת להתגרות בקנדי, אשר אביו, ג'וזף קנדי היה תומכו של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין, בעת שזה חתם על הסכם מינכן, ולאחר מכן הופיע בציבור כשהוא מחזיק במטרייה שחורה. וויט טען כי בהחזקת המטרייה סבר שהוא מוחה כנגד משפחת קנדי.
אנשי תאוריות הקשר לא קיבלו הסבר זה. תאוריה אחת (המוצגת בסרט JFK של אוליבר סטון) היא כי המדובר בסימן למתנקשים כי שיירת הנשיא מתקרבת. תאוריה אחרת (שהגה החוקר ל. פלטשר פראוטי) טוענת כי המטרייה הייתה מתקן לירית חץ מורעל, אשר פגע בקנדי. יש הטוענים כי אדם אחד שעמד בסמוך ל"איש המטרייה" נראה מדבר למכשיר קשר. וויט טוען שהאיש שלידו לא החזיק כל מכשיר קשר.
בפני ועדת בית הנבחרים אמר וויט "אני חושב שאם ספר השיאים של גינס היה מציין את האיש שהיה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ועשה את הדבר הלא נכון, אני הוא שהייתי מס' 1 בקטגוריה זו, ללא כל מתחרה רציני".
כדור הקסם
שמאל|ממוזער|250px
שמאל|ממוזער|250px
על פי ועדת וורן היה מסלולו של כדור CE399 כדלקמן:
פגע בקנדי בגבו, וגרם נזק לחוליית C6 בעמוד השדרה של הנשיא.
יצא דרך גרונו של הנשיא.
פגע בג'ון קונלי, שישב במושב הקדמי, בכתפו הימנית.
חלף דרך צלעו החמישית הימנית של קונלי, ויצא דרך חזהו.
פגע באמת ידו הימנית של קונלי, ושבר את עצם החישור שלו.
פגע בירכו השמאלית של קונלי, חדר את העור ועצר.
בעת הטיפול בקונלי בבית החולים פארקלנד, נפל מעצמו על אלונקה ונמצא שם על ידי עובד בעת ניקוי האלונקה.
תומכי תאוריות הקשר טוענים כי הדבר הראשון הברור לעין כל המסתכל על CE399 הוא כי על אף שחלף דרך שני אנשים וגרם לשבעה פצעים שונים, תוך שהוא שובר בדרכו שתי עצמות גדולות ומאסיביות, ומשיל חלקיקי מתכת (שנמצאו באמת ידו של קונלי) הכדור נראה כאילו זה עתה יצא מפס הייצור. היה על כדור זה לאבד חלקיקי מתכת רבים יותר, להתעוות בצורתו, ולמעשה להתרסק, כפי שהתרסק "הכדור השלישי" אשר פגע בראשו של קנדי, ורק חלקיקים ממנו נמצאו. למרות זאת סבורה הוועדה כי כדור זה CE399 הוא אשר גרם לכל פצעיו של קונלי, ולפצעים בקנדי שאינם תוצאה מהפגיעה בראשו.
כן הצביעו המבקרים על כי אם קנדי ישב מאחורי קונלי, ובהתחשב בזווית היריה ממחסן הספרים, היה על הכדור לסטות ממסלולו בצורות בלתי סבירות על מנת לפגוע בקנדי ובקונלי בדרך המיוחסת לכדור זה על ידי הוועדה. המבקרים הצביעו על אי התאמות ותיקונים בדו"חות מן הניתוח הפתולוגי שעבר קנדי, באופן שלכאורה תוקנו הדו"חות כך שיתאימו בדיעבד למסלול "כדור הקסם" כפי שקבעה אותו ועדת וורן.
תומכי תאוריית היורה הבודד הצביעו על כך שבבדיקת מרכיבי הכדור מתאימים אלו לחלקיקים שנמצאו באמת ידו של קונלי, כך שהיה כדור זה שפגע בקונלי בידו. כן הצליחו תומכי התאוריה להראות כיצד ישב קונלי בעת הפגיעה בזווית מסוימת אשר התאימה למסלול הכדור כפי שייחסה לו הוועדה. לטענת המנתחים שניתחו את הגופה אין כל אמת בטענה כי הדו"חות שונו על מנת להתאים למסלולו של "כדור הקסם".
הוויכוח בעניין "הכדור הבודד" עודו נמשך.
לאחור ולשמאל - ראשו של קנדי מושלך לכיוון הלא נכון
הצופים בסרטו של אברהם זפרודר, וכן רבים מאלו שניתחו את תמונותיו הבודדות (ובמיוחד רצף התמונות Z313 עד Z318) שמו לב לתנועה האלימה בה מושלך ראשו של קנדי לאחור ולשמאל, וזאת לאחר שנפגע בכדור שהגיע מבניין מחסן הספרים, הנמצא מאחור ולשמאל. ראשו של אדם שנפגע משמאל ומאחור אמור לנוע עם כיוון תנע הכדור הפוגע בו, קדימה ולימין, ולפיכך הגיוני כי היריה שלמעשה הרגה את קנדי, זו שפגעה בראשו, הגיעה מקדימה ומימין - מכיוון גבעת הדשא.
סרטו של אוליבר סטון "JFK תיק פתוח" מייחס את התנועה לאחור ל"כדור החמישי" שירה מתנקש מגבעת הדשא.
ניתוח מדוקדק יותר של סרטו של זפרודר וכן של סרט דומה שצילם אורוויל ניקס מראה כי בין Z313 ו-Z314 הושלך הראש מעט קדימה ולאחר מכן החל בתנועתו לאחור. אין, ככל הנראה, הסבר לתנועה החריפה אחורה, כשמדובר ביריה שבאה מאחור.
מחקרו של זוכה פרס נובל לכימיה לואיס אלוורז, שכלל הדגמה באמצעות ירי במלון, הראה כי קיים אפקט נוסף שאותו יש לקחת בחשבון, והוא אפקט "הנעת הסילון" לפיו הלחץ של הדם והמוח המותזים אל מחוץ לחור שיוצרת פגיעת הכדור בראש, יוצר אפקט סילון ההפוך לכיוון ממנו בא הכדור, ודוחף את ראשו של הקורבן לירי אל הכיוון ממנו הגיעה היריה.
גם נקודה זו, ככל ה"תעלומות" הכרוכות ברצח קנדי, שנויה במחלוקת, וישנם הסבורים כי אלוורז התעלם מהבדלים רבים שבין מבנה המלון ומבנה הגולגולת של קנדי, וכי אף אפקט הסילון לא יכול להתגבר על התנע של הכדור שפגע בראשו של קנדי. חוקרים רבים כתבו מחקרים בנקודה זו, והגיעו למסקנות סותרות. המורכבות של הבעיה (התנועה לפנים ולאחר מכן לאחור, במערכת הכוללת את ראשו של קנדי, עמוד השדרה שלו, המחוך האורתופדי שלבש, ואת תנועותיה של ג'קלין לידו), היא כנראה גדולה מאוד.
ראיות אקוסטיות
את השאלה המכרעת בדבר מספר הכדורים שנורו במהלך הרצח, וכיוונם, ניתן היה לפתור באמצעי פשוט - אם הייתה הקלטה של המתרחש במקום, ניתן היה לשמוע את היריות הבודדות, לספור אותן, ולנסות לשער את כיוונן. מסתבר כי הקלטה כזו אכן קיימת. בפני ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות שפעלה בשנת 1978, הובאה הקלטה, שנטען כי היא תוצאה של מכשיר קשר על אחד האופנועים שליוו את שיירת הנשיא, אשר נותר פתוח במהלך כל ההתנקשות, ושידר את המתרחש למטה המשטרה, שם הוקלטו הקולות על מכשיר דיקטפון.
מכשיר הדיקטפון הוא שיטה מיושנת להקלטה. בגרסה שהיה בה שימוש בדאלאס, נוצרו חריצים ברצועה פלסטית (הנקראת "דיקטבלט"), והשמעת הקולות היא בדומה לשמיעת תקליט ויניל ישן, באמצעות מחט המועברת דרך החריצים שברצועת הדיקטבלט.
בפני הוועדה הובאו ראיות של שני מומחים - וייס ואשכנזי, אשר קבעו בבירור כי בהסתברות של 95% ניתן לשמוע ארבע יריות. שוטר בשם מקליין העיד כי הוא השוטר שרכב על האופנוע בדילי פלאזה בסמוך לרצח, וכי מכשיר הקשר שלו נתקע ושידר את כל מהלך ההתנקשות.
על סמך עדויות אלו קבעה הוועדה כי בניגוד לקביעת ועדת וורן במהלך הרצח נורו ארבע יריות - שלוש מאחור, על ידי אוסוואלד, מן הקומה השישית של מחסן הספרים, ורביעית מלפנים, מגבעת הדשא. מכאן, שרצח קנדי הוא תוצאה של קשר, ולא פעולתו של מתנקש בודד.
חוקרים כפוזנר ומק'אדמס מותחים ביקורת על קביעה זו. פוזנר מוכיח, על פי גרסה שמסר לו מקליין לאחר עדותו בוועדה, כי לא ייתכן שמקליין היה זה שמכשיר הקשר שלו פעל, וכי מסיבה זו יש סבירות שההקלטה לא באה מדילי פלאזה אלא ממקום אחר.
ועדה של האקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים בחנה את ההקלטה, והגיעה לתוצאה כי לא ניתן להסיק קיומה של ירייה רביעית.
אדם בשם סטיב בארבר, שהאזין להקלטה (אשר צורפה בפורמט של תקליט ויניל כמקדם מכירות למגזין לגברים בשם "גלרי מגזין", וניתן לכל רוכשיו), שמע בבירור, לאחר האזנות רבות, את המילים "Hold Everything Secure", הנאמרות בקול גברי מיד לאחר שנשמעות היריות. הקלטות אחרות ועדויות אחרות מראות כי אכן המילים נאמרו ברשת הקשר המשטרתית על ידי השריף ביל דקר, אך הן נאמרו כדקה לאחר שנורתה היריה האחרונה. מכאן שהקולות שהוקלטו על המכשיר אינם יכולים להיות היריות שנורו בהתנקשות.
מדי פעם נבדקת רצועת הדיקטבלט, וחוקר נוסף מגיע למסקנה לכאן או לכאן. באוגוסט 2004 פרסם העיתון "הגארדיאן" (בכתבה שפורסמה אף בעיתון הארץ) כי סרט הדיקטפון ייסרק אלקטרונית במטרה ליצור הדמיה דיגיטלית של תוכנו, שתוכל לסייע ולבודד את היריות משאר רעשי הרקע. על אף שתוצאות פעולה זו עדיין לא פורסמו, נראה כי אף בהן לא יהיה סיום לוויכוח בדבר הקלטת הרצח ומספר היריות שנורו במהלכו.
אוסוואלד 2
קיימת תאוריית קונספירציה שהיו שני אנשים בשם אוסוואלד שהיו דומים במקצת. המואשם רשמית ברצח על ידי ועדת וורן היה אמריקני לעומת אוסוואלד השני - שהיה רוסי בעל דעות קומוניסטיות סוציאליסטיות שרצה להפיל את קנדי כמה שיותר מהר. התאוריה מסבירה שייתכן והקומוניסט רצח את קנדי אבל כל הראיות - הובילו לאמריקני.
בנוסף לכך הייתה עדות לשיחה בין אוסוואלד הרוסי לבין ג'ק רובי - הרוצח של כפילו האמריקני.
שם כנראה תכננו חלק מהרצח.
החשודים
ממוזער|250px|שמאל|עלון שהופץ ב-21 בנובמבר 1963 בדאלאס, יום אחד לפני ההתנקשות בג'ון קנדי
ועדת וורן, שפעלה מיד לאחר רצח קנדי, הגיעה למסקנה, כי לי הארווי אוסוואלד הוא הרוצח, וכי פעל לבדו. אלו שאינם מקבלים מסקנה זו (ובהם ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות) סבורים כי ג'ון פ' קנדי נפל קורבן לקשר, וכי אוסוואלד היה אחד מחבורה של רוצחים, אם בכלל הייתה לו נגיעה לרצח, ולא היה קורבן שעליו העלילו גורמים עלומי שם את האחריות לרצח. מיהם, אם כן, אלו שעמדו מאחורי הקשר?
בבחינת החשודים ברצח, יש לבחון מספר גורמים העולים מחקירת ועדת וורן ומחקירת ועדת בית הנבחרים. כל גורם "מוסדי" פרט לאוסוואלד, לא הוכח כשותף לקשר, ויש להדגיש כי ככל שמדובר בגורמים מחוץ לאוסוואלד, יהא זה ה-CIA או ה-FBI, המאפיה או פידל קסטרו, מדובר בחשדות המבוססים על שמועות וחלקי מידע. בסקירת "החשודים" העיקריים, יש לבדוק את המניע, ההזדמנות והיכולת. לרוב החשודים, כארגונים מרכזיים ובעלי עוצמה ישנה היכולת וההזדמנות. נותר לבדוק את המניע, והמצב הוא כי בנובמבר 1963, היו לכל אחד מחשודים אלו מניע אפשרי וחזק להביא למותו של הנשיא, או שניתן לייחס לו מניע כזה.
קיימות גם תאוריות קשר נוספות. לפי תאוריה אחת נרצח קנדי על ידי "המוסד", מכיוון שעמד לאסור על מדינת ישראל את המשך הפיתוח הגרעיני בכור בדימונה. תאוריה זו, ביחד עם התאוריות המתייחסות למעורבות חייזרים, מכונות זמן, או טקס הוצאה להורג של הבונים החופשיים, לא תיסקרנה כאן. חלק מתת התרבות שנוצרה בעקבות הרצח, כולל אנשים המקדישים את מלוא זמנם ומרצם להעלאת תאוריות פרועות ואישושן.
אלו אם כן החשודים העיקריים, אלו שיש כנגדם יותר מהעלאת ספקולציה גרידא.
לי הארווי אוסוולד
אין כיום חוקר רציני של הרצח המטיל ספק במעורבות כלשהי של לי הארווי אוסוואלד ברצח. הגרסאות לפיהן כל האירוע, מתחילתו ועד סופו (כולל רצח טיפיט) הודבק על שעיר לעזאזל תמים, אינן נראות נכונות לאור הגוף המכריע של הראיות הקושרות את אוסוואלד אל הרצח:
מציאת הרובה ועליו טביעת כף היד של אוסוואלד בקומה השישית של מחסן הספרים, כשלידו שלושה תרמילים שנורו מאותו הרובה.
מציאת רסיסי כדורים שנורו מאותו הרובה בלימוזינה ובגופם של קנדי וקונלי.
עדויות עדי הראיה הן לפני הרצח והן לאחריו המציבים את אוסוואלד בקומה השישית של מחסן הספרים בעת הרצח.
עדויות עדי הראיה לרצח טיפיט.
העדויות הקושרות את אוסוואלד לרובה - ובמיוחד תמונתו כשהוא אוחז את הרובה, והזמנת הרובה מן החברה בדואר באמצעות השם "אלק ג'יימס הידל" בו ידוע כי אוסוואלד השתמש.
כל הראיות הללו מראות כי בדרגה גבוהה של ודאות אוסוואלד היה האדם אשר ירה שלושה כדורים מחלון הקומה השישית של מחסן הספרים בעת הרצח, ולאחר מכן רצח את השוטר ג'פרסון דייוויס טיפיט.
ניתן לייחס חשיבות לעדי הראיה אשר ראו את אוסוואלד מחוץ למחסן הספרים בסמוך לרצח, ולטענותיו של אוסוואלד עצמו. במקרה זה יש צורך להניח כי מישהו לקח את הרובה אל הקומה השישית, והניח לידו שלושה תרמילים שנורו (אם בעת הרצח או לפניו), והכל במטרה "להלביש" את הרצח על אוסוואלד. אותו אדם גרם לאוסוואלד להגיע למקום שבו נרצח טיפיט, ו"הלביש" עליו אף רצח זה (וזאת תוך שהרוצחים האמיתיים נמלטים, הן מזירת רצח קנדי והן מזירת רצח טיפיט, באופן כה מוצלח שאינם משאירים מאחוריהם ראיה חפצית כלשהי, או עדות של מישהו שראה אותם). דרגת התחכום שפעולה זו דורשת, דרגת הטיפשות המיוחסת לאוסוואלד כבובה של הקושרים, והתועלת השולית מאוד הצומחת לקושרים מפעולה מורכבת ומסובכת זו (כלום לא יכלו באותה מידה לגרום לכך, למשל, ששוטר יתפוס את אוסוואלד "על חם" בקומה השישית, במקום לשלוח אותו הרחק משם לרצוח את טיפיט?) גורמים לכך שנראה כי תאוריות אלו הן חסרות בסיס.
משנראה כי אוסוואלד הוא חלק מן הקשר, עולה השאלה הגדולה - האם פעל לבד? האם היה אוסוואלד "המשוגע הבודד" (Lone Nut) או "היורה הבודד" (Lone Gunman), או שמא פעל בסיועם של אחרים, כחלק מקשר גדול ומאורגן?
נראה כי התשובה לשאלה זו, שיכולה הייתה להינתן על ידי אוסוואלד עצמו לאחר כמה ימים של חקירה, ירדה עם אוסוואלד לקברו, וכי ג'ק רובי הוא שמנע לנצח את גילוי האמת, ברציחתו של אוסוואלד שיש הרואים בה נקמה ילדותית, ויש הרואים בה חלק משמעותי מן הקשר, והתנקשות המוזמנת על ידי המאפיה. מכל מקום, גם ללא גרסתו של אוסוואלד ניתן לבחון את הראיות לשני הכיוונים - "המתנקש הבודד" או "הקשר המתוחכם".
אם נייחס, כחלק ניכר מן החוקרים, וכבית המשפט בניו אורלינס, אמינות נמוכה לעדויות שהביא ג'ים גאריסון במשפטו של קליי שאו לפיהן הייתה חבורה שלמה של הומוסקסואלים מתנגדי קסטרו בניו אורלינס, אשר אוסוואלד היווה חלק ממנה, וכי חבורה זו היוותה את הבסיס לקשר, הרי שאין ראיה של ממש הקושרת את אוסוואלד לכל גורם שהוא. המדובר בחשדות בלבד, המבוססים על חייו יוצאי הדופן של אוסוואלד - שירותו במארינס, עריקתו לברית המועצות, נדודיו בין דאלאס, ניו אורלינס, ומקסיקו בחודשים שקדמו לרצח, תמיכתו הרעשנית בקומוניזם, פעילותו ב"ועד למען משחק הוגן לקובה". כל אלו נותנים קצות חוט ומניעים אפשריים, אך אין בהם כל ראיה של ממש, פרט לחשדות גרידא.
חוקרים חשובים כפוזנר מצביעים דווקא על הרקע יוצא הדופן של אוסוואלד כמקור להנחה כי פעל לבדו. כל חייו היה אוסוואלד זאב בודד, מנותק מן החברה. מעולם לא היו לו חברים. התנהגותו הייתה כשל אדם אנטי-חברתי, ובכל הקשר חברתי היה מוצא את הדרך לנכר את עצמו, להרחיק מעליו חברים, ולהשניא עצמו על הציבור (ולדוגמה תמיכתו המופגנת בקומוניזם כאשר שירת במארינס בשיאה של המלחמה הקרה). נראה כי בשלב שבו סירבו הקובנים לאשר כניסתו לארצם (כחודש וחצי לפני הרצח) היה אוסוואלד סבור כי אף הקובנים סטו מן האידיאלים הנעלים של הקומוניזם, כפי שהתאכזב מן הקומוניזם הרוסי כמה חודשים קודם לכן. אוסוואלד היה לא צפוי, מתבודד ואנטי-חברתי. לא בדיוק האדם שעליו ניתן לסמוך במזימת רצח מסובכת, הן כחלק מן המזימה, והן כ"שעיר לעזאזל". כבודד, היה נתון להתקפים של אלימות רצחנית, חלקם מחושבים ומתוכננים מראש - איים על אמו בסכין בעודו נער, הכה את אשתו וניסה לרצוח את הגנרל אדווין ל. ווקר, כמה שבועות לפני הרצח. מבנה אישיות זה תואם את פרופיל הרוצח הבודד יותר משהוא תואם את פרופיל המתנקש המקושר.
לעומת זאת עומדות השאלות העיקריות בתיק, והעדויות הפיזיות שלא ניתן להפריכן:
לוח הזמנים הצפוף, פחות מחמש שניות, בו היה על אוסוואלד לירות שלושה כדורים, ולפגוע בשניים מהם במטרה נעה. רבים הטוענים כי הדבר בלתי אפשרי, אף לאדם בעל הכשרה צבאית כאוסוואלד.
מסלולו הבלתי אפשרי של "כדור הקסם", כדור מס' 399 אשר נמצא על האלונקה והוא שלם כאילו לא נורה מעולם, וזאת לאחר שחדר דרך גבו וצווארו של קנדי, גבו וחזהו של קונלי (מושל טקסס שישב בלימוזינה במושב הקדמי), ואמת ידו של קונלי.
הסרט של זפרודר המראה את ראשו של הנשיא נזרק אחורה ושמאלה, לכיוון המשוער ממנו ירה אוסוואלד.
מגוון העדים שזיהו יריות ומתנקשים מכיוון גבעת הדשא.
כל אלו מראים כי ברמה גבוהה של סבירות, אוסוואלד לא היה לבד (אם כי לכל שאלה ושאלה העולה כאן, ניתן הסבר על ידי תומכי תיאורית "המשוגע הבודד").
אם כן, באשר לאוסוואלד, נראה כי הוא שירה שלושה כדורים מחלון הקומה השישית בבניין מחסן הספרים בעת ששיירת המכוניות של הנשיא קנדי עברה שם. האם פגעו כדורים אלו בנשיא, או האם היו אלו הכדורים היחידים שפגעו בנשיא קנדי ובמושל קונלי? רבים הם הסבורים כי התשובה לשאלה זו שלילית.
ממשלת הצללים
סרטיו של אוליבר סטון, ובהם "JFK תיק פתוח" ו"ניקסון", מעלים את התאוריה כי מאחורי מזימות רבות והתפתחויות רבות עומדים גורמי הון וימין קיצוני, במיוחד בתעשיית הנפט והתעשיות הביטחוניות, וכי אלו הם הכוח המניע מאחורי דמויות שליליות בהיסטוריה האמריקנית כג'ונסון וניקסון (עובדה היסטורית מעניינת היא כי ניקסון שהה בדאלאס בשעת הרצח).
אנשי תאוריות הקשר טוענים כי כוונתו של קנדי להוריד את הסובסידיות על ייצור נפט, היא שהעלתה אותו על מסלול התנגשות עם אנשים אלו, אשר הפעילו את הכוחות שעמדו מאחורי ההתנקשות. יש הטוענים כי בכך חברו הם לגורמים בצבא ובתעשיות הביטחוניות שסברו כי קנדי יפחית את מעורבות ארצות הברית בווייטנאם, ובכך יפגע באינטרסים שלהם.
CIA
ה-CIA, סוכנות הביון המרכזית, הייתה ביחסים גרועים עם קנדי מן היום שבו הורה על ניתוק הקשר עם הגולים הקובנים הפולשים למפרץ החזירים באפריל 1961. קנדי פיטר את ראש הסוכנות אלן דאלס, ונשבע כי יפרק את ה-CIA "לאלפי חלקים" ויעמיד בראשו את אחיו רוברט קנדי. ה-CIA מעולם לא היה בעל עכבות בהחלפת משטרים זרים, שיטה האהובה במיוחד על אלן דאלס, וייתכן כי עתה הרגישו בארגון כי הגיעה העת להחליף את המשטר בארצם שלהם.
מה שנראה כראיה המכרעת להשתתפות ה-CIA בקשר היא מינויו של דאלס לחבר בוועדת וורן. על אף שדאלס ידע על פעילות של ה-CIA, המאפיה, וגולים קובנים, בניסיונות להתנקש בפידל קסטרו, לא דיווח על מידע חשוב זה לוועדה, ולמעשה היה אחד מן הדוחפים למסקנה כי אוסוואלד היה היורה הבודד וכי פעל ללא כל סיוע. אדם כדאלס, אשר הקדיש את חייו לקשירת קשרים, ואשר היה מעורב בפעולות כגון קשר העשרים ביולי לרציחת אדולף היטלר, החלפות המשטר באיראן ובגואטמלה, צריך היה לחפש דווקא בכיוון ההפוך. ישנם רבים הסבורים שפעולתו היא למעשה טיוח.
FBI
ג'יי אדגר הובר ראשה הכול יכול של ה-FBI, לשכת החקירות הפדרלית, היה קרוב לגיל 70, הגיל בו פרישה מן השירות הממשלתי היא חובה. הובר רצה להמשיך בתפקידו, וידע כי קנדי, עמו היו להובר יחסים של בוז הדדי, יפטר אותו משתהיה לו ההזדמנות הראשונה לעשות כן. הובר, אשר היה יש האומרים כי היה הומוסקסואל חבוי, היה פגיע לסחיטה מצד המאפיה, ומצד גורמים נוספים שיכלו לדרוש ממנו שיתוף פעולה במזימותיהם, שיתוף פעולה אותו ממילא היה נותן, על פי החשדות, מרצון.
עובדה מעוררת חשד היא כי מרינה אוסוואלד נחקרה על ידי סוכן FBI בשם הוסטי, רק שבועיים לפני הרצח. עדות זו נחשפה רק זמן רב לאחר שוועדת וורן סיימה את פעולתה.
לאחר הרצח, בשנת 1964 הכריז הנשיא ג'ונסון על הובר כראש ה-FBI "לכל ימי חייו".
גם כאן מדובר בחשדות בלבד, ללא כל ביסוס ראייתי משמעותי. העובדה היא כי ה-FBI חקר את הרצח מיזמתו, החל מרגע הרצח, ועד לרגע בו נתבקש להעמיד את חקירותיו לרשות ועדת וורן. עובדה נוספת היא כי הובר הוא ששמר תיקים ובהם ראיות למכביר כנגד כל "המי ומי" בצמרת האמריקנית, וכי הפעיל השפעתו זו על נשיאי ארצות הברית מאז שמונה לתפקידו בשנות העשרים, ואין כל סיבה מדוע לא יכול היה להשתמש בשיטות אלו אף ביחס למשפחת קנדי, אשר הייתה פגיעה מאוד לשיטות אלו, בין היתר בשל היותו של קנדי רודף נשים אובססיבי.
לינדון ג'ונסון
ממוזער|250x250 פיקסלים|תמונת הקריצה המפורסמת אשר העלתה תאוריות קונסיפרציה, בתמונה נראה לינדון ב. ג'ונסון בהשבעתו כנשיא ארצות הברית על מטוס אייר פורס 1 בדאלאס, כשלצידו ז'קלין קנדי ההמומה. אך בתמונה נראה גם לינדון פונה לכיוון אלברט תומאס, נציג בית הנבחרים ואלברט נראה כי קורץ לעבר לינדון ג'ונסון. תומכי תאוריית הקונספירציה רואים בתמונה זו כעדות למעורבות של ג'ונסון ברצח קנדי
בתקופה שלפני הרצח עמד קנדי בפני החלטה - מי יהיה מועמדו לסגן הנשיא בבחירות הקרובות. נראה כי סגן הנשיא המכהן, לינדון ג'ונסון הוא נטל, ונזקו למסע הבחירות גדול מתועלתו. בינו ובין מקורביו שוחח קנדי בחופשיות על האפשרות להודיע לג'ונסון כי לא יהיה מועמד לתפקיד סגן הנשיא. כנגד ג'ונסון עמדו 4 חקירות פליליות בחשד למעורבות בשוחד, הלבנת כספים, והסטת חוזים ממשלתיים. ג'ונסון לא פעל לבדו. מאחוריו עמדו אינטרסים של נפט, כסף, והממסד הצבאי-תעשייתי, שלא יכלו לוותר על נציגם בבית הלבן. ג'ונסון עצמו צבר מוניטין של אדם כוחני, אשר לא יוותר על אף אמצעי בדרכו אל הכוח.
כנגד חשדות אלו עולות מספר שאלות: ראשית, כיצד היה בכוחו של ג'ונסון, ששימש במשרה הטקסית בעיקרה של סגן נשיא, להצליח במזימה כה מדויקת ומתוחכמת? מי הם ה"חיילים" שפעלו? (לשאר החשודים - ארגוני ממשל, צבא, ואפילו המאפיה, היו "חיילים" שביצעו את הפעולה. מי הם חייליו של סגן הנשיא?). ומעבר לכל, על אף שכיום רואים בממשל ג'ונסון ממשל בעייתי מאוד בהקשר של מדיניותו הכוחנית בווייטנאם, הרי שג'ונסון עצמו הוא שבחר שלא לרוץ שוב לנשיאות בשנת 1968, ובכך לשמוט את בסיס הכח שהושג, לדברי אנשי תיאורית הקשר באופן כה שפל ובמאמצים כה רבים? נראה כי על אף שהדימוי של ג'ונסון כמקבת' מודרני נראה לרבים, ועל אף הקסם שבציורו של קנדי כקדוש מעונה ליברלי, אשר נרצח רק כדי לשים במקומו את ג'ונסון הרשע אשר יסלים את מלחמת וייטנאם בה ימותו בני התשע עשרה באמריקה (ומאות אלפי וייטנאמים) רק כדי לשמן את גלגלי המכונה הצבאית תעשייתית הטקסנית, יש צורך בביסוס ראייתי נרחב בהרבה על מנת לטפול אשמה זו על לינדון ב. ג'ונסון.
קסטרו
פידל קסטרו היה מטרה לניסיונות התנקשות רבים בחייו, שיזם ה-CIA. אך טבעי הוא כי ירצה להחזיר לאלו שניסו לפגוע בו. בספטמבר 1963 הזהיר קסטרו באופן פומבי את ארצות הברית והמנהיגים האמריקנים כי איש מהם לא יהיה בטוח בחייו אם ינסו לפגוע בו באופן אישי. קנדי אומנם הורה ל-CIA לחדול מניסיונות ההתנקשות, אך הארגון המשיך בהם במלוא המרץ.
לזאת יש להוסיף את נטייתו של אוסוואלד לטובת קובה, קשריו עם "הועדה למשחק הוגן לקובה" בשמה חילק עלונים ברחובות ניו אורלינס, ואת העובדה כי ימים מספר לפני הרצח שהה בשגרירות קובה במקסיקו וביקש לעבור שם בדרכו לרוסיה. כל אלו מצביעים על קסטרו כחשוד אפשרי. כאמור, קשה לראות כיצד היה יכול גורם זר, וחלש יחסית כקסטרו, לארגן מזימה הדורשת שיתוף פעולה נרחב מצד גורמים רבים, ובהם גורמי ממסד, כתנאי להצלחתה.
מתנגדי קסטרו
מתנגדי קסטרו אף הם חשודים ברצח. המדובר בקבוצות הגולים הקובנים שאומנו לקראת הפלישה למפרץ החזירים, ושאכזבתם מהוראת קנדי "לנתק" את הקשר עם הפולשים בעוד הפלישה בעיצומה והוראותיו להפסיק את ההתנקשויות בחיי קסטרו, נראו להם כבגידה במאמציהם. גורמים אלו אומנו ומומנו על ידי אנשי המאפיה וה-CIA אשר אף להם סיבות משלהם לרציחתו של קנדי.
חקירותיו של ג'ים גאריסון בניו אורלינס העלו קשר אפשרי בין אוסוואלד לבין גורמי ימין ואנטי קסטרו, והעלו כי העלונים שחילק אוסוואלד בעד קסטרו ציינו את כתובת מטה מתנגדי קסטרו בניו אורלינס. כיום רבים הם שאינם מייחסים חשיבות של ממש לחקירותיו של גאריסון, ול"קשר" שתיאר.
מאפיה
חשוד מרכזי בקשר הוא הפשע המאורגן באמריקה. ג'ון קנדי ואחיו רוברט קנדי, אשר שימש בתפקיד התובע הכללי של ארצות הברית במשטרו של הנשיא, היו אחראים לעליה של 110% במספר כתבי האישום המוגשים בעבירות הנוגעות לפשע מאורגן בארצות הברית. המאפיה הייתה שותפה של ה-CIA (באמצעות אנשי קשר כמאפיונרים סם ג'יאנקנה, ג'וני רוסלי, קרלוס מרסלו וסנטו טרפיקנטה) במספר ניסיונות לרציחתו של פידל קסטרו, נשיא קובה. נראה כי גורמים אלו, שהפכו למקורבים זה לזה, היו בנובמבר 1963 בעלי אינטרס חופף בכל הנוגע לסילוקו של קנדי מן הזירה.
קשרים מוזרים היו בין קנדי והמאפיוזו סם ג'יאנקנה, אשר טען כי קנדי "בגד" בו במדיניות האכיפה כלפי המאפיה, לאחר שזה סייע לו לנצח בבחירות, שהיו צמודות, ובהן היה זקוק קנדי לכל סיוע. לקשר זה נמצאה עדות מסייעת בדמותה של אישה בשם ג'ודית' קמפבל אקסנר אשר טענה כי הייתה פילגשם המשותפת של קנדי וג'יאנקנה, וכי העבירה ביניהם מסרים.
עובדה היא כי בזמן שהוחלט על חקירת ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות משנת 1975 ואילך, נרצחו שלוש מן הדמויות העיקריות - ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות בארצות הברית (ארגון בעל השפעה שנקשר לעסקיו עם המאפיה), ואדם שבית הנבחרים חקר את מעורבותו ברצח, נעלם בשנת 1975. סם ג'יאנקנה, מראשי המאפיה בשיקגו נרצח במטבח בביתו באוק רידג' אילינוי ביולי 1975, וג'וני רוסלי, שהיה מאנשי הקשר המשמעותיים בקשר מאפיה CIA לרצח קסטרו, נמצא כשגופו מבותר והוא צף בתוך חבית נפט במפרץ במיאמי.
ועדת בית הנבחרים מצאה כי להופה, מרסלו וטרפיקנטה האמצעים, המניעים וההזדמנות להרוג את קנדי, אך לא מצאה ראיות מבוססות לכך כי אכן עשו זאת.
השפעה תרבותית
ממוזער|250px|שמאל|תמונה שצולמה בדילי פלאזה, דאלאס. ה-X המסומן על הכביש מראה על המיקום המוערך של הנשיא קנדי בלימוזינה הנשיאותית, ברגע שהוא והמושל ג'ון קונלי נורו
רצח קנדי הוא אירוע מכונן בתודעה הציבורית האמריקנית. רבים הם הטוענים כי כל אמריקני שחי אז יכול לענות על השאלה מה עשה בעת ששמע על הרצח. הרצח הוא נקודת מפגש למספר מיתוסים אמריקנים - הנשיא הצעיר, הכריזמטי, היפה וחובב הנשים, המתנקש הבודד, האנטי-סוציאלי. הקשר של "הממסד" כנגד הנשיא הרוצה להצעיד את האומה קדימה. המאבק של כוחות האור בכוחות החושך, "הטובים" כנגד "הרעים". הצעיר העובר שטיפת מוח והופך לקומוניסט אדוק, בניגוד לטבעו האמיתי, ומעל לכל - האקט האלים של הרצח, החוזר על עצמו בהיסטוריה האמריקנית, בתרבות האמריקנית הפופולרית, בספרות ובקולנוע האמריקני.
רצח קנדי בקולנוע
סרט דוקומנטרי
בשנת 1964, בטרם מלאה שנה לרצח קנדי, הוקרן הסרט הראשון אודות הרצח. הסרט הוא "ארבעה ימים בנובמבר" (Four days in November). היה זה סרט דוקומנטרי שהוסרט בשחור לבן והוצגו בו יומני קולנוע ויומני חדשות שהוקרנו בטלוויזיה, על ארבעת הימים מיום שהנשיא קנדי הגיע לטקסס ועד לטקס קבורתו. כן הוקרנו בסרט ראיונות עם אישים פוליטיים ואנשי מדינה, אנשי משטרת דאלאס, הנשיא לינדון ג'ונסון והנשיאים לשעבר הארי טרומן, ודווייט אייזנהאואר, המושל ג'ון קונלי שנפצע בהתנקשות, השופט ארל וורן, אברהם זפרודר שהנציח את הרצח במצלמת חובבים ורבים אחרים. הסרט הוקרן לראשונה ב-21 בנובמבר 1964, זמן קצר לאחר שועדת וורן פרסמה את מסקנותיה ב-24 בספטמבר 1964 ויוצרי הסרט יצאו מנקודת ההשקפה של מסקנות הוועדה, כי היה מתנקש אחד והוא לי הארווי אוסוואלד.
סרטים הנראים כמנבאים את הרצח
נושאי האלימות, האלימות הפוליטית והרצח הפוליטי, העסיקו את הקולנוע האמריקני מראשיתו. סרטים רבים שנוצרו לפני הרצח נראים כמנבאים אותו. שני סרטים שהופקו לפני הרצח נזכרים רבות בהקשר עם הרצח.
הסרט הראשון הוא הסרט "סאדנלי" (Suddenly) משנת 1954, סרט מתח המתאר ניסיון (כושל) לרצוח את נשיא ארצות הברית בעת חניית רכבת הנשיא בעיירה נידחת, ששמה "סאדנלי" או בעברית - "לפתע פתאום".
הסרט נוצר תשע שנים לפני רצח קנדי, אולם לאחר הרצח נתברר הדמיון בין עלילת הסרט הבדיונית לבין רצח הנשיא שאירע במציאות: ההתנקשות שבסרט הייתה מחלון בית מגורים העומד בראש גבעה, שהמתנקש מצוי בו גבוה מעל מקום המצא הנשיא וזווית הירי והמרחק מן המטרה דומים לזווית ולמרחק שבין מחסן הספרים בדאלאס, אשר ממנו נורו היריות הקטלניות, ובין מכונית הנשיא. כלי הרצח בסרט אף הוא רובה צלפים, ככלי הנשק ממנו נורה הנשיא; אולם עיקר הדמיון נבע מדמותו של המתנקש, שגולמה על ידי פרנק סינטרה, כדמות אדם צעיר ומופרע, שדמתה דמיון רב לדמותו של לי הארווי אוסוואלד. במשך שנים רבות נמנעה הקרנתו החוזרת של הסרט בטלוויזיה ובווידאו, כדי שלא לפגוע ברגשות הציבור האמריקאי. רק בשנות התשעים חודשה הפצתו.
הסרט השני הוא "השליח ממנצ'וריה" (The Manchurian Candidate) משנת 1962 בבימויו של ג'ון פרנקנהימר, על פי ספרו של ריצ'רד קונדון. סיפורו של סרט זה, בהקשר לרצח קנדי, הוא מדהים יותר. הסרט יצא להקרנה בשנה שקדמה לרצח הנשיא. כוונת הסרט הייתה לעסוק בדמות האם - האשה השתלטנית, הרודה בבניה ובבעלה ומכוונת אותם כרצונה, תוך שהיא מדכאת את התפתחות אישיותם העצמאית - סטראוטיפ מוכר בספרות ובקולנוע האמריקאיים. מוטיב שני בסרט הייתה הכוונה להראות כי מאחורי רטוריקה סופר - פטריוטית, לאומנית ואנטי - קומוניסטית יכולה להסתתר למעשה חתרנות אנטי - אמריקאית. הסרט הציג מזימה סובייטית להשליט על ארצות הברית אדם שיהיה "המועמד המנצ'ורי" לנשיאות (שם שסולף בגרסה העברית ל"שליח ממנצ'וריה").
עלילת הסרט מציגה את דמותו של ריימונד שאו (בגילומו של לורנס הארווי), סמל ראשון בכוחות האמריקאיים שלחמו במלחמת קוריאה, שעבר שטיפת מוח בנופלו בשבי ותוכנת לפעול כמתנקש במועמד לנשיאות ארצות הברית, בעת שזה ישא את נאום ההכתרה בוועידה הארצית שבחרה במועמדותו; זאת על מנת שהמועמד לתפקיד סגן הנשיא, שהיה סנטור רב מלל ומסית אנטי - קומוניסטי, ולמעשה סוכן סובייטי, יבוא במקומו וייבחר לנשיא שיהיה נשיא - בובה בשרות הסובייטים. משחקה המעולה של אנג'לה לנסבורי בדמות אמו השתלטנית של ריימונד שאו, שהייתה גם מפעילתו של בנה במשימת הרצח, ואשתו של הסנטור חסר האישים שנועד למלא את תפקיד הנשיא מטעם, וכן משחקו של פרנק סינטרה (שבסרט זה, בנוסף לסרט הראשון שהוזכר, שב למלא תפקיד בסרט שנושאו התנקשות בנשיא), בתפקיד מפקדו של ריימונד שאו שחשף את המזימה, הפכו את הסרט למוערך מאוד בעת הקרנתו לראשונה.
לאחר רצח קנדי עלו נקודות הדמיון שבין הסרט לבין אירוע רצח הנשיא: המתנקש בסרט היה "פתי" (patsy) שנשלט בידי כוחות חזקים ממנו, כפי שרוב תאוריות הקשר בנוגע לרצח קנדי, מייחסות כינוי זה ללי הארווי אוסוואלד, הירי היה מתא הקרנה של אולם הוועידה שנמצא בגובה ממול לבמה. זווית הירי והמרחק מן המטרה היו דומים לאלו שבין מחסן הספרים בדאלאס לבין מכונית הנשיא. הירי היה אף הוא ברובה צלפים. ריימונד שאו התגייס לצבא לאחר אכזבה בחיי האהבה שלו כדומה ללי הארווי אוסוואלד שהתגייס לחיל הנחתים.
כשהחלו להיווצר תאוריות הקשר על רצח קנדי, חלקן סבוכות ומסובכות מאוד, קשה היה שלא למצוא מכנה משותף בינן לבין המזימה המתוחכמת שבסרט.
סרטי עלילה המתבססים על הרצח
לאחר רצח קנדי נוצרו סרטי תעודה רבים הן על אירועי הרצח והן על תאוריות הקשר (רובם סרטי טלוויזיה), אך מאמר זה מתייחס רק לסרטי עלילה בדיוניים.
עשר שנים לאחר הרצח, בשנת 1973 הופק הסרט "פעולה שלטונית" (Executive Action) שתיאר לראשונה בקולנוע עלילה המבוססת על אחת מתאוריות הקשר, זו בדבר הקשר שקשרו בעלי הון וכוח פוליטי בטקסס, לרצוח את הנשיא הליברל הצפוני. הסרט מתבסס על צירוף עובדות שונות שנכללו בעדויות על הרצח ונסיבותיו, משלב קטעי יומני חדשות אותנטיים ומעלה תאוריה סדורה והגיונית כיצד שימש לי הארווי אוסוואלד ככלי משחק - כ"פתי" בידי הקושרים בעת ההתנקשות בה נורה הנשיא למעשה משלושה כיווני ירי שונים. הסרט בהשתתפותם של ברט לנקסטר ורוברט ריאן לא זכה להצלחה רבה בזמנו, אך ככל שהתרבו, במרוצת הזמן, תאוריות הקשר, ובייחוד לאחר שפורסם דו"ח ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות משנת 1976, שממנו נובע קיומו של יורה נוסף, הסותר את תאוריית היורה הבודד (Lone Gunman), זכה הסרט להערכה גוברת. לאחר הופעת סרטו מ-1991 של אוליבר סטון "ג'י. אף. קיי - תיק פתוח" (עליו ידובר להלן), שנתקבל בביקורת בשל המוניפולציה שנעשתה בו, גברה ההערכה לסרט "המזימה" אף יותר.
סרט בדיוני נוסף שעלילתו מושפעת מרצח קנדי הוא הסרט "The Parallax View", שתרגום שמו האפשרי לעברית הוא "הטיית מסלול הראייה", משנת 1974 של הבמאי המוערך אלן ג'יי פאקולה. הסרט מספר את סיפורו של עיתונאי (המגולם על ידי וורן בייטי), אשר לאחר שהיה עד לרצח פוליטי של סנטור אמריקאי, הוא נוכח לדעת כי עיתונאים שהיו עדים לרצח מתים זה לאחר זה באורח מסתורי והוא מתחיל לחשוד כי ההתנקשות בסנטור הייתה חלק ממזימה נרחבת, אף על פי שוועדת חקירה ממשלתית קבעה כי הרצח היה מעשה של מתנקש יחיד. עלילת הסרט מרמזת על שורת הפטירות המסתוריות של עדים לרצח קנדי ושל בעלי קשר כלשהו לאירוע. סרט זה הוערך במיוחד על ידי המאמינים בתאוריות הקשר, ה-Buffs (המשוגעים לדבר), כפי שנוהגים לכנותם בארצות הברית.
הסרט "חורף קטלני" (Winter Kills) משנת 1979 הופק על פי ספרו של ריצ'רד קונדון, מחברו של "השליח ממנצ'וריה". בסרט משתתפים ג'ף ברידג'ס, אנטוני פרקינס, סטרלינג היידן וג'ון יוסטון (הבמאי שהשתתף כשחקן עוד קודם לכן בסרטו של רומן פולנסקי "צ'יינהטאון"). הסרט מתאר, באורח סאטירי, שושלת משפחתית כדוגמת שושלת קנדי. גיבור הסרט הוא אחיו של בן השושלת, נשיא ארצות הברית לשעבר, שנרצח 19 שנה קודם לכן. הוא פוגש באדם גוסס המתוודה בפניו כי הוא היה "המתנקש השני", ובעקבות זאת הוא מחליט לחקור שוב את הרצח ומגלה עובדות לא נעימות ונחשף לסכנות.
סרט קולנוע הקשור לרצח קנדי שאיננו סרט אמריקאי הוא "I... comme Icare", סרט צרפתי משנת 1979, שתרגום שמו לעברית הוא "האות אי... כמו באיקרוס" (איקרוס הוא הגיבור מן המיתולוגיה היוונית אשר ניסה לעופף בכנפיים עשויות משעווה, וסופו שכנפיו נמסו והוא התרסק).
הסרט מתבסס על סיפור רצח קנדי, בהעתיקו אותו למדינה דמיונית (שאיננה ארצות הברית או צרפת), בה נרצח הנשיא. אחד מאנשי צוות החקירה, פרקליט המחוז (בגילומו של איב מונטאן) מסרב לחתום על דו"ח החקירה שעמד לקבוע שהנשיא נרצח על ידי מתנקש בודד וממשיך בחקירה. הוא מצליח לגלות עדה היכולה לזהות בוודאות את המתנקשים, אך הקושרים מצליחים לעלות על שיחת הטלפון של הפרקליט עם העדה ומעתה נתונים חיי הפרקליט בסכנה. הסרט מרתק וזכה להערכה רבה.
בשנת 2002 הופק הסרט העצמאי "ראיון עם מתנקש", שעלילתו הבדיונית מבוססת על העדויות שלפיהן היה מתנקש נוסף על גבעת הדשא. זהו מותחן פאונד פוטג' ערוך כסרט תיעודי, ובמרכזו עומדת דמותו של וולטר אולינגר, לשעבר צלף בחיל הנחתים של ארצות הברית, הטוען שהוא זה שהרג את קנדי בירייה מאחורי גדר גבעת הדשא, ואילו לי אוסוואלד היה רק שעיר לעזאזל שהופלל. מאחר שאולינגר חולה סרטן וימיו ספורים, הוא מבקש משכנו, צלם טלוויזיה מובטל, לצלם את וידויו אחרי ששמר על שתיקה במשך 37 שנים, מכיוון שיוזמי הרצח איימו עליו. אולינגר גורר את הצלם למסע לשחזור האירוע מנקודת מבטו, במטרה לחשוף את מניעיהם של מזמיני הרצח כביכול. או-אז מתחילים להגיע איומים והשניים נרדפים על ידי אנשים מסתוריים; והשאלה הגדולה היא האם אכן היה אולינגר היורה השני.
JFK תיק פתוח
המפורסם מכל סרטי הקולנוע שעסקו ברצח קנדי הוא הסרט "JFK תיק פתוח" ("J.F.K") משנת 1991 בבימויו של אוליבר סטון.
הסרט היה יומרני, יקר וארוך (שלוש שעות ו-9 דקות), אך התוצר הסופי הוא שנוי במחלוקת. אוליבר סטון תכנן מראש את הסרט כסרט הסותר את קביעת ועדת וורן כי לי הארווי אוסוואלד היה היורה היחיד וחיפש מקור לבסס עליו את עלילת הסרט. מבין האפשרויות שעמדו לפניו הוא בחר לבסוף את ספרו של ג'ים גאריסון "בעקבות המתנקשים" ("In the trail of the assassins") כמקור לעלילת הסרט.
המשפט שניהל פרקליט המחוז של ניו אורלינס ג'ים גאריסון בשנת 1969 נגד איש העסקים קליי שאו באשמת מעורבות ברצח קנדי נסתיים בפיאסקו משפטי כשהנאשם זוכה זיכוי מוחלט. רבים מחוקרי רצח קנדי, וביניהם המצדדים בתאוריות הקשר, ביקרו את האיש ג'ים גאריסון כשוחר פרסומת ומעורר שערוריות, ואת החקירה שניהל נגד קליי שאו כחקירה למציאת המטבע מתחת לפנס, בה נחקר והואשם אדם שהיה זמין לתובע בהיותו תושב ניו אורלינס, אף על פי שעד אז (ומעולם לא לאחר מכן) לא נמצאו ראיות מוצקות להעמיד לדין אדם כלשהו באשמת השתתפות ברצח, לא בדאלאס ולא במקום אחר בארצות הברית. הסרט מפאר את ג'ים גאריסון ומציגו כלוחם ללא חת במערכת השלטון וכצעיר נאה ומרשים (בגילומו של קווין קוסטנר), דבר שלא עלה בקנה אחד עם אישיותו ודמותו במציאות של ג'ים גאריסון האיש (שאגב הופיע בעצמו בסרט כשהוא מגלם את דמותו של השופט ארל וורן).
הסרט עורר מחלוקת ציבורית. לדעת רוב המבקרים הסרט הוא מרשים ומרתק, אך נעשתה בו מניפולציה על ידי שימוש באחת התאוריות הזניחות יותר בעניין רצח הנשיא, זו של ג'ים גאריסון. הביקורת החמורה יותר היא כי סטון עשה שימוש בעירוב של קטעים תיעודיים וקטעים מבוימים, באופן שיוצר גרסה חזותית בלתי ניתנת להפרדה, המציגה את האירועים מנקודת מבטו הסובייקטיבית (והמעוותת לדעת רבים) של סטון.
סרטים נוספים
הסרט "Flashpoint" משנת 1984, (שתרגום שמו לעברית הוא ככל הנראה "ההבזק"), בהשתתפות כריס כריסטופרסון הוא סרט מתח המספר על שני אנשי משמר הגבול של טקסס המגלים במדבר ג'יפ קבור בחול. בג'יפ, הנראה כקבור כבר עשרים שנה, מתגלים שלד אדם, רובה וכמות של מאות אלפי דולרים. השניים מתפתים לשמור את הכסף לעצמם ולהמשיך לחקור בחשאי את תעלומת הג'יפ הקבור. עד מהרה הם נוכחים כי אינם לבדם בשטח, למקום מגיעים אנשי הבולשת הפדרלית ומתרבים הסימנים שהג'יפ קשור לרצח קנדי שאירע עשרים שנה קודם לכן, חשד הגובר כאשר מתברר כי אנשי הבולשת מנסים להשתיק את העניין ולחסל כל מי שמעורב בידיעה על דבר הגילוי. למרות הרעיון המקורי זכה הסרט לביקורות שליליות.
הסרט "רובי" (Ruby) משנת 1992 מציג את תאוריות הקשר מנקודת מבטו של ג'ק רובי, רוצחו של לי הארווי אוסוואלד. רובי שבסרט (המגולם על ידי דני איילו) FBI והן כנותן שירותים למאפיה, הולך ומסתבך בקשר נגד קנדי מבלי יכולת לעצור. הסרט זכה לביקורות גרועות.
הסרט "בקו האש" (In The Line Of Fire) משנת 1993 הוא סרט מתח, בו סוכן השירות החשאי (בגילומו של קלינט איסטווד) מנסה למנוע התנקשות בחיי נשיא ארצות הברית, שעומדת להתבצע כמשימת יחיד של מי שהיה רוצח מטעם השירותים החשאיים האמריקאים (המגולם על ידי ג'ון מלקוביץ'), על מנת לנקום בממשל שלדעתו הפקיר אותו.
הסרט מתרחש במועד הסרטתו, שלושים שנה לאחר רצח קנדי. הגיבור שנמנה כסוכן צעיר על צוות השירות החשאי שליווה את הנשיא קנדי במסעו לדאלאס, סובל עתה על סף גיל העמידה מטראומה מתמשכת בשל הכישלון להגן על הנשיא, שהוא רואה בו כישלון אישי. המתנקש המוצג כמטורף רצחני, מכיר את השירותים החשאיים של ארצות הברית מבפנים ויודע את נקודות התורפה שלהם, מודע לטראומה של הגיבור ומנצל חולשתו זו למשחקי חתול ועכבר עמו.
הסרט "בתולות הים (Mermaids) משנת 1990 בכיכובה של וינונה ריידר מציג את התבגרותה הרגשית והמינית של נערה, על רקע שנות השישים, כאשר רצח קנדי מוצג כטראומה רגשית, וכנקודת מפתח בהתבגרות. כן שיחקו בסרט בוב הוסקינס, שר וכריסטינה ריצ'י. סרט זה מראה את המשמעות העמוקה שמייחסים האמריקנים לרצח, אם כי קשה לקרוא לסרט "עמוק" או "רציני" בכל מובן אחר, והוא זכור בעיקר בזכות משחקה המרענן של ריידר הצעירה, ושירה של שר המלווה את הסרט "צ'ופ צ'ופ סונג".
הסרט "סוף משחק" (End Game) משנת 2006 אינו קשור ישירות לרצח קנדי, אלא שניכרת בו השפעת תאוריות הקשר שנולדו בעקבות רצח קנדי ונמשכות זה כבר למעלה מארבעה עשורים. כן חוזר בסרט זה המוטיב, שהועלה בסרט "בקו האש", של נקיפות המצפון של מאבטחי נשיא שנרצח על כי לא מנעו את הרצח. עלילת בסרט, המתרחשת בימינו, מספרת על נשיא שנרצח ועל אנשי השרות החשאי המנסים לפענח את הפשע ולגלות את היורה. איש ביטחון שהופקד על הגנת הנשיא, המגולם על ידי קובה גודינג ג'וניור, בעזרת עיתונאית חוקרת, מבצעים חקירה וחושפים סבך של אינטריגות ומזימות אפלות.
הנשיא שנרצח היה בשנות הארבעים לחייו ובעל לאשה יפה וזוהרת (כדוגמת בני הזוג קנדי) וציירת מוכשרת. הרוצח היה איש משולי החברה, מחוסר כל וחולה במחלת הסרטן, שנשכר על ידי הקושרים לבצע את הרצח בתמורה לתשלום שישולם למשפחתו לאחר שבוודאות יהרג על ידי שומרי הנשיא. זהות הרוצח הייתה קצה החוט. המאבטח והעיתונאית, שיחזרו את השרשרת שהובילה ממנו לקושרים שעמדו מאחוריו, תוך סיכון נפשותיהם כשהקושרים ניסו לחסלם. פתרון התעלומה מעלה אפשרות שאף "המטורפים" ה-Buffs שבין חסידי תאוריות הקשר לגבי רצח קנדי לא העלו בדמיונם, בין שלל התאוריות שהעלו, כי העומדת מאחורי הרצח היא אשת הנשיא שנקמה בו על בגידותיו הרבות בה, בעשותה זאת בעזרת ראש השירות החשאי.
הסרט "פארקלנד" (Parkland) משנת 2013 הוא סרט אמריקאי בבימויו של עיתונאי בשם פיטר לנדסמן. הסרט איננו עוסק בחקירת תעלומת הרצח, אלא מביא, בדייקנות היסטורית רבה, את תיאורם של האנשים והאירועים סביב הרצח בשלוש היממות שמאז הרצח ועד לטקס הקבורה. הסרט, בסגנון של דמוי סרט תיעודי מתאר, בשמותיהם האמיתיים, את העיתונאים, השוטרים, אנשי השרות החשאי, האחיות והרופאים שנטלו חלק בכל האירועים שהתרחשו סביב הרצח. שם הסרט הוא שמו של בית החולים אליו הוחש הנשיא הפצוע ושם הוכרז על מותו.
הסרט להרוג את קנדי (Killing Kennedy) הוא סרט טלוויזיה אמריקאי משנת 2014 בכיכובו של רוב לאו בתפקיד הנשיא קנדי. הסרט הוא דרמה תיעודית המשחזרת בדייקנות את מהלכיהם של הנשיא ורוצחו שקדמו לרצח, את הרצח ואת האירועים שלאחריו. הסרט מתמקד בהדגשת הניגוד שבין הנשיא והרוצח.
הסרט אקס-מן: העתיד שהיה הוא סרט בבימויו של בריאן סינגר. בסרט מסופר שקנדי היה מוטאנט שנרצח לאחר התנקשות מתוכננת וכי מגנטו ניסה להצילו על ידי הסטת הכדור, אך הוא נעצר על ידי שוטרים וקנדי נהרג.
סדרות טלוויזיה
הסדרה "נובמבר 1963" אשר מבוססת על ספרו של סטיבן קינג, כאשר גיבור הסדרה חוזר בזמן ומנסה למנוע את רצח קנדי.
בסדרה "תיקים באפילה", בפרק , רואים את ההיסטוריה של האיש המעשן, אשר בין היתר קיבל את ההוראה להתנקש בקנדי.
בסדרה "אקדמיית המטרייה" העונה השנייה מתרחשת כולה בשנות ה-60 ולעלילתה יש קשר ישיר עם רצח קנדי.
רצח קנדי בספרות
רצח קנדי "פירנס" מאות ספרים העוסקים בצדדים שונים של הרצח, מבחינה עובדתית. ספרים אלו נוטים להיות כתובים בשפה טכנית, ארוכים מאוד, ומנתחים לפרטי הפרטים זוויות ירי, מהירויות של קליעים, ופרטים הנוגעים לניתוחים שלאחר המוות. עם זאת חלק מן הספרים, העוסקים ישירות בשאלה "מי רצח את קנדי" או מתארים את יום הרצח, יכולים לעלות לרמה ספרותית גבוהה, וליצור עניין אנושי של ממש בדמויות ההיסטוריות. דוגמה נדירה שכזו היא ספרו של ג'רלד פוזנר "תיק סגור", שעל אף שמטרתו היא להוכיח (מבחינה מדעית ועובדתית) כי לי הארווי אוסוואלד הוא היורה היחיד, הרי שהמדובר בסקירה מקיפה של דמותו של אוסוואלד, ושל הרקע לרצח, המתעלה מעבר לכתיבה עיתונאית.
רבים מן הסופרים משתמשים ברצח קנדי כמטאפורה לרוע, או כדימוי חזק. סטיבן קינג לדוגמה, מתאר את הרשע השטני של גיבורו רנדל פלג, בספר "העמדה", כאשר הוא מספר כי בעוד פלג הולך התגלגל מכיסו כרוז של "הועדה למען משחק הוגן לקובה". דוגמה זו אינה נדירה בכתיבה פופולרית אמריקנית. מבין סופרי המתח שהתייחסו לרצח באופן ישיר בולט ג'יימס אלרוי, אשר הקדיש לנושא טרילוגיה. אלרוי הוא סופר מוערך בקרב סופרי המתח האמריקנים, ומספריו נודע הספר "סודות אל-אי", אשר זכה לגרסה מוסרטת רבת הצלחה. בטרילוגית רצח קנדי שלו, עוסק אלרוי בקשר מאפיה, CIA, בולשת, אשר הצית את הדמיון של הקהל האמריקני.
התובע המחוזי ג'ים גאריסון אשר העמיד בשנת 1969 איש עסקים מניו אורלינס בחשד לשותפות לרצח (והנאשם, קליי שאו, זוכה), העלה את גרסתו על המשפט, הכופרת בחפותו של קליי, בספרו "בעקבות המתנקשים" (In the trail of the assassins) משנת 1988. כן כתב שני ספרים נוספים, שאחד מהם הוא ספר בדיוני, העוסק ברצח דומה או מקביל לרצח קנדי, ונקרא "החוזה זרוע הכוכבים" "The Star Spangled Contract".
שני סופרים נודעים אשר הקדישו לרצח חלק מיצירתם, ונחשבים ל"סופרים קנוניים" הם נורמן מיילר ודון דלילו.
מיילר, שהיה אף ביוגרף מחונן, פרסם ב-1996 ביוגרפיה של לי הארווי אוסוואלד בשם "סיפורו של אוסוואלד: סיפור מסתורין אמריקאי" (Oswald`s Tale: An American Mystery) הנקראת כסיפור עלילה מורכב ומרתק. פרט לכך כתב מיילר, שהיה סופר פוליטי בעל אמירה נוקבת במרבית ספריו, את הספר "רוחו של הרלוט" (Harlot`s Ghost) משנת 1991 (אשר טרם תורגם לעברית). ביצירה בת 1,500 העמודים עוסק מיילר בחייו של איש CIA, ובין היתר רומז למאורעות הנוגעים לרצח קנדי, ומתאר לדמויות כאלן דאלס ואי. הווארד האנט, אשר אנשי תאוריות הקשר רואים אותם כאחראים לרצח. הספר הוא כתב ביקורת חריף כנגד הממסד האמריקני וסוכנות הביון המרכזית, אם כי הוא מתאר ביד אומן, ולעיתים מנקודת ראות אמפתית, את חייו ועבודתו של איש הסוכנות.
דלילו, זוכה פרס ירושלים לספרות בשנת 1999, כתב אף הוא ספר שלם בשם "ליברה", המתייחס לרצח, ומתאר בצורה חיה וממשית את הדמויות הראשיות - אוסוואלד, קנדי ושאר המעורבים. ביצירתו המונומנטלית, "תת עולם" מתייחס דלילו לרצח, ולחשיפתו של הסרט של אברהם זפרודר כאירוע טראומטי, אשר השפיע על חיי גיבורי הספר, המתרחש במשך כארבעה עשורים משנות החמישים ועד שנות התשעים של המאה העשרים.
בשנת 2012 ראה אור ספרו של סטיבן קינג "11/22/63", שהופיע בתרגום לעברית בשם "22/11/63 - מה היה קורה אילו יכולתם להחזיר את הגלגל לאחור?". הספר מספר את סיפורו של מורה לספרות בתיכון שמגלה שער שיכול להעביר אותו לעבר, אל שנות השישים, והוא מחליט לקחת על עצמו משימה שאפתנית - לחיות בעבר עד שיגיע לנקודת הזמן הגורלית, 22/11/63 - ולמנוע את רצח קנדי.
בשנת 2013 ראה אור בעברית ספרו של זוכה פרס פוליצר סטיבן האנטר, "הכדור השלישי", בתרגומה של שרית פרקול (הוצאת קוראים). זהו ספר מתח שגיבורו הוא בוב לי סוואגר, צלף מחונן וגיבור מלחמת וייטנאם, המנסה לחקור את תעלומת רצח קנדי. הספר, המבוסס על האירועים ועל העובדות הידועות, בודק היתכנות של תאוריות קשר מרחיקת לכת ושולל בעצם את תאוריית היורה הבודד.
רצח קנדי במוזיקה
בובי הב חיבר את שירו הנודע "Sunny" בעקבות רצח קנדי ומות אחיו, הרולד הב, למחרת בקרב סכינים.
שלמה ארצי חיבר את השיר "דו"ח רצח" בעקבות רצח רבין, ובשירו מזכיר גם את רצח קנדי.
כת "מטורפי" רצח קנדי
ההתעסקות ברצח לא חדלה מהרגע שבו נורו היריות בדילי פלאזה ועד היום. מאות אתרי אינטרנט, אלפי ספרים, ירחונים ועיתונים מיוחדים מתייחסים לרצח ולתאוריות השונות בנוגע לזהות הרוצחים ומניעיהם.
המתעסקים באופן אובססיבי ברצח (ומעלים תאוריות מוזרות בנוגע אליו) קיבלו אף כינוי "Buffs" (בקירוב - "מטורפים" או "משוגעים לדבר"), והם מהווים זרם מוכר בדומה לשאר המשוגעים לדבר אחד המקובלים בתרבות האמריקנית - מומחי "מסע בין כוכבים" (Trekkies) וכדומה. גם להם ועידות ואסיפות, עיתונים וירחונים משלהם.
תופעה זו הונצחה בפרק בקומדיית המצבים הפופולרית "סיינפלד" ("החבר", פרק 17 בעונה 3) בו מנתח ג'רי סיינפלד באופן "מדעי", בדומה לניתוח שערך אוליבר סטון בסרט "JFK", את טענתם של קריימר וניומן כי שחקן הבייסבול קית' הרננדז ירק עליהם, ומגיע למסקנה כי הדבר בלתי אפשרי. זוהי אחת הדוגמאות הבולטות המדגימה את השפעת הרצח על החברה האמריקאית, החקירה הבלתי פוסקת של כל היבט ממנו, והירידה לפרטים השוליים והזניחים ביותר, תוך מתן משמעות נסתרת ועמוקה לכל פרט, וזאת בסדרה שהפכה לאבן פינה בתרבות הפופולרית האמריקנית בסוף המאה העשרים. התייחסות זו גם מראה כי כשלושה עשורים לאחר הרצח (התוכנית שודרה ב-1992) הגיעה טראומת הרצח למצב שמאפשר להתייחס לרצח באופן פארודי בפריים טיים בטלוויזיה.
ראו גם
רשימה של ניסיונות התנקשות בנשיאי ארצות הברית
צירוף המקרים של לינקולן וקנדי
קללת טיפקאנו
רצח לינקולן
רצח ג'יימס גרפילד
רצח ויליאם מקינלי
רצח רוברט קנדי
לקריאה נוספת
מעטים הם המקורות בעברית הנוגעים לרצח. שני ספרים המקיפים את הנושא הם:
Gerald Posner "Case Closed", Warner Books 1993
Michael L. Kurtz "Crime of the Century" University of Tennessee Press, 1982.
הספר הראשון, של ג'רלד פוזנר, תומך בתאוריית היורה הבודד; השני, של מייקל ל. קורץ כתוב מנקודת ראות פרו-קונספירטיבית. אלה הן שתי דוגמאות בלבד מתוך מאות רבות שיצאו לאור בשפה האנגלית. רשימת ספרים מקיפה יותר (הכוללת גם ספרים בשפות אחרות) ניתן לראות בערך המקביל באנגלית.
בעברית הופיעו תיאורים מפורטים על רצח קנדי בספרים האלו: תיאורים של היום בו נרצח קנדי :
לואיס לאו סניידר וריצ'רד ברנדון. מוריס כאן רגש העולם: גדולי העיתונאים מספרים על המאורעות שזיעזעו את העולם - 1793–1963: עברית יהושע טן-פי אחיאסף, 1969.
המהדורה השנייה של ספר זה שהופיע במקור ב-1962 כוללת פרק מסיים על רצח קנדי. ארנון מגן זה קרה ביום: 32 מאורעות בתולדות העמים / [תל אביב] : הקיבוץ המאוחד 1978 כולל פרק על רצח קנדי.
הספר "רציחות פוליטיות במאה העשרים", מאת אמיל פויירשטיין, שיצא בהוצאת כתר בשנת 1986, מקדיש מספר עמודים לתיאור הרצח, והבעיות העיקריות בחקירתו.
קישורים חיצוניים
ריאיון עם קצין הק.ג.ב. הסובייטי שפגש את הארווי אוסוואלד לפני הרצח
רצח קנדי באתר יו טיוב
50 שנה לרצח קנדי תעודות באתר ארכיון המדינה
49 שנים לרצח קנדי תעודות באתר ארכיון המדינה
אלי אשד, "כל מתנקשי הנשיא: חמישים שנה לרצח קנדי" ניתוח מפורט של תאוריות הרצח השונות. הופיע במגזין הרשת "יקום תרבות" נובמבר 2013
הערות שוליים
*
קטגוריה:1963 בארצות הברית
קטגוריה:דאלאס
קנדי
קטגוריה:התנקשויות מצולמות
קטגוריה:טקסס: היסטוריה
קטגוריה:רצח בטקסס
קטגוריה:תאוריות קשר
קטגוריה:1963 בפוליטיקה | 2024-09-23T13:23:15 |
רצח קנדי: העובדות | הפניה רצח ג'ון קנדי#העובדות | 2024-07-22T23:48:57 |
אינטיפאדה | REDIRECT אינתיפאדה | 2004-08-23T17:26:30 |
ועדת העיון מחדש ברשומות הנוגעות להתנקשות | ועדת העיון מחדש ברשומות הנוגעות להתנקשות (Assassination Records Review Board) היא גוף ממשל אמריקני אשר פעל בין השנים 1992–1998.
רצח קנדי נחקר בידי גופים רבים, בידי סוכנויות ממשל כגון ה-FBI והשירות החשאי של ארצות הברית, בידי גופי אכיפת חוק מקומיים כגון משטרת דאלאס והתובע המחוזי בניו אורלינס, ג'ים גאריסון, ואף בידי שתי ועדות. הראשונה, אשר פעלה בשנים 1963–1964, ועדת וורן, והשנייה ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות, אשר פעלה בין השנים 1976–1978. כל גוף שחקר את הרצח הגיע למסקנה שונה. יש שמצאו הוכחות לקשר לרצח, ויש שהסיקו כי לי הארווי אוסוואלד הוא הרוצח, וכי פעל לבדו. סרטו של אוליבר סטון JFK תיק פתוח משנת 1991, עורר מחדש את החשדות, ואת התחושה בציבור האמריקני כי עדיין לא ניתנה תשובה משביעת רצון לתעלומה. רשומות רבות הנוגעות לרצח עדיין היו חסויות, והייתה תחושה כי לאחר כשלושה עשורים שחלפו מאז הרצח, ולאחר סיומה של המלחמה הקרה, אין לכך כל הצדקה.
באווירה ציבורית זו החליט בית הנבחרים של ארצות הברית בשנת 1992 על חקיקת "חוק הרשומות הנוגעות לרצח הנשיא ג'ון פ. קנדי". על פי החוק (המכונה בקיצור חוק JFK") הוקמה ועדה, שנקראה "ועדת העיון מחדש ברשומות הנוגעות להתנקשות" (Assassination Records Review Board) בת חמישה מומחים - היסטוריונים, משפטנים וארכיבאים. הוועדה הייתה גוף עצמאי הכפוף ישירות לנשיא ארצות הברית. תפקידה היה לבחון את כל הרשומות הנוגעות לרצח הנמצאות בידי הרשויות השונות, ולאשר את פרסומן לציבור. הוחלט כי משהחליטה הוועדה על פרסום מסמך כלשהו, רק הנשיא יכול להפוך החלטה זו.
הוועדה פעלה בין השנים 1992 ו-1998, ופרסמה עשרות אלפי מסמכים שהיו חסויים קודם לכן. כן ראיינה הוועדה עדים, והקליטה את עדותם בווידאו (המדובר בעדים כגון איש השירות החשאי ג'יימס הוסטי, אשר ראיין את מרינה אוסוואלד, אשתו של לי הארווי אוסוואלד, ימים ספורים לפני הרצח). הוועדה עיינה מחדש במסמכים הרפואיים, בדו"חות הניתוחים לאחר המוות, וראיינה את כל הרופאים ואנשי הצוות הרפואי הקשורים בטיפול בקנדי ובניתוח גופתו. כן בדקה הוועדה את הסרט המפורסם שצילם אברהם זפרודר, שימרה אותו, וידאה כי המדובר בסרט האותנטי, והכריזה כי הוא רכושו של העם האמריקני.
הוועדה פרסמה את דרכי פעולתה ומסקנותיה, וכן המלצות לפעולה במקרה עתידי שבו תהיינה נסיבות דומות.
בערימות המסמכים שפורסמו על ידי הוועדה לא נמצא עדיין "האקדח המעשן" המוכיח את אחת התאוריות או סותר אותה. עם זאת פעולת הוועדה בתחום חשיפת המסמכים, תיעוד ושימור עדויות, ווידוא האותנטיות של מסמכי מפתח, השאירה את הדרך פתוחה לחוקרים עתידיים, אשר עלולים היו למצוא עצמם במצב בו חלק מן הראיות חסויות, ואלו שהן נחלת הציבור אינן עוד במצב בו ניתן לעשות בהן שימוש, וכי עדי מפתח הלכו לעולמם מבלי שיתנו את גרסתם.
מתוך אוסף של חמישה מיליון מסמכים, 88% שוחררו לציבור הרחב. 11% נוספים שוחררו כשחלק מתוכנם הוסתר. 1% מהמסכים, שהיו קשורים ישירות להתנקשות, אורכבו ותוכננו להחשף לציבור הרחב לאחר 25 שנה, באופן מלא או חלקי, בהתאם ל"חוק JFK". לאחר 25 שנה, ב-24 ביולי 2017, נחשפו 3810 מסמכים (מתוכם 441 מסמכים שלא נחשפו בעבר ו-3369 מסמכים שנחשפו בחלקם). ב-26 באוקטובר 2017, בהתאם לחוק, נחשפו לציבור 2891 מסמכים נוספים. בנוסף, הארכיון הלאומי חשף לציבור את התיעוד האלקטרוני הלא מסווג של תכתובות ועדת העיון מחדש ברשומות הנוגעות להתנקשות, במספר כולל של למעלה מ-69 אלף קבצים ומסמכים. עם זאת, בהוראת הנשיא דונלד טראמפ, קיימים מסמכים נותרו חסויים משיקולי ביטחון. סוכנות הCIA הודיעה כי תבחון את 18 אלף המסמכים הנותרים בארכיון הסוכנות ותבדוק מה ניתן לשחרר לציבור הרחב עד אפריל 2018.
קישורים חיצוניים
דף הבית של הוועדה
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:ארצות הברית: ועדות חקירה
קטגוריה:חקירת רצח ג'ון קנדי
en:President John F. Kennedy Assassination Records Collection Act of 1992#Assassination Records Review Board | 2024-07-26T15:55:12 |
רצח קנדי: החקירות | הפניה רצח ג'ון קנדי#החקירות | 2024-07-22T23:49:02 |
טבעונות | שמאל|ממוזער|250px|מזונות מן הצומח: ירקות, פירות, קטניות, דגנים, בצלים, פקעות, שורשים, אגוזים, וזרעים. קבוצות מזון שאינן מופיעות בתמונה כוללות פטריות, אצות, פרחים אכילים, ונצרים.
ממוזער|250px|בתי-קפה רבים, מציעים כיום ארוחות-בוקר טבעוניות מלאות
טבעונות היא אורח חיים של הימנעות משימוש בבעלי חיים עבור מזון, ביגוד, בידור, או כל מטרה אחרת שאיננה הישרדות ישירה. מבחינה תזונתית אורח חיים זה מתבטא בהימנעות מכוונת ממזון מהחי כגון בשר בעלי חיים, מוצרי חלב, ביצים ודבש. בחירה בטבעונות נובעת לרוב מיחס רחום כלפי בעלי חיים, אך גם משיקולים אקולוגיים ובריאותיים, וכן מסיבות דתיות, רוחניות ואחרות. ישנם גם טבעונים הפועלים על פי כמה נימוקים יחד.
על פי הנימוק המוסרי, גרימת הסבל הכרוך בגידול בעלי חיים לצורכי שחיטה (ובפרט השחיטה עצמה) או הפקת ביצים ומוצרי חלב עבור אכילה ולא עבור רבייה, פסולה מבחינה מוסרית. לרוב, ההתנגדות המוסרית לתעשיית המזון מהחי היא חלק מתפיסת עולם כללית, אשר מתנגדת להתעללות בבעלי חיים ולגרימת סבל שניתן להימנע ממנו. טבעונות כפילוסופיה דוחה שימוש בבעלי חיים כרכוש או למטרות רווח, בהתחשב בסבל שנגרם לבעל החיים. בהתאם, רבים מהטבעונים מתנגדים לניסויים בבעלי חיים (בעיקר לצרכים לא-רפואיים), לגני חיות ולשימוש צבאי בבעלי חיים וכן לשימוש בפריטי לבוש וחפצים שונים עשויים עור, פרווה, שנהב וכדומה. חלק מההוגים מרחיבים עיקרון זה וטוענים שעל האדם לכוון את פעולותיו לצמצום כל סבל, ובכלל זה סבל של חיות בר, יחד עם צמצום הסבל האנושי והסבל של חיות המשק.
לפי הנימוק הבריאותי, הסיבה לבחירה בתזונה טבעונית היא תרומתה לבריאות, בעיקר בכך שהיא מקטינה שיעורי תחלואה במחלות כרוניות נפוצות - מחלות כלי דם ולב, סוכרת וסרטן.
לפי הנימוק האקולוגי, גידול בעלי חיים לתעשיית המזון ותעשיות נוספות, במיוחד חקלאות תעשייתית, הוא לא בר קיימא.
הגדרה
טבעונות היא הימנעות ממזון שמקורו מן החי והימנעות מכל מוצר אחר המופק מהחי כגון אביזרי עור ואריגי צמר. האגודה הטבעונית מגדירה טבעונות בלשון זו:
המונח העברי "טבעונות" נזכר בספרו של יהושע הלוי הורוביץ, "ספר הטבעונות", משנת 1938. מתוך ההקדמה לספר, ברור שהמונח היה שגור עוד קודם לכך. המונח משמש כתרגום נפוץ למונח האנגלי Vegan (בתעתיק עברי "ויגן"), שיש לו מספר משמעויות אפשריות; למשל אדם החי על תזונה צמחית בדרך כלל, או דבר מסוים שמקורו בצומח.
המונח העברי הוא מונח מקורי רחב יותר הנוגע (במקום במילה קרובה יותר למינוח האנגלי, "צמחיות", Veganism) לאמונתם של הוגים טבעוניים ישראלים מוקדמים דוגמת הלוי-הורוביץ ואחרים, כי אורח החיים הטבעוני הוא אורח החיים הטבעי של כלל בני האדם. טבעונים אחרים חולקים על אמונה זו ומעדיפים את הטבעונות המודרנית, שבעיקרה היא גישה מוסרית וסביבתנית.
אורח החיים הטבעוני
תזונה טבעונית
התזונה הטבעונית מתבססת על רכיבים צמחיים, ומהם מוכנים מאכלים שונים. במטבח הישראלי והים-תיכוני למשל ישנם מאכלים טבעוניים, המבוססים על שילוב של קטניות, דגנים וירקות, כגון: אורז עם שעועית, פלאפל, שניצל טבעוני, חומוס, פיצה, כרובית בפירורי לחם, מג'דרה, קובה, סלט סלק, מקרוני. מטבחים רבים מכילים מגוון רחב של מנות טבעוניות, דוגמת המטבח ההודי, המטבח היפני, המטבח הקוריאני-הנזירי, המטבח הווייטנאמי ועוד.
ישנם טבעונים המבקשים להסב מתכונים הכוללים מרכיבים מן החי. כך למשל בשימושים רבים מחליפים חמאה בשמן. כאשר יש צורך בשומן מוצק, משתמשים במרגרינה, שמן קוקוס או שמן זית (או שמנים נוספים המתמצקים בקירור). לצורך קשירת-תערובות באפייה, במקום ביצים משתמשים בעמילנים, בקטניות או בקמחי קטניות, בטחינה או בזרעי פשתן. אקוופאבה מחליפה חלבון ביצה במתכונים הדורשים הקצפה. מקמחי קטניות ניתן להכין גם חביתות טבעוניות שמוגשות בבתי קפה רבים כארוחת בוקר טבעונית.
יש טבעונים הכוללים בתפריטם מאכלים המקבילים למאכלים מן החי, כולל תחליפי בשר, חלב צמחי, וגבינות טבעוניות.
חלב - ישנם בשימוש סוגים שונים של חלב צמחי כגון חלב סויה, חלב אורז, חלב שיבולת שועל, חלב קוקוס, חלב שקדים או חלב אגוזים.
גבינה - קיים בשוק היצע מגוון של גבינות צמחיות קשות ורכות, בנוסף למתכונים רבים להכנה ביתית. גבינות טבעוניות מיוצרות בין השאר על בסיס סויה, קשיו, קוקוס, שקדים או חלבון אפונה.
בשר - מאכלים רבים דמויי מאכלי בשר (כמו שניצל, המבורגר (המבורגר צמחוני, הנקרא "וג'י בורגר"), שווארמה) מיוצרים לרוב מסייטן או מטופו בתוספת חומרי טעם וריח.
גלידה - קיים בשוק מגוון גדול של גלידות טבעוניות, הן גלידות סורבה והן גלידות על בסיס סויה ושומנים צמחיים, במרקם וטעם דומים לגלידה חלבית או לגלידת שמנת.
יש טבעונים המתנגדים לשימוש בתחליפים כאלה, אם מסיבה הבריאותית, מאחר שתחליפים אלה הם מזון מתועש, או מאחר שהם רואים במזון מהחי עניין פסול שאין צורך לחקות אותו ובכך לספק לכאורה תמיכה לאכילה שלו. אחרים, בעיקר כאלה שהיו מורגלים באכילת בשר, נעזרים בתחליפים כדי להחליף מזונות אליהם התרגלו בעברם.
טבעונים אשר מאמינים שטבעונות נותנת ערך מוסף לבריאותם עשויים להקפיד על תזונה המעדיפה מזון אורגני, ומזון שאינו מעובד. בין הדברים שטבעונים אלה מקפידים עליהם:
הימנעות מאכילת דגנים מעובדים והקפדה על צריכת דגנים מלאים (מה שמתבטא למשל בהעדפת לחם מקמח מלא על לחם מקמח לבן).
הימנעות מאכילת מאכלים הכוללים חומר משמר תעשייתי וצבעי מאכל סינתטיים - חומרים אשר שימוש תדיר בהם נקשר לא אחת בכמה בעיות בריאות.
הקפדה על צריכת מלח ים (כלומר מלח "מלא" שלא עבר פירוק ותיסוף חמ"ה על ידי תעשיית המלח, והוא כולל את כל היסודות הכימיים שנכחו בו במצבו הטבעי, דוגמת אשלגן, יוד, מגנזיום, סידן, נתרן וכלוריד, ולא רק נתרן וכלוריד כמו במלח "מטופל".
כמו כן ישנו מגוון דיאטות שבסיסן טבעוני אך כוללות רעיונות נוספים אודות התאמת התזונה לבריאות (דיאטות טבעוניות מוגדרות אשר עשויות להיות מאוד שונות זו מזו), בנוסף לעקרונות הכלליים של הטבעונות.
דוגמאות למאכלים טבעוניים
הימנעות ממוצרי עור ופרווה
240px|ממוזער|שמאל|כרית מיטה "טבעונית" המלאה פלסטיק רך במקום נוצות (או רכיבים טבעיים צמחיים כגון גרעיני כוסמת). על פי רוב, טבעונות נרחבת מעבר לעניין התזונתי.
טבעונים מטעמי מוסר רואים את אורח החיים הטבעוני מעבר לסוגיית התזונה וימנעו מתוצרים של פעולות הגורמות פגיעה בבעלי חיים. כך למשל טבעונים רבים נמנעים מללבוש בגדים העשויים עור או פרווה משום שהשימוש בהם כרוך בהכרח בהמתתן של החיות. אחרים לא ירצו להשתמש גם בצמר (המכסה את גוף הכבשים וחיות אחרות), מאחר שתהליך הגזיזה פוגעני ופוצע את בעלי החיים ומזיק להם, וגידולם מבוצע באופן הפוגע ברווחתם.
טבעונים רבים נמנעים מלהשתמש בכריות המלאות בנוצות ובמקום זאת יעדיפו כריות המלאות בתערובת העשויה מחומר דומם משום הכאב שחשים בעלי כנף כאשר תולשים מהם את נוצותיהם, פעולה הנעשית בדרך כלל כאשר בעלי הכנף בהכרה מלאה. כמו כן, טבעונים נמנעים מלרהט את ביתם בספות עור או בצמר.
הימנעות מניצול לצורכי בידור
טבעונים מטעמי מוסר מתנגדים לשימוש בבעלי חיים בקרקסים משום הכאב הגופני הכרוך באילוף חיות לבצע פעולות שאינו מתאימות למבנה גופן (כגון, הושבת פילים בתנוחה אנושית, ביצוע ריקוד עם דוביים, או האצת טורפים מסוימים לזנק מתוך חישוק בוער). טבעונים רבים מתנגדים גם לציד כפעילות ספורטיבית. יש טבעונים המתנגדים להצגת חיות ב"פינת ליטוף" ורואים בכך כהתאכזרות לבעלי החיים, מאחר שהן סגורות בכלוב קטן, והמפגש עם הילדים פוגע ברווחתן.
מניעים
ישנן סיבות שונות לבחירה באורח חיים טבעוני; רוב הטבעונים בוחרים באורח חיים זה משיקולים מוסריים כלפי בעלי החיים. קיימים גם נימוקים בריאותיים, סביבתיים, רוחניים ודתיים לטבעונות. הסיבות אינן סותרות בהכרח, אך לא כל טבעוני בהכרח מקבל את כולן.
מוסר
.250px|ממוזער|אלכס הרשאפט, ניצול שואה ופעיל מרכזי לקידום טבעונות, בהרצאה שכותרתה: "מגטו ורשה לזכויות בעלי חיים".
150px|ממוזער|הפילוסוף פיטר סינגר, מההוגים המשפיעים על התנועה למען זכויות בעלי חיים, כותב הספר "שחרור בעלי-החיים"
ממוזער|150px|מדבקה המתארת את ההתנגדות המוסרית לפגיעה בבעלי חיים
מניע עיקרי לבחירה בטבעונות הוא התנגדות מוסרית לפגיעה בבעלי חיים בתעשיית המזון. הפגיעה בבעלי חיים מתבטאת לא רק בהרג שלהם, אלא גם בתנאים בהם הם מוחזקים במהלך חייהם ובהובלה לשחיטה.
מספר תאורטיקנים של המוסר מתחו ביקורת על היחס כלפי בעלי חיים המשמשים בתעשיית המזון, וקראו להחרמת מוצרים מהחי. ב-1970 הפסיכולוג הבריטי ריצ'רד ריידר טבע את המונח "סוגנות" לתיאור יחס בלתי-שוויוני שרירותי כלפי בעלי חיים שונים. המונח זכה לתפוצה רחבה יותר בספריהם של הפילוסופים פיטר סינגר, "שחרור בעלי החיים" (1975) וטום רייגן, "הטיעון לזכויות בעלי חיים" (1983). ב-2001 טבעה הפסיכולוגית החברתית האמריקאית מלאני ג'וי את המונח "קרניזם" לתיאור מערכת אמונות סמויה המצדיקה אכילת בשר, ומרגילה לראות אותה כנורמלית, טבעית ונחוצה.
תומכי הגישה המוסרית מדגישים כי ייצורם של מוצרים מן החי כרוך בסבל, בשל המתתם של בעלי החיים או בגלל גידולם בתנאים הגורמים להם לסבל, למשל כליאה בכלובים בצפיפות בסביבה מזוהמת, לעיתים ללא יכולת תנועה, פגיעות גופניות, כמו חיתוך איברים ללא הרדמה (למשל קרניים או מקור), כוויות קור, חום או כימיות למטרות סימון ושימוש בברירה מלאכותית על-מנת לטפח תכונות תורשתיות רווחיות שמעוותות את מבנה גופם של בעלי-החיים ופוגעות בתפקודם הפיזי. הם מסבירים כי גם תעשיות החלב והביצים שאינן כרוכות בהמתה לצורך הייצור, נגרם סבל רב. בתעשיית החלב מבצעים הזרעה מלאכותית של פרות, עיזים וכבשים והפרדה מהאם מיד לאחר ההמלטה (בעיקר של עגלים וגדיים), כדי שלא ינקו חלב מאימותיהן. במקרים מסוימים מומתות חיות גם בתעשיות החלב והביצים, למשל בהמתה בגז או גריסה של אפרוחי תרנגול זכרים.
בריאות
הגישה הבריאותית לטבעונות מבוססת על כך שתזונה טבעונית תורמת לבריאות בכלל ולטיפול בבעיות בבריאות ומחלות מסוימות בפרט. האקדמיה האמריקאית לתזונה ודיאטה, ארגון אנשי המקצוע בתחום התזונה הגדול בעולם ונושא באחריות ציבורית, קבעה בנייר עמדה:
"תזונה צמחונית ובכלל זה טבעונית שמתוכננות כראוי, הן בריאות, מספקות מבחינה תזונתית, וגלומים בהן יתרונות במניעת מחלות מסוימות ובטיפול בהן. תזונות אלה מתאימות לכל שלבי החיים כולל הריון, הנקה, ינקות, ילדות, גיל ההתבגרות וגיל מבוגר, וגם לספורטאים."
לפי נייר העמדה, טבעונים צורכים פחות סידן, ויטמין D, חומצות שומן (אומגה 3), אבץ, ברזל ויוד, אך אין ראייה שהכמות הפחותה היא רלוונטית מבחינה בריאותית, ולא נראה שהיא פוגמת ביתרונות הבריאותיים. בעת הצורך האיגוד ממליץ על מזון מועשר או תוספים כפי שהדבר בתזונה של אוכלי כל. ויטמין B12 כמעט נעדר בתזונה טבעונית, ונייר העמדה ממליץ על השלמתו מתוסף מזון או מזונות מועשרים.
בעברית התפרסם תרגום נייר העמדה של האקדמיה האמריקאית לתזונה ודיאטה.
מידע נוסף על תזונה טבעונות בריאה ניתן למצוא בספר "המדריך לטבעונות בריאה"
איכות הסביבה
200px|ממוזער|המחשה של טענות בדבר פליטת גז החממה פחמן דו-חמצני לפי תזונה – מדרגות דיזנגוף סנטר.
טעם נוסף לבחירה בתזונה טבעונית עשוי להיות משיקולים סביבתיים (אקולוגיים). בגרמניה למשל, הטיעון הסביבתי לטבעונות פופולרי לפחות כמו הטיעון המוסרי-הומאני והטיעון הבריאותי.
לטבעונות מטעמים אקולוגיים תימוכין ממספר גורמים כשהבולט בהם הוא דו"ח האו"ם "צלו הארוך של משק החי", שמציג את הנזק הנגרם מגידול חיות לצורכי שימוש בבשר. ב-2010 התפרסם דו"ח של הקרן העולמית לחיות בר בשם "כוכב הלכת החי", הכולל בתוכו קריאה להפחתה משמעותית בצריכת המזון מהחי כאחד האמצעים העיקריים להתמודדות עם בעיות סביבתיות, לפי חישוב טביעת רגל אקולוגית של מוצרים מהחי. על-פי מחקר שפורסם ב-2014, הפחתה משמעותית בצריכת המזון מהחי העולמית היא הכרחית על-מנת לעמוד ביעדים שקבע האו"ם להפחתת פליטת גזי חממה. על פי מאמר שהתפרסם ב-2015, הפחתת היקף הייצור והצריכה של מזון מהחי היא אמצעי חשוב והכרחי לשימור המגוון הביולוגי על פני כדור הארץ
בנוסף, ארגוני סביבה רבים, כמו ארגון "גרינפיס" העולמי וארגון "מגמה ירוקה" הישראלי, תומכים או פועלים למען הורדת הצריכה של מזון מהחי.
השקפה רוחנית או דתית
יש הרואים בתזונה צמחונית (בפרט מהסוג הטבעוני) כמקדמת קארמה טובה ויחסים טובים יותר בין האדם לטבע וליקום.
השקפות דתיות מסוימות מתנגדות לאכילת מוצרים מהחי. כך למשל קהילת העבריים מדימונה מקיימת אורח חיים טבעוני, בהתאם לפרשנותם ל
300px|ממוזער|פעילי ארגון בחמל"ה (חרדים מתנדבים למען החיות) משתתפים בהפגנה לרגל היום הבינלאומי להזדהות עם בעלי החיים במשקים - 2013
יהדות
המושג "טבעונות" הוא מושג מודרני, כך שאינו נמצא במקורות הקדומים של היהדות, ואין דיונים בו עד לתקופה האחרונה. עם זאת, אפשר לבחון את עמדת היהדות בנושא. על פי המקרא האדם הראשון היה טבעוני, אולם רבים מאבות האומה היו רועי צאן, וגידול חקלאי של בעלי חיים היה נפוץ בקרבם. היהדות מתירה המתת חיות ואכילת בשר ומוצרים מן החי, ומחייבת, בחלק מהקורבנות, המתת חיות ואכילת בשרן. היהדות מחייבת שימוש במוצרים מן החי בכל הקשור לכתיבת ספרי תורה, תפילין מזוזות, ושופרות, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם עמדות נפוצות בטבעונות. עם זאת היהדות אינה אדישה לסבלם של בעלי חיים, ומצוות צער בעלי חיים אוסרת על גרימת כאב וצער לבעלי חיים שלא לצורך.
על פי דעות שונות היהדות איננה פוסלת צמחונות או טבעונות כאורח חיים, כל עוד אכילת הבשר לא נדרשת לקיום מצוות אך בולטת יותר ביהדות הגישה המובעת בפתגם "אין שמחה אלא בבשר ויין". כך למשל מערך כשרות מסועף בא לאפשר ליהודים בשר, דגים, חלב ודבש בכל מקומות הימצאם, ומאבק ניטש להבטחת חוקיות שחיטה כשרה במדינות בהן הוצאה מהחוק בטיעונים הומניטריים.
ישנם יהודים אורתודוקסיים ואחרים, המקיימים אורח חיים טבעוני מטעמים דתיים, יש המסבירים זאת כהידור למצווה למנוע צער בעלי חיים ואחרים אף רואים בכך "פרישות" והסתפקות במועט, כך נהג ה"נזיר" דוד כהן המכונה "הנזיר" בשל התנזרותו מכל מיני מנהגים וביניהם גם מאכילת בשר. על אף זאת הם לא נמנעים מקיום מצוות הנחת תפילין, קריאה בתורה ומזוזה הכרוכות בשימוש בעור בהמות.
וכן מצוטט אברהם יצחק הכהן קוק בספר ליקוטיו "חזון הצמחונות והשלום" (פ' י"ד), על שימוש בצמר הבהמה:
ועל זה כתב גם הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" על צער בעלי החיים ובייחוד הפרדתם מהוריהם:
נצרות
250px|שמאל|ממוזער|קהילת העבריים מדימונה מקיימת אורח חיים טבעוני בהתאם לפרשנותם לספר בראשית.
יש הסבורים כי עם תחילתה של הדת הנוצרית היו חלק מחבריה צמחוניים אשר כינסו עצמם בשתי קבוצות חברתיות, האחת נקראה אלכסאים והשנייה אביונים אך תפיסותיהם נשארו שוליות ובקרב ההנהגה הנוצרית כמעט מעולם לא התקיים דיון משמעותי סביב הרג בעלי חיים או פגיעה בהם. כיום ישנם נוצרים טבעונים ותנועות נוצריות (בפרט רפורמיות), המקדמות אורח חיים צמחוני או טבעוני; יש מהם המדגישים את הקונספט היהודי-נוצרי של חסד (Grace) בטענה שיש להעדיף עשיית חסד עם בעלי החיים ועל כן למנוע מראש פגיעה ואף התעללות בהם. קבוצות רדיקאליות טוענות גם לעריכה מגמתית של ספר הברית החדשה שסילפה במעט את דמותו של ישו שלפי אמונתם היה רחום עוד יותר על בעלי חיים, מכפי שהוצג בספר, וכי הוא עצמו היה סוג קדום של טבעוני; תימוכין שקבוצות כאלה מביאות לעמדתן הוא הסיפור המופיע בכל ספרי הבשורה של הברית החדשה, אודות שחרור בעלי חיים שיועדו לשחיטה מתוך כלובים בחצר בית המקדש, על ידי ישו וסיעתו. טענה רדיקאלית נוספת של קבוצות אלה היא כי התיאור על נסי הדגים הם דוגמה לעריכה מגמתית של הברית החדשה ובכל הקשור לנס הלחם והדגים, לטענתם הדגים הנזכרים הם תוספת מאוחרת והדיווח המקורי הזכיר לחם בלבד.
בודהיזם
זרמים מסוימים בבודהיזם הם צמחוניים ומיעוטם מדגישים אורח חיים טבעוני. הבסיס לכך הוא איסור פגיעה בבעלי חיים המופיע בתורת הבודהה. לנזירים בודהיסטים במזרח אסיה היה חלק בפיתוחם של תחליפי בשר ומנות צמחוניות וטבעוניות שונות במטבחים של אזור זה; כך למשל בסין נפוץ תחליף לבשר אווזים (הנפוץ במזרח אסיה) העשוי מסייטן ונקרא מוק דאק (בסינית מפושטת:焖斋鸭). כמו הסייטן גם השימוש הרב בטופו, טמפה, ותחליפי בשר וגבינה אחרים, קשור למנהג ההתנזרות מבשר (ולעיתים גם מדגים), הנפוץ במזרח אסיה, ולרצון שלא לצער בעלי חיים, בדת זו.
היסטוריה
בעת העתיקה וימי הביניים
ביקורת מוסרית על אכילת בעלי חיים החלה להופיע כבר בעת העתיקה, בין השאר בתת-היבשת ההודית, בקרב הג'יינים, הבודהיזם וההינדים, וביוון העתיקה בקרב הפיתגוראים והאורפים. עם זאת, במהלך העת העתיקה הביקורת לא יצאה נגד ניצול בעלי חיים להפקת חלב, אלא התמקדה בהתנגדות לאכילת בשר בלבד. התיעוד המוקדם ביותר להימנעות כללית ממוצרים מהחי, כולל חלב, ביצים ודבש, מגיעה מהמשורר הסורי בן המאה ה-10, אבו אל-עלאא אל-מערי, שתיאר את התנגדותו לאכילה מהחי כך:
"[...]אַל תֶֶּחְטָא בַּׁאֲכִילה מִדְּגַת הַיָם
וְאַל תּחְשק בִּבְשַׂר חַיּוֹת שֶעָבְרוּ שְׁחִיטָה
אוֹ בַּחלֲבָן שֶׁל אִמָּהוֹת אֲשֶׁר נוֹעַד לִהְיוֹת
מְזוֹנָם הַזַּךְ שֶׁל תִּינוֹקֵיהֶן וְלֹא מַשְׁקָן שֶׁל נְשׁוֹת הָאֲצֻלָּה.
וְאַל תַּכְאִיב לְבַעֲלִי כָּנָף, שֶדַּעְתָּם מֻסַּחַת בִּגְזֵלַת בֵּיצֵיהֶם,
כִּי עֵָוֶל הוּא הַגָּרוּעַ שֶבַּחֲטָאִים.
הָנַח לַדְּבַשׁ שֶׁהַדְּבוֹרִים אוֹצְרוֹת בַּעֲמָלָן
מִִפִּרְחֵי צְמָחִים רֵיָחנִיִּים
הֲרֵי הֵן לֹא צָפְנוּ אוֹתוֹ לְמַעַן זוּלָתָן
וְלֹא צָבְרוּ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶיִּהְיֶה לְמִנְחָה נְדִיבָה."
במאה ה-15 אמר לאונרדו דה וינצ'י על המתה ואכילת בעלי חיים: "הגוף שלי לא יהיה קבר ליצורים אחרים." (מאנגלית: “My body will not be a tomb for other creatures.”)
דה וינצ'י היה ידוע כאיש הנלחם לזכויות הבעלי חיים והיה מתעב אכזריות כלפי בעלי חיים, אחד ממעשיו שידועים בלחימתו לחירותם של בעלי החיים, היה כשקנה בשוק באיטליה ציפורים כלואות על מנת לשחררן לחופשי.
המאה ה-19
החל מהמאה ה-19 חלה עלייה בהתעניינות בצמחונות ובטבעונות. בשנת 1806, ויליאם לם, דוקטור לרפואה אנגלי עבר לטבעונות והחל לפעול לקידום טבעונות מטעמי בריאות.
ב-1824 לואיס גומפרץ, שהיה בין המייסדים של העמותה הראשונה להגנת בעלי חיים (האגודה המלכותית למניעת התאכזרות לבעלי חיים), יצא בביקורת מוסרית נגד ניצול בעלי חיים לבשר, ביצים, חלב, פרווה, עור וצמר.
ב-1838, ג'יימס פירפונט גריבס פתח פנימייה טבעונית בלונדון. בשנת 1843, עמוס ברונסון אלקוט וצ'ארלס ליין הקימו את הקהילה הטבעונית 'פרוטלנד' בהארוורד, מסצ'וסטס, אך הפעילות שלה הופסקה תוך פחות משנה. באותה התקופה, פעל גם דודנו של עמוס ברונסון אלקוט, ויליאם אלקוט, רופא במקצועו, שקידם אורח חיים טבעוני.
ב-1847 הוקמה באנגליה האגודה הצמחונית הראשונה. בין המייסדים שלה היו גם טבעונים, מכיוון שבאותה עת עדיין לא התפתחה ההבחנה המושגית בין צמחונות לטבעונות.
המאה ה-20
ב-1944 דונלד ווטסון פרש מהאגודה הצמחונית כדי לייסד את האגודה הטבעונית הראשונה, וטבע את המילה האנגלית "Veganism" לתיאור טבעונות.
בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 חלה התעוררות בעיסוק בזכויות בעלי חיים באקדמיה, עם הקמתה של קבוצת אוקספורד, קבוצה של אינטלקטואלים מתחום מדעי החברה והרוח שפעלו לקידום מעמד בעלי החיים. ב-1965 חברת הקבוצה בריג'יד ברופי פרסמה את המאמר "זכויותיהם של בעלי החיים". הפילוסוף פיטר סינגר, המקורב לחוג, פרסם ב-1975 את הספר "שחרור בעלי החיים" שיצא נגד תעשיית הבשר, הביצים והחלב.
החל משנות ה-80 של המאה ה-20, קידום טבעונות ומאבק נגד הפגיעה בבעלי חיים בתעשיות המזון הפכו למטרות מרכזיות בשביל ארגונים להגנת בעלי חיים. ב-1980 נוסד בנורפוק, ורג'יניה ארגון זכויות בעלי החיים PETA, על ידי אינגריד ניוקירק ואלכס פאצ'קו. בשנים הראשונות לפעילותו הארגון עסק בעיקר במאבק בתעשיית הפרוות ובניסויים בבעלי חיים, אבל תוך זמן קצר החל לפעול גם לחשיפת פגיעה בבעלי חיים בתעשיות הבשר, הביצים והחלב, ולקידום תזונה טבעונית.
אקטיביסטים והוגים טבעוניים מוקדמים ידועים בארצות הברית למשל הם רין ברי , פיטר סינגר, טום ריגן, מרטי קיל, אלכס הרשאפט, גארי פרנציון, קרול אדמס וויל טאטל. אקטיביסטים מאוחרים יותר הם למשל גארי יורופסקי, מלאני ג'וי, פיטר דניאל יאנג וד"ר מייקל גרגר.
המאה ה-21
ישנם רבים המעריכים שבעשורים הקרובים השימוש בחיות לצורך הפקת בשר, חלב ומוצרי עור, ילך ויפחת עם התפתחות הבשר המתורבת, החלב המתורבת ותחליפי בשר, חלב, ביצים ועור צמחוניים או סינתטיים אחרים. לפי הערכות אלו ייתכן כי בטווח של 100 שנים רוב רובה של האנושות יהפוך לטבעוני.
בישראל
בתקופת המנדט הבריטי חיו בארץ ישראל כמה מתיישבים שדגלו באורח חיים המשקף הגדרות מסוימות של המונח "טבעונות"; בולט בין אלו היה יהושע הלוי הורוביץ אשר בשנת 1937 פרסם בארץ את המקראה בת שני הכרכים "ספר הטבעונות". לאחר קום המדינה בשנת 1969 התיישבו בישראל בני קבוצה דתית ששמה העבריים הישראלים לירושלים (הידועים גם בכינוי "העבריים מדימונה"). תחילה התיישבו בערד אך מאוחר יותר נקבע מרכזם בדימונה בה שוכן מרכז קהילתם עד היום. העבריים מדימונה דוגלים באורח חיים טבעוני למהדרין ומפעילים מסעדות שונות ורשת קייטרינג ישראלית המשווקת מזון טבעוני.
ממוזער|300px|תהלוכה של עמותת אנונימוס במצעד זכויות האדם 2011.
תנועת הצמחונים והטבעונים הייתה הארגון הראשון שהוקם ב-1983 ועסק בקידום הטבעונות בישראל. הארגון הוציא ביטאון בשם טבעאון.
העמותה הישראלית הוותיקה בישראל הפועלת לקידום אורח חיים טבעוני היא אנימלס - עמותה לזכויות בעלי חיים (לשעבר - "אנונימוס"), אשר הוקמה בשנת 1994. בנוסף עוסקת עמותת אנימלס בפעילות למען זכויות בעלי חיים, שתדלנות בנושא ותחקירים במשקים ובתעשיות מזון מן החי.
משנת 2003, נערך בישראל מדי שנה מצעד בעלי החיים, ההפגנה הגדולה ביותר בעולם למען זכויות בעלי חיים. בשנת 2003 הוקם יומן חייתי, שהפיץ סרטונים על טבעונות וזכויות בעלי-חיים, ובשנת 2005 הוקמה שב"י על ידי פעילים שפרשו מאנונימוס. נקודת ציון חשובה הייתה פתיחת מסעדת "בודהה בורגרס" בשנת 2006, שהייתה המסעדה הטבעונית הראשונה בישראל שכוונה לציבור הרחב, להבדיל ממסעדות קהילתיות שפעלו עוד לפניה (כגון מסעדת "טעם החיים" שאז יועדה בעיקר לקהילת העבריים מדימונה).
גל של טבעונות החל בסביבות שנת 2010 עם הפצת הרצאתו של גארי יורופסקי, אקטיביסט אמריקאי טבעוני, ברחבי אתרי האינטרנט הישראליים והרשתות החברתיות. ב-שנת 2011 קמה רשת המזון הטבעוני "השווארמה הצמחונית". בשנת 2012 נערך בתל אביב, על ידי פעילי תנועת 269life, "מיצג המזרקות והראשים הכרותים". גורם משמעותי בעליית מספר הטבעונים היה פרסום תחקירים דוקומנטריים וצילומי מצלמה נסתרת, החושפים התעללות בבעלי חיים, במחלבות, במשחטות ובמפעלים בישראל. עליית מספר הטבעונים הביאה גם להקמת מסעדות טבעוניות רבות. גארי יורופסקי הגיע לישראל פעמיים לסיבוב הרצאות, כאשר ביקורו השני היה שנוי במחלוקת עקב אלימות שהפעיל לכאורה כנגד אראל סג"ל.
ממוזער|358x358 פיקסלים|סטיקר לקידום טבעונות
בעקבות המודעות הציבורית הגוברת, קמו בישראל ארגונים חדשים כמו ויגן-פרנדלי המקדמת אורח חיים טבעוני ו-269life הנחשבת לרדיקלית. בשנת 2014 נערך "הקונגרס הטבעוני הראשון" באודיטוריום דוהל שבתל אביב; גם כן בשנה זו יצא לפועל "המסע הטבעוני הראשון" בו טיילה משאית של פעילים טבעונים מקבוצות שונות (בפרט עמותת ויגן-פרנדלי והחזית לשחרור בעלי חיים), ממטולה עד אילת, והקרינה סרטים המציגים התעללות בבעלי חיים במדגרות, מחלבות, ומשחטות, בעיקר מול בתי קפה ומסעדות, בערים מרכזיות בארץ; דבר שגרם לעיתים לעימותים עם בעלי המסעדות.
thumb|מנת קרב לטבעונים
בשנת 2014 הקימה עמותת אנונימוס (כיום אנימלס) את מיזם "אתגר 22", במסגרתו מתנסים בטבעונות במסגרת קבוצתית ובליווי טבעונים ותיקים ותזונאים מטעם העמותה, למשך 22 יום. באותה שנה, בעקבות התגברות מגמת הטבעונות בישראל, הנהיג צה"ל שורת הקלות לחיילים טבעוניים בהן הקלה בתהליך ההכרה בחייל כטבעוני, מתן כסף לקניית מזון טבעוני והנפקת לבוש טבעוני (נעליים לא מעור וכומתות טבעוניות).
כיום ישראל נחשבת למדינה שבה יש קהילה גדולה של טבעונים ופעילי זכויות בעלי חיים, ומודעות גדולה של האוכלוסייה לזכויות בעלי חיים וטבעונות. העיר תל אביב נחשבת ל"בירת הטבעונות העולמית", עם כ-400 מטבחים, מסעדות, בתי קפה ובתי עסק טבעוניים וצמחוניים. עם זאת, ישראל נמצאת במקום ראשון בעולם בצריכת עוף לנפש.
מרכז|ממוזער|500px|הפגנת טבעונים בתל אביב, 2013
תפוצת הטבעונות בעולם
ישראל, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה וקנדה נחשבות למדינות בהן יש תנועה טבעונית משמעותית בהיקפה. בבריטניה קמה האגודה הטבעונית שהייתה גוף פרו-טבעוני מאורגן ראשון מסוגו בעולם, קנדה נחשבת למדינה בה יש רבים הדוגלים בסביבתנות, השקפה הקרובה לטבעונות, וישראל בולטת בכל הקשור לקולינריה טבעונית.
נכון ל-2014, לפי סקר שנעשה בינואר, בישראל 5% מהאוכלוסייה טבעונים ועוד 8% מהאוכלוסייה צמחונים שאוכלים ביצים ומוצרי חלב. סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2014, מצא ש-1.7% מהאוכלוסייה טבעוניים, ו-4.7% צמחונים שאוכלים ביצים ומוצרי חלב. במסמך הודעה לתקשורת של ההלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנושא הרגלי צריכה של נשים ב-2012 צוין, כי יש יותר נשים המגדירות עצמן כטבעוניות או צמחוניות מאשר גברים, עד שיעור של פי 4.
על פי סקרים שנעשו בבריטניה, כ-0.25% מתושבי בריטניה הבוגרים הגדירו את עצמם כטבעונים בשנת 2015. בשנת 2018 עלה שיעור הטבעונים ל-1%, ועל פי הערכת החוקרים בשנת 2022 חלה עלייה נוספת, וכ-1.35% מתושבי בריטניה הבוגרים מגדירים את עצמם כטבעונים. מגפת הקורונה בממלכה המאוחדת הקשתה על עריכת סקרים מדויקים יותר.
ניתוח ממצאי הסקרים מגלה מספר תכונות אישיות שהן נפוצות יותר בקרב טבעונים.
בתרבות
מראשית המאה ה-21 חלה עלייה בעיסוק בטבעונות בקולנוע התיעודי ובספרות הפופולרית. בשנת 2005 יצא הסרט ארת'לינגס, סרט תיעודי בהנחייתו של חואקין פיניקס המבקר את הפגיעה בבעלי חיים בידי אדם ומעודד טבעונות. ב-2009 יצא לאור רב המכר של ג'ונתן ספרן פויר, "לאכול בעלי חיים". הספר עובד לסרט תיעודי בהנחיית נטלי פורטמן שיצא ב-2018.
סרטים תיעודיים נוספים העוסקים בטבעונות הם הסרט Home (2009) העוסק בבעיות מוסריות ואקולוגיות הקשורות בצריכת מזונות נפוצים מן החי, הסרט מזלגות במקום סכינים (2011) המעודד תזונה מהצומח מסיבות בריאותיות, והסרט כוח טבעי (2018) העוסק בתזונה מהצומח בקרב ספורטאים.
בשנת 2009, בעונה השנייה של תוכנית המציאות הישראלית האח הגדול, נכנס מתמודד טבעוני, יוסף נתן-בכר. ב-2014 זכתה פעילת זכויות בעלי חיים, טל גלבוע, בגמר העונה השישית של תוכנית ה"ריאליטי" האח הגדול. במהלך התוכנית ייצגה טל גלבוע עמדה טבעונית והשפיעה באופן ניכר בנושא על צופי התוכנית. רבים ייחסו את זכייתה להערכה גוברת לקונספט הטבעוני, וטל הבטיחה שחלק נכבד מסכומי הזכייה ייתרמו למרכז השיקומי לבעלי חיים "חוות החופש" הישראלית. משנת 2013 גלבוע פעילה במסגרת תנועת שחרור מוחלט.
דגל הטבעונות
ממוזער|שמאל|דגל הטבעונות אשר עוצב על ידי גד חכימי ופעילים מרחבי העולם
דגל הטבעונות הוא דגל אזרחי יבשתי שאומץ על ידי הקהילה הטבעונית הבינלאומית כדי לסמל את הטבעונות. הדגל מורכב משלושה משולשים בצבעי כחול וירוק שיוצרים ביניהם את האות V, האות הראשונה במילה Vegan - טבעונות באנגלית.
הדגל עוצב על ידי גד חכימי, מעצב ישראלי בוגר בצלאל ופעיל בתחום הטבעונות, בשיתוף עם קבוצת פעילים ומעצבים גרפיים ממספר מדינות.
ראו גם
פסקטריאניזם
צמחונות
טבעונאות
פירותנות
לקריאה נוספת
Robert Cohen, Milk - The Deadly Poison, Argus Publishing, 1997.
פיטר סינגר, שחרור בעלי-החיים, הוצאת אור-עם, 1998.
ג'ואל פורמן, לאכול כדי לחיות, הוצאת פוקוס, 2006.
ג'ון רובינס, בריא בן 100, הוצאת פוקוס, 2007.
קולין קמפבל, מחקר סין, הוצאת פוקוס, 2009.
ג'ונתן ספרן פויר, לאכול בעלי חיים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2010.
ויל טאטל, דיאטת השלום העולמי, הוצאת מזון למחשבה, 2012.
חן ישראל קלינמן, תיקוני שואה, הוצאת כרמל ועמדה חדשה, 2014.
קישורים חיצוניים
טבעוניוז | כל החדשות בעולם הטבעונות - אתר חדשות הסוקר את סצנת הטבעונות בישראל ומחוצה לה
תקציר דו"ח האו"ם משנת 2006 על השפעת התזונה מהחי, באתר אנונימוס
הרצאה של אד וינטרס בנושא
הרצאה של גארי יורופסקי בנושא
ויקי טבעונית באנגלית
סימפל האפי קיטשן – פרויקט ישראלי בינלאומי להסברת טבעונות באמצעות חומרי הדרכה מאוירים
הערות שוליים
*
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
צמחונות
קטגוריה:אידאולוגיות
קטגוריה:תזונה
קטגוריה:דיאטות
קטגוריה:זכויות בעלי חיים | 2024-10-19T04:38:18 |
איסיים | ממוזער|חורבות מחיצת המגורים בעתיקות קומראן. הגן הלאומי קומראן, ישראל.
האִיסִיִּים היו קבוצה יהודית סגפנית מתקופת בית שני ששמה נודע מכתביהם של שלושה מחברים שחיברו ספרים במאה הראשונה לספירה ביוונית או לטינית: פילון האלכסנדרוני, פליניוס הזקן ויוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). לדעת החוקרים, מקור הקבוצה בזמן בית חשמונאי, עת נוצרו זרמים שונים (ובהם הצדוקים והפרושים) כתוצאה מפיצול ביהדות. לא נותר שריד ברור לאיסיים, אך רוב החוקרים מזהים אותם עם כת ה'יחד', מחברי מגילות מדבר יהודה. לעומתם רחל אליאור מזהה את כת היחד עם הצדוקים, ולדעתה האיסיים המתוארים בידי שלושת המקורות הקדומים הם כת מדומיינת.
מקור שמם
שמם של האיסיים ידוע רק מהשפה היוונית ("Ἐσσήνοι" או "Ἐσσαῖοι", תעתיק: אֶסַּיּוֹי, אֶסֵּנוֹי). המקום הראשון בו מוזכרת המילה "איסיים" בעברית הוא בספר יוסיפון מימי הביניים. בעקבות דבריהם של יוסף בן מתתיהו, פילון האלכסנדרוני, ואפיפניוס מסלמיס מאבות הכנסייה, כבר מהמאה ה-19 חוקרים העלו שיש לגזור את מקור השם מהמילה הארמית "איסיי" (מרפא), כלומר מרפאים, מילה זו הושאלה מהשומרית בתיווך האכדית (שטבעה את נגזרתה המוכרת של המילה "איסיים" – "אסותא", אסֻתּוּ – asûtu). בלשון צאפית נמצא השם אסי, ולפי החוקר ג. ריקמנס במשמעות "סבלנות".
אצל יוספוס כתוב בפירוש שהאסיים היו מומחים בצמחי מרפא ושימוש באבנים מיוחדות. מחזיקים בתפיסה זו בין היתר החוקרים גוסטף דלמן, גזה ורמש ובצלאל בר כוכבא.
על פי פירוש נוסף בדברי פילון האלכסנדרוני, יש המשערים כי מקור השם הוא בשיבוש של המילה היוונית "ὁσιότης", שמשמעה חסידות (תעתיק: הֹסְיוֹטֵס):
כמה חוקרים משערים כי המילה "איסיים" היא שיבוש של המילה "עצה".
מקורות היסטוריים
פילון האלכסנדרוני
פילון קושר את ראשיתם עם משה רבנו:
בתיאורו את אורח חייהם, הוא מדגיש את רוחניותם:
על פי פילון, האיסיים היו קבוצה פציפיסטית שאיננה עוסקת בייצור נשק מכל סוג, ואף איננה עוסקת במקצועות שגורמים להשחתת המידות כמו מסחר ותגרנות, אלא עוסקת בחקלאות, רעית בהמות, גידול דבורים, ואומנויות שונות. האיסיים מעריכים את ערך השוויון והאחוה בין בני האדם, לומדים את התורה באופן פילוסופי ואליגורי, ודואגים לחלשים בחברתם כמו חולים וזקנים. פילון מציין שבין האיסיים אין ילדים, תינוקות או נשים אלא גברים בגיל מבוגר קרובים לזקנה, שהגיעו למידת החירות האמיתית בכובשם את היצר הרע.
פילון מסכם במשפט:
פליניוס הזקן
להבדיל מפילון ויוספוס היהודים, פליניוס הזקן יוצא דופן בהיותו מקור היסטורי חוץ-יהודי לאורח חייהם של האיסיים:
פליניוס מדגיש בתיאורו את יחודם התרבותי של האיסיים, בכך שהם חיים בפרישות מן העולם, מנשים ומיצר מיני, ללא כסף, ובכל זאת אוכלוסייתם גדלה באופן תמידי, בלי אף לידה, על ידי הצטרפותם של זרים, שמתוך לאות חייהם נוהרים אל האיסיים ומאמצים את מנהגיהם.
יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו כתב כי חי בקרבם 3 שנים ולמד מהגותם:
יוספוס ציין שהם חיו בכל עיר בישראל ואף סיפר שאחד ממנהיגי המרד הגדול היה איסי ושמו יהודה. הוא אף הרבה שבח על הכנסת האורחים שלהם. האיסיים תוארו על ידי פלביוס כאידיאליסטים – חבורה העוזבת את הבלי העולם הזה, מתעלה מעל לעולם החומרי, מגיעה להכרה מיסטית, ומוותרת על חיי המותרות. הם נהגו, כמו כן, להשתתף ברכושם – בדומה לרעיון הקיבוץ המודרני. הוא אף מעריץ אותם בעמידתם האיתנה מול הרומאים, על אף שעינו אותם בעינויים קשים כדי לעבור על המצוות, לא נכנעו.
דיו כריסוסטום
על פי סינסיוס, גם הנואם והסופר דיו כריסוסטום (40–115 לספירה בערך) תיאר את האיסיים: "הוא משבח את האיסיים, עיר מבורכת מאוד הממוקמת בקרבת 'המים המתים' בחלקה הפנימי של פלשתינה, באותה הסביבה של סדום". נראה כי דיו כריסוסטום לא כתב חיבור מיוחד עליהם, אלא רק הזכיר אותם באחד מנאומיו האבודים. הוא הסופר הפגני היחיד שהתייחס אל האיסיים, מלבד פליניוס ומחברים שהסתמכו עליו, כמו סולינוס. בניגוד לסופרים היהודים בשפה היוונית, פילון ויוספוס, שאינם מזכירים קשר כלשהו בין ים המלח והאיסיים, פליניוס ודיו מדגישים אותו. להבדיל מפליניוס, שאינו רומז שעין גדי הייתה עיר איסיית, דיו מקנה לאיסיים עיר נפרדת. בזמן שפליניוס מדבר על "יהודה", דיו משתמש בשם הבלתי רשמי אז, "פלשתינה", אם כי ייתכן שהיא הוכנסה על ידי סינסיוס. השם "סדום" מכוון כאן להרים הסובבים את ים המלח.
סולינוס
המדקדק הלטיני סולינוס (המאה ה-3 לספירה) מספר גם הוא על האיסיים:
מרטיאנוס קפלה (תחילת המאה ה-5) הזכיר את האיסיים בתיאורו את ארץ ישראל, אולם תיאור זה משקף את מקורותיו: פליניוס וסולינוס.
העדר מקורות נוספים
מלבד המקורות הנזכרים למעלה, האיסיים אינם נזכרים באף מקום אחר. אמנם פילון ויוספוס היו יהודים, אך אין אף מקור בעברית או בארמית משלהי העת העתיקה, היודע על קיומם של אלפי נזירים החיים חיי חסידות שלווים או על מציאותן של קהילות רבות שחיו על בסיס של שיתוף כלכלי, בעולם שנשים נעדרו ממנו ומסחר לא התקיים בו. המשנה, התוספתא והברית החדשה, המתעדות את המציאות בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה, אינן מזכירות את האיסייםבמשנה במגילה ד, ח נאמר: "האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין, אף בלבנים לא יעבור". נראה שיש כאן פולמוס עם קבוצה שמתפללת רק בבגדי לבן, וייתכן שמדובר על התנגדות למנהג האיסיים שהקפידו על לבוש לבן.. מטבע שונותה מדרכי הקהילה היהודית, ומעצם היקפה המונה לדברי ההיסטוריונים אלפי אנשים, הייתה מצופה התייחסות של דיון הלכתי או משפטי לאיסיים בדיני נזירות, ירושה ואימוץ. רבי עזריה מן האדומים סובר כי האיסיים הם ה"בייתוסים", אך רבי צבי הירש חיות חולק עליו וסובר כי מדובר ב"חסידים הראשונים" ו"אנשי המעשה".
מגילות מדבר יהודה
שמאל|ממוזער|250px|המגילות המוצגות בהיכל הספר
לאחר מציאת מגילות מדבר יהודה רבים מהחוקרים זיהו את כת ים המלח שחייתה בקומראן, ונקראה במגילות "עדת היחד", עם האיסיים, אף על פי שהמגילות מציגות אידיאלים שונים במקצת מאלו שתארו ההיסטוריונים.
בעלי המגילות התבדלו מעם ישראל ויצרו הגות דואליסטית המחלקת את האנושות לשני מחנות נבדלים: "בני האור" – אנשיהם – ולעומתם שאר ישראל ואומות העולם – "בני החושך". הם ראו את שאר ישראל (ובעיקר הפרושים והחשמונאים) כחוטאים ורק את עצמם כמקיימי המצוות. כתביהם מציגים את חברי הקבוצה כעוזבים את החברה – לאו דווקא מתוך פציפיזם אלא כהכנה למלחמת שמד של העולם – מהפכה עולמית שלאחריה יהוו הם את הגרעין ואת העילית של ישראל. אסור היה להם לקבל מתנות מן העולם החיצוני או לתת מתנות לקרוביהם בלי אישור הממונים וכל אדם שנכנס לחברתם צריך היה למסור את כל הונו.
לאנשי הכת בעלי המגילות היה לוח שונה מזה של שאר עם ישראל – לוח שמשי שאינו מתחשב בירח, ולפיו כל שנה היא בת 364 ימים, וכל חג חל ביום קבוע בשבוע. לפי לוח השנה שלהם הקרבת העומר הייתה ממחרת השבת שלאחר שביעי של פסח בכ"ו לחודש הראשון, ניסן, וממילא חג השבועות שחל לאחר חמישים יום חל בט"ו בסיון ובכך היה דומה לסוכות ולפסח שאף הם בט"ו לחודש. לוח זה מבוסס על הספרים החיצוניים – ספר מהלך המאורות וספר היובלים. מועדי חגי אנשי הכת היו אפוא שונים ממועדי החגים של שאר עם ישראל, וזה היה הגורם המשמעותי ביותר לפירוד בינם לבין שאר העם. כאמור, אין אף עדות על לוח שונה בתיאורי האיסיים אצל ההיסטוריונים.
החוקר פלוסר טוען שלוח זה היה מרכיב משמעותי כדי להעצים את הבידול מהציבור שהונהג על ידי הסנהדרין בירושלים כשם שראשוני הכנסייה הנוצרית שינו את היום המקודש בשבוע ודאגו שחג הפסחא לא יחול בזמן הפסח היהודי כדי להעצים את הבידול החברתי, וכשם ששינה ירבעם בן נבט את תאריך חג הסוכות מהתאריך בו חגגו בירושלים.
ההיסטוריונים סיפרו שהאיסיים התנזרו מנשים, אך בחפירות בקומראן נמצאו עצמות נשים (עם זאת, כבר יוסף בן מתתיהו מציין שיש כת אחרת של איסיים שנוהגת לשאת נשים). במגילות מדבר יהודה בכלל ובמגילת ברית דמשק וברז נהיה בפרט, נמצא דיון רחב בנשים ובמשפחות שאינו עולה בקנה אחד עם ההתנזרות המיוחסת לאיסיים.
עם זאת, מציין פלוסר כי הפציפיזם של האיסיים היה פציפיזם על תנאי ולא כפי שמתארים אותם יוסף בן מתתיהו ופילון. הפציפיזם של האיסיים היה מושתת על שנאה מוסתרת כלפי שאר ישראל וציפייה למלחמה הסופית – "מלחמת בני אור בבני חושך", שבה יושמד הרשע. ייתכן וברבות השנים איבדו חלק מהאיסיים את בסיס השנאה המוסתרת ואכן יצרו את התמונה האידילית המתוארת על ידי יוסף בן מתתיהו ופילון. במגילות מצוי דיון רחב על מאבק בני אור בבני חושך ועל מאבק של כוהן רשע בכוהן צדק, אולם באף אחד מתיאורי האיסיים אין עדות על עוינות, על מאבק או על מלחמה.
ע"ש "בני אור" נקראת חטיבה 460- "עוצבת בני אור".
הכת והנצרות
קיים דמיון בין האוונגליונים והאיגרות שבברית החדשה לבין המגילות. כמו כן, גם בקרב כת קומראן רווחו תפישות התבדלות רדיקליות מיתר היהודים והגדרה עצמית כעם ישראל האמיתי היחיד, שנבעו מתוך האמונה שהם נושאיה של "הברית החדשה" החזויה בספר ירמיהו; כותבי מגילת דמשק התייחסו לעצמם כ"באי הברית החדשה בארץ דמשק". דמיון זה הוביל חוקרים מסוימים לטעון כי ישו הנוצרי השתייך לכת תקופה מסוימת והושפע ממנה, אך חוקרים אחרים שוללים טענה זו. השערות אחרות מצאו דמיון בין רעיונותיהם לבין אלו של פאולוס, הנוקב אף הוא במושגים 'בני האור' ו'בני החושך' (הראשונה אל התסלוניקים ה' ה': אַתֶּם כֻּלְּכֶם בְּנֵי הָאוֹר וּבְנֵי הַיּוֹם לֹא בְנֵי־הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ וְלֹא בְּנֵי הַחשֶׁךְ), או בין מנהגי הטבילה שלהם למה שמדווח ביחס ליוחנן המטביל. מנהגם של האיסיים ללבוש בגדי לבן, ובייחוד בעת עבודת הקודש, מוזכר גם לגבי לנוצריםהגמרא בתלמוד בבלי מגילה, כד ע"א, מנמקת את הדרתו של העובר לפני התיבה בבגדי לבן בכך שחוששים 'שמא מינות נזרקה בו'. רש"י מפרש שם: "כומרין תלמידי ישו הנוצרי מקפידין בכך"..
הכת והמנדעיזם
לאורך השנים הועלתה הסברה שישנו קשר בין המנדעים לבין האיסיים, המבוססת הן על המקורות ההיסטוריים שמתארים את האיסיים והן על הממצאים הארכאולוגיים ובראשם מגילות ים המלח. המנדעים הם בני קבוצה אתנו-דתית בת כ-100,000 איש שמרכזה בדרום עיראק ובדרום מזרח איראן, אך בעשורים האחרונים, בעקבות רדיפות ומלחמות, התפזרה ברחבי העולם. חוקרים רבים סבורים שמקור הקהילה המנדעית בקבוצה שהיגרה מאזור ארץ ישראל לדרום מסופוטומיה במאות הראשונות לספירה. דתם של המנדעים, המנדעיזם, דוגלת בהשקפת עולם דואליסטית-גנוסטית. במרכזה, עומד טקס הטבילה, והנביא החשוב ביותר הוא יוחנן המטביל. מקור המילה "מנדעיזם" במילה הארמית "מַנְדַּע", ידע, והמנדעים מכנים את עצמם גם בשם "נצוראיא" – משורש נ.צ.ר, כלומר אלו ששומרים על ידע סודי. אב הכנסייה אפיפניוס מסלמיס השתמש במונח דומה, "נצרים", לתיאור קבוצה מסוימת בקהילת האיסיים. אפיפניוס טוען שקהילה זו הייתה קיימת עוד לפני ימיו של ישו, אמנם יש מחלוקת בקרב חוקרים האם אכן כך הדבר.
הדת המנדעית חולקת מספר עקרונות, תפיסות ומושגים עם מגילות ים המלח, והמילה "ירדנה", הקשורה כנראה לירדן, משמשת את המנדעים לתיאור אתרי טבילה. המנדעים סבורים שהם הקהילה האמיתית של בני האור, או בשפתם, "בני נהורא", מושג ששימש גם את האיסיים. "מרא דרבותא", אחד משמות האל במנדעיזם, מוזכר גם במגילה החיצונית לבראשית שהתגלתה בקומראן. המרכזיים הקהילתיים המנדעים, המכונים "בית מנדע", מתוארים בטקסטים מנדעים כ"הבית הגדול של האמת" ו"בית השלמות" – מונחים שהמקבילים היחידים אליהם נמצאו בסרך היחד. בעבר הרחוק, המנדעים השתמשו גם במונח "בחירי צדקה" כדי לתאר את עצמם. מונח זה מצוי גם בספר חנוך ובמגילה החיצונית לבראשית. בדומה לאיסיים, למנדעים אסור לחשוף את שמות המלאכים לגויים. הקברים המנדעים נבנים באוריינטציה של צפון-דרום. המנדעים מחזיקים במסורת בעל-פה לפיה חלקם היו במקור צמחוניים, והם פציפיסטיים.
ראו גם
מגילות מדבר יהודה
קומראן
פרישי מדברא
הפילוסופיה הרביעית
לקריאה נוספת
פרופ' דוד פלוסר, כת מדבר יהודה והאיסיים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985.
יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום: ד"ר י"נ שמחוני), הוצאת מסדה, 1968, ספר שני פרק ח.
יגאל ידין, מגילת המקדש, ספרית מעריב, 1990.
שמריהו טלמון, "לוח השנה של בני עדת היחד", קדמוניות 114 (תשנ"ח) עמודים 105–114
רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים ותל אביב: מכון ון-ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ט 2009.
מאיר בר-אילן, עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, י"א (תשנ"ז), עמודים 285–301
קישורים חיצוניים
פילון האלכסנדרוני (בצירוף מבוא והערות מאת מנחם שטיין), על האסיים (קטעים ושרידים), הוצאת שטיבל, תל אביב, תרצ"ז, באתר דעת
, מתוך: מחניים סב, חשוון תשכ"ב
אשכול מאמרים בנושא איסיים, אתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית:
(על מקום מושבם של האיסיים)
(תגובה לדוד עמית וג'ודי מגנס)
רחל אליאור בראיון בתוכנית לונדון את קירשנבאום, מי חיבר את מגילות מדבר יהודה?, באתר נענע 10, 16 במרץ 2009
הערות שוליים
קטגוריה:התקופה החשמונאית בארץ ישראל
קטגוריה:התקופה הרומית בארץ ישראל
קטגוריה:תולדות עם ישראל בארץ ישראל
קטגוריה:כתות זרמים וקבוצות ביהדות בתקופת בית שני
קטגוריה:קומונות | 2024-09-23T11:40:43 |
הומוס | שמאל|ממוזער|230px|ההומוס מעניק לאדמה צבע חום כהה
הוּמוּס, או רַקְבּוּבִית בעברית, (מלטינית: Humus, הוּמוּס, אדמה), הוא סך החומרים האורגניים המצויים בקרקע אשר הגיעו לנקודה יציבה ממנה לא ימשיכו להתפרק. הומוס ממוצע מכיל מינרלים חיוניים לצמחים, כגון: ברזל, אשלגן, חנקן, זרחן ומנגן, בעל חומציות נייטרלית, מכיל אנזימים ובקטריות המועילים לצמחים ומכיל ריכוז גבוה של חומצות הומיות ופולביות. חומרים אלה הכרחיים לקיומה של אדמה פורייה ממנה יכולים צמחים וגידולים חקלאיים לשאוב את המרכיבים הנחוצים לשגשוגם. הומוס יכול להישאר בקרקע במשך מאות ואלפי שנים.
בלשון הדיבור, קיים לפעמים בלבול בין מונח זה לבין המונח "קומפוסט" (בעברית: דְּשונֶת), המתייחס לתרכובת של חומרים אורגניים שעברו תהליך של פירוק ביולוגי, שבסופו המוצר המוגמר הוא הומוס המשמש כדשן.
הכנת הומוס לשימוש
הומוס נוצר באופן טבעי בעשיית קומפוסט (דשונת) ומשמש כתוסף לקרקע בעלת איכות חומר אורגני ירודה, פוריות נמוכה ומבנה חסר. יתרונות הוספת הומוס הם בין היתר: שיפור המבנה הפיזיקלי של הקרקע, שיפור יכולת ספיחת המים, אוורור טוב יותר, גיבוש תלכידים באדמות חוליות, עידוד התפתחות מהירה של מיקרואורגניזמים המועילים לצמחים, זירוז צימוח וגטטיבי (vegetative) בשלבי החיים הראשונים של הצמח.
בגלל תהליך הכנתו הארוך, הקומפוסט נקי מחיידקים מחוללי מחלות, נקי מזרעים של עשבים, פריך וחסר ריח ונוח מאוד לפיזור. הקומפוסט לא צורך חנקן בעת פירוקו ולכן אין לו תחרות עם הצמחים. בדרך-כלל רוב תהליכי הפירוק בקומפוסט מסתיימים תוך מספר חודשים ונותר בו רק הומוס יציב.
חוסר בהומוס
קבוצות למען איכות הסביבה מוחות במרץ נגד ההשפעה ההרסנית של תעשיית החקלאות המודרנית על רמות ההומוס באדמה, שנעשית באמצעות שימוש בדשנים כימיים וחומרים מזיקים אחרים שמובילים לטענתם למעגל קסמים בו נראה כי רק עזרה כימית יכולה לכאורה לאפשר גידולים חקלאיים מוצלחים.
שיטות חקלאיות אלטרנטיביות רבות מנסות לרפא את האדמה באמצעות הוספה של הומוס. שיטות שהונהגו במשך דורות במקומות מסוימים בעולם למטרה זו הביאו ללא ידיעת החקלאים לאסון. למשל, במדינות מתפתחות במזרח אסיה, נהוג להוסיף צואת אדם ישירות על אדמות הגידול כדי להעלות בהן את רמת ההומוס, דבר שמסייע לעיתים קרובות בהפצת מחלות. החקלאות האלטרנטיבית המערבית מעודדת שימוש בקומפוסט כדי להוכיח שהוספת זבל אורגני לאדמה בצורה מדעית יכולה לשקם את האדמה ולהשיב לה את רמות ההומוס המקוריות, זאת בנוסף לרצון לצמצם את כמות האשפה הנשלחת למטמנות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:חקלאות
קטגוריה:קומפוסט | 2024-05-13T13:46:30 |
אייסכילוס | שמאל|ממוזער|250px|
אַייסכילוֹס (ביוונית: Αίσχύλος; 525 לפנה"ס – 456 לפנה"ס) היה מחזאי יווני.
ביוגרפיה
ממוזער|Aeschyli Tragoediae septem, 1552
אייסכילוס נולד באלאוסיס (ליד אתונה), שם כתב את מחזותיו הראשונים ב-498 לפנה"ס, אולם יצירתו המוקדמת ביותר ששרדה היא כנראה "המבקשות מחסה", שנכתבה ב-490 לפנה"ס לערך. באותה שנה השתתף אייסכילוס בקרב מרתון, וב-480 לפנה"ס השתתף בקרב סלמיס. קרב זה היה נושא מחזהו "הפַּרְסים", שנכתב ב-472 לפנה"ס; ייתכן כי "המבקשות מחסה" נכתב לאחר מכן, כך ש"הפרסים" הוא מחזהו המוקדם ביותר ששרד.
אייסכילוס היה המוקדם שבשלושת המחזאים הטראגיים היוונים הגדולים; שני האחרים הם סופוקלס ואוריפידס. ביצירתו של אייסכילוס יש דגשים מוסריים ודתיים חזקים. לרבים ממחזותיו יש "סוף שמח" יותר מאשר אצל שני האחרים; בפרט ביצירת המופת שלו, טרילוגיית "האורסטיאה". מעבר לאיכות הספרותית של יצירתו, תרומתו הגדולה ביותר של אייסכילוס לאמנות התיאטרון הצעירה הייתה הוספת שחקן שני לסצינות. עד ימיו של אייסכילוס, ההתרחשות על הבמה כללה שחקן יחיד (שיכול לגלם מספר דמויות לסירוגין) ומקהלה יוונית.
ידוע כי אייסכילוס כתב מעל 70 מחזות; מתוכם שרדו רק שבעה (השמות להלן על-פי תרגום שלמה דיקמן):
"המבקשות מחסה" (490 לפנה"ס?)
"הפרסים" (472 לפנה"ס)
"שבעה נגד תבאי" (467 לפנה"ס)
"פרומתאוס הכבול"
"האורסטיאה" (458 לפנה"ס):
"אגממנון"
"נושאות הנסכים"
"נוטות החסד"
כיום ישנם חוקרים הטוענים כי היצירה "פרומתאוס הכבול", על אף שיוחסה לאייסכילוס עוד בימי קדם, היא למעשה יצירה של מחזאי לא ידוע מהמאה הרביעית לפנה"ס (עדיין ישנה מחלוקת בנקודה זו).
בשנת 2003 התגלה חלק ממחזה נוסף של אייסכילוס בתכריכיה של מומיה במצרים. המחזה, "אכילס", הוא חלק מטרילוגיה שעוסקת במלחמת טרויה. ידוע כי המחזה נכתב, משום שהוזכר במקורות עתיקים שונים, אולם הוא אבד למשך יותר מ-2,000 שנה.
אייסכילוס נסע רבות לסיציליה, שם שלט הרודן מג'לה. ב-458 לפנה"ס הוא נסע לשם בפעם האחרונה; על-פי האגדה המסורתית, אייסכילוס נהרג ב-456 לפנה"ס כשפרס (עוף דורס) חשב בטעות כי ראשו הקרח של אייסכילוס הוא סלע, והשליך עליו צב.
מחזות אייסכילוס בעברית
שבעת המחזות תורגמו לעברית בידי שלמה דיקמן, וראו אור בספר "שבע טרגדיות", בהוצאת מוסד ביאליק, 1965.
שבעת המחזות תורגמו לעברית בידי אהרן שבתאי, וראו אור בהוצאת שוקן.
"פרומתאוס הכבול" תורגם לעברית בידי אהרן קמינקא כ"פרומתאוס האסיר", וראה אור בספר "טראגדיות נבחרות", בהוצאת דביר, ת"ש.
"פרומתאוס הכבול" ו"הפרסים" תורגמו לעברית בידי בנציון בנשלום, וראו אור בהוצאת גזית, תש"ב.
קישורים חיצוניים
אייסכילוס, פרומתאוס האסיר, בתרגום אהרן קמינקא:
יעל רנן, ספרות המערב: אגממנון 2.1; 2.2
יעל רנן, ספרות המערב: פרומתאוס הכבול 2.3
הערות שוליים
קטגוריה:מחזאים יוונים
קטגוריה:תיאטרון ביוון העתיקה
קטגוריה:יוונים בתקופה ההלנית
קטגוריה:אתונאים מן העת העתיקה
קטגוריה:הרוגי תקיפות בעלי חיים
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-5 לפנה"ס
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-6 לפנה"ס | 2024-05-30T11:00:07 |
קה גה בה | redirect ק.ג.ב. | 2007-11-23T22:12:30 |
אינקוויזיציה (פירושונים) | 2024-08-17T18:58:27 | |
סיפורי מוש | סיפורי מוּש (ידוע גם בשם מוּש השור; ביפנית: げらげらブース物語, בהולנדית: Boes) היא סדרת אנימציה בת 52 פרקים שהופקה לטלוויזיה בין 1987 ל-1988 בשיתוף-פעולה יפני-הולנדי שמבוססת על קומיקס הולנדי בשם "Boes".
עלילת הסדרה עוקבת אחר הרפתקאותיו של החקלאי מוש השור בחוותו אשר מכילה חיות רבות ושונות, יחד עם חברו הטוב, צבי הצב וכלבו רקס.
בישראל הסדרה שודרה בדיבוב לעברית בטלוויזיה החינוכית בין השנים 1989 -1990 ובשידורים חוזרים לאורך השנים. כיום הסדרה משודרת בערוץ ג'וניור. את שיר הפתיחה בגרסה העברית מבצעים חני בודגוב וחיים פנירי.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:סדרות אנימה
קטגוריה:סדרות הנפשה הולנדיות
קטגוריה:סדרות אנימה משנות ה-1980
קטגוריה:הטלוויזיה החינוכית הישראלית - תוכניות רכש
קטגוריה:ערוץ ג'וניור: תוכניות רכש
קטגוריה:שור בתרבות
קטגוריה:בעלי חיים באמנות
קטגוריה:סבן אנטרטיינמנט: תוכניות וסדרות | 2024-09-03T00:51:01 |
פוקט | שמאל|ממוזער|250px|האי פוקט
פוקט (בתאית: ภูเก็ต) הוא אחד המחוזות הדרומיים של תאילנד והאי הגדול ביותר בה, האי שוכן בים אנדמן במרחק 862 ק"מ מדרום לבירה בנגקוק. גודלו כ-543 ק"מ רבוע והוא מאוכלס בכ-380,000 (2014) תושבים.
פוקט סיטי היא העיר הגדולה ביותר באי ובירת המחוז.
ממזרח לפוקט, על היבשה, נמצאת העיר קראבי ומדרום מזרח האי הקטנטן קו פי פי.
לפוקט חיבור יבשתי לתאילנד בדמות שני גשרים המתחברים לחלקו הצפוני, בנוסף קיים באי שדה תעופה בינלאומי (Phuket International Airport).
האי מאופיין באקלים טרופי ורובו עדיין מיוער. גידוליו המפורסמים של האי הם הקשיו והקוקוס. באי תעשיית תיירות מפותחת והוא מהווה מרכז נופש.
ב-26 בדצמבר 2004, נפגע האי קשה מגל צונאמי שנוצר בעקבות רעידת האדמה באוקיינוס ההודי, וגרם למותם של מאות תושבים ותיירים באי, ומאות אלפים נוספים ברחבי אסיה.
תיירות בפוקט
פוקט הוא אחד מאתרי התיירות הגדולים ביותר בתאילנד. הוא משמש כמרכז הבילויים של דרום תאילנד וכאחד מאתרי הנופש הפופולריים ביותר בדרום מזרח אסיה. חוף פאטונג, הממוקם בחלקו המערבי של האי, הוא מרכז חיי הלילה של פוקט ומתחרה עם העיר פאטאיה (מזרחית לבנגקוק הבירה) על המרכז הטוב ביותר לחיי לילה.
כ-90% מהתיירים הבאים לתאילנד מבלים בין 4 ימים לחודש בממוצע באי פוקט, ובאיים הסובבים אותו. עקב כך, האי פוקט הפך לרחוק מאי טרופי בתולי, בשל כמות האנשים הרבה הגודשת את חופיו מדי יום ובעיקר בחודשים דצמבר עד מרץ שמהווים את עונת התיירות בתאילנד.
ב-16 בספטמבר 2007 התרסק בפוקט מטוס נוסעים. בהתרסקות זו נהרגו 89 בני אדם, רובם תיירים, ביניהם שמונה ישראלים.
קישורים חיצוניים
חופי פוקט הטובים ביותר, באתר למטייל
קטגוריה:איים באוקיינוס ההודי
קטגוריה:תאילנד: איים
קטגוריה:תאילנד: חלוקה מנהלית | 2024-09-10T16:59:53 |
פוטבול | שמאל|ממוזער|250px|כדור פוטבול
שמאל|ממוזער|250px|משחק פוטבול
פֿוּטְבּוֹל אמריקאי (באנגלית: American football; נקרא לעיתים כדורגל אמריקאי) הוא משחק כדור וענף ספורט קבוצתי המשלב כוח, מהירות, זריזות, טכניקה ואגרסיביות במטרה להכניס את הכדור לאזור בסוף שטח הקבוצה היריבה המכונה אנד זון (End Zone). מקורו של המשחק - בדומה למשחק הכדורגל - הוא במשחקי כדור שהיו נפוצים באנגליה במאה ה-19. כדור הפוטבול אליפטי (בשפה המדעית: ספרואיד מוארך) ומחודד בשני קצותיו. המשחק הראשון התקיים ב-6 בנובמבר 1869 בניו-ברנסוויק שבניו ג'רזי, ובו התמודדה נבחרת אוניברסיטת ראטגרס נגד נבחרת אוניברסיטת פרינסטון.
המגרש והשחקנים
מגרש פוטבול הוא מלבן בגודל 360 על 160 רגל (כ-110 על 49 מטר). הצלעות הארוכות של המגרש נקראות סייד ליינס (Sidelines) והצלעות הקצרות נקראת אנד ליינס (Endlines). אלו הם גבולות המגרש. במקביל לכל אנד ליין מתוח גול ליין (Goal Line). המרחק בין שני קווי הגול ליינס הוא 100 יארד (כ-91 מטר). שני השטחים שבין כל גול ליין לבין האנד ליין הצמוד לו נקראים אנד זון (End Zone), ורוחבם 10 יארד (כ-9 מטר).
בשטח שבין שני הגול ליינס מסומנים יארד ליינס, שהם קווים המקבילים לגול ליינס ומציינים את המרחק מהגול ליין הקרוב. הקווים מסומנים במרווח של 5 יארד וממוספרים כל 10 יארד מהגול ליין ועד קו אמצע המגרש (שנמצא במרחק שווה, 50 יארד, משני קווי הגול ליינס). בנוסף, מסומנות שתי שורות של סימונים קצרים במקביל ליארד ליינס, במרחק של יארד אחד (כ-91 ס"מ) אחד מהשני. סימונים אלו נועדו לסייע במדידת המרחק שעברה הקבוצה שנמצאת בהתקפה בכל ניסיון (כפי שיוסבר בהמשך).
בקצה כל אנד זון, על קו האנד ליין, ניצבים שני עמודי שער (Goalpost) מחוברים בצורת האות האנגלית Y.
מרכז|ממוזער|250px|מגרש פוטבול
כל קבוצה מעמידה על המגרש בכל רגע נתון 11 שחקנים. מותר לבצע החלפת שחקן בכל פעם שהמשחק נעצר בין ניסיונות התקדמות, ולכן מספר השחקנים בקבוצת פוטבול גדול יחסית והשחקנים מתמחים בתפקיד מסוים במגרש.
מהלך המשחק
משחק פוטבול נמשך 60 דקות נטו והוא מחולק לארבעה רבעים בני 15 דקות כל אחד. מכיוון ששעון המשחק נעצר לעיתים תכופות במהלך המשחק, משחק פוטבול טיפוסי נמשך לפחות 3 שעות. במחצית (halftime), בסיום רבעון 2, יש הפסקה בין 12 - 15 דקות. החוקים בין הליגות בנוגע למשחק המסתיים בשוויון הם שונים; בעוד שב-NFL, משחק שלאחר הזמן הרגיל יסתיים בתיקו ילך להארכה אחת, שתיקו לאחריה יהווה את תוצאת המשחק, בקולג'ים ובליגות אחרות החוקים הם שונים.
המשחק מחולק למהלכים. בכל מהלך, רק לקבוצה אחת יש זכות על הכדור והיא נקראת הקבוצה שבהתקפה. הקבוצה שבהתקפה מנסה במסגרת המהלך להתקדם עם הכדור לכיוון האנד זון של הקבוצה היריבה.
כל מהלך מורכב מניסיונות התקדמות. כל ניסיון כזה נקרא דאון (Down). לקבוצה שבהתקפה יש 4 ניסיונות (הם "דאונס" המכונים על פי סדר First Down, Second Down, Third Down, Fourth Down) בהם על הקבוצה לעבור מרחק של לפחות 10 יארד לכיוון האנד זון של הקבוצה היריבה. כשהקבוצה שבהתקפה עוברת מרחק של לפחות 10 יארד, היא זוכה בפירסט דאון (דאון ראשון, First Down), כלומר היא מקבלת סט נוסף של ארבעה ניסיונות לעבור 10 יארד (הם אינם נצברים לדאונס הקודמים אם נשארו). אם הקבוצה שבהתקפה נכשלת להשיג פירסט דאון, כלומר לעבור 10 יארד בארבעה ניסיונות, המהלך נגמר והקבוצות מחליפות ביניהם תפקידים, הקבוצה שתקפה עוברת להגן והיריבה תעבור לתקוף מהלך שכזה נקרא turnover on downs.
כל דאון (למעט הדאון הראשון במחצית והדאון הראשון אחרי צבירת ניקוד) מתחיל בסנאפ (Snap) - שתי הקבוצות נעמדות זו מול זו משני צידי קו המגע (Line Of Scrimmage בקיצור "Los"), שהוא הקו שבו מתחיל הדאון ועליו מונח הכדור. אחד משחקני הקבוצה שבהתקפה, הסנטר, מוסר לאחור את הכדור בין רגליו לידיו של שחקן התקפה אחר, בדרך כלל הקוורטרבק.
לאחר הסנאפ, הקבוצה יכולה לקדם את הכדור בשתי דרכים:
לרוץ עם הכדור (שיטה הנקראת Rushing).
למסור את הכדור לשחקן אחר על המגרש (שיטה הנקראת Passing). לאחר המסירה השחקן שקיבל את הכדור יכול לרוץ עם הכדור. הקבוצה שבהתקפה יכולה למסור את הכדור קדימה פעם אחת בלבד בכל דאון, ובתנאי שהמוסר נמצא מאחורי קו המגע. אין מגבלה על כמות הפעמים שמותר למסור או להעביר את הכדור הצידה או אחורה.
הדאון נגמר באחד מהמצבים הבאים:
השחקן שאוחז בכדור הושלך לקרקע (פעולה הנקראת Tackle) או שהתקדמותו נעצרה על ידי שחקן מהקבוצה הנגדית (מצב המוכרז על ידי השופטים). הדאון הבא יתחיל מהקו שבו נעצר הכדור.
מסירה שלא הושלמה משום שבסיומה הכדור נמצא מחוץ לגבולות המגרש או פגע בקרקע לפני שהוא נתפס. מצב זה נקרא Incomplete Pass. הדאון הבא יתחיל שוב מקו המגע של הדאון האחרון.
הכדור או השחקן האוחז בכדור יצאו מחוץ לגבולות המגרש. הדאון הבא יתחיל מקו שבו בוצעה היציאה מחוץ לגבולות.
הקבוצה שבהתקפה צברה ניקוד.
לפני כל דאון כל קבוצה בוחרת לעצמה שיטת משחק (Play), כלומר מתאמת את התנועות והפעולות שכל שחקן יבצע בדאון הקרוב. התיאום לרוב מתבצע כששחקני ההתקפה מתכנסים ומצטופפים (Huddle) סביב הקוורטרבק אשר מקבל הוראות בקסדה ממכשירי הקשר של המאמן והסקאוטרים (אם יש כאלה, הם יושבים במקום גבוה באצטדיון, Skybox ורואים תמונה רחבה יותר), למרות זאת, בתחילת העשור השני של המאה ה-21 נצפתה מגמה הפוכה המכונה No-Huddle-Offense (מוכרת גם כ-Hurry-Up-Offense) אשר מוכיחה את עצמה כיוון שההכנות של צוות ההתקפה יותר מהירות ולא נותנות זמן לצוות ההגנה להתארגן ולבצע חילופים. לעיתים משתמשים במונח Play במקום המונח Down. מספר הצלחות של השגת First Down ברצף מכונה Drive (להבדיל מ-Drive-Block).
מהלך מסתיים כאשר:
הקבוצה שבהתקפה הצליחה לזכות בניקוד. המהלך הבא מתחיל בבעיטה של הכדור על ידי שחקן מהקבוצה שזכתה בניקוד לכיוון הקבוצה הנגדית, שלב שנקרא קיקאוף (Kickoff). כך גם מתחיל המשחק והרבע השלישי.
הקבוצה שבהתקפה ניצלה את כל הניסיונות שלה להתקדם עם הכדור (כלומר, לא הצליחה להשיג פירסט דאון בארבעה דאונס). המהלך החדש מתחיל מהנקודה שבה הסתיים הדאון הרביעי של המהלך שנכשל.
הקבוצה שבהתקפה החליטה לבעוט את הכדור לכיוון הקבוצה שבהגנה. מהלך זה נקרא פאנט (Punt), והוא מתרחש כמעט אך ורק בדאון הרביעי, כשהקבוצה שבהתקפה לא רוצה להסתכן בהעברת הכדור לקבוצה הנגדית במיקום הנוכחי (אם ייכשל ניסיונה האחרון להשיג פירסט דאון) אך נמצאת במיקום רחוק מידי לדעתה כדי להשיג ניקוד באמצעות שער שדה.
שחקן מהקבוצה שבהגנה הצליח להשתלט על הכדור תוך כדי מסירה, מהלך שנקרא אינטרספשן (Interception).
שחקן התקפה מפיל את הכדור, פעולה הנקראת פאמבל (Fumble), ושחקן הגנה משתלט עליו. בכל אחד משלושת המצבים האחרונים שתוארו (פאנט, אינטרספשן ופאמבל), השחקן של קבוצת ההגנה שהשתלט על הכדור רשאי לרוץ איתו עד שהוא נעצר על ידי שחקן מהקבוצה הנגדית, נדחף אל מחוץ לגבולות המגרש או משיג ניקוד על ידי טאצ'דאון. בכך, למעשה, מתחיל המהלך החדש.
קבוצת ההתקפה נכשלת בבעיטת שער שדה. המהלך החדש מתחיל בנקודה שממנה בוצעה הבעיטה (ובליגות מסוימות, בנקודה שבה התחיל הדאון שקדם לבעיטה), אך לפחות במרחק 20 יארד מהאנדליין.
מקרים נדירים הנקראים סייפטי (safety) וטאצ'באק (Touchback) שבהם מאבדים שליטה על הכדור בתוך שטח האנד זון.
הסתיימה מחצית (כלומר, הושלמו 30 או 60 דקות נטו של משחק).
בסיום מהלך, הקבוצות מתחלפות ביניהן בתפקידים - הקבוצה שבהתקפה עוברת להגנה והקבוצה שהייתה בהגנה עוברת להתקפה.
ניקוד במשחק
קבוצה צוברת ניקוד בעזרת המהלכים הבאים:
טאצ'דאון (Touchdown) מקנה 6 נקודות לקבוצה שבהתקפה, כאשר שחקן התקפה מצליח לחדור עם הכדור לאנד זון של הקבוצה היריבה או לתפוס מסירה בתוך האנד זון של הקבוצה היריבה.
לאחר הטאצ'דאון זכאית הקבוצה שבהתקפה לניסיון אחד נוסף, שנקרא טריי (Try). הקבוצה יכולה לבחור בין בעיטה לשער, ששווה נקודה אחת (Points After Touchdown), לבין ניסיון חדירה נוסף לאנד זון של הקבוצה היריבה, ששווה 2 נקודות (Two-Point Conversion).
שער שדה (Field Goal) מקנה 3 נקודות לקבוצה שבהתקפה, כאשר שחקן התקפה בועט את הכדור בין שני עמודי השער ומעל לקורה האופקית. הבעיטה מתבצעת כמעט תמיד ממצב נייח שבו הכדור מוחזק אנכית כשאחד מקודקודיו נוגע בקרקע. ניסיון להשיג שער שדה נפוץ במיוחד כשהקבוצה בהתקפה מגיעה לדאון רביעי והיא קרובה מספיק לשער (בדרך כלל לא יותר מארבעים יארד) או כשאין לה די זמן להשיג ניקוד על ידי טאצ'דאון.
סייפטי (Safety) מקנה 2 נקודות לקבוצה שבהגנה, כאשר שחקן התקפה מתוקל בתוך שטח האנד זון של קבוצתו זהו מצב נדיר יחסית, או כאשר הקוורטרבק זורק את הכדור ללא מטרה בשטח האנד זון שלו. בשונה ממהלכי ניקוד אחרים, לאחר מהלך זה נאלצת הקבוצה שספגה את הסייפטי להרחיק את הכדור לקבוצה השנייה.
עבירות
העונש בגין עבירה על כללי המשחק הוא בדרך כלל הזזה של הכדור לכיוון האנד זון של הקבוצה שעברה את העבירה. אם העונש המוקצב לעבירה יגרום לקירוב של הכדור ביותר ממחצית ממרחקו הנוכחי אל האנד זון, הכדור מקורב רק במחצית המרחק אל האנד זון ולא בכל המרחק המוקצב לעבירה.
מרבית העבירות גורמות לביצוע הדאון מחדש. ישנן עבירות שמבצעת הקבוצה שבהגנה שגורמות לפירסט דאון אוטומטי. ישנן גם עבירות שמבצעת הקבוצה שבהתקפה שגורמות לאובדן דאון, כלומר מבטלות את הביצוע המחודש של הדאון. אם העונש על עבירה שעברה הקבוצה שבהגנה מביא את הקבוצה שבהתקפה למצב של פירסט דאון, היא זוכה בפירסט דאון, כרגיל.
כאשר אחד השופטים מבחין בעבירה תוך כדי משחק, השופט זורק בד צהוב (שנקרא דגל או Penalty Flag) לכיוון מקום העבירה. בדרך כלל, המשחק ממשיך ובסיום הדאון הנוכחי בודקים את העבירה. הקבוצה שלטובתה נפסקה העבירה יכולה לבחור לקבל את העבירה או לוותר על העבירה ולקבל את תוצאת הדאון כפי ששוחק.
סוגי עבירות נפוצים:
False Start: שחקן התקפה שזז לאחר שהתמקם במקומו המיועד, לפני העברת הכדור לקוורטרבק. המהלך ייגמר באופן מיידי וקבוצת ההתקפה תיקנס ב-5 יארדים.
Offside: שחקן הגנה שהיה בצד הלא נכון של הכדור כשהתחיל המהלך. אם המהלך התחיל כבר, העבירה תוכרז רק אחרי שייגמר המהלך. לקבוצת ההתקפה יש את האופציה לקבל את הקנס על ההגנה שהוא 5 יארדים ולשחק את הדאון מחדש (או דאון ראשון אם 5-יארד היה מספיק לכך) או לוותר על העבירה ולקבל את תוצאות המהלך.
Holding: אחיזה לא חוקית ביריב שמונעת משחקן להגיע לכיוון הכדור או למנוע התקדמות [בהתקפה], או למנוע ממנו להגיע למחזיק הכדור [בהגנה]. הקבוצה שביצעה את העבירה תיקנס ב-10 יארדים.
Pass Interference: מגע לא חוקי לאחר 5 יארדים של התקדמות שמונעת מרסיבר לתפוס כדור. ההגנה תיקנס ב-5 או 10 יארדים, לפי חומרת העבירה. במקרים מסוימים ההתקפה תקבל את הכדור במקום שבו בוצעה העבירה.
Delay of game: אי התחלת המשחק בתוך הזמן הנקבע, ההתקפה תיקנס ב-5 יארדים באופן מיידי.
Illegal Block in the Back: שחקן התקפה דוחף שחקן הגנה מהגב, ההתקפה תיקנס ב-5 יארדים בתום המהלך.
Face Mask: אחיזה או תפיסה בפנים של שחקן בזמן ניסיון לתקל אותו. הקבוצה שביצעה את העבירה תיקנס ב-15 יארדים.
Clipping: מגן התקפה שמתקל באופן לא חוקי (מתחת לקרסול) שחקן הגנה בניסיון לשמור על מחזיק הכדור, ההתקפה תיקנס ב-15 יארדים.
Intentional Grounding ו-Illegal Forward Pass: עברות בזריקת הכדור כאשר הקוורטרבק נחסם על ידי קו ההגנה של היריבה וזורק את הכדור לאזור בו אין שחקן התקפה המיועד לקבל את הכדור. ההתקפה תיקנס ב-10 יארד והדאון נחשב (אובדן דאון).
כשיש יותר מ-11 שחקנים על המגרש הקבוצה נענשת ב-5 יארדים.
אלימות ופציעות
הפוטבול הוא משחק אגרסיבי מטבעו, ומתיר התנגשויות והתקלויות בין שחקני הקבוצות, משום כך לובשים השחקנים ביגוד מגן וקסדות מיוחדות על מנת להגן על עצמם במהלך המשחק. למרות כל אלו פציעות הן מחזה שכיח למדי במשחקי פוטבול וקבוצות המקצועניים מתחשבות בסיכויי הפציעה כאשר הן מרכיבות את סגל השחקנים. בשנת 1978 דארל סטינגלי נחבט קשה והפך למרותק לכיסא גלגלים. בעקבות כך שונו חלק מחוקי המשחק.
הפציעות והפגיעות הרבות אותם סופגים שחקני הפוטבול גורמות לתופעה מדאיגה אשר רק בתחילת המאה ה-21 הפנו אליה תשומת לב - תוחלת החיים של שחקני פוטבול מקצוענים קצרה בכעשרים שנה מתוחלת החיים הממוצעת בארצות הברית. עובדה זו מעוררת ביקורת רבה על בעלי הקבוצות ומנהלת הליגה שלא עושים מספיק על מנת לצמצם את התופעה.
העמדות
משחק הפוטבול יכול להתאים לסוגים שונים של אנשים, בין אם גבוהים, נמוכים, מלאים, רזים, מהירים ופחות מהירים וכך לכל עמדה יש את הדרישות שלה למילוי התפקיד. מכיוון שמספר החילופים אינו מוגבל וחוקי המשחק מאפשרים סגל די רחב כדי לאפשר לשחקנים להתאושש, לצורך המחשה, מנהלת הליגה של ה-NFL (הליגה המקצוענית בארצות הברית) מאפשרת לקבוצה להחזיק סגל של 53 שחקנים שיכולים להשתתף באותו משחק.
קבוצות ניצלו זאת כדי להתמקצע בכך שהתחלקו בתוכם על-מנת לבנות "צוותים מתמחים" (צוות הגנה, צוות התקפה ו-צוות קבוצות מיוחדות) בהם יהיו שחקנים לפי התאמתם לתפקיד (נתונים פיזיים וכישורים) כל אחד בתפקידו הוא (מאותה סיבה נדיר ששחקן כלשהו ישתתף בשני הצוותים של קבוצתו). ככל שלקבוצה סגל רחב יותר, כך יש לה יותר שחקנים אשר יודעים לאייש עמדה מסוימת ולתת לאחרים לנוח ולהתאושש (כאמור אין הגבלה למספר החילופים) כמו כן, בתוך כל צוות קיימים תתי-צוותים (בהתקפה: "קו-ההתקפה", "תופסים", "רצים אחוריים", ובהגנה: "קו-ההגנה", "הקו האחורי", "מגנים אחוריים"). כל קבוצה חייבת להציב על המגרש צוות בעל 11 שחקנים אשר לכל אחד מהם תפקיד מיוחד ומוגדר. שמות העמדות נקבעו לפי התפקיד ובעיקר לפי המיקום על המגרש בעת תחילת המהלך ובארצות הברית אף חייבו שמספר שחקן יהיה בטווח מסוים עבור כל עמדה.
העמדות בהתקפה (Offensive Team)
קו ההתקפה (OL - Offensive Line) - (מוכר גם כ"אנשי הקו", linemen) תפקיד קו ההתקפה הוא להגן על הקוורטרבק במהלכי מסירה וליצור חורים בהגנה עבור הרץ במהלכי ריצה. קו ההתקפה מורכב מחמישה שחקנים: הסנטר (C), במרכז, משני צדדיו שני גארדים (OG, G) ומעבר להם שני תאקלים (OT, T). מערך זה יוצר מין חומה מסביב הקוורטרבק הנקראת פוקט (כיס) - הסנטר מלפניו, המגנים התומכים בסנטר והתאקלים השומרים על צידי הקוורטרבק - כדי לאפשר לקוורטרבק להיות פנוי להפעלת הדאון. לפחות 7 שחקנים צריכים לעמוד בשורה הקדמית על קו-המגע. כלומר, אל דבוקת חמשת שחקני קו-ההתקפה יצטרפו לקו-המגע שני שחקני התקפה נוספים (בדרך כלל תופס וטייט-אנד, במרווח מהדבוקה על פי תפקידם). חמשת שחקני הקו הם שחקנים ineligible receiver כלומר שאינם רשאים לקבל מסירה קדימה מהקוורטרבק.
הסנטר (C - Center) - הוא השחקן שמתחיל כל מהלך ומעביר את הכדור לקוורטרבק. בדרך כלל הוא השחקן הכי כבד במגרש, שיוכל להגן על הקוורטרבק משחקני ההגנה המנסים להפיל אותו בעודו אוחז בכדור, מהלך שנקרא סאק (Sack). עמדת הסנטר דורשת גם יציבות וזריזות, משום שהסנטר משנה את כובד משקלו ברגע שהוא מעביר את הכדור לתחילת המהלך וברגע זה הוא הכי פחות יציב והוא חייב להחזיר את מרכז הכובד שלו בזריזות.
שמאל|ממוזער|250px|הקוורטרבק לפני מסירת הכדור
הקוורטרבק (QB - Quarterback) - עומד מאחורי קו ההתקפה ודרכו מתחיל כמעט כל דאון. לאחר שקיבל את הכדור מהסנטר הוא יכול למסור את הכדור, להעביר אותו לרץ האחורי או לרוץ איתו בעצמו. הקוורטרבק הוא מוביל ההתקפה והוא מתדרך את מהלכי קבוצת ההתקפה, בתיאום עם המאמנים.
ראנינג בק (רץ אחורי, RB, HB - Running Back) - עומד מאחורי הקוורטרבק ומתמחה בקבלת הכדור בהעברה מהקוורטרבק וריצה איתו. במקרים אחרים הוא יכול גם לבצע חסימות, לקבל את הכדור במסירה ובמקרים נדירים גם לקבל את הסנאפ ולמסור לשחקנים אחרים.
פול בק (FB - Fullback) - עומד לפני הרץ האחורי ותפקידו המרכזי הוא לפרוץ פתח בקו ההגנה לרץ האחורי, מהלך שכזה נקרא Drive-Block. לעיתים הפולבק יקבל את הכדור כדי שירוץ בעצמו.
טייט אנד (TE - Tight End) - עומד בקצה צוות "קו ההתקפה" (מימינם או משמאלם) ובצמוד אליהם ומכאן שמו. תפקידו משתנה - ייעודו הטהור הוא להשיג יארדים בריצות למרחקים קצרים, כשאינו מופעל לשם כך תפקידו לעזור לקו ההתקפה לשמור על הקוורטרבק במהלכי מסירה או ליצור "חורים" עבור הרץ האחורי שלו (Drive-Block) במהלכי ריצה.
תופס (WR - Wide Receiver) - בדרך כלל שני שחקנים, שעומדים בצדדי המגרש כאשר אחד מהתופסים חייב לעמוד בקו של קו-ההתקפה. התופס שנמצא על קו ההתקפה מכונה Split End (כיוון שעומד בקצה שורת צוות ההתקפה אך לא בצמוד אליהם) ואילו התופס השני אשר נמצא במגמה מעט אחורה מהקו של קו-ההתקפה מכונה Flanker (מאגף). תפקידם לתפוס מסירות, כולל מסירות ארוכות, ולכן עליהם לרוץ במהירות אל כיוון האנד זון תוך כדי השתחררות מהשחקן המגן עליהם.
כאשר שחקן ממוקם באמצע בין התופס (Wide Receiver) לבין צוות "קו ההתקפה" הוא מכונה Slot Receiver או בקיצור Slot: אם התופס הוא ה-Split End אזי לרוב שאותו שחקן אשר ביניהם לא יעמוד על הקו של קו-ההתקפה, ואילו אם התופס הוא ה-Flanker אזי נפוץ שה-Slot Receiver יהיה על קו ההתקפה ובמקרה שכזה הוא קרוי טייט אנד, אך אם אותו שחקן שנמצא במיקום של הטייט אנד (TE) הוא למעשה תופס נוסף (כלומר המאמן עלה עם מערך של 3 תופסים וויתר על הטייט אנד) שחקן זה יקרא Flex Receiver או בקיצור Flex. כמו כן, כאשר ה-Slot Receiver שאינו על קו-ההתקפה הוא רץ אחורי (כפי שתפקידו הוא, קרי למהלכי ריצה ולא מהלכי מסירה) הוא יקרא Slot Back. מערך ובו יש שני שחקניי Slot Back (לרוב אחד מכל צד) יכונה בשם FlexBone.שמאל|ממוזער|450px|דוגמה למערכי הקבוצות לפני הוצאת ה"סנאפ" של הקבוצה התוקפת (אשר עלתה עם צוות ההתקפה שלה) במערך הקרוי I ימני (הסופי-צמוד מימין לאנשי הקו) ניצבת מול היריבה עם צוות ההגנה שלה במערך בתצורת 4-3-4 כלומר
4 בקו ההגנה דיפנסיב ליין - 3 בקו האחורי ליינבקרס - 4 מגנים אחוריים דיפנסיב בקס
העמדות בהגנה (Defensive Team)
בניגוד לעמדות בקבוצת ההתקפה, לקבוצת ההגנה אין הגדרות מחייבות לגבי מיקום השחקנים ועמדותיהם, פרט לכך שכל השחקנים חייבים להיות בשטח קבוצת ההגנה ברגע תחילת הדאון. ההגדרות הבאות הן ההגדרות הנהוגות בקבוצות.
קו ההגנה (DL - Defensive Line) - שלושה עד שישה שחקנים שנעמדים מול קו ההתקפה. תפקידם להעסיק את שחקני קו ההתקפה על מנת לאפשר לשחקני הקו האחורי לפרוץ לכיוון הקוורטרבק וכן למנוע מהרץ להתקדם במהלכי ריצה ולהפריע לקוורטרבק במהלכי מסירה.
הקו האחורי (LB - Linebacker) - שלושה או ארבעה שחקנים העומדים מאחורי קו ההגנה. תפקידם למנוע מהרץ להתקדם אם עבר את קו ההגנה הראשון ולפרוץ דרך קו ההתקפה את הדרך לכיוון הקוורטרבק. לעיתים הם גם מהווים הגנה נוספת נגד מסירות קצרות.
מגינים אחורייםׁׁׂׂׂׂׂׂ (DB - Defensive Back) - שלושה שחקנים שתפקידם להגן מפני מסירות ולהיות המכשול האחרון בפני הרץ אם הצליח לחדור גם דרך שחקני קו ההגנה האחורי, במקרים רבים מכונים גם סייפטי (safety).
קבוצות מיוחדות
קבוצת השחקנים בכל קבוצה שמטפלת בבעיטות (קיקאוף, פאנט ובעיטות לשער שדה) נקראת "קבוצה מיוחדת" (Special Team).
העמדות בהתקפה:
בועט - תפקידו לבעוט כדורים שמונחים על הקרקע - בתחילת המשחק, אחרי שקבוצתו השיגה נקודות ובבעיטות לשער.
מרחיק - בועט את בעיטות ההרחקה של קבוצתו. הוא מקבל את הכדור במסירה כ-10 יארד מאחורי קו המגע ובועט אותו למרחק הרב ביותר כשהוא משחרר אותו באוויר מהיד לרגל (לא על הדשא).
מוסר רחוק - במקרים של הרחקות או בעיטות לשער, הוא עומד במקום הסנטר ומוסר את הכדור אחורה למרחיק או למחזיק.
מחזיק - בבעיטות לשער הכדור נמסר 7 יארד אחורה מקו המגע והמחזיק מעמיד את הכדור על הקרקע עבור הבועט. בדרך כלל המחזיק הוא הקוורטרבק המחליף או הקוורטרבק עצמו וזאת כדי להשאיר לקבוצה אפשרות לבצע הטעיה ובה לבצע מסירה במקום הבעיטה.
העמדות בהגנה:
מחזיר בעיטות פתיחה - תפקידו לתפוס את הכדור שנבעט מהקרקע בתחילת המחצית או אחרי שהקבוצה היריבה זכתה בנקודות, ולרוץ איתו הכי רחוק כדי לתת לקבוצתו עמדה טובה יותר בהתקפה.
מחזיר ההרחקות - מבצע תפקיד זהה בבעיטות הרחקה. בחלק מהקבוצות אותו שחקן מבצע את שני התפקידים ובחלקן עושה זאת אחד הרצים או התופסים של הקבוצה.
ייתכן שבמהלך חטיפת כדור מצד הקבוצה שנמצאת בהגנה, אותו שחקן הגנה יהפוך לתוקף במטרה להשיג טאצ'דאון ובמקביל, הקבוצה שהייתה בתפקיד ההתקפה תהפוך לתפקד כצוות הגנה ותנסה לעצור אותו. אם וכאשר זה יקרה, יושג "First Down" לקבוצה שחטפה את הכדור (כלומר היא זכתה ב-4 ניסיונות התקפה להשגת 10 יארדים) והמאמנים בכל קבוצה יחליפו את צוותיהם, כך שלקבוצה שאיבדה את הכדור יהיה עתה צוות שייעודו והתמחותו הוא בהגנה, ולקבוצה שזכתה בכדור יהיה צוות התקפה.
תפוצה
הפוטבול נפוץ בעיקר בארצות הברית, שם הליגה המרכזית נקראת NFL) National Football League). משחק הגמר של הליגה - הסופרבול - הוא האירוע הספורטיבי הפופולרי ביותר בארצות הברית ונצפה שם בקרוב למחצית ממכשירי הטלוויזיה במדינה וב-150 מדינות נוספות בשידור ישיר. בנוסף לליגה המקצוענית מתקיים גם פוטבול מכללות הבנוי משלוש ליגות (שלושה דרגים: Division 1, Division 2, Division 3) של ה-NCAA (הגוף המקביל לאס"א הישראלי) בו משחקות יחדיו מכללות, אוניברסיטאות ואקדמיות צבאיות. כמו כן קיימות ליגות חובבים בכל ארצות הברית עליהם אחראי (אך אינו מפעיל) הגוף הלאומי "יו.אס. איי פוטבול " הוא מלכ"ר עצמאי אשר גם אחראי על הנבחרת הלאומית ועל קורסי מאמנים.
גם בקנדה (אצלה הפוטבול הוא הספורט השני בפופולריות שלו, אחרי ההוקי קרח) נפוצות ליגות חובבנים, הליגה המרכזית המקצוענית נקראת ליגת ה-CFL בעלת חוקים מעט שונים (12 שחקנים בקבוצה במקום 11, כדור מעט גדול יותר, מגרש גדול ב-10 יארד רבוע, ושלושה דאונס). באירופה התקיימה שלוחה של ה-NFL שנקראה NFL Europa. בשנת 2007 החליטה הנהלת ה-NFL להפסיק את משחקי NFL Europa ולהתמקד בפיתוח ליגות מקומיות בארצות הברית.
בישראל
בשנת 2005 קמה ליגת פוטבול בישראל, ה-IFL ובשמה המלא: Israel Football League. בעונת 2005/2006 שיחקו שחקני ה-IFL עם ציוד מיגון חלקי אולם לאחר האיחוד עם ה-AFI (ארגון השייך לרוברט קראפט שעד אז התרכז בפלאג פוטבול) קמה ליגה בה משחקים עם ציוד מיגון מלא. בעונת 2010–2011 שיחקו בליגה שמונה קבוצות: באר-שבע בלק סווארם, ג'ודאן רבלס, הרצליה האמרס, חיפה אנדרדוגס, ירושלים ליונס, ירושלים קינגס, תל אביב פיונירס בעונת 2011–2012 הצטרפו לליגה עוד שתי קבוצות: כוכבי הצפון ופתח תקווה טרופרס. בעונת 2012–2013 הצטרפה לליגה הקבוצה האחת עשרה רחובות סילברבקס.
בנוסף לליגה הבוגרת קיימת ליגת נוער תיכונים לפוטבול אמריקאי בישראל (IHFL) המונה שנים עשר קבוצות: חיפה ראמס, קריית אונו וולבס, רמת השרון הוקס, לוחמי יהודה, כפירי ירושלים, מזכרת בתיה גורילות, נתניה שארקס, עמק יזרעאל האנטרס, להבות מודיעין, טיטאני באר שבע, עוצמה כרמיאל.
בשנת 2012 הוקמה נבחרת ישראל בפוטבול.
ליגות פוטבול
ליגות פעילות
IFL - הליגה הישראלית הרשמית.
NFL - הליגה הלאומית האמריקאית.
CFL - הליגה הקנדית. בעלת חוקים מעט שונים מהפוטבול שמשוחק ב-NFL.
AFL - הליגה לאולמות סגורים.
LAF - הליגה הרוסית.
ליגות שכבר לא קיימות
XFL - ליגת פוטבול אמריקאית שפעלה בשנת 2001
AFL - ליגת פוטבול אמריקאית שהתאחדה עם ה-NFL (ניתן לשייך אותה למחוז ה-AFC ב-NFL)
WFL - ליגת פוטבול אמריקאית שפעלה בין השנים 1974–1975
USFL - ליגת פוטבול אמריקאית שפעלה בין השנים 1983–1985
AAFC - ליגת פוטבול אמריקאית שפעלה בין השנים 1946–1949. שתי קבוצות מליגה זו משחקות מאז ב-NFL
ראו גם
פוטבול - מונחים
רוגבי
פוטבול דגלים
קישורים חיצוניים
מדריך העמדות בפוטבול, וואלה
חדשות פוטבול, וואלה!
טאצ'דאון - במה לפוטבול אמריקאי בישראל
פוטבול אמריקאי - מדריך לכללי המשחק, אסטרטגיה, עמדות ומונחים.
המדע של הפוטבול מתוך מגזין סיינטיפיק אמריקן
אדום, לבן, וכחול-לבן - בלוג של ספורט אמריקאי בעברית
"מדריך פוטבול למתחילים" - סרטון קצר בעברית המסביר את חוקי המשחק בשפה קלה קלילה וידידותית, מאת אדי טדמן, 5 פברואר 2011
עקרונות הגנה בסיסיים
הערות שוליים
*
קטגוריה:משחקי כדור
קטגוריה:ספורט קבוצתי
קטגוריה:ארצות הברית: ספורט
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות | 2024-09-03T13:38:49 |
רצח קנדי: החשודים | הפניה רצח ג'ון קנדי#החשודים | 2024-07-22T23:49:07 |
משה איסרליש | שמאל|ממוזער|250px|מצבת קברו של הרמ"א בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב שבקז'ימייז' (הרובע היהודי בעיר), 2016
שמאל|ממוזער|250px|בית כנסת הרמ"א בקז'ימייז'
רבי משה איסרלישׂ, הידוע בכינויו הרמ"א (אדר א' ה'ר"ץ, 22 בפברואר 1530 – י"ח באייר ה'של"ב, 10 במאי 1572), היה מגדולי הפוסקים, ראש ישיבה, דיין, מקובל ופילוסוף. פסקיו התקבלו להלכה ולמעשה לדורות בכל מדינות אשכנז ופוליןשו"ת "חכם צבי" סימן סא, שו"ת "תשובה מאהבה" יורה דעת סימן ש"כ..
חיבר חיבורים רבים בהלכה וכן חיבורים הגותיים, אך מפעלו הגדול, שסמכותו הוכרה לדורות בקרב יהודי אשכנז, הוא כתיבת ההגהות על "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו, הגהות שזכו לכינוי "המפה". חשיבותו של חיבור זה היא בהתאמות שהוא עורך לפסיקות השולחן ערוך, על-פי המסורות של קהילות אשכנז.
תולדות חייו
נולד לרבי ישראל איסרל, עשיר גדול ומראשי הקהילה, ולמלכה (בת-דודתו של מהר"ם מפדואה) בקרקוב (קז'ימייז') שבדרום ממלכת פולין. הוסמך לרבנות בגיל 13, ולמד בישיבה אצל רבי שלום שכנא מלובלין, שם נחשב לעילוי שבין תלמידי הישיבה, והיה לתלמידו המובהק. לאחר שרבו לקחו כחתן לבתו, הרמ"א שב לעיר הולדתו קרקוב.
בשנת שי"ב (1552) הרמ"א הקים בקרקוב ישיבה גדולה, שמשכה אליה מאות תלמידים מכל רחבי אירופה. הרמ"א עמד בראש בישיבה במשך כעשרים שנה, ובהיותו עשיר תמך ביד רחבה בתלמידיו. משנת שי"ג (1553) כיהן כראש בית דין קרקוב, אלא שבענוותנותו חתם את שמו אחרון לאחר הדיינים רבי יוסף כץ ורבי משה לנדאו.
בשנת ה'שי"ב נפטרה אשתו הראשונה ממגפה. הוא נשא לאשה את בתו של ר' מרדכי כ"ץ (אחותו של רבי יוסף כץ בעל ה'שארית יוסף'). לפי גרסה אחרת הרמ"א נשא לאשה את מרת קרענדל, בתו של רבי משה עברליש, מחשובי קרקוב וחמיו של בעל השארית יוסף.
הרמ"א נודע כלמדן מופלג, ובהיותו בגילאי העשרים, הקהילה היהודית בקרקוב מינתה אותו לרבה. בימיו יהדות פולין שגשגה מאוד, ואף זכתה לאוטונומיה רוחנית, כלכלית, תרבותית ומנהלית.
סמכותו בהלכה לא נצטמצמה לקרקוב או לפולין, אלא לכל עדות אשכנז. הוא נשא ונתן בענייני הוראה עם קרוביו מהר"ם מפדובה ובנו רבי שמואל יהודה קצנלנבוגן, עם קרובו המהרש"ל (שהיו כותבים איש לרעהו באהבה ובכבוד, ורק בסוף ימיו נחלקו), ועם רבי יוסף קארו. והשיב לשאלות חכמים מקהילות קרובות ורחוקות.
שנת לידתו ופטירתו
בחיבור "טורי זהב" על שולחן ערוך נכתב כי הרמ"א נפטר בשנת של"ג בל"ג בעומר, אולם תלמידו של הרמ"א רבי דוד גנז כותב בספרו "צמח דוד", וכן כתב יחיאל מתתיהו צונץ בספרו "עיר הצדק" על פי הרשום במצבה, כי נפטר בשנת של"ב (1572).
ידועה האגדה לפיה הרמ"א חי 33 שנה, נפטר בל"ג בעומר (היום השלושים ושלושה בספירת העומר שחל בי"ח באייר) וחיבר שלושים ושלושה ספרים, וכן מובא בקונטרס בית ישראל על ספר חכמת אדם.
לעומת זאת כותב תלמידו בספר צמח דוד שהרביץ תורה בעיר קרקוב "כמו עשרים שנה", וכן הוכיח צונץ מדברי הרמ"א שמעיד על עצמו כי כיהן כרב העיר בשנה שלאחר פטירת אמו, וכפי שמופיע בלוח הזיכרון בבית הכנסת החדש בקרקוב, נבנה בית הכנסת מכספי עזבונה של אם הרמ"א בשנת שי"ג (1553). לכן לא ניתן לאחר את לידתו אחרי שנת ה'ר"צ (1530).
כך גם מסקנתו של רבי אפרים זלמן מרגליות בספרו מעלות היוחסין, שדן שם באריכות בגיל הסתלקותו ובמשפחתו של הרמ"א. הוא מציין שאמנם נפטר בצעירותו, אך לכל הפחות יש לומר שהתקרב לגיל 40 ומסתבר שנולד בסביבות ה'ר"צ. יתרה מכך הרמ"א כבר חותם על חרם בשנת ה'ש"י, הרי שכבר היה רב עיר בשנה זו.
הרמ"א נקבר בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב, קברו שוכן מאחורי בית כנסת הרמ"א בקרקוב ונמצא במרחק של שני מטרים מחלון עזרת הנשים. על מצבתו נכתב: "ממשה ועד משה לא קם כמשה בישראל".
במשך מאות שנים, מדי שנה בשנה, בל"ג בעומר, יום פטירתו, היו נאספים אלפי יהודים מפולין ומגליציה על קברו של הרמ"א כדי להתייחד עם זכרו ולהתחמם לאור תורתוהרב ד"ר אשר זיו, רבינו משה איסרלש (הרמ"א) זצ"ל., ורבה של קרקוב היה נושא דרשת מוסר.
משפחתו
לרמ"א היו שלוש בנות ובן אחד.
בתו, דרעזיל נישאה לרבי שמחה בונם מייזלס. בנו של רבי שמחה בונם היה רבי יצחק בונמ'ס מפינסק, אביו של רבי משה אב"ד לובלין בעל "מהדורא בתרא" חתן המהרש"א.
תלמידיו
לרמ"א היו תלמידים רבים, בהם:
רבי יהושע ולק בעל הסמ"ע
רבי מרדכי יפה בעל "הלבושים"
רבי מנחם דוד ב"ר יצחק
רבי אברהם הורוביץ אבי השל"ה
רבי בנימין סלניק בעל "משאת בנימין"
רבי יהודה ליב חנליש
רבי דוד גנז בעל "צמח דוד"
חיבוריו
שמאל|ממוזער|250px|הכיתוב שעל גבי מצבתו (2016)
בשני מפעלי החיבור ההלכתיים הגדולים שלו, מצא הרמ"א שרבי יוסף קארו הספרדי הקדימו. ראשית בחיבור מקיף על ספר ארבעה טורים, הוא "דרכי משה", שבא לכתוב בקצרה את חידושי הפוסקים והתשובות ביחד. במהלך הכתיבה נודע לרמ"א כי רבי יוסף קארו כתב חיבור דומה ואף שאפתני יותר, הלא הוא ה"בית יוסף". בעקבות ידיעה זו שינה הרמ"א את מתכונת הכתיבה של ה"דרכי משה" וקיצר אותה. בשלב השני ביקש הרמ"א להוציא חיבור פסקני וקצר יותר של "דרכי משה", אולם גם אז נודע לו שרבי יוסף קארו הקדימו, בכתבו את ה"שולחן ערוך".הקדמה לדרכי משה
המפה
משרבה פרסומו של השו"ע, אף כי זכה להתנגדות רבה באירופה, פרסם הרמ"א בש"ל את הגהותיו על חיבורו הגדול של הרב קארו, הידועות כ"המפה" ומוסיפות במקום שפסיקתה ומנהגיה של יהדות אשכנז חולקים על פסיקת ה"שולחן ערוך". מחלוקת זו נובעת הן מהמעמד החשוב של המנהג באשכנז, בעוד רבי יוסף קארו פסק לפי כללים, והן עקב הבדלים בין הפסיקה שזכתה לרוב בין שלושת עמודי ה"שולחן ערוך", הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, לבין הפסיקה באשכנז ופולין שהושפעה מפוסקים נוספים, כמו בעלי התוספות. על מחויבות האשכנזים לאורך הדורות לפסיקותיו של הרמ"א נודעת אמרת החת"ם סופר: .
לאחר מותו נוספו להגהות מראי מקומות וביאורי מילים הנראים כחלק מדברי הרמ"א, אך למעשה לא נכתבו על ידו.
בימי חייו ספג ביקורת לא מעטה מפוסקי אשכנז על כך שהעדיף את מנהג פולין והזניח את המקובל במרכז אירופה. רבי חיים בן בצלאל מחה על כך "שכמו כן הוא הכרח גדול להודיע חילופי מנהגי בני אשכנז ממנהגי מדינת פולין שאם הרב לא רצה לבטל מנהגו מפני מנהג ארץ ישראל, כל שכן שאין לבני אשכנז לבטל מנהגם מפני מנהג מדינת פולין וכן כתב בתשובת מהרי"ל בסי' ק' בשם הרא"ש שאין לבטל מסורת אשכנז בשביל שאר מדינות כי התורה ירושה להם לאשכנזים מימות החורבן... והנה הרב עצמו לא כתב בהקדמת ספרו רק ממנהג בני מדינתו ולא זכר מנהג אשכנז כלל."
הרמ"א כפילוסוף
בספר "תורת העולה" הציג הרמ"א פרשנות פילוסופית ייחודית להלכות בית המקדש. לצד נטייתו לפילוסופיה, האמין הרמ"א גם בקבלה וראה אפשרות ליצור הרכבה בין שני התחומים הנלחמים לכאורה זה בזה, כלומר בין הספירות בקבלה לבין תורת התארים הפילוסופית. זאת, תוך עירוב שני תחומי הידע באסטרונומיה, תוך ניתוח מידות המקדש והקורבנות כמקיימים זיקה הן עם מבנה העולמות העליונים, והן עם מבנה ה'אקלימים' והיא 'גלגלים'.
בעניין אחר כתב על מחלוקת מסוימת שבין המקובלים והפילוסופים כי "אלו ואלו דברים חיים", תוך טענה כי "חוכמת הקבלה היא חוכמת הפילוסופיה רק שבשני לשונות ידברו". האמין בספר הזוהר, ולימד אותו, לצד מורה הנבוכים, בישיבתו, אך לא פסק לפיו.
הרמ"א כמקובל
ספריו
תורת חטאת - על דיני איסור והיתר, ספר זה נדפס עם פירושים רבים. רבי חיים בן בצלאל אחי המהר"ל חיבר את ספר ויכוח מים חיים להתווכח איתו ורבי יוסף שאול נתנזון יצא להגנתו בספר "תורת משה". התורת חטאת אף הותקף בחריפות על ידי המהרש"ל.
דרכי משה - חיבור על ספר ארבעה טורים הכולל את קיצור דברי הבית יוסף, דברי פוסקים נוספים שלא הובאו בבית יוסף, ואת הכרעותיו של הרמ"א עצמו. את הגהותיו בשולחן ערוך כתב הרמ"א על פי ספר זה.
שו"ת הרמ"א - תשובותיו בענייני הלכה, וכן דרשה לסיום מסכת במהדורות הראשונות בספר מובאות גם תשובות מהרש"ל ומהר"ם פאדובה.
תורת העולה - ספר מחקר פילוסופי בטעמי בית המקדש והלכות קורבנות.
מחיר יין - נכתב בימי גלותו בשידלוב כמשלוח מנות לאביו, פירוש סימבולי על מגילת אסתר, המדמה את היצר הרע להמן ומבאר את דרך ההתמודדות של האדם עמו.
פירוש על אגדות הש"ס - הספר אבד.
חידושים על הש"ס - נשארו רק קטעים.
הערות לספרים
בנוסף לספריו, כתב הערות לספרים רבים, בהם:
הערות לספר הזוהר, לספר המרדכי, לספר יסוד עולם המובא בספר יוחסין, לסדר הגט, לספר איסור והיתר,הגהות אלו במהדורות הרגילות לפירוש המזרחי,נדפס גם בחומש עם פרוש העמק דבר תש"ל סוף חלק א וכן כתב הערות למורה נבוכים, ומפרשו האפודי, לספר 'מהלך הכוכבים' שהיה ספר הלימוד הקלאסי באותה תקופה ללימודי אסטרונומיה, ולספר 'עיון הכוכבים המשרתים' שניהם מאת ג'ורג' פורבאך.
לקריאה נוספת
הרמ"א
אשר זיו, רבינו משה איסרליש (רמ"א), הוצאת ישיבה אוניברסיטה, ניו יורק תשל"ב.
יהושע הורוביץ, רבי משה איסרליש - הרמ"א, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974.
יונה בן ששון, משנתו העיונית של הרמ"א, הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ"ד.
דוד ויסברוד (הלחמי), ארזי הלבנון, ע' 16-9, תל אביב תשט"ו.
בן ציון כ"ץ, רבנות, חסידות, השכלה, ע' 28-14, תל אביב: אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשט"ז.
מאיר צש'רנסקי, העבר הישראלי, כרך ה', ע' סד-סו, תל אביב: בית יעקב תש"כ?.
עמנואל בר, שרי האלף, ע' 26-21, תל אביב תשס"ד (2004).
איסר קליגר, רבי משה איסרליש - הרמ"א, הליכות, תשרי תשל"ג, ע' 19-20.
רקע
יעקב אלבוים, פתיחות והסתגרות: היצירה הרוחנית-הספרותית בפולין ובארצות אשכנז בשלהי המאה השש-עשרה, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1990.
אברהם מאיר רפלד, "הלכתא כברתאי" אצל חכמי אשכנז ופולין במאות הט"ו-ט"ז: מקורות וספיחין, סידרא, כרך ח (תשנ"ב), ע' 140-119.
קישורים חיצוניים
ספריו
תורת העולה ומחיר יין בוויקיטקסט, טקסט מלא
על הרמ"א ותורתו
ש. א. הורודצקי, לקורות הרבנות, ע' 116-81, ורשה: תושיה תרע"ד. (באתר היברובוקס)
ש. א. הורודצקי, שלוש מאות שנה של יהדות פולין, ע' 36-21, תל אביב: דביר תש"ו.
יחיאל מתתיהו צונץ, תולדות הרמ"א, ובירור שנת לידתו ופטירתו, עיר הצדק, למברג 1874, באתר אוצר החכמה
דביר ורשבסקי, 'זאת תורת העולה'- אמונת החידוש במשנתו של רמ"א, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כו, תשפ"א, עמ' 185–216
שלמה אנגלארד, כתב יחוס עתיק לצאצאי משפחות הרמ״א והש״ך, ישורון, חלק יג עמ' תשי"א
הערות שוליים
*
קטגוריה:פילוסופים יהודים פולנים
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:ראשי ישיבה פולנים
קטגוריה:רבנים פולנים
קטגוריה:קרקוב: רבנים
רמ"א
קטגוריה:פרשני הטור
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה: ראשוני האחרונים
קטגוריה:פרשני מגילת אסתר
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב
קטגוריה:מחברי ספרי הלכה
קטגוריה:ילידי 1530
קטגוריה:נפטרים ב-1572 | 2024-10-20T03:28:21 |
אולימפיאדת אתונה (2004) | אולימפיאדת אתונה (2004) היא האולימפיאדה ה-28 בעת החדשה, והיא נמשכה 17 ימים, מ-13 באוגוסט עד 29 באוגוסט 2004. השתתפו בתחרויות 10,625 ספורטאים מ-201 מדינות וטריטוריות. אלו המשחקים הראשונים בהן כל המדינות החברות באומות המאוחדות משתתפות בו.
אתרי אולימפיאדת אתונה (2004)
לכבוד המשחקיים האולימפיים נבנו 4 מתחמי ספורט ענקים.
אירועים בולטים
אתלטיקה
נשים
ורוניקה קמפבל-בראון מג'מייקה זכתה ב-3 מדליות, 2 מדליות זהב בריצת 200 מטר ובריצת שליחות 4x100 מטר ומדליית ארד בריצת 100 מטר.
קלי הולמס מאנגליה השלימה דאבל כשזכתה בריצות ל-800 מטר ול-1500 מטר.
גברים
הישאם אל גרוז' ממרוקו השלים דאבל כשזכה בריצות ל-1500 מטר ול-5000 מטר.
ג'רמי וורינר מארצות הברית זכה בשתי מדליות זהב, בריצת 400 מטר ובריצת שליחים 4x400 מטר.
ג'סטין גאטלין מארצות הברית זכה ב-3 מדליות אחת מכל סוג. הוא זכה במדליית זהב בריצה היוקרתית ביותר ל-100 מטר.
רוברט קוז'ניובסקי מפולין זכה בפעם השלישית ברציפות בתחרות הליכה ל-50 ק"מ.
ליו שיאנג מסין זכה במדליית זהב בריצת 110 מטר משוכות לאחר שהשווה את שיא העולם והיה לאתלט גבר מסין הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית.
כדורגל
נשים
נבחרת ארצות הברית בכדורגל לנשים זכתה במדליית הזהב לאחר ניצחון במשחק הגמר על נבחרת ברזיל 1-2. במדליית ארד זכתה נבחרת גרמניה לאחר ניצחון על נבחרת שוודיה 0-1.
גברים
נבחרת ארגנטינה בכדורגל לגברים זכתה במדליית הזהב לאחר ניצחון במשחק הגמר על נבחרת פאראגוואי 0-1. במדליית ארד זכתה נבחרת איטליה לאחר ניצחון על נבחרת עיראק 0-1.
כדורסל
נשים
נבחרת ארצות הברית בכדורסל לנשים זכתה במדליית הזהב לאחר ניצחון במשחק הגמר על נבחרת אוסטרליה 63-74. במדליית ארד זכתה נבחרת רוסיה לאחר ניצחון על נבחרת ברזיל 62-71.
גברים
נבחרת ארגנטינה בכדורסל לגברים זכתה במדליית הזהב לאחר ניצחון במשחק הגמר על נבחרת איטליה 69-84. במדליית ארד זכתה נבחרת ארצות הברית לאחר ניצחון על נבחרת ליטא 96-104.
שחייה
נשים
נטלי קוגלין מארצות הברית זכתה ב-5 מדליות, 2 מדליות זהב, 2 מדליות כסף ומדליית ארד אחת.
אינגה דה ברוין מהולנד זכתה ב-4 מדליות, מדליית זהב אחת, מדליית כסף אחת ו-2 מדליות ארד.
פטריה תומאס מאוסטרליה זכתה ב-4 מדליות, 3 מדליות זהב ומדליית כסף אחת.
ג'ודי הנרי מאוסטרליה זכתה ב-3 מדליות זהב, כולל במשחה היוקרתי ל-100 מטר חופשי ובשני משחי שליחות, 4x100 מטר חופשי ו-4x100 מטר מעורב, תוך כדי שבירת שיא עולם בכל אחד מהם.
גברים
מייקל פלפס השחיין מארצות הברית בניסיון לשבור את שיא צבירת מדליות זהב באולימפיאדה אחת ( מארק ספיץ מארצות הברית זכה במינכן 1972 ב-7 מדליות זהב), זכה אומנם ב-8 מדליות, אך מהן היו 6 מדליות זהב ו-2 מדליות ארד. הוא קבע שיא עולם אישי, במשחה ל-400 מטר מעורב אישי.
איאן ת'ורפ מאוסטרליה זכה ב-4 מדליות מהן 2 מדליות זהב במשחים ל-200 ול-400 מטר חופשי, מדליית כסף ומדליית ארד.
ארון פירסול מארצות הברית זכה ב-3 מדליות זהב, במשחי הגב ובמשחה השליחים 4x100 מטר מעורב בשיא עולם חדש. במהלך משחה השליחים הוא קבע שיא עולם חדש במשחה ל-100 מטר גב.
טבלת מדליות
ממוזער|מדליית כסף אולימפיאדת אתונה 2004
עשר המדינות אשר זכו במירב המדליות:
מיקום מדינהזהבכסףארדסה"כ 1 ארצות הברית 35 39 29 103 2 סין32171463 3 רוסיה 27 27 38 92 4 אוסטרליה 17 16 16 49 5 יפן 16 9 12 37 6 גרמניה 14 16 18 48 7 צרפת 11 9 13 33 8 איטליה 10 11 11 32 9 קוריאה הדרומית 9 12 9 30 10 הממלכה המאוחדת 9 9 12 30 15 יוון (מארחת) 6 6 4 16 סך הכול 301 301 327 929
המשלחת הישראלית
לאולימפיאדה זו, שלחה ישראל 36 ספורטאים והתחרתה במספר שיא של ענפים עד אז, 14 במספר. לראשונה השתתפו ספורטאים ישראלים בטניס שולחן, טאקוונדו ושחייה אמנותית.
במהלך האולימפיאדה הצליח נציג ישראלי לזכות לראשונה במדליית זהב. היה זה שייט המיסטרל גל פרידמן, מחזיק מדליית הארד מאולימפיאדת אטלנטה. פרידמן, אשר רק שנתיים קודם לכן זכה באליפות העולם באותו ענף, הצליח להאפיל על מתחריו לענף ולהביא להשמעת המנון התקווה בפעם הראשונה במשחקים האולימפיים. בנוסף לפרידמן, אריק זאבי, אז 3 פעמים אלוף אירופה, זכה במדליית ארד בענף הג'ודו (עד 100 ק"ג), והביא לישראל מדליה שנייה באולימפיאדה באתונה.
כמו כן, אודי וקס, הג'ודוקא, היה מעורב בעל כרחו בתקרית דיפלומטית קטנה כאשר בסיבוב הראשון יריבו האיראני, אראש מירסמאלי, לא התייצב לקרב והפסיד הפסד טכני. האירני טען כי הוא פרש כהזדהות עם הסבל הפלסטיני, אך כנראה פרישתו באה לאחר לחצים מצד הממשל האיראני שגם הבטיח לו 115,000 דולר פיצוי כבונוס על המעשה. פסילתו של מירסמאלי הביאה את אודי לסיבוב השני בו הפסיד נגד עמר מרידייה מאלג'יר.
ראו גם
יהודים באולימפיאדת אתונה
המשחקים הפאראלימפיים אתונה (2004)
קישורים חיצוניים
אתר הוועד האולימפי
*
2004
קטגוריה:2004 בספורט
קטגוריה:אתונה: תחרויות ספורט
קטגוריה:אתונה: היסטוריה
אתונה
קטגוריה:יוון: העת החדשה
קטגוריה:2004 ביוון | 2024-08-03T22:46:19 |
טאי-קוו-נדו | הפניה טאקוונדו | 2011-10-01T06:39:31 |
יוהנס רויכלין | שמאל|ממוזער|300px|רויכלין בקרב דמויות בולטות בנות זמנו, תחריט אנטי-קתולי, שטרסבורג, 1521
שמאל|ממוזער|150px|"De arte cabbalistica", הגנאו 1530, עמוד השער עם סמלו של רויכלין
יוהנס רויכלין (בגרמנית: Johannes Reuchlin; 29 בינואר 1455 פפורצהיים – 30 ביוני 1522 שטוטגרט, נודע גם בתור יוהאן רויכלין ובכינויו היווני קפניון) היה פילוסוף והומניסט גרמני, מראשי ההבראיזם, החקר הנוצרי של העברית והיהדות.
רויכלין, ממנהיגי ההומניסטים הגרמניים, הנהיג במערב אירופה את לימודי היוונית העתיקה ובעיקר את לימודי העברית, ויחד עם מרטין לותר, ופיליפ מלנכתון היה ממקדמיה של הרפורמציה, אף שבשנת 1520 הכריז שהוא מתנגד לה. רויכלין היה מראשוני ההבראיסטים של העת החדשה המוקדמת, והיה ממייסדי תורת הקבלה הנוצרית. הוא היה ממקדמי לימודי העברית באוניברסיטאות השונות באירופה. הוא שימש כיועץ לדוכס אברהרד מווירטמברג, כאשר את ידיעותיו בעברית רכש ממספר מורים יהודים. ביניהם קלמן, ולאחר מכן יעקב לואנס - רופאו של הקיסר פרידריך השלישי, שבחצרו שהה רוכלין פרק זמן. בהמשך למד רוכלין אצל המלומד רבי עובדיה ספורנו ואף הושפע מגישתו הקבלית של פיקו דלה מירנדולה.
רויכלין ידוע גם בשל הטקסט שכתב "המלצות האם להחרים להשמיד ולשרוף את כל ספרי היהודים", בשנת 1510, לבקשת הקיסר הרומי הקדוש. היה זה בעיצומו של קרב פנים נוצרי שניטש סביב השאלה - האם לשרוף את כל הספרים היהודיים. טקסט זה מהווה ציון דרך בהיסטוריה של יחסי יהודים נוצרים, במסגרתו הגן המלומד הנוצרי על זכות היהודים לשמור על ספריהם ולגור בקרבת נוצרים. באותה העת מצוי היה רויכלין עצמו, בשל הגנתו על היהודים, בעיצומה של מערכה אישית וציבורית. זאת במסגרת מה שמכונה "מלחמת הספרים", שהתנהלה מול המלומד יוהנס פפרקורן, במהלכה רויכלין אף עמד למשפט אינקווזיטורי.
נעורים ולימודים
רויכלין נולד בפפורצהיים, בצפון היער השחור (כיום במדינת המחוז באדן-וירטמברג) כבנו של מנהלן במנזר. בגיל 15 נרשם לאוניברסיטת פרייבורג, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר של המנזר הדומיניקני בפפורצהיים. בפרייבורג למד דקדוק, פילוסופיה ורטוריקה.
בשנת 1477, לאחר שהוענק לו תואר מגיסטר ארטיום, התחיל בפעילותו האקדמית.
בעיר אורליאן אשר בחבל הלואר בצרפת למד את השפה היוונית על בוריה, התחיל בלימודי משפטים והוענקה לו "ליצנציאט" - תעודת הוראה במוסדות ההשכלה של הכנסייה הקתולית. בשנת 1481 מונה ליועץ ומרצה בחצרו של אברהרד הראשון דוכס וירטמברג, בשטוטגרט.
בחודשים פברואר עד אפריל 1482 ליווה את הדוכס בנסיעתו לרומא. שם נשא ונתן עם האפיפיור סיקסטוס הרביעי על הקמתה של אוניברסיטת טיבינגן, שאותה הקים הדוכס כבר בשנת 1477.
ממוזער|183x183 פיקסלים
בשנת 1484 זכה לתואר "דוקטור למשפט הקיסרי". בשנים 1496–1499 היה יועצו של הדוכס של באדן. בשנת 1499 שב לווירטמברג, ומונה לשופט בטיבינגן, משרה שבה החזיק עד 1513. רויכלין נאלץ לעזוב את דוכסות וירטמברג פעמים רבות בגלל מלחמות שפרצו, ותחת זאת בחר ללמד בשנים 1519–1521 יוונית עתיקה ועברית באוניברסיטה של העיר אינגולשטאדט. לאוניברסיטת טיבינגן שב רק שנה לפני מותו.
בשנת 1513 הוא הועמד למשפט של אינקוויזיציה במיינץ. בהמשך המשפט הועבר לרומא. במאבק משפטי זה הוא נעזר ביעקב פרובנציאלי שהיה מקורב לאפיפיור. המשפט הסתיים בשנת 1516 בניצחון של יוהנס רויכלין.
לימודי העברית - ההבראיזם בגישתו של רויכלין
יוהנס רויכלין היה ממייסדי ומקדמי ההבראיזם בעת החדשה המודרנית. כמלומד הוא חקר והעמיק בלימודי העברית בשני אופנים. הראשון - מחקר פילולוגי ובלשנות עברית תוך ביסוס "כלי עבודה" ראשונים ללימוד עברית. השני - לימודי מדעי היהדות ועמם לימוד פרשנות יהודית, בדגש על לימוד הקבלה. היסטוריונים שונים, רואים באופן השני (ובו לימוד הקבלה ומדעי היהדות) כאחד הדברים שהובילו את רויכלין לגבש דעה חיובית על היהדות, זו שבהמשך תשחק מרכיב חשוב בהגנתו על ספרי הקודש היהודיים.
רויכלין היה נוצרי אדוק ולימוד העברית על ידו נבע מרצון לחזק את האמונה הנוצרית. הוא, בדומה לתאולוגים נוצרים אחרים שקדמו לו, האמין בחשיבותה של "האמת העברית", שהייתה כאמור מרכיב חשוב בתפיסה הנוצרית. במסגרת תפיסתו ההבראיסטית של רויכלין, הוא האמין בחזרה אל “האמת העברית” בעבור התאולוגיה הנוצרית. הוא החל לפקפק בתרגום התנ"ך של הירונימוס - הוולגטה (שהנצרות האירופית השתמשה בו בצורה אינטנסיבית ובלעדית). הוא טען שאין כמו קריאה בתנ"ך, בטקסט היהודי עצמו. גישה זו, כאמור, לא הייתה חפה ממאפיינים הומניסטים, שקראו להסתמכות על מקורות בשפת המקור (ad fontes) וביזו הסתמכות תרגומים מאוחרים.
לעברית וללימודי היהדות נחשף במסעו השני לרומא בשנת 1490 הכיר רויכלין בפירנצה את פיקו דלה מירנדולה, אשר חשף בפניו את עולם הקבלה, ועורר את עניינו בשפה העברית. רק בשנת 1492 עלה בידו של רויכלין למצוא מורה לשפה, יעקב בן יחיאל לואנס, רופאו האישי של פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. מאותה העת הפך לתלמיד חרוץ של השפה העברית, ובמהלך שהותו השלישית ברומא בשנים 1497–1499 בשליחות הדוכס מבאדן, למד עברית מפי רבי עובדיה ספורנו, פרשן המקרא החשוב. לימודי העברית הביאוהו להתעניין בתלמוד ובקבלה.
רויכלין היה מומחה ליוונית ולעברית, שאותה רכש בסיועו של רבי עובדיה ספורנו. מחקריו הדקדוקיים והפילולוגיים היוו בסיס למלומדים אחרים. בין השאר, הוא רשם בתווים שירים מבתי הכנסת בגרמניה (מתוך אמונה שמוצאה של מוזיקת בתי-הכנסת בשירת הלוויים בבית המקדש), וכתביו הם המקור היחיד שבידינו כיום למוזיקה יהודית מאותה תקופה.
ספרו “Rudiments of Hebrew” היה בבחינת פריצת דרך במספר מובנים. ראשית, היה זה ספר העברית הראשון שנכתב עבור נוצרים, שנית הוא היה פורץ דרך ככתב הומניסטי (שנכתב עשור לפני הברית החדשה בתרגומו של ארסמוס), שאיתגר את סמכותה של הוולגטה. בספר זה, לראשונה, מבסס רויכלין את לימוד העברית המקראית כשפה נוצרית, ועל כן הספר מבלבל באשר ליחסו כלפי יהודים. יש בו מצד אחד מחיקה של היהדות ומצד שני האדרתה. למשל, רויכלין מסכם את הלקסיקון כאשר הוא מודה לרוח הקודש שבזכותה התאפשר לו לכתוב את החיבור, כאשר הוא לא נותן כלל קרדיט לרד"ק, שעל בסיס ספרו "ספר השורשים", הוא כתב את הלקסיקון. כך הוא מייחס את הספר לעצמו: “I made the Hebrew dictionary by myself through great and hard effort.”. החוקר פרייס בספרו על רויכלין, סבור שהסיבה שהוא בחר לעשות זאת היא כדי לייצר שיח נוצרי עם כותב נוצרי. בנוסף, רויכלין מציין במיוחד את מקומו של מומר יהודי, כדי להדגיש את החשיבות שבהתנצרות. הוא אף מדגיש את חשיבות ההוראה של השפה העברית על ידי מורים נוצרים ולא יהודים.
עם זאת, ועל אף הניסיון של רויכלין למחוק את תרומתו של הרד"ק לספר, הוא כן ציין את המקורות היהודיים, בנקודות ספציפיות. הוא נתן קרדיט לחוקרים יהודים כמו רד"ק ואף מכיר בסמכותם של חכמי תלמוד. אין זה דבר של מה בכך, ישנה חשיבות שרויכלין מבסס את סמכותה של המסורת הרבנית והמחקר היהודי עבור חוקרים נוצרים. לא הייתה זו פעם יחידה בא רויכלין בחר לבסס לגיטימיות בכתביו ללמידת עברית על בסיס כתבים יהודיים, בשנת 1518 הוציא לאור את הספר על הפילולוגיה העברית " Accents and Orthography of the Hebrew Language". בספר הזה הנחיל רויכלין משמעות נסתרת שאישרה את השימוש השימוש הנוצרי במקורות יהודיים. “I have written all of this according to the teaching of the Jews in the way in which they have analyzed this material in their grammatical and musical books.”
הקבלה אצל רויכלין
אופן שני בו בחן רויכלין, כאמור, את העברית ככלי לחיזוק הנצרות, היה מדעי היהדות. רויכלין, ראה בעברית כלי חשוב לתקשורת בין האדם לאלוהים:
“The language of the Hebrews, is simple, pure, uncorrupted, holy, brief, and consistent. It is the language in which God spoke with man, and men with angels face to face rather than through an interpreter.”
הקבלה לפי רויכלין, הייתה הכלי המדעי באמצעותו האדם יכול היה להבחין באל ולתקשר עם רוחו. עניינו של רויכלין בקבלה נבע מהמלומד פיקו דלה מירנדולה, אותו פגש באיטליה ב-1490 וכן ממורהו היהודי יעקב בן יחיאל לואנס, כשהקבלה ליוותה את רויכלין לאורך כל חייו. התופעה של הקבלה הנוצרית והתעניינותם של מלומדים נוצרים בקבלה היהודית היא תופעה נדירה, יחידה במינה, בה זרם דתי מרכזי אחד הכריז על כתבי קודש של דת אחרת כמשמעותיים בעבור דתו שלו. הקבלה הנוצרית הציגה הכרה נוצרית בקדושתה (הנוצרית) של התורה שבעל פה, היהודית. פיקו, כמייסד תנועה זו בעת החדשה המוקדמת, לצד רויכלין וממשיכיהם, קבעו כי לא ניתן להיות נוצרי אדוק, מאמין ורוחני, ללא הכתבים הדתיים היהודים - הפוסט מקראיים.
פיקו הוסיף מוטיב חדשני וייחודי בשימת דגש על הקבלה, אך לא הייתה זו תופעה זרה לנצרות. השימוש במקורות יהודיים לא מקראיים, גם מתורת הסוד, לשם ביסוס עקרונות נוצריים שהם המשך לפרשנות המקרא התקיים לפני המאה ה-15. התופעה בולטת בעיקר על רקע הניסיון של יהודים מומרים בימי הביניים, לנצל מקורות יהודיים לשם ניגוח היהדות והוכחת אמיתות הנצרות. החידוש בתופעת הקבלה הנוצרית של העת החדשה המוקדמת, חיזוק הדוגמות הנוצריות באמצעות התבססות על גופי ידע עתיקים, וכך חידוש פניה של הנצרות. במובן זה פיקו ורויכלין, ממייסדי הקבלה הנוצרית, ראו חשיבות משנית ואף פחותה, בתפקיד לימוד העברית והכתבים היהודיים ככלי ניגוח ביהודים. התיזות של פיקו ורויכלין לא נועדו להגיע לידיהם של היהודים אלא לנוצרים. כך – יצירת העניין המחודש בלשון העברית משולב בתהליכים רוחניים שלא היו קשורים ישירות לפולמוס האנטי יהודי, המלומדים הנוצרים ראו בקבלה היהודית כלי להוכיח את האמיתות של הנצרות.
רויכלין כתב שני כתבים מרכזיים בנוגע לקבלה הנוצרית: הראשון - Miracle making word - "על השם מפורש וכוחותיו המופלאים", אשר נכתב בשנת 1494. והשני - "על חכמת הקבלה"Art of the Kabbalah, אשר נכתב ב-1517. הוא ראה בצורת פרשנות זו תרומה לא פחותה מה - “Rudiments of Hebrew” - הלקסיקון הדקדוקי שכתב. כך, הוא הקדיש את ספרו הקבלי - "על חכמת הקבלה" לאפיפיור לאו העשירי, כתרומה הומניסטית ללימודי תאולוגיה. רויכלין האמין בלב שלם כי משנתו הגלומה בספר זה, משרתת את הנצרות, מבססת ומחזקת אותה וראויה לברכתו של האפיפיור.
ספרו "על השם מפורש וכוחותיו המופלאים", היה הראשון בלטינית המוקדש לקבלה, כאשר הוא גדוש בכשלים רבים בהבנת הקבלה. הוא הורכב משלוש שיחות בין המחבר ( Capinion), פילוסוף אפיקורסי (Sidonius) ויהודי (Baruchias). המשותף להן היא האמונה שכל הדתות מביעות, בצורות שונות, גילוי של האמת המקורית. לשיחות ישנה הטיה אנטי-יהודית חזקה. דמות המחבר חושפת בפני דמות היהודי את המסתורין האמיתי של מילת הניסים, שמו האמיתי של האל, בניגוד לשם - יהוה, שנאמר כי הוא מייצג את שם אלוהים בתקופת משה רבנו. לפי רויכלין, השם המופלא בתקופת המשיח מורכב מחמש אותיות - יהשוה, המייצגות, על פי רויכלין, את שמו של ישו. החידוש הזה הוא בבחינת התרומה העיקרית של רויכלין לפיתוח הקבלה הנוצרית.
רויכלין מסביר שהקדושה של שם השם נפגמה בגלל שהיהודים לא קיבלו את המשיח, אך עדיין רואה בעברית כשפת התקשורת עם האל. ספר זה היה נעוץ במסורות ימי ביינימיות, שבאו לבקש אישור לאמיתות הנצרות בצירופי האותיות של השם הקדוש, מסורת שראשיתה עוד בכתבי אבות הכנסייה. עם זאת, יש בספר ביטוי מלא להגדרה החדשה באשר למציאת מסורות אמת קדומות בספרות היהודית הלא-מקראית, הגדרה שאפיינה את חוגו של פיקו, תוך הדגשה מובהקת של קדושתה של הלשון העברית. העיסוק בקבלה כחכמה עתיקה מאפיינת את תקופת ההומניזם, עם זאת הן רויכלין והן פיקו חיפשו מעבר לכך, הם ביקשו פילוסופיה שתקנה להם עוצמה ויכולת פעולה, לא רק בהירות ואסתטיקה. במקביל לשימת דגש תמידית אצל רויכלין לניהול חיים אדוקים נוצרים כחלק מתורת הקבלה.
בספרו השני על אמנות הקבלה, מתייחס רויכלין לתורת הקבלה לעומקה ומספק הסבר לעקרונות קבליים בסיסיים רבים, המותאמים לנצרות. רויכלין טוען שהקבלה היא המקור של פיתגוריזם יווני. ואף חשוב מכך - אמנות הקבלה מציעה היכרות עם מערך של מושגים קבליים שמקורם במקורות יהודיים, ספרדיים ואיטלקיים. הוא מבטא בספר זה את ההבדל אותו הוא רואה בין התלמוד לקבלה. הוא טוען שהתלמוד מציע מדריך לחיים בעולם הזה, בעוד הקבלה מדריכה להשגת ישועה ובגאולת האנושות הקורסת. בביטוי זה רויכלין גורם לקבלה להישמע מוכרת יותר לאוזן נוצרית. עם זאת, אין אצלו כל ביטוי לעוינות כלפי התלמוד, כאשר התלמוד מצוטט לעיתים קרובות כאוצר עשיר של מחשבה דתית.
יחסו כלפי היהדות והיהודים
כאמור, בלימוד העברית ומדעי היהדות היו לרויכלין מספר מורים יהודים. דומה שמעבר לעצם הלימוד, המגע עם מוריו תרם לגישה החיובית של רויכלין כלפי היהדות וכן כלפי מוריו - היהודים. כך, ניתן למצוא דברי הערכה משמעותים שהביע רויכלין כלפי מוריו, ללא כל הסתייגות מכך שהם יהודים. מעבר לכך, נראה שהלימוד השפיע על היבטים שונים של גישת רויכלין. למשל, ברומא למד רויכלין אצל רבי עובדיה ספורנו. ספורנו, ככל הנראה, לימד את רויכלין פרקים ביהדות באופן שהותיר חותם והתרשמות עמוקה על יחסו של רויכלין כלפי היהדות. בהתרשמות עמוקה, ציטט רויכלין את האימרה הרבנית, לפיה צדיקים מחוץ לברית ישראל יגלו את הגאולה, כשהוא רואה בכך טענה עוצמתית נגד ההנחה שהיהודים עוינים את הדת הנוצרית. סביר להניח שרויכלין יכול היה להכיר קביעה זו גם ללא ספורנו, אך נראה שמורהו הדגיש אותה בעבורו.
הן החוקרים דן והן פרייס כותבים כי ההבראיזם גרם לרויכלין לגבש גישה חיובית יותר לא רק על כלפי היהדות אלא גם על כלפי היהודים. דן מאמין שהקבלה יצרה זאת ופרייס מוסיף כי גם הגותו התאולוגית והפילולוגית של רויכלין תרמה לכך. נראה שיחסו האוהד של רויכלין כלפי מדעי היהדות היה נחלתו מלכתחילה, בעוד שיחס אוהד ליהודים הלך והתפתח עם השנים, עם העמקתו בתחומי הידע ההברהיסטי.
על אף שמצא עניין רב בתלמוד, קשה לתאר את יחסו אליו ואל היהדות כאהדה חד משמעית. אחד מנימוקיו להגנה על התלמוד היה:
"מועיל וטוב בשבילנו שהתלמוד יתקיים ויישאר. ככל שהתלמוד חסר הגיון, הוא מאפשר לנו הנוצרים לגנותו יותר"
כבר ב-1505 כתב חיבור שלפיו צרותיהם של היהודים נובעות מכפירתם בישו.
אף על פי כן, הוא תמך במתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים.
מלחמת הספרים על שריפת כתבי היהודים, ומשפט האינקוויזיציה
בשנת 1509 התפרסם רויכלין כשנאבק עם המומר יוהנס פפרקורן שניסה להביא להשמדת ספרי התלמוד. בשנת 1509 התקיים מאמץ חסר תקדים לשים קץ לעצם קיום היהדות באימפריה הרומית הקדושה, וכאן נקשר רויכלין ללב הסערה. מטרת הרדיפה ב-1509 הייתה להחליש את היהדות בכל מקום בו היא נשארת על ידי החרמת והשמדת כל כתבי היהדות, למעט התנ"ך העברי. זאת כשלב הראשון לשם ניצור היהודים. אסטרטגיה אגרסיבית זו גובשה בקפידה על ידי יוהנס פפרקורן, שהיה תאולוג, מיסיונר נוצרי ויהודי מומר.
מהלכו של פפרקורן קיבל את אישורו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה דאז - מקסימיליאן הראשון וייושם בהצלחה בעיר פרנקפורט בספטמבר 1509. במקביל, לאור תלונות נרחבות, פנה הקיסר להתייעצות לגבי השמדת הספרים לארבע אוניברסיטאות ושלושה חוקרי תאולוגיה פרטיים. ביניהם פנה ליוהנס רויכלין בהמלצתו של פפרקורן, שקיווה שאדם בעל שם עולמי בלימודי דת והבראיסט יתמוך בו. רויכלין הביע דעת מיעוט ויצא כנגד שריפת התלמוד, וכך נפתחה פרשה ארוכת שנים המכונה "מלחמת הספרים". על אף המלצת הוועדה, לאור לחצים, בחר הקיסר שלא ליישם מדיניות זו וספרי היהודים ניצלו. פפרקורן, שהשמדת התלמוד נמנעה ממנו, פתח במהלך פולמוסי כנגד רויכלין על כך שהוא מנע את השמדת התלמוד. רויכלין, בתגובה, השיב בכתיבת החיבור "ראי העיניים", בשנת 1511,
התגובה לכתביו של רויכלין לא איחרה להגיע, וגרמה לחילוקי דעות נרחבים בתחום המחקר התאולוגי באימפריה הרומית הקדושה כולה. האינקוויזיטור הכללי יעקב הוגשטרטן מאוניברסיטת קלן, תבע את רויכלין בעקבות פרסומו של הספר באשמת כפירה. הוא ניסה להביאו למשפט על החרמת הספר (ולא החרמת רויכלין עצמו) בפני האינקוויזיציה של העיר מיינץ, כשהאינקוויזיטור מהווה תובע ושופט כאחד. הודות להיותו פרופסור, נשפט רויכלין בבית משפט אפיפיורי אצל הארכיבישוף משפייר, שבו הרכב השופטים היה לטובת רויכלין וכלל הומניסטים. פסק הדין היה לטובת רויכלין, דחה את טענותיו של האינקוויזיטור ואף חייב אותו בהוצאות משפטיות. הוגשטרטן לא ויתר והגיש ערעור לאפיפיור ליאו העשירי, שהקים ועדה לחקר הנושא, כאשר מרבית חבריה זיכו את רויכלין אך חיכו לפסיקתו של האפיפיור. לצד המאבק המשפטי, התקיים כאמור מאבק פולמוסי משמעותי כאשר רבים התגייסו לצידו של פפרקורן ומאידך הומניסטים רבים התגייסו לצידו של רויכלין, במה שהפך להיות מאבק תפיסות פנים נוצרי, עליו יפורט בהמשך. בבית המשפט התנהל מפנה. כידוע, מרטין לותר פרסם את 95 התזות שלו בשנת 1517, על המשמעות המהפכנית שלהן. על הרקע הזה בשנת 1520, בעקבות כתביו של רויכלין איים עליו האפיפיור בנידוי כיוון שראה קשר בין כתבי לותר אליו. מספר ימים לאחר מכן בוטל זיכויו של רויכלין וספרו "ראי העיניים" גונה. עם זאת מעמדו של רויכלין לא נפגע בקרב נוצרים הומניסטים, נהפוך הוא. הוא הפך למיתוס וגיבור בעיני הומניסטים ורפורמטורים רבים.
למה הגן רויכלין על כתבי היהודים
מה הוביל את רויכלין להיכנס למאבק מר שכזה, לא ברור להיסטוריונים עד היום ועדיין מתנהל ויכוח היסטוריוגרפי שוקק.
ויכוח פנים נוצרי
ראשית, רבים מפרשים את המאבק כוויכוח פנים נוצרי בין הומניזם לסכולסטיקהבמאה ה-15 החל להתעורר ויכוח בין הומניסטים לסכולסטיקנים באיטליה בגדר פולמוס ספרותי, שקיבל אופי אחר בגרמניה בתחילת המאה ה-16, כעימות בין תפיסות עולם. עוד לפני כן, הדיון נסב על שאלות היתרונות של הפילוסופיה והרטוריקה, כל אחת כלפי השנייה, וכן סביב השאלה - האם כתבים פגאניים מתאימים למחקר הנוצרי. בדיון שהתנהל בגרמניה עברה המחלוקת לשאלה - האם להומניסטים יש זכות להגיב או להפעיל ביקורת טקסט על כתבי הקודש. ההומניסטים זלזלו בבורותם של הסכולטיקנים בעברית ובכתבי הקודש והתמקדותם רק בלוגיקה ותאולוגיה. ואכן שיח כזה ניתן למצוא בכתביו של רויכלין בוויכוח על ספרי היהודים. גם שם הוא מצביע על בורותם של הסכולסטיקנים. כפי שציינתי מקודם, רויכלין היה הומניסט שידע לטינית, עברית ויוונית. תרומתו לידיעת היוונית ולהתעמקות בטקסטים עתיקים שאינם יהודים, הייתה גדולה בפני עצמה. יתר על כן, סביר שעצם העובדה שהפרשה הלכה והסתעפה כאשר החליט הקיסר שלא להשמיד את ספרי היהודים, למרות הצעת הוועדה הראשונה, מחזקת את הטענה כי מדובר במאבק תאולוגי פנים נוצרי.
דומה שבתקופתו של רויכלין ראו הניצים את הפרשה בפריזמה של ויכוח בין גישות נוצריות. לצד רויכלין ניצבה קבוצה הומניסטית, שפעלה למען רויכלין החל מתחילת הפרשה ופרסמה כתבים רבים כנגד הסכולסטיקנים.
רבים מתומכיו של רויכלין כלל לא ייחסו חשיבות לגישתו של רויכלין כלפי הקהילה היהודית באירופה, אלא שמו את הדגש על עבודתו של רויכלין ככלי למאבק של ההומניזם בסכולסטיקה. לטענתם, חשף רויכלין את החולשה האינטלקטואלית (ואף המוסרית) של הכנסייה וחוקרי התאולוגיה מטעמה. המהלך האפקטיבי ביותר למענו של רויכלין היה אוסף מכתבים, שפורסם באופן אנונימי, והכיל ארבעים ואחד מכתבים שאוגדו תחת הכותרת "מכתבים של אנשים מפוקפקים"- Epistolæ Obscurorum Virorum, Hagenau, 1515, ". אסופת המכתבים תיארה התכתבויות פיקטיביות בין אנשי כנסייה, פרנציסקנים, דומיניקנים, ודמויות מתוך האינקוויזיציה. במכתבים אלו הופיעו בהרחבה השמות של פפרקורן, הוגשטרטן ודמויות נוספות. מטרתם של המכתבים הייתה להציג את כל המוסדות הללו באופן סאטירי, הומוריסטי ומגוחך.
גישתו של רויכלין כלפי היהודים יצרה גם תופעה הפוכה. היא הובילה דווקא להטלת הגבלות רבות כנגד היהודים ותאולוגים התחילו לפקפק בהומניזם, בטענה שזה מוביל לסובלנות יתר כלפי היהודים או אפילו להתייהדות. מצד שני, רבים מתומכיו של רויכלין העריכו את עבודתו, בעיקר זו הפילולוגית, או שהתעלמו מתמיכתו ביהודים, תוך שימת דגש על היותו הומניסט. יש לציין כי לא מעט מעמיתיו של רויכלין התקשו לקבל את ההומניזם הקבליסטי שלו, וכן את הגנתו על היהודים.
הגנה על יהודים מתוקף הגישה ההבראיסטית
כאמור, ההבראיזם של רויכלין היה שאוב מתוך פרקטיקות הומניסטיות. מכאן, גם החלוקה בין הומניזם, הבראיזם ותאולוגיות נוספות עלולה להיות מלאכותית. עם זאת, תפיסתו ההבראיסטית של רויכלין הייתה ייחודית ועל כן חשוב להסתכל על פרשת הגנת הספרים היהודיים מתוך פריזמה זאת. ניתן להבחין כיצד רויכלין מסביר להומניסטים מדוע גם חקר התלמוד נחשב לחלק מקריאת מקורות עתיקים ולמדוע אין להיכנע לבורות של מי שאינו מבין את חשיבות הכתבים העתיקים.”And since such a narrow-minded sot is not capable of grasping the least little inkling of the secrets of science, and is not even worthy of such knowledge, he will inevitably misinterpret what he reads-would His Majesty conclude that such books ought to be burned, just because an uneducated reader might not be able to grasp their true meaning? I am quite convinced, your answer would be: No. Have not the books of the ancient poets been pre - served, though they contain much more scandalous things than are to be found in the Talmud, and stand in much greater contrast to our Christian Faith than does the Talmud”. !
רויכלין גם טוען בתוקף בעד הקבלה, וטוען שאף היא חשובה גם היא להבנת הנצרות וכתבי הקודש. טענותיו של רויכלין מתכתבות באופן ישיר עם הגותו ההבראיסטית, המקנה חשיבות קריטית לספרי היהודים, דווקא בעבור הנצרות. רויכלין טוען שכדי להבין את המשמעות חייבים להבין את המילים.
ומסביר בנוסף, כי הטקסטים הנוצריים מלאים בפירושים לא נכונים. לכן, אבדן המקור יפגע בהבנת דברי האל ובתאולוגיה. הנה כי כן ניתן להבחין כי רויכלין היה קונסיסטנטי בתפיסתו, לפיה על הנוצרים לשמר את כתבי היהודים למטרות תאולוגיות נוצריות. עוד לפני הפרשה כתב רויכלין שהוא קורא להכניס לימודי עברית בצורה נרחבת באוניברסיטאות מפני שהוא חושש בשל הגירושים הנרחבים באירופה של יהודים שהעברית תעלם מאירופה ואיתה אובדן גדול של הכתבים הקדושים. כך הוא כתב בהקדמתו לספר הדקדוק העברי הראשון שלו:“Therefore we can expect that the Hebrew language, along with a great loss of Holy Scriptures, will disappear and vanish from our midst. For this reason, in order to bring knowledge of the Hebrew language to Christians…”
טיעונים משפטיים
מלכתחילה התמקדה פרשת שריפת הספרים היהודיים בשני נושאים: החשיבות של לימודי הכתבים היהודיים על ידי נוצרים והחוקיות של החרמת ספרים יהודיים חשיבות לימודי היהדות דנו, באשר לחוקיות ההחרמה - רויכלין מסביר כי הן החוק האזרחי-אימפריאלי, והן החוק הקאנוני, אינם מאפשרים זאת. בהקשר זה מזכיר רויכלין כי היהודים הם נתינים של הקיסר ולכן הם אזרחים כמוהם – “The Jew is as much a creature of God as I”.
האם הגן על כתבי היהודים מתוקף אהדתו ליהודים?
ויכוחיו עם מתנגדיו הדומיניקנים הועלו על ידיו בספר, שבו הציג את עמדתם בלעג אירוני חריף.
תרגום לעברית
יוהנס רויכלין, חוות דעת: האם יש להחרים, לאבד ולשרוף את כל ספרי היהודים?, תרגם נתן רון, פרדס הוצאה לאור, 2022.
לקריאה נוספת
יוסף דן, תורת הקבלה של יוהנס רויכלין ומשמעותה ההיסטורית, בתוך: אביעזר רביצקי (עורך), "מרומי לירושלים", ספר זיכרון ליוסף ברוך סרמוניטה, ירושלים, תשנ"ח 1998, עמ' 455–485
Godfrey Edmond Silverman, Gershom Scholem, "Reuchlin, Johannes", Encyclopedia Judaica,) Detroit, 2007) Second Edition, Volume 17, 247 ,"Nathan Ron, "Johannes Reuchlin (1455-1522): A Unique Philosemitic Public Intellectual .725-741 ,The European Legacy, (28) 2023
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:פילוסופים גרמנים
קטגוריה:בלשנים ולשונאים גרמנים
קטגוריה:הבראיסטים
קטגוריה:קבלה נוצרית
קטגוריה:סגל אוניברסיטאות בגרמניה
קטגוריה:הרפורמציה הפרוטסטנטית
קטגוריה:הומניסטים גרמנים מתקופת הרנסאנס
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פרייבורג
קטגוריה:ילידי 1455
קטגוריה:נפטרים ב-1522 | 2024-09-01T01:42:19 |
איקונין | שמאל|ממוזער|200px|איקונין של ישו הנוצרי
בנצרות, איקונין (ביוונית: Εικων, "דמות") הוא ייצוג אמנותי של סמל או של אישיות מקודשת או דבר מה הקשור לאלוהיות, כגון הקדושים בנצרות. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס.
בספרות היהודית מופיעה המילה "איקונין" בהשפעת התרבות ההלניסטית, כך שבתלמוד הירושלמי מופיעה המילה "איקונין" אומנם לא-הסבר, אך בתלמוד הבבלי שנכתב בסביבה פרסית נוסף למילה "איקונין" הסבר "דמות-איקונין" (ראו גם: דמות אייקונית) שבהמשך נהפך ל"דמות דיוקני" או ל"דיוקן".
צלמיות בנצרות המוקדמת וביהדות
אזכור ראשון של צלמיות מופיע כבר ביהדות, בספר דברי הימים ב', כששלמה המלך מעטר את המקדש עם דמויות של כרובים:
ארכאולוגים חשפו מספר פסיפסים המתארים אירועים תנ"כיים בשרידים של בתי כנסת עתיקים וכן ציורי קיר המתארים סצנות תנ"כיות בבית הכנסת בדורה אירופוס. באותו בית כנסת מיוצג אלוהים בסצנות שונות על ידי יד (יד אלוהים, אצבע אלוהים) ולא נעשה ניסיון לתאר את דמות אלוהים בציור. גם בבית הכנסת בבית אלפא מופיע ייצוג של אלוהים המתואר כשמש ממנה מושטת כף יד.
איקונוגרפיה (יצירת האיקונין וחקר הנושא) צברה חשיבות בנצרות בשל האמונה בהתגלמות הקדושה בחומר.
אוסביוס מקיסריה, הגמון נוצרי ומראשוני ההיסטוריונים של הכנסייה, מתעד סיפור נפוץ אודות האיקונין הראשון בנצרות. בסיפור זה (על־פי אחת מגרסאותיו), שלח המלך אבגרוס מאדסה מכתב לישו בירושלים, וביקש ממנו לבוא ולרפאו מחוליו. ישו לקח פיסת בד פשתן ולחץ אותה אל פניו, כך שהתקבל "תדפיס" (Mandylion) של פניו על הבד, ושלח את הבד אל המלך. בד זה נותר באדסה, על־פי האגדה, עד למאה ה־10, ואז נלקח לקונסטנטינופול. הוא אבד ב־1204 כשהעיר הותקפה במהלך מסע צלב. בד זה והדמות שעליו היוו תבנית לציורי ישו מאז.
יוספוס מדווח גם כי ראה איקוניות רבות של ישו, פאולוס, ופטרוס שהיו ישנים למדי, כמו גם שראה פסל ארד של ישו מחוץ לביתה של אישה שנרפאה ממחלה קשה לאחר תריסר שנים; האישה מוזכרת בברית החדשה, אך לא הפסל.
במערות קבורה נוצריות עתיקות נמצאו גם ציורים פשוטים של ישו, כמו גם תיאורים של סצנות מתוך התנ"ך. מערות אלה ("קטקומבות") שמשו לא רק לקבורה, אלא גם להסתתרות של הנוצרים מפני רודפיהם הרומאים. מסופר גם כי לוקאס צייר לפחות שלוש איקונות של מריה הקדושה; יש המאמינים כי אחת מאלה שרדה עד ימינו, והועברה לתיחווין שברוסיה בשנת 2004.
האיקונוגרפיה שגשגה תחת האימפריה הביזנטית החל מהמאה ה־5 או ה־6.
איקונוקלאזמה (ניפוץ אלילים) והרפורמציה
החל מהמאה ה-8 התפתחה בנצרות מחלוקת חריפה, לעיתים אלימה, סביב נושא הסגידה לתמונות, שלאחדים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולאחדים נראתה כצורה של עבודת אלילים. מחלוקת זו הובילה לעיתים קרובות לאיקונוקלאזמה – ניפוץ המוני של איקוניות. כך, לדוגמה, האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי בשנת 730 בכל רחבי האימפריה הביזנטית, והניסיון הפחות מוצלח של יורשו, לאו השישי, לחזור על איסור זה בשנת 813.
תמונות דתיות היו גם אחת מנקודות המחלוקת של הרפורמטורים הפרוטסטנטים, שעודדו או יזמו איקונוקלאזמות בחלקים שונים של אירופה, ועדיין נמנעים באופן כללי מאיקונין, הן בבתים והן בכנסיות.
איקונין במסורות הנוצריות המזרחיות
השימוש באיקונין התפתח מאוד ברוסיה לאחר המרתה לנצרות אורתודוקסית בשלהי המאה ה-10. הם הפכו נפוצים במיוחד בכנסייה האורתודוקסית, בכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ובכנסייה הקתולית המזרחית.
בשימוש מסוג זה, איקונין יכול להיות ציור גדול בקיר הכנסייה או ציור קטן על עץ. בבתים דתיים רבים ברוסיה, למשל, יש איקוניות מסוג זה התלויים על קירות. יש היסטוריה עשירה ותבניות עשירות של סמליות דתית המקושרת לאיקונין. הנוצרים האורתודוקסים מכנים אותם לעיתים "חלונות לגן־עדן". בכנסיות מזרחיות אלה, מרכז הכנסייה מופרד באופן טיפוסי מהמזבח בעזרת "איקונוסטאזיס", קיר של איקונין.
שמאל|ממוזער|200px|האיקונין הנודע של המדונה השחורה מצ'נסטוחובה (פולין)
איקונין מוארים לעיתים קרובות בעזרת נרות או כדים ובהם שמן ופתילה (ההעדפה נתונה לנרות משעוות דבורים ולשמן זית בשל בעירתם הנקייה מעשן). מעבר למטרה הפרקטית של הארת הציורים בכנסייה חשוכה בימים שבטרם החשמל, יש כאן גם סמליות של "הארת" הקדושים בידי ישו, "אור העולם".
כשנוצרים אורתודוקסים מביעים כבוד או מייחסים קדושה לאיקונין, הם מבינים כי הקדושה שייכת רק לדמויות או למאורעות המתוארים באיקונין, ולא לאיקונין עצמו. כדי להבהיר זאת להמוני העם, נאסרה הסגידה לאיקונין בידי אותה מועצה ממש שטענה בזכות השימוש בהם, המועצה האקומנית השביעית (המפגש השביעי של מועצת הכנסייה העולמית). בקדשם את האיקונין, מודים הנוצרים האורתודוקסים בכך שעולם החומר אינו בהכרח רע, והוא יכול לשמש גם את האל. הקדוש הנוצרי יוחנן מדמשק ציין כי האייקונוקלאסטים, שתקפו את השימוש באיקונין, מצאו את עצמם מכחישים את הטוב שבעולם החומר (וזוהי, על־פי האמונה הנוצרית, כפירה, משום שישו עצמו הופיע בעולם החומר, וחזר לחיים כבשר ודם).
ראו גם
צלב
איקונוקלאזמה
סמל
INRI
סמליות בנצרות
סמליות ביהדות
איקונוגרפיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:תאולוגיה נוצרית
קטגוריה:סמלים נוצריים | 2024-03-02T17:36:30 |
אולימפיאדת אתונה | 2024-02-02T00:55:19 | |
אייקונין | REDIRECT איקונין | 2004-08-24T08:50:41 |
סקוטלנד יארד | 200px|שמאל|ממוזער|לוגו הסקוטלנד יארד
סקוטלנד יארד (באנגלית: Scotland Yard; מילולית: המגרש הסקוטי; ידוע גם בשם היארד), הוא כינוי רווח למפקדת שירות משטרת המטרופולין של לונדון. נוסדה ב-29 בספטמבר 1829 וממוקמת כיום בברודוויי, וסטמינסטר, כ-450 מטרים מבתי הפרלמנט הבריטי. השלט המסתובב המפורסם, אשר נראה לעיתים קרובות בטלוויזיה ובסרטי קולנוע בהקשר של הסקוטלנד יארד, ממוקם בכניסה המרכזית למפקדה בברודוויי.
היסטוריה
מקור השם הוא במיקומה הקודם של המפקדה, בווייטהול שכניסתה האחורית פנתה לרחוב "סקוטלנד יארד הגדול" (Great Scotland Yard), שם הרחוב נקרא כך משום שעל פי הסברה הרווחת בו מלכי סקוטלנד ושגריריהם שהו בטרם אוחדו כתרי אנגליה וסקוטלנד. עד המאה ה-17 הפך האזור לאתר מרכזי למבני ממשל, בו התגוררו גם האדריכלים איניגו ג'ונס וכריסטופר רן. מ-1649 עד 1651 התגורר ברחוב המשורר ג'ון מילטון, תחת שלטונו של אוליבר קרומוול.
היארד נוסד יחד עם הקמתה של המשטרה המטרופוליטנית הלונדונית על ידי סר רוברט פיל. כאשר נפתח רשמית כלל היארד שני מנהלים וצוותיהם האדמיניסטרטיביים, במבנה שכלל כ-50 חדרים. היארד לא הוקם כתחנת משטרה במובן המוכר של המילה, ולא משמש ככזו עד היום.
נכון לשנת 2008 מעסיק היארד למעלה מ-30,000 שוטרים, העוסקים בשמירה על הביטחון והסדר הציבורי. במסגרת יחידות היארד, מופעלים אמצעים טכניים מן המתקדמים בעולם, ובכלל זה יחידות מעקב, זיהוי פלילי ולוחמה בטרור.
אזכורים בתרבות ובספרות
בסדרת ספרי שרלוק הולמס, מאת ארתור קונן דוייל, מסייע הולמס לידידו המפקח לסטרד מה"סקוטלנד יארד".
בסדרת ספרי הרקול פוארו, מאת אגטה קריסטי, נעזר פוארו בידידו המפקח ג'אפ מה"סקוטלנד יארד".
קישורים חיצוניים
*
קטגוריה:לונדון
קטגוריה:ארגוני אכיפת חוק
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית | 2023-10-29T20:16:58 |
אירוס | ממוזער|200px|איור של פרח האירוס, עליו ועלי העטיף משלושת הדורים
ממוזער|200px|שורשי האירוס
ממוזער|200px|אירוס ארצישראלי
ממוזער|200px|אירוס נצרתי מסקציית אירוסי ההיכל.
אִירוּס או אִירִיס (שם מדעי: Iris) הוא סוג במשפחת האירוסיים. בסוג כ-300 מינים, שהם גאופיטים רב-שנתיים, הנפוצים ברוב אזורי העולם כצמחי בר או נוי. בארץ ישנם למעלה מ-15 מינים, חלקם בעלי פקעת, חלקם בעלי בצל וחלקם בעלי קנה שורש מעובה
תיאור
גבעוליו של האירוס עגולים, צומחים ביחידים או בקבוצות, פשוטים או מתפצלים. העלים שטוחים, צרים ומוארכים, לעיתים חתכם דמוי צלב, צומחים בשושנה סביב הגבעול. מערכת השורשים קרובה לפני הקרקע. קני השורש שטוחים בדרך כלל, אוגרים מזון, מתפצלים ומתפתלים.
פרחיו של האירוס ייחודיים, שצורותיהם וצבעיהם מגוונים ומיוחדים. עטיף הפרח מורכב משלושה דורים הנבדלים זה מזה. בכל דור 3 עלים, כולם צבעוניים. הדור החיצוני, מורכב משלושה עלי עטיף. עלה העטיף החיצוני מפותח בכל מיני האירוס. חלקו התחתון, המחובר לגבעול, דומה לחצי צינור, חלקם העליון רחב, אופקי או נוטה כלפי מטה, ומשמש כמשטח נחיתה למאביקים. הדור השני, ייחודי לסוג אירוס, מורכב משלושה עמודי עלי כותרתיים, שטוחים וצבעוניים. כל עמוד העלי דומה לחצי צינור ויוצר צנור סגור עם חלקו התחתון של עלה העטיף החיצוני. הוא מתפצל בחלקו העליון ותחת הפיצול נראית הצלקת הדומה ללשון קטנה הפונה מטה. הדור הפנימי ביותר שונה ממין למין, בדרך כלל הוא זקוף ובולט, משמש כדגל המסמן את מקום האבקן. בצדו העליון של הצינור הנוצר מעלי הדור החיצוני והאמצעי נמצא אבקן שמאבקו פונה מטה, אל תוך הצינורת היינו: אל גבו של החרק הנכנס לצינור. למעשה, כל פרח הוא נכון (בעל סימטריה רדיאלית) אך הוא בנוי משלושה פרחים לא-נכונים הכוללים שני עלי עטיף, עמוד עלי ואבקן.
הפריחה בדרך כלל מתרחשת באביב. הפרי הוא הלקט הנפתח בשלוש קשוות, והוא מכיל זרעים כהים קטנים.
רבייה
בחלק ממיני האירוס קיימת אי סבילות עצמית - ההאבקה נמנעת באותו הפרח ולעיתים אף בצמחים שונים בתחומי אותה המושבה. ההאבקה מתבצעת על ידי חרקים - בעיקר דבורים, הנמשכות לפרחים בשל ההאבקה המזינה. ישנם מינים המואבקים על ידי זכרי דבורים המשתמשים בפרח כמקום לינת לילה.
הפרי הוא הלקט המכיל זרעים קטנים המופצים במספר דרכים: חלקם מופצים על ידי רוח או מי גשמים, ואחרים מופצים על ידי נמלים הלוקחות אותם בשל חלק שומני מזין הצמוד לזרע.
מלבד הרבייה המינית, מתרבה האירוס לעיתים קרובות ברבייה וגטטיבית על יד חלוקת קני השורש והצמחת גבעולים חדשים ממפרקים. לפעמים ניתן למצוא מושבת אירוסים זקנה וגדולה, שאינה אלא התפצלות של שורש אחד. במושבות כאלו הבשלת הזרעים היא נדירה מאוד.
תפוצה
אירוסי בר נפוצים באזורים ממוזגים-קרירים עד ממוזגים-יבשים בכל חצי הכדור הצפוני. רוב מיני האירוס צומחים בתצורות צומח פתוחות - חורשים פתוחים, גריגות ובעיקר בבתות עשבוניות, במקומות עשירים באור שמש.
בארץ ישראל צומחים בר שבעה עשר מינים:
אירוס עַנֵף - צומח בעמק הירדן ונחלי מישור החוף.
אירוס הביצות - גדל בביצות בבקעת הירדן, בגולן, בעמק זבולון ובעמק יזרעאל.
אירוס ארם נהריים - גדל בחרמון, בגולן, בגליל, ביהודה, בשומרון ובכרמל.
אירוס החרמון - גדל בגולן ובחרמון.
אירוס הסרגל - גדל באזורי ההרים שמצפון לבקעת באר שבע. נפוץ בכרמל.
אירוס הלבנון - בצפון ארץ ישראל ובסוריה, נאסף גם סמוך לשכם.
אירוס ארצישראלי - גדל מדרום הרי חברון ועד לטורקיה - בהרים ולרגליהם.
אירוס עוזיהו - בהר הנגב המרכזי ובהרי אדום.
אירוס לבנבן - בחבל הים תיכוני, בעיקר בעמקים.
אירוס הדור - בהרי נפתלי ובמזרח הגליל העליון.
אירוס השומרון - בהרי השומרון
אירוס הגלבוע - בגלבוע.
אירוס נצרתי - בהרי הגליל התחתון, במערב הגליל העליון ולרגלי החרמון.
אירוס שחום - באזור ערד, באר שבע, ספר מדבר יהודה ומזרח שומרון.
אירוס הנגב - במרכז הנגב ובצפון סיני.
אירוס ירוחם - באזור ירוחם ודימונה.
אירוס הארגמן - במישור החוף, מאשדוד עד לבנימינה.
אירוס וסט - בסכנת הכחדה, אנדמי לחרמון. התגלה לפני כ-20 שנה, בעבר היה מצוי בדרום לבנון אך נכחד משם. פורח בחודש מאי, מוקדם יותר מעונת הפריחה הרגילה בחרמון.
רוב מיני האירוס הצומחים בישראל נדירים, ואף אנדמיים לארץ ישראל או כמעט אנדמיים (צומחים רק בה ובדרום לבנון).
שם הצמח
ממוזער|שמאל|200px|האלה איריס
שמאל|ממוזער|200px|אירוס הארגמן
ממוזער|שמאל|200px|אירוס הנפוץ בגינון
שמו של האירוס ניתן לו על שמה של האלה היוונית איריס, שהייתה אלת הקשת בענן ושליחת האלים כביטוי לצבעים הססגוניים של הפרח. שם זה ניתן לו על ידי היפוקרטס, הרופא היווני בן המאה החמישית לפני הספירה.
קארולוס ליניאוס, אבי המיון המדעי המודרני ומי שהחל בהענקת שמות אחידים לצמחים, שימר את השם כפי שהוא ניתן על ידי היפוקרטס.
השם בצורתו העברית הנפוצה, אירוס, מוזכר כבר במשנה (כלאים ה' ח')- אליה חדר מן היוונית. לפי האקדמיה ללשון העברית, תקינות בעברית שתי הצורות - גם איריס וגם אירוס.
מיון
300 המינים של האירוס היו מחולקים לסקציות החל מתחילת המאה העשרים. בשנים האחרונות הוצאו מינים רבים מתוך הסוג אירוס לסוגים נפרדים, והסקציות השונות קיבלו מעמד של תת-סוגים נפרדים וחלקם חולקו לסקציות שונות.
כיום מקובלת החלוקה לשישה תתי-סוגים:
תת הסוג אירוס (Iris), מתחלק לשש סקציות:
פוגון נציגי הסקציה בארץ ישראל: אירוס ארם נהריים
אונקוציקלוס (Oncocyclus) - ידועה גם בשם אירוסי ההיכל. נציגי הסקציה בארץ ישראל: אירוס החרמון, אירוס נצרתי, אירוס הדור, אירוס הגלבוע, אירוס שחום, אירוס השומרון, אירוס הנגב, אירוס ירוחם ואירוס הארגמן.
פסמיריס (Psammiris)
הקספוגון (Hexapogon)
רגיליה (Regelia)
פסבדורגיליה (Pseudoregelia)
תת הסוג לימנאירוס (Limniris), מתחלק לשתי סקציות:
לומנאירוס (Limniris). נציגי הסקציה בארץ ישראל הם אירוס ענף ואירוס הביצות.
לופאירוס (Lophiris)
תת הסוג קסיפיום (Xiphiom)
תת הסוג נפלנסיס (Nepalensis)
תת הסוג סקורפאירוס (Scorpiris), בעבר נקראה יונו. נציגים בארץ ישראל: אירוס טוביה ואירוס ארצישראלי.
תת הסוג הרמודקטילואידס (Hermodactyloides ). בארץ ישראל צומחים אירוס הלבנון ואירוס הסרגל.
בעבר נמנה עם האירוס גם תת-הסוג Gynandriris, אך כיום הוא הופרד לסוג נפרד בשם צהרון, הכולל את המין צהרון מצוי שנקרא בעבר "אירוס מצוי", ובשם העממי "אירוס אחר הצהריים".
מיון מינים גנניים
אף על פי שבטבע אין האירוסים נוטים ליצור מיני כלאיים זה עם זה, בצורה מלאכותית הדבר קל ביותר לביצוע. מקובל ליצור מיני וזני כלאיים לגינון, שכן צורותיהם וצבעיהם המיוחדים של האירוסים הופכים אותם לצמח מקובל ונפוץ בגינות הנוי. בשנת 1840 היו בקטלוג זני האירוס רק כ-100 זנים גנניים, אך בסוף המאה העשרים היו כבר למעלה מ-35,000 זנים שונים. עם המינים מרובי הזנים נמנים אירוס הולנדי, אירוס יפני ואירוס גרמני.
מקובל למיין את האירוסים הגננים לפי תכונות מורפולוגיות שונות: גובהם (עד 37 ס"מ, עד 70 ס"מ ומעל 70 ס"מ), מולדת הצמח, צורת פרחיו או צבעו.
האירוס באמנות וכסמל
ממוזער|שמאל|200px|"איריסים" של ואן גוך
פרחי האירוס נפוצים מאוד בציור בשל צורתם וצבעיהם המרהיבים. הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך צייר מספר עבודות שנושאם הוא פרח האירוס, ביניהן ידועה ביותר עבודתו "איריסים". המלחין האיטלקי פייטרו מסקאני כתב אופרה בשם "איריס". הסופר הגרמני הרמן הסה הקדיש אחד מסיפוריו המוקדמים לאירוס, והא מסמל בסיפור זה את הילדות.
פרח האירוס משמש כסמלה של החברה להגנת הטבע בישראל. האירוס, שכל מיניו הארצישראלים נדירים וחלקם גם אנדמיים, מסמל את פעילות החברה בשל המאבק לשימורו שכלל הכרזה על מספר שמורות טבע המוקדשות לאירוס והשפעה על תודעת הציבור - מאבק שאכן עלה יפה והציל את מיני האירוס מכליה.
יש הסבורים בטעות שדגם הפרח הקרוי בצרפתית fleur-de-lis (שושן בצרפתית) מדמה את האיריס. הסבורים כך כוללים את הדגמים הרבים שיש ביניהם משותף חזותי של שני עלים גלולים לצדדים ועלה מרכזי ניצב. למשל, סמלו של בית המלוכה בצרפת החל מן המאה ה-11, סמלן של יחידות צבאיות רבות בכל העולם וסמל תנועת הצופים.
אולם, הדגמים הסימטריים הללו, בעלי שלושת עלי הכותרת מהווים פיתוח של דגמי שושן צחור Lilium candidum, ששורשיו האומנותיים נעוצים כבר בעבר הרחוק. הדגם ינק השראה ממספר מקורות אומנותיים מקבילים- אשוריים, פיניקיים, מצריים, הלניסטיים ורומיים, חלקם קדומים וחלקם בני תקופת הבית השני.
גם הסמל של "החברה להגנת הטבע" מיוסד על דגמי השושן הקדומים ומחקה את הקומפוזיציה שלהם. כל זאת למרות שהוא מדמה בוודאות איריס, אותו בחרה החברה לחרוט על דגלה כסמל לשמירת האיריס ושמירת הטבע. מכיוון שסמלה של החברה להגנת הטבע הוא בן המאה ה-20, לא ניתן ללמוד ממנו לאחור על דגמים שקדמו לו, ולא ניתן להשליך מדימוי האיריס בדגם החברה להגנת הטבע לגבי דגמים קדומים לו.
גלריית תמונות
קישורים חיצוניים
", הוצאת תבונות, המכללה האקדמית הרצוג, שבט תש"ס
מיני האירוס, באתר צמח השדה
גלעד כרמלי, בגולן, בביצות, בגלבוע ובנגב: לטייל בעקבות האירוסים, באתר ynet ב-27 בינואר 2023
זהר עמר, האירוס כ-iris, על אתר, התשס"ו, עמ' 221–229
עפר כהן, טוסקנה: הפרח של אלת הקשת בענן, באתר מסע אחר
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אירוסיים
קטגוריה:טקסונים שתוארו בידי קארולוס ליניאוס
קטגוריה:צמחים שתוארו ב-1753 | 2024-05-03T20:08:15 |
אכזיב | אַכְזִיב (כזיב במקורות חז"ל) היה יישוב מרכזי קדום לחופי הים התיכון בגליל המערבי, שמיקומו בסמוך מדרום לרכס סולם צור וראש הנקרה וכ-5 קילומטר צפונית לנהריה. היישוב נזכר רבות במקורות היהודיים, בעיקר בשל מיקומו והיותו בתקופות רבות, מתקופת המקרא ועד תקופת התלמוד, עיר גבול בין הגליל היהודי ובין תחום צור הפניקי.
באכזיב גן לאומי, שתי שמורות טבע (שמורת חוף אכזיב ושמורה ימית), בית ספר שדה ושרידים של הכפר הערבי א-זיב שהיה במקום ותושביו ברחו ממנו במהלך מלחמת העצמאות.
היסטוריה
העת העתיקה
250px|ממוזער|שמאל|צלמית אישה מתרחצת מאכזיב, המאות ה-8-7 לפנה"ס. מוזיאון ישראל
ממוזער|שני דגמי חרס של אניות מאכזיב, המאות ה-6-8 לפנה"ס
בעת העתיקה הייתה אכזיב עיר כנענית. בתנ"ך נזכר המקום בשם אכזיב או כזיב כעיר על חוף הים בנחלת אשר: , שנשארה בידי הכנענים: . לפי התיאור המקראי, גבולה הימי של נחלת שבט אשר הגיע עד אכזיב, בעוד שגבולה היבשתי הגיע עד אזור צידון. שמה מובא ב"כתובת סנחריב" ברשימת ערי החוף הפיניקיות המבוצרות שבין צידון לעכו שבמהלך מסע סנחריב באזור בשנת 701 לפנה"ס בעקבות מרידת לולי מלך צידון, כרעו לפני סנחריב.
אחת העדויות הקדומות ביותר לפולחן האלה תנת, אחת האלות המרכזיות בקרתחדשת, נמצאה על חותם מבית הקברות הפיניקי באכזיב, שעליו מופיע סמל תנת והוא מתוארך ל-800-650 לפנה"ס., מתוך
העיר המשיכה להיות מיושבת גם בתקופת בית שני, ונזכרת אצל יוסף בן מתתיהו בצורה Ἐκδίππα (אֶכְּדִּיפַּה).שמאל|ממוזער|250px|גן לאומי אכזיב
שמאל|ממוזער|250px|גן לאומי אכזיבבזמן המשנה נודעה בשם כזיב או גזיב. על פי המשנה נמצאת כזיב בגבול הצפוני של ארץ ישראל. בתקופת המשנה אכזיב נזכרת כנקודת הגבול הצפון מערבית של ארץ ישראל לפי תחום עולי בבל לעניין מצוות התלויות בארץ: , וכן: . בברייתא דתחומין שבמקורות חז"ל ובכתובת רחוב נזכרות עיירות יהודיות רבות באזור אכזיב, אשר חויבו במצוות התלויות בארץ, ובהן בצת, מצובה, חניתה, כברי ומזה.
יהודי אכזיב עצמה הופטרו על ידי חז"ל מקיום חלק מהמצוות התלויות בארץ, בשל הימצאות אוכלוסייה צורית נכרית בסביבתם: . זאת, בעוד שיהודי האזור שנמצא מזרחית לדרך ההולכת מעכו לאכזיב לא הופטרו ממצוות אלו: .
בתוספתא מובא מעשה ברבן גמליאל, ממנו עולה כי העיר אכזיב ורכס סולם צור היוו קצה היישוב היהודי בגליל באותה עת. הלכה אחרת גורסת כי הגבול היה בנחל שמדרום לאכזיב: . בתלמוד הבבלי מובא מעשה בתלמידי רבי עקיבא שהתארחו אצל קהילת יהודי אכזיב, לאחר שלא רצו להתארח בעכו: .
בתוספתא נזכר גם "שגביון" (או "שביון"), ראש בית הכנסת של אכזיב, שעל שמו קרוי כיום אחד מאיי אכזיב. החופים הסמוכים לאכזיב נזכרים במקורות היהודיים כמקום בו לוקטו חלזונות להפקת תכלת לציצית.
ימי הביניים
בתקופה הצלבנית הוקמה באכזיב מצודה צלבנית, ובחפירות ארכאולוגיות שנערכו במקום נמצאו שרידיה, וכן מבנים חקלאיים, בתי קברות ועוד. שמה הצלבני של מצודת אכזיב היה "Casale Umberti". המקום נכבש על ידי המצביא הממלוכי ביברס. בתקופה מאוחרת יותר (כנראה במהלך המאה ה-13) הוקם במקום היישוב הערבי א-זיב, שצליל שמו מזכיר את צליל השם אכזיב. הזיהוי של יישוב זה עם אכזיב הקדומה נעשה כבר על ידי הרב יהוסף שווארץ בספרו 'תבואות הארץ' (עמ' רל"ג), והיה מקובל על כל החוקרים בעת החדשה.
בעת החדשה
ליל הגשרים
בליל הגשרים (16 ביוני 1946) יצא כוח המונה 43 לוחמי פלמ"ח לפוצץ את שני הגשרים המקבילים שהיו באזור אכזיב: גשר הכביש וגשר הרכבת. כאשר הם התקרבו למקום הם התגלו על ידי כוח נוטרים ערבים ששמרו על הגשר, הנוטרים פתחו עליהם באש חזקה, מספר כדורים פגעו ביחיעם ויץ שנפגע בראשו ובחזהו ונפל פצוע. החובשת שהייתה בכוח, זהרה לביטוב, נגשה לטפל בו אך הוא אמר לה: "הניחי לי, המשיכו בפעולה." תוך כדי הטיפול ביחיעם ויץ התגברה האש, אך לוחמי הפלמ"ח המשיכו להתקרב אל גשר הרכבת והתחילו לסדר את חומר הנפץ, על מנת להכין את הגשר לפיצוץ. לפתע נשמעה התפוצצות אדירה.
כוחות הרתק חשבו שהמשימה בוצעה וחיכו לבואם של החבלנים, אך אלה לא הגיעו. בתחילה חשבו שהם נסוגו, שלא כמתוכנן, לכיוון אחר. עיקר הלוחמים נסוגו והתפזרו לבתיהם מחשש למעצר על ידי הבריטים. רק כאשר הבריטים הודיעו שליד הגשר נמצאו שתי גופות הסתבר במטה הפלמ"ח שלא כל הלוחמים הצליחו לחזור מהקרב. בגלל פיזור הלוחמים לאחר הקרב והחשש ממעצר בידי הבריטים, התעכבו הסיכומים של הקרב. רק כעבור חודשיים נתבררה התמונה. נראה שארבע מאות הק"ג של חומר הנפץ התפוצצו טרם זמנם, אולי מפגיעת כדור נותב שנורה בידי הנוטרים הערבים. ההתפוצצות האדירה הרגה את כל 13 החבלנים שהיו ליד חומר הנפץ. רק חלקי גופות ספורים נמצאו במקום, ונקברו בבית הקברות בחיפה ובמצובה. לאחר קום המדינה הועברו שרידי הגופות לאתר סמוך לגשר, המשמש כבית קברות צבאי קטן. בסך-הכל, נהרגו בקרב 14 לוחמים, ולכן האנדרטה במקום זכתה לשם "יד לי"ד"; כך גם הגשר ואכסניית הנוער שבמקום.
בסמוך לגשר על החוף ניצב פסלו של יחיאל שמי, "פסל ים", מקיבוץ כברי.250px|ממוזער|שמאל|פסלו של יחיאל שמי "פסל-ים" בחוף אכזיב
מאז קום המדינה
במלחמת העצמאות ב-15 במאי 1948, במבצע בן עמי, נכבש הכפר ונהרס ותושביו נמלטו ממנו. שרידי הכפר שימשו את האמן והאדריכל מרסל ינקו להקמתו של גן לאומי במקום.
על חוף אכזיב הוקמה "מדינת אכזיב" של אלי אביבי בשנת 1971. אביבי נפטר ב-16 במאי 2018, ומאז חיה באכזיב רק "אזרחית" אחת - אלמנתו, רינה.
החפירות הארכאולוגיות באתר
בתל אכזיב נערכו חפירות ארכאולוגיות בשנים 1963–1964, מטעם אגף העתיקות בראשות משה פראוסניץ ובהשתתפות המכון המזרחי של אוניברסיטת רומא. בחפירות אלו נחשפה המצודה מתקופת הצלבנים, אך גם חלקים מביצורי הערים ששכנו בתל בתקופת הברונזה התיכונה IIב' ובתקופת הברונזה המאוחרת. קנקנים ועליהם נכתב בכתב פיניקי "אדנמלך", המתוארכים למאה ה-6 לפנה"ס, נמצאו במחסנים הצמודים לסוללת המצודה.
בבתי הקברות נערכו חפירות החל משנת 1941 ועד 1984 על ידי אגף העתיקות, בראשות ז' גולדמן ואחר כך בראשות משה פראוסניץ'. נחשפו בתי קברות במספר מקומות: תל אכזיב עצמו, מצפון לתל על גדת נחל כזיב, בחלק המזרחי ליד גשר הזיו, וכן סמוך לשפת הים. הקברים באתרים אלו חשפו ממצאים מתקופת הברונזה, תקופת הברזל, התקופה הרומאית, התקופה הביזנטית, התקופה הצלבנית ומימי הביניים. ממצאים רבים שייכים לתרבות הפיניקית.
בין השנים 1986–1988 חידשה מזר חפירות בבית הקברות הדרומי שבאכזיב, בהן נחשפו קברים שלא נתגלו בעבר ובהם ממצאים פיניקים נוספים.
על פי הממצאים ואתרי הקבורה הרבים שנמצאו באזור ניתן להסיק כי אכזיב הייתה עיר מסחר מרכזית כבר בתקופת הברזל. גם בתקופת המשנה הייתה קיימת באזור עיר משגשגת.
מאבקים סביבתיים
ממוזער|חוף אכזיב חורף 2015בשנת 2010 נרכשה הקרקע הצמודה לחוף אכזיב וללגונה שלו על ידי חברה קבלנית, אשר החלה לקדם במקום תוכנית בנייה לשכונת מגורים ולמלונאות (ג/4870). הבנייה בצמוד לחוף ולגן הלאומי עוררה את התנגדות פעילי הסביבה והארגונים הסביבתיים. לטענת המתנגדים, התוכנית המקודמת, שאושרה כחוק בשנת 1994, מיושנת ואינה מתאימה לנורמות התכנון החדשות לסביבה החופית, וסותרת את עקרונות חוק שמירת הסביבה החופית, תשס"ד-2004, ותוכנית מתאר ארצית 35 המגדירה את שטח החוף כ"מרקם חופי". כמו כן, בשנת 2008, שנתיים טרם רכישת הקרקע, הגדירה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה של מחוז צפון בתמ"מ 2 תיקון 9 חלק נרחב מהשטח המיועד לבניה כהרחבה של הגן הלאומי אכזיב. בעתירה שהוגשה נגד התוכנית (עת"מ 7555-06-13 נייר חדרה ואח' בע"מ נ' שחף נהריה ואח') פסק בית המשפט כי לאור התיישנות התוכנית יש לבחון את הרלוונטיות שלה בשנית ובהתאם לצורך לערוך בה שינויים. במרץ 2015 דנה הוועדה המחוזית בתוכנית לאור הנחיית בית המשפט, ואשררה אותה ברוב של 5 מול 4 מתנגדים. בנובמבר 2015 יצאו חברות "צמח המרמן" ו"אלקטרה מגורים" במסע פרסום לשיווק שכונת המגורים.
2018 - מאבק דייגי הפנאי, לאור האיסור לדוג דייג ספורטיבי (חכות) מראש הנקרה עד פארק אכזיב נעשה ניסיון לא מוצלח לשנות זאת. כמקובל במרבית השמורות הימיות ברחבי העולם, אסורים לחלוטין בשמורת אכזיב כל סוגי הדיג, כולל דיג ספורטיבי, וזאת עקב הנזק הרב שגורם הדיג (כולל דיג ספורטיבי) לשמורה.
2020 - אושרה הצעה להרחבת השמורה עד למפעל האסבסט הישן באזור התעשייה בנהריה.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מסלול טיול לתל אכזיב וראש הנקרה
ההתייחסות למקום בספר 'תבואות הארץ'
גן לאומי חוף אכזיב באתר רשות הטבע והגנים
"לא בונים בית באכזיב" עמוד המאבק בפייסבוק נגד תוכנית הבניה באכזיב
הערות שוליים
קטגוריה:הגליל המערבי
אכזיב
קטגוריה:פיניקים: מושבות
קטגוריה:נחלת שבט אשר
קטגוריה:יישובי המקרא
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת בית שני
קטגוריה:יישובים יהודיים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד
קטגוריה:קהילות ויישובים ערביים שנחרבו במלחמת העצמאות
א-זיב (אכזיב)
קטגוריה:כביש 4 | 2024-10-01T21:55:52 |
אכסניה | שמאל|ממוזער|250px|אכסניית נוער טיפוסית
אַכְסַנְיָה נקראת גם אַכְסַנְיַת נֹעַר, או במונחים הלועזיים הוֹסְטל (מאנגלית: Hostel) וגסטהאוס (מאנגלית: Guest house). היא מקום לינה בעלות נמוכה לטווח קצר שבו האורחים יכולים לשכור מיטה, בדרך כלל בדרגשים בחדר משותף לכמה אנשים. החדרים יכולים להיות מעורבים או עם הפרדה בין המינים וכוללים חדרי רחצה פרטיים או משותפים. חדרים פרטיים עשויים להיות זמינים גם כן, אך הנכס חייב להציע חדרים משותפים כדי להיחשב כאכסניה. אכסניות הן צורות לינה פופולריות עבור תרמילאים והם דוגמה לצריכה שיתופית.
היתרונות של אכסניות כוללים עלויות לינה נמוכות והזדמנויות לפגוש מטיילים מכל רחבי העולם, למצוא שותפים לטיולים, תוך כדי שהם משתפים חוויות ונותנים עצות למסלולי טיול. אכסניות מסוימות מספקות מענה לצרכים שונים של מטיילים, למשל, סיורים מקומיים, ומסיבות. אכסניות חדשות יותר מתמקדות בעיצוב פנים אופנתי יותר, שחלקן משתוות למלונות בוטיק.
אכסניות רבות נמצאות בבעלות עצמאית של אנשי המקום, בניגוד לבתי מלון ששייכים לעיתים קרובות לרשתות, עלויות התפעול שלהן זולות מבתי מלון, ולכן הן גם זולות ממנו. אכסניות עשויות להציע לאורחים הנחה במחיר הלינה בתמורה לעבודות זוטרות בהוסטל כמו כפקידי קבלה או בשירותי ניקיון.
ישנן כ-10,000 אכסניות באירופה וכ-300 אכסניות בארצות הברית. האורח הטיפוסי באכסניה הוא בגילאים צעירים יחסית שבין 16 ל-34 שנים. הגילאים הצעירים של לני האכסניות הם הסיבה לשם אכסניית נוער.
בנוסף למטבחים משותפים, בחלק מהאכסניות יש מסעדה או בר. מכונות כביסה ומייבשי כביסה מסופקים לעיתים קרובות תמורת תשלום נוסף. רוב ההוסטלים מציעים לוקרים לאחסון בטוח של חפצי ערך. חלקם מציעים אולמות יוגה, בתי קולנוע, ומועדונים על גג ההוסטל. ישנן אכסניות אשר אינן מספקות מצעים. והשינה נעשית באמצעות שקי שינה שמביאים עמם המטיילים. חלק מהאכסניות נועלות את שעריהן בשעות הלילה למען הגנה על האורחים בו ממעשי פשיעה.
מחקר שנערך ב-2013 באוסטרליה הראה שתרמילאות היא הענף שגדל הכי הרבה בתעשיית התיירות, ושענף ההוסטלים גדל בקצב מהיר יותר מאשר תעשיית המלונאות. כמו כן, מצא המחקר כי נסיעות של צעירים כרוכות בהוצאות טיול גבוהות יותר בשל זמני טיול ארוכים, לעיתים של כמה חודשים. זאת, בשונה מחופשות מסורתיות הנמשכות לרוב מספר ימים עד שבועיים.
היסטוריה
אכסניה, מהמילה היוונית קסניה (ξενία) מילולית בהוראת "קבלת-פנים".
ריצ'רד שירמן הקים את אכסניית הנוער הראשונה בשנת 1912 באלטנה שבגרמניה. האכסניה שכנה בתוך טירה ששופצה זמן קצר קודם לכן. החדרים הישנים משמשים כיום לתצוגה, והאכסניה עצמה שוכנת בחדרים חדשים (עדיין בחצרי הטירה).
יתרונות וחסרונות להוסטלים
מלבד היתרון המובנה של ההוסטל כזול יותר מבתי מלון: לשהות בהוסטל יש כמה יתרונות וחסרונות:
יש פחות פרטיות באכסניה מאשר בבתי מלון. חדרי שינה ורחצה משותפים עשויים להיות לא נוחים עבור אלה שדורשים יותר פרטיות. עם זאת, הלינה המשותפת מקלה על הכרת אנשים חדשים. אכסניות מסוימות מעודדות יותר אינטראקציה חברתית בין האורחים בשל אזורי השינה המשותפים והשטחים המשותפים. בטרקלינים יש בדרך כלל ספות וכיסאות, שולחנות קפה, משחקי לוח, ספרים או החלפת ספרים, מחשבים וגישה לאינטרנט.
כמעט לכל האכסניות יש אזור מטבח משותף להכנת מזון ואזור אחסון עם מקררים. לרוב ההוסטלים יש מערכת תווית לזיהוי הבעלים של המזון. בחלק מהאכסניות יהיה מדף שכותרתו "מדף חינם" שבו האורחים יכולים להשאיר אוכל לא רצוי. גניבת מזון יכולה לקרות.
רעש יכול להקשות על השינה, בחדרים המשותפים בין אם בגלל נחירות, דיבורים ופעילויות חברתיות המתרחשים מצד שאר האורחים, אך גם דברים מינוריים כמו מצד אורחים שנכנסים לחדר באמצע הלילה או עוזבים אותו מוקדם בבוקר. אורחים רבים משתמשים באטמי אוזניים וכיסויי עיניים כדי למתן את השפעות הרעש.
בישראל
ממוזער|פוסטר זה, משנת 1915, מקדם תמיכה של קרן נשים בזמן מלחמה, שספק דיור באכסניה לפועלות במלחמת העולם הראשונה בבריטניה
ממוזער|אגודת אכסניות נוער בישראל, כרטיס חבר, 1965
מרבית אכסניות הנוער בארץ הוקמו מתוך חזון ציוני, על מנת להנחיל לנוער בארץ, ובעיקר לנוער היהודי מחו"ל הכרות עם ארץ ישראל ההיסטורית: המקראית, התלמודית, וההתיישבותית, ועם הטבע הייחודי לישראל.
המחירים הגבוהים של בתי המלון בישראל הביאו לצמיחה של היצע ההוסטלים בעשור השני של המאה ה-21 כפתרון למחסור בבתי מלון עממים ברמות של 3 כוכבים. בישראל כ-5% מהתיירים לנו באכסניות בשנת 2019, כאשר השיעור קופץ ל-10% כאשר מדובר באנשים אשר באו למטרות טיול ונופש.
אכסניות נוער
אכסניות הנוער הראשונות הוקמו בשם זה בידי נשות הדסה שנים מעטות לפני קום המדינה, במטרה לאפשר מקום לינה ובסיס להכרה טובה של ארץ ישראל ההיסטורית: על פי התנ"ך, המורשת התלמודית, וההתיישבות הציונית. האכסניות נועדו בראש ובראשונה לנוער יהודי מהתפוצות, ובעיקר מארצות הברית. אכסניות נוער חדשות רבות נפתחו בעקבות קבוצות גדולות של נוער וצעירים שהחלו להגיע ארצה לאחר מלחמת ששת הימים. משרד החינוך היה שותף בתקציב הפעילות.
בין השנים 1970 עד 1985 ענף התיירות התרמילאית בארץ, וטיולי צעירים מארצות הברית דעך, ומצב אכסניות אלו הידרדר. חלקן הועבר לחברה להגנת הטבע ושימשו כבתי ספר שדה או כאכסניות זולות למטיילים, במתכונת אכסניות הנוער אך למטרת אירוח המטיילים במהלך טיולם במסגרת החברה להגנת הטבע בלבד. מטרות הציונות נזנחו, והאכסניות שימשו כבתי אירוח זולים למטיילים מן העולם, ובעיקר מארצות סקנדינביה, לאירוח הטיול השנתי של בתי הספר הישראליים (מכיתה ה' ועד סוף התיכון) וכן כאולפן לעולים חדשים עבור משרד הקליטה.
החל בשנת 1990, או מעט קודם לכן, חל מפנה בתיירות, ורבות מאכסניות הנוער שופצו וקיבלו תדמית חדשה. כך גם הכללים שבהפעלתם עברו שינוי.
כיום פועלות בארץ כמה עשרות אכסניות נוער, מתל-חי בצפון ועד אילת בדרום. חלקן נמצאות בקרבת גנים לאומיים ושמורות טבע, וחלקן בערים (בירושלים יש לפחות שבע אכסניות נוער). מרבית האכסניות מאוגדות ברשת אנ"א ("אכסניות נוער בישראל"), שהיא חברה ב-Hostelling International. ארגון נשות הדסה עדיין פעיל בהקמת אכסניות מסוג זה.
לפי אתר אגודת אכסניות נוער בישראל, הפעילות החינוכית נמשכת באכסניות גם כיום.
בשנות ה-2000 מטרות האגודה הותאמו למטרות ארגונים הממומנים גם מחו"ל וכוללים דגש על חינוך לפלורליזם וסובלנות.
ממוזער|חדר באכסניה בטייואן
קישורים חיצוניים
כך עושים מהפך: בעוד עשור לא יהיו פה רק 4 מיליון תיירים בשנה, אלא 10 מיליון, דה מרקר. 18 באוגוסט 2018
הערות שוליים
*
קטגוריה:שירותי אירוח ואוכל
קטגוריה:תשתיות תיירותיות
ca:Alberg juvenil
es:Albergue juvenil | 2024-06-26T14:53:13 |
אכסניית נוער | REDIRECT אכסניה | 2007-12-07T14:04:59 |
אוטו ליליינטל | ממוזער|250px|האנדרטה לזכרו של אוטו ליליינטל ברובע שטגליץ-צלנדורף בדרום-מערבהּ של ברלין
קארל וילהלם אוטו ליליינטל (גרמנית: Karl Wilhelm Otto Lilienthal; 23 במאי 1848 – 10 באוגוסט 1896) היה מהנדס גרמני, מחלוצי התעופה.
ביוגרפיה
ליליינטל פעל רבות למען קידום התעופה והיה האדם הראשון שתכנן ובנה גלשן אוויר שיכול היה לשאת אדם. בהתבססו על מחקרים שניהל על מעוף הציפורים, הוא כתב ספר על אווירונאוטיקה (פורסם בשנת 1889) ששימש מאוחר יותר גם את האחים רייט.
בשנת 1891 פיתח את הדרוויצר גלייטר. בשנת 1893 פיתח את הליליינטל נורמל-זגל-אפראט. בשנת 1895 פיתח את הליליינטל בי-פלאן.
כרבים בתקופתו, ליליינטל חקר את מעוף הציפורים ואת תנועותיהן, אשר גרמו להן לקבל דחף וכוח עילוי שסייע להן לעוף.
אחת מתגליותיו הייתה שהוא הראה את היתרון של כנף קמורה על פני כנף שטוחה.
את טיסותיו ביצע ליליינטל בברלין ממרומי גבעה מלאכותית, שאותה בנה מכספו (קיימת אנדרטה לזכרו על ראש גבעה בברלין אליה מוליכות מדרגות ובתחתית הגבעה בריכה).
לאחר יותר מ-2,500 טיסות הוא נהרג בגיל 48, בתאונת טיסה (הראשונה עם מתקן כבד מהאוויר), כשאיבד שליטה על דאונו עקב משב רוח לא צפוי.
מורשתו
נמל התעופה ברלין טגל נקרא על שמו.
קרחון ליליינטל בארץ גרהאם שבאנטארקטיקה נקרא על שמו.
קישורים חיצוניים
קישור לתמונה של האנדרטה לזכרו
, 23 במאי 2014
When humans learnt to fly, Google Arts & Culture, 2019
הערות שוליים
קטגוריה:חלוצי התעופה
קטגוריה:ממציאים גרמנים
קטגוריה:מהנדסי אווירונאוטיקה גרמנים
קטגוריה:גרמנים שנהרגו בתאונות אוויריות
קטגוריה:גרמנים שנולדו ב-1848
קטגוריה:גרמנים שנפטרו ב-1896 | 2023-11-29T09:43:40 |
דאון | דָּאוֹן הוא כלי טיס כבד מן האוויר שאין בו אמצעי הנעה. דהיינו, כלי דאייה.
המראת הדאון נעשית באמצעות גרירה של מטוס, כלי רכב או גלישה לאוויר מאזור גבוה במישור משופע לעבר עמק. יש דְאונים מודרניים שבהם מותקן מנוע מדחף או מנוע סילון קטן הנשלף מגוף המטוס לזמן קצר. מנוע זה מאפשר המראה עצמית וכן תמיכה בטיסות ארוכות במיוחד. בשל העומס הנמוך יחסית של שטחי הכנפיים, ההיגוי מתבצע ישירות ממצערות המותקנות בתא הטייס באמצעות כבלי פלדה דקים וללא מערכת הגברה הידראולית. טכניקה זו מאפשרת הקטנה נוספת במשקל העצמי ביחס של הדאון, הנמוך מזה של מטוס בגודל דומה. כיום משמשים הדאונים ככלי טיס ספורטיביים בלבד ולצורכי הנאה ובילוי.
ממוזער|דאון מעל האלפים הצרפתיים
ממוזער|דאון מדגם רולדן שניידר LS-4 בהמראה ממנחת מגידו
אטימולוגיה
מקורו של השם העברי "דאון" הוא בשורש המקראי והאוגריתי ד־א־י/ה, שמשמעותו מעוף ציפור ללא משק כנפיים. המילה היא חידוש לשוני של עדיה חורון במסגרת מאמציו יחד עם ערי ז'בוטינסקי לייסד תעופה עברית.
היסטוריית הדְאונים
ממוזער|דאון משנת 1921
תיעוד טיסות הקדם-מודרניות המוקדמות קשה ברוב המקרים לאימות, ולכן לא ניתן לדעת אם כלי טיס מהתקופה היה דאון, עפיפון או מצנח, ובאיזו מידה היה ניתן לשלוט בו. לעיתים קרובות האירוע תועד זמן רב אחרי שלכאורה נערך. תיעוד מהמאה ה-17 מראה על ניסיון טיסה מהמאה ה-9 ליד קורדובה, ספרד, אשר הסתיים בפציעת גב של הטייס. הנזיר אילמר ממאלסברי (Eilmer of Malmesbury) תיעד את ויליאם ממאלסברי , נזיר והיסטוריון, לאחר שהשני דאה מגג המנזר שלו שבמאלמסברי, אנגליה, בין 1000 ל-1,010 לספירה, כ־200 מטר עד שהתרסק ושבר את רגליו. לפי התיעודים הללו, בשני הניסיונות ניסו להשתמש בכנפיים מנוצות ובשניהם הכישלון יוחס להיעדר הזנב. הזארפן אהמט צ'לבי היה מדען בן האימפריה העות'מאנית של ראשית המאה ה-17, אשר המסורת הטורקית מספרת כי הקדים את האחים מונגולפייה והאחים רייט בחקר התעופה, והצליח באמצעות כנפיים מלאכותיות, שהכין מכנפי נשר, לבצע מעוף ארוך טווח באמצעות כוח שריריו בלבד, ומבלי להיעזר במנוע.
המאה ה-19
ממוזער|אוטו ליליינטל בטיסה
כלי הטיס הכבד מהאוויר הראשון שנשא אדם, היה מבוסס על עקרון מדעי ונבנה על ידי ג'ורג' קיילי אשר בנה סדרה של דאונים שהצליחו לעוף לזמן קצר בשנת 1849. לאחר מכן בנו דאונים חלוצים בתחום התעופה, ובהם ג'יין מריה לבריס (Jean Marie Le Bris), ג'ון ג' מונטגומרי (אנגלית: John J. Montgomery), אוטו ליליינטל (בשנת 1891 פיתח את הדרוויצר גלייטר שהוגדר ככלי טיס למטרת גלישה אווירית, בשנת 1893 פיתח את הליליינטל נורמל-זגל-אפראט שהיה כלי טיס למטרת גלישה אווירית, בשנת 1895 פיתח את הליליינטל בי-פלאן שהיה כלי טיס בתצורת דאון דו-כנפי למטרת גלישה אווירית), פרסי פילצ'ר (אנגלית: Percy Pilcher), אוקטאב צ'אנאט (אנגלית: Octave Chanute) ואוגוסט מור הרינג (אנגלית: Augustus Moore Herring). בנו אוטו ליליינטל היה הראשון שהצליח לבצע טיסות מוצלחות חוזרות ונשנות (למעלה מאלפיים), והוא היה הראשון שהשתמש באוויר עולה כדי להאריך את משך הטיסה. דניאל מאלוני (אנגלית: Daniel Maloney), חלוץ בתחום התעופה, היה הראשון שהדגים טיסה מבוקרת בגובה רב תוך שימוש בכנפיים שתכנן מונטגומרי.
האחים רייט פיתחו בתחילת דרכם סדרה של שלושה דאונים מאוישים לאחר שביצעו ניסויים ראשוניים על עפיפון, הדבר הוביל אותם לפיתוח הטיסה הממונעת.
פיתוח הכנף הגמישה לדאוני הרחיפה
דאוני המראה רגליים הוטסו כבר בשנים 1920 על ידי ליליינטל. אולם החידושים שהובילו לדאוני רחיפה פותחו בשנת 1951 כאשר פרנסיס רוג'אלו (אנגלית: Francis Rogallo), מהנדס אווירונאוטיקה, וגרטרוד רוג'אלו (אנגלית: Gertrude Rogallo) הגישו בקשה לפטנט, כנף גמישה בעלת משנה קשיח. סוכנות החלל האמריקנית נאס"א בחנה דגמים שונים של הכנף אותה תכננו הזוג רוג'אלו בשנת 1957 כדי להשתמש בה כחלק מקפסולות החלל. צ'ארלס ריצ'רד ופול ביקל פיתחו רעיון לייצור כנף שפשוט לבנות, בנויה לטיסה איטית ולנחיתה רכה. בין השנים 1960–1962 ברי היל פאלמר (אנגלית: Barry Hill Palmer) השתמש ברעיון זה כדי לבנות דאוני המראה רגליים.
שימוש בזרמי אוויר חם
דאונים כאמור הם מעין מטוסים נטולי מנוע, שמתבססים על העיקרון שיפורט כאן בהמשך כדי להתרומם ולדאות באוויר. תהליך זה קורה עקב קיומם של זרמי אוויר חם, שקצב עלייתם אל גבי חוץ מכדור הארץ גדול מקצב הירידה של חלקיקי הדאון. אופן הפעולה של הדאון פשוט ביותר: תחילה הוא ממריא בספירלה על ידי מנוע מעלה אל השמיים, וברגע שהוא מגיע לגובה מספק המנוע מפסיק לעבוד והדאון מרחף באיטיות מרובה כקצב התקדמותו כלפי מטה. כל זה עד שהדאון פוגש זרם אוויר חם נוסף, שמעלה אותו בחזרה למעלה שוב. לשם כך הטייס חייב לדעת את האזור בו הדאון מרחף טוב במיוחד כדי לדעת איפה בדיוק נמצאים זרמי האוויר החמים - אופן טיסה זה נקרא "תרמית" (מהמילה תרמיקה שהיא אוויר חם שכלוא על הקרקע, משתחרר ועולה מעלה מפאת הפרשי לחצים. הדאון משתמש בזה בדומה לציפורים).
סוגי דאונים
דאונים פותחו משנת 1920 לצורכי הנאה ובילויי. כאשר טייסים הבינו כיצד להשתמש באוויר עולה, דאונים פותחו כדי לאפשר טיסות ארוכות יותר ללא עצירות ביניים. הדבר הוביל לספורט הנקרא דאיה. דאונים נבנו בעיקר מעץ ומתכת אולם כיום לרוב משתמשים בחומרים מרוכבים חזקים שמקטינים את משקלו העצמי של הדאון ובכך משפרים את ביצועיו. הדאונים מתאפיינים בשטח כנפיים ומוטת כנפיים גדולה יחסית לגודל הגוף וזאת במטרה לייצר עילוי מספיק במהירות הנמוכה שבה גולש הדאון. הטסה מיומנת של דאון מאפשרת נסיקה איטית באמצעות זיהוי ו"רכיבה" על זרמי אוויר חם העולים כלפי מעלה (המכונים "תרמיקות"). רכיבה על זרמי אוויר חם מאפשרת דאייה למשך שעות רבות ולמרחקים ארוכים.ממוזער|דאון רחיפה המבוסס על הכנף הגמישה.
דאוני רחיפה
דאוני הרחיפה מסוגלים להמריא על ידי ריצה של הטייס בעודו מחובר אליהם, ומסוגלים לנחות באיטיות תוך שימוש ברגליו של הטייס כבולמים.
במקור וגם ברוב דאוני הרחיפה כיום הטייס מחובר למרכז הכנף הגמישה ושולט בניווט תוך תמרון משקלו.
קיימים דאונים בעלי מבנה קשיח ומשטחי שליטה המשמשים לשליטה ולעיתים קרובות הטייס מטייס מוקף במעטה קשיח. אלו נותנים את הביצועים הטובים ביותר ואלו גם היקרים ביותר.
דאונים צבאיים
ממוזער|דאון צבאי
דאונים צבאיים שימשו בעיקר במלחמת העולם השנייה בשביל לשאת חיילים וציוד כבד לאזורי הלחימה. דאונים אלה נגררו לאוויר ורוב הדרך ליעד שלהם על ידי מטוסי תובלה צבאיים, למשל C-47 דקוטה, או על ידי מפציצים שנדחקו לפעילות משנית. מרגע שחרורם באזור המטרה, הם החלו בתהליכי נחיתה קרוב כל האפשר למטרה. יתרונם על גבי צנחנים הוא שהציוד הכבד היה יכול לנחות ושהחיילים התאספו במהירות לאחר הנחיתה ולא היו מפוזרים על גבי שטח נרחב. הדאונים היו מתוכננים לשימוש חד פעמי ולכן נבנו מחומרים שכיחים וזולים כמו עץ, למרות זאת היו מספר דאונים שנאספו ונעשה בהם שימוש חוזר. במהלך השנים נזנחו הדאונים לטובת המטוסים, עקב יכולת התמרון והשליטה הנמוכים בדאונים, בשל היות הדאונים קלים לאיתור בעזרת מכ"ם, בשל היותם פגיעים ליירוט מטוסים ונ"מ, בשל התאונות הרבות שבהן הם היו מעורבים, וכן עקב השיפורים בתחום התעופה הממונעת אשר הגדילו את קיבולת המטוס ואת יעילותו וכתוצאה מכך המטוס היה הבחירה המועדפת של גורמים צבאיים.
דאוני מחקר
אפילו לאחר פיתוח כלי הטיס הממונעים דאונים נבנו עבור צורכי מחקר, שבו חוסר המנוע מפחית עלויות פיתוח, מצמצם את מורכבות הבנייה ומקצר את אורכה. השימוש בדאונים לצורכי מחקר נעשה בעיקר במחקרים בנושא אווירודינמיקה בהם נדרשים שינויים רבים בשלדת כלי הטיס ולכן דאונים הם מועדפים.
מטוס נייר
מטוס נייר הוא מטוס צעצוע העשוי מנייר מקופל. מטוס נייר הוא כנראה הצורה הנפוצה ביותר של אוריגמי (האמנות היפנית של קיפולי נייר). ביפנית קרוי מטוס הנייר 紙飛行機 (קאמי היקוקי; קאמי=נייר, היקוקי=מטוס). עפיפון מטוס הנייר נפוץ בשל היותו אחת הצורות של אוריגמי שמתלמד יכול לרכוש בהן מיומנות בקלות. שישה צעדים בלבד נדרשים על מנת לייצר נכון מטוס נייר בסיסי. המושג "מטוס נייר" כיום כולל גם מטוסים העשויים מקרטון.
דגמי דאונים
דגמי דאונים הם לרוב קטנים יחסית לגודלו של דאון אולם קיימים גם גדלים בגודל מלא, חלקם ניתנים להטסה וחלקם לא, הם מבוססים על דאונים קיימים אולם ישנם דגמים דמיוניים. דגמי הדאונים בדומה לדאונים רגילים משתמשים בחומרים קלים כמו: עץ בלזה, פיברגלס ופוליאסטר. דגמים גדולים המיועדים לטיסה הם לרוב נשלטים על ידי שלט רחוק בטכנולוגיית גלי רדיו כאשר הטייס נמצא על הקרקע ושולט בכלי הטיס. אלה יכולים להישאר באוויר לאורך זמן על ידי שימוש בכוח העילוי הנוצר מזרמי אוויר חם.
ראו גם
תעופה
קישורים חיצוניים
מרכז דאיה נגב
מרכז דאייה מגידו
מחנה דאונים בעמק יזרעאל, 1937, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
כיבוש האוויר בארץ ישראל, 1938, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
מפגן טיסות דאונים, אנגליה, 1942, ארכיון הסרטונים של AP
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:כלי טיס
קטגוריה:דאייה | 2023-06-02T19:37:39 |
מסגד אל-אקצא | 250px|ממוזער|מסגד אל אקצא, בקצה הדרומי של רחבת הר הבית
250px|ממוזער|מסגד אל אקצא, מבנה חיצוני, מקרוב
שמאל|ממוזער|250px|תפילה במסגד אל־אקצא (צולם כחודש לאחר מלחמת ששת הימים)
שמאל|ממוזער|250px|בתוככי מסגד אל אקצא
ממוזער|250px|שער מסגד אל־אקצא; תחריט בסדרת "ארץ ישראל הציורית" (1881) על פי ציור של ג'ון דאגלס וודוורד
מסגד אל־אקצא (בערבית: الْمَسْجِد الْأَقْصَى, תעתיק מדויק: אלְמַסְגִ'ד אלְאַקְצָא, תעתיק חופשי: אל־מַסְגִ'ד אל־אַקְסָא, משמעות השם: "המסגד הרחוק ביותר" או "המסגד הקיצון") הוא מסגד בהר הבית שבירושלים, הנחשב לשלישי בחשיבותו באסלאם לאחר מסגד אל-חראם במכה ומסגד הנביא באל-מדינה. על פי המסורת המוסלמית זהו המקום אליו הגיע מוחמד במסעו הלילי ממכה אל "המסגד הקיצון", משם עלה השמיימה עם המלאך גבריאל והשאיר את טביעת רגלו באבן.
הגדרה
בעבר "מסגד אל־אקצא" התייחס ל"כיפת הכסף", המסגד בקצה הדרומי של הר הבית. עם זאת, בתקופה שלאחר פרוץ הסכסוך הישראלי־ערבי, מוסלמים רבים מתייחסים אל כל קומפלקס המסגדים בהר הבית, כולל כיפת הסלע הזהובה. לכן בערבית השם "מסגד אל־אקצא" משמש הן למבנה הספציפי בדרומו, והן לכל הר הבית.
שם נוסף למתחם הוא "אל־חַרַם אל־קֻדְסי א־שַריף" (الحرم القدسي الشريف). על מנת לציין במיוחד את המבנה שבדרום רחבת הר הבית משתמשים גם בשם "המסגד הקיבלי". בערבית: الجامع القِبْلي (אל־ג'אמיע אל־קיבלי) או المصلى القبلي (אל־מוצלא אל־קיבלי) או المسجد القبلي (אל־מסג'ד אל־קיבלי).
מקורותיו של השם מסגד אל־אקצא
השם "מסגד אל־אקצא" נזכר בקוראן בסורת אל-אסראא, שם נכתב:
הפרשנות המוסלמית המקובלת מתקופת הראשידון ועד ימינו מייחסת את הפסוק ל"ליל האסרא והמעראג'" כלומר, המסע הלילי של מוחמד ממכה אל הר הבית בירושלים, וממנו אל השמיים כדי לקבל הנחיה אלוהית. המוסלמים מציינים את המאורע ב־27 בחודש רג'ב על פי לוח השנה המוסלמי, או במועד סמוך לו (על־פי המסורת המקומית).
המסגד עצמו נבנה בשנת 705, 73 שנים לאחר מות מוחמד. הקוראן אינו מבאר מהו המסגד שממנו יצא מוחמד למסע ולאן הגיע, פרט לכינויים "המסגד הקדוש" (אל־מסג'ד אל־חראם) ו"המסגד המרוחק ביותר" (אל־מסגד אל־אקצא), אך המקום מזוהה עם מסגד אל־אקצא. פירוש הפסוק בקוראן כמסע לילי לירושלים החל בתקופת השליט האומיי, עבד אל־מלכ בן מרואן. באותה תקופה השתלטו מורדים שהתנגדו לשלטון המרכזי על העיר מכה. לפי הגאוגרף המוסלמי מהמאה ה־9 אחמד אל־יעקובי, ניסה עבד אל־מלכ למנוע מתושבי סוריה לבקר במכה בתקופה זו בעקבות חששו שהם יושפעו מהרעיונות של המורדים. על כן הוא בנה מסגד בהר הבית, קרא לו בשם "אל-אקצא" וטען כי הוא המסגד הקיצון שנזכר במסע הלילי של הנביא, וזאת כדי ליצור קשר ישיר בין מייסד הדת למסגד החדש ובכך לתת למסגד הילה דתית, כך שירושלים תשמש כתחליף למכה בתקופה הזאת.
על פי אחת מן המסורות המוסלמיות, זיהויו של מסגד אל־אקצא עם הר הבית בעיני המוסלמים התגבש עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל בהנהגת הח'ליף השני עומר בן אל־ח'טאב במאה ה־7. בשנת 638 כבש עומר את ירושלים והתכוון לבנות בה מסגד. הוא התייעץ עם כעב אל-אחבאר , רב יהודי שהתאסלם, והוא זה שזיהה את הר הבית כמקום בו התפלל מוחמד לפני המסע הלילי שלו.
בתקופת הח'ליפים מבית אומיה עלתה חשיבותה של ירושלים בעיני השלטון המוסלמי, כנראה מפאת קרבתה למקום מושבם של הח'ליפים בדמשק. שליטתם של האומיים בערים הקדושות האחרות, מכה ואל־מדינה הייתה רופפת בשל מרידות של מנהיגים מקומיים, ולפיכך הם היו מעוניינים להאדיר את ירושלים, ולבנות בה מסגדים נוספים. בימיהם נבנתה גם כיפת הסלע שהיא היום המבנה הבולט ביותר על הר הבית.
פרשנויות מוסלמיות קדומות, שאינן מקובלות היום, מייחסות את "המסגד המרוחק ביותר" להיכלות עליונים ולאו דווקא למקום מסוים על הארץ. בגישה זו תמך ג'עפר א־צאדק (699-765) מצאצאי מוחמד, שטען כי מסגד אל־אקצא נמצא בשמים.
ב"ספר ההיסטוריה והמלחמה" של ההיסטוריון אל-ואקדי נכתב כי מסגד אל-אקצא שבו ביקר מוחמד נמצא בכפר אל-ג'ועראנה בערב הסעודית. מספר חוקרים סבורים כך, ביניהם ד"ר וד"ר מרדכי קידר, אך טענה זו, המנוגדת לפרשנות המסורתית, אינה מקובלת על רוב חוקרי האסלאם.
בניית המסגד
שמאל|ממוזער|250px|הכניסה למסגד אל אקצא
המסגד הוקם כמה עשרות שנים לאחר מותו של מוחמד. מועד תחילת בנייתו המדויק אינו ידוע. מסגד אל־אקצא נבנה תחילה מעץ, ועל פי ההיסטוריון אולג גרבר כונה בתחילה בשם מסגד אל־אקצא (המסגד המרוחק ביותר), מסגד בית אלמקדס (מסגד בית המקדש) ולעיתים אף מסגד אל־חראם, כשמו של המסגד הגדול במכה. הנזיר ארקולף תיאר את המבנה בכתביו בשנת 679.
בשלב מאוחר יותר, נבנה במקום מבנה האבן. מרבית ההיסטוריונים הערבים מימי הביניים מייחסים את בנייתו לעבד אל־מלכ, בונה כיפת הסלע, ומניחים כי בניית מסגד האבן החלה בשנת 691 והסתיימה בערך בשנת 705. מיעוטם מייחסים את מעשה הבנייה לבנו, וליד הראשון.
המבנה, בסגנון בזיליקה ביזנטית, נהרס מספר פעמים ברעידות אדמה, והוקם בכל פעם מחדש. הסיבה להתמוטטויות התכופות לעומת כיפת הסלע היא כי הוא לא נבנה על קרקע סלעית אלא על קשתות־תמיכה ומילוי מימי הורדוס שהרחיב את הר הבית. בערך בשנת 746 המסגד נפגע ברעידת אדמה המכונה רעש שביעית. עם עליית בית עבאס, הח'ליף אל־מנסור הקים מחדש את המסגד. השיקום הסתיים בשנת 771, ובשנת 774 התרחשה שוב רעידת אדמה, שהחריבה את רוב החלקים שנבנו על ידי אל־מנסור. יורשו אל־מהדי בנה בשנית את המסגד בשנת 780, במתאר מעט שונה מהמקור. רעידת האדמה האחרונה שבעטיה נבנה המסגד מחדש התרחשה בשנת 1033 וגרמה נזק חמור למסגד. הח'ליף עלי א־זאהיר, בן השושלת הפאטמית, בנה את המסגד מחדש. הבנייה והשיפוץ הסתיימו בשנת 1036, והם כללו את ארבעת האולמות המרכזיים, העמודים והקשתות המשמשים כאבני היסוד של המסגד.
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים, הכריזו עליה כעל בירתם והקימו בה את "ממלכת ירושלים". מסגד אל־אקצא זוהה כ"מקדש שלמה" (Templum Solomonis), בשל ההנחה כי במקום זה שכן ארמונו של המלך שלמה. מבנה המסגד שימש כארמון לבלדווין הראשון, מלך ירושלים, ולאחר שנבנה ארמון למלך באזור שער יפו, הועבר לידי מסדר הטמפלרים ושימש כמפקדתם. רק ב־1187, לאחר כיבוש ירושלים בידי צלאח א־דין, המבנה חזר לשמש כמסגד.
במהלך השנים עבר המסגד מספר שיפוצים והרחבות. למשל, בשנת 1345 הוסיפו הממלוכים שני אולמות ושני שערים בצידו המזרחי. המסגד נפגע ברעידת האדמה של 1927 ואגף התמוטט.
במסגד אל־אקצא עצמו ובסביבתו יש מקום ל־5,000 מתפללים בקירוב. עד לבנייתו של המסגד הגדול מסגד מרואן באורוות שלמה, היה מסגד אל־אקצא המסגד הגדול ביותר בירושלים. הוא מתאפיין במספר סגנונות בנייה, ובהם גם סגנון צלבני.
בעת החדשה
שמאל|ממוזער|250px|מפת הר הבית, בקצה הדרומי של המפה ממוקם מסגד אל־אקצא
החפירות הארכאולוגיות הראשונות במסגד אל-אקצא ובסביבתו נערכו על ידי צ'ארלס וילסון במסגרת בשנים 1864–1865, ועל ידי צ'ארלס וורן במסגרת סקר ארץ-ישראל המערבית שנערך על ידי קבוצת מודדים משירות המדידות הבריטי בשנים 1872 עד 1877. במהלך המאה ה-20 נערכו עוד , בהן נחשפו, בין היתר, רצפת פסיפס ביזנטית מתחת למסגד, שהייתה כנראה שריד של כנסייה או מנזר, וכן לוח אבן בו נחרט דיוקן של קנטאור המתוארך למאה ה-3 לספירה, וייתכן שמקורו במבנה פגאני שהוקם בהר הבית בתקופה הרומית.
בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, היו מסגד אל־אקצא וכיפת הסלע תחת סכנת התמוטטות. בסיוע ממשלת המנדט הבריטי, יזמה המועצה המוסלמית העליונה בשנות ה־20 מפעל לשיקום המסגדים על הר הבית. השיפוצים נמשכו עד סוף אותו עשור, וגולת הכותרת שלהם הייתה שיפוץ מרשים של מסגד אל־אקצא וציפוי בזהב של כיפת הסלע. בשנת 1922 נפתחה ספריית מסגד אל-אקצא.
לאחר מלחמת העצמאות עבר המסגד, יחד עם הר הבית וירושלים המזרחית לשליטת ממלכת ירדן. עבדאללה הראשון, מלך ירדן, נרצח עת ביקר והתפלל במסגד ב־20 ביולי 1951. המתנקש בחייו היה מצטפא שכרי, פלסטיני שהיה בן למשפחת חוסייני.
במלחמת ששת הימים הקים הלגיון הירדני עמדת צלפים בצריח המסגד, ממנה ירו לכיוון חיילי צה"ל.
ההצתה והשחזור
ב־21 באוגוסט 1969 הוצת המסגד בידי צעיר אוסטרלי לוקה בנפשו בשם מייקל רוהאן, שהשתייך לכנסייה נוצרית אוונגליסטית בשם "כנסיית האל", והוא הודה כי התכוון להצית את המסגד על מנת להחיש את בוא המשיח על ידי הקמת בית המקדש היהודי על הר הבית. רוהן נעצר, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי וגורש מישראל. ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי, ומנהיגי ארצות ערב האשימו את ישראל במעשה וקראו לפעולות נגדה. בשריפה זו נשרף כליל המינבר במסגד אל-אקצא (במת הדרשן), שנתרם למסגד בידי צלאח א־דין במאה ה־12 ונחשב במשך מאות שנים לאחד מסמלי המסגד. במשך שנים ארוכות התנהלו במסגד עבודות שיקום ושימור, עם תרומות של מאות מיליוני דולרים שהגיעו למסגד אחרי השריפה. עבודות השיקום שחזרו את מירב עבודות האמנות במסגד, למעט במת הדרשן המפוארת, שבמקומה הוצבה במה פשוטה.
צוות מיוחד בירדן עבד על שחזור במת הדרשן המקורית. המשימה המורכבת של שחזור מלאכת מחשבת יחידה במינה של שיבוצים ופיתוחי עץ אגוז ובניית הבמה והצבתה מחדש במקומה היו כרוכים במאבקים ובתסבוכות רבות. הצוות לשחזור הבמה כלל מומחים ממצרים, טורקיה, אינדונזיה ומדינות אירופה שאספו רישומים עתיקים. ד"ר מחמוד אל־בלביסי, מהמחלקה לאמנות אסלאמית באוניברסיטת אל־בלקא שבסלט, צפונית לעמאן בירדן, הכין וריכז את התרשימים. הצוות השלים את עבודות האמנות המורכבות לשחזור במת הדרשן בשנת 2007.
חיכוכים והקשרים פוליטיים
מסגד אל־אקצא מוזכר לעיתים קרובות בנאומיהם של מנהיגים מוסלמים, בפרט פלסטינים, כסמל למאבק בישראל, בגלל שליטתה בירושלים. חלקם אף מלבים את החשש שישראל עלולה לפגוע במסגד כדי להקים את בית המקדש השלישי. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה שפרצה לאחר שאריאל שרון עלה להר־הבית, כינו אותה הפלסטינים "אינתיפאדת אל־אקצא". אחד הארגונים החמושים של תנועת פת"ח נקרא "גדודי חללי אל־אקצא".
אחד מהקירות התומכים של הר הבית הוא הכותל המערבי אליו מגיעים יהודים רבים. לא אחת השליכו מוסלמים מהר הבית אבנים אל עבר היהודים שהתפללו ברחבת הכותל. בתקופות של מתיחות רבה נוהגת משטרת ישראל להגביל את הכניסה למסגד למבוגרים מעל גיל מסוים בהתאם לנסיבות.
במהלך השנים, וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, נעשו ניסיונות פגיעה במסגדי הר הבית על ידי יהודים ונוצרים.
לקריאה נוספת
דוד קרויאנקר, ירושלים – מבט ארכיטקטוני, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1996.
ברוך ספיר, הר הבית, נופים ואתרים, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1973.
אלי שילר מסגד אל אקצא, ירושלים: הוצאת אריאל.
שמחה לב־ידון, כרונולוגיית טבעות של קורות עצי ארז הלבנון מגג מסגד אל־אקצא, ארץ ישראל, י"ז, תשמ"ד, עמ' 92–96.
יצחק רייטר, ריבונות האל והאדם – קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2001.
יצחק רייטר, סטטוס קוו בתהליכי שינוי: מאבקי שליטה בהר הבית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2016.
קישורים חיצוניים
ד"ר מרדכי קידר, אתר מידה.דעה נוספת על מיקום המסגד
הערות שוליים
*
קטגוריה:הר הבית | 2024-09-01T03:38:23 |
אל-אקצא | 2024-04-13T21:08:09 | |
אל-אקצה | הפניה אל-אקצא | 2014-08-30T15:20:45 |
אל גרקו | אֶל גרקו (El Greco, בספרדית בהשפעה איטלקית: "היווני"; 1 באוקטובר 1541 – 7 באפריל 1614) הוא הכינוי שבו התפרסם הצייר, הפסל והאדריכל היווני (יליד כרתים) דומניקוס תאוטוקופולוס (ביוונית: Δομήνικος Θεοτοκόπουλος) (זה השם שבו חתם על ציוריו). את רוב פועלו האמנותי עשה באיטליה ובספרד.
ביוגרפיה
אל גרקו לא נולד בהרקליון .. הוא נולד בכפר פודלה שם ישנו גם מוזיאון על שמו.. צפונית להרקליוןאל גרקו נולד בכרתים, שהיה באותה עת בשליטת הרפובליקה של ונציה. התלמד בתחילה כצייר איקונות, כחלק מאסכולת כרתים . הוא נחשב לרב-אמן בכרתים, ובגיל 26, כשרצה להרחיב את אופקיו האמנותיים, עבר לוונציה, שם למד אצל טיציאן והיה מיודד עם טינטורטו. בשנת 1570 עבר לרומא, והעשיר את סגנונו ברכיבים של מנייריזם והרנסאנס האיטלקי. ב-1577 היגר לטולדו, שהייתה אז הבירה הכנסייתית של ספרד, ובה חי עד סוף ימיו. שם יצר את יצירותיו הבוגרות והנודעות ביותר. שם גם החל בקריירה מוצלחת כצייר קישוטי מזבח ודיוקנאות.
לאחר מותו נשכחו עבודותיו יחסית. רק בסוף המאה ה-19 גילו אמנים ומבקרים עניין מחודש באופן ההבעה הייחודי שלו. שחרור הצורה, התאורה והצבע ביצירתו של אל גרקו היוו השראה לאמנים כפבלו פיקאסו וג'קסון פולוק במאמציהם לשנות את פני אמנות הציור במאה ה-20. חייו ויצירתו שימשו השראה גם למשורר ריינר מריה רילקה ולסופר ניקוס קאזאנצאקיס.
רבות מיצירותיו מוצגות במוזיאון הפראדו שבמדריד.
ראו גם
איקונוגרפיה
התמונה פתיחת החותם החמישי
יוון תחת שלטון הצלבנים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:קצרמר יוונים
קטגוריה:קצרמר ספרדים
קטגוריה:ציירים ספרדים
קטגוריה:ציירים יוונים
קטגוריה:נוצרים רומים-קתולים ספרדים
קטגוריה:ציירים מתקופת הרנסאנס
קטגוריה:ילידי 1541
קטגוריה:נפטרים ב-1614 | 2024-05-31T13:51:15 |
רודריגו דיאז דה ויוור | REDIRECT אל סיד | 2004-08-24T13:07:09 |
אל סיד | ממוזער|250px|פסל אל סיד בבורגוס, ספרד.
אל סיד, או אל סיד קמפיאדור (בספרדית: El Cid Campeador; סביבות 1044 – 10 ביולי 1099) הוא כינויו של האביר והגיבור הקסטיליאני רודריגו דיאס דה ויוור (Rodrigo Díaz de Vivar) או רוי דיאס דה ויוור.
רודריגו נודע ברחבי ספרד כ"אל סיד קמפיאדור" ("אדונִי, האלוף"). המילים "אל סיד" מקורן בשפה הערבית, ופירושן "האדון" (السيد - א (ל)-סַיִיד); התואר "קמפיאדור" ניתן לאל סיד בידי מעריצים ספרדים שכן רודריגו אף היה אלוף בתחרויות דו-קרב וייצג את המלך בדו-קרבות על שטחים ("קמפיאדור" משמעותו בספרדית חזקה יותר מהמשמעות הרגילה של "אלוף". קמפיאדור הוא אדם שלחם וניצח את הלוחמים הטובים ביותר של הצד היריב, בנוכחותם של שני הצבאות).
ביוגרפיה
נעוריו
תאריך לידתו המדויק של אל סיד אינו ידוע, והוא עדיין מהווה נושא למחלוקת בקרב היסטוריונים של ספרד בימי הביניים. בהתחשב בהשתתפותו בקרב גראוס (1063), סביר שנולד בין שנת 1040 ל-1045. אל סיד נולד בוויוור, עיירה קטנה ליד בורגוס, בירתה של ממלכת קסטיליה. אביו, דייגו לאינס, נמנה עם האצולה הזוטרה של קסטיליה והיה איש חצר, בירוקרט ואביר (איש חיל הפרשים) שהשתתף בכמה קרבות. אמו הייתה בת למשפחה אריסטוקרטית; אולם קרוביו לא היו בעלי תפקידים רמים בחצר המלכות. שני סביו ואביו חתמו על מסמכים מלכותיים, אולם הכמות הקטנה של המסמכים שעליהם הם חתומים מרמזת שהם לא היו אנשי שלטון חשובים.
אגדה מפורסמת אודות אל סיד מספרת כיצד הגיע לידיו סוס המלחמה הלבן הנודע שלו בבייקה. על פי הסיפור, סנדקו של רודריגו, פדרו אל גרנדֶה, היה נזיר במנזר קרטוזיאני. בהגיע אל סיד לבגרות נתן לו פדרו כמתנה את האפשרות לבחור סוס מתוך עדר סוסים אנדלוסיים. אל סיד בחר בסוס חלש שנראה לסנדקו בחירה גרועה ביותר, וזה קרא בזעף באוזני אל סיד: "בבייקה!" ("טיפש!"). כך קיבל את שמו הסוס שכיום "מככב" ביצירות רבות אודות אל סיד.
חינוכו ותחילת פרסומו
אל סיד הצעיר התחנך אצל משפחת המלוכה הקסטיליאנית מתוך הוקרה לאביו. הוא גדל בחצרו של המלך פרננדו הראשון ("הגדול"), ושירת את בנו, הנסיך והמלך לעתיד סנצ'ו השני. כשמת פרננדו ב-1065, המשיך הבן בצעדי אביו והגדיל את שטח שלטונו באופן משמעותי, כשכבש את הערים הנוצריות והמוריות סרגוסה, בדחוס, סביליה וטולדו. בתקופה זו כבר היה אל סיד בוגר. בשנת 1067 לחם לצד סנצ'ו נגד המאחז המורי בסרגוסה, והביא את האֶמיר של סרגוסה, אל-מוקטדיר, תחת שלטונו של סנצ'ו.
לפי האגדה, בחר אל סיד לחוס על השליט המורי בתמורה לכך שזה ישבע אמונים למלך פרננדו, ובכך זכה לתואר "אל סיד". עוד לפני כן, באביב של 1063, לחם בקרב גראוס, שבמהלכו הטיל רמירו הראשון, מלך אראגון, אחיו למחצה של פרננדו, מצור על העיר המורית גראוס, שהייתה על אדמות סרגוסה. אל-מוקטדיר לחם באראגונזים לצד יחידה מקסטיליה, שכללה את אל סיד. רמירו הראשון נהרג, והאראגונזים ברחו משדה הקרב. על-פי אחת האגדות, נלחם אל סיד עם אביר אראגונזי בדו-קרב של אלופים שהמנצח בו היה מעניק לצבאו שליטה על העיר. אל סיד הרג את יריבו, והניצחון העניק לו את תואר הכבוד "קמפיאדור".
שירותו תחת סנצ'ו
חלוקת אדמותיו של פרננדו
כמו אביו לפניו, במותו (28 בדצמבר 1065) חילק פרננדו את אדמותיו בין ילדיו. בניו קיבלו את מרבית האדמות: סנצ'ו השני, מלך קסטיליה "החזק", קיבל את קסטיליה ואת המיסים שהועלו מסרגוסה; אלפונסו השישי, מלך לאון, "האמיץ", קיבל את לאון ואת המיסים שהועלו מטולדו; וגרסיה השני, מלך גליסיה קיבל את גליסיה. בנותיו, אלווירה ואוּרָקָה, קיבלו את טוֹרָה ואת סַמוֹרָה, בהתאמה. על אף שפרננדו הכריח את ילדיו להבטיח שיחיו בשלום ביניהם, לא כך היה.
ניצחונות צבאיים מוקדמים
כתושב קסטיליה, אל סיד היה כעת נתינו של סנצ'ו. סנצ'ו האמין שהוא, בתור בנו הבכור של המלך, צריך היה לרשת את כל אדמותיו. לאחר שכבש את לאון ואת גרסייה, החל להילחם בכל אחיו ואחיותיו.
יש אומרים כי בשלב זה, לאחר שהוכיח את עצמו כאביר נאמן ואמיץ בקרב נגד האראגונזים, מונה אל סיד ל"נושא הדגל", משרה שנתנה בידיו את הפיקוד על צבאות קסטיליה.
ניצחונות נגד אלפונסו ומותו של סנצ'ו
לאחר שאלפונסו הובס בלנטדה בגבול לאון-קסטיליה בשנת 1068, ושוב בגולפחרה שעל גדות נהר קריון ב-1072, אילץ סנצ'ו את אחיו להימלט לעיר הווסאלים המורית טולדו, שם שלט מאמוּן. טורה, עירה של אחותו אלווירה, נפלה במהרה, ונדמה היה כי דבר לא יעצור את סנצ'ו. אולם במהלך המצור על זמורה, עירה של אורקה, הוא נרצח, ב-7 באוקטובר 1072.
שירותו תחת אלפונסו
רב הנסתר על הנגלה באשר למותו של סנצ'ו. יש אומרים שהרצח היה תוצאה של ברית בין אלפונסו ואורקה; יש אף שאומרים שהיו ביניהם יחסים של גילוי עריות. היות שסנצ'ו נהרג רווק וחסר ילדים, עבר כל רכושו לאלפונסו - אותו אדם שבו נלחם.
אלפונסו חזר כמעט לאלתר מהגלות בטולדו ותפס את מקום אחיו כמלך לאון וקסטיליה. בקסטיליה נחשד בידי רבים, כנראה בצדק, במעורבות ברצח סנצ'ו. האגדה מספרת כי האצילים הקסטיליאנים, בראשות אל סיד ותריסר "עוזרים לשבועה", הכריחו את אלפונסו להישבע בפומבי, מול כנסיית גדיאה הקדושה בבורגוס, שלא היה מעורב בקנוניה לרצח אחיו. יש באגדה זו להצביע על אומץ ליבו של אל סיד, שהרי מעטים היו מעזים לדרוש שבועה כזו ממלך חדש. השבועה לא השקיטה כליל את חשדותיהם של הקסטיליאנים, ונותרה עוינות רבה בין קסטיליה (ואל סיד) לבין לאון (ואלפונסו). תפקידו של אל סיד כנושא הדגל נלקח ממנו וניתן ליריבו, הרוזן גרסיה אורדונייס.
טקטיקות קרב
במהלך מסעות הקרב שלו ציווה אל סיד פעמים רבות כי יוקראו בפניו ובפני חייליו, בקול רם, ספרים מהקלאסיקה היוונית והרומית על נושאים צבאיים - הן למטרות בידור והן כדי לספק השראה בעת קרב. לצבאו של אל סיד הייתה גישה ייחודית ומקורית לתכנון אסטרטגי, ומפקדיו קיימו את מה שניתן לכנות ישיבות "סיעור מוחות" לפני כל קרב כדי לדון בטקטיקות אפשריות. הם עשו שימוש רב באסטרטגיות בלתי-צפויות, ונקטו במה שניתן לכנות כיום "לוחמה פסיכולוגית"; צבאם המתין ליריביו עד שקפאו מפחד, ואז תקף אותם לפתע, או שעשה שימוש בקבוצות קטנות של חיילים למטרות הטעיה והסחה. אל סיד היה אדם צנוע ולא היסס לקבל הצעות שבאו מקרב חייליו, אם חשבן לראויות. הוא הכיר בכך שאין הוא חסין מטעות. האיש ששירת כיועצו הקרוב ביותר היה קרוב משפחה בשם אלוור פאנייס מינאיה.
נישואין וחיי משפחה
אל סיד נישא ביולי 1074 לקרובתו של אלפונסו, דוניה חימנה דיאס, בתו של הרוזן מאוביידו. הנישואין באו כנראה בעקבות הצעתו של אלפונסו, כמהלך שקיווה כי ישפר את היחסים בינו לבין אל סיד. לחימנה ולאל סיד היו שלושה ילדים. בנותיהם, כריסטינה ומריה, נישאו שתיהן לבני אצולה: כריסטינה לרמירו סאנצ'ס, הנסיך ממחוז ארגון; מריה לרמון ברנגר השלישי, הרוזן מברצלונה. בנו של אל סיד, דייגו רודריגס, נהרג כשלחם בפולשים המוסלמים מצפון אפריקה, המוראביטון, בקרב קונסואגרה (1097). נישואיו שלו ושל בנותיו העלו את קרנו של אל סיד משום שקישרו אותו בקשרי משפחה עם משפחת המלוכה; עד היום ישנם מלכים המתפארים בשושלת יוחסין המגיעה עד משפחת אל סיד.
שירות בתפקידים פקידותיים
בנוסף לתפקידיו הצבאיים שירת אל סיד תחת אלפונסו גם כשופט. הוא ניהל במהלך חייו ארכיון פרטי, ובו היו מצויים עותקים של מכתבים ששלח ושל תעודות חשובות שחתם עליהן כחלק מפעילותו בשירות המלך.
גלות
בקרב כברה (1079) ליכד אל סיד את כוחותיו והביס את האמיר עבד-אללה מגרנדה ובן-בריתו גרסיה אורדונייס. אולם, מסעו הבלתי-מאושר של אל סיד לגרנדה הרתיח את אלפונסו, שגירשו. זוהי הסיבה הרשמית לגלותו של אל סיד, על אף שככל הנראה היו סיבות אחרות שתרמו להחלטה לגרשו: אצילים קנאים שהסיתו את אלפונסו כנגד אל סיד, טינתו של אלפונסו עצמו לאל סיד (אולי בעקבות הכרחתו להישבע שלא היה שותף לרצח אחיו), האשמות בדבר גזילת חלק מהמסים שהגיעו מסביליה, ומה שמקור אחד מתאר כ"חיבתו" של אל סיד להעלבת בעלי משרות בכירות.
אולם הגלות לא הייתה סופו של אל סיד, לא פיזית ולא מבחינת חשיבותו. ב-1081 הציע אל סיד, שפעל כעת כשכיר-חרב, את שירותיו למלך המורי של סרגוסה, אל מותאמין; הוא שירת אותו ואת יורשו, אל מותאמין השני.
ראשית פנה לברצלונה, שם האחים רמון ברנגר השני (רוזן ברצלונה בין השנים 1076–1082) וברנגר רמון השני (1076–1097) סירבו לקבלו לשירותם. אז נסע לסרגוסה ובה זכה לקבלת פנים חמה יותר. הממלכה הייתה מחולקת בין אל מותאמין (1081–1085) ששלט בסרגוסה גופא לבין אחיו אל מונדהיר, ששלט בלרידה ובטורטוסה. אל סיד עמד לשירותו של אל מותאמין והגן בהצלחה על סרגוסה מפני התקפותיהם של אל מונדהיר, סנצ'ו הראשון מארגון, ורמון ברנגר השני, שאף נפל בשביו לזמן קצר ב-1082.
ב-1086 החלה הפלישה הגדולה של המוראביטון לספרד דרך ומסביב לגיברלטר. המוראביטון, תושבים ברבריים של מרוקו ואלג'יריה של ימינו, הובלו בידי יוסוף הראשון, שנודע גם כיוסוף אִבן תָשוּפין. הם נתבקשו לעזור להגן על המורים מפני אלפונסו. הקרב גדול, קרב א-זלאקה, התרחש ביום שישי, 23 באוקטובר 1086, בסגראחאס. האנדלוסים המורים, ובכלל זה הצבאות של בנדחוס, מאלגה, גרנדה, וסביליה, הביסו את הצבאות המאוחדים של לאון, אראגון, וקסטיליה. לפי תומאס:
לאחר תבוסתו המוחצת החזיר אלפונסו לשירותו את הגנרל הנוצרי הזמין הטוב ביותר - אל סיד הגולה. ואכן, מסמכים מראים שאל סיד היה בחצר המלך ביולי 1087.
כיבוש ולנסיה
בערך בתקופה זו החל אל סיד, בראש צבא משולב של נוצרים ומורים, לפעול כדי לבנות לעצמו אחוזה פאודלית משלו בעיר ולנסיה שעל חוף הים התיכון. כמה מכשולים עמדו בדרכו. הראשון היה ברנגר רמון השני, שכעת כיהן כשליט יחיד בברצלונה הקרובה. במאי 1090 הביס אל סיד את ברנגר בקרב לבר ושבה אותו. ברנגר נפדה תמורת כופר, אך מאוחר יותר נשלח לגלות בירושלים, במסגרת מסע הצלב הראשון, לאחר שלא הצליח להוכיח את חפותו באשמת מעורבותו ברצח אחיו, רמון ברנגר ה-2.
אחיינו, רמון ברנגר השלישי, נישא למריה, בתו הצעירה של אל סיד, כדי למנוע סכסוכים עתידיים. אל סיד צבר אט-אט השפעה בוולנסיה, שנשלטה בידי אל קאדיר. באוקטובר 1092 התחולל מרד בוולנסיה, בהנהגתו של אִבן ג'אהאף, השופט הראשי בעיר, ואל סיד החל במצור עליה. המצור נמשך מספר שנים; ניסיון שנעשה לשבור אותו בדצמבר 1093 נכשל. במאי 1094 הסתיים המצור, ואל סיד קיבל ממלכה משלו על חוף הים התיכון. רשמית שלט אל סיד במקום בשמו של אלפונסו; בפועל, אל סיד היה עצמאי לחלוטין. בעיר חיו מוסלמים (מורים) ונוצרים, ואלו גם אלו שרתו בצבא. ב-1096 "נוצרו" תשעת המסגדים של ולנסיה ונהפכו לכנסיות, ומונה בעיר ארכיבישוף צרפתי בשם ז'רום.
מותו
ב-10 ביולי 1099 מת אל סיד. אשתו חימנה שלטה בעיר במשך שנתיים נוספות. אז הטילו המוראביטון מצור על העיר והיא פנתה אל אלפונסו בבקשת עזרה. אלפונסו הורה לה לשרוף את העיר, כדי שלא תיפול בידי המורים. ולנסיה נפלה בידי המורים ב-5 במאי 1109, ולא שבה להיות עיר נוצרית במשך יותר מ-125 שנים. חימנה עצמה הצליחה להימלט לבורגוס, עיר הולדתו של בעלה, עם גופתו של אל סיד. הוא נקבר במקור בקסטיליה, במנזר סן פדרו דה קרדניה (San Pedro de Cardeña) אך הקבר נהרס ונבזז בזמן כיבושי נפוליאון בונפרטה ב-1808 וכתוצאה מכך הועברו שרידיו לקבורה בקתדרלת בורגוס.
לפי האגדה, לאחר מותו של אל סיד, שנהרג מפגיעת חץ, נקשרה גופתו לסוסו בתנוחת רכיבה ונשלחה לקרב בידי אשתו. מטרת מעשה זה הייתה להעלות את המורל של חייליו. החיילים נערכו לקרב וחשבו שמנהיגם נלחם לצידם, ובקרב עצמו חיילי האויב נבהלו למראה הלוחם "הבלתי מנוצח" ששב להילחם גם אחרי שנורה, והם נסוגו לספינותיהם. לכן, יש האומרים שאת הקרב האחרון שלו ניצח אל סיד לאחר מותו.
טיסונה
ממוזער|250px|חרבו של אל סיד, טיסונה, המוצגת במוזיאון הנשקייה המלכותית שבארמון המלכותי של מדריד
חרבו של אל סיד, "טִיסוֹנָה", עדיין מוצגת במוזיאון הנשקייה המלכותית שבארמון המלכותי שבמדריד. זמן קצר לאחר מותו היא הפכה לאחד מהיקרים בחפצי הערך שברשות משפחת המלוכה הקסטיליאנית. ב-1999 נבדקה דוגמית קטנה מהחרב בבדיקה מטלורגית, שאישרה חלקית את מוצאה בקורדובה המורית במאה ה-11, על אף שדו"ח הבדיקה לא מציין אם הרכב הלהב ניתן לזיהוי כפלדת דמשק.
אל סיד בספרות ובאמנות
עשרות ספרים, מחזות ויצירות תרבות אחרות מספרים על חייו של אל סיד. בסרט "אל סיד" משנת 1961 כיכבו צ'רלטון הסטון (כאל סיד) וסופיה לורן (כדוניה חימנה). בשנת 2003 הופק גם סרט מצויר בשם זה (El Cid: La Leyenda, בספרדית: "אל סיד: האגדה"), בבימויו של חוסה פוסו ובכיכובם של לולס לאון, סנצ'ו גרסיה ואחרים.
דמותו של אל סיד בספרות
אחת הדמויות המרכזיות ברומן ההיסטורי "אריות אל ראסאן" שכתב גאי גבריאל קיי היא דמות המצביא רודריגו בלמונטה "המפקד", אשר מבוססת על דמותו של אל סיד.
ברומן "דון קיחוטה" של מיגל דה סרוונטס, המיתוס של הלוחם האגדי אל סיד מניע את דון קיחוטה לצאת לחפש הרפתקאות. המיתוס של אל סיד שזור לאורך הרומן ומהדהד בצורה קומית/טרגית את מעשיו של דון קיחוטה המחפש את האצילות והגבורה של ימי הרקונקוויסטה במציאות היום יומית של העת החדשה.
פייר קורני חיבר את המחזה "לה סיד" בשנת 1636, אשר זכה להצלחה רבה.
בתרבות הפופולרית
בהרחבה "The Conquerors" של משחק המחשב "Age of Empires 2" ניתן לשחק עם אל סיד ומסעותיו.
תרגומים לעברית
שירת אל סיד, תרגום ומבואות: אריה סתיו. הוצאת רימונים, 2008
איל סיד, תרגם והקדים מבוא משה אטיאש, הוצאת דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים תשכ"ח, 1967
ביבליוגרפיה
"אל סיד", מתוך האנציקלופדיה הקתולית
"Cid Campeador", מתוך אנציקלופדיית קולומביה, מהדורה 6
Cantar de mío Cid - Spanish (PDF)
Joseph F. O'Callaghan. A History of Medieval Spain. Ithaca: Cornell University Press, 1975
Henry Edwards Watts. "The Story of the Cid (1026-1099)." in The Christian Recovery of Spain: The Story of Spain from the Moorish Conquest to the Fall of Grenada (711-1492 AD). New York: Putnam, 1894. 71-91. Questia Online Library
"אל סיד נגד האיום האיסלאמי" - כתבה על הסרט המצויר על חיי אל סיד
רון ברקאי, לתלוש שערה מזקנו של אל-סיד, זמנים 111, קיץ 2010
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ספרדים
קטגוריה:ספרד: היסטוריה
קטגוריה:רקונקיסטה: אישים
קטגוריה:נפטרים ב-1099 | 2024-09-10T05:10:01 |
סיביר | סיביר (ברוסית: ) הוא אזור גדול ברוסיה הכולל את כל צפון אסיה. שטחו של חבל סיביר 13.1 מיליון קמ"ר והוא מהווה כ-77% משטחה של רוסיה. חבל סיביר גדול יותר מהמדינה השנייה בשטחה בעולם (קנדה). בסיביר חיים 33 מיליון תושבים, כ-23% מאוכלוסייתה של רוסיה.
גאוגרפיה
גבולות האזור הם הרי אורל במערב, האוקיינוס השקט במזרח, אוקיינוס הקרח הצפוני בצפון, ובדרום – האזורים ההרריים בצפון-מרכז קזחסטן, מונגוליה וסין. רוב האזור, מלבד הקצה הדרום מערבי, שייך לרוסיה. יש להבדיל בין האזור הגאוגרפי סיביר לבין האזור המנהלי הרוסי, אשר אינו "גולש" לקזחסטן ושגבולו המזרחי הוא נהר קולימה.
האקלים בסיביר הוא ממוזג יבשתי, עם הפרשי טמפרטורות חדים בין קיץ לחורף. הטמפרטורה הממוצעת בינואר היא 25 מעלות צלזיוס מתחת לאפס.
באלפיים השנים האחרונות התגוררו בסיביר בעיקר עמים נוודים כגון השיונגנו, סקיתים, צ'וקצ'ים ואויגורים וכו'. סיביר מהווה חלק מרוסיה מאז כיבושה במחצית השנייה של המאה ה-16. בשל היותו אזור מבודד וקשה לחיים היה חבל סיביר מקום להגליית אסירים, הן בתקופת שלטון הצארים והן בתקופת השלטון הקומוניסטי (במסגרת גולאגים). כמו כן התגוררו בה ציידי פרוות שהגיעו מרוסיה.
אף על פי שסיביר מיושבת בדלילות (3 בני אדם לקמ"ר), בדרומה יש ערים גדולות, בהן נובוסיבירסק שבמטרופולין שלה מתגוררים כ-2 מיליון תושבים. ערים נוספות הן קרסנויארסק, ברנאול, אירקוטסק, קמרובו, נובוקוזנצק, אומסק, טומסק וטיומן.
בסיביר ישנם אוצרות טבע רבים: זהב, יהלומים, נפט, ברזל, פחם אבן ומתכות נדירות. לכן בתקופת השלטון הקומוניסטי החל פיתוח תשתיות ויישוב מאסיבי של סיביר.
בסיביר זורמים נהרות גדולים רבים: נהר האוב, נהר הלנה, הנהר אנגרה האמור והיניסיי.
בסיביר נמצא הכפר אוימיאקון מקום היישוב הקר ביותר בעולם מחוץ לאנטארקטיקה. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה באופן רשמי הייתה C° 71.2− (26 בינואר 1926) ואילו הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה באופן לא רשמי היא C° 81.2− (1916).
ראו גם
יהדות סיביר
הרכבת הטרנס-סיבירית
קישורים חיצוניים
"געגועים לקומוניזם", על סיביר. מאת: דודו גואטה, אייל נוני - הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים
*
קטגוריה:רוסיה: גאוגרפיה
קטגוריה:אסיה: גאוגרפיה
קטגוריה:קזחסטן: גאוגרפיה
קטגוריה:מקומות ששימשו כמושבת עונשין | 2024-09-10T16:59:23 |
אוליבר סטון | ממוזער|250px|סטון עם נשיאת ארגנטינה כריסטינה פרננדס דה קירשנר במהלך צילומי סרטו התיעודי "דרומית לגבול", 2009|טקסט=
ויליאם אוליבר סטון (באנגלית: William Oliver Stone; נולד ב-15 בספטמבר 1946) הוא קולנוען אמריקאי ותאורטיקן קונספירציה יהודית. זכה להצלחה אדירה בזכות סרטיו הביוגרפיים ובזכות סרטים אחרים ואף זכה ב-3 פרסי אוסקר, בעיקר על סרטו "פלאטון" והוא אף זכה להצלחה ניכרת בזכות יצירות הדוקומנטריים שלו בטלוויזיה. סרטיו הרבים עוסקים בפרשיות פוליטיות אמריקאיות שנויות במחלוקת.
מאז תחילת פעילותו ב-1973 ,סטון זכה לתדמית של אחד מבין הקולנוענים הגדולים בכל הזמנים בתעשיית הקולנוע אך גם לאחד מהקולנוענים השנויים במחלוקת.
ביוגרפיה
ממוזער|סטון, 1987|טקסט=
סטון נולד בניו יורק שבארצות הברית. אביו היה יהודי ואמו קתולית, אך הוא עצמו חונך כנוצרי-אפיסקופלי. החל ללמוד באוניברסיטת ייל, אך עזב כעבור שנה ועבד כמורה בבית ספר בדרום וייטנאם וכאיש צוות באוניית סוחר. בשנת 1967 התגייס לצבא ארצות הברית, עבר הכשרה כלוחם בחיל הרגלים, שובץ באוגדת החי"ר ה-25 ובהמשך בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת), ולחם במלחמת וייטנאם. סטון נפצע פעמיים במהלך שירותו וזכה באותות כוכב הארד בעבור גבורה בשדה הקרב ובלב הארגמן הניתן על פציעה בעת לחימה. לשירותו הצבאי השפעה גדולה על יצירתו.
לאחר שחרורו מן הצבא בשנת 1968 החל סטון בלימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, וב-1973 ביים את סרטו הראשון "התקף".
בשנת 1978 זכה להישגו הקולנועי המשמעותי הראשון, כאשר התסריט שעיבד לסרט "אקספרס של חצות" זכה בפרס אוסקר ובפרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר. במהלך שנות השמונים עבד סטון בעיקר כתסריטאי, עבור במאים כבריאן דה פלמה, מייקל צ'ימינו וג'ון מיליוס.
בשנת 1986 כתב וביים את הסרט "סלבדור". בסרט, המתרחש על רקע מלחמת האזרחים באל-סלבדור, הביע לראשונה את דעותיו הפוליטיות השמאליות. עם זאת, דווקא הסרט פלאטון שיצא באותה שנה, המספר את סיפורה של מחלקת חי"ר במלחמת וייטנאם, קיבע את מעמדו כבמאי מוביל, בעל אמירה ייחודית. על סרטו זה זכה סטון בפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר, והסרט עצמו זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.
סרטיו של סטון מציגים את החברה האמריקנית כחברה אלימה, תחרותית, הנשלטת מאחורי הקלעים על ידי בעלי ממון ואינטרסים, הפועלים כנגד האדם הפשוט. כך הראה את הפיכתם של וודי הארלסון וג'ולייט לואיס, הרוצחים הסדרתיים חסרי המצפון בסרטו "רוצחים מלידה" (1994) לכוכבי תקשורת, את השחתתו של צ'ארלי שין הצעיר והתמים בידי איל הממון מייקל דאגלס ב"וול סטריט", (1987), ואת העוול שעשתה אמריקה ללוחמים בווייטנאם ב"נולד בארבעה ביולי" (1989), עליו שב סטון וקיבל את פרס הבמאי הטוב ביותר.
סרטיו "JFK תיק פתוח" (1991) ו"ניקסון" (1995) מראים כיצד חברו גופי ימין קיצוני ביחד עם בעלי אינטרסים בממסד הצבאי והתעשייתי על מנת להשתלט בצורה חסרת רסן על ארצות הברית, ואינם נרתעים אף מרצח נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי, על מנת להוביל את האומה האמריקנית אל מלחמות שכל כולן נועדו לתועלת האינטרסים הצרים של אותו ממסד.
ב-2008 ביים סטון את הסרט W. העוסק בדמותו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש. "דרומית לגבול", סרט תעודי שביים סטון שנה מאוחר יותר, עוסק בפוליטיקה של דרום אמריקה ובפרט בנשיא ונצואלה הוגו צ'אווס.
בשנת 2016 ביים וכתב את סרט הדרמה הביוגרפי "המרגל - סנודן" אשר מבוסס על חיו של אדוארד סנודן ופרשיית הריגול שבו הסתבך. הסרט יצא לאקרנים בספטמבר 2016, בארצות הברית, ובינואר 2017 יצא בישראל.
ביוני 2017 שודרה בערוץ "שואוטיים" סדרה בת ארבעה פרקים בשם "ראיונות עם פוטין" (The Putin Interviews), המסכמת שנתיים של ראיונות שניהל סטון עם נשיא רוסיה.
ב-2021 סרטו התיעודי "ג'יי.אף.קיי. נבחן מחדש: מבעד למראה" (JFK Revisited: Through the Looking Glass) נבחר להצגת בכורה בפסטיבל קאן.
באותה שנה הוציא סטון את "קזח: היסטוריה של האיש הזהוב" (Qazaq: History of the Golden Man), סרט בן שמונה שעות (שודר בשמונה פרקים, וכן בגרסה מקוצרת בת כשעתיים), הכולל ראיונות שניהל סטון עם שליט קזחסטן לשעבר, נורסולטן נזרבייב, שזכה לביקורות על קידום שלטונו האוטוריטי ופולחן אישיותו.
בשנת 2002 שהה סטון בישראל וצילם סרט תיעודי על הסכסוך הערבי-ישראלי, שבו הוא מראיין מנהיגים כיאסר ערפאת, שמעון פרס, ובנימין נתניהו. הסרט יצא ב-2003 בשם "פרסונה נון גרטה" (מלטינית: אישיות לא רצויה).
בפברואר 2012 דווח כי בנו, המפיק והשחקן שון סטון, התאסלם באיראן.
מרכיב צורני חשוב בסרטיו של סטון הוא השימוש במגוון של מצלמות ופורמטים שונים לצילום, החל מ-VHS, דרך סרטי 8 מילימטר, ועד 70 מילימטר.
התבטאויות אוטואנטישמיות
ב-2010 התראיין סטון ל"סאנדיי טיימס" לגבי הסדרה הדוקומנטרית בהפקתו, "The Untold History of The United States", שלדבריו אמורה להציב את יוסיף סטלין ואדולף היטלר בהקשרים היסטוריים "נכונים יותר". במהלך הראיון תקף את היהודים וטען כי הדגש על השואה בעיסוק במלחמת העולם השנייה נובע ממה שכינה "השליטה של היהודים בתקשורת", וכמו כן טען כי היטלר פגע ברוסים יותר מאשר ביהודים. לאחר מכן פרסם התנצלות רשמית על דבריו בנוגע לשליטה היהודית בתקשורת, ואמר כי הייתה זו "הערה מגושמת".
בנוסף טען במהלך מסיבת עיתונאים שערך לרגל השקת הסדרה, כי היטלר היה "שעיר לעזאזל" וש"נעשה בשמו שימוש זול" לאורך ההיסטוריה.
בעקבות התבטאויותיו של סטון, נשמעו קריאות מקרב חוגי הימין בארצות הברית להחרים אותו ואת סרטיו. עם זאת, הארגון האמריקאי-יהודי "הליגה נגד השמצה" קיבלה את ההתנצלות שפרסם.
מסרטיו
כתסריטאי
"אקספרס של חצות" (1978)
"קונן הברברי" (1982)
"פני צלקת" (1983)
"שנת הדרקון" (1985)
"שמיים וארץ" (1993)
"אוויטה" (1996)
כבמאי
"התקף" (ידוע גם כ"מלכת הרשע") (1974)
"המשוגע ממרטיניק" (סרט קצר) (1979)
"היד" (1981)
"סלבדור" (1986)
"פלאטון" (1986)
"וול סטריט" (1987)
"שיחות לילה" (1988)
"נולד בארבעה ביולי" (1989)
"הדלתות" (1991)
"JFK תיק פתוח" (1991)
"שמיים וארץ" (1993)
"רוצחים מלידה" (1994)
"ניקסון" (1995)
יום ראשון הגדול (1999)
"פרסונה נון גרטה" (2003), סרט דוקומנטרי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני
"אלכסנדר" (2004)
"W." (2008)
"דרומית לגבול" (2009)
"וול סטריט 2: הכסף מדבר" (2010)
"בלי חוקים" (2012)
"המרגל - סנודן" (2016)
פרסים והוקרה
לקריאה נוספת
Susan Mackey-Kalis, Oliver Stone's America, Boulder, Westview Press, 1996.
אוליבר סטון ודייל דיי, "פלאטון", הוצאת אור-עם, 1987.
קישורים חיצוניים
אתר העוסק בעבודתו ובחייו של אוליבר סטון
הערות שוליים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:במאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:תסריטאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:קצינים וחוגרים בצבא ארצות הברית
קטגוריה:אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת וייטנאם
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: במאים
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב - התסריט הטוב
קטגוריה:זוכי אוסקר: הבימוי הטוב
קטגוריה:זוכי אוסקר: התסריט המעובד הטוב
קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: קולנוע
קטגוריה:מעוטרי לב הארגמן
קטגוריה:מעוטרי כוכב הארד
קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:בוגרי בית הספר לאמנויות על שם טיש באוניברסיטת ניו יורק
קטגוריה:זוכי פרס דונוסטיה
קטגוריה:פרוטסטנטים לשעבר
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א לבמאי הטוב ביותר
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1946
קטגוריה:זוכי פרס גילדת הכותבים של אמריקה: מפעל חיים: פרס לורל להישג תסריטאי | 2024-05-31T08:12:18 |
הד | שמאל|ממוזער|250px|חדר עם ציפוי קירות ותקרה עבה ומחוספס במיוחד למניעת מעבר קול מן החוץ, מניעת כניסת קול פנימה ומניעת הד
הד הוא החזרה או השתקפות של צליל, המגיעה אל המאזינים זמן מה לאחר שמיעת הצליל הישיר. באקוסטיקה ובעיבוד קול נעשה שימוש רב מושג זה.
דוגמאות נפוצות להד הן החזרת גל קול מתחתית באר, או מקירות חדר או אולם, בניין וכדומה. הפרש הזמן בין הצליל הישיר ובין ההד שלו שווה ליחס בין המרחק הנוסף שעל הקול לעבור לבין מהירות הקול (כ-340 מטרים לשנייה, באוויר).
עוצמת ההד
כאשר קולות מופקים בחללים סגורים הם נוטים ליצור הדים בעודם מנתרים מהקירות, מהתקרה ומהרצפה. עוצמת גל הקול המוחזר צריכה להיות גבוהה מספיק ובהפרש זמן גדול מספיק על-מנת שיוכל להיות מופרד מהגל הישיר בתפישתו של השומע. כדי שהמאזין יחוש בהד באופן מיטבי, עליו להיות בחלל גדול וריק עם קירות חלקים. על פי חוק סנל, חלל ריק עם קירות חלקים מאפשר לקול לחזור באופן מסודר ולא להתפזר, דהיינו, ולהישאר בעוצמה חזרה. הקירות החלקים משמשים מעין "מראה" לגלי הקול. גודל החלל מאפשר להד להגיע אל השומע ברווח זמן גדול מספיק מגלי הקול של הצליל המקורי. מסיבה זו, בידוד אקוסטי נגד הד כולל הוספת עצמים לחלל המקום, חספוס של הקירות והתקרה והרבה פעמים הנמכה של התקרה.
מקור השם
באנגלית ובשפות רבות אחרות נקרא ההד "אקו", Echo. מקור המילה במיתולוגיה היוונית: הנימפה אכו הייתה פילגשו של זאוס, מלך האלים. אשתו של זאוס, הרה, הענישה את אכו כשגילתה את בגידתו של בעלה: על הנימפה נגזר שלא לבטא לעולם את דבריה שלה, אלא רק לחזור על דבריהם של אחרים.
הד ראשוני הוא החזרה אחת בלבד של הצליל; כאשר הצליל מוחזר מספר פעמים מעצמים שונים, יש המכנים אותו "הדהוד" .
ראו גם
זיכרון הדהודי
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:אקוסטיקה | 2023-01-28T11:40:51 |
קומה גבוהה | קומה גבוהה (כונתה בעבר גם ענקיוּת או ענקות; בלועזית: גיגנטיזם, Gigantism) היא מחלה נדירה המתבטאת בהפרשת יתר של הורמוני גדילה במהלך הילדות לפני סיום גדילת העצמות.
אותה תופעה של הפרשה מוגברת של הורמון גדילה, המתבטאת אצל ילדים כקומה גבוהה, מתבטאת אצל מבוגרים כאקרומגליה.
תיאור התופעה
המחלה גורמת להארכת העצמות הארוכות ולמבנה גוף גבוה ביותר. בארצות הברית ובאירופה, מקובל להחשיב אדם לענק, אם גובהו עבר את הרף של 2.13 מטרים.
הסיבה להפרשת יתר של הורמוני גדילה היא לעיתים קרובות גידול בבלוטת יותרת המוח. כמו כן, הגורמים יכולים להיות מצב בריאותי רע, כגון תסמונת מקון אולברייט, נוירופיברומטוזיס, קומפלקס קרני ועוד.
הגדילה האנכית בגובה שמאפיינת ענקיות מלווה גם בגדילת שרירים ואיברים, הגורמת לילד להיראות גדול לגילו. המחלה עלולה לדחות את הבגרות המינית.
תסמיני המחלה: גדילה מואצת בשלב הילדות, לסת בולטת, ירידה פרונטלית, התעבות מבנה הפנים, הזעה מוגברת, עייפות וכאבי ראש.
הטיפול בתופעה
במקרים בהם לא ניתן להסיר את הגידול בבלוטת יותרת המוח באמצעות ניתוח, תרופות הן הטיפול המתאים. התרופות היעילות ביותר שייכות לקבוצת הסומטוסטין - אוקטורוטיד או לנראוטיד, למשל. מדכאי דופמין עוזרים גם להפחתת הפרשת הורמון גדילה, אך יעילותם פחותה.
פגביסומנט, היא תרופה המשמשת לדיכוי הורמון הגדילה, משמשת רק במקרים קיצוניים. טיפול בקרינה, לייצוב כמות ההפרשות, משמש גם את הלוקים בענקיות, אך יכולות לעבור 5–10 שנים עד שתוצאות הטיפול המלאות יבואו לידי ביטוי.
ראו גם
אקרומגליה
גוליית
קישורים חיצוניים
קטגוריה:הפרעות בבלוטות אנדוקריניות
קטגוריה:נכות | 2023-08-05T22:09:37 |
סופר סימטריה | הפניה סופר-סימטריה | 2008-09-26T14:04:00 |
סופרסימטריה | הפניה סופר-סימטריה | 2008-09-26T14:07:51 |
סימטריית על | הפניה סופר-סימטריה | 2008-09-26T14:08:09 |
סימטרית על | הפניה סופר-סימטריה | 2008-09-26T14:12:30 |
סימטרית-על | הפניה סופר-סימטריה | 2008-09-26T14:09:05 |
על סימטריה | הפניה סופר-סימטריה | 2008-09-26T14:09:21 |
על-סימטריה | הפניה סופר-סימטריה | 2008-09-26T14:08:41 |
על סימטרייה | הפניה סופר-סימטריה | 2008-09-26T14:09:56 |
על-סימטרייה | הפניה סופר-סימטריה | 2008-09-26T14:10:12 |
ג'י. אף. קיי - תיק פתוח | ג'יי. אף. קיי - תיק פתוח (באנגלית: JFK) הוא מותחן קונספירציה משנת 1991, המתיימר לספר את הסיפור האמיתי שמאחורי רציחתו של נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי. את הסרט ביים אוליבר סטון.
הסרט
הסרט עוקב אחר החקירה שניהל התובע המחוזי בניו אורלינס, ג'ים גאריסון (המגולם על ידי קווין קוסטנר) וממזג בפלאשבק את תאוריות הקשר בנוגע לרצח, עם סרטים תיעודיים אשר צולמו בעת הרצח, ובמיוחד סרטו של הצלם החובב אברהם זפרודר.
בסרט JFK, כבמציאות, הגיש גאריסון כתב אישום כנגד איש עסקים מניו אורלינס בשם קליי שאו, באשמת שותפות בקשר לרצח הנשיא קנדי. במרץ 1969, חבר מושבעים זיכה את שאו מההאשמות כנגדו לאחר כ-45 דקות של דיונים. אנשי חבר המושבעים הצהירו לאחר מכן שהם האמינו כי הנשיא קנדי נרצח כתוצאה מקשר שנקשר כנגדו, אך לא היו מספיק ראיות לקשור דווקא את שאו לקשר זה.
על פי הסרט הנשיא קנדי נרצח בידי קבוצה שהתנגדה למדיניותו, ובמיוחד לסירובו לפלוש לקובה, כפי שהציע ה-CIA במטרה להפיל את משטרו הקומוניסטי של פידל קסטרו, ותוכניותיו להסיג את החיילים האמריקנים מווייטנאם (תוכנית שאכן החלה עם השבת 1,000 חיילים לארצות הברית זמן קצר לפני הרצח). סטון מורה באצבע מאשימה אף לכיוון חברים ב-CIA, המאפיה, הממסד הצבאי-תעשייתי, השירות החשאי, ה-FBI, וסגן הנשיא לינדון ג'ונסון, כשותפים לרצח ולמזימת הטיוח שלאחריו.
סטון הצהיר כי סרטו הוא "עלילה בדיונית שנועדה לסתור את העלילה הבדיונית של דו"ח ועדת וורן". (ועדת וורן קבעה כי לי הארווי אוסוואלד הוא שהתנקש בנשיא וכי עשה זאת לבדו).
בסרט JFK מככבים קווין קוסטנר, דונלד סאת'רלנד, קווין בייקון, טומי לי ג'ונס, סיסי ספייסק, לורי מטקאלף ושחקנים ידועים נוספים. הסרט עובד על ידי סטון וזקרי סקלאר מספרו של גאריסון "בעקבות המתנקשים" ומספרו של ג'ים מארס "אש צולבת: הקשר לרצח קנדי". סטון ביים את הסרט, ובמהלך הצילומים הוחזרה זירת הרצח, דילי פלאזה, בעיר דאלאס בטקסס לצורה המדויקת בה הייתה ב-22 בנובמבר 1963, היום שבו נרצח הנשיא.
JFK זכה בפרס האוסקר על הסינמטוגרפיה ועל העריכה, והיה מועמד לפרסים רבים נוספים.
באופן אירוני, ג'ים גאריסון האמיתי, המבקר החריף ביותר של ועדת וורן, שיחק בסרט את השופט ארל וורן. כן הופיעו בסרט עדים נוספים לרצח האמיתי, בתפקידים קטנים. מומחים רבים לנושא ייעצו לסטון במהלך הצילומים.
הסרט זכה לביקורות חיוביות והיה הצלחה כספית, כשגרף בקופות למעלה מ-205 מיליון דולר, בעת ההרצה הראשונית על המסכים.
הפולמוס סביב הסרט
עוד בעת שהיה הסרט בצילומים עלו שאלות באשר לדיוק ההיסטורי לו מסוגל סטון, הידוע כבמאי פוליטי ומניפולטיבי. ואכן, לאחר יציאת הסרט למסכים הסתבר כי הסרט יומרני, יקר וארוך (שלוש שעות ו-9 דקות), אך התוצר הסופי שנוי במחלוקת. סטון תכנן מראש את הסרט כסרט הסותר את קביעת ועדת וורן כי לי הארווי אוסוואלד היה היורה היחיד, וחיפש מקור לבסס עליו את עלילת הסרט. מבין האפשרויות שעמדו לפניו הוא בחר לבסוף את ספרו של ג'ים גאריסון "בעקבות המתנקשים" ("In the trail of the assassions") כמקור לעלילת הסרט.
המשפט שניהל פרקליט המחוז של ניו אורלינס ג'ים גאריסון בשנת 1969 נגד איש העסקים קליי שאו באשמת מעורבות ברצח קנדי נסתיים בפיאסקו משפטי כשהנאשם זוכה זיכוי מוחלט. רבים מחוקרי רצח קנדי, וביניהם המצדדים בתאוריות הקשר, ביקרו את ג'ים גאריסון כשוחר פרסומת ומעורר שערוריות, ואת החקירה שניהל נגד קליי שאו כחקירה למציאת המטבע מתחת לפנס, שבה נחקר והואשם אדם שהיה זמין לתובע בהיותו תושב ניו אורלינס, אף על פי שעד אז (ומעולם לא לאחר מכן) לא נמצאו ראיות מוצקות להעמיד לדין אדם כלשהו באשמת השתתפות ברצח, לא בדאלאס ולא במקום אחר בארצות הברית.
על אף שאישיותו של גאריסון שנויה במחלוקת, ורבים סבורים כי המדובר ברודף פרסום אשר רדף את שאו לשווא, ורמס את זכויות האדם שלו על מנת לזכות בפרסום ובתהילה, ועל אף שחלק ניכר מהחוקרים את רצח קנדי אינם מייחסים חשיבות לגרסתו, ועל אף שקליי שאו זוכה בדין, הסרט מפאר את ג'ים גאריסון ומציגו כלוחם ללא חת במערכת השלטון וכצעיר נאה ומרשים (בגילומו של קווין קוסטנר), דבר שלא עלה בקנה אחד עם אישיותו ודמותו במציאות של ג'ים גאריסון האיש.
הסרט עורר מחלוקת ציבורית. לדעת רוב המבקרים הסרט הוא מרשים ומרתק, אך נעשתה בו מניפולציה באמצעות שימוש באחת התאוריות הזניחות יותר בעניין רצח הנשיא, זו של ג'ים גאריסון. הביקורת החמורה יותר היא כי סטון עשה שימוש בעירוב של קטעים תיעודיים וקטעים מבוימים, באופן שיוצר גרסה ויזואלית בלתי ניתנת להפרדה, המציגה את האירועים מנקודת מבטו הסובייקטיבית (והמעוותת לדעת רבים) של סטון.
התגובה הציבורית שיצר הסרט הובילה לחקיקת חוק בקונגרס האמריקני שהקים את ועדת העיון מחדש ברשומות הנוגעות להתנקשות, אשר פעלה לחשוף רשומות שנשמרו בסוד על ידי גורמים ממשלתיים שונים, הוועדה פעלה בין השנים 1992 ל-1998.
קישורים חיצוניים
סקירה מקיפה על הסרט
ערוץ ההיסטוריה - 100 טעויות בהערכה ובעובדה בסרט JFK
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה
קטגוריה:סרטי 1991
קטגוריה:סרטי אוליבר סטון
קטגוריה:סרטים אמריקאיים המבוססים על סיפור אמיתי
קטגוריה:סרטי מסתורין
קטגוריה:סרטי מתח אמריקאיים
קטגוריה:סרטי האחים וורנר
קטגוריה:סרטי פשע אמריקאיים
קטגוריה:רצח ג'ון קנדי
קטגוריה:סרטים היסטוריים
קטגוריה:זוכי אוסקר: העריכה הטובה
קטגוריה:פשע אמיתי בקולנוע
קטגוריה:סרטים שהולחנו על ידי ג'ון ויליאמס | 2024-09-17T16:21:59 |
בלאק ג'ק | בלאק ג'ק (באנגלית: Blackjack, מכונה לעיתים 21) הוא משחק קלפים המשמש בעיקר להימורים והוא נפוץ בבתי קזינו ברחבי העולם. המשחק ידוע מספרד עוד מהמאה ה-17. בבלאק ג'ק השחקן משווה קלפים מול הדילר, כלומר השחקנים מתחרים מול הדילר ולא אחד מול השני.
מקור השם נובע מצירוף של שני הקלפים הטובים ביותר במשחק שגורמים לניצחון אוטומטי, אס ונסיך (ג'ק) שחור. אך שנים רבות נהוג שכל קלף בעל ערך 10 ואס נקראים בלאק ג'ק ויוצרים יחד את הערך 21.
זהו משחק ההימורים היחיד שמתמטיקאים הוכיחו שיש בו דרך להפוך את הסיכויים לטובת המהמר.
מטרת המשחק
מטרת המשחק היא להגיע כמה שיותר קרוב ל-21 נקודות (כולל 21) ומבלי לעבור את 21. במשחק משתמשים בחפיסה אחת או יותר של 52 קלפים כל אחת. כל קלף מקבל את הניקוד הרגיל שלו על פי ערך הקלף. לדוגמה 8 שווה 8 נקודות. בני המלוכה כלומר נסיך, מלך ומלכה, והקלף 10 שווים 10 נקודות ונקראים בלשון מקצועית "תמונה" - Picture. הקלף אס הוא בעל ערך משתנה על פי בחירת השחקן, הוא שווה נקודה 1 או 11.
בלאק ג'ק
שילוב קלף בעל ערך 10 ואס נותנים יחד את הסכום 21 כלומר בלאק ג'ק - נקרא גם BJ (כמובן השחקן יבחר לתת לו את הערך 11 ולא 1). אם אחד השחקנים קיבל בלאק ג'ק הוא מקבל פי 2.5 מסכום ההימור שלו. לדוגמה אם הימר על 5 דולר הוא יקבל 12.5 דולר. אם השחקן הגיע ל-21 הוא מקבל סכום שונה - רק פי 2 מסכום ההימור שלו, כלומר אם הימר על 5 דולר יקבל חזרה 10 דולר.
אם הדילר קרוב יותר ל-21, כלומר קיבל יותר מהשחקן, או שהשחקן עבר את הסכום 21 (לדוגמה קלפיו שווים 24 נקודות), מה שנקרא בלשון מקצועית "נשרף", סכום ההימור שהמהמר שם על השולחן עובר לקופת הקזינו. אם הדילר קיבל יותר מ-21 הוא "נשרף" וכל שאר המשתתפים שלא "נשרפו" מנצחים, ללא קשר לסכום שבידם.
אם יש תיקו לדוגמה 20 - 20 לדילר ולמהמר, אף אחד לא מרוויח ולא מפסיד. אם הדילר קיבל בלאק ג'ק הוא רק לוקח את כל ההימור של השחקן ולא מחייב אותו ביותר. בכך שונה בעצם הרווח של השחקן והדילר מבלאק ג'ק.
ההכנה למשחק
הדילר בקזינו לוקח 8 חבילות קלפים ומערבב אותם ביד היטב מול המשתתפים. כדי לשלול לכאורה סיכוי שהדילר ירמה הוא נותן לשחקן אקראי קלף פלסטיק שחור לתקוע באקראי במקום כלשהו בחבילת הקלפים וכך בעצם מחלק את החבילה לשניים. את שני החלקים הוא מחבר ביחד ושם בשרוול מפלסטיק בצד השולחן שאיתו יותר קל לחלק את הקלפים. את הקלפים שהשתמשו בהם בסיבובי המשחק הדילר יניח במתקן ייעודי בצד השני של השולחן.
חשוב לציין שזהו ההבדל העיקרי בין משחק בקזינו לבין משחק באינטרנט. במשחק באינטרנט המחשב מערבב לאחר כל סיבוב את הקלפים ובכך יוצר אקראיות מוחלטת בכל שלב של המשחק - דבר שמונע לחלוטין כל סוג של ספירת קלפים ובכך בעצם מבטיח את ניצחון הקזינו. ישנם בתי קזינו מסוימים שמשתמשים במכונה שמערבבת את הקלפים תמיד בדומה לאינטרנט. בבתי קזינו אלו לא ניתן לספור קלפים. כיוון שמהמרים רבים מאמינים שהמכונות הורסות את המזל ונמנעים מלשחק במקומות כאלו, כיום ברוב בתי הקזינו באירופה ובארצות הברית החלוקה היא ידנית.
לאחר מכן לוקח הדילר קלף פלסטיק אדום ותוקע אותו בערימת הקלפים. מטרת הקלף היא למנוע ספירת קלפים בכך שברגע שמגיע המשחק לקלף האדום מסיימים את הסיבוב והמשחק מסתיים. בכך נשארת קבוצת קלפים שלא שיחקו בה. בדרך כלל הדילר חותך את ערימת הקלפים ב-2 חבילות בחוץ כלומר ישחקו על 6 חבילות. אם הדילר חותך על פחות חבילות לדוגמה על חבילה אחת הסיכויים של סופר הקלפים גבוהים יותר.
מהלך המשחק
בשולחן הדילר יש 6 מקומות לשחקנים. ניתן לשחק גם שחקן בודד מול הדילר. המשחק מורכב מסיבובים כך שניתן להיכנס או לצאת מהמשחק בכל סיבוב ולא חייבים להישאר עד סוף המשחק. כמו כן ניתן להיכנס בהימור על משחק של שחקן אחר. המשחק מתחיל כשהדילר מחלק 2 קלפים לכל שחקן וקלף 1 נוסף לעצמו. (בבתי קזינו מסוימים הדילר מחלק לעצמו עוד קלף הפוך.) כל השחקנים משחקים מול הדילר ולא אחד כנגד השני, לכן ייתכן שאחד (או יותר) ינצח, בעוד השאר יפסידו.
אם בשלב זה לאחד השחקנים יש בלאק ג'ק הוא מקבל את כספו ומסיים את הסיבוב. הסיכוי לקבל בלאק ג'ק הוא 1:20.
אם לא היה בלאק ג'ק לשחקן יש כמה אפשרויות:
"דאבל" (Double) - להכפיל את סכום ההימור וחייב גם לקחת קלף 1 נוסף ולהעביר את התור הלאה.
"להכות" (hit) - לקחת קלף נוסף. ניתן לקחת כמה קלפים בתור אחד.
"פיצול" (Split) - רק אם הקלפים שביד השחקן זהים לדוגמה 5 ו-5 הוא זכאי להכפיל את ההימור ולחלק את הקלפים שבידו לשני הימורים נפרדים.
"לעמוד" (Stand) - לא לעשות כלום. להישאר עם הקלפים שכבר קיבל ולהעביר את התור לשחקן הבא או לדילר.
ביטוח
אם יוצא לדילר אס הרי שיש לו באופן תאורטי חצי בלאק ג'ק - הרי אם יקבל קלף תמונה יגיע ל-21. מה שמעלה את סיכוייו בכ-40 אחוז. כדי להרוויח עוד כסף המציא הקזינו אופציה למצב כזה שנקראת "ביטוח" (Insurance) שעולה למהמר חצי מסכום ההימור שלו ובתמורה אם הדילר קיבל באמת קלף תמונה הוא לא יפסיד את החצי השני של ההימור שלו. לדוגמה אם המהמר הניח יד של 10 דולר ולדילר יצא אס - בלאק ג'ק. אם המהמר רוצה לעשות ביטוח הוא ישלם לדילר 5 דולר ואז יקרו אחד משני המצבים הבאים: במקרה והדילר באמת קיבל תמונה, המהמר יקבל פי 3 מסכום הביטוח, כלומר 15 דולר, ויצא לא מורווח ולא מופסד. אם הדילר לא קיבל תמונה, כסף הביטוח עובר לדילר בתמורה לביטוח, וממשיכים לשחק כרגיל. כמובן שאם המהמר לא שם ביטוח והדילר יקבל בלאק ג'ק כל הכסף שהימר ילך לקזינו.
מהמר שבוחר להפעיל ביטוח בעצם מפסיד מראש חצי מסכום ההימור שלו. אף מכיוון שיש סיכוי שבאמת הביטוח יגן עליו מהפסד גדול יותר הסיכויים מתקזזים רק ל 8 אחוזים יותר לטובת הקזינו. כעיקרון לא משתלם לקחת ביטוח אלא אם כן המהמר סופר קלפים והוא נמצא בספירה חיובית. כלומר צפויים לצאת קלפים גבוהים של תמונות. רק במצב כזה הסיכויים לבטח הם לטובת המהמר.
יוצא דופן
אם הדילר טעה ושלף קלף אחד יותר מדי מהשרוול הוא חייב להחזיר אותו חזרה ולא להעביר אותו לערימת הקלפים המשומשים. דבר זה נותן יתרון אדיר לסופר קלפים. אם לדוגמה הדילר שלף אס בטעות והחזיר אותו לערימה, הרי המהמר יודע שבתור הבא יצא אס, במקרה שיש תיקו בין בלאק גק לבלאק גק יש תיקו, בניגוד לתיקו 21 לבלאק גק שאתה מקבל את הסכום ללא בונוס וכמו שנאמר קלפים גבוהים הם טובים למהמר ורעים לדילר. דבר זה מקפיץ את הסיכויים למהמר בכ-40 אחוזים נוספים.
חוקי הדילר
לדילר בבלאק ג'ק אין שום שיקול דעת. הוא מונחה על פי הנחיות הקזינו ופועל כמו רובוט. הוא חייב למשוך קלפים עד 17 בלבד ואז חייב לעצור. בשונה מהמהמר שיכול לעצור גם ב-13 לדוגמה. דבר זה נותן למהמר יתרון על הדילר במספר מצבים. סופרי קלפים מנצלים היטב יתרון זה. כמו כן אם לדילר יש אס הוא תמיד מחשיב אותו כ-11 ולא כמו 1, למעט מצב אשר מוביל לכך שספירת האס כ-11 תגרום לדילר "להישרף", קרי: סך הקלפים יהיה מעל ל-21 - שאז ייספר האס כ-1.
רווח הקזינו
הקזינו תמיד מרוויח מהסיבה הפשוטה שהדילר תמיד לוקח קלפים אחרון. כך שאם שחקן נשרף והדילר נשרף אחריו עדיין המהמר יפסיד את כל כספו. מצב זה יצר סיכויי רווח קבועים לבית של 2–8 אחוזים ובכך מבטיח למעשה שגם אם שחקנים ירוויחו לפעמים לאורך זמן הקזינו תמיד ירוויח עד שהגיעו האסטרטגיות הבסיסיות וספירת הקלפים.
כיום רווח הקזינו עומד על כ-0.3 אחוז.
האסטרטגיה הבסיסית
בשנת 1956 התפרסם מאמר בכתב העת של האגודה האמריקאית לסטטיסטיקה בשם "אסטרטגית אופטימום בבלאק ג'ק" בעזרת מודלים ממוחשבים ומומחים מתורת המשחקים בנו מומחים 3 טבלאות המסכמות את כל האפשרויות במשחק ומה לעשות בכל אחד מהמצבים. שחקן המשחק לפי טבלאות אלו בעצם לא מפעיל אף שיקול דעת הוא מהמר כמו רובוט לפי כללים קבועים מראש. האסטרטגיה הבסיסית Basic Strategy חוללה מהפך בקרב המהמרים בכך שהקטינה את סיכויי הקזינו מ 2–8 אחוז ל 0.3 בלבד.
ספירת קלפים
כדי להרוויח מספירת קלפים לא מספיק לשחק לפי האסטרטגיה הבסיסית אלא גם לספור קלפים. שחקן הסופר קלפים הופך את יחס הרווח לחיובי עבור השחקן בכך שאם ישחק כך לאורך זמן תמיד ירוויח. למרות המיתוס הנפוץ מהסרטים, בתי קזינו לא מפעילים אלימות כלפי סופרי קלפים, אלא פשוט לא נותנים לו להיכנס בפעם הבאה שהוא מגיע להמר. הקזינו הוא עסק פרטי ומותר לו לעשות כך.
ראו גם
ספירת קלפים
הסרט 21
קישורים חיצוניים
איך לשחק בלק ג'ק - מדריך
קטגוריה:משחקי קלפים
קטגוריה:הימורים | 2024-03-31T20:37:42 |
משחקי קלפים | REDIRECT משחק קלפים | 2005-02-19T15:20:28 |
21 (פירושונים) | __פירושונים__ | 2024-09-23T19:22:49 |
פשע מלחמה | פשע מלחמה (או בשם הרשמי יותר: "הפרה של חוקי ו/או מנהגי המלחמה") הוא הפרה חמורה של דיני הלחימה במשפט הבין-לאומי על ידי אדם או קבוצת אנשים, אנשי צבא או אזרחים. פשע מלחמה כולל הרג מכוון של אזרחים או הרג מכוון של שבויים, עינויים, לקיחת בני ערובה, הרס לא נדרש של רכוש אזרחי, אלימות מינית בזמן המלחמה וביזה. בנוסף, כל אדם שהוא חלק משרשרת הפיקוד שמורה על כל ניסיון לבצע רצח המוני, לרבות רצח עם או טיהור אתני, פקודת "לא להשאיר ניצולים" (No quarter) למרות כניעה, גיוס ילדים לצבא וביטול הבחנות משפטיות פרופורציונליות וצורך צבאי . ביצוע פשע מלחמה מוביל לאחריות פלילית אישית של לוחמים על מעשיהם.
המונח פשע מלחמה צמח מהקודיפיקציה של המשפט הבין-לאומי המנהגי שמיושם על מלחמה בין מדינות ריבוניות, כגון קוד ליבר (1863) של צבא מדינות האיחוד במלחמת האזרחים האמריקאית ואמנות האג של 1899 ו-1907. אלו הציעו את הניסוחים הרשמיים הראשונים של דיני מלחמה ופשעי מלחמה. אחרי מלחמת העולם השנייה, משפטיהם של מנהיגי מדינות הציר על פשעי מלחמה הנהיגו את עקרונות נירנברג של המשפט , שהגדירו שמשפט פלילי בינלאומי מגדיר מהו פשע מלחמה. בשנת 1949, אמנות ז'נבה הגדירו באופן חוקי פשעי מלחמה נוספים וקבעו כי מדינות יכולות לממש סמכות שיפוט אוניברסלית על פושעי מלחמה. בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, בתי המשפט הבינלאומיים הגדירו קטגוריות נוספות של פשעי מלחמה החלים גם על מלחמת אזרחים.
מעשים הנחשבים פשעי מלחמה
סעיף 8 לאמנת רומא מגדיר פשע מלחמה וכולל מספר קטגוריות לפי הישויות הנלחמות וחומרת העבירה. הלחימה מובחנת בין מדינות, בין גופים לא-מדינתיים, כגון קבוצות מורדים, או בין מדינה לגופים לא-מדינתיים. בסך הכל ישנם 74 פשעי מלחמה הרשומים בסעיף 8. חומרת העבירה נעה בין חמורה לרצינית. הפרות חמורות של אמנת ז'נבה כוללות חטיפת בני ערובה והרג מכוון של אזרחים. הפרות רציניות של דיני מלחמה הנוגעים לסכסוכים בין-לאומיים כוללות שימוש בנשק הגורם סבל גדול יותר לאנשים, התקפה על אוכלוסייה אזרחית, או גירוש אוכלוסייה אזרחית משטח כבוש. הפרות רציניות של דיני מלחמה כוללות פגיעה באנשים שלא לוקחים חלק פעיל במאמץ המלחמתי, ובלוחמים שנפצעו או נכנעו. הפרות רציניות אחרות של המשפט בין-לאומי בסכסוכים שאינם בין-לאומיים כוללות גיוס נערים מחת לגיל 15 להילחם. פשעי המלחמה מחולקים לארבע קבוצות: שתי הקבוצות הראשונות בלחימה בין-לאומית והשתיים הנוספות בעימות שאינו בין-לאומי.
בקבוצה הראשונה נכללות הפרות חמורות של אמנות ז'נבה:
הרג מכוון
עינויים
יחס לא אנושי כולל ניסויים ביולוגיים
גרימת סבל בכוונה או פגיעה חמורה בגוף או בבריאות
הרס וביזה נרחבת של רכוש
כפייה על שבויי מלחמה ואחרים לשרת בכוחות של מעצמה עוינת
שלילה בכוונה תחילה של זכויוית משפט הוגן מאסירי מלחמה ואחרים
גירוש, הגליה או כליאה בלתי חוקית
לקיחת בני ערובה
בקבוצה השנייה נכללות הפרת חמורות המבוססות על המשפט המנהגי בסכסוך מזוין בין-לאומי, במסגרות הקיימות של המשפט הבין-לאומי:
התקפה מכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית או נגד אזרחים בודדים שאינם לוקחים חלק בלחימה
תקיפה מכוונת נגד מטרות אזרחיות
תקיפה מכוונת נגד בני אדם, מבנים או ציוד של המעורבים בסיוע הומניטרי או שמירת שלום
תקיפה מכוונת שתגרום ביודעין לפגיעה בגוף או בנפש, או לנזק ליעדים אזרחיים, או לנזק נרחב, ארוך טווח וחמור לסביבה הטבעית
תקיפה או הפצצה של ערים, כפרים או מבני מגורים שאינם מוגנים ואינם יעד צבאי
הריגה או פציעה של לוחם שנכנע
שימוש לא נאות בדגל שביתת נשק, או בסמלים ובמדים הצבאיים של האויב או של האומות המאוחדות
העברת אוכלוסייה אזרחית על ידי הכוח השולט לתוך שטח בשליטתו או הגליה לשטח כבוש
תקיפה מכוונת של מבני דת, חינוך, אמנות, דת ורפואה
שימוש בבני אדם בצד היריב בניסויים רפואיים או מדעיים
הריגה או פציעה חמורה של אנשים השייכים לצבא או מדינת היריב
הצהרה שלא יינתנו מגורים
השמדה או לקיחה של רכוש האויב אלא אם כן הוא נדרש באופן חיוני לצורכי מלחמה
הודעה כי אזרחים ממדינת האויב לא יוכלו לקבל הגנה משפטית
חיוב אזרחים ממדינת אויב לקחת חלק בפעולות מלחמה נגד ארצם
ביזה
שימוש ברעלים
שימוש בגזים רעילים ומחניקים
שימוש בקליעים מתפשטים
שימוש בכלי מלחמה שמטבעם גורמים פציעה עודפת או סבל מיותר
ביצוע מעשי זוועה, בעיקר יחס משפיל ומבזה
אינוס, עבדות מינית, זנות כפויה והיריון כפוי
שימוש באנשים כמגן אנושי מפני פעילות צבאית
תקיפה מכוונת נגד מבנים, חומרים, יחידות ואמצעי תובלה רפואיים, וכוח אדם המשתמש בסמלים של אמנות ז'נבה
הרעבת אזרחים כשיטת לחימה
גיוס צעירים מתחת לגיל 15 ללחימה
הקבוצה השלישית של פשעים מתייחסת למקרים של לחימה בין גופים לא-מדינתיים. היא כוללות הפרות חמורות של כל אחת מהפעולות הבאות שבוצעו נגד אנשים שאינם לוקחים חלק פעיל בפעולות לחימה, לרבות חברי כוחות מזוינים שהניחו את נשקם, פצועים, עצורים או מי שאינו לוחם מכל סיבה אחרת:
אלימות קשה, רצח, עינויים, יחסי אכזרי והטלת מום
פגיעה חמורה בכבוד האדם, בפרט יחס משפיל ומביש
לקיחת בני ערובה
מתן גזר דין וביצוע הוצאות להורג
קבוצה רביעית כוללת הפרות חמורות אחרות של חוקים ומנהגים החלים בסכסוכים מזוינים שאינם בעלי אופי בין-לאומי. ישנה חפיפה חלקית עם קבוצה שתיים. רשימת הפשעים שבקבוצה זו התעדכנה במהלך השנים ונוספו לה עבירות הנוגעות לשימוש בכלי נשק, וכן עבירה של הרעבה מכוונת של אזרחים כשיטת לחימה שלפני כן התייחסה רק לעימות בין-לאומי:
התקפה מכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית או נגד אזרחים בודדים שאינם לוקחים חלק בלחימה
תקיפה מכוונת של מבנים רפואיים, מערכות תחבורה ומבנים ייחודים על פי אמנת ז'נבה
תקיפה מכוונת של מי שעוסק בסיוע הומניטרי או שמירת שלום
תקיפה מכוונת של מבני דת, חינוך, אמנות, דת ורפואה
בזיזת רכוש לאחר כיבוש ישוב
אינוס, עבדות מינית, זנות כפויה והיריון כפוי
גיוס צעירים מתחת לגיל 15 ללחימה
הוראה על עקירת האוכלוסייה האזרחית שלא מסיבות של שמירת ביטחון האזרחים
פגיעה או הריגה של בוגדים
הצהרה שלא יינתנו מגורים
הטלת מום או ניסויים רפואיים כפויים בבני אדם
פגיעה מכוונת ברכוש
פשעי מלחמה יכולים להיכנס גם תחת ההגדרה של פשעים נגד האנושות, אם יוכח שבוצעו בקנה מידה גדול, בצורה שיטתית, וכחלק ממדיניות רווחת (מפורשת או מרומזת) של סמכות שלטונית.
היסטוריה של פשעי מלחמה
במלחמת העולם הראשונה בוצעו פשעי מלחמה רבים, וכך גם במלחמת העולם השנייה אחריה. שיאם של פשעי המלחמה במלחמת העולם השנייה, שהגיע לכלל פשע נגד האנושות, היה בהשמדת מיליוני אזרחים יהודיים ומיליוני בני מיעוטים אחרים במחנות ההשמדה. ההיקף, הארגון והכוונה שבהשמדת היהודים גרמה זעזוע רב בעולם. מטרתן העיקרית של אמנות ז'נבה, שמדינות רבות מחויבות להן בעידן המודרני, היא מניעת פשעי מלחמה.
בשנת 1943 הוקמה הוועדה לפשעי מלחמה של האו"ם שפעלה עד לשנת 1948.
העמדה לדין של פושעי מלחמה
פשעי מלחמה הם עבירה לפי החוק הבינלאומי, ולכן העמדה לדין בגין עבירות אלה עשויה להיות בפני טריבונל בינלאומי המוקם למטרה זו, בעקבות מלחמה שבה נעשו פשעי מלחמה בהיקף נרחב. טריבונלים מסוג זה:
בתום מלחמת העולם השנייה הועמדו לדין כעשרים מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, ומרביתם הורשעו כפושעי מלחמה. תיאור מפורט של משפטים אלה מופיע בערך משפטי נירנברג.
בתום מלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט הוקם בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק.
בעקבות רצח העם ברואנדה ובעקבות מלחמת בוסניה.
בעקבות חוקת רומא והקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי ב־2002 לא יהיה צורך בהחלטה מיוחדת על מנת להעניש פושעים כאלו בעתיד.
בנוסף עשויים פושעי מלחמה להיות מועמדים לדין בארצותיהם, במדינות שבהם ביצעו את הפשעים או במדינות אשר מקיימות סמכות שיפוט אוניברסלית על פשעים כאלה.
האיסור על ביצוע פשעי מלחמה במשפט הישראלי
מדינת ישראל, החל משנותיה הראשונות, חתמה ואשררה את כל אחת מארבע אמנות ז'נבה משנת 1949, הכוללות סעיף הנוגע לחובה לחקור ולהעמיד לדין את מי שביצעו "הפרות חמורות" של האמנה. יתרה מכך, סעיף 146 באמנת ז'נבה הרביעית קובע את חובתן של כל המדינות החתומות על האמנה וחברות בה, כולל ישראל, לחוקק חקיקה הולמת שתאפשר חקירה, העמדה לדין ואף ענישה של מי שאחראי על ביצוען של הפרות חמורות אלה.
פקודת מטכ"ל 33.0133
את ההתייחסות לחובתם של חיילי צה"ל לפעול על פי הוראות אמנות ז'נבה ניתן למצוא בפקודת מטכ"ל 33.0133 שנקבעה בשנות השמונים, ושכותרתה ”התנהגות בהתאם לאמנות בינלאומיות שמדינת ישראל צד להן". הפקודה קובעת את חובת חיילי צה"ל לנהוג בהתאם להוראות ארבע אמנות ז'נבה משנת 1949 וכן בהתאם להוראות אמנת האג בדבר הגנה על נכסי תרבות בעת סכסוך מזוין.
סעיף 10 לפקודה, קובע כי בכל פקודת מבצע לקראת הפעלת כוח צבאי בנסיבות שרלוונטיות לאמנות השונות, ישוננו לחיילים הוראותיהן של האמנות. פקודת מטכ"ל, שהיא הוראה צבאית פנימית ואינה מקור ישיר לקביעתן של עבירות פליליות, אינה מהווה בסיס להעמדה לדין של מי שנחשד בביצוע פשעי מלחמה. החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950, מהווה חקיקה רלוונטית לפשעי מלחמה, והוא כן היווה בסיס להעמדה לדין של נאצים אשר ביצעו פשעי מלחמה במהלך השואה.
היעדר עקרון אחריות המפקדים בדין הישראלי
בניגוד למה שנהוג במשפט הבינלאומי, בדין הפלילי הישראלי, לא מתקיים עקרון "אחריות המפקדים" בגין מעשים העולים לכדי פשעי מלחמה. בזירה הבינלאומית חלה על מפקדים בצבא, האחריות והחובה לוודא שפקודיהם פועלים בהתאם לדין המקובל, אולם כאמור, הדין הפלילי בישראל אינו מכיל אחריות על מפקדים בגין פעולות פקודיהם.
ראו גם
פשע נגד האנושות
אמנות ז'נבה
בית הדין הפלילי הבין-לאומי
לקריאה נוספת
הגדרות של פשעי מלחמה באתר האו"ם
Robert Cryer (2007). An introduction to international criminal law and procedure. Cambridge University Press.
Yôrām Dinstein (2004). The conduct of hostilities under the law of international armed conflict. Cambridge University Press.
Hagopian, Patrick (2013). American Immunity: War Crimes and the Limits of International Law. Amherst, MA: University of Massachusetts Press.
Horvitz, Leslie Alan; Catherwood, Christopher (2011). Encyclopedia of War Crimes & Genocide (Hardcover). 2 (Revised ed.). New York: Facts on File.
קישורים חיצוניים
War Crimes: Responsibility and the Psychology of Atrocity
Crimes of War Project
הערות שוליים
* | 2024-09-20T20:52:29 |
יוסף אלבו | רבי יוסף אַלְבּוֹ (קודם ה'ק"ם (1380) – ה'ר"ד (1444) בקירוב) היה רב ופילוסוף יהודי שהתגורר בספרד. מחשובי הפילוסופים היהודים, מחבר "ספר העיקרים".
קורות חיים
תלמידו של רבי חסדאי קרשקש, כיהן ברבנות בערים שונות באראגון ובקסטיליה.
יצירתו של יוסף אלבו נולדה על רקע הצורך לזקק את עיקרי היהדות למבנה בסיסי ופשוט, כדי לחזק את השורות ולמנוע התבוללות. השפעתו של רבו רבי חסדאי קרשקש עליו גדולה מאוד.
התקופה שבה פעל יוסף אלבו הייתה זמן משבר ביהדות בעקבות גזירות קנ"א ורבים המירו את דתם. רבי יוסף אלבו נאלץ להשתתף בוויכוח טורטוסה ולהסביר מול קהל עוין את עקרונות אמונתו. זה היה הרקע לחיבור "ספר העיקרים", שבו העמיד רבי יוסף אלבו את עיקרי הדת היהודית על שלושה: מציאות האלוהים, מתן תורה בהתגלות בהר סיני וקיומם של שכר ועונש, שהכופר בהם מוציא את עצמו מן הכלל ואין לו חלק לעולם הבא. הימנעות יוסף אלבו מלכלול את האמונה במשיח כעיקר עוררה עליו ביקורת.
שמחה בונם אורבאך הגדיר את יוסף אלבו כ'פילוסוף האחרון של יהדות ספרד'.
ספרו ודעותיו
ספרו הגדול של רבי יוסף אלבו הוא 'ספר העיקרים', בספר זה מתפלמס רבי יוסף אלבו עם הרמב"ם הקובע כי יש י"ג עיקרים ליהדות. יוסף אלבו לא חולק על אמיתות אף אחד מהעיקרים של הרמב"ם אלא רק על היותם עיקרים. הוא מצמצם את העיקרים לשלושה - מציאות ה', תורה מן השמים ושכר ועונש. על חלק מהעיקרים חולק יוסף אלבו משום שהם אינם עיקרים, כלומר ניתן להיקרא יהודי מאמין אף ללא האמונה בהם, ועל חלקם משום שלדעתו הם רק הרחבות של אותם שלושה עיקרים (כך למשל אמונה בתורה מן השמים מחייבת את האמונה בנבואה ושליחות משה ולכן אין למנותם כעיקרים נפרדים).
הספר בנוי מארבע חלקים, החלק הראשון עוסק בבירור המושג 'עיקרים', ובו דן יוסף אלבו במבנה הדתות השונות (דת אלהית, דת טבעית, דת נימוסית) ובעיקרים המתחייבים מכל אחת מהם וכן בעיקרים המיוחדים ליהדות. לאחר מכן באים שלושה חלקים שכל חלק עוסק בבירור עיקר אחד מבין שלושת עיקרי היהדות, כאשר החלק השני עוסק במציאות ה', החלק השלישי בתורה מן השמים והחלק הרביעי בשכר ועונש.
בנוסף סבר יוסף אלבו כי מי שהגיע מתוך לימודו להבנה מוטעית של העיקרים, כגון מי שחושב שלקב"ה יש גוף, אמנם חוטא וצריך לשוב בתשובה, אך אינו נקרא כופר.
יוסף אלבו הזכיר בספרו את ספר הזוהר והמליץ לא לקרוא בו ובשאר ספרי המקובלים כי אם מפי חכם מקובל כי חכמת הקבלה כשמה, רק על ידי קבלה.
ניתן גם לראות את יוסף אלבו כחוליה מקשרת בין הפילוסופיה לקבלה, בספרו ישנם פרקים רבים על דרך הפילוסופיה של הרמב"ם אך גם מובאות קבליות רבות. כך באחד מפרקי ספרו מזהה רבי יוסף אלבו את עשרת השכלים הנבדלים המוכרים מהפילוסופיה האריסטוטלית עם עשרת הספירות הקבליות ואת השכל הפועל עם ספירת המלכות. יש מן המקובלים שדחו את דבריו.
סגנונו של יוסף אלבו פשוט ובהיר. בולט רצונו להתפלמס עם הנצרות, אשר לדעתו סותרת את השכל, בניגוד ליהדות. מגמות פולמוסיות אלו הביאו לצנזורים מסוימים שנעשו בספר בידי הרשויות.
כפילוסופים אחרים תומך יוסף אלבו בחקירה פילוסופית. חידוש יש בדעתו על הצמחונות – חידוש שהיווה יסוד ל"חזון הצמחונות והשלום" של הרב קוק. לדבריו, אף שהתורה התירה אכילת בשר, זהו היתר בדיעבד, שאינו מציאות אידיאלית.
לקריאה נוספת
דרור ארליך, הגותו של ר' יוסף אלבו - כתיבה אזוטרית בשלהי ימי הביניים, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2009.
יונתן קדם, טעמי המצוות בספר העיקרים לרבי יוסף אלבו (עבודת גמר לתואר מוסמך, M.A), האוניברסיטה העברית בירושלים, 2007.
דניאל לסקר, תורת האימות במשנתו הפילוסופית של יוסף אלבו, דעת 5, תש"ם, עמ' 5 - 12.
Ralph Lerner, Natural Law in Albo's Book of Roots, Ancients and Moderns: Essays on the Tradition of Political Philosophy in honor of Leo Strauss, NY, 1964, pp. 132-147
עמנואל הרוניאן, “אמונת הדת לעומת דת האמונה: גישתו המעשית של ר’ יוסף אלבו בקביעת עיקרי האמונה“, מורשת ישראל, 20, 1 (2022), עמ’ 142-117.
קישורים חיצוניים
תגית מאמרים אודות ר' יוסף אלבו זמינים לצפייה באתר ספריית אסיף.
הערות שוליים
קטגוריה:ראשוני ספרד
קטגוריה:פילוסופים יהודים ספרדים
קטגוריה:מחברי ספרי אמונות ודעות
קטגוריה:ילידי 1380
קטגוריה:נפטרים ב-1444
קטגוריה:משתתפי ויכוח טורטוסה | 2024-07-22T10:00:44 |
אלדד הדני | אֶלְדָּד הַדָּנִי היה סוחר ונוסע יהודי במאה ה-9. הציג את עצמו בכל מקום אליו הגיע כבן לעשרת השבטים והרבה לספר סיפורים אודותיהם, דבר אשר גרם להתעוררות רבה בנושא זה. מקום מוצאו אינו ידוע, אך בכתביו כתב כי הוא אזרח "מדינה יהודית עצמאית" במזרח אפריקה. כתביו משלבים הן אלמנטים ריאליסטיים והן דמיוניים.
מוסכם על החוקרים על היותו של אלדד אישיות היסטורית, וכן על כך שהוא כתב בעברית (עם השפעות ערביות רבות) את ספרו על הלכות שחיטה ואת האיגרת הקרויה על שמו.
השפעת כתביו
הוא סיפר שמוצאו מחוילה הקדומה שעליה אומרת התורה "אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב" מעבר לנהר הסמבטיון, ומעבר להרי כוש, במקום שבו שוכנים השבטים דן, נפתלי, גד ואשר (ומכאן שמו, הדני - משבט דן). מקום תחילת מסעו הייתה מדינה זו, וממנה הוא הגיע לבבל, לקירואן ולספרד. סיפורו על עשרת השבטים האבודים גרם להתעוררות בקרב הקהילה היהודית בכל מקום שעבר. אלדד הביא עמו למסעותיו הלכות שטען כי הגיעו ממדינתו. הלכות אלו, שנכתבו בעברית, עסקו בשחיטה של בעלי חיים (כשרים) והן מוצגות בשמו של יהושע בן נון, או, על פי גרסאות שונות, בשמו של עתניאל בן קנז. סיפורו של אלדד התפשט במהירות, וישנן לא פחות משמונה גרסאות חשובות שונות לסיפורו.
מקורו ועניינו
בקרב החוקרים ישנה מחלוקת באשר לאישיותו וליצירתו. אחדים טוענים כי כתביו היו כתבים פולמוסיים כנגד הקראים. אחרים טוענים כי היה שליח, קראי דווקא, ממזרח בבל. אחרים טענו, לפי מסורות השחיטה שהציג, כי היה מביתא ישראל, או מקהילה יהודית כלשהי בדרום ערב. על פי בדיקה כמותית של ההשפעות הלשונית בלשונו של אלדד בכתביו מניחים שלמה מורג ויצחק גלוסקא כי מוצאו בצפון תימן.
סיפוריו של הדני עוררו סקרנות רבה. פרופסור דוד צבי מילר סבר כי הממלכה המוזכרת נמצאת בדרום חצי האי ערב או בקרן אפריקה ונסע לחקור בעצמו את המקום. נסיעה זו הייתה חלק מהתמקדותו בחקר הלשונות השמיות המדוברות באזור.
ראו גם
ממלכת הגדעונים
דוד הראובני
לקריאה נוספת
אברהם עפשטיין, אלדד הדני - סיפוריו והלכותיו במהדורות שונות על פי כתבי-יד ודפוסים עתיקים עם מבוא והערות בצירוף מאמר על הפלשים ומנהגיהם, פרסבורג, תרנ"א
נדפס שוב בספר כתבי ר' אברהם עפשטיין (בעריכת א. מ. הברמן), כרך א, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"י.
יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר מסעות, ניו יורק: י.ד. אייזנשטיין, 1926.
עדיאל קדרי, "על קבלת האחר ומגבלותיה – עיון בתשובת רב צמח גאון בעניין אלדד הדני", בתוך: א' ארליך, ד' לסקר וח' קרייסל (עורכים), על פי הבאר; מחקרים בהגות יהודית ובמחשבת ההלכה מוגשים ליעקב בלידשטיין, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע תשס"ח.
הלל הלקין, על גדת הסמבטיון: מסע בעקבות צאצאי שבט מנשה, דביר, 2007
מיכה פרי, מסורת ושינוי: מסירת ידע בקרב יהודי מערב אירופה בימי הביניים, הקיבוץ המאוחד, 2010
קישורים חיצוניים
אלדד הדני: אשר ע״פ סבה בא בבלה בימי רב צמח גאון,
הערות שוליים
קטגוריה:יהודים ויהדות בימי הביניים
קטגוריה:יחסי ביתא ישראל–יהדות העולם
קטגוריה:נוסעים
קטגוריה:סוחרים
קטגוריה:שבט דן
קטגוריה:אישים שחיו במאה ה-9 | 2024-01-23T15:30:06 |
כיסא חשמלי | שמאל|ממוזער|250px|הכיסא החשמלי הראשון, שנעשה בו שימוש בהוצאה להורג של ויליאם קמלר ב-1890. המורשע מתיישב על הכיסא ואז נקשר בידיו וברגליו לכיסא.
כיסא חשמלי הוא מתקן ששימש בארצות הברית במהלך המאה ה-20 להוצאה להורג של פושעים שנגזר עליהם עונש מוות. השימוש הראשון בכיסא חשמלי היה בסוף המאה ה-19, ונראה שעם פרוס המאה ה-21 הולך ונעלם השימוש באמצעי זה לטובת זריקת רעל. הכיסא החשמלי שימש להוצאות להורג גם בפיליפינים.
היסטוריה
הכיסא החשמלי המעשי הוא פרי המצאתו של הרולד בראון. בראון הועסק על ידי תומאס אדיסון במחקר שוק חשמלי ופיתוח הכיסא החשמלי. בשל תמיכתו של אדיסון בעבודתו של בראון, יש המייחסים בטעות את ההמצאה לאדיסון. התכנון של בראון התבסס על זרם חילופין, שהתגלה זה מכבר כמתחרה לזרם הישר, היעיל-פחות להעברה. במסגרת התעמולה בין הזרם הישר בו תמך אדיסון לזרם החילופין ("מלחמת הזרמים"), ניסה אדיסון להוכיח שזרם החילופין מסוכן ושאין להשתמש בו לשימוש ביתי ויחד עם בראון חישמל למוות חיות שונות. הדבר הוביל לשיא עם תכנונו של כיסא ההוצאה להורג, אשר יועד למורשעים ברצח בני-אדם.
מדינת ניו יורק הקימה בשנת 1886 ועדה כדי למצוא שיטה חדשה והומנית יותר להוצאה להורג שתחליף את התלייה. גם אדיסון וגם וסטינגהאוז, שהתחרו ביניהם על הטכניקה להובלת חשמל, לא רצו שהאמצעים החשמליים שלהם יבחרו, שכן הם פחדו שהצרכנים לא ירצו בבתיהם את אותו סוג של חשמל המשמש להריגת פושעים.
כדי להוכיח שזרם חילופין עדיף לשם הוצאה להורג, הרגו בראון ואדיסון בעלי חיים רבים בעת שבחנו את אב-הטיפוס שלהם. הם אף ערכו הדגמות של הוצאות להורג של בעלי חיים לעיני התקשורת כדי לוודא שדווקא זרם החילופין יקושר להוצאה להורג בחישמול. רוב הניסויים הללו נערכו במעבדתו של אדיסון בווסט אורנג' שבניו ג'רזי בשנת 1888. בשנת 1903, כעשור לאחר תום מלחמת הזרמים, הומתה פילה באמצעות מכת חשמל, אולם היסטוריונים סבורים כי לאדיסון לא היה קשר למותה.
הניסויים הצליחו להשיג את מטרתם, והוועדה אכן אמצה בשנת 1889 את הכיסא החשמלי המופעל בזרם חילופין.
הנידון למוות הראשון שהוצא להורג בעזרת כיסא חשמלי היה ויליאם קמלר בכלא אובורן בניו יורק ב-6 באוגוסט 1890. האישה הראשונה שהוצאה להורג בכיסא החשמלי הייתה מרתה פלייס, שהוצאה להורג בכלא סינג סינג ב-20 במרץ 1899. תוך זמן קצר, הפך הכיסא החשמלי לאמצעי המוביל בהוצאות להורג בארצות הברית, ונשאר כזה עד אמצע שנות השמונים, למרות הפופולריות הגואה של תא הגזים החל בשנות החמישים.
השיטה
הנידון למוות נקשר לכיסא, כשאלקטרודה אחת מחוברת לראשו ואלקטרודה נוספת מחוברת לרגלו. זרם החשמל הופעל לפחות פעמיים למספר דקות, תלוי במוצא להורג. בתחילה הועבר זרם החשמל במתח של 2,000 וולט כדי לשבור את ההתנגדות של העור ולגרום לאובדן הכרה (באופן תאורטי). אז ניתן להשתמש במתח נמוך יותר כדי למנוע בערה. עוצמת הזרם המועבר בגוף הוא 8 אמפר. גופת המוצא להורג התחממה עד לטמפרטורה של 59° צלזיוס והזרם החשמלי גרם נזק רב לאברים הפנימיים.
באופן תאורטי, אובדן ההכרה אמור להתרחש תוך חלקיק שנייה. בפועל, היו דיווחים על ראשי נידונים שעלו בלהבות, על שנאים שנשרפו, ועל נידונים למוות הזועקים מכאב על רצפת חדר ההוצאה להורג, במהלך תיקון הכיסא. בשנת 1946 הכיסא כשל בהוצאה להורג של וילי פרנסיס, שלפי הדיווחים זעק "עצרו! תנו לי לנשום!" ("Stop it! Let me breathe!") בעת שבוצע ניסיון ההוצאה להורג. התברר שהכיסא (הנייד) הותקן שלא כהלכה על ידי אחראי שיכור. התיק הובא בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית, כשפרקליטיו של פרנסיס טוענים שאף שפרנסיס לא מת, הוא למעשה הוצא להורג. הטיעון נדחה, ופרנסיס הוצא להורג בשנית בכיסא החשמלי בשנה שלאחר מכן.
נוסף על כך, בלי קשר לאיכות ההוצאה להורג, חלק מעור הנידון נשרף תמיד ויש צורך בהפרדת העור והנוזל לאחר המוות. הנידון גם מאבד את השליטה על השרירים לאחר מכת הזרם הראשונית מה שגורם לאיבוד השליטה על הסוגרים ולכך שהנידון מטיל את מימיו ואת צרכיו ללא שליטה על הרצפה מתחת לכיסא. בשל כך שונו מעט הכיסאות החשמליים המודרניים - הם רופדו, וצוידו בחגורות בטיחות כמו במכוניות.
ירידת קרנו של הכיסא החשמלי
לאחר שטקסס אמצה את זריקת הרעל כאמצעי הוצאה להורג בשנת 1982, הלך ופחת השימוש בכיסא החשמלי. נכון לשנת 2023, רק אלבמה, פלורידה, נברסקה, דרום קרוליינה, וטנסי, וקנטקי מאפשרות הוצאה להורג בכיסא חשמלי. ארקנסו ואוקלהומה מאפשרות הוצאה להורג בכיסא חשמלי אם זריקה קטלנית תיחשב אי פעם כבלתי חוקתית. קנטקי מאפשרת שימוש בכיסא חשמלי לאסיר שנידון לפני ה-31 במרץ 1998. עד לפברואר 2008 היה הנידון רשאי לבחור בזריקת רעל במקום בכיסא חשמלי בכל המדינות שבהן נעשה שימוש בכיסא זולת נברסקה.
ההמתה באמצעות כיסא החשמלי ספגה ביקורת בשל מספר מקרים בהם הנידון לא מת מיד אלא נדרשו מספר מכות חשמל כדי להורגו. בשל כך נטען שזהו עונש אכזרי ויוצא דופן ולפיכך עומד בניגוד לחוקת ארצות הברית. בניסיון לענות לטענות אלו, שונה נוהל השימוש בכיסא החשמלי בנברסקה כך שדרך גופו של הנידון מועבר זרם במתח של 2,450 וולט למשך 15 שניות ולאחר 15 דקות, בודק חוקר מקרי מוות את הגופה כדי לבדוק האם יש בה סימני חיים (בעבר הועבר זרם במתח של 2,450 וולט למשך 8 שניות, לאחריו הפסקה של שנייה ולאחריה 22 שניות של 480 וולט כך שלאחר הפסקה בת 20 שניות חוזרים על התהליך שלוש פעמים נוספות).
בנברסקה המשיכו לבצע הוצאה להורג רק באמצעות כיסא חשמלי בעיקר בשל פעולתם של מתנגדי עונש המוות בבית המחוקקים שלה. אלה קיוו שייקבע שהוצאה להורג בדרך זו היא עונש אכזרי ויוצא דופן, ושכך תישאר המדינה ללא אמצעי חוקי לביצוע עונש מוות אם זריקת הרעל לא תהפוך לחוקית. עם זאת ב-8 בפברואר 2008 פסק בית המשפט העליון של נברסקה כי אין להשתמש עוד בכיסא החשמלי. בית המשפט קבע כי השימוש בכיסא חשמלי מנוגד לחוקה משום שמראה הגופות החרוכות והשרופות מהווה פגיעה בצנעת הפרט ובכבוד האדם ועל סמך פסיקתו כי ישנן ראיות רבות מידי לכך שמוות בעקבות חישמול בכיסא חשמלי אינו מיידי, אלא כרוך בסבל ממושך, ולכן אכזרי ויוצא דופן בצורה המנוגדת לחוקה.
ראו גם
מכת חשמל
קישורים חיצוניים
ההיסטוריה של הכיסא החשמלי
הערות שוליים
קטגוריה:שיטות הוצאה להורג
קטגוריה:מכשירי חשמל
קטגוריה:ארצות הברית: המצאות
חשמלי | 2024-09-25T06:19:47 |
כסא חשמלי | REDIRECT כיסא חשמלי | 2004-08-24T20:17:43 |
שלמה אלקבץ | רבי שלמה בן משה הלוי אלקבץ (ה'רס"ה, 1505 לערך - ה'שמ"ד 1584 לערך) היה מקובל ופייטן צפתי. נודע בשל פיוטו לכה דודי, שהוכנס לכל סידורי התפילה. עיקר פעילותו ותרומתו בתחום חוכמת הנסתר.
ביוגרפיה
רבי שלמה היה ממשפחה של מגורשי ספרד. הוא נולד בשנת 1505 לערך, ככל הנראה בסלוניקיחכמי המזרח בארץ ישראל, ח"ב, עמ' 86. ומכאן מקור לפרטים נוספים בביוגרפיה שיובאו לקמן.. יש המשערים שאביו הוא הדיין רבי משה אלקבץ שישב בצפת, שהיה מחכמי ורבני אדריאנופול.
בצעירותו למד בישיבתו של הרב יוסף טאיטאצאק בסלוניקי. כשהיה בן 25 לערך (סביב שנת 1530), לאחר שנישא לבתו של יצחק הכהן שהיה מעשירי סלוניקי, נסע לאדריאנופול, שם ישב רבי יוסף קארו. באותה תקופה כבר נחשב לגדול בתורה, וסיים את כתיבת ספרו הראשון, 'מנות הלוי' העוסק במגילת אסתר, אותה הוא העניק למשפחת ארוסתו בתור מוהר (עקב מצבו הכלכלי הנחות). באותה עת הושפע כנראה גם מרבי שלמה מולכו, שישב בסלוניקי. בעת ישיבתו באדריאנופול החל לעסוק באינטנסיביות בקבלה, ובספריו ופיוטיו שנכתבו החל מאותה תקופה ניכרת השפעה קבלית. באותה תקופה כתב ספרים נוספים - 'בית אדני', 'עבותות אהבה', 'אילת אהבים' ו'ברית הלוי', האחרון פירוש על דרך הסוד להגדה של פסח.
משערים שאלקבץ הוא יוצר ההגדה המודפסת הראשונה שנקראת על שם המקום שבו ראתה אור לראשונה, ואדי אלחיגארה שמוכרת היום כגוודלחרה (ספרד).
באותם הימים, העיר צפת הייתה המרכז של תורת הקבלה, ובהיותו כבן 30, הגיע לצפת. הוא האמין שרק בארץ ישראל מתגלים סודות הקבלה. בצפת עסק בלימוד והשפיע על אישים כרבי משה קורדובירו (רמ"ק) ורבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך. הגותו הועלתה על הכתב בידיו - הוא כתב כעשרה ספרים, שרק שניים מהם יצאו לאור - ובידי תלמידיו. גם התחלת המנהג של תיקון ליל שבועות מיוחס לו, אחרי שראה, בצוותא עם רבי יוסף קארו, מחזות מופלאים בלילה זה בהיותם בעיר סלוניקי. הוא העיד על קיומו של "מגיד מישרים" המתגלה לידידו, גדול הפוסקים האחרונים:
גם שיריו ופיוטיו היו מושפעים מחוכמת הנסתר. מקובלי צפת, והאר"י בראשם, התייחסו בשלילה לשירה היהודית עד אז, ולמשוררים כמו רבי שלמה אבן גבירול ורבי אברהם אבן עזרא, והעדיפו את השירה שהתחברה לאורה של הקבלה, ובמיוחד את שיריו של הרב אלקבץ ש'מסכימים ברובם עם האמת'. יחס זה מצד מקובלי צפת הפיץ את שירתו של הרב אלקבץ בכל התפוצות. אך, כפי שקרה לרעיונות ומנהגים קבליים אחרים, לעיתים איבדה שירתו של הרב אלקבץ את שורשיה הקבליים, והיא נקראת ומושרת בציבור ללא ידיעה על מקורותיה ובלא כוונות נסתרות.
הוא הרבה לבקר בקברי הצדיקים בגליל והאמין שיש בהם כדי לתת השראה קבלית.
רבי שלמה נקרא על שם זקנו שלמה אלקבץ, אשר היה מגיה ומדפיס עברי. לאביו רבי משה היה אח בשם רבי יהושע. רבי שלמה מביא בספריו פירושים למקרא בשם דודו רבי יהושע.
הרב אלקבץ נפטר בצפת, ככל הנראה לפני שנת 1584, משום שבסידור שיצא לאור בוונציה באותה שנה, הסידור הראשון שבו נכלל פיוטו "לכה דודי", מובא שמו בצירוף ברכת המתים.
חיבוריו
ברית הלוי - י"ט פרקים בסודות יציאת מצרים, ופירוש על הגדה של פסח
מנות הלוי - פירוש למגילת אסתר, ובסופו דרושים, וינציה ה'שמ"ה
אילת אהבים - פירוש לשיר השירים, וינציה ה'שי"ב
שרש ישי - פירוש למגילת רות, קושטא ה'שכ"א, ולאחר מכן בלובלין בשנת ה'שנ"ז
בית ה' - חיבור גדול בחכמת האמת
בית תפילה - כל תפילות השנה
לחם שלמה - על תיקוני הסעודה
אפריון שלמה - פירוש על התורה ונביאים ראשונים
שומר אמונים - על יסודי הדת
תפילות ותחינות - על דרך הסוד, לאמרן על קברי צדיקים
נעים זמירות - פירוש על תהילים
מאמר הזוהר - קונטרס ביאור מאמר הזוהר בפרשת בראשית על הפסוק "ויעש את שני המאורות הגדולים"
עבותות האהבה - קבלה על דרך האמת
מטתו שלשלמה - קבלה בסוד הזיווג
דברי שלמה- פירוש לתרי עשר
לכה דודי - פיוט לקבלת שבת
הנצחה
על שמו נקראו מספר רחובות בערי ישראל; צפת, בני ברק, ראשון לציון ("רחוב אלקבץ") וירושלים ("רחוב רבי שלמה אלקבץ").
כמו כן הוקם על שמו רשת תלמודי תורה, כוללים וישיבות בעיר צפת, בשם "מוסדות אלקבץ".
לקריאה נוספת
משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, חלק ב' (עמ' 87 - 88)
ברכה זק, כרם היה לשלמה, הוצאת מוסד ביאליק 2018.
קישורים חיצוניים
איגרת שלמה אלקבץ על תיקון ליל שבועות מאת מור אלטשולר
רחל אליאור,ר' יוסף קארו ור' ישראל בעל שם טוב: מטמורפוזה מיסטית, השראה קבלית והפנמה רוחנית, תרביץ, סה, ד (תשנ"ו), עמ' 671–708
שיר אודות רבי שלמה אלקבץ מאת זרח הלוי, באתר "היו ימים"
הערות שוליים
קטגוריה:נפטרים ב-1584
קטגוריה:ילידי 1505
קטגוריה:אנשי עליות קדומות לארץ ישראל
קטגוריה:ראשוני האחרונים
קטגוריה:רבנים ארץ-ישראלים
קטגוריה:רבנים יוונים
קטגוריה:מקובלים
קטגוריה:פייטנים
קטגוריה:תלמידי רבי יוסף טאיטאצאק
קטגוריה:יהודים הקבורים בבית הקברות בצפת
קטגוריה:פרשני הגדה של פסח
קטגוריה:צפת: רבנים
קטגוריה:פרשני מגילת אסתר
קטגוריה:סלוניקי: יהודים
קטגוריה:האימפריה העות'מאנית: רבנים
קטגוריה:עולים לארץ ישראל במאה ה-16
קטגוריה:רבנים בצפת במאה ה-16 | 2024-10-01T06:45:53 |
וודי אלן | הייווד "וודי" אלן (באנגלית: Heywood "Woody" Allen; נולד ב-30 בנובמבר 1935למרות שכמעט כל המקורות מציינים את יום הולדתו של אלן ב-1 בדצמבר, אלן כותב באוטוביוגרפה שלו "Apropos of Nothing" משנת 2020, שהוא נולד למעשה ב-30 בנובמבר: "נולדתי בעצם ב-30 בנובמבר, קרוב מאוד לחצות, וההורים שלי דחו את התאריך ביום כדי שאתחיל את חיי בראשון לחודש".) הוא במאי קולנוע, תסריטאי, מחזאי, שחקן, קומיקאי, מוזיקאי וסופר יהודי-אמריקאי, מיוצרי הקולנוע החשובים החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ואף במאה ה-21. זכה בפרסי אוסקר לבמאי ולתסריט הטובים ביותר עבור הסרט "הרומן שלי עם אנני" ולפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטיו "חנה ואחיותיה" ו"חצות בפריס". שחקני סרטיו זכו אף הם בפרסי אוסקר לאורך השנים.
ביוגרפיה
ממוזער|250px|וודי אלן בנעוריו
נולד בשם אלן סטיוארט קוניגסברג (Allan Stewart Konigsberg) בברוקלין, ניו יורק שבארצות הברית למשפחה יהודית. הסבים והסבתות שלו היגרו לארצות הברית מאוסטריה ומפוניבז' שבליטא. הוריו, מרטין ונטי, חיו במידווד, שם למד בבית-ספר יהודי של ימי ראשון במשך שמונה שנים. במקביל למד בבית-ספר ציבורי (Public School 99) ואחר כך בתיכון מידווד, שם הרשים את חבריו (שכינוהו "רד", Red, בשל שערו הג'ינג'י) בכישרונו במשחק קלפים (כישרון שהוצג בסרטו "סקופ"). כדי לגייס כסף הוא החל לכתוב בדיחות עבור סוכנות דייוויד או. אלבר, שמכרה אותן לבעלי-טור בעיתונים. בגיל 16 החל לכתוב לכוכבים כמו סיד סיזר והחל לכנות את עצמו "וודי אלן". לאחר התיכון פנה לאוניברסיטת ניו יורק ולמד שם קורס באמנויות התקשורת, אולם עד מהרה נשר מהלימודים. הוא ציין כי את מיטב השכלתו רכש מחוץ לתחום הלימודים הפורמליים. מעולם לא סיים את התואר שהתחיל באוניברסיטה, אך הקדיש זמן רב לקריאת ספרות וספרי פילוסופיה.
בגיל 19 נישא להרלין רוזן והחל לכתוב תסריטים לתוכניות הטלוויזיה "המופע של אד סאליבן", "The Tonight Show", ואחרים. ב-1957 זכה בפרס אמי הראשון שלו. באותה תקופה התגרש מהרלין.
הוא החל לכתוב ספרים ומחזות וב-1960 החל בקריירה חדשה כקומיקאי סטנד-אפ. אז גם החל לכתוב לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "Candid Camera" ("מצלמה נסתרת"), ואף הופיע בכמה פרקים. יחד עם מנהליו הפך את חסרונותיו ליתרונות ופיתח את הדמות הנוירוטית וחסרת הביטחון, שהפכה מוכרת מאוחר יותר בסרטיו. בשנת 1970 ניהל רומן עם השחקנית דיאן קיטון ואף כי נפרדו לאחר שנה, המשיכו לשמור על קשרים טובים, והיא הופיעה בכמה מסרטיו, ביניהם הרומן שלי עם אנני (Annie Hall), שחק אותה, סם, ישנוני, אהבה ומלחמה, ימי הרדיו כזמרת ברים.
הסרט הראשון עם תסריט פרי עטו היה מה חדש, חתלתולה? (1965). ניסיונו הראשון בבימוי היה הסרט "מה נשמע, טייגר לילי?" (1966) ובו סרט יפני קיים שזכה לפסקול חדש באנגלית עם דיאלוג קומי חדש לחלוטין. ב-1967 הופיע בסרט ג'יימס בונד הלא-רשמי "קזינו רויאל". עבודת הבימוי הרגילה הראשונה שלו הייתה בסרט "קח את הכסף וברח" (1969). בין סרטיו המוקדמים ניתן למצוא את "בננות", "כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)", "ישנוני" ו"אהבה ומלחמה". סרטים אלה נבנו על סלפסטיק, בדיחות ויזואליות, ושנינות מילולית.
בשנת 1972 שיחק בסרט "שחק אותה סם" שביים הרברט רוס. הסרט מבוסס על מחזה שכתב אלן, שהועלה בהצלחה רבה בברודוויי. היה זה שיתוף הפעולה הקולנועי הראשון שלו עם דיאן קיטון, וכן הסרט השני והאחרון שאלן כתב את תסריטו ולא ביים אותו.
בשנת 1976 כיכב בסרט "שם בהשאלה" (The Front), שבוים בידי מרטין ריט. סרט זה בחן ברצינות את תופעת הרשימות השחורות בהוליווד בשנות החמישים. הוא שב לביים ב-1977 בסרט "הרומן שלי עם אנני", סרט שסימן מפנה חשוב להומור מתוחכם יותר (הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר). הוא ביים גם כמה סרטי דרמה רציניים. סרטיו המצליחים ביותר הופקו בעשר השנים שהחלו עם הפקת "הרומן שלי עם אנני"; הצלחות ביקורתיות וקופתיות אחרות היו "מנהטן" ו"חנה ואחיותיה".
על אף הצלחותיו הרבות והשבחים להם זכה מהאקדמיה, נהג אלן להיעדר באופן קבוע מטקסי האקדמיה, גם כשזכה בפרס אוסקר על הסרטים "הרומן שלי עם אנני" ו"חנה ואחיותיה". למעשה, בערב הטקס הוא נוהג ללכת אל מועדון ג'אז קבוע בו הוא גם מנגן. בשנים האחרונות סרטיו זכו להצלחה רבה יותר באירופה מאשר באמריקה.
סרטיו משנות השמונים מושווים לעיתים קרובות לסרטים מהקולנוע הרוסי והפולני ולרבים מהם יש סוף עצוב (כמו ב"שושנת קהיר הסגולה"). על סרטי הדרמה שלו, כמו "ספטמבר", נאמר לעיתים קרובות שהם מחקים את הבמאים האירופאים, ובעיקר את אינגמר ברגמן. בשנות התשעים חזר לסרטים קלילים יותר עם סוף טוב: "קליעים מעל ברודוויי", "כולם אומרים אני אוהב אותך" ואחרים.
ב-28 בינואר 1988, בעקבות התמונות שהגיעו מהאינתיפאדה הראשונה, כתב אלן מאמר בניו יורק טיימס, המבקר את מדינת ישראל: "כתומך של ישראל, וכאחד שהיה תמיד מזועזע ממעשי הזוועה שמדינה זו סבלה מידי שכניה העוינים, מידי טרוריסטים ומידי העולם בכלל, אני המום מעבר לכל מידה לנוכח הטיפול של היהודים בפלסטינים המתקוממים... האם אלה הם האנשים שאת כספם הייתי גונב מהקופסה בצבעי הכחול-לבן אחרי שהייתי אוסף כספים עבור מולדת יהודית?". אלן מעולם לא ביקר בישראל ועם זאת אמר ש"יש מי שמחביא שנאת יהודים מאחורי שנאת ישראל".
וודי אלן וסון-יי נישאו ב-1997, ומאוחר יותר אימצו שתי בנות. הבנות נקראו על שם נגני ג'אז: בקט אלן על שם סידני בקט, ומנזי טיו אלן על שם מנזי ג'ונסון. אלן הוא גם נגן קלרינט, והוא החל לנגן בהופעות שונות החל משנות השישים. הוא מופיע באופן קבוע בניו-יורק במלון קרלייל עם להקה המתמחה בג'אז בסגנון ניו אורלינס של תחילת המאה ה-20 - Eddy Davis New Orleans Jazz Band .
ממוזער|162 פיקסלים|וודי אלן בפסטיבל קאן, 2011
ב-2002 הופיע וודי אלן במפתיע בטקס האוסקר ונטל חלק במחווה לניו-יורק לאחר פיגועי 11 בספטמבר. סרטיו בשנות ה-2000 זכו להצלחה: "ויקי כריסטינה ברצלונה" שגרף מעל ל-90 מיליון דולר, "סקופ" עם כ-40 מיליון, ו"מה שעובד" עם כ-21 מיליון.
ב-2011 זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטו "חצות בפריס". ב-2013 זכה בפרס גלובוס הזהב על מפעל חיים. הוא נעדר מהטקס, ואת הפרס קיבלה בשמו דיאן קיטון.
ב-2014 הוקרן "קסם לאור ירח", סרטו של אלן, בהשתתפות קולין פירת', אמה סטון, מרשה גיי הארדן, ג'קי ויבר, איילין אטקינס והאמיש לינקלייטר. באותה שנה אלן משחק תפקיד מרכזי בסרטו של ג'ון טורטורו "רק ג'יגולו".
ב-2016, לראשונה בקריירה שלו, כתב, ביים והופיע בתפקיד הראשי בסדרת טלוויזיה, "Crisis in Six Scenes" ("משבר בשש סצנות"). לצדו הופיעה בסדרה מיילי סיירוס. ששת פרקי הסדרה עלו לאתר "אמזון" ב-1 באוקטובר 2016.
וודי אלן ממשיך לכתוב ולביים סרט אחד בשנה בממוצע. אלו מסרטיו שמרוויחים יותר מ-10 מיליון דולר נחשבים להצלחה מסחרית. רק אחדים מסרטיו האחרונים הגיעו ליעד זה. למרות חוסר הצלחתם היחסית בקופות, סרטיו במאה ה-21 ממשיכים למשוך שחקנים רבים ומגוונים. הוא ממשיך לכתוב סרטים לדמות הנוירוטית שיצר בשנות השישים והשבעים, אולם בשל גילו המתקדם, הדמות מגולמת בידי שחקנים אחרים, ובהם קנת בראנה וג'ייסון ביגס.
וודי אלן נשוי מאז 1997 לסון-יין שהיא בתו המאומצת של בת זוגו לשעבר מיה פארו שהאשימה אותו לאחר שנפרדו בתקיפה מינית של דילן בתם הקטנה. על אף שהמשטרה החליטה לאחר חקירה לא להגיש כתב אישום, נפגע מעמדו הציבורי של וודי אלן, בעיקר, בצפון אמריקה. בעקבות תנועת ה-Me Too סרטיו זוכים לכתף קרה מצד תעשיית הסרטים האמריקנית והוא יוצר סרטים בעיקר עבור הקהל האירופאי.
חיים אישיים
שמאל|ממוזער|250px|וודי אלן עם רעייתו סון-יי בפסטיבל הסרטים טרייבקה, 2009
בין 1966 ל-1970 היה נשוי לשחקנית לואיז לאסר (Louise Lasser).
בין 1970 ל-1971 היה במערכת יחסים קצרה עם השחקנית דיאן קיטון, איתה הוא שומר על יחסי חברות ועבודה קרובים.
בין השנים 1979 ל-1992 היה במערכת יחסים עם השחקנית מיה פארו, אשר שיחקה ב-13 מסרטיו. לזוג שני ילדים מאומצים ובן ביולוגי. ב-1992 נפרדו השניים לאחר שהתברר כי אלן מנהל מערכת יחסים עם בתה המאומצת של פארו, סון-יי פרווין, שהייתה אז בת 21. על פי ההאשמות של פארו, מערכת היחסים בין השניים החלה כשסון-יי עוד הייתה תלמידת תיכון. אירועים אלה הזכירו במקצת את עלילת סרטו שיצא לאקרנים באותם ימים, "בעלים ונשים". בסרט זה מגלמים אלן ומיה זוג שיחסיהם הארוכים מתפרקים, והדמות שאלן מגלם נמשכת לסטודנטית בת 20 שלומדת אצלו.
במקביל להצלחתו הקולנועית, עוררו חייו האישיים עניין ציבורי רב כאשר פרטי הפרידה שלו ממיה פארו זכו לתשומת לב תקשורתית. בקרב על משמורת ילדיהם, האשימה פארו את אלן בכך שתקף מינית את דילן, בתם המאומצת בת השבע, אך לאחר חקירה ארוכה שבה לא נמצאו ממצאים מרשיעים החליטו שלטונות החוק שלא להגיש כתב אישום בנושא. וודי אלן נבדק במכונת אמת ונמצא דובר אמת. פארו סירבה בתוקף לבצע בדיקה דומה.
את גרסתה הציגה פארו בספר "What Falls Away: A Memoir". בבגרותה, האשימה דילן את אלן בכך שתקף אותה מינית.טענות אלו הובאו בסדרה הדוקומנטרית "אלן נגד פארו", שהופצה ב-2021. רונאן פארו אחיה של דילן, בנם הביולוגי של אלן ופארו, ועיתונאי שאימץ את שם אמו, עמד לצידה של אחותו. רונאן, שחשף ב-2017 את פרשת הארווי ויינסטין, קרא להחרים את אביו. לעומת זאת, מוזס, בנם המאומץ של פארו ואלן, תמך בגרסתו של אלן.
במרץ 2020 ביטלה הוצאת הספרים האצ'ט את הוצאת ספר הזכרונות שאלן אמור היה לפרסם באפריל 2020 בעקבות שביתת מחאה של עובדי ההוצאה שהתנגדו להוצאת הספר לאור ההאשמות שהופנו אליו מבתו דילן.
ב-1997 נישא אלן לסון-יי ולהם שני ילדים מאומצים. סון-יי ניתקה קשר עם אמה ואחיה, ושמרה על שתיקה בכל הנוגע לפרשות המערבות את משפחתה. ב-2018 התראיינה לראשונה בנושא וטענה שההאשמות של פארו שקריות. כמו כן האשימה את פארו בהתעללות פיזית ויחס מחפיר לאורך השנים. אחיה המאומץ ובנו של אלן, מוזס, תמך בגרסתה ועמד לצידו של אביו, כשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי אמו מיה פארו והתנהגותה.
בשנת 2021 יצאה סדרה בת ארבעה חלקים בשם "אלן נגד פארו", הסדרה מגוללת את פרשיית התקיפה המינית על פי העדויות של מיה פארו, בתה דילן שמספרת איך אלן תקף אותה מינית בהיותה ילדה ושיחות עם מקורבים. הסדרה מספרת בהרחבה על הרקע לפרשה, יחסי המשפחה והזוגיות בין פארו לאלן. לצד העדויות מוצגים קטעי ארכיון מצילומיה הביתיים של פארו והקלטות שמתעדות שיחות בינה לבין אלן.
מאפייני יצירתו
שמאל|ממוזער|250px|פסל של אלן באוביידו שבספרד
אלן בדרך-כלל כותב, מביים, ומככב במרבית סרטיו. סרטיו הטובים ביותר של אלן משלבים הומור עם רוך ופתוס. דמותו הקולנועית של אלן היא פתטית משהו, מילולית מאוד, שקועה בעצמה, ומלאה בנוירוטיות, בלהג פסיכולוגי, וחוסר ביטחון עצמי. זו דמות של אינטלקטואל יהודי עירוני המקיים מערכות יחסים מסובכות עם סביבתו ומנסה להבין את משמעות החיים. כמעט כל סרטיו מתרחשים במנהטן (ניו יורק), ומספקים דימוי מורכב ורומנטי-משהו של העיר כרקע לקו העלילה.
נושאים מרכזיים העולים שוב ושוב בסרטיו הם שאלת מהות האהבה, האופן בו מתעצב הדימוי העצמי, היחס בין האמנות לבין החיים, והשפעת תודעת הזמן על האופן שבו אנו מבינים את העולם.
וודי אלן הוא מעריץ של הקולנוע האירופי ובייחוד מלא הערכה לסרטיו של במאי הסרטים השוודי אינגמר ברגמן וכמוהו גם הוא נוטה לעסוק בסרטיו בשאלות יסוד של הקיום האנושי.
פעמים רבות התייחס אלן בסרטיו לחייו הפרטיים, ותרם בכך לטשטוש ההבחנה בין דמותו על המסך לבין דמותו בחיים. לא פעם הנשים בחייו, כמו דיאן קיטון ומיה פארו, נבחרו על ידיו לשחק בתפקידים הראשיים בסרטיו.
זהותו היהודית של אלן באה לידי ביטוי בכמה מסרטיו בהם הוא מזכיר את משפחתו היהודית, בתי כנסת, כוחו של הרבי בקהילה ועוד. לעיתים סרטיו עוסקים בקונפליקטים מוסריים גם בהקשר של היחס לאלוהים והוא מציג תמונה מורכבת של הקיום האנושי של אדם המחפש אחר אהבה ומשמעות בחיים.
פילמוגרפיה חלקית
"מה חדש, חתלתולה?" (1965)
What's New, Pussycat (תסריט)
"מה חדש, טייגר לילי?" (1966)
What's Up, Tiger Lily
"קח את הכסף וברח" (1969)
Take the Money and Run
"בננות" (1971)
Bananas
"כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול)" (1972)
Everything You Always Wanted to Know About Sex (But Were Afraid to Ask)
"שחק אותה סם" (1972)
Play it Again, Sam (תסריט)
"ישנוני" (1973)
Sleeper
"אהבה ומלחמה" (1975)
Love and Death
"הרומן שלי עם אנני" (1977)
Annie Hall
"רגשות" (1978)
Interiors
"מנהטן" (1979)
"אבק כוכבים" (1980)
Stardust Memories
"קומדיה סקסית של ליל קיץ" (1982)
"זליג" (1983)
Zelig
"דני רוז האיש מברודוויי" (1984)
"שושנת קהיר הסגולה" (1985)
"חנה ואחיותיה" (1986)
Hannah and Her Sisters
"ימי הרדיו" (1987)
Radio Days
"ספטמבר" (1987)
September
"אישה אחרת" (1988)
"סיפורי ניו יורק" - 'רסיסי אדיפוס' (1989)
"פשעים ועבירות קלות" (1989)
"אליס" (1990)
"צללים וערפל" (1991)
Shadows and Fog
"בעלים ונשים" (1992)
"תעלומת רצח במנהטן" (1993)
"אל תשתו מהמים" (1994) - סרט טלוויזיה
"קליעים מעל ברודוויי" (1994)
Bullets Over Broadway
"אפרודיטה הגדולה" (1995)
Mighty Aphrodite
"כולם אומרים אני אוהב אותך" (1996)
Everyone Says I Love You
"לפרק את הארי" (1997
Deconstructing Harry
"סלבריטי" (1998)
Celebrity
"מתוק ומרושע" (1999)
"נוכלים בגרוש" (2000)
Small Time Crooks
"קללת אבן העקרב הירוקה" (2001)
The Curse of the Jade Scorpion
"סוף הוליוודי" (2002)
Hollywood Ending
"כל דבר אחר" (2003)
Anything Else
"מלינדה ומלינדה" (2004)
Melinda and Melinda
"נקודת מפגש" (2005)
Match Point
"סקופ" (2006)
Scoop
"חלומה של קסנדרה" (2007)
Cassandra's dream
"ויקי כריסטינה ברצלונה" (2008)
"מה שעובד" (2009)
Whatever Works
"כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" (2010)
You Will Meet a Tall Dark Stranger
"חצות בפריס" (2011)
Midnight in Paris
"לרומא באהבה" (2012)
To Rome with Love
"יסמין הכחולה" (2013)
Blue Jasmine
"קסם לאור ירח" (2014)
"איש ללא הגיון" (2015)
"קפה סוסייטי" (2016)
Café Society
"משבר בשש סצנות" (2016) (סדרת טלוויזיה)
"גלגל ענק" (2017)
"יום גשום בניו יורק" (2019)
A Rainy Day in New York
"הפסטיבל של ריפקין" (2020)
Rifkin's Festival
"עניין של מזל" (2023)
Coup de chance
פרסומים פרי עטו
מחזות
ממוזער|שמאל|100 פיקסלים|איור של אלן מאת חיים טופול
Don’t Drink the Water: A comedy in two acts (1967), ASIN B0006BSWBW
Play It Again, Sam (1969),
God: A comedy in one act (1975), The Floating Light Bulb (1981)Three One-Act Plays: Riverside Drive / Old Saybrook / Central Park West (2003), Writer’s Block: Two One-Act Plays (2005), (includes Riverside Drive and Old Saybrook)A Second Hand Memory: A drama in two acts (2005)
The one-act plays God and Death are both included in Allen’s 1975 collection Without Feathers'' (see below).
סיפורים קצרים
Getting Even (1971)
- חיסול חשבונות, הוצאת כנרת, 1984.
Without Feathers (1975)
Side Effects (1980)
Mere Anarchy (2007),
קובצי מאמרים
Complete Prose of Woody Allen (1992), . (Collection of Allen’s short stories first published in Getting Even, Without Feathers and Side Effects.)
The Insanity Defense: The Complete Prose. New York: Random House Trade Paperbacks, 2007, .
אוטוביוגרפיה
Apropos of Nothing, 2020 (אפרופו שום דבר)
פרסים והוקרה
לקריאה נוספת
זאב רב נוף, מסך גדול, הוצאת כתר, 1982.
יפה כאלב, וודי אלן במיקוד פוסטמודרניסטי, אופטימוס הוצאה לאור, תל אביב, 2009.
יובל ריבלין, "זליג בארץ המראה: וודי אלן מחפש את יהדותו - מבט מחודש בסרטיו היהודיים של וודי אלן", מאמר בתוך ספר בעריכת בנימין איש שלום, שכותרו: בדרכי שלום – עיונים בהגות יהודית, מוגשים לשלום רוזנברג, הוצאת בית מורשה בירושלים, 2007.
קישורים חיצוניים
ראיון מצולם עם וודי אלן, השבועון TIME, מאי 2008
ראיון מצולם של הבמאי וייד עם וודי אלן, נובמבר 2011
ציטוטים מהסרט "הרומן שלי עם אנני", באתר ויקיציטוט
מציטוטי וודי אלן עם תרגום לעברית, באתר יוסי קאופמן
אריה קיזל, וודי אלן: קולנוע, היסטוריה וזיכרון קולקטיבי
דני סגל, עבודה צרפתית • איך הסרט החדש של וודי אלן?, נענע10, 24 ביוני 2011
יונתן דורון, כל סרטי הקולנוע של וודי אלן, באתר אידיבי, 16 בינואר 2019
יונתן דורון, על האוטוביוגרפיה של וודי אלן, באתר אידיבי, 24 ביולי 2020
הערות שוליים
קטגוריה:במאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:שחקני קולנוע וטלוויזיה יהודים אמריקאים
קטגוריה:אמנים יהודים הידועים בשם במה
קטגוריה:קומיקאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:אתאיסטים אמריקאים
קטגוריה:אתאיסטים יהודים
קטגוריה:אמנים אמריקאים הידועים בשם במה
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:יהודים חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
קטגוריה:זוכי אוסקר: הבימוי הטוב
קטגוריה:זוכי אוסקר: התסריט המקורי הטוב
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב - התסריט הטוב
קטגוריה:זוכי פרס גלובוס הזהב: מפעל חיים
קטגוריה:זוכי פרס אריה הזהב - מפעל חיים
קטגוריה:זוכי פרס או. הנרי
קטגוריה:זוכי פרס דונוסטיה
קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לאמנויות
קטגוריה:זוכי פרס באפט"א לתסריט המקורי הטוב ביותר
קטגוריה:זוכי פרס גילדת הכותבים של אמריקה: מפעל חיים: פרס לורל להישג תסריטאי
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1935 | 2024-08-08T09:08:33 |
החור הכחול | החור הכחול הוא אתר צלילה לנופש בחצי האי סיני, לחופי ים סוף במפרץ אילת הנמצא שישה קילומטרים מצפון לעיירה המצרית דהב, ומהווה את אחד מאתרי הצלילה המפורסמים ביותר בעולם.
מבנה טופוגרפי
האתר הוא חור אנכי, בעומק של כ־130 מטרים, בשונית האלמוגים שמשתרעת לאורך החוף. בין החור לים הפתוח מפריד קיר אנכי שמסתיים בקשת בעומק של 56 מטר מתחת לפני הים שם מתחבר החור לקיר האלמוגים החיצוני.
האתר כולל בתוכו את שפע השוניות והדגים היפים של הים האדום.
צלילה באתר
במשך שנים נחשב החור הכחול אתגר לצוללים המנסים לרדת בו עד עומק 56 מטר ומשם לעבור לים הפתוח. לטענת אלו שהצליחו בכך, זהו מראה מרהיב. צלילה מסוג זה היא מסוכנת ביותר. העומק המרבי המותר בצלילה ספורטיבית הוא 40 מטרים. עם השנים מצאו צוללים רבים את מותם בטביעה, בעת שניסו לעבור מתחת לקשת, רבים מאלה ללא הסמכה מתאימה, חלקם בעלי רישיון צלילה שאינו מתיר צלילה לעומק רב שכזה. בסמוך לאתר מצויות מספר מצבות לזכרם. מספר ההרוגים הרב בתאונות צלילה במקום, היה אחד הגורמים בעקבותיו מיסדו השלטונות המצרים את הצלילה, וכיום אפשר לצלול באזור רק בליווי מדריך צלילה מוסמך.
פיתוח ושינויים
למרות הנגישות הקשה למקום, החור הכחול מושך אליו תיירים רבים שצוללים או משנרקלים בו. בעקבות התיירים הוקמו על החוף מספר מסעדות ומועדון צלילה. תנועת התיירים, הצוללים והפיתוח על החוף פגעו באלמוגים שאינם מרשימים כמו בעבר.
אתרים בסביבה
בסמוך לחור הכחול מצוי אתר צלילה נוסף בשם "הפעמונים" (The Bells). החור הכחול משמש גם כנקודת מוצא להגעה לאתר הצלילה ראס אבו גאלום הנמצא שישה קילומטר צפונה ממנו.
אתרים בעולם
במדינת בליז שבאמריקה המרכזית קיים אתר צלילה בשם זהה. האתר הזה מזכיר מלמעלה צורת עיגול מושלמת, שלא כמו שבחור הכחול בסיני.
"לוע הדרקון" בסין, החודר לעומק של למעלה מ-300 מטרים.
החור הנקרא גם Taam Ja, ובשפת המאיה – "מים עמוקים", שהתגלה ב-2021, נמצא במפרץ צ'טומאל במקסיקו, ומוערך לשנת 2024, כחור הכחול העמוק ביותר עם לפחות עומק של 420 מטר
קישורים חיצוניים
תיעוד תאונת הצלילה של יורי ליפסקי, 24.08.2000, יוטיוב
הערות שוליים
קטגוריה:אתרי צלילה
קטגוריה:מפרץ אילת
חור כחול
קטגוריה:סיני: גאוגרפיה | 2024-05-10T10:17:18 |
טאקי | טאקי (באותיות לטיניות: TAKI) הוא משחק קלפים ישראלי נפוץ שפותח ויצא לאור על ידי מפתח המשחקים חיים שפיר.
המשחק הוא פיתוח והרחבה של המשחק העממי המשוחק בקלפים סטנדרטים, והמשחק האמריקאי אונו. מיד עם צאתו לאור בשנת 1983 הפך לרב־מכר ונמכר בהצלחה רבה במספר ארצות, ובראשן ישראל.
פירוש השם "טאקי" הוא מפל מים ביפנית, והקלף הנושא שם זה במשחק מאפשר לשחקן "לשפוך עליו" את כל הקלפים מאותו הצבע. שפיר קיבל השראה זו מעוזרתו היפנית, לאחר שאופן הנחת הקלפים הזכיר לה מפל מים.
המשחק יצא לאור בישראל על ידי "המשחקים של חיים שפיר", המוציא לאור את כל משחקיו של חיים שפיר. מעצב קלפי הטאקי הוא ארי רון, מאייר איה פלוטו.
עם השנים, שפיר עדכן את החוקים והוסיף קלפים מיוחדים המגבירים את המרכיבים הטקטיים והאסטרטגיים של המשחק. ב-1991 יצא גרסה חדשה למשחק טאקי עם שני קלפים חדשים: קלף פסיכופת שנותן לשחקן את היכולת לתת את הקלפים בידיו למי שאתה רוצה בכל עת חוץ מקלף אחד. הקלף השני נקרא סופר פלוס ובו כולם לוקחים מהקופה שני קלפים אבל גרסה זו של המשחק בוטלה כי זה יצר סכסוכים של רמאות והוריד מהדרך של המשחק.
בשנת 2008 יצאה מהדורה מיוחדת של משחק הטאקי באריזת פח לרגל 25 שנה לטאקי ו־60 למדינה.
בשנת 2023 יצאה מהדורה מיוחדת לרגל 40 שנה לצאת המשחק, המהדורה ארוזה באריזת פח ירוקה באיור יניב שמעוני.
בסקר שנערך על ידי אתר ynet לקראת יום העצמאות השבעים למדינת ישראל, נבחר סמליל המשחק ללוגו האהוב ביותר מבין כל הסמלילים שעוצבו בשבעים שנות המדינה
חוקי המשחק
מערבבים את הקלפים, ומחלקים שמונה קלפים לכל שחקן. יתר הקלפים נותרים בתור קופה כשפני הקלפים כלפי מטה. השחקנים אינם מגלים זה לזה את קלפיהם.
מן הקופה שולפים קלף פותח ומניחים אותו כשפניו כלפי מעלה. בפני כל שחקן בתורו עומדות שלוש אפשרויות:
להניח קלף שצבעו או מספרו זהה לקלף המונח. לערכים המספריים המופיעים על הקלפים אין משמעות במשחק.
להניח קלף מיוחד (מפורט בהמשך) שצבעו כצבעו של הקלף הגלוי האחרון. לדוגמה, על קלף "9 אדום" ניתן להניח קלף "עצור אדום", "טאקי אדום", "פלוס אדום" וכדומה.
להניח קלף מיוחד חסר צבע.
שחקן שאינו יכול להניח אף קלף מידו ייקח קלף אחד מן הקופה והתור שלו יעבור לשחקן הבא.
כאשר נותר לשחקן רק קלף יחיד, עליו להכריז על כך בקול בקריאת "קלף אחרון!". אם לא הספיק להכריז על הקלף האחרון לפני שהניח אותו על משטח המשחק, רשאים השחקנים האחרים לחייב אותו לקחת ארבעה קלפים נוספים מהקופה, וכך להשהות את ניצחונו ואף למנעו.
השחקן הראשון שנפטר מכל קלפיו הוא המנצח.
קלפים מיוחדים
בחפיסה סטנדרטית של טאקי ישנם 58 קלפים, הקלפים כוללים הספרות 1 עד 9, וקלפים מיוחדים. נהוג לשחק באמצעות שתי חפיסות זהות. במארז הטאקי נמצאות שתי חפיסות.
ימין|30px
2 פלוס – מחייב את השחקן הבא למשוך 2 קלפים מהקופה או להניח קלף 2+ נוסף, מה שמחייב את השחקן הבא להניח 2+ נוסף או למשוך 4 קלפים מהקופה וכך הלאה. שחקן שאינו יכול לעקוב עם 2+ "נענש" ומושך מהקופה 2 קלפים עבור כל קלף 2+ שהונח לפניו. לאחר מכן המשחק מתחדש מהשחקן שאחרי הנענש, והקלף 2+ העליון כבר אינו פעיל, אך עדיין הקלף הבא צריך להיות תואם בצבע או במספר.
אם נעשה שימוש בקלף בסוף מפל טאקי הקלף אינו בתוקף ולכן השחקן הבא אינו נענש. המשחק יימשך בתורו של השחקן הבא בצבע שבו נגמר המפל.
ימין|30px
פלוס – שחקן המניח קלף + זוכה בתור נוסף. השחקן יכול להניח קלף באותו הקטגוריה על קלף זה או לשים מספר באותו צבע.אם אינו יכול להניח קלף מתאים עליו למשוך קלף מהקופה.
ימין|30px
עצור – השחקן הבא מאבד את תורו.
ימין|30px
שנה כיוון – הופך את כיוון המשחק.
ימין|30px
משנה צבע – זהו קלף "חסר צבע". ניתן להניח קלף זה על כל קלף (חוץ מעל קלף +2 פעיל). שחקן המניח קלף "שנה צבע" חייב להכריז על הצבע שימשיך את המשחק ובזאת מסתיים תורו; כך, אם השחקן שם קלף שנה צבע והכריז על צבע צהוב, אז השחקן שאחריו חייב לשים קלף צהוב כלשהו שיש בידו. ניתן לחמוק מהוראת שינוי הצבע בעזרת קלף נוסף של שנה צבע או בעזרת קלף מלך (ראו בהמשך).
ימין|30px
הקלף המשוגע – עם הנחת קלף זה, כל שחקן מעביר את קלפיו לשחקן היושב לידו, לפי הכיוון שקובע מי שהניח את הקלף. קלף זה בצבע אפור (חסר צבע) ולכן ניתן לשים אותו בכל רגע (למעט בזמן ש־2+ פעיל).
עקב חוסר האהדה, בוטל הקלף והחל משנת 2011 הוא אינו נמכר יותר כחלק מחבילות.
ימין|30px
מלך – המלך מבטל את החובה לציית לקלף המוביל, כולל פקודה 2+ אם הייתה, ומעניק לשחקן תור נוסף שבו הוא חופשי לשחק כל קלף שיבחר. כולל שינוי הקלף המוביל. במידה ושם קלף בצבע מסיום ניתן לשים מעליו קלף באותו צורה ובצבע שונה.
ימין|30px
טאקי – הנחת קלף זה מאפשר למשתמש בו לשים עליו את כל הקלפים שבידו מהצבע של הטאקי. כשיורדים עם טאקי וקלפים נוספים, כל הקלפים חייבים להיות מאותו הצבע של הטאקי. על השחקן שהשתמש בטאקי לסגור אותו בסוף התור על ידי ההכרזה "טאקי סגור". אם הוא אינו סוגר את הטאקי, הוא נחשב עדיין "טאקי פתוח" והשחקן הבא רשאי לנצל אותו ולהיפטר גם הוא מכל הקלפים בצבע הטאקי. הטאקי נותר פתוח עד אשר אחד השחקנים שעשו בו שימוש יכריז "טאקי סגור" או אם שוחק כבר קלף בצבע אחר. ניתן לשים במפל גם קלפי פקודה, כאשר אם הקלף המוביל הוא מסוג פקודה, חובה לבצעה. פקודות אחרות בתוך המפל - מתבטלות.
ימין|30px
סופר טאקי – קלף טאקי חופשי המקבל את הצבע של הקלף שתחתיו. לא ניתן להחליף באמצעותו את הצבע המוביל. איסור החלפת הצבע בעזרת הקלף סופר-טאקי נכנס לתוקפו על ידי הממציא לאחר הכנסת הקלף מלך כדי לשמור על איזון ולהגביר את המרכיב הטקטי במשחק. יש להניח את קלף הסופר-טאקי ואז לשים את צבע הקלף שמתחתיו.
ימין|30px
3 פלוס – מחייב את השחקן הבא למשוך 3 קלפים מהקופה או להניח קלף 3+ נוסף, מה שמחייב את השחקן הבא להניח 3+ נוסף או למשוך 6 קלפים מהקופה וכך הלאה.
ימין|30px
3+ שבור – מותר לשים אותו על 3+ שהונח בקופה גם אם אין זה תורו של השחקן שמחזיק בו, אם הוצאת את הקלף מהקלפים המורמים מותר להניחו. קלף זה מבטל את הפקודה של הקלף 3+ ובנוסף, מחייב את השחקן שהניח את הקלף 3+ לקחת 3 קלפים בעצמו. שחקן יכול להיפטר מהקלף הזה מבלי להניחו על 3+ אולם אז הוא יכול לעשות זאת בתורו בלבד ובמקומו עליו למשוך 3 קלפים מהקופה.
קלף זה וקלף 3 פלוס הוכנסו למשחק מספר שנים לאחר צאתו לאור, אולם לאחר מספר שנים הוצאו, ובמקומם הוכנס "חוק 3+" שאפשר את אותם המהלכים בעזרת שילוב של שני קלפים: קלף 3 וקלף + מאותו הצבע גם לאחר 2+ מאותו הצבע. בשנת 2015 החזיר הממציא את שני הקלפים הללו לחפיסה וביטל את "חוק 3+".
ניצחון באמצעות קלפי פקודה
ממוזער|הקלפים: מלך, 3+ (שבור), 3+, קלף משוגע (שמאל), קלף משוגע (ימין)
אם הקלף האחרון שנותר לשחקן ביד הוא קלף פקודה, והשחקן בחר להניח את הקלף, חובה לבצע את הפקודה לפני שאותו שחקן ינצח. במקרה כזה השחקן אכן ינצח רק אם ביצוע הפקודה הסתיים, מבלי שזו גרמה לו לקבל קלפים נוספים. להלן פירוט של קלפי פקודה בעייתיים מבחינה זו:
2+ – הנחת קלף 2+ כקלף אחרון תוביל בדרך־כלל לניצחון, אלא אם כן לכל שאר השחקנים קלף זהה – ובכך יכריחו את השחקן שנותר ללא קלפים לקחת קלפים מהקופה.
קלף משוגע – לא ניתן לנצח באמצעות קלף זה כלל. להפך, הנחת קלף זה כקלף אחרון תגרום בהכרח להפסד, שכן השחקן שהניח אותו יחליף את היד (הריקה) שלו עם אחד השחקנים שלצידו, ואותו שחקן הוא זה שינצח.
+ – לא ניתן לנצח באמצעות הנחת קלף זה כקלף אחרון, שכן חובה להניח אחריו קלף נוסף באותו צבע, ומכיוון שזה בלתי־אפשרי ללא קלפים ביד, אסור לשחק אותו במצב זה. בגרסה המתירנית יותר השחקן ייאלץ לקחת קלף מהקופה (ולהכריז שוב "קלף אחרון").
3+ – כמו ב־2+, ניתן לנצח עם קלף זה, אלא אם לשחקן אחר יש את הקלף 3+ שבור, ואז הוא יכול להכריח את השחקן שנותר ללא קלפים לקחת 3 קלפים מהקופה.
שנה צבע – בהודעה רשמית של ממציא המשחק, נטען כי כדי לנצח באמצעות קלף זה יש להכריז את שתי ההכרזות המתבקשות (פקודת שינוי הצבע הרצוי והכרזת "קלף אחרון"), כאשר שתי ההכרזות נעשות בטרם הונח הקלף על ערימת הקלפים שעל משטח המשחק. אם ההכרזות לא נעשו והקלף הונח על הערימה, לא יוכל אותו משתתף לנצח את המשחק.
אליפות הטאקי הרשמית
אליפות הטאקי, התקיימה בלונדע – מוזיאון הילדים הממוקם בבאר שבע. שלבי המוקדמות מתקיימים בדרך כלל חול המועד בחג הסוכות, ושלבי הגמר מתקיימים בדרך כלל בחודש דצמבר (חנוכה) באותה שנה.
שלבי התחרות
מוקדמות האליפות ייערכו במבנה של בין ארבעה לחמישה שחקנים בשולחן.
המשחק ייערך בשלושה סבבים:
סבב ראשון ישוחק בעד 24 שולחנות כאשר המנצח עולה לשלב הבא לאחר שלושה סבבי משחק.
סבב שני ישוחק ב־4 שולחנות כאשר המנצח מכל שולחן עולה לגמר הגדול.
בסבב השלישי ישחקו המתמודדים שזכו במקום השני מכל שולחן אשר יתמודדו על כרטיס אחד לגמר הגדול.
העולה מכל שולחן ישובץ בשולחן המקצה השני על פי סדר אשר נקבע מראש ומופיע לעיני כל בימי המוקדמות.
שיטת הניקוד
הזוכה במקום הראשון בכל מקצה יזכה ב־2 נקודות.
המפסידים ינוקדו במינוס לפי כמות הקלפים הנותרת בידיהם. למשל: שחקן אשר הפסיד ובידיו נותרו שלושה קלפים, בתום המקצה ניקודו יהא -3.
הזוכה בתום 3 המקצים יהא זה בעל הניקוד הגבוה ביותר.
במצב של שוויון בין שני מתמודדים או יותר ייערך סיבוב אשר הזוכה במהלכו יעלה שלב.
בשנת 2016 התקיימה לראשונה אליפות הטאקי הרשמית בישראל, בשנה זו, באופן חד פעמי, הוחלט להגדיל את הפרס השני (חופשה משפחתית לארבעה נופשים בישראל), היות ששניים זכו במקום השני באותה שנה. בשנת 2017 נערכה האליפות בשנתה השנייה בלונדע. בשנת 2018 נערכה האליפות בשנתה השלישית בלונדע.
גרסאות נוספות
וריאציות שונות של המשחק
טאקי חיות (קוּקוּטאקי)
"סופר טאקי", טאקי מעודכן עם קלפים חדשים.
"לוגי", טאקי המבוסס על אותיות.
גרסאות וירטואליות
למשחק טאקי יש גרסת אונליין ואפליקציה למכשירי אייפון ואנדרואיד.
בעבר, בממירי HOT בערוץ המשחקים האינטראקטיביים "גוגו קלאב" היה קיים המשחק. ניתן היה לשחק מול שחקן וירטואלי או משחק חי מול שחקן בממיר אחר.
ראו גם
אוּנוֹ
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הוראות משחק הטאקי, באתר האינטרנט של משחקי שפיר
גרסה מקוונת למשחק, באתר וואלה! כיף
כתבה אודות ההיסטוריה של המשחק, האורגינלים, חינוכית
כתבה אודות חוקי הטאקי, תאגיד השידור הישראלי
הערות שוליים
קטגוריה:משחקי קלפים
קטגוריה:ישראל: המצאות | 2024-10-19T20:40:05 |
אסקימו לימון (סרט) | אסקימו לימון הוא סרט קולנוע ישראלי משנת 1978, בבימויו של בועז דוידזון. "אסקימו לימון" הוא הסרט הישראלי המצליח ביותר מבחינה מסחרית מאז ומעולם, והפך לסרט פולחן. הצלחתו הרבה הביאה להפקת סדרת סרטי המשך.
בסרט, שהוקרן לראשונה ב-11 בפברואר 1978, מככבים בין היתר יפתח קצור, יהונתן סגל, צחי נוי, ענת עצמון ודבורה קידר.
עלילה
העלילה מתחילה בקיץ 1958. בנצי (יפתח קצור), מומו (יהונתן סגל) ויודל'ה (צחי נוי) הם שלושה נערים מתבגרים בעיר תל אביב בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 הלומדים בגימנסיה שלוה ומעבירים את הזמן בין היתר בגלידה מונטנה.
אל כיתתם של השלושה מצטרפת נערה חדשה ויפה בשם נילי (ענת עצמון), שצדה את עיניו של בנצי. במסיבת יום שישי אצל יודל'ה, בנצי רואה את נילי רוקדת עם מומו ויודל'ה מספר לו שאם היא בידיו של מומו, אין לו סיכוי איתה. בנצי המתוסכל שותה בקבוק יין שלם ומשתכר ויודל'ה נאלץ לקחת אותו לביתו. למחרת בנצי יוצא לעבוד במכירת קרח, עד שאישה אחת קוראת לבעל העסק מהחלון שישלח אליה את בנצי עם הקרח. לאישה (אופליה שטראל) מסתבר שקוראים סטלה ("סטלה המגמרת") והיא מנסה לפתות את בנצי, אך הוא אומר לה שהוא חייב לחזור לעבודה ושהוא יבוא לבקר אותה. בנצי קורא למומו ויודל'ה שיבואו איתו לבית האישה. שם לאחר שתיית ויסקי וריקודים, הם נכנסים לחדרה אחד-אחד ומקיימים איתה יחסי מין. כשמגיע תורו של בנצי, נכנס אל הדירה חבר של סטלה, ג'וני המלח. מומו ובנצי מספיקים להסתלק מהבית, אך יודל'ה שניסה לקחת את בגדיו, חטף מכות ולבסוף נמלט בתחתונים מן הבית.
מספר ימים לאחר מכן, מומו מבקש מבנצי את המפתחות לדירה של סבתא שלו, כדי שיוכל להביא לשם את נילי ובנצי אומר שהוא ישיג לו. באותו ערב, כשהשלושה נפגשים בחנות הגלידה, בנצי מספר שאמא שלו החביאה את המפתחות. מומו מוותר על הבילוי עם נילי והולך עם השלושה אל הזונה ריקי (דניס בוזגלו). ביום שלמחרת כל השלושה מרגישים גירוד באזור האשכים ומסתבר שהם חטפו כיני ערווה מריקי. הם הולכים לבית המרקחת ומבקשים ממנו ברמיזות משחה לבעיה הטורדנית. יום לאחר מכן, בנצי נפגש עם יודל'ה ונער מכיתתם בשם פרויק'ה, שמספר לו שמומו הלך עם נילי לשוט בנחל הירקון והם עומדים לקיים יחסי מין. בהמשך הערב, מומו מופיע בגלידה ומספר לבנצי על הבילוי עם נילי.
בטקס סיום שנת הלימודים, בנצי רואה את נילי רבה עם מומו ויוצאת בוכה מחוץ לאולם הספורט. בחוץ היא מספרת לו שהיא בהריון ממומו. בנצי מנחם את נילי ולאחר מכן פורץ בזעם אל אולם הספורט, ומתחיל להתקוטט עם מומו. בנצי לוקח את נילי לעשות הפלה מלאכותית ומשלם על כך בכספו. הוא מוכר את האופניים שלו, גונב כסף מאמא שלו ולוקח הלוואה מהבוס שלו, ובסופו של דבר הוא מביא אותה לגור איתו מספר ימים בדירה של סבתא שלו, מכיוון שהם אמורים להיות במחנה קיץ עם כל הכיתה. בנצי מתוודה על אהבתו לנילי והם מתנשקים. היא מזמינה אותו ליום הולדתה שיערך ביום שני הבא והוא מאשר את הגעתו. בנצי קונה לה תליון לב מזהב יקר שעליו כתוב "לנילי באהבה". כאשר בנצי מגיע אל המסיבה, הוא מחפש את נילי ומוצא אותה במטבח - מתחבקת עם מומו. נילי ומומו מבחינים בבנצי ההמום, והוא יוצא שבור-לב מן המסיבה לצלילי השיר Mr. Lonely.
הפקה
"אסקימו לימון" הופק על ידי אולפני "סרטי נח" של מנחם גולן ויורם גלובוס, שהיו אחראים גם על ההפצה וההצגה שלו; זאב רב-נוף חיווה דעתו כי הדומיננטיות של החברה בשוק הקולנוע הישראלי תרמה תרומה גדולה להצלחתו. לפי בועז דוידזון, ההשראה לתסריט הייתה תקופת נעוריו שלו כמו גם הסרט האמריקאי "אמריקן גרפיטי".
תקציב ההפקה עמד על שלושה מיליון ל"י; מתוך סכום זה, שולם מיליון כתמלוגים לבעלי זכויות היוצרים על השירים בפסקול. המוזיקה בסרט הותאמה לתקופה וכוללת את להיטי סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים: נכללו בו להיטים כ-Rock Around the Clock של ביל היילי, Tutti Frutti ו-Long Tall Sally (ליטל ריצ'רד), Put Your Head on My Shoulder, You Are My Destiny, "דיאנה" (פול אנקה), Greenfields (ארבעת האחים), To Know Him Is To Love Him (פיל ספקטור וה"טדי ברז"), להיט - "Piove" (דומניקו מודוניו, הידוע יותר כ-Ciao, ciao bambina, "שלום שלום במבינה"). ועוד רבים.
השחקנית שגילמה בסרט את דמותה של הזונה ריקי, דניס (דניז) בוזגלו, עסקה בזנות במציאות ונבחרה לתפקיד במהלך מפגש ספונטני עם דוידזון ברחוב הירקון, זאת לאחר שהשחקנית המקורית שלוהקה נאלצה לפרוש עקב לחצי בעלה. בשנת 1988 פורסם בעיתון "חדשות" שנעצרה בחשד למכירת הרואין.
ביקורות ופרסים
"אסקימו לימון" נעשה להצלחה קופתית מסחררת, ועד שלהי דצמבר 1978 הוא מכר 1,268,000 כרטיסים בישראל והכנסות של 12.5 מיליון ל"י. כמו כן, הופץ ב-700 עותקים באירופה, שם הכניס עוד $650,000. המועצה לביקורת סרטים ומחזות הגבילה את גיל הצופים בסרט לשש-עשרה ומעלה בשל המיניות המפורשת שהוצגה בו. עם זאת, דווח בעיתונות על תופעה נרחבת של בני-נוער צעירים יותר שהסתננו להקרנות. בסך הכל, נמכרו 1,350,000 כרטיסים בארץ, ו"אסקימו לימון" הוא הסרט המצליח ביותר בהיסטוריה הישראלית מבחינה זו: "קזבלן" עומד במקום השני עם 1,222,500 ו"סאלח שבתי" אחריו עם 1,184,900. "אסקימו לימון" זכה להצלחה גם בגרמניה המערבית, בה הגיע למקום ה-11 בדירוג שוברי קופות עם 2,700,000 כרטיסים שנמכרו.
ב-19 באפריל 1978 זכה "אסקימו לימון" בפרס הראשון בתחרות השנתית לסרטי עלילה ישראליים, אליו נלווה מענק של 120,000 ל"י. כמו כן, קיבל בועז דוידזון את פרס הבמאי הטוב ביותר ולאדם גרינברג ניתן פרס הצלם הטוב ביותר על השתתפותם. יפתח קצור זכה בפרס השחקן המצטיין. הפרסים הוענקו על ידי שר התמ"ת יגאל הורביץ. הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל ברלין בשנת 1978 והיה אחד המועמדים הסופיים לזכות בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר.
סרטי ההמשך
בעקבות הצלחת הסרט, נוצרו לו מספר סרטי המשך. סדרת סרטי אסקימו לימון כוללת, פרט לסרט המקורי, את הסרטים יוצאים קבוע (1979), שפשוף נעים (1981), ספיחס (1982), סבבה (1983), רומן זעיר (1983), הרימו עוגן (1985), אהבה צעירה (1987), בלוז לקיץ (1988) והחגיגה נמשכת (2001).
ראו גם
גרסה אמריקאית לסרט אסקימו לימון - הבתול האמריקאי האחרון
קישורים חיצוניים
, באתר וואלה! VOD
, באתר וואלה! VOD
אתר בריטי (lemonpopsicleforever.co.uk) ובו אינפורמציה רבה אודות סדרת הסרטים
הערות שוליים
קטגוריה:אסקימו לימון
קטגוריה:סרטים ישראליים
קטגוריה:סרטי קומדיה ישראליים
קטגוריה:סרטי נעורים ישראליים
קטגוריה:סרטי בורקס
קטגוריה:סרטי פולחן
קטגוריה:סרטי בועז דוידזון
קטגוריה:צה"ל בקולנוע
קטגוריה:תל אביב-יפו בקולנוע
קטגוריה:סרטים ישראליים משנת 1978 | 2024-09-10T16:54:41 |
נורמן מיילר | נורמן קינגסלי מיילר (באנגלית: Norman Kingsley Mailer; 31 בינואר 1923 – 10 בנובמבר 2007), היה סופר, מחזאי, עיתונאי ויוצר קולנוע אמריקאי-יהודי. ידוע כמחדש ז'אנר הנובלה התיעודית.
חייו
מיילר נולד בלונג בראנץ' בניו ג'רזי. שמו בלידתו היה מנחם ("נוחם", "נורמן") מלך מיילר. שמו השני, מלך, היווה את המקור לשם קינגסלי שאומץ עבורו (ונכתב כבר בתעודת הלידה). אביו, איזק ברנט מיילר, יליד ליטא שהיגר לארצות הברית מדרום אפריקה, היה מנהל חשבונות, אמו פאני לבית שניידר ניהלה סוכנות למטפלות. אביה שהיה בעל מכולת שימש כעין רב של הקהילה המקומית.
נורמן גדל בברוקלין, ובשנת 1939 החל ללמוד באוניברסיטת הרווארד. במהלך לימודיו החל מתעניין בכתיבה, ופרסם את סיפורו הראשון כשהוא בן 18.
עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בשנת 1941 התגייס מיילר לצבא האמריקאי, ושירת כלוחם בחזית האוקיינוס השקט, בפיליפינים וביפן.
לאחר שחרורו מן הצבא, החל ללמוד באוניברסיטת הסורבון בפריז, עם מלגה מהצבא, ובשנת 1948 פרסם את ספרו הראשון "הערומים והמתים" המתבסס על ניסיונו כחייל. זהו רומן מלחמה ריאליסטי, המתאר בצורה חזקה ואלימה קבוצת חיילים אמריקנים הנלחמת לכיבושו של אי המוחזק בידי היפנים. ספר זה נחשב לאחד הספרים החשובים בסוגו, ולמייצג נאמן של הספרות שנכתבה על ידי דור הצעירים שלחם במלחמת העולם השנייה.
בשנים שלאחר מכן עבד מיילר כתסריטאי בהוליווד. חלק ניכר מעבודתו הספרותית לא התקבל על ידי המוציאים לאור. באמצע שנות החמישים התפרסם מיילר כמסאי המבקר את התרבות האמריקנית בת זמנו. ספרו "פרסומת לעצמי" (1959) המבוסס על קטעי יומן ורשימות, בוחן את האלימות, ההיסטריה, הפשע והבלבול בחברה האמריקנית, והיה בעל השפעה על דור הכותבים הצעירים בשנות השישים.
ב-1981 השתתף בסרטו של מילוש פורמן "רגטיים".
ב-1987 ביים את הסרט הקולנועי "גברים קשוחים אינם רוקדים" על פי תסריט של רוברט טאון. ב-2002 כתב מיילר את התסריט לסרט "מרגל ראשי: הסיפור של רוברט הנסן", אשר מבוסס על חיו של רוברט הנסן.
נמנה עם מייסדי המגזין "Village Voice".
מיילר זכה פעמיים בפרס פוליצר. בפעם הראשונה על ספרו "צבאות הלילה" (1968), ובפעם השנייה על ספרו "שירת התליין" (1979). ספר זה, שהוא מפסגת יצירתו של מיילר, מתאר את הוצאתו להורג של הרוצח גארי גילמור. כן זכה מיילר במדליית אמרסון ת'ורו על מפעל חיים (1989), ושימש כנשיא הסניף האמריקאי של ארגון הסופרים PEN.
מיילר היה גם ביוגרף מוכשר, וכתב את הביוגרפיה (עם הרבה אלמנטים דמיוניים) של מרילין מונרו, פבלו פיקאסו ולי הארווי אוסוואלד. רצח קנדי העסיק אותו אף בספר "רוחו של הארלוט" משנת 1991 העוסק באיש CIA המעורב באירועי תקופתו - המלחמה הקרה, הפלישה למפרץ החזירים ורצח קנדי.
נטייתו של מיילר אל הפוליטיקה הובילה אותו לכתיבת ספרים כ"מדוע אנו בווייטנאם" (1967). בשנת 1969 התמודד על משרת ראש עיריית ניו יורק בתור "שמאלני שמרן" שצידד בהקמת מדינה נפרדת של העיר ניו יורק ונכשל. למרות היותו יהודי, מיילר לא היה אוהד ישראל, לא ביקר בה מעולם, והביע לא פעם תמיכה בפלסטינים.
מיילר הופיע כשחקן במספר סרטים, ביניהם סרטי אוונגרד של במאים "מחתרתיים" בשנות השישים. כן ביים מספר סרטים מסוג זה. כן ביים את הסרט "בחורים קשוחים אינם רוקדים", על פי ספרו. ספריו "העירומים והמתים", "חלום אמריקני" ו "שירת התליין" הוסרטו אף הם.
מיילר היה נשוי שש פעמים ואב לתשעה ילדים (לרבות בן חורג אחד), בהם הבמאי סטיבן מיילר, השחקנית קייט מיילר והעיתונאי (עורך המגזין "היי טיימס") ג'ון בפאלו מיילר. נפטר עקב אי-ספיקת כליות חריפה בבית החולים מאונט סיני במנהטן.
מספריו שתורגמו לעברית
העירומים והמתים, מאנגלית חיים גליקשטיין, הוצאת מערכות. עובד לסרט קולנוע בשנת 1958.
הבשורה על פי הבן, מאנגלית אמיר צוקרמן, הוצאת ידיעות אחרונות.
שירת התליין, מאנגלית עמשי לוין, הוצאת זמורה ביתן.
גן הצבאים, מאנגלית - עמשי לוין, זמורה ביתן, 1990.
קישורים חיצוניים
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:סופרים יהודים אמריקאים
קטגוריה:מחזאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:במאי קולנוע יהודים אמריקאים
קטגוריה:עיתונאים יהודים אמריקאים
קטגוריה:פעילים פוליטיים אמריקאים
קטגוריה:ביוגרפים אמריקאים
קטגוריה:ביוגרפים יהודים
קטגוריה:רצח ג'ון קנדי
קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד
קטגוריה:חוגרים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:יהודים אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: סיפורת
קטגוריה:זוכי פרס פוליצר: ספרות עיונית
קטגוריה:זוכי פרס פטל הזהב: במאים
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1923
קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-2007 | 2024-07-26T15:50:26 |
אדמונד אלנבי | שמאל|ממוזער|250px|אלנבי בצילום משנות ה-20
פילדמרשל אדמונד הנרי היינמן אַלנבִּי, הוויקונט הראשון אלנבי (באנגלית: Edmund Henry Hynman Allenby, 1st Viscount Allenby;
23 באפריל 1861 – 14 במאי 1936) היה איש צבא בריטי, שהתפרסם בשל פעילותו במלחמת העולם הראשונה וכמי שכבש את ארץ ישראל וירושלים שהיו בשליטת האימפריה העות'מאנית. בערים שונות בישראל ישנם רחובות הקרויים על שמו.
ביוגרפיה
השנים הראשונות
אדמונד אלנבי נולד ב-23 באפריל 1861 בברקנהורסט שבאנגליה, שם התחנך במכללת "הייליבורי" ובמכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט. ב-1882 הוצב כקצין בגדוד הדראגונים השישי (6th Inniskilling Dragoons) שבחיל הפרשים.
שירות פעיל
אלנבי נכנס לשירות פעיל בשנת 1884, תחילה באזור בוטסואנה של היום, ואחר-כך (1888) ב"זולולנד" (אזור בדרום אפריקה של ימינו). הוא שב עם יחידתו לבריטניה ב-1890 ובשנים 1896–1897 למד במכללה לפיקוד ומטה בקמברלי. הוא קודם לדרגת מייג'ור ב-1897. ב-1898 הצטרף לחטיבת הפרשים השלישית (3rd Cavalry Brigade), ששירתה אז באירלנד. הוא חזר לדרום אפריקה כדי להילחם במלחמת הבורים השנייה מ-1899. הוא סיים את המלחמה בדרגת קולונל ושב לבריטניה ב-1902, לפקד על יחידת עילית של הפרשים הבריטים (5th Royal Irish Lancers) עד 1905, ואז על חטיבת הפרשים הרביעית (4th Cavalry Brigade) עד 1910. ניסיונו הרב בחילות פרשים הוביל למינויו למפקח על חילות הפרשים (Inspector of Cavalry).
מלחמת העולם הראשונה
שמאל|ממוזער|250px|כניסת אלנבי לירושלים דרך שער יפו
שמאל|ממוזער|250px|טקס כיבוש ירושלים על ידי אלנבי ב-11 בדצמבר 1917, בכניסה למגדל דוד
שמאל|ממוזער|250px|כתובת הקדשה במצפור על שם מייקל אלנבי בחיפה
שמאל|ממוזער|250px|מפת קרב מגידו שבשלה קיבל את תואר האצולה אלנבי איש מגידו
שמאל|ממוזער|250px|הרברט סמואל עם הלורד בלפור ולורד אלנבי
שמאל|ממוזער|250px|אנדרטת אלנבי בבאר שבע
החזית המערבית
במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת בתחילה בחזית המערבית. בפרוץ המלחמה מונה למפקד דיוויזיית הפרשים ה-1 וזכה לשבחים רבים כשיחידתו חיפתה על הנסיגה האנגלית במהלך קרב מונס. לאות הוקרה על פעילותו מונה למפקד חיל הפרשים של חיל המשלוח הבריטי לצרפת. ב-1915 פיקד על הקורפוס ה-5 בקרב איפר השני (קרב בבלגיה בו השתמשו הגרמנים לראשונה בנשק כימי בקנה מידה גדול בחזית המערבית). באוקטובר של אותה השנה קיבל פיקוד על הארמייה השלישית, אולם בקרב אראס כוחותיו לא השכילו לנצל פריצת-דרך, והוא הוחלף בידי ג'וליאן בינג ב-9 ביוני.
מצרים וארץ ישראל
אלנבי נשלח למצרים וב-27 ביוני 1917 החליף את סר ארצ'יבלד מאריי כמפקד העליון של חיל המשלוח המצרי, שנשלח לפתוח חזית כנגד הטורקים ממזרח למצרים ולהרחיקם מתעלת סואץ, עורק החיים של האימפריה. אחד ממהלכיו הראשונים היה תמיכה במאמציו של לורנס איש ערב בקרב הערבים בתקציב של 200,000 ליש"ט לחודש.
השפעה מורלית
אלנבי שלח לחזית ארץ ישראל את הקצינים מהמפקדות בקהיר. הוא העמיד אותם בפני הברירה בין יציאה לקרב או פיטורין משרות צבאי.
לאחר שארגן מחדש את הכוחות הסדירים זכה אלנבי בקרב עזה השלישי (31 באוקטובר עד 7 בנובמבר 1917) בכך שהפתיע את הכוחות העות'מאנים בהתקפה על באר שבע. לאחר מכן הם המשיכו להתקדם לעבר ירושלים. העות'מאנים הובסו בקרבות במהלך נובמבר, וירושלים נפלה בידי הבריטים ללא קרב ב-9 בדצמבר 1917, ערב חג החנוכה תרע"ח, לאחר שהעות'מאנים פינו אותה בחשאי.
אלנבי חולק כבוד לירושלים
למרות שהיה רב-אמן בלוחמה על סוס, בחר אלנבי לרדת מסוסו לפני שנכנס לירושלים. ב-11 בדצמבר 1917, נכנסו אלנבי וקציניו לעיר ברגל דרך שער יפו, מתוך כבוד לעיר הקדושה ליהדות, לנצרות ולאסלאם (ראו את הכרזת המשטר הצבאי להלן). לאחר מכן ציין בדו"ח הרשמי:
.
מיד לאחר שנכנס אלנבי לירושלים הוא קרא הצהרה שנוסחה בלונדון ותורגמה לשש שפות
לכבודו של אלנבי הוקמה בירושלים כיכר אלנבי (בערך זה מצוי תיאור מפורט של כניעת העיר לאלנבי), וכן על-שמו רחוב במערב העיר.
ניצחון במזרח התיכון
בשל ההתקפה הגרמנית על החזית המערבית נותר אלנבי ללא תגבורת, ולאחר שכוחותיו כשלו בניסיונות לכבוש את עמאן במרץ ובאפריל 1918, עצר את המתקפה. קו העצירה של אלנבי היה קו שתי העוג'ות, קו הנמתח בין העוג'א המזרחית (ואדי עוג'א מצפון ליריחו) לבין העוג'א המערבית (נחל הירקון). לאחר שהגיעו כוחות חדשים (בעיקר מאוסטרליה, ניו זילנד, הודו, ודרום אפריקה) חודשה המתקפה באוגוסט 1918. למול אלנבי עמד הגנרל אוטו לימן פון סנדרס שניסה לשחזר את ניצחונו בקרב גליפולי. לאחר סדרה ארוכה של מהלכי הטעייה נשבר הקו העות'מאני בקרב מגידו (19 עד 21 בספטמבר 1918), שנחשב לקרב הפרשים הגדול והאחרון בהיסטוריה, וחיל הפרשים של כוחות הברית עבר וחסם את הנסיגה הטורקית. משלב זה התקדם צבאו של אלנבי בקצב מהיר מאד, ללא התנגדות כמעט. דמשק נכבשה ב-1 באוקטובר, וחלב ב-25 באוקטובר. האימפריה העות'מאנית נכנעה ב-30 באוקטובר 1918.
ביולי 1917 נהרג בנו היחיד מייקל הנרי היינמן אלנבי בחזית המערבית בקרב פשנדל.
בשנת 1923 הוצבה פרוטומה של אלנבי בגן על שמו בבאר שבע. ב-1934 הוקם בחיפה ברחוב פנורמה (כיום רחוב יפה נוף), מצפור לזכר בנו, ליד גן אלנבי, ורחוב סמוך קרוי על שמו (רחוב מגידו). כמו כן קרוי רחוב אלנבי המחבר בין שכונות ואדי נסנאס וקרית אליעזר שבחיפה על שמו.
קידומים
הרחוב המרכזי של תל אביב הוסב לכבודו מ'דרך הים' ל'רחוב אלנבי', והוא כיבד את הטקס בנוכחותו.
אלנבי קיבל דרגת פילדמרשל ב-1919, וב-6 באוגוסט של אותה שנה קיבל את תואר האצולה "הוויקונט הראשון אלנבי ממגידו". הוא נותר במזרח התיכון ומונה לנציב העליון של מצרים וסודאן עד 1925. את כהונתו שם פתח בדיכוי מהומות 1919: התקוממות לאומנית כנגד הבריטים, אך פעל לקידום מה שנקרא 'מודוס ויוונדי' וזאת כתוצאה מהכרזתה החד־צדדית של בריטניה על מתן עצמאות למצרים בפברואר 1922. לקראת סוף כהונתו במצרים עמד בפני משבר חמור ביחסים עם מצרים בשל רצח סר לי סטאק הבריטי המפקד הראשי של הצבא המצרי והמושל הכללי של סודאן האנגלו־מצרי (בנובמבר 1924). אלנבי ניסה לפתור את המשבר בתגובה חריפה, כאשר הגיש למצרים אולטימטום חריף ומשפיל. הוא הועבר מתפקידו עוד קודם שהמשבר נפתר.
מ־1925 ועד מותו עסק אלנבי בדיג, מסעות ומחקר של ציפורים. אלנבי הפגין יחס של השתמטות מהמחויבות הבריטית כלפי היהודים והציונות. למרות זאת השתתף בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים. על שמו נקראו בירושלים מחנה אלנבי וכיכר אלנבי. ב-1933 היה אורח הכבוד בטקס חנוכת בניין ימק"א בירושלים, וב־1936 בא לתל אביב כדי לקבל אזרחות כבוד של העיר.
אלנבי נפטר בלונדון ב-14 במאי 1936 בגיל 75.
הצהרת ירושלים
ההכרזה הרשמית של סר אדמונד אלנבי על משטר צבאי לאחר כיבוש ירושלים ב-9 בדצמבר 1917:
ראו גם
ליידי דאונס
המנדט הבריטי
רחוב אלנבי
גשר אלנבי
גן אלנבי בחיפה
גן אלנבי בבאר שבע
המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
כיבוש ירושלים (1917)
לקריאה נוספת
בשורה אשר השמיע שר הצבא אלנבי, את יושבי ירושלם ממעלות מגדל דוד, בערבית, אנגלית, צרפתית, איטלית, יונית ורוסית. ירושלים, ועד הקהילה, תרע"ט, 1919
ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל-1917", הוצאת מודן והמעבדה התפיסתית באגף המבצעים, 2012
ערן דולב, אלונקה על גב גמל, תל אביב: מערכות והוצאת מודן, 2017
קישורים חיצוניים
דין וחשבון שכתב אלנבי על כיבוש ירושלים ב-9 בדצמבר 1917
ההכרזה של אלנבי על משטר צבאי בירושלים בעקבות כיבושה ב-9 בדצמבר 1917
אלנבי נכנס לירושלים, 11 בדצמבר 1917, סרטון של יעקב בן דב
עם מותו של אלנבי, 18 במאי 1936, ארכיון AP
הערות שוליים
קטגוריה:מרשלים בריטים
קטגוריה:אישים הקבורים במנזר וסטמינסטר
קטגוריה:מסדר ג'ון הקדוש
קטגוריה:מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש: גבירות ואבירים מפקדים
קטגוריה:מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:המסדר הוויקטוריאני המלכותי: אבירים וגבירות הצלב הגדול
קטגוריה:ויקונטים בריטים
קטגוריה:עולים לרגל לירושלים
קטגוריה:מפקדי גייסות בצבא בריטניה במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:מפקדי ארמיות בצבא בריטניה במלחמת העולם הראשונה
קטגוריה:בוגרי המכללה הצבאית המלכותית בסנדהרסט
קטגוריה:מקבלי עיטור מסדר השמש העולה
קטגוריה:אישים שעל שמם גשרים בישראל
קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית
קטגוריה:ילידי 1861
קטגוריה:בריטים שנפטרו ב-1936 | 2024-07-17T07:37:37 |
בול פגיעה | בול פגיעה (באנגלית: Bulls and Cows או Cows and Bulls או Pigs and Bulls או Bulls and Cleots), הוא משחק לשני שחקנים, המשחק מתנהל באמצעות נייר וכלי כתיבה. המשחק מבוסס על ניחוש ופיצוח. בתחילת המשחק כל שחקן בוחר קוד בן ספרות אחדות, ומטרת המשחק היא לפצח את הקוד של היריב.
משחק הלוח הראשון בעולם נוצר בישראל על ידי חברת "אורדע" בשנת 1969.
גרסת לוח של משחק דומה, בשם "מאסטר-מיינד" (Mastermind), נוצרה בשנת 1970 על ידי מרדכי מאירוביץ.
מהלך המשחק
בתחילת המשחק בוחר כל שחקן מספר בן כמה ספרות, כאשר נהוג לבחור מספר בן ארבע ספרות, אסורות חזרות על ספרות ונהוג שהמספר לא יתחיל ב-0. לדוגמה, 1234 הוא מספר חוקי, 1123 ו-0123 אינם חוקיים.
כל שחקן מחלק דף נייר לשלוש עמודות, באחת נרשמים ניחושיו, בשנייה מספר הבולים ובשלישית מספר הפגיעות. את המספרים אותם צריך לנחש רושמים על פיסת נייר נפרדת ומצפינים אותה.
המשחק מתנהל בתורות כאשר כל שחקן בתורו מנחש את מספרו של היריב, לאחר הניחוש על היריב לגלות למנחש מהו טיב ניחושו באמצעות רמזים הנקראים: בולים (B) ופגיעות (A) (אך לא נאמר מיקומם; ראו תמונה).
מהם בול ופגיעה?
בול - מצב בו אחת הספרות במספר המנוחש זהה לספרה במספר המקורי, וממוקמת נכון.
פגיעה - מצב בו אחת הספרות במספר המנוחש זהה לספרה במספר המקורי, אך ממוקמת במיקום שונה.
דוגמאות:
נניח כי המספר אותו אנו מנסים לנחש הוא 1234.
ניחש שחקן 5167, אומרים כי יש לו פגיעה אחת, משום שהספרה 1 קיימת במספר המקורי אולם אינה ממוקמת במקום הנכון.
ניחש שחקן 1567, הרי שיש לו בול אחד, משום שהספרה 1 ממוקמת כראוי וקיימת במספר המקורי.
ניחש שחקן 5678 הרי שאין לו אף בול ואף פגיעה משום שהספרות במספר שנוחש שונות לחלוטין מהספרות שבמספר המקורי.
ניצחון
באמצעות הניחושים השונים אמור המנחש להתקדם בדרך של ניסוי, טעייה והסקת מסקנות, עד אשר יצליח לפצח את המספר של היריב. הראשון שמצליח בניחוש זה מוכתר כמנצח.
במקרה ואחד השחקנים נקלע למבוי סתום בניחושיו והוא סבור שייתכן שנפלה טעות בסימון הבולים והפגיעות זכותו לבקש מהשחקן היריב שיבדוק את תשובותיו שנית. אם אכן נפלה טעות, הפסיד השחקן שביצע אותה.
משחק הלוח מאסטר-מיינד
ממוזער|שמאל|200px|Mastermind, משחק לוח נפוץ הדומה ל-"בול פגיעה", אך מבוסס על צבעים במקום ספרות.
מאסטר מיינד הוא משחק קופסה לשני שחקנים, בו על כל שחקן בתורו לפצח את הקוד של השחקן היריב. שני השחקנים מחליטים לפני תחילת המשחק כמה משחקונים ישחקו (על המספר להיות זוגי). בתחילת כל משחקון, שחקן אחד בוחר קומבינציה של ארבעה מסמרי משחק בעלי שישה צבעים להיות הקוד שעל יריבו לפצח (בניגוד למשחק בול פגיעה, בבחירת הקוד במאסטר מיינד מותרות חזרות על צבעים). לשחקן היריב יש 12 ניסיונות לפצח את הקוד, כאשר על כל ניחוש הוא מקבל מהשחקן היריב "ניקוד" של מסמר משחק לבן על כל פגיעה ומסמר משחק שחור על כל בול. ישנן וריאציות למשחק בהם יכולים להשתנות אורך הקוד, מספר הצבעים של מסמרי המשחק ומספר הניחושים המותרים.
ב-1977 פיתח דונלד קנות' את האלגוריתם הבא, שמנחש את התוצאה הנכונה תוך חמישה מהלכים לכל היותר:
1) צור קבוצה A של כלל האפשרויות השונות (ישנם 1296), קבוצה זו תשמש כאוסף האפשרויות שייתכן שהן התשובה הנכונה. תשחק את 0011 (בהנחה שששת הצבעים ממוספרים מ-0 עד 5) בתור ניחוש התחלתי וקבל תוצאה x (שמחולקת למספר הבולים ומספר הפגיעות).
2) הוצא מ-A את כל האפשרויות שלא היו נותנות את התוצאה x אם הן היו התשובה הנכונה. אם נשארה אפשרות אחת ב-A זוהי התשובה הנכונה.
3) עבור כל ניחוש אפשרי (כל ה-1296, לא רק מ-A), בדוק כמה אפשרויות מתוך A היו יורדות עבור כל אחת מ-12 התוצאות האפשריות אם היינו מנחשים אותו. הניקוד של הניחוש יהיה המינימום מבין 12 האפשרויות (ניקוד זה מראה לנו עבור כל ניחוש מה כמות המידע המועטה ביותר שנוכל לגלות אם נשחק אותו).
4) תשחק את הניחוש עם הניקוד המקסימלי, תקבל תשובה x ואם היא שונה מארבעה בולים חזור לשלב 2.
משחקים דומים
Jotto - משחק בו צריך לנחש מילים.
Supermind - שדרוג דו-ממדי של מאסטר-מיינד, בו צריך לנחש "קוד" ריבועי (4 שורות על 4 טורים) במקום שורה אחת.
Bulls & Cows - גרסה עם אורך שונה של הצפן, מ-3 ועד 6. כמו כן, כולל צפן אשר בנוי מתמונות.
Wordle - משחק שמטרתו ניחוש של מילה בת חמש אותיות.
קישורים חיצוניים
בול פגיעה - ניחוש מספרים.
בול פגיעה - כדורים צבעוניים
קטגוריה:משחקי ילדים
קטגוריה:משחקי קופסה
קטגוריה:משחקי עט ונייר | 2024-10-16T09:03:56 |
בול קלעה | הפניה בול פגיעה | 2010-09-07T15:53:39 |
אלישע בן אבויה | (רבי) אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה היה מגדולי התנאים ש"שנה ופירש". בר הפלוגתא של רבי עקיבא. בן אבויה חי בתקופת חורבן בית שני ובשלב מאוחר יותר של חייו יצא לתרבות רעה, והתחבר לרומאים. בשל כך, הוא נזכר בתלמוד בכינוי "אחר". על מקור הכינוי מסופר במסכת חגיגה: מיד כשחדל לקיים מצוות, הלך לזונה. אמרה לו: וכי אינך אלישע בן אבויה? עקר צנון מערוגתו בשבת (ובכך ביצע מלאכת קוצר וחילל את השבת) ונתן לה. אמרה: אחר הוא.
אמרות רבות של אלישע בן אבויה, לפני התפקרותו, פזורות ברחבי התלמוד, במסכת אבות ובאבות דרבי נתן.
ביוגרפיה
לפי המסופר בתלמוד הירושלמי, אלישע נולד בירושלים ואבויה אביו היה מגדולי העיר (גרסת המדרש רות רבה: "מגדולי הדור"):
יציאתו לתרבות רעה
אלישע בן אבויה נחשב לפני כפירתו בתורה, לאחד מגדולי התנאים:
בשלב מסוים של חייו כפר אלישע בן אבויה בתורה ומאז ואילך הוא נקרא "אחר" בתלמוד, ואִמרותיו ופרשנויותיו משויכות לשם זה.
בתלמודים מובאות סברות רבות לגבי מניעיו של אלישע לכפור בדתו:
בתלמוד הבבלי, () מובא שהיה אחד מהארבעה שנכנסו לפרדס, (חכמות מיסטיות נשגבות), משראה בישיבה של מעלה את המלאך מטטרון יושב (בעוד כל המלאכים חייבים לעמוד) שיער בנפשו שמא קיימות שתי רשויות, וכתוצאה מכך "קיצץ בִּנטיעות" וחדל לקיים מצוות. באותה סוגיא מובא שהקב"ה הורה בעקבות כך להעניש את המלאך מטטרון ולהכות אותו בשישים פולסא דנורא (מכות אש), כי היה עליו לעמוד ולא לגרום למכשול.
בסוגיא המקבילה בתלמוד הירושלמי () מצוטט אלישע עצמו כמספר על אביו שהקדישו לתורה ביום מילתו, מפני שהאמין בכוחה של לימוד התורה. ומסכמת הגמרא: "לפי שלא הייתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו בו".
לפי סיפור המופיע בשני התלמודים (), הסיבה להפיכתו לכופר הייתה שראה אב אומר לבנו לטפס על עץ לצורך מצוות שילוח הקן. הבן קיים את דברי אביו, נפל מן העץ ומת. מכיוון שעל שתי מצוות אלו (מצוות שילוח הקן ומצוות כיבוד אב) נאמר בפירוש בתורה ששכרן אריכות ימים הגיב אלישע למראה עיניו בכפירה (הגמרא מוסיפה שבאמת יש לפרש שהכוונה לאריכות ימים לעולם הבא).
באותו מקום מסופר גם שכאשר ראה אלישע את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן (או רבי יהודה הנחתום) אחד מעשרת הרוגי מלכות, מוטלת באשפה, אמר: "פה שהפיק מרגליות - ילחך עפר?".
חז"ל תלו את מצבו גם בעיסוק בחכמה יוונית ובספרי מינים (), ואף בכך שאמו עברה סמוך לבתי עבודה זרה בעת שהייתה מעוברת, והריחה מתקרובת העבודה הזרה.
סיפורים אחרים בתלמוד מתארים את מעשיו של אלישע בעקבות כפירתו. בתלמוד הירושלמי מסופר כי לא רק זאת, אלא גם שרמס בפרהסיא ובמפגיע את מצוות התורה ברוכבו על סוסו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת באזור הר הבית ("לפני בית קודש הקדשים"). למרות זאת, צעד לצדו תלמידו רבי מאיר, עד שאמר לו אלישע: לפי מספר צעדי סוסי, אני מבין שעד כאן מותר לך ללכת עמדי, מכאן ואילך תחום שבת. רבי מאיר אמר לו: כה רבה חכמתך ואין אתה חוזר בך? השיב לו אלישע כי שמע מאחורי הפרגוד שלכולם פתוחה דלת התשובה "חוץ מאחר" (או בלשון המקורית "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"). התבטאות אחרת שנקשרה ברבי מאיר: "רבי מאיר רימון [אלישע בן אבויה] מצא. תוכו [הידע הנרחב של אלישע בן אבויה בתורה] אכל, קליפתו [כפירתו] זרק".
סופו
כאשר גסס אלישע ממחלה בא אליו רבי מאיר וביקש ממנו שיחזור בתשובה. אלישע אמר לו: "ועד כאן מקבלים? [האם יקבלו תשובה של חוטא כמוני?]" אמר לו רבי מאיר: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא" – עד דכדוכה של הנפש. אלישע התחיל לבכות עד שמת. לאחר מכן שמח רבי מאיר ואמר: "דומה, שמתוך תשובה נסתלק רבי" (ירושלמי, פרק ב, הלכה א).
על פי המסופר ב שבתלמוד הבבלי, כשמת בן אבויה, בשמים אמרו כי לא ניתן להכניסו לעולם הבא, מפני שחטא ולא כפר בלבו בלבד; עם זאת גם לדון אותו ולהכניסו לגיהנום אי אפשר, בשל התורה שלמד. משום כך אמר תלמידו רבי מאיר: "מתי אמות ואעלה עשן מקברו" [של אלישע, מפני שעדיף שיישפט וייענש זמן מסוים בגיהנום ואחר כך יעבור לעולם הבא]. לפי הגמרא, אמנם לאחר מותו עלה עשן מקברו של אלישע, אך רבי יוחנן טען שאין זה מספיק, שכֵּן "אחד היה בינינו, ואין אנו יכולים להצילו?!". הוא הבטיח שיעלהו לעולם הבא, ואומנם כאשר מת רבי יוחנן, הסתלק העשן ונודע כי "אחר" נכנס לגן עדן.
מקום קבורתו
200px|ממוזער|שמאל|מתחם נבי שועייב
השערה מאוחרת ויחידה גורסת כי קברו מצוי בכפר חיטים, על פי השערתו של יצחק גולדהאר בספרו "אדמת קודש": "בקבר הנקרא נבי-אללא-שייב אשר בעיר עת קצין Hattin קברו את אלישע בן אבויה שמת בעיר ההיא". המקום שאליו התכוון הוא מתחם נבי שועייב, בו חוגגים הדרוזים את חג נבי שועייב.
צאצאיו
בתלמוד הבבלי והירושלמי מסופר שבנותיו של "אחר" ביקשו מרבי לפרנסן. בתחילה הוא הגיב אליהן בצורה קשה מאוד ("עדיין יש מזרעו בעולם?!") וסירב לבקשתן בגלל אביהן, אך בסוף חזר בו בגלל תורתו של אביהן ופרנסן.
רב יוסף אמר שרבי יעקב היה בן בִתו של "אחר",. . ואילו "אחר" היה דורש כנכדו שהשכר על המצוות הוא רק בעולם הבא - לא היה חוטא.
לכאורה, קשה להלום את שני המקורות הללו יחד, שכן, רבי יעקב היה רבו של רבי - ואיך הגיב בצורה קשה כל כך לזרעו של "אחר"?
יש שהציעו"תולדות תנאים ואמוראים" (ח"ב, ר' יעקב). שיש טעות בגרסה בדברי רב יוסף, והיה צ"ל: "כרבי יעקב בר קרשי", ונוצר שיבוש ל"בר ברתיה". לפי זה, ר' יעקב כלל אינו בנו של "אחר". ויש שהציעובספר יוחסין (מאמר ראשון וכן: שם, אלף‑בית, רבי יעקב). שרבי יעקב נכדו של "אחר" – איננו רבי יעקב בר קורשי רבו של רבי.
מאמרותיו
הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר מחוק -
בסיפורת
בספרו של איש תנועת ההשכלה היהודית בווילנה, קלמן שולמן, "שפה ברורה" (מהדורה ראשונה ב-1848, מהדורה שנייה ב-1864) נכלל הסיפור הקצר "אלישע בן אבויה".
אלישע בן אבויה הוא גיבור הרומן של מילטון שטיינברג, "As a Driven Leaf", שיצא לאור בשנת 1939, ותורגם לעברית, בשם "כעלה נידף", בשנת 1946 בידי יונתן רטוש (בשם העט יוסף לוז), ובשנת 2015 בידי יעל ענבר (עם מבוא מאת דב אלבוים).
בשנת 1947 פורסם סיפור קצר מאת משה שמיר "על סוסו בשבת", שנקודת המוצא שלו היא הסיפור התלמודי לפי אלישע בן אבויה רכב על סוס בשבת, ותלמידו רבי מאיר הלך לצדו.
גיבור הרומן "בחזרה מעמק רפאים" מאת חיים באר הוא אלישע מילגרוים, יהודי שהתנצר. הזיקה בין אלישע מילגרוים לאלישע בן אבויה ניכרת לקורא, ואף מצוינת במפורש בתיאור קבורתו השנייה של אלישע מילגרוים.
במרץ 2024 יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה דביר רומן היסטורי-פנטסטי מאת איל חיות־מן, "מסכת תהום", שאלישע בן אבויה הוא הפרוטגוניסט והמספר.
ראו גם
אחרים ויש אומרים
יצא לתרבות רעה
יציאה בשאלה
לקריאה נוספת
שלמה רובין, ילקוט שלמה, קרקוב 1896, עמודים 17–28.
יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, ירושלים, אקדמון תש"ן (מהדורה שנייה).
אבי כ"ץ, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך - לדמותו של 'אחר'", מכרמי שומרון, ביטאון ישיבת ההסדר קרני שומרון, חוברת 28, תשנ"ז.
נורית בארי, יצא לתרבות רעה - סיפורו של אלישע בן אבויה, ידיעות ספרים, 2007.
רות קלדרון, השוק. הבית. הלב., כתר הוצאה לאור 2001, עמודים 133–142.
יעקב לואי פונקלשטיין, אלישע בן אבויה - ארכיטיפוס של מורד, עבודת מחקר לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ז
קישורים חיצוניים
משה ליב ליליינבלום, משנת אלישע בן אבויה, פרויקט בן-יהודה
יואל פרץ, נכוה באור - פרשת חייו ומותו של אלישע בן אבויה, אוגוסט 2002
אושי דרמן, "האחר" הוא אני: הגאון בתורה שהפך לכופר הגדול מכולם, בבלוג אנו – מוזיאון העם היהודי, ספטמבר 2018
יצחק ברוך, הרב לשעבר, באתר "צריך עיון", י"ז בטבת ה'תשע"ט.
יונתן שרייבר, חטאו של אלישע, בבלוג "מילים ועוד", 13 במאי 2012
הערות שוליים
קטגוריה:הדור השלישי לתנאים
קטגוריה:ילידי 70
קטגוריה:תלמידי רבן יוחנן בן זכאי
קטגוריה:תלמידי רבי אליעזר
קטגוריה:תלמידי רבי יהושע | 2024-09-26T12:10:12 |
דון דלילו | דון דלילו (באנגלית: Don DeLillo; נולד ב-20 בנובמבר 1936) הוא סופר ומחזאי אמריקאי.
כתיבתו
דלילו ידוע במיוחד בשל ספריו המתארים את החיים בארצות הברית במאה העשרים. ביחד עם תומאס פינצ'ון וג'ון בארת' דלילו נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בזרם הפוסט מודרניסטי בספרות האמריקנית העכשווית. סופרים צעירים רבים מציינים אותו כמקור השראה.
המבקר הספרותי הרולד בלום ציין את דלילו כאחד מארבעת הנובליסטים האמריקנים המובילים של זמנו, ביחד עם תומאס פינצ'ון, פיליפ רות וקורמאק מקארתי. כמו כן פרסם דלילו שני מחזות שהועלו על הבמה, וכן מאמרים וסיפורים קצרים.
דלילו זכה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרס ירושלים לספרות יפה בשנת 1999.
ספרו הראשון שתורגם לעברית הוא כלב רץ (Running Dog), מותחן קומי שחור, שיצא לאור בארצות הברית ב-1978.
יצירתו הגדולה של דלילו היא הרומן האפי "תת עולם" (Underworld), אשר נכתב ב-1997. דלילו מתאר ברומן זה את החיים באמריקה במשך ארבעה עשורים, תוך תיאור אירועי מפתח בהיסטוריה ובתודעה האמריקנית, כפי שהם משתקפים בתודעה של גיבוריו, מהם בדויים, ומהם דמויות אמיתיות כג'יי אדגר הובר או הקומיקאי לני ברוס. עלילת הרומן סובבת סביב גורלו של כדור בייסבול, שהיה הכדור המכריע במשחק אליפות הנשיונל ליג בשנת 1951 (כאשר חלקו הראשון של הספר הוא תיאורו הארוך והאמנותי של המשחק, הנפרש על פני עשרות עמודים). הכדור והאירועים הקשורים בו משמשים אך רקע לפסיפס רב דמויות המדלג בין התקופות ובין האירועים ההיסטוריים והזיכרונות האישיים, ויוצר תמונה רחבה ומדהימה של ארצות הברית במאה העשרים. הרומן תורגם לעברית בשנת 1999 בידי דוד שחם, ויצא לאור בהוצאת "כנרת זמורה דביר". בסיכומים הספרותיים שפורסמו לקראת שנת 2000, הוזכר הספר כאחד ממאה הספרים הטובים ביותר שנכתבו במאה העשרים.
דלילו הוא מחברו של הרומן "ליברה" (1988) העוסק בתיאור אומנותי של האירועים הסובבים את רצח קנדי, נושא העולה גם בספרו "תת עולם".
מספריו של דון דה-לילו בעברית
כלב רץ (1978), תרגם יואב לביא, זמורה ביתן, 1984.
רעש לבן (1985), תרגם משה זינגר, זמורה ביתן, 1991.
מאו II (1991), תרגמה איה ברויאר, זמורה ביתן, 2004.
תת עולם (1997), תרגם דוד שחם, ערכה ניצה בן-ארי, כנרת, 1999.
אמנית הגוף (2001), תרגום מיקי גורן, זמורה ביתן, 2001.
קוסמופוליס (2003), תרגם אמיר צוקרמן, כנרת, 2007.
איש נופל (2007), תרגמה דפנה לוי, הוצאת ספריית מעריב, 2009.
נקודת אומגה (2010), תרגמה מאנגלית לאה ששקו, ספריית מעריב, 2010.
המלאכית אזמרלדה (תשעה סיפורים) (2011), תרגום דפנה לוי, הוצאת ספרית מעריב, 2012.
קישורים חיצוניים
אתר מעריצי דלילו
קטע מהספר "תת עולם" בשפת המקור
דן לחמן, נקודת אומגה / דון דלילו, באתר e-mago, , 22 ביולי 2010
אריק גלסנר, על "קוסמופוליס" של דון דלילו, מקור ראשון, 2007
אריק גלסנר, על "המלאכית אזמרלדה", המדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות", 2012
, ynet
נביא בעירו עיתון תל אביב
רן יגיל, פייפר קאט: הדון האחרון, nrg, 15 ביולי 2010
רונן טל, נפל דבר, nrg , 16/10/2009
רוברט מקראם, הוא מדבר בקולכם, ויש ניצוץ בעיניו: ריאיון עם דון דלילו, nrg, 27.8.2010
עמר לחמנוביץ, דון קישוט ישראל היום, 16/7/2010
קטגוריה:ניו יורק: אישים
קטגוריה:סופרים אמריקאים
קטגוריה:מחזאים אמריקאים
קטגוריה:זוכי פרס ירושלים
קטגוריה:זוכי פרס הספר הלאומי האמריקאי
קטגוריה:בוגרי אוניברסיטת פורדהם
קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1936
קטגוריה:זוכי הפרס הספרותי של סנט לואיס | 2024-05-26T16:49:25 |
אליהו | אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא (מופיע בספרות היהודית המסורתית גם בשמות אליהו התשבי ואליהו הגלעדי) הוא דמות מקראית, נביא ומחולל ניסים שפעל בממלכת ישראל בתקופת מלכותם של אחאב ואחזיה (המאה ה-9 לפנה"ס)
במקרא מתואר אליהו כנביא קנאי המרבה להוכיח את העם על חטאיו. לעומת זאת, המסורת היהודית מדגישה בדמותו תכונות של דאגה ורחמים. בשמו נקשרו סיפורים אגדות ומסורות רבות, והוא אף נחשב למבשר הגאולה, על פי הפסוק (מלאכי ג, כג): .
סיפורי אליהו
הסיפורים המופיעים במקרא על אליהו משולבים בנוסח המסורה עם הסיפורים ההיסטוריים על אחאב ויהושפט, ומופיעים בספר מלכים א' פרק י"ז עד מלכים ב' פרק ב', למעט הפרקים כ' וכ"ב.
סיפורו רצוף שיאים דרמטיים: הוא הרג את נביאי הבעל, השיב לחיים את בן האלמנה שאצלה הסתתר, אלהים נגלה אליו בהר חורב, הוא עבר בחורבה את נהר הירדן, ולבסוף לא מת כאחד האדם אלא עלה בסערה השמימה.
בין הפתגמים המזוהים עם סיפורו ניתן למנות את "עוכר ישראל", "הרצחת וגם ירשת", "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו".
הבצורת והאלמנה
אליהו מופיע לראשונה בהכרזה נבואית שבשנים הבאות לא ירד גשם אלא על פי דברו:
הכרזה זו מופיעה לאחר פירוט חטאי אחאב, וכנראה באה כתגובה אליהם. הכרזתו של אליהו מתקיימת ומאגרי המים והמזון בארץ הולכים ומידלדלים. ה' מורה לאליהו להסתתר בנחל כרית שם מספקים לו העורבים מזון:
אליהו ממשיך לשהות בנחל עד לבוא סימן מאלוהים.
האישה מצרפת
לאחר זמן מה הנחל מתייבש, ואליהו מצטווה ללכת לעיר צרפת שבממלכת צידון, ולסמוך את מחייתו על אישה אלמנה הגרה שם.
250px|ממוזער|אליהו נותן לאישה הצרפתית את בנה לאחר שקם לתחייה בזכות תפילתו של אליהו. ציור של הציירת הצרפתייה לואיז מארי ארסנט
אליהו הולך לצרפת, פוגש שם את האישה האלמנה ומבקש ממנה מים ולחם. האישה מסכימה לתת לו מים אך היא נמנעת מלתת לו לחם: אליהו חוזר ומבקש ממנה את המזון ומבטיח לה ש. כלומר, הוא ביקש ממנה קודם את הלחם, אף על פי שמחסור קריטי זה מציב אותה ואת בנה בסכנת חיים, והוסיף, כי אם תעשה זאת ה' יוסיף ויטיב עמה בעת הצרה, ואכן באורח נס לא חסרים לאלמנה קמח ושמן.
עד כאן מופיעים קווי דמיון רבים בין סיפור האלמנה לבין סיפור אליהו בנחל כרית:
המילה "לחם" והמילה "מים" חוזרות על עצמן שוב ושוב בשני הסיפורים, ייתכן שלצורך הדגשה;
בנחל כרית העורבים מזינים את אליהו ובסיפור השני זוהי האישה מצרפת – אליהו נסמך על גורמים חיצוניים לכלכלה כאשר העם עצמו רעב למזון;
שני הסיפורים גוררים פעולה של הליכה למרחקים ולבידוד אליהו מהחברה המוכרת לו;
שני הסיפורים מבוססים על פתיחה זהה בה אלוהים מורה על אליהו, ומעשיו הם למעשה דברי האלוהים.
לאחר זמן מה בן האישה האלמנה חולה ומת, והאישה מאשימה את אליהו שהביא למותו בהזכרת חטאיה. פירוש מקובל לכוונתה הוא שנוכחותו של "איש אלוהים" לצידה הדגישה את עוונותיה בהשוואה אליוכך פירשו רש"י, מצודת דוד ורלב"ג.. אליהו לוקח את בנה המת מחיקה, מעלה אותו לעלייה בה הוא מתגורר ומתפלל לאלוהים שיחיה אותו. אליהו משתטח על הילד שלוש פעמים, הבן קם לתחייה, ואליהו מחזיר אותו לאמו. האלמנה מגיבה באמון מחודש באליהו, ואומרת .
דברי האלמנה החותמים את הפרק – "ודבר ה' בפיך אמת" – מקבילים לתחילתו, בה הכריז אליהו על הבצורת "כי אם לפי דברי". ניתוח ספרותי של הקבלה זו עשוי ללמד שהפרק מסתיים במתן תוקף אלוהי להכרזת הבצורת של אליהו, לאחר תהליך שעבר אליהו, במהלכו השתתף בסבלות הבצורת אותה גזר.
מעמד אליהו בהר הכרמל
לאחר שלוש שנות בצורת אליהו מצווה להתעמת עם אחאב כדי שהבצורת תסתיים. הוא נפגש עם עובדיהו שר ביתו של המלך אחאב, אשר הציל מאה מנביאי ה' בסתר, ומורה לו להודיע לאחאב לבוא לפגוש אותו. כשאחאב מגיע, הוא מטיח באליהו את הכינוי "עוכר ישראל". אליהו משיב לו שחטאי אחאב וביתו הם שהביאו לבצורת על ישראל, והוא מזמין אותו ואת נביאיו למעין דו-קרב שבו יוכרע מי האל האמיתי - ה' או הבעל והאשרה. .
אחאב מקבץ את נביאי הבעל ואת כל העם אל הר הכרמל, ואליהו מציג את תנאי המבחן: כל צד יבנה מזבח, יערוך עליו עצים ויקריב עליו פר אך לא יצית אש. האל שיענה באש מהשמים ויקבל את הקרבן הוא האל האמיתי.
שמאל|ממוזער|250px|הקישון זורם על רקע קרן הכרמל, שם התקיים לפי אחת המסורות המאבק של אליהו בנביאי הבעל. נביאי הבעל הובלו למטה לקישון אחרי תבוסתם ושם שחט אותם אליהו.
נביאי הבעל מנתחים את הפר על המזבח, קוראים לבעל "מהבקר ועד הצהרים" ואף מתגודדים על המזבח, אך אין מענה. אליהו מהתל בנביאי הבעל כשהוא מייחס לאל שלהם תכונות אנוש כשינה ועייפות. לאחר שנביאי הבעל מתייאשים אליהו מקבץ את העם סביבו ומתקן את המזבח ההרוס ששימש לעבודת ה', באמצעות שתים עשרה אבנים (כמניין שבטי ישראל). כדי להגדיל את האתגר, אליהו חופר תעלה סביב המזבח ושופך עליו שנים עשר כדי מים. הוא קורא ומתפלל אל ה' ונענה:
תיאור הנס הוא כל כך מרשים עד שהדים לשוניים אליו אפשר למצוא גם במשנה העוסקת בהלכות הבערת אש ביום טוב: "אין מוציאים את האוּר לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים".
העם הנדהם נופל על פניו וקורא "ה' הוא האלהים", קריאה שהפכה לאחד מפסוקי הייחוד המרכזיים ונאמרת בסוף תפילת נעילה. אליהו קורא לעם ללכוד את נביאי הבעל, ושוחט אותם ליד נחל קישון (לא מסופר אם גם נביאי האשרה נכחו במעמד ומה עלה בגורלם).
אחר כך עולה אליהו אל ראש הכרמל בציפייה לגשם. הוא שולח את נערו להביט בים וכשהלה חוזר ללא בשורות הוא שולח אותו שוב ושוב. בפעם השביעית הנער אומר שהוא ראה ענן קטן בגודל "כף יד איש". כעת שלח אליהו את נערו לומר לאחאב שיצא לביתו ביזרעאל לפני שיחל הגשם לרדת, ואכן לאחר זמן מה השמים מתקדרים בעננים ויורד גשם חזק. אחאב יוצא ליזרעאל, ואליהו גומל לו בכבוד חסר תקדים ביחסי נביאים ומלכים במקרא, ורץ לפני מרכבתו עד ליזרעאל. כבוד זה שיקף כנראה את ההכרה של אליהו בזכויותיו של אחאב, שקיים את דברי אליהו ואסף את ישראל לכרמל, ואף במהלך המעמד לא מנע מאליהו להשפיל את נביאי הבעל שתחת חסותו, ואף לא התערב כשאליהו הרג אותם.
מעמד חורב
250px|ממוזער|המלאך מעיר את אליהו בתבליט בקתדרלת מילאנו.
כשאיזבל שומעת מאחאב על מעשי אליהו היא שולחת אליו שליח שיאמר לו:
אליהו בורח מפני איזבל לבאר שבע, שם הוא משאיר את נערו וממשיך לבדו למדבר. במדבר הוא הולך לישון מיואש תחת שיח רותם, . שם פוגש אותו מלאך, נותן לו עוגת רצפים וצפחת מים וקורא לו לקום ולאכול. אליהו אוכל והולך "בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה" עד שהוא מגיע אל הר חורב.
בהר חורב אליהו מכריז בפני האל על דרכו הקנאית. תשובת אליהו בנויה במבנה המתחיל מכבודו של האל, ומסתיימת בפגיעה בו עצמו, ובקרובים לו - הנביאים האחרים. תשובת אליהו לא הייתה לשביעות רצונו של האל, שכן זה התעלם בקנאותו ממידת הרחמים ולא לימד סנגוריה על עם ישראל. אף שניתנה לאליהו ההזדמנות לתקן את תשובתו, זה שב וחזר על דבריו אחד לאחד – והדבר הביא את האל לסיים את שליחותו הנבואית (יאיר זקוביץ "'קול דממה דקה': צורה ותוכן במל"א י"ט", תרביץ (בהוצאת מאגנס)). כאמור, האל, ששלח את הנביא אל הר חורב, שאלו "מה לך פה אליהו?" - שאלה רטורית שנועדה לבחון את הנביא. הנביא השיב את שהשיב, והאל, שאינו מרוצה מתשובתו, מדגיש לפניו את חשיבותה של מידת הרחמים, באמצעות התגלות במבנה של שלושה-ארבעה. אליהו נשאל בשנית, "מה לך פה אליהו?", אך זה משיב בשנית תשובה זהה לחלוטין. לאחר שעשה כן, האל רואה את כישלונו בחומרה – ומפטר אותו משליחותו. אליהו נדרש למשוח את חזאל למלך על ארם במקום המלך הנוכחי בן הדד, את יהוא למלך על ישראל במקום בית אחאב, ולהכשיר את אלישע בן שפט לנביא במקומו. תפקיד האנשים האלו יהיה להמשיך את קנאותו של אליהו, ולחולל את הפורענות הצפויה בעקבות חטאי העם, אך גם לאפשר לממלכת ישראל הזדמנות נוספת לכפר על חטאיה. פרופ' זקוביץ מסביר כי מגמת המחבר היא להציג את אליהו בתור "המקל", בעוד אלישע משמש כ"גזר", אך בהינתן ששתי הגישות לא הועילו - לא ניתן היה להימנע מגלותה של הממלכה.
אליהו הולך לאבל מחולה שם הוא פוגש את אלישע, והאחרון עוזב מיד את ביתו ואת עבודתו והולך אחרי אליהו. את שתי המשימות הנוספות אליהו לא מבצע, ואלישע יורשו יבצען כעבור שנים.
כרם נבות
סיפור כרם נבות מופרד בנוסח המסורה (בניגוד לסדר שבתרגום השבעים) מסיפורי אליהו הקודמים. הסיפור מתאר את כישלונו של אחאב להשיג את כרמו של נבות היזרעאלי שהיה קרוב לארמונו, כישלון בעקבותיו אחאב חוזר לארמונו "סר וזעף". איזבל שומעת את אשר התרחש ומבטיחה לאחאב "אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי".
איזבל שולחת מכתבים, בשם אחאב, ודורשת להעמיד את נבות למשפט באשמת בגידה (בלשון סגי נהור "ברך נבות אלהים ומלך", כלומר הלעיז נגד האל והמלך), עבירה זו הופכת את נבות לפושע פוליטי ולכן, לפי החוק הקדום, העונש הוא הוצאה להורג והפקעת רכושו לטובת המלך. שני עדי שקר מעידים נגד נבות והוא מורשע ונסקל. איזבל שומעת שתוכניתה התבצעה וקוראת לאחאב לרדת לרשת את כרם נבות.
אליהו יורד לקראת אחאב אל הכרם וה' מצווה אותו:
התוכחה החריפה על מצוות שבין אדם לחברו ובמיוחד כלפי מלך בישראל, נחשבת נדירה יחסית בספר מלכים שמתמקד יותר בעבירות פולחניות (בניגוד לספרות הנבואה הקלאסית בימי בית ראשון), והאמרה "הרצחת וגם ירשת" הפכה לביטוי המתאר עוול חריף וקיצוני. אליהו מנבא לאחאב ואיזבל עונש מוות במידה כנגד מידה, ובנוסף מנבא השמדה מוחלטת של בית המלוכה בגלל חטאיו בעבודה זרה.
למשמע נבואתו של אליהו אחאב נכנע, קורע את בגדיו ומתאבל, וכתוצאה מכך ה' דוחה את חורבן ביתו לימי בנו, אך עונשו הפרטי על רצח נבות נותר בעינו. ואכן, אחאב נהרג בקרב נגד ארם ברמות גלעד, באופן שהגשים את נבואתו של אליהו במלואה. מותה של איזבל והשמדת בית אחאב התגשמו בימי בנו יורם על ידי יהוא, שפעל במודע בהשראת נבואתו של אליהו.
אחזיהו ובעל זבוב
ממוזער|250px|אש שורפת את שליחי אחזיה המלך
לאחר מותו של אחאב עולה למלוכה בנו, אחזיהו. אחזיהו הולך בדרכי הפולחן של אביו ואמו ועובד גם הוא את הבעל. לאחר שהוא עובר תאונה בביתו הוא שולח שליחים לדרוש בבעל זבוב, האליל של עקרון, ולשאול אותו האם יתרפא מפציעתו או שלא. אליהו פוגש את השליחים בדרך ואומר להם:
השליחים חוזרים למלך ומבשרים לו את דברי אליהו. כשהוא שואל אותם איך האיש נראה הם מתארים אותו כ"איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו" ואחזיהו מזהה אותו מיד כ"אליה התשבי" ושולח אליו שר חמישים (מפקד צבאי בראש יחידה של חמישים איש) כדי לזמנו אליו. אליהו מוריד אש מהשמים ושורף את השר ואת אנשיו. אחזיהו שולח יחידה נוספת של חמישים איש וגם אותם אליהו שורף. השר השלישי שנשלח אל אליהו כורע לפניו על ברכיו ומתחנן אליו שיחוס על חייו וחיי אנשיו ויבוא איתו אל המלך. בעצת מלאך שנשלח אליו, אליהו מסכים והולך איתו אל אחזיהו שם הוא חוזר על נבואתו. אחזיה מת כנבואת אליהו, ויורם אחיו מולך תחתיו.
סיפור זה הונצח בכנסייה מהתקופה הביזנטית שהוקם בשֵׁיח' שוּעְלֵה, שבצפון השומרון. משמעות השם שוּעְלֵה, "בעל השלהבת" בערבית, מתייחסת למסורת מקומית המזהה באתר זה את אירוע האש שירדה ושרפה את שליחי אחזיה מלך ישראל שבאו אל אליהו הנביא. בשייח' שעלה נתגלתה כתובת יוונית מהמאה ה-4 (התקופה הביזנטית בארץ ישראל) המספרת על הבניין המפואר שהוקם במקום לזכרו של אליהו הנביא:
עליית אליהו לשמים
200px|ממוזער|וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם ()
ממוזער|טקסט=עליית אליהו השמיימה, מתוך ספר עברונות שנכתב ברורובו בשנת 1718. מאוספי הספרייה הלאומית|עליית אליהו השמיימה, מתוך ספר עברונות שנכתב ברובו בשנת 1718. מאוספי הספרייה הלאומית
סיפור עליית אליהו לשמים, שמופיע במלכים ב' פרק ב' הוא סיפור העומד בפני עצמו והוא בעל מבנה כיאסטי.
אליהו הולך יחד עם אלישע תלמידו מבית אל ליריחו ומשם הם יורדים אל נהר הירדן אותו אליהו בוקע לשנים, והם עוברים בו בחרבה. בכל תחנה אלישע פוגש קבוצה של בני נביאים (כנראה נביאים מתלמדים) שמודיעים לו שביום זה יילקח ממנו אדונו אליהו, אך הוא מחשה אותם.
250px|ממוזער|שמאל|פסיפס בכניסה לקתדרלת אליהו הנביא בו מתור סיפור אליהו עולה השמיימה
לאחר שאליהו ואלישע חוצים את הירדן אליהו שואל את תלמידו מה הוא מבקש שייתן לו לפני שהוא נלקח ממנו. אלישע מבקש "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", בקשה עליה אליהו עצמו אומר "הקשית לשאול". יש שמפרשים את בקשתו של אלישע כבקשה לקבל שני שלישים מרוחו של אליהו, ויש שמפרשים בקשה זו כפשוטה ומצביעים על כך שבאלישע יש מספר כפול של ניסים מבסיפורי אליהו. אחרים פירשו שאלישע ביקש להיות ליורשו הבכיר וממשיך דרכו של מורו, ולקבל בירושתו הרוחנית "פי שניים", כמשפט הבכורה המקראי.
אליהו עולה לשמים במרכבות אש, ואלישע נשאר על הארץ וצועק אליו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" - קריאה אותה יקרא גם יואש מלך ישראל על אלישע לפני מותו. מרכבות וסוסי אש נגלים לאלישע גם בסיפור המצור הארמי על דותן, ונראה שמדובר בדימוי לכוח אלוהי נסתר המגן על ישראל, כוח הקשור בנביאים.
אלישע קורע את בגדיו, לוקח את אדרתו של אליהו וחוזר לירדן. הוא מכה את הירדן באדרתו של אליהו, כמו שעשה אליהו לפני שעלה השמימה, אך הירדן לא נבקע. הוא קורא "איה ה' אלהי אליהו", מכה את הירדן והמים נבקעים. אלישע חוזר ליריחו ויושב שם, ומכאן והלאה הוא מתפקד כנביא עצמאי ולא רק כנערו של אליהו.
דמותו של אליהו
נביא קנאי
במקרא מצטייר אליהו כדמות קנאית, המקנא לאלוהי ישראל ומנהל מאבק עיקש במפרי דברו. הדבר ניכר בשיאו בסיפור ההתגלות בחורב, כאשר קול ה' שואל "מה לך פה אליהו", ואליהו עונה:
בתגובה מצווה עליו ה׳ לצאת מן המערה ולעמוד לפניו, ואז מראה לו כי דרכו הקנאית אינה נכונה:
לאחר מכן האל חוזר על שאלתו ("מה לך פה אליהו"), ואליהו חוזר על תשובתו הראשונה ("קנא קנאתי לה' וגו׳"). נראה כי אליהו לא שינה את דרכו, וה׳ מורה לו להכשיר מחליף – אלישע. העמדת יורש אינה דבר המצוי בנביאי המקרא, וניתן ללמוד מכך שהיה צורך מיוחד בהחלפתו של אליהו, בדומה להעמדת יהושע כיורש למשה לאחר שנגזר עליו שלא ינהיג את העם בירושת הארץ.
לידתו ומוצאו
הופעתו של אליהו היא פתאומית, דבר המהווה רמז מטרים לאופיו הסוער ולהיעלמותו המתרחשת גם היא בצורה פתאומית ואגדית. על פי פרופסור חננאל מאק, שחקר את דמותו של אליהו, אין מידע על מוצאו וייחוסו, וגם שם אביו והשבט שממנו יצא לא מוזכרים, דבר שגרם גם לחז"ל להעלות השערות שונות בדבר מוצאו. יש שהציעו שהיה מבני רכב, כמתואר במקרא שמושבו היה בגבול המדבר, והיה חבוש רק באזור עור סביב חלציומלכים ב', פרק א' פסוק ח', כמנהגם.
בן אלמוות
הסתלקותו של אליהו אינה מתוארת בצורה בהירה, אלא מלווה בתיאור "ויעל אליהו בסערה השמים"; דבר זה הוביל להבנה, שאליהו בן-אלמוות. הבנה כזו מצויה כנראה כבר במקרא עצמו, בנבואתו של מלאכי על תפקידו באחרית הימים.
דברים אלו באים לידי ביטוי באבות דרבי נתן בקביעה "ואליהו חי וקיים עד שיבוא משיח". עובדת היותו בין החיים גררה דיונים שונים השואפים לברר האם יש להבין את המשפט הזה כפשוטו.
אליהו בהשוואה לדמויות מקראיות אחרות
דמותו המרשימה של אליהו הובילה להשוואת דמותו לאישים אחרים, הן במסורת היהודית והן במסורת הנוצרית. אנלוגיות בין דמויות מקראיות שונות קיימת פעמים רבות ובדרך כלל היא משמשת כאמצעי ספרותי המוביל להשוואה והנגדה בין הדמויות.
השוואה לסיפור משה
קיימות הקבלות רבות בין סיפור מעמד אליהו בהר חורב למעמדו של משה באותו המקום. נקודות הדמיון הבולטות הן המיקום הזהה – מערה בהר חורב, והתקיימות ניסית ללא אכילה או שתייה במשך ארבעים יום וארבעים לילה. ההשוואה חושפת את ההבדלים בין שתי הדמויות ומאפיינת את דמותו של אליהו כקנאי שמקטרג על עמו, בניגוד למשה שבאותה סיטואציה לימד סנגוריה על עם ישראל.
אנטיתזה לדמותו של אלישע
דמותו של אליהו מופיעה כאנטיתזה לדמותו של אלישע תלמידו. אליהו הוא נביא של אש, במובן שהרבה מניסיו קשורים באש וביובש (הוא גוזר על הארץ שנים של בצורת; במעמד הכרמל יורדת אש מהשמים; החיילים שמזמנים אותו אל המלך נשרפים, ועוד). לעומתו, אלישע הוא נביא של מים (הוא האיש ש"יצק מים על ידי אליהו" ורבים מניסיו עוסקים במיםאלישע חוצה את מי הירדן, מרפא את מי יריחו המלוחים, מספק מים לצבא ישראל במדבר, מרפא את נעמן בטבילה במי הירדן, ומציף גרזן ששקע במים.). בסיפור המצור הארמי על דותן, בה ישב אלישע, מופיעים סביב העיר מרכבות וסוסי אש המזוהים עם אליהו והסתלקותו, אולם בניגוד בולט לרבו אלישע לא שורף את הצבא המאיים עליו אלא מהמם אותם ואחר מאכילם ואף משלחם לביתם.
אליהו מצטייר כנביא הפועל נגד המערכת כדי ליצור מציאות טובה יותר, לעומת אלישע המשתף פעולה עם המלכות. אלישע מלווה מלכים במלחמותיהם בימי יהורם ויואש, בעוד אליהו לא מעורב כלל במלחמות אחאב, והנבואות הנוגעות להן נמסרות בידי נביאים אחרים. דמותו של אליהו מעורבת באירוע מדיני אחד בלבד, המשקף במובהק את אישיותו: ההפיכה השלטונית של יהוא והשמדת בית אחאב, שהתבצעו בהשראת נבואותיו. כמו כן, אליהו הוא נביא מתבודד ואילו אלישע מעורב בחיי העם, ובמרבית סיפוריו הוא מוקף בתלמידיו מבני הנביאים.
אליהו ויהוא
דמות מקראית נוספת הקשורה באליהו היא יהוא, יהוא הוא המוציא לפועל של נבואת אליהו על בית אחאב, ומדבריו עולה שפעל במודע בהשראת נבואתו, ואף שמע אותה באופן אישי. ביטוי מעניין לדמיון ביניהם נעוץ בעובדה שאליהו ויהוא הן הדמויות היחידות בתנ"ך כולו המעידות על עצמן שקנאו לה'. אליהו אומר "קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת", ואילו יהוא אמר ליהונדב "לְכָה אִתִּי וּרְאֵה בְּקִנְאָתִי לה'".
מדרשים מסוימים (למשל פרקי דרבי אליעזר, פרק מז) מזהים את אליהו עם פנחס בן אלעזר הכהן, בעקבות הקנאות הדתית המשותפת להם והמייחדת אותם. לפי אותם מדרשים פינחס חי במשך מאות שנים ולאחר מכן עלה השמימה ולא טעם טעם מיתה, זאת בעקבות הבטחת ה' לפנחס "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" – מלשון שלמות, וחלק משלמות זו היא האלמוות.
אליהו במסורת היהודית
שמאל|ממוזער|200px|"כסא של אליהו" בקבר דוד המלך
250px|ממוזער|אליהו הנביא כמבשר המשיח
במסורת היהודית מוזכר אליהו הנביא במיוחד במוצאי שבתות, בליל הסדר של חג הפסח ובברית המילה. יש המזהים באזכורים אלו, ובחזרות הרבות על המילים "אליהו הנביא" פעולות מדיטטיביות.
כוסו של אליהו
התפקיד המרכזי ביותר שתופס אליהו הוא המסורת הרואה בו מבשר לקראת בואו של המשיח. אליהו מזוהה כמחייה מתים, כפוסק הלכה ואף במקורות מסוימים כמביאו של המשיח. זיהוי זה מתבסס על הפסוקים בספר מלאכי:
בליל הסדר בקהילות רבות נוהגים להכין לו כוס יין מיוחדת (כוסו של אליהו) ובמהלך הסדר למלאה ביין ולפתוח את דלת הבית לכבוד הגעתו.
כיסא של אליהו
בשעת ברית מילה נוהגים להכין כיסא לכבודו "כסא של אליהו" מאחר שהוא נקרא "מלאך הברית". ישנה דעה נוספת שהאל שולח אותו לכל ברית כדי שיווכח ויראה שעם ישראל לא "עזבו בריתך", כפי שהאשים אותם.
בעל שם ומליץ יושר
בסיפורים השונים במהלך חייו משולבים מעשי נסים ויציאה מגדר הטבע. סיפורים אלו, וכן הסיפורים על אלישע, שימשו אב-טיפוס בימים מאוחרים לתיאור אנשי אלוהים וצדיקים שונים כמחוללי ניסים ובעלי יכולות על-טבעיות. תופעה זו מתבטאת ביהדות במגוון אגדות המתייחסות לדמויות קבליות שונות, כגון האר"י.
במוצאי שבת נהוג לשיר מזמורים שבהם מוזכר אליהו הנביא, מפני שעל פי המדרש במוצאי שבתות הוא יושב תחת עץ החיים ומונה את זכויותיהם של ישראל, כתיקון לקנאות ולקטרוג שלו על עם ישראל.
גילוי אליהו
על פי המסורת לא טעם אליהו "טעם מיתה", אלא עלה בסערה השמימה ונכנס בחייו לגן עדן, ועדיין הוא קיים בגופו ובנפשו. בהצגה הפשטנית אליהו מתגלה לראויים לכך בשני אופנים: א. בלתי לבוש בגופו, כי אם בצורה רוחנית, ואז דינו כמת שפטור מכל המצוות. ב. לבוש בגופו, ואז הוא חייב במצוות ככל אדם מישראל. אף שלמעשה קיימים סוגים שונים של התגלויות, וגישות שונות לתארם.
אליהו יתגלה יום אחד לפני בוא המשיח, כמו שנאמר "הנה אנכי שולח את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
"תיקו"
מספר ניכר של מקורות מתייחס לכך שבהופעת אליהו, הוא יברר ספיקות הלכתיים המבוססים על חוסר ידע בעובדות. מכאן גם נובע הביטוי לגבי ממון שקיים מחלוקת לגבי בעלותו: "יהא מונח עד שיבוא אליהו". בעיות רבות בתלמוד מסתיימות במילה: "תיקו", קיצור של המילה "תיקום" שמשמעותה "תעמוד (השאלה)", כלומר לא נוטה לשום צד במחלוקת. יש דורשים את הביטוי כראשי תיבות של "תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות".
תנא דבי אליהו
ישנו מדרש בשם תנא דבי אליהו המחולק ל"תנא דבי אליהו רבא" ו"תנא דבי אליהו זוטא" (נקרא גם "סדר אליהו רבא" ו"סדר אליהו זוטא") שמיוחס לאליהו הנביא, אולם ישנם על כך עוררים.
כינויים
אליהו הנביא, מכונה לעיתים בקיצור אליהו, או בתוספת אליהו הנביא. כינוי נוסף לאליהו הוא תשבי או הגלעדי. ייתכן שכינוי זה מרמז על שם עירו "תשב" שבגלעד, אך ישנה השערה שהמילה "תשבי" מתייחסת למעמד של גר תושב. כינוי נוסף מקובל לאליהו הוא זכור לטוב, בשילוב "אליהו זכור לטוב", כינוי העשוי להתפרש כברכת החיים. הפירוש העממי מזהה כינוי זה עם הציפייה לבואו של אליהו באחרית הימים, ובכך שאז יזכיר את הטובה שצריכה להתרחש. פרוש מעניין מזהה כינוי זה, בעקבות דבריה של האשה מצרפת האומרת לאליהו "באת אלי להזכיר עווני?", דברים אלו מזכירים את אליהו בהקשר שלילי, ולכן נצרכת אמירה שאליהו יזכר לדברים חיוביים. כינוי נוסף מתייחס למהותו, כשהוא מוגדר כ"איש האלוהים".
התוספות מביאים דעה שכל מקום שנזכר בתלמוד "סבא" הכוונה לאליהו, אך הם דוחים דעה זו.
אליהו בנצרות
שמאל|ממוזער|250px|מערת אליהו
בנצרות, באוונגליונים הסינופטיים, מזוהה דמותו של יוחנן המטביל עם אליהו הנביא, על שיטת הפרה-פיגורציה.
בברית החדשה, יוחנן המטביל הוא המבשר על בוא המשיח. מכאן, שהנבואה המקראית () על 'אליה הנביא' שיופיע 'לפני בוא יום ה' הגדול והנורא' ויטיף לתשובה, מזוהה עם יוחנן המטביל שבואו קדם להגעתו של ישו עצמו שהוא המשיח הנוצרי.
בפסוקים נוספים בברית החדשה מצוין כי ישו אומר כי אליהו הנביא ויוחנן המטביל הם אותה דמות.
בסיפור ההשתנות (טרנספיגורציה), שהוא סיפור מכונן של הנצרות, ישו פוגש את משה ואליהו הנביא, ומוצג במעמד שווה להם.
מספר רב של כנסיות בישראל ומחוצה לה קרויות על שמו, כמו כנסיית אליהו הנביא בכרמל, וכן כנסיות בסוריה, ברוסיה, ברומניה, קנדה, ועוד
אליהו באסלאם
ממוזער|250px|אליהו בקליגרפיה ערבית ואורדו
באסלאם, בשל כוחו של אליהו להוריד גשמים, המוסלמים רואים בו את "הנביא-הירוק", המסמל מים, חיים ונאות-מדבר. המוסלמים רואים בו גם "עבד-פלאי", העושה מעשים תמוהים ובעל יכולת ראייה על-טבעית. הנביא "אליאס" מן הקוראן מזוהה עם דמותו של אליהו הנביא. שמו, ככל הנראה, מבוסס על הגייתו של השם "אליהו" ביוונית, שכולל בסופו יחסת הנושא המובעת באמצעות האות סמ"ך. סיפורו של אליאס, הוא אליהו, מופיע בקוראן, בסורת א-צאפאת:
בתרבות
בתי כנסת אליהו הנביא
ממוזער|בית הכנסת אליהו הנביא, רחוב לוינסקי, תל אביב
בתי כנסת ומוסדות דת רבים נקראים על שם אליהו. בתוך כך בית הכנסת אליהו הנביא בעיר העתיקה בירושלים, מהמאה ה-16. בית הכנסת בן עזרא בקהיר, שכונה במהלך הדורות גם "בית הכנסת של אליהו הנביא", בית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה, מאמצע המאה ה-19, בית הכנסת אליהו הנביא בדמשק, בו לפי המסורת המקומית נמשח אלישע על ידי אליהו, ובחצרו קבור רבי שמואל אלבז, אבי משפחת אבוחצירא. בית הכנסת אליהו הנביא בחיפה, שהוא בית הכנסת המרכזי של שכונת אחוזה, ובית כנסת אליהו הנביא ברחוב לוינסקי בתל אביב
באמנות
במוזיקה
היצירה הידועה ביותר העוסקת באליהו הנביא היא האורטוריה אליהו שחיבר המלחין פליקס מנדלסון בשנת 1846 לפסטיבל ברמינגהאם באנגליה. האורטוריה מתארת אירועים שונים בחיי הנביא. מנדלסון כתב את היצירה עבור מילים בגרמנית, אולם בבכורה היא הושמעה באנגלית ומאז היא מבוצעת בדרך כלל באחת משתי השפות.
במוזיקה הישראלית
גיל אלדמע עיבד את היצירה המבדיל. אליהו הנביא, (תווים), (ב־4 קולות), (עממי, ספרדי יהודי), ואת היצירה אליהו הנביא, (תווים), מחרוזת חסידית ב-4 קולות.
דמותו של אליהו העסיקה את יורם טהרלב בכמה שירים, בהם "על כפיו יביא" שהלחין יאיר רוזנבלום וכן בשיר יעלה ויבוא שביצע גידי גוב בפסטיבל הזמר והפזמון.
סיפור אליהו, הסתתרותו בנחל כרית והליכתו אל האישה מצרפת מוזכר בשיר כד הקמח
ראו גם
פתיחת אליהו הנביא
לקריאה נוספת
הרב אלחנן סמט, פרקי אליהו
הרב בן ציון קריגר, אליהו - נביא בעין הסערה
אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים. ירושלים: מוסד ביאליק, 2001. עמ' 189–278.
יהודה זיו, תרמיל צד – אתרים ומסלולים במבט שני, פרק : "אליהו איש-לפידות – מסורות אליהו הנביא", בית הוצאה כתר, ירושלים, 1988, עמודים 254–261.
עדיאל קדרי, עד שיבוא אליהו - דמותו של אליהו הנביא בספרות התנאים, הוצאת מאגנס, 2021.
קישורים חיצוניים
20px|link=|ויקיטקסט ספר מלכים: סיפור האישה הצרפתית, המעמד בהר הכרמל, המעמד בחורב, שריפת שליחי המלך, עליית אליהו השמימה, ויקיטקסט
אליהו הנביא באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
ד"ר ישראל רוזנסון, אליהו בכרמל – מגאוגרפיה לפרשנות ספרותית, אתר דעת
אלחנן סמט, פרקי אליהו באתר דעת
ד"ר בעז סתוי ויותם שטיינמן, אליהו הנביא: סבאל'ה חביב עם זקן לבן או קנאי כעוס ורצחני? בפודקאסט "עושים תנ"ך", 26 במרץ 2018
אליהו הנביא באמנות קיר וחוצות בחיפה באתר פרש
פרופסור חננאל מאק - נביא, קנאי, ומבשר גאולה סדרת מפגשים מצולמים בבית אביחי
יסכה הרני - אליהו הנביא במסורת הנוצרית הרצאה מצולמת
ביאורים
הערות שוליים
*
קטגוריה:נביאים בתנ"ך
קטגוריה:נביאי האסלאם
קטגוריה:צדיקים שנכנסו בחייהם לגן עדן
קטגוריה:יהודי המאה התשיעית לפנה"ס
קטגוריה:שבעה שקיפלו את העולם | 2024-10-13T07:16:25 |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.